המשוררים הגדולים, היחידים הגדולים, יצירתם תמיד למען היחידים היא. יחידים נשמעים להם בחייהם, אך אותם היחידים נענים להם בכל דור ודור. גורלו זה הכפול של היוצר: להיות זר לבני זמנו, אך לזכות לחיי־עד באותם התחומים־התנאים המצומצמים שהיו לשירתו בעת חייו הארציים – מן הטבע הוא או מן הגזירה, ואין לערער עליו, ואולי אף אין להרהר אחריו. השירה הגדולה כאילו מיותרת היא. אמנם: אך כאילו, כי אמנם ברכתה אינה תלויה בהד שתעורר או במעריצים שתקנה, אבל יוצר, בהיותו גם בן־אדם ולא על בדידותו יחיה, תוגה אין חקר היא תוגתו, לחם־חוקו הייאוש, ואת מכאובו יאכל ולא ישבע. אזכיר שניים מגדולי שירת שפת עבר החדשה, את יל"ג, זה האריה דבי־עילאי שקדם לו לביאליק, ואת טשרניחובסקי, זה שרבץ אחריו. אל־נא יַטעה אותנו מעט הכבוד אשר שניהם זכו לו בחייהם, ועל אחת כמה וכמה לאחר שפיהם נשתתק, ושמם גם ייזכר וייפקד כל עוד נשמה עברית באפֵּי העם. ואולם, מה דינו של ביאליק? יודעים אנחנו, כי שכם אחד ניתן לו על אחיו, אך על מה נשתנה גורלו מגורל אחיו?

בביאליק בחר העם להיות נציג נפשו. משורר אחד־יחיד בכל עם יזכה לכתר זה, אחד בדורות ושניים במשפחת האומות. כל עם ועם זקוק לנציג כזה, לגוף חי שיהי מעון לנשמת העם, להתגשמות הנשמה היתירה של העם. בביאליק מצא לו החפץ הזה, הבלתי־מפורש, של עמו העברי, את כלי החפץ. ובעת ששירתו, בת־האלמוות, לא יצאה מכלל יתמות השירה – העם כולו הכיר בו כמשורר, והתגאה בו, ואהבוֹ נפש, ומצא נפשו בנפשו. אילו תכונות או סגולות־יסוד אשר בביאליק הכשירוהו לנשיאות? הווי אומר: זה שהיה כאחד האדם בעמו, על אף היותו כמשורר וכיוצר, כאיש השיר והרוח, משכמו ומעלה גבוה.

הביקורת ההיסטורית, שלא תשא פנים, תלמדנו כי מסורת ישראל אינה אחת, אלא קרעים קרעים היא. את המקרא ואת המשנה אין לאחד. בין ההלכה לבין האגדה אין גשר. התרבות היהודית־היוונית והתרבות היהודית־ערבית, שתיהן צמחו להן ללא מוצא ופרחו להן כלעומת שבאו, ללא המשך חי וללא שוב. אין שיווי זכויות בין יידיש לעברית, ועתידה בת־הלשון לעבור מן העולם משנתעוררה העברית להיות מה שהייתה פעם: לשון חיים שגורה בפי העם ותינוקותיו. בין גולה לשיבה, בין פיזור לקיבוץ, אין לפשר.

על הקרעים, השברים והניגודים האלה יגיב אך היוצר ביתר עוז, ביתר הבלטה, קודם כל הוא שיכיר בהם, אם ביודעים ואם בלא־יודעים, ויצירתו או שתהי מושפעת מעצם קיום אלה הבלתי ניתנים לאיחוד, והמשורר יפול קורבן בכורה לטרגיקה זו הטבועה בנפש עמו; או שיצירתו תתעורר להשפיע על עצם המהלך הזיגזגי של דברי ימי רוח עמו, לאמר לא לבד להעריך ערך מול ערך, כי אם להכריע בין ערך לערך. סופרי ישראל נבחרו מבטן להיות או מקוננים או מורדים. אבל לא כדין מבכיו או מוכיחיו דין העם עצמו. בחובו של הפרט מתמזגים אלה הבלתי ניתנים למזיגה, נחלת הזקנים והשופטים והמלכים והנביאים, והסופרים והחכמים וכו', והוא הנושא איתו את כל הירושות, בין אם יטולטל מגלות לגלות, בין אם יזכה לבחור בדרך החיים ולשוב ולבנות מולדתו מקדמת דנא. אין סתירה ברוחו, כשם שאין סתירה בנפשו. שבעים לשונות הם? לא, כי אם שבעים פנים לתורה האחת. הסוד הוא הנקרא קיום עם, ובלשוננו – נצח ישראל.

ביאליק נתברך בברכה זו של התיכונוּת, להיות גופו ונפשו, חייו הארציים ונשמת שירו ומחשבתו, מאחדים את הניגודים, מבטלים את הניגודים במופתם החי. תורתו של אחד־העם, אשר הגושפנקה של איש־האמת ושל הסופר־היוצר שומרת עליה בלי שתצא מטבעה, מכלל המופשט – ביאליק השכיל לחיות אותה, ובפיו היא הופכת נעשה ונשמע. ביאליק עשה אוזניים למקרא, ואם כי רחוק היה מכל ביקורת, לא נקרא לפעולתו המבורכת בשם פשרה. הוא נתן מעמלו למשנה הרשמית כנתינתה־מסירתה, וגם לזה התלמוד הבבלי שנתקבל ונתקדש. מעשהו החינוכי־לימודי הוא כל פעם תיקון, וחידושו בו בתיקון ולא בחידוש גופו. “ספר האגדה” נתרצה אף הוא בהיותו מודרני ובהיותו בה בשעה בלתי־מהפכני. ביאליק אף הפריש מיצירתו ונתָנָה לילד. יחסו אל היידיש אל “לשון האם” (שהיתה לו ללשון־יצירה אף היא) היה בבחינת ה“מובן מאליו”. איש־העם היה איש־הציבור. בעת שהסופר מטבעו יתבודד ויברח מפני הקהל, התייחד הוא עם קהלו וידע ללמדו, להדריכו, לתת לו גם לחם גם מלח. דבריו שבעל־פה ושיחותיו שפיזרן, וידיים נאמנות רשמו אותן, מצטרפים אל חשבון נחלתו הקיימת, עליה תחנך האומה, כי מחשבתה היא, נחלת אבות חיה אשר הוא השכיל לקראה בשם.

חיי ביאליק היו פשוטים עד מאוד, בטוחים ומאושרים, עד כמה שאלה ניתנים לילוד אישה בכלל ולבן אישה עבריה בפרט. המלאך המשחית, זה השולח ארסו בחייהם של כל המחוננים בחסד הפיוט, פסח על דלתו. אמנם, אף הוא טעם מטעם העוני ומטעם הרדיפה והגירוש, והיה בכלל הקורבנות של המזל הישראלי. גם המחלה קפצה עליו שלא בעיתו, ולא הכיר בה ייסורים של אהבה. ועל כל אלה נוסיף את ההשערה (ושיש לה על מה שתסמוך) כי גם הקריב מחזונו לטובת תעודתו יום־יום, כי המעיט שיר למען לא לשבת אל שני שולחנות כי אם להושיב את עמו אל שולחן אחד. אבל גורל פייטנים – בו לא התאכזר. הוא שבע נחת מברכתו הוא; ומחמישים שערי ההערצה והכבוד שהיה ראוי להם, נפתחו לו רובם בחייו. והד זה המובטח לו מלכתחילה, שוב החזיר אותו להחזיר לעם ברכה אחת אפיים. תרומתו לעמו ולארצו ניתנה ביודעים גמורים וניתנה במילואה.

המחקר הספרותי, הבלשנות הליטרארית, תולדות הספרות ותורת השירה, כל המדעים האלה ומדעי־עזר שהם ראשונים לנו בעברית, ואין תקדים להם בעברית, מוקדשים עתה רובם ככולם ליצירת ביאליק ואף מתאמנים עליה. מה שלא יאה מן הסתם אצל יתר סופרי המופת שלנו – לתת את כל שכתבו, לרבות אותן ההבעות הפרטיות שהם עצמם לא העלו על דעתם שיתפרסמו: הטיוטה בעלמא, הקטע, הנוסח, המכתב ארעי ותלוי אך בשעה החולפת־ לגביו שָאנֵי. טוב עושים האפוטרופוסים על נחלתו, שהם נותנים לנו את ביאליק בשלמות מקסימלית, לרבות הבלתי־מושלם לסוגו ולמינהו. ואין לך סופר מסופרי הזמן שהתרכזו סביבו, ושיצקו מים על ידיו, שלא הקדיש פרק מיצירתו, ואם תמצא לומר: פרק מחייו, ליצירת האח הבכור אשר כבודו מלא מִקדַש הספרות. ליום הזיכרון עומד לצאת לאור ספרו של פ. לחובר על ביאליק, והשמועה אומרת שהוא יחזיק כאלף עמוד. הברכה מובטחת לו לעמל המרוכז הזה של תלמידיו־חבריו: לקשור כתרים ליחיד זה שבא מן העם ונשאר של העם.

גדולתו של האדם הגדול, במה היא נמדדת, או ניכרת מחוץ ליצירתו המיוחדת לו? הסתכל בפניו והקשב לקולו, והרתת יעבור עליך ותגיד: אמנם כן הוא, וגם אני זכיתי – ראיתי ושמעתי. לא ניתן לטעות: הד ברור חד־משמעי יענה בלבך למראה עיניך. וביאליק לא סגר את עצמו ולא שמר על עצמו, ורבים זכו לאותה החוויה: לקרוא בארשת פני בחיר העם פני עם־ישראל מה הם.

הפועל הצעיר, י“ט בתמוז תש”ד (10.7.1944)

א. מעתיק הרים

מַנְגִּינָה לִי, וּנְגִינָה לִי מִיָמִים מִשֶׁכְּבָר,

מִמִּדְבַּר יָם, מִקֶּרֶן אוֹר, מִמַּחֲזֹות עַל נְהַר כְּבָר

לפי הצורה “עוקר הרים”, הביטוי השגור בפי החכמים והוא מציין מה שהוא מציין, רשאים אנו לחדש שֵם וכינוי “מעתיק הרים”, והכוונה למתרגם המעולה המעביר יצירת־ענק ממחוזות נכר לרשות בית מולדתו. שאול טשרניחובסקי, ראשון הראשונים בשורת נציגי שירתנו החדשה החיה עימנו כהיום הזה, הוא הוא שקבע גם פני התרגום הפיוטי בדורנו. פרישמן קדם לו כמתרגם־היוצר הגדול שבזמנו, אפס כוחו החזק לא שירֵת תמיד את היצירה החזקה. אך טשרניחובסקי נטל על עצמו לתרגם את השירה הקלאסית, בת הממדים הגדולים, והצליח לחדש, לצד שירתו המקורית – מפעל־חיים על אוצרותיו הגלויים והגנוזים – מפעל חיי עם עתיק, משהעביר את השירה ההומרית הכפולה ללשון ישראל.

בכל ספרות מספרות העולם מהווה תרגום התנ“ך ללשונה את המפנה, אם לא את ההתחלה. לכאורה אין למתוח מקבילה אצל עם הספר הזה, אשר כל חייו בחומר וברוח בנויים על התעודה הזאת המתחילה מ”בראשית“. אולם כיוון שהצדק ודאי עם אלה המייחסים את המקום השני בחשיבות, ליד התנ”ך, לשירת הומרוס – הרי יש מקום לשער כי גם התרגום העברי של השירה הזאת, גולת הכותרת שבמעשי המתרגם טשרניחובסקי, פירושו מפנה בדברי ימי שירתנו החדשה, מפנה שבנינו בוודאי יכירו ויודו בו ביתר עוז.

וכאן, בשאלת ספרות הבנים והבנות, עלינו להתעכב קצת. על שכמו של דור אחד הוטל להקים את בניין החינוך העברי כולו, מן המסד עד הטפחות. עבודה שהצריכה אצל עמים אחרים מאות שנים – מוכרחה להיעשות אצלנו, על שאיחרנו, תוך כדי זמן מוגבל. הומרוס עצמו אמנם איחר לקום לתחייה גם אצל אומות העולם; אבל מזמן גילויו החדש עד שנעשה שוב “עממי”, כביכול, עברו שנים ושנים. שוב: אין גם להסיח את הדעת מן העובדה, כי טובי בני המערב לומדים את הספרות היוונית העתיקה במקורה, והתרגום משמש להם תחליף בלבד. תנאינו אחרים: נחלת קדומים מקורית נפלה בחלקנו, על ההומניזם שלנו אנו מצווים לשמור, ויופיו של יפת היה סגור בפני הנוער העברי, אלמלא נמצא לו המֵליץ. לפני כשנתיים השלים טשרניחובסקי להוציא את תרגום האודיסיאה, ועוד שנה לפני כן פרסם מבחר מתוך שתי השירות ההומריות בשביל בתי־הספר, והשנה שוב נדפס מבחר הנועד לתלמידים. אכן, אם העברי החדש, יליד הארץ וחניכה, יהא שומע גם להבא את הד לשון השירה הקלאסית – תהא זאת זכותו של טשרניחובסקי.

חמישים שנות שירת טשרניחובסקי כוללות שורה ארוכה של תרגומים. הוא נמשך מעודו אל שיר העלילה, אל האפוס, וכבש יצירות מיצירות שונות, גם שחרר הרבה מכבלי השכחה. עמלו הוקדש במידה שווה ליצירה האלמונית־העממית וליצירת נציגי העם. כי נציין שוב את תרגום הומרוס כמעשה המופת שבכל מפעליו אלה, בשל חשיבותה היתרה של השירה הזאת שהיא ה“כל בו” היווני, מקיפה שמים וים ויבשה ומלואם; וגם הואיל ובה ריכז המשורר־המעתיק את כל כוחותיו, ואת ניסיונו שרכש לו במשך שנים רבות, בעברו כמה דרגות של אמנות התרגום. והנה מקרה־לא מקרה מיוחד במינו, שאותו האיש־המשורר העביר לשפת עֵבר גם אחים ובנים ונכדים שונים של השירה ההומרית. “קלוולה” – טשרניחובסקי נתן לנו בעברית מבחר שיריה – אף האפוס הזה כולל עולם ומלואו, ובמידת הסיפור הוא קרוב לשירה הקלאסית: אותו הפירוט של העולם הקטן, ציור וצילום וחזון מציאות שאין בהם לא מן הטפל ולא מן הארעי ולא מן הבלתי ראוי לסימון ולהנצחה. “ריינקה שועל” – גתה הלך ביודעים בעקבות הומרוס, בהופכו את משל־השועלים לשיר עלילה היתולי אחיד־הנושא. אף שירות לונגפלו, משורר בעל חשיבות חלוצית בספרותו ומן המושפעים בין היוצרים, שמרו על תורה אפית שיוצרן קיבלה מאבותיו ומתבארות על ידה. ושוב, בשירה הסרבית העממית אנו מוצאים אי־אלו קווים טרום־הומריים, היינו את השיר הבודד שקדם לשירה המשוכללת, ודרגה פרימיטיבית זו תלמדנו גם על המשוכללת.

מקום מיוחד קובעת לעצמה נוסחת “גילגמש” של טשרניחובסקי. הרי כאן הציל לנו מן הפרהיסטוריה ומן הטרום־שירה שלנו. הקִרבה הלשונית מסייעת לא מעט להצלחת הניסיון, שאמנם רק בידי משורר יצליח, ונמצא שהשירה החדשה שלנו כבשה לה על ידי כך תחומים שמן הצד או אפילו שמלפני מתן שירתנו הקדומה. סגולת העברית, היותה שפה עתיקת־ימים, היא שמקרבת גם רחוקים לשוניים הקרובים אך מפאת זמן היווצרם. ואם אמנם תהום רובצת בין בני־שם לבין בני־יפת, תהום ללא גשר, הרי המחברים של “ספר מלחמות ה'” ושל “ספר מלחמות האלים” קרובים בכל זאת שניהם קרבת זמן לאבי שבטיהם המשותף, ולשון המקרא כאילו נענית מאליה לאֶפִּיקה זו השונה תכלית שינוי מן האפיקה התנ"כית. כללו של דבר: העברית בת ארבעת אלפי השנה נוחה ביותר לקליטת שירת עמים שלשונם שבקה חיים ואין למצוא מתאימות להן בלשונות צעירות, חיות. זאת ועוד אחרת: גם העברית החדשה, בהיותה בנויה על לשון קדומים, לשון בראשית, מאצילה מהודה אף על היצירה הלועזית המאוחרת, המתאכסנת בצל קורתה, ומקנה לה משהו ממידת בראשית. המדובר, כמובן, באיש בראשית של השירה, שהמכשיר הנעלה נשמע לו מאליו.

בשירה האפית המשוכללת מאוחדים שני יסודות, שמלכתחילה אין קשר ביניהם: מיתוס ואידיליה. לכאורה סותרת אגדת בני־האלים, זו הנמרצת וכבדת־המשקל, את הגישה השאננה, את הנטייה להתמהמה בתיאור, להשהות ולצייר תמונה רבת צבעים ובני צבעים, שגם מכחול ההומור הוסיף לה חן. האיחוד בין שני אלה נעשה בנפשו של איש הדמיון, זה שאהבתו לנושאו ולאמנות השיר גם יחד מתגברת והולכת. ובהיות טשרניחובסקי ניחון מטבעו בחסד זה, שסודו וסייגו הוא: שמחה של יצירה, הרי ביכולתו להתמזג עם כל שירת בראשית, שרגש יסוד זה ממלא אותה. גדולה חשיבות כיבושיו אלה להרחבת גבולות השירה העברית המקורית, ושירתו הוא תעיד; ואשר להכנסת הערכים העולמיים לתוך ספרותנו, מובטחת לו תודת בנים וגם תודת אבות.

ייחדתי במקצת את הדיבור על השירות שתרגם; והרי בזה לא נגמרת שלשלת הזהב שצורפה בכוּרו. סופוקלס, שקספיר, מולייר – ממחזותיהם התאים לבמה העברית. הוא יצק לדפוסים עבריים גם שירי־הגיון רבים של בני יוון ורומא: של אנקריאון, תיאוקריטוס, הורציוס. הוא תרגם את “המשתה” ואת ה“פידרוס” לאפלטון. אין למנות תרגומיו הבודדים מתוך שירת עמי אירופה השונים, גם מבעלי האסופות וגם מן הבאים אחריהם. לכל תרגומיו היסודיים הקדים הקדמות מדעיות; גם הקנה מלבוש עברי לגוף הלועזי, גם עשה אוזניים לפרי התרבות הזרה המיוהדת על ידו. גם במלאכת ההעתקה, גם בחיבור דברי המבואות, מתבטאת לצד הכוח השוטף של אהוב בנות־השיר מעין דחיפה־שאיפה חלוצית, ממידת הנחשוניות: אהבה נמרצת לפיוט באשר הוא פיוט ועל אשר הוא פיוט, ורצון עז ומלוכד לשרת את הספרות הלאומית, ליצור בסיס לחינוך הדור. העבודה המכוונת הזאת כבר נשאה פרי ועתידה לשאת פירות. אין סיפוק גדול למשורר, עם מלאות חמישים שנה מאז יצא ליצור, מאשר לדעת: כי פתח אשנב לעולם הרחב לצעירי בני־שפתו.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

ב. פלאו של משורר

בקלסתר פני טשרניחובסקי ניכר המשורר לכל, גם לרחוקים אף רחוקים מעולם הפיוט: סימני ההיכר של הפייטן הם הנעורים הבלתי חולפים, התמימות המתגברת מאליה, ועוזה הבלתי מועם של הנפש העדינה. אצילות השירה קודמת יתר על כן: ללא היכרות יתירה אתה אומר לייחס את הדמות המובהקת לאחד הגזעים השולטים; יכול והיית טועה וחושב אותו לבן־ארצם וספרותם של אבירי מדינת מוצאו. אך משהועמדת על טעותך, ולמדת לדעת גם את כל הפרטים שהיו יכולים לסייע לטעותך, הרגשת ביתר־שאת בנס שקרה לו לראש שבט זה בשירה; שמצא את שפתו ואת עמו ולא נבלע בתחומיו של יפת. אבל כי נמשיך להיגרר אחרי המחשבה הזאת וננסה כאילו להעתיק את נשמת שירתו לשפת אותה הארץ בה עמדה עריסתו, נראה מיד: בשירה ההיא של המאה הזאת, לא ייתכן מקומו כלל; זמנו שם היה חל לפני דורות, היינו בימי פריחתה הראשונה של השירה ההיא. ואמנם, כדין ההשכלה העברית, שלא “הלכה בתלם” עם ההשכלה המערבית, כי אם גם איחרה לבוא ממנה, גם איחרה לשקוע, כן דינה של תקופת הזהב שלנו, הבאה בעקבותיה. מה שאירע לספרויות המערב בראשית המאה הי"ט, אירע לשירה העברית במאה העשרים. טשרניחובסקי לא לבד שהעניק לספרות העברית אבני־יסוד של שירה אנושית־כללית ולאומית־ארצית, אלא אף מצא בה, אך בה, את תיקונו הוא.

רוב מניין ובניין של תרבותנו המתחדשת עתה, פרי עמלם הוא של אלה שלא חונכו מלכתחילה לשם הארץ. איך אחזתם הרוח, כל אחד בציצת־ראשו, והחזירתם אלי לשונם ואלי אדמתם? המשורר העברי החדש, שורשי שירתו מה הם ומניין לו סמיכותו ומסורתו? דוק ותמצא, כי לאחר שנסתלקה רוח הקודש נתייתמה השירה העברית והתגלגלה־התגלמה, בעת התרדמה הממושכת שנקראה גלות, בגופים מגופים שונים. אמנם ביאליק מצא אותה בבית־המדרש וידע לאחד את לקח הדורות לכלל תורה אחת, קודש וחול גם יחד; לשון־המקרא ומדרש־האגדה לא סתרו אצלו זה את זה; משנת “סדר זרעים” עוד הוסיפה לו על ברכתם של “הזורעים בדמעה”; והרי גם נחלתם של פייטני ספרד, של אלה אשר שירת־החול גדלה להם בשדה אחד עם שירת הקודש, חייתה בו והוחייתה על ידו. אכן, ביאליק, הבכור בתאומי שירתנו, גשר את הגשר בין תקופה לתקופה ובזה גם הצדיק כל תקופה ותקופה. טשרניחובסקי כאילו קפץ על תקופות הביניים וכאילו קיבל ישר מן הקדמונים. מה הייתה דרכו? והרי אף הוא לא הכחיש את מורשת הדורות, אשר הגלות ודרישותיה עיצבו את דמותה!

בשלהי ימי הקדם המיר ישראל את פניו בפני היהדות. אותה שעה שהתלמוד זכה לכינוי תורה, והוא אף הפרה את שדה הספרות והמחשבה היהודיות, התחילו זרעוני המקרא מפרים שדותיהם של בני יפת. המקרא נעשה בסיס לכל ספרות מספרויות המערב הנוצרי: לשון התנ"ך היא אשר יצרה או גיוונה את לשון כל הגדולים בשדה הפיוט העולמי. אף נחלת האלילות הקדומה, התרבות היוונית־הרומית, השתפכה לאפיק הנצרות, אשר שפתיו שוב שפתי ישראל היו ונשארו.

מקורותיו הרוחניים־נפשיים של המשורר טשרניחובסקי: אותו המקרא, הבאר לא אכזב, ונהרי נחלי השירה העולמית הטבולים באותם המים החיים.

אנו נבאר לנו את המשורר העברי שחותמת ה“אליליות” חתומה בו באופן טבעי יותר וצודק יותר על ידי שורשיו התנ“כיים ועל ידי העובדה שאותה השירה העולמית שהתחבבה עליו אף היא שאבה מאותו המקור. אפילו את המשורר המערבי ניתן להבין ביתר־עוז, כי נשים לב ליסוד זה הנקרא מקרא. טשרניחובסקי נתן ביטוי לאהבתו אל גתה, והלה, אחד משלושת הערכים ששירתו קיימת עליהם, המקרא הוא (שני האחרים: שירת יוון מכאן, ומחשבת שפינוזה מכאן). אנו רוצים להדגיש את תפקיד התנ”ך בעיצוב פני השירה העולמית לא מתוך התייהרות גזעית־רוחנית, כי לזו אין מקום ואין יסוד; להיפך, ככל שנפשפש במעשי אבותינו, נוכל לומר שמאסו באבן שנעשתה ראש פינה בהיכלות נוכרים. אלא שבשדה האמנות והמחשבה בטלה כל בכורה, ולא קרבת הדם תהא הקובעת כי אם הקִרבה מתוך בחירה. ואולם, אם אין בזה אף שמץ של אפולוגטיקה כי אם אך ורק הרצון לעמוד על גדולתו של אחד הגדולים שלנו, ניתנה הרשות המלאה להגיד, כי אצל האומות, לא אותן בלבד מצא כי אם גם את ישראל.

ברם, התנ"ך שימש לו לטשרניחובסקי גם באופן ישיר, ולא בלבד דרך צינורות התרבות, גשר לעולמם של גיבורי יוון ואלוהיה. מחילות תת־ארציות מקשרות בין הצפונות. אמנם הדת והפילוסופיה לא תתאחדנה לעולם, אבל השירה והנבואה אפשר לדרשן לפי כלל אחד. אצילות רוחם של העמים היוצרים בימי־קדם – מידה אחת להן: מידת בראשית. ספר הישר וספר מלחמות ה' אבדו לנו – ונשתמרו אצל השכנים, שהיו קרובים אלינו קרבת מקום או קרבת זמן. נסה להעביר את אלה מן הנחלה הקלאסית לדפוסי שפת־עבר, ותרגיש בַּמשותף, ועל אחת כמה וכמה ששרידי קדומי בבל ומצרים יענו לו, לעברי הבא באחרית הימים, לגאול אותם, והם שיתנו לו אך לו לגאול אותם.

הרבה נפל בחלקו של “עם הספר”, והגדול בכולם: לכלכל ספרות, ספרות ישראל, רבת הגלגולים והתמורות, תוך אחידת היסוד הלשוני, דרך שלושת אלפים שנה או יותר. אך אחת החסרנו: את סגולת ה“בעל־פה”, כי אותה התורה הנקראת “תורה שבעל־פה” היא, לאמיתו של דבר, “שבכתב” עשרה מונים מן הנקראת מפורשות שבכתב. האלוהים ברא את העולם בכוח האות. ברכת האנאלפבתיות לא נחה עלינו. שירת־עם, אגדת־עם, חוכמת־עם, אווילות־עם – מאלה לא טעמנו כי אם מעט מזעיר. ואילו אצל האומות, ובייחוד ניכר הדבר דווקא אצל האומות ה“קטנות”, יש והספרות פותחת בכגון אלה, מתפתחת הודות לקיומם. על טשרניחובסקי נח גם רוחה של השירה הזאת, השירה העממית של האומות, והיא שנתנה לו להיות שלם בגופו ובנפשו, וגמולה גמל לה. הוא קירב אותנו אל האוצרות האלה, ולא לבד שבא לחדש את הנחלה הקדומה שלנו או להחזיר לנו ממה שהעברנו מֵעֵבר ממחיצתנו, כי אם גם להוסיף על אלה את אשר היה לנו לפנים ואף לא נשאר בידי האבות שלנו. אם להשתמש גם כאן בתו הציון “מקרא”, הרי שנקרא לנחלה הזאת בשם “טרום מקראית”. גילויה – תיקון מעוות מקדמת דנא.

העם כמובן מצא לו, במשך הימצאו בפיזורים, תרופות. היידיש באה למלא את חלל העממיות ומילאה אותו על כל גדותיו. היהודים יצרו להם בליל שפה לזמן הארוך של שינת העברית את תרדמת הדורות שלה. ואנו היודעים מה רב חלקה של התרבות הזעירה הזאת, תרבות ביניים, בחידוש הספרות החילונית, כי היא שנתנה ליוצרים יש מאין אחיזה שהיא במציאות החיה. טשרניחובסקי גדל רחוק ממרכזי “שפת האמא” והוא שגילה את העם בעמים. לכן מסוגל היה היחיד בדורו, לגולל את האבן מעל פי הבאר, חפרוה שרים וסתמוה מחוקקים.

ברשימה האבטוביוגרפית שלו הציב טשרניחובסקי ציון בל יישכח ליחסו של הילד אל האות העברית ושל הנער אל הספר העברי. “למען אזכור היטב את האותיות, הייתי עושה כתבניתן מבצק ואופה אותן בתנור… ומעטים הדברים שנעמו לחיכי מאז ועד היום, כאותן האותיות שאפיתי אני”. הנבואה נשארה מנת חלקם של הקטנים, והם, כגדולים ונעלים אז, אוכלים את דבר ה' למען הישמעו. לכתוב ולקרוא רוסית למד עוד שנתיים קודם לכן. בהיותו בן חמש, ולהלן שאל את פי הכתוב בשתי השפות. כה יצא לו, באחד החורפים הראשונים לימי קריאתו, לעבור בעת ובעונה אחת על האפוסים של הומרוס (בתרגום פרוזאי לרוסית) ועל “סדר הדורות” לר' יחיאל היילפרין… “ביותר לבבני ב’סדר הדורות’־ עניין גלגול הנפש, ורבות חשבתי: גלגול של מי נפשי?” אכן הוא גילה לו באותה הכרוניקה הפשטנית, חסרת כל מעוף שירי, את גלגול הזמנים ההומריים שלנו, אשר הֵדָם לא נשתמר לא בשירי־עם ולא כל שכן בשירות עלילה, עד בואו הוא.

חמישים שנה לשירת טשרניחובסקי, ואמנם היטיבו להרגיש ולעשות אלה שחגגו את היובל הזה ושנתנו לו לטעום, ואם אך על סף הסתלקותו, אחת משישים מאהבת העם אליו, ואכן עלה בידם לרמות את המוות במקצת. בהיותו איש הנעורים מאז, אשר זקוניו לא היו לו כי אם משנה־נעורים, הגיע למלוא כוחו ותנופתו דווקא בגיל שנקרא מעבר לשנות העמידה. משדרכה כף רגלו ראשונה על אדמת הארץ, והוא אז בן חמישים, והמלחמה הקודמת והאסונות שבאו בעקבותיה היטיבו למרק אותו, זכו חייו ושירתו לאישורם. לא ניתן לו אז להשתרש; ומאז שובו להשתקע בה עד קנותו לו אחוזת־קבר באדמתה, לא נשארו לו כי אם י“ב שנות יצירה בקרב עמו. אך בתריסר שנים אלה גאל את עצמו וזרע אור חדש על כל יצירתו הקודמת. המעבר אל ההברה הספרדית וההתאחזות בה מעידים עדות חיצונית על החסד שנחון בו. הספר “ראי אדמה”, שנתווסף לו לאחר שנאספו כתביו המקובצים שהם קציר חיי משורר, ייחשב פעם אבן־יסוד של השירה הארץ־ ישראלית, כי אכן מתגלה בו גם העברי הקדמון ששב אל מקור מחצבתו, וגם ה”מה־אנוש־כי־ תזכרנו", אשר תוגת בדידותו הנפשית תיאמן בה בשעה שבוטלה בדידותו הגשמית.

הפועל הצעיר, י“ג בחשון תש”ד (11.11.1943)

ג. שירת הזהב

הַלְלוּ הַגִּבּוֹר שֶׁכָּכָה אָהָב

כְּבוֹדוֹ גַם נַגִּיד בְּשִׁירָה שֶׁל זָהָב

ליום הזיכרון, שנה לפטירת שאול טשרניחובסקי, מן הראוי לייחד את הדיבור על יצירתו האחרונה, היא הפואמה “עמא דדהבא”, עם הזהב, שיר הדבורים והמשולים להן. הפואמה נכתבה בתש"א, שלוש שנים לפני הסתלקות המשורר, וכל סגולותיו ומידותיו הפיוטיות כאילו התרכזו ונתגלמו בתוכה ועשאוה גולת כותרת. בעת שגופו כבר נאבק עם מלאך המוות נטול הרחמים, מתוך מאבק מיואש, יכלה נפשו לשר־השיר וזכתה לראותו פנים אל פנים וליטול את הברכה. וכשהכין לדפוס את קובץ שיריו האחרונים, יבול השנים מאז הופעת “ראי אדמה”, אמר לקרוא בשם הפואמה את הספר כולו. עוד הספיק לקבוע את סדר השירים, והמוות בא, מות הגוף. דברו החזק היותר נעשה אחרית־דברו, ומטעם בית־ההוצאה נקרא שם אחר על הספר, שם שירו האחרון לפי סדר זמני היכתבם. (שאול טשרניחובסקי, כוכבי שמים רחוקים: שירים אחרונים, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב תש"ד).

“עמא דדהבא”, פואמה בשבעה “שערים”, ובתוספת “חתימה”, כתובה במשקל ההקסמטר המלעילי. טשרניחובסקי מתרגמו של הומרוס, היה בו ניצוץ הומרי. איך שלא נקרא לשירו, אם בשם הכללי פואמה או בשם הפרטי אידיליה – אבניו הן מאבני הגזית של האפוס, במובנו הקדום והראשוני של המושג. מתחדשת אפוא שאלת יסוד, זו השרויה במחלוקת בין המומחים למיניהם: מה בין “אז” לבין “עתה”, ולאן הלכה ונעלמה לה ההתפתחות של החיים ושל שיר החיים גם יחד. אך האמת היא שסיבת החיים ונסיבות החיים אינן משתנות, ואילו הנוסחאות והדפוסים משתנים ומתחלפים מדור לדור. מה שהיה הוא שיהיה, מעולם ולעולם, והאמנות, שראי החיים או כקנה־מידת החיים, אינה באה להעיד על חידושי זמנה, כי אינם, אלא לגלות נסתרות שהיו מאז מקדם. אין מן הצורך להשיב בכובד ראש על טענה זו שבפי אלה הנתפשים לפולחן ההתקדמות, כאילו אפסה ובטלה מן העולם הטרגדיה של גרטכן, זו המפותה והעזובה לנפשה, שילדה בעצב ורצחה את ילדה בעצב ונטרפה עליה דעתה – הואיל והיחסים בין שני המינים כאילו השתנו, והאדם כאילו למד בינתיים להתחכם על הטבע וכו'. האמת היא, כי גם אנה קארנינה מלובשת בגד זמנה, ודומה שאין מחיצה בין זמנה לזמננו. בת כל הזמנים היא, לרבות אלה שקדמו לה, ובת כל המקומות; אלא שמצאה את גאולתה־תיקונה בשיר רק במאוחר, על סף זמננו.

מה אפוא בין שירת הראשונים לבין שירת האחרונים? הווה אומר: הטיפה המרה של הספק, אובדן הסגולה להיות ערומים ולא להתבושש, נעילת שערי גן־עדן של התום והילדות, של שלמות הרגשות והלך־הרוח, כי באמור קוהלת: “מי יודע רוח בני האדם העולה היא מעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה” – לא יביע ספק כי אם יביע אומר. וכאן, בנקודה זו, שורש ויסוד ליתרון המחשבה הקלאסית, החל במשנת אפלטון וכלה במשנת שפינוזה, אשר השאלה והתשובה גדלו להן עדיין על אילן אחד, בחינת ענפים מענפי עץ־החיים. בחוכמה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, היא החוכמה שכמותה כיצירה, משנה יצירה, הודיה ביצירה. מתי אבדה להם זו ליוצרים, ורעל המחשבה החל אוכל אותם – אין לקבוע את הזמן לפי מועדי הלוח, אבל אבוֹד אבדה להם, וללא שוב. הראשונים שלמים היו מן האחרונים, ועליהם אך עליהם עולמנו. ומשורר בן־תקופתנו, אשר תכונות הומריות ניתנו לו ולב הומרי – שירתו נבדלת מאבטיפוסה הנצחי גם בהיותה מושרת ביודעים. לברכת העממיות מן השורש, שהיא גם אלמוניות, לא יזכה האפיקן של המאה העשרים.

אך במה ההתפתחות וההתקדמות, זו שאנו קובעים אותה וזו שיש לה לקביעתה על מה לסמוך? היא בחומר המעובד, בהישג הטכני, ואין לה גבול ואין ערוך לה. יצר לב האדם לא נשתנה מנעורי האנושות; אבל פני האדמה משתנים. הומצאו מכשירים ממכשירים שונים לשפר את תנאי החיים, גם לסבך את שבילי החיים. והאפיקן של זמננו, זה שיראה את העולם ראיה מבראשית, יש לו ויש לו על מה לשיר ומה לכנות בשם. בשירתו ייפגשו להם הזמנים והתקופות, כשם שיזדמנו אלה באלה באלה בארצנו בה הורכבה תרבות חדישה על תרבות המקרא:

… כּוֹבֵשׁ לוֹ מַעֲמָד הַכְּבִישׁ וְחוֹצֶה אֶת כָּל הַמֶּרְחַבְיָה,

רֹאשׂוֹ בְמַעֲרָב וְסוֹפוֹ נָעוּץ בְּמִכְחֲלֵי הֶהָרִים.

יֵש אֲשֶׁר טָס עָלָיו אַבְטוֹ נוֹצֵץ־מִתְנוֹצץ בּחַמָּה

בְּכָל רְמַ"ח אֵיבָרָיו, עֲשוּיִים מַתֶּכֶת וְלַכָּה;

לַילָה לוֹ תַבְנִית חִפּוּשִׁית מְגשֶּׁשֶׁת בְּקַרְנֵי־ הָאוֹרוֹת

תִּגַּע בְּכָל אֲשֶר תִּגַּע מַגָּע חַשְׁדָנִי וחָטוּף;

יֵש מְשָׂרֶכֶת אֶת־דַּרְכָּה גַּמֶּלֶת עֲלוּבָה, וַחֲמוֹר בָּה

נוֹהֵר צוֹעֵד פְּזוּזוֹת, מַכְרֶזֶת עַל עַצְמָהּ בְּשִׁירַת

זוֹגֵי נְחֹשֶת – יְתוֹמָה לְאִטָּה מַאֲרִיכָה בְּדַרְכָּהּ;

יֵש אֲשֶׁר יַעֲבֹר עַרְבִי רוֹכֵב עַל חֲמוֹר קְטַן־קוֹמָה,

עוֹטֶה הַקַּמְבּוּז הֶעָקֹד, וְאִשְׂתּוֹ נגְִרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם,

יָדָהּ בְּאֻכַּף הַבְּהֵמָה וְעַל רֹאשָׁה נֵטֶל מַעֲמָסָה

כְּגֹדֶל הַחֲמוֹר וְהַבַּעל – סֵמֶל שֶל תַּרְבּוּת עַתִיקָה.

וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן – אִילָן: שִׁקְמָה יְתוֹמָה בַשָּׂדֶה,

רוּחַ תְּזָזִית כְּפָפַתָּה, פּוֹשֶׁטֶת מִזְרָחָה כַּפֶּיהָ,

זֵכֶר לְחֻרְבַּן הַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְׁפֵלָה הָרְחָבָה.

הקטע מראה לך בעליל, מה בין שירת־ימי־קדם כלשונה לבין שירה חדשה שבלשונה ובעקבותיה של זו הראשונה: אותו המשקל, גם אותה הנשימה, אף אותם הנתונים (אשר כינויים להם חדשים, ותפקידם אחד), וכל אלה בתוספת תבלין ההכרה, אשר אך ההומור ימתיקה. נערים – איננו עוד: התנערנו; וזה זכרנו גורלנו לדור הבא.

בשירתו מציג טשרניחובסקי את עם־הדבורים, תולדותיו ומנהגיו, על סמך המחקר ההיסטורי וההתבוננות בטבע גם יחד, וללב היצור הביט בעין המשורר. בעלי־החיים, כשהם מוצגים בשירה, הם בכל זמן ובכל מקום נושאי משל, הבאים לסמל ולהדגים בני אדם ותכונות בני אדם. ואיך יראם המשורר אחרת, והרי לא יצא מגדרו הוא, מגדר בני־מינו. אלא שניתן לו לתאר את החי למינהו תאור מציאותי, ביולוגי; ואף כל המדעים, על החומר ה“יבש” והענייני שלהם, יהפכו בידי המשורר חומר בידי יוצר, מעין האגדה והמיתוס. לפסגתו הגיע טשרניחובסקי ב“בלדת הכוורת”, שיר מלכת הדבורים ובן־זוגה, אשר אהבתם, בת רגע ברוך אחד, היא חייהם ומותם גם יחד. גם שיר זה שיר־משל הוא, אבל לא את האוהבים והנאהבים ימשיל, אלא יאדיר את נס האהבה כשהוא לעצמו, זה הנופל בחלקם של בחירים, בין מתוך החי בין מתוך המדברים. על אותו הנושא גופו יחזור בפרק האחרון של הפואמה, בתארו בצורה אפית את החתונה – בחינת מלך, המשתתף, דרך הסתכלותו בה, בשמחת נתיניו, והנה הוענקו אלה במלוא האהבה, ברכתה ותוגתה.

ועוד יסוד אחר לשירה זו, ומקור לעלילה רבתי – חכמת הכוורן בכוורתו, זו הנלמדת מתוך ספרים ומחקרים והנקנית בניסיון החי. האלמנט הזה נותן למשורר את ההזדמנות לחזור על דברי ימי הענף החקלאי הזה לתורותיו ולשיטותיו; למסור לנו שמות של מורים ולהזכיר מחידושיהם. השיר, בפרקים האלה, נעשה שיר לימודי, מבוסס על טהרת המקצוע וממציא כללי המקצוע ודקדוקיו. כאן גם בא על צדקו הבלשן אשר במשורר, הוא המחדש מלים וקובע מונחים לצורך השימושי של בני דור התחייה. כאן גם בא על סיפוקו המחבר החומד־לו־שעשוע, אשר אף דרך השחוק והמשחק ידע לטעת בך את הדעת.

והנה בני האדם… הכוורן הוותיק, שקנה לו ישיבה באחד העמקים, והוא ה“מדבר” באפוס זה, בלשון “אני”. גרסא דינקותא היא לו הכוורנות, מימי רוסיה מכורתו, שם נתחבב הילד על פלוני הכומר הישיש, מגדל דבורים, וממנו קיבל לקח ומופת. המשורר ראה את אותו הדיאקון בעיניו ממש, וכמו בכל יצירותיו נרקמים גם בזו חוטי הזיכרונות ממחוז הילדות במסכת ההתבוננויות שרכש לו באוניברסיטאות החיים, עד שהתאחז בארץ המתחדשת וחידש בה נעורי נפש ושיר. אנו נזכרים, למראה הדמות הזאת, גם בדמות אגדית שלהם, רוסית־נוצרית, מונצחת באחד מסיפורי־העם של טולסטוי: יאֶליסי (אלישע), זה הזקן ירא האל, שהקדים את חברו עולה־הרגל במצוות ובמעשים טובים, והנהו “ניצב בגן־הדבורים, מתחת לעץ הלבנה, בלי רשת ובלי כפפות, ידיו פרושות ועיניו נשואות למעלה, וגולגלתו המוקרחת זוהרת באור… כזה ממש עמד לו בירושלים… ומסביב לראשו קשרו לו עדת־הדבורים מעין כתר חי: עיטרהו ולא ציערוהו”.

ירא־אל שכזה, אשר קדושתו קדושה ארצית, נטע בלב הילד העברי את אהבת הדבורים. הגיע הבחור לארץ, והנה ראה עין בעין על מה היא מובטחת ומהודרת כ“זבת דבש”. גם בשמשון נזכר, הזכרה של ממש; בחידתו ובפתרונה. שקד על לימודיו והרחיב אותם וקנה לו ניסיון על ניסיון וחידש חידושים בארץ. והנה ביום מן הימים בא נחיל החלוצים. כוורת של מדברים; קומונה כקומונה זו של הדבורים, אשר כולה תשיר שירת הזהב; המשורר ראה את החלוצים ומשטרם, וכן גם הראה אותם, כמציאות, ראייה אובייקטיבית של אפיקן, אשר אהבתו תקיף כל יצורי־יה, לרבות הנבראים על־פי צו בן־האדם, זה הנברא בצלם… הנה העלייה על הקרקע, הנה העבודה בת הגוונים הרבים ובת המשמעות האחת. הנה ימי שמחת רבים, ימי נחת לכל העדה.

בשירה זו פתח המשורר את ספר התולדות ואת פנקס הזיכרונות ואת מחברת היומן הנמשך ונשלם מדי יום ביומו. חזר וסיפר על זמנים טרום־היסטוריים, מלפני היות האדם על האדמה; הקדים והעיד על חזון אחרית ימים מתוקנת, חלום ימינו ומשא נפשם של נושאי דגל־עתיד לעם ולאדם. עולים ובוקעים קולות מן הגלות ומן הארץ; מתעוררים הדי המולדת הראשונה, בית סבא ואבא, ומתחדשים ניסיונות המולדת השנייה, עריסת בנים ונינים. על הכל השקיף – על כל הכיכר ההיא ועל המושתלים בה, ואף על הבריות הקטנטנות הנתונות לדאגתו של הדואג להם. אל הכל הקשיב, לקול ענות הגבורה ולדממה הדקה ואף לזמזום בעלי הכנף הזערערים צאן מרעיתו של שר קדום־קדום, המכונה “בעל־דבוֹר”; וכל אלה רשם בחרט זהב, וידיו אמונה, עת בעורקיו ובוורידיו כבר התלקחה המערכה המכריעה בין כוחות הקיום לבין כוחות הכיליון – אותו הקרב הנואש, אשר טיבו ואחריתו היטיב להבין, ובוודאי שגם אותה המערכה ראה כהתגלות הטבע, ראויה לשירת משורר, שהיא לעולם שירת תודה לבורא.

המאלפנו מן הדבורים. מזמור לשאול.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ה (1944־1945)

א.

מפעל הוצאת כל כתבי יעקב כהן השלים בראשונה מחזור אחד: אוסף הדרמות. מספרן הכולל עשרים פחות אחת, והמשורר סידר וערך אותן בשלושה מחזורים: מחזות פנטסטיים, מחזות מימי המקרא, מחזות בפרוזה (בהוצאת ועד היובל, תל־אביב תש"ה, כרכים ד־ה־ו של ההוצאה הכוללת). בהופעתן הראשונה, כל אחת לחוד, נראו אולי כיצירות־לוואי של מי שהוכר והוערך מראשיתו כליריקן, מכל מקום הובנו ובוארו מתוך התבוננות תחילה בשיריו ושירותיו של המשורר ועל סמך ביאורם המקובל של אלה. מכאן אולי מסתברת גם העובדה המוזרה, שלא ניסו כלל להעלות מהן על הבמה העברית. אך עתה לפנינו הסכום הכולל. הנה רשות יצירה נפרדת, גדולה ורחבה כשהיא לעצמה, עבודת־חיים בתוך עבודת־חיים, והיא צריכה להיות נדרשת לפי כלליה ומידותיה היא.

יצירתו של כל משורר עברי יוצר, בן דור אבות התחייה, היא פרי מזיגה של קדמות והתקדמות, מסורת ותרבות. אם להישאר בתחומי משל הלקוח ממערכות הטבע, נקרא ליצירה העברית החדשה בשם פרי שגדל אחרי מעשה הרכבה. עץ אבות, אילן ראשית הטבע, הוצא ממקומו והושתל על קרקע לא ינק ממנה מקודם. פירותיו העידו על שורשו־נשמתו, לא חלה בהם תמורה, וגם על קרקע יניקתו זו החדשה, אשר יסודות חיים לה משלה. עוד לא הגיענו שר התולדה לימי תיקון נשמת העם, והרכבנו באילן הקדמון מיסוד הרוח החדשה השולטת בעולם. עתה רק עתה יוחזר העץ אל מקום צמיחתו הראשונה, ושוב מבארה של מרים ישתה, אך כל שעבר עליו וכל שנעשה בו יוסיף ישא בדמו – גזעו.

נקודת מוצא לכל הסתכלות והתבוננות בשירת התחייה תשמש יצירתם של ביאליק וטשרניחובסקי. יחידותו של ביאליק, והיא גם יסוד עממיותו – אותו הנס היצירי שנתן לענף עץ אבות להשריש ולהוציא פרי אשר זרעו בו על אדמת גלות. אגדה היא, והייתה למציאות, ללא אינוס המציאות וללא התמרדות בה. ואילו טשרניחובסקי – והדברים עתיקים – הגיעהו זרם החיים ממעיינות הטרום־תולדתיים, שמלפני היות העברי בעל תולדתו־גזירתו וקרבנה. ואם מכאן, מנחלה כפולה זו הקיימת לנו, נצא לתהות על סוד קיום שירתו של יעקב כהן, נמצא אותה קדומה בביטויה, מודרנית ברוחה. סיסמת המיתוס תעננו דבר. ביאליק היחידי שלא נזקק לו; והוא שחי כולו על האמונה העממית, בת־בתו של המיתוס, והחיה אותה. טשרניחובסקי היה אבירו של המיתוס וגואלו. רואים אנו את יצירותיו של יעקב כהן והן מיתיות בתכלית, משאון גליו ומהלך רוחו של זה המיתוס אשר בימינו.

המונח מיתוס אינו רחוק ביותר, אם ניגש למחזור הראשון של כלל הדרמות אשר ליעקב כהן, לסדרת המחזות הפנטסטיים. הנה יצירת הפתיחה שבסדרה ההיא, חזיון “הנפילים”, והחוליה המסיימת אותה, חזיון “בלוז”, שתיהן גם מפאת הנושא קשורות בעולם הצפונות, אגדות אלים ובני־אלים שמלפני ממשלת אמונת הייחוד על הארץ. לעומת־זאת בדוק היטב את רוחו של “בלוז” וראית אותו רוח מרוחך, מזמנך אתה. כי לאותה לוז, העיר הטרום־תולדתית, שהייתה בחינת אגדת קדם כבר בימי יעקב אבינו, האיש התם המצויד במקלו בלבד, מתגלגל, כעבור עידן ועידנים, בן תמותה מתקופת המכונות החדשה, ובידו שני המכשירים המסמלים־מבשרים את קצב ההתפתחות ותכליתה: השעון והאקדח. המצאה נועזה היא, אך טבעית למשורר, והקורא הנמשך אחרי חזונו לא חש בסתירה, ואמנם אין סתירה בדבר כי אם דווקא עקיבות. לוז זו – של ימינו היא ושל כל מקום. אף הנפילים – אך זה עתה הופיעו על האדמה הם וכוחם העל־אנושי, הם ויצרם התת־אנושי. אי דור וייקרא דור המבול ביתר צדק מאשר דורך אתה, בן־הזמן!

המיתוס המקראי, זה אשר המקרא דחה אותו ולא השאיר ממנו כי אם שריד ופליט, רמזי־רמזים – שתי גישות למשורר־יוצר אל חלל עולמו. יש וינסה להחזירו אל יושנו, יש ויחדשו מתוך ליבו. או שיגיע, ואם ללא כוונה, לידי נתינת פירוש לסתרי תורה, או שילביש בבגדי משל עתיק את פירושו הוא למסכת החיים. ניזכר בעלילת המסתורין המקראי “שמים וארץ” ללורד ביירון (תורגם לעברית בידי דוד פרישמן), חיזיון זה של הנפילים שנפלו באהבת בנות האדם, ונעמוד על טיבו. חזון המקרא בנוסחו הנוצרי לא לבד ששימש נקודת מוצא למשורר, אלא שתקפוהו געגועים גדולים על אותם הימים שלא היו כי אם בחזון, וברצון שב אליהם והשיב והראה את סוד האהבה, סוד הנצח, כסוד קדומים. נפנה מכאן אל חזונו של יעקב כהן (מובן שלא על מנת להשוות מידות שיריות וערכים שיריים, אלא לשם ההכרה הלימודית בלבד). הקדמנו לציין אותו כמודרני בתכלית, ועתה נבין על מה נתן גם לעולם הצפונות אשר מני קדם את צדקו המלא: בהיותו קשור בו קשרי מסורת אשר בדמו. המשורר הנוצרי חי בו התנ“ך כיסוד דתי־חינוכי, ואילו המשורר העברי חי בו התנ”ך כמקור לאומי ולשוני. דווקא הוא יכול להיות חדיש בתכלית ובו בזמן לגלות נצורות בחיק העבר הרחוק מכל רחוק.

נושאי המחזות הפנטסטיים אשר ליעקב כהן שאולים מתקופות שונות של ההיסטוריה והטרום־היסטוריה, אף של ההווי הישראליים. עלילת “הנפילים” היא מלפני המבול. המסורת העתיקה – שרידים בספרי המדרש והקבלה – היא מקוטעת אף מוסתרת. נעמה זו, “שביקשו מלאכי השרת לתעות אחריה וברחה מפניהם”, והיא אפוא “שהנעימה מעשיה”, היא גם, לפי מסורת אחרת, אשת שמדון ואם אשמדאי ו“נמצא שמה בכתבי שימושי השדים”. גם אצל כהן היא בת דו־פרצופים: הבתולה האוהבת אהבת יחיד ראשונה והאשה העוגבת בבקשה למצוא תכלית לאהבה ולא ניתן לה. מה שמפריש בין בני אדם צדיקים ורשעים ומה שמפריד בין מלאכים לבני תמותה, אינו למעשה כי אם שינויי גרסאות, ואילו ההתנצחות הנצחית מתקיימת בין נפיל לנפיל, בין שני המלאכים הבאים לייצג כל אחד את גורלו ומארתו הוא. קנאת האשה היא העושה אותם אויבי נפש מפורשים, ואולם הניגוד קדם לאיבתם, אף נשאר בעינו לאחר שנושאת ריבם מתה ונכרת שלום ביניהם. כהן שאל, בסופו של דבר, את שאלת צמצומם של העולמות, העליונים והתחתונים גם יחד, שהם צרים מלהכיל מלוא מחשבתו ורגשו של בעל המחשבות והרגשות. צר לו למלאך עולמו בשמים, וצר לו לנפיל עולמו שימצא על הארץ. לא נוכל לשאת אורו של בראשית, לא נסכין לחושך אין אור. אמנם התקווה היא הנשארת. השירה הופכת את ספק החיים, את ייאוש החיים, לאמונים, לאמונה.

במחזהו השני עובר המשורר מן הרשות העולמית אל התחום הלאומי. “דוד מלך ישראל”, מחזה סמלי, מוסב על האגדה העממית. המלך לא מת אך ישן במערה ומחכה למי שייצוק מים על ידיו ויעוררהו לגאולה. לאגדה זו משווה המשורר מסגרת של בדיה ולשונה של בדיה, המחזה, בניגוד לעלילת “הנפילים”, נוח אף לתפישתו של ילד. גם ילד מילדי ישראל נבחר להיות הגיבור, הוא וחברתו: שניים שמעמידים עצמם במבחן ונכשלים, אך מצילים מתוך האפר את שביב התקווה שלא ידעך לעולם. המחזה מסתיים בבשורה מפורשת, והיא בשורת הגעגועים. הכיסופים הם גם התיקונים.

להלן ערך המשורר מחזור של שלוש סימפוניות דרמתיות בשם המשותף “בנתיב הייסורים”. הסימפוניה הראשונה (“הקדושים”): עליית נשמתם של חללי פרעות, שנפלו לפני דור, בזמננו אנו. שישה הם, בני מעמדים שונים, פשוטי עם ומשכילים, וצלליהם מספרים זה לזה את שעבר עליהם. השמים נפתחים. תיקון נשמתם מובטח להם. לא בכדי מתו – מותם זה האכזרי, נטול כל ניחום ושילום. הנפש עולה למעלה. הסימפוניה התיכונה (“לקראת המשיח”): חזונו של מקובל אשר נפשו עורגת לקראת המשיח, שיש לחפשו בין העניים והנידחים, ואף הם תרים אחריו. והנה מתגלה המשיח לאחד מבין ירודי הירודים, לילד מבני עדת הקבצנים, והמראה ההוא מנחם את הצופים־המצפים כולם. הסימפוניה השלישית (“הצעקה השלישית”): אגדת התדיינותו של רבי לוי־יצחק עם הקב"ה. למה באות צרות על ישראל ולמה עלינו לשאתן דומם? אך ראֵה, אותו הרוג־מלכות, שצעק פעמיים, גילו לו כי בצעקתו בשלישית ייחרב העולם, ונשתתק. שלושה נושאים עולים כאן בקנה אחד: גזרת ישראל, כיסופי ישראל, צידוק ישראל. המשורר שואל את שאלת העם השסוי והדווי; הוא אף מטיח דבריו כלפי מעלה. והנה בעומק נפשו מקננת אמונה: עוד נועדו לנו שילומים. הקינה המרה והצער האילם על איחור פעמי הגואל, והקטרוג הקשה על ערבוב מערכות ישראל ושידודן – הקולות מתאחדים לשיר נחמה. לעולם לא נשכח את שעוללו לנו שרי האומות ושר אומתנו אנו לא עיכב בעדם; אך גם קיומנו ונצחיותנו נגזרו עלינו ובדמנו זה השפוך נחיה.

“ליד הפירמידות” – סימפוניה דרמתית רביעית, ללא קשר עם הקודמות. אחד נודד נח לילה לפני הפירמידות, והנה מתעוררים מלכי קדם אלה משנת האלפים שלהם, כל אחד שח את שיחו ומחדש זכר המעשים שעשה, ריבו אשר רב. מבין כולם נמצא מוצדק באהבתו הארצית והשמימית אחנתון בעלה של נפריתיתי, מתקן דת והימניקן, שידע לתת גמולו גם לאדם הסובל. המחזה, אולי החזק בכל המחזות אשר בכרך, חי מחוץ לעולמו־מסורתו של ישראל (אף רעמסס השני אינו בא להזכיר את יציאת מצרים שהייתה בתקופתו), וגם זכר האמונות והדעות של העבר הרחוק ההוא אינו בא כי אם לגוון את התמונה. אלא שמה שהיה אינו כי אם משל ההווה והעתיד. המלכים ההם עשו להם יד ושם בהקריבם את בני עמם. ושוב: הלנצח החולף הזה נצח ייקרא? גם כאן שואל המשורר מתוך ספק ומשיב מתוך בטחה.

אף המחזה “בלוז”, אשר כבר נגענו בו, אם כי שורש עלילתו בשדה המדרש היהודי, אל האדם הוא שייך ולא אל ישראל. לכן מתגלית בו אמיתו של המשורר, צערו ונחמתו, ביתר בהירות, כי אך כבן־נֹח הנו נוגע בשאלה ובתשובה, ולא דווקא כבן־יעקב. מה ממה עדיף: החיים האינטנסיביים, אשר כל יום חדש יביא חידושיו לאדם, אלא שזה האדם העליון לא ידע את עתו, או חיי שאננות ומסורת וסדר ומשפט, מושתתים על אדנים יציבים, ואינם נגמרים אלא ברגע ישבע הזקן ימיו אלה ויראה אותם כנגמרים. עומדים זה מול זה חוק עולם ומרד האדם, גזר דין וערעור. המשורר – מקום עמידתו, אם תמצא לומר, בקצה שלישי, מחוץ ומעבר לשתי הקצוות גם יחד. השיר כמוהו כפתרון. האמנות הצרופה אינה מתעלמת ממארות המציאות, הפוקדות עם ואדם, אך אינה מסיתה – לא להורדת האלים מעל כיסאותיהם, אף לא לאיבוד האדם את עצמו לדעת. השירה כמות שהיא מרפאה תוך כדי חישוף הפצעים.

בכרך השני של כתביו הדרמתיים כינס יעקב כהן את מחזותיו המקראיים. שני מחזות היסטוריים, אחד מימי שפוט השופטים והשני מימי שיבת ציון, משמשים כעין מסגרת לספר, וגופו – שלשה מחזות אהבה מוסבים על שלמה המלך. ואמנם עלילות עצמאיות הן, המתאחזות, אם תמצא לומר, בשלושה גלגולים שבחיי בן־דוד שהאריך נסיונות. לפנינו אפוא, בסיכומו של דבר, חמש תרומות נפרדות לאסיפת המחזה המקראי. והמפתיע והמשכנע כאחד: כל אחת היא פרי גישה מיוחדת אל החומר והרוח של המקורות, המסורות והאבטיפוסים. גם אין קשר בינם לבין אלה המחזות הפנטסטיים של הכרך הראשון שיש להם נגיעה במקרא, וכל יחידה ויחידה דורשת ציון והערכה לחוד.

במחזהו “יפתח” מגולל המשורר לפנינו את העלילה המקראית כמות שהיא. בגורם נוסף הכניס בו אך פרשה אחת מדמיונו: אהבת בת־יפתח אל אחד הגיבורים הצעירים שסרו למשמעת אביה. אך הפרשה הזאת אין לה השפעה על קשר המחזה ועל התרת הקשר; יתר־על־כן, היות והגבור הראשי הוא, באופן מפורש האב ולא הבת, אין גם עניינו של המשורר בה. המחזה מצטמצם בחומר המקראי וחוזר תחילה על דרמה זו שבראשי תיבות הנכללת בפרקי יפתח שבספר שופטים. ואולם עם הרחבת היריעה נוצרת העילה לעורר את אותו הויכוח אשר עורכי התנ"ך השתיקו אותו, ואך בעלי המדרש העזו מעט לשאול שאלה אף להשיב תשובה: אמונת הייחוד – כלום קרבן אדם תדרוש?! ויפתח האב, שפצה פיו לה', האם לא נמצא לא כהן ולא נביא להתיר את נדרו? אנחנו מודים שבשאלה הזאת כבשאלה שתתעורר עם כל ניסיון להעלות את העלילה הקדומה על הבמה, אבל אין אנו שואלים אותה תחילה לגבי המסורת המקראית כמות שהיא, מקוטעת וראשונית כפי שנשתמרה לנו. הדרמטיקן ששומר אמונים לאותה המסורת ואינה סוטה הימנה נמצא מצדד, שלא בכוונה תחילה, בזכות האמונה המטוהרת, שאין בה אף שריד ופליט של אליליות; והרי כמשורר יכול לכאורה לצדד בזכות האליליות דווקא, זו מכורת המיתוס החי בו כמיתוס של כל הזמנים.

ב“שלמה ושולמית” אנו עוברים אל תחום אחר ואל הרכב אחר של היסודות: חלק מקרא, חלק אגדה וחלק דמיון. עלילה מקראית אחת – הטרגדיה של אדוניה ואבישג – מוחזרת לנו כאן במילואה, והיא, הנשמרת במקראות בחינת רמז בלבד, זוכה בעיבוד השירי לפיתוח שהוא יותר מפירוש. העלילה הראשית, לעומתה, עלילת שלמה ושולמית, היא רובה ככולה פרי הדמיון החופשי, שמתאחז באי־אלו קווים מסורתיים של שיר השירים ומדרשו. שלמה כבן־מלך לא שאף לכתר ומצא את שלומו באהבתו אל הרועה התמה. ואולם בעל כורחו הומלך, ומאותה שעה אינו עוד בן־חורין לעשות את הטבעי ליצרו הטוב ואת הטוב בעיני מצפונו. אט־אט נענה לחשבונות המדיניות, המזדהים לא אחת במאווייו של היצר הרע. שולמית נענתה להיות אחת מנשי ההרמון, בהיותה בטוחה בדבר שתישאר האהובה בהן, ועתה היא סובלת חרש ונקברת חיים. בת נולדה לה, אשר אולי תראה ביתר אושר מאמה האומללה. הימים עדיין ימי ראשית שלטון שלמה. הוא ניגש לבנין בית המקדש, לכפר על מעשי הרצח שבוצעו בהסכמתו עם הגיעו למלוכה ועם ביסוסו בה. אך אין כיפורים ושילומים לבגידתו בשולמית. על זה שחמד לו בעצמו את אבישג אמנם בא על עונשו בעצמו, כי היא תיעבה את רוצח דודה, ולא נשאר לו כי אם לתת לה לעזבו בלי שיגע בה. ואולם עם בת פרעה, שנשא אותה לא מטעמי שלום המדינה בלבד, הרי החל לראות חיים, ובזה גזר למעשה גזר דין מוות על אהבת נעוריו. ביום כלולותיו עם הנוכריה מתה שולמית משברון לב. מסכת הדרמה, ששזורים בה חוטים שונים, מסכת ססגונית, עוד לא שלמה בזה. בשלל העלילות נרקמה גם עלילה מטיב חיצוני בתכלית, עלילת שלמה ואשמדאי. יש בו בשלמה זה – התם כאוהב וחסיד כירא־אל וחכם כמלך ואכזרי כמושל – גם מאותו היסוד הפאוסטי שדרכו להתגלות אך עם הופעת השטן. אל הדמות השדית, רות מרוח השלילה, עוד נחזור, ונעיר כאן רק זאת כי דווקא בגורם זה, כמעט כלאחר יד, הראה המשורר מה צמד יקביל במסורת היהודית לאותה המסורת הגויית: אלישע בן אבויה ופאוסט לא יזדהו כי אם דרך אונס ההיסטוריה והאגדה גם יחד, ואילו בין ידידיה־קוהלת לבין החכם האומלל מוויטנברג – דמיון לא מעט. והנה לשלמה זה גם זומן אשמדאי, אחיו־בכורו של אותו מפיסטו שהוא אחרון למלאכים המודחים.

“שלמה ובת־שלמה” – במקום ריבוי העלילות והכיוונים, חזיון כולו אחדותי, יסוד משמש לו סיפור אגדה כללי, אגדת המגדל בים שהקים המלך להרחיק את בתו מעל בן־זוגה, ודווקא התחבולה המחוכמת היא שסייעה בידי אבירי המזל להכריע בגזרתם ממעל. אגדה מצויה היא, שלא מנחלת בני ישראל תחילה, מיוחסת לשלמה. על־כן לא תכביד על המעבד ולא תכבול ידי הדמיון היוצר. וכהן הרי מדבר ברצון בלשון הבדיה. חוטי סגנון ותפישה קושרים בין סיפור בדים מקראי זה לבין מחזה בדים פנטסטי שבכרך הראשון: דוד מלך ישראל. אחדות העלילה גרמה גם אחדות רוח השיר אשר בשיר דרמטי זה. כאן המקום (והתפקיד היה בעצם מצריך ניתוח מיוחד, אלא שקצרה ידו) להגיד, ולו במשפט אחד, משהו על טיב שירתו של כהן הדרמטיקן. דומה היא לנהר שוטף, אשר כיוונו אחד, בין אם ינהר בסער, אף יכה גלים, בין אם יזרום לאטו, שקט ושקוף. בשביל ההיסטוריון של הדרמה העברית תהי זו תעודה מושכת ומועילה, להעביר קו מ“לישרים תהילה”, הבדיה האלגורית, אל “שלמה ובת־שלמה”, הבדיה הריאלית. הוא גם יִראה ויַראה, בהזדמנות זו עד כמה נעשתה שפת מקרא שבפי משורר בן זמננו קרובה ללב העברי בזמננו, הוא אשר לשונו של הרמח"ל, על טהרת המקראיות אשר בה, נשארה עדיין חתומה לפניו, רחוקה.

המחזה השלישי, “מלכת שבא”, הוא החופשי בכולם. כי האגדה הישמעאלית־יהודית הידועה, שנרקמה מסביב לביקור מלכת שבא אצל שלמה המלך, אינה בעצם כי אם מסגרת וחסרה את העלילה. כהן היה אפוא בלתי תלוי גם ביחס לנתונים כשהם לעצמם (ולכן שאל רק את שמות הגבורים מנוסח חיצוני אחד שנראה המקורי בכולם), ומידת חידושו, שהיא מידה אחת לו בטרילוגיה כולה, מתגלית ומתחשפת כאן לעיני כל. חיי הגיבור המקראי־עברי וסביבתו הלאומית־דתית אינם כי אם משל לחיים הכלליים־נצחיים, כפי שחש טיבם ושומע לשונם מי שנשמת חיים באפו. האהבה והוויתור ירדו כרוכים. היטהרות הדם באה באותה שעה בה יועמד האדם על ה“ותחסרהו מעט”, עד שבידיעה גמורה יפסח על השער הנעול, השער החמישים, שלא ליהנות ממה ששמור לו מבעדו. לפי המדרש הסכמטי אפשר גם את שלושת מחזות־שלמה אלה אשר ליעקב כהן לייחס לכל אחת משלוש דרגות אשר בדרך חיי המלך המפואר, ושלושה ספרים מציינים אותן: שיר השירים, משלי, קוהלת. אך כהן בחר לו ליסוד שלשת עלילותיו עלילת־אהבה. ראה אפוא כי אהבתו של קוהלת עדיפה על שתי הדרגות הקודמות.

יורשה כאן להוסיף הערה על האמור ולקרוא בשם את עניין ההשפעה. אנחנו מוצאים אצל כהן, יותר מאשר אצל משורר עברי אחר, את השפעתו של גתה. המשורר העיד־הודה עליה, כביכול, גם בעשותו תרגומו של השירים הדרמטיים אשר לגתה כרך משלים של כתביו הוא. כל הזכרת שמו של הגאון קשורה בה שמינית שבשמינית של השוואה, ואולם אין פנינו אליה, כי אם לבירור היסודות. גתה, כפי שהוכיחו חוקרי המקורות, בנה את בנייניו כולם על יסודות קיימים מקודם לו. ומי שהשפעתו היוצרת עליו, אֵי העצמאות שנשארת שמורה לו לעצמו? הווי אומר: היא בקשר הישר במקורות הקדומים. אם למשל מפיסטו זה אשר מחזונו של גתה נוצר כבן־דמות לשטן אשר בספר איוב, ואילו אשמדאי אשר מחזונו של כהן, שנוצר אחרי מפיסטו, יצא בן־דמות למפיסטו הגיתאי – הרי החזון העברי החדש עליו האציל החזון המערבי־קלאסי, שפתו אחת עם שפת החזון העתיק אשר ממנו שאל החזון המערבי־קלאסי, הווי אומר אפוא על שירתו זו המקראית של יעקב כהן: חייו מחיינו אנו, הכלליים־עבריים, יניקתו מן השירה העולמית, מוצאו מאז מקדם. –

כרך הדרמות התנ"כיות מסתיים, כאמור, במחזה מימי שיבת ציון, דרמת “עזרא ונחמיה”. דינו וטיבו שונים שוב. הוא בעצם דרמטיזציה של מעמדים תולדתיים. המשורר העלה והמחיש את השאלות הלאומיות והדתיות של ראשית הבית השני. על־ידי זה שמהמאבקים החיצוניים והפנימיים – שהיו אז לפי עדות המקרא – הועתקו ללשון ויכוח ממש, מתבלט ביותר הצד השווה שבין הנתונים והקונפליקטים של אז לבין גלגוליהם כיום. הקורא כמעט שהנו צד לוחם אף הוא, נוגע בדבר בתכלית, ולא יאבה ללכת בדרך המלך דווקא, בשביל הזהב. להלכה לא ישתוו פקודתו של נחמיה ומצוותו של עזרא, וגם המשורר בחר במפורש בגיבור האחד להיות נושא בשורתו, אלא שאת השני לא דחה. המשורר, השלם עם חזונו, אינו בן־חורין לגבי ההיסטוריה ולקחה, ואולם בעומק נפשו הוא חש את הצורך לשנות את פני ההיסטוריה כדי לשנות את פני ההווה.

ג. ¹

המחזות בפרוזה אשר ליעקב כהן, ערכים עצמאיים בכלל יצירתו, עדים הם – למי שמנסה להקיף את פעולתו היצירית – לייצרו וליכולתו הדרמטיים. במעמדים המכריעים שבשיריו הדרמתיים כובשת הליריקה את ליבך ואין אתה שועה עוד לצדק זה המלא שהוא נותן אגב כך גם לדרישות הדרמה; ואילו מחזותיו הפרוזאיים – מידת שיריותם היא של הפבולה תחילה ולא של לשון השיחות השנונה, והם נמצאים משלימים את ההערכה הכללית, הם מיישרים אותה כביכול. זאת אף זאת: הרקע והאווירה הם כאן מודרניים בתכלית, מודרניים בלא צעיף ורעלה היסטורית ומיתית; ועולמו הרוחני־נפשי של המשורר נתפש מתוכם ישירות וברורות.

לפי החשבון הכרונולוגי קדמו, בדרך כלל, מחזותיו בפרוזה לשיריו הדרמטיים. במידה מסויימת ניתן אפוא לראות בהם דרגה לפיוטו הדרמטי. ביניהם גם כאלה אשר, כיוון שאין בהם השורש של תולדה קדומה ואין עליהם המגן של שפת קדומים, נראה כשייכים לדרמה המערבית החדשה, שהיא למעשה בין־לאומית; והנושא והמחשבה מצד האחד, השיחה והוויכוח מהצד השני, עדיפים בהם על הסימנים הלאומיים וסממניו האינדיווידואליים של המחבר. לרשות הזה שייך, דומה, מחזה הפתיחה אשר במחזור, “הברית האחרונה”. לפי ציונו של כהן זוהי “מעין קומדיה ולא קומדיה”, מוסבה על שאלת שלילת הילודה (מתוך חשבון־עולם פסימי) ובנויה על תחבולה זו שהמציאות דוחה כל תיאוריה. גם שלושת המערכונים, המאוחדים בשם “אמנים” ואף הם קומדיות ולא קומדיות – אם כי לא מוגדרים הגדרה זו – מצטרפים אל החשבון המערבי־כללי, ויהדותם או אי־יהדותם של הגיבורים אינה משנה כאן כמעט ולא כלום. אבל שלוש היצירות הראשיות אשר בכרך – “השליח” (חורבנו של איש־בצע), “משפט חברים” (עיוות־דינו של מהפכן), “טירופו של בן־אדר” (משברו של חולם חלום גאולת ישראל) – אין לבאר אותם באופן פשטני, והם נראים כמקור תחילה.

“השליח” חזיון סמלי הוא, מבוסס על עלילה ריאליסטית אשר לפתע, וללא גשר, הוכנס בה גורם מעולם הדמיון. זהו שליחו של המוות, דמות־הזייתו של הבנקאי (היהודי) הבלתי־רחים, מי שהיה משדד מערכות ונוכח לראות כי כל עמלו היה הבל ורעות־רוח. “משפט חברים”: בין קומץ סטודנטים רבולוציונרים, יהודים ושאינם יהודים, אנשי מחתרת וקשר גם – ודווקא – במקום גלותם, עורר אחד, והוא הנאמן, חשד חינם של בגידה, וחבריו שופטים אותו ורודפים אותו אל המוות. “טירופו של בן־אדר”: מחזה ארץ־ישראלי מדיני מימי המאורעות, מוסב על ציר ההתנצחות הפנים־יהודית שבין המבקשים גדולות לבין המסתפקים במועט. ה“מטורף” הוא המקסימליסט, שאינו יודע פשרות וחזקה עליו שדווקא הזייתו היא מציאותית־תכליתית יותר מחשבונותיהם הארציים־שכליים של אנשי־שלומו. ואולם לא יכירו בו ולבסוף יעבירוהו על דעתו ונמצא מטורף באמת וללא תיקון. כל שלוש העלילות האלה קשורות גם בעלילות אהבה. את המשורר מעסיקה הבעיה המסוימת רק במידה שהיא גם בעיית חיים ומשל כלל החיים המתקלקלים ומקולקלים אשר על האדמה. אף מקומן של שלוש הדרמות האלה יכירן על הבמה הבין־לאומית. ואולם עלינו תשפענה גם השפעה חינוכית־ביקורתית ישרה משלהן.

דרמותיו שבפרוזה מאשרות את הכוח הדרמטי־אדריכלי של כהן. המתיחות הדרמטית, ההולכת וגוברת משכיחה אף חיסרון אחד, אשר אמנם יש למנותו בסוף: אי־התאמה מסוימת בין היסודות הנוגים לבין אי־אילו מעמדים של קלות־ראש והיתול הנתונים בתוך המסכת. כי לפרקים (גם בשיריו הדרמתיים) לא יכול לוותר על הפסקת נופש והסחת דעת כזו, ואולם נפש שירו, שאינה יודעת פשרות, לא תשלים עימהן.

אך סטייה אחת מני דרך לא תוערך כסטייה כי אם כעליית נשמה: ההתמסרות לשיר. לאחר הכרנו בכוחם ובשליחותם הדרמטיים של מחזותיו ניתן להגיד: פרקי המופת במחזותיו השיריים הם אלה אשר, כמו שירים, כאילו מתנגנים מאליהם. בהם מנשבת הרוח הגדולה.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ו (1946)

א. יעקב פיכמן בן השבעים: יסוד האהבה

בספר תולדות הספרות העברית החדשה מאת פ. לחובר כתוב מעל לפרק אחד: “ההשכלה של הטעם היפה – דוד פרישמן”. אילו זכה המחבר והיה ממשיך את ספרו עד לימי בני גילו הוא, היה מיחס את אבהות הטעם היפה בדורנו לחברו יעקב פיכמן. יעקב פיכמן, מי שדוד פרישמן היה עורכו הראשון, מייצג ומפתח את הטעם היפה בשירה העברית בת זמננו, בה ובהערכתה.

בחוש אבחנה בין עיקר לטפל, בין משפיע ומושפע, בין מקור וחיקוי לא סגי. אף אם יהיה המבקר מחונן בברכת הטעם – בזאת בלבד לא יקובל דינו על המבוקר והקהל גם יחד. יעקב פיכמן חונן בסגולה מיוחדה – להגיד בטעם, להסביר בטעם.

מוצא ומקור ראשי לטעמו – שירתו שלו, השירה הלירית, מימי “גבעולים” ועד לפסגת יצירתו, אסופת שירי בגרותו בספר “פאת שדה”. יחס ראשוני לו לצורה. הסונטה שלו היא מעין מזיגה חדשה של שתיים: הסונטה האירופית שמימי ההשכלה והקלאסיקה החדשה מכאן והסונטה העברית שגדלה על אדמת איטליה מכאן. המודרניות של פיכמן, ה“מערביות” שבו־ עבריות הן בשורש נשמתו, מורשת חיה של מטפחי היופי במחנה ישראל, אלה שלא נתנו להוציא את שיר השירים מפשוטו. צא ולמד, שהוא המאומן להקדיש עיונים ומסות מעמיקים לסופרי המופת של העולם, השקיע את עיקר כוחו לעשות אזניים ונפשות לנחלה העברית. ליצירות מוריו ורבותיו בני דור הבשורה ושל חבריו בני דור קיום ההבטחה. יצירתו, וכן משנתו, מקור הן ולא תרגום.

בראשית הייתה לו האהבה, היא אהבת היפה לכל גלגוליו – בטבע ובאדם, באמונה ובאמנות, בלשון ובספר. נפש המשורר אחת היא עם נפש היקום ועם נפש האדם, נפשות אילמות ומנגנות, וקולו בת־קולם הם. “בשחור לילות הסכנתי להקשיב/אל דממת אילן כאל נפשי”. אולם בכלל הטבע גם אכזריות הטבע, ובכלל כל יופי באשר יתגלה צפון גם סוד האבדון. תהום פעורה לרגלי חוזה־אמת, ולא יכסנה, אך גם לה יכול תוכל האהבה, תוכל השירה.

“ואת התהום חונן”.

דבר, ט“ו בכסלו תשי”ב (14.12.1951)

ב. במלאות לו 75 שנה

יעקב פיכמן – יצירתו שירה וביקורת. שירתו היא ספרות יפה במידה יתרה משירת חבריו; ספרות יפה זו היא אמנות־אחות לציור ולמוסיקה. ואמנם מסימני שניהם אתה מוצא במכלול יצירתו; שירתו – ציור מתנגן. אכן מידת התיאור הוא המכנה המשותף הן לשירת פיכמן והן לביקורתו. אמנות וטבע, שניהם שרשיים הם והשפעתם אחת: היא היא חוויית היופי המצטללת בנפשו של המשורר ומאצילה על כל גילוייו. כחציים של כתבי פיכמן, ואולי חלק גדול מזה, מוקדש למניחי היסוד לספרות העברית בשלושת הדורות האחרונים. כתביו אלה הם, כמובן, גם תולדות הספרות, אף תורת הספרות, אך בעיקר – זיכרון הספרות. תרומתו של פיכמן להבנת הספרות העברית החדשה וללימודה הוא חלקו האישי בה; שכן נפשותיה שוכנות בנפשו.

סימן משותף לו ולבני גילו – עמודי תור הזהב שנתברכה בו הספרות העברית עם השתרשותה בארץ המחודשת: כולם לא רק ראשונים הם, סופר סופר וחלוציותו, אלא הם בה במידה גם אחרונים. אישיותם היוצרת יונקת וניזונה מעצם הולדתם על פרשת דרכי התרבות ותולדת העם. פיכמן, “אירופי” יותר מחבריו, וכמובן זה גם “מודרני” מהם – אירופיות זו ומודרניות זו לא רק שהן חידוש, חידושו שלו, אין להם גם כל המשך. שכן היה ונשאר בהן מבחינת גילוי אירופה ואמונה באירופה – אמונה במסורת ובערכי חיים שפרנסו את הדור כל עוד ההגמוניה התרבותית לא עברה אל מעבר לתחום אירופה. שירת המשורר וחשבון עולמו, שהורתם במזרחו של המערב, קיבלו מן המערב אך התבטלו מפניו, ועם כל ההשפעות שקלטו, נשארו מקור.

ספרו “שירת ביאליק”, הספר הראשון לכתבי פיכמן המקובצים, נכללים בו עשרות פרקי ביאליק שלו שכתבם עד שנת הופעת הספר, לפני כעשר שנים. כל אחד ואחד מהפרקים האלה מעיד, כי “תלמיד־חבר” זה, באשר ילך ולאן יפנה, תמיד יגיע אל אותה מטרה; יצירת ביאליק היא כעין ציר או קוטב למצפן שלו. אכן, הוא שגילה שבעים פנים בביאליק, כשם שהלך בשבעים שבילים אל ביאליק. ודרך הארת הדמות הזאת קרע אשנבים לספרות בכללה וליהדות בכללה.

נגעת בביאליק בתור נושא, ובחלקו של פיכמן במדרשו של ביאליק, עליך להזכיר חלקו של מי שהיה חבר קרוב לפיכמן ותלמיד־חבר לביאליק אף הוא: פ. לחובר ז"ל. ואמנם, לחובר ופיכמן העמידו כאחד דמותו של ביאליק בהיכל ספרותנו. לחובר ירד לשרשי הסופר, פיכמן בָּן ללב המשורר. הייתה זאת שותפות בלתי מפורשת, שהניחה בידינו יסודות של הערכה והכרה, אבחנה ובינה בפרשה זו בפרט ובספרות העברית בכלל.

פיכמן המשורר לבו קורא וחוזר וקורא לו לתהות על כבשונה של שירה ולפרש גילוייה בפני הרבים. ספרו “בבית היוצר” (תשי"א), אסיפת חלק ממאמריו ורשימותיו על בעיות הספרות, שוב אינו הצהרת שיטה לימודית (לא כל שכן – מדעית), אלא פסיפס של ניסיונות שמוצאם אחד ומגמתם אחת. ההתבוננות הייתה לבינה, ההסתכלות – להשכלה. ושיר לשיר יביע אומר.

שירתו העצמית של פיכמן על שתי נתינותיה – שירים ושירים בפרוזה – נעימתה לירית ביסודה, וללא סטיות. גם הפואמות שלו הן ליריות, וכן ניסיונותיו בשירה דרמטית. לא ההתרחשות עיקר, אלא רחש הלב. באחת מרשימותיו העיוניות הוא מסתייג במפורש מתביעת “אקטואליות” ליצירה בת זמננו. גם השירים שלו אשר הימים שבאונו נזכרים בהם והדם בא בהם (כגון “שיר השלום”, שנכתב עם העלאת זיכרון השואה ביום תום הקרבות במערב המשוחרר, או אפילו “בלילה ההוא”, שנכתב לזכר כ"ט בנובמבר 1947), אינם יוצאים מכלל היגיון וחביון. מאידך גיסא, הרי הוא נשאר תמיד אדון לרגשותיו. אין לומר, שאמנותו היא “ביודעים”, אבל אינה גם כלל ועיקר בהיסח הדעת. האמן שבו שולט על היהודי שבו; והאדם שבו אף נכנע לאמן שבו, נכנע ברצון.

פיכמן הרחיב גבולות צורת השיר העברי החדש, בעיקר לאחר שעבר מִנגינת ה“מלעיל” אל נגינת ה“מלרע”. הצורה אינה מקרה לו; סונטה מאת פיכמן אין להוסיף עליה או לגרוע ממנה שורה. יצירותיו אלה תשמשנה, ללא ספק, דוגמאות מאלפות למשוררים שיבואו (אינני דן כאן בהשפעתן הברורה אך החולפת, על האסכולה הקרויה “מתקדמת” בשירה העברית החדישה), ומה גם שיחסו אל הצורה הוא כיחסו אל עולם השירה בכלל: אהבת נעורים. מה שאצל אחרים נעשה עם הימים ל“מלאכת מחשבת”, אין יוצא אצלו מכלל קדושה, שהיא קודמת הן למחשבה והן למלאכה.

מטבע שירתו הוא מחייב עולם ומלואו. במונח לועזי שדוף ושגור קוראים למידה זו בשם “אופטימיות”, ואולם מתוך אהבת האור הגיע לראיית האור. התוגה החרישית שבשיריו הבשלים אף היא מסגולות היום היא, שכן אורו אינו דווקא אור השמש בצהריים כי אם אור השחר המפציע, ואורו האחרון של היום הנוטה לערוב. כיוצא בזה מראות הטבע שלו אינם של שקט מוחלט המשרה אף עליך שקט, אלא של ענף מתנועע קלות ברוח, של ים רוגש ורוגע לסירוגין. ותנועה בלתי־נתפשת זו היא אחת עם ריתמוס השיר, עם רחשי הנפש.

מראה העיניים הוא משמע האוזן והמיית־הלב.

דבר, י“ב בכסלו תשי”ז (16.11.1956)

א. עם פטירתו

כתביו היו תעלומות חכמה. צפונות ההוויה היו גלויות לפניו, אך בבואו להגידן כאילו החביאן שוב בבית גנזי היצירה. האמת שאחז בה בידיים שלא רעדו – גחלת לוחשת היא. והוא את הלחש שלה העביר ללשון שירתו.

יוסיף דעת יוסיף מכאוב – קללה זו ברכת יתר היא ליחידי סגולה אשר בהוגים. כי מהי מארת הדעת – לדעת ולהוסיף לדעת, בלי לכאוב ולהתעצב. יעקב שטיינברג נוקב היה בשכלו הבלתי רחים – וחונַן במתת הכאב, היא שהפכה את שבט משפטו לחסד המכתם וההיגיון.

דבר, א' באב תש"ז (18.7.1947)

ב. בחידות

התורה מייחסת יתרון למידת “פה אל־פה” לעומת מידת “בחידות”, בדַבֵּר האלוהים אל עבדיו. גם בשדה השירה והמחשבה נקבל את ההבחנה הזאת, כסעיף של הערכה ומתן טעם. אלא שבראש וראשונה נשאל למקור, ונפשנו צמאה לשמוע דברי אלוהים חיים, כגלויים כסתומים.

יעקב שטיינברג, שהלך מאתנו, שירתו ענתה בו “בחידות”, בחידות מני קדם. בשלוש צורות ספרותיות: בסיפור, ברשימה, בשיר – הביע צפונות וסתומות, נשא משלים ומשלות. בכוּר הצער של עולם נבחן חזונו. פתרוניו אכזרים מכל אכזר, ואם יש מנחם הרי הנחמה בה בחידה.

הוא שר למעטים. לפענח רזיו, אמנם, ישכילו נאמני השירה, תלמידים־חברים התוהים על היסוד ברצון, מתמכרים לו, מתעמקים בו, נאבקים איתו ויכולים לו; ואולם נשאר עוד גן החלום גם לאחר שברו, ואותה השארית היא שיקרה שבעתיים. חקר המשורר ממצא, סוד יראים – לאלוהים.

אך מוזר ומפליא: משורר היחיד, משורר לנפשו הסוררה – בימי תחייתנו, שזכינו לה ללא זכות, לא אלמן חזונו, לא עזוב ועצור. למי אני עמל – זעק והתייאש הגדול ממנו בדור אחד בלבד, ושעריו דווקא פתוחים לרווחה; והנה מי שהקים, לכאורה, נחלה לעצמו ולבני הגותו הספורים, בשעת התנחלות העם אף נחלתו תבוא על הגאולה. גאולה פירושה גם תמורה. והוא, בעינו הבלתי משוחדת, ראה גם את הנולד הזה, ברכת עממיות מאוחרת העתידה ליפול בחלקו – במחיר אחדות היצירה, היא יחידותה:

וַאֲנִי אִם אֶרְאֶה אָז בְּעֵינִי הָעֲשֵׁשָׁה

כִּי בָא הָעָם לְלַקֵּט חֲזוֹנִי הַמִּתְפּוֹרֵר –

וְאֵבְךְּ בְּגַאֲוַת הֶבֶל לְמַרְאֵה זוֹ יְרֵשָׁה

עֲרוּפַת הוֹד כְּלֶקֶט לֹא יָדַע יַד מְשְׁוֹרֵר.

הפועל הצעיר, ו' באב תש"ז (23.7.1947)

ג. שנה למותו

המשורר יעקב שטיינברג מת לפני שנה, ששנת נצחים היא לנו. כאילו על הנבו מת, אך נתברך לעבור את הירדן הזה. בן ששים במותו, ולילותיו כימים ליצירה וליגון – הרי לך מאה ועשרים. אכן הגיע מעבר לסף הבגרות החזונית־נבואית, שהייתה מנת חלקו: משורר־נביא בישראל המתחדש, אשר נביאיו האחרונים, בני הדור הזה, היו מוכיחים את עצמם ומנחמים את עמם, ממיתים את נפשם הם בבשרם את כלל אומתם בשורת התיקון והשיבה לתחיית עולמים. משורר־נביא, אשר נבואתו באה והייתה בימי פורענות אין־קץ, ימי מבול וצרוף בכור העתים האכזריים – את טעמם טעמנו ונוסיף טעום והרגש עד היסוד בם; ובה בשעה לבנו עולץ, ועולה על גדותיו, מברכתה של השעה הגדולה הזאת. לא נוכל שלא לשאול את גופנו שאלת תם ונכלם ועני מדעת, אשר שר הגורל לקח אותנו בציצת ראשנו והגיענו עד כאן: מי הגיענו עד כאן?! והתשובה היא: חזון המשורר הוא שלבש קרום והפך מציאות. נוסחה קדומה של המשנה הראשונה של פרקי אבות אומרת: זקנים לנביאים ונביאים לסופרים. בדומה לזה אנחנו אומרים: הסופר העברי – נביא הגאולה ומביאה. ובמשמעות הזאת אנו מעלים את שמו היקר של אחד המשוררים וההוגים הדגולים אשר לנו. תכלית חלומותיו ישראל ינוקא. הנה נולד וקם הילד, ועל שם מי ייקרא, אם לא על שם אבותיו?

אביא זכר וראיה לדבר מתוך כתבי שטיינברג.

בסיפורו “החג' מחפצי־בה” – אגב, אחת היצירות המובהקות, והנדירות, אשר השם המגדיר “סיפור ארץ ישראלי”, במובנו המקורי, יהלום אותם – בציור הקצר והנמרץ הזה מסופר על יציאת אחרון הערבים ממקום שהפך לנקודת ישוב. לא הייתה לו, לזקן העיקש הזה, כל עילה להישאר במקום אשר אדמתו נמכרה ליהודים, שבנו להם ביתם שם, וכל השכנים עזבוהו. אך ישיבתו לילה לילה על אבן־שתייה, הוא וכלבו, הייתה – ביודעים־לא־יודעים – תפיסת מולדת. והנה בא היהודי, והארץ דיברה אליו באלף קולות נשכחים, ומילא את החלל געגועים משלו. החלו להיאבק געגועים בגעגועים היאבקותם האילמת. אך בעצם לילה אחד נטש אותו זקן, הערבי, את אדמתו, משנפגש עין בעין עם אחד הזרים והכיר עמוקות, כי עצמוּ געגועיו של זה מגעגועיו הוא.

המשורר ראה את הנולד, בהרגישו את ההווה, והקדים לרקום חוטיו הסמויים של משל אדיר, אשר נמשָלוֹ, כעבור דור היה למנת כולנו.

המשורר היה בן העלייה השנייה. באותן השנים, שלמולדת היו עדיין, אם לדבר בלשון ימינו, משלטים מעט מזעיר, נוצרה הרגשת מולדת מיוחדת במינה. ואין דומה לה חוויית המולדת של יתר העליות. גם לזאת האדיר לתת ביטוי בסיפורו־רשימתו שהזכרתי. הנה ראשית לשון תאור הנוף, מפי אחד מעיד על עצמו:

מחדרה, מקום החורש הטוב, עליתי באחד הימים אל גבעות הקבוצה אשר בחפצי־בה. המקום, נוף־שברים שומם הנשקף על פני הים, נראה לי כה גלמוד וכה מוסתר – אין אף כברת ארץ בינו לבין חדרה הנטועה. חמדתיו וישבתי שם ימים. לא במהרה קניתי לי הרגל תפיסה: העצים הרבים, שהייתי מעדר תחתיהם במורד הגבעה, נראו לי כענוגים או כעמוסים חובה. רצועת המים המשחירה, הכפופה אל הים בתוך נקיק נחל צר ועמוק, נראתה לי כרחוקה, הנתונה בשפי, כיוצאת מן הסדר הרגיל של רמזי מולדת. לא נועזתי כמעט לרדת אליהם, אל המים אשר יקרי־דמות הם בכל מקום בארצנו.

התיאור עצמו שופע רמזי מולדת. “המים אשר יקרי דמות הם בכל מקום ארצנו” – ספוג ורווי כל משפט הכרה עמוקה של העיקר, של לב הדברים, של הסמוי מן העין והגלוי ללב. והוא דינם ואופיים של מאמריו־משליו הקצרים של יעקב שטיינברג, אשר קרא להם בשם כללי, ללא בקשת גדולות: רשימות. בהן רשם ומסר למשמרת את התמצית שבתמצית של ערכי יהדות: לשון ושירה, מדרש ומעשה, עם וארץ. הוא אהב את הערכים ההם אהבת קנאי, אך הוא הבין לנפשם הבנת מי שחלקו עם הסוד שלהם. הנה ריש מסתו על התנ"ך, דברים אשר אילו אחר היה אומר מעינם, היית אומר כי אהבה עיוורת מדברת מלבו, ואילו אהבתו פקחית הייתה, וזיכויו זיכוי אמת:

בים הנצחים יש שרטון פלאים אחד ושמו התנ"ך. נשמות עמים, כנשרים טסים או כצפרים עפות, יבואו אליו לעתים למען בקש על אדמתו התמה את התעלומות הקדושות המזכות את החיים; ואולם יש עוף אחד פלאי המקנן שם כל הימים: זאת היא הנפש הנמהרה של עם ישראל הדוגרת באי התמיד את כל עתידותיה.

לא יכול היה יעקב שטיינברג להיות סופר ארץ־ישראלי כזה והוגה ישראלי כזה אלמלא היה משורר, נאמן עם שורתו אשר גורלו האינדיווידואלי כאילו נועד לו מלידה בכל עם ועם: להיות יגונו יגון עולם, מנת חלקו בחיים – העוני, ושכר כל עמלו – שלא יכירו בו. גם את הצער המשולש הזה נשא בחובו; ובשעה שבחיים ידע, מתוך תחושת עצמאותו, ותודות לשנינות שלו, היא אחותה של החוכמה, את הביטול, הרי גאל את צערו זה בשיריו, הם גולת הכותרת ביצירתו המשולשת. עם יובלו החמישים כונסו כתביו על שלוש מערכותיהם: שירים, סיפורים, רשימות; אך בעשור האחרון לימי חייו נתברך בברכת בגרות אחרונה זו שניתנה ליחידי סגולה. כזה גם חזה, בלתי מרומה, את אחריתה של נחלתו הוא, אשר אם פעם תהיה של הכלל, והיֹה תהיה: לא יישאר בה עוד מן הפרט, אף לא זכר שמו;

כְּטוֹב לְשׁוֹן נְבוֹנִים כֵּן תִּיטַב עוֹד אַחֲרִיתִי

בִּמִשְׁלֵי דוֹר יְשָׁרִים וּבְמַרְאוֹת עַם חֲדָשִׁים;

אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דוּמָם וּכְסוֹדִי עַז דִּמִּיתִי –

וְהָפַךְ נִגְלוֹת רַבּוֹת וִיהִי לנִיב אֲנָשִׁים.

חֲזוֹנִי אֲשֶׁר רָבַץ בְּסֵפֶר לֹא־פָתוּחַ

כִּדְמוּת בּוּל אֶחָד נִדָּח לֹא נִסָּה אִישׁ הֲזִיזוֹ –

וּבָא עֱלִי הַזְּמַן הַמְכַתֵּת גָלְמֵי רוּחַ

וְכִתְּתוֹ לִשְׁבָרִים וּלִזקִּים יַךְ חַזִיזוֹ.

וַאֲנִי אִם אֶרְאֶה אָז בְּעֵינִי הָעֲשֵׁשָה

כִּי בָא הָעָם לְלַקֵּט חֲזוֹנִי הַמִּתְפּוֹרֵר –

וְאֵבְךְּ בְּגַאֲוַת הֶבֶל לְמַרְאֵה זוֹ יְרֵשָׁה

עֲרוּפַת הוֹד כְּלֶקֶט לֹא יָדַע יַד מְשׁוֹרֵר.

הם חיי העתיד הנועדים לשירה רבתי של איש לא הגיע אל המנוחה מעודו. ואמנם, לעולם לא תתן מנוח. בה, בשירה זו נאמר: ואף על פי כן נוע תנוע!

דבר, י“ב בתמוז תש”ח (19.7.1948)

א. ליובל החמישים

פאתי מזרח

רעיונותיו ונושאיו הכלל־אנושיים של משורר עומדים ערומים ותלויים באוויר אם אינם יוצאים חתומים בגוון פרטי, אם אינם לובשים צורה מסוימת של חיי עם מיוחד ונבדל, של חיי שבט מיוחד ונבדל. המסגרת הצרה, לכאורה, היא היא המבליטה את התמונה. תמצית כל הפרחים המעורבת וממוזגת היטב היטב עלולה אולי להביא לנו תועלת מדעית – את הרוח המרחפת מעל לטבע כולו, את האל הבורא, לא נכיר אלא אם נעמיק להסתכל בפרח אחד ונפרד הצומח לפי תומו.

אולם מי שמתאר סביבה לאומית־דתית מיוחדת במינה אין אמיתתו הפנימית ונאמנות שליחותו האמנותית ניכרות אלא בזה, שדבריו מתקבלים גם על ליבם של אלה העומדים מחוץ למחנהו. שמעתי מפי אדם אחד, בן העדה הספרדית: מי שאיננו בן עדתו של בורלא, אינו מסוגל כלל להבין את דבריו. אך למעשה נוכחנו לדעת את ההפך מזה: כל קורא עברי, בין אם הוא מיוצאי המזרח ובין מיוצאי המערב, נהנה מיצירותיו של חורז חרוזי פנינים זה וגם הולך ומתעשר על ידו ברוחו – והעובדה הזאת היא היא המכריחה אותנו להודות ולהכיר בחסד העליון שהושפע על יוצרן. התלהבות התום של הקורא הספרדי מכתבי המשורר הספרדי אינה מלמדת אותנו אלא זה, שגם בתיאור חיי בני משפחתו קלע המחבר אל המטרה ולא החטיא; וכשאנו, לא־ספרדים, מתפעלים ומזדעזעים על ידו, יש לנו בזה אישור רשמי, כביכול, כי לא איזה קסם “אקזוטי” שיחד אותנו, אלא, להפך, המקוריות שבדברים, הזרים לנו רק למראית העין, היא היא ששכנעה אותנו.

ניניהם של יוצאי ספרד ובני ירושלים יש להם גוון לאומי־דתי משלהם, הראוי להכרה כמות שהוא, וגם זקוק להצלה באמצעי הספרות בטרם תהיה בו יד הטמיעה שתבוא בהכרח במצרף התרבות האחידה של הדור החדש. המשורר הראשון שקם לנו בימינו מן הספרדים, אחת הסגולות היקרות שלו היא זו, שהוא מאיר באור גדול את חיי אחיו־עדתו מבפנים ונותן את זיכרון העבר וההווי שלהם למשמרת. אין לך מליץ נאמן למציאות דתית מיוחדת מן המשכיל המשוחרר שאין לו צורך להילחם בדת, ועם זאת הוא גם רחוק מהטפה דתית, משאיפה “לגייר” את זולתו. שרידי קדומים מימי התאבנות הדת אינם מכעיסים, אם האנשים המשתמשים בהם מוסיפים להיות בכל אופי חייהם בני ימי הביניים ונמצאים בסביבה שגם היא עוד לא עברה בהתפתחותה את תחום ימי הביניים. המלבוש הדתי של בן העדה המזרחית הוא, כביכול, עור בשרו, וממילא הוא הולם וכשר; האמונה העממית־הטבעית מוצדקת אפוא כאן על ידי זה שהיא נשארה בתוך תחומי מוצאה. גם הצד הרוחני העליון של הדת עמד כאן בעינו, כמו שהיה לפני כמה מאות שנים; הספרדים יונקים עד היום מן הקבלה, בעוד שאחיהם האשכנזים נתונים חלקם תחת יד החסידות, בתה של הקבלה. גיבוריו של בורלא הם בהליכות הדת כוהנים ונשי כוהנים, והמחבר מספר על אודותם מבלי לדרוש מן הקורא שילך בדרכיהם. כל אשר אנו מכנים בשם “אמונה טפלה” אינו מכביד אפוא כאן, אינו עול ומשא; אדרבא, לפנים מן הגדר הדתי־לאומי נשמרה לנו בטהרתה המציאות האנושית הלוקחת את לבנו.

נוסף על הקסם ה“אתנוגרפי” של האווירה הפולחנית הזאת, משפיע בורלא על קוראיו גם מהוד הקסם ה“גיאוגרפי”, בתארו לנו – וגם בזה הוא הראשון בספרותנו – את לבב ירושלים, עיר הקודש, העומדת לפנינו בזוהר של שקיעה תמידית, עתיקת יומין ובלתי תלויה בזמנים ובתקופות. יש בו, בסיפורו של בורלא, מן האוויר ההררי ומן הקרירות רבת הסוד והרז של כוכים, מערות, חורבות. יש בו, במספר בורלא, מתכונותיו של זקן סגי־נהור היושב על אם הסמטאות שבעיר העתיקה ומלחש באוזני שומעיו את הבדיה המתמיהה ביותר: את בדיית הריאליות.

המספר

סגנונו של בורלא, הפשוט למדי, אינו שונה הרבה מן הסגנון הפרימיטיבי של האגדה העברית העממית, זה שהוא מעין ערב טבעי של הדי הספרות הדתית הקלאסית והלשון המדוברת של העם. הוא משתמש במשלים בלתי מסובכים, בהם מתבל המספר העממי את דבריו. “כאדם שהוא הולך בחבורה, ובני לווייתו נעלמו פתאום מן העין ועזבוהו לנפשו – כך עמדה תוהה.” “יש והלך גלמוד, עושה דרכו בחשכת לילה, נחשל ויגע, יביט לפתע ויראה והנה הובילוהו רגליו לפני תהום פעורה לפניו, אז יירתע אחור וימהר לשוב אל דרכו אשר הלך בה – כך אזרה חיליה לשוב אל אורח חייה.” אולם הדבר המשנה את האפיקה הבורלאית מן האפיקה העממית, הוא כוחו המיוחד בהעתקת שיחות גיבוריו, בייחוד כשהם מדברים אל נפשם. בורלא הוא אמן הדו־שיח ושיחת היחיד. הוא יודע לפתֵח לפניך התהוותו של רגש עיקרי, מן השורש עד הצמרת, בדייקנות קיצונית הגובלת באכזריות, וכשאתה מביט דרך משקפיו לפנימיותה של הנפש, ואפילו של הישר באדם, הנך מזדעזע.

סיפור המופת של בורלא הוא, כפי הנראה לי, הנובלה “בקדושה”; על כל פנים ניתן לעמוד על ידי ניתוחו של סיפור זה על טיבו של המספר, על מעשה רקמת עלילותיו, על הדרך שבה הוא הולך ופורש את יריעת חיי גיבוריו וגיבורותיו, ועל חידת קסמיו.

החכם “הרבי” יעקב חי והאישה הצדקת “בוסה” רבקה די אלחנן באו בברית נישואין לפני ט"ו שנה, ועדיין לא זכו לזרע אנשים. והנה מקבלת האישה ירֵאת־ה' על עצמה לתקן את המעוות: היא מחפשת ומוצאת לבעלה אישה שנייה, צעירה לימים והגונה, ומכריחה אותו כי ישא את הבתולה, למען היבנות ממנה. אולם גם השנייה הצעירה לא מיד מתעברת, ואשת הנעורים מתחילה לראות באשת הזקונים את צרתה. הקנאה אוכלת את לבה. קורבנה אשר הביאה בלב טהור נראה לה כקורבן שווא, ומה שביצעה בנפש חפצה הוא לה עתה סבל גדול מנשוא. אך אותה שעה שדעתה כמעט נטרפת עליה ממכאוב ומחרטה, מגיעה אליה הבשורה כי העלמה הרה; זעמה עובר, והאהבה שאינה תלויה בדבר חוזרת ונעורה בקרבה, רגשותיה מזדככים.

הסיפור נפתח בתיאור מפורט של סביבת הגיבורים, רקע ומסגרת המעשים: העיר העתיקה, הסמטה, הבית והחדרים בו. אחרי פתיחה זו מוליך אותנו המחבר לעצם העניין. בוסה רבקה העקרה מזמינה לביתה אישה אלמנה ממכרותיה הרחוקות, ומגלה לה, כי בחרה את בתה סולטאנה להיות אישה שנייה ויולדת בנים לבעלה. בפרק השני מגלה בוסה רבקה את סוד לבה גם לאחיו הזקן של בעלה, למען יהיה הוא ממליץ לפניו על תוכניתה. היא מדברת גם על לב הנערה עצמה במעמדה של אמה. בבית חגיגת ל"ג בעומר, הילולא דרבי שמעון, ולב הנערה הצעירה ירון ויגיל בקרבה למחשבה, כי בקרוב תיספח אל משפחת צדיקים זו. בוסה רבקה, הרואה את עצמה כאם שנייה לנערה, כדודה, כאפוטרופוסית, קונה לה את התכשיטים הראויים לכלה, מכינה לה שמלות, ואפילו את יצוע הנישואין היא מתקינה. ביום החתונה היא שופכת שיחה לפני הכותל המערבי, ובליל החתונה היא מסתתרת מחוץ לתחומי הבית. הסיפור הגיע לפסגתו, ועתה אנו יורדים והולכים דרגה דרגה. הסכסוך הראשון בין שתי הנשים פורץ בשל דבר קל ערך: הצעירה עורכת את השולחן בימות החול בהידור של יום שבת, ומפריעה בזה את הסדר הקבוע בבית. הסכסוך השני יש לו גורם חשוב יותר: עקרת הבית חלתה, הצעירה מכינה את התבשילין לארוחת ליל שבת, מוסיפה על דעת עצמה מנה אחת, וזוכה על ידה לכבוד ולתהילה גם מצד הבעל וגם מצד יתר המסובין. אותו לילה מחכה האישה אכולת הקנאה לבעל, והוא לא בא – הוא העדיף עליה, זו הפעם הראשונה, את האחרת, את החדשה. והנה מביא הבעל יום אחד שמלת פאר, אדרת פרווה, היאה רק לצעירה גבוהת הקומה! הוא אמנם רכש את החפץ במקרה, במכירה פומבית, ונפתה על ידי ההזדמנות הבאה לידו, ורק לאחר הקנייה נוכח, כי עוד פרווה אחת כזאת אין למצוא בשוק. אולם סאת הייסורים של אשת הנעורים הנעזבה כבר נתמלאה. היא מטיחה דברים כלפי צרתה וכלפי בעלה, ותוך כדי כך היא נדהמה מההכרה, כי עטרת צדקתה נפלה, חוללה. ופתאום קורה הנס, נס ברכת בטנה של הצעירה. הקללות שבפי הגברת נהפכות לברכות; היא עומדת לפני בני ביתה, מבקשת מהם סליחה ומחילה ומודה בכוח ניצחונה ונצחיותה של האהבה הכול־יכולה.

מלבד המבוא, שהוא תיאור הסביבה העומד בפני עצמו, נכללו עוד בסיפור שני עניינים־שבינתיים, הבאים להבהיר בדרך עקיפין את דמויות הגיבורים הראשיים: עניין ויכוחו של הרבי יעקב עם סוחר אפיקורס, שעד עתה היה שורף בהבל פיו את כל החסידים היראים, ועתה נוצח על ידי חסיד אמיתי זה, שהגדולה במעלותיו היא מידת המתינות; ועניין שני, שבוסה רבקה עצמה מספרת עליו לרעותיה: פעם עלה בידה להשלים בין איש לבין זוגתו, ומתוך סיפורה אנו רואים אותה במידת חסידותה הגדולה ובחוכמתה.

הגיבורה הראשית בסיפור היא עקרת הבית העקרה. יש בה בדמות זו מתכונותיהן של ה“אמהות”, שעם כל קנאתן וקנאתנותן הן נשי חיל למופת. פגמיה וליקוייה של הגיבורה בולטים ונראים לעין, ועם זאת, או דווקא משום זאת, היא נראית לנו נעלה בנשים. דמות האיש בעל שתי הנשים נראית בתחילה חיוורת במקצת, אולם עם מהלך הסיפור אתה מכיר שהמחבר לא התכוון לעשותו סמל של קדושה וחסידות, שהן הן מידותיו, אלא סמל החוכמה, חוכמה דתית וחוכמת החיים כאחת. אדם זה שקיבל את אשתו השנייה מיד אשתו הראשונה בתמימות הלב, בלי הרהר הרבה בדבר, עומד בשעת הסערה המתחוללת כקברניט מנוסה ונוהג את ספינתו בחוכמה ומתוך מנוחה של גבורה. יודע הוא את כל המתרחש בלב אשתו שאינה יכולה לעמוד בפני כוח המעשים אשר היא עצמה יזמה וחוללה אותם, אך עם זאת הוא גם יודע ומכיר, שלשווא ינסה לכבות את האש האוכלת את ליבה, ולפיכך הוא משתדל בעיקר להדריך את הצעירה, את הילדה, לנחם אותה, לשמור עליה שלא תתעה מן הדרך, שלא תופרע מנוחת נפשה ולא תיבטל בלבה יראת הכבוד כלפי הבכירה. את הצעירה עצמה תיאר המספר בכל צבעי התום והבתוליות; היא תמימת נפש ורוח, תינוקת אשר לא ידעה איש ולא את דרך החיים, וצניעותה צניעות טבעית. תפקיד מיוחד ממלאה בסיפור הגברת אמא, אמו של החכם. היא מביעה את דעתה־רצונה רק באותות וברמזים, אך היא אשר עוררה בלב אשת בנה תוך דרישה אילמת את מחשבתה הקדושה.

עם קריאה ראשונה בספר קיוויתי, כביכול, כי סוף סוף תבוא האישה המקריבה את עצמה על שכרה, כי לא צרתה הצעירה, אלא דווקא היא, שהשם סגר את רחמה עד הלום, תבורך בפרי בטן. ועם סיום הקריאה הרגשתי, בשולי הזעזוע, גם מעין אכזבה וצער: מדוע לא קרה הנס?! אך עד מהרה הכרתי, כי גדולתו ואמיתו של המשורר הן דווקא בזה, שמנע את עצמו מלכת בדרך האגדה ההופכת את הקללה לברכה, ובחר לו את דרך הטבע שאינו יודע לא רחמים ולא פשרה. אם התגברת על יצרך, אל תחזיק טובה לעצמך ואל תבקש שכר, כי שכר מצווה אינה אלא המצווה עצמה. אין אתה יוצא ידי חובתך, אלא אם אתה מוכן להקריב גם איבר מגופך החי; אך אם עשית זאת, אל נא תפלל, כי המלאך רפאל יישלח מן השמיים לרפאותך, אלא דמך אתה, השותת מן הפצע הטרי, הוא הוא הגואל אותך.

על שלושה דברים עומד הסיפור הטוב: על הפבולה, על הפרובלמה, על החידוש. הוא צריך גרעין מעשי, מאורע מן החיים הממשיים או הדמיוניים, וגיבור בעל אופי. כללו של דבר – הוא צריך נושא, שכדאי שיסופר עליו. נוסף על זאת הוא צריך מחשבה, רעיון בהיר וחשוב הכובש לבבות, ואולם סימנו המכריע הוא חידושו, לאמור, שהמחבר מביע ומגשם בו דבר אשר עד עתה לא היה בנמצא בעולם הרוח.

סיפורו של בורלא עוסק בנושא חשוב. המאורע כשלעצמו אמנם “פרטי” הוא ומוגבל, כי אינו אפשרי אלא במקום שהדת מרשה לשאת שתי נשים, אולם ההרגשות הפועלות כאן הן אנושיות־כלליות ונצחיות בהחלט, ותנאי החיים המיוחדים אינם אלא מסגרת, המבהירה ומבליטה עוד יותר את התמונה. את הרעיון העיקרי של הסיפור אפשר לנסח כך: אפילו אתה משתיק את כל יצריך ומעלה עצמך כולך על מזבח החובה האנושית, עוד לא יצאת ידי חובתך, אם אין האהבה שבלבך מספיקה לך כדי לשאת ולסבול הכול. חידוש ניתן לנו כאן גם בנושא וגם ברעיון: דומה, כי בצורה בולטת כזאת עוד לא נמסרה לנו עד כה בספרות העולם הפרובלמטיקה של דו־הזיווג; והאידיאה הדתית העליונה נתחדשה כאן חידוש משכנע על ידי זה, שהיא הולכת ומתפתחת לפנינו מתוך חבלי נפש המתכווצת ויולדת אותה בעצבון.

בורלא מאריך לעיתים בדבריו ובדברי גיבוריו, אולם לעומת זאת הוא יודע יפה יפה גם את סוד הצמצום והשתיקה בעיתה. על יום הנישואין, יום הדין לנפש הגיבורה הראשית, אשת הנעורים, הוא עובר בשתיקה גמורה, מה שמעיד על חוש־היוצר הגדול שלו.

עלילות עקביה

בספר החדש “עלילות עקביה” כאילו רחבה ועמקה נשימתו האפית של המחבר. יש בו ברומן זה בתחילתו מתכוּנת האפוס במובנו העתיק; היוצר מתאר כאן ואינו מבאֵר, אינו נרתע מלהראות לנו את הרשע על כל רשעתו, שמח שמחה תמימה כשגיבורו מנצח את זולתו, מחשיב כל פרט קטן, מתייחס בכובד ראש גם ל“אזוב שבקיר”.

כי ידוע לו, למחבר, הסוד של “אַשָׁקָא דריספק”. גורמים קטנים עלולים להביא לידי הריסת עולמות. הנה קטטה בשוק, מקרה שכיח:

הימים ימי עונת אבטיחים. בחנות אחת עמדה בחוץ ערימה גדולה של אבטיחים, מאלו המוארכים כצורת ביצה והם טובים ומתוקים. חשקה נפשו של עקביה לקנות מהם. ניגש והחל לבדוק ולבחון באבטיחים על ידי לחיצה בין כפות ידיו, לדעת, אם אדומים ובשלים הם כראוי. אמר לו החנווני התורכי: בלי לחיצה, אל תלחץ – שהאבטיח מתקלקל מלחיצה. וכן אמר ליהודי אחר, שהיה בוחר באבטיחים. עקביה נמנע מלחוץ וביקש להכיר באבטיחים על ידי נקישה קלה באצבע ועל ידי הרמה ואומדנה במשקל. אבל אותו יהודי לא שת ליבו לאזהרתו של החנווני, והוסיף ולחץ באבטיחים. שב החנווני והתרה בו: בלי לחיצה! אבל כשנטרד עם קונה אחר, חזר אותו יהודי למעשהו. משראהו החנווני בכך, קפץ עליו פתאום בחמת־זעם וקרא: יהודי נבזה! ונעץ בבטנו של היהודי את סכינו הגדול שבידו…

התורכי בורח, עקביה רודף אחריו, התורכים מגינים על חברם, עקביה נוקם את נקמת אחיו בתורכי אלמוני ונתפס; בבית המשפט מעוותים את הדין, ועקביה נדון למאסר. עם צאתו את בית הכלא אין נפשו עוד כתמול שלשום, תמימות הילדות נסתלקה ממנו ורוחו דוחף אותו לעזוב את ביתו ואת משפחתו.

חידוש גמור ברומן זה הוא תיאור ילדותו של הגיבור ונעוריו. לפנינו פרשת חיים של ילד משיחי, ילד נוצר לגדולות, ומוזר לסביבתו. שנים על שנים הוא בבחינת נרדם, “דומם וצומח”. הוא נאמן להוריו, לדתו, למלאכת ידו (הוא פחח בן פחח), דגול מאחיו בגבורתו ובעוצם ידו, בורח מן הנישואין ודורש את האלוהים; אכן, נפשו תתענה גם בחלומות, אבל אין מי שיפתור אותם. עוז גופו ואומץ לבו מזכירים לנו תכונות גיבורים עתיקים, אליליים. עקביה אינו יודע פחד, הוא נלחם את נחשים ואת עקרבים ויכול להם. הוא משחק עם תיישים – והוא הנוגח. בהיותו ילד, בוחרים אותו ילדי הנכרים למנהיג להם; וכשהוא בחור, הוא מתחבב על הדור הצעיר, בני שבטים נכרים. ב“חדר” נראה כמטומטם; בקושי גדול עלה בידי ה“חכם” ללמדו דרשה ליום הבר־מצווה; אולם במהרה נוכח חכם זה לדעת, כי “כלי חפץ” הוא הנער ויקר בעיני השם.

אנו עדים גם לויכוח דתי ממש, שעקביה נכנס בו שלא במתכוון – ומנצח. בעודו נער מתה אחת מחברותיו, ילדה בת חמש, ובדברי ההספד הנאמרים עליה מתבטאות שלוש השקפות דתיות. הילד הישמעאלי אומר: עוד ביום שנולדה נגזר עליה למות בילדותה. הילד הנוצרי אומר: הטובים והחפים־מפשע הם הם הנלקחים לשמיים, ומיתתם מכפרת על עוונות בני האדם. עקביה היהודי מדבר על הפיקדון השב אל בעליו ועל רשותו המוחלטת של המפקיד לדרוש את שלו בחזרה, לאמור: “ה' נתן וה' לקח”, ודעתו מכרעת. ויכוחים בכלל וויכוחים דתיים ופוליטיים בפרט, אינם מביאים לרוב לידי הכרת האמת; ובשאלה המצוטטת לא יקשה כלל לטעון גם נגד דברי עקביה היהודי, אך בסיפורו של בורלא יש בו בניצחונה של דעת הנער היהודי משהו מאותה התמימות המשכנעת, הנודפת, למשל, מסיפור התגיירותו של מלך הכוזרים. פרק זה מעמידנו על סגולה מיוחדת של המספר, על חוכמתו הדתית, על הצד הדרשני שבו, היא הפילוסופיה העממית העומדת על המסורת.

והנה מסתבך עקביה בסבך האהבה והחטא. אהבתו את העלמה הארמנית, אהבת חייו, אין בה כשלעצמה משום עבירה; שאלת נישואי תערובת אינה שאלה לגבי המשורר (כשם שאינה שאלה גם לגבי החיים), ועקביה אחוז הרגש הקשה כשאול, מתגבר על כל חשש וספק שבדת. אולם כדי לתבוע את עלבון אהובתו, נהפך עקביה לליסטים, הורג נפשות המבקשים לקחת את נפשה, וסופו שגמול מעשה גבורתו נשמט מידו; בו ברגע ששיחרר את העלמה, גם איבד אותה.

יתר פרקי הספר, ועוד שני שלישים לפנינו, אך פרקי סיום הם. הסיום הראשון נראה טבעי, מקורי ומפתיע מכולם. איש מרמה, המתנכר כרופא נפש, מוציא מלב עקביה את הסוד השמור בו, ולא עוד אלא שהוא משתדל וגם מצליח להשיא את הרווק, למצוא לו עזר כנגדו ולכבות בקרבו לגמרי את אש הנבואה. אגב, טיפוס זה של עושה להטים, תחבולן ונביא שקר, יצא מידי המחבר שלם בתכלית השלמות; גם ההדיוט הגמור יעמוד על ידי תיאור זה על סודי סודותיה של הפסיכואנליזה (וזכורים אנו, כי ברומן על חיי נערה תימנייה משתחררת, נתן לנו בורלא, בשורות מספר, את תמציתה של תורת מרכס המסובכת). תצוין נא כמו כן בשולי הגיליון פקחותו של המחבר עצמו, היודע היטב היטב את חוכמת החרשים של העושים חיל בעולם, ונהירים לו שבילי המשא ומתן המסובך של אותם החותרים הרבים אשר אינם “נמצאים במחתרת”. בזה הוא ממלא אחת הדרישות הבלתי־רשמיות שיש לדרוש מהפייטן: כי עם היותו חוזה חזיונות, לא יימנה בכל זאת עם הבטלנים.

הפרקים הבאים נראים כרומנים נוספים על הרומן הראשון והיסודי. עקביה האיש שונה מעקביה הבחור, הוא חדל מחפש את האלוהים. גורל אהובתו הנוכריה, שעזבה אותו מבלי לבגוד בו, נשאר סתום; נתקבל אמנם מכתב ממנה (כתוב אל “רופאו” של עקביה), אבל המחבר אינו נותן לנו לקרוא אותו; היא גם מבקרת בעצמה בבית עקביה, אבל הביקור הזה נראה כחזיון לילה בלבד, ואין אנו יודעים מה קרה לה ומה התרחש בנפשה. בהגיע עקביה למחצית ימי חייו הוא נפגש באישה יהודיה, שהיא מִשנֵה־אהובתו שאבדה לו, צלמה ודמותה ממש, ולרגל המקרה המשונה הזה הוא נעשה שותף אין־אונים לגורלה של זו. בתיאור נישואי עקביה ויחסו לדמות האהובה השנייה (היא אשת שכנו) ניגש בורלא מחדש לנושאי סיפוריו הקודמים; לפנינו שוב פרשת “אשתו השנואה”, השנואה מיום החתונה, פרשת “נפתולי אדם” שנפצע בנעוריו פצעי מוות ואינו מבריא לעולם, ו“מערכות” של אדם המטיל ספק בצדקת השמיים. העלילות מצטלבות עד לאין מוצא. עקביה בורח למרחקים בלתי נודעים, ואינו חוזר עוד.

גם בחלק זה, הנראה בלתי בהיר מבחינת הפבולה, יש ויש למצוא מחומר הגלם של השירה. ואם תוציא את הפרטים הללו מתוך העלילה הכוללת, תמצא בהם מעמדים שהם לא רק אוריגינליים, אלא יחידים במינם גם מצד ההמצאה הסיפורית, לאמור: חידושים. הנה אחד מהם: עקביה, הפחח המנוסה, מוזמן בסתר לתקן תיקונים בגג מסגד עומר. הוא מקבל את ההזמנה בתנאי שיורשה לקחת איתו אחד מחבריו לעזרה. אשתו של חבר זה עקרה היא, גם תפילה ותענית לא הועילו לה עד עתה, ועקביה רוצה כי ישמיע את תפילתו במקום שבית המקדש עמד בו לפנים ושזה כאלפיים שנה לא קראו לאל ישראל משם…

בסיפורו של בורלא מתעוררת ירושלים של כל התקופות, שבזמננו הן ממוזגות כולן יחד: עיר החכמים ועיר הסיקריים, עיר הקודש ועיר חילול הקודש, עיר בתי כנסת ועיר כנסיות ומסגדים, עיר בנויה על אבן שתייה, זכר קיים ונצחי לימי קדם.

מאזניים, אייר תרצ“ט – חשון ת”ש (1939)

ב. מגיד מֵישָרִים

שתי מידות ליצירת בורלא. מכאן המוסר החד־משמעי של האגדה; ומכאן לימוד זכות על כל הכושלים, מטעם הפסיכולוגיה ובכוחה. הנה אחד מספורי המופת שלו: “מערכות” (תרצ"ד). הגבאי גדליה, בטלן וקל־חיים, אשר אין לו “דרגה” בתורה ויצרו הטוב הוא המכונה בפי הבריות ואף בפיו שלו יצר הרע, זכה להיות בעלה של הצדקת בוסה ריינה בת־אבות ולמודת חכמה ודעת. נפל הדבר – ונתעוורה, והגבר תוהה על הסוד: אנוכי האשם, והיא נענשה?! אם נתרגם את לקחה הבלתי־מפורש של הנובלה ללשון סיפור־מוסר עממי ויצא לנו הכל מפורש ובהיר: אותה הצדקת החזיקה טובה לעצמה ומשום כך ירדה עליה הגזירה; ואילו בעלה, על שראה בה תמיד את בעלת היחש ואת עצמו חשב כאפס וכאין לעומתה, ומה גם שחיפש את האשמה תמיד ותדיר אצלו, בנפשו הוא – נמצא זכאי. ואולם המספר העמיק חדור לנפש הגיבורים, עד ששוב איזן את המשקלות. האיש והאשה המסוימים ההם, הם לא לבד גיבוריה האלמוניים־כלליים של אגדת החיים, כי אם בראש וראשונה בעלי תכונות וסגולות מיוחדות להם בלבד. נפתוליהם וניסיונותיהם משלהם הם. את הגורל שנגזר עליהם גזירה ממעל הם הופכים והופכים בו עד שהוא נעשה חלק מגופם ונפשם. לא המוסר עיקר, כי אם הייסורים.

אמנם אופן סיפורו של בורלא וסממניו מוצאם מן האגדה. בזאת מסתברת גם ה“פרימיטיביות”, שתקבע אותה לכאורה בלשונו ובמשליו, זה היסוד ההולם את עלילותיו כמלבוש מותאם לגוף. דברי ימי הפרוזה העברית טרם נכתבו, אבל דומה כי דינה כדין הלשון המדוברת, החיה: ראשיתה באונס, והמשכה בהרגל שנעשה טבע שני. הפרוזאיקנים הראשונים שקמו לה לעברית החדשה קפצו קפיצת נחשון, ומה תימה אם תנועותיהם היו מעושות. ברם, אלמלא נותקה השלשלת אי־אז בימי הקדם, ולפרוזה העברית מזומנת הייתה התפתחות טבעית, בלשון אגדת־העם הייתה מדברת תחילה. בסיפורו של בורלא כאילו הוחזרו לנו קדמוניות הפרוזה העברית החילונית, שאבדו. מן הנכון הוא להגדיר אותה כעממית, בלתי־מליצית, מדרשית, כמעט כמדוברת.

המדרש והתורה – לכאורה שתי נתינות הן, וגשר אין ביניהן. המדובר בתנ"ך כבמקור השגב, הגבורה והעוז, האמונה הרוממה, חכמת אלוהים. ואולם בין שבעים הפנים אשר לתורה תבחין גם בפנים האנושיים־ארציים של יום־יום וקללותיו הקטנות. בעלי ספר הזיכרונות רמזו לנו על דברים שהיו בין שרה להגר, בין רחל ללאה, בין חנה לפנינה, בין מיכל למרב. מי יבוא ויגלה לנו מה היה בנפשו של יצחק העיוור אשר בנו צעירו עשה אותו ואת פחדו לשחוק; ומי יקום יגיד צפונותיו של יעקב הזקן, הצולע על ירכו, אשר לשלום בניו דאג, שאיחרו לבוא, והם כיחשו לו. כאן יעננו – מי שנתן לעיוורים ולפסחים ולמוכי יד אלוהים לתנות תעלומותיהם אל חיקו. במובן עמוק ומכריע זה מתגלה לנו בורלא כמקראי.

מקרא אמרת, מקוריות אישרת. הוא הגדול בחסדיו של איש שירה. באר מים חיים נפתחה לו, מקור לא אכזב, מעיין מתגבר.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ז (1946־1947)

ג. הסופר וספרו (על עלילות עקביה)

לכל קורא, כנער כזקן, כטירון כרגיל בקריאה, קוסם הזר, האקזוטי, קסם רב; בפרט ובעיקר – עדותם של סיירים ותיירים על אזורים רחוקים, שאינם כתובים עדיין במפת הארץ, ועל שבטים פרימיטיביים והליכותיהם. הקורא האשכנזי, שנפגש בשעתו בפעם הראשונה עם סיפורי יהודה בורלא, התעניין אף הגיב בצורה כזאת. הנה נפגש בראשונה עם אחים רחוקים, עם בני עדות המזרח שלא ידע אלא שמם בלבד, וגילויי חייהם ומנהגיהם כבשו את לבו בעצם היותם בבחינת הגילוי, או התגלית. מן הסתם לא עמד עדיין על מידת ההתגלות שבהם.

אך תוך כדי קריאת סיפורי בורלא ורומניו הלך ונכבש הקורא של אז על־ידי נושאיהם ועלילותיהם. שוב התרשם, תחילה, בעיקר מן הפאבולה, מסיפור המעשה שהוגש לו כמעט בלשון של מעשיות. הטיפוס, הדמות, הצטיירו על רקע העלילה והתעלו מתוכה. הגיבורים והגיבורות של סיפורי בורלא עמדו לפנינו: בני אדם בלהטיהם, בנפתוליהם, מורדפים מגורלם־מזלם, אשמים־לא־אשמים, בלי כוכב לכאורה, אך נלחמים כל ימי חלדם בגזירה, והמערכות – מערכות אלוהים חיים.

הגילוי והתגלית, החידוש וההפתעה, היו לשְנִיִים במעלה. במקומם באה ההתגלות. נתגלה לנו האמן בורלא, האמן המקורי. אבן־בוחן למידת האמן: העלילה המיוחדת, הגיבור המתואר מתוך ההווי שלו, הבלתי־מוכר – נעשים לסמל החיים, לסמל האדם. כסבור היית, שסיפורי בורלא לא הקנו לך אלא עדות הסופר על בני עדתו, ומניה־וביה נוכחת לדעת: חייך אתה, על נפתוליהם הם, מרומזים כאן אף מפורשים. אחד יודע־נפש גילה לפניך מנפשו של האדם. והיודע נפש אחת, על נבכיה וסתריה, קרע אשנב לעולם־נפש אשר אין לו לא שם, לא תחום ולא גבול.

יכולים היינו להסתפק בציוני דרך אלה, דרכה של יצירה מקורית זו, שראשיתה כאילו פנים־עדתית ומהותה לחבוק זרועות עולם. אך חשוב עוד מן הכלל־אנושי, העולמי, הוא הלאומי. בורלא, המספר החילוני הראשון, שקם מתוך העדה הספרדית, הופיע בשעה שהעברית־האשכנזית נטלה תשעה מעשרה קבין של הספרות, הן בחומר והן ברוח. בינתיים התעצם הישוב והיה למדינה, הקוראת לקיבוץ הגלויות. והולכים ומתקבצים תחילה גולי המזרח. המציאות הבורלאית אינה עוד אקזוטית כל עיקר, היא עמנו ההולך ומתקבץ מתוך נידחיו. גיבורי בורלא וטיפוסיו, עם כל סימניהם השבטיים, הם אחיך ואחיותיך הרחוקים־הקרובים, שהנך נפגש אתם במעברות, ביישובי עולים, בכל מקום. כלום סבור אתה כי אבד לנו המפתח ללבותיהם? האם גם כאן לא הקדימה הספרות העברית, החלוצה בגאולת העם, לזמן לנו רפואה ותרופה?

מן העדה, דרך העולם, אל העם. דרכו של המספר יהודה בורלא בן השבעים: סופר־עד, מספר־אמן, ממלא שליחות שבקודש.

הרומן “עלילות עקביה”, מיצירות המופת אשר ליהודה בורלא, ערוך לכאורה חוליות־חוליות, אך מחולק, למעשה, לשלושה חלקים, כל אחד כדי שליש של הספר. החלק הראשון – פרשת הילדות והבחרות של הנער והעלם התם, בעל תכונות משיחיות בלתי־מפורשות; החלק השני – סיפור אהבתו הפלאית והאומללה אל בת שבט אחר; החלק השלישי – נפתוליו את אלוהיו על אדמת קודש. האופי והגורל אחדים הם בשלושה שלבי חיים אלה, ורשאים אנו לפרש לנו אותם כחייו של אחד שנועד להיות מגיבורי האומה, אלא שנולד קודם זמנו: הגלות כמעט והכשילתו, והמולדת לא שיוותה לו גאולה.

מן הבחינה השבטית־העדתית הרי זו בבואתו של יהודי אשר בגזעו נשמרו, דומה, על טהרתן מתכונותיו הקדומות־קדמוניות, הנשכחות כמעט, של העם הנצחי. מן הבחינה האנושית־כללית – עלילות עקביה הן מזיגה מיוחדת במינה של שלושה יסודות חיים וסיפור: אהבה, גבורה ואמונה, אשר גזירה ממעל הופכתן איבה, חולשה וכפירה. אמנותו של המספר – שחדר לפני ולפנים של מסתרי נפש זו, הישרה עד להשחית, ונותן לנו להבין כי בחידת לב גיבורו צפונה אחת משישים מחידת האומה כולה.

הקדמה לעלילות עקביה, תשי"ז (1956)

יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, בעריכת מרדכי קושניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד

א.

מרדכי קושניר, מן הקרובים אל י. ח. ברנר בארץ־ישראל ומי שיצא עם חבריו להצילו ואך גילה את גופתו – אסף וערך וברר דברי זיכרונות של עדים מעדים שונים על דרכו של האיש הפלאי, אשר חייו חידה היו ומותו – משל. רוב הרשימות נדפסו כל אחת בשעתה, במשך עשרים השנה מאז הירצח ברנר, בעיתונות העברית או היהודית, וכונסו בקובץ זה כינוס ראשון. מיעוטן נכתבו עכשיו ומתפרסמות לראשונה בספר הזיכרון. המחברים – חברי נעורים, חברי נדודים, חברי עבודה; סופרים־אחים וקוראים־חסידים; מחוננים בלשון לימודים וכבדי הבעה; כאלה המבטלים רצונם כליל מפני כבוד הנושא, אך גם כאלה המחזיקים בכל מקום טובה ל“אני” שלהם. סדר הזיכרונות – לפי לוח החיים: החל באחד מימי הבחרות, ביום בו גרשו את המתמיד מן הישיבה בעוון התנסות בספרות חול, וכלה ביום הרביעי אחרי הירצחו, עת מצאו ידידיו שרידי כתביו בביתו השדוד. כל אחד מן העדים מתייחד עם אותה התקופה בה הפגישם הגורל, ועליה יספר את סיפורו, אבל אף אחד לא יכול שלא להוסיף על זאת את זכר פרשת הסוף, אשר היא היא שהכתיבה לו את זיכרונותיו. כך יוצאות העדויות כאילו טבעות טבעות ומצטרפות לשלשלת. הדברים משלימים אלה את אלה, זורעים אור אלה על אלה. יד העורך הייתה בחלקם, להפריד בין עיקר לטפל, אף להוציא את הטפל. מתוך העלים המחוברים יחד עולה הדמות ועומדת לפניך חיה חיים מופלאים ומפליאים. להוצאה צורפו גם תמונות של ממש: מימי “המעורר” ומימי “האדמה”. לקט הספדים ומאמרי זיכרון נספחו לספר.

כלל כתבי ברנר – ספר עקת החיים, ללא גאולה (ושל הסופר עוד פחות מאשר של גיבוריו).

קובץ אגרות ברנר – יומן לתוגת היחיד, זה נטול התקווה אשר אף בגאולתו לא ירצה. ואולם דפי ספר הזיכרון, אשר עדי ראייה לחיי ברנר כתבוהו במשותף, ילמדונו אחרות. כל שכתב ברנר, לרבות התעודה האישית־פרטית, גם סיפוריו המיועדים לסובל האלמוני, גם איגרותיו השלוחות אל מתי סוד מכאובו – אינם האיש כולו, אף אינם הסופר כולו. שליח היה, משולח היה, אשר קיים מטבעו מה שדרשו אחרים ומה שלא הסכינו לדרוש. הכינויים נזיר, בשל מופת חייו, וקדוש על שנפל חלל ונשאר נאמן לקודשי חייו עד שיצאה נשמתו, אינם כי אם ביטוי־עזר להגדרת דמות איש, אשר המוסר הקדום, יסוד כל הדתות והתורות, היה בדמו. “תן לו משלו, שאתה ושלך שלו”־ כך גמל במלואו לאחיו, לאחותו, לאלה הצאן מה־חטאו הנקראים תינוקות דבי רבן. דמעתו שהוריד כשנכמרו רחמיו על מעשי־יה למיניהם – הייתה כולה בראשית, מלפני היות המשורר והאמן על הארץ; וכדין בכיו כן דין צחוקו הבריא והמבריא, הודיה בלתי צפויה זו באותה האמת הנשכחת, כי אמנם ואמנם טוב לב האדם, טוב מנעוריו. בעוד שיצירתו הספרותית תובעת לדין, נבנו חייו על החסד. לכן ניתן לדבר על אגדת החיים האלה – וללא המעטת פני הפורענות אף על אגדת מותו – ויש בה, אף בזו האחרונה, מן המכפר, מן הגואל. אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם; ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוהים ומעונה.

ב.

סופרי אמת, אלה אשר שר השירה נתן להם להגיד את סבלונם, חמישים שערים ליצירתם ושבעים פנים לגורלם. אמנם אחת דתם: כי במיטב דמם ולשדם ישלמו עבור זכותם זו להיות יוצרים בעמם; אבל לא אצל כל אחד ואחד יתרחש הפרוצס האכזרי ההוא לעיני השמש הזאת. מאלה שחדרו עמוק עמוק למסתרי נפשו של ברנר הגיעתנו העדות: גיבורי סיפוריו לא חדלו שכון בנפשו ואף הוסיפו לכאוב ולהכאיב, גם לאחר שמסר מקרם־אזהרתם למשמרת זולתו. הכתיבה לא שחררה אותו כלל מאותו חלום הבלהות שהוליד אותה. תמורת זאת ניתן לו בחיים את שלא ביקש: להזהיר, לעורר, לחנך, לטהר, לזקק – הודות למופתו האישי בלבד, גם בעת שברח מן הכתיבה, גם לגבי אלה שהיו רחוקים עדיין מכל קריאה בספריו. הווייתו־אישיותו כשהיא לעצמה, הופעתו והילוכו, דיבורו ושתיקתו – זכו לאותה הפשטות הנמרצת והמכריעה, אשר כל לב מרגיש ייענה לה ויישמע לה.

צער ישראל מילא את האיש הזה גוף ונפש; והוא גם מן הקורבנות היקרים החפים מכל פשע, אשר עוון אבות גרם להם, והכפרה מאיתנו והלאה. אבל עם עלייתו לארץ והיעשותו כולו שותף לייסורי העובד העברי, וגם למעט שמחתו של זה, זכה לתיקון שלא מדעת, זיכה בתיקון את אחיו, ואחיו כן ידעו. ט“ו שנותיה הראשונות של העלייה העובדת הראשונה (היא הנקראת “עלייה שנייה”), אשר רובן עברו גם עליו – הוא “איחר” לבוא בכשנתיים – היו כשנים ש”לפני הדיבור“, ללא מקדש מעט, ואחד במשפחה נשא איתו משברי הלוחות, ללא ארון וללא משכן. הרצון, השיגעון, היצר הטוב, ואחרון אחרון קשה: הפורענות, הגזירה – איחדו את החברים הפזורים להם על שבעת ימי הארץ; והנה בקרבם התהלך, ומלוא טעם חייהם טעם וממקום למקום ומאיש לאיש העביר ומסר את ה”ואהבת לרעך" (בנוסח הקצר, ובהשמטת ה“כמוך”, כי אהבתו לא ידעה את ה“אני” והכירה אך ורק ב“אתה”); ולא כצו מופשט, ולא כהטפת מוסר, כי אם במופתו הטבעי. הוא נשרף כולו מבפנים – וזרע חמימות סביבו. הוא יצר ליודעי־ספר, חי לעולמים ולאומללים, מת לעמו.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ד (1944)

א. ספר האידיליות

שר השירה זימן למשוררי התחייה בישראל ברכת הראשונוּת, ראשונות מיוחדת לכל אחד ואחד. דוד שמעונוביץ הנהו הראשון, ששר את עלילת העם והארץ בהתחדשותם. ספר האידיליות שלו, במהדורתו המורחבת של שנת תש"ד, מקיף ומשקף יותר משלושים שנות חלוציות, שומרוּת, התנדבות בעם. אלה שנות התלכדות בחירים, שהלכו כל אחד ממשפחתו וממולדתו, והיו לפלוגות, למחנות, שבטים מתנחלים. עדיין “אין מלך בישראל”; אבל “ישראל” כבר חי וקיים, ודווקא ישראל ינוקא לא נודעו ולא הוכרו פרצופו ודמותו בימי ישראל סבא, ימי גלות וגולה. אמנם ישראל זה טרם יהיה לעם מקובץ על אדמתו, וטרם יושר שיר עלילתו הגדול, אפוס על משאת הנפש שהייתה למציאות. ואולם הבשורה היא המלבישה קרום נוכח עינינו השוחקות־דומעות, והשיר עונה לנס התחייה. אך מה שורש נשמתו אם לא שמחת היצירה, זו שהלהיבה את הבנים־הבונים, מילאה חדרי גופם ונפשם, אף ניחמה אבלים ומיותמים ושכולים. כזאת היא שירתו של שמעונוביץ, מחזור האידיליות: שירה בדרך, בת־לוויה לאומה בדרך; הלמות פטישי העבודה וברכה־הודיה על המוגמר; מדרש מעשה בראשית שנתברך בו, על סף היאוש ממש, עם עתיק זמנים ושבע תלאות.

השירים האלה “הלכו בתלם” עם פיתוח הארץ במשך דור שלם; עתה יבואו לציין לנו תחנות, נתיבות, נקודות מפנה. שיר־לכת נשמע מפי חייל העבודה; ניגוד רווי זיכרונות יוצא מבין שפתי הוותיק אשר אף הוא לא ישתחרר מתפקידו כל עוד נשמתו בו. נושאה־מגשימה של התקווה הנושנה בזמן הזה ובמקום הזה – האידיאליזם של נעוריו בער בו כאש לוהטת, המדורה האדירה התלקחה ושרפה כל הדעות הקדומות, אשליות וסיסמאות שווא, אזהרותיהם של הזהירים ביותר, דברי מרמה ונבואות שקר… וכששככה אי־סבלנותו – לא דעכה בו קנאתו לקודשי אמונתו, האידיאל של ימי זקונים לא יבייש, כי אם יאדיר את חזון ימי הנעורים: הנר התמיד של אהבת האדמה הזאת והאדם הזה, אשר לבו יצוונו לעבדה ולשמרה. גיבורו של המשורר כן; והמשורר – על אחת כמה וכמה. והנה הוחזר לו ההד, העמקים ענו לקריאתו בבת־קול עמוקה, מאשרת ומכתירה את קולו הוא. “ביער בחדרה”, “חלוצים”, “יובל העגלונים” – הלל לחידוש הארץ הנבנית ולנתינת תורת העבודה על אדמתה; שירים המשתפים פעולה עם הפועלים, עצם מעצמי העבודה ההיא. ואלה הבאים אחריהם – “מצבה” ו“רסיסי לילה” ו“מכתב לאי־שם” – בנות קול של אותו הזמר, אשר הגיעה שעתו והיה לאחד עם המית־לב הארץ, עם רחשי ־ נפשו של היהודי החדש בארץ־ישראל.

המשורר בחר במקצב סיפורי, ואמנם הוא בא בראש וראשונה לספר. אבל לשירו של שמעונוביץ נשמה יתרה משלו – זאת משאת הנפש החוזרת וממלאה חדרי נפשן של ה“נפשות” למיניהן. מתוך האידילית של שמעונוביץ בוקעת ועולה הנשמה היתירה הזאת כנשמת נושאיה האלמונים של התחייה. לכאורה כולם “עמך”, וזו תעודתם שלקחו עליהם ביודעים: להיות המניחים את היסוד לדורות יבואו אחריהם – אינה משנה את אופיים לצד “השליח”; אך גם במסגרת זו מתגלות התכונות האנושיות־אישיות של כל אחד ואחד. האידיליות של שמעונוביץ מלאות הומור ומלח האדמה, המשורר משתמש בנתונים של החיים היום־יומיים ובכינויים היום־יומיים שלהם ושח לפי תומו ופתאום נמצא שר! שירה זו, הבאה לשיר את החומר ואת הרוח גם יחד, אף מידותיה שתיים: מכאן השיחה הארצית, שפת העם כדיבורה, אשר לשמוע אותה מפי עד שמיעה ימלא לבך סיפוק ונחת; מכאן קול הדממה של הארץ היעודה, ובהקשיבך אליה, כשהיא נשמעת לך מפי אחד שאוזניו נפתחו לשמוע – יימלא לבך אהבה ואמונה.

“רבות החוליות – אחת השרשרת”. ט“ז השירות והמחזורים האלה מצטרפים לכלל תמונה אחת, היא בבואת דור הבונים ומזכרת לבניהם. ועם זאת בולט מאוד קו ה”ותק“, המציין את השירים שנכתבו על־ידי המשורר (או נערכו סופית) בעשר השנים האחרונות ונבדילם מן הקודמים אותם והמכינים אותם. סימן היכר חיצוני אחד: המעבר מן הפסוקים הריאליסטיים אל הליריקה הטהורה והמטהרת מורגש על ידי הקורא בשירים הראשונים בכל מקום ומקום כמעבר בלתי צפוי, כשינוי נעימה הבא במפתיע; ואולם בשירות במ”מצבה" ואילך, דומה ששני אופני השיר והדיבור השפיעו זה על זה, חדרו אחד לרשות אחיו והיו לזוג אחד. קביעת ההתפתחות הזאת אינה באה כדי לחזור על האמת המצויה: “כשאדם נער, אמר דברי זמר; הגדיל – אמר דברי משלות”. האידיליות הראשונות אינן נבדלות בעצם מן הבאות אחריהן הבדלים התלויים במה שנקרא התבגרות ובגרות. אלא ודאי שהארץ ויושביה הם ששינו פנים מאז ימי “מלחמת יהודה והגליל” הבלתי נשכחת. שירתו זו של שמעונוביץ יקרה מאוד לגיבוריה־נושאיה הממשיים, ולנו שהגענו אל המוכן היא תשמש מקור־לא־אכזב להבנת לב המכינים הללו – חד־פעמית וחד־זמנית היא, כמותה כמו אותה המציאות הנשקפת ומובעת בה. אמנם כן, שירתו גם הבשילה, אבל בנבטיו כבר היה הפרי על כל יופיו ומותקו. אך האמת היא, כי המולדת הבשילה. משגדל בה דור חדש, אשר ה“נעשה ונשמע” של אבותיו היה לו למורשת אבות – ניטע גם בקרב האבות לב חדש. ב“רסיסי לילה” וב“מכתב לאי־שם” כבר מופיעים לפנינו נציגי שני דורות של מתנדבים, האב שהחיה את משאת הנפש, והבן שחי אותה מלידה. ברכת אותה האבהות היא הדרגה העילאית של החיים האלה ושל השירה הזאת.

ואולם את סודה לחשה לו הארץ כבר אז, עת נולדו בו השירים הראשונים שהקדישם לנס חידושה. ושעת ההתגלות: אישון הלילה. חוט שני, של ליריקה חוזרה על מנגינתה, שזור במסכת האידיליות: פני הלילה בארץ העברים, הדובבים שפתי לב נרגש ורגיש, והגיבור נכנע להם ברצון ולא ביראה. הלילה בארץ העברים – ליל שתיקתו הערה של השומר, ליל תפילתו האילמת של המשורר. מה נשתנו לילות כנען אלה מכל לילות הגלות? בלילה הזה גילתה לו הארץ למשורר את תולדותיה; רוחו עשה קפיצת־זמנים, ועבר והווה נתקשרו. בלילה כזה נפלו־בטלו המחיצות שבין עולם תחתון לבין עולם עליון, וקודש וחול נפגשנו. ובלילות רבים כאלה זכה המשורר להתגלות ונפתחו לו השערים לרווחה.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ה (1944־1945)

ב. מחשבה של הלב: משהו על רשימותיו ומשליו

…בבחינת מחשבה של הלב. – ד. ש.

הכל הוגד והושר מאז ומכבר – והיצירה, יצירת יש מאין, ניתנה תמיד ובכל שעת רצון, והאדם הנלבב, יליד זמנים חדשים, אך יוחן בגדול החסדים: לראות ולקרוא בשם – ועוד ימצא להגיד מראשיתו הוא את הראשית. המשורר בן דורנו הוא המאשר לנו את נצח השירה. אשרי האמן אשר תרומתו לאוצר האמנות תהי בחינת שווי נעורים לה, נעורים שלא יביישו את זקנותה.

אמת המידה היא אפוא – מידת הראשוניות, ההשגה וההרגשה הבלתי־אמצעיות, ההסתכלות הישרה ללב ההוויה, הכוח להתרשם ולהתבטא, בלי לדעת ובלי להיוודע אם הקדימך אחר בחוויה ובניסוחה, או אם הינך ראשון בהם כשם שהינך אחרון בהם. סגולות הן, מיוחדות לא לבד לנציגי תקופת זהב של ספרות רבת המסורת, אלא גם המציינות חלוצי ספרות לאומית־ארצית חדשה, בהיבנותה. דוד שמעונוביץ, רשאי אתה למנותו גם באלה וגם באלה. כמשורר בן עם־עולם נולד עם ירושה רוחנית רבה מאוד. כבן לאומה מתאחזת בקרקעה הושם עליו גם מעשה־הקידוח, לשחרר את באר השירה ממשא אדמת דורות רבוץ עליה.

מבין אישי דור התחייה, אבות שירת שפת עבר אשר בימינו, מסתמן דוד שמעונוביץ כארץ־ישראלי תחילה. ראשון הוא למשוררי הארץ, ראשון גם במובן זה, שהארץ ראשונה היא לו במשאות הנפש של חייו יום־יום. ספר המופת שלו, ספר האידיליות, זיכרון לחלוצים – מציאות ממציאותו הוא, שיר החיים שלו. והנה החיים ההם, כשהם לעצמם, גם מלחמת יום־יום להם, גם נפתולים עם הסוד.

ספר מחשבותיו של דוד שמעונוביץ, “בחשאי”, שירים בפרוזה, רשימות, רעיונות, הוגדר על־ידו כיומן (יומן חוויות נפשיות), היינו כתעודה אישית, המחייבת אך ורק את הדובר ופרטיותה נשמרה לה אף בהיותה לפה לכלל הרוגש. לא היה די בה, בתלות זו של האמרות בנפש אומרן, אלמלא הענווה שבהבעתן השקטה והבטוחה. משנתו הסדירה אינה מתהדרת, אף לא בפני עצמה. הוא יודע היטב את שמחת היצירה שהיא גם גאוות יצירה (אף ודווקא ברושמו את דברו בינו לבין עצמו), ואולם רחוקה ממנו לבישת גאות של עשייה, המסנוורת עיני פקחים. תחום האמת הוא באותו השביל הצר, אשר מעברו האחד שוכנת ההמוניות ואילו העבר השני שמור ליחידי סגולה ולאנשי־כת מושבעים, נוטרי סודם.

הוגה – ולא פילוסוף, הדיוט – ולא חוקר. מונח אבחנה מצוי בידינו: הלכה ואגדה; ואם אנו מציינים את ההוגה־ההדיוט כבעל־אגדה, גם הגדרנו את יצירתו אל הנכון: כי בכלל האגדה נחשבים, כידוע, דברי עיון וגופי מוסר. אנו מעמידים זה מול זה את איש השיטה ואת בעל הניסיון. בניסיונות נקנה הניסיון ומספרם לא פחות מעשרה משורשי החיים ועד לפסגתם. בעלי ההלכה למיניהם, מגלי חוקים ומנסחים ומחוקקים אותם, מעבדים את החומר הגולמי של הנתונים הארציים למען איש הרוח והשיר. בידיעותיו הצרופות אולי לא יגיע לקרסוליהם; ולעולם ירגיש את עצמו תלמיד להם, מכיר להם תודה אין קץ; אבל, העמד אותו מול בריאה זו החובקת זרועות עולם, והוא הוא שילמדך לראות בה חידה תחילה, אף יגדך את פתרונה, הוא המשל שלה.

אין השכינה שורה אלא מתוך כובד ראש. ואולם המשורר אף ודווקא יגיד לשחוק מהולל. מה שקהלת מונה בפירושו את הפתגם “לכול זמן” פעולות מנוגדות אישה לחברתה – הוא מודה באחדותם של הניגודים, בהשלמתם אחד את השני. עת לבכות ועת לשחוק, ללמדך כי על השניים קיים עולם הרגשות. “גם בשחוק יכאב לב” הוא הניסיון להראותך את הגשר שבין השניים (ולא לחינם בחר ד. ש. בפסוק זה לשמש כתובת בשער מערכה שלמה של משליו). ההומור יאשר לנו את המשורר בעל הלב.

ברם אם נחזור מן הצורה אל הצר אותה וננסה לציין את דרך מחשבתו וחידושו המיוחדים לו, נבטאם שוב במעין הכללה: טבעו לבחון מחדש את אשר הוסכם עליו מאז ומכבר, תכונה המציינת כל יצירה, ומה גם בשדה המחשבה, אשר כל עצם הגותו המקורית של ההוגה יהי בו מן הסימון סימן שאלה אף על דברי קבלה שנתקדשו על הכול בהתקבלותם. ההוגה היוצר כובש את שני היצרים: אינו נגרר אחרי אמת שנתאזרחה, בסמכו מן הסתם על חוכמת הדורות, ואולם אינו נחפז לסתור סתירה להכעיס. כזה יגלה כי כל מלחמה באשר היא נתונה בין אמת לאמת. בתור שכזה יראה ויוכיח כי “פורצי הגדר, סוללי הדרכים החדשים, החלוץ העובר לפני המחנה”, הם דווקא בני הזקונים ולא בני הנעורים, וצא ולמד, כי “רעיונות חדשים נולדים לזקנים”. ושוב תשקול היטב בדעתך עד שתקבע במה תרומתם גדולה של צעירים בצעירותם וזקנים בזקנותם; ראה כי “השירה הפסימית של המשוררים הצעירים, מלאי האון והלשד, עולה לאין ערוך בחוסנה וביופייה הקודר על היצירות הפסימיות של המשוררים הזקנים”, אלה “אשר נעוריהם חלפו באמת, חלפו לבלי שוב”; “ולהיפך: בתיאור ימי הילדות והנוער גדול כוחם של הזקנים מזה של הצעירים וכו'”. התחומים בין השתלמות להשתעבדות יונקים: “יצר הכניעה וההתרפסות אינו פחות חזק ובוודאי גם לא יותר טוב מיצר השלטון והדיכוי.” והנה עניין הפיכת היוצרות: היוצר נתן לאדם את השנאה, כדי שישנא את עצמו וישאף בלי הרף להשתכללות, ואת האהבה “כדי שיאהב את זולתו”, ואולם האדם – “את האהבה לקח לעצמו ואת השנאה הוא נותן לזולתו…”. הממַשֵל מוצא בפלאי המציאות את המקבילה לחידות השארת הנפש: זה האדם הגדול, אשר תקופתו לא הכירה בו ודבריו האירו, שלא כצפוי, את דרכו האפל של דור מאוחר, לאחר חלוף עידן ועידנים מאז הסתלקותו – הינו משול לאותו כוכב רחוק אשר בעת שאורו מגיע אלינו גופו כבר דעך מזמן וחומריותו אבדה… אך אותה העובדה הפלאית שלמערכות הטבע, כוחה יפה להמחיש לנו גם פשוטות משכאלה, פלאים של יום יום. “בת־צחוק שהופיעה על איזה פנים בזמן מן הזמנים ושבשעתה כאילו נתעלמה בהחלט מעיני־ באיזו בהירות אני רואה אותה עכשיו, לאחר שכבר עלו עשבים באותם הפנים.”־

תסכם סיכום ראשון ותגיד: סייג למחשבה זו אהבה היא, וכפי דרישת־הכרת המשורר: אהבת הזולת.

בין שלל ההגיונות והרעיונות שלו, הנמסרים לנו קטעים קטעים, ניתנים גם דברי יצירה מושלמים, אשר מקומם יכירם לחוד: שירים בפרוזה, משלים. הגותו ורגשו של המשורר אחדים הם, ויומנו גם עשוי לגלות לך טפחים ביצירה זו, גם להצטרף כיצירה ליצירה. בייחוד ניכרת הקרבה המשפחתית בין ספר פרוזה מְשָלִי זה לבין המשלים והסאטירות המפורשים, יצירות שבחרוזים, שאסף והוציא אותם בספר מיוחד, הוא האוסף “בשבילי הביבר”. בשער הקובץ ניתן אחד ממשלי “בחשאי” כלשונו: משל קשת הקסמים, “אשר החץ המתמלט ממנה פוגע רק ברשע ולא בצדיק.” גם בגוף הספר תמצא בנוסח שירי ממשלי המחשבה שלו. אמנם רשות רשות ולשונה. הנה משל הזיקית. זו הפושטת ולובשת צבעים נוהגת, לפי לשון המשל ב“בחשאי”, לשבֵּח שֶבח יתֵר את אותו צבע שהיא נהנית ממנו כרגע, ואינה יודעת כלל כי “בה משתקפים רק צבעי הדברים הסובבים אותה, וכי היא בעצמה מחוסרת צבע לגמרי”; ואילו במשל המקביל שב“בשבילי הביבר”, היא מוראית כנושאת את צביעותה ביודעים גמורים: “הן צבעי הוא המובחר שבצבעים, ושם תפארתו: גוון־הכושר – ואמנם אין כמוהו בגוונים”. – שני משלים שמוצאם מהתבוננות אחת־יחידה, ובזה ניתנת ההזדמנות להציץ הצצה כלשהי לתוך ה“מעבדה” של המשורר: הנתונים ספורים הם, ומה גם החידושים שבחומר, ואולם ההאָרה היא המשנה פנים והמגלה עד כדי שבעים פנים בפנים האחדים.

הממשֵל־ההוגה מודה מתוך הכרה אובייקטיבית במיעוט הנושאים ורואה בעצמו את החידוש בצורה, באופן ההבעה. (מכאן גם מסתברת, לדידו, העובדה כי גם לתגלית דרושה שעה שתשחק לה: גילויים נאצלים לא נתקבלו בזמנם, היות ולא הובעו הבעה מחייבת, גואלת, ועל־כן יכול ומי שמגלה שנית את שגילו מקודם יהיה עם זאת המגלה הראשי, הסופי). אבל באותה אובייקטיביות נשיב לו: חידושו בולט, חידוש גם בהעלאת חומר גולמי ובגילויו. הדבר מסתמן במיוחד באוסף המשלים המחורזים. שמעונוביץ הוא הראשון, אחרי יל“ג, שהעמיד ספר משלים עצמאי בספרות העברית. וכממשיך הוא נראה לנו דווקא בסגנון (אשר לאפונטיין וקרילוב קבעו את אופניו המיוחדים לו), בעת שעל האמת הוא גילה משלים חדשים ומה גם נמשלים חדשים. נראה אפוא וניווכח כי בסולמות הברואים, מקרני הראם ועד ביצי הכינה, מארזי הלבנון ועד אזוב הקיר, נמצאים כהנה יצורים, ומה גם צירופים, אשר המושלים לא ראו אותם עדיין ראיית משל; ואם גם דומה כי אוצר המשל העולמי נקבע ונמדד זה מכבר, אין ספק בדבר, כי המושל שלנו, שלא מ”כוונה" תחילה, הוסיף עליו. משל התוכֵן והאדמה (שוחר הכוכבים מתנכר לעבודה כי גם האדמה הבזויה עם הכוכבים ערכה) ומשל האש (אין אש טובה או רעה מבריאתה ומכיוונה, אלא שריסונה הוא הקובע אם כוחה להזיק או להועיל), משלי האלון (האלון והגלגל, הדרדר והאלון, חציר גגות ואלון וכו'), חידושם במשל יותר מאשר בנמשל, וראה שקיצורי עלילות מצטרפים, ללא התאמצות, אל חשבון המשל הקיים, הפרימיטיבי. ואולם אהבת האמת אינה “תלויה בדבר”, אף בשמחת ההמצאה; הנמשל הוא העיקר לממשֵל, ועל־כן גם יכליל אותו לרוב בגוף משלו ויוותר על ניסוחו המופשט לחוד. בכל אלה נדבר על הערכים השיריים כמו שהם, בלי לשים לב לקללות השעה, שהולידו את המשלים בחינת תגובות, שבט מוסר, סם מוות וחיים. אנו יודעים כי משלי הקדומים נתערטלו במצרף הזמנים ממשמעותם־מטרתם האקטואלית שהייתה סיבתם הראשונה, והמושלים קלעו ללב צרות הזמן ומגרעותיו. מכל אלה נשאר בידינו שיר המשל, תמצית חוכמת חיים שווה לדורות. גם במשלי שמעונוביץ תמצא כבר עכשיו שהנאתך מהם אינה ניזונית מהשתתפותך בכוונתו גרידא. הנה חלק מן המשלים והסאטירות שלו מטרתם המלחמתית המפורשת קודמת לכל תכונה אחרת, ואולם יש בהם לא מעטים אשר שעתם המיוחדת הזאת עברה, אף מן הסתם לא ניזכר בה, ואילו המשל פועל עלינו פעולת שיר כביום נתינתו.

מפתח כמעט כללי לאותם המשלים שלו שאינם מתגדרים כמדיניים או חברתיים הוא עניין הספרות. מלחמת מגן והתקפה נערכה על ידי המשורר בכתבנים למיניהם. קנאים קטנוניים, נמוכי ההשגה, המבקשים גדולות ואילו הקטנות שבקטנות אינן מתקיימות בידיהם. דבריו אלה מכריעים, לא בלבד מפאת כוחו היצירי, כי אם הודות לזאת שלבו האמיץ נשאר בכל הנסיבות לב טוב. חיציו פוגעים ברשעים תחילה, אמנם כן; אך, יקר מזה: היות ואין לך “צדיק” תמיד ומושלם, וכל אחד חלק לו באיזה חטא, הרי שהשבט, במובנו החינוכי, יוצא דווקא על מי שחש בחסרונו ושואף אל התיקון. השיר ההיתולי הנו אפוא שיר לימודי. ושוב מצטרף לקח החרוזים במוסר השכל של אמרות הפרוזה. מדור מיוחד בספר “בחשאי”: במצרי היצירה. בין הדברים המרוכזים שם – גם מקבילות למשלים, גם אבות להם. בכללם גם עיונים בתורת המשל. “אמצעי־ההבהרה המובהקים ביותר באמנות השירה הם התדמית (המטאפורה), ההשוואה, המשל, כולם ילדי הדמיון ומפני כך גם ילדי האמת.” והנה לך השוואה קולעת: “אנו תמהים לפעמים: יצירה פלונית במה זכתה בשעתה להתפעלות כזאת? והרי אנו מעיינים בה עכשיו ואיננו מוצאים בה שום טעם לשבח?! ואולם קרש פשוט זה, שבו נאחז הטובע בלב ים ושעל ידו ניצל ממוות, כלום הוא יותר מקרש פשוט?… מעט מים דלוחים בישימון כלום אינם חשובים לציחה־צמא מכל יינות־הרקח שבעולם? ואם אנו רואים דבר, שכעת הוא נדמה לנו קלוקל וחסר ערך ובזמנו עורר יראת כבוד והערצה, סימן שהיה דבר בעתו.” אנו יכולים במקרה זה אף לדרוש למקור האסוציאציות, שהוא בחוויה תחילה. תאמר – בארץ המעפילים, בארץ יקרים בה המים החיים, גדל. תוגת העברי, צערו של המשורר העברי, הולידו אותן.

הגענו אפוא גם אל הנקודה הלאומית. ספר המשלים והסאטירות הוא בחלקו ספר מלחמה והתנצחות, נשק רוחני במערכה המדינית־יישובית. מה שאין כן אוסף ההגיונות. רובם – דינם באדם ואשר יעיק על לבו של האדם. תתרגם את דבריו ללעז, וידברו אל לב כל שוחרי האמת באשר הם שם; ואכן כשרים הם ודרושים לנוער זה הגדל בארץ, לזה הדור אשר בפעם הראשונה מאז ימי הגלות, חיים לאומים כמעט טבעיים נפלו בחלקו. באחת מרשימותיו שלא מן הזמן האחרון, בקטע הנוגה “משהו על משורר עברי”, מגולל הסופר את פרשת התנאים ששררו עת התבצר הוא בשדה הספרות והם שהיו עשויים מלכתחילה לבודד את היוצר בעמו ולהרחיקו ממילוי הייעוד הראשוני של כל אמן: לעשות למען הנפש.

בבדידותו האבלה רקם המשורר חלום זוהר. שם, במולדת המתחדשת, בארץ תקוותיו הקמה לתחייה, יקום גם דור חדש של קוראים, אשר הלשון העברית תהיה בשבילו לא “עיקר” לאומי, לא אחד משלושת היסודות המפורסמים “עם, ארץ ולשון”, לא פרינציפ ולא אידיאל, כי אם עובדה, דם מדמו, נפש מנפשו. שם תקרא הנערה את שיריו לא מפני שהיא מצֻווה על כך מפי אביה הלאומי או מפי מורהּ הציוני, אלא מפני שהיא נערה שוגה באהבה ובחלומות –.

לאלה הוא כותב, למען אלה הוא שר, בשביל אלה הוא הוגה הגיונותיו.

הלשון נחלה ניצחונה, חייה הוחזרו לה; החלום לבש קרום. אך האומה נשארה בהיאבקותה, ובצר לה – שבעתיים צר לאיש השיר. צער ישראל, טיפה מרה זו אשר בדמו, הוא גם מקור שירה לא יתכחש לו. חיי הרוח שלו – חיים למופת של סופר אמיץ אשר על חיק אומתו גדל, וכל שנפש האדם עלולה לרחוש מפעמת את לבו. כזה הוא גם יודע לתת לרגע את שלו, לשיר את שירת הנצח על רקע הזמן. לפני כשש שנים, לתקופת שנה אחת, שנת ת"ש, הראשונה לשנות הגזירות האחרונות, רשם:

וְשׁוּב נָפְלָה טִפָּה לַיָּם,

שׁוּב צָלְלָה שָׁנָה בִּתְהוֹם הַנֶּצַח

כָּל נַהֲרוֹת הַדָּם – אַיָּם?

כָּל לַהֲבוֹת הַכְּאֵב, כָּל סַעֲרוֹת הַיְּלֵל

שֵל מְעֻנֵּי יַד רֶצַח,

שֶׁל לְקוּחִים לַמָּוֶת?

אֵי מַבּוּלֵי הַדֶּמַע?

אֵין אוֹת, אֵין שֵׁמַע.

כָּעֲנָנָה, כַּצֵּל,

כָּרוּחַ הנוֹשָבֶת.

טִפָּה נפְלָה לְיָם הַנֶּצַח.

כתובת מכתם, שורות מספר שנמסרו לעיתון יומי ונקראו ביומן. הנה מתנחומי שירה זו הנאמרת בחשאי, שקטה ועמוקה, מערטלת ורבת ישועה.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ו (1946)

א.

ג.שופמן אסף את רשימותיו לספר (בטרם ארגעה: רשימות, הוצאת עם עובד, תש"ב) – רובן רשימות לפי שמן הצנוע, קטעים סיפוריים, פרקי התבוננות נמרצים; ומיעוטן “שתיים שלוש שורות”, הערות ספרותיות־אמנותיות, פסוקי ביקורת. שני המדורים נפרדו זה מזה, ונקודת הכובד לחלק האפי, למחזור הרשימות שהן רוב מניין הספר וגם רוב בניינו. השם הכללי – “בטרם ארגעה” – שאול מאחת הרשימות, והוא המציין גם את הזמן וגם את האווירה של הספר. לספריו הקודמים לא סיגל הסופר שמות מיוחדים; יש לנו “כתבי ג.שופמן” ספר ראשון, ספר שני וכו'; וגם על שער ספר ביכוריו, שהופיע לפני ארבעים שנה, נדפס שם פשוט: ספורים וציורים.

כשבא שופמן לארץ, לפני שנים מעטות, בשלהי העלייה האחרונה, והימים אז ימי המאורעות שנטו לקצם, כששלהבתם הדועכת בוטלה במדורת האש הכבירה שתבל ומלואה התלקחו בה, התחיל לפרסם את רשימותיו אלה ולא שעה לא ל“עצות” ולא ל“תביעות”. ציוריו לא נבדלו, גם בסגנונם וגם בכיוונם, מקודמיהם, מעשה השנים שקדמו לעליתו: אותו המועט המחזיק את המרובה, אותה התפיסה של רגע הכושר המציב זמנים ומקומות ומצבים, מסירת העוקץ ללא תוספת לוואי; אלא שהתוכן נתחדש, עם חידושי חייו של הסופר. הקטעים דנו לסרוגין בגורלה האחרון של הגולה שלו, שעבוד אוסטריה וגירוש אוסטריה; בארשת פני המולדת, ימה והריה; בנקודות היישוב ובעיר המקלט הגדולה, בדומם ובחי שלה לא פחות מאשר במדבר; באותות הזמן המופשטים והממשיים, אלה שמתבטאים בשתי הצפירות שלא ידענון תמול־שלשום ושוב לא נשכחן: אזעקה וארגעה. כל רשימה ורשימה היתה תגלית, פענוח ההיוי שלנו באותם השטחים שלא פיללנו כי חידה הם (המשורר נתן לנו לא את הפשר בלבד, אלא גם את הסוד). אולם מדי שבועיים לשבועיים, כשחזרנו ונפגשנו בדברו, נוצר ונתחזק בנו הרושם כי מנגינה אחת הושמעה לנו כאן, בהפסקות, ובעוד הד הצליל הראשון באזנינו – ושמענו את אחיו, וקול יצטרף לקול. שינוי הנושאים, החלפת הנושאים מדי פעם בפעם, לא התירו את הקשר האמיץ הזה, והכרנו יותר ויותר: הפרקים השונים, אשר כל אחד ואחד מהם שלם ומושלם לעצמו כעין טבעת, חוליות חוליות הן של שרשרת אחת.

אוסף הרשימות – יד העורך כמעט שלא ניכרת בהסדרת הדברים; רק פעמים ספורות נראה שהקדים את המאוחר או להיפך, לשם קביעת המסגרת וציון הקו הכללי; ואולם לרוב נדפסו הקטעים גם בספר בסדר שהופיעו בעתון, בסדר אקראי, לפי זמן כתיבתם. הנך קורא אותם זה לאחר זה, ובמקום להתייחד עם כל אחד ואחד ועם מוסר ההשכל שלו, הנך אץ ועובר לבא אחריו, גומר ופותח, פותח וגומר, ועם הגיעך לסוף הרשימה האחרונה – וזכית להרעשה גוברת והולכת, בהתרשמות קיימת זו אשר מעשה־ידי־יוצר אחיד משרה עליך. הנה כי כן: זהו חתך לרוחב גופת גזענו בשעת קיבוץ הגלויות, ראי מקומנו וזמננו.

ב.

הרומן־הפסיפס הזה, שנקרא בשם “בטרם ארגעה”, יש לו נושא אחיד, מסוים, בלתי־רשמי ונאמן: שיבה בתוך שיבה – שיבת אדם אל אומתו, אל אותה האומה אשר בעזרת כל בניה, ואותו האיש בכללם, שבה זה עתה אל עצמה. השעה היא שעת מבחן. הישוב החדש, הבוגר, שהתגבר על מחלות ילדים קשות ומסוכנות, נזדמן זה אך עתה עם גורלו. ההתמודדות טרם הוכרה במלוא חומרתה. אותה שעה, שעה אחת ערב ההכרעה, נספח לו ליישוב שבט שלם של בנים מרוחקים עד מאוד; חסרי מולדת בלא־יודעים דורכים על אדמת מולדת חסרת בנים ביודעים. הפגישה עצמה, של הגולים הנידחים, המוחרמים־מופקרים, עם הקרקע האם־כל־חי שלהם, סתמית היא, בלתי צפויה, מבהילה וגואלת. נפגשים האח עם האחים שלא ידעם תמול שלשום, החבר – עם החברים שנפרד מהם מסיבת מזל הפרט שאינו יודע חמלה; נפגש היחיד המקופל בצערו עם ציבור הנושא כאבם של דורות; הפרט בעל ההווה האחד בא למקום הגניזה של אוצרות עבר עשירים לאין חקר; מגלה, לאידך, הגאה בעברו המפוקפק את בשורת העתיד מתפתחת לפניו בחידוש אומה בלתי משוער ובלתי מקֻווה; והאיש מוצא את סבלו הנועד לו, שיישאנו הוא ולא אחר.

הפגישה הגורלית הזאת אילמת היא, אינה בת קולי קולות. לכאורה לא נשתנה כלום. הרי ללכת ידע האיש, מאז לימדתו אמו־מאמנתו, ורק כעבור שנים ייווכח לדעת כי אמנם אך עתה למד ללכת, סיגל לעצמו את סוד קפיצת הדרך שרק שליחי מצווה זוכים בו. התמורה שחלה בו, בשובו אל אדמתו העזובה, היא כה גמורה, עד אשר השינוי לא יוכר כלל. התמיהה הזאת, של ה“היינו כחולמים”, היא רגש היסוד אשר בספרו של שופמן; העבר לא בוטל, העתיד לא נכבש, לקראת מזלו צועד האיש וזיכרונותיו ותקוותיו מתנשקים.

התלויים היו היהודים, בגלותם המערבית, באוויר? או שנדמו לצמחים מטפסים בגזעי אלונים מוצקים, אשר אמנם יניקה מן הקרקע אף להם, ואולם אין להם תפקיד שולט במערכת הטבע? ברורה רק אחת: אותה שעה, בה הכריעו המכריעים, הוכרע גורלה לא של יהדות זו בלבד, אלא גם של גרמניוּת זו. מי שמת לו אהוב נפש – זוכה, יחד עם הכאב הממאיר, להתרוממות רוח משונה בשל שינוי כיוון וגיוון חייו לעתיד, שינוי מן היסוד; וכן דינו של היהודי יוצא המערב שמתה עליו מולדתו: כאבו הצורב, כאב האבדון וכאב העלבון וכאב מוסר הכליות, מלֻווה חבלי חידוש חייו, חבלי תיקון חייו. ברם, שני גיבורים למשל שלנו, וכשנלמד ממנו על נמשל אחד, מן הדין שנלמד ממנו על הנמשל השני ונגיד: אכן, ארצות האכסניה והגזירה, משהחליטו לגרש מתוכן את היהודי, מתו. היהודי, זאת תקוותנו ואמונתנו, יחדש חיים, יופנה דווקא לחייו האמיתיים, לייעודו המקורי; ואולם הם – חדלו, כביכול, להיות. מכאן הנעימה המוחלטת בעדותו של שופמן על ה“טבטונים” למיניהם: משפטו נחרץ ללא שנאה, אבל גם ללא רחמים. מעשים שהיו! סופות שהשתוללו! עטיו של נחש!

האמן יבחר לעתים להשמיע לנו הדו של אסון, למען לא ימגר אותנו על־ידי העמסת המשא כולו, במשקלו המלא, על לבנו. אונס גרמניה, אשר אין לו חקר, על שיעורו נוכל לעמוד כשנביט על אונס שבט גרמני אחד: פרשת נטילת כבודה של אוסטריה. שופמן, כעד ראייה של מעמד אחד במחזה האימים הכללי, שאין להעתיקו במלואו לשפת הספר, מסר לנו עדות מרוכזת שלאחריה אין צורך עוד לשמוע את עדי הכתר. כיוצא בזה פרשת הפליט, המגורש, המעפיל: מעטות הדוגמאות, וכל אחת, רשימת המקרה הבודד שאינו מקרה ואינו בודד, תעיד על יציאת מצרים של ימינו, זו הנבדלת מאחותה הוותיקה בכמה הבדלים, וגם בזה שהפעם לא פסח המלאך הממית על בתי העברים, כי אם פתח בהם.

ג.

הארץ – מעגן ההצלה, חוף המבטחים, מקלט המעונים, זירה לפעולות בידיים חופשיות, שדה הניסיונות. העיר־האם מקבלת אותם, את פליטי המזל, אולי לא כמקרבת, אבל – הה הנס הבלתי מקווה! – גם לא כדוחה. לנשום לרווחה ניתן לך, וכל כך התרגלת לעצור בנשימתך, שיש וביטולה הגמור של המתיחות הגדולה מנשוא ישאירך אין אונים, ואך עתה תכרע ברך, תתעלף. אולם עוד מעט והתאוששת. הארץ כה קטנה, אבל כארץ החופש היא משתרעת לאין גבולות; הכיכר העגולה עם בריכתה הזעירה והמזרקה המשתפכת מתוכה – יקרה לך עתה מכדור העולם המסתובב בקצב משוגע ומשליך את ילדיו לעברים. הים פלט אותך, אך פה ישית גאון גליו; הנך עומד נכחו, והודו הענקי משתעבד לחוף זה הבלתי מפותח והמנחם. ארצך – אי, והאוקיינוס מפריד בינך לבין צריך. אך הנה קול היריות, שאוזנך עדיין לא שכחה את צלצולן, נשמע שוב, נשמע קרוב יותר מאשר שם. גם כאן מתיחות, גם כאן היאבקות, וכאן אך כאן החזית. בני הגר מתקוממים בבני שרה, מערערים על ברכה מאוחרת שהפעם לא בחסדי אב נקנתה כי אם בעמל בנים ובדמם. המערכה נטושה; אחיך הם המגינים עליך; מבצרים מבצרים שומרים על עיר הפרזות שלך. הנך נמשך מן הים אל ההר, מן הקריה אל הכפר. גיבורי עבודה ומלחמה, נחשונים, מלקקים, מתוודעים כאחים לך והם הם המקרבים ואינם דוחים. הברית עם ארצך נכרתה בין גלבוע לתבור, הבנים והבנות, הנוער הבונה, אינם עוד בניהם־בנותיהם של אבותם־הוריהם, כי אם ניני אבות קדומים, מימי שפוט השופטים. הארץ שוכחת את ימי הביניים שלה ומתעוררת כשהיא מוחזרת לימי קדם. התנ"ך מגלה פתאום שבעים פנים כאחת: מקרא כפשוטו, מקרא מלא, מקרא קודש.

שעת חירום היא, שעת מפקד. אין רשות ואין שהות לחקור את בני הצבא השומרים באשר הם שם, להתייחד אתם התייחדות שלמה, לשאול ולהשיב, להיות נשאל ועונה, כי למילוי חובתם הם נדרשים, ואתה רק תפריע אותם, תעכבם. הנך מחליף איתם מבט, דרישת שלום מנשמה לנשמה. הנך משהה עליהם את מבטך, מבט של חיבה וחמלה, אבהי, גאה וסולח. מבטם נעוץ בך ונשאר דבוק בך. הבנים – בניך שהשתחררו וייסדו מדינה משלהם וצל קורתם מוענק גם לך. הבנות – עם נעוריהן מתחדשים לא נעוריך אתה בלבד, כי אם גם נעורי שבטך. נצחי הוא היופי החולף, יציב כמו גאון הטבע הדומם, זה הבלתי חולף. הר אפרים לא שינה את פרצופו זה שלושת אלפים שנה ויותר; ודבורה, לא אשת לפידות, אבל זו הקוראת לברק וההולכת עמו – חידשה פניה בבת־ישראל לוחמת של היום. הנבואה של אז כוחה איתה עתה עוד יותר מאז, ואולם אמיתותה נבחנת בסמל חי, בשר ודם של האביב החדש. אם תעירו, אם תעוררו את האהבה?! – עורי, עורי!

לא תקוות בלבד, גם אשליות הבאת הנה, לא שמחות בלבד קטפת כאן, גם כאב חדש נטלת. אותות הזמן לא שינו בשמי הפרט ולא כלום; צער האדם באשר הוא אדם ירד כרוך עם צערם המשותף של בני התקופה. כל פינה ופינה שבעירך המבריקה והמצוחצחת ספוגה דמעות של אחים ואחיות. גם על ידי קרני המזבח, בהן נאחזת על שלא רצחת, תשיגך יד גואל הדם, מזל הפרט הקנא והפוקד. ודומה, שהיורה והשרב, התנובה היתירה של ארץ זבת עסיסים והמדבריוּת המשתיקה והמעקרת שנפלה אף היא בחלקה, עוד מוסיפות לחיי היחיד האומלל והמאמלל גם גאון וגם שבר. דומה, שבנמרצות כזאת עוד לא טעמת את טעמם של חיים מה הם, גם הם גם שכרם. מעבר לימים ישבת ועבדת אלוהים אחרים, ואולם משעברת והעברת – ונחתה בך הברכה והקללה.

החיזיון לא תם, הוא אך מתחיל. בינתיים, בשעה הקצרה בה הרהרת הרהוריך וסידרת משנתך, החלפת כוח וסבל – ונגדשה סאת הזמן. המלחמה התלקחה. הצפירות משתמעות, מזהירות, משליטות את קצבו של העולם הזה על כל עצמותיך. אבל שעת ההכרעה לא מצאתך הפעם כחסר מולדת. והמולדת הזאת, הקטנטונת־האינסופית, הפכה פתאום גשר בין יבשת ליבשת, נתונה על פרשת דרכי מלך רבים, לב עולם השולח דם ומזקק דם. רבה ההקרבה, רב גם הפיתוי; תרבות טובה לצד תרבות רעה. מחוץ תשכל חרב, ובחדרים מתפשטים אדים מאדים שונים. גם המציאות הזאת נראית, ניכרת ונמדדת בבהירות אכזרית, שאין למעלה הימנה. המוות הכללי הרים ראשו, הרגעים נעשו יקרים לאין ערוך, למדת לעשות חשבונך האחרון בין אזעקה לארגעה. ארכה נוספת, עוד דף אחד בפנקס, פליטת זכר לימים יבואו. שלושה חשבונות הם: של האדם הנענה, של אומתו הנבחנת, של האנושות הנקראת לדין.

ד.

לאחר שנתגלתה לנו אחדות הספר, אחדות הנושא, נבין גם באחדות מבנהו. למראית עין מפסיק המחבר עם רשימה ורשימה את הדיבור על עניין אחד ופונה למשנהו; כל פרק ופרק ועוקצו אתו. ואולם, אם הסופר יובילך כאילו בדרכים עקומות מן הגולה אל הארץ וחוזר חלילה, מן העיר אל הכפר, מן הים אל ההר, ושוב מן הזמן אל המעבר לזמן ושוב ללב ההווי, הנך מקשר בדמיונך את הקרוב זה לזה ומדמה לבסוף כי בעל הרשימות ערבב בכוונה את המוקדם במאוחר, את הכללי בפרטי, את הלאומי באנושי, למען העמידך על כל הקווים יחד. דרך רוחו של האיש החי: עתים יתייחד עם זכרונו, עתים יקרע לפניו הצעיף ויראה את הנולד, עתים אך יתרשם מפלאי היום. והוא הדין במציאותנו המחודשת בארץ: זכר עבר עמנו ושאלת עתידו שזורים בתוך מלחמות ההווה.

אחידים גם הגיבורים. כי תסכם את הרשמים הבודדים ותצא לך דמות מוחלטת של ה“טבטון”, של הגֵר, של הפליט, של הדוחה בזירת החיים ושל הנדחה, של החלוץ ושל המאסף, של איש החזית ושל איש העורף. הרשימה הבודדת באה לצייר מצב ולהוציא ממנו את מוסרו; הנפשות של מעמד זה או אחר – כל אחד מהם הוא בחינת גיבור אפיזודי, והדמויות הצדדיות האלה מתלכדות אחרי כן לטיפוסים, לנציגים המציינים בני שבט אחד, בני מעמד אחד, סמלים חיים לצד החיובי והשלילי שבמציאותנו. הסופר עצמו מופיע אף הוא כאח לגיבוריו ושותף לגורלם, כנוטל וכנותן כאחת; יש ואישיותו נפרדת לכמה עצמים, נאמנה לרוח הרגע שהוא בא להנציחו; ושוב, כל הנשמות שבקרבו, גם הפעילות וגם הסבילות, מתאחדות.

לא נעשה את ההכרח רצון; לא נטיל את חוקו המיוחד של סופר זה על הספרות כולה. ועם זאת לא נחטא כלפי האמת אם נגיד: על זמננו זה, המפריד והמופרד, יעיד הקטע. כבדה לשונו של עד הראיה; ואולם המתחיל לפרש לפנינו זיכרון ראשונים נעשה איש דברים. הקטעים כאותם נקודות היישוב הפזורות על פני הארץ, מגוונות ומכילות את כל הארץ: קטע וקטע מצטרף לחשבון, חשבוננו. הקורא, כל כמה שיעצור ברוח, התפעלותו מתפרצת; מה שאין כן הסופר עצמו מחולל הפעולה. כי הוא נשאר שולט בסערתו; מתבונן־מבקר בזולת ובעצמו גם יחד ורואה בפלא היום־יומי עובדה שהוא קובע אותה: הביטו וראו.

אחד הוא המספר הזה מאז התבגרותו: בעל העין הפקחית המכירה ומבחינה באירוניה זו הנתונה בין נדבכי החיים. שעל אחד קדימה, והוא ייעשה לץ; שעל אחד אחורה, והוא יעשה מקונן או מקטרג; ואולם הוא משתמש במבדח לשם הוכחה וכפרה גם יחד. אנו מסיחים את דעתנו מסבלות המשורר עצמו, באילו שטנים ייאבק, לאיזה תיקון ייחל; כי כל אלה השאיר מעבר לנפשו.

ה.

“שתיים־שלוש שורות” – אם השווינו את כלל הרשימות לרומן, ומצאנו אחדות אפית על אף ריבוי הקווים והגוונים, נתאים לחלק הביקורתי של הספר את השם: יומן – היינו קטעים מתוך ספר זיכרון, הערות בשולי ספרים וחוויות רוחניות, תגובות על חטאי אנשי ספר טועים או מתעים. צדקו של השופט אינו נמדד לפי נאמנותו דווקא לגרסתם הקיימת של לוחות הדין, כי אם בכוחו זה לפסל מעצמו לוחות חדשים ולחקוק עליהם צווי מוסר חד־משמעיים. ואולם שופמן משאיר את פסוקיו כמו שהם, מבלי לעשותם סעיפים. את הלקח נקבל בכל מקום (גם במקרה שלא נהיה תמימי דעות איתו בהערכת איש ספר זה או אחר, יוכיחנו הרעיון, פרי ההערכה הזאת), ואולם אנו תאבים לשמוע את דעתו על כל התופעות הרוחניות המטרידות אותנו. הלקט נשאר מקרי בעינינו כל זמן שהוא לקט; וכל עוד שרעבונך זה לא נשבר כולו, גם דמותו של המורה אינה שלמה לפניך. יש מערערים על קיצור לשון רשימותיו הקהליות של שופמן שאינה ממצה את הנושא, כביכול – מערערים בטעות; אבל יש להצטער על מיעוטן המספרי, זה שמעכב בעד היעשותן תורה.

אחרת היא, אם נסיח את דעתנו לחלוטין מן הגורם הארעי של הרשימות הדידקטיות ונתרגם אותן מייד ללשון הפיוט, אשר אין לה גיבורים נקובים בשמותיהם, כי אם אלמונים־מסמלים. אז באים גם קטעי מחשבה אלה להשלים את התמונה המצוירת ברשימות המספר; כי הרי גם אלה, קטעי הסיפור שלו, משובצים רעיונות, תגליות ארעיות־עיקריות, אפוריזמים חיים. ועוד משהו המאחד את רשות המחשבה עם רשות החוויה שבספר זה: גם ב“שתיים־שלוש שורות” חתומה חותמת הזמן. יש והספרות מזעיקה (אני משתמש באמרת שופמן על אחד גדול וטהור משלנו, אשר “אזעקה הייתה כתיבתו, אזעקה נאמנה…”), יש והספרות מרגיעה. ספרו של שופמן כתוב בטרם ארגעה.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

א.

ספרותנו החדשה מתחדשת בדורנו בקצב מהיר. כבר גדלו, מבין הצעירים, אחדים בעלי אופי וצורה משלהם, שלא תקרא להם בשם בנים לאבות שהיו כי אם אבות לבנים יבואו. מיטב ספרות ההשכלה והתחייה נעשה היסטורי. אמנם העניין בה אולי עוד גבר, ועתיד להתגבר עוד, אבל המרחק בינינו לבינה נעשה עצום, כתחום זמן זה המבדיל בין הקלאסי לבין האקטואלי.

הספרות החדשה הזאת, שיאה לה השם קלאסית – אילו התפתחה לפי הקצב הפנימי שלה לא הייתה יכולה “ללכת בתלם” עם התפתחות העם והלשון והארץ. הרי נתחוללה איזו מהפכה, הקהל גדל מאה מונים, ושפת הדיבור המחודשת אי־אפשר שלא תשפיע את השפעתה, לא רק על הסגנון בלבד כי אם גם על… “צורך ויכולת” של הספרות, על מידותיה ועל ממדיה. הנה כן ישנה ספרות ארצי־ישראלית, של עשרות שנות בניין רצופות, וחוקיה אינם כולם של תמול־שלשום. אבל יש ואותו התמול הגדול מוסיף – כמעט בחשאי – חוליה חדשה על שלשלתו הוא. היה זמן, ונובילה חדשה שנוספה לספרות הרגישוה והעריכוה כמאורע – קומץ המלקקים, אנשי הספר העברי של הימים ההם. ולעתים נדירות יקרה שמעשהו של אמן, החי איתנו כיום הזה, נספח כאילו בהיסח הדעת לחשבון ההוא. שלושה סיפורים של דבורה בארון, שהופיעו בשעה זו וגם לא יכחישו את השעה הזאת, נראים לך מלכתחילה כהמשך חי של אותה הנחלה, נבחנים וקיימים כאילו מלידה. (דבורה בארון, לעת עתה: סיפורים, הוצאת עם עובד תש"ג)

שלושה הסיפורים אינם מעור אחד ואינם מטיב אחד. השם סיפור (או רומן קצר) יאות במיוחד לסיפור הפתיחה, סיפור דרך חיי אשה, “דרך קוצים”. הסיפור התיכון, “כריתות”, אינו סיפור עלילה גרידא כי אם השקפה קצרה ונמרצת על נושא עתיק, רב הגוונים ואחיד המשמעות, הוא נושא “האשה העבריה”. הסיפור השלישי, התופש כשני שלישים של הספר, ועל שמו – “לעת עתה” – נקרא המחזור כולו, יש להגדירו ככרוניקה, אשר “גיבור” לה ישמש בעצם תחום זמן מסוים, חתך תקופה ידועה. התרומה הזאת היא גם הארצישראלית שבקובץ, ועליה נתעכב תחילה.

“לעת עתה” – לאמור בתחנת ביניים ארעית, שאינה לא נקודת המוצא ולא מטרת השאיפה, מעין מעבר בעלמא, מקום מקלט. המדובר בשהותם של פליטי היישוב, בימי המלחמה הקודמת, בארץ מצרים. זהו רקע הסיפור ומסגרת לציור דמויות, שלכאורה אינן תלויות במסגרתן זו אבל גם אין לתלוש אותן מקרקע מציאותן המיוחדת ההיא, שכוחה היה רב גם לעצב אופי, גם לעקם אותו. אבל “לעת עתה” יהי גם, מנקודת ראות הבנים ששבו לגבולם – שם נרדף לגלות, שלא הייתה כי אם תחנת מעבר, יום זיכרון ממושך למה שהיה לפנים, יום ציפייה ממושך למה שיהיה בעתיד. האמונה המשיחית לבשה גוף, הפכה למעשה הגשמה. ואז. – “אלפיים שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההווה עם העבר היו לאחד”.

משפחת הגולים מתוארת לנו בבת אחת בשלוש דרגות של תיאור. ראשית לכל, הסופרת מחַיָה לפנינו את הפרשה של “אז”, זו הנוגע לליבנו לדעתה דווקא עתה, עת חזרה ההיסטוריה, כאילו במשנה עוז על צירה. הצער – רב מאז, התקווה – לא פחותה מאז, התנאים השתנו ולא השתנו; המצב, גם בתוך פינת היקר שלנו, הוא מעין “לעת עתה”, ערב ההכרעה אנו חיים וליבנו – פוחד ואיתן; עבודת היום נעשית על ידינו על יסוד של מתיחות תמידית, בלתי מורגשת, אך תיוודע לנו עצמנו עת תגיע השעה. אכן למודי ניסיון אנחנו ומוכנים היטב לעבור עכשיו, דווקא עכשיו, על זיכרון ניסיונות אנשי העלייה ההיא, כל קורותיהם, תלאותיהם, גאולתם. הנה הביקור במעון הנצרכים, מסידורם של אחים דואגים לאחים. הנה הופעתו של העלם־נער, שנמלט על נפשו כשהחרב והרעב אכלו את הארץ, והגיע למחנה האחים החופשים המצפים לשעתם, נמלט לבדו לבשר. והנה, לצד עובדות אמת מקומיות שאינן כתובות על ספר דברי הימים, זיכרון המאורע ההיסטורי עצמו: ההצהרה על הבית הלאומי, פרסומה והתקבלותה. המשוררת חידשה את ההערכה של תעודת יסוד, בהעבירה את הערכתה מן התחום הלאומי אל התחום היהודי־אנושי: כיצד הגיבו בני המחנה ההוא, הגולים־לא־גולים, בהישמע קול הבשורה. התעודה, שהיא נקודת סיום ונקודת מוצא לחשבונות שאין נכבדים מהם, יסוד לסיפוק ולדרישה, הופכת פתאום למה שהיא באמת: אצילות הרוח שהתעורר לא מדחיפתו הפנימית הוא, אלא – לכלות דבר מפי נביא. אנו נענים למשורר הפותח לנו את לב גיבורו בגשתו לתאר את הדמות; ואנו מודים בחסדו כשיגלה מבעד לארשת פני ההיסטוריה המודרנית את הלב העתיק, לב המקרא.

הדרגה השנייה של הסיפור, מעל לקורות ההיסטוריות, דברים המעורים במקומם ותלויים בזמנם – מידת היותו, בשלמותו היחסית המותנית במסגרת, בבואת החיים. דרכי החיים של משפחת הגולים ההם ענפים ורבגוניים, כמספר הנפשות ממש. דרכי חיים אלה הצטלבו, הנפשות התקשרו, ההכרח החיצוני והפנימי יאחד אותם, אבל איש איש לאוהל מועדו הוא. זה – בוערת בו שאלת עמו, והיא תמלא את חלל חייו עד כדי שתיעשה אופיו; זה – נולד ביצר להושטת עזרה לאח הכושל, ברצון הארגון ובכוח הארגון, עד שחייו הפרטיים הופכים לכלליים. והנה מחלה, הקופצת על קרבנה, פניה אחדים, אכזריים, ומוחים כאילו את כל הכתוב על לוחות החיים; הנה גם נס הקימה לתחייה, הוספת חוליה לשלשלת החיים, גלגול על הקודמים. נעורים בתרדמתם; נעורים מתנערים. הארוס המתעורר וממלא את חדרי הבלתי־מודע; הארוס הלוהט ושורף גם את הזולת, גם את נושאו, ואין להאשים. הנה אותו גיל, שלאושרו לא ידע את הרחמים; הנה אותו הגיל, שאלמלא רחמיו לא הייתה הצדקה לקיומו. מכאן אהבה שלא תבקש אף את אשר שלה… מידת המספרת, מידת הרמז; גישתה – אותה החמלה שלמוד בה במיוחד הגנן, הדואג לכל שתיל ולכל ציץ. בשבילה הכל בחינת צומח, גם האדם, גם רגשו, גם גורלו. הכל צפוי, הכל – לרבות הרשות הנתונה.

הנפשות האלה, אשר כאילו המקרה הפגישן וכרכן יחד – לא יד מקרה שולטת בקשירתן זו בזו בסיפור. הנה הדרגה השלישית, המעלה שבסיפור המעשה, סימן האמן. לכאורה מצויר כל אחד ואחד לחוד, המספרת מתייחדת – ומייחדת – עם הגורמים לשמחתו ולמכאובו של כל אחד ואחד לחוד, אך היא האוחזת בחוטים ומקשרת אותם, לא תאבד את החוט, האריג נארג לפי מתכונת טבעית – ואמנותית. אחת הנפשות תופשת את מקום המרכז, ודווקא לא המעניינת ביותר, זו שגם הגורל הלאומי וגם הרומנטיקה שבחיים התרחקו ממנה תכלית ההתרחקות. המחברת בחרה באשת־החיל, שהאמנים ידעוה ופסחו עליה לא פחות מאשר הנפשות עצמן שהיא המקיימת אותן; היא האם, המאכסנת, הדואגת ומפרנסת, מאכילה ומלבישה. ידיה אינן יודעות לאות, המחלה המחלישה לא תקפוץ עליה ויד הגורל לא תגע בעורק החיים שלה, כי שרשים לה במציאות, וזמנה נתון למילוי התפקיד המוטל עליה מימי קדם. את המאכלים שלה, המורכבים בחכמה, ערוכים בטעם ומוגשים באהבה, אתה אוכל ברצון, כי טבע הם. מצווה היא לקיים את הגוף; אמנות המטבח אינה אמנות לשם אמנות. כשהאישה הזאת נותנת מזון לטיפוחיה היא נותנת מגופה היא. יוצאי דופן בונים את העולם. אבל האדמה לעולם עומדת. אל תקרא אדמה, כי אם בת האדם, אם כל חי.

למנות את סימניו של הסיפור, פירוש הדבר לחזור על כל פרט ופרט. אותה האישה, למשל, העובדת את עבודתה הרצופה, התמידית, ומשך ימי הגלות הזמנית ההוא עבדה ועמלה בלי הפוגות, חיממה את סביבתה וקיימה נפשות – הנה ערב יום הפרידה היא קובעת לעצמה שעת הפסקה קלה: יוצאת לראות את הכרך שאכסן אותם כל הימים, והיא שהפכה את פינתה בו למולדת, בלי לדעתו כלל פנים אל פנים. הנה אותה שעה לובשים שמים וארץ בגדי חג, והקורא ידע על מה עינו תבכה ולבו יצהל. אולם אם נחזור מכאן, מגילוי תכלית האנושיות, אל שורשיו היהדותיים של הסיפור, נמצא בו חידוש הקובע את זמנו ומקומו – עם כל היותו בין־זמני ובין־מקומי – בזמן ובמקום התהוות חידוש העם. ההבדל המכריע בין גלות ליישוב, בין גישה לגישה, ניכר ונמדד ביחסם של שניים אלה אל הערכים הקיימים. סיפורי המקרא נקראים אחרת בגלות מאשר בארץ. חוויית הילד הלומד אותם היא אחרת, במובן מהפכני, כי יימנה עם אבלי ציון או עם ילידי ציון. ילידי העיירה למדו מתוך סיפורי המקרא להתגעגע על ציון; ילידי ציון – לרחם על הגלות. האם, ילידת “השָם”, היא שעושה את המעבר, היא הלומדת להראות את חיי השָם כמעבר, בשעה שתסביר את החיים האלה לילדה שנולדה כאן:

איך הייתה העיירה?…לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שדות, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי קודש היו איתם, ובהם הגו… חיזוק מצאו גם בזה, שהארץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוגד להם – בשממותה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוציאה פירות ומתאבלת עליהם כאם זו שנטרדו ממנה בניה. אך הם שמרו כל הימים את אמונם רק לה. בזמן גשמי הסתיו, בשלכת, ישבו בסוכות, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום הט"ו בשבט – עת סופות שלג וקור – חגגו באכילת פירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.

הראייה החדשה הזאת, טבעית־פשוטה ומהפכנית, מחזירה־מצדיקה לנו ולבנינו את העיירה גם כנושא ספרותי. עולם האבות־הזקנים אין לכסותו בשמיכה הצבעונית של הרגשנות הצבועה, אלא יש להאירו באור עולה, אור מזרח השמש שגם מערבו לא יכחיש אותו. אל מקומו שואף זורח הוא שם.

ב.

אם נרצה לסמן את מידתה האמנותית ואת סודה האמנותי של הסופרת על־ידי הגדרה אחת, נשתמש בביטוי רחמי־אם. בשם זה נכלול גם את אופן סיפורה, המתגולל בנחת, שקט אם כי לא שלו; גם את ההתבוננות שיסודה בהבנה, אשר אינה מתיימרת לשפוט ולדון לחובה, אך סלוח תסלח (ולאו דווקא משום ש“להבין הכל פירושו לסלוח הכל”, כי אם משום שהרחמים הם מקיפים מן הסליחה); ועיקר העיקרים האמונה, היא הצרופה בכור הסבל, זה הסבל המלמדך סבלנות. ההתייאשות מצאה את תיקונה באמנות והפכה אמונים, ללא קנאות וללא קטרוג.

הסיפור התיכוני, “כריתות”, וכן הראשון, “דרך קוצים”, מקום הפעולה שלהם ומסגרתם – העיירה. אבל שניהם אינם מעורים או מותנים בחיק עבר כלשהוא. “דרך קוצים”, סיפור אנושי שייתכן בכל סביבה וזמן, אם כי קרה רק הפעם הזאת, או יותר נכון: עוצב רק בצורה זו. ו“כריתות”, סיפור־רשימה כולה רמז ועלילתה מתחבאת, סיפור יהודי, אשר השאלה העולה מתוכו נשאלת גם ברשות יהודית שמחוץ לעיירה, ומוסר ההשכל שלה שייך גם לעולם הרחב.

“כריתות”, ספר כריתות, גט. התורה ניתנה למין האנשים. רחמי אם לא שלטו בה. האב אמנם ירחם את בניו, אבל לא את בנותיו. שתי דמויות, המציינות את גורל האשה העבריה בתחום ממשלתן של תרי"ג המצוות: העגונה והגרושה. חיי הגטו הפילו חללים וחללות, קורבנות שזכרם לא נפקד בקרב שומרי הגטו; אך הספרות החילונית העידה עליהם בשיר ובסיפור, ותבעה עלבונם, הם גם אבותיה הספרותיים של המספרת ומִדִבריהם – אזהרה לדורם ולדורות – אנו חיים עד היום. אבל לא למדנו אותו הלקח במלואו, לא הבינונו אותו כמוסר נאמר לבנים ולחוקי עולמם החדש. ראינו בעיקר את המרד הכללי בתרבות הגטו, שמענו את הצו לשחרור העם, שיכלול מאליו גם את שחרור האישה. המלחמה ברוח הגטו נאחזה בדמויות האומללות ההן ואנו הבינונו רק את הרמז ולא את הפשט. והנה בסיפורה־עדותה של דבורה בארון אין לגלות את הכוונה המרדנית. היא אך רושמת מזיכרונות ילדותה שבעיירה משהו על גורל האישה, שעכשיו תראה ותכיר בה את האחות, והדברים אין מטרתם להאשים, כי אם לקונן. אך דומים אנו, כי דווקא הציור הזה, המתייחד עם נושאו, יַראה את כוחו הגנוז בו במציאות הבנים: אולי ישנו את דרכם. כי בת־ישראל המשוחררת, שהצטרפה לפלוגות הבונים, לאלה המוותרים על שאיפה אישית בחיים, היא – בת המרד והחופש – נעשתה שוב קרבן לחוקים־לא־חוקים. תביט לאן שתביט: כריתות מסביב, הכרתת ברית. תורת הקיבוץ – הכרנו בה משהו מן הדת של אמונה ישראלית חדשה אשר רב כוחה לגייר; אבל דווקא על לב האישה לא ידעה להגן. גם בקרבה, בקרב החברה החדשה, שעמה נמנים מיטב הבנים והבנות, נופלים הקרבנות, נפשות יקרות, שאף הן את תוגתן תשאנה חרש. הנה נמצא מי שנעשה פה לאילמת. הרצונכם להיקרא “עמי”? קראו לאחותכם רוחמה!

*

ב“דרך קוצים” תיארה דבורה בארון גורל אישה, שהמזל הרע ירדוף אחריה מבטן אמה. הסיפור פותח בילדותה של הגיבורה ומסתיים עם זקנתה. נעוריה הורעלו על ידי אם חורגת; שנות נישואיה – בעטיה של מחלה משתקת, שקפצה עליה בדמי ימיה והצמידתה למשכב לכל ימי חייה. על הילד, שנולד לה בימי המחלה (הבן הראשון, שנולד ערב התפרצות המחלה, גווע ומת בגללה), היא ויתרה למען יגדל בסביבה בריאה וסתמה בכך, היא ואישהּ, את מקור האושר. כל נסיבות החיים, גם היוצאות מן הכלל (בחלקה נפל בעל טוב־לב ועדין נפש שכל עמלו להקל עליה) ולא כל שכן הרגילות (משא הבית, יחסי שכנים) – הופכות בשבילה מארה. והנה שוב יפקדנה האסון, יום אחד מוציא הבעל את נשמתו, הוא שנראה כה חזק ורב כוחות החיים. “כתמוה ייראה זה, אשר בהיות השואה, פעמים שייעקר דווקא האדיר באילנות, בו בזמן שהציץ הדל, העומד על ידו, אפילו לא ייפגע”. אמנם, במסגרת האומללות ניתנת לה גם צדקה. בנה יוחזר לידיה, והוא ימשיך במשלח יד האב, ידאג לה גם יקל את גורלה. במחיצתה עתידים לחיות הבן עם בת־זוגו ועם הנכדים. זכתה ליהנות לסוף מן הזיו, לאור של החסד האחרון.

הסיפור כתוב בסגנון עצור, ללא הטחת דברים כלפי מעלה, ללא הזעקת הזולת שישתתף בצער. עיקר התיאור – הסבך הממושך, ה“אין אונים” ללא תיקון. אכן כדבר הממשֵל כן הוא: החיים – חוב הם שאין לפרוע אותו. אבל המספרת יודעת, כי יש לפרוע את חוב החיים, רחמי המספר – מזבח כפרה.

אנו מסיחים את דעתנו מן הסביבה (היא המתוארת ברמז, כדרכה של המספרת, אבל בקווים ריאליסטיים, פשוטים ונמרצים) וגם מן המקרה עצמו (הוא המועתק לשפתנו בפרוטרוט, לכל פרודותיו של הכאב הקשה והממושך); שאלת ייסוריו של החף מפשע מתעוררת, השאלה הדתית־פילוסופית אשר התשובה עליה טעונה חידוש עם כל חידוש הייסורים המייסרים גוף ונפש. אמנם, כיחיד באדם התנצח איוב עם אל, אך משלו יענה לאלה אשר לא השטן ניסה אותם כי אם גורלם העיוור. שלח־נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא על פניך יברכך. הממשל הקדמוני לא הסתפק בהיעשות האומלל לאב שכול. הוא בדק ומצא כי אך אם יכה את הגוף, מכף רגל ועד הקדקוד, יפתח הקרבן את פיו ויקלל את יומו. יש והמחלה תורגש כחמורה אשר ברעות, ואין תירוץ שיתרץ אותה כייסורים של אהבה. לא הם ולא שכרם!

אבל השאלה היא מורכבת יותר, השקפת ה“ואהבת לרעך כמוך”, רואה כביכול ב“אני” את טבור העולם הגשמי. אך לאמתו של דבר, צרת רעי קשה עלי מצרתי אני. הייסורים הבאים עלי, הממרקים את הנפש, יחזירו לי את האמונה הטהורה והמטהרת, ומבשרי המעונה אחזה אלוה. ברם, מי ינחמני בראותי את חברי אסור על ערש דווי, מי יבאר לי את סבלו, אף כי הוא עצמו יצדיק עליו את הדין?

הדת היא הנותנת תנחומים לסובל, האמנות – למי שרואה בסבל אחיו. את האמת הכפולה הזאת בא ללמדך מחדש סיפור פשוט זה על סבל אשה חולה. המספרת הראתה לנו את הגיבורה, מן האומללות שבבנות אדם, פרשׂה לפנינו את נפשה המרה של זו ואת מגילת עינוייה כולה, ונחם ניחמה – אותנו.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ג (1943)

א.

המשפחה קודמת לשבט, השבט – לעם. היישוב הגיע עתה לדרגת ביניים זו שבין משפחה לעם. שלב זמן זה מציינים החלוצים, אסירי התקוות של העם, והם המהווים את שבט הבונים. מי קדם להם? מה היו פני אלה היחידים אשר הכשירו את הקרקע להנחת היסודות? משה סמילנסקי, משיירי אנשי משפחת האדמה, עמד לכתוב את ספר זכרונם. כמאה איש ואישה מנה ופקד, ביניהם גם כאלה הידועים היטב, על כל נפשם, וכאלה אשר אף על עצמם ובשרם לא ידעו וגם שמם לא נמסר. הסופר קרא לפרקיו בשם נרות נשמה. (משה סמילנסקי, משפחת האדמה, ספר ראשון ושני, הוצאת עם עובד, תל אביב תש"ד).

לשם הערכה כנה של העבר הקרוב, הוא תחילת התחייה, ימי ראשית ובראשית, נהוגה ומוצדקת ההשוואה למעמדים מקראיים. משפחה כאן ומשפחה שם, אבות כאן ושם. שלושת האבות וארבע האמהות והקורות אותם והמוצאות אותם – דוגמה ומופת. משל לכל דברי ימי בניהם ובני בניהם, ובפרט לימי “לך לך” המחודשים אשר על שפת זמננו, לפני כשישים שנה. הם שתקעו אוהלם במקומות שנתקדשו לבניהם בגללם; הם אשר תנאי הארץ הקשים והבצורת המצויה בה הכריחום לא אחת לעבור זמנית לגלילות נכרים מבורכים יותר ומחוסנים יותר מפני מצוקת הרעב; הם אשר נשים נשאו להם את קרובותיהם קרבת דם, הרכות והענוגות. ומהן אשר מתה עם לידתה. המקבילה – כה קל וטבעי למתוח אותה, עד שנוותר עליה ונחפש לנו תחום זמן מקראי אחר, פחות מקודש, כדי להיאחז בו שוב. הנה פרשת י"ב המרגלים ששלחם משה לתור את הארץ, עשרה מהם שהוציאו דיבת הארץ, כי אוכלת יושביה היא, ושניים שנשארו נאמנים לראיית עינם ולא הכחישו את שגילו, כי אומנם טובה הארץ מאד מאד. הבה ונדרוש את המעמד הזה. כלום שיקרו אלה העשרה? לא, כך המציאות הייתה בת דו־פרצופים: אדמה מבורכת ומושכת וענקים מפחידים שומרים עליה; איימה על אלה הסכנה שבהרפתקה ובהעפלה, הרגישו אלה בדבר כי שליחותם הייתה למען בני הבנים וגורלם הם לא יהי הקובע. ניתן לדרוש גם אחרת, והמקורות נותנים מקום גם לביאור זה: העשרה תארו את פני הארץ במצבה שעד הכיבוש, ואילו השניים ראו את מה שעתיד להיווצר בה. בין כך וכך, העשרה אינם מפליאים אותנו, אבל אלה השניים מפליאים אותנו. נבדוק בדיקה נוספת ונגיד: אחד בכולם מפליא אותנו, אחד בשניים בלבד. כי לכאורה אין פלא בדבר, אם משרתו של משה, הנער שלא ימיש מתוך אוהל רבו, מי שהיה שותפו של אדון הנביאים ובפניו כתוב כי הוא עתיד לרשת מקום רבו ולהנחיל לנודדים את הארץ המושבעת – לא יבגוד בתעודתו זו. אף לא ייכשל כישלון זמני. מה שאין כן כָּלֵב: הוא אשר שמר אמונים לצו הפנימי שבקרבו ולא כיחש בקודשיו. כלב בן יפונה הקניזי, משפחתו הייתה משפחת האדמה הראשונה, ומנפשו ומרוחו נאצל לליבות אבות הישוב עתה. נקרא להם בניו. נגלה ביניהם את העתניאלים ואת העכסות של עכשיו. אלה שהלכו בעקבות גואל אדמה ראשון, גואל קרית ספר, שחילק להם, למצטרפים אל נחלתו, גולות מים…

ב.

את הארץ בונים וגואלים – יחידים. את האמת הזאת אפשר להוכיח גם במופת החברה החלוצית (לאחר שבכל “נקודה” ו“נקודה” ישנו יחיד אחד או קומץ יחידים, שהם הם אבות הבנין) ולא כל שכן במופת הקודמים לחלוצים, באנשי משפחת האדמה. הא כיצד – תנועה לא הייתה? ודאי שהיתה, אלא תנועה של יחידים. היחידים האלה, מהם היו אנשי שם, מהם אלמונים, וגם האלמונים יחידים ייקראו, יחידים נבחרים; יתר על כך: הנקובים בשמם חזרו ונעשו אלמונים, ומיחידותם לא נגרע ולא כלום. צדיק יסוד עולם; תמים שורש ישוב.

אבל אלה היחידים, מפעלם מצטרף לחשבון אחד. ואם עבודת חייהם כן, חייהם לא כל שכן. ונשאלת השאלה, ולא נפתרת השאלה, כיצד נתעוררו כולם בזמן אחד. אומנם גורמים אפשר למנות, לגלות סיבות ולגרוס הכרח. ואולם התשובה המניחה את הרגש אינה יכולה להיות כי אם נגזרת משורש האמונה: הגיעה השעה. ולנו המבורכים בברכה בלתי צפויה, שמה: נס.

במזלו של הנס הזה עומד ספרו של סמילנסקי כולו. והוא הקובע את לשונו, לשון עממית־אמוּנתית. הלשון הזאת הולמת את האישים ההם. כי כולם, לרבות משכילים ואנשי רוח וספר, עסקנים וכלכלנים, מוּראים אצלו כלקוחים מן האדמה וכשבים אליה בפשטות ראשונית. מכאן גם התאמת שם קיבוצי להם: משפחה; קרובים זה לזה קרבת נפש, קרבת משאת הנפש.

הספר מושלם גם בבחינת בניינו. מחזורים מחזורים מעביר סמילנסקי לפנינו את האנשים והנשים ההם, פרק פרק מוקדש לאיש מיוחד. לכל סדרה וסדרה בחר וקבע שם משותף; “עמך”, “דור החדר”, “משכילים”, “מנהיגים”, “נשמות פורחות” וכו‘. כל פרק ופרק עומד ברשותו הוא; גם קרובים אלה לאלה קרבת דם, אך נבדלים איש מרעהו בתכונה ובמידה, יש והשומר על זכרם קבע להם מקומם בספר הזיכרון לאו דווקא אח ליד אחיו, כי אם חבר לצד חברו. הפרקים באים איפוא להשלים זה את זה, והחזרות בעובדות וההצטלבויות שבמסירתן הן מטבע החומר ומרצון הסופר גם יחד. ובסופו של דבר מצטיירת תמונה שלימה של היישוב בהתהוותו, בשלב הראשון של בניינו. ומן ההיגיון הגמור, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה אמנותית, שהמספר הוסיף על שמונת מחזוריו סדרה מיוחדת לפרצופם של היישובים עצמם בזמן שלפני ההתאחזות הראשונה בקרקעם: אלה פני פתח־תקוה וראשון, ראש פינה ויסוד המעלה, רחובות וחדרה וכו’, קודם שנקראו בשמותיהם אלה וקודם שהיה בהם מה לקרוא בשם. בספר “משפחת האדמה” הודלק נר גם לנשמת האדמה עצמה.

ג.

סמילנסקי אומר בהקדמתו מפורשות, כי לא “היסטוריה” כתב. ואף לא “ביוגרפיה” בלבד. אבל הקווים שמתח ורשם הם הם המציירים לו לקורא היסטוריה שלמה, דברי אותם הימים. הספר יצא לו למחבר גם כספר לימוד מצוין, לדעת את התקופה ההיא מפי אישיה ועל פי אישיה. יצא לו לסמילנסקי לתת לנושאי המציאות ההיא את צדקם המלא, הגואל (והמשוחרר גם מהערצה עיוורת, מאגדות שווא, הנוצרות ומטופחות בחיק תנועות ופלגים). האנשים מתבארים לך ומתקרבים אליך על־ידו; גם אלה הזרים לך מתחבבים עליך, וזאת בלי שנאלצת לחזור בך ממשפטך הפרטי שחרצת עליהם. אין זאת כי אם הצליח סמילנסקי להחזירנו אל רגש הכרת הטובה שאנו חייבים לכל אלה שהפכו את קערת היהדות על פיה, למען יחיה ישראל על אדמתו. ובזה הצליח – בהראותו את האנשים ההם באנושיותם, בעוניים ובכישלונם ובתוגתם. גלויה תוגת מי שיראה את הארץ מרחוק ולא יעבור גבוּלה; חבויה תוגת אלה ששבו לתוך גבולם, התנחלו ולא הורישו.

היות ותיאורו של סמילנסקי כולו לב, ניתן דווקא על ידו להתבונן בגוף התנאים והמניעים התבוננות עניינית, בלתי משוחדת, פוקחת עיניים. מעשה אבות סימן לבנים, ומי יתן ויקבלו לקח. בני משפחת האדמה נאלצו להיאבק עם שומרי מסורת מאובנת, לריב ריב הקודש שלהם עם נציגי הקודש; שומה היה עליהם למצוא נתיב לנפש שוכן המדבר אשר על חרבו יחיה; נגזר עליהם להתאקלם ולהסתגל, לסבול ולשכֵּל, לוותר ולקבור. כאילו היה זה צו גורלם – להיכשל וליפול ולקום ושוב ליפול ולקום. כלום הגיע אף אחד מהם אל המטרה שהתווה לו? אבל אותו הגורל ששבר את רצונם והתיש את מרצם וקיצץ כנפי רוחם של אנשי ראשית ובשורה אלה, הוא גם שחיסן אותם ואת בניהם ובני בניהם גם יחד. במותם נחלו את הניצחון. אכזבתם וייאושם אך האדירו תקוותם של הבאים אחריהם. קרבנם נתקבל.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ד (1944)