מערכת ועריכת לשון: שרון אלמוג
האף של אימא שלי היה האף הכי ארוך משל כל האימהות בכיתה. הוא גם היה הכי גדול בשכונה, והגיע לפחות עד הבית של משפחת עזרא. אף פעם לא דיברנו על האף אבל שמנמנותו נכחה באקלים של הבית. אימא הייתה עצבנית כל הזמן וצרחה עליי, “דַאחְ מוּחָכּ דבי”, “מַתְתְ אֻמָּכּ”. גם אחרי ששטפתי את כל הבית והידיים שלי היו נעטפות בריחות של מי ים ואקונומיקה. אני ידעתי שכל הדברים הרעים שקרו לי הם בגלל האף. לא פעם איחלתי לה בתוך הגוף שלי שתמות ושייגמר כל הסיפור הזה עם האף, שישחרר את הדבר הזה, בין הבטן לחזה, שתמיד מזכיר את צדודיתו. פעם לקחתי תמונה שלה וקרעתי אותה בחיתוך אכזרי בדיוק בנקודה של האף, כדי שימות.
האף היה חלק נוכח של הבית, גם בחוץ אי אפשר היה להתחמק ממנו. במכולת ילדים היו מצביעים ומשמיעים נהמות של צחוק והמבוגרים היו מביטים בגועל. אימא והאף השתדלו לא לצאת יותר מדי מהבית, אבל מכולת צריך ומזה אי אפשר היה להתחמק. מהמכולת ומהשוק ביום רביעי. האף היה חייב לבחור טוב־טוב את הגודל והחוזק של הירקות, הוא לא סמך על אף אחד. רק הוא ידע איזה סלק בדיוק צריך לקובה כדי שלא תצא מתוקה מדי או חיוורת. אימא והאף העבירו ימים שלמים בפולחן דירת שלושה חדרים שהכילה בסוף יום שבע נפשות. בבוקר היא בישלה סיר של תבשיל ועוד סיר אורז לבן. תמיד אורז לבן. כשבחשה את האורז עם המים הרותחים הסתכלתי איך אדי המים עמעמו את גודלו של האף והוא קפץ במחול לתוך מקלעת השום שמעל הכיריים.
הבית לא הכניס אורחים, גם לא משפחה קרובה. אם נשמעה דפיקה על הדלת מיד כולם השתתקו, סימנו אחד לשני בפרצופים מפוחדים וחיכו שהרגליים יטופפו הלאה. אימא הידקה אצבע על הפה, שנגעה גם באף ומחצה אותו לשתי קציצות שטניות. הייתי מרוצה שאימא הטילה עליה ועל האף עוצר, העדפתי להיות כל היום בחוץ, העיקר לא לסבול את כל הלחץ הזה של הבית. העיקר שלא צריך להתעמת עם כולם אף אל אף. אבל יחד עם כל ההתכנסות הזו עדיין נשארתי הבת של האימא עם האף, את הדבר הזה אף אחד לא לקח ממני.
השתדלתי לא לעשות בעיות בבית הספר כדי שלא יקראו לאף. חלילה שמישהו יחזה בו והמורה תבין שאימא יודעת קרוא וכתוב רק בערבית. הראש שלי לא היה בכלל בנקישות שהלכו על הלוח אבל לא הפרעתי, הייתי שקטה. פעם אחת רחלי המורה נתנה לי פתק למסור להורים שיבואו והתחמקתי. מילאתי את כיסי המכנסיים במלח, ורחלי שכחה.
כמה נדרים ותפילות שהצלבתי בשבילם אצבעות.
“שיתקצר האף. בחיים לא אגיד מילה רעה על אימא, לא בלב ולא בלחישה על השפתיים. כשייגמרו כל ההצקות האלו על האף אני אעשה במקומה הכול בבית, גם בלי שתבקש. גם אם עוד פעם משה ינסה בלילה, כשאני ישנה, לשים עליי את הידיים שלו מאחורה – אני אתן לו. העיקר שהוא ייעלם ושלא תהיה את כל תשומת האף הזו.”
דיברתי עם עצמי בשיחות פנימיות של תפילה, “אמן, בבקשה. אלוהים תשמע אותי. הלוואי שכל העיסה הזו של הבשר תהפוך להיות משהו קטן, אפילו בינוני, ולא תמשוך את העיניים של כולם.”
כשכל התפילות לא הועילו החלטתי לעשות משהו אחר. חיכיתי לרגע שאימא תלך למכולת. הייתה לי רבע שעה עד שהיא תחזור. הלכתי למטבח ולקחתי כוס שקופה, הפכתי את השפתיים שלה על השולחן ויצאתי לחיפושים. חיפשתי בשתי המגירות החורקות שליד המיטה, וכשלא מצאתי עברתי לקופסת העץ שבתוכה שרשרת הזהב של בית הכנסת והתכשיטים שקיבלה לחתונה מסבתא פלורה. עברתי לתיק הקטן של הכסף, וכשלא מצאתי בשום מקום עברתי לסלון. פתחתי את הוויטרינה והוצאתי מתוך המדף של הכוס של הקידוש את ספר התהילים. אימא והאף קראו בו בכל בוקר. על הראש מטפחת ענקית שחידדה את קווי המתאר של האף, בחלק הקדמי שחיבר את הנחיריים החתיכה התדלדלה. רציתי לתפוס אותו ולמשוך את הרוע הזה החוצה. היא מילמלה מתחת לשפתיים והזיזה קדימה ואחורה בתפילה את העצם הבולטת. מצאתי את הפתק הוורוד קמוט בתוך דפי המשי של התהילים, יוסי 07–6811681. הרחתי ממנו ריח של נשימה ובית כנסת. העתקתי אותו לתוך מחברת החשבון, שם אף אחד לא ימצא, החזרתי הכול למקום והלכתי למטבח לשטוף את הכלים.
בלילה היה לי קשה להירדם מהנשיפות של הרוח הרעה. הלכתי למטבח, שתיתי כוס מים וחיכיתי כמה דקות. ניגשתי לחדר השינה של אימא ואבא ונעמדתי בכניסה. אבא השמיע אנחות קטנות ואימא נשפה חריקות מתוך האף. התקרבתי לגוף של אימא, מתוך הפרצוף הקטן הזדקר החוצה האף. גבעה קטנה שומנית עיטרה אותו. התחלתי לחתוך בו, מהגבעה השומנית ומטה. פערתי את הנקבוביות, מהמנוקדת בשחור התפרץ גוש של שומן, הזזתי אותו והתעכבתי על הבשר העבה שבצדו, גזרתי אותו ואת הקצה החזקתי ביד. בצד שמאל היה לי פשוט יותר, בעזרת היד הפנויה עשיתי חיתוך לא גדול וחיברתי לחלק השני. את שתי הקצוות הצמדתי לבסיס והחלטתי לתפור הכול כלפי פנים, כדי שלא יראו את החוט והחיבור ישב טוב על העצם. החלטתי לפני התפירה לשייף את העצם. ביד ימין החזקתי את שני קצוות האף ושייפתי את העצם בפצירה, מהצדדים וגם מלמעלה ואז החזרתי את הבשר. את קפל העור העבה, שחיבר את האף למשולש מעל השפתיים, גזרתי גם ואז תפרתי יפה את שני החלקים. פתאום אימא זזה ונבהלתי, לקחתי את הסכין מהכיס והכנסתי אותה במדויק במרכז הענקי של האף וסובבתי וסובבתי, “תמות יא שטן!”
ברחתי לחדר וירקתי לעצמי יריקה הגונה בתוך החולצה וערסלתי את הלב לרגיעה. הוצאתי מהמחבוא את כל הכסף וספרתי. חישבתי כמה הרווחתי השבוע מהניקיונות אצל גברת כהן והכנסתי הכול לקופסה.
בבוקר התעוררתי בבהלה ורצתי לספר הכול לאסלה, כשסיימתי הורדתי את כל הגיהנום עם המים. הלכתי למטבח ומזגתי לעצמי תמצית תה מהקומקום והוספתי מים רותחים.
“בוקר טוב.”
אימא עמדה במטבח ופלתה לכלוכים מתוך העדשים. כשהשיער הנפוח מִסגר את הפנים האף נראה קצת פחות מאיים מאשר בלילה. התיישבתי במטבח ובחשתי סוכר בתה.
“תסגרי כבר את הארון, את יודעת שזה מביא מזל רע. את רוצה שהשדים ימשיכו לדבר עלייך?”
טרקתי את הדלת מהר וחזרתי אליהם. טיפה רטובה נתלתה בפתח הנחיר הימני. אימא הרימה את המבט וקינחה את ההפרשות של השדון.
“להתראות.”
הלכתי לכיוון בית הספר אבל פניתי לרחוב בורוכוב, לכיוון הטלפון הציבורי.
“הלו. שלום. פעם אימא שלי דיברה איתך לגבי דודה שלי שלא התחתנה ורציתי לבוא אלייך גם. דודה שלי התחתנה בזכותך אחרי חודש, הורדת ממנה את העין.”
דיברתי לתוך הטלפון הציבורי בלי לנשום.
“אני יודעת שאתה יכול לעזור לי, מתי אני יכולה לבוא אלייך?”
“איך קוראים לך ילדה?”
“דבי.”
“תבואי אליי ביום שלישי בשעה ארבע ותביאי איתך מטבעות, חולצה, חול ממתחת לבית שלך וקצוות שיער שחתכת לעצמך. ושהכול יהיה שלך. רחוב החלוץ ארבע בלוד, ותביאי איתך ארבע מאות שקל.”
ביום שלישי קמתי בהקלה מהמיטה, בפסיעה על רגל ימין, ואספתי את כל הדברים שהוא ביקש לתוך שקית אטומה, ביקעתי ממנה את כל האוויר כדי שתוכל להידחס לתיק. לפני שירדתי למטה ניגשתי למטבח להביא שקית קטנה. האף היה שם ובחנתי את הקרניים שלו בפעם האחרונה. ירדתי לחצר של הבניין, מקפל כף היד הוצאתי את השקית והסתכלתי שאין עיניים אחרות, אספתי שני חופנים של חול והפרדתי מהם שאריות סיגריות מצוצות. צעדתי אל בית הספר, הפעם בלי תחושת הכובד שהתמקמה בחלל הגבוה של הבטן.
בסוף היום צעדתי לעבר התחנה המרכזית.
האיש שישב בקובייה של המודיעין בתחנה אמר לי:
“יש לך עוד מעט אוטובוס ללוד. אני לא יודע מה זה רחוב החלוץ, מכיר רק פה. תקחי קו 58, תגיעי לשם ותשאלי.”
“טוב, תודה.”
בינתיים הלכתי לשירותים והקאתי חתיכות קטנות של הכריך עם הקציצות ירק שאכלתי. הרטבתי את הקצוות המקורזלים שיצאו מהקרקפת והלכתי לחכות מתחת לשלט הכפוף של התחנה.
*
“את היית אצלי כבר פעם? הפרצוף שלך מוכר לי. אני חושב היית עם אימא, לא?”
“לא, רק דיברתי איתך בטלפון. לפני כמה חודשים דודה שלי אליס הייתה אצלך ובזכותך היא התחתנה.”
“ספרי מה הבעיה, ילדה.”
“לאימא שלי יש אף ארוך, לא חושבת שראית כזה בכלל. האף השתלט על הבית שלנו, כל הצרות שלי בגלל האף. בגללו היא צועקת כל היום ולא טוב בבית שלנו, אין לי חברים בכלל כי כולם צוחקים עליי. רק אם הוא יעלם אני אהיה נורמלית.”
“איך קוראים לאימא שלך ולאימא שלה?”
“עליזה ולאימא שלה קוראים בתיה.”
“תראי ילדה, המצב ממש קשה. יש עליכן עין הרע קשה וגם שד ואני אדאג לנקות אותם. תקשיבי לי טוב מה אני אומר לך לעשות והכל יהיה בסדר.”
“בסדר, אני מוכנה לעשות הכול. אני יודעת שרק אתה יכול לעזור עכשיו.”
הוא הסתכל עליי. התחיל מהשיער ואז הוריד את המבט לכל חלקי הפנים – גבות, עיניים, אף, שפתיים וחזר להתמקד באף. לא ידעתי כמה זמן זה ייקח ומה הולך לקרות. לא רציתי להראות לו שאני מתוחה ונשארתי זקופה.
“את יודעת למה העין הזו? זה בגלל שאת ילדה יפה.”
הוא המשיך להסתכל, עכשיו התמקד בבליטות הדקות של הברכיים שלי.
“דבר ראשון שאת עושה מחר בבוקר, ובמשך כל יום איך שאת מתעוררת, זה למרוח את הפיפי על האף שלך. הפיפי הראשון של הבוקר. תמרחי ככה שכבה דקה על כל האף שלך שיהיה מכוסה. אל תשטפי את האף אחרי זה, תני לזה להישאר לך על האף במהלך היום. הפיפי מגרש את העין.”
כתבתי הכול במסודר, במחברת חשבון.
“טוב, בואי נמשיך בעוד דבר שאת צריכה להקפיד עליו כל לילה,” הוא הוציא מתוך האגרוף של היד שלו פתק שקופל לריבועים מדויקים. “עכשיו תוציאי מתוך התיק את כל הדברים שביקשתי שתביאי.” ערמתי את כל הדברים שאספתי בקפידה על השולחן.
“תראי מה אני עושה. בתוך השקית שהבאת אני שם את הפתק שהכנתי.” הוא הכניס את השערות לשקית, זרק פנימה את המטבעות ובזק מעל הכול את החול. מלמל מילים ובמשך כמה דקות עשה פרצופים רציניים. הוא ניגש למחיצה השנייה של הסדין והביא כוס פלסטיק ופלה מתוכה ג’וק מת, מפורק.
“זה הכול שלך? עשית בדיוק מה שאמרתי, כן?”
“כן, כן, בטח, בדיוק כל מה שאמרת לי לאסוף.”
“אני הכנתי לך עכשיו קמע שיוריד את כל העין שיש עלייך.”
הוא לקח את החולצה שהבאתי, כרבל אותה בידיים.
“את החולצה הזו את תלבשי כל לילה כשאת הולכת לישון. מתחת לכרית תשימי את הקמע הזה ותדאגי שהשקית אף פעם לא תיפתח. שלא תעזי גם לפתוח אותה, זה רק יעשה את העין שיש עלייך ליותר קשה. הכי חשוב שגם אף אחד לא יראה את הקמע. זה ברור?”
“כן, כן בטח.” לקחתי ממנו את החולצה, החזקתי אותה חזק והכנסתי לתיק.
“טוב, נעבור לדבר האחרון שאמור לעזור במקרה שלך ונגרש את השד שהשתלט לך על החיים. אם זה יעבור טוב ותמשיכי לעשות בבית כל מה שאני אומר, אני מאמין שהעין הזו תרד ממך סופסוף.”
“תודה רבה.”
“בואי תשבי על הכיסא.”
התיישבתי על הכיסא במטבח.
“שבי זקופה, ידיים בצדדים של הגוף ותזכרי שאסור לך לזוז.”
הוא חפן את הרקות שלי בשתי הידיים שלו וליטף אותן, כיסה לי את העיניים.
“מי אתה שד?”
הוא עזב את הפנים שלי והתחיל להסתובב סביבי.
“מי אתה? מי אתה?”
הוא לא הפסיק לשאול.
"תענה לי, מי אתה?
למה השתלטת על הגוף שלה?"
הוא הגביר את הקצב של המעגלים סביבי.
“מי אתה? תפסיק את זה!”
הרגשתי שהכול מסתובב סביבי, האוזן השמאלית משכה אותי והראש התחיל לגלוש מטה.
“אני אמרתי לך ללכת מפה. תעזוב את הגוף שלה. תחזור לעולם השטני שבאת ממנו.”
הוא המשיך בצעקות ואני לא הבנתי, הוא דיבר מהר.
“לא לזוז, לא לזוז אני אומר!”
המשכתי לשבת ובדקתי אם משהו התחיל לצאת לי מהגוף.
“דבי בת עליזה מבקשת ממך לעזוב אותה ואת המשפחה שלה בשקט. אכלת כבר מספיק מהבשר שלהם. זהו, גמרת את התפקיד שלך ועכשיו תלך.”
הפרצוף שלו נהיה שחור ופתאום הוא בעט לי בזרתות של הרגליים והמשיך לשאר האצבעות ולקרסוליים. הוא התחיל להשתמש גם באגרופים בבטן ושמעתי את החבטות מחוץ לגוף שלי.
“זה השד צועק ממך. הוא מדבר מהבטן שלך. זה אומר שהוא בדרך לצאת.”
המכות לא הפסיקו, ומחבטה לחבטה ההדף התגבר וניסיתי להגן על הפנים. הוא תפס לי את הידיים.
“אל תתנגד למהלך הזה, אתה יוצא עכשיו מהגוף. את רואה איך הוא מנסה להפסיק אותי? תראי כמה הוא עקשן.”
הוא תפס את כל השיער העבה שלי ומשך אותו כלפי מעלה, מהקרקפת לתקרה, בכפות הידיים האדומות שלו.
“זה כואב, זה כואב!”
“טוב מאוד שזה כואב לך שד, גם להם זה כואב.”
כל הפרצוף השחור שלו היה סביבי. הכיתי את הלחי שלו בכפות הידיים הקטנות שלי והעצמתי את המכה. הוא הפסיק לרגע, מהפתעת ההתנגדות, והספקתי לקחת את הקומקום החשמלי שלידי. הטחתי לו אותו באמצע האף, ועוד מכה, חזק ככל שיכולתי, ועוד מכה, והטחתי גם בתחתית של האף.
“מגיע לך, יַא אִבְּן גָחְבָּה. מָתְתְ אֻמָּכּ, יָא משוגע!”
הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה רָזָה. שֶׁלָּהּ עָבָה וּבַשְׂרָנִית. הִיא כָּתְבָה כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה אַהֲבָה, עִם כָּל הַגּוּף. הוּא הִבִּיט בִּדְבָרִים מִלְּמַעְלָה וְכָתַב בִּמְשׂוּרָה. כְּכָל שֶׁנָּקַף הַזְּמַן כָּתַב פָּחוֹת וּפָחוֹת עַד שֶׁחָדַל כָּלִיל. וְאָז נִפְרְדוּ.
יֵשׁ סִבּוֹת רַבּוֹת לְכָךְ שֶׁמְּשׁוֹרְרִים נֶחְשָׁבִים לַאֲנָשִׁים קָשִׁים. אַחַת מֵהֶן תְּלוּיָה בָּעֻבְדָּה שֶׁהֵם נֶאֱלָצִים לְפַשְׁפֵּשׁ בְּפִצְעֵיהֶם פַּעַם אַחַר פַּעַם, פּוֹתְחִים וְסוֹגְרִים וְשׁוּב מְחַטְטִים, וְאֵין שׁוּם מִלָּה שֶׁיְּכוֹלָה לְתָאֵר אֶת הַמִּלָּה מֻגְלָה מִלְּבַד הַמִּלָּה מֻגְלָה.
יותר מכל אהבה את פניו, אם כי לא היו מרשימות או יפות במיוחד; כל מה שבא בצמדים, העיניים, הגבות, השפתיים וכיוצא באלה, נראה תואם ותו לא. האף היה ישר ושגרתי. למה כבר אפשר לצפות מאף? גם קווי הלחי ומבנה הלסת והמצח היו בגדר הרגיל. אבל, והיה זה אבל גדול, הייתה גומת החן. מעלה ניכרת ורבת משמעות. הוא אמנם השתמש בה בחסכנות, לפעמים רק כשביקשה ממנו (או אילצה אותו), אבל כשכבר השתמש בה, כלומר, כשחייך והגומה התנקבה בלחיו, היה בה כדי לעורר אצלה חשק של ממש ותאווה אליו. גם ברגעי הסתם, בזמן שאכלו או צפו בטלויזיה או כששכבו במיטה, דיברו או קראו, בחרה להיות מצידו הימני, כדי להרוויח את הגומה. בגלל זה גם לא היה לה איכפת לתת לו לנהוג. לפעמים, תוך כדי נסיעה, הייתה מבריגה את אצבעהּ אל לחיו ופוקדת, “תחייך!” והוא היה אומר, “תגידי, את רוצה שנעשה תאונה?” והיא הייתה אומר, “רוצה? לא. אבל אם תאונה, לפחות נחלוף מהעולם יחד.”
ואולי יותר מכל אהבה את כפות ידיו. הן היו רחבות ופחוסות וכבדות, ובכל זאת מסוגלות למגע עדין. אם כי כשרצה, והוא רצה לא פעם, יצא מהן מגע גס ואפילו כוחני. שהיה נעים לה לא פחות, יש לומר. אולי כי באהבה תמיד עדיף העמוק על השטוח והרדוד.
פעם, כשרק התחילו לחשוב בזוג, אספה אותו מהאוניברסיטה, ובדרך לא הצליחו להתאפק ועצרו לצד איזה מטע תפוחים שהיא זוכרת עד היום. ניצנים לבנים כיסו את העצים כפתותי שלג ועל חלונות המכונית צבאו דבורים ומיני חרקים מכונפים. זמן מה התחרמנו במושב האחורי עירומים, ירכיה נלפתות לחלציו כצבת, כשלפתע, זאת הייתה הפעם הראשונה שעשה את זה – גרף את ציפורניו לאורך צדע גבה בתנועת שריטה. ברגע הראשון נבהלה. מעולם לא נגע בה כך. אף גבר לא נגע בה כך. היא ידעה כי לא ביקש להכאיב לה, אך תלם כאב עמום נחרש באיזור הגב. היא התרחקה רגע, כמו כדי לראות מנין זה בא, ובתוך כך חיקתה את מעשהו וחרצה גם היא את ציפורניה בזרועו. מאותו יום נעשו פראיים יותר, מותחים את המין למקומות שלא הכירו, מקומות שהיו מותרים ואסורים, שהייתה בהם מידה שווה של מתיקות ומרירות, עונג וסבל, אהבה ואהבה.
ואולי יותר מכל אהבה את חלקת חזהו, מחגורת המותניים, דרך מקלעת השמש – שם על פי האמונה מתקבצים הפחדים והחרדות – ועד לעצמות הבריח, שפעם היו בולטות ולעת בגרות כיסה עליהן העור והבשר. היה משהו באיזור הזה, בגוון העור, בפטמות, בכסות השיער הרדודה שדי מוקדם זרקה בה שיבה, ובטח גם בלב שמתחת לכל אלה, שגרם לה להיקשר אליו באופן מוחלט. כששכבו בתנוחה המסורתית, היא מתחת והוא מעל, הרגישה שהפחדים והחרדות שלו פוגשים את שלה וגם הלב שלו דופק את הלב שלה כמו שתי אבני צור עד שפורצת אהבה.
ואולי אהבה את הגב שלו יותר מכל. כלומר, את הסולם שעל הגב שלו. אחרי ששכבו בפעם הראשונה, בדירה שלה, המומים באיזה אופן, מבינים שחצו את הגבול, אמרה לו, “תגיד, אני לא זוכרת נכון? לא היית ממש נמוך פעם?” והוא אמר, “באמת הייתי נמוך,” וסיפר לה על המהפך שחל אצלו בגיל 16, איך גבה פתאום, בבת אחת, “ממש בבום,” אמר, “העור לא עמד בזה, וכמעט נקרע… תראי את סימני המתיחה –” הפנה אליה את גבו. “מה זה?” שאלה ונגעה בששת הפסים האופקיים על גבו, שישה פסים דקים וכהים מאד, “זה נראה כמו סולם.” בהיסוס נגעה, כאילו עורו עדיין מועד להיקרע. “כן. באמת סולם.” אישר והיא אמרה, “אני מקווה שזה לא אומר שאפשר לטפס עליך בקלות.” “או לרדת עליי,” חייך. “או לרדת לך,” חייכה היא, “את זה אני דווקא חושב שאפשר. את מוזמנת. את יכולה לעשות ככל העולה על רוחך ועל גופך.” אמר והיא אמרה, “נראה.” בהמשך הפך “הסולם” לחלק משגרת מעשי האהבה שלהם. לא פעם נהגה להפוך אותו על בטנו – לפתע ובלי הקדמות – ולהתיישב עליו, והוא, כמו בהכנעה, ציית והטיל את ידיו לצדדים או מעל לראשו, עיניו נעצמות בציפייה להמשך, שהגיע כמה רגעים אחר כך, כשינקה וליקקה את גבו העירום כילדה שזכתה בסוכריית ענק.
ואולי יותר מכל אהבה את הזין שלו. די היה בזיקפתו הבוהקת, הזקורה, כדי לשגע אותה לגמרי. כה יפה היה ומעורר, קשה היה לה לעמוד בפניו. על אחת כמה וכמה למגע עצמו. גם כשהיו שרויים בתוך איזה ריב או ויכוח והיא חשבה שלא תוכל לשאת את נוכחותו של יואל ולו לעוד רגע נוסף, בשנייה שהייתה מרגישה את איברו מתחכך בה, הייתה מתרצה ומסתובבת אליו והם היו מזדיינים ומתפייסים. דליה בוודאי לא הראשונה ולא היחידה שנכנעה לקסמו של האיבר הזכרי. מקדמת דנא התפעלה ממנו האנושות ובנתה מגדלי פאלוס גבוהים ומרשימים שהיו סמל להצלחה והפגנת כוח ועוצמה. אלא שלא הייתה בה תאווה לאיברים זכריים באשר הם. ממש לא. כששכבה עם בני זוגה הקודמים, חיכתה שיגמרו. היא רצתה אך ורק את יואל ואך ורק את הזין שלו. היא האמינה, באמת ובתמים, שהזין שלו נברא עבורה, שהוא בגודל הנכון ובמידה הנכונה ומתאים לנרתיק שלה באופן מושלם, אחרת איך אפשר להסביר את זה? אי אפשר. המין איתו היה חוויה של עונג עילאי חד פעמי ורב פעמי וכל כמה שהייתה אמונה על המילים, אף פעם לא הצליחה למצוא את המילים המדוייקות שיתארו את הרטט המתמשך הזה שמאחה גוף בגוף ונפש בנפש לכדי פעימה אחת ומעיף אותה החוצה בתוך אנחה או גניחה או צעקה או אלם. זאת בדיוק הסיבה שביקשה ממנו להישאר אצלה, לשהות בה, עוד קצת, עוד הרבה, ולא לצאת. כמה ממכר היה המין, חשבה, הדבר הזה, שאין לו קרקעית ואין לו קצה ואין לו סוף כמו ים תחת ים תחת ים תחת ים ואין אופק באופק.
אחרי שנפרדו לא היה דבר שהתגעגעה אליו יותר מלזין הזה. ולגבר שהיה מחובר אליו.
פַּעַם יָשְׁבוּ זֶה לְצַד זֶה עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן וְדַלְיָה קִלְּפָה תַּפּוּז וְהוּא אָמַר לָהּ, “אַף פַּעַם לֹא כָּתַבְתִּי לָךְ שִׁיר.” וְהִיא אָמְרָה, “בֶּאֱמֶת חֲבָל. אַף אֶחָד אַף פַּעַם לֹא כָּתַב לִי שִׁיר.” וְאָז נִזְכְּרָה, “אֲבָל אַתָּה בִּכְלָל לֹא כּוֹתֵב שִׁירִים.” וְהוּא אָמַר, “נָכוֹן. אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה.” אַחַר כָּךְ אָמַר, “לֹא רַק מְשׁוֹרְרִים רוֹצִים לִכְתֹּב שִׁירִים.” וְהִיא אָמְרָה, בְּטוֹן צִוּוּי, “אָז תִּכְתֹּב!” וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ צְלוֹחִית קְפָלִים שֶׁנִּרְאֲתָה קְצָת כְּמוֹ חֲצָאִית פְלִיסֶה אֶת פִּלְחֵי הַתַּפּוּז, מְפֹרָקִים אֶחָד אֶחָד, כְּפִי שֶׁנָּהֲגָה אִמָּהּ לְהַגִּישׁ לָהּ, וְהוֹסִיפָה, “תֹּאכַל.” וְיוֹאֵל אָמַר “טוֹב,” והֶעֱבִיר אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו הַפְּחוּסוֹת לְאֹרֶךְ יְרֵכָהּ וּבְתַת יְרֵכָהּ, וְאִלְמָלֵא לָבְשָׁה מִכְנָסַיִם, וַדַּאי הָיָה מַגִּיעַ עָמֹק יוֹתֵר, וְהִיא נִזְכְּרָה אֵיךְ כְּשֶׁהָיוּ יְלָדִים הָיוּ יוֹרְדִים לַנְבִיעָה הַסּוֹדִית אוֹ לְשֶׁפֶךְ הַנַּחַל, לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִתְהַפְּכָה פַּעַם סִירָה וּשְׁנֵי נוֹסְעֶיהָ טָבְעוּ, מִתְיַשְּׁבִים עַל הַגָּדָה הַבֻּצִּית, מְשִׁיטִים מִפְרָשִׂיּוֹת נְיָר וְקוֹלְעִים אַבְנֵי חָצָץ וְזִרְדֵי סוּף לַמַּיִם הַיְּרַקְרַקִּים, וְלִפְעָמִים הָיְתָה טוֹבֶלֶת אֶת רַגְלֶיהָ עַד לְגּוֹבַהּ הַבֶּרֶךְ.
הוא תקע את מגן־השיניים בפיו והידק עליו את הלסתות. היה לזה טעם מבחיל, כמו גוש של פלסטיק צמיגי שנדחף לגרון. לאחר מכן ניסה לרכוס את הקסדה. האוויר מסביב היה מלא בדיבורים, בריחות חריפים של זיעה ושל גומי, בקול הכפפות הנחבטות בשקי האגרוף. בזמן שהידק את הסקוצ’ים על עורפו שאל את עצמו כמה אנשים כבר הזיעו בתוך הקסדה הזאת. כמה אנשים דיממו בתוכה. הריח בכל מקרה היה נורא. הוא ייאלץ להתגבר. הוא הרים את הכפפות מהרצפה, מגלה באיחור שלקח שתיים שמאליות. בינתיים יניב החל לאבד את סבלנותו.
“מה קורה?” הוא נע בין החניכים שהיו עסוקים כולם בחבישת קסדות, בהידוק מגני גוף, בלבישת כפפות או בסידור של מגיני האשכים. “נשבע לכם שעוד שנייה אני אבעט כאן למישהו בראש. יאללה! שתי דקות כולם פה עומדים עם כל הציוד עליהם.”
יניב היה נמוך קומה, שחום ושרירי מאוד. כמו כל המדריכים שלהם. על ראשו המגולח התנוססה צלקת ארוכה שהגלידה מזמן ואת פניו כיסה זקן שחור וסמיך. על החולצה שלו היה מצויר לוגו ששילב צללית של אדם בועט עם אגרוף קמוץ וסכין קומנדו משוננת. מתחת היה כתוב KRAV-MAGA – Israeli Martial Art.
“טוב, תסתדרו בחי”ת, תקשיבו טוב. עזוב כבר את הכפפות! תסדר את זה אחר כך. אז ככה, איך שאני מוחא כף, אתם מתחלקים לזוגות, מתחילים קרב. אני מוחא שוב כף, מחליפים זוגות. לא מסובך, נכון? אני בטוח שאפילו לוזון כאן מסוגל להבין את זה." יניב העביר כף יד על הזיפים שעיטרו את גולגולתו. “עכשיו, אני רוצה אתכם כמה שיותר אגרסיביים, כמה שיותר להכניס מכות. ידיים, רגליים, עבודה חופשית. לא לחשוב על טכניקה. רק לעבוד מהר, חזק ואגרסיבי. לא לגעת בשקים!” קולו התרומם לצעקה. “הבא שייגע בשק יורד אוטומטית למאתיים שכיבות סמיכה. אז כמו שאמרתי אני רוצה שתנסו להיכנס כמה שיותר, לא לרחם. יש לכם כפפות, יש לכם מגינים, אל תפחדו לפוצץ אחד את השני. ברור? יאללה, קרבות!”
זה היה היום הרביעי של הקורס. מתוך שמונה. מי שלא יסיים את הקורס, חזרו והזכירו להם המדריכים, לא יוכל לעבוד. הוא לא רצה לעבוד. אבל לא באמת הייתה לו ברירה. לכן השתדל לעשות כל מה שצריך כדי לסיים. והיה הרבה מה לעשות. כל יום נפתח בשעתיים של קרב מגע. אחר כך ארבע שעות אימוני ירי. קודם על יבש, אחר כך על רטוב. לשלוף, להיכנס למצב, לדרוך, לירות. להחליף מחסנית. מצב כריעה, מצב עמידה. אצבע מבט – ולהחזיר אקדח למקום. ושוב, לשלוף, להיכנס למצב, לדרוך, לירות. עד ששרירי הזרוע מתאבנים, עד שהאצבעות מתחילות לדמם. ושוב לשלוף, לדרוך, לירות. עוד פעם ועוד פעם. שוב ושוב. המדריכים כולם היו בוגרי יחידות מובחרות. מסתערבים, מטכ"ליסטים, מדריכי לוט"ר. טובי בחורינו, ארץ־ישראל היפה. המדריכים כולם גם היו שריריים מאוד, מקועקעים מאוד, כועסים מאוד. חתיכת מפגרים, אל תעצרו באמצע התנועה! אתם צריכים לעבוד מהר, בכוח, באגרסיביות. בלי לחשוב. להתפוצץ על המטרה. להיכנס באמ־אימא שלה. מי שלא יהיה אגרסיבי מספיק, מי שייראה לנו טיפה חלבי מדי, יעוף מהקורס. אין חוכמות. אחד כזה לא צריך להיות פה. ואחר כך, אחרי הירי, היו השיעורים בכיתה. אבטחה היקפית, איומים פוטנציאליים, הוראות פתיחה באש, סמכויות מאבטח. אסור לכם אף פעם לשלוף נשק אם אין סכנת חיים ממשית, חזרו והדגישו באוזניהם. אסור לכם אף פעם להפעיל כוח בלתי סביר. מי מחליט מה זה כוח סביר? לא אתם, זה בטוח. על זה רק השופט יחליט, אם וכאשר יגישו נגדכם תביעה. לכן הכי טוב לא להפעיל בכלל כוח. לא להגיב אם מישהו מקלל אתכם, מתגרה בכם, מאיים עליכם. והכי חשוב, לזכור תמיד שאם משהו משתבש, אם מישהו נפגע, אם עשיתם משהו לא נכון או אם עשיתם משהו בכלל, אף אחד לא יגבה אתכם. לאף אחד לא יהיה אכפת. אתם לבד, שם בשטח. לגמרי לבד. כי זה מה שאתם, רבותי. עובדי קבלן, בשר תותחים, מאבטחים בשלושים־ומשהו שקל לשעה. האנשים עם האקדח שנמצאים בקצה שרשרת המזון.
“יש לך עם מי לעבוד?” מבעד לסורג של הקסדה הוא ראה את דמותו הארוכה והצנומה של בוב מארלי חוסמת את שדה הראייה שלו. בוב היה בסדר. שמו האמיתי היה אדסו והוא הגיע מאילת, אבל כולם קראו לו בוב מארלי. בגלל הראסטות, וגם בגלל הגראס, והחיוך הנצחי. חיוך של סטלן טוב־לב. לבוב לא היה מגן שיניים והראסטות הארוכות שלו בצבצו מבעד לחרכים שבקסדה. הוא סימן בראשו לבוב ואחר החל לנוע מולו במין מחול מגושם, משגר מדי פעם מהלומה סמלית, רק כדי לצאת ידי חובה. בוב לעומת זאת רקד סביבו בחינניות, אגרופיו נעים במהירות, פוגעים בגופו פעם אחר פעם אבל מבלי לגרום שום נזק ממשי. זה לא היה כל כך נורא. לאחר מכן נשמעה מחיאת כף וגוש האדם התפצל לרסיסים והסתדר שוב בזוגות. כעת הוא מצא את עצמו מול ארקדי. תשעים וחמישה קילו של שרירים ושל מבטא קווקזי. מבעד לסורג ראה את החיוך שהבליח על פניו של ארקדי. חיוך של מישהו שאוהב להילחם.
בפינת החדר אחד הקרבות הפך סוער. מישהו דימם מהאף. מישהו אחר הועף על הקרקע, גורף אתו עוד שניים תוך כדי. הוא החל לנוע סביב גופו הגדול של ארקדי, מנסה למשוך את הזמן ככל האפשר. עד שתגיע מחיאת הכף. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? לרגע ניסה לחשוב על כל זה כעל סצנה מתוך סרט. איך הוא היה מביים את זה? בעריכה מהירה, בלי ספק. המון חיתוכים, המון זוויות צילום. קלוז־אפ על כפפה נעה אל עבר המצלמה ואחר כך מעבר מהיר לפרצוף מדמם. ובלי שום הילוכים אטיים. זה בטוח. פאק! אגרופו הגדול של ארקדי היכה בעוצמה במגן הגוף שלו, סוחט את האוויר מתוך ריאותיו. על מי הוא עובד, חשב. הוא הרי לעולם לא יצלם את הסצנה הזאת. הוא לעולם כבר לא ישוב לעשות סרטים. אין לו את זה. כלומר יכול להיות שיש לו את זה, אבל לא את הזה הנכון. היה לו את הכישרון, נניח. אבל כישרון זה אף פעם לא מספיק. חסרו לו הנחישות, האמונה, הלהט. רוח הלחימה. הנכונות להתאבד על כל תסריט. הנכונות להיכשל שוב ושוב, לחטוף מהלומות, ליפול, להתרסק, ובכל פעם מחדש לקום ולהמשיך. כן! הוא חש סיפוק פראי כאשר הצליח להנחית מהלומה מוצלחת לתוך הקסדה של ארקדי, מהלומה שהשמיעה קול נפץ וסחטה מהקווקזי קללה עסיסית. מיד מיהר לסגת אחורה, מנסה לחמוק מנקמתו של הענק הזועם. נו, מתי תגיע כבר מחיאת הכף המזורגגת הזאת? לא, חשב לעצמו. הוא אף פעם לא היה מהמתאבדים. הוא תמיד העדיף להתחמק, לוותר, לחכות שהדברים יסתדרו. לשבת בצד ולתת לזמן לעבור. זה גם מה שהסביר לטליה. אין טעם להתעקש, כך אמר לה לאחר שקיבל את מכתב הדחייה האחרון מקרן הקולנוע. אם זה לא הולך בקלות אז כנראה שזה פשוט לא זה. זה לא נועד להיות. אל תדאגי, חמודה. הוא ליטף את לחיה. בסוף משהו עוד יצוץ, אני מבטיח לך. אם רק נחכה מספיק זמן, בסוף משהו יופיע.
איי! הצעקה נפלטה מפיו בניגוד לרצונו. זה היה קודם ההלם, ההפתעה. הפתעה מן העוצמה המטורפת, הבלתי סבירה, של המכה שפגעה בו. רק אחר כך הגיע הכאב. כאב שלפת את גולגולתו, המם את חושיו. לשבריר אחד של שנייה הכול סביב הסתחרר. שבריר נוסף של שנייה חלף לפני שהבין שמה שספג זה עתה היה אגרוף שפגע בעוצמה ישר לתוך אוזנו. הולי פאק. הוא היה חייב אוויר. הוא הרים את הכפפות בניסיון להגן על הפנים, נאבק לשמור על שיווי משקלו. ארקדי חייך. במהירות הבזק הוא נע הצידה ושיגר בעיטה אכזרית הישר לעצם השוק שלו. הפעם הכאב היה חד, נקודתי, ברור. חכה רגע, הוא הרים את ידיו. שנייה אחת, פסק זמן. הנשימה שלו הייתה כבדה, מחרחרת. הוא חשב שהוא עומד ליפול, עומד להתעלף. באוויר עמדה צחנה כבדה של זיעה. אני זקן מדי בשביל החרא הזה, חזר ואמר לעצמו. מה שהיה נכון. ארקדי היה צעיר ממנו לפחות בחמש־עשרה שנה, והיה בכושר טוב ממנו בהרבה. למעשה כולם בחדר הזה היו בכושר טוב ממנו בהרבה. כולם גם היו הרבה יותר צעירים ממנו. הוא לא היה שייך לשם. הוא נע אחורה בצליעה, מרגיש גלים של כאב עז, מטלטל, לכל אורך הרגל. על פניו הזיעה זרמה במפלים, מסמאת את העיניים, מטפטפת בטיפות גדולות על גבי מגן הגוף שלו. אבל איזו ברירה הייתה לו? העבודה הזאת, זה היה המוצא האחרון. גם טליה הסכימה. זה היה הסיכוי האחרון לפני שיגיעו העיקולים. לפני שתופיע ההוצאה לפועל. לפני שהכול יתמוטט. ולכן הוא חייב לעשות את זה. אפילו שהוא כבר כמעט בן ארבעים, נשוי פלוס ילד. אפילו שהוא היה פעם קולנוען מבטיח, בוגר מצטיין של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. מה? ארקדי מלמל משהו מבעד למגן השיניים שלו. “אני רק שאלתי אם אתה בסדר,” חזר שנית. “אני שאלתי אם אתה מוכן להמשיך.” חכה רגע, הוא סימן לו בידיו עטויות הכפפות. רק עוד שנייה.
“כולם לעצור אימון!” הצרחה הנזעמת של יניב השתיקה בבת־אחת את כל יתר הקולות. פניו היו חיוורות מזעם. “תגידו לי, מה זה צריך להיות האימון הביזיוני הזה? אני לא ראיתי כאן אף אחד נלחם. כולם פה רק עושים כאילו, רק רוקדים אחד מסביב לשני. לוזון, תסתום את הפה! ואם אני אראה אותך שוב מוריד ציוד לפני שאמרתי אני נשבע לך שאתה לא תהיה פה, אתה מבין?” הוא נאנח, ממלמל כמו לעצמו. “יא־אללה, עם איזה עגלות אני צריך לעבוד כאן.”
כולם מיהרו לזוז לצדדים, משפילים את עיניהם שלא לפגוש במבטו של האיש הקטן והשרירי. יניב נעמד במרכז החדר, סוקר אותם בעיניו הכהות. “אז עכשיו בואו אני אגיד לכם מה הולך לקרות. עכשיו אתם מורידים ציוד, ויוצאים החוצה, ושותים מים, ועוד חמש דקות אנחנו נפגשים כאן שוב ושמים ציוד והפעם אנחנו לא מתחלקים לזוגות אלא לחמישיות, יש? כן לוזון, חמישיות זה קבוצות של חמש. כל פעם אני מוחא כף ואחד עומד באמצע וכל הארבע האחרים מפוצצים אותו, ברור? ואז הזה שבאמצע, הוא חייב להילחם. בגלל שאחרת הוא גמור, אחרת הלך עליו. ואז אני מוחא כף ומישהו אחר נכנס לאמצע. שאלות? טוב,” חיוך מבשר רעות הופיע על פניו. “אז יאללה, כולם להוריד ציוד ולשתות הרבה, כי עוד כמה דקות אני הולך לזמבר לכם את הצורה.”
הוא נשען על הגדר ולגם ארוכות מבקבוק המים. עוד חצי שעה כל העסק הזה נגמר. מעבר לגדר השתרע מגרש גרוטאות עצום, אינסופי, ריק מכל נפש חיה. רק טרקטור בודד נסע שם אנה ואנה בינות להררי המתכת, מרים שלדים חלודים של מכוניות, מועך אותם בעזרת הכף שלו ולבסוף עורם אותם לערימה. למשך רגע ארוך הוא עקב במבטו אחר עבודתו של אותו פועל מתכתי נמרץ. לאחר מכן הוציא את הטלפון הסלולרי שלו ובדק אותו. שתי הודעות מהגן של יותם. הודעה אחת מהבנק. שום דבר קריטי. בינתיים התקבצו מסביב כל יתר החניכים. מדברים, משווים חוויות, מוציאים טלפונים. בוב ניצל את ההפסקה כדי לגלגל לעצמו סיגריה. “רוצה אחת, אחי?” מצב רוחו היה מרומם, כמו תמיד. אחי, הוא אמר ללוזון. אל תתרגש מהצעקות שלו, תחשוב על כל זה כמו על משחק. הוא חזר אל הסלולרי שלו, מתבונן לרגע בתמונתם של טליה ויותם על המסך. הם נראו שמחים, מחובקים, יפים כל כך. הוא הסתכל בעיניו הצוחקות של בנו. יום אחד הוא יצטרך לספר לו. אין ברירה. הי ילד, הוא יגיד לו. אבא שלך לא באמת יכול ללמד אותך משהו על החיים. אבא שלך מעולם לא הבין איך מתנהלים בחיים האלה. איך עושים סרטים, איך מתפוצצים על המטרה, איך מוצאים את המקום שלך בעולם. מה לעשות, אבא שלך הוא בסך הכול מאבטח. איש עם אקדח שעומד בקצה של שרשרת המזון. והוא אפילו לא רוסי.
הוא כיבה את המכשיר והחזיר אותו לתיק. קולות הצחוק מסביב התגברו. עוד מישהו הדליק סיגריה. איך הוא היה מצלם את הסצנה הזאת? גם כן, עם המון שוטים קצרים. הרבה חיתוכים והרבה זוויות צילום. אבל עריכה אטית יותר. קלוז־אפ על הפנים הצוחקות של בוב, קלוז־אפ על הזיעה של מישהו, מעבר לאצבעות מגלגלות סיגריה. ובלי להשמיע את הקולות, כמובן. רק להראות את האנשים מדברים וצוחקים ובפסקול לשים מוזיקה. בתחילה משהו קצבי ואחר כך, כאשר המעברים יהפכו אטיים יותר, המוזיקה תתחלף למשהו שקט ועצוב. אולי איזו יצירה קלאסית, באך או משהו כזה. ואז שוט ארוך שבו המצלמה לאט־לאט מתמקדת בגדר שמאחור, ואז חולפת דרכה. מראה את מגרש הגרוטאות, את הטרקטור שנע בין שלדי המתכת, את אזור התעשייה שנמצא אי־שם ברקע. לאחר מכן המצלמה ממשיכה לטפס מעלה, עד שלא רואים דבר מלבד שמיים. כעת התמונה מתעכבת על פני הצורות המוזרות שיוצרים העננים. ההרים, הטירות, המפלצות. וכל הזמן הזה אותה מנגינה שקטה ועצובה ממשיכה להתנגן ברקע. צעקתו של יניב קטעה את הרהוריו.
“תגידו יא־דבילים, נראה לכם הגיוני שאני יושב פה ומחכה לכם? יאללה, כולם פנימה, לעלות על ציוד. דקה אחת ואנחנו מתחילים.”
לניקולאי וסילייביץ'
בדיוק כשנורה ומברוביץ' התחילה להסתדר, נמלט הרחם והותיר אותה לקושש פרנסה ללא עזרתו.
תעודת הכבוד של המטה לשגשוג העם היהודי הגיעה יום לפני טקס ההכתרה של משרד הפנים, כי, כפי שהסבירה המזכירה, עדיף שבמצבה נורה לא תסחב את התעודה בגמר הטקס. זאת הייתה תעודה שתפסה את קו הרקיע, אבל ברוחב, לפחות, הייתה בעלת ממדיים ארציים יותר.
נורה גיחכה לעצמה. כבר קרוב לארבע שנים שהיא הייתה ב"מצב".
לפני תעודת הכבוד ולפני שהפכה ליקירת המחלקה לפוריות בלתי תלויה, מצבה באמת היה בלתי נסבל.
היא כמעט שרפה את האונות במאמצים למצוא פרנסה שתכבד אותה ואת בעל הדירה שלה שתחביבו היה להעלות את דמי השכירות בכל חודשיים.
לפני שהלאימה את הרחם שלה, היא עקרה את השתילים של העירייה ושיווקה אותם במחיר מופקע לגן ילדים אנתרופוסופי. הגננת התחברה מאוד לסיפור שבו הפרחים חוממו בשמש מלאה למשמע קינת הנמר היחיד שנותר בעין גדי.
כידוע לכול, ט"ו בשבט נמשך יום אחד בשנה, אבל הרעיון תפס ונורה הצליחה להשתלט על כל התנועה האנתרופוסופית בואכה רשת הגנים הזורמים.
רגע לפני שעברה נורה ליישובים הקהילתיים הצמודים לירושלים, רגע לפני שעמדה להרוס לגננים שנים ארוכות של קריירה מפוארת ומלבלבת, היא נתפסה על חם בשומרון, שם נקלטה בעדשת המצלמה של ערוץ שתיים כשהיא גוררת עץ זית בגודל נאה. היא בילתה מספר שבועות בחקירות, במאמצים להפריך את ההאשמות שהיא סוכנת פרובוקטיבית מכל צד שהוא, בין אם זה מטעם השב"כ ובין אם במסגרת ארגוני ימין קיצוני.
את מסקנותיה מתקופה זו אפשר למצוא עד היום, חקוקות בתא השירותים של בית המעצר.
הרעיון של נורה להכנסה הטובה ביותר הגיע כשצותתה לשיחת נשים בפארק.
“אני כבר במצב שלא אכפת לי שהוא ישכב עם מישהי, את יודעת מה? הייתי משלמת לה על זה. אבל הנה, ההשרשה לא נקלטה.”
“בכל זאת, תראי את מירית…”
“זה בדיוק העניין, שמירית הצליחה להחזיק בהיריון אחרי התהליך, אבל בלי הפילגש ההיא כלום לא היה קורה…”
נורה הלכה הביתה ובדרך הוכיחה את אלוהים: “שוב נתת אגוזים למי שאין שיניים? עלוב נפש אחד.”
לאלוהים ודאי שלא היה מה לטעון להגנתו: נורה הייתה מחוננת־רחם. עד היום ביצעה שבע הפלות ואף שהרופא הזהיר שוב ושוב, היא נשבעה שזה קרה רק מכך שהריחה זרע. רחמה הפעיל גרם לה לתפוס מרחק מגברים, אבל כאמור זה לא עזר למנוע שבע הפלות. היא מתעברת מכלדבר, אפילו משומדבר. אבל הרופא, שלא הכיר במיתוסים על בן האלוהים, אמר שבמקום לבלבל את המוח שתשקיע בכמה אמצעי מניעה פשוטים. נורה התלבטה אם לספר לו שפעם הרתה לאחר שחלפה תחת חרוב פורח, ולבסוף החליטה שלא. אגב, ילדים היא בכלל לא אהבה, בעיניה היו כמו מבוגרים נמוכי קומה.
אז נורה החלה לפתוח רגליים, אף שדווקא העדיפה לשבת רגל על רגל.
שמעהּ כרחמנית בת רחמנית יצא למרחוק והגיע עד למרתפים החשוכים של המטה לשגשוג העם היהודי. זה קרה לפני שהפך לפרויקט יוקרתי ומבוקש על ידי ארצות מעוטות צאצאים כמו דנמרק ויפן.
שם, במשרד מטונף בשלומציון המלכה, נורה חשבה שתכף יכסו את עיניה והיא תיאלץ להישבע על תנ"ך.
במקום תנ"ך המתין לה רופא.
נורה לא זעה כשבדק אותה לעומק.
“רחם כזה עוד לא ראיתי,” אמר, “הזיזים האלו קולטניים מאוד, תראה.”
הוא דיבר אל מי שיהיה לימים שר הפנים ומנהל האוכלוסין, שהנפקת תעודות זהות ומתן אישורי עבודה היו הצד המואר של העבודה שלו.
“זיז לזרעון וכיס להשרשה!” קרא.
כשהגיע שלב חתימת החוזה, נורה דרשה לעשות הכול בעצמה בדרך הטובה והישנה. שר הפנים היטיב את הכיפה על ראשו וגמגם משהו שנורה קלטה כהסכמה. הוא התעשת וכדי לפצות על חוסר האסרטיביות שהפגין, החתים אותה על בלעדיות לעם ישראל כדי להבטיח שנורה לא תלך למוסלמים, או גרוע יותר – לשומרונים.
לנורה לא היה אכפת להבטיח. היא חתמה בקלות, ובלי בושה המשיכה לעבוד עם אוקראינים והרחיבה את קשריה עם הקהילות הקראיות והדרוזיות בישראל. היא לא התכוונה לאבד אף לקוח, מה שגרם צער לאוזניו של המורה למוזיקה ששכן דלת לידה.
היא פרסמה מודעה קטנה באינטרנט, מנוסחת למין אחד, ונדהמה לגלות שרוב מוחץ של הגברים לוקה בהבנת הנקרא וסבור שעיסויים ומשחקי לשון נכללים בטיפול. אבל לאחר שנורה נשאה נאום בגנות העיסוי ובזכות גבולותיה המצומצמים של הלשון, הם מעולם לא שבו.
הגברים שהצטיינו בהבנת הנקרא הגיעו מלווים בנשותיהם. אלו היו מסרבות בחוסר נימוס לשתות מיץ תפוחים או לטעום מהערגליות שנורה הציעה להן, והתהלכו מקיר לקיר בשעה שנורה צווחה צווחות ששיגעו את המורה למוזיקה.
מעולם לא הטרידה את מנוחתו כמות הגברים שמילאה את הפרוזדור הצר שבין הקומה השנייה לשלישית, אבל שיגע אותו שהיא צורחת שלא במסגרת סולם מז’ור. כשהיו נפגשים בחדר המדרגות, היה השכן נותן בה מבט מתעב ואומר שהיא צריכה לנתב את הקול שלה לנתיבים ישרי דרך, שכן יש לה קול לא־רע.
נורה ידעה היטב מדוע. בימים שבהם לא הספיק להתמלא בזרעונים מופרים, הרחם הקשיש והטוב שלה שימש תיבת תהודה. בכל אופן, לא היה לה כוח לעצות של המורה שבכלל לא היה לטעמה והיה לו אף שנטה בצורה מוזרה, כאילו בכל רגע הוא עומד להיתלש ממקומו ולברוח מירושלים.
מיד לאחר המשכב כבר ידעה נורה אם הרתה; כשהרחם שלה התנפח מעט, כמו צבע מתקלף על קיר לח, היא הייתה מגיעה למחלקה ושואבת לעצמה את ההיריון.
במחלקה זכתה לכבוד מכולם, כולל שני סוגי הנשים שהגיעו לשם; ראשית היו הנשים האידיאולוגיות ששנאו את העובדה שעליהן להסתובב בחברת גבר מהמודל הישן. לסוג השני השתייכו הנשים המבוהלות, על סף היסטריה, ששעונן תקתק. נורה נהגה בשני הסוגים אדישות אף שחיבבה פחות את האידיאולוגיות. למרות תורתן הן באו בדרישות לאחיות המותשות וביקשו שהזרע יהיה שייך לגבר שגובהו לפחות מטר שמונים וחמש, שיהיה חסון, אתלטי, מעולה במתמטיקה ומחזר מעולה.
בכל שנות שהותה במחלקה לא שמעה נורה אף אחת מהאידיאולוגיות מבקשת גבר מהמודל החדש, שלובש חצאית וסורג סוודר בסלון בשעה שרגל אחת מנדנדת את העגלה. לא – הם שנאו את הגבר הישן אבל דרשו אותו בהזרקה ישירה לווריד, והן היו כל כך מתישות והחלטיות שהאחיות שזיהו אותן (הן תמיד היו ברמה סוציואקונומית גבוהה) מיד נתנו להן, כנקמה, את הזרעים הכי דפוקים של המתנדבים מבית הסוהר (אבל לא את אלו של האסירים הפוליטיים).
לאחר שנורה שאבה את ההיריון, היא הניחה אותו בצלחת פטרי. המצע שגשג מיד ולכן הושתל במהירות שיא אצל אחת הממתינות לצאצא.
בשלב הזה ההערצה לנורה הייתה גוברת ומנהל המחלקה היה אומר שעם רחם כזה כל העולם צריך לומר שירה ו"למה שלא תכתבי כמה שירים על כך?" אבל נורה הייתה רוכסת את הג’ינס שלה ואומרת שהספיק לה לרצות להיות הוגת דעות, היא לא השתגעה עכשיו גם לכתוב מהרחם.
אבל בבוקר של התעודה, העניינים – אם אפשר לכנות כך את מטה רחמה – יצאו משליטה.
עוד במשכב של הלילה הקודם הרגישה נורה שמשהו לא בסדר. לראשונה לא נהנתה, עובדה שגם חלחלה לאוזנו הרגישה של המורה למוזיקה כי עכשיו, כשעמדה בדלת כתף אל כתף עם התעודה העצומה, הוא אמר, “שתדעי שאתמול צעקת לראשונה בתוך הסולם. אני כמעט בטוח שזה היה סול. אני מת על סול!”
נורה אמרה, “מעניין מאוד, כי זאת הפעם הראשונה שלא נהניתי.”
המורה למוזיקה לא שאל אותה ממה לא נהנתה אלא רק הביט בה במבט כזה שנורה חשבה שיהיה זה ממש נחמד להתקרב ולבדוק האם האף שלו באמת תליש כל כך, והאם יכול להיות שהריח שלו שלפעמים מגיע אליה בחדר המדרגות מכיל מולקולות לימוניות.
אבל רגע לפני שהוציאה את מחשבותיה לפועל, תקף אותה כאב חריף וממוקד בטבור, כאילו חל קימוט גיאולוגי ורכס הרים עמד להיווצר שם. ברגע האחרון נראה שפסק הכאב והרחם פקע החוצה כמו פקק שמפניה, דרך הדופן של בטנה ולא בדרך הוותיקה והטובה.
נורה התעוותה והגבעה החרוטית חזרה לקדמותה. אבל היא כבר איבדה את שיווי משקלה וצנחה אל ידיו של המורה שנראה נבוך כאילו באו אליו כל התווים בטענות.
הרחם – פומלה בעלת שורשים שהלכו והעמיקו לרגליים – ניתק ממקומו והחל להתגלגל בתנועות שלומיאליות במדרגות. עם כל העבודה שנתן בארבע השנים האחרונות, נורה תמיד דמיינה אותו רץ מרתונים של ארבעים ושניים קילומטר לפחות. עכשיו נטש אותה, ושלום לכסף מהמחלקה ושלום לשחור שקיבלה מאזור הים הבלטי.
המורה למוזיקה (היא לא ידעה את שמו) אמר שאסור לחכות. הוא משך בידה והם התחילו לרוץ אחרי הרחם. שלומיאל או לא, הוא ידע לחצות כבישים! הרחם אפילו הצליח לעלות לרכבת הקלה, וחשוב מזה, הצליח להתחמק מהפקחים בלי תיקוף הכרטיס. השניים הדולקים אחריו דווקא כשלו במשימה, מה שעלה להם בכמה דקות יקרות, אבל לבסוף הצליחו להגיע לתחנה המרכזית ולעלות לאוטובוס רגע לפני שהנהג סגר את הדלת. איש לא חשב שיש משהו מוזר בעובדה שזוג שועט בעקבות פומלה.
בארלוזורוב, מכל ההיצע המרשים שעל המפה, הרחם החליט דווקא על נהריה. המורה למוזיקה ונורה התרוצצו אחריו מקרון לקרון. נורה רצתה לשאול את המורה למוזיקה כמה שאלות, כמו מה לעזאזל הוא עושה אתה והאם אין לו חיים משלו, אבל בדיוק אז הרחם נעמד על קצה החלון ואיים בהתאבדות. השניים חשו אליו לשכנעו לחזור בו, אבל אז הסתגר בשירותים ולא הסכים לצאת. כך זה נמשך עד שנורה אמרה בקול מכיל שלמדה מהאידיאולוגיות: “אני חושבת שהוא צריך קצת זמן לעצמו.”
אור השמש של נהריה היכה חזק מדי בעיניים הירושלמיות. האור כלל נצנוצים של ים וחול זהוב. “לא הייתי בים מאז ש…” התחילה נורה ועצרה כי פתאום נוכחה לדעת שמעולם לא הייתה בים. הרחם (עכשיו כבר לא היה שלומיאלי כלל), הוסיף לקפץ ובאיזשהו שלב נכנס לאחת הכרכרות התיירותיות. הם רדפו אחרי הכרכרה במקום לעשות את הדבר המתבקש ולקחת כרכרה בעקבותיו, אבל ירושלמים, מאז ומעולם היו מפגרים בהבנת רזי התחבורה הציבורית ותעיד על כך הרכבת העות’מאנית ונחל רפאים – עדויות אילמות למסע הסיוטי מירושלים ליפו בימי קדם. לבסוף פלטה הכרכרה את הרחם על חוף ים יפה שהייתה בו שונית אלמוגים.
ושם, מול השקיעה, נורה והמורה למוזיקה הביטו בו בייאוש. מילא כרכרות, אבל ים? עובדה ידועה היא שאין לירושלמים אוריינטציה ימית. קרן שמש מרדנית הסתננה דרך הים והזהיבה את פניו של המורה למוזיקה. נורה הבחינה שהוא גם קצת מנומש.
היא שאלה בקול שנצרד, “איך קוראים לך?”
הוא אמר, “תכחכחי, אני לא יכול לשמוע את זה.”
נורה כחכחה והוא אמר, “אני יעקב.”
נורה כלל לא הייתה מופתעת מכך שלא קוראים לו שומאן או מוצרט, אלא רק מכך שהאף שלו לא ניתן לתלישה כלל וכלל, והיא בדקה ביסודיות.
אחר כך הם חיו בעושר ואושר חיים מלאי אהבה שהיו מכוונים לתו הנכון ובלי אף טיפת תינוק.
והרחם? מה קרה לו? אפשר לספר איך קפץ לים ונלחם בלווייתן ענק, איך עזר ללהקת דגי מושט לגבור על תמנון קטלני. אבל נהמות של חוסר שביעות רצון עולות מהקהל: מדוע ולמה שרחם ייצא ממקומו? על שום מה ולמה ייסע מרחקים גדולים כל כך. לנהריה! ומי פה החליק על השכל ובחר דווקא ברחם? תוספתן, נניח, הוא איבר הרבה יותר נוח לשימוש. או ושט, למה לא ושט? אבל גם לא ושט או תוספתן. רחם – זה הרי לא ייתכן כלל.
אולי אפשר להשקיט את הנהמות בכך שכשהדברים מסתדרים לשביעות רצונו של איזה מישהו, אל לנו להתפלא. דברים כאלו נדירים הם וכאשר הם מתרחשים בעולמנו אין לנו אלא לשמוח בהם.
לבחור של הסרטנים אין קרפיונים ולבחור של המלוחים אין קרפיונים. רק לבחור של הקרפיונים, שאליו הפנו אותי כולם, רק לו יש. והרופא המליץ לי על קרפיונים. בשוק, בין מוטות בקלה ארוכים שאפשר לשחק אתם גולף, לבין נתחי מטיאס בייבוא עצמאי, שוכן הדוכן של הקרפיונים. והבחור בדוכן, קוראים לו מנו.
בבוקר הוא עובד בשוק, אחר־הצהריים הוא חושב על רעיון לסטארט־אפ. ובלילה, רק אם יש לו כוח, הוא מודיע לסוכנות שזה בסדר והם מתחילים להעביר לו שיחות. נשים, זוגות, מה שבא, מתקשרים מעט, מזמינים אותו, הוא אפילו יכול לסנן, בחור יפה שכמוהו. בכל פעם כזו מנו עושה כסף כמו בשתיים־שלוש משמרות בדוכן של הדגים. “אז למה אתה נשאר בדגים?” שאלתי. “הבטחתי לאבא”, אמר. מאז שגיליתי לו פעם כמה אני חולה, גילה לי גם הוא מה הוא עושה בלילות. ומאז, בכל פעם שאני מגיעה לדוכן, מנו מספר לי איפה היה ומה עשה. וגם עכשיו סיפר.
הזמינו את מנו לבית גדול באמצע תל־אביב. בדרך כלל אלה וילות בפרברים העשירים, או מסיבת רווקות. אבל הפעם ברחוב שקט באמצע העיר עמד בניין בן שלוש קומות וכולו בפנים היה בנוי כמו וילה עם מפלסים. רק חדר הכניסה היה פתוח לגמרי, מרופד רק בשטיח עבה, עם נברשת תלויה בגובה חמישה מטרים אולי. פתחה לו פיליפינית במבט עצבני והצביעה למעלה, והוא עלה במדרגות. רק דלת פתוחה אחת הייתה שם והוא נכנס וראה מיטה גדולה ובחורה צעירה, שרשרת פנינים על הצוואר ושיער זהב. “את יודעת מה זה שיער זהב?” “נו, בלונדינית,” אמרתי. “לא, שיער זהב זו מישהי שהכול אצלה נוצץ ו–ככה, שופע, כאילו כל היום היא רק חופפת ומסדרת.”
היא שכבה במיטה מכוסה בשמיכה. מנו התקרב וכבר עמד לו, אבל זו לא חוכמה כי אף פעם אין לו בעיה, את זה כבר שמעתי ממנו לא פעם, הוא אוהב שמנות, רזות, מבוגרות, בטן גדולה, עצמות בולטות, לא משנה, מנו מתלהב מכולן ומתרגש באמת, הוא נשבע לי. “אבל זו, יש לה פנים של מישהי יפהפייה, שהיה אפשר לשים אותה על בול”. והיא נראתה צעירה כל כך, משהו נראה לו מוזר, לכן שאל אותה בת כמה היא, והיא אמרה “תשע־עשרה, אראה לך תעודת זהות אם אתה רוצה.” הוא אמר שאם כך זה בסדר. החזה שלה עלה וירד במהירות והיא הפשילה את השמיכה. כתונת לילה דקה ובהמשך שלה, שתי רגליים ארוכות ארוכות. ומקובעות. שתיהן בגבס לכל האורך.
הוא רצה לשאול ולא ידע מה, רצה לעודד אותה ולא ידע מה, ובסוף הבין שקראה לו פשוט לזיין אותה, כי גם המבט שלה היה כבר מגובס קצת, ראו שכבר ענתה על הרבה שאלות ושמעה הרבה דברים של עידוד. מכאן מנו היה צריך רק לחשוב איך עושים את זה, איך לזיין בלי להישכב עליה ממש כי זה יכאיב בגבס, ובלי ממש לטחון אותה בכוח כי זה בטח יהרוס את השיקום. עזר מאוד שהיו לו שרירים בגב ובידיים, והוא קודם כל התפתל וליקק איפה שרק היה יכול, היא שכבה שם ונאנחה, מה אפשר להבין מזה אם לא שהיא נהנית, ואז השחיל את כל הגוף שלו איכשהו והתמקם ממול האגן שלה בברכיים כפופות – לא, ישרות, לא, כפופות – וחדר ונכנס, לא ככה אלא ככה, לא ככה אלא ככה, עד שמצא את הזווית לפמפום. כמו תמיד, הוא לא הפסיק עד שאמרה שהיא כבר גמרה. אבל הוא לא חלם לגמור בעצמו, מרחמים או מבהלה, כמה זמן לוקח עד שמתאחה דבר כזה, הוא לא יכול לקחת על עצמו את הסיכון. והפסיק והתלבש.
“טוב אז ביי,” אמר. על הכסף לא ידע מה לשאול אותה, אולי ישאל את הפיליפינית. כשיצא מהחדר עמד שם ליד ראש המדרגות איש מבוגר במעיל בית אלגנטי, בורדו־שחור כזה. “כמו בסרטים האנגליים,” מנו נשבע לי. האיש לחץ לו את היד ואמר בשקט, כמה פעמים “תודה רבה, תודה רבה על העזרה שלך!” מנו קיבל ממש בחילה – זה אבא שלה או מה? “אני לא יודע איך להגיד לך כמה הייתי ככה, ככה קרוב לתת לו סטירה,” אמר לי מנו, “או לפחות להגיד לו: הלב שלי שמח שהבת שלך גמרה, אבל עליך אני רוצה להקיא.” בסוף כמובן שקיבל את הכסף, “מי לא היה מקבל,” מעטפה עם כסף (פי אחד וחצי ממה שסיכמו) וירד למטה, מבולבל קצת. ניסה למצוא איפה דלת הכניסה ולא מצא. כל הבית היה מרופד באותו שטיח עבה כאילו עטפו אותו מבפנים. מנו דחף איזו דלת אחרת וראה שהוא עומד במטבח.
שם ישבה הפיליפינית ליד קערה גדולה וניגבה את העיניים מדמעות. הקערה היתה מלאה בשר טחון. “מה קרה?” שאל מנו. הפיליפינית הייתה צריכה להכין כדורי בשר לארוחת הערב והיא לא יודעת להכין, אמרה, קינחה שוב ושוב את האף. רק עכשיו ראה שגם עם הקוקו היה לה שיער ארוך, עד מעבר למותניים. היום קיבלה מכתב גרוע מאחותה. “מכתב גרוע־גרוע,” חזרה ואמרה. “ואני חדשה פה ולא יודעת להכין.” “כדורי בשר לספגטי?” שאל. “לא, לא, רק כדורי בשר, בלי אטריות”. הם רוצים אם כך קציצות או קבב, הבין מנו, ואמר: “אני אכין לך.”
דגים הוא לא סבל לבשל, אף פעם לא היה לוקח מהדוכן הביתה, אבל עם בשר לא הייתה לו בעיה והוא גילה לה שצריך להכניס גם בצל קצוץ לתערובת. ואז עמד וקיבב קבבים, אחידים עד כמה שהצליח, וחשב מה קרה שהוא צריך לפתור את כל הבעיות בבית הזה. הפיליפינית עמדה לידו וניסתה לעזור, ידיה בעיסה. כשהיו עשרים־שלושים קציצות שטוחות על מגש והבשר נגמר, הפסיקה אותו. “לטגן אני יודעת,” אמרה הפיליפינית, צחקה, “לטגן אני יודעת, זהו נגמר,” והראתה לו את ידיה המטונפות בפירורי בשר נא. הוא הראה לה את ידו שלו. ולרגע כמעט הצמידו כפות ידיים זו לזו, לראות של מי גדולה ומי קטנה, אבל לא הצמידו. מנו הרגיש שהיא הייתה רוצה שיחשוק בה, אבל הם היו באמצע המטבח והוא לא חשק בה כרגע, מקסימום היה רוצה אולי לבשל או לטגן משהו אתה, וקריאה נשמעה מלמעלה.
אני צריך ללכת, אמר מנו, ונזכר באב המבחיל ובבת המיוסרת, הלכודה במיטתה ומזמינה גברים על חשבון אביה. הוא דחף את הדלת חזרה ויצא מהמטבח אבל ראה ששוב הגיע לחדר אחר וכל התמונות שם הן של האב ובתו, מחליקים בשלג, עומדים בפארק עם סנאים ועוד ועוד תמונות. שברה את הרגליים בסקי? צרות של עשירים מסריחים, חשב מנו, ועדיין חיפש איך לצאת. ידיו היו דביקות מבשר וחתול ג’ינג’י שהופיע מולו לא נתן לו לעשות אפילו צעד. הוא רכן והניח לחתול ללקק את אצבעותיו בזו אחר זו, ואחר כך פשוט דחף את החיה הצִדה ומרח את הידיים על הג’ינס שלו וחיפש דרך לצאת.
קול של גבר נשמע מלמעלה, וקול נשי מלחש, מצטדק, ומגש נופל, או אולי זה היה חתול מפיל דברים מעל מדף. מישהי צחקה, או בכתה, ודיברה במהירות – בעברית, אבל הוא לא הבין מילה. רק את הגבר שמע: “אל תצעקי עלי, אל תצעקי עלי!” כשעבר שוב ליד המדרגות רצה לעלות למעלה, לשבור למישהו את העצמות, אבל לא ידע מי אשם ומה הפשע. לבסוף הבין שעל השטיח הרך מקיר לקיר יש סימני דריכה שהשאירו רגליים – צריך היה רק ללכת על אחד השבילים, ולהגיע לבסוף אל דרך מוצא. בחדר שממנו יצא הייתה תקרת קורות, של עליית גג, למרות שעמד ככל הידוע לו בקומת הקרקע.
“בסוף יצאתי וראיתי שיצאתי מאחורה, מהחניה של הבניין ברחוב המקביל,” סיפר לי. “וברגע שיצאתי ידעתי שאני לא חוזר יותר לסוכנות. מה שאני צריך זה לפתוח מעדנייה. חצי מהדוכן הזה שאת רואה? לא יהיה פה. יהיו תבשילים מוכנים שאני עושה. מתחילים בשיפוצים עוד מעט, אבא שלי כבר לא פה זכרונו לברכה, הבטחתי לו שאמשיך, רק לא אמרתי שיישאר בול אותו הדבר. יהיה פה חצי קוויאר וחצי קרפיונים.”
“אבל מה עם האבא והבת?” שאלתי. “לא,” אמר, הוא לא חזר לשם עוד. מה דחוף לו? “בשביל מה, בשביל הפיליפינית?” אבל ראיתי את גופו מתקשה קצת, כאילו בכל זאת השאיר משהו לעצמו.
שילמתי בשטר גדול כדי להרגיש איך מנו מחזיר לי עודף בידיים חלקלקות, עם צחנת דגים. הוא הוסיף לי שקית קטנה, מדממת, עם ביצי דגים בתוכה, כמו שביקשתי. “תהיי בריאה, ביצי דגים זה מאריך ימים,” אמר, “כמה ביצים שבנאדם אוכל ככה הוא חי.” בבית טיגנתי את ביצי הדגים בחתיכות גדולות, ואכלתי את הכול ישר מהמחבת. פירור אחד נשאר ולקחתי אותו, פוררתי את הביצים הזעירות, המטוגנות, אחת־אחת – הנחתי על הצלחת האדומה הגדולה וספרתי. היו שם מאה ושתים־עשרה, אחת לכל יום, וזה היה כמעט ארבעה חודשים של ימי חיים.
תשעה חודשים אוננתי בסבלנות, כמו ילד בעונש, עד שבחילת התמיד של דריה תיגמר. ואז נולדה יובל, והבחילה באמת נגמרה. אלא שזו התחלפה בפות סגור לרגל שיפוצים ובזוג שדיים מפוארים שתיפקדו בתור בית־תמחוי שלא הכיר בי כנזקק.
אני יודע, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לאהוב, לתמוך ולהמתין שהטבע יעשה את שלו. אבל הלידה הזו, בניגוד לשתיים הקודמות, תפסה אותי לא מוכן. הייתי מרוקן ממצבורי אהבה, וחוץ משנאה מלובה בקנאה לא היה לי שום דבר להציע. הייתי נכנס לחדר כמו מבקר במוזיאון שאסור לו לגעת ביצירת האמנות – פסל האם הקדושה ובתה, חצובות בין שמיכות השיש הלבן, מגלמות מופת של קדושה ומסירות בעולמנו המנוכר. על הזין שלי קדושה ומסירות, רציתי לבוא עם פטיש חמש קילו ולנתץ לקדושות האלו את הצורה.
ערב אחד התדפקתי לדריה על הכתף ואמרתי לה שאני לא יכול לחיות ככה יותר, עם מישהי שנגעלת ממני כל הזמן ולא מתייחסת אלי. “אני חרמן כמו אני לא יודע מה, אבל זה אפילו לא החרמנות, אני צריך מישהי שתתייחס אלי, שתאהב אותי, שתרצה לגעת בי פעם ב… את מבינה? אני משתגע פה לבד, אני יושב בחנות וכל אישה שנכנסת מקפיצה אותי כמו איזה כלב שמחכה לבעלים שלו כל היום ליד הדלת, שרק יוציא אותו לסיבוב או שסתם יעביר עליו פאקינג ליטוף.”
דריה רק ניתקה את השפתיים של יובל הרדומה מהפטמה המגלידה שלה, עצמה עיניים ואמרה, “אז לך, תמצא לך כלבה.”
המשפט הזה היה בשבילי אישור לצאת בערבים ולחפש כלבות שירצו אותי. אחרי העבודה הייתי מתיישב בבר מול החנות ושותה מספיק בשביל לגמור את הלילה לצד אישה ששתתה גם היא מספיק בשביל לגמור את הלילה לצדי. בחיים לא נשארתי כל הלילה, משהו בי תמיד אמר לי לקום ולחזור הביתה, אל הספה בסלון, לסיוטים על דריה.
הייתי מדמיין אותה בסיבובים עם העגלה, נכנסת לאיזה בניין, משאירה את העגלה ליד הדלת ונשכבת כמו כלבה על מיטה של איזה נאצי עם זין של סוס. ולא משנה שידעתי שלא הייתה בה טיפת מיניות בימים האלה, לא הצלחתי להפסיק לקשור את הדחייה שלה כלפיי עם התשוקה שלה למישהו אחר.
שלושה ילדים, חשבון משותף, שעות על גבי שעות אחד בתחת של השני, ועדיין, אחרי עשור ביחד, אני זקוק לאישורים יומיים שהיא רוצה בי, שהיא אוהבת אותי ושהיא לא הולכת לשום מקום. וכשאני לא מקבל אותם, אני מתחיל להיטרף, והיא יודעת את זה. תמיד היא אמרה כמה שהיא מפחדת שאשתגע לה יום אחד, שאתאבד לה. כל כמה חודשים היא מבקשת בחצי בדיחה: “אם אתה תולה את עצמך או יורה לעצמך בראש, בבקשה אל תעשה את זה בבית. אני לא רוצה להיות זו שמוצאת אותך, זה יבהיל אותי, וכל החיים שלי זה ירדוף אותי, אז בבקשה תעשה את זה במקום אחר, טוב”?
ככה, לראשונה, אחרי הלידה של יובל, הפסקתי להאשים את עצמי במה שקורה ולשחק אותה לדריה שאני עומד להתאבד. לא היה אקדח ואני לא ראיתי את עצמי כמישהו שיירה לעצמו בראש, כל מה שהייתי צריך זה מישהי שתיגע בי, ואם התחת והשדיים והכוס של דריה היו סגורים בפניי דאגתי למצוא מישהי אחרת שתיתן לי לבקר בתוכה, עד יעבור זעם.
כשהפסיכולוג שלי שמע שנרשמתי לטקס אייוואסקה הוא התחיל לספר ששמע סיפורים קשים על אנשים שלקחו את הסם הזה ושבמצבי הוא מאוד לא ממליץ שאלך לעשות סמים. שאלתי אותו אם במקום לנסות להפחיד אותי יש לו איזו הצעת עזרה קונקרטית, כי לתהום שאני עומד על פיה הגעתי תחת הליווי המקצועי שלו. הוא אמר שכל מה שהוא יכול להציע לי זה אוזן קשבת ולתת לי עוד שעה שבועית לפגישה, ושאולי אשקול מחדש את האפשרות של טיפול תרופתי. ביקשתי ממנו שיסביר לי שוב, איך כבר שלוש שנים אני מדבר ומדבר ומדבר על החרא שלי, והוא לא נעלם אלא רק נערם. הוא התחיל עם הקובלנות הקבועות שלו שאני לא מביא את עצמי מספיק לטיפול, ואני טענתי שוב שאין לי כוח לחכות פגישה אחרי פגישה שהתת־מודע שלי יואיל בטובו לרדת אל החדר ולעשות את ה"עבודה"בשבילי, והוא רמז שאולי אני הוא זה שצריך ללמוד לשחרר מהמעצורים שלי, ואני שאלתי אותו בשביל מה הוא פה אם לא בשביל לעזור לי לשחרר מהמעצורים, וכבר לא עניין אותי איזו תשובה מטומטמת הוא מכין לי עכשיו ופשוט שחררתי את המעצורים שלי וקמתי והודעתי לו שזה נגמר בינינו.
שבוע שלם הקפדתי על צום איוואסקי: בלי אוכל מבושל, אלכוהול, אוננות או סוכר. גוועתי ברעב והייתי בסטלה מתמדת. בבוקר של הטקס שכבתי מרוסק על הספה וחיכיתי שהשעות כבר יעברו ואוכל לעלות לרכבת ולהשתחרר מהגיהנום שנקרא בית. אבל אז נשמעה הצעקה של יובל, שנפלה מהמיטה ישר על המצח. דריה נכנסה חיוורת לסלון עם יובל הצורחת בידיים ואמרה שחייבים לנסוע למיון – עכשיו! ירדתי לאוטו עם הילדים וקיללתי מולם את דריה בקול. בחיים היא לא השאירה את יובל שנייה לבד, רק עכשיו, רגע לפני שאני נוסע, היא נתנה לה ליפול, כאילו בטעות, כדי שאתקע איתם בבית־חולים ולא אוכל לנסוע. זונה.
היה תור מטורף במיון וישר קלטתי שאין סיכוי שאספיק לרכבת. לא שמתי זין על הילדים הבוכים עם הדם והגבסים, נכנסתי לקבלה עם יובל על הידיים וביקשתי שיראו אותה עכשיו אם הם לא רוצים שהיא תמות להם פה במסדרון.
היה לי ברור שהיא לא הולכת למות, כי היא כבר הפסיקה לבכות ואפילו הגניבה לי חיוך קטן, אבל הבליטה על המצח הקטן שלה נראתה כמו דובדבן ענקי, וידעתי שאם אני עוזב אותה עכשיו עם דריה, אני רוצה שיראה אותה רופא כמה שיותר מהר.
ובאמת, עברו פחות משתי דקות, וקראו לנו בכריזה להיכנס, וחייכתי, והנחתי את יובל בידיים של דריה, והודעתי לה שאני הולך, ושהכול יהיה טוב, ושאני לא מתכוון לפספס את הטקס הזה.
“אתה לא משאיר אותי פה לבד,” דריה אמרה, אבל אני נפרדתי מהילדים בנשיקה ויצאתי החוצה בלי להסתכל לאחור.
מהרגע שעליתי לרכבת התחיל לי כאב בטן מהשטן. ידעתי שאין סיכוי שזה קלקול קיבה כי שבוע שלם אכלתי בשביל הטקס המזויין הזה רק ירקות טריים ואורז, אז לא ממש הבנתי מה נהיה עם הנוסע השמיני הזה עכשיו בבטן שלי.
דידיתי ברגל מהתחנה כמה דקות עד שהגעתי לבית־לבנים נטוש שמאחוריו ישבו כמה אנשים במרפסת־עץ מאולתרת. לא היה לי נעים לשאול ישר איפה השירותים, במיוחד שכל אחד מהם קם ונתן לי חיבוק ארוך כאילו לא התראינו כמה שנים.
בחור עם עין מזכוכית הוביל אותי לחדר גדול מלא במזרנים שעל חלקם ישנו אנשים, ואמר “תבחר לך מזרן וקח לך דלי.”
“למה דלי?” שאלתי.
“עוד תראה,” הוא חייך.
“השאמאנית פה?” שאלתי.
“לאורה עוד ישנה,” הוא אמר. “אני ממליץ לך לנוח קצת, הולך להיות לילה ארוך.”
מצאתי מזרן ליד המזבח הקטן בסוף החדר ונשכבתי עליו. המזבח או מה שזה לא היה נראה לי מגוחך עם הקריסטלים והפסלונים והשרשראות והכלי־נגינה והתמונות של מריה הקדושה עם התינוק. ערכה לניו־אייג’רית המתחילה. עצמתי עיניים וניסיתי להירגע, אבל כל הזמן דמיינתי איך אחרי שאני שותה מהסם אני מתחיל לחרבן את הנשמה שלי בטריינינג, כי מהסטלה אני לא מצליח להגיע לשירותים. חשבתי לתפוס רכבת חזרה הביתה, אבל אז לאורה הגיעה.
“תכף נדבר,” היא אמרה וליקקה נייר סיגריה מגולגלת, “רק קודם תוריד בבקשה את הסווטשירט האדום, כי זה צבע שה־spirits לא כל כך אוהבים.”
בזמן שהחבאתי מה־spirits את הסווטשירט בתיק שלי, לאורה הדליקה את הסיגריה וניגשה לחבק אותי, הראש שלה הגיע לחזה שלי. סיפרתי לה על הכאב בטן ועל הפחד שלי שיקרה אסון תברואתי באמצע הלילה. לאורה סובבה את הראש לכיוון החלון, כאילו מודדת על פי האור מה השעה, ואז אמרה: “אמנם קצת מאוחר, אבל אני רוצה בכל זאת להכיר לך את הצפרדע.”
היא הוציאה מנרתיק עור שפופרת עם חומר שקוף, שאותו כתשה בחלוק נחל שחור. בינתיים הבחור עם העין מזכוכית קרא לאנשים שישבו על המרפסת לבוא פנימה. כל אחד מהם תפס כלי נגינה והתיישב מחויך על אחד המזרנים שמולי. בזמן שהתחילו לנגן לאורה הסבירה לי בקצרה מה אני עלול להרגיש מהרגע שאפגוש בצפרדע.
“זה אולי טיפה יכאב,” אמרה והציתה זרד־עץ שעם הקצה השרוף שלו ניקדה לי על הכתף שורה של שלוש כוויות עגולות, אחת מתחת לשנייה. בעוד היא ארתה מהמשחה השקופה על כפית עץ מגולפת, היא חייכה אלי, הורתה לי לנשום עמוק, מרחה את המשחה על שלוש הכוויות ואמרה “Here we go”.
עשר שניות זה לקח. הצפרדע הכישה אותי. הגוף שלי הזיע כולו, הרגשתי שיש לי שישה לבבות וכולם במצב של התקף. השפתיים התנפחו לי, העיניים נלחצו לי החוצה, וכשהרגשתי שהגרון מתחיל להיסתם לי הספקתי עוד להתחרט ולחשוב לעצמי “הנה אני מת, למה עשיתי את זה!” אלא שאז התמוטטתי.
התעוררתי בידיים של לאורה, נחתי לה על החזה והיא ליטפה לי את ראשי ושרה לי שיר. הכול עוד פמפם בי ורציתי להישאר עליה עוד, למרות זאת התיישבתי בחזרה והתחלתי לנשום ולנשום ולנשום. לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שמחה, שמחה על שאני לא מת ועם השמחה הזאת נרדמתי על המזרן עד הערב.
לפני תחילת הטקס לאורה הסבירה שאני הולך להרגיש המון דברים במהלך הלילה ושלפעמים בתוך כל החוויה אפשר להרגיש שהולכים לאיבוד. היא המליצה לי לחשוב על רצון אחד, שיהיה לי כמו שביל שתמיד אוכל לחזור אליו. לא הבנתי ממש על איזה רצון היא מדברת.
אחרי מסכת תפילות וברכות, כל אחד בתורו ניגש לכרית שממול המזבח וחיכה שלאורה תמזוג לו את הכוסית. הגיע תורי, התיישבתי על הכרית מול לאורה בלי שניסחתי לעצמי שאלה. לאורה הגישה לי את הכוסית ונשפה לתוכה עשן מהסיגריה שבפיה, מלמלה אל הכוסית משהו והגישה לי אותה.
“אין לי רצון,” אמרתי לה והסתכלתי על הנוזל החום שבכוסית.
“תעצום עיניים ותראה אותו,” אמרה לאורה.
עצמתי עיניים ושתיתי את הכוסית בשלוק. לנגד עיניי ראיתי את העיניים של דריה מחייכות אלי, כמו פעם, כשעוד רק אהבה אפפה בינינו. ובן רגע הבנתי מה הרצון שלי: אני רוצה לראות את העולם דרך העיניים האוהבות של דריה.
חזרתי למזרן ונשכבתי עליו. חצי שעה לא הרגשתי דבר חוץ מאשר את הכאב בטן שהגעתי איתו. אבל אז נהיה לי פתאום חם, והתפשטתי, ואז פתאום קר ונכנסתי מתחת לשמיכה, רועד מקור. בחושך שמתחת לשמיכה חשבתי על העיניים של דריה, ופתאום משום מקום הן הפכו ללוע ענקי של נחש, שנפתח עלי והתחיל לינוק אותי לתוכו. הנחש ניסה לרסק לי את הבטן בכוח, הרגשתי שאין לי אוויר ושמשהו בי הולך להתפוצץ. קראתי ללאורה והיא הגיעה עם שרשרת מפיצת עשן ונעמדה מעלי. היא לחשה “Open mind, humble heart” והתחילה למלמל לחשים בעוד הנחש יונק עוד ועוד מהגוף שלי אל תוכו.
“דלי! אני צריך דלי! תביאו לי דלי!” צעקתי בעוד המוזיקה בחדר התגברה, והכול התחיל לצאת, הגוף שלי פרכס כמו תולעת, ועוד ועוד ועוד נוזלים יצאו ממנו. מתוך החושך שבבטן הנחש ראיתי פתאום את העיניים של דריה, שחייכה ואמרה לי לקום. תלשתי לה את שתי העיניים והחלפתי אותם בעיניים שלי.
לאט לאט הרמתי את עצמי, גב, מרפקים, ברכיים ונעמדתי על שש. התחלתי להתנודד מצד לצד, פועה כמו כבשה נשחטת. נגעתי לעצמי בבטן המזיעה והיא הרגישה כמו חֵמָר רטוב. השחלתי שתי אצבעות לתוך הפופיק ופערתי שם חור קטן כמו שקדר פוער לוע בגוש חמר. היד שלי הייתה בתוך הגוף של דריה, והתחלתי לעבור איבר־איבר ולעסות אותו.
כל תחושה בגוף לוותה בחיזיון: בדרך שבין המעי הריק, לעקום, לעיוור, ראיתי כבישים אפורים, ארוכים, שהנתיבים שלהם מופרדים בקקטוסים, כל פעם שעברתי נתיב הגוף נדקר אבל המשיך לנסוע. כשהגעתי עם היד למעי הגס ואז לפי הטבעת, הנתיבים התנתקו זה מזה והתחילו להישזר לכדי צמה של אישה ענקית. טיפסתי על הצמה בזמן שהיד שלי מעסה את עמוד השדרה ואת העצבים, כמו שעשיתי לדריה בהיריון, רק מבפנים. עברתי לשרירי הפרצוף ושערות הצמה נפרמו והתעבו לכדי שורשים של עץ דובדבן ענקי שפרח לי בתוך המוח ונשר פתאום. הפרחים התנפצו לי כמו זכוכית ודקרו לי את הפנים. דרך הפה שלי יצאו נמלים, מעמיסות את שברי הפרחים בחזרה אל תוך הגוף, דרך חורי הקן שלהן בנחיריים. הן ירדו אל קנה הנשימה ומשם אל הריאות שנראו כמו הכריות שדריה תפרה למיטה של יובל. עברתי לעסות את הלב ששכב על הריאה בחלוק לבן ובחגורה שחורה של ג’ודו. אחר כך ירדנו עם הדם לכבד, ללבלב ולקיבה. ברחם ראיתי אישה עם חדק בין הרגליים, מפטמת את הכוס שיש לה מתחת לחדק בשברים של הדובדבנים שחתכו לי את הבטן. הייתי צריך שוב את הדלי, “תביאו לי דלי!” הקאתי ונפלתי למשכב עד הבוקר.
קמתי רענן כמו אחרי ספא של כמה שנים, נושם לראשונה שוב אוויר מתוק אל הריאות, רוצה שוב לחיות את החיים האלו. ביקרתי בלילה בגופה של דריה ועיסיתי לחיים את בשר האהבה שלנו. לפני שעזבתי עשיתי סיבוב בין האנשים וחיבקתי את כולם, מודה להם על הנגינה ועל הלילה ואז ניגשתי ללאורה. היא חיבקה אותי חיבוק ארוך ואוהב ואמרה לי “תודה שנתת לי להרגיש שוב כמו אמא.” לא ידעתי עליה שום דבר, אבל בכיתי לה על הכתף לכמה רגעים ואז התנתקתי ומיהרתי לרכבת.
דריה לא התקשרה ולא כתבה לי כלום בווטסאפ. לא ידעתי איך אחזור הביתה אחרי שהשארתי אותה אתמול לבד עם הילדים במיון, אבל נתתי לצלילות המחשבה ולענווה שהייתה לי בלב להוביל אותי. ידעתי שה"אולי" וה"אשתדל" נעלמו הלילה מחיי, לתמיד, ומעכשיו אקח אחריות על אהבתנו ואעשה שיהיה טוב. שלחתי לדריה בווטסאפ הודעה נקייה מכל ציניות, אמת צרופה שהייתה בי באותו הרגע. ראיתי שהיא קראה אותה אבל לא ענתה.
כשצלצלתי בפעמון היא לא פתחה לי. פתחתי עם המפתחות וציפיתי לשמוע את הילדים רצים אלי אבל אף אחד לא רץ. עברתי בין החדרים, כבר מבין שאף אחד לא בבית. התקשרתי שוב ושוב. חיפשתי פתק או משהו, אבל לא מצאתי כלום. לא האמנתי שהיא באמת עזבה את הבית אבל פתאום חשבתי על האפשרות שהם עדיין בבית החולים עם יובל, ורצתי מהר לרחוב לתפוס מונית. בדרך שלחתי הודעות לכמה חברות של דריה, אבל אף אחת לא ענתה לי.
בכניסה לבית החולים ראיתי את החברה שלה מאיה, ופתאום נפל לי הלב. איך השארתי את הבת הקטנה שלי לבד בבית חולים? מאיה אמרה לי את מספר החדר והתחלתי לרוץ במדרגות. הרגשתי שאני מתמוטט כשראיתי את דריה. היא ישבה בכיסא ובכתה. הילדים לא היו איתה. אמרתי לה “דארי” והיא קמה מהכיסא וחיבקה אותי חזק, לוחשת לי צעקה לתוך האוזן.
בקיץ ההורים שיפצו את המטבח ואני ניסיתי לא לחיות. צוות של פועלים רוסים בגופיות יצא ונכנס מהבית כרוחות רפאים, קדח, הלם והבריג. אפילו לא הייתי בטוחה כמה מהם יש, מאחורי דלת חדרי המוגפת תמידית. הייתי מתעוררת לקראת אחר הצהריים, כתם כהה על הסדינים הלבנים, גופי מסרב לנטוש את מחנק השמיכות, את השכחה המנחמת של השינה. אבל קמתי ולכן נאלצתי לזכור מי אני. רחשתי חיבה לרעש, שהסיח את דעתי מכך. האינטנסיביות לא השתיקה את הקולות בראש אבל התחברה אליהם יפה. בום בום בום אין לך עתיד בום בום בום את כישלון ובזבוז של אוויר בום בום מיותרת בזזזזזזזזז חררררררר.
הייתי יורדת למטבח וממלמלת “שלום” חלש לכיוונם הכללי של הפועלים כשחיכיתי למים שיתחממו והכנתי לעצמי במהירות נס קפה. הם התנהגו כלפיי בביישנות מתוקה, ואני נמנעתי מקשר עין. אין מה לראות פה חבר’ה, זאת רק המשוגעת מעליית הגג, נא המשיכו בשגרת יומכם. למטבח היה ריח פלסטי ממסטל של צבע, ולפעמים של קפה שחור. העדפתי את זה על הסטריליות החומצית הקבועה בסיומת פרחים מזויפים שאמא אהבה ומעולם לא התרגלתי אליה. קפה שחור וסיד ולכלוך וזיעה, כל הריחות שגרמו לבית להרגיש כאילו מישהו חי פה. היא שנאה את זה. היא שנאה אותי מסיבות דומות.
כבר הרבה שנים שהגוף שלי לא היה שלי, אבל בלית ברירה הוא היה באחריותי, כמו ילד ממזר שנולד לאם צעירה והופקד למשמרת אצלי. אלוהים יודע שהוא לא מביא לי תועלת אבל חוקי המוסר והחברה מחייבים אותי לא להטביע אותו בנהר. לא נותר לי אלא להשלים בהכנעה ובחוסר אהבה עם הגורל שכפה אותו עליי. רחצתי והברשתי אותו באופן קבוע, כיסיתי אותו בסמרטוטים, ניסיתי להאכיל אותו פחות ופחות, וכמובן שהייתי מחויבת להצליף בו, שיהיה ממושמע.
אני זוכרת שפעם הוא היה שלי, באיזה זמן קדום שנדמה כאגדה שסבתות מספרות לנכדים לפני השינה. אני זוכרת אותו מתלכלך בבוץ רך וחמים, מתגלגל בארגז החול. חמימות של שפשופי אספלט, צריבה של יוד כחול. ברכיים מדממות אחרי משחק בחוץ, גלדים שצומחים עליהן ואני מקלפת באצבעות קטנות, לא מתאפקת מלחפור מתחת למרקם הגבישי שלהם כדי לחשוף עור חדש, לח ועוברי וכואב. כל הכאבים המתוקים האלו שנבעו מבעלות מוחלטת נגמרו יום אחד, או במה שנראה כמו יום אחד, שבו אפילו לא ניתנה לי הבחירה לשתות את המשקה ששתתה אליס. שעון עצר שהיה מוכמן בתוכי מרגע היווצרותי תיקתק את תיקתוקו הסופי והתיז לכל עבר איברים חדשים וגדולים מדי בהתפוצצות מדממת.
בשנים הראשונות הייתי פריק, יצור קרקסי שאמא שלו קונה לו טישירטים גדולים של בנים כדי לנסות להסתיר את המבוכה שהוא ממיט עליה, ואבא שלו נפרד סופית מהאשליה שהדבר הקטן הזה עם הציצים יהיה תחליף הבן שהוא רצה. הוא נסוג לעיסוקים אחרים והיא המטירה עליי ביקורת. קיוויתי שהדמעות יטביעו אותי ובינתיים הנוכחות שלי רק הלכה וגדלה. אווירת לחשושים אכזריים נרקמה סביבי, שכן איבדתי את הממדים הרגילים שאפשרו לי להשתלב, חרגתי מכל פרופורציה הגיונית של סוף בית הספר היסודי. כשכולם גדלו אני גדלתי יותר, כאילו הוטלה עליי קללה עתיקה. עם תחילת חטיבת הביניים כבר לא הייתה לי דרך לא להיחשב לזנותית, גם לא בתוך הטישירטים הענקיים של אמא. התחילו לרצות ממני את הגוף המכוער הזה ששנאתי, ידיים נשלחו אליי במסדרונות, גופים מתחככים בי באוטובוס. נעניתי לפעמים, זה היה סוג של תשומת לב שנדמה פחות שלילי מהאחרים. הבוז הגיע אחר כך בין כה וכה.
אבל מאז חלפו כמה שנים ובתצורתי המסתגרת הנוכחית לא נאלצתי להיות מוטרדת מהדברים האלה יותר, לא מאז שצמצמתי את מרחב המחייה שלי לחדרי הלבן. הימים התערבלו לכדי בליל של תבוסה תמידית. בלילות הסתובבתי ברחובות הפרבר הריקים, חותרת בים הכלום הגדול, הולכת על הכביש למקרה שבמזל ידרסו אותי. הייתי יוצאת לסיבוב לילי עם סיגריות וכדורי הרגעה של אמא, מהמחבוא במגירת התחתונים שלה. בחצי היום שבו לא ישנתי הייתי מבלה עם אנימציה יפנית ומנות־חמות. הטעם הסינתטי שלהן הזכיר פרודיה על אוכל, או את הפנטזיה העתידנית על גלולות שיחליפו ארוחות שלמות. לא רציתי להכניס לגוף משהו אמיתי. לפעמים אמא הייתה נכנסת לחדר וצורחת עליי. הפוגה קבועה מהשגרה. כמעט ולא שמעתי את המילים שהיא אומרת, וממילא לא היה בכך צורך. היא הייתה גרף של ווליום שעולה ועולה עד צרימה ופנים מתעוותות, הצגה שנגמרת בטריקת דלת חדה. ציפיתי שהיא תחזור להשתחוות. היא הייתה כל כך דקה וזוויתית, בקושי יכולתי להאמין שאי פעם הייתי בתוכה, לא היה לי מקום שם. לפחות אז היא יכלה להחביא אותי, לסוכך מעליי בעור הבטן המתוחה שלה, אפילו להתגאות. אבל ככל שגדלתי היא קטנה. כעסתי על עצמי שאני לוקחת ממקומה בעולם.
ואז הבית היה שקט במשך כמה ימים ושום רעש קידוח לא חדר את הערפל החלבי ששטתי בו. חשבתי שהשיפוצים נגמרו. נדמה שקירות הבית הולכים ונרגעים ממה שנעשה להם, משירים שכבה דקה של אבק בהיר. ירדתי למטבח בצעדים בטוחים, מתבוננת במטבח החדש והיקר שנראה לי כעור במידה דומה למטבח הישן.
הרעש מאחוריי הבהיל אותי, ושפכתי את תכולת המנה־חמה הרותחת על כל השיש החדש של אמא. הוא עמד מאחוריי, אחד הפועלים הצעירים יותר, ונתקענו זה במבטו המבוהל של זה. הוא התעשת ראשון והזיז אותי בעדינות.
“אני מצטער, תביאי, אני מנקה.”
“השיש…” יכולתי רק להצביע באימה על האבן שאמא שילמה עליה כל כך הרבה.
“השיש בסדר. אין לך כווייה?” הוא חייך, בעודו מנקה את הבלאגן שעשיתי. רק אז שמתי לב למים הרותחים שנשפכו על ידי השמאלית. חשתי אדישות מוחלטת לתחושה. שנינו הסתכלנו על הזרוע המאדימה שלי כמו על עצם זר. הוא ניגש לכיור וקרא לי לגשת. נשארתי עומדת במקום, לא מצליחה לחשב לאן הסיטואציה הזאת צריכה להוביל. תמיד הייתי כזאת טיפשה? הוא צעד לעברי ועטף את היד שלי במגבת קרה.
רציתי להגיד לו משהו, אבל הכול היה יותר מדי. הקרירות בעור זרועי הרותח תפסה את מלוא תשומת לבי פתאום, גל גדול של הקלה ששטף גל קודם של אימה שטרם שכך בעקבות תקרית השיש. הוא עמד קרוב מדי, מחזיק לי את היד העטופה בעדינות. השערות על הזרוע שלו נגעו במרפקי. הרגשתי מחושמלת, נבוכה, לא זכרתי מתי עמדתי קרוב מספיק למישהו כדי להרגיש את אדי החום העולים ממנו אחרי בוקר של עבודת כפיים. לרגע רציתי לאבד מאחיזתי לחלוטין וליפול לתוכו, להצטנף, להיעלם. שייקח אותי מארמון השיש הזה למקום אחר, שיכין לי קפה שחור.
“אנחנו בסדר, כן? שאמא לא תגיד שאני שברתי לה את הבת, אין לי ביטוח,” הוא צחק מהבדיחה הדלוחה של עצמו. ביטוח. חה חה. תלשתי את היד שלי ממנו בחדות וברחתי לחדר. אני לא אתן לו להרוס לי את הרגע. יש לי כל כך מעט.
אמא הייתה משאירה ערימות של מדורי דרושים מסומנים בעיגולים אדומים זועמים בחדר שלי ואני החזקתי אותם לצד המיטה ודמיינתי את העור שלו. ניסיתי לדמיין שהוא אוהב אותי כי לא הצלחתי לדמיין את עצמי במוקד שירות לקוחות. הלכתי לישון עם הפנים שלו מעליי, על התקרה, מדמיינת אותו אומר לי “לילה טוב, כן?” משועשע אבל נבוך. לפנות בוקר נרדמתי. לך תסביר משהו למישהו.
בלילות הייתי איתו בדירת שיכון ישנה. היא הייתה קטנה ואני הייתי קטנה יותר בתוכה. הגפיים הארוכות שתמיד הפריעו ופגעו ברכוש היו בדיוק באורך המתאים להוריד מצרכים מארונות, לערבב את המרק שבעבע על כירת הגז במטבח שלנו, שאף קיר בו לא היה לבן. שאפתי ריח של מרק אמיתי וגשם ותפוזים, טופפתי יחפה על רצפת לינוליאום דביקה קצת כשהוא עומד מאחוריי ומצמיד אותי לכיור. הידיים שלו לא חופנות או צובטות או מושכות בכוח כמו של האחרים, הוא רק מעביר אותן על הזרועות שלי לאט. אני לובשת שמלה כחולה עם פרחים לבנים קטנים ואני לא מפלצת.
“מיכאל,” שמעתי אותה אומרת. לא הצלחתי להישיר מבט, רק קלטתי הבזקי קצוות מוחלקים של שיער אדום ומשקפי מעצבים. מיכאל. במלרע. השם הזה נשמע כל כך מכוער כשהיא אומרת אותו. גם הוא נראה מכוער כשעמד לידה, שרירן מתרפס, עבד. “טוב שבאת, אתה חייב להסביר לאדי שהגימור פה הוא לא גימור, זה נראה פשוט מזעזע ואני בשום פנים ואופן לא מתכוונת לשלם על עבודה ברמה כזאת. בוא, תראה את זה…”
היא תפסה בזרועו בקלות ומובילה אותו אל הכניסה לבית, התמוגגה מהצבעה על פגמים. מבט אחרון בגב שלו ואני איבדתי משהו שדמיינתי שהיה שלי. לא הוגן, לא הוגן, לא הוגן.
אולי אם אכנע. אולי אצליח להיות מה שהיא רוצה. להיות מתקבלת על הדעת. אולי אקום כל בוקר ואצליח לצאת מהבית. אולי לא ארגיש את מבטי השכנים דוקרים אותי. אולי לא אשמע אנשים צוחקים. אנשום בהצלחה בכל מיני חללים סגורים כמו אוטובוסים ומעליות ומוקדי שירות ובכולם יהיו עשרות עיניים שלא ידקרו אותי בבטן. אהיה מועילה, טיפשה קטנה שעוזרת ללקוחות ומחייכת לאחראי המשמרת ולא נגעלת מטפיחת החיבה שלו. אולי.
“מוקד שלום, מדברת דניאל, איך אפשר לעזור?”
א.
הפעם אלו לא היו עצמות האגן הבולטות שלו שהפריעו לה להתרכז. היא לא הצליחה לגמור כי ידעה שאינו אוהב אותה כפי שהיא ראויה להיאהב. אולי פסק לאהוב? והרי אהבה אמיתית שתקבל אותה כפי שהיא מבלי שתצטרך להשתנות הייתה אמורה להיוולד כבר עתה, לולא נכנעה לאהבה שעוד נותרה בה אליו. והגוף כרגיל לא שיקר. שום עונג שמתפשט מהפנים לשוליים. שום אחת גדולה ואחר כך קטנות שרצות. כמעט, וזהו. כמעט תפל. ריק. שאינו אוחז במהות שהגוף ניסה לצוד מחדש בלב. סתם תנועות שנועדו לאבחן את הלב שלו במדויק והתגלו רק כתנועות. הגם שלרגעים היו בהן אותות עתיקים של דאגה כנה ורגש לא־כוזב של היצמדות, תחושה שאינו רוצה לאבדה. אבל פוף. היא השתחררה מהריכוז כמי שהשתחרר מאסונו. כמעט בכתה כשלא הצליחה להיאחז בגל הפעימות, והוא חש בכך ועשה עצמו כאילו לא מבין מדוע אינה מרוכזת. והיא החליקה את הכאילו־השתוממות שלו בהסכמה החשאית האילמת ששניהם חוו באותו רגע ממש למותה של האהבה ודמעות העצב הפשוטות והרפלקסיביות על המוות הזה זלגו אחורה אל פְּנים האישונים. בגבורה עצורה? בדילוג על משוכה ברורה. ברורה מדי. ברורה עד כאב על שהתבררה. דרך הגוף. והנה לרגע חשה שהיא מסמפטת את האיש הזה שכה מכאיב לליבה ושאינו אוהב אותה כפי שרצתה, כפי שהיא ראויה שיאהבוה. את האיש הזה שעוד מעט לא יהיה לה עמו דבר, ולא ירחק היום ותשאל את עצמה מה עשתה עמו עשרים ושתיים שנה כשאושר של אהבה חדשה וטובה מציף אותה מגבר חדש ואוהב ולא מסובך. לרגע אפילו חשה קרובה אליו כשהבינה שעליה להתרחק ממנו סופית. קרבה של שני מתאגרפים המתחבקים זה בזרועות זה, נוטפי זיעה בזירה בלב הקרב. מכילים איש את בדידות רעהו שעה שהם אמורים להביס זה את זה. והיא והוא הרי כבר הובסו על ידי עצמם. כמה הוקל לה לדעת שהרימה ידיים. נשיפה ארוכה של אוויר יצאה מהסרעפת כמו אִוושה של רוח בעלים בפארק שקט. סוף־סוף הגוף נפרד עבורה והיא שלמה. ודמעותיה עדיין לא נִקְווּ. ואבלהּ כמעט שלם. וחייה ממתינים רק לה לחיותם בלי לצפות לאהבתו. השעה היתה שמונה וחצי בערב. הוא לא גמר. התרומם מעל גופה שכבר לא זיהה בו שום עדות לשייכות, יצא מחדר השינה ונסע למוזיאון.
ב.
כאילו לא היו. כאילו לא רטטו. כאילו נותרו רק העור והעצמות והבשר והגידים וההמתנה הריקה והניכור הבלתי נתפש. כאילו לא היו כאילו לא רטטו כאילו נותרו רק התנועות. מה לבשה ביום ההוא בחלל המיצג היפני החשוך במוזיאון? טייטס. טייטס צמודים שחורים. נעלי עקב. אולי לבנות? חולצה צמודה כחולה מבד דק שנצמד לגופה הדק. הארוך. בחלל החשוך ישבו על הספה המרובעת. סמוך לקיר. על הכותל המרוחק מהם הוקרן סרטון המיצג: חדר אפרורי ובו כיסא ושולחן. שריטות פילם מקוטעות ריצדו על הסרטון הגרעיני כמו שריטות של מחט פטיפון. בחלל הדהד במעומעם צליל צורם מנוקד בחריקות הקלטה מעורפלות של קריין גבר, אולי קולו של האמן עצמו, ביפנית. עשר שנים לא נשק שפתיים. טעם השפה שלה. אחר הלשון. הנה הוא מזהה את עצמו. הרטט שהמתין בָּרִיק לרטט. שיער נורדי כיסה את שפתי הדובדבן של אורפיאוס הזמני. גוף הסירונית הפרוע שלה נצמד באפלולית לגופו. גלזורת האפר השקופה שבשפתיו. הנשימות האפלות שציירה. הוא שב אל עצמו. אל הנואשות הזאת להתנשק ללא רוויה עד שכמעט אחז בנקודה הזאת שבה היה נבלע ובולע. במחשך החלל הראשוני חסר הצורה של פגותו. באין גבול בין גופו למרחב. בהשתוקקות שאינה יודעת במה לאחוז, המכילה רק את היותה. כמו צייר הלועס בפיו את הצבע הכתום מתוך תשוקה להיות הכתום ואת הצבע האדום מתוך התשוקה להיות עצמו החומר. האור הכלוא בו. מקצב הבשר, החלל, טעם הבל הגורים הענוג של השפה. מליחות חריציה. המיצג המוקרן. הזקנות האקראיות שנכנסו להציץ בחלל החשוך ונפנו משם וסקרנותן המתמהמהת עצרה את הידיים הנעות בבגדים. הנה היא מטפסת, חודש ימים לפני כן, על סולם לנקות את מדפי הארון בחדר השינה, ידו של בעלה משתחלת תחת חצאיתה, וזרמים של חוסר שקט ממתינים לאי כלוא מחוץ לזמן, בערגה האינסופית למלבן של זהב. לעשרה גוני צער ביגון השפתיים. חשכת חלל המוזיאון, בערפיליו המרצדים של מיצב הווידיאו היפני, עדיין לא אחזה אז ממשות שאין בה דבר. אז עדיין לא עבר אורפיאוס החדש, הזמני, בחטף בכף ידו על אצבעותיה הגרומות הארוכות. על הטבעת המפוסלת. עיניה הכחולות לא זהרו. לא נולד אבלה.
ג.
באולם מספר שלוש בסינמטק בעשר בלילה התיישב בשורה הרביעית בכיסא אחד לפני סוף השורה. רק אדם אחד מלבדו ישב באולם, שתי שורות מעל לשורה שלו. זו השבת הרביעית מאז שעזב את הבית. מדי שבת בעשר בבוקר הוא נכנס לסרט ראשון. יוצא בסיומו לעשן ברחבת הסינמטק. שאז עולה בו באחת הכאב על ילדיו שנותרו עם מי שבעוד חודש תהיה גרושתו. שהרי הוא גירש את עצמו מחייה. ועוד קודם לכן כשנישא לה, גירש את עצמו מהיותו. הוא נכנס לסרט נוסף. הקרנה אחר הקרנה. בחורה מתיישבת בכיסא לצידו, זה האחרון בשורה. על המסך מוקרנת שקופית המודיעה לצופים כי מרגע זה המקומות באולם אינם מסומנים. היא משעינה מרפק על מסעד המושב. עור זרועה נוגע בעור זרועו. כל זמן ההקרנה. היא יודעת שעורו חש בעורה. הוא יודע שעורה חש בעורו. בימים שבהם עדיין היה נוסע באוטובוס שעה וחצי לעבודה, לפני הבגידה, בעונת הקיץ, היו מתיישבות לצידו נוסעות בגופייה ועור זרוען היה מתחכך בעור זרועו, וגם אז ידע שהן חשות במגע הבשר שלו והוא חש במגע הבשר שלהן, ונעימות העור גברה על הזרוּת. היה זה בימים שעדיין לא אמר לעצמו, “אני מפחד לא לחיות.” כותרות הסיום עולות והוא מפנה ראשו אליה. היא קמה. העורות שנגעו ניתקים. היא עולה בצעדים מהירים את מדרגות האולם עדיין בחושך אל דלת היציאה. הוא מביט בגוף במכנסי הג’ינס ובגופייה השחורה. בעצמות האגן הבולטות שלה מעל לקו המכנסיים. הוא נוגע בעצם האגן שלו עצמו, וכמו לאחוז בוודאות בממשות קיומו, הוא עובר על קו המתאר של העצם בחוזקה באצבעותיו, אצבעותיו נעות מתחת לעצם, עד שכמעט ירגיש אחד עם קשיותה.
עוד לפני שהגיעו לפינה שמול המתנ"ס, שם בדרך כלל היו מתפצלות, דחק בה הרצון לעזוב ולצעוד לבדה. זה היה מעשה שרק תירוץ טוב יצדיק, ואת ההסבר לא יכלה לומר בקול. לכן המשיכה בקצב שלהן, מודדת את המרחק עד נקודה שבה יהיה כבר בסדר להגיד: “אז ביי,” ולפנות בצעדים מהירים הביתה. בכל פעם בחרה עץ או כתם במדרכה שכשתגיע אליו תאמר בביטחון שעליה ללכת, אבל כשהגיעו אליו שתקה וקבעה נקודה חדשה.
הן דיברו על הריב בינה ובין מיכל. “תנסי לדבר איתה?” שאלה שירי, “לא, אני ממש שמחה שרבנו כבר,” ענתה, “ייחלתי לזה.” וכשאמרה “ייחלתי” שמעה את צרימתה, אבל כבר היה מאוחר מדי. אף אחת מהבנות בכיתה לא הייתה משתמשת במילה הזו.
היא הקדימה בכמה שניות את כולן והגיעה לצומת שבו ליאת הייתה פונה ימינה, טלי וטלי היו עולות במדרגות דרך המעבר המקורה אל הבניין הארוך, שכל הכניסות בו זהות ולא ברור איך הילדים שגרים בו לא טועים בין הדלתות – והיא הייתה פונה שמאלה. “אני הולכת,” אמרה, אבל האחרות דיברו על המבחן בתנ"ך ולא שמו לב. היא חיכתה לסדק של שקט, ובמהירות הגתה לתוכו את המילים, “טוב, אז ביי.”
בכניסה הניחה לילקוט להישמט אל הרצפה. בקצה הקו האלכסוני שבין דלת הבית הקדמית לדלת הזכוכית שהפרידה בין המטבח לחצר, ישבה ג’ינג’ית. הילדה נתנה לה להיכנס, להתחכך בקרסוליה, להתלטף, ואף על פי שהחתולה ניגשה מיד לצלחת הפלסטיק הירוקה שבפינת המטבח, הילדה התעלמה ממנה.
רק בחדר הוריה, במשיכה אחת של הגומייה, פתחה את הקוקו. כמה זמן עבר מאז ששוחררה? מאז שכל יום, טוב או רע, כזה שחצתה במראית עין של הליכה בוטחת או שחמקה דרכו כמו חתול דרך פתח בגדר; כל יום הסתיים אז בישיבה על מיטת הוריה, גבה לאמה בסירוב עיקש שלא ידעה לנמק, אבל הייתה זקוקה לו כמו היה רכוש יחידי. אִמהּ הייתה שואלת באנחה: “אולי בכל זאת נסתפר?” והיא ענתה: “לא.” התקופה הזו חלפה, הן נחלצו מחיבוק המתאגרפים שלהן, כך היה נדמה לה, מלבד באותם רגעים בהם אמה הייתה מספרת כמה נורא זה היה, ואותה התבוסה שגם כעת כיווצה את שפתיה, הרימה שוב את ראשה.
היא לא ידעה מה גרם לה פתאום באותו בוקר, באמצע שיעור לשון, לשלוח יד אל השביל שחילק את שערה לשניים. כשפתחה בזהירות רווח קטנטן בין כריות האצבעות, התפתלה ביניהן חיה זעירה.
המסרק היה במקומו, במגירה הימנית, עשוי שיני ברזל צפופות שנאספו אל ידית פלסטיק תכולה. התקרבה אל המראה. את מכוערת, חשבה. אם כי, כשהרחיקה את פניה והפנתה אותם מעט הצידה הם נראו לה, לפעמים, יפים. היא ידעה שעיניה נחשבו ליפות ולעתים אפילו עוררו קנאה, כמו פרס שזכתה בו בדרך פלא – להיוולד עם עיניים כחולות, להורים ואח עם עיניים חומות. אבל זה לא הספיק.
היא העבירה את המברשת הוורודה בשערה הסמיך פעמים מספר. התחילה מקדמת הראש, מעל המצח, עברה הצידה, ומשם לאחורי הראש, עד שהשלימה סיבוב מלא. אחר כך חזרה על הסירוק באטיות בעזרת המסרק הצפוף, זה שהכאיב לה במשך חודשים והעלה לא אחת דמעות לעיניה. מה שנשאר מכל זה היה ניצחון שאי אפשר להתהדר בו, הן לא הרוויחה דבר, רק סולק ממנה איזה רע והנה שב, כמו חבילה שחזרה אל השולח ורק שמו שלו כתוב עליה באותיות גדולות.
הכינים שנתפסו במסרק עוררו בה דחייה אבל כדי לסלקן לא הייתה ברירה אלא לראותן, לעטוף אותן בנייר ולהשליך, והיתה גם תחושת סיפוק דקה על־כך שהצליחה לתפוס אותן. היא ידעה שיהיה עליה לחזור על הפעולה הזו, ואם יתאפשר, ויהיה לה מספיק זמן לבדה, אפילו יותר מפעם ביום, לאורך ימים רבים. כשהחזירה את המסרק למגירה, בדקה פעמיים שלא נשאר שום סימן שיסגיר. היא נעה במהירות בין חדר ההורים לחדר ומשם לאמבטיה, ובדיוק כששטפה ידיים שמעה צעדים בכניסה ואת המפתח מסתובב במנעול. “שלום,” קראה אמא בדרכה אל המטבח. “היי,” אמרה הילדה, ותהתה אם הבהלה בקולה נשמעה רק לאוזניה.
הילדה התישבה במקומה הקבוע ואמה הניחה סיר על השולחן והתיישבה מולה. “איך היה בבית ספר?” שאלה. לא התחשק לילדה לאכול את הפסטה, היא רצתה משהו אחר, שלא ידעה מהו. “היה בסדר,” אמרה ומבטה צף אל ארונות המטבח, “רגיל.”
למחרת הקדימה להגיע לבית הספר. היא ירדה אל החלל הרחב שבין המסדרונות שהובילו לקומות התחתונות ואלה שירדו אל מקלט בית הספר. במדרגות עקפה את עינת סימון, ששערה השחור הבוהק נע מצד לצד על כתפיה. ואת מריאנה ברקוביץ, שאביה הגבוה והכחוש ליווה אותה בכל בוקר עד פתח הכיתה, במעיל דק וארוך ובידו תיק מרופט. אמרו שאמא שלה משוגעת, ושאבא שלה סופר אוטובוסים שעוברים בפינת רחוב. מריאנה כמעט אף פעם לא דיברה, וחיוך נבוך עלה על פניה כשהיו צוחקים עליה או על משהו אחר. משהו בה משך את הילדה להתבונן בה כל הזמן, אולי הפער בין עוצמת העלבונות שהופנו אליה, והבדידות שהקיפה אותה, לעובדה שאף פעם לא בכתה.
החברות שלה לא הגיעו עדיין לכיתה. כמה בנים העתיקו מאילנית את השיעורים בלשון וכמה בנות פטפטו בפינה. היו עוד עשר דקות עד הצלצול. מקצה המסדרון הגיעו שתי בנות מ־ה’3. נדמה לה שהן דיברו על בת־שבע, אחות בית הספר. משהו ניעור בה, הזדקף. היא ידעה לייצר התלהבות מדומה כשהיה צורך, ולעומת זאת לשאול כמו בדרך אגב על מה שבעצם היה בהול.
“היי,” אמרה להן והתקרבה, “מה קרה עם האחות, היא הייתה אצלכם?”
“כן, ממש לפני סוף הלימודים, היום היא תבוא לכיתה שלכם,” אמרה אחת מהן.
“ומה היא עשתה? יש חיסון?”
“לא, סתם שטויות, היא רק בודקת כינים, וגם מסתכלת לכל הבנות למטה… לראות אם יש כבר שערות, וזהו.”
משהו כמו ניתק, התפצל, חלקו נדחק פנימה לתחתית וראשו השני מזנק למעלה, עוד לפני שניתן לזהותו. היא נפרדה מהן, נכנסה לכיתה ולקחה את הילקוט, רצה במעלה כל גרמי המדרגות, אל השער, ומשם, מתנשפת, הביתה.
אני, איתמר לוי, כנראה הראשון ביקום שקיבל בגנים מאמו אצבע קטועה. אחד מקבל קרחת בירושה, השני, חלילה וחס, מקבל מחלה. אני ירשתי מאמי רומזת פגומה. הייתי חצי חייל מהחגורה ומטה. מכנסיים ונעליים וגרביים של צנחן. אריה או יוסי שלחו אותי לרודוס עד לארוחת הצהריים של יום שישי. רתמתי ברוורס את הטרקטור למקצרה, רתמתי ברוורס את המקצרה לעגלה. מעט מאוד אנשים מסוגלים לבצע את הפעלול הזה. לקחתי את “רפת” נגד רצונו מחדר המכונות, ויצאתי דרך החצר האחורית לעבר שדה הרודוס. באופק הביטו בי בתיה של עזה.
סבי מרד בהוריו ועלה לארץ ישראל, אמי מרדה בהוריה והפכה לחילונית, אני מרדתי בהורי והפכתי לקיבוצניק.
באותו יום שישי, בחופשה הקצרה מהצבא, התייצבתי במדים ותרמיל במשרד של הרפת עוד לפני שביקרתי בחדר. אריה או יוסי שלחו אותי לקצור ירק רודוס לפרות. “רפת” לא הסכים בשום אופן להיפרד מהמנוע הפועם של חדר החליבה, ואני לקחתי אותו בידיים ויצאתי בשיירת כלים לשדות. הכלב הזה מכור לרעש ולריח של הרפת. שקט מטריף אותו. בפעם הראשונה שהבאתי אותו כגור לחליבת לילה, סידרתי לו מקום לישון בתא הבגדים שלי, בחדר המנועים הרועש של מכון החליבה. מאז התמכר לבגדי עבודה מטונפים בצואה ולרעש מכונות.
גם אנחנו, בלילות, כשחזרנו מהמסעות הבלתי אפשריים של בוגי, היינו מתאספים באוהל של אייל ומריחים את הבוצואה שאסף מהחצר של קבוצה 1 בארגז תחמושת, צוחקים ובוכים.
טרטור הטרקטור ושקשוק המקצרה הרגיעו את “רפת”, והוא שכב על רגלי בזמן שנסעתי הלוך וחזור בשדה הארוך. לפתע החלה המקצרה מגמגמת ויורקת ונחנקת, עד ששבקה חיים. קיללתי את מזלי הרע, כיביתי את מנוע הטרקטור וירדתי לבדוק את התקלה. “רפת” נבח בזעם על השקט שהשתרר. פתחתי את הדלת הקטנה בארובת המקצרה, הצצתי אל קרביה וגיליתי גוש ירק גדול תקוע בין שיניה. התחלתי למשוך את הגבעולים הארוכים ביד אחת, בעוד ידי השנייה מחזיקה את המקצרה שלא תתהפך מהטלטול העז, עד שהדלת, מעשה שטן, צנחה ונסגרה על כף ידי. כאשר פתחתי אותה גיליתי כי החלק העליון של האצבע המורה בידי השמאלית נקטע, והוא תלוי ומתנדנד לנגד עיניי על פיסת בשר.
אמא’לה!
אמי, פסיה לוי לבית גרינבוים, נולדה בוורשה בשנות השלושים עם אצבע מורה פגומה ביד שמאל. למעשה היתה האצבע במקור חלקה ויפה, אלא שבגיל חמש הורו לה הגנים, אותם ירשה מאבותיה, לפסל את אצבעה מחדש במטחנת הבשר של אמה, סבתי חנה גרינבוים, ולעצב אותה לצורתה הפגומה והמושלמת. ואני? האם פגעתי במורשת המשפחתית? האם הלכתי צעד אחד מיותר, וקטעתי את המסורת?
האחיות במרפאת הקיבוץ ניסו להציץ אל תוך אגרופי המחזיק את האיבר הפגוע, שלא ייפול וישכח מאחור, אך אני סירבתי לפתוח את אצבעותיי. מישהו רץ לסדרן הרכב להביא מכונית, וצ’יק – שגם לו, בדרך פלא, חסרה אחת מאצבעותיו – התנדב להסיע אותי למיון בסורוקה. בבית החולים מיהרו לטפל בצנחן הפצוע המסרב לפתוח את אגרופו. הפקידה בקבלה שמילאה את הטפסים שאלה איך זה קרה, אבל אני הסברתי לה שאני לא רשאי לגלות, ומאותו רגע התייחסו אלי כמו אל גיבור ישראל. מאחורי גבי שמעתי שהם מנסים להבין באיזה מבצע סודי מדובר ומדוע הגעתי מהקרבות ללא חולצה. לבסוף הגיעה רופאה צעירה. היא הסבירה לי כי חלקה העליון של האצבע נקטע לחלוטין, ואין שום אפשרות להצילה. האם אני מוכן סוף סוף לפתוח את אגרופי, ולהניח לה לחתוך את פיסת הבשר כדי להשליך את האיבר המת לפח? אך הגנים שבי, אותם ירשתי מאמא, הורו לי לקפוץ את ידי חזק יותר ולא להניח לה להפריד ביני לבין קצה אצבעי.
לבסוף התרצתה הרופאה, והסכימה לתפור את האצבע בתפר אחד עד לתחילת השבוע, כאשר יגיע מנהל המחלקה לבדוק את הפצע, והוא יחליט מה יהיה גורלי. למזלי, השמים סייעו לי להרוויח זמן. הפרופסור התעכב כמה ימים וכאשר הגיע לבסוף והתחבושות הוסרו, התברר כי הבשר הקרוע התאחה והתמזג, התחבר ונקלט. האצבע – לא יאומן, נס משמים! טענו האחיות – חזרה לחיים, ועכשיו היא מפוסלת ופגומה ומושלמת, ומצביעה באופן תמידי לימין, ודומה כתאומה לאצבעה של אמא. הנה, ראו.
לא. לא. היא לא תפתח חלון ולא תבהה במכוניות הספורות המתקבצות להן במגרש החניה השכונתי ולא תלטף במבטה את הברוש הצומח לאטו אל מול החלון ולא. הסירוב העיקש בהמתנה הפוחזת הזו להחלטה שתבוא, כמו מעצמה. לא.
והיא לא תדע פחד. גם אם מה שקורה עכשיו בגופה זר לה לגמרי. ובדרך לכאן – האוטובוס שהרעיד אותה בטלטלת־פתאום. לכל הדברים משמעות אחרת. גם אם תאמר עכשיו “אני”. המילה הזו אין משמעה כמו אתמול. הד קטן, חלוש, מתרבה לקצב הווייתו המתרקמת, ינסה לומר זאת אחריה. בזמן זה או אחר, כשתאכל או תצפה בסרט או תחכה לאוטובוס, ייקבע לפי חוקי זמן אחרים אם הוא יוכל לקפל, באופן שהיא אף פעם לא הייתה, את לשונו לשניים, כמו שאביה לפעמים היה עושה כדי להצחיק אותם. ורק המחשבה על אותו יצור, שפניו עוד לא נחתמו, נושא את זכרו המטושטש של אביה בקיפול ההוא בלשון העביר בה צמרמורת, שלא היה בה אך ורק פחד. איך זה יהיה, ללדת מתוכה את חוב השכחה שלו?
אבל מה פתאום ללדת. אסור לשחק בכאילו בדברים האלה, זה הרי יעשה את הכול כואב פי כמה. זה רק פרצוף מחוק, זה אפילו לא, זה אפילו לא גוף, רק חתיכה של דם (אבל איזו חתיכה? קרושה? נוזלית?) רק אותה יוציאו ממנה והכול ייגמר. האפשרות שעדיין לא התרקמה – תימוג. ובכל זאת, הפיתוי לחשוב על התפקידים החדשים שגופה עשוי לקבל, גופה שלה ממש, היה גדול מידי. למשל – הבטן המתעגלת. היא תעבור ברחוב כשהבטן נישאת לפניה ואנשים יחשבו: אימא.
או משהו כמו חבל הטבור. בתוכה? ולמי כואב בשעת הלידה כשהוא נחתך? לה? לתינוק? לא ייתכן שלאף אחד, כי גם אם זה רק צינור שמוליך בין גוף לגוף הוא הרי חלק מגוף של מישהו. איך יכול להיות שלאף אחד זה לא כואב?
ואחר כך. אדם קטן שמזונו אצור בתוכה, שרק נוכחותה, אשר אותה הוא מזהה, באין אמצעי אחר, לפי מידת החום המדויקת של גופה (או תבנית הגוף, או הריח, או חוש הידוע לתינוקות בלבד ונשכח?) יכולה להרגיע אותו, ובהישענו על כתפה הוא ייפרד אט־אט מן העֵרוּת בשפתיים תפוחות, ממצמצות. היא ניסתה לדמיין את ההרגשה, להיאחז באיזו תחושה דומה בחייה רק כדי לרחרח מרחוק את הדבר הזה, עליו היא כנראה, אולי, עומדת לוותר.
וככה פתאום, אחרי שנים שלא נזכרה בהן, צפו ועלו בצלילות שתי העיניים החומות, הענקיות, גדושות המבע, אלה שבגללן הייתה יוצאת בהיחבא בהפסקה, נחפזת בירידה התלולה הקטנה לוואדי שמתחת לבית הספר, ושם, בריח המחטים היבשות המתגוללות בעפר, קשורה לעץ או מותרת, הייתה האתון שלה. בלב הולם הייתה מגישה לה מחצית מן המנה היומית: חצי סנדוויץ' עם חביתה או עם ממרח שוקולד, חצי בננה, תפוח נגוס. האתון אכלה הכול בתיאבון שווה. אי אפשר היה לדעת מה היא מעדיפה. גם בשעת הלעיסה האטית לא היה משתנה המבט שהיה מגלה רק את עומקן של מצולותיו ולא את פשרן, והיא הייתה מרותקת אל העיניים האלו. לפעמים הייתה יושבת לרגליה או מלטפת אותה, אבל ההפסקה הייתה קצרה מאוד, בייחוד אם לוקחים בחשבון את העלייה הקטנה של הוואדי, ולכן נהגה בעיקר להביט בעיניה.
מלבד ההיזקקות הלא ברורה למבטה של האתון, שלעתים היה מופיע טרם הירדמה או נוסֵך בחלומותיה הבטחה שלווה, הייתה בזה גם איזו שליחות של מעשה טוב. אפשר היה לומר שהיא ידעה לראשונה נתינה ללא תמורה, רק שזה לא היה נכון. היא רצתה שהאתון תזכור אותה בתמורה. היא רצתה לראות את המבט בעיניה מתחלף, או את זנבה מתנופף לקראתה בבואה. לעתים, כשהייתה מתרחקת ממנה מעט בדרך חזרה לבית הספר, הייתה מביטה פתאום לאחור, בודקת אם האתון עוקבת אחריה במבטה, או שבהגיעה לשם הייתה מגיחה מכיוון לא צפוי של הוואדי, מקווה למבט אוהד, מופתע. אבל זו הייתה אתון שבעה, וגם את האוכל היא אכלה בשאננות ששמץ של רעבתנות לא היה בה, והיא ידעה בסתר לבה שלהאכיל אתון שבעה הוא לא מעשה טוב עד כדי כך.
ובכל זאת הייתה ממשיכה לבוא, להביט בעיניים הגדולות, ללטף את פרוותה הקצרה ולשתוק. לפעמים חשה שהדממה של שתיהן שווה, לפעמים שתקה כתובעת עלבון. היא, שהוריה נזפו בה שאינה מתמידה בשיעורי האורגן ובהתעמלות הקרקע ובבית הספר, היא שהייתה ממציאה מחלות אפילו כדי לוותר על מסיבת כיתה בגלל שיתוק־חשק פתאומי, כבר כמעט שנה שלמה מתמידה באיזו אתון. והיה ברור שהיענות או גילוי שמחה פתאומי לקראתה כבר לא יהיו כאן.
יום אחד היא לא הגיעה לוואדי. היו אלה ימי הקיץ, שבהם הייתה מביאה בקבוק קטן של מים ושופכת את מרביתם לקערת גבינה לבנה שהותירה בסמוך לעץ בסביבה. ביום ההוא שכחה את הבקבוק בבית, וגם נאלצה לנצל את ההפסקה כדי להעתיק שיעורים. היא הייתה שקועה בכתיבה נמרצת, במקומה הקבוע שורה אחת לפני הסוף, צמוד לחלון הפונה לוואדי. לפתע הצטמררה. הבל חם הציף את גבה. זו הייתה האתון שליחכה בעדינות את שערה. כמה ילדים שהיו ישובים על השולחנות בכיתה צחקו, ודאי חשבו שמדובר במאורע מקרי, באתון רעבה וטיפשה שחיפשה אוכל במקום הלא נכון. אבל היא ידעה שמדובר ביצור שבע שביקש אותה, ועיניה תרו ברעב אחוז תזזית, מבעד לערפל אהבתה אסירת התודה, אחר העיניים ההן, שעכשיו דימתה לראות בהן גם את עצמה. היא ביקשה לחבק את צוואר החיה החם, אבל זו כבר הסתובבה והלכה, נעלמת בתוך הוואדי, אדישה לצווחותיהם וטפיחותיהם המהירות, הנפחדות, של הילדים שאינם היא.
הליכתה המתנודדת. אדישותה הגאה והמוכה. חמלת הילדה שהציפה אותה אז למראה הזה, חסרת פשר כמו העיניים ההן.
היא הרגישה במבט הזה גם עכשיו, צמוד לגבה, לעורפה, מלטף את דפנות רחמה. היא ביקשה ללא ניע שיקלף מהן איזה דימום פתאומי, שיילד אותה בבהילות של חוטאים, שישיב לה את החירות ההיא שנלקחה ממנה אז, החירות של היעדר התמורה; זו התוחמת את האהבה מעבר לגבולותיה, מציבה לה גבולות חדשים, בלתי אפשריים.
אנחנו, אנשי קוטובו, משאירים את יקירינו המתים במערה מעל הנהר. המים רגועים. דבר אינו מרמז על עצמות יקירינו המסתתרות בתוך מערת המוות הלבנה. והדרך אליה שקטה. שקט של קאנו על פני מים בשעת בוקר מוקדמת.
ציפורים עפות סביב המערה שותות מן הנהר הגדול, אוספות ענפים מעצים סמוכים ובונות את קניהן בכּוּכֶיהָ. והמיוחדת ביניהן, היפה, הצבעונית – ציפור גן עדן.
בצהריים נחה ציפור גן עדן על גולגולת או על עצם ירך של אחד מיקירינו, משקיפה מתוך המערה אל בתי הקש, אל עצי הסָגוֹ הגבוהים, אל נצנוץ טיפות זיעתנו, אל המדורות המעלות עשן ומבריחות אלפי יתושים שחורים. היא אינה מרבה לעוף. והיא נסתרת מעיני מי שאינו יודע על קיומה. מי שביקר כבר במערה יודע איך להתחקות על עקבות הציפור, להאזין לקולה המתוק, לקלוט את פרודות הריח הנתפסות באוויר בשעה שהיא עפה.
והשקט הזה, הפשוט, העמוק, מלווה את השייט גם בבוקר קריר זה. הרוח הסמיכה עוברת לאט וביסודיות על קימורי הקאנו, משאירה עקבות על המים, נצמדת אלינו כל הדרך, אלי ואל אמי, שאינה מרגישה אותה נוגעת בעפעפיה הסגורים, בריסיה הקצרים שהספיקו קצת להתקשות, בשערה השחור, המלוכלך. היא שוכבת רחוק ממני. בקצה השני של הקאנו, לבושה שמלה ארוכה, דהויה, כפות ידיה מונחות על בטנה, ראשה נתמך בדופן הקאנו, ואני עם הפנים אליה, משיט אותנו לרוחב הנהר, הלוך וחזור, בהתקדמות אטית, מאבד את הריכוז ככל שאנחנו מתקרבים.
בלילות.
בלילות הכול היה נרגע. אמי הייתה נשכבת על רצפת הבקתה, קמטי פניה הנוקשים היו מתרככים כשהייתה מביטה בכוכבים דרך קרעיו הקטנים של גג הקש, לרגעים הייתה נשארת בעיניים פקוחות, החזה היה רגוע, נושם ברוך, נשימות שקטות, רוויות בתענוג כמעט.
לפני שנשכבה לישון הייתה מפנה את חלל החדר, תולה את אריגי הצמר על קיר הקש, מיישרת את רצפת העשב היבש, מסדרת בפינה את שארית הירקות, משקיטה את גחלי המדורה, ומניחה את גופה ישר על הרצפה, בלי להתפשט או לרחוץ אותו. ריח השדה והזיעה היה מגיע אלי, מחלחל את דרכו אל שנתי ומקשה עלי להירדם. גופה היה מותש, מבקש לנוח, למלא את עצמו מחדש.
כך הייתה נשארת בכל לילה, כל הלילה, כל השעות, בעיניים עצומות ובגוף נינוח, ורק מדי פעם היו כפות רגליה נמתחות ומרווחות את הסדקים, מבליטות את עובי השכבות של כפות רגליה החשופות.
ידעתי על מה אמי חושבת, איפה היא נמצאת, מה היא מרגישה, ועל מה מסוגל לחלום גוף חלש כל כך.
הקולות היו מגיעים מחוץ לחלון. דיבורים, התלחשויות, ביקוע הגזעים, רחשים שלא הפריעו לאמי להירדם, ולי לא נותרה ברֵרה אלא להביט בה ער, ער לגמרי, ער כולי, מוכן לתפוס אותה אם תתפרץ, להרחיק אם מישהו ייכנס. הייתי דרוך – רק בלילה יכולתי לראות אותה באמת, לשמור עליה, נחה על גבה, עצומת עיניים, רגועה, ונאנחת.
בבקרים.
בבקרים. מהשורש. שורש אחר שורש, מלב האדמה, באחיזה עדינה, בדיוק, נשיפות שקטות, תזוזות קלות, בשתי ידיים, על הברכיים, מערוגה לערוגה, קלטה את כולם, גם את אלה שנפלו מחוץ לשורות, בידיים רזות ומיומנות במהלך הבוקר החם; בנחישות, בידיעה שאין מי שישלוף את הירקות מן הארץ וישתול את החדשים, הקטנים, לעונה הבאה, אספה אמי את גידולי הגן, את שורש הטָארוֹ והקָאוּ־קָאוּ, את עלי הקוּמוּ, וערמה אותם על עלה בננה עבה; קשרה אותו בקליפת עץ ירוקה ומדממת, העמיסה את היבול על גבה, והייתה הולכת בפסיעות אטיות כל הדרך אל בית האש, אל המדורה, שם הורתחו המים, שם הוחבאו הירקות מתחת לאש; וליד האש, צמוד אליה, התיישבה, ותוך כדי בישול ארוחת הצהריים וההמתנה הייתה פורצת. בכי חד. חסר רחמים. ננעץ. מריר ומתמשך.
הייתי מלווה אותה כל הדרך אל חדר האש. לא רציתי שתדע. התחבאתי בין השיחים הכתומים שתחמו את השביל, מביט דרך הענפים הדקים בגופה הדק נאבק בעומס. וכשהתיישבה בחדר האש הקשבתי, הצמדתי את לחיי אל קיר הקש, שמעתי חרקים מזמזמים, זזים בין החריצים, שמעתי את תנועת הרוח, את בעבוע המים על האש, וחזק מהכול, גובר על קול הכפר השקט, העסוק בעבודה, שמעתי את בכייה של אמי.
בכל פעם שאמי התחילה לבכות הייתי עוזב את בית האש ורץ בחזרה אל השדות, אל מאחורי השיחים, מתבונן בגברים חובטים בגזעים, מורידים את כל משקלם על העץ, רודפים אחרי חזירים שברחו בלילה, בונים את בתינו החדשים על גדת הנהר.
מאחורי השיחים שמעתי אותה, מכל מקום שמעתי אותה, וידעתי שגם הם שומעים.
הייתי בודק את מצב רוחם של שאר האנשים. מוודא שהיא לא מפריעה יותר מדי. לא לגילברט, לא לסימון ולא לאנשים האחרים העובדים בשדה, בנהר וביער. והם? הם נראו שלווים ומרוכזים. שום רמז. שום עיוות פנים. ראיתי אותם עובדים ושותקים. ואמי? אמי נשמעה חזק. חזק ולבדה.
אמי בכתה בכל חמשת חגי המולד האחרונים. שישים ירחים מלאים. כמה שעות ביום. מרגע הבישול ועד למנוחתה בלילה על רצפת העשב היבש. היא לא הסתכלה סביבה. גם כשהנוף היה פתוח בזמן הליכותיה הקצרות. לא הבחינה שהכפר שינה צורה. שילדים נולדו. גדלו. היא לא ראתה את בתי הקש החדשים, ולא הרגישה את חום המדורה כשהתיישבה קרוב מדי אליה, ולא שיבחה כמו כולם את עצי הסָגוֹ שתפסו גובה ורוחב בחמש השנים האחרונות וכבר היה אפשר לאכול את ליבת הגזע שלהם, את התוכן שלהם, כמו שהייתה עושה בפראות לפני חמש שנים. בשעות האלה, רגעים אחרי שהייתה עוזבת את ערוגת הגן, ועד יום המחרת היה גופה הפראי משתתק. משותק ובוכה. יושב ובוכה. מחכה ובוכה. ולא נותן לה ולי לשכוח חיים אחרים שנגמרו.
היו גם אספות סודיות.
רגעים ארוכים. בלילות שלא הצלחתי לשאת את נשימותיה של אמי השרועה לצידי הייתי יוצא להליכה בין שבילי הכפר, טיפסתי אל המפל הגדול שזרם מן ההר. שוטטתי בשביל להרגיע את הגוף. היו לילות ריקים, שלא שמעתי איש. הכפר היה שחור. מאבד מהצורה הוודאית שלו. כל ירקות הגן נראו כמו בעלי חיים קטנים שהתגנבו אל הערוגות. מי הנהר זרמו בלי הפרעה, לא היה אדם ששחה, ששטף את כלי הבישול, לא הייתה אימא שרחצה את ילדיה. והשינה הייתה חוזרת אלי בקלות.
היו גם לילות אחרים שבהם הבחנתי בזמן שיטוטי בגברי הכפר יושבים צפופים ומדברים. רק גברים. רק הם הורשו לדבר בשעות האלה של הלילה. להסתובב חופשי ולדבר.
בוקר אחד, אחרי שראיתי את הגברים מדברים, לא שמענו יותר את הכלב שנבח בלי הפסקה, או שנשחטו עשרים חזירים לשבט ששכן מעבר להר בגלל הבחור הצעיר שהכניס להיריון אישה מבוגרת ממנו מהשבט שלנו. השבט אכל את החזירים במשך שלושה ימים. ואז גם אותו בחור נעלם.
התפללתי.
הירקות נשארו מאחוריה כשהם תלשו אותה מהערוגה, גררו בכוח, הם היו חמישה גברים על אישה אחת. “זה בשבילך!” הם צעקו. “בשביל כולנו, את תראי שזה ייפסק.”
בלילה הקודם ראיתי אותם מתאספים בבית הרוחות. התחבאתי מפניהם. הם דיברו על אמי, על הדמעות שלה שנשמעו בכל הכפר, על הקולות, על גופה, על בדידותה.
טקס הוצאת הרוח. ככה הם מכנים אותו. ככה אבות אבותינו כינו אותו. שחרור הסבל, הצפת השקט. מנקבים את הגוף, ודרך החתכים יוצאת הרוח הרעה, רוח הסָנֵגוֹמה, רוח ההרים, הרוח ששולטת בכל המעשים הרעים, שמשתלטת על גופי האנשים החלשים, מתחוללת בגופם, נדבקת לכל איבר, לכל תנועה, וכל רגע עלולה לצאת דרכם החוצה ולהשתלט על גופו של מישהו אחר.
להפסיק את הדמעות שלה, זה מה שהם רצו. להשתיק את הקולות ולשמור על השקט. שקט הילדים, שקט הארוחות, כדי שהרוחות הרעות לא יתפתו ויבקרו אותנו עוד.
“די לנו.” אמר גילברט. “הבכי הזה, הדמעות של מליסה, אין ברֵרה.” ופסק, למרות שלכולם כבר היה ברור, אבל שתקו.
שמענו על אנשים שנולדו מחדש אחרי הטקס, כאלה שלא אכלו שבועות וחזרו לאכול, וגברים שלא הצליחו לצוד ושבו עם טרף רב מן הציד, ונשים שנכנסו להיריון אחרי עשרות ניסיונות כושלים, ובין כל אלה היו גם שלא שרדו אותו, שלא עמדו בו. אבל אלה היו סיפורים, ורק סיפורים, שהתגלגלו מהעבר אלינו והתפשטו בין האנשים, ועכשיו?
עכשיו אמי.
קערת השמן, חתיכת עץ מגולפת וחפורה מעט, עטופה בסבך קוּנָאי יבש, העלתה מתוכה עשן, וסביבה עמדו האנשים, אחד־אחד, לא מחובקים, שלווים, כולם לעצמם, במעגל מושלם, הילדים מקדימה, המבוגרים וזקני השבט מאחורה. על קערת השמן הונחה סכין קטנה, עשויה עץ חום, כולם רקעו במקום, תופפו באגרופים על ברכיהם, הפסקה, ושוב, לאט, בקצב אחיד, החלו להשמיע את קולות הרקיעה והאגרופים, הפסיקו.
סימון עמד קרוב אלי והחל לאגרף את חזהו לבדו ולשיר בקול עמוק, עמום, כדי לנסות להציל את אמי. “סנגומה שובי אלינו, רוח ההרים…” כולם רקעו.
“סנגומה, מליסה, אהההההה, סססס, הוּוּוּ הוּוּ רוח ההרים, שובי אלינו והחזירי את מליסה מהריך השחורים, אהההההה, סססס, הוּוּוּ הוּוּ”.
גילברט נכנס אל המעגל, הוביל בידו האחת את אמי, ובידו השנייה אסף את סכין העץ.
“סנגומה… רוח ההרים…” המתין מעט, קירב את אמי אל קערת השמן שישבה על בול עץ רחב, טבל את סכין העץ בשמן הצהוב, השרה אותה בנוזל כמה שניות, סובב אותה, מרח את השמן על הסכין שקהתה, עצם את עיניו וחשף את זרועה של אמי, שנראתה רזה וריקה.
ראיתי, כמו כולם, מתוך המעגל, את גילברט, שגופו היה חשוף, ועליו, כמו אצל כל גברי הכפר, בלטו צלקות קטנות, מסודרות, עבות, על החזה ועל השרירים. הוא ליטף את שערה של אמי, ולאט ירד לכיוון הצוואר שלה, הרים אותה לגובה עיניו, חיכה כמה שניות, ובמכה אחת החדיר את סכין העץ מתחת לעורה. היא נצמדה אליו. נשמה עליו. נשימה ארוכה שנבעה מכאב פתאומי, והשמן נזל על זרועותיה שנראו שבריריות כל כך, אבודות. הוא חתך את זרועהּ לאט, עצם את עיניו וחתך. ריח השמן השרוף שהדיפה סכין העץ השתלט על המעגל. כולם שתקו. ומתוך המעגל נשמע רק קולה של אמי המנסה להתגבר על כאבה. יכולתי לראות שהיא לא מבינה. עיניה עלו וירדו על האדמה ואל האנשים. וקיוויתי. קיוויתי שהיא מחפשת אותי.
גילברט הניף את ידו, ועם הנפת היד חזרו הקולות, הזיזו את אמי, כיווצו אותה. היא הטתה את ראשה לאחור והביטה בעיניו של גילברט שקירב את הסכין אל זרועה השנייה. הרחוקה ממני.
ואז השתנה הכול. הקול, והגוף, שהתחיל לפרפר בידיו של גילברט, נראה כאילו משהו מתקפל בתוכו, גמיש, נחוש, עיניה נפקחו והתגלגלו כמעט עד הסוף לאחור. גילברט הרפה. הטקס לא נגמר, והוא קירב את סכין העץ החמה, אמי ניסתה להימנע מגילברט, להתרחק, אבל הסכין נצמדה לפניה, לריסיה, והיא נפלה על האדמה, בוכה, בוכה, “סנגומה רוח ההרים…”
גילברט זרק את הסכין באוויר, התפרע בידיו, ידיהם של כולם הצטרפו אליו, חיזקו אותו, נשבו ברוח המראֶה של אמי המתגלגלת על הארץ, טובלת את ראשה בחתיכות אדמה, צועקת, בוכה.
סימון תפס אותי, “לא עכשיו.” ניסיתי לחמוק, “די, תפסיקו, אתם לא מבינים!” הוא הרחיק אותי. “מליסה, מליסה, רוח ההרים… הווו הווו.” הם שאגו, תופפו, עיניים זהרו במעגל, קולות חזקים, אמי בכתה על האדמה, יללות טירוף, ואני, שלא הצלחתי למנוע ממנה להישכב על סכין העץ שעברה דרך בטנה, שהאטה אותה, הרגיעה אותה. את כולם.
היא נעצרה קרוב אלי. כמה שניות עברו עד שהאדמומיות בעיניה החלה להיעלם. התמתחויות פתאומיות של גופה מנעו מכולם להתקרב אליה או להסיר ממנה מבט. השמן נשרף בתוך הקערה. הריח. האוויר.
גילברט אסף את הציוד. כולם התפזרו. סימון התכופף, סגר את עיניה ואמר, “היא שלך. קח אותה.”
היום מתחמם, השמש מתפצלת על המים, נוגעת בקרקעית הנהר, וכולו הופך למשטח ארוך ומוזהב. אמי ואני שטים עליו. למרות הדממה אני מרגיש אותה כמעט כמוני, מסרבת להגיע אל המערה, לטפס אליה, לנוח אצלה. אנחנו שטים ושטים ושטים על פני מים צהובים, ומה עכשיו? ומה עוד? ולמה?
המערה מתקרבת אלינו, אני לא מצליח להוריד את עיני מגופה החבול של אמי, משקיעתו במעמקי העץ, ברפיון גופה אני רואה את כולה.
הקאנו מנווט את דרכו לבדו, ואנחנו עוברים מתחת למערה. אני רואה קצוות של עצמות מבריקות מתוכה, כמה חורים זוויתיים, איברים. זאת משפחתי. אני נעמד על קצות אצבעותיי ומצליח לזהות את עצמותיהם של אבי ושל אחי, סבי וסבתי. ארבעתם צמודים זה לזה, איבריהם מעורבבים, הלבן שצובע את גופם הופך אותם לחתיכה אחת, עצם אחת, ערֵמה לבנה ונקייה.
אני נועץ את המשוט באדמה ועוצר את הקאנו. יורד. מושך בכל כוחי את חתיכת העץ הקעורה אל היבשה. האדמה מקשה עלי. האבנים הקטנות שורטות את גחונו הקשה של הקאנו. המערה מעלי ואמי מתחתי. שתי ידי אוחזות בכתפיה, גולשות אל ידיה, מרגישות בשאריות הדם היבש, בנקודות עור משופשפות. אני מביט בה. עובר בעיני על גופה. גופה העייף, המאופק, מפזר חתיכות אדמה על העץ.
אני מלטף את פניה. מנסה להרגיע אותה ואותי, לצרוב את מגע עורה בעורי לרגע אחרון, ומחליט. היא לא תהיה שם. היא לא יכולה.
אני מחזיר בקושי את הקאנו אל המים, ובאחת משחרר אותו, עוזב אותה. הנהר משיט אותה בעצמו לאט, לאט ובכיוון האגם, ואני רוצה שהיא תשמע עכשיו כמוני את ציפור גן עדן ניתקת ממקומה, מרפרפת בכנפיה, בכל צבעיה מעידה על משהו חדש, ועפה, עפה גבוה ואחרי רגע קצר צוללת לכיוונה של אמי הרפויה על המים, מתיישבת על ידיה שנחות על בטנה, מלווה אותה, שרה אליה, “אל תפסיקי לבכות, אמא.” אני צועק, “אל תפסיקי לבכות.”
שנות השבעים היו גבוהות ולבנות כמו סניף קופת חולים שעמד בראש הגבעה. הבוקר היה קר וגשום ובכניסה הלבנה, בעלת דלתות הענק הצבועות בצבע שמן לבן ומתקלף, עמד הריח המוכר והדוחה של חומרי חיטוי, מעורבים בריח של תרופות ובצחנה של זקנה. על הקיר, מתחת לנורת פלואורסצנט, שהפיצה אור בהיר וחד, הייתה תלויה תמונה של אחות יפת מראה, עטוית שביס לבן מעומלן ואצבע מהסה על פיה. השעה שמונה ואחיותיה החורגות והמכוערות כבר מסתובבות בין החדרים, בהמולה שקטה של בוקר, מגלגלות עגלות אלומיניום ועליהן מחטים, מזרקים, צנצנות זכוכית וכלים סטריליים. אני שומעת את הלב שלי דופק מהר ואת זה של אחי הקטן לידי מצטרף אליו בדהירה.
אימנו ניגשת למזכירות, דרוכה, בידה פנקס אדום גדוש בולים, עיניה תרות אחר האחות הראשית. זו שולטת ביד רמה בכל הנעשה. מבט קצר מעיניה הבורקות והתור משתתק. גם הרופאים מצייתים. “תישארו יחד,” מתרה בנו אימא, זיכרון יום האתמול בגרונה, “יד ביד. אל תזוזו, שלא אצטרך לחפש אתכם.” אחי ואני, חובבי הרפתקאות, אמש הלכנו לאיבוד בשק"ם הגדול באבן גבירול. חרף העובדה שהופקדנו בכניסה בידיה של גננת נעימת פנים, שהדביקה לכל אחד מאתנו מדבקה עם שם על דש הבגד, לא נהה לבנו אחר שולחן “אבני הפלא”. מעמקי החנות רחבת הידיים, המוארת אור יקרות, הם שמשכו אותנו. מבוך שלם לבן ובוהק של מקררים, מכונות כביסה, שואבי אבק ומכשירי חשמל קטנים, עולם אלטרנטיבי לא מוכר ובעוד רגע כולו שלנו. הגננת שקועה כולה בגיליון “לאישה”. דלת קטנה נפתחה לכיוון ההפוך. “אני אתחבא ואתה תחפש אותי ואחר כך נתחלף,” הצעתי לאחי. אחרי שעה קלה, רחוקה וחלשה, נשמעה מאי שם השריקה המשפחתית ואנחנו, באיחור ניכר ומכוון, יצאנו בצער ממקום מחבואנו לנוכח ארשת פניה המבוהלת של הגננת הזמנית ופרצופיהם הכועסים של הורינו. לחישות צופות פני עתיד לתוך אוזנינו הבוערות חתמו באחת את מבוכת המבוגרים.
המסדרונות מתחילים להתמלא בתושבי העיר הקטנה. הגברים המבוגרים לבושים בסוודרים עבים, משתעלים, יורקים לתוך מטפחת משובצת שנתחבת בחזרה לכיס המכנסיים. חלקם חיכו מחוץ למבנה כבר מחמש וחצי בבוקר כדי להבטיח את תורם. עכשיו הם רבים זה עם זה, מתווכחים בקול רם בעברית וביידיש מי יכנס ראשון. את העברית הם יורים במשפטים קצרים ובסימני קריאה ואילו את היידיש הם מטעימים בנגינה ובסימני שאלה. הנשים המבוגרות שותקות, מכונסות בתוך עצמן. ההמתנה ארוכה ומעייפת. מישהו תיקן את השלט במו ידיו. במקום יו"ד חרט שי"ן. “רופאת ילדים” הפכה כהרף עין ל"רופאת שלדים". הטלפון הציבורי שבקצה המבנה מצלצל בקול צורם. אף אחד לא ניגש להרים את השפופרת. מצידה השני, לאחי ולי אין כל ספק, מבקשת רוח רפאים כלשהי להירשם בתור לרופא.
המקום ספוג זיכרונות לא נעימים ואלה מתעוררים בגוף בכל ביקור מחדש. פעם אחת תחב אחי גלעין של זית לתוך אחד מנחיריו. האחות הראשית ניצבה מעליו עם מלקחיים ענקיים וחילצה את הגלעין מתוך אפו בעוד אני עומדת בצד משותקת מאימה. בפעם אחרת הוצמדה לפניו של אחי המצונן מסכה ענקית וכל כולו כוסה אדים ואני, בפרץ של חמה, משכתי מידה של האחות את המסכה. “תעזבי את אח שלי”, צרחתי על הדמות הלבנה הנדהמת ונשכתי את ידה.
אבל בדרך כלל אנחנו חולים ביחד, האחד מדביק את השנייה ולהפך. ואז אנחנו ממתינים בתור הארוך שכולו אימהות חיישניות וילדים מנומנמים, מייחלים שבתורנו תיפתח דלתה של הרופאה השמנה והצחקנית ולא של זו הרזה והרטנונית. מידיה של הראשונה אנו נכונים לסבול כל בדיקה. השנייה מבעיתה את חלומותינו, קולה כקרקור עורב וידיה הגרומות מלאות מרשמים. על כל אחד ואחד מהם היא מטעימה בחבטה פקידותית חותמת סגולה של “הסתדרות העובדים בארץ ישראל” והמילים נשמעות גדולות ממידתנו ולבנו מנתר עם תנופת ידה.
בבית המרקחת צפויה הקלה. הרוקחת היא אימא של חברה מהכיתה. כבר בכניסה נקשר מבטה בעיניה של אמי והן מהנהנות זו כלפי זו באיזו הסכמה שבשתיקה. מבלי לשאול דבר מושיטה הרוקחת יד לעברנו וידה כאילו מתארכת ונמתחת מעבר לדלפק ומעבר לתור וחוטפת את המרשם. מקהלת הזקנים כועסת והמילה “פרוטקציה” מלווה במבטים נזעמים נלחשת לאוויר בכמה קולות. האחות הראשית נכנסת לרגע, מנצלת את ההזדמנות לנזוף בקהל הקבוע וזה משתתק מיד לפקודתה הרועמת. פרוטקציה, אינפקציה, אינהלציה, פרוצדורה. אוצר המילים הזרות של קופת חולים מעורר בנו תמיד חלחלה. אבל גם העברית יודעת להפחיד. אחי, שעוד לא יודע לקרוא אבל יודע כבר את כל האותיות, לא יכול להתיק את מבטו מהשלטים הקטנים עם הגולגולת שהמילה “רעל” מתנוססת עליהם בשחור. אני כבר יודעת לקרוא והדלת עם השלט “לקיחת דמים” מהלכת עלי אימים. פסגת הפחד של שנינו היא צירוף המילים “שקיעת דם”.
הבוקר שולחת אותנו הרופאה לבדיקת דם. התור לבדיקה ארוך ולבי נמס בקרבי כשמעת לעת נפתחת הדלת ומאחוריה מגיח קשיש המשליך פיסת צמר גפן ספוג דם, אישה אטומת מבע, שמחזיקה את זרועה החבושה או ילד בוכה בחיק אמו. כשמגיע תורנו אני מתנדבת להיות הראשונה. כשה לטבח אני יושבת על כיסא לבן, גבוה, מתקלף. רגלי מתנדנדות מעל לרצפה. לבי מחשב להתפוצץ. אחי מתבונן בבעתה כיצד עובדת המעבדה, אישה רזה וכעורה שכתר דמוי כובע אמבט לבן מכסה את שערה וחלוק מסתיר כגלימה את גופה, דוקרת את אצבעי בסיכה קטנה. הוד ערפדיותה מוצצת בקש זכוכית מנה אדומה וטרייה מדמי. ועוד אחת. ועוד אחת. זה לוקח דקות ארוכות, או שעות, או שנה. כשמגיע תורו של אחי אני מסוחררת מכדי להביט. אני שומעת אותו בוכה ואת אמי מנחמת אותו ועורכת אתו משא ומתן על גודל הפיצוי.
עוד דקה וזה נגמר. אנחנו יוצאים אל העיר הרטובה שהשמש כבר החלה לייבש את דמעות הבוקר שזלגו על חלונות הראווה שלה. אנחנו נעצרים בקונדיטוריה “מותק” כדי לקנות עוגת שמרים סהרונית, ממולאת פרג, רכה ומתוקה. הגברת בעלת המקום, חמוצה כתמיד, מחליפה משפטים קצרים ומנומסים בגרמנית עם לקוחותיה הקבועים. עוגיות חמאה ולימון בציפוי סוכר, עוגיות ריבה בצורת פרח, שבלולי קינמון, מסודרים כולם שורות־שורות באופן מופתי בתוך מכלי פח רבועים. אסור לגעת. אפשר רק לחכות עד שהגברת, בידיה עטויות הכפפות, תארוז את העוגיות אחת־אחת באטיות אינסופית לתוך שקיק נייר לבן דקיק. ואם התמזל מזלנו וחלינו דווקא בחג, חיכו לנו סופגניות עם מילוי של ריבת תות או אשכוליות בחנוכה, אזני המן מבצק פריך בפורים, עוגות גבינה עם “שטרויזל” בשבועות. הטעם גן עדן ומשכיח כל חולי.
משם אנחנו הולכים לחנות הקטנה לצורכי כתיבה ועיתונים שבפינת הרחוב. כל אחד מאתנו יוכל לבחור לו ספר, שימחק את זיכרון עוגמת הנפש והגוף. אנחנו בוחרים כרך אחד של “השביעיה הסודית” ועוד אחד של “החמישייה המפורסמת”, וממתינים לבאות. “מי אמר אני ולא קיבל?” מרעים בקולו בעל החנות, שעומד על סולם גבוה, מחובר לקיר החנות הקטנה ומושיט לנו את הספרים, תוך שהוא מאבק אותם מעל לראשינו. הוא ואשתו שמנמנים, פטפטנים, משופמים וקטני גוף; הם ניצולי שואה ובעלי זכות מוקנית, ביחד ולחוד, לצבוט בכוח בלחיינו צביטות מסוג “מיידלע” ו"אינגלע". אלה צביטות כואבות במיוחד. אבל אנחנו לא מתלוננים. לחיינו מלאות עוגת פרג חמימה ומתוקה והפלסטרים מתנוססים בגאווה על אצבעותינו הגיבורות.
אני לאה בת לבן ואני עייפה. גופי אינו יכולה לשאת עוד את מה שכבַד גם על נשמתי. ארבע לידות, ארבעה בנים, ארבע כריעות אפיים וקריאות אל השמיים, זעקות אל תוך הלילה. ואיש אינו שומע, אישי אינו רואה, האיש לבו ערל. לבד ילדתי את בנו בכורו, בפינת האוהל המחניק. השפחה מחזיקה בידי, מנגבת ברוך את מצחי, לוחשת באוזניי מילות קסם של עבודה זרה, מרגיעה מרגיעה. מורחת על בטני משחות שרקחה, מפזרת דודאים ושורפת זרדים במדורה: “עוד רגע גברת, עוד רגע, יֵצא הבן ונצעק בפני כל אויבייךְ ‘ראוּ בֵּן’.”
אחות קטנה יש לי. המחנה שלה חונה לא רחוק מכאן. כשראתה שהלידה קרֵבָה היא הרחיקה אותו עוד קצת כדי שלא תשמע את הצעקות שלי, כדי שאישי, השוכב במיטתהּ, לא ישמע אותן. אבל אלוהים נמצא בצד שלי, הוא שמע היטב כי שנואה אני ומילא את בטני בבני השני, שמעון. בצד שלה נמצא בעלי, גבר מאוהב. עיניו מלטפות את עיניה היפות, כפות ידיו אוחזות במותניה הנאים, הנעריים, המכסים על בטנה הבתולית. אני מתנשפת ומזיעה בהריוני השני, כבדת תנועה. קשה לי מאוד להתהלך בימי החום, כרסי בין שיני ובני התינוק בזרועותיי. השפחה מרגיעה, מנגבת את אגלי הזיעה, מנקה את התינוק. אח אלוהים, רק נולד זה וכבר שתלת ברחמי את זרעי התינוק הזכר הבא. “אלוהים הוא גדול,” אומרת לי השפחה, “והוא יודע שאחרי שלושה בנים אישך יתלווה אליך. שמרי על תינוק זה בבטנך, זה תינוק הלוי.”
קוראים לי ללי. בתעודת הזהות כתוב ששמי לאה, אמי בחרה לקרוא לי על שם סבתה האהובה. לאה הוא שם עם הרבה אחריות, שלא לומר כבדות. איך אפשר לצפות מילדה למלא את החוסר שהשאירה אישה באה בשנים. לאחותי הקטנה קוראים עדי. כשהיא נולדה כנראה כבר לא היו בנמצא סבתות אבודות ואמא בחרה לתת לה שם אופנתי. היא הייתה עדי הרביעית בגן. אני הייתי לאה היחידה בשכונה. אני זוכרת שקראתי לראשונה בספר בראשית בבית הספר, אני לא זוכרת באיזו כיתה זה היה, קראתי בקול רם לאוזני כל הכיתה את פסוקי ההריונות של לאה וסומק חריף צבע את פניי. גוש מועקה זחל בגרוני וחלחל מטה. התביישתי. המורה לתנ"ך אמר שלאה היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל ואלוהים בירך אותה בפרי בטן. אני זוכרת שהרכנתי את ראשי והתבוננתי בבטן שלי. לבשתי טי שירט צהוב עם ציור גדול של תות, ודמיינתי את התות נובט בתוך הבטן שלי וגדל וגדל והופך לפרי בטן. המורה הסביר שיעקב לא אהב את לאה וחיכה ליום שיוכל להינשא לאחותה, לכן אלוהים בירך את לאה בהרבה בנים זכרים והפך את רחל לעקרה. איזה מין אלוהים זה, חשבתי אז, שמסכסך ככה בין אחיות. קראתי בקול את מילותיה של לאה “שנואה אני” וכל הכיתה צחקה. הם צחקו גם בפסח כשקראנו בהגדה “בן־זומא”.
מלידה ללידה גופי כשל, כל האיברים נעצרו פרט לבטן. זאת ממשיכה לה כאילו אין לה מעטפת, כאילו אלוהים ברא אותי בשבילה. כפות רגלי צבו כל כך עד שאני לא קמה עוד ממשכבי. גבי הרצוץ שכוב על פרוות הגמלים וראשי נשען על נוצות התרנגולת. גופי נהיה לאחד עם היצוע ואינו קיים יותר אלא עבור הבטן. והיא מבשלת בתוכה עוד ועוד. אל רחום שבשמיים, אנא סלח לי. בטן עמוסה בבנים זכרים לא מאחה פצעי אהבה, לא מרפאת שנאת אחיות ולא מייפה נשים כעורות. אני עייפה, אלוהים, זאת הפעם הרביעית – ואישי איִן. “אחותך הרחיקה את המחנה שלה עוד,” אמרה לי השפחה ויצקה מעט מים לפי. אין סיבה, חשבתי, כבר מזמן הפסקתי לצעוק.
הלידה עברה עלי בשקט. לבד באוהל. עם השפחה. אני כבר לא מצפה, רק מודה בפה רפה ליהוה. מודה ומודה יהודה. ועוד השפחה מעסה בשמן את בטני, מספרת היא שהמרגלים דיווחו שהפעם זעקות השבר עלו מהמחנה שלה, של האחות הקטנה, כי מראה ארבעת בנַי מרחוק מענה אותה ומדיר שינה מעיניה.
סיפרו לי גם שאת שפחתה שלה נתנה לו, לאיש שלנו, וביקשה ממנו שימלא את הבטן הזרה במקום את שלה החרבה. שניים נולדו על ברכי אחותי, זה אחר זה. שניים, דן ונפתלי, ודנו אותי לנצח לנפתולי נפתולים. קומי שפחה שלי ולכי אליו. רחצי פניך, ידיך ורגליך כי אלי בין כך ובין כך שוב אינו בא. גופי העייף אינו יכול לשאת יותר את הבטן שכבדה יותר מנשמתי. לכי את אליו היום ובא גד. הנה, אני כבר יושבת ועכשיו אנסה לקום, אסיים את מלאכות היום, ואעמוד מלדת.
וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה, קראתי בחדרי כשחזרתי הביתה מבית הספר. ניגשתי למדף של ספרי הקסוטו שירשתי מאמא, ודפדפתי ישר לפרק כ"ט. גוש המועקה המשיך לטייל במורד גופי ונעצר בשיפולי הבטן. ממש מתחת לציור של התות. הרגשתי כאילו התות המודפס כבד כמו לבנה ולוחץ את הבטן שלי מטה, לופת אותה כמו אגרוף ומסובב. רציתי שהאגרוף יעקור מתוכי את המועקה הבטנית הזאת שלא הכרתי קודם וישחרר את גופי מהלחץ. כמו בסרט אינדיאנה ג’ונס כשהמכשף הרע דוחף את ידו לתוך חזהו של קורבן האדם, מסובב אותה ועוקר את הלב המפרפר בשלמותו. פיללתי שיבוא מכשף כזה ויעשה לי אותו הדבר, רק בבטן. שיעקור את הגודש החוצה.
הלידות של לאה ושל השפחות סחררו את ראשי והמשכתי לפרק הבא. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא… וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. עדי אחותי שיחקה בבובותיה על הרצפה לצד המיטה. התבוננתי בה ובגופה הקטן ושאלתי את עצמי אם גם שתינו נדונּו להפוך לבטן. או אולי הכאב ועוצמת הגודש שלוחץ בבטני ייחסכו מאחותי הקטנה. סגרתי את הספר בכוח. חששתי מכוחן הנבואי של המילים וקמתי על רגלי. שביל נוזלי סמיך הזדחל במורד ירכי. הוא שטף את רגלי ועד שהגיע לברך כבר הצטנן. הוא היה אדום כמו תות ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שככה בטח מריח הגוף מבפנים. אחותי הקטנה הרימה אלי את ראשה, נעצה מבט ברגלי, עיניה נפערו והיא התחילה לבכות. “ששש, עדי,” התכופפתי אל הקטנה, “זה שום דבר. לא באמת יורד לי דם, מתוקה, פשוט ככה הגוף שלנו בוכה.”
לא ממש חשבתי שהוא יתחתן איתי ונחיה באושר ובעושר. היו לי אפס ציפיות ממנו כשנפגשנו באמפם שבפינת ז’בוטינסקי. הוא קנה סיגריות, טיים נדמה לי. אף פעם לא קניתי סיגריות וזה תמיד נראה לי גברי וגם סקסי, כמו הדובדבן הקטן שהיה מקועקע לו על הכתף. אני קניתי ירקות כי לא היה לי כוח ללכת לסופר הקרוב וכי התחלתי דיאטה. השתדלתי ממש, למרות האיחור הפראי עם הדד־ליין, לא לאכול ג’אנק פוד. הייתי חייבת להוריד את העשרה קילו שנדבקו אלי ושעלולים להדביק אליהם עוד. היו לי יתרונות והכרתי בהם – שדיים גדולים, מותניים צרים, קרסוליים של רקדנית, וידעתי היטב להסתיר את החסרונות, שגם בהם הכרתי. בכל אופן באותו ערב עמדנו שם, אני והיתרונות שלי, וצפינו בישבן שלו שעמד בתור, הדוק ומבשר טובות.
כל מי שהסתובב ברחוב באותו יום, רגע לפני ערב פסח, נראה לא רגוע, אבל זאת שעמדה לפנינו בתור עשתה רושם עצבני במיוחד. הגופייה שלה הייתה הפוכה והתפרים הלבנים היו גלויים באופן מגונה כמעט. מכנסיים סינתטיים חיבקו חזק את הגוף שלה שהלך והתעגל כלפי מטה. הפנים שלה היו חרוצות מאוד, לא כאילו הייתה בת שבעים, אלא כמו חרשה כל קמט במו ידיה. זרועותיה היו שריריות ושזופות ושיערה האפרפר נאסף מעלה כלאחר יד. תביא לי גם סכין גילוח, היא אמרה לבחור הרפוס שמאחורי הדלפק והוא שלח יד ארוכה למעלה והניח סכין ליד האורז הפרסי ובקבוק מסיר השומנים הצהוב. היא שלפה ארנק קטן ורדרד ושפכה את תכולתו על הדלפק, המון מטבעות קטנים שמצאה ודאי כשניקתה את הבית ביסודיות. נאנחתי קלות והבחור שלפני אמר “אין לחץ” בנינוחות שלא היה לי ברור אם היא ביקורת על האנחה שלי או סתם עדות למזגו הטוב.
כשהגיע תורו הוא הוסיף מצית ונייר גלגול ותהיתי האם הוא ממהר הביתה לעזור לאשתו לנקות. בעוד הרפוס מתקתק את המחיר בקופה הרושמת העיף הבחור מבט לאחור, ואני חייכתי אליו בידידותיות. אם הוא יחייך חזרה זה סימן, אמרתי לעצמי. הוא אכן חייך, חיוך רחב שחשף שיניים טובות, לבנות, והדליק אצלי את כל המערכת. קודם כל את הכוס, שהתחמם כמו בוילר שכוון לשעה הנכונה, ואז התפשט החום אל הבטן השמנמנה שלי וממנה אל השדיים הגדולים שלכדתי קודם יציאתי בחזייה מהוגנת. הבחור החזיר את עיניו למוכר, נתן לו את כרטיס האשראי שלו והוסיף ברגע האחרון עוד מסטיק, עלמה. הבטתי בו מאחור וחשבתי איך לקחת אותו איתי הביתה, שאמנם לא ניקיתי לכבוד פסח אבל הוא מספיק נקי בשביל זה, ואז לחשתי לו: “רוצה לעשן משהו? יש לי רפואי.”
“את נראית בריאה דווקא,” הוא חייך אלי.
“אל תאמין למראה עיניים,” אמרתי לו. “רוצה?”
“מי יגיד לא לרפואי?”
שילמתי על המלפפונים והעגבניות, וברגע שיצאנו ראיתי אותו רוכן על הווים הקבועים בצד החנות, כמו מצפים לעדר פרשים. הוא שיחרר משם כלב חום, קטן ועצבני למראה, הרים אותו בזרועותיו ונשק לו ישר על הפה. האם אני רוצה לעשות את זה עם גבר שדובדבן מקועקע לו על הכתף, המנשק בהתלהבות כלב חום לאור היום? “זאת שושי”, הוא אמר לי כשניתק את עצמו מזרבוביתו הלחה של הכלב. “שלום שושי”, אמרתי בהתלהבות מעושה, והוא הרים את הכפה שלה ונופף לי לשלום.
דביל, אמרתי לעצמי, האם אני באמת רוצה להעלות הביתה ולעשות את זה עם דביל וכלבה בשם שושי? אבל לעשות undo להזמנה נראה לי עוד יותר עלוב עכשיו. מקסימום יהיה רק קפה.
עלינו במיליון המדרגות המובילות לדירה שלי – גבר מקועקע וחמוד למראה נושא בזרועותיו כלבה מטופשת, ורווקה עם פוטנציאל המחזיקה שקית ובה שלוש עגבניות ושלושה מלפפונים. כשנכנסנו היבטתי לרגע סביב בביקורתיות: מסודר, אין כביסה בסלון. הצעתי קפה והוא ביקש נס, והתמקם בנוחות בכורסה היחידה שלי. הדלקתי נר ריחני והנחתי שתי כוסות נס תואמות על המגש הפרחוני, שי לחג מאמא שלי, ואז נזכרתי – מאוחר מדי, כך מסתבר – שהשארתי את ה"לאישה" פתוח בשאלון מטופש. “האם את פרטנרית טובה לסקס?” הוא קרא בקול רם מהסלון ואני הבטתי בו מבעד לחלון הגדול המחבר בין המטבח לסלון, ושאלתי: “מה?”
“כתוב פה, בעיתון שלך − האם את יוזמת סקס? האם יש לך קווים אדומים במיטה? האם את מבקשת מבן זוגך לעשות דברים שאת חושקת בהם? אז כן או לא? אני מנקד לך.”
“אה, עזוב, סתם אידיוטי,” אמרתי אני. כבר עניתי על השאלון ויצא לי מעולה: אני אחלה פרטנרית לסקס – פתוחה, מקורית, מכילה, יוזמת ועוד כל מיני תארים משמחים.
“איך אתה שותה את הקפה שלך?” שאלתי.
“אחד סוכר ובלי חלב,” הוא אמר, והמשיך ללטף את הכלבה ביד אחת ובשנייה להקריא לי מן השאלון.
“אבל יצאתי מעולה,” פלטתי ומיד התחרטתי. מטומטמת! אולי גם אדפיס לעצמי חולצה – מצוינת במיטה, לפרטים צלצלו… זו רק הנואשות של תכף־ערב־פסח, אמרתי לעצמי, תשחררי, תבלי ואחר כך הוא יעוף מכאן עם הכלבה שלו. ואולי רק קפה וזהו? החלטתי לדחות את ההחלטה עד שנשתה ונעשן משהו. הנחתי את המגש הפרחוני על שולחן הסלון והגשתי לו את הכוס שלו. באמצע הקפה כבר היינו מסובכים זה בזה, שפתיים, רגליים, ידיים, שדיים. בכל פעם שהוא ניסה להוריד ידיים למטה, משכתי אותן כלפי מעלה כמו איזו מתבגרת מבוהלת. רגע רגע, לחשתי לו באוזן והוא צחק והסתפק בינתיים במעיכת הפטמות שלי, שהזדקרו כלפיו כמו גוזלים מורעבים.
“איזה פטמות, יא אללה שלך,” הוא חייך, הכניס אותן לפה ומצץ ממושכות.
התחממתי, התלהטתי, בערתי ושלחתי לו יד למכנסיים, פתחתי את הרוכסן ועזרתי לו להיחלץ. היה לי נעים בטירוף בין הרגליים והצוואר שלי התלהט, כמו תמיד כשמוצצים לי את הפטמות. פתאום שושי התחילה לייבב. בהתחלה בעדינות ואז בעצבנות, פולטת יללה נוקבת כמו אמבולנס החוצה את הסלון בדחיפות. לא היה לי מושג שיצור קטן כל כך יכול להרעיש כל כך.
“ששש, שושי,” הוציא איש הדובדבן את פטמת שמאל שלי מפיו ולחש לה, “ששש… שושי, שש…” אבל שושי לא נרגעה.
דחפתי את ראשו בעדינות חזרה למקום המתאים וניסינו להמשיך. עכשיו שושי כבר עמדה ליד הדלת, שרטה אותה חזק והמשיכה ליבב.
“סליחה רגע,” הוא לחש לי, וקם וליטף את הכלבה עד שסתמה. ואז חזר אלי ושלח יד למטה, ליטף את גבעת הבטן שלי והמשיך הלאה משם, והפעם לא הפרעתי לו. זה בכלל לא נכון, אמרתי לעצמי, שאי אפשר למצוא דברים שווים באמפם השכונתי שלנו. אבל הזונה התחילה שוב לנבוח וכבר לא היה לי ספק שזה אישי נגדי. ותוך כדי כך הוא הלך והתקרר, הלך והתרכך ואז הרים אלי ראש ואמר – “סורי, אבל זה לא ילך, לא עומד לי כשהיא נובחת ככה. סליחה באמת.”
הסתכלתי עליו והרגשתי כמו אחת הזקנות המפורכסות בלאס וגאס מול מכונות המזל ברגע שהיא מגלה שהבית שוב זכה.
“סליחה,” אמר שוב תוך שהוא מושך את המכנסיים כלפי מעלה, סוגר את הרוכסן והולך אל הכלבה המייללת. כן, זה באמת קורה, חשבתי, הוא פשוט קם והולך, לעזאזל.
“תגיד לי משהו נחמד”, ביקשתי, “לפני שאתה הולך”.
הוא הניח את הכלבה על הרצפה ובא אלי, תפס לי את הראש בידיים יציבות וחזקות, קירב פה אל פה, שפתיים אל שפתיים, העמיק לשון והתנשקנו ארוכות. הפה שלי אמר שירה ונפער לעומתו וכולי דבש ניגר. ובעוד אנחנו מתנשקים כך שלחתי שתי ידיים והנחתי אותן על ישבנו המהודק, זה שבגללו הגענו לכאן בכלל. וכך, בפיות צמודים ובצעדי סרטן החוזר אל הים, התקדמנו יחד.
עברנו למצב מאוזן על הספה, היא הפסיקה ליילל ואפשר היה להתרכז במה שחשוב. גם הוא חשב ככה כנראה, כי סוף־סוף היה מרוכז לגמרי והעיניים שלו הפסיקו להתרוצץ אל שושי ובחזרה, וננעצו עמוק בתוך העיניים שלי, וחשבתי שאולי את הפסח הזה אני בכל זאת אזכור לטובה, ותוך כדי מחשבות חיוביות הסרתי את החולצה ונצמדתי אליו שוב. אבל אז דילגה שושי מעלינו, כאילו הייתה על ספידים, ונחתה על השולחן תוך שהיא מפילה ספל נס קפה אחד ולוקחת איתה מטה את הנר, שנפל על השטיח הסינתטי השעיר והצית אותו מיד.
“שושי!” הבחור קם מעלי במהירות, תפס את שושי המבוהלת, כאילו הוא מציל אותה משריפת יער ענקית, ורץ איתה לאמבטיה מבלי להעיף מבט לאחור. באותו הזמן אני, עירומה, שפכתי את הנס קפה שנותר בכוס שלי על השטיח הבוער. “שיט, אני לא מאמין שזה שוב קורה לי,” הוא מלמל כשיצא מהאמבטיה אחרי כמה דקות, ובידו שושי רטובה ומעוכה בתוך המגבת הכי ורודה שלי. הוא ייבש אותה בחוזקה והעמיד אותה על הרצפה.
“מה זאת אומרת שוב קורה לי?” שאלתי. אבל הוא כבר היה עם היד על ידית הדלת. עמדנו שם לרגע, אישה בלי חולצה על שטיח ספוג בנס קפה ושרוף במקצת, וגבר שחולצתו רטובה וכלבתו מרוטה, ושתקנו. ואז הוא הסתובב אלי, כאילו שכח משהו, ואמר “סליחה על הבלגן – תודה על הנס!” סגר אחריו את הדלת ומיהר אחרי הכלבה שירדה בדילוגים במדרגות.
פרק רי"ק
דפים דחוסים בפי ורוק מציף את לשוני. דיו ניגר בגרון, חומצות מתסיסות אותיות ורוקחות מהן בלילה. אני מְנַסָּה לעכל את מתווה העלילה. שרירי הקיבה חובטים במבנה הסיפור. מיצי המרה מתפרצים וממירים תיאורים וסדר אירועים. הם חותכים ומפרקים משפטים למבנים קטנים הנשלחים לתיקון במעי העקום ומשם לספיגה בכיס המרה ומשם למערכת הדם שמפעפעת את חומרי הסיפור וקושרת זיכרונות לחמצן.
בחלל המעי הריק נוצקת מהות הסיפור. חלל חשוך ואטום, דחוס בין מעי למעי, כמו בין ראי לראי, משקף לא כלום. מהות הסיפור מתאווררת מהצורך לומר דבר. היא מותחת זרועות חלולות, חסרות עֲצָמוֹת וגְמִישׁוֹת, דוחפת באצבעותיה את גבולות החלל. פושקת רגליים ונהר משתחרר מתוכה, מציף את המעי ולוחץ על דפנותיו. היא מתהפכת בתוך הנוזל ובועטת במעטפת הבטן, שולחת גלים־גלים המודיעים על חוסר קיומה העצמי. המהות לא מוכנה להיוולד, היא ממשיכה לגדול ולהתרחב בתוכי.
בטני מטפסת אל תקרת החדר ואני שכובה על הרצפה ללא תזוזה. שבריר אור מחריר של תריס חוצה את החלל, נח על עיניי. אני שואפת אוויר, הכרס העולה מכסה את החלון והאור נחבא. אני נושפת וקרן אור מתגלה. בטני מתרחבת ונדחסת אל החלון, החדר נבלע בחשיכה. לא יום. לא לילה. החלל הריק גדל ושוקל והזמן עובר ללא מרחב נשימה. תעתועים שואלים אם חיי היו רצופי עלילה, אם לא הייתי נגזרות חלום ויום ללא מהות אחידה. אני מחפשת בזיכרוני את לידתי ולא מוצאת. גם שנות ילדותי הן חשיכה. קצוות פרומים מנסים להיתפס בקשרים בין סיפורים שסיפרו לי על עצמי לסיפורים שאני יוצרת בעצמי, ואת עצמי איני מכירה. אני מציירת מעליי מראה ומביטה בה בעיניים עצומות. אני רואה את עצמי משתקפת באישוניי ובאישוני הדמות הנשקפת, כבמשחק מראות. עיני אישה נמזגות בעיני הגבר שיכולתי להיות. אני מותחת עפעפיי לצדדים ורואה בעיני־חריץ תינוקת בבייג’ינג שהיא אני. אני משחררת את עיניי לצורתן העגולה והן שבות להיות מוכרות ושונות ככל הדמויות הגנוזות בי וממתינות להתגלות. במראה המצוירת אני מעבירה מבטי לשפתיי. פי נע בשפה זרה, משנה מבטא, ואני לא מבינה את צירופי הצלילים והאותיות החותכים את גרוני ולשוני בחריקות ובנקישות. אני מחפשת נקודת אחיזה ביסודות המילה. אמת ושקר מתגלגלים בפי כלהטוטנים, מתערבבים ומתחלפים בתפקידים. התוכן הופך לעיסה ללא נושא, ללא מושא, ואני רוצה להיחלץ אל הדממה. אני חוסמת את פי, אני עוצמת את עיניי, רק אוזניי שומעות. קולות החוץ לא מצליחים להתפענח למבנים או תמונות. הכל זר ורחוק, ואין אני שתוכל בהם לאחוז.
אני רוצה להתעורר מהסיוט. שולחת יד אל בטני העצומה, המלאה ריקות, וצובטת. דם. בטני הצבה נקרעת ומתפוצצת. קרעי מעי ניתזים לעיניי. הקירות משוחים בשחור גושי. הרצפה נספגת בנוזל בריח מתכתי. כרסי קורסת, מרוקנת, ומהות הסיפור משתחררת
פרק עק"ר
קצה המצנפת כיסה על עיני האיש הלבוש גלימה כאשר הגיש לה את כלי החרס. היא לא יכלה לראות את מבטו ולדעת אם הוא בז לה או חרד לחייה, פעמוני הזהב על שולי מצנפתו התנדנדו כאישונים מתחמקים ממבטה. מבלי לראות חשה את צריבת מבטו של הקנאי נשלחת אליה מדוכן העדים, עיניו צמודות לשבועת פיה. היא חיפשה היכן להניח את עיניה ומשלא מצאה התבוננה בכלי החרס שהושם בידה. אפר התמוסס במים שבכלי. אפר מעצמות בעלי חיים שבשרם ושומנם נימוח באש הקודש ורק עצמותיהם נותרו מאחור כעדות על חוזקת החיים. האיש בגלימה לקח מידה את נוסח שבועתה וקרע את הקלף לפיסות נייר. את המילים שיקע במים והאפר וקרעי הקלף חגו זה סביב זה במחול, חוגגים את המפגש בין רסיסי העצמות והעור שעובד והיה לקלף. שאריות החיים המתמזגות בכלי האחוז בידה ייצבו את מבטה הרועד. היא ראתה מול עיניה את האפר היבש מתגבש לעצמות חיות ואת העור מתעורר לתנועה ועוטף את העצמות. כוס החרס הייתה לאדמה והמים לנהר זורם. החיות העשויות עור ועצמות הרימו ראשיהן ושאגו לשמיים, הן רקעו ברגליהן על האדמה, הן זינקו לצדו השני של הנהר וניצלו מיד השוחט.
“עכשיו תשתי,” נשמע קולו של האיש עם הגלימה, והיא קירבה את פיה לחגיגת החיים שבכלי החרס. המים האירו לה ועוררו בה תקווה. המים זרמו בגרונה, מילות השבועה שהוציאה מפיה נבלעו בתוכה, אפר בעלי החיים שנאסף מתחתית המזבח נמס בלשונה, ומבטו של האיש הקנאי לה חדר למעיה. היא הרגישה את מבטו מגשש בתוכה, את עיניו הבולשות מחפשות בה, בוחנות את תגובת מעיה לראות אם צבה בטנה, משתוקקות לשלוח יד אל רחמה ולהביא הוכחה. במחשכי גופה, במקום שנגע מבטו הבעלתני של האיש הקנאי, חשה צריבת כאב. עיניו טימאו את הסוד העדין שרקם בה חיים והציפו את רחמה במים עכורים. היא אחזה את בטנה בידיה, מכווצת נפלה על ירכיה לרצפה. כלי החרס נשמט ותוכנו נגלה, פיסות שבועה על טהרתה נספגו בדם שזרם מבין רגליה. היא הבליעה בתוכה קול שאגה, קוברת בדממה את נימת החופש שהחלה להיווצר ברחמה, חונקת תקווה לחיים חדשים.
האיש בגלימה עבר מעליה ופרע את שערה, קרע את שמלתה וחשף את לבה. האיש הקנאי לה יצא מאולם המשפט והיא נותרה בו לבד, מתבוססת בדמה. היא טמנה אצבעותיה בנהר הדם ושלתה פיסת קלף שבועה. המילים הלחות הכתימו את אצבעותיה, מסמנים בדיו את טביעות ידה. היא בהתה במילות השבועה שהיו מרוחות על הנייר והן ריחפו אל החלל הריק שנוצר בתוכה ולחשו לה בקולה: “ואם נטמאתי ושָׂטִתי תחת אישי יהיו המים המאררים מארה ברחמי ודיני עקרה”. בנהר שתחתיה שבו לחיים החיות העשויות עור קלף ואפר עצמות, רסיסי כלי החרס היו לגדות, וילד זעיר שחה במים המאררים ונופף לאמו לשלום.
פרק ול"ד
את מרגישה בידך את חוזקת עצמות רגליו. את מושכת אותן לעברך והן מחליקות. סבלנות, את חושבת ונותנת לאם להמשיך לדחוף. היא פועה ואת שותקת, לבך דופק בכל גופך. שמש חורפית מרפדת בקרניה את מצע הקש. דרך החלון הפעור באסם את מרגישה את קרירות הלילה הקרב. יונים מטופפות על הגג ברגליהן. לחישות רוח חודרות בין חריצי קורות העץ. לחיצה נוספת והוא מחליק בקלילות לקרקע, שק נוזל נקרע ומרטיב את הקש. האם שולחת ראשה, מבלי לקום, אל הוולד הרטוב. היא מלקקת את עורו והוא רוטט תחת לשונה. היא הופכת אותו באפה ומלקקת את השלייה מהרצפה, הוא מזיז את איבריו והיא שבה ומלקקת את גופו. הוא מניע רגל אחת ורגל שנייה והיא דוחפת אותו עד שהוא מתהפך בעצמו ונשכב על רגליו המקופלות. את מביטה במאמציו לקום, רואה אותו מיישר את רגליו הקדמיות, מותח את רגליו האחוריות, רועד וקורס. פעם נוספת הוא מנסה והאם נעמדת, מסתובבת אליו ותוחבת אפה תחת זנבו. הוא נעמד. רגליו רועדות בגלים. הוא צועד ונופל, נעמד וצועד. הוא נצמד לרגלי אמו, מכה באפו בצמרה. ראשו מופנה מעלה והוא פועה בקול קטן ומקוטע. הוא מנקר את דרכו אל עטיניה וכאשר הוא תופס בעטין בפיו הוא מושך בו מטה ויונק. האם עומדת במקומה ומלקקת את גבו, זנבו מכשכש.
בלילה את שומעת את בכי האם, את בכי הוולד. הם מחפשים זה את זה. הלכו לאיבוד בדיר הרחב והחשוך. עינייך מביטות בשמיים הריקים ואת רואה כוכב בהיר עולה במזרח, מאיר את הדרך לאסם.
בבוקר שבו פינו את הדירה של נחמה זמנהוף היא, נחמה, כבר לא הייתה שם.
נחמה יצאה והגוף של נחמה יצא והנשמה של נחמה יצאה לה מתוך הגוף ואם היית נקלע לדירה וקורא לה: “נחמה, נחמה!” היית מבין שהיא לא שם.
יצאה.
אבל אם היית מקדים את בואך, נניח, היית מגיע שלושים ימים לפני שהגעת, היית יכול לפגוש אותה גם בלי שתצטרך לקרוא לה; כי נחמה הייתה יושבת תמיד ליד החלון שמשקיף על הכניסה לבניין, מחכה שיקראו לה, “נחמה, נחמה”, מזמינה געגוע, אוספת בעיניה כל מראה ושבה מפויסת למטבח, מכינה בידיה שכבר ראו הכול ספל תה עם נענע ולוגמת. חגיגה.
שלושים ימים עברו מאז שנחמה עזבה ושום דבר לא השתנה אצלה בדירה. גם ספל התה עם הנענע המתין לה שתחזור, שלא לדבר על הגרניום בכניסה שאמנם הרכין את עליו אבל פניו היו דרוכות לבואה. עדיין.
אתמול, שלושים ואחת יום אחרי שעזבה, הגיע לדירה איציק ברזאני ובניו. עלה במדרגות, תקע את המפתח בחור המנעול ובלי לחכות נכנס והתחיל לגלגל לה את השטיח הירוק, זה עם הפרנזים העדינים, שנחמה הייתה מקפידה להבריש יום יום, שיהיו ישרים כמו גפרורים, לא כמו תולעים חס ושלום. יום יום. למרות שהגב שלה כבר היה לא משהו.
נחמה זמנהוף אמנם עזבה, אבל ממקום מושבה לא האמינה למראה עיניה. אם זה היה תלוי בה אף אחד לא היה מעז לגלגל לה ככה את השטיח ולהרוס את כל היופי של הפרנזים.
איציק ברזאני ובניו, שידיו כבר ראו אוספים רבים שונים ומשונים, הסתכל במהירות סביבו. בשלוש יש להם עוד הובלה. עכשיו שבע. בהערכה גסה, חשב, אפשר לקפל כאן את כל העסק בארבע שעות ועוד יהיה לו זמן לקפוץ לדינה מהמספרה.
כוס התה שעמדה על שולחן המטבח נתקעה לו במבט. לרגע צמצם את עיניו בחשדנות.
יש כאן מישהו? לא ייתכן.
מלמעלה, נחמה נדרכת. זוקפת את גווה הדואב עד כמה שאפשר וכמו תמיד במצבים קשים, הראש שלה מתחיל לעבוד במהירות: מה יעשה ההוא שם למטה עם כוס התה שלה.
הוא מושיט את ידו לכוס: “מה שלא נקי, תשאיר, לא צריך לקחת.” הם אמרו לו. במהירות הוא מעביר את הכוס לכיור, מהר מדי, חזק מדי, פראי מדי –
נשמטה.
איציק ברזאני ובניו נדהם. התבונן בשברי הזכוכיות על הרצפה, בידית שנותר לאחוז וננעצה בכף ידו. קילוח הדם התערבב עם שאריות של נענע ותה ונחמה.
נחמה מרוצה. היא יודעת שעכשיו היא בדירה.
חזרה.
הגוף שלה בדירה והלב שלה בדירה עם המחשבות: איך, איך גידלה שני ילדים, בן ובת, והם, שניהם, יצאו לניכר. יצאו עם הבטחות שיבקרו אותה כמה פעמים בשנה, שישלחו את הילדים בקיץ, שהיא תגיע אליהם כמה פעמים בשנה… הבטחות. בובע מייסעס. ככה באו וככה הלכו. ובינתיים, היא בדירה, ליבה פועם והיא כהרגלה יושבת מול החלון, משענת הכיסא תומכת בגווה, פניה שקטות, טעם התה חוזר לשפתיה שיבשו, תמונת הכניסה לבניין מול עיניה ועוד רגע, היא יודעת, תוכל שוב להתמוגג ולבה יגאה כשתגיע לאוזניה הקריאה: “נחמה, נחמה!”
“אני חייב למצוא כאן משהו לחבוש את היד,” אמר לעצמו איציק ברזאני ובניו וחלף במהירות דרך הסלון לחדר האמבטיה. שם, חשב, שם ימצא עזרה ראשונה.
ניחוח בושם מתוק עלה באפו.
ונחמה מרחרחת. הבושם שהיא אוהבת חוזר לאפה. כמה טיפות על הצוואר, מאחורי האוזן והיא המושכת בנשים. זה הרי הבושם שהביא לה את דויד, בעלה עליו השלום, שנכנס באותו היום לחדר ושאל: “מי זו שמסתתרת מאחורי הבושם הנהדר הזה, אני חייב אבל חייב להכיר אותה.”
נחמה מחייכת.
למטה, כף יד מדממת ואיציק ברזאני ובניו מתרוצץ בדירה.
יש כאן מישהו? לא יכול להיות. הילדים של המנוחה נתנו לו מפתח, אמרו: תבוא, תארוז, תלך, אנחנו נשלם. ועכשיו, מה? אולי טעה בדירה?
הוא מוציא מכיסו את ההזמנה להובלה: נחמה זמנהוף, רחוב מסילת ישרים 5 דירה ארבע קומה ב'. ליתר ביטחון הוא ניגש לכניסה, מדלג מעל השטיח המגולגל, “נחמה זמנהוף”. כתוב שם.
“נחמה, שתהיי לי בריאה, סידרת לי בוקר שאני לא אשכח.”
נחמה מתרגשת. סוף־סוף ראה אותה, הריח, אפילו קרא לה בשמה ועוד איחל לה בריאות.
עכשיו, חשבה בלבה, מפויסת, אחרי שהכירו, אולי תניח לו לארוז. וממרום מושבה היא רואה איך רגע אחר רגע מתרוקן ביתה, נאסף לארגזים חומים גדולים, נקשר ברצועות קשות ומועמס על גבו של איציק ברזאני ובניו. בסדר מופתי שלא הכירה נערמים כלים, ספרים, שמלות ומעילים, וילונות, תחרות ופורצלנים, תחבושות ומברשות, כפיות, צלחות וסירים, שמיכות וסדינים, מדפים, תמונות ורהיטים ושטיח ירוק אחד.
בארבע שעות בדיוק נאסף ביתה של נחמה זמנהוף. ורק הכיסא שפניו אל החלון ושברי הזכוכית נותרו ממתינים בדירה.
זהו, פחות או יותר, הגיל בו האדם מתחיל להסתגר עם רצונותיו. יד שמאל שזופה יותר בגלל חלון המכונית, כבר לא יוצא ראשון בצמתים, מייצר רוק בשביל לקחת את הכדור. שבועת ילדוּת – מפגש עתידי שלו ושל חבריו במקום ובתאריך מתוכננים – נשכחה ממנו כליל. אין צורך במוזיקה חדשה, אין צורך בסרטים חדשים, אין צורך בדיבורים. הומור חדש מאיים, ספרים כבר לא נקנים. הסקרנות חוזרת שוב ושוב אל הדברים שהוא כבר מכיר. משם הוא הופך בהם ונותן להם תוקף.
אתה יושב במכוניתך.
נהג האופניים שמימין מחכה להתחלפות הרמזור כך: שומר על שיווי המשקל בעמידה על הדוושות, מנווט את הכידון בהתאם למשקל גופו. רגליים כמעט ישרות, ברכיים עוצרות הליכתן באוויר. האופניים עומדים במקומם והוא עליהם. אתה מביט בזה. אתה מביט בכל זה. אתה מביט במראת המכונית. כל פניך במקומם, כל איבריך החיצוניים במקומם. ייתכן שיש לך סרטן, אבל כרגע אתה לא יודע מזה. ייתכן שיש לך בעיה בכליות, אבל כרגע אתה לא יודע מזה. ייתכן שחלים שינויים באיבריך הפנימיים, אבל כרגע, אתה לא יודע מזה. אתה לא יכול לראות את זה.
כל איבריך החיצוניים במקומם, זה כן. זה מה שאתה יכול לראות. יש מקומות שבהם הגוף רב עם עצמו; שערות זקורות יוצאות ממסגרת אוזניך, פעם קראת לזה אניצים. לא עוד. אלה הן מחטים, זקורות. מרחיקי יונים. אחרות, מסתודדות בתוך חורי אוזניך; כדורי אבק מכונסים, מעוגלים, כהים. נחיריך דרקוני אש, השיערות שאתה מורט משם בפינצטה מגרות אותך ומעלות בך רצף התעטשויות. לפחות זה. ובקדמת הבמה? על אפך – ובימים של מצב רוח טוב, יש ותוסיף גם חמתך – נִקודים, נִקודים. נדמה שאין לכך סוף; ממחטה מביאה אחריה ממחטה נוספת מאריזת הקרטון הקרויה גופך. עם גבותיך אין לך בעיה. בימים כתיקונם אלה הם גבינים.
אתה ממשיך להביט במראת המכונית.
לא מזמן התייאשת מגבך. הסתובבת, אוחז מראה קטנה אל מראה גדולה, חשוף; עצם הזנב נכנעת לקבוצת שיערות. רצונן לא מסופק, כובשות עוד מדינות בגופך. כתפיך נושאות דרגות. צווארך כמו רוצה לקשר בין שיער ראשך לשכמותיך. לעשות שלום בין חלקי גופך, לגשר. ניסית פעם לגלח את זה בעזרת מכונת תספורת עד שהיא התקלקלה. עוד אחת. חשבת על סכין גילוח, אבל פעולה זאת רק גורעת מהמצב לטווח הארוך. יש לומר שאתה לא אדם שעיר, אבל הגוף מתעורר בזמנו שלו. כמה משונה הוא שעונו הביולוגי של הגוף! רצונות משלו בגיל הזה? איזה מרד מאוחר הוא זה! עם כל זה אתה, איכשהו, מסתדר. הפחד הגדול שלך הוא שרוול ידיים שיפציע פתאום; שיערות שממשיכות שרוולים של חולצות קצרות. מישהו מצפצף מאחוריך. האם רוכב האופניים החזיק את האוויר בכל הזמן הזה? אתה יוצא אל הצומת.
אתה עובד במשרד פרסום. אתה שונא אנשי פרסום. הם שונאים אנשי פרסום. כולם שונאים את עצמם. פתרון נחמד, מעגלי. אתה קופירייטר, די מוצלח למען האמת. יש טובים ממך. אתה יודע את זה. לא למדת את המקצוע, וכמו שאומרים – או יותר נכון כמו שאמרו לך בראיון העבודה – זה הולך כך: המגרעות שלך הם היתרונות שלך. איך קוראים למילה הזאת? אוטודידקט. כן. אתה בן ארבעים ושתיים וחמישים ושלושה ימים בערך. סביבך במשרד פרחי פרסום. מהירים, חדים, שנונים. נושמים את זה. בגיל שלהם, אתה היית הרבה יותר. הרבה יותר הכול. תן להם. אתה נותן להם. אתה מנמיך בפרסומות.
עוד מעט כבר לא תהיה רלוונטי. כן, בהחלט שאתה יודע איך הדברים עובדים, את השפה שלהם, את התבניות ואיך – כמו שאומרים לידך, אבל אתה, ראוי לציין, כבר שנים מחזיק מעמד עם האילוץ שהצבת לעצמך ולא משתמש באותו פועל – לתקוף בְּריפים, אבל כלים לחוד וניסיון לחוד; אתה כבר לא שוחה בשפת הצעירים, והניסיון, יש שלב בחייו שהוא כבר מפריע. חבילת פיצויים שאולי תביא נסיעה לחוץ לארץ, אתה חושב עליה כמו סנדוויץ' טוב שמחכה להפסקת הצהריים. אתה מוריד את הראש ורואה כף רגל מרקידה במהירות את מה שיש לה.
כבר תקופה שהציפורניים פזורות אצלך בכיס האחורי. אלה כאבי שיניים איומים, וזה – תבליני ציפורן – עוזר לך איכשהו להתמודד עם המצב. לאלחש אותו, יהיה יותר נכון לומר. אתה לא זוכר מתי השתמשת בצד הזה של הפה. אתה רק יודע, וזאת לפי העבר, שברגע שמקום, איזשהו מקום, מתרפא, אז הגוף כמו שוכח את אותן פעמים שמנע מעצמו. הגוף, כשהוא חוזר לעצמו, לא מוקיר תודה. המוח משדר שהכל בסדר והגוף – זה אפילו לא אתה – חוזר לפעול באותו אזור. רק אחרי כמה זמן זה תופס אותך, כמה לא חברי מצדך. עם הזמן למדת לשתות בצורה כזו שמים קרים לא מגיעים לשם. לומדים לעבוד עם זה. מעין כיווץ שפתיים כמו בשריקה. לפעמים אתה יוצא מביתך כשבתיקך קשיות, אבל פתאום זה קיצוני יותר, כאבים איומים; מברגים שנתפסים על השן ומסובבים אותה, פטישים ויתדות. זה תוקף אותך רק בלילות, משום מה. הם מסתגרים עד אז. כאבים עטוּלָפים.
זו בטח עקירה. מעולם לא עברת עקירה. אתה לא יודע איזו שן זו, אבל היא נתנה את כל מה שיש לה לעולם. מתחבאת מאחור. אולי שן בינה. כן, מתישהו מגיע העניין הזה עם אחת מהן. יש לך רופא שיניים טוב. בכל טיפול אתה מבטיח לו שתחזור ותסיים את כל מה שהפה דורש, אבל אתה לא חוזר. אתה מסתפק רק בכיסוי הטיפול לשן הכואבת באותה פעם. בפעם האחרונה שהיית אצלו, שקעת בסרט הטבע בטלוויזיה שמול כיסא המטופלים, קצת מעליך. הטלוויזיה הייתה, כרגיל, ללא קול וזה השתלב, באותה פעם יותר מהרגיל, עם המוזיקה הקלאסית שהייתה ברקע. זה היה טוב ככה. הגוף יודע. בסרט הזה הראו חיה שפורשת מהעדר והולכת למות. שהיא יודעת את זה. שקעת בזה, צינור שאיבת רוק בפיך. רופא השיניים עבד על הפה שלך הרבה זמן ולמעט כמה קימות אל הכוס החד פעמית ושטיפת הפה, שקעת בזה. החיה הזאת – אתה כבר לא זוכר איזו – הלכה שפופה כמה מאות מטרים, ושכבה, חיכתה. ממש ככה. המצלמה הלכה איתה.
פעם בכמה זמן זה קורה, סרטוני פרידה. אתה בוחר לא לצפות בזה. אתה בוחר לא להיכנס לחדר הישיבות הגדול. בכל פעם שאתה צופה בסרטוני פרידה משרדיים אתה נעשה עצוב. בין אם אתה מכיר את האנשים ובין אם לא – קרס יורד בתוך גרונך ומרים ענני כלום. זה קורה לך גם כשאתה רואה אנשים אוכלים. אתה לא יודע להסביר. אתה מצייר בנפשך – ויש לך מספיק ניסיון לכך – את אותו רגע בו הסרטון מוקרן, איך כולם מתכנסים, עולים למגלשת המים עד להיחלצות מהאפור היומיומי. את האנשים, מה שנקרא, של הקריאייטיב, איך שהם לוקחים את זה במעין מבט מעושה, מודע לכל תחביר נפשי. את האנשים, מה שנקרא, הרגילים (פקידות, אנשי מנהלה), איך שהם, בזמן הצפייה, צוחקים משעתוק של הווי משרדי. את הצניעות המעושה באותו חיבוק רגעי לעובדי התחזוקה, איך שמפארים אותם יתר על המידה ומבליטים את השליטה בממלכתם; עם כל הכבוד על קמפיינים גדולים, המהדק הזה לא יוצא מהמשרד שלי. כזה. אתה חושב גם על עובדי עבר שלא נמצאים בסרטון, אלה שבאמת חרטו את יומו הראשון של העוזב, מיתולוגיים ללא ידיעתם. אתה מתחיל להיכנע באותם רגעים. אתה חושב על הווה מסתגל. אתה מתחיל לנפות. אתה מחכה עם החַכָּה שלך ליד מקלט הרדיו; באותה תקופה לא תחזור לשמוע שדרני רדיו במידה שהם – אפילו פעם אחת – יגידו שמות של להקות ברי"ש מתגלגלת, כזו הקורצת לנערותם. בטח ובטח אם הם יוסיפו את הדבר הזה של עִברות שמות של להקות לועזיות. אתה סוגר ללא הינד עפעף את מי ששפתיו קורצות אליך מהרדיו. אתה מתחיל לשתות סודה. רצון לסודה מעיד על שלב בחיים. הגזים משתעלים לך בבטן, מפגינים. איבדת משהו ואתה לא יודע מהו. אתה ממשיך לנפות. באותה תקופה לא תמשיך לקרוא בעיתונים שאלונים – מהסוג הנקרא “תעודת זהות” – במידה שהנשאל יציין את אותה תכונה כחיובית ושלילית. פרפקציוניסט.
מהבחינה הזאת זה היה בסדר. כבר כמה לילות שאתה אצל ההורים שלך, ומהבחינה הזאת זה היה בסדר. אבא שלך יחליק ויפסיק לעבוד. פנסיונר. אם מה שעשה עד לא מזמן – סידור עיתונים ושאר דברים במכולת השכונתית תמורת כסף שחור – החזיק אותו, הרי שעכשיו הוא ישקע בין דמדומי המיטה הזוגית לספת הסלון. לבקרים אין שעון מוגדר. האדם צריך משהו בשביל לקום אליו בבוקר, ואם אין לאדם בשביל מה לקום בבוקר. ובכן, אם אין לאדם בשביל מה לקום בבוקר. הגוף נחלש מעצמו ומחליט דברים על דעת עצמו. לא יעברו כמה ימים והוא יחטוף גם דלקת ריאות (אל תדאג, הכל בסדר). אשפוז. מיד לאחר שייצא מבית החולים, הגוף של אמא שלך גם ירשה לעצמו לחלות. במובן מסוים, ניצחון הזוגיות על החולי. מהבחינה הזאת זה היה בסדר. הורים מבוגרים, כל אחד בתורו. אותו סיפור, פעמיים; המתנה בחדר המיון עד לשעות הקטנות של הלילה, נשימות שלא נכנסות, ליחה, המון ליחה. צוות בית חולים טרוט עיניים ותשובות מובטלות עד בוא הסיכום הרפואי. וסביב, המוני אדם ממתינים ומתלוננים על רקע רעשי מוניטורים. אתה יודע היכן ממוקמות שמיכות הצמר. אתה מכסה את ההורה שלך, כל אחד ביומו. אתה שואל.
בצד הפה שלך פזורים תבליני ציפורן, אתה מנסה לשתול אותם – להשריש, יהיה נכון יותר לומר – בין רווחי השיניים, למצוא את המיקום המדויק. אתה לא יודע בדיוק איזו שן זאת, אבל ככה, בין הרווחים, זה לוקח שתיים במכה אחת. זה לא ממש עוזר; זה מגיע לך אל הרקות, לחצים איומים, דפיקות עמומות. זה נרגע לכמה דקות ואז שוב. חיטוט בדלתות המזנון של הוריך לא מביא את הבשורה. רק יין קידוש. אתה שותה מזה. גרגורי עַרַק יכולים אולי לעזור. ולו רק לכמה דקות. אתה אומר שתקנה בקבוק של זה. כמה כוסות יין מסדרות אותך טוב. אתה מרתיח מים ושם בתוך הכוס עוד תבליני ציפורן. מחכה קצת שהמים ייקחו מזה אליהם, ואז טובל חתיכת צמר גפן בכוס. אתה מכניס את זה לפה, מחכה קצת, אתה מתיישב על הספה ומתחיל בסדרת נשימות קצובות. למדת לנשום לאחרונה. זה לא עוזר. אתה מתחיל לספור זיונים; שם ומקום. אתה מוציא אצבע מידך עם כל שם. אם אתה לא זוכר את השם, אתה מעלה בראשך פנים. לא משנה לך הסדר (פעם היה) אבל בכל פעם שאתה מתבלבל עם המספור, אתה מתחיל מההתחלה. זה לא עוזר. אתה בחדר הילדות שלך. אתה מצליח לתפוס את הילדות שלך בידיים. אתה קורא לה והיא באה. אתה מסתכל על עצמך דרך מסך הטלוויזיה הכבוי. חדר קטן הוא רכוש טלוויזיוני; אתה חוזר אליו לאחר שנים כשאתה כבר מבוגר. מיטה, ארון, מאוורר תקרה מאיר, צבע קיר. אתה חושב: הוא לא באמת נראה פתאום קטן כמו שאומרים. כמו שאומרים החוזרים לחדרם. אל עברם, המסמן, המכתים, שתמיד טועים. חדר, אתה חוזר אליו לאחר שנים כשאתה כבר מבוגר, וזאת האמת: החדר נשאר. אתה צריך להודות בזה שהכול בו נשאר. זה אתה שמתקטן עם השנים, מתקמט מבפנים. מיטה, ארון, מאוורר תקרה מאיר, צבע קיר. טלוויזיה נמצאת במצב כבוי, עברך משתקף, כאילו כפוי. אתה שותק. אתה שותק במהלך היום, אתה שותק בתוך היום, אתה שותק מעל היום, אתה שותק מתחת ליום. אתה חוזר לדירתך. אתה נע על דרך האלימינציה. אתה מתחיל לאכול מעל הכיור.
-
מתוך ספר בכתובים, שמתעתד לצאת ב־2018. ↩︎
והרופא אמר ממאירוּת.
ריח של כימיקלים מילא את החדר. דרך העור נגהו בשר וגידים, קרינה שאיימה להתיך את העולם. זה היה הגוף; פולט אנרגיה. מעבד חומרים, מייצר מטבוליטים, ועוד מטבוליטים, ואחרי כל זה התקבע בו ריח משונה. מכוח אותה הטיה מוזרה של השורש אור – גופי החל להתפרד מעלי. מגעו וחשקיו היו שונים משלי, וגועלים חדשים נולדו בו; פתאום הוא החל לשנוא את הגבינה המלוחה שאהבתי, ואילו ריח חומר הניקוי שמילא אותי בתחושת רעננות וניקיון הגעיל אותו עד כדי פרצי הקאה. עד מהרה הושלם המהלך; גוף חדש השתכן סביב נשמתי, כפה עצמו עליה. התלפף סביבה בכוח. ניסיתי בכל כוחי לקפוץ מתוכו; הניסיונות דמו לתנועותיו של חרק, ריח הזיעה היה ריחה של בעתה.
החתול חושב שזה עניין של תפיסת זמן.
אנחנו נפגשים בחצות. במרפסת. שעה שקירות הבית, המעקה והצמחים, משילים ממשות, ונחים עד מחר מן הכורח להתגשם. מעופם של עטלפי הפירות מאט את הזמן עד שהוא נקרש בדמות מערבולת שקפאה, ומתוכה מופיע החתול. מתמתח היטב, מתכווץ חזרה, ומתיישב לידי, זנבו חובק את גופו ורק קצהו זז מעט.
“המהות החתולית,” הוא אומר, “היא בגוף; אנחנו מעבירים תשע נשמות דרך גוף קבוע אחד. אצלכם הקבוע הוא הנשמה – והגופים הם שמתחלפים. הנשמה החתולית המתכלה משתכנת בגוף בחרדת קודש. ‘כמה אתה יפה,’ אומרת הנשמה בשעה שהיא משחילה את עצמה לתוכו, ‘כמה אתה נעים,’ היא מתענגת על התחושה הפרוונית, הקטיפתית, על גמישות התנועה למרות חיכוך האוויר הפתאומי, על המשקל הנכון שלו. ואילו הנשמה שלכם נוחתת שוב ושוב, בצווחה היא מתרסקת אל תוך גוף, ועוד גוף, קורעת תוך כדי כך גוף אחר.”
“זה לא הגיוני,” אני מתווכחת, “כי אם הנשמה עוברת מגוף לגוף איך זה שלא זוכרים?”
“זה מובן מאליו,” אומר החתול לאט ומרעיד אוזן אחת, הוא מלקק את גב כפתו ומנקה את פניו היטב לפני שהוא ממשיך; “ואיך תזכרו, לנשמה אין זיכרון, זה משקל שהיא לא יכולה לשאת, הזיכרון נאגר בגוף ולכן אתם, נשמות נודדות שכמותכם, לא זוכרים כלום מעולמות אחרים ומגופים אחרים.” הוא פורש כפה אחת מול עיניו, מפשק את הטפרים היטב, ושוקע בניקוי יסודי של ציפורניו.
“חיים רק פעם אחת,” אני אומרת, “מילימילימילים”, אומר החתול ומפהק בהפגנתיות, שיניו מחטים זעירות, לבנות, ולשונו הוורודה נמתחת ביניהן ומתגלגלת בחזרה.
בראשית התעופפתי. שנים או שעות, קשה לומר, כי הזמן בחוץ־גוף ארוך וגמיש, והתנועה מתרחשת באינספור עולמות מקבילים. גופי חדש – רופף וגמלוני. אין בינינו תואם, אבל דווקא בשל כך יש לי יכולת להשיל אותו בכמה תנועות קלות – להיחלץ ולהתעופף. אני מבלה לא מעט מחוץ לו. בדרך כלל בלילה. אחר כך אני חוזרת בשלבים; מביטה עליו שוכב במיטה מזוויות שונות בחדר, מנמיכה אליו בהדרגה, והוא עולה ממעמקי השינה ופושט ידיו לקראתי. לבסוף אני ממקמת את מבטי מאחורי חורי עיניו, משחילה את ידי לתוך שרוולי ידיו ואנחנו מתלכדים ומתעוררים. יחד.
אחר כך באו בית ספר וחברים וחוגים ושכחתי. כשהלכתי לרקוד בסטודיו של אלזה לבשתי בגד גוף שחור על החזה השטוח, אספתי את השיער לפקעת והשחלתי את רגלי לתוך גרביונים לבנים. עשיתי תרגילים על הבר לצלילי נגינתה של אנה הפסנתרנית. השרירים הנמתחים הסבו לי סבל מתוק. המראה קרצה אלי, איבדתי ריכוז, אלזה צעקה שאני מזייפת כדי שזה יראה “יפה” מבחוץ, את משקרת עם הגוף – אמרה במבטא יקי כבד. ת' צולפת בסוף המילים מזייפת, משקרת.
לא ידעתי איך לנוע בתוכו; היו לי יותר מדי שעות תעופה ופחות מדי שעות גוף, אבל ידעתי שככה לא אמור להרגיש גוף נכון. במבחנים להורה נעורים עמדתי באולם החזרות עם כל הנערות בפינת החדר. אחרי כמה שנים של לימוד ריקוד בסטודיו של אלזה חיקיתי ללא קושי את תנועות המדריכה שהתקדמה בצעדי ריקוד דרך האולם, באלכסון, עד לפינה הנגדית. רקדתי בביטחון, ואפילו בשמחה, משננת לעצמי לפי הקצב: “לא מזייפת”, “לא משקרת”, עד שהגעתי לקדמת החדר ומבטי נפל על המראה. ראיתי אותו, בתוך עדת הנערות הדקות, את הגוף; מפזז בלי תואם, דחוס בסרבל ג’ינס. יצאתי מחדר החזרות והלכתי הביתה.
הכרזתי מלחמה; הוא מצא אותי מקיאה מאחורי שיח. למה את עושה את זה? שאל מופתע. לא עצרתי כדי להסביר: אני מנסה לבודד משתנים, להשיל שכבות, להקשיב ולשמוע: מה משקר כאן, ובאיזו שפה. הפכתי סוכנת כפולה, שתלתי את עצמי בתוכו. היה לי כיסוי מושלם. הייתי מסוגלת לפטפט, להתקדם במסלול הקווי של השגרה, ובו בזמן, בעומק, לנוע בתנועה אחרת: חזרתית, כפייתית, סגורה, נוקשה. מחול בחדר סגור, בחלל אטום. בריחה שאינה מובילה אלא חזרה לנקודת המוצא.
הירח מלא הלילה, והאישונים של החתול נראים כמו שני חרמשים בתוך בריכות זרחן צהובות. “אני מנסה לקבל את הנשמות שלי כפי שהן,” הוא מעיר, לקראת החורף הוא מגדל פרווה עבה יותר וכרס קטנה, עגולה, וכשאני מגרדת לו מאחורי האוזן הוא מגרגר חזק יותר.
“נכון שהנשמה הקודמת שלי הייתה ציידת טובה יותר, אבל הגוף לומד להכיל גם נשמות זריזות פחות,” הוא מוסיף מהורהר ומותח את כפותיו הקדמיות הרחק לפניו.
המשכתי לאסוף נתונים. מדי פעם הובילה החקירה לפריצת דרך של ממש – גילוי מפעים של עונג, התעצמותו עד לגבול הכאב, והתבקעותו הפתאומית לאין שיש עמו התעלות. הייתי מלאת התפעלות מן האמת של הגוף, כזו שמסוגלת להזניק אותי אל עולמות רוח גבוהים. האמת הזו תבעה ממני סוג חדש של דיוק. אז עדיין האמנתי לו. האמנתי שהוא לא משקר. הערכה הדדית צמחה אט־אט בינינו.
אבל עם הידע החדש איבדתי בהדרגה את היכולות החוץ־גופיות שלי. לפני כן היו לי כמה מצבים. עתה הצטמצמו לשניים בלבד: ערות ושינה. לא עוד נחיתה אטית והדרגתית עד להתלכדות, לא עוד שליטה בחלומות, שכללה טכניקות התעוררות מחלומות ברגעים המבעיתים.
והגוף הזה הלך וגדל, מילא את המיטה, צמח לאורך ולרוחב, הקשה על ההיפרדויות. החזרה התקצרה, לא עוד עלייה אטית ממעמקי שינה, כי אם הישאבות משטחת שלבים; בקושי הצלחתי להביט בו, וכבר איבדתי שליטה והתרסקתי לתוכו בטריקה. ריחו של הגוף הזה נטמע בי, עורו נכרך ונצמד עד שהתקשה סביבי, טעמו בפי, החיבורים הגמישים־הפריקים, התקשחו עד שהתקבעו. כמו רותכו על הברגותיהם. הלכתי וכבדתי.
החתול חושב שזה עניין של תפיסת זמן.
“הזמן הזה שלכם,” הוא אומר, “דביק; השעות נאגרות לכם בגוף ומסתיידות סביב החיבורים. הזמן שלנו גמיש, הוא מתרוקן ומתמלא כמו הירח. וגם אנחנו. אולי תנסי לא להגיד דברים כאלה?”
“אילו דברים?”
“כל הדברים הקוויים האלו שאתם אומרים,” נאנח החתול ומתחכך ברגלי. דברים כמו “חיים רק פעם אחת”, כמו “הלכתי וכבדתי”, הוא אומר וקופץ מן המרפסת אל עץ התות. רגע לפני שהוא מחליק במורד הגזע הוא מוסיף: “זה עושה אתכם נורא דרמטיים.”
האיש לא קרא לי. לא אמר גברתי בואי אחרי או גשי הנה. הוא לא סימן בידו, רק הכניס אותי בתנועת ראש לחדר אפור קטן ובלי חלונות.
“לא קר כאן?” שאלתי, ואולי לא שאלתי, זה הרי לא זמן לשאלות. האיש לא הסתכל בי, הוא דיבר לנקודה נעלמת שבקיר מאחוריי, “אני ארים את הכיסוי ואת מסתכלת.”
“בסדר,” הבטתי בו ועניתי, אולי לא עניתי, אולי רק הנהנתי בראש ואולי אפילו את זה לא עשיתי, קשה לי לזכור.
אחת שתיים שלוש להסתכל –
סטופ.
מישהו קרא לו לבוא רגע. עניין דחוף. הוא יצא, שמעתי מלמולים בפתח החדר. נשארתי לעמוד. הפניתי את מבטי לדלת, ראיתי אותו מדבר שם עם מישהו שאת גופו לא יכולתי לראות. הסתכלתי והקשבתי.
“הם מבקשים,”
“מסתמא הם מבקשים,”
“מה לומר?”
“את מה שאומרים…”
“נעשה שאלת רב,”
“השתגעת?”
משהו בפנים שלו היה לי מוכר. משהו בתנועת הגוף, בצליל הקול, הזכיר לי מקום וזמן אחר. התעלמתי מהאלונקה שהייתה שם, במרכז החדר הקטן. ומה יכולתי לעשות? להציץ לבד מתחת לבד? לצאת מהחדר? האיש המשיך בשיחה בפתח.
אז הסתכלתי בו.
הוא מוכר לי, חשבתי. אופן הדיבור הזה שלו מוכר. המראה שלו. תנועת היד הנמרצת. ניסיתי לדלות מהזיכרון את תמונת האיש. מה יש בו שמעורר את התחושה שכבר פגשתי בו פעם, באיש הזה. הוא מעט יותר גבוה ממני, גב רחב, כיפה גדולה שחורה מכסה על שיער דליל. הוא הסתובב, הסתכל בי, כאילו שכח שקודם אמר לי להיכנס.
“מה את עושה כאן?” יכולתי לזהות בהלה בקולו.
“מחכה לך. אל תדאג לא הסתכלתי לבד.”
זקן אפור ממלא את הפנים וגולש מטה, העיניים ממהרות להתבונן ברצפה, חולצה לבנה, כפות ידיים רכות לבנות. הזקן הזה פעם היה שחור. מאיפה אני מכירה אותו?
במה את עסוקה עכשיו? נזפתי בעצמי, מה זה חשוב אם את מכירה אותו או לא מכירה אותו?
הוא אמר עוד כמה מילים לאיש בחוץ וחזר אלי.
לא שאלתי אותו מאיפה אנחנו מכירים.
“את מוכנה?” שאל.
“כן.” עניתי.
חת שתים שלוש – הוא הרים את הבד בשתי ידיים חיוורות.
“קוקו” אחרון.
מראה אחרון.
מה את רואה? את צריכה להגיד משהו? הוא מחכה לך.
“הנחיריים סתומים.” אמרתי, “למה סגרת לו את הנחיריים?”
“זו ההלכה.” ענה או לא ענה לי.
“זה הוא?” שאל.
“זה היה הוא,” תיקנתי. “עכשיו הוא – היא. אתה רואה? סוף הגוף הוא תמיד גופה.”
הוא חזר ושאל “זה הוא?”
“אתה מבין,” אמרתי לו, “הסוף הוא תמיד בנקבה.”
הוא משך בכתפיו. חזר וכיסה את פניו של האיש האהוב. עמד לצדו חיכה לשמוע את המילה שהוא צריך לשמוע.
“כן זה הוא.” אמרתי.
“עכשיו תצאי,” ביקש.
“מאיפה אתה מוכר לי?” עצרתי בפתח ושאלתי. אולי לא שאלתי.
הוא משך בכתפיו. הפעם העיניים שלו כן הסתכלו בי. מה יש לאישה הזו?
בחדר הסמוך אישה בשביס לוקחת סכין, מושיטה לי דף ועליו מילים לא מוכרות. אני מחפשת את עיניה. היא מסתכלת בחולצה שלי, לא מרימה את מבטה. היא חותכת לי את החולצה ומבקשת שאמשיך את הקרע. בסמלים אני דווקא מבינה. קריעת הבגד היא ביטוי לצער, אני לא זקוקה להסבר אני ממשיכה את הקריעה.
היא מתקרבת אלי שוב, ממוקדת בחולצה, מאחה את הקרע באצבעותיה ותוקעת סיכת בטחון.
“מה זה?” אני שואלת. “בשביל מה הסיכה?”
“צניעות”, היא עונה לי.
“אבל זה בית קברות, לא?”
“זו ההלכה,” היא מבהירה בטון שלא מאפשר לי לפקפק “שלא יסתכלו.” גם כאן חשוב לכסות. שחלילה לא תיראה פיסה מהגוף החי שלי. אולי כאן חוששים מקנאת המתים ולא מתשוקת הגברים.
הם שרים. זה לא ממש שיר, אלה מילים מנוגנות. אני לא ממש מבינה מה אומרים.
תצאי תבואי תראי תקחי תעמדי כאן תקשיבי.
עכשיו מדברים. עכשיו הולכים. עכשיו עומדים. עכשיו שוב מדברים. עכשיו עושים.
הגוף החילוני הוטמן בחלקת מהדרין. תסתכלי היטב בסוף הזה. הוא הוכנס פנימה עמוק כדי שיהיה מקום לעוד גוף. הם מערימים את האדמה הכבדה מעליו. שמיכה חומה. מעולם לא סבלתי צבע חום. אני מחפשת את האיש המוכר.
קולות הגריפה.
זה הוא, בטח שזה הוא, איך לא שמתי לב, הזיכרון מכה. לא, זה לא יכול להיות. למה לא? בטח שכן. אני ממש רואה את החיוך שלו, את הקול שלו שמדבר אלי ואל הקהל, את כוס היין. אני בטוחה, אני מסתכלת שוב ושוב – זה אותו האיש שחיתן אותנו לפני שלושים שנה. יש לי תמונות, זה הוא. אני מסמנת סימנים לבעלי והוא חושב שאני מבקשת ממנו לעזור בגריפת העפר. הוא מתרחק ממני והולך אל הבור.
זה האיש, אני זוכרת, אני משוכנעת.
“מה אתה עושה כאן?” אני הולכת אליו ושואלת אותו. “אתה לא זוכר אותי? אותנו?” ואולי אני שותקת. כל הטקס הזה אני שותקת.
הוא ממשיך לקרוא משהו. הגברים אומרים קדיש, הם מתקשים בהיגוי המילים. כולם עונים “אמן” אפילו שהם לא מבינים. האיש המוכר מסביר עוד כמה דברים, הוא מבקש סליחה מהנפטר. “הכרת אותו?” אני כמעט שואלת. הוא פוסע לאחור ומתרחק ממני אני רוצה להגיד לו חכה שנייה.
הוא אומר עוד משהו בקול חזק, אנשים באים ומניחים זרים. פרחים אני אוהבת. הם מיד מושכים את תשומת לבי. בתוך כל החום והאפור והלבן מביטים פרחים יפים הרבה צבעים. מסודרים בגלגלים. גלגלי אבל. בטח גם בזה יש סמל.
כשאני מנתקת את מבטי מערמת הפרחים הוא נעלם. בין החיבוקים של האנשים אני נזכרת ורוצה לרוץ אחריו. רוצה לשאול אותו “זה אתה שחיתנת אותנו, נכון?”
לא, הזיכרון מתעתע בי.
אני שואלת את בעלי, “אתה ראית אותו?”
“את מי?”
“את האיש ההוא. זה שדיבר.”
“מה אתו?”
“לא זיהית?”
“מה לזהות?”
“הוא חיתן אותנו, לא?”
“לא נראה לי.”
“אז אולי אני מתבלבלת וזה הבחור, כלומר המוהל, שעשה את הברית ל–”
“מה פתאום, השתגעת? מוהל לא יכול להיות קברן!”
“שלא תדעי עוד צער,” מחבקים אותי אנשים ששכחתי את שמם, מלטפים אותי נוגעים בי כמו בתקופה שהייתי בהיריון וכולם הרשו לעצמם להושיט יד ולגעת.
ביציאה מבית הקברות אני עוזבת את כולם, פונה ימינה והולכת לחפש אותו. הוא כבר עומד עם משפחה אחרת. אני נדחפת. “תגיד לי אתה לא–”
“אתה לא חיתנת אותי?” אני אומרת, “לפני שלושים שנה בתל־אביב, בבית ציוני אמריקה, אתה זוכר?”
“גברת,” הוא עונה בלחש, “הצער העביר אותך על דעתך?”
“אז אולי אתה עשית ברית לבן שלי. לא? זה לא אתה? אתה פשוט מה זה מוכר לי.”
“גברת, מן השמים תנוחמו.”
למחרת, על אף האיסור ההלכתי הלכתי לבית הקברות, להסתכל בתלולית, ראיתי שכל הזרים שנערמו מעל הקבר הטרי נעלמו.
“מה את עושה כאן?” הוא הלך אלי, שאל, נזף בי. “אסור לך להיות פה.”
“איפה הפרחים?” שאלתי, אולי שאלתי בכעס.
“אספנו אותם.”
“למה?”
“זה מנהג של גויים.” ענה לי ואני נזכרתי מי הוא.
אנחנו
כשהוא קם ממיטת החולי הוא מצטרף לעדר כפוף־משהו
חלש בגוף קטן באמונה בעצמו דיבורו כמעט לא נשמע
נראה כמו חבל פרום בקצוות שהיו פעם קוצניים
אנחנו לא שמים לב לניסיונות שלו להשתייך אלינו
בתנועות הידיים שלו שמסמנות
חזרתי מה יש לכם להציע לי
אם הוא חושב שהוא שקוף זה הגיוני
למרות שהאמת היא שאנחנו עסוקים
במרוץ המטורף של החיים המתקדמים
אין לנו עניין אישי נגדו ככה כל אחד שחוזר לעדר
צריך לזכור שהמקום שהיה שלו לפני המחלה
כבר נתפס על ידי מישהו שמצדיק את מקומו
שעובד כמו בורג במכונה
לכן כדאי מהר מאוד ליצור מקום אחר אם זה אפשרי
כי אין לנו זמן לגלות רגישות לקושי
עם כל הצער שבדבר
מעלית לוח מודעות
מוזיקת צ’יל אאוט מאיימת שכדאי להישאר דרוכים כי היא לא מוזיקה של מעלית
המעלית עולה יורדת עולה יורדת ככה אין עד מתי היא עולה יורדת ככה
במעלית מתנשמת צפופים זרים
לבושים בחלוקים פתוחים לרווחה
אוויר סטרילי מלווה בציוץ של מכשירים
המעלית עולה יורדת עולה יורדת
מתבגרת לאט מזדקנת לאט
מתנשמת מהר
– אתה לא מפחד למות
– נכון
– איך אתה עושה את זה
– אני שוכח שזה אפשרי
צחוק לא נשמע אולי גיחוך או שניים שמתמוססים בצ’יל אאוט
במעלית כמות של זרים שמעלית יכולה להכיל
בליבת הדבוקה טיפות של זיעה בולעות שאריות ריח של בושם
בקצוות פרצופים דבוקים לקירות המעלית כך שאם היו מצלמים מבחוץ היו רואים פרצופים תלויים מציגים את עצמם על לוח מודעות
שתעצור המזדקנת שתעצור עולה יורדת המעלית עולה יורדת ככה אין עד מתי
– אתה לא מאמין בעולם הבא
– זה נכון
– מה אם אתה טועה
– אקח איתי לשם קרם הגנה ליתר ביטחון
גם גיחוך לא נשמע כשמוזיקה מנמיכה את עצמה לרקע שני בחלל
[מזחילים לתוך היד את הנחש הדק עם ראש המצלמה כדי לשחרר את הזרימה התקועה בנחלי הנשמה דרך החזה אל מבואות הלב לשחרר את הנשימה לא כואב זה לא כואב זה כמו משחק מחשב רואים את הסתימה בחתימה של חומר הניגוד הסתימה משתחררת עם קפיץ אז מה אם אחרי שהשתחררה הסתימה בחדר התאוששות יבוא גם המוח לכפייה של היעדר ראייה של רגל בלי תחושה לא צריך לעשות סיפור מעניינים של מוח.דם.לב]
הרשימה הקצרה של ההשלכות האפשריות לאחר האירועים
– הזיכרון לטווח קצר מה איתו מה
– רגל שמאל נדפקת
– העייפות המזוינת
– חצי פרצוף צונח
– אני מתנשם כמו קטר בן זונה אני שונא רכבות
– אני לא מצליח לישון
– לא מצליח לקום
– לחץ בחזה
– כאב בלב
– אני לא זוכר
– שכחתי
– לא זוכר
– אמרת את זה כבר
– מה עוד להגיד
– להציג
– אתה מה
– את העצמי החדש
– העצמי החדש
מציץ החוצה הפרצוף
שתלוי על קיר המעלית
כמו לוח מודעות ישן
מציג את העצמו החדש
מציג את עצמו לדעת
ארכיטקטורה גנטית
אין מנוחה
תעקבו אחריי
הספירה נמשכת
אתם אומרים שאתם רואים שהשתלת שני קפיצים בדרך ללב עם אירוע מוחי חולף עוקב זה כמו לשחרר סתימה במעיים עם חוקן מרוֹקן מלאכותי כדי לאפשר לגוף לעזור לטבע לחזור להתרוקן לחרבן בלי כאבים לתת שתן עם חיוך למה הדמעות אתם שואלים אתם אומרים שאתם רואים שאתם רואים
אני אומר שאתם לא יכולים לראות
אתם אומרים שאני לא חייב לספר
אני אומר כשחזרתי לעצמי לא היכרתי את הארכיטקטורה
אתם אומרים שאני דומע
אני אומר שאני דומע גם מדג זהב
אתם אומרים שאני לא חייב
אני אומר שאני כן אני חייב אני מוכרח לספר
אני אומר שלתודעה שלי חדרו מיליון נמלים שחורות הן פירקו את הסלון שלי בראש לעיים של חורבות רעש תעשייתי חיכוך של מתכות מחדר העבודה עשן עם ריח של גופות אבד הקשר של הנפש לגפיים אין שליטה של המטבח על המעיים זרמים מעופשים של מים הגיעו עד לצוואר חדרו לקנה הנשימה בחדר השינה שלי במחשבה קונדומים נערמו למצֵבה עם חץ לכיוון סמטת הרצון פינת החלום שם הנמלים השחורות סתמו כל חלון כל פתח אוורור כל חריץ של אור החשיך את כל הנטיות שלי כולן כל השאיפות בעלטה של חדר המדרגות בין האוזניים שלי הדעת שלי עלתה ירדה עשתה הליכה במקום עם אפשרות הבחירה גם האמון שלי בעצמי התנדנד כמו שיכור במסדרון דפק על דלת החדר האטום שהיה פעם הזיכרון שלי דפק ללא מענה
אתם אומרים שאני הופך את עצמי למי שאני שאנקה את החללים שאגרש את הנמלים השחורות שאבנה את הארכיטקטורה של התודעה שלי מחדש אין כמוה להחזיר לי את הקול להשמיע את הקול אין עוד קול כמו שלי לחייך את עצמי אין עוד חיוך כמו שלי לחבק אחרים אין עוד חיבוק כזה לתת לאחרים אתם אומרים שאין עוד נתינה כמו שלי לתת לאחרים אתם אומרים שאם ארפא אחרים ארפא את עצמי
אני אומראתם אומרים אני אומראתם אומרים אני אתם אומראומרים
אני הופך את עצמי מנקה את החללים מגרש את הנמלים בונה את הארכיטקטורה של התודעה מחדש מחזיר לעצמי את הקול משמיע קול אין עוד קול מחייך את עצמי מחבק אחרים נותן מעצמי מרפא אחרים
אתם אומרים שאני מתקדם שאתם כבר רואים יסודות חדשים קרוב לאוזן הימנית מאחורי העין השמאלית
יש ניצוץ שלא היה קודם אתם אומרים שבקצה הלשון אפשר לזהות את דעיכת הלילה על מסך המצח יש רמז לזריחה כתומה אתם אומרים שבאופן כללי אני בכיוון הנכון אל האור
אני אומר
זה לא מתרחש זה לא קורה זה לא מספיק לי
אתם אומרים לשמור על תזונה
אני אומר שאני בדיאטה
אתם אומרים לקחת כדורים
אני אומר שכבר משמין מהם
אתם אומרים א ה
אני אומר מ ה
אתם אומרים א א א ה ה ה
אני אומר מ מ מ ה ה ה
אתם אומרים ה ע נ נ ה ש מ ר ח פ ת מ ע ל
ג נ ט י ק ה
[כשאמרתם גנטיקה
נזכרתי באמא בנרתיק שיצאתי ממנו ודאות פחד בית נתינה דחייה
כשאמרתם גנטיקה
נזכרתי באבא בכף היד שלו על המצח שלי עוצמה בית מלחמה דחייה
נזכרתי בתחושת הביטחון באלימות הסמויה
כשאמרתם גנטיקה
נזכרתי בסבא שהיה מגיע אלינו בכל יום שישי בקו אוטובוס מספר 11 שתי הרגליים שלו
עם מסטיק בזוקה בכיס
כשאמרתם את המילה גנטיקה
נזכרתי שיש לכם על מה להסתמך]
הונאה עצמית
אני לא מדמם זה לא דם אלה טיפות יבשות של
אני מרגיש טוב אני חזק אני רואה את העתיד
אני מסודר בראש המילים יוצאות לי ברור
אני ישן טוב קם ערני אני יוצא בבוקר לעבוד
אני עובד יום שלם בלי להרגיש בכלל
אני לא מרגיש כאבים אם ישנם כאבים בכלל אני מטפל בהם עד כלות
אני לא מרגיש עכבר במחקר הקליני לוקח כדורים גם כדי לעזור לאחרים
אני לא שותה לא מעשן סמים לא מזדיין לא מתרגש כדי לא לאתגר את הלב
אני לא מאכזב את המשפחה שלי האישה הילדים תמיד מוצא פתרונות
אני כן שמח לא עצוב
אני כן בוטח בעצמי
אני כן זוכר אני זוכר ש
מה פתאום אני לא חושב על המוות לעצור את הנשימה כי אין לי סיבה אני לא סובל
מה פתאום אני לא חושב שיהיה להם קל יותר בלעדיי כי אין לי סיבה
אני חי
במלחמת השוורים אני המטדור אני השור
אני הנגן שדופק בגיטרה נטולת מיתרים
מחר בבוקר מי יזכה לשמוע ציוץ של ציפורים
הדגל האדום מונף
-
קטעים מתוך הטקסט. ↩︎
בכניסה לדירתו גילו כי הייתה ריקה למחצה. כמו נבקעו בה החיים. חציים הונח בדירה זו, המרוהטת רהיטי איקאה חדשים, וחציים נעקר לבית אחר, נושאים עמם ריחות בישול, רשרוש של צלחות וסירים, כורסאות שקועות לחיים.
היא נעצה עיניים בספרים ונאחזה בכוס היין שהגיש לה הגבר הצעיר. בעלה קשר עמו שיחה רופפת, השמיע צחוק קטוע, כעין שיעול. אך לאחר שנתן בה מבט, השתתק ונעמד מאחוריה, הניח יד בין שכמותיה. ידע ששם, בפקעת סבוכה ומכאיבה, מתרכזים אצלה המתחים. עתה ליטף את גבה בתנועה מפייסת. היא צודדה מבט אל עבר הבחור הגבוה.
“לחייך!” אמר והגביה את כוס היין שלו, מחייך בעליצות שהזכירה לה את בנותיה (זוכר איך כשהיו קטנות היינו נכנסים לחדרן, מתבוננים בהן, מתמוגגים מנחת. “תראה,” הייתי אומרת לך. “מתוקות,” היית אומר. האוויר בחדר היה גדוש נשימות רכות. והמרחק הזעום בינינו התמלא לחישות מעוגלות. רפרוף שפתיים על תנוך האוזן, נשיכה עדינה, הטיית צוואר, התפתלות לשונות מעודנת, מבעירת חלציים. היינו נושמים יחד, בקצב אחד).
“לחיינו,” תיקן אותו בעלה. בנקישה צלולה הצמיד את כוס היין שלו לכוסות של אשתו והבחור, הערה אותה לקרבו במהירות ומזג לעצמו כוס נוספת.
המנורה הגדולה עומעמה. בחצי האור שנותר הביטה בבעלה הניצב בינה ובין הגבר הצעיר, מקושש מילים למשפטים מסורבלים. קולו נרעד במבוכה שהלכה ותפחה בין שלושתם ונדמה שדבר לא יפוגג אותה. לא ההתבדחויות ולא הצחוק הצפוד שאחריהן ולא כוס היין השנייה ששתו.
(כל זה מזכיר את המפגש שלנו, הראשון, בדירת הסטודנטים ברחוב רחל אימנו. לחשת: “איזו נערית את, מיקי.” והיו בלחישות שלך אי־ידיעה וענווה. לא ידענו אז כיצד להניח את גופינו בהתאמה, ונדחקנו זה אל זה בתנועות גמלוניות של משחק ורצינות).
היא עקבה אחר בעלה המשוחח עם הבחור, מחייך ומרצין, מתקרב ונסוג (יש משהו בהפסקות שבין המילים שלך. היסוס: מילים חסרות, מחוות עודפות, האופן שמבטך נשלח, תר אחר אישור, גופך מופנה מעט אל עבר הדלת, הטיה קלה. אתה מחכה שאומר דבר מה. כשאני מתבצרת בשתיקה אתה קרב אלי ולוחש: “את רוצה ללכת?” ואני מסרבת. אמרנו: “חיים רק פעם אחת”).
ראשה הסתחרר. גמרה את היין בלגימה אחת. שאלה אם יש בביתו מראה לבדוק אם שיניה נצבעו בשחור מהיין האדום. הוא צחק. “ברצינות,” אמרה, “היין האדום משחיר לי את השיניים והלשון נעשית כחולה. כמו של איזו לטאה.”
בעלה בחן אותו ארוכות, בלע רוק. פיקת הגרון עלתה וירדה כשחשב על הבליטה במכנסיו, הזין העבה, כפי שראו בתמונתו באתר האינטרנט.
“כבר אין כאלה!” אמרה מופתעת כשהבחור הניח תקליט של טום ווייטס על פטפון, נתנה לקולו הצרוד לשרוט, להכאיב (עד שארגיש. שמשהו יחלץ אותי מן העיסה הסמיכה של המחשבות שמבעבעות סביבי מאז הערב ההוא בחדר העבודה שלך).
“ידעתם,” פנה אל שניהם, “שלתקליטים יש ריח?”
“לא ידעתי. אפילו אני כבר לא גדלתי על תקליטים. קסטות. זה היה הלהיט פעם,” אמרה.
“ואחר כך כולם עברו לדיסקים. ועכשיו – תראה מה קורה עכשיו.” אמר בעלה.
“אני את כל הדייטינג שלי כבר עשיתי עם דיסקים של סטינג,” צחקה. אי שם המהם בעלה. צפה בלחייה הסמוקות, בגופה הרזה, השרירי שהיא מטפחת ביוגה ובפילטיס ובמה לא, בשערה הארוך, פלט חוכמות על אודות מוזיקה עכשווית.
כמה זמן עבר מאז, חשבה, מאז סטינג והפילדז אוף גולד שלהם?
(נסענו אז ביחד לרומא, כן. זוכר את היום המשונה ההוא ברומא? כן. זה נכון. זה היה יום משונה. כשנאלמתי בגלריה בורגזה מול פסלם של אפולו ודפנה. “איזו שלמות. תיראי,” אמרת. ואני הסתכלתי על העלעלים שפרצו מתוך אצבעותיה של דפנה, ועל פיה הפעור בזעקה בלומה, ועל ידו של אפולו הלופתת את בטנה והצטמררתי כי כך הייתי אסורה בין זרועותיך שהקיפו את מותניי).
הבחור התקרב אליה ושלח יד עדינה, נגע בשערה. היא התקרבה והוא אחז בידה והניח אותה על חזהו ושניהם התערסלו באטיות. רק המוזיקה שיוותה לתנועתם מראית עין של ריקוד.
“להמשיך?” שאלה פתאום בקול רם, ענייני. בעלה נעמד סמוך לגבה ונשק לכתפה והיא חשה ברטט החולף בשניהם. התרגשות ופחד ותאווה צוננת בלולים זה בזה. היא הוציאה את ידה מתוך ידו של הבחור, התרחקה ומזגה לעצמה כוס שלישית.
(אחר כך לקחנו רכבת לוונציה. שם, בוונציה הלכנו לאיבוד בין הסמטאות. כשמצאנו לבסוף את גשר הריאלטה עמדנו והתנשקו עליו כמו כולם. מחובקים השקפנו מלמעלה על הגונדוליירים שמשיטים זוגות בתעלה. אמרתי לך: “נכון שנראה שכולם כאן עושים את עצמם מאוהבים?”
שלובי ידיים שוטטנו בוונציה המחשיכה. אורות פנסי המסעדות על גדות התעלה ריצדו על המים. גונדולות שחורות היו קשורות לעמודי עץ ונעו על הגלים כמו קברים צפים. כמה רזה הייתי אז. אכול רזון הגוף שלי נע כמו שלד חסר חן, העקבים שרטו את המרצפות העתיקות. נוקשים ושורטים נוקשים ושורטים, ואחזתי בך כדי לא להחליק וליפול.
מעברה השני של התעלה חלון פתוח האיר את המים. אישה גדולה רחצה שם את עצמה, נוטפת פיתוי. שלווה ובוטחת היא סיבנה את בטנה ואת שדיה הגדולים ושיער הערווה שלה, שחור וסבוך, התמלא קצף. אחר כך הפנתה ישבן עצום אל התעלה, התיזה מים חמים וגופה נראה חם ורך וריחני.
לא ראית. נעצת מבט בגונדולייר שחלף על פנינו. הוא לבש חולצה לבנה, חזהו היה מוצק, קימורי שריריו שנולדו מתנועת חתירה מתמשכת, מעגלית, ניכרו מבעד לאריג. “אני אוהב מראות אסתטיים,” אמרת.
אבל בחדר במלון הזדיינו כמו חזירים. וחשבתי: חסרה ההרגשה הזו, של ההתמוססות. כשהאוויר ספוג באדי התנשפויות והגוף, שמהול בטעם ובריח של גוף אחר, רך ומרוקן. ומשהו מבקע את הקישיון שעוטף בני אדם ומתוך ההתבקעות נובעת איזו תמצית שברירית של אמת. והנפשות מתקרבות ומתמסרות. לפעמים קורה הפלא הזה, של ההתקרבות. בלילה ההוא בוונציה זה לא קרה).
היא התקרבה אל הבחור. (כך אמרנו: “בעוד כמה שנים כבר נתבייש להתפשט בפני זרים.”
"כבר עכשיו זה לא – " אמרת.
“זה בסך הכול עצוב,” אמרתי.
“מה?”
“הכול. הגוף. הזמן. שכל הזמן צריך להכניס את הבטן.” צחקנו, חבוקים. מתנחמים זה בזה. כמה אני רגילה לגופך ונענית לך בכוריאוגרפיה המבויתת שלנו. כדבר שבשגרה אתה מביא את עצמך אל תוכי, או אני מביאה את עצמי אליך. פעם כך ופעם אחרת. מיטתנו היא מישור רחב ידיים שגבולותיו רבועים ומעבר להם קצהו של ייאוש יבשושי ומושתק.
והייאוש הזה מכרסם בך ובי ואפילו בבנות.)
“אתה מאוד גבוה,” לחשה לבחור וליטפה את עורפו.
“גם את,” אמר. הוא הסיט הצידה את שערה ונישק את צווארה. “כן, ככה,” בעלה זרה מילים צרודות. “ככה היא אוהבת.”
רפיון פשה באיבריה והיא הניחה לו להפשיטה מחולצתה, נותרה בחזיית הפוש־אפ החדשה בצבע יין, פניה מופנים אל בעלה. הבחור ניקד את צווארה בנשיקות קטנות (עכשיו אל תחשבי על שום דבר).
“מיקי,” אמר בעלה, “תסתובבי אליו.”
“מיקי?” שאל הבחור, “חשבתי מיכאלה.”
היא הפנתה אליו את גופה הצמידה את חזה אל חזהו והניחה את לחייה על לחיו, שפשפה קלות את פניה כנגד זיפיו. איזה זמן עמדה כך, אחר כך פרפה אחת־אחת את כפתורי חולצתו, חשפה חזה רזה וחלק כשל נער.
“את מאוד יפה,” לחש.
“תקרא שוב בשמי,” אמרה, לחלחה את שפתיה וטעמה את עורו. רצתה לא להסתובב ולראות את בעלה היושב בכורסה מאחוריה, או עומד, או מתקרב אליה או אליו (אל מי אתה תיגש קודם?)
“מיקי.”
“תגיד את יפה מיקי.”
“את יפה מיקי.”
(אתה זוכר את היום במוזיאון, שבו הלכנו עם הבנות לאגף הילדים. התלוננת על חוסר הסבלנות שלי, וסירבת ללכת לאגף לאמנות מודרנית. נשארת עם הבנות ואני הלכתי בגפי. בשובי אליכם עברתי ליד גן הפסלים. שמש קלושה ועצובה האירה את החצץ הקר של ירושלים. אחרי רגע נעלמה מאחורי עננים אפורים. פסל אה־בה ניצב שם כמו אוד, כבד ואפל. בקיץ הוא מתלהט מן השמש ואי אפשר לגעת בו ובחורף הוא קודר כמו מצבה.
היום האפיר והפסל השחיר. הברות שבורות נשענות זו על זו. אבלות. שחורות ומעיקות. טעם של חלודה היה בפי. ידעתי שעלי לספר לך על אודות התינוק שבתוכי. אבל מחשבותיי היו נתונות לדברים אחרים.
מה ראיתי שם, בחדר העבודה שלך? מה ראיתי? כלום. אבל שמעתי. שני קולות מן המחשב ולהרף עין ראיתי את פניך, ורצתי אל חדר השינה. מה ראיתי? כלום).
בעלה קרב אליה והתיר את לולאת החזייה, שמט כתפייה אחת ואחר את האחרת. חזהו נגע קלות בגבה. מאחור הוא נצמד אליה עירום, הקיף את אגנה וידיו גיששו אל רוכסן מכנסיה, הפשיל אותם מטה, גהר מאחוריה והידק את איברו אל ישבנה. דווקא התנועה המוכרת, שמניבה סדרה קבועה של פעולות, עוררה בה כעס, והכעס – תעוזה, והיא פתחה באחת את חגורתו של הבחור ושלשלה מטה את מכנסיו. תחתונים צבעוניים נחשפו תחתיהם והיא הבליעה צחוק קצר וכיסתה במהירות את פיה בפיו.
“תרפי מהכול,” לחש הבחור באוזנה, מציץ בבעלה.
(אני ארפה. הנה, אני מכבה את פנסי המחשבה שלי, אני אתרגל קלות דעת ועיוורון. ככה אני אדע את המגע, בלי להיבהל. הרי דיברנו על המנעד הזה של ההתנסויות. אראה איך אתה נוגע בכתפיים של הבחור, נוגע ועוזב. אולי אתה תגיד עכשיו: “זה לא בשבילי מיקי.” אולי פשוט אעצום את העיניים וארגיש את הלשון ולא אדע של מי היא).
החזה של שניהם עלה וירד משני צדיה. היא פרפרה בין שניהם. אצבעות הבחור למדו את בטנה, עקבו אחר סימנים שהתוותה בגופה האמהות. שם יד על שדיה הקטנים, ליטף את הפטמות שהתכדרו מההנקה. אחר כך גלשה ידו במורד ירכיה ששריריהן התקשו מכל הספורט שהיא עושה (הכובד הזה, הנטל ההולך ומצטבר על הגב, השריר הקפוץ שלוחץ על הרווח שבין השכמות. אותו כאב שפועם בי מאז שנהגנו, אני ואתה, לדבר על עוד ילד אחד. גלגלנו רעיונות: אולי עכשיו, אולי בשנה הבאה, כמו קובייה שמטילים פעם ככה ופעם ככה. אולי־אולי. הילד השלישי, הלא ממומש נותר אי אשם בחלל הספקולציות, מתהווה ונעזב במרחב שבין רק־עכשיו־חזרנו־לחיות ובין אולי־בשנה־הבאה, הולך ונסוג אל שלב החלום, שם הייתי פוגשת אותו כאילו כבר נולד, שהנה הוא בזרועותיי, נח כנגד החזה).
הבחור הוביל אותה אל המיטה. מבין תריסי עיניה ראתה את בעלה נצמד אליו, חוקר בידיו את גבו הצר. ואילו הבחור פרש מעליה את גופו, לשונו נברה בצווארה, רפרפה על שדיה, על בטנה, התפתלה סביב הטבור ובתוכו, וסיירה מטה, אל בין רגליה. פעימות עונג השתרגו לאורך ולרוחב הבטן (אני שוכחת להיות אני מצויה בתוך אין. העיניים עצומות. הלשון החמה שבה ובוחשת, יונקת ומרפה ומרפרפת על השקעים ובתוך הקפלים. של מי היא? לא, אל תפקחי את העיניים). פקחה את עיניה וראתה את עיניו החומות של הבחור, עיני במבי זוהרות, מחייכות אליה. הוא נשק לה והיא נשמה את הבל פיו וידעה את רכות שפתיו.
(אני אראה רק אותו. את ידיו היפות, את שפתיו המלאות).
ידיים נוגעות, מרפרפות, משאירות שבילים של השתוקקות, מטופפות על גופה, מעירות, מחדדות את חושיה, מדגדגות אותה. (הנה, כך, כך! הנה, עונג. הנה מה שנעים עד סף הכאב, צביטה וליטוף וטפיחה והצליל של גוף נחבט בגוף, זיעה הניגרת על הגב, הנה הדם, הנה העצמות, הלב. הידיים. הרגליים. הנה הגוף. הנה, אני מרגישה).
וכמעט ונשכח בעלה שנצמד אל הבחור, הקיף בידיו את גבו, ומשך אותו מתוכה והבחור נאנק וניתק ממנה והפנה פניו אל בעלה, “בוא,” קרא לו. (אבל אל מי משנינו?).
אל תיעלם לי עכשיו, חשבה, והבחור כמו שמע, שב והתקרב אליה, ונשק לה נשיקה חטופה בסופה נצמדו אליה שפתיו בנשיכה זהירה. “אנחנו נעשה רק מה שאת רוצה,” אמר לה.
והיא רצתה להשיבו אל תוכה, והייתה עושה כן אילולא נדחק ביניהם בעלה, תר אחר האופן המתאים להניח עצמו בין שניהם. נעמד על ברכיו והצמיד את ראשו של הבחור אל איברו, הורה לו להעביר את לשונו לאורכו. ביד מאומנת הביא הבחור את בעלה אל תוכה ואילו הוא נצמד לגבו, פישק את ישבניו וחדר אליו. ושלושתם נעו, מגרונותיהם בוקעים אנחות ונהמות ושאגות.
לולאות איברים. ידיים. רגליים. של מי? מרבד עורות אדם פעם סביבה. היא שמעה גניחות ושני קולות נמוכים, ועוד קול דק עולה לגובה שבו כבר קשה לנשום. ומישהו התחנן: “בואי” והשליך פלצור על הקול הדק ומשך אותו מטה, ומיד נכרך על שניהם קול שלישי, צרוד ומחוספס (זה אתה? מנין בוקע ממך הקול הזה). היא שמעה מיטה חורקת, “עוד– עוד– עוד,” הצליפו בה הקולות. אבל פעימות הלב של העובר נשמעו רמות ומהירות בזיכרונה ונקודת הדופק פעמה בתוכה, כל כך קרוב. כמעט והיה. ולא. היא נתנה לו להילקח.
(איך רציתי את הילד ההוא. הפנים שלך האפירו אז ואמרת: “זה לא הזמן, מיקי. עכשיו זה את ואני והבנות.” וחיבקת אותי, והנחתי את ראשי עליך ונשמנו ביחד. היה רגע כזה של תואם. אך לא באמת. כי פרשתי את ידי על הבטן, מגינה על העובר. מפניך. ועטפת אותי בזרועותיך והיסית את הקולות הטרופים שהדהדו בראשי, הקולות הנמוכים ששמעתי ימים ספורים לפני כן בוקעים מחדר העבודה שלך. אבל לא הצלחת להשתיקם והם הפכו לתולעי מחשבה, שמזדחלות מאז בכל חדרי הבית, בשתי הקומות, בפינות, במגירות במטבח, בתוך הסירים. מה שמעת? מה ראית?).
(התבונני באיברו של בעלך, הנראה כמו בלוט קטן, ועל זה של הגבר הזר, הגדול, העבה. אותו כבר ראינו קודם, כשצפינו יחד בתמונות. ואחר כך במיטה חלקנו פנטזיות. והישרתי מבט אל התהום שעל סיפה ניצבת מיטתנו הזוגית. מבט חד וישיר אל החושך, אל המקום הזה ששם העובר נברא ונלקח, אל המקום השחור של הספקות. ושם, במקום שבו נוקבתי, דרך נקב הכאב, העזתי להישיר מבט גם אל הקולות שבקעו מן המחשב שלך ולומר: “אתה יודע מה, אני רוצה להתנסות.” ודיברנו על איך המיניות היא מנעד. ואיך זה לא אומר דבר עלינו, על הברית שיש בינינו. כך אמרת: “ברית. את ואני.”
ועכשיו – אני רואה את ארשת פניך. העיניים שלך פעורות ובתוכן תאווה וקורטוב של פחד וקצה קצהו של כאב, והיתר עונג והשתאות. פניך סמוקים, ואתה עוצר את עצמך מלהתפרץ, מתענג כפי שלא ראיתי אותך מעולם. לא איתי. איתי מעולם לא ראיתיך כך. משחרר מתוכך איזו חיה, חושף חלק שאני מעולם לא התקרבתי אליו, שלא ידעתי שקיים, שככה זה קיים, כשאתה מתמסר בצורה מוחלטת לאחר. ואני אף פעם לא נגעתי אפילו לא בצל צִלה של המוחלטות הזאת).
רעל זולג מכדור הכאב שעל גבה, אותו כדור שבעלה מעסה בערבים, עד שהוא מתרכך (אם הוא מעסה אותו מספיק זמן ואם הוא מנשק את המקום ההוא בין השכמות, ואם הוא אומר לה, אין ספור פעמים אומר לה, אני אוהב אותך מיקי אני אוהב רק אותך, היא יכולה להפסיק לחשוב ולהתעלס איתו).
בעלה נלפת בין ידיו של הגבר הצעיר, והנה הוא לופת את הבחור, ושניהם מתפתלים כמו תמנוני ענק, שואגים באיזו אלימות, חובטים בעוצמה זה על גופו של זה.
(אני חושבת: רק פעם אחת. פעם אחת מוכרחים. אחר כך אנחנו נחזור הביתה, ונלך לישון. ובבוקר נקום ונלך לעבודה. ובאחת וחצי אחזור הביתה. ואבשל ואחזיר את הבנות מבית הספר ואסיע אותן לחוגים. בערב תחזור ותאמר לי: אני אוהב אותך מיקי. ואני אומר: גם אני אוהבת אותך.
ואחרי שהבנות ילכו לישון נדבר על מה שהיה ואני אתעלם מהדחף המקנן בתוכי, במקום הקפוץ שבין השכמות. הטינה שם הולכת ומתקשה ומגע ידיך כבר לא יפוגג אותה לעולם.
ואני אסתיר את פני כשאומר לך: הכל בסדר, באמת בסדר. ובכל זאת הקול הקדום הזה ייצא מתוך הקרביים, יגדל עור ובשר וידיים וציפורניים ויהפוך למפלצת מחושלת מזעם ועלבון, והיא תנעץ את טפריה בתוך הבטן ותצא מתוכי. והיא תחסל אותך ואותי. גם אם תאמר: זה היה ונגמר. זה לא שינה כלום. אבל אתה והוא אתה והוא מקועקעים בתודעת המפלצת שלי, ואיני יכולה להפסיק להריח את האדים הסמיכים שמקיפים אותנו, מדיפים צחנת זיעה וזרע).
והרי אמרו לעצמם, לא פעם אמרו: מוכרחים לחיות. והנה, היא חיה. ניתקה מן הבחור והביאה עצמה אל בעלה רוכנת לעברו בשפתיים משורבבות, ונועצת את שיניה בכתפו. נקודה שחורה בתוכה הולכת ומשחירה ומתקשה, כמו דורבן הנעוץ בה, והכאב כמעט מענג.
(אתה שולח אלי מבט שואל לפשר המעשה. אני נתונה בתוך השתנות או תנועה, כמו תנועת הרוח בשדה שמניעה את העשבים לכל הכיוונים ולפעמים הם נדמים כמרקדים איתה, עם הרוח, אף שלעקור את עצמם מן האדמה וללכת למקום אחר אינם יכולים.
על הפעם ההיא שראיתי אותך, לא סיפרתי לך. ואיך זה שמעולם לא שאלת למה התחלתי לגלגל את כל הרעיון הזה. בחדר העבודה שלך, גניחות של שני גברים מתעלסים בסרט עלו מהמחשב שלך. ידך נחה על רוכסן מכנסיך. התבוננת במסך במבט של חיה כלואה. לא הבחנת בי.
עדיין לא סיפרתי לך אז שהייתי הרה. חששתי ממה שתאמר. ממה שאכן אמרת אחר כך.
והלכתי לישון, ונרדמתי והתעוררתי וראיתי אותך ישן לידי, ונרדמתי שוב ושמעתי את הקולות, קולות שני הגברים, והקולות הלכו ותפחו ומילאו את חדר העבודה ואת הסלון ואת חדר השינה, את כל הבית, כל הבית מלא בהם, ודיברת אלי בשלושה קולות נמוכים מבעיתים. מיקי מיקי, אמרת, זה כלום, זה שום דבר. והקולות יצאו ממך החוצה והפכו לצללי רפאים שצימחו גוף ורגליים ופה ושני גברים עמדו בחדר השינה ונכנסו למיטתנו וצפיתי בהם ובך משתגלים על המיטה ועמדתי מן הצד, ידי מונחת על הבטן, והסתכלתי בשתיקה. כך עד הבוקר.
נערית. כך הרי קראת לי. אולי לכן, חשבתי אז, אחרי שראיתי אותך מול המחשב. אולי לכן בחרת בי. כי לא הייתי מספיק אישה.)
“מיקי,” הוא שאל, “מיקי?” כמו שתי מפלצות ים תשושות, שכבו על המיטה, רחוקים זה מזה. מתנשמים. היא הפנתה מבט אל המיטה, אל המצעים המעוכים, גביש מר צבוט במעלה גרונה. היא ליפפה את השמיכה על גופה והתירה אותה, השתרעה על גבה.
“נשאר עוד קצת יין?” שאלה.
“מיקי?”
“באמת. נשאר? מהאדום הכוונה.”
בעלה הושיט יד לעברה, חצה את גופו של הבחור הצעיר, מגשש לעברה.
“מהיין האדום.”
באטמן היקר,
שבעה ימים עברו מאז התראינו. ישבנו במשך ארבע שעות משני צדדיה של הזכוכית, בחדר הביקורים הקריר, ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה. שוב הביאו אותך לתא 29, עם הטלפון הבעייתי והצל הכבד שנפל על העיניים שלך. אבל הצל והקור ואפילו המזרק שמאיים לחדור אל הוורידים שלך בעוד קצת יותר מחודשיים, אפילו הוא לא הסתיר את הברק שזהר מתוך האישונים הכחולים האלה.
קניתי לך כריך עוף, חטיפי שוקולד שסידרת בתערוכה על הדלפק והצעת לי בהתגרות, סלט חסה שהתלהבת ממנו כמו צוללן שראה ספינה טרופה, חטיף צ’יפס שהשתמשת בו ככרית, ושתי עוגות קטנות עם זיגוג לבן וסוכריות צבעוניות.
התנצלתי על איחור של יותר משעתיים, והסברתי שחברה שלי “was dying her hair”, אז שאלת אם השיער שלה מת וחייכת. שאלתי אם ניסית להחליק על הקרח, וסיפרת איך לקחת את הבת שלך, זו שלא הרגת, לזירות ההחלקה בקניונים של דאלאס, ואיך היית רץ עשרה מייל בכל יום ומרים משקולות, עד שהברך שלך נפצעה, קצת אחרי שהתחתנת עם גרושתך השנייה. אמרתי שאולי היא הביאה מזל רע ומיד התחרטתי. סיפרת על השוטרים שפגעו לך בכתף הימנית ובעצם של האף, בזמן שאספת עלי חסה במזלג־כפית. אמרתי “סוויטי…” בעצב. צחקת, נבוך.
לפני ששתקנו, דיברתי על כרישים שגולפו באבטיחים, ואמרת שראית כאלה, ואז הוספת שהעיניים שלי גדולות ועצובות, “כולך רצינית ושקטה.” אז מיהרתי לספר לך את הבדיחה על הכומר שנמאס לו לשמוע וידויי בגידה, והוא הציע לאנשים להגיד שנפלו, עד שיום אחד, הכומר הצעיר בא אליו ואמר לו שיפנה אל ראש העיר בבקשה לתקן את המדרכות, “כי אשתך נפלה חמש פעמים השבוע.” צחקנו, וסיפרת לי בדיחה ישנה שלמדת מאבא שלך, לפני שהיה לו שטף דם במוח, על אחד שהתוודה בכנסייה בפריז על כל חטאיו המיניים, והתבקש להגיד כל כך הרבה תפילות, עד שהתפלא על הנדיבות של הכומר בפרובנס, והכומר הפריזאי אמר לו, “שם לא רגילים לפאנסי פאקינג.” גיחכתי קצת כדי לא להעליב, והסברת שפריז מול פרובנס היא כמו יוסטון לעומת כאן.
ואז פתחת את האריזה השקופה של שתי העוגות, וביקשת לחגוג את יום ההולדת של הבת שלך, שבאה לבקר אותך פעם לעשרים דקות רק כי עברה בסביבה. היא נהגה מלואיזיאנה לאיזו מסיבה בשבת בערב, וברחה לפני שהספקת להזכיר לה איך נהניתם פעם במרכז החלל בלונה פארק הישן. אולי היקום היה צריך להקפיא את הרגע ההוא: שניכם על איזו רכבת הרים, רטובים מכל נתזי המים, צוחקים, מניפים ידיים, זמן מה לפני שהנפת את היד כדי לשבור את האף והלסת של גרושתך הראשונה.
חיפשת נר, אבל הסתפקת בקשית שהגיעה עם הארוחה ונעצת אותה בתוך עוגת השוקולד הזעירה וביקשת שאעמיד פנים שאני הבת שלך ואנשוף. הסטתי את הטלפון מהשפתיים שלי, שהיו משוחות בשפתון הוורוד המבריק, ונשפתי על הקנה הלבן שמאחורי הזכוכית בלי לחשוב פעמיים.
הצעתי שתבקש משאלה. אמרת שאני אבקש ובסוף ייחלת שלא יהיו יותר תאריכים, וחשבתי עליו, על אחד בפברואר הנורא, איך ייקחו אותך בכלוב בחלק האחורי של המסחרית הלבנה, ואז ישכיבו אותך על אלונקה בזרועות פרושות לצדדים, כמו מלאך שלג. אבל הכנסת לפה שלך חתיכות שקרעת מהעוגה באצבעות הפסנתרן האלו, ששנאו את הפסנתר למרות שניגנו בו חמש שנים. טיפת זיגוג לבנה נחה ליד השפתיים היפות שלך, והתבוננתי בהן כמו שאתה מביט בשמיים בתקווה למצוא את נוגה בלילה בהיר. רציתי לשלוח את האצבע ולמחות את הפירור הזה, הסרבני, שניסית לאסוף באצבע עדינה אחרי שגיליתי לך על עצם קיומו. אבל לקחת סוכריית תכלת קטנה ומרחת אותה מעל השפה העליונה, בצד ימין, מנסה לצייר שפם דמיוני, ואת האדומה הנחת על האף, ונזפתי בך, צוחקת, “מה אתה עושה, לא לשחק עם האוכל, בד באטמן!”
ובכלל לא קוראים לך באטמן, אבל זה השם שהמפקד שלך במארינס נתן לך, כי סבא שלך מרומא וסבתא שלך מנאפולי, והוא לא ידע איך לבטא את השם הזה, עם הג’י השקטה, אז הוא קרא לך סרג’נט באטמן. אחר כך התחלת לדבר על כל הספרים שהיית קורא בחדר, כשגרושתך השנייה הייתה תוהה בשביל מה, ואמרת לה, “כדי שאני לא אהיה טיפש כמוך”.
“הו,” לחשתי.
“לא, לא אמרתי לה את זה,” הודית, והסברת שהייתם ישנים בחדרים נפרדים, ושהעבודה שלך הייתה בנושאי מסים וחוקים.
“משעמם!” אמרתי.
דיברנו על מה שאצן עושה כדי להתכונן למרתון. הסברת שאתה היית מאמן את המוח. נזכרתי איך סיפרת לי פעם שקראת מאה ספרים בשנה. את רובם היית יכול לזרוק מהחלון.
מזגת שבילים צהובים ולבנים של רטבים על חתיכת העוף שהתייבשה בלחמנייה, כמו שהיית מצייר דיוקנות עצמיים או עוזר לאמא שלך להתאים צבעים עבור הבתים שהיא הייתה מעצבת, לפני שהיא התאבדה. כשסיפרת לי, יום קודם לכן, הושטתי את הידיים הריקות שלי אל הזכוכית ואמרתי שהייתי מחבקת אותך, אבל תיארת את הבחורה הבלונדינית שאבא שלך הביא, ואיך בגיל שבע־עשרה, האמא החורגת שלך הייתה מבוגרת ממך בשבע שנים. חשבתי לעצמי בעצב שהיא הייתה בגילי.
שאלתי מה היו שלוש המשאלות שלך. ביקשת לצאת מכאן, לראות את הבת שלך ולתת לה מתנה ליום ההולדת, ולקנות סירת מפרש שבה תשוט עם כל החברים שלך להוואי. קיוויתי שהן יתגשמו, למרות שידעתי שתוכל להפליג אולי רק כשתמות. תשוט באוויר על סירה שקופה, אולי תיקח אותי אתך. נרחף בין עננים, נתפעל מנוף של מי טורקיז ועצי דקל עם הפירות הטרופיים שאתה שונא, ואז תחזיר אותי.
אבל ידעתי שאחרי שנמות, לא יהיה כלום. כמו החושך שאתה רואה כשאתה עוצם את העיניים וממצמץ בקושי והעפעפיים שלך רוטטים, ואז אתה אומר, “זה כל כך מדהים,” ומתאר את תחנת הרכבת שהפכה למוזיאון ד’אורסיי על גדת נהר הסן, ואת התקרה הגבוהה שלה, שעשויה זכוכית, ואת כל היצירות של מונה והאימפרסיוניסטים שלך, והעיניים שלך מלאות חיים ואור, ואני רוצה לנשק אותן, שהחיוניות הזו תעבור גם אליי.
שאלת מה יהיו שלוש המשאלות שלי. חשבתי רגע וביקשתי ששני בני הזוג שלי ישתחררו מכאן, שאהיה סופרת מצליחה, ושאגור בבית יפה עם גינה ובריכה קטנה. הצעת שיהיו ליד הבריכה שפיריות ופרפרים, ויתושים, ואני מחיתי וצחקתי, ואמרת שיהיו שם גם ברווזים ואתה תאכיל אותם. וכבר דמיינתי איך נגור בבית הזה, הרגוע, עם הפרחים שלא ימותו לעולם, והשמש שתפזר קרניים נעימות על המים הירוקים הכהים, ואתה תשב שם, ותצייר לעצמך שפם מסוכריית תכלת ותחבק אותי.
אבל הרגע טבע בין כל הרגעים האחרים, וסיפרת על חבר שלך שעשה השתלת שיער, והראית לי חלקת שיער זעירה באחורי הראש שלך, שהשיער בה התחיל לנשור. וידעתי שזה לא מהסרטן, כי הם לא מטפלים בך, והשיער הכסוף המסורק שלך יפה מכדי שמישהו יגיד עליו מילה רעה. אז אמרתי לך שזה לא משהו ששמים אליו לב, והסתובבת בחזרה, הראש שלך מלא חלומות. באחד מהם רצת והתחלת ליפול, ואיזו פסיכולוגית חשבה שהנפילה מבטאת את הפחד שלך, אבל רק כשהתמסרת לנפילה, הפכת לחתול והמשכת לרוץ, לא נפגע לעולם. ואתה עדיין רוצה לרוץ, לחשוב שאתה רודף אחרי מישהו. הצעתי שתרדוף אחריי. צחקנו, ואמרת שאני קטנה ואתה גדול, ותתפוס אותי מהר, כי אני עכביש שינסה לרוץ על שמונה רגליים, אז אני אפול. ולא ידעת שכבר תפסת אותי.
צחקנו על רואד ראנר ו־ווייל אי קויוטי, ועל חומרי הנפץ של הזאב הזה, והאף שלו, ואמרתי לך, “מיפ מיפ”, וענית, “ביפ ביפ”, ולא יכולתי שלא לחשוב איך רדפת אחריהן ברחבי הדירה, קודם ירית בגדולה בזמן שהיא התחננה על חייה, אחר כך ירית בקטנה. גרושתך השנייה זעקה מבעד לקו הטלפון. הכרחתי את עצמי לחייך ולגמתי מהלימונדה, שהייתה חמוצה מתמיד. אמרת שלקויוטי יש כרטיס ביקור שהוא מראה לכולם, ושגם אתה רוצה כזה, וסיפרת איך כולם חשבו שאתה חכם רק בגלל שהיו לך עניבה ומשקפיים, אבל שבעצם היית משוגע.
לקראת הסוף, דיברת על הסוהרות שבאות לעבוד שם רק בשביל לראות בחורים עירומים נוגעים בעצמם, ושיש סוהרת אחת סוטה שאם היו שמים מכשיר לגילוי עקבות די אן איי על החולצה השחורה שלה, היא הייתה נראית כמו ציור של ג’קסון פולוק. צחקנו, ואחר כך נתת לי הרצאה ספרותית על היהודים והאיטלקים, ועל המקדשים היווניים שנשארו ברומא, ועל “יוליסס” ודבלין של המאה העשרים. דיברת על מטאפורה ואירוניה, והצעת לי לכתוב סיפור על אנשים שנהיים טיפשים יותר ויותר, ואמרתי “לא,” וחייכנו, וכל הזמן העיניים שלי צללו לתוך העיניים שלך ולא עזבו את הכחלחלות החדה, המוחלטת שלהן, כאילו הטלת עליי כישוף.
אמרתי, “תמשיך,” לא הייתי מסוגלת להתנגד לך.
התקרבת אל הזכוכית ואמרת שכיף לשבת כאן ולדבר, “הרבה יותר טוב מלהיות בתא. מה אני אעשה כשתלכי, אני בטח אבכה…”
“אני אחזור עוד פעם,” הבטחתי, מנסה להרגיע גם את עצמי.
סיפרת על הטלפונים הניידים שהוברחו פנימה לפני כמה חודשים, ועל האסיר הצעיר שהתקשר לסנטור, להודיע לו שהוא מתכוון להרוג אותו. שוב נהנינו מהבדיחה, והתעניינת בעלילת הסיפור הבא שלי. זכרת שהרעיון הופיע ברשימה ששלחתי לך, אבל לא רצית לבחור רק אחד, ואהבתי אותך בגלל זה. דיברנו על “צייד הצבאים”, ועל החלון שלך, שפונה אל אגף סי, ועל בית הספר התיכון שנמצא בסביבה, וקבעתי שאם תהיה מורה, כולם ירוצו לשיעורים שלך.
הזמן הלך ונשר מבין האצבעות שלנו כמו סוכריות תכולות או פתיתי שלג או הדם שנזל על רצפת הדירה היוקרתית שלך בערב ההוא, לפני שש־עשרה שנים. סיפרת על המחשב הגדול שהיה לך, עם המדפסת האדירה והמודם שהיית מחבר לטלפון, “אבל לא היה בו הרבה, רק קצת אינטרנט והרבה פורנוגרפיה,” הוספת בלחש. שאלתי אם אתה לא אוהב את זה, ולא התלהבת.
הסוהרת השחורה עברה מאחוריי ואמרה משהו, אבל לא הייתי בטוחה אם נגמר לנו הזמן, וגם אתה לא שמעת. בפעם השנייה זה היה ברור. קמתי, ואמרת שיש בחוץ דשא עם מקום לברביקיו, לאלה שבאוכלוסייה הכללית, ושחברה שלי תאהב את זה, או חבר שלי, לא הבנתי. אמרתי, “אולי בפעם אחרת,” וביקשת שלא אסתבך בצרות בסוף השבוע, עדיין יושב במדים הלבנים, גבוה כמו תקרת הזכוכית של תחנת הרכבת הישנה בפריז.
“אולי אתה תסתבך בצרות,” חייכתי. “נתראה ביום שני. ביי, קיוט באטמן”.
“ביי, סוויטי.” הבטת בי כשהנחנו את הטלפון.
הסתובבתי לאחור ונופפתי לך בחיוך ארבע פעמים בדרך החוצה, בזמן שחיכיתי שהדלת הירוקה החשמלית תיפתח, ואתה עמדת שם מאחורי רשת המתכת וחלון הזכוכית, ונופפת לי, וחשבתי שאולי אתה מחייך. יצאתי אל השביל שחצה את הדשא, מביטה בפרחים הוורודים הבהירים ובעננים האינסופיים ובמגדל השמירה האפור, שסוהר חמוש ברובה עמד בראשו. חיכיתי שהשער החשמלי ייפתח, ויצאתי אל דלת נוספת. החזרתי את תג המבקר הצהוב לסוהרת, שנתנה לי את הדרכון שלי. נכנסתי למכונית האדומה הקטנה כמו סוכרייה, ונסענו משם, החברה שלי ואני, מקשיבות למוזיקה נוצרית שקטה בקיי אס בי ג’יי.
ביום ראשון, אחרי הביקור עם החבר שלי, שאמר פעם שהיו צריכים להרוג אותך יום אחרי שתפסו אותך, קראו לי למשרד של עוזר המנהל. עברתי במסדרון עתיר פסלי צפרדעים, ונכנסתי אל חדר צונן, שם האשימו אותי בצילום תמונות במהלך הביקור. התגוננתי במילים נואשות, אבל הם לא הקשיבו. נאמר לי שלא אוכל לבקר עוד אף אחד. יצאתי משם בכתפיים זקופות, בלי להביט לאחור, המעיל האפור מתנופף ברוח העדינה כל הדרך החוצה, והרשיתי לדמעות לזלוג רק כשחזרתי אל המכונית ואמרתי לה בגרון משתנק, “הוא ימות לבד”.
אבל אז עוד לא ידעתי את זה.
אז דמיינתי שאנחנו שטים בבריכה השלווה, בין חבצלות מים, ואתה עוצם את העיניים שלך, ממצמץ ואומר, “זה כל כך מדהים…” ושפירית עוברת לידנו ועפה לשמיים, ואפילו פיסת זכוכית לא מפרידה בינינו לבינם.
דבר מה הקשור אל הגוף ובו
לפעמים אלו יהיו החיים שלאחר המוות: את תיסעי בעקבות גופך אל שולחן סמוך לים
ותושבי אליו, בשניים, ומשהו יוצב ביניכם, פירות מן המים, עירומים בצלחת צחורה. ואת
תחייכי כנגדו, משוחה בקרם חדש – תאחזי סכין, תשחקי בקש בקצה פיך, ובכוסך תשחה
כאצבע, פרוסת מלפפון. כל זה יתרחש אחרי שבעלך ימות עליך, אלו יהיו חיים שֶׁלְּאַחַר,
יאמרו לך שדבר לא יקרה לך מעצמו, ואת תקשיבי, תעשי כמיטב יכולתך לגרש מראשך
דברים שאינם במקומם, המילה שֶׁרֶץ, או לחשם הסמוך של הגלים. ותהיי מוכנה, בינך
ובינך, להישבע שראית בטוגנים תמנון מסתתר – נגוס מאחורי חזיית פרחים בריח כביסה
ידלוף, כהרגלו, לבך ושניכם תקנחו. קצות הפה, תגמרו הכול. אחר־כך תעמדי ערומה
בגבך בתוך הלילה, ספוגה מול מים שישחו גלים בחלון חדרו ותאמרי לו שאת צמאה.
ותדעי, בינך ובינך שהצמא הוא מפני דבר שבנפשך שגלש מגופך בעד הווילון בשעת
מעשה ותראי את הדבר, איבר של ממש, מפליג ממך והלאה במים השחורים. ובה
בשעה תבחיני גם בו, שאינו, ממרחק נטוע בקצף, זקור ומוכר, אפוף אד, צפוי
כמגדלור, ותכירי אותו לעומקו והוא יאותת אליך באורו שתבואי. ומכורח נעלם,
דבר מה הקשור אל הגוף ובו, את תגידי לו “עוד לא, עוד לא”, כך, פעמיים, ולא תבואי,
תיוותרי, בחיים שלאחר המוות, מפני איזה גוף שהוא כל העולם ושעודו רצוי לך,
על זיזיו ופתחיו וכל הדברים הניגרים ממנו, שאל סופו עוד לא ירדת.
הסתלקותם הסופית מן הבשר
אני רוצה להמליץ על שקיות ואקום לאפסון בגדים לטווח ארוך. שקופות,
סוֹדן בחוֹר טבורי שעוצב במרכזן, המתחבר אל שואב האבק הביתי. זהו
נקב ייעודי, בעדו יכול שואב מכל דגם לשלוק בזרבוביתו עד טיפת האוויר
האחרונה, תוך השמעת קולות יניקה. מכאן, נותר רק לפקוק בזריזות – הן
יקרות, אך משתלמות. שנתיים תמימות התהדקו סביב בגדיו של בעלי
המת במדפים העליונים, חולצת הפרחים ללא רבב. הייתה לי אחריו
מערכת יחסים. את הטרנינג ומברשת השיניים הלחה שהשאירה אחריה
דחסתי אל שקית מהסופרמרקט (קודם לכך אספתי אליה תפוחי יונתן,
מתוקים, ריחם נשאר בה) והשלכתי בלילה
בדיעבד הסתבר שהזיעה, כמו גם הדמעות וכמו הזרע – כל אלו חלחולם מעבר
לבדים – עמוק עד רחם, ואין זה משנה אם נספגו בך מן החי או מן המת.
גמילה אם כן, אטית, כפולה, דבר גופני מאוד, שלל תופעות לוואי,
פרפורים, פריחות, נסיגה הכרחית. אני רוצה להמליץ על שכיבות פרקדן
תכופות, עקביות, ערומות וחפות מתנועה, בגפך ובדלת מוגפת, שמטרתן
נידוף החומרים הזרים מן הגוף בעד לטבור, עד היפרדות מלאה ושיבתם
לאֶתֶר, עד הסתלקותם הסופית מן הבשר, שהוא, בדיעבד, מקור הייסורים.
ואין להסירו אבל הוא יודע דבר או שניים על חילוף, עיכול והפרשה –
לבסוף תוכלי לשוב ולהלך בו כבשלךְ, לא יוותר בו זֵכֶר
עכשיו משנותר הארון פנוי ממנו וממנו, יש מקום לדבר בנשירת פרחי
הדובדבן. את פרחי הדובדבן נושרים (ורודים ולבנים מענפים שחורים
כסדק), אני רואה כשאני עוצמת את עיני מחמת התענוג ומשום שהדובדבנים
הם בעיני הרוח. כדי שיתענג הגוף ויעצם, עד כדי נשירתם הרוחית של
פרחי דובדבן, נחוץ היה לו גוף שני, כלומר חיכוך, ולשם כך התלבשתי,
הילכתי אנה ואנה, פטפטתי בעד פי, סלסלתי בריסיי עד שנמצא לי. והנה,
מאז שנתרוקנו המדפים עד לובנם ונותרתי לגופי, הם נושרים מרצונם
לנגד עיני, לעיתים קרובות, יפים מתמיד. פרחים אלו, שהם מותו הרוקד
של הפרי, חצייתו הוורודה ונטולת הפחד אל קיום אחר – אני אוהבת
להביט בהם. אני מביטה בהם ומבינה.
-
* [כוכבית] הוא שם היצירה במקור. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
“תואילי לקרוא אותי בשם קורדליה”! אמרה בהתלהבות
“לקרוא אותך קורדליה! הזה שמך”?
“לא, לא בדיוק. אולם הייתי רוצה להיקרא קורדליה, שהוא שם נאה והדור כל־כך.”
“סתומים וחתומים לי דבריך. אם קורדליה אינו שמך, מהו אם כן”?
“אן שרלי”, גמגמה מתוך היסוס. “אבל נא לקראני קורדליה”.
(“האסופית”, לוסי מוד מונטוגומרי, עברית: י. פישמן)
לפני שהמריאו הורי בפעם הראשונה והיחידה מהארץ, שניהם היו בני ארבעים ואני בת 16, כתב אבא צוואה. יתמות היא נושא עדין, ואמא ואני עדיין לא לגמרי התאוששנו מההתפתחות שלי שחלה רק לפני חודשים ספורים.
בבוקר סומר של ראשית החופש הגדול, עדיין לבשתי פיג’מה כששתינו אכלנו ארוחת בוקר במרפסת הסבירה לי אמא שאם חלילה לא ישובו, אבא הכין צוואה והיא מונחת במגירת הגרביים. היא נקטה באותה קשיחות עניינית שהקדישה לפני חודשים אחדים לליבון נושאים מביכים כגון ווסת, הצורך בחזייה שמחזיקה והשימוש בתחבושות היגייניות.
“זה רק אם חס וחלילה וחס, שלא נדע, יקרה לנו משהו,” אמרה בדיפלומטיות מבלי לנקוב בשמו של הדבר ההוא. שלא ישמע ובטעות חלילה תעיר אימים יהודים פרועים, צפונים במחילות. שלא ישלחו חלילה טופר לתכלת בוקר אב התם שלנו. אל זהב חמסין ישראלי שלֵו.
“מה זה משהו, כאילו, שהמטוס שלכם ייפול?”
“חס וחלילה!”
“תחשבי שנייה בהיגיון,” לקחתי עוד ביס מהחביתה. “פייר אמא, את באמת מאמינה שלהגיד ‘חס וחלילה’ יעשה שהמטוס שלכם לא ייפול? זה לא רציונלי!”
“את אל תגידי לי מה כן רציונלי ומה לא רציונלי. רק תדעי לך דבר אחד, שהכנו בשבילך צוואה והיא מונחת בארון הבגדים, במגירה התחתונה. ושלא נצטרך, חלילה וחס. זה הכול!”
“אה, כאילו שאם תגידי עכשיו עשרים פעם ‘חס וחלילה’…”
“וזה לא איזה נייר שהולכים ונוגעים, שמעת אותי? תדעי שיש נייר מונח על כל מקרה שלא יקרה.”
“ואם במקום להגיד: ‘מקרה’ תגידי… לא־יודעת: ‘מחבל יחטוף אותנו לאוגנדה וירצחו אותנו’?”
“אלוהים ישמור! מה איתך?”
“או, נגיד: ‘המטוס שלנו יתרסק בהרי האלפים ונצטרך לאכול אחד את השני’? או…”
“שומר פתאים, אדוני! שלא תעלי על דל שפתייך, שמעת? על דל שפתייך…”
“אמא, אני בסך הכול מנסה להסביר לך: מילה לא יכולה…”
“את, תעשי לי טובה ואל תסבירי לי.” וכבר התרגשה עלינו אחת מסופות הפרצים שבסופן התנצלתי בזעף, דמי הכיס נשללו, נאסר עלי לצאת לכיכר, לצפות בפרק השבועי של “דאלאס” או גם וגם.
אני נאנחתי. כי זכותי להיאנח. והשתוקקתי, כי זכותי להשתוקק, והלוואי אמן שיקרה להם משהו. לא שימותו. שיתפוגגו. כדי שנתן רייק יאמץ או יתחתן איתי. לא החלטתי מה יהיה נפלא יותר: רציתי להקציף לו קרם בוואריה בציפוי סירופ שוקולד, שבדיוק למדתי לטרוף בתנועות קיפול עדינות ומרוסנות מבלי לשבור.
הוריי טסו לאירופה בטיול מאורגן. הם יבקרו בשלוש מדינות: הולנד, אנגליה וצרפת. הם יראו את מגדל אייפל וביום המחרת, אחרי התארגנות זריזה וארוחת בוקר קונטיננטלית בבית המלון, ייצאו לשדרות השאנז אליזה ששמען נישא למרחקים. הם יסיירו בין חנויות האופנה הנוצצות שכוכבי הוליווד קונים בהן תדיר ויטעמו באגט צרפתי ששמו הולך לפניו בין מטעמי המטבח הצרפתי. התפעלתי מאירופות המילים ומחופי הפלא. כמהתי שייסעו.
חודש לפני הנסיעה היו אזהרות ונאומים ארוכים על כל הדברים שמותר ואסור. לא לפתוח לזרים. לא לקחת שום חבילה מהדואר. הן עלולות להתפוצץ. ילד מירושלים איבד את היד ככה. לא לעשות שיחות חוץ. לרשום את ההוצאות שלי. לשתות הרבה כי אצלנו מתייבשים חת ושתיים ואפילו בלי להרגיש. הם קנו המחאות נוסעים והידקו שטרות אפורים ורודים וירקרקים שנראו עליזים וזרים כמו קונפטי, בגרביים לקרסול ובחגורה למותניים. הם אמרו שאי אפשר לדעת אם תהיה אפשרות לצלצל, אבל שישתדלו מאוד לכל הפחות לשלוח גלויה. הם קנו בולים ומעטפות דואר אוויר מפוספסות בכחול ובאדום. ווידאו שאני זוכרת לא לגעת בדברים שאני מוצאת ברחוב. לנעול גם עם המנעול וגם עם הלשון למעלה. כמובן, לא חלמו לאסור עלי להתאהב עד מעל הראש. מכל הקטסטרופות ההיסטוריות, טיטוס מלך רומי שהחריב את ירושלים, המטוסים המתרסקים, חמלניצקי, שודדים, כייסים וספטמבר השחור, ומה שקרה בנהרייה, ובניר־עם, ולילד מירושלים, לרחל הלר, לפקיד הדואר ולספורטאים במינכן, לעם היהודי, החמסין, הבצורת, הפוגרום, מעלות, מלון סבוי, חורבן שולי כל־כך אפילו לא עלה בדעתם.
באפריל, חמישה חודשים לפני שטסו לאירופה, פרסם הסופר שהערצתי, נתן רייק, את הרומן השלישי שלו: “כחל ושרק”. בספרייה הציבורית הצהיבו עותקים בלויים של “מרד הנפילים” שהווארד רוארק צחק וצחק בהם, ותור ארוך המתין לנתן רייק. לא היה לי סיכוי.
ביוני, בשבוע הספר, נכנעו הורי והרשו לי לקנות את “כחל ושרק” אפילו שספר כזה, סייגו, שואלים בספרייה ולא קונים. בליל קיץ חם חיבקתי בתור הארוך שהתפתל מול דוכן הוצאת “ברודץ־ערבות” בהמתנה לחתימת המחבר, את “כחל ושרק”. וכשטור הממתינים התקצר ונשף, לטשתי מבט פלצור בסופר שחתם וחתם לאנשים אחרים שעמדו לפני.
עיני הכותב היוקדות נישאו אל קוראיו. הוא חייך, חיוך קל ויבשושי, כששאל: “למי לחתום?” או “עם מי יש לי הכבוד?” לרגע חטוף חלף מבטו ותעה. נותרה רק אישה אחת לפניי, כשהלהבה פתאם שככה, רציתי לרוץ.
“עם מי יש לי הכבוד?” נשימתי נעתקה. תורי הגיע.
“אלמה ברנט.”
נתן רייק כתב בעמוד הראשון: “לאלמה היקרה, קריאה מהנה. שלך בידידות, נתן רייק, שבוע הספר שנת 1979”.
במקום לברוח, הלכתי. במקום לדלוק אחריי המשיך נתן רייק לשאול נערות אחרות: עם מי יש לו הכבוד?
כשהגעתי לתחנת האוטובוס הוצאתי את הספר מהשקית בזהירות כי להבת אש תכף תפרוץ ממנו ותכווה את אצבעותיי. כאילו ספר הוא כד ג’יני אטום שבאמת, באמת, אוצר את נפש כותבו ונענה רק לקריאת העיניים הראויות. לא סתם ככה ולא לכולם.
תחילה קראתי את הגב, (“בעט חד… באזמל של מנתחים… בעברית עכשווית ומודרנית… בוחן נתן רייק, יליד 1950, סופר ומחזאי… חתן פרס…”) בעמוד הראשון של הספר, לפני ההקדשה שלי, הודפסה הקדשה. ההקדשה האמיתית.
“לענת היפה, שהיא האביב והגשם היורד על העיר, באהבת אין קץ, נתן”.
טרקתי את כריכת הספר. שיבלע את ההקדשה הבוגדת הזאת שלו
בחזרה לַשְּׁאוֹל. שקרן.
שבועיים לפני הנסיעה לאירופה הגיעו המזוודות, בורקות בשיני אבזמים. נעלי פלדיום להליכה בפארקים המוריקים. כפכפים למקלחות זריזות. בגד נוח למוזיאון הטבע בו נחזה באוסף מרהיב ובמומיות של חכמי מצריים. תיק יד לקניות במחיר שווה לכל נפש בכל־בו “הרודס”, שבו מבקרים הלונדונים לצד תיירים מרחבי תבל. סוודר חם למזג האוויר ההפכפך. נעלי עקב לשייט רומנטי לעת ערב בנהר הסיין החוצה את עיר האורות, הלוא היא עיר האוהבים.
בכל פעם פתחתי וטרקתי את “כחל ושרק” כשההקדשה שלי עדיין נשאה את חיוורון עצבונה בדף השני. בכל פעם צצו המילים שכתב לאלמה. היקרה. בידידות. שבוע הספר. שבוע הספר; כי כבר בהקדשה גידר וסייג את היכרותנו החדשה. שלא תחבוט בכנפיים פראיות ותמריא, תטוס, תדאה ותחרוג גבוה מעל כיכר מלכי ישראל.
בחנתי באריכות את ה־ר' שלו. יקרה, קריאה, רייק. ואת ה־ל' הפותחת. מה היא מסמלת? שעמום? תנופה? אדישות? מרץ? חיבה? חיבה מיוחדת אלי? תשוקה? תשוקה עזה ויוקדת? פיתחתי עניין בגרפולוגיה. שאלתי בספרייה הציבורית מדריכים וספרי־תושייה: “איך לזהות בוגד”, “איך לדעת שיש אהבה”, “תשוקה, רומנטיקה ומה שביניהן”. התקדמתי לחליל ג’ובראן:
“אין לאהבה שאיפה אלא להתגשם”. “כל מילותינו פירורים שנפלו משולחן מחשבותינו”. העתקתי את המילים לנייר קלף ושרפתי את קצותיו בלהבת הגז. מפני שלא ידעתי מה עוד לעשות בהן, הדבקתי אותן לקיר. גיליתי את סוזן פוליס־שוץ ושיננתי את הספרים שלה: מילים על ידידות ומילים על אהבה. גם אותה הדבקתי לקיר: “החיים האלה הם שלך. קח את הכוח. לבחור מה שברצונך לעשות. ועשה זאת היטב. קח את הכוח. לאהוב בחיים את מה שברצונך לאהוב. ואהוב זאת בכנות!” חשבתי שזה גאוני.
ואז קראתי את ההקדשה שלי ואת ההקדשה האמיתית, המודפסת, בעמוד שלפני: “לענת היפה, שהיא האביב והגשם היורד על העיר, באהבת אין קץ, נתן”. ענת הלכה ושככה. ענת היא לא אביב ולא גשם. ומה גשם. מה גשם מה, אני האביב. הגשם. הלילה. אני הבוקר. מה היא, מה? והחיים האלה הם שלי. עשי זאת היטב.
כשאמא שאלה איך הספר וביקשה לשאול אותו, התחלתי לקרוא למרות האותיות שהיו עדיין חמוצות ומרות. העדפתי לחכות שההקדשה החורגת והבאושה שלו תנשור בסוף. אבל עוד יותר גרוע להשאיל. זה ביני לבינו. פרטי. ואי אפשר לסבול שאצבעות אחרות יעלעלו ושמילים ייאותו ויסתדרו, שסימני הפיסוק ומספרי העמודים יישמעו לקריאת עיניים זרות. לקחתי את העיתון השני מהערימה והתחלתי להיזהר מכייסים ומעיניים קוראות ובועלות שיפקיעו מה שמוען בשבילי ודוור רק אלי.
קראתי את “כחל ושרק” בקוצר רוח ובבדקנות חמוצה וחשדנית, קריאה מנדטורית. מַתִּי לתפוס אותו. אם לא את הסופר שמקדיש בדפוס לענת, אז טעות. קראתי והגהתי, מפני שאם נפלה טעות או נשמטה מילה, היא שייכת למי שמוצא ולא למי שהסופר התכוון. סופרים מתכוונים, סופרים מחברים ומקדישים, אבל לפעמים נאבד משהו. בטעות. ולאבדה אין בעלים. לנתן רייק לא נאבד דבר. חיפשתי ולא מצאתי. הגיבור, עמי, היה בדיוק מי שרציתי לפגוש. גבר החלומות שלי. בפעם הראשונה חבקתי דבר כזה: גבר החלומות. שאלתי את אמא אם היה לה פעם גבר חלומות. היא צחקה לעצמה.
בסוף הספר כמעט סלחתי לו. כתבתי לנתן רייק מכתב ארוך ויפה. כתבתי שחשבתי הרבה ולדעתי עמי הבין שאלו החיים שלו ולקח לעצמו את הכוח לבחור. הוספתי שלעתים קרובות אני מרגישה בודדה, בדיוק כמו עמי, אך לדעתי ישנם בעולם שני סוגי בני אדם: ישנו הסוג שגורם לדברים לקרות אך ישנם האחרים, מהסוג הנוסף, שמתבוננים מהצד. זה היה משפט ששאלתי קצת מספרה של סוזן פוליס־שוץ וקצת מג’ובראן, אבל שיניתי. ניסיתי להבהיר שגם אני האביב וגם אני הגשם היורד על העיר. העתקתי את המכתב לנייר מכתבים. כשבישמתי אותו הוכתם הנייר והעתקתי הכול מחדש. מדי יום בדקתי את תיבת הדואר. אחרי שלושה ימים פתאום צלצל ה.
“שלום, משפחת ברנט? את אלמה בבקשה.”
“כן? מדברת.”
“אלמה, כאן נתן רייק.”
הוא השתתק לרגע בהתחשבות כדי לאפשר לי לקרוס ולהתעלף. אחר כך גיחך ואמר שזה אחד המכתבים היפים שקיבל. אני מסקרנת אותו, אמר באגביות. לא סקרנתי אף אחד אף פעם עד אז. ואז שתק.
“הלו?”
לבטא “נתן” נראה נועז מדי, נמהר ואינטימי, כמו השם המפורש. לא העזתי.
“רגע, בובה,” רעש, רחש, לחש, סמך, סמך, מם, וקשקוש. “ניסיתי לקחת סיגריה והטלפון עף לי מהיד,” הסביר. הוא שאל אם ארצה להיפגש בקפה “רוול” ברחוב דיזינגוף בתל אביב. “מתי?” שאלתי בכמיהה. לא ידעתי אם זה גיחוך או רעש.
בפגישה – הייתי מודאגת ואז מאושרת כשנתן רייק איחר ברבע שעה, הלב שלי פעם במהירות מסחררת כל־כך, שאלמלא ישבתי הייתי קורסת על הרצפה – שאל נתן רייק אם קראתי את “ג’ונתן ליווינגסטון השחף”.
“סופר מעולה!” אמרתי. אפילו לא שמעתי עליו.
הסופר נתן רייק קרן אלי.
“אז תגידי… למה בעצם זה הרשים אותך?”
“טוב,” אלתרתי, “אני פשוט חושבת שכל אחד צריך, כאילו, לזכור שהחיים האלה הם שלו ו… אתה יודע, לקחת את הכוח, כאילו, לבחור? אני מתכוונת, לבחור מה שברצונך לעשות ולעשות זאת היטב, לדעתי.”
נתן רייק נראה מופתע. “בהחלט,” אמר ובהה בי במבט אומד.
“מה?” מלמלתי על אף שהגוף שלי ניחש כבר מה “מה” ורק אני עוד לא הבנתי. “כאילו, נראה לי שצריך לאהוב בחיים את מה שברצונך לאהוב ולאהוב זאת בכנות כזה?”
הוא הצית סיגריה, הנהן. הוא פלט ענן עשן מחשמל בפני. אמר שהוא מת על הראש שלי. שאני חמודה אמיתית ושאל איזה עוד סופרים אני אוהבת.
“סוזן פוליס־שוץ.”
“די, אל תהיי זבלנית! בבקשה! הקיטש הנחות הזה?” צעק. מבטים הוסבו לעברנו.
“תבטיחי לי שאת לא נוגעת בזה יותר!”
“כן! מבטיחה.”
“לא, אבל אלמה,” הסופר נתן רייק הנמיך את קולו כשהתקרב, “את נותנת לי פה מילה, כן?”
“בטח!”
הנהנתי והוא העניק לי חיוך מקסים. קרנתי לכבודו. שתקנו. ואז עדיין שתקנו. הסרתי בקפדנות שערה מהחולצה שלי. עדיין שתקנו. הוא הביט בחלון. הבטתי בחלון. ואז בזוג שלידינו.
“נראה לי שמילים זה סתם פירורים שנפלו משולחן המחשבות שלנו, אתה לא חושב?”
“מממ… אז תגידי לי, אלמה, יש לך חבר?”
“מה, לי? לא.”
“את עובדת עלי. אני מוכן להתערב שאת דלוקה על מישהו.”
“איפה, הבנים בכיתה שלי דפוקים.”
נתן רייק אמר שהוא חולה עלי ושאני בובון אמיתי. הוא צחק כשדיברתי, ולא אמרתי שום דבר מצחיק. הוא אמר שאני מסקרנת. בוגרת לגילי. שהכתיבה שלי במכתב רליגיוזית. ועכשיו, כשאני אומרת לו את הרעיונות היפים והמורכבים שלי, ברור עוד יותר כמה אני רליגיוזית. אמרו לי כבר שאני רליגיוזית?
“רליגיוזית” זה שמנה? רציתי להיות יפה, לא רליגיוזית.
בסיום הפגישה נתן רייק הזמין אותי לסדנת הכתיבה שלו.
“כמובן,” אמר והביט בעיניי, “אנחנו עושים מבחנים בדרך כלל. אבל את, מותק שלי, נראית סיפור אחר לגמרי. את נראית לי כמו אחת שיודעת לכתוב מהכוס. האם אני צודק, אלמה?”
נפערתי. נתן רייק פרץ בצחוק.
“חולה, חולה עלייך,” אמר והסתלק, משליך חמישים לירות על השולחן ומתעלם ממחאתי המבועתת.
בבית ביררה אמא איך היה. סיפרתי שדיברנו על ספרים. ושנתן רייק הזמין אותי לסדנת הכתיבה שלו והוא חושב שאני מתאימה אולי להיות סופרת, אמא. כן, באמת, הוא באמת אמר.
“מה את סחה?” קראה וביקשה בחומרה לא להתלבש עליו ושלא יתחילו לי עכשיו כל מיני ג’וקים בראש. כן?
“אני לא. אמא, תגידי: מה זה רליגיוזית?”
“איפה שמעת את זה?”
אמרתי שקראתי. אולי ב"העולם הזה"? אולי שם כתבו על דוגמנית שהיא חתיכה רליגיוזית? אז מה זה רליגיוזית?
“אני לא יודעת אם יש כזו מילה.”
“כן יש. היה כתוב שהיא רליגיוזית ומסקרנת.”
“מי?”
“הדוגמנית. ענת נדמה לי. אמא…”
“נו, מה?”
“אבל תהיי אובייקטיבית: נגיד שלא היית מכירה אותי ולא הייתי הבת שלך ונגיד כזה שסתם היית כזה רואה אותי נגיד במקרה ברחוב.”
“ונגיד, ונגיד, נגיד. נו?”
“אז הייתי מסקרנת אותך?”
“מסקרנת?! מה יש פה להסתקרן?”
“אז אם כאילו נגיד היית הולכת ברחוב ולא היינו מכירות?”
“מדוע שאחשוב עלייך אם איננו מכירות?!”
“אוף, אמא! אז כשאת כן מכירה אותי.”
“אני חושבת שאת צריכה להיות יותר מסודרת, לשים יותר דגש על השיעורים, במיוחד בחשבון ובאנגלית,”
“אבל לא כאלה דברים. אני מסקרנת? אני יפה, נאה, רגילה?”
“יופי זה דבר פנימי, ואילו היית תלמידה קצת יותר טובה ויותר מסודרת, ומקפידה לאכול, כפי שאני שוב ושוב אומרת, יותר ירקות ופירות ופחות שטויות, היית יכולה להראות נחמד מאוד, מפני שפנים נאות בסך הכול יש לך.”
על סיפון המעבורת שתיקחנו דרך תעלת למנש מצרפת נוכל להשקיף על האי הבריטי שנגלה לעינינו לראשונה. עם נחיתתנו על אדמת הממלכה הבריטית ייקחנו האוטובוס לעיר הבירה, לונדון. את יומנו הראשון באנגליה נפתח בתצפית על התמזה ובית הנבחרים.
הילה הגיעה לפגישות סדנת הכתיבה כשגלגיליות הדוקות לרגליה ברצועות אדומות. את תרגיל הבית שנתן רייק הטיל עלינו: לכתוב טקסט עם הזרה, הקריאה בטון הדיקלום המרצין שבו קראו בבית הספר מידי אביב: “יזכור עם ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים”.
נתן רייק שתק לפני שקולו נבע, לחשני, “אני לא צריך את תיאורי הטבע.” וגבר לשיטפון בוץ: “וגם לא את החלומות המזוינים שלך, בובון. חלומות משעממים את הקורא. ולא מזיז לי כמה את חושבת שהם מורכבים.” עכשיו צעק.
קינאתי שלה קרא “בובון” וריחפתי כשביקר אותה. בפינת החדר מישהו צחקק מבועת. נתן רייק עט על הצוחק. ירון. עמדתי במילה שנתתי לנתן רייק. לא נגעתי בסוזן פוליס־שוץ. זכרתי אותה על־פה. ירון היה מסוג בני האדם שעושים. העולם הזה היה שלהם. ואני מהסוג השני.
“ירון, חמוד, תעשה לי את זה, אתה! בוא נשמע,” ביקש נתן רייק.
ירון כחכח.
“הזרה מאת ירון אללוף.”
נתן רייק נע קלות.
“היה זה יום גשום והכביש עמוס במכוניות ובנוסעים ממהרים,” קולו רעד. "צמתה של דנה מושלכת הייתה לה על כתפה ומחשבותיה נדדו להן מהטרמפ שתפסה חזרה מהבסיס לבית המצפה לה. הנהג הזר שנאות להסיעה העדיף להאזין לשידור הרדיו, אך דנה לא מצאה עניין בדיווחי החדשות והניחה למחשבותיה להתפזר ולמבטה לבהות במכונית הסמוכה. לפתע חשה במגע יד הלופתת את ברכה.
לבה התכסה באחת צינה קפואה! אך מייד התעשתה והשיבה לעצמה את עשתונותיה.
‘היי, חוצפן שכמותך! מה אתה חושב לעצמך?’ קראה דנה ברוגז ובתקיפות, ‘שלא תעז לשלוח לי ידיים, אתה שומע? נבל!’
‘סליחה,’ גמגם הנהג שהעניק לה טרמפ במבוכה, ‘סלחי לי, אך הן תראי, אני נכה. לצערי, זו הפרוטזה שלי שנגעה בך ולא יכולתי לחוש בכך. נפצעתי,’ התוודה חרש, ‘בקרבות הפריצה לירושלים.’
לחייה של דנה האדימו כסלק. ‘אתה גיבור ואני הרי האשמתיך לחינם!’ עיניה הכחולות והיפות מלאו בדמעות חמות שזלגו על לחיה מבלי שתוכל עוד לעוצרן. ‘אנא,’ גמגמה בנימת תחנונים, ‘אנא, חייל גיבור, סלח לי.’"
“וואוו,” מלמלה הילה.
נתן רייק התמקד בעט הפרקר השחור שלו.
“טכני,” העיר.
“טכני,” חזר וגנח. הוא עצם לרגע את עיניו, לפני שהסביר: “אני לא שומע פה תשוקה. הוא מלטף לה את הברך, אוקיי? זוג סגור במכונית, אחלה? אינטימיות. רומנטיקה. ואתה מתאר לי ארוטיקה כאילו… כאילו זה רשימה למכולת… בחייאת ראבק, ירון! אני מבקש. תרביץ את זה עכשיו, אבל ברגש. אבל מהלב,”
– “עכשיו?”
– “אי אפשר לכתוב עכשיו פתאום…”
– “נכון, נתן! אי אפשר!”
לא האמנתי שהם מתווכחים איתו. אני לא יכולתי אפילו לקרוא לו בשם. מה שאילץ אותי לא לפנות אליו לעולם מפני שלהגיד “נתן רייק” נשמע מטופש ורשמי.
“אפשר,” נהם נתן רייק, “תן לי עוד פעם את התיאור והפעם אני רוצה שיעמוד לי. קאם און, שוט.”
החדר נרעש.
“אני מחכה…”
“נתן, אבל אני לא מבין מה אתה רוצה”.
“אני לא רוצה שתבין, מתוק. אוקיי? תעשה לי את זה מהלב. אתה איתי, ירון?… קדימה. תתחיל, עכשיו, כן! כיתה!” רעם נתן רייק כשהמיה נרגשת התאבכה במחאה, “בלמו, תודה! ירון?.. אני מקשיב. תן גז, הוא מלטף לה את הרגל ו…?”
“לא יודע… אולי ‘וידו נעה’?”
“מה אתה, שואל או כותב?”
“אני, אה, כותב…?”
“אם אתה כותב, יימח שמך, תכתוב, כוס אממו, תכתוב! אינעל ראבק, בתשוקה, בפאשן, מהלב!” שאג נתן רייק בתסכול, מתאמץ לגבור על צחוק האימה, “תכתוב! לא בחוסר ביטחון! אני מאוד מבקש אותך, אל תהיה לי פה נקבה, בסדר? אני מבקש! אם אפשר. אתה מסוגל?”
“לא.”
הצחוק פסק באחת. ירון, חיוור, בהה.
“הבנתי,” אמר נתן רייק, “חברים, מישהו מוכן להמשיך?”
“מישהו פה מסוגל להמשיך?”
עיניו הלוחשות סרקו את החדר לשווא.
ירון גרף את מחברת הכתיבה שלו והשליך אותה לתיק.
“שב,” נהם נתן רייק. “מה יש לכם? מה?! תלמדו אחת ולתמיד להגיד כוס, פות, תלמדו לתאר רגש.” הוא נשמע מפציר, משווע ונזקק שרציתי להאכיל אותו, לכתוב בשבילו ולהקציף לו בוואריה, השתוקקתי עד שהתפלק לי מבט נכסף. פתאום אמר, “אלמה, גם את, אלמה.” העולם התכנס כולו בעיני השוקולד שלו. ובסוזן פוליס־שוץ. ושני סוגי בני האדם שיש בעולם. נתן רייק השליך בסוף את הפלצור ואני הייתי חייבת.
“הלהט אחז בירכיה, כשהניחה לידו לטפס מברכה לעור הלבן והרך עד לתחתוני הכותנה הלבנים שלבשה,” אמרתי באומץ.
“נהדרת! תמשיכי!”
“ידו חדרה, מעיזה, מבעד לתחתונים וליטפה את ה…”
השתתקתי.
“לא לפחד,” הפציר הסופר נתן רייק.
אבל לא ידעתי. לא היה לי מושג את מה מלטפת היד. אף יד לא טיפסה מברכי אף פעם. הגעתי לקצה העולם.
“אלמה, את לא מסוגלת להגיד ‘כוס’?” תבע נתן רייק בתסכול כשנאלמתי. מבטו סבב אותנו, “אתם צעירים מדי בשביל להיות כל כך פוריטאנים.”
“כ…” חירפתי את נפשי בטעות ונבהלתי כל כך, שהעמדתי פנים שזה היה רק שיעול.
נתן רייק נעץ בי מבט. בכמיהה? בייאוש? בתחנונים? לפני שהחלטתי נקרשו לבוז. אל תעשי טובות.
“כוס,” אמרתי באימה. נכנסתי לשוונג. “ידו חדרה דרך תחתוניה לכוס שלה, אצבעו ליטפה ברכות את הכוס שלה, היא גנחה בהנאה, שפתיה נפשקו ולשונה הוורודה ליקקה אותן כשלפתה בתשוקה את פרק ידו והחדירה את אצבעותיו פנימה, ‘עוד’, התחננה, ‘עוד’…”
המשכתי בהתלהבות: כוס, דגדגן, רטיבות, שערות ערווה, אנחות, גניחות. פטמות. אומנות מספריית “רמדור” ומורות תמות מהוצאת מ.מזרחי. ג’יין אייר, סקרלט אוהרה ורט בטלר. כולל הווארד רוארק, שעדיין צחק. הכול ביחד: סנדי ודני You’re the one that I want, ומשחר עד לילה לא ישקוט, לא ירגיע, הגן. פקחתי את עיניי. אפילו לא הרגשתי שנעצמו. אבל עכשיו פקחתי אותן בפעם הראשונה לתהילה. למחיאות הכפיים, להסכמה, לאמן. לחיוך הקל של נתן רייק ולחום מבטם של 15 התלמידים והתלמידות בסדנה שלנו, נשמתי עמוק וחייכתי אליהם בביישנות מסוחררת.
אני מתפתחת. ההסברים המחוספסים משיחת הווסת שבו וצלפו. אני מתפתחת. זה טבעי. זה נורמלי. אני צומחת. זה ביולוגי. ככה זה בגיל הזה, טיפש־עשרה, שומעים מוזיקה בקולי־קולות, מתפתחים ומתפתחות. עד לקצה רחוב גיבורי הגטו מתפתחת. עד אברשה המנוח מחרישה אוזניים וכולם שומעים.
“טוב מאוד, אלמה. חברים, לחזור על התרגיל, נתראה בשבוע הבא.” נתן רייק כיתף את התיק שלו והתפוגג.
כולם עדיין בהו בי, מוקסמים. חייכתי חיוך זוויתי ומתנצל למחצה: אוקיי, כן. לא צריך לעשות כזה עניין. בואו לא נתרגש כל־כך?
“שרמוטה”.
רק אז הבנתי. זו לא הייתה תהילה. מה שראיתי היה חלחלה ובוז. אספתי בהלם קר את הקלמר וטפחתי על הניירות כנגד השולחן כדי שיהפכו לערימה.
“בטח,” אמרה הילה, “תעשי את עצמך חירשת. למה לא? את זונה, אלמה. אין לך שום כבוד עצמי. תתביישי לך. חתיכת שרמוטה. זה מה שאת.”
הילה הידקה את אבזמי הגלגליות האדומות ועקפה אותי כששייטה לדלת, מסכלת את התכנית שלי לצאת בכבוד ליילל בחוץ. “חכי שנייה,” ירון החווה למעני פנטומימה של סימן הקאה לפני שמיהר אחריה.
“החדירה את אצבעותיו!” צרח מישהו במסדרון וצחוק שאג בתשובה.
בתחנת האוטובוס האטה לידי מכונית לבנה.
“מה, מחכה?” שאל נתן רייק. זה נשמע מלגלג ומחמיא, כמו כל דבר שאמר לי. כאילו אני מפקששת, טועה ושוגה, אבל שגיאה מקסימה. כאילו לחכות לאוטובוס זה חמוד ולא סתם מעשה רגיל שכולם עושים. השתדלתי לרוב להבין איפה טעיתי, אבל רק כדי להצליח לשוב ולטעות מפני שזה כל כך מצא חן בעיניו. עכשיו רציתי לא להיות. להיאבד באמת, שאף מגיה לא יוכל למצוא.
נתן בהה בי. “נתת את כולך היום,” אמר. התמקדתי במרפסת הבניין מעבר לכביש.
“בואי, בובון. ניקח אותך הביתה.”
פרץ החביבות הקים אותי לתחייה. “לא, תודה… זאת אומרת.. לא צריך… באמת, האוטובוס שלי עוד שנייה מגיע.”
“חאלס, אלמה. כנסי, נו. כנסי כבר. די…”
פתחתי את הדלת במבוכה ובצייתנות והתיישבתי.
“מה?”
“מה ‘מה’?”
נתן רייק חייך והשתלב בתנועה. משכתי את הקוקייה, פיזרתי את
השיער והתרווחתי בכורסה של ענת, שהיא הגשם היורד על העיר וזו שאותה הוא
אוהב, והקדיש לה. אני זאתי שקריאה מהנה. בידידות. שבוע הספר. כבר לא
הייתי יפה יותר. לא חמודה. לא רליגיוזית ולא מסקרנת. אצבעותיו של נתן רפרפו
על כפתורי הרדיו “היה זה יום גשום והכביש היה עמוס נוסעים טרודים,” חיקה
פתאם את קולו של ירון בפאתוס מתנשף. הצחוק התפרץ לי בצווחת ענות.
“והגבר שישב לידה העדיף להאזין לרדיו!” קרא נתן במצוקה תיאטרלית, גנחתי מרוב צחוק, זה הפך למצחיק יותר. נתן לכד את רשת ג' וכשהקולות הגבוהים של הבי־ג’יז רעמו במכונית:
"Here I lie
In a lost and lonely part of town"
נעשה הכול פתאום נינוח ויכולתי להיות איתו נתן, כשגיחך:
“והיא לא מצאה עניין בדיווחי התנועה!” “איך לעזאזל קראו לה? אנה?” וכששר, עם רשת גימ"ל: "Holding you
Loving you, loving you
Tragedy"
“תשירי, ‘It’s tragedy’,” נתן נגח את כתפו בכתפי.
“נורא נוחים פה הכיסאות,” אמרתי באימה.
“לאבא שלי יש מכונית יותר קטנה. היה לו דה־שבו אבל עכשיו החלפנו בדיוק לסובארו….”
“כמו לחצי מדינה. הא־הא…”
“מאוד נהניתי מהשיעור היום. אה, בעצם כבר אמרתי לך…”
על מה ענת, שהיא האביב והגשם היורד על העיר, מדברת איתו? גם לענת הוא שותק ככה? רק ספרים הוא מקדיש לה או מקדיש לה בכלל? ואיך עשתה שככה היא, גשם?
אמרתי שזה כאן, וממש תודה. נתן בלם בין הצללים האפלים של הבוגנוויליה למשוכות צבר הפרא.
“אז פה את גרה?”
“כאילו, דקה מכאן. זה ממש בסדר, באמת שאתה לא צריך…”
“לכולם את אומרת לזרוק אותך ושזה ממש בסדר?”
בצומת מאחור צפר מישהו בזעף.
“סליחה. רק לידך אני נהיית ככה. אוי, נתן. הוא מתעצבן באמת, אמא’לה, בוא ניסע. בבקשה, תיסע”.
הנהג מאחור התקדם לעברנו ודפק על שמשת החלון בצד של נתן. התכווצתי במושב כשנסע ישר בחושך. אמרתי את שמו. בפניו. קראתי לו. אמרתי: כוס. ואמרתי “ידו לפתה בתשוקה” ו"החדירה".
“הנה, זה פה. ממש תודה. תודה, אז.”
“זהו? את כבר בורחת לי?”
“מה, אבל אני לא בורחת.”
“את כל הזמן בורחת לי, אלמה. מתוקה.”
“לא נכון”
“אוקיי,” אמר פתאום קצר רוח.
“מה אוקיי?” רציתי להמשיך להתווכח, אם אני בורחת ולמה. אבל נתן שאל בחדות, “הגענו, לא? תחנה אחרונה.”
הוא כמעט זרק אותי מהמכונית. הפכתי מבורחת לנטפלת. שמתעלקת ומתעקשת לשבת אחרי שאמרו לה ללכת. זו שלא מבינה רמזים ולמה מתכוונים, גם אם אומרים בפה מלא.
ניתרתי החוצה.
“מחרתיים הורים שלי טסים לחוצלארץ”, מוללתי את רצועות התיק. “אז אם בא לך, כאילו סתם, לקפוץ או משהו”
נתן אמר ברוך: “בטח שבא לי” וכבר לא כעס ככה.
הבית הלם. ערב קיץ נטפל לשמיכת הפיקה הנוקשה. אני רליגיוזית. מבעד לתריס מסכי טלוויזיה כחלחלים נצצו. אני רליגיוזית. בנמל התעופה בן־גוריון נעבור את הבדיקות הביטחוניות בדרכנו לטיסה. מייד אחרי הנחיתה נירשם במלון ואחרי התרעננות קלה נצא לסיור ראשוני בעיר. נראה את שדרות שאנז אליזה, נלקק גלידת ערמונים בגני טיולארי ונערוך הכרות ראשונית עם כרך האורות הגדול ששמעו יצא למרחקים. נסיים בארוחת ערב במסעדה על גדות נהר הסיין. למי מאיתנו שירצו תתאפשר הפלגה לילית רומנטית בתוספת תשלום.
ביקשתי שיעירו אותי כשיצאו, הטיסה עמדה להמריא בשש לפנות בוקר והם כיוונו שני שעונים והזמינו השכמה לחצות הלילה ליתר ביטחון. אבל כשאמא ניסתה להעיר אותי ולהיפרד, מלמלתי והמשכתי לישון.
ברבע לשבע בבוקר שתי כוסות קפה נקיות המתינו לייבוש במטבח מסודר ונקי ועל השיש הונח פתק נרגש. “יצאנו לדרך!” הוצפתי אושר מסחרר.
הבית היה מוכן. ואני התקלחתי. חפפתי את השיער פעמיים. השתמשתי במרכך. שמתי טיפות מהבושם של אמא. בנקודות הדופק, בדיוק לפי ההוראות ב"מ־12 עד 16, מדריך לנערה המתבגרת". אבל הלב שלי דפק בכל הגוף. חיכיתי כשנתן לא הגיע. וכל הערב, כל הלילה נתן המשיך, המשיך, והמשיך לא לבוא. אולי הוא שכח שהזמנתי אותו? אולי התחרט. אולי סתם אמר מתוך נימוס שישמח לבוא ולא התכוון. אולי מהנימוס אמר, בשביל לא להעליב. אולי דמיינתי. אחרי שעתיים כשצלצל הטלפון, לפתי את השפופרת כאילו כל חיי זורמים בקילוחים מנקביה השחורים.
מעבר לקו שאגו הוריי שפריז פנטסטית ובכל השאנז אליזה הזה לא מצאו מעיל אחד הגון. מעיל אחד‼ הכול אצלם עם פרווה וגועל נפש. וגם המחירים לא באים בחשבון. אבל ראו את היהלומים במצודת לונדון. משהו לא רגיל. יספרו כשישובו ארצה. חוויות בלי סוף. “ומה נשמע בארץ? יש חדש בארץ?” אז למה יש לי קול של תשעה באב? מה זה, אני מתגעגעת? נו, גם הם מתגעגעים מאוד. אבל מכייפים וקנו לי תיק משגע לבית הספר ועוד כמה הפתעות. סוד. לא מגלים. שתהיה לי הפתעה. שאדליק את הבוילר. ושלא ימצאו בלגן בבית. כן? הם לא רוצים להיכנס למחראה, כן? ושלא אדאג, כי אחרי שהאווירון נוחת עוד יש אלף ואחת פרוצדורות בנמל התעופה. אי אפשר לדעת אם לא יעצרו אותם אולי לבדיקה במכס. עלול לקחת זמן, הפרוצדורה במכס. שלא אדאג. ושאלך לישון. ממילא יגיעו לכל המוקדם בשלוש אם לא בארבע לפנות בוקר. במידה שהאווירון בזמן ימריא, בזמן ינחת. ואם הם לא יתעכבו בלוד בנמל התעופה ולא יעוכבו במכס ובעניינים שיש. אז נתראה מחרתיים, כן? רק בלילה לא לשים את השרשרת, שיוכלו להיכנס לפנות בוקר.
“בסדר,” אמרתי, “בסדר! אוקיי!! בסדר!”
למחרת ניקיתי את הבית, כשנתן צלצל. “אלמה’לה,” אמר, “תגידי, באיזה יום קבענו?”
“אתמול!”
נבהלתי שיצא לי קול כזה, מתריס ומתלונן.
“לא נורא, זה בסדר.”
“אז מה, אכזבתי אותך, הא?”
“זה בסדר.”
“בחיי שלגמרי פרח לי מהראש. תהרגי אותי! פתאום אני ככה תופס את עצמי: 'רגע־רגע, מתי בעצם.. יא.. שמתי לך ברז־ברז, הא? את בטח שונאת אותי. את רוצה לרצוח אותי, מה? איך אני יכול לפצות אותך, אלמה?”
“זה לא כזה משנה.”
נתן התעקש. הוא אמר שהוא בדיוק מתראיין לאיזו תכנית, הוא ביקש שאקפוץ. זה יהיה מעניין בשבילי, הבטיח. חוויה. לראות אולפן טלוויזיה זה יכול להיות מעניין בשבילי. לא? היה לו רושם שאני נערה שמתעניינת. לא נערה שטחית. אבל אם בטוח שאני לא מעוניינת… “אז כן? בסדר. יופי. אחר כך נעשה משהו נחמד ביחד. זו הפתעה.” ושוב, מכל הלב. באמת שבלי כוונה וממש חבל לו שאני כל כך מאוכזבת.
“אני לא כזה יכולה להרבה זמן רק,” גמגמתי, “כאילו, תודה. רק אני חייבת הפתעה קצרה יחסית, כי הורי חוזרים ארצה מחר בבוקר. ואני חייבת לעשות מלא דברים, הם ירצחו אותי אם ייראו את כל הבלגן.”
אחרי שעה עמדתי באפלת בועת האור שהקיפה את נתן כשהתראיין. צפיתי בו טבולה בחשיכה שבה נעו צלמים ומצלמות מגושמות שחורות החליקו על חוגת גלגליהן. לרגלי כבלי חשמל. נבלעתי בצללי האולפן שהפליא בכיעורו מול בועת האור שבה הסב נתן מול המראיינת, מאופר, בכורסה פרחונית, מדבר על ההשפעות על כתיבתו. פתאום גער בי צלם שבלוריתו לבנה ופרועה: “מה את מסתובבת פה איתו? לכי הביתה, ילדה. לכי לבית ספר!” מישהו שלראשו אוזניות היסה אותו ואני נסוגתי עמוק יותר לחשיכה ולצללים.
אין בית ספר, חשבתי במרי, החופש הגדול עכשיו, דביל.
נתן חלף בתנופה כשקם והופתע: “אלמה?” כאילו לא הזמין, ביקש והפציר שאבוא. כבר הסתער ליציאה מהאולפן. במהירות התכלית נכנס למכונית. העיף מבט אומד בחניון ורק אז לחץ על כפתור הנעילה ואפשר לי לתפוס את מקומה של ענת. שהיא הגשם.
“אלוהים, אלמה,” “שפכת על עצמך בקבוק או דה קולון שלם? מה איתך? את מחניקה. אי אפשר לנשום.”
אולי לא הבנתי. שוב? אולי לא הזמין אותי? ולא התכוון שארוץ אחריו, שאדחף לו לאוטו? נתן פתח את החלון ונופף במחאה לאוורר את אדי הבושם. הופתעתי כשפתאם נגלתה כיכר הצבר והבוגנוויליה.
“אה, מה, נוסעים אלי כאילו?”
“הזמנת אותי… לא? אני טועה?”
“אה… לא, כאילו. פשוט”…
הוא חנה מאחורי המכונית של אבא וכיבה את המנוע. “מה עכשיו הסיפור, אלמה?”
“לא, רק חשבתי ש– אמרת שזו הפתעה. פשוט חשבתי שנוסעים לאן שהוא, לא שאכפת לי ש–”
“נסענו ל’אן שהוא', לא? בובון, הייתי בכיף מזמין אותך לגלידה. אבל את כל־כך תשנאי אותי אחר־כך כשיכתבו עלינו ב’העולם הזה'.”
האפשרות המושלמת, שצילום שלי – לצד הסופר נתן רייק יופיע – יופיע בעיתון, הקסימה אותי עד שהשתנקתי.
“אני מכיר אותך, אלמה. את יודעת שאכפת לי ממך, נכון?”
הוא בהה ברחוב השקט ובכביש השחור שפיתולו העמיק מולנו לפני שרכן וקירב את פניו סנטימטר מפני. “את יודעת שאכפת לי ממך?” שאל. הנהנתי. שפתיו התפתלו בחיוך זעיר לפני שנגעו בשפתיי. ידו לפתה את העורף שלי כשנרתעתי והדביקה אותי לפניו ולשפתיו. “תפתחי כבר,” מלמל כשהידקתי את פי. לשונו ליקקה והתפתלה על צווארי ופני, אצבעותיו לפתו ומחצו את עורפי. הוא נאנק.
“כמה בושם שמת, תגידי לי?!”
“היה כתוב ב–”
“ההורים עדיין בחו”ל?"
הנהנתי. פני דביקות ועורי בער מחיכוך הזיפים. התלבטתי מתי מנומס לנגב את כל הרוק שהגיר, זה יכול להעליב אותו, אם אנקה את הפנים.
“הם חוזרים מחר, כאילו הלילה לפנות בוקר, אני לא יודעת בעצם אם זה נחשב היום או מחר…”
“אז מה את אומרת, שניכנס?”
“מה, אלי?” צחקקתי, היסטרית. “בטח, כאילו, אפשר, כן.”
סובבתי את המפתח במנעול הדלת, פעמיים. הבית היה חשוך. ניגשתי להרים את התריס, אבל נתן אמר “בואי.”
קפאתי. “שנייה” אמרתי, “אני רק..”, נתן נצמד אלי. “את יודעת שאני נמשך אלייך,” נהם. השפלתי מבט לרצפת הסומסום וסקרתי אותה בעניין.
“את לא מאמינה לי?”
“לא,” אמרתי. מפני שהתביישתי להגיד כן. ושלא יחשוב שאני שוויצרית. וכדי שיתעקש, ויגיד עוד ועוד. יסביר, ויפרט וייתן דוגמאות, וישכנע. עם נימוקים.
אבל נתן רייק לא הסביר. הוא נהם, גנח ונאנח. השפתיים שלו נצמדו לשלי. לשון עבה נדחקה לי לפה וידיים לבגדים. נתן פשוט חלץ והתיר, שלף ופשט, סילק והסיר.
עד שקמנו מהרצפה ואספנו את הבגדים. רכסנו רוכסנים ואבזמים בשתיקה, כפתרנו כפתורים בדממה, חגרנו, התעטפנו, עטינו והחלקנו, סייגנו וגידרנו, גרבנו. נעלנו. שרכנו ועדיין שתקנו.
“שנשתה משהו, לפני שאזוזה?” הציע. הוא כחכח, “סתם כוס מים או סודה קרה, אם יש. רק תפתחי חלון, את חייבת ללמוד להשתמש בבושם, אלמה’לה. ברצינות.”
צעדתי בנוקשות למטבח. הוצאתי שתי כוסות ומזגתי פטל. פקקתי את המיכל. טיפה ניגרה לשיש. סובבתי את ברז המים ומילאתי מים. בהיתי בענן המאדים.
מפתח שרט את הדלת. ציר יילל. אמא ואבא חזרו מאירופה, צמאים, רעבים ונלהבים, עייפים אך מרוצים. הפרוצדורות לא ארכו שעות כמו שחשבו. סתם הזהירו אותם שמחכים למזוודות ויש תורים. הבטיחו הרים וגבעות. והנה, במכס אפילו לא רצו להעיף מבט במזוודה. לא בודקים בכלל. הפקרות ממש. יכלו להכניס ארצה את כל אוצרות ספרד ואיש לא היה מבחין! ואבא דווקא הציע, שאל אם לא צריך שום ביקורת, ושם הפקיד, שזה תפקידו, כנראה היו לו דברים חשובים יותר לעשות. היה שקוע בפטפוטים עם איזו חתיכה ואמר “תעבור, תעבור!” ככה!
כשחזרו בעשר בלילה מאירופה עמדו הלומים בכניסה כשמשולחן הפורמייקה במטבח התרומם הסופר נתן רייק, ג’יני מכד, מרגלית במעי הדג. לרגע מחריד בהו כולם בלא מילים.
“ערב טוב,” התעשת נתן רייק והושיט את ידו באדיבות, “נעים מאוד, נתן. נתן רייק,” הוסיף כאילו לא ברור שכולם יודעים, “מקווה שאני לא אורח לא קרוא…”
“חלילה!” השיב אבא והניח את המזוודה הנעלבת בכניסה, כדי להושיט את ידו ללחיצה.
“שמענו עליך בלי סוף,” הוסיפה אמא.
נתן חייך.
“וללא ספק, גידלתם בת לתפארת, אני מוכרח לומר.”
כולם הביטו בי.
“קיבלת קומפלימנט, אז אמרי תודה.” אמא העירה.
“זה בסדר,” נמרצות נוספה לטון האדיב והזהיר של נתן, “רק חזרתם. אני אאחל לכם ערב טוב, וברוכים השבים, כמובן! ניתן לכם לנחות בשקט, להתאקלם”.
“לא, לא. אין צורך, לא צריך לברוח! תשתה משהו”.
“אני, כמו שאומרים, כבר שתוי ואכול. תודה מקרב לב! אולי בפעם אחרת. ודאי תהינה הזדמנויות. הלוא אתם מגדלים לי פה מתחרה רצינית,” וכבר גרף את צרור המפתחות שלו מהשולחן, “מקווה שביליתם יפה”.
אבל אבא רצה לערוך היכרות, עד שנזדמן סוף־סוף, “אני מאוד מודה בעד הזמן והסבלנות שאתה מקדיש לבת,” אמר.
“באמת, מאוד יפה מצידך,” הוסיפה אמא. “היא כל כך אוהבת את הספרים שלך. מה זה? היא מעריצה שלך! אתה לא מתאר לך כמה אתה תורם לה. קודם הייתה ילדה בלי ביטחון, שמנמונת, תלמידה גרועה, בלי שום חברים, בקושי מוציאה את האף מהבית.”
“אמא!”
“ועכשיו? יום ולילה! ממש מהפך. ותדע לך, זה הכול בזכותך. בזכות הסדנה הילדה פורחת, פתאום ככה קיבלה ביטחון, הצ’אנס שאתה פתחת בפניה. תודה מקרב לך שאתה כך, מקדיש.”
“מה זאת אומרת?” השיב נתן בלבביות, “ברצון רב! הזכות כולה שלי, אלמה נערה מוכשרת. אתם צריכים להיות גאים, משפחת ברנט: גדל לכם פה כישרון מבטיח.”
אבא נראה מבולבל. “סליחה?” שאל נבוך.
“אני משוכנע, מר ברנט. לאלמה יש פוטנציאל שכדאי לטפח,”
“לא, אבל.. אלמה?” הקשתה אמא.
“ומה זאת אומרת ‘מר ברנט’?” שאל אבא.
“מה זאת אומרת, ‘מה זאת אומרת’?” השתאה נתן רייק, “אני פגשתי את אלמה בזכות ולא בחסד. ילדה מאוד מיוחדת. טיפוס, כמו שאומרים. ואני מאוד מתרשם מהעבודה שלה בסדנת… אתם יודעים שאלמה שלכם לומדת אצלי בסדנה, כן?”
כולם נראו אבודים.
“אני לא מר ברנט,” אמר אבא וקולו התרומם והמריא בהדרגה ממבוכה לחרון, “שום מר ברנט אני לא! אני הוא שאול פרזות, שאול פרזות, זה שמי! נעים מאוד!! עברתנו מ’הרט'. סבי, החלוץ יחיאל הרט, יליד בסרביה, עלה ארצה בסרטיפיקט מזויף מאירופה, אחרי שגנב את הגבול מנמל ברסייט בדרכו לארץ ישראל. אשתי, האמא של אלומה, היא בתו של המוציא לאור אברהם לייש, בעל הוצאת הספרים העברית ‘לייש’!”
“אלומה?” השתומם נתן.
שתקתי.
“גברת אלומה פרזות הנכבדה מאוד,” אמרה אמא, “תתביישי לך שאת מתביישת בשם שלך. תתביישי לך שאת הולכת וממציאה לעצמך שם. ברנט! איזה ברנט בראש שלך?! לא פחות ולא יותר: ברנט‼”
“נוער, נוער, נוער”, פיזם נתן רייק בחיוך סלחני, “אי אפשר לדעת איזה שיגעון תורן יצוץ להם בראש, מה? איך אומרים? טיפש־עשרה”. הוא נמלט במהירות. הורי המשיכו לבהות בי נדהמים עוד דקות ארוכות. הם לא אמרו מילה. ועדיין שתקו כשאמרתי בהססנות שאני הולכת לישון. “אז לילה טוב. מצטערת”.
ורק אז השיבו שגם הם מאוד מצטערים. מצטערים ופגועים. ולא חלמו.
למחרת אמא העתיקה בכתב יפה את שירה של זלדה “לכל איש יש שם” והשאירה את השיר על המיטה שלי, ליד הכרית. הוא המתין לי כשהתעוררתי בבוקר. ואז נזכרתי בהכול מחדש. הכול. הלכתי להשתין ולצחצח שיניים. שטפתי את הפנים ואספתי את השיער. אבל זה נראה אבוד, כאילו האיברים והתווים שלי הפכו לג’יבריש ולעולם לא אוכל להגיה חזרה לשורות שבהן הייתי כתובה. מרטתי את ג’ובראן חליל ג’ובראן וסוזן פוליס־שוץ מהקיר.
זחלתי למיטה באומללות והתחלתי לקרוא. אמא עמדה במפתן החדר ושילבה את ידיה. היא המתינה בשתיקה עד שקראתי הכול ועדיין שתקה כשהנחתי את הדף בעדינות על הכרית.
“לכל איש, גברת אלומה פרזות, יש שם. שם שנתנו לו הוריו,” הטעימה.
בהיתי בה.
“לכל איש יש שם שנתנו לו הוריו.” שבה אמא ואמרה. היא נשמעה חגיגית והרואית וקצת מובסת.
“שום דבר לא חסר לך,” הוסיפה כששתקתי, “בית טוב וחדר יפה ואבא ואמא. הכול יש לך. הרבה היו מתחלפים איתך.”
היא צדקה. יש לי בית טוב וחדר יפה. אני בת מזל. זה משהו שאמא הזכירה מדי פעם, לאשש ולאכוף ולהזכיר את השם שכבר קראה לי בו. לנקוב ולקרוא ולשנן עד שאענה לו כמו שהערב צלוב בשתי והעקוב במישור והמישור באנך. עד שאשמע בקולה. ואענה לשם שלי.
חזרתי לקרוא עוד קצת.
“טכנית…” התחלתי לומר אבל הקול שלי לא נענה התעבה ונאלם. כחכחתי: “טכנית היא גם כאילו אומרת שלכל איש יש את השם שנתנו לו הוריו אבל עוד שמות…”
אמא נעצה בי מבט שהבהיר שמוטב לא להמשיך להתווכח. לאורך כל העשור הבא קראו לי בבית “אלמה”. בשבוע הראשון היו תוכחות ארוכות ושתיקות חמוצות. אולצתי לשבת זקופה. ולהפסיק לבהות! להקשיב! “בן אדם,” אמרה אמא שלי, “צריך לדעת קודם כל ולפני הכול להיות השם שלו, שם שנתנו לו הוריו.”
כפרתי בשם שלי ובבית הטוב, בסיפור שסופר ובמה שהתכוונו לספר. שוב ושוב. בכל העיקרים. כשנתן שאל, בתור המתפתל בשבוע הספר למי להקדיש, לא הצלחתי להמשיך לערוב ולענות, שיחתום לאלומה פרזות. ולא שישאל. ולהסביר שזה שם שיש לו כמה פירושים, אלומה היא אסופת שיבולים, קרן אור, מלכת הכיתה, ילדה ישראלית, מדריכה ב"הנוער העובד", מ"כית בצבא. שסבא שלה, ואבא, ועברתו ופרזות. נפרמתי מהשם כמו מכלאיים, בלי להתכוון. ככה. בכלל אמרתי עלמה גראנט. סתם מפני שחיפשתי מהר למי באמת שיקדיש? ועם מי יש לו הכבוד? ופתאם צפו לי משום מקום ילדי רב החובל גראנט והעלמה גומי לעיסה בטעם ספירמינט. אני אמרתי שיקדיש לעלמת המנטה ולילדת רב החובל גראנט אבל נתן שמע ברנט וכתב אותי בלי העין.
לאט־לאט כל זה דהה והתיישן לבדיחה. לפעמים כשהטילה עלי משימות אמא הוסיפה: “אם זה לא קשה לך, גברת אלמה ברנט.” אבל ההקנטות הפכו את השקר שלי לקיים. לכל אישה יש שמות לכאורה ואצטלה, פסבדון ואנונימיות שנתנו לה כמיהתה ונתנו לה תקופות השנה. זלדה היתה לטובתי.
-
זהו סיפור דמיוני. כל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתקיימו במציאות, כמו גם בין הדמויות בסיפור לבין בני אדם, חיים או מתים, הוא קשר מקרי בהחלט. ↩︎