1, ש"נ, סמי' אַדְמַת, מ"ר אֲדָמוֹת, — א) הארץ יעודה להיות עבודה בחרישה וזריעה ולתת פרי, Erde, Land, Acker; sol, terre; soil, land:  ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אֲדָמָה (בראש' ד ב).  הא לכם זרע וזרעתם את הָאֲדָמָה (שם מז כג).  מקנה רב היה לו (להמלך עזיהו) ובשפלה ובמישור אכרים וכרמים בהרים ובכרמל כי אהב אֲדָמָה היה (דהי"ב כו י).  ויבא קין מפרי הָאֲדָמָה מנחה ליי' (בראש' ד ג).  וברך פרי בטנך ופרי אַדְמָתֶךָ דגנך ותירשך ויצהרך (דבר' ז יג). — אדמה כחושה, שאינה נותנת הרבה פרי. — אדמה שמֵנה, מביאה פרי הרבה: וילכדו ערים בצורת וַאֲדָמָה שמֵנה (נחמ' ט כה). — ומשל: אומרים בני אדם תכחש האדמה ולא יכחש אדונה (בארמית: אמרי אינשי כחשא ארעא ולא ליכחוש מרה. ב"מ קד:). — איש אדמה, העוסק בעבודת האדמה, Landmann; paysan; peasant:  ויחל נח איש הָאֲדָמָה ויטע כרם (בראש' ט כ). — ב) חֶלקה, קנין איש אחד, ;Grundbesitz; domaine:  למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אַדְמָתֵנוּ קנה אתנו ואת אַדְמָתֵנוּ בלחם וכו' רק אַדְמַת הכהנים לא קנה (בראש' מז יט=כב).  הכל היום יחרש החרש לזרע יפתח וישדד אַדְמָתוֹ (ישע' כח כד).  עבד אַדְמָתוֹ ישבע לחם (משלי יב יא).  אם עלי אַדְמָתִי תזעק ויחד תלמיה יבכיון אם כחה אכלתי בלי כסף ונפש בעליה הפחתי תחת חטה יצא חוח ותחת שערה באשה (איוב לא לח=מ). —  ג) עצם החמר שממנו הארץ מרכבה, die Erde als Stoff; la substance méme de la terre; soil:  ויצר יי' אלהים מן הָאֲדָמָה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם (בראש' ב יט).  מזבח אֲדָמָה תעשה לי (שמות כ כד). — ובנגוד לעפר, *חמר הארץ אדוק ודבוק יחד בגוש:  היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריאין (מד"ר בראש' יד.  — ד) כל גוף הארץKörper der Erde;corps de la terre; globe:  ופצתה הָאֲדָמָה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וגו' ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע הָאֲדָמָה אשר תחתיהם (במד' יו ל=נא).  בככר הירדן יצקם המלך במעבה הָאֲדָמָה (מ"א ז מו). — ה) כל הארץ בבחינת היותה מקום הישוב, die Erde; la terre; earth:  ויהי כי החל האדם לרב על פני הָאֲדָמָה (בראש' ו א).  כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני הָאֲדָמָה ( שם ז ד).  ונברכו בך כל משפחת הָאֲדָמָה (שם יב ג).  והיה ביום ההוא יפקד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי הָאֲדָמָה על הָאֲדָמָה (ישע' כד כא).  — ו) חלק מכדור הארץ, מדינה,Gegend Land; contrée, pays;country, district:  והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל הָאֲדָמָה הזאת (בראש' כח יה).  ונתש (אלהים) את ישראל מעל הָאֲדָמָה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם וזרם מעבר לנהר (מ"א יד יה).  והיתה אַדְמַת יהודה למצרים לחגא (ישע' יט יז).  כי שקר הם (הנביאים) נבאים לכם למען הרחיק אתכם מעל אַדְמַתְכֶם (ירמ' כו י).  וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצותם בהם ונתתי לכם את אַדְמַת ישראל (יחזק' יב יז).  איך נשיר את שיר יי' על אַדְמַת נכר (תהל' קלו ד). — ומ"ר מן אדמה:  קראו בשמותם עלי אֲדָמוֹת (תהל' מט יב). —  ז) פרורי חמר האדמה, נרדף עם עפר:  וירץ איש בנימן מהמערכה וכו' ומדיו קרעים וַאֲדָמָה על ראשו (ש"א ד יב).  והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו וַאֲדָמָה על ראשו (ש"ב יה לב). — ח) *אֲדָמָה אֲדֻמָּה ישתמשו בה לצבע והשתמשו בה לפנים לחותמות, Rubrik; rubrique; rubric:  אדמה2 (שעורה להיות חַיָּב בהוצאתה בשבת) כחותם המרצופין דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כחותם האיגרות (שבת ח ה). —  ט) °חמר האדמה בבחינת חלקי הרכבתו, אדמת גיר, וכדומה:  מין אדמה לבנה וכו' ויש מין אדמה לבנה אחרת הנקראת בלשון יוני סיקרא ובאלו אדמות היו רושמים וכותבים (ב' מוספיא, ערוך, ערך סס).

א) שמות ופעלים כללים: 

אָבֵל, אדמה רטובה מכוסה חציר. —  אָבָק, אדמה שחוקה דק, שהרוּח מרים מהארץ. — אַגָּן, כמין בור קטן שמים נקוים שם. — אֲחֻזָּה, אדמה שנאחז בה אדם, שהוא יושב עליה, שהיא קנינו. — אִישׁ=אֲדָמָה, מי שעֹסק בעבודת האדמה. — אִכָּר, עי' עבודת האדמה. — *אֵפֶר, מקום מרעה. — אֶרֶץ.

בְּאֵר, חפירה באדמה להוציא משם מים חיים. — בּוֹר, חפירה באדמה למי גשמים. — בִּקְעָה, מקום עמוק באדמה, בין הרים. — *בְּתוּלָה, קרקע בתולה. שלא נעבדה, שלא נגעו בה עדין.

*גֹּבֶל, גוֹבֶל, כעין מלבן יגבה מהאדמה סביב להערוגה. — *גַּבְשׁוּשִׁית, תל קטן. — *גּוּשׁ, חתיכה של עפר דבוק יחד. — גִּבְעָה, הר, עי' במקומו. — *גּוּמָה, חפירה עגולה קטנה באדמה. — גּוּמָץ, גומה גדולה.

 *גַּחַר, קרע עמק באדמה, מעון לחיות טרף, לנחשים וכדומה.  — גִּיר, אדמת גיר, לבנה, מטבע אבן הגיר.  — *גָּנַז, טמן איזה דבר באדמה.  —  *גְּנִיזָה.  — *גַּרְגֶּשֶׁת, אדמה שמֵנה שעושים ממנה כלים והשתמשו בה גם לחתם בה.  — *גָּרִיב, שטח אדמה (ג' אלפים ית"ר אמה).  — *גְּרִיד, אדמה קודם שירד עליה גשם.

*דּוּת, עי' בּוֹר במקומו.  — דֶּרֶךְ, שביל וכו' עי' במקומו.

 

הַר, מקום בולט גבוה מהאדמה, עי' במקומו. ועי' גָבֹהַּ. 

 

*זִבּוּרִית, החלק הרע באיזו אדמה, אדמה רעה מאד, לא טובה לעבודה.  — *זִהֲרָה, שם כולל לכל מיני קרקעות, זרועים ולא זרועים. 

חוֹל, עפר חלמוני או לבן, עשוי גרגרים גרגרים כמו שנמצא בפרט על שפת הים.  — *חוּלָת, *חֵילָת, אדמת חול. — חוֹר, באדמה.  — §חַוֶּרֶת, אדמה לבנה מטבע האבן.  — *חֶלְמָה, מין חמר כעין חלמון ביצה.  — חֶלְקָה, חלק אדמה, חלק שׂדה. — חֹמֶר, אדמה אדֻמּה ישתמשו בה היוצרים למלאכתם.  — חָפַר, חתך והפך את האדמה לעשותה תחוחה או לעשות גומה. — *חֲפִירָה, מקום שחפרו בו ועשוהו עמוק.  —חָרִיץ, חפירה ארוכה, צרה. 

טִיט, *טִין, אדמה שנתרככה נמסה במים.  — טָמַן, הסתיר דבר באדמה.  — *טַסְקָה, המס שמשלמים מהקרקעות.  — *טְרָשׁ, אדמת טרשים, קשה, מלאה סלעים. 

יַבָּשָׁה, האדמה היבשה, בנגוד להים.  — יוֹצֵר, מי שעושה כלי חרס.

*כָּבוּל. — *כְּחוּשָׁה, אדמה כחושה. — *כַּרְשִׁין, גוש. 

מְאוּרָה, חור באדמה לנחש וכדומה. — §מוּשׁ, האדמה הרכה שמרוצת מי הנהר משקיע על דרכו. — *מֶדֶר, טיט יבש.  — מְחִלָּה, מקום חלול תחת האדמה.  — *מַחְפֹּרֶת, מקום שחֹפרים משם איזה דבר:  מחפֹרת של צריף.  — מַחְצִב, שמשם חֹצבים אבנים וכדומה. — מַחְצַבִּים, מה שחוצבים מהאדמה:  אבנים, מתכיות, וכדומה. — מַטְמוֹן, דבר טמון באדמה, אוצר נסתר בקרב האדמה.  — מִישׁוֹר, אדמה שטוחה, ישרה. — מַעֲלָה, מקום שהולך ועולה.  — מְעָרָה, מקום חלול בתוך סלע, בארץ. — *מֵצֶר, הגבול בין אדמה לאדמה. — *בַּר=מֵצֶר, מי שקרקעו גובל בקרקע חברו הוא בר-מצר שלו. — *מָשׁוּחַ, מְשׁוּחוֹת, מודד האדמה, עי' במקומו. 

*נְגָנָה, חפירה לא עמֻקה עשרה טפחים. — נַחֲלָה, חלק אדמה השיך לאיזה אדם, אחֻזתו, קנינו. — *נָעִיץ, חריץ רחב מלמעלה יתר מלמטה. — *נִקְבָה, מחִלּה תחת האדמה למעבר דרך או מים, Tunnel. — נֶקַע, חפירה עמֻקה, מעשרה טפחים ומעלה. 

עֲבוֹדַת=הָאֲדָמָה, וכו', עי' לקמן.  — *עִדִּית, החלק הטוב באיזו אדמה, ובכלל אדמה טובה מאד. — *עוֹגָה, *עוּקָה, חפירה למים סביב האילנות. — עֵמֶק, ההפך מהר. — עָפָר, חמר אדמה שחוק כאבק. — עָפָר לָבָן, יעשו בו כלי חרס הטובים של סין. — עָקֹב, ההפך ממישור, מקום תלול.

פַּחַת, גומה גדולה עמֻקה באדמה. — *פִּיר, מחלּה תחת האדמה שמוציאים משם מתכת, מיני מחצבת: פיר של גפרית. — פְּנֵי הָאֲדָמָה.  — פְּרִי הָאֲדָמָה, עי' במקומו. — פֹּרִיָּה, אדמה פֹריה, שנותנת פרי. 

קָבַר, שׂם בקֶבר, והיא חפירה להטמין בו מת. — *קְזוֹזָה, גוש. — *קְטִינָה, קטינת אדמה, שטח קרקע. — קְלִפַּת הָאֲדָמָה. — קֶרֶב הָאֲדָמָה. — קַרְקַע, האדמה בבחינת ההפך מן מטלטלים.

רֶגֶב, גוש גדול של אדמה. — רָמָה, מקום רם.

שְׁאוֹל, מקום המתים תחת האדמה. — שָׂדֶה, אדמה לזריעה. — *שֶׂדְרָה, תלולים לא גבוהים, לא רחבים. — שׁוּחָה, שַּחַת, פחת שיש בה טיט. — שִׂיחַ, בור ארוך.

*תָּחוּחַ, אדמה תחוחה, לא דבוקה יחד, שגושיה נפרדים זה מזה, כמו אחרי החרישה.

ב) עבודת האדמה:

אִכָּר, °אִכָּרָה, אדם עובד אדמה. — °אִכָּרוּת, עבודת האדמה, מעמד אדם אכר. — אָסִיף, הזמן שהאכר אוסף את תבואתו מהשדה.  וחג האסיף, הוא חג הסכות. — *אָפַךְ, הפך את גושי האדמה, לכסות הזרע, הנטע. — *אָרִיס, מי שמקבל שדה באריסות והוא למחצה תבואה, לשליש, או לרביע.

*בְּדִיד, מקום שחפרו ב*בָדִיד. — *בּוּר, שדה עזוב בלי עבודה. — *הֵבִיר, הניח את שדהו בור. — *בֶּזֶל, בְּזָלִים, קצות השדה הנבדלים ממנה ע"י חריץ או תל. — בַּיִת, *בֵּית סְאָה, בֵּית רֹבַע, וכו', שדה שאפשר לזרע בו סאה, רבע, וכו'. — *בַּעַל, שְׂדֵה בַּעַל, אשר לא יסתפק במטר לבדו. — בָּקָר, צמד בקר, זוג שורים לעבודת האדמה.

*גְּדוּד, חריץ מבדיל בין תלם לתלם. — גָּדַר, עשה גדר סביב שדהו. — גַּן, גִּנָּה, גַּן=יֶרֶק, וכו'. — גֶּפֶן, אילן הענבים, עבודת הגפן בפרט, וכן יתר עצי הפרי. — גֹּרֶן, לדוש בו.

דָּגָן, למשל חטה, שעורה וכו', שזורעים בשדה, עי' במקומו. — דּוּשׁ, הוציא הגרגרים מהשבלים. — *דִּיֵּר, עשה דיר לצאן בשדהו לזבּלה. — *דָּלַל, הֵדֵל, תלש מקצת הנטעים למען תת רֶוח להנשארים. — דֹּמֶן, כל דבר שמשתמשים בו לטַיֵּב את האדמה, זבל וכדומה. — דָּקַק, דש.

*הַבְרָכָה, *הַרְכָּבָה, אילן, גפן.

*זֶבֶל, גללי בע"ח לזבל בו האדמה. — *זַבָּל, מי שאמנותו לזבל. — *זַהֵם, כסה את האילן ב*זוֹהמה, לשמרה מפני התולעים וכדומה, עי'  אילן. — זָמִיר, העת שזֹמרים את הכרמים, עי'  גפן. — *זְנַב הַסּוּס, חרישה גסה שעפר תלם אחד נוגע בעפר תלם השני. — זָרָה, הֵרים הבר ברוח להוציא את המוץ. — זָרַע, שׂם את הזֶרע, והוא מה שזורעים, דגן או שאר גרגרים, בהתלמים.

חָבַט, הכה השבלים במקל לדוש אותו. — חָכַר, לקח שדה בחכירה, בכך וכך תבואה לשנה. — חָפָה, חִפָּה, כסה הזרע בעפר. — חָרִישׁ, הזמן שהאכר חֹרש את שדהו, חֹתך את האדמה והופך את הגושים בהמחרשת ועושה בה תלמים. ואופן החרישה: *חריש גס, *חריש דק.

*טִיֵּב, את אדמתו, תקן אותה בדמן, בזבל, שתהיה יתר שמֵנה, שתתן יתר פרי.

יְבוּל, מה שהאדמה מביאה פרי,  עי' תבואה.

כְּאֵב, הִכְאִיב השדה באבנים, קלקלה במה שמלא אותה באבנים. — *כָּדַן, אסר את השורים במחרשת. — *כִּמֵּן, טמן פרי באדמה לרככו. — כִּסַח, כרת את הענפים היבשים מהאילן, עי' אילן. — *כָּרַב, עשה *כְּרָב, חרש את שדהו והניחו לזרע הקיץ וזרעה אחרי כן זרע הסתו בעתו בלי חרישה חדשה. — *כְּרִי, צבור גבוה של תבואה בשדה.

*מִדְלָעָה, שדה של דלועים, וכן מקשאה של קשואים וכדומה. — מַדְמֵנָה, צבור של דמן. — מִזְרָע, שדה זרוע. — מַטַּע, שדה נטועה. — *מַלְבֵּן, מקום זרוע בצורת מלבן. — מַעֲנָה, מַעֲנִית, תלם לארך כל השדה. — מַעֲשֵׂר, חלק העשירי מהתבואה שיתנו להמלך, להכהנים. — §מִשְׁתָּלָה, מקום ששותלים שם נטעים רבים יחד, לנטוע אותם אחרי כן במקום אחר. — *מֶשֶׁר, ערוגה ארוכה וצרה.

נָטַע, שׂם צמח באדמה למען יגדל. — נָטַר, שמר את תבואות השדה מגנבים, מחיות. — נוֹטֵר, שומר. — נִיר, שדה שנעבדה בפעם הראשונה, והפעל נָר, עשה ניר. — *נִכֵּשׁ, תלש העשבים הרעים מבין הטובים. — *נִקַר האדמה, נקה אותה ע"י עקירת הגבעֹלים והקלחים.

סָחִישׁ, שָחִיס, מה שיצמח מהאדמה בשנה השלישית מהזריעה מבלי שזרעו אותו שנית. — סְפִיחַ, מה שיצמח בשנה השנית בלי זריעה. — סִקֵּל, לקט והסיר האבנים מן השדה.

 

עָבוּר, תבואת האדמה, עין תבואה. — עָדַר, חפר את האדמה במעדור. — עָזַק, חפר ותחח את האדמה סביב האילנות, וכדומה. — עָנָה, האדמה ענתה, הצמיחה.  וגם *עַנְיָה, מה שהאדמה עונה, התבואה. — עֲרוּגָה, חלקה מרֻבעת או בצורה אחרת, בשדה, זרועה או נטועה באיזה דבר. 

 

 

פֵּאָה, מה שבעל השדה חיב להניח לעניים. — פַּדַּן, צמד בקר, כדונים במחרשת, ושטח אדמה שאפשר לעבד בפדן אחד ביום אחד. — פָּלַח, בקע את האדמה. — *פַּלָּח, אִכָּר ערבי, ובכלל אכר גס, פשוט. — פִּתַּח, חרש את האדמה בפעם הראשונה אחרי הגשם וּפִתַּח אותה. — *פָּתִיחַ, החריש הראשון לפַתֵּח: תלמים של פָּתִיחַ ושל זריעה. — פּרי האדמה, עי' תבואה.

צֵמֶד, שני שורים אסורים יחד, בעֹל.  צמד שׂדה, צמד כרם, שטח אדמה בשדה, בכרם, שאפשר לעבֹד בצמד אחד ביום אחד.

קָצִיר, הזמן שהאכר קוֹצֵר במגל את תבואת שדהו ועצם התבואה הקצורה. ועי' במקומו כל מלאכות הקצירה. — *קִשְקֵשׁ, להוציא את העשבים: קשקש תחת הזתים.

*רָדִי (רדיא, רידיא), חרישה. — *רַדְיָן, רַדְיָנִית, שור או פרה שלמדו ויודעים לחרש.

שָבַח, הִשְׁבִּיחַ את אדמתו, הגדיל שויה בעבודה, בבנינים וכדומה. — *שֶׁבַח, תוספת שויה של אדמה. — שִׂדֵּד, שוה את פני החריש. — שָׂדֶה, שדה לבן, זרוע דגן. — *שֶׁלַח, שְלָחִים, ובית הַשְׁלָחִים.  שדה שצריך להשקותה, ההפך מן שדה בעל. — *שֵׁלֵף, שדה שלא חרשוהו בעת החריש לזרע הסתו, וחרשוהו אחרי כן והניחוהו לזרע הקיץ. — שָמַט את האדמה, שָׁבַת ולא עבד אותה. — שְׁמִיטָה, השביתה מעבודת השדה פעם בשבע שנים. — שקה, הִשְׁקָה את האדמה, הרטיבה ולחלחה במים. — *שַׁתָּל, אדם שאומנותו לשתל.

 

תבואת השדה, עין במקומו. — *תָּחֹחַ, עשה האדמה תחוחה, פִּתַּח אותה ושבר הרגבים והפרידם. — תֶּלֶם, חריץ שעושה המחרשת לשים בו הזרע. — תֶּלֶם מְפֻלָּשׁ, עובר מראש השדה ועד ראשה. — *תַּפְתִּיחַ, אדמה שפתּחו אותה.

ג) כלי עבודת האדמה.

אֵת, כלי חפירה, ברזל שטוח רחב, כפוף, קצה אחד חד ובשני קוף תבוא בו יד-של עץ.

*בָּדִיד, כלי של ברזל ביד של עץ לחפר האדמה.

*דֶקֶר, כעין יתד של ברזל לחפירה. — דָּרְבָן, הברזל של הַמַלְמֵד.

*זָבִיל, קלשון להפך הזבל.

חֶרְמֵשׁ, לקצר בו.

*מַאֲרוּפָה, מין מגרפה של עץ. — *מַגֵּב, כלי בצורת כף האדם בשנּים של עץ או של ברזל ביד ארוכה. — מַגֵּל, מין סכין לקצר בה. — *מַגְרֵפָה, כלי של עץ או של ברזל שטוח ורחב, ויד ארוכה לו. — מוֹרָג, מורג חרוץ, לוח של עץ בעקצים של אבן או של ברזל לדוש בו. — מִזְרָה, כלי כעין מזלג לזרות בו. — *מַחְבּוֹט. — *מַכֵּשׁ, מין אֵת לנכש. — מַלְמֵד, מוט ארוך וברזל חד, הוא הדרבן, בראשו, והחורש יישר בו את הבקר המושכים המחרשה. — מַחְרֵשָה, כלי לחרש בו, עי' במקומו כל חלקיו. — *מַעֲבֵר, לוח או שבכה מרֻבעת קבועות בה שִׁנַּיִם, ויעבירוהו על החריש לשבור את הרגבים, לעקר את השרשים, לחַפוֹת הזרע. — מַעִדור, כלי ברזל חד לעדר בו, — *מַר, *מָרָה, אֵת ישר, לא כפוף.

עֹל, מוט של עץ על ערף הבקר לכדנם להמחרשה,ו עי' במקומו כל חלקיו והמתיחס לו. — *עָתָר, מין מזלג להפך בו החציר בשדה ליבשו.

 

*פַּס, לחפר בו.

קִלְשון, שִלש=קִלְשׁוֹן, מין מזלג בשלשה שִנּים בעץ או בברזל שהשתמשו בו לפנים לעבודת האדמה. — קַרדם, כלי ברזל לחטב עצים וגם לחפירה.