מחזמר

הזמן: ההווה

נפשות:

גדליה שמחה אשר – בחור ישיבה ירושלמי שנתפקר והפך לפושע

נטקה – חברו של גדליה

מר גרין – יושב ראש המועצה לשקום האסיר, תעשיין פלסטיק

רחל – אשתו

שולמית – בתם

ירחמיאל – יהלומן

גב' קלינר – אמו. פעילה באגודה למען ילדים

פינקו – איש העולם התחתון

רובוש – ……………….

חומש – ………………

קדמי – ………………

סבא – ………………

חבקוק – בלש משטרה

רגינה – בלונדית מאד

גב' סליסרבסקי – משכירה חדרים

מנהל בית כלא. סוהרים. שוטרים. לובשי מסכות. מלצרים. אסירים. פושעים.

פועלי מכרה תמנע.

מערכה 1

תמונה 1: במאורה של פינקו בעכו. ערב.

כל הלהקה רוקדת ושרה: "בית דין רבני בעולם התחתון"

חומש: (מוציא מזוודה מתחת לשולחן) פינקו, אני מפקיד את הכסף בידים שלך, שיבוא הרבי… (מוסר לפינקו את המזוודה) ואם תחסר אפילו לירה אחת… ק ח ח ח … (רמז לשחיטה) ולזה אנחנו מומחים…

קדמי: שחיטה או הריגה או לקיחה או שדידה או גניבה או פריצה או שק על הראש עם חוטי ברזל – וישר למיים בירקון… בולל – בולל – בולל … (מחקה זרימת מיים וחניקת טובע…) אז אף אחד פה לא נוגע בכסף השדוד עד שלא בא הרבי.

דובוש: 37 אלף לירות בנקאיות יקח אותי השד אם אני צריך לכסף טוב כזה גם שני שותפים כמו החומש הה – והקדמי ההוא.

פינקו: חתמתם שטר בוררות שמה שיחליט רבי גדליה שמחה אושר – תקבלו.

חומש קדמי דובוש חתמנו. חתמנו. חתמנו.

קדמי: ואז מה אם חתמנו? מחכים לו לרבי הזה כבר שעתיים איחור לבוררות רבנית של שודדים… מה זה פה?

פינקו: אולי המשטרה עלתה על הנעלים שלו…

קדמי: חיים של פושע זה לגמרי לא דבר קל בחיים האלו.

כל הלהקה ממשיכה לרקוד ולשיר: "בית דין רבני בעולם התחתון"

קדמי: כמה צריכה לקחת נסיעה קטנה מתל־אביב עד פה לעכו – תגידו?

פינקו: בוער לך?

קדמי: הכסף במזוודה בוער לי. איזה מן בני־אדם אנחנו? לשדוד בנק – “אהלן וסהלן” – יש שכל בראש. לעשות תכניות – בא לנו כמו כלום. ראשים של תלמידי חכמים מחוסרי השכלה… אבל איך לחלק את הכסף בין קדמי דובוש וחומש – נגמר השכל… איזה בני אדם אנחנו? מה זה פה?

דובוש: ארבעה חדשים עשיתי חקירות ותצפיות..? כמעט הבאתי מיטה לגור ליד הבנק, לראות מי יוצא ומתי יוצא… ואיך סוגרים ומי שומר…

חומש … זה יכולה גם בחורה לעשות… אבל מי היה לו אומץ להכנס לבנק, תגיד – אתה או אני? שמירה בחוץ גם כן “גְדִילֶה”…

קדמי: ומי הביא מכונית גנובה? אני. אני. אני. אז מגיע לי מהמזוודה הזאת לפחות שבעים אחוזים בשביל עבודה הגונה כזאת.

חומש: שבעים אחוזים תקבלו בעולם הבא… בבית הקברות.

קדמי: (תופש בחומש) אתה גם כן… “הַשְטִיק נְבֶילֶה”

חומש: שמעתם איך מזרחי מדבר אידיש… תסיר את הידיים שלך ממני…

קדמי: כבר לא מזרחי – קדמי השם שלי… ועכשיו….

הודפים זה את זה)

פינקו: תפסיקו. תפסיקו. תפסיקו.

חומש: (נסוג) … אני בסך הכל מסתפק בשליש צודק…. רק 45 אחוז…

דובוד קדמי: “הַפַיְיג” תקבל אצלנו. תראו אותו. פוחד להכנס לבנקים. תמיד רק בחוץ. מדבר על שליש ורוצה מאה אחוז.

סבא: (נכנס בריצה חלושה ומדבר בקול חלוש) רבי גדליה שמחה אושר… הולך… בא… בעיני ראיתי… רבי גדליה…. שמה.

דובוש – קדמי – חומש – מגיע לו “הַקְרֶנְק”. אני אתה. שבעים אחוז. קדחת. קדחת. אתם עוד תראו אצלי. שתקבל שבץ לב – שתקום ולא תלך.

סבא: (איש לא מקשיב לו ובקולו המצפצף והחלוש) רבי גדליה שמחה אושר בא… עם בלונדינית רגינה בא… (צוחק ומשתעל) הולך. בא. שמה.

פינקו: שקט שם. שמעתם מה אמר סבא? הבורר בא.

קדמי: אם כבר בא – ברוך הבא.

כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"

רגינה: (נכנסת. לובשת הרבה “נוצצים”) הי דובוש… היי פינקו… היי קדמי… היי חומש… מה נשמע אצלכם?

פינקו: איפה גדליה – זה מה שנשמע אצלנו?

רגינה: מצחצחים לו את הנעלים בחוץ… נוסעת אתו לטבריה…. לכל השבוע… סירות מרוץ … פוקר על ה“טאברנה”… חיים משוגעים הבטיח לי – אז הסכמתי…

פינקו: (בציניות) היה צריך בטח הרבה להתאמץ עד שהסכמת…

קדמי: (מסתכל בשעון) אחר כבר שעתיים וכמה – ועוד יש לו לב זה לצחצח נעליים, כשאנחנו נשרפים בנשמה בגלל הכסף ששוכב במזוודה… בחיי, מה זה פה?

פינקו: (מסתכל בשעונו של קדמי) השעון שלך עומד – איחור של שלש שעות.

קדמי: לך תסמוך על שעונים גנובים. מרמים אותך בזמן.

סבא: (שהציץ החוצה) הוא הולך…

פינקו: (כנ"ל) גדליה בא…

רגינה: (כנ"ל) “הרבי” שלי… איזה מותק שלי… הליכה שלו כמו נסיך – גרפי. והנעלים לכה שלו… שובר לבבות וקופות גדליה אושר…

כל הלהקה רוקדת ושרה "שובר לבבות וקופות"

גדליה: (נכנס. מסתכל סביבו בנונשלנטיות. הכל משתתקים. עובר ומביט בפני הנוכחים באדישות גלויה. נגש לפינקו) שטר הבוררות חתום?

פינקו: כן, גדליה. (מוסר לו) תסתכל. חתום ומאושר.

גדליה: והכסף?

פינקו: (מוסר מזוודה) הכסף כאן. הכל שטרות כסף. בסך הכל 37 אלף.

גדליה: פינקו!

פינקו: כן?

גדליה: תשים את המזוודה על השולחן ותפתח אותה – שכולם יראו.

פינקו: כן, גדליה. (פינקו עושה זאת. הכל מביטים בתאווה בשטרות הכסף) המזוודה פתוחה…

גדליה: (אדיש) רבותי, היות וכל העובדות ידועות לי היטב, והיות ולפי שטר הבוררות גזר הדין שלי מחייב, והיות ואין לי זמן מיותר לבזבז אותו כאן, אני מחלק את הכסף כדלהלן…

סבא: מה הוא אומר?

קדמי: דלהלן – יה חרש. עוד לא שמעת שבן אדם אומר דלהלן? זוז מפה.

גדליה: 10 אלפים לדובוש… המכונה “לינקר” (מסתכל בשטר) ומבית אביו שמו דב בן שרה דבושה ואפרים לנצמן. זהו, 10 אלפים לדובוש.

דובוש: אבל רב גדליה… זה… איך אפשר…

גדליה: 10 אלפים לקדמי, המכונה “זבלאוי” ומבית אביו (מסתכל בשטר) שמו משה מזרחי בן זלפה ומנשה מזרחי. זהו, 10 אלפים לקדמי.

קדמי: תראה, אדוני,… מה פתאום… מה זה פה?

גדליה: שקט שיהיה פה. 10 אלפים לחומש, המכונה…“חניוק” מבית אביו חיים משה ברל בן מלכה – חיה ואביו זלמן זליג לוצקי… זהו, 10 אלפים לחומש.

דובוש. חומש. קדמי אבל אדוני… מה זה פה? מסדר אותנו זה… לא יתכן ככה… זה שוד בצהריים… מגישים ערעור…

קדמי: חלקת רק שלושים אלף, לא?

גדליה: כן.

קדמי: ולאן הולכים שבעת אלפים?

גדליה: לבורר. (מתחיל לתחוב שטרות כסף לכיסי חליפתו – ובמתינות)

דובוש. חומש. קדמי. זה רצח – לא בוררות. זו גזלה. תראו איך הוא מכניס את הכסף שלנו לכיסים שלו? זה צדק זה? מי הזיע על הכסף – אתה או אנחנו? שיחזיר את הכסף שלנו תייכף ומייד.

גדליה: רוצים את שכר הטרחה שלי בחזרה?

דובוש. חומש. קדמי כן. כן. כן. תחזיר את הגזילה. חוצפה. מי הוא חושב שאנחנו?

גדליה: תסתכלו אלי… (קורע לאט – לאט את שטר הבוררות)… לא צריך את הכסף שלכם… (המעשה הדרמטי מרגיע קצת את הפושעים) קחו את הכסף שלכם… (הוא לא נותן להם בחזרה אפילו פרוטה – הוא זורק רק את ניירות שטר הבוררות למה לי כאב ראש. תקחו את הכסף ושוב תתחילו לרצוח אחד את השני…

חומש: אבל, גדליה…

גדליה: “שאט – הפפ” – חומש. כשאני מדבר כולם שותקים. אצל שפילקובסקי התחילו לצרוח ולרצוח אחרי חלוקת הכסף. כן או לא? אצל עבבלה מעג’מי – צעקות ורציחות אחרי חלוקת השלל. ואצל זיגי – אחרי שלא הסכימו על כמות התכשיטים… זוכרים? אז מה שאני אומר לכם, זה יותר טוב סטייק שמם כשאתה חי – מאשר שור הבר ולויתן כאשר אתה כבר מת..

(השלשה יוצרים מעגל ומתלחשים)

קדמי: זה בסדר, רבי. חלק את הכסף. תן את הכסף שלנו – שנראה אותו כבר.

דובוש: לא חשוב הכסף – העקר שיש עשרת אלפים.

קדמי: עכשיו יהיה לי נדוניה לתת לבת שלי מה שמתחתנת עם בחור מבית טוב מאד.

(גדליה נותן להם את הכסף)

חומש: מלת כבוד

דובוש: בוררות זו בוררות.

קדמי: חתמנו – חתמנו.

חומש: (מנשק את השטרות) שמפניה כמו מים… חה. חה. חה.

דובוש: ישן שבועיים… אוכל וישן. חה. חה. חה. מותק של כסף (מנשק לשטרות)

קדמי: מה שבא – ברוך הבא. (מנשק לשטרות) הבן־אדם לא צריך להתאונן כשיש לו מזל…

(צלצול טלפון, פינקו נגש)

גדליה: אתם מרוצים – ואני מרוצה, ואיש לא הולך לבית חולים בשביל ברזל על הקרקפת – ושלום על ישראל מה יש להגיד, בחורים, יש לכם ראש על הכתפיים… במקום שהכסף יהיה במזוודה ומריבות אין סוף… עכשיו הוא אצלכם ביד ואתם יכולים לבזבז אותו תוך שבוע ושוב להיות בלי פרוטה… ככה זה בחיים…

קדמי: חכם כמו שלמה המלך, גדליה, רק שאצלו משפט זה צ’יק – צ’אק… לא הספקת לפתוח את הפה – גמר את המשפט… כספית רועמת זה.

גדליה: ועכשיו – אנחנו נוסעים לטבריה…

קדמי: אתה לא נוסע לפני שאתה עושה לנו כבוד של שתיה…

פינקו: (מושך אחריו שפורפרת טלפון וחוט באורך 100 מטר) בשבילך, גדליה. החבורה של איזי וולף בתל־אביב.

גדליה: אני חייב לו תודה לוולף הזה… (בטלפון) הלו, מדבר גדליה. מה? וילה בסביון? הממ.. נשף מסיכות בהילטון… כן, חופש. לא רע. חה. חה. חה. ממזר אתה וולף. לעכב את הבחורה… ההורים אינם בוילה… איזי… אני לא שכחתי שסדרת לי אליבי. מה אני רוצה? שום דבר מיוחד… אני מקבל עשרה אחוז מהשלל – זה הכל. שום ערבויות. מאמין לך. איזי – מאמין לך. אצלך ואצל גדליה מלה זו מלה. בטוח. אם גם הפושעים לא יאמינו זה לזה – הכל אבוד. מי? נטקה? תודה שאתה שואל… כבר יותר טוב, תודה לאל. הלך בוקס החבר שלי, נפל התחיל לגמגם… תודה לאל יותר טוב. רשמתי אותו למכון לתרבות הגוף של ווינגיט… איזי, בשום אופן לא. אני אוהב את נטקה הגון וישר. שישאר כך. כן מטפל בו רופא מצוין לגמגום… בסדר איזי. אני מסובב את ההגה וחוזר לתל־אביב (סוגר הטלפון) קדמי, אתה בא אתי.

רגינה: מה זאת אומרת, גדליה שאתה מסובב את ההגה לתל־אביב?

קדמי: אם הרבי אומר, מה פתאום באה אשה ונוגדת את דעתו – מה זה פה?

גדליה רגינה, יש מחר בערב נשף מסכות בהילטון… כל ההכנסות לילדים מוכי גורל… אז קדמי מתאים… צריך להכין תחפושת… לא יכול לקחת אתי בחורה – מפני שצריך לשים שם עין על בחורה אחרת… עבודה “בפור פלזר”. רוצה לחזור אז בואי. תחליטי מהר.

רגינה: תראו אותו… מבטיח לאשה סירות מרוץ בטבריה… מבטיח פוקר… מבטיח טיול לאור הירח… מבטיח דגים צלויים בר… בר… בר…

גדליה: בר – ב– קיו… (מחייך)

רגינה: ופתאום…

קדמי: תראו איך זו מחציפה פנים…

גדליה: את באה? כן או לא?

רגינה: (רוקעת ברגליה) לא. לא. לא.

פינקו: (נגש נוטל את גדליה בכתפו לצד) גדליה, יש תכנית פנטסטית… בנק לאומי בעפולה… מעבירים כסף… מה אתה אומר?

גדליה: אני אומר לא. בנקים לאומיים – לא. אנשים עשירים מאד – כן. ועכשיו לא צריך לעבוד… יש לי כסף… נדאג כשלא יהיה… יבא לגדליה גואל ממקום אחר – לא מעפולה. (לרגינה) את באה – או לא? אני פונה דרומה.. ת"א.

רגינה: שום דרומה – טבריה.

גדליה: על כל פנים תודה שחשבת עלי פינקו… ועכשיו אני חושב עליך… (הודף באלגנטיות את רגינה לזרועות פינקו) אולי אתה לא יודע – אבל יש לך אורחת ל“וויק – אנד”…שלום…

הכל חה. חה. חה. חה.

רגינה: מה אתם צוחקים פושעים מטומטמים…

גדליה: (מנפנף בידו. רומז לקדמי ללכת אחריו) להת – ראות… (יוצאים גדליה, קדמי)

רגינה: ממזר. שרלטן. טיפוס. גם כן ג’נטלמן… רבי גדליה שמחה אושר… ה“ישיבה בוחר”… מי הוא חושב בכלל שהוא? ברבקיו אביךָ, חוליגאן. נשף מסכות מתחשק לו. רק לנטקה שלו הוא דואג… פרזיט. נעלי לכה… שיתקעו לך נעלי הלכה שלך אצלך בגרון… (חולצת נעלי העקבים הגבוהים וזורקת אחרי גדליה…) פשקרב – חולירע. מזמין בחורה לטבריה – וחוזר לתל־אביב…

כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"

תמונה 2: דירת הפטנהאוז של גדליה בצפון תל־אביב

נטקה מתאגרף אל שק חול הקשור בחבל לתקרה.

גדליה: (נכנס מן המטבח. נושא מגש ועליו דברי מאכל. הוא לבוש חלוק אלגנטי ועל ראשו שריימל) נטקה, מספיק בוקס – לאכול. כוס חלב. חביתה – לחמניות טריות. תפסיק – לאכול ובלי תרוצים. הקפה יתקרר.

נטקה: (מרביץ בשק) תיכ־ף. ג–ד–ל–י–ה…

גדליה: כן? (מניח המגש על השולחן)

נטקה: ת־ו־ד־ה ש־ר־שמת או־תי לבית הספר לתר־בות הגוף… באמת תו־דה ר־בה…

גדליה: מה אמר הרופא? (מוציא מהארון תלבושת חסידית ובודק אותה)

נטקה: הזעזוע מהנ־פילה… בבוקס… זה יעבור… ועד שאהיה מורה מו־ס־מ־ך להת־ע־מלות לא אגגג־אגגג־אגמגם יותר… באמת תו־דה לך על הכל.

גדליה: נטקה, תראה, כאשר עזבנו ביחד את הישיבה בירושלים – חברים לתמיד. אז אתה לא אומר לי תודה – ואני לא אומר לך תודה – וזהו זה. (תוך שהוא מתלבש תלבושת חסידית)

נטקה: (מסיר כפפות הבוקס) בס־ד־ר, גדליה. בססס־בסדר. (מניח הכפפות) אבל בלב שלי אני מו־מו־מוכרח להגיד לך תו־תו־תודה. (פאוזה. מסתכל) לא מתחשק לי לא־כו־ללל

גדליה: אם הבן לא רוצה לאכול תרד – האמא’לה לא מכריחה… (מסתכל בדמותו בראי) אני דומה בדיוק לאבא שלי… (לראי) "גדליה, אתה עוכר ישראל, גדליה, אם אתה מפסיק ללמוד בישיבה – אני

גדליה: יושב עליך “שבעה” כמו על מת… אתה מת בשבילי, גדליה. מופקר. “שייגץ” אפיקורס להכעיס… משומד, זה מה שאתה, גדליה. עוד תאכל ביום כפור מרוב הפקרות… " (פאוזה) לא מצטער, לפעמים, שעזבנו את הישיבה, נטקה?

נטקה: לפעעע – מים… אנחנו תתת־תלויים בין שני עולמות… אנחנו לא פה ולא שם… (מחייך) לא גמגמתי… אבבב… אבל… אם אהיה מור, מור, מו־רה להתעמלות… ואתה לא תהיה שודד… יהיה לי יותר טוב על ההה… ההה.. הלב שלי.

גדליה: (מושיב את נטקה. שם כפותיו בכתפיו) תאכל. הקפה יתקרר… מצד אחד כל כך הרבה כסף… מתפקעים מכסף…. ומצד שני… איך אמר רבי גרונם המלמד “נחיה ונראה”.

נטקה: במקום ששששש… שחוזרים בתשובה עומדים – אפילו צדיקים גמורים אינם זזזז… זכאים לעמוד.

גדליה: (מסתכל בדמותו בראי) זוכר את השיר של בחורי הישיבה על הנשים המופקרות… מפני שהולכות בשמלות מיני ושרוול קצר?

נטקה: בבב – בטח.

גדליה – נטקה שרים ורוקדים "כאשר בחור ישיבה מסתכל על אשה חוטאת")

גדליה: טוב, צריך ללכת ל“עבודה”… בסך הכל להשגיח שאחת שולמית הלבושה כמרקיזה צרפתית, לא תחזור לפני שמפצחים את הכספת בוילה בסביון, מנשף מסכות במלון הילטון… אני רוקד ושותה ולא עושה כלום ומקבל עשרה אחוז… יותר משנה שלמה של עבודת פועל… עני חושב כמת, נטקה. חשוב כמת.

נטקה: אין צצצ – צדק בעולם… (פאוזה) מי עורך את הנשף?

גדליה: אגודה למען ילדים נזקקים… “אלין”

נטקה: (בקנאה מוסתרת) הולך ללל… לבד?

גדליה: קדמי יבוא… יחביבי, קדמי בתלבושת של אפש… (מוציא שטרות כסף מכיסו) זה הכסף שקבלתי מקדמי – חומש – דובוש… “בית דין רבני” – שכר טרחה… חה. חה. חה.

נטקה: הגו – הגו – הגו – הגונב מגנב פטור…

גדליה: להביא אותך לדירה שלך – או שאתה נשאר פה?

נטקה: לא מביא ההה – הערב שום פנינה או ררר – רגינה או מינה?

גדליה: “עבודה בפור פלז’ר” – הלילה אין נשים (בחיוך) … נסבול קצת… אם אני חוזר בבקר – והאוכל על השולחן… “ברצועה תכשיט”.

נטקה: בססס – בסדר (אוכל בהפגנה)

גדליה: להתראות נטקה. (פיו של נטקה מלא הוא ממלמל משהו) גדליה שר ורוקד לעבר הפתח: “הלילה אין נשים – עובדים”. (גדליה יצא)

נטקה: (בפה מלא) מממ…ממממ… ממזר … ננננ– נ– ח־מ– ד

(חשכה)

תמונה 3: נשף מסכות במלון הילטון

כל הלהקה: רקוד ושיר "הערב נשף מסכות"

גב' קלינר: (זקנה נאה וחביבה. שער¹ שיבה הדור) רבותי, רבותי, רבותי, כל המסכות מסתדרות בשורה, ככה, בעגול, ועוברות בסך לפני השופטים…

בהצלחה לכולכם… (נשיקות באויר) … בעיני כל המסכות נאות ונפלאות… (הכל מסתדרים בשורה ארוכה – ועקמומית – ומתחיל סבוב המסכות בפני הגב' קלינר ושני שופטים היושבים אל שולחן קטן. בסיום הסבוב הראשון מכניס המלצר את גדליה וקדמי (בלבוש חסידי ואפש) ומרכיב להם – לגדליה מס' 97 ולקדמי 98 – על הצוואר שלטים הקשורים בחבלים – שזורים וצבעוניים. התזמורת מנגנת לצועדים)

גדליה: מזרחי… זו הבחורה שם… רואה?

קדמי: מזרחי מת… יש רק קדמי… איזו? איפה היא?

גדליה: זו שלבושה כמו מדם פומפאדור עם הפומפיה על הראש… המרקיזה…

קדמי: (תוך הליכה במעגל) לא רעה לגמרי, ולא רע שאבא שלה יש לו זהב – שגונבים אותו עכשיו מהכספת…

גב' קלינר: יוצא מהכלל. כולם זכאים לפרס הראשון… השופטים מבקשים עוד סיבוב, בבקשה.

(התזמורת מנגנת. המסכות פוסעות)

גב' קלינר: עד שכבוד השופטים יסכמו את הנקודות שרשמו – התזמורת מתבקשת לנגן משהו עליז… (התזמורת מנגנת מנגינת רקוד. שולמית רוקדת עם ירחמיאל המחופש כליצן קרקס. כמה זוגות מתחילים לרקוד).

גדליה: (משתחווה לפני קדמי) אפשר להזמין את הגברת המתוקה לוולס קטן?

קדמי: (קוקטי. נשי) בעונג רב, אדוני. אדוני דווקא מוצא חן בעיני מהרגע הראשון (ובלחישה) אבל בעלי נורא קנאי…

גדליה: מה הגברת אומרת‼! (מסתכל בסקרנות לעבר שולמית)

קדמי: … הוא כבר שפך חומצה גפריתנית לשלשה מאהבים שלי… (רוקדים קדמי – גדליה) ולאחד הוא חתך את הפנים עם סכין גילוח ג’ילט…

גדליה: … יש לה בעל מקסים, לגברת. (תוך רקוד)

קדמי: ומאהב אחר שלי, הוא כבר עמד בעלי, “אוטו־טוטו־” להכניס אותו לשק ברזנט ולשפוך אותו “אוטו־טוטו” ישר לג’ורה… רק בשביל התענוג… אבל אם אדוני מתאהב בי – אז כדאי לו להסתכן קצת בשבילי… אשה כמוני לא מוצאים כל יום ברחוב..

גדליה: בשבילך, גברתי… אני מוכן ומזומן…

גב' קלינר: (מוחא כף אל כף) תזמורת להפסיק, בבקשה.

גדליה: (בטון נאפופי מוגזם – לקדמי) על המרפסת – אחר כך … נשוחח… להתארווווות…. (כביכול מנשק ידו של קדמי) …. יקירתי … לא אוכל להרדם כבר הלילה.

גב' קלינר: תזמורת. להפסיק בבקשה. (התזמורת מפסיקה) תודה, באמת שנגנתם יפה. ועכשיו רבותי, הרגע הגדול, הרגע החגיגי, הרגע המאושר. בסכום נקודות השופטים… השופטים החליטו להזמין את מקבלי הפרס לתחפושות הטובות ביותר לגבר ולאשה… ובכן, הגברת הנחמדה שעומדת שם עם הליצן ההוא… גברת מספר 36… המרקיזה… בבקשה.

(מחיאות כפיים. צריחות. שולמית נפרדת מירחמיאל ונגשת לשולחן).

קדמי: גנב כיס היה עושה פה פרנסה לא רעה…

גדליה: כל התחפושות נתפרו בלי כיסים בכלל.

גב' קלינר: ועכשיו, רבותי, מאחר שיש לנו מרקיזה צרפתיה ישר מסביון, אנחנו מבקשים מהגבר המחופש כחסיד… שמספרו 97, לגשת לשולחן.

מחיאות כפיים. צריחות)

גדליה: (משתחוה לעבר קדמי. בלחישה) תודיעי לבעלך שאני עובר כתובת… והיחסים האינטימיים ביני לבינך – נגמרו.

קדמי: (מתיפח) אני הולכת לקפוץ מהגג –

גדליה: רעיון מצוין. תקפצי… (נגש לשולחן. נצב ליד שולמית) היי….

שולמית: היי…

גב' קלינר: אני רואה שהחסיד והמרקיזה כבר אומרים “היי”… ומצאו שפה משותפת… מה שמך גבירתי?

שולמית: שולמית גרין.

אזרח 1: פרו־טקציה…

גב' קלינר: מה זה היה?

אזרח 1: פרוטקציה… שולמית גרין היא הארוסה של בנך ירחמיאל…

שופט 1: … זה לא היא – זה אנחנו.

גב' קלינר: ובכן נעבור לסדר היום… (זוקפת גבותיה בבוז) האם יש כאן עוד מישהו שסבור שזו…(דממה) אז… ובכן… (פונה לגדליה) מה שמך אדוני?

גדליה: גדליה שמחה אושר

גב' קלינר: איזה שם נחמד. אדוני חבר אצלנו באגודה למען ילדים נזקקים?

גדליה: …הממממ… לא בדיוק חבר – אוהד…. אוהד מאד… (מסתכל ומחייך אל שולמית)

אזרח 1: ברבו. ברבו. ברבו.

גב' קלינר: האם הגישו כבר משקאות חריפים? (פונה לגדליה) אני מקוה שיום אחד תהיה לא רק אוהד פסיבי – כי אם חבר אקטיבי. נכון חברים?

קהל: נכון. ברבו. ג' קלינר צודקת (מחיאות כפיים).

גב' קלינר: כי העולם זקוק לאנשי חסד כמוכם, חברים יקרים. אנשים שידאגו לילדים מסכנים שהגורל המר להם… ועכשיו רבותי, הפרסים בבקשה.

שופט 2: הנה המעטפה גב' קלינר. (מוסר)

גב' קלינר: … ובכן, הרגע הגדול… אני פותחת את המעטפה… מתרגשת קצת… אז זה כך… הגברת שולמית גרין והאדון גדליה שמחה אושר… רגע… משהו לא בסדר… הו,

גב' קלינר: זה שני חדרים נפרדים… (צוחקת) כבר חששתי.. חששתי למוסר… ובכן, הגברת והאדון מקבלים פרס: בילוי סוף שבוע במלון בנהריה. אבל אני יכולה להרגיע את האמהות… זה לא רק שני חדרים נפרדים – זה שני בתי מלון שונים… (מחיאות כפיים) והנה האישורים… (מוסרת לשולמית)

שולמית: תודה לגב' קלינר ולשופטים (מחיכת לירחמיאל ולקהל)

גב' קלינר: (מוסרת לגדליה) וזה עבורך, אדוני – ובהצלחה. נדמה לי שאתה רוצה להגיד משהו…

גדליה: כן. לא. כן. הענין הזה… הילדים הנזקקים…לא הייתי רוצה לקבל פרס בחינם… האם אני רשאי לתרום משהו לתוך הסלסלה הזאת על השולחן?

גב' קלינר: בבקשה. למה לא? ברצון רב. (מרימה הסלסלה שהכל יראו אותה) החסיד שם חמשים לירות… עוד 100לירות ועכשיו 20 לירות. תשעים לירות. 100 לירות. 200 לירות, 20 לירות, 300 לירות.

(מחיאות כפיים סוערות)

רבותי. רבותי. רבותי. אני נרגשת עד דמעות.. ולא גודל הסכום הוא הקובע… קובע הלב הרחב והפתוח של התורם… רצונו העז לעזור לחברה כולה בה הוא חבר שווה זכויות. הוא יודע ששום דבר לא מקבלים חנם… (מתלחשת עם השופטים) רבותי, על דעת הועד ועל דעתי אני אנו מכריזים בזה על מר גדליה שמחה אושר כחבר כבוד לכל ימי חייו של אגודתנו…. (מחיאות כפיים סוערות) ועכשיו מר אושר יגרום לנו תענוג ואושר ויגיד לצבור נפלא זה שהתאסף כאן הערב למען מטרות קדושות ובלי שום כוונות חומריות אגואיסטיות – מלים מספר. רשות הדבור למר אושר.

קולות: שידבר. כל הכבוד. רוצים לשמוע אותו. ברבו. ברבו.

גדליה: … האמת היא שאני בתור מתמחה…

אזרח 2: אם אתה מתמחה לעורך דין – יש לך משרה אצלי, אדוני שמי העורך דין אלכס זק… ברבו. זה חברה’מן יופי.

גדליה: תודה, אדוני. (ובחיוך) אני לא מתמחה כעורך דין – אני מתמחה ברבנות… (צחוק)

גב' קלינר: מר אושר לבטח רק מתלוצץ…

גדליה: הגברת צודקת. אינני יודע מי אני ומה אני… אני אדם צעיר המחפש את דרכו בחיים… אני לא יודע מה להגיד. אני נבוך… אז תודה לכולכם…

(פונה ללכת. גב' קלינר תופסת בזרועו)

גב' קלינר: תכיר את בני ירחמיאל – והמרקיזה היא ארוסתו שולמית…

(לחיצות ידיים. מלמולים) ירחמיאל הוא יהלומן… ושולמית עובדת במפעלי הפלסטיק של אבא שלה… היא חימאית… לבטח שמעת על “פלסטיק גרין בערבון מוגבל”

גדליה: כן, כמובן…. מי לא שמע… (לשולמית) את נראית נפלא בתחפושת… (שולמית קדה בחן)

ירחמיאל: היא נראית נפלאה גם בלי התחפושת… חה. חה. חה. (פאוזה) אמרתי משהו לא בסדר?

גב' קלינר: (מצילה את המצב) תזמורת, רקוד מיוחד למקבלי הפרס.

(תזמורת מנגנת)

גדליה: (לירחמיאל) ברשותך אדוני.

ירחמיאל: (בגודל לבב) שולמית כלה שלך…

שולמית: (ברצינות) את זה תן לי להחליט בעצמי…. נרקוד? (שולמית וגדליה רוקדים – וכל הלהקה צופה בהם)

גב' קלינר: (מתמוגגת) איזה זוג נפלא…

קדמי: זה בדיוק מה שאני אמרתי…

ירחמיאל: אמא, תפסיקי.

גב' קלינר: אני מפסיקה… אבל הם באמת כל כך נחמדים ביחד…

גדליה: (לאחר שהתזמורת הפסיקה לנגן) תודה על הרקוד, גברתי, ועכשיו לאות תודה… ככה, בשביל מצב רוח טוב, אני אדגים לכם אילתור של שיר ורקוד חסידי ששרנו בירושלים, “בישיבה”, איך מנשקים אשה דרך מטפחת…

(גדליה שר ורוקד “אילתור של רבי אלתר”

(מחיאות כפיים. התזמורת מנגנת חרישית. זוגות מסתדרים לרקוד).

אזרח: (שתוי) שולמית גרין, אפשר להזמין אותך?

גדליה: כאשר מדברים אל גברת אומרים “גברתי”…

אזרח 1: מה אתה מתערב לי פתאום – מי מכיר אותך מי?

גדליה: קצת נימוס לעולם איננו מזיק.

אזרח 1: (תופש בזרוע שולמית) בואי…

שולמית: תודה… אני עייפה…

אזרח 1: (איננו מרפה מאחיזתו) בואי. בואי. בואי. אצלי אין לא – כשאני אומר כן.

ירחמיאל: (בקול מצפצף) אדוני, עזוב אותה תיכף ומייד…

אזרח 1: (הודף את ירחמיאל ומושך את שולמית למרכז) רוקדים, קדימה.

(גדליה רומז לקדמי. שניהם תופשים באזרח 1 ומשתעשים בו – זורקים אותו בין קדמי וגדליה. ירחמיאל מתערב במהומה וחוטף מכה באף)

ירחמיאל: האף שלי… האף שלי… (מחזיק באפו. ממהר לצאת)

גדליה: ברגלים, קדמי. היי– הופ… (תופשים באזרח 1 וגוררים אותו באויר…)

קדמי: זוזו – אל תפריעו – מה זה פה?

קולות: משטרה. תראו מה שהם עושים… הפקרות…

אזרח 1: (על כתפי קדמי – גדליה) משטרה. משטרה. משטרה. (זורקים את אזרח 1 אל מחוץ לבמה).

קדמי: אני אתן לו טיפול קוסמטי נוסף… (יוצא)

שולמית: (נגשת אל גדליה) איך שעשיתם את זה… חה. חה. חה. ממש כמו בקרקס… עכשיו אני באמת שמחה להכיר אותך…

גדליה: (בחיוך ממזרי) תהיה לנו הזדמנות נוספת בסוף השבוע בנהריה.

שולמית: הייתי רוצה שתבוא פעם לבקר אצל הורי בסביון… תכיר אותם…

גדליה: (מתבדח) אותם ואת ארוסך … (פאוזה) יהלומים ופלסטיק זה זוג מן השמיים…

שולמית: פלסטיק עושים בשביל כסף… מה שלאבא שלי באמת איכפת זה דווקא המועצה לשקום האסיר שלו….

גדליה: (בולע פלפלון) המועצה למה?

שולמית: המועצה לשקום האסיר… חבל שאתה לא פושע – מיד היה אבא שלי מתאהב בך ודואג לך… וחושב עליך (… ירחמיאל נכנס פלסטר ענק מודבק על אפו…) אתה נראה לא רע…

ירחמיאל: זה בכלל לא מצחיק – אפילו נזל לי דם מהאף …

קדמי: (נכנס בבהלה) מושך את גדליה. מתלחש… )… טלפנתי לסביון – ענה לי שוטר בטלפון… תפשו אותם – בוא נסתלק מכאן…

ירחמיאל: (נגש לגדליה בלוית שולמית) אני מודה לך שהגנת על שולמית…

גדליה: אני מקוה שנתראה בנהריה…

שולמית: לצערו של ירחמיאל הוא טס מחר לבלגיה… יה־לו־מים…

גדליה: חבל … אני חיב ללכת.. להתראות בנהריה.

גב' קלינר: (ממהרת אחר קדמי וגדליה) מר אושר, אתה לא רוצה לומר שאתה כבר הולך?

קדמי: האמא שלו קצת חולה… לא נורא… אבל מרגישה “חלשות”…

גב' קלינר: הו, מצטערת לשמוע. אבל זה יפה שבן עוזב נשף מסכות מפני שאמא שלו…. היה נעים להכיר אתכם… תבקרו…

(גדליה קדמי מנפנפים ידים. יוצאים.)

גב' קלינר: רבותי, ועכשיו רונדו כללי. כולם רוקדים – ואני לא רוצה לשמוע שום תרוצים…

כל הלהקה רוקדת רונדו

חשכה

תמונה 4: פינה במסעדה מפוארת בנהריה

גדליה ושולמית יושבים אל שולחן מכוסה במפה צבעונית. בקבוק יין. כוסות

שולמית: היתה יופי של ארוחה… אני באמת נהנית פה, בנהריה… ועכשיו ספר קצת על עצמך… (מלצר שם צנצנת פרחים ענקית במרכז השולחן. כל זמן השיחה – הצנצנת מפריעה להם…)

נשים הן סקרניות… איך החדר שלך במלון?

גדליה: נעים. נחמד. איך שלך? (שם את הצנצנת על הרצפה) שני אנשים מדברים – בא מלצר ושם להם ג’ונגל מול האף.

שולמית: (צוחקת. מרימה כוסית) לחיי בילוי סוף השבוע, הג’ונגל והמסכות.

גדליה: (מרים כוסית) והפרסים בנשף המסכות (מקישים כוסיות)

שולמית: תמיד אומרים: ספרי על עצמך… הבה נוריד את המסכה… ואולי כאשר מסירים את המסכה ומשחקים ביושר… נכווים…

שולמית שרה: “הבה נוריד את המסכות”

אתה מספר – ואני מקשיבה…

גדליה: אז זה ככה… בעצם אני בחור ישיבה שנתפקר… היה היו שני בחורי ישיבה, גדליה – זה אני– ונטקה – זה החבר שלי – חשבנו שבעולם, בחוץ, הכל קסום, וורוד, יפה… אבל מסתבר שאת הישיבה עזבנו – ולא מצאנו שום דבר… בעצם.

שולמית: זה סיפור עצוב.

גדליה: שם ידעתי מי אני – בחוץ אינני יודע…

שולמית: ממה אתה מתקיים, אם אפשר לשאול?

גדליה: אני? הממ… כל מני מקצועות זמניים… בעקר סוחר במכוניות משומשות… מרויח לא רע…

שולמית: ויש לך משרד?

גדליה: משרד? המממ…. (מצביע על מצחו) המשרד פה… משרד ענק – בלי גבולות…

שולמית: בסך הכל חימאית – ואת השאר אתה רואה… קצת מצפון לא נקי… אל תסתכל בי כך… שמחתי שירחמיאל טס לבלגיה – שהוא לא בא… לא יפה (פאוזה) לחיים‼!

גדליה: לחיים. (שותים. מסתכלים זה על זה)

שולמית: שכחתי לספר לך. באותו ערב שקבלנו את הפרס – לא תאמין, אבל פרצו לבית שלנו שודדים וניסו לפתוח את הכספת.

גדליה: לא? מה את אומרת‼ מה היה בכספת?

שולמית: לא תאמין… הביאו מכשירי הלחמה… התעיפו והתחילו לשתות… פתאם באה העוזרת הצרפתיה עם החבר שלה והפתיעה אותם… המשטרה מצאה סמני טביעת אצבעות והיא יודעת בדיוק מי היה שם – ומי היו השותפים שלהם בחוץ. מצחיק – לא?

גדליה: (די עגום) כן, מצחק מאד… ומה היה בכספת?

שולמית: (חבקוק עומד בפתח ורומז לגדליה לגשת אליו) בכספת לא היה זהב ולא כסף ולא היו תכשיטים ויהלומים – אבא שומר על התיקים של האסירים שלו בכספת… חה. חה. חה.

גדליה: חה. חה. חה.

שולמית: יש מישהו בפתח… שרומז לך…

גדליה: (מסתכל. רואה את חבקוק. מפנה את ראשו ממנו) בדיוק הוא חסם לי עכשיו…

שולמית: (לחבקוק שכבר עומד ליד השולחן) הלו… גדליה, פה אדם אחד…

חבקוק: (בלש הלבוש בחליפה אזרחית) ערב טוב. אפשר לדבר אתך ביחידות לכמה רגעים, מר אושר? אולי אתה מוכן לצאת אתי… מצטער להפריע גברת, אבל…

שולמית: זה בסדר. תשב בבקשה. אני בין כה וכה רוצה קצת להתיפות…

(פנטומימה עם המלצרים: היכן השרותים? שולמית יוצאת)

חבקוק: אז מה רב גדליה – באים לנשף מסכות בהילטון… דואגים שהבחורה לא תחזור לסביון – אבל הכל “מתפנצ’ר” … הבחורים ואיזי וולף יושבים – והם פתחו פה גדול… עכשיו בטח תקבל את השנה שיש לך על תנאי אצל השופט…

גדליה: על דברים שבאמת עשיתי לא קבלתי כלום – על דבר של כלום – תופשים אותי ל“תפישה” מפני שרציתי לעשות טובה לחבר…

חבקוק: טובה בתוספת עשרה אחוז. (פאוזה) אז אתה בא?

גדליה: חבקוק, אני מציע הסכם ג’נטלמני… לא נעים… הבחורה… אתה מבין? אז אני מביא את הבחורה עד לפתח המלון … נפרד ממנה ובא אליך… לאן לבוא?

חבקוק: “תחנת המשטרה הקרובה ביותר” אצל גינזבורג… אחכה לך שם.

גדליה: (מוסר לחבקוק מעטפה) מסור בבקשה לנטקה…

חבקוק: מה יש בפנים?

גדליה: כסף בשבילו… ממך אני לא צריך קבלה…

חבקוק: חן – חן. (הולך ליציאה) בזידר". מחכה לך תוך שעה…

גדליה: הכסף במעטפה – זה משוד בנקים.

חבקוק: …. עם ראש כמו שלך, גדליה, יכולת להיות בלש – חוקר… אתה לא משחק בקלפים הנכונים. (מסתכל במעטפה) מצטער שאמרו לי לבוא לאסור אותך… זה לא משוד בנקים, גדליה – זה חלק משכר טרחה של בוררות… בית דין רבני… (צוחק)

מלצר: (נגש לגדליה) תגיד… האיש הזה… דומה לי כמו הבלש חבקוק – לא?

גדליה: צ צ צ צ (מנקש בלשונו) מה פתאום בלש? (רואה את שולמית נכנסת) זה היה מנהל לשכת הסעד… דואגים לי לסעד ואוכל חנם… חשבון, בבקשה.

מלצר: כן, אדוני, כמובן, אדוני. (עורך חשבון)

שולמית: אתה לא רוצה להגיד לי שאנחנו כבר הולכים?

גדליה: משהו דחוף… האיש הזה… צריך לנסוע עכשיו…

שולמית: (בצער) חשבתי שנוכל לשוחח…

גדליה: גם אני.

שולמית: מי היה האיש הזה?

גדליה: בלש. איש משטרה.

שולמית: … אז גם אתה איש משטרה? באמת, לא הבינותי איך אתה…

גדליה: (מדליק סגריה. מסתכל בעיניה) אני לא איש משטרה – אני רבי גדליה שמחה אושר… השם אומר לך משהו?

שולמית: … שום דבר. רבי גדליה שמחה אושר? שום דבר… אז אתה גם רבי וגם עוסק בסחר מכוניות משומשות? השם הזה באמת לא אומר לי כלום…

גדליה: למשטרה ולעולם התחתון זה אומר בכל זאת משהו… בעולם התחתון קוראים לי “רבי” … באתי לנשף המסכות במטרה אחת: לנסות לדאוג שלא תחזרי מוקדם מדי לסביון…

שולמית: עד שיגמרו עם פריצת הכספת?

גדליה: כן. בדיוק כך.

שולמית: … נדמה לי שאני מצטערת שהפריצה נכשלה… גדליה.

גדליה: כן?

שולמית: הדבר האחרון שהייתי חושבת עליך – זה שאתה…

גדליה: פושע?

שולמית: כן.

גדליה: אין מה להצטער… זה לא רומנטי – וזה די פשוט… הייתי זקוק לכסף – והייתי עצלן … החבר שלי נפגע בראש – צריך כסף. המשפחה שלי בירושלים זקוקה לכסף… לומדים תורה ועושים הרבה ילדים … וכסף מהיר לא בא מבנין … מעבודה… ואם אין כסף לעשות יותר כסף בביזנס – אז זהו זה… אבל אצלנו אומרים: “תרוצים במשטרה” אתה לא “יושב” בגלל הפשע – אלא מפני שהצליחו לתפוס אותך … אני מביא אותך למלון שלך.

שולמית: ואחר כך?

גדליה: … אני מתיצב במשטרה. משפט. מאסר. יהיה זמן לחשוב … על הכל.

מלצר: (מגיש נייר) החשבון, אדוני.

גדליה: (שם סכום כסף גדול על השולחן) “איזי קם – איזי גו” – בא בקלות – הולך בקלות. תחלקו ביניכם …

מלצרים: (בהשתחוויה) תודה רבה. תודה רבה, אדוני.

גדליה: נלך? (מושיט זרוע אלגנטית לשולמית)

שולמית: (בחן רב…) כן “רבי” (משלבת זרועה בזרועו) אתה באמת חושב שזה לא רומנטי?

(יוצאים)

מלצר: פושע – פושע, אבל “טיפ” כזה עוד לא קבלנו מאף אדם הגון. (מחלק את שטרות הכסף בין שני המלצרים האחרים).

שיר ורקוד המלצרים "לכסף אין ריח, רבותי,

תמונה 5: בוילה בסביון

שולמית: (היא ואביה, מר גרין נשענים אל הכספת משני העברים) … זאת אומרת (מר גרין מחזיק תיק ונייר בידו) שהבחורה באה ללמד את האסיר גיטרה בבית הסוהר – וכשהוא יוצא מבית הסוהר היא התחתנה אתו.

גרין: כן. היא דאגה לאהבה – אנחנו דאגנו למקום עבודה. חמש שנים “האיש” בחוץ ולא חזר לחיי פשע.

שולמית: (בחיוך) והוא ממשיך לקבל אצל אשתו שעורי גיטרה?

גרין: לא. הוא מכוון פסנתרים (פאוזה) לא צריך רק להעניש. צריך להבין – והבנה… פירושה לסלוח. הפושעים הם אנשים חולים … צריך רפואה מונעת. מחקר אחד הוכיח, למשל, שמרבית הפורצים לבתים הם אנשים שלא היה להם בית חם… וההורים שלהם התגרשו – או …

שולמית: או שהם יתומים – כמו אלו שניסו לפרוץ לכספת הזאת…

גרין: לא בדיוק. “הרבי” הזה, למשל, (פותח את תיק ומניח על הכספת) אי־קיו גבוה מאד… אסיר מצטיין…

שולמית: אני יכולה להציץ בתיק, אבא?

גרין: זה, במדה מסויימת חומר חסוי… (פותח את הכספת – מכניס את התיק פנימה) ונוסף לכך יש לנו אורחים.

שולמית: רוצה להסתכל בתיק …

גרין: הכספת סגורה. בואי, נצא אל האורחים…

שולמית: (ליד החלון) ירחמיאל והאמא שלו לא יברחו … והם מבלים לא רע ליד בריכת השחיה … מה השם של “הרבי” בתיק?

גרין: גדליה שמחה אושר … את יודעת, שולה, שאני שמח שאת סוף כל סוף מתחילה לגלות התענינות מה בעצם עושה אבא שלך במועצה לשיקום האסיר … (נגש לחלון מציץ החוצה) ירחמיאל משעשע את הגברות … כמה זמן את עוד מתכוונת למשוך את ירחמיאל באף עד לחתונה?

שולמית: אבא.

גרין: כן?

שולמית: אני חוששת שהתאהבתי בגבר – ואותו גבר איננו ירחמיאל…

גרין: מה? ששש … הם מתקרבים … תספרי לי אחר כך … אני לא זוכר שהיית מאוהבת במישהו – חוץ מעצמך …

(נכנסים: גב' קלינר, ירחמיאל, והאם של שולמית, רחל)

גב' קלינר: טוב, רבותי, לכל דבר טוב יש גם סוף – ואנחנו צריכים לחזור לתל־אביב.

רחל: (לשולמית) ירחמיאל ספר לנו שעשה עסקים מצוינים בבלגיה.

שולמית: (קר) זה יפה מאד מצדו שהוא עשה – ועוד יותר יפה שהוא מספר שהוא עשה.

רחל: … ואם רק תקבעו את המועד המדויק של החתונה שלכם…

שולמית: אם זה לא בוער לירחמיאל – מה זה בוער לך, אמא?

גב' קלינר: לבן שלי לא בוער שום דבר בעולם – חוץ מיהלומים.

רחל: אני מכירה מקרים כאלו: מחכים ומחכים – ובינתיים מתחתנים – אבל כל אחד בנפרד.

שולמית: אם כך, אז מוטב היה “אין דה פירסט פלייס” – שלא יתחתנו.

ירחמיאל: די. די. די. מספיק. אני די נבון כדי לא ללחוץ על שולה… כשהיא תרגיש היא מוכנה לדיל (עסקה) היא תצעד קדימה…

שולמית: אתם שומעים איך מדבר “ביזנס מן” אמיתי?

ירחמיאל: לא מאמין בעסקות הנעשות תחת לחץ … תמיד הקלינטים מתחרטים … ויש צרות (פאוזה) נוסעים. באים ל“וויק אנד”.

שולמית: נטביל אתכם בבריכה.

גב' קלינר: להתראות.

גרין רחל: להתראות, גב' קלינר, להתראות ירחמיאל.

ירחמיאל: (נשיקות אויר לעבר שולמית) וזה בשבילך … (יוצאים ירחמיאל, גב' קלינר)

שולמית: (מחקה את ירחמיאל. מחלקת נשיקות אוויר כל העברים) וזה בשביל הקומקום במטבח וזה בשביל השולחן … וזו נשיקה למסחטת האשכוליות … קר כמו דג היהלומן שלכם.

רחל: הוא לא קר – הוא ג’נטלמן מושלם. ואם את מקפיאה אותו במקרר – כמובן שהוא מתנהג כמו גוש קרח. הוא לא גורילה – הוא איש תרבות.

שולמית: חבל מאד. גבר צריך להיות גם קצת תוקפני ־כשצריך.

גרין: הבת שלנו התאהבה…

רחל: מה?

גרין: התאהבה. הבת שלנו התאהבה.

רחל: מי הוא? (פאוזה) הוא עשיר? יש לו… במה הוא עוסק? (פאוזה) אני מכירה אותו? (פאוזה) לפי השתיקה שלה הוא לבטח נשוי.

גרין: … עם תריסר ילדים – והבטיח שיקבל גט כאשר אשתו תסכים.

רחל: בעוד עשרים שנה. (פאוזה) אולי תגידי משהו? זורקת פצצה ושותקת.

גרין: היא לא רוצה – ורצונו של אדם הוא כבודו. לעולם אל תעני לשאלות חקירה בלי להתיעץ עם עורך־דין תחילה. (מחבק את שולמית) שמח שסוף כל סוף התאהבת, שולה.

רחל: (בציניות ומרירות) שמחה נפלה עליו … האב מברך על ביטול עסקת הנשואים של בתו עם שידוך כל – כך מוצלח כמו ירחמיאל קלינר … אתה לבטח שכחת כמה נכסי – דלא – נידי יש לקלינרים שאתה מאושר כל־כך.

גרין: מוטב ביטול אירוסין מאשר חתונה ומיד גט… תוציאי שלש כוסיות ובקבוק יין, רחל.

רחל: (עושה זאת) השמחה נפלה לו על הראש … הנה הבקבוק והנה היין … אבל אולי לפני שנמזוג ונשתה לפחות שנדע משהו על חתננו לעתיד?

שולמית: הוא יפה. הוא גבוה. הוא חמוד. הוא ממולח. הוא שר יפה. הוא רוקד יפה. והוא מקסים.

גרין: … הוא גם חי?

שולמית: ועוד איך?

רחל: ונכסי דלא־דנידי יש לו?

שולמית: נכסי דלא־ניידי

שולמית שרה "לאהובי אין כסף – אבל הוא אוצר"

רחל: והוא יודע שאת מאוהבת בו?

שולמית: לא הספקתי לומר לו – פתאם בא איש אחד והפריע … לקח אותו לשיחה ארוכה …

גרין: (שמזג בינתיים) כוסיות, להרים, בבקשה, מי שאת אוהבת שולמית, בתי היחידה והיקרה, הוא באופן אוטומטי הבן שלי, המאומץ.

רחל: זה עוד יגמר בטרגדיה…

גרין: (ממשיך) … אני סומך על שכלך ושפוטך. מה שטוב בעיניך – טוב בעינינו..

רחל: אתה אל תדבר גם בשמי, בעלי היקר. לא קונה חתנים בשק.

גרין: … הוא יוכל גם לנהל את בית החרושת לפלסטיק … נלמד אותו.

רחל: איך אתה יכול להחליט – בזמן שאתה בכלל לא יודע מי הוא החתן?

גרין: סוף כל סוף לא אני מתחתן אתו – אלא הבת שלנו. לחיים! (שותה)

רחל: אני שותה יין להרגעה – אך לא בשביל לחיים. לחיים! (שותה)

שולמית: לחייו. (שותה) את יודעת, אמא, אבא התחיל לספר לי על איזה “רבי” בבית הסוהר… ואני …

רחל: זה לא. בשום פנים ואופן לא. לי כבר אין כח לשמוע כמה כל הרוצחים והשודדים והאנסים של אבא שלך הם נחמדים… בונ־בונ־ירות ממש… רק תנו לפושע של אבא שלך גיטרה – והאיש נעשה צדיק הדור…

רחל גרין – שולמית “תנו לפושע גיטרה”

גרין: “הרבי” הזה הקים בכלא חוג לתנך … ובעצמו לומד חרטות..

רחל: אתה רק אל תכניס את הבת שלך לשגעונות האלו … מספיק לי משוגע לפושעים אחד בבית … שנים יהיה קצת יותר מדי…

שולמית: מה האי־קיו שלו?

גרין: של מי?

שולמית: של הרבי?

גרין: לא זוכר בדיוק. גבוה. התרשמתי שלפחות יותר גבוה מירחמיאל …

שולמית: חושבת שהמחזרים שלי … בממוצע אי־קיו די נמוך…

רחל: אולי בגלל זה בחרו דוקא בך?

שולמית: (בחיוך) יתכן… בגן הילדים חזר אחרי דובי … היום שרברב מדופלים… בחור בריא עם שכל “גם” … בגיל 10 חזרתי אחרי אלקנה… היום הוא רוקח אחראי… בגיל 16 חזר אחרי בנו של פשיגודה השכן …

גרין: היום סוחר צמיגים מצליח – חמש בנות – אי־קיו נמוך – חשבון מאד גבוה בבנק… איש נחמד.

שולמית: אולי אשה לא צריכה לשאול מה האי־קיו … אדוני, אתה יכול לעשותני מאושרת, אדוני? וזה העקר …

שולמית שרה "האי־קיו של מחזרי"

גרין: מתי תביאי את האהוב המסתורי אלינו לבקור הפתעה, מוכן חדש מראש (פאוזה) הוא אחד ממנהלי העבודה אצלנו בפלסטיק?

שולמית: (פוסעת לעבר היציאה. מחייכת אל עבר גרין) אבא, אני מזהירה אותך… כאשר תפגוש אותו – אולי תיכף תשנה את השקפותיך הליברליות …

רחל: אני תמיד הייתי נגדן.

גרין: … אני – לעולם לא. פעם ליברל – תמיד ליברל.

שולמית: אל תהיה כל כך בטוח, אבא’לה. (יוצאת)

גרין: מה לכל הרוחות היא התכוונה לרמוז לי?

רחל: שאנחנו בצרה אבא’לה … האינסטינקט הנשי שלי מעולם עוד לא הטעה אותי … ובעיקר כשזה עסק בנכסי דלא־נידי…

רחל־גרין שרים "הבת התאהבה – ההורים ברצה צרורה"

חשכה

תמונה 6: חדר מלאכה בבית הכלא ברמלה

אסירים יושבים על שולחנות, ספסלים. עומדים. כמה סוהרים.

גדליה וכל הנוכחים שרים: "מבנה הגולגולת והפושע"

גדליה: לפי תורת הפשיעה … תורת מבנה הגולגולת … האסיר הזה פה הוא פרופסור – והסוהר כאן הוא פושע מובהק.

סוהר 1: חבל שאין פה ראי….

סוהר 2: (מציץ באשנב) הולכים. מנהל בית הסוהר מתקרב. לעבודה – מהר.

(הכל קופצים וממהרים למקומותיהם)

סוהר 1: עמוד דום.

(הכל עוברים לדום. המנהל נכנס. מסתכל)

מנהל: גדליה.

גדליה: כן אדוני?

מנהל: יש לך בקור עכשיו.

גדליה: לי? בשעה כזאת? מי זה?

מנהל: מישהו שיש לו פרוטקציה אצלי.

גדליה: אם זה הבלש חבקוק – מוותר על התענוג.

מנהל: לא חקירה, גדליה – בקור פרטי.

גדליה: איש עם זקן מירושלים?

מנהל: איש עם זקן? לא, אני חושב שאין שם זקן. (לסוהר) קח אותו לבקור.

סוהר: כן, אדוני.

מנהל: ותן להם לשוחח ביחידות… (מסתכל בשעונו) … פרוטקציה – פרוטקציה … אבל בדיוק 10 דקות. מובן?

סוהר 1: כמובן מובן, אדוני.

מנהל: תכניס את גדליה – ותסגור את הדלת. זה הכל.

סוהר 1: לפקודת, אדוני.

מנהל: קדימה, גדליה. (ובחביבות) אני לא יודע מה הם מוצאים בך …

(יוצאים גדליה, המנהל, סוהר 1)

האסירים והסוהרים בשיר ורקוד "מבנה הגולגולת והפושע"

תמונה 7: אולם בקורים בכלא

סוהר 1: (נכנס עם גדליה) זה לא אורח – זה אורחת.

גדליה: (קפוא) כן.

סוהר: אז אני אחכה בחוץ, כמו שאמר המנהל. (פוסע לעבר היציאה)

גדליה: … גם אני (פוסע לעבר היציאה) לא הזמנתי שום בקור.

סוהר 1: הזמנת או לא הזמנת. המנהל אמר שיש לך … אז יש לך. בית סוהר זה בית סוהר ולא פנסיון. אדוני. תקנות זה תקנות. אז אתה נשאר פה עשר דקות – ולא יעזור לך שום דבר. אתה לא מוכרח לדבר. אתה לא מוכרח לשמוע. מה שאתה מוכרח, לפי התקנות, זה להשאר פה עשר דקות. האם זה ברור?

גדליה: כן. ברור לגמרי.

סוהר 1: האם זה מובן?

גדליה: כמובן מובן, אדוני, ועכשיו התנדף … חכה בחוץ. תקנות זה תקנות.

סוהר 1: תראו אותו. עוד יחשבו שאני האסיר ואתה הסוהר. (יצא)

שולמית: חה. חה. חה.

גדליה: מה מצחיק כל כך?

שולמית: בנהריה, במסעדה, היית קצת יותר נמוסי. חה. חה. חה.

גדליה: שם היו מלצרים – ולא בית כלא וסוהרים מסביב.

שולמית: אז מה אני אשמה – או שמגיע לי עונש שבאתי לבקר אותך? (פאוזה) נא לשבת, אדוני.

גדליה: (תופש את האירוניה שבדבר … יושב) אני ממשיך “לשבת”.

שולמית: עכשיו תנסה להיות חביב ותשאל מה שלומי. טוב?

גדליה: מה שלומך?

שולמית: תודה, טוב. הבאתי לך את הספרים שהזמנת הם במשרד.

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אצלך ספרים.

שולמית: לא אצלי – בספריית בית־הסוהר. אך עד שהם זזים שם… אבא שלי מתעניין מה קוראים האסירים… ואתה מתענין בכל, פילוסופיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה…

גדליה: בעיקר בקרימינולוגיה.

שולמית: אתה רוצה שאלך?

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אותך.

שולמית: אין לך שום סיבה לכעוס עלי גדליה.

גדליה: כך את חושבת … זורקים כמה בוטנים לקוף בגן החיות וכולם מאושרים …

שולמית: גם הבוטנים?

גדליה: (מחייך בעל כורחו) … רוצים לערוך בקור – מודיעים קודם.

שולמית: יש בזה משהו. מצטערת. חשבתי שזו תהיה הפתעה נעימה… לא התכוונתי להעליב אותך. אתה צודק.

גדליה: בסדר. בסדר. למה באת?

שולמית: לא יודעת… אבא שלי … אתה יודע … כאשר תצא מכאן ….

גדליה: כאשר אצא מכאן הוא ינדב לי כמה פירורים מהשולחן של “המועצה לשיקום האסיר?” התשובה היא תודה – לא. לא רוצה טובות וחסדים, לא ממך ולא ממנו ולא משום אדם אחר.

שולמית: מה רע בקצת רצון טוב – בעולם חסר לב?

גדליה: הרצון הטוב של אביך יגמר בדיוק איפה שהבת שלו מתחילה – זה למה. הכל מזויף.

שולמית: קודם הלכת לשדוד – ועכשיו אתה מחפש תירוצים. אם הכל מזויף, אז מר גדליה, שמחה, אושר יכול להרשות לעצמו להיות בדיוק כמוהם – ובלי נקיפות מצפון. זה לא מתאים לך גדליה.

גדליה: באת לבקור כדי להטיף לי מוסר?

שולמית: לא. באתי כדי לדעת מה אני מרגישה כלפיך. אסור?

גדליה: ומה עושים עם נקיפת המצפון ביחס ליהלומן במקרה כזה?

שולמית: הוא מפריע לך?

גדליה: לא.

שולמית: גם לי לא.

גדליה: אבל הוא בחופש.

שולמית: אתה יותר חזק ממנו גם מכאן… טפש. סליחה. אני לא התכוונתי.

גדליה: עכשיו אני מתחיל לשמוח שבאת (פאוזה) רוצה לעשות לי טובה שולמית?

גדליה: תראי… נטקה, החבר שלי… תבקרי אותו … הוא בטח לבד… את רוצה לרשום.

שולמית: … יש לי… בקרתי אותו. הוא מאושר שם בבית הספר. מסר לך מכתב. (מוסרת) אבל אל תקרא עכשיו… חבל על הזמן שלנו… אתה יודע שבבגדים האלו פה אתה נראה יותר נחמד מאשר בחליפה השחורה?

סוהר 1: (נכנס) הזמן נגמר.

שולמית: המנהל יתן לך את הספרים… להתראות גדליה.

גדליה: טוב שבאת, שולמית. אני אחכה לך (יצאה שולמית) היא קראה לי “טפש” – ופתאום הרגשתי שאני מאושר.

שיר של גדליה (לסוהר): "אני מאושר – היא קראה לי טפש.

חשכה

תמונה 8: ליד בריכת השחיה בוילה בסביון

שולמית יושבת בכסא נוח. קוראת עתון. ירחמיאל מגיח מתוך הברכה בבגד ים ונושא לפניו מפלצת מפלסטיק.

שולמית: הפחדת אותי.

ירחמיאל: (יושב לרגליה. המפלצת על ברכיו) מה יהיה אתנו, שולמית?

שולמית: אתה מפריע לי לקרוא. (פאוזה) מה שאלת?

ירחמיאל: שאלתי מה יהיה אתנו?

שולמית: מה אתה רוצה בדיוק, ירחמיאל?

ירחמיאל: בדיוק? אז… כן… מה את היית עושה במקומי ובמצבי?

שולמית: כל אחד חייב להחליט מה טוב או רע בשבילו.

ירחמיאל: למשל לבקר את הגדליה הזה כל פעם בבית הסוהר?

שולמית: אני לא הסתרתי ממך שאני מבקרת אצלו.

ירחמיאל: אבל זה פוגע בי.

שולמית: תראה, ירחמיאל, אני לא האמא שלך… ואם משהו היה פוגע בי הייתי מסיקה מסקנות בהתאם …

ירחמיאל: ומה עם הארוסין שלנו?

שולמית: שלנו? אמא שלך התארסה עם הורי… לא חשבתי שאתה או אני מתיחסים ברצינות לכל הענין … ואם זה מפריע לך אפשר גם לבטל את העסקה …

ירחמיאל: (נוטל את מפלצת הפלסטיק) את יודעת שאין לך לב? (פוסע ליציאה)

שולמית: אם יש לי – או אין לי … אתה לא ראית אותו מעולם.

ירחמיאל: אני הולך להתלבש

שולמית: רעיון מצוין.

ירחמיאל: ואז נדבר.

שולמית: כרצונך, ירחמיאל (ירחמיאל יצא)

שולמית שרה: "הוא אמר שאין לי לב"

גרין: (נכנס בלוית אשתו רחל) מה קרה לירחמיאל – אי אפשר להכיר אותו.

רחל: הוא רותח כולו. את משחקת באש, שולמית.

גרין: הוא רוצה לדעת היכן הוא עומד – והוא צודק.

רחל: בחיי שאת משחקת באש, שולמית.

שולמית: לא באש – ביהלומים. ואל תחזרי פעמיים על אותו משפט – זה לא תיאטרון כאן.

רחל: ויותר טוב צפור ביד – מאשר צפור בשמיים.

שולמית: כמה צפורים את מכירה גב' גרין?

גרין: ירחמיאל רוצה לבטל את האירוסין.

שולמית: גבירותי ורבותי, הרצון של ירחמיאל מתקבל ברצון. מה עוד?

ירחמיאל: (עומד בפתח. לרגליו רק נעל אחת – ובידו הנעל השניה) תספרי להם על הגדליה ההוא… הגדליה שמחה…

שולמית: תנעל קודם את הנעלים לפני שאתה מתחיל להיות טרגי – כך אתה פשוט מגוחך.

ירחמיאל: את לא תגידי לי מתי אני מגוחך ומתי אני טרגי, בבקשה.

שולמית: אני כבר אמרתי.

ירחמיאל: אני רוצה לדעת, כאן ובמעמד הוריך מה המלה האחרונה שלך?

רחל: את כבר לא ילדה קטנה –

שולמית: את מספרת לי?

גרין: והגיע הזמן לדאוג ברצינות לעתיד!

רחל: ואת לא נעשית צעירה מיום ליום. צריך לחשוב על הכל.

שולמית: המניות יורדות בבורסה – מה?

ירחמיאל: מה יש פה לדבר … היא מאוהבת בפושע ההוא בבית הסוהר. זהו.

שולמית: נכון. יש צפור בשמיים – יש צפור ביד – ולי יש “צפור” בכלא. הוא צודק, ירחמיאל.

רחל: חשבתי שנפגשת עם הגדליה רק בשביל פילנטרופיה. לא כך?

שולמית: בדיוק כך, אמא’לה. כאשר אשה אומרת פילנטרופיה – היא קודם כל מתכוונת לנדב את עצמה.

גרין: זאת אומרת?

שולמית: זקוק לפירוש? הוא נאיבי הבעל שלך, אמא. זאת אומרת שאשה היא מלכודת לצפור שתצא מן הכלא. אני אחכה לו.

ירחמיאל: התארסת פעם – למה שלא תעשי זאת פעמיים?

שולמית: ירחמיאל, אתה גאון. אתה טפש כאשר אתה נותן עצות לעצמך – אבל גאון פיננסי בעצות לחברות הע“מ אחרות. כל פושע, – כך ספר לי אבא – יש לו התמחות מיוחדת. אז אני אהיה ה”מתארסת" הקבועה ומאחר שאתה, מר ירחמיאל קלינר דרשת לבטל את האירוסים שלנו – הדרישה מתקבלת ברצון – ואני שוב פנויה – לא?

רחל: האם שמעת מה שהבת שלך אמרה, אדון גרין?

גרין: בינתיים אני לא חרש – למרות שהייתי רוצה להיות עכשיו.

רחל: שולמית, אני אומרת לך שאם רק תעזי – אז אני.

שולמית: את מה? מה את מנסה לעשות עלי רושם באיומים? מה תעשי לי? יש לי מקצוע. אני אשה עצמאית במאה העשרים, ואני אעשה בדיוק מה שאני רוצה, ואם אחרוך את התבשיל – אני אלעס אותו, גברת גרין, הנכבדה. (יוצאת בהפגנה)

רחל: זה הכל בגללך, אברהם. התיאוריות של, כמה כל הרוצחים הם מתוקים … שהפושעים הם רק חולים שצריך רק לשיר להם שיר ערש ואמא מתוקה…

גרין: ד. די. די. מספיק.

רחל: “שיקום האסיר” (מיבבת) שיקום הפושעים… הבת שלך עוד תביא לבית הזה נכדים אסירים קטנים … והכל באשמתך… (בורחת בבכי. ירחמיאל הנבוך רוכב על מפלצת הפלסטיק).

גרין: לך תבין משהו … (ובצעקה) תרד תיכף ומיד מהקרוקודיל שלי.

ירחמיאל: סליחה. (קם) סליחה.

גרין: אתה מעצבן אותי.

ירחמיאל: מר גרין, אני ישבתי לא בכוונה… ככה זה יצא לי.

גרין: (בועט במפלצת) הכל פלסטיק… גם הפנים שלך… הידים שלך … הכל פלסטיק. היא בורחת לך מהידים – ואתה יושב על קרוקודילים – איזה מן גבר אתה, ירחמיאל?

ירחמיאל: אני אוהב אותה מר גרין.

גרין: אז תלחם. שום דבר לא מקבלים בחיים במתנה (יוצא)

ירחמיאל שר: “איזה מן גבר אני?”

חשכה

תמונה 9: בית הכנסת בכלא

כל הלהקה שרה ורוקדת (כולל אסירים וסוהרים) "כאשר יש אהבה יש תקווה"

נטקה: בשם כו – כו – כולנו… חבריך… גדליה שמחה או־או־אושר… אנחנו מברכים אותך ואת העלמה שו־שו־שולמית גרין לאירוסיכם…

כל הלהקה בשיר וריקוד "חלומות של אסירים"

סוהר 1: ועכשיו, בשם האסירים והסוהרים אנחנו רוצים לראות נשיקה אחת טובה של ארוס וארוסה.

הקהל: (מחיאות כפיים – צעקות קריאות עידוד)

שולמית: אל תתביש גדליה – פה על המצח…

קהל: חה. חה. חה.

(גדליה מנשק על מצחה של שולמית. מופתע לראות את מר גרין נכנס)

גרין: אני מקוה שולמית שאת יודעת מה שאת עושה – עם כל המסקנות.

(יוצא. הכל מסתכלים אחריו)

– מסך –

מערכה 2

תמונה 1: משרד מנהל בית הכלא

מר גרין. המנהל.

גרין: אם גדליה יהיה מוכן להניח לבת שלי – אני מצדי אדאג לו למקום עבודה ומשכורת מצויינת.

מנהל: מהמשרד הזה הוא יוצא לחופש – ומבחינת שרותי בתי־הסוהר – זהו זה פחות או יותר. לא הייתי רוצה לראות את גדליה נשפט שוב. אבל מה, הם חוזרים… בחוץ דוחפים אותם לחזור. זה כמעט מעגל קסמים. פושע יוצא עם אלף כוונות טובות לחזור למוטב. ביום הראשון בחוץ – הוא מרגיש שנאה ודחיה ואדישות. אין עבודה אין יחס, אין חום ־ מכרים פתאום לא מכירים אותך… רע מאד.

סוהר 1: (נכנס עם גדליה הלבוש אזרחית) המנהל. (מצדיע)

מנהל: תשאיר אותו כאן. תחזור לעבודתך.

סוהר: (מצדיע) המנהל‼! (יוצא)

מנהל: גדליה שמחה אושר – הנה תעודת השחרור שלך. (מוסר) לא עשית צרות – הלואי וכל האסירים היו כמוך – אבל, אני מקוה, שלא נראה אותך יותר כאן … (לוחצים ידיים) בהצלחה בחוץ, גדליה.

גדליה: תודה, אדוני.

מנהל: אם תהיה זקוק למשהו – אתה רואה את הטלפון הזה – צלצל. (פאוזה) האדון הזה מר גרין, רוצה לדבר אתך. אחזור מיד (יוצא)

גרין: אני מקווה שאינך מתנגד² לשוחח אתי.

גדליה: (קר) במה הענין, אדוני? (פאוזה) המועצה לשיקום האסיר?

גרין: לא. הבת שלי.

גדליה: אני מוכן להקשיב, אדוני.

גרין: … שולמית רגילה לרמת חיים כזאת שאתה, עם כל רצונך הטוב, לא תוכל לתת לה – אם כמובן תחליט ללכת בדרך הישרה…

גדליה: מה זה צריך להיות – הטפת מוסר?

גרין: לא. אם נגיע להבנה אהיה מוכן לעזור לך.

גדליה: תודה, אדוני.

גרין: תודה – כן? או תודה – לא? מר גדליה שמחה אושר?

גדליה: תודה – לא, אדוני. אינני רוצה שום טובות, לא ממך ולא משום אדם אחר. (פאוזה) שולמית יודעת שבאת לדבר אתי?

גרין: כן. היא יודעת – והיא התנגדה לשיחה הזאת.

גדליה: יפה.

גרין: אם תהיה מוכן לנתק אתה את כל הקשרים – אהיה אני מוכן, להעמיד אותך על הרגליים.

גדליה: אני עומד על הרגלים, אדוני, ואינני זקוק לשום עזרה. ואני לא מוכן לקבל שום שוחד.

גרין: ותמשיך להפגש אתה?

גדליה: כאשר אחליט – תדע.

גרין: … מה תעשה עכשיו כשאין לך כסף? כאשר דואגים מבית הסוהר למשפחה הענפה בירושלים ולחבר במכון וינגייט … אוכלים את כל הקרן בבנק… עודף ההוצאה – על שום הכנסה אז מה?

גדליה: אז כלום. זה לא יפה מר גרין, לנצל את מצבי ולכפות עלי את שיחתך ונוכחותך.

גרין: אני שאלתי אם אינך מתנגד לשוחח אתי.

גדליה: המנהל בקש. לא בגללך – בגללו הייתי מנומס. (למנהל שנכנס) גמרנו את השיחה.

מנהל: הגעתם לעמק השווה?

גדליה: הגענו רחוק – לשום מקום. (ליד החלון) שולמית מחכה לי בחוץ… (מסתכל במר גרין) לא קל להיות אבא… (מצדיע בחיוך למנהל) המנהל, מודיע בהכנעה שאני לא מקנא אף על כל הרוצחים והשודדים והדגנרטים והפסיכופטים… כל עבודת פרך – אבל לא מנהל בית סוהר … להתראות (יוצא)

גרין: לא השגתי שום דבר. (מסתכל החוצה) … היא מחכה לו … אתה מגדל בת – והיא מתאהבת דוקא בפושע…

גרין והמנהל שרים: "מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?"

מנהל: מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?

גרין: כן. כמובן, כל הרצאה שלי אני פותח במלים אלו: “מישהו צריך לתת אהבה גם לחולים בחברה שלנו…” מצלצל נכון… צודק… הגון… אבל בועד לשיקום האסיר אני לא אבא של שולמית … וזהו ההבדל הקטן.

חשכה

תמונה 2: ליד שער בית הכלא ברמלה

שולמית מתהלכת ליד השער

שולמית שרה "אני מחכה לו, לאהובי"

סוהר 2 פותח את השער. שלשה אסירים יוצאים לחופשי. נושאים מזוודות קטנות, חבילות

סוהר 2: עכשיו שאתם יוצאים לחופש – תגידו רק מתי להכין לכם את החדר והמזרונים כאשר תחזרו.

אסיר 3: צודק הממזר. יוצאים לחופש – תיכף מסתכלים אחורנית. מה יש בחופש? יש אשה עצבנית ותשעה ילדים עם קוקלוש, אדמת, חצבת, בהרת, דלקת, חררה, וכל הזמן רק צועקים לך באוזן: צריך מחברות, צריך אוכל, צריך לבוש, צריך נעליים, צריך רופא, צריך גננת – צריך, צריך, צריך. אז יותר טוב לשבת בבית הסוהר שיהיה קצת שקט באוזן.. (לסוהר) אז כשאבוא – אותו חדר כמו בכל הפעמים …

סוהר 2: שמור בשבילך.

אסיר 1: איזה אויר. איזה אויר טוב.

אסיר 2: הריאות מתרחבות כמו בלון…

אסיר 1: חופש. תראה מה זה חופש? אתה רק יוצא – וכבר יש פה “בובה” מה שמחכה לי געגוע..

אסיר 2: אל תגע בה – זו של גדליה.

אסיר 1: גדליה – שיהיה גדליה. רק אתן לה נשיקה על העינים שלה – כמו שאני האמא הטובה – למה ששנתיים לא ראיתי אשה ממשית כל כך מקרבה כזאת.

סוהר 2: הי, אתם שם… אם לא תפסיקו אני יוצא אליכם. עזבו אותה.

אסיר 3: תהיה רגוע יה סוהר, הולכים לרמלה לתפוס אוטובוס… (לשולמית) אל תאכלי את המניקור בצפרניים שלך – חבל על הלכה … גדליה תיכף יוצא. ראיתי אותו עם המנהל. רק תגידי לו שלא ישכח להזמין אותנו לחתונה שלו ושלך.

אסיר 1: שלום יה חבובה. (נשיקת אויר) שלום יה מתוקה…

אסיר 2: (מסתכל אחורנית) פה נרקבו הימים והלילות שלנו…

אסיר 3: (כנ"ל) אשה ותשעה ילדים, מאמא מייהיי – אני אחזור בקרוב – לא צריך לדאוג….

האסירים רוקדים ושרים "כאשר אסיר יוצא לחופש"

(כאשר האסירים בדרך ליציאה נכנס גדליה)

שולמית: (רצה אליו. מחבקת אותו) גדליה. גדליה. גדליה.

אסיר 1: חה. חה. חה.

אסיר 2: כמו בקולנוע.

אסיר 3: את האשה השמנה שלי אפילו לא יכול לסובב בשתי הידיים …

(יוצאים האסירים)

שולמית: גדליה… (מרגישה שהוא איננו מגיב) באתי עם המכונית שלי.

גדליה: אני נוסע באוטובוס.

שולמית: מה?

גדליה: לא נוסע במכונית שלך. נוסע באוטובוס כמו כולם.

שולמית: מה קרה?

גדליה: חשבתי קצת – זה הכל.

שולמית: זה בגלל אבא?

גדליה: שום אבא … אני לא יודע לפרנס את עצמי … אז זה פשע לקחת אחריות לאשה וילדים…

שולמית: גדליה, אני לא מבינה אותך.

גדליה: … את רגילה לוילה, לבריכת שחיה, לכל הדברים האלה … אני לא יכול להביא אותך לחדר עלוב… ובשביל כל הדברים היפים והטובים אני צריך שוב לפרוץ לבנקים … בדרך ישרה, גדליה שמחה אושר לא יכול לחלום על וילה ובריכת שחיה וכל הדברים הטובים … ואני גמרתי עם הפשע… לא יודע אם דוקא בגלל המצפון … לא בטוח זה פשוט לא משתלם… אני לא מכיר פושע אחד בארץ שזה היה כדאי לו … הפשע אולי משתלם לקציני משטרה – לא לפושעים… (גרין נכנס) אז אני הולך לאוטובוס…

שולמית: (לאביה) אתה לבטח גאה מאד בעצמך …

גרין: לא, אני לא גאה.

שולמית: מה הבטחת לו שהוא בורח ממני? כסף? זהב? משרה? מקום עבודה? כרטיס טיסה לחו"ל? תמיד אמרת לי שכל אדם יש לו מחיר – מה המחיר ששלמת לו?

גדליה: אל תספר לה, מר גרין. נשבעת לי שלא תספר לה בכמה כסף שחדת אותי. הוא צודק אביך, היקר, כל אדם יש לו מחיר. כל אדם אפשר לקנות בדרך זו או אחרת.

שולמית: גדליה…

גדליה: שום גדליה. אני נוסע לנטקה – לחלק אתו את השוחד שקבלתי. יכול להיות שמר גרין שלם לי יותר מדי – ואני שווה הרבה הרבה פחות

גדליה שר "כל אדם יש לו מחיר – זה מה שאתם חושבים"

אתה יכול להיות גאה בבת שלך, מר גרין. נשים כאלו צומחות רק בבתי חרושת לפלסטיק. (יוצא)

שולמית: גדליה… אני מצטערת על מה שאמרתי … גדליה – חזור. חזור. חזור. אבא… הוא הלך … אבא … (נופלת לזרועות אביה. בוכה חרש)

גרין: לא צריך לבכות, ילדה קטנה. לא צריך לבכות, ילדה קטנה שלי.

חשכה

תמונה 3: אורות סוריאליסטיים

1. תחנת בנזין

2. משרד לתווך דירות

3. סטקיה

כל הלהקה רודפת אחר גדליה בשיר וריקוד סוריאליסטי "כאשר מזל רע רודף אותך"

בין הרודפים: סוהרים, שוטרים, חבקוק, מלצרים. פושעים, שלשה טיפוסים חסידיים. תובע בגלימה שחורה.

הרוקדים קופאים על מקומם כאשר נכנסת לבמה:

תחנת בנזין

איש הבנזין: מצטער, גדליה, אבל בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין – ואמרו לנו שאתה היית פעם … היית פעם … איך להגיד לך…?

גדליה: איש העולם התחתון?

איש הבנזין כן. זהו. אתה באמת פועל טוב, מסודר ואחראי – אין טענות, אבל אתה מוכרח ללכת מפה… זה לא אני – זה הבוס דורש.

גדליה: הבוס אמר לך לפטר אותי?

איש הבנזין: כן אמר. בדיוק כך. יהיו צרות – כך אמר – אם תשאר כאן.

חבקוק: איך החיים רבי גדליה שמחה אושר? איך החיים? איך החיים?

גדליה: מצאתי עבודה, חבקוק. מתחיל לחיות מיגיע כפים. חי ביושר.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: משומד.

חסיד 2: מופקר.

חסיד 3. עוכר “ישרואל”

גדליה: (מסתכל בעצב בתחנת הבנזין היוצאת מן הבמה) לרחוץ לך את המכונית, אדון? בנזין? שמן? לא, אדוני, אני לא מקבל “טיפ” … תודה רבה – לא. טוב – אין תחנת בנזין, וקבלן הבנין פחד שאגנוב לו את הפיגומים … אתה מוכרח ללכת גדליה". אין טענות בוס. “בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין” אין טענות, בוס. תהיה בריא. הולך לחפש עבודה במקום אחר. מוכרחים לאכול.

הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה, בשיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בנו של הצדיק זלמן אושר נתפקר…

חסיד 2: ויושבים עליך “שבעה” כמו אחרי מת.

חסיד 3: עוכר ישראל. משומד. מופקר

שלשת החסידים: רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן.

מול גדליה נכנס פודיום: משרד לתיווך דירות על הקירות³ פתקים על דירות למכירה והשכרה.

בוס: ראו אותך, חשבו שהמשרד שלי שייך לעולם התחתון. אתה חייב לעזוב, חביבי. לך ותמצא עבודה באילת … במכרות הנחושת בתמנע… שם חם וקשה, אבל אתה בחור חזק וצעיר ושם לא ישאלו אותך שאלות.. לא יכנסו לך לעצמות. לך חביב, לך מכאן.

חבקוק: מה הוא אמר לך גדליה?

גדליה: (כמו כלב מטורף) … “שאט אפ”, חבקוק. “שאט אפ” אמרתי לך.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה תוך שיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"

תובע בגלימה שחורה: זה נכון, כבוד השופט, שהנאשם, גדליה שמחה אושר התנהג יפה בבית־הסוהר, אבל מה זה אומר: שהוא היה די ערמומי לקבל פרס על התנהגות טובה, ויצא יותר מהר מבית־הכלא… חה. חה. חה. מסתבר שהפשע לא משתלם, כבוד השופט.

כל הלהקה: הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם.

גדליה: (רץ אוטם אוזניו) די. די. תפסיקו. די. תפסיקו.

סטיקיה נכנסת מול גדליה הוא מניח מגבת על זרועות.

גדליה: מה אדוני מזמין? בבקשה? יש קבב. ששליק. טחינה. חצילים. שווארמה …

בעל הסטיקיה: תראה, מזמן שבאת, כל פעם בא שוטר ופותח עינים גדולות כמו אבטיחים כשרואה אותך … לא יודע למה – אבל נותנים לי עכשיו קנסות שלא היו נותנים בכלל לפני שבאת לעבוד אצלי בסטיקיה … אתה מביא מזל רע … מצטער … אבל אתה צריך ללכת … בטוח שתמצא עבודה במקום אחר … אתה באמת בחור די נחמד באופן כללי …

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בושה וחרפה, הבן של זלמן אושר…

חסיד 2: עזב את הישיבה הקדושה בירושלים – לחרפת אביו …

חסיד 3: בין שני עולמות תלוי הוא… לא בעליונים ולא בתחתונים …

חסיד 1: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא…

חסיד 2: משומד

חסיד 3: עוכר ישראל

כל הלהקה: חה. חה. חה.

עם הצחוק הפרוע והשמחה לאיד נעלמים הכל. גדליה נשאר יחידי על הבמה. הוא שולה בקבוק מכיסו.

גדליה: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא … בין שני עולמות תלוי אתה. (שותה)

גדליה שר "כאשר מזל רע רודף אותך"

תמונה 4: חדר בעלית גג, נוסח מזרחי, בעכו

גב' סליסטרבסקי: (מדברת החוצה, מבעד לדלת פתוחה. מחזיקה מנורת נפט) תראה, אתה לא עובד. אתה ישן ביום וישן בלילה. אתה שותה ביום ובלילה כל הזמן מהבקבוק …אז מאיפה שיהיה לך לשלם לי שכר דירה בעד שלשה חדשים? אתה חושב שיבוא לך נס מהשמים ואלהים ישלח מלאך שיביא לך צ’קים או כסף? לא עושה שום דבר מלבד לשלוח מכתבים – ולקבל מכתבים.

גדליה: (נכנס. מגבת על כתפו) גמרת?

גב' ס.: לא.

גדליה: אז תמשיכי. המקלחת שבורה בפרוזדור.

גב' ס.: תשלם־נתקן. (פאוזה) מחברת החשמל סוגרים לך מחר… אז הבאתי לך מנורת נפט…

גדליה: תודה.

גב' ס.: יש לי פשוט לב יותר מדי טוב …

גדליה: מה יש לך?

גב' ס. יש לי מנורת נפט – אבל אין בה נפט … אז אם לא תקנה נפט – לא יהיה לך אור. היה פה בחור אחד שהיית ישן. קצת מגמגם … בא עם בחורה אשכנזיה אחת … די יפה… אמרתי להם שיבואו אחר כך … מפני שאתה לא פה… אתה אף פעם לא רוצה לראות אף אחד …

גדליה: כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד כאן, גב' סליסטרבסקי?

גב' ס.: הנה היא באה … זו היא ההיא …

שולמית: ערב טוב.

גדליה: גב' סליסטרבסקי – יש לי אורחת עכשיו.

גב' ס.: (יושבת על כסא) היא לא מפריעה לי.

גדליה: אנחנו היינו רוצים להשאר לבד, גברת סליסטרבסקי.

גב' ס.: שלשה חדשים לא שלם שכר דירה – ועוד יש לו דרישות. אולי גם תגיד לי שאסור לי לשבת על הכסא שלי?

שולמית: תני לנו לדבר, ובעוד 10 דקות תקבלי את כל הכסף.

גב' ס.: את אחותו?

גדליה: היא לא אחותי – זו אמא שלי, החוקית … אבל היא לא נותנת לך אפילו פרוטה אחת, מפני שזה לא הביזנס" שלה, ועכשיו קומי וצאי לפני שאני מתרגז …

גב' ס.: אצלי זה לא בית כזה שנשים נפגשות בו עם גברים. לא אצלי.

גדליה: (לשולמית) אולי אני אכה אותה קצת?

שולמית: רעיון מצוין.

גב' ס.: אם רק תעיז לגעת בי תשמע צעקות כאלו שכל המשטרה של עכו תרוץ להנה בריצה.

גדליה: חבל ללכלך את היד … אבל פה יש קומקום מלא מים – ושם יש ראש עם פריזורה ישר מסלון ליופי …

גב' ס.: (נבהלת. קופצת ממקומה) זה רק חסר לי… עמדתי חמש שעות בתור … (לשולמית) באמת פויה גברת. שום אשה הגונה לא באה לבד לחדר של גבר.

גדליה: (מזנק לקראת הגברת …) ואוו… בעלת הבית ברחה. גדליה סוגר את הדלת אחריה)… אז באת לבקר בארמון שלי … נא לשבת.

שולמית: תודה. (יושבת) נטקה ספר לי הכל…

גדליה: הוא גם הביא אותך לכאן.

שולמית: כן. רצית להפגש אתך ביחידות … למה שלא תדבר עם אבא שלי?

גדליה: פרשת האבא שלך חוסלה כבר בעשרים מכתבים… אני לא רוצה חסדים ממנו – והוא לא זקוק לפושע במשפחה.

שולמית: אתה כבר לא – ותפסיק לדבר כך.

גדליה: מי ערב שלא אתחיל הכל מחדש? את? אני? אף אחד לא ואולי אני אחליט לילה אחד ששוב אני רוצה כסף קל … יש בזה הרבה קסם … הרבה שטרות כסף… מכונית ספורט… נשים… בארים… הכל נוצץ… אני לא בטוח אם לא מוטב להסתכן … (פאוזה) את מוכנה לרדת אתי לנגב? למכרות תמנע. יש עבודה. יהיה קצת קשה, אבל נהיה ביחד, בלי טובות מאף אחד.

שולמית: גדליה, עוני שובר לפעמים גם אהבות גדולות.

גדליה: אם משהו יכול לשבור אהבה גדולה – אז לא היה שם מה לשבור. לא מאמין. אשה שאוהבת גבר הולכת אחריו … ולכל מקום… ובלי תנאים.

שולמית: זה נורא יפה ברומנים והקולנוע – לא בחיים.

גדליה: טוב, אני מבין שאנחנו עומדים באותו מקום כמו במכתבים … (מאזין לדלת. לוחש) ונדמה לי שעוד מישהו עומד … (פותח את הדלת – גב' ס' נופלת פנימה…) זה יפה להקשיב מאחורי הדלת?

גב' ס.: הדלת היא שלי. הדירה כוללת גם את הדלת, אדון גדליה.

גב' ס. שרה “דייר יש לי – ירחם השם”

קול מן הרחוב: (נוסף צלצול פעמון) נפט. נפט. נפט.

גב' ס.: יש לך מזל שאני צריכה רבע פח נפט, אחרת הייתי יושבת פה על הכסא שלי אפילו כל השבוע … שתדע מי היא בעלת הבית האמיתית בדירה הזאת (יוצאת)

גדליה: … אשה הולכת אחר הבעל לכל מקום בו הוא יכול להתפרנס… בעושר. בעוני בכ

גדליה שר "אשה הולכת אחר הגבר"

שולמית: אני חוזרת הביתה.

גדליה: (אינו מביט לעברה. נותן לה ללכת. נוטל בקבוק משקה. וממשיך לשיר. שותה. מטיח את הכסא בדלת)

החיים האלו … לכל השדים והרוחות החיים האלו…

חשכה

תמונה 5: חדר ביליארד במאורת פינקו בעכו

אנשי העולם התחתון, כולל רגינה “בתלבושת נוצצת” – משחקים בקלפים, ביליארד. הכל מפנים מבטם לפתח, קצת נדהמים, לראות את גדליה נכנס.

רגינה: תראו מי בא? תראו מי בא? גדליה שמחה אושר בכבודו ובעצמו – פשקרב חולירע. בלי חליפה ובלי עניבה ובלי נעלי לכה … חה. חה. חה.

דובוש: וזה גנב לנו את הכסף “בבית הדין הרבני” שלו….

קדמי: תראו איך הוא נראה – חצי בן־אדם.

חומש: קבצן. עלוב. מסכן.

פינקו: שיהיה שקט פה, בבית.

קדמי: מה זה פה? הבן אדם קצת מתחלק על בננה וכבר כולם צריכים לצחוק עליו? אלו אין להם נשמה אלו.

פינקו: (נגש לגדליה השתוי ופוסע עקלקלות, ותומך בכתפו) גדליה, שמח שסוף כל סוף באת. פה הבית שלך – ואלו הם החברים שלנו… אין חברים אחרים – ואין בית אחר. ככה זה. אז תשמע מה שפינקו אומר לך: יש “חיתכת עבודה” טובה, מתאימה בשבילך … ואם אתה מסכים להיות “הבוס” אתה קונה מאה חליפות, בירה, מכונית ספורט אדומה, וגר וחי כמו גרף – והכל במכה אחת של לילה אחד …ולא צריך לסבול יותר. מה אתה אומר גדליה?

גדליה: נטקה… איפה נטקה? הוא חפש אותי – עכשיו אני מחפש אותו.

פינקו: שב, גדליה, שב. אתה לא כל־כך עומד ישר … אתה עומד עקום … (מושיב את גדליה) כוס ויסקי לרב גדליה שמחה אושר.

גדליה: לא כוס – בקבוק.

פינקו: שמעת מה שהבן־אדם אמר, רגינה? אז מהר. יש שם רבע בקבוק שליש חצי מלא.

רגינה: (ממהרת להביא)… שתה… שתה… קח… (מוסרת לגדליה בקבוק) הזמין אותי לטבריה – וחזר לתל־אביב … חניוק היית – ו“חניוק” תשאר …

גדליה: (קם. מרים הבקבוק) לחיי “החניוקים” רגינה, לחיי הטפשים שאהבתם העבירה אותם על דעתם (גהוק עדין. שם כפו על פיו) סליחה. שאהבתם העבירה אותם על דעתם ואין חדש תחת השמש – וכל הנחשים הולכים אל הים …

דובוש: חה. חה. חה.

רגינה: מדבר כמו “פואט” זה. משורר.

קדמי: משורר של הג’ורות. (בגעגועים) איך שהיה פעם בן־אדם… מתלבש כמו "נגלז’ה… מצוחצח בצחצוח … ועכשיו, “איכה ירדת אדם”, כמו בקולנוע “מרכז” …

גדליה: (בצריחה) נטקה, איפה אתה נטקה?

חומש: בואו נחזור לקלפים – מגדליה שמחה כבר לא יצא אדם מתאים לשוד בנקים.

פינקו: (מוציא שטרות כסף) יש פה אלף לירות, גדליה, קח. הלואה. אחרי השוד יהיה לך להחזיר לי. קח גדליה.

גדליה: (לוקח את הכסף. מתחיל לזרוק אותו לכל עבר. כל הנוכחים כורעים על ברכיהם לאסוף את הכסף)

פינקו: (רומז לאנשי העולם התחתון “לעלות” על גדליה) לטפו אותו קצת… אולי כמה עצמות שבורות וראש מפוצץ ילמדו אותו לקח …

חומש: (הודף את גדליה) עשרה אחוז – חחח?

דובוש: (נותן מכה בבטנו של גדליה) וזה על החשבון …

קדמי: פינקו, מה זה פה?

פינקו: או שאתה אתי – או שאתה נגדי … לא ראית איך העליב אותי, הגדליה הזה?

קדמי: הו, עלבון זה דבר אחר. (הודף את גדליה)

(השלשה עולים על גדליה. גדליה מתגונן ומנער אותם מעליו. רגינה צורחת בהנאה על כסא. נכנס נטקה. הוא ממהר – ותוחב לכיסו של גדליה כמה שטרות כסף – ומיד נכנס לפעולה. כאשר השלשה שוכבים על הרצפה – חבולים, הוא פונה אליהם בתוכחה)

נטקה: זה יפה להכות אדם שתוי – ועוד שלשה על אחד? (לדובוש היוצא כפוף) תשטוף במים… (דובוש יוצא)

מישהו רוצה להתחיל מחדש?

רגינה: תשמעו איך שנטקה כבר מדבר יופי

נטקה: בוגר בית ספר למגמגמים… (מסתכל באגרופו) אלו לא פונקציה בשבילי … (לפינקו) … אל תוציא סכין פינקו … אני אביא כמה חברה ונהרוס לך את כל האורווה הזאת … בוא גדליה.

קדמי: חושב שמפחיד אותנו זה. (זורק כסא על נטקה) לא אתה ולא אביך, ולא אבי־אביך יפחיד אותי … בוא נראה אותך, יה בוקסר מחורבן … (תפש כסא נוסף ומנפנף בו בהסתערות על נטקה. רגינה צורחת נוראות)

דובוש: (שנכנס במהירות) חברה, משטרה מתקרבת.

פינקו: לקלפים. לביליארד. מהר. לא רוצה צרות.

הכל יושבים ומזמזמים בנחת את השיר "מה שצריך – זה רק קלף משוגע אחד"

נטקה מוביל את גדליה אל היציאה

שוטר: (נכנס) מה אמרו שיש קטטה? דוקא ערב שקט מאד אצל פינקו.

כולם: חה. חה. חה.

תמונה 6: שולחן ארוך ועליו נרות דולקים בוילה בסביון

ירחמיאל. שולמית.

ירחמיאל: אמא שלי הוציאה כבר את ההורים שלך אל הגן – כדי שנוכל לשוחח.

שולמית: “איז דאט סו?” וכל כך לשם מה?

ירחמיאל: אני חושב שהגיע הזמן שנתחתן… אני מוכן לשכוח את כל הפרשה שלך עם גדליה… עשיתי גם תכנית… לאור המצב הנפשי שלך…אז אולי כדאי שנגור שנה בבלגיה … שתהיי קצת רחוקה … הכל מתוכנן וגם המשפחות שלנו לא מתנגדות.

שולמית: (בלגלוג) מה שחסר זה רק חוזה הנשואים?

ירחמיאל: כן, פחות או יותר.

שרים שולמית וירחמיאל "נשואים וחוזה נשואים"

רחל: (נכנסת בלוית בעלה, מר גרין) אז מה החלטתם, ילדים?

שולמית: אני מבינה שהכל מסודר בין המשפחות: כמה כרים, כמה כסתות, כמה נדוניה, כמה נכסי־דלא נידי, כמה כסף, יהלומים, תכשיטים – בקיצור, מה יוצא מכספת אחת ונכנס לכספת שניה. נכון שזה כך?

רחל: פחות או יותר.

שולמית: ולא חסר לכם איזה דבר פעוט להשלמת התמונה, אמא?

רחל: חשבנו על הכל.

שולמית: מה בקשר לאהבה?

רחל: שטויות. אהבה תמיד באה יותר מאוחר. אני מכירה הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה – והאהבה פרחה … ואני מכירה, לעומת זאת, זוגות שהתחתנו מתוך חשבון, ובסופו של חשבון באה האהבה. חיים זה לא חברת ביטוח. תשמעי מה שאמא שלך אומרת – ואמא שלך יודעת מה שהיא אומרת. יש לה עיניים בראש. ככה זה בחיים.

שולמית: האהבה באה עם הזמן … העקר שיש כבוד ורספקט וכמה ילדים – נכון, אמא?

רחל: אולי תגיד לי מה רוצה הבת שלך מהחיים שלי?

גרין: אהבה.

רחל: מה?

גרין: אהבה. לא שמעת על דבר כזה?

רחל: (לשולמית) כשהתחתנתי איתו – את חושבת שאהבתי אותו? להורי לא היה כלום – להוריו היה הכל … אז את חושבת שמישהו מאתנו חושב שעשה עסק רע והוא מתחרט?

גרין: (ברצינות) היא למדה לכבד אותי …

רחל: נכון מאד.

גרין: … אותי – ובעיקר את פנקס הצ’קים שלי.

רחל: זו סתם עלילה ודיבה.

גרין: … מפני שאם היתה באמת אהבה בבית הזה – נוסף לרהוט, לבריכת השחיה, לנסיעות לחוץ לארץ – האיש הזה שעומד לפניכם לא היה רץ כל לילותיו לישיבות “המועצה לשיקום האסיר” … אבל הוא פחד להשאר בבית … (יוצא במהירות)

רחל: אני לא יודעת מה עקץ אותו שוב הערב.

שולמית: היה לו צורך נפשי – יהודי – לוידוי קטן …

רחל: זה שום דבר. אצלו זה בדיוק אחת לתשעים יום – אחר כך הוא נרגע …

גב' קלינר: (נכנסת. זורחת) הפתעה. הפתעה. הפתעה. אני נגשת למכונית שלי לקחת את הארנק – ומי עומד ליד השער ושואל אותי אם כאן גרה שולמית … הבחור הנחמד ההוא שקבל פרס בנשף המסכות … יש לו קצת בוץ על הנעליים… אבל הוא תיכף יכנס … אילו הייתי יותר צעירה ולא אלמנה…איזה בחור מקסים …

ירחמיאל: אבל אמא …

גב' קלינר: את תדאג – אני לא אתחתן אתו …

שולמית: (הולכת לעבר היציאה) גדליה… גדליה בא…

רחל: אל תצאי החוצה – ואל תעשי טפשה מעצמך.

גב' קלינר: למה טפשה? מה מתרחש כאן?

ירחמיאל: הענין הוא בזה, אמא, …. ש…

גדליה: (נכנס) ערב טוב.

גב' קלינר: אמרתי לכם? איך שהוא היה נחמד בתלבושת של החסיד בנשף המסכות … התמוגגתי. הלב הזקן שלי ממש רקד.

שולמית: אני שמחה שסוף כל סוף החלטת לבוא.

גדליה: נטקה מחכה לי בחוץ, בג’יפ.

שולמית: תזמין אותו להכנס.

גדליה: לא, תודה, אנחנו ממהרים.

שולמית: אז אני אלך לקרוא לאבא.

גדליה: שולמית – לא. אני לא באתי לשוחח אתו. באתי רק לומר לך שאני יורד לעבוד במכרות הנחושת בתמנע. שום מכתבים יותר. אם תרצי בי – תדעי היכן למצוא אותי.

(שולמית מפנה גבה. היא עוצרת בעד הבכי)

רחל: אדוני… תסלח לי, אדוני… אני האם של שולמית … ואתה מתפרץ לבית זר – וככה פתאום מרשה לעצמך … היכן למדת נימוסים כאלו, בבקשה?

ירחמיאל: בבית־הסוהר. (לאמו) האיש הזה ישב בבית־הסוהר. הוא פושע ידוע.

גב' קלינר: (זורחת. מעולם לא נפגשה עם פושע …) זה נכון?

גדליה: כן. הייתי.

גב' ק’לינר: (מושכת בשרוולו של גדליה) שודד?

גדליה: (נתפס לחיוכה) כן, דודה, שודד נוראי.

גב' קלינר: מקסים. מקסים. ממש מקסים. אף פעם לא נגעתי בפושע … איזו חוויה. אז אתה כזה שודד – פורץ?

גדליה: לא. שודד – אנס.

גב' קלינר: חה. חה. חה. אני לא חושבת שאתה צריך לאנוס – רק טפשה תגיד לך לא, וכל אשה נורמלית תגיד לך תיכף כן. חה. חה. חה. אתה רואה ירחמיאל, יש עוד גברים ממשיים בעולם.

גדליה: (צוחק) …אילו היית יותר צעירה באיזה חמישים שנה, היינו בורחים לאיזה אי בודד, עם הרבה עצי קוקוס ובננות ועושים חיים משוגעים…

גב' קלינר: אתה שומע ירחמיאל איך גבר צריך לדבר אל אשה? תלמד ממנו.

ירחמיאל: אמא, תפסיקי. זהו האיש שבגללו שולמית לא מוכנה להתחתן אתי.

גב' קלינר: (מסתכלת בגדליה – ובירחמיאל כמה וכמה פעמים) במחשבה שניה – אולי שולמית צודקת… (ועכשיו ברצינות) … אתם לא תהיו מאושרים ביחד… לא בני. אז מוטב לפני החתונה – ולא אחרי הגט …

(צפירת מכונית)

גדליה: נטקה מחכה לי. מה החלטת, שולמית? (גרין נכנס)

שולמית: שום שינוי. הנה אבא פה – תהיה גבר ודבר אתו.

גדליה: האיש הזה כבר אמר לי את דעתו כאשר יצאתי מבית הסוהר – וזה מספיק לי עד היום הזה. אני הולך ואני לא מתכוון לחכות לך יותר מדי זמן … אני רוצה להקים בית ומשפחה … ויש עוד נשים בעולם … (יוצא)

רחל: החוצפה הזאת. הפושע הזה. פתאום מתפרצים לבית זר, בלי טיפת נימוס אלמנטרי ומציעים בגלוי הצעות מגונות.

גרין: מה מגונה בכך שגליה אוהב אותה? שהוא רוצה כמו כולם, בית ומשפחה? יש לו שכל ישר ויש בו הרבה הרבה גאוה טובה, יותר מאשר לרבים מאתנו … הוא היה פושע, זה נכון. אבל הוא גמר עם זה. והוא לא בא עם שום דרישות.

רחל: לא מאתנו – מהבת שלך – מפני שהוא יודע שאפילו אם יעמוד על הראש לא יקבל שום דבר, הפושע הזה.

גרין: אל תהיי כל־כך בטוחה, אשתי היקרה (שולמית נגשת אליו ומניחה ראשה בכתפו) יתכן שאהיה מוכן לתת לו הכל – מפני שלבחור הזה יש מצרך נדיר מאד בלב שלו – יש לו אופי.

גרין – רחל – שולמית – ירחמיאל – גב' קלינר שרים:

“כאשר אתה עושה חשבון חייך”

חשכה

תמונה 7: לפני שער הברזל של המכרה

כמה מריצות, קרונות על פסים. פועלים נכנסים נושאים פנס־שדה דולקים.

כל הלהקה שרה ורוקדת: "לחצוב עמוק – להביא לחם למשפחות"

פועל 1: איפה מנהל המשמרת?

פועל 2: במחסן.

פועל 3: תיכף יבוא.

פועל 1: הוא הבטיח לי “בית דין רבני” לפני שיורדים למכרה, למטה.

פועל 3: אם גדליה הבטיח – זאת לא אומרת שאתה מוכרח להסתכל עלי עם “רצח בעינים”

פועל 1: לא אני מסתכל בך עם “רצח בעינים” – זה המאתיים לירות שלי, שהוצאת מהחולצה, כשתליתי אותה על המסמר בגלל הזיעה…

פועל 3: נשבע לך בחיי אבי ואמי והילדים שלי שלא ראיתי כסף ולא לקחתי כסף ולא נגעתי בכסף.

פועל 1: ולא מתבייש להשבע בחיי הילדים שלו – הממזר.

פועל 3: ממזר אביך.

(מתחילה קטטה. גדליה נכנס ומפריד).

גדליה: לא יפה ולא נאה ולא הגון. תתבישו. אנשים סי – מ– פט – יים כאלו מתקוטטים כאלו היו העולם התחתון.

כולם: חה. חה. חה.

פועל 1: גונב כסף מפועל זה בושה.

פועל 3: “וולא” תגיד עוד פעם גנב – ואני משגר אותך ישר לבית חולים בבאר־שבע.

פועל 1: הבטחת “בית דין רבני” – איך זה?

גדליה: אז פתחו את הפה ותתחילו לדבר. צריך גם לעבוד.

פועל 3: נשבע שלא ראיתי כסף. לא לירה ולא מאתיים לירות.

פועל 1:…ככה זה מתחיל “בית הדין הרבני?”

גדליה תלוי היכן… יש בית דין רבני – של רבנים, של שמשים, של צדיקים – ושל פושעים בעולם התחתון…

גדליה וכל הלהקה "כשיש מחלוקת – ישפוט שופט"

גדליה: ועכשיו בחורים, אומר לכם משהו – (מסתכל בשעון) אין הרבה זמן, צריך לרדת… אז גומרים בקיצור… לא תמיד הגנב אשם … לפעמים אשמה הפרצה הקוראת לגנב … אז לא צריך להווצר מצב שיש בו פרצה … (לפועל 2) יוסף, תחזיר לו את הכסף… נפל לך מהכיס בזמן העבודה – הרימותי ומסרתי ליוסף למשמרת … ולהבא לעבודה תבוא עם כלי עבודה – וכסף תשאיר בבית.

פועל 1: (סופר את הכסף שקבל) … רגע. רגע. רגע. איך זה שיש פה רק – 180 ל"י והיו לי – 200.

גדליה: זה בסדר.

פועל 1: גדליה – מה זה פה בסדר אם הרימות – 200– ופה ביד יש לי רק – 180– איזה סדר זה?

גדליה: שכחתי לספר לך ש“בבית דין רבני” הולכים עשרה אחוז לצדקה … עשרים לירות הלכו לגננת לקנות צעצועים לגן הילדים …

כולם: חה. חה. חה. חבר’מן, חבר’מן גדליה. יופי. מצוין.

פועל 1: אם כך כל הכבוד (לפועל 2) אבל אילו גדליה לא היה מרים את הכסף – ואתה היית במקרה שם עין על הכסף – יכולת לצעוק “חי וקיים” – לא היית מחזיר …

פועל 3: עכשיו באמת אני פותח לך את הראש במגרפה …

(תופס מגרפה)

גדליה: (בצעקה) תזרוק את המגרפה – או שכולנו פה נעשה ממך סלט ירקות … (רואה את שולמית ונטקה נכנסים. מאושר מאד)

אתם יכולים להמשיך להתקוטט – יש לי אורחים (הכל מסתכלים באורחים) נפלא שבאתם.

שולמית: אמרת לי פעם שאשה הולכת אחרי הגבר.

גדליה: זה נכון. זה רק במקרה שהגבר הוא גבר – והאשה היא אשה.

שולמית שרה "האשה הולכת אחרי הגבר"

גדליה וכל הלהקה שרים יחד עם שולמית. גדליה ונטקה מתחבקים.

שולמית: למה אתה מחבק רק אותו?

גדליה: חביבי, חביבי, חביבי. כמה חיבוקים וילדים שאת עוד תקבלי ממני …

(גדליה מכניס את שולמית לקרון על הפסים ולהפתעת הכל יושב לצדה) תדחפו, גבר שהולך לירח דבש צריך לשמור על הכוחות שלו.

(הכל צוחקים. הודפים את הקרונות ובה הזוג הצעיר)

כל הלהקה שרה ורוקדת "אשה הולכת אחרי הגבר"

מסך

בעקבות אגדת עם

מערכה 1

תמונה א

פתיחה ־ שיר הצלצולים (כל המשתתפים)

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שמעתי זאת. עכשיו אמור דבר חדש. חדיש חדש ולא יין קנקן נושן של אב עקש.

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שוב הוא מתעקש! ובכן, כדי לרענן את זכרונך, מנוח, הסכת ושמע. שני שטרי חוב – אלף זהובים, ככרות הכסף שנים, חמש מאות ראשי בקר וצאן, ויש ריבית וריבית דריבית. ויש ריבית דריבית דריבית דריבית. הנך חייב לי יותר ממה שיש לך. ובכן, אין לך מאום מלבד אוצר אחד והיא בתך, השולמית, והיא שקולה במעלה כנגד כל אוצרות תבל.

מנוח: איני יכול. אמרתי: לא!

שמגר: ובכן, אמכור הכל, הכל, הכל, הכל. את צאנך אמכור, את עדריך, את ממגורות השעורה והחטה. מנוח מנוח, אם נותרה מעט בינה בקדקדך, דבר אתה. דבר אל שולמית. אם אך תסכים, ואני שטרי חובך אקרע, אקרע אקרע אקרע. נכון נכון, זקן אני ממנה במקצת מקצת מנוח, בקצת עשרים שנה, וכי מה הם 20 שנה בין בעל ואשה, לא רק בעל ואהוב אוכל שמש לה, אלא גם אח, ידיד ורע, וקצת מקצת גם אב.

מנוח: איני זקוקה לשני אבות.

שולמית: (נכנסת) אבי… (רואה את שמגר) שלום לשמגר בן חפץ. זה עתה רק באתי עם עדרי אבי… (במבוכה) ולא ידעתי כי בא אליו אורח כה נכבד, חשוב (לקהל,) על כל מפליו בא לכאן…

שמגר: אל נא נבוכה תהיי השולמית (מתקרב לבאר). החן מאד, כלומר, החן… רציתי רק לומר… נרעש אני מאוד.

מנוח: כוונתו לומר אותה אמרה של חן, כי החן תמיד מוצא פה חן, חן, חן.

שמגר: חן חן.

שולמית: (בעקיצה קלה) תודה על החנחון, לשני המחנחנים.

שמגר:עכשיו אלך לי (לא זז. עומד על מקומו ומסתכל בשולמית בתאוה עד שלא נוח לה) עכשיו אלך לי. מה ברצוני לומר?

שולמית: אמרת פעמיים, כי ברצונך ללכת! רצון אדם הרי כבודו הוא.

שמגר: (אליה, מדבר ופונה גם אליו) אני ממש כסוס תוקע ראש לו באבוס. ממש איני יכול למוש, (חוצה באר) בראותי אותך, עלמת החמד. . (מתיישב) נזכרתי…

שולמית: נזכרתי בבתך שהיא גדולה ממני בחמש שנים לערך (יורדת)

שמגר: (קם ומתקרב אליה) נזכרתי באשתי שהיא אלמנתי, כלומר אלמנותי והיא הלכה לעולמה והשאירתני כה בדד, ומשתוקק אני מאד, קצת להתחתן… דבר אתה (יוצא) דבר אל שולמית.

שולמית: (עדיין בצחוק – ותמיהה) מה פשר דברי שמגר?

מנוח: דברי אמת.

שולמית: והאמת מה היא?

מנוח: מרה כלענה. מגפות בצאן. שתי שנות בצורת. כסף שלויתי בשטרי חוב, ושמגר אומר להציגני ככלי ריק וימכור הכל, האחוזה, המטלטלים והבית.

שולמית: אבוי! ולא יתן ארכה?

מנוח: ארכה אחת ויחידה.

שולמית: מה כוונתך?

מנוח: (פונה אליה) אם תנשאי לו לאשה יקרע שטרי החוב, יקרע, יקרע, יקרע.

שולמית: איזו קרקרה! לזה? לכרס הכפולה ומכופלת? שמפליה כבר נוגעות בארץ והוא אינו רואה רגליו בכלל, לזה אשמאי זקן שכבר קבר תחתיו שלש נשים? (שוב פונה לאביה ומתקרבת אליו) לא לא, אב. יקרע יקרע או לא יקרע, עורב זקן האיש.

מנוח: (בקול רם) גם אני אמרתי לא ולא, אולם הוא עשיר מאד ולעושר קצת (ממשיך) קשה לומר פה לא באלף רבתי, בתי! ובעיקר אם יש ריבית, בתי שולמית!

שולמית: מוטב אמות, אבי. אטרוף נפשי בכף. אתע בין מדברות, אקבוץ על יד.

מנוח: בתי – הוא ירוששנו… שולמית!

בשמת: (נכנסת, מכעכעת בגרונה) אדון מנוח, למה היא בוכה?

מנוח: אדונך רוצה לשאתה לו לאשה.

בשמת: חה חה חה. תרנגול זקן! אינו יכול לקפוץ אולם קורא בקול, קול שכוי אך לא קולו של גבר.

מנוח: איך תדעי כל זאת בשמת?

בשמת: אני? איכה אדע? הן המשרתת אנכי לאדוני, שמגר בן חפץ, וזה גורל המשרתות, מאז ומעולם, לדעת אם אדונו יכול או לא יכול. זו מן משרה כזאת להיות על המשמרת, להגיש המזונות ולפעמים מזומנות להחליף הגבירה הגברת. חה חה חה. רוצה להתחתן, שמגר. איכה יכה בתוף אם אין לו מכושים? יקח לו הכושי להחליפו בליל החתונה? חה חה חה. טפש. שוטה. חמור חמורותים, הוף, איזה ענינים עושים גברים בשל נשים והנשים, האמינו לו אחי, שום אשה עוד לא נתנה יותר ממה שאין אצלה. ומה שיש, רעים, אינו חשוב כל כך עד אם פתאם איננו… (שרה) מה הם מוצאים בה, בזו השולמית? חיי, איני יודעת? היא יפה? הה! ראו יפות ממנה! היא חכמה? לא יותר ממני. ובכן, המידה היחידה, היא ממאנת, סובר הגבר, אם ממאנת היא, מן מהומה – מהומיה, שאין לשום אחרת, והוא נופל בפח, שוטה. זהו המשחק, רעים, מים נולדה חוה.

אולם בגן העדן, לא היתה ברירה אחרת. מסכן אדם. שום חוה או בת חוה לא נזדמנה לו בסביבה. אשה אחת בלבד במלוא עולם! אילו ידע רק כתובת של אחרת – לא היה אוכל את תפוחה שלה.

חשכה

תמונה ב'

שולמית: (נכנסת) הו אלי, עד מה עייפתי ושמש מדברך מכה ללא רחם, והשרב צורב ללא חמלה. הו, עד מה צמאתי (שתיקה) אלי! אם אין מטעות אותי עיני, באר היא זו! התשטה בי? אכן באר, באר ממש בים של חול (מביטה סביבה), בלהט השרב, במרחבי מדבר – באר! הו, עד מה צמאתי, עד מה צמאתי. אויה! הדלי איננו! אכן זה לעג הגורל. אלי, (שתיקה, שרה – שיר החלום).

ארד בחבל. הו לא! היעמוד בי כוח לטפס שנית מן המצולה הזאת? אלי, שמתי יהבי בך! (יורדת לבאר)

חמואל: (מופיע עם אבשלום) חושם חושם! היכן זה נעלמת למך? הי חושם! ודאי שוב באחד הנקיקים מחפש חיפושיות, השוטה הקטן.

אבשלום: ברחה האילה! לשדים ולרוחות.

(צוחק) לך תמצא את בן אחיך, חמואל, ונחזור העירה.

חמואל: חושם, יקח אותך השד, אייך? (יוצא)

שולמית: עוברי אורח, האם יש שם מישהו? (מתוך הבאר – קולה בלבד)

אבשלום: אני חולם, או מה?

שולמית: האם יש שם מישהו?

אבשלום: האם יש שם מישהו?! לא. אין כאן אף אחד חוץ ממני.

שולמית: ומי אתה?

אבשלום: אני, אבשלום אני. הי עלמת החן, נטרפה עליך דעתך, מה הנך עושה שם בתחתית באר?

שולמית: אולי תוציא אותי במקום להג ריק של שיח?

אבשלום: בחפץ לב, בחפץ לב. תפסי בחבל. איך את נראית, האם את מכוערת? מצאת מקום לנוח, דוקא בתוך באר. (מוציא אותה)

שולמית: (חצי מעולפת, נאנחת) אאח!

אבשלום: (בהתפעלות) אאח!

שולמית: מדוע נאנחת?

אבשלום: עזרתי לך באנחה, אחות. איך המים בבאר?

שולמית: אלי, כמעט נחנקתי שם למטה. הו, ראשי סחרחר.

אבשלום: מה יפה היא!

שולמית: האם אמרת לי דבר מה?

אבשלום: האם אמרתי?

שולמית: אם איני טועה, אוחז אתה אותי בזרועותיך.

אבשלום: (מרפה ממנה במבוכה) סלחי עלמה, נרעש אני מאד. חשבתי, שד שם מסתתר בתחתיות השאול. אבל הגידי, האם את רוח או צל של בלהות?

שולמית: רצונך לגעת, לבדוק, להווכח, להחזיקני שוב בזרועותיך… אל נא במהירות כזאת.

אבשלום: כיצד הגעת לשם?

שולמית: ספור ארוך מדי.

אבשלום: יאוש או אכזבה ואולי מכת האהבה. מן משהו עם משהו? (צוחקת) אלי, כמה יפה היא! מה שמך, אם תואילי לאמרו, עלמת החמד.

שולמית: שולמית.

אבשלום: שולמית! צלצול טהור וזך.

שולמית: ומה שמך העלם?

אבשלום: אבשלום.

שולמית: מירושלים?

אבשלום: אכן, עלמת החמד, אבשלום מירושָלֶם (פורץ בזמר עליז עיניך יונים)

שולמית: הנך נרגש רעי.

אבשלום: אומרים שזה טבעי, שזה מובן, שזה קורה. מין קורה מחצה ראשי לפתע, הלמה על קדקדי.

שולמית: ובמבט ראשון כוונתך. (עונה לו בשיר דודי דומה לעופר)

אבשלום: עכשיו את ספורך.

שולמית: אבי, מנוח יהודה, מבית לחם, לוה כספים רבים. לוה לוה לוה.

אבשלום: עד שנתבקש להחזיר ההלואה.

שולמית: (מתקרבת) אולם אותו אשמאי, שמגר בן הריבית, ימח שמו, מוכן לקרוע השטרות אם רק…

אבשלום: אם רק…

שולמית: אם רק אהיה לו לאשה.

אבשלום: לעולם לא.

שולמית: לעולם לא. כזאת אמרתי גם אני ונמלטתי על נפשי אל המדבר. מה אמרת?

אבשלום: לעולם לא. אמרתי.

שולמית: ומדוע לא?

אבשלום: מדוע לא? אכן זו שאלה. אולי נחמוד מעט לצון, אולי נאמר כי את תהיי אשתי שלי, נוות ביתי, אם ילדי. (שתיקה ארוכה) האם דברי פגעו בך, שולמית?

שולמית: מנהג אצלנו בבית לחם, כי יחמוד לצון כך עלם…

הזהר! הנחש!

אבשלום: נחש?

שולמית: הזהר הנחש! הנה הוא כאן הנה הוא שם. הזהר שוב, הוא מתפתל, חמק ברח. הו, כמה נבהלתי פתע.

אבשלום: עכשיו אחרי הבהלה תתחילי מחדש.

שולמית: במה הפסקתי?

אבשלום: אמרת לי, אבשלום, אותך אהבתי אבשלום ועיניך אז ריצדו כרבוא כוכבי רקיע.

שולמית: שקרן.

אבשלום: מדוע?

שולמית: כי נעצמו עיני בהיצמדי אליך (שרים יחדיו בית אחרון מה מתוק מדבש).

אבשלום: שולמית, האם תהיי לי לאשה?

שולמית: חדל לך, גם ללצון יש גבול.

אבשלום: אכן, יש גבול לכל לצון. אהבתיך עלמת בית לחם, השולמית שלי. התהיי לי לאשה?

שולמית: אבשלום.

אבשלום: שולמית.

שולמית: אינך פזיז נמהר מדי, רעי הטוב?

אבשלום: סלחי לי על כי נחפזתי כה, אך לבי הולם בתוף ממש, הולם בהלומות.

שולמית: ומתי תבא לקחתני מבית אבי, אישי.

אבשלום: בעוד חדש או חדשים שולמית.

שולמית: (שתיקה) אבשלום, דבר גלויות, האין אתה חומד לצון?

אבשלום: שולמית. נשבע – –

שולמית: במה פה נשבע?

אבשלום: אין עדים רבים, אולי בנחש?

שולמית: ובבאר.

אבשלום: ובבאר.

שולמית: תן ידך בתוך כפי (מקהלה ברקע)

שירת מקהלה: (לחש נחש זו שבועה, כל מי שיפירנה נחש כרוך בעקב שפיפון יכרית ימיו. הצפעוני ילוק בשרו וארס הנחשים ימית את ילדיו).

אבשלום: נשבענו בנחש (מחייך)

שולמית: מחה חיוך מעל שפתיך, אבשלום, כי השבועה אכזרת, ועכשיו תהי נא הבאר גם היא עדה.

שירת מקהלה: באר, באר, במצולות המים קול פכפוך שקשוק המיה, כל מפר את שבועתו יצלול אל תוך המים הוא או בני ביתו.

שולמית: נשבענו בבאר. בעל ואשה אנחנו אבשלום.

אבשלום: יצאתי לצוד האילה וכבר שבועה נשבעתי, כך פחז עלי יצרי לפתע.

חמואל: אדוני,!

אבשלום: עבדי הצידוני קרב ובא.

חמואל: נעלם החושם, כאילו המדבר בלעהו ומי היא זו?

אבשלום: השולמית.

חמואל: השולמית, אותה מן השירים שלשלמה המלך? מהיכן זה צצה?

אבשלום: צצה מן הבאר.

חמואל: צצה, מן הבאר! רק נעלמתי רגע וכבר ציוץ כרוך בזרועותיך, עלמה יפהפיה, איך אתה מצליח רק אלהיך, אלהי העברים יודע. כורך אתה אותן מיד כמו כריכיה ממש, אך מה תגיד אותה הכרוכיה שלך?

אבשלום: למי כוונתך?

חמואל: לאביגיל.

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: ההולי על ראשי אם אדבר רעות בבנות ירושלים. מי כרוך במי…

אבשלום: חמואל!

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: מי זו אביגיל? התשמעי אלי גברתי…

אבשלום: חמואל!

חמואל: אולי נזוז, בעוד חמש שעות ירד הערב.

שולמית: מוטב אלך גם אני, אחזור אל בית אבי ולבי שלו ומיחל. מתי שוב נתראה אבשלום?

אבשלום: לא יארך הזמן, שולמית. (מתחבקים. חמואל מגרד פדחתו).

חמואל: תמיד זה כך, “מתי שוב נתראה”, כי הפרידה היא בעיקר אתנחתא ללבב. אתנחתא שוד ושבר, לראות כיצד געגועים אל נערה מובילים. כמה מוזר, דוקא אל נערה אחרת… מספיק להתנשק!!

אבשלום: (צוחק) ומדוע זה?

חמואל: סוף כל סוף ענין פרטי כל כך, אינו ענין לעוד זוגות עינים, ואם כל שמתחשק לו יתחיל ברגע זה, איזה נישוקים נשמע פה, – “פחד אלוהים!”

אבשלום: (כולם צוחקים) לווה את שלומית לבית אביה וסוב חזור לירושלים.

חמואל: מדוע זה לנישוקים אתה ורק אתה ובבא העת לחטט רגלים בהליכה הארוכה אני ורק אני. איזה צדק הוא, מר אדוני?

אבשלום: חדל מפטפוטיך חמואל. לך מצא את בן אחיך וצאו מיד לדרך.

חמואל: מצא את בן אחיך, קל לומר.

חושם: (מופיע) קראת לי דודי?

חמואל: האם קראתי לו, היכן היית עיר בן חמור?

חושם: מצאתי תל של נמלים.

חמואל: בנמלים, בנמלים…

תמונה ג'

חושם: דודי דודי, אשה אחת הולכת וקרבה, דומני מחפשת היא דבר מה.

שולמית: בשמת היא זו, מחפשת אחרי ודאי.

חמואל: איזה דשן, איזו מערכת אברים בנויה לתפארות, ממש מקדש ולא אשה.

חושם: דודי. זכור את צפורה, את אשתך.

חמואל: בנין עצום, רב ממדים ויופי.

חושם: (צוחק) עכשיו נלך.

חמואל: נלך דודי דודי (הולך בכוון בית לחם)

חושם: ירושלים היא שם, דודי.

שולמית: בשמת!

בשמת: (נכנסת) חפשתי אחריך. אביך מודאג מאוד.

שולמית: תודה בשמת, הנה אני חוזרת. היו שלום רעים (מתחילות לצאת)

חמואל: (משתעל) שמי הוא… חמואל, חמואל איש צידון.

חושם: ואני הוא בן אחות אשתו.

חמואל: אשת אחי כוונתו.

חושם: אולם…

חמןאל: רד מן הסולם ושים מחסום לפיך

שולמית: אינכם באים אתנו?

חמואל: כאיש שדה מובהק, כצידוני סוחר תבואה לשעבר, ענין לי בכפרכם.

חושם: אם הוא סוחר תבואות אני הוא אשמדאי.

חמואל: האם יש בבית לחם ככר נאה של גורן, אפשר אקנה תבואה מלא כל היריד.

חושם: דודי, אשתך בירושלים.

חמואל: אפשר אקנה חמור לעיר. נוסף לזה, חשקה נפשי לתור קצת משמני הכפר, אם מאן דהיא תראם לי.

שולמית: התכבדו ובואו. בשמת תראה לכם הכל.

בשמת: הכל בכל מכל. כולל ככר הגורן.

חמואל: יברכך אלוהי הצידונים, נשמת…

חושם: דודי…

חמואל: בשמת, כמה בשם יש בשם. הרם רגלים למך (יוצאים, מלבד בשמת ושולמית).

בשמת: הו איזה גבר שעיניו רושפות ברקים מיד. עוד לא פגשני פגש של ממש וכבר חותר לקראת מצע של קש. הוא בא לתור הארץ, במשמנים חשק… גם גורן יש, אחים… אל דאגה… חה.. חה..

(התזמורת חוזרת על פזמון שירה של בשמת).

תמונה ד'

בשמת: איזה גבר! איזה גבר!

חמואל: רק עכשיו נזכרת לומר לי איזה גבר. כל הליל כולו לחשת לי לחשים. כמעט קרעת תנוך אזני. מלמלת דברים אין שחר ורק בהאיר השחר נותנת לי פתע קומפלימנט.

בשמת: קומפלימה?

חמואל: בשפת צידון קומפלימנט היא מחמאה. מחמאה היא מן חמאה מין חמאה המחמיאה עד היות אדם נמס כולו כמו חמאה ביום שרב, מובן?

בשמת: איזו מין לשון. התשהה כאן עוד הלילה, קומפלימה שלי?

חמואל: את רוצה כי יגרשני אבשלום ממשרתי? לאחר שנשתהיתי כבר יומים. ומה תאמר אשתי, מוטב אקריב ראשי לבעל פעור, האל הצידוני.

שמגר: (קורא) בשמת.

בשמת: שמגר הולך. זה אדוני שלי.

חמואל: אדונך שלך הולך – זוהי הליכה, הרי זוחל הוא על כרסו. לאן זוחל הוא בלילות נערתי? האם גם הוא מין איזה גבר?

בשמת: לא לא דודי, אינו נדלק כאש, אינו מרטיט צמרת, אינו לוהט כלהבה, ובקצרה אומר לאדוני, איננו צידוני.

שמגר: בשמת!

בשמת: למצוותך, יה אדוני.

שמגר: היכן היית הלילה?

חמואל: ספרה הכוכבים.

שמגר: ומי אתה חצוף?

חמואל: בהכנעה אודיע, החצוף הוא צידוני ושמו חמואל, בקי ברזים רזי דרזים, מהלכי שמים ספרות ומספרים.

שמגר: רזי דרזין?

חמואל: רזין דרזין. רזין וכשופין. עניני אהבה בתולות ובתולין סחורתי היא כאן מטלת בקרקפת.

שמגר: אתה האיש.

בשמת: הוא האיש.

חמואל: אני האיש. מה היא צרתך אדון?

שמגר: נכאה עלי נפשי.

חמואל: טט… טט… טט… ובשל מה?

שמגר: בשל…

חמואל: אל נא תאמר לי, הכל חרות על מצחך… זהו מקצועי. לא בשל שנות בצורת או מחלות בצאן, לא בשל שטרות ופרעונם, גם לא הדאגה למשקלן של אוצרותיך. כספך, זהבך ומפלי גופך. אלא רק בשל, תן לי לנחש… מצאתי, רק בשל שולי שמלת עלמה, כלומר בשל…

שמגר: ממש קוסם. רקח לי התרופה, הצידוני, רפאני אדוני.

(טריו: בשמת שמגר חמואל הצידוני).

חושם: (נכנס) דודי, העיר. העיר שקנית לי ברח.

חמואל: ברח. אלי, יה איזה כסיל הוא זה. תפוס בחבל!! ! מיד אחזור.

בשמת: איזה גבר.

שמגר: איזה גבר מי?

בשמת: ענין פרטי הוא אדוני.

שמגר: פרטי פרטי פרטי, כל זמן שלא נטל אותך ממשמרתי, את מפוטרת.

בשמת: לא לא אדון, למענך עמלתי כל הליל ממש בפרך עד שהוצאתי את סודו.

שמגר: סודו?

בשמת: אכן סודו. איש אחד ושמו אבשלום או אבישלם, מעשירי ירושלים, ישא את אשתך לו לאשה. והוא כלומר הצידוני משרתו של אשתך הנו, כוונתי לשולמית. עודני מפוטרת?

שמבר: לא, הנך מוחזרת… טובה וריחנית! ציץ בעציצים. גן פרחים פורח. בוסתן הבוסתנים.

בשמת: אם כן, תן תודה פה לגנן שכך עמל הוא לגנן ולנגן בי כל הליל (צוחקת יוצאת).

שמגר: הממזרית.

חמואל: (נכנס עם חושם. מכה אותו) נקע הרגל… נפל לבור הסיד… כל כספי הלך בשל חמור אויל.

שמגר: שמעני חמואל בן תיש. זקוק אני לעזרתך.

חמואל: במה בי ידובר.

שמגר: רווק אתה?

חושם: רווק מארץ רווקון, מלבד לדודתי.

חמואל: רווק או לא רווק, תמיד מוכן ומזומן להזדמן עם זו הזמזומית ששמה בשמת, אם זו כוונתך.

שמגר: ולהתחתן עמה?

חושם|: למה לו צרה כזאת?

חמואל: מדוע לקלקל לילות הדיש החמים בערש כפור של נשואים.

חושם|: וחוץ מזה אדון, מה תאמר לו צפורה אם ילכוד לו עוד צפור לשיר לו בין כתלי ביתה.

שמגר: ובכן, נשוי אתה.

חמואל: קצת.

שמגר: אם כך, אולי תרצה לזכות בעשרת ככרות של כסף.

חמואל: עשרת ככרות של כסף? יאה וגם נאה. ועכשיו חתור אל חוף עיקר ואת הפסולת זרוק הימה כמנהג הספנים בעת הסערה. עשרה ככרות של כסף, את מי עלי לרצוח?

שמגר: אבשלום רוצה לשאת את שולמית, היא בת מנוח. אתה אמור לו ככה: בגדה היא, אינה נאמנה.

חצואל: הבנתי והבינותי. אטחון לי בריחים. הככרות. הו איזה לחם אאפה לו בזכות הככרות. מוכנתי ומזומנתי אדוני שמגר. (לוחצים ידים).

שמגר: היכן אמצאך בבואי לירושלים?

חמואל: רחוב הינשופים אדון, ליד ככר העיר המרובעת שני בתים משמאל אדון, סמטה אחת המשך ללכת, סמטה שניה המשך ללכת, סמטה שלישית ממשיך ללכת לא – הימן אדון. הופ, ושוב הימן אדון ושוב הימן אדון, אל שוק האטליזים נוטפי הדם. השמאל אדון, רחוב הסנדלרים. השמאל אדון, רחוב הנפחים. ועכשיו אל תפנה צפונה אל תטה דרומה, אל תימין ימינה, אל תשמאיל לשמאל. תלך ישר ישר ישר, אחר כך, הופ, ליד חנות הכעכים ארמון, בפתח הארמון עץ. מתחת לאצטרובל אוכל אדם אפרסמון. חמואל הצידוני משרתו של אבשלום הוא זה. מובן?

שמגר: הייה שלום.

חמואל: שלום שלום (שמגר יוצא) עפר לעצמותיך שמגר בן כרס.

חושם: תולעת כרסתנית.

חמואל: הככרות יהיו שלי.

חושם: ועיר לי תקנה אז.

חמואל: הו, איזה עיר, שנעירתו תעיר את כל העיר. השולמית.

שולמית: הנכם יוצאים לדרך?

חמואל: כדברך גברתי. נשימה פעמינו בטרם הזריחה.

שולמית: פרוס בשלום אישי, אמור לו כי ימהר לבוא.

חמואל: כך גם אעשה.

שולמית: ואל טוב לבך אוסיף את מתנתי, אם תדע לשמור על צעדי אישי בקרת הגדולה, לאחר הנשואים אשקול לך על יד חמש ככרות של כסף.

חושם: (מונה על אצבעותיו) חמש ועוד עשר כמה הם יחדיו.

חמואל: שמעתי והבנתי גבירתי רבת החסד. הרם רגליך למך.

שולמית: היו שלום ודרככם שלום.

חמואל: אל תרוץ דודי.

(שולמית יחידה על הבמה. הבקר עולה. הרועים יוצאים אל השדות. שולמית מאושרת. שיר עליז של הרועים ושולמית – זמר הרועים. דבקה).

הרועים: היהו השולמית – היהו.

תמונה ה'.

מקהלה: (כרם יש לדודי)

חמואל: מה יפו דודיך מיין (כלי עף לבמה) הו רעם אדירים, אשתי היא זאת, אני מכיר את כלי הבית. ברחי לך צפיחית קטנה שלי (הנערה צוחקת ומסתלקת)

צפורה: ברחי! שוב תפסתיך שוב מקרין קרנים, בוגד חדל אישים, שוב אתה אתה אתה. הנח כבר לנשים, הגיע עת לנוח.

חמואל: אני הנחתי אך הן אינן נחות. חיי, איני יודע מה רוצות הן מחיי. הגידי את האם אני יפה כל כך? לא! אמרתי לא. יש יפים ממני אין שכל לנשים בתוך הקודקודים. לא אליך התכוונתי, לאחרות. מדוע הן רודפות, אינן נותנות מנוח. קורצות בעיניהן מנענעות ברכים… די יקירתי, צפורתי שלי, די שברת היום. הו, שוד ושבר, הניחי קצת כלים ליום המחרת.

צפורה: אם אתפוסך שנית, את עיניך אנקר בוגד, חדל אישים.

חמואל: אני?

צפורה: האת או כסל הצלעות, קרקבן קרקשת, ראש קשוא, חרדל חזרת חמציץ ואפונה.

חמואל: היא עובדת במטבח רעים.

צפורה: הו זד בין הזדים, עוד אנזוד לך נזיד, את ראשך אכתוש את תוך מכתש, אל הקופיץ אטיל את צוארך, אם שוב אמצאך רוקח לי מרקחת עם כל שמלה בעיר.

חמואל: אלי, איזו יורה רותחת. די אהובתי.

צפורה: הו, קנמון שלי, גבינת כבשים מבאשת, טרוטת דגים, חלה של סולת, ממרח של פשטידה.

חמואל: סיר המעלות אשר לצפורה.

צפורה: עכשיו אמור ספר, מי היא בשמת, בשמת מי היא? צפיחית בדבש שלי.

חמואל: בשמת, מי היא? תופינית סוכר שלי.

צפורה: אל תעמיד פני תם. היא כאן.

חמואל: היא כאן?

צפורה: היא כאן.

חמואל: איך יוצאים מכאן?

צפורה: מי היא זאת בשמת שאלתי?

חמואל: בשמת? השם מוכר לי קצת.

צפורה: מתי פגשת בה לראשונה ומה היה בינכם בלילה מלילות?

חמואל: מה היה בינינו – לא היה בינינו שום דבר – כל כך צמודים היינו.

צפורה: אתה הזמנת את בשמת לכאן.

חמואל: אני הזמנתי? לשם מה? מה צורך יש לי בה, אמרי. הרי נשוי אני אתך, לא כן? ומה ההגיון שאדם נשוי יזמין את הרווקת, לשם מה על מה ועל מדוע. היא באה עם שמגר. הוא אדונה לחג למשחקים ולמחולות עת בוחרים הבחורים כלה בין הכלות, אולי גם היא רוצה חתן, מה אני יודע?

צפורה: אני כבר אחתן לה חתונה, לזו פרת בית לחם.

חמואל: חזרי אל המטבח יקירתי, מיד אבוא גם אני, בי נשבעתי.

צפורה: אחכה לך ליד תנור כירים ואם לא תמהר לבוא אכין לך גחלים ושפודים של אש (יוצאת עם חושם).

חמואל: חן חן אשתי. (קבוצת מחוללים חוצה את הבמה בחוק ומשובה). בשמת נכנסת כרוח סערה, מחבקת את חמואל).

בשמת: אפרסמון שלי, אני כאן, באתי.

חמואל: יפה שבאת, הן זאת עיני רואות. את מי הבאת הביאתך צרה צרורה שלי.

בשמת: (לוחשת) את צרור הכסף.

שמגר: (נכנס) אותי הביאה ועמי הככרות. ובכן, מה על עניננו?

חמואל: סודר. הוא עתיד להתחתן.

שמגר: (בבהלה) אתה?

חמואל: כמובן אתה, אתה ורק אתה. השאלה נשאלת רק מי אותה אתה. רואים את המצנפת הצוחקת מתעטשת, מכרנסנת בחורים אביגיל שמה.. . התבשיל כבר בקדרה. הגיע עת לתבלינים. סור הצדה, אבשלום קרב. אתם מיד תראוני במלאכת בחישה ורקיחה של איש צידון, שש בש שש גז, פלפל וקנמון, הב המזומנים אדון.

שמגר: קודם רצוני לשמוע איך יפול דבר.

חמואל: הסכת ושמע, הנה הוא בא (נכנסים חנניה ואבשלום).

חנניה: האם נתערב עליה?

אבשלום: על מי

חנניה: על אביגיל. עד כאן דברי לצון, שמע וזכור את דברתי, אבישלום (בלעג) גם מזבול שטן אני הוא שאקחנה (יוצא).

חמואל: אל נא תלטוש עינים אדוני ובערה תבעיר בלבבך, הן ידידך הוא חנניה.

אבשלום: הוא מוציאני מכלי, איזו יהירות, איזה בטחון.

חמואל: ראה הבט, איך הוא לוטש ידים, החצוף, אל גוה וגזרתה, ממש אל חמוקיה.

אבשלום: הרפה הנח לי, אין זה נאה, נלך נסור מזה.

חמואל: אכן צדקת, וכי למה תקנא בידידך הטוב מנוער? אח, מה יאושר בן תמותה ולו אשה אשר כזאת, כלילת המעלות, מה יאושר חנניה באביגליל. ברך אותו. הו, אלה צידון, הם מתנשקים. ברך אותו.

אבשלום: מה נטפלת פתע לזרות לי מלח על פצעי?

חמואל: חולה אתה.

אבשלום: הנח. היא תהיה אשתי. (יוצא).

חמואל: בשול ומבושל. ובאשר לשולמית,… את שלי עשיתי, מצפוני נקי.

שמגר: (נכנס) אכן, קוסם אתה הצידוני. (נשמע דין ודברים מבחוץ) מה מתחולל שם, ראה את אדונך.

בשמת: הלומות וריב.

שמגר: הבט עליו הוא כבר עם אביגיל.

חנניה: (צוחק ומסתובב) חיי, אני חולם, היא מתנשקת ועוד עם מי, עם אדוני. ברכו אותי עכשיו לא רק אדון לי, יש לי גם גברת מהודרת לרכיבה על גב גבי (התזמורת פורצת ואתה סערת המחולות).

בשמת: המחולות החלו, נרד אל הככר, דודי.

חמואל: ככר הכסף לפני ככר המחולות, נערתי, עת לכל דבר.

שמגר: בא עמי אשף הצידוני.

(מחולות סוערים. בין המחוללים בולטים אבשלום ואביגיל. בשיא המחולות ושירת המקהלות, מתנשקים לסערת תשואות, אבשלום ואביגיל. באותה שעה ממש במרחק נראית לעיני הצופים דמותה של שולמית המצפה בבית לחם ופניה לעבר ההרים, לעבר ירושלים. המסך יורד).

(מחולות הכרמים)

סוף מערכה ראשונה

מערכה ב'

(פתיחה – תזמורת – דודי יבוא מן ההרים)

בשמת: (הערות כאשר הרוקדים עוברים לפניה אחד אחד) הו, איזה חן… הו, איזה תואר והדר! הו איזה גבר! ארז בלבנון… (עם תום הרקוד) עכשיו הציגו עצמכם האדונים לאט לאט. עמדו בתור. אתם התאומים?

תאומים: אנחנו.

בשמת: מי בכם הבכור?

תאומים: שנינו הבכורים.

בשמת: אולם כדי להבדיל בין פירות הביכורים אמרו את שמותיכם.

פשחור: פשחור.

צרדה: בן צרדה.

בשמת: הצרוד הוא בן צרדה.

צרדה: אכן.

בשמת: ופשחור הוא השני בין התאומים?

צרדה: אני הוא השני – אחי נולד 4 דקות לפני.

פשחור: מפרזל אני סוסים.

בשמת: אוהו סוסים! אכן חתן בן סוס אתה. משוש לבב ממש. ומה מקצועך צרדה?

צרדה: טועם.

נתן: תאום בן תאומים זו כוונתך?

צרדה: לא לא. טועם אני היין במשתים של חתונות ופעם גם טעמתי בארמון שלמה, כי לשם שלמה חששו שריו.

פשחור: ואם ביין יש רק פעם אחת רעל אינו חוזר לשתות שם פעמיים.

נתן: שותה אתה לחיים ומתפגר בקבר.

בשמת: שתיין חצר אתה.

פשחור: היה. אולם פעם בא לטעום אצל שלמה ומרוב התלהבות של בעל המקצוע טעם טעם עד לא נשארה בו בגביע גם לא טפה אחת לרפואה.

שמגר: (קולו) נשמת!

בשמת: הנה בא החתן הרביעי, אדוני שלי. ירחם האל על תשוקותיו וכיסופיו כל כספו לא עוזר לו בענין הנ"ל.

שמגר: בשמת!

בשמת: יה אדוני!

שמגר: מי הם אלו?

בשמת: החתנים, אדון.

שמגר: רק שלשה היום, תודה לאל. איזה מן יריד היה אתמול, 30 חתן ומחותנת, ומלאי תקוה אתם אחי.

שלשתם: אכן.

שמגר: כי תצליחו להשיג ידה של שולמית?

נתן: אני כולי תקוה ובטחון.

שמגר: אתה מוכר לי קצת.

נתן: האמנם?

שמגר: ושמך מה הוא, גבר בן גבר?

פשחור: נתן המוכסן הוא זה.

שמגר: המוכסן?!

בשמת: והיכן הם מחסניך?

נתן: מחסני?

פשחור: מחסניו אני יודע.

שמגר: מחסניו – כיסי האזרחים.

פשחור: אותם יריק יום וליל.

שמגר: הוי גובה המס, לבי נמס בי בראותי אותו הרחק בקצה השביל.

נתן: פקיד אני למלך, מה היא הצווחה? הן משכורתי דלה.

פשחור: דלה. האם בים דלית את סוסי ערב אותם פרזלתי.

צרדה: דלה? ומהיכן מרתף היין שבו טעמתי טעם?

שמגר: דלה? מהיכן המרבדים? הטבעות על אצבעך? המשרתות, אטון דמשק ואלף הכדים בשדרה אל ארמונך? דלה!

בשמת: דלה? הו, מדלדל כל דל באזרחים. דלה! עודו בוכה המדלל כיסים.

מנוח: בשמת! הכיני הבחורים, שולמית מיד תצא. אולי הפעם ישמע האל לתפילתי ותמצא את בחיר לבה.

בשמת: ובכן שלשת הבחורים המשתדכים אל שולמית שמעו דבר בשמת: ידוע לכם הטקס?

כולם: ידוע (מתקרבים).

בשמת: אל תצווחו. דברו בנחת.

כולם: ידוע.

בשמת: כל אחד מציג את עצמו כמו ביריד. מציג רק מעלותיו – כי חסרונו תדע הבתולה רק לאחר החתונה. אל בהפתעות, מובן?

כולם: מובן.

בשמת: אל בעטוש תוך דברי חלקות ואהבה, אל בעטוש.

כולם: אל בעטוש… אל בעטוש… אל בעטוש.. .

מנוח: הנה בתי, שלשת בחירי לבב ויופי, ביניהם תבחרי רק האחד.

בשמת: ואילו אני במקומה עומדת בחרתי כאחד כי כבר אמר שלמה המלך – טובים השלשה מן האחד.

מנוח: הציגו עצמכם רבותי לפני מחמל נפשי, בתי היחידה.

שלשת החתנים (פזמון החתנים)

שולמית: רק שלשה היום אבי, היכן הם שאר החתנים? יום יום עומדה אני על הדוכן למקח וממכר ומה יהיה על אהבה. אמרו לי אנשים טובים, הן אהבה אינה סחורה עוברת לסוחר, מה יהיה עליה. הו, אישי שלי רק לך נתונה אהבתי.

פשחור: לך אחי נתנה אהבתה.

צרדה: לי? לא לא. אליו כוונה מבטה.

נתן: אלי? הנכם טועים. היא נעצה מבט הרחק הרחק אל עבר אפקים כה רחוקים.

פשחור: יסולח לי העלמה, למי אמרה נתנה אהבתה?

שולמית: לנחש אדון.

צרדה: נחש הערמוני, דברי פליאה ותמה.

נתן: נתבלבלה עליה דעתה.

שולמית: לנחש ולבאר, הן ארש אותי. הן שבועה נתן לי. הן אהב אותי.

מנוח: מי? הן אהב – אהב אותך, מי בתי?

שולמית: הנחש והבאר. שלש שנים חלפו ואנכי עודני מצפה. התשמעו עודני מצפה!

נתן: אינה שפויה בדעתה.

צרדה: יש עמי כאן יין בקנקן, אולי אשקנה ותרגע.

שולמית: השקה את הנחש אדון.

צרדה: איזה נחש?

פשחור: אולי הכישה נחש. אקיז דמה ומיד יוטב לה. יש לי כלי פצוח כאן, פטיש ומסמרות.

נתן: מוזר וזר. מקרה כזה עוד לא ארע לי. למי אהבתך עלמה?

שולמית: תשאלו את הבאר שהיא עדה לי.

פשחור: היא מבולבלת.

מנוח: בתי!

שולמית: אל בדאגה אבי, בא יבא דודי.

מנוח: דודך?

שולמית: בא יבוא דודי כי אוסיף צפות.

כולם: דודך?

שולמית: דודי! (שרה דודי יבא מן ההרים, / (רק הפזמון) עולה במעלה הגבעה ומשאירה את כולם תמהים).

־ ־ ־ ־ ־

תמונה ב'

חמואל: נחשי מי זה?

צפורה: זה מי?

חמואל: פלוני אלמוני.

צפורה: אדם בשם שלמוני?

חמואל: לא.

צפורה: אדם בשם חלמוני?

חמואל: לא. ומי הוא זה הגבר אשר טרף את חלמוניך, את זאת לבטח הן תדעי.

צפורה: אדע לבטח.

חצואל: ומה הן סימניו?

צפורה: חמואל שלי חמודיאל אישי ובעלי.

חמואל: כולי שלך. אהובתי היחידה.

צפורה: לכמה תנוכים לחשת זאת, לכמה בנות חוה?

חמואל: לא אזכור זאת צפורה כי זכרוני הוא ככברה.

צפורה: אינך יודע מה זאת אהבה.

חמואל: אני איני יודע? אוהב אני כולנה וכל אחת עולה במעלה בהיותה לי לכלה אז היא הדגולה הכלולה ואיני זוכר אחרת. מה זאת אהבה אם רק לאחת תתננה. אמרי נא בעצמך האם זה לא בזבוז לזבז בזבז זבז גבר שכמותי רק לבזבזה אחת בלבד.

צפורה: לאלף הנשים שבארמון שלמה זקוק אתה.

חמואל: והרי אומרים שהוא חכם מכל אדם שלמה. היכן הוא האדם שלא יהיה למלך מתוכם אם יציעו מצעו אלף הנשים.

צפורה: הו חמואל חמודיאל אישי (צוחקת).

חמואל: הו, צפורה צפורתי שלי. היכן הילד?

צפורה: משחק הוא שם בגן.

חמואל: עליך להשגיח. לפני שנתיים עודך זוכרת, בצל השיח נחש אז הסתתר והילד מת, בכורו של אבשלום.

צפורה: אם עודי זוכרת, כל עצמותי תרעדנה בזכרי אותו היום המר והנמהר.

חמואל: עכשיו הם חרדים מאד לבנם זה השני ולא לשוא הם חרדים.

צפורה: לא לשוא אמרת.

חמואל: לא לשוא אמרתי, השבועה מופרת, הגורל רודף. אצלנו בצידון לא היתלו בכך. הנחש נקם את נקמתו, עכשיו תורה של הבאר.

צפורה: באר אמרת?

חמואל: באר.

צפורה: אויה לי. הן נשכח ממני, שם חופרים באר (יוצאת במרוצה)

חמואל: אסור להתגרות בכוכבים ומזלות. הוא נשבע והפר את שבועתו. הנקמה אכזרית ואם לבי אינו מטעה אותי אין היא מאחרת.

זעקת המקהלה... |(נכנסות המקוננות)

חמואל: השולמית נוקמת (יוצא)

אבשלום: (נכנס ועמו מספר משרתים) קראו למקוננות, קראו ליום הבכי! קראו מספד! היכן היא אביגיל?… קראו למקוננות אמרתי … אלי… אלי, איכה אמרתי מילותי בחפז רב, איכה גבר עלי יצרי לפתע … איכה נשבעתי את חיי לתת בעבורה ונשאתי האחרת. שולמית…

אבשלום: שולמית.

אבשלום: שולמית. (המקוננות נכנסות ועמן אביגיל)

המקוננות: אויה, אויה לי.

אביגיל: למה זה אותי ענשת אלהים שכה הושברתי ככה. ענני אלהים ענני במה חטאתי לפניך.

אבשלום: על חטא שחטאנו לפניו בבלי דעת.

אביגיל: על מה את ילדי המית, אמור לי אבשלום. על מה עשה לנו את זאת. במה חטאנו לפניו.

אבשלום: על חטא שחטאתי לפניו בהפרת שבועה.

אביגיל: מה פשר כל דבריך אלו אבשלום? אבשלום! שנים ילדים היו לי.

מקוננות: שנים ילדים היו לאביגיל שנים ילדים היו לאבשלום. אחד הכיש נחש בסתר צל, שני נפל לבאר המים. אלהי, ביום יגון ביום רעה, ביום הדין רחם.

אביגיל: שנים מלאכים היו לי, שני כרובים צחים. על מה חטאו השנים, על מה חטאו בני וחטא הם לא ידעו.

אבשלום: חטאי שלי הוא אביגיל, אני הוא החוטא.

אביגיל: שוב סתומים דבריך.

אבשלום: רעיתי, יש דבר אשר לא ספרתי לך ואת גם לא ידעת.

לפני כמה שנים יצאתי עם עבדי עם חמואל לתוד האילות. עודי זוכר היום, ומדבר יהודה ליד באר אחת פגשתי נערה אותה מיד אהבתי.

אביגיל: נערה.

אבשלום: מבנות בית לחם. ארשתיה בשבועה. בודדים עמדנו שנינו עת נשבענו ועדים היו רק הבאר והנחש.

אביגיל: הבאר והנחש.

אבשלום: לאחר מכן בבואי לעיר היה זה חג המחולות, אם עודך זוכרת, ראיתי אז אותך ואותה מיד שכחתי, שכחתי שבועתי. עכשיו זה הגורל שמתדפק עלי דלתות ביתי באמונות יום יום. אצבע הגורל היא אביגיל, אות אלוהים. האם תביני?

גדול הוא עווני. חטאתי לה לבת בית לחם השולמית וגם לך חטאתי רעיתי, גם חטא וגם עוון אביגיל.

אביגיל: לא לא, לא חטא הוא ועוון.

אבשלום: חטא הוא ועוון הוסף לחיות, לראות, לנשום אחר כל שעוללתי

אביגיל: אבשלום! אבשלום!

אבשלום: אלי, אשאל נפשי למות.

אביגיל: אבשלום, לך אליה.

אבשלום: אביגיל.

אביגיל: לך אליה אבשלום. חיי בין כה וכה עלו בתוהו.

אבשלום: אביגיל (מתחבקים ובוכים)

(מאחורי המסך – שולמית – דודי יבוא מן ההרים).

סוף תמונה ב.

תמונה ג'

חושם: היסולח לי הרועים אם אתקרב לאש?

נתן: מי אתה?

חושם: בן אחיו של חמואל אני.

עובדיה: חמאל? אהה

נתן: ומי הוא אותו החמו… חמו…

חושם: חמואל הוא צידוני מירושלים. דודי הוא.

עזריאל: צידוני מירושלים, לא יאומן כי ישוקר.

נתן: שמעתם פעם שפתם של צידונים, מין בלל מלל שיח שיג, צריחת הברווזים ממש.

עזריאל: ואתה דובר בה באותה הזבדונית?

חושם: שפה של זיו וחן היא צידונית, רוצים אתם לשמוע? בגדו ללי שלמק דמק אסטרו נחור אי אי אי

עובדיה: אזנים תצילנה.

נתן: איזה חן! דבר, חזור דבר בשפת קשקשת.

חושם: אפגדור יזכו טרם אי אי אי בגדוללי שלמק דלמק אסטרו נחור אי אי אי

כולם: אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: מיד יבוא דודי וילמדכם הלקח על לעגכם הרב.

נתן: אל נא תבכה זידוני קטן. שחרחר תלתל של כבש מה! מה! (מלטפים אותו. כולם צוחקים וקוראים אי אי אי).

חמואל: (מבחוץ) חושם!

עזריאל: הנה דודך

עובדיה: שנים הבאים.

חמואל: (נכנס) הנה אתה עיר בן חמור, להיכן זה נעלמת, שוב מצאת צפרדעים? בגדו ללי אסטרו פחור פלשתו משטו אז גדרו נמי אי אי אי

חושם: אי. שנגו אוסטי מר איסקו טרם בגדו ללי

חמואל: שלמג דלמג בגדו ללי

כולם: אי אי אי

אבשלום: ברוכים תהיו לאלוהים רועי בית לחם.

רועים: שלום לעוברי אורח. מנין ולאן.

אבשלום: מירושלם?

עזריאל: שבו ליד האש.

נתן: אולי תאכלו נזיד או תלגמו מחמת יין?

חמואל: ללגימה דומני אין כאן מתנגד.

אבשלום: רועיו של מי אתם?

עזריאל: רועי רוח, רועים לדל באביונים, מי שהיה עשיר אי פעם עד שנתהפך גלגל מזלותיו, גם ירד מנכסיו גם אסון פקד את משפחתו, בתו השולמית.

אבשלום: השולמית?

עזריאל: יפהפית הכפר.

עובדיה: נטרפה עליה דעתה, אכן מכאוב וחולי.

אבשלום: שולמית, אמרתם?

עזריאל: מוזרה היא עד מאוד, רבוא של חתנים כבר צרו על מבוא, עמדו צפו חכו, אך הנערה סר לפתע טעמה.

נתן: אינה רוצה באיש, מדברת הבלים שלא יאו לאוילים.

אבשלום: תן משל אחי.

עובדיה: איזו שבועה, אהבה נכזבת ושם תמיד חוזרים במעגל הבאר והנחש. חולה ואין מרפא. אולם הנח לנערה. נשירה שיר אחים, הגדילו המדורה הוסיפו הזרדים. אורח יש עמנו. (הרועים שרים, השירה מתפתחת והופכת לריקוד סוער של רועים. שירת יחיד המתפתחת לשירת רבים ולריקוד.

סוף תמונה ג.

תמונה ד'

חמואל: בשמת.

בשמת: (פונה אליו) ומי אתה זה אדוני?

חמואל: אני? אני. אינך זוכרת מי אני?

בשמת: נדמה מוכר אתה. מזהו בפרצופך מזכיר לי נשכחות.

חמואל: מזכיר לך נשכחות? האם אותי שכחת. אינך זוכרת ליל ירח, סהרון מכסיף שט לו בשמים, ואנו, שניים, שנים כאחד, צמודים ומצומדים כגורן?

בשמת: עכשיו אני זוכרת.

חמואל: אורו שוב עיני.

בשמת: אף את שמך אזכור.

חמואל: אורו שוב עיני

בשמת: שמך… שמך הוא סנחריב.

חמואל: סנחריב, שיחרב ביתך עליך, אינך זוכרת? אמרת לי: “איזה גבר!”

בשמת: זו אמרה שגורה על פי.

חמואל: אני הצידוני.

בשמת: הצידוני? כל כך הרבה גברים. צידוני בצידה, אז איך אדע באיזה צד מצודד הצידוני?

חמואל: שד משחת! זידונית!!

בשמת: אל נא תכעס, ידיד יקר. על מה ולמה להזכיר הנשכחות? מוטב לשכוח. הנה, זו זוכרת, (לעבר בית שולמית) ונשתבשה עליה דעה.

חמואל: ומה שלום אדונך – שמגר בן חפץ?

בשמת: עדיין הוא חפץ בה, את כל הונו יתן בה. מה מצא הוא בה, את זאת אני שואלת, חוץ ממאונה.

חמואל: סרוב אשה תמיד מטריף הגבר. אילו אמרה לו כן, אילו אמרה לו פעם כן.

מנוח: (נכנס עם שמגר) טוב טוב, יהי נא כדבריך.

שמגר: אקח אותה אל אובות וידעונים, חיי שארפאנה.

חמואל: על מה אתם מדברים?

בשמת: הוא בטרופו נושא לו לאשה את המטורפת.

חמואל: את שולמית?

בשמת: את שולמית.

חמואל: מתי החתונה?

בשמת: הסכת ושמע.

שמגר: הלילה. בשקט ודממה ללא קרואים רבים.

מנוח: והנימוק מובן לכל.

שמגר: עם צאת הלבנה.

חמואל: בשמת, עליך לעזור לי, ענין כאוב מאד.

בשמת: והמו המכאוב אדון?

שמגר: להתראות מנוח. בשמת בשמת! לכי בשליחותי מיד אל הכוהן.

בשמת: לומר לו מה?

שמגר: יערוך בחפזון נשואי עם שולמית. יבוא לכאן מיד, אמרי לו ימהר ואני אשקול על יד לו תריסר שקלי כסף.

מנוח: שמגר, אנכי ארד לגן שם יושבה היא, ואנסה שוב לדבר אליה.

שמגר: עקרי עקורי. אתה מקצת מוכר לי, אדוני. היכן זה ראיתיך לפני כמה שנים?

חמואל: שמי הוא שמוהל, כהן מבית לוי, חצי לוי חצי כהן, ויש לי פה אסמכתא ממוסמכת להסמיך גבר אל אשה סמוך סמוך אליה.

שמגר: מה כוונתך?

חמואל: לזווג הזיווגים, להעמיד חופה.

שמגר: ומה שכרך תקבע פה?

חמואל: מחצית שכרו של הכהן, חצי תריסר, שש מטבעות.

שמגר: חמש.

חמואל: שש אמרתי.

שמגר: שישתבש לך השש, חמש.

חמואל: עד החמש שיבקתני, טוב איפה, אתה הוא החתן, היכן היא הכלה?

שמגר: שם בבית.

חמואל: השאירני לבדי שאלך אצלה, אדבר עמה ואלמדה בעניני צניעות ודופי וההבדל בין זו לזה.

שמגר: בשמת! קחי אותו אל שולמית, אצפה לידיעה ממך.

חמואל: בשמת, עזרי לי. בצרה אני, כלומר לא אני אלא אבשלום הוא אדוני, רוצי וקראי לו, יבוא מיד. הוא עם הרועים בחורבה הישנה הצופה אל מול העמק.

בשמת: על מה החפזון?

חמואל: אם שמגר ידע כי אין לי כל אסמכתא להעמיד חופות כדין; יקרא מיד את הכהן. לכן, מוטב כי החתן האמיתי יהיה כאן, כוונתי לאבשלום.

בשמת: אינני מבינה דבר וחצי דבר, מיהו החתן, מיהו אבשלום.

חמואל: את רוצי וקראי לו, ובבא העת תדעי הכל.

בשמת: ארוץ מיד אם תבטיחני מה.

חמואל: מה לך להבטיח?

בשמת: לשם החסכון אפשר להעמיד חופה לשניים חתניים.

חמואל: יהי כן, מי הוא השני?

בשמת: אתה הוא.

חמואל: אני? רק זה חסר היה לי?

בשמת: אתה חמוד דודי, חמדמד שלי.

חמואל: אני נמס, אני נמס. וככל חסרי האופי אומר אני מיד כן, למרות שיש בי דופי ושעתיד אני להתחרט. אולם אדם שאין לו הון זהב ממון, איך שלא יחסוך חופה בלא תשלום נוסף, בנימוקים גרועים מזה הלכו בני האדם כאסקופה אל החופה. לשלמה יש אלף ולי יהיו אך שתים.

בשמת: ובכן?

חמואל: אמרתי כן. לא?

בשמת: עכשיו ארוץ לקרוא לו.

חמואל: (בשמת יוצאת) הבטחתי לשאת אותה, האם נשבעתי? לא. אבל אמרתי כן, לא? אמרתי כן, כלומר אם אתחרט לפתע הסיכויים הם… אוי לי ואבוי… נחש… באר. ובכן, איני יכול לחזור בי. יה אלי, אם כל שבועה מופרת כך היתה נגמרת לא היה נשאר בו בעולם גם בן אדם אחד לרפואה. (שולמית נכנסת) הנה היא שולמית. אלי, איך היסורים עצבו פניה.. . עד מה יפה היא עם כל סבלה, גבירתי!

שולמית: (עולה מן הקהל. נחרדת) זו, האם אלי דברת, אדוני?

חמואל: בא אני מירושלים.

שולמית: (הזויה) מירושלם… מן ההרים?

חמואל: איש בשורה אני.

שולמית: כתחתיות באר שרויה אני באפלה, לך לדרכך האלמוני.

חמואל: (לעצמו) את פני אינה זוכרת. גבירתי, משרתו של אבשלום… אני הצידוני.

שולמית: אל נא תאמר דבר, בשורה רעה היא.

חמואל: הוא שלחני הנה.

שולמית: מה יבשר לי על ידי שליח? כי מאושר הינו? כי שרוי הוא בביתו בארמונו, כי שכחני? שנים רבות וארוכות כל כך, לך לדרכך הצידוני.

חמואל: אל נא תדיחיני השולמית, רבו יסוריו של אדוני מאד, והוא שלחני אלי ביתך לשאול את פיך אם תרצי ראות פניו, אם אותו עודך זוכרת.

שולמית: אם עודי זוכרת?

חמואל: לפי מראה פניך ניכר בך שעודך זוכרת וגם שמועות שמעתי.

שולמית: שמועות שמעת כי רוחי בלולה בבליל של בלבולי רוחין.

חמואל: התרצי לומר…

שולמית: (צוחקת) משחק נאה שחקתי.

חמואל: בסופו של המשחק ששמגר עתיד היה לשאת אותך הליל אילו לא הגעתי למועד.

שולמית: היכן הוא אדונך, היכן הוא אבשלום. אמור לי.

חמואל: בחורבת רועים צופה אל מול בית לחם. מצפה לתשובתך עלמה.

שולמית: לך אמור לו תשובתי לילות הנדודים כל השנים הארוכות… לך אמור לו…

חושם: (נכנס) דודי.

חמואל: מאיזה דוד יצאת, שחור אתה מליל מצרים.

חושם: ראיתי שם חמור קטן, מוצב בשוק, הוא למכירה.. . הן הבטחת לי דודי.

חמואל: אמן ההבטחות אני, אך לקיים זה ענין אחר.

שולמית: האין זה חושם הקטן, אוהב הצפרדעים? קשה להכירו. אכן גדלת נערי.

חמואל: באורך הרגלים אך לא במידות בינה ושכל.

שולמית: הן כבר צימח שפמפם.

חושם: האמנם, האם חשים בו באמת?

חמואל: לך כבר לך.

חושם: יקנה אותו אחר. במחירו הוא מציאה ומסולסל הוא, כה חמוד ומתולתל.

שולמית: קנה לו את העיר.

חושם: הוא לא יקנה לי לעולם.

שולמית: אזי אקנה אני לך.

חושם: את?

חמואל: אכן, זה רעיון. הן יום שמחה וגיל הוא לה.

חושם: חן חן ורב תודות השולמית.

שולמית: אילו רק ידעת נערי עד מה ליבי גואה עלי גדותיו כמפל המים ההומה, לא רק עיר קונה לך הייתי, עדר עיירים.

חמואל: עדר, יש בו שמץ הפרזה. אבל אני אלך לקנות העיר האחד ומיד ליתר בטחון, והחשבון יגיש לך הסוחר (יוצא).

חושם: כמלך אהיה רכוב על חמורי. תודה עלמת בית לחם.

שולמית: כוכבי רקיע אשבץ על מצחך ילדי, תכלת המרום. הו! איך יכול הלב לשאת עומס השמחה (שרה לחושם – חמור קטן).

חמואל: (בתום השיר חוזר) חושם, חמורך הוא שם קשור אל הגדר (נעירת חמור נשמעת) הזמיר כבר מזמר לך יה חושמי.

חושם: בגדו ללי דודי בגדר ללי

חמואל: אי אי אי (חושם יוצא)

שולמית: כמה מאושר הינו הנער. ראית מה זרחו פניו ועיניו הבהיקו בניצוצות של גיל (שמגר נכנס).

שמגר: חמואל חמואל!

חמואל: שוב הפגע רע. אפסה סבלנותך, מה הופעת פתע לקלקל את השורה?

שמגר: מה אומרת הכלה?

חמואל: המתן, אשאל את פיה (לוחש לה) טלטלי קצת רוחו.

שולמית: אכן זאת אעשה. שמגר שמגר.

שמגר: אלי קוראה היא. ברוך הנותן לאשה בינה. הנני כלתי.

שולמית: אתה שמגר, איכה זה לא ראיתי הדרת פניך, זיו עלומיך, עד היום הזה. היכן זה התחבאת יקירי?

שמגר: לא לא, שנים רבות הסתובבתי כאן וכרבולתי סומרת כתרנגול עיקש בלול.

שולמית: רצונך לשאתני לאשה?

שמגר: מאד מאד רוצה.

שולמית: בתנאי אחד מסכים?

שמגר: מסכים וממוכן.

שולמית: אך אם תפסיד תזכה בהפסדך לא בי.

שמגר: ומה התנאי עלמה?

שולמית: אם תפתור את החידה. הסכת ושמע.

חמואל: הוא כורה כבר אוזן. שמן זית זך.

שולמית: מי זה מה זה, זמזומו ערב, יעוף ידאה לטרף, יגאה לעת הערב ישפל בעת הקרב, אינו קרוב רחוק הוא, קרב הוא ממרחק ירחק בעת יקרב ושמו כה יערב.

שמגר: איני מבין משפט אחד, לאשורו היא מטורפת.

שולמית: פתרת החידה, הנה כבר נסוגות, איני שלך על דברתך אמרת.

שמגגר: אביך הבטיחתני.

שולמית: ובכן, תשא אבי לך פה לאשה.

שמגר: שמוהל, כל אוצרות עולך לך אתן, פתור לי החידה.

חמואל: התשובה פשוטה, לתינוקות. הקשב, מה ישפל בעת יקרב קרוב רחוק. רחוק המתקרב המתקרב יקרב. לא כן? ובכן, עכשיו הקשב היטב, מי יקרב בעת ישפל?

שמגר: מי?

חמואל: מי יבוא מן המרחק שהוא רחוק כרחוק מזרח ממערב, כלומר ארבע רוחות.

שמגר: (מבולבל) ארבע רוחות?

חמואל: ובכן, לאן תברח ומה הרוח בה תבחר בלכתך אל הרוחות.

שמגר: איזה רוח?

חמואל: כל הרוחות יה אדוני, הלוך תלך אל כל הרוחות.

שמגר: מה? לכל הרוחות אתה. הכרתיך, הכרתיך, הצידוני.

עזריאל: (נכנס בריצה) הנה קרב ובא הוא.

חמואל: אבשלום.

נערה: מה ארע מה קרה?

עובדיה: (נכנס בריצה) מירושלם מירושלם הוא בא.

נערה: מה קרה, מה קרה?

שמגר: עובדיה, עובדיה, מה שם קרה?

עובדיה: בחירה של שולמית מירושלם, הגיע.

שמגר: בחירה של שולמית, איני מבין דבר.

נערה ב': שמועות שמעתי, ספרו מה קרה? (כלם מדברים)

עובדיה: שפויה היא שולמית, שפויה.

בשמת: היכן היא שולמית?

שולמית: בשמת!

בשמת: (מתפרצת) שולמית, מטפס הוא בגבעה, אבשלום!

קורא: הוא בא! (המולה ורעש)

קוראים: אבשלום, בחירה של שולמית הגיע.

בשמת: הנה, הנה עולה הוא בגבעה.

מנוח: הסו! הסו! מה הוא כאן הרעש?

שולמית: אבי, הגיע עת כלולות לשולמית בתך. חתני הולך ובא…

שמגר: אני הוא חתנה. (צחוק כללי)

חמואל: אתה חבית שיכר ויין פתחת שוב המגופה? (מרים קולו) הנה הוא אדוני (אבשלום נכנס).

שולמית: הנה הוא בחיר לבי. הנה הוא אבשלום. לו חיכיתי כל ימי ולילותי. (דממה. שולמית עולה אליו לאטה. מקהלה שרה “דודה יבוא מן ההרים”).

חמואל: דרכים שונות ונסתרות לו לגורל, אולם הגורל אחד, פרו ורבו, הרבו הילדים הנחמדים, שמחו בעלמות שמחו בבחורים, שמחו בזיק חיים. הודו לאלוהים כי טוב כי טוב כי טוב לחיות אחים.

(המקהלה מתפרצת בשיר צלצולים).

סוף המחזה

המשתתפים:

אברהם: – חבר קבוץ. – חוצב – אחראי לשמירת המחנה.

רות: – חברת קיבוץ – אשתו

דינה: – חברת קיבוץ אחות אברהם. – אתתית.

אבני: – חבר קיבוץ – חבר ועדת הבטחון

שמוליק: – חבר קיבוץ – חוצב – “עובד לילה”.

נחמן – חבר קיבוץ – חוצב – עגלון.

יצחקי: – חבר קיבוץ – נהג.

זלמן קלץ¹ – שומר המחצבה.

מערכה א'

שמוליק: (לבדו), (שר)

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צריף עץ רעוע, אהל בד אט ינוע.

בליל חשך, סתיו…

אבני: (נכנס למטבח בלוית אברהם) ואתה רוצה להעמיד למשפט החברה? אתה עלול לחרוץ את גורלו של יצחקי במקרה שהדבר יובא לפני האספה הכללית.

אברהם: כן אבני. זוהי הפקרות. לישון בעמדה בזמן שעליו לא לעצום עין, בזמן שחיי אנשים תלויים בו, בזמן שמעיזים לגשת עד לחלונות מוארים ולירות פנימה. לא חביבי, יש שעות שהקבוץ חייב להעמיד את הדברים על כף המאזנים: או, או, או לשאת באחריות, בכל האחריות, או ללכת. לא נפקיר את המחנה. אני אומר – לא.

שמוליק: (קומקום בידו) הקשב אברהם, האנשים עיפים, עיפים, עובדים כל היום, ובלילות יוצאים לשמירה. לא יום, לא יומים, לא שבוע, לא חדש, שנתים ימים. שנתים ימים, אברהם. גם החזקים ביותר, העיפות כופה עליהם את השינה. יצחקי בחור כהלכה הוא, כמה פעמים בשעת יריות לא השמיט את ההגה מידו? כמה פעמים הפקיר את נפשו מנגד בדרכים, וכו'?

אבני: אני הייתי מציע, אברהם, הייתי מציע שאתה תנזוף בו, בתור חבר ועדת הבטחון ובזאת נסתפק הפעם. שמוליק צודק. עייפות. כמה אפשר לדרוש מבן אדם!

אברהם: “עייפות”. גם אני עיפתי. אני חוצב ביום, וריח הדינמיט מערפל את ראשי. גם אני הייתי רוצה להניח את הנשק ולהתכסות בשמיכה עד מעל לראשי… ולנמנם קמעה. לישון בשקט מבלי לחשוש. אך יש מעונות במחצבה. אך יש אנשים החיבים סוף כל סוף לנוח בהרגשה שיש עינים פקוחות אל מול החשכה. אך יש 500 ² ילדים במחנה. אל לעצום עין בלילות האלה. לפקוח אותן. או להניח את הנשק ולהגיד: נכנענו. אין לנו כוח להלחם יותר. ועד שלא נגיד זאת, וזאת לא נגיד לעולם, עלינו למתוח את כוחות האדם עד קצה הגבול, וגם מעבר לגבול. אלו דברי, אבני.

שמוליק: פנקס השמירה בידך הוא? (לאברהם)

אברהם: כן. וכי מה?

שמוליק: הרשה לי לעיין בו שניה קלה?

אברהם: קח. (מוציא מכיס חולצתו את הפנקס).

שמוליק: (הופך בדפים) יצחקי. יצחקי. יצחקי. הנה. "יום ראשון עמדה ב‘, מחצבה. יום שני, עמדה ב’. יום שלישי, חפשי. יום רביעי, מפקד העמדה בחדר³ המכונות, החליף את אבני בתפקידו.

אבני: כן. הייתי אותו לילה בעיר. לא העזנו לחזור…

שמוליק: הלאה. יום חמישי, חפשי, ליל שבת עמדה ב'. מוצאי שבת – “הערב מוצאי שבת, מצאתי את החבר יצחקי בהיותו ישן בעמדה אשר היה אחראי לה.” חתום “אברהם”. הרשימה מדויקת אברהם?

אברהם: מדויקת בהחלט.

שמוליק: בליל שלישי היתה התקפה, אברהם. יצחקי לא עצם אותו לילה עין, בהיותו ברזרבה העביר יחד אתי מלאי כדורים לעמדות. בליל⁴ שישי נסע לפי בקשתו של סלונימסקי בעל המחצבה כמלוה בדרך המסוכנת, מכאן עד הכביש הראשי. שעות ארכה הדרך הקצרה הזאת… הם חששו פן⁵ שוב טמנו מוקש, ובדקו כל שעל אדמה. זהו סכום של שבוע. שבוע אחד בלבד. ואת יצחקי אתה רוצה להעמיד כך, כבלתי אחראי, בפני האספה הכללית? נו? מה?

אברהם: כן, שמוליק. אנחנו דורשים מחברינו הרבה. מעמיסים עליהם משא רב, אך אין לנו ברירה אחרת. אנחנו מעטים כאן, ועל כל אחד מאתנו להיות שקול כנגד רבים, כנגד עשרות. כל מעשה בלתי אחראי משמש דוגמה לרבים אשר יפרקו מעצמם את העול. את העול אשר קבלו על עצמם, ברצון, או בלי רצון, אך חייבים הם לשאתו. חייבים, שמוליק.

שמוליק: אתה, אתה מפריז אברהם. תסלח לי, אך דומני שדוקא אתה צריך להיות מתון בדונך את יצחקי… משום… משום…

אברהם: אינני מבין למה אתה רומז שמוליק, אך הייתי מציע לך להפוך את הדף ולקרוא.

שמוליק: (קורא) “את החבר יצחקי מצאתי הערב מוצאי שבת בהיותו ישן בעמדה, והנשק איננו אתו, חתום: אברהם”. כך. ומדוע זה שתי נוסחאות?

אברהם: אני כתבתי את הדברים לאור פנס כיס לעיני יצחקי, ורק אחר כך נתברר לי שהנשק איננו אתו, ורשמתי את הנוסחא השניה. אתה עדין מוצא לכך הצדקה שמוליק?

שמוליק: נו, אם עד כדי כך הגיעו הדברים, אין מה לומר. סוף כל סוף מעשה בלתי אחראי עשה יצחקי. חבל. באמת חבל… נו. (מניח בסל דברי מאכל. שר);

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צ.. וגשם דולף על ראשו הקודר

טפה תטפטף, טיף טיף טיף…

(הולך לדלת).

אברהם: אתה מביא את האוכל לשומרים?

שמוליק: הבהמות קודמות. אני הולך בתחלה לאורוה לשים מספוא לפני הבהמות. ואחר כך יבוא תורם של השומרים בעמדות.

אברהם: תודיע ליצחקי. כאשר יחליפו את המשמרות, עליו לבוא לכאן. אני אחכה לו.

שמוליק: טוב. אני אודיע לו. (יוצא)

"ונים לא נים יסוב הנוטר

גשם דולף על ראשו הקודר"

(שר בחוץ)

אבני: (מוזג קפה בספלים). שתה אברהם. מה בדעתך להגיד לו, ליצחקי?

אברהם: מה אגיד לו? איני יודע עדין, אך דבר אחד ברור לי. אנחנו עומדים במערכה, וחבל שאין המפקיר את המערכה מקבל את העונש הראוי לו. באספת הקבוץ, על כל פנים, אגיד את דברי…

אבני: הייתי מציע לך אברהם, לא להביא את הדבר לאספה, משום… משום…

אברהם: הדבר מוזר בעיני, גם שמוליק רצה להגיד משהו, והנה אף אתה מתחיל להמהם. מה פשר הדברים, אבני?

אבני: לא כלום. חשבתי כי לטובת… לטובת הענין, לא למתוח את החוט יתר על המדה. נניח כי תביא את המקרה הנדון לדיון באספה, ונניח כי הקבוץ יוציא מסקנה חריפה, מה תהיה המסקנה, אברהם?

אברהם: ללכת מאתנו. לא להשאר כאן. אין לנו עונש אחר. ואין לך עונש גדול מזה, מאשר כשחברה מנדה את האיש, ובצדק.

אבני: ואז יוקל לך?

אברהם: מה פשר הדברים הללו? למי יוקל? כלום ענין אישי הוא? כלום עניני הפרטי הוא? אני אחראי לשמירה, וכמוני גם יצחקי היה דן, לו הייתי אני במקומו. אין כאן כל מקום לשקולים של חבר, או ידידות. יורים בדרכים⁶ מוקשים. האדמה רועדת תחתינו, ואין כל מקום לרגשות, אבני. לא. באספה עוד ינסו “להחליק” את “המקרה”, אך כשם שאתה מכיר אותי אבני, אני לא אתן.

אבני: אברהם, שמע לי, הקשב. אל תשאל מדוע, אל תשאל למה. אך אברהם, לטובתך הדבר, ש“הענין” יגמר בכי טוב. לטובתך אברהם.

אברהם: “אל תשאל מדוע” אל תשאל למה" מהם הדבורים הללו? אינני מבין, אבני. פשוט אינני מבין דבר.

אבני: יותר מזאת לא אגיד אף מילה. איני רשאי. אך את חובתי, חובת מצפוני עשיתי. אל לך להעמיד את יצחקי לדין⁷ באספה. ואני חוזר ואומר לך, לטובתך אל תעשה זאת.

אברהם: הן אי אפשר להעמיד כך אדם, במצב כזה מבלי להסביר את הנמוקים להצעה. טוב, אבני, אני מבין כי בודאי יש לך יסוד למה שאתה אומר, אך הכל מעורפל, ולא מובן. וכי מה זה קשור באפן אישי אלי? ולו גם היה כך, נניח לרגע, לא הייתי מהסס לעשות את חובתי. המעשה אשר נעשה אינו מניח מקום לספקות, אבני.

אבני: נו, טוב. ענינך הוא. אך זכור אברהם את דברי.

זלמן קלף. (נכנס) בוא. (אל עבר הדלת) הכנס. מה דעתכם עליו? לי לזלמן קלף, לשומר של סלונימסקי, הוא רוצה ללמד פרק בהלכות נשק. לי, לזלמן קלף.

נחמן: (נכנס) ששש. אל תתרגש. הנה אברהם. שפוט בינינו. אתה מסכים, אברהם?

אברהם: ראשית, זלמן קלף, מה מעשיך כאן, כלום אין זה מתפקידך להיות עכשיו במחצבה?

זלמן: הוי אברהם. אתם “הקבוצניקים” אנשים משונים אתם. עובדים ביום, שומרים בלילה, ואוכלים… קדחת. ומה יוצא מכל אלו… מכנסים מטולאים ותוספת חצי מיל לתקציב הכלכלה.

אברהם: ומה יהיה על המחצבה?

זלמן: יחביבי. יחביבי. בחיי שהיא לא תברח המחצבה הזאת של סלונימסקי. העקר מה שדרוש לשומר ותיק כמוני הוא חוש ריח מפותח. זלמן קלף מרגיש למפרע אם תהיה התקפה, או לא. סמוך עלי. כאשר אחוש בחטמי. הלילה לא יהיו יריות, מיד אני שוכב לישון, סתם לעמוד בעמדה ולקפוא מקור זה ענין בשביל חלוצים וכאשר אחוש. הוי. הלילה יהיה “שמח”…

אברהם:… מיד אתה שוכב לישון.

זלמן: הי, אברהם. אתה מתלוצץ על חשבוני. בחיי שפמי. סמוך עלי. מי מביא את כל הידיעות החשובות הכי ברור: זלמן קלף. למי יש קשרים עם הנכבדים של הכפרים בסביבה⁸ אם לא לי? שאל את רות שלך, כמה רוטלים של קפה אני מקבל במחסן. זהו היסוד לכל פוליטיקה גבוהה. שלחן וקפה. רק כאשר הם הולכים אני מוציא את בקבוק הקוניאק מתחת למזרון. פוליטיקה לחוד ובקבוק המשקה לחוד. ואתם בקבוץ שותים חצי ספר יין בליל הסדר וזה מספיק לכם לכל השנה. הי, הי, חיים משונים, בחיי. הו, נחמן, אברהם ישפוט בינינו.

נחמן: ה-ש-ת-ט-ח.

זלמן: התנאי היה: שנינו נופלים ביחד והשלישי חורץ את משפטו. אני מניח בקבוק על השלחן, כדמי התערבות. מה אתה מניח?

נחמן: אני? שלשה “שבתונים”. כל רכושי. מסכים?

זלמן: שלשה כנגד אחד, מסכים. נו, יחד. עמוד כאן. אברהם תן פקודה: “ארצה פול”.

אברהם: נחמן “מותח” אותך, “שבתונים” אינם בקבוקי יין.

זלמן: (מוכן לנפילה) נו, מה אתם אומרים עליו? לי, לזלמן קלף, הוא רוצה לספר מה הם “שבתונים”. הן זוהי הנדוניה היחידה שהקבוצניק מביא אתו לחופתו. ימי חופש בעבור עבודה בשבתות ובחגים. לי הוא רוצה לספר. העקר, אברהם, העקר שמתערבים. נו, נחמן. אתה מוכן?

נחמן: תן פקודה, אברהם. זלמן רוצה ללמדני פרק בהלכות נפילה.

אברהם: נו, מילא. נעשה לכם נחת רוח. הכון. ארצה פול!

זלמן: (על הרצפה) נו, מי נפל לפי השטה חדישה ביותר?

נחמן: (על הרצפה) אברהם, מי זכה בהתערבות, “אנחנו” או “הם”?

אברהם: דומני ששניכם הפסדתם. הנפילה אינה ראויה לשמה. בשעת יריות נופלים אחרת. כאשר הכדורים שורקים…

נחמן: (קם)… כאשר הכדורים שורקים ומזמזמים כשיר ערש…

זלמן: (על הרצפה) אני יכול לקום?

נחמן: לא. אתה יכול להמשיך לשכב…

אברהם: קום זלמן. לא נאה לשומר “ותיק” לשכב על הרצפה להנאת כל הקהל.

זלמן: (בישיבה מזרחית) מה הנאה יש לכם בשעה שאני “מונח” על הרצפה?

אברהם: כאשר פוליטיקאי של קפה שכמותך שוכב על הרצפה רואים גם את הצד השני של המטבע…

זלמן: (קם ומנער את בגדיו)… אפשר לחשוב שאתם יודעים צורת מטבע מה היא. קבוצניק וצורת מטבע. ממש זוג מן השמים. – שמעתם? לא? לא ירו… מה רציתי לספר. כן. לפני כשנה כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני – סיח.

אבני: רגע, מה אמרת?

זלמן: כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני, סיח. אני מדבר בשפה העברית.

אבני: לא הבינותי מאומה. מאימתי חצי סוסה ממליטה סיח שלם?

זלמן: הי קבוצניקים. בעיניכם אתם חכמים, אלא שלפי דעתי… נו, מילא. בין כל וכה לא יתנו לי לדבר. שמע, אבני, אותי אתה מכיר?

אבני: למעלה מכל ספק. אך עדין אינני מבין: חצי סוסה ממליטה סיח?

זלמן: חכה בסבלנות ואז תאורנה עיניך. את אבו נימר אתה מכיר?

אבני: כן. זה הסרסור לקנית קרקעות.

זלמן: או. או. הוא. בדיוק הוא. ובכן, לפי המנהג המקובל “ביניהם”, מכר הוא לזלמן קלף חצי סוסה והחצי השני שייך לו. אתה מבין? סוסה אצילה. מגזע מיוחס.

אבני:⁹ עכשיו גם אני מבולבל לגמרי.

זלמן: רגע, רגע. איך להסביר, איך להסביר, דבר כל כך פשוט. עסק ביש. נו, נפתח ראשית כל את הבקבוק. אולי לאחר לגימה כדת אצליח להסביר לכם… (לוגם מן הבקבוק).

אברהם: כאשר “הם” באים אליך, האורחים, ואתה בתור בא כוח העם העברי חייב לספר להם, למשל, על הקבוץ, מה אתה מסביר אז?

נחמן: חכה אברהם, יחבר ראשית את שני חצאי הסוסה. תאר לעצמך. אבו נימר רוכב על חציה האחד וזלמן קלף על חציה השני… להתפקע אפשר. והוא עוד רוצה ללמדני פרק בהלכות “ארצה פול”.

זלמן: נחמן. מילא. ובכן לאחר שלגמתי מן המשקה, אשיב לכם: חצי הסוסה אינה כלל חצי סוסה, אלא חצי סוסה שהיא בעצם סוסה שלמה, שהיא בכל זאת חצי סוסה. נניח שאני רוכב על הסוסה, אני רוכב על חצי שלי ועל חצי שאינו שלי. אם אבו נימר ירכב על הסוסה, הוא רוכב על חצי של אבו נימר ועל חצי של זלמן קלף… זהו.

נחמן: אפשר להתפקע.

זלמן: מה אתה מתפקע לי! איך אתם חיים! כל ילד יודע כי מנהג מקובל הוא. ואלה מתפקעים. אתן חיים כאן בארץ, כאילו החצי אינו חצי כלל, לא חצי הסוסה, אלא אלו שחיים בשכנותנו. צריך להבין את מנהגיהם, את הלך רוחם. זהו. מה אני טוען: פוליטיקה, - לא בנשק אלא ברוח.

נחמן: אפשר להתפקע! מה סוף המעשיה בסוסה?

זלמן: הדבר פשוט בתכלית הפשטות: חצי אמרתי. ובכן ברגע שתלד הסוסה סיחה ולא סיח, מקבל הצד האחד את הסוסה והצד השני, אני למשל, את הסיחה, וכל רוכב רוכב על סוסה שלמה וכשתגדל הסיחה. מבינים או לא? עוד יין. מזוג נחמן.

נחמן: שתה זלמן. שתה. זה שנים שלא לגמת כהלכה…

זלמן: (מניח את הספל לפתע) ארע לי מקרה מוזר, משונה. בחיי. הערב התהלכתי בין העמדות, והנה עומד לו בחור, מסתכל סביבו, צועד בחשאי, מציץ לאשנבי היריה אשר בעמדה ב' ומקשיב.

אברהם: עמדה ב'?

זלמן: בתחילה חשבתי כי יצחקי הוא, נגשתי אליו ואמרתי בלחישה. – יצחקי. אך הבחור התחיל לצעוד ממני והלאה. נו, מה אתם מניחים? הלכתי אחריו. אלא מה. והנה…

נחמן: מה?

זלמן: לא בחור היה זה. לא. בחיי ראשי. לא. זו היתה בחורה אשר לבשה מכנסים וחבשה כובע של בחור לראשה, ובידה התבלט אקדוח מאוזר – “הסתלק”. לחשה ועיניה נוצצו מרב כעס.

אבני: היודע אתה מי היא?

זלמן: יחביבי. גם אני הייתי סקרן כמוך, אלא שאי אפשר היה להבחין בתוי פניה בתוך החשכה. ואת קולה הצרידה כדי שלא אכירנה. דברים משונים מתרחשים כאן. בחיי ראשי…. את הבחורות שולחים אצלכם לשמיר.

אברהם: הלילה לא נשלחה אף בחורה לעמדות. כפי הנראה טעית זלמן קלץ.

זלמן: זלמן קלץ טעה? זלמן קלץ. מה אתה שח אברהם, בעיני אלו ראיתיה…

אברהם: יתכן. עכשיו אני מתחיל להבין.

שמוליק: (מתפרץ למטבח) היכן נחמן? היכן נחמן? (נחמן מסתתר מאחורי גבו של זלמן) את הפרדות אינו קושר לאבוס. מניח להם לטייל באורוה, ואני צריך להסתובב בין בהמות פראיות.

זלמן: בעיטה קבלת?

שמוליק: עדיין לא. הנחתי באבוס של " נמרוד" שעורה, והתחלתי מלטף את ראשו. “אכול נמרוד”. אכול". יש לי סימפטיה לפרידות, מן חולשה היא, ובכן מה אתם סבורים, את הזנב… היכן נחמן? בעל כרחו ילך ויקשור את הבהמות.

נחמן: (מאחורי גבו של זלמן) איני אשם, שמוליק. לא. שאל את זלמן קלץ, לפנות ערב שחתי לו: “האקונום שלנו יורידני שאולה. אני טוען לפניו שרשראות לקשור את הבהמות לאבוס”. והוא טוען: “בקרוב נעבור להתישבות בעמק ועד אז אין צורך להוציא הוצאות מיותרות. קשור בחבל”. לא אשמתי היא, קשרתי בחבל. והנה התוצאות…

שמוליק:… תגיד לאקונום שלא הוא המחליט בעניני התישבות. קיים אבני, ישנו אברהם וישנו גם שמוליק. לא נלך מפה. כאן נפתח מחצבה ברשות עצמנו, ואם יתעקש האקונום, נקשור אותו בשרשראות לאבוס. מיני תרוצים המציא לו. מה שייכת השרשרת להתישבות? מה?… הקבוץ לפי דעתי “מתעשר” מהקמוצים: מקמצים בשינה. מקמצים באכילה, מקמצים באורך המכנסים, ומקמצים בשרשרת ולבסוף הכל עולה כפל כפלים.

זלמן: כאשר עבדתי, עבדתי בכביש חיפה – נצרת, והיה שם יהודי מטבריה שהיה סח בזו הלשון: “אני מפסיד על אוכל ארבעה גרוש ליום”…

שמוליק: הוי, זלמן קלץ מתחיל לספר מעשיות. ראיתם כבר שומר שאין לו שק מלא מעשיות. אבל לעבוד. חס וחלילה. השם ישמרם מעבודה… בוא נחמן. בוא, נקשור את הפרידות.

נחמן: אני הולך. נמרוד לא קרע שקי מספוא?

שמוליק: לא הבחנתי. בוא.

נחמן: (בפתח) תעלה על הגג זלמן קלץ. בתחנת האתות בודאי ישמחו לראותך. דינה אחותו של אברהם…

שמוליק: די. מה זה ענינך. אברהם. הודעתי ליצחקי.

אברהם: בסדר. (נחמן ושמוליק יוצאים) ועכשיו זלמן קלץ אני סבור שעליך לחזור למחצבה. אמנם הנך שכיר של סלונימסקי…

זלמן: (מפסיקו) כן. כן. אמנם אינך קבוצניק, אבל בכל זאת אדם הנך, זלמן. מילא. מיד אלך. אולי אסור לאעלה קודם לעמדת האתות. הלילה האתתית היא דינה, ומה להגיד לכם, היא – בן אדם. בעיניה אני מתבייש בעצמי, היא מקשיבה לכל ברצינות, ואומרת את אשר בלבה, במן שקט כזה, בהבנה כזו עד שכולנו כמו ילדים בעינינו.

אברהם: לך, אך אל תשהה שם כל הלילה.

זלמן: (בפתח). סמוך עלי. דינה אחותך בין כה וכה תסלקני במהרה. (יוצא).

אברהם: שמעת את דברי זלמן קלץ? מי לפי דעתך היתה הבחורה?

אבני: אני יכול לשער. אך דבר ברור תשמע מיצחקי אם ירצה להגיד לך זאת.

אברהם: מיצחקי?

אבני: כן. משום שאותה בחורה אלמונית החליפה אותו כפי הנראה בשמירה.

אברהם: ומדוע לא אמר לי דבר על כך?

אבני: בודאי היו לו נמוקים משלו.

אברהם: במקום להטיל על עצמו אשמה של שינה בזמן התפקיד. אינני מבין. מדוע צריך היה לסבב דברים, כאשר הדברים פשוטים כל כך? בודאי היה יצחקי עייף מאד ובקש שיחליפו אותו לזמן מה, כדי שיוכל לישון קמעה, ובכן, יכול היה להגיד לי זאת.

אבני: אני חוזר ואומר לך אברהם, בודאי היו לו נמוקים לכך. אחרת לא היה מטיל את האשמה על עצמו.

אברהם: לכל הרוחות. אני חשבתי שכאן בקבוץ נתהלך גלויי מבט וגלויי לב. שפה לא יהי צורך להסתיר מאומה. שפה הכל יהיה טהור ונקי. שפה הכל יתבהר באור. שפה נחיה באור, הרבה אור. לא אשמתנו שהסביבה פרועה, שהלילות חשכים, אך בפנים המחנה חייב הכל להיות צח וטהור. כנראה שאשת חבר החליפה את יצחקי בשמירה והוא חושש לספר זאת. אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את הדבר.

אבני:… כנראה שאשת חבר היא, ויצחקי מעונין לבל יודע הדבר…

אברהם: אם כך הדבר, אם זאת היא הסבה, לא אתערב. אנזוף בו וחסל. אך חבל מאד שגם אצלנו אין הכוח לבנות יחסים מבלי להזקק לחסות החשכה.

אבני: אני שמח שהגעת למחשבה זאת. כן, אני שמח…

יצחקי: (נכנס. המאוזר לצדו. שקוע בהרהורים. מדבר מתוך עייפות). אתה קראת לי אברהם?

אברהם: כן. אני קראתי לך, יצחקי. שב

יצחקי: אני בוחר לעמוד. דבר דברך אברהם… אני מקשיב…

אבני: מהי צורת הדבור שנקטת, יצחקי, אתה הוא החייב להסביר.

יצחקי: אין לי מה להסביר. אני עייף מדי.

אברהם: כולנו עייפים, יצחקי, הגד מה בפיך.

יצחקי: מאומה.

אבני: אל תחמיר את מצבך אתה חייב להסביר.

יצחקי: מה להסביר. מה להסביר לכם. ביום אני נוהג במכונית בדרכים, יריות מכל פנה, מאחורי כל אבן, מאחורי כל שיח אורב המות, וכאשר נוסעים חברים על המכונית אני חושש לחיי, אך מה יהיה כאשר יפגע בי כדור בהיותי במרומי ההר. מה יקרה אם אשמיט את ההגה מידי… לא רק הגוף עייף.

אברהם: בדברים ידועים, אך מה יש לך להגיד למקרה אשר קרה?

יצחקי: אין דברי מענינים אתכם, אתם חיים רק את אשר עובר על נפשכם, אך אני עיפתי מכל אלה. עברתי היום על מוקש בהיות המכונית מלאה עשרות חברים, והמוקש לא התפוצץ. ארע נס והמוקש לא התפוצץ.

אבני: ומדוע לא גילית את הדבר לועדת הבטחון?

יצחקי: אין צורך. בעצמי סלקתי את המוקש, כאשר לא היה שם איש מלבדי. לשם מה לגלות? לשם מה. הן מחר צריכים לעבור שוב באותה הדרך, מחר ומחרתים, כך יום יום. הן סופי ליהרג. אני יודע זאת ואינני יודע משום מה אני ממשיך לנהוג במכונית. הן ודאות היא בשבילי: יום אחד אהיה לקרעי בשר מהערבים במכונית שרפה ובבנזין… אני מדבר יותר מידי… יכול אני ללכת?

אברהם: משום מה אתה סח כל הזמן דברים שאינם נוגעים במקרה. קראנו לך כדי לברר אתך משהו.

יצחקי: אולי תדחה את הברור למחר? עלי עוד לנוח… אני עייף, אברהם.

אברהם: ענה לי על שאלה אחת. בידי מי היה הנשק כאשר שכבת לישון בעמדה?

יצחקי: אני מסרב לענות, אברהם.

אברהם: אני דורש ממך לגלות את שם האיש, אך האם העמדה היתה מוגנה?

יצחקי: כן, העמדה היתה מוגנה. אני יכול ללכת?

אברהם: הנך מדבר כאילו עושה אתי חסד. אני בתפקיד עכשיו וגם אתה בתפקיד. שב. (יצחקי יושב).

אבני: אני מבקש אברהם שתשחררני. עלי ללכת…

אברהם: כך, טוב. אתה רשאי ללכת, אך תעבור ותבדוק מה המצב בעמדות המחצבה, תחזור ותודיע לי, ואחר כך תוכל לעלות על משכבך.

אבני: כן אברהם. (הולך לפתח. מבט של הרהור על השנים. יוצא).

יצחקי: אבני הלך לו. מוטב כך. עכשיו הגד לי אברהם: מה ברצונך?

אברהם: ברצוני שאתה תענה לי על שאלתי ולא תהיה אתה השואל.

יצחקי: הנך מרגיש את עצמך תקיף למדי…

אברהם: הנח. הנח. הגד לי דבר אחד: מדוע אבני חושב שלי אסור להעמידך למשפט החברה? מדוע דוקא לי אסור לעשות זאת?

יצחקי: כך אמר אבני?

אברהם: כן. גם שמוליק סבור כך. לטובתי, אמרו, שלא אביא את הענין לאספה כללית. היודע אתה מדוע הם סבורים כך?

יצחקי: כן. אני מתאר לעצמי. ואתה אינך יודע מדוע?

אברהם: מהו משחק השאלות הללו. דבר דברים ברורים.

יצחקי: אינני רוצה. אברהם. יש מישהו החייב להסביר לך, אך לא אני. על כל פנים לא ברשותי ההכרעה אם להסביר או לא.

אברהם: (מתהלך בחדר בעצבנות) הקשב יצחקי. אני באתי לעמדה ומצאתי אותך בשעת שינה. אחר כך נתברר שלא זו בלבד, אלא שהיית גם מחוסר נשק, אבני ושמוליק מציעים לי להסתפק בנזיפה בלבד, לטובתי כביכול, בא זלמן קלץ ומספר שבחורה חגרה את אקדוח המאוזר שלך, והיא שמרה במקומך. הדברים כפי הנראה נוגעים במדת מה אלי. אני דורש ממך להסביר לי מהו הקשר אשר בין…

יצחקי: את דורש?

אברהם: לא. אני “מבקש”. יצחקי, אם כך נוח לך יותר.

יצחקי: מוטב שלא תדע זאת.

אברהם: (בצעקה) מי החליף אותך בשמירה? אתה חייב להגיד לי זאת.

יצחקי: אני ר-ש-א-י ל-ל-כ-ת? (שתיקה)

אברהם: אתה רשאי ללכת.

יצחקי: (יותר¹⁰. משפיל את מבטו בעברו לפני רות).

זלמן: (נכנס) שוחחתי עם דינה. היא מבינה לרוחי. בכל פעם מאותתים, ובין קו-נקודה קו-נקודה, ספרתי לה מיני מעשיות והיא צחקה. בחיי. יש ביניכם אנשים חביבים.

אברהם: זלמן קלץ. חזור מיד למחצבה.

זלמן: נו, מילא. כעסן נעשה לפתע. (מושך בכתפיו ויוצא) (שתיקה).

אברהם: ובכן רות, ובכן רות, את היא. עכשיו אני מבין מדוע הפצירו בי כל כך שלא אגע ביצחקי לרעה. חששו כי אני מעונין לנצל את המאורע הזה… כדי… כדי להפטר ממנו, ואני לא ידעתי מאומה. כנראה שרק אני לא ידעתי מאומה. כך רות.

רות: אברהם.

אברהם: כן, רות.

רות: אברהם, לא היה בינינו מאומה, ידידים היינו ותו לא. האמן לי אברהם.

אברהם: כך…

רות: (הולכת אל¹¹ אברהם) אתה עסוק כל הימים, עמדות, שמירה, נשק. התישבות. היכן אני אז? היכן רות? היכן האדם החי לצדך ובשבילך?

אברהם: כך רות.

רות: והנה מצאתי ידיד. הוא מספר לי על חויותיו, הוא אינו נותן לי להשאר לבדי בין ארבעת הקירות בצריף…

אברהם: כן, רות. הכל טוב ויפה. אך מדוע היה צורך להסתיר את הדבר מעיני, מדוע היה צורך לא לספר על כך? עני לי רות.

רות: אינני יודעת, אברהם, בעצמי לא אבין זאת, אך חששתי שמא תראה את יחסינו בעינים חדות. ואאבד את האיש היחידי אשר לי מלבדך, בקבוץ. הרי יודע אתה. אין מחבבים אותי כאן.

אברהם: כן. אני יודע. רות. אני יודע שאת רוצה ללכת מאתנו. אני יודע שאת אינך שלמה בנפשך עם החיים הללו. אני יודע שאת רוצה לא לחוש על בשרך את המבחן האיום העובר עלינו עתה. אני יודע שאת גם תלכי מאתנו, אך אין אדם בורח מגורלו רות. אין יהודי יודע היכן גורלו יפגשהו.

רות: אני רוצה לחיות באור. בלי עמדות. בלי יריות. בלי חיים אפורים אלה. אני רוצה לחיות, אברהם: זכותי היא. פעם אחת חי האדם. רק פעם אחת, אברהם. היה לי קשה להגיד לך זאת כשראיתיך טרוד ועסוק כל כך. זה שנים שלא ישבת על ידי כשלבך שקט ונתון לי, אך ורק לי, לאשתך. אך כאשר ראיתי לאן אני עלולה לרדת, להסתיר, לכחש, לבלי ספר לך על חיי, אני אומרת לך אברהם: בוא אתי. בוא אתי. צר לי המקום כאן.

אברהם: הוא אוהב אותך, יצחקי?

רות: אני מגלה לך את כל לבי, ואתה… לבי אתך הוא אברהם, אף רגע, אף שניה, לא היה אחרת. אך אברהם. נלך מכאן כן עוד לא מאוחר מדי.

אברהם: מאוחר מדי?

רות: כן. יש לי הרגשה שאתרחק ממך, שאחדל לרצות בחיינו המשותפים, שאהיה שוב לבדי שוב עם עצמי. איני רוצה בזאת, אך כאן אין אויר אברהם, אהבתנו זקוקה לאויר, לשמש לאור. אני עליתי ארצה כנערה צעירה וחולמת. אך כאן נתבדו החלומות. אפור, אפור, אפור. אמי מספרת לך הכל. חשקתי את שפתי שתקתי. עת ארוכה כל כך. שתקתי. האמנתי כי הספקות יחדלו. כי אשתרש כאן. אך איני יכולה אברהם שאלת אותי פעם מדוע אינני רוצה בילד. אני לא רציתי להכאיב לך אז, אולם היום היום עליך לדעת זאת: לא רציתי כי משהו יקשרני בעל כרחי לחיים האלו. זוהי האמת.

אברהם: לאן את רוצה ללכת רות? לאן?

רות: הביתה, אברהם. אל הורי. הם עדיין מחכים לי. הם עדיין מחכים לנו כי נחזור.

אברהם: (מתהלך בחדר) כך, כך, המכה היא חזקה למדי. כן. רצית לחיות באור, והצעד הראשון היה מסוה על פניך. בקשת ומצאת ידיד, וממני הסתרת זאת. מדוע? למה? וכי צר עין הוא אברהם? וכי מה החטא בידידות? מה החטא? אחר כך את מספרת כי לא רצית בילד משום, משום שלא השלמת עם החיים שלנו. אחד חי לצדך, אדם האוהב אותך, ולא מצאת לנחוץ לחלק אתו את מחשבותיך, ואת הרגשותיך. כך היית סגורה ומסוגרת מבלי לקרוע אשנב אל החיים שלנו, ואל האור אשר יש בם, כך רות. את רוצה לחיות. כל איש יש לו הצדקה לכך, אך ישנה מציאות, ואת המציאות הזאת, לנו כיהודים, אין אפשרות לבטל. אני חי כיהודי, מאמין כיהודי, ונלחם כיהודי. לי כאדם אין ברירה אחרת.

רות:… בחשכה אשר מסביב?

אברהם: כן. לא היריות ולא מוקשים ולא… רות אשתי, שום דבר לא יזיז אותי מכאן. אנחנו בונים מפעל שרק אלו אשר יבואו אחרינו ידעו להעריך, כמה כח, כמה רצון וכמה אמונה הושקעו בו. ואת רוצה ללכת. ואת רוצה לאבד את הזכות, כן רות. את הזכות להיות שותפה לנו? בעבור מה? בעבור חיי שעה קלים? לא רות, אני אשאר במחצבה, אני אשאר בקבוץ. אותי לא יזיזו מכאן. לא. אני אומר: – לא.

המסך

מערכה ב'

תמונה א.

רות: (שרה)

ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן,

ילידתיו אל קול פצצה

בן חלוץ וחלוצה.

נומה נומה נום…

(מלים טשרניחובסקי. מנגינה זהבי.)

ובכן, אתם יוצאים הלילה אל ההרים?

אברהם: כן. הלוך נלך. די ישבנו ליד הגדר הסובבת ובעמדות. נחכה להם במקום שלא יעלו על דעתם. קבלת פנים “חמה” נערוך להם. (שתיקה).

רות: יצחקי יבוא לחדרנו.

אברהם: יבוא, אדרבא.

רות: ומה תהיה חושב על כך בהיותך בין ההרים?

אברהם: לא מאומה. אולי… אולי כי מוטב לבנות יחסים באור.

רות:… ומדוע לא ילך יצחקי אתכם? דומני כי יפגע על ידי כך שהשארתם אותו במחנה.

אברהם: אין איש רוצה לפגוע בכבודו של יצחקי. אך אל ההרים הולכים רק אלה אשר אפשר לסמוך עליהם.

רות: כך? (שרה) "ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן…

אברהם: מוזר לשמוע אותך שרה. מוזר… הנה בעוד ימים תלכי מאתנו. תפליגי בספינה… וחסל. והנה את שרה כאילו… כאילו היית מרגישה את אשר מעבר למלים ולמנגינה, את הוית החיים שלנו.

רות: אתה לועג לי?

אברהם: אין אני לועג, רות. זוהי מציאות. את חוזרת אל הוריך האמידים. שוב תהיי בתו של קוצ’נסקי, בעל בית החרושת ואולי שם בעיר הזרה, תשירי, מול שמים אחרים תשירי:

"ילד ליד לי נתן

חבלתיו אל קול התן

ילדתיו אל¹² קול פצצה…

ולבך היכן יהיה אז?

רות: אני אשתדל לשכוח, אברהם. כן. אני אשתדל לשכוח את השנים הללו… וגם אותך.

אברהם: ואם לא תוכלי, רות, ואם לא תוכלי לשכוח? ואם יבואו הגעגועים, להרים אלה, ולשפה שלנו, הן בה אמרת לי כל כך הרבה טוב… עוד לפני ימים מספר. ואם לא תוכלי להחזיק שם מעמד, רות?

רות: אני אכריח את עצמי. השכחה תבוא. בוא תבוא. מוכרחה אהיה לשכוח. אחרת אי אפשר לבנות מאומה. איני רוצה להיות אדם למחצה, אברהם. אני רוצה לחיות את חיי.

אברהם: ומה חלקי אני בחיים אלו

רות: אתה הוא היודע. בך תלוי הדבר. בוא אתי אברהם. שם מחכה לך מפעל גדול. חרושת עצום. תקח אותו לידך, ותראה את יכולתך. ומה אתה כאן? ה“חוצב”. אדם העובד בפרך תחת שמש צורבת זו. שם יהיו אלפי אנשים עומדים לרשותך וכאן אתה תלוי בחסדו של סלונימסקי בעל מחצבה, מחשב כל מיל בהוצאה, ודר כצועני בחדר צר. לשם מה? לשם מה לחיות כך כשאפשר לחיות אחרת? הן מכיר אתה את בית אבא…

אברהם: כן, אני מכיר את בית אביך, רות… אך לו ראה אביך את מבטי השניאה של הנכרים בעברם לפני ביתו, היה ממהר להמלט לפני בוא השואה.

רות: לאן, אברהם? לאן להמלט?

אברהם: לכאן רות.

רות: אל היריות והמוקשים?

אברהם: כן. כאן יש טעם למלחמה, להאבקות. כאן השרשים מעמיקים לחדור לאדמה, ואף את הסלע יקבו, משום… משום שאין לנו ברירה אחרת. כאן עלינו לסיים סוף כל סוף את המסע אשר נמשך אלפים שנה. והנה את חוזרת מרצונך הטוב.

רות: הן רק מלים הן אלו. בשבילי כאדם, כאשה, אין מרחבים של אלפים שנה. אני חיה היום ואת היום הזה, שלי, איני רוצה לעבור בחדר צר, בעייפות, ומתוך שממה אשר מסביב… בוא אתי אברהם, ונתחיל את חיינו מחדש. לא היתה ברירה כזו… (שתיקה) בפני יצחקי, למשל, חיי עוני מכאן, ושם… האם היה מהסס?

אברהם: אין אני יצחקי. אך גם הוא לא היה עושה זאת. לא.

רות: אולי אנסה להציע לו? הן הוא אוהב אותי. מה דעתך על כך, אברהם?

אברהם: את רוצה לעורר את היצרים האפלים בלבי? לא זהו הלב, רות. רצונך ללכת – לכי. אך בכבוד.

דינה: (על יד הדלת) אפשר?

אברהם: הכנסי.

דינה: (נכנסת) שלום אברהם.

אברהם: שלום.

רות: ואותי אין מברכים?

דינה: (אינה עונה לשאלה) אברהם, הבחורים הולכים ובאים. רציתי ללכת עמכם. אך גם שם בעמדת האתות יהיו עוד זוג עינים צופיות בחרדה אל עבר ההרים. עיני אחותך, אברהם. (יושבת( (נכנסים אבני, שמולי, זלמן קלץ).

אבני: הירח טרם עלה… עוד שעתיים לפנינו.

שמוליק: בלילה בין כה וכה אי אפשר לכוון ולקלוע, ובשביל יריה אינסטנקטיבית לא כדאי להטריח את הירח…

זלמן: אומרים שהמציאו מן רובה ועליו מרכיבים משקפת, ועל המשקפת מרכיבים צלמניה ואתה יורה ומקבל מיד את תצלום האדם הנפגע. מיני אמצאות שכאלה.

אברהם: שבו בבקשה. (מוציא מפה ומדביקה בנעצים אל הקיר) שימו לב. קבלתי ידיעה כי בחרבת סמעין מתרכזים אנשים מזוינים אשר תפקידם להציק לישובים באזור שלנו. עלינו להשתדל להקיף את החרבה מכל ארבע רוחות השמים ולא לתת להם להמלט. במקרה של קרב רציני נקבל תגבורת. ברור?

אבני: כן. הכל ברור.

אברהם: כל אחד מאתנו יוליך את ה“קבוצה” הנתונה לפקודתו לפי הדרכים המסומנות בעפרון אדום, במפות אשר קבלתם לפנות ערב. ברור?

זלמן: הכל ברור חוץ מדבר אחד.

אברהם: מהו הדבר זלמן קלץ?

זלמן: מי יפול בפח, אנחנו או “הם”? הבחורים שלנו גבורים ביום או ליד העמדות, אך בין ההרים יתהלכו כסומים בארבה.

אברהם: אין זה נסיון ראשון לישובים. הבחורים הוכיחו כי לאחר אמון מסוים אין הם נפלים משום כוח אחר, זלמן קלץ. בארץ עוד לא עשו אף נסיון שלא עלה בקרבנות, אך לא היה¹³ לנו בית ספר אחד ללמוד בו. אנחנו נשלם, וביוקר, אך נרכוש את הנסיון הדרוש לנו. גבעת החוצבים מתחילה היום את למודיה מאלף…

דינה: מה הם סימני הקשר?

אברהם: רקטה אדומה. דרושה תגבורת – רקטה ירוקה. הכל בסדר. זהו. במקרה שתראי רקטה אדומה, עליך להעיר מיד את האנשים הישנים בחדר הגפירים. כנעני יובילם במכונית¹⁴ אל הכביש, וליד הגשר הגדול ירדו, ויעלו לחרבת סמעון.

דינה: כן. מובן.

נחמן: (מתפרץ לחדר: סליחה. קבלנו מברק אתות מירושלים, בשבילך אברהם. אינני מבין מה כתוב שם. אינני מבין דבר.

אברהם: (קורא) “למלקקים היוצאים לפעולות, ברכת אחים נאמנה. חזק ונתחזק. דוד”.

נחמן: מי מלקק, ומה מלקקים?

אברהם: את דוד איש ירושלים מכיר אתה?

זלמן:… וכי מי אינו מכיר אותו?

אברהם: (מוציא תנ"ך מארונו). “ויאמר אדוני אל גדעון: בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך וכל העם ילכו איש למקומו”.

נחמן: או, כן. נשכחה ממני אותה פרשה.

זלמן: כאשר יהודים נעשים לפתע בני חיל, אין מוצאים להם תואר הולם יותר מאשר מלקקים. נו, מילא.

אברהם: שימו לב. כל אחד מכם ילך ויאסוף את האנשים, ובעוד עשר דקות עליהם להמצא במטבח, כשנשקם עליהם ומשם נצא לדרך.

זלמן: (קם) טוב. אך תגיד לו לאותו דוד, כי אם יעיז לקרוא לי שוב באותו כינוי, יקבל ממני מנה זלמן קלצ’ית כזו…

אברהם: מהרו. עלינו להגיע לחרבת סמעון לפני עלות הירח.

שמוליק: (קם) הרי לכם טיולים לאור הירח… בואו. (יוצאים נחמן, שמוליק זלמן).

אבני: כמה אנשים ישנם בחרבה, לפי ידיעותיך, אברהם?

אברהם: כעשרים איש.

אבני: ובכן, הכוחות שקולים. נראה איך יפול דבר…

אברהם: תודיע לאנשים, אבני, בל יקחו סיגריות לדרך.

אבני: לא מעט אסונות קרו בגלל סיגריות דולקות בשעות פעולה… (יוצא)

דינה: היה שלום אברהם. תחזור בריא ושלם. (מחבקת את כתפו). (יוצאת).

רות: מדוע אחותך דינה אינה מברכת אותי לשלום?

אברהם: משום שהיא סבורה כי עליך ללכת מאתנו, וממני ובמהרה.

רות: אותו הדם נוזל בעורקיכם. אהבתך אלי אינה קיימת אלא לאחר האהבה למפעל ואתה מוכן בלב שקט להניח לי לנסוע…

אברהם: רות, עלי ללכת. (חוזר מהפתח ויושב לידה) רות. בהיותי שם בין ההרים, לא אהיה חושב על כך כי יצחקי נמצא בחברתך, ולא כי רבה הסכנה, לא. אהיה מהרהר על בן קטן אשר יהלך על גבעת החוצבים כאשר זו תהיה מיוערת וגני עצי פרי יהיו על כל הר ועמק, ובן קטן זה יהיה בננו, ובפקחו את עיניו לראשונה יחוש – מולדת. (קם) על זאת אהיה חושב שם בין ההרים, על בן קטן… (יוצא).

רות: (לבדה) לא. אברהם. כאן, לא. כאן, לא. (מציעה את מטתה)

דינה: (נכנסת) סליחה. אברהם הלך?

רות: כן. זה עתה יצא. מדוע את מקדירה את פניך בראותך אותי?

דינה: אני במקומך לא הייתי שואלת זאת. אין לי כל זכות להתערב בחייך, אך דומני כי יש מי המרעיל לאחי אברהם את חייו. שלום. (יוצאת).

יצחקי: (נכנס) מה ארע לדינה? פגשתני בכניסה לחדרך ואמרה לי בזעף: “לך. היא מחכה לך”… אברהם עצמו אינו מוציא אף הגה מפיו ורואה את ידידותנו כגבר הבוטח בעצמו והרי לך, אחות. סדרת כבר את הניירות הדרושים לנסיעתך?

רות: שב. הכל מסודר. אך אני לא אסע בלעדי אברהם. הוא יפליג אתי. אני אלחם על כך.

יצחקי: לא תצליחי. אברהם הוא כסלע…

רות: ואת הסלע קודחות גם טפות המים היורדות אט אט. הוא אוהב אותי, וסופי לנצח בהאבקות בין השממה ואהבתו.

יצחקי: אני מבין זאת. שוב תהיי בתו של קוצ’ינסקי, ואנחנו נמשיך לנהוג בדרכים המשובשות.

רות: לו הייתי מציעה לך להפליג עמי יחד, היית אף אתה מהסס?

יצחקי: חלום יפה. אך לא הייתי נוהג במכונית שלי בשום מקום אחר בעולם, למרות מה שאני אוהב להתאונן. היכן אברהם?

רות: ארבע קבוצות יצאו לחרבת סמעין להתקיף אנשים מזוינים החונים שם ואברהם מנהל את הפעולות.

יצחקי: לחרבת סמעין?

רות: כן.

יצחקי: ואותי השאירו במחנה.?

רות: אברהם… בגלל השינה בעמדה… אתה מבין?

יצחקי: כך. אותי משאירים במחנה, בזמן שהם יוצאים להפגש אתם בין ההרים. הן זהו חלומי מאז, קרב ממש, ולא מארבים ומוקשים טמונים באדמה. אני הולך.

רות: לאן?

יצחקי: לחרבת סמעין. את יצחקי אין משאירים בבית. לא. אני אוכיח לו, לאברהם, אני אוכיח להם כי יצחקי אינו ראוי ליחס זה. אני הולך רות.

רות: אל תשטתה יצחקי. הן זה מכבר הלכו להם.

יצחקי: אני אשיגם. אני מוכרח להיות שם ביניהם. שאלת כבוד היא. שלום רות. אני מוכרח לכפר על עוון השינה.¹⁵ (יוצא).

רות: שלום יצחקי. שלום. (שוכבת על המטה בבגדיה. האור דועך אט אט. נגינה מעבר לקלעים. נכנס אברהם מאובק וחבוש בראשו).

רות: מי שם?

אברהם: אני רות.

רות: הו נבהלתי. הכל עבר בשלום? נפצעת. (מחבקת אותו)

אברהם: סריטה קלה. עפו נתזים.

רות: נתזים?

אברהם: כדור אשר פגע בסלע התיז רסיס אבן. זה הכל. סריטה קלה.

רות: וכולם בריאים ושלמים?

אברהם: שלנו כולם. אך בהם יש כמה פצועים והרוג אחד. בהמשך הקרב הרחקנו מאותו מקום בו נפל בשדה. בהאיר היום נצא לחפש את הגויה. יתכן כי השאירוה מונחת במקומה. הבחורים התנהגו כאילו צידים מנוסים היו. וזלמן קלץ – איש אחר נראה לפתע בעינינו, שתקן, מחליט במהירות ועז נפש. הוא נהג באנשיו ביד חזקה והם שמחו לעמוד לפקודתו. זלמן קלץ'.

רות: הצלחתם להקיף את החרבה?

אברהם: לא. נתקלנו בכוח אחר במרחק לא רב משם, ונאלצנו להכנס לקרב. הם צווחו כמטורפים, קללו והתנועעו כעדר פרוע, בלי כל סדר צבאי, בעוד שבחורינו לא הוציאו הגה מפיהם ולא גלו את מקומם. (פושט את חולצתו).

רות: וכיצד הרגשת את עצמך בשעת היריות?

אברהם: עלי להודות על האמת: התנרשתי במקצת, הדם נזל בעורקי בחמימות מופלאה. זו היתה חוית חיים מענינת עבורי. דומני כי ביציאה הלילית¹⁶ אל ההרים אנשינו לומדים להאבק, לאהוב את ארצנו בלי גדר, בלי עמדות, אך אדמה ושמים וחשים אנו את זכותנו לחיות כאן. (מוריד את נשקו מעליו)… אותו ברנש שלם בחייו בעד נסיון של פרובוקציה

רות: אינני מבינה.

אברהם: זלמן קלץ הלך בתור גשש לפני בחוריו, והנה חזר והודיע לי – “ברכס ממול מתקדמת קבוצת אנשים מזוינים. הכוון של הליכתם – גבעת החוצבים”. החלטתי להתקיף.

רות: הלאה.

אברהם: התפזרנו בשרשרת ועלינו¹⁷ אליהם. קבוצתי היתה באגף השמאלי ותפקידה היה לחסום את דרך הנסיגה.

רות: כן, אני מבינה.

אברהם: הפקודה היתה “לא לפתוח באש כל זמן שהם לא יירו”. התקרבנו. הם עמדו לפתע ותפסו מחסה מולנו. השתררה דממת מות. אנחנו שכבנו מולם וחיכינו, וגם הם חכו. אחר כך ירו יריה אחת. לא ענינו. ירו מכמה רובים בבת אחת. שוב לא ענינו. נתתי פקודה לזלמן קלץ. "לנסות להתקדם באלכסון ולעבור אל ערפם. במקרה שלא יוכלו להתקדם, נפתח אנחנו באש, כדי לחפות על קבוצתו בזמן ההתקדמות וכך היה. התחילו כדורים שורקים ומזמזמים… ולפתע קם אחד מהם – לא הרגשנו בו כלל – במרחק קטן מאתנו, וצעק: לא לירות. בעברית קרא זאת. הוא נופף בידו… נזכרתי במקרים דומים לזה, כאשר רצו להטעות את הבחורים שלנו ופקדתי: – א–ש. הוא נפל מיד.

רות: כלום לא היה לבוש בחולצה שחורה?

אברהם: אינני מבין את שאלתך רות. הן לא היה ספק בידי להסתכל אל אפנת בגדיו…

רות: אברהם. אברהם. יצחקי חזר?

אברהם: את מוזרה במקצת. הן יצחקי נשאר בבית, במחנה.

רות: לא אברהם, הוא יצא בעקבותיכם. שאלת כבוד היא בעבורו, כך אמר…

אברהם: לא. לא, הוא לא הגיע אלינו

רות: אני חוששת אברהם, אני חוששת שהוא לא יגיע לעולם. אותו איש היה יצחקי. ואתה, אתה אברהם. אתה נתת את פקודת האש…

המסך.

תמונה ב.

דינה: י…ר…ו…ש…ל…י…ם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה).

אברהם: קבלתי – ירושלים.

דינה: מ..ש..ת..ת..פ..ת (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)¹⁸

אברהם: בסדר. משתתפת.

דינה: ב…אב… לכם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: באבלכם

דינה: ה..כ..ב..ד (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: קבלתי הכבד.

דינה: ע..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: על

דינה: מ..ו..ת..ו (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: מותו

דינה: ש..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: של

דינה: י..צ..ח..ק..י (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: יצחקי.

דינה: הם הפסיקו לאותת.

אברהם: (קורא) ירושלים משתתפת באבלכם הכבד על מותו של יצחקי.

דינה:… הקבר הראשון בגבעת – החוצבים. הקבר הראשון.

אברהם: וידי שפכו את הדם. חצבתי ליצחקי קבר על הגבעה מול המחנה. אני נתתי את פקודת המות, ואני כריתי לו קבר. ונוקבת בי המחשבה, דינה, נוקבת עד תהום נשמתי: אולי מי שהוא חושד בי, את מבינה, כי מתוך כונה ארע הדבר… כי אני ידעתי כי יצחקי הוא הקורא: “לא לירות” ואף על פי כן…

דינה: (מלטפת את שער ראשו) אברהם. אחי אברהם. אל אן הגעת אל אן? שום איש אינו מעלה מחשבה כזאת על דעתו. מקרה אסון קרה במחננו. מקרה אסון ותו לא. הרפה ממחשבה איומה זו.

אברהם: כן דינה. מחשבה איומה היא. אני חושש להביט בעיני החברים, ואף הם משפילים את מבטם בעברי.

דינה: העצבות משפילה את מבטם. המות בא לקצור המחננו וכל איש רואה את הוית החיים שלו מעבר לתחומים של חיי יום יום. שעות כאלו מקרבות את החברים אחד לשני למרות היותם עוברים אחד ליד משנהו כצללים. המות בא ולקח אחד מאתנו, אחד מהמשפחה הגדולה, ואף חבר לא יעיב את רגשות התוגה במחשבה… עכורה. לא. אינך אשם במאומה. מקרה אסון היה זה.

אברהם: אני יודע זאת. אך מה חושב אבני בלבו? ומה חושב שמוליק. אני רציתי להעמיד את יצחקי לדין בעוון שינה בעמדה, ואבני חשב כי בגלל רות אני מסבך את הדברים ללא הצדקה. את מבינה? והנה… עד כדי כך הגיעו הדברים. לכל מקום שאפנה אני שומע את קולו – “לא לירות” “לא לירות”. כל חבר כאילו תובע ממני תשובה: “מדוע פקדת לירות”? – “הן זה היה חברנו יצחקי – הן זה היה חברך”.

דינה: אל תשקע במחשבות אלו. תמיד היית אדם בריא ברוחו ובמעשיו. אל תגרור את עצמך ללא צורך – לאפלה. אינך אשם במאומה.

אברהם: אני רצחתי חבר, דינה. בקבוצה אשר עמדה לפקודתי הייתי היחידי שנשא אקדח, והנה אף כדור רובה לא נמצא בגופו. כדור אקדוחי נקבו אותו ככברה.

אבני: (עולה לגג)… בליל חמישי עלינו לתת את התשובה למוסדות התישבות בעמק, או לקבל לידנו את ההרים מסביב. משק אינטנסיבי, או משק הררי בעקרו על פרי וצאן….

דינה: ומחצבה.

אבני: מחצבה של סלונימסקי?

דינה: לא. נפתח מחצבה ברשות עצמנו.

אבני: גם אני חשבתי כמוך, אך שם בעמק יש שפע מיים. ישנה אדמה שחורה ודשנה, ומסביב שרשרת ישובים עבריים בנים צעירים למשפחה מושרשת נהיה. מדוע נאחז בסלעים הללו כאשר לפנינו אפשרויות כה עצומות?

דינה: לא האפשרויות קובעות, אבני. גם הרים שוממים אלו הם ארץ-ישראל. הן גם הנה צריך להגיע ולבוא.

אבני: מדוע עלי לבחור במקום הגרוע דוקא? במקום אשר בצפרנים צריך להאחז בו?

דינה: לא אני ולא אתה התחנכנו ללכת בדרך ההתנגדות הקלה. גוף מוצק כקבוץ שלנו יוכל להרים אלו. מי אשר כתפים מוצקות לו ישא משא רב. עלינו לפנות את גבע החוצבים.

אבני: ומה דעתך, אברהם?

אברהם: (בעייפות) כי… עליכם להשאר כאן.

אבני: עליכם? ואתה?

אברהם: פליטת פה היתה זאת. אני הרהרתי על דבר מותו של יצחקי. האם היתה זו פזיזות יתרה מצדי לתת פקודת אש?

אבני: המת – מת. והחיים נמשכים. יש הרבה אכזריות במלים אלו – אך זוהי מציאות. היה מה שהיה וחסל.

אברהם: בשבילך הדבר הסתיים. אך זה האשם במותו?

אבני: איני רוצה לדבר על כך אף מילה. אף הגה. שלמנו בדם ועוד נשלם באסונות בידי עצמנו ומידי אחרים. דבריך הם אלו.

זלמן: (בא אל הגג) שלום. מחרתיים יגיע העדר אשר קניתי עבורכם, ועדין אין לכם רועה. סככה? – יש. מרעה? – יש. ורועה? – אין. מה אתם מתארים לעצמכם, כי העדר יקום לקול צלצול הפעמון ויצא להרים? ובערב יחזור לקול צלצול הפעמון המכריז על הפסקת העבודה?

אבני: עד בוא העדר, ימצא האיש המתאים.

זלמן: וכאשר מטילים תפקיד על אדם מיד הוא נעשה רועה מומחה? כבשים חולבים! כבשים גוזזים! כבשה ממליטה! אין הדבר פשוט כל כך. יש לדעת להיכן להוליך למרעה, ובכלל… זהו מקצוע!

אבני: יתכן כי שמוליק יסכים להיות רועה צאן. אך עליך יהיה להדריכו בתחילה.

זלמן: אלו מלים! עלי ועל צוארי! סמוך עלי. (קורא כרועה) פסר הי פרר הוהוהו… ואם תעברו להתישבות בעמק?

אבני: אין הדבר בא כהרף עין. אין מזיזים גוף התישבותי במשך יום יומים, ועד אז תספיק ללמד! אברהם! עברתי ובקרתי בעמדות. יש להוסיף חצץ בין הקרשים. האדמה שקעה.

אברהם: ראיתי. מסרתי כי מחר יעשו זאת. בעמדה ב' יש לתקן את הגג. עמדתו של יצחקי.

זלמן: לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתנה פקודת האש, בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב. אך אתה! שטויות!

אבני: (בזעם חבוי) בוא זלמן קלץ. עלינו עוד לדבר עם שמוליק. בוא!

זלמן: נו, טוב. אל תקדיר פניך, אברהם, הלצה גרועה היתה זו. (יורדים מהגג).

דינה: עלי לרדת לשעה קלה. תשגיח על תחנת האתות עד בואי! (יורדת).

אברהם: טוב. (לבדו) “לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתת פקודת האש. בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב”. איום! איום! אתה רצחת חבר, אברהם. אסון? מקרה? מי יאמין לזאת? הן גם רות אמרה לי מיד: “יחשדו בך כי לא במקרה ארע הדבר”! והנה דברי זלמן קלץ. האויר דחוס. המבטים הללו. המבטים הללו… המבטים הללו… (שם את ראשו לכפות ידיו).

רות: (על הסלם) אבר – הם! מדוע אינך מביט לעברי?

אברהם: (באדישות) סלחי לי.

רות: מה ארע, אברהם?

אברהם: לא ארע דבר. הלצה גרועה נשמעה כאן באזני החברים והיא אמתה את חששותי ואת השערתך. אני יודע כי שום איש לא יעיז להגיד לי זאת בפני. אך בפנים הלב הספק יכרסם: - מקרה או לא מקרה! – מקרה או לא מקרה! כל יום הוא נצח שלם. איני יכול לשאת זאת. לא.

רות: (עולה על הגג)… אם תלך מכאן למקום אחר, יראו גם שם באצבע! – הנה האיש! זהו…

אברהם: אני לא חשבתי ללכת, רות.

רות: נכון. אולם היום אתה חושב! אין איש יכול לחיות באוירה של חשד. החיים הם קשים גם מבלעדי זאת. אברהם, הן לא תחיה פה בהרגשה שחבריך מניחים כי ידיך שפכו את דמו של יצחקי במזיד ובכונה, כל זמן שנשאר לך שמץ של כבוד עצמי! ומה תוכיח להם? מה? הן כל איש במחנה יודע כי אני ויצחקי הסתרנו…

אברהם: הרפי!

רות: לא. לא אברהם! אני נלחמת על חיי ועל חייך. אני נלחמת על אשרי, וכאן לא אהיה מאושרת וגם אתה לא. אני רוצה בבן אשר לא יורו באצבע על אביו: - זהו האיש! זהו האיש! ולוא גם מחדרי חדרים. ולא גם מתוך האפלה. יש לנו זכות לחיות מבלי להשפיל את מבטנו לארץ, אב – רהם!

המסך.

מערכה ג

שמוליק: נחמן! אתה מתאר לעצמך שאני מסוגל להיות רועה צאן?

נחמן: אתה?

שמוליק: שזיף! כן. אני.

נחמן: שזיף במרק פירות! אתה? (מחייך)

שמוליק: ומדוע לא?

נחמן: מחר יביאו מאה ושלשים ראש כאן. לאחר שתהיה אתה לרועה, כמה לפי דעתך ישארו מהם? נניח, לאחר שבוע?

שמוליק: כו – לם.

נחמן: אתה מדבר ברצינות?

שמוליק: (לועס) אלא מה?

נחמן: בין כה וכה רועה לא תהיה. “פקק” תהיה כל ימי חייך. מי יפקיד עדר בידיך! שטויות! כאשר אתה נוהג בעגלה נשמט האופן, ובנפצך את הסלע נשבר הפטיש, או שאצבעותיך נמעכות בין שתי קרוניות. ואם יפקידו עדר בידיך סופך לחזור יום אחד הביתה עם החליל בלבד. בלי אף כבשה!

שמוליק: נו, מילא. כמו שאומר זלמן קלץ – יהיה טוב. ה“בלי מזליות” אינה כל כך גרועה כפי שנדמה לך. אני אחזור עם העדר… אך ברור, אם יאשרו אותי כעובד בצאן.

זלמן: (בא) היש שעה שאינכם זוללים בה? (שוט רכיבה בידו).

נחמן: מה דעתכם עליו! הן אתה ישן בין ארוחה לארוחה!

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

שמוליק: שאל את אברהם. הנה הוא על הסלע.

זלמן: (בצעקה) הי, אברהם!

אברהם: כן?

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

אברהם: מחר לפנות בקר.

נחמן: אם כך הוא הדבר, אתה יכול לשכב לישון! (לזלמן)

שמוליק:… ובערב… תבוא אלינו. אספה כללית ולא סתם אספה כללית, אלא אספה כללית אשר תקבע את גורל הקבוץ! ומה דעתך, זלמן קלץ, לא היית מ“שלנו” – כאן? או אולי שם?

נחמן: בסלעים או באדמה!

זלמן: כאן! ברור לגמרי! – כאן! ולמה לכם להטלטל שוב? דבר זה נאה לשומר, היום פה, מחר שם, אבל אתם!… אפשר להפוך את ההרים הללו לגן עדן ממש.

נחמן: כמו שכתוב! “תחת גפנו ותחת תאנתו”, אלא שאבני חושב אחרת. זוהי הצרה. ואבני אדם בעל השפעה בקבוץ. בעיקר כשהוא נואם… אז…

שמוליק: אולם דינה ואברהם וגם אני סבורים בנגוד לדעתו של אבני. לא יועילו לו שום פטפוטים ומענות וטענות. אנחנו נשאר! הכנס למטבח, נחמן, ותביא עוד מרק פירות.

נחמן: (קם) מרק פירות בלי פירות. כאשר יהיו עצי פרי יהיו פירות במרק ועד אז – הדק את החגורה, שמוליק. (נכנס לצריף).

אבני: (בא. מסתכל אל אברהם העומד על הסלע ומהדק במוט את חורי הפצוץ) כך. כזאת לא תארתי לעצמי…

שמוליק: מה לא תארת לעצמך?

אבני: גם אברהם הולך מאתנו.

שמוליק: אינני מבין. מי הולך?

אבני: אברהם עוזב את הקבוץ.

נחמן: (מביא בצלחת) קח שמוליק. יש שם שזיף. כלומר – חרצן של שזיף. תאוה לעינים.

שמוליק: (דוחה את הצלחת) אין לי תאבון.

נחמן: מה לעשות, את השזיפים מכרו בעיר ואת החרצנים הביאו לקבוץ. אל תהיה איסטניס שמוליק, בנין הארץ וכו'.

שמוליק: אברהם הולך מאתנו. החוצב אברהם. מה להגיד לך אבני? – הלב כואב. הן הוא היה, איך להגיד זאת, הוא היה – “אנחנו”. אתה מבין?

אבני: כן. אני מבין.

זלמן: “כאשר יד אשה בדבר גם השטן אינו יכול להושיע”.

אבני: אברהם נכנס היום לחדר המזכירות פנה אלי ואמר: “אבני. עלי להודיעך כי אני עוזב את הקבוץ ביחד עם רות. שנינו עוזבים!” נדהמתי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. אברהם הולך מאתנו. בשעות קשות ידענו תמיד: אברהם כאן! והנה…

שמוליק: נסית לדבר על לבו, לשכנע?

אבני: לא. לא נסיתי ולא אנסה. אם איש כאברהם החליט לעשות כן – לא נשארה כל ברירה אלא לחכות

שמוליק: לחכות. ולמה לחכות?

אבני: הוא לא ישאר בשום מקום שבעולם. הוא יחזור אלינו. ב“חוץ” חסר משהו… אולי אותה אוירה שאנחנו חשים בה בלילות החג! משפחה גדולה! משפחה גדולה על כל על כל לבטיה ופקפוקיה, על המחסור הגדול, על אי הספוק בהרבה מקרים, אך בכל זאת, משפחה.

זלמן: מתי הם נוסעים?

אבני: מחר לפנות ערב. בבקר עוד יפוצץ אברהם את הקיר במחצבה, הקיר האחרון שלו ולפנות ערב יסעו. חתנו של קוצ’ינסקי יהיה ובעל בית חרושת. אך מנוחה לא ימצא לנפשו. לא. הוא יחזור. הוא שייך לנו.

אברהם: (שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש:

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת

עוית גבעולים בתול להב האש…

(זרבבל. מנגינה זהבי).

          (יורד מהסלע. מותח סליל חוטים. נעלם).

שמוליק: הוא כבר מתחיל להתגעגע אלינו.

נחמן: נלך להתקלח! קדחתי בפטיש האויר חורים לרוב. הלואי ויספיק הדינמיט. בוא שמוליק. אברהם יסיים את העבודה בלעדינו. אינו זקוק לנו. בוא.

שמוליק: כן. (מסתכל אל המחצבה) אני הולך. אני הולך. אי, אברהם, אברהם. לא טוב. לא טוב.

נחמן: אברהם עוד יבוא אלינו כאורח ודג מלוח תלוי על צוארונו. אל תדאג. הוא “יעשה” חיים טובים. רק אלינו היה מדבר תמיד “חלוציות” “ציונות” “עבודה”! בוא. נלך להתקלח.

אבני: הנה הוא בא.

נחמן: עדיין בלי דג מלוח.

אברהם: נחמן. יש עוד דינמיט במחסן?

נחמן: כמה חורים אתה ממלא?

אברהם: שבע עשרה.

נחמן: פצוץ מפוצץ! יש עוד ארגז “אצבעות” דינמיט.

אברהם: ארגז, כן. זה יספיק. (הולך).

אבני: אב – רהם!

אברהם: (מסתובב) כן. (שתיקה) קראת לי אבני?

אבני: כן. אך שכחתי את אשר היה ברצוני להגיד…

אברהם: ואני יודע את אשר היה ברצונך להגיד לי…

אבני: מהו הדבר, אברהם?

אברהם: “מדוע הנך ממשיך לעבוד, אברהם. היה עליך לקום ולנסוע מיד”…

אבני: מה אתה שח?

אברהם:… “היה עליך לקום ולנסוע מיד. לא אתה היית צריך לכרות את קברו של יצחקי. לא אתה, אברהם, רשאי היית לטמון את החולצה השחורה, הנקובה בכדורי אקדחך, לתוך הקבר…”

אבני: אדם מוזר נעשית, אברהם. אני איני מבין את הקשר אשר בין הדברים. וכי משום שאבדנו את יצחקי אנחנו חייבים לאבד גם אותך?

אברהם: די לדבר. אני את שלי אעשה. עלי עוד להכין את הפצוץ…(הולך).

אבני: אל אלוהים…

נחמן: רות קדחה בנפשו בלי פטיש אויר קדיחה הראויה להתכבד.

זלמן: בחור הגון היה. חבל. (הולכים: נחמן, שמוליק ואבני).

רות: (באה אל הבמה) היכן אברהם?

זלמן: על הסלע. (חוסם את הדרך) אתם עוזבים?

רות: כן. תן לי לעבור.

זלמן: רגע קט, גברתי. רק רגע קט. הם אומרים שאת בשלת את הנזיד…

רות: מה? מה בשלתי?

זלמן: (מרים את ידו ביראת שמים כביכול) “כאשר יד אשה בדבר, גם השטן אינו יכול להושיע”.

רות: זלמן קלץ. חידות אתה חד לי.

זלמן: חידות מחודדות אך לא מעודדות. היכן המחצבה אשר לשם תביאי את החוצב אברהם?

רות: יש דברים אשר אינם נופלים בחשיבותם מ“המחצבה”, זלמן קלץ. אתם חיים באפקים צרים כל כך ואינכם מסוגלים להבין זאת. (רוצה לעבור).

זלמן: (עוצר בעדה) גברתי הנכבדה, מרת קוצ’ינסקי. לו הייתי אני חבר בקבוץ מזמן היית מרקדת… אבל אלו אנשים הגונים הם. הגונים מדי. את חורכת להם את התבשיל, העשן מכסה את כל חלל עולמם ואת, לא כלום! אם זאת היא משפחה גדולה – חייבים היו להשכיבך על הספסל, כפי שהיה נהוג בבית אבי…

רות: תן לי לעבוד.

זלמן: בבקשה! בבקשה מרת קוצ’ינסקי. קודם סובבת על אצבעך את יצחקי המנוח כדי לעורר את קנאתו של אברהם…

רות: הפסיק!

זלמן: גברתי! זלמן קלץ מדבר את אשר בלבו! לעזוב את הארץ בזמנים אלה – חרפה היא. כמו שאמר אותו גנרל: – “העוזב את החזית בזמן הקרב ראוי לתליה”.

רות: תן לי לעבור!

אברהם: (מופיע לפתע) מה קרה כאן?

זלמן: מאומה. זלמן קלץ שליח מצוה היה. “העוזב את החזית בשעת קרב ראוי לתליה”. (נעלם).

אברהם: בחור משונה. מה אמר לך?

רות: דברי שטות. (יושבת) כי אני סובבתי על אצבעי את יצחקי כדי לעורר את קנאתך ועל תבשיל שנחרך. לא הבינותי מאומה. שב אברהם!

אברהם: עלי עוד לסיים את ההכנות לפצוץ.

רות: אני מאושרת. שוב לא תהיה נתון בתוך בגדי העבודה המסואבים… ונחיה בבית אבא.

שמוליק: (בא) סלחי לי. (נרגש) אברהם!

אברהם: מה ברצונך?

שמוליק: איני יכול לדבר בנוכחותה של…

רות: (קמה) אני אלך להפרד מהמחצבה “שלנו”… (הולכת)

שמוליק: אברהם!

אברהם: מה?

שמוליק: הכינותי נאום מהוקצע ומלוטש והנה… הנה ————-.¹⁹ ד"ל

אברהם: אין דבר. הזכר. השתדל לזכור.

שמוליק: אתה מבין, דבר פשוט! – אל תלך מאתנו! אסור לך ללכת. ———-. ד“ל. אתה מבין… שהיא… כלומר… רות…. תלך, ואתה, ———-. ד”ל

זלמן: (עוצר)

אברהם: כך!

שמוליק: כן. כך. להשאר וחסל.

אברהם: ואשתי תסע לה?

שמוליק: אתה מתכון לרות? אך כולם סבורים… גם זלמן קלץ, היא אינה ראויה לך. סלח לי על דברי אלה. אתה יודע אברהם, אותך אוהבים, פשוט לגמרי, ואותה לא. היא תמיד הייתה בתו של קוצ’ינסקי, של בעל בית החרושת. היא לא חייתה כאן. היא… בעבר… אתה מבין?

אברהם: (מניח את ידיו על כתפיו של שמוליק) שמוליק! אשריך וטוב לך, שמוליק. לב טהור בראו בקרבך. ועכשיו לך! לך שמוליק!

שמוליק: (פונה וחוזר) זה הכל?

אברהם: כן שמוליק. זה הכל. (הולכים כל אחד לעברו. אברהם עולה על הסלע ומהדק במוט את הפוטש. יורדים דמדומי בין הערביים).

(שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנרצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש.

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת,

עוית גבעולים בתוך להב האש…

דינה: אברהם. באתי לברך אותך בברכת הפרידה!

אברהם: יפה שבאת.

דינה: הערב אספה כללית. מחר עלי לנסוע העירה לתת את תשובתנו האחרונה והמחלטת. ואתה, אתה אברהם, מסתלק מכל האחריות למפעל?

אברהם: זוהי ברכת הפרידה?

דינה: לא. עדיין לא סיימתי את דברי. אנחנו שלשתנו כאן. רות, אתה אברהם ואני דינה אחותך. עלינו לארץ על מנת לא להפרד. עלינו לארץ על מנת לא להפליג.

רות: הדברים ידועים. לשם מה את חוזרת על הפזמון השגור בפיך?

דינה: לו ידעת כמה שנאתיך! את שיראת לצאת לעבודה בחוץ פן יצרב בשרך, פן ידיך הענוגות, יבלות יעלו עליהן. לשם מה באת לכן, כדי לקחת את אחי אתך?

אברהם: אל נא באפך, דינה. אותי אין לקוחים… בעצמי אלך. בעצמי…

דינה: ו“שם” תמצא מנוחה לנפשך?

אברהם: אינני יודע. אני סבור שלא. אך יש רגעים בהם נחתך גורלו של אדם… וגורלי נחתך!

נפשות:

גיכמן

ברוניה

מודד

שיבי

פרלמוטר

גיכמן ברוניה!

ברוניה (בפתח) מה יש?

גיכמן נסגור את החנות נלך לאכול צהרים אפילו הזבובים כבר שכבו לנוח. מה יש לך שם?

ברוניה מה יש לי? – יש לי שיבי בקש שנביא לו “פסוליאס” בדרך הביתה. אני שמה לו ב“פיילה”

גיכמן ואשתו חולה לבוא ולקנות בעצמה?

ברוניה יש לה ה“גזונטער אישיאס” (יוצאת)

המודד סליחה, אפשר לשים כאן את השק?

גיכמן מדוע לא? אתה רוצה לשים – תשים!

המודד אתה נשאר עוד לשבת?

גיכמן לא אני הולך

מודד אולי בכל זאת תשב?

גיכמן זה “מרנצס”? (בשק)

מודד לא מכשירי מדידה. אני רק קופץ לועד – וחוזר. זה רכוש ממשלתי אפשר לגנוב אותו.

גיכמן לא במושבה שלנו אצלנו עוד לא נולד הגנב הזה.

מודד בסדר אז…

גיכמן אתה לא האיש שהסתובב אצלנו בחצרות עם….

מודד הניויליר

גיכמן ניויליר, הה! (לא מבין)

מודד מדדתי עשיתי פרצלציה מדידה XX ¹ מאד

גיכמן ועכשיו גמרת?

מודד כן!

גיכמן ועכשיו אתה נוסע?

מודד כן, אני חוזר לתל־אביב (רוצה ללכת)

גיכמן ואיך המושבה? מצאה חן?

מודד לא רע.

גיכמן לא מצאה חן?

מודד כן.. אבל.. שום דבר לא מתרחש.. כלום.. השמש שוקעת.. השמש עולה..

גיכמן ברומהולץ הזקן מת.

מודד מי?

גיכמן.והלויה כזאת הלואי על כולנו כולם רצו אחריו אפילו הועד החדש, מת אתה אומר שום דבר..

מודד אני לא התכוונתי ש…

גיכמן לחמדה נולדו תאומים “לא רע” לא שמעת עליהם?

מודד על מי?

גיכמן ואצל טיביץ נטעו מוסקט המבורגי, Xמלה², אליקנט, “האיש השקט” שום דבר לא מתרחש כאן.. פה! לא יפה, עושה רושם של יהודי הגון ותכף משמיץ את המושבה של הברון.

מודד אני לא התכוונתי ללידה או מוות – אני מתכוון לדברים מענינים שאפשר… בפוקר³.. על המרפסת…

ברוניה (נכנסת) גי־כמן־ן

גיכמן היהודי המודד אומר ששום דבר לא מתרחש במושבה שלנו חה חה חה הוא באמת שובב..

ברוניה אולי הוא צריך רעידת אדמה?

מודד לא. אבל….

ברוניה ברומהולץ הזקן מת… לא ספרו לך?

מודד למה לא? זה כבר ספרו לי… אבל השקט אצלכם שגע אותי אפילו רעש לרפואה אין לכם.

גיכמן אוסטה גערט? 17 שנה שיש לנו פעמים ביום אוטובוס ליד הג’ומז זה כר לא הדילז’נסים של אז

מודד איך אתה יכול להשוות לשוסנים

ברוניה איזו מחלה זו?

מודד הה, אצלנו בת"א שוסונים כשאני עושה אמבטיה.. ופתאום אוטובוס שוסון עובר ליד הקיוסק למטה, איזה שוסון בריא של “דן” שלנו…. והמים תיכף עולים באמבטיה – והשוסון המתוק עובר לו ברעש הלאה ש צ פ צצ פצ⁴

איזה רעש אלוהי, עיר נהדרת ת"א כל יום כמעט יש איזה רצח קטן גנבה גדולה, ואם לא היום, אז מילא מחר בטח יהיה… קולטורה, סופר מרקט. ומה כאן? אפשר לשכב לישון ולקום מת מרוב השקט הנורא הזה.. נהייתי כל כך עצבני… אבל, עכשיו אחרי המיפוי והפרצלציה.. אז שמור לי על המכשירים?

ברוניה וזה היה מסובך?

מודד מה?

ברוניה הפרצלציה המדידה עם “הקלפר – גציג”⁵ האלה (על השק)

מודד אחרי כל מושבות הברון… עוד אפשר לסבול.. רק הגדר של שיביץ עמדה לי בדרך…

ברוניה היא כבר עומדת שמונים שנה, יש לה אישיאס!

מודד לגדר?

ברוניה לאשתו של שיביץ

מודד היא יוצאת החוצה, איזה 150…

ברוניה אסור לה!

מודד הגדר

ברוניה אשתו של שיביץ, הרופא אמר.. יש “הגזונטר אישאס” אני מביאה לה קצת “פאסוליס”

מודד אני אומר שבמפוי הגדר יוצאת החוצה 150 אינטש

ברוניה אינטש? חבל על הכסף

מודד איך את יודעת שחבל?

ברוניה אם אני לא יודעת אז מי יודע? אתה לא מכיר את הדוקטור.. אף על פי שמדבר צרפתית… הוא נולד כאן…

גיכמן הוא לא מדבר על מחלות – הוא מדבר על הגדר

ברוניה אז יזיזו?

מודד שיביץ יזוז שלשה מטר קדימה

גיכמן קדם אמרת אינטש אז או שאינטש או שמטר

מודד אפשר גם שלושה יארד או רגל רגל זה 12 אינטש

ברוניה כמה זה “בשיברים”?

גיכמן כל שיבר זה אצלה כמו “בלטה”

מודד בלטה זה עשרים סנטימטר. סנטימטר זה 0.4 אינטש כלומר עשרה מילימטר. אתה מודד יארד, אז כל עשרה דצימטרים זה 1.1 יארד אם תחלקו את זה ל“שיבר” יצא לכם בדיוק נכון, אז תשמור לי את החפצים?

ברוניה ולאן יזיזו את הגדר של שיביץ בפרצלציה?

מודד שיביץ יכנס לתוך פרלמוטר במיפוי

גיכמן מיפוי יפה!

מודד ופרלמוטר יזיז את הגדר לאיזקסון

ברוניה ומה יהיה עם מגדל המים, סוכם?

מודד אני רק תקנתי את הטעות. אני לא מחברת מקורות (יוצא)

גיכמן יש לנו מזל שאנחנו מהצד השני של שיביץ אבל מה יעשו עם מגדל המים?

ברוניה מה איכפת לך המגדל? יותר טוב תשאל מה יעשו עם המים! החוכם.

גיכמן את חושבת שמיפוי לחוד, מגדל לחוד, ומים לחוד, כמו בספרטור שמפריד את המילך וה“סמנה”? מיעלים – בטח, ופיג’לי רתח “וג’יבנה – קייזה” איזה מי יוצא שם החוצה?

ברוניה הוא מתכון השביל של הברון שיורד אל הרכבת ועולה לבית הקברות.

גיכמן ולחרבת אבו־דאוד

ברוניה דאוד מת.

גיכמן אז מה?

ברוניה אז למה הוא צריך פרצלציה? בוא לאכול

גיכמן אז מה צריך להוציא החוצה?

ברוניה היהודי המודד אמר: הגדר!

גיכמן של מי?

ברוניה שיביץ

גיכמן הוא אמר גם פרלמוטר. בואי לאכול

ברוניה את כולם יזיזו. חוכם מה“מה נשתנה”

גיכמן הה! (בלעג)

ברוניה מה הה?

גיכמן זו היסטוריה של גדר. הברון אדמונד עמד שם, נשען אל הגדר ואמר פעמיים “הה” כשהוא בא עם הדליזנס מיפו וקרומהולץ הזקן בישל בשבילו “אינדיק”⁶ עם השואיאס⁷ ובורגול. מסכן עכשיו היה יכול לנסוע באוטובוס. יזיזו? את לא שומעת מה שהפה שלך מדבר, ברוניה שמונים שנה לא זז – ופתאום יזיזו רק מפני שהיהודי החצוף הזה התעקש? את ראית אותו פעם במושבה?

ברוניה אני לא אמרתי. בוא לאכול הוא רוצה להזיז שיזיז.

גיכמן הוא כבר קבר כאן מישהוא שהוא יזיז לנו את השביל לבית הקברות? חוצפה שכזאת “סליחה, אפשר לשים כאן את השק”? כאילו שעבדתי יחד אתו, ב“ביארס” או אכלנו יחד “פופיטס”⁸ בואי לאכל. שאני אשמור ל“מיפוי” הזה.

ברוניה זה לא שלו זה רכוש “הדגירונג”

גיכמן נפלת על הראש? הממשלה! להיפך, הממשלה מתיחסת יפה מאוד לרוטשילדים. אפילו קברו אותם אצלנו היו מוכנים לתת להם כבוד כזה אפילו כל שבוע.

ברוניה אפילו פעמיים בשבוע. עוד אף פעם לא מכרנו כל כך הרבה “שפרוטים” ותסס… אבל צריך שכל אחד ידע במושבה בדיוק מה שלו ומה לא שלו – אז היהודי עשה מיפוי. בוא לאכול.

גיכמן בבית שכן. אז מה?

ברוניה אז כלום אז עושים פרצלציה כדי שנדע של מי?

גיכמן את לא יודעת בדיוק מה של מי במושבה שלנו? כשהעז אכל את הכביסה מהחבל אז לא ידענו שזה שלי? תכף אמרתי לו…

ברוניה לא אומרים העז אכל. אומרים ה“ציגלה” אכלה כבר זמן שתדע.

גיכמן שיביץ יכול לקשור אותה לעץ.

ברוניה מה שייך העז לפרצלציה?

גיכמן אני אמרתי ששיך? אולם זה סקנדל. שמונים שנה היה הכל בסדר ופתאום…

ברוניה זה מתחיל בשיביץ – לא מפרלמוטר “העז אכל”

גיכמן את לא שומעת מה שאני מדבר, ברוניה. למודד הזה חסר איזה מטר – אז הממשלה שלך סותמת לנו את השביל של הברון שהלכנו בו שמונים שנה בלי אינצ’ים שמינצ’ים

ברוניה אולי הועד יכתוב לממשלה שיקחו ממקום אחר בשביל המיפוי?

גיכמן מה יקחו?

ברוניה אדמה. מה יש, שמעתי ש“בנגף” יש הרבה “דולמים”

גיכמן … או מהקרן – קיימת, או מהיסוד.. אה שיביץ הולך..

שיביץ תנו לי את פרלמוטר! אני מגדע אותו במשור מהפולקס שלו עד השלונקס כמו ששמי שיביץ…

ברוניה אי אפשר להכיר אותו אדום כמו “בוריק” מה אתה כל כך “פברנטר” שיביץ? עוד תקבל ה“גזונטר” אישיאס… מה אתה מתרגז? ה“ציגלה” שלך “גפירט” – אללה הוא אכבר.. סכונס נפוישס

שיביץ תסתכלו! תביטו “שופו” – פה!

גיכמן מה זה!

שיביץ ה“צטלה” מהועד. איפה פרלמוטר. אני מגדע אותו הטוריה על הראש שלו. שיהיה פעם עוף ליבחוש הזה.

ברוניה מה קרה?

שיביץ שופו! גנב לי שלושה מטר!

גיכמן קום כל זה אינטש! ושנית, אפילו אם הוא גנב – זה לא הוא אלא אבא שלו

שיביץ נהית “מליץ יושר” לפרלמוטר? “שופו – פה”!

גיכמן אני לא מגן עליו – אני מגן אל⁹ אבא שלו. היה באמת יהודי יפה “מיט הבורד” אי. אי אי איזה יהודי יפה.

שיביץ אל תתחיל להרגיז אותי אני תיכף אגדע גם אותך.

ברוניה נו תקרא כבר.

גיכמן מה כתוב שם?

שיביץ אני חוזר מהעבודה ב“ביארס” – ואני מוצא את ה“צטלה” על ה“שופקה” ועוד שמו את זה בתוך מעטפה…

ברוניה אולי תקרא כבר!

שיביץ כש“הציגלה” שלי אכלה לפרלמוטר את הכביסה על ה“שטריק”..

ברוניה ימים טובים הגיעו. (גם אצלו)

שיביץ אז הוא הרים צעקות עד השמיים שוחטים אותו “אפייר” ועכשיו כשהוא גוזל אותי מגדע אותי מוצץ אותי – אני תיכף אראה לו ל“ציגנה – בובקה”.. עברי – ב“עבריס” – אינטליגנט…

גיכמן אם אתה לא קורא את ה“צטלה” אני הולך לאכול צהרים!

שיביץ והפרות שלו לא עברו את הגדר ואכלו לי את התלתן!

ברוניה שיביץ – הרגע “אביסל גדולט”!

שיביץ וכשהילדים שלי אכלו לו קצת גואיבות – הוא הכה אותם במגרפה

גיכמן מתי זה קרה?

שיביץ אתה נסעת למטולה. לפני “אלטכע פיפצן” שנה

ברוניה בוא לאכול.

שיביץ טוב אני מתחיל… אני אראה לו! אני אתן לו. אני אעשה לו “פינצטר אין דה אויגן”

גיכמן מה כתוב כבר שם!

שיביץ (חסר נשימה) מר שיביץ הנכבד – זה מתכוונים אלי – למען עדכן פרצלציות במושבה הותיקה שלנו, פנינו למשרד המדידות והסתבר כי המגרש שלך צריך לזוז הצדה – שומעים? לזוז הצדה – בעוד שלושה מטר. אי לכן אתה מתבקש להזיז את הגדר שלך שלושה מטר לתוך החצר של פרלמוטר, שהוא מצדו יזיז את הגדר שלושה כנ“ל. מה זאת אומרת כנ”ל?

גיכמן נזכר למעלה

שיביץ מה נזכר כאן למעלה שצריך להיות כנ"ל?

גיכמן כנ"ל זה למעלה.

שיביץ חשבתי שזה חפירה או ה“טונל”

ברוניה אולי הפרצלציה זה כנ"ל?

שיביץ ה“ניער ביזים” – הועד החדש (קורא) “והננו מתכבדים לחייב את חשבונך בועד, בסך תשעים ל”י – לא פחות ולא יותר – דמי מדידה – שימדדו להם קבר – ונא להכניס הסכום אחרת נסגור לך השיבר“. – שינסו! דם ישפך! מלפפונים¹⁰ יצמחו כאן! (מראה על כף ידו) אקליפטוסים שמונים שנה גזלו ממני את האדמה שלי שרלטנים. כנ”ל! אני אראה להם כנ"ל. פרלמוטר חולה לשלם? אני הולך ומגדע אותו במשור מהפולקס ועד השלונקס שלו.

ברוניה יש לנו מזל של גוי, שאצלנו לא עשו שום פרצלציה.

שיביץ עוד איך עשו!

גיכמן באמת?

שיביץ אצל כולם עשו. הו, הנה המוזיק מתקרב. שקט פרלמוטר אל תתקרב אלי… זה מסוכן! תחזיקו אותי! אני פוחד שאני… לא אשאיר ממנו ה“דרופ” וולא איל עיזים, כשם שאני יהודי…(נכנס פרלמוטר שהוא העתק מדויק של כובע וטוריה של שיביץ)

פרלמוטר שאו עיניכם וראו! (על פתק הועד) אני מקבל שבץ – שכה ירחמן עלי אלוהים….

ברוניה גיכמן בוא נלך יהיה כאן רצח.

גיכמן האוכל יתקרר…

פרלמוטר הסכיתו ושמעו – לפני שאני נחנק “מר פרלמוטר הנכבד” – זה מתכוונים אלי. הועד יודע שיש לי לחץ דם גבוה…קונץ גדול!

גיכמן זה בסך הכל רק קצת פרצלציה (מבט זועף של פרלמוטר) לא אמרתי כלום

פרלמוטר "ולמען עדכן פרצלציות במושבה הותיקה שלנו, פנינו למשרד המדידות, והסתבר כי המגרש שלך צריך לזוז הצדה לתוך איזאקסון שהוא מצדו יזיז את הגדר…

ברוניה – גיכמן כנ"ל

פרלמוטר מה?

גיכמן אל תתוכח

פרלמוטר … או שיסגרו לך – הם יסגרו לי! המתינו כמעט רגע…

גיכמן למה להמתין כמעט רגע?

פרלמוטר עכשיו זה ירד הלחץ…..“או שיסגרו לך”

גיכמן ברוניה את ה“שיבר”

פרלמוטר “של המים… ותשעים ל”י… קקטוסים יצמחו כאן! האם בשביל שיביץ עמלתי כל שנות חיי? האם בשפוני טמוני רעיוני חלמתי שגדר זו הרוס תהרס ביד זדים?!

שיביץ זה לא אני – זה אביך ז"ל!

פרלמוטר אריח אין דיין טטס טטס אריין! שמן זית זה מהול בשמן אפרסמון ובצרור המור… הנבלה

ברוניה קרא למשטרה עוד לא ראיתי דבר כזה במושבה שלנו. בושה וחרפה טוב שקרומהולץ ¹¹ הזקן כבר מת.

(פרלמוטר ושיביץ מרימים טוריות)

פרלמוטר פה תהיה קבורתו של מר!

ברוניה ובין יהודים

פרלמוטר (לגיכמן) אם כבודו לא יסוט ממקומו – איני ערב לחייו ‼!

שיביץ גיכמן – זוז כבר! אני מגדע אותו.

גיכמן יהודים רק בלי רציחות

ברוניה שמע ישראל. חכה רגע אני עוצמת את העיניים…

גיכמן אם אתם מוכרחים להכות אז בצד השני … בבקשה!

שיביץ שלושה מטר לאורך שמונה מאות מטר כל מטר ארבעה תלמים כמה עצי שזיף, קלמנטינות, מרנצס…

פרלמוטר מר טועה!

שיביץ אני טועה?

פרלמוטר תפוזים!

שיביץ עברי בעבריס!

פרלמוטר ואם מר חושב כי יבסוס הגדר על הגואיבות שלי – אפילו אם אשמוט כהרף עין לבית – הפקודות. הגדר לא תזוז!

שיביץ היא לא תזוז – היא תעוף עם בולדוזרים!

פרלמוטר אי! הלחץ שלי…

שיביץ דם ישפך

גיכמן אולי תעשו פשרה?

פרלמוטר ולאן יתנהל מר איזקסון?

גיכמן למגדל המים

פרלמוטר ולאן יסוט מגדל המים?

ברוניה אפשר לפתוח את העינים?

גיכמן יהודים. קודם כל שימו את הטוריות הצידה, ברוניה תביאי ריבה.

ברוניה לפני האונסה?

גיכמן צנצנות

ברוניה בשביל מה צנצנות?

גיכמן בשביל מה האונסה? אני רוצה להסביר ליהודים בצנצנות. רגע תנשמו חזק “אביסל לופט” תיכף ברוניה תחזור… שקט. כן ככה אוף, איזה יום עבודה… (ברוניה הביאה צנצנות וכו') ובכן הריבה הזאת של בז’רנו, זה הבית של שיביץ! לא נורא… תעשו פשרה….

שיביץ הצנצנת הזאת זה הבית שלי. נו, מה הלאה?

גיכמן הריבה של עסיס זה פרלמוטר שימי!

ברוניה שמתי

גיכמן וזה איזקסון

ברוניה שמתי

גיכסמן וזה מגדל המים, עוד קופסא!

שיביץ שמתי. מה לשים לשטמפר?

גיכמן “הפיצלה”. זה בית קטן

שיביץ קרונגולד

פרלמוטר פישמן

ברוניה פלישר

גיכמן עכשיו הבית של הרב. לא לא את זה. תני שמן זית זך כשר לפסח ועכשיו לאלמנה של יוקל פפריקה.

פרלמוטר קרומר

שיביץ הולצמן

פרלמוטר שוורצמן הו, עכשיו ירד לי הלחץ…

שיביץ מיטלמן

פרלמוטר פיבוש מה לשים?

ברוניה לשכן שלנו?

גיכמן מלפפונים חמוצים במלח ומה בשבילנו?

ברוניה סוכר חתיכות

גיכמן (נהנה) מושבה גדולה ברוך השם יום־יום. ועכשיו או שמזיזים ביארדים או באינצ’ים או במטרים…כל המושבה עושה הופ שלושה מטר. ויש מיפוי, ברוך השם יום־יום.

ברוניה כל המושבה?

גיכמן לא שמעת מה שאמר המודד על הפרצלציה?

ברוניה גם הבית שלנו? גיכמן, בשביל זה הוצאתי את כל החנות החוצה? מי בכלל צריך את הפרצלציה שלו? למי זה נחוץ (רעש אוטובוס)

המודד (נכנס) אתם מיבשים ריבה בשמש? תודה על השמירה….

גיכמן זהו המודד בכבודו ובעצמו

פרלמוטר ישמע, אדוני לא הובא לידיעתי שאתה הוא אתה אבל אם הנך סובר… דם ישפך… רגלים ישברו… עצמות יעופו… ולא תחיינה העצמות האלה

המודד מי זה?

פרלמוטר אני פרלמוטר, סר הנך לעת חום לחצרות… ואני בשדה… עושה לי מדידות – ועכשיו אתה מכניס לי את שיביץ לתוך החצר שלי? באיזה רשות? מי אתה בכלל? מאין באת בכלל. אתה תשלם לי בעד הגואיבות?

המודד אני רק באתי להכניס סדר

שיביץ אל תשים לב אליו. הוא יזוז הוא לא יזוז – הוא יעוף!

המודד מי האיש הזה?

גיכמן שיביץ

המודד נעים מאוד. ובכן אתה הוא האיש שנכנס בשלושה מטר אל הבן־אדם ההוא שצועק…

שיביץ ולאן הוא נכנס?

המודד לאיזקסון? כלם זזים.

פרלמוטר אם אתם תנסו להזיז אותי מהאדמה שלי אפילו סנטימטר – דם ישפך. אני סר לועד.

שיביץ ועוד הלילה אני הורס לך את הגדר!

המודד זהו בדיוק! ולחדר שלך נכנס השכן שלך ˗̶ גיכמן מי זה גיכמן?

גיכמן אנחנו (על עצמו וברוניה) אני הולך לועד. דם ישפך שום פשרות איזה מן רמאים!

פרלמוטר נהרוס בתים נשבור גדרות נעקור עצים זה יעלה מליון.

המודד צריך קצת סדר לא? אתה רוצה אדמה זרה? בלי קושאן? זה כמו גנבה. אפילו עוד יותר גרוע…

פרלמוטר זרה? שמונים שנה היתה אדמה רחומה ואמהית ועכשיו?

המודד תקשיבו כשמדדו לפני שמונים שנה היתה טעות.

(רעש)

ברוניה אולי תתנו ליהודי לדבר!

גיכמן שקט רשות הדבור למודד

המודד ובכן כשמדדו לפני שמונים שנה ועשו מיפוי..

פרלמוטר בענין המיפוי סח מר כדלהלן כבר…

המודד היה חורף בואדי היו מים אז המודד במקום להתחיל למדוד מאמצע הואדי – התחיל למדוד מהגבעה.. ואז כל המיפוי לא שווה כלום

פרלמוטר נניח המיפוי… אבל מה שייך מסכת מיפוי למסכת גדר? קל וחומר מה שייך הואדי לגואיבות? (רעש)

ברוניה אולי תתנו ליהודי לדבר – “קצקס”

המודד המושבה שלכם יש לה צורה של אליפסה … נכון?

גיכמן הניער זך…

המודד אליפסה אוקווילנטית עם אפשרות דיאגונלית מובהקת מבינים?

ברוניה יותר או פחות ו“ויטר”!

המודד נניח שזה כמו שעון. אם אתם מזיזים את המחוגים מימין לשמאל אז הרווח משמאל לימין משאיר כמה מעלות בזוית ישרה לאורך הנצב הדיאגונלי של הזווית. עכשיו אני בטוח שזה מובן לכם!

גיכמן ניין (לא)

המודד לא?

גיכמן ניין (לא)

המודד אז אני אסביר לכם הכל להפך

שיביץ לפני שאתה מסביר להפך…ובלי אליפסה – שמליפסה אתה רוצה להגיד לי שאת כל המושבה יזיזו בשלושה מטר קדימה?

המודד מי אמר קדימה? אחורה.

שיביץ איך זה לא קדימה – אם אני נכנס לפרלמוטר?

המודד פשוט מאד.

שיביץ נו, נשמע.

מודד זה כמו באוטובוס – להתקדם אחורנית!

פרלמוטר זה פשוט מאד. מתחילים מעמי (לשיביץ) ונסוגים.. בחזרה כמו איזה זה … האליפסה… ההיא … אוי הלחץ דם שלי… מתחילה

המודד נניח שזו נקודת המרכז (צנצנת) כמו בסבוב השעון… אז אם הנקודה המרכזית היא מגדל המים ואנחנו מסובבים שלוש מאות וששים מעלות.. ונקודת המוצא היא הואדי שהיו בו מיים בחורף… ההוא..

שיביץ שמע, בשביל מה צריך את כל המעלות האלה?

המודד בשביל סדר כל מקום צריך פרצלציה לצרכי שינוי במיפוי…

פרלמוטר אני לא אעקור את הגואיבות אפילו אם דם יטלו ממני… דם התמצית! כי האדם הוא עץ השדה…

שיביץ אתה גזלת ממני את האדמה שלי במשך שמונים שנה.. שלושה מטר לאורך שמונה מאות מטר: תנסה להכפיל את זה!

המודד רגע רגע, אם הוא גזל ממך, זאת אומרת שאתה גזלת מגיכמן השכן שלך שלושה מטר זה באמת רכוש גדול! האיש הזה גזל אותך שמונים כפול שלוש!… כפול שמונה מאות…

גיכמן באמת‼ לא הייתי מאמין עליך,

שיביץ תחזירי את ה“פסולאיס”! גם כן שכן… ואני רציתי לעשות פשרה מה!

המודד (על הצנצנות) אנה תסתכל על הריבה של בז’רנו…

גיכמן טוב, אני הולך לועד! אני אראה לכם! החוצפה!

מודד רגע, אבל, לפי המיפוי אתה יושב על האדמה של פיבוש

גיכמן אני? של פיבוש? באמת אף פעם לא סבלתי אותו עכשיו אני יודע מדוע.

המודד כל צריך לזוז שלושה מטר כל האליפסה של הפרצלציה במיפוי

ברוניה רגע, רגע, אז בשביל מה צריך להזיז את כלם – אם אף אחד לא ירויח כלום?

המודד בשביל הסדר‼ אני אף פעם לא תעיתי¹² אפילו על אלפית האינטש. כל המושבה זזה!

ברוניה גם השביל ההיסטורי של הברון?

המודד זאת טעות הוא הלך בשביל הלא נכון. רגע… לאיזה שביל את מתכוונת

ברוניה לבית הקברות

גיכמן לרכבת.

ברוניה לגבעת האהבה…

גיכמן איפה ש“גישטלט” המיסדים הראשונים אמרו: פה יהיה כפר עברי

נפשות:

נעמי

אורי (חברי הכשרת הנח"ל)

יוסקה

זלמן

ארליך

בחוץ יורד גשם. רעמים.

אורי: (ראש נתחב פנימה) –

זלמן: היא לא היתה כאן… (ממשיך לנגן)

(ראשו של אורי נעלם. לאחר מכן חוזר ראשו ומציץ)

איננה. אם אתה רוצה אתה יכול להכנס. תשב על המטה של חנה – היא בחופש.

אורי: הואדי מלא. בטח ישקעו.

זלמן: גם כן חיים … (בביטול) הגשם הזה.

אורי: (בהתלהבות פנימות) גם כן חיים.. אני אוהב להוציא מכוניות ששקעות בבוץ לפנות־ערב… יש אנקורים בשדות… צפרים… הטרקטור נאנח…הרעש הזה….אז אחרתי למפקד, לפנות ערב…

זלמן: (מנגן חרש) זה שיר אהבה. ללא מלים.

אורי: (מתכוון למה שאמר קודם) שיר אהבה בלי מלים…

לא רוצה שיבנו כביש… מי זה פלוטניזקי?

זלמן: מסעדה. נקניקיות. ספורט. יורד גשם בחוץ – ואתה מדליק את הספירט בצלחת – והעולם כולו, לרגע, סגול…

אורי: איננה?

זלמן: היא תבוא עוד מעט. הלכה למקלחת.

אורי: ראיתה.

זלמן: מה מצאת בה בעירונית הזו?

אורי: לא יודע.

זלמן: מסתכל בה כאילו היתה מלכה!

אורי: … כאילו… אצלנו במושב לא ראיתי … היא לא דומה לאף אחת…

זלמן: שום נערה איננה מלכה.

אורי: לא.

זלמן: אם אתה מסתכל בה כך היא מרימה את האף גבוה.

אורי: אז מסתכלים גבוה.

זלמן: אתה משונה, אורי, בחיי.

אורי: תן לי פעם (את המפוחית) … אני משונה. יש פה הכל… (הטונים) אבל תלוי איך אתה נושם? נכון?

זלמן: כן. למה אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה?

אורי: לא יכול.

זלמן: אתה לא חושב שהיא צוחקת ממך?

אורי: לא.

זלמן: אצלנו בעיר זה אחרת… לא יושבים נערה ושותקים שלוש שעות לוקחים אותה לקולנוע …. ובקיץ מטילים לחוף הים… הטבע עוזר לעורר אהבה… כשמסתכלים בירח …יחד.

אורי: יפה.

זלמן: מה יפה?

אורי: ספר עוד.

זלמן: זה יותר פשוט ממה שאתה מתאר לעצמך. אז יושבים על החול… ואז אתה נושם חזק

ומחליט … ופתאום היא בזרועותיך.

אורי: למה בפתאומיות?

זלמן: אתה מפתיע אותה!

אורי: ואיפוא הירח?

זלמן: איפה מה?

אורי: הירח.

זלמן: למה לך הירח כשהיא בזרועותיך?

אורי: ואז אתה מפסיד הכל – אני חושב.

זלמן: מפסיד?

אורי: כן.

זלמן: איך זה?

אורי: מה יש לך מהכל – אם אתה מפסיד את הירח? אתה.. שוקע בבוץ כמו שרשראות של

טרקטור… אל תביט בי כך… אני לא מתלוצץ … ולמה להפתיע אותה?

אתה חושב שהיא לא יודעת שהיא תהיה בזרועותיך? אז למה כל המשחק הזה? החיים זה לא

תאטרון של חובבים – אני חושב. (צעדים בחוץ) חנה וטובה בחופש?

זלמן: כן. אתה שומע – היא באה.

אורי: זה לא הצעדים של נעמי. אולי אני אעזור לה לסדר את החדר?

זלמן: השתגעת? היא תחשב שזה אני …

יוסקה: (נכנס) הגשם הארור הזה האלו מה נשמע בהכשרה שלנו? (מסיר את מעיל הגשם) כף
מליון! הייתי בכל הסרטים בתל־אביב… המפריבוגרט…בגידן – דגידין – דגידין… רק בתל־אביב הרגשתי לאיזה חור ארור בנגב דחפו את ההכשרה שלנו. זוז (לאורי) “חתיכות” עצומות. (מוריד כסא מעל המטה) גוף – כמו מטרליוז… (מתאר גוף נערה) חברה שלושה ימי חופש – עכשיו אני נח שלשה חדשים.. (רובץ על המטה של חנה) איפה נעמי? תסתכלו על הרצפה אילו היתה העוזרת אצל אבא שלי משאירה לכלוך כזה על הרצפה – שכחתי שאין רצפה רק מרבדים… גם כן חדר של נערות – בלי “ניחוח חזיר” מה נשמע?

זלמן: מה ששומעים!

יוסקה: הפרעתי לכם באמצע השתפכות הנפש? תפתחו את הילקוט תראו איזה השתפכות שמה אמא שלי בתוך הנשמה של הבן שלה… לא רוצים? (קם ונגש לילקוט) חלבה. שוקולד! וזה סחבתי מתוך הבאר של אבא… שלושה בקבוקים קוניאק! נעשה קומזיץ – שכולם יתפקעו … ברר, קר!

אורי: טוב – אני הולך.

יוסקה: תפסיק – אתה גם כן תיכף יבואו כל החברה – ונעשה שתיה! זה לא סתם קוניאק – זה אקסטרא שמפן … דה לוכס. וגם נעמי תהיה כאן…., אתה לא רוצה להגיד לי – שאם היא כאן – אתה הולך מכאן ואני, עוד לא באתי מתל־אביב (צעדים) וכבר אני רובץ כאן… וזה מאוחר מדי… היא באה מה מצאתה בה – רק אשמדאי יודע…

נעמי: (נכנסת. בידה מגבת וכלי־רחצה) ערב טוב.

יוסקה: חילות וחילים. בואי, תני נשיקה על המצח לדוד שלך…שלא ראית אותו מליון שנה. (מחבק אותה).

נעמי: הנח לי. איזה גשם מזופת…יורד בחוץ.

זלמן: מה רצית – שירד בפנים?

יוסקה: רוצה לעשות רושם – מה – אגב, יש לך ד"ש מנחצה.

נעמי: בחייך!

יוסקה: ראיתי אותו ליד קפה “רוול”.

נעמי: הוא עוד הולך עם ההיא?

יוסקה: לא גמר אתה. התחיל ללכת עם שולה.

נעמי: “איפוא”! היא לא נותנת “דג” בשבילו!

יוסקה: אבל יש אחרת שנותנת “דג” שמחי עליו…. הלכה אפילו להכשרת הנח"ל בחור הארור בנגב,בשביל לשכוח איך השפם של נחצה היה מדגדג….

נעמי: סתם דג!

יוסקה: אני או הוא?

נעמי: או ש… או…שניכם, בעצם.

יוסקה: עד העצם! לא אמרת שלום לאורי שלנו … תראי איזה בקבוקי יופי של מחוטל … היית צריכה לצאת אתי לחופש… יחד היינו עושים כף של חיים … אבל נעשה את זה כשנגמור עם ההכשרה… בלי מ.מ. בלי מפקדים, בלי מדים, בלי פקודות, בלי “בטיח” בלי….

זלמן: אולי אתה סותם כבר את הממטרה!

יוסקה: מה עקץ? הוא מאוהב בך, הזלמן הזהו שותה מתוך הבקבוק. בעצם, כלנו מאוהבים בך, נעמי.

נעמי: תאר לך! (מסתכלת בראי מסתרקת שלושת הנערים מסתכלים בה בדומיה) הגיע הדאר?

אורי: לקחתי בשבילך. (מוסר לה מעטפה)

יוסקה: יפה מצדו. אני מוכן להתערב שהוא יודע שזה מכתב מנחצה…

נעמי: נכון באמת. תסלחו לי (פותחת את המעטפה והשלושה מסתכלים בהבעת פניה משהוא נראית מתוחה – הם נרגשים)

זלמן: נו, מה חדשות?

נעמי: הולך ללמוד משפטים.

יוסקה: עוד עורך דין נוסף רק זה חסר למדינה שלנו.

זלמן: יהיה לנו עם של עורכי דין, בחיי

נעמי: אבל הוא כותב שהפסיק עם שולה…

זלמן: הפסיק – הפסיק! עצום! גבג וגם משהו…

יוסקה: כל האינפורמציה‼ זה באמת חבר טוב. סמל החברות. אני הולך לקרוא לחברה – קומזיץ על חשבון אבא שלי תקראו בינתיים משירי רחל… (יוצא)

זלמן: דגנרטור!

יוסקה: (בדלת) גנרטור, ידידי גנרטור (נעלם)

אורי: טוב, אני יכול ללכת (נכר שלא רוצה בכך)

נעמי: שב. שב. אורי מה יש לך למהר?

זלמן: אני נגש לסדור־עבודה. (ולפני הדלת) ואל תכבו את האור… (יוצא) (שתיקה ארוכה מאוד. אורי מסתכל בנעמי המסדרת את החדר)

נעמי: הם אוהבים חדר מלוכלך..“בני הטובים” האלה.. אז הם מרגישים כמו דג במים … למה רצית ללכת?

(שתיקה)

למה אני רעה כזאת?

אורי: זה לא נכון.

נעמי: אתה תמים. אני באמת רעה אני אוהבת להכאיב…

אורי: זלמן ויוסקה מאוהבים בך.

נעמי: אני יודעת. וזה גורם שמחה כשאני מכאיבה… אני איומה, בחיי. וזה… (מראה על המכתב) הוא אפס מנופח…

והוא יכול לדרוס אותי.. והוא כלום… אז איך אפשר להמשך אל מישהו שהוא כלום רק מפני שהוא לא נותן מיל בשבילך! איזה שמות משונות יש לנו?

אורי: ראיתי אנקורים… לפנות ערב…. אז קבלתי מנה מהמ.מ. אחרתי למפקד…

נעמי: מה פתאום?

אורי: מה פתאום – מה?

נעמי: נו, האנקורים הללו…?

אורי: לא יודע. הם התרוממו מהשדה… ועפו.. הם עפו דוקא לצד הלילה… הסתכלתי חשבתי שיצאו לעבר השמש… עוד היתה חתיכת שמש כמעט כלום… אבל הם עפו לצד הלילה… לחושך…

נעמי: גם אני אוהבת – את החושך בקולנוע… שום דבר לא ממשי.. אפילו לא הילד שצועק גרעינים – בוטנים … אתה רוצה לזוז – אני רוצה לסדר את הכיסוי.

אורי: כן (קם) יש פרחים שגדלים בחממות…

נעמי: ראית איך שהתקלקלו הצפרנים שלי התסכל! אל תפחד אני לא נושכת! תחזיק! הבט כאן.. פעם היה על הצפורנים לכה ורודה…אבל אחרי ששוטפים כלים במטבח… תראה איזה ידים מכוערות. מה פתאום חילות תל־אביביות צריכות לשטוף כלים בקבוץ – איזה המצאה.

אורי: אני לא חושב…

נעמי: גם אתה – נכון?

אורי: מה אני?

נעמי: אתה יודע.

אורי: כן.

נעמי: מדוע? אני שונאת את עצמי כשאני בתל־אביב אני מתה לחזור לכאן וכשאני כאן… אני …

אורי: אולי מפני שהאנקורים נמשכים אל החשכה… מפני שזה קיים בתוכנו… זה מוכרח לצמוח… וזה צומח… אני יודע שאני קצת משונה… אני לא יודע לומר מה שאני חושב אבל גם את לא מה שאת חושבת… זה כמו טרקטור שיורד במורד ההר… ואין לו מעצורים… אז הוא נוסע… ככה, לבדו… עד שהוא מגיע לנקודה מסוימת, ונעצר. ואז מסתכלים מסביב ורואים… את הולכת על מדרכה אחת – אבל הנשמה שלך הולכת על מדרכה אחרת… והרחוב הוא כל כך ארוך שאין קרן־רחוב שאתם נפגשים… כך חשבתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה בתל־אביב… כשהיית צבועה… עם הלכה על הצפורניים… חשבתי שבטח היו לך פעם צמות ארוכות… אז לא לבשת מדים… (נעמי יושבת וכובשת ראשה בין כפות ידיה) לפני שבאת לנח"ל … כשהיית.. בגמנסיה … את לגמרי אחרת בלי מדים…

ארליך: (קולו בלבד) אורי!

אורי: (ברוגז מעט) מה יש?

ארליך: (כנ"ל) זה אני ארליך והמכונית שקעה… (נכנס) צריך לגשת עם הטרקטור…

נעמי: הבוץ… הגשם הארור הזה…

ארליך: (נכנס) ובכן? אתה זז?

אורי: כן.

ארליך: אז – נו?!

אורי: תכף

ארליך: טוב – אז אני אחכה! (יושב)

(שתיקה)

נעמי: אתה לא רואה שהוא רוצה שתחכה לו בגרז?

ארליך: מה? מה?

נעמי: שתחכה לו בגרז' – יש לו משהו חשוב לומר לי ענין צבאי וסודי בהחלט…

ארליך: סליחה! (נבוך יוצא)

נעמי: רציתי פשוט שנשתוק כמה רגעים ביחד.

אורי: ואחר כך תצאי אתי, על הטרקטור, בגשם…

יוסקה: (נכנס בסערה) עוד מעט יבואו כל ה“חתיכות” של הכשרת הנח"ל ונעשה שמח.¹ אם הגשם הארור הזה לא יפסק אז “פס” עליו! נעמי!

נעמי: (באי רצון) מה יש?

יוסקה: אני שם תקליט בוגי־בוגי … בואי נתאמן קצת בפיגורות… העצמות שלי מתחילות להעלות חלודה – ועוד שמחר אחרי החופש הארור אני הולך לעבוד בפלחה הארורה… בואי!

נעמי: עזוב אותי!

יוסקה: מה דעתכם עליה – כמו את אני קונה על המשקל בתל־אביב? אצל פלישמן הקצב.

זלמן: (נכנס) יחרבתי כל הסדור־העבודה הזה סדרו אותי… ועם מי עם ה־מ.כ. שלנו!

יוסקה: למה?

זלמן: לתורנות שמירה…. בררר… יחד עם התנים והשכלים יהיה ואהה!…

יוסקה: בוא נרקוד!

זלמן: מה אתה צריך לרקוד לחם עם לחם בזמן שיש כאן בשר… (על נעמי)

נעמי: בוא אורי אני הולכת אתך…

יוסקה: לאן?

נעמי: על הטרקטור – בגשם. נמאסתם, אתם שומעים – נמאסתם! גם אני…

מסך

בוקר חוץ רחוב המסגר.

גיל: (בזעם.) חניתה גושן‼ שוב, ההה?

בוקר פנים מכונית ספורט

חניתה: כאשר את הולכת אל גבר אל תשכחי את השוט! – זה מה שאתן צריכות לכתוב על השלט שלכן בתנועה לשחרור האשה… (יללת חתול ברקע.)… כואב לי הלב לראות את גולדה מיוחמת ומיללת… נכון, גולדה?

– קלוז על החתולה במכונית.

– חניתה עוצרת המכונית הגענו

אביבה: (יורדת מן המכונית. מניחה החתולה על המושב האחורי) תודה, חניתה!

חניתה: אל תקחי הכל ללב. גבר הולך – וגבר בא. ככה זה בחיים. (בצרפתית.)

אביבה: כן. (קרובה לפרוץ בבכי. מאחוריה שלט: התנועה לשחרור האשה סניף תל־אביב.)הייתי בטוחה שהוא מתחתן אתי ̶ אז שכבתי אתו. כן. (יללת חתולה.)

חניתה: להתראות, אביבה!

אביבה: מי יעזור לי להוריד את החבילות מהאוטו?

– חניתה מנפנפת בידה לשלום וכאילו אמרה “תסמכי עלי” ̶ והמכונית מזנקת בפראות קדימה אל תוך ציבור ההולכים לעבודה.

בוקר חוץ רחוב המסגר

יום פנים בית גיל

שוטר: לפתוח – משטרה!

גיל: רגע. משטרה?

– גיל פותח הדלת.

שוטר: אפשר להכנס?

גיל: בבקשה.

שוטר: – נכנס. מוציא פנקס ובו ניירות. נרשמה נגדלך תלונה, אדוני.

גיל: חה. חה. חה.

שוטר: מה מצחיק?

גיל: תגיד לי מה התלונה ואז אגיד לך מה מצחיק. מי מתלונן?

שוטר: ̶ קורא בנייר: הגברת קלרה נכטיגל מהחדר ממול נגד השכן, הדייר אורי זונטאג על הגג. ובכן, מר זונטאג, מה יש לך לומר למשטרה להגנתך?

גיל: מה התלונה?

שוטר: אתה לא יודע בעצמך? (גיל מושך בכתפיו.) וזו לא הפעם הראשונה… אתה מפריע את מנוחת השכנים… עורך מסיבות רעשניות עד אור הבוקר ולא נותן לשכנים לישון… זורק בקבוקי בירה לחצר… ובחורות מפוקפקות עולו ויורדות אצלך…

גיל: שמע, אדוני השוטר…

שוטר: רק אל תתוכח… על התלונה חתומים כל השכנים… אתה זורק גם נייר טואלט לחצר, מר אורי זונטאג. תכנסי, גברת נכטיגל.

– נכנסת שכנה עמוסת בקבוקים וכו'.

גיל: מי אמר לך שאני אורי זונטאג?

גב' נכטיגל: הוא לא הוא! טעות! זה פה יש טעות! (בגרמנית.)

שוטר: – מפשפש בניירותיו בעצבנות. אתה לא?

גיל: מה פתאום? אני רק שבוע פה בתל־אביב ושכרתי את הדירה על הגג מהמופרע הזה שהשאיר לי ברדק של ציורים וחרא של חתולים… וקורי עכביש וכל הרצפה מכוסה פירורי ביסקוויטים וקרקרים… ̶ מראה על כף האשפה.

רואה? אני כל השבוע מנקה אחרי העבודה בגרז' ועוד לא גמרתי…

שוטר: אז אתה לא הוא?

גב' נכטיגל: … ניין. ניין. ניין. פריקט… פריקט… (משוגע! משוגע!)

גיל: אני גם שונא בקבוקי בירה..

שוטר: סליחה! – מצדיע ויוצא.

גב' נכטיגל: מתנצלת בגרמנית – משאירה הבקבוקים וכו' על השולחן ̶ ויוצאת.

בוקר חוץ רחוב המסגר

יום פנים בית גיל

אזולאי: אתה יודע מי אני?

גיל: אדוני, השתגעת?! תוריד את הידים ממני. איך נכנסת?

אזולאי: הדלת אצלך פתוחה, כרגיל, אדון זונטאג. – (יושב על המיטה לצד גיל אך אינו מרפה מאחיזתו.) אם אתה לא עוזב את הבת שלי – אני חוזר להנה ורוצח אותך.

גיל: הבת שלך?!

אזולאי: זו שהבטחת לה חתונה, יה ממזר!

גיל: תרשה לי לקום?

אזולאי: לא. אתה תשכב כאן ותשכב בבור קבר אם לא תשבע לי שמהיום והלאה אתה לא רואה יותר את זוזט!

גיל: זוזט?

אזולאי: הבת שלי, מר זונטאג. הבת שלי.

גיל: ואם אני אגיד לך שאני לא אורי זונטאג.

אזולאי: אתה לא?

גיל: לא.

אזולאי: אז מה אתה עושה כאן?

גיל: שכרתי ממנו את הדירה.

אזולאי: – (מרפה מאחיזתו. קם. ) אם אתה משקר אותי…. (– נותן כמה סטירות לחי קלות לגיל.) אם לא יועיל גם לא יזיק… אז תגיד לחבר שלך שאם הוא לא יורד מזוזט – אני עולה עליו… – (יוצא)

גיל: אלוהים אדירים!

חוץ בוקר רחוב־המסגר

יום פנים מוסך

חניתה: היי, אתה שם, אתה חרש או משהו?

גיל: – מוציא ראשו מתחת למכסה המנוע. בבגדי עבודה. מחזיק מברג בכף ידו ומסתכל על סביבותיו באדישות. סוקר (המצלמה) את חניתה גושן מכף רגל ועד ראש, חוזר אל מתחת למכסה המנוע.

חניתה: (– מתקרבת אל גיל.) אתה לא שומע שמדברים אליך? בוא תעזור לי לסחוב את החבילות למשרד. (– עיני גיל משוטטות על רגלי חניתה החתולה והמחשוף הגדול בשמלתה ונושך שפתיו בכעס. מנקה כביכול את מי הבוץ שהתיזה עליו חניתה.) אתה לא יכול להזיז את התחת שלך, להיות ג’נטלמן ולעזור לבחורה? (– פאוזה.) אתה הפועל החדש של אבא שלי לא?

גיל: מכונאי סוג א.א. מכונאי ראשי בצריפין. בוגר צבא. חדש בתל אביב. טרי ובריא ישר מעפולה.

חניתה: (– בבוז.) מעפולה?! ואצלכם בבית לא למדו אותך קצת נימוס אלמנטרי?

גיל: לא. ועכשיו, גברת, את מפריעה לי לעבוד – אז תנפנפי את עצמך מכאן בבקשה. או־קי?

חניתה: (– מתרחקת קצת.) אתה עוד תשמע ממני!

גיל: מה תעשי לי מה? תרוצי לאבא אדון גושן, והוא יפטר אותי?! את מפחידה את הברוזים, כמו שאומרים. אני לא רגיל שמדברים אלי כמו אל כלב מושתן, גברתי. ועדיין לא התרגלתי לראות ציצקס" במחשוף כל כך גדול. אצלנו בעפולה הן לא נהוגות להראות את החזה שלהן לכל פועלי הגרז' … והן מדברות בנימוס ולא צועקות: “היי, אתה, תזיז כבר את התחת שלך”

חניתה: מה השם שלך?

גיל: אדוני.

חניתה: מה השם שלך, אדוני?

גיל: גלעד גלילי אבל קוראים לי גיל. אם את רוצה לטלפן אלי: 224747. דירה שכורה על הגג. קומה חמישית. מספר הנעלים 42. בשבת קודש לכדורגל. ועכשיו תסתלקי מכאן, גברת חניתה גושן – תראי למה את גורמת… כולם הפסיקו לעבוד‼ (– המצלמה מזנקת לקבוצת פועלים המסתכלת ומאזינה. לתמונה נכנס, כרוח סערה, מנהל העבודה הבולגרי נסים ניסמוב.)

ניסימוב: להתפזר‼ מה זה פה – ברדק? קדימה לעבודה, אמרתי! (– הפועלים מתפזרים.) יש בעיות, גברת חניתה?

חניתה: – נופת צופים. החתולה שלי מיוחמת ואם אני לא מפנקת אותה על הידים – היא מיללת… תעזור לי בבקשה, להעביר את החבילות למשרד.

ניסימוב: (– לעבר גיל. בכעס.) אתה גם כן‼ (– הם הולכים לעבר המשרד. – קלוז על פני חניתה כשהיא נפגשת במבטו של גיל. הוא מחייך – היא זועמת. – דרך מבטו של גיל: העכוז המעכס של חניתה. האב בפתח. נישוקים. חניתה מצביעה לעבר גיל (הלשנה?)

יום פנים דירת גיל

גיל: הלו. מי? תראי גברת, חשבון הטלפון ישולם תוך יומים. ראית את התערוכה שלי? תודה! (– מניח את השפופרת. עולה יללת חתול ומתחת לשמיכה מגיח חתול סיאמי. גיל תופש אותו ובודק…לפי האינסטלציה אתה חתול זכר מאה אחוז… – בדלת הפתוחה מופיעה ז’וז’ט.)

זוזט: (– מופתעת.) אתה גר פה? איפוא אורי?

גיל: תראי גברתי, כדי לחסוך זמן ובירבורים, והיות ואת הנקבה השלישית שמופיעה מול העינים שלי במשך חצי שעה; אני לא הצייר המהולל אורי זונטאג הזונה, ששכרתי ממנו את החדר הזה על הגג, והוא השאיר לי בלגן של ציורים פורנוגרפים וחרא של חתולים. תסתכלי! (– תופס ציור ומראה לה.) שדים! חזיות! ואני לא יודע היכן למצוא את הזונטאג הזה… או. קי. – גברת?

זוזט: זה חתול זכר או חתולה נקבה?

גיל: זה צריך לענין רק חתול אחר!

גיל: (– מסתכל בציור שיש בו חבל כביסה ועליו חזיות בצבעים שונים, ומסתבר לו שזה המשך לחבל כביסה עם חזיות (קולאז') הנמצא ליד החלון – והוא מושך את החבל עם החזיות לתוך החדר.) סקס מניאק הצייר הזה!

זוזט: זה רע?

גיל: מה רע?

זוזט: תשאל אשה אמיתית כמוני: סקס מניאק כמו זונטאג זה חלום! (– פאוזה.) אז תגיד לאורי זונטאג שזוזט היתה והלכה?

גיל: הכנסתי אותך לרשימה. (– מעלה דף נייר. אנט. סילביה. רוחלה.) אני ארשום גם זוזט.

זוזט: ב……..!

גיל: (– בחיקוי.) ב……….! (– זוזט הלכה. יללת חתול.) אם אתה לא שותק, זונטאג, אני זורק אותך מהגג. (– תופש בחתול.) שקט שיהיה בבית!

יום פנים חדר אוכל במוסך

ניסימוב: שקט! (– משתררת דממה.) אי אפשר כבר לדבר כאן אל בן־אדם! (– לגיל.) למה לך להתעקש למה?

גיל: פרינציפים! אם רוצים את ההר – באים אליו. למי יש חתולה מיוחמת – לי או לחניתה גושן? לחניתה! אז שתואיל הגברת להביא את החתולה לגג שלי, מפני שאני לא נוסע לוילה בסביון ועושה צחוק מעצמי. זה לא. חוץ מזה בשבילי שבת, זה שבת קודש לכדורגל בבלומפילד, ואם היא לא מביאה את החתולה שלה עד הצהרים בשבת, שתשכח ממני.

ניסימוב: טוב, אני הולך לשכנע אותה במשרד. תגיד, גיל, כולם עקשנים כמוך בעפולה?

גיל: לא. רק אני ואמא שלי… אמרו לאמא שהיא תהיה זמרת באופרה שתקום בעפולה – והיא מחכה בסבלנות איזה ארבעים שנה…

יום פנים משרד המוסך

האב: הבחור צודק אלף אחוזים. מה פתאום שירוץ על חתול זכר לנקבה חתולה – עד סביון.

חניתה: גולדה קורעת לי את הלב. תשמע איך היא סובלת ומיללת‼

ניסימוב: טוב שנשים לא מיללות כשבא להן… סליחה, לא אמרתי כלום… (יללה כנ"ל) מה להגיד לגיל? מה קבענו?

האב: בשבת, בשעה 11 “שרף” – אני מביא אליו את חניתה וגולדה לגג שלו.

חניתה: בתנאי שאתה לא משאיר אותי שם לבד!

האב: נו, באמת! אם אני כבר בתל־אביב, אני רוצה לגשת לדודה אלישבע, ואני לא מתכוון לחכות עד שהחתול יקפוץ על החתולה… מה שמו?

ניסימוב: של מי?

האב: של החתול הזכר?

ניסימוב: זונטאג!

האב: זונטאג? חה. חה. חה. “אנומן”…אז “גמאכט”. השידוך בין גולדה לזונטאג יתקים בשעה 11 בשבת….

חוץ יום לפני בית גיל

האב: (– מוציא ראשו מבעד לחלון המכונית.) חניתה!

חניתה: כן, אבא?

האב: מתי לבוא לקחת אותך?

חניתה: אני אקח טכסי!

האב: טכסי?

חניתה: (– במהירות.) מונית! מונית! מונית! חיפה! חיפה! תל־אביב! זה הדבר ההוא על ארבעה גלגלים שכל שניה עושה קליק־קליק־במונה ומבזבז את הכסף הטוב של אבא גושן – כסף שלא צומח על העצים… זכור?

האב: איך שאת דומה לאמא שלך… אמא “קלפתה” והבת “קלפתה”… שיהיה בהצלחה…אם לא סבא לנכדים לפחות סבא לחתולים… (האב נוסע.)

יום פנים חדר־מדרגות־בית־גיל

חניתה: מסריח! (– נעצרת ליד הדלת. נושפת. מסדרת את המחשוף. מקישה בדלת.

גיל: (– פותח הדלת. מסתכל בשעונו. בדיוק!

חניתה: ואם היינו מאחרות בחמש דקות?

גיל: לא הייתי מחכה.

חניתה: נורא מסריח אצלך!

גיל: אצלי? (– נעלב)

חניתה: – (נסוגה בחדר המדרגות.)

גיל: (– בלגלוג) מה את אומרת?! לפי הסטטיסטיקה אין די בתי שמוש בתל־אביב וכל האורחים מסביון והסביבה משתינים אצלי בקיר! רק גברים, כמובן…

חניתה: מר גיל..

גיל: כן גברתי?

חניתה: אולי תזמין אותנו להכנס פנימה!

גיל: (– עושה תנועה רחבה של הזמנה. מלגלגת.) בבקשה!

חניתה: בוא נשתדל להתנהג כמו בני אדם תרבותיים..

גיל: נשתדל. את יכולה להתחיל להוריד… את החתולה…

חניתה: שמה גולדה. (– מורידה לרצפה.) מותר לי לשבת?

גיל: בבקשה. נא להכיר: גברת גולדה – מר זונטאג. עם שריקת הפתיחה אתם יכולים להתחיל…. (– שורק.) היי, החתולה שלך מתחמקת…היא בורחת מתחת לספה.. (– צילום החתולים מעשיהם.)

חניתה: היא בתולה!

גיל: היא מה?

חניתה: בתולה.

גיל: הוו‼

חניתה: אצל נקבות זה גם ענין רגשי ולא רק מכניקה כמו אצל גברים… תן לה זמן להסתגל אליו…לריח שלו…

גיל: למה לא! (– מסתכל בשעונו.) יש לנו די זמן עד למשחק הכדורגל… תשתי משהו? (– מזיז “קולז'” החזיות ומגלה באר קטן מאחוריו.) קוניאק?

חניתה: לא תודה. (– פאוזה.) אתה מצייר?

גיל: לא.

יום חוץ גג־בית־גיל

בחורה: תגיד לאורי שאם הוא לא יטלפן אלי תוך יום או יומים אני לא אחראית למעשי…

גיל: אני אגיד לו.

בחורה: (– מקנחת דמעות. גיל מושיט יד לקבל את מטפחתו חזרה. הבחורה מכניסה את המטפחת לארנקה.) תודה. (– הבחורה נעלמת בחדר המדרגות)

גיל: והמטפחת שלי הלכה “פיפן” (– נכנס לדירה, מהורהר.)

יום פנים בית גיל

גיל: מה שהולך כאן…

חניתה: – אותה לא “יסדרו”… בטח. בטח. בטח. במוסך לא תארתי לעצמי שאתה…

גיל: אולי נוציא את גולדה וזונטאג לגג? (– נקישה בדלת. גיל ממהר לצאת וסוגר הדלת אחריו.)

חניתה: (– ממהרת אל נקודת התצפית שלה – מציצה החוצה.) סקס מניאק! (– מנקודת מבטה של חניתה:)

יום חוץ חדר מדרגות

בחורה א: – מסירה מחרוזת מעל צוארה ועונדת אותה על צוארו של גיל.

יום פנים בית גיל

גיל: (– נכנס מהורהר, שורק בהפתעה.) אלוהים אדירים…

חניתה: (– סוקרת את גיל במבט הערצה סרקסטית.) יש כנראה הרבה חתולות מיוחמות בתל־אביב…

גיל: כן כן יש כנראה…

חניתה: – איך הן לא מתבישות להפגין רגשות בפומבי?!

גיל: (– עדיין בתוך הרהוריו.) פומבי? גג חמש קומות זה פומבי אצלך? ולמה שיתבישו ברגשות שלהן? זה פשע או משהו אם אוהבים גבר?

חניתה: הצנוע הידוע! חביבי, לא תארתי לעצמי שיש לך כזו הצלחה פנטסטית אצל נשים… מים שקטים חודרים עמוק… כמו תחנת רכבת! זו עולה־וזו יורדת… אפילו בסרטים לא רואים דבר כזה…

גיל: הן לא באות אלי – הן באות לצייר שגר כאן לפני.

חניתה: חה. חה. חה.

גיל: את לא מאמינה?

חניתה: חה. חה. חה. “עלינה”?! (– אצבע תחת עין.)

גיל: למה שלא תאמיני לי?

חניתה: מפני שאתה פשוט ג’נטלמן – זה למה! ג’נטלמן אמיתי. כל גבר אחר היה מתפאר בהצלחות שלו ובכיבושים שלו – אתה לא. כל הכבוד‼

גיל: שיהיה כך! לא רוצה שוב להתחיל אתך במריבות… אולי נעלה את החתולים לגג, שטח פתוח? כאן גולדה כל הזמן מתחבאת… (– חניתה מהנהנת להסכמה. השנים צדים את החתולים ומעלים אותם לגג, ומביטים עליהם מבעד לחלון, צמודים זה לזה. – פעולות החתולים על הגג. מה שהזוג רואה, מלהיט את דמם.)

חניתה: היא רוצה, גולדה – אבל לא מוכנה להודות בזה… (– חניתה נושקת לגיל המופתע וגוררת אותו לספה.) סקס־מניאק. כזה צנוע וביישן – אבל סקס־מניאק… (– סצנת החתולים. – ידה של חניתה תולה חזייה בסמוך לקולאז' החזיות. – גיל וחניתה מתעלסים על הספה.)

גיל: מותר לשאול אותך משהו?

חניתה: עכשיו?

גיל: מה השיטה הזאת להתיז מי שלוליות על רוכבי אופניים?

חניתה: חה. חה. חה. כאשר את הולכת אל גבר אל תשכחי את השוט… אתה לא חושב שגברים זוכרים אותנו רק בגלל הצרות שאנחנו עושות להם? חה. חה. חה. ראיתי בראי המכונית את הפרצוף שלך רטוב – והתפוצצתי מצחוק…אתה לא חושב שזה היה מצחיק?! חה. חה. חה. יצר האדם רע מנעוריו… למה החתולה רוצה – אבל שורטת את הזכר שלה? חה. חה. חה.

גיל: את מוכנה להבטיח לי שלא תעשי זאת שוב?

חניתה: בשום אופן לא. (– יללת חתולים ונאקות המתעלסים.)

יום חוץ רחוב המסגר

גיל: (– בזעם.) חניתה גושן! שוב, ההה?

חניתה: (– מנפנפת בידה לאחור מתוך המכונית וצוחקת צוחקת צוחקת…)

גיל: – צועד בצד אופניו – מהורהר.

צור (בטלפון הפנימי) מי שם?

מארשה (לטלפון ליד פעמון הכניסה) זו אני, מארשה, באתי.

צור תעלי, (הוא לוחץ על הכפתור המזמזם)

מארשה אף פעם לא ספרת לי שאתה גנרל.

צור (מחייך) הרבה דברים לא ספרתי לך.

מארשה איך שאתה יפה במדים… אני משתגעת אחרי מדים… דרלינג… (מחבקת אותו) ארבעה חודשים לא ראיתי אותך…

צור עכשיו תראי אותי… אני זקוק לך, מארשה.

מארשה (פיה פעור) באמת?

צור בתנאי שיהיה לך פה סגור…

          קלוז על מארשה המחייכת – וסוגרת פיה.

צור הכל סודי, מרגע זה הכל סודי, מרגע זה את המזכירה שלי…

          צור נוטל את ידה של מארשה ומושיב אותה על הספה. צור מתהלך בחדר.

צור מרגע זה את מפסיקה לעבוד במשרד שלך במדיסון אוניו… את לא מזכירה של אף אחד – את המזכירה שלי.

קלוז על פני מארשה המביעים חששות.

צור את מקבלת משכורת כפולה… אין בעיות.

מארשה שדדת בנק או משהו? איפה היית במשך ארבעה החודשים האחרונים?

צור קבלת מכתבים – לא?

מארשה גלויה מדרום אפריקה… גלויה מספרד… וטלפון מישראל… זה הכל. בחיי שאתה מפוזר – מתוק.

צור מוציא אקדח ממגרתו ומניחו על השולחן.

          עיני מארשה מבוהלות – ומוקסמות.

צור אחרי מה שאספר לך את יכולה ללכת, אם את רוצה, ועכשיו תקשיבי.

מארשה אם זה לא חוקי… אם זה פשע… (מצביעה לעבר האקדח)… אז אני לא בתמונה.

צור לא חוקי – אפשר. אבל מצד שני זה ענין של אידיאל גדול… מצפון. שמעת על חטיפת איכמן בדרום אמריקה?

מארשה מי לא שמע? (פאוזה) דאר־לי־נג… אתה היית שם? אל תגיד לי שאתה היית שם! (בהתלהבות).

צור מארשה, אמרתי לך לא לשאול שאלות מיותרות. זה ענין מצפוני ממדרגה ראשונה – אבל זה גם ענין סודי ומסוכן. לא חשוב אם הייתי שם או לא. לא חשוב מי דאג לעקוב ולחטוף את אדולף איכמן, לא חשוב מי היה מוכן לסכן את חייו כדי לחסל רוצח כמו איכמן. המטרה היא החשובה. יכולתי אני לעשות זאת, ויכלו לעשות זאת ישראלים אחרים בשירות החשאי שלנו. העיקר שהמשימה בוצעה.

מארשה דרלינג – אתה עצום. אתה גדול. איך להגיד לך… מה שתגיד לי אני עושה בעינים עצומות…

מארשה (מתהפכת שוכבת על צדה)…. ואני, טפשה שכמוני, חשבתי שאתה סתם מורה ישראלי לעברית… בניו יורק… ספר לי קצת על עצמך, צור דרלינג.

צור אין מה לספר (פאוזה) ומה שיש לספר – אסור לספר. אולי פעם אכתוב ספר… מה שעבר עלי יכול למלא עשרים רומנים מרתקים…

מארשה אז איך זה שלמדת עברית?

צור תתאמצי קצת ותמצאי מייד את התשובה.

מארשה (אצבעה בפיה, מתאמצת…)… ראיתי בטלויזיה בסרטי ריגול… זה הכל “קמופלז”, נכון?

          צור צוחק. היא מחבקת אותו. הוא צוחק ומתגלגל מן המיטה למרבד. עומד עירום ובוחן עצמו בראי. מה שהוא רואה גורם לו נחת.

צור בובלה, מתלבשים ולעבודה. אין לי שום דבר נגד סקס – אבל כל דבר במידה… את מתלבשת ומטלפנת… את המזכירה שלי עכשיו. אסביר לך בדיוק איך ומה מבצע חטיפת דגרל מתחיל…

מארשה חטיפת מי?

          מארשה לבושה. צור לבוש בחליפה אזרחית. היא מחייגת בטלפון.

צור תגידי בדיוק מה שאמרתי לך, מארשה. אם יהיו בעיות תתנצלי, תבקשי יפה סליחה, ותגידי שתצלצלי שנית.

מארשה או־קי בוס… (ועכשיו בטלפון) הלו, תני לי בבקשה את מר הרברט קליין. (שמה כפה על שפורפרת הטלפון, לוחשת לצור) אמרה לי לחכות…

צור זה בסדר.

          קלוזים על מארשה וצור המסתכלים זה בזו. שניהם מתוחים.

מזכירה (במשרדו של קליין בטלפון) מי רוצה אותו, בבקשה.

מארשה תגידי בבקשה למר קליין שזה קשור עם מחנה הריכוז של אושביץ – הוא ידע. זה מספיק.

מזכירה… אני לא בדיוק מבינה… לא ידעתי אם להעביר לך את השיחה… אמרו שזה קשור עם מחנה הריכוז באושויץ…

קלוז על עיני קליין… הוא נשאר לשניה תוהה במקצת.

קליין תעבירי (רומז לה לצאת מן החדר)

          המזכירה יוצאת בנענוע עכוז תוך כדי מבט מופתע לעבר קליין השולח ידו למכשיר הטלפון. המזכירה סוגרת את הדלת אחריה.

קליין (בטלפון) הלו, מדבר הרברט קליין.

מארשה (בטלפון, צור מאזין לצדה) אדוני, אני מזכירתו של קולונל גרי מהשירות החשאי הישראלי. קולונל גרי מבקש לקבוע פגישה אתו בענין סודי ביותר.

קליין (בטלפון. נרגש. מחפש ומוצא סיגר – ומדליקו במצית בעצבנות תוך אקרובטיקה) רגע. כן, כמובן. מתי?

מארשה (בטלפון) הענין דחוף ביותר, קולונל גרי טלפן אלי מהמטוס ובקש לקבוע את השיחה. רצוי שאדוני יזמין שנים שלושה ידידים בעלי השפעה לפגישה זו. עלי לחזור ולומר לאדוני כי הסודיות חיבת להשמר בכל מחיר.

קליין (בטלפון. נרגש). כמובן, כמובן. (פאוזה) האם אני יכו לטלפן אליך כדי לקבוע את המועד, גברתי?

צור מנענע בראשו לשלילה.

מארשה (כנ"ל) זה השירות החשאי הישראלי אדוני… שיחות רק בכיוון אחד. מצטערת.

קליין (בטלפון)… הו, כמובן. אני… באמת… איך יכולתי לשכוח… רק רגע… אני אסתכל בפנקס…

          קליין מעלעל בפנקסו, הטלפון צמוד לאוזנו.

          צור רושם לפני עיני מארשה את המילה “דחוף”?

          מארשה מנענעת בראשה לחיוב, היא מבינה.

קליין האם מחר בערב, אצלי בדירה, פארק אוניו, בשעה… מה בדבר ארוחת ערב חגיגית?

          צור מניע אצבעו לסרוב.

מארשה לקולונל לא יהיה זמן לארוחה, אדוני. מצטערת, אבל עליך להבין…

קליין (בטלפון)… הו, כמובן. אז נאמר אצלי בדירה בשעה 9 בערב, מחר.

          צור מאשר בניע ראש.

מארשה (בטלפון) זה בסדר, אדוני.

קליין (בטלפון) אזמין שנים שלושה ידידים בעלי השפעה, כפי שבקשת. טוב, אני… תגידי, אגב, לקולונל שחטיפת איכמן היה מבצע קול־סא־לי…

מארשה (בטלפון, ביובש) אמסור, אדוני. אגב, אתה היחידי שצריך לדעת את שמו האמיתי של הקולונל… לגבי ידידך שמו הוא ג’וש… זה הכל.

קליין גברתי, אני הייתי אסיר במחנה ריכוז של נאצים ואני יודע מה זאת קונספירציה… אצלי סוד שמור כמו בקבר… אגב, האנגלית שלך יוצאת מן הכלל…

מארשה (בטלפון) תודה.

קליין (בטלפון)… כמו אמריקאית לכל דבר… היה נעים לדבר אתך.

מארשה (בטלפון) גם לי, אדוני, הקולונל יופיע בדירתך מחר בשעה 9 בערב, ושמו ג’וש…

קליין (בטלפון) ג’וש, כמובן. היה נעים לדבר אתך – ואני “מסתכל קדימה” להפגש עם הקולונל… (סוגר)

מארשה (סוגרת) זהו (מותחת צוארה לקראת צור) הייתי בסדר?

צור (מנשק על מצחה בנשיקה רועשת) מצוינת.

מארשה זה כמו במשרד במדיסון־אוניו. אבל שם זה היה בעניני מודעות ופרסומת… אותם השקרים…

צור (נרגז) אל תחזרי על המילה הזאת… אין פה שום שקר… אלו רק אמצעים… כל הענין יותר גדול וחשוב ממני או ממך או מהמליונר קליין…. איך את מסוגלת להשוות חטיפת נאצים למשרד במדיסון־אווניו – אני מתפלא עליך, מארשה!!

מארשה (נבוכה) אני מצטערת…. באמת מצטערת…

צור למחר בשעה 9 בערב תזמיני לי לימוזין עם נהג ליד הבית הזה.

מארשה אבל הפגישה שלך היא בדיוק בשעה 9!

צור לקולונל מהשירות החשאי הישראלי הם יכולים לחכות רבע שעה. זה יעלה להם את לחץ הדם….

          לימוזין שחור נעצר לפני ביתו של צור. צור יוצא מן הבית נושא תיק ג’ימס בונד. הנהג ממהר לפתוח לפניו את הדלת.

          צור יושב בלימוזין.

צור לפארק אווניו –ַ אני אכוון אותך.

נהג כן, אדוני.

          הנהג נוסע ברחובות ניו־יורק ועובר מווסטסיד – לאיסטסיד. זו נסיעה דוממת. הנהג מנסה, – בראי הקבוע לפניו – לתהות על קנקנו של הנוסע.           מבטו של צור נפגש בעיני הנהג – בראי.

נהג ערב יפה, אדוני.

          הנהג אינו זוכה לתשובה. הנהג מביט בראי, פניו של צור חתומים.

נהג (משתעל קלות) אמרתי “ערב יפה”, אדוני.

צור (ביובש, חד) שמעתי.

נהג אני מצטער, אדוני.

קליין (מסתכל בשעון) השעה תשע וחמש דקות… הוא לא מדייק הקולונל.

אל מי שבא לעשות אתי ביזנס ובא בדיוק בזמן – אני לא עושה אתו ביזנס.

אייב מה ידוע לך על הקולונל, הרברט?

קליין לא הרבה.

אל… הרברט לא יספר לך – והוא צודק. כמי שעומד בראש הועד האמריקאי למען עצורי הנאצים הרברט חייב לשמור על כמה סודות. לוגם מן הויסקי) לחיי השירות החשאי הישראלי!!

קליין אם לא תחזרו על דברי בפני הקולונל… ובכן, הבחור הישראלי הזה, קולונל ג’וש… אני לא יודע אם אני רשאי לספר…

אייב (בנזיפה קלה) אתה בין ידידים, הרברט.

אל אלוהים, שמור אותי מידידי – מאויבי אשמר בעצמי.

קליין לפי מקורות האינפורמציה שלי…

אייב יש לי לב חלש, הרברט.

קליין… תהיה לכם הזדמנות בלתי רגילה לראות כאן בדירתי, נכנס בפתח זה, ממש כאן, את הקולונל אשר ארגן את מבצע החטיפה של איכמן מדרום אמריקה – ובמטוס לישראל.

אל (שורק)… כל הכבוד.

אייב… לחץ הדם שלי עולה.

אל מה בדיוק מטרת הפגישה הזאת?

קליין… אני במקומך לא הייתי שואל שאלות, אל. יש לנו הזדמנות להפגש עם האיש… זה הכל. ברור שהוא רוצה משהו, אחרת לא היה מבזבז את זמנו עלינו. אבל מה.. (מושך בכתפיו) אינני יודע.

אייב אולי השפעה בסנט – אז אני הוא האיש. כלי התקשורת (תוך דיבורו הוא פותח כף ידו וקומץ אותה לאט לאט לאגרוף) טלוויזיה, רדיו, עתונות, סרטי קולנוע.

אל תוכל להוציא לו ספר בהוצאת הספרים שלך. אתה מתאר לך איזה בסט־סלר זה יהיה: “אני האיש שלכד את איכמן” – וכל הזכויות…

אייב…וסרטי קולנוע.

קליין… אנשים בגילכם ומשתעשעים כמו ילדים קטנים… (מסתכל בשעונו ובחיוך עגום הוא מנסה להתבדח) אולי רצחו אותו בדרך?

אל זו לא בדיחה, הרברט – זו יכולה להיות מציאות מרה.

קליין אתה מספר לי? לניאו נאצים יש אירגונים מסועפים בכל העולם, והיו כבר כמה מקרי רציחות…

אל אילו היה בא אלי הייתי נותן לו כמה תותחים להחזיק בכיס – להגנה עצמית..

       זמזום בדלת הכניסה.

קליין זה הקולונל. (ממהר לצאת)

       אייב ואל עומדים על רגליהם.

אל… (משקשק בקובית הקרח בכוס הוהיסקי בידו) אייב אני מרגיש כאילו הייתי צעיר בשלושים שנה ויש לי פגישה עם אהבה ראשונה.

אייב… מה שפגישה כזאת עושה לבן־אדם….

השנים עומדים מתוחים וצופים לעבר הפתח בו נעלם קליין.

אל אתם יהודים – ואני נוצרי, אבל כמה כסף תרמתי לישראל… ואני לא מצטער אפילו על סנט אחד… ההשקעה שגרמה לי להרגיש יותר אנושי…

       בפתח מופיעים צור וקליין מנקודת מבטם של אייב ואל.

קליין (נרגש) קולונל ג’וש… זהו קולונל ג’וש… נא להכיר: אל סמית ואייב שרפשטין.

צור (לוחץ ידיהם) נעים להכיר אותכם. (פאוזה) מצטער על האיחור.

קליין אני מקוה שלא היתה תקלה למטוס…

צור (צור מביט בו כאילו קליין גילה דבר שלא היה צריך לגלות) הכל עכשיו בסדר גמור….

קליין (מוביל את צור לכורסא) שב בבקשה.

צור יושב

צור מצטער, אבל חבל על כל רגע… (מסתכל בשעונו) כמה דברים דחופים ביותר…

אייב אנחנו מבינים… (יושב)

קליין כמובן (יושב)

אל החובה לפני התענוג. (יושב)

צור אני מניח, מר קליין, כי ברור לנוכחים שכל מילה שתאמר כאן היא לא לפרסום, ויותר מזאת, הוא חומר חסוי ממדרגה ראשונה.

       השלושה מנענעים בראשם לחיוב – ומהופנטים כליל מאישיותו של הקולונל מן השירות החשאי הישראלי.

צור השאלה הראשונה שאדם שואל את עצמו בפגישה כזאת היא על עצם הפגישה… ובכן, פרטיזנים זקוקים ליער… אנשי שרות חשאי כמוני זקוקים לידידים…

       השלושה כנ"ל.

צור מאחר שמר קליין הוא ראש הועד האמריקאי למען עצורי הנאצים חשב השרות החשאי הישראלי לנכון לשתף אותו – ושניים מידידיו – בסוד ענין חשבו. אני רוצה לתת לכם חומר רקע, למחשבה (מצביע על מזודת הג’ימס בונד שלו) במילים אחרות, אנשים כמוכם יכולים לפעמים לעזור בעצה, להפעיל השפעה…

אייב בסנט בוושינגטון…

צור (מסתכל בו כמו גננת, אייב קוטע משפטו)… מה אמרת, שמך?

אייב אייב שרפשטין.

צור הו! (נכר שהוא מכיר את השם המפורסם) שמעתי עליך רבות…

קלוז על אל שיש לו הרגשת קיפוח.

קליין (ממהר להציל את המצב) וזהו אל סמית תעשין הנשק… בשנת 48 דאג להעביר נשק לישראל באוניה “אלטלנה”.

צור (לוחץ ידו של אל בשתי ידיו) אין מלים בפי (פותח המזוודה)… אראה לכם כמה תמונות… זו תמונתו של מרטין בורמן, סגנו של היטלר.

       קלוז על תמונה זו.

צור זו תמונתו של דוקטור מנגלה, האחראי לכל סלקציות המות באושויץ.

       קלוז על תמונה זו.

צור וזהו ליאון דגרל, הגאוליטר של בנלוכס האחראי למותם של אלפי אנשים, גברים, זקנים, נשים וילדים, בבלגיה, בהולנד… גם בצרפת…

       קלוז על תמונה זו.

צור וזו תמונתו של אדולף איכמן.

       קלוז על תמונה זו, שיש עליה קו שתי וערב.

צור כפי שאתם רואים איכמן מחוסל.

קליין תופש מבטיו של חבריו ומנענע בראשו (הוא כבר סיפר להם)

צור השרות החשאי הישראלי – לאחר שחיסל את איכמן – רוצה לשים ידו על שלושה אלו (מרים התמונות) כדי שהמילים מצפון וצדק לא יהיו מילים ריקות.

אל הוצאת מלים מלבי, אדוני הקולונל.

צור אתה יכול לקרוא לי בפשטות ג’וש.

אל תודה. אתה יכול לקרוא לי אל, תודה.

צור… ובכן לאחר שחטף מי שחטף את איכמן – מהבית הבודד ברחוב גריבאלדי בפרבר סאן־אנטוניו בבואננס־איירס ארגנטינה בתאריך 11 במאי 1960 והעבירו במטוס מיוחד למשפט בישראל התעוררו בעיות דיפלומטיות עדינות בין ממשלות ארגנטינה וישראל. ממשלת ארגנטינה תפעה בלשון חריפה את הסגרתו של איכמן לידיה, מאחר שהחטיפה הינה בלתי חוקית…

אל מ־מ־זרים.

צור ובכן אנחנו מגיעים לנקודה. השרות החשאי רוצה לקחת תחת “חסותו” את ליאון דגרל, מרטין בורמן ודוקטור מנגלה, – אלה הראשונים – אולם אסור בשום פנים ואופן לגרום לתקרית דיפלומטית נוספת. כך שמצד אחד תהיה לנו ברכתה של ממשלת ישראל – אך מצד שני יעסקו בזאת אזרחים בלבד, – והממשלה שלי איננה בתמונה – ולשם כך, לאחר שנים רבות של שירות, הסרתי מעצמי את המדים, והגשתי מכתב התפטרות. זהו, רבותי, ובכן, קולונל או לא – אני מדבר אליכם כאדם אל אדם, איש פרטי בהחלט.

אייב יוצא מן הכלל.

קליין ממש סיפור בלשי.

אל מ־מ־זרים… תופשים רוצח כמו איכמן, אז במקום להגיד תודה גורמים לתקרית דיפלומטית… בוא נדבר ביזנס, ג’וש… קנית אותי… מה אתה צריך? כסף? אנשים? נשק? רק תגיד מילה ואתה מקבל.

אייב אני מצטרף לידידי אל סמית.

קליין… בשבילי זה היה ברור ברגע שמזכירתך טלפנה.

צור רבותי, צר לי לאכזב אתכם – אבל, בינתים, אני לא זקוק לשום דבר.

אל (מאוכזב) איך זה?

צור הבחורים שלי באירופה יודעים בדיוק היכן נמצא ליאון דגרל. ברגע שנשים עליו יד הוא יוביל אותנו לבורמן ולדוקטור. (מסתכל בשעונו) טוב, רבותי זה בינתיים הכל. אם תהיה התפתחות נוספת אודיע לכם. (קם)

       הכל קמים.

אל אתה בטוח שאינך זקוק לכסף?

צור אתה אדם נפלא אל. התשובה היא לא. הייתי פעם חבר קיבוץ. סנדלים – וזהו. לחם ותפוח זהב… אחר כך המלחמה נגד הערבים. עתונאות, השירות החשאי. למדנו להסתפק במועט… הכסף לא תמיד קונה אושר אמיתי…

אייב אתה שומע, אל?

אל אתה מספר לי?

קליין לידידי פה, מר אייב שרפשטין יש הוצאת ספרים גדולה… הוא נשיא חברת סרטים….

אייב מה דעתך, קולונל?

צור בקשר?

אייב חוזה לספר. חוזה לסרט קולנוע. אצלך זה לא דמיון – זה מציאות. אפשר להרויח מליונים.

צור מצטער, אייב. אני לא יכול גם לרדוף אחרי נאצים וגם לכתוב ספרים – (מרים ידיו) אני בסך הכל לא ‘סופרמאן’ – אלא ישראלי פשוט, כמו אלפי אחרים…

אייב תחתום חוזה. תכתוב מתי שיהיה לך זמן. אני יכול לשכור שלושה סופרים, הטובים ביותר באמריקה, אתה תספר והם כבר יכתבו… זה לא סתם עוד ספר – זו שליחות…

אל אייב כשהוא מריח ספר חדש זה יותר גרוע מכלב מיוחם המריח כלבה…

       הכל מחייכים.

אייב זה לא בניגוד לאידיאלים (לצור) אני רוצה להזמין אותך לארוחה ב“פלאזה” ואז נוכל לשוחח… מה אתה אומר?

צור קודם כל תודה על ההזמנה… זה יהיה לי לעונג… אבל הבעיה היא זמן! מזכירתי תתקשר אתך… אבל בלי התחיבות… אני יכול גם לטוס בעוד כמה שעות לספרד… ליאון דגרל נמצא בקונסטנטינה ליד סביליה…

       קלוזים על אייב אל וקליין. הם מופתעים לגילוי הסוד.

צור אחד מהבחורים שלי עובד אצלו.

       קלוזים כנ"ל.

צור תודה על האירוח מר קליין. (לוחץ בידידות ידי אייב ואל. קליין מלוה אותו לפתח. קליין וצור נעלמים)

אל איזה גבר!!

אייב… הוא עוד יחתום אתי על ספרים ועל סרטים – או שאני בולע כובע.

אל אל תהיה כל כך בטוח, אייב.

       בחדר האכילה של מלון פלאזה בניו־יורק

       תזמורת מנגנת ברקע. כמה סועדים. מלצרים, המו"ל אייב שרפשטין וצור יושבים אל שולחן.

אייב (מצביע על חוזה המונח על השולחן) אתה רואה, ג’וש… הסכום של דמי הקדימה פתוח… תחתום על החוזה ותרשום את הסכום… שמת לב, אני מקוה, שאלו הם גם זכויות לסרטי קולנוע.

צור אייב…. אני מאמין בך… אני חותם – ואת הצ’ק שלח אלי לפי תיבת הדאר הזאת… (רושם תיבת דאר. מוסר לאייב, חותם על החוזה).

אייב (קורע את פיסת הנייר) אין צורך, ג’וש. אתה מקבל במקום דמי קדימה… (רושם צ’ק) חמישים אלף דולר… זה החלק הראשון למליון הראשון… ואל תחשוב שאני לא ארויח עליך הרבה מליונים… (מוסר הצ’ק לצור) אני לא עושה לך טובה – אתה עושה לי טובה.

       צור שם הצ’ק בכיסו מבלי להעיף בו מבט.

אייב לא הסתכלת בצ’ק.

צור לא צריך להסתכל – אני יודע עם מי יש לי עסק.

אייב אולי אני אשמע סנטימנטלי… אבל… איך להגיד לך… אני מאושר שפגשתי אדם כמוך… (מרים כוסית) לחיי האידיאליסטים הנוקמים בנאצים…

צור אנחנו רק עושים את חובתנו.

       לחדר האכילה המפואר של הפלאזה נכנס איש זקן ומהודר. שיער שיבה. מנקודת מבטו: אייב וצור.

אייב (מרים ראשו ורואה את האיש ומנפנף לו – ובלחישה לצור) זהו לואי קולינגווד עור “הלוג מגזין”. אתה רוצה להכיר אותו?

       קלוז על צור המחמיר פניו.

אייב מצטער. הוא יכול לעזור לך הרבה.

צור (לאקונית) יותר מדי אנשים כבר יודעים יותר מדי דברים…

אייב אבל הוא כבר ראה אותנו.

צור בשבילו אני פרצוף בלי פנים… אחד בקהל של מליונים…

אייב (בחיוך מתחטא) לא כשאתה יושב אתי…

צור (רוטן) אז אולי עשינו שגיאה…

       קלוזים על חיוכים בין אייב לקולינגווד היושב כבר אל שולחן ומלצר נצב עליו לשרתו.

צור (מסתכל בשעונו) יהיה עלי ללכת…

אייב… עוד כמה רגעים, קולונל… לא בכל יום יש לי הזדמנות לפגוש אדם כמוך…

צור (שם כף ידו על כף ידו של אייב ומסתכל לעיני הקשיש…) אני מצטער…

אייב אתה יודע, קולונל, אחרי השיחה בדירה של קליין… לא יכולתי להרדם כל הלילה… אילו הייתי צעיר… הייתי הולך אתך… אתה עושה כסף, מליונים – ופתאום בא רגע ואתה מסתכל על חייך ואתה שואל לשם מה כל זה? כסף לא לוקחים לקבר… ואז פוגשים באידיאליסט כמוך… אתה יודע קולונל, אני מקנא בך… (פאוזה, צור נועץ באייב שרפשטין מבט אדיב…) אם זה לא סוד… תגיד… הענין הזה עם ליאון דגרל… הבחורים שלך בספרד?

צור… בספרד, בפאריז.

אייב יהודים?

צור גם יהודים… ויש לי קצין צנחנים ישראלי… במשך חודשים חרשתי את כל אירופה…. יותר אסור לי לספר לך עכשיו… יבוא יום ואתה הראשון שידע הכל.

אייב (מתופף על החוזה המונח על השולחן) הכל יהיה בספר… אני רואה… “בסט סלר”, ג’וש, הספר שיעמוד בראש הרשימה ב“ניו־יורק טיימס”… וסרטים.. לא ג’ימס בונד בשביל אינפנטילים…

צור (מסתכל בשעונו) אתה תשב כאן, אייב. עלי ללכת – ומוטב שלא יראו אותי. עלי לנער מעלי את… העוקבים אחרי…

אייב (בסקרנות) מי?

צור (מחייך בעליונות)… אילו רק ידעתי.. (קם) אעמוד אתך בקשר, אייב…

אייב בבקשה, עשה זאת.

       צור צועד אל הפתח ונעלם.

       אייב מביט אחריו עד העלמו כנערה מאוהבת.

       צור עובר את אולמות הפלאזה, מקומות בהם מהלכים נשים יפות וגברים עשירים וברקע לחן מוסיקלי.

       הוא יוצא את הפלאזה וליד המזרקות הוא נעצר. מוציא לאט־לאט – כמעט כמו בכאב – את הצ’ק ומסתכל בו.

צור אלוהים, אלוהים – חמישים אלף דולר. סוף כל סוף…

       צור צונח ויושב על שפת המזרקה. בתוך רקע המים הזורמים אל־על המזרקה עולות בצור ההזיות.

       הזיות

       צור שוכב במיטתו, בבגדים אזרחיים, ונועץ עיניו בקבוצת מקקים על הרצפה.

       צור עם נערתו, שולמית, ליד מעקה הטיילת בתל־אביב. לילה, ים סוער, רוח.

צור תגידי משהו. השתיקה שלך משגעת אותי, שולה.

שולה את האמת?

צור את כל האמת?

שולה.. אנחנו מסתובבים כבר שנתיים… אין לך כלום – ולא היה לך כלום… ההורים שלי אומרים לי: “איזה עתיד יש לך עם צור. אין לו כלום – ולא יהיה לו כלום”. (פאוזה והיא מתפרצת) ואל תספר לי שעשרים חתיכות רוצות אותך… אני יודעת… אבל לקפוץ למיטה זה דבר אחר – ולחיות חיי משפחה – עם ילדים… אז מה אתה מציע לי להתחתן אתך ולהכנס לחדר עם המקקים? לא אני, צורי. למה כל החברים שלך מצליחים ורק אתה כשלון?

       שולה בוכה על כתפו של צור.

       צור יושב ובוהה ליד המזרקה.

       צור נוסע במכונית קטנה ומעוכה. מחנה ליד קפה תל־אביבי שבו יושבים אנשים אל שולחנות המוצבים על המדרכה.

       צור יושב אל שולחן ריק.

מלצר (נגש) כרגיל?

צור כרגיל – בירה קטנה.

       בזו אחר זו חונות שלוש מכוניות פאר ליד המדרכה.

       הגברים בתוך המכוניות מנפנפים אל צור. הוא מחזיר נפנוף.

       שלושת הגברים הלבושים הדר יושבים אל שולחנו של צור.

מלצר מה אתם מזמינים בבקשה.

גבר 1 וויסקי עם קרח.

גבר 2 ג’ין וטוניק…

גבר 3 בלאדי־מרי…

גבר 1 אתה לא שותה, צור?

מלצר (בעקיצה) הוא כבר הזמין את הבירה הקטנה שלו… (פאוזה) כמו תמיד…

צור לא אוהב משקאות חזקים.

       קלוזים על פני שלושת הגברים שאינם מאמינים לדברי צור.

גבר 2 שמעתי שיש משקה חדש והיסקי “און־דה בלף”… מפני שזה הדבר היחידי און־דה־האוז. (מכה על ברכו של צור) מה חדש, צור?

       ברגע זה מתקרבת מכונית פאר ובה יושבת שולה עם גבר נאה.

       קלוזים בין שולה וצור.

שולה (בעצבנות) סע, סע, לא רוצה לראות אותו…

       המכונית נוסעת.

גבר 2 (לצור) זו לא היתה הארוסה שלך (בקצת שמחה לאיד) במקרה?

צור היתה – יש אחרות.

גבר 1 אתה צור, יש לך קלף לא נורמלי עם בחורות…

גבר 2 עם בחורות כן – בביזנס לא.

גבר 3 כנראה שזה לא הולך ביחד.

גבר 1 אתה דבר רק על עצמך…

גבר 2 יש נשים שמריחות זהב – אפילו שיני זהב – מייד קופצות עליך כאילו היית דבש… (לצור) אז מה עושים, צור?

צור (לתמונה נכנסת ידו של המלצר השם על השולחן כוס בירה) שותים בירה… קצת מניות בבורסה…

       הגברים פורצים בשאגת צחוק.

צור עזבתי את המגרשים…

       הגברים פורצים בשאגות צחוק

גבר 1 למה צריך להתבייש אם אין כסף?

גבר 2 מה אתה שופך לצור מלח על הפצעים… אותה כיתה … יחד בצבא… תראה את המכוניות שלנו – ותראה את ה“טרנטה” שלו… (מדבר תחילה בשיא הרצינות ופורץ בצחוק) אבל עם בחורות – כל הכבוד…

צור קם ושופך את כוס הבירה על החבורה.

       צור רוחץ פניו במי המזרקה.

       צור במשרד מוסך, מתהלך. ליד שולחן יושב אורי, חברו, ותמונת אורי, במדי קצין צנחנים, תולה על הקיר.

צור… החלטתי לנסוע לאמריקה, אורי. ואני חוזר לישראל או איש עשיר – או בארון מתים… כולם יראו אצלי… כל הנבלות – החברים שלי… אני אחזור אל מרבד אדום… מכונית – המודל האחרון… כולם עוד ישמעו עלי… אתה תראה…

אורי תכתוב?

צור רק אחרי שיהיה לי בכיס לפחות… (צפירת אוניה)

       צור על סיפון אוניה בחיפה. צפירת אוניה המתרחקת מן החוף.

       צור ליד המזרקה בפלאזה. ברקע ככרות וסוסים ופארק־אוניו

שולמית (קולה בלבד על הרקע הנ"ל והליכתו של צור)… אני לא מוכנה לגור עם המקקים. למה לא תקנה דירה?

צור (קולו בלבד, על רקע הליכתו) אין לי די כסף… אין לי די כסף…

שולמית (קולה בלבד) אסור לך להתחתן אם אינך יכול לפרנס אשה וילדים…

       צור מסתובב אחורנית. ברקע מזרקות הפלאזה, מבטו בוהה.

צור (כמו בהזיה) יש לי חמישים אלף דולר…

       צור נגש לכרכרה ונכנס לתוכה.

צור סע.

רכב לאן, אדוני?

צור סע דרך הפארק עד 89 ווסט.

רכב כמובן, אדוני.

       הכרכרה עוברת דרך הפארק.

       ההזיות

אשה זקנה באתי ללמוד עברית.

ילד אמרו שכאן אפשר ללמוד דרשה לבר־מצווה. אבא שלי הוא זומר, מרטין זומר העתונאי…

בחור תוכל ללמד אותי איך לומר קדיש אחרי אבי, אני יהודי אבל לא יודע עברית..

כומר (בעברית עלגת) בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ… (ובאנגלית) זה היה בסדר?

       מונטז' של כל אלו בערבוביה צרחנית.

       צור בכרכרה עוצם עיניו וכאילו שם ידיו על אוזניו.

       ההזיות

מרטין זומר (בדירת צור, נוטל בידו של בנו, לאחר שעור העברית)… אם אתה מביא לי חומר, תוך שבוע על איכמן, אתה מרויח במכה אחת יותר מאשר במשך שלושה חודשים שאתה מלמד עברית… סע לוושינגטון… לספריה… סע לוושינגטון, לספריה… אבל מהר. תרשום בשבילי רשימות… אתה יודע כמה ישלמו בעד מאמר כזה ב“לוג מאגזין”.. הו, בוי… סע לוושינגטון.. אבל מהר.. סע לוושינגטון… אפשר לעשות כסף… הרבה כסף… ספרים… סרטים … בסט־סלרים… סע לוושינגטון לספריה ותאסוף לי חומר על הנאצים… אבל מהר… הנאצים עכשיו באופנה… מי שיעלה עכשיו על הרכבת של הנאצים יעשה הרבה כסף…

       צור מתפתל בכרכרה.

רכב אתה בסדר, אדוני?

צור ממצמץ לעומת הרכב כאילו הוא עדיין בעולם ההזיות.

רכב שאלתי אם אתה בסדר, אדוני?

צור תודה, עכשיו הכל בסדר.

       צור יושב ומסתכל בפארק. העצים חולפים בסחרחורת – ועל רקע זה רכבת טסה. שלט על הרכבת “אכספרס – וושינגטון”.

צור (לספרן בוושינגטון) כל דבר הקשור בנאצים, אדוני, מענין אותי.

זומר תודה על העזרה שלך… תקבל צ’ק טוב הביתה… דרך אגב, איך זה שבחור מוכשר כמוך מלמד עברית לתינוקות וזקנות?

צור (בכרכרה) שאט־נפש!!

רכב (מסתובב אחורנית) הוא אמר משהו, אדוני?

צור שום דבר… חלמתי קצת…

רכב זה לא הביזנס שלי, אבל אם אתה חולה…

צור אני בריא כמו סוס… ותעצור כאן.

       צור יורד בקצה המסלול של הפארק, משלם לרכב.

רכב (אצבעותיו אל תיתורת הצילינדר שלו כדרכם של הרכבים ליד מלון פלאזה בניו־יורק) תודה, אדוני.

צור וזה תוספת (נותן לו חמשה דולר)

רכב תודה.

צור (לא יכול להתאפק) אתה רוצה להסתכל על משהו… (שם על כף ידו את הצ’ק) ראית פעם משהו כזה? – אני לא.

רכב פרסומת לשוקולדה? תהפוך לצד השני – זה בטח פרסומת לקוקה־קולה או משהו.

       צור הופך הצ’ק לצד השני.

רכב אם הצ’ק לא מזויף – אתה מטורף לנסוע דרך הפארק עם כל־כך הרבה כסף… שדדת בנק או משהו? (קורץ) איך שלא יהיה, גוד־לאק בחור, ופעם שניה תבוא עם “חתיכה” גם עגלונים אוהבים בחורה נעימה ולא אחד שיושב עם פרצוף חמוץ של קובר מתים…

צור… בחור אחד באמת נקבר – ובחור אחר מתחיל היום לחיות…

       צור הולך.

רכב משוגע על כל הראש…. יש הרבה כאלו בניו־יורק… (לסוסים) הידה, קדימה נבלות.

       צור הולך ושורק בעליזות ליד ביתו. ברקע: כמה ילדים כושים משחקים במים מצינור.

       צור במעלית עם כמה שכנים קודרים. מנסה לחייך – אך החיוך נעלם למראה המבטים הזועמים.

       צור נכנס לדירתו במנהטן. מארשה מביטה בו.

צור מארשה, כמה זמן יקח לך לארוז את חפצי לנסיעה לפאריז?

מארשה פאריז?

צור (משועשע) מה השאלה?

מארשה (עיניה יוצאות מחוריהן) פאריז?

צור (מבודח) זה אי־שם בצרפת… טור־עיפל… הלובר… שער הנצחון… שאנס־אליזה… (מפזם) אני אוהב את פאריז בחורף… אני אוהב את פאריז בקייץ וכו'…

מארשה איך היתה הפגישה עם המוציא לאור?

צור שום דבר מיוחד… (מוציא הצ’ק ושם לפניה) תסתכלי.

מארשה (מסתכלת בצ’ק) אלוהים אדירים – חמישים אלף דולר ועל חמישים אלף דולר אתה אומר שום דבר מיוחד? אתה מטורף, צורי.

צור (מרפה עניבתו) את לא יודעת לספור יותר מחמישים? (מתכופף אליה). (מוציא ממעילו את החוזה וזורק על המרבד) אלו הם דמי קדימה לספר… קולנוע…

מארשה ספר?

צור כן, ספר. זה דבר כזה… שתי כריכות… ונייר מודפס בפנים… ואחר כך יבואו גם סרטי קולנוע… אבל קודם כל הספר הראשון! – וזוהי רק ההתחלה…

מארשה אבל מי יכתוב את הספר?

צור אני לא יכול – ולא יתנו לי חופשה מהשרות החשאי – אז ג’יקובס יכתוב בשבילי.

מארשה מי?

צור ג’יקובס.

מארשה מי זה ג’יקובס?

צור גאון מהגרינצ’־ווילג'… ידיד שלי… גאון שיש לו אשה ושבעה ילדים… כולם מאותה אשה… שבעה רומנים במגירות… אבל אני אדחוף אותו למעלה…

מארשה והוא יסכים?

צור אם אשלם לו את שכר הדירה, לפני שזורקים אותו מהדירה… ואקח אותו לפאריז.

מארשה אבל יש לו שבעה ילדים, אמרת.

צור זו בדיוק הסיבה שירצה להיות רחוק מניו־יורק. שבעה ילדים עושים הרבה רעש, את יודעת.

מארשה אז למה הוא עושה אותם?

צור כאשר בחורה לא מכירה בגאון שבתוכה – הוא צריך לעשות משהו – לא?

       קלוז על מארשה המחייכת.

מארשה אתה ממזר ממולח יותר מאשר חשבתי, קולונל.

צור יש לי חדשות בשבילך – זו רק ההההתחלה.

מארשה מה יהיה אתי כאשר תסע לפאריז, צורי?

סוזן (אשתו של ג’יקובס נכנסת מחדר השינה. היא, כמובן, בהריון מתקדם…) ג’יקובס תיכף יכנס…. אמרתי לו שבאת… הוא כתב כל הלילה, המסכן…

צור אולי אני אבוא בפעם אחרת… חבל שהערת אותו מהשינה… (אבל צור אפילו לא קם מהכורסא).

סוזן הוא לא יסלח לי באם תלך… כאשר מצליחים בחיים יש הרבה ידידים… עכשיו… כשהצרות באו… הידידים נעלמו… ככה זה…

צור… עכשיו בא ידיד – שיוציא אתכם מהצרות…

סוזן מי זה?

צור אני.

סוזן אני לא מבינה.

צור מתי עליכם לפנות את הדירה?

סוזן לפני חודשים…

       לתוך השיחה מתפרצת מהומת הילדים.

צור את צריכה עוזרת, סוזן.

סוזן צריכה עוזרת וצריכה מקרר, וצריכה בגדים, והרשימה עוד ארוכה…

ג’יקובס (נכנס. לבוש מרושל. לא מגולח) היי, ידיד יקר…

צור ג’יקובס, מצטער שהפריעו לך לישון.

ג’יקובס לא, לא, לא. שמח שבאת שוב לבקר אותנו.

צור אני יכול לקחת את בעלך לטיול קצר… לשיחה?

סוזן… מצוין. שישאף קצת אויר… מכונת הכתיבה, הסיגריות והקפה עוד יהרגו אותו…

צור (קם) נלך?

ג’יקובס אחריך, אדוני!!

       צור מלטף כמה מן הילדים, ג’יקובס וצור יוצאים.

       צור וג’יקובס פוסעים ברחובות הצרים של הגרינץ’־ווילג'. כל אחד מחכה שהשני יפתח בשיחה.

שיכור (שיכור מוזנח, דמות עצובה, הוא קרוע בגדים) חבר, אתה יכול להפריש לי מטבע?

צור (מחטט בכיסו) בשביל לשתות חלב?

צור (נותן לו כמה מטבעות) קח.

שיכור… (כמעט ומועד. מדבר באצילות.. מוגזם) יהיה אלוהים בעזרך, אדוני רב החסד (מסתכל במטבעות) אין צדק בעולם…

ג’יקובס (מושך בשרוולו של צור) בוא.

שיכור (הולך אחרי השנים מאחור – ומהצד) אין צדק בעולם – אני אומר לך… אני בא מצ’יקגו… הייתי גם חוקר מדעי בג’ון הופקינס הוספיטל… והסתכלו עלי עכשיו.

צור וג’יקובס ממהרים להיפטר ממנו – בצעידה נמרצת.

שיכור (אחריהם) מי אתם חושבים שאתם? משתיקים את קול המצפון של ישו הנוצרי בכמה מטבעות… (יורק על המדרכה) זונות, כולם זונות. לא רוצה את הכסף שלך – רוצח – (זורק המטבעות)

       צור וג’יקובס נכנסים לפארק (בתחילת פיפס־אוניו).

שיכור (אוסף את המטבעות והוא על ברכיו)… כולם זונות… חלב? חלב תשתה בעצמך – זונה בן זונה…

       צור וג’יקובס יושבים על ספסל. ברקע: זקנים משחקים שח על שולחנות אבן.

ג’יקובס…בעוד כמה שנים אני חושש שאהיה כמו השיכור הזה… במשך עשר שנים “צללו” מליון גברים, בעלי משפחה… נעלמו.. ברחו.. מפני שלא יכלו לשאת את המצב… שמח לראות אותך, מוישה…

צור (מחייך) כבר מזמן לא קראו לי מוישה… מה נשמע אצלך?

ג’יקובס רע מאוד… אם לא אשיג מאתים דולר השבוע… זורקים אותנו מהדירה… ואין לי מאין להשיג…

צור (מוציא מאתים דולר ומניח על ברכו של ג’יקובס) זה שלך.

ג’יקובס אתה מתלוצץ?

צור לא.

ג’יקובס מאין יש לך פתאום כסף?

צור לא מהוראת עברית… (תוחב את הכסף לכיסו של ג’יקובס)

ג’יקובס לא אוכל להחזיר לך.

צור (מושך בכתפיו) מי מדבר על החזרה? זו לא הלואה… אנחנו עושים “דיל” – ביזנס משותף… צריך לקחת את הצדק בידים… הוא לא בא לבדו…

ג’יקובס לא ראיתי אותך כמה חודשים – ואתה אדם שונה.

צור יש סיפור יהודי, ג’יקובס. החזן בא לעשיר בעירה ובקש ממנו כל יום שישי מאה רובל הלואה. ובכל יום ראשון היה מחזיר את ההלואה. יום אחד לא התאפק העשיר ושאל את החזן: הרי אינך משתמש בכסף. לוקח ביום שישי ומחזיר ביום ראשון, – אז למה אתה צריך את הכסף? אתה יודע מה ענה לו החזן?

ג’יקובס לא.

צור אתה מתפלל אחרת כאשר יש לך כסף בכיס…

ג’יקובס סיפור מצוין.

צור מה דעתך על פאריז?

ג’יקובס על מה אתה מדבר, מוישה?

צור אתה בא אתי, אירופה, פאריז, ספרד, נבלה טוב.

ג’יקובס אתה לא עושה רושם של שתוי… מה זה צריך להיות – בדיחה? אין לי כסף לשלם לשכר דירה וזה מדבר על נסיעה לפאריז…

צור כמה אתה צריך לשלושה חודשים לכלכלת המשפחה, ג’יקובס?

ג’יקובס עזוב את זה…

צור אלף דולר לחודש יספיק?

ג’יקובס (צוחק) קבלת ירושה – או שיצאת מדעתך?

צור אני מתכוון לפלס לך דרך לעולם המוצאים לאור… הם יעמדו אצלך על הברכיים בשלג לפני דלתך…

ג’יקובס (לא מאמין אפילו למילה אחת) יוצא מהכלל. יש לי שבעה רומנים. כל שלושה חודשים יופיע ספר… בכריכה קשה… פוקט־בוק… דה בוק אופ מאנט… זכויות… סרטים… מסיבות של הממזרים בהוליבוד… אקנה מקרר חדש… אולי מיזוג אויר… אשלח את בני לאוניברסיטאות… וכל חלומותי יתגשמו… בוקר אחד מופיע הנסיך היפה ושואל: ג’יקובס תשאל שלוש משאלות – ואני מגשים אותם מייד… אתה לועג לי?

צור ג’יקובס, קראתי את כל כתבי היד שלך. אתה… גאון…

ג’יקובס אם אני גאון כזה – אז למה, לכל הרוחות, לא מדפיסים אותי?

צור מפני שהעולם מלא מטומטמים.

ג’יקובס אז המטומטמים יעלמו במטה קסם רק מפני שאיזה מוישה ישראלי סבור, משום מה, שאני גאון?

צור יתכן מאש. (מוציא מכיסו פנקס צ’יקים) חמשת אלפים יספיקו בינתיים? (רושם חמשת אלפים)

ג’יקובס (צוחק) למה לא מליון…? הרי אין לך אפילו חמישים דולר בבנק…

צור (מוסר לו הצ’ק) אתה יודע מה, ג’יקובס – תנסה… גש לבנק – ותנסה… מה יש לך להפסיד? הדולרים האלו הם דמי קדימה על השותפות שלנו – ספרים, סרטי קולנוע… ובעוד שבוע אנחנו על האוניה “ליברטה” לצרפת, לפאריז…

       ג’יקובס צוחק וצוחק – ולא מאמין.

ג’יקובס בדיחה בדיחה – אבל הצלחת להצחיק אותי… אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה…

ג’יקובס פתאום בא מוישה וכל החיים שלנו קבלו מפנה מפתיע…

סוזן טוב שתסע קצת. לאירופה… פחדתי שתתמוטט…

ג’יקובס תוכלי להחזיק עוזרת…

האשה מה אתה קורא, יקירי?

אל נאצים.

האשה בזמן האחרון אצלך הנאצים תחליף לסקס, יקירי.

אל מחר יש לנו פגישה אחרונה עם הקולונל, ואני מכין את עצמי. לא רוצה להרגיש שוב כמו אידיוט… עם כל המליונים והנסיון שיש לי אני מרגיש כמו גמד כאשר הקולונל פותח את פיו…

האשה אתה מגלה סימנים של הומו, יקירי.

       קלוז על עיניו של אל סמית המסתכל באשתו המורחת ושוב מורחת – ובתאווה – את פניה.

אל זה רעיון לא רע במחשבה שניה.

       צור וקולינווד, עורך ה“לוקיאו ליף” (לפי זה לשנות קודם…) במסעדה איטלקית פשוטה בוילג'.

צור… (מסתכל מתחת לשולחן) בדרך כלל הם נוהגים להחביא מיקרופונים, (פאוזה) אני יודע שלפעמים אני נראה מוזר בחשדנות שלי… אבל אלו שלא חשדו – קבורים היום…

קולינווד.. מענין, כשראיתי אותך יושב בפלאזה עם ידידי אייב שרפשטין… כבר חשדתי במשהו.

צור כגון?

קולינווד אייב לא רמז לי להצטרף לשולחן… ואני מכיר אותו כבר שלושים שנה…

צור אני מקוה, מר קולינווד שהשיחה בינינו – וגם החוזה – זה בינתים סוד כמוס.

קולינווד כמובן.

צור המאמרים… אולי זה יקח חצי שנה… אולי יותר…

קולינווד אנחנו לא לוחצים… ובמידה מסוימת, אם אתה חותם בטפסי בינים… זה פחות מסוכן…

צור (מסתכל לעיניו של קולינווד ומוסר לו מעטפה) במקרה שאני… אתה מבין?

קולינווד (נבוך) לא. באמת לא (פאוזה) מה יש במעטפה?

צור… איך לומר לך… כמו צוואה… מלים אחרונות…

קולינווד (בצער כנה) אסור לך לדבר כך…

צור אני פשוט מפוכח וריאלי… תפתח את המעטפה רק אם תשמע ש…

קולינווד (לאט לאט – ובהבנה) אני מבין.

צור (קם) מוכרח ללכת. היה נעים להכיר אדם כמוך… מוטב שלא נצא ביחד… לצרור של תת־מקלע יש פיזור גדול…

קולינווד שמור על עצמך…

       צור מנפנף בידו – חמור וקצת עצבני – ונעלם ברחוב.

       קולינווד יושב ומהרהר.

מלצר אדוני, מצטער, אנחנו סוגרים.

       צור במיטה עם מארשה

צור… בעוד שנה אני מתפטר מן השירות החשאי… הגיע הזמן שאדאג גם לעצמי…

מארשה בחור בגילך צריך כבר פעם להתחתן…

צור (מתעלם מדבריה)… יהיה לי בסיס: ספרים, סרטים.

מארשה ומה עם הכסף שקבלת?

צור הכסף? איזו מן שאלה זאת. הכסף הולך לשירות החשאי.

מארשה השתגעת?

צור… ממחר תתחילי לנהל חשבונות… כל פרוטה שאני מקבל – זה לא כסף שלי… אני מקבל משכורת מהשירות החשאי… וכל פרוטה, – עד שלא אתפטר – איננה שיכת לי…

מארשה אתה מדבר ברצינות?

צור בהחלט. היה לי רצון – וזה אנושי – להחזיק אצלי את הכסף… אבל אנחנו אנשים עם עקרונות…

מארשה אני מעריצה אותך, צורי יקירי.

צור אין מה להעריץ. עשיתי את חובתי. את כל הכסף שקבלתי בינתים, העברתי לחשבון השירות החשאי בשוויץ… “לוק מגאזין”… הוצאת הספרים של שרפשטיין “לייף” ובעוד שנה סדרת תסכיתי מתח “הרודפים” לטלוויזיה…

מארשה ומתי אתה לוקח אותי לאירופה?

צור את תנהלי כאן את הענינים – וכעבור שלושה חודשים אנחנו עורכים ירח דבש, את ואני.

מארשה (נדהמת) אמרת ירח דבש?

צור זה מה שאמרתי.

מארשה זאת אומרת שנתחתן?

צור כמובן, טפשה קטנה, זה מעיק לי על המצפון חיי החטא האלה.

מארשה (כמעט בוכה) דארלינג, דארלינג, דארלינג.

       קאט

       מארשה וצור ליד שולחן כתיבה. מארשה מעתיקה מפת אירופה מתוך ספר של קולג' ומוסרת לצור.

מארשה (בטון אופראי) אדוני, כל אירופה בידך.

צור (בחיוך) חן, חן ותודה רבה. נותן לה טפיחה רחבה על התחת)

מארשה ועכשיו אפשר לדעת בשביל מה המפה, סר?

צור (בעצימת עיניים של חתול מלקק) סודי ביותר.

מארשה איך זה יכול להיות סודי ביותר עם העתקתי את המפה מספר שלמדתי בו בקולג', סר?

צור (נוטל עיפרון ורושם כמה חיצים וצלבים) זהו ההבדל הגדול…

מארשה (מסתכלת על החיצים והצלבים) מסומן כאן… מה זה קאלפה? לא שמעתי. פאריז – שמעתי, סביליה – שמעתי מהספר מסביליה, קונסטנטינה?… לא מבינה כלום… מה זה החץ הגדול לאורך אירופה? מה זה אומר?

צור (מחבק אותה ומשכיב אותה על המפה) החץ הגדול אומר בלחש – בלחש: יחי ההבדל הקטן. (מתחיל להפשיט אותה)

מארשה אבל הזמנתי לימוזין בשבילך…

צור נעשה את זה הפעם “צ’יק־צ’אק”.. ופיצוי תקבלי בערב… (מפשיט אותה) או־קי?

מארשה אבל לא תהיה עייף בפגישה, דארלינג?

צור להפך, דפיקה מהירה עושה אותי יותר צלול ורגוע…

מארשה יש לכם הרגלים משונים במזרח התיכון… (פושטת מעצמה את היתר.. שוכבת על גבה – תוך צחקוקים) אני מוכנה למבצע, קולונל. או־קי?

צור (עולה על מארשה) אי־אי, סר, מוכנים להפלגה…

       קאט

       צור נוסע בלימוזין דרך פארק אווניו.

       בבית הרברט קליין במנהטן

       שלושת הזקנים נמצאים בדירה: הרברט, אל, אייב.

אל אילו הייתי צעיר יותר הייתי מצטרף אל הקולונל…

הרברט… בעצם, הקולונל גרם לנו שנרגיש יותר צעירים…

אל כל הלילה קראתי בספר על הנאצים…

אייב… שוכחים. כמה שנים עוברות ושוכחים – וטוב שיש מי שדואג להזכיר לנו.

אל…. אני רוצה שיהיה ברור שהקולונל שלנו לא יוצא מכאן בלי מתנה יפה של שלושתינו… אני מתכוון צ’ק הגון…

אייב השליחות שלו חייבת להצליח.

אל אהיה מוכן להעמיד לרשות החוטפים את היאכטה שלי… היא עוגנת עכשיו במיאמי ביץ'… מה עם המטוס שלך, אייב?

       מכונית הלימוזין – ובה נהג – עוברת את הפארק ונכנסת לאיסט סייד.

הרברט ידיד שלי בניו־יורק טימס תרם חמשת אלפים דולר… (מראה להם הצ’ק) הוא כמוך, אל, גוי… רמז לי שהוא יודע משהו…

אל גוי שנשוי ליהודיה?

הרברט אתה יודע מי?

אל (צוחק) לא רק שאני יודע – הספיק טלפון אחד שלי – והוא שלח לך צ’ק… אבל את הסוד שמרתי בשבילנו…

       עובר

       צור מראה את המפה המצוירת בידו לשלושת הזקנים.

צור בדקנו את כל האפשרויות. אפשר לחטוף את דגרל במטוס. לרדת עם המטוס קל על הכביש ליד ביתו – ולהעלם בשמיים. ואפשר בכמה וכמה מכוניות עם מספרים שונים. במקום המסומן ב־X יוכל לנחות המטוס… שני XX זה ביתו של דגרל. הבעיה בעית האלחוט, אמצעי הקשר… לכן, בינתים, הוחלט לטובת חטיפה במכוניות……..

       קלוזים על הזקנים הנסערים.

צור… דגרל נוהג לצאת רק בלווית שומרי ראש מזוינים… זה לא יהיה קל כמובן… בשלב זה לא אוכל לומר לכם יותר, רבותי.

אל נניח שחטפנו אותו… (מחייך) סליחה, אתם חטפתם אותו במכונית… מה אחר־כך?

צור צריך יהיה למצוא דרך להוציא את דגרל מספרד. יש דרך היבשה, דרך האויר ודרך הים…

אל בקשר לדרך הים, לפני בואך, כבר אמרתי לידידי כאן, כי אם תהיה זקוק ליאכטה – היאכטה עומדת לרשותך… טלגרמה או טלפון – והיאכטה עומדת לרשותך.

צור תודה, אל. בשמי ובשם הבחורים שלי: תודה. לקחתי זאת בחשבון…

       קלוז על אל המדושן עונג.

אל היאכטה שלי והמטוס של ידידי אייב.

       אייב מניד ראשו בחיוב.

אל קראתי בספר, – כל הלילה, – ומסתבר שממשלת בלגיה הקציבה פרס ענקי על ראשו של דגרל.

צור (מופתע הפעם שאל יודע זאת) הו, כן, כמובן. אבל אין זה משנה ולא כלום… ממשלת בלגיה יכולה לשמור את הכסף לעצמה או להעביר אותו לצדקה… או אולי לקרן למען נפגעי הנאצים של ידידנו הרברט… מה אתה אומר, הרברט? (ולפני שהרברט מספיק להגיד…) אצלנו בשירות החשאי קיים פתגם די בנלי: כאשר נגיע לגשר – נעבור אותו.

אייב הקולונל צודק בהחלט.

צור טוב, רבותי לא תשמעו ממני… לאירופה… (קם)

הרברט שב.

אל שב, קולונל, שב. יש לנו הפתעה נעימה בשבילך. (צור יושב)

הרברט קודם כל ידיד שלי מניו יורק טיימס… כלומר, גם ידיד של אל סמית, העביר לרשותך חמשת אלפים דולר… שתוציא אותם לפי הבנתך… אבל את הסוד שמרנו…

צור אני מצטער, אבל לא אוכל לקבל את הכסף…

אייב אבל למה לא?

צור מפני שאני לא הכתובת… מה אני אעשה עם הכסף הזה?

אל… עד כמה שאני יודע הבחורים שלך חיים בתנאים לא קלים… קראתי זאת בספר של שמעון ויזנפלד מאוסטריה… צייד הנאצים ויזנפלד… ולא מגיע לאידיאליסטים לחיות כמו קבצנים… זה לא… הוגן ולא צודק… מה זה כסף בסך הכל?

צור ויזנפלד מוינא?

אל אתה מכיר אותו?

צור (בחיוך מסתורי) אם אני מכיר אותו…? רבותי, אתם ממש אונסים אותי… אבל בשם הבחורים האמיצים שלי… (צוחק קלות נוטל הצ’ק) אגב, קבלתי ידיעה נוראה… בחורה אחת שלנו… (קולו נמוך וטרגי…) בדרום אמריקה…

הרברט… זה היה כתוב ב’ניו־יורק טימס' מאתמול… רוצה לראות? אני תיכף אמצא את העתון…

צור לא. באמת לא. אני לא מסוגל לקרוא. קבלתי אינפורמציה פנימית. (מחייך בסלחנות) עוד לפני ה’ניו־יורק טיימס' וזה יותר גרוע מאשר אתם חושבים… אבל אנחנו נדאג לנקמה…

       קלוזים על הזקנים היושבים מכונסים ובדממה. צפירת מכונית מאי־שם.

הרברט (מוסר לצור מעטפה) במעטפה הזאת יש תרומה של שלושתנו… אולי כדי להרגיע את המצפון – שאתם מסתכנים ואנחנו… לנו אתה לא יכול להגיד לא, כי אנחנו בתוך המשפחה (שם את המעטפה בכיסו של צור – הכל קמים) ואני מאחל לך נסיעה מוצלחת….

אל ואל תשכח בענין היאכטה…

אייב והמטוס, גם טייס.

הרברט לפני שתלך, קולונל, הייתי רוצה שתראה מהחלון שלי את ניו־יורק… מראה נהדר…

צור הרברט…. כדאי אולי להזכיר לך שהבחורה שלי… היא עמדה בחלון… וזה היה רובה צלפים… בדרום אמריקה…

אייב הקולונל צודק… אין ספק שעוקבים אחריו…

       הרברט מלוה את צור לפתח. אל ואייב מסתכלים אחריהם עד שהם נעלמים בפתח.

אל חתמת חוזה עם הקולונל?

אייב (מופתע) מה?

אל שאלתי אם חתמת חוזה עם הקולונל… ספרים.. סרטי קולנוע.

אייב בינתיים… לא.

אל אני במקומך הייתי חותם.. אני גם מוכר נשק לכל מי שמוכן לקנות… ביזנס זה ביזנס… סוף כל סוף, אם הקולונל יצליח – ואצלך בסיס הזכויות… זו סנסציה עולמית – אתה לא חושב?

אייב במחשבה שניה… זה רעיון… יש בזה משהו…

אל.. נדמה לי שמישהו הבטיח לאכול כובע אם לא יחתים את הקולונל על חוזה – אבל אינני זוכר מי זה היה…

       ליד הדלת הרברט וצור

צור… אתה חייב לזכור בעל פה את הקוד… זה מסוכן…

הרברט (משנן) להביא את המזודה לאורלי – המטוס לאורלי. קאלפה – פרושו להסיע את היאכטה לקואפה בספרד. זה לא קשה לזכור

צור במקרה חרום יתקשרו אתך.

הרברט מי?

צור גבר או אשה שיאמרו לך בטלפון: שולה.

הרברט שולה?

צור שם אשה. כמו שולמית משיר השירים מהתנך.

הרברט (נבוך) הו… אני מבין…

צור אתה רוצה לחזור על הדברים – לפני שאני זז?

הרברט המזוודה לאורלי – המטוס לאורלי, צרפת. קאלפה – היכטה. שולה – במקרה חרום.

צור (לוחץ ידו של הרברט בשתי ידיו) אתה אדם יקר, הרברט.

הרברט (נרגש) שמור על עצמך.

צור (מושך בכתפיו) איך אפשר…?

       צור יוצא. הרברט מביט אחריו בדאגה – וגעגועים.

       קאט

       הדירה במנהאטן

מארשה במיטה, צור בפיז’מה מדבר בטלפון.

צור… תראה מר ויזנפלד. אהיה אצלך בסוף השבוע בוינה.

ויזנפלד (בטלפון, בפיז’מה)… מצוין, הארכיון שלי והנסיון שלי עומדים לרשותכם (פאוזה) תוכל לתת לי יותר פרטים מר אדריאן?

צור (לוחש בסודיות)… כאשר נפגש פנים אל פנים אספר לך הכל…

ויזנפלד (בפיז’מה בטלפון) אני שמח שהמצפון מתעורר שם באמריקה…

       אשתו של ויזנפלד שישנה עד עכשיו מתרוממת ונכנסת לתמונה.

האשה מי זה?

ויזנפלד מאמריקה, סליחה. זו היתה אשתי… מר אדריאן, האם אתה יכול למסור לי יותר פרטים על עצמך…

צור (בטלפון) יהיה בסדר.

ויזנפלד (כנ"ל) לא שמעתי אותך.

צור (כנ"ל) יהיה בסדר.

ויזנפלד (כנ"ל) זאת אמרת?

צור (כנ"ל זאת אומרת, מר ויזנפלד, שיותר מזה אסור לי לומר לך בטלפון מר ויזנפלד.

ויזנפלד אתה צודק… טוב.. מתי אתה טס לאירופה? בסדר, בסדר, בסדר,שלום. (סוגר ופונה לאשתו) איש מחתרת מובהק… עושה רושם מצוין… אבל אני חושב שבעצם עומדת מאחוריו ממשלת ישראל… דוקא מפני שהוא מנסה להסתיר זאת…

האשה מה שמו?

ויזנפלד… לא קלטתי היטב… אדריאן או… כמובן שזה שם המחתרת שלו…

       קאט

       בדירה במנהאטן

       צור לבוש, שתי מזוודות מוכנות עבורו, מארשה סגרה מזודה.

מארשה אתה בטוח אסור לי ללוות אותך לשדה התעופה, יקירי?

צור אסור לך לסכן את חייך, מארשה, נעמוד בקשר.

מארשה (מחבקת אותו) דארלינג, דארלינג, דארלינג, אני מקנאה בג’יקובס הוא יהיה לצדך – ואני לא.

       קאט

       צור נושא שתי מזוודות ומעיל גשם על זרועו נכנס לטכסי

נהג אילו ידעתי שיש לך מזוודות, אדוני…

צור (ביובש) שדה התעופה…

נהג או־קי, סר.

       הטכסי עובר ברחובות ניו־יורק.

       צור פותח מזוודה והמצלמה מסתכלת מקרוב על שטרות כסף רבים, מכסה המזודה אל מול הנהג.

נהג (מתבדח) אני מקווה שלא תשלוף משם אקדח, אדוני.

צור לא… אני מחפש אספירין נגד כאב ראש.

נהג אני מצטער לשמוע זאת, אדוני… אני נשוי… בלעתי את כל האספירינים שלי כבר בבוקר…

צור שלא נדע מצרות יותר גדולות…

       בשדה התעופה

       צור נכנס לאולם שדה התעופה ונפגש בג’יקובס ומשפחתו הגדולה.

סוזן (אשתו של ג’יקובס אומרת לצור) שתשמור על בעלי, צור.

צור (מחייך) את חוששת מן הנשים בפאריז?

סוזן לא.

צור אני אשים עליו עין. סוף כל סוף לא יהיה לנו זמן לשעשועים. צריך לכתוב ולכתוב ולכתוב…

       ג’יקובס נפרד בנשיקות מכל ילדיו ואשתו, צור לוחץ את ידה של סוזן, פורע ראשי הילדים.

       צילום בגבם של ג’יקובס וצור המצטרפים לזרם הנוסעים בשדה התעופה.

       צור וג’יקובס הולכים אל מטוס ט.וו.אי.

       המטוס ממריא.

       ג’יקובס וצור מעל ניו יורק.

ג’יקובס (בחיוך עצוב) גוד־בי קולומבוס… (פונה לצור) עכשיו אנחנו באויר?.. איזה ספר אנחנו הולכים לכתוב יחד?

צור כמה ספרים… וגם סרטי קולנוע…

ג’יקובס על מה?

צור על נאצים… (ומפנה פניו לחלון)

ג’יקובס (מושך בשרוולו של צור) הי, אמרת: נאצים?

צור (מחייך) זה בדיוק.

ג’יקובס… אני קופץ מהאוירון… מה אני יודע על נאצים?

צור אתה רק תשב ותכתוב… לחומר יש לי צוות מומחים… שמעת על צייד הנאצים ויזנפלד מאוסטריה?

ג’יקובס (עיניו יוצאות מחוריהן) ויזנפלד? מי לא שמע על ויזנפלד…

צור עכשיו אני יכול להסתכל קצת החוצה? (פונה אל דיילת החברה) האם אפשר לשאול משהו?

דיילת פליז… (ושמה, יותר מאוחר מופיע בשם מרי)

צור הם זו ניו־יורק למטה?

דיילת (מחייכת) לא, זו פאריז.

צור אני פשוט לא זוכר אם אני טס מניו יורק לפאריז = או מפאריז לניו־יורק…

דיילת אתה טס כנראה הרבה מאד, אדוני.

צור שמי צור (מושיט ידו) ישראלי…

דיילת (מחייכת, לוחצת ידו, מסתבר שצור מצא חן בעיניה) שמי מרי־אן…

צור אני כותב ספר על שדות תעופה… מטוסים… תוכלי לתת לי קצת אינפורמציה בפאריז?

דיילת (באירוניה) זו חובתי, אדוני.

       כל העת יהיו עיני ג’יקובס המופתע להתפתחות המהירה, חפוזות מצור לדיילת וחוזר חלילה.

צור אם זו רק חובה…

דיילת חובה ועונג… “קומבינישן”

צור בשמונה ליד שער הנצחון?

דיילת נאמר תשע?

צור עשינו עסק.

       הדיילת עוברת במעבר. ג’יקובס – והמצלמה – נוחתים על רגליה היפות.

ג’יקובס יפיפיה… רגלים כאלה לא ראיתי מזמן… איך אתה עושה את זה?

צור כאשר באתי לניו־יורק, בפיפט־ אוניו… ראיתי אחת כמו גריס קלי, נסיכה. אז אמרתי לה: תראי, אני זר כאן בעיר, איך מוצאים את הדרך לאפרטמנט שלך.

ג’יקובס וקבלת סטירת לחי?

צור (מוציא את לשונו ומלחלח שפתיו) לא בדיוק… קבלתי משהו אחר – ואצלה בדירה… נשים אוהבות גברים שאינם מהססים…

ג’יקובס אם כך – אין לי סיכויים….

צור אם אתה המלט – אתה אבוד…

ג’יקובס ואתה חושב שהיא תבוא לשער הנצחון בשעה 9?

צור לא.

       קלוז על סימן השאלה בפניו של ג’יקובס.

צור היא תבוא בדיוק בתשע ורבע – ואני אבוא בתשע ושבע עשרה דקות… האשה חושבת עליך רק ברגעים שהיא מאחרת לפגישה..

ג’יקובס מי אמר?

צור זה כתוב כבר בתנ"ך…

       צילום המטוס הטס.

ג’יקובס נוחר. במושב אחר מרי־אן וצור יושבים – ומחזיקים ידים.

צור… יש לי צלקת מהמלחמה עם הערבים…

מרי איפה נפצעת?

צור… אראה לך… אבל אני צריך לפשוט את הבגדים…

מרי הו!

צור יהיה לזה זמן – בפאריז… ובקשר לטבעת… הורדתי אותה אחרי שאשתי נהרגה..

מרי אני מצטערת לשמוע זאת…

צור אהבתי אותה מאד… היא היתה מזכירתי כאשר פקדתי על גיסות השריון (וזה בלחישה) לא צריך לדבר על זה… שמעת על מבצע סיני – מאה שעות לתעלת סואץ?

מרי (בלחישה) אז אתה גנרל?

צור משהו כזה. (בצניעות)… שלושה חודשים היינו נשואים… הערבים הרגו אותה..

מרי במלחמה?

צור במל־ח־מה־

מרי זה נורא לשמוע סיפורים כאלו…

צור ומאז אני טס ממקום למקום. טרנזקציות… תותחים… מטוסים… ראדר… אבל אני סומך עליך – אף מילה…

מרי מצטערת שאני צריכה ללכת… יש לי עבודה… בפאריז תספר לי הכל… הכל… יכולה לשמוע אותך שעות…

צור יהיה לנו כל הלילה, מרי־אן… (זורק לה נשיקת אויר נון־שאלנטית)

ג’יקובס (פוקח רק עין אחת) צור, איזה צור אתה בישראל?

צור צור ראשון…

ג’יקובס הדור הראשון תמיד אגרסיבי… כך היה גם באוסטרליה ואמריקה.. (והוא נופל מייד לתרדמה – ונוחר קלות..)

       מטוס ט.וו.אי. נוחת בשדה התעופה של פאריז, צור וג’יקובס יורדים.

צור (באולם שדה התעופה. ליד חברת תעופה למזרח הרחוק. מוציא שלוש גלויות ומוסר לדילת) תשלחי אותם מיפאן… הבן שלי אוסף בולים. (נותן לה כסף) וזה בשביל הבולים…

דיילת יהיה בסדר, אדוני.

ג’יקובס (כאשר הם פוסעים משם) לא ידעתי שיש לך בן.

צור גם אני לא… רק רגע, ג’יקובס.

       צור ניגש לחברת התעופה הטסה לקובה. מנקודת מבטו של ג’יקובס: צור מוסר גלויות לדילת – ומתקרב לג’יקובס.

ג’יקובס קודם יפאן ועכשיו קובה?

צור זו הלצה פרטית. יש לי חבר מהצנחנים, קצין, אורי – אני משגע אותו… כל פעם הוא מקבל ממני גלויות דאר ממקום אחר בעולם… אבל תוך עשרים שעות אטלפן אליו – והוא… יבוא לפאריז… הוא בצוות המומחים שלי…

ג’יקובס למה הוא מומחה?

       צור עושה סימן של שחיטה…

       קלוז על ג’יקובס הנדהם.

       צור וג’יקובס נוסעים ברחובות המפורסמים של פאריז – והנהג מוסר להם פרטים.

ג’יקובס מתי ניכנס למלון… הראש שלי מסתובב…

צור מפני שהנהג מסתובב כל הזמן במעגל…. חושב שאנחנו “פראירים” (מדבר באידיש)

נהג טכסי צרפתי (באידיש) ואסט מאחט האיד, רב מוישה?

ג’יקובס הוא מכיר אותך?

נהג…. (באנגלית משובשת) בטאח… מכיר אותו… אני גם “פרארי בן פריאר”… המסיה יהודי או ישראלי?

צור אין הבדל…

נהג… (עוצר את המונית באמצע התנועה)… איך זה אין הבדל…? אני יהודי ממרוקו והתנדבתי להלחם… נגמרת המלחמה חזרתי לצרפת… והישראלים נשארו… (לעצמו) אין הבדל הוא אומר “החרא” הזה..

צור (לג’יקובס) הוא באמת היה בישראל. “חרא” זה פשוט “שיט”…

       בינתיים מצפצפים עשרות צופרי מכוניות.

נהג… אל תשימו לב – שיצפצפו. זה כולם תיירים… כל הצרפתים האמיתיים בוואקאנס־חופש עכשיו… ובפאריז נשארו רק התירים נהגי הטכסי והזונות… אם אתם ישראלים… (סוגר את הספידומטר) הנסיעה מכאן – בחינם…

צור מביא אותנו למלון טוב… בינינו… באיזה גדוד היית בישראל?

נהג… גדוד 54. (הנהג נוסע)

צור בשעה 8.30 בערב אתה מתייצב אצלי במלון.

נהג… כן, המפקד. (כמעט מתנגש עם מכונית הנוסעת ממול)

       קלוז על ג’יקובס שאינו תופש מה הולך כאן.

       בחדר במלון בפאריז

       ג’יקובס יחידי בחדר מסדר חפציו.

צור (נכנס) טוב, חדר מול חדר… (נגש לחלון. פותח, מציץ החוצה מקפיץ עצמו על המיטה) אז אנחנו בפאריז…

ג’יקובס תגיד, צורי, נהג הטכסי…

צור ששששש… בשקט… כמובן זה אחד מהבחורים שלי… אבל – אף מילה.

ג’יקובס (מוציא ממזודה מכונת־כתיבה קטנה).. ה“הרמס־בידי” שלי… מתי מתחילים לעבוד?

צור יום יומיים… כמה ישיבות… ואני כולי שלך… הספר אצלי פה.. (מצביע על המצח)

        קאט

        צור נוסע בטכסי של אותו נהג ברחובות פאריז

צור כמה זמן עד שנגיע לשער הנצחון?

נהג… עשר דקות.

צור תגיד, אפשר לסמוך עליך, מרקו?

        הנהג עוצר בבת אחת – וצור נזרק קדימה.

נהג איך אתה יכול להעליב אותי ככה, קולונל?

        קאט

        מרי־אן עומדת ליד שער הנצחון ומסתכלת, חסרת סבלנות בשעון היד שלה.

        צור והנהג עוברים את הככר פעם ועוד פעם – כאשר צור קצת מתכופף ומסתכל בה.

צור עוד סיבוב אחד, מרקו…

מרקו (הנהג) מה אם תברח לך בין הידיים?… היא באמת הולכת..

       המצלמה מזנקת אל מרי־אן הפוסעת משער הנצחון.

צור סיבוב מלא, מרקו.

מרקו אסור כאן, לא אוכל.

צור… חבר שהיה בגדוד חמישים וארבע…

מרקו תפשתי את הפרינציפ… (עושה “יו־טרן” משוגע – ונעצר ליד מרי־אן בחריקת בלמים)

צור כמו שאמרתי לך במלון…

מרקו (בערבית) “עלא־ראסי”.

       צור יוצא. מרי־אן שמחה לקראתו.

מרקו (מוציא ראשו מהמכונית, באנגלית באקצנט צרפתי חריף) “הב א־גוד טיים”, גנרל.

       מרקו נוסע.

צור הוא פשוט ראה תמונות שלי בעתונים, כנראה.

       צור ומרי עוברים במקומות בידור – (לפי בחירת הבמאי) בפאריז.

       מפעם לפעם, בתוך תכנית הבידור הנ"ל, ג’יקובס המסתובב בחדרו במלון, מסתכל בשעונו.

       צור ומרי מתמזמזים במונית הנוסעת ברחובות פאריז בלילה.

       צור ומרי יוצאים ממונית ועולים לחדרה של מרי במלון.

       צור ומרי מתעלסים במיטה.

       ג’יקובס ישן בבגדיו.

       הטלפון מצלצל בחדרו של ג’יקובס.

ג’יקובס (חצי ישן, נוטל שפופרת)… מוישה… לאן נעלמת? כבר התחלתי לדאוג, בחיי… כמעט רציתי לצלצל למשטרה לחפש אחריך…

צור (בטלפון, במיטה. לצדו מרי־אן ערומה)… אני אוסף חומר…

ג’יקובס (בטלפון) חומר? עכשיו שלוש בלילה… איזה חומר אתה אוסף, לכל הרוחות, בשלוש בלילה?

צור (שם אצבעו על פיו לאות שתיקה למרי־אן הרוצה להתעטש)… שמעת פעם על פרופסור הנס הוכצייט?

ג’יקובס (בטלפון, מגרד ראשו) הוכציט? לא. למה?

צור נפגש מחר – ותשמע. חומר מעניין, לילה טוב, ג’יקובס.

ג’יקובס (מסתכל בתמהון בטלפון) לילה טוב “יוסן – אוף – אנן”… אין תשובה.. סגר הקסטרד… (מסתכל על סביבותיו, מסתכל על עצמו בראי, מוציא לשון ובודק אותה…) לילה ראשון בפאריז… פרופסור הוכציט “יו – סאן – אופ א־ביטש…”

מרי (מלטפת את צור)…. מי זה פרופסור הוכצייט?

צור אם הייתי אומר לך שהיתה זו הזמנה לשלוש מאות מרגמות, היית מאמינה?

מרי מרגמות?

צור כן.

מרי איך זה? שמעתי רק הוכצייט.

צור זו לשון סתרים של ספקי נשק… הוכצייט זה בדיוק שלוש מאות…

מרי ג’נרל, אתה עצום.

צור כאשר נפגש שוב – אני בשבילך רק סתם גרשון… לא הכרת גנרל, לא שמעת על גנרל, אך מילה.

מרי אני יודעת לשמור סוד. הייתי בצופים. (סמן צופי)… גרשון…

צור (מצדיע במיטה) אני לא אשם שנהג הטכסי זיהה אותי מהתמונות.

מרי (מחבקת את צור) אתה גדול, גם הקטן שלך… חה, חה, חה אף פעם לא ביליתי עם אחד שיש לו קצוץ…

צור ברית מילה… זה בעברית…

מרי אבל השאירו מספיק לגבר ורבע… (שורקת בהתפעלות)

       צור ומרי מתעלסים.

       ג’יקובס ישן בבגדיו.

       צור נכנס לחדרו של ג’יקובס ומזוודה קטנה בידו.

צור (יושב ליד ג’יקובס) ג’יקובס… ג’יקובס…

ג’יקובס הילדים בוכים? (עיניו עצומות)

צור זה אני… אתה לא בבית בניו־יורק… אנחנו בפאריז…

ג’יקובס (יושב על המיטה. בלתי מגולח) מה אתה עוזב אותי ככה… וכאשר…

צור איך ידעת שאני טס עכשיו לוינא?

ג’יקובס רגע. רגע. רגע. אתה משגע אותי לגמרי… רק רגע.. (שם ראשו מתחת לברז הכיור, מנער את המיים מעליו ונגש לצור) לאן אתה טס?

צור וינא?

ג’יקובס בשביל מה אתה צריך את וינא?

צור לאכול אפל־שטרודל… אני חוזר מחר. אתה רוצה קצת כסף…?

ג’יקובס מחרבן על הכסף… מתי מתחילים לכתוב?

צור תצא, תסתכל קצת על פאריז. אני טס לאסוף חומר.

ג’יקובס פרופסור הנס הוכצייט גר בוינא?

צור פחות או יותר…

ג’יקובס איזו מן תשובה זאת?

צור ליד וינא, זה פחות או יותר וינא…

ג’יקובס (יושב ליד מכונת הכתיבה שלו ומתקתק)… “בערב הראשון שלי בפאריז ביליתי נהדר, שכבתי כל הלילה במיטה…”

צור (מתקתק את ההמשך באצבע אחת) “במיטה לבד – וזה פשע נגד האנושות… העקר בפאריז…”

ג’יקובס (מתקתק) “מפני שמוישה הוא…” (מפזם מתוך אמריקאי בפאריז) אם תעלם לי שוב אני נכנס לבובל ויוצא ממנו רק בשנה הבאה… בכריסמס…

צור בכריסמס? זה הרעיון הטוב הראשון המתאים לאמריקאי יהודי בפאריז, להתראות.

ג’יקובס מצאת כבר איזה נאצים? (ביבבה)

צור זה בדיוק מה שאני מחפש: נאצים.

ג’יקובס “יו־אר הכיל נאבּ” (מראה באצבעו על ראשו)

צור בישראל אומרים טרללה… (צור יוצא תוך צחוק קליל וסוגר את הדלת אחריו)

ג’יקובס (מסתכל מבעד לחלון, ורואה שלוש זונות ליד פנס הרחוב למטה. הענין מוצא חן בעיניו והוא ממהר להתגלח במכונה חשמלית ממלמל לעצמו תוך הגילוח) שבע שנים נשוי במנזר…. ג’יקובס אתה הולך לדפוק בשביל שבע השנים הרזות… (צוהל כמו סוס) יסלח לי אלוהים…

       מטוס טס.

       דיילת מכריזה על חניה בשדה התעופה בוינה.

       צור נוסע במונית במקומות המפורסמים של וינא.

נהג (עוצר) זהו הבית, אדוני.

       צור (משלם לנהג ויוצא).

נהג (באנגלית עילגת) שיהי לך הרבה זמן “טוף מעוט” (טוב מאוד) בבילוי נהדרת אצלנו בוינא…

צור (שם ידו על תיתורת כובעו ואומר בגרמנית שוטפת) תודה רבה על קבלת האורחים הנחמדה שלך…

נהג הו, אדוני מדבר גרמנית?

צור תשע שפות… (שם אצבעותיו – עשר חסר אחת…)

נהג אדוני פרופסור?

צור אתה מתכוון לפרופסור הוכצייט?

נהג (מבולבל, בגרמנית) כמובן, יה, יה, יה. כמובן. האם כבודו פרופסור הוכצייט?

צור פחות או יותר… (הולך משם ונכנס לבית)

נהג (לעצמו) “בונר וטר” (רעמים וברקים)… הוכצייט? פרופסור הוכצייט? (מושך בכתפיו) (הוא נוסע ומנסה לזכור) הוכצייט הוא אמר…

צור (יושב בחדר ארכיב מול ויזנפלד)… אתה יכול לצלצל על חשבוני מייד לניו־יורק מר ויזנפלד… למר הרברט קליין ידוע הכל עלי…

ויזנפלד אם קליין יאשר – כל הדלתות פתוחות לפניך… (בחשד) אתה בטוח שאתה רוצה שאבדוק אצל קליין?

צור לא רק שאני רוצה – אני דורש זאת. מייד אתן לך את המספר…

ויזנפלד אין צורך. (קורא לחדר הסמוך) גרטרוד…

גרטרוד (נכנסת. היא צעירה בלונדינית משגעת) קשרי אותי עם הרברט בניו־יורק…

צור דחוף…

       קלוזים על מבטי גרטרוד וויזנפלד לשמע הערה זו.

צור ועל חשבוני.

גרטרוד מייד, מר ויזנפלד…

ויזנפלד אני מוכרח לצאת מכאן תוך חצי שעה… (מסתכל בשעונו)

צור אולי המזכירה שלך יכולה להתקשר אלי ל“הילטון”… שום דבר לא בוער…

גרטרוד אני יכולה לטלפן? (בינתיים בדקה את צור…)

ויזנפלד כן, גרטרוד.

       גרטרוד יצאה וסגרה הדלת מאחוריה.

ויזנפלד אני מאמין לך מר…

צור אדריאן…

ויזנפלד (צוחק) שמך אדריאן כמו ששמי הוא כריסטופר קולומבוס… אבל זה בסדר גמור… אם קליין יאשר… אני נותן לך איש קשר יוצא מהכלל…

צור בפאריז?

ויזנפלד בפאריז.

גרטרוד (ליד הטלפון) כן, אני מחכה.

ויזנפלד בזכרונות שלי אכתוב: הופיע אצלי אדריאן, עושה רושם טוב. טוען שבא בשם אידיאליסטית בניו־יורק… אבל אני מאמין למילה שלו… (פאוזה)

       קלוז על צור החושש שאבדה תקוותו אצל ויזנפלד.

ויזנפלד… ואני בטוח שממשלת ישראל עומדת מאחוריו – אבל בגלל הסכסוך הדיפלומטי עם דרום אמריקה… מה אתה אומר מר אדריאן – או יהיה שמך מה שיהיה? הניחוש קולע?

גרטרוד (בטלפון) תודה. (עומדת בפתח) ניו־יורק על הקו, אדון ויזנפלד.

הרברט ויזנפלד יקירי, מה שלומך? מדבר הרברט קליין…

ויזנפלד (בטלפון) הרב… נמצא אצלי…

צור (בארשת נוקשה) תאמר לו מלה אחת: ג’וש.

ויזנפלד נמצא אצלי ג’וש. אתה מכיר אותו, הרברט? (פניו של ויזנפלד מתבהרים תוך שהוא מאזין לשיחה וסוקר את צור בארשת טובה יותר ויותר) כן. כן. כן. אני מבין. אני מבין. תודה, הרב. מה שלום המשפחה? כן, אני שמח לשמוע. טוב, אתקשר אתך כרגיל, בסוף החודש. שלום. (סוגר) מה עשית לזקן, ג’וש?

צור מה עשיתי לזקן?

ויזנפלד הוא היה מוכן לאמץ אותך לבן.

       צור לא מניד עפעף.

ויזנפלד להרברט יש רק בנות (פאוזה) אגב… היתה לו פליטת פה… הוא קרא לך קולונל…

צור טעות. אינני קולונל, ומעולם לא הייתי קולונל.

ויזנפלד לא מאמין להכחשה. במקצוע שלנו מוטב לא לשאול שאלות, אדוני הקולונל.

צור שואלים הרבה שאלות – מקבלים יותר מדי תשובות…

ויזנפלד (מסתכל במחברת, מעתיק משהו, מוסר לצור) האיש הטוב ביותר באירופה… אם הוא יהיה מוכן, כמובן. אנדרי רושה. עתונאי מפורסם. לוחם מחתרת. דגרל עינה אותו בכלא…

צור יהודי?

ויזנפלד לא. בן־אדם נפלא… כתבתי פה את שמו וכתובתו בפאריז… (לוחץ ידו של צור) בהצלחה, בחור. אני מזמין אותך אלי אחרי ההצלחה… אני שונא דיבורים – ואוהב מעשים….

צור תודה.

       צור פוסע במקומות מפורסמים בוינא.

       צור נכנס להילטון.

       אחד מאנשי המלון נגש אליו ומצביע על גרטרוד היושבת בלובי. צור נותן לאיש “טיפ” ופוסע לקראת גרטרוד.

גרטרוד (נבוכה במקצת) חשבתי שאתה לבד בעיר זרה… צלצלתי למלון… אמרו שעוד לא חזרת… ואני גמרתי לעבוד… אני מקוה שזו לא חוצפה מצדי?

       קלוז על עיניו של צור החושד שויזנפלד שלח אותה לעקוב אחריו.

גרטרוד אני יודעת הכל… אני עובדת עם ויזנטאל כבר שנתיים… והוא בוטח בי.

צור מוזר…

גרטרוד מה מוזר, מר…

צור את יכולה לקרוא לי אדריאן…

גרטרוד (ממלמלת) אדריאן…

צור את דומה לאחותי הקטנה….

גרטרוד (מחייכת וזוהרת) באמת? (פאוזה) אבל אני לא יהודיה… רק חצי־חצי…

צור… גם אני…

       גרטרוד (פוערת פה).

צור (סוגר את הפה בעדינות) שינים כל כך יפות אסור להראות לכולם…

גרטרוד תודה. (פאוזה) אולי אתה רוצה שאראה לך את העיר?

צור הנשמה שלך מענינת יותר… גרטרוד.

       קאט

       בחדרו של צור במלון

       צור משפשף גופו במגבת. חצי עירום ממתניו ומעלה. גרטרוד “בולעת” אותו בעיניה. הוא שזוף ונאה.

צור זה הרגל מבית הסוהר… לשמור על הנשמה צריך לשמור על הגוף… ישבתי שנתים בכלא אצל הסורים… חיות – לא בני אדם… אבל אף מילה לויזנפלד.

גרטרוד הבטחתי לך – לא? (פאוזה) אתה באמת קולונל?

צור לא אני לא קולונל… (הוא אומר זאת כך שהיא מסיקה שהוא בהחלט – לפחות – קולונל) סתם ישראלי… ישראלי שנכנס לו ג’וק לראש…

גרטרוד הנאצים?

צור (נגש אליה מרים אותה בעדינות) גרטרוד… ויזנפלד לא לימד אותך לא לשאול שאלות? יש לך עינים נפלאות…

       קלוז על גרטרוד המתמסמסת.

צור אנחנו… הגורל שלנו… אצלך אמך יהודיה ואביך גוי… ואצלי אבי היה יהודי ואמי גויה… כך שלפי ההלכה – אני גוי ואת יהודיה…. איזה עולם. (משפשף גבו במגבת) איזה עולם מטורף… יוצא שאנחנו כמו תאומים…

גרטרוד (זה יוצא מגרונה פתאום) אתה נשוי, אדריאן?

צור (נגש אליה מלטף לחייה באבהות – והיא שפתיה נפשקות לנשיקה שלא באה…) מתי היה לי זמן לחשוב על אהבה אמיתית? מלחמות – ופעולות אחרות… ושוב פעולות ומלחמות… ובית הכלא הסורי… והעינויים… אני לא יודע איך לא שברו אותי!!!

גרטרוד הו, אדריאן (מחבקת אותו בהתפרצות ספונטנית) אדריאן.

       קלוז על עיניו הממזריות והצוחקות של צור מעבר לכתפה. הוא מחזיק את המגבת – ולא טורח לחבק את גרטרוד.

גרטרוד חבק אותי.

צור גרטרוד… לפני כמה ימים הייתי בדרום אמריקה… מחר אני טס לפאריז… בעוד שבוע יכולים לרצוח אותי… מוטב – לא!!!

גרטרוד חבק אותי, חבק אותי, חבק אותי.

צור אסור לתת ללב שלנו חופש…

גרטרוד לא איכפת לי… תמיד רציתי לפגוש אחד הגיבורים האמיתיים… חבק אותי… אני מבקשת!!

       קאט

       גרטרוד וצור במיטה.

צור למה לא אמרת לי שאתה בתולה?

גרטרוד… אילו ספרתי לך לא היית מוכן – נכון?

       קלוז על עיניו הצוחקות של צור. הוא הופך אליה את גבו – שלא תראה את פניו.

צור נכון, גרטרוד. יש גם קצת מצפון בעולם…

       קאט

       צור טס לפאריז. מנמנם במטוס וחיוך מתוק שרוי על פניו.

ברמקול המטוס טיסה מספר 717 וינא פאריז. אנחנו נוחתים בעוד חמש דקות. נא להדק את החגורות, וכו'

       החדר של ג’יקובס במלון

       ג’יקובס במיטה עם שתי נשים.

ג’יקובס… כאשר באתי בפעם הראשונה מצ’יקגו לניו־יורק ראיתי אשה יפה ברחוב, אז אמרתי לה: גברתי, אני זר בעיר הזאת, אולי תוכלי להגיד לי מה הדרך לדירה שלך.

זונה 1 חה, חה, חה, (בצרפתית) יוצא מן הכלל..

זונה 2… נקבה זה תמיד נקבה

צור (שנכנס בסערה לחדר – ורואה את ג’יקובס עם שתי הנקבות.. מסתכל וצוחק) ג’יקובס אתה מתקדם…

ג’יקובס נא להכיר (על הנקבות) דוקטור הנס פרופסור הוכצייט…

       ג’יקובס יורד עירום לרצפה.

ג’יקובס (מחוה קידה, מרמז לעבר המיטה, כאילו הוא מלצר – בצרפתית עילגת) הצלחות על השולחן, והשבלולים מוכנים – רוצה דפיקה? חה, חה, חה.

זונה 1 משוגעים (בצרפתית)

זונה 2 גבר נוסף – תשלום נוסף (בצרפתית)

צור ויוה לה־פרנס…

       צור ואנדרי רושה בסאלון של אנדרי. אנדרי מעשן מקטרת.

אנדרי אני שמח שויזנפלד זכר אותי… אבל התשובה היא – לא!!

צור ויזנפלד אמר לי שדגרל עינה אותך בכלא.

אנדרי זה היה לפני המבול… אני לא רוצה לזכור.

צור אתה, – כמו כולם – רוצה לשכוח.

אנדרי תראה, מר אדריאן, בסוף השבוע אני בחווה שלי… כל ימות השבוע אני עתונאי כאן בפאריז… יש לי מה שאני רוצה – אז לשם מה להעלות מתים מהקבר?

צור (קם) טוב, מר אנדרי רושה… חשבתי שתוכל לעזור לי… מה אני רוצה בסך הכל? כמה בחורים אמיצים – וזהו זה. לתשפוש את דגרל, ואחר כך את האחרים, בורמן, מנגלה… אבל… (פוסע לדלת) ויזנפלד אמר לי שהיית המוח הטוב היותר במחתרת הצרפתית… (פאוזה) אבל מוח לעתים גם… גם מתיבש… וגם המצפון…

       קלוז על אנדרי המעלה תמרות עשן במקטרתו ובוחן את צור.

אנדרי אולי אתה צודק… שב.

       צור יושב

אנדרי מדוע זה מציק לך כל כך – הנאצים?

צור… הורי היו במחנה ריכוז… נאצי…

אנדרי אני מצטער לשמוע…

צור ועד היום אבא בכסא גלגלים… אושויץ. אבא באושויץ, אמא בדכאו. הכבשנים… העשן העולה לשמים… הרכבות הנוסעות יום ולילה ומביאות בני־אדם.. כמו כבשים לשחיטה… ועכשיו כולם שכחו… גם אתה.

       קאט

       צור הולך ברחובות פאריז, ליש שער הנצחון, ומחפש כתובת לפי פתק שבידו.

       קאט

       בבאר במלון בפאריז יושבות שתי דיילות. האחת היא מרי־אן והשניה אוסנת, דיילת אל־על.

מרי… אני פשוט דואגת.

אוסנת את בטוח שהוא היה גנרל ישראלי?

מרי הוא לא רצה לדבר על זה.

אוסנת (רושמת) את אומרת שהוא היה אתך בטיסה 717 מניו־יורק לפאריז, ט. וו. אי.?

מרי כן. אני חוששת שאירע אסון… אולי חטפו אותו? היה צריך עוד אתמול לבוא אלי למלון.. שום ידיעה… ישבתי ליד הטלפון… כולי עצבים… כל צלצול חשבתי שזהו הוא – אבל היו הטייסים הנשואים שמחפשים בילוי…

אוסנת מאוהבת?

מרי חושבת כך…

       קאט

       צור מסתכל על בית ומסתבר שזהו הבית שחיפש. הוא נכנס לחדר המדרגות.

       אוסנת ומרי מול איש בטחון ישראלי בקונסוליה בפאריז, בשם אמציה.

אמציה… את בטוחה שהוא העביר נשק לישראל?

מרי אני יודעת בבטחון על שלוש מאות מרגמות, לפחות

אמציה שלוש מאות מרגמות?

מרי כן. ואיש הקשר שלו היה פרופסור אחד בשם… רגע… אני מנסה לזכור…

אמציה ידין?

מרי לא, שם גרמני.

אמציה נוימן?

מרי לא. לא. (מתאמצת) משהו עם הוק… אולי הוכשטג… אני חושבת שזה היה הוכצייט… הוא לא רצה בשום אופן לגלות לי… אבל יש לי אינסטינקט נשי..

אמציה את אומרת שלא היה רמזים?

מרי לא.

אמציה אז איך זה שידעת שהוא גנרל.

מרי במקרה. הוא לא אמר אף מלה. אבל נהג טכסי זיהה אותו מהתמונות שלו בעתונים…

אמציה ושמו גנרל גרשון?

מרי כן.

אמציה משונה… רק רגע (נכנס לחדר הסמוך)

       בחדר הסמוך

איש בטחון (לא אמציה) אילו היה איש כזה בפאריז הוא היה חייב להתקשר אתי… כל העסק מסריח… יתכן שהבחור רצה לעשות רושם – על הדיילת… או שאולי… אמרת הוכצייט?

אמציה כן.

איש בטחון… אני חושב שאני יודע מי זה… לסרוק את כל פאריז… לעקוב אחרי הגרשון הזה… יכול להיות, אמציה, שבמקרה, דרך חדר המיטות של ט. וו. אי. עלינו על פרשה חשובה מאד…

אמציה מה אתה מתכוון לעשות?

איש בטחון קודם כל לדווח לתל־אביב.

אמציה מי זה הוכצייט?

איש בטחון בקונסוליה המערב גרמנית… סוכן כפול… גם של הרוסים…

אמציה (בהתרגשות) מה אתה אומר?

איש בטחון קח את הדיילת… תסרקו כל תחנת טכסי… הגרשון הזה על הכוונת שלנו עשרים וארבע שעות ביום…

       מרי־אן ואמציה – הנוהג במכונית נוסעים ונעצרים ליד תחנת מוניות. מרי סוקרת את הנהגים. מנענעת בראשה לשלילה. אמציה ממשיך לנסוע.

       סביב לשולחן ארוך יושבים כמה פרצופים נוקשים. אנדרי וצור עומדים מולם.

אנדרי (כשהוא מצביע על הנוכחים וכל אחד מהם מניע בראשו כאשר אנדרי מצביע עליו) סומקה, ציטרואן, שברולט, פז’ו, מרצדס, (פונה לצור) שב, קולונל.

       צור יושב.

       קלוזים על הפרצופים החתומים ממולו של צור.

אנדרי (מתהלך בחדר) אלו הם טובי האנשים שלי בצרפת… אתה לא שואל שאלות – הם לא שואלים שאלות… יושבים כאן יהודים וצרפתים… קומוניסטים ואנשי דה־גול… דבר אחד מאחד את כולנו… הרצון לנקום בנאצים. קבלתי אינפורמציה מדויקת. אתה צודק, קולונל, ליאון דגרל גר במבצר קונסטנטינו… ספרד.

       קלוז על פניו של צור. הוא שבע רצון.

אנדרי שני אנשים שלי ירדו לספרד. אנחנו נכנסים לתקופה קצרה של אימונים, להתרענן… קצת מטווחים, קצת ג’ודו, קארטה… זה לא יזיק… ואחר־כך, – ברצות האל – נעלה על דגרל, נחטוף אותו ונסגיר אותו לממשלת בלגיה – לתליה.

       קלוזים – בדממה, – על פני כל הנוכחים.

אנדרי כפי שהבטחתי לכם… תוך שלושה ימים יגיע לכאן אדם מאלג’יר… לאמן את כולנו.

       צור מאשר בניד ראש. (הוא שומע זאת בפעם הראשונה)

אנדרי (מוציא מפה מצוינת ועליה סימונים) כאן עקב אכילס של דגרל… הכביש הזה היוצא מקונסטנטינה ומוליך לסיבליה… בדרך כלל הוא מוקף שומרי ראש… אבל כמה פעמים בשבוע… על הכביש הזה… הוא רוכב על אופנים במשך רבע שעה… וזהו הזמן לחטוף אותו. יש שאלות? סימקה, רצית לשאול משהו?

סימקה למה לחטוף אותו – כאשר אפשר לשחוט אותו במקום?

ציטראן סימקה צודק.

שברולט ואז לא יהיה צורך בהסתבכות נוספת…

סימקה אני מוכן יחידי… בתת־מקלע וברימון יד…

פז’ו…אנחנו לא רוצחים.

מרצדס יש חוקים בעולם…

סימקה… חוקים של בני־אדם בשביל נאצי כמו דגרל?

מרצדס… אני לפחות התנדבתי כדי לחטוף את דגרל – ולא לרצוח את דגרל.

סימקה מה דעתו של הקולונל?

אנדרי הקולונל, בשלב זה רק מקשיב.

       צור מניע ראשו לחיוב.

       אמציה ומרי־אן עוצרים ליד תחנת טכסי.

מרי אני חושבת שזה הנהג ההוא שם.. אני לא בטוחה…

אמציה חכי כאן (יוצא מהמכונית ונגש לנהג הטכסי)

נהג לאן?

אמציה אני מחפש נהג… יש לי פה פרס כספי קטן…

נהג פרס כספי?

אמציה הוא נסע עם גנרל ישראלי…

נהג גנרל ישראלי?

אמציה כן. השבוע, ליד שער הנצחון, בערב.

נהג זה אני… כמה כסף הפרס הזה?

אמציה איך הוא נראה, הגנרל?

נהג ככה… איך להגידל לך… גבוה… כמה כסף הפרס שלכם?

אמציה הלאה.

נהג עיניים… עינים חומות…

אמציה הלאה.

נהג והרבה מדליות…

אמציה הוא היה במדים?

נהג כמובן, גנרל במדים. אילו לא היה במדים איך הייתי יודע שהוא גנרל? כאשר שרתתי באלג’יריה… תראה במקלחת אי אפשר להבדיל…

אמציה תודה רבה – אבל אתה נסעת עם גנרל אחר – לא הגנרל שלי… (מתרחק)

נהג (בזרם קללות עסיסיות בצרפתית) זונה בן זונה. חלאת המין האנושי, רמאי. פשיסט, שקרן, טינופת. (יוצא מן הטכסי ורץ אחרי אמציה)

       אמציה נכנס במהירות למכוניתו – ומזנק לבריחה.

נהג (ממשיך לקלל) טינופת, חזיר, אנטי־צרפתי… אידיוט, חולה מין… וכו'.

       קאט

       בדירתו של אנדרי

אנדרי (ממולו יושב צעיר סימפטי)… אתה מוצא דרך לעבוד אצל ליאון דגרל… אני יודע שהוא מחפש גנן וחשמלאי… הנה הפספורט המזויף שלך, פול. (מוסר לו) במעטפה יש גם כסף… לכל מקרה… קשר כפי שכבר קבענו… בהצלחה.

       אנדרי ופול קמים.

אנדרי (לוחץ ידו של פול) בהצלחה, פול.

פול… אני שמח לעבוד אתך, אנדרי… בעיני הצעירים… הדור שלי, אתה אגדה, אנדרי…

אנדרי.. די. די. די. לא צריך להגזים.

צור כן? מה אתה רוצה?

האיש לא נעים לדבר על זה בפרוזדור… (מראה לצור תעודה) שרותי הבטחון הצרפתיים… רוצה לשוחח אתך.

צור בבקשה, הכנס.

       בתוך החדר.

האיש… אפשר לראות את תעודותיך?

צור בבקשה (מוציא פספורט ומראה לו)

האיש (מסתכל בתעודות ומחזיר לצור) עד עכשיו זה בסדר גמור…

צור אפשר לדעת מה אתה רוצה בדיוק?

האיש המזוודות.

צור (מוציא מזודות, פותח אותן). אתה יכול לחפש.

האיש (מחפש, מחטט, מסתכל בצור אגב חיפוש…) אתה מכיר נהג בפאריז בשם מרקו?

צור מרקו? מרקו? מרקו? לא זוכר.

האיש (מראה לו צילום שצור ומרקו עומדים לפני פתח המלון) לא זוכר?

צור הו, לא ידעתי ששמו מרקו… סתם נהג טכסי שנסעתי אתו פעם.

האיש פעמיים!! אסרנו אותו.

צור (שהוקל לו) מה הוא עשה?

האיש חשיש.

צור (פורץ בצחוק) חשיש? אז באת לחפש אצלי חשיש? חה, חה, חה, חשיש – רק זה היה חסר לי… חה, חה, חה.

האיש מצטער על ההפרעה, אדוני. (נגש לדלת) תבלה בנעימים בצרפת, אדוני.

צור תודה רבה.

 

ג’יקובס (מפנה פניו אל צור הנכנס) מישהו מחכה לך…

       המצלמה מזנקת אל אמציה היושב בכורסא.

       קלוז על פני צור שאיננו מכיר את האיש.

ג’יקובס (בהצטדקות) אמר שהוא חבר שלך מישראל…

צור (לאמציה) אתה אלי?

אמציה אנחנו יכולים לשוחח ביחידות?

צור ברצון, אני גר בחדר ממול…

       צור פותח הדלת ומחווה לעבר אמציה.

צור אחריך, אדוני.

       בחדרו של צור

צור… תראה, כל אחד יכול להגיד שהוא איש בטחון…

אמציה כדי לברר כמה דברים – אתה מוכן להלוות אלי לקונסוליה הישראלית?

צור לא.

אמציה ולענות לי על כמה שאלות?

צור תלוי איזה.

אמציה למשל, מה אתה עושה בדיוק בפאריז?

צור מבלה. (פאוזה) עוד שאלות?

אמציה היית בצבא הישראלי, אני משער.

צור כמו כולם.

אמציה איזה דרגה?

צור זה סוד צבאי.

אמציה אבל מעולם לא היית אלוף או סגן אלוף?

צור ראיתי פעם אלוף – ממרחק של מאתים מטר… (פאוזה) איך עליתם עלי?

אמציה הצגת את עצמך כגנרל ישראלי?

צור הו עכשיו אני מבין… חביבי – חביבי… בסך הכל מרי־אן… ט.וו.אי. חה, חה, חה. איזה נהג טכסי אמר שאני דומה לגנרל… תראה… בחורה… גבר מוצא חן בעיניה… חבל על הזמן שלך…

אמציה יש לך קשר עם הוכצייט מהקונסוליה הגרמנית?

צור (שכח) הוכצייט? לא זוכר שום הוכצייט…

אמציה ושלוש מאות מרגמות, אתה זוכר?

צור אתה יודע שאתה מתחיל להרגיז אותי… שכבתי עם בחורה… התלוצצתי קצת.. אין לך דברים יותר חשובים לעסוק בהם?

       קאט

       צור מתכוון לצאת את המלון. מנהל המלון ממהר אחריו.

מנהל אדוני… תסלח לי, אבל… תראה… זה לא נעים לי… אין לי שום טענות אליך… אבל כל הזמן, בימים האחרונים… תסתכל החוצה… (מנהל מוביל את צור לדלת)

       מנקודת מבטם של המנהל וצור: אדם עושה עצמו מנמנם במכונית.        אדם נשען לעץ וכביכול מסתכל לשמים. המנהל מציץ החוצה, לקיר נשענת זונה.

מנהל הלו, פרנסואה…

פרנסואה… הלו,… איש שמן..

מנהל (לצור) זו עובדת בשביל הצרפתים… במכונית זה רוסי וליד העץ גרמני – או להיפך… מצטער… אתה דג שמן, כנראה… וכולם עוקבים אחריך…

       מנקודת מבטו של צור: האיש במכונית – האיש ליד העץ – ופרנסואה הזונה.

פרנסואה רוצה גוד טיים, מון־שרי?

צור (למנהל) זה יהיה חוקי אם אקח אותה למעלה?

מנהל (בלחישה) מה זאת אומרת חוקי? הזונה הזאת עובדת בשביל החוק… בטוח שאתה רוצה?

צור כן. שתעלה אלי למעלה. (בלחישה)

מנהל יהיה בסדר, אחרי שתדבר איתה… אולי תוכל להישאר…

       קאט

       בחדרו של צור

צור (לג’יקובס)… אני רוצה שתשמע את השיחה… היא תיכף תיכנס… יהיה לך במה להתחיל את הספר…

       פרנסואה מקישה על דלתו של צור.

צור יבוא.

       פרנסואה נכנסת, סוגרת הדלת.

פרנסואה אורגיה עם שנים? (מתחילה להתפשט)

צור רגע, רגע, רגע, השם שלך פרנסואה?

פרנסואה כן.

צור ואת עובדת בשביל מי?

פרנסואה (לג’יקובס) מה הוא שואל?

ג’יקובס היא שואלת, מה אתה שואל.

צור אני רוצה לדעת בשביל מי את עובדת?

פרנסואה בשביל כל מי שמשלם. אני יכולה כבר להתפשט? חבל על הזמן…

צור אני אשלם לך בשביל כל רגע (מסתכל בשעונו) דולר אחד… (מושיב אותה) את עובדת בשביל המשטרה החשאית הצרפתית?

פרנסואה כן. כל זונה מכובדת בפאריז עובדת בשבילם – אחרת תהיה בצרות. מה שרואים – צריך למהר ולספר לסמל גישוניה… אונרי גישוניה…

צור ואמרו לך לעקוב אחרי? (פרנסואה שותקת) כמה כסף את רוצה? (שם דולרים על המיטה) כאשר צור מגיע לחמישים דולר פותחת פרנסואה את פיה)

פרנסואה זה מספיק.

צור אמרו לך לעקוב אחרי?

פרנסואה קודם תתן לי את הכסף.

צור או־קי… (מוסר לה את הדולרים) הכסף בידיך… מה אמרו לך?

פרנסואה לעקוב אחריך.

צור מי?

פרנסואה סמל אנרי גישוניה.

צור מדוע?

פרנסואה (מושכת בכתפיה) לא יודעת, אמרו לי להסתכל מתי אתה בא ועם מי…

ג’יקובס ואם בא קליינט ורוצה אותך?

פרנסואה… אני הולכת אתו…

ג’יקובס ריגול צרפתי טיפוסי…

פרנסואה יש עוד שאלות?

צור לא. את יכולה ללכת.

       פרנסואה הולכת לדלת. חוזרת לאמצע החדר.

פרנסואה לא נעים לי… זה לא הוגן… בעד חמישים דולר – אם אתם רוצים, “קוויקי” זה אפשרי… אתם רוצים ביחד – או כל אחד אחד?

       קלוזים על פניהם המתלבטים של צור וג’יקובס.

       קאט

       צור יוצא מפתח המלון, מכונית נעצרת ואדם מאחוריו – באיום אקדח – דוחף את צור למכונית.

       המכונית נוסעת. וילונות מורדים.

       צור בין שני ברנשים קשוחים בתוך המכונית.

       המכונית מתרוצצת בפרברי פאריז עד שמגיעה לאיזור תעשיתי.

צור אפשר לדעת מה אתם רוצים ממני?

       קלוזים על הפרצופים הקשוחים.

צור באיזו שפה אתם רוצים שאשאל – אני יודע תשע שפות.

גבר קשיש ששששש…

       צור עושה תנועה חשודה.

       אקדח נתחב בין צלעותיו.

צור בסדר. אל תלחץ לי רק על ההדק… לאן אתם מובילים אותי?

       המכונית מסתובבת במעגלים.

       המכונית נעצרת לפני מוסך סגור בסביבה עניה מאד.

       הקשוחים מוציאים את צור אל מחוץ למכונית.

קשוח לך ותרד במדרגות… אנדרי מחכה לך.

צור בחיי שהפחדתם אותי…

אנדרי (יושב על ספסל עץ פשוט מול צור. ברקע: המתאמנים) הכל צריך להיות מוכן… אני רוצה את היאכטה בספרד – ואת המטוס בפאריז.

צור יהיה בסדר.

אנדרי מתי?

צור לכל המאוחר – שבוע.

אנדרי אתה בטוח?

צור הבטיחו לי מטוס והבטיחו לי יאכטה, וזה לא ילדים קטנים. שבוע עד עשרה ימים. (פאוזה) היכן אני “בתמונה” בכל התכניות של החטיפה?

אנדרי (פאוזה ארוכה, במרירות) נסדר לך פגישה נוספת עם פרנסואה.

צור מי?

אנדרי פרנסואה.

צור הזונה?

אנדרי הממממ..

צור (בכעס) מה זה צריך להיות, אנדרי?

אנדרי (בתקיפות, אך יותר בעצב מאשר בכעס)… תראה מר משה צור…

צור מה פתאום משה צור?

אנדרי אתה זוכר את איש השרות החשאי הצרפתי שבקר אצלך במלון? ובכן, זה האיש שלי.. אני לא קופץ למים לפני שאני בודק אם אין שם תנינים – או שרצים אחרים ואני יודע שאתה אינך קולונל ואינך אדריאן ואינך גנרל גרשון… אתה “בלופר” קטן מתל־אביב… זה מה שאתה…

       קלוז על צור. הוא נדהם ומדוכא.

אנדרי… אבל אתה גאון… ובעצם לא איכפת לי מי אתה… העיקר שהצלחת לעורר אותי משינה שארכה 20 שנה… אמרת לי שהמוח שלי התיבש… (מחייך) גם המצפון… ואתה צדקת… אתה תדאג שיהיו כאן היאכטה והמטוס – ולך לבלות בפאריז… פריז עיר יפה מאד…

       צור קם.

צור מה יהיה עם דגרל?

אנדרי נחטוף אותו… אבל אתה… אני אעמוד אתך בקשר, זה הכל. (פאוזה. אנדרי מסתכל בצור ממושכות)… אל תצטער, צור… הבאת תועלת… ולא חשוב לי מה הכוונות שלך… הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות… גם לא איכפת לי שתקבל פרס ממשלת בלגיה… העיקר שגרמת לכך כי ששה אנשים, יהודים, צרפתים בלגיים… יורדים לספרד… להביא את המפלצת אל המקום שמגיע לה – חבל התליה.

צור ויזנפלד יודע את כל האמת?

אנדרי מה זה חשוב?

צור אנדרי, לי זה חשוב מאד.

אנדרי ויזנפלד לא יודע. קליין לא יודע. (מושך בכתפיו) לא איכפת לי כולם… חשוב רק דגרל…

צור ומה עם מרטין בורמן ודוקטור מנגלה?

אנדרי נגיע לגשר – נעבור אותו. (פאוזה) אל תהיה עצוב, צור… אתה בחור נחמד..

צור (נבוך) אתה באמת חושב כך?

אנדרי כן. גם מרי־אן…

צור מרי־אן? נפגשת איתה?

אנדרי תראה… אני לא מסכן את חיי וחיי הבחורים סתם כך. צריך לדעת היכן מטמינים לך מלכודת… אז דאגתי לבדוק כל פרט על חייך… אגב, אני שמח שהוריך חיים בישראל, בריאים ושלמים. יש לי איש בשרות הבטחון הצרפתי והוא קבל מהקונסוליה הישראלית צלום שלך ושל מרקו הנהג… לזונות, נהגי טכסי, קברנים ושרותי בטחון יש קשרים הדוקים…

צור (מניד ראשו) אני מבין…

אנדרי לגבי מרי־אן אתה ממשיך להיות גנרל גרשון… (צוחק) היא מאוהבת בך…

צור לא ספרת לה?

אנדרי לשם מה? אתה יכול לספר לה שאתה נפוליון או ג’ינגיס־חאן… מה איכפת לי… נשים זה לא ענין רציני… לפחות לא בפאריז… (פאוזה. ועכשיו נוקשה) זה לא חטיפה של נאצי… לא מענין לספר עליך את האמת מפני שזה עלול להזיק לתדמית של נוקמים בנאצים… (מחייך) לאנשי מצפון…

צור (בהליכה לדלת) אז מה אני עושה עכשיו?

אנדרי יש לי הרבה כסף – תבזבז אותו. תבזבז על נשים ועל שמפניה… תעשה חיים… אני לא אעמוד בדרכך. בעצם, אני מחבב אותך, צור. אתה כל מה שאני הייתי רוצה להיות: פרפר שעף מפרח לפרח… אבל אני, לצערי, הגון מדי… ויש לי יותר מדי פרינציפים… ככה זה בחיים… (פאוזה) רגע אחד. צור, עשה לי טובה… (מרים שלט) תלה את השלט על מסמר בחוץ…

צור אני יכול, לפחות להציע עזרה בכסף?

אנדרי בינתיים הכל בסדר… נודיע לך. (מוסר השלט לצור)

צור (בטלפון) הרב, כמו שאמרתי: קאלפה, אורלי.

הרב (בטלפון) כן, קולונל. הכל יהיה בסדר, קולונל. מה נשמע בענינים שלנו?

צור (בטלפון) הכל בסדר, יוצא מן הכלל. המניות עולות בבורסה…

הרב (המצלמה לוקחת יותר שטח ורואים את אייב ואל בחדרו של הרב)… שני הידידים שלנו רוצים לומר לך מילה.

צור (בטלפון) ברצון.

אייב (מה נשמע, ג’וש?

צור (בלחישה) יוצא מן הכלל – מתחיל לכתוב את הספר…

אייב בהצלחה, ג’וש.

אל (נוטל את הטלפון) מה שלומך " החור־זקן"? זה אל מדבר…

צור (בטלפון) הי, אל, מה שלומך בחור צעיר ותוסס?

אל (לחבריו הזקנים) הוא קרא לי בחור צעיר ותוסס… (פאוזה) היאכטה והמטוס יוצאים אליך תוך 24 שעות. גוד־לאק, בחורי האמיץ.

אייב תפסיקו את השיחה הטרנסאטלנטית… זה יעלה לג’וש יותר מדי כסף…

הרב מה פתאום? אני אתן לו להוציא כסף? זה קולקט – ועל חשבוני…

       שלושת הזקנים רוצים לדבר בבת־אחת אל צור.

צור סוגר הטלפון. מאושר – ועירום, מחליק ליד מרי־אן.

מרי… אני כל כך שמחה, גרשון. (יושבת עירומה) כל פעם שירות בטחון אחר… מי זה הגנרל? מה עשה הגנרל? מתי היית עם הגנרל? עד שבא אחד עם מקטרת והסביר לי את כל האמת.

צור (מופתע וסקרן) ומה היא האמת?

מרי… האיש עם המקטרת אמר שאתה מיצג את ממשלת ישראל ובשליחות סודית בחיפוש אחר מגילות גנוזות ששוות מליונים…

צור זה מה שאמר לך האיש עם המקטרת?

מרי בדיוק כך.

צור המממממ… יש בזה משהו?.. (פאוזה)

מרי והוא בקש למסור לך דרישת שלום חמה.

צור ממי?

מרי מישראלי בשם משה צור (פאוזה) מי זה?

צור… משה צור?

מרי כן.

צור… כאשר הייתי מפקד הצוללות – הוא היה סגני….

       מתחילים להתעלס.

אנדרי (לקבוצה של ששה גברים המסובים סביב לשולחם עגול בדירתו של אנדרי – מתהלך) יש לנו בדיוק עוד כמה ימים לפעולה… המטוס יגיע לשדה התעופה אורלי… היאכטה מפליגה לקאלפה – ואנחנו לא משתמשים במטוס ולא ביאכטה… מישהו, לאורך הקו, בטח מנחש משהו… יעקבו אחרי המטוס ויעקבו אחרי היאכטה… ובינתיים, אנחנו משתמשים במכוניות לחטיפה…

אנדרי נחטוף את דגרל. בדרך יחכה לנו קרון הצביעה… והם יחפשו מכונית אדומה.

דגרל אם תאמר לי מה שלח אותך לעבוד אצלי – אולי תצא חי… אבל אם תמשיך לשתוק אני ארסק אותך…(סטירה) מי אמר לך שאני ליאון דגרל?

       הבחור שותק.

       דגרל מוציא אקדח. רומז לגברים והם גוררים את הבחור אל קיר המרתף.

דגרל הקירות של המרתף עבים מאד… (מכוון האקדח אל פול) מאחר שנכנסת בפספורט מזויף – אתה אינך בספרד… כך אפשר להרוג אותך – מפני שאתה בכלל לא קיים.

טייס (לצור) אמרו לי לא לשאול שאלות – ובכל המטוס לרשותך…

צור קפיצה קטנה למונטה קרלו… יש לי שם ישיבה חשובה.

אנדרי בשביל הזה דגרל עובר באופנים… יש לנו בדיוק עוד חש דקות… הוא בלגי עם דיקנות גרמנית…

נוקם איך תספיק לצבוע שלוש מכוניות?

אנדרי (בחיוך) זה יכול להיות בהפרש של כמה שעות.

נוקם איך זה?

אנדרי אם יהיה "חם " מדי והמשטרה ספרדית תתרוצץ סביבונו – הזאת נכנסת לתוך קרון הצביעה. יותר לאט – אבל גם יותר בטוח.

       נוקם עם משקפת.

       דרך המשקפת שער טירת דגרל.

אנדרי אולי הוא חולה? (מסתכל בשעונו) איחור של שלושים שניות…

       ליד מכונית 2. שני גברים – נוקמים מסתכלים בשעונים.

נוקם 2 עכשיו. (מסתכל בשעונו)

       ליד מכונית מס. 3.

נוקם 3 (מסתכל בשעונו) עכשיו.

       ליד מכונית מס. 1. מכונית אדומה.

נוקם 1 (דרך משקפתו רואים את דגרל יוצא על אופניו… חובש משקפים כהים וכובע עור של אופנועים – דרך השער) עכשיו.

אנדרי (מרים מעם האדמה שק שחור)… נלביש אותו…

דגרל רוכב על אופנים בשביל העפר.

       הנוקמים ואנדרי מסתתרים מאחרי סלע.

       דגרל רוכב על אופניו ומתקרב אל הסלע.

       קלוזים על הנוקמים המתוחים ועל XXXX

       דגרל קרוב מאד לסלע.

       הנוקמים מסתערים על דגרל. עוטפים אותו בשק שחור. מכנסים אותו למכונית ויוצאים בדהרה מטורפת.

       אותה תמונה עצמה מנקודת מבט גג הטירה. דגרל עומד ומביט במשקפת ולצדו שני קציני משטרה.

דגרל עכשיו. חטפו אותו, מכונית אדומה.

קצין משטרה (צועק לעבר 4 מכוניות משטרה למטה בחצר) קדימה.

       שלוש מכוניות משטרה ספרדיות עמוסות שוטרים יוצאות בדהרה בשער.

קצין משטרה 2 (במכונית משטרה, מדבר באלחוט) לסגור את כל הדרכים במחסומים. אני חוזר: לסגור את כל הדרכים במחסומים.

       בכמה נקודות לאורך הצטלבויות כבישים חוסמים אנשי משטרה ספרדים את הכבישים.

       מכונית החוטפים האדומה דוהרת בכביש. אנדרי ליד הנהג, שני הנוקמים מחזיקים את האיש בשק, וילונות המכונית מורדים.

אנדרי איפה קרון הצביעה, לעזאזל?

קצין משטרה ספרדי (לאחד הנוקמים במכונית מס. 2) איפה המכונית השלישית?

סמל משטרה ספרדי (לאחד הנוקמים במכונית מס. 3) איפה המכונית האדומה?

קרון הצביעה עובר ליד מכונית מס. 2 ואחר כך ליד מכונית מס. 3.

אנדרי (באינטרקום) המשטרה הספרדית עוצרת את הבחורים שלנו.

נהג הקרון מה מתרחש שם?

שוטר (משועמם) כל החגיגה שם – ואני מוכרח להמשיך ולעמוד כאן…

נהג קרון שדדו בנק או משהו?

שוטר אני יודע… הקצינים המטומטמים לא מספרים לשוטרים אף פעם שום דבר… (השוטר מפנה לנהג את המחסום)

נוקם (קופץ החוצה) אני משתגע… כל הזמן רציתי להשתין…

       אנדרי, הנהג ושני נוקמים עומדים ומשתינים.

נוקם דגרל נוחר כמו חזיר אחרי הזריקה… מה עושים עם הבחורים שנעצרו בספרד?

אנדרי מסדר את כפתורי מכנסיו – או ריץ־רץ)…נגיע לפאריז,…נדאג להם…

       נוקם נכנס לקרון וחוזר עם המכונית האדומה, הנוסעת מתוך הקרון החוצה – שהיא הפעם כחולה.

אנדרי (נכנס למכונית הכחולה) להתראות במוסך בפאריז.