מאיה בז׳רנו, משוררת, סופרת, מחזאית ומתרגמת
נולדה בכ״ט בשבט תש״ט, 23 בפברואר 1949 בקיבוץ אילון. בילדותה גרה ביפו וכעת בתל-אביב. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן וספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה בספריית
״שער ציון״ בבית אריאלה. עסקה גם בהדרכת סדנאות שירה. מרכז עשייתה הוא שירה, אך כתבה גם פרוזה (למבוגרים ולילדים) ודרמה, ועסקה בתרגום.
כל ניסיון להגדרה של שירת בז׳רנו ייתקל בהתנגדות מצד שירה זו עצמה: ״אֵינֶנִּי מֻגְדֶּרֶת״ כתבה בשירה
״עיבוד נתונים 54; ללא הגדרה״ (מתוך תדרים, 2005). ואכן, שירה זו, הן במבט-על והן בקריאה של רוב שיריה, היא תהליך של בנייה ופירוק מתמידים, תהליך של ערעור בלתי פוסק של אותה
״קרקע מוצקה״ שהקורא מבקש לרוב. מטבע הדברים, בסיפוריה תהליך זה ממותן, אך אינו נעלם לגמרי.
״קַח שִׁירִים וְאַל תִּקְרָא/ עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה״, כתב מאיר ויזלטיר בשירו
״קח״ (1973). אצל ויזלטיר, האלימות מתבקשת ביחס לספר, אך השירה שבתוך הספר נותרת מלוטשת וברורה. מה שאצל ויזלטיר מתרחש במערכת היחסים שבין המשורר לקורא, מופנם אצל בז׳רנו אל גוף השירה. אצלה האובייקט לצביטה ולמעיכה הוא השיר עצמו, ולא הקורא צריך לעשות את העבודה ה״מלוכלכת״; זהו תפקידה של המשוררת. שירה זו לוקחת ברצינות את הגדרת השירה כמוזיקה מילולית. בז׳רנו מציעה בדיוק מנגינה-שירה כזו, וזה האתגר שעיקר שירתה מציב לקורא.
בספרה אנסה לגעת בטבור בטני (1997) היא כותבת: ״כִּי עִם עַצְמִי לְגַמְרֵי הָיִיתִי מְצוּיָה בְּאֶמְצַע מִשְׂחָק״ (שיר ה׳). שירתה מתאפיינת בנכונות האמיצה לשחק באיזשהו מקום ולשכוח את עצמה. ובמילים אחרות: לשמר את הרגע שבו מראה פולש אליה כרוח פרצים; רגע של התנגנות פנימית, שהשפה התקנית, גם שפת השירה ה״תקנית״, יכולה אולי לְתַקְשֵׁר אותו, אך במחיר של החמצת עצם הסטיכיות של הרגע.
״הַצִּפּוֹר שַׁר וּמַאֲזִין/ מוֹפֵת שִׁירָתוֹ טָמוּן כְּנֶצַח בְּרֹאשׁוֹ/ הוּא שַׁר וּמַאֲזִין לְעַצְמוֹ/ מוֹחֵק וּמְשַׁנֶּה מְתַקֵּן לְפִי הַשְּׁמִיעָה/ בִּבְדִידוּת; מְכוֹנַת הַשִּׁירָה הַתְּמִימָה/ מֻפְלָאָה לְעַצְמִי.״ (מתוך
״שירה ירוקה״, שירת הציפורים, 1985). משמע מכאן, זו שירה שהמאזינה הראשית שלה היא המשוררת עצמה. אשר לקורא – זה מוזמן להאזין לשיח הפנימי של המשוררת, כמו מעבר לכותל.
התביעה העיקרית של שירתה מהקורא היא להיכנס עִמה ל״איזה מקום״ ו״לשכוח את עצמו״. סוג כזה של שירה אינו בודד בספרות העברית, אם כי מעולם לא היה מרכזי. בהקשר של השירה הישראלית, אפשר להבינו על רקע מה שאפשר לכנות
״נוסח האב״ שהתגבש אצל כמה סופרים ומשוררים בכתב העת ״עכשיו״, שבו היתה בז׳רנו בת בית: יצירות כמו ה״וריאציות״ של גבריאל מוקד, הפרוזה השירית של אמנון נבות ושל ישראל ברמה, שירתו הניסיונית של דוד אבידן, שירתם המוקדמת של אהרן שבתאי וזלי גורביץ׳ ועוד. המשותף לכתיבה של אלה ואחרים הוא האידיאל האוונגרדי, שמבקר האמנות קלמנט גרינברג היטיב לנסח במאמריו
״אוונגרד וקיטש״ (1939) ו״ציור מודרניסטי״ (1960) בזו הלשון: ״המשורר האוונגרדי מנסה למעשה לחקות את אלוהים בבוראו משהו בעל תוקף רק מתוך עצמו, כפי שהטבע עצמו הוא בעל תוקף״; וגם:
״התוכן ייטמע בַּצורה כל כך, עד שלא יהיה אפשר לתמצת את יצירת הספרות, כולה או מקצתה, למשהו שאינו היא עצמה״ (תרגום: דגנית ברסט ועדה נעמני,
המדרשה 3).
שירתה, למעט חריגים בודדים, מנסה לנפּות מהשירה ומהדיבור השירי את כל מה שיכול להיות מושג באמצעים מילוליים אחרים, לא-שיריים. היא פועלת נגד שירה שיש בה יותר מדי
״תוכן״, ״רעיונות״ ו״סיפורים״, ובעיקר יותר מדי ״אישיות״ מדברת. עשיית השירה הזאת טוענת נגד דרך המלך של כתיבת השירה הישראלית, שיש בה הרבה
״עודפי פרוזה״; סוגי דיבור לא שיריים: סיפורים, מכתמים, הטפות פוליטיות או מוסריות, מכתבים, וידויים. ייעודה הוא כתיבת שירה שלא יהיה בה דבר מלבד שירה, כאשר ה״שירה״ מוגדרת כדיבור הנושא את עצמו באמצעות המוזיקה הפנימית שלו. בשירים אלה יש
״להקשיב לא למשמעות המילים, כי אם להדהוד המילה כישות נוכחת בפני עצמה ולמה שהיא מחוללת בתוך הקורא, זה מה שחשוב״
(״מו״מ עם המדיום בלשון השירה״, תדרים, 2005).
תשוקה זו לאוטונומיות שירית, שאינה יכולה להיבחן ביחס ללשון הכללית אלא רק ביחס לעצמה, מתבארת במקצת בשיר
״אני״, החותם את הספר לוויתן (1990): ״אֲנִי כַּרְטִיס כָּחֹל/ לְלֹא סִימָן שֶׁל זְמַן/ דַּקִּיק מְאֹד/ חוֹצֶה אֶת הַתְּקוּפוֹת בַּחֲלִיפָה מְחֹרֶרֶת/ מִירִיּוֹת שֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת לִבּו/ וְלִבּוֹ נוֹכֵחַ/ מַמְשִׁיךְ לִפְעֹל חָזָק/ כִּי הוּא לְעוֹלָם לֹא יָמוּת״. סיום השיר במילים
״הוּא לְעוֹלָם לֹא יָמוּת״ חושף אולי את ה״מניע״ לסגנון האוטונומי שלה: הכרטיס רק מאפשר כניסה, אך אינו מתעייף או נשחק כמו השחקן, כלומר כמו המשורר הדובר דרך
״אישיותו״ או ״האגו שלו״. להיות כרטיס בהצגה, ולא שחקן, משמעו להיות בן אלמוות, חדש תמיד: לא להיות נוף, שעלול להישחת, אלא להיות תמרור המצביע על נוף משתנה. הכרטיס
״לְעוֹלָם לֹא יָמוּת״, בעוד שההצגה והשחקנים יתעייפו וישעממו בשלב מסוים. בשאיפתה לקיום מוזיקלי אוטונומי ואובייקטיבי מנסה שירתה של מאיה בז׳רנו להידמות לְמוזיקה, שבהיותה נטולת
״תוכן״ יכולה להישמע שוב ושוב בלי גבול.
גם ביצירות הפרוזה של בז׳רנו ניכרת חתימת המשורר והדבר היה לרועץ בעיני כמה מבקרים.
עוד מספריה: בת יענה, שירים (1978); החום והקור, שירים (1981); עיבוד נתונים 52,
שירים (1983); קול, שירים (1987); רצף השירים (1987);
השמלה הכחולה וסוכן הביטוח, סיפורים ומחזה (1992); מזמורי איוב, שירים
(1993); היופי הוא כעס, שירים (2001); תדרים: מבחר שירים
1978–2004 ושירים חדשים (2005); מדריך תיירים בעיר זרה, סיפורים (2007);
התעוררתי בליבו של האלכסון, שירים (2009); גרגרים, שירים; (2010);
פגישה עם שחקנים, שירים (2014) וחלונות הזמן של אביגיל: אוטובידיוגרפיה רומן (2016). מתרגומיה: ת״ס אליוט,
ארבעה קוורטטים (2008)
היא זכתה בפרסים ספרותיים, כולל פרס היצירה של ראש הממשלה
ב-1986 וב-1996, פרס ברנשטיין ב-1988, בפרס הספרות הישראלי לספר ׳מזמורי
איוב׳ ב-1994, ב-2002 זכתה בפרס ביאליק על מכלול יצירתה וב-2016 זכתה
בפרס לשירה עברית על שם יהודה עמיחי על ספרה פגישה עם שחקנים.
טריינין, אבנר. ״רק ידיעה עמוקה
כמו ברֵכה כפולת קרקעית״ –
מאיה בז׳רנו. בספרו: בין שירה למדע : עיונים בשירה העברית החדשה (ירושלים
: מוסד ביאליק, תשס״א 2000), עמ׳ 187–196.
ליטבסקי, צביה. הארוטיקה של הידע
בשירתה של מאיה בז׳רנו. עכשיו,
חוב׳ 73–74 (סתיו-חורף 2013–2014, תשע״ד), עמ׳ 58–77.
מוקד, גבריאל. כמה דברים
על מאיה בז׳רנו. בספרו: בזמן אמיתי : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של
דור-המדינה (תל-אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע״א 2011), עמ׳ 327–329
<דברים שנישאו בערב לכבודה של מאיה בז׳רנו, 2003>
דותן, אייל. בשמלה כחולה ובלי שתי צמות. הארץ, א׳ בסיוון תשנ״ג, 21 במאי 1993, עמ׳ ב 8.
הולצמן, אבנר. תאונה ספרותית. בספרו:
מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 111–112 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, אפריל 1993>
הס-סגמן, תמר. סיכום זמני. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ג באייר תשנ״ג, 14 במאי 1993, עמ׳ 29–29.
וייכרט, רפי. טקסט דינמי, מתוח כמפרש. על המשמר, ו׳ בתמוז תשנ״ג, 25 ביוני 1993, עמ׳ 20.
רון, שימרית. קולנוע במיטבו. מקור ראשון, דיוקן, י״ז באלול תשס״ז, 31 באוגוסט 2007, עמ׳ 38.
על ״אנסה לגעת בטבור בטני״
אבוש, דורית. מעץ הדעת לטבור. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 300 (ו׳ בכסלו תשנ״ט, 25 בנובמבר 1998), עמ׳ 5, 13.
בן-שאול, משה. הפנים הן מה שאינך יכול להרוג. עתון 77, גל’ 255 (אייר תשס״א, מאי 2001) עמ׳ 10–11.
גלדמן, מרדכי. היופי הוא קול. הארץ,
תרבות וספרות, כ״ב בתמוז תשס״א, 13 ביולי 2001, עמ׳ ב 15 <חזר ונדפס בספרו:
העצמי האמיתי ועצמי-האמת : היבטים פסיכואנליטיים ואחרים (בני ברק :
הקיבוץ המאוחד, תשס״ו 2006), עמ׳ 180–184>
הופמן, חיה. נהניתי לגלות שיש בי יסוד פורנוגרפי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, כ״ח באדר תשס״א, 23 במארס 2001, עמ׳ 26 <ראיון עם המשוררת>
וייכרט, רפי. מבט של תיירות. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ד׳ בתשרי תשס״ב, 21 בספטמבר 2001, עמ׳ 29.
חבר, חנן. שיטוטים שנהפכים לתהייה. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, י״א בתמוז תשס״ב, 21 ביוני 2002, עמ׳ 29.
עלון, קציעה. למצוא בעצמך את גן השירה. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 431 (ח׳ בסיוון תשס״א, 30 במאי 2001), עמ׳ 54.
מאיה בז׳רנו, משוררת, סופרת, מחזאית ומתרגמת
נולדה בכ״ט בשבט תש״ט, 23 בפברואר 1949 בקיבוץ אילון. בילדותה גרה ביפו וכעת בתל-אביב. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן וספרנות באוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה בספריית
״שער ציון״ בבית אריאלה. עסקה גם בהדרכת סדנאות שירה. מרכז עשייתה הוא שירה, אך כתבה גם פרוזה (למבוגרים ולילדים) ודרמה, ועסקה בתרגום.
