שינויים לא רצויים    🔗

בחוברות האחרונות ניכרים כמה שינויים לא כל־כך רצויים. כדוגמא: ירד מהפרק המדור ‘עתידעת’, שהיה מדור מעניין מאד. המדור ‘אסימוב על…’ נעלם אף הוא ככל הנראה. מדוע?

שינויים נוספים: אותיות הדפוס קטנו (בסיפורים) ותוכן ‘הגיליון הבא’ אינו מופיע. אך מלבד זאת, החומר המתפרסם הוא טוב מאד; סיפורים נהדרים וברמה גבוהה. אני מקווה שהליקויים שמניתי יתוקנו והחוברת תשמור על רמתה.

מוכתר רונן, ת"א

הערת העורך:

ידוע לנו שיש קוראים לא־מעטים השמחים למדי על כי המדור 'אסימוב על…' לא הופיע בכמה גיליונות…

למעשה, המדיניות שקבענו לעצמנו היא שבכל גיליון יהיה לפחות מאמר אחד על מדע או 'בשולי המדע', של מחבר לאו דווקא קבוע. (כך הופיעו מאמרים כמו 'סגאן על…' או 'אלן הייניק על…' וכו'). מובן שאסימוב עצמו לא יקופח ומאמריו יופיעו אף הם, מדי פעם. (יש ברשותנו שפע בלתי־נדלה מהם. הבעיה שלא כולם טובים באמת…). המדור 'עתידעת' אכן נפגע, לצערי, עקב עומס העבודה שהוטל עלי על מעבר עריכת החוברת במלואה לידי. אני מקווה שגם הופעתו תחודש, לפחות פעם בכל שתיים־שלוש חוברות. באשר להקטנת אותיות הדפוס – הדבר נעשה פשוט כדי להגדיל את כמות החומר הכתוב בחוברת (בממוצע בשווה־ערך ל־4–5 עמודים), וזאת מבלי להגדיל את מספר העמודים (דבר שהיה מחייב את העלאת המחיר). ואחרון אחרון: מידע על הגיליון הבא לא יופיע זמנית – החל מגיליון זה הוא פשוט החליף צורה ועבר לעמוד האחרון.

ז’אנר אחר? לא, תודה    🔗

קראתי בעונג את מכתבו של אמנון אגסי (גיליון מס' 22). כמה תמימה תגובתו למכתבי. בתוקפו אותי, טוען אגסי כי אני “שמח לשבור מיתוסים”. האם חשב אגסי פעם אחת כמה “שמחתי” לקרוא את הקלאסיקנים כמו אסימוב וסילברברג?

ממש שברון לב לקרוא ספרים מסוימים של סופרים אלה. חמתי עולה בי לזכר ספרו ה’קלאסי' של סילברברג ‘האיש במבוך’.

כדי לשבור מיתוסים, כמו שאמנון אגסי טען שעשיתי, הייתי חייב לקרוא כמות גדולה של ספרים, משל מגוון רחב של סופרים. זאת אכן עשיתי ובמשך הזמן התגבשו אצלי דפוסי ביקורת לגבי קלאסיקנים וקלאסיקנים לעתיד.

שאלה לי לקורא אגסי: משום מה אין איש יוצר חוצץ כנגד ספריהם הקלאסיים של קלארק, היינלין והרברט. מדוע?

התשובה פשוטה מאד: אלה ספרים מעולים באמת.

את הצעתו של אגסי לעבור לקרוא ז’אנר אחד, אני דוחה ב"לא, תודה".

כבר שנים שקריאתי מתרכזת כמעט בלעדית במד"ב (גם זה הלא־מתורגם). לצערי, אין נפשי יוצאת לרומני מתח ואהבה למיניהם. אני תקוע עם המד"ב.

אם פגעתי ב’אלילים' (אסימוב וסילברברג) אני מצטער. לא ידעתי שהם כל־כך חשובים למישהו…

ושאלה לי ליגאל צמח (בעקבות מאמרו שהתפרסם בגיליון מס' 22): מה כל־כך מעולה ב’שער' של פ. פול? אם הוא יענה אני מבטיחו לענות מה כל־כך מעולה ב’חולית', ‘קץ הילדות’ ו’גר בארץ נוכרייה'.

מאחר ו’פנטסיה 2000' לא בנויה לחליפת־מכתבים ארוכה ביני למקטרגי, אשמח להתכתב עמם בנושא המד"ב.

כתובתי:

מרדכי פישל

רח' הרב קוק 1

באר יעקב 70300

הערת העורך:

הצדק עם הקורא פישל בדבריו שאין מקום במדור זה לחליפת מכתבים ממושכת בין בעלי־מחלוקת, ובוודאי לא בנימה אישית. אך להבעת דעה עניינית – יש ויש.

תגובות, תגובות    🔗

כמנהגי, הנה תגובותיי – הפעם על גיליון מס' 22: בהתייחס למאמרו השטחי של ד"ר נחמן בן־יהודה: ראשית אני שמח שהיה מספיק זהיר לכתוב “מיהו חובב מד”ב" ולא “מהו”. תשאלו, מה ההבדל? פשוט מאד, ד"ר נחמן בן־יהודה לא מגדיר את חובב המד"ב, וכלל לא אומר מהו ומה טיבו; הוא פשוט מציין אפיונים סטטיסטיים, שבהם אין כל חידוש (בינינו, כל מי שקורא את ‘פנטסיה 2000’ הוא חובב מד"ב ולא צריך לספר לו שהוא גאון, הוא יודע זאת לבד…).

זה כאילו שהתבקשת להגדיר חיה מסוימת (למשל, נשר) ובמקום לומר – מערכה: חולייתנים, מחלקה: עופות, סדרה: דורסי יום וכו', הנך אומר: בדרך כלל הוא עף גבוה, בדרך כלל יש לו צבע אפור ובדרך כלל יש לו משקל של 8 ק"ג…

הסיפור ‘הגנורים יצאו מהכרכוף’ לא מצטיין במיוחד ברמתו אבל אין זה מפריעו להיות סיפור מהנה ומשעשע.

אף הסיפור ‘היי – אולי תצאו שם’, משעשע מאד, לאחר שתופסים את ה’פואנטה' שבסופו.

‘שדון הדיו’, לדעתי, הוא סיפור מוצלח מאד, והשקפת החיים של מרקוס – מעוררת מחשבות.

‘הצייד’ מאת ג'. כריסטופר מצטיין בסוף מוצלח, אבל חסר הצדקה – היצורים גיבורי הסיפור התנהגו בדיוק כמו בני אדם וגם אם נניח שהמערכת הגופנית־חיצונית שלהם היתה שונה (מה שלא סביר להניח, לפי הסיפור), אין זו סיבה לתאר את בני האדם כמסכנים ונחותים.

‘בגלל ליל ערפל’ מאת לארי ניבן – סיפור מתוחכם; אבל חוששני שאין הרבה מאחורי המלל הפילוסופי שבו, על הזמן והיקומים המקבילים.

דניאל אינטרטור, בני ברק