לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך: יוסי גלרון־גולדשלגר
חלק מפרויקט בן־יהודה
תמונת פרופיל

אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר) נולד ביום כיפור תרס״ה, 19 בספטמבר 1904 בנסכיזש, ווהלין במערב אוקראינה, להוריו ברוך וריקל פרלמוטר, נצר למשפחה חסידית. גדל בעיירה קרסניסטאוו בפולין. קיבל חינוך יהודי מסורתי. באוקטובר 1925 עלה ארצה, היה שומר בכרמי ראשון לציון, עבד בפרדסים ובעבודות מזדמנות, התגורר כל שנותיו בתל-אביב. ב-1934 פורסם מחזור שיריו הראשון ב׳טורים׳ בעריכת אברהם שלונסקי. באותה שנה נשא לאשה את פסיה יוסטמן. ב-1942 הופיע ספרו הראשון בשמו המקורי יחיאל פרלמוטר, על חכמות דרכים (מחברות לספרות). באותה שנה נולדה בתו, הלית, מתרגמת ועורכת. הצטרף ל״הגנה״ והשתתף במלחמת העצמאות. ב-1948 החליף את שמו לאבות ישורון. בעשרים השנים האחרונות לחייו פירסם את שיריו בעיתונים דבר וידיעות אחרונות, בעיקר בערבי חגים, והיה ידוע בקפדנותו בהגהות השירים, עד כדי כתיבה מחדש של שורות ובתים שלמים.

שיריו המוקדמים, משנות הארבעים והחמישים, ביטאו מאמץ להתקיים בתוך סביבה תרבותית וספרותית שבמידה רבה לא התאימה לו. הוא אמנם כתב בחריזה לא פחות וירטואוזית מזו של שלונסקי, בבתים סדורים לא פחות משל אלתרמן, ואפילו לעתים בפזילה לעבר תמטיקה כנענית כשל רטוש, אולם גם בתוך התבנית הזאת הוא היה שונה. כבר אז כתב שירה אישית-וידויית-אוטוביוגרפית, שהיתה זרה לחלוטין לכתיבה ההגותית-סימבוליסטית של בני תקופתו.

הוא היה מיוחד כבר בראשית דרכו גם בלשונו והחל כבר אז לעקם ולשבור את העברית, דבר שלא היה קיים אצל אף אחד ממשוררי דורו. מילים חדשות שיצר, שלעתים גבלו במוזרות או בחוסר שקיפות, הופיעו אצלו בתוך מבנה מוזיקלי שהעניק להן גיבוי. דוגמה אחת מרבות: ״לא קַל עִם תַּרְמִיל הַגְּרוֹרִים… בְּרַם / הוּא כְּתֹנֶת-סֵתֶר לִצְרוֹרָם. / כִּי אִם בְּתַרְעֵמָה, – / אָז מָה?!״ (*רעם, ״הוּנַא מַחַטְטַתְּ״).* כבר בשנות החמישים גילה את הקסם של לשון הדיבור כאמצעי ליצירת הבעה ראשונית ובלתי מסוגננת. פרט לדיבור הישראלי החי חילחלו לשירתו גם ביטויים הלקוחים מיידיש. קיתונות של לעג הוא ספג בשל העדפתו את המילה ״יהנדס״ על פני ״יהדות״, כשרצה לזקק ולהמחיש את היהודיות שביהדות, מילה ששמע מפי אמו, בעגת מחוז ילדותו. היתה זו עמדה תרבותית שלא עלתה בקנה אחד עם ההתנכרות להוויה היהודית במזרח-אירופה: ״…מוּתר – ומוטב – לומר יַהְנְדֶס, שהיא מילת המצפוניות היהודית והחמלה בקרב יהודי פּוילין. […] היא השארת הנפש והשארת הלב שלה […]״ (רעם, 117).

את קולו הייחודי גילה בחריגות מהפואטיקה ההגמונית שקשרה בין אלתרמן, שלונסקי ורטוש. אולם חריגות אלה, שלא הובחנו באותם ימים בידי מבקרים ומשוררים, היו כעין הכנה לכתיבתו המאוחרת המתפרעת, החוגגת חירות שדומה כי לא נפלה בחלקו של אף משורר בן זמנו. זו הולידה את השפה הישורונית, שבה נכתב החלק החשוב והפורה ביצירתו, החל בראשית שנות השבעים, גם בזכות העניין שגילו בו כתב העת סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, שפירסמה מאז את כל ספריו.

תשומת הלב הציבורית הופנתה קודם כול אל שירתו הפוליטית. ישורון לא היה משורר פוליטי לפני הקמת המדינה. קונטרס השירים היחיד שפירסם, על חכמות דרכים (1942), הביע עמדה נאיבית של עולה חדש ממזרח-אירופה המתפעל מהנוף הארץ-ישראלי ומתושביו הבדווים, שהעלו בזיכרונו את האבות המקראיים. הפוליטיזציה של שירתו הסתמנה אחרי מלחמת העצמאות, ונבעה מתוצאותיה הרות האסון לגבי האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל. מחזור שיריו ״צְוָת וּצְוָת״ (1949), ובמיוחד שירו הארוך ״פֶּסַח על כּוּכִים״ (1952), הציגו עמדה אופוזיציונית והעלו על סדר היום את גורל ערביי הארץ שגורשו וכפריהם נמחקו. הוא לא המעיט במשקלו של הכאב על הנופלים במלחמה, אך נמנע בעקביות מהתפקיד שנטלו על עצמם רוב משוררי התקופה: לכונן זהות ישראלית באמצעות חוויית הרֵעוּת הצבאית והשכול. שירתו בחרה להצביע על הזיכרון האחר, הלא-רשמי, שקשור באשמת המנצחים כלפי המנוצחים ובאחריות לגורלם. יתרה מזאת, הוא טרח לקשור את גורל יהודי אירופה עם גורל ערביי ארץ ישראל, כפי שקשר בין הערבי שפגש עם עלייתו ארצה לבין אביו שעזב באירופה; או בין אמו שגורשה מביתה בפולין לבין הערבייה המגורשת מכפרה בידי צה״ל. הזיקה שנוצרה בשירתו בין זהות יהודית-ישראלית לבין אי-התעלמות מהנוכחות הערבית בארץ הציבה דילמה מוסרית ממדרגה ראשונה כבר עם תום המלחמה. התגובות הנזעמות על ״פסת על כוכים״ העידו על כך שדעת הקהל עדיין לא היתה מוכנה להתמודד עם סוגיות מסוג זה שישורון הציב מולה. גם בנושא מרכזי לא פחות, היחס לשואה, עירערה שירתו על מוסכמות בתרבות הישראלית. השואה יוצגה בשירתם של אלתרמן, אבא קובנר ואורי צבי גרינברג כבית היוצר של זהות ישראלית ציונית אחידה. כמו שהשואה נתפשה כנובעת מהקיום היהודי בגלות, כך הקמת המדינה נתפשה כמסקנתה הבלעדית. מול תפישה זו הציע ישורון דגם אחר, פרטי ונטול כוונה לנצל את השואה לשם הפקת לקחים לאומיים. הוא העמיד במוקד שירתו את תחושת האשמה של מי שהקדים ועלה ארצה ורק חווה מרתוק את אסונם של קרוביו. נקודת המבט האישית הזאת איפשרה להתמודד עם העבר היהודי בפולין לא מתוך הרגשת עליונות, אלא כמושא אבוד היוצר פיצול מתמיד בין שם לכאן, בין עבר להווה, דבר שהרתיע את נותני הטון בתרבות הישראלית של ראשית שנות המדינה. מאות השירים שבהם מופיעים בני משפחתו של ישורון, אם כתובעים וכמאשימים ואם כמאזינים אילמים להסתבכויותיו הרגשיות; אם ברגע הפרֵדה ממנו על הגשר ואם באינספור פנטזיות על איחוד מחודש עמם – כל אלה מציבים את שירתו בתחום הביניים שבו, כדבריו, ״מאז באתי לתל אביב אני נודד לקרסניסטאוו״. השירים נקיים מנוסטלגיה ואינם מתמקדים בשחזור מה שאבד, אלא דווקא בחקירה שהמשורר כינה אותה ״גלוּת של זיכרונות״. הכפילות הזאת, של מי שרואה את הארץ כמולדת, עם כל התמימות הראשונית שהיא מעוררת בו, ושל מי שרואה את עצמו כגולה, היא שהעניקה לשירתו את המורכבות הרגשית המיוחדת לה ואת המפתח לסגנונו השעטנזי במהותו.

בניגוד לשירתו של אלתרמן (כוכבים בחוץ, 1938), שהעמידה כרך מופשט, כתב ישורון החל בסוף שנות השישים על תל אביב הממשית, על רחובותיה ועציה, טיפוסיה וחצרותיה. ייחודו טמון הן בקיצוניות שבה התמסר לכאן ולעכשיו המקומיים, והן ביכולתו להציג את הגיאוגרפיה הנפשית שבה משולבות תל אביב הישנה ועיר מגוריו בפולין. מה שעלול להיראות כעיסוק בזוטות מקומיות מתגלה כהתמודדות מקיפה עם חוויית השבר הביוגרפי, החוזרת בצורה אובססיבית בשיריו.

בתחום הלשוני בולט אופייה החדשני של שירתו המאוחרת יותר מבכל תחום אתר. בסוף שנות השישים חל אצלו מעבר לסגנון דיבורי, שהושפע מצורות הכתיבה המשוחררות יותר של זך ועמיחי מצד אחד, וויזלטיר ויונה וולך מצד אחר. אולם השינוי אצל ישורון היה קיצוני לאין ערוך; הוא שבר כמעט כל נורמה לשונית מקובלת, הן ברמה הדקדוקית והתחבירית והן ברמת המשלב הלשוני, שהתבטא בשימוש נרחב ביידיש, בפולנית, בערבית ובביטויי סלנג. העילגות הלשונית המכוונת נועדה להעמיד טון דיבור בלתי אמצעי, החורג מסייגים שמטילות עליו השפה התקנית והנורמה הספרותית. הוא כתב: ״פעם היה לי עסק עם שעון״, ״אני לא יודע ממה זה בא״, ״בלי גרוש בנשמה״, ״היא באה לבלף אותי״ וכיו״ב, כאשר השיבושים הלשוניים שלו לא נובעים רק מסוג של ריאליזם, אותנטיות או פנייה לרובדי שפה שנחשבו בלתי פואטיים (כמו אצל יונה וולך), אלא מעמדה אתית ואסתטית, שאינה מבקשת לעשות שימוש במציאות (לשונית) נתונה אלא מייצגת את השבירה האישית היצירתית של השפה: ״כשאני עושה חראקירי לשפה, אני שמח וגם השפה שמחה. היא צועקת געוואלד אבל היא שמחה. היא תהיה שפה חיה של בני אדם. אני עושה לה טובה שאני הורס אותה״ (בריאיון עם ש׳ שפרה, 1975). הכתיב החסר שישורון התחיל להכניס לשיריו בהדרגה בעשור האחרון לחייו קשור גם הוא לניסיון להטביע חותם אישי על השפה באמצעות הפיכתה לחריגה ולמוזרה.

שירתו המאוחרת ויתרה גם על המבנה השלם והתמקדה במחזורי שירים בעלי מוקד נושאי. השיר הבודד וכן מחזור השירים אינם הומוגניים ובמהלכם מתאפשרות סטיות מופלגות מהנושא, הגובלות לפעמים בטשטוש קו המחשבה ובכתיבה בעלת אופי חידתי. ניתן לומר כי שירתו מימשה את המרד בשירה האלתרמנית בצורה הרדיקלית והמעניינת ביותר. יתרה מזאת, אם המשוררים שבחוגם צמח בשנות הארבעים נאלצו לשנות את כתיבתם החל בשנות השישים, בעקבות האקלים הספרותי והתרבותי החדש שהשתרר בשירה הישראלית (בעיקר אלתרמן ורטוש), הרי תקופה זו בכתיבתו עמדה בסימן פריחה בלתי מאולצת. מספרם הרב של שיריו בתקופה זו נובע מהפנייה אל הביוגרפיה הרחוקה והקרובה כנושא חוזר בגרסאות שונות ומגוונות, נטול מחויבות צורנית שחוסמת את זרימתו הטבעית.

את הריתמוס החופשי יצק ישורון לתוך מסגרת שנשאר מחויב לה – הבית בן ארבע השורות. השורות עשויות להתארך, אך גם להתקצר עד כזי לקוניות, שאף היא אופיינית מאוד לשירתו (לדוגמה ״שיר מתל אביב״ שמתאר את המקומות שגר בהם, בספרו השבר הסורי אפריקני).

בשני ספרי שיריו האחרונים (אדון מנוחה, 1990; אין לי עכשיו, 1992) נמצא הן בררנות ביחס לנושאי הכתיבה וצמצום הפן האנקדוטי שלהם, והן זיכוך סגנוני; במקום הפרגמנטריות והאופי ההטרוגני של חלקי שיר שונים או הנתק בין שירים של אותו מחזור, מסתמן מעבר לשירים שלמים בעלי מהלך ברור, המגיע למיצויו בסיומם. בולט מיעוטם של שירי מקום המתארים את סביבתו המיידית. השירים מוותרים על הממד הסיפורי ועל ההתרחשויות היומיומיות ששימשו רקע או אפילו מרכז לכתיבתו בעבר. אנקדוטות שאותן היה הופך לשיר, כגון שעון הזהב המרובע שהובא כמתנה, העציץ במרפסת, השכנה שהציצה, תיבות הדואר שהוחלפו ועוד עניינים מקומיים שפירנסו את שירתו, הופכות בספריו האחרונים לשוליות. את עמידתו מול תחושת הסוף הוא בחר לעצב לא באמצעות אותה לשון מוכרת וחומרים ידועים. במחזור השירים האחרון שכתב מופיע סמל ישו על הצלב, האדם הסובל. ישורון כמובן לא משאיר את הסמל הזה במופשטותו, אלא מתעניין בתמונת הפצעים והמסמרים, כמו בבדידותו של הצלוב. בשירים מאוחרים אלה מתרחשת פנייה לממד של סמליות, המהווה חוט שדרה יציב שמארגן סביבו את השיר. הסגנון המאופק האקספרסיבי הזה, שישורון גיבש במהלך שנים ארוכות, העניק לשירה העברית את אחד השיאים שלה. לאחר מותו יצאו שני ספרים נוספים המאגדים את שיריו: אבות ישורון – כל שיריו (2001) ומלבדאתה: מבחר 1934–1991 (2009).

אבות ישורון זכה בפרס ברנר (1967), בפרס ביאליק (1979) ובשנת מותו, 1992, קיבל את פרס ישראל. אבות ישורון נפטר בי״ח באדר א׳ תשנ״ב, 22 בפברואר 1992.

נכתב על-ידי יוחאי אופנהיימר עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון ג. קרסל בספריה הלאומית בירושלים, ויקיפדיה, גרנות, אנציקלופדיה ynet]

ספרים
  • על חכמות דרכים : שירים (תל אביב : מחברות לספרות, תש״ב 1942)
  • רעם : שירים (תל אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ״א)
  • שלושים עמ׳ של אבות ישורון (ירושלים ותל-אביב : שוקן, 1964)
  • זה שם הספר (ירושלים ותל אביב : שוקן, תש״ל 1970) <שירים>
  • השבר הסורי אפריקני (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, 1974) <שירים> <תורגם לאנגלית וצרפתית>
  • The Syrian-African rift, and other poems / translated and with a foreword by Harold Schimmel (Philadelphia : Jewish Publication Society, 1980)
  • La faille syro-africaine : poèmes et proses / traduits de l׳hébreu, préfacés et annotés par Bee Formentelli (Arles : Actes Sud, 2006)
  • קפלה קולות : שירים (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ז 1977)
  • שער כניסה שער יציאה : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשמ״א 1981)
  • הומוגרף (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ה 1985) <שירים>
  • אדון מנוחה (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תש״ן 1990)
  • אין לי עכשיו (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ב 1992)
  • אבות ישורון -- כל שיריו (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשנ״ה 1995-תשס״א 2001) <הערות - בנימין הרשב, הלית ישורון>
  • מלבדאתה : מבחר 1934–1991 (בני ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2009) <עורכות - הלית ישורון, לילך לחמן>
  • הבית (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 2013) <עריכה עודד וולקשטיין> <שירים>
  • פניך אל פני (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ח 2018) <עריכה הלית ישורון>
  • חרסים (בני ברק : ספרי סימן קריאה : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021) <הביאה – הלית ישורון>
על המחבר ויצירתו
  • ישורון, הלית, אני הולך אל הכל, דבר השבוע (מצורף ל׳דבר׳), גל׳ 16 (ט׳ באייר תשמ"ג, 22 באפריל 1983), עמ' עמ׳ 13–15, 26–27 (הבת מראיינת את אביה; פורסם לראשונה ב׳חדרים, גל׳ 3 (1982/1983), עמ׳ 92–109. חזר ונדפס בקובץ איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ׳ 221–241 וכן בתוך איך עשית את זה?: ראיונות ׳חדרים׳ / הלית ישורון ; עורך – מנחם פרי. (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשע"ו 2016), עמ׳ 37–65)

ספרים

מאמרים

  • אדף, שמעון, אחרי קרבן הקן : קול דיבור ונוסח, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 135–142
  • אדף, שמעון, אבות והליכתו אל המאין, מטען, גל׳ 23 (חורף 2013), עמ' עמ׳ 41–43
  • אופנהיימר, יוחאי, עיר תלת-ערכית : על שירת תל-אביב של אבות ישורון, חדרים, גל׳ 8 (1989), עמ' עמ׳ 21–38
  • אלבג, רוחמה, עוד אלף שנים אומר שמך, הארץ, תרבות וספרות, ט׳ בתשרי תש"ע, 27 בספטמבר 2009, עמ' עמ׳ 1, 4
  • אלטרס, אלון, נולד ביום כיפור, נוצר מהשבר: "איך נעשה אדם אבות ישורון? מן השבירה" על הקשר בינו לפרימו לוי, מעריב, השבוע, י"ב בתשרי תשנ"ב, 20 בספטמבר 1991, עמ' עמ׳ 55
  • אלטרס, אלון, קפלה קול אחד, דבר, כ"ד באדר א׳ תשנ"ב, 28 בפברואר 1992, עמ' עמ׳ 22
  • שרון אס, משורר מנגן על שיני מסרק : על אבות ישורון שלי, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 179–188
  • בהר, עוזי, עד שראיתי קן תלוי, דבר, ז׳ בניסן תשנ"ב, 10 באפריל 1992, עמ' עמ׳ 24, 27 (על שירת המשורר אבות ישורון)
  • בורשטיין, דרור, אמא עוד לא באה : על השיר "תמונה מהתערוכה של מאירוביץ", איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 129–134
  • עמרי בן-יהודה, שירה חד ורב-כיוונית: אלתרמן וישורון, מטען, גל׳ 23 (חורף 2013), עמ' עמ׳ 36–40
  • בצלאל, יצחק, כמיהה לתפארת ישנה-חדשה, משא (מצורף ל׳למרחב׳), י"ז בחשון תשכ"ה, 23 באוקטובר 1964, עמ' עמ׳ א-ב (חזר ונדפס בספרו: הכל כתוב בספר : עם סופרים בישראל כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט 1969), עמ׳ 37–43)
  • ברזל, הלל, פריצת הלשון כמחווה ריגשית-אידיאולוגית : על תפיסת השיר של אבות ישורון, מאזנים, כרך נ"ו, גל׳ 1 (כסלו תשמ"ג, דצמבר 1982), עמ' עמ׳ 4–9
  • ברם, שחר, אבות ישורון: צילומי יהודים, המזכרת : שירה, צילום וזיכרון : על דן פגיס, אבות ישורון, טוביה ריבנר והרולד שימל (ירושלים : מוסד ביאליק, תשע"ז 2017), עמ' עמ׳ 71–102
  • גלוזמן, מיכאל, תפנית הנשימה של אבות ישורון, בקורת ופרשנות, חוב׳ 45 (תשע"ז 2017), עמ' עמ׳ 245–265
  • רועי גרינוולד, אדון מנוחה, אתגלח ועת גלח : ישורון עם קהלת, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 165–177
  • וולקשטיין, עודד, נדב אברוך, מכתבים וקמעות : איך זה נקרא, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 119–128
  • ויזלטיר, מאיר, דיבור על אבות : מתוך: שלושה מבטים מקרוב, 1999, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 207–220
  • וייכרט, רפי, אלגיה לעיר ששוקעת, מאזנים: ירחון לספרות, כרך ס"ח, גל׳ 9–10 (תמוז-אב תשנ"ד, יוני-יולי 1994), עמ' עמ׳ 87–92 (על תל-אביב בשירתם של יאיר הורביץ, יוסף שרון, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר ורוני סומק)
  • וינפלד, דוד, שירה בלי צו חיפוש : פתח דבר לשירי אבות ישורון, דבר, משא, כ"ו בניסן תשמ"א, 30 באפריל 1981, עמ' עמ׳ 19
  • זך, נתן, דיוקנו של המשורר כמוצא הישר : אבות ישורון בן שמונים, ידיעות אחרונות, ט׳ בתשרי תשמ"ה, 5 באוקטובר 1984 (חזר ונדפס (עם תוספת מאוחרת) בספרו השירה שמעבר למלים : תיאוריה וביקורת 1954–1973 (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ׳ 380–385)
  • זמורה, ישראל, המלך עירום, מאזנים, כרך מ"ט, גל׳ 5 (תשרי תש"ם, אוקטובר 1979), עמ' 277–278 (על הענקת פרס ביאליק לאבות ישורון)
  • זנדבנק, שמעון, התאריך : צלאן, דרידה, ישורון, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 97–106
  • זנדבנק, שמעון, תשומת לב: פצוע מציאות, מבקש מציאות, הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 973 (כ"א בתשרי תשע"ב, 19 באוקטובר 2011), עמ' עמ׳ 10
  • חנן חבר, ׳עיר יָפוֹ מִגֻּפָה רֹדֶפֶת עִיר קְרַסְנִיסְטַאוו שֶׁחֹזָה מִבְּשָׁרָה׳ : העימות הספרותי בין ישורון ללאור בתגובה למלחמת לבנון הראשונה, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 55–68 (חזר ונדפס בספרו אנחנו שברי חרוזים : פוליטיקה של טראומה בספרות הישראלית (ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשע"ז 2017), עמ׳ 169–182)
  • חנן חבר, הנכבה והשואה: "ישר בפנים מביטות השתיים", השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית-ערבית / עורכים – בשיר בשיר, עמוס גולדברג (ירושלים : מכון ון ליר בירושלים : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ה 2015), עמ' עמ׳ 53–88 (נוסח מקוצר באנגלית הופיע ב-2012; חזר ונדפס בספרו אנחנו שברי חרוזים : פוליטיקה של טראומה בספרות הישראלית (ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס האוניברסיטה העברית, תשע"ז 2017), עמ׳ 31–66)
  • ישורון, הלית, איך אתה מגיע לשיר?, חדרים, גל׳ 6 (1987), עמ' עמ׳ 151–158 (שאלות לאבות ישורון; חזר ונדפס בתוך איך עשית את זה?: ראיונות ׳חדרים׳ / הלית ישורון ; עורך – מנחם פרי. (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשע"ו 2016), עמ׳ 149–158)
  • כרמלי, עודד, כדור הארץ לאבות ישורון, השילוח: כתב-עת ישראלי להגות ומדיניות, גל׳ 10 (תמוז תשע"ח, יוני 2018), עמ' עמ׳ 182–191
  • לאור, יצחק, ועל פוילין לא לשכוח, הארץ, תרבות וספרות, כ׳ בסיון תשס"ב, 31 במאי 2002, עמ' עמ׳
  • גבריאל לוין, קול-הנער שעלה את אזנך ללבוש : השירה המוקדמת והאתוס הבדווי, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 47–53
  • לחמן, לילך, אולי זו לא עברית, אולי זה בן-אדם שחי כאן והולך ברחוב : על אבות ישורון, הספריה החדשה, מקוון, 8 בספטמבר 2009
  • לחמן, לילך, איך נקרא – אבות ישורון, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 11–16 (הקדמה לקובץ)
  • לחמן, לילך, מה מוות: הבאתי מאמי מלה לעברית, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 189–204
  • לחמן, לילך, עזבתי שפה: ישו ומרים בשירת אבות ישורון, מותר, גל׳ 21 (תשע"ד 2014), עמ' עמ׳ 13–18
  • לחמן, לילך, והגדת אל בנך, הארץ, תרבות וספרות, י"ד בניסן תשע"ה, 3 באפריל 2015, עמ' עמ׳ 5 (חודשים אחדים לפני מותו כתב אבות ישורון שיר אשכבה לעצמו בצורת פנייה של אם הגוהרת מעל ערש בנה)
  • מיטל, אורית, איך זה נקרא : על מכתבים המגיעים ליעדם בשירת אורי צבי גרינברג ובשירת אבות ישורון, אות: כתב עת לספרות ולתיאוריה, גל׳ 1 (סתיו 2010), עמ' עמ׳ 133–162
  • מירון, דן, במבחן מבטם של האבות : על פרקים בשירתו של אבות ישורון, זמנים, מוסף לשבת, כ"ו באלול תשי"ד, 24 בספטמבר 1954, עמ' עמ׳ 5, 7; ד׳ בתשרי תשט"ו, 1 באוקטובר 1954, עמ׳ 4
  • מירון, דן, הקול קול ישורון : בשולי "הונא מחטטת" לאבות ישורון, זמנים, י׳ באדר תשט"ו, 4 במארס 1955, עמ' עמ׳ 4, 5 (במדור לספרות ולאמנות; בעקבות שירו של אבות ישורון שנתפרסם ב׳אורלוגין׳, חוב׳ 11, ינואר 1955)
  • מישורי, אפרת, מה שעשה צ׳יקי, דבר, כ"ד באדר א׳ תשנ"ב, 28 בפברואר 1992, עמ' עמ׳ 22 (על לשונו הייחודית של המשורר אבות ישורון)
  • מישורי, אפרת, תודעה אינסופית של אובדן, מעריב, ספרות אמנות, כ"ח בשבט תשנ"ג, 19 בפברואר 1993, עמ' עמ׳ 27 (על המשורר אבות ישרון במלאת שנה למותו)
  • עמוס נוי, על הפוסחים: "יהנדס לא לשכח"? עיון במילה אחת של אבות ישורון, תיאוריה וביקורת, גל׳ 41 (קיץ 2013), עמ' עמ׳ 199–221
  • שבא סלהוב, קוּבוּץ גלויות, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 161–164
  • דבורה סתוי, מאוצרות ׳גנזים׳, מאזנים, כרך פ"ג, גל׳ 1 (ניסן-אייר תשס"ט, אפריל 2009), עמ' עמ׳ 22 (מכתב של הפסל יחיאל שמי אל המשורר אבות ישורון)
  • פדיה, חביבה, מסתורין השירה, הליקון, גל׳ 67 (אביב תשס"ה 2005), עמ' עמ׳ 52–59 (על שירו של אבות ישורון "רקטה" מתוך "השבר הסורי אפריקני" ("כל שיריו", כרך ב, עמ׳ 29))
  • פדיה, חביבה, שני שעונים - שני זמנים : הבו-זמניות של האב והבן בשירת אבות ישורון, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 69–93
  • פרי, מנחם, פרלמוטר, אבות, הלית, ידיעות אחרונות, המוסף הספרותי, 14 בפברואר 1992 (פורסם גם באתר ׳הספריה החדשה׳ ב-1 באוגוסט 2007)
  • פרי, מנחם, סע סע, ההיפך ההגה : שלושה פרקים על אבות ישורון, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 21–46
  • צורית, אידה, מפתח לשמות פרטיים, עתון 77, גל׳ 185 (סיון תשנ"ה, יוני 1995), עמ' עמ׳ 14 (בעקבות דברים שנאמרו בערב "שירת הפרא האציל", שהתקיים במועדון "צוותא" בתל-אביב ב-2 באפריל 1995)
  • צורית, אידה, מגרד את השפה עד זוב דם, הארץ, תרבות וספרות, ט׳ בתשרי תש"ף, 8 באוקטובר 2019, עמ' עמ׳ 7 (היבט נוסף על שירתו של אבות ישורון)
  • עדה קינסטלר, המהלך הזה, שבו הופך המכתב למייצגו של אדם שהיה, ארץ אחרת, גל׳ 10 (2002), עמ' עמ׳ 73–76 (על שני שירים של אבות ישורון עם צאתם לאור של ׳כל שיריו׳: "איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית" ו"נגמרו לי המכתבים")
  • קלדרון, נסים, לא משיחי : על הלאומיות אצל אבות ישורון, בהקשר פוליטי : ארבעה מאמרים על סופרים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תש"ם 1980), עמ' עמ׳ 9–25 (נחתם: מאי 1978)
  • קלדרון, נסים, לאן נעלמה המוסיקה אחרי יונה וולך?, עתון 77, שנה ל"א, גל׳ 325 (חשון-כסלו תשס"ח, נובמבר 2007), עמ' עמ׳ 23–29 (מתוך הספר "יום שני", על שירה וטקסטים של רוק אחרי יונה וולך; דן, בין היתר, בשירתו של אבות ישורון)
  • הדס שבת-נדיר, אפקט ישורון ו׳תרגומו׳ בשירת שנות השבעים: על אבות ישורון, דן פגיס וארז ביטון, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ"ו (תשע"ג 2013), עמ' עמ׳ 279–309
  • שורק, עדי, תמו כלים וניקוד : עיון בשיר "כה לא טוב לי", איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 143–157
  • שחם, חיה, בצומת משולש - הוויכוח סביב "פסח על כוכים" לאבות ישורון, דפים למחקר בספרות, כרך 10 (1995/1996), עמ' עמ׳ 47–65 ("פסח של כוכים" עורר ויכוח פוליטי וחברתי-תרבותי, אך פרסומו סימן גם שלב בהתלקחות פולמוסית בשאלות של ספרות)
  • נטע שטהל, ׳עזבתי ישו׳ - ישו בשירת אבות ישורון, צלם יהודי : ייצוגיו של ישו בספרות העברית של המאה ה-20 (תל-אביב : רסלינג, 2008), עמ' עמ׳ 189–203
  • איתי שטרן, הולכת על בור, הארץ, גלריה, י"ד בכסלו תשע"ט, 22 בנובמבר 2018, עמ' עמ׳ 1–2 (שיחה עם הלית ישורון על אביה ועליה בעקבות הסרט הדוקומנטרי על אביה "ישורון: 6 פרקי אבות")
  • שימל, הרולד, אי שם שם הא (על שירתו של המשורר אבות ישורון), דבר, ז׳ בניסן תשנ"ב, 10 באפריל 1992, עמ' עמ׳ 26–27
  • ש., אל היהדות על גשר של מילים עבריות, משא (מצורף ל׳דבר׳), גל׳ 14 (172) (כ׳ בניסן תשל"ה, 1 באפריל 1975), עמ' עמ׳ 1, 3 (ראיון עם אבות ישורון)
  • שרון, יוסף, אומרים בעברית "לבעור בחימה", אבל אצל אבות ישורון העברית ממש בוערת עד אחרית הימים, הארץ, תרבות וספרות, ט׳ בתשרי תש"ע, 27 בספטמבר 2009, עמ' עמ׳ 5
  • Rachel Ertel, Avot Yeshurun : Entre la faille syro-africaine et le gouffre de l׳Europe, Les cahiers du judaïsme, num. 23 (sommaire 2008), pp. 60-64
  • Bee Formentelli, Étranger dans sa propre langue, Les cahiers du judaïsme, num. 23 (sommaire 2008), pp. 54-59
  • Hannan Hever, The two gaze directly into one another׳s face: Avot Yeshurun between the Nakba and the Shoah - an Israeli perspective, Jewish social studies: history, culture, society n.s., vol. 18, no. 3 (Spring/Summer 2012), pp. 153-163
  • Adriana X. Jacobs, Hebrew remembers Yiddish : Avot Yeshurun׳s poetics of translation, In: Choosing Yiddish : new frontiers of language and culture / edited by Lara Rabinovitch, Shiri Goren and Hannah S. Pressman (Detroit : Wayne State University Press, 2013), pp. 295-313
  • Lilach Lachman, I manured the land with my mother's letters : Avot Yeshurun and the Question of Avant-Garde, Poetics today, vol. 21, no. 1 (Spring 2000), pp. 61-93
  • Lilach Lachman, My Hebrew is a human being : Avot Yeshurun, Jerusalem review, no. 5-6 (2007), pp. 276-288

על ״שלושים עמ׳ של אבות ישורון״

  • יוסף עילם, שלושים עמ׳ של אבות ישורון, עכשיו, חוב׳ 12–13 (אביב–קיץ תשכ"ה 1965), עמ' עמ׳ 109–111
  • שרון, יוסף, כוכיה היא השורש : התבוננות צלילית בשירי שלושים עמ׳ של אבות ישורון, איך נקרא אבות ישורון : כותבים על שירתו / ערכה לילך לחמן (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011), עמ' עמ׳ 107–118
  • Adriana X. Jacobs, The Missing element : Prosthetic translation in Thirty Pages of Avot Yeshurun, In her Strange Cocktail: Translation and the Making of Modern Hebrew Poetry (Ann Arbor : University of Michigan Press, 2018), pp. 135-166

על ״השבר הסורי אפריקני״

על ״קפלה קולות : שירים״

  • בן-מרדכי, יצחק, קאפלה קולות - ו"האדמה שומעת שא", מאזנים, כרך מ"ה, גל׳ 6 (חשון תשל"ח, נובמבר 1977), עמ' עמ׳ 438–439

על ״שער כניסה שער יציאה : שירים״

  • שימל, הרולד, ה׳תליממיסטר׳, או הקו המכריע בשירה העברית, דבר, 30 בינואר 1981, עמ' עמ׳ 18

על ״אבות ישורון -- כל שיריו״

  • אופנהיימר, יוחאי, עברית שפה שבורה, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, כ"ה בתשרי תשס"ב, 12 באוקטובר 2001, עמ' עמ׳ 26
  • וייכרט, רפי, בין נקודה לקוסמוס. על תנועת תודעה אחת, מאזנים, כרך ע"ב, גל׳ 1 (תשרי תשנ"ח, אוקטובר 1997), עמ' עמ׳ 57–59
  • וייכרט, רפי, כמה זה שוקל, מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ב׳ בחשוון תשס"ב, 19 באוקטובר 2001, עמ' עמ׳ 29
  • לאור, יצחק, הוא ואמו שאיננה, הוא ואמו הערביה שישנה, מעריב, מוסף שבת, 16 ביוני 1995, עמ' עמ׳ 31
  • לאור, יצחק, איך נדחק אבות ישורון אל השוליים, מעריב, מוסף שבת, 23 ביוני 1995, עמ' עמ׳ 37
  • לאור, יצחק, חזיר גדול האדמה, הארץ, תרבות וספרות, ט׳ באייר תשנ"ז, 16 במאי 1997, עמ' עמ׳ ד 1–ד 2
  • לאור, יצחק, סוף החיים זה אדמה. חוץ מזה אין סוף, הארץ, תרבות וספרות, ט׳ בתשרי תשס"ב, 26 בספטמבר 2001, עמ' עמ׳ ב 13
  • לחמן, לילך, כמערה חיה מסתורית, הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 248 (כ"ו בחשוון תשנ"ח, 26 בנובמבר 1997), עמ' עמ׳ 7, 12
  • שמיר, זיוה, אבות ישורון: החידה, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 7 ביולי 1995, עמ' עמ׳ 30

על ״מלבדאתה : מבחר 1934–1991״

על ״חרסים״

מזהים חיצוניים
LC – n80038013 | NLI – 987007270270305171 | VIAF – 9961116 | Wikidata – Q4829375

עודכן לאחרונה ב: 28 באפריל 2021
q

יצירותיו האחרונות שראו אור בפרויקט

קטעי שורות על שירה ; מי בא ; אחרימן ; קטעים מתוך הַשֶּׁבֶר הַסוּרִי אַפְרִיקַנִּי ; אֲנִי חֹלֵם לָךְ ; דַּלִיטֶה דַּלִיטֶה ; רִגְעֵי קֶסֶם ; אַלְמָקֹם ; שֶׁיִּהְיֶה בְּכֵּף ; בְּהֵחָבֵא ; מַה שֶּׁיִּהְיֶה ; עֲבֹדַת הַזִּכְרֹנֹת ; מֻכָן ; מי שבא מן הכוכבים ; עץ ; שבות ; סוף קיץ ; צמיחה ; סימן קריאה 2: פתיח ; דִּינָמוֹ ;

יצירות בַּמאגר על אודות היוצר