צור (בטלפון הפנימי) מי שם?

מארשה (לטלפון ליד פעמון הכניסה) זו אני, מארשה, באתי.

צור תעלי, (הוא לוחץ על הכפתור המזמזם)

מארשה אף פעם לא ספרת לי שאתה גנרל.

צור (מחייך) הרבה דברים לא ספרתי לך.

מארשה איך שאתה יפה במדים… אני משתגעת אחרי מדים… דרלינג… (מחבקת אותו) ארבעה חודשים לא ראיתי אותך…

צור עכשיו תראי אותי… אני זקוק לך, מארשה.

מארשה (פיה פעור) באמת?

צור בתנאי שיהיה לך פה סגור…

          קלוז על מארשה המחייכת – וסוגרת פיה.

צור הכל סודי, מרגע זה הכל סודי, מרגע זה את המזכירה שלי…

          צור נוטל את ידה של מארשה ומושיב אותה על הספה. צור מתהלך בחדר.

צור מרגע זה את מפסיקה לעבוד במשרד שלך במדיסון אוניו… את לא מזכירה של אף אחד – את המזכירה שלי.

קלוז על פני מארשה המביעים חששות.

צור את מקבלת משכורת כפולה… אין בעיות.

מארשה שדדת בנק או משהו? איפה היית במשך ארבעה החודשים האחרונים?

צור קבלת מכתבים – לא?

מארשה גלויה מדרום אפריקה… גלויה מספרד… וטלפון מישראל… זה הכל. בחיי שאתה מפוזר – מתוק.

צור מוציא אקדח ממגרתו ומניחו על השולחן.

          עיני מארשה מבוהלות – ומוקסמות.

צור אחרי מה שאספר לך את יכולה ללכת, אם את רוצה, ועכשיו תקשיבי.

מארשה אם זה לא חוקי… אם זה פשע… (מצביעה לעבר האקדח)… אז אני לא בתמונה.

צור לא חוקי – אפשר. אבל מצד שני זה ענין של אידיאל גדול… מצפון. שמעת על חטיפת איכמן בדרום אמריקה?

מארשה מי לא שמע? (פאוזה) דאר־לי־נג… אתה היית שם? אל תגיד לי שאתה היית שם! (בהתלהבות).

צור מארשה, אמרתי לך לא לשאול שאלות מיותרות. זה ענין מצפוני ממדרגה ראשונה – אבל זה גם ענין סודי ומסוכן. לא חשוב אם הייתי שם או לא. לא חשוב מי דאג לעקוב ולחטוף את אדולף איכמן, לא חשוב מי היה מוכן לסכן את חייו כדי לחסל רוצח כמו איכמן. המטרה היא החשובה. יכולתי אני לעשות זאת, ויכלו לעשות זאת ישראלים אחרים בשירות החשאי שלנו. העיקר שהמשימה בוצעה.

מארשה דרלינג – אתה עצום. אתה גדול. איך להגיד לך… מה שתגיד לי אני עושה בעינים עצומות…

מארשה (מתהפכת שוכבת על צדה)…. ואני, טפשה שכמוני, חשבתי שאתה סתם מורה ישראלי לעברית… בניו יורק… ספר לי קצת על עצמך, צור דרלינג.

צור אין מה לספר (פאוזה) ומה שיש לספר – אסור לספר. אולי פעם אכתוב ספר… מה שעבר עלי יכול למלא עשרים רומנים מרתקים…

מארשה אז איך זה שלמדת עברית?

צור תתאמצי קצת ותמצאי מייד את התשובה.

מארשה (אצבעה בפיה, מתאמצת…)… ראיתי בטלויזיה בסרטי ריגול… זה הכל “קמופלז”, נכון?

          צור צוחק. היא מחבקת אותו. הוא צוחק ומתגלגל מן המיטה למרבד. עומד עירום ובוחן עצמו בראי. מה שהוא רואה גורם לו נחת.

צור בובלה, מתלבשים ולעבודה. אין לי שום דבר נגד סקס – אבל כל דבר במידה… את מתלבשת ומטלפנת… את המזכירה שלי עכשיו. אסביר לך בדיוק איך ומה מבצע חטיפת דגרל מתחיל…

מארשה חטיפת מי?

          מארשה לבושה. צור לבוש בחליפה אזרחית. היא מחייגת בטלפון.

צור תגידי בדיוק מה שאמרתי לך, מארשה. אם יהיו בעיות תתנצלי, תבקשי יפה סליחה, ותגידי שתצלצלי שנית.

מארשה או־קי בוס… (ועכשיו בטלפון) הלו, תני לי בבקשה את מר הרברט קליין. (שמה כפה על שפורפרת הטלפון, לוחשת לצור) אמרה לי לחכות…

צור זה בסדר.

          קלוזים על מארשה וצור המסתכלים זה בזו. שניהם מתוחים.

מזכירה (במשרדו של קליין בטלפון) מי רוצה אותו, בבקשה.

מארשה תגידי בבקשה למר קליין שזה קשור עם מחנה הריכוז של אושביץ – הוא ידע. זה מספיק.

מזכירה… אני לא בדיוק מבינה… לא ידעתי אם להעביר לך את השיחה… אמרו שזה קשור עם מחנה הריכוז באושויץ…

קלוז על עיני קליין… הוא נשאר לשניה תוהה במקצת.

קליין תעבירי (רומז לה לצאת מן החדר)

          המזכירה יוצאת בנענוע עכוז תוך כדי מבט מופתע לעבר קליין השולח ידו למכשיר הטלפון. המזכירה סוגרת את הדלת אחריה.

קליין (בטלפון) הלו, מדבר הרברט קליין.

מארשה (בטלפון, צור מאזין לצדה) אדוני, אני מזכירתו של קולונל גרי מהשירות החשאי הישראלי. קולונל גרי מבקש לקבוע פגישה אתו בענין סודי ביותר.

קליין (בטלפון. נרגש. מחפש ומוצא סיגר – ומדליקו במצית בעצבנות תוך אקרובטיקה) רגע. כן, כמובן. מתי?

מארשה (בטלפון) הענין דחוף ביותר, קולונל גרי טלפן אלי מהמטוס ובקש לקבוע את השיחה. רצוי שאדוני יזמין שנים שלושה ידידים בעלי השפעה לפגישה זו. עלי לחזור ולומר לאדוני כי הסודיות חיבת להשמר בכל מחיר.

קליין (בטלפון. נרגש). כמובן, כמובן. (פאוזה) האם אני יכו לטלפן אליך כדי לקבוע את המועד, גברתי?

צור מנענע בראשו לשלילה.

מארשה (כנ"ל) זה השירות החשאי הישראלי אדוני… שיחות רק בכיוון אחד. מצטערת.

קליין (בטלפון)… הו, כמובן. אני… באמת… איך יכולתי לשכוח… רק רגע… אני אסתכל בפנקס…

          קליין מעלעל בפנקסו, הטלפון צמוד לאוזנו.

          צור רושם לפני עיני מארשה את המילה “דחוף”?

          מארשה מנענעת בראשה לחיוב, היא מבינה.

קליין האם מחר בערב, אצלי בדירה, פארק אוניו, בשעה… מה בדבר ארוחת ערב חגיגית?

          צור מניע אצבעו לסרוב.

מארשה לקולונל לא יהיה זמן לארוחה, אדוני. מצטערת, אבל עליך להבין…

קליין (בטלפון)… הו, כמובן. אז נאמר אצלי בדירה בשעה 9 בערב, מחר.

          צור מאשר בניע ראש.

מארשה (בטלפון) זה בסדר, אדוני.

קליין (בטלפון) אזמין שנים שלושה ידידים בעלי השפעה, כפי שבקשת. טוב, אני… תגידי, אגב, לקולונל שחטיפת איכמן היה מבצע קול־סא־לי…

מארשה (בטלפון, ביובש) אמסור, אדוני. אגב, אתה היחידי שצריך לדעת את שמו האמיתי של הקולונל… לגבי ידידך שמו הוא ג’וש… זה הכל.

קליין גברתי, אני הייתי אסיר במחנה ריכוז של נאצים ואני יודע מה זאת קונספירציה… אצלי סוד שמור כמו בקבר… אגב, האנגלית שלך יוצאת מן הכלל…

מארשה (בטלפון) תודה.

קליין (בטלפון)… כמו אמריקאית לכל דבר… היה נעים לדבר אתך.

מארשה (בטלפון) גם לי, אדוני, הקולונל יופיע בדירתך מחר בשעה 9 בערב, ושמו ג’וש…

קליין (בטלפון) ג’וש, כמובן. היה נעים לדבר אתך – ואני “מסתכל קדימה” להפגש עם הקולונל… (סוגר)

מארשה (סוגרת) זהו (מותחת צוארה לקראת צור) הייתי בסדר?

צור (מנשק על מצחה בנשיקה רועשת) מצוינת.

מארשה זה כמו במשרד במדיסון־אוניו. אבל שם זה היה בעניני מודעות ופרסומת… אותם השקרים…

צור (נרגז) אל תחזרי על המילה הזאת… אין פה שום שקר… אלו רק אמצעים… כל הענין יותר גדול וחשוב ממני או ממך או מהמליונר קליין…. איך את מסוגלת להשוות חטיפת נאצים למשרד במדיסון־אווניו – אני מתפלא עליך, מארשה!!

מארשה (נבוכה) אני מצטערת…. באמת מצטערת…

צור למחר בשעה 9 בערב תזמיני לי לימוזין עם נהג ליד הבית הזה.

מארשה אבל הפגישה שלך היא בדיוק בשעה 9!

צור לקולונל מהשירות החשאי הישראלי הם יכולים לחכות רבע שעה. זה יעלה להם את לחץ הדם….

          לימוזין שחור נעצר לפני ביתו של צור. צור יוצא מן הבית נושא תיק ג’ימס בונד. הנהג ממהר לפתוח לפניו את הדלת.

          צור יושב בלימוזין.

צור לפארק אווניו –ַ אני אכוון אותך.

נהג כן, אדוני.

          הנהג נוסע ברחובות ניו־יורק ועובר מווסטסיד – לאיסטסיד. זו נסיעה דוממת. הנהג מנסה, – בראי הקבוע לפניו – לתהות על קנקנו של הנוסע.           מבטו של צור נפגש בעיני הנהג – בראי.

נהג ערב יפה, אדוני.

          הנהג אינו זוכה לתשובה. הנהג מביט בראי, פניו של צור חתומים.

נהג (משתעל קלות) אמרתי “ערב יפה”, אדוני.

צור (ביובש, חד) שמעתי.

נהג אני מצטער, אדוני.

קליין (מסתכל בשעון) השעה תשע וחמש דקות… הוא לא מדייק הקולונל.

אל מי שבא לעשות אתי ביזנס ובא בדיוק בזמן – אני לא עושה אתו ביזנס.

אייב מה ידוע לך על הקולונל, הרברט?

קליין לא הרבה.

אל… הרברט לא יספר לך – והוא צודק. כמי שעומד בראש הועד האמריקאי למען עצורי הנאצים הרברט חייב לשמור על כמה סודות. לוגם מן הויסקי) לחיי השירות החשאי הישראלי!!

קליין אם לא תחזרו על דברי בפני הקולונל… ובכן, הבחור הישראלי הזה, קולונל ג’וש… אני לא יודע אם אני רשאי לספר…

אייב (בנזיפה קלה) אתה בין ידידים, הרברט.

אל אלוהים, שמור אותי מידידי – מאויבי אשמר בעצמי.

קליין לפי מקורות האינפורמציה שלי…

אייב יש לי לב חלש, הרברט.

קליין… תהיה לכם הזדמנות בלתי רגילה לראות כאן בדירתי, נכנס בפתח זה, ממש כאן, את הקולונל אשר ארגן את מבצע החטיפה של איכמן מדרום אמריקה – ובמטוס לישראל.

אל (שורק)… כל הכבוד.

אייב… לחץ הדם שלי עולה.

אל מה בדיוק מטרת הפגישה הזאת?

קליין… אני במקומך לא הייתי שואל שאלות, אל. יש לנו הזדמנות להפגש עם האיש… זה הכל. ברור שהוא רוצה משהו, אחרת לא היה מבזבז את זמנו עלינו. אבל מה.. (מושך בכתפיו) אינני יודע.

אייב אולי השפעה בסנט – אז אני הוא האיש. כלי התקשורת (תוך דיבורו הוא פותח כף ידו וקומץ אותה לאט לאט לאגרוף) טלוויזיה, רדיו, עתונות, סרטי קולנוע.

אל תוכל להוציא לו ספר בהוצאת הספרים שלך. אתה מתאר לך איזה בסט־סלר זה יהיה: “אני האיש שלכד את איכמן” – וכל הזכויות…

אייב…וסרטי קולנוע.

קליין… אנשים בגילכם ומשתעשעים כמו ילדים קטנים… (מסתכל בשעונו ובחיוך עגום הוא מנסה להתבדח) אולי רצחו אותו בדרך?

אל זו לא בדיחה, הרברט – זו יכולה להיות מציאות מרה.

קליין אתה מספר לי? לניאו נאצים יש אירגונים מסועפים בכל העולם, והיו כבר כמה מקרי רציחות…

אל אילו היה בא אלי הייתי נותן לו כמה תותחים להחזיק בכיס – להגנה עצמית..

       זמזום בדלת הכניסה.

קליין זה הקולונל. (ממהר לצאת)

       אייב ואל עומדים על רגליהם.

אל… (משקשק בקובית הקרח בכוס הוהיסקי בידו) אייב אני מרגיש כאילו הייתי צעיר בשלושים שנה ויש לי פגישה עם אהבה ראשונה.

אייב… מה שפגישה כזאת עושה לבן־אדם….

השנים עומדים מתוחים וצופים לעבר הפתח בו נעלם קליין.

אל אתם יהודים – ואני נוצרי, אבל כמה כסף תרמתי לישראל… ואני לא מצטער אפילו על סנט אחד… ההשקעה שגרמה לי להרגיש יותר אנושי…

       בפתח מופיעים צור וקליין מנקודת מבטם של אייב ואל.

קליין (נרגש) קולונל ג’וש… זהו קולונל ג’וש… נא להכיר: אל סמית ואייב שרפשטין.

צור (לוחץ ידיהם) נעים להכיר אותכם. (פאוזה) מצטער על האיחור.

קליין אני מקוה שלא היתה תקלה למטוס…

צור (צור מביט בו כאילו קליין גילה דבר שלא היה צריך לגלות) הכל עכשיו בסדר גמור….

קליין (מוביל את צור לכורסא) שב בבקשה.

צור יושב

צור מצטער, אבל חבל על כל רגע… (מסתכל בשעונו) כמה דברים דחופים ביותר…

אייב אנחנו מבינים… (יושב)

קליין כמובן (יושב)

אל החובה לפני התענוג. (יושב)

צור אני מניח, מר קליין, כי ברור לנוכחים שכל מילה שתאמר כאן היא לא לפרסום, ויותר מזאת, הוא חומר חסוי ממדרגה ראשונה.

       השלושה מנענעים בראשם לחיוב – ומהופנטים כליל מאישיותו של הקולונל מן השירות החשאי הישראלי.

צור השאלה הראשונה שאדם שואל את עצמו בפגישה כזאת היא על עצם הפגישה… ובכן, פרטיזנים זקוקים ליער… אנשי שרות חשאי כמוני זקוקים לידידים…

       השלושה כנ"ל.

צור מאחר שמר קליין הוא ראש הועד האמריקאי למען עצורי הנאצים חשב השרות החשאי הישראלי לנכון לשתף אותו – ושניים מידידיו – בסוד ענין חשבו. אני רוצה לתת לכם חומר רקע, למחשבה (מצביע על מזודת הג’ימס בונד שלו) במילים אחרות, אנשים כמוכם יכולים לפעמים לעזור בעצה, להפעיל השפעה…

אייב בסנט בוושינגטון…

צור (מסתכל בו כמו גננת, אייב קוטע משפטו)… מה אמרת, שמך?

אייב אייב שרפשטין.

צור הו! (נכר שהוא מכיר את השם המפורסם) שמעתי עליך רבות…

קלוז על אל שיש לו הרגשת קיפוח.

קליין (ממהר להציל את המצב) וזהו אל סמית תעשין הנשק… בשנת 48 דאג להעביר נשק לישראל באוניה “אלטלנה”.

צור (לוחץ ידו של אל בשתי ידיו) אין מלים בפי (פותח המזוודה)… אראה לכם כמה תמונות… זו תמונתו של מרטין בורמן, סגנו של היטלר.

       קלוז על תמונה זו.

צור זו תמונתו של דוקטור מנגלה, האחראי לכל סלקציות המות באושויץ.

       קלוז על תמונה זו.

צור וזהו ליאון דגרל, הגאוליטר של בנלוכס האחראי למותם של אלפי אנשים, גברים, זקנים, נשים וילדים, בבלגיה, בהולנד… גם בצרפת…

       קלוז על תמונה זו.

צור וזו תמונתו של אדולף איכמן.

       קלוז על תמונה זו, שיש עליה קו שתי וערב.

צור כפי שאתם רואים איכמן מחוסל.

קליין תופש מבטיו של חבריו ומנענע בראשו (הוא כבר סיפר להם)

צור השרות החשאי הישראלי – לאחר שחיסל את איכמן – רוצה לשים ידו על שלושה אלו (מרים התמונות) כדי שהמילים מצפון וצדק לא יהיו מילים ריקות.

אל הוצאת מלים מלבי, אדוני הקולונל.

צור אתה יכול לקרוא לי בפשטות ג’וש.

אל תודה. אתה יכול לקרוא לי אל, תודה.

צור… ובכן לאחר שחטף מי שחטף את איכמן – מהבית הבודד ברחוב גריבאלדי בפרבר סאן־אנטוניו בבואננס־איירס ארגנטינה בתאריך 11 במאי 1960 והעבירו במטוס מיוחד למשפט בישראל התעוררו בעיות דיפלומטיות עדינות בין ממשלות ארגנטינה וישראל. ממשלת ארגנטינה תפעה בלשון חריפה את הסגרתו של איכמן לידיה, מאחר שהחטיפה הינה בלתי חוקית…

אל מ־מ־זרים.

צור ובכן אנחנו מגיעים לנקודה. השרות החשאי רוצה לקחת תחת “חסותו” את ליאון דגרל, מרטין בורמן ודוקטור מנגלה, – אלה הראשונים – אולם אסור בשום פנים ואופן לגרום לתקרית דיפלומטית נוספת. כך שמצד אחד תהיה לנו ברכתה של ממשלת ישראל – אך מצד שני יעסקו בזאת אזרחים בלבד, – והממשלה שלי איננה בתמונה – ולשם כך, לאחר שנים רבות של שירות, הסרתי מעצמי את המדים, והגשתי מכתב התפטרות. זהו, רבותי, ובכן, קולונל או לא – אני מדבר אליכם כאדם אל אדם, איש פרטי בהחלט.

אייב יוצא מן הכלל.

קליין ממש סיפור בלשי.

אל מ־מ־זרים… תופשים רוצח כמו איכמן, אז במקום להגיד תודה גורמים לתקרית דיפלומטית… בוא נדבר ביזנס, ג’וש… קנית אותי… מה אתה צריך? כסף? אנשים? נשק? רק תגיד מילה ואתה מקבל.

אייב אני מצטרף לידידי אל סמית.

קליין… בשבילי זה היה ברור ברגע שמזכירתך טלפנה.

צור רבותי, צר לי לאכזב אתכם – אבל, בינתים, אני לא זקוק לשום דבר.

אל (מאוכזב) איך זה?

צור הבחורים שלי באירופה יודעים בדיוק היכן נמצא ליאון דגרל. ברגע שנשים עליו יד הוא יוביל אותנו לבורמן ולדוקטור. (מסתכל בשעונו) טוב, רבותי זה בינתיים הכל. אם תהיה התפתחות נוספת אודיע לכם. (קם)

       הכל קמים.

אל אתה בטוח שאינך זקוק לכסף?

צור אתה אדם נפלא אל. התשובה היא לא. הייתי פעם חבר קיבוץ. סנדלים – וזהו. לחם ותפוח זהב… אחר כך המלחמה נגד הערבים. עתונאות, השירות החשאי. למדנו להסתפק במועט… הכסף לא תמיד קונה אושר אמיתי…

אייב אתה שומע, אל?

אל אתה מספר לי?

קליין לידידי פה, מר אייב שרפשטין יש הוצאת ספרים גדולה… הוא נשיא חברת סרטים….

אייב מה דעתך, קולונל?

צור בקשר?

אייב חוזה לספר. חוזה לסרט קולנוע. אצלך זה לא דמיון – זה מציאות. אפשר להרויח מליונים.

צור מצטער, אייב. אני לא יכול גם לרדוף אחרי נאצים וגם לכתוב ספרים – (מרים ידיו) אני בסך הכל לא ‘סופרמאן’ – אלא ישראלי פשוט, כמו אלפי אחרים…

אייב תחתום חוזה. תכתוב מתי שיהיה לך זמן. אני יכול לשכור שלושה סופרים, הטובים ביותר באמריקה, אתה תספר והם כבר יכתבו… זה לא סתם עוד ספר – זו שליחות…

אל אייב כשהוא מריח ספר חדש זה יותר גרוע מכלב מיוחם המריח כלבה…

       הכל מחייכים.

אייב זה לא בניגוד לאידיאלים (לצור) אני רוצה להזמין אותך לארוחה ב“פלאזה” ואז נוכל לשוחח… מה אתה אומר?

צור קודם כל תודה על ההזמנה… זה יהיה לי לעונג… אבל הבעיה היא זמן! מזכירתי תתקשר אתך… אבל בלי התחיבות… אני יכול גם לטוס בעוד כמה שעות לספרד… ליאון דגרל נמצא בקונסטנטינה ליד סביליה…

       קלוזים על אייב אל וקליין. הם מופתעים לגילוי הסוד.

צור אחד מהבחורים שלי עובד אצלו.

       קלוזים כנ"ל.

צור תודה על האירוח מר קליין. (לוחץ בידידות ידי אייב ואל. קליין מלוה אותו לפתח. קליין וצור נעלמים)

אל איזה גבר!!

אייב… הוא עוד יחתום אתי על ספרים ועל סרטים – או שאני בולע כובע.

אל אל תהיה כל כך בטוח, אייב.

       בחדר האכילה של מלון פלאזה בניו־יורק

       תזמורת מנגנת ברקע. כמה סועדים. מלצרים, המו"ל אייב שרפשטין וצור יושבים אל שולחן.

אייב (מצביע על חוזה המונח על השולחן) אתה רואה, ג’וש… הסכום של דמי הקדימה פתוח… תחתום על החוזה ותרשום את הסכום… שמת לב, אני מקוה, שאלו הם גם זכויות לסרטי קולנוע.

צור אייב…. אני מאמין בך… אני חותם – ואת הצ’ק שלח אלי לפי תיבת הדאר הזאת… (רושם תיבת דאר. מוסר לאייב, חותם על החוזה).

אייב (קורע את פיסת הנייר) אין צורך, ג’וש. אתה מקבל במקום דמי קדימה… (רושם צ’ק) חמישים אלף דולר… זה החלק הראשון למליון הראשון… ואל תחשוב שאני לא ארויח עליך הרבה מליונים… (מוסר הצ’ק לצור) אני לא עושה לך טובה – אתה עושה לי טובה.

       צור שם הצ’ק בכיסו מבלי להעיף בו מבט.

אייב לא הסתכלת בצ’ק.

צור לא צריך להסתכל – אני יודע עם מי יש לי עסק.

אייב אולי אני אשמע סנטימנטלי… אבל… איך להגיד לך… אני מאושר שפגשתי אדם כמוך… (מרים כוסית) לחיי האידיאליסטים הנוקמים בנאצים…

צור אנחנו רק עושים את חובתנו.

       לחדר האכילה המפואר של הפלאזה נכנס איש זקן ומהודר. שיער שיבה. מנקודת מבטו: אייב וצור.

אייב (מרים ראשו ורואה את האיש ומנפנף לו – ובלחישה לצור) זהו לואי קולינגווד עור “הלוג מגזין”. אתה רוצה להכיר אותו?

       קלוז על צור המחמיר פניו.

אייב מצטער. הוא יכול לעזור לך הרבה.

צור (לאקונית) יותר מדי אנשים כבר יודעים יותר מדי דברים…

אייב אבל הוא כבר ראה אותנו.

צור בשבילו אני פרצוף בלי פנים… אחד בקהל של מליונים…

אייב (בחיוך מתחטא) לא כשאתה יושב אתי…

צור (רוטן) אז אולי עשינו שגיאה…

       קלוזים על חיוכים בין אייב לקולינגווד היושב כבר אל שולחן ומלצר נצב עליו לשרתו.

צור (מסתכל בשעונו) יהיה עלי ללכת…

אייב… עוד כמה רגעים, קולונל… לא בכל יום יש לי הזדמנות לפגוש אדם כמוך…

צור (שם כף ידו על כף ידו של אייב ומסתכל לעיני הקשיש…) אני מצטער…

אייב אתה יודע, קולונל, אחרי השיחה בדירה של קליין… לא יכולתי להרדם כל הלילה… אילו הייתי צעיר… הייתי הולך אתך… אתה עושה כסף, מליונים – ופתאום בא רגע ואתה מסתכל על חייך ואתה שואל לשם מה כל זה? כסף לא לוקחים לקבר… ואז פוגשים באידיאליסט כמוך… אתה יודע קולונל, אני מקנא בך… (פאוזה, צור נועץ באייב שרפשטין מבט אדיב…) אם זה לא סוד… תגיד… הענין הזה עם ליאון דגרל… הבחורים שלך בספרד?

צור… בספרד, בפאריז.

אייב יהודים?

צור גם יהודים… ויש לי קצין צנחנים ישראלי… במשך חודשים חרשתי את כל אירופה…. יותר אסור לי לספר לך עכשיו… יבוא יום ואתה הראשון שידע הכל.

אייב (מתופף על החוזה המונח על השולחן) הכל יהיה בספר… אני רואה… “בסט סלר”, ג’וש, הספר שיעמוד בראש הרשימה ב“ניו־יורק טיימס”… וסרטים.. לא ג’ימס בונד בשביל אינפנטילים…

צור (מסתכל בשעונו) אתה תשב כאן, אייב. עלי ללכת – ומוטב שלא יראו אותי. עלי לנער מעלי את… העוקבים אחרי…

אייב (בסקרנות) מי?

צור (מחייך בעליונות)… אילו רק ידעתי.. (קם) אעמוד אתך בקשר, אייב…

אייב בבקשה, עשה זאת.

       צור צועד אל הפתח ונעלם.

       אייב מביט אחריו עד העלמו כנערה מאוהבת.

       צור עובר את אולמות הפלאזה, מקומות בהם מהלכים נשים יפות וגברים עשירים וברקע לחן מוסיקלי.

       הוא יוצא את הפלאזה וליד המזרקות הוא נעצר. מוציא לאט־לאט – כמעט כמו בכאב – את הצ’ק ומסתכל בו.

צור אלוהים, אלוהים – חמישים אלף דולר. סוף כל סוף…

       צור צונח ויושב על שפת המזרקה. בתוך רקע המים הזורמים אל־על המזרקה עולות בצור ההזיות.

       הזיות

       צור שוכב במיטתו, בבגדים אזרחיים, ונועץ עיניו בקבוצת מקקים על הרצפה.

       צור עם נערתו, שולמית, ליד מעקה הטיילת בתל־אביב. לילה, ים סוער, רוח.

צור תגידי משהו. השתיקה שלך משגעת אותי, שולה.

שולה את האמת?

צור את כל האמת?

שולה.. אנחנו מסתובבים כבר שנתיים… אין לך כלום – ולא היה לך כלום… ההורים שלי אומרים לי: “איזה עתיד יש לך עם צור. אין לו כלום – ולא יהיה לו כלום”. (פאוזה והיא מתפרצת) ואל תספר לי שעשרים חתיכות רוצות אותך… אני יודעת… אבל לקפוץ למיטה זה דבר אחר – ולחיות חיי משפחה – עם ילדים… אז מה אתה מציע לי להתחתן אתך ולהכנס לחדר עם המקקים? לא אני, צורי. למה כל החברים שלך מצליחים ורק אתה כשלון?

       שולה בוכה על כתפו של צור.

       צור יושב ובוהה ליד המזרקה.

       צור נוסע במכונית קטנה ומעוכה. מחנה ליד קפה תל־אביבי שבו יושבים אנשים אל שולחנות המוצבים על המדרכה.

       צור יושב אל שולחן ריק.

מלצר (נגש) כרגיל?

צור כרגיל – בירה קטנה.

       בזו אחר זו חונות שלוש מכוניות פאר ליד המדרכה.

       הגברים בתוך המכוניות מנפנפים אל צור. הוא מחזיר נפנוף.

       שלושת הגברים הלבושים הדר יושבים אל שולחנו של צור.

מלצר מה אתם מזמינים בבקשה.

גבר 1 וויסקי עם קרח.

גבר 2 ג’ין וטוניק…

גבר 3 בלאדי־מרי…

גבר 1 אתה לא שותה, צור?

מלצר (בעקיצה) הוא כבר הזמין את הבירה הקטנה שלו… (פאוזה) כמו תמיד…

צור לא אוהב משקאות חזקים.

       קלוזים על פני שלושת הגברים שאינם מאמינים לדברי צור.

גבר 2 שמעתי שיש משקה חדש והיסקי “און־דה בלף”… מפני שזה הדבר היחידי און־דה־האוז. (מכה על ברכו של צור) מה חדש, צור?

       ברגע זה מתקרבת מכונית פאר ובה יושבת שולה עם גבר נאה.

       קלוזים בין שולה וצור.

שולה (בעצבנות) סע, סע, לא רוצה לראות אותו…

       המכונית נוסעת.

גבר 2 (לצור) זו לא היתה הארוסה שלך (בקצת שמחה לאיד) במקרה?

צור היתה – יש אחרות.

גבר 1 אתה צור, יש לך קלף לא נורמלי עם בחורות…

גבר 2 עם בחורות כן – בביזנס לא.

גבר 3 כנראה שזה לא הולך ביחד.

גבר 1 אתה דבר רק על עצמך…

גבר 2 יש נשים שמריחות זהב – אפילו שיני זהב – מייד קופצות עליך כאילו היית דבש… (לצור) אז מה עושים, צור?

צור (לתמונה נכנסת ידו של המלצר השם על השולחן כוס בירה) שותים בירה… קצת מניות בבורסה…

       הגברים פורצים בשאגת צחוק.

צור עזבתי את המגרשים…

       הגברים פורצים בשאגות צחוק

גבר 1 למה צריך להתבייש אם אין כסף?

גבר 2 מה אתה שופך לצור מלח על הפצעים… אותה כיתה … יחד בצבא… תראה את המכוניות שלנו – ותראה את ה“טרנטה” שלו… (מדבר תחילה בשיא הרצינות ופורץ בצחוק) אבל עם בחורות – כל הכבוד…

צור קם ושופך את כוס הבירה על החבורה.

       צור רוחץ פניו במי המזרקה.

       צור במשרד מוסך, מתהלך. ליד שולחן יושב אורי, חברו, ותמונת אורי, במדי קצין צנחנים, תולה על הקיר.

צור… החלטתי לנסוע לאמריקה, אורי. ואני חוזר לישראל או איש עשיר – או בארון מתים… כולם יראו אצלי… כל הנבלות – החברים שלי… אני אחזור אל מרבד אדום… מכונית – המודל האחרון… כולם עוד ישמעו עלי… אתה תראה…

אורי תכתוב?

צור רק אחרי שיהיה לי בכיס לפחות… (צפירת אוניה)

       צור על סיפון אוניה בחיפה. צפירת אוניה המתרחקת מן החוף.

       צור ליד המזרקה בפלאזה. ברקע ככרות וסוסים ופארק־אוניו

שולמית (קולה בלבד על הרקע הנ"ל והליכתו של צור)… אני לא מוכנה לגור עם המקקים. למה לא תקנה דירה?

צור (קולו בלבד, על רקע הליכתו) אין לי די כסף… אין לי די כסף…

שולמית (קולה בלבד) אסור לך להתחתן אם אינך יכול לפרנס אשה וילדים…

       צור מסתובב אחורנית. ברקע מזרקות הפלאזה, מבטו בוהה.

צור (כמו בהזיה) יש לי חמישים אלף דולר…

       צור נגש לכרכרה ונכנס לתוכה.

צור סע.

רכב לאן, אדוני?

צור סע דרך הפארק עד 89 ווסט.

רכב כמובן, אדוני.

       הכרכרה עוברת דרך הפארק.

       ההזיות

אשה זקנה באתי ללמוד עברית.

ילד אמרו שכאן אפשר ללמוד דרשה לבר־מצווה. אבא שלי הוא זומר, מרטין זומר העתונאי…

בחור תוכל ללמד אותי איך לומר קדיש אחרי אבי, אני יהודי אבל לא יודע עברית..

כומר (בעברית עלגת) בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ… (ובאנגלית) זה היה בסדר?

       מונטז' של כל אלו בערבוביה צרחנית.

       צור בכרכרה עוצם עיניו וכאילו שם ידיו על אוזניו.

       ההזיות

מרטין זומר (בדירת צור, נוטל בידו של בנו, לאחר שעור העברית)… אם אתה מביא לי חומר, תוך שבוע על איכמן, אתה מרויח במכה אחת יותר מאשר במשך שלושה חודשים שאתה מלמד עברית… סע לוושינגטון… לספריה… סע לוושינגטון, לספריה… אבל מהר. תרשום בשבילי רשימות… אתה יודע כמה ישלמו בעד מאמר כזה ב“לוג מאגזין”.. הו, בוי… סע לוושינגטון.. אבל מהר.. סע לוושינגטון… אפשר לעשות כסף… הרבה כסף… ספרים… סרטים … בסט־סלרים… סע לוושינגטון לספריה ותאסוף לי חומר על הנאצים… אבל מהר… הנאצים עכשיו באופנה… מי שיעלה עכשיו על הרכבת של הנאצים יעשה הרבה כסף…

       צור מתפתל בכרכרה.

רכב אתה בסדר, אדוני?

צור ממצמץ לעומת הרכב כאילו הוא עדיין בעולם ההזיות.

רכב שאלתי אם אתה בסדר, אדוני?

צור תודה, עכשיו הכל בסדר.

       צור יושב ומסתכל בפארק. העצים חולפים בסחרחורת – ועל רקע זה רכבת טסה. שלט על הרכבת “אכספרס – וושינגטון”.

צור (לספרן בוושינגטון) כל דבר הקשור בנאצים, אדוני, מענין אותי.

זומר תודה על העזרה שלך… תקבל צ’ק טוב הביתה… דרך אגב, איך זה שבחור מוכשר כמוך מלמד עברית לתינוקות וזקנות?

צור (בכרכרה) שאט־נפש!!

רכב (מסתובב אחורנית) הוא אמר משהו, אדוני?

צור שום דבר… חלמתי קצת…

רכב זה לא הביזנס שלי, אבל אם אתה חולה…

צור אני בריא כמו סוס… ותעצור כאן.

       צור יורד בקצה המסלול של הפארק, משלם לרכב.

רכב (אצבעותיו אל תיתורת הצילינדר שלו כדרכם של הרכבים ליד מלון פלאזה בניו־יורק) תודה, אדוני.

צור וזה תוספת (נותן לו חמשה דולר)

רכב תודה.

צור (לא יכול להתאפק) אתה רוצה להסתכל על משהו… (שם על כף ידו את הצ’ק) ראית פעם משהו כזה? – אני לא.

רכב פרסומת לשוקולדה? תהפוך לצד השני – זה בטח פרסומת לקוקה־קולה או משהו.

       צור הופך הצ’ק לצד השני.

רכב אם הצ’ק לא מזויף – אתה מטורף לנסוע דרך הפארק עם כל־כך הרבה כסף… שדדת בנק או משהו? (קורץ) איך שלא יהיה, גוד־לאק בחור, ופעם שניה תבוא עם “חתיכה” גם עגלונים אוהבים בחורה נעימה ולא אחד שיושב עם פרצוף חמוץ של קובר מתים…

צור… בחור אחד באמת נקבר – ובחור אחר מתחיל היום לחיות…

       צור הולך.

רכב משוגע על כל הראש…. יש הרבה כאלו בניו־יורק… (לסוסים) הידה, קדימה נבלות.

       צור הולך ושורק בעליזות ליד ביתו. ברקע: כמה ילדים כושים משחקים במים מצינור.

       צור במעלית עם כמה שכנים קודרים. מנסה לחייך – אך החיוך נעלם למראה המבטים הזועמים.

       צור נכנס לדירתו במנהטן. מארשה מביטה בו.

צור מארשה, כמה זמן יקח לך לארוז את חפצי לנסיעה לפאריז?

מארשה פאריז?

צור (משועשע) מה השאלה?

מארשה (עיניה יוצאות מחוריהן) פאריז?

צור (מבודח) זה אי־שם בצרפת… טור־עיפל… הלובר… שער הנצחון… שאנס־אליזה… (מפזם) אני אוהב את פאריז בחורף… אני אוהב את פאריז בקייץ וכו'…

מארשה איך היתה הפגישה עם המוציא לאור?

צור שום דבר מיוחד… (מוציא הצ’ק ושם לפניה) תסתכלי.

מארשה (מסתכלת בצ’ק) אלוהים אדירים – חמישים אלף דולר ועל חמישים אלף דולר אתה אומר שום דבר מיוחד? אתה מטורף, צורי.

צור (מרפה עניבתו) את לא יודעת לספור יותר מחמישים? (מתכופף אליה). (מוציא ממעילו את החוזה וזורק על המרבד) אלו הם דמי קדימה לספר… קולנוע…

מארשה ספר?

צור כן, ספר. זה דבר כזה… שתי כריכות… ונייר מודפס בפנים… ואחר כך יבואו גם סרטי קולנוע… אבל קודם כל הספר הראשון! – וזוהי רק ההתחלה…

מארשה אבל מי יכתוב את הספר?

צור אני לא יכול – ולא יתנו לי חופשה מהשרות החשאי – אז ג’יקובס יכתוב בשבילי.

מארשה מי?

צור ג’יקובס.

מארשה מי זה ג’יקובס?

צור גאון מהגרינצ’־ווילג'… ידיד שלי… גאון שיש לו אשה ושבעה ילדים… כולם מאותה אשה… שבעה רומנים במגירות… אבל אני אדחוף אותו למעלה…

מארשה והוא יסכים?

צור אם אשלם לו את שכר הדירה, לפני שזורקים אותו מהדירה… ואקח אותו לפאריז.

מארשה אבל יש לו שבעה ילדים, אמרת.

צור זו בדיוק הסיבה שירצה להיות רחוק מניו־יורק. שבעה ילדים עושים הרבה רעש, את יודעת.

מארשה אז למה הוא עושה אותם?

צור כאשר בחורה לא מכירה בגאון שבתוכה – הוא צריך לעשות משהו – לא?

       קלוז על מארשה המחייכת.

מארשה אתה ממזר ממולח יותר מאשר חשבתי, קולונל.

צור יש לי חדשות בשבילך – זו רק ההההתחלה.

מארשה מה יהיה אתי כאשר תסע לפאריז, צורי?

סוזן (אשתו של ג’יקובס נכנסת מחדר השינה. היא, כמובן, בהריון מתקדם…) ג’יקובס תיכף יכנס…. אמרתי לו שבאת… הוא כתב כל הלילה, המסכן…

צור אולי אני אבוא בפעם אחרת… חבל שהערת אותו מהשינה… (אבל צור אפילו לא קם מהכורסא).

סוזן הוא לא יסלח לי באם תלך… כאשר מצליחים בחיים יש הרבה ידידים… עכשיו… כשהצרות באו… הידידים נעלמו… ככה זה…

צור… עכשיו בא ידיד – שיוציא אתכם מהצרות…

סוזן מי זה?

צור אני.

סוזן אני לא מבינה.

צור מתי עליכם לפנות את הדירה?

סוזן לפני חודשים…

       לתוך השיחה מתפרצת מהומת הילדים.

צור את צריכה עוזרת, סוזן.

סוזן צריכה עוזרת וצריכה מקרר, וצריכה בגדים, והרשימה עוד ארוכה…

ג’יקובס (נכנס. לבוש מרושל. לא מגולח) היי, ידיד יקר…

צור ג’יקובס, מצטער שהפריעו לך לישון.

ג’יקובס לא, לא, לא. שמח שבאת שוב לבקר אותנו.

צור אני יכול לקחת את בעלך לטיול קצר… לשיחה?

סוזן… מצוין. שישאף קצת אויר… מכונת הכתיבה, הסיגריות והקפה עוד יהרגו אותו…

צור (קם) נלך?

ג’יקובס אחריך, אדוני!!

       צור מלטף כמה מן הילדים, ג’יקובס וצור יוצאים.

       צור וג’יקובס פוסעים ברחובות הצרים של הגרינץ’־ווילג'. כל אחד מחכה שהשני יפתח בשיחה.

שיכור (שיכור מוזנח, דמות עצובה, הוא קרוע בגדים) חבר, אתה יכול להפריש לי מטבע?

צור (מחטט בכיסו) בשביל לשתות חלב?

צור (נותן לו כמה מטבעות) קח.

שיכור… (כמעט ומועד. מדבר באצילות.. מוגזם) יהיה אלוהים בעזרך, אדוני רב החסד (מסתכל במטבעות) אין צדק בעולם…

ג’יקובס (מושך בשרוולו של צור) בוא.

שיכור (הולך אחרי השנים מאחור – ומהצד) אין צדק בעולם – אני אומר לך… אני בא מצ’יקגו… הייתי גם חוקר מדעי בג’ון הופקינס הוספיטל… והסתכלו עלי עכשיו.

צור וג’יקובס ממהרים להיפטר ממנו – בצעידה נמרצת.

שיכור (אחריהם) מי אתם חושבים שאתם? משתיקים את קול המצפון של ישו הנוצרי בכמה מטבעות… (יורק על המדרכה) זונות, כולם זונות. לא רוצה את הכסף שלך – רוצח – (זורק המטבעות)

       צור וג’יקובס נכנסים לפארק (בתחילת פיפס־אוניו).

שיכור (אוסף את המטבעות והוא על ברכיו)… כולם זונות… חלב? חלב תשתה בעצמך – זונה בן זונה…

       צור וג’יקובס יושבים על ספסל. ברקע: זקנים משחקים שח על שולחנות אבן.

ג’יקובס…בעוד כמה שנים אני חושש שאהיה כמו השיכור הזה… במשך עשר שנים “צללו” מליון גברים, בעלי משפחה… נעלמו.. ברחו.. מפני שלא יכלו לשאת את המצב… שמח לראות אותך, מוישה…

צור (מחייך) כבר מזמן לא קראו לי מוישה… מה נשמע אצלך?

ג’יקובס רע מאוד… אם לא אשיג מאתים דולר השבוע… זורקים אותנו מהדירה… ואין לי מאין להשיג…

צור (מוציא מאתים דולר ומניח על ברכו של ג’יקובס) זה שלך.

ג’יקובס אתה מתלוצץ?

צור לא.

ג’יקובס מאין יש לך פתאום כסף?

צור לא מהוראת עברית… (תוחב את הכסף לכיסו של ג’יקובס)

ג’יקובס לא אוכל להחזיר לך.

צור (מושך בכתפיו) מי מדבר על החזרה? זו לא הלואה… אנחנו עושים “דיל” – ביזנס משותף… צריך לקחת את הצדק בידים… הוא לא בא לבדו…

ג’יקובס לא ראיתי אותך כמה חודשים – ואתה אדם שונה.

צור יש סיפור יהודי, ג’יקובס. החזן בא לעשיר בעירה ובקש ממנו כל יום שישי מאה רובל הלואה. ובכל יום ראשון היה מחזיר את ההלואה. יום אחד לא התאפק העשיר ושאל את החזן: הרי אינך משתמש בכסף. לוקח ביום שישי ומחזיר ביום ראשון, – אז למה אתה צריך את הכסף? אתה יודע מה ענה לו החזן?

ג’יקובס לא.

צור אתה מתפלל אחרת כאשר יש לך כסף בכיס…

ג’יקובס סיפור מצוין.

צור מה דעתך על פאריז?

ג’יקובס על מה אתה מדבר, מוישה?

צור אתה בא אתי, אירופה, פאריז, ספרד, נבלה טוב.

ג’יקובס אתה לא עושה רושם של שתוי… מה זה צריך להיות – בדיחה? אין לי כסף לשלם לשכר דירה וזה מדבר על נסיעה לפאריז…

צור כמה אתה צריך לשלושה חודשים לכלכלת המשפחה, ג’יקובס?

ג’יקובס עזוב את זה…

צור אלף דולר לחודש יספיק?

ג’יקובס (צוחק) קבלת ירושה – או שיצאת מדעתך?

צור אני מתכוון לפלס לך דרך לעולם המוצאים לאור… הם יעמדו אצלך על הברכיים בשלג לפני דלתך…

ג’יקובס (לא מאמין אפילו למילה אחת) יוצא מהכלל. יש לי שבעה רומנים. כל שלושה חודשים יופיע ספר… בכריכה קשה… פוקט־בוק… דה בוק אופ מאנט… זכויות… סרטים… מסיבות של הממזרים בהוליבוד… אקנה מקרר חדש… אולי מיזוג אויר… אשלח את בני לאוניברסיטאות… וכל חלומותי יתגשמו… בוקר אחד מופיע הנסיך היפה ושואל: ג’יקובס תשאל שלוש משאלות – ואני מגשים אותם מייד… אתה לועג לי?

צור ג’יקובס, קראתי את כל כתבי היד שלך. אתה… גאון…

ג’יקובס אם אני גאון כזה – אז למה, לכל הרוחות, לא מדפיסים אותי?

צור מפני שהעולם מלא מטומטמים.

ג’יקובס אז המטומטמים יעלמו במטה קסם רק מפני שאיזה מוישה ישראלי סבור, משום מה, שאני גאון?

צור יתכן מאש. (מוציא מכיסו פנקס צ’יקים) חמשת אלפים יספיקו בינתיים? (רושם חמשת אלפים)

ג’יקובס (צוחק) למה לא מליון…? הרי אין לך אפילו חמישים דולר בבנק…

צור (מוסר לו הצ’ק) אתה יודע מה, ג’יקובס – תנסה… גש לבנק – ותנסה… מה יש לך להפסיד? הדולרים האלו הם דמי קדימה על השותפות שלנו – ספרים, סרטי קולנוע… ובעוד שבוע אנחנו על האוניה “ליברטה” לצרפת, לפאריז…

       ג’יקובס צוחק וצוחק – ולא מאמין.

ג’יקובס בדיחה בדיחה – אבל הצלחת להצחיק אותי… אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה…

ג’יקובס פתאום בא מוישה וכל החיים שלנו קבלו מפנה מפתיע…

סוזן טוב שתסע קצת. לאירופה… פחדתי שתתמוטט…

ג’יקובס תוכלי להחזיק עוזרת…

האשה מה אתה קורא, יקירי?

אל נאצים.

האשה בזמן האחרון אצלך הנאצים תחליף לסקס, יקירי.

אל מחר יש לנו פגישה אחרונה עם הקולונל, ואני מכין את עצמי. לא רוצה להרגיש שוב כמו אידיוט… עם כל המליונים והנסיון שיש לי אני מרגיש כמו גמד כאשר הקולונל פותח את פיו…

האשה אתה מגלה סימנים של הומו, יקירי.

       קלוז על עיניו של אל סמית המסתכל באשתו המורחת ושוב מורחת – ובתאווה – את פניה.

אל זה רעיון לא רע במחשבה שניה.

       צור וקולינווד, עורך ה“לוקיאו ליף” (לפי זה לשנות קודם…) במסעדה איטלקית פשוטה בוילג'.

צור… (מסתכל מתחת לשולחן) בדרך כלל הם נוהגים להחביא מיקרופונים, (פאוזה) אני יודע שלפעמים אני נראה מוזר בחשדנות שלי… אבל אלו שלא חשדו – קבורים היום…

קולינווד.. מענין, כשראיתי אותך יושב בפלאזה עם ידידי אייב שרפשטין… כבר חשדתי במשהו.

צור כגון?

קולינווד אייב לא רמז לי להצטרף לשולחן… ואני מכיר אותו כבר שלושים שנה…

צור אני מקוה, מר קולינווד שהשיחה בינינו – וגם החוזה – זה בינתים סוד כמוס.

קולינווד כמובן.

צור המאמרים… אולי זה יקח חצי שנה… אולי יותר…

קולינווד אנחנו לא לוחצים… ובמידה מסוימת, אם אתה חותם בטפסי בינים… זה פחות מסוכן…

צור (מסתכל לעיניו של קולינווד ומוסר לו מעטפה) במקרה שאני… אתה מבין?

קולינווד (נבוך) לא. באמת לא (פאוזה) מה יש במעטפה?

צור… איך לומר לך… כמו צוואה… מלים אחרונות…

קולינווד (בצער כנה) אסור לך לדבר כך…

צור אני פשוט מפוכח וריאלי… תפתח את המעטפה רק אם תשמע ש…

קולינווד (לאט לאט – ובהבנה) אני מבין.

צור (קם) מוכרח ללכת. היה נעים להכיר אדם כמוך… מוטב שלא נצא ביחד… לצרור של תת־מקלע יש פיזור גדול…

קולינווד שמור על עצמך…

       צור מנפנף בידו – חמור וקצת עצבני – ונעלם ברחוב.

       קולינווד יושב ומהרהר.

מלצר אדוני, מצטער, אנחנו סוגרים.

       צור במיטה עם מארשה

צור… בעוד שנה אני מתפטר מן השירות החשאי… הגיע הזמן שאדאג גם לעצמי…

מארשה בחור בגילך צריך כבר פעם להתחתן…

צור (מתעלם מדבריה)… יהיה לי בסיס: ספרים, סרטים.

מארשה ומה עם הכסף שקבלת?

צור הכסף? איזו מן שאלה זאת. הכסף הולך לשירות החשאי.

מארשה השתגעת?

צור… ממחר תתחילי לנהל חשבונות… כל פרוטה שאני מקבל – זה לא כסף שלי… אני מקבל משכורת מהשירות החשאי… וכל פרוטה, – עד שלא אתפטר – איננה שיכת לי…

מארשה אתה מדבר ברצינות?

צור בהחלט. היה לי רצון – וזה אנושי – להחזיק אצלי את הכסף… אבל אנחנו אנשים עם עקרונות…

מארשה אני מעריצה אותך, צורי יקירי.

צור אין מה להעריץ. עשיתי את חובתי. את כל הכסף שקבלתי בינתים, העברתי לחשבון השירות החשאי בשוויץ… “לוק מגאזין”… הוצאת הספרים של שרפשטיין “לייף” ובעוד שנה סדרת תסכיתי מתח “הרודפים” לטלוויזיה…

מארשה ומתי אתה לוקח אותי לאירופה?

צור את תנהלי כאן את הענינים – וכעבור שלושה חודשים אנחנו עורכים ירח דבש, את ואני.

מארשה (נדהמת) אמרת ירח דבש?

צור זה מה שאמרתי.

מארשה זאת אומרת שנתחתן?

צור כמובן, טפשה קטנה, זה מעיק לי על המצפון חיי החטא האלה.

מארשה (כמעט בוכה) דארלינג, דארלינג, דארלינג.

       קאט

       מארשה וצור ליד שולחן כתיבה. מארשה מעתיקה מפת אירופה מתוך ספר של קולג' ומוסרת לצור.

מארשה (בטון אופראי) אדוני, כל אירופה בידך.

צור (בחיוך) חן, חן ותודה רבה. נותן לה טפיחה רחבה על התחת)

מארשה ועכשיו אפשר לדעת בשביל מה המפה, סר?

צור (בעצימת עיניים של חתול מלקק) סודי ביותר.

מארשה איך זה יכול להיות סודי ביותר עם העתקתי את המפה מספר שלמדתי בו בקולג', סר?

צור (נוטל עיפרון ורושם כמה חיצים וצלבים) זהו ההבדל הגדול…

מארשה (מסתכלת על החיצים והצלבים) מסומן כאן… מה זה קאלפה? לא שמעתי. פאריז – שמעתי, סביליה – שמעתי מהספר מסביליה, קונסטנטינה?… לא מבינה כלום… מה זה החץ הגדול לאורך אירופה? מה זה אומר?

צור (מחבק אותה ומשכיב אותה על המפה) החץ הגדול אומר בלחש – בלחש: יחי ההבדל הקטן. (מתחיל להפשיט אותה)

מארשה אבל הזמנתי לימוזין בשבילך…

צור נעשה את זה הפעם “צ’יק־צ’אק”.. ופיצוי תקבלי בערב… (מפשיט אותה) או־קי?

מארשה אבל לא תהיה עייף בפגישה, דארלינג?

צור להפך, דפיקה מהירה עושה אותי יותר צלול ורגוע…

מארשה יש לכם הרגלים משונים במזרח התיכון… (פושטת מעצמה את היתר.. שוכבת על גבה – תוך צחקוקים) אני מוכנה למבצע, קולונל. או־קי?

צור (עולה על מארשה) אי־אי, סר, מוכנים להפלגה…

       קאט

       צור נוסע בלימוזין דרך פארק אווניו.

       בבית הרברט קליין במנהטן

       שלושת הזקנים נמצאים בדירה: הרברט, אל, אייב.

אל אילו הייתי צעיר יותר הייתי מצטרף אל הקולונל…

הרברט… בעצם, הקולונל גרם לנו שנרגיש יותר צעירים…

אל כל הלילה קראתי בספר על הנאצים…

אייב… שוכחים. כמה שנים עוברות ושוכחים – וטוב שיש מי שדואג להזכיר לנו.

אל…. אני רוצה שיהיה ברור שהקולונל שלנו לא יוצא מכאן בלי מתנה יפה של שלושתינו… אני מתכוון צ’ק הגון…

אייב השליחות שלו חייבת להצליח.

אל אהיה מוכן להעמיד לרשות החוטפים את היאכטה שלי… היא עוגנת עכשיו במיאמי ביץ'… מה עם המטוס שלך, אייב?

       מכונית הלימוזין – ובה נהג – עוברת את הפארק ונכנסת לאיסט סייד.

הרברט ידיד שלי בניו־יורק טימס תרם חמשת אלפים דולר… (מראה להם הצ’ק) הוא כמוך, אל, גוי… רמז לי שהוא יודע משהו…

אל גוי שנשוי ליהודיה?

הרברט אתה יודע מי?

אל (צוחק) לא רק שאני יודע – הספיק טלפון אחד שלי – והוא שלח לך צ’ק… אבל את הסוד שמרתי בשבילנו…

       עובר

       צור מראה את המפה המצוירת בידו לשלושת הזקנים.

צור בדקנו את כל האפשרויות. אפשר לחטוף את דגרל במטוס. לרדת עם המטוס קל על הכביש ליד ביתו – ולהעלם בשמיים. ואפשר בכמה וכמה מכוניות עם מספרים שונים. במקום המסומן ב־X יוכל לנחות המטוס… שני XX זה ביתו של דגרל. הבעיה בעית האלחוט, אמצעי הקשר… לכן, בינתים, הוחלט לטובת חטיפה במכוניות……..

       קלוזים על הזקנים הנסערים.

צור… דגרל נוהג לצאת רק בלווית שומרי ראש מזוינים… זה לא יהיה קל כמובן… בשלב זה לא אוכל לומר לכם יותר, רבותי.

אל נניח שחטפנו אותו… (מחייך) סליחה, אתם חטפתם אותו במכונית… מה אחר־כך?

צור צריך יהיה למצוא דרך להוציא את דגרל מספרד. יש דרך היבשה, דרך האויר ודרך הים…

אל בקשר לדרך הים, לפני בואך, כבר אמרתי לידידי כאן, כי אם תהיה זקוק ליאכטה – היאכטה עומדת לרשותך… טלגרמה או טלפון – והיאכטה עומדת לרשותך.

צור תודה, אל. בשמי ובשם הבחורים שלי: תודה. לקחתי זאת בחשבון…

       קלוז על אל המדושן עונג.

אל היאכטה שלי והמטוס של ידידי אייב.

       אייב מניד ראשו בחיוב.

אל קראתי בספר, – כל הלילה, – ומסתבר שממשלת בלגיה הקציבה פרס ענקי על ראשו של דגרל.

צור (מופתע הפעם שאל יודע זאת) הו, כן, כמובן. אבל אין זה משנה ולא כלום… ממשלת בלגיה יכולה לשמור את הכסף לעצמה או להעביר אותו לצדקה… או אולי לקרן למען נפגעי הנאצים של ידידנו הרברט… מה אתה אומר, הרברט? (ולפני שהרברט מספיק להגיד…) אצלנו בשירות החשאי קיים פתגם די בנלי: כאשר נגיע לגשר – נעבור אותו.

אייב הקולונל צודק בהחלט.

צור טוב, רבותי לא תשמעו ממני… לאירופה… (קם)

הרברט שב.

אל שב, קולונל, שב. יש לנו הפתעה נעימה בשבילך. (צור יושב)

הרברט קודם כל ידיד שלי מניו יורק טיימס… כלומר, גם ידיד של אל סמית, העביר לרשותך חמשת אלפים דולר… שתוציא אותם לפי הבנתך… אבל את הסוד שמרנו…

צור אני מצטער, אבל לא אוכל לקבל את הכסף…

אייב אבל למה לא?

צור מפני שאני לא הכתובת… מה אני אעשה עם הכסף הזה?

אל… עד כמה שאני יודע הבחורים שלך חיים בתנאים לא קלים… קראתי זאת בספר של שמעון ויזנפלד מאוסטריה… צייד הנאצים ויזנפלד… ולא מגיע לאידיאליסטים לחיות כמו קבצנים… זה לא… הוגן ולא צודק… מה זה כסף בסך הכל?

צור ויזנפלד מוינא?

אל אתה מכיר אותו?

צור (בחיוך מסתורי) אם אני מכיר אותו…? רבותי, אתם ממש אונסים אותי… אבל בשם הבחורים האמיצים שלי… (צוחק קלות נוטל הצ’ק) אגב, קבלתי ידיעה נוראה… בחורה אחת שלנו… (קולו נמוך וטרגי…) בדרום אמריקה…

הרברט… זה היה כתוב ב’ניו־יורק טימס' מאתמול… רוצה לראות? אני תיכף אמצא את העתון…

צור לא. באמת לא. אני לא מסוגל לקרוא. קבלתי אינפורמציה פנימית. (מחייך בסלחנות) עוד לפני ה’ניו־יורק טיימס' וזה יותר גרוע מאשר אתם חושבים… אבל אנחנו נדאג לנקמה…

       קלוזים על הזקנים היושבים מכונסים ובדממה. צפירת מכונית מאי־שם.

הרברט (מוסר לצור מעטפה) במעטפה הזאת יש תרומה של שלושתנו… אולי כדי להרגיע את המצפון – שאתם מסתכנים ואנחנו… לנו אתה לא יכול להגיד לא, כי אנחנו בתוך המשפחה (שם את המעטפה בכיסו של צור – הכל קמים) ואני מאחל לך נסיעה מוצלחת….

אל ואל תשכח בענין היאכטה…

אייב והמטוס, גם טייס.

הרברט לפני שתלך, קולונל, הייתי רוצה שתראה מהחלון שלי את ניו־יורק… מראה נהדר…

צור הרברט…. כדאי אולי להזכיר לך שהבחורה שלי… היא עמדה בחלון… וזה היה רובה צלפים… בדרום אמריקה…

אייב הקולונל צודק… אין ספק שעוקבים אחריו…

       הרברט מלוה את צור לפתח. אל ואייב מסתכלים אחריהם עד שהם נעלמים בפתח.

אל חתמת חוזה עם הקולונל?

אייב (מופתע) מה?

אל שאלתי אם חתמת חוזה עם הקולונל… ספרים.. סרטי קולנוע.

אייב בינתיים… לא.

אל אני במקומך הייתי חותם.. אני גם מוכר נשק לכל מי שמוכן לקנות… ביזנס זה ביזנס… סוף כל סוף, אם הקולונל יצליח – ואצלך בסיס הזכויות… זו סנסציה עולמית – אתה לא חושב?

אייב במחשבה שניה… זה רעיון… יש בזה משהו…

אל.. נדמה לי שמישהו הבטיח לאכול כובע אם לא יחתים את הקולונל על חוזה – אבל אינני זוכר מי זה היה…

       ליד הדלת הרברט וצור

צור… אתה חייב לזכור בעל פה את הקוד… זה מסוכן…

הרברט (משנן) להביא את המזודה לאורלי – המטוס לאורלי. קאלפה – פרושו להסיע את היאכטה לקואפה בספרד. זה לא קשה לזכור

צור במקרה חרום יתקשרו אתך.

הרברט מי?

צור גבר או אשה שיאמרו לך בטלפון: שולה.

הרברט שולה?

צור שם אשה. כמו שולמית משיר השירים מהתנך.

הרברט (נבוך) הו… אני מבין…

צור אתה רוצה לחזור על הדברים – לפני שאני זז?

הרברט המזוודה לאורלי – המטוס לאורלי, צרפת. קאלפה – היכטה. שולה – במקרה חרום.

צור (לוחץ ידו של הרברט בשתי ידיו) אתה אדם יקר, הרברט.

הרברט (נרגש) שמור על עצמך.

צור (מושך בכתפיו) איך אפשר…?

       צור יוצא. הרברט מביט אחריו בדאגה – וגעגועים.

       קאט

       הדירה במנהאטן

מארשה במיטה, צור בפיז’מה מדבר בטלפון.

צור… תראה מר ויזנפלד. אהיה אצלך בסוף השבוע בוינה.

ויזנפלד (בטלפון, בפיז’מה)… מצוין, הארכיון שלי והנסיון שלי עומדים לרשותכם (פאוזה) תוכל לתת לי יותר פרטים מר אדריאן?

צור (לוחש בסודיות)… כאשר נפגש פנים אל פנים אספר לך הכל…

ויזנפלד (בפיז’מה בטלפון) אני שמח שהמצפון מתעורר שם באמריקה…

       אשתו של ויזנפלד שישנה עד עכשיו מתרוממת ונכנסת לתמונה.

האשה מי זה?

ויזנפלד מאמריקה, סליחה. זו היתה אשתי… מר אדריאן, האם אתה יכול למסור לי יותר פרטים על עצמך…

צור (בטלפון) יהיה בסדר.

ויזנפלד (כנ"ל) לא שמעתי אותך.

צור (כנ"ל) יהיה בסדר.

ויזנפלד (כנ"ל) זאת אמרת?

צור (כנ"ל זאת אומרת, מר ויזנפלד, שיותר מזה אסור לי לומר לך בטלפון מר ויזנפלד.

ויזנפלד אתה צודק… טוב.. מתי אתה טס לאירופה? בסדר, בסדר, בסדר,שלום. (סוגר ופונה לאשתו) איש מחתרת מובהק… עושה רושם מצוין… אבל אני חושב שבעצם עומדת מאחוריו ממשלת ישראל… דוקא מפני שהוא מנסה להסתיר זאת…

האשה מה שמו?

ויזנפלד… לא קלטתי היטב… אדריאן או… כמובן שזה שם המחתרת שלו…

       קאט

       בדירה במנהאטן

       צור לבוש, שתי מזוודות מוכנות עבורו, מארשה סגרה מזודה.

מארשה אתה בטוח אסור לי ללוות אותך לשדה התעופה, יקירי?

צור אסור לך לסכן את חייך, מארשה, נעמוד בקשר.

מארשה (מחבקת אותו) דארלינג, דארלינג, דארלינג, אני מקנאה בג’יקובס הוא יהיה לצדך – ואני לא.

       קאט

       צור נושא שתי מזוודות ומעיל גשם על זרועו נכנס לטכסי

נהג אילו ידעתי שיש לך מזוודות, אדוני…

צור (ביובש) שדה התעופה…

נהג או־קי, סר.

       הטכסי עובר ברחובות ניו־יורק.

       צור פותח מזוודה והמצלמה מסתכלת מקרוב על שטרות כסף רבים, מכסה המזודה אל מול הנהג.

נהג (מתבדח) אני מקווה שלא תשלוף משם אקדח, אדוני.

צור לא… אני מחפש אספירין נגד כאב ראש.

נהג אני מצטער לשמוע זאת, אדוני… אני נשוי… בלעתי את כל האספירינים שלי כבר בבוקר…

צור שלא נדע מצרות יותר גדולות…

       בשדה התעופה

       צור נכנס לאולם שדה התעופה ונפגש בג’יקובס ומשפחתו הגדולה.

סוזן (אשתו של ג’יקובס אומרת לצור) שתשמור על בעלי, צור.

צור (מחייך) את חוששת מן הנשים בפאריז?

סוזן לא.

צור אני אשים עליו עין. סוף כל סוף לא יהיה לנו זמן לשעשועים. צריך לכתוב ולכתוב ולכתוב…

       ג’יקובס נפרד בנשיקות מכל ילדיו ואשתו, צור לוחץ את ידה של סוזן, פורע ראשי הילדים.

       צילום בגבם של ג’יקובס וצור המצטרפים לזרם הנוסעים בשדה התעופה.

       צור וג’יקובס הולכים אל מטוס ט.וו.אי.

       המטוס ממריא.

       ג’יקובס וצור מעל ניו יורק.

ג’יקובס (בחיוך עצוב) גוד־בי קולומבוס… (פונה לצור) עכשיו אנחנו באויר?.. איזה ספר אנחנו הולכים לכתוב יחד?

צור כמה ספרים… וגם סרטי קולנוע…

ג’יקובס על מה?

צור על נאצים… (ומפנה פניו לחלון)

ג’יקובס (מושך בשרוולו של צור) הי, אמרת: נאצים?

צור (מחייך) זה בדיוק.

ג’יקובס… אני קופץ מהאוירון… מה אני יודע על נאצים?

צור אתה רק תשב ותכתוב… לחומר יש לי צוות מומחים… שמעת על צייד הנאצים ויזנפלד מאוסטריה?

ג’יקובס (עיניו יוצאות מחוריהן) ויזנפלד? מי לא שמע על ויזנפלד…

צור עכשיו אני יכול להסתכל קצת החוצה? (פונה אל דיילת החברה) האם אפשר לשאול משהו?

דיילת פליז… (ושמה, יותר מאוחר מופיע בשם מרי)

צור הם זו ניו־יורק למטה?

דיילת (מחייכת) לא, זו פאריז.

צור אני פשוט לא זוכר אם אני טס מניו יורק לפאריז = או מפאריז לניו־יורק…

דיילת אתה טס כנראה הרבה מאד, אדוני.

צור שמי צור (מושיט ידו) ישראלי…

דיילת (מחייכת, לוחצת ידו, מסתבר שצור מצא חן בעיניה) שמי מרי־אן…

צור אני כותב ספר על שדות תעופה… מטוסים… תוכלי לתת לי קצת אינפורמציה בפאריז?

דיילת (באירוניה) זו חובתי, אדוני.

       כל העת יהיו עיני ג’יקובס המופתע להתפתחות המהירה, חפוזות מצור לדיילת וחוזר חלילה.

צור אם זו רק חובה…

דיילת חובה ועונג… “קומבינישן”

צור בשמונה ליד שער הנצחון?

דיילת נאמר תשע?

צור עשינו עסק.

       הדיילת עוברת במעבר. ג’יקובס – והמצלמה – נוחתים על רגליה היפות.

ג’יקובס יפיפיה… רגלים כאלה לא ראיתי מזמן… איך אתה עושה את זה?

צור כאשר באתי לניו־יורק, בפיפט־ אוניו… ראיתי אחת כמו גריס קלי, נסיכה. אז אמרתי לה: תראי, אני זר כאן בעיר, איך מוצאים את הדרך לאפרטמנט שלך.

ג’יקובס וקבלת סטירת לחי?

צור (מוציא את לשונו ומלחלח שפתיו) לא בדיוק… קבלתי משהו אחר – ואצלה בדירה… נשים אוהבות גברים שאינם מהססים…

ג’יקובס אם כך – אין לי סיכויים….

צור אם אתה המלט – אתה אבוד…

ג’יקובס ואתה חושב שהיא תבוא לשער הנצחון בשעה 9?

צור לא.

       קלוז על סימן השאלה בפניו של ג’יקובס.

צור היא תבוא בדיוק בתשע ורבע – ואני אבוא בתשע ושבע עשרה דקות… האשה חושבת עליך רק ברגעים שהיא מאחרת לפגישה..

ג’יקובס מי אמר?

צור זה כתוב כבר בתנ"ך…

       צילום המטוס הטס.

ג’יקובס נוחר. במושב אחר מרי־אן וצור יושבים – ומחזיקים ידים.

צור… יש לי צלקת מהמלחמה עם הערבים…

מרי איפה נפצעת?

צור… אראה לך… אבל אני צריך לפשוט את הבגדים…

מרי הו!

צור יהיה לזה זמן – בפאריז… ובקשר לטבעת… הורדתי אותה אחרי שאשתי נהרגה..

מרי אני מצטערת לשמוע זאת…

צור אהבתי אותה מאד… היא היתה מזכירתי כאשר פקדתי על גיסות השריון (וזה בלחישה) לא צריך לדבר על זה… שמעת על מבצע סיני – מאה שעות לתעלת סואץ?

מרי (בלחישה) אז אתה גנרל?

צור משהו כזה. (בצניעות)… שלושה חודשים היינו נשואים… הערבים הרגו אותה..

מרי במלחמה?

צור במל־ח־מה־

מרי זה נורא לשמוע סיפורים כאלו…

צור ומאז אני טס ממקום למקום. טרנזקציות… תותחים… מטוסים… ראדר… אבל אני סומך עליך – אף מילה…

מרי מצטערת שאני צריכה ללכת… יש לי עבודה… בפאריז תספר לי הכל… הכל… יכולה לשמוע אותך שעות…

צור יהיה לנו כל הלילה, מרי־אן… (זורק לה נשיקת אויר נון־שאלנטית)

ג’יקובס (פוקח רק עין אחת) צור, איזה צור אתה בישראל?

צור צור ראשון…

ג’יקובס הדור הראשון תמיד אגרסיבי… כך היה גם באוסטרליה ואמריקה.. (והוא נופל מייד לתרדמה – ונוחר קלות..)

       מטוס ט.וו.אי. נוחת בשדה התעופה של פאריז, צור וג’יקובס יורדים.

צור (באולם שדה התעופה. ליד חברת תעופה למזרח הרחוק. מוציא שלוש גלויות ומוסר לדילת) תשלחי אותם מיפאן… הבן שלי אוסף בולים. (נותן לה כסף) וזה בשביל הבולים…

דיילת יהיה בסדר, אדוני.

ג’יקובס (כאשר הם פוסעים משם) לא ידעתי שיש לך בן.

צור גם אני לא… רק רגע, ג’יקובס.

       צור ניגש לחברת התעופה הטסה לקובה. מנקודת מבטו של ג’יקובס: צור מוסר גלויות לדילת – ומתקרב לג’יקובס.

ג’יקובס קודם יפאן ועכשיו קובה?

צור זו הלצה פרטית. יש לי חבר מהצנחנים, קצין, אורי – אני משגע אותו… כל פעם הוא מקבל ממני גלויות דאר ממקום אחר בעולם… אבל תוך עשרים שעות אטלפן אליו – והוא… יבוא לפאריז… הוא בצוות המומחים שלי…

ג’יקובס למה הוא מומחה?

       צור עושה סימן של שחיטה…

       קלוז על ג’יקובס הנדהם.

       צור וג’יקובס נוסעים ברחובות המפורסמים של פאריז – והנהג מוסר להם פרטים.

ג’יקובס מתי ניכנס למלון… הראש שלי מסתובב…

צור מפני שהנהג מסתובב כל הזמן במעגל…. חושב שאנחנו “פראירים” (מדבר באידיש)

נהג טכסי צרפתי (באידיש) ואסט מאחט האיד, רב מוישה?

ג’יקובס הוא מכיר אותך?

נהג…. (באנגלית משובשת) בטאח… מכיר אותו… אני גם “פרארי בן פריאר”… המסיה יהודי או ישראלי?

צור אין הבדל…

נהג… (עוצר את המונית באמצע התנועה)… איך זה אין הבדל…? אני יהודי ממרוקו והתנדבתי להלחם… נגמרת המלחמה חזרתי לצרפת… והישראלים נשארו… (לעצמו) אין הבדל הוא אומר “החרא” הזה..

צור (לג’יקובס) הוא באמת היה בישראל. “חרא” זה פשוט “שיט”…

       בינתיים מצפצפים עשרות צופרי מכוניות.

נהג… אל תשימו לב – שיצפצפו. זה כולם תיירים… כל הצרפתים האמיתיים בוואקאנס־חופש עכשיו… ובפאריז נשארו רק התירים נהגי הטכסי והזונות… אם אתם ישראלים… (סוגר את הספידומטר) הנסיעה מכאן – בחינם…

צור מביא אותנו למלון טוב… בינינו… באיזה גדוד היית בישראל?

נהג… גדוד 54. (הנהג נוסע)

צור בשעה 8.30 בערב אתה מתייצב אצלי במלון.

נהג… כן, המפקד. (כמעט מתנגש עם מכונית הנוסעת ממול)

       קלוז על ג’יקובס שאינו תופש מה הולך כאן.

       בחדר במלון בפאריז

       ג’יקובס יחידי בחדר מסדר חפציו.

צור (נכנס) טוב, חדר מול חדר… (נגש לחלון. פותח, מציץ החוצה מקפיץ עצמו על המיטה) אז אנחנו בפאריז…

ג’יקובס תגיד, צורי, נהג הטכסי…

צור ששששש… בשקט… כמובן זה אחד מהבחורים שלי… אבל – אף מילה.

ג’יקובס (מוציא ממזודה מכונת־כתיבה קטנה).. ה“הרמס־בידי” שלי… מתי מתחילים לעבוד?

צור יום יומיים… כמה ישיבות… ואני כולי שלך… הספר אצלי פה.. (מצביע על המצח)

        קאט

        צור נוסע בטכסי של אותו נהג ברחובות פאריז

צור כמה זמן עד שנגיע לשער הנצחון?

נהג… עשר דקות.

צור תגיד, אפשר לסמוך עליך, מרקו?

        הנהג עוצר בבת אחת – וצור נזרק קדימה.

נהג איך אתה יכול להעליב אותי ככה, קולונל?

        קאט

        מרי־אן עומדת ליד שער הנצחון ומסתכלת, חסרת סבלנות בשעון היד שלה.

        צור והנהג עוברים את הככר פעם ועוד פעם – כאשר צור קצת מתכופף ומסתכל בה.

צור עוד סיבוב אחד, מרקו…

מרקו (הנהג) מה אם תברח לך בין הידיים?… היא באמת הולכת..

       המצלמה מזנקת אל מרי־אן הפוסעת משער הנצחון.

צור סיבוב מלא, מרקו.

מרקו אסור כאן, לא אוכל.

צור… חבר שהיה בגדוד חמישים וארבע…

מרקו תפשתי את הפרינציפ… (עושה “יו־טרן” משוגע – ונעצר ליד מרי־אן בחריקת בלמים)

צור כמו שאמרתי לך במלון…

מרקו (בערבית) “עלא־ראסי”.

       צור יוצא. מרי־אן שמחה לקראתו.

מרקו (מוציא ראשו מהמכונית, באנגלית באקצנט צרפתי חריף) “הב א־גוד טיים”, גנרל.

       מרקו נוסע.

צור הוא פשוט ראה תמונות שלי בעתונים, כנראה.

       צור ומרי עוברים במקומות בידור – (לפי בחירת הבמאי) בפאריז.

       מפעם לפעם, בתוך תכנית הבידור הנ"ל, ג’יקובס המסתובב בחדרו במלון, מסתכל בשעונו.

       צור ומרי מתמזמזים במונית הנוסעת ברחובות פאריז בלילה.

       צור ומרי יוצאים ממונית ועולים לחדרה של מרי במלון.

       צור ומרי מתעלסים במיטה.

       ג’יקובס ישן בבגדיו.

       הטלפון מצלצל בחדרו של ג’יקובס.

ג’יקובס (חצי ישן, נוטל שפופרת)… מוישה… לאן נעלמת? כבר התחלתי לדאוג, בחיי… כמעט רציתי לצלצל למשטרה לחפש אחריך…

צור (בטלפון, במיטה. לצדו מרי־אן ערומה)… אני אוסף חומר…

ג’יקובס (בטלפון) חומר? עכשיו שלוש בלילה… איזה חומר אתה אוסף, לכל הרוחות, בשלוש בלילה?

צור (שם אצבעו על פיו לאות שתיקה למרי־אן הרוצה להתעטש)… שמעת פעם על פרופסור הנס הוכצייט?

ג’יקובס (בטלפון, מגרד ראשו) הוכציט? לא. למה?

צור נפגש מחר – ותשמע. חומר מעניין, לילה טוב, ג’יקובס.

ג’יקובס (מסתכל בתמהון בטלפון) לילה טוב “יוסן – אוף – אנן”… אין תשובה.. סגר הקסטרד… (מסתכל על סביבותיו, מסתכל על עצמו בראי, מוציא לשון ובודק אותה…) לילה ראשון בפאריז… פרופסור הוכציט “יו – סאן – אופ א־ביטש…”

מרי (מלטפת את צור)…. מי זה פרופסור הוכצייט?

צור אם הייתי אומר לך שהיתה זו הזמנה לשלוש מאות מרגמות, היית מאמינה?

מרי מרגמות?

צור כן.

מרי איך זה? שמעתי רק הוכצייט.

צור זו לשון סתרים של ספקי נשק… הוכצייט זה בדיוק שלוש מאות…

מרי ג’נרל, אתה עצום.

צור כאשר נפגש שוב – אני בשבילך רק סתם גרשון… לא הכרת גנרל, לא שמעת על גנרל, אך מילה.

מרי אני יודעת לשמור סוד. הייתי בצופים. (סמן צופי)… גרשון…

צור (מצדיע במיטה) אני לא אשם שנהג הטכסי זיהה אותי מהתמונות.

מרי (מחבקת את צור) אתה גדול, גם הקטן שלך… חה, חה, חה אף פעם לא ביליתי עם אחד שיש לו קצוץ…

צור ברית מילה… זה בעברית…

מרי אבל השאירו מספיק לגבר ורבע… (שורקת בהתפעלות)

       צור ומרי מתעלסים.

       ג’יקובס ישן בבגדיו.

       צור נכנס לחדרו של ג’יקובס ומזוודה קטנה בידו.

צור (יושב ליד ג’יקובס) ג’יקובס… ג’יקובס…

ג’יקובס הילדים בוכים? (עיניו עצומות)

צור זה אני… אתה לא בבית בניו־יורק… אנחנו בפאריז…

ג’יקובס (יושב על המיטה. בלתי מגולח) מה אתה עוזב אותי ככה… וכאשר…

צור איך ידעת שאני טס עכשיו לוינא?

ג’יקובס רגע. רגע. רגע. אתה משגע אותי לגמרי… רק רגע.. (שם ראשו מתחת לברז הכיור, מנער את המיים מעליו ונגש לצור) לאן אתה טס?

צור וינא?

ג’יקובס בשביל מה אתה צריך את וינא?

צור לאכול אפל־שטרודל… אני חוזר מחר. אתה רוצה קצת כסף…?

ג’יקובס מחרבן על הכסף… מתי מתחילים לכתוב?

צור תצא, תסתכל קצת על פאריז. אני טס לאסוף חומר.

ג’יקובס פרופסור הנס הוכצייט גר בוינא?

צור פחות או יותר…

ג’יקובס איזו מן תשובה זאת?

צור ליד וינא, זה פחות או יותר וינא…

ג’יקובס (יושב ליד מכונת הכתיבה שלו ומתקתק)… “בערב הראשון שלי בפאריז ביליתי נהדר, שכבתי כל הלילה במיטה…”

צור (מתקתק את ההמשך באצבע אחת) “במיטה לבד – וזה פשע נגד האנושות… העקר בפאריז…”

ג’יקובס (מתקתק) “מפני שמוישה הוא…” (מפזם מתוך אמריקאי בפאריז) אם תעלם לי שוב אני נכנס לבובל ויוצא ממנו רק בשנה הבאה… בכריסמס…

צור בכריסמס? זה הרעיון הטוב הראשון המתאים לאמריקאי יהודי בפאריז, להתראות.

ג’יקובס מצאת כבר איזה נאצים? (ביבבה)

צור זה בדיוק מה שאני מחפש: נאצים.

ג’יקובס “יו־אר הכיל נאבּ” (מראה באצבעו על ראשו)

צור בישראל אומרים טרללה… (צור יוצא תוך צחוק קליל וסוגר את הדלת אחריו)

ג’יקובס (מסתכל מבעד לחלון, ורואה שלוש זונות ליד פנס הרחוב למטה. הענין מוצא חן בעיניו והוא ממהר להתגלח במכונה חשמלית ממלמל לעצמו תוך הגילוח) שבע שנים נשוי במנזר…. ג’יקובס אתה הולך לדפוק בשביל שבע השנים הרזות… (צוהל כמו סוס) יסלח לי אלוהים…

       מטוס טס.

       דיילת מכריזה על חניה בשדה התעופה בוינה.

       צור נוסע במונית במקומות המפורסמים של וינא.

נהג (עוצר) זהו הבית, אדוני.

       צור (משלם לנהג ויוצא).

נהג (באנגלית עילגת) שיהי לך הרבה זמן “טוף מעוט” (טוב מאוד) בבילוי נהדרת אצלנו בוינא…

צור (שם ידו על תיתורת כובעו ואומר בגרמנית שוטפת) תודה רבה על קבלת האורחים הנחמדה שלך…

נהג הו, אדוני מדבר גרמנית?

צור תשע שפות… (שם אצבעותיו – עשר חסר אחת…)

נהג אדוני פרופסור?

צור אתה מתכוון לפרופסור הוכצייט?

נהג (מבולבל, בגרמנית) כמובן, יה, יה, יה. כמובן. האם כבודו פרופסור הוכצייט?

צור פחות או יותר… (הולך משם ונכנס לבית)

נהג (לעצמו) “בונר וטר” (רעמים וברקים)… הוכצייט? פרופסור הוכצייט? (מושך בכתפיו) (הוא נוסע ומנסה לזכור) הוכצייט הוא אמר…

צור (יושב בחדר ארכיב מול ויזנפלד)… אתה יכול לצלצל על חשבוני מייד לניו־יורק מר ויזנפלד… למר הרברט קליין ידוע הכל עלי…

ויזנפלד אם קליין יאשר – כל הדלתות פתוחות לפניך… (בחשד) אתה בטוח שאתה רוצה שאבדוק אצל קליין?

צור לא רק שאני רוצה – אני דורש זאת. מייד אתן לך את המספר…

ויזנפלד אין צורך. (קורא לחדר הסמוך) גרטרוד…

גרטרוד (נכנסת. היא צעירה בלונדינית משגעת) קשרי אותי עם הרברט בניו־יורק…

צור דחוף…

       קלוזים על מבטי גרטרוד וויזנפלד לשמע הערה זו.

צור ועל חשבוני.

גרטרוד מייד, מר ויזנפלד…

ויזנפלד אני מוכרח לצאת מכאן תוך חצי שעה… (מסתכל בשעונו)

צור אולי המזכירה שלך יכולה להתקשר אלי ל“הילטון”… שום דבר לא בוער…

גרטרוד אני יכולה לטלפן? (בינתיים בדקה את צור…)

ויזנפלד כן, גרטרוד.

       גרטרוד יצאה וסגרה הדלת מאחוריה.

ויזנפלד אני מאמין לך מר…

צור אדריאן…

ויזנפלד (צוחק) שמך אדריאן כמו ששמי הוא כריסטופר קולומבוס… אבל זה בסדר גמור… אם קליין יאשר… אני נותן לך איש קשר יוצא מהכלל…

צור בפאריז?

ויזנפלד בפאריז.

גרטרוד (ליד הטלפון) כן, אני מחכה.

ויזנפלד בזכרונות שלי אכתוב: הופיע אצלי אדריאן, עושה רושם טוב. טוען שבא בשם אידיאליסטית בניו־יורק… אבל אני מאמין למילה שלו… (פאוזה)

       קלוז על צור החושש שאבדה תקוותו אצל ויזנפלד.

ויזנפלד… ואני בטוח שממשלת ישראל עומדת מאחוריו – אבל בגלל הסכסוך הדיפלומטי עם דרום אמריקה… מה אתה אומר מר אדריאן – או יהיה שמך מה שיהיה? הניחוש קולע?

גרטרוד (בטלפון) תודה. (עומדת בפתח) ניו־יורק על הקו, אדון ויזנפלד.

הרברט ויזנפלד יקירי, מה שלומך? מדבר הרברט קליין…

ויזנפלד (בטלפון) הרב… נמצא אצלי…

צור (בארשת נוקשה) תאמר לו מלה אחת: ג’וש.

ויזנפלד נמצא אצלי ג’וש. אתה מכיר אותו, הרברט? (פניו של ויזנפלד מתבהרים תוך שהוא מאזין לשיחה וסוקר את צור בארשת טובה יותר ויותר) כן. כן. כן. אני מבין. אני מבין. תודה, הרב. מה שלום המשפחה? כן, אני שמח לשמוע. טוב, אתקשר אתך כרגיל, בסוף החודש. שלום. (סוגר) מה עשית לזקן, ג’וש?

צור מה עשיתי לזקן?

ויזנפלד הוא היה מוכן לאמץ אותך לבן.

       צור לא מניד עפעף.

ויזנפלד להרברט יש רק בנות (פאוזה) אגב… היתה לו פליטת פה… הוא קרא לך קולונל…

צור טעות. אינני קולונל, ומעולם לא הייתי קולונל.

ויזנפלד לא מאמין להכחשה. במקצוע שלנו מוטב לא לשאול שאלות, אדוני הקולונל.

צור שואלים הרבה שאלות – מקבלים יותר מדי תשובות…

ויזנפלד (מסתכל במחברת, מעתיק משהו, מוסר לצור) האיש הטוב ביותר באירופה… אם הוא יהיה מוכן, כמובן. אנדרי רושה. עתונאי מפורסם. לוחם מחתרת. דגרל עינה אותו בכלא…

צור יהודי?

ויזנפלד לא. בן־אדם נפלא… כתבתי פה את שמו וכתובתו בפאריז… (לוחץ ידו של צור) בהצלחה, בחור. אני מזמין אותך אלי אחרי ההצלחה… אני שונא דיבורים – ואוהב מעשים….

צור תודה.

       צור פוסע במקומות מפורסמים בוינא.

       צור נכנס להילטון.

       אחד מאנשי המלון נגש אליו ומצביע על גרטרוד היושבת בלובי. צור נותן לאיש “טיפ” ופוסע לקראת גרטרוד.

גרטרוד (נבוכה במקצת) חשבתי שאתה לבד בעיר זרה… צלצלתי למלון… אמרו שעוד לא חזרת… ואני גמרתי לעבוד… אני מקוה שזו לא חוצפה מצדי?

       קלוז על עיניו של צור החושד שויזנפלד שלח אותה לעקוב אחריו.

גרטרוד אני יודעת הכל… אני עובדת עם ויזנטאל כבר שנתיים… והוא בוטח בי.

צור מוזר…

גרטרוד מה מוזר, מר…

צור את יכולה לקרוא לי אדריאן…

גרטרוד (ממלמלת) אדריאן…

צור את דומה לאחותי הקטנה….

גרטרוד (מחייכת וזוהרת) באמת? (פאוזה) אבל אני לא יהודיה… רק חצי־חצי…

צור… גם אני…

       גרטרוד (פוערת פה).

צור (סוגר את הפה בעדינות) שינים כל כך יפות אסור להראות לכולם…

גרטרוד תודה. (פאוזה) אולי אתה רוצה שאראה לך את העיר?

צור הנשמה שלך מענינת יותר… גרטרוד.

       קאט

       בחדרו של צור במלון

       צור משפשף גופו במגבת. חצי עירום ממתניו ומעלה. גרטרוד “בולעת” אותו בעיניה. הוא שזוף ונאה.

צור זה הרגל מבית הסוהר… לשמור על הנשמה צריך לשמור על הגוף… ישבתי שנתים בכלא אצל הסורים… חיות – לא בני אדם… אבל אף מילה לויזנפלד.

גרטרוד הבטחתי לך – לא? (פאוזה) אתה באמת קולונל?

צור לא אני לא קולונל… (הוא אומר זאת כך שהיא מסיקה שהוא בהחלט – לפחות – קולונל) סתם ישראלי… ישראלי שנכנס לו ג’וק לראש…

גרטרוד הנאצים?

צור (נגש אליה מרים אותה בעדינות) גרטרוד… ויזנפלד לא לימד אותך לא לשאול שאלות? יש לך עינים נפלאות…

       קלוז על גרטרוד המתמסמסת.

צור אנחנו… הגורל שלנו… אצלך אמך יהודיה ואביך גוי… ואצלי אבי היה יהודי ואמי גויה… כך שלפי ההלכה – אני גוי ואת יהודיה…. איזה עולם. (משפשף גבו במגבת) איזה עולם מטורף… יוצא שאנחנו כמו תאומים…

גרטרוד (זה יוצא מגרונה פתאום) אתה נשוי, אדריאן?

צור (נגש אליה מלטף לחייה באבהות – והיא שפתיה נפשקות לנשיקה שלא באה…) מתי היה לי זמן לחשוב על אהבה אמיתית? מלחמות – ופעולות אחרות… ושוב פעולות ומלחמות… ובית הכלא הסורי… והעינויים… אני לא יודע איך לא שברו אותי!!!

גרטרוד הו, אדריאן (מחבקת אותו בהתפרצות ספונטנית) אדריאן.

       קלוז על עיניו הממזריות והצוחקות של צור מעבר לכתפה. הוא מחזיק את המגבת – ולא טורח לחבק את גרטרוד.

גרטרוד חבק אותי.

צור גרטרוד… לפני כמה ימים הייתי בדרום אמריקה… מחר אני טס לפאריז… בעוד שבוע יכולים לרצוח אותי… מוטב – לא!!!

גרטרוד חבק אותי, חבק אותי, חבק אותי.

צור אסור לתת ללב שלנו חופש…

גרטרוד לא איכפת לי… תמיד רציתי לפגוש אחד הגיבורים האמיתיים… חבק אותי… אני מבקשת!!

       קאט

       גרטרוד וצור במיטה.

צור למה לא אמרת לי שאתה בתולה?

גרטרוד… אילו ספרתי לך לא היית מוכן – נכון?

       קלוז על עיניו הצוחקות של צור. הוא הופך אליה את גבו – שלא תראה את פניו.

צור נכון, גרטרוד. יש גם קצת מצפון בעולם…

       קאט

       צור טס לפאריז. מנמנם במטוס וחיוך מתוק שרוי על פניו.

ברמקול המטוס טיסה מספר 717 וינא פאריז. אנחנו נוחתים בעוד חמש דקות. נא להדק את החגורות, וכו'

       החדר של ג’יקובס במלון

       ג’יקובס במיטה עם שתי נשים.

ג’יקובס… כאשר באתי בפעם הראשונה מצ’יקגו לניו־יורק ראיתי אשה יפה ברחוב, אז אמרתי לה: גברתי, אני זר בעיר הזאת, אולי תוכלי להגיד לי מה הדרך לדירה שלך.

זונה 1 חה, חה, חה, (בצרפתית) יוצא מן הכלל..

זונה 2… נקבה זה תמיד נקבה

צור (שנכנס בסערה לחדר – ורואה את ג’יקובס עם שתי הנקבות.. מסתכל וצוחק) ג’יקובס אתה מתקדם…

ג’יקובס נא להכיר (על הנקבות) דוקטור הנס פרופסור הוכצייט…

       ג’יקובס יורד עירום לרצפה.

ג’יקובס (מחוה קידה, מרמז לעבר המיטה, כאילו הוא מלצר – בצרפתית עילגת) הצלחות על השולחן, והשבלולים מוכנים – רוצה דפיקה? חה, חה, חה.

זונה 1 משוגעים (בצרפתית)

זונה 2 גבר נוסף – תשלום נוסף (בצרפתית)

צור ויוה לה־פרנס…

       צור ואנדרי רושה בסאלון של אנדרי. אנדרי מעשן מקטרת.

אנדרי אני שמח שויזנפלד זכר אותי… אבל התשובה היא – לא!!

צור ויזנפלד אמר לי שדגרל עינה אותך בכלא.

אנדרי זה היה לפני המבול… אני לא רוצה לזכור.

צור אתה, – כמו כולם – רוצה לשכוח.

אנדרי תראה, מר אדריאן, בסוף השבוע אני בחווה שלי… כל ימות השבוע אני עתונאי כאן בפאריז… יש לי מה שאני רוצה – אז לשם מה להעלות מתים מהקבר?

צור (קם) טוב, מר אנדרי רושה… חשבתי שתוכל לעזור לי… מה אני רוצה בסך הכל? כמה בחורים אמיצים – וזהו זה. לתשפוש את דגרל, ואחר כך את האחרים, בורמן, מנגלה… אבל… (פוסע לדלת) ויזנפלד אמר לי שהיית המוח הטוב היותר במחתרת הצרפתית… (פאוזה) אבל מוח לעתים גם… גם מתיבש… וגם המצפון…

       קלוז על אנדרי המעלה תמרות עשן במקטרתו ובוחן את צור.

אנדרי אולי אתה צודק… שב.

       צור יושב

אנדרי מדוע זה מציק לך כל כך – הנאצים?

צור… הורי היו במחנה ריכוז… נאצי…

אנדרי אני מצטער לשמוע…

צור ועד היום אבא בכסא גלגלים… אושויץ. אבא באושויץ, אמא בדכאו. הכבשנים… העשן העולה לשמים… הרכבות הנוסעות יום ולילה ומביאות בני־אדם.. כמו כבשים לשחיטה… ועכשיו כולם שכחו… גם אתה.

       קאט

       צור הולך ברחובות פאריז, ליש שער הנצחון, ומחפש כתובת לפי פתק שבידו.

       קאט

       בבאר במלון בפאריז יושבות שתי דיילות. האחת היא מרי־אן והשניה אוסנת, דיילת אל־על.

מרי… אני פשוט דואגת.

אוסנת את בטוח שהוא היה גנרל ישראלי?

מרי הוא לא רצה לדבר על זה.

אוסנת (רושמת) את אומרת שהוא היה אתך בטיסה 717 מניו־יורק לפאריז, ט. וו. אי.?

מרי כן. אני חוששת שאירע אסון… אולי חטפו אותו? היה צריך עוד אתמול לבוא אלי למלון.. שום ידיעה… ישבתי ליד הטלפון… כולי עצבים… כל צלצול חשבתי שזהו הוא – אבל היו הטייסים הנשואים שמחפשים בילוי…

אוסנת מאוהבת?

מרי חושבת כך…

       קאט

       צור מסתכל על בית ומסתבר שזהו הבית שחיפש. הוא נכנס לחדר המדרגות.

       אוסנת ומרי מול איש בטחון ישראלי בקונסוליה בפאריז, בשם אמציה.

אמציה… את בטוחה שהוא העביר נשק לישראל?

מרי אני יודעת בבטחון על שלוש מאות מרגמות, לפחות

אמציה שלוש מאות מרגמות?

מרי כן. ואיש הקשר שלו היה פרופסור אחד בשם… רגע… אני מנסה לזכור…

אמציה ידין?

מרי לא, שם גרמני.

אמציה נוימן?

מרי לא. לא. (מתאמצת) משהו עם הוק… אולי הוכשטג… אני חושבת שזה היה הוכצייט… הוא לא רצה בשום אופן לגלות לי… אבל יש לי אינסטינקט נשי..

אמציה את אומרת שלא היה רמזים?

מרי לא.

אמציה אז איך זה שידעת שהוא גנרל.

מרי במקרה. הוא לא אמר אף מלה. אבל נהג טכסי זיהה אותו מהתמונות שלו בעתונים…

אמציה ושמו גנרל גרשון?

מרי כן.

אמציה משונה… רק רגע (נכנס לחדר הסמוך)

       בחדר הסמוך

איש בטחון (לא אמציה) אילו היה איש כזה בפאריז הוא היה חייב להתקשר אתי… כל העסק מסריח… יתכן שהבחור רצה לעשות רושם – על הדיילת… או שאולי… אמרת הוכצייט?

אמציה כן.

איש בטחון… אני חושב שאני יודע מי זה… לסרוק את כל פאריז… לעקוב אחרי הגרשון הזה… יכול להיות, אמציה, שבמקרה, דרך חדר המיטות של ט. וו. אי. עלינו על פרשה חשובה מאד…

אמציה מה אתה מתכוון לעשות?

איש בטחון קודם כל לדווח לתל־אביב.

אמציה מי זה הוכצייט?

איש בטחון בקונסוליה המערב גרמנית… סוכן כפול… גם של הרוסים…

אמציה (בהתרגשות) מה אתה אומר?

איש בטחון קח את הדיילת… תסרקו כל תחנת טכסי… הגרשון הזה על הכוונת שלנו עשרים וארבע שעות ביום…

       מרי־אן ואמציה – הנוהג במכונית נוסעים ונעצרים ליד תחנת מוניות. מרי סוקרת את הנהגים. מנענעת בראשה לשלילה. אמציה ממשיך לנסוע.

       סביב לשולחן ארוך יושבים כמה פרצופים נוקשים. אנדרי וצור עומדים מולם.

אנדרי (כשהוא מצביע על הנוכחים וכל אחד מהם מניע בראשו כאשר אנדרי מצביע עליו) סומקה, ציטרואן, שברולט, פז’ו, מרצדס, (פונה לצור) שב, קולונל.

       צור יושב.

       קלוזים על הפרצופים החתומים ממולו של צור.

אנדרי (מתהלך בחדר) אלו הם טובי האנשים שלי בצרפת… אתה לא שואל שאלות – הם לא שואלים שאלות… יושבים כאן יהודים וצרפתים… קומוניסטים ואנשי דה־גול… דבר אחד מאחד את כולנו… הרצון לנקום בנאצים. קבלתי אינפורמציה מדויקת. אתה צודק, קולונל, ליאון דגרל גר במבצר קונסטנטינו… ספרד.

       קלוז על פניו של צור. הוא שבע רצון.

אנדרי שני אנשים שלי ירדו לספרד. אנחנו נכנסים לתקופה קצרה של אימונים, להתרענן… קצת מטווחים, קצת ג’ודו, קארטה… זה לא יזיק… ואחר־כך, – ברצות האל – נעלה על דגרל, נחטוף אותו ונסגיר אותו לממשלת בלגיה – לתליה.

       קלוזים – בדממה, – על פני כל הנוכחים.

אנדרי כפי שהבטחתי לכם… תוך שלושה ימים יגיע לכאן אדם מאלג’יר… לאמן את כולנו.

       צור מאשר בניד ראש. (הוא שומע זאת בפעם הראשונה)

אנדרי (מוציא מפה מצוינת ועליה סימונים) כאן עקב אכילס של דגרל… הכביש הזה היוצא מקונסטנטינה ומוליך לסיבליה… בדרך כלל הוא מוקף שומרי ראש… אבל כמה פעמים בשבוע… על הכביש הזה… הוא רוכב על אופנים במשך רבע שעה… וזהו הזמן לחטוף אותו. יש שאלות? סימקה, רצית לשאול משהו?

סימקה למה לחטוף אותו – כאשר אפשר לשחוט אותו במקום?

ציטראן סימקה צודק.

שברולט ואז לא יהיה צורך בהסתבכות נוספת…

סימקה אני מוכן יחידי… בתת־מקלע וברימון יד…

פז’ו…אנחנו לא רוצחים.

מרצדס יש חוקים בעולם…

סימקה… חוקים של בני־אדם בשביל נאצי כמו דגרל?

מרצדס… אני לפחות התנדבתי כדי לחטוף את דגרל – ולא לרצוח את דגרל.

סימקה מה דעתו של הקולונל?

אנדרי הקולונל, בשלב זה רק מקשיב.

       צור מניע ראשו לחיוב.

       אמציה ומרי־אן עוצרים ליד תחנת טכסי.

מרי אני חושבת שזה הנהג ההוא שם.. אני לא בטוחה…

אמציה חכי כאן (יוצא מהמכונית ונגש לנהג הטכסי)

נהג לאן?

אמציה אני מחפש נהג… יש לי פה פרס כספי קטן…

נהג פרס כספי?

אמציה הוא נסע עם גנרל ישראלי…

נהג גנרל ישראלי?

אמציה כן. השבוע, ליד שער הנצחון, בערב.

נהג זה אני… כמה כסף הפרס הזה?

אמציה איך הוא נראה, הגנרל?

נהג ככה… איך להגידל לך… גבוה… כמה כסף הפרס שלכם?

אמציה הלאה.

נהג עיניים… עינים חומות…

אמציה הלאה.

נהג והרבה מדליות…

אמציה הוא היה במדים?

נהג כמובן, גנרל במדים. אילו לא היה במדים איך הייתי יודע שהוא גנרל? כאשר שרתתי באלג’יריה… תראה במקלחת אי אפשר להבדיל…

אמציה תודה רבה – אבל אתה נסעת עם גנרל אחר – לא הגנרל שלי… (מתרחק)

נהג (בזרם קללות עסיסיות בצרפתית) זונה בן זונה. חלאת המין האנושי, רמאי. פשיסט, שקרן, טינופת. (יוצא מן הטכסי ורץ אחרי אמציה)

       אמציה נכנס במהירות למכוניתו – ומזנק לבריחה.

נהג (ממשיך לקלל) טינופת, חזיר, אנטי־צרפתי… אידיוט, חולה מין… וכו'.

       קאט

       בדירתו של אנדרי

אנדרי (ממולו יושב צעיר סימפטי)… אתה מוצא דרך לעבוד אצל ליאון דגרל… אני יודע שהוא מחפש גנן וחשמלאי… הנה הפספורט המזויף שלך, פול. (מוסר לו) במעטפה יש גם כסף… לכל מקרה… קשר כפי שכבר קבענו… בהצלחה.

       אנדרי ופול קמים.

אנדרי (לוחץ ידו של פול) בהצלחה, פול.

פול… אני שמח לעבוד אתך, אנדרי… בעיני הצעירים… הדור שלי, אתה אגדה, אנדרי…

אנדרי.. די. די. די. לא צריך להגזים.

צור כן? מה אתה רוצה?

האיש לא נעים לדבר על זה בפרוזדור… (מראה לצור תעודה) שרותי הבטחון הצרפתיים… רוצה לשוחח אתך.

צור בבקשה, הכנס.

       בתוך החדר.

האיש… אפשר לראות את תעודותיך?

צור בבקשה (מוציא פספורט ומראה לו)

האיש (מסתכל בתעודות ומחזיר לצור) עד עכשיו זה בסדר גמור…

צור אפשר לדעת מה אתה רוצה בדיוק?

האיש המזוודות.

צור (מוציא מזודות, פותח אותן). אתה יכול לחפש.

האיש (מחפש, מחטט, מסתכל בצור אגב חיפוש…) אתה מכיר נהג בפאריז בשם מרקו?

צור מרקו? מרקו? מרקו? לא זוכר.

האיש (מראה לו צילום שצור ומרקו עומדים לפני פתח המלון) לא זוכר?

צור הו, לא ידעתי ששמו מרקו… סתם נהג טכסי שנסעתי אתו פעם.

האיש פעמיים!! אסרנו אותו.

צור (שהוקל לו) מה הוא עשה?

האיש חשיש.

צור (פורץ בצחוק) חשיש? אז באת לחפש אצלי חשיש? חה, חה, חה, חשיש – רק זה היה חסר לי… חה, חה, חה.

האיש מצטער על ההפרעה, אדוני. (נגש לדלת) תבלה בנעימים בצרפת, אדוני.

צור תודה רבה.

 

ג’יקובס (מפנה פניו אל צור הנכנס) מישהו מחכה לך…

       המצלמה מזנקת אל אמציה היושב בכורסא.

       קלוז על פני צור שאיננו מכיר את האיש.

ג’יקובס (בהצטדקות) אמר שהוא חבר שלך מישראל…

צור (לאמציה) אתה אלי?

אמציה אנחנו יכולים לשוחח ביחידות?

צור ברצון, אני גר בחדר ממול…

       צור פותח הדלת ומחווה לעבר אמציה.

צור אחריך, אדוני.

       בחדרו של צור

צור… תראה, כל אחד יכול להגיד שהוא איש בטחון…

אמציה כדי לברר כמה דברים – אתה מוכן להלוות אלי לקונסוליה הישראלית?

צור לא.

אמציה ולענות לי על כמה שאלות?

צור תלוי איזה.

אמציה למשל, מה אתה עושה בדיוק בפאריז?

צור מבלה. (פאוזה) עוד שאלות?

אמציה היית בצבא הישראלי, אני משער.

צור כמו כולם.

אמציה איזה דרגה?

צור זה סוד צבאי.

אמציה אבל מעולם לא היית אלוף או סגן אלוף?

צור ראיתי פעם אלוף – ממרחק של מאתים מטר… (פאוזה) איך עליתם עלי?

אמציה הצגת את עצמך כגנרל ישראלי?

צור הו עכשיו אני מבין… חביבי – חביבי… בסך הכל מרי־אן… ט.וו.אי. חה, חה, חה. איזה נהג טכסי אמר שאני דומה לגנרל… תראה… בחורה… גבר מוצא חן בעיניה… חבל על הזמן שלך…

אמציה יש לך קשר עם הוכצייט מהקונסוליה הגרמנית?

צור (שכח) הוכצייט? לא זוכר שום הוכצייט…

אמציה ושלוש מאות מרגמות, אתה זוכר?

צור אתה יודע שאתה מתחיל להרגיז אותי… שכבתי עם בחורה… התלוצצתי קצת.. אין לך דברים יותר חשובים לעסוק בהם?

       קאט

       צור מתכוון לצאת את המלון. מנהל המלון ממהר אחריו.

מנהל אדוני… תסלח לי, אבל… תראה… זה לא נעים לי… אין לי שום טענות אליך… אבל כל הזמן, בימים האחרונים… תסתכל החוצה… (מנהל מוביל את צור לדלת)

       מנקודת מבטם של המנהל וצור: אדם עושה עצמו מנמנם במכונית.        אדם נשען לעץ וכביכול מסתכל לשמים. המנהל מציץ החוצה, לקיר נשענת זונה.

מנהל הלו, פרנסואה…

פרנסואה… הלו,… איש שמן..

מנהל (לצור) זו עובדת בשביל הצרפתים… במכונית זה רוסי וליד העץ גרמני – או להיפך… מצטער… אתה דג שמן, כנראה… וכולם עוקבים אחריך…

       מנקודת מבטו של צור: האיש במכונית – האיש ליד העץ – ופרנסואה הזונה.

פרנסואה רוצה גוד טיים, מון־שרי?

צור (למנהל) זה יהיה חוקי אם אקח אותה למעלה?

מנהל (בלחישה) מה זאת אומרת חוקי? הזונה הזאת עובדת בשביל החוק… בטוח שאתה רוצה?

צור כן. שתעלה אלי למעלה. (בלחישה)

מנהל יהיה בסדר, אחרי שתדבר איתה… אולי תוכל להישאר…

       קאט

       בחדרו של צור

צור (לג’יקובס)… אני רוצה שתשמע את השיחה… היא תיכף תיכנס… יהיה לך במה להתחיל את הספר…

       פרנסואה מקישה על דלתו של צור.

צור יבוא.

       פרנסואה נכנסת, סוגרת הדלת.

פרנסואה אורגיה עם שנים? (מתחילה להתפשט)

צור רגע, רגע, רגע, השם שלך פרנסואה?

פרנסואה כן.

צור ואת עובדת בשביל מי?

פרנסואה (לג’יקובס) מה הוא שואל?

ג’יקובס היא שואלת, מה אתה שואל.

צור אני רוצה לדעת בשביל מי את עובדת?

פרנסואה בשביל כל מי שמשלם. אני יכולה כבר להתפשט? חבל על הזמן…

צור אני אשלם לך בשביל כל רגע (מסתכל בשעונו) דולר אחד… (מושיב אותה) את עובדת בשביל המשטרה החשאית הצרפתית?

פרנסואה כן. כל זונה מכובדת בפאריז עובדת בשבילם – אחרת תהיה בצרות. מה שרואים – צריך למהר ולספר לסמל גישוניה… אונרי גישוניה…

צור ואמרו לך לעקוב אחרי? (פרנסואה שותקת) כמה כסף את רוצה? (שם דולרים על המיטה) כאשר צור מגיע לחמישים דולר פותחת פרנסואה את פיה)

פרנסואה זה מספיק.

צור אמרו לך לעקוב אחרי?

פרנסואה קודם תתן לי את הכסף.

צור או־קי… (מוסר לה את הדולרים) הכסף בידיך… מה אמרו לך?

פרנסואה לעקוב אחריך.

צור מי?

פרנסואה סמל אנרי גישוניה.

צור מדוע?

פרנסואה (מושכת בכתפיה) לא יודעת, אמרו לי להסתכל מתי אתה בא ועם מי…

ג’יקובס ואם בא קליינט ורוצה אותך?

פרנסואה… אני הולכת אתו…

ג’יקובס ריגול צרפתי טיפוסי…

פרנסואה יש עוד שאלות?

צור לא. את יכולה ללכת.

       פרנסואה הולכת לדלת. חוזרת לאמצע החדר.

פרנסואה לא נעים לי… זה לא הוגן… בעד חמישים דולר – אם אתם רוצים, “קוויקי” זה אפשרי… אתם רוצים ביחד – או כל אחד אחד?

       קלוזים על פניהם המתלבטים של צור וג’יקובס.

       קאט

       צור יוצא מפתח המלון, מכונית נעצרת ואדם מאחוריו – באיום אקדח – דוחף את צור למכונית.

       המכונית נוסעת. וילונות מורדים.

       צור בין שני ברנשים קשוחים בתוך המכונית.

       המכונית מתרוצצת בפרברי פאריז עד שמגיעה לאיזור תעשיתי.

צור אפשר לדעת מה אתם רוצים ממני?

       קלוזים על הפרצופים הקשוחים.

צור באיזו שפה אתם רוצים שאשאל – אני יודע תשע שפות.

גבר קשיש ששששש…

       צור עושה תנועה חשודה.

       אקדח נתחב בין צלעותיו.

צור בסדר. אל תלחץ לי רק על ההדק… לאן אתם מובילים אותי?

       המכונית מסתובבת במעגלים.

       המכונית נעצרת לפני מוסך סגור בסביבה עניה מאד.

       הקשוחים מוציאים את צור אל מחוץ למכונית.

קשוח לך ותרד במדרגות… אנדרי מחכה לך.

צור בחיי שהפחדתם אותי…

אנדרי (יושב על ספסל עץ פשוט מול צור. ברקע: המתאמנים) הכל צריך להיות מוכן… אני רוצה את היאכטה בספרד – ואת המטוס בפאריז.

צור יהיה בסדר.

אנדרי מתי?

צור לכל המאוחר – שבוע.

אנדרי אתה בטוח?

צור הבטיחו לי מטוס והבטיחו לי יאכטה, וזה לא ילדים קטנים. שבוע עד עשרה ימים. (פאוזה) היכן אני “בתמונה” בכל התכניות של החטיפה?

אנדרי (פאוזה ארוכה, במרירות) נסדר לך פגישה נוספת עם פרנסואה.

צור מי?

אנדרי פרנסואה.

צור הזונה?

אנדרי הממממ..

צור (בכעס) מה זה צריך להיות, אנדרי?

אנדרי (בתקיפות, אך יותר בעצב מאשר בכעס)… תראה מר משה צור…

צור מה פתאום משה צור?

אנדרי אתה זוכר את איש השרות החשאי הצרפתי שבקר אצלך במלון? ובכן, זה האיש שלי.. אני לא קופץ למים לפני שאני בודק אם אין שם תנינים – או שרצים אחרים ואני יודע שאתה אינך קולונל ואינך אדריאן ואינך גנרל גרשון… אתה “בלופר” קטן מתל־אביב… זה מה שאתה…

       קלוז על צור. הוא נדהם ומדוכא.

אנדרי… אבל אתה גאון… ובעצם לא איכפת לי מי אתה… העיקר שהצלחת לעורר אותי משינה שארכה 20 שנה… אמרת לי שהמוח שלי התיבש… (מחייך) גם המצפון… ואתה צדקת… אתה תדאג שיהיו כאן היאכטה והמטוס – ולך לבלות בפאריז… פריז עיר יפה מאד…

       צור קם.

צור מה יהיה עם דגרל?

אנדרי נחטוף אותו… אבל אתה… אני אעמוד אתך בקשר, זה הכל. (פאוזה. אנדרי מסתכל בצור ממושכות)… אל תצטער, צור… הבאת תועלת… ולא חשוב לי מה הכוונות שלך… הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות… גם לא איכפת לי שתקבל פרס ממשלת בלגיה… העיקר שגרמת לכך כי ששה אנשים, יהודים, צרפתים בלגיים… יורדים לספרד… להביא את המפלצת אל המקום שמגיע לה – חבל התליה.

צור ויזנפלד יודע את כל האמת?

אנדרי מה זה חשוב?

צור אנדרי, לי זה חשוב מאד.

אנדרי ויזנפלד לא יודע. קליין לא יודע. (מושך בכתפיו) לא איכפת לי כולם… חשוב רק דגרל…

צור ומה עם מרטין בורמן ודוקטור מנגלה?

אנדרי נגיע לגשר – נעבור אותו. (פאוזה) אל תהיה עצוב, צור… אתה בחור נחמד..

צור (נבוך) אתה באמת חושב כך?

אנדרי כן. גם מרי־אן…

צור מרי־אן? נפגשת איתה?

אנדרי תראה… אני לא מסכן את חיי וחיי הבחורים סתם כך. צריך לדעת היכן מטמינים לך מלכודת… אז דאגתי לבדוק כל פרט על חייך… אגב, אני שמח שהוריך חיים בישראל, בריאים ושלמים. יש לי איש בשרות הבטחון הצרפתי והוא קבל מהקונסוליה הישראלית צלום שלך ושל מרקו הנהג… לזונות, נהגי טכסי, קברנים ושרותי בטחון יש קשרים הדוקים…

צור (מניד ראשו) אני מבין…

אנדרי לגבי מרי־אן אתה ממשיך להיות גנרל גרשון… (צוחק) היא מאוהבת בך…

צור לא ספרת לה?

אנדרי לשם מה? אתה יכול לספר לה שאתה נפוליון או ג’ינגיס־חאן… מה איכפת לי… נשים זה לא ענין רציני… לפחות לא בפאריז… (פאוזה. ועכשיו נוקשה) זה לא חטיפה של נאצי… לא מענין לספר עליך את האמת מפני שזה עלול להזיק לתדמית של נוקמים בנאצים… (מחייך) לאנשי מצפון…

צור (בהליכה לדלת) אז מה אני עושה עכשיו?

אנדרי יש לי הרבה כסף – תבזבז אותו. תבזבז על נשים ועל שמפניה… תעשה חיים… אני לא אעמוד בדרכך. בעצם, אני מחבב אותך, צור. אתה כל מה שאני הייתי רוצה להיות: פרפר שעף מפרח לפרח… אבל אני, לצערי, הגון מדי… ויש לי יותר מדי פרינציפים… ככה זה בחיים… (פאוזה) רגע אחד. צור, עשה לי טובה… (מרים שלט) תלה את השלט על מסמר בחוץ…

צור אני יכול, לפחות להציע עזרה בכסף?

אנדרי בינתיים הכל בסדר… נודיע לך. (מוסר השלט לצור)

צור (בטלפון) הרב, כמו שאמרתי: קאלפה, אורלי.

הרב (בטלפון) כן, קולונל. הכל יהיה בסדר, קולונל. מה נשמע בענינים שלנו?

צור (בטלפון) הכל בסדר, יוצא מן הכלל. המניות עולות בבורסה…

הרב (המצלמה לוקחת יותר שטח ורואים את אייב ואל בחדרו של הרב)… שני הידידים שלנו רוצים לומר לך מילה.

צור (בטלפון) ברצון.

אייב (מה נשמע, ג’וש?

צור (בלחישה) יוצא מן הכלל – מתחיל לכתוב את הספר…

אייב בהצלחה, ג’וש.

אל (נוטל את הטלפון) מה שלומך " החור־זקן"? זה אל מדבר…

צור (בטלפון) הי, אל, מה שלומך בחור צעיר ותוסס?

אל (לחבריו הזקנים) הוא קרא לי בחור צעיר ותוסס… (פאוזה) היאכטה והמטוס יוצאים אליך תוך 24 שעות. גוד־לאק, בחורי האמיץ.

אייב תפסיקו את השיחה הטרנסאטלנטית… זה יעלה לג’וש יותר מדי כסף…

הרב מה פתאום? אני אתן לו להוציא כסף? זה קולקט – ועל חשבוני…

       שלושת הזקנים רוצים לדבר בבת־אחת אל צור.

צור סוגר הטלפון. מאושר – ועירום, מחליק ליד מרי־אן.

מרי… אני כל כך שמחה, גרשון. (יושבת עירומה) כל פעם שירות בטחון אחר… מי זה הגנרל? מה עשה הגנרל? מתי היית עם הגנרל? עד שבא אחד עם מקטרת והסביר לי את כל האמת.

צור (מופתע וסקרן) ומה היא האמת?

מרי… האיש עם המקטרת אמר שאתה מיצג את ממשלת ישראל ובשליחות סודית בחיפוש אחר מגילות גנוזות ששוות מליונים…

צור זה מה שאמר לך האיש עם המקטרת?

מרי בדיוק כך.

צור המממממ… יש בזה משהו?.. (פאוזה)

מרי והוא בקש למסור לך דרישת שלום חמה.

צור ממי?

מרי מישראלי בשם משה צור (פאוזה) מי זה?

צור… משה צור?

מרי כן.

צור… כאשר הייתי מפקד הצוללות – הוא היה סגני….

       מתחילים להתעלס.

אנדרי (לקבוצה של ששה גברים המסובים סביב לשולחם עגול בדירתו של אנדרי – מתהלך) יש לנו בדיוק עוד כמה ימים לפעולה… המטוס יגיע לשדה התעופה אורלי… היאכטה מפליגה לקאלפה – ואנחנו לא משתמשים במטוס ולא ביאכטה… מישהו, לאורך הקו, בטח מנחש משהו… יעקבו אחרי המטוס ויעקבו אחרי היאכטה… ובינתיים, אנחנו משתמשים במכוניות לחטיפה…

אנדרי נחטוף את דגרל. בדרך יחכה לנו קרון הצביעה… והם יחפשו מכונית אדומה.

דגרל אם תאמר לי מה שלח אותך לעבוד אצלי – אולי תצא חי… אבל אם תמשיך לשתוק אני ארסק אותך…(סטירה) מי אמר לך שאני ליאון דגרל?

       הבחור שותק.

       דגרל מוציא אקדח. רומז לגברים והם גוררים את הבחור אל קיר המרתף.

דגרל הקירות של המרתף עבים מאד… (מכוון האקדח אל פול) מאחר שנכנסת בפספורט מזויף – אתה אינך בספרד… כך אפשר להרוג אותך – מפני שאתה בכלל לא קיים.

טייס (לצור) אמרו לי לא לשאול שאלות – ובכל המטוס לרשותך…

צור קפיצה קטנה למונטה קרלו… יש לי שם ישיבה חשובה.

אנדרי בשביל הזה דגרל עובר באופנים… יש לנו בדיוק עוד חש דקות… הוא בלגי עם דיקנות גרמנית…

נוקם איך תספיק לצבוע שלוש מכוניות?

אנדרי (בחיוך) זה יכול להיות בהפרש של כמה שעות.

נוקם איך זה?

אנדרי אם יהיה "חם " מדי והמשטרה ספרדית תתרוצץ סביבונו – הזאת נכנסת לתוך קרון הצביעה. יותר לאט – אבל גם יותר בטוח.

       נוקם עם משקפת.

       דרך המשקפת שער טירת דגרל.

אנדרי אולי הוא חולה? (מסתכל בשעונו) איחור של שלושים שניות…

       ליד מכונית 2. שני גברים – נוקמים מסתכלים בשעונים.

נוקם 2 עכשיו. (מסתכל בשעונו)

       ליד מכונית מס. 3.

נוקם 3 (מסתכל בשעונו) עכשיו.

       ליד מכונית מס. 1. מכונית אדומה.

נוקם 1 (דרך משקפתו רואים את דגרל יוצא על אופניו… חובש משקפים כהים וכובע עור של אופנועים – דרך השער) עכשיו.

אנדרי (מרים מעם האדמה שק שחור)… נלביש אותו…

דגרל רוכב על אופנים בשביל העפר.

       הנוקמים ואנדרי מסתתרים מאחרי סלע.

       דגרל רוכב על אופניו ומתקרב אל הסלע.

       קלוזים על הנוקמים המתוחים ועל XXXX

       דגרל קרוב מאד לסלע.

       הנוקמים מסתערים על דגרל. עוטפים אותו בשק שחור. מכנסים אותו למכונית ויוצאים בדהרה מטורפת.

       אותה תמונה עצמה מנקודת מבט גג הטירה. דגרל עומד ומביט במשקפת ולצדו שני קציני משטרה.

דגרל עכשיו. חטפו אותו, מכונית אדומה.

קצין משטרה (צועק לעבר 4 מכוניות משטרה למטה בחצר) קדימה.

       שלוש מכוניות משטרה ספרדיות עמוסות שוטרים יוצאות בדהרה בשער.

קצין משטרה 2 (במכונית משטרה, מדבר באלחוט) לסגור את כל הדרכים במחסומים. אני חוזר: לסגור את כל הדרכים במחסומים.

       בכמה נקודות לאורך הצטלבויות כבישים חוסמים אנשי משטרה ספרדים את הכבישים.

       מכונית החוטפים האדומה דוהרת בכביש. אנדרי ליד הנהג, שני הנוקמים מחזיקים את האיש בשק, וילונות המכונית מורדים.

אנדרי איפה קרון הצביעה, לעזאזל?

קצין משטרה ספרדי (לאחד הנוקמים במכונית מס. 2) איפה המכונית השלישית?

סמל משטרה ספרדי (לאחד הנוקמים במכונית מס. 3) איפה המכונית האדומה?

קרון הצביעה עובר ליד מכונית מס. 2 ואחר כך ליד מכונית מס. 3.

אנדרי (באינטרקום) המשטרה הספרדית עוצרת את הבחורים שלנו.

נהג הקרון מה מתרחש שם?

שוטר (משועמם) כל החגיגה שם – ואני מוכרח להמשיך ולעמוד כאן…

נהג קרון שדדו בנק או משהו?

שוטר אני יודע… הקצינים המטומטמים לא מספרים לשוטרים אף פעם שום דבר… (השוטר מפנה לנהג את המחסום)

נוקם (קופץ החוצה) אני משתגע… כל הזמן רציתי להשתין…

       אנדרי, הנהג ושני נוקמים עומדים ומשתינים.

נוקם דגרל נוחר כמו חזיר אחרי הזריקה… מה עושים עם הבחורים שנעצרו בספרד?

אנדרי מסדר את כפתורי מכנסיו – או ריץ־רץ)…נגיע לפאריז,…נדאג להם…

       נוקם נכנס לקרון וחוזר עם המכונית האדומה, הנוסעת מתוך הקרון החוצה – שהיא הפעם כחולה.

אנדרי (נכנס למכונית הכחולה) להתראות במוסך בפאריז.

(תיבת פנדורה) מחזה בשתי מערכות

הזמן: חורף

המקום: דירתו המוזנחת של דוקטור גרי ביפו.

נפשות:

1 דוקטור גרי. – דורון

2 לוי פוגץ בעל מועדון לילה.

3 אילה גרינשפן בתו של רופא שיניים

4 עמיהוד עובד במוסך “אקרופוליס”

5 מתיתיהו רוז ממושקף, רזה ועצבני.

6 כרמלה זמרת צעירה ומאד בלונדינית

7 גדעון תדמור עורך דין הלובש חליפות גם בחמסין

8 צפורה נמירוף מורה בבית ספר דרמטי

9 אדם גורביץ תמהוני הטוען שהוא סוכן ביטוח.

במקור השורה מחוקה

חברה הוא מוקיון

רחוב שפינוזה 24

תל–אביב

טל 47 47 22

דוקטור גרי:

לוי פוגץ:

כרמלה:

אילה גרינשפן:

מתיתיהו רוז:

גדעון תדמור:

עמיהוד:

צפורה נמירוף:

אדם גורביץ':

מערכה א'

עמיהוד: (מפזם תוך כדי עבודה) “סאמר טיים ביפו – תל אביב… “סאמר טיים”…האחים בביוף… (צלצול בפעמון הכניסה) הדלת פתוחה. (מפזם) “סאמר טיים” – תני לי שפתותיך…(צלצול) הדלת פתוחה. (צלצול) משגעים אלו. (צועק) פתוח. פתוח. פתוח. (שורק) מצלצלים – ולא באים… (מושך בכתפיו. מפזם) “סאמר טיים”. “שים אחד ברקס”…”סאמר טיים" – למה זה לא בא לי? (משגיח באיש שנכנס ונושא מזודה קטנה) כך עושים, אדוני?

אדם: עושים מה?

עמיהוד: זה אתה צלצלת בדלת – לא?

אדם: (מבודח) מסתכל אחורנית) אני משער כך.

עמיהוד: מוכרים סדקית?

אדם: מוכרים מה?

עמיהוד: סדקית. כמו משחות שינים, סכיני גילוח…מסרקות. קצת ברבזול. טוב. מה אכפת לנו… (פאוזה) זוז קצת אחורנית ותגיד אם התמונות במצב סימטרי על הקיר. תביא גם קצת תועלת… נו? מכאן אין לך סימטריה אדוני.

אדם: הולך אחורנית. מסתכל בתמונות) זה בסדר. (מניח את המזודה מאחורי כורסא).

עמיהוד: (שורק “סאמר טיים”) פשוט מתעצלים לרדת בכל פעם מהסולם. (בחביבות).

אדם: זו שיטה חדשה? (פאוזה) לתלות תמונות עם הפנים לקיר? זו קצת ימינה…

עמיהוד: (מסיט את התמונה) תודה. (יושב על הסולם. בוחן את אדם מלמעלה למטה) אתה בא חדש אצלנו?

אדם: חדש במה?

עמיהוד: אתה רוצה לומר לי שאינך יודע מה אנחנו מתאספים פה פעמיים בכל שבוע?

אדם: הדוקטור אמר לי.

עמיהוד: (בלגלוג) יפה מצדו…מה אמר?

אדם: (בהלצה)…שיושבים כאן על סולמות – סולמות שלא מובילים לשום מקום…

עמיהוד: כל הכבוד. אתה מוכר סדקית די “ממולח”. כל הכבוד. בהסתכלות שניה – נו, כאילו, למען האמת – נפלת פה כאילו ממטולה או מעפולה…כמעט עקרת את הפעמון בדלת. (פאוזה) פעם היו קוראים לזה מצילה…מאידך

אדם: לא שמעתי אותך…זה שני חדרים ופרוזדור ארוך…

עמיהוד: (מבסוט מעצמו) שרתי “סאמר טיים”. המוזיקה¹ לא שלי…לפעמים בגראז' של האחים בביוף…לא תאמין, יש אצלי צורך פנימי לחבר שירים…(מפזם) “סאמר טיים” תן לי את ה“פלייר”…(פאוזה) מאיפא אתה?

אדם: תל – אביבי.

עמיהוד: אז אתה חדש – או לא?

אדם: חדש – במה?

עמיהוד: כבר מישהו אמר לך שאתה “אאיד העקשן”?

אדם: גרופ–טרפי. זה מה שאמר לי הדוקטור.

עמיהוד: “נאו יו אר טוקינג” (עכשיו אתה מדבר) למדתי אינגליזית בברליץ. (פאוזה. בוחן ממרומי הסולם) מה הזבובים המיוחדים שלך?

אדם: (כפו אל אזנו) בבקשה?

עמיהוד: מה מציק לך?

אדם: לי?

עמיהוד: (שורק בזעם ממרומי הסולם) “בבקשה. במה? לי?” – אתה טפוס חשוד…

אדם: (בחיוך) תודה.

עמיהוד: יש לי טביעת עין… חשוד–אבל מענין… אבל אין דבר. הדוקטור ישפשף אותך ובעוד כמה “גרופים” לא תכיר את עצמך – כמו אחרי כביסה… תשמע ממני. חשבתי שזו הלצה כאשר אשתי העכשוית יעצה לי לגשת להנה. בהתחלה באמת הייתי כמו הקוף ההוא – אתה יודע – זה הסיני מהפורצלן. מה היה אתו? – לא שומע. לא רואה. לא מדבר. הנשמה שלי היתה מוברגת בחלודה עד לצואר…לא נפתחה. לוחצים – נסגר עוד יותר. ומה עכשיו? כמו “שיבר” שבור…ברז פתוח…משוחרר, כמו שאומרים. (פאוזה) קבלו אותך לגרופ?

אדם: אני סוכן בטוח.

עמיהוד: ההלצה הכי טובה ששמעתי בדברי הימים. שואלים אותך באופן די אנושי מאד: קבלו אותך לגרופ? ומה האנוש הזה עונה: אני סוכן בטוח. נשמע באזני כמו ההלצה הזאת הארמנית: מה תלוי על הקיר, ירוק “שלפוח” ומצפצף? – התשובה: דג. זה כמו הקשר המדויק בין “שמיטה” לסתם “שמאטה”. (מנקש על התמונה מימין, ובקול מסתורי…) זה רוצח זה. “נו קידינג” (בלי הלצות).

אדם: אמרת רוצח?

עמיהוד: איש שהיה בלי פרצוף – עד שלחץ על ההדק. אחד “אנונים” או משהו אנונימי כזה. כמו כל המיליונים של בני האדם השורצים…המין האנושי – אתה יודע. באה לו פתאום לחיצה על ההדק, “צ’יק צ’אק” ואתה בין המפורסמים…התמונה שלך בכל העתונים…(פאוזה) כשאתה תמות אתה חושב שמישהו יזכור אותך? לא אותך ולא אותי ולא חצי תל–אביב…אבק.

אדם: אתה מדבר ברצינות?

עמיהוד:…מצבות. אפילו לא מצבות…צריך כביש אספלט מודרני – עוקרים מצבות…אבק. (מנקש על התמונה) אבל את זה יזכרו…נהיה לי אישיות – למרות שהיה אפילו פחות ממני…והכל רק בגלל רציחה אחת…מיום שזה קרה לא יכול לישון טוב…נכנס לי לאמביציה בכל הגרופ–טרפי…שגעתי את הדוקטור עד שהסכים שאתלה את אלו…לקחתי היום “ספישל” ליפו תאר לך, עם התמונות האלו ביחד…

אדם: מה נכנס לך לאמביציה?

עמיהוד: בטח מוכנים להבטח אצלך רק כדי שתפסיק לשאול שתי וערב…(פאוזה) יש לך בעיות. רואים בעינים…חוסר בטחון…ומבישנות לא תרויח הרבה. הפסד ברור לך, רווח מקסימלי לדוקטור. אם תשב פה בפה סגור שלא יצאו לך הזבובים – זבובים אחרים יספיקו בינתיים להכנס לך דרך האוזן. מה שעולה לך בראש תגיד…כמוני.

אדם: איך קוראים לזבובים שלך?

עמיהוד: אבא שלי קפץ מהגג.

אדם: אני מצטער לשמוע.

עמיהוד: אילו הכרת אותו לא היית מצטער…המצב הפסיכולוגי של הבעיה שלי שאני לא מצטער כלל. תופש? צריכה להיות לי הרגשת אשמה, כמו שאומרים מפני שזה לא יתכן שאבא שלך מתאבד – ואתה זה לא נוגע לך במיל. כזהו המצב אצלי – אין לי הרגשת אשמה בכלל…כמו שאומרים זה לא עסק בשביל אחד שעובד בגראז' אקרופוליס ליד התחנה המרכזית, עם צ’יריפאחה מחת לצפורנים – שחור שלא יורד אף פעם…

אדם: מי האחרים בגרופ?

עמיהוד:…האחים בביוף. יכולים להרים ארגז בשינים…

אדם: מי האחרים שבאים אל הדוקטור?

עמיהוד: אתה מהבולשת או מה? (פאוזה) יש אחד שלא לקחו או אותו לצבא – עוד תראה אותו. פסילה בגלל פלטפוס. לא ברגליים – בראש. חנות התכשיטים של “רוז את רוז” ברחוב אלנבי. שמו מתיתיהו. אחד שהיית אומר עליו במצפון שקט ונקי: אחד עקום, ממושקף ומגמגם. נוסף לכך גם צוחק סופרנו…ויש אחת שגונבת. אבל מפני שהיא “בת טובים” בגיל 40, מבית טוב של עוקר שינים לא קוראים לזה גנבה – חס וחלילה – אלא…

אדם:…קלפטומניה.

עמיהוד:…הוצאת את זה ישר מהפה שלי. כל הכבוד לכושר התפישה שלך…וזו, הקלפטומנית, מאידך, לא יכולה בשום אופן להגיד “כן” לגבר… מצב רציני מאד בגילה…ויש עורך דין עצוב…ויש גם אחת כרמלה. חתיכה נוראית. אפשר להגיד עליה שהיא תמיד מסמר הערב, בלי להגזים בכלל, כמו שאומרים.

אדם: מה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיא מסמר הערב?

עמיהוד: בפסיכולוגיה אצלנו כשאומרים על אחת שהיא בכל מסיבה המסמר זה סימן שכולם דופקים אותה בלי בעיות.

אדם: (במבוכה) הו…

עמיהוד:…היתה מבית אדוק מאד. גרבים שחורים…לא יכולה להגיד “לא” לגבר…טוב לב מיוחד במינו…מאה שערים אני חושב…אבל לא צועקת “שבעס” – – זמרת מתחילה. נוסף לכך יש לוי פוגץ‘. שם מתפוצץ. פוגץ’. רתחן נוראי. מסוגל לחנוק לפני שהספקת לומר כדרלעומר. דם חם. יש לו מועדון לילה. בגלל זה ישן רק ביום והעינים שלו אדומות כמו השפנים של הצנצילה. “טייק מי וורד”, יש לו רצח בעיניים.

אדם: ואיך דוקטור גרי?

עמיהוד: סופר את “המצלצלים” שלנו. לנו יש צרות – והוא עושה עלינו כסף. (בחשד) מה פתאום שאלת איך הדוקטור?

אדם: יש רופא מוצלח ויש רופא לא כל כך…

עמיהוד:…בהתחלה עשה רושם לא ברור…לא מיוחד במינו…אבל בן–אדם…קצת מסכן…בגלל החיים הפרטיים של אשתו, שנעלמה לפני שנה…אז עבר לפה ליפו…בדידות, וינאית, שניצל…כמעט כל אחד מהגרופ– – יש לו איזה מת על הנשמה שלו…או מישהו שנעלם. אתה מגרד את הקליפה של הבן–אדם ומה אתה מוצא: בתי–קברות…נדמה לי שהדוקטור בא…תמיד הולך כל כך בשקט כאילו יש לו מזימה…(בסודיות) תזכור בענין הזבובים. תפתח את הפה…זה בריא. אם זה לא יועיל – זה לא יזיק…(לדוקטור אשר נכנס) שלום דוקטור.

דוק: שלום עמיהוד.

עמיהוד: סוכן הביטוח שלך כבר קבל נקע בצואר להביט אלי אל הסולם.

אדם: (לאחר שתיקה ארוכה בה הדוקטור ואדם בוחנים זה את זה)…אני האיש שטלפן אליך.

דוק: (במבוכה נכרת) הו. כן. כן. (לעמיהוד) גמרת לתלות?

עמיהוד: “יאפ”. (יורד בסולם) אפשר לומר. מתישב על שלב סמוך. כאילו מתכוון להשאר. מזמר “סאמר טיים” – האחים בביוף… (מזמר) “סאמר טיים” – נבלות די גדולות…

דוק: אתה רוצה לחכות בחדר הסמוך עד שכולם יתאספו.

עמיהוד: סודות? הרפלקס שלי הוא לשבת ולשמוע, כמו שאומרים.

דוק: (נכר שהוא נבוך. מנסה להתגבר. מצביע על עמיהוד) קודם היה אינטרוברט שאין לו תקנה – שותק כמו קיר – עכשיו הוא אקסטרוברט שאין לו תקנה – מדבר בלי סוף. החוצה.

עמיהוד: “יאללה. יאללה.” זה למה שאני אוהב את הדוקטור. “בזידר. בזידר” אני הולך. (ליד הדלת) קבלת אותו לגרופ?

דוק: עוד לא ברור.

עמיהוד: (שולף אצבע לעומת אדם)…בטחון עצמי מופרז. זה מאידך הדיאגנוז שלי על סוכן הביטוח שלך. איך אני?

דוק:…תסגור את הדלת.

עמיהוד: אני כבר הולך.

דוק: (בחביבות) אם אתה לא יוצא – אני זורק אותך.

עמיהוד: אלימות. זה לא. הדוקטור חושב שהוא לגמרי נורמלי (יוצא. סוגר הדלת. פותח הדלת) אבל הוא טועה…כולנו פסיכים! לכל אחד יש זבובים פרטיים משלו..(יוצא. סוגר הדלת)

אדם: אתה לא שמח לראות אותי, דוקטור?

דוק:…לא בדיוק.

אדם: (ניגש לקיר. ממשש שני כפתורים בקיר) עשוי די מחוכם. מקליטים את הבעיות של “האמבות”? מכשיר הקלטה בתוך הקיר?

דוק: כן.

אדם: לחיצה על הכפתור העליון – הקלטה. לחיצה על הכפתור הירוק – מוחקים את ההקלטה…

דוק: לא ידעתי שקציני משטרה הם גם טכנאים טובים.

אדם: יש לי פשוט מכשיר דומה אצלי במשרד. לחיצה – – ה“טייפ” קולט הכל…מכשיר יפאני רגיש מאד…

דוק: מה ביחס למחיקות?

אדם: אני לא פסיכולוג, דוקטור. אני אוהב תיקים ומגירות. אני רוצה לזכור. לא לסלוח ולשכוח.

דוק: בטלפון…אני לא יודע מדוע…חשבתי שאתה נראה אחרת…עדיין לא ברור לי מה מביא אותך אלי?

אדם: אתה מנסה לסגת, דוקטור?

דוק: נסוג ממה? אני לא מבין אותך?

אדם: סוכם בטלפון שאהיה שומע חפשי – לא?

דוק: כן…אבל…חשבתי שאתה…הענין הזה: “לא לסלוח ולשכוח” – זה משנה את האופי…מה אתה רוצה בדיוק?

אדם: לשבת עם ה“גרופ”. מישהו מענין אותי… סקרנות מסוימת…מישהו מהאנשים שלך…

דוק: בטלפון לא נאמרה אפילו מילה אחת על סקרנות לגבי אחד מאנשי.

אדם: זה נכון.

דוק: (מרגיש לא נוח) אנחנו לא נפגשנו באיזה מקום?

אדם: אתה עצבני דוקטור?

דוק: (מוזר…טוב) ברגע שהאנשים מדברים באופן חפשי זה לא יהיה הוגן ש“האח הגדול” יקשיב להם…

אדם: “האח הגדול מהמשטרה” יכול לבקש מדוקטור גרי הנכבד את ההקלטה – ויש לשער שהדוקטור לא יסרב.

דוק: (בכעס) אל תהיה כל כך בטוח.

אדם: לא אמרתי שאני בטוח. אמרתי: יש לשער…נאמר שבמקרה שאי מסירת ההקלטה היא חיפוי ברור על פושע…איך זה נשמע, דוקטור? אתה משער לעצמך להד שזה יעלה בבית המשפט – בכותרות העתונים…אתה מוכן לקחת על עצמך את האחריות לכך?

דוק: אין לנו זמן…הם יבואו בעוד דקות. מי בדיוק מענין אותך?

אדם: (מוציא רשימה וקורא בה) עמיהוד מור. גרז' אקרופוליס.

דוק: הלאה.

אדם: אילה גרינשפן.

דוק: כן.

אדם: לוי פוגץ'

דוק: (בעצבנות גלויה) למה אתה קורא כל כך לאט?

אדם:…נהיה חיבים לבלות את כל הערב יחד, דוקטור – – תשאיר קצת עצבים ליותר מאוחר… (קורא) מתיתיהו רוז. צפורה נמירוף. גדעון תדמור, עורך דין. (מגיש הרשימה לדוק) תסתכל.

דוק: (מסתכל) פנטסטי.

אדם: מה בדיוק?

דוק: כולם מסומנים באיקס. (פאוזה, וקצר נשימה…) אתה רוצה לומר לי שכולם חשודים?

אדם: אולי ניתן לענין לזרום…מה שבקשתי זה לשבת כאן הערב…להסתכל…זה הכל.

דוק: לדבר או לשתוק?

אדם: איך נוהג חבר חדש ב“גרופ”?

דוק: זה תלוי באופי.

אדם:…טוב. תציג אותי כסוכן ביטוח. אתה יכול לקרוא לי בשמי האמיתי.

דוק: (בעצבנות) אני לא זוכר שאמרת לי את שמך…

אדם: אדם גורביץ.

דוק:…מוזר, אבל גם השם הזה. – משום מה – לא נדבק אליך…(פאוזה) אין לנו זמן. האדם שאתה מעונין בו איננו יכול, נאמר, במקרה לזהות אותך?

אדם: (בחיוך עצוב) אני יודע מי הוא – הוא אינו יודע מי אני. ברור?

דוק: זה גבר או אשה?

אדם: בן אדם…הרבה תשוקות. הרבה יצרים. מעט מאד כוח הליכה על פני שכבה דקה של קרח… ומתחת יש אגמים שחורים ואצות נרפשות…המרתפים!! (בחיוך) קראתי איזה ספר שטחי על הנשמות…כולנו פסיכולוגים חובבים – לא?

דוק: (מסתכל באדם בחשד) אני לא בטוח אם זה הוגן. יש אתיקה מקצועית. אסור לי לעשות זאת.

אדם: (קר לגמרי ושקט לגמרי)…אינך חושב דוקטור שלפחות פעם או פעמיים בימי חייך היית במשך שעתיים לא הגון ולא שמרת בדיוק על האתיקה המקצועית. נסה להזכר.

דוק: (מתגבר על כעס) מה אתה רוצה ממני?

אדם: (בציניות. כאילו דבר אל ילד חולה)…ששש. החולים שלך עוד עלולים לשמוע…

דוק: (בחוסר אונים שקט) מה בדיוק אתה רוצה? (פאוזה. לאחר מלחמת מבטים) במה אתה מעונין?

אדם: הפוך את הדף. זה כתוב שם – אם כתב היד שלי קריא.

דוק: התאבדות. רצח. אונס. מעילה. בעילת קטינה. זנות שוד. (פאוזה) שבעה סעיפים כנגד שבעה אנשים?

אדם: לא שבעה אנשים דוקטור – תשעה. שכחת אותי ושכחת את עצמך. הערב אנחנו בתוך המעגל. הזבובים במלכודת העכברים.

דוק: אתה אדם מוזר, מר…

אדם: אדם גורביץ.

דוק: כן. (עוצם את עיניו ומעביר אצבעותיו על עיניו בריכוז)…אילו לא ידעתי שאתה איש משטרה הייתי ממיין אותך לסוג אחר לגמרי של פעילות… (אני עייף כנראה) אתה מוכן לפרט לי יותר…

אדם:…אני שומע אותם באים…אולי יותר מאוחר…התאבדות שהיא למעשה רצח…להמשיך? אתה מרגיש רע דוקטור? למשל רצח של איזה שוטר מסכן בתחנה המרכזית…אתה רוצה אולי כוס מים?

דוק: (מתאושש) זה בסדר…מה אם אומר לך שאף אחד מהנוכחים – אלה שיבואו – אינו מתאים לשבעת הסעיפים שלך?

אדם:…אז יהיה תורי להיות מופתע.

דוק:…הייתי רוצה, בהזדמנות, לטפל בך…כפציינט…יש לך הרבה בעיות מר גורביץ.

אדם: יותר ממה שאתה עלול לשער. (ובחיוך) אתה רואה – – אני לפחות מודה בכך ולא מנסה לברוח…אני זקוק לטיפול…ואני מקבל אותו. בזמן האחרון הפסקתי לטעון שהנני שפוי בדעתי – איש לא מאמין לי – אם העולם בו אנו חיים הוא הנורמלי…אני לפחות מודה שאינני שיך!

דוק: מי הרופא שלך?

אדם: הערב, דוקטור גרי – אני הוא השואל שאלות. אני מקוה שזה ברור לך?!

דוק: כן. (פאוזה) למה התכוונת ברצח המוסווה כהתאבדות? (פאוזה) אתה רוצה לומר לי שמישהו מה“גרופ” מעורב בדבר כזה?

אדם: היכן אמרת קבלת את הדיפלומה שלך?

דוק:…אני לא אמרתי כיוון שאתה לא שאלת.

אדם:…לפעמים יש לי באמת הרגלים מגונים. מצטער. אני לא שאלתי ואתה לא ענית. נכון. אני מקוה שיהיה לנו ערב מענין…

דוק: אתה עלול לטעות…לפעמים אפשר לחתוך את מסך השתיקה בסכין…

אדם: מה אתה עושה במקרה כזה?

דוק: עובר לפסיכו־דרמה…אטיודים…השלכות…(בהחלטה פתאומית לחזור למה שמציק לו) הרצח המסווה כהתאבדות…איך זה?

אדם: מקלקלים בלמי מכונית. דחיפה מהקומה החמישית. רעל. כדורי שינה. תנור חשמלי נופל במקרה לאמבטיה. זה כל יום בכותרות העתונים. אפשר גם עם מוזיקה – – מכשיר רדיו נופל למים…ומים הם מעביר של זרם מצוין, כידוע לך. (פאוזה) – זה ידוע לך, דוקטור?

דוק: אלמנטרי בהחלט. הייתי משקר אילו הייתי אומר שאינני יודע.

אדם: והיתה לך נטיה לשקר?

דוק: בהחלט. (ובחיוך) אני רופא, אבל בינתיים אני אדם נורמלי בהחלט…משונה, אני לא יכול לקשר מישהו מה“גרופ” למעשים הללו…

אדם: זו אגדה שמר קיין נושא תו על מצחו – זה רק הנרצחים דוקטור.

דוק: אמרת שאתה מעונין באדם אחד, נכון?

אדם: בכולנו. רוצחים בפוטנציה. לעולם אין לדעת מי יטול את הגרזן – מפני שלעולם אין לדעת מה תהיה איכות הפרובוקציה שתתלה על חכת הדייג. אני אוהב להסתכל בדגים באקוריום…

דוק: (מקשיב לרעש בחדר הסמוך)…הם באים.

אדם: ברשותך אני לוחץ על הכפתור ומתחיל להקליט…לפעמים הדיבורים התמימים ביותר עלולים להסגיר אותנו…יש עליהם טביעת אצבעות ברורה…אתה תתפלא איזה תוצאות נשיג…רק אל תנסה לסגור את תיבת פנדורה…(מנקש על הקיר) יש לי עוד כמה קלפים מוסתרים בשרוול…הוקוס פוקוס כזה…

עמיהוד: (מציץ בפתח) אפשר כבר להכנס?

דוק: בבקשה.

עמיהוד: (נכנס) הדוקטור שלנו מגרד לו קלינטים אפילו מתחת לאדמה…העיקר לעשות כסף. אני מזיע – רובץ מתחת ל“בקקס” כל היום – וזה עם עפרון ופנקס קטן – צ’יק צ’אק – עושה הון…אם מישהו היה פוגש את אדון…

אדם:…גורביץ.

עמיהוד: היה בטוח שהוא נורמלי ולא פסיכי, ולא דבילי.

אדם: מי נורמלי?

עמיהוד: לכל אחד יש בעיות…מה שנכון – נכון. לא יאומן כי ישוקר…איך התמונות שלי על הקיר, דוקטור?

דוק: (בלגלוג) הגב שלהן עושה רושם.

עמיהוד: ובמה נתחיל הערב?

דוק: (בחיוך) אולי בזבובים במלכודת העכברים…(מתנער)…או במפלצות שתלית על הקיר.

עמיהוד: זה פתאום אתה נשמע כמו תלונה צבורית על אשפה זיבורית בשכונת התקווה (בדאגה) למה שינית את דעתך?

דוק: מה שרציתי לומר…(לאילה הנכנסת) ערב טוב אילה.

אילה: ערב טוב לכול – כם.

דוק: אתה לא מברך את אילה?

עמיהוד: לא אני. שכח מזה.

אילה: עמיהוד כועס. בגרופ האחרון אמרתי לו, בכל הכבוד (השתחויה) שאמו לא הרביצה בו מספיק…חוסר חינוך אלמנטרי…(מסתכלת בתמונות על הקיר) מה זה צריך להיות? הפוכות? מוזיאום תל־אביב אחרי המהפיכה הצרפתית? מה תלוי שם?

עמיהוד: צלומים מוגדלים;

אילה: של מי?

עמיהוד: הרוצח והנרצח.

אילה: וואוו.. (משחקת צמרמורת)…מתה מסקרנות…אפשר לראות? (נגשת לקיר)

עמיהוד: (בתקיפות) שלא תעיזי לגעת.

אילה: מה דעתכם עליו? מי אתה חושב שאתה?

עמיהוד: בסך הכל “צ’יריפחה” שעובד בגראז' עם “אי־קיו” נמוך.

אילה: יותר נמוך ממה שאתה חושב. הטעות שלך שאינך בעל הרגשת נחיתות, מפני שאתה כל כך נחות – עשרים דרגות מתחת לטיפוס נחות דרגה. (מנסה בכל זאת להציץ מעבר לתמונות)

עמיהוד: שלא תעיזי – אמרתי. האילה גרינשפאז הזאת היא יותר סקרנית מקופה מיוחמת בגן החיות הצבורי.

אילה: לא גרינשפאז – אלא גרינשפאן…וגם אילו הייתי מיוחמת, אדוני, לא הייתי בוחרת ב“פרטל עוף” כמוך, אפילו אם היית הגבר האחרון שנשאר לפליטה בעולם.

עמיהוד: פליטה או לא פליטה. יש פתגם שאומר: אנשים קטנים נשענים על מקלות די גדולים. “א ליטל פאליק סימבוליקיוס” (פאליק סימבול קטן)

מתי: (נכנס. ממושקף ו“עקום”) מתתיהו רוז. (מנקש בעקביו) פארנויד…חנות התכשיטים של אבא רוז, ממושקף, עקום ומגמגם… (נהנה מעצמו) לא גמגמתי…חה. חה. חה. (מצביע על אדם גורביץ) הקרבן האאח–ח–ח–רון שבא לבכות על הצוארון?

אילה: (מפצחת אצבעותיה) תמיד הם מאחרים.

עמיהוד: נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שהגברת שפרינגשפאן הואילה להקדים.

אילה: יש לך עוד פתגמים וולגאריים כמו שפתגמת קודם?

עמיהוד: אם את רוצה לשמוע – אני מוכן ומזומן.

אילה: את ה“מוכן ומזומן” שלך תשאיר לאשתך. יש לך כל כך מעט חן אישי שחבל לבזבז אותו עלי.

עמיהוד: (לדוקטור) מאיפוא זו “מגרדת” כל כך הרבה שנאה בבת אחת?

דוק: אחרי שהשוית אותה לקופה מיוחמת בגן החיות רצית שהיא מיד תטפס על העצים להוריד לך בננות? אתה לא חושב שאתה מגזים? (רומז לגורביץ ללכת אחריו) אני חוזר עוד מעט…

עמיהוד: השימפנז האקסביציניסטי מטפס על הסולם…(עולה על הסולם תוך מבטים עוינים בינו לבין אילה) “שמי אילה גרינגשלן, קלפטומנית, ואני מועסקת בתורת אסיסטנטית אצל אבי, עוקר השינים הסדיסט מר ברנרד זימל זיס צוקר קנדל גרינשפרוך ואמש חלמתי חלום די פשוט…זבא (סבא) שלי מת, ואנוכי הייתי מדוברת אתו אחרי שתליתי כביסה תחתונית על החבל במרפסת – זה “הזבא” (סבא) היה מתעופף עם כנפים לבנות על השפם השחור. השפם הארוך – – מושג פאלי. ובאותו הזמן עליתי על הסוס בעדליד ועשיתי סטריפטיז אקסביציוניסטי – ופתאום הסוס עשה משהו על המרבד האדום של ראש העיר. רגרסיה. (נסיגה לשלב התפתחות קודם) (לוי פוגץ' נכנס נושא פטיפון. וכרמלה הנכנסת אתו נושאת תקליטים)…וזה היה החלום שלי על סבא ראש העיר והסוס.” שלום למר לוי פוגץ' ולכרמליתה…

לוי: מה הוא עושה שם למעלה?

אילה: הפסדתם הצגה גרנדיוזית של המטומטם על הסולם.

כרמלה: מה הוא עשה?

אילה: (צוחקת) החלום שלי על הסבא והכנפים שלו…הכריז בהיסטריה כמו רוכל בתחנה המרכזית…דוקא עשה את זה יופי.

לוי: הוא פשוט לא במקצוע הנכון. (טופח לכרמלה על הישבן)…היא תתחיל לשיר אצלי ב“נייט קלאב”. שרה כמו זמיר.

כרמלה: (מפזמת בהגזמה) דו–רה–מי–פה–סול…

לוי: מה שמפליא אותי זה שלא הצעתי לכרמלה להתקבל לעבודה בדרך הנהוגה.

עמיהוד: מדוע בעצם לא, כמו שאומרים?

לוי: לא אני.

עמיהוד: אתה לא רוצה להגיד בזה “חס וחלילה” שהכרמלה לא בנויה ב“הינדוס” הנכון?

לוי: פרינציפים, “בובלה” תענוג ומקצוע לא הולכים ביחד. לא אצל לוי פוגץ'. טאבו!

אילה: מיטה זה דבר אחד ופרופסיונאליות זה דבר אחר?

מתי: מה בקקקקקק–שרר למיטה פרופסיונאלית?

אילה: (המציצה לפרוזדור) העורך דין שלנו תולה עכשיו את המעיל…עכשיו הוא תולה את הכובע…ועכשיו…

עמיהוד: ועכשיו חבל שהוא שכח גם לתלות את עצמו.

מתי: (לגדעון הנכנס חמוץ. מסתכל באדישות על סביבותיו) כשנכנסים לבית אומרים שלום לנוכחים, אדוני העורך דין המממ–כו–כו–בד…זה טוב בשביל קומי–ני–קה–ציייה!

עמיהוד: עזוב אותו – זה “סנוב” זה.

מתי:…לפחות שיהיה סנוב מנומס.

עמיהוד: מה אפשר כבר לדרוש מאחד שיש לו חתיכת וילה “מושחזת” ליד סביון?

מתי: (שעשה יד אחת עם עמיהוד)…העניבה של העורך דין משגעת קרנפים – אתה לא סססס. ססס–בור.

גדעון: (נשען אל הכורסא באדישות) מי זה הפרצוף עם פצעי הבגרות שמסתכל בי כמו תרנגול בבני אדם ועוד מגמגם ומתיז רוק בסילונים?

עמיהוד: כבר לא אומרים כבר סילונים יותר. המילה העברית היא “שפריץ” לא סילונים – שפריצים!

מתי: מה שאני מתעב זה מוקיונים…ממממממ–זד…מזד– –מזדקנים ואנטי סוציאליים…

עמיהוד: “צ’יריפאחה” אחת לטובת מתתיהו רוז. שמואלביץ' מוסר את הכדור לפחטר. פחטר מוסר לדנילוביץ‘, דנילוביץ’ מוסר את הכדור לבז’רנו, בז’רנו מוסר לחברת “עסיס” “עסיס” מוסרת את הכדור לסגריות לוד – תעשנו רק סיגריות לוד, (מוציא סיגריה מאחורי אזנו ומדליק אותה) תראו איך העורך דין מסתכל בנו עם “רצח בעיניים”. הוא לא לטובתנו היום. תסביך סרוס! פוחד שיחטפו לו את הקטן…

מתי: יש לו פשוט דכאון נפשי לאי–נ–פא–נ–טיל…

כרמלה: לא יודעת למה מתי הקטן מתרגז. סוף כל סוף קשה להכחיש שבגיל מסוים מקבלים פצעי בגרות מסוימים! (צוחקת)…מצטערת, כולם שמעו שאני מצטערת…אתה סולח לי מתי, מותק?

מתי: תראו איך שהיא מתחנפת…די, תפסיקי לנדנד. סולח, למה לא.

גדעון: אמרתי למתתיהו שהוא יכול להפטר מפצעי הבגרות אם ילך ללילה אחד לרחוב הירקון – או בסביבות החשוכות של התחנה המרכזית – בסך הכל עשר לירות בשביל “קוויקי” או שרות סדיר במלון עד מאה לירות בשביל לצבור נסיון, אבל הפוחלץ פוחד מאבא שלו, הפאטריארך!

מתי: אולי תסתום את ה“ג’ורה”!

גדעון:…הבעיה היתה איך להכניס את הבלאי של ה“קוויקי־בילוי” לספרים, בלי להעלים ממס הכנסה…מה זה על הקיר?

אילה: עמיהוד מכין חידון בלשי על רצח – אבל לגעת זה אסור אצלו.

עמיהוד: כשהיא מתעקשת ה“כרקטר” הזאת – כמו קרציה. אולי תגעי בי – לא בקיר?

גדעון: זאת לא דרך לדבר אל גברת.

עמיהוד:…חייכתי עם כל מערכת השיניים “גם”. אין לי סתימות.

גדעון: (לכרמלה) איך כרמלה הערב?

עמיהוד: מתחילה לעבוד בשביל פוגץ' – תאר לך.

גדעון:…פוגץ'? בטח הפתעה של חייה – מפני שזה הגבר היחידי…

עמיהוד:…מעפולה עד מטולה…

גדעון: שלא ניסה להתחיל אתה.

לוי: יש לי יחס של כבוד לנשים.

גדעון: כשאשה היא במצב מאונך היא פחות מכובדת מאשר במצב מאוזן, “מיסטר” מועדון לילה?

אילה: (לעמיהוד) תעשה טובה ותסובב תמונה אחת, שנראה.

עמיהוד: פוחד שתסחבי. חושש ממך, כמו שאומרים.

אילה: הקלפטומניה שלי היא רק לתחתוני גברים…(הכל צוחקים) מה זה מצחיק בכלל?

מתי: מי מוכן להצביע ולהסביר לאילה גרינשפאן מה מצחיק ומה מעציב בהערה שלה על ה“גטקס”?

לוי: (בעצבנות) הדוקטור עושה לו חיים קלים על הכסף שלנו. תמיד צריך לחכות לו. (משתחוה לעומת צפורה נמירוף הקשוחה הנכנסת) ערב טוב לגברת נמירוף.

מתי: ציפולה. ציפולה. כל הזמן הרגשתי שרק את חסרה לי כאן, ציפולה “יקלהָ”…(יקרה)

צפורה: אפשר לדעת מה אתה רוצה בדיוק, אדוני הצעיר?

מתי: חלק מהשפם שאת מגלחת בכל בוקר.

צפורה: אצלי תקבל רק סכין גילוח ג’ילט או רעל עכברים.

מתי: (נבוך) עם נשים פריג’ידיות לא כדאי להתחיל…מתחילים אתה וגומרים בבית חולים.

צפורה: אף אחד מהג’נטלמנים לא מתכוון לקום כאשר גברת נכנסת?

עמיהוד: פשוט “אזיאטים” בלי חינוך. אסוצילים אלו.

צפורה: זהו בדיוק – אם לא איכפת לך.

עמיהוד: באמת לא איכפת לי. (צוחק בהנאה)

כרמלה: (לצפורה) תמיד היא חמוצה כאילו העולם חייב לה משהו. שק לימונים זו. (ובחביבות לגורביץ הנכנס) שלום איש.

עמיהוד: היא לא מותק הכרמלה הזאת – איך שאמרה “שלום איש” התמסמסתי. זהו מר…החבר שלי עוד מהסולם…שב ותרגיש את עצמך כמו בבית…

אדם: (בחיוך) אתה לא משער לעצמך מה אני עושה בבית…

מתי: אן–דן–דינו–סופלא–לא–קטינו– סופא–לה–קטי–קטו–אליק–בליק–בום. רק הדוקטור חסר…

צפורה: (לגורביץ) אולי תציג את עצמך אדוני, שנדע עם מי יש לנו הכבוד.

אדם: סליחה. שמי אדם גורביץ.

צפורה: (חד) מה אתה עושה כאן?

אדם: לפתור בעיות.

צפורה: במה אתה עוסק?

עמיהוד: הוא סוכן ביטוח.

צפורה: אתה מוכר לי מאיזה מקום…אתה רוצה להזכיר לי?

אדם: אולי ברחוב, במקרה…לפעמים, הצצה חטופה…משהו נחרת בזכרון…כאילו חיינו אותו מצב, אבל לא ברור מתי…אולי בתוך הדם…לפני אלף שנה…מיליון, סרדינים בים התיכון בגלגול הקודם?

צפורה: הוא לא משונה? כך אתה מדבר גם כשאתה מבטח מישהו?

אדם: לא. אז אני זהיר יותר…אנשים פוחדים מהרהורים בקול רם…(בחיוך מתחטא) אני עומד על המשמר – די מתוח כדי לא לקבל התקפות המחשבה בקול רם…כאשר אתה מגיב כן ואמיתי כולאים אותך במוסד…

צפורה: זה בדיוק מה שאירע לבעלי היקר.

אדם: במה הוא עוסק?

צפורה: עוסק? “יושב בבית הסוהר”.

אדם: לכמה זמן?

ציפורה: מה שיותר ­– יותר טוב בשביל כולנו.

אדם: מה הוא עשה?

צפורה: מוטב ותשאל מה הוא לא עשה. אלמנטרי – לא?

אדם: במה את עוסקת?

צפורה: (קשוחה) מדברת אתך.

מתי: עכשיו אני מבין למה בעלה של ציפולה רוצה לשבת בבית הסוהר: יש לו אינסטינקטים בריאים! מפחד להיות לבד אתה ב–ב–בבית…

גדעון: למה בעצם שלא תתגרשי ממנו?

צפורה: ראית את מאות הגרושות היושבות בבתי הקפה ברחוב דיזנגוף. ברגע שאת גרושה מתיחסים אליך כמו אל מאפרה. כל מי שיש לו סיגריה חושב שהוא מוכרח לשים עליך את האפר שלו…וואוו (רועדת בצמרמורת) יש לי בית ספר דרמטי קטן.

עמיהוד: קטן – “עמא” טוב. קטן – אבל מאד שובב…

גדעון: (לגורביץ)…גם אני…אתה…אנחנו לא נפגשנו?

אדם: אולי בחברת הביטוח…אנשים רבים באים לשם…(ובחיוך עצוב) כולם רוצים לבטח עצמם…עברתי פעם בפיאט קטן ברומא…כל הקיסרים הגדולים…הרעילו, רצחו, – נוסעים בטופולינו – – אוכלים ספגטי…שום דבר. בנו אימפריה – שום דבר. כל היצרים – שום דבר.

עמיהוד: (על גדעון) יש לו מכונית אצלנו בגראז' מבוטחת מכל הצדדים – אבל הוא מפחד לנהוג…פוחד שידרוס מישהו…“אכסטראווגנטי” זה. הדריסה אצלו בעצמות…

גדעון: (לגורביץ המביט בו בשאלה) זה נכון…רואה זכוכית – רוצה לנפץ אותה באגרוף…מפחד מההרגשה הזאת…כאשר, במעבר החציה, עוברים, עוברים, אנשים עוברים – רוצה לדרוס אותם…מתעב אותם, איך שהם שורצים, יותר מדי בני אדם ברחובות – זה כאילו איך לומר?

אדם: השטן מביט לך יש בעינים ולוחש לך…

גדעון:…לא מאמין בשטן. שטויות. אני מתוח מדי, זה הכל מצא לו שטן…מה פתאום שטן?

אדם: כמה זמן?

גדעון: כמה זמן מה?

אדם: התשוקה הזאת לרצוח אנשים?

גדעון: מי אמר לרצוח? לדרוס. זה התחיל…נסעתי בלילה, אתה יודע הסבוב לשדה התעופה, חתול נקלע לתוך פנסי המכונית, אפור כזה…מבוהל…ופתאום…הוא היה כל כך מסכן שהייתי מוכרח לדרוס אותו…אחר כך הרימותי אותו מהאבק…כמו קיפוד מכורבל בתוך עצמו…כולו מעוך…דיסא חתולית…

כרמלה: תפסיק – או שאני מוציאה עליך מהגרון.

גדעון:…אילו זה היה בולדוג או כלב בוקסר – משהו חזק…לא מסכן…או חתול פראי…אבל זה היה חתול אפור…רזה כמו שלד…כל כך מסכן שהיית מוכרח לדרוס אותו.

עמיהוד: הרבה זבובים…(לגורביץ על גדעון) זה “טרלללה” מוחלט.

אדם: (לעמיהוד על צפורה) מה הזבובים שלה?

עמיהוד: היא עוד לא החליטה אם היא אוהבת גברים – או שונאת נשים. דאסכסואלית זו. מוותרת על המיניות לטובת האכילה. במקום משגלים יש לה פריג’ידרים. פותחת ואוכלת. יש לה מזה סיפוק לא נורמלי.

לוי: הדוקטור הזה משגע אותי – איפוא הוא?

אדם: היה צריך לרדת באופן דחוף.

לוי: לאן?

אדם: (בחיוך ציני מסותר) הוא לא טרח לומר לי.

לוי: (לגורביץ) אתה יודע שאתה לא מצאת חן בעיני מהרגע שראיתי אותך?

אדם: אני מרגיש בדיוק אותו הדבר. (פאוזה) ואל תגיד לי שאתה זוכר אותי מאיזה מקום.

לוי: אנחנו נפגשנו – זה בלי צל של ספק…לא היית אצלי פעם ב“נייט קלב” עם בלונדינית שהיה לה חזה מתוח? עקבים גבוהים…אני הכיתי את הנער השליח שגנב מהקופה אבל אחר כך התברר לי שהוא בכלל לא גנב – טעות בחשבון…מה אתה מביט בי כך? האיש הזה גורם לי גרדת באגרוף עם המבטים שלו. (מתקרב לגורביץ ובקול רם) אני חייב לך משהו? שמע, אם אתה לא מוריד את המבט הזה…את המבט המלוכלך הזה. אני…אני…אני… (רועד מהתרגשות ואגרופיו קפוצים)

אדם: אתה בטוח שאני מביט בך?

מתי: מה אתה רוצה ממנו, הוא קצת “קסוקר” – פוזל זה.

לוי: (לנוכחים במבוכה) אני לא מבין את הטיפוס…(ובצעקה) מה אתה מחייך? (מרים זרועו) אם אתה לא מסיר את החיוך – אני מדביק אותך לקיר!

אדם: את החיוך או את המבט – תחליט!

לוי: (מרים זרועותיו. מתכוון לזניקה) “ולא” שאני הורג אותך…

דוקטור: (נכנס ורואה את הסיטואציה)…אתה עושה התעמלות בוקר, לוי פוגץ'?

אדם: (לדוקטור) הייתי בטוח שברחת.

דוקטור: רציתי – אבל התברר שקודם כל עלי לסדר את הפספורט…

אדם: והדרכון עבר זמנו?

דוקטור: איך ידעת?

אדם: היו רק שתי אפשרויות. באניה או במטוס?

דוקטור: נסה לנחש.

אדם: מטוס.

דוקטור:…אם לברוח – אז בכל המהירות האפשרית.

אדם: לארץ שאין לה חוזה הסגרה עם ישראל.

דוקטור: זה ניחוש נוסף?

אדם: לא. רק הצעה הגיונית.

דוקטור: טוב, מר גורביץ. הצעות תתקבלנה בשעות הקבלה…נתחיל?

אדם: אני חייב לשבת?

מתי: בגרופ טרפי אתה יכול אפ–אפ–אפ–אפילו לעמוד על הראש, כמו יוגה.

דוקטור: אתה רוצה לקום מהכורסא שלי, עמיהוד?

עמיהוד: (קם ברישול) ברירה יש לי. רוצים לרצוח את האבא ולרשת את מקומו. “אדיפוס” “שמדיפוס” “אבי גזונט”…

דוקטור: (יושב. מבטו נתקל במשהו…) של מי המזודה אשר מציצה שם?

צפורה: אולי זו שלי – אבל בלי המשקפיים אני לא רואה טוב…

דוקטור: שלך בפרוזדור.

אדם: המזוודה שייכת לי. (פאוזה וחיוך ממזרי) יש בה רק פצצת זמן – וזה הכל.

דוקטור: אמרת פצצת זמן?

אדם: כן.

עמיהוד: מתי הפצצה תתפוצץ?

אדם: בדיוק ברגע הנכון.

לוי: למה אני לא יכול לסבול אותו?

דוק: יש בו סגולה לעורר אי שקט…

לוי: אבל למה? כמעט מעכתי אותו…למה זה…הוא הסתכל בי אז מה? למה התערפלו אצלי העינים? תגידו מה שתגידו אני עוד לא פסיכי גמור…

דוק: אולי מר גורביץ' הוא הראי שלך?

לוי: הו, אתה גם כן דוקטור. פרצוף צנע כזה – הראי שלי? חה. חה. חה. מצאתי מי!

מתי: אולי הגורביץ יוצר הרגשת אשמה בפוגץ'. אובססיות (כפיתיות מחשבתית) אבלוציוניות אימפולסיביות!!

עמיהוד: (מפזם) “סאמר – טיים” – אין כמוך, מתי.

דוק: תפסיק לשיר, קרוזו! (פאוזה) מי זוכר על מה דברנו בפעם האחרונה…זה בשבילו. (גורביץ) כדוגמה.

אילה: על דמות האב.

דוק: אילה ספרה על רופא השיניים – במקרה זה הוא גם אביה – שצרח והשתולל על שאחרה רבע שעה לעבודה – וזה גרם לה התרגשות של הנאה… הגענו אז למסקנה שהמניעים של אילה היו בערך כאלה: כיוון שאינני יכולה לזכות בתשומת לב בדרך הטובה – אקבל אותה בדרך הגרועה…בשני המקרים זו תשומת לב…יחס… (ובחיוך) אנחנו שייכים למשפחת היונקים, ואנחנו זקוקים ליניקה מתמדת…

אדם: אפשר לשאול?

דוק: בבקשה.

אדם: באופן נאיבי…האם אין אפשרות שמי שבא לכאן לא בא לפתור בעיות אלא להסתיר אותן?

גדעון: לא אני. אני מתחמק אל הדוקטור כדי שיהיה לי תרוץ שאשתי לא תעמיד אותי שוב לשטוף צלחות במטבח.

אדם: אתה עורך דין – לא?

גדעון:…(בצחוק) עורך דין צעיר ומבטיח…

מתי:…מבטיח – אבל לא מקיים.

אדם: אז לבטח יש לך עוזרת – אני מניח.

גדעון: שתים.

עמיהוד: אחת תימניה למטבח – ואחת צרפתיה למזרונים.

כרמלה: זה פשע לעשות דבר כזה לגבר – לתת לו לשטוף צלחות.

מתי: אילו היה גבר אמיתי – הוא לא היה שוטף. כמוני…

גדעון: מה אתה בכלל יודע על נשים, צוציק?

מתי: הכל למשל. כאבי ראש למשל. כאבי מותנים למשל. כאב עפעפיים למשל. כאבי קרסוליים למשל. כאבי מותניים וזו רק² ההתחלה…

גדעון: שכחת וירוסים משונים.

מתי: נכון. כתוב גם סיכו–סומטיים…חוט השדרה. האגן..הרקות. הצדעעעעעיייייים. וזו עוד לא כל הרשימה.

כרמלה: של מי?

גדעון: כמובן של אשתי.

מתי: של אשתו.

דוק: בדרך כלל המיחושים מופיעים בזמנים מסוימים?

גדעון: כן. כאשר אנחנו שוכבים לישון ומכבים את האור.

דוק: לפעמים היא נותנת לך אות הזהרה לפני שאתם שוכבים לישון?

גדעון: כן.

דוק: וזה לקח לך די זמן לקשר את הכאבים למיטה?

גדעון: אני לא זוכר שהזכרתי את המילה הזאת.

דוק: איזו מילה?

גדעון: כולם יודעים. טוב, יש לי התנגדות לדבר על כך…טבעי – לא? טוב. עכשיו תהיה מרוצה: יש לה תמיד כאבי ראש כאשר אנחנו³ נכנסים למיטה…“מבסוט”?

דוק:…המשותפת.

גדעון: (וזה עולה לו בבריאות) המשותפת. עכשיו עזוב אותי מר אינקביזיטור וחפש לך קורבן אחר…

עמיהוד: אשתי לא מעיזה, אפילו לא מתחילה לחלום להעיז ולהפוך אלי את הגב.

לוי: אולי יש לה גב עקום, בובלה?

עמיהוד: בדיחות של מועדוני לילה מחורבנים. אתה צא אתי החוצה ונסה להתחכם…אתה חושב שאני הגורביץ העדין הזה? פליק אחד ואתה נמרח על הכביש…גם כן חכם.

דוק: סוכם יותר מפעם שמותר לומר הכל – אפילו אם זה מעליב ופוגע. להיפך זה רצוי להוציא את הקיטור ולשחרר את הלחץ.

עמיהוד: זה בדיוק מה שאני עושה. (למתי) במקום להדחיס את השנאה למר אדון פוגצונסקי אמרתי לו מה שיש לי בלב. נתתי לו “פרייוריטי”. אמרתי שאכה אותו – – וזה כאילו כבר הוא שוכב מפורזל עם דם מהאף…זה לא מה שקוראים סובלימציה קטנה וחבובה, דוקטור

דוק: בערך…כמו ללכת לסרטים על רציחות…אתה הגון. רק “הם” הרעים…על המסך…אתה יושב בחושך – –מזדהה…אחרת כל הדרמות…אני לא מרוכז הערב..

אדם: מה מציק לך דוקטור? (פאוזה ארוכה) שאלתי מה מציק לך?

דוק: אתה.

עמיהוד: אצלי זה בדיוק להיפך…מרגע שסוכן הבטוח נכנס נהייתי ידיד “מאה אחוז” שלו. (לגורביץ) אולי אני בעצם, הומוסקסואליסט חבוי קצת. חבוי וכבוי, כמו הר געש בלתי פעיל…(צוחק).

אדם: (לעמיהוד) למה אמרת שאשתך לא היתה מעיזה להפוך את אישיותה…אני מתכוון הגב שלה – אני מקווה שמותר לי לשאול שאלות נאיביות…אני חדש ולא…

צפורה: מה אתה עושה במקרה כזה?

עמיהוד: לוקח, זה מה שאני עושה. לוקח. לא אוהב חכמות והעמדת פנים. לוקח. אני לא טיפוס שמוכרים לו “לוקשן”. “נישט ביי מוטל”!!

אילה: (מזועזעת) אתה לא מתבייש לומר שאתה לוקח בכוח?

עמיהוד: תראו אותה – איזה עינים היא פותחת עלי…לא שמעת דברים כאלו? תתפלאי – אבל יש נשים שאוהבות את זה ככה.

אילה: אוהבות איך “פרטל עוף”?

עמיהוד: אוהבות עוף שלם ומלא ו“ממולמח”. אני לא מקבל תרוצים של כאבי ראש. בחיי נשואים יש חובות ויש זכויות והשאר זה “כלאם פאדי”. ואם אתה לא מקבל מה שמגיע לך בצדק – אתה לוקח. “נישט ביי מוטל”

אדם: מקבל או לוקח או אונס?

עמיהוד: תראו את זה? מה פתאום אונס? זו חתיכה אלמונית שפגשת ליד הירקון בין החוחים והשיחים? זו אשתך החוקית – לא? אני צריך בכל פעם לחזר אחריה מחדש? למה שלא תגיד לי בכל פעם שאני רעב: “מיי דרלינג” אתה לא אוכל היום ואתה לא אוכל מחר…המסעדה סגורה לצורך תיקונים! ואתה לא אוכל כל השבוע…מפני שאני לא נותנת לך את המפתח למטבח…המטבח סגור. עושים שבועיים “יום כיפור” וצמים…זה צדק זה?… או שבכוונה עושים לך מן פרובוקציה..זו המילה…פרובוקציה…הופכים לך את הגב…אצלי מקבלים בעד זה “אפאצ'” (מכה טובה)…או ש… או ש…את נשואה – יש הסכם. את רוצה ללכת “תפדלי – לכי…אבל אל תעשי אותי רעב – שמים את האוכל לפני האף וכותבים שלט: בשנת תמש”ט לא אוכלים…לא “אצל מוטל”…והנשים הממזרות יודעות את זה ומנצלות את זה…עוד איך. זה לא צחוק. אבא שלי למד את זה על עורו. התאלמן. התחתן עם מכשפה. היתה אומרת לו: תביא לי את זה ותביא לי את זה – ואם לא היה רץ להביא – הופכת לו את הגב ו“גוד נייט מוישה” היה בן שישים, אבל עוד כוחו במתניו…מה יעשה? לאן ילך? יצחקו לו בפנים אם ירצה לא להיות בבדידות…והזקן הזה היתה לו ארוטיקה עצומה…מי תלך אתו?…חמש שנים סבל את זה – – ולבסוף הלך והשאיר את המשקפיים שלו על הגג – שלא ישברו חס וחלילה – כשהוא קפץ למדרכה…מאז אני לא עובר ברחוב ההוא…לא יכול…אני לא הייתי קופץ מהגג – הייתי משבר למכשפה את הידים והרגליים.

אדם: בגיל שישים?

עמיהוד: (לא תופש) מה אמרת?

אדם:…בגיל שישים…ללכת לבית הסוהר?

עמיהוד: בגיל שישים לקבץ נדבות של רחמים משפילים מחתיכת טינופת שמשבצת את הפנים בחולירע ולובשת שמלות קצרות על הרגלים עם הורידים הכחולים המפוצצים?

אדם: למה לא הלכת להגן על אביך לפני שהתאבד?

עמיהוד: אתה הדוקטור או…

דוק: זה לגיטימי, תענה, עמיהוד.

עמיהוד:…לא רציתי לראות אותו. אמנו מתה. לא עברו שלושה חדשים ובא מודיע בהכרזה זורחת: מתחתן. קבלנו שבץ. קבלנו שבץ נוסף כאשר ראינו את ה“קרסביצה” שבחר…עוד התעלפה לנו הנבלה בבית הקברות…ולרין נתנו לה להריח…הייתי מחליק אותה על סכיני גלוח את זו…

אדם:…אולי היה בודד אחר שמתה אשתו?

עמיהוד:…לא חשבתי על זה.

אדם: לפעמים חושבים מאוחר מדי – לא?

עמיהוד: (גוחן על כפותיו) עזוב אותי…די! די! די! לא רוצה לדבר יותר. עזוב אותי. “גנוג” (מספיק)

דוק: (לאחר שתיקה ארוכה)…את רוצה להגיד משהו, כרמלה?

כרמלה: (מורטת כפתור)…לא. כן…אם…אני חושבת…אם האיש דואג לה בכל הדברים – היא, לפחות, כך נדמה לי, חייבת להשמע לו בדברים אחרים.

דוק: את המיטה את מכניסה לקטגוריה של דברים אחרים?

כרמלה: בהחלט.

דוק: אתם זוכרים מה היא הבעיה היסודית של כרמלה?

מתי: נימפומנית טובת לב.

לוי: בגלל זה לא ניסית אפילו להתחיל אתה.

אילה:…אשה, כך הייתי מגדירה, איננה סתם מכונית שנכנסים למוסך ולוקחים אותה בכל פעם שמתחשק למישהו לנסוע.

מתי: רק אם יש בה בנזין מספיק…חשוב שתהיה גם משומנת.

עמיהוד:…והרבה “גריז”. זה אסור לשכוח, “דריבר”!

גדעון:…תשמעו איך הפרחחים האלה מדברים. בושה וחרפה. לא הייתם מדברים כך על האמא שלכם אני מקווה.

מתי: (בשיא הרצינות) מה לעשות שאני יתום…“מוטי בן פייסי היתום”.

אילה: (בלהיטות)…מספיק. מספיק. (פאוזה) דברנו על כך אם יש זכות לבעל החוקי לקחת או לא לקחת…

מתי: (בלגלוג) זאת היא תמיד השאלה הנ"ל!

דוק:…באופן כללי, יש אנשים הנהנים מכך שהם הופכים את האשה שלהם לתלין פרטי…הצורך להאשים מישהו, כאשר אתה עצמך אינך מסוגל לפתור את בעיותיך…זה מוצא די נוח…ואז יש סיבה להפסיק את החיים – – במקום להפסיק את היחסים שאינם על מישור מספק.. (פאוזה) גדעון, למשל, אינו נוהג במכוניתו…ואנחנו יודעים למה…הוא פוחד מעצמו…הוא חושש מפרובוקציה…במקרה שלו כל עובר אורח מקרי משחרר את השנאה העצמית של גדעון תדמור אל גדעון תדמור ובקשר לאשתו, נדמה לי שהוא מעונין שהיא תסרב לו. הוא מעונין להתקל בפרובוקציה…וכך הוא עושה מאשתו תלין פרטי וממכוניתו גיליוטינה…

גדעון: אתה מגזים, דוקטור. עובדה שיש לי בעיות – מפני.. עובדה שאני כאן…אבל…תלין…(שורק) גיליוטינה.. אתה לא חושב שיש בזה הגזמה?

דוק: כאשר למדת בבית הספר אירע שכתבת משהו על קירות בית השמוש?

מתי: לא היה להם בית שמוש – הוא מהגליל העליון…הולכים שם רק בשדות…מה שהדוקטור מנסה להוציא מהעורך דין הסנוב, המזדקן, זה שהסקסואליות היא “פויה” שלא עושים אותה עם האשה “השחוקית” שדומה לאמא הטהורה שהביאה ילדים רק בסיוע החסידות הלבנות וזה גומר לו את החשק…כמו כלום.

דוק: זה הכל מהספריה, מתתיהו?

מתי: קורא עד שמפלבל.

דוק: תוכל בהזדמנות זאת להגדיר את הבעיה שלך?

מתי: שלי?

דוק: כן!

מתי: בדקתי. יודע את התוצאות – לא מבין את הסיבות. יש לזה שם לטיני גרנדיוזי. אקולאציה פארקוקס, כמו עוגת גבינה עם גלידה. מוצא חן בעיניכם?

דוק: מוכן להסביר ל“גרופ” את המושג?

מתי: לא. מה פתאום? שישברו את הראש וימצאו בעצמם.

דוק: בכל זאת?

מתי: אקולאציה פארקוקס זה כמו שפן. גומר לפני שמתחיל. ככה זה אצלם, “דופקים” כמו משוגעים.

דוק: ואתה לא יודע להסביר מדוע זה קורה?

מתי: לשפן? (פורץ בצחוק מצפצף וממושך)

עמיהוד: מלך המטומטמים זה. מקרקר כמו תרנגולות…תשמעו איך הוא צוחק הגיח–גיחוך…

מתי: לא אמרתי תרנגולת…אמרתי שששפפפ….ששפפ…שפפפ שפן. (ושוב פורץ בצחוק) מי יודע למה הגברים הישראלים גומרים מהר כמו שפנים?

עמיהוד: “ביג דיל”. כדי למהר להספיק לספר ל“חברה” – יש לזה זקן במרתף…טררררר…תראה איך הפוגץ' מסתכל עלינו עם “רצח בעינים” – הוא שוב לא לטובתנו…

גדעון: מה הפרחחים הללו עושים בכלל בגרופ של מבוגרים?

דוק: ה"איי־קיו” שלהם מתאים לקבוצה שלנו.

גדעון: אתה רוצה להגיד לי שכולנו כאן דבילים?

דוק: איש כאן אינו דביל – ולכל אחד מאתנו יש מעצורים בהסתגלויות. נוכחותם מפריעה לך?

גדעון: כן, כמובן.

דוק: אז מדוע לא אמרת זאת עד היום?

גדעון: חשבתי שזה לא יהיה הוגן…כלומר, הם באו לגרופ עוד לפני…אבל כל הערב יש בי תשוקה להוריד למתי מכה טובה על האף.

מתי: קונץ גדול. זה מה שהאבא שלי היה עושה לי מיום שנולדתי⁴ והמכות לא עזרו. אני ממשיך להחרים תכשיטים מיוחדים אצלו בחנות. אני זזזזזקוק לאהבה…אתה רוצה קצת לפנק אותי, מר גדעון תדמור? תן לי חבוק אני עומד על ברכי…אהבה!!!

לוי: צריך היה לקצור פרצופים כמוך במכונת יריה…זזז…טטטטט…טטטטטט…מה בכל זאת יש שם על הקירות?

עמיהוד: קונצרט בבטן. אני אספר לך כשאחזור, מר פוגץ'. (הולך לדלת ומפזם) “את חכי לי ואחזור – חי אחזור חי”…

אילה: זאת הזדמנות בלתי חוזרת (מטפסת במהירות על הסולם ומסובבת את התמונה מימין) מי זה בכלל? (יורדת לאט לאט בסולם) מחזיק רובה…

אדם: את לא קוראת עתונים?

פוגץ: זה הממזר לי אוסוולד שרצח את קנדי…הנשיא קנדי.

אדם: שכחת את השוטר שרצח ליד הקולנוע, מר לוי פוגץ'

לוי: (בעצבנות ובקול רם) אולי תגידו לי מה יש לאיש הזה נגדי?

דוק: הוא רק מגיש לך ראי…(פאוזה) באחת הפגישות הראשונות, לפני שעברתי לדירה הזאת ביפו – זוכרים? דברנו על כך שמיליונים נולדים ומתים ללא זהות…בלי משמעות לחייהם…(לגורביץ) רצית לאמר משהו?

אדם: לא. משמעות חיצונית. מחפשים הכל בחוץ…אצל הדוקטור, אצל אלוהים…אצל המפלגה…אצל הדודה ינטה…הכל מבחוץ…

דוק: אנחנו זקוקים לאחרים לאישור קיומנו. עובדה!

אדם:…גם הנזיר שמסתגר – דואג שיהיה סניף דואר לא רחוק מהמנזר.

דוק: אז דברנו על לי אוסוולד.

עמיהוד: (נכנס במצב רוח טוב) “פיניטו לא קונצרטו”…(ולפתע הוא רואה שסובבו את התמונה. הכל רואים שהוא הרגיש בכך…וזו דממה עמוקה ומבשרת רעות) מי עשה את זה? (דממה) אני שאלתי מי עשה את זה? (ועכשיו הוא צועק) מי סובב את התמונה?

דוק:…עמיהוד…

עמיהוד: אני שאלתי מי סובב את התמונה? אני רוצה לדעת.

דוק: עמיהוד, תרגע סוף כל סוף…

עמיהוד: (בצעקה) זה את אילה?

אילה: (רועדת כולה) אני? מה פתאום אני? לא…לא אני…

עמיהוד: ככה, ההה? חבורת פחדנים בלי אופי…גרופ–שמרפי, ההה? אין לאף אחד אופי במיל…באים לילל לדוקטור על הכתפים שיתן להם מטפחת…מבתים טובים אחד אחד. הסתכלו איך הם נראים עם זנבות מקופלים…משאירים “פס”…מי סובב את התמונה?

דוק: עמיהוד!!!

עמיהוד: אל תתחיל אתי עכשיו בפסיכולוגיה – רוצה תשובה ברורה – מי סובב את התמונה שלי?

אדם: אני.

עמיהוד: (נבוך ותמה) אתה?

אדם: כן – אני.

עמיהוד: לא מאמין לך. זה לא אתה…זה רק פחדנים…מה את רועדת אילה? אף אחד לא מתכוון לרצוח אותך…רק שיהיה לך אומץ להגיד פעם אחת בחייך את כל האמת. (פאוזה).

דוק: הוא מחכה לתשובה.

אילה: (עצבנית והמומה. לפתע היא הילדה הקטנה של אבא) מה להגיד לו? אני לא יודעת…

דוק: תכחישי או תודי…זה ענינך בלבד.

אילה: (במאמץ עליון) כן…אני…אני…זה נכון…אני מצטערת…לא יכולתי להתגבר…

עמיהוד: (מתרכך) “ביג דיל” עשית – עשית. (צוחק. מצביע על אילה) פשוט כאשר לקחו לחלק את השכל בעולם התרבותי היית ישנה, שכחו אותך…(מסתכל בתמונה של לי אוסוולד) נכון שיש דמיון ביני לבינו? “גם כן בן־אדם”…אם לי אוסוולד רצח את קנדי אתם יכולים לקרוא לי שקרן מתועב, אם אתם רוצים.

לוי: לא רק שאתה שקרן מתועב, אתה חתיכת טינופת שאינה שווה שיגרדו אותה ב“שפחטל” מן הכביש.

עמיהוד: אני ה“רוק של גיברלטר” – ולא תצליח להוציא אותי מן הכלים. פוגץ‘. ברוצחים האמיתיים לא נגעו – – לא העיזו – אז נטפלו לאחד פקיד קטן…כאשר בגראז’ של האחים בביוף יש “סטינקס” – את מי מאשימים אתם חושבים – תמיד אותי. למה? מפני שזה יותר קל…זה אילי הנפט שלחו רוצחים…זה האף.בי.אי. בובלה. לא האיש הזה…מה הפריע לו קנדי? ל“נפטים” הגדולים הוא הפריע.

לוי: מה שאני שונא זה אחד בור שלא יודע על מה שהוא בכלל מדבר…אתה בכלל יודע איזו אישיות זו אדגר הובר ראש האף.בי.אי? מה הוא מיצג ומה היא הסמכות שלו?

מתי: (קם מצדיע⁵) לכבוד האישיות הגדולה והדגולה…“כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומיה…”

לוי: (תופש את מתי בגרונו בזנוק) אני חונק אותך אם…

אדם: אתה רוצה לסלוח לי, לוי פוגץ'…(והוא תוקע אגרוף מהיר לבטנו של פוגץ' המחרחר, מחזיק בבטנו בכפיפה והולך עד קצה החדר)…אני פשוט שונא אלימות.

דוק: (הנוכחים מגיבים בצעקות שונות) תפסיקו. תפסיקו. כרמלה – מה את צורחת שם? שקט. מה מתרחש כאן? זה עושה רושם של בית משוגעים… אינך יודע בכלל גבול, מתתיהו.

מתי: (משחק את האוטוריטה) הדמוקרטיה מתחילה בקצה האף שלי. בוז לחונקים. בוז לחוליגניזם בוז לפוגצ’ים באשר הם שם.

דוק: איך אתה מרגיש לוי?

לוי: מכה בריאה. כל הכבוד. הגורביץ הזה הוא כנראה מתאגרף מקצועי…כל הכבוד.

אדם: אני מצטער…

עמיהוד: מה איכפת לך? פוגץ' טיפוס פרימיטיבי מימי הקופים עוד לפני דרווין…כמו שאומרים…על פוגץ' אפשר להשפיע רק במכות – שפה אחרת הוא לא מבין. (מסתכל בתמונה)…תגידו מה שתגידו הוא טען שהוא חף מפשע לחלוטין.

אדם: גם קין אחרי שרצח את הבל אמר משהו דומה. אילו אתה היית יורה – לא אגיד בנשיא – נאמר בשוטר מסכן בלילה – אין עדים – היית מסגיר את עצמך למשטרה?

עמיהוד: לא הוצאתי כסף בשביל הגדלות שידברו עלי…הרבה אנשים בעולם ובאירופה חושבים שלי אוסוולד הוא לא רוצח אלא קרבן…

כרמלה: באירופה אוכלים גם צפרדעים. נסה רק להכחיש את זה.

עמיהוד:…קרבן כפול. לא רק שנאשם במה שלא עשה – הוא גם נרצח בלי להיות אשם. (והוא פונה לגורביץ) מה התכוונת בענין השוטר?

אדם: קבלתי כבר הסבר. (וממשיך למבטו של עמיהוד) סתם הערה לא חשובה.

עמיהוד: יש לך הערות משונות מאד, מר נכסי דלא נידי.

דוק: אתה מוכן להרשות לי לומר מילה, עמיהוד?

עמיהוד: (מחווה) הרצפה שלך.

דוק: תודה. איך שלא נביט על הדברים: הנשיא קנדי והאלמוני אוסוולד ירדו להיסטוריה כמו תאומי־סיאם, ואי אפשר לנתק אותם זה מזה. הרוצח והנרצח…החיים הפכו ללי אוסוולד את הגב…אז הוא נטל בכוח…אז הוא אנס…הוא אנס את ההיסטוריה לקבל אותו…אם לא בחיים – לפחות במוות…אולי זאת היא המחאה של אנשים בלי זהות. המון ללא פרצוף. אם לא מקבלים אותי בעד דברים פוזיטיביים, אני אכריח אותם – “ועוד איך” – לקבל אותי בדרך נגטיבית, ומסתבר באופן מפליא למדי שמאחורי כל אלמוני יש פנים…ואנו לומדים מה בדיוק היו חייו של האלמוני שלא העסיק אותנו, קצת מאוחר מדי…

עמיהוד: בגראז' אמרו לי שאני דומה לו…

אדם: כל אלו שטוענים שהם חפים מפשע דומים זה לזה.

עמיהוד: אולי תדבר פעם ברור – ותגיד מה אתה רוצה? (מצלצל הטלפון)

דוק: (נראה שהוא מופתע לצלצול הפתאומי) מי? הלו? אני לא שומע? רוצה לדבר בקול רם, גברת? כן, זה דוקטור גרי…(ופתאום דמותו משתנה לחלוטין. יש בו עתה רוך ועדינות ולא “אוביקטיביות” שציינה אותו מרבית הזמן) זו את אווה? אני מאושר לשמוע את קולך. (ולנוכחים) אשתי. מה? הכל בסדר…אני יושב עם האנשים שהכרת עוד לפני…כולם כאן…אנשים חדשים?…כן, יש אדם חדש…לא בטלפון…(ועתה בלחישה והוא נשבר לאט לאט) אינך רוצה שאבקר אצלך? טוב, אז אם את ממשיכה לאסור עלי…כן, אני מבין…אני מבין…אני מבין…כן, אווה, ברור. שהמעגל ימשיך להיות סגור…איך את מרגישה?…אני באמצע “גרופ–טרפי”…רק כמה מילים. אווה. אווה. אווה. רק כמה מילים…כן, אני רושם…רגע, למי יש עפרון…הו, יש לי עפרון…כן אני רושם את מספר הטלפון…(ועכשיו לגמרי קודר) דירת הגנן של המוסד?…כן, רשמתי…(סוגר. הוא כמעט נשבר מעל למכשיר…מזועזע לגמרי)…אלוהים. (נזכר שאינו לבדו) זו היתה אווה, אשתי.

צפורה: (והיא עדינה הפעם) מה מצבה?

דוק:…כנראה יותר טוב, אם נתנו לה לצאת מהחדר הסגור ולגשת לטלפון…עזרתי להרבה אנשים – אבל היא מסרבת לקבל כל עזרה…(חסר אונים) נמשיך?

אדם: אולי נעשה הפסקה קצרה? הייתי רוצה לדבר אתך ביחידות.

דוק: זה רעיון…הקפה והסוכר מחכים לכם שם…עשרים דקות הפסקה, רבותי. (תומך ראשו בכפו) דירת הגנן במוסד…? (מסתכל כלפי מעלה. מפוזר ותוהה…)

מסך

מערכה ב'

       (תפאורה כמו במערכה א'. רק כמה דקות עברו…נוכחים דוקטור גרי ואדם גורביץ.)

דוק:…ואתה רוצה לומר לי שחקרת את אשתי במוסד לחולי רוח?

אדם: היא לא מדברת כאשר מנסים להוציא ממנה משהו…היא מסתגרת בתוך קונכיה…ואי אפשר להגיע אליה..זו היתה שיחה – לא חקירה.

דוק:…איך אתה בכלל מגיע לשם?

אדם: (בחיוך מתוק וממזרי)… יש אנשים שדלתות מסוימות נפתחות לפניהם.

דוק: מפליא שהיא הסכימה לדבר אתך.

אדם: מדוע? מפני שבשיטות שהפעלת עליה לא הצלחת?

דוק: איזה שיטות?

אדם: כל השיטות שהובילו לכך שהיא תצא סוף כל סוף מהעולם שבנתה לעצמה…המעגל והמצודה…אבל היא התעקשה כנראה להשאר בתוך המצודה והמעגל.

דוק: אתה יודע שמיום שנכנסה למוסד סרבה לראות אותי?

אדם: אני יודע.

דוק: אתה יכול להסביר לי מדוע?

אדם: אתה משמש איום עבורה…הקולות מבחוץ…והיא ממאנת לשמוע אותם.

דוק: מה היא ספרה לך עלי?

אדם: אווה? הו, כן…מה היא ספרה לי עליך? – שום דבר. יש לה הזכות להיות סוביקטיבית – לא?

דוק: אתה דרשת ממני, בנגוד לאתיקה מקצועית, לשבת כאן. אני הסכמתי…זה יהיה יותר מדי לבקש ממך לספר לי מה אווה חושבת עלי?

אדם: הפרטים אינם חשובים, דוקטור. עובדה שהיא מסרבת לראותך…אתה הוא הסמכות האלוהית – אלא שבמקרה זה אווה לא חכתה לגרוש – היא נתקה עצמה מגן העדן…

דוק: על מה בדיוק חקרת אותה?

אדם: (מתעלם לחלוטים משאלת גרי)…היא מאושרת שם… נותנים לה לעבוד בגינה…ויש שם גנן…אחד מחולי המוסד…

דוק: על מה בדיוק חקרת אותה?

אדם: (כנ"ל)…הוא מלמד אותה את שמות הפרחים…אני חושב שהיא לא רוצה יותר להיות “בחוץ”…עולם המטורפים מוגדר יותר…אולי אמיתי יותר, לפחות כנה יותר. במוסד לחולי רוח אין כבר צורך להעמיד פנים, להיות מה שאינך במציאות…כמונו הלובשים מסכות…לחגיגות מסכה אחת – לקבורה מסכה אחרת…כשאנו בבית עם האשה החוקית קימת המסיכה הלגיטימית – בשביל השכנים – וכאשר נפגשים עם הפילגש…

דוק: זה מה שהיא ספרה לך? אתה מתכוות אלי בהערה הזאת על הפילגש? (פאוזה)

אדם: לא. לכולנו.

דוק: למה אתה מתחמק כל הזמן, מר גורביץ?

אדם: למדתי זאת מאלוהים, דוקטור. אתה לא חושב שהוא תמיד מסתיר את פניו ומתחמק?

דוק:…(ביאוש) ניסיתי הכל עם אווה…היא ספרה לך שהוצאתי אותה מאחת הפינות במחנה, ־ באתי עם הצבא – היא לא יכלה לפסוע…שקלה 30 קילו…עור ועצמות…האכלתי אותה. למדתי אותה ללכת…כמו תינוק…אהבתי אותה. עשיתי הכל למענה…שום דבר לא עזר.

אדם: אי אפשר להעביר ספוג על הזכרונות…הם נשארים. עדיני הנפש נסגרים. ספרה לי שיש פרח ששמו “אל תגע בי” או משהו…הוא נסגר כאשר נוגעים בו…אולי היא שונאת אותך משום שלמדת אותה ללכת מחדש?

דוק: אתה קצין המשטרה המוזר ביותר שפגשתי מימי.

אדם: גם חברי טוענים זאת.

דוק:…הם גם יודעים שיש בך משהו לא אנושי?

אדם: אנושי? הו, אתה מתכוון לרחשושים של האימבצילים שמשתמשים במילה אהבה לאשה, למולדת ולעוגת תפוחים?

דוק: עדיין לא ברור לי מה בדיוק עשית במוסד.

אדם: שאלתי שאלות. ילדים, שכורים ומטורפים שייכים לעולם אחד – הם משתדלים לומר אמת…אם לא אמת אובייקטיבית, אז לפחות מה שנראה להם כאמת…

דוק: טוב, מר גורביץ – אני נכנע. לא אוציא ממך שום דבר..בסדר. נחזור ל“גרופ”…זוהה האיש החשוד?

אדם: מה בוער? יש לי הרבה סבלנות, דוקטור. לפעמים אני מעונין יותר בשאלות מאשר בתשובות.

דוק:…שמתי לב שעמיהוד הזכיר את התחנה המרכזית, מקום שבו נרצח השוטר.

אדם: עוד שלושה לפחות…אבל השוטר הוא הסעיף הפחות חשוב מכולם…תאר לך!

דוק: אתה עושה רושם של עכביש האורג איזו רשת – אתה יודע?

אדם: (צוחק) מי אתה חושב הוא הזבוב?

דוק: (מהורהר. בודק את גורביץ)… או זיקית היושבת על רשת העכביש. עוד לא פגשתי אדם שיחליף צבעים במהירות כזאת… (ובהתפעלות) מכת האגרוף לבטנו של פוגץ היתה מלאכת מחשבת… כמו סכין המנתח… חד ומהיר…( מהורהר) אבל יש עכבישים שעלולים להסתבך ברשת של עצמם. (פאוזה) אגב, מי הוא הגנן שהזכרת?

אדם: (בחיקוי) “מי הוא בבקשה, הגבר ממין זכר המשתרך ליד אווה” הקנאה מתחילה לחפור?

דוק: באיזו שפה הוא מלמד אותה שמות הפרחים?

אדם: עברית.

דוק: אתי לא היתה מסוגלת לעבור לתרבות אחרת… מפליא. (פאוזה) אמרה לך מדוע לא היו לנו ילדים?

אדם:…כל הרוצחים הגדולים היו פעם ילדים קטנים ונחמדים.

דוק: זה מה שאווה אמרה? (פאוזה. הדוקטור מחכה לתשובה. זה חשוב לו לדעת, אך גורביץ מתכנס בתוך עולמו. הוא מדליק סיגריה. מעשן. מסתכל בטבעות העשן כאילו היה היחיד בחדר)…טוב, צריך להמשיך. (וכשהוא מסתכל לרצפה הוא ממשיך) אני הכרתי מתאבד אחד שסדר את כל ניירותיו – אפילו הסיר את האבק משולחן הכתיבה במשרד – ואחר כך תחב אקדח, קנה של אקדח אל פיו.. ולחץ על ההדק. (פאוזה) למה אינך שואל מי היה המתאבד?

אדם: אין צורך לשאול – אני יודע.

דוק: (מסתכל בעצבנות בשעונו)…חיבים להמשיך. (מסתכל בתמונה של לי אוסוולד) עמיהוד באמת דומה לו… בעיקר בפרופיל.

אדם:… של הפנים או של הנשמה? (פאוזה) עד עכשיו כל הפגישה של ה“גרופ” לא עשתה רושם של דבר ססטמטי… שיטתי… קפצתם מנושא לנושא… מה יהיה ההמשך?

דוק: סיכו–דרמה…קפיצה מנושא לנושא…אנחנו עוסקים בנשמות – לא במרובעים או משולשים… (הולך לאט אל הדלת) אתה מביך אותי… (מתנער) חיבים להמשיך… פותח את הדלת ומרים קולו) אתם יכולים להכנס… בבקשה להכנס.

מתי: (נכנס) מה עושים עכשיו, דוקטור?

דוק: עוברים לסיכו–דרמה.

מתי: (פונה לכולם הנכנסים עתה) יופי. סיכו–דרמה. זה מרענן ומלטש. ומרטש. (תופש את גורביץ בכפתור החולצה) זה בדיוק מה שהגבלת (הגברת) ציפולה עושה בבית הספל (הספר) הדלמטי (הדרמטי) שלה… נניח שאת משחקת “יבלת” לפי שיטת סטניסלבסקי וה“יבלת” נתפשת ב“צְ’בוֹק” – הההה, מעמקים. או שאתה עץ ברוש שהשרשים שלו לא נותנים לו ללכת לטייל – הההה, מעמקים. אבל הבעיה העיקרית היא מה עושים ל“גריפה שיש לה “קוקלוש” – מה לדעתך המוטיבים והדחפים הפסיכולוגיי ביחסים שבין הגריפה ל”קוקלוש" – זו השאלה!!

אדם: (בחיוך)…אתה תולש לי את הכפתור.

מתי: סליחה מאד “כפתורי הנחמדת” חשוב שזה יצא מפה… (מראה על בטנו)… להקיא את האמת החוצה… שיהיו לך “כפתורי” יצירה… שת–שת–שתסבול… אטיוד: הבעל של “ציפולה” בא הביתה מבית הסוהר ותופש את אשתו במיטה עם אשה זרה…מה הוא יגיד לה? מה היא תגיד לו? מה תגיד המשולשית במיטה לשתי הצלעות, זו שהי שהיתה לצדה וזו שח–שח–שחזרה כואבת ממזרוני הכלא והכליון הבדידותי…

אדם: (לדוקטור)…בשביל מה זה טוב?

דוק: השלכות כפולות. נניח שהבן ישחק את האב והאב ישחק את הבן כל מערכת היחסים תקבל כיוון אחר…אין טקסט כתוב…הכל בא מבפנים…זה כאילו אדמה צמאה זכתה למטר…לגשם…היא לא מה שהיתה קודם…

אדם: זאת אומרת שהפצינטים נעשים שחקנים?

אילה: אינפנטילים. תשאלו את אבא שלי… לעקור שן לשחקן זה הכי גרוע…

עמיהוד: מה ש“זימל–ווים–אפל–שטרודל–שפרינג–שפרוך” אומר לָך באמת צריך לחרוט באותיות זהב במקום מזוזות על הדלתות – אבל את מי זה מענין?

כרמלה: (משיקה שני ספרים) שקט שם. הצילומים מתחילים. “סיכו–דרמה” בשלוש מערכות ופרולוג.

דוק: אם אתם מוכנים – אני מוכן.

מתי: מוכנים. הכון רו–רו–רוץ.

עמיהוד:…ממנים את הדוקטור לשופט. (מוסר לו משרוקית) שמואלביץ מוסר לפחטר – פחטר מוסר ליוקל, יוקל מוסר לחצקל, חצקל מוסר לבנדל – בנדל מוסר ל“פנדל”. גול. גו. גול. (פאוזה) נתחיל עם הרצח הכפול. זה דווקא רעיון טוב… אוסוולד מכוון את הרובה ללימוזין הנוסע של קנדי וחושב במהירות: דגים מלוחים על שעוונית במטבח…נולדתי בלי כסף, בלי אבא, בלי אהבה, בלי צעצוע, בלי בריכות שחיה – – האצבע על ההדק – והייתי בוכה שאמא שלי מתכופפת עלי…פחדתי ממנה…האצבע על ההדק – נוסעים באוטובוסים עם זיעה ומרפקים…מקקים במטבח…מקקים על הסדין…מקקים בחדר האמבטיה – מקקים ועכברים – ו“טרח” ביריה… עוד יריה… עוד יריה… זה בגלל שנולדת עם כוכב מזל “יה–בסטרד”, יפה ועשיר…“נא באוזן” תקבל ממני…אני האפס יורה ומוריד את הירח…“סְנָיְפֶר”…מלח מחורבן בצי…אילו הייתי עשרה סנטימטר יותר גבוה…אבל אבא שלי שנעלם עשה אותי בחפזון…השכיב את אמי על האספלט ואותי מצאו באשפה ליד צנורות ביוב… יריה אחת ואני משוחרר מכל ה“חרה הזה”…

דוק: (בהבנה ובשקט) תמשיך, עמיהוד.

עמיהוד: (כאילו התעורר) מה זה היה?…חשבתי ש“ההברגה” שלי יוצאת… מה פתאום התחלתי לדבר כך?… זה כאילו פחד שאתה – מאידך – מתחיל להיות כמעט “טרללה”…כל ה“ברקסים” הלכו פתאום…

גדעון: לפני כמה זמן טענת שאוסוולד בכלל לא רצח את קנדי לא?

עמיהוד: נניח שפתאום שיניתי את דעתי מפני שתפשתי את הענין בזנב – אז מה, זה פשע? לא קרה⁶ לך שחשבת שאחת היא אלוהית “בלונדינית”, שווה שתמות בשבילה, ויום אחד, בלילה, מסתבר לך שהיא לא אלוהית אלא “שרמוטה” זנזונית מפוסטרת וזרבובית – אז מה? אמרתי. “גזונט”. “ביג דיל”!

דוק: הוראות לפני ההתחלה: מרגישים צורך לצעוק – צועקים. מרגישים צורך לשכב על הספה ולקרוא את רובינזון קרוזו – קוראים. כל זמן ששומרים על היחס ותגובה ל“פרטנר” – ואי אלימות – זה בסדר.

אילה: רובינזון קרוזו – גבר יחיד על האי. אני הולכת אליו.

דוק: “למזלך” יש לו עבד בשם ששת.

מתי: אילה שלנו שמחה כאשר היא עצובה – ועצובה כשהיא שמחה.

אילה: (בהתפנקות) אף פעם לא חשבתי שאני טיפוס כל כך מענין.

עמיהוד:…אל תחשבי… את מענינת רק כמוצג במוזיאון, אולי…

דוק: (שורק במשרוקית שעמיהוד נתן לו – ונהנה מכך)… שקט. (מסתכל במשרוקית. שורק) משעשע…מי שלא בקי בפרשת אוסוולד שירים ידו…(מסתכל סביבו) כולם יודעים…אילה יכולה להתחיל – היא תהיה מרגרט אידיאלית.

אילה: אילה מבינה. אבל מי זו מרגוט?

לוי: אמו של התינוק המתוק והמצורע לי אוסוולד.

גדעון:…שהיתה נשואה באופן חוקי בין שלוש לחמש… כרמלה יכולה להיות מרינה מצוינת.

כרמלה: מה היא בדיוק עושה, אשתו של הרוצח?

דוק: הופכת אליו את הגב לילה לפני הרצח. אילו היתה מעייפת אותו וגורמת לו אושר ייתכן שההסטוריה היתה משנה כיוון…אבל היא הפכה את הגב. עובדה.

מתי: זה הגב ששבר את הקש של הגמל…

כרמלה: אעשה כמיטב יכולתי.

עמיהוד: רק אל תתאמצי יותר מדי.

מתי: כרמלה תמיד מוכנה להגיד “כן” לזקן – וגם לצעיר.

כרמלה: (ובחביבות. היא טיפוס מלא אור)… לך, מתי, מותק, אני לא זוכרת שאמרתי כן.

מתי:…מפני שאת חושבת שאני לא גבר רציני אלא שפן. יש זכר שהוא גבר. יש גבר שהוא זכר – כאשר אהיה זכריה גבריאלי, גבר לענין, אני טס אליך כמו מטוס סילון.

כרמלה: תדע שאני תופסת אותך במילה.

מתי: זו לא הבטחה, זה איום, גבירתי הנאווה. "בדרום ספרד ירד ברד – אבל הברד “פקשש”, דמות האב עם השפם, בובלה.

אילה: אין גבר בעולם ששוה לקשור את שרוכי הנעלים של אבא שלי.

מתי:…או את המחוך של העורך דין שלנו.

גדעון: מה פתאום – באמת? מה פתאום “אתה גם כן” – מכניס לכאן את האמא שלי?

מתי: (מחקה ילדים מתקוטטים) אתה אל תגיד מילה על אמאלה' שלי… או שאני הורג אותך על המקום… וואו זבנג. פליק. העורך דין לא רוצה לשכב עם אשתו מפני שלא עושים דברים גסים לדמות האם – רק לנשים שפלות…(קורץ לגדעון הנרגז) “הבלאי של הבילוי בְקווקי מהיר וזהיר”…מפני ש“סקס–פון” זה גועל נפש…פוּיה

לוי: למה אתה לא משתיק את הפוחלץ האינפנטילי הזה, דוקטור? זה לא יכול להמשך כך…(פאוזה) אתה שוכח שאתה מתפרנס על הבעיות שלנו. אם זה לא יפסק מיד אני הולך…

דוק: אתה עושה שרותים בלי תמורה?

לוי: גם כן השוואה…אני נותן יין, נותן תזמורת של “זֵיגי”, רקודים…

אדם: עוד יוצר מצב שהקברנים יתחילו לשלם ללקוחות…

עמיהוד: (מותח את פוגץ) אני במקומך לא הייתי נשאר…

גדעון: למה אתה לא הולך?

צפורה: מפני שלוי פוגץ איננו גבר.

לוי: אני לא צריך הוכחות…בלי להתפאר יש לי אפילו ילד אחד בלתי חוקי מאשה נשואה.

דוק: זה לא מוכיח כלום…

אדם: מלבד חוסר אחריות

לוי: מדוע סוכן הבטוח בכלל לא אמר עד עכשיו מה מציק לו? יש לו זכויות מיוחדות? אנחנו פותחים את הנשמה וזה יושב כמו מסתכל מן היציע…(לגורביץ) היית פעם בוקסר?

אדם: (מנסה להתגבר על בדיחות הדעת) כואב?

לוי: מה איכפת לך כואב–“שמואב”…רוצים לדעת למה באת ומה מציק לך.

אדם: מה מציק לי? זו שאלה רצינית מאד… מציק לי שאני באמת יושב על היציע… מסתכל מן הצד… אינני מעורב. לא איכפת לי כל הרחשושים של האמיבות…שאם גדעון תדמור ישכב עם אשתו או לא… מענין אותי כשלג דאשתקד…למרות שזה לבטח מציק… שהגעתי להכרה שאני מעגל סגור ועומד על המשמר שזה ימשך כך…שמעבר לי אני מזמין את המבול… שאינני פותח יותר ספרי הסטוריה כדי להבין איזו כמות מדויקת של ליטרים דם “השפיכו” במהפיכה הצרפתית, או עד איזה דור תשפיע הרדיואקטיביות בעקבות זריקת הפצצה על הירושימה.. שהגעתי למסקנה שכל הנחלים העיפים הולכים אל הים והים מלא שברי זכרונות… גויות מתות… משאלות זועקות… והרבה אפר… גלים של אפר… ועל גלי האפר כותבים זכרונות אבודים באותיות קטנות מדי על גלים גבוהים מדי – ואלוהים קצר רואי להחריד.. יש לו מלאכי חבלה בשמים, ואפילו שטן… אבל הוא לא דאג בבריאת העולם לאופטיקאי שיתקין לו משקפי מגע… להמשיך? (שתיקה כפויה רובצת בחלל החדר)… והמים, המים, בתנועה מונוטונית שאין לה סוף מרסקים כל הגיון וכל אוצר של זכרונות… כל מה שאנו צוברים במשך שנות כאבים ארוכות ועיפות – – מתאדה… אנחנו מתאדים עם כל קרן שמש… שברור לי כי משוררים כותבים שירי תהילה לשמים ולכוכבי הרקיע וכאשר אנושות זאת תכחד, תאבד עצמה לדעת, לא יכתבו השמים והכוכבים אפילו שיר אחד על המשורר הנכא והעצוב…שלירמיהו הנביא, לאפלטון ולסוקרטס לא היה אפילו פריג’ידר אחד…מוטב להפסיק כאן…עכשיו מובן לך, מר לוי פוגץ הנכבד, מה מציק לי?

לוי: האיש הזה הוא לא נורמלי אני אומר לכם.

אדם: אם מה שאתה מיצג הוא שפיות הדעת – רגישות של כבישי מלט והתזמורת של “זיגי” – אני בוחר – אם לא איכפת לך, להיות מטורף.

דוק: (לגורביץ). בעדינות וסקרנות) מה המסקנה מכל זה?

אדם:…לשם מה צריך המשחק המתעתע להמשך בכלל?

דוק: אתה מדבר בדיוק כמו אווה.

אדם: לה יש זכות יותר גדולה מאשר לי להגיע למסקנות הללו. העם של בטהובן, גיטה, ווגנר ורולקה הטביע מספר מחנות ריכוז בזרוע של אווה.

לוי: שיחות פרטיות – בבקשה, אבל לא על חשבוני ועל הכסף שלי.

אדם: למה אתה לא תופש את פוגץ בצוארון וזורק אותו החוצה דרך החלון?

דוק: קודם כל זאת הקומה הרביעית…נוסף לכך, התגובות האגרסיביות בדיוק מוכיחות שמשהו כואב לו…כאשר מנתח מנסה להציל הוא לא חייב דווקא לאהוב את החולה.

אדם: (בעייפות גדולה… חושש שהדוקטור יכנס להסברים נוספים), מצטער… מצטער… תמשיך דוקטור. תמשיך להציל… כל המשחק כולו הוא רק שבעים שנה…תמשיך בחובה…אתה, אגב, יכול לשאול את לוי פוגץ אם הוא היה יורה בלי אוסוולד?

דוק: שמעת?

לוי: כמובן יורה.

דוק: למה?

לוי: מה השאלה… אולי מפני… איך להגיד?… בעצם אני לא בטוח… חושב שלא היה לי האומץ… או… מדוע עלי לשבת בבית הסוהר?… אבל האמת היא ששמחתי שהבחור הזה שיש לו “נייט קלב” – מה שמו?

גדעון: ג’ק רובי.

לוי:…זהו בדיוק. שמחתי שג’ק חסל את הפושע…

אדם: אתה זוכר היכן היית בתאריך עשרים ושניים בנובמבר היום בו נרצח קנדי?

לוי: מה זה ענינך?

אדם: זה לא עניני, פוגץ' – זה ענינך. תאריכים הסטורים חיבים לזכור…

לוי: אתה לא מהמשטרה – ואני לא על דוכן העדים.

דוק: תענה לשאלה, לוי.

לוי:…טוב, מה יש לי להסתיר? הדירה שלי היא שני רחובות מהתחנה המרכזית… בבתים הישנים… תמיד רעש. מה אני עושה? סוגר תריסים – שם שמיכות… איזולציה גמורה… ישנים ביום – עובדים בלילה… חוזרים מאוחר מאד… אז… אני מתעורר – חושך. פותח “קול ישראל”, הרדיו – ונהיה לי חושך בעינים…זוכר שאמרתי: אלוהים. לא. לא.

אדם: אתה אדם דתי?

לוי: איפוא? אני והדת זה כמו “שנים אחרים.”

דוק: מה היתה המחשבה השניה? אני מתכוון אחרי הזעזוע?

לוי: אחרי שאמרתי: “אלוהים. לא. לא”?

דוק: כן.

לוי: לא תאמינו.

דוק: בכל זאת.

לוי: התפללתי בכל לבי שהרוצח אינו יהודי. (פאוזה. מסתכל בתמונת לי אוסוולד)… מאיפוא היה לו לב לעשות את זה?

דוק: כמה הערות: לי אוסוולד הזדהה באופן מוחלט עם רוסיה – כשהיה באמריקה. הוא הזדהה באופן מוחלט עם אמריקה – כשהיה כבר ברוסיה. וכאשר הגיע לאמריקה – הזדהה באופן מוחלט עם קובה ונגד אמריקה. לי אוסוולד מיצג טיפוס המזדהה באופן מוחלט – או דורש ניתוק מוחלט וסופי. האמת היא שמרבית בני האדם אינם מוצאים סינטזה. או–או…אתה רוצה לקום, גדעון. אני רוצה להדגים…תעמוד זקוף.

גדעון: “המפקד”

דוק: עכשיו תתכופף ותזדקף כמה פעמים. (גדעון עושה זאת) רואים? מה בעצם קורה? כשהוא מתכופף הוא דואג לתנועה העוצרת את הכפיפה – חוט השדרה – אחרת מה יתרחש? אחרת, כמובן – הוא ישטח מלוא קומתו על הרצפה… כל תנועה קדימה – יוצרת התנגדות אחורנית. יצר קיום. שמירה עצמית. אבל טיפוסים כמו לי אוסוולד או שהם מתכופפים עד נפילה – או שהם מתנגדים ונופלים אחורנית מתוך התנגדות לכפיפה…

מתי:…איקולאציה פרקוקס… מה יהיה בסופנו אמאלה'…?

צפורה: היא די מסכנה אם יש לה “תכשיט” כמוך בבית.

מתי: (בשיא הרצינות)…היא לא בבית. היא בבית העלמין.

צפורה: (וזה עולה לה בבריאות להיות עדינה). מצטערת. לא ידעתי שהיא מתה.

מתי: גם היא לא יודעת. היא מתה לפני הרבה שנים…אם לאיסוף פורצלן את קוראת חיים. בדרך כלל היא מסתובבת בבית עם פריסקופ, כמו בצוללת, כדי לודא שמא חס וחלילה נפלה אבקה אבקותית מאובקת על הפורצלן…והיא שמה כפתורים קטנים מתחת לכרים – וכך היא בולשת אחרי המשרתת שלא נערה את הכרים…חוץ מזה, ההובי שלה הוא לסמן בדיו בלתי נראית קו מוקשי על בקבוקי הנוזלים של היינות…אז אם לזה את קוראת שהיא חיה…(מצלב רגליו כמו ילד קטן)..לא יכול להתאפק…תסלחו לי…(יוצא)

אילה: נחכה למתי – או שנמשיך?

גדעון: בפעם האחרונה שמתי יצא לשרותים – הוא נרדם שם… בעצם תסלחו גם לי, (יוצא כמו נסיך)

כרמלה: (צוחקת) המגיפה מתחילה.

דוק: (מסתכל בלוי בסימן שאלה – לוי יוצא) המגיפה נמשכת.

אדם: במלחמת העולם הראשונה הופסקו פעם הקרבות…החילים שכחו למה הם נלחמים והתחילו ל“רוץ”…. זה לא נראה, בינתים, כמו “סיכו–דרמה”, אלא…

דוק: מוכן להסביר לך – אבל שם…(יוצא)

אילה: הם לא מתוקים – כמו תלמידי בית ספר בטיול.

צפורה: ותמיד נשים צריכות לחכות עד שהגברים המתוקים יפסיקו פעם לטנף את העולם.

כרמלה: את לא חושבת שאת מגזימה.

אדם: אם לא מגזימים – אין מה לאמור.

צפורה: הם בטח עומדים שם בתור – ומשחקים פוקר על הרצפה.

אילה: עמיהוד – אולי אני יכולה לסובב גם את התמונה השניה?

עמיהוד: סובבי. סובבי. מה איכפת לי.

אילה: (שמחה מאד). עולה על הסולם. לפתע היא חוששת מה תראה…) אני מפחדת…מה יש שם?

עמיהוד:…(עולה מן העבר השני)…קודם חושקת, ומיד “מפקששת” או חוששת…כן–לא. כן–לא. בסך הכל זאת התמונה של הרוצח והנרצח – הנשיא קנדי.

אילה: אל תסובב. הוא חי או מת? בחייך, אל תסובב.

עמיהוד: בתמונה הוא חי לגמרי…(מסובב) אמרתי לך שהוא לא נושך.

צפורה: איזה גבר מקסים. (מסתכלים בתמונת הנשיא קנדי)

אילה: הוא היה רק בן ארבעים ושבע במותו.

עמיהוד: לי אוסוולד לא הגיע לעשרים וחמש. מה היה לו בחיים חוץ מעבודה ועבודה?

מתי: (נכנס. מבסוט) עכשיו אני משוחרר…היתה נחיתה מצוינת – ת. הז – הזדמנות לגעת בגופי הקד–קד–הקדוש והעדין.

עמיהוד: סתם צ’יריפחה. (על מתי)

מתי: היה בבית השמוש דף מ“לוק” מגזין… לא ידעתי שבגיל 12 עושים הערבים ברית מילה לנערות… מבטלים להם את צומת העצבים ב“מה שמו” – ואז הגבר הערבי לא צריך לחשוש שיבגדו בו… סקס זה קצת הנאה והרבה צרות. (מסתכל בכרמלה המתכופפת ומדליקה סיגריה. מתי שורק. וממשיך לשרוק כשדוק נכנס)

דוק: (בסקרנות ובחיבה לטיפוס מתי המשעשע אותו) מה זה צריך לבטא, אדוני?

מתי: השריקה היתה ביטוי התלהבות פרימיטיבי מהמבנה האליפסי הנהדר של התחת הקלסי של כרמלה.

עמיהוד: אם אתה לא מתנגד אני נותן לאילה להקריא משהו (מוסר לאילה דף) רק מה שמסומן בעפרון אדום.

דוק: (בחשד) מה להקריא?

עמיהוד: חתיכת הסטוריה קצרה על ההגנה והבטחון של נשיאי ארצות הברית.

אילה: יש לי קול נעים… כשאני עונה בטלפון חושבים שאני צעירה לפחות בעשר שנים…

מתי: אני דווקא נוטה להאמין לך.

אילה: חן־חן.

מתי: מפני שאני “פתי מאמין לכל דבר” (לדוקטור השם סכינים, כוסות, שני אקדחים על השולחן) מה אתה עושה שם?

דוק: לסיכו–דרמה… בקבוק רעל… כוסות… סכינים ואקדחים. בעצם יש לי גם תנור חשמלי קטן בפינה… (מוציא ושם על השולחן)

גדעון: (נכנס. פונה לדוקטור)…מה התערוכה על השולחן?

דוק: אביזרים⁷ לרצח. (מוציא מהמגירה גם חבל דק) לתלות או לא לתלות…

אילה: אני לא מחכה ללוי (נוטלת משקפים ומרכיבה על אפה) במשך ההסטוריה של ארצות הברית של אמריקה: ארבעה נשיאים נרצחו במשך פחות ממאה שנים… שמעתם? 30 בינואר 1835 – הנשיא אנדרו ג’קסון – נסיון לרצח.

14 לאפריל 1865 נרצח הנשיא אברהם לינקולן (מת מפצעיו 15 לאפריל אותה שנה)

2 ביולי 1881 – נרצח ג’ימס גארפילד (מת מפצעיו 14 בספטמבר 1881)

6 בספטמבר 1901 נרצח ויליאם מקינלי (מת מפצעיו 14 בספטמבר 1901) גם כן מקצוע – מה דעתכם?

14 באוקטובר 1912 – התנקשות בחייו של הנשיא תיאודור רוזוולט. נפצע והחלים.

15 בפברואר 1933 – נסיון רצח שנכשל – פרנקלין רוזוולט.

1 בנובמבר 1950 – נסיון רצח שנכשל – הרי. ס. טרומן

22 בנובמבר 1963 – נרצח הנשיא ג’ון פיצג’רלד קנדי… פחד אלוהים.

אפריל 1968 – רצחו את המנהיג הכושי מרטין לותר קינג.

יוני 1968 – רצח המועמד לנשיאות, אחיו של הנשיא המנוח, רוברט פרנסיס קנדי…

מקצוע מסוכן להיות נשיא… (קוראת) “נסיונות התנקשות נעשו על כל אחד מחמישה נשיאים. אחד מכל 9 נשיאים של ארצות הברית נרצח” מוטב כבר להיות רופא שינים… בחיי.

אדם: קודם בוחרים – אחר כך רוצחים את הנבחרים. אולי זו הסיבה שאלוהים מסרב לרדת לאדמה… הוא חושש להסתכן.

לוי: (נכנס) מה הפסדתי?

מתי: הה–הה–הפסד היה כולו שלנו.

דוק: אנחנו מתחילים בסיכו–דרמה. רואים על השולחן: רעל. אקדחים. סכינים. תנור חשמלי.

מתי: יופי.

דוק: זה ישמש לנו להדגמה.

מתי: יוצא מן הכלל…

דוק: (למתי) אל תפריע לי. אתה לא חושב, מר רוז הצעיר, שאתה מרשה לעצמך קצת יותר מדי?

מתי: כאן בלב שלי משמאל אני מרגיש בדיוק מה שאתה אומר.

דוק: (מלטף ראשו של מתי) תקבל סוכריה על מקל… (פאוזה) ובכן, כרמלה ולוי פוגץ מתחילים.

לוי: למה דווקא אנחנו?

דוק: תגשו למרכז…אתה תהיה בעל קנאי שבא הביתה וחושד שמישהו היה כאן… אתה בא בזמן שלא חיכו לך… נאמר חשבו שאתה במילואים בצבא… ותחזור בעוד שבועיים. ובינתיים יש לך חשד שאשתך בגדה בך…

עמיהוד: אבל… דוקטור… זה לא נשמע כמו המקרה של לי אוסוולד!

דוק:…לי אוסוולד לא יברח… בפעם אחרת… הערב אתה תסתפק… מבטיח לך שנחזור אליו. בסדר?

עמיהוד: ברירה יש לי. אתה לא לטובתנו היום… (לכרמלה ולפוגץ. בטינה) נו תתחילי כבר להרעיל…את פוגץ! עשי טובה…

לוי: אתה היית מסוגל לנסות להרעיל את מישהו, דוקטור?

דוק:…נניח, פוגץ שברגע זה נכנסת הביתה… מלא חשדות… אבל אתה לא יכול להתחיל מיד… אתה שואל שאלות סתמיות…

אדם: בינתיים לא ענית לשאלה הספציפית של לוי.

דוק: (רק מביט בגורביץ – אבל מתעלם ממנו)…את כבר שכבת לישון, כרמלה…

כרמלה: אני אף פעם לא ישנה בבגדים…אני יכולה להתפשט קצת?

דוק:…אנחנו לא מרעילים ממש… זה הכל כאילו…

מתי: אם ויתרת על לי אוסוולד – לפחות שנראה את כרמלה מתפשטת…פיצוי מוסרי!

כרמלה: אני שמה תקליט. אני תמיד אוהבת להתפשט עם מוזיקה (שמה תקליט. מתחילה להתפשט)… עכשיו הנעלים… הגרביים… עכשיו אני מתחילה עם החולצה…

לוי: (כמעט נחנק) הפסיקי!

כרמלה: (והפעם בעצבנות) מה יש לך?

לוי: אין לך שום בושה?

כרמלה: אין לי במה להתבייש, יש לי גוף יפה.

עמיהוד: מה שנכון – נכון.

לוי: תראי איך הם אוכלים אותך בעינים.

עמיהוד: מה שנכון – נכון.

כרמלה: תיאבון זה דבר יפה ובריא.

לוי: את פשוט מלוכלכת בתוך הנשמה שלך.

כרמלה: תן לי נשיקה טובה, ואתה יודע בדיוק איפה!! (עוברת מהמרכז ויושבת בכורסא) אני לא משחקת עם פוגץ. לא ראית בחורה בבגד ים? אצלך ב“נייט קלב” הן לא עושות סטריפטיז? מה נהיית לי הגון כזה? בסך הכל רציתי להוריד את החולצה – וזה מתרגש כאילו אינני יודעת מה. (בזמן הזה אדם מתלחש עם מתי)

דוק: כרמלה, תגשי ותתחילי – ובלי התפשטויות… אני עומד על כך.

כרמלה: בסדר. בסדר. הפוגץ הזה “גם כן מישהו.” (נגשת למרכז. שוכבת על הספה). אני ישנה…

לוי: (לוחש) כרמלה. כרמלה. כרמלה. את ישנה? (יושב לצדה על הספה)… חזרתי מהצבא…

כרמלה: (לדוקטור) מה עכשיו?

דוק: תמשיכי – ואל תפסיקי עד שאפנה אליך.

כרמלה: טוב, אני ישנה.

לוי: זוזי. אני רוצה לישון.

כרמלה: בחדר השני יש מיטה, אדוני!

לוי: זוזי.

כרמלה: (פוקחת עינים. מפהקת נוראות) מי אתה בכלל?

לוי: אני בעלך.

כרמלה: בעלי החוקי?

לוי: תפסיקי להיות “שרמנטית” וזוזי.

כרמלה: (מזנקת לישיבה על הספה) מה היתה המילה הערבית?

לוי: לא אמרתי “שרמוטה” אמרתי “שרמנטית”. (פאוזה) מי זה יצא מהבית כאשר אני נכנסתי?

כרמלה: תשובות אני נותנת רק במשטרה. “פרצוף!”

לוי: את בוגדת בי, נכון?

כרמלה: מה פתאום בוגדת?

לוי: את לא מכירה אותי…(תופש בראשה) אם רק יוודע לי שאת…

כרמלה: איך אני יכולה לשמוע אותך כאשר אתה לוחץ בידים שלך על האזניים שלי? (לנוכחים) מה הוא אמר?

אדם:…שנשים מבוגרות כבר לא מעוררות אותו.

דוק: (למתי המזנק מהחלון).לאן אתה הולך?

מתי: לקפוץ מהחלון. (עולה על אדן החלון)

דוק: מתי, הפעם זו לא הלצה…הקומה הרביעית.

מתי: העובדות ידועות לי – וגם התוצאות… לא שאלו אותי אם אני רוצה להוולד בכלל, ואני לא חושב שיש למישהו זכות מו–מו–מוסרית לעצור אותי. שלום עולם!

גדעון:…(בפחד) הפעם הוא לא מותח

עמיהוד: ה“אהבאל” הזה יש לו המצאות…

מתי: כשאר אני אהיה בר–מינן, שוכב רצוץ ו“פצוץ” ופצוע על המדרכה – מת לחלוטין, כולכם תצטערו – אני יודע. שלום עולם מזופת, “גוד–ביי…”

כרמלה: מתי, אל תהיה טיפש.

צפורה: עצרו אותו!

מתי: דוקטור – עוד צעד אחד שלך – ואני קופץ…אל תתקרב.

צפורה: מי שבאמת רוצה להתאבד לא עושה הצגות…למה אתה לא קופץ?

לוי: מי מוכן להתערב על מאה לירות שאין לו אומץ? מאתיים לירות. אני מוסיף. שלוש מאות לירות…

מתי: “שלום עולם”… שלום מלחמות. שלום ועידות. שלום האומות המאוחדות. שלום רוחלה מרחוב שבזי…

דוק: מתי…אני רוצה לדבר אתך…רד ונשב ביחידות…

מתי: בשום אופן לא.

גדעון: (אינו מסוגל לשאת יותר) קפוץ או רד – אתה מעצבן אותי.

מתי: זה גורם לי הנאה, אדוני.

לוי: ארבע מאות. מי מתערב לפני שיהיה מאוחר מדי? חמש מאות… אני רושם צ’ק על המקום.

דוק: (מושך את פוגץ בזרועו) תפסיק מיד. אתה לא תופש איזו פרובוקציה אתה…

מתי: אהיה מוכן לקפוץ רק אם פוגץ ידחוף אותי.

לוי: (בחשד) למה דווקא אני? (הוא תופש את מתי ושומט אותו לרצפה) למה דווקא אני? (מתחיל לחנוק את מתי) אם לא תגיד לי…

מתי: תפסיק…אין לי אויר…אתה רוצה שאפסיק לנשום בכלל?

לוי: למה דווקא אני?

אדם: אני בקשתי ממנו.

לוי: (מניח למתי. פונה לגורביץ) אתה?

אדם: אני. (פאוזה) אילו אני עמדתי על החלון היית לבטח דוחף אותי…

לוי: כמו כלום.

אדם: אבל הפעם יש יותר מדי עדים – לא?

לוי: אם מישהו עולה אצלי על הכוונות, אני לא שוכח… הייתי מוצא הזדמנות טובה… אל תדאג.

אדם: זו שגיאה לחזור על אותו פשע פעמים. אתה לא חושב שזה עלול להסגיר אותך, מר לוי פוגץ?

דוק: (שורק במשרוקית) רבותי, תפסיקו שיחות פרטיות… אנחנו ממשיכים.

לוי: מה פתאום הוא נטפל אלי, סוכן הביטוח. איזה פשע ואיזה פעמים? נו, לא איכפת לי אם תגיד…

דוק: למר גורביץ יש כמה אידיאות “פיקס” – זה לא צריך להטריד אותך – זוהי הבעיה שלו – לא שלך.

אדם: רוצחים בפוטנציה צריכים לענין את הנרצחים בפוטנציה, אז יהיו פחות כותרות בעתונים כל בוקר…

לוי: (פונה לדוקטור כאילו היה הגננת של הילד פוגץ) מה הוא התכוון?

דוק: אמרתי לך לוי… זו לא הבעיה שלך, אלא שלו. אתה אדם מבוגר ועליך להפריד…

לוי: אבל הוא צדק שאמר שאני לא יכול לסבול נשים מבוגרות… הן כבר לא מעוררות אותי… אבל איך הוא יודע את זה?

אדם: לא כולן עושות אהבה במושב האחורי של מכונית…

לוי: אתה ספרת לו, דוקטור?

דוק: אני רואה את האיש הזה הערב, בפעם הראשונה בחיי.

לוי: חשבתי שארצח אותה – אבל לא עשיתי כלום… כשהייתי נשוי אשתי היתה לוקחת את המכונית שלי, תמיד נסעה ל“חברה הכי טובה” שלה, איזו גברת ניצה או “שמיצה”, או גברת דיצה…ויום אחד אני פוגש את הגברת הזאת הנ"ל, והיא שואלת אותי: מה זה שבזמן האחרון לא רואים אף חלק של אשתך בסביבה? זה נכנס לי טוב טוב למוח שלי… מתחיל לעקוב… עוקב ועוקב ומה אני רואה: יושבת אשתי במושב האחורי לא כל כך לבד – – ולא כל כך לבושה עם כל הפריטים והאביזרים… רק תלמידות שעוד לא מפותחות… צעירות… חזה שטוח, נקיות…מה בן אדם יכול לעשות אם הוא אוהב אשה באמת – ונודע לו שאשתו היתה המזרון של כל העיר? זה לא צחוק. אפשר להיות משוגע לגמרי מדבר כזה.

אדם: למה אתה לא מספר את החלק הכי חשוב?

לוי: זה לא עניינך ולא העסק של אבא שלך.

אדם: זה רק ענין פרטי שהאח הקטן הבל מנסה לקחת את אשתו של קין – ואז כמובן קין הוא המושמץ?

לוי: (כמעט בבכי) אולי תגיד לי מי אתה?

אדם: אל תנסה לחנוק גם אותי – מכה אחת שלי ואתה מחוסל.

לוי: רק תגיד לי… זה הכל… אתה יודע יותר מדי. לא מדויק־ אבל יותר מדי.

אדם: אולי יותר מאוחר…

לוי: כרצונך. כרצונך, אדוני. (פאוזה) המזרון של כל העיר… אני שמח שאמרתי בקול רם, כאילו נולדתי מחדש… זה כאילו… איך להגיד?

עמיהוד: שה“חרה” יצא והלבן נשאר… (עמיהוד נצב ברגע זה ליד הפטיפון ומפעיל אותו) אפשר לעשות איזה סבוב רקוד קטן?…

כרמלה: (לאחר שהדוקטור הניד ראשו בחיוב) אתה מותק, דוקטור. “יאללה,” רוקדים. (כרמלה רוקדת עם לוי. צפורה עם עמיהוד אילה עם גדעון. הדוקטור, גורביץ ומתי מסתכלים ברוקדים. האוירה היא יותר שקטה עכשיו – – כאילו לאחר סערה. צריכה להיות הרגשה שהעולם המציאותי שכב לישון… אין לפתע יסורים ובעיות)

דוק: (כאשר הרקוד מסתיים)…גדעון וכרמלה למרכז.

גדעון: מי היא צריכה להיות?

דוק: אשה. אשתך… הסיטואציה… רגע. אתה החלטת מזמן לעזוב אותה או “לגמור” אותה… ועכשיו רגע המשבר…

אילה: אם גדעון פוחד אני מוכנה לבחוש בשבילו קצת רעל עכברים.

גדעון: אני מתחיל לקבל פיק ברכיים.

דוק: תתחילו. אתה חוזר הביתה מהמשרד.

כרמלה: ערב טוב, גדעון.

גדעון: ערב טוב, כרמלה.

כרמלה: התגעגעתי אליך. כל היום חשבתי מה אתה עושה במשרד. תן לי נשיקה.

גדעון: (לזה הוא לא חיכה – וברור שמה שכרמלה מיצגת זה ההיפך ממה שהתרחש בביתו) אתְ…את…את כל כך אחרת…

כרמלה: מספיק לדבר. (תופשת את גדעון ומנשקת אותו. הוא מתנגד בתחילה – אך “מתמסר” באופן נשי למדי…) למה אתה עוצם את העינים?

גדעון: בהתפעלות וסחרחורת) “מאמא–מיה”…לא ידעתי שכך מתנשקים!..אפשר עוד פעם?

כרמלה: קודם יקירי – תקפוץ להתקלח – יש מגבת נקיה…ארוחת הערב מוכנה… את האשפה כבר שפכתי בעצמי… סדרתי שני כרטיסים להצגה ראשונה לקולנוע… כך שנוכל להספיק גם להתעלס באהבים וגם לקום רענן למשרד.

גדעון: אם את חושבת שאני הולך להרעיל אותך את טועה…עוד לא היה לי ערב נהדר כזה עם אשתי…

כרמלה: אבל אני אשתך…

גדעון: הו, נכון. (צוחק)…שכחתי.

כרמלה: תמיד אתה נכנס מחיך ובא מאחור ונותן לי נשיקה…

גדעון: לא לך…לעוזרת הצרפתיה…ממרוקו.

כרמלה: אתה שובב–שובבון וגיח–גיחון מתוק.

גדעון: דוקטור, זה… זה לא מה שאצלי בבית…

כרמלה: שב ואל תדבר אל אנשים זרים מעבר לרחוב… (יושבת על ברכיו)… חבק אותי.

גדעון:…אני בא עייף מהמשרד… ואת צריכה להיות חמוצה כמו לימון… לא מקבלים אותי עם חיוך בבית… מקבלים אותי עם טענות…תן לי את אילה – כרמלה יותר מדי אופטימית…

דוק: אילה, תחליפי את כרמלה על הברכיים של עורך הדין שלנו.

כרמלה: אני לא מוכנה לוותר… (מחייכת וקמה. פונה לאילה המתקרבת) הברכיים שלָך.

דוק: תתחילי מהמקום שאילה הפסיקה.

אילה: (יושבת על ברכי גדעון – ומיד יש אטמוספירה עכורה) זה לא נוח לי… טוב, צריך גם לסבול בחיים. איך היה במשרד?

גדעון: (ניכר שהוא עדיין עם כרמלה) הרגלים שלך משגעות בסקסיות שלהן…

אילה: (קר. אינפורמטיבי. שוברת אילוזיות) אני מגלחת אותן שלוש פעמים בשבוע.

גדעון: האינפורמציה מדויקת – והתיאבון הלך “קפוט”…עכשיו אני באמת מרגיש כמו בחיק המשפחה…

אילה: אני שונאת לשקר.

גדעון: (שלא יודע איך להפטר מהמצב) כמה את שוקלת?

אילה: אצלך הרגלים רועדות…(קמה) זה טפשי…מה פתאום אני צריכה לשבת על הברכיים של איש זר?

אדם: כל גבר, לראשונה, הוא איש זר – עד שלא יושבים לו על הברכים…

אילה: אבל אני לא נותנת אימון בגברים…מה שהם רוצים זה רק לנצל אשה…אני נזכרת…כשהייתי בת תשע בא אלינו איזה קרוב רחוק מארגנטינה…הוא התחיל להושיב אותי על הברכיים שלו ולמשש אותי בלי בושה.

דוק: ואת נהנית?

אילה: לא זוכרת.

דוק: את זוכרת – ואת מתבישת שאת זוכרת שנהנית – זה כך? (פאוזה) שאלתי אם זה כך?

אילה: (נושכת שפתיה) כנראה. לא חשבתי על כך… זה היה מכוער… אבל נהניתי… נכון.

גדעון: (קם) לא ילך לי עם אילה… אני לא מספיק שונא אותה… רק אלרגי אליה… ולא מסוגל להרעיל…

אדם: שהיא תעשה אמבטיה.

גדעון: תעשה מה?

אדם: אתה שמעת… אמבטיה… יש שם תנור חשמלי… אין לך רדיו, דוקטור?

גדעון: (נבוך. חושד) מה פתאום רדיו?

אדם: אתה נוהג להקשיב למוזיקה קלאסית מהבי.בי.סי?

גדעון: מאין לך?

אדם: יש לי מקורות אינפורמציה די טובים. (מחפש תקליט קלאסי. שם על הפטיפון) קונצרטו לכינור… זה יתאים לך לאוירת הרצח?

גדעון: זה לא אינפנטילי מוחלט שעורך דין במעמדי נסחף למצב כזה ועורך כאן הצגות?

דוק: העובדה היא שיש לך בעיות שאינך מסוגל להתמודד אתן.

גדעון:…אז אם אסבן את הגב המחוספס של אילה אפתור את הבעיות?

דוק: אולי תלמד פעם מה מציק לך?

גדעון: מה מציק לי? אני אגיד לך מה מציק לי – הנבלה הזאת, סוכן הביטוח מציק לי;… אתה יודע מה הוא עשה?

דוק: לא.

גדעון:…כל הענין עם האמבטיה ועם התנור החשמלי… הרדיו והאמבטיה… טוב. לא חשוב. איפוא את עכשיו?

אילה: באמבטיה. סבן לי את הגב.

גדעון: (באמת אלרגי. מסבן)…הגב שלך משגע פילים…

אילה: אני אוהבת לשיר באמבטיה… אז תסגרו את הקלסי בתקליט… (עמיהוד סוגר) “השפן הקטן שכח לסגור הדלת, הצטנן המסכן וקבל נזלת. טללה הפצ’י, טללה הפצ’י, טללה הפצ’י…”

גדעון: עוד הפצ’י אחד כזה ואני מכניס את הראש שלה מתחת למיים…

אילה: מושיטה זרועות) “בוא אלי פרפר נחמד” – שב אתי באמבטיה.

גדעון: בבגדים?

אילה: אמאלה' שלך לא למדה אותך להתפשט לבד? אתה תסבן אותי ואני אסבן אותך…

גדעון: (לדוקטור) למה כל הפרויד שלך תמיד מוביל למין המחורבן?

דוק: היא לא אמרה מין – היא אמרה לסבן…

גדעון: (ממשיך את רעיונו)…כאילו אין דברים יותר חשובים.

דוק: כמו מה, למשל?

גדעון: אמביציה. עמדה.

דוק: איפה אתה שם את האמביציה כאשר אשתך הופכת אליך את גבה ומעליבה אותך לילה לילה?

גדעון: אני נכנע. תני את הגב – אני מסבן…

אדם: ואל תשכח להפיל את הרדיו, במקרה, למיים.

גדעון: (מסתובב לאט לאט לעומת גורביץ) למה אתה עושה לי את זה?

אדם: בכסף שקבלת מחברת הביטוח בנית וילה ליד סביון – לא?

גדעון: מוותר על הכסף – אילו רק היתה נשארת בחיים.

אדם: עכשיו אתה מוכן לוותר… אבל אז קבלת.

גדעון: (מהורהר) כן… זה נכון. אבל זה לא היה רדיו… זה היה באמת תנור חשמלי… הייתי בגינה…השקיתי את הדשא…

אדם: השקית את הדשא בדיוק בזמן שירד מטר סוחף?

גדעון: מאין אתה יודע כל כך הרבה פרטים מדויקים…וכל כך הרבה פרטים…

אדם: בלתי מדויקים?

גדעון: כן.

אדם: זה היה כתוב בעתון – לא?

גדעון: כן. (פאוזה) כל מה שכתוב בעתון נחרט בזכרונך?

אדם: זה ה“הובי” שלי…

גדעון: איזו חברת אחריות אתה מיצג?

אדם: יותר מאוחר…אולי.

לוי: עשה גם לי אותה ה“חכמה”, הממזר… “הובי” לקרוא עתונים יש לו… (צוחק יבשות) זה מה שאתה צריך לעשות דוקטור… כנראה שכולנו כאן הגענו פעם לכותרות העתונים… אבל זה יקצר את דרך הריפוי… במקום לחכות שנספר אפשר לקרוא בעתון מלפני שנה או עשר שנים…אז לבטח יהיה חבל לך לשחוט את הברווז שמטיל ביצי זהב… הדוקטור שלנו לעולם לא יהיה איש נעלב… קר כמו קרח. “בָרֶד”. תגיד לו מנוול, תגיד לו – כלום. תגיד לו שרלטן תגיד לו – – כלום. תגיד לו מנצל אותנו תגיד לו – כלום. איך זה? איזה מן בן אדם אתה שלא נעלבת?

מתי: כאשר פרונקל “משפריץ” מוגלה החובשת בקו–בקו–בקופת חולים רק מסתכלת הצדה…שלא “ישפריץ” עליה…ובעיקר שיש פרונקל–קרבונקל ששמו לוי פוגץ על התחת.

לוי: “ואאלה אל–עזים” שאני רומס אותך כמו תולעת נבז מנובז שכמוך. (מרים אגרופו על מתי – אדם הודף את לוי עד לחלון) ככה… סוכן הביטוח שוב מתערב… אני אראה לך התערבויות…(תופש סכין על השולחן) עכשיו אני יודע מאיפוא אני מכיר אותך… אתה תשלם בעד.. אני זוכר את העיניים האלה…

דוק: לוי, תפסיק!! (בצעקה)

אדם: הנח לסכין…יש לך די על המצפון גם בלי פשע נוסף…

לוי: (הוא נוהם בפראות ודוקר את אדם. אדם לא זז. מסתבר שזו סכין מפלסטיק)… מתכופף… סכין מפלסטיק. חשבת שבאמת רציתי לדקור – הה. תראו איך כולם נהיו לי חוורים כמו סיד… טריק עצום… לך דע שזה לא סכין אמיתי…מזויף. לא כל דבר נראה כמו שהוא באמת… גם הגורביץ הוא לא מה שהוא באמת… יש “קונץ בנייט⁸ קלאב”…יש קוסם ויש העוזר שלו…הדוקטור ספר לו הכל עלינו… והוא משתמש בזה…תפשתי את הפטנט…זו שיטה חדשה, הה?

גדעון: אתה רוצה להגיד לי שידעת שזו סכין מפלסטיק?

לוי: ואתה חושב שאני משוגע לדקור אותו עם כל העדים מסביב?

דוק: גורביץ אמר לי הערב שאנחנו הולכים על שכבה דקה של קרח והענין הוא רק איזו איכות של פרובוקציה תתלה על חכת הדייג… אני לא כל כך בטוח שלוי ידע שזו סכין מפלסטיק… אמרת שאתה יודע היכן פגשת אותו… אולי תספר לכולנו?

לוי: הוא סמל או קצין משטרה… לפני שנכנס לעסקי בטוח. פעם שחקנו אני ואחי הצעיר בבקבוקים והוא חקר אותי…

אדם: המשחק בבקבוקים… אלו היו בקבוקים מרוסקי צוואר…חדים מאד…ואחיך הצעיר מתהלך עם צלקות עד היום הזה.

לוי: השלמנו. הוא רק קבל מה שהיה מגיע לו. קבל עונש וסלחנו. ככה זה בחיים. (פאוזה) הכעס כמו שבא כך הולך מהר… הפלסטיק כל כך קשה… יכול להיות… (הוא לא ידע שסכין מפלסטיק)… למה הבאת אותו, את גורביץ?

דוק: זה לא היה רעיון שלי – הוא בקש להשתתף והסכמתי.

לוי: אז איך זה שהוא לגמרי לא כמו כולנו?

אדם: אתה יכול לגלות להם את כל האמת.

דוק: עדיין אינני בטוח שזו כל האמת, מר גורביץ.

עמיהוד: מה הולך פה?

גדעון:…אתה לא תופש?…האיש הזה בא כנראה מטעם חברת הביטוח שלו.. חושבים אולי ששלמו יותר מדי… למה פתאום הוא הציק לי עם ענין האמבטיה והתנור החשמל, שנופל למיים?

לוי: כולכם עדים שאני התקפתי אותו רק אחרי שהתערב פעמיים ודחף אותי בגסות ובפראות.

אדם: אינני מתכוון לתבוע אותך למשפט, כך שאתה יכול להרגע.

לוי: הדוקטור והאיש הזה עשו יד אחת – לי לא יספרו – שיטה חדשה. זהו. כמו “שוק” חשמלי למשוגעים אמיתיים… ואנחנו נפלנו בפח… כל הערב – אתם לא תופשים? – כל הערב ניסה להכניס לנו מחטים… לדקור…רק שנצא מהכלים…כל הכבוד – הוא הצליח! מה שנכון–נכון. כל הכבוד.

מתי: אני לא יצאתי מהכלים – אז דבר רק בשם משפחת פוגץ – מר פוגץ'. עשה טובה.

עמיהוד: מה אתה אומר, דוקטור, זה נכון מה שהפוגץ' מאשים אותך?

אדם: ספר להם.

כרמלה: מה הוא צריך לספר?

צפורה: כל העסק נראה לא ישר ולא הוגן.

אדם: למה אתה שותק?

אילה: (לדוקטור) תמיד אמרת שאם יש בעיה…צריך להתקיף אותה – לא?

אדם: (מחייך בציניות)…דוקטור גרי פשוט לא בטוח לאיזה מגירה לתייק את הבעיה. (פאוזה) איפוא אמרת קבלת את הדיפלומה שלך?

דוק: איטליה.

אדם: מענין. ואתה למעשה יליד וינה?

דוק: כן.

אדם: ובזמן הכיבוד הנאצי התגוררת בצרפת?

דוק: כן.

אדם: ועלית לארץ בשנת ארבעים ותשע?

דוק: כן.

אדם: למעשה יש עוד גרי?

דוק: כן.

אדם: אחיך?

דוק: כן.

אדם: גם הוא היה רופא? (שתיקה. אין תשובה)… ובשני המקרים השם הראשון מתחיל במם. מי אתה דוקטור גרי מוזס או מיכאל?⁹

דוק: תהיה לך אפשרות לבדוק יש לשער.

אדם: כן. היות ואחד מהם מת בצרפת… אפשר לשאול רק את האיש החי, נכון?

גדעון: אפשר לדעת מה מתרחש כאן בערב המטורף הזה?

אדם: הוא מדבר אליך.

דוק: (חרישי מאד) שמעתי.

אדם: הם ממתינים גם לתשובה.

דוק: (בהיסוס רב. שוקל כל מילה)… מר אדם גורביץ, כפי שאתם נחשתם כבר, איננו סוכן בטוח – הוא קצין משטרה.

עמיהוד: ברגע שנכנס כבר חשדתי בו. שאל יותר מדי שאלות.

גדעון: אתה רוצה לאמר בזאת שהוא ישב כאן לא בתור איש פרטי אלא מטעם…

דוק: חוקר מטעם המשטרה.

צפורה: אתה מאכזב אותי, דוקטור.

אילה: איך יכולת לעשות מעשה שפלות לא הוגן כזה?

דוק: אני מצטער, אבל…

לוי: את כל הכסף ששלמנו – וגם פיצויים. ואנחנו נקבל עד הפרוטה אחרונה…

דוק: אילו לא הסכמתי לשתוף פעולה – הייתי מחפה על פשע. גם אתם במצב דומה לא יכולתם לסרב…

אדם: מדוע אתם משותקים לפתע? כן, שמעתם אותי היטב…אתה בטוח שאתה רוצה פיצויים, לוי פוגץ? אני מתכוון פיצויים גם אם כל מה שאמרנו הערב מוקלט כל הזמן? (ובציניות) לאף אחד מאתנו אין מה להסתיר – נכון? ואנחנו קצת מודאגים שהאחרים ידעו מה שידוע לנו מזמן – נכון? הזקנה כבר נרצחה בגרזן – אבל טביעת האצבעות של רסקולניקוב תופחת ומקבלת ממדים של מפלצת מאימת… ובחוץ כלום… לא רואים… אבל זה חופר… שומעים את שריטות העכברים בלילה…ואי אפשר לחיות כך… ואז באים אליו, אל הדוקטור….גדעון רואה במקום אשה חיה לצדו – את הגוף של אשתו הראשונה… וזה לא כל כך נוח להודות מה עושה אותך אימפוטנט…ובחשכה גוף אשה… אבל אחת מהן קבורה חמש שנים…

גדעון: (לנוכחים)… אין מה לדאוג… עדות שנתקבלה במרמה, או משהו כל כך לא מגדר “כמו גרופ–טרפי” לא יכול לשמש בבית משפט…

דוק: אתה טועה ואדם גורביץ טועה…אני לוחץ עכשיו על הכפתור הירוק…

אדם: דוקטור, אתה הבטחת לי!!

דוק: אני לא הבטחתי שום דבר. אתה יכול לספר זאת גם לממונים עליך. בקשת להיות שומע חפשי – הסכמתי. לאחר שהסכמתי באה הדרישה להקלטה… יש הבדל בין סקרנות לגיטימית על מה שנעשה ב“גרופ–טרפי”.. לבין בילוש מכוער… שומעים את הזמזום? ההקלטה מחוסלת. (בהסברה) בדרך כלל אני מקליט כדי ללמוד את החומר אחר הפגישות… לא תמיד אפשר לקלוט את המשמעויות האמיתיות מייד… אין הקלטה, מר גורביץ. תהיה חייב להתאמץ יותר… להביא הוכחות ממשיות ולא וידויים…אני מקוה שלפחות למדת משהו ולא בזבזת ערב לריק.

אדם: הרווח הוא כולו שלי, דוקטור.

לוי: מזלך שאתה איש משטרה.

אדם: לפני כשנה, מר פוגץ, נרצח שוטר ליד התחנה המרכזית אתה רואה, לא תמיד השוטרים מוגנים.

דוק: (בכעס) אולי תפסיק לדבר ברמזים. אנחנו רוצים לדעת מי מהנוכחים חשוד ועל מה ולמה?

אדם: אני לא בטוח שהם מוכנים לשמוע. מי שמוכן שאתחיל לדבר שירים את ידו? (פאוזה) מה תאמר עכשיו, אף אחד איננו מוכן להסתכן…גם אלו שהם חפים מפשע. גם “צדיקי הדור”

דוק: ומה ביחס אלי?

אדם: אתה מוכן שאדבר?

דוק: (בהיסוס רב) כן. אני מוכן… אבל…

אדם: אבל לא כאן?

דוק: בפעם אחרת וביחידות.

לוי: במה אתה יותר טוב מאתנו, אפשר לדעת?

דוק: מר אדם גורביץ לא בא לראות אותי. היתה לו רשימה של שבעה אנשים ואני לא הייתי כלול ברשימה.

מתי: את מי מבין הג–הג–הגברים אתה מאשים ברצח השוטר?

אדם: למה דווקא גבר? לפעמים אשה… ולפעמים הגבר מקבל על עצמו אשמה ובית סוהר, למרות…למרות שהוא לא ירה.

צפורה: אם אתה מתכוון אלי אמור זאת בפירוש.

אדם: במידה שידוע לי בעלך יושב בכלא על עבירה די משעממת כמו העלמה ממס–הכנסה.

צפורה: סדיסט. האיש הזה משקר בכל מילה ובכל משפט שלו. סדיסט האיש הזה פשוט נהנה לגרום יסורים…

כרמלה: מה יש? מה אתה פתאום מחייך אלי?

אדם: את נחמדה, זה הכל. החן מוצא חן… את היחידה כאן שאיננה משחקת משחקים. החיוך, רק החיוך אולי יכול לבטל את המלכודת.

כרמלה: אז למה יש לי מועקה…לוחץ בגרון…כאילו אין לי אויר?

אדם: הסיטואציה. המצב. אנחנו זקוקים למסגרות…לקיר להשען עליו…לסמכות. ופתאום המצב לא ברור – להשען אל מי? ואין מסגרת… נניח שאני מוציא אקדח עכשיו (מוציא אקדח) נניח שאני רוצה לחסל חשבון ישן… כל אחד מכם טען שפגש אותי פעם, אבל איננו בטוח באילו מסיבות… למי לכוון אותו? אף אחד איננו מתנדב? אני יכול לכוון אותו רק למי שמרגיש אשמה. למי לכוון אותו? (פאוזה ארוכה) אתה רוצה את האקדח, עמיהוד?… הכל מתוח אצלנו, בנשמה… הקפיץ אינו יכול לשאת יותר את הלחץ… אתה רוצה את האקדח, גדעון תדמור?… אני מוכן לתת לך… למי תכוון? יריה אחת משחררת אותנו, מעשה אחד… למה תמיד להתיסר אם אפשר במעשה חד–פעמי להיות אלוהים ושטן בבת אחת? מחזיקים במתכת הצוננת והיא מפיגה את הלמות הלב והחרדה… את היסורים ואת כל הרחשושים הקטנים של אכזבה וקנאה. רוצה את האקדח, דוקטור? “העולם נעשה צר מיום ליום” אמר העכברון הקטן – בתחילה היה העולם כל–כך רחב עד שנפל עלי פחד, רצתי הלוך ושוב, עד שראיתי חומות מרחוק, אולם, לפתע, החומות הארוכות התקרבו זו לזו במהירות – ואני מהרתי לרוץ לחדר האחרון, ושם עמדה כבר מלכודת העכברים, בשבילי. “עליך רק לשנות את כיוון הריצה” אמר לו החתול ואכל אותו. קפקא. מסתבר שאנשים ועכברים אינם יכולים לשנות את כיוון הריצה…רוצה את האקדח, דוקטור?

מתי: למה אתה מתעלם ממני כל הזמן?

אדם: מפני ששנינו, מתתיהו רוז, יודעים את האמת. טוב, נכניס את האקדח לכיס…בין כה וכה אין בו כדורים…חבל שמחקת את ההקלטה, דוקטור. אהיה חיב להתחיל הכל מבראשית… להתראות. (הולך לאט לאט לעבר הדלת. בוחן כל איש – ויוצא)

אילה: בי הוא לא חשד כלל. זה מפחיד אותי.

דוק: יתכן שאת חפה מפשע.

אילה: רציתי שיגיד שעשיתי משהו נורא…זה כאילו חלום…זה כאילו שהוא צדק…כמו שעון מעורר שמצלצל בלילה ולבסוף משאיר אחריו דממה נוראה… פעם טפטף ברז כל הלילה וחשבתי שכך זה בהרבה בתים… ועמדתי ליד החלון עד אור הבוקר…ואבא נחר איומות בחדר הסמוך…וידעתי כי השמש תעלה ושוב יהיו פיות פעורים על הכסא ושוב יעקרו שיניים…והפיות עם הרוק והסתימות… מערות מכוערות… אז איך אפשר להתנשק עם הפה הנפער לנשיקה מלא רוק וסתימות…? וצעקה ממושכת של כאב?… (כאילו מתנערת מסיוט) הוא באמת איש משטרה?

לוי: בטח. אני זוכר אותו…יש לנו מזל שלא פתחנו את הפה יותר מדי – והיינו זהירים.

גדעון: (חושש) אתה דבר רק בשם עצמך. (פאוזה) כל העסק עם האמבטיה…

צפורה: למה הוא שקר – אם בעלי לא יושב בבית הסוהר בגלל מס הכנסה…לא מבינה…

דוק: יתכן שכל הבקור היה מכוון אלי… של מי המזודה הזאת מאחורי הכורסא?

אדם: (נכנס) שלי דוקטור. חזרתי לקחת אותה.

דוק: לפני שאתה ממהר ללכת… אפשר לראות את תעודותיך, מר גורביץ?

אדם: כמובן. (מתחיל לחפש בכיסיו)…הו, מצטער, שכחתי את התעודות בבית… אבל אתה יכול לחייג ולשאול מי אני. רק ארשום לך את מספר הטלפון שלי (רושם) אל תהסס, הנה מספר הטלפון…

דוק: (שקבל את הפתק מאדם גורביץ מרגיע את הנוכחים) אני אצלצל… אל תדאגו.

אדם: תחייג ותשאל על אדם גורביץ – ומיד תשמיד את הפתק. אסור להשאיר טביעת אצבעות… אל תכעסו עלי… אילו אווה ואדם היו יודעים שאתם תיצגו יום אחד חתך של החברה המהלכת על שתים יתכן ולא היו מתחילים לפרות ולרבות, לפסוע במסע המפרך והמייגע…אבל אווה של היום למדה את הלקח, דוקטור – והיא מסתגרת במוסד לחולי רוח, המקום השפוי היחידי עלי אדמות. אגב, במזוודה הזאת יש מכשיר יפאני, מנגנון הקלטה עדין ורגיש…ערב טוב. זה היה באמת ערב מענין ומאלף – אבל מוטב לחזור אל הפרחים, אל תהסס, דוקטור – טלפן (יוצא)

דוק: (מחייג – הכל מסתכלים בו במתיחות)…הלו, הלו, משטרה? מי? אני מצטער… אבל רגע… אני אבדוק את המספר… (בודק את המספר ורואה שזה אותו מספר שקבל מאווה סוף מערכה א –) סליחה, טעות. (סוגר) אותם מספרי הטלפון… זה היה הגנן, פנטסטי…

צפורה: מה זאת אומרת הגנן?

דוק: (לעצמו) לעולם אין לדעת מי יטול את הגרזן – מפני שלעולם אין לדעת מה תהיה איכות הפרובוקציה שתתלה על חכת הדייג. פנטסטי. אווה מסרה לאיש הזה את כל האינפורמציה… תיבת פנדורה לא היתה סגורה כלל… (צוחק בהיסטריה וכולם מסתכלים בו במבוכה) פנטסטי

מסך

לפי מגילת “סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון

­­המשתתפים:

ד"ר מונתה

אשה א'

אשה ב'

אשה ג'

גרפינה

גרף

כומר

אשה ד'

־־־־־־־־־־־־־־־־

ד"ר: מה עושים כאשר אנשים שאינם חולים מבקשים ממך תרופה למחלה שאיננה קימת כלל? חה. חה. חה. משעשע. באותם ימים רחוקים הייתי רופא צעיר – והדור היה להוט אחרי מחלות שבאופנה. הבקוש אחרי המעי העוור היה הגדול ביותר. אדם ללא מחלת המעי העוור לא נחשב ביותר במרומי החברה. אם אמרת לחולה, כי פשוט אכל או שתה יתר על המידה, מיד עבר לרופא אחר שמצא אצלו מעי עוור… אולם המעי העוור יצא מן האופנה מיד לאחר שנתפרסם בעתונים כי הרופאים האמריקניים פשוט מנתחים ומסלקים אותו בסכין…

אשה א': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ב': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

ד"ר: עד מהרה הסתבר שהמעי העוור גוסס ונפטר מן העולם במהירות רבה ביותר, ומן הצורך להמציא בהקדם מחלה חדשה לעשירי העולם, כדי לספק את הביקוש להצע… ובכן, תוך כמה שבועות הופיעה באופנה של פאריז מחלה חדשה ושמה קוליטיס, שערכה בבורסה עלה על המניות של מכרות הזהב בדרום אפריקה ..

אשה א': לא תאמיני שרלוטה יקירתי, אבל הרופא שלי גילה אצלי – קוליטיס… נפלא…

אשה ב': מה את אומרת? – קו

אשה א': קו – לי – טיס.

אשה ב': יוצא מן הכלל… אני פשוט מקנאה בך…

אשה ג': קוליטיס! לא שמעת עוד על קוליטיס? היום אשה בלי קוליטיס איננה נשית – והיא יוצאת מיד מן האופנה בפאריז…

ד"ר: הקוליטיס היה חולי נאה מאד – ואלגנטי ומובטח מפני סכין המנתחים – הקוליטיס היה מצוי לדורשיו בכל שעה משעות היום והלילה – ונעלם ברגע שלא היו זקוקים לו… ואיש לא היה חש כיצד הוא בא, הקוליטיס, וכיצד הוא נעלם… שרקו, המהפנט הגדול ורופא העצבים, מורי הדגול, היה נוהג לשלוח אלי חולים לטיפול… ויום אחד שלח אלי את ה“גרפינה” ניכר היה מיד שהייתי צעיר מדי בעיניה והיא בקשה לדבר עם דוקטור אכסל מונתה, ונתאכזבה כאשר אמרתי לה שאני הוא דוקטור מונתה בכבודו ובעצמו…

גרפינה: הו… אתה נראה כל כך צעיר… אבל כבוד הפרופסור שרקו ממליץ אליך… (בטרוניה) מה יש לי דוקטור, תגיד לי, מה יש לי?

ד"ר: אני מוכן לומר לך, אם תואילי לחדל מבכיך – כבוד הגרפינה.

גרפינה: אני אהיה שקטה כמו עכבר בכנסיה… מה יש לי דוקטור? יש בי כוח סבל לא יתואר, וכבר סבלתי הרבה בחיי – הו הימים האיומים הללו בספינות הטיול במונטה־קרלו, לילות הנדודים ליד הרולטה בקאזינו – אני אמיצה ומוכנה לשמוע את הבשורה הנוראה ביותר על מחלותי.

ד"ר: את בטוחה בכך?

גרפינה: כן, כן, כן, דוקטור מונתה, מה מחלתי?

ד"ר: קו – לי – טי – ס.

גרפינה: קוליטיס?

ד"ר: קוליטיס, גרפינה. יש לך קוליטיס.

גרפינה: מזה חששתי. מקוליטיס פחדתי. מובטחני שהצדק אתך. קוליטיס? אנא, דוקטור מונתה, לחש לי בסוד, מה זה קוליטיס?

ד"ר: מחלה קשה וממושכת…

גרפינה: מצוין… אתה רואה, בעלי הגרף טוען שאני סתם חולת עצבים, עכשיו יש לי על מה להשען – מה שם המחלה?

ד"ר: קוליטיס.

גרפינה: (צוחקת) עכשיו אני יכולה להשען על הקוליטיס שלי – ובעלי הגרף יוכל לקפץ לו… מתי אני מתחילה בטיפול הראשון הראשוני? אני חושבת שפעמיים בשבוע יהיה יוצא מן הכלל… בעלי לא יוכל לחקור אותי כמו בבית משפט לאן אני הולכת ומה אני עושה בשעות הפנאי שלי… קוליטיס,

גרפינה: אגב, דוקטור, זו מחלה מדבקת – לא?

ד"ר: לא.

גרפינה: רע מאד. אילו היתה הקוליטיס מחלה מדבקת יכולתי לומר לבעלי הזקן שעלינו לישון בחדרים נפרדים. חשב היטיב, דוקטור – אולי, לעיתים, הקוליטיס, בכל זאת קצת מדבקת?

ד"ר: כן, לפעמים.

גרפינה: מצוין. עכשיו אוכל לומר לגרף שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים (ובלחן כמו בשיר ילדים) קוליטיס, קוליטיס, קוליטיס. נ־ה־דר.

ד"ר: כפי שהסתבר לי לאחר מכן כתבה הגרפינה מכתב באותו ערב…

גרפינה: (כאילו קוראת מכתב) מרגרטה מחמל נפשי, אני כותבת לך מכתב זה לאחר שנפגשתי עם דוקטור אכסל מונתה, הרופא השוודי הצעיר … ובכן, לא תאמיני מרגרטה יקרה שלי… יש לי קוליטיס. נפלא. נהדר. יוצא מן הכלל. אמרתי לו ששרקו הגדול שלח אותי אליו כדי לזכות בתשומת לבו – ושכחתי לספר לו, מרגרטה יקרה, שאני היא שהגיתי את אותו הרעיון. אמנם צדקת, מונתה הוא רופא נבון – למרות שמראהו לא מעיד על כך… ומהיום והלאה אני ממליצה עליו לפני כל הסולם והשמנת של פאריז… כל הנשים של פאריז יקבלו קוליטיס¹… בראבו. אמר לג’וזפין שלא אוכל לבקר אצל חמותי בערב כיוון שלקיתי ב… תארי לעצמך שהוא הבחין בקוליטיס שלי מיד. מבלי לבדוק אותי… ממש גאון…

ד"ר: שבוע לאחר בקורה של הגרפינה זכיתי להיות מוזמן לסעודה בארמונה בסנס־ג’רמן… כבוד גדול. לאחר הסעודה הזמין אותי הגרף לחדר העישון שלו. הוא היה אדם קטן קומה, שמנמן, ובעל נימוסים טובים …

גרף: סיגר?

ד"ר: תודה.

גרף: מיוחד בשבילי – מהוואנה. סיגרים מצוינים.

ד"ר: כן… המממ… ריח ניחוח… סיגר נפלא…

גרף: אגב, אין בפי מילים להודות לך על שרפאת את אשתי מהמעי העוור שלה… אני שונא את עצם המילה “מעי עוור”… בררר. עלי להודות ולהתודות שאני שונא רופאים. דרשתי בכל כך הרבה רופאים ואף אחד מהם לא הצליח לרפא את אשתי מהמעי העוור הפרטי שלה – עד שהופעת אתה. ברכותי.

ד"ר: תודה רבה.

גרף: אולם עלי להזהירך שהיא מחליפה רופאים כשם שהיא מחליפה גרביים.

ד"ר: הממממ…

גרף: וגורלך עשוי להיות כגורל הרופאים הקודמים…

ד"ר: אינני חושש…

גרף: טוב. נראה שהיא מאמינה בך אמונה עוורת.

ד"ר: אמונה זו היא הכל. הכל אני אומר.

גרף: אגב, דוקטור אכסל מונתה, מה רציתי לומר לך, כן, מהו הקוליטיס הזה?

ד"ר: (במבוכה קלה) הקוליטיס? הו, כן… קשה לומר בדיוק… אבל… בעצם… ההבחנה היא…

גרף: (צוחק) בעצם לא איכפת לי. הגרפינה רוצה קוליטיס– שיהיה לה. קוליטיס, לבריאות. שום קוליטיס לא יהיה יותר גרוע ממעי עוור… זו היא דעתי. שיהיה קוליטיס – העיקר שיהיה לנו כבר ילד…

ד"ר: כמה זמן אתם נשואים?

גרף: חמש שנים. יכול היה להיות לנו ילד. אלא שעצבי הגרפינה אינם חזקים ביותר… והיא מתעייפת מאד מנשפי החשק הללו, מן התיאטראות והאופרות שהיא חייבת ללכת אליהם מדי ערב בערב…

ד"ר: למה לא תקח אותה לארמונך בכפר?

גרף: יוצא מן הכלל. דוקטור, אנחנו נהיה ידידים טובים … זה ברור… אתה מבין, אני אוהב לחיות בכפר, הנני בן שישים ושתיים והשקט הוא בכפר השפיע עלי לטובה…

ד"ר: ובת כמה הגרפינה?

גרף: בסך² הכל עשרים וחמש … היא אוהבת אותי ומבקשת ממני תמיד לנסוע לארמוני בכפר, מפני שאני מאושר שם… אבל עליה להשאר תמיד בפאריז. קודם זה היה בגלל הטיפול במעי העוור. ועכשיו – הטיפול המיוחד בקוליטיס שלה… אגב, אולי תוכל לתת לי תרופה כנגד נחרה?

ד"ר: תרופה נגד מה, אדוני הגרף?

גרף: נגד נחרה. אני נוחר בצורה איומה – ואשתי, ובצדק, ישנה תמיד בחדר הסמוך בשל נחרותי… פעם יצאתי לציד באפריקה, ישנתי באהל, וצידים שמעו את נחרותי ממרחק קילומטר וחשבו שזה האריה מלך החיות… חה, חה. חה.

ד"ר: כעבור כמה שבועות בא אלי הכומר של הגרף לשיחה… הכומר היה אדם מעורב בין הבריות, בקי בחויות העולם ובטבעם של בני האדם – ולו עינים פקחיות ביותר. בעינים פקחיות אלו היה בוחן אותי בבקרו אצל הגרף וגרפינה, חשתי שהוא יודע ומכיר את “מחלת הקוליטיס” אף יותר ממני… כמעט והתבישתי מפני אדם פקח זה. בחפץ לב הייתי מגלה לו את כל קלפי בשיחה, אך שיחה זו לא נזדמנה לנו עד שבא לבקרני.

כומר:… אני חושש לבריאותו של הגרף, דוקטור מונתה.

ד"ר: המשך, אדוני הכומר.

כומר: כן, מצבה של הגרפינה הוטב במידה רבה… אך הגרף, כן, כמעט ואינו יוצא מפתח ביתו… מעשן בלי סוף… יושב בכורסא והסיגר אינו מש מפיו…. לא טוב. רע. בכפר הרי הוא אדם אחר לגמר… אם אי אפשר להשפיע על הגרפינה שתלך עמו לארמון בכפר – הריני מציע שתשפיע עליו שיסע לשם לבדו…

ד"ר: לבדו?

כומר: כן, לבדו, הוא מאמין בך, הגרף, ואם אתה תאמר לו שלצורך בריאותו מן ההכרח הוא שיעזוב את פאריז, יעשה זאת.

ד"ר: מצטער אדוני הכומר, אבל חוששני שאיני יכול…

כומר: התרשה לי לשאלך מה היא סיבת הסרוב?

ד"ר: הגרפיענה אינה יכולה לעזוב את פאריז.

כומר: האם אי אפשר לרפא את הקוליטיס שלה³ בכפר? יש שם רופא טוב. אותו רופא עצמו שטפל בה כאשר חלתה ב“מעי עוור”…

ד"ר: טיפול ללא תוצאות… תרשה לי לשאול אותך, אדוני הכומר, נניח שהגרפינה תרפא ממחלת הקוליטיס שלה עוד היום, האם אז תוכל אתה להשפיע עליה להלוות אל בעלה לכפר?

כומר:… הרי זו מחלה ממושכת מאד…

ד"ר: אני יכול לרפא אותה תוך שעה, אדוני הכומר.

כומר: תוך שעה?

ד"ר: כן, אני מרפא אותה מהקוליטיס תוך שעה אחת בלבד.

כומר: ובכן, בשם כל הקדושים, מדוע אינך עושה זאת? אתה יודע דוקטור אכסל מונתה, איזו אחריות אתה נוטל על עצמך מפני אלוהים ואדם?

ד"ר: אינני חושש מן האחריות.

כומר: לא?

ד"ר: אילו חששתי מן האחריות לא הייתי מקבל על עצמי להיות רופא חולים. הנה נדבר גלויות, אדוני הכומר… אני יכול לרפא את הגרפינה מן הקוליטיס תוך כמה רגעים. אינני זקוק ליום ואפילו לא לשעה… היא איננה חולה בקוליטיס, יותר ממך או ממני, אדוני הכומר, כשם שלא לקתה במעי העוור…

כומר: היא לא לקתה במעי העוור?

ד"ר: לא. לא ולא. כל המחלות ההלו אינן בגופה – אלא במוחה. לא בגופה – אלא בעצבים שלה. אם אסלק ממנה את הקוליטיס במהירות יתירה, היא עלולה לאבד את שיווי המשקל הנפשי שלה, או להזדקק לדברים יותר גרועים מאשר מחלה דמיונית.

כומר: כגון?

ד"ר: כגון הרואין או מורפיום, מאהב או חשיש… אם אוכל, לעזור לגרפינה דבר זה עוד יתברר במרוצת הימים. אבל אם אצוה עליה לעזוב את פאריז עכשיו אעשה שגיאה פסיכולוגית שלא תהיה לה תקנה… קרוב לודאי שהיא תסרב לעזוב את פאריז… ואז מה? היא תקרב – ומה יהיה לאחר מכן? אחרי שהיא תעז פעם אחת לסרב לדרישותי יבוא הקץ לבטחון שהיא בוטחת⁴ בי. תן לי שהות של שבועיים והיא תעזוב את פאריז מרצונה הטוב… או על כל פנים כך היא תהיה סבורה… אם נניח לגרף לצאת לבדו נעשה שגיאה מסוג אחר… ואתה יודע זאת בדיוק כמוני… הוא בן ששים והיא נערה בת עשרים וחמש, מלאה עלומים ומרץ.

כומר: כן. כן. כן.

ד"ר: שבחת אותי שעשיתי הרבה לטובת בריאותה של המרקיזה… אני מקבל את השבחים אדוני הכומר, למרות שמבחינה⁵ רפואית לא עשיתי כלום… שום דבר. שום דבר. ושום רופא אחר לא היה יכול לעשות דבר וחצי דבר. הנגע איננו בגופה – אלא במוחה ובעצביה של הגרפינה בני אדם חרשים מתענים⁶ עינויים גדולים על ידי היותם מובדלים מן העולם החיצוני… וביחוד גדול סבלם של אותם חרשים שאין להם מקורות אנרגיה רוחנית משל עצמם… ומי שרוצה לעזור להם עליו להשתדל להסיח דעתם ממקור הפורענות זה הכל. להסיח את הדעת. מחשבותיה של הגרפינה עסוקות בקוליטיס – במקום לעסוק בסוג ה“רשות” שלה… אני לכשעצמי שונא שנאת מוות את הקוליטיס האומלל הזה… אך אין לו שום תחליף… תן לי שבועיים אדוני הכומר. במקום קוליטיס⁷ אולי יבוא איזה כלב נחמד שימלא את ליבה.. כלב שעשועים חמוד שירוץ ויתרוצץ בשבילי הארמון בכפר…

כומר: אתה תגיע לגדולות, אדוני הרופא הצעיר, הצדק אתך… אתה תגיע לגדולות..

ד"ר: הייתי רופא צעיר ואופטימי… אמנם כן, הרהרתי בלבי לשמע דברי הכומר. “אני אגיע לגדולות” הרחק מחיי השיפלות המלאים הונאה ומרמה.. הרחק מיושבי הארמונות של פאריז… אחזור אל סן־מיקלה, אל האי הכחול שלי… בשעה שנפוליון העיף את עין הנשר שלו ברשימת קציני הצבא שהוצעו לפניו לשם העלאה לדרגת גנרלים, רגיל היה לרשום בצדו של כל שם השאלה: “וכי בר הצלחה הוא?” אני הייתי בעל הצלחה נפלאה, לגבי כל חולה שהייתי מבקר אותו. לא הייתי רופא טוב, למודי היה נחפז ביותר, השתלמותי בבית החולים היתה קצרה מדי, ואף על פי כן אין שום ספק בדבר שהייתי רופא מצליח. מהו הסוד של ההצלחה? לעורר אמון בלב הבריות. ואמון מה? מהיכן הוא בא, מן המוח או מן הלב? וכי נובע הוא מתוך השכבות העליונות של רוחנו או הוא משמש עץ הדעת טוב ורע, אשר שרשיו נוקבים ויורדים לתוך מעמקי הויתנו? דרך אילו⁸ צינורות היא עובר ונמסר לאחרים? האם הוא נראה בתוך העין, האם הוא נשמע בתוך המלה המדוברת? איני יודע זאת, אלא שיודע אני שאין האמון נקנה על ידי קריאה בספרים או על ידי ישיבה בפאת המיטה של חולים שאנו מטפלים בהם, זוהי מתת קסם שבאה עם הלידה, לאדם זה ניתנת ונמנעת מאדם אחר. רופא שנתיחדה לו מתת זו, עלול כמעט להחיות מתים. ורופא שלא זכה לה, אנוס להשתעבד לגורלו אפילו במקרה של אדמת.. עד מהרה נתגלה לי שמתת יקרה זו שאין לה ערוך נתיחדה לי שלא בזכותי.. גיליתי את הדבר בעוד מועד, לפי שכבר התחלתי להיות זחוח⁹ דעת ורוחי התחילה להיות נוחה מעצמי. ומכיוון שהגעתי לידי גילוי זה הבינותי כמה דלה וזעומה היא הידיעה שבידי, ומתוך כך נתתי את דעתי לפנות אל “אמא טבע” האומנת הזקנה והחכמה¹⁰, כדי ליטול מפיה עצה ולקבל סיוע מידה. אפשר שהייתי נעשה לבסוף רופא טוב. אילו הוספתי לעבוד בבתי חולים והתמכרתי כולי לחולים העניים שלי. אלא שאבד סברי ובטל סיכויי משום שנעשיתי “רופא המודה”, ההסתכל בו בעיון ב“רופא האופנה” קודם שאתה מוסר עצמך לידיו. הוא יכול להיות רופא טוב, אלא שמבקרים מרובים ביותר אינו כך, ראשית, הריהו עסוק יותר מדי ואין לו פנאי להקשיב באורך רוח לפרשת המיחושים שלך. שנית, משום שהוא עלול על כרחו להעשות שחצן. אם אינו כך מטבע בריתו. הוא יקבל את הגרפינה לפני שאר החולים, הוא יבדוק את כבדו של הגרף בדיקה מעולה מכבדו של משרתו, וילך אל מסיבת התה של הציר הבריטי במקום ללכת לראות את הילד אשר שעולו הולך ומחמיר. שלישית, אם אין לבו בריא מאד, סופו שיתגלו בו סמנים ברורים של קשחון בלא עת, וחסר רגש לגבי יסוריהם של בני אדם אחרים, ככל אותה חבורה של רודפי תענוגות שהוא שרוי בתוכה. אי אתה יכול להיות רופא טוב אם אין בך מידת החמלה. מתוך נטיה מיוחדת שהיתה מצויה בי לבעיות פסיכולוגיות הייתי שואל את עצמי לפעמים, לאחר יום של עבודה ארוך, את השאלה הזאת: משום מה יושבים כל השוטים הללו בחדר ההמתנה שלי ומצפים לי שעות תמימות? משום מה הם נשמעים לי כולם, משום מה הם מרגישים לעיתים קרובות שהוטב להם על ידי מגע ידי בלבד? ואפילו לאחר שכוח הדבור ניטל מהם ופחד המות מציץ מתוך עיניהם – משום מה הם נעשים כל כך שלוים ושקטים כשאני מניח את ידי על מצחם? ואותם המטורפים שבבית המשוגעים סט. אן, המתיזים קצף מפיהם מחמת זעם ומנהמים כחיות רעות, משום מה הם נעשים שקטים ונוחים כשאני פותח את חלוק הכפיה שלהם ונוטל את ידם בידי? זה היה אחד ממעשי הלהטים שלי. כל השומרים וכמה מחברי ידעו אותו, ואפילו הפרופסור רגיל היה לאמר: “בגופו של בחור זה שרוי השד”. חיבה כמוסה היתה נודעת ממני תמיד למטורפים והייתי מהלך בין אחוזי רוח התזזית בלי חשש כל שהוא. כאדם המהלך בין ידידים ורעים. לא אחת הזהירוני שאחריתי תהיה רעה, אלא שלא נתתי דעתי לכך. פעם אחת הכני אחד מידידי הטובים ביותר בערפי בפטיש שהשיג בדרך נעלמה, ואני הובאתי נטול הכרה על בית החולים. המהלומה היתה נוראה. אותו ידיד שלי היה נפח – וידע את אומנתו כהלכה. תחילה היו סבורים שנשברה קרקפתי. לא היו דברים מעולם. המהלומה גרמה לי רק זעזוע מוח ולא יותר. בשל אותה פגיעה שנפגעתי¹¹ זכיתי לדברי שבח מפי מנהל בית החולים “לשודי ארור זה יש גולגולת של דב”. יש רק לקוות שהפטיש לא נשבר". חה. חה. חה. היה לי ראש צעיר באותם ימים רחוקים.

(מעבר)

אשה א': קוליטיס. אני “מתה” שיהיה לי קוליטיס כמו לכולן.

אשה ב': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ג': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

אשה ד': (בחנחנון) דוקטור מונתה, דוקטור מונתה… מה יש לי?

ד"ר: עלי להודיעך לצערי – שאת בריאה לגמרי…

אשה ד': אני בריאה לגמרי? זה לא יתכן.

ד"ר: בהחלט. את בריאה כמו… כמו סוס, הייתי אומר…

אשה ד': תתביש לך… אני אלך לרופא אחר ותראה שהוא יאשר לי שאני חולה…

ד"ר: (צחוק חרישי) מה היא הדיאגנוזה שלך?

אשה ד': קוליטיס.

מקהלת נשים: קוליטיס. קוליטיס. קוליטיס. אנא, דוקטור רחם עלינו ותן לנו קוליטיס.

ד"ר: מחלת הקוליטיס נתפשטה כמו מגיפה בפאריז – כל אדם שכבד את עצמו קבל קוליטיס… מה יכולתי לעשות? חדר ההמתנה שלי נתמלא בחולי קוליטיס עד שהתקנתי חדר המתנה נוסף… חידה היתה בעיני מהיכן יש לכל האנשים הללו פנאי וסבלנות לשבת ולהמתין זמן רב כל כך. לפעמים ממש שעות רצופות. אולם את הגרפינה חולת הקוליטיס שלי, רפאתי בעזרת כלבלב בשם לולו.

(נביחות כלבלב)

גרפינה: לול, בוא הנה לולו, לא לרוץ, לולו.

כומר: היא שכחה את הקוליטיס שלה בגלל לולו השמנמן…

(נביחות כלבלב)

בריה קטנה ואיומה זו… לולו, היה יושב בחיק הגרפינה ונוהם ומחרחר.. פעם אפילו נשך את הנערה המשרתת… כולם שונאים את לולו – אלא שהגרפינה מעריצה אותו ומטפלת בו כל היום כאילו היה תינוקה החביב …

ד"ר: יפה, מענין. והקוליטיס נשכח?

כומר: נשכח לגמרי. הגרף רוכב כל בוקר על סוסו באחוזתו בכפר. הוא ממעט בעשון והגרפינה פורטת על פסנתר…

(ברקע צלילי ואלס וינאי)

מטפלת בעניי הכפר ורצה אחרי לולו שלה..

גרפינה: לולו. בוא הנה – לולו. (קולה אובד ¹² במרחק) לולו – לאן ברחת? לולו?

(נביחות כלבלב)

ד"ר: הגרפינה שכחה את הקוליטיס. יש אנשים המאמצים לעצמם מחלות – כדי לשכוח משהו… חה. חה. חה. והגרפינה במקום לשכב במיטה ולרחם על עצמה – ממהרת אחרי הכלבלב – שד משחת זה, שאוכל לה את כל השטיחים בארמון … חה. חה. חה.

(מוסיקה)

מסך

בעקבות אגדת עם

מערכה 1

תמונה א

פתיחה ־ שיר הצלצולים (כל המשתתפים)

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שמעתי זאת. עכשיו אמור דבר חדש. חדיש חדש ולא יין קנקן נושן של אב עקש.

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שוב הוא מתעקש! ובכן, כדי לרענן את זכרונך, מנוח, הסכת ושמע. שני שטרי חוב – אלף זהובים, ככרות הכסף שנים, חמש מאות ראשי בקר וצאן, ויש ריבית וריבית דריבית. ויש ריבית דריבית דריבית דריבית. הנך חייב לי יותר ממה שיש לך. ובכן, אין לך מאום מלבד אוצר אחד והיא בתך, השולמית, והיא שקולה במעלה כנגד כל אוצרות תבל.

מנוח: איני יכול. אמרתי: לא!

שמגר: ובכן, אמכור הכל, הכל, הכל, הכל. את צאנך אמכור, את עדריך, את ממגורות השעורה והחטה. מנוח מנוח, אם נותרה מעט בינה בקדקדך, דבר אתה. דבר אל שולמית. אם אך תסכים, ואני שטרי חובך אקרע, אקרע אקרע אקרע. נכון נכון, זקן אני ממנה במקצת מקצת מנוח, בקצת עשרים שנה, וכי מה הם 20 שנה בין בעל ואשה, לא רק בעל ואהוב אוכל שמש לה, אלא גם אח, ידיד ורע, וקצת מקצת גם אב.

מנוח: איני זקוקה לשני אבות.

שולמית: (נכנסת) אבי… (רואה את שמגר) שלום לשמגר בן חפץ. זה עתה רק באתי עם עדרי אבי… (במבוכה) ולא ידעתי כי בא אליו אורח כה נכבד, חשוב (לקהל,) על כל מפליו בא לכאן…

שמגר: אל נא נבוכה תהיי השולמית (מתקרב לבאר). החן מאד, כלומר, החן… רציתי רק לומר… נרעש אני מאוד.

מנוח: כוונתו לומר אותה אמרה של חן, כי החן תמיד מוצא פה חן, חן, חן.

שמגר: חן חן.

שולמית: (בעקיצה קלה) תודה על החנחון, לשני המחנחנים.

שמגר:עכשיו אלך לי (לא זז. עומד על מקומו ומסתכל בשולמית בתאוה עד שלא נוח לה) עכשיו אלך לי. מה ברצוני לומר?

שולמית: אמרת פעמיים, כי ברצונך ללכת! רצון אדם הרי כבודו הוא.

שמגר: (אליה, מדבר ופונה גם אליו) אני ממש כסוס תוקע ראש לו באבוס. ממש איני יכול למוש, (חוצה באר) בראותי אותך, עלמת החמד. . (מתיישב) נזכרתי…

שולמית: נזכרתי בבתך שהיא גדולה ממני בחמש שנים לערך (יורדת)

שמגר: (קם ומתקרב אליה) נזכרתי באשתי שהיא אלמנתי, כלומר אלמנותי והיא הלכה לעולמה והשאירתני כה בדד, ומשתוקק אני מאד, קצת להתחתן… דבר אתה (יוצא) דבר אל שולמית.

שולמית: (עדיין בצחוק – ותמיהה) מה פשר דברי שמגר?

מנוח: דברי אמת.

שולמית: והאמת מה היא?

מנוח: מרה כלענה. מגפות בצאן. שתי שנות בצורת. כסף שלויתי בשטרי חוב, ושמגר אומר להציגני ככלי ריק וימכור הכל, האחוזה, המטלטלים והבית.

שולמית: אבוי! ולא יתן ארכה?

מנוח: ארכה אחת ויחידה.

שולמית: מה כוונתך?

מנוח: (פונה אליה) אם תנשאי לו לאשה יקרע שטרי החוב, יקרע, יקרע, יקרע.

שולמית: איזו קרקרה! לזה? לכרס הכפולה ומכופלת? שמפליה כבר נוגעות בארץ והוא אינו רואה רגליו בכלל, לזה אשמאי זקן שכבר קבר תחתיו שלש נשים? (שוב פונה לאביה ומתקרבת אליו) לא לא, אב. יקרע יקרע או לא יקרע, עורב זקן האיש.

מנוח: (בקול רם) גם אני אמרתי לא ולא, אולם הוא עשיר מאד ולעושר קצת (ממשיך) קשה לומר פה לא באלף רבתי, בתי! ובעיקר אם יש ריבית, בתי שולמית!

שולמית: מוטב אמות, אבי. אטרוף נפשי בכף. אתע בין מדברות, אקבוץ על יד.

מנוח: בתי – הוא ירוששנו… שולמית!

בשמת: (נכנסת, מכעכעת בגרונה) אדון מנוח, למה היא בוכה?

מנוח: אדונך רוצה לשאתה לו לאשה.

בשמת: חה חה חה. תרנגול זקן! אינו יכול לקפוץ אולם קורא בקול, קול שכוי אך לא קולו של גבר.

מנוח: איך תדעי כל זאת בשמת?

בשמת: אני? איכה אדע? הן המשרתת אנכי לאדוני, שמגר בן חפץ, וזה גורל המשרתות, מאז ומעולם, לדעת אם אדונו יכול או לא יכול. זו מן משרה כזאת להיות על המשמרת, להגיש המזונות ולפעמים מזומנות להחליף הגבירה הגברת. חה חה חה. רוצה להתחתן, שמגר. איכה יכה בתוף אם אין לו מכושים? יקח לו הכושי להחליפו בליל החתונה? חה חה חה. טפש. שוטה. חמור חמורותים, הוף, איזה ענינים עושים גברים בשל נשים והנשים, האמינו לו אחי, שום אשה עוד לא נתנה יותר ממה שאין אצלה. ומה שיש, רעים, אינו חשוב כל כך עד אם פתאם איננו… (שרה) מה הם מוצאים בה, בזו השולמית? חיי, איני יודעת? היא יפה? הה! ראו יפות ממנה! היא חכמה? לא יותר ממני. ובכן, המידה היחידה, היא ממאנת, סובר הגבר, אם ממאנת היא, מן מהומה – מהומיה, שאין לשום אחרת, והוא נופל בפח, שוטה. זהו המשחק, רעים, מים נולדה חוה.

אולם בגן העדן, לא היתה ברירה אחרת. מסכן אדם. שום חוה או בת חוה לא נזדמנה לו בסביבה. אשה אחת בלבד במלוא עולם! אילו ידע רק כתובת של אחרת – לא היה אוכל את תפוחה שלה.

חשכה

תמונה ב'

שולמית: (נכנסת) הו אלי, עד מה עייפתי ושמש מדברך מכה ללא רחם, והשרב צורב ללא חמלה. הו, עד מה צמאתי (שתיקה) אלי! אם אין מטעות אותי עיני, באר היא זו! התשטה בי? אכן באר, באר ממש בים של חול (מביטה סביבה), בלהט השרב, במרחבי מדבר – באר! הו, עד מה צמאתי, עד מה צמאתי. אויה! הדלי איננו! אכן זה לעג הגורל. אלי, (שתיקה, שרה – שיר החלום).

ארד בחבל. הו לא! היעמוד בי כוח לטפס שנית מן המצולה הזאת? אלי, שמתי יהבי בך! (יורדת לבאר)

חמואל: (מופיע עם אבשלום) חושם חושם! היכן זה נעלמת למך? הי חושם! ודאי שוב באחד הנקיקים מחפש חיפושיות, השוטה הקטן.

אבשלום: ברחה האילה! לשדים ולרוחות.

(צוחק) לך תמצא את בן אחיך, חמואל, ונחזור העירה.

חמואל: חושם, יקח אותך השד, אייך? (יוצא)

שולמית: עוברי אורח, האם יש שם מישהו? (מתוך הבאר – קולה בלבד)

אבשלום: אני חולם, או מה?

שולמית: האם יש שם מישהו?

אבשלום: האם יש שם מישהו?! לא. אין כאן אף אחד חוץ ממני.

שולמית: ומי אתה?

אבשלום: אני, אבשלום אני. הי עלמת החן, נטרפה עליך דעתך, מה הנך עושה שם בתחתית באר?

שולמית: אולי תוציא אותי במקום להג ריק של שיח?

אבשלום: בחפץ לב, בחפץ לב. תפסי בחבל. איך את נראית, האם את מכוערת? מצאת מקום לנוח, דוקא בתוך באר. (מוציא אותה)

שולמית: (חצי מעולפת, נאנחת) אאח!

אבשלום: (בהתפעלות) אאח!

שולמית: מדוע נאנחת?

אבשלום: עזרתי לך באנחה, אחות. איך המים בבאר?

שולמית: אלי, כמעט נחנקתי שם למטה. הו, ראשי סחרחר.

אבשלום: מה יפה היא!

שולמית: האם אמרת לי דבר מה?

אבשלום: האם אמרתי?

שולמית: אם איני טועה, אוחז אתה אותי בזרועותיך.

אבשלום: (מרפה ממנה במבוכה) סלחי עלמה, נרעש אני מאד. חשבתי, שד שם מסתתר בתחתיות השאול. אבל הגידי, האם את רוח או צל של בלהות?

שולמית: רצונך לגעת, לבדוק, להווכח, להחזיקני שוב בזרועותיך… אל נא במהירות כזאת.

אבשלום: כיצד הגעת לשם?

שולמית: ספור ארוך מדי.

אבשלום: יאוש או אכזבה ואולי מכת האהבה. מן משהו עם משהו? (צוחקת) אלי, כמה יפה היא! מה שמך, אם תואילי לאמרו, עלמת החמד.

שולמית: שולמית.

אבשלום: שולמית! צלצול טהור וזך.

שולמית: ומה שמך העלם?

אבשלום: אבשלום.

שולמית: מירושלים?

אבשלום: אכן, עלמת החמד, אבשלום מירושָלֶם (פורץ בזמר עליז עיניך יונים)

שולמית: הנך נרגש רעי.

אבשלום: אומרים שזה טבעי, שזה מובן, שזה קורה. מין קורה מחצה ראשי לפתע, הלמה על קדקדי.

שולמית: ובמבט ראשון כוונתך. (עונה לו בשיר דודי דומה לעופר)

אבשלום: עכשיו את ספורך.

שולמית: אבי, מנוח יהודה, מבית לחם, לוה כספים רבים. לוה לוה לוה.

אבשלום: עד שנתבקש להחזיר ההלואה.

שולמית: (מתקרבת) אולם אותו אשמאי, שמגר בן הריבית, ימח שמו, מוכן לקרוע השטרות אם רק…

אבשלום: אם רק…

שולמית: אם רק אהיה לו לאשה.

אבשלום: לעולם לא.

שולמית: לעולם לא. כזאת אמרתי גם אני ונמלטתי על נפשי אל המדבר. מה אמרת?

אבשלום: לעולם לא. אמרתי.

שולמית: ומדוע לא?

אבשלום: מדוע לא? אכן זו שאלה. אולי נחמוד מעט לצון, אולי נאמר כי את תהיי אשתי שלי, נוות ביתי, אם ילדי. (שתיקה ארוכה) האם דברי פגעו בך, שולמית?

שולמית: מנהג אצלנו בבית לחם, כי יחמוד לצון כך עלם…

הזהר! הנחש!

אבשלום: נחש?

שולמית: הזהר הנחש! הנה הוא כאן הנה הוא שם. הזהר שוב, הוא מתפתל, חמק ברח. הו, כמה נבהלתי פתע.

אבשלום: עכשיו אחרי הבהלה תתחילי מחדש.

שולמית: במה הפסקתי?

אבשלום: אמרת לי, אבשלום, אותך אהבתי אבשלום ועיניך אז ריצדו כרבוא כוכבי רקיע.

שולמית: שקרן.

אבשלום: מדוע?

שולמית: כי נעצמו עיני בהיצמדי אליך (שרים יחדיו בית אחרון מה מתוק מדבש).

אבשלום: שולמית, האם תהיי לי לאשה?

שולמית: חדל לך, גם ללצון יש גבול.

אבשלום: אכן, יש גבול לכל לצון. אהבתיך עלמת בית לחם, השולמית שלי. התהיי לי לאשה?

שולמית: אבשלום.

אבשלום: שולמית.

שולמית: אינך פזיז נמהר מדי, רעי הטוב?

אבשלום: סלחי לי על כי נחפזתי כה, אך לבי הולם בתוף ממש, הולם בהלומות.

שולמית: ומתי תבא לקחתני מבית אבי, אישי.

אבשלום: בעוד חדש או חדשים שולמית.

שולמית: (שתיקה) אבשלום, דבר גלויות, האין אתה חומד לצון?

אבשלום: שולמית. נשבע – –

שולמית: במה פה נשבע?

אבשלום: אין עדים רבים, אולי בנחש?

שולמית: ובבאר.

אבשלום: ובבאר.

שולמית: תן ידך בתוך כפי (מקהלה ברקע)

שירת מקהלה: (לחש נחש זו שבועה, כל מי שיפירנה נחש כרוך בעקב שפיפון יכרית ימיו. הצפעוני ילוק בשרו וארס הנחשים ימית את ילדיו).

אבשלום: נשבענו בנחש (מחייך)

שולמית: מחה חיוך מעל שפתיך, אבשלום, כי השבועה אכזרת, ועכשיו תהי נא הבאר גם היא עדה.

שירת מקהלה: באר, באר, במצולות המים קול פכפוך שקשוק המיה, כל מפר את שבועתו יצלול אל תוך המים הוא או בני ביתו.

שולמית: נשבענו בבאר. בעל ואשה אנחנו אבשלום.

אבשלום: יצאתי לצוד האילה וכבר שבועה נשבעתי, כך פחז עלי יצרי לפתע.

חמואל: אדוני,!

אבשלום: עבדי הצידוני קרב ובא.

חמואל: נעלם החושם, כאילו המדבר בלעהו ומי היא זו?

אבשלום: השולמית.

חמואל: השולמית, אותה מן השירים שלשלמה המלך? מהיכן זה צצה?

אבשלום: צצה מן הבאר.

חמואל: צצה, מן הבאר! רק נעלמתי רגע וכבר ציוץ כרוך בזרועותיך, עלמה יפהפיה, איך אתה מצליח רק אלהיך, אלהי העברים יודע. כורך אתה אותן מיד כמו כריכיה ממש, אך מה תגיד אותה הכרוכיה שלך?

אבשלום: למי כוונתך?

חמואל: לאביגיל.

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: ההולי על ראשי אם אדבר רעות בבנות ירושלים. מי כרוך במי…

אבשלום: חמואל!

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: מי זו אביגיל? התשמעי אלי גברתי…

אבשלום: חמואל!

חמואל: אולי נזוז, בעוד חמש שעות ירד הערב.

שולמית: מוטב אלך גם אני, אחזור אל בית אבי ולבי שלו ומיחל. מתי שוב נתראה אבשלום?

אבשלום: לא יארך הזמן, שולמית. (מתחבקים. חמואל מגרד פדחתו).

חמואל: תמיד זה כך, “מתי שוב נתראה”, כי הפרידה היא בעיקר אתנחתא ללבב. אתנחתא שוד ושבר, לראות כיצד געגועים אל נערה מובילים. כמה מוזר, דוקא אל נערה אחרת… מספיק להתנשק!!

אבשלום: (צוחק) ומדוע זה?

חמואל: סוף כל סוף ענין פרטי כל כך, אינו ענין לעוד זוגות עינים, ואם כל שמתחשק לו יתחיל ברגע זה, איזה נישוקים נשמע פה, – “פחד אלוהים!”

אבשלום: (כולם צוחקים) לווה את שלומית לבית אביה וסוב חזור לירושלים.

חמואל: מדוע זה לנישוקים אתה ורק אתה ובבא העת לחטט רגלים בהליכה הארוכה אני ורק אני. איזה צדק הוא, מר אדוני?

אבשלום: חדל מפטפוטיך חמואל. לך מצא את בן אחיך וצאו מיד לדרך.

חמואל: מצא את בן אחיך, קל לומר.

חושם: (מופיע) קראת לי דודי?

חמואל: האם קראתי לו, היכן היית עיר בן חמור?

חושם: מצאתי תל של נמלים.

חמואל: בנמלים, בנמלים…

תמונה ג'

חושם: דודי דודי, אשה אחת הולכת וקרבה, דומני מחפשת היא דבר מה.

שולמית: בשמת היא זו, מחפשת אחרי ודאי.

חמואל: איזה דשן, איזו מערכת אברים בנויה לתפארות, ממש מקדש ולא אשה.

חושם: דודי. זכור את צפורה, את אשתך.

חמואל: בנין עצום, רב ממדים ויופי.

חושם: (צוחק) עכשיו נלך.

חמואל: נלך דודי דודי (הולך בכוון בית לחם)

חושם: ירושלים היא שם, דודי.

שולמית: בשמת!

בשמת: (נכנסת) חפשתי אחריך. אביך מודאג מאוד.

שולמית: תודה בשמת, הנה אני חוזרת. היו שלום רעים (מתחילות לצאת)

חמואל: (משתעל) שמי הוא… חמואל, חמואל איש צידון.

חושם: ואני הוא בן אחות אשתו.

חמואל: אשת אחי כוונתו.

חושם: אולם…

חמןאל: רד מן הסולם ושים מחסום לפיך

שולמית: אינכם באים אתנו?

חמואל: כאיש שדה מובהק, כצידוני סוחר תבואה לשעבר, ענין לי בכפרכם.

חושם: אם הוא סוחר תבואות אני הוא אשמדאי.

חמואל: האם יש בבית לחם ככר נאה של גורן, אפשר אקנה תבואה מלא כל היריד.

חושם: דודי, אשתך בירושלים.

חמואל: אפשר אקנה חמור לעיר. נוסף לזה, חשקה נפשי לתור קצת משמני הכפר, אם מאן דהיא תראם לי.

שולמית: התכבדו ובואו. בשמת תראה לכם הכל.

בשמת: הכל בכל מכל. כולל ככר הגורן.

חמואל: יברכך אלוהי הצידונים, נשמת…

חושם: דודי…

חמואל: בשמת, כמה בשם יש בשם. הרם רגלים למך (יוצאים, מלבד בשמת ושולמית).

בשמת: הו איזה גבר שעיניו רושפות ברקים מיד. עוד לא פגשני פגש של ממש וכבר חותר לקראת מצע של קש. הוא בא לתור הארץ, במשמנים חשק… גם גורן יש, אחים… אל דאגה… חה.. חה..

(התזמורת חוזרת על פזמון שירה של בשמת).

תמונה ד'

בשמת: איזה גבר! איזה גבר!

חמואל: רק עכשיו נזכרת לומר לי איזה גבר. כל הליל כולו לחשת לי לחשים. כמעט קרעת תנוך אזני. מלמלת דברים אין שחר ורק בהאיר השחר נותנת לי פתע קומפלימנט.

בשמת: קומפלימה?

חמואל: בשפת צידון קומפלימנט היא מחמאה. מחמאה היא מן חמאה מין חמאה המחמיאה עד היות אדם נמס כולו כמו חמאה ביום שרב, מובן?

בשמת: איזו מין לשון. התשהה כאן עוד הלילה, קומפלימה שלי?

חמואל: את רוצה כי יגרשני אבשלום ממשרתי? לאחר שנשתהיתי כבר יומים. ומה תאמר אשתי, מוטב אקריב ראשי לבעל פעור, האל הצידוני.

שמגר: (קורא) בשמת.

בשמת: שמגר הולך. זה אדוני שלי.

חמואל: אדונך שלך הולך – זוהי הליכה, הרי זוחל הוא על כרסו. לאן זוחל הוא בלילות נערתי? האם גם הוא מין איזה גבר?

בשמת: לא לא דודי, אינו נדלק כאש, אינו מרטיט צמרת, אינו לוהט כלהבה, ובקצרה אומר לאדוני, איננו צידוני.

שמגר: בשמת!

בשמת: למצוותך, יה אדוני.

שמגר: היכן היית הלילה?

חמואל: ספרה הכוכבים.

שמגר: ומי אתה חצוף?

חמואל: בהכנעה אודיע, החצוף הוא צידוני ושמו חמואל, בקי ברזים רזי דרזים, מהלכי שמים ספרות ומספרים.

שמגר: רזי דרזין?

חמואל: רזין דרזין. רזין וכשופין. עניני אהבה בתולות ובתולין סחורתי היא כאן מטלת בקרקפת.

שמגר: אתה האיש.

בשמת: הוא האיש.

חמואל: אני האיש. מה היא צרתך אדון?

שמגר: נכאה עלי נפשי.

חמואל: טט… טט… טט… ובשל מה?

שמגר: בשל…

חמואל: אל נא תאמר לי, הכל חרות על מצחך… זהו מקצועי. לא בשל שנות בצורת או מחלות בצאן, לא בשל שטרות ופרעונם, גם לא הדאגה למשקלן של אוצרותיך. כספך, זהבך ומפלי גופך. אלא רק בשל, תן לי לנחש… מצאתי, רק בשל שולי שמלת עלמה, כלומר בשל…

שמגר: ממש קוסם. רקח לי התרופה, הצידוני, רפאני אדוני.

(טריו: בשמת שמגר חמואל הצידוני).

חושם: (נכנס) דודי, העיר. העיר שקנית לי ברח.

חמואל: ברח. אלי, יה איזה כסיל הוא זה. תפוס בחבל!! ! מיד אחזור.

בשמת: איזה גבר.

שמגר: איזה גבר מי?

בשמת: ענין פרטי הוא אדוני.

שמגר: פרטי פרטי פרטי, כל זמן שלא נטל אותך ממשמרתי, את מפוטרת.

בשמת: לא לא אדון, למענך עמלתי כל הליל ממש בפרך עד שהוצאתי את סודו.

שמגר: סודו?

בשמת: אכן סודו. איש אחד ושמו אבשלום או אבישלם, מעשירי ירושלים, ישא את אשתך לו לאשה. והוא כלומר הצידוני משרתו של אשתך הנו, כוונתי לשולמית. עודני מפוטרת?

שמבר: לא, הנך מוחזרת… טובה וריחנית! ציץ בעציצים. גן פרחים פורח. בוסתן הבוסתנים.

בשמת: אם כן, תן תודה פה לגנן שכך עמל הוא לגנן ולנגן בי כל הליל (צוחקת יוצאת).

שמגר: הממזרית.

חמואל: (נכנס עם חושם. מכה אותו) נקע הרגל… נפל לבור הסיד… כל כספי הלך בשל חמור אויל.

שמגר: שמעני חמואל בן תיש. זקוק אני לעזרתך.

חמואל: במה בי ידובר.

שמגר: רווק אתה?

חושם: רווק מארץ רווקון, מלבד לדודתי.

חמואל: רווק או לא רווק, תמיד מוכן ומזומן להזדמן עם זו הזמזומית ששמה בשמת, אם זו כוונתך.

שמגר: ולהתחתן עמה?

חושם|: למה לו צרה כזאת?

חמואל: מדוע לקלקל לילות הדיש החמים בערש כפור של נשואים.

חושם|: וחוץ מזה אדון, מה תאמר לו צפורה אם ילכוד לו עוד צפור לשיר לו בין כתלי ביתה.

שמגר: ובכן, נשוי אתה.

חמואל: קצת.

שמגר: אם כך, אולי תרצה לזכות בעשרת ככרות של כסף.

חמואל: עשרת ככרות של כסף? יאה וגם נאה. ועכשיו חתור אל חוף עיקר ואת הפסולת זרוק הימה כמנהג הספנים בעת הסערה. עשרה ככרות של כסף, את מי עלי לרצוח?

שמגר: אבשלום רוצה לשאת את שולמית, היא בת מנוח. אתה אמור לו ככה: בגדה היא, אינה נאמנה.

חצואל: הבנתי והבינותי. אטחון לי בריחים. הככרות. הו איזה לחם אאפה לו בזכות הככרות. מוכנתי ומזומנתי אדוני שמגר. (לוחצים ידים).

שמגר: היכן אמצאך בבואי לירושלים?

חמואל: רחוב הינשופים אדון, ליד ככר העיר המרובעת שני בתים משמאל אדון, סמטה אחת המשך ללכת, סמטה שניה המשך ללכת, סמטה שלישית ממשיך ללכת לא – הימן אדון. הופ, ושוב הימן אדון ושוב הימן אדון, אל שוק האטליזים נוטפי הדם. השמאל אדון, רחוב הסנדלרים. השמאל אדון, רחוב הנפחים. ועכשיו אל תפנה צפונה אל תטה דרומה, אל תימין ימינה, אל תשמאיל לשמאל. תלך ישר ישר ישר, אחר כך, הופ, ליד חנות הכעכים ארמון, בפתח הארמון עץ. מתחת לאצטרובל אוכל אדם אפרסמון. חמואל הצידוני משרתו של אבשלום הוא זה. מובן?

שמגר: הייה שלום.

חמואל: שלום שלום (שמגר יוצא) עפר לעצמותיך שמגר בן כרס.

חושם: תולעת כרסתנית.

חמואל: הככרות יהיו שלי.

חושם: ועיר לי תקנה אז.

חמואל: הו, איזה עיר, שנעירתו תעיר את כל העיר. השולמית.

שולמית: הנכם יוצאים לדרך?

חמואל: כדברך גברתי. נשימה פעמינו בטרם הזריחה.

שולמית: פרוס בשלום אישי, אמור לו כי ימהר לבוא.

חמואל: כך גם אעשה.

שולמית: ואל טוב לבך אוסיף את מתנתי, אם תדע לשמור על צעדי אישי בקרת הגדולה, לאחר הנשואים אשקול לך על יד חמש ככרות של כסף.

חושם: (מונה על אצבעותיו) חמש ועוד עשר כמה הם יחדיו.

חמואל: שמעתי והבנתי גבירתי רבת החסד. הרם רגליך למך.

שולמית: היו שלום ודרככם שלום.

חמואל: אל תרוץ דודי.

(שולמית יחידה על הבמה. הבקר עולה. הרועים יוצאים אל השדות. שולמית מאושרת. שיר עליז של הרועים ושולמית – זמר הרועים. דבקה).

הרועים: היהו השולמית – היהו.

תמונה ה'.

מקהלה: (כרם יש לדודי)

חמואל: מה יפו דודיך מיין (כלי עף לבמה) הו רעם אדירים, אשתי היא זאת, אני מכיר את כלי הבית. ברחי לך צפיחית קטנה שלי (הנערה צוחקת ומסתלקת)

צפורה: ברחי! שוב תפסתיך שוב מקרין קרנים, בוגד חדל אישים, שוב אתה אתה אתה. הנח כבר לנשים, הגיע עת לנוח.

חמואל: אני הנחתי אך הן אינן נחות. חיי, איני יודע מה רוצות הן מחיי. הגידי את האם אני יפה כל כך? לא! אמרתי לא. יש יפים ממני אין שכל לנשים בתוך הקודקודים. לא אליך התכוונתי, לאחרות. מדוע הן רודפות, אינן נותנות מנוח. קורצות בעיניהן מנענעות ברכים… די יקירתי, צפורתי שלי, די שברת היום. הו, שוד ושבר, הניחי קצת כלים ליום המחרת.

צפורה: אם אתפוסך שנית, את עיניך אנקר בוגד, חדל אישים.

חמואל: אני?

צפורה: האת או כסל הצלעות, קרקבן קרקשת, ראש קשוא, חרדל חזרת חמציץ ואפונה.

חמואל: היא עובדת במטבח רעים.

צפורה: הו זד בין הזדים, עוד אנזוד לך נזיד, את ראשך אכתוש את תוך מכתש, אל הקופיץ אטיל את צוארך, אם שוב אמצאך רוקח לי מרקחת עם כל שמלה בעיר.

חמואל: אלי, איזו יורה רותחת. די אהובתי.

צפורה: הו, קנמון שלי, גבינת כבשים מבאשת, טרוטת דגים, חלה של סולת, ממרח של פשטידה.

חמואל: סיר המעלות אשר לצפורה.

צפורה: עכשיו אמור ספר, מי היא בשמת, בשמת מי היא? צפיחית בדבש שלי.

חמואל: בשמת, מי היא? תופינית סוכר שלי.

צפורה: אל תעמיד פני תם. היא כאן.

חמואל: היא כאן?

צפורה: היא כאן.

חמואל: איך יוצאים מכאן?

צפורה: מי היא זאת בשמת שאלתי?

חמואל: בשמת? השם מוכר לי קצת.

צפורה: מתי פגשת בה לראשונה ומה היה בינכם בלילה מלילות?

חמואל: מה היה בינינו – לא היה בינינו שום דבר – כל כך צמודים היינו.

צפורה: אתה הזמנת את בשמת לכאן.

חמואל: אני הזמנתי? לשם מה? מה צורך יש לי בה, אמרי. הרי נשוי אני אתך, לא כן? ומה ההגיון שאדם נשוי יזמין את הרווקת, לשם מה על מה ועל מדוע. היא באה עם שמגר. הוא אדונה לחג למשחקים ולמחולות עת בוחרים הבחורים כלה בין הכלות, אולי גם היא רוצה חתן, מה אני יודע?

צפורה: אני כבר אחתן לה חתונה, לזו פרת בית לחם.

חמואל: חזרי אל המטבח יקירתי, מיד אבוא גם אני, בי נשבעתי.

צפורה: אחכה לך ליד תנור כירים ואם לא תמהר לבוא אכין לך גחלים ושפודים של אש (יוצאת עם חושם).

חמואל: חן חן אשתי. (קבוצת מחוללים חוצה את הבמה בחוק ומשובה). בשמת נכנסת כרוח סערה, מחבקת את חמואל).

בשמת: אפרסמון שלי, אני כאן, באתי.

חמואל: יפה שבאת, הן זאת עיני רואות. את מי הבאת הביאתך צרה צרורה שלי.

בשמת: (לוחשת) את צרור הכסף.

שמגר: (נכנס) אותי הביאה ועמי הככרות. ובכן, מה על עניננו?

חמואל: סודר. הוא עתיד להתחתן.

שמגר: (בבהלה) אתה?

חמואל: כמובן אתה, אתה ורק אתה. השאלה נשאלת רק מי אותה אתה. רואים את המצנפת הצוחקת מתעטשת, מכרנסנת בחורים אביגיל שמה.. . התבשיל כבר בקדרה. הגיע עת לתבלינים. סור הצדה, אבשלום קרב. אתם מיד תראוני במלאכת בחישה ורקיחה של איש צידון, שש בש שש גז, פלפל וקנמון, הב המזומנים אדון.

שמגר: קודם רצוני לשמוע איך יפול דבר.

חמואל: הסכת ושמע, הנה הוא בא (נכנסים חנניה ואבשלום).

חנניה: האם נתערב עליה?

אבשלום: על מי

חנניה: על אביגיל. עד כאן דברי לצון, שמע וזכור את דברתי, אבישלום (בלעג) גם מזבול שטן אני הוא שאקחנה (יוצא).

חמואל: אל נא תלטוש עינים אדוני ובערה תבעיר בלבבך, הן ידידך הוא חנניה.

אבשלום: הוא מוציאני מכלי, איזו יהירות, איזה בטחון.

חמואל: ראה הבט, איך הוא לוטש ידים, החצוף, אל גוה וגזרתה, ממש אל חמוקיה.

אבשלום: הרפה הנח לי, אין זה נאה, נלך נסור מזה.

חמואל: אכן צדקת, וכי למה תקנא בידידך הטוב מנוער? אח, מה יאושר בן תמותה ולו אשה אשר כזאת, כלילת המעלות, מה יאושר חנניה באביגליל. ברך אותו. הו, אלה צידון, הם מתנשקים. ברך אותו.

אבשלום: מה נטפלת פתע לזרות לי מלח על פצעי?

חמואל: חולה אתה.

אבשלום: הנח. היא תהיה אשתי. (יוצא).

חמואל: בשול ומבושל. ובאשר לשולמית,… את שלי עשיתי, מצפוני נקי.

שמגר: (נכנס) אכן, קוסם אתה הצידוני. (נשמע דין ודברים מבחוץ) מה מתחולל שם, ראה את אדונך.

בשמת: הלומות וריב.

שמגר: הבט עליו הוא כבר עם אביגיל.

חנניה: (צוחק ומסתובב) חיי, אני חולם, היא מתנשקת ועוד עם מי, עם אדוני. ברכו אותי עכשיו לא רק אדון לי, יש לי גם גברת מהודרת לרכיבה על גב גבי (התזמורת פורצת ואתה סערת המחולות).

בשמת: המחולות החלו, נרד אל הככר, דודי.

חמואל: ככר הכסף לפני ככר המחולות, נערתי, עת לכל דבר.

שמגר: בא עמי אשף הצידוני.

(מחולות סוערים. בין המחוללים בולטים אבשלום ואביגיל. בשיא המחולות ושירת המקהלות, מתנשקים לסערת תשואות, אבשלום ואביגיל. באותה שעה ממש במרחק נראית לעיני הצופים דמותה של שולמית המצפה בבית לחם ופניה לעבר ההרים, לעבר ירושלים. המסך יורד).

(מחולות הכרמים)

סוף מערכה ראשונה

מערכה ב'

(פתיחה – תזמורת – דודי יבוא מן ההרים)

בשמת: (הערות כאשר הרוקדים עוברים לפניה אחד אחד) הו, איזה חן… הו, איזה תואר והדר! הו איזה גבר! ארז בלבנון… (עם תום הרקוד) עכשיו הציגו עצמכם האדונים לאט לאט. עמדו בתור. אתם התאומים?

תאומים: אנחנו.

בשמת: מי בכם הבכור?

תאומים: שנינו הבכורים.

בשמת: אולם כדי להבדיל בין פירות הביכורים אמרו את שמותיכם.

פשחור: פשחור.

צרדה: בן צרדה.

בשמת: הצרוד הוא בן צרדה.

צרדה: אכן.

בשמת: ופשחור הוא השני בין התאומים?

צרדה: אני הוא השני – אחי נולד 4 דקות לפני.

פשחור: מפרזל אני סוסים.

בשמת: אוהו סוסים! אכן חתן בן סוס אתה. משוש לבב ממש. ומה מקצועך צרדה?

צרדה: טועם.

נתן: תאום בן תאומים זו כוונתך?

צרדה: לא לא. טועם אני היין במשתים של חתונות ופעם גם טעמתי בארמון שלמה, כי לשם שלמה חששו שריו.

פשחור: ואם ביין יש רק פעם אחת רעל אינו חוזר לשתות שם פעמיים.

נתן: שותה אתה לחיים ומתפגר בקבר.

בשמת: שתיין חצר אתה.

פשחור: היה. אולם פעם בא לטעום אצל שלמה ומרוב התלהבות של בעל המקצוע טעם טעם עד לא נשארה בו בגביע גם לא טפה אחת לרפואה.

שמגר: (קולו) נשמת!

בשמת: הנה בא החתן הרביעי, אדוני שלי. ירחם האל על תשוקותיו וכיסופיו כל כספו לא עוזר לו בענין הנ"ל.

שמגר: בשמת!

בשמת: יה אדוני!

שמגר: מי הם אלו?

בשמת: החתנים, אדון.

שמגר: רק שלשה היום, תודה לאל. איזה מן יריד היה אתמול, 30 חתן ומחותנת, ומלאי תקוה אתם אחי.

שלשתם: אכן.

שמגר: כי תצליחו להשיג ידה של שולמית?

נתן: אני כולי תקוה ובטחון.

שמגר: אתה מוכר לי קצת.

נתן: האמנם?

שמגר: ושמך מה הוא, גבר בן גבר?

פשחור: נתן המוכסן הוא זה.

שמגר: המוכסן?!

בשמת: והיכן הם מחסניך?

נתן: מחסני?

פשחור: מחסניו אני יודע.

שמגר: מחסניו – כיסי האזרחים.

פשחור: אותם יריק יום וליל.

שמגר: הוי גובה המס, לבי נמס בי בראותי אותו הרחק בקצה השביל.

נתן: פקיד אני למלך, מה היא הצווחה? הן משכורתי דלה.

פשחור: דלה. האם בים דלית את סוסי ערב אותם פרזלתי.

צרדה: דלה? ומהיכן מרתף היין שבו טעמתי טעם?

שמגר: דלה? מהיכן המרבדים? הטבעות על אצבעך? המשרתות, אטון דמשק ואלף הכדים בשדרה אל ארמונך? דלה!

בשמת: דלה? הו, מדלדל כל דל באזרחים. דלה! עודו בוכה המדלל כיסים.

מנוח: בשמת! הכיני הבחורים, שולמית מיד תצא. אולי הפעם ישמע האל לתפילתי ותמצא את בחיר לבה.

בשמת: ובכן שלשת הבחורים המשתדכים אל שולמית שמעו דבר בשמת: ידוע לכם הטקס?

כולם: ידוע (מתקרבים).

בשמת: אל תצווחו. דברו בנחת.

כולם: ידוע.

בשמת: כל אחד מציג את עצמו כמו ביריד. מציג רק מעלותיו – כי חסרונו תדע הבתולה רק לאחר החתונה. אל בהפתעות, מובן?

כולם: מובן.

בשמת: אל בעטוש תוך דברי חלקות ואהבה, אל בעטוש.

כולם: אל בעטוש… אל בעטוש… אל בעטוש.. .

מנוח: הנה בתי, שלשת בחירי לבב ויופי, ביניהם תבחרי רק האחד.

בשמת: ואילו אני במקומה עומדת בחרתי כאחד כי כבר אמר שלמה המלך – טובים השלשה מן האחד.

מנוח: הציגו עצמכם רבותי לפני מחמל נפשי, בתי היחידה.

שלשת החתנים (פזמון החתנים)

שולמית: רק שלשה היום אבי, היכן הם שאר החתנים? יום יום עומדה אני על הדוכן למקח וממכר ומה יהיה על אהבה. אמרו לי אנשים טובים, הן אהבה אינה סחורה עוברת לסוחר, מה יהיה עליה. הו, אישי שלי רק לך נתונה אהבתי.

פשחור: לך אחי נתנה אהבתה.

צרדה: לי? לא לא. אליו כוונה מבטה.

נתן: אלי? הנכם טועים. היא נעצה מבט הרחק הרחק אל עבר אפקים כה רחוקים.

פשחור: יסולח לי העלמה, למי אמרה נתנה אהבתה?

שולמית: לנחש אדון.

צרדה: נחש הערמוני, דברי פליאה ותמה.

נתן: נתבלבלה עליה דעתה.

שולמית: לנחש ולבאר, הן ארש אותי. הן שבועה נתן לי. הן אהב אותי.

מנוח: מי? הן אהב – אהב אותך, מי בתי?

שולמית: הנחש והבאר. שלש שנים חלפו ואנכי עודני מצפה. התשמעו עודני מצפה!

נתן: אינה שפויה בדעתה.

צרדה: יש עמי כאן יין בקנקן, אולי אשקנה ותרגע.

שולמית: השקה את הנחש אדון.

צרדה: איזה נחש?

פשחור: אולי הכישה נחש. אקיז דמה ומיד יוטב לה. יש לי כלי פצוח כאן, פטיש ומסמרות.

נתן: מוזר וזר. מקרה כזה עוד לא ארע לי. למי אהבתך עלמה?

שולמית: תשאלו את הבאר שהיא עדה לי.

פשחור: היא מבולבלת.

מנוח: בתי!

שולמית: אל בדאגה אבי, בא יבא דודי.

מנוח: דודך?

שולמית: בא יבוא דודי כי אוסיף צפות.

כולם: דודך?

שולמית: דודי! (שרה דודי יבא מן ההרים, / (רק הפזמון) עולה במעלה הגבעה ומשאירה את כולם תמהים).

־ ־ ־ ־ ־

תמונה ב'

חמואל: נחשי מי זה?

צפורה: זה מי?

חמואל: פלוני אלמוני.

צפורה: אדם בשם שלמוני?

חמואל: לא.

צפורה: אדם בשם חלמוני?

חמואל: לא. ומי הוא זה הגבר אשר טרף את חלמוניך, את זאת לבטח הן תדעי.

צפורה: אדע לבטח.

חצואל: ומה הן סימניו?

צפורה: חמואל שלי חמודיאל אישי ובעלי.

חמואל: כולי שלך. אהובתי היחידה.

צפורה: לכמה תנוכים לחשת זאת, לכמה בנות חוה?

חמואל: לא אזכור זאת צפורה כי זכרוני הוא ככברה.

צפורה: אינך יודע מה זאת אהבה.

חמואל: אני איני יודע? אוהב אני כולנה וכל אחת עולה במעלה בהיותה לי לכלה אז היא הדגולה הכלולה ואיני זוכר אחרת. מה זאת אהבה אם רק לאחת תתננה. אמרי נא בעצמך האם זה לא בזבוז לזבז בזבז זבז גבר שכמותי רק לבזבזה אחת בלבד.

צפורה: לאלף הנשים שבארמון שלמה זקוק אתה.

חמואל: והרי אומרים שהוא חכם מכל אדם שלמה. היכן הוא האדם שלא יהיה למלך מתוכם אם יציעו מצעו אלף הנשים.

צפורה: הו חמואל חמודיאל אישי (צוחקת).

חמואל: הו, צפורה צפורתי שלי. היכן הילד?

צפורה: משחק הוא שם בגן.

חמואל: עליך להשגיח. לפני שנתיים עודך זוכרת, בצל השיח נחש אז הסתתר והילד מת, בכורו של אבשלום.

צפורה: אם עודי זוכרת, כל עצמותי תרעדנה בזכרי אותו היום המר והנמהר.

חמואל: עכשיו הם חרדים מאד לבנם זה השני ולא לשוא הם חרדים.

צפורה: לא לשוא אמרת.

חמואל: לא לשוא אמרתי, השבועה מופרת, הגורל רודף. אצלנו בצידון לא היתלו בכך. הנחש נקם את נקמתו, עכשיו תורה של הבאר.

צפורה: באר אמרת?

חמואל: באר.

צפורה: אויה לי. הן נשכח ממני, שם חופרים באר (יוצאת במרוצה)

חמואל: אסור להתגרות בכוכבים ומזלות. הוא נשבע והפר את שבועתו. הנקמה אכזרית ואם לבי אינו מטעה אותי אין היא מאחרת.

זעקת המקהלה... |(נכנסות המקוננות)

חמואל: השולמית נוקמת (יוצא)

אבשלום: (נכנס ועמו מספר משרתים) קראו למקוננות, קראו ליום הבכי! קראו מספד! היכן היא אביגיל?… קראו למקוננות אמרתי … אלי… אלי, איכה אמרתי מילותי בחפז רב, איכה גבר עלי יצרי לפתע … איכה נשבעתי את חיי לתת בעבורה ונשאתי האחרת. שולמית…

אבשלום: שולמית.

אבשלום: שולמית. (המקוננות נכנסות ועמן אביגיל)

המקוננות: אויה, אויה לי.

אביגיל: למה זה אותי ענשת אלהים שכה הושברתי ככה. ענני אלהים ענני במה חטאתי לפניך.

אבשלום: על חטא שחטאנו לפניו בבלי דעת.

אביגיל: על מה את ילדי המית, אמור לי אבשלום. על מה עשה לנו את זאת. במה חטאנו לפניו.

אבשלום: על חטא שחטאתי לפניו בהפרת שבועה.

אביגיל: מה פשר כל דבריך אלו אבשלום? אבשלום! שנים ילדים היו לי.

מקוננות: שנים ילדים היו לאביגיל שנים ילדים היו לאבשלום. אחד הכיש נחש בסתר צל, שני נפל לבאר המים. אלהי, ביום יגון ביום רעה, ביום הדין רחם.

אביגיל: שנים מלאכים היו לי, שני כרובים צחים. על מה חטאו השנים, על מה חטאו בני וחטא הם לא ידעו.

אבשלום: חטאי שלי הוא אביגיל, אני הוא החוטא.

אביגיל: שוב סתומים דבריך.

אבשלום: רעיתי, יש דבר אשר לא ספרתי לך ואת גם לא ידעת.

לפני כמה שנים יצאתי עם עבדי עם חמואל לתוד האילות. עודי זוכר היום, ומדבר יהודה ליד באר אחת פגשתי נערה אותה מיד אהבתי.

אביגיל: נערה.

אבשלום: מבנות בית לחם. ארשתיה בשבועה. בודדים עמדנו שנינו עת נשבענו ועדים היו רק הבאר והנחש.

אביגיל: הבאר והנחש.

אבשלום: לאחר מכן בבואי לעיר היה זה חג המחולות, אם עודך זוכרת, ראיתי אז אותך ואותה מיד שכחתי, שכחתי שבועתי. עכשיו זה הגורל שמתדפק עלי דלתות ביתי באמונות יום יום. אצבע הגורל היא אביגיל, אות אלוהים. האם תביני?

גדול הוא עווני. חטאתי לה לבת בית לחם השולמית וגם לך חטאתי רעיתי, גם חטא וגם עוון אביגיל.

אביגיל: לא לא, לא חטא הוא ועוון.

אבשלום: חטא הוא ועוון הוסף לחיות, לראות, לנשום אחר כל שעוללתי

אביגיל: אבשלום! אבשלום!

אבשלום: אלי, אשאל נפשי למות.

אביגיל: אבשלום, לך אליה.

אבשלום: אביגיל.

אביגיל: לך אליה אבשלום. חיי בין כה וכה עלו בתוהו.

אבשלום: אביגיל (מתחבקים ובוכים)

(מאחורי המסך – שולמית – דודי יבוא מן ההרים).

סוף תמונה ב.

תמונה ג'

חושם: היסולח לי הרועים אם אתקרב לאש?

נתן: מי אתה?

חושם: בן אחיו של חמואל אני.

עובדיה: חמאל? אהה

נתן: ומי הוא אותו החמו… חמו…

חושם: חמואל הוא צידוני מירושלים. דודי הוא.

עזריאל: צידוני מירושלים, לא יאומן כי ישוקר.

נתן: שמעתם פעם שפתם של צידונים, מין בלל מלל שיח שיג, צריחת הברווזים ממש.

עזריאל: ואתה דובר בה באותה הזבדונית?

חושם: שפה של זיו וחן היא צידונית, רוצים אתם לשמוע? בגדו ללי שלמק דמק אסטרו נחור אי אי אי

עובדיה: אזנים תצילנה.

נתן: איזה חן! דבר, חזור דבר בשפת קשקשת.

חושם: אפגדור יזכו טרם אי אי אי בגדוללי שלמק דלמק אסטרו נחור אי אי אי

כולם: אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: מיד יבוא דודי וילמדכם הלקח על לעגכם הרב.

נתן: אל נא תבכה זידוני קטן. שחרחר תלתל של כבש מה! מה! (מלטפים אותו. כולם צוחקים וקוראים אי אי אי).

חמואל: (מבחוץ) חושם!

עזריאל: הנה דודך

עובדיה: שנים הבאים.

חמואל: (נכנס) הנה אתה עיר בן חמור, להיכן זה נעלמת, שוב מצאת צפרדעים? בגדו ללי אסטרו פחור פלשתו משטו אז גדרו נמי אי אי אי

חושם: אי. שנגו אוסטי מר איסקו טרם בגדו ללי

חמואל: שלמג דלמג בגדו ללי

כולם: אי אי אי

אבשלום: ברוכים תהיו לאלוהים רועי בית לחם.

רועים: שלום לעוברי אורח. מנין ולאן.

אבשלום: מירושלם?

עזריאל: שבו ליד האש.

נתן: אולי תאכלו נזיד או תלגמו מחמת יין?

חמואל: ללגימה דומני אין כאן מתנגד.

אבשלום: רועיו של מי אתם?

עזריאל: רועי רוח, רועים לדל באביונים, מי שהיה עשיר אי פעם עד שנתהפך גלגל מזלותיו, גם ירד מנכסיו גם אסון פקד את משפחתו, בתו השולמית.

אבשלום: השולמית?

עזריאל: יפהפית הכפר.

עובדיה: נטרפה עליה דעתה, אכן מכאוב וחולי.

אבשלום: שולמית, אמרתם?

עזריאל: מוזרה היא עד מאוד, רבוא של חתנים כבר צרו על מבוא, עמדו צפו חכו, אך הנערה סר לפתע טעמה.

נתן: אינה רוצה באיש, מדברת הבלים שלא יאו לאוילים.

אבשלום: תן משל אחי.

עובדיה: איזו שבועה, אהבה נכזבת ושם תמיד חוזרים במעגל הבאר והנחש. חולה ואין מרפא. אולם הנח לנערה. נשירה שיר אחים, הגדילו המדורה הוסיפו הזרדים. אורח יש עמנו. (הרועים שרים, השירה מתפתחת והופכת לריקוד סוער של רועים. שירת יחיד המתפתחת לשירת רבים ולריקוד.

סוף תמונה ג.

תמונה ד'

חמואל: בשמת.

בשמת: (פונה אליו) ומי אתה זה אדוני?

חמואל: אני? אני. אינך זוכרת מי אני?

בשמת: נדמה מוכר אתה. מזהו בפרצופך מזכיר לי נשכחות.

חמואל: מזכיר לך נשכחות? האם אותי שכחת. אינך זוכרת ליל ירח, סהרון מכסיף שט לו בשמים, ואנו, שניים, שנים כאחד, צמודים ומצומדים כגורן?

בשמת: עכשיו אני זוכרת.

חמואל: אורו שוב עיני.

בשמת: אף את שמך אזכור.

חמואל: אורו שוב עיני

בשמת: שמך… שמך הוא סנחריב.

חמואל: סנחריב, שיחרב ביתך עליך, אינך זוכרת? אמרת לי: “איזה גבר!”

בשמת: זו אמרה שגורה על פי.

חמואל: אני הצידוני.

בשמת: הצידוני? כל כך הרבה גברים. צידוני בצידה, אז איך אדע באיזה צד מצודד הצידוני?

חמואל: שד משחת! זידונית!!

בשמת: אל נא תכעס, ידיד יקר. על מה ולמה להזכיר הנשכחות? מוטב לשכוח. הנה, זו זוכרת, (לעבר בית שולמית) ונשתבשה עליה דעה.

חמואל: ומה שלום אדונך – שמגר בן חפץ?

בשמת: עדיין הוא חפץ בה, את כל הונו יתן בה. מה מצא הוא בה, את זאת אני שואלת, חוץ ממאונה.

חמואל: סרוב אשה תמיד מטריף הגבר. אילו אמרה לו כן, אילו אמרה לו פעם כן.

מנוח: (נכנס עם שמגר) טוב טוב, יהי נא כדבריך.

שמגר: אקח אותה אל אובות וידעונים, חיי שארפאנה.

חמואל: על מה אתם מדברים?

בשמת: הוא בטרופו נושא לו לאשה את המטורפת.

חמואל: את שולמית?

בשמת: את שולמית.

חמואל: מתי החתונה?

בשמת: הסכת ושמע.

שמגר: הלילה. בשקט ודממה ללא קרואים רבים.

מנוח: והנימוק מובן לכל.

שמגר: עם צאת הלבנה.

חמואל: בשמת, עליך לעזור לי, ענין כאוב מאד.

בשמת: והמו המכאוב אדון?

שמגר: להתראות מנוח. בשמת בשמת! לכי בשליחותי מיד אל הכוהן.

בשמת: לומר לו מה?

שמגר: יערוך בחפזון נשואי עם שולמית. יבוא לכאן מיד, אמרי לו ימהר ואני אשקול על יד לו תריסר שקלי כסף.

מנוח: שמגר, אנכי ארד לגן שם יושבה היא, ואנסה שוב לדבר אליה.

שמגר: עקרי עקורי. אתה מקצת מוכר לי, אדוני. היכן זה ראיתיך לפני כמה שנים?

חמואל: שמי הוא שמוהל, כהן מבית לוי, חצי לוי חצי כהן, ויש לי פה אסמכתא ממוסמכת להסמיך גבר אל אשה סמוך סמוך אליה.

שמגר: מה כוונתך?

חמואל: לזווג הזיווגים, להעמיד חופה.

שמגר: ומה שכרך תקבע פה?

חמואל: מחצית שכרו של הכהן, חצי תריסר, שש מטבעות.

שמגר: חמש.

חמואל: שש אמרתי.

שמגר: שישתבש לך השש, חמש.

חמואל: עד החמש שיבקתני, טוב איפה, אתה הוא החתן, היכן היא הכלה?

שמגר: שם בבית.

חמואל: השאירני לבדי שאלך אצלה, אדבר עמה ואלמדה בעניני צניעות ודופי וההבדל בין זו לזה.

שמגר: בשמת! קחי אותו אל שולמית, אצפה לידיעה ממך.

חמואל: בשמת, עזרי לי. בצרה אני, כלומר לא אני אלא אבשלום הוא אדוני, רוצי וקראי לו, יבוא מיד. הוא עם הרועים בחורבה הישנה הצופה אל מול העמק.

בשמת: על מה החפזון?

חמואל: אם שמגר ידע כי אין לי כל אסמכתא להעמיד חופות כדין; יקרא מיד את הכהן. לכן, מוטב כי החתן האמיתי יהיה כאן, כוונתי לאבשלום.

בשמת: אינני מבינה דבר וחצי דבר, מיהו החתן, מיהו אבשלום.

חמואל: את רוצי וקראי לו, ובבא העת תדעי הכל.

בשמת: ארוץ מיד אם תבטיחני מה.

חמואל: מה לך להבטיח?

בשמת: לשם החסכון אפשר להעמיד חופה לשניים חתניים.

חמואל: יהי כן, מי הוא השני?

בשמת: אתה הוא.

חמואל: אני? רק זה חסר היה לי?

בשמת: אתה חמוד דודי, חמדמד שלי.

חמואל: אני נמס, אני נמס. וככל חסרי האופי אומר אני מיד כן, למרות שיש בי דופי ושעתיד אני להתחרט. אולם אדם שאין לו הון זהב ממון, איך שלא יחסוך חופה בלא תשלום נוסף, בנימוקים גרועים מזה הלכו בני האדם כאסקופה אל החופה. לשלמה יש אלף ולי יהיו אך שתים.

בשמת: ובכן?

חמואל: אמרתי כן. לא?

בשמת: עכשיו ארוץ לקרוא לו.

חמואל: (בשמת יוצאת) הבטחתי לשאת אותה, האם נשבעתי? לא. אבל אמרתי כן, לא? אמרתי כן, כלומר אם אתחרט לפתע הסיכויים הם… אוי לי ואבוי… נחש… באר. ובכן, איני יכול לחזור בי. יה אלי, אם כל שבועה מופרת כך היתה נגמרת לא היה נשאר בו בעולם גם בן אדם אחד לרפואה. (שולמית נכנסת) הנה היא שולמית. אלי, איך היסורים עצבו פניה.. . עד מה יפה היא עם כל סבלה, גבירתי!

שולמית: (עולה מן הקהל. נחרדת) זו, האם אלי דברת, אדוני?

חמואל: בא אני מירושלים.

שולמית: (הזויה) מירושלם… מן ההרים?

חמואל: איש בשורה אני.

שולמית: כתחתיות באר שרויה אני באפלה, לך לדרכך האלמוני.

חמואל: (לעצמו) את פני אינה זוכרת. גבירתי, משרתו של אבשלום… אני הצידוני.

שולמית: אל נא תאמר דבר, בשורה רעה היא.

חמואל: הוא שלחני הנה.

שולמית: מה יבשר לי על ידי שליח? כי מאושר הינו? כי שרוי הוא בביתו בארמונו, כי שכחני? שנים רבות וארוכות כל כך, לך לדרכך הצידוני.

חמואל: אל נא תדיחיני השולמית, רבו יסוריו של אדוני מאד, והוא שלחני אלי ביתך לשאול את פיך אם תרצי ראות פניו, אם אותו עודך זוכרת.

שולמית: אם עודי זוכרת?

חמואל: לפי מראה פניך ניכר בך שעודך זוכרת וגם שמועות שמעתי.

שולמית: שמועות שמעת כי רוחי בלולה בבליל של בלבולי רוחין.

חמואל: התרצי לומר…

שולמית: (צוחקת) משחק נאה שחקתי.

חמואל: בסופו של המשחק ששמגר עתיד היה לשאת אותך הליל אילו לא הגעתי למועד.

שולמית: היכן הוא אדונך, היכן הוא אבשלום. אמור לי.

חמואל: בחורבת רועים צופה אל מול בית לחם. מצפה לתשובתך עלמה.

שולמית: לך אמור לו תשובתי לילות הנדודים כל השנים הארוכות… לך אמור לו…

חושם: (נכנס) דודי.

חמואל: מאיזה דוד יצאת, שחור אתה מליל מצרים.

חושם: ראיתי שם חמור קטן, מוצב בשוק, הוא למכירה.. . הן הבטחת לי דודי.

חמואל: אמן ההבטחות אני, אך לקיים זה ענין אחר.

שולמית: האין זה חושם הקטן, אוהב הצפרדעים? קשה להכירו. אכן גדלת נערי.

חמואל: באורך הרגלים אך לא במידות בינה ושכל.

שולמית: הן כבר צימח שפמפם.

חושם: האמנם, האם חשים בו באמת?

חמואל: לך כבר לך.

חושם: יקנה אותו אחר. במחירו הוא מציאה ומסולסל הוא, כה חמוד ומתולתל.

שולמית: קנה לו את העיר.

חושם: הוא לא יקנה לי לעולם.

שולמית: אזי אקנה אני לך.

חושם: את?

חמואל: אכן, זה רעיון. הן יום שמחה וגיל הוא לה.

חושם: חן חן ורב תודות השולמית.

שולמית: אילו רק ידעת נערי עד מה ליבי גואה עלי גדותיו כמפל המים ההומה, לא רק עיר קונה לך הייתי, עדר עיירים.

חמואל: עדר, יש בו שמץ הפרזה. אבל אני אלך לקנות העיר האחד ומיד ליתר בטחון, והחשבון יגיש לך הסוחר (יוצא).

חושם: כמלך אהיה רכוב על חמורי. תודה עלמת בית לחם.

שולמית: כוכבי רקיע אשבץ על מצחך ילדי, תכלת המרום. הו! איך יכול הלב לשאת עומס השמחה (שרה לחושם – חמור קטן).

חמואל: (בתום השיר חוזר) חושם, חמורך הוא שם קשור אל הגדר (נעירת חמור נשמעת) הזמיר כבר מזמר לך יה חושמי.

חושם: בגדו ללי דודי בגדר ללי

חמואל: אי אי אי (חושם יוצא)

שולמית: כמה מאושר הינו הנער. ראית מה זרחו פניו ועיניו הבהיקו בניצוצות של גיל (שמגר נכנס).

שמגר: חמואל חמואל!

חמואל: שוב הפגע רע. אפסה סבלנותך, מה הופעת פתע לקלקל את השורה?

שמגר: מה אומרת הכלה?

חמואל: המתן, אשאל את פיה (לוחש לה) טלטלי קצת רוחו.

שולמית: אכן זאת אעשה. שמגר שמגר.

שמגר: אלי קוראה היא. ברוך הנותן לאשה בינה. הנני כלתי.

שולמית: אתה שמגר, איכה זה לא ראיתי הדרת פניך, זיו עלומיך, עד היום הזה. היכן זה התחבאת יקירי?

שמגר: לא לא, שנים רבות הסתובבתי כאן וכרבולתי סומרת כתרנגול עיקש בלול.

שולמית: רצונך לשאתני לאשה?

שמגר: מאד מאד רוצה.

שולמית: בתנאי אחד מסכים?

שמגר: מסכים וממוכן.

שולמית: אך אם תפסיד תזכה בהפסדך לא בי.

שמגר: ומה התנאי עלמה?

שולמית: אם תפתור את החידה. הסכת ושמע.

חמואל: הוא כורה כבר אוזן. שמן זית זך.

שולמית: מי זה מה זה, זמזומו ערב, יעוף ידאה לטרף, יגאה לעת הערב ישפל בעת הקרב, אינו קרוב רחוק הוא, קרב הוא ממרחק ירחק בעת יקרב ושמו כה יערב.

שמגר: איני מבין משפט אחד, לאשורו היא מטורפת.

שולמית: פתרת החידה, הנה כבר נסוגות, איני שלך על דברתך אמרת.

שמגגר: אביך הבטיחתני.

שולמית: ובכן, תשא אבי לך פה לאשה.

שמגר: שמוהל, כל אוצרות עולך לך אתן, פתור לי החידה.

חמואל: התשובה פשוטה, לתינוקות. הקשב, מה ישפל בעת יקרב קרוב רחוק. רחוק המתקרב המתקרב יקרב. לא כן? ובכן, עכשיו הקשב היטב, מי יקרב בעת ישפל?

שמגר: מי?

חמואל: מי יבוא מן המרחק שהוא רחוק כרחוק מזרח ממערב, כלומר ארבע רוחות.

שמגר: (מבולבל) ארבע רוחות?

חמואל: ובכן, לאן תברח ומה הרוח בה תבחר בלכתך אל הרוחות.

שמגר: איזה רוח?

חמואל: כל הרוחות יה אדוני, הלוך תלך אל כל הרוחות.

שמגר: מה? לכל הרוחות אתה. הכרתיך, הכרתיך, הצידוני.

עזריאל: (נכנס בריצה) הנה קרב ובא הוא.

חמואל: אבשלום.

נערה: מה ארע מה קרה?

עובדיה: (נכנס בריצה) מירושלם מירושלם הוא בא.

נערה: מה קרה, מה קרה?

שמגר: עובדיה, עובדיה, מה שם קרה?

עובדיה: בחירה של שולמית מירושלם, הגיע.

שמגר: בחירה של שולמית, איני מבין דבר.

נערה ב': שמועות שמעתי, ספרו מה קרה? (כלם מדברים)

עובדיה: שפויה היא שולמית, שפויה.

בשמת: היכן היא שולמית?

שולמית: בשמת!

בשמת: (מתפרצת) שולמית, מטפס הוא בגבעה, אבשלום!

קורא: הוא בא! (המולה ורעש)

קוראים: אבשלום, בחירה של שולמית הגיע.

בשמת: הנה, הנה עולה הוא בגבעה.

מנוח: הסו! הסו! מה הוא כאן הרעש?

שולמית: אבי, הגיע עת כלולות לשולמית בתך. חתני הולך ובא…

שמגר: אני הוא חתנה. (צחוק כללי)

חמואל: אתה חבית שיכר ויין פתחת שוב המגופה? (מרים קולו) הנה הוא אדוני (אבשלום נכנס).

שולמית: הנה הוא בחיר לבי. הנה הוא אבשלום. לו חיכיתי כל ימי ולילותי. (דממה. שולמית עולה אליו לאטה. מקהלה שרה “דודה יבוא מן ההרים”).

חמואל: דרכים שונות ונסתרות לו לגורל, אולם הגורל אחד, פרו ורבו, הרבו הילדים הנחמדים, שמחו בעלמות שמחו בבחורים, שמחו בזיק חיים. הודו לאלוהים כי טוב כי טוב כי טוב לחיות אחים.

(המקהלה מתפרצת בשיר צלצולים).

סוף המחזה

המשתתפים:

אברהם: – חבר קבוץ. – חוצב – אחראי לשמירת המחנה.

רות: – חברת קיבוץ – אשתו

דינה: – חברת קיבוץ אחות אברהם. – אתתית.

אבני: – חבר קיבוץ – חבר ועדת הבטחון

שמוליק: – חבר קיבוץ – חוצב – “עובד לילה”.

נחמן – חבר קיבוץ – חוצב – עגלון.

יצחקי: – חבר קיבוץ – נהג.

זלמן קלץ¹ – שומר המחצבה.

מערכה א'

שמוליק: (לבדו), (שר)

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צריף עץ רעוע, אהל בד אט ינוע.

בליל חשך, סתיו…

אבני: (נכנס למטבח בלוית אברהם) ואתה רוצה להעמיד למשפט החברה? אתה עלול לחרוץ את גורלו של יצחקי במקרה שהדבר יובא לפני האספה הכללית.

אברהם: כן אבני. זוהי הפקרות. לישון בעמדה בזמן שעליו לא לעצום עין, בזמן שחיי אנשים תלויים בו, בזמן שמעיזים לגשת עד לחלונות מוארים ולירות פנימה. לא חביבי, יש שעות שהקבוץ חייב להעמיד את הדברים על כף המאזנים: או, או, או לשאת באחריות, בכל האחריות, או ללכת. לא נפקיר את המחנה. אני אומר – לא.

שמוליק: (קומקום בידו) הקשב אברהם, האנשים עיפים, עיפים, עובדים כל היום, ובלילות יוצאים לשמירה. לא יום, לא יומים, לא שבוע, לא חדש, שנתים ימים. שנתים ימים, אברהם. גם החזקים ביותר, העיפות כופה עליהם את השינה. יצחקי בחור כהלכה הוא, כמה פעמים בשעת יריות לא השמיט את ההגה מידו? כמה פעמים הפקיר את נפשו מנגד בדרכים, וכו'?

אבני: אני הייתי מציע, אברהם, הייתי מציע שאתה תנזוף בו, בתור חבר ועדת הבטחון ובזאת נסתפק הפעם. שמוליק צודק. עייפות. כמה אפשר לדרוש מבן אדם!

אברהם: “עייפות”. גם אני עיפתי. אני חוצב ביום, וריח הדינמיט מערפל את ראשי. גם אני הייתי רוצה להניח את הנשק ולהתכסות בשמיכה עד מעל לראשי… ולנמנם קמעה. לישון בשקט מבלי לחשוש. אך יש מעונות במחצבה. אך יש אנשים החיבים סוף כל סוף לנוח בהרגשה שיש עינים פקוחות אל מול החשכה. אך יש 500 ² ילדים במחנה. אל לעצום עין בלילות האלה. לפקוח אותן. או להניח את הנשק ולהגיד: נכנענו. אין לנו כוח להלחם יותר. ועד שלא נגיד זאת, וזאת לא נגיד לעולם, עלינו למתוח את כוחות האדם עד קצה הגבול, וגם מעבר לגבול. אלו דברי, אבני.

שמוליק: פנקס השמירה בידך הוא? (לאברהם)

אברהם: כן. וכי מה?

שמוליק: הרשה לי לעיין בו שניה קלה?

אברהם: קח. (מוציא מכיס חולצתו את הפנקס).

שמוליק: (הופך בדפים) יצחקי. יצחקי. יצחקי. הנה. "יום ראשון עמדה ב‘, מחצבה. יום שני, עמדה ב’. יום שלישי, חפשי. יום רביעי, מפקד העמדה בחדר³ המכונות, החליף את אבני בתפקידו.

אבני: כן. הייתי אותו לילה בעיר. לא העזנו לחזור…

שמוליק: הלאה. יום חמישי, חפשי, ליל שבת עמדה ב'. מוצאי שבת – “הערב מוצאי שבת, מצאתי את החבר יצחקי בהיותו ישן בעמדה אשר היה אחראי לה.” חתום “אברהם”. הרשימה מדויקת אברהם?

אברהם: מדויקת בהחלט.

שמוליק: בליל שלישי היתה התקפה, אברהם. יצחקי לא עצם אותו לילה עין, בהיותו ברזרבה העביר יחד אתי מלאי כדורים לעמדות. בליל⁴ שישי נסע לפי בקשתו של סלונימסקי בעל המחצבה כמלוה בדרך המסוכנת, מכאן עד הכביש הראשי. שעות ארכה הדרך הקצרה הזאת… הם חששו פן⁵ שוב טמנו מוקש, ובדקו כל שעל אדמה. זהו סכום של שבוע. שבוע אחד בלבד. ואת יצחקי אתה רוצה להעמיד כך, כבלתי אחראי, בפני האספה הכללית? נו? מה?

אברהם: כן, שמוליק. אנחנו דורשים מחברינו הרבה. מעמיסים עליהם משא רב, אך אין לנו ברירה אחרת. אנחנו מעטים כאן, ועל כל אחד מאתנו להיות שקול כנגד רבים, כנגד עשרות. כל מעשה בלתי אחראי משמש דוגמה לרבים אשר יפרקו מעצמם את העול. את העול אשר קבלו על עצמם, ברצון, או בלי רצון, אך חייבים הם לשאתו. חייבים, שמוליק.

שמוליק: אתה, אתה מפריז אברהם. תסלח לי, אך דומני שדוקא אתה צריך להיות מתון בדונך את יצחקי… משום… משום…

אברהם: אינני מבין למה אתה רומז שמוליק, אך הייתי מציע לך להפוך את הדף ולקרוא.

שמוליק: (קורא) “את החבר יצחקי מצאתי הערב מוצאי שבת בהיותו ישן בעמדה, והנשק איננו אתו, חתום: אברהם”. כך. ומדוע זה שתי נוסחאות?

אברהם: אני כתבתי את הדברים לאור פנס כיס לעיני יצחקי, ורק אחר כך נתברר לי שהנשק איננו אתו, ורשמתי את הנוסחא השניה. אתה עדין מוצא לכך הצדקה שמוליק?

שמוליק: נו, אם עד כדי כך הגיעו הדברים, אין מה לומר. סוף כל סוף מעשה בלתי אחראי עשה יצחקי. חבל. באמת חבל… נו. (מניח בסל דברי מאכל. שר);

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צ.. וגשם דולף על ראשו הקודר

טפה תטפטף, טיף טיף טיף…

(הולך לדלת).

אברהם: אתה מביא את האוכל לשומרים?

שמוליק: הבהמות קודמות. אני הולך בתחלה לאורוה לשים מספוא לפני הבהמות. ואחר כך יבוא תורם של השומרים בעמדות.

אברהם: תודיע ליצחקי. כאשר יחליפו את המשמרות, עליו לבוא לכאן. אני אחכה לו.

שמוליק: טוב. אני אודיע לו. (יוצא)

"ונים לא נים יסוב הנוטר

גשם דולף על ראשו הקודר"

(שר בחוץ)

אבני: (מוזג קפה בספלים). שתה אברהם. מה בדעתך להגיד לו, ליצחקי?

אברהם: מה אגיד לו? איני יודע עדין, אך דבר אחד ברור לי. אנחנו עומדים במערכה, וחבל שאין המפקיר את המערכה מקבל את העונש הראוי לו. באספת הקבוץ, על כל פנים, אגיד את דברי…

אבני: הייתי מציע לך אברהם, לא להביא את הדבר לאספה, משום… משום…

אברהם: הדבר מוזר בעיני, גם שמוליק רצה להגיד משהו, והנה אף אתה מתחיל להמהם. מה פשר הדברים, אבני?

אבני: לא כלום. חשבתי כי לטובת… לטובת הענין, לא למתוח את החוט יתר על המדה. נניח כי תביא את המקרה הנדון לדיון באספה, ונניח כי הקבוץ יוציא מסקנה חריפה, מה תהיה המסקנה, אברהם?

אברהם: ללכת מאתנו. לא להשאר כאן. אין לנו עונש אחר. ואין לך עונש גדול מזה, מאשר כשחברה מנדה את האיש, ובצדק.

אבני: ואז יוקל לך?

אברהם: מה פשר הדברים הללו? למי יוקל? כלום ענין אישי הוא? כלום עניני הפרטי הוא? אני אחראי לשמירה, וכמוני גם יצחקי היה דן, לו הייתי אני במקומו. אין כאן כל מקום לשקולים של חבר, או ידידות. יורים בדרכים⁶ מוקשים. האדמה רועדת תחתינו, ואין כל מקום לרגשות, אבני. לא. באספה עוד ינסו “להחליק” את “המקרה”, אך כשם שאתה מכיר אותי אבני, אני לא אתן.

אבני: אברהם, שמע לי, הקשב. אל תשאל מדוע, אל תשאל למה. אך אברהם, לטובתך הדבר, ש“הענין” יגמר בכי טוב. לטובתך אברהם.

אברהם: “אל תשאל מדוע” אל תשאל למה" מהם הדבורים הללו? אינני מבין, אבני. פשוט אינני מבין דבר.

אבני: יותר מזאת לא אגיד אף מילה. איני רשאי. אך את חובתי, חובת מצפוני עשיתי. אל לך להעמיד את יצחקי לדין⁷ באספה. ואני חוזר ואומר לך, לטובתך אל תעשה זאת.

אברהם: הן אי אפשר להעמיד כך אדם, במצב כזה מבלי להסביר את הנמוקים להצעה. טוב, אבני, אני מבין כי בודאי יש לך יסוד למה שאתה אומר, אך הכל מעורפל, ולא מובן. וכי מה זה קשור באפן אישי אלי? ולו גם היה כך, נניח לרגע, לא הייתי מהסס לעשות את חובתי. המעשה אשר נעשה אינו מניח מקום לספקות, אבני.

אבני: נו, טוב. ענינך הוא. אך זכור אברהם את דברי.

זלמן קלף. (נכנס) בוא. (אל עבר הדלת) הכנס. מה דעתכם עליו? לי לזלמן קלף, לשומר של סלונימסקי, הוא רוצה ללמד פרק בהלכות נשק. לי, לזלמן קלף.

נחמן: (נכנס) ששש. אל תתרגש. הנה אברהם. שפוט בינינו. אתה מסכים, אברהם?

אברהם: ראשית, זלמן קלף, מה מעשיך כאן, כלום אין זה מתפקידך להיות עכשיו במחצבה?

זלמן: הוי אברהם. אתם “הקבוצניקים” אנשים משונים אתם. עובדים ביום, שומרים בלילה, ואוכלים… קדחת. ומה יוצא מכל אלו… מכנסים מטולאים ותוספת חצי מיל לתקציב הכלכלה.

אברהם: ומה יהיה על המחצבה?

זלמן: יחביבי. יחביבי. בחיי שהיא לא תברח המחצבה הזאת של סלונימסקי. העקר מה שדרוש לשומר ותיק כמוני הוא חוש ריח מפותח. זלמן קלף מרגיש למפרע אם תהיה התקפה, או לא. סמוך עלי. כאשר אחוש בחטמי. הלילה לא יהיו יריות, מיד אני שוכב לישון, סתם לעמוד בעמדה ולקפוא מקור זה ענין בשביל חלוצים וכאשר אחוש. הוי. הלילה יהיה “שמח”…

אברהם:… מיד אתה שוכב לישון.

זלמן: הי, אברהם. אתה מתלוצץ על חשבוני. בחיי שפמי. סמוך עלי. מי מביא את כל הידיעות החשובות הכי ברור: זלמן קלף. למי יש קשרים עם הנכבדים של הכפרים בסביבה⁸ אם לא לי? שאל את רות שלך, כמה רוטלים של קפה אני מקבל במחסן. זהו היסוד לכל פוליטיקה גבוהה. שלחן וקפה. רק כאשר הם הולכים אני מוציא את בקבוק הקוניאק מתחת למזרון. פוליטיקה לחוד ובקבוק המשקה לחוד. ואתם בקבוץ שותים חצי ספר יין בליל הסדר וזה מספיק לכם לכל השנה. הי, הי, חיים משונים, בחיי. הו, נחמן, אברהם ישפוט בינינו.

נחמן: ה-ש-ת-ט-ח.

זלמן: התנאי היה: שנינו נופלים ביחד והשלישי חורץ את משפטו. אני מניח בקבוק על השלחן, כדמי התערבות. מה אתה מניח?

נחמן: אני? שלשה “שבתונים”. כל רכושי. מסכים?

זלמן: שלשה כנגד אחד, מסכים. נו, יחד. עמוד כאן. אברהם תן פקודה: “ארצה פול”.

אברהם: נחמן “מותח” אותך, “שבתונים” אינם בקבוקי יין.

זלמן: (מוכן לנפילה) נו, מה אתם אומרים עליו? לי, לזלמן קלף, הוא רוצה לספר מה הם “שבתונים”. הן זוהי הנדוניה היחידה שהקבוצניק מביא אתו לחופתו. ימי חופש בעבור עבודה בשבתות ובחגים. לי הוא רוצה לספר. העקר, אברהם, העקר שמתערבים. נו, נחמן. אתה מוכן?

נחמן: תן פקודה, אברהם. זלמן רוצה ללמדני פרק בהלכות נפילה.

אברהם: נו, מילא. נעשה לכם נחת רוח. הכון. ארצה פול!

זלמן: (על הרצפה) נו, מי נפל לפי השטה חדישה ביותר?

נחמן: (על הרצפה) אברהם, מי זכה בהתערבות, “אנחנו” או “הם”?

אברהם: דומני ששניכם הפסדתם. הנפילה אינה ראויה לשמה. בשעת יריות נופלים אחרת. כאשר הכדורים שורקים…

נחמן: (קם)… כאשר הכדורים שורקים ומזמזמים כשיר ערש…

זלמן: (על הרצפה) אני יכול לקום?

נחמן: לא. אתה יכול להמשיך לשכב…

אברהם: קום זלמן. לא נאה לשומר “ותיק” לשכב על הרצפה להנאת כל הקהל.

זלמן: (בישיבה מזרחית) מה הנאה יש לכם בשעה שאני “מונח” על הרצפה?

אברהם: כאשר פוליטיקאי של קפה שכמותך שוכב על הרצפה רואים גם את הצד השני של המטבע…

זלמן: (קם ומנער את בגדיו)… אפשר לחשוב שאתם יודעים צורת מטבע מה היא. קבוצניק וצורת מטבע. ממש זוג מן השמים. – שמעתם? לא? לא ירו… מה רציתי לספר. כן. לפני כשנה כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני – סיח.

אבני: רגע, מה אמרת?

זלמן: כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני, סיח. אני מדבר בשפה העברית.

אבני: לא הבינותי מאומה. מאימתי חצי סוסה ממליטה סיח שלם?

זלמן: הי קבוצניקים. בעיניכם אתם חכמים, אלא שלפי דעתי… נו, מילא. בין כל וכה לא יתנו לי לדבר. שמע, אבני, אותי אתה מכיר?

אבני: למעלה מכל ספק. אך עדין אינני מבין: חצי סוסה ממליטה סיח?

זלמן: חכה בסבלנות ואז תאורנה עיניך. את אבו נימר אתה מכיר?

אבני: כן. זה הסרסור לקנית קרקעות.

זלמן: או. או. הוא. בדיוק הוא. ובכן, לפי המנהג המקובל “ביניהם”, מכר הוא לזלמן קלף חצי סוסה והחצי השני שייך לו. אתה מבין? סוסה אצילה. מגזע מיוחס.

אבני:⁹ עכשיו גם אני מבולבל לגמרי.

זלמן: רגע, רגע. איך להסביר, איך להסביר, דבר כל כך פשוט. עסק ביש. נו, נפתח ראשית כל את הבקבוק. אולי לאחר לגימה כדת אצליח להסביר לכם… (לוגם מן הבקבוק).

אברהם: כאשר “הם” באים אליך, האורחים, ואתה בתור בא כוח העם העברי חייב לספר להם, למשל, על הקבוץ, מה אתה מסביר אז?

נחמן: חכה אברהם, יחבר ראשית את שני חצאי הסוסה. תאר לעצמך. אבו נימר רוכב על חציה האחד וזלמן קלף על חציה השני… להתפקע אפשר. והוא עוד רוצה ללמדני פרק בהלכות “ארצה פול”.

זלמן: נחמן. מילא. ובכן לאחר שלגמתי מן המשקה, אשיב לכם: חצי הסוסה אינה כלל חצי סוסה, אלא חצי סוסה שהיא בעצם סוסה שלמה, שהיא בכל זאת חצי סוסה. נניח שאני רוכב על הסוסה, אני רוכב על חצי שלי ועל חצי שאינו שלי. אם אבו נימר ירכב על הסוסה, הוא רוכב על חצי של אבו נימר ועל חצי של זלמן קלף… זהו.

נחמן: אפשר להתפקע.

זלמן: מה אתה מתפקע לי! איך אתם חיים! כל ילד יודע כי מנהג מקובל הוא. ואלה מתפקעים. אתן חיים כאן בארץ, כאילו החצי אינו חצי כלל, לא חצי הסוסה, אלא אלו שחיים בשכנותנו. צריך להבין את מנהגיהם, את הלך רוחם. זהו. מה אני טוען: פוליטיקה, - לא בנשק אלא ברוח.

נחמן: אפשר להתפקע! מה סוף המעשיה בסוסה?

זלמן: הדבר פשוט בתכלית הפשטות: חצי אמרתי. ובכן ברגע שתלד הסוסה סיחה ולא סיח, מקבל הצד האחד את הסוסה והצד השני, אני למשל, את הסיחה, וכל רוכב רוכב על סוסה שלמה וכשתגדל הסיחה. מבינים או לא? עוד יין. מזוג נחמן.

נחמן: שתה זלמן. שתה. זה שנים שלא לגמת כהלכה…

זלמן: (מניח את הספל לפתע) ארע לי מקרה מוזר, משונה. בחיי. הערב התהלכתי בין העמדות, והנה עומד לו בחור, מסתכל סביבו, צועד בחשאי, מציץ לאשנבי היריה אשר בעמדה ב' ומקשיב.

אברהם: עמדה ב'?

זלמן: בתחילה חשבתי כי יצחקי הוא, נגשתי אליו ואמרתי בלחישה. – יצחקי. אך הבחור התחיל לצעוד ממני והלאה. נו, מה אתם מניחים? הלכתי אחריו. אלא מה. והנה…

נחמן: מה?

זלמן: לא בחור היה זה. לא. בחיי ראשי. לא. זו היתה בחורה אשר לבשה מכנסים וחבשה כובע של בחור לראשה, ובידה התבלט אקדוח מאוזר – “הסתלק”. לחשה ועיניה נוצצו מרב כעס.

אבני: היודע אתה מי היא?

זלמן: יחביבי. גם אני הייתי סקרן כמוך, אלא שאי אפשר היה להבחין בתוי פניה בתוך החשכה. ואת קולה הצרידה כדי שלא אכירנה. דברים משונים מתרחשים כאן. בחיי ראשי…. את הבחורות שולחים אצלכם לשמיר.

אברהם: הלילה לא נשלחה אף בחורה לעמדות. כפי הנראה טעית זלמן קלץ.

זלמן: זלמן קלץ טעה? זלמן קלץ. מה אתה שח אברהם, בעיני אלו ראיתיה…

אברהם: יתכן. עכשיו אני מתחיל להבין.

שמוליק: (מתפרץ למטבח) היכן נחמן? היכן נחמן? (נחמן מסתתר מאחורי גבו של זלמן) את הפרדות אינו קושר לאבוס. מניח להם לטייל באורוה, ואני צריך להסתובב בין בהמות פראיות.

זלמן: בעיטה קבלת?

שמוליק: עדיין לא. הנחתי באבוס של " נמרוד" שעורה, והתחלתי מלטף את ראשו. “אכול נמרוד”. אכול". יש לי סימפטיה לפרידות, מן חולשה היא, ובכן מה אתם סבורים, את הזנב… היכן נחמן? בעל כרחו ילך ויקשור את הבהמות.

נחמן: (מאחורי גבו של זלמן) איני אשם, שמוליק. לא. שאל את זלמן קלץ, לפנות ערב שחתי לו: “האקונום שלנו יורידני שאולה. אני טוען לפניו שרשראות לקשור את הבהמות לאבוס”. והוא טוען: “בקרוב נעבור להתישבות בעמק ועד אז אין צורך להוציא הוצאות מיותרות. קשור בחבל”. לא אשמתי היא, קשרתי בחבל. והנה התוצאות…

שמוליק:… תגיד לאקונום שלא הוא המחליט בעניני התישבות. קיים אבני, ישנו אברהם וישנו גם שמוליק. לא נלך מפה. כאן נפתח מחצבה ברשות עצמנו, ואם יתעקש האקונום, נקשור אותו בשרשראות לאבוס. מיני תרוצים המציא לו. מה שייכת השרשרת להתישבות? מה?… הקבוץ לפי דעתי “מתעשר” מהקמוצים: מקמצים בשינה. מקמצים באכילה, מקמצים באורך המכנסים, ומקמצים בשרשרת ולבסוף הכל עולה כפל כפלים.

זלמן: כאשר עבדתי, עבדתי בכביש חיפה – נצרת, והיה שם יהודי מטבריה שהיה סח בזו הלשון: “אני מפסיד על אוכל ארבעה גרוש ליום”…

שמוליק: הוי, זלמן קלץ מתחיל לספר מעשיות. ראיתם כבר שומר שאין לו שק מלא מעשיות. אבל לעבוד. חס וחלילה. השם ישמרם מעבודה… בוא נחמן. בוא, נקשור את הפרידות.

נחמן: אני הולך. נמרוד לא קרע שקי מספוא?

שמוליק: לא הבחנתי. בוא.

נחמן: (בפתח) תעלה על הגג זלמן קלץ. בתחנת האתות בודאי ישמחו לראותך. דינה אחותו של אברהם…

שמוליק: די. מה זה ענינך. אברהם. הודעתי ליצחקי.

אברהם: בסדר. (נחמן ושמוליק יוצאים) ועכשיו זלמן קלץ אני סבור שעליך לחזור למחצבה. אמנם הנך שכיר של סלונימסקי…

זלמן: (מפסיקו) כן. כן. אמנם אינך קבוצניק, אבל בכל זאת אדם הנך, זלמן. מילא. מיד אלך. אולי אסור לאעלה קודם לעמדת האתות. הלילה האתתית היא דינה, ומה להגיד לכם, היא – בן אדם. בעיניה אני מתבייש בעצמי, היא מקשיבה לכל ברצינות, ואומרת את אשר בלבה, במן שקט כזה, בהבנה כזו עד שכולנו כמו ילדים בעינינו.

אברהם: לך, אך אל תשהה שם כל הלילה.

זלמן: (בפתח). סמוך עלי. דינה אחותך בין כה וכה תסלקני במהרה. (יוצא).

אברהם: שמעת את דברי זלמן קלץ? מי לפי דעתך היתה הבחורה?

אבני: אני יכול לשער. אך דבר ברור תשמע מיצחקי אם ירצה להגיד לך זאת.

אברהם: מיצחקי?

אבני: כן. משום שאותה בחורה אלמונית החליפה אותו כפי הנראה בשמירה.

אברהם: ומדוע לא אמר לי דבר על כך?

אבני: בודאי היו לו נמוקים משלו.

אברהם: במקום להטיל על עצמו אשמה של שינה בזמן התפקיד. אינני מבין. מדוע צריך היה לסבב דברים, כאשר הדברים פשוטים כל כך? בודאי היה יצחקי עייף מאד ובקש שיחליפו אותו לזמן מה, כדי שיוכל לישון קמעה, ובכן, יכול היה להגיד לי זאת.

אבני: אני חוזר ואומר לך אברהם, בודאי היו לו נמוקים לכך. אחרת לא היה מטיל את האשמה על עצמו.

אברהם: לכל הרוחות. אני חשבתי שכאן בקבוץ נתהלך גלויי מבט וגלויי לב. שפה לא יהי צורך להסתיר מאומה. שפה הכל יהיה טהור ונקי. שפה הכל יתבהר באור. שפה נחיה באור, הרבה אור. לא אשמתנו שהסביבה פרועה, שהלילות חשכים, אך בפנים המחנה חייב הכל להיות צח וטהור. כנראה שאשת חבר החליפה את יצחקי בשמירה והוא חושש לספר זאת. אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את הדבר.

אבני:… כנראה שאשת חבר היא, ויצחקי מעונין לבל יודע הדבר…

אברהם: אם כך הדבר, אם זאת היא הסבה, לא אתערב. אנזוף בו וחסל. אך חבל מאד שגם אצלנו אין הכוח לבנות יחסים מבלי להזקק לחסות החשכה.

אבני: אני שמח שהגעת למחשבה זאת. כן, אני שמח…

יצחקי: (נכנס. המאוזר לצדו. שקוע בהרהורים. מדבר מתוך עייפות). אתה קראת לי אברהם?

אברהם: כן. אני קראתי לך, יצחקי. שב

יצחקי: אני בוחר לעמוד. דבר דברך אברהם… אני מקשיב…

אבני: מהי צורת הדבור שנקטת, יצחקי, אתה הוא החייב להסביר.

יצחקי: אין לי מה להסביר. אני עייף מדי.

אברהם: כולנו עייפים, יצחקי, הגד מה בפיך.

יצחקי: מאומה.

אבני: אל תחמיר את מצבך אתה חייב להסביר.

יצחקי: מה להסביר. מה להסביר לכם. ביום אני נוהג במכונית בדרכים, יריות מכל פנה, מאחורי כל אבן, מאחורי כל שיח אורב המות, וכאשר נוסעים חברים על המכונית אני חושש לחיי, אך מה יהיה כאשר יפגע בי כדור בהיותי במרומי ההר. מה יקרה אם אשמיט את ההגה מידי… לא רק הגוף עייף.

אברהם: בדברים ידועים, אך מה יש לך להגיד למקרה אשר קרה?

יצחקי: אין דברי מענינים אתכם, אתם חיים רק את אשר עובר על נפשכם, אך אני עיפתי מכל אלה. עברתי היום על מוקש בהיות המכונית מלאה עשרות חברים, והמוקש לא התפוצץ. ארע נס והמוקש לא התפוצץ.

אבני: ומדוע לא גילית את הדבר לועדת הבטחון?

יצחקי: אין צורך. בעצמי סלקתי את המוקש, כאשר לא היה שם איש מלבדי. לשם מה לגלות? לשם מה. הן מחר צריכים לעבור שוב באותה הדרך, מחר ומחרתים, כך יום יום. הן סופי ליהרג. אני יודע זאת ואינני יודע משום מה אני ממשיך לנהוג במכונית. הן ודאות היא בשבילי: יום אחד אהיה לקרעי בשר מהערבים במכונית שרפה ובבנזין… אני מדבר יותר מידי… יכול אני ללכת?

אברהם: משום מה אתה סח כל הזמן דברים שאינם נוגעים במקרה. קראנו לך כדי לברר אתך משהו.

יצחקי: אולי תדחה את הברור למחר? עלי עוד לנוח… אני עייף, אברהם.

אברהם: ענה לי על שאלה אחת. בידי מי היה הנשק כאשר שכבת לישון בעמדה?

יצחקי: אני מסרב לענות, אברהם.

אברהם: אני דורש ממך לגלות את שם האיש, אך האם העמדה היתה מוגנה?

יצחקי: כן, העמדה היתה מוגנה. אני יכול ללכת?

אברהם: הנך מדבר כאילו עושה אתי חסד. אני בתפקיד עכשיו וגם אתה בתפקיד. שב. (יצחקי יושב).

אבני: אני מבקש אברהם שתשחררני. עלי ללכת…

אברהם: כך, טוב. אתה רשאי ללכת, אך תעבור ותבדוק מה המצב בעמדות המחצבה, תחזור ותודיע לי, ואחר כך תוכל לעלות על משכבך.

אבני: כן אברהם. (הולך לפתח. מבט של הרהור על השנים. יוצא).

יצחקי: אבני הלך לו. מוטב כך. עכשיו הגד לי אברהם: מה ברצונך?

אברהם: ברצוני שאתה תענה לי על שאלתי ולא תהיה אתה השואל.

יצחקי: הנך מרגיש את עצמך תקיף למדי…

אברהם: הנח. הנח. הגד לי דבר אחד: מדוע אבני חושב שלי אסור להעמידך למשפט החברה? מדוע דוקא לי אסור לעשות זאת?

יצחקי: כך אמר אבני?

אברהם: כן. גם שמוליק סבור כך. לטובתי, אמרו, שלא אביא את הענין לאספה כללית. היודע אתה מדוע הם סבורים כך?

יצחקי: כן. אני מתאר לעצמי. ואתה אינך יודע מדוע?

אברהם: מהו משחק השאלות הללו. דבר דברים ברורים.

יצחקי: אינני רוצה. אברהם. יש מישהו החייב להסביר לך, אך לא אני. על כל פנים לא ברשותי ההכרעה אם להסביר או לא.

אברהם: (מתהלך בחדר בעצבנות) הקשב יצחקי. אני באתי לעמדה ומצאתי אותך בשעת שינה. אחר כך נתברר שלא זו בלבד, אלא שהיית גם מחוסר נשק, אבני ושמוליק מציעים לי להסתפק בנזיפה בלבד, לטובתי כביכול, בא זלמן קלץ ומספר שבחורה חגרה את אקדוח המאוזר שלך, והיא שמרה במקומך. הדברים כפי הנראה נוגעים במדת מה אלי. אני דורש ממך להסביר לי מהו הקשר אשר בין…

יצחקי: את דורש?

אברהם: לא. אני “מבקש”. יצחקי, אם כך נוח לך יותר.

יצחקי: מוטב שלא תדע זאת.

אברהם: (בצעקה) מי החליף אותך בשמירה? אתה חייב להגיד לי זאת.

יצחקי: אני ר-ש-א-י ל-ל-כ-ת? (שתיקה)

אברהם: אתה רשאי ללכת.

יצחקי: (יותר¹⁰. משפיל את מבטו בעברו לפני רות).

זלמן: (נכנס) שוחחתי עם דינה. היא מבינה לרוחי. בכל פעם מאותתים, ובין קו-נקודה קו-נקודה, ספרתי לה מיני מעשיות והיא צחקה. בחיי. יש ביניכם אנשים חביבים.

אברהם: זלמן קלץ. חזור מיד למחצבה.

זלמן: נו, מילא. כעסן נעשה לפתע. (מושך בכתפיו ויוצא) (שתיקה).

אברהם: ובכן רות, ובכן רות, את היא. עכשיו אני מבין מדוע הפצירו בי כל כך שלא אגע ביצחקי לרעה. חששו כי אני מעונין לנצל את המאורע הזה… כדי… כדי להפטר ממנו, ואני לא ידעתי מאומה. כנראה שרק אני לא ידעתי מאומה. כך רות.

רות: אברהם.

אברהם: כן, רות.

רות: אברהם, לא היה בינינו מאומה, ידידים היינו ותו לא. האמן לי אברהם.

אברהם: כך…

רות: (הולכת אל¹¹ אברהם) אתה עסוק כל הימים, עמדות, שמירה, נשק. התישבות. היכן אני אז? היכן רות? היכן האדם החי לצדך ובשבילך?

אברהם: כך רות.

רות: והנה מצאתי ידיד. הוא מספר לי על חויותיו, הוא אינו נותן לי להשאר לבדי בין ארבעת הקירות בצריף…

אברהם: כן, רות. הכל טוב ויפה. אך מדוע היה צורך להסתיר את הדבר מעיני, מדוע היה צורך לא לספר על כך? עני לי רות.

רות: אינני יודעת, אברהם, בעצמי לא אבין זאת, אך חששתי שמא תראה את יחסינו בעינים חדות. ואאבד את האיש היחידי אשר לי מלבדך, בקבוץ. הרי יודע אתה. אין מחבבים אותי כאן.

אברהם: כן. אני יודע. רות. אני יודע שאת רוצה ללכת מאתנו. אני יודע שאת אינך שלמה בנפשך עם החיים הללו. אני יודע שאת רוצה לא לחוש על בשרך את המבחן האיום העובר עלינו עתה. אני יודע שאת גם תלכי מאתנו, אך אין אדם בורח מגורלו רות. אין יהודי יודע היכן גורלו יפגשהו.

רות: אני רוצה לחיות באור. בלי עמדות. בלי יריות. בלי חיים אפורים אלה. אני רוצה לחיות, אברהם: זכותי היא. פעם אחת חי האדם. רק פעם אחת, אברהם. היה לי קשה להגיד לך זאת כשראיתיך טרוד ועסוק כל כך. זה שנים שלא ישבת על ידי כשלבך שקט ונתון לי, אך ורק לי, לאשתך. אך כאשר ראיתי לאן אני עלולה לרדת, להסתיר, לכחש, לבלי ספר לך על חיי, אני אומרת לך אברהם: בוא אתי. בוא אתי. צר לי המקום כאן.

אברהם: הוא אוהב אותך, יצחקי?

רות: אני מגלה לך את כל לבי, ואתה… לבי אתך הוא אברהם, אף רגע, אף שניה, לא היה אחרת. אך אברהם. נלך מכאן כן עוד לא מאוחר מדי.

אברהם: מאוחר מדי?

רות: כן. יש לי הרגשה שאתרחק ממך, שאחדל לרצות בחיינו המשותפים, שאהיה שוב לבדי שוב עם עצמי. איני רוצה בזאת, אך כאן אין אויר אברהם, אהבתנו זקוקה לאויר, לשמש לאור. אני עליתי ארצה כנערה צעירה וחולמת. אך כאן נתבדו החלומות. אפור, אפור, אפור. אמי מספרת לך הכל. חשקתי את שפתי שתקתי. עת ארוכה כל כך. שתקתי. האמנתי כי הספקות יחדלו. כי אשתרש כאן. אך איני יכולה אברהם שאלת אותי פעם מדוע אינני רוצה בילד. אני לא רציתי להכאיב לך אז, אולם היום היום עליך לדעת זאת: לא רציתי כי משהו יקשרני בעל כרחי לחיים האלו. זוהי האמת.

אברהם: לאן את רוצה ללכת רות? לאן?

רות: הביתה, אברהם. אל הורי. הם עדיין מחכים לי. הם עדיין מחכים לנו כי נחזור.

אברהם: (מתהלך בחדר) כך, כך, המכה היא חזקה למדי. כן. רצית לחיות באור, והצעד הראשון היה מסוה על פניך. בקשת ומצאת ידיד, וממני הסתרת זאת. מדוע? למה? וכי צר עין הוא אברהם? וכי מה החטא בידידות? מה החטא? אחר כך את מספרת כי לא רצית בילד משום, משום שלא השלמת עם החיים שלנו. אחד חי לצדך, אדם האוהב אותך, ולא מצאת לנחוץ לחלק אתו את מחשבותיך, ואת הרגשותיך. כך היית סגורה ומסוגרת מבלי לקרוע אשנב אל החיים שלנו, ואל האור אשר יש בם, כך רות. את רוצה לחיות. כל איש יש לו הצדקה לכך, אך ישנה מציאות, ואת המציאות הזאת, לנו כיהודים, אין אפשרות לבטל. אני חי כיהודי, מאמין כיהודי, ונלחם כיהודי. לי כאדם אין ברירה אחרת.

רות:… בחשכה אשר מסביב?

אברהם: כן. לא היריות ולא מוקשים ולא… רות אשתי, שום דבר לא יזיז אותי מכאן. אנחנו בונים מפעל שרק אלו אשר יבואו אחרינו ידעו להעריך, כמה כח, כמה רצון וכמה אמונה הושקעו בו. ואת רוצה ללכת. ואת רוצה לאבד את הזכות, כן רות. את הזכות להיות שותפה לנו? בעבור מה? בעבור חיי שעה קלים? לא רות, אני אשאר במחצבה, אני אשאר בקבוץ. אותי לא יזיזו מכאן. לא. אני אומר: – לא.

המסך

מערכה ב'

תמונה א.

רות: (שרה)

ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן,

ילידתיו אל קול פצצה

בן חלוץ וחלוצה.

נומה נומה נום…

(מלים טשרניחובסקי. מנגינה זהבי.)

ובכן, אתם יוצאים הלילה אל ההרים?

אברהם: כן. הלוך נלך. די ישבנו ליד הגדר הסובבת ובעמדות. נחכה להם במקום שלא יעלו על דעתם. קבלת פנים “חמה” נערוך להם. (שתיקה).

רות: יצחקי יבוא לחדרנו.

אברהם: יבוא, אדרבא.

רות: ומה תהיה חושב על כך בהיותך בין ההרים?

אברהם: לא מאומה. אולי… אולי כי מוטב לבנות יחסים באור.

רות:… ומדוע לא ילך יצחקי אתכם? דומני כי יפגע על ידי כך שהשארתם אותו במחנה.

אברהם: אין איש רוצה לפגוע בכבודו של יצחקי. אך אל ההרים הולכים רק אלה אשר אפשר לסמוך עליהם.

רות: כך? (שרה) "ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן…

אברהם: מוזר לשמוע אותך שרה. מוזר… הנה בעוד ימים תלכי מאתנו. תפליגי בספינה… וחסל. והנה את שרה כאילו… כאילו היית מרגישה את אשר מעבר למלים ולמנגינה, את הוית החיים שלנו.

רות: אתה לועג לי?

אברהם: אין אני לועג, רות. זוהי מציאות. את חוזרת אל הוריך האמידים. שוב תהיי בתו של קוצ’נסקי, בעל בית החרושת ואולי שם בעיר הזרה, תשירי, מול שמים אחרים תשירי:

"ילד ליד לי נתן

חבלתיו אל קול התן

ילדתיו אל¹² קול פצצה…

ולבך היכן יהיה אז?

רות: אני אשתדל לשכוח, אברהם. כן. אני אשתדל לשכוח את השנים הללו… וגם אותך.

אברהם: ואם לא תוכלי, רות, ואם לא תוכלי לשכוח? ואם יבואו הגעגועים, להרים אלה, ולשפה שלנו, הן בה אמרת לי כל כך הרבה טוב… עוד לפני ימים מספר. ואם לא תוכלי להחזיק שם מעמד, רות?

רות: אני אכריח את עצמי. השכחה תבוא. בוא תבוא. מוכרחה אהיה לשכוח. אחרת אי אפשר לבנות מאומה. איני רוצה להיות אדם למחצה, אברהם. אני רוצה לחיות את חיי.

אברהם: ומה חלקי אני בחיים אלו

רות: אתה הוא היודע. בך תלוי הדבר. בוא אתי אברהם. שם מחכה לך מפעל גדול. חרושת עצום. תקח אותו לידך, ותראה את יכולתך. ומה אתה כאן? ה“חוצב”. אדם העובד בפרך תחת שמש צורבת זו. שם יהיו אלפי אנשים עומדים לרשותך וכאן אתה תלוי בחסדו של סלונימסקי בעל מחצבה, מחשב כל מיל בהוצאה, ודר כצועני בחדר צר. לשם מה? לשם מה לחיות כך כשאפשר לחיות אחרת? הן מכיר אתה את בית אבא…

אברהם: כן, אני מכיר את בית אביך, רות… אך לו ראה אביך את מבטי השניאה של הנכרים בעברם לפני ביתו, היה ממהר להמלט לפני בוא השואה.

רות: לאן, אברהם? לאן להמלט?

אברהם: לכאן רות.

רות: אל היריות והמוקשים?

אברהם: כן. כאן יש טעם למלחמה, להאבקות. כאן השרשים מעמיקים לחדור לאדמה, ואף את הסלע יקבו, משום… משום שאין לנו ברירה אחרת. כאן עלינו לסיים סוף כל סוף את המסע אשר נמשך אלפים שנה. והנה את חוזרת מרצונך הטוב.

רות: הן רק מלים הן אלו. בשבילי כאדם, כאשה, אין מרחבים של אלפים שנה. אני חיה היום ואת היום הזה, שלי, איני רוצה לעבור בחדר צר, בעייפות, ומתוך שממה אשר מסביב… בוא אתי אברהם, ונתחיל את חיינו מחדש. לא היתה ברירה כזו… (שתיקה) בפני יצחקי, למשל, חיי עוני מכאן, ושם… האם היה מהסס?

אברהם: אין אני יצחקי. אך גם הוא לא היה עושה זאת. לא.

רות: אולי אנסה להציע לו? הן הוא אוהב אותי. מה דעתך על כך, אברהם?

אברהם: את רוצה לעורר את היצרים האפלים בלבי? לא זהו הלב, רות. רצונך ללכת – לכי. אך בכבוד.

דינה: (על יד הדלת) אפשר?

אברהם: הכנסי.

דינה: (נכנסת) שלום אברהם.

אברהם: שלום.

רות: ואותי אין מברכים?

דינה: (אינה עונה לשאלה) אברהם, הבחורים הולכים ובאים. רציתי ללכת עמכם. אך גם שם בעמדת האתות יהיו עוד זוג עינים צופיות בחרדה אל עבר ההרים. עיני אחותך, אברהם. (יושבת( (נכנסים אבני, שמולי, זלמן קלץ).

אבני: הירח טרם עלה… עוד שעתיים לפנינו.

שמוליק: בלילה בין כה וכה אי אפשר לכוון ולקלוע, ובשביל יריה אינסטנקטיבית לא כדאי להטריח את הירח…

זלמן: אומרים שהמציאו מן רובה ועליו מרכיבים משקפת, ועל המשקפת מרכיבים צלמניה ואתה יורה ומקבל מיד את תצלום האדם הנפגע. מיני אמצאות שכאלה.

אברהם: שבו בבקשה. (מוציא מפה ומדביקה בנעצים אל הקיר) שימו לב. קבלתי ידיעה כי בחרבת סמעין מתרכזים אנשים מזוינים אשר תפקידם להציק לישובים באזור שלנו. עלינו להשתדל להקיף את החרבה מכל ארבע רוחות השמים ולא לתת להם להמלט. במקרה של קרב רציני נקבל תגבורת. ברור?

אבני: כן. הכל ברור.

אברהם: כל אחד מאתנו יוליך את ה“קבוצה” הנתונה לפקודתו לפי הדרכים המסומנות בעפרון אדום, במפות אשר קבלתם לפנות ערב. ברור?

זלמן: הכל ברור חוץ מדבר אחד.

אברהם: מהו הדבר זלמן קלץ?

זלמן: מי יפול בפח, אנחנו או “הם”? הבחורים שלנו גבורים ביום או ליד העמדות, אך בין ההרים יתהלכו כסומים בארבה.

אברהם: אין זה נסיון ראשון לישובים. הבחורים הוכיחו כי לאחר אמון מסוים אין הם נפלים משום כוח אחר, זלמן קלץ. בארץ עוד לא עשו אף נסיון שלא עלה בקרבנות, אך לא היה¹³ לנו בית ספר אחד ללמוד בו. אנחנו נשלם, וביוקר, אך נרכוש את הנסיון הדרוש לנו. גבעת החוצבים מתחילה היום את למודיה מאלף…

דינה: מה הם סימני הקשר?

אברהם: רקטה אדומה. דרושה תגבורת – רקטה ירוקה. הכל בסדר. זהו. במקרה שתראי רקטה אדומה, עליך להעיר מיד את האנשים הישנים בחדר הגפירים. כנעני יובילם במכונית¹⁴ אל הכביש, וליד הגשר הגדול ירדו, ויעלו לחרבת סמעון.

דינה: כן. מובן.

נחמן: (מתפרץ לחדר: סליחה. קבלנו מברק אתות מירושלים, בשבילך אברהם. אינני מבין מה כתוב שם. אינני מבין דבר.

אברהם: (קורא) “למלקקים היוצאים לפעולות, ברכת אחים נאמנה. חזק ונתחזק. דוד”.

נחמן: מי מלקק, ומה מלקקים?

אברהם: את דוד איש ירושלים מכיר אתה?

זלמן:… וכי מי אינו מכיר אותו?

אברהם: (מוציא תנ"ך מארונו). “ויאמר אדוני אל גדעון: בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך וכל העם ילכו איש למקומו”.

נחמן: או, כן. נשכחה ממני אותה פרשה.

זלמן: כאשר יהודים נעשים לפתע בני חיל, אין מוצאים להם תואר הולם יותר מאשר מלקקים. נו, מילא.

אברהם: שימו לב. כל אחד מכם ילך ויאסוף את האנשים, ובעוד עשר דקות עליהם להמצא במטבח, כשנשקם עליהם ומשם נצא לדרך.

זלמן: (קם) טוב. אך תגיד לו לאותו דוד, כי אם יעיז לקרוא לי שוב באותו כינוי, יקבל ממני מנה זלמן קלצ’ית כזו…

אברהם: מהרו. עלינו להגיע לחרבת סמעון לפני עלות הירח.

שמוליק: (קם) הרי לכם טיולים לאור הירח… בואו. (יוצאים נחמן, שמוליק זלמן).

אבני: כמה אנשים ישנם בחרבה, לפי ידיעותיך, אברהם?

אברהם: כעשרים איש.

אבני: ובכן, הכוחות שקולים. נראה איך יפול דבר…

אברהם: תודיע לאנשים, אבני, בל יקחו סיגריות לדרך.

אבני: לא מעט אסונות קרו בגלל סיגריות דולקות בשעות פעולה… (יוצא)

דינה: היה שלום אברהם. תחזור בריא ושלם. (מחבקת את כתפו). (יוצאת).

רות: מדוע אחותך דינה אינה מברכת אותי לשלום?

אברהם: משום שהיא סבורה כי עליך ללכת מאתנו, וממני ובמהרה.

רות: אותו הדם נוזל בעורקיכם. אהבתך אלי אינה קיימת אלא לאחר האהבה למפעל ואתה מוכן בלב שקט להניח לי לנסוע…

אברהם: רות, עלי ללכת. (חוזר מהפתח ויושב לידה) רות. בהיותי שם בין ההרים, לא אהיה חושב על כך כי יצחקי נמצא בחברתך, ולא כי רבה הסכנה, לא. אהיה מהרהר על בן קטן אשר יהלך על גבעת החוצבים כאשר זו תהיה מיוערת וגני עצי פרי יהיו על כל הר ועמק, ובן קטן זה יהיה בננו, ובפקחו את עיניו לראשונה יחוש – מולדת. (קם) על זאת אהיה חושב שם בין ההרים, על בן קטן… (יוצא).

רות: (לבדה) לא. אברהם. כאן, לא. כאן, לא. (מציעה את מטתה)

דינה: (נכנסת) סליחה. אברהם הלך?

רות: כן. זה עתה יצא. מדוע את מקדירה את פניך בראותך אותי?

דינה: אני במקומך לא הייתי שואלת זאת. אין לי כל זכות להתערב בחייך, אך דומני כי יש מי המרעיל לאחי אברהם את חייו. שלום. (יוצאת).

יצחקי: (נכנס) מה ארע לדינה? פגשתני בכניסה לחדרך ואמרה לי בזעף: “לך. היא מחכה לך”… אברהם עצמו אינו מוציא אף הגה מפיו ורואה את ידידותנו כגבר הבוטח בעצמו והרי לך, אחות. סדרת כבר את הניירות הדרושים לנסיעתך?

רות: שב. הכל מסודר. אך אני לא אסע בלעדי אברהם. הוא יפליג אתי. אני אלחם על כך.

יצחקי: לא תצליחי. אברהם הוא כסלע…

רות: ואת הסלע קודחות גם טפות המים היורדות אט אט. הוא אוהב אותי, וסופי לנצח בהאבקות בין השממה ואהבתו.

יצחקי: אני מבין זאת. שוב תהיי בתו של קוצ’ינסקי, ואנחנו נמשיך לנהוג בדרכים המשובשות.

רות: לו הייתי מציעה לך להפליג עמי יחד, היית אף אתה מהסס?

יצחקי: חלום יפה. אך לא הייתי נוהג במכונית שלי בשום מקום אחר בעולם, למרות מה שאני אוהב להתאונן. היכן אברהם?

רות: ארבע קבוצות יצאו לחרבת סמעין להתקיף אנשים מזוינים החונים שם ואברהם מנהל את הפעולות.

יצחקי: לחרבת סמעין?

רות: כן.

יצחקי: ואותי השאירו במחנה.?

רות: אברהם… בגלל השינה בעמדה… אתה מבין?

יצחקי: כך. אותי משאירים במחנה, בזמן שהם יוצאים להפגש אתם בין ההרים. הן זהו חלומי מאז, קרב ממש, ולא מארבים ומוקשים טמונים באדמה. אני הולך.

רות: לאן?

יצחקי: לחרבת סמעין. את יצחקי אין משאירים בבית. לא. אני אוכיח לו, לאברהם, אני אוכיח להם כי יצחקי אינו ראוי ליחס זה. אני הולך רות.

רות: אל תשטתה יצחקי. הן זה מכבר הלכו להם.

יצחקי: אני אשיגם. אני מוכרח להיות שם ביניהם. שאלת כבוד היא. שלום רות. אני מוכרח לכפר על עוון השינה.¹⁵ (יוצא).

רות: שלום יצחקי. שלום. (שוכבת על המטה בבגדיה. האור דועך אט אט. נגינה מעבר לקלעים. נכנס אברהם מאובק וחבוש בראשו).

רות: מי שם?

אברהם: אני רות.

רות: הו נבהלתי. הכל עבר בשלום? נפצעת. (מחבקת אותו)

אברהם: סריטה קלה. עפו נתזים.

רות: נתזים?

אברהם: כדור אשר פגע בסלע התיז רסיס אבן. זה הכל. סריטה קלה.

רות: וכולם בריאים ושלמים?

אברהם: שלנו כולם. אך בהם יש כמה פצועים והרוג אחד. בהמשך הקרב הרחקנו מאותו מקום בו נפל בשדה. בהאיר היום נצא לחפש את הגויה. יתכן כי השאירוה מונחת במקומה. הבחורים התנהגו כאילו צידים מנוסים היו. וזלמן קלץ – איש אחר נראה לפתע בעינינו, שתקן, מחליט במהירות ועז נפש. הוא נהג באנשיו ביד חזקה והם שמחו לעמוד לפקודתו. זלמן קלץ'.

רות: הצלחתם להקיף את החרבה?

אברהם: לא. נתקלנו בכוח אחר במרחק לא רב משם, ונאלצנו להכנס לקרב. הם צווחו כמטורפים, קללו והתנועעו כעדר פרוע, בלי כל סדר צבאי, בעוד שבחורינו לא הוציאו הגה מפיהם ולא גלו את מקומם. (פושט את חולצתו).

רות: וכיצד הרגשת את עצמך בשעת היריות?

אברהם: עלי להודות על האמת: התנרשתי במקצת, הדם נזל בעורקי בחמימות מופלאה. זו היתה חוית חיים מענינת עבורי. דומני כי ביציאה הלילית¹⁶ אל ההרים אנשינו לומדים להאבק, לאהוב את ארצנו בלי גדר, בלי עמדות, אך אדמה ושמים וחשים אנו את זכותנו לחיות כאן. (מוריד את נשקו מעליו)… אותו ברנש שלם בחייו בעד נסיון של פרובוקציה

רות: אינני מבינה.

אברהם: זלמן קלץ הלך בתור גשש לפני בחוריו, והנה חזר והודיע לי – “ברכס ממול מתקדמת קבוצת אנשים מזוינים. הכוון של הליכתם – גבעת החוצבים”. החלטתי להתקיף.

רות: הלאה.

אברהם: התפזרנו בשרשרת ועלינו¹⁷ אליהם. קבוצתי היתה באגף השמאלי ותפקידה היה לחסום את דרך הנסיגה.

רות: כן, אני מבינה.

אברהם: הפקודה היתה “לא לפתוח באש כל זמן שהם לא יירו”. התקרבנו. הם עמדו לפתע ותפסו מחסה מולנו. השתררה דממת מות. אנחנו שכבנו מולם וחיכינו, וגם הם חכו. אחר כך ירו יריה אחת. לא ענינו. ירו מכמה רובים בבת אחת. שוב לא ענינו. נתתי פקודה לזלמן קלץ. "לנסות להתקדם באלכסון ולעבור אל ערפם. במקרה שלא יוכלו להתקדם, נפתח אנחנו באש, כדי לחפות על קבוצתו בזמן ההתקדמות וכך היה. התחילו כדורים שורקים ומזמזמים… ולפתע קם אחד מהם – לא הרגשנו בו כלל – במרחק קטן מאתנו, וצעק: לא לירות. בעברית קרא זאת. הוא נופף בידו… נזכרתי במקרים דומים לזה, כאשר רצו להטעות את הבחורים שלנו ופקדתי: – א–ש. הוא נפל מיד.

רות: כלום לא היה לבוש בחולצה שחורה?

אברהם: אינני מבין את שאלתך רות. הן לא היה ספק בידי להסתכל אל אפנת בגדיו…

רות: אברהם. אברהם. יצחקי חזר?

אברהם: את מוזרה במקצת. הן יצחקי נשאר בבית, במחנה.

רות: לא אברהם, הוא יצא בעקבותיכם. שאלת כבוד היא בעבורו, כך אמר…

אברהם: לא. לא, הוא לא הגיע אלינו

רות: אני חוששת אברהם, אני חוששת שהוא לא יגיע לעולם. אותו איש היה יצחקי. ואתה, אתה אברהם. אתה נתת את פקודת האש…

המסך.

תמונה ב.

דינה: י…ר…ו…ש…ל…י…ם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה).

אברהם: קבלתי – ירושלים.

דינה: מ..ש..ת..ת..פ..ת (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)¹⁸

אברהם: בסדר. משתתפת.

דינה: ב…אב… לכם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: באבלכם

דינה: ה..כ..ב..ד (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: קבלתי הכבד.

דינה: ע..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: על

דינה: מ..ו..ת..ו (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: מותו

דינה: ש..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: של

דינה: י..צ..ח..ק..י (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: יצחקי.

דינה: הם הפסיקו לאותת.

אברהם: (קורא) ירושלים משתתפת באבלכם הכבד על מותו של יצחקי.

דינה:… הקבר הראשון בגבעת – החוצבים. הקבר הראשון.

אברהם: וידי שפכו את הדם. חצבתי ליצחקי קבר על הגבעה מול המחנה. אני נתתי את פקודת המות, ואני כריתי לו קבר. ונוקבת בי המחשבה, דינה, נוקבת עד תהום נשמתי: אולי מי שהוא חושד בי, את מבינה, כי מתוך כונה ארע הדבר… כי אני ידעתי כי יצחקי הוא הקורא: “לא לירות” ואף על פי כן…

דינה: (מלטפת את שער ראשו) אברהם. אחי אברהם. אל אן הגעת אל אן? שום איש אינו מעלה מחשבה כזאת על דעתו. מקרה אסון קרה במחננו. מקרה אסון ותו לא. הרפה ממחשבה איומה זו.

אברהם: כן דינה. מחשבה איומה היא. אני חושש להביט בעיני החברים, ואף הם משפילים את מבטם בעברי.

דינה: העצבות משפילה את מבטם. המות בא לקצור המחננו וכל איש רואה את הוית החיים שלו מעבר לתחומים של חיי יום יום. שעות כאלו מקרבות את החברים אחד לשני למרות היותם עוברים אחד ליד משנהו כצללים. המות בא ולקח אחד מאתנו, אחד מהמשפחה הגדולה, ואף חבר לא יעיב את רגשות התוגה במחשבה… עכורה. לא. אינך אשם במאומה. מקרה אסון היה זה.

אברהם: אני יודע זאת. אך מה חושב אבני בלבו? ומה חושב שמוליק. אני רציתי להעמיד את יצחקי לדין בעוון שינה בעמדה, ואבני חשב כי בגלל רות אני מסבך את הדברים ללא הצדקה. את מבינה? והנה… עד כדי כך הגיעו הדברים. לכל מקום שאפנה אני שומע את קולו – “לא לירות” “לא לירות”. כל חבר כאילו תובע ממני תשובה: “מדוע פקדת לירות”? – “הן זה היה חברנו יצחקי – הן זה היה חברך”.

דינה: אל תשקע במחשבות אלו. תמיד היית אדם בריא ברוחו ובמעשיו. אל תגרור את עצמך ללא צורך – לאפלה. אינך אשם במאומה.

אברהם: אני רצחתי חבר, דינה. בקבוצה אשר עמדה לפקודתי הייתי היחידי שנשא אקדח, והנה אף כדור רובה לא נמצא בגופו. כדור אקדוחי נקבו אותו ככברה.

אבני: (עולה לגג)… בליל חמישי עלינו לתת את התשובה למוסדות התישבות בעמק, או לקבל לידנו את ההרים מסביב. משק אינטנסיבי, או משק הררי בעקרו על פרי וצאן….

דינה: ומחצבה.

אבני: מחצבה של סלונימסקי?

דינה: לא. נפתח מחצבה ברשות עצמנו.

אבני: גם אני חשבתי כמוך, אך שם בעמק יש שפע מיים. ישנה אדמה שחורה ודשנה, ומסביב שרשרת ישובים עבריים בנים צעירים למשפחה מושרשת נהיה. מדוע נאחז בסלעים הללו כאשר לפנינו אפשרויות כה עצומות?

דינה: לא האפשרויות קובעות, אבני. גם הרים שוממים אלו הם ארץ-ישראל. הן גם הנה צריך להגיע ולבוא.

אבני: מדוע עלי לבחור במקום הגרוע דוקא? במקום אשר בצפרנים צריך להאחז בו?

דינה: לא אני ולא אתה התחנכנו ללכת בדרך ההתנגדות הקלה. גוף מוצק כקבוץ שלנו יוכל להרים אלו. מי אשר כתפים מוצקות לו ישא משא רב. עלינו לפנות את גבע החוצבים.

אבני: ומה דעתך, אברהם?

אברהם: (בעייפות) כי… עליכם להשאר כאן.

אבני: עליכם? ואתה?

אברהם: פליטת פה היתה זאת. אני הרהרתי על דבר מותו של יצחקי. האם היתה זו פזיזות יתרה מצדי לתת פקודת אש?

אבני: המת – מת. והחיים נמשכים. יש הרבה אכזריות במלים אלו – אך זוהי מציאות. היה מה שהיה וחסל.

אברהם: בשבילך הדבר הסתיים. אך זה האשם במותו?

אבני: איני רוצה לדבר על כך אף מילה. אף הגה. שלמנו בדם ועוד נשלם באסונות בידי עצמנו ומידי אחרים. דבריך הם אלו.

זלמן: (בא אל הגג) שלום. מחרתיים יגיע העדר אשר קניתי עבורכם, ועדין אין לכם רועה. סככה? – יש. מרעה? – יש. ורועה? – אין. מה אתם מתארים לעצמכם, כי העדר יקום לקול צלצול הפעמון ויצא להרים? ובערב יחזור לקול צלצול הפעמון המכריז על הפסקת העבודה?

אבני: עד בוא העדר, ימצא האיש המתאים.

זלמן: וכאשר מטילים תפקיד על אדם מיד הוא נעשה רועה מומחה? כבשים חולבים! כבשים גוזזים! כבשה ממליטה! אין הדבר פשוט כל כך. יש לדעת להיכן להוליך למרעה, ובכלל… זהו מקצוע!

אבני: יתכן כי שמוליק יסכים להיות רועה צאן. אך עליך יהיה להדריכו בתחילה.

זלמן: אלו מלים! עלי ועל צוארי! סמוך עלי. (קורא כרועה) פסר הי פרר הוהוהו… ואם תעברו להתישבות בעמק?

אבני: אין הדבר בא כהרף עין. אין מזיזים גוף התישבותי במשך יום יומים, ועד אז תספיק ללמד! אברהם! עברתי ובקרתי בעמדות. יש להוסיף חצץ בין הקרשים. האדמה שקעה.

אברהם: ראיתי. מסרתי כי מחר יעשו זאת. בעמדה ב' יש לתקן את הגג. עמדתו של יצחקי.

זלמן: לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתנה פקודת האש, בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב. אך אתה! שטויות!

אבני: (בזעם חבוי) בוא זלמן קלץ. עלינו עוד לדבר עם שמוליק. בוא!

זלמן: נו, טוב. אל תקדיר פניך, אברהם, הלצה גרועה היתה זו. (יורדים מהגג).

דינה: עלי לרדת לשעה קלה. תשגיח על תחנת האתות עד בואי! (יורדת).

אברהם: טוב. (לבדו) “לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתת פקודת האש. בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב”. איום! איום! אתה רצחת חבר, אברהם. אסון? מקרה? מי יאמין לזאת? הן גם רות אמרה לי מיד: “יחשדו בך כי לא במקרה ארע הדבר”! והנה דברי זלמן קלץ. האויר דחוס. המבטים הללו. המבטים הללו… המבטים הללו… (שם את ראשו לכפות ידיו).

רות: (על הסלם) אבר – הם! מדוע אינך מביט לעברי?

אברהם: (באדישות) סלחי לי.

רות: מה ארע, אברהם?

אברהם: לא ארע דבר. הלצה גרועה נשמעה כאן באזני החברים והיא אמתה את חששותי ואת השערתך. אני יודע כי שום איש לא יעיז להגיד לי זאת בפני. אך בפנים הלב הספק יכרסם: - מקרה או לא מקרה! – מקרה או לא מקרה! כל יום הוא נצח שלם. איני יכול לשאת זאת. לא.

רות: (עולה על הגג)… אם תלך מכאן למקום אחר, יראו גם שם באצבע! – הנה האיש! זהו…

אברהם: אני לא חשבתי ללכת, רות.

רות: נכון. אולם היום אתה חושב! אין איש יכול לחיות באוירה של חשד. החיים הם קשים גם מבלעדי זאת. אברהם, הן לא תחיה פה בהרגשה שחבריך מניחים כי ידיך שפכו את דמו של יצחקי במזיד ובכונה, כל זמן שנשאר לך שמץ של כבוד עצמי! ומה תוכיח להם? מה? הן כל איש במחנה יודע כי אני ויצחקי הסתרנו…

אברהם: הרפי!

רות: לא. לא אברהם! אני נלחמת על חיי ועל חייך. אני נלחמת על אשרי, וכאן לא אהיה מאושרת וגם אתה לא. אני רוצה בבן אשר לא יורו באצבע על אביו: - זהו האיש! זהו האיש! ולוא גם מחדרי חדרים. ולא גם מתוך האפלה. יש לנו זכות לחיות מבלי להשפיל את מבטנו לארץ, אב – רהם!

המסך.

מערכה ג

שמוליק: נחמן! אתה מתאר לעצמך שאני מסוגל להיות רועה צאן?

נחמן: אתה?

שמוליק: שזיף! כן. אני.

נחמן: שזיף במרק פירות! אתה? (מחייך)

שמוליק: ומדוע לא?

נחמן: מחר יביאו מאה ושלשים ראש כאן. לאחר שתהיה אתה לרועה, כמה לפי דעתך ישארו מהם? נניח, לאחר שבוע?

שמוליק: כו – לם.

נחמן: אתה מדבר ברצינות?

שמוליק: (לועס) אלא מה?

נחמן: בין כה וכה רועה לא תהיה. “פקק” תהיה כל ימי חייך. מי יפקיד עדר בידיך! שטויות! כאשר אתה נוהג בעגלה נשמט האופן, ובנפצך את הסלע נשבר הפטיש, או שאצבעותיך נמעכות בין שתי קרוניות. ואם יפקידו עדר בידיך סופך לחזור יום אחד הביתה עם החליל בלבד. בלי אף כבשה!

שמוליק: נו, מילא. כמו שאומר זלמן קלץ – יהיה טוב. ה“בלי מזליות” אינה כל כך גרועה כפי שנדמה לך. אני אחזור עם העדר… אך ברור, אם יאשרו אותי כעובד בצאן.

זלמן: (בא) היש שעה שאינכם זוללים בה? (שוט רכיבה בידו).

נחמן: מה דעתכם עליו! הן אתה ישן בין ארוחה לארוחה!

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

שמוליק: שאל את אברהם. הנה הוא על הסלע.

זלמן: (בצעקה) הי, אברהם!

אברהם: כן?

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

אברהם: מחר לפנות בקר.

נחמן: אם כך הוא הדבר, אתה יכול לשכב לישון! (לזלמן)

שמוליק:… ובערב… תבוא אלינו. אספה כללית ולא סתם אספה כללית, אלא אספה כללית אשר תקבע את גורל הקבוץ! ומה דעתך, זלמן קלץ, לא היית מ“שלנו” – כאן? או אולי שם?

נחמן: בסלעים או באדמה!

זלמן: כאן! ברור לגמרי! – כאן! ולמה לכם להטלטל שוב? דבר זה נאה לשומר, היום פה, מחר שם, אבל אתם!… אפשר להפוך את ההרים הללו לגן עדן ממש.

נחמן: כמו שכתוב! “תחת גפנו ותחת תאנתו”, אלא שאבני חושב אחרת. זוהי הצרה. ואבני אדם בעל השפעה בקבוץ. בעיקר כשהוא נואם… אז…

שמוליק: אולם דינה ואברהם וגם אני סבורים בנגוד לדעתו של אבני. לא יועילו לו שום פטפוטים ומענות וטענות. אנחנו נשאר! הכנס למטבח, נחמן, ותביא עוד מרק פירות.

נחמן: (קם) מרק פירות בלי פירות. כאשר יהיו עצי פרי יהיו פירות במרק ועד אז – הדק את החגורה, שמוליק. (נכנס לצריף).

אבני: (בא. מסתכל אל אברהם העומד על הסלע ומהדק במוט את חורי הפצוץ) כך. כזאת לא תארתי לעצמי…

שמוליק: מה לא תארת לעצמך?

אבני: גם אברהם הולך מאתנו.

שמוליק: אינני מבין. מי הולך?

אבני: אברהם עוזב את הקבוץ.

נחמן: (מביא בצלחת) קח שמוליק. יש שם שזיף. כלומר – חרצן של שזיף. תאוה לעינים.

שמוליק: (דוחה את הצלחת) אין לי תאבון.

נחמן: מה לעשות, את השזיפים מכרו בעיר ואת החרצנים הביאו לקבוץ. אל תהיה איסטניס שמוליק, בנין הארץ וכו'.

שמוליק: אברהם הולך מאתנו. החוצב אברהם. מה להגיד לך אבני? – הלב כואב. הן הוא היה, איך להגיד זאת, הוא היה – “אנחנו”. אתה מבין?

אבני: כן. אני מבין.

זלמן: “כאשר יד אשה בדבר גם השטן אינו יכול להושיע”.

אבני: אברהם נכנס היום לחדר המזכירות פנה אלי ואמר: “אבני. עלי להודיעך כי אני עוזב את הקבוץ ביחד עם רות. שנינו עוזבים!” נדהמתי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. אברהם הולך מאתנו. בשעות קשות ידענו תמיד: אברהם כאן! והנה…

שמוליק: נסית לדבר על לבו, לשכנע?

אבני: לא. לא נסיתי ולא אנסה. אם איש כאברהם החליט לעשות כן – לא נשארה כל ברירה אלא לחכות

שמוליק: לחכות. ולמה לחכות?

אבני: הוא לא ישאר בשום מקום שבעולם. הוא יחזור אלינו. ב“חוץ” חסר משהו… אולי אותה אוירה שאנחנו חשים בה בלילות החג! משפחה גדולה! משפחה גדולה על כל על כל לבטיה ופקפוקיה, על המחסור הגדול, על אי הספוק בהרבה מקרים, אך בכל זאת, משפחה.

זלמן: מתי הם נוסעים?

אבני: מחר לפנות ערב. בבקר עוד יפוצץ אברהם את הקיר במחצבה, הקיר האחרון שלו ולפנות ערב יסעו. חתנו של קוצ’ינסקי יהיה ובעל בית חרושת. אך מנוחה לא ימצא לנפשו. לא. הוא יחזור. הוא שייך לנו.

אברהם: (שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש:

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת

עוית גבעולים בתול להב האש…

(זרבבל. מנגינה זהבי).

          (יורד מהסלע. מותח סליל חוטים. נעלם).

שמוליק: הוא כבר מתחיל להתגעגע אלינו.

נחמן: נלך להתקלח! קדחתי בפטיש האויר חורים לרוב. הלואי ויספיק הדינמיט. בוא שמוליק. אברהם יסיים את העבודה בלעדינו. אינו זקוק לנו. בוא.

שמוליק: כן. (מסתכל אל המחצבה) אני הולך. אני הולך. אי, אברהם, אברהם. לא טוב. לא טוב.

נחמן: אברהם עוד יבוא אלינו כאורח ודג מלוח תלוי על צוארונו. אל תדאג. הוא “יעשה” חיים טובים. רק אלינו היה מדבר תמיד “חלוציות” “ציונות” “עבודה”! בוא. נלך להתקלח.

אבני: הנה הוא בא.

נחמן: עדיין בלי דג מלוח.

אברהם: נחמן. יש עוד דינמיט במחסן?

נחמן: כמה חורים אתה ממלא?

אברהם: שבע עשרה.

נחמן: פצוץ מפוצץ! יש עוד ארגז “אצבעות” דינמיט.

אברהם: ארגז, כן. זה יספיק. (הולך).

אבני: אב – רהם!

אברהם: (מסתובב) כן. (שתיקה) קראת לי אבני?

אבני: כן. אך שכחתי את אשר היה ברצוני להגיד…

אברהם: ואני יודע את אשר היה ברצונך להגיד לי…

אבני: מהו הדבר, אברהם?

אברהם: “מדוע הנך ממשיך לעבוד, אברהם. היה עליך לקום ולנסוע מיד”…

אבני: מה אתה שח?

אברהם:… “היה עליך לקום ולנסוע מיד. לא אתה היית צריך לכרות את קברו של יצחקי. לא אתה, אברהם, רשאי היית לטמון את החולצה השחורה, הנקובה בכדורי אקדחך, לתוך הקבר…”

אבני: אדם מוזר נעשית, אברהם. אני איני מבין את הקשר אשר בין הדברים. וכי משום שאבדנו את יצחקי אנחנו חייבים לאבד גם אותך?

אברהם: די לדבר. אני את שלי אעשה. עלי עוד להכין את הפצוץ…(הולך).

אבני: אל אלוהים…

נחמן: רות קדחה בנפשו בלי פטיש אויר קדיחה הראויה להתכבד.

זלמן: בחור הגון היה. חבל. (הולכים: נחמן, שמוליק ואבני).

רות: (באה אל הבמה) היכן אברהם?

זלמן: על הסלע. (חוסם את הדרך) אתם עוזבים?

רות: כן. תן לי לעבור.

זלמן: רגע קט, גברתי. רק רגע קט. הם אומרים שאת בשלת את הנזיד…

רות: מה? מה בשלתי?

זלמן: (מרים את ידו ביראת שמים כביכול) “כאשר יד אשה בדבר, גם השטן אינו יכול להושיע”.

רות: זלמן קלץ. חידות אתה חד לי.

זלמן: חידות מחודדות אך לא מעודדות. היכן המחצבה אשר לשם תביאי את החוצב אברהם?

רות: יש דברים אשר אינם נופלים בחשיבותם מ“המחצבה”, זלמן קלץ. אתם חיים באפקים צרים כל כך ואינכם מסוגלים להבין זאת. (רוצה לעבור).

זלמן: (עוצר בעדה) גברתי הנכבדה, מרת קוצ’ינסקי. לו הייתי אני חבר בקבוץ מזמן היית מרקדת… אבל אלו אנשים הגונים הם. הגונים מדי. את חורכת להם את התבשיל, העשן מכסה את כל חלל עולמם ואת, לא כלום! אם זאת היא משפחה גדולה – חייבים היו להשכיבך על הספסל, כפי שהיה נהוג בבית אבי…

רות: תן לי לעבוד.

זלמן: בבקשה! בבקשה מרת קוצ’ינסקי. קודם סובבת על אצבעך את יצחקי המנוח כדי לעורר את קנאתו של אברהם…

רות: הפסיק!

זלמן: גברתי! זלמן קלץ מדבר את אשר בלבו! לעזוב את הארץ בזמנים אלה – חרפה היא. כמו שאמר אותו גנרל: – “העוזב את החזית בזמן הקרב ראוי לתליה”.

רות: תן לי לעבור!

אברהם: (מופיע לפתע) מה קרה כאן?

זלמן: מאומה. זלמן קלץ שליח מצוה היה. “העוזב את החזית בשעת קרב ראוי לתליה”. (נעלם).

אברהם: בחור משונה. מה אמר לך?

רות: דברי שטות. (יושבת) כי אני סובבתי על אצבעי את יצחקי כדי לעורר את קנאתך ועל תבשיל שנחרך. לא הבינותי מאומה. שב אברהם!

אברהם: עלי עוד לסיים את ההכנות לפצוץ.

רות: אני מאושרת. שוב לא תהיה נתון בתוך בגדי העבודה המסואבים… ונחיה בבית אבא.

שמוליק: (בא) סלחי לי. (נרגש) אברהם!

אברהם: מה ברצונך?

שמוליק: איני יכול לדבר בנוכחותה של…

רות: (קמה) אני אלך להפרד מהמחצבה “שלנו”… (הולכת)

שמוליק: אברהם!

אברהם: מה?

שמוליק: הכינותי נאום מהוקצע ומלוטש והנה… הנה ————-.¹⁹ ד"ל

אברהם: אין דבר. הזכר. השתדל לזכור.

שמוליק: אתה מבין, דבר פשוט! – אל תלך מאתנו! אסור לך ללכת. ———-. ד“ל. אתה מבין… שהיא… כלומר… רות…. תלך, ואתה, ———-. ד”ל

זלמן: (עוצר)

אברהם: כך!

שמוליק: כן. כך. להשאר וחסל.

אברהם: ואשתי תסע לה?

שמוליק: אתה מתכון לרות? אך כולם סבורים… גם זלמן קלץ, היא אינה ראויה לך. סלח לי על דברי אלה. אתה יודע אברהם, אותך אוהבים, פשוט לגמרי, ואותה לא. היא תמיד הייתה בתו של קוצ’ינסקי, של בעל בית החרושת. היא לא חייתה כאן. היא… בעבר… אתה מבין?

אברהם: (מניח את ידיו על כתפיו של שמוליק) שמוליק! אשריך וטוב לך, שמוליק. לב טהור בראו בקרבך. ועכשיו לך! לך שמוליק!

שמוליק: (פונה וחוזר) זה הכל?

אברהם: כן שמוליק. זה הכל. (הולכים כל אחד לעברו. אברהם עולה על הסלע ומהדק במוט את הפוטש. יורדים דמדומי בין הערביים).

(שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנרצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש.

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת,

עוית גבעולים בתוך להב האש…

דינה: אברהם. באתי לברך אותך בברכת הפרידה!

אברהם: יפה שבאת.

דינה: הערב אספה כללית. מחר עלי לנסוע העירה לתת את תשובתנו האחרונה והמחלטת. ואתה, אתה אברהם, מסתלק מכל האחריות למפעל?

אברהם: זוהי ברכת הפרידה?

דינה: לא. עדיין לא סיימתי את דברי. אנחנו שלשתנו כאן. רות, אתה אברהם ואני דינה אחותך. עלינו לארץ על מנת לא להפרד. עלינו לארץ על מנת לא להפליג.

רות: הדברים ידועים. לשם מה את חוזרת על הפזמון השגור בפיך?

דינה: לו ידעת כמה שנאתיך! את שיראת לצאת לעבודה בחוץ פן יצרב בשרך, פן ידיך הענוגות, יבלות יעלו עליהן. לשם מה באת לכן, כדי לקחת את אחי אתך?

אברהם: אל נא באפך, דינה. אותי אין לקוחים… בעצמי אלך. בעצמי…

דינה: ו“שם” תמצא מנוחה לנפשך?

אברהם: אינני יודע. אני סבור שלא. אך יש רגעים בהם נחתך גורלו של אדם… וגורלי נחתך!

הזמן: חורף 1966

המקום: בכל שלוש המערכות זו דירת חתולי במושב “נאות כנרת” על ההר מעל טבריה.

מוזיקת רקע: כל הזמן עולות געיות פרות, קרקור תרנגולים, צהלת סוסים ונביחות כלבים.

נפשות:

רחל חתולי: אכרה צעירה ומלאת חזה.

דב חתולי: מי שהיה בעלה של רחל. בחור חולמני ושברירי במקצת.

שולה: אשתו של דב חתולי. קפיצית ועגבנית.

חיים גולן: מי שהיה בעלה של שולה. אכר מגושם וכבד פה.

אלכס מרוז: עורך דין “מכופתר”

איזיק שומכר: “כלי קודש” חייכני וטוב לב.

מריאן: גויה שוודית בלונדינית מאוד.

כצמן: צייר. אביו של דובי.

מערכה א'

יום שישי אחר הצהרים. חורף. מושב “נאות כנרת” בית חתולי. שומעים געית פרה לפני פתיחת המסך. קולות פרות, סוסים, תרנגולות מבליעים את דברי רחל עד שה“קקפוניה” נעלמת – ואז….

רחל: (נעולה מגפי גומי. צינור גומי על כתפה. מפתח שוודי בידה. בטלפון) אם אתה מטלפן מועד המושב, אז תשאל אותם – אין אוטובוס עד יום ראשון בבוקר…כן, אני מסכימה אתך ־ אתה תקוע. כן, דב יבוא עוד מעט…בשביל מה? מה אמרת ־ אתה מהרבנות בצפת? כן. כן. הוא כבר לא בעלי – – הוא יבוא עם אשתו החדשה מתל־אביב…טוב אדוני, יש לי עוד הרבה עבודה… מסכימה אתך שירד גשם…מבול…אמרתי לך – אתה תקוע…לצפת לא תוכל להגיע בלי הליקופטר… או טקסי “ספישל”…שנינו מסכימים שאתה תקוע… אין אוטובוס…אין. אין. אין.

חיים: (נכנס. נושא דלי עם ביצים וחרמש) זה הם?

רחל: (בטלפון) סליחה. השכן שלי נכנס… (לחיים) זה איש מהרבנות, בא לברר משהו עם דב, שאל איך מגיעים להנה – ועכשיו הוא תקוע…

חיים: מהרבנות?

רחל: (בטלפון) יש לי הצעה בשבילך, אם אתה לא רוצה לחלל שבת תרד לטבריה – זה כל הזמן ירידה. ותבוא ביום ראשון… שום דבר לא בורח…

חיים: ביום ראשון אני מקווה שדב כבר לא יהיה כאן.

רחל: אתה צודק. (בטלפון) רגע. רק רגע… (מכסה בידה את השפופרת) מה עושים? עוד מעט ירד מבול. אתה מוכן להלין אותו אצלך?

חיים: את הרב?

רחל: הוא לא רב – זה איזה כלי קודש…

חיים: בשום אופן לא…היה לי אחד דתי בצבא ־ כשהם מתגלחים בחומר חימי… ברחנו מהאהל….

רחל: (בטלפון) מה השם שלך, אדוני? שומכר מצפת… תשמע מר איזיק… תוכל ללון אצלי… זה בסדר, יש לי אורחים ואף רגע לא נהיה ביחידות… תוכל לטלפן לאשתך ולהרגיע אותה… מצטערת, אין מקוה במושב… מצטערת – יהיה לך חדר מיוחד ותוכל להתפלל כמה שאתה רק רוצה… זה כמה רגעים הליכה… סככת הטרקטורים… תכיר מיד לפי הטרקטורים… מחסן התבואות… הבית החמישי מהמחלבה… גג רעפים אדומים… כל ילד במושב “נאות כנרת” יגיד לך איפוא בית רחל חתולי… לא, אין מלון במושב – להתראות מר איזיק. (סוגרת הטלפון) יש לו שמונה ילדים ואחד בדרך… ועכשיו הוא תקוע במושב…

חיים: (מוציא אבן משחזת) אילו לא היינו שכנים לא היה גט…

רחל: אילו שולה לא היתה גרה קודם אצלנו לא היתה גם חתונה. אני עוד זוכרת טוב־טוב איך היית מתגנב יחף למרפסת שלה… חשבת שלא שמענו כלום…

חיים: גננת לבדה במושב… עובדת רק עד הצהרים…

רחל: גם כן עבודה, “לשיר עוגה, עוגה, עוגה, במעגל נחוגה” ותמיד לכבס תחתונים וורודים כאלו ולתלות אותם מול החלון שלך… מה שאני שונאת זה נשים שעושות מהסקס שלהן מטבע עובר לסוחר… זה לא טבעי…

חיים: … היא הצליחה בסופו של דבר.

רחל: אילו אני הייתי קוקטית כמוה יכולתי גם אני להצליח… היתה לה אחריות למשק?

חיים: למה התחתנה אתי אם היתה מאוהבת בדב?

רחל: תל־אביבית – זה למה… קראתי בעתונים על תל־אביבית אחת שיש לה שלושה ילדים משלושה בעלים שונים וגם זה לא כל כך בטוח… הולכות למספרות, יושבות בבתי קפה.. וכל הזמן יש להן זמן לעסוק בציד גברים…

חיים: (משחיז את החרמש) מי הגה את הרעיון להזמין את שניהם את או דב?

רחל: אני.

חיים: בשביל מה זה טוב?

רחל: דובי עבד כאן חמש שנים – מגיע לו משהו…

חיים: אבל הוא לא היה פועל שכיר.

רחל: אני לא חושבת שדובי מאושר בתל־אביב… קראת בעתון מה שכתבו עליו ב“אהבת האפרסקים”, “לשחקן חתולי יש גוף אבל אין לו פנים”

חיים: זאת אומרת שאת רוצה אותו בחזרה?

רחל: לא יודעת. הוא חסר לי במידה מסוימת, אבל… החלטתי להזמין אותו ולראות מה אני מרגישה כלפיו.

חיים: יכולת לנסוע לתל אביב…ששולה לא תבוא…

רחל: ולבזבז שלושה ימי עבודה…

חיים: אני יכולתי לחלוב בשבילך…

רחל: העובדה שנפרדנו איננה מחייבת את דובי לותר על הכל בשביל הגננת הזו (פאוזה) היית רוצה את שולה בחזרה?

חיים: כשהיתה כאן היה יותר שמח.

רחל: כן… היא פשוט הפכה את הסדר ותלתה את הכביסה הקטנה שלה מול החלון של דב – שיצאו גם לו העינים…

חיים: כשהיתה כאן היה יותר עליז. “שברו את הכלים ־ ולא משחקים” זוכרת? איך שהיתה תמיד אומרת “הו, בוי” תמיד בלעה המון ספרים. ז’ן ז’ק רוסו. ג’ימס בונד. קרל מרכס…

רחל: …טרזן…

חיים: תמיד זה עצבן אותי שאמרה “הו בוי” ־ ועכשיו זה חסר לי… ופתאום ערב אחד, אני חוזר על הטרקטור מהשדה, היא אומרת לי: “יש לי נטיה רגשית סוביקטיבית כלפי דובי – אז בוא, חיים, ונפרד כמו אינטלקטואלים” (ועכשיו ברוגז) “הו בוי”, אז נפרדנו.

רחל: שנינו לא רצינו שערוריה.

חיים: סקנדל. זה לא.

רחל: שלחת את המברק שדובי קבל מפאריז?

חיים: כן.

רחל: מתי?

חיים: הבוקר.

רחל: נפלת על הראש? – רק הבוקר?

חיים: המברק היה באוברול בסככת הטרקטורים, בתוך הכיס – אז שכחתי… אבל כאשר ניקיתי את כל ה“גריז”… מצאתי, ומיד שמתי בתוך מעטפה נקיה ושלחתי.

רחל: בדואר רגיל?

חיים כן.

רחל: אבל זה מברק דחוף מאביו‼ … עכשיו דובי בא להנה בדיוק כשהמברק נוסע בכיוון הפוך לתל־אביב…

חיים: (מכניס את אבן המשחזת לכיסו) אני הולך להחליף בגדים לכבוד האורחים.

רחל: שלא תשכח להתקלח קודם.

חיים: זה לא ישיבת ועד המושב שאני בא ישר מהרפת.

איזיק (נכנס. נושא מזוודה קטנה) אני חושב שדברתי אתך בטלפון, אני איזיק שומכר מצפת. ה“שֵינה מיאשה” באתי בטנדר של “חברה קדישה” ולא ידעתי שאין אוטובוס…

רחל: היה לך קל למצוא?

איזיק: כולם שמחו לומר לי: “הו, אתה מתכוון לגרושה רחל” קל מאד…

רחל: תכיר בבקשה, זה חיים גולן השכן מהמשק הסמוך… מר איזיק.

איזיק: כפר יפה מאד… תרנגולות, ברווזים… נעים לצאת קצת מ“צפוס” ולראות חקלאים עברים ממש ה“מחיה”

רחל: תשתה משהו?

איזיק: קפה אם אפשר.

רחל: בחפץ לב.

איזיק: … ובקשר לארוחות רק ביצים וחלב… וירקות… רק “כשר”

רחל: כמובן.

איזיק: מתי הוא יבוא בעלך?

רחל: הוא כבר לא בעלי.

איזיק: אני יודע.

חיים: משהו לא בסדר?

איזיק: עדיין אינני יודע. אבל ברבנות יש ספקות. בשביל כך טרחתי ובאתי לכאן, מצטער שלא ידעתי שאין אוטובוס בחזרה…

רחל: למה לא חפשת אותו בתל־אביב?

איזיק: הוא התחתן בתל־אביב אבל “בצפוס” רשומה הכתובת שלו כאן… ולשכת החקירות שלנו…

חיים: יש לכם גם לשכת חקירות? (יושב נדהם).

איזיק: תזהר עם החרמש אדוני.

חיים: סליחה, זה לא בכוונה.

איזיק: אני מקווה כך.

רחל: איך זה שאתה נראה לגמרי לא משהו דתי…

איזיק: את “הפיאס” אני משרבב מאחורי האזניים, החפשיים שלכם כשהם רואים שליח מצווה של הרבנות הם מיד מתחלחלים…כאילו ראו (מיסה־משונה) מיתה משונה.

רחל: אני לא התחלחלתי…

איזיק: לא?

רחל: לא.

איזיק: זהו באמת מקרה יוצא (“וייצא”) דופן. את מכירה את אשתו של בעלך?

חיים: שולה היתה אשתי.

איזיק: בבקשה?

חיים: הפז’לוח הזה, דב חתולי, מי שהיה בעלה התחתן עם אשתי, הגננת שולה.

איזיק: היו גרושים?

חיים: כן.

איזיק: לפני כמה זמן?

רחל: שלושה ־ארבעה חדשים.

איזיק: ומה היה חתולי לפני כן?

רחל: קיבוצניק.

איזיק: ומה היה חתולי לפני כן?

רחל: היה בצבא.

איזיק: אני מתכוון מה היה שמו לפני חתולי?

רחל: אני חושבת שנולד חתולי, בתל־אביב.

איזיק: לא לפי האינפורמֶציה שלי.

רחל: חמש שנים חייתי אתו ־ והוא היה תמיד חתולי.

איזיק: הוא היה חתולי לבית מה? (לבית “ווס”?)

רחל: לא יודעת.

איזיק: את מכירה את אביו מולידו?

רחל: לא. אביו אלמן, צייר בפאריז….

איזיק: האב לא בא בכלל ל“חסנה”?

רחל: שלח מברק. הורי היו.

איזיק: איפוא הכרת את מר דב חתולי לראשונה?

רחל: באוטובוס אגד. עפולה־טבריה. הוא עזב את הקבוץ וישב על מזוודות…

איזיק: ישב על מזוודות באוטובוס?

רחל: על מזוודות בנשמה. אני ידעתי שיש משק פנוי ב“נאות כנרת” היתה אדמה ובית וצריך היה רק בעל… להורי יש עשרים דונם – ופה מאתיים… משהו לא נורמלי. אדמה שחורה וטובה…

איזיק: אז ככה זה אצלכם, באוטובוסים? “השינה מיאשה”

רחל: היה “פנצ’ר” בדרך – אספנו פרחים… הסתכלנו על הכנרת מן ההרים והתחיל להיות ליל ירח עצום… ועד שתקנו את המנוע והגלגל … התידדנו…

איזיק: אין לכם “קינדר”, ילדים?

רחל: רצינו קודם לבסס א הרפת.

איזיק: מה זה הריח הזה?

רחל: חיים בא ישר משם.

איזיק: מאיפוא?

רחל: מהרפת.

חיים: טוב, אני הולך להתקלח… (פאוזה. ליד הדלת) מה בער להם להתחתן כל כך מהר?

איזיק: יכול להיות שהנשואים שלהם לא תופסים – בוטֶל וּמבוטֶל"

רחל: (מופתעת) באמת?

חיים: אני לא תופש ־ מה אתה אומר? (יושב) זו באמת הפתעה נעימה…

איזיק: הזהר עם החרמש, טוסטה־הגזלן האייד! כמעט חתכת אותי…

חיים: אני מצטער.

איזיק: מצטער. מצטער. אל תצטער ־ הזהר.

חיים: איך זה מה שאמרת קודם “יכול להיות שהם לא תופסים בכלל?” זה באמת מענין לשמוע…

רחל: זה לא הוגן להיות כל כך שמח.

חיים: אני לא שמח… אבל האיש הזה אומר… “לא תופסים” ־ שמעת – לא?

רחל: אם שני אנשים אוהבים זה את זו אין לשום אדם אחר זכות להתערב.

איזיק: הגברתי צודקת,

רחל: (נדהמת) אתה מהרבנות ואתה מסכים אתי?

איזיק: (בחיוך) אני עובד שם… פרנוסה. אליו האנהֶ הָדוסים" (אילו הדתיים) שלנו היו עוסקים בדת ולא בפוליטיקה היו החופשיים מכבדים יותר את הדת… תאמיני לי.

חיים: אתה מפליא אותי, אדוני.

איזיק: היו זורקים אותי מזמן מן העבודה, אבל חצי צפת הם קרובי משפחה שלי… חה. חה. חה שמונה רבנים, שבעה שוחטים, חמישה שמשים… עשרה קברנים… ואחד מציל במקווה סה שכסה וכולנו מתפרנסים ברוך השם על דת משה וישראל “המחיה”.

רחל: אתה לא מגזים?

איזיק: כן… קצת. אם לא מגזימים אין מה לומר.. אמר מי שאמר. מעלום בטח־ופיגלה רתח־ וג’יבנה־ביזה… ואין חדש תחת השמש.

רחל: אתה אדם נחמד.

איזיק: גם אשתי חושבת כך…

רחל: צריך לגשת לחלוב… הו, סליחה, שכחתי שרציתי לתת לך קפה…

איזיק: הקפה לא יברח… את חולבת גם בשבת?

חיים: אצלנו במושב הפרות לא יודעות להבדיל בין קודש לחול…

איזיק: יש לי העיצה בשבילכם… אתם יכולים לצאת ידי חובת הכל…. כמו בקבוצים “הדוסים”… למעשה חולבים את החלב לרצפה.. כלומר, שמים אבן וחולבים על האבן, זה שמסביב לאבן יש דלי, זה רק מקרה (מחייך) גם רבונו של עולם מחייך בשמים שלו… (ילד תוקע דלי וזה שחולב לא מביט)

רחל: אני מקנאה באשתך.

איזיק: אין במה לקנא.. כל שנה ילד… אולי את רוצה שאכין לכם ארוחת – ערב? אם יש לכם סלק אני מומחה ל“בורשט”.

רחל: לא תודה, באמת תודה.

חיים: (לוחץ ידו של איזיק) להתראות… אני כבר אחרי החליבה.

איזיק: להתראות (חיים יוצא) איש נחמד…

רחל: כן, גם שכן טוב… קצר אספסת בשבילי והביא את האספסת לרפת… אני שמחה שאין אוטובוס ואין מלון…

איזיק: כאשר דברתי אתך בטלפון לא שמחת ביותר. אמרת לי לרדת בירידה לטבריה (צוחק). אאוז באללה מן השטן…

רחל: (מושכת בכתפיה) … מה אני יכולה לעשות.. אני קוראת עתונים: פעם לא נותנים לקבור מישהו ופעם מכריזים שילד נחמד הוא ממזר ופעם שוברים שמשות של מכוניות בצעקות “שעבאס ־שעבאס” ־ מפני שאסור לנסוע בשבת… טוב שאני פה במושב רחוקה מכל ההוי הזה.

איזיק: (מחייך) יהיה עוד יותר גרוע.

רחל: למה אתה מתכוון?

איזיק: אני מתכוון שפולייטקה זה פולייטקה… אולי ביום אחד, זונטיג, נאמר, הדוסים מנהלים את הממשלה – החילונית “הידועה בצבור” כדתית… לא רק שיבדקו אם המסעדות כשרות יפשפשו לך במקרר לבדוק מה שיש בו. ואני נגד כפיה מכל צד שלא תבוא, הוי“אבי גזונט”…

רחל: אתה יודע שאתה מפליא אותי.

איזיק: (מסתכל דרך החלון) עננים.

רחל: לפני שירד מבול אני רצה לרפת (חובשת מטפחת ראש כחולה) תרגיש את עצמך ממש כמו בבית.

איזיק: אולי לעזור לך ברפת?

רחל: לעזור לי ברפת?

איזיק: כשהייתי ילד “בצפוס” חלבתי עז…

רחל: הפרות רגילות רק לידים שלי. תודה. (יוצאת)

איזיק: (נגש לטלפון ורוצה לחייג לצפת, לאשתו. נרתע בבהלה אחורנית כשהטלפון לפתע מצלצל. צועק דרך החלון) הטלפון מצלצל. (הצלצול נפסק) נפסק, תודה לאל. (שוב צלצול טלפון) הלו, בית חתולי. המיכס, המוכס בשדה התעופה בלוד? אני לא שומע. יורד כאן גשם. מי שבר טרנזיסטור? רגע, אני ארשום. דבר מהר רב איד עוד מעט תכנס שבת המלכה ־ ואני לא כותב בשבת. אשתו רוצה לדבר אלי? כן גברת? לא צרפתית, לא שוודית, לא גברת, העברית שלך אוס גזובן… אנגלית? בטח שאני יודע.. “ואנס אפון א טייס דער וואז א ויזרד”… אתם קופצים לבני ברק לבקר גיורת, אבל גברת, גברת, גברת זה סכנת נפשות ערב שבת היום, גברת (מרים את השפופרת לעיניו) “מרסי בוקו”? הלו. הלו. הלו. (אין תשובה, הוא סוגר את הטלפון ומנענע בראשו) “משיגועים” בערב שבת – ודווקא לבני ברק. הם יקבלו שם “מי שברך” ב“עצים ואבונים”

חיים: (נכנס בגרבי צמר עם שני דליים של ביצים וקופסאות קרטון שבהם ממלאים את הביצים) שתי דקות גשם ־ ובוץ עד הצוואר…

איזיק: בלי נעלים?

חיים: כמו “אצלנו ביפאן” ־ את המגפיים משאירים בכניסה…

איזיק: מנהג נאה. האמא של רחל טלפנה, בעלה שבר הטרנזיסטור.

חיים: מה פתאום שבר טרנזיסטור?

איזיק: במכס. התעקש לא לשלם מכס. “פְרינציפנלך” יהרג ובל יעבור.

חיים: בטח הוציאו אותו מהכלים. סתם לא שוברים טרנזיסטורים בימינו.

איזיק: מה שמדאיג אותי שהוא יגיע עם אשתו לבני ברק במכונית דווקא עם כניסת השבת, ואנשי שלומנו ירגמו אותו באבנים. חזקה עליהם שכך יעשו.

חיים: אל תגלה זאת לרחל, יש לה “בלגן” די גדול גם בלי זה.

איזיק: (נאנח) נו, אם אתה אומר…

חיים: היא מסרה לי מברק דחוף לפני שבוע – ורק היום שלחתי אותו בדואר רגיל (פאוזה) בענין הנשואים שאולי לא תופסים – תגיד… אז אולי יש סיכויים שהיא פנויה?

איזיק: מי?

חיים: שולה.

איזיק: זה תלוי.

חיים: במה?

איזיק: אם אכתוב את הדין חשבון כבית הלל או אחמיר כבית שמאי, או אהיה סתם יאנבל…

חיים: מה הסבה של החקירה אם אפשר לדעת?

איזיק: נחיה ונראה… (פאוזה) אתה כנראה עוד אוהב את גרושתך, הה,?

חיים: מאד. באמת. היא חסרה לי.

איזיק: ניכר בעיניך. אתה יודע, שאינך מהלך עם חרמש חד, ממש כמו מלאך המוות, אתה אדם די חביב… מה זה בדליים?

חיים: ביצים… רציתי לסדר את הביצים בקרטונים – אבל… (מתגבר על עצמו) אתה רוצה לראות תמונות של שולה?

איזיק: בחפץ לב.

חיים: (מוציא מתוך דלי הביצים חפיסת תמונות) בוא, שם פה, יש פה יותר אור.

(איזיק וחיים יושבים על הספה) במקרה הבאתי אתי כמה תמונות שלה,

(מעביר תמונות לאיזיק)

איזיק: מה יש לומר – נערה נאה.

חיים: בתמונה הזו לא כדאי לך להסתכל… כאן היא במכנסי מינימום ורואים לה את כל

איזיק: המכסימום חה. חה. חה. (מושך את התמונה מידי חיים) גם אני הייתי צעיר פעם… בית נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם.

חיים: אתה רוצה לתת לי את התמונה?

איזיק: מה יש למהר? ילדים אין לכם?

חיים: (בצער) לא, אין לנו ילדים.

איזיק: חבל.

חיים: היא לא רצתה ילד לפני שהיתה בטוחה כי אני הוא בדיוק האיש המתאים להיות אבא שלו.

איזיק: אז מה עשיתם?

חיים: (נבוך) אתה יודע איך להגיד לך…“אמצעים מודרניים”.

איזיק: פשוט כואב הלב לראות תמיד את ברוניה וכרסה בין שיניה. תגיד לי, איזו הנאה יש לאדם להיות תמיד בהריון? שמעתי שהקתולים ברומא שלהם כבר חושבים שהקדוש ברוך הוא אמנם הקדוש ברוך הוא אבל משה רבנו לא שמע על “אמצעים מודרניים”. צריך תכנון. גם שברא ה“ד ושם” את השמים והארץ עשה תכנון. כל דבר בזמנו. קודם ברא את השמים והארץ ואחר כך את התנינים הגדולים. אילו היה בורא את התנינים לפני שהיה בורא את האוקינוסים והמים שלהם איפוא היה שם לדעתך את התנינים?

חיים: מי?

איזיק: ה“ד ושם”.

חיים: מי זה ה“ד ושם”

איזיק: הקדוש ברוך הוא (פאוזה) מצד שני אולי הם מעקבים איזה פרופסור אינשטיין לבוא לעולם.

חיים: מי?

איזיק: “האמצעים המודרניים” שלך. זה לא ענין כל כך פשוט כמו שזה נראה. רק ה“ד ושם” צריך להחליט מי לחיים ומי למוות. תאר לך משיח בן דוד צריך להוולד – ופתאום הוא לא נולד בכלל, בגלל התכנון.

חיים: (די מבולבל) בטח. בטח. נכון. אתה רוצה לתת לי את התמונה בחזרה?

איזיק: או, כן כמובן. (גונב עוד הצצה בתמונה…) לשניכם יכול היה להיות ילד יפה. הרגליים שלה פה, והמצח שלך שם.

חיים: מה אתה יודע – היה לנו אפילו שם בשבילו (מדקלם כמו ילד מפגר)

“אורי. בן לו היה לי ילד קטן שחור ותלתלים ונבון לאחוז בידו, לפסוע לאט”… אמרתי כבר לפסוע לאט? כן. “בין שבילי הגן, ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי” יש לזה גם מוזיקה…

איזיק: יפה מאד.

חיים: אתה מבין שלא יהיה לי קל לראות אותה שוב.

איזיק: אולי אפשר להחזיר לב אשה אל בעלה… סוף כל סוף אם הנשואים לא תופסים זה לגמרי לא מאוחר מדי.

חיים: את היד הימנית שלי הזאת, הייתי נותן בשביל שולה.

איזיק: (בחיוך) במה תחלוב?

חיים: אני אוהב אותה… מוכן לסלוח לה ולשכוח לה הכל… “הו, בוי”.

איזיק: … אצלנו אשה יודעת שיש חובות כשיש חובות יש ילדים, כשיש ילדים עסוקים, כאשר עסוקים לא נכנסים “מוסקיטס” (יתושים) לאזניים. אתה רוצה שאדבר אתה ביחידות?

חיים: (בחשד) ביחידות? על מה?

איזיק: לעשות פשרה. להשכין שלום. (למבטו החוקר של חיים) מצווה ובלי דמי

שדכנות… על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

חיים: (מחבק את איזיק הנדהם) בחיי שנפלת לי מהשמיים – ואתה המשיח הפרטי שלי.

איזיק: (נסוג מחבוקו של חיים) אפשר לשאול אותך משהו אישי?

חיים: כן. מה?

איזיק: באיזה סכין גלוח אתה משתמש? יש לך צמיחה קשה בלי עין הרע.

חיים: חה. חה. חה… בלי שום זבל חימי… חה. חה. חה.

איזיק: (מסתובב סביב לטלפון בהסוס) אפשר לטלפן? (בהסברה) זה רק לצפת, שיודיעו לאשתי שאני חי… (מחייג) הלו, “שולם” וינגרטן? מדבר איזיק תבשר בבקשה ממך לברוניה אשתי שמן השמיים עכבו אותי ב“נאות כנרת” המושב, ואין לי ברירה אלא לערוך כאן את “שבת המלכה”… כן, יהודים כשרים… מה זה כשרים? יהודים מלאים מצוות, נוטעים עצים – מצווה, חולבים את הפרות – מצווה, מגדלים תרנגולות – מצווה, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. הם חושבים שהם חוטאים גמורים – אבל מלאים מצוות כרימון. כן, “שולם”. תודה “שולם” שבת־שלום “שולם”. (סוגר את הטלפון) לאמיתו של דבר אני שמח להתארח כאן, פעם בכמה חדשים טוב להוציא את האדם מן “הנפטלין” להתאוורר… היו לך פעם אשה ושמונה ילדים בבית אחד?

רחל: (נכנסת, נועלת נעלי בית) איך אתם מבלים?

חיים: יוצא מהכלל.

רחל: (מביטה בחלון) שולה ודב עוד לא הגיעו… אני מקווה שדובי לא יטוס כמו מטורף בטופולינו שלו.

איזיק: אמא שלך טלפנה, המספר ליד הטלפון.

רחל: (בחיוך) אני יודעת את המספר בעל פה… כל ערב שבת היא מטלפנת ב“רסית” מקסימה.

איזיק: אבא שלך שבר טרנזיסטור במכס – לפני שנסע לבני ברק.

רחל: במכס? מה הוא עושה במכס?

חיים: לא רצה לשלם – בום – טראח…

רחל: אתה בטוח שהיא אמרה בני־ברק?

איזיק: בינתיים אני לא חרש… כשאני שומע בני־ברק זה בני־ברק ולא פורט ־סעיד… הכל אני מבין אבל מה זה טרנזיסטור?

חיים: רדיו כזה… שהולכים אתו לים…

רחל: (חובשת מטפחת ראש כחולה) שכחתי לחלק אוכל לתרנגולות….

חיים: את לא יוצאת בגשם… אני מחלק אוכל ומדליק לתרנגולות את החשמל (מביט מבעד לחלון)

איזיק: (בחשד) חשמל לתרנגולות?

חיים: כן, חשמל לתרנגולות.

איזיק: בשביל מה צריכות תרנגולות חשמל בחושך ־ הן קוראות עתונים?

רחל: בחשמל מאריכים להן את אור היום.

חיים: בגלל זה מטילות יותר ביצים ל“תנובה”. התרנגולות חושבות שהחשמל זה השמש… חה. חה. חה.

איזיק: ברוך הנותן לשכוי חוסר בינה. (חיים יצא איזיק מרים את התמונות מהספה. מסתכל בתמונות) צער בעלי חיים ־ על חיים. הוא מאהב ללא תקנה בשולה, כנראה שמאחורי המראה של ה“שיגץ” יש לו “צימדן” יהודי אמיתי.

רחל: (מנסה להסתיר התרגשותה. עומדת בגבה אל איזיק מנקה אבק מהכוננית באותו מקום עצמו, עד שכמעט חופרת שם חור) יש באמת סיכוי שדובי לא נשוי עם הגננת? אני רוצה להראות לך צילומים של דובי (נוטלת אלבום ומתישבת על הספה) בוא, שב פה, יש פה יותר אור. בוא שב פה. (איזיק יושב לצדה) אתה רואה: דב בצבא… (מעבירה תמונות לאיזיק) פה דב מתרחץ ב“סחנה”. הו, זאת לא… זאת תמונה “פויה”.

איזיק: מה פה לא יפה?

רחל: הוא משחק פה בהצגה במתבן. אתה רואה הוא עומד על ערימות, חביות חציר. יום השנה לעלית המושב על הקרקע. כאן התחילו הצרות.

איזיק: מה זה “הדלפרגדצייג” שהוא חובש על הראש?

רחל: כתר דוד.

איזיק: כתר דוד?

רחל: הוא משחק את דוד המלך ־ תאר לך. “איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה”. אתה יודע “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו” זה הוא צעק מעל חבילות החציר. באו מכל הגליל העליון והתחתון. “אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים”. הקהל נורא התלהב ממנו, רק שעשנו סיגריות וכמעט פרצה שריפה. עכשיו הוא מוכרח קהל שיצעק לו תמיד: “בראוו, בראוו” הוא חפש את עצמו ־ ובתיאטרון הוא מצא את עצמו… אמר שהוא נחנק כאן בכפר קטן. אין לו במושב פשוט אויר לנשימה (חלון נפתח ברוח ונכנס הרבה מאד אויר… רחל סוגרת א החלון, עולה געית פרה ממשכת) חביבה שוב דורשת. מסכנה.

איזיק: מי זו חביבה?

רחל: אחת הפרות שלי

איזיק: ומה היא דורשת?

רחל: את הפר.

איזיק: בשבת?

רחל: כן. והמעבדה סגורה היום.

איזיק: לא כל כך ברור לי, היא זקוקה לפר או למעבדה?

רחל: אנחנו שומרים את ה“סרום” בתוך מבחינה, בפרידז’ידר. מסכנה.

איזיק: ומותר האדם מן הבהמה אין… (קרקור תרנגולות רעשני ביותר) מה זה עכשיו?

רחל: לא מה שאתה חושב. אצל התרנגולות זה יותר פשוט. התרנגול נמצא תמיד בלול. זה חיים מפחיד אותן. (פאוזה) אתה לא חושב שבטבע הכל טבעי יותר? (געית פרה ממושכת מאד) חביבה לא מתביישת בתשוקותיה הטבעיות היא גועה. בעצם אין במה להתבייש… חבל רק שגברים ונשים לא מבטאים את עצמם באופן כל כך טבעי… מה אתה אומר?

איזיק: אני אומר שהייתי חושש לעבור את הרחוב בצפת… ההפרדה בין עזרת נשים ועזרת גברים יש לה על מה לסמוך. המחוקקים שלנו הכירו יפה יפה את טבע האדם. מוכרחים סייגים וגדרות, אחרת ימחקו את ה“לא” ־ “תנאף”, “תרצח” “תגנוב”… יש לנו דת מלאה מוסר – וה“חופשיים” עלולים לשפוך את המים עם כל הילד… (מסתכל ברחל ומודד את כל גופה) אני חושב שאשה זקוקה לבעל…

רחל: אתה מספר לי? כל זמן שלא מתרגלים מילא. אבל כאשר מתרגלים, זה לא כל כך פשוט. זה חסר. שני מטר אורך, שני מטר רוחב ־ הזמנה מיוחדת.

איזיק: מה, בבקשה, שני מטר?

רחל: המיטה. הזמנה מיוחדת אצל נגר בטבריה. אתה מכיר את הנגריה של ה“אחים בביוף”? שולה טענה שאנחנו יכולים לשחק שם ב“תופסת” (בקצת מרירות) למשחקים הללו היא כנראה יותר מוכשרת ממני.

איזיק: את רוצה שאעזור לך לתפוס את דב בחזרה? (רחל מסתכלת בו בחשד) לעשות שלום. שכר מצווה – מצווה, ובלי דמי שדכנות. אשה זקוקה לבעל.

רחל: אתה מדבר ברצינות?

איזיק: שכה יתן לי ה“ד ושם”.

רחל: (מחבקת אותו בכל לבה וחזה הגדול) אתה שווה נשיקות (מנשקת אותו על לחיו)

איזיק: משהו התפוצץ אצלך.

רחל: אתה צודק. כפתור בחזיה. רגע. (היא יוצאת במהירות שעה שחיים נכנס)

חיים: מה קרה לה?

איזיק: הכפתור התפוצץ.

חיים: הכפתור התפוצץ?

איזיק: אם היא תשאר בבדידות עוד כמה חדשים … היא שופעת בריאות שזה סכנה לצבור…

חיים: יש לה מוטור של שלושה טרקטורים. לא היה לו כוח אליה.

איזיק: למי?

חיים: ל“פז’לוח”. לדובי. ל“ארטיסט”. היא האכילה אותו, לא נתנה לו לעבוד רק שיהיה רענן הבטלן הזה.

איזיק: שני מטר רוחב.

חיים: מה אמרת? (רואים ראש אדם מציץ בדלת הכניסה) או, יש כאן איזה אורח נוסף. רחל. רחל. רחל. יש פה מישהו בפתח.

אלכס: (רק ראשו בפתח) אני העורך דין של דב חתולי.

חיים: אם חלצת את הנעלים אתה יכול להכנס.

אלכס: אולי אפשר לקבל מכנסיים להחלפה? אני מלא בוץ עד הברכיים.

רחל: (נכנסת) מי זה?

חיים: זה העורך דין של דב.

רחל: בשביל מה דב צריך עורך דין?

איזיק: קודם תחליפו לו את המכנסיים ואחר כך אפשר יהיה להמשיך לדבר

רחל: איפוא דב?

אלכס: שני קילומטר מכאן.. ליד עמוד הזכרון…. עם שולה. המנוע של הטופולינו השתעל והפסיק לעבוד.. דב מתעקש לתקן… (נכנס בלי נעליים ־ למעלה הוא ג’נטלמן ־ למטה הוא נראה כמו פוחלץ).

איזיק: חליפה יפה… דבר כזה לא רואים כל יום…

אלכס: (משתדל לשמור על מעמדו) החיטים אוקספורד את אוקספורד –לונדון.

רחל: אל תזוז… אתה מלכלך את הרצפה.

אלכס: סליחה.

רחל: חיים אתה רוצה לעשות לי טובה. קח אותו על הגב לאמבטיה. (לאלכס) אל תזוז…

חיים: (לאלכס) תעלה לי על הגב… אל תפחד… אני סוחב אפילו שקים של מאה וחמישים קילו. (אלכס עולה על גבו של חיים),שברו את הכלים – ולא משחקים (מקפיץ את אלכס כמה פעמים “שברו את הכלים – ולא משחקים” (יוצאים חיים ואלכס על גבו)

רחל: טוב שדובי לא לקח א כל בגדיו… (יוצאת)

איזיק: “הו, גוטניו ־ גוטניו” (רעם אידר, ברקים)

חיים: (נכנס מנער בגדיו. מרחרח בנחיריו) קילו אודיקולון. אני חושב שאקח את הג’יפ ואסע לעזור להם… בגשם כזה בחוץ הם לבטח ירטבו. (געית פרות, קרקור תרנגולות, יללת כלבים)

איזיק: זהו השקט הכפרי המפורסם?

חיים: כשאין רעש – יש דווקא הרבה מאד שקט…

איזיק: המממממ…….

אלכס: (נכנס למעלה חליפה ועניבה ־ למטה מכנסי פיג’מה) לפחות אני יבש. מאיפוא אספתם כל כך הרבה בוץ בבת אחת? (פואזה) עורך הדין אלכס מרוז.

(איזיק מגלה את פיאותיו תוך כדי תמרון סבובי)

איזיק: איזיק שומכר.

חיים: אתה רוצה לנסוע אתי על הג’יפ ולהראות לי איפוא הטופולינו?

אלכס: אי לי שום כוונה לקבל דלקת ריאות.

חיים: אבל שולה שם… בגשם.

אלכס: אני לא עורך דין בשכר. אני פשוט גר קומה מעל לזוג הצעיר והתנדבתי לקפוץ קצת לסביבות טבריה. (מסתכל באיזיק בקמוט מצח) אתה אולי הרב המקומי?

איזיק: לצערי, אין פה רב.

אלכס: אז אתה השוחט?

איזיק: במושב הזה אין לא רב ולא שוחט, לא מקווה ולא בית כנסת. – אבל כולם יהודים כשרים ומכניסי אורחים למהדרין.

חיים: הוא חוקר מטעם הבולשת של הרבנות, ג’ימס בונד!

אלכס: לא?

חיים: כן. בהחלט, כן.

אלכס: יוצא מהכלל. אם אתה מהבולשת הרבנית, אז יש לי משהו בשבילך. משהו די פיקנטי (מחטט בכיס הז’קט של אוקספורד – את – אוקספורד) דב קבל מכתב מכם. (מוציא מכתב) אתה רוצה לשמוע, אדוני? (קורא) “לכבוד האדון דב חתולי, רח' שפינוזה 17 תל – אביב”. עכשו תשמע, (קורא) “אדון נכבד. מאחר שכבודו התגרש לפני ארבעה ירחים מאשתו, ומייד לאחר מכן התחתן כבודו עם הגרושה שולמית גולן, ומאחר שיש לרבנות **חשד כבד ומבוסס”** … “שכבודו הנו נצר למשפחת כוהנים, כבודו מתבקש לסור בהקדם, לטובתו, למשרדנו, כדי לא להרבות בושת – פנים וצער וכאב לכל המעורבים בנידון הנ”ל". (לאיזיק) זה אתה כתבת?

איזיק: אני לא מתל־אביב ־ אני מצפת.

אלכס: יפה מצדך. (לרחל) תודה בעד הפיג’מה.

רחל: (בחשש) אז אתה באת “להלחם” בשביל דובי?

אלכס: כסף לשלם אין לו, זה ברור. לקרוא מכתב אחד מהרבנות, מילא. לנסוע לטיול בגליל – למה לא? אילו ידעתי שיורדים כאן גשמים בחורף הייתי בטח נשאר בתל־אביב. (לאיזיק מנפנף מול אפו במכתב) אולי תסביר לי אדוני, איך אוכלים: “חשד כבד ומבוסס”. אם זה חשד ־ אז הוא לא מבוסס, אם הוא מבוסס ־ אז זו האשמה ולא חשד. אז איך עושים מן סלט כזה של חשד כבד ומבוסס?

איזיק: בינתיים אני “כלי קוידש” קטן מצפת – ולא אפוטרופוס לנפקדי שכל בתל־אביב. אתה אחראי לכל דבר שטות שיגיד עורך דין?

אלכס: אז מה באת לחקור כאן אם אפשר לדעת?

איזיק: באותו ענין…

אלכס: אם דב למשפחת חתולי הוא כהן או סתם ישראל בלתי נחשב?

איזיק: כן. אפשר לומר.

אלכס: ומה אם דב לא יכול להוכיח שהוא איננו מה שהוא איננו – מה אז?

רחל: איננו מה?

אלכס: שהוא לא מה שהוא לא. שהוא איננו מה שברבנות חושבים שהוא.

חיים: אולי תדבר כמו בן־אדם נורמלי ולא כמו עורך דין? שכולנו נבין מה הולך פה.

אלכס: (לחיים) אתה יכול להוכיח שאתה לא גמל מעופף?

חיים: זה לא.

אלכס: זה לא גמל מעופף, משרד הפנים סרב למשל לרשום בתעודת הזהות של המבקשים פינקל וגרוס את מצבם החוקי־הלגיטימי כנשואים.

חיים: זה לא שני גברים?

אלכס: (בלגלוג) לא זה שתי נשים התחתנו… מפני שמוישה גרויס לא יכול היה להציג תעודה שהוא איננו כהן.

חיים: איך אדם יכול לאשר מה שהוא איננו בכלל?

אלכס: הפיג’מה קצת גדולה עלי (מושך בפיג’מה)

רחל: איך מתקשר חתולי לכהן אני לא תופסת?

אלכס: אם את לא תופסת, אני אגיד לך. כשהרבנות רוצה היא מומחית לא רק לקשור זנבות חתולים היא לפעמים אפילו מקפיצה מת מהקבר שלו (לאיזיק) מה יש לך לומר?

איזיק: אני שותק.

אלכס: וממלא פיך מים:

איזיק: (פותח את פיו) (ממשיך לשתוק)

חיים: אני לוקח את הג’יפ ונוסע אליהם.

רחל: אפשר להצטרף אליך?

אלכס: בגשם שוטף כזה?

רחל: (בלגלוג) אצלי החליפות לא נתפרו בלונדון. בוא חיים.

חיים: רגע רחל, רגע שכחנו לשם את התקליטים.

רחל: התקליטים לא יברחו.

חיים: גם דב ושולה לא יברחו. (נוטל תקליטים מהמדף) יבשים ם כבר לא יהיו. ה“קונפייטר” פתוח בשתי הרפתות?

רחל: כן. הכל בסדר.

חיים: (בוחן תויות על התקליטים) צ’יקובסקי?

רחל: הן שמעו אתמול.

חיים: ה“רפסודיה בכחול” של גרשווין?

רחל: לא משפיע טוב, מהר מדי.

חיים: (מרים מכסה הפטיפון. שם תקליט) בטהובן יספיק להן עד שנחזור. הוא כתב המון זה.

איזיק: אפשר לשאול למי אתם מנגנים?

רחל: (עובדתי) מנגנים לפרות.

איזיק: לפרות?

רחל: לא שמעת שמנגנים כבר מוזיקה גם לפרות?

איזיק: לא.

רחל: זה מעלה להן את העקומה של כמות החלב ואחוז השומן במהירות מפתיעה.

חיים: אנחנו מנגנים פה וה“קונפייטר” מנגן בשתי הרפתות, שלי ושל רחל.

רחל: זה דבר ישן ־ כבר שלוש נים…

אלכס: רק מוזיקה קלאסית?

חיים: בירחון החקלאי כתבו שמוזיקה לרקודים לא משפיעה לטובה ־ והפרות שונאות מקהלות. לא יודע למה.

איזיק: מה עם¹ קצת פרקי חזנות? יוסלה' רוזנבלט למשל?

רחל: באמת לא ניסינו

איזיק: (בחיוך) כדאי לנסות. סוף כל סוף פרות יהודיות בארץ הקודש…

חיים: (אנו שומעים לחן מרוחק מעבר הרפתות) זזים?

רחל: (שומעים רעש בפרוזדור) בחיי שהם באים. (מסדרת במהירות את שערותיה מול הראי. מציצה לפרוזדור) זו שולה.

חיים: אם זו שולה ־ אני הולך הביתה.

רחל: (עוצרת את חיים) אתה נשאר. חיים, אתה נשאר ומתנהג כמו גבר, הפעם.

שולה: (מופיעה בפתח. רטובה כולה. עונדת מעיל גשם. יש משהו בחזה העולה ויורד באופן מוזר) “הו, בוי”. (לחיים) מה שלומך, יה פרימיטיבי??

חיים: זו באמת שולה.

שולה: (מחקה קריין רדיו) “שקע ברומטרי מעל טורקיה על המפה הסינופטית” תמיד יש להם שקע דווקא בטורקיה. (חולצת נעליה וזורקת אחורנית לפרוזדור) משהו ללבוש… מהר. מהר. (לחיים) מה שלומך שובב גדול? (צובטת בלחיו)

חיים: (מסתכל בתמהון בשולה) רק שלשה חודשים בתל־אביב… ואת נראית פתאום מפותחת נורא… מלפנים, אני מתכוון…

שולה: (מוציאה חתלתולה קטנה מתחת למעיל הגשם) זה לא אני ־ זוהי החתולה שלי… תראו איך שקר לה. תיכף נכניס אותך למיטה הגדולה שהזמינו בטבריה, אצל הנגריה בביוף ויהיה לך חם. יש פה איזה מקום בשביל לחמם אותה קצת?

רחל: תני לי (לוקחת את החתולה ויוצאת לחדר הסמוך)

חיים: טוב לראות אותך שוב, שולה. כמעט שכחתי איך את נראית.

שולה: תודה על המחמאה. זה לא יפה לשכוח “חתיכה עולמית” כמוני כל כך מהר.

חיים: אבל כל ערב הסתכלתי בתמונות שלך (מצביע על הספה) באמת.

אלכס: אולי תמשיכו את השיחה הנרגשת כשהגברת תהיה פחות רטובה?

חיים: זה רעיון מצוין. אני באמת לא חשבתי על כך.

שולה: (לרחל הנכנסת) איפוא שמת את החתולה?

רחל: (בהקנטה) על המחבת במטבח.. איפוא הטופולינו עכשיו?

שולה: המוטור מת שוב ליד המחלבה, ודובי מתעקש שוב לתקן.

חיים: אני אגש אליו זה לא רחוק.

רחל: אל תשכח לקחת מעיל גשם.

חיים: אני בחור בריא ולא עשוי מסוכר.

שולה: נכון מאד. בריא גם (חיים יצא היא פונה לאלכס) אתה נראה די מצחיק בפיג’מה אדוני ה“לויאר”. אפשר לומר אפילו די מגוחך.

אלכס: (קר) יותר טוב חום מגוחך מקור מקפיא.

שולה: אתה לא מוכרח להיות נפוח. עוד תחנק עם הכבוד העצמי שלך. הוא יעמוד לך בגרון, ליצן שלי… (מתעטשת כמה פעמים ותופסת אפה בשתי אצבעות)

רחל: בואי שולה, אתן לך משהו ללבוש לפני שתצטנני.

שולה: (עוברת בתנועות מחול את הבמה תוך עכוס בישבנה) “השפן הקטן שכח לסגר הדלת הצטנן המסכן וקבל נזלת” אביודרציה רומא (מפזמת) (שולה ורחל יוצאות)

אלכס: (לאיזיק) איפוא הפסקנו?

איזיק: (פותח מזוודתו) אני חושב שהגיע הזמן להתפלל… (מויא פמוטי שבת ושם על השולחן)

אלכס: טוב שאינך סוחב אתך בית כנסת שלם.

איזיק: לפעמים אני מקבל שכר טרחה, פה ושם, עבור תשמישי קדושה. מזוזות, טליתות, ספרי ־ תפילה (פונה לרחל הנכנסת) פמוטי שבת יש לכם?

רחל: מה? (רואה את הפמוטים) איזה יופי. תענוג להסתכל. יוצא מהכלל.

איזיק: (מעודד על ידי ההתלהבות של רחל) יש לי גם נרות. (מוציא נרות מהמזוודה ותוקע בפמוטים)

רחל: זה באמת מה שהיה חסר לנו בבית הזה. דובי יתפוצץ שיראה פמוטי שבת ונרות. (רצה למטבח. חוזרת ובהתלהבות מדליקה את הנרות. מכבה את החשמל הרגשת חגיגיות יורדת לבמה) נפלא – לא? איזה שקט יש לנרות… כאילו… כאילו… אני לא יודעת איך לומר (מפזמת ליד הנרות בלחישה כמעט)

"כנרת, כנרת את פלא כל פלא…

תחת שמיך לחיות ולמות…"

כמה זה יעלה לי?

איזיק: כלום.

רחל: מה זאת אומרת כלום?

איזיק: שכר מצווה ־ מצווה. שני פמוטים ־ ולבית נכנסה על בהונות “שבת המלכה” ככה בחשאי. זה לא רק הנרות מהבהבים, גם הנשמה היהודית מהבהבת איש קם בתוך הרמץ והגחלים העשנות ומחפשת לה תיקון… מתנתי למארחת. הפמוטים ובכל לב, מתנתי למארחת.

רחל: הו, איזיק איזיק (מחבקת אותו)

דב: (נכנס רטוב כולו, כבר בלי נעליים) זה לא הבית הנכון… טעיתי בכתובת.

רחל: זהו דובי ־ בעלי לשעבר.

דב: (ממצמץ בעיניו) נרות שבת? פמוטים?

שולה: (נכנסת בשמלה גדולה כפליים ממידתה) “שברו את הכלים ־ ולא משחקים”

(רואה את הנרות) מ…. מ… מ…. “הו, בוי” מה זה?

רחל: פמוטים. נרות. שבת.

דב: מה הולך פה?

שולה: ממתי את דתית?

חיים: (נכנס. רטוב כולו. מעיל גשם על ראשו שהוא מציץ מתוכו) מה הולך פה?

איזיק: קצת נשמה, זה הכל.

רחל: זהו איזיק מצפת – וזהו דב חתולי.

איזיק: באמת חיכיתי לבואך, מר חתולי.

דב: אתה חיכית לבואי?

איזיק: כן. רציתי לדבר אתך.

דב: אבל אני לא מכיר אותך בכלל.

איזיק: יהיה לנו זמן להיכרות. כל “שבת המלכה” לפנינו – אתה לא חושב?

דב: אני לא מסוגל לחשוב עכשיו. אני מחליף בגדים ושוכב לנחור… נורא עייף… עודף חומצת חלב. (עובר על בהונות את החדר ויוצא)

איזיק: (בעצימת עינים ליד הנרות) ישראל אף על פי שחטאו ישראל הם… (מנענע בראשו. רעם אדיר. מסתכל בתקרה – כלומר בשמיים) הו גוטניו ־ גוטניו … (מפזם) “וביום, וביום, וביום השבת… שני כבשים בני שנה תמימים”

רחל: (מפזמת) "כנרת, כנרת, את פלא כל פלא…

תחת שמיך לחיות ולמות…"

איזיק: (מפזם) “וביום, וביום השבת… שני כבשים בני שנה תמימים…”

(שני השירים נפסקים ועולים ביחד ־ ושני העולמות כאילו מתאחדים..)

מסך

מערכה ב'

אותו מקום. כמה שעות לאחר התמונה הקודמת

שולה: (מכבסת בגיגית קטנה, מעבירה את הכביסה לגיגית אחרת. היא מפזמת)

"על שפת ים כנרת / ארמון רב תפארת

גל שם לא ינוע…/ ולומד תורה הוא

מפי, מפי אלייהו…" (מסתכלת בצפרניה)

חבל על הלכה בצפרניים.

רחל: (נכנסת על בהונות רגליה. אצבעה על שפתה) שששש…. דובי ישן…

שולה: אני שרה כדי לא לשמוע איך מישהו נושם עמוקות… שם בחדר.

רחל: הוא עייף, דובי המסכן

שולה: עוד לא נפגשתי עם איש כל כך עייף כמוהו… לפעמים הוא ישן 12 שעות וחמש דקות אחרי שהתעורר הוא מתחיל להיות עייף… מי שהיה בעלך.

רחל: אולי הוא לא מאושר? (נוטלת סינר מטבח ועונדת סביב ירכיה)

שולה: פשוט, חילוף החמרים לא בסדר אצלו.

רחל: שלחת אותו לרופא. (מודאגת)

שולה: הוא מסרב ללכת, הוא פשוט שמח כשהוא עצוב ועצוב כשהוא שמח….

רחל: אולי הוא מאוכזב שם בתיאטרון שלו?

שולה: תתפלאי הוא לא מאוכזב – הם מאוכזבים ממנו… (שרה) “סרטנגרס אין די ניט”

רחל: (בדאגה אמהית) נתנו לו לפחות תפקידים גדולים?

שולה: כן, בטח. במחזה הקולוסאלי “אהבת האפרסקים” הוא היה האפרסק הראשי. במערכה הראשונה הוא מדליק את החשמל ויוצא. במערכה השניה הוא מכבה את החשמל ונשאר… במערכה השלישית יש קצר חשמלי… תודה לאל.

רחל: הוא משחק חשמלאי?

שולה: כן. חשמלאי אילם. (פאוזה; שולה סוחטת כביסה בכעס ומעבירה לגיגית הסמוכה) קודם זה היה רטוב מהגשם ־ עכשיו זה רטוב מהמים… (פאוזה) לאחר האפרסק הוא מנסה לכתוב מחזות מקוריים.

רחל: (בהשתוממות) לא?

שולה: כן. הוא היה כשלון בקיבוץ, כשלון במושב, כשלון בחיי משפחה – ועכשיו יש לו אמביציה להיות כשלון עברי בתיאטרון עברי. לבן וזה לא נכנס לו לראש הקטן שלו שאולי הוא טוב בתור אפרסק בוסר אבל לא בתור שקספיר בשל.

רחל: מי אמר לך שהוא היה כשלון בחיי משפחה?

שולה: אני גרה אתו כבר שלושה חדשים. זה ממוצע די גבוה כדי לקבוע דעה על גבר שאת נשואה אתו… לו…עמדו…לֶבן (מפזמת) סטרנג’רס אין דה ניט־טו לונלי פיפל..

רחל: אני הייתי דווקא מאד מאושרת אתו…

שולה: גם בשלושת החדשים הראשונים?

רחל: כל חמש השנים… נכון שהוא נתון למצבי רוח… אבל כשאבא אלמן, ועוד נוסף לזה צייר מודרני, מגדל בן יחיד ־ זה מוכרח להשפיע השפעות מזיקות … תמיד היו אצלם התריסים מוגפים ביום… לא שמת לב שהוא ממצמץ בעינים לפעמים ככה. (מדגימה)

שולה: כשדובי ישן הוא לא ממצמץ בעינים ־ וכשהוא ממצמץ בעינים הוא כבר היה בבית, הקוקריקו

רחל: אביו טען שהוא מצייר בלילה וצריך לישון ביום… כך שדובי היה לו חשך בלילה וחושך ביום.

שולה: כאשר הבאתי את דובי מהכפר אל העיר מיד שאלתי את עצמי אם זה בדיוק מה שבאמת, שחסר לתל־אביב.

רחל: אני שמחה לשמוע.. אני מצטערת לשמוע שאת לא מאושרת… (נבוכה על גילוי לבה)… לא נתכוונתי, כלומר – אני הולכת להכין ארוחת ערב ־ את אוכלת כמובן סלט בלי בצל?

שולה: …. רחל …

רחל: כן…

שולה: (סוחטת ומעבירה לגיגית הסמוכה. פאוזה) תמיד היה לדובי משהו נגד נשיקות? הוא מתנשק רק איזה ממוצע של פעם בשבועיים…

רחל: דובי?

שולה: כן.

רחל: נגד נשיקות? רגע (מקמטת מצחה) אני חושבת.. בעצם, הוא היה די נורמלי…

שולה: רק בשבוע הראשון הוא החזיק אצלי מעמד.. (פאוזה) אחר כך סגר את השפתים ברוכסן “ריץ־רץ” לֶבן זה חיים זה, בלי נשיקות?

רחל: את מדברת על נשיקות כאילו זאת תחרות פינג ־ פונג (נכנסת למטבח)

שולה: (מפזמת לעצמה, קצת בעצב) “שברו את הכלים – ולא משחקים” (פאוזה) רחל‼

רחל: (נכנסת ביד מחבת) כן? מה יש, שולה?

שולה: לא איכפת לי אם תשימי “המון” בצל אצלי בסלט בין כה וכה אין פה עם מי להתנשק… (נכנס אלכס ומבריש לחייו בקצף סבון גלוח) שיהיה בלי בצל…שיניתי את דעתי – לא חשוב למה. חה. חה. חה. (קורצת לאלכס)

רחל: (מושכת בכתפיה) כרצונך. (נכנסת למטבח)

אלכס: (מצביע לעבר המטבח) לא תארתי לעצמי שרחל היא דוקא די נחמדה, מלאה, נשית. חתיכה כפרית.

שולה: איזה תענוג יש כבר לגנוב גבר מאיזה אשה, הגבנת מנורטרדם?

אלכס: על הצד הזה של הטבע לא חשבתי.

שולה: (לחיים ואיזיק הנכנסים מהחדר הסמוך) החקלאי הפרימיטיבי מהגליל לומד דברי תורה?

איזיק: לא. "הישיבה בוחר" לומד דרכי חקלאות… “סרום – חשמל לתרנגולות”

חיים: איזיק הסביר לי את כל הענין המסובך הזה למה לכהן אסור לשאת גרושה… ואז… זה יוצא מהכלל.. פשוט קשה לתאר במלים.

שולה: אז למה אתה כל כך שמח?

חיים: חשבתי… חשבתי… ש…

שולה: באמת? חשבת? מזל ־ טוב, בשעה טובה ומוצלחת ־ ממתי אתה יצור חושב, יה פרימיטיבי?

חיים: איזיק, אני הולך להביא לך.. (נבוך מעוקצנות שולה)

שולה: (לחיים) חיים, תזהר כאשר אתה עובר את הכביש בבקשה… תרנגולת עוד יכולה לדרוס אותך…יה קוקריקו… (חיים מביט בה נבוך ויוצא) “דרונג” הוא בכלל הבין מה שהסברת לו?

איזיק: חיים?

שולה: הגולם מפראג.. בליזול לא יכולתי לגרש א ריחות הפרות מהרפת מהעור הענוג שלי…עד שחיים מתחיל לגמגם את עצמו אפשר לכתוב את כל האנציקלופדיה מחדש…

איזיק: אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים..

אלכס: (מבריש) מה פירוש?

איזיק: פירוש רש"י: סבון הגילוח מתייבש בלחייך.

אלכס: רוצה לשמוע משהו? השופט בבג"צ בענין כהן וגרושה קבע שלפי דין תורה “הנשואים של כהן וגרושה תופסים”. מה דעתך?

איזיק: כל הכבוד לשופט, אבל ב“תורת כהנים” ויקרא כא' כתוב: (בניגון מסולסל) “והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה… והוא אשה בבתוליה יקח…”

(רחל מקשיבה בפתח המטבח תוך כדי בחישה בסיר)

שולה: אני יכולה לעזור לך במטבח?

רחל: תודה.

שולה: תודה כן – או – תודה לא?

רחל: תודה לא. “בשלת” כבר בחיים שלי די והותר… (מסתכלת במה ששולה תלתה) את לא חושבת ש“כביסה קטנה” של דברים ורודים כדאי לתלות במקום אחר… ולא ישר מול האף של כל הגברים בסביבה?

שולה: פה החדר הכי חם בבית… פה זה יתיבש יותר מהר (אלכס חוזר לאמבטיה)

רחל: כן, יהיה פה “חם” מאד (געית פרה) תהיה לנו המלטה הלילה.

איזיק: את מכירה כל פרה לפי קולה?

רחל: אתה לא מבדיל בין ילדיך לפי קולם? (חוזרת למטבח)

אלכס: (נכנס מבריש את הקצף)… איך היה הקונטקט עם השמיים?

איזיק: לא רע.

אלכס: אחרי ארוחת הערב נוכל לערוך סימפוזיון קטן.

איזיק: על מה למשל?

אלכס: דת ישראל בישראל. נושא פיקנטי ־ לא?

איזיק: מצטער, אבל בשביל זה צריך כמה תלמידי חכמים, רֶב אלכס.

אלכס: “הבוסים” שכופים עלינו כל מיני אסורים, כולם תלמידי חכמים בעיניך רב איזיק?

איזיק: אני מוכן התווכח עם כל אפיקורס ־ אבל עם “פאנטיקס” משנה הצדדים אין לי שפה משותפת…

אלכס: לאיזה קטיגוריה אתה משייך אותי, אפיקורס או “פאנטיק”? (יוצא אל האמבטיה.

איזיק: (יוצא אחריו עד האמבטיה. נשען לדלת ומדבר פנימה)… סִפר לי פעם “שולם” וינגרטן מפיו של חבר הכנסת דוד הכהן מעשה בראש ממשלת הודו מר אונו… “השינע מיעשה”… רוצה לשמוע?

אלכס: (נכנס עם תער הגלוח) מי שהיה ראש ממשלת בורמה מר אונו…

איזיק: מעשה שהיה כך היה. נזדמן אונו לטורקיה וערכו לו סעודה כיד המלך, שבעים מיני בשר… וכידוע מר אונו אסור על אכילת בשר שהיא טריפה להינדוסטנים ואכל את כל הבשר… שאלו דוד הכהן איך אתה אוכל טרפה? אמר לו אונו, מוטב שאוכל בשר שהוא אסור עלי לפי דתי מאשר אלבין את פני מארחי שכוונתם היתה טובה… אתה משער לעצמך כלי ־ “קוידש” בישראל אוכל “טריפה” ורק שלא להעליב את מארחיו? “השינע מעיישה…”?

אלכס: אני שמח שאתה לצדנו.

איזיק: “טוסטה” ־ מי אמר שאני לצדך. (הולך אחרי אלכס שנכנס לאמבטיה) אתם שפכתם את המים עם הילד – ואנשי שלומנו לא נותנים לילד לנשום… (אלכס נצב בפתח האמבטיה) שאתם מחללים שבת זו שעת קלקלתכם… ומצד שני, במקום לצעוק “שבס” שבס" כמו הקוזקים של הקב"ה ולנפץ זגוגיות שזו מלאכה אסורה בשבת הייתי מביט למקום אחר… עשרה דורות מאדם עד נוח עד שהביא אלוהים את המבול… יש לו סבלנות… ויש לנו עוד שבעה דורות לספור…

אלכס: למבול?

איזיק: למבול. (אלכס נעלם באמבטיה)

שולה: (מתקינה לוח גהוץ) אני מצעטרת שעלי לגהץ בנוכחותך דווקא בערב שבת. באמת.

איזיק: יפה שאת מצטערת. לגן העדן, בין הצדיקים הגדולים, בין כה וכה לא יכניסו אותך. (בחביבות) בתור צדקת אפילו אם לא תגהצי השבת.

שולה: (פאוזה) מה יש? למה לא?

איזיק: נו, שולה, היית אשתו של חיים וסטית עם בעלה של רחל לאשה.

שולה: (שמה חולצה על קרש הגיהוץ?) יש נתונים של התאמה. כתב/על ההיצע הזה מצד אחד ־ והבקוש הזה מצד שני (מכניסה הקונטקט של המגהץ) זה תקוע אצלי בראש עוד מהסמינר.

איזיק: איזה היצע?

שולה: התאמה מינית מינימלית עם האוביקט כדי לא לקנות חתול בתוך שקים, כמו “קוקויָה”… (בודקת ברוק את המגהץ)

איזיק: מה ענין חתול לכאן אפשר לדעת?

שולה: בודקת ברוק את המגהץ, אפשר לדבר אתך גלויות?

איזיק: למה לא?

שולה: אז תדע לך שאני לעולם לא אהיה שוב גרושה. ראית פעם את כל הגרושות ברחוב דיזנגוף?

איזיק: לא.

שולה: מרטיבה אצבעה ברוק ומנסה חום המגהץ) ברגע שאת גרושה מתייחסים אליך כמו אל מאפרה ־ כל מי שיש לו סיגריה חושב שהוא מוכרח לשים עליך את האפר שלו־בררררר…. וכמובן זה ענין של הדדיות….

איזיק: אני לדודי ודודי לי…:

שולה: כמו בספזמות הכלבים של פרופ'' פבלוב. מובן לך?

איזיק: אף מילה. חושך מצרים (מצביע על מצחו)

שולה: גבר שנראה דוקא די גברי הוא לפעמים אכזבה די גדולה ביותר, מפני שהרפלקסים המותנים שלו צוברים די מתח מהיר מדי, והוא מתפרק בהתרגשות מהירה מדי. לֶבן (שרה) “סטרנג’רס אין די נייט.. טו לונלי פיפל…”

איזיק: מה יש פה להתרגש?

שולה: מה יש פה להתרגש? “הו, בוי! שכחתי שאתה עוד מימי אֵיכה” כנראה שרק אשה אמיתית מסוגלת להבין אשה כמוני.

איזיק: ברוך אתה אדוני אלוהינו שלא עשני אשה…

שולה: (מתחילה לגהץ) אז אין ברירה אלא להחליף ולהחליף עד שמוצאים את המציאה.

איזיק: איזו מציאה?

שולה: יתכן שאנחנו לא על אותו גל “בובלה”… (פאוזה) זה מונח רדיופוני שבא מהרדיו..

איזיק: את לא חושבת שאת פורטת דינר זהב לאסימון מחוק?

שולה: העינים שלך מספרות לי סיפור אחר לגמרי… (שרה) “סטרנגרס אין דיי נייט… טו לונלי פיפל”… אתה שובב די גדול, רֶב איזיק. “הו, בוי”, האיש הזה יודע להביט בדיוק למקומות הנכונים…חה. חה. חה.

איזיק: אני לא מכחיש שיש לי יצרים גדולים בלי עין הרע… לאבנים בצפת אין יצרים – אבל האדם נברא בצלם אלוהים…

שולה: (ממשיכה בגהוץ) מה חיים הלך להביא לך?

איזיק: אמר לי שיש פה במושב משוגע אחד לחזנות – ויש לו תקליטים… אפילו החזן ולולה פשיגודה יש לו… אני לא פותח את הרדיו בשבת (ובחיוך) יש לי הסכם די סודי עם השכנים – הם מנגנים חזנות בקול רם בשבת – זה נהנה וזה אינו חסר…

דב: (נכנס. פוער את פיו בפהוק נוראי… ועוד פהוק)

שולה: בוקר טוב לאפרסק הראשי אתה לא זוכר אותי? אני ה“חתיכה” המשגעת שנסעה אתך בטופולינו מת"א… מר דב חתולי… עוד פהוק כזה – ואתה בולע את מערת המכפלה…

דב: הו, (מפהק) נכון, את היית הנוסעת במושב האחורי־והעורך דין אלכס מרוז ישב לך על הברכיים.

שולה: איך יכולת לראות אם היה כבר חושך?

דב: (בנעימה) מפני שאני החתול שרואה בחושך, מפני שבכל בוקר מכריחים אותי לאכול גזר בשביל ויטמינים נגד מיצמוצים “מוצי ־ פוצי ־ מוצי”…

שולה: גזר שאתה שופך לאשפה..

דב: לפח אשפה כחול של גננת מדופלמת… (לאיזיק) אני מבין שבאת לגייר את רחל לתוך היהדות? היא כבר יודעת לברך על כל הנרות?

שולה: דובי, זהו האיש שאומר שהנשואים שלנו בכלל לא תופסים לגמרי…

דב: מה אתה אומר?..באת בדיוק בזמן. שמח מאד לפגוש אותך בגדל טבעי. לא קוראים לך במקרה אליהו הנביא, בעל הנסים והנפלאות?

שולה: דב, אני מוכרח לדבר אתך מיד.

דב: זה בוער?

שולה: כן. זה בוער מאד.

דב: אז אולי תטלפני למכבי־אש. המספר בספר הטלפונים, לא גמרתי לפהק…

שולה: יש לך “אי ־ קיו” גבולי אפילו יותר נמוך ממה שחשבתי (יוצאת)

דב: (בחיוך לאיזיק) שמת לב, הפסקתי פתאום למצמץ בעינים יותר מזל משכל.. (יוצא אחרי שולה)

איזיק: (מושך בכתפיו. מקמט מצחו. מפזם בקשר לסיטואציה): "אבינו מלכנו, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו… אוי… אוי… אוי… "

חיים: (נכנס בגרביים. נושא תקליטים בתוך ארגז קטן שכתוב עליו “חצילים –תנובה”) הבאתי לך את התקליטים בארגז של חצילים..

איזיק: (נוטל תקליטים) יוסלה' רוזנבלט, מלבסקי, יש לו באמת אפילו ולולה פשיגודה אמיתי…

“מחיה נפושס”

חיים: איפוא שולה?

איזיק: הסתגרה בחדר עם דב.

חיים: זו לא יכולה לחיות זו רגע אחד בלי להסתגר קצת ביחידות… זה מרגיז אותי שאני מקנא “פז’לוח” חתולי… לא מסוגל זה, אפילו להרים שק זבל חימי של 50 קילו זה (מסתכל בראי) תגיד איזיק, אני מכוער במיוחד?

איזיק: לא, במיוחד…

חיים: (בראי) אבל אני גם לא יפה במיוחד, נכון?

איזיק: קשה לומר.. מפיבושת היה פסח בשתי רגליו ובכל זאת כתבו עליו בתנ"כ.

חיים: מפיבושת?

איזיק: כן.

חיים: לא שמעתי עליו. (בראי) לפני חצי שנה קבלתי בעיטה מסוס – אתה רואה, הלסת שלי זזה הלוך ושוב…

איזיק: גם משה רבנו היה כבד פה ־ והוא הגיע רחוק.

חיים: כבד פה?

איזיק: בכל אדם אפשר למצוא משהו חיובי ־ אם רק רוצים מאד.

חיים: (בראי) …“תזהר שתרנגולת לא תדרוס אותך יה קוקריקו”… לשולה יש לשון חדה כמו מחט…

איזיק: יש לי הרושם שדב חתולי מעונין להיות כהן גמור ולהחלץ מן הנשואין עם שולה… הוא שאל אותי אם אני לא במקרה אליהו הנביא…

חיים: בחייך?

איזיק: הם התחילו לריב כאן… בנוכחותי…

חיים: יופי.

איזיק: אבל מוטב לא לשמוח לפני המועד… שולה שמה עינה באלכס?

חיים: שולה שמה עינה באלכס?

איזיק: היו שם חילופי מזמוטים, בינה לבינו.

חיים: חילופי מזמוטים?

איזיק: בטופולינו.

חיים: מה זה מזמוטים?

איזיק: אתם לא לומדים עברית בבית הספר?

איזיק: (נוגע במכנסיו של אלכס על החבל) (מזמר) אני לדוידי ודוידי לי ים ציריבימבום…

חיים: אתה לא חולה מר איזיק?

איזיק: מעולם לא הרגשתי בריא יותר.

חיים: אילו היית יוצא קצת לחרוש בשדות ־ היית בריא באמת. הכתפיים היו מתרחבות לך כמעט כמו לי. רואה? (עושה “משולש” בנשימה עמוקה)

איזיק: “המעישה” משנינו ביחד אפשר היה ליצור אדם אחד.. אתה הבריאות ואני התורה….

רחל: (נכנסת. מביאה קערת סלט ומניחה על השולחן) איפוא דב?

חיים: הסתגר עם שולה… (מושך בכתפיו) … יש להם בטח על מה להתיחד ביחידות..

רחל: לזה היא מומחית תופסת גבר – מיד מטגנת אותו לאכילה… בלי מלח…(רוצה לגשת לדלת ־ כועסת. איזיק רומז לה שלא תעשה זאת…)

איזיק: (מנקש בלשונות) צצצצ (ומנענע בראשו) … מוטב ותשבי כאן… (ולחיים) וגם אתה … (רחל וחיים יושבים) ועכשיו (שם ידו של חיים על כתפה של רחל) נו, תתחילו לשוחח – ואני אקרא להם… שיראו… שיקנאו…

חיים: אני ורחל אף פעם לא משוחחים. אין לנו על מה.

איזיק: פרות. צ’יקובסקי. תרנגולים. (נגש לדלת של שולה ודב) דב חתולי… דב חתולי (לזוג על הספה) תתחילו….

חיים: (מסיר ידו מכתף רחל) מה פתאום לשים על השכנה שלי את ה“לאפאס”?

(ובפעם הראשונה אנו חשים שחיים רואה את רחל כאשה ולא רק כשכנה)

דב: (נכנס) מישהו קרא לי?

איזיק: (מתמם) מישהו קרא לו?

דב: היה נדמה לי שצעקו דב חתולי. אני מתחיל לשמוע קולות מהתקרה משונה. (יוצא סוגר את הדלת אחריו)

חיים: מה זה צריך היה להיות?

איזיק: כאשר אמנון רצה לביבות הוא ביקש מתמר ללבבב לו לביבות “לאטקס” לא?

חיים: איזה “לאטקס” איזה אמנון?

רחל: אמנון מהתנ"כ

חיים: (נבוך לגמרי) מה זה פה חידון התנ"כ?

רחל: אתה לא תופש, חיים, שאיזיק מנסה להחזיר את דב אלי ואת שולה אליך…

איזיק: הנשואים של דב לא תופשים… הוא נולד לצייר כצמן… וכצמן שנה את שמו לחתולי…כץ זה קיצור של כהן צדק וכצמן זה אריכות של כץ – כך שאין לו דרך אלא לחזור אל אשתו החוקית, אל רחל כי לא טוב היות האדם לבדו בלי “אישה”

רחל: אבל איזיק, אני ודב התגרשנו באופן חוקי.

איזיק: אם אפשר למצוא פסול בנשואין שלו עם שולה אפשר למצוא גם פסול בגירושין שלו עם רחל…

דב: (נכנס. נרגז. אחריו שולה) מצדי, גברתי, את יכולה לנסוע בחזרה. תיכף ומיד…

שולה: לצערי אני והעורך־דין אלכס תלויים בטופולינו המזופתת שלך… זהו המצב, דובלה.

דב: אלכס. אלכס. אלכס. כל מה שאני שומע ממנה זה: אלכס. אלכס. אלכס. יוצא לי כבר מהאוזן האלכס הזה…

אלכס: (נכנס) מישהו קרא לי?,

דב: אפשר לדבר אתך פה כגבר אל גבר, על המקום?

אלכס: אפשר לדבר אתך כעורך דין אל הקלינט שלו?

רחל: אפשר לשמוע את שניכם צועקים יותר בשקט?

שולה: אפשר שבעלת הבית לא תתערב?

חיים: אני הולך. (קם) הביתה…

איזיק: חיים, אתה נשאר.

חיים: (יושב) בסדר… בין כה וכה אין לי מה לעשות בבית (ומבט נוגה לעבר שולה) לבדי… עצוב לי שם. … סתם גרוש אחד…

אלכס: לפני שתתחיל לדבר אתי כגבר אל גבר – אדבר אני אליך כעורך דין.. בטופולינו מעפולה עד טבריה חשבתי כל הדרך על מצבך. והגעתי למסקנות די עגומות.

דב: חשבת על מצבי כששולה ישבה לך על הברכיים?

אלכס: מה רצית שאני אשב עליה? יכולת לקנות קדילק… או לא לקחת את החיילת ההיא בטרמפ…

דב: תמשיך אלכס, תמשיך.

אלכס: תקבל לפחות שנה מאסר בבית הסוהר ברמלה.

דב: מה הולך כאן? מה מאסר – מי מאסר? איזה שנה מאסר?

חיים: (לעצמו) זה מגיע לו…

רחל: גם לאלכס יש בטח מרפסת.. וכניסה צדדית…

דב: (לרחל וחיים) אתם עושים יד אחת נגדי?

רחל: אני לא רואה שום סיבה שנעזור לך… אתה לא חושב?

איזיק: רבותי, “רבויסי”… אולי נמשיך להקשיב?

אלכס: אתה יודע שמה שעמד מתחת לחופה שלך עם שולה לא היית אתה?

דב: לא הייתי אני ־ הה? אולי אתה היית שם החתן, אלכס?

אלכס: החתן לא ייצג את מעמדך החוקי ומצבך דומה למצבו של אדם החותם על צ’ק שאין לו כיסוי בבנק – אתה למעשה לא היית כשיר לנשואין עם שולה.

דב: אני? (פאוזה) מה את אומרת שולה?

שולה: (באדישות) לא אומרת “שום־כלום”, יה “קוקויה”.

אלכס: וזה גרוע מביגמיה, נוסף לכך חיית על רוחי אשה.

שולה: הוא מתכוון לכסף שרציתי לתת לך בשביל שיכון “רסקו” ברמת אביב ולא נתתי.

דב: מפני שאלכס יעץ לך לא לתת?

שולה: אם הנשואים שלנו לא תופסים אני לא חייבת לתת לך דו’ח, יה, קוקוריקו. (מזמרת) “סטרנגרס אין די ניט… טו לונלי פיפל”

דב: אז אתם באתם לכאן מתל – אביב בכוונה מראש לפוצץ את כל הענין…

שולה: אלכס אמר לי שיחשוב מעפולה עד טבריה. שום דבר לא סוכם סופית בת"א.

אלכס: אתה רוצה לספר להם, מר איזיק, במה נקנית אשה לפי המקורות שלנו?

איזיק: (בנגון) “בחיפץ” לב האשה נקנית בשלושה דרכים, (בניגון) וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף, בית שמאי אומרים, בדינר ובשווה דינר ובית הלל אומרים: קונה אשה בפרוטה ובשווה פרוטה.

דב: לשווה פרוטה אני מסכים אתך.

איזיק: לפי המשפט העברי הקדום הנשואים לא היו נערכים בפני רב, ושני עדים היה די בהם כדי ליצור את הקשר החוקי.

אלכס: אדוני, אדוני, רגע, רגע, אתה נגד הרבנות, אדוני?

איזיק: לאו דווקא. אני נגד כפית כובע רבני על ראשו של חופשי שמסרב לחבוש כובע רבני. (ובניגון) לכהנים ולויים וסתם ישראל.

אלכס: למזלנו רב איזיק הוא בינתיים לא הסמכות העליונה ביותר. ובבית בדין לא תוכל הכחיש, מר חתולי הנכבד מאד, שידעת במפורש שאתה כהן ־ צדק.

דב: כשנולדתי על החולות של שכונת תל נורדוי אבא היה כבר חתולי. כששחקתי בג’ולים אבא היה חתולי. כשגיליתי שהנערות בנויות אחרת מהנערים – – אבא היה כבר חתולי. כשהייתי בן 18 כשר לצבא ולחופה – אבא היה שוב לכצמן אבל הפעם בפאריז. הציר כצמן עם תמונות העירום של ה“חתיכות” הבלונדיניות שלו.

איזיק: ידוע לך אם הוא עלה לתורה?

דב: לאן הוא עלה?

איזיק: לתורה.

דב: לא לתורה – הוא עלה לפאריז.

רחל: (צלצול טלפון) הלו, בית חתולי. מגן דוד אדום בטבריה? מי נכנס לבני ברק בליל שבת? (לנוכחים) לא מבינה אף מילה. (בטלפון) למי נפצו את זגוגיות המכונית בבני ברק? (לנוכחים) אני לא יודעת מה אתי – הראש שלי לא תופש כלום… חיים, אתה רוצה לדבר קצת בטלפון? תעשה טובה…איזו אשה שוודית…עשה, דבר אתה…

חיים: (נוטל הטלפון מרחל) הלו, מה? (לנוכחים) זה לגמרי פשוט. איש אחד נפצע בבני ברק וחבשו לו את כל הראש ברמת גן, עכשיו הוא בטבריה (שורק) נסע ב“זיגזגים” זה. (מדבר בטלפון) כן, כן, כן, (לנוכחים) הפה שלו סתום בפלסטר אז היא מדברת במקומו. (בטלפון) כן, כן, כן, (לנוכחים) לא מבין כלום… (בטלפון) מחליפים לו עכשיו את ה,בנדז’ים" במגן־דוד אדום בטבריה. (לנוכחים) אולי מישהו יקח ממני את הטלפון הזה?

אלכס: תן לי. (תופס את הטלפון) מדבר העורך דין אלכס מרוז. במה אני יכול לעזור לך? תופס. תופס. תופס. נכנס לשכונה דתית ופצעו אותו. יפה מאד. תופס. תופס. תופס. תודה. עכשיו אתה נותן לי בחזרה את השודית? (לנוכחים בקריצה) הוא נותן לי את השוודית (בטלפון) כן. כן. כן. (לנוכחים) מדברת עברית לא רעה. (בטלפון) כן. כן. כן. (לנוכחים) היא שואלת אם איזה דב חתולי, כאן, מכיר איזה כצמן שם.

דב: (בצעקה) זה אבא שלי.

אלכס: (בטלפון) הוא אומר שזה אבא שלו. (לדב) היא שואלת אם קבלת מברק מפאריז מאותו כצמן.

דב: שום מברק.

אלכס: (בטלפון) הוא אומר שלא. לא נתקבל שום מברק.

רחל: תאמר לה שקבלנו את המברק כבר לפני שבוע, אבל חיים שכח… את המברק ב“גריס” וגראז ורק הבוקר הוא נזכר לשלוח את המברק הדחוף בדואר רגיל לת"א. הוא חשב שזו קבלה לזבל חימי…

אלכס: (בטלפון) הם קבלו את המברק – אבל לא קבלו אותו… המברק נתקבל – אבל נשלח (נושף בחזקה)

דב: מי זו בכלל?

אלכס: שואלים פה מי את בכלל. כן. כן. כן. (לדב) השודית היא אשתו של אביך.

דב: פחד אלוהים. לא ידעתי שהוא הספיק להתחתן. שאל אותה איפוא כצמן?

אלכס: (בטלפון) שואלים פה איפוא כצמן? (לדב) הם עולים במכונית אלינו, כלומר אליכם, כלומר לכאן… לבית הזה… (נושף) התמונה ברורה?

דב: זה אסון. זה נורא.,בלאגן" לא נורמלי… הוא חושב שאני ורחל עדיין נשואים. שנפרדנו הוא לא יודע. אני אספר לו?

אלכס: (בטלפון שומעים קולות אלכס מרחיק השפופרת מאזנו) השוודית רוצה לדבר אתך או עם אשתך.

שולה: אני לא יודעת שוודית, יה קוקריקו

דב: את לא יודעת שוודית ואת לא אשתי מרגע זה בדיוק. תופסת?

(נוטל הטלפון מאלכס) הלו, הלו, (לנוכחים) זה בכלל לא סופרנו של אשה. אבא? זה אתה אבא שלום אבא. הורידו לך את הפלסטר מהפה. אני שמח. יופי שבאת. כן גם אשתי כאן, וגם כמה חברים. האמא החדשה שלי? (לנוכחים) היא לא רק שודית – היא גויה. (בטלפון) תכיר את הבית לפי הצלום יופי. להתראות. (סוגר את הטלפון) זה היה חסר לנו בדיוק כמו חור בראש. אפילו חור בראש זה פחות מדי. הו, אלוהים.

איזיק: מה אמרת?

דב: הו, אלוהים.

איזיק: לפעמים בכל זאת כדאי להשען על רבונו של עולם. חה. חה. חה.

דב: כן כשאין מישהו אחר להשען עליו. מה עושים?

שולה: אז תגיד לו שרחל שמה שולה ואני שמי רחל, הכל “מלהפך”

דב: יש לו תמונות של רחל ־ ואת בכלל החצי “פרטל עוף” ממנה.

שולה: אז תגיד לו שהתחתנת אתי ודי.

דב: לא נפלתי עוד על הראש.

איזיק: מתי אביך עזב את הארץ?

דב: כשהתחילו לחלק דגי פילה בקצוב לפי נקודות.

אלכס: זו לא סיבה מספקת.

דב: למי שיש אלרגיה לדגים זו סיבה מספקת בהחלט. זה טיפוס זה אבא שלי. שהייתי קטן אהב לספר לי על ראש העיר הראשון של ת“א שנהג לרכב על סוס ולהחזיק כל הלילה את הירח על כתפיו, וכך היה בת”א יותר ירח מאשר בכל מקום אחר בעולם… ירח וחולות זהב לבנים… כצמן הכהן הליטאי התחתן עם גויה שוודית… סיפור יפה… הבן הסתבך – האבא הסתבך איזה סבק!

איזיק: צער גידול אבות. חה. חה. חה.

דב: זה לא צחוק… זה ענין רציני… מה יהיה איזיק?

איזיק: צריך לשאול את דוד המלך. אצלו במשפחה היתה גויה בשם רות המואביה.

אולי אפשר יהיה לגייר את אמך החדשה.

דב: (לחיים) אתה אשם בכל. מברק לזבל חימי. “גריס”. בגללך אני צריך עכשיו לשקר לאבא שלי.

חיים: השקר הכי טוב זה לספר את כל האמת.

דב: תודה בעד העצות. איזו דיסה בשלנו איזו דיסה… מזופתת… מה יהיה?

שולה: למה כשאתה אומר דייסה אתה מסתכל דווקא עלי?

דב: אני גם פוזל… זה למה (פאוזה) אלכס, תגיד לי זה לא אתה הלשנת עלי ברבנות, כאשר שולה ספרה לך שאבי הוא הצייר כצמן?

אלכס: זה לא לפי כבודי המקצועי נשארה עוד קצת אתיקה בעולם.

איזיק: איזו מן אתיקה זאת שאתה אדם בלתי דתי מנצל את הדת שאתה נגדה כדי לרכוש אשה שאתה בעדה?,

שולה: באהבה כמו במלחמה… יש לזה גם פתגם “חבוב” בצרפתית.

דב: אני נשוי עכשיו לרחל וזהו זה, ומי שיפתח את פיו ויגלה לו – (מוציא מגל מאחורי הארון) אני קוצר אותו בחצי ראש… אתם לא מכירים אותי…

איזיק: לא רק שהנשואים שלך עם שולה לא תופסים – גם הגירושים שלך עם רחל לא תופסים… כך שהכל יבוא על מקומו בשלום. אם ירצה השם.

חיים: (קם) איך זה?

איזיק: אתה באמת רוצה לדעת?

חיים: בהחלט. אני חושב שבתור שכן – יש גם לי משהו לומר ב…ב…בנידון.

איזיק: בוא אתי ונפתח שוב מסכת גיטין ומסכת קידושין ופירוש רש“י והרמב”ם הכל כתוב… (יוצאים חיים ואיזיק לחדר הסמוך)

דב: אתן רוצות עזוב אותנו לבד ולסגור את הדלת ההיא שם?

שולה: “דובי השובב מתחיל להתעצבן… דובי השובב מתחיל להתעצבן… דובי הליצן…. מתחיל להתעצבן” (מזמרת)

דב: הפסיקי, או שאת מקבלת את המגהץ על הראש… (מרים מגהץ)

רחל: בואי שולה, צריך גם להתחשב… לפעמים. (יוצאות מבוהלות)

דב: (לאלכס) זה שאתה צבוע וזה שהפכת את עורך – לא איכפת לי. זה שאתה מעונין בשולה – לא איכפת לי, להיפך. אבל זה שהלכת להזעיק עזרה לטופולינו ולא חזרת והשארת אותי כמו פוחלץ בגשם, זאת נבזות שפלה, אם לא איכפת לך.

אלכס: (קר כקרח) לא איכפת לי.

דב: אז נתחיל.

אלכס: איפוא הפסקנו?

דב: בקומדיה שאתה מייצג כאן אתה יכול להתחיל מהסוף. אני רוצה לדעת איפוא אני עומד לפני שכצמן אבי יופיע כאן בפתח הזה… זה נורא חשוב לי.

אלכס: תוכל לספר לכצמן שפתאום עוזבים אשה חוקית ועושים “קיד נאפינג” לאשת השכן.

דב: אתה הרי יודע ששולה גרה אצלנו לפני שהתחתנה אתו.

אלכס: מה זה משנה את עצם הענין?

דב: כשתהיה נשוי לקוזק כמו רחל, וגננת תסובב לך בלי חזיות, ולאיפוא שאתה לא מציץ יש לך חושך בעינים, ואתה רואה רק עיגולים – עיגולים וורודים ובקיץ עם “פולקיות” מקסימליות במכנסי מינימום – אז תבין מה זה משנה את עצם הענין.

אלכס: לא ידעתי שאתה “סקס מאניק”.

דב: גם אני לא.

אלכס: רק אם העורך דין שלך ייצג אותך כאדם בלתי יציב, כלומר בלתי שפוי מבחינה רוחנית, פראנוייד סכיזופרני וטרללה…יהיו לך סיכויים (מתחיל לשחק עורך דין מקצועי….) (נוטל מהספה “שָל” ענקי של רחל ושם על כתפיו כאילו היתה זו גלימה של עורך דין בשעת הופעתו בבית משפט) יש לך מה לומר להגנתך, אדוני?

דב: מה פתאום אתה אומר לי אדוני בטון מזויף כזה?

אלכס: תענה לי כן או לא.

דב: כן או לא? שלוש פעמים לא.

אלכס: השופט יושב פה למעלה. (מתהלך הלוך ושוב לרוחב הבמה) מה שעמד מתחת לחופה לא היה מה שהנאשם מייצג. מתחת לחופה עמד כהן עם גרושה. כך שבמילים פשוטות אדוני השופט, האיש הזה הנראה לכאורה דביל ולמך ואפילו איננו מבקש את רחמי בית המשפט המכובד הזה.

דב: (מוחא כפיים) בראוו. בראוו. בראוו. (פאוזה) מה זה צריך להיות?

אלכס: “חשד כבד ומבוסס”? חה. חה. חה.

דב: תאמין לי שכל הענין הזה, פשוט לא העסיק אותי.

אלכס: בסדר. בסדר.

דב: מה בסדר?

אלכס: יהיה לך די זמן לחשוב על העסק בבית הכלא.

דב: אולי תסביר לי ותגיד לי מה איכפת לדב חתולי הכהנים שהלכו פעם 40 שנה במדבר?

אלכס: יש לך דם כחול.

דב: לי יש דם כחול?

אלכס: כן. יש לך דם כחול. אפילו כחול מאד – וזה מחייב. אתה רשאי להקריב קרבנות בבית המקדש. תופש? אתה אצולה. חה. חה. חה. דב חתולי מן “האצולים”.

דב: הו, אלוהים אדירים.

אלכס: …אתה מקבל מעשרות ותרומות והכנסות – אתה גזע פריוילגי – כך כתוב בתנ"כ. חה. חה. חה.

דב: ואני לא יכול לוותר על הדם הכחול?

אלכס: עשרות אלפים “כלי קודש” לא יתנו לך לוותר. הם מתפרנסים על המסורת, והם לא יתנו לך לגזול את פרנסתם.

דב: (תוך שהוא הולך על בהונות רגליו אל הדלת שמאחריה יש להניח שולה ורחל מקשיבות לשיחה. (פותח את הדלת בתנופה עזה – ושולה ורחל עפות למרכז החדר) זה יפה להציץ דרך חור המנעול?

שולה: הנאום של אלכס היה פנטסטי. “הו, בוי”. אתה העורך דין הכי הכי הכי חמוד שאני מכירה. אתה לא חושבים?

אלכס: כמה עורכי דין את מכירה?

דב: תן לה רק זמן והיא תשב על הברכיים של כל הלשכה המשפטית. (מחקה את שולה הגננת…) (לרחל) לפני שאני אגיד את זה לאלכס אני אגיד את זה לך, אפשר לפתור את כל הענין בקלות אם אני חוזר אליך, רחל.

רחל: (במבוכה רבה) אתה חוזר אלי דובי, אני לא מבינה…

דב: כן. חוזר אליך, אני עדיין אוהב אותך – ורוצה לחזור אליך. זה לא עושה עליך שום רושם חיובי?

שולה: חיובי מאד, יה קוקוריקו. תסתכל איזה פרצוף יש לה עכשיו…

דב: לא דברו אליך, שולה (רחל יושבת על הספה מכסה פניה. כל גופה רועד) היא בוכה או צוחקת?

אלכס: (מתכופף לרחל ומציץ באלכסון) בוכה לגמרי.

חיים: (נכנס. רואה את רחל. מביט באיום על כל הנוכחים) מי זה נגע בה? רק תגידו לי ואני מרסק אותו. מי עשה אותה בוכה? אני מקצץ אותו לקציצות…

אלכס: תרגע. תרגע. תראו אותו! לא עשו לה שום דבר.

חיים: אז למה היא בוכה?

שולה: (בטון פרובוקטיבי) דב רוצה את רחל שלו בחזרה – תאר לך.

חיים: (ספונטני) לא בא בחשבון. (נבהל מגילוי לבו) השכנה שלי היא לא יו־יו.

ואיזיק אמר לי שהוא שינה את דעתו… שאנחנו, שנינו…

דב: דעתו? איזה דעתו?

חיים: שאנחנו דוקא יש לו על מה לדבר.

אלכס: (נושף ברתיחה) עם מי לדבר על מה?

חיים: חשבתי שאין לי על מה לדבר לשוחח עם רחל, אבל איזיק אומר שאם נהרוס את הגדר אז נרחיב את המשק – וכמו שעשינו עם צ’יקובסקי לתרנגולות, נוכל לעשות עם הרפת והשדות, אז לא צריך לעשות סיבובים קטנים עם הטרקטור בחריש. זה המון הוצאות בתקציב המשק.

רחל: (קמה. מסתירה פניה וממהרת לחדר הסמוך תוך יבבה) חמש שנים לא אמר שהוא אוהב אותי הדובי הזה ופתאום… ופתאום… (יוצאת בבכי קולני)

שולה: (לחיים) מה אתה עומד כמו גולם? רוץ תנחם אותה תיכף ומיד.

חיים: (יושב על הספה) אני לא יודע איך מנחמים… מצטער אשה בוכה גם אני מתחיל לבכות…

אלכס: (לשולה) למה שלחת את חיים לנחם אותה ולא את דב? לנחם אותה או שאת שומרת את חיים לעתודות הרזרביות?

שולה: הההההההה??

אלכס: הההההה מה?

שולה: הההה ־ אתה בעצמך.

(אורות מתנועעים על החלונות מבחוץ ועולה רעש של מכונית הנעצרת בחריקה)

דב: נדמה לי … נדמה לי… שזה הוא… (נגש לחלון) אבא שלי… כצמן…

(נגש לדלת הפרוזדור) הרגליים לא נשמעות לי… אני לא יכול לזוז.. הרגלים נדבקות לבלטות… הרגליים לא נשמעות לי… (נכנסת מריאן הבלונדינית ועוברת את דב “הנדבק” לקיר. מצד שני נכנס איזיק)

איזיק: הו, גוטניו, ה“שיקסה”. (אומר זאת הצדה)

מריאן: (שולחת ידיה באהבה רבה כלפי חיים. חיים מנענע בראשו לשלילה. היא פורשת ידיה לעבר אלכס בתחינה ושאלה. אלכס מניע בראשו לשלילה. עתה מסתכלת מריאן באיזיק. היא מקמטת מצחה. מה שעובר בראשה שאיזיק מבוגר מדי להיות בנו של כצמן. כל הנוכחים מצביעים לעבר דב העומד מאחורי גבה היא מסתובבת לאט־לאט וחיוך סימפטי עולה על פניה – ומפחיד את דוב) אם אתה הבן שלי – אני האמא שלך. (רוצה לתת לו נשיקה. דב נסוג. שניהם מסתובבים סביב השולחן, עד שמריאן תופסת אותו ומרביצה שתי נשיקות, נוסח צרפת, על לחיו של דב)

אלכס: “ויו לא פראנס.”

(ברגע זה נכנס כצמן. הוא חבוש בצורה מגוחכת ויוצר רושם של מומיה. ניכר לפי תלבושתו שזה אמן…)

דב: אבא.

כצמן: דובי. דובי. (מתחבקים).

אלכס:,וול – קום טו “אבלה”

דב: אתה נראה לא רע אבא… זאת אומרת ־ קשה לראות איך אתה נראה בכלל.

שולה: כמו בסרטי הזוועה של בוריס קרלוף… תראו כמה פלסטרים… שיא עולמי.

כצמן: (על שולה) זו אשתך? (שולה קוקטית ומחייכת לעומתו – כצמן מחייך ולא יודע אם לחבק אותה או לא)

דב: שאלת אם זו אשתי? (רוצה להרויח זמן) לא… זאת אומרת זו לא רחל… לא. לא. זו לא רחל. בטעות לא קבלתי את הטלגרמה. מה זה היה במכס?

כצמן: שברתי את הטרנזיסטור. סרבתי לשלם מכס של פושטי עור. אחרי שישבתי שעה במעצר שלמתי מכס על טרנזיסטור שכבר לא היה. יותר מאוחר התברר שלא הייתי צריך לשלם בכלל מכס כיון שאני תייר. בעוד חצי שנה ישלחו לי מכתב התנצלות. (מנסה לחייך) כשאני רוצה לצחוק זה כואב לי… חה. חה. חה. הוי, כואב…

איזיק: (באצבעו מול התחבושת) זה קבלת אצל אנשי שלומנו בבני ־ ברק?

כצמן: כן. צעקו לעמתנו “שבת ־ שלום” בלווי תזמורת של אבנים. (לדב) אז איפוא אשתך?

דב: הו, כן. אני הולך להביא אותה. (יוצא)

כצמן: (משתררת דממה. כצמן מנסה לשבור את השקט) אני אביו של דובי, הצייר כצמן וזו אשתי מריאן. היום באנו במטוס ואתמול התחתנו בקונסוליה השוודית בקפריסין.

איזיק: (כאילו בלע חרדל) “מזל ־ טוב”.

כצמן: תודה רבה. (פאוזה) מריאן היא בתו של כומר.

איזיק: (הצדה) " א גליק האט מיר גטרופען"

דב: (נכנס ומושך אחריו את רחל) זו אשתי. היא פשוט בכתה מרוב שמחה שסוף כל סוף באתם.

כצמן: (רומז לה באצבעו שתתקרב) בואי. בואי. בואי. (דב הודף את רחל כמו כדור לזרועות כצמן) שמח לראותך. באמת שמח לראותך. את לא חושבת שהגיע הזמן, אחרי חמש שנות נישואין, להפוך את כצמן כבר לסבא? (מרים סנטרה) מתי? אני רוצה לשמוע תשובה: מתי? אני משתוקק לנכד…תינוק קטן…

איזיק: הם עוד לא בססו את הרפת.

כצמן: (בפה פעור) בבקשה?

מסך

מערכה ג'

תמונה א

אותו לילה כמה שעות יותר מאוחר. אותו מקום, המיטה במרכז מוצעת. כצמן יושב על כסא ורגליו בתוך קערית מיים. על ראשו בקבוק גומי. מריאן שופכת מתוך קומקום מים לקערית. שניהם בפיג’מות.

כצמן: למה קרים

מריאן: שיטה שודית

כצמן: הו, המים קרים כמו קרח. על הראש בקבוק חם ־ וברגליים קר… (נושף בחזקה ובלגלוג) הספקנו הרבה ביום אחד בישראל ־ ההה?

מריאן: מה הוא אמר, למה אין להם ילדים?

כצמן: הם עוד לא בססו את הרפת. הם מכינים קודם את החלב אחר כך את התינוק שישתה את החלב… הו, הראש. אני מבקש ממך סליחה מריאן על ה“פנטים” הללו בבני ־ ברק. זה היה זעזוע לא קל, בשבילך, אני יודע…

מריאן: לא ספרת לי פעם שדווקא אנשים כאילו הם שהצילו את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות, ויש להם שרשים עמוקים?

­

כצמן: (באירוניה) בבני ברק שינית את דעתי.

מריאן: זה יפה שהם מאמינם במשהו ומוכנים אפילו להסתבך עם המשטרה.

כצמן: ולשבור לי את הראש?

מריאן: זה לא ענין של ראש, זה ענין של אינפורמציה. פשוט לא היה נימוסי להכנס לשכונה שלהם בערב שבת. אתה לא חושב? ספרת לי פעם שיהודים כאלו עלו על מדורות אש משום שסרבו לאכול חזיר ־ נכון?

כצמן: (בזעף) נכון. סרבו לאכול חזיר ־נכון. החזירים היו שמחים ־ והפרות עצובות. נכון.

מריאן: … אני מעריצה אותם.

כצמן: קשה להעריץ תוצאות כאלו… (נוגע בפניו) פסטרים.

מריאן: הו, אונרי, תשתדל להיות אוביקטיבי.

כצמן: (מוציא רגליו מן הקערית. מנגבן) אני שוכב לישון ־ אולי בבוקר אהיה פחות סוביקטיבי.

(הם מסתכלים זה בזו. מריאן נכנסת למיטה. כצמן מכבה החשמל ונכנס למיטה. שוכב בגבו אליה ופניו לקהל) לילה טוב.

מריאן: לילה טוב. (פואזה) אתה כועס עלי שאני מעריצה אותם?

כצמן: (בכעס) לא אמרתי שאני כועס.

מריאן: (צועקת. קופצת מהמיטה, מעלה את החשמל) יש קרח במיטה.

כצמן: (יושב במיטה) זה לא קרח. זה הרגליים שלי… התחלנו עם טרנזיסטור במכס. המשכנו באבנים ־ועכשיו קרח. (פאוזה) הוא מתהפך ועובר לצד שמריאן ישנה בו. ) בואי לישון. (מריאן מכבה את החשמל)

מריאן: (שוכבת. מתכסה. עכשיו היא בפנים לקהל) לילה טוב, אונרי.

כצמן: לילה טוב, מריאן (פאוזה. כצמן יושב) שרשים עמוקים. עמוקים… שרשים עמוקים… הו, הראש שלי.

מריאן: (יושבת. נוגעת במצחו בדאגה) יש לך חום?

כצמן: אין לי חום ־ יש לי קור…

מריאן: (בלגלוג) לעצים יש תמיד שרשים עמוקים אחרת הם יפלו..

כצמן: לא התכוונתי לעצים ־התכוונתי ליהודים בבני ־ ברק….(בזעף. שוכב) לילה טוב, מריאן.

מריאן: לילה טוב, אונרי (פאוזה) אחרי שנבסס את הרפת ויהיה לנו ילד מה הוא יהיה? (רעש ניאגרה)

כצמן: (יושב) הוא יהיה בן־אדם. בן אדם טוב. בן אדם מצוין ־ והוא ידע עברית וצרפתית ואספרנטו וסינית. הוא יהיה בן אדם ואחיו החורג של דובי.

מריאן: (יושבת) זה לא מספיק. איזה שרשים יהיו לו?

כצמן: אני אחשוב על זה מתחת לשמיכה… לילה טוב, מריאן, (מתכסה מעל לראשו)

מריאן: לילה טוב, אונרי. (עולה רעש הניאגרה) ואתה ספרת לי שבישראל אין די מיים… (כמה שניות של דממה. יש להניח שמריאן וכצמן עייפים מאד והם נרדמו. מריאן יושבת.) לאשה יותר קל להיות תיכף יהודי לא צריך לחתוך שום כלום… נכון?

כצמן: (יושב) מה? מה אמרת?

מריאן: ליהל טוב, אונרי. (שוכבת)

כצמן: (עדיין יושב) אני לא מתנצר – את לא מתגיירת – וזהו זה. אנחנו שנינו חיים במאה העשרים (שוכב בכעס) הו, הראש.

מריאן: ליהל טוב, אונרי.

כצמן: לילה טוב רות המואביה. (דממה)

מריאן: אתה ישן?

כצמן: אם תשאלי אותי בכל רגע אם אני ישן – יש סיכוי שאני לא אהיה ישן אפילו מחרתיים….

מריאן: (יושבת) חבק אותי.

כצמן: (יושב) מה לעשות?

מריאן: לחבק אותי.

כצמן: כאן? בכל רגע יכול הכנס הבן שלי ולראות. מה את חושבת שזו הצגה בתיאטרון?

מריאן: אתה חושב שהבן שלך חושב שאת הבנים מביאות עוד החסידות הלבנות? גם הוא נשוי – ובטח אשתו אומרת לו בדיוק אותו הדבר…

כצמן: מה?

מריאן: חבק אותי. (בפינוק)

כצמן: (מודאג) יש לי הרגשה מוזרה שדובי לא ישן עם אשתו האמיתית… הם עשו כל מיני “מנברות” – ובסוף נדמה לי שרחל ישנה אצל השכן…

מריאן: חשבתי שזה קורה רק בפאריז…

כצמן: נדמה לי שדובי ישן בחדר הסמוך ודוקא עם גבר.

מריאן: גם זה חשבתי קורה רק בפאריז (פאוזה) בישראל שולחים את הנשים לצבא אז כבר לא יודעים בכלל להבדיל.. אתה יודע שאתה די מצחיק עם התחבושות.

כצמן: (יבש) תודה. תודה רבה. מצחיק מאוד…

מריאן: כשאתה צוחק זה עוד כאוב לך?

כצמן: גם כשאני לא צוחק זה עוד כואב לי. (פאוזה) אז מה, את רוצה להתגייר ולהיות יהודיה?

מריאן: לא אמרתי שאני רוצה – אמרתי שלאשה זה לא כואב.

כצמן: (מתכסה בשמיכה מעל לראשו) לילה טוב, מריאן.

מריאן: לילה טוב, אונרי.

רחל: (נכנסת עם חיים לאחר כמה שניות של דממה מוחלטת בה יש להניח נרדמו מריאן וכצמן. רחל מגששת בפנס חשמלי) פנסי השדה במטבח. (שניהם פוסעים בזהירות על בהונות. חיים מתנגש בשולחן וגורם לרעש איום) הזהר, אנשים ישנים פה.

כצמן: כבר לא… בוקר טוב, מריאן.

מריאן: בוקר טוב, אונרי. מה הם מחפשים באמצע הלילה?

חיים: פנסי שדה. ימימה עומדת להמליט בכל רגע.

כצמן: (מדליק סיגריה. שומעים רעש הניאגרה מבית השמוש) חיי לילה סוערים, כמעט כמו ב“פיגאל”.

חיים: (לרחל שיצאה למטבח) מצאת את פנסי השדה?

רחל: (נכנסת) כן, יש, צריך רק גפרורים.

מריאן: תן להם גפרורים “מון – שרי”

כצמן: רק לפני רגע היו לי גפרורים.

מריאן: (צורחת) מה אתה חושב שאתה עושה? ישבת לי על הראש.

כצמן: (לזעקה חיים מדליק את החשמל) לא ישבתי לך על הראש אני יושב לך על הבטן. חפשתי גפרורים. (בתנועות אקרובטיות בתוך המיטה הוא מעלה גפרורים מתחת לכר) הנה הגפרורים. (מוסר לחיים)

חיים: תודה רבה. באמת תודה רבה. (מדליק את שני פנסי השדה) לכבות את החשמל? (מכבה)

אלכס: (נכנס בפיג’מה.) משחקים פוקר?

כצמן: זה רעיון מצוין (עולה רעש הניאגרה) לפי קצב הניאגרה וגעית הפרות וקרקור התרנגולים אין לנו בין כה וכה כל סיכוי להרדם. איפוא ישן דב?

חיים: (מוציא רשימה מכיסו וקורא) דב ישן בחדר עם איזיק, שולה בחדר עם אלכס, רחל ישנה אצלי ואתם ישנים פה, על הספה. הכל מתוכנן.

כצמן: מה פתאום רחל ישנה אצלך? אין לה כבר בעל ששמו דב חתולי?

רחל: (לחיים) היית מוכרח לפתוח את הפה הגדול שלך ולספר לו הכל בבת אחת?

כצמן: (לרחל) יפה מאד. כלומר בני ישן עם גבר, ואת ישנה עם גבר? דובי מסכים להסדר כזה?

רחל: תן לי להסביר לך.

כצמן: אני חושב שזה מיותר. מצטער לומר לך שדווקא בך לא חשדתי. את לא נראית טיפוס קליל.

רחל: (מוציאה מגל מאחורי המזווה. עצובה מאוד.) אני באמת לא קלילה. אני באמת מתייחסת לחיים ברצינות, אבל דובי איים עלינו שאם נגלה לך שהוא כבר לא בעלי הוא יקצר אותנו בחצי ראש. אילו ראית את הפנים שלו. הוא ממש הפחיד אותי. כמו הרוצח מהסרט ההוא “וטוריה”..

חיים: דב כבר גם התחתן עם שולה.

כצמן: (לאלכס) אז מה אתה עושה איתה בחדר אחד?

אלכס: לצערי – שום דבר. היא לא מעונינת. רק בנסיעה – ורק בטופולינו. דור האספרסו. רק על גלגלים.

שולה: (נכנסת בפיג’מה נחמדה. מפזמת, ועוברת בתנועות מחול) “לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, לא רוצים לישון, רוצים להשתגע” (רעש ניאגרה)

חיים: אילו רק ידעו כמה עולה להעביר מים בצינור מלמטה למעלה לא היו מבזבזים סתם מים.

איזיק: (נכנס. לובש פיג’מה הדומה יותר לבגד ים מהמאה הקודמת) זה מזכיר לי את שמונה הילדים שלי בצפוס… רעש. רעש. רעש. מחיה נפשות.

שולה: (לדב הנכנס חצי ישן ומגשש דרכו) בוווו. הפחדתי אותך, יה קוקריקו.

דב: הפחדת את הברווזים והתרנגולות! מה זה כאן אסיפה כללית באמצע הלילה?

שולה: אף אחד לא יכול להרדם… (דב צונח על כסא מנומנם. ניכר שאינו רוצה להפסיד את החברה למרות עיפותו) אולי נשחק קצת במשחקי חברה? (מתלהבת מעצמה) נשחק ב“חם” ו“קר”… מחביאים משהו, מישהו יוצא מהחדר. אנחנו מחביאים משהו וכל פעם שהוא מתקרב שרים “חם” ואם הוא מתרחק שרים “קר. קר. קר” (פאוזה) לא רוצים לשחק ב“חם וקר”? (הכל מסתכלים בה בחשד) אפשר לשחק גם ב“פאנדים” עם נשיקות… מי שמרויח מתנשק ומי שמפסיד מתנשק… אז אף אחד לא יוצא “מופסד”. משהו עצום לא נורמלי.

חיים: (לרחל) נלך לרפת?

רחל: אני מצטערת ששולה תתנשק במקומי – אבל יש לנו המלטה. (געית פרה)

שולה: (נעלבה מאד) ממי אפשר ל“שנורר” סיגריה? (כצמן נותן לה ומדליקה לה. היא משלבת רגליים ומוצצת בעלבון) תודה. במושב הזקנים הזה איזיק הזקן הוא הכי צעיר פה.

איזיק: (נבוך מהמחמאה. ניגש לחלון ובשתיקה שהשתררה הוא מתחיל לפזם) “הנה לנו נגון יש/ אל נא נבישנו / אל נא נביישנו / (שכח איפוא שהוא נמצא. קולו עולה) … כי אותו עוד שרו אחינו ואחיותינו / עת גם עוד ילדים היו….”יבבבם…." (מתופף באצבעותיו)

שולה: ויש לאיזיק גם קול “נורא” “סקס אפילי” נכון?

איזיק: (תוקע בה מבט זועף) אין כבר פירוש רש"י – יש פירוש שולה…

אלכס: לא יכולתי להרדם חשבתי עליהם… (מצביע על כצמן ומריאן) ולא ידעתי אם לבכות או לצחוק – יש גם תקדימים. נשואי יהודי עם שוודית בקפריסין. כמה זמן אתה לא בארץ?

כצמן: חמש עשרה שנה.

אלכס: זה בקור או שבאתם להשתקע?

כצמן: עוד לא החלטנו…

אלכס: אחרי שתחליטו אז אני אדע להתחיל לצחוק או לבכות. אתם במצב יותר שפוף אפילו מאשר דב חתולי.

דב: אלכס, תפסיק עם זה.

אלכס: מה אתה מתרגש – חיים גילה להם את כל האמת… פליטת פה.

(דב יושב ונשען על זרועותיו. מנמנם.) דב התגרש מרחל – התחתן עם שולה – אבל הנשואים שלו לא תופשים… נכון איזיק?

איזיק: אפשר לומר…

דב: אל תתרגש אבא, הפעם אני לגמרי בעד הדת… ככה זה יצא…פתאום…

שולה: אפשר לשחק ב“פרה עוורת” קושרים “בשמטה” את העינים וכולם מתפזרים בחדר. כאשר “הפרה עוורת” תופשת מישהו, היא צריכה לנחש במישוש את מי היא תפסה מתחת “לשמטס” (הכל מסתכלים בה בחשד) תופשים, יה קוקורוקוס? משחק לא נורמלי…

אלכס: אם אני רוצה למשש אני לא זקוק למטלית.

שולה: (בניגון) מי שמדבר… מי שמדבר… כאילו…תראו אותו… “מוישה גרויס מיט די בלחנע הויזן”

אלכס: (מנענע בראשו) חבל שיש אתיקה מקצועית.

שולה: חבל שיש עורכי דין שצועקים “הופ” לפני …(שמצליחים לקפוץ) אתה אל “תשוויץ”..

איזיק: אם הגענו ל“הופ” ו“שוויץ” סימן הוא שצריך ללכת לישון. (הולך לעבר הדלת)

כצמן: (מריאן לוחשת לכצמן) רגע, מריאן אומרת שהיא רוצה לשמוע ממך ומעורך דין…

מריאן: …בקשה…

כצמן: השאר. בין כה וכה כבר לא נוכל הרדם.

שולה: (בלגלוג ובג’סטה) הבמה כולה שלך, אדוני “הלויאר” (מזמרת) סטרנגרס אין דה ניט… טו לונלי פיפל…"­

אלכס: לפי מה ששמעתי על ענין הטרנזיסטור במכס אתה אדם עקשן.

כצמן: אם אני משלם 30 בעד מכשיר אני לא משלם עליו 300 מכס… אני מבין שמצבנו די רציני…

איזיק: למעלה מזה. אפשר להסביר לך את המצב במשל?

שולה: כולנו אוזן, אדוני הרבי…

איזיק: (נותן בה מבט זועף. מקמט מצחו) אכר אחד הזמין נעליים אצל ה“שוסטר”, הסנדלר…

מריאן: מה זה סנדלר?

כצמן: “שו־מיקר”

מריאן: ההה….

שולה: כמו קלמר, לבלר, בלדר…>

מריאן: מרסי. (תודה)

איזיק: …הנעליים היו צרות ולוחצות… בא האכר אל הסנדלר בטענות… יקירי אמר לו הסנדלר… הנעלים הן בסדר ־ רק שרגליך גדולות מדי… אז הבעיה שלנו בישראל היא או שנתקין נעליים לפי מידת המאה העשרים – – או שנצלע בנעליים צרות ולוחצות.

אלכס: לא רק זה… – – נישואין של נתין זר נידונים לפי החוק הלאומי שלו, ולפי חוקי שודיה אין כל פגם ודופי בנשואי נוצריה ויהודי. הוה אומר: פיפר אינו נשוי לליבק והוא רווק גמור…אבל ליבק נשואה לפיפר. הוא רווק והיא בכל זאת נשואה לו… פיקנטי – לא?

כצמן: מי זה הפיפר הזה?

אלכס: ספרתי לך שיש בדיוק תקדים למקרה שלכם… זהו התקדים.. הוא לא בעלה אבל היא אשתו… נשמע לא רע – מה?

כצמן: וזה מה שיקרה לנו אם נשאר בישראל?

אלכס: תשאל את רֶב איזיק… הוא מוסמך ורשאי לדבר.

איזיק: הפעם אני לא מתערב… אני רשאי אבל לא רשע… למה לשפוך עוד מלח על הפצעים?

דב: הוא לא מתערב מי הוא שמן זית זך מי הוא חומץ ובררה…

אלכס: מרגרט ליבק ופרנץ פיפר התחתנו בקונסוליה השודית בקפריסין ־ בדיוק כמוכם… אותו מקום, אותה חתונה, אותם צרות. שניהם יהודים…

כצמן: והם פנו לבית המשפט הישראלי לעזרה?

אלכס: כן.

כצמן: וזה עזר?

איזיק: כמו,אטוין באנקס."…

כצמן: מה אמרת?

איזיק: אמרתי כמו כוסות רוח למת.

דב: ועכשיו הם “יתלבשו” עליך, אבא

אלכס: הם לא יתלבשו – יפרקו אותו לגורמים..

כצמן: ואז נראה כולנו כמו הציורים של פיקאסו… (מעווה גופו לפניו) איך

זה שבחוץ לארץ לא שמעתי על כך?

דב: לא נפגשת עם ישראלים?

כצמן: (וזה לא נוח לו) צייר אחד או שניים… (נזכר במקרה משעשע) אחד מצפת, תמיד היה לציורים שלו ריח של קבב וששליק… תפש אותי בזרועו… זה היה בלילה בפלמה דה – מיורקה.. והשמיים זרועים כוכבים… ואמר לי בכובד ראש: שמעתי שיש כוכבים שאפילו יותר גדולים מבתים (צוחק) זה הרג אותי לגמרי… אני חושש שאנחנו פה מתחילים להיות עם לבנטיני ושל קבב וששליק וחומוס מצד אחד – ופיפרים מצד שני… אני באמת מצטער שיהודים שמאמינים באלוהים עושים דברים כאלו.

איזיק: אני מצטער שאלוהים שמאמין ביהודים יצר יהודים כאלו.

כצמן: (נגש לחלון ומסתכל החוצה) משהו השתנה בארץ הזאת… אין לי כמובן זכות לטענות… מה את מסתכלת בי כך מריאן?

מריאן: (זורקת לו נשיקת אויר) תפוש.

כצמן: מה אני יכול להסביר ל“גויאשע קאפ” הזאת?

מריאן: (בחביבות רבה. מחייכת. ומצביעה על ראשה) זה אני.

כצמן: היא התחתנה אתי מפני שאני צייר גרוע – או צייר טוב – מפני ששני בני אדם… מיליוני שנים היו צריכות לעבור שדוקא אנחנו נפגש, ודווקא במונטמרטר… קנינו “קסטניות” ערמונים…אש קטנה… הכביש רטוב בגשם. כביש כחול… התאהבתי בהליכה שלה.

מריאן: עוד, “מון ־ שרי”

כצמן: (צוחק) אז אני מספר לה על היהודים ועל ישראל (מחייך) ועל הכנרת שזה חלום… וביום הראשון בישראל היא צריכה להיות במכס ולשמוע על כהן שאסור לו לשאת גרושה, ועל גויה שהיא נשואה ליהודי אבל היהודי לא נשוי לה… ולקבל אבנים בראש בבני ברק… טרנזיסטור אפשר להטיח ברצפה, מילא רוצים שאני אברח בחזרה לפאריז? זה הכי קל סוף כל סוף אני בטוח שאהבה בין שני בני אדם טובה גם בעיני אלוהים…

איזיק: זה נכון.

כצמן: נרדמת דובי?

דובי: (מבלי להרים ראשו השעון על זרועותיו) … אתה זוכר איך דיזנגוף החזיק את הירח על הכתפיים שלו?

כצמן: (פורע שערותיו של דובי) התבגרת.

דובי: אתה טועה, אבא… לפעמים בחושך אני קורא לאמא שאינני זוכר אותה…(נכנסים רחל וחיים. הם מכבים את פנסי השדה)

רחל: (זורחת ומאושרת) יופי של עגלה. והעינים שלה בדיוק כמו של חיים.

חיים: קוראים לך מריאן?

מריאן: ווי. מריאן. ווי.

רחל: זה לא יפגע בך אם נקרא לעגלה בשמך?

מריאן: (נושאת עיניה בשאלה לכצמן) מה הוא אומר?

כצמן: (יושב ליד מריאן. מחבק כפות ידיה. וכאילו סח לילד חולה) תראי, מריאן… בחוץ, ברפת… רפת… מו. מו. מו. (מחקה געיה) נולדה עגלה קטנה. פעם היא תהיה פרה גדולה ויפה כמו כולן… האנשים הללו רוצים לקרוא למו – מו – מו הקטנה… בשמך … מראין…

מריאן: (קמה רצה אל רחל ומחבקת אותה) תודה רבה. תודה רב… בתענוג, באמת, בתענוג, מרסי בוקו. אני הולכת לראות..

כצמן: אבל בוץ בחוץ (המילה בוץ בצרפתית)

מריאן: (במצמוץ שפתיים ובפינוק צרפתי – ואנגלית) פליז…מריאן רוצה.

רחל: זה לא נורא ־יש שביל ביטון עד הרפת – תדליק את הפנסים (לחיים)

חיים: (מדליק את פנסי השדה) המפקד, הפנסים מוכנים.

רחל: (למריאן שענדה על כתפיה מעיל גשם) מוכנה?

מריאן: כן… אבל לא תתחרטו? (בדרך ליציאה) השם שלה – שלי.

רחל: כל זמן ש“נאות ־ כנרת” תהיה קיימת, תהיה כאן עגלה בשם מריאן. וכשהעגלה תגדל – היא תתן המון אחוז שומן… בחלב…

איזיק: עם תקליטי חזנות… פשיגודה…

מריאן: (באנגלית) הו, כמה זה נהדר… (יוצאים חיים ומריאן. בידי חיים פנס שדה)

רחל: אתם לא רוצים לראות את העגלה? הגשם פסק ודי חם בחוץ.

אלכס: אם היא תקבל אותנו בפיג’מות למה לא. (יוצאים רחל ואלכס, בידי רחל פנס שדה)

איזיק: היא אשה נחמדה, הגויה שלך.

כצמן: לא יודעת חוכמות (לדב) אולי תסביר לי למי אתה נשוי בעצם?

דב: אני מבולבל, אבא.

כצמן: זה רואים… אתה רוצה לחזור לרחל?

דב: אמרתי לה שאני אוהב אותה אז היא התחילה לבכות.

כצמן: אני מבין שאתה משחק בתיאטרון…

דב: יש לי כנראה שתי רגלים שמאליות…

כצמן: שולה ספרה לי שהתחלת גם לכתוב מחזות..

דב: הצרה היא שאני תמיד מתחיל… אף פעם לא גומר. מחפש אנלוגיות היסטוריות שישליכו אור על ימינו אנו.

איזיק: למה לא תהפוך את הסדר – תכתוב על ימינו שישליכו קצת אור על ההסטוריה.

דב: זה רעיון לא רע…

כצמן: כל הערב הזה כאן אתה לא חושב שזה נושא לקומדיה.

דב: קומדיה? לא למי שנמצא בתוך המעגל.

כצמן: במטוס היה אתנו יהודי אחד מעפולה. אתה יודע מה הוא שאל אותי?

דב: לא.

כצמן: אם באתי לחגיגות סיום המדינה – הוא חשב שזה מצחיק מאד…

איזיק: (לא יודע אם לצחוק או לא) זה באמת לא מצחיק… לא רק על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – היא חרבה על שנאת חינם בין יהודים.

כצמן: … וכשגמר להשתעל מרוב צחוק, אמר שאחרי חגיגות סיום המדינה יעשו עם המדינה סיבוב בחוץ לארץ…. אם ישאר מספיק כסף.

איזיק: “ארץ אוכלת יושיבה בה”

דב: אני שמח שחזרת, אבא… למה לא כתבת אף פעם?

כצמן: עכשיו נכתוב לך לעיתים קרובות.

דב: (בחרדה) מהיכן?

כצמן: אם במקום לצייר בשקט בגילי, אתחיל לשבת בכל מיני בתי משפט כדי לאשר דבר פשוט, כמו אהבתי למריאן – אולי מוטב לי ומוטב למדינה שאהיה ציוני בפאריז… החיים קצרים מדי, דובי. תאמין לי. תחיה ותן לחיות, זה אומנם פתגם שאיננו בתנ"כ, אבל הוא פתגם מצוין “ליב אנד לט ליב”

איזיק:,ליב אנד לט ליב" יפה. יפה.

כצמן: מאות דורות נלחמו אנשים כדי להפריד בין הדת והמדינה – ופה מנסים לסובב את הגלגל אחורנית… אין לי עצבים לזה.

איזיק: החלטת לחזור?

כצמן: … עדיין לא.

דב: אני מקווה כך… (לשולה שנכנסה והחתולה בזרועה) לא יכולה להרדם?

שולה: (מוצצת אצבע. לא ברור אם היא משחקת או שזו אמת… ביבבה) אני רוצה לאמאלה' … איפוא “כולם”?

כצמן: “כולם” הלכו לראות את העגלה שנולדה – כינו אותה מראין על שם אשתי…

שולה: (פאוזה) מתי חוזרים לתל– אביב?

דב: מחר.

שולה: יחד?

דב: רק עד תל ־ אביב…תגורי אצל הוריך עד שנסדיר את הענינים….

שולה: בלי טובות… יה קוקריקו… לי הספיקו ההורים שלי עד גיל עשרים. אבא מפחד לפתוח את הפה בבית בנוכחות אמא… בלי טובות.. אני אלך לישון על שפת הים… אתקרר, אקבל דלקת ריאות ואמות לי בבית חולים עירוני של עניים…

כצמן: מה מקצועו של אביך?

שולה: מדריך לג’ודו. ואם אתם חושבים שהם מאושרים יחד אתם טועים.

איזיק: כמו בין החופשים והדתיים…

שולה: (עם כניסת מריאן ואלכס) המשלחת מהקוטב הצפוני חזרה בשלום?

מריאן: (היא מאושרת. מלאת חן. רצה אל כצמן ממלמלת במהירות, תערובת של אנגלית, צרפתית ועברית) החיים כל כך נהדרים, אונרי..

כצמן: (למבטו של דובי) אברהם זה לארץ, אונרי זה לפאריז (מושך בכתפיו) גלות. (לאלכס) בקשר לפיפר שלך – אמרת שזה עזר לו כמו כוסות רוח למת?

איזיק: זה אני אמרתי.

אלכס: אפילו פחות…,

איזיק: לא רק זאת, אין גם שום בית דין היכול לבטל את הנשואים שלכם. בית דין רבני אין לו סמכות לדון בנשואי בני זוג שאחד מהם הוא לא יהודי כך שאתם תלויים בין השמיים והארץ.

אלכס: והמחוזי לא יכול מפני שהאשה היא נתינה זרה… כך כפי שאמרתי לך מר פיפר…

כצמן: כצמן.

אלכס: סליחה. כצמן אתה רווק כצמן – אבל מריאן בכל זאת נשואה לך.

מריאן: מה הוא אמר “מון – שרי”.

כצמן: שאת נשואה לי ־ אבל אני לא נשוי לך, ברור?

מריאן: אני נשואה לך ־ ואתה לא נשוי לי?… כמו קומדיה צרפתית בבולבר… חה. חה. חה.

איזיק: היא פשוט לא מבינה את השפה הישראלית החדשה.

מריאן: (מצביעה על ראשה) א“גויישע קאפ” (בחיוך)

איזיק: (לפי מעלה) הו, גוטניו, גוטניו, (פאוזה) דרך אגב, נשים יותר קל לגייר…בעצם…

כצמן: מה אמרת?

איזיק: נשים יותר קל לגייר בבריתו של אברהם אבינו (פאוזה) לא צריך (מוהל)… אם אתם רוצים עזרה אני מוכן… ל… ל…לעזור…

כצמן: אני נגד זה שמריאן תתגייר, בדיוק באותה מידה שאני לא אתנצר… אנשים צריכים להפגש באיזה מקום באמצע… מתוך כבוד הדדי. לא היית רוצה שבתך תצא לשמד?

איזיק: חס וחלילה. ישמור השם.

כצמן: בדיוק ככה חושב אביה הכומר בשוודיה. אז מה עושים?

איזיק: מחכים. סבלנות. מה שלא יעשה השכל יעשה השם – הזמן. ובא לציון גואל. ואם אלוהים רוצה גם מטאטא יורה…לפעמים…

כצמן: כמה זמן זה עלול לקחת לדעתך?

איזיק: כמה דורות, אני משער.

כצמן: להיסטוריה יש אולי סבלנות – לאדם – לא. יש לי סבלנות לחכות – בפאריז.

איזיק: בפאריז?

כצמן: כן בפאריז. לחכות לסובלנות בישראל ־ בפאריז.

איזיק: תבוא עליך ברכה. יוצא מהכלל. פחות כאבי – ראש לכם ופחות כאבי ראש לרבנות ושלום על ישראל. פאריז עיר יפה מאד – לא?

חשכה

תמונה שניה

למחרת. שבת לפנות ערב. הבמה ריקה ואנחנו שומעים תקליט חזנות במשך כמה זמן עד שאיזיק נכנס. הוא לבוש כפי שהופיע לראשונה. מדליק סיגריה ונהנה ממנה ומשירת החזן. מתופף בקצות אצבעותיו, ולפעמים עוזר לחזן לשיר… מעביר המזוודה ליד דלת היציאה. נגש לראי ומחזיר את הפיאות למקומן – על לחייו.

חיים: (נכנס. הפעם הוא לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים כהים ונראה נאה ומסודר. בידו מפתחות מכונית) איפוא רחל?

איזיק: (סוגר את הפטפון) מה אמרת?

חיים: איפוא רחל?

איזיק: מתיפה לכבוד הנסיעה לצפת…. אתה בטוח שזו לא טרחה מיותרת?

חיים: זה בסדר, איזיק, זה בסדר. הם יסעו לשלום לתל ־ אביב ואנחנו נסע בשלום לצפת… ונביא אותך עד לפתח ביתך… תאמין לי שאתה שווה את הבנזין.

איזיק: מתי שכבו לישון? כל הלילה שמעתי דלתות נפתחות ונסגרות – נסגרות ונפתחות…

חיים: אלכס רצה לברר עם שולה, שולה לברר עם דב, דב לברר עם רחל, רחל לברר אתי… (שורק) יש לי עינים אדומות כמו של צ’נצ’ילה… צ’נצ’ילה זה שפן עם עינים אדומות.. (בודק עיניו בראי)

איזיק: מה היה סוף הבירורים?

חיים: הפז’לוח לא רצה לקבל פרוטה בעד חמש שנות עצלות במושב… אני חושב שנשאר בצפת גם ביום ראשון לבלות קצת… מגיע לנו…

איזיק: אתה ורחל?

חיים: כן. (פאוזה) יום אחד ישגיחו השכנים על המשק… עזרה הדדית…

איזיק: אתה נראה אדם אחר… היום… לא כמו שֵיגץ‼!

חיים: אתה צודק. חשבתי שאני לא שווה כלום עד שבאת… (בחיוך) בכל אדם יש משהו חיובי…. אפילו במפיבושת ההוא מהתנ"ך…חה. חה. חה.

אלכס: (נכנס. לבוש באוקספורד את אוקספורד. מקטרת בפיו) שבת שלום….

איזיק: אחרת. השבת כבר הלכה לעולמה לפני כמה רגעים. יש כבר שלושה כוכבים ברקיע.

אלכס: (מתבדח) אם כך אפשר כבר לנסוע בלי סכנה של ניפוץ שמשות ב“שבס”. היכן הזוג הצרפתי?

חיים: מטיילים על יד הלולים.. משוחחים עם דב.

אלכס: בילינו כמה שעות מחכימות יחד… אני לא מתבדח… הרבה חומר למחשבה.

איזיק: זו הפעם הראשונה שאני מקבל אותך ברצינות… עורך דין־אבל גם קצת בן־אדם…

אלכס: תודה. איזה דין וחשבון תמסור לבולשת של הרבנות? שמצאת את הרוצח?

איזיק: שהכל בסדר.

אלכס: איפוא פה הכל בסדר?

איזיק: הכהן אינו מעונין בגרושה – לגבי דידי זה בסדר גמור. הגויה חוזרת עם היהודי לפאריז – לגבי דידם זה בסדר גמור… שני המשקים מתאחדים למשק אחד – יותר נוח לחרוש לאורך ולרוחב – וגם זה בסדר מן הבחינה החקלאית… פחות הוצאות… (מסתכל בחלון) אלא מה, צריך רק להסיר את הגדר…

חיים: גם אתה בסדר גמור. (מוציא מפתחות מכיסו ויוצא במהירות)

איזיק: לחיים ורחל לא היה על מה לדבר… קצרו, חלבו, נגנו תקליטים לפרות, עזרו בהמלטה,,, הובילו חלב למחלבה וחשבו שאין להם דברים משותפים… אני מתחיל להבין למה אומרים שהאהבה היא עוורת… פשוט אינך רואה מה שלפניך ומחפש משהו בעננים…

(נכנסים דב מריאן וכצמן מצד אחד – ורחל הנראית נשית מאד מן העבר השני)

כצמן: (לרחל) מזל – טוב.

רחל: (נבוכה ובעיקר שדב נוכח) אני… אני… מה פתאום?

כצמן: חיים ספר לי שאתם נוסעים להרשם לנשואים.

איזיק: ואני אהיה העד ששניהם כשרים להכנס לחופה בשעה טובה ומוצלחת.

דב: (שומעים רעש טרקטור. דב מביט בחלון) מה הוא עושה המשוגע הזה?

איזיק: הורס את הגדר. עכשיו יהיו להם שני “אומפייטרים” משותפים לפטפון ואני בטוח שהרפת כבר מבוססת אצלם.

רחל: (נגשת לדב) …. שלום דב, אני נוסעת.

דב: אני לא חושב שנתראה.

רחל: אולי, אם תציגו בטבריה שוב את “אהבת האפרסקים”.

דב: למה בכית כאשר אמרתי לך שאני אוהב אותך?

רחל: בכיתי מפני שפתאום הכל מת… כבר לא היה איכפת לי… אסור להכאיב יותר מדי (יוצאת)

כצמן: שמעת איזיק, אסור למתוח את החוט יותר מדי…

איזיק: אתה מספר לי? אני מקווה שלא נהיה זקוקים לטרקטורים להרוס את המחיצות. הרבה דברים יפים עלולים למות אם מכאיבים יתר על המידה… (מלטף את הפמוטים על השולחן) בכל זאת השארתי כאן קצת יהדות, קצת “אידישקייט”… נלך?

(יוצאים איזיק, דב, כצמן, מריאן, אלכס. שעה ששולה נכנסת)

שולה: (מכניסה את החתולה למעילה) “הו, בוי” “שברו את הכלים – ולא משחקים”.

“שברו את הכלים – ולא משחקים”. (יוצאת שומעים עדיין את קולה) “שברו את הכלים – ולא משחקים”.

המסך נסגר לאט – לאט עם קולה של שולה ההולך ונחלש.. (ופרה גועה ממושכות)

מסך