יצירות שלא כונסו G
x מוגש ברשות פרסום
a מאמרים ומסות
כל פריטי יצירות שלא כונסו זה זמינים להלן
המלצות: 3 המלצות קוראים
a דרכנו במשק ובקליטת העליה [למחיקה כולל גם יצירה שהופרדה] / לוי אשכול

הרצאה בועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, 8 באפריל 1959


משק ישראל בראשית העשור השני

ישראל נתבכה במשק דינמי, הגדל ומתפתח בקצב מהיר. קנה־המידה המקובל ביותר בעולם לגבי קצב הגידול הוא גידול התפוקה הלאומית. על פי קנה־מידה זה, גדל המשק בעשור הראשון בשיעור ממוצע של 11 – 12 אחוז לשנה – שיעור שרק משקים בודדים הצליחו להגיע אליו.


לוח 1

אינדיקטורים לגידול החקלאות והתעשיה


שנה חקלאות תעשיה, כולל מלאכה
תפוקת החקלאות (במחירי 1956 במיליוני ל"י) השטח המעובד הכולל (באלפי דונם) שטח השלחין (באלפי דונם) תפוקת התעשיה (במחירי 1956 במיליוני ל"י) ייצור חשמל (במיליוני קו"ש)
11949 172 1,650 300 467 404
1950 223 2,480 350 770 560
1951 246 3,350 400 832 677
1952 308 3,475 540 849 809
1953 341 3,550 650 917 914
1954 418 3,560 760 1,100 1,076
1955 452 3,600 890 1,237 1,258
1956 527 3,700 980 1,348 1,348
1957 580 3,820 1,100 1,523 1,305
1958 667 3,957 1,230 1,675 1,445

בעשור הראשון הונחו היסודות למשק מודרני, העתיד לקיים ישוב בן שני מיליוֹן נפש ומעלה: הוכשרה הקרקע בשפלה ובהר, מספר הישובים הכפריים והעירוניים מתקרב לאלף, נחשפו אוצרות מים והונחה רשת ענפה של קוי מים, הוכפל שטח ההדרים והמטעים, נטעוּ יערות, יובשה החולה, נסללו הדרכים, נבנו הנמלים והוקמו ציי ים ואויר, סופּק כוח חשמלי, נגלו אוצרות טבע והוקמה תעשיה ענפה. כל אלה הם שלבים ראשונים – ועתים מן הקשים ביותר – בתהליך הקמתו של משק מודרני.

ואלה הקוים העיקריים המאפיינים את המשק הישראלי במצבו הנוכחי:


גידול מהיר של הייצור

כאמור, גדל הייצור במשק בשיעור מהיר ביותר. בעשור הראשון גדלה התפוקה הלאומית הריאלית פי שלושה. הייצור הריאלי של מוצרי החקלאות ותעשיה גדל בשיעור דומה, ואף למעלה ממנו, כפי שמראה לוח 1 לעיל.

גם בשנים האחרונות, שלא היו שנות עליה המונית, גדל הייצור הריאלי ב־10 – 12 אחוז בקירוב מדי שנה בשנה.

לשם השוָאה נביא כאן כמה מספרים על שיעור הגידול של הייצור הריאלי בארצות שונות:


לוח 2

גידול הייצור הריאלי בארצות שונות

(ממוצע שנתי, 1950 – 1955, באחוזים)


הארץ ממוצע שנתי2
גרמניה 9.8
אוסטרליה 6.8
יוָן 6.4
הולנד 4.9
קנדה 4.5
צרפת 4.0
ארצות־הברית 4.0
גוּאטמלה 3.9
שבדיה 3.1
בריטניה 3.1
צ’ילי 2.2
דנמרק 1.8
אירלנד 1.7
ישראל (1950 – 1958) 11.5

המקור: האומות המאוחדות, דין וחשבון על ההכנסה וההוצאה הלאוּמית, 1957.


גידול הייצור בישראל הוא מהיר לא רק ביחס לארצות־הברית ולאירופה המערבית, שכבר השיגו רמת־ייצור גבוהה ביותר, ולכן קשה להן יותר להגדיל את הייצור במהירות. גידול הייצור בישראל הוא גם מהיר יותר מאשר בארצות מפותחות־פחות, כגון: אמריקה הלאטינית ואסיה, שרמת ייצורן לנפש נמוכה מזו של ישראל.

הגידול המהיר של הייצור בישראל מקורו בשלושה גורמים:

1. הגידול המהיר בכוח העבודה, בזכות העליה והריבוי הטבעי;

2. השקעות־הון עצומות;

3. גידול פריון הייצור.

ראוי להדגיש, כי הייצור גדל בקצב כה מהיר, על אף העובדה שלמעלה ממחצית המועסקים עלו לארץ רק אחרי הקמת המדינה. מספר המועסקים מגיע כיום ל־700,000 נפש, ומהם כ־400,000 עלו לארץ רק לאחר הקמת המדינה. רוב העובדים החדשים בענפי החקלאוּת ובתעשיה הועסקו בארצות מוצאם בענפי שירותים, ולא ידעו כלל עבודת כפים או עבודה מקצועית.

עליית הייצור בישראל מקורה בגידול “לרוחב” ו“לעומק” כאחד. “לרוחב” – במובן של הגדלת היקף ייצורם של מוצרים שכבר יוצרו גם קודם לכן; “לעומק” – במובן של ייצור מוצרים חדשים שקודם לכן לא היו מיוצרים בארץ והיו מיובאים מבחוץ, או שלא היו מצויים בארץ כלל.


רמת תעסוקה גבוהה

שיעור התעסוקה בישראל, היינו: חלקם של מועסקים בפועל בכלל המבקשים עיסוק בעבודה – הוא גבוה. עתה מצויים כ־10 אלפים מובטלים הרשומים בלשכות (לפי ממוצע יומי), וכן כ־10 עד 15 אלף איש העובדים בעבודות יזומות. שיעור המובטלים הממוצע, בהתאם לרשומים בלשכות בלבד, מגיע ל־1.5 אחוזים מכלל כוח העבודה, שהוא כ־700,000 נפש; ואילו שיעור המובטלים, כולל עובדי העבודות היזוּמות, מגיע לכדי 3 אחוזים.

כפי שמראה לוח 3, נמוך שיעור האבטלה בישראל מזה השורר בארצות אמריקה ואירופה אפילו בתקופות של “תעסוקה מלאה”.

למרות הגידול המתמיד בכוח העבודה בישראל מהעליה ומהתבגרות האוכלוסיה, חלה בשנים האחרונות ירידה מתמדת במספר המובטלים ועובדי העבודות היזומות. מרבית העובדים המתוספים למשק נקלטוּ במקוֹמוֹת עבוֹדה קבועים, וחלק ניכר מעוֹבדי העבודות ביזוּמוֹת בעבר הועברוּ אף הם לעבוֹדה קבוּעה.

באופן זה, הונהג בישראל הלכה למעשה העקרון של “תעסוקה מלאה”, המשמש בסיס לכל מדינה מתקדמת, ועל אחת כמה וכמה – למדינה המבוססת על העקרון של עם עובד.


לוח 3

שיעורי האבטלה בארצות שונות

(באחוּזים מכוח העבודה)


1955 1956 1957
קנדה 4.1 3.3 4.6
ארצות־הברית 4.4 4.2 4.3
יפּן 1.6 1.5 1.2
אוסטריה 5.7 5.4 5.1
בלגיה 5.7 4.4 3.5
דנמרק 9.7 11.1 10.2
גרמניה 5.1 4.0 3.4
איטליה 9.8 9.9 9.0
הולנד 1.3 0.9 1.3
נורבגיה 1.2 1.4 1.4
בריטניה 1.1 1.2 1.5
ישראל 1.4 1.5 1.5

המקור: ארגון העבודה הבינלאוּמי, סקר חדשי לעניני עבודה, יוני 1958. לישראל: משרד העבודה, נטיות התעסוקה והאבטלה מס' 20.


האבטלה מרוכזת בעיקרה בשכבות מסוימות ובאזורים מספר. כמעט כל המובטלים הם חסרי כל מקצוע, ואילו בין עובדים מקצועיים שוררת בדרך כלל תעסוּקה מלאה ובמקצוֹעוֹת לא מועטים יש אפילוּ מחסוֹר בעובדים. מכאן, שהאבטלה הקיימת נובעת בחלקה הרב מקשיי הסתגלות סוציאליים, ובעיקר מהעדר הכשרה מקצועית כלשהי, דבר הבא על תיקונו בהתמדה.

זאת ועוד, האבטלה מתרכזת באזורים מספר, בעוד שבאזורים אחרים – ובכלל זה אזורי־ספר אחדים – שורר מחסור בעובדים.

אם זאת ראוי להדגיש, כי על אף השיעור הנמוך של אבטלה גלויה, קיימת, מבחינת הפרודוקטיביוּת, גם אבטלה סמוּיה, בשתי צורות:

א. חלק מן הראויים לעבודה אינו מחפש עבודה באופן פעיל. כתוצאה מכך נמוך בישראל חלקו של כוח־העבודה מכלל האוכלוסיה;

ב. חלק מהמועסקים, בין בענפי הייצור ובין בענפי השרותים, תרומתם לייצור הלאוּמי היא מועטה ביחס.


יבוא הון רב

הגידול המהיר של הייצור נתאפשר בזכות הפיתוח שהיה מבוסס במידה רבה על יבוא ההון. יבוא ההון הגיע לסכום של קרוב ל־300 מיליון דולר לשנה בממוצע. הון רב זה מקורו בחלק מיהדות התפוצות, בחלק משילומים ופיצויים אישיים מגרמניה, בחלק ממלווֹת ומענקים של ממשלת ארצות־הברית וממשלות ידידותיות אחרות, אולם גם מהשקעות והעברות פרטיות.

להלן מובא סיכום אומדן יבוא ההון בשנים 1948 – 1958 למקורותיו:


לוח 4

אומדן יבוא ההון לפי המקורות בשנים 1948 – 1958

(במיליוני דולר)


מגבית יהדות התפוצות 765
מִלוה העצמאוּת והפיתוּח 315
שילומים מגרמניה 425
פּיצוּיים אישיים מגרמניה 160
מלוות וּמענקים ממשלת ארצות־הברית (כולל הבנק ליצוא וליבוא) 490
יתרות שטרלינג 150
העברות והשקעות פרטיות 525!
הלוָאות אחרות 45
סך־הכל 2,875

לוח 5

יבוא, יצוא ועודף היבוא – סחורות ושירותים

(במיליוני דולר)


השנה יבוא יצוא עודף היבוא אחוז היצוא מהיבוא
1949 274.1 43.5 230.6 15.9
1950 327.6 45.7 281.9 13.9
1951 420.1 66.6 253.5 15.8
1952 393.1 86.5 306.6 22.0
1953 365.2 102.3 262.9 28.0
1954 375.0 135.0 240.0 36.0
1955 426.7 134.9 291.8 31.6
1956 534.5 177.9 356.6 33.3
1957 559.9 222.5 337.4 39.7
19583 575.0 253.0 340.0 40.9

לא כל יבוא ההון עמד לרשות הממשלה או הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים להשקעות. חלק רב ממנו נועד לפרטים (כגון: פיצויים והעברות פרטיות) או למוסדות, שבידיהם האפשרות להפנותו לא להשקעות יצרניות אלא לצריכה.

יבוא ההון רב־ההיקף מממן את מרבית היבוא. כלל יבוא הסחורות והשירותים מגיע עתה ל־575 מיליון דולר לשנה (ראה לוח 4); רק כ־235 מיליון דולר מכוסים, לפי שעה, על־ידי היצוא. השאר ממוּמן כמובן על־ידי יבוא ההון.

בשנים האחרונות היה יבוא ההון בקו של עליה, ודבר זה הסב גם גידול הגרעון במאזן הסחורות ובשירותים. חלק מגידול זה מקורו בגידול היבוא של נכסי ההשקעה, וחלק אחר בעליית המחירים בשוּקי חוץ. גם היבוא הריאלי לצריכה עלה מאז שנת 1956.

רמתו הגבוהה של יבוא ההון היא פרי צירוף של מקורות שונים, שחלק מהם עתיד להצטמצם בעוד שנים מספר. הצמצום הצפוי ביבוא ההון חייב להיות גורם מרכזי המכוון את המדיניות הכלכלית לעתיד.


פיתוח רב־היקף

אחד הגורמים העיקריים לגידול המהיר של הייצור ולהגדלת התעסוקה הן ההשקעות העצומות בפיתוח המשק. קרוב לחמישית מכלל התפוקה הלאומית והיבוא הופנו להשקעות. שיעור זה גבוה למדי בהשוָאה לארצות אחרות.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח המשק. כמעט כל ההשקעות בפיתוח היסודי של המשק – ובכלל זה פיתוח מקורות המים, החשמל והמחצבים, סלילת הכבישים, יצירת ציי הים והאויר – הן השקעות הממשלה. נוסף לכך מממנות הממשלה והסוכנות היהודית מרבית ההשקעות (כ־70 אחוז) בחקלאוּת וחלק ניכר מההשקעות (כדי 30 אחוז) בתעשיה. כמעט כל ההשקעות בבניית דירות לעולים ולשכונות העממיות נעשו אף הן על־ידי הממשלה.

השקעות הממשלה, שניתנו בחלקן הניכר כהלואות למשכיעים, שימשו מנוף לגיוס השקעות פרטיות – בין מהארץ ובין מחוצה לה. למעשה, מהוָה הממשלה גורם עיקרי ישיר בהכוָנת ההשקעות העיקריות בכל ענפי המשק, פרט לבניה הפרטית.

לממשלה תפקיד מכריע בפיתוח עקב שתי סיבות:

א. מיעוט החסכון הפרטי;

ב. מיעוּט היזמה הפרטית היוצרת.

עקב מיעוט החסכון המקומי, מהוה יבוא ההון מחוץ־לארץ מקור עיקרי לפיתוח. ההיקף הגדול של יבוא ההון הוא הגורם העיקרי לפיתוח המהיר. חלק הארי של ההשקעות הציבוריות (של הממשלה ושל הסוכנות ושאר המוסדות הציבוריים) מקורו ביבוא ההון, ואף חלק מההשקעות הפרטיות הן השקעות חוץ או שמקורן בהעברות מחוּץ־לארץ.

סכוּם ההשקעות הנקיות (היינו, ללא ההשקעות להחלפת הציוד שנתבלה), היה במשך רוב שנות קיומה של המדינה נמוך מסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, כי על אף החסכון המקומי, היה סכום גדול יותר של יבוא הון מופנה לצריכה ציבורית (בכלל זה – להוצאות בטחון או לצריכה פרטית, כולל ההוצאות השוטפות לקיום העולים בעת הראשונה לבואם ארצה). כתוצאה מכך היה קיים “חסכון שלילי נטו” במשק.

בשנים האחרונות גדל סכום ההשקעות והוא מתקרב פחות או יותר לסכום יבוא ההון. פירושו של דבר, שכלל הצריכה הפרטית והציבורית, וכן הבלאי, משתוה פחות או יותר לתפוּקה הלאוּמית. עם זאת, הרי ערך ההשקעות הנקיות עדיין אינו עולה על סכום יבוא ההון, וחלק רב של ההשקעות היצרניות מקורו ביבוּא הון.


רמת־חיים נאותה

רמת הצריכה ההמוּצעת של מרבית הישוב, שכירים ועצמאיים, קרובה לזו של ארצות אירופה המרכזית ואף אינה רחוקה מזו של אירופה המערבית.

רמת החיים של מרבית האוכלוסיה היא גבוֹהה למדי, באופן יחסי לרמת הייצור של המשק; וזאת לאחר שמאז הקמת המדינה חלה עליה מתמדת ברמת הצריכה.יש שנהנוּ יותר מעליה זו ויש שנהנו פחות. אולם כמעט כל שכבה שיפרה את רמת חייה. אף הרוֹב המכריע של העוֹלים העלוּ רמת צריכתם, בהשוָאה לזו שבארצות מוצאם.

ברמת התזונה, הלבוש, הריהוט, החינוך והבידור של מרבית האוכלוסיה, חלה עליה בולטת. שיפור רב חל בשנים האחרונות ברמת התזונה, במיוחד של תוצרת חקלאית. הצריכה של בשר עוף ותוצרת חלב וביצים כמעט הוכפלה בתקופה של 2 – 3 שנים, וצריכתם בכמויות נאותות הפכה גם לנחלת השכבות העממיות. לעומת זאת פחתה הצריכה לנפש של לחם אחיד – וזה סימן מובהק לעליית רמת הצריכה.


דאגה לשכבות הנחשלות

עם זאת, קיימת עדיין שכבה לא־קטנה שרמת חייה נמוכה מדי, וביניהם כ־90,000 נפש, או כ־22,000 משפחות, המקבלות סעד. שיעור מקבלי הסעד בישראל ביחס לאוכלוסיה אינו חורג אמנם מהרגיל גם בארצות אחרות, שאינן ארצות עליה. אך יש לדאוג לשיפור רמת החיים של השכבות הנחשלות, ובעיקר יש להעבירן לעבודה יצרנית על־ידי הכשרה מקצועית והעלאת רמת הבריאות והחינוך.


ציוד חדיש ומשוכלל

המשק הישראלי הוא צעיר. כמחצית הציוד ואמצעי הייצור שלו הותקנו רק לאחר הקמת המדינה. מרבית הציוד החקלאי והתעשייתי חדיש ומשוכלל. ציי הים והאויר הם מהחדישים בעולם. בדבר זה טמון יתרון חשוב, העשוי לסייע לעילוי כושר ההתחרות של תוצרתנו בשוקי חוץ, אם אך נשכיל לנצלו במידה הראויה.

במשק קיימות רזרבות ניכרות של כושר ייצור, שבתנאים שיצוינו להלן ניתן להפעילן ולהרחיב בשיעור רב את הייצור לשם יצוא.


רמת־דיור משופרת

בזכות ההשקעות הציבוריות והפרטיות העצומות בבניה, חל שיפור בולט מאד ברמת הדיוּר של מרבית הישוב. התופעה של שתי משפחות פועלים המתגוררות בדירה שכורה בת שני חדרים עם מטבח משותף, שהיתה רוֹוחת ביותר לפני הקמת המדינה, נתחסלה כמעט כליל. לגבי חלק מהאוכלוסיה הותיקה חל שיפור מהפכני בטיב הדיור. “סקר הוצאות המשפחה”, שנערך לצורך הכנת הבסיס למדד המחירים לצרכן, מראה, כי קרוב למחצית (כדי 45%) של השכירים העירוניים מתגורר בשיכונים או בדירות אחרות בבעלות עצמית. גם בישובים החקלאיים – קיבוצים ומושבים – חלה עליה בולטת ביותר בטיב הדיוּר.

המעברות הן בתהליך של חיסול. בשנת 1952 התגוררו 256,000 נפש באוהלים, בדונים ופחונים. כיום מתגוררים בהם רק 6,000 נפש, וגם אלה עוברים במהירות לשיכונים.

על אף העליה המוגברת, נעשים מאמצים נמרצים להבטיח לכל עולה דירה – ולו גם צנועה בממדיה – מיד עם עלייתו ארצה.

הבניה תבעה אמנם מקורות עצומים – בכוח עבודה ובחמרים. כ־40 אחוז מכלל ההשקעות במשק הופנו לבניה. דבר זה צימצם כמובן את ההון הנותר להשקעות בענפי הייצור. אולם, שיכון העולים מהוה גורם חשוב בקליטה הכלכלית והחברתית ונודעת לו תרומה לא מבוטלת, אם כי עקיפה, להעלאת כושר הייצור. הוא הדין לגבי הבטחת דיור מינימלי לאוכלוסיה המקומית המתבגרת.


השקעות רבות־ערך באדם

חלק רב מההשקעות במשק, לא היו בנכסים חמריים, אלא באדם.

על אף היותנו ארץ עליה, שבאה בחלקה מארצות נחשלות, אין ישראל מפגרת אחרי המדינות המתקדמות ביותר מבחינת רמת הבריאות. אחד האינדיקטורים העיקריים לכך הוא אורך־החיים הממוצע שהוא עתה בישראל כ־68 שנה לגברים ו־71 שנה לנשים, והוא מן הגבוהים ביותר בארצות השונות.


לוח 6

אורך־השנים הממוצע בארצות שונות ב־1950


גברים נשים
הודוּ 32 32
מצרים 36 42
גוּאטמלה 44 44
סיאם 49 52
צ’ילי 50 54
ציילון 56 55
ספרד 59 64
יפּן 61 65
אוסטריה 62 67
ארצות־הברית 65 71
גרמניה 65 68
אנגליה וּואָלס 66 71
דנמרק 68 70
הולנד 71 73
ישראל 1950 66 70
ישראל 1957 68 71

המקור: השנתון הסטטיסטי של או"ם, 1957.


דבר זה הוא במידה רבה תוצאה של פיתוח שירותי הבריאות הממלכתיים והציבוריים, המרתים כל שכבות העם.

גם רמת החינוך היא בקו של עליה מתמדת. החינוך העממי – הניתן חינם – הוא כללי. כיום הוא ניתן ל־400,000 נער ונערה בקירוב. עם המעבר לשכר־לימוד מודרג, בהתאם להכנסה של ההורים, ובעזרת השתתפוּת גדולה של הממשלה, מתרחבות במהירות אפשרויות הלימוד התיכון גם למעוטי יכולת. מוסדות ההשכלה הגבוהה התפתחו בקצב מהיר, ואף בהם ניתנות מילגות למעוטי אמצעים.

בתחום ההכשרה הטכנית והמקצועית חלה התקדמות רבה, שנודעת לה השפעה חשובה על פריון הייצור במשק.

לרשות ישראל עומדים כוחות מדעיים וטכניים מעולים. רק מדינות מועטות נתברכו בהם בשיעור כה רב, באופן יחסי לגודל אוכלוסייתן. נוסף על הערך האנושי והתרבותי כשלעצמו, נודעת לכך בימינו גם חשיבות כלכלית ממדרגה ראשונה.


ביצור הבטחון

על מדינת ישראל רובצת מעמסה בטחונית כבדה, שיש לה תוצאות מרחיקות לכת גם מבחינת המשק.

הזדיינותן המהירה של הארצות השכנות האויבות מאלצת את ישראל להגדיל חימושה בהתמדה, דבר הבולע מקורות עצומים שבזמנים כתיקנם ניתן היה להפנותם לפיתוח המשק. חלקם של המקורות המיועדים לבטחון – בין בהחזקת כוחות־אדם ובין בחמרים מיבוא ומייצור מקומי – מתקרב לעשירית מהכנסתנו הלאומית. זהו שיעור גבוה מאד בהשוָאה לרוב המדינות.

בחישוב זה כלולות רק הוצאות הבטחון הישירות. נוסף עליהן מטילים צרכי הבטחון גם מעמסה עקיפה כבדה על המשק. ההוצאות היתירות הכרוכות בישובי־ספר חקלאיים ועירוניים, תשלומי־יתר של המפעלים בקשר לשירות במילואים, ההפסדים החמריים הנגרמים למשרתים בצה"ל, אלה והוצאות דומות אחרות אינן כלולות אמנם בתקציבי הבטחון, אולם הן נעמסות כהוצאות יתירות של המשק הנובעות מצרכי הבטחוֹן.


התחלות יישוב הנגב ואזורי הספר

בשנים האחרוֹנות נעשו התחלות ביישובם של הנגב ואזוֹרי־הספר. הישובים החקלאיים שבנגב, פיתוח אילת על נמלה, מפעלי התעשיה, המחצבים והמלאכה שבעיירות הפיתוח, יישובו של הגליל – הם יתדות ראשונות. מבחינת החישוב הכלכלי לטוָח הקצר מחייב הדבר ברוב המקרים הוצאות־יתר, אולם טעמים בטחוניים ומדיניים, מצד אחד, והסיכויים הגנוזים בכך לפיתוח המשק בטוָח ארוך, מצד שני – מכריעים את הכף.


מדיניות־שכר המעודדת העלאת הפריון

מאז הקמת המדינה עלה בהתמדה שכרם של כל השכירים. עליית השכר הדביקה את עליית המחירים ואף עלתה עליה באופן שהשכר הריאלי עלה במידה ניכרת.

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים חייבו הגדלת הנטל הריאלי של מס ההכנסה, שהוטל בשיטה פרוגרסיבית. למרות זאת חלה עליה גדולה גם בשכר הריאלי נטו לאחר ניקוי מס של כל השכירים. בדרך כלל עלה השכר הריאלי נטו פי 4.5 עד 5, בעוד שמדד יוקר המחיה עלה פי 3.


לוח 7

אינדקס הפרשי השכר נטו בשנים 1948 – 1959

(1948 = 100)


1948 1952 1955 1957 1959
פועל פּשוּט 100 159 362 433 458
פועל מקצועי 100 149 312 459 496
פּקיד תעשיה מתחיל 100 144 369 414 501
רופא ציבוּרי 100 160 297 440 472
מהנדס ציבוּרי 100 190 350 452 482
מורה 100 181 441 536 612
מדד יוקר המחיה 100 164 251 284 303

לוח 7א

השכר החדשי נטו4 בשנים 1949 – 1959

(בל"י)


1957 1955 1952 1948

תחילת1

1959
פועל פשוט 40.9 65.0 148.0 177.0 187.0
פועל מקצועי2 61.8 92.0 193.0 283.9 306.5
פקיד תעשיה מתחיל 35.8 51.5 132.0 148.1 179.0
רופא בשירות ציבורי3 92.6 148.5 275.0 407.4 437.44
מהנדס בשירות ציבורי5 78.6 149.0 275.0 355.0 6378.5
מורה7 48.2 87.3 212.5 285.2 8294.9
מדד יוקר המחיה, נקוּדות9 93 153 233 264 282

  1. נתוני 1959 הנם אומדן בלבד.↩︎

  2. פועל מתכת סוג א' או הדרגה הגבוהה ביותר הקיימת – נשוי עם ילד.↩︎

  3. רופא מרפאה, ותק 5 שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  4. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  5. מהנדס דרגה ד', דירוג מהנדסים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  6. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  7. מורה מוסמך בבי"ס ממלכתי יסודי, אחרי ותק של חמש שנים, נשוי ואב לילד אחד.↩︎

  8. אינו כולל תוספות, כגון תשלום של שעות נוספות, ספרים וכדומה.↩︎

  9. על־פי שילוב של המדד הישן והחדש (ספטמבר 1951 = 100).↩︎


לאחר שהאינפלציה גרמה להתקרבות יתירה בין השכר היחסי של עובדים שונים, חלו בשנים האחרונות תמורות רצויות במדיניות השכר. בעוד ששכר הוגן מינימלי מובטח לכל שכיר, הוגדלו אותם מרכיבי־השכר הקשורים בהעלאת פריון הייצור, או המחייבים השתלמות מקצועית. מדיניות זו תואמת הן את העקרונות הסוציאליים של שכר הוגן והן את צרכי המשק, המחייבים העלאת הפריון וקידום הרמה הטכנית והמקצועית.


הקלות במסים

צרכי הבטחון, העליה והשירותים הסוציאליים מחייבים בהכרח גביית מסים בהיקף נרחב. עם זאת הופחתו בשנים האחרונות בהדרגה שיעורי המסים הישירים.


לוח 8

תשלומי מסים ישרים (כולל יהב מגן) של עובד נשוי ואב לשני ילדים

(בל"י)


בעל הכנסה שנתית

של

שילם בשנת

1956

שילם בשנת

1957

שילם בשנת

1958
2,400 117 1 –
2,700 184 77 21
3,000 250 155 80
3,600 428 304 200
4,200 635 498 342
4,800 869 697 516
5,400 1,152 902 690
6,000 1,515 1,176 900
7,200 2,434 1,750 1,374

נוסף להורדת שיעורי המס והגדלת הזיכויים הונהגו שיעורי מס מופחתים לשעות נוספות, לפרמיות על פריון עבודה וכיוצא באלה.

בעלי הכנסה נמוכה פטורים כליל ממסים ישירים. כך, למשל, פטור ממס הכנסה אב לשני ילדים, המשתכר 220 ל"י לחודש.

כדי לעודד את הייצור וההשקעות, הופחתו באופן ניכר שיעורי המסים על חברות הן על־ידי הורדת שיעורי המס והן על־ידי חישוב הפחת על ציוד לפי הערך השוטף ולא לפי הערך של קניית הציוד.

בשנים האחרונות חל שיפור בולט בגביית המסים, הן על־ידי הרחבת מעגל משלמי המס והן על־ידי התקדמות לקראת גביית מס־אמת.

בתקופות־חירום מיוחדות לא היה מנוס מהעלאת מסים. בתקופת סיני היה הכרח להטיל גם יהב מגן, אך הוא בוטל במארס 1958. עם הגברת העליה מרומניה הכרח היה לגבות מלוה־חובה לקליטת העליה. מלוה זה, שהנו בעל אופי ארעי, כולו קודש להוצאות לשיכון ולקליטת עליה.

לעומת זאת, חלה בשנים האחרונות עליה בשיעורי המסים העקיפים. אין בסיס לדעה כאילו כל המסים העקיפים הם בעלי אופי רגרסיבי, בעוד שכל המסים הישירים הנם פרוגרסיביים. הכל תלוי באופן המס ובדירוגו. מרבית העליה במסים העקיפים בשנים האחרונות באה לגבות רווחי־יתר על מוצרי יבוא. שאר המסים העקיפים הוטלו בשיעורים מודרגים. במידה שהדבר הקטין את ההכנסה הריאלית של מעוטי היכולת, נעשו סידורים כדי לפצותם על כך על־ידי תוספת יוקר ואמצעים אחרים.


הפיתוח מבטל את הפיקוח

הצלחת הפיתוח איפשרה ביטול הפיקוח. בשנים הראשונות של המדינה, עקב מחסור בשורה של מוצרים חיוניים, לא היה מנוס מקיצוב ופיקוח. הגידול הרב של הייצור וההסכמים עם ארגוני היצרנים בענפים מספר איפשרו ביטול הדרגתי של הקיצוב והפיקוח.

ביטול הפיקוח והקיצוב מסייע להגדלת היעילות ולהגברת כושר ההתחרות שלנו. כן הוא מניח בידי הצרכנים את החופש לקניית המוצרים שאותם הם מעדיפים, בלי שתהיה התערבות בכך על־ידי הוזלה מלאכותית, בעזרת סובסידיות, של חלק מהמוצרים. במידה שביטול הקיצוב כרוך בהעלאת מחירים של מוצרים חיוניים, ניתן לשכבות החלשות פיצוי על כך.


יציבות המחירים

הגידול הרב של הייצור, כמו גם היבוא הנרחב, איפשרו יציבות יחסית במחירים. עד לשנת 1954 חלו עליות מתמידות גדולות ברמת המחירים. אולם מאז הואט בהרבה קצב עליית המחירים. בשנים 1955 – 1957 עלה מדד המחירים לצרכן ב־5 – 6 אחוזים, מדי שנה. בשנת 1958 עלה המדד ב־53.3 אחוזים בלבד. אף בראשית 1959 נשמרת רמת המחירים. יציבות המחירים, אם כי עדיין אינה מספקת, מסייעת לפעילות תקינה ובריאה של המשק.


נקודות התורפה העיקריות של המשק


בפרק הקודם צוינו קוי־האופי העיקריים של המשק הישראלי בראשית העשור השני. בכמה וכמה תחומים חשובים בלטה התקדמות רבה. עם זאת, אין להתעלם מנקודות התורפה של המשק, שתיקונן הוא תנאי לקידום העצמאות הכלכלית. נקודות התורפה העיקריות הן:


גידול מועט מדי של היצוא

המשק הישראלי נזקק מעצם טיבו ואָפיו ליבוא רב. בהיותנו ארץ קטנה ודלה באוצרות טבע – לא נוכל לקיים ישוב ברמת־חיים שאנו חפצים בה ולא נוכל לקלוט עליה ללא יבוא רב. וזאת בדומה למדינות הקטנות שבאירופה המערבית, כגון: הולנד, בלגיה, נורבגיה, שוייץ ועוד, שבכולן רב חלקו של היבוא ביחס לייצור הלאוּמי.

רובו המכריע של היבוא ממומן עדיין על־ידי יבוא הון ורק מיעוּטו על־ידי יצוא. אמנם, חלקו של היצוא, בהשואה ליבוא, גדל והולך. בשנוֹתיה הראשוֹנוֹת של המדינה הגיע היקף היצוּא (כוֹלל יצוא שירותים) ל־15% מערך היבוא והוּא עלה והגיע עתה ל־40% מערך היבוא (ראה לוח 5 לעיל). אף־על־פי־כן, לא גדל היצוא בקצב הדרוּש, ובשנת 1958 כמעט לא חלה בו כל עליה.

נוכח הירידה הנשקפת ביבוא ההוֹן, הכרחי שבעתיד יגדל היצוא בקצב מהיר יותר.


תלות מסוכנת ביבוא הון רב

הגידול האִטי של היצוא הוא אחד הגורמים לתלותו המסוכנת של המשק ביבוא הון רב. יבוא ההון הכולל מגיע עתה ל־340 מיליון דולר לשנה, שהם כ־170 דולר לנפש. צמצום ניכר ביבוא ההון עלול לא בלבד להקטין את היקיף היבוא הדרוּש, אלא גם לגרום לצמצום הייצור המקוֹמי והתעסוּקה. שכן אין כמעט ייצור בענף מאנפי המשק שלא יהא נזקק במידה זו או אחרת ביבוא חמרי־גלם, דלק, חלפים, או ציוּד. בלעדי יבוּא לא יהא ביכלתנוּ לקיים רמה גבוהה של ייצור ותעסוקה.

אמנם, בענפים מספר הוחלפו חמרי־גלם מיובאים בחמרי־גלם מקומיים – אם מהחקלאות, אם מהמחצבים ואם מהתעשיה. בענפים אחרים – ביחוד בתעשיה – חלה העמקה בייצור, על־ידי מעבר לשלבי־עיבוד מוקדמים יותר וצמצום מרכיבי היבוא בייצור. עם זאת, עדיים נזקקים הייצור והתעסוקה בישראל ליבוא רב, וכל עוד לא גדל היצוא במידה מספקת, דרוש לשם כך יבוא הון רב. במיוחד תלוי היקף הפיתוח ביבוא הון, שכן חלקו של החסכון המקומי במימון ההשקעות מועט עדיין.


מיעוט החסכון

רמת החסכון בישראל נמוכה ביחס לצרכי המשק בהשקעות. לא זו בלבד שההשקעות ברמתן הנוכחית מועטות מכפי הדרוּש לקידום העצמאוּת הכלכלית, אלא שמרבית ההשקעות מקורן ביבוא הון ולא בחסכון.

רמת החסכון הנמוכה אינה אלא הצד השני של מטבע הצריכה הגבוהה ביחס לייצור. למעלה מ־90 אחוז מתוספת ההכנסה של הציבור מופנים לצריכה. בשנים האחרונות נאכלת מרבית תוספת הייצור על־ידי העלאת הצריכה.


לוח 9

חלוקת תוספת המקורות לרשות המשק בין 1953 ו־1958

(במיליוני ל"י, במחירים קבועים של 1957)

1953 1958 שינוי ב־% מס"ה
תפוקה לאומית גלמית 1,828 3,440 1,612 90.5
נוסף: עודף היבוא על היצוא 521 690 169 9.5
ס"ה המקורות שלרשות המשק 2,349 4,130 1,781 100.0
הצריכה הפרטית 1,506 2,545 1,039 58.1
נוסף: הצריכה הציבוּרית 369 700 331 18.7
הבלאי 114 338 224 12.5
ס"ה הצריכה והבלאי 1,989 3,583 1,594 89.3
נוסף: ההשקעה הנקיה 360 502 142 8.3
מלאי ממשלתי – 45 45 2.4
ס"ה ייעוד המקורות שלרשות המשק 2,349 4,130 1,781 100.0

אף מהחסכון המועט מופנה חלק־הארי להשקעה בדירות למגורים ולא לחסכון מסוג שאין בו משום הגברת הביקוש.

כדי שחלק רב מתוספת הייצור יכוּוָן להשקעות יצרניות, או לצמצום הגרעון המסחרי, ולא ישמש להעלאת רמת הצריכה והדיוּר – מן ההכרח שיחול גידול רב בחסכון.


מיעוט חלקם של התעשיה והחקלאות בתעסוקה ובתפוקה הלאומית

רק כ־40% מכלל המפרנסים בישראל מועסקים בתעשיה (כולל מלאכה) ובחקלאוּת. כ־15% נוספים מועסקים בבניה ובתחבורה – שאף הם נחשבים, בדרך כלל, לענפי ייצור. אולם כ־45% מהמפרנסים מועסקים בשירותים.

במקורות ההכנסה הלאוּמית אין חלקן של התעשיה והחקלאות עולה על 35%. אם נצרף לכך את הבניה והתחבורה – יגיע חלקם של הענפים היצרניים לכדי 50% בלבד מההכנסה הלאוּמית.

הרכב כזה של תעסוקה והכנסה אינו מצוי בארצות אחרות, בין בארצות שאינן מפותחות ובין בארצות המפותחות.


לוח 10

חלוקת המפרנסים בארצות שונות

(באחוזים)


בריטניה 1951 בוליביה 1950 גרמניה 1950 דנמרק 1950 ארה"ב 1950 תורכיה 1955 צרפת 1954 קוסטריקה 1950 בוּרמה 1953 פיליפינים 1953 ישראל 1957
חקלאות 5.1 64.1 23.2 25.1 12.2 77.4 27.7 54.7 11.0 54.1 17.3
חרושת6 42.8 18.4 34.7 26.9 29.7 6.6 29.1 11.9 18.9 11.8 21.0
בניה 6.3 2.5 8.2 6.4 6.2 1.6 7.2 4.3 2.9 2.4 9.6
תחבורה 7.7 2.0 5.2 6.8 7.0 1.5 5.3 3.5 7.8 2.6 6.8
ס"ה ענפי הייצור 61.9 87.0 71.3 65.2 55.1 87.1 69.3 74.4 40.6 70.9 54.7
מסחר וכספים 14.0 5.4 9.6 13.5 18.5 2.7 14.0 7.9 32.1 8.7 12.9
שירוּתים אחרים 23.7 6.6 16.9 20.2 22.0 4.3 15.3 14.8 15.7 10.3 32.4
ס"ה שירותים 37.7 12.0 26.5 33.7 40.5 7.0 29.3 22.7 47.8 19.0 45.5
לא מפורט 0.4 1.0 2.2 1.1 4.4 5.9 1.4 2.9 11.6 10.1 –
ס"ה כללי 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0 100.0

המקור: לארצות השונות – האומות המאוחדות.

לישראל – דין־וחשבון של בנק ישראל 1957.


בארצות הפחות־מפותחות נודע משקל רב לחקלאוּת, וברבות מהן מועסקים בענף זה למעלה ממחצית המפרנסים. בארצות המפותחות נודע משקל רב לתעשיה, ברובן של אלו מגיע חלקם של המפרנסים בחקלאוּת ובתעשיה ל־55% עד 60% ומעלה. אפילו בארצות־הברית, בה רמת החיים היא הגבוהה בעולם ועל כן הביקוש לשירותים ופריון העבודה בענפי הייצור הוא עצום, הגיעו התעשיה והחקלאוּת ל־42% של המפרנסים.

מיעוּט חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת בישראל מקורו בגורמים מספר: ראשית, כושר־ההתחרות המועט של המשק הישראלי מתבטא בעיקר במוצרים תעשיתיים והחקלאיים. כושר ההתחרות המועט מכביד על קליטת עובדים רבים נוספים בתעשיה ובחקלאוּת. שנית, חלק מהעולים, שעסקו בארצות מוצאם בשירותים, נוטים להמשיך לעסוק בהם. שלישית, אין ההשקעות בענפי הייצור מספיקות כדי ליצור תעסוקה יצרנית נוספת בהם.

שיעור נמוך של ייצור ותעסוקה בתעשיה ובחקלאוּת אפשרי כל עוד קיימת רמה גבוהה של יבוא הון. לקראת צמצום יבוא ההון, הכרחית הגדלת חלקם של המפרנסים בתעשיה ובחקלאוּת. תנאי לכך הוא הגדלה מהירה של ייצורם לצורך היצוא. העלאת הפריון וכושר ההתחרות של ענפים אלה בד ובד עם הכשרה מקצועית מתאימה, הם התנאים הדרוּשים לשיפור המבנה המקצועי של האוכלוסיה.


אינפלציה

רוש שנות קיוּמה של המדינה היוּ נתוּנוֹת להתפתחות אינפלציונית. בחלקה נבעה התפתחות זו מהרחבה יתירה של האשראי לממשלה, למימון גרעונות שנוצרו בתקציבי המדינה, ביחוד להוצאות גדולות ובלתי צפויות לבטחון (כגון בתקופת מבצע סיני) ולשיכון עולים. נוסף לכך, הורחב בשיעוּר רב האשראי לציבור, ביחוד לחקלאוּת ולתעשיה.

גורם אינפלציוני אחר היו העלאות בהוצאות ייצור, ובכלל זה בשכר וברוָחים. במדיניוּת השכר נעשו בשנים האחרונות שינויים חשובים במגמה של ריסון האינפלציה ומניעת פגיעה בכושר־ההתחרות של תוצרתנו.


התכנית לעתיד


מטרות התכנית

השנים הקרובות עתידות להיות שנות־מפנה למשק הישראלי. בעוד שהאוכלוסיה תוסיף לגדול בקצב מהיר, הרי אין להניח שיבוא ההון יתמיד לעלות. אדרבה, כמה מהמקורות העיקריים של יבוא הון עשויים להצטמצם בהדרגה וכעבור שנים אחדות אף להיסתם כליל. יהא עלינו, איפוא, בשנים הקרובות לקדם את העצמאוּת הכלכלית ובעת ובעונה אחת גם לקלוט תוספת אוכלוסיה מעליה ומריבוי טבעי.

משקנו הוא רב־תהפוכות. תכופות חלים בו שינויים פתאומיים כתוצאה מגורמים שאין לנו שליטה עליהם, כגון פתיחת דלתות של ארצות־גולה, או נעילתן, שינוּיי פתע במצב הבטחון, תנודות בהיקף יבוא־הון ועוד. במצב זה, תכנון לקראת העתיד הוא מן הדברים הקשים ביותר. ודאי שתכנון כזה קשה יותר לישראל מלארצות אחרות.

עם זאת מן ההכרח לקבוע את כיווני־ההתפתחות העיקריים לעתיד על פי הנחות הנראות סבירות. אם משתנות הנסיבות, הכרחי כמובן גם להכניס שינויים מתאימים לתכנית.

התכנית לחמש השנים הקרובות מתבססת על הנחות־האב הבאות:

1. גידול אוכלוסיה ב־400,000 נפש לערך, מחציתה מעליה (נטו) ומחציתה מריבוי טבעי.

עליה בשיעור ממוצע של 40,000 נפש לשנה תבוא כנראה בחלקה מאירופה המזרחית ובחלקה מאפריקה הצפונית ומאסיה.

הריבוי הטבעי לשנים אלו עשוי לגדול בהדרגה כדי 40,000 עד 45,000 נפש לשנה. שיעור הריבוי הטבעי בישראל, העולה על 20 לכל אלף נפש לשנה, הוא גבוה. שיעור זה עולה במידה רבה על השיעורים הרגילים באירופה ובאמריקה הצפונית. אחת הסיבות לריבוי הטבעי המהיר בישראל הוא הרכב הגילים הצעיר של האוכלוסיה וכן שיעורי־הילודה הגבוהים של יוצאי ארצות אפריקה ואסיה.

על פי הנחות אלו תגדל האוכלוסיה כולה ב־4% – 5% לשנה, לערך. זהו שיעור־גידול מהיר, שאין דוגמתו בארצות אחרות.

ייתכן שמספר העולים יעלה על 40,000 נפש לשנה. במקרה זה יהא צורך באמצעים גדולים יותר מאלה שצוינו בתכנית. מובן שהדבר ידרוש יבוא הון רב יותר ממקורות חוּץ, הן מיהדוּת העולמית והן ממקורות בינלאוּמיים. כמו־כן לא יהיה מנוס במקרה זה ממאמץ מיוחד גם מצד האוכלוסיה המקומית.

2. יבוא ההון, המגיע עתה כדי 350 מיליון דולר, עשוי לרדת בהדרגה ל־200 עד 250 מיליון לשנה, בעוד כ־5 שנים. בתקופה זו יפחת סכום השילומים והפיצויים האישיים ויתקרב לקצו. ייתכן שיצטמצמו כמה ממקורות־חוץ האחרים.

עם זאת, ניתן לצפות להמשך השתתפוּתה של היהדות העולמית בבנין המדינה ובקליטת עליה, בין בצורה של קניית אגרות מלוה של הממשלה ובין על־ידי תרומות למוסדות קליטה, חינוך, השכלה גבוהה וכדומה. כן יש להניח שיגבר זרם ההשקעות הפרטיות והבינלאוּמיות, שכן לאחר שבעשור הראשון הונחו היסודות לפיתוח המשק ולאחר הכשרת התנאים להגדלת הרווחיוּת ולהשקעוֹת־חוץ, גוברים הסיכויים למשיכת הון השקעוֹת. עדיין יהא צוֹרך, כנראה, גם בקבלת מלווֹת נוספים לפיתוּח.

גם לעתיד הרחוק יותר ניתן לצפוֹת להמשך יבוא הון שנתי בהיקף של 100 עד 200 מיליוֹן דולר. יבוא הוֹן בהיקף כזה המיועד בעיקרוֹ להשקעות, אין פירושו תלוּת כלכלית. למעשה, מסתייעות ביבוא הון כל המדינות העושות מאמצי־פיתוח נמרצים. עיקר משימתנו לעתיד היא לקלוט עליה נוספת, לקיים היקף הייצור, התעסוקה ורמת החיים הנוכחית למרות הצמצום הניכר ביבוא ההון. אם יעלה הדבר בידינו – תהיה בכך התקדמות חשובה לעצמאוּת הכלכלית.

משימה זו קשה וחמורה. היא מחייבת מפנה בעיקר בשני הכיוונים הבאים: ראשית, הפניית מרבית הייצור הנוסף להגדלת היצוא, ולא להגדלת הצריכה, כבעבר; שנית, יצירת חסכון לאומי בהיקף ניכר.

באופן מפורט יותר ניתן לקבוע את עיקר המטרות שלפנינו כדלקמן:

א. הגדלה מהירה של היצוא. – בעתיד יש להגדיל את היצוא מדי שנה בשנה ב־20 עד 25 אחוז לפחות, לעומת כ־15 אחוז בעשור הראשון. בתקופה זו של חמש שנים יהא עלינו לשלש את היצוּא.

משימה זו היא קשה. יש לזכור כי הגברה זו של היצוא תדרוש בתקופה של ביטול הסכמים מסחריים ומעבר לסחר בינלאוּמי חפשי ולהתחרות קשה בשוקי היצוא. גם הגידול האבּסוֹלוּטי הרצוי ביצוא ילך ויגדל משנה לשנה.

החקלאוּת נתבעת להגדיל יצואה בתקופה של חמש שנים עד 130 – 150 מיליון דוֹלר, לפחות. ניתן לצפות להגדלת ההכנסות מיצוא הדרים עד ל־80 – 90 מיליון דולר (וזאת בשים לב להכפלת כמות היצוא, בעוד שהמחירים עשויים לרדת במקצת). אך נוסף לכך יש להגדיל כמה מונים את היצוא של תוצרת חקלאית אחרת, ובמיוחד בטנים, כותנה, פירות, ירקות וביצים, בעיקר בעונות המחסור בשוקי אירופה. אם ייוָצרו התנאים לכך, עשויה ישראל להיות מקור־אספקה חשוב של פירות וירקות לארצות אירופה בעונות הסתיו והחורף. כמו־כן ניתן צפות להגדלת ההכנסות מציי הים והאויר המתרחבים והולכים.

התיירות היא בקו התפתחות נאותה והכנסותיה עשויות לגדול בהתמדה. אולם עיקר הגידול צריך לבוא מיצוּא תוצרת התעשיה והמחצבים.

העשור השני – סימנו תיעוּש הארץ והגברת היצוא.

ב. הגדלת החסכון. – בעוד שעתה אין החסכון הלאוּמי מגיע אלא לכדי 2 – 3 אחוזים מההכנסה הלאוּמית, יהיה עליו להגיע לשיעור של כ־15 אחוז מההכנסה הלאוּמית.

אנו מתקרבים לשלב בו צריך הפיתוח להתבסס בעיקרו על הון הבא מהצבר הפנימי, בדומה לארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר. גם באלו שרמת הכנסתן נמוכה מזו שלנו מספק החסכון הלאוּמי מרבית המקורות לפיתוח.

הודות להצמדת אגרות־חוב לשער הדולר או למדד יוקר־המחיה ולתשלום ריבית גבוהה, הופצו בארבע השנים האחרונות ניירות־ערך בסכום המתקרב ל־250 מיליון ל"י. אולם עיקר החסכונות הללו הם של קופות תגמולים, חברות ביטוח, בנקים וכדומה. חלקם של החסכונות האישיים בניירות הערך שהופצו הוא עדיין מועט. גם לתכניות־החסכון של הבנקים, שאינן צמודות, היתה הצלחה, אולם מרבית החסכונות הם לתקופה קצרה של שלושה עד ששה חדשים, ועל כן הם נזילים מאד והשפעתם על צמצום הביקוש היא חלקית.

יש להגדיל בשיעור רב את החסכון לכל סוגיו, ובעיקר בסוגים הבאים:

חסכון של חברות בצורת רוָחים שלא חולקו, אלא הושקעו. הגדלת הרווחיות של החברות על־ידי ייעול, מצד אחד, והפחתת שיעור המסים על חברות, מצד שני, יוצרים את התנאים הדרושים להשקעות בפיתוח ובהרחבת המימון. לפי שעה נזקקים המפעלים במידה יתירה להלואות ממשלתיות או בנקאיות לפיתוח. חלק הארי מהרוָחים נטו של החברות ושל העסקים הקטנים יש להפנות לא להוצאות לצריכה אלא להשקעות בפיתוח המפעלים.

חסכון מוסדי, כגון קופות תגמולים, חברות ביטוח ומוסדות פיננסיים אחרים. בכל המדינות גדל והולך חלקו של החסכון המוסדי. בישראל מהווֹת קוּפות התגמולים מקור חשוב לחסכון. אולם שאר המוסדות הפיננסיים מהוים עדיין מקור זעום לחסכון. ההצמדה לערך יציב ותשלום ריבית גבוהה עשויים לסייע לפיתוח מזורז של שאר סוגי החסכון, כגון ביטוח חיים, קופות תגמולים לעצמאיים ועוד.

חסכון אישי אחר. – רמת ההכנסות הגבוהה של הציבור (ובכלל זה הכנסות חד־פעמיות גדולות מפיצויים אישיים), הבטחת ערך החסכון על־ידי הצמדה ותשלום ריבית סבירה – יצרו את התנאים הדרוּשים להגברת החסכון האישי, בצורה של קניית ניירות־ערך, הפקדה לזמן קצוב בבנקים וצורות אחרות.

חסכון ציבורי. – נוסף על החסכון האישי, מן ההכרח להגדיל גם את החסכון הציבורי, בצורה של הפניית הכנסות ממסים וגביות אחרות מהציבור לפיתוח. גם בארצות אחרות, שהן בתהליך של פיתוח מהיר, גדלה והולכת חשיבותו של החסכון הציבורי.

ראוי לציין, כי כבר בשנת־הכספים הנוכחית יועברו מהתקציב הרגיל לתקציב הפיתוח כ־50 מיליון ל"י. נוסף לכך, נועדו לפיתוח ולשיכון גם ההכנסות ממסים עקיפים וממלוה הקליטה הקשורות בהגברת העליה.

ג. הכפלת ההשקעות בענפי הייצור. – כיום מושקעים בענפי הייצור – החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והתחבורה – כ־450 עד 500 מיליון ל"י לשנה. זהו סכום ההשקעות ברוטו, הכולל גם השקעות לחידוש הציוּד המתבלה.

רמת ההשקעות בענפי הייצור אינה מספקת. יש צורך להגדיל בהדרגה את ההשקעות בענפי הייצור, עד שכעבור 5 שנים יוכפל היקפם. ההכרח בהגברת ההשקעות יבוֹא מחמת ירידה ביבוּא ההון הציבורי. פירושו של דבר, שעיקר תוספת ההשקעות צריכה לבוא מהגברת החסכון המקומי וכן מהשקעות־חוץ פרטיות.

ד. הגדלת הייצור בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה. – המשך גידולה של התפוקה לעובד יתאפשר מצד אחד על־ידי השקעות בציוד ובאמצאי־ייצור אחרים. אבל גורם חשוב נוסף הם רכישת הנסיון וההכשרה המקצועית של עובדים ומנהלים לשם שיפור שיטות הארגון וכדומה. כתוֹצאה מאלה ניתן לצפוֹת שהתפוּקה לעובד תוֹסיף לגדול ב־4 – 5 אחוזים לשנה. תנאי לכך הוּא שרמת ההשקעוֹת לא תפחת ושלא יהא מחסוֹר במטבע־חוּץ ליבוּא חמרי־גלם, במידה הדרוּשה לייצור סדיר.

נוסף לכך, יגדל כוח העבודה ב־4 – 5 אחוזים לשנה, עם גידול האוכלוסיה. אם יעלה בידינו לקיים תעסוקה מלאה, עשוי הדבר לתרום להגדלת הייצור בשיעור דומה. בסך הכל ניתן, איפוא, לצפות לגידול הייצור ב־8 – 9 אחוזים לשנה. שיעור זה של גידול הוא נמוך במקצת משיעור גידול הייצור בישראל בעבר, גם משום שבעבר היה הגידול במספר העובדים מהיר יותר, בגלל העליה ההמונית, וגם משום שהרחבת הייצור לצריכה מקומית, כפי שהדבר קרה בשנים הראשונות למדינה, היא קלה יותר מאשר הרחבת הייצור ליצוא, הקשורה בתהליכי־ייצור מסובכים יותר. גורמים אלה עשויים להאט במקצת שיעור גידולו של הייצור. אולם יש לזכור כי אף גידול בשיעור של 8 – 9 אחוזים לשנה הוא מהגבוהים ביותר בארצות השונות.

ה. ייצוב רמת הצריכה. – רמת הצריכה של מרבית הישוב כבר הגיעה לשלב נאות, וביחס לרמת הייצוּר שלנוּ אף לשלב גבוה. בעבר גדלה הצריכה לנפש ב־5 אחוזים בממוצע לשנה. אם ברצוננו להתקדם לעצמאוּת כלכלית יהיה עלינו לבלוֹם המשכו של תהליך זה.

ייצוּב רמת הצריכה הכללית צריך לבוא, בראש וראשונה, אצל השכבות המבוססות, שכבר הגיעו לרמת־חיים נאותה. הגדלת ההכנסה הריאלית, בין בשכר ובין ברוָחים, צריכה להיות מותנית בהעלאה ברורה של פריון העבודה, ואף העלאה זו אין לאכול כולה על־ידי העלאת הצריכה. יש להפנות חלק ניכר להוזלת הייצור כדי לאפשר הגברת היצוא. כן יש להגדיל, כאמוּר, חלקוֹ של החסכון בהכנסה ואף אם פירוּשוֹ האטה בהעלאת רמת הצריכה.

לעומת זאת, יש להעלות רמת החיים של השכבות החלשות על־ידי הכנסתן בהדרגה לעבודה יצרנית, בדרך של הכשרה מקצועית, ועל־ידי שיפור רמת החינוך והבריאוּת שלהן. העלאת הצריכה של השכבות החלשות עשויה להתבטא בגידול הצריכה ב־1 – 2 אחוזים לנפש בבמוּצע.

ו. ייצוב היקפה של הצריכה הציבורית. – לאחר תקופה של התארגנות ורכישת נסיון, יכולים השירותים הציבוריים בהיקפם הקיים לשרת גם אוכלוסיה גדולה יוֹתר. פרט לשירוּתים מסוּיימים, שהיקפם נקבע באופו ישיר על־ידי היקף האוכלוסיה, כגון מספר הכיתות והמורים בבתי־הספר, מספר המיטוֹת בבתי־החוֹלים ועוד. לעוּמת זאת מן ההכרח שהשירותים האדמיניסטרטיביים ושאר השירותים בהיקף הנוכחי יעלו את פריון עבודתם ויספקו צרכי האוכלוסיה המוגדלת.

ז. רמת הוצאות הבטחון היא מן הגורמים שקשה ביותר לחזותה מראש. שכן היא נקבעת במידה רבה על־ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם. אם יהא צורך להגדיל הוצאות הבטחוֹן במידה רבה, עשוּי הדבר להטיל עומס כבד נוסף על המשק. לעוּמת זאת, שיפוּר מצב הבטחון עשוּי לשחרר עובדים וחמרים נוֹספים לפיתוּח הייצוּר הכלכלי והגברתו. התכנית מבוּססת על ההכרה שהוצאות הבטחון לא יעלוּ מעל לרמתם הנוכחית.


אמצעים עיקריים להשגת המטרות

המשימה שלפנינו לשנים הקרובות היא כבדה מאד ומחייבת מפנה בכמה תחוּמים מרכזיים במשק.

בראש וראשונה יש לנקוט שורה של אמצעים יעילים, כדי שהמפעלים והעובדים יראוּ בהפניית עיקר הייצוּר ליצוּא אינטרס מרכזי שלהם עצמם. כיוֹם יש רק ענפים בוֹדדים (כגון הדרים, יהלומים, אשלג, צמיגים, לבידים), אשר עיקר ייצוּרם מיועד ליצוא. בשאר הענפים מהוה היצוא רק חלק קטן מכלל ייצורם, ועיקר ייצוּרם מיוּעד לשוק המקוֹמי. רק 2 – 3 אחוזים מכלל הייצוּר החקלאי, לבד מהדרים, ורק כ־8 אחוזים מכלל הייצור התעשייתי, לבד מיהלומים, מיוּצאים עתה.

מצב זה אפשרי כל עוד יבוא ההון הוא רב. כיום יש לממשלה מטבע־חוץ ליבוא חמרי־גלם וציוּד, גם לענפים שאינם מייצרים ליצוּא. עם צמצוּם יבוא ההוֹן, יהיה היצוּא צורך לא רק למדינה, אלא אף למפעלים ולפועלים עצמם. למעשה, מותנים המשך הייצור התקין של המפעלים והשמירה על רמת התעסוקה של העובדים בהפניית המפעל ליצוא.

יצוין, שמשק מודרני במדינה קטנה חייב להתבסס במידה רבה על ייצוּר ליצוּא. הטכנולוגיה המודרנית מחייבת בענפים רבים ייצוּר בהיקף גדוֹל, ורק דבר זה יכול להוזיל הוצאות הייצוּר. השוק המקומי הוּא קטן מכדי לאפשר ייצוּר יעיל וזוֹל בענפים רבים.

בענפים מספר, ובמיוחד במוצרים חקלאיים, הגענו כבר לרוָיה. ואף בכמה ממוּצרי התעשיה אנו מתקרבים למצב זה. אמנם השוּק המקומי יתרחב במידת־מה בעקבות גידול האוכלוסיה והעלאת־מה ברמה הכללית של הצריכה, אולם בענפים אלה קיים כבר עתה עודף רב של כושר ייצור, היכול לספק ללא קושי את הביקוש המקומי הנוסף. קליטה של עובדים רבים נוספים מותנית בהפניית עיקר תוספת הייצור ליצוּא.

נציין האמצעים העיקריים לכך:

1. הגדלת התמורה ליצוּא, לעומת המחיר לשוק המקומי. – כדי שייצור ליצוא יהיה אינטרס ישיר של היצרן והעובד, יש להבטיח שהיצוא יהא כדאִי יותר מייצור לשוק מקומי. לאחרונה קבעה הממשלה פרמיות מיוּחדות ליצוא מוגבר, ובמידת הצורך יש להוסיף לעשות בכיוון זה, בין בפרמיוֹת ובין בצורות אחרות.

2. ארגון מחדש של הייצור במפעלים לשם ייעול הייצור והוזלתו. – במפעלים רבי אין הייצור יעיל וזוֹל עתה, משום שהמפעלים אינם מתרכזים בייצור מוצרים בודדים בסריות גדולות והייצור בהם מפוצל בין מוצרים רבים, המיוצרים בהיקף קטן. דבר זה מונע אפשרות של יצוא. משום כך יש לשנות מבנה הייצור ולהביא מפעלים להתמחוּת והתרכזות בייצור מוצרים בודדים בהיקף נרחב. הממשלה תצטרך להשתמש באמצעים העומדים לרשותה, כגון הקצבות יבוא, מתן הלוָאות ופרמיות וכדומה, כדי להביא את המפעלים לידי תיאוּם וחלוקת עבודה. מוּבן שיש לעמוד על המשמר, כדי שהדבר לא יביא להתארגנות קרטלים נוספים בשוּק המקוֹמי.

3. ארגוּן מחדש של השיווּק ביצוּא. – יצרנים רבים, בעלי מפעלים בינוניים וקטנים, אינם חודרים לשוקי היצוא, מכיוָן שהם חסרי ידיעה, קשרים ואמצעים לכך. כדי לפתור בעיות אלו יש להקים ולפתח חברות יצוא, חלקן מתמחות במוצרים דוגמת המועצה לשיווק הדרים, המוֹעצה לשיווּק בטנים וכדומה, וחלקן – באזורים כגון: החברה ליצוא לאפריקה המערבית וכדומה. הממשלה תסייע להגברת פעוּלת החברות הללו ותארגן חברות־יצוא נוספות, במידת האפשר על־ידי ארגוּנים של היצרנים עצמם, ובמידת הצורך על־ידי חברות ממשלתיות. בחלק מהמוצרים יהיה על חברות אלו לדאוג גם לשוקי התוצרת וגם להזמין מן היצרנים מוצרים מתאימים ליצוא ולשווקם על חשבונן.

4. מתן אשראי למימון מלאי של מוצרי יצוא. – כיום נותנת הממשלה מימון נרחב ובריבית נמוכה, לייצור לשם יצוא. יש להמשיך ולתת אשראִי, הן ללקוחוֹת והן למימון מלאי, היכול להביא להגדלה הנפח היצוּא.

5. ייצוב המטבע. – יהיה עלינו לנקוט אמצעים יעילים לקיוּם יציבות המטבע. לצורך זה יש למנוע גרעונות קופתיים בתקציבי המדינה ומוסדות ציבוריים אחרים. כמו־כן אין להרחיב הרחבת־יתר גם האשראי לציבור ובמיוחד להגדלת מכירות באשראי בשוק המקומי.

6. עליית הכנסות רק כתוצאה מהעלאת הפריון. – הגברת יצוא בשיעור הדרוּש לא תהא אפשרית, אם לא תימנע עליה מתמדת בהוצאות הייצור. העלאת שכר ללא העלאה בפריון העבודה היא בעוכרי המשק ואף בעוכרי הפועל, כיון שהיא עשויה להגביר האבטלה. אין להעלות שכר אלא בצמוד להעלאה בפריון העבודה, והוא הדין ברוָחים. גם במידה שעולה הפריון, אין לאכול מלוא התוספת על־ידי העלאה מקבילה בהוצאות הייצור, אלא יש להותיר לפחות חלק מכך להוזלת הייצור והיצוא.

7. התרכזות בייצור המוצרים שניתן לייצר בהוצאות ייצור סבירות. – יש להימנע מעידוד ייצור מוצרים, בהם אין לישראל כל יתרוֹן, ומשום כך הוצאות ייצוּרם גבוהות. למוצרים אלה אין לתת הגנה של מכס או סיוּע הלואות ממשלתיות, סובסידיות וכד'. התרכזות בייצור מוּצרים שניתן לייצרם ביעילות ובהוצאות סבירות, היא תנאי למשק השואף לקיים עצמו.

8. הגדלת הרווחיות של מפעלים יצרניים יעילים. – בעוד שאין להבטיח מראש רוָחים לכל מפעל, בין אם הוא מייצר ביעילות ובין אם הוא נוהג בבזבוז ובניפוח הוצאות, הרי יש ליצוֹר את התנאים שיבטיחו רוָחים סבירים למפעלי־הייצור היעילים.

במיוחד יש לעוֹדד, באמצעים פיסקליים ואחרים, את המפעלים המשקיעים את רווחיהם בפיתוח המפעלים ובהרחבתם. דבר זה עשוי לצמצם את ההיזדקות היתירה של המפעלים למימון ממשלתי לצרכי השקעות.

9. יצירת תנאים לשוק מניות. – כדי לאפשר למפעלים פרטיים וציבוריים לגייס הון מהציבור לפיתוח, יש להחיות את שוק המניות וליצור את התנאים שיאפשרו הפצת מניוֹת חדשות. דבר זה מחייב בראש ובראשונה ריסוּן האינפלציה. אולם תנאים נוספים לכך הם הגדלת הרווחיות של המפעלים ומתן זכויות הצבאה והשפעה על ניהול המפעלים לרוכשי המניות.

10. הגדלת החסכון הציבורי. – נוסף על החסכון הפרטי יש להגדיל, כאמור, את החסכון הציבורי, בצורה של העברה גדלה של הכנסות ממסים וממלווֹת לצרכי פיתוח.

11. מתן עידוד מכסימלי להשקעות חוץ. – מיעוּט ההשקעות הפרטיות בארצות־חוץ וביחוד בארצות פיתוח, מהוה בעיה חמורה. כיום יש סיכוי ממשי להגדלה ניכרת בהשקעות־חוץ פרטיות בישראל, בין של משקיעים יהודים ובין של משקיעים אחרים. אולם תנאי בל־יעבור להשקעות פרטיות בהיקף נרחב, הוא רוָחים ברמה המקובלת בעולם והבטחת אפשרויות נוחות להעברת רוָחים במטבע־חוץ. הממשלה עודדה משקיעי־הון בהנחות ובהלואות והיא עומדת עתה לתת להם הנחות נוספות, ובכלל זה ביטול ההגבלות על הוצאת רוָחים במטבע־חוץ וכן הנחות נוספות ממסים.

יש גם לאפשר למשקיעי־חוץ לקנות מניות של מפעלים ציבוריים ופרטיים קיימים, כדי לשחרר כספי הציבור, המושקעים במפעלים אלה, לפיתוח חדש.

12. גיוס הון פרטי להשקעות בדיור עממי. – כיום מממנת הממשלה כמעט מלוא ערך הבניה לעולים ולשכבות העממיות. כדי לשחרר כספי הממשלה לפיתוח, יש לבחון את האפשרויות לגיוּס הון פרטי מהארץ ומחוצה לה להשקעות בדיוּר עממי.

13. פיתוח מזורז של הנגב, הגליל ושאר אזורי הספר. – יש צורך להגביר את קצב האיכלוס והפיתוח של הנגב. הפיתוח העיקרי של הנגב ייעשה על־ידי הקמת תעשיה המבוססת על עיבוד חמרי־היסוד המצויים בנגב. כן יש לפתח את קוי ההובלה לנמל אילת, דבר הקשור בהרחבת קשרי הסחר עם ארצות אסיה ואפריקה. כן יש ליישב את האזורים השוממים בגליל, על־ידי הקמת נקודות התישבות חדשות.

14. בדיקת האפשרויות לצמצום נוסף בהגבלות על מטבע־חוץ. – הפיקוח על מטבע־חוץ, כמוהו כפיקוח בתחומים אחרים, אינו מטרה בפני עצמה. כשם שהפיתוח והגדלת הייצור איפשרו ביטולו של הפיקוּח על הייצוּר והצריכה, כן יש לבחון את האפשרוּיות לצמצום ההגבלות של היבוא ושל הוצאות אחרות במטבע־חוּץ. יש לבחוֹן אפשרויות הרחבת הליברליזציה על היבוא ועל הוצאות אחרות במטבע־חוץ, בתנאי שהדבר לא יביא לגידול ההוצאות במטבע־חוץ.

הגברת החופש בסחר הבינלאוּמי וצמצום ההגבלוֹת על מטבע־חוּץ היא מגמה עולמית בריאה, העשויה להגביר את היעילות בייצור ולהעלות רמת החיים בארצות שונות. אף ההתקרבות של ישראל לארגונים הכלכליים של אירופה מותנית בליברליזציה מוגברת של היבוא ומטבע־חוץ.

15. הידוק הקשרים הכלכליים עם ארצות אפריקה ואסיה. – הקשרים הראשונים שקשרנו עם ארצות אפריקה ואסיה הם בעלי חשיבות מרובה לא רק מבחינה מדינית, אלא גם מבחינה כלכלית. קשרים אלה יש להגביר במידה רבה. ישראל צברה נסיון וידע רב בתחומים שונים של הפיתוח. ידע זה עשוי להיות רב־ערך למדינות צעירות הזקוקות לפיתוח מהיר. חברת הספנוּת המשותפת לגאנה ולישראל, ביצוע עבודות־בניה נרחבות, קידוחי מים ונפט בארצות חוץ – הם דוגמאות מועטות לאפשרויות הקיימות שיש לטפחן בדמיון ובהעזה. נוסף לכך, יש בסיס מוצק להגברת קשרי הסחר בין ישראל ומדינות אלה, כיון שהן מייצאות חמרי־גלם בסיסיים, בעוד שישראל מייצאת מוצרי־תעשיה מעובדים.


תכניות פיתוח


תכניות פיתוח כלליות למשך חמש השנים 1960 – 1964 הן עתה בשלבי הכנה. אם כי טרם הגענו לעיבוד מפורט, ניתן לציין מה יהיו כיווני־הפיתוח העיקריים בענפים השונים.


חקלאות

התכניות לחקלאות צריכות להתבסס על שלושה גורמי יסוד:

א. בשנים הקרובות תעמוד החקלאות בסימן ההגבלה במקורות המים. יש עוד כמה מקורות מים נוספים בצפון, והם ינוצלו. אך במידה שלא יתגלו מקורות מים בלתי ידועים, אין להניח כי בשנים הקרובות ניתן יהיה לספק מים רבים נוספים לחקלאות. אמנם, החילונו בביצוע מפעל הירדן, העתיד לספק עם השלמתו כ־500 מיליון מ3 לנגב. זהו מפעל אדיר התובע השקעות עצומות, הנאמדות עתה ב־350 מיליון ל"י, ואשר יושלם לכל המוקדם בעוד שש־שבע שנים. יש, איפוא, להשתמש במים המוגבלים באופן היעיל ביותר למשק הלאוּמי.

ב. החקלאוּת תיתבע להגדיל בשיעוּר ניכר תרומתה ליצוא. שומה על היצוא החקלאי להגיע לעשרות מיליוני דולרים לשנה, נוסף על יצוא ההדרים. הגידול יכול להיות בעיקר בבטנים, בכותנה וכמו־כן בירקות, בפירות ובביצים בעונות המתאימות.

ג. החקלאוּת תידרש לקלוט עובדים רבים נוספים. לשם כך יש להעדיף את הגידולים המספקים תעסוקה, במידה שגידולם כדאי למשק, על גידולים אחרים המספקים אך מעט תעסוקה.

בהתחשב בגורמי־יסוד אלה, ייעשה הפיתוח החקלאי בכיוונים הבאים:

1. במערכת הפיתוח והייצור החקלאי תינתן עדיפות לגידולים הנועדים ליצוא או גידולים שיחליפו יבוא חיוני ויספקו תעסוקה.

בשטחי השלחין יורחבו בעיקר גידול הכותנה, הבטנים, הירקות והפירות המיועדים ליצוא. לעומת זאת יצומצם שטח גידול המספוא.

בשטחי הבעל יוגדלו שטח הכותנה, המקשה, הבצל ועוד.

מדיניות המחירים והסובסידיות של הממשלה לא תעודד הרחבה נוספת של הרפת והלול, שבהם הגענו לרוָיה. לעומת זאת היא תבטיח לגידולי־יצוא הכנסה נאותה.

2. יושלמו ההשקעות בהתישבות החדשה. לפי שעה נזקקים רבים מהמתישבים החדשים לעבודות־חוץ, משום שלא הושלמו ההשקעות במשקיהם ועקב המחסור במים. השלמת ההשקעות עשויה לבסס את ההתישבות החדשה על עבודה במשק ולאפשר קליטת עובדים חדשים במקומות העבודה שיתפנו על־ידי המתישבים. השלמת קו המים מהירקון תאפשר העמדת תוספת מים לרשות ההתישבות החדשה.

3. בצפון, במקומות שיש מים עודפים שלא נוצלו עד כה, יוקמו נקודות התישבות נוספות.

4. יורחבו השטחים של מטעי השלחין. גם לאחר שהכפלנו שטח ההדרים והגענו ל־280,000 דונם, יש מקום להרחבה הדרגתית נוספת של שטחי ההדרים, על חשבון שטחי־שלחין אחרים. אף אם ירדו מחירי ההדרים בשוקי חוץ, עדיין תהיינה ההשקעות בענף זה כדאיות למדינה ולחקלאי, בהשוָאה לענפים אחרים.

5. יוחש ביצוע מפעל הירדן. כדי להגדיל מקורות המים לרשות ההתישבות בדרום ובנגב, עוד לפני ביצוע מפעל הירדן, יושלם קו ירקון – נגב ב'. יוקמו מפעלים להעשרת מי תהום.

6. באזורי ההר, בגליל ובהרי יהודה, ובאזורים אחרים, תורחב הכשרת הקרקע, במידה שיש סיכויים להתישבות בהם.

7. ייעשו מאמצים לקליטת עולים בקיבוצים, בהם שורר מחסור חמוּר בכוחות עבודה. הציוד העומד לרשותם מאפשר, במקרים רבים, מתן תעסוקה יצרנית וכדאית למשק הלאוּמי ולקיבוץ עצמו.

ביצוע התכניות הללו עשוי להבטיח קליטה יצרנית של 15 עד 20 אלף מפרנסים נוספים בחקלאות ולהגדיל במידה רבה את היצוא החקלאי.


פיתוח התעשיה והמחצבים

הפיתוח התעשייתי בישראל בעשור הראשון יהיה מכוּון לסיפוק צרכי האוכלוסיה הישראלית המתרחבת במוצרים תעשייתיים. הודות למפעלי תעשיה חדשים שעיבדו חמרי־גלם מיובאים הגענו לכך שכיום השתנה הרכב היבוא של ישראל והוא כולל בעיקר חמרי־גלם ומוצירי־השקעה במקום מוצרים מוגמרים. מעתה יהא על הפיתוח התעשייתי להתרכז בעיקר בפיתוח תעשיית יצוא שתהיה מסוגלת להתחרות בשוקי העולם, כדי לממן בכך את צרכי היבוא של המשק הישראלי. מדיניות הפיתוח תהיה לכוון השקעות לענפים שטרם פותחו, אם כי קיימים תנאים נוחים להתפתחותם בצורת חמרי־גלם, ידע טכני, עבודה מומחית זולה יחסית, או קירבה גיאוגרפית לשוקי יצוא.

כמה יתרונות לתעשייתנו הנותנים לה סיכוי ליצוא:

1. התעשיה שלנו היא בחלקה תעשיה מעבדת המתבססת על הספקת חמרים גלמיים מן החוץ. תהיה לה איפוא אפשרות לבחור לה את מקורות החומר הגלמי הנוחים לה.

2. חלק הארי של ההשקעות בתעשיה מיועד להקמת מפעלים חדשים. דבר זה מאפשר לנו להצטייד בציוד החדיש והיעיל ביותר.

3. על המפעלים אשר נקים אינה רובצת המעמסה של הפחתת ערכו של ציוד מיושן או הבלוי חלקית.

4. לרשות התעשיה הישראלית עומד פועל נבון ומהיר־תפיסה, היכול ללמוד מקצוע במהירות ולהגיע בו לרמה גבוהה.

5. במקרים רבים נוכל להיעזר ביֶֶדע הנתון בידי יהודים בחוץ־לארץ, הקשורים בישראל ומוכנים לעזור לה.

לעומת יתרונות אלה מצויים, כמובן, גם חסרונות והם:

1. אחוז הפועלים המקצועיים ברמה גבוהה ומנהלי עבודה הוא קטן ביחס למספר הפועלים הבלתי־מקצועיים.

2. פריון־עבודה נמוך, באופן יחסי, של הפועל הישראלי.

3. הוצאות הפריקה והטעינה בנמלים והוצאות ההובלה בארץ גבוהות יותר מאשר בארצות תעשייתיות אחרות, דבר התובע ומחייב שינוי מהיר – והוא בידנו.

4. אין תעשייתנו יכולה להרשות לה את המחקר השימושי בהיקף המקובל בארצות־תעשיה מפותחות. בגלל זה נצטרך בשלב זה של התפתחותנו התעשייתית להישען במידה רבה על היֶדע שנצבר בחוץ־לארץ, בידי חברות ופרטים.

כתוצאה ממצב זה מסתמכים כיווּני ההתפתחות הבאים של תעשייתנו.

בייצור תחליפי־יבוּא יהיה עלינו להשלים בשטחים שונים את מה שכבר התחלנו. בענף המתכת, למשל, מצויים עשרות פריטים אשר ניתן לייצרם בארץ במחיר־דולר סביר. בענף הצמר יש אפשרויות מסוימות להעמקת הייצור, וכן בענף הנייר. כתוצאה מהקמת המפעלים המתאימים, אפשר יהיה במרוצת הזמן להעסיק כ־3,000 פועלים נוספים במפעלים חדשים ובהרחבת מפעלים קיימים ולחסוך קרוב ל־10 מיליון דולר שאנו מוציאים כיום ליבוא.


חימיקלים

בענפי החימיקלים, בהם יש לישראל יֶדע טכני ואוצרות טבעיים, יתרכז הפיתוח בענפים אלה:

אשלג. – יש סיכויים להרחבה של האשלג מ־120 אלף טון בשנת 1959־1960 עד ל־400 – 600 אלף טון. כן ניתן לייצר מוצרי אשלג שונים בתרכובות שונות.

אוצרות ים המלח ניתנים לשיווּק במחירי הובלה זולים לארצות אפריקה המזרחית ואסיה, ובכך יש לישראל יתרון על ארצות מתחרות באירופה.

פטרו־חימיקלים. – מציאותם של נפט גלמי ובתי־זיקוק גדולים, שעברו רק בזמן האחרון לידים ישראליות, תשמש בסיס לשוּרה של מפעלים בתעשיה הפטרו־חימית, וזאת נוסף ליצוא הדלק המזוקק שייוָצר מעתה ויישלח לשוקי העולם, זו הפעם הראשונה.

זרחן. – כיום מייצרים אמנם רק פוספטים ממחצבי הפוספט המצויים בארץ בכמויות גדולות. אולם כבר מתכננים ייצור זרחן אלמנטרי ופיתוח תעשיות המבוססות על־כך.

ברום. – בים המלח מצויות כמויות גדולות של מוצר זה בריכוז העולה פי חמישה ויותר על הריכוז המצוי במי ים, מהם מפיקים אותו כיום בארצוֹת רבות, מה שיאפשר לתעשיה זו להיות מתחרה בשוקי העולם. יש סיכויים שהמפעל הקיים להפקת הברום יורחב פי כמה, דבר שיביא גם לירידה ניכרת בהוצאות הייצור.

מגנזיום. – עד כה לא נוצל מקור עשיר של חומר־גלם זה, המצוי אף הוא בים המלח, והוא ניתן לניצול הן ליצירת מגנזיום מתכתי והן למלאי מגנזיום שצריכתם גדלה והולכת.

במידה שתעשיה זו תתפתח למלוא כושר ייצורה הרי מומחים עולמיים טוענים שבתנאים מתאימים ניתן להגיע ליצוא של 40 – 50 מיליון דולר ולספק תעסוקה לאלפי פועלים במפעלים אשר יעסקו בעיבוד מוצרים והעשרתם.

חימיקלים קלים. – התעשיה החימית הכבדה תושלם על־ידי תעשיות חימיות קלות יותר, כגון תרופות, צבעים, חימקלים מעבדתיים וכו'. בתעשיות אלו ממלאים חמרי־הגלם תפקיד קטן יותר ואילו היֶדע הטכני והעבודה המומחית ממלאים תפקיד מרכזי.

תעשיה חקלאית. – חמרי־גלם הניתנים לניצול בישראל הם צמחי־תעשיה שונים לתעשיות המזון, החימיקלים והסיבים. דוגמאות לכך הן: פשתן, צמר, סיזל, אגבה, סוכר, נייר, תאית וכו'.

תעשית הנדסה. – תעשיה זו יכולה להתפתח בישראל בזכות מציאותו של כוח־אדם מאומן בשיעור רב יחסית, בענפים בהם גדול חלקה של העבודה, כגון: ייצור לפי הזמנה של מיתקנים תעשייתיים, מכונות תעשייתיות וחקלאיות קלות, תבניות וכו'. בכל אלה יש לנו סיכוי סביר להצלחה. יש המעריכים שניתן יהיה להגדיל את היצוא בשנים הקרובות ל־10 מיליון דולר ולהעסיק כ־3,000 פועלים.

אלקטרוניקה. – הודות לידע הטכני המצוּי, ניתן לייצר בארץ מוצרים אלקטרוניים לפי הזמנה, מכשירים מדעיים, אופטיקה ומכניקה עדינה. פיתוחה של תעשיה זו הוא תהליך אִטי, אבל בעזרת אימון מתאים, מחקר מדעי וארגון מסחרי ניתן יהיה להגיע להישגי־יצוא ניכרים.

כן ניתן לנצל את הפוטנציאַל התעשייתי הקיים והבלתי־מנוצל כיום ולכוון את תוספת הייצור, שיהיה זול יותר, לצרכי יצוא. ההערכה היא שהיצוא המוגבר בניצול מנגנון הייצור הקיים יכול להגיע ל־35 מיליון דולר ותוספת התעסוקה – ל־15 – 20 אלף עובדים באותה תקופה.

אלה הם הכיווּנים העיקריים בהם תפותח התעשיה. בכמה מן השטחים קיימים כבר מפעלי־יסוד, באחרים מצויות רק התחלות ואילו שטחים נוספים לא יצאו עדיין משלב התכנון.


חשמל

פיתוח מזורז של התעשיה, ובמיוחד תעשיה חימית ושאר תעשיות כבדות, מחייב הרחבה רבה באספקת החשמל. נוסף על תחנות הכוח החדשות ההולכות ונבנות עתה בצפון ובדרום, יהא צורך להשלים בשנים הקרובות יחידות חדשות בצפון ובדרום. קיימים סיכויים להוזיל את ההוצאות לייצור חשמל בדרום על־ידי ניצול הגז הטבעי בראש־זוהר.

זרם חשמל זול הוא תנאי מוקדם להקמת התעשיות החימיות שנזכרו. זאת היא אך דוגמה אחת של חיוניות החשמל, שהוא זרם החיים לתעשיה וכל משק הארץ מחייב את עובדי המפעל ומנהליו לעשות כל מאמץ לייעול מפעלם ולהוזלת המוצרים.

כן ייערכו הבדיקות וההכנות הדרושות להקמת תחנת־כוח אטומית.


תחבורה

1. הצי המסחרי גדל בשיעור ניכר, בסוף 1956. לאחר שתתקבלנה אניות המשא והמיכליות, שכבר הוזמנו, יגדל היקף הצי עד קרוב ל־750,000 טון מעמס.

גידול הצי הישראלי יאפשר הגדלת חלקו בהובלה לארץ וממנה. על הצי יהא לכבוש לו גם מקום בהובלת־נוד בין נמלי־חוץ. דבר זה מותנה בכושר ההתחרו לגבי ציי ארצות אחרות.

2. ייבנה נמל עמוק־מים בשדוד. הנמלים הקיימים קרובים לצב של ניצול מלא של כושר תפוסתם. עקב גידול היצוא והיבוא כאחד יהא צורך בהגדלת כושר התפוקה של נמלי הארץ. כן יושקעו סכומים ניכרים במיתקנים להפיכת נמל אילת לנמל משוכלל ויעיל ואף יורחבו נמלי האויר.

3. תיבנה מספנה לתיקון אניות ישראליות וזרות ולבניית אניות חדשות. המספנה תעסיק לאחר השלמתה עד 2,500 עובדים, בעיקר בעלי־מקצוע.

4. צינור הדלק בן 8 הס“מ בקטע שבין באר־שבע ואילת יוחלף בצינור גדול בן 16 ס”מ, בדומה לצינור שהונח בקטע שבין באר־שבע – חיפה. על־ידי כך תתאפשר הובלת כמויות דלק גדולות לא בלבד לכיסוי צרכי הארץ, אלא גם ליצוא.

5. תיסלל מסילת־ברזל באר־שבע – דימונה – אורון להובת המחצבים השונים, שייצורם יגדל בשיעור רב.


תיירות

קיימים סיכויים טובים לפיתוח התיירות לישראל, שהיא אחד מענפי היצוא הסמוי החשובים ובעלי ערך מוסף גבוה. למטרה זו יהיה צורך להשקיע בשיפור תנאי ההארחה, הן במלונות ממדרגה גבוהה והן במלונות עממיים.


בניה

נוסיף לבנות דירות לשיכון עולים, לחיסול המעברות ולחיסול משכנות העוני.

יהא צורך לבחון את האפשרויות למשוך השקעות פרטיות מחוץ־לארץ ומהארץ לבניית דירות עממיות, כדי להקל את העול הכבד הרובץ עתה על הממשלה בתחום זה.

ולסיכום: ביצוע התכנית והפניית הפוטנציאל הטמון במשק הקיים למטרות שצוינו, עשויים לתרום תרומה חשובה לקידום העצמאוּת הכלכלית ולקליטה יצרנית של העליה והאוכלוסיה הנוספת המקומית.


המגבלות החברתיות למדיניותנו הכלכלית


תוך כדי ביצוע המדיניות הכלכלית של הממשלה עומדים אנו בפני שורה של בעיות הטעונות החלטה וביצוע. אזרח המדינה שומע חדשות לבקרים על הרחבת שירותי הממשלה, או על תוספת לשכרם של מורים, או על הקמת מפעל חדש בנגב, או על העלאת מסים – והוא רואה בהן את ביטויה של המדיניות הכלכלית. יום־יום הוא יודע שמאחורי כל הידיעות החלקיות המגיעות לידיעת הציבור ומאחורי מאות ואלפי החלטות שאינן מתפרסמות, נמצא קו אחד, המנחה את הממשלה במדיניותה הכלכלית – והוא היעד בכללותו.

קו כללי זה הוא הרצון להביא לידי פיתוחו המהיר של המשק ולניצול מכסימלי של אמצעי־הייצור המצויים כבר במשק ואלה שיש עוד לחשפם. וזאת – למען הבטח קליטה מהירה ומלאה של כוח־העבודה הקיים והמתוַסף בעבודה יוצרת, למען הקם נכסי־צאן־ברזל – חמריים ורוחניים – לחברה ולמשק ולמען הקטנה מהירה של מידת תלותנו בעזרת חוץ.

הישגינו הפיסיים בפיתוח מניחים את הדעת. היקף הייצור עולה בכל שנה בשיעורים גבוהים – כ־10% בממוצע בשנות קיום המדינה. המשק הגדל קולט את כוח־העבודה המצוי כיום ומבטיח תעסוקה מלאה למעשה. היצוא גדל בכל שנה בעשרות אחוזים, מפעלים חדשים – בחקלאות ובהשקיה, בתעשיה, בתחבורה, בתיירות ובשירותים – נכנסים למעגל הייצור בכל שנה. מבחינה זו נראה שהישגינו מניחים את הדעת.

למען השגת מטרות אלו הצבנו לעצמנו שורה של יעדים פיסיים וכלכליים. בלי להיכנס לפירוט־יתר של כל משימותינו הכלכליות בשנים הקרובות, הרי ברור שבשנים הבאות אנו עומדים בפני שורה של מפעלים שנצטרך לבצעם. ביסוס ההתישבות החדשה, השלמת מפעל הירדן, פיתוח הנגב על־ידי הקמת 10 ערים חדשות בעשור הבא, הקמת נמלי אשדוד ואילת, ניצול המחצבים בנגב, הגדלת הייצור התעשייתי והעמקתו לענפיו, הגדלת הצי המסחרי וצי התעופה, הגדלת שירותי התיירים. מטרותינו הכלכליות הן הקטנה מהירה בגרעון המסחרי, הבטחת רמת־מחיה הוגנת לאוכלוסיה לטוָח ארוך והורדת הוצאות הייצור שלנו לרמה בינלאוּמית. בכל המפעלים הללו יהיה עלינו להמשיך, למעשה, בקוי־הפעוּלה בהם אנו הולכים זה שנים רבות. משום כך, אם ברצוננו לדעת אם נשיג מטרות אלו במלואן, שומה עלינו לבדוק באיזו מידה הצלחנו בעבר בביצוע מדיניותנו, ובמידה שלא הצלחנו – עלינו לברר מה הסיבות לכך.

לעומת זאת יצוין, שהישגים נאים אלה טרם קירבונו במידה מספקת למטרה הכלכלית, של השתחררות מהירה מהתלות ביבוא ההון לשם הבטחת רמת החיים והתעסוקה של האוכלוסיה הקיימת. הגרעון במאזננו המסחרי אינו יורד בקצב הדרוּש, על אף עליית הייצור והיצוא. לאחר שנת 1959, בה חל שיפור ניכר במאזננו, לא התקדמנו במידה ממשית בשנת 1960, ואינני יודע אם בשנת 1961 נפצה על פיגור זה.

עובדה זו אומרת דרשני. נודה, כי הממשלה נתקלת בביצוע מדיניותה הכלכלית במגבלות רבות התוחמות את כיווּני פעולתה ועָצמתה. מסתבר, שמערכת היחסים והכוחות החברתיים והכלכליים מגבילים את הממשלה באמציה לבצע מדיניות כלכלית ההולמת את צרכי המשק בטוָח הארוך. כוחות אלה הם ריאליים. הם חלק בלתי נפרד – לטוב ולרע – מהתנאים בתוכם אנו פועלים, והתעלמות מהם היא בבחינת מדיניות של בת־יענה. עלינו להיאבק לשינוי תנאים אלה. המאבק מתמיד וממושך. יש והוא מתנהל ישירות, ויש ועלינו לסול מסילות עקלתון, ואם גם תוך הפסד זמן. כל זה – כדי לשנות את התנאים או אף כדי להשיג דרכם, ולמרות השפעתם הישירה, את מטרותינו הכלכליות.

המגבלות לביצוע המדיניות הכלכלית הדרושה לנו הן בחלקן חיצוניות, פּרי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, ובחלקן פנימיות, הנובעות מתנאיה וממצבה של החברה הישראלית כיום.

הבולטת בין המִגבלות החיצוניות למדיניותנו הכלכלית היא עוּבדת יבוּא ההון הגדול מהחוץ, המכסה את הפער בין יבואנו ליצואנו. ביבוא זה משמשים אור וצל בערבוביה. יבוא ההון, המגיע זה שנים אחדות ל־300 – 350 מיליון דולר לשנה, מאפשר לנו המשך הפיתוח וקיוּם הייצור על רמה כה גבוהה. מבחינה זו הוא חיוּני לפעולתו התקינה של המשק. אותו חלק ממנו המוזרם לפיתוח המשק – אם באופן פרטי, על־ידי השקעות ישירות, ואם דרך תקציב הפיתוח – עושה את מלאכת פיתוח המשק, הגם שאף הוא יוצר בתחילה לחץ אינפלציוֹני מסוים. אולם אַליה זו – קוֹץ בה. יבוא ההון הפרטי, המופנה לצריכה, מעורר בעיות קשות.

אחת התופעות שאנו רואים ברגשות מעורבים היא הקצב המהיר של גידול הצריכה הפרטית. כבר עמדתי על כך כמה פעמים. מצד אחד אין אלא לשמוח על התבססותם הכלכלית של אנשים נוספים במולדת, ביחוד אלה שהחלו את חייהם בארץ רמת־חיים כה נמוכה, שכל עליה בתנאי חייהם תביא רק יתר בריאות, יתר פריון בעבודה, יתר תרבות, יתר התערות בחברה ויתר סיפוק. אולם נראה שעליה זו ברמת החיים אינה מתחלקת בצורה הדרוּשה מבחינה כלכלית וסוציאלית, שכּן היא מוּאצת דוקא באותן שכבות שכבר הגיעו לרמת־חיים סבירה. כתוצאה מזה בולעת התוספת לצריכה הפרטית שנה־שנה חלק גדול מדי של גידול הייצור והמקורות, אשר מוטב היה שיופנה לחסכון – לשם פיתוח וליצוא – לשיפור מאזננו המסחרי.

בתהליך זה, של הגידול המהיר בצריכה הפרטית, יש ליבוא ההון הפרטי, כולל הפיצויים האישיים, השפעה כפולה, הן ישירה והן עקיפה. מאה וחמישים מיליון דולר ויותר, הבאים בכל שנה ארצה, הם כשלעמצם כוח־קניה ניכר, ובפרט שהם מתרכזים בידי שכבה אחת. אמנם, מחקרים שנעשו מוכיחים כי שיעור החסכון מכספי הפיצויים גבוה יותר משיעור החסכון הכללי מההכנסות במשק, אבל עדיין מוּצא חלק גדול מדי מכספים אלה לצריכה, וזו בולעת מקורות – בכוח־אדם ובחומר – שניתן היה לנצלם בצורה יעילה יותר מבחינת המדיניות הכלכלית.

וזו רעה חולה ומדבקת. הדוגמה של שכנים החיים על רמה גבוהה יותר מדרבנת רבים לנסות ולהתחרות בהם, גם אם הם לא זכו להכנסות בלתי־סדירות כאלו. במאמץ זה מוציאים אנשים שנכנסו ל“התחרות” לא רק את כל הכנסתם, אלא אף יותר מזה – ומסתבכים בחובות, כך שהיקף החסכון במשק יורד, ואילו הצריכה השוטפת עולה מעבר לכל המוצדק מבחינה כלכלית – כללית ופרטית.

כן מעודד מרוֹץ ההתחרות את ההזדקקות לאשראי צרכני, ואשראי זה, שהיצרנים נאלצים לתת, מחמיר את מצבם, בולע את ההון החוזר שלהם, מחייב אותם להזקק לצורות־מימון בלתי סדירות וגורם להסתבכות שלהם ושל המשק כאחת, בהגדילו את הלחץ על מערכת הבנקים ובנק ישראל ובגרמו לאינפלציה.

מובן, שהשפעות שליליות אלה הן רק צד אחד של המטבע שביבוא ההון הפרטי, ובעיקר הפיצויים. הללו הנם – לפרט – תשלום מאוחר, ובוַדאי חלקי, על סבל שסבל בעבר. תשלום זה מגיע לו. כן עוזרים הפיצויים למדינה, בהגדילם את הכנסותיה במטבע־חוץ ומאפשרים לה מימון היצוא השוטף וצבירת רזרבות לימים קשים יותר. כדי להבטיח שבסכומים העומדים לזכות פרטים אזרחי ישראל יגיעוּ באמת ארצה, נתנה הממשלה שורה של הקלות והטבות לבעלי הפיצויים, כך שמתוך חישוב כולל של אינטרס המדינה בטוָח הארוך אנו נתקלים במגבלה חמוּרה לגבי קצב ההתקדמות כיום לעצמאוּת כלכלית – הגידול בצריכה הפרטית.

מִגבלה שניה המוטלת עלינו מבחוץ – בגזירת מצבנו הפוליטי – היא צרכי הבטחון. היקפן של ההוצאות לצורך זה אינו נתון בידינו אלא מוכתב לנו. ההתפתחות הטכנית המהירה בנשק ובציוד הצבאי, יחד עם תהליך החימוש המתמיד של מדינות ערב, כופים עלינו הגדלה מתמדת בהוצאה זו והכוָנת מקורות נוספים לצרכים אלה, מקורות אשר הכרח לכוונם למטרה זו, שכן חפצי־חיים אנחנו, אבל וַדאי שניתן היה למצוא להם שימוש קונסטרוקטיבי יותר ורצוי יותר. אינני סבור, לצערי, שבעתיד הקרוב נעמוד לפני שיפור המצב; להיפך, יש להביא גורם זה בחשבון בכל מחשבה כלכלית – תכנונית ותקציבית.

גורם נוסף הקיים תמיד, גם אם השפעתו משתנה, היא העליה. היקפה וקצבה אינם נקבעים על־ידינו אלא על־ידי גורמים שמעבר לשליטתנו, והמשק והמדיניות הכלכלית חייבים להסתגל אליהם. מאחר והעליה היא צו עליון של חיינו כאן, הרי היא קודמת לכל שיקול אחר ומכתיבה אותו.

אבל עוּבדות אלו הן רק חלק מהמגבלות העומדות לפני הממשלה במאמציה להגיע למדיניות כלכלית. המגבלות הפנימיות – המוּתנות באָפיים של החברה והמשק כיום – הן אולי חמורות וכואבות יותר, שכן הללו הן כאילו בידינו לשנותן, ואם אינן משתנות בקצב מהיר למדי ובכיווּן הדרוּש – רשאים אנו להאשים רק את עצמנו.

השפעה מזיקה ביותר מבחינת עתיד המשק יש למערכת הלחָצים להעלאה מופרזת ברמת החיים. משטרנו החברתי הוא דמוקרטי, ויישאר כזה, אבל דמוקרטיה אינה נותנת לפרט ולארגונים זכויות בלבד – היא גם מטילה עליהם חובות של נשיאה בעול, ואילו במציאוּת עדים אנו לתופעות של התפרקות מעול האחראיוּת מצד שכבות רחבות מדי.

התפרקות זו אף היא קשורה במירוץ לעליית רמת החיים עליו דיברתי לעיל. שכבות מסוימות, ודוקא החזקות ביותר מבחינה כלכלית ואלה שנהנו יותר מאחרוֹת מהגאוּת במשק, עומדות בראש התור לכל תביעה. לתביעותיהן יש תמיד הצדקת־מה מבחינת השיקול הכלכלי של המשק. אבל במידה שאין הצדקה זו מספקת אין הן נרתעות מהפעלת לחץ לשם השגת מטרותיהן. לחץ זה הוא כלכלי ישיר, דרך השבתות ושביתות, או פוליטי באָפיו, דרך המפלגות המייצגות שכבות חזקות אלו או הרוצות לייצג תביעותיהן כדי לזכות בקולותיהן.

לחץ זה מסתייע במידה רבה בפיצוּל הפוליטי המופרז. הוא נותן למשתמטים מאחריוּת הצדקה אידיאולוגית או פוליטית. אף השתתפוּת פורמלית באחריוּת – על־ידי שותפות בקואליציה הממשלתית – עוד אינה ערובה לנשיאה אמיתית בעול האחריות. מאידך גיסא מונע לחצן של מפלגות מיעוּטים רבות – בקואליציה ובאופוזיציה כאחד – את הנושאים בעול האחריות המלאה, לרבות האחריות להחלטות בלתי־פוֹפוּלריוֹת, מלנקוט כל הצעדים הנראים דרושים, ואף הכרחיים, אם ברצוננו באמת להגיע לעצמאות כלכלית. וַדאי, קל יותר ונוח יותר להבטיח הורדת מסים, תוספות־שכר גדולות לשכבות החזקות, העלאת הכנסות מידית והגדלת שירותים. אבל הצורך בהבראה כלכלית מונע את ההליכה בדרך הקלה הזו, ואילו הדמגוגיה – בין זו של הפער ובין זו הסוציאלית – מונעת את ההליכה העקבית בדרך הקשה וההכרחית של אחריוּת כלכלית.

הדמוקרטיה במהותה היא פעולה לפי האינטרס של כל העם, אבל מנהיגות דמוקרטית אחראית חייבת בהצגה כנה לפני העם את הצרכים בטוָח הארוך – ולא רק הקצר. אם מפלגות מיעוּטים, שאינן מתימרות אפילו להוות אלטרנטיבה שלטונית, פוטרות את עצמן מאחריות ממלכתית לעתיד המשק, הופכות רק מכשיר לחץ לעיכוב מדיניות כלכלית ומנסות לזכוֹת ברוָחים קלים על חשבון צרכי המשק – הרי אין זו דמוקרטיה של אמת, אלא ניצול לרעה של מכשירי הדמוקרטיה. וַדאי, אילו מפלגות אלו היו נכנסות לעול האחריות המלאה – אם במסגרת השלטון ואם כאופוזיציה אחראית – היה סגנון דיבורן ותוכן מעשיהן שונה, והחברה והמשק היו נשׂכרים מהבראה מוסרית וכלכלית כאחת.

דוגמה אחת לכך היא התביעות להורדת מסים. מפלגות המַתנות השתתפוּת בממשלה במדיניות מסים מסוימת, שמטרתה אינה דוקא עזרה לחלש, אינן עושות זאת מתוך ראיית צרכי המשק אלא מחישוב אחר. יש הצדקה לעידוד מפעלים יצרניים ועבודה יוצרת ויעילה – ומדיניות המס צריכה לענות לצורך זה, אבל במידה שהתביעה חורגת מצרכי המשק הלגיטימיים והופכת לחץ אינטרסנטי, הרי היא מחבלת בהתקדמות המשק ובהשגת מטרותיו החברתיות.

דוגמה אחרת להשפעה מזיקה זו של הפיצול המפלגתי היא במדיניות המקצועית לחלקיה. כיום אין אפשרות מַספקת לניהול מדיניות ההולמת את צרכי המשק ואת צרכיו האמיתיים של העובד. ארגונים חלקיים וקבוצות־לחץ מסתייעים בעזרתן של מפלגות הפטורות מאחריות כדי להבטיח לעצמם תוספות־שכר שאינן מוצדקות מבחינה כלכלית וסוציאלית. ארגונים אלה מוכנים להפעיל את נשק השביתה גם בשירותים חיוניים ביותר, כדי להבטיח קידום האינטרסים החלקיים שלהם, בלי לחשוב על המשמעות הכוללת שיש למילוי תביעותיהם לגבי כלל המשק וכלל העובדים, לגבי הוצאות הייצור וסיכויי היצוא, לגבי תקציב הממשלה ועומס המסים על כלל האוכלוסיה. ואילו הממשלה נאלצת – כתוצאה ממצב אומלל זה – להתחשב בלחץ ולפעול בצורה שאינה הולמת את צרכי המשק האמיתיים.

גם במדיניות התעסוקה מורגש מצב זה. כיום מסוגלים חלקים גדולים של המשק לייצר אותה כמות תוצרת תוך השקעת כמות עבודה קטנה יותר. מצד שני משוועים מפעלים חדשים לתוספת עובדים, כך שניתן היה להגדיל את הייצור, לייעלוֹ ולהוזילוֹ, אילו ניתן היה לשנות את חלוקת כוח האדם בין המפעלים – בלי אבטלה. אבל הפיצול המפלגתי כאילו כופה עלינו את הקשיחות ומונע הבראת המפעלים. אין ספק שאלה המעודדים כיום את ההתנגדות להפשרת התנועה בכוח האדם היו נוהגים אחרת אילו היו הם אחראים, ועובדה היא שבמפעלים שהם אחראים להם הרי הם מנסים לנקוט אותה מדיניוּת שהם מתקוממים ומקוממים נגדה במשק כולו.

דומני, שאין אפשרות כלל להפריז בחשיבותה של מדיניות מקצועית נכונה לגבי המשק. בתנאי תעסוקה מלאה – כמו היום – מובטחני שניתן להוריד את הוצאות הייצור בשורה של מפעלי־יסוד גדולים באחוז ניכר, אילו היינו יכולים לנקוט מדיניות רציונלית. נזדמן לי לאחרונה לעמוד על מצבם של כמה מפעלים גדולים אשר הצליחו, על־ידי מאמץ של ייעוּל, לייצר אותה תפוקה במספר פועלים קטן בהרבה, דבר שאיפשר להם להוריד את הוצאות הייצור. ואילו הפועלים שהוצאו ממפעלים אלה מצאו תעסוקה יצרנית במפעלים אחרים ותרמו שם להגדלת הייצור. הורדת הוצאות הייצור היתה מביאה להוזלת מצרכים, להקטנת הצורך בסובסידיות וממילא להקטנת נטל המסים או להאצת הפיתוח. היינו יכולים להגדיל את היצוא, היום ובשנים הבאות וההתיקרות היתה נבלמת במידה רבה. אבל חוסר האחריות הפוליטית מונע מאתנו הליכה בדרך זו. מובטחני שהיום בו נזכה לאחדוּת מפלגות הפועלים יביא לא רק לטיהור האוירה הציבורית בארץ, אלא גם להבראת האקלים הכלכלי. בתנאים אלה מוגבלת יכלתה של הממשלה לפעול בדרכים הדרושות כדי להגיע אל עצמאוּתנו הכלכלית. היא מנסה לעשות את כל האפשרי במסגרת התנאים הנתונים, תוך מאבק בלתי־פוסק על מדיניוּת כלכלית ההולמת את צרכינו. מאבק זה אינו קל ואין ההצלחה מובטחת מראש. במקרים רבים אנו נאלצים לוַתר על מה שנראה בעינינו חיוּני, או לנקוט צעדים שאינם מוצדקים לגופם מתוך החישובים הנזכרים לעיל, אבל גם במסגרת זו אנו מנסים למצוא כל דרך אפשרית כדי להוציא מתוק מעז, או כדי לבלום את ההשפעה השלילית העלולה להיגרם לצעדים מסוימים, על־ידי ריסון הדרישות והיענוּת חלקית בלבד מצדנו. מאחר ואין הכלכלה עוסקת באמיתוֹת איכותיות אלא בכמותיות, הרי ברור שאינה דומה ההשפעה השלילית של עליית צריכה ב7% לזו של 2%. מאבק זה הוא ממושך ובלתי־נעים, אבל הוא המהוה את לחם־חוקה של המדיניוּת הכלכלית בתנאינו אנו.

כן מנסים אנו לפעול דרך המשק לקידום מטרותינו. אם אנו סבורים שיש צורך ביותר השקעות וחסכון, אנו מנסים להניע את הקהל לחסוך מרצונו הטוב, על־ידי קנית מניות, אגרות־חוב ועל־ידי תכניות חסכון למטרות שונות. אנו מנסים לשלב את צרכי המשק עם הכדאיוּת לפרט גם במדיניות השכר – בדרך הפרמיוֹת למאמץ, גם במדיניוּת המסים – דרך קביעת שיעורי־מס מוקטנים להוצאות למטרות מסוימות, גם במדיניות היצוא – דרך הפרמיות, אבל ברור שהמידה בה ניתן לפעול בדרך זו מוגבלת על־ידי מידת יכלתו של המשק לעמוד בה.

עם זה מדריכה את פעולתנו מחשבה אחת – להגדיל במהירות את פוטנציאל הייצור של המשק, גם אם לא ישתמשו בפוטנציאל זה היום או מחר, וזאת – אם משום שתהליך ההשקעות אינו מהיר, שכּן עוברות כמה שנים מהרגע שצץ רעיון על מפעל עד שהוא נכנס לייצור מלא, ותוצרתו חודרת לשוקי־חוץ; ואם משוּם שהתנאים הכלכלים מונעים כיום מהמפעל – ואפילו הוא מייצר – לתרום את מלוא תרוּמתוֹ למשק הארץ. אבל הגידוּל המהיר בייצוּר, שאנו עדים לו כיום, הוא רק חלק מהגידול שאנו יכולים לקווֹת לו אם ננצל במלואן את אפשרויות המשק. מחר־מחרתים נזכה לכך. התנאים החיצוניים והפנימיים ישתנו. תודעת ההכרח במאמץ נוסף והצורך לכלל ולפרט בהבראה כלכלית יחדרו יותר ויותר ללבותיהם של האזרחים וארגוניהם. תזוזה בכיוון זה מסתמנת זה כמה שנים, אם כי טרם הפכה גורם מַנחה בחיי היום־יום במידה מספקת. אולי נשתחרר במידה מסוימת ממאֵרת חוסר האחריות הקלקטיבית ומהצידוק האידיאולוגי שלה.

בינתם שומה עלינו להמשיך בעבודתנו, ליצור את הכלים ולמלאם תוכן במידת האפשר כיום. מובטחני שבעתיד הקרוב, עם הבשלת התהליכים החינוכיים ועם התקדמותנו לבגרות ממלכתית ולאחריות כלכלית – נוכל להחיש את ההבראה ולקדם את המשק אל עצמאוּתו הכלכלית בקצב הדרוּש והאפשרי.

1961

  1. מתיחס לשנה העברית המקבילה, החופפת גם את השנה החקלאית.  ↩

  2. שיעור ממוצע של גידול שנתי, בחישוב של ריבית דריבית.  ↩

  3. נתונים ארעיים  ↩

  4. לאחר ניקוי מס ההכנסה  ↩

  5. במקור נדפס בטעות כך: “33” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  6. כולל מלאכה ומחצבים.  ↩

a דברי תשובה בכנסת, 18 בינואר 1965 [למחיקה, בתוך 41397 מיזוג הגלויות] / לוי אשכול


אישי היושב ראש, חברי הכנסת,

נאה לה, לכנסת, לסכם דיון זה דוקא היום, בט"ו בשבט, שבו חל יום הולדתה. טוב כי דוקא ביום זה מסיימת הכנסת את הדיון בבעיה מרכזית לחיינו, האחוזה והדבוקה בכל מעשינו היום־יומיים ובחזון הגדול המנחה אותם – ואותנו – גם יחד.

בעיית השוני בין הגלויות נוצרה בהבדלים שבדרכי השעבוד והרדיפה בתקופות שונות ובקרב עמים שונים. הגדיר זאת, לפני קצת פחות מאלף שנים, אחד מגדולי המשוררים שלנו, באמרו:

מחוצים לחוצים/ סובלי מעמס,

בזוזים וגזוזים/ נתונים למרמס –

עד אנה ד'/ אזעק חמס,

ולבבי בקרבי/ המס ימס?

זה כמה שנים – עובדים למס,

ישמעאל כאריה/ ועֵשו כתחמס –

זה יניחנו/ וזה יקחנו,


ולמה לנצח תשכחנו?

כך ראה את הדברים רבי שלמה בן־גבירול, גולה ספרד, שהיתה אז גולת ישמעאל. כך חייבים אנו לראות את הדבר עד היום הזה. על הגולה הקרויה בפיו גוֹלת עֵשו עלה הכורת מבחינה פיסית. רק שארית הפליטה נותרה לעליה ולבנין העם והארץ אחרי השוֹאה.

ובגולה שבארצות ישמעאל פגעה בדורות האחרונים הדלות החמרית וקפאון ההתפתחות של ישמעאל עצמו. אנו מצוּוים להתגבר על שתי הפגיעות הללו שפגעה בנו ההיסטוריה, במידה שעם יכול להתגבר עליהן, בכוחות מאוחדים. לגבי חידוש המולדת ומיזוג גלויות, זוהי – אם תרצו – כל התורה כולה על רגל אחת.

כשעברתי על הסטנוגרמה של הויכוח ראיתי שכמעט יכול אני לותר על דברי תשובה. הרי בעצם אין בינינו חילוקי דעות לגופו של ענין וגם לא לגופה של ההערכה היסודית. הבעיה היא חברתית בעיקרה. ככל שנעשה לפתרון בעיות החברה, ליתר צדק, ליתר שויון, לביטול פערים, למתן הזדמנות נאותה לבני שכבות סוציאליות שונות, להעלאת הרמה ולחיזוק השכבות החלשות – נעשה למיזוג גלויות.

חבל, כי גם על רקע זה, של אחדות גישה יסודית, נמצאו חברי כנסת שלא ויתרו על עוקצנות ופולמוס, מהם כאלה שאיני יכול שלא להגיב עליהם.

הנה דיבר חבר הכנסת בגין על “כרטיס המפלגה” כדבר המביא עמו הפליה עדתית, וידוע לכרטיסה של איזו מפלגה הוא מתכוון: למפלגה הגדולה, הראשית בארץ, לא למפלגתו שלו, בה אין, כידוע, רבב; היא כולה תכלת, או שמא תכלת־לבן. “בואו חשבון”, חבר הכנסת בגין. מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבצוארה מבקש אתה לתלות את הקולר, יכולה להתמודד בגאוה עם כל מפלגה בארץ מבחינת הגיווּן העדתי של חבריה, מבחינת התמיכה שהיא זוכה בה באזורי התישבות של עולים חדשים, מבחינת אפשרויות הקידום החברתי והמדיני שיש לעולים בתוכה, בכל שלוחותיה במפלגה, בהסתדרות ובמדינה. זוהי היטפלות חסרת־שחר למפלגה שעשתה למען מיזוג גלויות יותר ממישהו אחר בארץ הזאת; שנשאה בעיקר העומס של הפעולה הזאת, אם בממשלה ואם בסוכנות ואם בהתישבות העובדת. על זאת, חבר הכנסת בגין, לא היה לך להוסיף דבר פרט ל“מענה־לשון” סטנדרטי על עניני עבר, שאתה מדביק אותו בכוח לכל נושא.

אני מצטער, ונראה לי שהכנסת כולה צריכה היתה להתפלא ולהתמרמר, על כי מצאת לנכון להצמיד לענין זה גם חזרה על עלילה שהופצה לפני קרוב לעשרים שנה ממקור זר, כאילו יושב־ראש הנהלת הסוכנות באותם הימים נזקק לעלילה עדתית כדי להסתייג מפעולות הטרור בשיחתו עם מיניסטר בריטי. אין לי ספק, כי הסוכנות הטלגרפית שהפיצה באותם הימים את הידיעה שהוכשלה על־ידי מקור דלוח שהתכוון לזרוע מדנים עדתיים בקרב העם היהודי, שנאבק על בנין ארצו ועל עצמאותו. כולנו יודעים כי בשעות מתיחות בינלאומית נוהגים עיתונאים מסוימים שלא להרהר לפרקים אחר מקורותיהם, ואנשי־זדון משתמשים בדבר זה. אבל אינני יודע ואינני מבין איך מלאוֹ לבו של חבר כנסת במדינת ישראל העצמאית לחזור על שקר גס ומיושן ולתת לו מהלכים מחדש.

כמה חברי כנסת הדגישו, כאמור, את הצד החברתי, את הצורך בגישור על הפער. למגמה זו שותפת בודאי חברת הכנסת אֶמה תלמי, ואינני מבין מדוע חייבת היתה להיזקק לפולמוס עוקצני כדי להסכים אתי. אבל אם זה רצונה – יבוּשׂם לה. ואגב, חברת כנסת יקרה, אגלה לך סוד: עשירים ואצים־להעשיר יש ברוך השם מכל העדות.

חבר הכנסת ברוך עוזיאל דיבר כאן, מתוך מגמה חיובית, על הצורך לעקור משפטים קדומים המביאים לידי הפליה. מגמה זו משותפת לכולנו. אני רוצה רק להזכיר, כי מלבד המשפטים הקדומים קיימות, לצערנו, גם סיבות אובייקטיביות, של מועד עליה, של קצב ההתערות החברתית, המשקית והתרבותית, המביאות לידי ריבוד חברתי לפי קוים עדתיים. דבר זה יוצר הפליה אובייקטיבית, שההתגברות עליה באה מתוך נקיטת אמצעים ומאמצים חברתיים כלליים. לא, חבר הכנסת עוזיאל: לא אי־ידיעת האידיש היא המכשול להתערות אלא אי־ידיעה, מתוך מיעוט הנכסים התרבותיים שגולות ידועות ציידו בהם את הקיבוצים היהודיים. התרופה לא תימצא במה שאתה קראת בשם “החזרת הלפיד” מעדה לעדה – גם זו גישה עדתית בדלנית. הפתרון הוא בעיצובה של הויה משותפת, מתוך השלכת כל הלפידים כולם למדורה הלאומית הגדולה, שתאיר לכולנו ותחמם את כולנו בשוה.

כמה חברי כנסת מן הסיעות הדתיות טענו כאן טענות הגיוניות: הם אמרו, כי היסוד הדתי המשותף לעם ישראל כולו צריך למלא פונקציה ממזגת. הגיונה של הטענה הזאת לא עמד, לצערי, במבחן המציאות. יש לפעמים הרושם, כי בשטח הזה דוקא רב הפירוד העדתי יותר מאשר בשטחים החילוניים. אינני יודע מה סיבת הדבר, אבל זוהי מציאות. יש חברים מעדות הקרויות מזרחיות, שאינם רוצים לשמוע כלל על ביטול הרבנות הכפולה, מכיון שלדעתם זה יביא לידי מונופוליזציה “אשכנזית” של חיי הדת. הדבר הזה אומר דרשני ומחייב, לדעתי, את הקרובים ביותר אל הענין הזה לבדיקה עצמית קפדנית ולמחשבה קונסטרוקטיבית.

אני אסיר־תודה לאותם חברי כנסת שהעלו כאן בעיות ונקודות־אור שלא עמדתי עליהן בדברי פתיחתי. חבר הכנסת קול דיבר על הכוח המאחד והמלכד במפעל המפואר של עליית הנוער, העושה הרבה למיזוג עדוֹת ולהעלאת רמתן. אחרים דיברו על הצורך בהקפדה על כך שהעתון לא יחנך לעדתיוּת, השכילו לפרט את המאמץ החינוכי הגדול הנעשה בידי הממשלה, הממלא תפקיד ראשון במעלה בענין זה, דוגמת צה"ל; דוּבר על הצורך בהתאמת מסגרות הבחירה והייצוג אצלנו למבנה האוכלוסיה ועוד. ועל כולם – טובה היתה ההדגשה על הפעלת הגורם הציבורי בהתגברות על זרוּת ארצות המוצא. המדובר הוא גם בארגונים וגם ביחידים; והחובה מוטלת לא רק על הותיקים ממש, אלא גם על הותיקים יחסית, שמספרם גדול הרבה יותר. היו גם כמה הצעות טובות. לחבר הכנסת ביבי הייתי רוצה לומר, כי רוב ההצעות שהעלה הן ענין לפעולה חברתית ותקציבית. אולם אם יש תופעה שלילית זו או אחרת שצריך ואפשר להילחם בה באמצאות החוק, יובא־נא הדבר, אחרי לימוד ובדיקה מתאימים, לפני המחוקק.

אלה הם עיקרי הערותי לדברים שנשמעו בדיון. ועתה אני רוצה לחזור ולהדגיש את האמצעים העיקריים שיש בינינו כדי להתגבר על בעיות מיזוג הגלויות, ואני מתכוון לצמצום הפער ולהעלאת הרמה.

יש ואנו צועדים בכיווּנים אלה בלי שיודגש בשעת מעשה הערך החיובי שיש לו לגבי מיזוג חברתי. כזהו, למשל, התיקון שתוקן לאחרונה במדיניות מס־ההכנסה שלנו. התיקונים האלה מכוּונים לצמצום הפער הכלכלי והחברתי, ליתר שויון בהנאה מן החברה על־ידי הנחות מרחיקות־לכת לשכבות החלשות. אין לי ספק כי גם התוצאה החברתית לא תאחר לבוא.

כי מה עשינו בעקבות המלצותיה של ועדת צדוק? אם ההפחתה הממוצעת במס הגיעה לעשרה אחוזים בערך, הרי ההפחתה למשפחות מרובות־ילדים היא כמעט כפלים. הגדלנו במידה ניכרת את שיעורי שכר העובדים הפטורים ממס. ששים אלף משלמי מסים בעבר יהיו פטורים עתה מכל מס, וזה שוב חל בעיקר על משפחות מרובות־ילדים. נסו לתרגם זאת משפת המספרים לשפת החברה! והלא המדובר הוא בשכבות סוציאליות, שעליהן הכביד אפילו מס קטן, ואם הוא בוטל – זוהי הקלה ניכרת. אל ההקלות האלה מצטרף גם הפטוֹר משכר לימוד בבתי־ספר על־יסודיים, דבר שעליו נדבר עוד מעט.

צעד אחר –פעולת הממשלה לחיסול משכנות העוני. עם כל ההגבלות שהמציאות התקציבית והכלכלית מחייבת אותנו, נבנות וייבּנו בשנים אלה כאלפיים עד אלפיים חמש מאות דירות לשנה לפינוי משכנות העוני. מלבד זאת עוזבות כאלף משפחות בשנה את משכנות העוני ועוברות לדירות טובות יותר בעזרת הממשלה. כאשר דיברתי על אלפיים, עד אלפיים וחמש מאות, דירות לשנה, דיברתי על בניה תקציבית בלבד.

עם חקיקת החוק החדש, הנמצא בשלבים אחרונים של עיבוד בממשלה, יתעצמו האפשרויות הרבה יותר. תוך שנים אחדות נוכל כנראה להכפיל את מספר הדירות שאנו בונים. אני מקוה שהחוק המוצע יוגש לכנסת עוד במושב זה. הוא יאפשר לממשלה לגשת לפתרון הבעיה בתנופה גדולה ובאמצעים התואמים את היקף המצוקה.

זאת ועוד. הדיור הצפוף חופף את הריבוד החברתי־עדתי במדינה. כדי להילחם בו, ניתנת האפשרות לעולים להרחיב את שיכוניהם, וכאלף משפחות עושות זאת בכל שנה. בשנים האחרונות הועברו, נוסף על כל אלה, כשבעת אלפים משפחות מרובות־ילדים מדירות קטנות לדירות גדולות יותר. הדירות הקטנות שהתפנו נמסרו למשפחות קטנות של עולים חדשים, או לזוגות צעירים.

כל המעשים האלה מצטרפים למסכת אדירה של פעולת שיכון ופיתוח המכוּונות להבקיע את החזית באחת הגזרות הקשות ביותר במלחמתנו בפער החברתי והעדתי. וכבר אמרנו, כי שיכון נאות הוא תנאי הכרחי גם לחינוך. חכמינו אמרו, כי דירה נאה היא בכלל הדברים המרחיבים דעתו של אדם. ובודאי שזהו תנאי להרחבת דעתו של ילד, הזקוק לפינה להכנת שיעוריו, לקריאה, ללימוד. שיכון וחינוך – אלה הן שתי הזרועות העיקריות של תנועת המלקחים הגדולה לפיצוח הפער החברתי.

וכאן אני מגיע לאחרון אחרון חשוב ומכריע – החינוך.

אמרנו, כי מאז קום המדינה גדל היקף מערכת החינוך כפלים כגידול האוכלוסיה. כלומר – אם האוכלוסיה גדלה פי שלושה, גדל החינוך פי ששה. מה פירוש הדבר? פירושו קודם כל חדירה לתוך השכבות החלשות. הגשמתו המלאה של חוק חינוך חובה, הפיתוח הרב בכל שאר הדרגים בחינוך – אלה הזרועות שאחזו בציצית ראשם של ילדי השכבות האלה ונתנו בידם כלים לשותפות מלאה בחברה.

מספר אחד שמעתי רק אתמול, בישיבת הממשלה, מפי שר החינוך: כארבעה־עשר אחוז מתלמידי בתי־הספר הגבוהים הם כעת בני־משפחות שיצאו מאסיה ומאפריקה. תאמרו – לא די בכך? אני מסכים. אבל רק לפני ארבע־חמש שנים היו רק חמישה אחוזים!

אנו נמצאים בתהליך של התקדמות מתמדת, של התפתחות בלתי פוסקת. ואל נשכח כי בעולם כולו הולכים לבתי־ספר גבוהים קודם כל בני משפחות משכילות ועמידות. אפילו בברית־המועצות, שבה יושבת כמחצית האוכלוסיה בכפר, באים כמעט כל הסטודנטים ממשפחות עירוניות. מה קרה אצלנו לגבי העליה מארצות מסוימות? כבר הזכרתי, בדברי הפתיחה שלי, ממצא של קבוצת סטודנטים מארצות צפון־אפריקה שקבעו, כי העליה מארצות אלה באה אלינו – ואני מצטט – “ערופת ראש”, כשהצמרת האינטלקטואלית, הציבורית והכללית העדיפה להגר למקומות אחרים. עדיין מצפה ישראל לצמרת הזאת. בינתים עושים אנו, ונוסיף לעשות, מאמץ על־אנושי לגדל לנו צמרת ידע וחברה מבני השכבות החלשות.

ומקבוצת הגיל הגבוה ביותר בין הלומדים – אל הצעירים ביותר: ילדי הגנים בני שלוש וארבע. מחצית הילדים הזקוקים לכך כבר לומדים כיום בגנים חינם. ההוצאה מסתכמת ב־8 מיליון ל“י. תוך ארבע־חמש שנים נקיף את כל הזקוקים לכך. לקראת השנה החדשה אנו משקיעים 4 מיליון ל”י, כדי להוסיף להם כיתות, ועוד היד נטויה.

ביטול הפער בין ילדים הוא ראשית ביטולו של הפער בחברה כולה. תוך ארבע שנים יורחב חינוך חובה חינם בשנה אחת נוספת לפחות, וגם דבר זה מכוּון להביא את ברכת הדעת לשכבות‏־עם רחבות יותר. אנו שואפים לכך, שבהדרגה יהיה אצלנו חינוך על־יסודי חובה חינם. בשלבים הראשונים נבטיח חינוך־חינם סלקטיבי, לפי הכנסת המשפחה לגולגולת. תוך ארבע־חמש שנים יתוספו כ־40 אלף ילד לבתי־הספר העל־יסודיים ונכפיל את מספר הילדים המקבלים חינוך מקצועי.

כדי ליצוֹר לילדים הזקוקים לכך את תנאי הלימוד העל־יסודי הדרושים יהיו בשנה הבאה יותר מאלף ילדים בפנימיות, ועוד כמספר הזה בפנימיות־יום. אנו מוצאים כ־300 אלף ל"י לשנה על שיעורי־עזר לילדים הזקוקים להם. תוך שלוש־ארבע שנים תקיף רשת החינוך העל־יסודי חלק גדול מאזורי הפיתוח.

ושוב אני מגיע לצעד שמשמעותו חברתית כללית, אבל הוא תורם תרומה מיוחדת למיזוג גלויות: ארבע דרגות ההכנסה ששוחררו השנה משכר־לימוד מקיפות שליש הלומדים במוסדות העל־יסודיים. ושוב – הנהנים העיקריים הם יוצאי אסיה ואפריקה.

בוודאי תתענינו לשמוע, כי אנו משקיעים יותר מ־13 מיליון ל“י לשנה במפעלי טיפוח בחינוך היסודי – יום־לימוד ארוך, כיתות מיוחדות ועוד, מלבד הסכומים שבתי־ספר אלה מקבלים בדומה לאחרים. טיפוח זה מקיף, בצורות שונות, 125 אלף ילד. 12 מיליון ל”י לשנה מוקדשים לעזרה בצורות שונות בדרגי־חינוך גבוהים יותר, כגון: פטוֹר משכר־לימוד וכיוצא בזה. אנו שוקדים על תכניות הרחבת העזרה לילד הלומד ולסטודנט הלומד, גם מעבר לשכר־הלימוד עצמו, כדי לסייע בידו ובידי משפחתו לקיים אותו כילד, או כבחור, לומד שאינו משתתף בקיומה בכלכלי של המשפחה. כל הדברים האלה תורמים למהפכה אנושית ולאומית עצומה בשכבות־עם רחבות.

מילים אחדות בענין הייצוג הציבורי והמדיני. מי שמכיר קצת את נוף הרשויות המקומיות ומועצות־הפועלים שלנו, שלא לדבר על ועדי עובדים ואגודות מקצועיות, יודע מה רבה ההתקדמות בענין זה. ידוע לי, כי הגדולה במפלגות ישראל עושה גדולות בטיפוח עילית חדשה ומושרשת בקרב כל גוני ציבוריות העולים. הבה נקוה כי גם אחרים ילכו בדרכה, וזה ייהפך למנוף לשיתוף עשיה לאומית ושליחות לאומית.

המשק והחברה חייבים להתפתח ולהיות ערוכים לקלוט את הדורות המתבגרים לפי הכושר שנעניק להם. דבר זה חל גם על המינהל הציבורי לכל ענפיו, החייב גם הוא בערנות מתמדת לקליטת הכוחות החדשים הצומחים לנו ככל שמאמצינו נושאים פרי.

אני בטוח כי לא ירחק היום, והמוצא העדתי המפריד יטושטש ויישאר רק כמקור גאוה רוחנית לנכדינו, שיספרו לבניהם על המורשת המיוחדת שתרמו דורות אבותיהם, מארצות מוצאיהם השונות, לשגשוג ישראל בארצו ולתולדות ישראל בכלל.


a מימי המלחמה / לוי אשכול

עם התחלת המלחמה נפסקוּ הקשרים בין ארץ־ישראל ובין הגולה. מספר הפועלים העברים ביהודה הגיע אז לאלף ומאתיים נפש, ורובם נדונו לבטלה, מפני שהמשק העברי ביהוּדה הוא בעיקר משק של נטיעות, התלוּי כוּלו בחוּץ־לארץ, הן בנוגע להשגת כספים לעבודה והן בנוגע למכירת הפירות. העבודה המעטה שעוד נמצאה במושבות, נעשתה, כנהוּג, בידי ערבים. שער המזונות ההכרחיים ביותר עלה באופן מבהיל, והעניוּת הלכה הלוך וגבור. כהוספה מיוחדת לקשי המצב עלה הארבה על הארץ. במרץ רב נלחמוּ בו המושבות, אולם לבסוף רפוּ הידים. העצים נחשפוּ מכל עלה ירוק. הנטיעות, אמנם, נשתמרוּ ברובן, אבל יבול של שנה הלך לאיבוּד. מושבות הפלחה שבגליל הוכיחוּ בזמן המשבר כוח חיוּני, שעלה הרבה על כוחן של המושבות ביהוּדה, שעיקר קיומן על המטעים. הן עמדו איתן במבוּכה הזאת.

כשגבר חוסר־העבודה, הנהיגוּ הפועלים חילוּפים בעבודה. כל פועל עבד חלק מימי השבוּע. במושבות יהוּדה הגדולות יסדוּ הפועלים קוּפות־מלווה על־ידי הפרשת אחוּז קבוּע משכר עבודתם; במושבות הקטנות נוסדוּ קוּפות משוּתפות של שכר־העבודה בצוּרת קומוּנה או בצוּרת חלוּקת ההכנסה שווה בשווה בין כל הפועלים. אבל קוּפות־המלווה נתרוקנוּ מהר, מחוסרי־העבודה רבו, והרעב הופיע בכל מוראו. בפתח־תקווה נוסדה אז הקומוּנה כדי לשתף את כל הפועלים בעבודה המצוּיה ולהשוות את תנאי החיים החמריים. פעוּלתה הראשונה של הקומוּנה היתה להשיג עבודה בקבלנוּת, דוגמת הקבוּצות ‘אחווה’1 ו’עבודה‘2. היא קיבלה מהמשרד הארץ־ישראלי ארבע מאות פראנק לשם עשיית הבחר3 על־יד בית הפועלים, ומ’קוּפת פועלי ארץ־ישראל’ (קפא"י4) מאתיים ועשרים פראנק ליסוד מכבסה ומאפיה, אך עזרה זו היתה כטיפה בים. כפי שאפשר היה לחזות מראש, היה מצב הקומונה קשה וענייניה יגעים. חמישים הפועלות שנצטרפוּ אליה היו מחוּסרות עבודה, ומבין מאה וחמישים הפועלים עבדו מעשרים עד חמישים איש. אף־על־פי־כן הצילה הקומוּנה פועלים ופועלות רבים מרעב. כשנתקבל הפוֹנד האמריקאי5 והתחילה עונת־העבודה הוּטב המצב במקצת והקומוּנה נתבטלה. תנאי המשבר זירזוּ גם את יִסוּדן של קבוּצות קבלניות רבות, אשר בטלו, אמנם, אחרי זמן קצר, אבל השפיעו בשעתן לטובה על מהלך העבודה. מלבד הקבוּצות ‘אחוה’ ו’עבודה', שהתקיימוּ מכבר, נוסדו ‘עמל’, ‘אחים’, ‘עזרה’, ‘עתיד’ ועוד. הן העבירוּ את הרוּח הנכאה ששררה בעבודה היומית במושבה והקלוּ על הפועל החדש את התמחוּתו בעבודה.

האיכרים היו מקבלים קרדיטים לעבודה מאת הפונד האמריקאי, בתנאי שיעסיקו פועלים עברים. אוּלם בזמן שהאיכרים היו משיגים6 כספים לעיבוּד נחלותיהם ממקורות אחרים (כגון ‘הפרדס’7, ‘יק"א’8), העסיקוּ בעיקר פועלים זרים ושילמוּ את שכרם במזוּמנים; והפועלים העברים היו נאלצים להמתין לשכר־עבודתם עד שיתקבלוּ כספי הפונד האמריקאי. מצב זה דיכא את רוּח הפועלים העברים. בקיץ תרע"ח נמצאוּ בפתח־תקווה כארבע מאות פועלים עברים וכאלף וחמש מאות פועלים נכרים. בין האחרונים היה השליש — נשים וילדים.

ביפו ובתל־אביב סודרו עבודות ציבוּריות — יישוּר מגרשים, תיעוּל וריצוּף הרחובות — בעזרת מלוות מכספי הפונד האמריקאי והמשרד הארץ־ישראלי. היתה גם עבודת בנייה פרטית. כמאה איש עבדוּ לסירוּגין בעבודות אלה, כל פועל שבוּעיים בחודש. כמאה ועשרים פועלים עברו מיהוּדה לגליל ולשומרון. בגליל עבדו בקבוצות, בחוות ובמושבות שש מאות פועלים, בקירוּב. כמאה וחמישים מהם עבדו בכנרת בסתימת הביצה ליד הירדן ובבניית בתים לתימנים. כל העבודות האלה סודרו על־ידי הוועד המרכזי של פועלי הגליל כמעט ללא כסף מזוּמן, אלא בשכר החטים ושאר המזונות שהמציאו משקי קבוצות־הפועלים והחוות למשרד הארץ־ישראלי.

במצב הכלכלי הירוּד בארץ ירד שכר־העבודה. לפועל העברי לא ניתן להתקיים על העבודה בלבד; הוא נאלץ למלא גם תפקיד של מתווך ולבקש מן הפונדים כספים בשביל האיכרים, כדי שיקבל מהם עבודה. אבל דווקא מצב זה הבליט ביותר את הצורך בריכוּז הפעוּלה והגביר את כוחה של ההסתדרוּת. הוועדים המרכזיים יצרוּ קשרים חיים בין סניפי ההסתדרוּת9. היה זה חזיון שכיח, כי בבוקר יום אחד יקוּם חבר המרכז ויעבור ברגל את כל המושבות שבסביבה, למען התראות עם החברים, לחפש ולסדר עבודה, להבטיח את התשלוּמים ולדאוג להספקת קמח ומזונות אחרים למאפיות ולמטבחים. היה גם צורך לשמור על האופי הקונסטרוּקטיבי של כספי הפונדים, לבל יחוּלקוּ כ’צדקה' ולבל ילווּ מהם לאיכרים בלי התחייבוּת מצדם להעסיק פועלים עברים. ובשוב חבר המרכז מתור במושבות העירה, מקום ריכוּזה של הפעולה הציבוּרית, אל החברים שהתכנסוּ בבית־הפועלים או בלשכת־העבודה, בצפיה לו, והוא מביא עמו את שכר־העבודה, ידיעות על מצב העבודה בארץ ועל שאר ענייני הישוּב וסניפי ההסתדרוּת — והתפרצוּ הנאספים בריקוּד מטהר, המנער את פורענות הזמן. רגעים כאלה היו מעלים את ציבוּר הפועלים. לב הכל פעם בשאיפות ובמחשבות משוּתפות. רגעים כאלה חישלוּ את ההסתדרוּת.

עם כניסת תורכיה למלחמת־העולם יצאה פקוּדה מלפני הממשלה התורכית לשלח את כל נתיני הארצות האויבות לפנים המדינה. על פי השתדלוּת מיוּחדת קיבלוּ היהוּדים בארץ־ישראל רשות להתעתמן ולהישאר, ואלה שמאנוּ להתעתמן נתחייבוּ לעזוב את הארץ. בכ“ט כסלו תרע”ה (17 בדצמבר 1914) בצהרים יצאה פקוּדה נמרצת מאת הרשוּת ביפו, כי היהוּדים נתיני רוסיה, שעדיין לא התעתמנוּ, יעזבוּ תוך שעות אחדות את יפו באניה האיטלקית, אשר תגיע לחוף באותו יום. הפקוּדה הזאת עוררה בהלה בציבוּר, וברחובות יפו נראתה תמונה מזעזעת. מחנות מחנות אנשים, נשים וילדים, הובלו דחוּפים ומבוהלים כשבוּיים אל החוף, איש צרורו על שכמו, ממה שהספיק לצרור ברגע האחרון. המאורע הזה הניח רושם מדכא מאוד על תושבי יפו. בימים ההם נתעוררה תנועת יציאה מן הארץ לרגל המצב החמוּר, ואותו חורף יצאו את הארץ אלפי יהודים גם מבני הישוב הישן וגם מבני הישוב החדש, רובם הגדול מהערים; מהם שכבר הסתגלו לתנאי החיים והעבודה בארץ, ומהם שישבו בארץ עשרות בשנים. לעוּמת זאת, נמנעוּ מעזיבת הארץ למעלה מעשרת אלפים יהוּדים נתיני רוסיה ונתיני שאר ארצות האויב, על־ידי קבלת האזרחות העותומנית. מבני המושבות עזבו את הארץ מעטים. מבין הפועלים בפתח־תקווה, ברחובות ובחדרה, יצאו כמאתים פועל ופועלת. כל שאר הפועלים במושבות התעתמנוּ. בפתח־תקווה התעתמנוּ 373 פועל. תושבי הגליל לא סבלוּ הרבה בשנה הראשונה למלחמה. גירוּש לא היה שם, שאלת היציאה לא עלתה על הפרק, ובשאלת ההתעתמנוּת לא נפתלוּ שם ביותר: יש צורך להתעתמן — התעתמנוּ.

הרדיפות על הציונוּת והציונים מטעם הממשלה התוּרכית פגעוּ עד מאוד בישוב העברי: השימוּש בבוּלי הקרן הקיימת לישראל נאסר באיוּם של עונש מוות. יצאה פקוּדה לסגור את האפ"ק ולבטל את כל החברות והאגוּדות שאינן מאושרות על־ידי הממשלה. נסגר העתון ‘האחדוּת’10. החלוּ חיפוּשים במוסדות היהודיים בירושלים ובתל־אביב. עשרות אנשים מהמורים ומהעסקנים, מראשי מפלגות־הפועלים ומראשי ‘השומר’ הוגלו מארץ־ישראל לפנים תורכיה או אל ארץ מחוּץ לגבוּלותיה.

בחורף תרע"ו נקראוּ כל המתעתמנים החדשים להתגייס. היהוּדים והנוצרים לא נתקבלוּ לעבודת הצבא אלא לגדוּדי־‏העבודה (‘עמליה’), ועל פי החוק התורכי ניתן להם לפדוֹת את עצמם בכופר. הפועלים והמוני העם בערים וּבמושבות, אשר ידם לא השׂיגה לתת את הכופר, יכלוּ לפטוֹר את עצמם מחובת ה’עמליה' במצאם עבודה אצל קבלני הממשלה. תנאי העבודה אצל הקבלנים היוּ קשים עד מאוד. בטול־כרם, למשל, השׂתכּר הפועל שעבד אצל הקבלן מבשליק11 וחצי עד שני בשליקים ליום, בזמן שלחם יומו בלבד עלה לו בסכוּם זה. במצב דומה לזה חיוּ הפועלים בעפוּלה. בחדרה היה לכאורה המצב טוב יותר: הפועלים השׂתכרוּ אצל הקבלן עד ארבעה בשליקים ליום. אבל שׂכר הפועל יצא שם בהפסדו, כי מקום־עבודתו נמצא בביצוֹת חדרה הידוּעות בקדחתן: הפועל היה עובד מחצית השבוּע, וּמחציתו היה חולה בקדחת. נורא יותר היה גורלם של העובדים בגדוּדי־העבודה (‘עמליה’). אלה היוּ המושפלים שבמחנה הצבא התורכי; בתלבשתם, בכלכלתם ובסידורם נבדלוּ לרעה משאר הצבא. הפועלים הקבוּעים בקבוּצות ובחוות נצלו ברוּבם מגזרת ה’עמליה‘, על־ידי כך שחלק מהם נשלחו לעבוד אצל הממשלה בבהמות־העבודה או בכריתת עצים ביערות. האסון בכל כבדו רבץ על הפועלים במושבות וּבערים. מזי רעב ונפוּחי־בטן התגוֹללוּ עובדי ה’עמליה’ במקומות עמלם. מלוכלכים, בלוּיים, מגודלי־פרע ותשוּשי־כוח נאנקו תחת מגלב הנוֹגשׂים. משפחוֹת האנשים האלה נשארוּ בעירוֹם וּבחוסר־כל.

הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה, בשוֹמרוֹן וּבגליל השתדלוּ בכל מאמצי כוחם לסדר את הפועלים בעבודה אצל קבלני הממשלה בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ ובחפירת בארות בסביבות באר־שבע. סודרוּ קבוּצות פועלים לטעינת עצים בכל התחנות לאורך קו מסילת־הברזל, מעפולה עד באר־שבע. הוועד המרכזי של הסתדרות פועלי שומרון קיבל עבודה גדולה והעסיק בה זמן מה את מרבית פועלי השומרון. כל העבודות הללוּ נתנוּ זכוּת לקבל ‘ויסיקה’, תעוּדה הפוטרת מ’עמליה‘. ידי המרכזים היוּ מלאות עבודה. היה הכרח להעביר פתאום, תוך פּחד וּבהלה, מאות אנשים וּלספק להם עבודה, מקומות־לינה וּמזונות. בסכנת־נפשות היוּ חברי המרכזים וחברים וחברות מהשוּרה עוברים בדרכים לא־בטוּחות, כדי ללכד את משפּחת־הפועלים שנתפזרה. קוּפת־חולים התאמצה להביא הצלה למאות הפועלים העברים בבאר־שבע, בטוּל־כרם, בחדרה וּבִמְרָח, שנתגלגלוּ לשם לעבודת הממשלה. היא כוננה ברוב הפינות האלה, בעזרת המשׂרד הארץ־ישראלי, הפונד והקפא"י, מטבחים ועזרה רפוּאית. קוּפּת־חולים עבדה במרץ ובמסירוּת, ואף־על־פי־כן חלוּ מרבית פועלי ה’עמליה’ במחלת הטיפוּס, ורבים לא שבוּ אלינוּ.

בניסן תרע"ז גירשה הממשלה התוּרכית את יהוּדי יפו ותל־אביב, כתשעת אלפים נפש, ממחוֹז ירוּשלים. גירוּש זה צרר בכנפיו הרס ואָבדן למאות וּלאלפי יהוּדים. מטה לחמם נשבר לגמרי; מקצתם של הגולים התגוררוּ כשנה, בקירוּב, בפתח־תקווה ובכפר־סבא, ורוּבם היגרוּ הגלילה ונתפזרוּ שם בעירום וּבחוסר־כל. בשעת־‏צרה זו לא רצו ועדי־ההגירה והעסקנים להכיר בערך העבודה: לדעתם, לא היה עתה כל צורך בה; יש לחלק את הכסף בין המהגרים, למען החיות את נפשם. שיטה פילאנטרוֹפּית זו עלוּלה היתה להביא דימוראליזאציה וחוּרבן פנימי הגרוּעים מן הגירוּש. הוועדים המרכזיים של הפועלים ביהוּדה וּבגליל אירגנוּ מאות מבין הגולים שהיוּ רגילים לחיות מיגיע כפּיהם, לשם מלחמה נמרצה בשיטה זו. בפתח־תקווה הוקמה ועדת עבודה, שהיתה מורכבת מבאי־כוחם של ועד ההגירה, בעלי־המלאכה וההסתדרוּת. סודרוּ לשכות־עבודה בכפר־סבא ובפתח־תקווה. חלק מהגולים רכשוּ את אמוּנם של נותני־העבודה והחלוּ לקבל עבודות אחראיוֹת, כגון עקירת יבלית וטיפוּל בעצים. רבים נצטרפוּ להסתדרוּת הפועלים. אוּלם בכפר־סבא לא האריך החידוּש ימים. ועד־ההגירה ביטל את לשכת־העבודה, ופועלים רבים מהמהגרים נאלצוּ לשוּב ולקבל את הלחם הקלוקל של ה’צדקה'. לא כן בפתח־תקווה: העובדים החדשים שנצטרפוּ להסתדרוּת נשארוּ בה, והיא דאגה להם כמו לשאר החברים. המאמץ היה גדול, כי בין החדשים היוּ צעירוֹת רבות וקשה היה למצוֹא להן עבודה. המרכז אירגן מועצה מבין הפועלים הלא־מאורגנים מיפוֹ ומירוּשלים, אשר עבדוּ אז בפתח־תקווה ומספרם כ־300. מועצה זו עבדה יד ביד עם מוסדות ההסתדרות: ‘המשביר’, הקלוּב, המטבח וקוּפת־חולים. השפעת מוסדות אלה על חיי הפועל בפתח־תקווה היתה רבה.

כחצי שנה אחר גירוּש יפו עברה החרב המתהפּכת על כל הישוּב העברי בארץ. נאסרוּ ועוּנוּ אנשים רבים. יחד עם הנתפּשׂים בגלל חשדוֹת פוליטיים נתפשׂוּ מאוֹת צעירים כמשתמטים מעבודת ה’עמליה‘. בגליל וּבשומרון עברוּ חיילי הממשלה כמלאכי־חבלה, אסרוּ והיכוּ את כל הבא לידם. וכנהוּג בשעת פורענוּת, פּגעה הגזירה בכל מרירוּתה בפועל העברי. עשׂרוֹת, עשרות פועלים ושומרים עברים עוּנוּ בבתי־הכלא ביפו, ירוּשלים ונצרת. כמאה ועשרים פועל טולטלו בחיבוּטי־דרך נוֹראים לדמשק. רבים מהם לא זכוּ לשוּב לארץ, וּמתוּ ברעב ובתחלואים. זוהי התקוּפה הנוראה הידוּעה בשם תקוּפת חסן־בּק. ימי חושך ובלהה מעין אלה לא ידע הישוּב העברי החדש מיום היוֹתוֹ. בימי הרדיפות האלה לא ניתן לפועלים להוסיף ולעבוד. הם רבצוּ במחבואים והסתתרוּ מפני הבולשת. בישיבת ‘הוועד הזמני’12, שנתקיימה בפתח־תקווה הוחלט ללוות אלף פראנק מ’המשביר’, כדי לקבל מיד עבודה אצל הממשלה ולהציל חברים מגזירת הגירוּש. הקשרים בין הוועד המרכזי וּבין הסניפים נתקיימו במסירוּת־נפש. תפקיד רב מילאוּ החברות בקיוּם הקשרים האלה.

1924


  1. חבורת פועלים שעבדה בקבלנות בפרדסי פתח־תקוה; נתקיימה כשנה וחצי. סללה את הדרך לקבוּצות קבלניות אחרות.  ↩

  2. קבוּצתו של המחבר. ראה להלן בתזכיר על ייסוד קבוצת דגניה ב‘, עמ’ 10.  ↩

  3. עידור בעומק גדול לביעור היבלית.  ↩

  4. נוסדה ע"י הברית העולמית של ‘פועלי־ציון’ ב־1910 לעידוד הפעוּלות המעשיות להשרשת הפועל העברי בארץ־ישראל.  ↩

  5. ההסתדרות הציונית בארצות־הברית וחוגים יהודיים אחרים שם חשו לעזרת הישוּב העברי בארץ־ישראל. הם יסדוּ ‘ועד זמני לענייני הציונוּת’ (Provisional Committee for all Zionist affaires) והכספים הראשונים שנשלחוּ על־ידיהם הגיעוּ לארץ־ישראל בתשרי תרע"ה, בחודש השלישי להכרזת מלחמת העולם. ומאז החלוּ להגיע לארץ־ישראל פעם בפעם כספים מאמריקה, כל ימי המלחמה. לשם חלוּקת הכספים נקבעוּ שלושה גלילות: א. גליל ירושלים — חברון — מוצא. ב. גליל יפו ומושבות יהוּדה. ג. גליל חיפה — טבריה — צפת — והמושבות בשומרון ובגליל. הסכוּם שעלה בחלקן של מושבות יהוּדה חוּלק כך: א. 20% — לצרכי אוכל (סכוּם זה חוּלק בין המושבות לפי מכסת הנפשות); ב. 20% — לצדקה; ג. 60% — בשביל הלוואות לנותני־עבודה פרטיים ולעבודות ציבוּריות.  ↩

  6. “משיגם” במקור המודפס. צ“ל: משיגים – הערת פב”י.  ↩

  7. ‘הפרדס’ — חברה עברית לממכר תפוּחי־זהב.  ↩

  8. חברה יהודית להתישבות, נוסדה ב־1899 ע"י הבארון הירש. עיקר פעולתה של החברה — בארגנטינה, שם ייסדה מושבות יהודיות אחדות. מ־1886 התחילה פועלת גם בארץ־ישראל. ב־1909 קיבלה עליה ניהול המושבות שהיו קודם־לכן באפוטרופסותו של הבארון רוטשילד, וכן ייסדה מושבות בגליל התחתון. בימי מלחמת־העולם הראשונה נוסדו על אדמותיה קבוצות בגליל העליון: כפר־גלעדי, תל־חי, מחניים ואילת־השחר.  ↩

  9. מלפני המלחמה התקיימו הסתדרוּת פועלי יהוּדה והסתדרוּת פועלי הגליל; בחורף תרע"ה נוסדה הסתדרוּת פועלי השומרון.  ↩

  10. השבועון של ‘פועלי־ציון’. כעבור שנה נסגר ‘הפועל הצעיר’.  ↩

  11. לפני המלחמה היה ערך הבשליק 0.57 פראנק.  ↩

  12. הוועד הזמני לעניני הפועלים החקלאיים שהיוּ מיוצגים בו באי־כוח מפלגות־הפועלים תפקידו היה לסייע בידי הוועד המרכזי בהשגת עבודה לפועלי המושבות.  ↩

a למהות ההסתדרות / לוי אשכול

רוצה אני לספר מהרהוּרי לבי בימי עבודתי במרכז ההסתדרות, כעוֹבד בארץ וכחבר ההסתדרות.

תוכן רב וחשוּב היה להסתדרות בשנות המשבר. המצב החמרי הקשה, שאלות הצבא, הרדיפות, עבודת הממשלה, עבודות רזרביוֹת, עבודות יוצרות בצוּרת קבוּצות לעיבוּד ירקות, — כל אלה ריכזוּ את הפועלים סביב נקוּדה אחת, ונקוּדה זו היתה ההסתדרוּת. רבה היתה השפּעתה של ההסתדרוּת בזמן הגירוּשים, במלחמתה בעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי של הפועלים וכל המסוּגלים לעבודה. צריך היה להימצא במרכז העבודה, בתוכה, בכל המצבים, כדי לחוש את זה. זה היה ה’בית' של הפועלים: ברגעים קשים וּברגעי סכנה היוּ מתאספים בבית־הפועלים, ליד ועד הפועלים, סביב המרכז — ולב הכל היה פועם בטמפּוֹ אחד.

עצם קיוּמה של ההסתדרוּת היה מעלה את קיוּמם הקשה והעלוב של הפועלים כציבור. הכרת ציבוּר העומד על עמדתו היא שהחזיקה בנו לבל ניפּוֹל, היא שנתנה לנוּ הכוח לעמוד בפני מתנגדינוּ.

נקל לתאר לנוּ את מצבנוּ, לוּלא היתה לנוּ הסתדרוּת בשנים האלה, ולוּלא הקשר המרתק את כוּלנוּ. על־ידי ההסתדרות הרגיש כל אחד את עצמו באבר בגוף שלם. ‘האצילוּת מחייבת’. התפּתחה הדאגה והרצון לשמור על כבוד ההסתדרות כלפּי־חוּץ, וזה הביא את היחיד לדקדק עם עצמו בשם הדבר המשוּתף. גם העולם החיצוֹני הסכּין לראות את הפועלים כגוּף שלם ומסוּדר, וזה כשלעצמו חיזק את כוחה של ההסתדרות. איני רוצה לשיר מזמורי תהילה להסתדרות, יודע אני את ליקוּייה. על הליקוּיים לעורר אותנוּ לתקנם. אחד הליקוּיים הקשים בהסתדרות — וכן במפלגות — הוא בכך, שעוֹד לא הצלחנוּ להצדיק את הוויתנוּ.

הלא סוֹד גלוּי הוּא, כי העבודה השׂכירה כשלעצמה אינה מספקת אותנוּ לגמרי, ודת־העבודה הכתה שרשים אך בלב מעטים. עיקר ההגיון בעבודתנוּ הלא הוּא רצוננוּ בתחיית העם על־ידי עבודה חפשית בארץ. הרצון וההכרה האלה הם השׂוֹרפים את כל גשרינוּ עם העבר. יש שעניני העבודה היום־יומית וחוסר־העבודה משכיחים הכל, והנך נתוּן כולך למלחמת־החיים הפשוּטה ביותר. יש נוהגים אצלנוּ לתלות את הענינים המשוּתפים של כל הפועלים במטבח וּבפּרוֹפסיה, כאילוּ הם מטרה לעצמם. האמנם לא נודה, שהמטרה העיקרית, תחיית העם, היא הערך המשוּתף לכולנו?

ופה מגיעים אנוּ לנקוּדת־התורפה של ההסתדרוּת. בהסתדרוּת שלושה שוּתפים1 המאוּחדים ברעיון, והנבדלים בדרכי הוצאת הרעיון לפועל. השוּתפים האלה ערים עד מאד ובאים לידי התחרות הדדית בכל העבודה וגם בתוך ההסתדרות, וכאילוּ אין אחד קם אלא בנפילתו של השני; מצב זה גורם שאין ההסתדרות בבחינת תערובת חימית כי אם פיסית, שהאלמנטים שלה אינם מתמזגים, והם עלולים להיפרד.

מתוך כך אין ההסתדרות יכולה להופיע בשוּם שאלה רצינית כחטיבה מיוּחדת, בלי לחשוש שמא היא דורכת על־ידי כך על אצבעות רגלו של שוּתף זה או אחר. היא נאלצת להיות שרוּיה במצב של ערנוּת חולנית, שאינה מאפשרת עבודה יוצרת, ואם היא הולכת למרות הכל בדרכה, צפוּיה לה סכנת פירוד ואין בה מן החוזק והבטחון הנדרשים ליצירה ולעבודה חפשית.

בין כה וכה עבודתנוּ סובלת ומתעכבת.

ההשקפה שעל ההסתדרות לעסוק רק בשאלות אֶקוֹנוֹמיות של הפועל, מנתקת כל קשר בינה ובין הקבוּצות המתיישבות, ועל־ידי כך נחלש כוחה והיא מקבלת צורה של מקלט־לילה, כמעין מעבר.

אנוּ עומדים לפני תקוּפה של אפשרוּיות בלתי־מוגבלות, של עבודה קוֹלוֹניזאציוֹנית רחבה, אנוּ מחכים לבואה של הקוֹמיסיה הציונית2. האם נסמוך על כך שעבודתנוּ תיעשה בידי אחרים?

חברות ואגוּדות התישבות קאפיטאליסטיות, שונות וגדולות, נוסדות ותיווסדנה, והן עלוּלות לבלוע אותנוּ ואת שאיפתנוּ; האם עלינוּ לעמוד מולן מפורדים או מאוּחדים? הייבצר מאתנוּ לרכוש ברגע הנכון השפעה רבה על הקרן־הקימת?

לכל אלה נוכל רק אם נהיה מאוחדים: אז יקשיב כל המחנה הצעיר העובד לקריאתנוּ המאוחדת.

האין תפקידנו המשוּתף — ביסוּס חמרי של חברינוּ, ביסוּס בשני סעיפים: ביצור העבודה הזמנית אצל נותני־העבודה (שתתמיד עוד ימים רבים למרות רצוננוּ), וחיפּוּשׂ דרכים וצוּרות של התישבות המאפשרת חיי־עבודה בריאים והלוחמת בקבצנוּת המנוּולת השׂוֹררת בקרבנו? לעת־עתה גם העבודה הזמנית, גם המושבים שלנוּ, משכלים את העובדים, באשר עדיין לא נוצרוּ התנאים לקיוּמם.

התפקיד הזה, וכן תפקידי קוּפת־חולים, המשביר, המטבח וּשאר המוסדות שעתידים להיווצר בהסתדרוּת, תפקידים פרופסיונאליים הם בה במידה שהבנק האגרארי העתיד לקום בישוּבנוּ הוּא פרופסיונאלי; הם גם תפקידים ישוּביים, באשר הם מאפשרים את עבודתנו הישוּבית.


  1. ‘הפועל הצעיר’, ‘פועלי ציון’ ובלתי־מפלגתיים.  ↩

  2. ‘ועד הצירים’; ועדה מדינית שנתמנתה ע"י ההסתדרות הציונית העולמית לאחר הצהרת באלפור, פעלה בארץ בסמכות גוף יועץ ליד שלטונות הכיבוש בכל הענינים הנוגעים להגשמת הבית הלאומי היהודי. כלפי פנים פעלה הוועדה כבא־כוחה של התנועה הציונית העולמית. משנת 1921 עברו סמכוּיותיה אל ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, ומשקמה הסוכנות היהודית ב־1929 — אל הנהלתה.  ↩

a תזכיר על ייסוד דגניה ב' / לוי אשכול

קבוצת ‘עבודה’ מונה כבר את השנה השישית לקיומה. חבריה עבדוּ בבואם לארץ, לפני 6—8 שנים, כשׂכירים במושבות יהוּדה, בהן רכשוּ את ראשית ידיעת־העבודה וההסתגלות לחיי פועל. בפעם הראשונה התקבצו בעבודה משוּתפת על אדמת המשׂרד הארצישראלי, בקלנדיה ובדילב1, והיוּ לקבוּצוֹת־כיבוּש.

לרגל המלחמה עזבנו את הנקוּדות האלה שרכשנוּ והכשרנוּ במשך שנה של עבודה, ושבנוּ למושבות יהוּדה לחפּשׂ עבודה, ברעיון ואמונה תמה בכיבוש העבודה במושבות. עבודתנו, לפי עדות נותני־העבודה, הצטיינה בכמוּת ואיכוּת. האמנוּ כי נכבוש את העבודה בכוח התאמצות יתירה, עליית הטמפּוֹ של העבודה עד כדי השׂגת הריקורד הגדול ביותר, בהקבלה לפועל הזר. ויש להודות כי באופן זמני הצלחנוּ. אוּלם הסיכוּם אחרי התקוּפה הזו, השאיר קובעת מרה. כל הכוחות הוצאו בלי כל חסכון, אך ורק למען האוכל הבלתי־מספיק. מחלת חבר היתה נופלת למשׂא כבד מאוד. לרגל העבודה הקשה, וההתאמצות היתירה והמזון הבלתי־מספיק רבוּ המחלות מאד. יום יום ודאגותיו והתלבטוּיותיו בין מקום העבודה לחנות הקמח. החיים התרבוּתיים הלכו והצטמצמו, הלכו וירדו. הוברר, כי למען כיבוש העבודה במושבות צריך להסכים לצורת־קיוּם של ‘חיים לשם האכילה’, כפתגם העממי. ואין צורך להוסיף, כי גם זו לא ניתנה לשובע. בלי כל תיאוריות ויחסי־מעמדות למפרע הוחש, כי לא זו דרכנוּ. ועלינוּ למהר להתכונן, לשוּב ולעבור לעבודה עצמית חפשית. הרעיון הזה, לאמיתו של דבר, ודאי קינן בלב כל אחד בבואו לארץ.

בכיווּן זה נשלחו חברים לקבוּצות ולאיכרים שבגליל ויהוּדה לשם לימוד והשתלמות בעבודת הפלחה. נזדמנה עבודה במקווה־ישראל, בתור קבוּצה, בעבודה חפשית. הקבוצה עברה שמה ותעבוד בכל העבודות במשך שנה. ממקווה־ישראל עברה הקבוצה לחולדה, לפי הצעת מרכז מפלגת ‘הפועל הצעיר’, והצליחה יחד עם החברים הקודמים של קבוצת חולדה להרים את העבודה לרמה מסוּימת.

באה תקוּפת ההתנדבות לגדוּד העברי. חלק גדול מהקבוצה התנדב2. הנשארים המשיכו את העבודה בחולדה.

השתחרר הגליל3. שבו החברים שעבדוּ שם. קיווּ לשחרוּר קרוב של חברי הקבוצה אשר בגדוּד. הוחש צורך ביצירת נקוּדה מאספת, מקבצת וּמרכזת את כל החברים. לשם זה התאחדוּ החברים עם עוד קבוצה, העובדת כיום במרחביה, וקיבלו על עצמם את עבודת כפר־אוריה, לפי התכנית והתנאים שוהצעוּ על־ידי מר עקיבא אטינגר. שנת־העבודה הראשונה נגמרה. לשנה השניה, הנוכחית, נשארים בכפר־אוריה רק חברי קבוצת ‘עבודה’, בצירוף ארבעה חברים מהעולים החדשים, ובתקווה כי בינתיים ודאי ישתחררוּ גם חברינוּ מהגדוּד.

במשך הזמן התגבש בתוכנוּ גרעין בעל התאמה הדדית, בעל אמונה ורצון בעבודה משוּתפת. הגרעין צורף בכור־החיים. היוּ לנוּ שׂמחות וימי אבל משותפים, צרות ויסוּרים מאוחדים.

הולכת ומתרקמת גם המשפּחה, ובשמחה אפשר לציין, כי בפחות סבל וקושי וביתר קלות מאשר רגילים אנוּ בחיי הקבוצה הקיימים.

כפר־אוריה, 1919


  1. אח"כ — עטרות וקרית־ענבים.  ↩

  2. מפלגת ‘הפועל הצעיר’, שבעל התזכיר היה חברה, התנגדה להתנדבות מתוך חשש פּן תזיק לעניני הישוב היהוּדי בצפון הארץ, שם עוד שלטו התורכים, וכן משוּם התביעה ‘לשמור על הקיים’. בעל התזכיר התנדב לגדוּד על אף עמדת מפלגתו.  ↩

  3. החלק הדרומי של הארץ נכבש בידי הצבא הבריטי בסוף דצמבר 1917. המערכה על כיבוש החלק הצפוני נסתיימה באוקטובר 1918.  ↩

a כך קמה דגניה ב' / לוי אשכול

על פי האינציאטיבה של הוועדה החקלאית של ‘הפועל הצעיר’, בתקציב שניתן על־ידי מחלקת החקלאות של ועד הצירים, הוקמו בשנת תר"ף, בשדה שעיבדוהו לפנים אנשי קבוּצת דגניה, מהלך עשרים רגע מחצרם, צריף בשביל העובדים וצריף מלבני־חומר בשביל בהמות־העבודה.

קמה קבוצת דגניה ב', קבוצה ארעית, לשנה אחת, כשם שארעי שמה1.

הקבוצה עבדה כל השנה במרץ. על אף הקשיים, על אף התנפלוּיותיהם של בדואים וסתם שודדים, הצליחה הקבוצה לגמור את עבודתה ברווח מסוּים, ועזבה עם גמר השנה את המקום, כפי שנקבע מראש, וחלק ממנה היה ליסוד הקבוצה דגניה ג'2.

בזמן ההוּא גמרה קבוצת ‘עבודה’ את עבודתה בכפר אוריה, מאחר שהגיעוּ אחדים מבעלי הכפר והתישבוּ בו, כמובן בלי פועלים עברים. קבוּצת־פועלים זו, שמאחריה 7–8 שנות עבודה וחיים משוּתפים בתנאים וּבמקומות שונים וחבריה הותכו מעט בכור הקבוצה, כבר מאסה בעבודה בלתי־קבוּעה ובנדידה, החל בפרדסי פתח־תקווה דרך כרמי ראשון־לציון וגמור בשדות כפר־אוריה. הקבוצה ביקשה עבודה קבועה בתנאים קבוּעים ובתכנית מסוּימת; התקווה היתה גדולה והרצון ללכת למקום חדש, לכבשו וּליישבו, חזק. הלא היו אלה ימי תקווה ואפשרוּיות גדולות בארץ. בין הקבוצה והמחלקה לחקלאות התנהל משׂא־ומתן שסיכוּייו טובים. אך הנה שנת תרפ"א מתקרבת, אדמה חדשה אינה נרכשת, אף־על־פי שהגיעה השעה להתחיל בעבודה. החלומות על כיבוּש מקומות חדשים בשנה זו מתבדים, מצבה החברתי של הקבוצה הורע, כי מחצית חבריה הם בעלי־משפּחה ומטופלים בילדים קטנים. באין ברירה הסכימה הקבוצה ללכת לדגניה ב', בתור קבוּצת־התישבות קבוּעה.

הקבוצה מונה 25 חברים ומעבדת 1200 דונת אדמה, מהם 200 דונם המוגדרים כתחנת נסיון, בהנהלת האגרונום וילקאנסקי3. התנאים הם עדיין פרימיטיביים. מים מובילים מהירדן בעגלה, והדבר יעלה עד 300 לי"מ לשנה. המים אינם נקיים. אין לגדל ירקות אפילוּ לצרכי המקום ומוכרחים לקנותם בשוק; אין לגדל אספּסת, וּבלעדיה אין קיוּם למחלבה.

המחסור בבנינים מכביד מאד על החיים ועל העבודה. הקבוצה, עובדת, כדרכה, במרץ ובמסירוּת, קבעה מחזור זרעים, חיזקה במקצת את המחלבה, זרעה את כל השדות בעתם, השנה תתחיל בגידול עופות ודבוֹרים, תיטע חורשה קטנה באמצעיה שלה — ולעמק הירדן פתרוֹנים.

הקבוצה מתכוננת לחרישה עמוּקה בקיץ בשביל האספּסת ולסידוּר גן ירקות. היא מקווה, כי שאלת המים תיפתר והבנינים ייבנוּ, לפי שבלעדיהם אין קיוּם לישוּב.

טובת הרעיון של עבודה עצמית ושל הקבוצה דורשת, לא לעבוד במקומות קבע שאין בהם לקבוצה אפשרוּיות של ביסוּס ושכלול גמוּר. מוּטב שנצטמצם במספר־נקוּדות קטן יותר, אבל נתבצר בהן, ואז יהיה הכל בריא, הגיוני ונושא את עצמו. בכל אופן, יווצרוּ התנאים לכך; ההפסד הצפוּי בשנים הראשונות במקומות שונים, לא יפחיד אז ולא ייאש, שכּן עשוּי הוּא לחלוף עם השבחת האדמה או עם סילוּק הסיבות האחרות אשר גרמו הפסד.

לפנים היינוּ שׂמחים בתוספת כל נקוּדה, יהיוּ צוּרתה וּמצבה אשר יהיוּ. זאת היתה הפגנה של עבודה עברית, עבודה עצמית וכו'. עכשיו הרחקנוּ לכת, וכל נקוּדה כזו מטילה אחריוּת רבה ומכבידה על הצלחת עבודתנוּ בכלל. הצלחת הנסיונות מבססת את השיטה, וההיפך…

על כן חייבות הנקוּדות שלנוּ להצליח. בנפש עבודתנוּ הוּא. הצלחתן של הנקוּדות תדבר בשער ותכריע: לשבט או לחסד. אל־נא תהי דרישת קבוצה זו או אחרת לביסוּס המשק קלה בעינינוּ. לא שאלה פרטית היא. אחריות גדולה רובצת על האנשים. אסור לתנוּעת העבודה שלנוּ להרשות נסיונות על חשבונה בתנאים חיצוניים בלתי־מובטחים.

בכוח ההגיון הזה מאמינה הקבוצה, כי המשק יתבסס לשנה הבאה וּמקווה לפתח עבודה מסורה וּמלאת מרץ.

1921


  1. השם ה‘ארעי’ נשאר קיים עד היום.  ↩

  2. באוקטובר 1922 התישבה בגניגר.  ↩

  3. י צחק וילקאנסקי — אלעזרי־וולקני (1880—1955) ממוריה הראשונים של ההתישבות העובדת. ייסד וניהל את החוות בן־שמן וחולדה. לאחר מלחמת־העולם הראשונה — בראש התחנה לחקר חקלאות ברחובות. ממייסדי המכון ללימוד החקלאות באוניברסיטה העברית.  ↩

a לחיות מיגיע כפינו / לוי אשכול

המועצה החקלאית האחרונה ביטאה את שאיפתו של ציבוּר־הפועלים לוותר על התקציבים. קצה נפשנוּ בתביעת התקציבים השנתיים ובקבלתם. אין להשלים עם הרעיון, כי כל עובד בארץ הוּא כאחד הפקידים בהסתדרוּת הציונית, המקבל משׂכורת בצורה זו או אחרת. כל פרוּטה מכספי העם צריכה ליצור משהוּ פורה וּמפרה ונושא את עצמו. בשוּם אופן לא נעצור כוח לכלכל את משקנוּ הלאוּמי בדרך תשלום משׂכורות1. לאחר קיוּם של כמה שנים חייבים משקינוּ לעמוד על רגליהם ולהתקיים על אחריוּת עובדיהם. בנקוּדה זו מתחילה באמת החלוציות שאנוּ מרבים כל כך לדבר בה. לגבי תנאי העבודה בעולם כיום אין העבודה בארץ־ישראל, בכביש או בקבוצה קשה כלל, ורבים רבים מבינינוּ ראוּ בעיניהם עוני ודוחק הגדולים מאלה. כדי לחיות בתנאים אלה אין צורך בחלוציות יתירה. סיסמתנוּ כרגע צריכה להיות: לחיות מיגיע כפּינוּ. סיסמה זו תובעת באמת חלוּציוּת. נדע, כי חיי עבודה בתקוּפתנוּ הם חיים קשים וחיי צמצוּם, ונקבל עלינוּ את עוּלם מראש. רק אם נחזיק בכלל זה ועל פיו נעבוד ונחיה בקבוּצותינוּ, במחנותינוּ וּבכל יתר צוּרות העבודה, תהיה לנוּ הזכוּת במושג חלוציות. כל עוד איננוּ מגשימים את הדבר בחיינוּ ויוצאים ידי חובה בקבלת החלטות, בביקורת הזולת ובחיפוּש ה’חלוּציוּת' — לא פעלנוּ ולא כלום.

בתקופת כיבוש העבודה התיצב הפועל כלוחם נגד צורת הישוּב הישן; עבודה עצמית ללא תמיכה — תבע מעצמו ומזוּלתו. הפועל, לחם, התקומם נגד המקובל, הוכיח וביקר את קודמיו, שבשעתן הקריבו הרבה על מזבח הארץ, אלא שבהמשך הזמן סרוּ מהדרך וזיק חלוציוּתם הועם בקרבם. קולו של הפועל־הלוחם נשמע אז בעוז; האטמוספירה טוהרה.

ועכשיו, כשאין אנוּ עוד במצב של מבקרים ועומדים מן הצד, עכשיו כשאנוּ יוצרים את המשק הלאומי בעצמנוּ על אחריוּתנוּ, כשאנוּ יוצרים את הקבוצה ואת הכביש, את המושב ואת גדוּד העבודה — ניזהר־נא ונשמור את ראשית צעדינוּ. נהיה־נא נאמנים לסיסמאותנו. אנוּ היוצרים את האטמוספירה הציבוּרית הישוּבית, ועלינוּ לשמור על טהרתה.

חיי עבודה עצמית בלי תמיכה — זהוּ העיקר, זהוּ האידיאל האנושי והישוּבי שלנוּ כיום, ואידך זיל גמור. קבוצה, מושב, כביש, גדוּד העבודה, אלוּ הן צוּרות שונות וגילוּיים שונים של עבודתנו, וטוב שהדברים נעשים; אך ייעשוּ־נא בכוחם של העובדים המאמינים בצורות אלוּ, ומתוך יחס זהיר וחרד לאמצעי העם. פרוּטה מכספי העם אסור לה שתלך לאיבוּד רק לשם idée fixe זו או אחרת, ללא הוכחות ברוּרות, המוסכּמות בציבוּר הפועלים, שיש בכך משוּם חיזוּק משק העובדים בארץ.

אבל, כאמור, לא החלטות ולא מאמרים ישנוּ את פני הדברים. יתעוררוּ החברים במקומותיהם ויקבלוּ על עצמם להגשים את הסיסמאות שלנוּ, ואז יקום הדבר. מלחמה לנוּ היום, כאשר היתה לפנים, בתמיכה, בגרעונות ובתירוצים הבאים להצדיקם. כך נמצא את הדרך. יחיוּ החברים והקיבוצים רק על הכנסת עבודתם המצומצמת, כמו שעשוּ הקיבוצים בפתח־תקווה בימי המלחמה, כשלא ניתן להם לעשות גרעון ולא לפרוע חוב למוסד זה או אחר; הם עברוּ את ימי המשבר. והאם אין ימי המשבר נמשכים גם כיום בעבודתנוּ היישוּבית?

על ההסתדרות והמרכזים שלנוּ לדעת כל זאת, ולהסתגל לתביעה הנמרצת של ציבוּר־הפועלים. לכל יודע־חשבון ורואה־ספר גלוּי, כי ההוצאות הצדדיות, הסידוּריות, רובצות כאבן־מעמסה על המשק ועל העבודה. גם כשקטנו הוצאות־המחיה במשקים, ובאחדים מהם הפחיתוּ החברים מיד את משכורתם בשליש, לא חל כל שינוּי במסים ובהוצאות הצדדיות השונות. מאות לירות מוציא כל משק קטן שנה שנה לתשלום מסים. תשלומים כאלה אינם נורמאליים. ה’מכונה' שלנו אינה לפי כוחותינוּ, והיא טעוּנה בדיקה. אני רואה תרופה לכך בהפחתת תשלוּמי המסים שתביא באורח אוטומאטי ביקורת עצמית ותיקון. נסיעות רבות באוטו־מובילים וישיבות מיוּתרות, העולות בכסף רב תיפסקנה — לתועלת העבודה; הקימוּץ בישיבות יביא עמו יותר פרודוּקטיביוּת.

גם בהסתדרות הציונית נעשות הוצאות ללא צורך. חלילה לנוּ להמשיך בדרך זו, שאם לא כן מה חידשנוּ? הלא מומחים ובעלי־מקצוע חשוּבים אין לנוּ, ואם גם לא ננהג ביושר לכל דבר — מה הועלנוּ?

1922


  1. בשנים הראשונות לקיוּם משקי העובדים של ההסתדרות הציונית היו חבריהם מקבלים משכורת חדשית קבוּעה, ללא קשר עם רווחי המשק או הפסדיהם.  ↩

a נאום בוועידת 'הפועל הצעיר' / לוי אשכול

נהלל, תמוז תרפ"ג

נדמה לי, שהמאורעות האחרונים בקשר עם הבחירות למועצות־הפועלים העירוניות1 הם גורמים מספיקים לגבי כל מפלגה לכינוס ועידה. מפלגת ‘הפועל הצעיר’ אינה יכולה להיות מפלגת־מיעוט; היא מוכרחה להיות מפלגת־בניין שדרכה — דרך העם. אף־על־פי־כן היינוּ למפלגת־מיעוט, לאופוזיציה. ‘הפועל הצעיר’ מן ההכרח שיקיף את מרבית ציבוּר־הפועלים, שאם לא כן אין לו זכוּת־קיוּם. עוּבדה היא ש’הפועל הצעיר' אינו מעניין עתה את ציבוּר־העובדים, אין מכירים אותו, ואין בכוחו להסביר את מהוּתו לאחרים ולעצמו. אני מבין לרוחם של החברים הדורשים לשים קץ לפסיחה על שתי הסעיפים, אך אל נא יציעוּ “לשוב אחורנית”, שכן אין הדבר לפי מהוּתו של ‘הפועל הצעיר’. אין גם להרבות דברים על מעשיו של ‘הפועל־הצעיר’, כאילוּ לא נודעוּ עתה בארץ מעשים שנעשו בידי אחרים; דווקא המדברים על עם עובד, חלילה להם להישאר בפינותיהם. עליהם לצאת ולהראות את הדרך גם לציבוּר־הפועלים הגדול בעיר ובכפר. הלוזונג של ‘עם עובד’ התבדה לעת עתה לא פחות מאשר הלוֹזוּנג של ‘מעמד עובדים’2. מה נגיד לאנשי העיר על דבר עם עובד אם לא זאת שעיקר עבודתנו היא עבודת־בניין; וכאן כבר יש מקום גם לשאיפות אחרות, וכן יכולה לעלות שאלת האינטרנאציונאל. יש ציבוּר־עובדים גדול שאני מוצא בו עניין, ואני רוצה שגם הוּא יגלה עניין בו. בכל אופן, נערכת עתה התקפה על ‘הפועל הצעיר’ בשל פשרנוּתו משני הצדדים גם יחד, ועלינוּ לברר פעם את הדבר ולחדול מן הנוסח הפשרני.

אשוּב לשאלות הנוגעות לדרכי ההתישבוּת. השאלה היא, האם עלינוּ לעסוק תמיד בהתישבוּת מתוך לחץ ובהלה, או שנעסוק בה כבדבר מבוּסס מלכתחילה, כמו ביצירה בעלת יסוד? פעולות ההסתדרות הציונית נראות תמיד כבטלניות, תמיד נעשה הכל מתוך בהלה וחוסר־אמצעים ותמיד קיימת ההרגשה של איזו ‘מיסווירטשאפט’3 בכל. עלינוּ לשנות את הדבר, אפילוּ נצטרך לא לעשות כלוּם שנה אחת ולשמור את התקציב בשביל עבודה מבוּססת לשנה הבאה. רק מנקוּדת השקפה כזו רצוּי לדון על שאלות ההתישבוּת וגם על שאלת העליה. גם היא נעשית מתוך שיטה קאטאסטרוֹפאלית ולא מתוך שיטת־בניין. איננוּ יכולים לדבר על הפסקת־העליה, אך זכוּתנוּ לדרוש מספרים: יראו נא לי חשבון שאפשר להכניס 10 אלפים איש ולהעסיקם לו גם במכירת גזוז — אבל שיטה כלשהי חייבת להיות בדבר. בחוסר כל שיטה וחשבון אפשר להתקיים עוד שנה שנתיים אך לא לעולם. מוסיפים לדבר גם בזמן האחרון על חידוּש הלוזונג של עליה — ולפעמים אני מתבייש להביט בפני העולה שעזרתי בעלייתו. נחליט שאנוּ מכניסים אנשים שיעבדוּ 2־3 ימים בשבוּע, אלא שיהיה הדבר מבוּסס על אפשרוּת מציאוּתית או שיטה כלשהי.

חייבים אנוּ לקבוע לעצמנוּ אילוּ גבוּלות, איזו מסגרת חוּקית, גם בכפר וגם בעיר, ולתת גם צל של תקווה. הלא אם נקבל שהעיר הורסת אותנו וכו' — עלינוּ להחליט על הכנסת 500 איש בלבד לשנה. אינני מדבר נגד העליה ולא נגד העיר, איני מתנגד אלא לריכוּז מלאכותי של מחוסרי־עבודה. אומרים שצריך להבטיח רזרבה ידוּעה של עולים מעל למספר שאפשר לקלוט, אך נשים לזה גבוּל, נתכנן תכנית ואל נדבר תמיד על המשכת־עליה בלתי־מוגבלת סתם. אם יש עליה המביאה עמה גם יציאה ואלפי מכתבי קוּבלנה לגולה — יש בכך מן הדיסקרדיטאציה הגדולה ביותר. נתחיל לעבוד את עבודתנוּ הישוּבית־כלכלית בסדר ובתכנית, כדי שנוּכל להיות אחראים לה. לפי סדרי־הבהלה כיום שליש של עבודתנוּ הולך לאיבוּד.


  1. בהן נחל ‘הפועל הצעיר’ כשלון.  ↩

  2. ‘ אחדות העבודה’ הדגישה יותר את אופיו המעמדי של ארגון הפועלים.  ↩

  3. הנהלת־משק גרוּעה.  ↩

a בעקבות הויכוח / לוי אשכול

לרגל מאמרו של הח' אל. יפה ‘לקראת ועידתנוּ החקלאית’1 יש, כנראה, צורך לשנן את ההלכה הפשוּטה: עם ציבוּר־הפועלים אנו עולים ואתו אנוּ יורדים. זוּלתו אין הקיבוּץ חשוּב ומעניין, ואף הפרט, ואפילוּ הוּא סמל המוּסר, העובד במו ידיו בחקלאות 24 שעות ביממה, ואוכל פת חרבה בעמלו. כל הכבוד לו, לאישיוּתו המוּסרית; אישים כאלה יכולים אוּלי לשמש בלא־יודעים מופת לרבים, אולם אותנו מענינת הקניית הקנינים המוּסריים־החברותיים לציבוּר, לנו חשוּב לעשותו לעם עובד, שיחידיו ערבים זה לזה. סמלים מוסריים גבוהים היוּ לנו בכל דור, אולם בזה בלבד לא סגי. טוב לנו להרים את רמת־החיים החברתיים והמוסריים של הכלל ולנטוע בו מוּשגים חברתיים נעלים יותר, אפילו אין הם השלמוּת האידיאלית, מאשר להסתפק בטיפוּח חבר כוהנים קדושים וצדיקים גמוּרים.

ייתכן שיש צורך רב בל"ו צדיקים ויש צורך בגרעינים ובתאים אידיאולוגיים בצוּרת כיתות ומפלגות, אך ערכם נקבע במידת היותם עצם מעצמיו של הציבוּר. מחוץ לסביבתם ערכם הוּא ערך מוזיאוני בלבד. ואנו לא באספנוּת אנוּ עוסקים. תעוּדתנוּ היא הקמת ‘עם עובד’, ולא פחות מזה.

בעשרים שנות עבודתנוּ דגלנוּ בסיסמה זו. אנו חותרים לקראת התחדשוּת האדם ולקראת החברה החדשה, בה ישׂרור שוויון חברתי וכלכלי ויחסים צודקים יותר בין אדם לאדם ובין אדם לחברה. הגדרנו את הדבר במלים פשוּטות ובמעשים קטנים של חיים על עבודה עצמית בלי ניצוּל הזוּלת.

ומעניין, כי דווקא את הצורך הזה בעבודה עצמית ובהנאה מהזכוּיות החמריות של החברה ושל הטבע – לא מכוח קניין הרכוש כי אם מכוח זכוּת וחובת העבודה — לא יבין העם לעת־עתה ולא יאבה בו, אותו העם אשר בשמו מדבר הח' אל. יפה ותובע את עלבונו. ‘עם’ זה טרם קלט ערכים אלה. ובשם איזה עם ידובר? האם עמו של יוסף בוּסל, גורדון, י. ח. ברנר ושלמה שילר או, להבדיל, העם של ‘נכסי דלא ניידי’2? סוד גלוי הוא: בהקמת העם העובד רוצה לעת עתה רק קומץ קטן של בחוּרי ישראל ובחוּרותיו, המגשימים זאת בחייהם. ואלה הם הפועלים, לכל מקצועותיהם וסוּגיהם. כאנשים ההולכים לקראת מטרה אחת הם מתחברים לאירגוּן אחד. וכשהדרך היא ארוכה, ארוכה מאד, מלאת חתחתים וסוּגה קוצים, יושיטו ההולכים יד איש לרעהו וישאפו להיות חטיבה אחת, מעמד אחד; בכל שם שנכנהוּ, אחד הוא תכנו: אירגוּן לשם הגשמת מטרה חברתית משותפת הנבדלת ממטרת חלקי־העם האחרים, תוך ניגוּדים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים הנובעים בעיקר מהבדלי היחס לקנין־הרכוּש ולזכוּת העבודה.

אין זה מונע, כמובן, בשום אופן עבודה משותפת והבנה הדדית בכמה וכמה ענינים חשוּבים ומכריעים עם שאר המעמדות של העם, עוד בטרם יבוא היום המקוּוה בו תתגשם שאיפתו של הקומץ הקטן כיום.

ולפיכך תפלים הם הדברים על ה’לאוּמיים' וה’מעמדיים' בתוכנוּ. מעטות הן השאלות אשר בהן מגלה ה’עם' פרצוּף אחד. ברובן המכריע של השאלות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות וגם המדיניות מטפל לא העם האנונימי, כי אם מפלגות ומעמדות.

דורות על דורות שולט בעם ורודה בו המעמד הרכושני לתועלתו הוא. המעמד הזה מדבר בשם העם, מנצלו ומשעבדו, לסיפוּק תאוותו ויצרו המעמדי. הוא הוא אשר חילל את המושג ‘עם’ והביאו למצב של ‘איש לרעהוּ — זאב’.

בודד הוא מעמד־הפועלים בעל־ההכרה, צעיר לימים. הוא התארגן בלחץ המעמד הנוגש והריהוּ שואף באמת לביטוּל המעמדות ושוקד בנאמנוּת על טהרת המוּשג ‘עם’, עם עובד שאין בו לא מנהקת מנצלים ולא מאנקת מנוּצלים, לא מתרועת מנצחים ולא מאנחת מנוצחים. לא אטעה אם אגיד, כי אדיר חפצו של מעמד־הפועלים — לבטל את המעמדות, לחדול להיות מעמד, ולהוות במרוצת הזמן את העם. שום מעמד אחר אינו יכול להתפאר בשאיפה כזאת. המעמד הרכוּשני מעונין בקיוּמו בתורת מעמד, שכן הוא חי על השעבוד ועל הניצוּל ונחוץ לו האובייקט לכך.

ולפיכך מופרכים וסרי־טעם עד לכאב דברי אל. יפה על התהום הרובצת כאילוּ בין הפועל בעיר והפועל בכפר, דברים העלוּלים, אם גם בלא יודעים, להרחיבה.

האמנם גדולה קרבתו לכל המעמדות של ‘נכסי דלא ניידי’ מקרבתו ברוּח, באידיאה, בהווה העכור ובמטרה המשותפת המזהירה, מאשר אלינו, לכל העובדים בין בכפר ובין בעיר, בין בחרושת הסיליקט ובין בחרושת תפוּחי־הזהב, היין, הטבק והחצילים.

בעוד לבו של אל. יפה רחב עד כדי קליטת כל המעמדות בעם, שכולו עירוני ותלוּש מהקרקע ומהטבע, החי בחלקו הגדול חיים פאראזיטיים, הנה צר לבו ואין בו גם פינת סתר לאח העובד והנענה בעיר, השואף והלוחם לשינוי־ערכין לא פחות מהעובד בחקלאוּת.

לא יעלה על דעת הח' אל. יפה לפקפק בסמכוּתם של המוסדות הלאוּמיים העליונים לכתוב קונסטיטוּציה בעלת סעיפים, ולהוציא מניות־יסוד, רחמנא ליצלן, ולקבל החלטות על־ידי הרוב ולא תמיד ברוחנו (הרי אפילו החלטה על עבודה עצמית אין לקבל בקונגרס. ‘עבודה עצמית’ בעיניהם חזון מסוכן ממש כמו ‘הסוציאליזאציה’, בעיני הח' אל. י.); רוחו האנארכיסטית האינדיבידוּאליסטית של אל. יפה לא תסתער ולא תתקומם נגדם; מכיר הוּא, כנראה, בהכרח שבמסגרת ידוּעה. שורת ההגיון מתעקמת אצלו רק בנגעו בעניני ציבור־הפועלים ומוסדותיו, זה ‘העם העובד’ בזעיר־אנפין. כאן האנארכיזם שלו משתלט בכל גדלו והדרו.

מדוּע גדלה כאן הזרוּת וההתנכרוּת? מהו הרצון לגדע את צמרת העץ רב־הענפים, אשר הפועל החקלאי הוא שרשו?

אין דברי מכוּונים כלפי ביקרתו את מוסדות־הפועלים ביקורת חברית לשם תיקוּן והשבחה. יוסיף כהנה וכהנה! אוּלם ידע נא החבר אל. יפה כי אם לחריפוּת הביקורת, הרי הפועל העירוני עולה עליו בביקורת מוסדותיו בעיר.

‘המשביר’ אינו מספק כראוי את צרכיו של הפועל העירוני כשם שאינו מספק את צרכיו של הפועל החקלאי, ולשוא נחפש את האשם בעיר. ‘המשביר’ נולד על ברכי החקלאים וגדל על טהרת החקלאות. חברים חקלאים עומדים בראשו עד היום הזה. כמובן אין הם מתחלפים בכל שנתים כהצעתו של הח' א. י. – לאבסורד כזה עוד לא הגענו. ולחינם נתלה את הקולר בריכוּז הבא מלמעלה. אם יש להאשים את הועד־הפועל של ‘חברת־העובדים’ במצב המוסדות, הרי בכל אופן אין להאשימו בהתערבות יתירה ולא בלחץ צנטראליסטי. חפשיים, חפשיים מדי הם המוסדות, ואחראים הם עד היום הזה בפני בוחריהם ונושאיהם.

ההרבה הועד־הפועל להשתמש בזכוּת מניות־היסוד שלו באסיפות ‘המשביר’, בנק־הפועלים, ‘סולל־בונה’ וכו‘? הן הוּא נדרש למוסד רק לעתות בצרה. ומה כי נלין עליו? ואם רצונו של הח’ א. י. לבקר מוזד פלוני ואלמוני ואת הנהלתו יעשה זאת כאוות נפשו, אבל מתוך ידיעת הענין ולא מתוך ראייה מקומית הרחוקה גם מידיעת הענינים.

בכל אופן אין לערבב את הענין השאלת הפועל העירוני והכפרי. והיכן הוא הגבוּל בין עיר וכפר? מדוּע ייקרא כפר לפתח־תקוה ולראשון־לציון? במה נבדלים ה’כפרים' הללוּ מתל־אביב? האם רק בכך ששם משתכר הפועל רק כדי מחצית צרכיו ובעיר יש והפועל משתכר יותר? אותה התלישוּת קיימת גם פה וגם שם. מדוע מסכים א. י. לפרוש את כנפיו על פועלי פתח־תקוה, ורק על פועלי חיפה וטבריה גזר?

בתלם אחד הננו הולכים כולנו; במענית המוּברת של העם. שכם אחד נטה כולנוּ להשגת המטרה המשותפת.

לשם כך נוצרה חברת ‘ניר’, וזיקתה בדרך זו או אחרת לחברת־העובדים הכללית.

במשך שתי עשרות השנים של פעוּלתנו המשקית החקלאית מקננת בלבנוּ הדאגה להבטחת האופי הפרינציפיוני של התישבוּתנוּ, לבל תתנכר לעצמה ברבות הימים ולבל תפנה עורף לכור מחצבתה. הרבה סיבות לחששות אלו, וכמה וכמה מכשולים טמוּנים לו לאדם בדרכו. לעינינו דוגמאות חיות ובולטות של התנכרוּת כזאת, וחובה עלינוּ בעוד יצירתנו באבה, להתקין מסגרת מחייבת וחוקים מחייבים, אשר יבטיחוּ לנו את שמירת היסודות העיקריים של התישבוּת הפועלים. מה שנוצר עכשיו במאמצם של טובי כוחותינוּ ובהקרבתה ומסירותה של כל התנוּעה, אסוּר שייהפך לקניין הפרט, היכול לעשות בו כבתוך שלו, ואפילוּ בניגוּד לעיקרים שלנו. אנוּ מכינים יסודות לתנוּעה, ועל כוּלנוּ לשקוד על טהרתם וכוּלנוּ אחראים להם. הזכוּת לתנוּעה להבטיח את השפעתה ויכולתה לשמור על היסודות העיקריים.

שנים על שנים דיברנוּ ותבענוּ את זכוּת העבודה ושלטונה במקום זכוּת הקנין ושלטונו הוא. דרשנו את העבודה העצמית במקום ניצוּל הזוּלת בין בקבוּצה ובין במושב. גם המושב תובע את השיווּק המשותף, את העזרה ההדדית וזכוּת הטלת מסים לשם השוואה וביקורת מסוימת על תכנית המשק. ואיך להבטיח את כל זה? ידע נא הח' א. י., כי רק הבטחת היסודות הללוּ עשוּיה לבטל את הוויכוּח הסוער בדבר צורות ההתישבוּת והעדפת אחת על פני חברתה, ולקיים את כל המצוות המעשיות אשר חצבנוּ לנוּ מתוך המעשה במשך השנים. זו תורת ‘ניר’ כוּלה, אלא שבתורה שבעל־פה לא סגי. נחוּצה גם תורה שבכתב אשר תימסר מדור אל דור ואב לבנים יצוונה. אפשר כמובן להתווכח על סעיף זה או אחר, לשנות ולתקן, להוסיף או לגרוע כיד הבנתנו והסכמתנו ההדדית. אך אל נא נשאיר את הענין לימים יבואו, כי זה יתנקם בנו באכזריוּת רבה, ונחלת־יהודה3 (זו אשר זכתה כמה פעמים להגנתו של הח' א. י.) תוכיח. ידע נא הח' א. י. כי ספק גדול הוא אם נחלת־יהוּדה זו מתאימה לתקנות של אירגון המושבים. ואיך להשיח את הדאגה הזאת? בכדי תדביקו את האֶטיקטה ‘סוציאליזאציה’ ותנסו להפחיד את מי שהוא. כשם שהננוּ בעד שייכוּת הקרקע ואוצרותיה לעם העובד כך אנו שואפים גם לשייכוּת אמצעי־התוצרת לחברה. אולם סבורני כי לא זו כוונתה היסודית ותעודתה החשוּבה של ‘ניר’. העמדת אמצעי הייצוּר לרשות הכלל אין פירוּשה מסירת מחרשתו של האיכר הזעיר או פטישו ומעדרו של הפועל. מובטחני כי גם במשטר הסוציאליסטי שיבוא לא יוּשׂם לב לכך. הכוונה היא לאוצרות הטבע ולאמצעי־הייצוּר הכבירים, המרוכזים בידי שכבה קטנה החיה על הרנטה ועל ניצוּלו של העובד בזכות אמצעי הייצוּר אשר הצליחה לרכז בידה בדרכים שונות.

אין חברת ‘ניר’ רודפת אחרי אבסטראקציה. כשם שהקבוּצה לא נוצרה לקיים את ‘מצוות הקואופרציה’ כי אם באה לממש את השאיפה הטמירה של הפועל העברי להתחדשוּת האדם בעבודה, כך לא באה לעולם גם ‘ניר’ כדי לקיים את מצוות הסוציאליזאציה, כי אם להמשיך את דבר הקבוּצה והמושב בקנה־מידה רחב יותר ובציבוּר גדול יותר. כאן המקום להזכיר כי בראשית היתה הקבוּצה, ובהיבדל ממנה מקץ הימים המושב, לא נבדל אלא על יסוד ה’שררה'4 שבעבודה האינדיבידוּאליסטית: על יסוד הקשרים הנפשיים וההתיחדוּת הרצוּיים בין היוצר החקלאי ובן־טיפוּחיו, המשק. הלא כה היוּ תמיד דברי האידיאולוגים של המושב אלינו, ואנוכי רוצה להאמין בדבריהם, ובזאת ייבחנוּ גם הפעם!

חברת ‘ניר’ פירושה הבטחת זכוּת העבודה והיצירה החפשית והאוֹטונומית, האינדיבידוּאלית או המשותפת, לעובד והבטחת זכוּת ביקורת עליונה על הרכוּש לציבוּר העובד כוּלו.

אל תהי זכוּת העבודה וחובותיה לציבוּר קלה בעיני החוששים והחרדים לזכוּתו ולגורלו של הפרט. יש הגיון־ברזל בדאגת־הקיוּם גם לציבור ואין הוּא מנשל את חבריו ואין הוא מאבד את עצמו לדעת; אדרבה, גזירה שאין הציבוּר יכול לעמוד בפניה סופה להתבטל, כי זכות ההתקוממוּת והמהפכה נשארת בידי חברי הציבור על אף כל חוּקה ומסגרת משפטית.

צוּרות שלטונו של הקנין הפרטי על כל מוסדותיו וחוקותיו, המזלזלים בזכוּת העבודה, מעיקה עלינו ועל מהלך מחשבתנוּ ובלי־משים אנו ממשיכים לחשוב בדרך זו וקשה לנו לתאר לעצמנוּ את שינוּי־הערכין; אבל בוא יבוא שינוי זה ואנו נהיה במגשימים.

אולם ייתכן כי טרם איכשר דרא, ולכן יש ותקנות ‘ניר’ מצמצמות את שליטת הציבוּר ושומרות שמירת־יתר על זכוּיות הפרט; ייתכן גם כי בתוך המשא־ומתן יהיה עוד עלינו להגביל את סמכות הציבור בנקודה זו או אחרת, והדבר ייעשה בחוזה אשר בין החברה ובין המשקים, ולחינם נזעק הח' א. י. וכונן את חצי ביקרתו השנונה לספר־התקנות. לפנינו מעין צ’ארטר אשר ככל צ’ארטר הוא דואג למכסימוּם הזכוּיות כדי שיהיה בידיו היסוד החוּקי לפעול במקרה שתימצא לו היכולת המעשית. ואילוּ היכולת המעשית מוגבלת ותלוּיה בחוזה אשר בין ‘ניר’ ובין המשק ובוועידה הכללית של החברה.

מכל המוּמים אשר נמנוּ בחוקת ‘ניר’ ומכל הספיקות המתעוררים והמשמשים חומר ויכוּח לחברים במשקים, נראית לי רק שאלת סמכותה של הוועידה החקלאית, זאת אומרת של חברת ‘ניר’. עלינו לכונן את הסוּברניוּת של ועידת ‘ניר’ ולהגביל את סמכותן של מניות־היסוד. זה יכול להיעשות או על־ידי הגבלתן כדי השתתפוּת בהצבעה רק בענינים מסוימים או על־ידי ביטול זכויות הצבעתן ומסירת זכות הווטו למנהלת ‘חברת העובדים’. אמנם, עוד לא קרה מקרה שבאי־כוח מניות־היסוד השתתפוּ בהצבעה באסיפות הכלליות של ‘בנות’ החברה לשם הכרעה. בעיקר ניתן למניות־היסוד ערך סמלי של אחדוּת התנוּעה.

אף־על־פי־כן אין להשוות את הסתדרוּת הפועלים החקלאית, אשר גם כיום נמנים עמה כמעט מחצית ציבור־הפועלים המאורגן, והיא מכילה בשורותיה גם אלפי פועלים שכירי־יום ומחוסרי־משק, לאחד המוסדות המשקיים או הכספיים כגון: ‘המשביר’, בנק הפועלים, או ‘סולל־בונה’, אשר גם הם בין בנות ‘חברת העובדים’. ‘רבות בנות עשו חיל ו’ניר’ עולה על כולנה'.

ועידה כללית של חברת ‘ניר’, שמשתתפים בה גם אלפי פועלים שכירי־יום, אחראית לפני כל תנועת־הפועלים והיא יכולה לשמש לנו ערובה נאמנה לשמירת טהרתה הפרינציפיונית של התנועה החקלאית, ללא כל צורך למסור 50 אחוז מהקולות לבעלי מניות־היסוד.

ובאמת לא ייתכן, כי ברוב של שני שלישים, זאת אומרת 66 אחוז ממשתתפי הוועידה החקלאית, אשר 50 אחוז מהם נמנים עם ‘חברת העובדים’, תתקבל החלטה מכריעה בענין חשוב וחיוּני להסתדרות החקלאית. החלטה כזאת אומרת פירוק ההסתדרוּת. שום מסגרת משפטית לא תבטיח לנו דבר כלשהו. 16 אחוז מצירי הוועידה החקלאית אינם מספיקים בשום אופן לקבלת החלטות. והיות שגם לא לכך התכוַנוּ, סבוּרני, כי כאן צריך לבוא תיקוּן, שינוי או הגבלה.

לעומת זאת חסרי יסוד הם כל שאר המומים אשר הוטלו בחברת ‘ניר’.

1926


  1. לקראת הוועידה השלישית של ההסתדרות החקלאית, בה עמדוּ לדון על תקנות ‘ניר’, התנהל ויכוּח על סמכוּיותיו של המוסד הזה. אליעזר יפה ז"ל היה לפה לחברים שחששוּ כי תקנות אלה עלוּלות לפגוע בסמכוּתה של ההסתדרות החקלאית ובזכוּיותיהם של המתישבים.  ↩

  2. בתל־אביב התקיימה בימים ההם הסתדרות של בעלי נכסי דלא ניידי, בעלת פרצוּף ריאקציוני.  ↩

  3. אנשי נחלת־יהודה, שסבלוּ ממיעוט קרקע, הפריעו בכוח לחרישת האדמה שנרכשה בגבולותיה בשביל משק הפועלות, בתבעם להקדים ולספק צרכיהם הם להרחבת משקיהם. פעוּלתם זאת היתה בניגוּד לעמדת ההסתדרות.  ↩

  4. הכוונה לאי־תלות, בחינת ‘להיות כל איש שורר בביתו’.  ↩

a כוח ואור [למחיקה, בתוך 44430, בעקבות מורשת התנועה] / לוי אשכול

גם מפעל החשמל, המכשיר העצום לבנין, לפיתוח, לייצור ולשגשוג, יוצר האור וכוח האנרגיה, גדל בממדים עצומים משנה לשנה. וגם הוא עכשיו מפעלו של העם, מפעל המדינה.

אינני יכול שלא להזכיר את הצעד הרציני והנועז, שעשינו בחברת החשמל, בה עובדים חמשת אלפים עובדים, בהחליטנו לשתפם בהנהלתה. ייתכן שזה יותר מדי נועז. אין זה שיתוף פאסיבי של ועד־פועלים בישיבות ההנהלה. בינינו לבין עצמנו מותר לגלות, כי הנהלת חברת החשמל היא בידי העובדים, יוצרי החשמל, ומנהלי החברה, וגם אם נניח שבזמן מן הזמנים עלולה לקום ממשלה אחרת, לא פועלית, הרי חלקם של העובדים בהנהלת חברת החשמל הוא כבר מובטח, והוא נכבד ורציני מאד. והלואי שנזכה גם לאותה רוח חלוצית וגישה חלוצית הדרושות להגשמת החזון של משק לאומי בידי העובדים לטובת העם כולו.

מעולם לא קבענו מסמרות בענין צורת הבעלות על נכסים וקנינים של הציבור. תיתכן בעלות ממשלתית, הסתדרותית, קואופרטיבית, קיבוצית, עירונית, קהילתית ואחרות. את מרכז הכובד ראינו לא בצורה, לא בדרך, אלא בשאלה: את מי ישרתו הנכסים הנוצרים? מי ייהנה משירותם ומפרים? האם מגמתם ניצולו של העובד לשם בצע פרטי, או את טובת הכלל ידרשו?

והנה ים המלח. סוף־סוף מתעורר הוא לחיים, חיים של עבודה שוקקת, חיים של ייצור חיים שיש בהם פרנסה־בכבוד לעובד ועושר למדינה; חיים של מדע וטכניקה. והנה גם מחצבי הנחושת, הפוספטים, הנפט והגז. ולא אשמתנו היא שבורא העולם לא הטמין בנבכי אדמת ארצנו יותר עושר. גם מאותן הבארות, שקדחנו, אפשר היה להוציא הרבה יותר נפט וגז, ומאותן המכרות – הרבה יותר נחושת ופוספטים וברזל, בכמות ובאיכות, לו חונן אותנו הטבע. אנו עמלים הרבה במגמה להנחיל את אוצרות הטבע לציבור כולו.

וכאשר אני מסכם לעצמי את הדרך שסללנו וכבשנו עד עכשיו, אראה, כי עם המגרעות והכשלונות אשר בחלקם תלויים באדם המגשים והעושה יותר מאשר בגורם חיצוני, הרי הישגינו עד היום הולמים בתכנם ובכיווּנם את הימים הראשונים הטובים, בהם הנחנו את היסודות הלאומיים־הציוניים והחברתיים־הסוציאליסטיים שלנו.

זכור נזכור ואל נשכח את המהפכה שהתחוללה בחיי ישראל בשנים אלה, שנות מחץ ופרץ נוראים. אינן דומות שנת 1904 – שנת ראשית העליה השניה, 1908 – שנת יסוד המשרד הארצישראלי על־ידי ד"ר ארתור רופין, או שנת 1920 – ראשית העליה השלישית, לשנת 1961 או 1962. אז טיפלנו בגאולה ובכיבוש דונם לדונם, מצרפים היינו אריח לאריח ומניחים לבנה על לבנה בתפילה ובציפיה לבוא העם. ראינו את עצמנו פולסי נתיב וסוללי מסילה לעולים. עסוקים היינו בהקמת דגניה אחת ונהלל אחת; נאבקים לתקיעת יתדוֹת לנקודות־ישוב בודדות ומפוזרות, לקליטת יהודים שיבואו אי־פעם לארץ. והנה פתאום מהפכה! עליה המונית רבתי, עליה קטסטרופלית, נחלה מבוהלת.

זכינו ובימינו התחיל מגיע אלינו הוד מעלתו העם היהודי בהמוניו, ולא דוקא אותם ההמונים אשר הכרנו במושבות ישראל באירופה, שבדרך הטבע יכלו להיות ראשונים לעליה ולבניה בארצנו. רובם המכריע של אותם המונים הושמדו, ואלינו מגיעים רק שרידים, אודים מוצלים מאש. שרידי קהילות ישראל ומכיתות שבטים. הכחדת יהדות אירופה וכריתת יהדות רוסיה מגוף האומה גזרו עלינו קימום הריסות בית ישראל והגשמת חזוננו הלאומי והסוציאלי באלה השרידים ששרדו בפזורת ישראל.

שונה הוא תכלית שינוי האדם היהודי שעלה עם קום המדינה – שרידי שואת היטלר, עולי גלות ערב – מהעליות של השנים בטרם מדינה. לא ניתן כלל להעלות על הדעת שאפשר להקפיצם אותה קפיצה נחשונית שעשו בעבר בחורים ובחורות צעירים בגילויים החלוציים והכיבושיים השונים. עובדה זאת משבשת, כמובן, במקצת את דרכי הפעולה, מבחינת הפוֹסטולט החברתי שלנו. האושר והזכות שביכולת להביא יהודים רבים לארץ, של קיבוץ גלויות ממש, והצו העליון לספק עבודה ותעסוקה, שיכון, פרנסה חינוך, הגנה וכו', בממדים גדולים ובקצב אדיר, תובעים את שלהם. בין עבודתנו “בימים ההם”, שהיתה בבחינת מעבדה נסיונית, ובין ימינו המשופעים פעולה רחבת־מידות, יש הבדל רב. הדברים בהגשמתם בימינו אינם כל כך פשוטים ולא כל כך קלים. אנחנו עדים, כיום, גם לרוָחה כלכלית “אנוסה”. ולא שאני בוכה על כך שאין בינינו עתה מזי רעב ואין בגדינו קרועים ובלויים. אני מציין רק את העובדות: באותם ימים היה רעב וחוסר עבודה, והיתה קדחת, ובלענו חינין, וייבשנו ביצות, והיו בחורים ובחורות צעירים, ששרפו מאחריהם את כל הגשרים, שפניהם למחר, למהפכה, למאבק על הגאולה ההיסטורית ועל הקוממיות. גם בעולם כולו שרר אקלים אידיאי מהפכני, רב־מתח – אקלים של הרת עולם. הנעורים והחזונות והחלומות והקדחת והמאבק על יום עבודה נצרפו יחד בכוּר ויצרו את איש העליה השניה ואת מפעלו.

הימים עתה הם אחרים בעולם, בחיי היהודים, בעליה ובקיבוץ הגלויות.

הרוָחה המַשלָה והנחלה המבוהלת, מחויבות המציאות של ישראל החוזר למולדתו בתקופה זו, מעוררות אינסטינקטים של קנאה – ולאו דוקא ממין הקנאה המרבה חכמה – אינסטינקטים של חטוף ואכול, חטוף ועשה לעצמך, חטוף ודרוש יותר הנאות; פחתה הדאגה לכלל ורבתה הפניה ליצר האגוֹאיסטי וליצר ההתעשרות.

ולמתרפקים על העבר נאמר: לא מקרה הוא הדבר שראשית התאחזותנו בארץ היתה בקרקע. את חטאי אזכיר היום. פעם האמנתי שנהיה בארץ, ברובנו הגדול והמכריע, אחוזים ודבוקים בחקלאות, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אז נראו הדברים כה פשוטים ואידיליים. ראינו לפנינו תאים תאים של חברה חדשה קמים והולכים; ראינו את עמק הירדן והוא כולו רצוף קבוצות, ורצינו לראות כך גם את עמק יזרעאל, שיהיה מיושב קבוצות ומושבים. את כל המרחב – בעמק ובשפלה, בהר ובגיא – ראינו לפנינו כעין קנטונים של מושבים וקבוצות. ומה עכשיו? אל־נא תתגוללו עלי, כאשר קרה לי לפני שנים אחדות: עם כל אהבתי לאדמה, לכפר ולכל המשק החי בו – הפרה, הסוס וכל העוף למינהו – הצבעתי אז על סכנת השפע העלולה לפגוע בנו. אמרתי אז כי הפרה – והכונה, כמובן, לפרה הנוספת המיותרת – הופכת לאויב מספר א' של המדינה. היא תובעת טיפול, מזון, מים ליצירת המספוא, בעוד שהמים ניתנו לנו במשורה, ושוק לחלב אין, ועל כן אין דרך אחרת אלא להחליף את המספוא והפרה בפרדס או בגידול אחר מכניס.

המכניזציה והאוטומציה, המדע והטכניקה, הכימיה ואמצעי המלחמה במזיקים, מרבים את היבולים בחקלאות המודרנית בעולם ואצלנו, ומצמצמים בהרבה את אחוז התושבים העוסקים בה. כדי לקיים עצמנו ברמת־חיים נאותה עלינו לקיים חקלאות אינטנסיבית ומודרנית, שתהא מסוגלת לעמוד בהתחרות עם ארצות אחרות. אבל הצד השני של האינטנסיפיקציה זו היא, כאמור, צמצום ההיקף של העוסקים בה. ופירושו של דבר, מנקודת־המבט של שינוי ערכין, צמצום הסדן הקרקעי שתפס מקום חשוב ביותר בעולם האידיאות שלנו. השיבה לקרקע, למשק חקלאי עצמאי בישובי עובדים שיתופיים, בה כשלעצמה היה משום הגשמת הסוציאליזם שלנו. מי אשם בכך שאין לנו עתה אפשרות להרחיב את החקלאות? חוֹזי עתידות חייבים לראות את המחר והמחרתיים, אחרת נהיה צפויים לכשלונות. אוכלוסייתנו כבר נכנסה למיליון השלישי, ולארץ זורמת עליה המונית. בעוד חמש־שבע שנים נהיה כאן יותר משלושה מיליון יהודים. מתי חלמנו על כך? עוד אזכור השיחות החולמניות והשאפתניות ב“אותם הימים” על היום הגדול שבו נזכה למיליון יהודים. המיליון היה כל כך רחוק מאיתנו שיכולנו להרשות לעצמנו להשתעשע על חשבונו בכל מיני דברים טובים ויפים. והנה אנחנו ב“תוך” המיליון השלישי, ומהחקלאות מתפרנסים אצלנו חמישה־עשר – שבעה־עשר אחוז. התקוה ליישב חלק גדול, ואולי מכריע, של עמנו על הקרקע במתכונת דגניה ונהלל ועין־חרוד – נגוזה. הסדן הקרקעי־החקלאי לחיים והוי חלוצי וסוציאליסטי לא גדל יחסית. אמנם, הוא גם לא קטן, אבל נשללה האפשרות להעביר חלקים גדולים יותר לדפוסי־חיים נכספים. מלאך הגאולה הכה על קדקדנו וציוה להעביר פעולותינו לשטחי־חיים־ויצירה אחרים. מצות הקליטה, התעסוקה והפרנסה כבדה עלינו ותבעה פתרון ואנו פנינו לתעשיה, לתחבורה: בים, באויר וביבשה. אני מודה שעל־ידי כך נמהל יין חזוננו במים, אבל אין מקום לטרוניות, ובעיקר אין להטיל אשמה על הזולת. מגוחך להאשים בזאת את הממשלה או את מפא"י. האם טחו העינים לראות את המציאות, שהיא שונה כל כך מהמציאות של ימים עברו, והיא תקיפה ותובעת ואי־אפשר להתעלם ממנה. מי איפוא זכאי לתבוע ממי?

על כולנו, וביחוד על המתלוננים והרוֹגנים באהליהם, לשים צוארנו בעול הפעולה החינוכית העצומה הנדרשת בעשרות השנים הבאות. אנו נתבעים לנטוע חלוציות והרגשת שליחות ואחריות לכלל בכל מקום, בכל מקצוע, בכל שדה פעולה ובעל מערכה וחזית.

אין לראות בפרישת טלית החלוציות על חזית ארוכה יותר ועל ארץ רבה עימום זהרה של דגניה. מלאכה עצומה, מבחינה חלוצית, אובייקטיבית וסובייקטיבית, נעשית בארץ בכל מקצועות החיים, הפעולה והיצירה, ביבשה, בים ובאויר, בשדה, בסדנה, במטוס, באניה, בבית־הספר, באוטובוס וכו'. אל לנו לשלול את ההערכה הזאת מן הנושאים בסבל ומן העושים במלאכה. נתן להם משלהם ונשתדל לחנך ולהגביר את קו החלוציות.

ועוד על האידיאליזציה של העבר והזלזול בהווה.

בימי מלחמת־העולם הראשונה באו הגדודים העבריים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית וארגנטינה. הם בילו בארץ ובסביבתה בשלהי המלחמה ולאחריה. רק יחידים־בודדים מהם נשארו בה. רובם המכריע נטש אותה. לא אתלה רק בהם את הקולר ולא אידה בהם אבנים. בודאי גם התנאים האויבייקטיביים גרמו לכך, אבל העובדה קיימת: אלפים חזרו על עקבותיהם… באותם הימים הנפלאים, הָרי תקוה וציפיה.

ואשר ליחסים הפנימיים בישוב. אין לשכוח המריבות הקשות במפלגות באותם הימים. נזכור את שנות העשרים – ויכוחי האיבה בין “הפועל הצעיר” לבין “אחדות העבודה”; הפילוג בגדוד העבודה – חלוקת תל־יוסף ועין־חרוד; המחלוקת החריפה והעזה בין גדוד־העבודה וההסתדרות. וגם בימים ההם פנו שמונים אחוז מן העולים אל העיר, רובם המכריע – לתל־אביב, והם הקימו בתי־מלון, מסעדות, קיוסקים. התלוצצנו אז במרירות על “תרבות הגזוז” בערי ישראל; פשטה ספסרות עצומה במגרשים; גברה הירידה מן הארץ. בשנת 1926 עלו כשלושה־עשר אלף עולים וירדו כשבעת אלפים; בשנת 1927 עלו אלפיים וחמש מאות וירדו חמשת אלפים; בשנת 1928 – עליה של 2,170 וירידה של 2,160; משה סמילנסקי, סופר ועסקן בישראל, טוען לזכות העבודה הערבית במושבות העבריות, שבאותם הימים היתה כדקירת פגיון בגב; אבטלה גדולה ובעקבותיה התפוררות הקבוצות והחבורות במושבות. מתוך אלפיים ומאה ב־1926 נשארו ב־1927 אלף בלבד; פילוג גדוד העבודה וירידת חלק ממנו לרוסיה; מגמות קומוניסטיות פה ושם; עליה חמישית ונהירה רבה אל העיר. באותם הימים הטובים, בהם עסקנו כמעט אך ורק בחקלאות, הגענו בה רק ל־15% מכל המפרנסים בישוב העברי. והיום – על פי הסטטיסטיקה – מגיע אחוזם ל־17. אז היו חברי ההסתדרות 17% מתוך הישוב, כיום – 38%; בשנת 1936 היו לנו 31 קיבוצים אשר היוו 1.8% מכלל האוכלוסיה. כיום יש לנו 228 קיבוצים ובהם שמונים אלף נפש, ואחוזם באוכלוסיה גדול משהיה אז.

ראיתי לנכון להזכיר את הדברים האלה, כשאנו עוסקים בהערכת עצמנו ומרבים בביקורת דרכנו, ולהשוות דמותנו ודמות כל הישוב אז והיום: אז ־ כשהכל היה רך וקטן, והעולים – משמנו ומסלתו של הנוער היהודי בארצות אירופה; והיום – בעמדנו בתוך זרמי עליה המונית גדולה, והארצות שתנאיהן שללו לגמרי משבי ציון הכנה נפשית, רוחנית, חברתית ותרבותית.

אין לי תיאבון" לחטט ולגלות עוונות של “הימים ההם” ואני מניתי רק מקצת מן הפגמים ומן הליקויים שלהם, ובכל זאת, בסך־הכל, היו ימים אלה ימים גדולים, כשם שייראו גדולים ימינו אלה בעיני רושמי רשומות בעתיד. וכאשר נמדוד באַמת־צדק לא ניראה כחגבים מול ענקים ולא כנפילים מול מלאכים.

בפני תנועתנו עומדת עכשיו, לאחר תקופה של פרץ ומחץ, המשימה לבסס את כל מה שיש לנו בארץ, לבצר ולשפר את כל הרכוש שנאגר במשק ובכלכלה, ברוח, בחינוך ובתרבות ולהיות נכונים ומוכנים לגדול בכל שנה בממוצע במאה אלף איש. תנועתנו נתבעת להקדיש את עצמה, את אמצעיה ואנשיה לחינוך הדור הגדל בארץ ברוח החזון של עם עובד ושל מוסר סוציאליסטי. יש למצוא דרך לנטוע מחדש בלב הילדים והנוער את ערך הביצוע החלוצי האישי. במקום תלונות ותרעומת וגילוי חטאים, כביכול, מוטב שיימצאו בינינו אנשים שיתמסרו להליכה אל המוני העם, באשר הם וכמו שהם – כמו שעיצבה אותם הגולה הדווּיה. תנועתנו חייבת להוציא מתוכה אנשים שיקשרו את הגוף הגדול וההמוני של מאות האלפים בחבלי ידידות וחברוּת בכל מקום ובכל תאי החיים: במושבים ובקבוצות, במוסדות ובמשרדים, בין עובדי התעשיה ובין עובדי התחבורה, בים, באויר וביבשה, וכן בכל מפעלי השירותים השונים. כאן ניתן לתנועה סוציאליסטית סדן לפעולה בתוך המונים רחבים.

רבים הם אלה בקרב העובדים בארץ, ומהם גם בתוך ההסתדרות, אשר חזונה של ההסתדרות ושל תנועתנו עוד לא הגיע אליהם ולא חדר ללבבותיהם. יש סכנה למעמד העובדים ולהסתדרות בחברוּת אוטומטית בלבד, הדואגת רק לאינטרסים רגעיים ולצרכים חמריים, אף כי אין בשום אופן לזלזל בה כשלעצמה. אך תוך כדי הפעולה הארגונית־מקצועית יש להעלות את המוני החברים החדשים לדרגת נושאי המהפכה הלאומית והחברתית של ישראל. יש להסביר ולעורר בעם העובד “חובת לבבות” של כל אחד, להיות לא רק דואג לעצמו ותובע לעצמו יותר ויותר הנאות, אלא גם דאגה לכלל ונכונות להיתבע לקרבנות מסוימים, בעקבות הזכויות הרבות שהוענקו לפרט יש לפתח בו יותר ויותר את הזיקה לענינים שהם לטובת הכלל.

עלינו ועל ההסתדרות, בהנהגתנו, לתת יותר את דעתנו להכשרת קבוצוֹת ויחידים להיות ממשיכי הדרך החברתית של תנועת הפועלים – להיות בוני מולדת ומקימי משק עובדים בכל מקצועות העבודה והשירות, וכן לחנכם לנשיאה בעול הבעיות החברתיות, הכלכליות, המשקיות והפיננסיות של המדינה.

ישראל יכולה להיבנות בחלקה הגדול כמשק בבעלות העם והציבור בצורות שונות, אם יהיו לנו האנשים שירצוּ לסלול דרך לכינון יחסים חדשים בין העובד לבין הקנין והרכוש, שהם בניגוד ליחסים במשק שבבעלות הפרטית. יש להדריך את האנשים, לכוונם ולחנכם לכך. לא בן־יום ייולד ציבור המקדיש עצמו לחידוש פני החברה ולהמשך דרך מייסדי ההסתדרות ובוני ההתישבות העובדת בעיר ובכפר.

לענין זה אנחנו נתבעים תביעה גדולה. אני יודע שאנחנו טרודים הרבה. כל צרור הענינים והפרובלמות מעסיק אותנו ללא שיור. אנו נוטרים הרבה כרמים, וכרם זה שלנו, הפנימי והאינטימי, לא נטרנו. עסוקים היינו עד לעייפה בהבאת היהודים, בקליטתם בארץ, בכינון המדינה, בהקמת הצבא ובהנחת היסודות לכל המנגנון הממלכתי, במשק הפיננסי ובגיוס אמצעים גדולים למפעל האדירים אשר ביצענו. משום כך לא יכולנו להקדיש ל“כרם” החברתי יותר מאשר הקדשנו לו. הוא לא זכה לאותה יזמה ותשומת־לב כפי שתיארנו לעצמנוּ בראשית הימים. לכאן גם מצטרף דבר הפילוג בתנועת העבודה ופיצול הכוחות המעטים שיסכּנו למלאכה. נושא החזון החברתי בעליה המונית זאת של מיליונים אינו יכול לגדול מאליו; אותו צריך לגדל. יש להתחיל בעבודה חינוכית. ביתנו זה, של המפלגה, הוא אחד המכשירים לכך. אינני יודע אם הוא מספיק, אך עת לעשות, ויש לחפש אפשרויות – אנשים ואמצעים לפעולה. ידעתי גם שהאמצעים הכספיים הם דלים מאד. יתכן שההסתדרות היתה מיטיבה לעשות – והדבר תלוי באיחוד יתר בין המפלגות בהסתדרות – לוּ היתה מקדישה יותר אמצעים לטיפוח אינטנסיבי של נושאי חזון ובעלי רצון להגשמתו. שכּן להגשמת החזון דרושה חלוציות אישית של יחידים ושל מאות ואלפים שידבקו בקדחת ההליכה אל העם, אל הנוער, אל בתי־הספר, כדי לגדל קאדרים שישאו נפשם לחברה חדשה המבוססת על יחסי חברה וקנין אחרים, על שיתוף ועזרה הדדית רבי־ממדים.

המפלגה צריכה לתת את דעתה לבעיות החינוך בישראל, החל מבית הספר העממי, שהיא בית־היוצר לדור החדש, וממנו יצמח העם החדש. ייתכן שהדאגה הגדולה צריכה להיות נתונה קודם כל להכשרת מורים. נחוצים לנו מוֹרים בני תורה ודעת, בעלי כשרונות פדגוגיים וסגולות חלוציות, שיהיו בעלי־ברית לתנועת העבודה, כאשר היו בשחר תנועתנו.

כפי שאתם רואים אין לי טענות לגבי דרכה ופעלה של מפא"י בשנות המדינה. אבל יש לי חששות ודאגות לגבי העתיד: כיצד נמשיך בהגשמת חזוננו החברתי, וכיצד נבצע תכנית כלכלית, חברתית ותרבותית שתבצר את עצמאותנו ותאפשר קליטת העליה? ואין להגשים דבר לא בכלכלה, לא בחינוך, לא בתרבות ולא בהכונה אידיאולוגית אם לא יהיו לנו רבבות חברים חדורי הכרה, מוכשרים ונכונים לשאת את דבר המפלגה בעם ולהגשים חזונה.

בכדי להמשיך בדרכה ההיסטורית של מפא"י בכל שלבי תפקידיה, מן המעשה הפשוט, לכאורה, של עזרה לקליטת העולה בעבודה ובחברה ועד להגשמת חזוננו החברתי הגדול, דרושים לנו מגשימים וקודם כל מחנכים מגשימים. אין סיכוי שיבואו כאלה מן הגולה בדור הזה. על המורה בישראל רובצת אחריות גדולה לעיצובו דמותו הרוחנית והסוציאליסטית של הדור הבא. מורים, חברי המפלגה ומפלגות הפועלים האחרות – מהם יידרש הדבר. הם חייבים להכשיר את הלבבות למילוי השליחות, ויפה שעה אחת קודם. אילו יכולנו להקים עכשיו איחוד אמת של מפלגות הפועלים, היינו יכולים למנוע כפילות והכשלה הדדית ולהגיע לחלוקה יעילה יותר של הכוחות המעטים, ולגדל דור שימשיך לטפח את מורשתנו הרוחנית.

ועד שיקום האיחוד, עלינו המלאכה לעשותה.



תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות

המלצות על היצירות שלא כונסו או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירות שלא כונסו
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.