אוריאל אופק (פופיק) נולד בי״ח בתמוז תרפ״ו, 30 ביוני 1926 בתל־אביב וגדל בשכונת בורוכוב בגבעתיים. אביו הוא סופר היידיש אריה לייב פּוֹפִּיק. למד בבית החינוך בשכונת בורוכוב ובגימנסיה ׳הרצליה׳ בתל־אביב. מ־1944 עד 1949 שירת בפלמ״ח. ב־1946 פרסם שירים ראשונים בבמעלה, עיתון הנוער העובד, והמשיך לפרסם בעיתונות שירים, סיפורים ורשימות. במלחמת העצמאות לחם בגוש עציון ונפל בשבי הירדני. חוויות המלחמה והשבי תוארו בספרו הראשון, מעוז עציון (1949), וכעבור שנים בקובץ הטורים המחורזים והמקאמות שיבלים בקנה (1978). חותמה של מלחמת העצמאות טבוע גם בקובץ שיריו באזני האילן (1954), אך בצד שירי הזיכרון על רעים שנפלו מצויות בהם התרשמויות פיוטיות מנופי הארץ בחילופי העונות, וכן שירי אהבה. זהו קובץ טיפוסי לשירתם של בני הדור לא רק בנושאיו אלא במקצביו ובדימוייו השואבים את השראתם מן הנוסח רב־ההשפעה של אלתרמן. בכללותו שרויה עליו רוח של שמחת חיים וחיוב החיים, וראיית־עולם תמימה וסנטימנטלית.

מתחילת שנות החמישים פנה אוריאל אופק לעיסוק שיטתי חרוץ בספרות ילדים, וזאת בכל התחומים האפשריים: כסופר, מחזאי ותסריטאי, עורך, מתרגם, מעבד, מבקר, מרצה, חוקר, היסטוריון ולקסיקוגרף. עם השנים נודע כבר־סמכא ראשון במעלה בישראל בתחום זה. מ־1951 עד 1976 היה מעורכי השבועון דבר לילדים (מ־1970 כיהן רשמית כעורכו), ובד בבד ערך מספר סדרות של ספרי ילדים (׳מצפן׳, ׳מרגנית׳, ׳נועזים׳, ׳מועדון הספר הטוב לבני הנעורים׳ ועוד). חיבר, תרגם ועיבד כמאה ספרים, וערך כמאתיים וחמישים ספרים נוספים. על יצירתו זכה בפרס למדן (1963), בעיטור כבוד בינלאומי על שם אנדרסן (1974) ובפרס זאב לספרות ילדים ונוער (1976). לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת טורונטו בקנדה הוקדשו אף הם לחקר ספרות הילדים. ב־1976 השלים עבודת דוקטור על ראשיתה של ספרות הילדים העברית מן המאה השמונה־עשרה ועד תחילת המאה העשרים.

בתחום העיון והמחקר מסתמנים בפעילותו כמה אפיקים המשלימים זה את זה. כהיסטוריון הניח תשתית חלוצית לתיאור תולדותיה של ספרות הילדים העברית בספריו ספרות הילדים העברית – ההתחלה (1979), ספרות הילדים העברית 1900–1948 (א–ב, 1988), גומות ח״ן – פועלו של ביאליק בספרות הילדים (1984), וכן בהשתתפותו בעריכה של חטיבת שירי הילדים במהדורה האקדמית של שירי ביאליק (2000). בסדרת ספרים נוספת תיאר בנוסח סיפורי את נסיבות התהוותם של ספרי ילדים קלסיים וגלגוליהן של אגדות־עם נודעות: מרובינסון עד לובנגולו (1963), משלגיה ועד אמיל (1967), מטרזן ועד חסמבה (1969), סנדל הזכוכית של החתול במגפים (1981). בספרו תנו להם ספרים פרשׂ משנה עקרונית מקיפה על מכלול ההיבטים הכרוכים בכתיבה ובקריאה של ספרות ילדים, וביטא את השקפתו המחמירה על הנזק החינוכי הנגרם לילדים מקריאת סדרות של ספרות פופולרית בנוסח חסמבה וקופיקו שכל כולן ׳בתי חרושת להרפתקאות ותעלולים׳. גולת הכותרת של עשייתו היא לקסיקון אופק לספרות ילדים (א–ב, 1985), שקדמה לו גרסה מצומצמת יותר בשם עולם צעיר: אנציקלופדיה לספרות ילדים (1970). בחיבור יחיד־מסוגו זה כונסו כאלפיים ערכים על סופרי ילדים עבריים ולועזיים מן העת העתיקה ועד ימינו, הכוללים נתונים ביוגרפים וביבליוגרפיים מפורטים, אפיונים והערכות. כרך שלישי, המכיל מונחים ומושגים בתחום ספרות הילדים, נותר בעזבונו של המחבר וטרם ראה אור.

ב־1973 חלה אוריאל אופק במחלה קשה, ואחרי ארבע־עשרה שנות מאבק בה – שבמהלכן לא פחתו פוריותו והיקף פעילותו הספרותית – נפטר בכ״ב בטבת תשמ״ז, 23 בינואר 1987. התמודדותו עם המחלה תועדה בגילוי לב בספרו האוטוביוגרפי תמונת דם (1977).
אשתו היא סופרת הילדים בינה אופק, וגם שתי בנותיהם, עטרה אופק ואמירה חכמוביץ, עוסקות בכתיבה ובעריכה של ספרות ילדים.

לכתבות נוספות על אוריאל אופק בספריה הלאומית

נכתב על־ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, תדהר, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה]