1) נולדתי ביער הסטוּפסקאַי, מאחורי מלאַווה, בליל־ניטל, ב־24 דצמבר, 1886.

(כתבתי כמנין סיפורים: “ניטל” “בליל־ניטל”.)

2) שמי: יוסף מאיר אוֹפאַטוֹבסקי.

יוסף – בשם זקן־אבי מצד אמו, ר' יוסף טוכהאנדלאר, חסיד קוֹצקאַי וסוחר־אריגים אמיד. ישב בטשאֻכאַנובה.

מאיר – בשם זקן־זקני, רבה של סוֹסק ופיאֶטרקוֹב, ר' מאיר ב“ר אליקום געץ. כתב את ההקדמה לספרו של אביו: “שו”ת אבן השחם”. ב־1886, כשנולדתי, מלאו בדיוק 200 שנה להולדת ר' מאיר.

אוֹפאַטוֹבסקי – אחד זקני, ר' אליקום געץ, היה חתן באפטא (בערך 1785) – אפטא־אוֹפאַטוֹב – מכאן השם אופאטובסקי.

3) בהיותי בן חמש, ב־1891, עזבו הורי את היער הסטוּפסקאי וחזרו והשתקעו במלאווה. אבי היה סוחר־יערות.

4) אבי – דוד אופאטובסקי.

5) אמי – נאַנטשא (מביתה דוֹמבקאֶוויטש).

6) שני אחי – משה נולד 1880 ופייבל־שרגא – 1883. שניהם ניספו עם משפחותיהם במחנות־ריכוז.

7) אבי, נולד 1858, בטשאֶכאנוֹבה, היה למדן משכיל. כתב שירים עבריים. כל השירים העבריים בכתָבַי הם שלו. היה מראשוני פעילי חובבי־ציון. ייחוסו נמשך מר' מאיר מטאַנהוֹיזן, פראנקוניה התיכונה (1530). זאת תיארתי בסיפור: “שבת אחר הצהרים” – (“בנפול פולין”, עמ' 214). ב־1906 בא אבי לניו־יורק. דוקא באמריקה האדיק הרבה ועסק בקבלה. נפטר 1912 (“מות”, כרך 8, עמ' 81).

8) אמי, נאַנטשאֶ, מוצאה מיהודי־יער. אביה, אברהם דומבקאֶוויטש, חוכר אמיד לא ידע כְתוֹב. אני מציירו בסיפורי “בגשמי־חשון” (“בנפול פולין”, עמ' 218). אמי קראה בכל שבת את הסידרה בפולנית, בתרגום התנ"ך של צילקוֹב.

9) כמעט שלא למדתי בחדר. אצל פנחס המלמד למדתי עברי. חומש כבר למדתי בחדר מתוקן ליטאי, אצל יוּזשאֶלאְבסקי, שאבי הביאו מווארשה. כשנכנסתי לבית הספר העממי הרוסי, אל סאַנינוֹ, בהיותי בן־עשר, כבר למדתי מפי אבי, למדתי עברית ותנ“ך. בן שתים־עשרה סיימתי את בית־הספר העממי הרוסי. אבא התחיל לומד עמי גמרא, עמי ועם אחי הגדול פייבוש. בין בקיץ בין בחורף בשעה שש כבר ישבנו ולמדנו. בן ארבע־עשרה כבר למדתי “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, ידעתי חתיכה אבן־עזרא. בן־חמש־עשרה כבר הגעתי בווארשה לבית־ספר־למסחר. אחי פייבוש, שכבר היה אז באודיסה בקורסים־למורים, היה כותב אידיש ועברית. את הסיפורים העבריים הדפיס בלונדון ב”הדגל" של סובאַלסקי. קראתי הרבה. את ספרייתו העברית של אבי ידעתי בעל־פי. הייתי מאוהב בברדיטשבסקי, בפרץ. בחורף 1900 הייתי כרוך אחרי “אמונת חכמים”, לר' אבי שר שלום באזילה וראייותיו, כי השכל איננו הכל; איטלקי מענין. כבר ידעתי אז את הספרות הפולנית, הרוסית.

10) סוף 1905 נסעתי לנאַנסי, צרפת. נכנסתי לפוליטכניון, התחלתי ללמוד מהנדסות. סוף 1906 חזרתי לפולין, לא היו לי אמצעים ללמוד. אז כתבתי סיפורי ראשון: “מעבר לגשר”, הלכתי עם הסיפור אל י. ל. פרץ. תיארתי זאת במאמר: “איך ראיתי את י. ל. פרץ” (מאסף – “י. ל. פרץ”, ליטערארישער פארלאג, ניו־יורק, 1905, עמ' 43).

11) באחד־עשר במארס 1907 הגעתי באניה טראַווה לניו־יורק. עבדתי בשאַפים, בחלוקת עיתונים (הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”), עד שהגעתי לקופאֶרי־יוניון למהנדסות.

12) סוף 1910 פירסמתי גירסה שניה של סיפורי הראשון שלא נדפס: “מעבר לגשר” (מאסף: “ליטעראטור” 2).

13) ב־1912 נדפס: “רומן של גונב־סוסים” שלי במאסף: “שריפטן 1.” הרומן היה מחושב ביתר רחבות. רחל, אהובתו של זיינוול, היתה שרה’קה מתוך “בדד”. “גונב סוסים” ו“בדד” – רומן אחד. חברים, שקראו את הרומאן, עמדו על כך, שאטול את שרה’קה, נערת־היער, מעם זיינוול. נפתיתי להם. אולם שיורי־זיינוול נשתיירו ב“בדד”, שנקרא קודם: “רומן של נערת יער” (נדפס ב“צוקונפט” 1918).

14) ב־1913 הדפסתי ב“שריפטן 2” את “מוריס ובנו פיליפ”. אותה שנה עזבתי את “שריפטן” והוצאתי את המאסף: “די נייע היים”, 1914, שבו נדפס הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”.

15) בשנים 1912–1914 הרביתי לקרוא את הכרוניקות: “סדר החכמים וקורות הימים” שההדיר נויבאואר. שקעתי בגרץ, בדובנוב.

ימי הביניים – גזירות, רדיפות, קידוש־השם. איך חיו זאת היהודים? וכשמצאתי בדובנוב בסוף המאה התשע־עשרה אותן גזירות ורדיפות עצמן, היה לי הדבר קשה. הרי אני חייתי בשנות־התשעים של המאה התשע־עשרה, בעיר־הסְפר הרוסית־פולנית מלאווה, והתחברתי אל ילדים יהודיים ונוצריים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד “פאַללאנט”, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות – היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. מלאַווה היתה עיר יהודית חסידית־מלוכיית. ובבוא שבת, בבוא יום־טוב, היו הגויים בגלות אצל היהודים. הרהרתי בלבי: “אם המאה התשע־עשרה מתוארת תיאור אפל כל־כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזמים בענין ימי־הביניים?” והם גיזמו. יתר־על־כן נתנו לנו את “השבת” ואת “קידוש־השם” בלבד. על ששת ימי החול דלגו. ה“חול” המדולג דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב “יום ברגנשפורק”, כי אתן את עם־הארץ מימי ר' עקיבא, כי אתן את יום־החול לא של עם־הארץ בלבד, אלא גם של ר' עקיבא ושל תלמידיו.

ניו־יורק, מאי, 1950

י. אופאטושו

תמונה 1

שחרית־של־תכלת. שמשון ננער, חוכך עיניו, מַטיל הצצה בחלון, הצופה לאֲפר:

“יום נכון. נו, הבה ונקים את עצמנו!”

הוא קופץ מתוך המיטה, מנַקשש אצבעותיו, מפהק כדיבעי ומתבונן בכלובוני־הציפורים, התלויים בשמי־קורה. הוא גם מַטיל מבט בתינוק, הישן ליד הכיריים בעריבה, מפטיר “שנה שחורה” סתם־בעולם, רוקק ומצית פאפירוסה.

יחף בתחתונים מטייל שמשון כמה פעמים רצוא ושוב בחדר עד – שהוא נוטל ורוחץ עצמו. המגבת על כתפו, דבלולי־שערו רטובים ופרועים, בא שמשון לפני מיטת אשתו, ונוער לתוך אזנה:

“ביילה! נָחַרת דייך! קומי והתקיני מה לכבוד הפה!”

ביילה מתפעפעת מאימה, מתישבת, פוערת זוג עיניים בוהות, רואה לו לשמשון עומד וצוחק, אוחז מָתניו מצחוק, רוקקת לאמור:

“תוּף, חלומותי השוממים לראשך!”

התינוק בעריבה ננער ובוכה והולך. משתתק כדי־רגע, חוזר ובוכה, ומתלעלע והולך.

ביילה ושמשון פותחים בבת־אחת וקוראים:

“וולוויל! וולוויל! לך ונענע את התינוק!”

נשמע ריטון ממעלה־התנור:

“כזה ממזרון! אפילו לישון אינו מניח!”

וולוויל, נער כבן תשע, עשר, עיניו הקטנות שחורות, מנוצצות, כותנתו הקצרה עד הטבור, זוחל ויורד. הוא מנודד את העריבה ומוסיף ברטינה:

“שאַ –, שאַ־אַ־אַ־אַ־אַאי!…”

התינוק בכיו גובר להכעיס. וולוויל צובטו ויושב לו.

“ממזר, נדנד,” צועקת ביילה, חוטפת נעל ומטילה בראשו של וולוויל.

וולוויל מתיבב.

הצעקה מוסיפה והולכת.

רוּז’קה, שחמומית־דהה, עגילי־גלגל באזניה, ננערת, מתישבת על ספסל־השינה ומתחילה מיָיראה את ביילה, כי אם לא תחדל לעשות בוקר־בוקר חתונות כאלו, תחפש לה דירה אחרת.

“הריני שוב בדלות!” אומרת ביילה ומגיחה מתוך המיטה.

החתולה השחורה, המוטלת על גבי הכיריים, כרוכה ככעך ומנמנמת, ננערת, קופצת מטה, מגבנת את גבה, פוערת זוג עינים נוצצות ומתמתחת והולכת.

וולוויל שכח בכייתו, מתגנב בחפזה ומורט מריטה עזה בזנבה של החתולה. החתולה נעקרת, מתחילה מתזתזת וגבה המגובן מרתית בעווית.

הכל פורצים בצחוק.

ביילה זורקת על עצמה חצאית ועורכת את השולחן. שמשון לובש זוג מכנסי־טריקו, חולצה חתוכת־גלאי חדלת־שרוולים וקשוטה פיסות־פח כסופים וזהובים, מסלסל מעשה ברנש שפמו ופוזם אגב כך ניגון.

רוז’קה הולכת אצל המראה. השערות השחורות חוֹפות על לחייה החיווריינים. היא מרטיבה את השערות במי־קולון, מתפַּדֶרת, מציתה גפרור ובקצהו המפוייח היא מציינת חצאי־סהר מתחת עיניה. היא חובשת כובעו טעון־הפעמונים של שמשון. נוטלת את התחתונית הקצרה בידה ויחפה היא פותחת מחול־פאַדיספאן לרוחב־החדר.

שמשון רומז לו לוולוויל, והוא קופץ לתיבת־הזימרה ופותח בנגינת־וואלס.

שמשון חובק גזרתה של רוז’קה ורגליהם מתנועעות בקלות באויר.

ביילה, עומסת קערת־חומר גדולה וחמיצה בה, נעצרת, מניעה כתפיה לקצב, נהנית משמשון שלה.

לאחר רגע כבר מסיבים הכל לשולחן ובולעים בחמדה את החמיצה.

אחרי הסעודה עומס שמשון את תיבת־הזימרה על גבו, בידו הוא מחזיק כלובון עם חזרזירי ים. וולוויל מטלטל אחריו מרבד ישן, צימְבלון וארגז עם כלי־להטים. כך הם מחזרים על פני העיר. שמשון מעמיד את תיבת־הזימרה, פורש את המרבד ורומז לו לוולוויל. תיבת־הזימרה מנגנת:

“מאַלגוֹז’אַ – אַטאַ, מאַלגוֹ – אוֹז’אַטאַ!…”

שמשון מתלוה בצימבלון והקהל מסייעו. תיבת־הזימרה משתתקת. שמשון מַחבִיק ידיו החשופות על חזהו הבולט וצופה, מעשה־אמן, בקהל. מתון־מתון הוא מתפרקד על המרבד, פניו כלפי שמים. קמעה־קמעה מתנשא חזהו ומתמתח. הוא מתרומם מעלה־מעלה. פניו מאדימים והולכים ועיניו, כקרוּשות, לא־ניע ולא־זיע. הנה דמותו כשל פאראַבּולה והנה כשל חצי־עיגול. חברה פוערים פיותיהם ונדחקים הָלוך וקרוב.

וולוויל במכנסוני־טריקו קצרים, בסַנדלונים, רצועת־סאמיט שחורה מעל כרסו הקטנה, דוהר ועולה על חזהו של שמשון ומעמיד עצמו על ראשו. קמעה קמעה פושט שמשון רגליו, חזהו שוקע לאטו. והנה הוא מוטל כבתחילה, פניו כלפי שמים. הוא נוטל ידיו הזעירות של וולוויל וזורקו ביעף, וולוויל מתהפך וניצב, כאילו לא אירע כלום.

“וויוואט! בראבו!” צוֹוח הקהל.

שמשון מקפיץ את גופו, כדג בשפת־נהר, וניצב על המרבד. הוא מהַלך כמה פעמים רצוא ושוב וגופו הגמיש מסמן אילך ואילך עיגולים באויר.

הנה הוא מוטל ככעך, רגליו סביב צווארו. וולוויל מעמיד עצמו על עקבי־שמשון. בתנופה פושט שמשון רגליו. וולוויל מסתחרר באויר, והוא נטוע ועומד.

הקהל משתאים.

וולוויל מתחיל מנגן בתיבת־הזימרה ומביט, אם אין זורקים משהו צָרור בפיסת־נייר מעל החלונות הגבוהים.

שמשון מוציא בינתיים מתוך הארגז קצת סכינים חדים מבריקים, שידיותיהם שחורות ומתחיל זורקן באויר.

בחפזה עצומה מתנופפות הסכינים, מעופפות והולכות, רודפות דוהרות. הלהבים המנצנצים פוסקים את האויר, מסמאים את העינים, ודומה הנה־הנה הם נוקבים את ידיו של שמשון.

הנה מוציא שמשון מנורת־בזק על גולתה, מעלה בה אש, מעמידה על מקל וזורקה. המנורה מסתחררת, מסתחררת וחוזרת ונופלת על המקל. הוא מוציא קוביות, מרטיבן ומדליקן. הקוביות משתלהבות ושמשון בולען כאיטריות.

“וויוואט! בראבו!” מבטשים הקהל.

“מאַלגוֹז’אַ־אַטאַ, מאַלגוֹ־אוז’אַטא!…” – מנגנת תיבת־הזמרה.

וולוויל נוטל את הצימבלון ומטבעות שונים נזרקים לתוכו.

כחצות־היום הם נכנסים למסבאת־המרתף לסעודת־צהריים.

בעל־המסבאה, יהודי עבה ששערותיו גזוזות, כדרך קאַצאַפ, עיניו כשל עגל, הוא חברו של שמשון. הם מכירים זה את זה עוד מבית־הסוהר הישן.

המסבאה מריחה בכרוב, חריכה וטחב. כמעט כל האורחים היושבים במסבאה לבושים מגפי־לַכּה וכובעים שמצחיותיהם לכּה. קצתם משַׂחקים בקלפים, קצתם – בדוֹמינו, וקצתם – בקוּביות. שמשון מהלך לו במתינות במסבאָה, מטיל חידודים על ימין ועל שמאל. חברה מתגלגלים מצחוק. בקצת שולחנחנים הוא קולט כדידת־שֵיכר ונכנס עם וולוויל לאכול בחדר הסמוך. באמצע האכילה נכנסת “הדודה גולדה”, פושטת לו לשמשון יד קטנה עבה, ומתישבת.

וולוויל חושש להביט בה – עיניה הזעירות־חזיריות ניבטות בדוחק מלחייה המחוטטות. היא נוטלתו על ברכיה, מנשקתו, נותנת לו עוגות ואומרת לו, כי היא דודתו.

ככלות האכילה נכנסים שמשון וגולדה לחדר אחר, והוא מצוה לו לוולוויל, שישגיח על הכלובונים.

מקץ רבע שעה נכנס שמשון בלא גולדה. הוא כעוס, עומס את תיבת־הזימרה על גבו, מרמז לו לוולוויל רמיזת־יד ויוצא. בדרך הוא מצוה לו לוולוויל, שלא יספר בבית ולא כלום.

“אמא יודעת היכן אנו אוכלים צהרים,” אומר וולוויל.

“בהמה! לא זאת! – בדיבור אחד – אַל תדבר!” מתקצף שמשון, מרכין ראשו ונגרר לאה דרך העיר.

שבת אחרי הצהרים.

בבית שָקט, אך דרך החלון הפתוח מעופף בהמולה רוח־חול, המְנשא באויר כמה תריסרי עלים טרופים ואובד באנחה הרחק, אי שם בלב־השדה.

בחוץ אי שם מתגעשת קריאת גבר סתם־בעולם ומשתתקת.

למרגלות המיטה, ראשה שעון אל ידה, יושבת ביילה ומביטה, כיצד שמשון נוחר. היא מבחינה, כי שמשון מחייך בשינה.

“הוא ודאי חולם עליה, על ‘הדודה גולדה’,” מהרהרת ביילה ונאנחת.

גדול חשקה להטיל עצמה לתוך המיטה, לחבק את שמשון, לנשקו בחוזקה.

התינוק בעריבה מקיץ ומתיבב.

ביילה פותחת את הדלת, קוראת לו לוולוויל, המשחק עם חבריו בכפתורים, וולוויל נכנס מלוהט, רוקע מכעס בעקבים היחפים, חורק שיניו, ניגש במרוצה לתינוק ומנדנד בחימה את העריבה. התינוק נופל מתוכה ומתלעלע.

ביילה חוטפת כלוֹנסית ומתחילה חובלת בוולוויל.

כנכווה קופץ שמשון ממיטתו, אוחז בה בביילה בשערותיה ומתחיל חוֹנקה.

וולוויל מתחבא בינתיים בפינה. רואה את אמו מוטלת לרגלי אביו, כתרנגולת שחוטה, והיא מתכתשת.

“נא, נא! – מהרהר וולוויל – חושי טעם של מכות! דעי, כי גם אני כואב!”

שמשון חורק שיניו וצועק:

“נבילה!… אשבור עצמותיך, אם תגעי בו עוד פעם אחת… זכרי, מכשפה זקנה!… זכרי!…”

“הַכֵּה! – מנשמת ביילה, פוערת זוג־עיניים – ידעתי, כי רצונך להפטר ממני! לא תזכה לכך! חולי־רע שכמותך! אתה חושק בבתולה!… היום אקצר את “הדודה גולדה” כדי גולגולת!”

שמשון אינו משיב, בועט בה ויוצא מן החדר.

וולוויל סובר, כי עתה תבוא מיתתו. את עיניו הוא עוצם ומחכה, כי האֵם תשתער עליו ותשמוט באצבעותיה הארוכות, הרזות, נתחי־בשרו.

ביילה מתרוממת, מוחה את הדמעות, פושטת את וולוויל עד כותנתו וסוגרת את הבגדים בשידה. היא מכבדתו בקצת מהלומות, מצוה עליו, שינענע את התינוק ויוצאת.

וולוויל מתהלך בחדר, גונח וניצב ליד החלון.

מעם הָאֲפָר נשמעים צלילים מתונים של חליל. וולוויל נזכר, איך הוא נודד עם אביו בשדות. הוא חש בצלילים כיסופים, מחביק את ידיו הקטנות על החזה ובקוֹלקוֹלו הדק הוא פותח ומזמר:

“פוֹצ’אֶמוּ־ו מאֶני מא־אט רוֹדִי־לאַ – – – –”

ביילה יצאה בכויה מביתה. אגרופיה קמוצים, היא רצה ובמוחה מתערבלת “הדודה גולדה”.

“הכל היא, החזירה העבה, הכל היא! – מהרהרת ביילה – היא המביאה עלי מזל כהוי כזה אצל שמשון! אנקר את עיניה! אראה לה כיצד מנַכְּרים בעל!”

מעבר לנהר, שמימיו שם רדודים, עומדות שִקְצות צעירות, עד מעל ברכיהן במים, וחובטות במזוּרים את הכבסים. הן חובטות וצוחקות ברמה לפארובקים (נערי־אכרים), הרועים סוסים באפר.

הנה מתגנב פּאַרוֹבֶּק צעיר במכנסי־בד ארוכים ומקטורן אדום, ואוחז רגלה של שיקצה.

הנערות מתחילות לשכשך, לצוֹוח, מכבדות את הבחור בכלי־לבן רטובים.

הפארובקים פקֵעים מצחוק.

ביילה נעצרת.

היא מתבוננת בנערות האדומות ורגליהן היחפות ועבות, במחלפותיהן־פשתן, בחולצות־לבד המנומרות אדום, והיא נזכרת:

היא נערה. בחולצת־סאמיט שחורה, שכליבותיה לבנות, שרוך־סאמיט לצווארה, שערותיה סרוקות נוסח סֶצֶצְיָה, – היא יושבת ומחזיקה את ראשו של שמשון בחיקה. אצבעותיה הארכרכות, שקצותיהן מכופפים קצת, טובלות בתלתלי־שמשון והיא מספרת – – – היא מספרת חרש־חרש על “האברך השחור”, שקראה זה עתה…

שמשון אינו גורע ממנה עין, וביילה מספרת במתיקות כל־כך, בחִיות כל־כך. – – –

פתאום חשה ביילה דמעה חמה על ידה. היא נרטטת, מעמיקה אצבעותיה בתוך שערותיו, ודומה עליה, כי הנה היא יושבת, נערה קטנה, על שרפרף בבית־אמה – – –

– – – היא כובשת את ראשה הקטן בחיק אמא… ואמא מספרת על צוענית השוכנת בדד בביקתה, על סלעים גבוהים, בין אָרנים עבותים־מגודלים… והצוענית מכשפת את כל הסביבה… והצוענית מפתה אל בין הסלעים העצומים את כל הנערות, הממרות פי אמותָן. – – שמשון מתרפק על שדי ביילה, מחבקה בעוז ומלחש:

“ביילקה עטרת, הגידי לי, אבקשך, האם אני אחד ויחיד לך? את נאמנה לי? הגידי!”

והוא נאחז בה ביתר־שאת.

“ביילשי! – חוזר שמשון ואומר – את לא תשארי מנחשת־קלפים. לא; סמוך לאחר החתונה נפליג לורשא. איסָפח לקרקס ותהיי מאדאם!… מאדאם שלי”! – – – –

הנה מתמתח שמשון על ספסל־השינה. ביילה זוחלת ועולה עליו, משחקת כילד המשחק, כעלות־השחר, עם אביו. והנה היא רוכבת עליו, והנה היא נושכת בתאוה את שפתו התחתונה; הנה היא משרבבת את אגרופוניה לתוך דבלוליו, מחככת את לחייה הפלוּמיות בלחייו המגודלות, עוקצות משהו… ומה אין היא עושה?

“טראַ־טראַ־טראַ־טראַאַאַאַאַ” – מתחצצר הדוור, בכניסתו לעיר, והוא מעורר את ביילה משנתה.

בתהייה היא מבטת סביבה, אינה רואה איש, יושבת ליד שפת הנהר ומתהרהרת.

“כבר ששה חודשים – נאנחת ביילה – ששמשון משתמט ממני. זה מקרוב אף התחיל להכותני… הכל אותה “דודה גולדה”, הכל היא!…”

“ואולי רוּז’קה” – היא נעצרת כדי־רגע ומשוטטת בבכי.

בת רוח מתנועעת. גלים קלים משכשכים, שוטפים את החוף. הנהר מזמזם. דמעות כשיעור אפונים מתגלגלות מלחיי ביילה, מתגלגלות המימה. – –

כעוס יוצא שמשון מן המסבאה.

הוא מרחיב רגליו, תוקע ידיו לכיסי־המכנסיים, מביט מסביב, משל מחַשב להיכן יילך. המסבאה לרבות חבריו מאוסים עתה עליו, הוא מתאווה להיות בדד־בדד אי־שם הרחק ולהרהר בנחת. בפסיעות אמיצות פוסע שמשון בבז’ז’ינקה (חורשת־ליבנים) שמאחורי־העיר.

החורשה מריחה בביצות, בשחת, קצורה־אך־עתה. אילני החורשה הם כמצומדים בקרקעם, כאילן גדול, אינסופי, רחב־גרם. הלילה משתרבב לאטו, כבעל כשפים, על היער, משנה סדרי־אילנות, שיחים, קולע מחלפות ארוכות לעצי־ליבנה צעירים עד כדי אימה מוזרת.

מעבר לחורשה נשמעים צלילי־יגון של פעמון־בית־היראה.

שמשון יושב מתחת לאילן, רוקק וקולט עשן סיגרה. הוא יושב ומחשב, כיצד ייפטר מביילה, כבר היא לו לזרא.

לא מה שהיתה לפנים! – גונח שמשון ופולט נחששי־עשן דקים.

“אפילו “הדודה גולדה”, דומה אשת־ערמומיות, האַ? אבל עדיין לא רוּז’קה! לא זאת!”

לבו נמשך לרוז’קה.

הנה הוא רואה אותה בגאַברֵלה הארוכה התורכית שלה, שחצאי שרווליה רחבים. השערות פזורות. עגילי־הגלגל הארוכים מתנודדים באזנים. רוז’קה יושבת, מקפלת את הגאברלה אל בין רגליה ועיניה השחורות, הערמומיות אינן נותנות מנוח, יוקדות…

שמשון מחייך:

כוח משכּר מתחיל גדל בקרבו, משתפך בחפזה במלוא־גופו, ממלא כל קמט, כל עורק… הוא מתעוות מתחת לאילן כברדלס ומנהם:

“ריבה להיבה!”

שמשון נזכר:

הוא הולך עם רוּז’קה לצוד דגים. הם יושבים עד עומקו־של־לילה, מרעיבים עצמם כהוגן, ויותר מקצת דגיגים אינם שולים. עייפים הם שבים הביתה. בדרך מתאוה רוז’קה לבולבוסים צלויים, שמשון חופר ומעלה בולבוסים צעירים, רכים, נוטל קצת שחת מעל הערימה, שומט קליפת־עצים, ומדורה משתלהבת בלב האפָר.

הם בולעים בבולמוס את הבולבוסים התחוחים.

שמשון משתטח על גחונו ליד האש, משעין את ראשו על שתי ידיו ומתהרהר. דממה. אי־שם הרחק־הרחק מכרכרות צפרדעים.

בהנאה פרועה הוא מתבונן בשוּניות־הלהבות המיתמרות מן המדורה. דומה, כי שוניות־הלהבות מתכופפות וקרבות לשמשון, משעשעות בו: מתכופפות וניסוטות.

דממה. כל רגע חותך כזיגזג ברק.

רוּז’קה יושבת ליד שמשון על הברכיים, מפזרת את מקלעותיה השחורות, פורשת את שמלתה, כדוגרת את כנפיה, מוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים, טורפתה ומניחתם על גבו של שמשון.

היא מוציאה קלף:

מלכה־אצטרובל.

“שחמומית עיניה כלילה, מצפה לך אי־שם, הרחק־הרחק מאד… היא מתגעגעת. אנשים רעים אינם מניחים אותם לבוא אצלך!… היא תעמוד ברוב פורעניות, אבל סופה תשיגך, שמשון שמשון!” – – – – –

“ביילקה כדיוקה, כך היתה לפעמים מדַברת, מנחשת… עיניה שלה! אֵש תופת!” מהרהר שמשון ומרגיש, כי משהו מתערבל במוחו ומקפץ ללא־סדרים.

רוז’קה מניפה קלף:

“עילי־ענבל.”

– – – נסיך, שתלתליו צהבהבים, מאוהב עד־מות בשחמומית. הוא כובשה, כולאה בטירת־הכשפים שלו. השחמומית נמלטת מטירתו ובאה אליך, שמשון!

רוז’קה משתתקת. הלחיים מאדימות. רוח שַיֶיפֵת נישאת קלות על פני האפר. המדורה דועכת. הנה רואה שמשון, כיצד זוג־ידים ארוכות בלא־דמות נִמתחות והולכות… הידים מושכות, קוראות אל הטירה, שבה מוטלת השחמומית השבויה.

שמשון מגפף את רוז’קה, מנשקה, דוחק ראשו בחיקה.

רוז’קה מחבקתו ולוחשת:

“שמשון, הנה, לכאן נשיקה!” ומראה צוואר־הברונזה שלה.

שמשון משַקע ראשו בצווארה, מתיר בשעת־מעשה חולצתה, מרפה לולאות־שמלתה.

“מה אתה עושה?” לוחשת רוז’קה ונדחקת ביתר־שאת לשמשון.

שמשון איננו משיב, נוטלה על זרועו ומתקלע עמה על יד המדורה. – – –

מאָז געגועיו על רוז’קה גוברים והולכים.

שמשון מתהפך אל צדו אחר, פולט כמה פקעות־של־עשן ומתהרהר:

חברו, שלמה קראדניק (גנבן), שבא מורשא, סיפר לו, כי בנערה כרוז’קה ניתן בוארשה לעשות חיים מכובדים. לא חסר היה הרבה, שמשון יתקע, בשל עצה כזאת, בחרטומו של קראדניק.

“מה אתה חושב לך, כּרכּשתן? – אמר שמשון בחימה – רוּז’קה היא מן הללו? לא, רוּז’קה היא שלי!”

בבת אחת שוכח שמשון את עצמו ודומה עליו, כי הוא אלפונס (סרסור לדבר עבירה). הוא מטייל לו ברחוב טוברוֹבה, במכנסיים בהירים־רחבים עם משבצות, בחזיית־פּיקֶה לבנה, בשעון־זהב ושרשרת־זהב. על אצבעותיו אבני־ברקת. הוא מטייל ורואה, כיצד היוֹלדים (המופקרים) נטפלים אליו. “הדודה גולדה” יושבת בפתח ומקבלת את קצת הגרוּשים.

ליום טוב בא שמשון הביתה לעיירתו. מצוחצח, הוא הולך לתפילת־השכמה, קונה מפטיר, מנדר נדבה נאה. אחרי התפילה הוא מזמן את חבריו למסבאה. אוכלים, שותים ושמשון מספר, כיצד חיים בורשא, זריזותם של גנבי ורשא. חברה יושבים בדרך־ארץ ובולעים את דבריו – – – – – – – – – –

פּסיעות. בחור גבוה במגפי־לַכָּה ומכנסיים הדוקים עובר על ידו. הוא שומט את כובעו הקטוֹן לצדעו, להבליט יותר את פאתו הקוזאקית.

זה הוא יאן, שֶקֶץ המדבר אידיש למחצה. הוא תמיד בבז’ז’ינקה, צד צפרי־כנרי ומאלפם להוציא פתקים. פאתו המפורעת בגבבי־קש מוכיחה, כי זה עתה קם משנתו.

“היי, גוי שכמותך, להיכן אתה נגרר?” צועק שמשון. יאַן מביט סביבו, מבחין בשמשון, צועק:

“יֶא־זוּס־מאַריאַ – ומצטלב – אני נגרר אליך, שמשון. משהו עגום היום, אחא. מתאווה להרטיב את הגרון, והריני רעב כזאב!”

שמשון קם על רגליו, מתמתח, פותח את פיו. אַ־אַ־אַ פרוע חותך את דממת־החורשה.

“שמשון, שמא יש לך פּאַפּירוֹסה?” שואל יאַן.

שמשון תוקע אצבעיים לכיס־החזייה, שולף סיגריה, מכבד את יאַן.

הם נעלמים בחורשה.

באמצע־החדר, אל שולחן עגול, יושבות רוז’קה וביילה ומשחקות אוֹקוֹ. על השולחן, בתוך מכתש, דולקת עששית וזגוגיתה מטולאת. לאחר כל מסכת־קלפים מרימות המשחקות את העששית וזורקות דמי־משחק – בשביל נפט.

רוז’קה מרכיבה רגל על רגל, טורפת את הקלפים ובעוויה עליזה היא פוזמת פזמונות שונים. ביילה מתלווית לה – ועל השולחן מקשקשים מטבעות.

על מעלה־התנור מפייח פתיל בבקבוק־נפט – שם יושב וולוויל ויגע בעפיפון.

הדלת נפתחת. שמשון ויאַן נכנסים. שמשון עליז, מדבר עם ביילה, משל לא התרחש ביניהם כלום. הוא מעמיד כמה בקבוקי יין שרוף ואומר לה לביילה, שתעשה מה לטעימה.

רוז’קה במגפונים משורכים שעקביהם גבוהים, בתחתונית קצרה מפוספסת, שמתחתיה מציצים גרביים צבעוניים, ניגשת ברקידה למראָה.

היא קולעת בידיה הגמישות את מחלפותיה המסוכסכות, הארוכות. חולצת־בוֹרדוֹ מתכווצת וכל כפיפה של גופה מתבלטת, מגרה.

שמשון דוחק בו ביאן והוא רוה נחת. הוא מתגנב, תופס לה לרוז’קה ומחפה על עינה. רוז’קה מעמידה פני־פחדים, מתרטטת ונשמטת:

“איך אפשר להפחיד כל־כך בן־אדם? הרי כל לבי הולם!” – מתכעסת רוז’קה ותוקעת את ידו של שמשון אל חזה. – “נא, ראֵה!”

שמשון תוקע את ידו אל מתחת לחולצה. רוז’קה מכה מכה קטנה. הכל צוחקים. רוז’קה בושה, רצה אל שמשון, מתחילה מושכת את אזנו:

“חזיר שכמותך!”

שמשון מרכין ראשו, מחייך ומניח לה שתמשוך.

יאַן גורר בינתים את וולוויל ממעלה־התנור, מושיבו על ברכיו ומחקה כל העופות והחיות. הוא זוקף את צוארו הארוך – וצפור כנרי מזמרת; הוא מתכווץ – תרנגול קורא; משרבב ראשו – כלב נובח. מוציא מבית־מגפו חליל ומחלל מאַזוּרקה.

הקהל מעליזים והולכים ומסיבים לשולחן. רוּז’קה מסבבת את האורחים בבקבוק. הכוסיות מתרוקנות עד מהרה וחוזרות ונמזגות. הפנים מתגוונים, איש מאַמֵץ את חברו, מתבדחים ומספרים מעשיות… רוּז’קה גומעת כמה כוסות, מעליזה יותר, מַשְבִּיבָה יותר… היא יושבת על ברכי שמשון.

שמשון חובקה ומתחיל מנשקה.

ביילה מחוירה ביותר, ועד מהרה היא חשה גל דמה חובט פניה. היא מקמצת אגרופיה, מבקשת לחטוף בקבוק, לחבוט בגולגולת.

בזוועה היא רואה את שמשון השיכור־למחצה מגפף את רוז’קה ומדבר מלים קטועות. היא רועדת מכעס, ודומה היא מבקשת לאכול את שמשון בעיניה.

היא קופצת ממושבה. בפסיעות כושלות ניגשת ביילה לתינוק ונוטלת לה לעריבה וזורקתה. התינוק נופל מתוכה ומצטווח. דמעות נראות בעיני ביילה. נעורים בה רחמים על התינוק, היא מרימתו, מאמצתו לחזה ומנשקתו. היא חשה עצמה חלושה כל־כך, חדלת־ישע כל כך…

יאַן נותן לו לוולוויל יין שרוף ופאַפירוסות שיעשן. וולוויל נהנה הנאה עזה – הוא חש עצמו בגור יותר, גדול יותר… אולם עד מהרה הוא חש בראשו, והכל בחדר סובב הולך הולך. – – – –

לילה. וולוויל מקיץ. המנורה במעלה־התנור מעמעמת ומאירה בדוחק את פני הישנים.

הוא מתחלחל – האֵם על הקרקע, שערותיה פרועות. היא נוחרת. על ידה מוטל יאן מתוח כאילתית על כבסים סאובים פשוּטי־צפיות. אבא מוטל בבגדיו עם רוז’קה על ספסל־השינה.

המנורה המפוייחת מנשאת מעל החדר ריח כבד, חונק. על הרצפה המזוהמת מתגוללים: פיסות נייר, בדלי־פאפירוסות, גפרורים. בפינה מוטלים שני כסאות במהופך ועל ידם שני בקבוקים שנשתו זה עתה. סמוך לדלת, ליד ספסל, מוטלת אשפה, כוס שבורה וחתיכות־סוכר. וולוויל רואה כל אלה בהצצה ראשונה ויָרא הרבה. אולם בעיקר הוא ירא להביט לצד אמו. דומה עליו, כי זוג עינים ירקרקות מציץ בו מתחת לשערות המפורעות.

מעל מעלה־התנור נשמע צרצור הצרצר. חזרזירי־הים מרטננים. צללים משונים מקפצים ומרקדים על הכתלים.

וולוויל ירא, עוצם עיניו – גלגלים כחולים וארמונות שלמים הוא רואה לפניו… שם בפינה עומד מישהו ומאריך כנגדו לשון… וולוויל כובש את ראשו העמק־העמק בכר ורועד מאימה.

[ניו־יורק, 1910]

בקצה היער הליפובְצאי, על תלולית, שבה נעוצה ראשית כפר זאוואד, עמד בנין שחור עקמני, העשוי כלונסאות מרובעים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן ומלוכלכים בחמר וזבל־בהמות. חיים הנפח, יהודי כבד, מעומָל ובעל גרמים גדולים, עינים אדומות מאש, פנים חרושות, מכוסות פיח, עמד בתוך המפחה בכומתה עבֵשה ובסינר־עור. במלקחיים ארוכים החזיק מוט מלובן והביט בהנאה, כיצד בנו שלמה, בחור נמוך, רחב־גרם בכותונת שחורה חדלת־שרוולים, נקב נקבים בברזל.

בחוץ עמד בנו בכורו של חיים, לייזר, אברך נשוי, מעט שערות פזורות על סנטרו, ופירזל פרסות סייח אמוץ. לייזר החזיק את רגלי הסייח בין רגליו וקלף את הפרסה במפסלת. האכר אחז חרטומו של הסייח, גיפפו, נתן לו גזָרים לבנים והסייח פרכס כבקדחת. כל רגע הזקיף אזניו, עקר רגלו אחורית והצטהל, בפערו לרווחה שני נחיריו האדומים.

בן זקוניו של חיים, לייבקה, נער שחור וקרוע־בלוי, כבן שלוש עשרה, אפו פולני זקור, ניצב בחברת כמה שקצים והראם “יורה”. אותו יורה משמעו מפתח גדול. המפתח כרוכה לו משיחה ארוכה ובקצה־המשיחה – מסמר גדול וראשו רדוד.

“היי, חברה!” – פנה לייבל לשקצים, וגרד אגב־כך ברגלו היחפה שמאל את רגלו ימין – “מי רוצה לקנות את היורה הזה? לא למעלה מחמש קוֹפּיקוֹת, הביטו וראו, כלי יקר! יריה וזרזיר הרוג!”

השקצים התבוננו ב“יורה”, מיששו בו, אך לא היה בהם בהול לקנותו.

“נוּ, אתה ולאַדק,” – פנה לייבל לבנו של הגורגנאי – “הרי אָב עשיר לך, על שום מה אינך קונה?”

“באַ!” – השיב ולאַדק והתחיל לדבלל ראשו־פשתן – “שמא אינו יורה כלל. נראה תחילה כיצד הוא יורה!”

“אינך מאמין – השיב לייבל – הנה אירה מיד. ואם אין בידך כל המעות – הוסיף לייבל לדבר – אין דבר, אאמינך. תן כבר קופיקה והשאר תפרע מעה־מעה. טוב?”

לייבל הוציא מכיסו צרור גפרורים, הניצתים מאליהם, התחיל שובר ראשיהם, דחסם בנקב המפתח, גדשם יפה־יפה, ותקע את המסמר בנקב. ציווה שהכל יפרשו הצידה, נטל את המשיחה בידו־ימין ובמלוא־כוח הטיח את ה“יורה”, בזריזות כל־כך, כנגד אבן, שהמסמר ניקב את הגפרית. נפץ כשל פיסטולט נשמע ועננת־עשן עמדה בחלל־האויר.

הסייח ניתק ממעמדו והפיל את הנפח והאכר ועקר, בקפצו מעל הגדרות.

חיים הזקן יצא עם שלמה. אכרים התכנפו מכל העברים. רדפו אחרי הסייח.

לייבקה בינתיים נעלם והתחבא מאחורי ממגורה. חיים הזקן התרוצץ על פני החצר, חיפש את לייבל ודיבר אל נפשו:

“הדא – ממזר! אני היום אפשוט עורו. כשאין עליו עול, גדל עם השקצים בכפר. וסופו שמד. בלי נדר, למחרת השבת, אני מוליכו העירה, מוסרו למשה הסנדלר, ושם יטעם שבעה טעמים!”

הוא צעק, קרא:

“לייבל, לייבקה, גש נא הנה!”

לייבל הזקיר את עצמו מאחורי הממגורה, התגרד בקיר כחזירון שמן ואמר בברוגז:

“לא אלך!… תכה אותי – – כשאיני אשם…”

“מי יכה אותך, מי, כָבד־של־כלב! – חרק חיים שיניו והניף את מכנסיו הרחבים – בוא כבר הנה, אתה שומע?!”

בינתיים התגנב שלמה’קה והגיש את לייבקה לאביו.

חיים תפס בשערות הנער, חבט בו בידיו הגרמיות, רמס ברגליו וגעה.

“בריון, אהרגך אחת ולעולמים, אחנקך, גנב שכמותך! שלא תלך לי בדרכיו של וולף, אתה שומע?! שלא תשחיר את פני לעת זקנתי!” וחזר ורמס את הנער ברגליו.

לייבקה לא הזיל דמעה, היה מוטל על הקרקע, מכווץ כבעל חי קטן ומת וצימת את עיניו. אגב־כך הרהר באחיו וולף. ידע, כי וולף צלעותיו מסתיימות בחישוק גרמי, שהעבה שבמקלות מתפצל בו לשניים. לא אחת ראה לייבקה את וולף משתטח במסבאה של מֶכיל. הוא היה מציב ברזל על לבו החשוף והעזים שבאכרי־הכפר היו מפטשים בפטישים גדולים מטילי־ברזל. חישוק כזה, ידע, בא מרוב־מהלומות, והיה ודאי לו, כי לכשיגדל, יצמח גם לו חישוק כזה או אָז לא ישוב עוד “הזקן” להכותו.

חיה, אשת הנפח, יהודיה גבוהה צמוקה כבת־חמישים וכמה, בעלת שפם שחור, באה כרגע מן הכפר.

“רוצח, סופך תהרוג את הנער, דייך, אתה שומע, קורח זקן.”

“יללה עליך ועל בנך כאחת! – פנה חיים לאשתו, בהחזיקו יד הנער – כשאין את טובה ממנו! עומדת לימינו, הרגו לה את בן־זקוניה – – – שתֵהרגי, חסידה שכמותך! אילו הייתי מכה בך כפרות מייד למחרת־החתונה, הייתי נושע! לא, – רקק חיים באנחה – – נפלתי בפח! לא היה זה שידוך בשבילי!”

מן היער בא וולף, בנו אחר של חיים, בחור שחור כצועני, כבן עשרים ושמונה. היה לבוש כובע־אריג קטון, שמצחייתו עור, זוג מגפי־לכּה, שבתיו מקופללים. בידו זלזל ארוך והוא סובבו, מעשה־משובה, בין אצבעותיו.

בראותו את האב מחזיק את לייבקה ומידיין עם האֵם, שיסע וולף בזעימה:

“נו, אבא, כבר פתחת בדרשנות, טול וסיים אותה, כל הכפר כולו מתכנסים על פלאכם השחור! לך, מוטב שתלך, למפחה!”

הזקן, משראה את וולף, נבוך מעט, הרפה מלייבקה, רקק, הניף מכנסיו וקילל סתם־בעולם:

“שתיפול בכם דלקה! חיים נפח ישאל מפי ר' וולף גנב, אם הוא רשאי להכות את לייבקה. שלא יזכה לכך! כולם סוף־מזמורם לבוא.”

לייבקה עמד עמידה חפוזה, ניער מעליו את המהלומות, משל כלבלב הקופץ מתוך המים, מישמש בעכוזו המחובל וביקש לקיים ויברח.

“היי, לייבקה, בוא־נא! – קרא לו וולף – מה, האחור צורב? הא, הא, – נצטחק – חושבני, שלא יארע לך כלום! נא, הא לך ששיה ובוא עמי ליער. הסכת ושמע, אם יעקב “לבלר” יהיה ביער, תשוב מיד, ואם לא, תיגש ללאה, ותאמר לה, כי אהיה הערב אצלה. נו, בלא שהיות, בחפזה של פולקה!”

במעמקי היער, ליד הצריף, נעצר וולף.

“שמע, לייבקה, הריני ניגש למקום שכורתים את האלון.”

“ואני?”

“אתה תחכה פה, שמעת? אציץ אם יעקב איננו שם. מה ביקשתי לומר? כן! אם לא אחזור בעשר, חמש־עשרה דקות, אתה רשאי לילך הביתה. אך שמע־נא – וכאן הטיל וולף את אצבעו על אפו – חסום פיך!”

למען וולף היה לייבקה בא באש. היה תמיד משַנן דברי וולף: רצונך להיות אדם, למד את עצמך שתיקה! אפילו יחתכו בשרך רצועות רצועות – תשתוק! אל תזיל דמעה!

מוחו, מוח־ילד, הבין מה מתרחש בין וולף ולאה, אף כי לא ידע לכנותו. לפי שאהב לחקות בכל את וולף – הרהר, כי לכשיגדל, יזדמן כך עם פייגלה – בתו של יעקב. לייבל הוציא את הששיה מפיו, ניגבה במכנסיו והתחיל משחק עם עצמו שחוק־פנים־או־אחור. בבת אחת השתרע על האזוב, מיצמץ בעיניו והביט בשמש הבוערת. קשת־חלב אפפתוּ כולו, חיממה פניו. פתאום נשמעה נקישה. לייבקה ננער. לא הרחק ממנו הגיח מן העשב עפרוני ועג עוגות עוגות נמהרות מעלה־מעלה. הנה כבר הוא במרומי־מרומים, בלב־השמש, והציפור מתפזמת ומצטפצפת בקול גבוה והולך, ובבת־ראש הוא מתפוצץ, מתנפץ, משתסע ומתפזר אילך ואילך כרעם רחוק. לייבקה צימת יותר את עיניו וחש צמד כנפיים נצמחות מתחת זרועותיו, מניפות אותו ומנַשאות לעומקו־של־רקיע. כל הכפר עומדים ותמהים – לייבקה מעופף. ובבוא אביו להכותו, הרי הוא מניף זרועותיו, מטפח בכנפיו – ותפוש אותי! ואם פייגלה תרצה בכך, יקחנה על כנפיו ויראנה, כיצד בארמונו של פריווס מרקדים אשכנזים והוא מכּרם ומיודעם.

הרי הוא עצמו ראה, עם בארטק הרועה הזקן, כיצד ישראל פריווס הזקן יושב מת בארמון, מחזיק קיסם דולק, פותח ארגזים ומונה דינרי־זהב. האשכנזונים חטפו את אחיו הקטון ואמא בוכה בלא־הפוגות, כי פישלה מת. הוא רואה אותו לילה־לילה. האשכנזונים מוליכים אותו לארמון ושם, מתחת מערת־זהב, קופצת שפעת־ילדים, ופישְלֶה בכללם. הוא הכירו מיד, שאל לשלום־אמא. אך הוא שותק – ממאן לגלות דבר. על כסא גדול ראה שם את אמה של פייגלה, את גיטל היפה, איך ישבה ושרשרת־זהב גדולה לצווארה. הוא יספר לפייגלה. מה פירוש? ברצותו הוא מנפנף כנפיו וכבר הוא בראש האילן הזה. ומיד – נפנוף אחד – וכבר הוא בראש האילן האחר, והוא מותח גופו – והוא טס ישר למרדכי לבלר…

ממלאַוואַ בא שוטר־הכפר, קאַצאַפ כבן חמישים, עיניו קאלמיקיות זעירות. הוא הלך קרוש, בצלצלו בחרבו החלודה.

“היי, לייבא, מה אתה מפרכס כל כך? אתה שרוי בקדחת?”

לייבקה קפץ בחָפזה, ראה את השוטר, חייך, התיצב מלוא־ארכו, קירב אצבעיים למצחייתו הקרועה, וכחייל חלק לו כבוד.

“א זדראַווי ז’אֵלאַיאֶם, גוספודין באבורין!”

“ומה אתה עושה פה, ביער? – חייך באבורין, הסיר את כובעו, כובע־האריג הכבד, ומחה את מצחו האדום, המיוזע – אתה שומר את הקונטראבאנדה (ההברחה) של וולף?”

“טאַק טוֹצ’נוֹ!” (אָכן) – השיב לייבקה, הוציא אגב כך את הששיה – “נא, ראֵה, זה נתן לי וולף, כי אשמור לו שם בבור אילו צרצורים יין שרוף – –”

“כן, כן, כן! גדל והולך מוֹשאֶניק (רמאי)!” – התגלגל צחוקו של הקאַצאַפּ – “היי, הראה נא את הששיה!”

“היא מזוייפת” – צחק לייבקה ונתן לו את המטבע.

הקאַצאַפ סובב אותו, התבונן בו, הקיש בו בחרבו, ובאחזו צווארונו של לייבקה אמר בחומרה:

“היכן נטלת את הששיה, אתה ז’ידוֹבסקאַיאַ מוֹרדאַ (חרטום יהודי), אמור? דין לשחוט את כולכם היהודים! כולכם! הששיה היא מזוייפת!”

“וולף הוא ש…” – פתח לייבקה ומיד התחרט.

“כך, וולף נתן לך, אמור, אמן־הכיסים? בוא כבר עמדי! אקח אותך מיד לרבות אביך, אחיך־הגנב, וכולכם הולכים לי לסיביר! בכבלים! לסיביר!”

לייבקה התחיל מפרכס להחלץ ממנו. הקאַצאַפ מרט יפה־יפה אזניו, כיבדו כמה כיבודים באחוֹרו ופנה ללכת.

לייבקה נתרתח ורתת כולו. ידע, כי אם הקאַצאַפ נטל את הששיה, אין היא מזויפת, התחיל רודף אחרי בּאַבּורין ואבן בידו, צעק כי ישיבנה. הקאַצאַפ לא ענה. לייבקה הטיל מיד את האבן בראשו ונעלם בין העצים.

אכרים בכתנותיהם־בלבד עמדו, קרדומות חדים בידם, וחצבו עיגולים מסביב לאלונים הנפוּלים, שִקצות וגויות קשישות תקעו טריזים למתחת הקליפה, שמטוה וגיבבוה תלוליות־תלוליות. קצתן מחו פניהן הרטובות, המשולהבות בידיהן המלוכלכות ורבבים כתמתמים נשתיירו פה ושם.

“יעזור האל!” – קרא יעקב, יהודי בשנות־הששים, משקרב ובא.

“לעולם ועד!” – –

האכרים, משראו את פּאַן פּיסאַז' (אדון לבלר), התחילו לעבוד ביתר חריצות.

“נו, מה תאמרו, אבא – פנה יעקב לאכר ישיש – כמה ערימות אלון יהיו לנו השנה?”

“באַ, הידעתי – נתהרהר האכר, ומשך אגב־כך מכנסיו־בד – יהיו כאלף, אם לא למעלה מזה!”

יעקב ישב על עץ כרות. תמה, כיצד קאַצפֵר הישיש, גוי כבן־שמונים, עודו עומד יום תמים, קרדום בידו ואינו מפגר אחרי שאֵרי־האכרים.

קאַצפֵר היה עוד יערן אצל אביו של יעקב. בימים ההם היער היה צפוף יותר, והמעבר בו מן הנמנעות – כך היו העצים קרובים וסמוכים. אַלוֹנים ישישים נפלו מאליהם מרוב זוֹקן, היו מוטלים עשרות שנים, מתפוררים, ואלונים רכים עלו וצמחו מתוך העצים הרקובים.

לא אחת, בעתות־חורף, היה קאַצפֵר מתחבא בפינה ומילל כזאב. מיד נענו זאבים רעבים מכל העברים ועינים נוצצות, זאֵביות דלקו מתוך היער.

יעקב מביט בפני־קאַצפר הקמוטות כתפוח־חורף אפוי, בעיניו העצומות־כמעט מזיקנה, ואילולא הידים, שהתנועעו קמעה קמעה, דומה היה, כי קאַצפֵר נרדם במעומד.

“עם דומה לחמור” – אמר יעקב לנפשו.

הביט על פּיאַסאצקאַ הזקנה ובתה קאַשאַ – העניות שבכפר, אין להן אלא מוֹרְג (צמד) קרקע וביקתת־חמר.

קאַשאַ עמדה, רגליה היחפות פסוקוֹת קצת, שמטה במהירות את הקליפה והגישה לאמא. קאַשאַ בידיה הקטנות נראתה כתינוקת. יעקב הבחין, כי שמלתה קצרה יותר מפנים מאשר מאחור:

“שוב נתעברה” – הרהר.

אשתקד הרתה קאַשא לגוֹרגנאי. התקין עצמו לשאתה לאשה, בינתיים נעלם והיא שוב מעוברת.

אכר הבחין בו ביעקב, שהוא מביט בקאשא ומחייך, נתרווחה רוחו מעט ואמר:

“קאַשאַ, אלהים עמדך, כנראה נתפטמת יתר־על־המידה, ראי מה כרס נצמחה לך?”

קאַשאַ האדימה ולא השיבה כלום.

“היית רוצה, כי אשתך תתפטם יתר על המידה – אמרה אמה של קאשא ברוגזה – התבוננו נא בו, לכאורה כוואַט גבר כאלון ואין בכוחו לכרוך זנב לחתולה, ממוזמז כל כך! לא בכדי נגררת אשתך עם אחרים!”

“כך, כך, תני לו! – נענו קצת שקצות – אל תבליגי, פיאַסאֶצקאַ!”

“אַת, כלבתה זקנה, עודך גרועה מבתך – אמר האכר מתרתח – ומי לא יזכור, שהיית נגררת עם הפאן (אדוני־האחוזה) הצעיר, ושנה שנה היית ממליטה בממגורה ממזר!”

“אתה, אוזן־חזיר, אתה! – פראַנקא שלך לא ילדה ממזר לסולטיס (ממונה הכפר), ואתה עצמך גם בן־זנונים. לא בחינם היתה אמך סוכנת אצל הכומר שתים עשרה שנה! ואותי עצמי חיבק הוויקאר (הכומר) הזקן, כשהתוודיתי לפניו! אולם אני לא הייתי פותה! במחיר הנשיקה קיבלתי חמישה רובל ומחילת־חינם על כל עוונותי!”

“אמת היא אמת” – צחקו הכל.

“שלשלת־יוחסין” – חייך יעקב לנפשו, ושוב לא הקשיב לדברי האכרים.

חיפושית גדולה עמדה על שיח־אוכמניות, קודרת, מושפלת־חרטום. אחרת עגה בזמזום. חתכה כמה וכמה עוגות, כל רגע קרבה לחיפושית שעל השיח, גיפפתה בגפיה, ליקקתה בחרטומה, ועד מהרה שבה ונעלמה בזמזום מעלה־מעלה. פתאום ניצבה החיפושית על השיח, ארגה משהו ברגליה האחוריות, הניפה גפיה. החיפושיות קרבו קמעה־קמעה זוֹ לזוֹ, התקלעו ברגליהן, הקישו בגפיהן ופרחו יחדיו.

יעקב נתהרהר והתחיל משוטט ביער.

מאז גילו לו, כי וולף דר' חיים הוא אצלו בן־בית מצוי, היה יעקב הזקן מהלך כמי שניטל ראשו. להפטר מוולף, כדרך שסבר תחילה, לא היה מכלל הדברים הקלים כל־כך. כי השם ישמור ויציל – ברנש כזה יכול בנקל להבעיר, לדקור, ומה אינו יכול?

באמת, לא נטה הזקן להאמין, כי בין וולף ולאה מתרחש דבר של ממש. נו, באמת? מי בת ישראל עסקים לה עם גנב? על אחת כמה וכמה אשת איש! אלא מאי? ואמנם, לא מצא יעקב הזקן תירוץ, וחש כי נפל, נפילה מגונה, בפח, וממשמשת ובאה זיקנה חשכה – – ומי יודע? אפשר והוא עונש מן השמים. הוא הבטיח לה לגיטלה, זכרונה לברכה, אשתו הראשונה, כי לא ישא בתולה – – נו לך והיֵה ברייה! ודאי שלא היה זה שידוך בשבילו; החותן, שלמה חוכר, אינו מבני־מעמדו – – אך לא כלום! אָבוּד!

כן גרר עצמו יעקב ביער עד הערב־יום. לא הרחק מן הצריף ראה את קאַשאַ.

“מה את עושה פה?” – שאל אותה יעקב.

“אמא ציוותה עלי לחכות לפיתקה” – ענתה ולא הרימה עיניה.

יעקב נתגלגלו רחמיו על השקצה, כיצד ישבה מכווצת, בחיבוק־ידים – כתב לה פיתקה, נתן עשירית־נחושת מתנה ואמר לה, שתלך הביתה.

השקצה נפלה והתחילה מנשקת ידו.

“לאו, קאַשאַ, אין צורך – גימגם יעקב – אין אני קסיוֹנדז (כומר)” – ואסף את ידו.

יעקב הקיף בבת אחת בעינו כל צדדיו, הביט בקאַשאַ וחש כוויה בכל האברים. קרב אל השקצה, מיד נבוך, הניד ידו ופרש לו.

כשבא יעקב לפני־ביתו וראה את וולף קופץ מעל גדרו, נתבלבל כדי־רגע, התאפק מיד, וצעק:

“היי, וולף!”

וולף ראה את יעקב, מעשה־תחושה שמט כובעו מעל עיניו וניגש, בצפצפו מה בעד שיניו ההדוקות.

“מה לך קופץ מעל גדרות כחתולה? – חייך הזקן – ידעתי, בני־אדם, כמדומה, נעשה בשבילם שער!”

“הלא ידעתם, ר' יעקב – השיב וולף במזג טוב– כבר טבע הוא בי! הפרנסה שלנו מביאָה לידי כך,” ופרץ בצחוק.

“ואתה עודך חי, הא?” – טפח הזקן על גבו.

“מה אתם שואלים ר' יעקב! עתה אני מתחיל לחיות!”

“כך, הא, הא, הא” – נצחק כביכול הזקן.

יעקב לא היה שוטה, המשיך בינתיים את השיחה ואגב־כך חישב, איך ימעיד את רגלו של וולף. חש, כי עתה שעת־הכושר.

“ומה בעסקי פרנסה?”

“חלוש, ר' יעקב!”

“שמע, וולף, רוצה אתה לעשות כמה רובל?”

“רוצה ורוצה!”

יעקב אחז ידו של וולף, פסע עמו כמה פסיעות ועמד מלכת.

“האזן, היתה זו מצוה להוציא את הצחור מעם מיגוֹצקי – זה הוא גוי כֶּרע־כלב, אינו יכול להביט בדלת אמות שבהן עומד יהודי! מה לך עוד? את הצחור הוא קורא ראַבין (רב). אני עצמי הייתי מקבל מידך את הסוס. הייתי נותן לך עשרים־וחמש, ובלבד ללמד את הערל. וכסבור אתה, חתיכת־מלאכה קשה היא? – אסור? (חלילה)! אתה יכול להוליך מיד את הסוס מן האחו, אסור אם כלב יחרץ לשונו! נו, מה אתה מחריש!”

“יהלוך! – ענה וולף – הבו חמש דמי־כף” (דמי קדימה).

“עשוי!”

בערב סגר חיים את המפחה והלך עם הבנים הביתה. לייבקה התלבט גם הוא ביניהם. נראה, כי מהלומות־אביו לא פגעו בו ביותר. ידע, כי הדין נותן כך, שאבא יש לו ידי־ברזל בריאות לשם הכאה, וכשיגדל הוא, גם לו יהיו ידים תקיפות, ואף הוא יכה. שעל כן נהג יתר דרך־ארץ באביו מבאמו. אף שאמו ויתרה לו הכל. ובאמת גם חיים אהב את לייבקה, שאין המכות נחשבות לו. ספג, לא פעה פעייה וחסל! – כך צריך להיות – הרהר חיים. בלכתו מן המפחה הביתה, צבט חיים כמה פעמים בלחיו של לייבקה, הימהם מה. היו רעבים, לא דיברו ביניהם והרהרו, כיצד ינעצו ללועם את הבולבוסים הרתוחים בחלב־חמאה.

חיה, משראתה את החֶברה מרחוק, גברה חיותה. גלגלה מהר־מהר לאמצע־החדר חבית־מליחים, הסירה את הדף מעל ספסל־השינה, הטילתו על גבי החבית, הציבה עביט־חמר כפול־אזנים ובו בולבוסים תחוחים, קמיחים, שני כדים חלב־חמאה, ככר לחם מאפה־ידיה וקערת חמאה. חיים נכנס עם הבנים, הציץ במה שמוצב על השולחן וצעק:

“נו, חברה, קחו עצמכם לתפילת מנחה, מהר!”

הוא עצמו ניגב ידיו בנטלת־הנחושת הרטובה, אזר עצמו בממחטה הססגונית במקום אזור וקרא:

“אוי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה!” – –

החברה התפזרו על פני החדר וטחנו מה בפיותיהם.

“אוי, אשימה אספרנה! – ליבבקה, הִעַזת את הפרות הביתה?”

“כ־ן!” – השיב לייבקה, בגלגלו בולבוס חם מלסת ללסת.

אחרי תפילת מנחה הסבו הכל לשולחן, נטלו כפות־הפח בידיהם ושיקעו עצמם ראשם ורובם באכילה.

על המפתן נגלה יהודי קשיש, צרוֹר על גבו. היהודי הקיש במקלו במפתן.

“ברוכים היושבים, בתאבון! ודאי יש לכם כף־תבשיל ליהודי עני!”

“ודאי יש – השיבה חיה מרוצה – הסר נא, דודי, את הצרוֹר והסב לשולחן.”

היהודי היה לבוש חאלאט של בד, זוג־מגפיים, לבָנים מרפש, ובתיו כבדים. כנפות החאלאט היו נתונים לתוך החבל, שהיה אזור בו. הוא הסיר לאטו את הצרור, נטל ידיו ואמר המוציא בקול רם.

“יהודי, מהיכן?” – נתן לו חיים שלום.

“מהיכן? – משך האורח דיבורו וחתך את הלחם פרוסות קטנות – המ, דודי רחימאי, מכל העולם כולו! היום אני פה מחר שם, וכך מגלגלים את מעט השנים, ובלבד להפליג!”

החבורה סבבה עד מהרה את האורח כמין אבן טובה, אזניהם אפרכסאות לכל מלה שלו. ומה תימה? הרי יוצאים ירחים ואין רואים אדם חי פה בישוב, זולת בני־הכפר, ושעל כן הישוב נמאס ומתאווים לשוחח עם יהודי, לשמוע מה מתרחש בעולם. וכשהחבורה ישבו כך והקשיבו בהתמדה, מה פני־חיי־היהודים בעומקה של ראשיי (רוסיה), נפתחה הדלת והשוטר באַבּורין, הסוֹלטיס, ועוד קהל אכרים נכנסו הביתה.

חיים אפילו לא זע ממושבו. כבר הורגל בצרות, ידע, כי מתבקש שׂר־הגן־עדן שלו, וולף.

האכרים צעקו, צווחו, איימו שיטילו דליקה, בילשו בבית, בעליה – וולף לא היה.

חיים הזקן עמד פתאום על רגליו, נכנס אל בין האכרים, פתח ואמר:

“פאנוביא (אדונים), כולכם מכירים את חיים הנפח, אמת? ולא מהיום! נולדתי בזאַוואַד, וכשנחלקה לכם קרקע, וויתרתי על חלקי, נתתי לכם את חלקתי מתנה. מה לכם שותקים?”

“אמת, אמת,” – קראו האכרים.

“ועתה, מי עשה לכם את העגלות, את הכרכרות? מי מפרזל לכם את הסוסים? הכל חיים הנפח, אמת? האם רימיתיכם פעם אחת? הגידו! אמת, יהודי אנוכי – אבל יהודי ישר!”

“אמת היא אמת – צעקו האכרים – חיים יהודי ישר!”

“ובכן, מה אתם רוצים ממני? מה אשמתי היא, כי יש לי בן גנב? הלא ידעתם, אין אב נתלה תחת בנו!”

האכרים נרתעו קמעה קמעה לאחוריהם. חיה בכתה, חיפשה את לייבקה, אולם לייבקה היה מכבר ביער, הלך להודיע לו לאחיו, כי יעקור.

בערב עמדה צינה של מאַי.

וולף שכב באוסם נפול־למחצה, שעמד ביער, וחיכה ללאה.

שיקע ראשו בין כתפיו, התקפל במעילו ורעד מקור. בילש בכיס־החזייה בדל־פאפירוסה והציתה. מסביב עמדה דממה. אך איזה שונר שחור היה מוטל על הקורה, סמוך לגג, רטן וירה בעיני־זרחן ירוקות.

וולף הבין, כי לא דבר חלק הוא, שלאה מתמהמהה כל כך, ולא יכול למחול לעצמו בשום פנים, שהיה חמור כזה, ולא תפס, כי יעקב טומן לו פח. ועכשיו דין שייפרד מעל כפר מולדתו, אם רצונו לפשוט חי את טלפיו. הקנתור אכלו. בבת־אחת זקף עצמו, כיווץ מכעס אגרופיו וקילל. חישב להפרע מהכל, להביא עליהם צרות צרורות, ויעקב החסיד, עוד היום יוציא לו את סוסיו! כשם שהוא יהודי!

נשמעו פסיעות. לאה, עטופה מטפחת, נכנסה חרש לאוסם.

“מה איחרת כל כך, לאה’שה! מה נשמע?”

“נשמע, כן – התקצפה לאה, – בדוֹחק נעקרתי, עסקים שלך – – ועכשיו מחפשים אחריך, כל הכפר כולו על הרגלים, מוטב ותעקור בעוד מועד, שמעת!”

“מה את סחה, שטיא, מי יעלה על דעתו לחפשני פה בלילה? והידעת של מי הסליחה (ההלשנה)? הזקן שלך, מש…! גשי הנה, יונתי, קר לי כל־כך! תהיי פה עמדי עד שַחַר, טוב?”

“מה עולה על דעתך, מה? מוטב ותשמע בקולי ותעקור רגליך, גזירה שמא יבואו כל רגע לכאן, כל הכפר על אכריו יצאו לחפש אחריך.”

“אל תהיי תינוקת, לאה, לא יתפסו לו לוולף” – והוא חבק אותה.

ישבו על ערימת גבעולי אפונה ישנה, התחבקו, התגפפו ושכחו את הכל.

נשמעו קולות. לאה ריתתה ופתחה בבכיה. וולף הרגיעה, אפפה גבעולי־אפונה, שיחשבוה ערימת קש, והוא עצמו השתטח על הקרקע והטיל אָזנו לדלת.

הקולות הלכו ורמו. וולף לא נתבלבל. חסם בקרש את הדלת, העלה קלשון שבור בן שתי שיניים וגמר בנפשו שלא להכנע בשום פנים. חידד ביותר את אזניו.

“הכו בו! הוא יאמר! על כרחו יאמר!” – שמע וולף קולות ונרטט.

“אם אין אתה אומר, היכן וולף, אתה נתלה, שמעת לייבאַ?” – הכיר קולו של בּאבּורין.

שוב עמדה דממה. פתאום נשמעה תשרקה, כאילו נחבט מי, קולות: ביתר תוקף! ביתר תוקף! ולייבקה נתיבב.

כחיה משוסה התרוצץ וולף באוסם, הקלשון בידו, ואל אלהים יודע, על שום מה חיפש קלשון אחר, או קרדום, שיֵצא ויראה להם, לאותם אחי־כלבים, כיצד מַכִין נער קטן, את לייבקה שלו. באוסם לא היה עוד קלשון. בכייתה החרישית של לאה הקניטתו. שכח, כי לאה היא אהובתו, ובאָחזו ידה, לחש לה:

“החרישי, נבלה, כי אדקרך!”

מרוב כעס הטיל את הקלשון בשונר, שלא הספיק להאחז בכרעיו והשתרבב כלפי מטה כאבן.

שוב שמע קולו של באבורין:

“פּאנוביאֶ, זה הקטן סופו גנב! הוא יודע, היכן וולף, שאילולא כן, מה היה עושה פה בלילה ביער? הוסיפו להכותו, עד שיספר.”

עד מהירה נשמעו צעקותיו של לייבקה, געייה מאוימה, שדמיו של וולף הקרישו בעורקיו. הוא רעד, אטם אזניו והטיח ראשו בקיר.

“אתה אומר, כי הוא בביקתת־החמר? אתה, עורף־כלבים שכמותך! על שום מה לא אמרת מיד, וחסכת מעצמך מכות!?”

“לביקתת־החמר, לביקתת־החמר, קחו את לייבקה עמנו” – נשמעו קולות־פרא.

וולף שמע סביבי־לבו מתחממים, גרונו נחנק והוא ליחש: לייבקה’לה, לייבקה’לה!

הבקיע את הדלת ויצא בקלשון.

האכרים התפזרו. עד מהרה שכב באַבורין מדוקר. הוא חבט ימינה, שמאלה, הטיח על גבי הגולגלות, נפל ומיד קם, וחזר וחבט וחבל – – ופתאום חש כוויה בראשו – כאילו מדדו לו במוט.

“אחריתך היא, וולף!” – ונפל.

כשפקח עיניו, כבר הנץ שחר.

“הוא חי!” – נפל עליו לייבקה והתחיל מנשק ידיו.

השמים התחכללו מעל היער. וולף צפה ארוכות בלהבה, ביקש להזָכר מה, חש כוחותיו כָלים, וראה את לייבקה על ידו.

כאילו הוקל לו, הביט ארוכות בלייבקה ועל שפתיו החרבות־בדם ניגלה חיוך.

וכשלייבקה נחרד, לא יכול לעמוד במבטו של וולף ופנה לו בבכייה עורף, הוסיפו עיני וולף הקפואות להביט במקום, שבו נראו לו פניו של לייבקה.

(1914)

1) נולדתי ביער הסטוּפסקאַי, מאחורי מלאַווה, בליל־ניטל, ב־24 דצמבר, 1886.

(כתבתי כמנין סיפורים: “ניטל” “בליל־ניטל”.)

2) שמי: יוסף מאיר אוֹפאַטוֹבסקי.

יוסף – בשם זקן־אבי מצד אמו, ר' יוסף טוכהאנדלאר, חסיד קוֹצקאַי וסוחר־אריגים אמיד. ישב בטשאֻכאַנובה.

מאיר – בשם זקן־זקני, רבה של סוֹסק ופיאֶטרקוֹב, ר' מאיר ב“ר אליקום געץ. כתב את ההקדמה לספרו של אביו: “שו”ת אבן השחם”. ב־1886, כשנולדתי, מלאו בדיוק 200 שנה להולדת ר' מאיר.

אוֹפאַטוֹבסקי – אחד זקני, ר' אליקום געץ, היה חתן באפטא (בערך 1785) – אפטא־אוֹפאַטוֹב – מכאן השם אופאטובסקי.

3) בהיותי בן חמש, ב־1891, עזבו הורי את היער הסטוּפסקאי וחזרו והשתקעו במלאווה. אבי היה סוחר־יערות.

4) אבי – דוד אופאטובסקי.

5) אמי – נאַנטשא (מביתה דוֹמבקאֶוויטש).

6) שני אחי – משה נולד 1880 ופייבל־שרגא – 1883. שניהם ניספו עם משפחותיהם במחנות־ריכוז.

7) אבי, נולד 1858, בטשאֶכאנוֹבה, היה למדן משכיל. כתב שירים עבריים. כל השירים העבריים בכתָבַי הם שלו. היה מראשוני פעילי חובבי־ציון. ייחוסו נמשך מר' מאיר מטאַנהוֹיזן, פראנקוניה התיכונה (1530). זאת תיארתי בסיפור: “שבת אחר הצהרים” – (“בנפול פולין”, עמ' 214). ב־1906 בא אבי לניו־יורק. דוקא באמריקה האדיק הרבה ועסק בקבלה. נפטר 1912 (“מות”, כרך 8, עמ' 81).

8) אמי, נאַנטשאֶ, מוצאה מיהודי־יער. אביה, אברהם דומבקאֶוויטש, חוכר אמיד לא ידע כְתוֹב. אני מציירו בסיפורי “בגשמי־חשון” (“בנפול פולין”, עמ' 218). אמי קראה בכל שבת את הסידרה בפולנית, בתרגום התנ"ך של צילקוֹב.

9) כמעט שלא למדתי בחדר. אצל פנחס המלמד למדתי עברי. חומש כבר למדתי בחדר מתוקן ליטאי, אצל יוּזשאֶלאְבסקי, שאבי הביאו מווארשה. כשנכנסתי לבית הספר העממי הרוסי, אל סאַנינוֹ, בהיותי בן־עשר, כבר למדתי מפי אבי, למדתי עברית ותנ“ך. בן שתים־עשרה סיימתי את בית־הספר העממי הרוסי. אבא התחיל לומד עמי גמרא, עמי ועם אחי הגדול פייבוש. בין בקיץ בין בחורף בשעה שש כבר ישבנו ולמדנו. בן ארבע־עשרה כבר למדתי “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, ידעתי חתיכה אבן־עזרא. בן־חמש־עשרה כבר הגעתי בווארשה לבית־ספר־למסחר. אחי פייבוש, שכבר היה אז באודיסה בקורסים־למורים, היה כותב אידיש ועברית. את הסיפורים העבריים הדפיס בלונדון ב”הדגל" של סובאַלסקי. קראתי הרבה. את ספרייתו העברית של אבי ידעתי בעל־פי. הייתי מאוהב בברדיטשבסקי, בפרץ. בחורף 1900 הייתי כרוך אחרי “אמונת חכמים”, לר' אבי שר שלום באזילה וראייותיו, כי השכל איננו הכל; איטלקי מענין. כבר ידעתי אז את הספרות הפולנית, הרוסית.

10) סוף 1905 נסעתי לנאַנסי, צרפת. נכנסתי לפוליטכניון, התחלתי ללמוד מהנדסות. סוף 1906 חזרתי לפולין, לא היו לי אמצעים ללמוד. אז כתבתי סיפורי ראשון: “מעבר לגשר”, הלכתי עם הסיפור אל י. ל. פרץ. תיארתי זאת במאמר: “איך ראיתי את י. ל. פרץ” (מאסף – “י. ל. פרץ”, ליטערארישער פארלאג, ניו־יורק, 1905, עמ' 43).

11) באחד־עשר במארס 1907 הגעתי באניה טראַווה לניו־יורק. עבדתי בשאַפים, בחלוקת עיתונים (הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”), עד שהגעתי לקופאֶרי־יוניון למהנדסות.

12) סוף 1910 פירסמתי גירסה שניה של סיפורי הראשון שלא נדפס: “מעבר לגשר” (מאסף: “ליטעראטור” 2).

13) ב־1912 נדפס: “רומן של גונב־סוסים” שלי במאסף: “שריפטן 1.” הרומן היה מחושב ביתר רחבות. רחל, אהובתו של זיינוול, היתה שרה’קה מתוך “בדד”. “גונב סוסים” ו“בדד” – רומן אחד. חברים, שקראו את הרומאן, עמדו על כך, שאטול את שרה’קה, נערת־היער, מעם זיינוול. נפתיתי להם. אולם שיורי־זיינוול נשתיירו ב“בדד”, שנקרא קודם: “רומן של נערת יער” (נדפס ב“צוקונפט” 1918).

14) ב־1913 הדפסתי ב“שריפטן 2” את “מוריס ובנו פיליפ”. אותה שנה עזבתי את “שריפטן” והוצאתי את המאסף: “די נייע היים”, 1914, שבו נדפס הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”.

15) בשנים 1912–1914 הרביתי לקרוא את הכרוניקות: “סדר החכמים וקורות הימים” שההדיר נויבאואר. שקעתי בגרץ, בדובנוב.

ימי הביניים – גזירות, רדיפות, קידוש־השם. איך חיו זאת היהודים? וכשמצאתי בדובנוב בסוף המאה התשע־עשרה אותן גזירות ורדיפות עצמן, היה לי הדבר קשה. הרי אני חייתי בשנות־התשעים של המאה התשע־עשרה, בעיר־הסְפר הרוסית־פולנית מלאווה, והתחברתי אל ילדים יהודיים ונוצריים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד “פאַללאנט”, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות – היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. מלאַווה היתה עיר יהודית חסידית־מלוכיית. ובבוא שבת, בבוא יום־טוב, היו הגויים בגלות אצל היהודים. הרהרתי בלבי: “אם המאה התשע־עשרה מתוארת תיאור אפל כל־כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזמים בענין ימי־הביניים?” והם גיזמו. יתר־על־כן נתנו לנו את “השבת” ואת “קידוש־השם” בלבד. על ששת ימי החול דלגו. ה“חול” המדולג דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב “יום ברגנשפורק”, כי אתן את עם־הארץ מימי ר' עקיבא, כי אתן את יום־החול לא של עם־הארץ בלבד, אלא גם של ר' עקיבא ושל תלמידיו.

ניו־יורק, מאי, 1950

י. אופאטושו

תמונה 1

שחרית־של־תכלת. שמשון ננער, חוכך עיניו, מַטיל הצצה בחלון, הצופה לאֲפר:

“יום נכון. נו, הבה ונקים את עצמנו!”

הוא קופץ מתוך המיטה, מנַקשש אצבעותיו, מפהק כדיבעי ומתבונן בכלובוני־הציפורים, התלויים בשמי־קורה. הוא גם מַטיל מבט בתינוק, הישן ליד הכיריים בעריבה, מפטיר “שנה שחורה” סתם־בעולם, רוקק ומצית פאפירוסה.

יחף בתחתונים מטייל שמשון כמה פעמים רצוא ושוב בחדר עד – שהוא נוטל ורוחץ עצמו. המגבת על כתפו, דבלולי־שערו רטובים ופרועים, בא שמשון לפני מיטת אשתו, ונוער לתוך אזנה:

“ביילה! נָחַרת דייך! קומי והתקיני מה לכבוד הפה!”

ביילה מתפעפעת מאימה, מתישבת, פוערת זוג עיניים בוהות, רואה לו לשמשון עומד וצוחק, אוחז מָתניו מצחוק, רוקקת לאמור:

“תוּף, חלומותי השוממים לראשך!”

התינוק בעריבה ננער ובוכה והולך. משתתק כדי־רגע, חוזר ובוכה, ומתלעלע והולך.

ביילה ושמשון פותחים בבת־אחת וקוראים:

“וולוויל! וולוויל! לך ונענע את התינוק!”

נשמע ריטון ממעלה־התנור:

“כזה ממזרון! אפילו לישון אינו מניח!”

וולוויל, נער כבן תשע, עשר, עיניו הקטנות שחורות, מנוצצות, כותנתו הקצרה עד הטבור, זוחל ויורד. הוא מנודד את העריבה ומוסיף ברטינה:

“שאַ –, שאַ־אַ־אַ־אַ־אַאי!…”

התינוק בכיו גובר להכעיס. וולוויל צובטו ויושב לו.

“ממזר, נדנד,” צועקת ביילה, חוטפת נעל ומטילה בראשו של וולוויל.

וולוויל מתיבב.

הצעקה מוסיפה והולכת.

רוּז’קה, שחמומית־דהה, עגילי־גלגל באזניה, ננערת, מתישבת על ספסל־השינה ומתחילה מיָיראה את ביילה, כי אם לא תחדל לעשות בוקר־בוקר חתונות כאלו, תחפש לה דירה אחרת.

“הריני שוב בדלות!” אומרת ביילה ומגיחה מתוך המיטה.

החתולה השחורה, המוטלת על גבי הכיריים, כרוכה ככעך ומנמנמת, ננערת, קופצת מטה, מגבנת את גבה, פוערת זוג עינים נוצצות ומתמתחת והולכת.

וולוויל שכח בכייתו, מתגנב בחפזה ומורט מריטה עזה בזנבה של החתולה. החתולה נעקרת, מתחילה מתזתזת וגבה המגובן מרתית בעווית.

הכל פורצים בצחוק.

ביילה זורקת על עצמה חצאית ועורכת את השולחן. שמשון לובש זוג מכנסי־טריקו, חולצה חתוכת־גלאי חדלת־שרוולים וקשוטה פיסות־פח כסופים וזהובים, מסלסל מעשה ברנש שפמו ופוזם אגב כך ניגון.

רוז’קה הולכת אצל המראה. השערות השחורות חוֹפות על לחייה החיווריינים. היא מרטיבה את השערות במי־קולון, מתפַּדֶרת, מציתה גפרור ובקצהו המפוייח היא מציינת חצאי־סהר מתחת עיניה. היא חובשת כובעו טעון־הפעמונים של שמשון. נוטלת את התחתונית הקצרה בידה ויחפה היא פותחת מחול־פאַדיספאן לרוחב־החדר.

שמשון רומז לו לוולוויל, והוא קופץ לתיבת־הזימרה ופותח בנגינת־וואלס.

שמשון חובק גזרתה של רוז’קה ורגליהם מתנועעות בקלות באויר.

ביילה, עומסת קערת־חומר גדולה וחמיצה בה, נעצרת, מניעה כתפיה לקצב, נהנית משמשון שלה.

לאחר רגע כבר מסיבים הכל לשולחן ובולעים בחמדה את החמיצה.

אחרי הסעודה עומס שמשון את תיבת־הזימרה על גבו, בידו הוא מחזיק כלובון עם חזרזירי ים. וולוויל מטלטל אחריו מרבד ישן, צימְבלון וארגז עם כלי־להטים. כך הם מחזרים על פני העיר. שמשון מעמיד את תיבת־הזימרה, פורש את המרבד ורומז לו לוולוויל. תיבת־הזימרה מנגנת:

“מאַלגוֹז’אַ – אַטאַ, מאַלגוֹ – אוֹז’אַטאַ!…”

שמשון מתלוה בצימבלון והקהל מסייעו. תיבת־הזימרה משתתקת. שמשון מַחבִיק ידיו החשופות על חזהו הבולט וצופה, מעשה־אמן, בקהל. מתון־מתון הוא מתפרקד על המרבד, פניו כלפי שמים. קמעה־קמעה מתנשא חזהו ומתמתח. הוא מתרומם מעלה־מעלה. פניו מאדימים והולכים ועיניו, כקרוּשות, לא־ניע ולא־זיע. הנה דמותו כשל פאראַבּולה והנה כשל חצי־עיגול. חברה פוערים פיותיהם ונדחקים הָלוך וקרוב.

וולוויל במכנסוני־טריקו קצרים, בסַנדלונים, רצועת־סאמיט שחורה מעל כרסו הקטנה, דוהר ועולה על חזהו של שמשון ומעמיד עצמו על ראשו. קמעה קמעה פושט שמשון רגליו, חזהו שוקע לאטו. והנה הוא מוטל כבתחילה, פניו כלפי שמים. הוא נוטל ידיו הזעירות של וולוויל וזורקו ביעף, וולוויל מתהפך וניצב, כאילו לא אירע כלום.

“וויוואט! בראבו!” צוֹוח הקהל.

שמשון מקפיץ את גופו, כדג בשפת־נהר, וניצב על המרבד. הוא מהַלך כמה פעמים רצוא ושוב וגופו הגמיש מסמן אילך ואילך עיגולים באויר.

הנה הוא מוטל ככעך, רגליו סביב צווארו. וולוויל מעמיד עצמו על עקבי־שמשון. בתנופה פושט שמשון רגליו. וולוויל מסתחרר באויר, והוא נטוע ועומד.

הקהל משתאים.

וולוויל מתחיל מנגן בתיבת־הזימרה ומביט, אם אין זורקים משהו צָרור בפיסת־נייר מעל החלונות הגבוהים.

שמשון מוציא בינתיים מתוך הארגז קצת סכינים חדים מבריקים, שידיותיהם שחורות ומתחיל זורקן באויר.

בחפזה עצומה מתנופפות הסכינים, מעופפות והולכות, רודפות דוהרות. הלהבים המנצנצים פוסקים את האויר, מסמאים את העינים, ודומה הנה־הנה הם נוקבים את ידיו של שמשון.

הנה מוציא שמשון מנורת־בזק על גולתה, מעלה בה אש, מעמידה על מקל וזורקה. המנורה מסתחררת, מסתחררת וחוזרת ונופלת על המקל. הוא מוציא קוביות, מרטיבן ומדליקן. הקוביות משתלהבות ושמשון בולען כאיטריות.

“וויוואט! בראבו!” מבטשים הקהל.

“מאַלגוֹז’אַ־אַטאַ, מאַלגוֹ־אוז’אַטא!…” – מנגנת תיבת־הזמרה.

וולוויל נוטל את הצימבלון ומטבעות שונים נזרקים לתוכו.

כחצות־היום הם נכנסים למסבאת־המרתף לסעודת־צהריים.

בעל־המסבאה, יהודי עבה ששערותיו גזוזות, כדרך קאַצאַפ, עיניו כשל עגל, הוא חברו של שמשון. הם מכירים זה את זה עוד מבית־הסוהר הישן.

המסבאה מריחה בכרוב, חריכה וטחב. כמעט כל האורחים היושבים במסבאה לבושים מגפי־לַכּה וכובעים שמצחיותיהם לכּה. קצתם משַׂחקים בקלפים, קצתם – בדוֹמינו, וקצתם – בקוּביות. שמשון מהלך לו במתינות במסבאָה, מטיל חידודים על ימין ועל שמאל. חברה מתגלגלים מצחוק. בקצת שולחנחנים הוא קולט כדידת־שֵיכר ונכנס עם וולוויל לאכול בחדר הסמוך. באמצע האכילה נכנסת “הדודה גולדה”, פושטת לו לשמשון יד קטנה עבה, ומתישבת.

וולוויל חושש להביט בה – עיניה הזעירות־חזיריות ניבטות בדוחק מלחייה המחוטטות. היא נוטלתו על ברכיה, מנשקתו, נותנת לו עוגות ואומרת לו, כי היא דודתו.

ככלות האכילה נכנסים שמשון וגולדה לחדר אחר, והוא מצוה לו לוולוויל, שישגיח על הכלובונים.

מקץ רבע שעה נכנס שמשון בלא גולדה. הוא כעוס, עומס את תיבת־הזימרה על גבו, מרמז לו לוולוויל רמיזת־יד ויוצא. בדרך הוא מצוה לו לוולוויל, שלא יספר בבית ולא כלום.

“אמא יודעת היכן אנו אוכלים צהרים,” אומר וולוויל.

“בהמה! לא זאת! – בדיבור אחד – אַל תדבר!” מתקצף שמשון, מרכין ראשו ונגרר לאה דרך העיר.

שבת אחרי הצהרים.

בבית שָקט, אך דרך החלון הפתוח מעופף בהמולה רוח־חול, המְנשא באויר כמה תריסרי עלים טרופים ואובד באנחה הרחק, אי שם בלב־השדה.

בחוץ אי שם מתגעשת קריאת גבר סתם־בעולם ומשתתקת.

למרגלות המיטה, ראשה שעון אל ידה, יושבת ביילה ומביטה, כיצד שמשון נוחר. היא מבחינה, כי שמשון מחייך בשינה.

“הוא ודאי חולם עליה, על ‘הדודה גולדה’,” מהרהרת ביילה ונאנחת.

גדול חשקה להטיל עצמה לתוך המיטה, לחבק את שמשון, לנשקו בחוזקה.

התינוק בעריבה מקיץ ומתיבב.

ביילה פותחת את הדלת, קוראת לו לוולוויל, המשחק עם חבריו בכפתורים, וולוויל נכנס מלוהט, רוקע מכעס בעקבים היחפים, חורק שיניו, ניגש במרוצה לתינוק ומנדנד בחימה את העריבה. התינוק נופל מתוכה ומתלעלע.

ביילה חוטפת כלוֹנסית ומתחילה חובלת בוולוויל.

כנכווה קופץ שמשון ממיטתו, אוחז בה בביילה בשערותיה ומתחיל חוֹנקה.

וולוויל מתחבא בינתיים בפינה. רואה את אמו מוטלת לרגלי אביו, כתרנגולת שחוטה, והיא מתכתשת.

“נא, נא! – מהרהר וולוויל – חושי טעם של מכות! דעי, כי גם אני כואב!”

שמשון חורק שיניו וצועק:

“נבילה!… אשבור עצמותיך, אם תגעי בו עוד פעם אחת… זכרי, מכשפה זקנה!… זכרי!…”

“הַכֵּה! – מנשמת ביילה, פוערת זוג־עיניים – ידעתי, כי רצונך להפטר ממני! לא תזכה לכך! חולי־רע שכמותך! אתה חושק בבתולה!… היום אקצר את “הדודה גולדה” כדי גולגולת!”

שמשון אינו משיב, בועט בה ויוצא מן החדר.

וולוויל סובר, כי עתה תבוא מיתתו. את עיניו הוא עוצם ומחכה, כי האֵם תשתער עליו ותשמוט באצבעותיה הארוכות, הרזות, נתחי־בשרו.

ביילה מתרוממת, מוחה את הדמעות, פושטת את וולוויל עד כותנתו וסוגרת את הבגדים בשידה. היא מכבדתו בקצת מהלומות, מצוה עליו, שינענע את התינוק ויוצאת.

וולוויל מתהלך בחדר, גונח וניצב ליד החלון.

מעם הָאֲפָר נשמעים צלילים מתונים של חליל. וולוויל נזכר, איך הוא נודד עם אביו בשדות. הוא חש בצלילים כיסופים, מחביק את ידיו הקטנות על החזה ובקוֹלקוֹלו הדק הוא פותח ומזמר:

“פוֹצ’אֶמוּ־ו מאֶני מא־אט רוֹדִי־לאַ – – – –”

ביילה יצאה בכויה מביתה. אגרופיה קמוצים, היא רצה ובמוחה מתערבלת “הדודה גולדה”.

“הכל היא, החזירה העבה, הכל היא! – מהרהרת ביילה – היא המביאה עלי מזל כהוי כזה אצל שמשון! אנקר את עיניה! אראה לה כיצד מנַכְּרים בעל!”

מעבר לנהר, שמימיו שם רדודים, עומדות שִקְצות צעירות, עד מעל ברכיהן במים, וחובטות במזוּרים את הכבסים. הן חובטות וצוחקות ברמה לפארובקים (נערי־אכרים), הרועים סוסים באפר.

הנה מתגנב פּאַרוֹבֶּק צעיר במכנסי־בד ארוכים ומקטורן אדום, ואוחז רגלה של שיקצה.

הנערות מתחילות לשכשך, לצוֹוח, מכבדות את הבחור בכלי־לבן רטובים.

הפארובקים פקֵעים מצחוק.

ביילה נעצרת.

היא מתבוננת בנערות האדומות ורגליהן היחפות ועבות, במחלפותיהן־פשתן, בחולצות־לבד המנומרות אדום, והיא נזכרת:

היא נערה. בחולצת־סאמיט שחורה, שכליבותיה לבנות, שרוך־סאמיט לצווארה, שערותיה סרוקות נוסח סֶצֶצְיָה, – היא יושבת ומחזיקה את ראשו של שמשון בחיקה. אצבעותיה הארכרכות, שקצותיהן מכופפים קצת, טובלות בתלתלי־שמשון והיא מספרת – – – היא מספרת חרש־חרש על “האברך השחור”, שקראה זה עתה…

שמשון אינו גורע ממנה עין, וביילה מספרת במתיקות כל־כך, בחִיות כל־כך. – – –

פתאום חשה ביילה דמעה חמה על ידה. היא נרטטת, מעמיקה אצבעותיה בתוך שערותיו, ודומה עליה, כי הנה היא יושבת, נערה קטנה, על שרפרף בבית־אמה – – –

– – – היא כובשת את ראשה הקטן בחיק אמא… ואמא מספרת על צוענית השוכנת בדד בביקתה, על סלעים גבוהים, בין אָרנים עבותים־מגודלים… והצוענית מכשפת את כל הסביבה… והצוענית מפתה אל בין הסלעים העצומים את כל הנערות, הממרות פי אמותָן. – – שמשון מתרפק על שדי ביילה, מחבקה בעוז ומלחש:

“ביילקה עטרת, הגידי לי, אבקשך, האם אני אחד ויחיד לך? את נאמנה לי? הגידי!”

והוא נאחז בה ביתר־שאת.

“ביילשי! – חוזר שמשון ואומר – את לא תשארי מנחשת־קלפים. לא; סמוך לאחר החתונה נפליג לורשא. איסָפח לקרקס ותהיי מאדאם!… מאדאם שלי”! – – – –

הנה מתמתח שמשון על ספסל־השינה. ביילה זוחלת ועולה עליו, משחקת כילד המשחק, כעלות־השחר, עם אביו. והנה היא רוכבת עליו, והנה היא נושכת בתאוה את שפתו התחתונה; הנה היא משרבבת את אגרופוניה לתוך דבלוליו, מחככת את לחייה הפלוּמיות בלחייו המגודלות, עוקצות משהו… ומה אין היא עושה?

“טראַ־טראַ־טראַ־טראַאַאַאַאַ” – מתחצצר הדוור, בכניסתו לעיר, והוא מעורר את ביילה משנתה.

בתהייה היא מבטת סביבה, אינה רואה איש, יושבת ליד שפת הנהר ומתהרהרת.

“כבר ששה חודשים – נאנחת ביילה – ששמשון משתמט ממני. זה מקרוב אף התחיל להכותני… הכל אותה “דודה גולדה”, הכל היא!…”

“ואולי רוּז’קה” – היא נעצרת כדי־רגע ומשוטטת בבכי.

בת רוח מתנועעת. גלים קלים משכשכים, שוטפים את החוף. הנהר מזמזם. דמעות כשיעור אפונים מתגלגלות מלחיי ביילה, מתגלגלות המימה. – –

כעוס יוצא שמשון מן המסבאה.

הוא מרחיב רגליו, תוקע ידיו לכיסי־המכנסיים, מביט מסביב, משל מחַשב להיכן יילך. המסבאה לרבות חבריו מאוסים עתה עליו, הוא מתאווה להיות בדד־בדד אי־שם הרחק ולהרהר בנחת. בפסיעות אמיצות פוסע שמשון בבז’ז’ינקה (חורשת־ליבנים) שמאחורי־העיר.

החורשה מריחה בביצות, בשחת, קצורה־אך־עתה. אילני החורשה הם כמצומדים בקרקעם, כאילן גדול, אינסופי, רחב־גרם. הלילה משתרבב לאטו, כבעל כשפים, על היער, משנה סדרי־אילנות, שיחים, קולע מחלפות ארוכות לעצי־ליבנה צעירים עד כדי אימה מוזרת.

מעבר לחורשה נשמעים צלילי־יגון של פעמון־בית־היראה.

שמשון יושב מתחת לאילן, רוקק וקולט עשן סיגרה. הוא יושב ומחשב, כיצד ייפטר מביילה, כבר היא לו לזרא.

לא מה שהיתה לפנים! – גונח שמשון ופולט נחששי־עשן דקים.

“אפילו “הדודה גולדה”, דומה אשת־ערמומיות, האַ? אבל עדיין לא רוּז’קה! לא זאת!”

לבו נמשך לרוז’קה.

הנה הוא רואה אותה בגאַברֵלה הארוכה התורכית שלה, שחצאי שרווליה רחבים. השערות פזורות. עגילי־הגלגל הארוכים מתנודדים באזנים. רוז’קה יושבת, מקפלת את הגאברלה אל בין רגליה ועיניה השחורות, הערמומיות אינן נותנות מנוח, יוקדות…

שמשון מחייך:

כוח משכּר מתחיל גדל בקרבו, משתפך בחפזה במלוא־גופו, ממלא כל קמט, כל עורק… הוא מתעוות מתחת לאילן כברדלס ומנהם:

“ריבה להיבה!”

שמשון נזכר:

הוא הולך עם רוּז’קה לצוד דגים. הם יושבים עד עומקו־של־לילה, מרעיבים עצמם כהוגן, ויותר מקצת דגיגים אינם שולים. עייפים הם שבים הביתה. בדרך מתאוה רוז’קה לבולבוסים צלויים, שמשון חופר ומעלה בולבוסים צעירים, רכים, נוטל קצת שחת מעל הערימה, שומט קליפת־עצים, ומדורה משתלהבת בלב האפָר.

הם בולעים בבולמוס את הבולבוסים התחוחים.

שמשון משתטח על גחונו ליד האש, משעין את ראשו על שתי ידיו ומתהרהר. דממה. אי־שם הרחק־הרחק מכרכרות צפרדעים.

בהנאה פרועה הוא מתבונן בשוּניות־הלהבות המיתמרות מן המדורה. דומה, כי שוניות־הלהבות מתכופפות וקרבות לשמשון, משעשעות בו: מתכופפות וניסוטות.

דממה. כל רגע חותך כזיגזג ברק.

רוּז’קה יושבת ליד שמשון על הברכיים, מפזרת את מקלעותיה השחורות, פורשת את שמלתה, כדוגרת את כנפיה, מוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים, טורפתה ומניחתם על גבו של שמשון.

היא מוציאה קלף:

מלכה־אצטרובל.

“שחמומית עיניה כלילה, מצפה לך אי־שם, הרחק־הרחק מאד… היא מתגעגעת. אנשים רעים אינם מניחים אותם לבוא אצלך!… היא תעמוד ברוב פורעניות, אבל סופה תשיגך, שמשון שמשון!” – – – – –

“ביילקה כדיוקה, כך היתה לפעמים מדַברת, מנחשת… עיניה שלה! אֵש תופת!” מהרהר שמשון ומרגיש, כי משהו מתערבל במוחו ומקפץ ללא־סדרים.

רוז’קה מניפה קלף:

“עילי־ענבל.”

– – – נסיך, שתלתליו צהבהבים, מאוהב עד־מות בשחמומית. הוא כובשה, כולאה בטירת־הכשפים שלו. השחמומית נמלטת מטירתו ובאה אליך, שמשון!

רוז’קה משתתקת. הלחיים מאדימות. רוח שַיֶיפֵת נישאת קלות על פני האפר. המדורה דועכת. הנה רואה שמשון, כיצד זוג־ידים ארוכות בלא־דמות נִמתחות והולכות… הידים מושכות, קוראות אל הטירה, שבה מוטלת השחמומית השבויה.

שמשון מגפף את רוז’קה, מנשקה, דוחק ראשו בחיקה.

רוז’קה מחבקתו ולוחשת:

“שמשון, הנה, לכאן נשיקה!” ומראה צוואר־הברונזה שלה.

שמשון משַקע ראשו בצווארה, מתיר בשעת־מעשה חולצתה, מרפה לולאות־שמלתה.

“מה אתה עושה?” לוחשת רוז’קה ונדחקת ביתר־שאת לשמשון.

שמשון איננו משיב, נוטלה על זרועו ומתקלע עמה על יד המדורה. – – –

מאָז געגועיו על רוז’קה גוברים והולכים.

שמשון מתהפך אל צדו אחר, פולט כמה פקעות־של־עשן ומתהרהר:

חברו, שלמה קראדניק (גנבן), שבא מורשא, סיפר לו, כי בנערה כרוז’קה ניתן בוארשה לעשות חיים מכובדים. לא חסר היה הרבה, שמשון יתקע, בשל עצה כזאת, בחרטומו של קראדניק.

“מה אתה חושב לך, כּרכּשתן? – אמר שמשון בחימה – רוּז’קה היא מן הללו? לא, רוּז’קה היא שלי!”

בבת אחת שוכח שמשון את עצמו ודומה עליו, כי הוא אלפונס (סרסור לדבר עבירה). הוא מטייל לו ברחוב טוברוֹבה, במכנסיים בהירים־רחבים עם משבצות, בחזיית־פּיקֶה לבנה, בשעון־זהב ושרשרת־זהב. על אצבעותיו אבני־ברקת. הוא מטייל ורואה, כיצד היוֹלדים (המופקרים) נטפלים אליו. “הדודה גולדה” יושבת בפתח ומקבלת את קצת הגרוּשים.

ליום טוב בא שמשון הביתה לעיירתו. מצוחצח, הוא הולך לתפילת־השכמה, קונה מפטיר, מנדר נדבה נאה. אחרי התפילה הוא מזמן את חבריו למסבאה. אוכלים, שותים ושמשון מספר, כיצד חיים בורשא, זריזותם של גנבי ורשא. חברה יושבים בדרך־ארץ ובולעים את דבריו – – – – – – – – – –

פּסיעות. בחור גבוה במגפי־לַכָּה ומכנסיים הדוקים עובר על ידו. הוא שומט את כובעו הקטוֹן לצדעו, להבליט יותר את פאתו הקוזאקית.

זה הוא יאן, שֶקֶץ המדבר אידיש למחצה. הוא תמיד בבז’ז’ינקה, צד צפרי־כנרי ומאלפם להוציא פתקים. פאתו המפורעת בגבבי־קש מוכיחה, כי זה עתה קם משנתו.

“היי, גוי שכמותך, להיכן אתה נגרר?” צועק שמשון. יאַן מביט סביבו, מבחין בשמשון, צועק:

“יֶא־זוּס־מאַריאַ – ומצטלב – אני נגרר אליך, שמשון. משהו עגום היום, אחא. מתאווה להרטיב את הגרון, והריני רעב כזאב!”

שמשון קם על רגליו, מתמתח, פותח את פיו. אַ־אַ־אַ פרוע חותך את דממת־החורשה.

“שמשון, שמא יש לך פּאַפּירוֹסה?” שואל יאַן.

שמשון תוקע אצבעיים לכיס־החזייה, שולף סיגריה, מכבד את יאַן.

הם נעלמים בחורשה.

באמצע־החדר, אל שולחן עגול, יושבות רוז’קה וביילה ומשחקות אוֹקוֹ. על השולחן, בתוך מכתש, דולקת עששית וזגוגיתה מטולאת. לאחר כל מסכת־קלפים מרימות המשחקות את העששית וזורקות דמי־משחק – בשביל נפט.

רוז’קה מרכיבה רגל על רגל, טורפת את הקלפים ובעוויה עליזה היא פוזמת פזמונות שונים. ביילה מתלווית לה – ועל השולחן מקשקשים מטבעות.

על מעלה־התנור מפייח פתיל בבקבוק־נפט – שם יושב וולוויל ויגע בעפיפון.

הדלת נפתחת. שמשון ויאַן נכנסים. שמשון עליז, מדבר עם ביילה, משל לא התרחש ביניהם כלום. הוא מעמיד כמה בקבוקי יין שרוף ואומר לה לביילה, שתעשה מה לטעימה.

רוז’קה במגפונים משורכים שעקביהם גבוהים, בתחתונית קצרה מפוספסת, שמתחתיה מציצים גרביים צבעוניים, ניגשת ברקידה למראָה.

היא קולעת בידיה הגמישות את מחלפותיה המסוכסכות, הארוכות. חולצת־בוֹרדוֹ מתכווצת וכל כפיפה של גופה מתבלטת, מגרה.

שמשון דוחק בו ביאן והוא רוה נחת. הוא מתגנב, תופס לה לרוז’קה ומחפה על עינה. רוז’קה מעמידה פני־פחדים, מתרטטת ונשמטת:

“איך אפשר להפחיד כל־כך בן־אדם? הרי כל לבי הולם!” – מתכעסת רוז’קה ותוקעת את ידו של שמשון אל חזה. – “נא, ראֵה!”

שמשון תוקע את ידו אל מתחת לחולצה. רוז’קה מכה מכה קטנה. הכל צוחקים. רוז’קה בושה, רצה אל שמשון, מתחילה מושכת את אזנו:

“חזיר שכמותך!”

שמשון מרכין ראשו, מחייך ומניח לה שתמשוך.

יאַן גורר בינתים את וולוויל ממעלה־התנור, מושיבו על ברכיו ומחקה כל העופות והחיות. הוא זוקף את צוארו הארוך – וצפור כנרי מזמרת; הוא מתכווץ – תרנגול קורא; משרבב ראשו – כלב נובח. מוציא מבית־מגפו חליל ומחלל מאַזוּרקה.

הקהל מעליזים והולכים ומסיבים לשולחן. רוּז’קה מסבבת את האורחים בבקבוק. הכוסיות מתרוקנות עד מהרה וחוזרות ונמזגות. הפנים מתגוונים, איש מאַמֵץ את חברו, מתבדחים ומספרים מעשיות… רוּז’קה גומעת כמה כוסות, מעליזה יותר, מַשְבִּיבָה יותר… היא יושבת על ברכי שמשון.

שמשון חובקה ומתחיל מנשקה.

ביילה מחוירה ביותר, ועד מהרה היא חשה גל דמה חובט פניה. היא מקמצת אגרופיה, מבקשת לחטוף בקבוק, לחבוט בגולגולת.

בזוועה היא רואה את שמשון השיכור־למחצה מגפף את רוז’קה ומדבר מלים קטועות. היא רועדת מכעס, ודומה היא מבקשת לאכול את שמשון בעיניה.

היא קופצת ממושבה. בפסיעות כושלות ניגשת ביילה לתינוק ונוטלת לה לעריבה וזורקתה. התינוק נופל מתוכה ומצטווח. דמעות נראות בעיני ביילה. נעורים בה רחמים על התינוק, היא מרימתו, מאמצתו לחזה ומנשקתו. היא חשה עצמה חלושה כל־כך, חדלת־ישע כל כך…

יאַן נותן לו לוולוויל יין שרוף ופאַפירוסות שיעשן. וולוויל נהנה הנאה עזה – הוא חש עצמו בגור יותר, גדול יותר… אולם עד מהרה הוא חש בראשו, והכל בחדר סובב הולך הולך. – – – –

לילה. וולוויל מקיץ. המנורה במעלה־התנור מעמעמת ומאירה בדוחק את פני הישנים.

הוא מתחלחל – האֵם על הקרקע, שערותיה פרועות. היא נוחרת. על ידה מוטל יאן מתוח כאילתית על כבסים סאובים פשוּטי־צפיות. אבא מוטל בבגדיו עם רוז’קה על ספסל־השינה.

המנורה המפוייחת מנשאת מעל החדר ריח כבד, חונק. על הרצפה המזוהמת מתגוללים: פיסות נייר, בדלי־פאפירוסות, גפרורים. בפינה מוטלים שני כסאות במהופך ועל ידם שני בקבוקים שנשתו זה עתה. סמוך לדלת, ליד ספסל, מוטלת אשפה, כוס שבורה וחתיכות־סוכר. וולוויל רואה כל אלה בהצצה ראשונה ויָרא הרבה. אולם בעיקר הוא ירא להביט לצד אמו. דומה עליו, כי זוג עינים ירקרקות מציץ בו מתחת לשערות המפורעות.

מעל מעלה־התנור נשמע צרצור הצרצר. חזרזירי־הים מרטננים. צללים משונים מקפצים ומרקדים על הכתלים.

וולוויל ירא, עוצם עיניו – גלגלים כחולים וארמונות שלמים הוא רואה לפניו… שם בפינה עומד מישהו ומאריך כנגדו לשון… וולוויל כובש את ראשו העמק־העמק בכר ורועד מאימה.

[ניו־יורק, 1910]

בקצה היער הליפובְצאי, על תלולית, שבה נעוצה ראשית כפר זאוואד, עמד בנין שחור עקמני, העשוי כלונסאות מרובעים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן ומלוכלכים בחמר וזבל־בהמות. חיים הנפח, יהודי כבד, מעומָל ובעל גרמים גדולים, עינים אדומות מאש, פנים חרושות, מכוסות פיח, עמד בתוך המפחה בכומתה עבֵשה ובסינר־עור. במלקחיים ארוכים החזיק מוט מלובן והביט בהנאה, כיצד בנו שלמה, בחור נמוך, רחב־גרם בכותונת שחורה חדלת־שרוולים, נקב נקבים בברזל.

בחוץ עמד בנו בכורו של חיים, לייזר, אברך נשוי, מעט שערות פזורות על סנטרו, ופירזל פרסות סייח אמוץ. לייזר החזיק את רגלי הסייח בין רגליו וקלף את הפרסה במפסלת. האכר אחז חרטומו של הסייח, גיפפו, נתן לו גזָרים לבנים והסייח פרכס כבקדחת. כל רגע הזקיף אזניו, עקר רגלו אחורית והצטהל, בפערו לרווחה שני נחיריו האדומים.

בן זקוניו של חיים, לייבקה, נער שחור וקרוע־בלוי, כבן שלוש עשרה, אפו פולני זקור, ניצב בחברת כמה שקצים והראם “יורה”. אותו יורה משמעו מפתח גדול. המפתח כרוכה לו משיחה ארוכה ובקצה־המשיחה – מסמר גדול וראשו רדוד.

“היי, חברה!” – פנה לייבל לשקצים, וגרד אגב־כך ברגלו היחפה שמאל את רגלו ימין – “מי רוצה לקנות את היורה הזה? לא למעלה מחמש קוֹפּיקוֹת, הביטו וראו, כלי יקר! יריה וזרזיר הרוג!”

השקצים התבוננו ב“יורה”, מיששו בו, אך לא היה בהם בהול לקנותו.

“נוּ, אתה ולאַדק,” – פנה לייבל לבנו של הגורגנאי – “הרי אָב עשיר לך, על שום מה אינך קונה?”

“באַ!” – השיב ולאַדק והתחיל לדבלל ראשו־פשתן – “שמא אינו יורה כלל. נראה תחילה כיצד הוא יורה!”

“אינך מאמין – השיב לייבל – הנה אירה מיד. ואם אין בידך כל המעות – הוסיף לייבל לדבר – אין דבר, אאמינך. תן כבר קופיקה והשאר תפרע מעה־מעה. טוב?”

לייבל הוציא מכיסו צרור גפרורים, הניצתים מאליהם, התחיל שובר ראשיהם, דחסם בנקב המפתח, גדשם יפה־יפה, ותקע את המסמר בנקב. ציווה שהכל יפרשו הצידה, נטל את המשיחה בידו־ימין ובמלוא־כוח הטיח את ה“יורה”, בזריזות כל־כך, כנגד אבן, שהמסמר ניקב את הגפרית. נפץ כשל פיסטולט נשמע ועננת־עשן עמדה בחלל־האויר.

הסייח ניתק ממעמדו והפיל את הנפח והאכר ועקר, בקפצו מעל הגדרות.

חיים הזקן יצא עם שלמה. אכרים התכנפו מכל העברים. רדפו אחרי הסייח.

לייבקה בינתיים נעלם והתחבא מאחורי ממגורה. חיים הזקן התרוצץ על פני החצר, חיפש את לייבל ודיבר אל נפשו:

“הדא – ממזר! אני היום אפשוט עורו. כשאין עליו עול, גדל עם השקצים בכפר. וסופו שמד. בלי נדר, למחרת השבת, אני מוליכו העירה, מוסרו למשה הסנדלר, ושם יטעם שבעה טעמים!”

הוא צעק, קרא:

“לייבל, לייבקה, גש נא הנה!”

לייבל הזקיר את עצמו מאחורי הממגורה, התגרד בקיר כחזירון שמן ואמר בברוגז:

“לא אלך!… תכה אותי – – כשאיני אשם…”

“מי יכה אותך, מי, כָבד־של־כלב! – חרק חיים שיניו והניף את מכנסיו הרחבים – בוא כבר הנה, אתה שומע?!”

בינתיים התגנב שלמה’קה והגיש את לייבקה לאביו.

חיים תפס בשערות הנער, חבט בו בידיו הגרמיות, רמס ברגליו וגעה.

“בריון, אהרגך אחת ולעולמים, אחנקך, גנב שכמותך! שלא תלך לי בדרכיו של וולף, אתה שומע?! שלא תשחיר את פני לעת זקנתי!” וחזר ורמס את הנער ברגליו.

לייבקה לא הזיל דמעה, היה מוטל על הקרקע, מכווץ כבעל חי קטן ומת וצימת את עיניו. אגב־כך הרהר באחיו וולף. ידע, כי וולף צלעותיו מסתיימות בחישוק גרמי, שהעבה שבמקלות מתפצל בו לשניים. לא אחת ראה לייבקה את וולף משתטח במסבאה של מֶכיל. הוא היה מציב ברזל על לבו החשוף והעזים שבאכרי־הכפר היו מפטשים בפטישים גדולים מטילי־ברזל. חישוק כזה, ידע, בא מרוב־מהלומות, והיה ודאי לו, כי לכשיגדל, יצמח גם לו חישוק כזה או אָז לא ישוב עוד “הזקן” להכותו.

חיה, אשת הנפח, יהודיה גבוהה צמוקה כבת־חמישים וכמה, בעלת שפם שחור, באה כרגע מן הכפר.

“רוצח, סופך תהרוג את הנער, דייך, אתה שומע, קורח זקן.”

“יללה עליך ועל בנך כאחת! – פנה חיים לאשתו, בהחזיקו יד הנער – כשאין את טובה ממנו! עומדת לימינו, הרגו לה את בן־זקוניה – – – שתֵהרגי, חסידה שכמותך! אילו הייתי מכה בך כפרות מייד למחרת־החתונה, הייתי נושע! לא, – רקק חיים באנחה – – נפלתי בפח! לא היה זה שידוך בשבילי!”

מן היער בא וולף, בנו אחר של חיים, בחור שחור כצועני, כבן עשרים ושמונה. היה לבוש כובע־אריג קטון, שמצחייתו עור, זוג מגפי־לכּה, שבתיו מקופללים. בידו זלזל ארוך והוא סובבו, מעשה־משובה, בין אצבעותיו.

בראותו את האב מחזיק את לייבקה ומידיין עם האֵם, שיסע וולף בזעימה:

“נו, אבא, כבר פתחת בדרשנות, טול וסיים אותה, כל הכפר כולו מתכנסים על פלאכם השחור! לך, מוטב שתלך, למפחה!”

הזקן, משראה את וולף, נבוך מעט, הרפה מלייבקה, רקק, הניף מכנסיו וקילל סתם־בעולם:

“שתיפול בכם דלקה! חיים נפח ישאל מפי ר' וולף גנב, אם הוא רשאי להכות את לייבקה. שלא יזכה לכך! כולם סוף־מזמורם לבוא.”

לייבקה עמד עמידה חפוזה, ניער מעליו את המהלומות, משל כלבלב הקופץ מתוך המים, מישמש בעכוזו המחובל וביקש לקיים ויברח.

“היי, לייבקה, בוא־נא! – קרא לו וולף – מה, האחור צורב? הא, הא, – נצטחק – חושבני, שלא יארע לך כלום! נא, הא לך ששיה ובוא עמי ליער. הסכת ושמע, אם יעקב “לבלר” יהיה ביער, תשוב מיד, ואם לא, תיגש ללאה, ותאמר לה, כי אהיה הערב אצלה. נו, בלא שהיות, בחפזה של פולקה!”

במעמקי היער, ליד הצריף, נעצר וולף.

“שמע, לייבקה, הריני ניגש למקום שכורתים את האלון.”

“ואני?”

“אתה תחכה פה, שמעת? אציץ אם יעקב איננו שם. מה ביקשתי לומר? כן! אם לא אחזור בעשר, חמש־עשרה דקות, אתה רשאי לילך הביתה. אך שמע־נא – וכאן הטיל וולף את אצבעו על אפו – חסום פיך!”

למען וולף היה לייבקה בא באש. היה תמיד משַנן דברי וולף: רצונך להיות אדם, למד את עצמך שתיקה! אפילו יחתכו בשרך רצועות רצועות – תשתוק! אל תזיל דמעה!

מוחו, מוח־ילד, הבין מה מתרחש בין וולף ולאה, אף כי לא ידע לכנותו. לפי שאהב לחקות בכל את וולף – הרהר, כי לכשיגדל, יזדמן כך עם פייגלה – בתו של יעקב. לייבל הוציא את הששיה מפיו, ניגבה במכנסיו והתחיל משחק עם עצמו שחוק־פנים־או־אחור. בבת אחת השתרע על האזוב, מיצמץ בעיניו והביט בשמש הבוערת. קשת־חלב אפפתוּ כולו, חיממה פניו. פתאום נשמעה נקישה. לייבקה ננער. לא הרחק ממנו הגיח מן העשב עפרוני ועג עוגות עוגות נמהרות מעלה־מעלה. הנה כבר הוא במרומי־מרומים, בלב־השמש, והציפור מתפזמת ומצטפצפת בקול גבוה והולך, ובבת־ראש הוא מתפוצץ, מתנפץ, משתסע ומתפזר אילך ואילך כרעם רחוק. לייבקה צימת יותר את עיניו וחש צמד כנפיים נצמחות מתחת זרועותיו, מניפות אותו ומנַשאות לעומקו־של־רקיע. כל הכפר עומדים ותמהים – לייבקה מעופף. ובבוא אביו להכותו, הרי הוא מניף זרועותיו, מטפח בכנפיו – ותפוש אותי! ואם פייגלה תרצה בכך, יקחנה על כנפיו ויראנה, כיצד בארמונו של פריווס מרקדים אשכנזים והוא מכּרם ומיודעם.

הרי הוא עצמו ראה, עם בארטק הרועה הזקן, כיצד ישראל פריווס הזקן יושב מת בארמון, מחזיק קיסם דולק, פותח ארגזים ומונה דינרי־זהב. האשכנזונים חטפו את אחיו הקטון ואמא בוכה בלא־הפוגות, כי פישלה מת. הוא רואה אותו לילה־לילה. האשכנזונים מוליכים אותו לארמון ושם, מתחת מערת־זהב, קופצת שפעת־ילדים, ופישְלֶה בכללם. הוא הכירו מיד, שאל לשלום־אמא. אך הוא שותק – ממאן לגלות דבר. על כסא גדול ראה שם את אמה של פייגלה, את גיטל היפה, איך ישבה ושרשרת־זהב גדולה לצווארה. הוא יספר לפייגלה. מה פירוש? ברצותו הוא מנפנף כנפיו וכבר הוא בראש האילן הזה. ומיד – נפנוף אחד – וכבר הוא בראש האילן האחר, והוא מותח גופו – והוא טס ישר למרדכי לבלר…

ממלאַוואַ בא שוטר־הכפר, קאַצאַפ כבן חמישים, עיניו קאלמיקיות זעירות. הוא הלך קרוש, בצלצלו בחרבו החלודה.

“היי, לייבא, מה אתה מפרכס כל כך? אתה שרוי בקדחת?”

לייבקה קפץ בחָפזה, ראה את השוטר, חייך, התיצב מלוא־ארכו, קירב אצבעיים למצחייתו הקרועה, וכחייל חלק לו כבוד.

“א זדראַווי ז’אֵלאַיאֶם, גוספודין באבורין!”

“ומה אתה עושה פה, ביער? – חייך באבורין, הסיר את כובעו, כובע־האריג הכבד, ומחה את מצחו האדום, המיוזע – אתה שומר את הקונטראבאנדה (ההברחה) של וולף?”

“טאַק טוֹצ’נוֹ!” (אָכן) – השיב לייבקה, הוציא אגב כך את הששיה – “נא, ראֵה, זה נתן לי וולף, כי אשמור לו שם בבור אילו צרצורים יין שרוף – –”

“כן, כן, כן! גדל והולך מוֹשאֶניק (רמאי)!” – התגלגל צחוקו של הקאַצאַפּ – “היי, הראה נא את הששיה!”

“היא מזוייפת” – צחק לייבקה ונתן לו את המטבע.

הקאַצאַפ סובב אותו, התבונן בו, הקיש בו בחרבו, ובאחזו צווארונו של לייבקה אמר בחומרה:

“היכן נטלת את הששיה, אתה ז’ידוֹבסקאַיאַ מוֹרדאַ (חרטום יהודי), אמור? דין לשחוט את כולכם היהודים! כולכם! הששיה היא מזוייפת!”

“וולף הוא ש…” – פתח לייבקה ומיד התחרט.

“כך, וולף נתן לך, אמור, אמן־הכיסים? בוא כבר עמדי! אקח אותך מיד לרבות אביך, אחיך־הגנב, וכולכם הולכים לי לסיביר! בכבלים! לסיביר!”

לייבקה התחיל מפרכס להחלץ ממנו. הקאַצאַפ מרט יפה־יפה אזניו, כיבדו כמה כיבודים באחוֹרו ופנה ללכת.

לייבקה נתרתח ורתת כולו. ידע, כי אם הקאַצאַפ נטל את הששיה, אין היא מזויפת, התחיל רודף אחרי בּאַבּורין ואבן בידו, צעק כי ישיבנה. הקאַצאַפ לא ענה. לייבקה הטיל מיד את האבן בראשו ונעלם בין העצים.

אכרים בכתנותיהם־בלבד עמדו, קרדומות חדים בידם, וחצבו עיגולים מסביב לאלונים הנפוּלים, שִקצות וגויות קשישות תקעו טריזים למתחת הקליפה, שמטוה וגיבבוה תלוליות־תלוליות. קצתן מחו פניהן הרטובות, המשולהבות בידיהן המלוכלכות ורבבים כתמתמים נשתיירו פה ושם.

“יעזור האל!” – קרא יעקב, יהודי בשנות־הששים, משקרב ובא.

“לעולם ועד!” – –

האכרים, משראו את פּאַן פּיסאַז' (אדון לבלר), התחילו לעבוד ביתר חריצות.

“נו, מה תאמרו, אבא – פנה יעקב לאכר ישיש – כמה ערימות אלון יהיו לנו השנה?”

“באַ, הידעתי – נתהרהר האכר, ומשך אגב־כך מכנסיו־בד – יהיו כאלף, אם לא למעלה מזה!”

יעקב ישב על עץ כרות. תמה, כיצד קאַצפֵר הישיש, גוי כבן־שמונים, עודו עומד יום תמים, קרדום בידו ואינו מפגר אחרי שאֵרי־האכרים.

קאַצפֵר היה עוד יערן אצל אביו של יעקב. בימים ההם היער היה צפוף יותר, והמעבר בו מן הנמנעות – כך היו העצים קרובים וסמוכים. אַלוֹנים ישישים נפלו מאליהם מרוב זוֹקן, היו מוטלים עשרות שנים, מתפוררים, ואלונים רכים עלו וצמחו מתוך העצים הרקובים.

לא אחת, בעתות־חורף, היה קאַצפֵר מתחבא בפינה ומילל כזאב. מיד נענו זאבים רעבים מכל העברים ועינים נוצצות, זאֵביות דלקו מתוך היער.

יעקב מביט בפני־קאַצפר הקמוטות כתפוח־חורף אפוי, בעיניו העצומות־כמעט מזיקנה, ואילולא הידים, שהתנועעו קמעה קמעה, דומה היה, כי קאַצפֵר נרדם במעומד.

“עם דומה לחמור” – אמר יעקב לנפשו.

הביט על פּיאַסאצקאַ הזקנה ובתה קאַשאַ – העניות שבכפר, אין להן אלא מוֹרְג (צמד) קרקע וביקתת־חמר.

קאַשאַ עמדה, רגליה היחפות פסוקוֹת קצת, שמטה במהירות את הקליפה והגישה לאמא. קאַשאַ בידיה הקטנות נראתה כתינוקת. יעקב הבחין, כי שמלתה קצרה יותר מפנים מאשר מאחור:

“שוב נתעברה” – הרהר.

אשתקד הרתה קאַשא לגוֹרגנאי. התקין עצמו לשאתה לאשה, בינתיים נעלם והיא שוב מעוברת.

אכר הבחין בו ביעקב, שהוא מביט בקאשא ומחייך, נתרווחה רוחו מעט ואמר:

“קאַשאַ, אלהים עמדך, כנראה נתפטמת יתר־על־המידה, ראי מה כרס נצמחה לך?”

קאַשאַ האדימה ולא השיבה כלום.

“היית רוצה, כי אשתך תתפטם יתר על המידה – אמרה אמה של קאשא ברוגזה – התבוננו נא בו, לכאורה כוואַט גבר כאלון ואין בכוחו לכרוך זנב לחתולה, ממוזמז כל כך! לא בכדי נגררת אשתך עם אחרים!”

“כך, כך, תני לו! – נענו קצת שקצות – אל תבליגי, פיאַסאֶצקאַ!”

“אַת, כלבתה זקנה, עודך גרועה מבתך – אמר האכר מתרתח – ומי לא יזכור, שהיית נגררת עם הפאן (אדוני־האחוזה) הצעיר, ושנה שנה היית ממליטה בממגורה ממזר!”

“אתה, אוזן־חזיר, אתה! – פראַנקא שלך לא ילדה ממזר לסולטיס (ממונה הכפר), ואתה עצמך גם בן־זנונים. לא בחינם היתה אמך סוכנת אצל הכומר שתים עשרה שנה! ואותי עצמי חיבק הוויקאר (הכומר) הזקן, כשהתוודיתי לפניו! אולם אני לא הייתי פותה! במחיר הנשיקה קיבלתי חמישה רובל ומחילת־חינם על כל עוונותי!”

“אמת היא אמת” – צחקו הכל.

“שלשלת־יוחסין” – חייך יעקב לנפשו, ושוב לא הקשיב לדברי האכרים.

חיפושית גדולה עמדה על שיח־אוכמניות, קודרת, מושפלת־חרטום. אחרת עגה בזמזום. חתכה כמה וכמה עוגות, כל רגע קרבה לחיפושית שעל השיח, גיפפתה בגפיה, ליקקתה בחרטומה, ועד מהרה שבה ונעלמה בזמזום מעלה־מעלה. פתאום ניצבה החיפושית על השיח, ארגה משהו ברגליה האחוריות, הניפה גפיה. החיפושיות קרבו קמעה־קמעה זוֹ לזוֹ, התקלעו ברגליהן, הקישו בגפיהן ופרחו יחדיו.

יעקב נתהרהר והתחיל משוטט ביער.

מאז גילו לו, כי וולף דר' חיים הוא אצלו בן־בית מצוי, היה יעקב הזקן מהלך כמי שניטל ראשו. להפטר מוולף, כדרך שסבר תחילה, לא היה מכלל הדברים הקלים כל־כך. כי השם ישמור ויציל – ברנש כזה יכול בנקל להבעיר, לדקור, ומה אינו יכול?

באמת, לא נטה הזקן להאמין, כי בין וולף ולאה מתרחש דבר של ממש. נו, באמת? מי בת ישראל עסקים לה עם גנב? על אחת כמה וכמה אשת איש! אלא מאי? ואמנם, לא מצא יעקב הזקן תירוץ, וחש כי נפל, נפילה מגונה, בפח, וממשמשת ובאה זיקנה חשכה – – ומי יודע? אפשר והוא עונש מן השמים. הוא הבטיח לה לגיטלה, זכרונה לברכה, אשתו הראשונה, כי לא ישא בתולה – – נו לך והיֵה ברייה! ודאי שלא היה זה שידוך בשבילו; החותן, שלמה חוכר, אינו מבני־מעמדו – – אך לא כלום! אָבוּד!

כן גרר עצמו יעקב ביער עד הערב־יום. לא הרחק מן הצריף ראה את קאַשאַ.

“מה את עושה פה?” – שאל אותה יעקב.

“אמא ציוותה עלי לחכות לפיתקה” – ענתה ולא הרימה עיניה.

יעקב נתגלגלו רחמיו על השקצה, כיצד ישבה מכווצת, בחיבוק־ידים – כתב לה פיתקה, נתן עשירית־נחושת מתנה ואמר לה, שתלך הביתה.

השקצה נפלה והתחילה מנשקת ידו.

“לאו, קאַשאַ, אין צורך – גימגם יעקב – אין אני קסיוֹנדז (כומר)” – ואסף את ידו.

יעקב הקיף בבת אחת בעינו כל צדדיו, הביט בקאַשאַ וחש כוויה בכל האברים. קרב אל השקצה, מיד נבוך, הניד ידו ופרש לו.

כשבא יעקב לפני־ביתו וראה את וולף קופץ מעל גדרו, נתבלבל כדי־רגע, התאפק מיד, וצעק:

“היי, וולף!”

וולף ראה את יעקב, מעשה־תחושה שמט כובעו מעל עיניו וניגש, בצפצפו מה בעד שיניו ההדוקות.

“מה לך קופץ מעל גדרות כחתולה? – חייך הזקן – ידעתי, בני־אדם, כמדומה, נעשה בשבילם שער!”

“הלא ידעתם, ר' יעקב – השיב וולף במזג טוב– כבר טבע הוא בי! הפרנסה שלנו מביאָה לידי כך,” ופרץ בצחוק.

“ואתה עודך חי, הא?” – טפח הזקן על גבו.

“מה אתם שואלים ר' יעקב! עתה אני מתחיל לחיות!”

“כך, הא, הא, הא” – נצחק כביכול הזקן.

יעקב לא היה שוטה, המשיך בינתיים את השיחה ואגב־כך חישב, איך ימעיד את רגלו של וולף. חש, כי עתה שעת־הכושר.

“ומה בעסקי פרנסה?”

“חלוש, ר' יעקב!”

“שמע, וולף, רוצה אתה לעשות כמה רובל?”

“רוצה ורוצה!”

יעקב אחז ידו של וולף, פסע עמו כמה פסיעות ועמד מלכת.

“האזן, היתה זו מצוה להוציא את הצחור מעם מיגוֹצקי – זה הוא גוי כֶּרע־כלב, אינו יכול להביט בדלת אמות שבהן עומד יהודי! מה לך עוד? את הצחור הוא קורא ראַבין (רב). אני עצמי הייתי מקבל מידך את הסוס. הייתי נותן לך עשרים־וחמש, ובלבד ללמד את הערל. וכסבור אתה, חתיכת־מלאכה קשה היא? – אסור? (חלילה)! אתה יכול להוליך מיד את הסוס מן האחו, אסור אם כלב יחרץ לשונו! נו, מה אתה מחריש!”

“יהלוך! – ענה וולף – הבו חמש דמי־כף” (דמי קדימה).

“עשוי!”

בערב סגר חיים את המפחה והלך עם הבנים הביתה. לייבקה התלבט גם הוא ביניהם. נראה, כי מהלומות־אביו לא פגעו בו ביותר. ידע, כי הדין נותן כך, שאבא יש לו ידי־ברזל בריאות לשם הכאה, וכשיגדל הוא, גם לו יהיו ידים תקיפות, ואף הוא יכה. שעל כן נהג יתר דרך־ארץ באביו מבאמו. אף שאמו ויתרה לו הכל. ובאמת גם חיים אהב את לייבקה, שאין המכות נחשבות לו. ספג, לא פעה פעייה וחסל! – כך צריך להיות – הרהר חיים. בלכתו מן המפחה הביתה, צבט חיים כמה פעמים בלחיו של לייבקה, הימהם מה. היו רעבים, לא דיברו ביניהם והרהרו, כיצד ינעצו ללועם את הבולבוסים הרתוחים בחלב־חמאה.

חיה, משראתה את החֶברה מרחוק, גברה חיותה. גלגלה מהר־מהר לאמצע־החדר חבית־מליחים, הסירה את הדף מעל ספסל־השינה, הטילתו על גבי החבית, הציבה עביט־חמר כפול־אזנים ובו בולבוסים תחוחים, קמיחים, שני כדים חלב־חמאה, ככר לחם מאפה־ידיה וקערת חמאה. חיים נכנס עם הבנים, הציץ במה שמוצב על השולחן וצעק:

“נו, חברה, קחו עצמכם לתפילת מנחה, מהר!”

הוא עצמו ניגב ידיו בנטלת־הנחושת הרטובה, אזר עצמו בממחטה הססגונית במקום אזור וקרא:

“אוי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה!” – –

החברה התפזרו על פני החדר וטחנו מה בפיותיהם.

“אוי, אשימה אספרנה! – ליבבקה, הִעַזת את הפרות הביתה?”

“כ־ן!” – השיב לייבקה, בגלגלו בולבוס חם מלסת ללסת.

אחרי תפילת מנחה הסבו הכל לשולחן, נטלו כפות־הפח בידיהם ושיקעו עצמם ראשם ורובם באכילה.

על המפתן נגלה יהודי קשיש, צרוֹר על גבו. היהודי הקיש במקלו במפתן.

“ברוכים היושבים, בתאבון! ודאי יש לכם כף־תבשיל ליהודי עני!”

“ודאי יש – השיבה חיה מרוצה – הסר נא, דודי, את הצרוֹר והסב לשולחן.”

היהודי היה לבוש חאלאט של בד, זוג־מגפיים, לבָנים מרפש, ובתיו כבדים. כנפות החאלאט היו נתונים לתוך החבל, שהיה אזור בו. הוא הסיר לאטו את הצרור, נטל ידיו ואמר המוציא בקול רם.

“יהודי, מהיכן?” – נתן לו חיים שלום.

“מהיכן? – משך האורח דיבורו וחתך את הלחם פרוסות קטנות – המ, דודי רחימאי, מכל העולם כולו! היום אני פה מחר שם, וכך מגלגלים את מעט השנים, ובלבד להפליג!”

החבורה סבבה עד מהרה את האורח כמין אבן טובה, אזניהם אפרכסאות לכל מלה שלו. ומה תימה? הרי יוצאים ירחים ואין רואים אדם חי פה בישוב, זולת בני־הכפר, ושעל כן הישוב נמאס ומתאווים לשוחח עם יהודי, לשמוע מה מתרחש בעולם. וכשהחבורה ישבו כך והקשיבו בהתמדה, מה פני־חיי־היהודים בעומקה של ראשיי (רוסיה), נפתחה הדלת והשוטר באַבּורין, הסוֹלטיס, ועוד קהל אכרים נכנסו הביתה.

חיים אפילו לא זע ממושבו. כבר הורגל בצרות, ידע, כי מתבקש שׂר־הגן־עדן שלו, וולף.

האכרים צעקו, צווחו, איימו שיטילו דליקה, בילשו בבית, בעליה – וולף לא היה.

חיים הזקן עמד פתאום על רגליו, נכנס אל בין האכרים, פתח ואמר:

“פאנוביא (אדונים), כולכם מכירים את חיים הנפח, אמת? ולא מהיום! נולדתי בזאַוואַד, וכשנחלקה לכם קרקע, וויתרתי על חלקי, נתתי לכם את חלקתי מתנה. מה לכם שותקים?”

“אמת, אמת,” – קראו האכרים.

“ועתה, מי עשה לכם את העגלות, את הכרכרות? מי מפרזל לכם את הסוסים? הכל חיים הנפח, אמת? האם רימיתיכם פעם אחת? הגידו! אמת, יהודי אנוכי – אבל יהודי ישר!”

“אמת היא אמת – צעקו האכרים – חיים יהודי ישר!”

“ובכן, מה אתם רוצים ממני? מה אשמתי היא, כי יש לי בן גנב? הלא ידעתם, אין אב נתלה תחת בנו!”

האכרים נרתעו קמעה קמעה לאחוריהם. חיה בכתה, חיפשה את לייבקה, אולם לייבקה היה מכבר ביער, הלך להודיע לו לאחיו, כי יעקור.

בערב עמדה צינה של מאַי.

וולף שכב באוסם נפול־למחצה, שעמד ביער, וחיכה ללאה.

שיקע ראשו בין כתפיו, התקפל במעילו ורעד מקור. בילש בכיס־החזייה בדל־פאפירוסה והציתה. מסביב עמדה דממה. אך איזה שונר שחור היה מוטל על הקורה, סמוך לגג, רטן וירה בעיני־זרחן ירוקות.

וולף הבין, כי לא דבר חלק הוא, שלאה מתמהמהה כל כך, ולא יכול למחול לעצמו בשום פנים, שהיה חמור כזה, ולא תפס, כי יעקב טומן לו פח. ועכשיו דין שייפרד מעל כפר מולדתו, אם רצונו לפשוט חי את טלפיו. הקנתור אכלו. בבת־אחת זקף עצמו, כיווץ מכעס אגרופיו וקילל. חישב להפרע מהכל, להביא עליהם צרות צרורות, ויעקב החסיד, עוד היום יוציא לו את סוסיו! כשם שהוא יהודי!

נשמעו פסיעות. לאה, עטופה מטפחת, נכנסה חרש לאוסם.

“מה איחרת כל כך, לאה’שה! מה נשמע?”

“נשמע, כן – התקצפה לאה, – בדוֹחק נעקרתי, עסקים שלך – – ועכשיו מחפשים אחריך, כל הכפר כולו על הרגלים, מוטב ותעקור בעוד מועד, שמעת!”

“מה את סחה, שטיא, מי יעלה על דעתו לחפשני פה בלילה? והידעת של מי הסליחה (ההלשנה)? הזקן שלך, מש…! גשי הנה, יונתי, קר לי כל־כך! תהיי פה עמדי עד שַחַר, טוב?”

“מה עולה על דעתך, מה? מוטב ותשמע בקולי ותעקור רגליך, גזירה שמא יבואו כל רגע לכאן, כל הכפר על אכריו יצאו לחפש אחריך.”

“אל תהיי תינוקת, לאה, לא יתפסו לו לוולף” – והוא חבק אותה.

ישבו על ערימת גבעולי אפונה ישנה, התחבקו, התגפפו ושכחו את הכל.

נשמעו קולות. לאה ריתתה ופתחה בבכיה. וולף הרגיעה, אפפה גבעולי־אפונה, שיחשבוה ערימת קש, והוא עצמו השתטח על הקרקע והטיל אָזנו לדלת.

הקולות הלכו ורמו. וולף לא נתבלבל. חסם בקרש את הדלת, העלה קלשון שבור בן שתי שיניים וגמר בנפשו שלא להכנע בשום פנים. חידד ביותר את אזניו.

“הכו בו! הוא יאמר! על כרחו יאמר!” – שמע וולף קולות ונרטט.

“אם אין אתה אומר, היכן וולף, אתה נתלה, שמעת לייבאַ?” – הכיר קולו של בּאבּורין.

שוב עמדה דממה. פתאום נשמעה תשרקה, כאילו נחבט מי, קולות: ביתר תוקף! ביתר תוקף! ולייבקה נתיבב.

כחיה משוסה התרוצץ וולף באוסם, הקלשון בידו, ואל אלהים יודע, על שום מה חיפש קלשון אחר, או קרדום, שיֵצא ויראה להם, לאותם אחי־כלבים, כיצד מַכִין נער קטן, את לייבקה שלו. באוסם לא היה עוד קלשון. בכייתה החרישית של לאה הקניטתו. שכח, כי לאה היא אהובתו, ובאָחזו ידה, לחש לה:

“החרישי, נבלה, כי אדקרך!”

מרוב כעס הטיל את הקלשון בשונר, שלא הספיק להאחז בכרעיו והשתרבב כלפי מטה כאבן.

שוב שמע קולו של באבורין:

“פּאנוביאֶ, זה הקטן סופו גנב! הוא יודע, היכן וולף, שאילולא כן, מה היה עושה פה בלילה ביער? הוסיפו להכותו, עד שיספר.”

עד מהירה נשמעו צעקותיו של לייבקה, געייה מאוימה, שדמיו של וולף הקרישו בעורקיו. הוא רעד, אטם אזניו והטיח ראשו בקיר.

“אתה אומר, כי הוא בביקתת־החמר? אתה, עורף־כלבים שכמותך! על שום מה לא אמרת מיד, וחסכת מעצמך מכות!?”

“לביקתת־החמר, לביקתת־החמר, קחו את לייבקה עמנו” – נשמעו קולות־פרא.

וולף שמע סביבי־לבו מתחממים, גרונו נחנק והוא ליחש: לייבקה’לה, לייבקה’לה!

הבקיע את הדלת ויצא בקלשון.

האכרים התפזרו. עד מהרה שכב באַבורין מדוקר. הוא חבט ימינה, שמאלה, הטיח על גבי הגולגלות, נפל ומיד קם, וחזר וחבט וחבל – – ופתאום חש כוויה בראשו – כאילו מדדו לו במוט.

“אחריתך היא, וולף!” – ונפל.

כשפקח עיניו, כבר הנץ שחר.

“הוא חי!” – נפל עליו לייבקה והתחיל מנשק ידיו.

השמים התחכללו מעל היער. וולף צפה ארוכות בלהבה, ביקש להזָכר מה, חש כוחותיו כָלים, וראה את לייבקה על ידו.

כאילו הוקל לו, הביט ארוכות בלייבקה ועל שפתיו החרבות־בדם ניגלה חיוך.

וכשלייבקה נחרד, לא יכול לעמוד במבטו של וולף ופנה לו בבכייה עורף, הוסיפו עיני וולף הקפואות להביט במקום, שבו נראו לו פניו של לייבקה.

(1914)

בּאן בא בעגלה טעונה גדמי־אילנות. ריפה את מושכות־העור, שלא יחככוּ את עור־הכרסים, נתן לגימה לסוסים והוליכם לאורווה.

החצר הדיפה ריחות של עורות שרויים, פירות צבורים ועומדים. ריחות דקים חריפים זירזפו מתלי־אשפה, מדיר־החזירים, פישרוּ את האויר החמוץ, ובין־ערביים צונן עמד במרחק כמה אמות.

הסוסים לא עמדו על עמדם סביב השקתות, העיפו בנחיריהם את שיבולת־שועל, סכסכו קש רענן המוצע תחתיהם. אבק התמר ועלה. גירדד בגרון, באף. בּאן נתעטש, אחת, שתיים, וכתפיו המוצקות התנדנדו.

בעל־הבית, מיסטר סמיט, שריווח תבן בקלשון, לא נראה מבינות הערימות הפזורות. אך ניצנוץ שיניים ארוכות, פלדיות נגה כל רגע באורווה האפלה, וסיפר, כי מאחורי אלומות־התבן עומד סמיט קדורנית.

הפארמר היה לעתים רחוקות נכנס לכלל שיחה עם בּאן, אפילו לא פלט מלה, כששתי פרותיו הטובות ביותר זללו יתר־על־המידה וכרסיהן התנפחו והתבקעו. סמיט נשאר, לאחר הפורענות, מעת־לעת בשדה, הפיג את צערו בחפירת גדמי־אילנות, בעיזוק אבנים מבין הערוגות.

בהשכמה מנה הפארמר מלים מעטות, פירש יום־עבודתו של באֶן, ובעצמו יצא עם בנו לשדה. עצמות רזות, צרובות־שמש על שריריהם, נכפפו אָב ובנו מעל האדמה, מזריחה עד שקיעה, נמשכו כחוטי־התיל האילמים, שהפרידו את שדם משדה־שכנם.

עתה, כשבּאֶן מצא את בעל־הבית באורווה, תמה, שסמיט ירא השמים עובד כל יום־השבת אחרי־הצהרים. בּאֶן חיכה, שהפאֶרמר יקראנו, ומשלא נקרא, הסיר מעליו את המעיל, נטל מעל הקיר קלשון, והעפיל בזריזות על ערימת תבן.

אילמים עבדו, לא ראו זה את זה, אך שיני־הקלשונים החדידות התנגשו בצלצול. הפאֶרמר הניף חפני־תבן, זרקם מטליות־מטליות ובזריזות כל־כך, שבּאֶן נמצא מפגר. הבחין, כי השינים הארוכות, המחודדות יורדות ברציחה, עלולות להמית בדקירה. בּאֶן הזיז עצמו הצדה. פשק משהו רגליו, התאשש בהן בערימה. תפס את חפני־התבן בעצם־ההרמה בזריזות ובתנופה כל־כך, שקלשונו של הפאֶרמר נגע נדירות בערימה. ההתמודדות לא פסקה, ארכה חמש דקות, עשר דקות, חמש עשרה. העבודה נשכחה. האחד ביקש להתיש את כוחו של האחר, הקלשונים נתקלו זה בזה, נתקעו עד מעל לידיות, הפאֶרמר נעצר, אמר באפס נשימה:

“דיינו היום, עת פת ערבית!”

מרוּטב, מלוהט, עד עלות אד מכל גופו, ירד בּאן מעל הערימה. נפגש בעיני הפארמר האפורות, שהביטו גם חסודות, גם פוֹשעות, והתחיל לרחוץ ליד הבאר. במשך חמש שנים, שבאן גימא את הארץ לארכה, לרחבה, לא יכול להשתהות במקום אחד, בדק ומצא, כי לעולם אין ביטחה במחיצת פארמר שתקן.

בּאֶן נכנס הביתה. סמיט עמד ליד העגלה הטעונה גדמי־אילנות, מבטו הפליג לנקודה ופניו נראו פני־תם. באן היה ודאי לו, כי מאחורי מצחו הקצר, המגודל־שער, של הפארמר, מסתחררת נקודונת מטושטשת, מענה אותו – מחר מחרתים יטול הגוי השקט את הרובה מעל הקיר, ירה יירה את אשתו, את בנו, אותו, את באן, ואת עצמו יסגיר לידי השריף.

בעלת־הבית, שהיתה כהיפוך בעלה, פתחה את הדלת.

“ערב טוב, מיסיס סמיט!”

מה שלא אמר הבעל עד־תום, אמרה האשה – רזה, צחה כל־כך, עד שאחזה צינה את העומד בקרבתה – אמרה במופלג, דיברה גם תחת בעלה:

“קללה, קללת־אלהים, באן! החזיר המפוטם נפל!”

“מתי, היום?” – אָמר בּאן ושוב לא תמה, כי בעל־הבית מהלך וכשרטת בראשו.

“אין מזל, בּאֶן,” – הוסיפה מיסיס סמיט עצים בתנור־הברזל – “דוקא הבוקר היה קונה, כבר הגיע לארבעים דולאר… בעלי התעקש, טען כי בראש־השנה נשיג כפליים… בשעת־צהרים, אני יוצאת לדיר ועביט־אוכל בידי, והחזיר מוטל וטלפיו כלפי מעלה… זו, באן, עבודתה של הארורה! היא סיממה אותו!”

“אַת מתכוונת לקלאַרק הזקנה?”

“סופה תסמם את כל בהמותי” – הראתה מיסיס סמיט על בנה, שעסק בגראמופון – “מה לך יותר, בּאֶן, דזשאַן ראה במו עיניו, כיצד המכשפה הזקנה ליקטה בביצות מלוא־שק־צפרדעים!”

“לא בלבד צפרדעים, אמא” – הציץ הבן מאחורי הגראמופון – “כל מיני שרצים, שהם מצויים בביצה, היא דחפה לתוך שקה, ואגב כך קיללה בשפתיה!”

“האם יגיד לי מי, כי נוצרי הגון ילך לביצות ללקוט כל שיקוץ מסואב! – נזקף החזה המכוּוץ, הרזה כקרש־כביסה, מתחת לחולצה המתוחה – מכשפה בלבד, ויתר־על־כן קאטוליק מפשפשת בשרצים! עתה, בּאן, ודאי לי, כי לא בלבד את החזיר, אלא אפילו את הפרה, היא שסיממתה!”

הפארמר לא יכול לשמוע דברי אשתו. האריך לרחוץ מתחת לברז הקר, קימט פניו קשי־העור, הטריד רב יתר את חוטמו היבש, לא יכול היה בשום פנים להשלים לאסונו.

בשעת־הארוחה נזדמן לו לבּאן שישב ממול הפארמר, שלא הרים את ראשו מעל הקערה, התרעם בלבו, על שאשתו מדברת עם הפועל. וכשסמיט חתר והגיע בכפו עד קרקעית הקערה, שעליה הגיח בן בקר מצויר מבין הבולבוסים המהבילים, זקף פתאום עיניו כנגד אשתו, שניטל לשונה. המטבח הגדול היה מלא ניקושי כפות־קערות, גמיעות קולניות. ראשים מסוכסכי־שער התכופפו מעל האכילה, והטילו הצצת־צדדין בבעל־הבית. בעל הבית, פוריטני ירא, שלא עלה על משכבו בלא פרק־ביבליה, האמין, כי השכנה, הקאֶטוליק ארורת האלהים, הרגה את חזירו, והיה מוכן לירותה.

הבן, שהקדים לכלות את הארוחה, כונן את הגראמופון, ופזמון רחוב כרכי וצורם בקע מתחת לתקרה.

“מה נגינה היא, דזשאַן? מוטב ותלך ותרתום את הסוסים!” – הזיז האב את הקערה מעליו.

“להיכן אתה מתכוון לנסוע, מיסטר סמיט?” – התחרט בּאן לאלתר על שאלתו.

סמיט לא ענה. נטל מעל הקיר רובה, ניגבו, וכשסגר את הדלת בעדו, אָמרה אשתו:

“אבא שלי, משבאה עליו פורענות כזאת, אסור היה להראות לעיניו… היה מכה את אמא, את הילדים, משתכר ימים ולילות. שלי אדם אחר הוא, שקט… מקמץ את שפתיו ומכרסם את עצמו, אוכל את בשר־עצמו… קודם הפרה, ועכשיו החזיר, וחזיר כזה הרי זה הון… לא יימחל להם… הננו מתקינים עצמנו למיטינג…”

“היכן, בכפר?”

“לא בכפר, בשדה יהיה המיטינג, ניפטר מהם, מהקאטוליקים… משפחתי יושבת פה למעלה ממאה שנים, והוא הדין משפחת־בעלי, וקאֶטוליקים לא היו לנו בינינו, ולא יהיו לנו גם להבא!”

“והקאטוליקים, מיסיס סמיט, יחרישו?” – הביט בּאֶן על צוארה הרזה של בעלת הבית, שוורידים השתזרו בו כחבלים קטנים.

“אילו היינו מתעוררים על כך קודם, לא היה בסביבה אפילו קאטוליק אחד, לא היינו מרשים, כי האחד יפתח חנות־מכולת, האחר יסחר במספוא־בהמות. אולם גם עתה לא איחרנו עדיין את המועד. בהשוואה אלינו, הפרוטסטאנטים….”

בעלה נכנס, לעס מלוא־פיו טאבק, משך את פניו, פני־החוטים; גבות עיניו נקמטו, הקדירו.

“עודך מלהגת?”

הפארמר ירק במקום עמידתו צרורית־טאבק־לעיסה וסיים באותה תנופה עצמה:

“סופך לגמור?”

דבריו נתקעו לה לבעלת־בית בגרונה, כקריאה פסוקה בגרגרתה של תרנגולת. בחופזה העמידה את הכלים בחבית־הכיור והתחילה קוראת למשרתת:

“הלן, הלן, הדיחי את הכלים!”

בּאן יצא למרפסת, צנח וישב על המדרגה, שהוליכה לחצר. הסוסים, רתומים לכרכרה קלה, הרימו חרטומיהם הקצופים, ביקשו לירוק את מתגי־הברזל, ניערו בעקשנות ראשיהם המשוכבדים, הפיצו סביביהם צחצוחי־קצף. כלב זקן, מגודל־שער כתיש, בא, התחכך בצמרו לרגלי בּאן, וכשבאן הניח עליו ידו, השתטח הכלב בהכנעה.

בקוצר־רוח חיכה הפארמר לאשתו ובנו, וכשכבר ישבו שניהם בכרכרה והוא שרק להם לסוסים, אמרה בעלת־הבית:

“אַל תחכה לנו בּאן, ודאי נאחר לשוב. לילה טוב!”

הסוסים עקרו את הכרכרה, נישאו מעל הדרך הכבושה, עד מהרה צידדו והפליגו, ושעטת־הפרסות ושקשוק־הגלגלים רחקו והלכו.

הדממה לא הרדימה את אפס־המנוחה, שהפאֶרמר הניח אחריו, והשדות הרחבים הצטמצמו והצֵרו. שנים התגוללו, חיים נפרשו, החלל, קיצים וחרפים – נתמלאו סוסים בהמות ופארמרים. בּאֶן צר היה לו על צרור השנים המבוזבזות.

המשרתת, לכאורה נערה שלקה שכלה, ניצבה על מדרגה. היתה חולבת את הפרות, מטפלת בעופות, מתקוטטת עם בני הבית. במעומד צנחה בשילובי־רגליה, השמלה סביבה, כסחרחורת, אגרופיה, מעשה־משובה, לירכיה:

“אתה יודע, לפחות, להיכן נסעו?”

בּאֶן הלהיט את הסיגריה השניה, ניענע ראשו ניענוע של לאו.

“הרי הם מציתים על גבעה צלב!”

“מה?” – קלט בּאֶן מלוא־פיו עשן. לשלהבת־הסיגריה ראה, כי עיני הלן, ירקרקות, כשל עוף דורס, מנצנצות בצינה, כאילו תותבות היו.

“הקוק־קו־קלוקס־קלאן מציתים היום צלב” – אָמרה ואספה את שמלתה המנופנפת, שחשפה עצמות ברך – “הם מציתים שני צלבים, את האחד בקאַוּנט שלנו ואת האחר באַלסטר… שני הקאַוּנטים היו צהובים זה לזה בבחירות האחרונות, באים הם היום להתפייס…”

“אפשר, והקלאֶניקים יהיו פה אורחינו” – נענה בּאֶן.

“אפשר לצפות להם, לשדים הלבנים!”

“כפי שאני רואה, הלן, אין הקלאֶניקים חביבים עליך ביותר.”

“אף אני לא עליהם!”

“על שום מה?”

“על שום שאבי היה קאטוליק.”

“ואַת לאו?”

“אני? מאָז עמדי על דעתי, איני הולכת אל הטשורטש. איני הולכת, ויתפקעו הכל!” – פרצה בצחוק חד והנחיתה בתהודה את ידה על ברכו של בּאן – “ואתה הולך?”

“אני יהודי.”

“העטלפים אף את היהודים אינם מחבבים” – נחה דעתה של הלן, שאין היא אחת ויחידה – “מוטב היה, אילו יכולנו להסתתר.”

“אני לאו” – עמד בּאן על רגליו.

“הם מפשיטים עירום, הקלאֶניקים” – משכה הלן את שמלתה סביב שוקיה, חצתה אותם בידה במשובה כל־כך, שעיני בּאן התנצנצו – “ממרחים בזפת והעומד על נפשו, אף יתלוהו!”

“האם הבעל בית שלנו הוא קלאֶניק?” – שאל בּאֶן בעלמא.

“הוצרכת לשמוע, מה גערות גער היום באשתו, צווח, על שום־מה היא מחזיקה בביתה כופרים, כוונתו היתה אלינו” – הצביעה הלן על עצמה, על בּאֶן, ועיניה נשתלהבו – “הרי מיסטר סמיט מאמין, כי אלהים ענשו על־כך. הטוב שבחזיריו נפל… וזו אך התחלה, בּאֶן, עוד תראה… אלמדוֹ לקח, ולא אותו בלבד, את אשתו, את בנו, את סוסיו, את פרותיו, את כולם־כולם!…”

“ואת מאמינה, הלן, כי החזיר זלל באמת יתר־על־המידה?” – מדד בחשדנות את הבתולה.

“אין אני אומרת כלום, מה אומַר – קורת־רוח התלבטה בין דבריה, – אם מיסיס סמיט תחסר חזיר, אין אתה חייב להצטער, בּאן, ואני לא־כל־שכן! הרי הם מצמיקים מיראת־שמים, אינם יכולים שאת, כי קאטוליקים מתישבים בסביבה. ואין היא יחידה! בעלה עיקש ממנה, והבן, הגזר המשורבב, משתבח, שלא היה עדיין בחייו במואוויס (סינימה) – כל שיראת שמיו גדולה, כלביותו גדולה הימנה!” – סיימה הלן ובת־צחוק התפוצצה מפיה הפתוח על שיניו המתאימות.

בשעת דיבורה של הבתולה, נזקרו זוטות, שבּאֶן לא עמד עליהם קודם. כל אימת שמיסיס סמיט היתה מריבה עם הלן, אירע משהו, העיסה לא עלתה, תירוש־התפוחים החמיץ, שני עצי־הדובדבן יבשו. קשות היו עליו כל הזוּטות האלה, ולא רצה לראות קו־חיבור ביניהן ובין המשרתת. אולם בת־צחוק, שהתפשטה על פניה של הלן, לקויי־הבינה, נטלה את כל ספקותיו. שוב לא היסס, היה ודאי לו, כי היא, הלן, סיממה את הפרה, את החזיר.

מוזר היה לו לבּאֶן במחיצת־הבתולה. קם, משך כתפיו, התגבה. רקק מלוא־פיו, כאילו לא נפרש לפניו לילה לח, מכרסם, אלא עמד אדם, שונאו.

“היודעת אַת, הלן, ממילא מסתיים מחר השבוע שלי… ונמאסתם עלי כולכם – קאטוליקים, פּרוטסטאנטים, ואפילו יהודים יראים… הריני הולך כך, בלא אמירת שלום…”

“כל מקום שתלך עכשיו, בּאֶן, תתקל בו בעטלפים! שמע בקולי, והכנס אצל הקלאַרקים ונשמע, מה בפי הקאטוליקים!”

מעם השדות נישא רוח והביא עננים, כיבה את הכוכבים הצעירים. האפלה מישמשה וזחה, נעצרה מרחק פסיעות מעטות מן האדם, ניתזו טיפות קרות. אי־שם ערג צבי ממושכות ומשועממות. בן־הבקר, שעמד ברפת בשלשלת, שנקבה אפו, כמעט שמוטט קיר, ונענה לו לצבי בגעיית־זוועה.

שני צלבי־אש עלו ובצבצו מתוך הלילה, התחדדו, והאש טפטפה נטפי־נוזלין מעל השלהבות.

הבית הקטון ושני אנשיו, שעמדו איש איש ביגונו, כאילו התקטנו, התכווצו, ואף כי בּאן והלן היו מוכנים, מחכים להצתת־הצלבים, נטלו השלהבות את נשימתם.

בּאֶן, שקיפח מכבר את פרצופו, פעמים הרבה לא ידע בעצמו, אם הוא יהודי או לאו, נפשו געלה מנעוריו בצלב. אפילו בעיירתו הפולנית לא היה מסתפק, כדרך חבריו, באמירת שקץ תשקצנו. פעם אחת חירף את נפשו ומרח יויזל (ישו) העשוי־פח בזפת. עתה, כשראה את צלבי־האֵש, נתבעבעה בו השנאה הקדומה. הצניח את ידיו לתוך כיסי־מכנסיו:

“אני הולך!”

“לא אשאר פה לבדי” – קרבה אליו הלן.

“בואי גם את.”

“וחפצי?”

בוהק־עיניה של הלן העמיק, וקשה היה לומר, אם היתה זאת האימה מפני הקלאֶניקים, או הטינה, כי עליה לנטוש את חפציה.

“ומה, בעצם, יש לך, מזוודה?” – שאל אותה בּאֶן – “קחיה עמך!”

בּאֶן צרר את חפציו בצרור, נעמד על המרפסת, חיכה לבתולה. היא התמהמה, הוא ניגש אל החלון, ביקש לקרוא לה. היתה אפלה, הלן באה במרוצה מן הרפת, מנשמת, גררה את המזודה השעוונית שלה.

“מה לך עתה ברפת – אחז בּאן זרועה, שהתעוותה – סימַמת את הפר?”

הבוסר המעוות צחק מתוך הפנים המשולהבות, נח בזוויות־הפה, בעינים הירוקות, נצח את מבטו של בּאן.

הם יצאו מן החצר, הלכו עם החורשה. בּאֶן הטיל צרורו על כתפיו, האזין, איך הגשם מתופף על המזודה השעוונית של הלן ותמה, מהיכן לו לאדם רישעות הרבה כל־כך. צלבי־האש הלכו עמהם, לא כבו בגשם, אלא נשתפכו יותר, וכל מה שהאש הבריחה מעליה מטליות חושך, האדימה קצות הרים ואילנות, כן גברה האפלה מסביב.

מסביב לביתם של הקלאַרקים התכנסו בחצר פאֶרמרים, באו שניים שניים, שלושה שלושה, הרובים מלוכסנים על כתפיהם. הלהגנים התרעשו, הלכו מכנופית־פאֶרמרים לחברתה, ניגעו את השתקנים ביצר־נקם.

זרקורים ניצתו, האירו לסתות מפוטמות, אזנים מפולשות. פנים אטומות היו שורות בגשם, חיכו, כי כבר יפליגו לדרך.

“בנו עצמנו האשם – הילך קלארק הזקן, זריז־תנועה, בין הקהל – מה שלא עמדנו עד עתה על נפשנו, הגביר את חוצפתם!”

“צדקת!”

“מיסטר קלאַרק צודק!”

“רוצים להפטר מעמנו, הכרותים!”

"טוענים, כי אָנו נגד פּרוֹהיבּישן.

“כי נוצרים שאינם מדירים עצמם מטיפה מרה, אינם נוצרים!”

“בבּטל (בית־אֵל) פתחו חנות־מכולת שלהם!”

“אף בקרייג!”

“ובליווינגסטון!”

“מתכוונים לקפח את פרנסתנו.”

“רוצים באמת להפטר מעמנו!”

“לא בחייהם!”

“שנה את דבריך!”

באה במרוצה אכרה צעירה, מגודלת, במגפי־גומי, נדחקה אל בין ההמון, צעקה:

“אחים קאטוליקים, הארורים חטפו את ארתור שלי!”

“מי היא זאת?”

“הרי זו אשת־הנפח!”

“הם גררו את נערי, ילד בן־חמש!” – ביקשה האם צדק מעם הקהל – “ועשה זאת הרוקח.”

“ודאי לך, כי הרוקח חטף את הנער?” – שאל אותה קלאַרק הזקן.

“מה לכם עוד, מיסטר קלאַרק” תפסה האכרה את ידי הזקן – “הרוקח, הוא בכפרנו מנהיג הקלאֶן, משוטט וטוען, כי אם יהרגו את ביצי־הכּנים, לא יהיו הכנים עצמם”

“ושותקים לו?” – שאל בחור, שק מעל ראשו, כדחליל להבריח צפרים.

“לא נחריש כלל וכלל!”

“מכה תחת מכה, שכנים! הוא נטל את ילדך, דין שתיטול את ילדו!”

“זו היא הדרך היחידה.”

“דם יישפך ועוד היום!”

“עלינו להתכנס כאחד, להתחבר עם היהודים, אפילו עם הכושים!”

“עם הכושים לאו דוקא!”

“אם איש־שלומנו מדבר כך, במה הוא טוב מקלאֶנים?” – עמד פאֶרמר כנגד חברו – “חוקת ארצות־הברית מלמדתנו: כי כל בני־אדם, בלא הבדל אמונה וגזע, הם שווים מבטן ומלידה! אלה דברי אמת, ודברים אלה הבאנו ברובה! בהם דגל גם לינקוֹלן!”

“הנה בּאֶן! גם יהודי לנו!”

“שניים, שניים!” – פקדו מכל העברים – “התישבו שניים שניים!”

ההמון התחיל לזוע. השורה נמשכה על פני החצר, השתרגה, ננעצה אי־שם בשדה. חרש, בלא פנסים, נגררו הקהל, הפליגו עם האפר, עם שדה־הטרשים, שבו נתחבר מעלה־הר במורד־הר. הלכו, ראשיהם מורכנים, תזתזו ברגליהם, ספגו את הלחלוחית.

קצת הפאֶרמריות, צעירות, גרמיות, שלא פרשו מעם הגברים, נשאו רובים, גירשו את המרה־שחורה, הקלו את הפסיעות הטפוחות:

“לו הצלחנו לעקוף את ההר” – פתח מי.

“או־אז באמת ירקדו העטלפים.”

בּאן לא האמין, כי שכנים יצאו בלא סיבה באמצע־הלילה, רוביהם טעונים, וירצחו זה את זה. בעיניו נראה הכל כמהתלה, הלך סקרן, ביקש לראות, איך הקלאֶניקים, בקאפוטות הלבנות, בברדסים המזוקפים, נישאים, כמלאכי־חבלה, מסביב לצלבי־האֵש. אימץ את הצרור לכתפו, חייך, שהלן נגררת על ידו במזוודה השעוונית.

טיפות נשרו לשקערוריות המים, שהאדמה לא יכלה לסופגם. התפיפה נחלפה באטימות, נחה מעל הכתפים, ומתוך החשכה הרטובה נתלקחו גלגלים סַסגונים לנגד העינים. פארמרים התקרבו לבית סמיט, שהיה תקוע סוֹמא בלילה.

“הבה ונצית אותו, בּוֹיס!”

“נשלח בו אש!”

“ישמרכם אלוהים.”

“אך לא אש!”

כלבו של סמיט ריחרח את בּאן, צץ על ידו, התחכך לרגליו, ריטן מחדוה.

“האַלאַוּ, פרינס! האַלאַוּ!”

בּאן הפך פניו, חיפש את הלן. היא לא היתה. ההמון נעצרו פתאום. השורות האחרונות ננעצו בראשונות, השתערו בידים על גבים, על כתפיים, פערו פיות ואזנים:

“שריפה!”

ביתו־של־סמיט בער. שוּניות־אש לקלקו את הגג, הצטנפו כצנפות־עשן… הכלב המריץ חיכוכי־חרטומו לרגלי בּאֶן, פתח בנביחה, שקולה הלך ורם, ראה, כי אין באֶן זע – הניחוֹ, ורץ הביתה אל האש.

“ועתה, שכנים, אם אין אתם רוצים להניח כאן את עצמותיכם, בואו הביתה!” הניף פארמר שתי ידיו, שייטיבו לראותו – “ודאי האש כבר נראית מן ההר, והקלאֶניקים ישתערו עלינו.”

“מי הוא שהצית?”

“דין ירייה יפה לו!”

“בן־כלב שכמותו!”

“הסגירו אותו, שכנים!”

עמדה דממה, איש לא נע ולא זע. הגשם שטף את העינים, עימעם את הראייה לכל העברים.

“היא שעשתה זאת!” – הצביעה צעירה על הלן.

“מי?”

“מי היא זאת?”

הלן גחה היא ומזודתה, ידיה ורגליה רעדו ומרוב אימה ניטל לשונה. ההמון הקיפו אותה:

“מי את?”

“הרי זו המשרתת של סמיט!”

בעוד ההמון נדחקים מסביב לבתולה, התקרבו צלבי־האש. דמויות סבבו את השלהבות, משל לא פארמרים, אלא שבט־פרא עורכים את פולחנם.

פלחה יריה הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו לידע, היריה מהיכן. נשמעה שניה, שלישית, באויר הלח נתהבהבו אוּרים, נישאו בשריקה.

ההמון שכחו את הלן, הורידו את הרובים מעל כתפיהם, חיפשו את האויב מסביב. לא נראָה איש.

מכל העברים נשמעו קולות:

“התפזרו, בויס!”

“התפזרו!”

“הנמיכו את הרובים!”

“אל תבזבזו כדורים לשוא!”

היריות בקעו מצדדים שונים, קרבו והלכו. הפארמרים התפזרו, עמדו מתחת העצים, אָרבוּ, ומשניצתה שלהבת קטנה באפלה, ירו אליה.

אך עתה הבין בּאֶן, כי לא דבר־הלצה הוא, ודין שיעקור, יחמק מן האש. עמד מטושטש, לא האמין עדיין, היכן הוא; ומוחו התפתל בו הרהור, כי בני־האדם הם עשירים מדי, שבעים מדי. כוחות נצברים והולכים, ואין להם היכן יזרמו, נטפלו הפרוטסטאנטים לקאטוליקים.

בּאֶן הרים ידו לאזנו, משל התכוון להבריח זבוב מזמזם. לא ידע, כי הכדור רחק ממנו. שכנו, פרמר תמיר, אחז כריסו, ביקש לישב ונפל ואפו נתקע באדמה המלוחלחת. הרובה נשאר מוטל מרחק פסיעות מעטות, בּאֶן גחן, הרים את הרובה והפליג ימינה.

יצא מתוך החורשה. הלן על מזוודתה באה לקראתו, התרתה בו:

“פה אתה עלול ליפול בנקל בידי הקלאֶניקים, בּאֶן!”

“ובכן, מה עצתך?”

“קפנדריה לנחל!”

הם פסעו פסיעות גסות, החרישו ולא חשו כי רגליהם שורות בנעליים הרטובות. היריות שהתקרבו דפקו בהם כדפוק שוטים. הלן פיגרה, התאותה לישב קמעה מתחת שיח וגררה אחריה את בּאֶן. הגשם העזיז, ושוב לא ירד טיפי־¹

פלחה יריה. הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו אימת־מות.

הם עשו קפנדריה לנחל, שהתנענע בגשם, שטף ברוגזה את הגדות, הציף כברת־אפר.

בּאֶן חלץ נעליו, הפשיל מכנסיו ובכעס נטל את המזוודה מידי הבתולה. היא הטילה את שמלתה מעל ראשה, ושניהם נכנסו לתוך המים הקרים, שהתנשאו מרוח וגשם.

הקרירות העמיקה, גדלה על פני הבשר. הרגלים חתכו את המים, שהכבידו את הבגדים, ונצררו בהם כפטריות.

מרוטנים, קפואים, יצאו מעברו האחר של האפר. בּאֶן סחב מעליו את מכנסיו, סחטן:

“אַל תעמדי ואַל תרעדי, הלן! רוצי, שתתחילי להזיע!”

בּאן רץ לפניה תחילה, טבל בזיעה, רץ לקראתה, והיא שנגררה עם מזוודתה, לא יכלה להתחמם, ושיניה נקשו זוֹ בזוֹ:

“אני קודחת כולי!”

“לא להעצר ולעמוד! לא הרחק רובצות בהמות, תתחממי ביניהן! הבי את מזוודתך, מהר, מהר!”

בדוחק נגררה ובאה. בחורבה, שבה עמד גג על עמודים וקירותיו פתוחים, שכבו כעשר פרות ועגלות. נישא ריח־בהמה חם.

בּאֶן נכנס אל בין הבהמות, כאיש־שלומן, בשריקה. החליק את זו, חבט את זו, ומשנתגעתה פרה או עגלה, חבק צווארה, אחז את הזוֹגים, שלא יצלצלו, והדמימם.

סייע לה להלן שתתפשט, ראה פניה הכחולים המוצלפים מאדימים. שיפשף בידיו החַמוֹת את בשרה הרטוב, הושיב אותה בין הפרות, חיפה את רגליה האדומות בזבל־בהמה, עד שלא נראו כלל. בּאֶן ישב על יד הלן. הגשם התדפק בגג, מחה עקבי־מאות רגלים, והיריות, שנתמסמסו מכבר, צללו עדיין כמים באזנים.

פרה פלטה זעקת כיסופים – בּאן נצחק, הלן אחריו, וחדוה פעמה וגחה משני הלבבות, כמתוך מעיין. מבעד הקירות הפתוחים נראו הצלבים דועכים, צוללים בגשם ששטפו אינו פוסק. הפרות זקפו ראשיהן המטומטמים, התיראו מפני הברקים המלובנים, שהסתמנו מעל הרקיע, כקרני צבאים מסועפות.

(1924)

לפנות ערב נעצרה רכבת־המשא ועמדה. טשאַרלי, שזוף, גרמיי, צווארו ארוך וכפוף, כשל אווז זקן, פיתח את שקי־המספוא. זה שנים הוליך קרונות תרנגולות מן הסאוּט לניו־יורק. העופות חשו, כי הגיעה שעת האכילה, שלפו מבעד קרשי־לולי־העץ צוואריהם הארוכים, ראשיהם, צווחו, פרשו כנפיהם, ובקרון, שטפחו בו שלושת אלפים צמדי־כנפיים, נתנשב רוח כל כך, שהאוכל הנשפך להן, כאילו הפריחתו רחת. הקרון, הלולים, הכל אבד באבק, משל מחנות אווזים באים בדרך חולות.

קוֹנדוּקטוֹר פתח את הדלת ונכנס אל הקרון:

“נעמוד כאן כשעה בערך. רצונך, בוא ונאכל יחד ארוחת־ערב.”

טשאַרלי לא ענה. הציץ בקיר, שבו רשם בגיר את מספר התרנגולות, שנפלו יום־יום. פַטָם הגון אסור שיפלו לו בממוצע למעלה מעשרה עופות ביום. הוא מנה ששה קוים; מרוצה העלה את האוֹוֶרוֹל והרהר, כי מותר לתת להם שני עופות. חיפש ומצא שתי תרנגולות חיוורות־כרבולת, היה ודאי לו, כי בין כך ובין כך הן פושטות כרעיהן בלילה, לקט בלולים למעלה משני תריסרי ביצים, בעודן חמות, ומסרן לקונדוקטור:

“די?”

“די, די!” – הטיל הקונדוקטור את הביצים לתוך מצנפתו – “עוד לנו גם בשר מן הבוקר.”

טשאַרלי פשט את האוֹורוֹל, רחץ ידיו, מרח ראשו במשחה בשומה, ושערותיו הבהיקו כראשו של סוס־ים, כשהוא מוציא ראשו מתוך המים כנגד השמש. כשנכנס טשאַרלי אל הקרון, שמאחרי הקטר, כבר נשמע ריח תרנגולות צלויות. כל שנסעו ברכבת־המשא, שכל עצמה למעלה ממאה קרונות, היו מכונסים כאן. שני מכונאים, שני קונדוקטורים, מַסיק – שהפיח לא היה ניכר בו לחלוטין, ברנש צנום – דזשאַקי לשעבר, שהוליך קרון־סוסים, נוהג־חזירים קצר ומחוּטט, שנסע עם אשתו הקצרה ממנו, פניה פני־גבר, ואילולא חזה, שהיה משופע, עד שניתן לערוך עליו שולחן, אפשר היה לדמוֹתה גבר מחופש.

הגברים ישבו לשולחן מרובע, שתו איש איש כוסית יין שרוף, וליפתוה בגבינה לבנה, ביצים מגולגלות וציפו בקוצר־רוח לתרנגולות הצלויות. כמעט ששתקו, ישבו עיניהם עצומות, הביטו באשת־נוהג־החזירים, שעמדה מעל האש והתנועעה בעצלתיים.

“כמעט שלא נשתייר ולא כלום, טשארלי” – מזג לו מכונאי כוס יין שרוף – “הא לך, הרטב את חלילך!”

טשאַרלי שתה, דמעיו הגיחו, טעם ביצה ולא ענה דבר.

הגברים סבבו את אשת־נוהג־החזירים, כמין יופי, הפריזו וחזרו והפריזו עליה מחמאות, שירתוה, ודומה היה, כי הבריות, שרחקו שבועות מביתם, נעו ונדו בדרכים, אין להם אשה יפה מאשת־נוהג־החזירים.

היא פירשה מעל השולחן עתון, העמידה צלחות ואגב־הילוך גחנה מעל ראשו של טשאַרלי:

“אה, מריח! – והגישה את הבשר לשולחן – אמרתי מאז, כי טשארלי הוא ספורט!”

הקהל לא ענו, הזיזו עצמם על כסאותיהם מסביב לשולחן, כביכול נבהלים על הבשר, ומי שזריזותו מרובה משל חברו כבש מושב בסמוך לאשת־נוהג־החזירים. עד שלא נתנו עיניהם והתרנגולות אינן.

נוהג־החזירים התגדל על השאר באשתו, החליק אותה, לא פסק משתות, וכשעיניו נשטפו דם, השעין ידיו אל השולחן, כבש ראשו בידיו ופלט קול של מטה. הכושי והקונדוקטור העמידו אותו על רגליו והוליכוהו לקרון־החזירים. הוא חירף, קילל, קרא את אשתו. השאר נעשו קנוּטים. כל אחד ואחד הרמיז את חברו, כי הנה הרכבת זזה, ושוב אין מה לעשות פה, בקרון, עד שהכל נשארו בו בקרון.

עם השריקה הראשונה תפסה אשת נוהג־החזירים ידו של טשאַרלי:

“בוא! האם רצונך להשאר פה?”

“נוֹ (לא)!”

“ובכן, מהר ובוא!”

כמעט שרצה עמו, נשפה והתחננה:

“הושיבני בקרון!”

“אוֹלראיט!”

“בוא גם אתה. מה תעשה לבדך אצל התרנגולות? עצוב, בעלי ישן.”

נכנס עמה, ממשכב־בעלה נישא חירחור וקשה היה לומר, מהיכן הוא נישא, אם ממנו, אם מן החזירים; טשארלי הילך בקרון, לא ידע מה יעשה, כל רגע הציץ, כאילו ממשכב בעלה תר אחריו זוג עינים.

הרכבת נזדרזה, התחילה זוחלת לאטה. טשאַרלי קפץ מתוך הקרון.

“להיכן?”

“מוכרחני ליכנס אל התרנגולות.”

“השאר כאן!”

“איני יכול!”

“השאר, אני אומרת לך!”

“לישון אין היא מניחה! הניחי לישון. את… התהפך הבעל – עם מי אַת מדברת?”

“עם שום בריה!”

“כרגע דיברת עם מישהו!”

“אָז דיברתי!”

עמדה דממה. טשאַרלי עמד בפתח, הביט על השדות המגודלים, הביט בחמה השוקעת, ובאָה עליו עצבות. השתרע על שקי־המספוא, עצם את עיניו, ביקש להתנמנם, וכמעשה־להכעיס זחלו הבלים במוחו. היה לו צר על משהו. הביט בארוכה נכחו, ראה את קיר־הקרון נזוז, ראה את נוהג־החזירים ישן עם אשתו, וממול פלט תרנגול קריאתו, תחילה בקול רם, שנתמשך והלך, וטשאַרלי לא יכול לשכב תחתיו. התמתח, חזר וניצב בדלת הפתוחה וצותת. היתה דממה. לא נשמע אלא הד הגלגלים על גבי הפסים ומסביב, לכל־מלוא־העין, ניצתו וכבו זבובי־פז.

מקרון־החזירים פשט את ראשו דזשאַקי הצנום, הקטן, הביט סביביו, אם אין עין רואה, טיפס בקרון והתחיל, מעשה־קוף, לקפץ מעל הגגות.

טשאַרלי נאנח, רקק מתרעומת, סגר בטריקה את הדלת וחזר והתכרבל בשקים.

(1924)

הרבנית הווּרקאית מאנה להשאר לימים הנוראים בין גויים בסוֹלאֶץ, שבה ריפאו את רגליה המשותקות, בערב ראש־השנה באה אל החצר עם פמליה־של־נשים. לבה הזקן של הרבנית החיש את הלמותו. היא הביטה לכל העברים, היה ודאי לה, כי הרבי ייצא, יצפה מבעד לחלון. החלונות היו, כמו תמיד, סגורים, מוגפים תריסים לבנים. מבני־הבית רצה לקראתה דושקאֶ בלבד, קרובה רחוקה, שגדלה בביתה. הרבנית החולה הביטה בדושקאֶ, התרעמה בלבה, שהנערה הקטנה, שהרבי היה מחליק ראשה, לחייה, בגרה וגדלה, נעשתה קודם־זמנה בתולה.

“מה לך רצה כל כך? מה שמחה קפצה עליך?” רגזה הרבנית כביכול דרך־הרגל.

“אַת שמחה, שאני משותקת?”

“דוֹ־דה!”

הרבנית חבקתה, התנשקה עמה, והתחרטה תוך שאלתה:

“מה עושה הדוד?”

“הוא, ברוך השם, בריא!”

חסידים, שהיו בחצר, הושיבו את הרבנית בעגלה, שגלגליה־גומי, והסיעו אותה בחגיגיות הביתה. בתה הנשואה של הרבנית, שדעתה לקויה, שמחה כל־כך בעגלה, הנוסעת מאליה, ששכחה את אמה, ומעשה־תינוקת התחילה מרוב־שמחה מניפה שמלתה ומשלשלתה:

“עגלה! עגלה!”

“שרה’לה, אינך שואלת כלל, מה שלום אמא!”

נטלה הרבנית סנטרה, כדרך שנוטלים סנטרו של תינוק.

שרה’לה פתחה פיה על שיניו, הצחורות כדי בהיקה, חייכה חיוך של שטות והפכה את פניה. הרבנית ניענעה ראשה, הביטה אחרי בתה, שגדלה כל־כך, עד ששמלותיה כמעט נתפקעו עליה, ונאנחה:

“פורענות כזאת!”

התישרה בעגלה ונודדה את ידה:

“מה לך עומדת? שכחת, כי בשתים־עשרה בדיוק מברכין היום ברכת־הנרות? הרי ערב ראש־השנה הוא!”

“השולחן, דוֹ־דה, כבר ערוך”.

הרבנית לא ענתה, התנענעה בידיה ונכנסה בעגלה לחדר סמוך.

החדרים, גדולים, אפלולים, חלונותיהם ממוּסַכּים, היו גדושים רהיטים עתיקים, מורשת אבי־זקנו של הרבי, הווֹרקאי הקמאי.

הווֹרקאים לא זכו ילדיהם באריכות־ימים, ואם ילד האריך ימים, לקה שכלו. בחצר היו משוטטים משוגעים. כולם בעלי מרה שחורה שקטים, שלא פגעו באיש לרעה. אחד־אחד ישב בחדר מיוחד, שיקע את מעוֹגיו ועוויותיו בתוך הקירות, בתוך חטיבות־הרהיטים הכבדות, עד שהדוממים התחילו מטילים אימה של מרה־שחורה.

בחדר, שהרבנית נסעה לתוכו, ישב גיסה, זקן בשנות־הגבורות. חאַלאַט־המשי, שחוטיו הקלישו, היה מהודק באזור־אריג, עיניו המגודלות שער היו מכוונות לרצפה ושפתיו החרבות מלמלו: הוא עתיק־יומין, עתיק־יומין, והוא גם בחור ואיש־מלחמה – – –

הזקן ישב בחדר המעוזב, שארג־עכבישים נפרש בו מזוית לזוית, מלמל בשפתיו ובין קמטי־פניו, פני־הגויל, נצבר עפר.

בימים שהרבנית באה להשתקע לוורקא, כבר ישב הוא בחדרו ובקול רם היה מחשב חשבונות בינו ובין העולם. בכל יום ששי בשבת היה מחפש את גיסתו, מוצאה ומתחנן אליה:

“רבנית, תני לי לבנים לשבת.”

היא הביטה, כיצד הוא מתקפל בחאַלאַט שלו, מוסיף להדק את אזור־האריג, התכוון לעולל משהו, ובחדר נשמע:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין”. – – –

“מה אתם עושים, רב מאיר’ל?” – חזרה הרבנית כמה פעמים – “האם נתנו לכם בכל יום ששי בשבת לבנים?”

הוא לא זקף עיניו, הוסיף למרטט את אזורו, ובחדר המעוזב נשמע בדוחק:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין” – – –

הרבנית צינה אחזתה. הביטה בישיש הקרוש, הגוסס כך שנים, וכל חייה פה, בחצר נגלו לפניה כהרף עין. לילותיה שעברו עליה בבכיות, רוב חדשים שיצאו עד שהסכינה לגיסה, היתה יראה, שהמשוגע לא יזחל אליה דרך הקיר. ילדיה לא האריכו ימים, וכשנולדה שרה’לה ורוחה לקוי והיא, הרבנית, באו עליה חלאים, נהג בה הרבי קרירות. מרה־שחורה חמורה נצברה בחצר, אפפה את הכל, הקהתה כל תשוקה, היתה הרבנית וילדתה מתחמקות מן הבריות, חשה את הקללה בקרבה, ונהנתה הנאה חולנית, כי הקללה מתפשטת ותלויה מעל החצר. ודוקא בימים ההם נפטר איזה קרוב שלהם, הניח ילדה, והרבי כנסה בביתם. הרבנית שנאה את דוּשקא, לא יכלה ראות את הרבי משחק עמה, התענתה בראותה את הילדה מבריחה בצחוקה את המרה־שחורה מתוך החדרים המעוזבים. השנאה לדושקא גדלה במרוצת השנים בלב הרבנית, ולא יכלה למחול לה, על שפרצה בצחוקה לתוך חייה הארורים. וככל שעצמו עינוייה, כן עצמה בה תאוות־החיים. בהבל־פיה הפיגה את העבר הכבד וגמרה בנפשה להפסיק שתיקתה. עוד היום, ערב ראש־השנה, תדרוש מפי רבי ברכה.

מחתה את עיניה ונכנסה בעגלתה לחדר־האוכל.

כאן התישרה, ניתן בה קול אחר, קראה את המשרתות, ושילחתן אילך ואילך, לא יכלה שאת, כי דושקאֶ נעה וזעה, שהיא שמחה במופלג, והיא התרעמה עליה:

“על שום מה אין אַת מעמידה את הפמוטות?”

הרבי בבגדיו־משי הלבנים נכנס, שערותיו חפופות, לא אמר שלום לאשתו ופלט סתם בעולם:

“עת ברכת־הנרות!”

“שלמה’לה, קודם שאני מברכת הנרות – התחננה אליו הרבנית – רוצה אני את ברכתך. תפעל מלפני המקום, שאבריא!”

“אין בידי לפעול!” – משך הרבי כתפיו.

“לכל העולם כולו אתה עוזר” – התיבבה הרבנית.

“כשאין בידי לפעול” – שפשף הרבי במבוכתו יד ביד.

“מלפני המקום כבר תפעל” – צעקה הרבנית – “תפעל קודם מלפני עצמך, שאבריא!”

“עת ברכת־הנרות!” – טען הרבי את שלו.

“לא אברך!” – חבטה הרבנית בידה על השולחן.

“אינך רוצה לברך?” – רעדו ידי הרבי – “טוב, טוב! דושקאֶ, גשי וברכי!”

עמדה דממת־אימים. הרבנית הביטה בדושקאֶ, כיצד עמדה ועיניה מושפלות, משל כלה מבויישת, נזכרה, כי זה שנים והרבי הוא פרוש, ומשהו נתחוור לה, וגופה החולה התכווץ ממכאוב.

“על מה הגיעתני שפיכת דמים כזאת…”

“דושקאֶ!” – שיסע הרבי את דברי הרבנית – “הרי מדברים אליך, דושקאֶ, לכי וברכי על הנרות!”

“צאי מביתי!” – משכה הרבנית באגרופיה אל דושקאֶ.

קודם שהספיקה דושקא לנוע, תפסה הרבנית מעל השולחן פמוט והטילתו בראשה:

“רבונו של עולם, שתשארי אלמנה צעירה!”

שרה’לה לקוית־המוח, שישבה כל אותה שעה אל החלון ושיחקה בבובתה, קפצה מתוך המהומה, ראתה את אמה מיבבת, פלטה בכייה ממושכת, כמין ילל־נביחה, והכל סמר בשרם.

(1924)

כשעבר אֵבל השלושים על פטירתה של הרבנית, קרא הרבי, ר' מאיר’ל, את ילדיו הנשואים, הניחם עומדים שעה ארוכה ליד הדלת, כאילו לא היה איש בחדר, והטריד מוחו על ספר. הילדים ידעו, לשם מה אביהם קראם, ואף שהיו מסכימים תמיד לכל תנועה ותנועה שלו, עלה לפניהם בכל זאת במוסכם, כי הפעם יתנגדו. הביאו עמהם את דודם־זקנם, הרבי הסוֹכאַטשובאי, וסברו כי בעזרתו יפעלו מלפני אביהם. הרבי סגר את הספר, זקף את עיניו, כקצר־רואי, ראה את הילדים והרעים:

“מה שוב?”

“הרי שלחת שנבוא!” – נענתה הבת הבכירה.

“צדק, צדק!” – מחה הרבי מצחו, כאילו נזכר מה, הציץ בזקנו ודיבר במפוסק – “ביקשתי – – – כן, שתדעו, כי אני עומד להתחתן עם דבורה’לה!”

חטיבות־הרהיטים הכבדות, ארונות־הספרים הרחבים, לא נתנו לדבריו שיסתננו דרכם, שייספגו בתוכם, נישאו דבריו שעה ארוכה בדממת־החדר. הילדים, שלא הסכינו למחשבה, כי אמם מתה, לא יכלו בשום פנים להשיג את השייכות שבין הקרובה הצעירה, דבורה’לה, שגדלה בביתם, ובין אמם הרבנית. הגברים החרישו, גברו על טינתם, ואילו הבנות לא יכלו החרש, לא יכלו להניח, כי דבורה’לה, שלא היה יאה להן להתחבר עמה, תיעשה פתאום רבנית ותכבוש את הכסא, שבו ישבה אמם עשרות שנים.

הבת הבכירה הידקה יותר את מטפחת־המשי השחורה, שכיסתה את ראשה, ופסעה כמה פסיעות לצד אביה:

“לא נוכל לשאת את זאת!”

“מה?” – שאל הרבי.

“פחיתות־כבוד היא לאמנו!” – נענתה בת אחרת.

“הרי אין אבא מתכוון – התקרבה הבת הבכירה – שהיא תהיה רבנית?”

“מה אתן מדברות כולכן יחד?” – הרים הרבי גבותיו הארוכות – “מה היא? מי היא?”

“אָנו מתכוונות לדבורה’לה!” – צעקה הבת הבכירה.

“לא ניתן!” – התערבה צעירה ממנה.

“מי שואל מכן?” – פירש הרבי את ידיו – “אילולא דבורה’לה, לא הייתי קורא לכם כלל! האם אני מחוייב ליתן דין וחשבון? לשאול עצה מבנותי שלי? דבורה’לה אינה רוצה במחלוקת, בת כשרה, נעניתי לה והודעתי לכם, אבל עצות? – זקף גבותיו כנגד בתו הבכירה וקראה ברמיזת־אצבע הנה, – גשי נא הנה, שרה’לה! כך דרך כיבוד־אָב? כך לימדתך אמא, זכרונה לברכה? על שום מה שותקים אחיך? הם יודעים, כי אם אבא עושה, מן השמים הוא!”

שני הבנים הרתיעו עצמם לפניהם, כאילו ביקשו לומר מה, הציצו זה בזה ועמדו בשתיקתם.

“לא יתכן, כי זה מן השמים!” – נענתה הבת הצעירה.

“שתיקה, חצופה!” – חבט הרבי על גבי השולחן.

הבנים נבוכו, רצו לומר מה, ובנקישת־דלת יצאו מן החדר.

“פייגלה הדין עמה” – זקפה עצמה הבכירה בסמוך לפני אביה – “אני שהייתי חופפת את ראשה של דבורה’לה, אני שגידלתיה, והנה אֶפֶס שכזה תהיה בעלת־הבית בחצר, תכבוש את כסא אמנו? שמעתם?” – פנתה לארבעת הקירות – דבורה’לה היא ששלחה שנבוא, אינה רוצה במחלוקת… מסתמא סוברת, שאומר לה מזל טוב! לא תזכה לכך!"

“צאינה!” – קפץ הרבי – “צאינה מלפני עיני!”

“לא נצא!” – נצרחה הצעירה.

בשעה שהבנות רתחו וצעקו, נכנס הדוד הזקן, ר' מנדלי הסוֹכאטשובאי, ישיש, חרש אל החדר, ניענע בידיו הרועדות, כמבקש לשכך את הכל, ובדוחק הניע שפתותיו:

“שאַ, שאַ, שאַ־אַ!”

“טוב, טוב” – רצה שרה’לה אל הרבי הסוכאטשובאי – “יואיל הדוד להגיד, עם מי הדין!”

“לכו, ילדים, לכו” – הראה להן הדוד את הדלת וסגרה אחריהן.

ר' מאיר’ל יצא לקראתו, נתן לו שלום והושיבו על כסאו:

“שבו, הדוד!”

“הבנות התנפלו עליך. בנות־צלפחד, מילא, פטור… כשסבתך, מירה’לה, שנבדל לחיים ארוכים, היתה נטפלת לסבך, זכרונו לברכה, ולא הניחתו שילמד, לא היה צועק כמוך, אלא שמט מראשו את השטריימל, הביאו אל לפני הסבתא, שתדבר מלוא ספּוֹדק, וכשנשתתקה, היה מהפך את השטריימל, מנערו, ויושב וחוזר ללמוד, מילא, פטור…”

“אולם חסל כיבוד־אָב” – פתח ר' מאיר’ל.

“כשהדין בכל זאת עמהן” – שיסע ר' מנדל את דבריו – “הן טוענות, כלומר הבנות, כי דבורה היא אילונית. אינה יכולה להעמיד ולדות.”

“בלבול, הדוד” – הזדעזע ר' מאיר’ל – “לא תרתענה עצמן מכל דבר, ובלבד לקלקל את השידוך!”

“זאת נראה” – הרגיעו ר' מנדלי – “אולם אם היא באמת אילונית, אסור לך לשאת אותה.”

“יש להן סימנים?” – ריטט קולו של ר' מאיר’ל – “כלומר, מהיכן להן? שקר הוא! לא אתן לבדות בלבול על בת כשרה, כל־שכן יתומה!”

“המתן” – גחן עליו ר' מנדלי – “לדברי שרה’לה, אין לה שדיים, קטנים הם משל גבר, ואין סימן של פטומת.”

“אָז מה?” – פירש ר' מאיר’ל חמש אצבעות ידו שמאל, ופניו החמורות הבהיקו – “אין זו אילונית.”

“ר' חייא אומר, כי הוא מכלל הסימנים” – השיב ר' מנדלי והתיז תיבה אחרונה – “וסוף סוף, שמע, היא צריכה בדיקה!”

“מה כוונתך?”

“פּשוט, קרא לדוֹקטוֹר, ואם אתה סומך עלי, מהיכא־תיתא, ואם לאו, צוה ויבוא הרב, שאלה היא, שאלה חמורה!”

ר' מאיר’ל הרהר רגע, קימט את זקנו הדליל, חייך לתוך עצמו, ונענה:

“טוב, דודי, טוב!”

כתום שעה הוליך הגבאי לחדר, שבו עמדו דוקטור־העיר והרבי הסוכאטשובאי לקיים את הקונסוליום. דבורה’לה, עודה תינוקה, הלכה ועיניה מושפלות, ובגדיה הלבנים, הקלים, עטפוה צניעות, שאינה מצויה אלא בבנותיהם של רביים.

שרה’לה באה לקראתה. דבורה’לה הזדקפה, הביטה בה בעקשנות, כאילו התגרתה בה:

“אבל מי תהיה הרבנית?”

“אני!”

דבורה’לה תהיה הרבנית!

– – – ביום הרביעי הקדוש שפטו אכרים הרריים בסביבי זשמיגרוד את יוּדאַש [יהודה איש קריות] פוחלץ־של־בובה הולבש קאפוטה של אַטלס, שטריימל, נזרק ממגדל־בית־היראה וטבע בנהר וויסלוקה –

גוניאֶץ קראַקוֹבסקי

עם שחר נהרו אכרי־ההרים אל העיירה. הם באו בשבילים לוליניים, שבלטו לעומת הרי־הטאַטרה הכחולים, הלבינו כנגד החמה, כמסוידים.

אכרי־ההרים, במגפיים ארוכות, כפתּנים כחולים, צעדו עם נשיהם, עם ילדיהם, דפקו ברמה במקלותיהם המסוקסים.

“לפני שנה, ילדים” – אָמר אכר זקן, מגודל־שער – “לא היה האוסטרי מתיר פרוצסיה כזאת.”

“הרי גם לפני שנה הטילו את יוּדאַש לתוך הנהר!”

“בחשאי חשאים.”

השבילים התגלגלו, הזדווגו, התרוצצו במורד־ההר ובגיא שבו ישבה העיירה, בא לקראתם בית־היראה הישן על שני מגדליו.

החמה המריאה. בהקה מן ההרים. לבושים מצויצים, סרטי־שער ססגונים, חרוזות צבעונים – הכל נצנץ בבוקר הצעיר, שקוי־השמש.

בעיירה כבר היתה המולה. כפרים שלימים של אכרים, אכרות עמדו בשוק, בפרשות־הדרכים. פעמוני־בית־היראה התנענעו חרש. זקן וטף נשתתקו, כרעו על ברכיהם והצטלבו. אי שם פתחו נשים בשירה נוגה. אחרות נלווּ. וככל שעצמו צלילי־בית־היראה, נתרטט האויר, התגלגל בין ההרים הכחולים, משל רעמים רחוקים, כן גברה עצבות שירתם של האכרים ונישא מעל הראשים המדובללים.

אמהות, סבים החזיקו ילדים, נכדים בזרועותיהם וחיכו בקוצר־רוח להתחלת הפרוצסיה. זקן, כדמות מפלצת, בדומה לשיקוץ מעופש, עמד בין האכרים, וסיפר על יודאַש, שנחלץ באמצע הפרוצסיה ונעלם על גבי מטאטא. עזרתו בכך מינוֹצקה הזקנה, המכשפה, השוכנת בביצאות, והעם מרוב כעסם תפסו לה למכשפה, ערכו מדורה באמצע השוק והביטו, כיצד הארורה נצלית.

האכרים שסבבוהו התלקקו, הצטערו, שלא היו באותם הימים הטובים, ופתאום הבחינו, כי הפרוצסיה כבר התחילה.

בראשה נשאו שני אכרים “אדם”, שזקנקנו צהוב ומפותל, לבוש קאַפּוטה של אַטלס ושטריימל. משמר־שקצים, כלונסאות בידיהם, הפרידו, כמו נד, בין הגולם וההמון.

הקהל זזו לאטם, רוחם קצרה, ומכל העברים נשמעו קולות:

“סבא, הגביהני יותר!”

“אינני רואה כלום!”

“היכן הוא יוּדאַש?”

“היי, בני אדם, הפכו־נא את פניו של הלא־טוב לצד הילדים!”

“כשיש לו שתי פנים!” – פלט מי צחוק לא־נעים.

“אַל תתבוננו בו, נשים!”

“סטאֶפקה שהתבוננה, ילדה שדון ולוֹ קרנים!”

אכרה זקנה לא פסקה מהצטלב:

“הריני משביעתך, יוּדאַש, בחמשת פצעיו של האדון ישו, בשלוש היתדות, שניקבו את ידיו ורגליו, אַל תטול במותך את החלב מן הפרות, את היבול מן השדות, טול במותך כל נגע וקללה, ולא יתענה עוד האדם.”

האויר נתמלא קולות מאויימים. הצריחות נישאו מכל קצות־העיר, ירדו במטומטם מעל הגופים המבהילים ובאזניים צללו יריות־פקקים.

רק אילו מאות היהודים, ששכנו מימי־קדמונים בעיירה, ישבו מאחורי דלתות נעולות־שלשלת, מאחורי תריסים מוגפים. דרך סדקדקים צפו בשוק. וכל אימת שהחלל המזועזע פגע בתריסים, התחילו היהודים רועדים, כאילו נישאו מעל נחשולים, ואָמרו בלבבות חרדים עם הפעוטות תהילים.

היהודים ידעו, כי ביום הרביעי הקדוש, סכנה היא להראות ברחוב. התיראו, שמא אכרי־ההרים ייפרעו מהם היום על כל השנים, שבהן היה האוסטרי משבית את החג. הפרוצסיה נעצרה ליד בית המשפט העירוני. אספסוף התפרע:

“תבחרו שופט!”

“תובע!”

“אנו רוצים בכבוד הרוקח!”

“שכזה, שאין צריך לחתוך לשונו.”

“הרי הוא!”

“שאַ, שאַ־אַ!”

“הוא כבר מדבר!”

מעל הגזוזרה שלפני בית־המשפט, גחן איש בן ששה רגל על ההמון, קולו שנמוג בתוך ההמולה, הלך וחזק, הלך ועז, נישא מעל השוק כפעמון:

“אחים! כשהאדון ישו הסב בסעודה האחרונה עם האפוסטולים בעלית־קיר של שואב־מים, ישב גם יוּדאַש ביניהם. האדון ישו נתן להם לאפוסטולים שישתו מכוסו ואמר, כי הם שותים מדמו, העתיד שיישפך על חטאות־האדם, ככתוב במאַרקוּס הקדוש. ויוּדאַש – הצביע הנואם על הגולם צהוב־הזקנקן – לוציפר הנורא, השד המגונה בעל העין האחת, כבר מכר את האדון ישו בשלושים שקל! אחים, התבוננו־נא בפרצוף: זקנקן־הדמים, העין האפלה הרעה, והמציץ בעיני הרמאי, רואה תחת הפן האחר שני פנים, ואין הוא יודע, את מי מהם ישפוט. ועתה כבוד השופט, מששמעת ונוכחת לדעת, כי יוּדאַש, המפלצת, הוא רמאי ורוצח, לא רוצח פשוט, הוא טוען את החמוּר שבעונשים, ואפילו עונש של מיתה לא סגי לו.”

האויר נרעש מצריחות־אכרים, וההמון התנודדו:

“מות ליוּדאַש! – מות ליוּדאַש!”

איש לא הקשיב לפסק־דינו של השופט, שעמד אובד־עצות, פיו פעור ודבריו כנופלים לתוך תהום.

“מה אָנו עומדים כאן?”

“מה אָנו מקשקשים?”

“סחבו את יודאַש למגדל בית־היראה!”

“היכן הזשידקים (=יהוּדוֹנים) שבעיר?”

“הם מתחבאים!”

“צריך לתלות אחד מהם בפאותיו!”

ההמון ניתקו, עשו קפנדריה לנוֹטרים, הלמו במקלותיהם בחנויותיהם הסגורות של היהודים, בתריסים, ובין העינים ריקד השד, חיפש יהודי חי.

הנוטריוס ניגלה בחלון הפתוח.

“כבוד הנוטריוס, יודאַש הנדון, רוצה לצוות לפני מותו!”

“בבקשה, בבקשה, אדונים!”

העמידו את הגולם ופניו אל הנוטריוס. בחור התגנב, צידד אזנו אל השטריימל וקפץ בצחוק.

“מה ליחש לך, יאַנאֶק?”

“כי נגלגל את רחמינו עליו ונוציא את שלושים השקל שדבקו בידו!”

“האם עודו מחזיק בהם?”

“הנה־הנה הוא מחזיק בהם” – גרר הבחור את חברו – “הבט וראֵה!”

האכר נזוז באימה לאחוריו, לא ידע, על שום מה הקהל סביבו צוחקים, תוהה ובוהה בנוטריוס, שקרא את הצוואָה:

“…אני, יוּדאַש, הנני ברנש זקן, חלוש, ברייה עלובה… בידכם להרגני, לטבעני, בין כך ובין כך לא תירשו למעלה משלושים שקל… אולם זכרו, כי שפתותי דין שתהינה יקרות בעיניכם: הן נשקו את ישו.”

“די!”

“די!”

“אַל תתנוהו לנאץ!”

“סתמו את לועו!”

“אין אָנו רוצים לשמוע!”

“טבעו אותו בלא צוואָה!”

אכר, כתונת לבנה מעל מעילו, הניף צלב מוזהב, שישו המסומר שירבב את ראשו על חזהו.

מאחורי ישו גררו את יוּדאַש על זקנקנו הצהוב, המפותל, עינו אחת חבושה והוא טען באזני אחיו:

“מה לך שותק, ישו?”

“מה אומר?”

“אתה שואל זאת, ישו? אתה, שנפלת קרבן על חטאות־האדם? מה עשית בו באדם? הביטה על ההמון הפרועים לשימצה המחפשים יהודי חי כקרבן להם! ומשלא יכלו לתפוס אותו, עשה אותי, את אחיך, כפוחלץ, כמעשה־תינוקות בבובתם, והם משככים בקרבם את יצר החיה. אתה בוכה, ישו?”

ההמון לא הניחו לו ליודאַש, שיטען טענותיו עד תומם, ניתקו אותו מעם אחיו בעצם־השיחה. כל העיניים היו פונות אל מגדל־בית־היראה. בחלון מרובע, חדל־שמשות עמד יודאַש, עינו אחת חבושה, זקנקנו דליל, קאַפוטת־האַטלס נקמטת, מנצנצת בחמה. עמד רגע ולהמולת קולות מזעזעים התחיל מעופף – נפל, כשק־חוֹל, על האבנים.

ההמון הסתערו במקלות, בכלונסאות על יודאַש, והלקו אותו שעה ארוכה, וכששוב לא נשתייר זכר מפניו, נרגעו ההמון, מסרו את המפלצת לזאַטוטים והביטו בחדוה, כיצד הללו גוררים אותו אל הנהר.

(1924)

מאובק מן הדרך הוא הדוֹקטוֹר האמריקני, ששוטט על פני עיירות־פולין ואמר, כי המקוואות צריך שתהיינה סאניטריות – הלך לבדו לחפש את הבית, שנולד בו. ודאי היה לו, כי הבית הוא חומה בת שלוש קומות ובמוחו התפתל זכר מעשה שהיה, איך נפל מן הגג לתוך החול ולא נפגע כל עיקר. עתה, בלכתו בתוך הסמטאות, נמס חלומו כאָין. הבתים הקטנים – מגובננים, הסמטאות – צרות, אין במה לנשום, ואף שאין נפגשים באדם אלא במעט, הרגשה היא, כי הנה־הנה יתמעכו הצלעות בדֹוחק. כל מה שהתקרב לביתו, נכחדה והלכה החדוה, שחיממתו זה שבועות, חדות־הבריאה של עיירה מיוחדת במינה, של עיירתו שלו, נכחדה והלכה. בהלמות־לב קרב אל הסימטה, ראה לפניו ביקתה מגובננת וכתלה מעוקם, הנוטה בכל רגע לנפול. שוב לא תמה, על שלא נפגע, כשנפל אי־אז מן הגג.

מאוכזב אחז בידית ופתח. היה זה בית ריק. הילֵך מחדר לחדר. לא מצא נפש חיה. נכנס למטבח. באמצע־המטבח עמדה גיגית־חול ובה התמסמסו נרות־חֵלב, ומלאו את החדר המועט ריח כבד ומצריב. בזוית צצה זקנה כפופה, הביטה רגע, פשטה צוואר ארוך, מקומט על חישוקיו הבולטים המושחלים כזפק של תרנגול צעיר. נפחדת הביטה על הזר. הדוקטור הצביע על גיגית הנרות:

“מה זאת, סבתה?”

כיווצה את לסתותיה הצמוקות ופתחה פֶה חדל־שינים:

“כל העיר כולה הם ילדי, הריני מילדת למעלה מחמישים שנה… ובמות מילדת, בא כל אחד ואחד, שהיא יילדתו, ומעלה לה נר… ברל הקמחאי, היושב בשוק, כבר בני־נכדים לו… משפחתו בלבד תעלה לזכרי למעלה מארבעים נר. חי, חִי, חִי! דור־הצעירים הביאו מוורשה מילדת, והיא לבושה לבנים, רוחצת ידיה בקארבול ואין מי שיקראנה… הכל באים אצלי, אצל לאה המילדת… אתמול שמעתי, כי כלתו של משה יוסף כורעת ללדת. אני באה – ניצבת הוורשאית בתכריכיה הלבנים. שואלת אני את משה יוסף: משה יוסף, ואותך מי יילד? את, לאה’שי! ואת ילדיך מי יילד? את, לאה’שי! ולכלתך שוב לא אסכּוֹן, הא? נתן לי אלף מארק – – – אלף מארק אינם כיום דבר של מה בכך. קניתי לי חבילה תה וכובע־סוכר…”

הדוקטור הבחין, כי הזקנה מבולבלת ותלה בלבולה בזיקנתה המופלגת. היא התקרבה יותר, נגעה, מעשה־ילד, באצבעה בכפתורי־הפליז של אדרתו הצבאית ומיד רחקה.

“אילו בעלי, ניבדל לחיים ארוכים, היה חי, לא הייתי היום אלמנה שוממה, והוורשאית לא היתה, לעת־זיקנתי, כורתת את פתי מתוך פי… בעלי חכם היה, אמר, כי בידי־זהב הייתי בוורשה עושה הון… אך אני עקשנית הייתי, סירבתי לצאת מן העיירה. פה נולדתי, פה התחתנתי ופה תעלה כל העיר כולה נרות לנשמתי… כל העיר כולה ילדי הם, למעלה מחמישים שנה שאני מיַלדת… בעלי גלב היה, היה מעמיד כוסות־רוח וגוזז יהודים במרחץ… היתה לי בת אחת. בעלי שנֵאָה, היה יהודי כעסן, בתי היתה היפה שבעיר, בעלי השיאה לבורסאי, היתה לו בורסקי משלו ובתי היתה בוכה, שבעלה נשמע ממנו ריח עור… עור חי… היא רצתה במשה כליזמר – כל הבחורות היו כפרתו. למחרת־החתונה ברחה בתי אל הכליזמר. בעלי כעסן היה, נטל חבל והלך אצל האשה הצעירה, כרך את החבל לצווארה והוליכה הביתה, כדרך שמוליכים בהמה… הרחוב חשך מרוב בריות והחרפה שירדה על בתי־יחידתי… היא שלחה יד בנפשה. לא יכלה שאת את ריח העור הכבד… עתה אני מעלה נרות לעילוי נשמתה הכשרה. אתה רואה?…”

ניגבה את עיניה הכבויות וחזרה ופתחה:

“הכל מתו… הניחוני בדד… אף סופי למות… כל העיר כולה יעלו נרות לזכרי… הכל, הכל… סַבּים, אבות, נכדים… זורים חול לתוך גיגיות, לתוך עביטים וכל הבא מביא נר, מדליקו לנשמתי, נשמת לאה המילדת… יילדתי בבית ר' איטשי הדיין מפלצת לפני שלושים שנה, והנה עומדת בתוך עמוד, מתלכלכת יום יום, מפלצת ששתי שיניה כשל חזיר־בר… יילדתי תינוקות בעלי שני ראשים, בעלי שלוש רגלים… אין בהם חי, ואני, לאה, קברתי את הבעל, את הבת… כל העיר כולה הם ילדי, כבר למעלה מחמישים שנה שאני מילדת…”

ניגשה אל החלון. ניגבה בידה את השמשה, הציצה החוצה והתעוררה כמי שפורענות באה עליו.

“עת ברכת נרות!”

הדוקטור אחזתו צינה והתחיל מרגיע את הישישה:

“סבתה, הלא היום רביעי בשבת!”

לא ענתה דבר, הטילה על עצמה את המטפחת, הדליקה נרות בפמוטות ובירכה חרש. הניחה את הדוקטור עומד ויצאה מן הבית. הדוֹקטוֹר הלך אחריה, ראה את הקהל נהנים:

“לאה שוב שבּת עליה!”

מיד צצו ילדים, סבבוה, זימרו בניגון של הקורא־לבית־הכנסת:

“לאה, אין שו–ל אריי–ן (לאה אל בית הכנסת)!”

“הניחו, שקצים, הניחו עכברושים, נוּ, נוּ, הניחו ילדים” – היא התחננה אל הפעוטות – “כל העיר כולה ילדי, אני כבר מילדת למעלה מחמישים שנה…”

(1922)

הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני.

שליש נכנס:

“כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.”

“הכניסהו!”

בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת.

“אתה החייל גרוחובסקי?”

“אני, כבוד הקאפיטאן!”

“אתה ברחת משדה־הקרב?”

“אני, כבוד הקאפיטאן.”

“בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?”

“כן, כבוד הקאפיטאן.”

“הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?”

החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו.

“אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?”

“לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!”

“הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?”

גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם.

“אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!”

“על שום מה?”

“על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!”

“מה כוונתך?”

“בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!”

הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני.

“לא כל הפולנים הם כך!”

“כולם, כבוד הקאפיטאן!”

“לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!”

נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים.

“הוליכוהו למשמר!”

הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו.

בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם.

נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים.

הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד.

“הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?”

ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר.

התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו.

פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד:

“היהיה לי העונג לרקוד עמה?”

“לצערי, תפוסה.”

פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו:

“אין אני רוקדת עם יהודים!”

פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי.

הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק.

(1924)

נאֶש הפסיק כתיבתו. הניח את העט, הסיט מעליו את גליוני־הניר הכתובים, ונסמך בגבו אל דופן־הכסא. מבטו נגרר מעל שולחן־הכתיבה, שעליו היה מונח שבועון, שלא נפתח עדיין. כמאליהן קרעו האצבעות את סרט־העטיפה, עלעלו את העתון. עיניו הלאות קראו את התיבה: שמד. היתה זו כותרת, באותיות גדולות יותר, על גבי מאמר. השם גופו הדיד את ליאותו של נאש. מנוחתו נתדנדה. עיניו דהרו על גבי השורות, ומוחו נתקעו בו ספרוֹת:

“– – – בהונגריה מצויים כשלושים עד ארבעים אלפי־משומדים… בסלוואקיה – חמשת־ששת אלפי משומדים… בפּראַג… בוינה… (משומדים הרבה כל־כך…) משומד, ההולך בעצמו לבית־יראתם, שולח את בנו להסתדרות־נוער חלוצית…”

נאש הניח את השבועון והתרומם. התחיל משוטט על פני החדר, משוטט רצוא ושוב. תוך שיטוטו התחילו ידיו מתנועעות, כלפי מעלה כלפי מטה, ככפות מאזנים תלויים, שעליהם מוטלים קיומם של ישראל וכלייתם של ישראל.

“האמנם אנו כלים והולכים?”

החדר, שבו שוטט נאש, נעשה לו פתאום צר. נכנס לחדר־האוכל. מחדר־האוכל נמשך, עם הפרוזדור הצר, הארוך, אל המטבח. ומן המטבח – חזר לחדר־הכתיבה. עמדה בהם דממה. מחוצה לנאש לא היתה שם נפש. בנו־יחידו של נאש, נשוי, היושב הרחק מניו־יורק, מבטיח לו לאָב במכתביו, כי הוא וילדיו יעמדו ביהדותם. אשתו של נאש הלכה למיטינג, שבו מתכוונים לפתוח בניו־יורק בית ספר “פארוקיאל” ביידיש.

והוא, נאש עצמו??

הוא משוטט על פני החדרים עשר דקות, עשרים דקה, משוטט מחצית־שעה. תוך שיטוטו נתרווחו הקירות, נתרומם הגג. מתנשב רוח קר, עוקצני. השמים – מעוננים – שמים, שאינם מבטיחים כל עזרה. מאחוריו – בית־עולם; מעליו – שמים מעוננים.

האמנם אנו כלים והולכים?

נאש ניצב, בעצם־שיטוטו, ליד ארון־הספרים. הוציא ספר, עילעל, ריפרף. עיניו חטפו מכיתות דברים וקיפחום תוך חטיפתם, ואצבעותיו הוסיפו לדפדף, עיניו החריבו ישובים שלימים, עקרו יערות על שרשיהם, שיירו חורבות ובתי־עלמין. יחיד – רבי חייא אלדאודי – הציל את שירי ר' יהודה הלוי; יחיד אחר הציל את שירי ר' משה בן עזרא; שלישי – את שירי ר' שלמה בן־גבירול. שלושת היחידים – יהודים משורינים – נצרו לנו בכל זאת את תקופת־הזהב, תקופת־ספרד. שלושה יחידים בלבד – שלושה יהודים משורינים בלבד…

דיים שלושה צדיקים להציל תקופה… ומה נשאר?

“האמנם אנו כלים והולכים?”

הרעיון בלבד פיזר את העננים, חזר וציפף את הקירות ורוחו של נאש נתרווחה יותר. ומשחזר וישב אל שולחן־הכתיבה, נשמע צלצול בדלת. כדי רגע שקל בדעתו – לפתוח, או לא לפתוח. ברגיל, מישהו בא אצלו, הוא מקדים ומטלפן. וכאן אפשר יתפרץ מי אליו ויבזבז זמנו של נאש, כשהוא עומד לכתוב. מצילת־החשמל חזרה ונצטלצלה. ועד מהרה – בפעם השלישית. הצלצול הרים את נאש מעל כסאו. כמעט שרץ אל הדלת ושאל:

“מי שם?”

“מאנשי־שלומנו, פתח.”

בפתח עמדו פנים, שהיו מוכרות לו לנאש. אולם נאש לא תפס, בהשקפה ראשונה, מי הוא. הפנים, על לסתותיהם המלאות, חייכו. ולא כך הפנים, כשם שחייכו העינים הזעירות, שכאילו אמרו:

“נו, נראה באמת, אם תנחש מי אנוכי?”

וכשפלט נאש: “מוריס? מה מעשיך מוריס?” – נהנתה הברייה ואמרה:

“הידעת, מיסטר נאש, כמה זמן לא התראינו?”

“שתים־עשרה שנה?”

“בהן שלי, ניחשת” – נכנסה הברייה אל הפרוזדור, ונאש סגר את הדלת.

האורח התפשט את מעילו. וקודם שהספיק נאש ליטול את המעיל, הוציאה הברייה מכיס־שחיה קוֹלב אוֹטוֹמאַטי, שנפתח בנֶקש. תלה בעצמו בזריזות את המעיל, והלך מרוצה אחרי נאש. נאש לא ערב לו הביקור. מוֹריס מילנר, שאֵר רחוק של אשתו, לא היה חביב עליו. וכשישב מוריס בנוח בכסא המרופד ולא ידע היכן יניח ידיו הגדולות, אמר נאש:

“על שום־מה לא טילפנת, כי תבוא? הרי אפשר היה, שלא תמצאני?”

“הייתי לא הרחק מזה” – העביר את עצמו מן הכסא המרופד לכסא פשוט, שעמד קרוב יותר אל נאש – “עלה בדעתי, כי ראוי ליכנס מיד אל נאש, ולטכס עמו עצה. והיכן דוֹבָּה? אין היא בבית?”

נאש ניענע בראשו, כי אשתו אינה בבית. רצה להפטר עד־מהרה מן האורח, ושאל:

“ומה עצה אתה מבקש לטכס עמי?”

“בענין הצעירה בבנותי, בענין באֶסי. זכורה היא לך?”

“לאו.”

“לפני חודש מלאו לה שבע־עשרה שנה. נערה נאה, קוֹמנית. בהצצה ראשונה אתה אומר בת־תשע־עשרה, בת־עשרים היא. ולמדה עד עתה יפה־יפה. בבת אחת – היא ממאנת לגמור חוק־האַי־סקוּל. וכדי גמר אין לה אלא שנה אחת בלבד. אני מדבר דברי־כיבושים, אני מדבר דברי תרעומת, אין מועיל. כבר אני בא בטענות לאסתר: “הרי אֵם את, דַבּרי את אליה.” אומרת לי אסתר, כי באסי בלבלה לעצמה את ראשה בבחור.”

“ואתה מכיר את הבחור?” – שאל אותו נאש.

“האם אני מכיר את הבחור?” – נשתפכו עיניו הזעירות לתוך לסתותיו השמנות – “הרי מילדותה גדלה עם פראדי. הרי אנו גרים דלת־מול־דלת. זה חמש־עשרה שנה, שאנו שכנים.”

“ואותו פראדי” – שאל נאש – “הוא בחור הגון? מה מעשיו?”

“גמר לימודי־ביזנאס־סקוּל, ועובד בבנק.”

“הרי טוב.”

“ודאי ניתן לומר הרי טוב” – שיכּך מוריס את דיבורו – “אלא הצרה היא, שפראדי אינו יהודי.”

“מה, שייגץ?” – משך נאש, בעיווי־פנים, את כתפו, כאילו הכוו אותו – “באת אצלי לשאול עצה, מה תעשה, מה תעשה? אבא־אמא חייבים שלא להתיר כזאת… מעט יהודים מצויים כאן, שרודפים אחרי גוי, אחרי שייגץ?”

“גוי, שייגץ” – ניטפשו פניו השמנות של מוריס – “פראדי הוא שייגץ, כשם שבאסי שלי היא שיקצה!… ילדים, ילדים טובים, הרי גדלו אצלי בביתי… מה שייגץ הוא פראדי ועליך, מיסטר נאש, אני תמיה. הרי אתה מדבר, כדרך שהיה מדבר סבּי, אָבי… וכסבור הייתי היפוכו של דבר – נאש, סופר, איש־העולם, יאמר: ‘מוריס, שלח אלי את הילדים, אדבר עמהם דברי כיבושים, אולי פראדי כזה יתגייר’. ואתה, מיסטר נאש ‘גוי, שייגץ…’”

נאש צחק:

“כן, מוריס מילנר ניחשת, אני מדבר כדרך שהיה מדבר סבך, אביך. ואין הבדל אלא בכך, שאילו היה בא יהודי אל סבך, ואולי אף אל אביך, לקבל הכשר, כי בתו תינשא לגוי, היה סבך מגלגל יהודי כזה מעל כל המדרגות.”

“כך דוקא” – עמד מוריס על רגליו.

“כך, מוריס, כך” – ליווה אותו נאש במבטו בלבד.

מוריס מילנר לבש את המעיל, קיפל את הקולב האוטומאטי ובנקש סגר את הדלת אחריו.

נאש חזר וישב אל שולחן־הכתיבה. הסדיר את גליוני־הנייר הכתובים, והירהר, כי כל שהאילן איתן יותר ומסועף, כן תרבה שלכתו באחרית־סתיו, בהסתער רוחות וסופות.

(1943)

היום יום־ראשון בשבת שלפני ראש השנה.

רכבת־הבזק, ניו־יורק־שיקאגו, באה בדהרה, כמותה כשד, בשריקה, בנשיפה. הנוסעים התחילו נִזְרים מתוך הקרונות. קצתם הפליגו ליציאה, אחרים ניצבו על עמדם. מתוך הקרון האחרון יצא ר' יוסל חזן, בעל־קומה, זקנו מגודל, שחור, שקצותיו כבר האפירו, ובמגבעת רבנים. הוא נסע לעבור לפני התיבה, בימים הנוראים, אל בני־עירו, אל אנשי־מלאווה. ר' יוסל העמיד את המזוודה, שהחזיקה בידו, והתחיל תר סביבו, חיפש בעיניו את משלחת־בית־הכנסת “אנשי־מלאווה”, שהוצרכה להמתין לו. באמת, היסס ר' יוסל, אם יסע לשיקאגו. יותר משהיה חזן משורר, היה “אומר”. יתר־על־כן חסיד ירא־שמים. וכאן נסיעה רחוקה כל־כך. אולם בני־עירו דחקו בו, הפריזו מאה ועוד מאה. האשה, הילדים התערבו – “סע יוסל, סע אבא” – ונסע. והיכן הם היהודים, שהוצרכו להמתין לו?

גבאי־בית־הכנסת “אנשי מלאווה”, ברל חייט וברוך קצב, הבחינו ביהודי בעל־הזקן וננערו:

“כנראה זה הוא.”

“באמת נראה כך.”

ברוך קצב, שרחבו יתר על גבהו, הפליג לצד ר' יוסל. בידו־ימין תקע לו “שלום עליכם” ובידו־שמאל נטל מידו את המזוודה. ברל חייט החרה אחריו:

“מיד הכרתיכם, ר' יוסל.”

“וגם אני אותך” – תקע לו החזן יד רכה, חמה – “הרי ברל אתה? האם לא שוררת לפנים אצלי, ימים נוראים, במלאווה?”

“אתם זוכרים, ר' יוסל” – נהנה ברל חייט.

מכוניתו של ברוך עמדה בסימטה צדדית, אפלה. ברוך ישב אל ההגה, ומשנכנסו החזן וברל, הגיפו את הדלתית אחריהם, הודיע ברוך קצב:

“אנו נוסעים ישר לבית־הכנסת.”

“לבית־הכנסת?” – תמה ר' יוסל.

“בני־עירנו מחכים לכם.”

המכונית התגלגלה דרך רחובות וסימטאות, התרוממה במעלה־הר, נישאה במורד־הר, הידסה וחזרה והתגלגלה. החזן לא ידע למי יענה תחילה – לברוך או לברל? שניהם המטירו עליו שאלות, שאלו וחזרו ושאלו לקרובים, לבני־עיר שישבו בניו־יורק, ומשעמדה דממת־רגע נשם החזן נשימת־בינתיים ושאל:

“האם הפרזידנט שלכם, מאכס סמיט, בן־מלאווה? הריני מכיר, כמדומה, את כל מלאווה כולה, ושם כזה אינו זכור לי.”

שני הגבאים נצחקו.

“ודאי בן־מלאווה”– הדהיר הקצב את המכונית – “משהתחיל מעשיר, החליף את שמו. אגיד לכם מיד, ר' יוסל, מי הוא הפרזידנט שלנו מביתו. הוא כבר יושב פה הרבה, למעלה מארבעים שנה. את אביו ודאי הכרתם, את חצקל האדום עם התוכי.”

“חצקל קאַטאַרנאַזש? זה עם תיבת־הזימרה?”

“אַי, אַי, ר' יוסל זוכר” – כבש ברל חייט משמחה את ראשו בכפיו – “באמת היו קורין לו כך.”

“הפרזידנט שלנו, מאכס סמיט, הוא בנו בכורו של חַצקל” – המשיך הקצב את שלו – “הוא עשיר כקורח, יש לו עסק־נעליים, בנו דוקטור, חתנו דוקטור. אולם כשהוא נשאל, מי הוא מביתו, הוא עושה את עצמו פּגר. אין הוא יודע, אין הוא בן־מלאווה לחלוטין. מוצאו מכפר מועט הסמוך למלאווה. נבלה כזאת, בוש באביו, בוש ביחוס־אָביו. ואתם, ר' יוסל, אם אין אתם רוצים לקלקל, למען השם, אל תזכירו לו דבר. אין אתם מכירים אותו, אין הוא מכיר אתכם – אתם זרים. זולת זאת מאכס בחור טוב. נגיסה, לגימה והעיקר – כיסו פתוח תמיד. צריך לעזור לו ל’אחא' ירוד – מאכס אינו מסרב לעולם.”

שתי המנורות במבואי־בית־הכנסת צרמו את העיניים. החזן לא זכר, מתי יצא מן המכונית, מתי נכנס אל בית־הכנסת. כל פנייה שפנה – פנים מוכרות, שראם בנערותו, שראם בבחרותו; הפנים חייכו כנגדו: “ר' יוסל דילן, החזן דילן”. חסל ניו־יורק, חסל שיקאַגוֹ. החזן ראה לפניו את בתי־החומה שבשוק, את הבתים הקטנים המחופים ציפחה, המחופים רעפים, קש. ראה את הרחוב הווארשאי, את הרחוב הפלוֹצקאי, את סימטת־בית־הכנסת. כל מלאַווה קמה בו לתחיה, דיברה מקרבו, חיתה במאות העיניים, עיניים כהות, עיניים אוֹרוֹת, שצפו אל החזן, בלעו כל דיבור שלו, התענגו ושרו את פרקי־תפילות־ימים־נוראים, שיותר משהיו לו לר' יוסל דבר־זימרה, היו לו דבר־“אמירה”. ור' יוסל גופו? כל זוג־עיניים לא זו בלבד מוּכּר יפה־יפה, אלא שהיה לו שם, היה לו כּינוי. הנה משה שקוֹפּ (סוסה), הנה פנחס אוֹגר (רכש) והנה וולף פאואר (בוּר)… ידים לעשרות התרוממו במחיאות, נמשכו אל ר' יוסל:

“הוא־הוא ר' יוסל שמלפנים!”

“‘אמירתו’ סוכּר־למתוק!”

“טוב! טוב!”

“מה פירוש טוב?”

“כל מלה שפתיים תישַק.”

ברוך קצב דחק עצמו במרפקיו בין הקהל, פינה דרך לפרזידנט, שהיה גבוה ורחב מן החזן בעל־הקומה. הקצב הציגו:

“מי אתם, אין אני יודע” – פשט הפרזידנט את ידו לחזן – “אני עצמי איני בן־מלאַווה, אבל להתפלל אתה יודעים. זה היה טוב, טוב במאד. עתה ניסע למסעדה, כשרה, נטעם קמעה.”

מסביב לפרזידנט התחילו מהלכים משרתים, נגררו אחריו, כשומרי־ראש.

במסעדה, שבה נערך שולחן, הושיבו את הפרזידנט ואת זוגתו בראש. מימינו של הפרזידנט – את החזן, משמאלו – את ברל קצב. עם הסעודה, משלגמו כמה כוסיות יין־שרוף, גילגלו בה במלאַווה. – נזכרו דברים, שנשמעו מפי אבות, מפי סבים וסבי־סבים. הפרזידנט בלבד שתק. בשעה שתים־עשרה־בערך, אמרה האשה לבעלה:

“כבר חצות־לילה, מאכס.”

“אז מה?”

“הילדים מחכים לנו.”

“יחכו, היחסנים, הדוקטורים שלי.”

“אני עייפה.”

“לכי, מי מעכב בידך? דברי־החכמה, שאני שומע מפיך כל ימי־החיים, לא אשמע הפעם” – אמר הפרזידנט בקול – “מרבה נכסי במה שתלך, לכי, לכי!”

“מאכס, כבר לגמת לגימה יתירה?” – ביקש ברוך קצב לפייסו בדברי־כיבושים.

“אתה, ברוך פושט־עורות, אתה בלום פיך!” – צחק הפרזידנט במבוסם – “בני, הדוקטורים מתבישים בו באביהם, במאכס סמיט, אולם אתה, ברוך, יחסן אתה כמוך כמוני. הזוכר אתה, ברוך, כשהיינו, במלאַווה, מחזרים יחדיו אחרי שיקצות?”

קהל־המסובים צחקו. הפרזידנט גחן על החזן, ליחש מה באזנו, שהכל שמעו:

“חזן דמלאווה, לא אוכל עוד החרש, לא אוכל. גם אני בן מלאווה. הריני זוכר אתכם והריני זוכר את אביכם, החזן הזקן דמלאווה. הנה זה עתה הזכרתם את סימטת־בית־הכנסת. שם נולדתי. את אבי הכרתם יפה־יפה. מי במלאווה ולא הכיר את חצקל האדום? חצקל קאַטארנאַזש עם התוכי? הכרת אותו, הה?” – עבר הפרזידנט ללשון אתה – “מה לך מחריש?”

“ודאי שהכרתיו” – נבוך ר' יוסל.

“ודע, כי אף שאבי היתה לו פרנסה כַּלביית, היה יהודי תם וירא, שהיה בוכה כל יום־הכפורים כולו, ואני, מאכס, בן כּלביי שכזה, מתבייש בו באבא. מהיום – לא אוסיף עוד, חזן־דמלאַווה, לא אוסיף עוד” – הפך את פניו אל בני עירו – “שומעים אתם, בני־עירי, גם אני יליד־מלאווה, הנני בנו־בכורו של חצקל האדום, שמי מאַנֶס, לא מאכס. מה לכם שותקים, בני עירי, תתענגו על חשבוני! יין, יין שרוף, כאוות נפשכם על חשבוני! – האַי, היכן הוא, בעל־המסעדה? ואני מבטיחכם, ר' יוסל, בלי נדר, השתא בראש־השנה, ביום־כיפור, לא תזוז רגלי מבית־הכנסת. אתם מאמינים לי?”

“אני מאמין לך, מאַנס, אני מאמין לך” – לא ידע ר' יוסל מה יעשה ואמר: – “בגלל זאת בלבד כדאי היה שאבוא לימים־נוראים לשיקאַגוֹ. בגלל זאת בלבד, מאֶכּס, נזכה אנו, בני־מלאווה, בתפילתנו לשנה טוֹבה.”

(1930)

דזשאֶני בת־העשרים, בלוֹנדית, גבוֹת ארוכות, כהות מעל העיניים הכחולות, שכבה בערסל, שהתנודד קמעה בין שני עצי־אגוז ישישים, מסועפים. מבטה תעה במקלעת־העלים של צמד־העצים, תעה תָמה, על־שום־מה העלים עינם כפול. העֵבר העליון, המכוון לשמש, הוא ירוק. התחתון – דהוי ומדוהה, בדומה לכפותיו של כושי.

מן הערפל נראה מורד־ההר, שעליו הבשילו ערוגות־ירק. עמדו שלהי־אוגוסט. הכל מסביב היה בגמר־בישולו – העגבניות היוקדות, שהיו תלויות מאובקות, נמשכו כלפי הקרקע. כפלטי־כרוב המתכרכים, קני־התירס, שקומתם כשל חוֹרש צעיר. הכל היה בגמר־בישולו, הכל ליטף את העין, הרגיעה.

והיא עצמה – דזשאני – אף היא בעונת־בישולה. בעוד חודש, כל לכל המרובה בעוד חמישה שבועות, עתידה היא שתלד. דזשאני רוצה בבת. בעלה, הוֹירבּי, רוצה בבן.

דזשאני היתה מורה־לריקודים. ההוראה לא היתה לה אלא אמצעי בלבד. חלומה היה להפתיע, בין היום למחר את ניו־יורק. להיות מרתה גראהאם חדשה. שעל־כן עשתה לבושה כדרך מרתה גראהאם, כמותה סרקה שערה, הרזתה את לחייה, דימתה את הילוכה לשל מרתה גראהאם. ודזשאני יותר משכבשה בריקודה, כבשה ביציבתה. הרגלים הגמישות, הראש המחוטב על צווארה היפה, כל יציבתה, כל מנהגה – שירה. בא הוֹירבי, פרקליט אמיד כבן־שלושים, ודזשאני נישאה לו.

אך עתה נראה, כי חלומות־בתוליה עתידים שיתקיימו. הוירבי דיבר על שכירת תיאטרון ליום ראשון בלילה, שבו תוכל דזשאני להופיע, עם להקתה, בריקודים חדשים, ריקודי־דזשאני. ופתאום – דזשאני הרה.

דזשאני היתה אומללה. המלה “הריון” ניסרה במוחה, כסנאי בכלובו, כל מה שביקשה להעמיק בהבנת המלה “הריון”, כן נתכווצה זו והלכה, חמקה מבין האצבעות ודזשאני חזרה לבראשית – היא הרה.

היה ודאי לה, כי ילד, העומד להוולד דרך־מקרה, גזרה שיהא מפלצת – היתה דזשאני מרבה באמבטיות־חרדל חמות, מטלטלת משאות, רוקדת, מתגלגלת, בטיולי־מגררת בשלג – לא הועילה דבר.

ומשלא הועילה דבר, פתחה ובכתה. שכבה על הספה ובכתה. וככל שניגרו דמעותיה, היתה בה הרגשה, כי הוולד יוולד בלא עינים. ומשבכתה די שבעה, פסו כוחותיה, ותמיד הוקל לה. או אז השליכה מעליה את שמלת־הבית וניצבה ערומה בפני המראָה. נהנתה מגופה שלה עצמה – ענף רענן, כפיף. קו גמיש נמתח מראשה עד לקרסוליה. עם כל פנייה וכפיפה לבש הקו צורות שונות והוקל לה. זה נמשך כשעה קלה. בעומק נפשה פנימה משהו התבעבע, ליחש לה, כי נשים בחדשי־הריונן האחרונים מתמסמסות, הקוים מתקפחים, מתמוגגים, וננערה בה חימה על בעלה.

כך יצא החורף, האביב והקיץ מישמש ובא.

הוֹירבי הושיב את דזשאני בבוֹנגאלו. העמיד לה משרתת. והוא עצמו נסע בוקר־בוקר במכונית, לניו־יורק, ובערב בשעה שש בקירוב כבר חזר.

דזשאני, שכבר השלימה, זה חדשים, לרעיון־הריונה, התגעגעה עתה, בשכבה בערסל, על פירכוס הנפש הקטנה, שעמדה לצאת לאויר־העולם; התגעגעה כדרך המתגעגעת על אהובה. החימה על בעלה פגה מכבר. עתה, חודש ימים קודם הלידה, היתה תחרות בינה ובין הוירבי: היא רצתה בילדה והוא – בילד.

דזשאני נתמתחה בערסל. לרגליה מונח היה הרומאן של לורנס: “סוֹנס אנד לוֹוארס”. הרימה את הספר, פתחתוֹ והתחילה כותבת על גבי עמוד־השער החלק שמות־נערות; אחד השמות האלה יבחרו היום. איוואט הוא שם נאה. לאַוּראַ צלצולה יפה גם הוא. ואם יהיה ילד? לא. אסור שיהיה, ואף לא יהיה. ילד אינו עדין כל־כך. אינו נישא בבטן כדג קטן, שעם כל שחייה ושחייה הוא מחמם את כל אבריה.

דזשאני הכירה בעצירת־המכונית, כי הוֹירבי בא מן העיר. כדי רגע שקלה בדעתה – לצאת לקראת בעלה, או להמתין שיבוא אליה? כשכבר ביקשה לירד מערסלה, שמעה, כי עם הוירבי נמצא עוד מישהו. כבר נשארה שוכבת. וקודם שתיקנה שערותיה, בא הוירבי במרוצה ובידו עתונים, ז’ורנאלים, תיבה שוקולד:

“האַלוֹ, דזשאני!”

“האַלוֹ, הוירבי!”

וכששניהם התנשקו וחזרו והתנשקו, וכשהוירבי כבר שאל, כדרך ששואלים תינוק קטן, שאל מה הרגשתה, אמר:

“הבאתי לך אורח.”

“את פאַ?”

“ניחשת.”

“האלו, פא!” – התנשקה דזשאני בערסל עם אביה – “טוב שבאת. שב נא פא!” – ופינתה לו מקום על ידה.

אביה של דזשאני, בזקנקן הדוקטור המגוזז, בעצבות שבעיניו, שנראה בהצצה ראשונה רחוק כל כך מדזשאני, נראה, בהתבוננות־יתר, דומה לבתו. אלא שהיתה זו פליאה, מהיכן לו לשוחט בת רקדנית.

וכשישב אביה, פתחה דזשאני את הרומן של לורנס, המוטל על ידה, ואמרה לבעלה:

“הוירבי, מה בעיניך השמות שהכינותי? יש לי פתק שלם.”

“של נערות גרידא?” – חייך הוירבי.

“של נערות.”

“ואם יהיה ילד?” – צחק.

“תבוֹר אתה שם. ותהיה ילדה” – אמרה דזשאני בודאות, שאינה מניחה אפשרות אחרת – “ואתה הסכת ושמע. בחרתי כעשרה שמות” – התרוממה בערסל ונשארה שוכבת, שעונה אל מרפק, והתחילה קוראה:

“נראה לך השם איוואֶט? ולוּסיל? ולאַורא? ודשיאן? ומאַיאַ? זה הוא שם אלילה מכסיקנית…”

“שמעתי כאן פתק שמות גויים. מאיא, את אומרת, הוא שם פסל־מסכה מכסיקנית… ואם, בעזרת השם, תלדי בת, תבחרי שם מתוך הפתק הזה? ואפילו לא עלה על דעתך לקרוא שם אמך? ואמך לא נקראה לא איוואט ולא לוּסיל, ואף לא שם של פסל־מסכה. אמך נקראה רחל־לאה. על שום מה לא תקראי, אם תהיה זאת ילדה – שם רחל לאה? כך מנהגם של ישראל. קוראים בשם סבתה, בשם סבא…”

כדי רגע עמדה דממה. האב ביקש לומר, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא משום שלא שינו שמותיהם. אולם למי יאמר? לחתנו, שפתח בהרשיל וסיים בהוֹירבי? לבתו, שפתחה בשיינדל וסיימה בדזשאני? והוא ענין השם בלבד? בו בלבד קעסקינן? כשהללו יהודים בלא יהידות, כשהללו אינם חיים אלא כדי לחקות את הגוי, ותו לא. הוא לא אמר כל זאת, אך שאל לה לבתו:

“נו, שיינדל, מה הסוף? רצוני שתקראי שם אמך.”

“אין השם נאה בעיני” – התנודדה דזשאני.

“רחל־לאה יפה אלף מונים מאיזו מאַיאַ… יפה, יפה הימנה! ואם לא תקראי לבתך שם אמך, לא אדרוך על סיפך!”

“יהיה ילד, חָמי” – ביקש חתנו להמנע ממריבה ונטל את חמיו תחת זרועו – “יהיה ילד וייקרא בשם אבי.”

“כך הדין נותן” – הלך חמיו אחריו. נכנס לבונגולו וטען לנפשו – “מוטב ילד, מוטב.”

(1942)

לזישא לאַנדוֹי ז"ל

כבר עמד עיצומו של יום־הששי, כשהקיץ וולף לאַנדא, התחיל מתמהמה ונשאר שרוי במיטתו, וידיו שלובות למראשותיו.

יום־הששי היה יום־מנוחתו. אל המערכת, שבה עבד, לא היה הולך ביום־הששי. העתון, חרדיי, לא היה מופיע בשבת. יום־ששי היה לאנדא אוכל פת שחרית במיטתו, קורא שירים ונהנה הרבה מעצלותו עד לאחר־הצהריים. אולם אותו יום־ששי לא עלתה לו המנוחה. חובה, כעוֹל כבד, היתה מוטלת עליו ותובעת.

רצונכם, לא היתה זו חובה כלל. הסכיתו ושמעו – ואם בנו האַחר של הרבי מביאַלה, הרבי ר' מנחם־מנדל, בא מפולין לניו־יורק, מה שייכות היא לו, לוולף? אבי־דוד־זקן. הוא, וולף, נינו של הרבי הסטריקוֹבאי, הוא שאַר־שארו של ר' מנחם־מנדל. בפולין לא נפגשו שארי־השארים מעולם. כשבא וולף, בחוּרוֹן בן־שש־עשרה, לניו־יורק, היה ר' מנחם־מנדל, בן החמישים, רבי משכבר. כיום הרבי ודאי בן־שבעים. והוא, וולף? מעצם־המרחק, שבין שאר ושאר נסתחרר ראשו של וולף. ואף־על־פי־כן? לא אחת דומה עליו, על וולף, כי מאז היותו בן־שש־עשרה הוא הולך בדרכי זקן־זקנו, בדרכי הסטריקוֹבאי. הסטריקובאי היה שר שירים למקום ולכנסת־ישראל, ונינו שר שירים ל“נערות כחצאי־לבנוֹת”.

זקן־זקנו של וולף, ר' אברהמל הטשכאנובאי, סבר, כי הטומאה משרה עצמה בלילה על האצבעות, והאצבעות עולות בשינה לנגוע בפנים. היה הצדיק ר' אברהמל ישן בכסיות. ונינו שהיה, להכעיס את הסבים, חולם על “מזמורי נערות” ו“זנבות־חזירים” שר גם את שירת ה“סיטרא אחרא” לרבות מ"ט שערי־הטומאה. ובכן, מה שייכות עשויה שתהיה בין הנכד ובין הסבים והדודים?

ואף־על־פי־כן?

משנודע לו לוולף, כי ר' מנחם־מנדל הוא בניו־יורק, נסתכסכה מנוחתו. לא דיבר עם שום אחד על כך: לא עם אשתו, לא עם שני ילדיו. הוא הבריח מעליו את החדשה, פיתה את עצמו, כי נחלץ ממנה מכבר. אולם אך נשאר עם נפשו, ראה לפניו זקן בן ששה רגל, הדרת־פנים, לבוש אטלס ומשי. זקן ופאות – בוֹהק צחור. העיניים – אבוקות נהירות. כך, סיפרו לו, היו פני הסטריקוֹבאי, פני הביאַלאי. כך היו פני דודו זקנו, ר' רפאל. כך, מן הסתם, פני ר' מנחם־מנדל.

והוא, וולף לאנדא?

לא חתימת־זקן, לא ציצית. בלורית שערות בלוֹנד יורדת על מצחו, משתרבבת על עיניו הכחולות, החלומות. ובזוויות־הפה חיוך־ביטול לאדם, לעולם, חיוך־הביטול של אוסקאר וואַילד, בשעה שנדון על משכב־זכור.

לא אחת, כשוולף היה עומד לפני המראה, סורק את בלוריתו הפרועה, היה שואל את נפשו: “מה שייכות בין חיוך־הביטול שלי ובין הטשכאנובאי, הסטריקוֹבאי, הביאַלאי?”

על גבי השטח למעלה – אין שייכות. אבל בעומק־הנפש נמשך וולף לפשטותו של הטשכאַנובאי, לתמימותו העמוקה. הוא שהיה אומר: “אבותי ידעו להתחבא מפני בני־אדם. ואילו אני, אברהם, חוטא אני. מנעורי רצים אחרי”.

זה שנים וווֹלף נשא בקרבו מזמור־שיר לסַבּוֹ הטשכאנובאי. שורת־המזמור הראשונה היא תמיד על דל־שפתיו. בין בבית, בין במערכת, בין ברחוב – כל אימת שהוא נשאר עם נפשו – נגלית השורה, תובעת ממנו תיקון לעצמה, נשמעת וחוזרת ונשמעת:

וכשמשתערות עליו הטורים האלה ופותחות בתביעתן, הוא רואה, כי עשרים־שנה רימה את עצמו, כי שיריו על “הזמיר הכחול והאדום” לא היו אלא אוּרי־רמיה, שהרחיקו אותו מסביו ואבותיו, ובאמת נעקרת מקרבו תמיד הזעקה:

“אין אני בן חורין! מזקני־זקני נמשכת אלי שרשרת ארוכה.”

והשרשרת גררה את וולף ומשכתוּ אל הרבי, שבא מפולין, אל ר' מנחם־מנדל, שכתב גם הוא שירים בימי־נעוריו.

אחרי הצהריים יצא וולף לאַנדאַ מן הסוֹבווי לאיסט־בּרוֹדוואי. השחיל עצמו לרחוב האֶנרי. אך פה נתרומם בו לבו, נתרומם בפירפור, ולא יכול לשוב למנוחתו.

הרבי השתקע בבית פרטי, בנוי עץ, בן שתי קומות. הוא כבש לעצמו את כל הקומה העליונה. וולף נישא לאטו מעל מדרגות־העץ, שחרקו, ולא ידע מה ידבר עם הרבי. לעיניו ניצבה אם־זקנתו, אשת הרב הטשכאנובאי הצדקת איטלה. האמנם היתה סבתונת קטנה כל־כך? וכשהיתה בחורף, בימי השלגים הגדולים, הולכת אל יולדת עניה, וכוס מרקחת בידה, היו הבנים המגודלים נושאים את אמם הקטנה על כפיהם?

יהודי, בלא מעיל, בטלית־קטן בלבד, זקנו ופאותיו מנופנפות, עצר את וולף:

“ומה תאמר לטוב ולמוטב?”

“כאן מתאכסן ר' מנחם־מנדל?”

“כאן.”

“ומי אתה, המשמש שלו?”

“הן.”

“רצוני לראות את הרב.”

“לא בשבת! בשבת אין הוא מקבל שום אדם.”

“הרי אין עדיין שבת.”

“הרבי, אצלו כבר שבת.”

“הגידו לרבי, כי קרוב בא לראותו.”

“מאי קרוב?” – התבוננו עיניו הפיקחות של המשמש מתוך פליאה וביטול בקרוב, הגלוח.

“הגידו לרבי, כי נכדו של ר' מרדכי מוֹטל בא לראותו.”

“משמע, שאתה נכדו של ר' וולף הסטריקובאי?”

וולף ניענע בראשו ניענוע של הן.

“זמן רב באמריקה?”

“כעשרים שנה.”

“מה, סוחר?”

“לא, עובד בעתון.”

“כתבא?” – המשיך השמש בביטול את הדיבור.

כאן נפתחה הדלת, והרבי, גדול־קומה, כפוף משהו, בקאַפוטה־של־אטלס נכנס חרש בסנדלי בית רכים, מעשה־עור־יעלים, וניצב בפתח. הפוזמקאות הלבנים מאחורי האַטלס השחור. איזור המשי העבה היה קשור במרופרף למתניו. והפנים, פיקחים, דוויים, ממוסגרים בזקן־שיבה מחודד, הביטו בו בוולף, כאילו היה מיצר עליו, כי הנה אפשר ואדם יבזבז כל כך את צלם אלוקים שלו.

הרבי נתן לו שלום ואמר:

“כפי שאני שומע, אתה נכדו של הדוד מוֹטל.”

“כן, רבי.”

“אביך אמר לי, כי יש לו בן באמריקה. הרי שמך וולף, כשמו של הסטריקובאי ז”ל. סבא גדול היה לך, וולף."

“היה לנו אבי־סבא גדול ממנו” – אמר וולף.

“האם אתה לומד תורה?” – שאל לו הרבי.

“מכבר לא למדתי, רבי.”

“חבל, חבל וולף – התחילו פני הרבי מתעננים – אולם אם אתה, כתבא, באת לראותני, באת לראות קרובך רבי, עודך במדרגה. יש בי בטחון, כי עתיד אתה לשוב גם לתלמוד־תורה, ועתה, וולף, כבר שבת אצלי” – הושיט לו הרבי את קצות־האצבעות, נכנס לחדרו בניגון טשכאנובאי ישן וסגר בעדו את הדלת.

וולף נשאר עומד באמצע־החדר והביט בדלת הנעולה. האם חש עצמו נעלב? לאו. מי היטיב כוולף היטיב לדעת, עד מה השבת קדושה לו לגזע הטשכאנובאי, הרי ר' אברהמל הטשכאנובאי התחנן אל רבנים חסידיים, אל רביים, שלא יבואו אצלו לשבת. הרי משום האורחים יהא חייב לנהוג כרבם של חסידים, בעוד שלא סר כל ימי חייו מנוסח אשכנז.

ור' מנחם־מנדל אצלו הרי כבר שבת. ובשבת יצא הרבי, נתן לו לוולף שלום, אמר כמה מלים ונכנס לחדרו המיוחד בניגון טשכאנובאי, העצור בעצמותיו של וולף מימי נערותו. באמצע ניגון־זמירות ראה לפניו את הטשכאנובאי הראשון, ראה את ר' אברהמל, הנחפז בבוקרו של יום־ששי לאחר התפילה, הולך עם משמשו מחנות לחנות, בודק את המשקלות, מבקש לדעת, אם יהודיו נוהגים מאזני־צדק דין־צדק. ובשעה שתיים כבר פוסע השמש לבדוֹ, פוסע ברחובות וסמטאות וקורא לבית הכנסת.

וכשירד וולף במדרגות וכבר היה בהאנרי־סטריט, חזר ובקע בגרונו ניגון־הזמירות הטשכאנובאי, ניגון “כל מקדש שביעי כראוי לו”, ונישא מעל רחובות ניו־יורק.

(1942)

שעת עשר בבוקר. הפחמים שבתנור־הברזל נתהבהבו זה עתה, לא חיממו עדיין את חדר־הכיתה הגדול של בית־הספר העממי, שבו היה הכפוֹר שורה על הזגוגיות, שורה בסדקי־הדלת, שפניה לחצר.

על גבי הקירות – פרץ, מנדלי, שלום־עליכם, ביאַליק. מסביב לקירות – ארונות ספרים, באמצע החדר – ספסלים. על גבי הספסלים – העליונה שבכיתות. בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה, תלמידים, תלמידות.

המורה, שלמה אשכנזי, ישב בין התלמידים. הפנים הכהות, העינים הגדולות, השחורות, נראו צעירים, אך השערות השחורות בראשו, לצדעיו, כבר האפירו.

המורה, קרא “שלוש מתנות” של פרץ, קרא כך, שכל אחד ואחד מעשרים ושלושה התלמידים נמשך ושיתף את עצמו. החבריה הצעירה עיניהם נפקחו ביתר־רחבות, הם עצמם התחילו לראות, הם עצמם היתה בהם שמחת־יצירה, שמחת־התרת־סבכים.

ומשהפסיק המורה קריאתו, עמדה בכיתה דממה כל כך, שנשמעו פיעפועי ההיבהובים בתנור הברזל, משל מחטים תופרות אריג־משי. נדמה, כאילו הדיבור האנושי בוש מפני “שלוש המתנות”, המתנות המוזרות, שנוצצו בחדר־הכיתה הקר כאוצרות, והלבבות הצעירים פירפרו כמוהו.

איש בחדר הכיתה לא שמע דפיקה בדלת. ומשחזרה הדפיקה שנית, שלישית, אמר בחוּרוֹן למורה:

“חבר אשכנזי, מתדפקים על הדלת.”

בפתח הפתוח עמדה נזירה קשישה עטופה שחורים. בידה־ימין מחרוזות. אשכנזי ניגש אליה בהעוויה שביקשה לומר:

“את רוצה מה, אחות?”

הנזירה דיברה ברהיטה, כאילו היתה חייבת בשליחות. דיבורה בצרפתית:

“האם אתה, מוֹנסייר, המורה אשכנזי?”

“כן, אנוכי.”

“האם היתה לך לפני שנתיים, שלוש שנים, תלמידה רַשל שמה?”

שלמה אשכנזי, שכבר היה עשר שנים מורה בבית־ספר עממי במונטריאַל, כמעט שלא הבין צרפתית. התנצל לפני הנזירה. וכשחזרה על שאלתה באנגלית גרועה, הגריר המורה חמש אצבעותיו על מצחו:

“רשל? תלמידה שלי?”

“רשל באַטיסט” – ניסתה הנזירה לסייעו.

“אַ!” – הבהיקו פני־המורה הכהות – “רשל באַטיסט, ודאי שלמדה מפי. נערה יפה, בלונדית. יתומה עגולה. ודאי שלמדה מפי. בבת אחת נעלמה. אומרים לי, כי היא יושבת בטוֹרוֹנטוֹ.”

בשעה שהמורה דיבר אל הנזירה, הגיחו החבריה מאחורי הספסלים. החבריה עמדו במעגל, הקשיבו לשיחה. הנזירה הצביעה עליהם:

“אין הם צריכים לשמוע.”

המורה פתח דלת צדדית ונכנס עם הנזירה לחדר קר. הנזירה עמדה רגע ועיניה עצומות. קצות אצבעותיה נגררו על גבי המחרוזות, כעל גבי מנענעים, הנועדים להמליט צלילים. אחר־כך פקחה את עיניה, עיניים כחולות, ילדיות, ואמרה לו למורה:

“רשל מתה.”

“מתה? מכבר?” חש המורה הקור נישא מעל גופו, משל לחלוחית קרה מעל נייר־ספיגה.

“רשל המסכנה נתיסרה בעולם הזה על עוונותיה” – דיברה הנזירה אל תוך החלל, שבו נסתלסל הבל־פיה, כעשן – “יתומה. לא היה מי שישגיח עליה. בחור פיתה אותה, החזיקה בבית־בושת במוֹנטריאל. כשסרקה את שערה בצינורות מלובנים, ניצתו. נשרפו פניה, נשרפו עד־מות. שלושה שבועות שכבה בבית־החולים של דזשאַן הקדוש. אם חטאה, מירקה את חטאיה בעולם הזה. ביקשתני, כי אקרא ללוויתה את המורה היהודי שלה. אילו ידעת, מוֹנסייר אשכנזי, כמה ביקשה כי אקראך. בימיה האחרונים לא פסקה מלדבר על סיפור, שקראת עמה, סיפור על “שלוש מתנות” שנתקבלו בשמים, שאלהים בכבודו ובעצמו קיבלם. על ערש־מותה מכרה רשל המסכנה את טבעותיה, עגיליה, שמלותיה. תמורת כל אלה ליקטה חמישים דולאַר. מה מאושרת היתה רשל המסכנה, כשמסרה לי את חמישים הדולאר בשביל אותו בית־ספר יהודי, שבו למדה. הבטחתיה, כי גם מתנתה תתקבל בשמים. מה אתה אומר, מונסייר מורה?” – הושיטה לו את חמישים הדולאַרים – “הנה המתנה.”

“תתקבל, אחות!” – לחץ המורה את ידה – “ודאי שמתנתה של רשל תתקבל. ומתי הלוויה?”

“ממתינים בלוויה לך, מונסייר המורה” – הצביעה הנזירה לצד החלון.

המורה פתח את החלון. מאחורי החלון, על שלג מקושה, עמדה עגלת־המתים. מאחורי עגלת המתים – מכונית אחת־יחידה. מתוך בתי־השכנים הציצו עיניים סקרניות. המורה חזר וסגר את החלון, ושאל את הנזירה:

“והיכן קבורתה?”

“בבית־עולם יהודי.”

“ואנו שנינו נהיה המלווים.”

“אנו שנינו.”

וכשהמורה כבר עמד בערדליים במעיל, אמר לתלמידים:

“הקשיבו, ילדים, יש לנו לוויה. תלמידה שלי וחברת־בית־הספר שלכם מתה. תתלבשו, נלווה אותה כמה רחובות.”

תחילה ירדה הנזירה. אחריה – המורה. הילדים התיצבו צמדים־צמדים מאחורי עגלת־המתים. כמתחת לאדמה נצמח יהודי זקן כפוף, מדובלל־זקן, וקופסה בידו:

“צדקה תציל ממות.”

הלוויה זזה ממקומה.

(1928)

בשעה שש בבוקר הקיץ המהנדס אנגלמאַן והתחיל מחפש סביבו בחשכה:

היכן הוא? מה חלום חלם?

העצבות העוטרת את עיניו, את זויות־פיו העמיקה – החלום, שעינה אותו, כמדומה, כל הלילה כולו, והיה שרוי בקצה־לשונו, לא יכול היה עתה בשום־פנים להזכר בו. בבת אחת משך כלפי מעלה את תריס־האשנב שבקרון־השינה ולעיניו הממַצמצות התפשטו והלכו אַפרים, הרים ונהרות. האכספרס שיקאַגוֹ־ניוּ־יוֹרק לפת בנשיפה, בשקשוק, את הפסים, התנענע, ובניענועיו חזר והרדים את אנגלמן, שנסע לניו־יורק, להתיעצות של מהנדסים. המהנדס אנגלמאן היה גם ממציא. היה לו בשיקאַגוֹ בית־חרושת קטן לניסויים, שבו נבחנו מנועי־מטוסים חדשים, מתוקנים. ובענין מנוע־מטוס מתוקן כזה עמד אנגלמאַן להשמיע הרצאה בהתיעצות־המהנדסים.

אנגלמאַן הגיף את התריס, עצם עיניו והתכרבל. עם הנינועים נעלם הכל – רכבת האכספרס, קרון־השינה, לפיתת־פסי־הגלגלים והפסים. הוא היה בבית־החרושת שלו עצמו, עמד כפוף מעל הסַדנה, בדק את המברגים, בחן את מנגנונו של המנוע החדש. עם העבודה נתרווח מוחו, אורו עיניו. הגלילים במנוע החדש נתכפלו והלכו, לחשו לו, כי בכוחו של מנוע כזה ניתן לטוס לרקיע, להתרומם מעל כסא־הכבוד, ולא בלבד בעולם הרישעה, אלא גם בעולמו כביכול, שברא עולם כעור כזה. ובמרומים כאלה, מה ערך להם לנאצים? מה ערך לו להיטלר? וכשנישאים כנגדו מאות, אלפים מטוסים גרמנים? מה ערכם? הנה מתנועעים מנועי־מכונתו החדשה, מפיצים גלי־חשמל, המשתקים את מטוסי־הגרמנים, עוצרים אותם בעצם־טיסתם, ומדרדרים אותם כּירוּיים ארצה.

והלאה? מה הלאה?

עומקם של השמים נעשה פתאום אדמת־מִקְשָה, אדמת־אש, שעליה נרצחו יהודים, נשרפו חיים.

אנגלמן היה לו אב זקן ושני אחים בפולין, שני אחים גדולים ממנו – משה ופייבל – היכן הם? היכן נשיהם, בניהם ונכדיהם? היכן ניספו? בכבשני טראבלינקה או מאַידאנאק?

מכל קרוביו של אנגלמאַן שרר דוד בניו־יורק. את הדוד כבר לא ראה עשרות שנים. עכשיו, בשכבו בקרון־השינה, אחזוהו געגועים לדודו, לאחי־אמו, שהיה בעירו מבריח דרך הגבול הפרוסי בני אדם, סוסים.

חיים נפרשו, חיי־דודו, נפרשו כחלום. וכתוֹם החלום חזר אנגלמאן וגלל אותו וביתר פרטים, וביתר שמחה ובעומק־יגון. כן יצאו שעות. שעה שש נעשתה שבע, שבע – שמונה, תשע. האכספרס שיקאגו־ניו־יורק נעצר בגראַנד סאנטראַל.

אנגלמאַן תפס מזוודתו ונישא עם זרם־הנוסעים. היום יום־שבת. ודאי היה לו, לא ידע בעצמו על שום־מה, כי אם יסע עתה אל הדוד, ימצאנו בביתו. עוד במלאַווה היה הולך להתפלל בהשכמה. וכשהוא, אנגלמאן ואביו היו הולכים להתפלל בשטיבל, כבר היה הדוד יושב מעל קערה דגים ממולאים.

המהנדס אנגלמאַן השאיר את המזוודה בבית־הנתיבות. נכנס לטאכסי ראשונה ואמר לנהג:

“מאתיים עשרים וחמישה דילאנסי סטריט.”

מחמת הדוחק היתה המונית נעצרת וחוזרת ונעצרת. אנגלמאַן קצר־הרוח חזרו ונפרשו לפניו חיים, חיי־דודו. אפילו כינויו של הדוד הינה אותו – “דער שווארצער וואָלף” (זאב השחור). ודודו היה גבוה וזריז כזאב, ואף שחור. ולא כל־כך משום עורו הכהה, כמו זקנקנו, וגבותיו כעין הזפת.

העיר כולה רעדה מפני הדוד. העיר ידעה, כי שכמותו יכול להטיל דליקה, סחורה־טריפה, להכות שוק על ירך, לקטול חת־תרי.

וזאב השחור עשה כן. הוא שלט בתחום ששה מילין בתחום־הגבול. כל חוזר־סיביר, כל פליט־סוהר – האספסוף היתה להם תמיד “רגל” בבית וולף, תמיד – תחנת־פריקה. בריות חשוכות השתהו בחצרו הגדורה, שאפילו יומם עמדו בו אפלולית וצינה כשל מרתף. הבריות היו שוהות באורוות הסוסים, באסמים.

ופתאום אנוס היה זאב השחור לעקור – הוא דקר בגבול “אוביאזטשיק” אותו יום, כשזאב עקר לאמריקה, העמידו הקהל תיבת־זימרה באמצע־השוק – העיירה על יהודיה, שמחו שנפטרו מנבוזראדן השחור.

זה היה לפני שלושים ושתים שנה. המהנדס אנגלמאַן היה אז נער כבן שתים־עשרה. אל הדוד היה הוא, יוסל, בא בגניבה, שאביו לא יוודע. אביו של יוסל, משכיל חסידי, סוחר־יערות, בוש בגיסו, בזאב, לא רצה שילדיו יהא להם כל מגע־ומשא עם ביתו של זאב. אמו של יוסלי היתה היחידה, שהיתה הולכת בגלוי אל אחיה. על ביקוריה אצל וולף לא היתה האֵם מעולם משמיעה דיבור ובעלה לא שאל אותה מעולם על אחיה, כאילו היה זה רבב במשפחה.

אולם יוסל נמשך אל הדוד. היה מחכה ליום־שבת, כשאביו היה מתנמנם אחרי הסעודה, אחרי הלימוד בשבתות כאלה היה מפליג אל דודו…

לפני הפתח, על ספסל ארוך, ישבו צעירי־ברנשים ופיאותיהם נוסח־קוזאקים. המגפיים, המצחיות – לָכּה. החָבריה מפצחים חמניות, צוחקים, מתגרים בנערות העוברות ושבות. שלהי־שבת שוֹצפים טשוּלינט, ריח־סוסים טעים, ריח־זבל־סוסים.

“הנה החסידל דילן!”

“הנה יוסל!”

הברנשים נטלו לו ליוסל למעגלם, נתנו לו חמניות, נהגו בו מידת שווה בין שווים. וכשהחבריה צידדו אל אורוות הסוסים, כדי לעשן, נתנו גם ליוסל פאפירוסה.

יוסל ודאי היה לו, כי הברנשים יחרישו, ולא יפלטו אפילו הגה באזני הדוד, כי עישן. אך זאת היו חסרים! זאב השחור היה לא בחור אחד מרטש על שום־כך, אף כי הוא עצמו עבד כל מיני עבודה זרה. לשנים, כשהמהנדס אנגלמאַן כבר היה בשיקאגו, היה תמיה וחוזר ותמיה – מה טעם, ששבי־סיביר, חוזרי־סוהר, נוהגים מידת־אחים בנערים? אותם “בריות לא מהוגנות” – כפי שהם מכנים את עצמם – לעולם לא ימסרו, לעולם לא ילשינו, אם נערים מעוללים מה. שעל־כן הקטנים נמשכים אל החבריה כל־כך.

יוסל חיבב את הדוד, חיבב את הברנשים, חיבב את הסוסים. וכשהברנשים נתפטפטו בענין הדוד, לא נלאו מלגלגל סיפורי־מעשיות עליו. סיפור מוזר מחברו. כאן סילק “אוֹביאַזטשיק”, המן הרשע, כאן הטיל דליקה ב“ראַמפאַ”. וולף השחור ניתן להתהדר בו. והברנשים היו מדברים בו בדרך־ארץ כל־כך, כדרך חסידים המדברים ברבם. סיפרו בשבחו של וולף, איך בשנות נעוריו גנב בתו של שְרָרָה ונעלם עמה.

וכל מה שאנגלמן החמיר יותר עם יוסל, כל מה ששמר יותר שלא ילך אל הדוד, כן גברה תשוקתו של הנער ונמשך אליו.

והיום?

היכן ר' משה אנגלמן? סוחר־היערות הנאה, המשכיל החסידי, שהיה יום־יום מוכרח לקרוא שלושה גאַזטין (עתונים) – את ה“היינט”, את “הצפירה” ואת “גאזיטא וואַרשאַווסקאַ”? אנגלמן, שהתימר כל כך בבנו האחר, פייבל בן־השלוש־עשרה שידע להסביר חתיכות אבן עזרא המוקשות ביותר. היכן הברנשים, שהיה להם מדור באורוות־הסוסים של הדוד וולף? והרי הללו לא התיראו מכל. ויהי זה מלאך־המות עצמו. האמנם אינם? אבא, האחים, הברנשים, אין אף יהודי במלאַווה?

יהודי במלאווה?

לא יתכן, לא יתכן.

הטאֶכסי נעצר בדילאֶנסי סטריט. הנהג העלה את האשנב:

“הרי מאתיים־ועשרים־וחמישה, דילאנסי סטריט.”

המהנדס אנגלמן עלה על המדרכה. שילם, נכנס למסדרון ועיכב יהודיה:

“האין היא יודעת, היכן גר כאן וולף דוֹמב? יהודי קשיש.”

“וולף דומב?” – משכה היהודיה כתפיה – “שם כזה לא שמעתי. גר פה איזה וולף, אבל לא דומב. שמו וולף קוֹן, יש לו סוס ועגלה והוא קונה גרוּטאות. ואין הוא יהודי קשיש, אלא זקן ממש בגבורות… הוא גר בקומה הרביעית, כשאתה עולה, ימינה.”

אנגלמן נישא מקומה לקומה, ודיבר אל נפשו:

“אפשר שינה שמו?”

על הדלת תלויה היתה מזוזה ארוכה בנרתיק־פח. אנגלמן צילצל. שמע כעיסה מאחורי הדלת:

“אמרתי להם לגויים, שלא יצלצלו אצלי בשבת, ואין מועיל. מי זה? מי שם?”

“האם גר פה וולף דוֹמב?”

נפתח קצה־פתח. תחילה נראתה כיפה, לאחריה פנים חבוטות וזקן לבן. מתחת לגבות־שׁיבה עבותות, הציצו עיניים זעופות ותמהות:

“מי שואל לווֹלף דומב?”

“אני.”

“מה אתה רוצה ממנו?”

“דוד הוא לי!” – נענה המהנדס – “ומי ששאלתיו, אמר לי, כי פה בבית גר איזה וולף קוֹן, לא דומב.”

הדלת נפתחה ביתר רווחה. אך עתה הכיר אנגלמן את דודו. הוא היה גבוה וזריז־נוע, כבשנות־שחרותו. הפנים והזקן בלבד נשתנו. בפולין היה וולף גוזז את זקנקנו השחור. פה – הפסיק מעשה־הגזיזה, והרי הזקן ארוך ולבן. הוא התבונן בו באֶנגלמן. עיניו הזעופות נתרככו, התחילו מחייכות:

“יוסל?”

“כן, הדוד.”

התנשקו.

“הדוד, למה שינית את שמך?” – שאל אותו המהנדס.

“מה אכחיש, יוסל” – סגר הזקן את הדלת אחריו בשרשרת – “עשיתי שטות, ששיניתי שמי. על שום מה קוֹן? הריני כהן, שידלוני בני־עיר, שאקרא עצמי קון.”

הדוד אחז כתפיו של אנגלמן, הביט אל פיו, ערם עליו קושיות, ובפניו הקמוטות, החבוטות בערו עיניו השחורות:

“מהיכן אתה בא? משיקאַגו? אתה, כמדומה, מהנדס?”

“כן, הדוד.”

“אם־כן, על שום מה לא המצאת מכוֹנוֹנת כזאת, שתחריב את יֶקה־שוטה? זכינו לזמנים, אַפסוּס כזה, היטלר־גנב כזה מושל בכיפה! טוב, יוסל, טוב, שבאת לראות את דודך” – הוציא הזקן מארון בקבוק יין־שרוף ועוגיות – “אילו באת ביום־חול, לא היית מוצא אותי. שבת איני עובד. יש לי באיסט־ריוור חתיכה של ביזנס. הריני קונה גרוטאות – ברזל, חבלי־אניות ישנים. כך גוררים את קומץ־השנים, יוסל. לא מאי דהווה במלאווה, לא דא. הייתי זורק את הביזניס באיסטר־ריוור, אולם חביבים עלי מי־נהר, חביבה עלי הרחבות. זה מזכיר לי את זשוֹל־דאבקה, מזכיר לי את פרגוד גבולה של מלאווה, שבו אני, זאב השחור, הייתי כמלך בגדוד… זוכר, יוסל? ושלך? אבא? האחים? יודעים פה הכל, שמתרחש במלאווה. זוכר אתה, אצלי עבדו שני ברנשים, האחד – שפאק והאחר פישל. הנה בני־כלבים אלה, הגרמנים, נכנסו למלאווה ושרפו את בית־הכנסת. מי, סבור אתה, נבהל להציל את ספרי־התורה? שפאק ופישל. כששפאק יצא מתוך האש וספר תורה בידו, ירו אותו הגרמנים. אתה זוכר את פישל? בן שמונה־עשרה היה מרים קרון קמח. מרוב כעס, שהכלבים ירו את שפאק, תפס לו לאַחַד היורים וקפץ עמו לתוך האש. שניהם נשרפו. שפאק ופישל – אלה קדושים. אני גאה עליהם, על בחורי! היודע אתה, לפחות, יוסל, כי אין לי כל נפש? גלמוד אני. דודתך זה שנתיים שמתה. משק נאה, נאה! והכל סופו הבל – מזג וולף שתי כוסיות יין־שרוף – נו, לחיים, יוסל, לחיים!”

“לחיים, דוד!”

“אף שאתה מהנדס, יוסל, תהא היום חייב לאכול עמי טשולינט, לא יזיקך חס ושלום. לא הרחק מזה, בנוֹראֶק־סטריט, באמת אצל בן־עיר, אצל איש־מלאווה, אני סועד בשבתות. נו, – חזר וולף ומזג את הכוסיות, – לחיים!”

“לחיים, דוד.”

וולף ניגב ביד אמונה את השפם, נגס עוגית ודרך־ידידות הניח ידו על כתפו של בן־אחותו:

“תמצא שם חצי מלאווה. בוא, יוסל!”

“טוב, דוֹד!”

הזקן עמד על רגליו. העמיד את הכיבוד. אחר שמט את כיפתו וחבש מגבעת מקושה:

“הולכים אנו, יוסל, והטשולינט, אבטיחך, יערב לך, טשולינט־דמלאווה.”

וכששניהם היו ברחוב, נטל הזקן את אנגלמן תחת זרועו:

“מאי דאיכא איכא, יוסל, אולם מאז החריב אותו כלב, אותו גרמני, את מלאווה, אני מתגעגע הביתה. הייתי מקריב שנת־חיים ויותרת, שאטייל כך עוד פעם אחת, בשוקה של מלאווה, ברחוב הפלוצקאי, ברחוב הווארשאי… אין עוד שפאק, אין עוד פישל… ברנשים, כמדומה, ברנשי־טרפה… כשצריך היה לחרף נפש על בית־כנסת בוער, על ספר תורה, נתנו הברנשים את חייהם, ניספו כקדושים…”

באמצע־הליכתו עצר הדוד את בן־אחותו. הניח ידיו על כתפיו, הציץ לתוך עיניו:

“טוב, שבאת אל הדוד, טוב!”

ואנגלמן ננערה בו אהבת־נעורים לדוֹד, לברנשים, לשפאק ולפישל, שניספו על קידוש השם.

(1943)

לשטאַבזיב – למשה’ק ויוסף, ז"ל

מפצצות־הבעֵרה, שהאויב הבריד מעל הבתים כל הלילה כולו, עמד גיטו־וארשה בלהבות.

משה קלאפטר, במעיל־עור קצר, רובה אַבטומטי מעל כתפו, הילֵך מחצר לחברתה. ממיעוט־שינה וממיעוט־אכילה הצמיק. פסיעתו – זריזה. המבט בעיניו השחורות – תערובת נקמה וזעף – לא סיפר, כי בו, במשה קלאפטר פנימה, מתרוממת חדוה חנוקה, ששלהבות־פצצות־הבערה כבו, שמכונות־ירייה מוצבות בשערים, בחלונים, על הגגות. ולא זו בלבד. כל בית־החומה בן־חמש־הקומות במוּראַנוֹב על שלוש חצרותיו, שהיו מזויינות כמצודה, נתנו בו בקלאפטר ביטחה. ומעל המצודה הדגל היהודי – כחול לבן – התנפנף והתנשבב ללובן ולאודם של הדגל הפולני. הדגלים נקובי־כדורי־הגרמנים, סיפרו, כי יהודים ילחמו עד אחרון־נטפי־דמם.

שתי החצרות הראשונות, אפלות, מבואיהן מקומרים, נמשכו כמנהרות. חצר בתוך חצר. זקפת ראשך – חלונים וגזוֹזרוֹת, שנישאו עד מעל לקומה החמישית. החצרות לא שבתו. ממרתף־האבן, שנכרתה בו זה מקרוב באֵר, נישאו ונחלקו מים על פני החצרות, על פני הקומות. ואף שעמדה אפלה, רחשה הליכה, חפיזה. הכל צפו בשמים האפלים, שהאדימו לא מזריחת־חמה, כי אם מדליקות, שדלקו עדיין בגיטו. הכל היה ודאי להם, כי האויב יפקיע את הגיטו בפצצות־בעֵרה, שהברידם מעל הבתים, כמעט כל הלילה כולו. אִשים דלקו, שערים התפקקו, התמוטטו. בין הלהבות – זעקת גברים, נשים, טף ובכים.

ועתה – עם הנץ – עומד הגיטו כאתמול, כשלשום, כבליל הסדר הראשון, כשפלוגת־צבא גרמנית, נכנסה לגיטו לבצע גירוש חדש.

משנגלה הגרמני בגיטו, קידמוהו מכל העברים יריות. פצצות ורימוני־יד התפוצצו, הפקיעו פה זחל, שם זחל. האויב, שהתחיל נרתע, הניח אחריו חללי־גרמנים, שניספו בלהבות הזחלים המפוצצים שלהם עצמם.

כך נפתח המרד.

קלאַפטֶר ראה בכל אלה ניסים.

ומשנעשו בתי־החומה על חצרותיהם בן־לילה מבצרים, שבהם יהודים, מזויני־פצצות, מכונות־ירייה, רובים־כנגד־זחלים, התאגדו לפלוגות־קרב, לא היה זה נס?

וכשחמש מאות יהודים, מחופשים במדי־גרמנים, התנפלו על ה“פאַוויאק”, הרגו את חיל־משמר הגרמנים ושיחררו אילו אלפי אסירים – לא היה זה נס?

קלאַפטר נכנס לחצר השלישית, שיותר משהיתה דומה לחצר וארשאית, היתה דומה לכברת שוק־סוסים. אולם סוסים לא היו פה מכבר, את קרונות־המשא ואת הסוסים של קלאפטר עיקל הגרמני עוד ב־1940. מסביב לחצר נמשכו אורוות־סוסים בנויות אבן, שבהן נכבלו ונכלאו כחמישים שבויים גרמנים.

בבור, שהיה דומה כחפירה, עמד זחל גרמני, שקלאַפטר כבשו ביום ב' דפסח מידי השונא. הזחל היה מכוסה חטיבות פח מסויידות, בדומה לקיר המסויד, שהתקלף והלך.

קלאפטר הרים חטיבת פח ושאל:

“באיזה פרק, חבריה?”

“הבקענו.”

“עד דלוּגאַ?”

“כן.”

פניו הצמוקות המקושות של קלאפטר אוֹרו. אילו תפס עתה את האחים שטאבזיב – הן משה’ק, הן יוסף – היה מנַשקם. לאחר ראשון הנצחונות על הגרמנים, נכנסה עיקשות בלבם של האחים שטאַבזיב, ליקוב מנהרה אל הרובע הפולני, יומם ולילה – שלושה שבועות תמימים חפרו את המנהרה. האחים שטאַבזיב לא זו בלבד שנהגו בעבודה, אלא עמדו בעצמם במעדרים וחפרו. וצעיר האחים, משה’ק, קצין פולני לשעבר, הוא רב־מג, יושב בעליה ועושה פצצות. ואינו ישן לחלוטין, משל השד שוכן בקרבו. בכוחם של בחורים כמו האחים שטאַבזיב ניתן להפוך עולמות. עצם־הרעיון הפעים את קלאַפטר. אילולא בוש בפני הצעירים בחצר, היה שומט את הרובה מעל כתפו ויורה סתם, יורה על שום שהמנהרה כבר ניקבה, על שום שעובדים עמו האחים שטאַבזיב, על שום שמרחק פסיעות ממנו נמצאים למעלה מחמישים שבויים גרמנים. בכללם "האֶר אוּבאַר לאקסאֶר, חומץ בעיניו!

קלאַפטר ניגש אל שלושת בחורים, שאחזו רובים בידיהם, עמדו מסביב לאורוות־הסוסים, שמרו על הגרמנים השבויים. קלאפטר שאלם:

“מה שלום סמוכי שולחננו?”

“מתחננים, שלא יירו.”

“ו”האֵר אוֹבּאַר“?”

“הוא נעלב עד היסוד בו, שהושיבו אותו בין פשוטי־חיילים.”

קלאַפטר צחק. היה יורה על־אתר את אנשי־הגיסטאפו, באה פקודה לתת להם אכילה פעמיים ביום.

פקודה היא פקודה – הירהר קלאפטר ונכנס לחצר האחרת.

בא לקראתו משה’ק שטאַבזיב, שרוחבו יתָר על גבהו. המדים הגרמניים, כאילו נוצקו לכתפיו הרחבות־ביותר. הזקן שלא גולח, השינה הגזוּלה, החיים שנתונים בסכנת־תמיד, חרתו בעיניו החומות עזוּת, שכנה לטירות. זקף ידיו, כאילו חיפש את קלאַפטר:

“אנו מוקפים מכל העברים תותחים וזחלים. ההתקפה עשויה שתפרוץ כל רגע. והרי הגרמני ודאי לו, כי לא נכנע. אני ואתה – לא כל שכן! אין אנו חייבים אלא בחילופו של תכסיס. תחת התגונן – נשתער על האויב ומיד!”

בא שליח – נער בן־ארבע־עשרה. הודיע:

“האויב נישא במכוניות־משא משורינות, עם רחוב דלוגאַ. בראש – שלושה זחלים.”

“לתקוף את האויב קודם שיגיע למוראַנוב” – פטר קלאפטר את השליח.

גוש־אש עט בשריקה, בנהימה. השריקה והנהימה התכפלו, נישאו מכל העברים. האדמה ניצתה תחת הרגליים. תותחים וזחלים לא פסקה ירייתם וחפזונה – פלי־פלי, טאֵק־טאֵק – לא הניח אפשרות לספור.

מתוך החלונים, מעל הגגות, מן הרחובות קידמו יהודים את התותחים, הזחלים, בכדורים ובפצצות.

כחמישים בחורים במדי־גרמנים עטרו את קלאפטר ושטאַבזיב. קצת בחורים החזיקו בידיהם פצצות ורימוני־יד, אחרים – רובים ומַקלעים.

קלאַפטר, עור ועצמות, כאילו נילוֹש בחוטי־תיל, שאל את הבחורים:

“מי מתנדב?”

הכל הרימו ידיהם. קלאַפטר גחן על בחור, לחש לו מה. מאורוות־הסוסים הוצא “האֵר אוֹבּאֵר” – גרמני רם קומה וצלקת מעל עינו־ימין. קלאפטר שאל אותו:

“האר אוֹבּאר, כמה יהודים הרגת בחייך? אתה ממצמץ בעיניך, האַ? גרמני מטונף, יקה מטונף! הוי, הייתי פושט את עורך!”

קלאַפטר כונן רובהו וירה. הגרמני צנח כשק קמח.

קלאַפטר שוטט מחצר לחצר. אחריו – שטאַבזיבּ – חמישים הבחורים. פתחו את השער. בשיקשוק בא זחל, שני, שלישי. מן החלונות שילחו מַקלעים מניפות־אש, חיפו על הבחורים, שזחלו עם המדרכות, זחלו על ארבע אל הרחוב. זחלו לקראת הזחלים, שהטיחו גלי אש כלפי החלונות, כלפי החומות.

מעל מיצר מוראנוב עמדו פקעות עשן. נשמע נפץ אחד, ועד מהרה אחר. שלושת הזחלים בערו, התפוצצו. בדהרה באה מכונית־משא משורינת ובה חיילים גרמנים. מקלעים טיאטאו את הרחובות. כמטאטא־אש, פינו את הבחורים מעל המדרכות.

משה קלאַפטר יצא מתוך השער. תחת רובה היתה עתה פצצה בידו. הוא רץ באותו זעף עצמו, שהלך וגדל בקרבו. כל פינה שפנה אליה, התחילו הבתים מרתתים. נשמע נפץ כל־כך משל מוראנוב כולו נקרע לשנים.

על יד הזחלים שבערו היתה מוטלת מכונית־המשא המשוריינת, מוטלת כפגר. בין החיילים הגרמנים השסועים, מוטל היה משה קלאַפטר. הגרמנים המוכים נסוגו ממוראנוב.

היה זה יום העשרים למרד.

(1943)

ספרן המחלקה הסלאַווית, רווק בעיצום־שנות־החמישים, כבר עמד באדרתו. ומשנטל את המגבעת, ששוליה רחבים וקמוטים, והיה מוכן לצאת, בא עוזרו במרוצה:

“דוקטור סלוֹמקאֶ, טלפון.”

דוקטור סלוֹמקאֶ הניח את המגבעת וקירב את השפופרת לאָזנו:

“האַלאַוֹ!”

“דוקטור סלומקאֶ? כאן מדברת הילינה… הילינה וויאֶרזשינסקאַ. הייתי רוצה במאוד לראות אותך היום, דוקטור. קיבלתי מכתב מליצמאַנשטדאַט… כן, כן, מלוֹדזש… המכתב הלך דרך שווייץ. וויאֶרזשינסקי יבוא מוואשינגטון אך בשבת, או ביום ראשון. התבוא מיד? תאכל פת שחרית עמנו. טוב, טוב, אני מחכה לך.”

דוקטור סלומקאֶ תלה את השפופרת. על פניו, שהיו מעוננים ומאובקים, התפשט חיוך – הרווק הזקן חש עצמו מעודד, שגברת צעירה, נאה, מזמינתו אליה. נטל את המגבעת, והפליג עם המסדרון המרוצף למדרגות־השיש הרחבות.

דוקטור סלומקאֶ יצא לרחוב. השעה חמש דקות אחרי שש. ערב־ספטמבר צונן, פשוֹט הפיג את ליאותו שלאחר יום עבודה בבית־הספרים.

האֶוואֶניו החמישית, בסביבי הרחוב ארבעים־ושנים, לא היתה בת־מעבר. בריות למאות, לאלפים, זרמו על שתי המדרכות. דוקטור סלומקאֶ נכנס אל בין הקהל. אדרתו – מותרת כפתורים, מגבעתו – בידו־ימין. על פניו המעוננים, שלא ראו איש סביבו, שרה עדיין קוֹרטוב־חיוך. דבלול־שערות כעין החום, שכבר האפירו בסמוך לצדעים, צנח על מצחו, כעין גיגית. עיניו, חלומות, לא ראו מי בא אחריו, מי לפניו. ומוחו של הספרן טילטלו הרחק־הרחק מניו־יורק, טילטלו ללודזש.

דוקטור סלומקאֶ הכיר יפה־יפה את כל משפחתה של הילינה. הוא הכיר את אבי־סבה, את החרשתן הלודזשאי העשיר פרוּסאַק. אבי־סבה היה מחסידי־גוּר, ממקורבי־הרבי. סבה ואביה, – בנקאים וארשאיים, מתבוללים. הילינה היתה כבר בנערותה מומרת. נישאה לוויאֵרזשינסקי, צעיר הפרופיסורים למשפט־הכנסיה. אחרי חורבן פולין נמלטו לרומניה. מרומניה לצרפת. מצרפת לניו־יוֹרק.

דוקטור סלומקאֶ התוודע אל הילינה בבית־הספרים. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע נבהלה אל המחלקה הסלאַווית. לעתים רחוקות ישבה לקרוא ספר. על הרוב דרשה למשפחות פולניות עתיקות, וכשפלטה פעם אחת, כי המאוּזוֹליאום היפה ביותר בלוֹדזש עומד בבית־העולם היהודי, עומד על קברו של אבי־סבה, היתה זו לדוקטור סלומקאֶ הפתעה. הילינה, אשת פרופיסור וויאֶרזשינסקי, יהודיה? מעולם לא היה חושדה בכך. שערותיה – בלונדיות בהירות. עיניה – כחולות. ומבטה – ים ורוחות. בדיבורה, ויציבתה, במבטה – אף לא שיור של יהודיה. דוקטור סלומקאֶֶ שאלה:

“מי היה אבי־סבך?”

“פרוּסאַק.”

“החרשתן?”

כן."

“הרי הכרתיו.”

לאחר השיחה הזאת התחיל דוקטור סלומקאֶ לבוא לביתם של הוויאֶרזשינסקים. הילינה המומרת, שכמעט ולא ידעה דבר בעניני יהידות, מצאה בו, בדוקטור סלומקא, משענת. בראשונה נזדמן לה יהודי, המתפאר ביהידותו. יתר־על־כן בקי כל־כך. לא בלבד ביהידות, אלא גם בתולדות־אבות־הכנסיה. ומשהוכיח דוקטור סלומקא, כי אף אבות־הכנסיה אין להסתמך עליהם, לא אבזביוס, לא הירוֹנימוס, מקוריהם היהודיים הם מכלי שני, שלישי, הרי לא בלבד בעלה של הילינה, פרופיסור וויאֶרזשינסקי, לא ידע מה שישיב, אלא גם הבישוף מפוזנא ניטל לשונו. דבר זה קירב כל־כך את הילינה אל הסַפרן היהודי, שלא די שהיתה שופכת לפניו את לבה, היתה אף מתוודית לפניו, כלפני הכומר הקאתולי שלה. היו לה טענות לאבא־אמא על שהמירו דתה בקטנותה. התימרה, כי לאחר מות אבי־סבה הביאו מגרמניה את דוֹקטוֹר גרונוואלד, גדול־ארדיכלי־בתי־קברות, כי יציב על קבר־אבי־סבה מאוזוליאום. והיה מה לראות – לודזש כולה היתה מתהללת באותו בנין.

דוקטור סלומקאֶ נעצר בדרכו. ברחוב הששים והאֶווניו החמישית הקהל הקליש בהרבה. האויר, – כחלחל, צונן – הצהילוֹ. חמישים וכמה שנותיו של הדוקטור לא הכבידו, לא רבצו כמשא על כתפיו הכפופות מעט. העייפות לאחר יום־העבודה כאילו התפוגגה, ואילולא בית מגוריה של הילינה, היה דוקטור סלומקא פוסע הלאה.

דוקטור סלומקא צלצל. הילינה פתחה לו את הדלת, נטלה אדרתו, מגבעתו, הכניסתוּ, כבן־בית, שמחכים לו, מבקשים לראותו.

רק בחדר־האוכל נשק הדוקטור ידה והבחין, כי פני הילינה עצובות. נראה לו, כי בעצבותה יפתה יותר. תכלת, תכלת רחוקה, עמוקה בעיניה. רעב סביב שפתיה היפות. מכל אלה נישאו כיסופים, כיסופי־שלהי־קיץ.

וכשסלומקאֶ כבר ישב בראש השולחן הערוך, המפית על ברכיו ואכל, שאל:

“ומה כותבים לך, פאַני הילינה, מליצמאַנשטאַדט?”

“מה כותבים לי?” – הוציאה הילינה ממעטפה מכתב, הכתוב על גליוני נייר שקוף – “הגרמנים הרסו את בית־העולם היהודי הישן. נחש, פאַניה דוֹקטורִזשאֶ, מי נהג בעבודת ההריסה?” עיני דוקטור סלומקאֶ, עינים פיקחות, היו כשואלות:

“מי?”

“בנו של הארדיכל גרונוואַלד” – הזיזה עצמה הילינה אל סלומקא – “האב גרונוואלד בנה את המאוזוליאום של אבי־סבי, והבן גרונוואלד הרסו.”

“נוסח נאצים ממש” – חייך סלומקא.

“מה אתה יודע, פאניה סלומקא” – רעד קולה של הילינה – “הריני מהלכת כל היום כולו, כאילו ניטל ראשי. עם ערב צר לי חדרי כל־כך, שהייתי מוכרחת לצלצל אליך. מה ניתן לעשות? באמת הכל יימחה כך ולא יהיה עוד זכר לאבי־סבי?”

“מה פירוש,” – הסיט מעליו סלומקא את הצלחת על צלעות הטלה המכורסמות – “היש לך תצלום אבי־סבך?”

“יש לי.”

“ובכן ממסגרים אותו ותולים בקיר.”

“זה הכל?”

רק עתה התעורר דוקטור סלומקאֶ על כך, כי העצבות בעיני הילינה היא יהודית. עינים כחולות, שערות כה בלונדיות – כל אלה חיפו על המבט הזה. הילינה ביקשה משען בו בספרן. ולא בלבד מבטה של הילינה, אפילו לשונה, דיבורה הפולני הנאה, ניתן בו עתה קמט, קמט יהודי. כאילו נאנחה.

“והמאוזוליאום? באמת, דוקטור, היה זה פאר־המשפחה. לא אבא, לא סבא, אפילו לא אני, המומרת. כל אלה היו לשם הרחוב, לשם רחוב־הפולנים. אולם בינינו לבין עצמנו, כך בארבע עיניים, הרי הכל היה אבי־סבא, הכל – ר' אברהם פרוסאק. ועתה? הא, דוקטור? החריבו את המאוזוליאום, שמוהו כעפר, וחסל אבי־סבא, חסל ר' אברהם פרוסאק.”

קולה של הילינה דק. עם המלים האחרונות התחיל נשבר. האם בכתה?

דוקטור סלומקאֶ תמה – מה כה נוגע ללבה המאוזוליאום של אבי־סבה? החריש, הביט, איך מכיתות אור הלבנה שמבעד החלונות הפתוחים רובצות על גבי הרצפה, אף שהלבנה גופה לא נראתה עדיין. מכיתות האור כבו עד מהרה. פני הילינה נשתנו. נראו עייפות, זקנות, רצוצות.

(1943)

בביצות סטוּפסק, כמסע שלוש שעות ממלאָווה, שהו פארטיזאנים.

היתה זו פלוגה קטנה, כל עצמה מנין. הפלוגה היתה מורכבת שתי משפחות. ה“יערן” קוויאַטאק וארבעת בניו וסוחר־השוורים לֶמֶל, שהיה גם שטוף־סיכונים, “מוליכן” ושלושת בניו. נטפל להם איש זר, אוּנגאַר אילם, שיותר משהיה דומה כיהודי, היה דומה כאכר־הררים, ענק.

שתי המשפחות – היערן וסוחר השוורים – ישבו במשך שנים, בית נשוך בבית. ישבו בכברת יער כרוּת ועקוּר, סמוך לגבול הגרמני, שהפריד את יער הרשות הפולנית ויער הרשות הפרוסית. שתי המשפחות עסקו בצייד והברחה. לא היו זזים בלא רובה, בלא אקדח – אויבי־תמיד של המחרשה. דיבורם מועט, רחקו מאכרים שכנים, מיהודי־גבול, הביטו בהם בחשדנות, משל מביט בבני־תחרותו.

שתי המשפחות היו שרויות בשלום ביניהן. שניהם – בין קוויאטאֶק, בין למל – שטופי־סיכונים. שניהם גולגולתיהם נעוצות יפה־יפה בערפם. שניהם שיחק להם מזלם – בנים כאלה כוחם להפוך עולמות. ופתאום – שבר כזה ותהפוכה כזאת. הגרמני לקח את השוורים, לקח את הפרות את הסוסים. וכשהנשים סירבו להגיד, היכן בעליהן, נוֹרוּ אחת־אחת והבתים נשרפו.

הפלוגה לקחה נקם. הנה נוֹרה המפקד של ווּלקא, והנה – המפקד של סטוּפסק. הנה פוצץ בית הנתיבות בוולקא, והנה פוצצה טחנת־המים, שטחנה שיפון וחיטה בשביל הגרמני. משמרות־לילה גרמניים או שנעלמו, או שנמצאו ירויים.

ומעשה־הנקם היו באופן, שהאויב לא יכול להבחין, כי אך ידם של עשרה פארטיזאנים באמצע. הוטל קטון־החשדים בכפר, נשרפו בתיו. נתלו זקנים וטף.

הגרמני הכריז: “מי שיביא את היערן קוויאַטאֶק, את סוחר־השוורים למל – בין חיים, בין מתים, – זוכה בעשרת אלפים מאַרק”.

הם לא הובאו. אף כי לא מעט אכרים בכפרי־הגבול ידעו, מדורם היכן. אדרבה, מכפרי־הגבול סיפקו בידם מזונות. סיפקו בידם פחמים, רימוני־יד ומוקשים. אף הודיעום מקומו של האויב היכן.

כן נקפו שנתיים.

תחילת דצמבר, ושלג יבש יורד זה יומיים. רוחות קרים נופפו מכיתות־שלג, ניפצון אל העצים, אל הגדמים העקורים, שנראו מרחוק כדובים לבנים. השעה שעת־ערב. בן זקוניו של למל, שמשון, רובה בידו, עמד על המשמר, שמר מבואי־סטופסק, שבהן היה צריף־הפארטיזאנים. עם הצינה נישא לאזניו קול חנוק. ליכסן רגלו לפניו והאזין בכל רמ“ח ושס”ה. לא ראה נפש, ולא שמע, כי אם הלמות לבו המחרישה בזעקה את הדממה. מדברים פולנית. כך לכדו לא מעט גרמנים יהודי במלכודת. לא, לא פולנית היא, נמתח שמשון לתוך הערב, מתפללים. הדממה שבה כשהיתה. שוב לא שמע הגה, אך חש את האויב הקרב מכל העברים. יכול הוא להשתער עליו מאחורי כל עץ ועץ. הביצות, היער, הכל צעק: “השלך את הרובה, רוץ לצריף והודע כי האויב צר עלינו”.

שמשון נעשה כולו עיניים ולא ראה כל מאומה. ופתאום – מאחורי שיח מושלג התנוססה בריה גבוהה ורחבה, כבנין. למראית־עין – לא יהודי, לא גרמני, לא פולני. בפניו המגודלים שער היה אֵלם מאוים כל־כך, עד כי שמשון ניטלו רגליו וידיו. מרוב אימה כונן את הרובה וצעק.

“הרם ידים!”

הזר הרים ידיו מעל ראשו. שמשון קשר ידיו וגער:

“לך!”

הוליכו אל הביצות, מקום־הצריף.

הבריה היתה חשודה. קוויאטאֶק התיר מעל שכמה של הברייה תרמיל ופתחו. גרר מתוך התרמיל ככר לחם, ואמר לו לסוחר־השוורים:

“הוא “משלך”, למל.”

למל גרר מתוך התרמיל טלית ותפילין. יצאה שעת־לילה גדולה, עד שהברייה הוכיחתם, בלשון אילמים, כי הוא יהודי, כי הוא בא מאי־שם, בקאַרפטים, כי ברח מאוֹשוויאֶנטשים, שבה שרפו את אשתו וילדיו, שבה שורפים יהודים קרונות־קרונות.

הברייה נשארה עם הפארטיזאנים. הוא נעשה המרכז, והם כינו אותו “אוּנגאַר”. עודם ישנים, ואך הפארטיזאן על המשמר הוא ער, וכבר האוּנגאַר האילם בחוץ בטליתו ותפיליו. היה חובק בידיו אילן מושלג, משל “מזרח”. ראשו המעוטף טלית היה כבוש בידיו וכתפיו הרחבות התכווצו. כפורו של הנץ היה גדוש־יסורים:

“אוי, אבא, אבא… אבינו שבשמים… הושיעה־נא…”

“מי מדבר?” ננער קוויאַטאק ממשכבו.

“באמת, מי מדבר?” יצא למל והקשיב.

“ה”זר" הוא ודאי קדוש" – נענה קוויאטאק.

הכל האמינו בכך. הכל סברו, כי אין הוא אילם, אלא גזר על עצמו תענית־דיבור. מי יודע, מה מכביד על לבו של אדם? יתר־על־כן היה זריז ומקדים להתחקות על עקבי־האויב. היה היחיד, שהביא, בשבוע־ימים, שני גרמנים חיים, סחבם עקודים על גבו.

כך יצא חודש ימים.

הפלוגה נודע להם, כי בשבת לאחר חצות־לילה תגיע רכבת משא, ולא תעצר בסטופסק. הרכבת תוליך קרונות יהודים מצרפת, מאיטליה, תוליכם לאוֹשוויאֶנטשים, למאַידאַנאֶק, לתאי־הגזים.

בסמוך לחצות־לילה התפזרה הפלוגה במוצאו של יער. כל אחד ואחד שכב מתחת לעץ. רוח קרה ושלג נורא חתכו באברים. לא חשת ידיך ורגליך. ומשהתחילה נישאת מעל השלג נשיפת הקטר, נשכחו הקור, הסכנה, כל אחד ואחד זקף ראשו, הטיל מבטו בסוכה של ה“דרוּזשניק” שנראה מרחוק כתל־שלג.

מתוך הסוכה יצא ה“דרוּזשניק” עוטה פרווה, כפוף, פנסו ירוק – “הכל כתיקונו”.

נשיפת־הקטר, שיקשוק־האופנים, נבחת הרוח – הכל נתכפל בלילה, שבו השלג העוקץ נטל את הראייה.

רכבת־המשא התרוממה במעלה־הר. התרוממה גונחת כל־כך, כמו חישבה להעצר. הקטר עבר על פני ה“דרוזשניק”, סחף קרון אחר קרון.

ה“דרוזשניק” כיבה את הפנס. שב אל הסוכה. בעצם ההליכה שמט מעל עצמו את פרוות־הכבשים השחוקה וניצב, ברייה בת ששה רגל, העטופה חטיבת בד לבן. הוא מנה את הקרונות:

“ארבעה, חמישה… שמונה… עשרה…”

נאחז וטיפס במדרגת הקרון האחרון. הרכבת הוסיפה להלך במעלה הר. אזני האונגאר האילם היו עֵרות ומחודדות כל־כך, שיכול היה, בתוך הסופה, לצוד איוושת־רגל, פסיעת־אדם.

האילם נגרר מגג־קרון לחברו. רוח, שלג טרפו את פניו, את כתפיו. נאחז בגגות הקרונות. עיניו – עצומות. שפתיו – מצומתות, וכל כולו תפילה: “תמות נפשי עם פלשתים”. ומשהגיע לאחרון־הקרונות, בקעה ועלתה בו שמחה, הסיר מעל איזורו שני רימוני־יד, הטילם אחד אחד בקטר. רצועות־אש נמשכו כלפי שמים, הציתו את השלג, את הרוח. הקטר התרומם, גרף את הקרון הראשון, מושב־הגרמנים. הנפצים הרצופים החרישו את האזניים ודירדרוּ את האילם בתנופה כל־כך, ששוב לא ידע את נפשו. רק שפתותיו שיננו כמאליהן, כשואלות:

“היהודים ניצולו?”

רוח ושלג השיבו ביללה.

(1947)

גבוהה, בלונדית, שתי צמותיה העבות פשתן, מוטלות במרושל על העורף, עשויות כביכול להתפזר כל רגע על כתפיה, עיניה גדולות, קצרות־רואי וכאחת עמוקות־כחולות, לבושה שמלה מרופרפת, היורדת ברוך מעל כתפיה, ובכל זיע גופה שורה עצלות נעימה, מגרה – הרי מאדאם מארקיז.

היא מוטלת על ספה רכה, קוראת כביכול ספר, ובעיניה המעוצמות היא מביטה, כיצד חותנתה, איטלקית גבוהה, שָׂבה, משעשעה בבנה בן־החמש.

פתאום נצחקת הזקנה, מצביעה לכלתה על הנכד, אומרת מה ונושקת ראשו, עיניו. הכלה מנענעה ראשה, אינה יודעת כוונת־הזקנה, מניחה את הספר ומתהרהרת.

אין היא יכולה להשיח עם חותנתה, היושבת זה מקרוב במדינה, באה לעת זקנה מפלורנצה לילדיה. שיחתן בתנועות־ידיים, בלשון־אילמים, ולעולם אין הן יודעות מה האחת רוצה מחברתה. הכלה תמהה, לאוֹירווינג שלה היושב, פיו פתוח, ומקשיב, כיצד סבתה מספרת לו מה באיטלקית. הסבתה מדברת בידיה, בפניה, בכל אבריה, והנער מאזין, כאילו הבין כל מלה. ומי יודע? אפשר והם משיחים בלשון־תינוקות?

הכלה הופכת פניה, שומטת מראשה מסרק־עצם, מרימתו ונועצת בשערותיה הפזורות כדרך שנועצים קלשון בערימת־קש. היא נוברת את עצמה בכרים הרכים וחשה, כי היא עצבה.

מאז בוא החותנת לביתה, חשה מאדאם מארקיז, כי הכל לה זר פה, כאילו הזקֵנה היתה מצפונה, והתחילה מתגעגעת על ביתה.

היא נולדה, גדלה וטופחה בחצר על יד הים השחור. מילדותה היתה פורשת מן הבריות. תמיד היתה טרודה עם עצמה. משגדלה והסרסורים, שהיו מסבבים את אביה, התחילו מדברים בה נכבדות, סירבה לשמוע על כך. היא חלמה תמיד, כי – “פאטשוֹרין”, שזוף־שמש ורוח, תלתליו סבוכים, שחורים, יבוא בליל־סערה בסירתו אל מתחת לחלונה. בשנתה יגנבנה ויוליכנה אי־שם, לִקְרים או לקאַווקאַז, והם יישבו שם בין הרים גבוהים, הרחק מישוב־אדם.

הסרסורים והעניים, שהיו מסבבים את אביה, היו מרבים לבוא אליה ובידם מכתבי־בניהם, שהיו באמריקה. היא היתה קוראה באזניהם את המכתבים, חשה, כי שם, מעֵבר־לים, החיים חיי־רווחה, וגמרה בנפשה להפליג שמה. לאחר רוֹב מריבות עם הוריה, הרי היא, מֶרי שטיין, נערה בת שש עשרה, הגיעה ללונדון. הלכה לעבוד ב“שאַפ”. מרי נכזבה, למן היום הראשון, ואילולא בושה, ונסעה חזרה הביתה.

בינתיים התוודעה, כמעט בלשון־אילמים, אל פיליפ מאַרקיז, איטלקי שזוף, ששערותיו שחורות, עד שניתן להשתקף בשחרותן. האיטלקי, שעיניו שחורות, חֲלוּמות, תנועותיו זריזות, נשא חן לפניה. ויותר מכל נשא חן בעיניה השם – מארקיז! מה נאה צלצולו! לאחר כל יום של עבודת־פרך, שבו היתה מרי, בשאַפ צר, מאובק, כפופה ושפופה, תופרת יום תמים כפתורים, היה הוא, מאַרקיז, בא אליה מצוחצח, נודף בשמים. ערב־ערב היה מביאה למקום אחר, משעשעה עד שהנערה אהבתו. ראתה בו את הגיבור מלפנים, “פאטשורין” ונישאה לו לאשה.

מארקיז היו לו כמה מספֵרוֹת, היה אמיד, ריהט לה בית כרצונה. יום־יום התבדרה במקום אחר, היה לה חוג־מעריצים – על הרוב אמריקאים ואיטלקים שהתאמרקו. לא היתה לה פנוּת לחשוב על עצמה, כמעט ששכחה, כי בת־ישראל היא והורים לה ברוסיה. כשנולד אירווינג, עלה בה אמנם הרהור־מה, כי צריך “ליהד” את הילד, בושה מפני בעלה, סברה, כי פיליפ אינו יודע, שהיא יהודיה, והחליטה לקרוא שמו אברהם, כשם אביה־זקנה. לקרוא לו אייב – מידה יהודית יתירה היא. גויים אין להם שמות כאלה, שעל־כן עשתה מעשה־פשרה וקראה שמו אוירווינג. לאחר ימי־הלידה שכחה את הכל, לא היתה לה, בפשיטות, פּנוּת להרהר בכך. התפלאה, על שום־מה דעתם של הבריות על האיטלקים קשה כל־כך – שהם נוהגים מנהג רע בנשיהם. אדרבה, מאז היותה שרויה עם פיליפ, לא שמעה מפיו דיבור רם. אולם מאז בוא הזקנה מאיטליה, באה תהפוכה במוחה. טינה בלבה, כי הזקנה מדברת עם אוירווינג איטלקית, וזה כמה פעמים, לאחר רוב שנים, שהתחילה להרהר באידיש. אין היא יודעת על שום־מה, אולם כשהיא נשארת עם הזקנה בבית, היא רועדת; הרגשה היא בה, כי הזקנה היא מכשפה, עשויה בכל רגע להשתער עליה בידיה הגרמיות. או־אז היא חשה, כי חוטאת היא. אביה ואמה התחילו זה מקרוב להֵראות בחלומותיה. הם בוכים, מתחננים אליה, כי “תיהד” את הילד, כי תפרד מבעלה. כל פעם היא ננערת תשושה עד־תום, בוהה סביביה, מוצאת את בעלה על ידה, ניזוזה מעליו, מתחבאת בקצה־המיטה, משל מתיראה מפניו. כל אימת שהוריה נראים בחלומה, היא מוצאת על ידיה ורגליה סימנים כחולים, כצביטות־מתים. היא חשה, כי הכל קשרו עליה, מוטלים חבויים אי־שם בזויות, מתחת למיטות. ובשעת־כושר ראשונה ישתערו עליה, יענישוה. דעתה התחילה להתעורר על דברים, שלא ראתם עדיין. כשבאה עם פיליפ להתארח, שוב לא יכלה לשמוע מעשיותיו. דומה עליה, כי כל מה שהוא אומר הוא גס, שהוא גופו ברנש גס, ובין היום למחר ינהוג בה שלא כהוגן, יהא קנאתן, כדרך כל האיטלקים, ויחתוך פניה בסכין־גילוח. ימים תמימים היתה מתהלכת ומהרהרת, כיצד “תיהד” את הילד. תחילה ביקשה לספר זאת לפיליפ. אחר־מכן החליטה, כי בקיץ, כשתסע להרים, לאויר צח, תעשה זאת שלא מדעת־בעלה. שמעה, כי איטלקים הרבה מתגיירים, כשהם נושאים נערות יהודיות, וכדי־רגע נגה מוחה – מי יודע? אולי, אם תבקש בחזקה מפיליפ, תיפול לרגליו, תבכה, היה עושה גם זאת? או־אז היתה קוראת אליה את אביה ואמה – – –, מה ברייה מגונה היא! למעלה משלוש שנים שלא כתבה אליהם מכתב. אמה ודאי כבר זָקנה, זקנה מצרות, ומסתמא בוכה בלי הפוגות… ואבא? היא חשה חמימות אופפת את לבה, בגרונה נצבר מה, ועיניה מתלחלחות. על מרבד רך ישבה סבתה הזקנה, אוירווינג בחיקה, והיא שרה לו מה.

מרי נרטטה, התאוותה לחטוף את הילד שלה. לומר לה לזקֵנה, כי שוב לא תכנס הנה, שתשב במטבח, ובהרהוריה חיקתה את הזקנה כדרך זימרתה – קאַפושאֶטו, שטי־לאֶטו, מאַנ־צ’אֶטו, מכשפה זקנה!

היא ישבה וצעקה:

“אוירווינג, בוא־נא הנה.”

אוירווינג נחלץ מסבתה, השתער ונפל בזרועות אמו:

“מאַ – – – מאַ” – – –

האם נשקתו, חיבקתו ובראשונה, מאז שנים, דיברה אליו אידיש:

“מיין זוּנדל, מיין אברהמ’ל, וועסט פאָרן צוּם זיידן? האָסט אזא שיינעם זיידן מיט א לאנגער גרויער באָרד, מיין אברהמ’ל.” (בני, אברהם שלי, תסע אל סבא, יש לך סבא יפה כל כך וזקנו ארוך, שם, אברהם שלי!)

אוירווינג כאילו נפחד, דחק בידיו את אמו, לא הבין מה היא סחה, וביִראה הביט עליה.

“מה את מדברת, מאַ? אינני מבין…”

“אתה אוהב את מאַ?” – שאלה האם.

אוירווינג חיבק את אמו בידיו, ברגליו, נישק את פניה והאֵם, בכויה־למחצה, התגוללה עמו על הסַפּה, סיפרה לו, לחצאין באנגלית לחצאים ביידיש, על עצמה, על הוריה, ואגב־כך הרגישה, כי הוקל לה.

(1917)

לא הרחק מכפר בּוֹירק, בין שדות־כותנה, שנמשכו מלוא־עין, ביער־ארנים צפוף, המנומר עצי־ברוש, עמד בנין ישן, שחור, בנוי כלונסאות עגולים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן, מלוכלכים בחמר, בזבל בהמות, ואילולא מעט התרנגולות, שטבלו בחול החם היה מקום לסברה, כי חורבה היא פה, ואין אדם יושב בה. לצד היער על גבעה, הוריק אלון מעורטל חדל־ענפים, שמוּט־קליפה, ובו היה חרות, בכתובת־אש, נשר. האלון היה מוקף אבנים – זכר, כי פה היו לפנים אינדיאנים עורכים תפילה.

לפנים־לפנים ירה גינראל בוֹירק, בשם אלהים ובשם המלך האנגלי, כמעט מחצית השבט השלֵו טשאראקי, ואת הנשארים היה נוגשׂ הלוך ונגוֹשׂ, במשך שנים, עד שעזבו קמעה־קמעה את הסביבה ועברו לפלורידה. שעל־כן התיר לו המלך לסחור בעבדים ונתן לו מתנה כברת־קרקע. את כל הסביבה הקרויה “בלורידזש”. הגנרל בוֹירק הוא שהקים את בנין־הכלונסאות, הביא עשרות משפחות־כושים לעַבד את שדות־הכותנה הראשונים. זה היה עוד בימים ההם, כשנדרש אך ביום להיות לָבָן, ובלילה, כשהלבן לא גירש את הכושי ולא כבש את מיטתו, היו שופכים עליו קיתונות־לעג.

אחרי מלחמת־האזרחים כמעט שכל הכושים ברחו, התישבו בערים ובכפרים רחוקים, שאין מכירים אותם. בין אלה, שנשארו, היו דזשים וילדיו.

הבוירקים נסעו, מתו, וכל הרכוש עבר לידי קרובה רחוקה באנגליה, ואילולא שם־הכפר, לא היתה ברייה יודעת, כי היה לפנים גנראל בוֹירק. פאַרמרים עשירים חכרו את שדות־הכותנה ודזשים נעשה “פוֹרמאן”, שכר בכפרי־הסביבה כושים לעבודה.

על הסף בצל ישב כושי זקן. את רגליו היחפות עשה כקורות־אלכסון, ידיו הארוכות־מדי שילב סביב רגליו, וכפות־ידיו הכבדות על אצבעותיהם הפשוקות, כאילו לא היה כוחן להסגר, נגעו בקרקע. הוא נימנם ועפעפיו עצומים־למחצה. אַפו הקצר השטוח על נחיריו הפתוחים, קרזולי־ראשו, שזחלו עד הגבות, ידיו החשופות וגבו כאילו כּסויים עור־פרווה אפור, מוקרח – הכל הזכיר אוראַנג־אוּטאנג זקן.

זבובים, כשיעור־דבוֹרים, בטניהם זהב עמדו על ידיו השׂעירות, על מצחו המגודל־שער, סביב אפו, ארגו ברגליהם האחוריות והקדומניות, טסו רצוא ושוב וזמזמו. והוא כמעט שלא איכפת לו. הוא חלם על הימים ההם, שבהם הבשיל הכל בשדות, ולא היה צורך לתלות על הגדרות נחשים, להוריד גשם. הכושי לא דאג, היה לו מה שיאכל עד בלי די – ואמנם היו שמחים, ידעו, כי הלבן דואג לך, ומשהתנגן ה“בּאנדזשוֹ”, התכנסו הקהל מרחוק בלב־השדה לריקוד. אולם מאז מלחמת־האזרחים ירדה אנדרלמוסיה. היוקר מאמיר ומאמיר, עוד מעט ולא יוכל אדם לחיות. דור הצעירים פרועים, אינם יראים אלהים ולבן, מסרבים ללכת בתלם, מתעצלים… לפנים היה לו ללבן שוט ושעל־כן לא ידעו “לינטש”… המלחמה היתה להם לכושים קללה ממש, היא כרתה את ידיהם – כפי שאמר לו הכומא האַרפֶּר – וציוותה עליהם שיילכו לעבוד בלא עזרת־הראש.

במוחו האטום חזר בפעם האלף מעשה בראשית ברא אלהים כושי ולבן ושׂם לפניהם שני צרורות, גדול וקטון. ויקרא אלהים בראשונה לכושי ויצו עליו כי יבחר לו צרור. ויפקח הכושי את עיניו הגדולות, החומדות ויבחר את הגדול. וימצא הלבן בצרור הקטון בקבוק־דיו ועט, והכושי מצא בצרורו מחרשה ומשדדה. מני־אז עבד יעבוד הכושי את השדות והלבן יעשה בספרי־החשבונות. מדי פעם בפעם ניענע ראשו, פער פיו, חרק שיניו המאוכּלות מזקנה, כאילו ביקש להבריח זבוב, וחזר ונתנמנם.

הכושי הזקן היה דזשים.

מן היער נישא ריח כבד של גומי, טֶרפּנטין, נתערב בריח של שדות־כותנה מלבלבים, והיה תלוי כנגד העינים כנתחי אֵד המיתמר פקעות־פקעות מעל נהר. הריחות שיכרו את הכושי, הכבידו אבריו המפורכים. פתח פיו, עצם עינוֹ־שמאל, ובעינו־ימין הביט בשקיעת־החמה. צלילים יחידי־הברה של עופות וחיות הבליטו רב־יתר את הדממה, טלטלוה והידדוה מעל השדות הרחבים כסיפורי־אגדה והרדימו את הכל מסביב. החמה שקעה. הוא ישב ופיו פתוח, עודו צופה בעינו־ימין במקום־השקיעה. וצער־החידלון עשה את פניו אטומים וחדלי־ישע.

ירדה אפלולית.

בפתח הפתוח, שהיה מואר אור־מנורה עמום, ישבה בתו הבכורה של דזשים, כושית בשנות־עמידה, ניענעה בידה אחת תינוק ובידה אחרת קוססה מתוך צלחת כחולה תירס קר. התינוק מאן לישון, התעוות; הציגה את הצלחת על רצפת־הלבֵנים, גחנה מעל העריסה, ובקול דק, מצלצל כשל נערה צעירה, פיזמה בתוגת חרש:

(כלומר: לך תישן, ילדי־פעוטי, אמא הלכה לעיר, אבא מתרוצץ וסובא, אין איש עם התינוק).

כושי כבן שמונה, שהיה מוטל על גחונו על הרצפה, עלעל בביבליה מצויירת, הניח מידו את הספר, נגרר על כל ארבע אל הצלחת, והתחיל באצבעותיו תוחב את התירס לתוך פּיהו.

חתולה צהובה, שנמנמה למראשות־התינוק התמתחה ופתאום קפצה מעל לראש הכושית. זו נפחדה, רקקה ושילחה אחרי החתולה קללה. הבחינה, כי בנה הקטן בולע את התירס, פסקה לנענע את התינוק ופתחה בצעקה, בהבליעה את המלים בניגון ממושך:

“פראֶד, הרחק מעליך את הצלחת! לא היתה לך מנה שלך, זללן שכמותך? הזהר פראד, שלא איטָפל אליך. דייזי ודיינה מתו, כל הילדים הטובים מתו, וצרה צרורה שכזאת לקתה פעמיים באבעבועות וחיה וקיימת! מה אתה מלטיש את שיניך? מוטב ותשקה את הפרחים!”

הכושיש חייך מאוֹזן לאוֹזן, התלקק בלשונו האדומה, נטל כד־מים והשקה את פרחי־גאראַניום אדומי־דם, שעמדו בכל חלון וחלון, בקדרות־חרס, בארגזי־עץ. העמיד את הכד, ניצב באמצע־החדר, הביט כדי רגע בכרזת־הקרקס האדומה, שהיתה תלויה בקיר, זקף עיניו ולא ידע מה יעשה. נתגרר מתוך החדר, שאמו לא תבחין וישב ליד סַבו על המדרגה.

החתולה בצבצה ונגלתה, התחילה מכשכשת בזנבה, מתחככת לרגלי דזשים היחפות, רוטנת. פראד חטף זבוב אחר זבוב והגישם לחתולה. החתולה זקפה ראשה, התכעכעה ובלעה את הזבובים חיים. מרוּצָה התלקקה, רחצה עצמה בלשונה, בכַרעה, והשתטחה לרגלי דזשים.

“פראֶד – נזקף וצידד הסבא וחייך כנגד נכדו – הידעת, על שום מה חתולה רוחצת עצמה לאחר האכילה? הריני מדבר אליך, ומה לך חוטף זבובים?”

“אני שומע סבא!”

“שפיר; כשחתולה צדה בראשונה עכבר, אמר לה העכבר: אין אני מיצר, שאת באה לטרוף אותי, חזקה את ממני, צַדת אותי – אכלי! אך אין את רשאית להעליבני! דרכם של בריות, קודם הסעודה הם רוחצים ידיהם, פניהם ואַת – לא כלום! חטפת ומיד את באה לאכול בידיך המסואבות! הדין עמך – אמרה החתולה – המתיני, עד שאני רוחצת. וכשהחתולה רחצה עצמה, לא היה העכבר. מאותו יום שוב אין היא מאמינה לכל נפש, תחילה היא אוכלת ואחר היא רוחצת; חי־חי־חי, בריה בוגדנית, החתולה! שמע נא, פראֶד, הֶאכלת את השפנים?” – סיים באותו ניגון עצמו.

“כן, סבא.”

“ובכן, לך לישון!”

“הלא בּוּקאֶרט לא חזר עדיין מן העבודה?”

“ודאי הוא עובד אוור־טיים (שעות נוספות).”

האדמה המלובנת הצֵנה, מילאה את האויר חמימות, שהצריבה את הגרון, הצמידה את העינים, בדרך־החול נגלו אילו צללים, קפצו זה לתוך זה. הנה נמוגו, הנה חזרו ונגלו.

“באים, כמדומה, מן השדה, הא! – זקף הזקן אוזן – האם בּוּקאֶרט הוא?”

“סבא, זה לא בוקאֶרט – אחז פראֶד בחטף את יד סבא – זה בא השֶריף, עם אנשים אחרים.”

“מי, השריף?” – עמד הזקן על רגליו באנחה, חיכה בהכנעה, כי יבוא, והתחיל קורא את בתו:

“קיטי, קיטי, מה תאמרי, שהשריף בא אלינו בשעה מאוחרה כל כך? האַ?”

נפחדת עמדה קיטי והקערה בשתי ידיה. הסתובבה, לא ידעה מה תעשה, לא ידעה כיצד תיפטר מן הקערה, פתאום הציגתה בנמרץ על הריצפה ויצאה.

לפני הבית עמד השריף, אברך לא־גבוה, צנום וכפיף, כאילו היה עשוי תיל־פלדה. המגפיים על בתי־השוקיים המהודקים היו לבנים מאבק, ועל זרועו נשא רוֹבה. עמו עמדו שלושה פאֶרמאֶרים בשנות־עמידה.

“גוּד איוונינג, (ערב טוב), דזשים!” – בירכו השריף מעשה־קונדס.

“גוד איוונינג, קאֶפטן! – קדד דזשים והצביע על הדלת הפתוחה – אורחים מכובדים!”

“הקשיבה נא, דזשים” – התקרב אליו השריף – “באנו הנה בשל ביזנס (עסקים)… וכך הוא הענין, אם אין אתה רוצה, כי הכפר יעשה לינטש בבוקאֶרט, הסגר אותו מיד לידינו, אל תאַבד זמן! כל הכפר כולו עלול בכל רגע לבוא, אתה שומע?”

הכושית הצטלבה ורעדה. עוד בבתוליה, כשכיבסה כבסים בבית פאֶרמר, ואבדה כף־כסף, פתחו הפארמר ואשתו בגערות כאלה עליה, איימו במלקות, אם לא תודה ותתוודה, עד שמרוב אימה ניטל לשונה. מאז היתה מתיראה מפני כל לבן. עתה, ששמעה דברי השריף, נסערה כולה, מרוב אימה באה בקרבה רוח־גבורה, והתלעלעה בניגון:

“יקירי, מה הוא סח? ומה עשה בוּקארט שלי? שקֵט כזה, אינו פוגע בזבוב, הבּוֹי המסכן שלי!”

“בוקארט גרר לפני שעה את בתו של מאקלוּר… בקושי השיבו את רוחה… מאקלור רץ ורובהו טעון, כמשוגע, מזעיק זקן וטף, שיעזרו לו לעשות דין לעצמו. אתם מבינים פירושו של דבר?”

האם והסב ידעו כן ידעו פירושו־של־דבר, כי בוקאֶרט השקט לקח נקם על אחותו, ראגינה בת הארבע־עשרה, שמאֶקלור אנס אותה. נבוכים הביטו זה בזוֹ, ניענעו ראשיהם והחרישו.

“מה לך מחריש, דזשים? – דחק השריף – אמור לי, היכן הוא, בהן־צדקי, כי עוד היום אוליכו לאַטלנטאֶ, שיבוא בפני הדין, שאם לא כן, ייעשה בו לינטש!”

“בוקאֶרט לא בא עדיין מן העבודה – השיב הזקן, ועשה עוויה כמי שמתיסר יסורי־גוף – ידעתני, כי אין אני אומר כזב.”

“ומה, אתה אומר אמת? – נענע פאֶרמר – אפילו כשתישמע תקיעת־שופר האחרונה, יענה כושי אמן אחרי דרשת־הכומר ובשעת מעשה יאמר קלוֹק־קלוֹק לתרנגולות שכנו! אנו מכירים אתכם!”

הכושית נפלה לרגלי השריף והתיבבה יבבה חדה משל כלב נובח:

“מה רוצים מעמנו, האומללים?… מאֶקלור אנס את בתי־יחידתי, עודה ילדה, ילדה בת ארבע עשרה ומהלך בן־חורין… ובוקאֶרט שלי שקט כל־כך…”

“מה תועיל בכייתך – נחלץ השריף מידיה – תזכרי, מוטב ותסגירו אותו לידי, אם אין אתם רוצים, שההמון יעשו בו לינטש!”

דזשים הביא את הביבליה והראה לשריף:

“אין אתה מאמין לי, אין אתה מאמין לכושי, שפיר! כושי אינו מהימן, גבר אינו מהימן, ואפילו ענן אינו מהימן! יש וענן מבשר גשם וגשם אין! האם צדק דזשים?”

“צדק!”

“אבל הביבליה” – דזשים קירב את הספר לשריף, “הביבליה מהימנה, לביבליה מאמינים הכל, כי המלה הנדפסת אמת – הריני נשבע לך, הרי אתה מכיר את דזשים, כשהיית עוד קטן כל כך, נשאתיך על זרועותי, אמת?”

“אמת!”

“הריני נשבע לך בביבליה, כי בוקאֶרט לא חזר עוד היום הביתה, כשם שאני נוצרי! אתה מאמין לי? אם לאו, הדלתות פתוחות, לך וחפש!”

“הריני מאמין לך, מאמין לך, דזשים” – היטיב השריף את הרובה על כתפו – “העיקר שצריך להשיג את בוּקארט, אם יהיה לכם מראה־מקום, שהוא נמצא בו, הודיעוני מיד, אתם שומעים? גוּד־בּאַי!”

“לילה טוב!”

“חוסו על הבּוֹי שלי, על בוקאֶרט המסכן שלי!” – גנחה האם על השריף.

השריף ניענע, מעשה משובה, ידו אל הפארמרים וארבעתם יצאו לדרכם. קמעה־קמעה שקעו עקבותיהים בחוֹל הרך. מדי פעם בפעם נגררו על הדרך קצת צללים, נמזגו באילנות, בעלים, והדממה הטילה אימה.

“הם יעשו בו לינטש” – התיבבה האם – “הבּוֹי המסכן שלי, על מה הגיענו כך? על מה? התחננתי אליו, כי יבליג! אף כי באמת הביאה החיה הלבנה, כוונתי למאֶקלוּר, יללה על ראֶגינה שלנו… ישלם לו האלהים…”

“בכייתך, בתי, לא תועיל כל מאומה – נענה דזשים – עכשיו צריך להתראות עם בוקאֶרט ולומר לו כי יעקור. אילולא זקנתי כל כך, והלכתי. לא טוב היות זקן, לא טוב, העצמות נוקשות כחישוקים מכוּרסמים מסביב חבית מלאה, חי, חי, חי…”

“בוא, בני – אחזה האם ידו של פראֶד ורעדה כולה – בוא, נלך להציל את בּוקאֶרט!”

“יושיעכם האלהים” – ירד סבא מעל המדרגות, הביט אחרי בתו ונכדו, עד שנעלמו, ולא יכול למצוא מקום לעצמו.

הוא הדיר את עצמו מהבטה לצד היער, שבו החשכה, כתהום־מעמקים, בלעה את הכל. זקף עיניו לשמים המכוכבים, בטח כי יש עין צופה מלמעלה למטה, ורואה מה עוול גדול מעוללים לביתו. חזר וישב על הסף, הרהר כי התרנגולות ישנות מכבר, והוא אין לבו נמשך עתה למשכב.

מן היער, מן השדות באו צללים, התפשטו על דרך־החול. הלבנה הטילה מכיתות־אור והעצים הגדומים נראו מרחוק כבני־אדם וחיות.

הכושי הזקן חזר ועשה רגליו כקורות־אלכסון, אזרן בידיו והביט נכחו. ראה כוכבים נופלים אל היער העבות, אל בין השדות, ובמוחו הזקן נתלהט מה. נזכר, כבחלום, איך ניטלו ממנו בילדותו אחיו ואחיותיו, איך הִלקו את אביו. השוט התעופף בשריקה מעל בשרו, ננעץ בדמו, ואימה מוטבעת, שאפשר וחיו אותה אבות־אבות־אבותיו ביערות אפריקה, כשזחלו על ארבע, התחבאו מפני חיה טורפת – אותה אימה עצמה התחילה ננערת בו, האימה שלא יתלו את בוקאֶרט שלו. התחיל רועד, ראה חיות ועופות באים מן היער, מן השדות, נגררים על פני דרך־החול, קרֵבים והולכים ובאזניו צללו כזמזומי־קונכיות… הקולות נשמעים ברמה, ברמה… עוד מעט ויכתירו אותו ויטרפוהו נתחים נתחים.

ניתק ממקומו, חש צמרמורת קרה ועוקצת בכל אבריו כמי שניבט בעיני־המות, ונכנס בחָפזה לביתו.

התינוק בכה. סגר בטריקה את הדלת, כאילו ביקש להחבא בפני מי והתחיל מנענע את העריסה. התינוק זקף ידיו הזעירות לסבא. הוא הוציאו בזהירות, אימצו אליו, נשתתק. דזשים שוטט על פני החדר, הביט בעיני נכדו, והמהם ביגון־בית־יראה נוגה:

(כלומר: אלהים גאל את דניאל מבור־האריות, את יונה ממעי־דגה, ואת הצדיקים מכבשן – ועל מה לא יגאל אותנו? אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, על מה לא יגאל אותי?)

מסביב הטרקלין (מסבאה) של מאֶק פאֶטריק וחנות־הברזל של ליוי היתה מהומה. כמעט כל הכפר כולו היו מכונסים פה. הלכו מן הטרקלין לחנות־הברזל, קנו כדורים, כדורי־ציד, החליפו רובים ישנים בחדשים, אמרו דברי־מבינות. הצעירים בחולצות פלאַנילה אפורים, שצוארוניהם מופשלים, מטפחות אדומות משולשות־קצוות לצוואריהם, כדוגמת קאַו־בּוֹיס חגורי־חבלים, העשויים לציד־סוס־פרא, עמדו כנופיות־כנופיות, והִמרו אלה את אלה, ודומה היה, כי הקהל מתקינים עצמם לציד.

בחור החזיק בשלשלת כלב־ציד שעיר, שגדלו כזאֵב, ושלא עמד במנוחה במקומו, סבב אילך ואילך, סחב אחריו את בעליו, והקהל סביבו ניסוט ממנו, ניסוט והולך.

“עצתי – זקף הבחור ראשו לקהל, כשהוא נסחב, פסיעה־פסיעה, אחרי כלבו – עצתי, כי ישלחו פלוגה למעֵבר־היער. והיה אם יצא, יחסמו דרכו!”

“הוא לא יצא מן היער” – נענה אחר.

“אתה בטוח כל כך?”

“ודאי שאני בטוח! הודענו לכל הפארמרים, היושבים סביב־סביב. עינם תהא פקוחה.”

“הוא כבר לא יתחמק מידינו!” אמר דרך־משובה לנערה בחורון צעיר עם רובה ישן, שגררוֹ בקושי על כתפו.

“מה תאמר לדזשאַן ותותחו?” – התבדח מי על חשבון הבחורון, כי תשמע הנערה.

“הא, דזשאן? אני מתערב, כי הוא בחור שטוף־סיכונים!”

“אתה יכול לחזור על כך” – נבוך הבחורון בפני הנערה ונתיצב ביתר זקיפות.

“אל נא תפגע בדזשאן, יש לו מכונה!”

“ומי מתגרה בו? אני אומר אך זאת, כי הכושי יכול לקפל ברייה כזאת כמו דזשאַן, ולהחביאו אי־שם בכיסו צדדי.”

הקהל צחק.

“היכן, אתם סבורים, הוא מתחבא, הכושי?” – ניגש מי.

“הוא ודאי יושב בביצות!”

“נוֹ סאֶר (לא אדוני)!”

“אתה בטוח כל־כך, כי לא?”

“אתה בטוח כל־כך, כי כן?”

“חוששני, שנהא אנוסים להקיף את היער!”

“ובכן, לְמה אנו מחכים?”

“אכן, לְמה אנו מחכים?”

“לשריף!”

“ראה פראַנק – נענתה נערה – שתביאו אותו חי!”

“ואם נביא אותו מת?”

“היינו־הך! כושי בין כך ובין כך אין בו נשמה!”

“קחוני עמכם” – באה נערה בחולצה לבנה ומרופרפת, שערותיה קשורות במטפחת, משל מוכנת לעלות על סוס.

“באמת, תרכב עמכם מיטא!”

“מוטב לאו – התערב אחיה – הלא ידעתם בוֹיס, כי אם נלוית לֵידי, שוב אין בני־חורין, כלום לא צדקתי?”

“צדקת!”

“צדקת!”

מאֶקלור, אבי־הקרבן, פאֶרמר נמוך־קומה, כתפני, צוארו אדום ולחייו מזכירות שָבץ־לב הלך מסיעה לחברתה, ווינטשאסטאר טעון על כתפו־ימין, גרר מדי פעם איש אחר לטרקלין, ולא חדל לתופף על לוח־לבו:

“קאֶררי המסכנה שלי… ילדתי המסכנה… אהה, אם תפול החיה בידי! ראו, בויס, שנתפסנו עוד היום, צֶדק אני דורש לבתי, לקאֶררי שלי… אזכור לעולם, לא אשכח לנצח, מה עשיתם למעני! קאֶררי המסכנה שלי, ילדתי המסכנה…”

השריף בא רכוב על סוס קטן, זריז. הקהל סיבבוֹ. עמדה דממה. השריף מתח גופו הגמיש, קומתו נתגבהה והוא ניצב על ארכובת־האוכף. הניף ידו ודיבר בקול בוטח:

“ידידים ושכנים! מי שיתפוס את הכושי חי יקבל מידי הגובֶרנר חמישים דולר ומאֶדאַל!”

“הוּרריי!” – צווח הקהל.

“הריני פונה אליכם בשם הגוּברנר, שלא תעשו דין לעצמכם. אתם מבטיחים?”

“אול־רייט!” – נשמעו פה ושם קולות בודדים.

“עכשיו, בויס, אל תאבדו זמן, חבשו את סוסיכם, וניפגש ליד הסאֶמאֶטאֶרי (בית־הקברות), אול רייט?”

“אול־רייט!”

הקהל נתפזר בחָפזה לכל העברים. מאקלוּר וקצת בחורים נשארו עומדים ליד הטרקלין.

“ישלה את עצמו, השריף, כי נסגיר לידו את הכושי” – נתקצף צעיר.

“הוא יחכּה הרבה!”

“לשם מה כבר דיבורים – הביט מאקלור סביבו וחייך חיוך כפול־משמעות – העיקר שנתפשנו! תכנסו, בוֹיס – הראה על הדלת הפתוחה של הטרקלין – נשטוף חלילינו, ויאיר המזל יותר!”

מיסטר ליוי הסתובב בין הקהל, חיפש את בנו בן־העשרים. נכנס לטרקלין ומשכו מתוכו:

“אתה לא תצטרף!”

“כן אצטרף!”

“ואני אומר לאו! יהודי אסור לו שיתערב!”

“ואם ייעשה כן באחותי” – רתח הבן.

“מה לך לחשוב, מה ייעשה? לא ייעשה! אבל אם יַרשו לו לשיכור, כמו מאֶקלוּר, שיוכל בעצמו להיות דזשאַדזש (שוֹפט), הריני מבטיחך, כי היום יעשו לינטש בכושי ומחר ביהודי!”

“לא עשו עדיין לינטש ביהודי!”

“אתה יודע, לפחות, מה הם הולכים לעשות?” – ניקש האב בארבע אצבעות במצחו.

“הם הולכים לעשות לינטש בכושי!”

“וזה בעיניך לא כלום? לעשות לינטש באדם, הוא בעיניך לא כלום? נו שתוק, בַּעַר, שתוק, בוא כבר הביתה! נוּ מה אתה עומד מה, בוא!” – משך אותו האב בשרוולו.

הבן חשב, כי האב הוא “ירקרק”, ורגוז הלך אחריו. כשהאב הגיע לחנות, תפס, כי בנו נעלם. הביט על המגרש הריק, שהיתה בו לפני שעה קלה המולה כל־כך, וכמי שאינו יכול להושיע לנפשו, ניענע בידיו:

“ילדים אמריקניים! הולך וגדל דור!”

האפלה גברה והוסיפה. הרוכבים הדהירו את סוסיהם, כמעט ששתקו. הרכיבה־בצוות, התנופה, הכלבים שהקדימו ורָדפו, התכנפו, התפזרו בנביחה בין השדות, – כל זה הבריח כל קורטוב אימה, הוסיף רוח־של־אומץ. הקהל שכחו, כי בוקאֶרט הוא ענק, מרים על גבו קרון טעון קש, כי הוא מסוגל בַתיגרה לסלק בנקל לבדו חמישה, ששה אנשים. כל אחד ואחד ראה עצמו גיבור – הנה הוא תופס את הכושי, השריף נותן לו תודה, עונד לו לעין כל את המאֶדאַל.

לבנה במילואה הוציאה את האילנות מן היער, פשטתם מעל דרך־החול, החליפה סדרם, שיעשעה בעלים, כבצִפָרים. פה ושם נצמחו אנשים, גבוהים, רחבי־גרם, רוֹבים בידיהם. נשימת־הרוכבים נעשתה פסוקה, ברכיהם נעשו נוקשים. נצמדו לכרסי־הסוסים – פשטו הסוסים, שעטו במרוצה. אילמים, לא מרוצים, על שום שהיו אלה אילנות, נישאו הרוכבים ביתר חפזה על דרך־החול. הצללים קפצו לפניהם, סימאו את העינים והרוכבים, לקצב־שעטות־הפרסות, הוסיפו לארוג חלומותיהם.

מאֶקלוּר על סוסה גבוהה, הרובה שמוט על כתפו, נראה צמא־קרָב, מוחו התבעבע מרוב שיכר, הסיט מצנפתו והוקל לו, חש עצמו מתרומם על בהמתו, עוד מעט ויאמיר מעל האילנות. לא פסק להשיח עם עצמו, קילל, נעזר בגסים שבניבולי־הפה, נהנה מעצם־המחשבה, כי הוא חותך את הכושי אבר־אבר, מספר, איך חנק את אחותו של הכושי, איך פירפרה תחת ידיו והתנחם, כי באש ישיג צדק לבתו.

רוכב הניח אצבע על ראשו והראה על מאֶקלור:

“הגדיש את הסאה!”

“הוא מבוסם!”

“מה תתנו, חברה, אם נשיג עתה כמה כושיות צעירות אַה־ה!” – מצמץ אחר עינו.

מן היער נישאה זעקת־כיסופים, כשל פרה כלואה, שניטל ממנה העֵגל.

“אין ריחן טוב, אך האמת היא אמת, כל לבָנה לא תשוה להן. הן בוערות!”

“מה זעקה היא זאת?” – שאל אחד.

“מין עוף כזה!”

“צבי עורג!”

“לא צעקת כושי היא אחרי מותו?”

“כושי?”

“כן, אחרי מותו מתגולל כושי בביצאות וביערות, עד שנשמתו מלבינה…”

“כושי ונשמה לו?”

איש לא ענה. הזעקה גברה והלכה, באה מעברים שונים, עד כי קוֹר עברם. הרוכבים איששו את ישיבתם באוכפים ואילמים, מהורהרים, נישאו אל תוך הלילה.

על יד היער נתחלקו פלוגות של חמישה חמישה ופשטו והפליגו לדרכים שונות, באופן שיקיפו את הביצות מכל העברים, רכבו לאטם, נעצרו כל רגע, הקשיבו לנביחת־הכלבים שנשמעה מפקידה לפקידה, שנוקה ופסוקה, כאילו הקול התנפץ אל האילנות. בביצות אררו הצפרדעים, נשתתקו מעט, כדי להתקרקר ביתר־עקשנות, כאילו ביקשו להעיר כל יצורי־יער. אי־עתה הצריח עוף, בזעזעו בכנפיו את האויר, ועמדה אימה מוזרת. זעקת־הכיסופים, כשל פרה שניטל ממנה העגל, נישאה מן היער האפל ואפס־הידיעה, מהיכן וממי הוא נישא, הֶחֶריף ביותר את הפחד, ליחש, כי הנה־הנה תגיח משם, מעָביה של אפלה, נשמה ארורה, שחורה כלילה, ותחסום דרכם, תוליכם תוֹעה. קצתם הצטלבו ואחרים עשו להם לב, בצפצופים ורקיקות. רכבו שעה, שעתיים. הרכיבה השקטה היתה לזרא, שעל־כן רָמו הדיבורים, תכפו הקללות־בעלמא, איש לא חשב עוד על חמישים הדולארים, על המאֶדאַל, על אונס נערה לבנה. הטינה על הכורח להיגרר, בשל כושי, לילה תמים, עלתה על הכל, הקהתה את קטון־הרגשות ואילו נתפס בידם עתה, היו משסעים אותו שְסָעים־שסעים.

השריף ושלושת גיסיו הפליגו אל הביצות, ונדברו ביניהם, כי אם יתפסו אותו, מיד ילבישוהו ללא הכּר וישלחוהו לאַטלנטא. הוא יראה להם, לפארמרים, כי יש דין ומשפט, וחובה לקיימו, הוא יראה להם, לשם מה שריף בכפר!

הנביחה גברו עזותה ורשעתה, משל הכלבים השתערו על מישהו. מאֶקלוּר וחבריו ירדו מעל סוסיהם, הלכו לפי הנביחה. ביער עמדה חשכה, שחסמה את הראייה כדי אמתיים. יכול אדם להסתתר מאחורי אילן, ואי אתה מבחין בו, לא־כל־שכן כושי; אי לזאת היו להם “זרקורים”.

מאחורי אילן עמדו שני בריות נפחדים, התגוננו בענפים מפני הידים שהשתערו עליהם. מאֶקלור הקריב את “זרקורו” לצמד והציץ בהם יפה־יפה:

“את היא זאת, בת־קופים ארורה! הגידי, היכן בוקאֶרט, ואם לאו, אנו תולים אותך ואת ממזרך הקטן על העץ, שאת עומדת מתחתיו!”

“איני יודעת” – רעדה הכושית.

“אם אינך יודעת, מה את נגררת ביער, ארורה” – נענה אחד.

“זרקו את החבל על צווארה ותגיד!”

“אני עצמי הלכתי לחפשו” – התיבבה.

“את אומרת?” – כרך מי את החבל לצווארה.

פראֶד התלבט לרגלי מאֶקלור, נישקוֹ, בכה:

“הַרפה מאמי, מאמי…”

“הרפה ממנה, מן המכשפה ותדע הכלבה הארורה, כי אנו, הלבנים, אין אנו רוצחים! – קרב מאקלור אל הכושית והרחיק את הבחור עם החבל – מי מכם יש לו זפת?”

“נקשטם בנוצות ונשלחם הביתה!”

הם הפשיטו את האם וילדה, מָרחום בזפת, נעצו נוצות, ובצפצופים וביטושים דחקום בעזרת־כלביהם. וכל מה שגבהה נביחת־הכלבים כאילו ביקשה להחריש את בכי־הכושית וילדה, כן גברה קינתם החדה והחודרת, שהיתה כיללת־ינשופים רעבים. האם נטלה את הנער על זרועותיה. נשקה אותו, הרגיעתו והלכה עמו הביתה. שכחה את עצמה, היתה אדישה שהיא ערומה, לא שמעה איך מתעורר היער, אך זאת ראתה, איך הם תופשים את בוקארט, כורכים חבל לצוארו, וחזרה ונתיבבה.

אי שם ישב קוֹלני וספַר: וויפ־פור, וויפ־פור־וויל!

מיוגע מבכי האזין פראֶד לצריחת־העוף, כאילו היה מתגרה בו ותצילנה אזניו:

“וויפ פור, וויפ פור, ווי, וויפ” –

“הך עניים, הכּה עניים, הך, הך” – – –

בביצות, שבה דרכה רגל אדם לעתים רחוקות והתגוללו חזירי־בר, שכב בין שיחים כושי בן ששה רגל. דומה היה עליו כי בכי נישא ונביחת־כלבים נישאת, וקפץ על רגליו. פער שתי עיניו הגדולות, השחורות, שהלובן שוֹטט בהן, כמו בדר צהבהב ומוּתך והבהיק מבין הענפים כעיני חיה מורעבת.

היה זה בוקאֶרט. הוא ידע, כי מקום־מבטחים הוא, ואפילו ידעו, היכן הוא, תחלופנה כשעתיים, עד שיגיעו לכאן. הציץ ברוֹבה, השעוּן אל שיח וגמר בנפשו, כי לא ייתפס חי, יתגונן עד אחרון־הכדורים. כמעט שלא התחרט, אך ניחם, על שום מה לא הרג את מאקלור, חש כי רוב־שנים ואפילו מלוא־חייו לא היו נותנים לו מה שחי בזה הלילה האחד. עוול, עוול גדול עוֹלל למשפחתו, ואנשי הכפר עשו עצמם כלא־יודעים. יתר־על־כן, כלהכעיס בחרוּ הכפר את מאֶקלור כבעל־הבית של הטשוירטש (הכנסיה)!

תשומת־לבו נמשכה לפטריות, שראשיהן רחבים בשרניים. שכח את הכל, הרהר, כי אמו תטגן את הפטריות, ופיו נתמלא מים. קטף פטריה, מיעכה, ותמה כי הבלים כאלה עולים עתה במוחו. נזכר, כיצד קאֶררי התגוננה, שרטה, נשכה, התחננה אליו – – – ואחר־כך?

בוקאֶרט התעגם והלך, צָפה בלילה האפל, ואף שהאמין, האמין בעוז, כי יש אלהים, ודאי היה לו, כי אין לבן המאמין בו, ההולך בדרכיו, והצדק אין לחוֹלל בו הרבה בעולם הזה. מאֶקלור נוטל את כל הגנבות, והכומר, מיסטר הארפר סועד על שולחנו סעודת־צהריים בכל ראשון בשבת. והכומר גופו? הכל יודעים, כי עוד אשה לו באַטלנטאֶ, שחורה, ושני ילדים, וכאן אין פוסקת מפיו ההטפה, כי אחרי שעה עשר בערב לא יימצא צעיר ונערה בדרכים! והשחורים? הוא רעד, נשבע לקַחת נקם. הוא ילמדם לקח, יצית בית בית, ישלח את כל הכפר כולו באש!

נשמעה צהלת־סוס. בוּקאֶרט נטל את הרובה, העמידו בין השיחים, חידד אזניו וחיכה. דממה. אך צפרדעים קרקרו בביצות, הבליטו יותר את הדממה. נשמעו קולות קרֵבים והולכים, באים מכל העברים. הקרקור הקניטו, הפריעוֹ מלהאזין, הקולות מהיכן. ודאי היה לו, כי שמע את המלה “כושי”, לא ידע אם נדמה לו, או אם השונא באמת קרוב כל־כך ופתאום ראה לפניו כלב. הכלב הושיב עצמו על רגליו האחוריות, כמתקין עצמו לקפוץ עליו. היה מוכן לירות, אולם תחושתו לחשה לו, כי ירייה תסגירו, הפך את הרובה, חבט בקת את הכלב, שרגליו נתפרפרו כלפי מעלה ופלט חרחור.

הדממה חזרה כבראשונה ובוּקאֶרט חש צלילת־אזניו, ומוחו. התמתח מלוא־ קומתו, זחל על ארבע, קלט כל צליל, כל רשרוש. עיניו בערו, פילסו את החשכה, הבחינו בקטנה שבגבשושיות־האיזוב, ונזכר אבי־אבי־זקנו, שהתגנב על ארבע על שפת נהר־קוֹנגו, שבו נחשים מנוצצים היו מגוננים ומעוננים בעיניהם הירוקות מבינות הדקלים הרמים.

גמר בנפשו לקדם ברובהו אחד־אחד, לא להניח לתוקפיו פתח־התקפה.

כבר נשמעו פסיעות־הסוסים, המבוססות בביצה. בוּקאֶרט קצרה רוחו, חיכה כי כבר יבוא מי. פתאום סינוורו זרקור, סָמאוֹ כדי־רגע. הרעיון, כי הוא נתפס להם חי שיתקוֹ ומרוב אימה ירה. הדממה עמקה מבתחילה. הד הַיְרי נתקע באזניו ושמע קול:

“בוקאֶרט, אנוכי הוא, השריף! ידעתי, כי אתה משכיל לירות, תוכל גם לירות את שלושת גיסי, שהם עמדי! אולם מה זה יועילך? סוף כל סוף יתפסוך! פטור אני מלומר לך, מה צפון בזה… שמעני, והסגר עצמך לידי…”

“לא בחיי!” – שיסעו בוקאֶרט.

“כוונתי, לידי החוק – הוסיף השריף – החוק אינו יודע לא לבנים, לא שחורים, החוק הכל שוים בפניו! ואם אתה חש עצמך חף, ישחררוך; ואפילו ימצאוך אָשם, יתנו לך חייך מתנה, שכן מיס מאקלור חיה. הא, מה תגיד?”

בוקארט היה כשרוי בחוֹם, דברי השריף בילבלוּ דעתו, מילאו את ראשו עשן, וגבורתו נפוגה. חש, כי זה הוא הדרך הישר, כי אם השריף ירצה, יוכל לשלחו לאַטלנטאֶ, ושם אפשר, כי ברוב יגיעה “יבוא על צדקו”.

“וואֶל, מה אתה שותק? – חזר ונשמע קולו של השריף – הכנע לפני בוא הקהל, שאם לא כן אתה מאַחר!”

“השבע־נא לי – התרומם בוקארט – כי לא תמסרני בידם!”

“נשבעתי – הרים השריף ידו – כי עוד הלילה אשלחך לאַטלנטאֶ!”

בוקאֶרט יצא מבין השיחים. הניח את הרובה, וניגש אל השריף:

“הנני, תאסרוני!”

ראה, כי בידי השריף מוכן זוג־צמידי־ברזל, נתכעס ושאל:

“אתם אומרים לכבול אותי!”

“יאֶס!”

“הרי בעצמי הסגרתי את עצמי, ועל מה תכבלוני?”

השריף כבל בזריזות את ידיו. בוקאֶרט ראה רוכבים באים. עיקל בעצבנות את ידיו, חש את עצמו כבול והתיסר, על שום מה נכנע. לפני רגע היה עוד בן־חורין, יכול היה להפרע מכל אחד ואחד מהם, ועתה יוכל כל אחד ואחד מהם להלעיב בו, להכותו… והוא? אין לפניו אלא חירוק שינים בלבד – ככלב בשלשלת. תפס, כי שוב אין לפניו דרך־חרטה, התבייש בפני בחורי־הכפר, כי הוא, בוקאֶרט, שהיה בידו להכניע חמישה מהם, כבול, והם בני־חורין. ומה שהיה כבול, דיכא אותו כל־כך, כי הוא בעצמו חש את עצמו אשם, גרוע מסביביו, חיכה כי יפָרעו ממנו, והיה ודאי לו, כי לא יצא חי מן הביצות.

“הנה הוא הכושי! הנה הוא עומד! – ירדו הרוכבים בצעקות מעל הסוסים, ואחד מהם ירה מרוב שמחה – הורריי לכבוד השֶריף!”

“הורריי! הורריי!”

אחד אחד הגיעו הרוכבים.

הקיפו את הכושי, הראו לו את החבלים, שעליהם יתלוהו; חבטו באגרופים בפניו, והוא, כבול, שותת־דם, רטן לאחר כל חבטה, וכאילו חייך בעיניו וחיכה, כי יוסיפו להכותו. מאקלור נפל על השריף, נשקוֹ ופרץ בבכיה. ניגש אל הכושי, רקק בפניו:

“חיה רעה, עתה איפרע ממך.”

קמץ את אגרופיו, השח את ראשו ואת ערפו הרחב כפר משוסה, והשתער על הכושי. הכושי הרים רגלו ומאֶקלור התגלגל.

“קחוהו! קחוהו!” – נישא מכל העברים.

השריף נכנס באמצע:

“אזרחים ושכנים! זכרו, הבטחתם לי, הבטחתם לי לעזור להסגירו בידי החוק!”

“אנחנו החוק!”

“כושי אינו אדם!”

“כלב!”

“נכון! כלב! וכלב שוטה יירה!”

“הריני פונה אליכם בשם החוק!” – הגביר השריף קול צעקתו – “נסוּ־נא להיות במעמדי! לשם מה אני כאן? על שום מה נותנת לי הממשלה שכרי? כי יישמר החוק. ידעתי, כי כואבים אתם, ידעתי כי לב מאֶקלור שותת דם, הלא אב הוא! אולם אנו ראשית־כל אזרחי־ארצות־הברית, וחוק ארצות הברית חייב להשמר, שאם־לא־כן, אלו אזרחים אנו? שאם לא כן איש את אחיו חיים בלעו! ידידים ושכנים! נסו־נא להיות במעמדי, איש מכם במקומי לא היה טוב ממני! הריני פונה…”

“עזרו נא לי, בויס” – השתער מאקלור על הכושי, שעיניו מלאו דם, פיו נפתח, כאילו אמר לעמוד על נפשו בשיניו.

השריף דחף את מאֶקלור, והשתערו אחרים. התגלעה תיגרה. השריף היכה ב“קלוב” (קת) על ימין ועל שמאל, וחסם את הדרך אל הכושי.

כעסם של הקהל גבר, התרעמו על שום מה השריף עומד לימינו ואפילו מכה. ופתאום והנה אחד שירדה עליו מכה, נזל דם מראשו. הכל אמרו די – בצעקות נדחקו הקהל אל השריף, הפילוהו, רמסוהו ברגליהם. עד שחר עינו את הכושי ובזמרה הוליכוהו לכפר.

ב“בוירק האֶט ניוס”, המופיע אחת לשבוע, נדפסה בעמוד־השער הודעה באותיות גדולות:

מיד לאחר הצהרים התחילו הפאֶרמרים להתכנס מסביב לגבעה האינדיאנית. באו משפחות משפחות. סקוטים קצרי־קומה, רחבי־גרם, גזוזי־זקנקנים וגלוחי־שפמים, דומים כמי שמבקש להתעטש; אנגליים גרמיים, גלוחים למשעי, שפתותיהם הדוקות; גרמנים זקנים “אונקל סאֶם” על־פיותיהם, בפלאַטדייטש שלהם, כאילו אך עתה באו משם; קצת איטלקים, “דזשאנק פאלארס” (סוחרי־נושנות), גדשו את עגלותיהם הצרות נשים וטף, תלו זוֹגים לאין שיעור, ובאו זה עתה בהמולה. סלאַווים, שעבדו באריזת־תפוזים, באו בבגדי־מכורתם. ריפורטרים של עלוני־משפחה בסביבה באו באופניהם, התרוצצו בעזפנות ויוהרה בין הקהל נייר בידיהם ורשמו רשימותיהם. בקריאה: “האַלו פרופיסור” הקיפו את הרוקח־לשעבר, זקן ששערו הלבן יורד על כתפיו, ומגבעתו המהוהה עשויה נוסח דזשורזש וואשינגטון, ובקורת־רוח רשמו, כי זה כבר מעשה־הלינטש השלושים, שהפרופיסור נכח בו בחייו. בדרך־החול בא סנדלר־הכפר, יהודי מגושם. הוא היה מאובק, מיוזע, נחפז ונזכר, כי ממש כך היה מטוֹרד במולדתו הישנה, כשהיה לאחר השכמה בהול לראות בתרגילי־הצבא.

בני־אדם, שכמעט לא יכלו להדבר ביניהם, והיו מתחמקים זה מזה כל ימיהם, היו שונאים זה את זה, השליכו בבת אחת לאחוריהם כל דעות מוקדמות, ושוב לא נתחלקו לאמריקאים, גרמנים וסלאווים, שכחו את המפריד, כאילו לא היה קיים והתאחדו. זה בא הגזע הלבן להפרע מן השחור.

הקהל הלכו ורבו, השתטחו מסביב לגבעה, רוחם קצרה כמו בקרקס לפני פתיחת החזיון, והתחילו מוחאים כפיים.

עמד חום. שדות־הכותנה עמדו מאובקים, ראשיהם המלובלבים כפופים כלפי הקרקע. במורד נמשך הסאֶמאֶטאֶרי, מגודר גדר אבן לבנה, הקברים נמשכו שורות־ישרות, מרחוק התקרבו האבנים הלבנות, נראו כבקתות מסויידות והצלבים הלבנים מעליהם סיפרו על רחמים, על אלהים צלוב הקורא אליו את החלשים.

“מוליכים אותו! מוליכים אותו!” – נשמע מכל העברים.

הקהל קפצו על רגליהם, התחילו נדחקים ונצפפים לרגלי הגבעה, עמדו על בהונותיהם. בוקארט הלך זקוף, הביט נכחו, כאילו לא ראה איש. נראה שלוו. עוד באותו לילה, כשהסגיר עצמו לידי השריף והובא לכפר, נחבט ומצולק, באה עליו מרה שחורה כבדה. חדל מרעוד, לא התחנן עוד על חייו, היה אדיש לסובביו, לא ענה לשאלותיהם. שעות ישב מהורהר וכשכבר אמר משהו, לא היה זה דבר־הרהור, אלא דבר־הבל, שאינו מעלה ואינו מוריד. היחיד, אשר לו ענה, היה הכומר. הוא חש עצמו נוח יותר במעמדו, ביקש ממנו, כי יקרא באזניו, איך צלבו את ישו. וכקרוא הכומר ונסתלקה המרה שחורה ופניו הבהיקו בשחרורית שמנה כל־כך, שנראה, כי אם יחתכו עורו, יהא שותת דם שחור לארץ. עתה, כשהגיע לכסא הצטלב, הטיל מבט בקהל ושלוות פניו נגוזה, כמעט שהכיר את הכל ובן־רגע נקב עשרות שמות, תמה עם מי עומד מנהל־הדואר. אה, הוא מכירו, אך שכח את חניכתו, בשבוע האחרון קנה לו האיש מכונה (מכונית) חדשה, שילם שלושת אלפים דולאר. בוקאֶרט לא יכול להפטר מן השם הנשכח, משל זבוב טורד, ראה לפניו את המכונית בת שלושת אלפי דולאר, ראה את הרחוב ואת הבית, שבו יושב האיש, ולא יכול להזכר שמו; התענה בכך, הוסיף להתיַגע, כאילו היה זה עיקר־העיקרים, שהוא עתה מענינוֹ.

האנשים שהביאו את בוקאֶרט, היו מטפלים והולכים. הורידו מעל המכונית שרשרות, חבל, מוט־ברזל, סלי־נצרים עם נפט.

“ואיה העצים?” – שאל אחד.

“אכן, איה העצים?” – הניח האחר את פיו פתוח.

“יסע מי לחורשה ויביא!”

“עכשיו לילך וליסע?”

“יאחרו?”

“מהרו, מהרו, חברה!”

חמישה בחורים עלו על המכונית ונעלמו בשריקה.

השמחה נשבתה. הקהל קצה נפשם להביט על הכושי, ישבו אחד אחד בצל, הוציאו סֶאנדביטשים ואכלו.

“לא הייתי רוצה לפגוש אותו יחידי בלילה!” – הראה אחד על בוקאֶרט.

“כסבור אתה, כי אם הוא גבוה כל־כך, דין שיהא חזק כל־כך?”

“כמה שהוא חלש, הריני נותן לך שטר בן־חמש, שתזמין אותו ל”פייט" (מאבק)!"

“האַ־האַ, הכושי היה מכניע חמישה כמותך!”

“יהא זה דזשאַב (עסק) קשה, בויס!”

מה, לצלותו?" – צחק מישהו.

“באש טובה לא יהיה ממנו, מקץ עשר דקות, זכר!”

“הריני מתערב, כי הדבר יצריך חצי שעה!”

“בכמה?”

“שנים כנגד אחד!”

“אול־רייט!”

“ואת השריף חבלו כהלכה, האַ” – הטיל מישהו.

“הוא שוכב במיטה.”

“כך יאה!”

“כבר היתה לו יותרת־פלפל באף!”

“כבר יצוה עד דור עשירי שלא להגן על כושי!”

“האלו הארי, היכן אבא?” – טפח הסנדלר על גב בנו של ליווי.

“אי אתה מכיר את הזקן שלי? הוא מטורף! היתה לי היום מחלוקת עמו! – חייך האֶרי – הוא מאיים לנטוש אותנו בבוירק ולהתישב בעצמו בניו־יורק בין יהודים! לשיטתו צריך לעשות לינטש בכפר כולו, ולא בכושי, איך זה נראה לך? האַ, האַ, האַ!”

“מה אתה סבור? – הזיח הסנדלר את מגבעתו המקושה ונעשה כפילוסופוס – אפילו לשרוף שחור צריך אדם לב! גויים בלבד מסוגלים לכך!”

“ירקרק, כמוך כזקן שלי!” – צחק האֶרי לתוך פניו.

הסנדלר הניח את ידו המגודשת על ראשו של האֶרי, שהתכופף מאָזלת־יד, הביט בו בביטול, לא ענה דבר ונעלם בין הקהל.

“ירקרק!” – הביט אחריו הארי.

“הוא מדבר עם הסאֶקסטוֹן” – העיר מישהו.

“מי, הכושי?”

“מה הוא רוצה?”

“איני יודע.”

“הוא רוצה, כי יתנו לו ביבליה.”

“לפני מיתתם הם נעשים יראי־שמים.”

“אומרים, כי הכומר היה אצלו כל הלילה כולו.”

“הוא חייב להחזיק לנו טובה, עוד מעט ונשלח אותו לגן־עדן.”

בוקאֶרט כרע על ברכיו ופתח וקרא בקול מתוך יוחנן הקדוש. הקהל, שהיו מתבדחים, באה בהם רוח־סקרנות, פסקה המולתם, והקשיבו לקולו של בוּקאֶרט, שרעד תחילה, אולם אחר־כך גברה ביטחתו, והלך ורם מעל פני השדה.

“מה אנו מיטגנים פה; מוטב ונשב מתחת לעץ שם צונן יותר.”

“– – – ואראה בהפתח פתח בשמים, והקול הראשון, אשר דיבר אלי, כקול חצוצרה, המדברת אלי לאמור: בוא ועלית אלי ואראך דברים אשר יבואו באחרית הימים – – –”

עמדה דממה כדממת־תפילה. הקהל עמדו על בהונותיהם, הקשיבו, ולעיניהם החויר סאֶמאֶטאַרי קפוא, שצלביו כבשו והקהו את קטון־המאוויים. קשישי־הפאֶרמרים הרגישו עצמם ברע, התחמקו ממבטי־שכניהם. קולו של בוקאֶרט הלך הלוך וגבוה הלוך וצָלול, עיניו זקופות לשמים כעיני־קדוש. כן היה, כנראה, מראה נוצרים הראשונים, בעמדם לפני המוקד. הקהל התחילו פתאום להביט סביביהם, שכחו את בוקאֶרט, ושאלו איש את חברו:

“מה מתרחש? מה שם?”

בין הקהל עמד קטן־קומה, שלא נראו אלא אגרופיו הזקופים וקולו נשמע אטום ולח, כמתוך קבר:

“נוצרים אתם? אם אתם נוצרים, חרפה היא להיות נוצרי, או אז אינני נוצרי!”

הקהל נתחלחלו. העינים הקפיאו, הפיות נפערו וכל עצמם נראו כנלושים בחמר רך, וכל יד היתה יכולה לכפוף את ההמון, לעסותו.

המכונית הטעונה עצים, שנגלתה בדרך־החול, היה בה כדי לחזור ולעורר את ההנאה הרדומה של עינוי־חלש, ומכל העברים נשמעו קולות:

“מה הוא רוצה היאֶנקי?”

“מי צריך לו כאן?”

“ילך לו לבוסטון!”

“אילולא היאֶנקים הארורים, לא היו הדברים מגיעים עד־כדי־כך!”

“הם ששיחררו את הכושים, – יילכו וישתדכו עם השחורים!”

בינתיים באה במרוצה המכונית, נטעו והעמיקו את המוֹט באדמת־הגבעה, הלמו בפטישים כבדים שהחרישו את דברי יוחנן הקדוש. מסביב למוט נערמו אבנים, נערכו העצים, כחצי תריסר אנשים ניגשו אל בוקאֶרט:

“מוכן?!”

בוקאֶרט קם לאטו, הביט בהם, כאילו ביקש שלא לשכוח את פניהם, התחיל לתלוש מחזון יוחנן הקדוש דף אחר דף, וחילקם לקהל מסביב.

צמרמורת הרעידה את הכל, חשו, כי אילו מישהו היה עומד לימינו, לא היתה יד מורמת כנגדו, והיו מתפזרים ונוסעים הביתה.

דממה כבדה, מדכדכת, הטילה עצמה על הכל, זעיר־שם זעיר־שם נדחקו כמה פאֶרמרים במרפקיהם בין הקהל, קיללו מרוב־תרעומת, רקקו, ונטו לשוב לביתם. אחרים נעלמו במכוניותיהם. דבר זה הפעים את הקהל, הגביר עצבנותו. חשו בכך ראשי־הכנופיה, נפחדו, הקיפו את בוקאֶרט כאילו התיראו שמא יחלצוהו מידם, ובחומרת־רוגז דחקו בו:

“מוכן?”

בוקאֶרט חזר וכרע על ברכיו, התפלל מעט, הביט בתולעת קטנה, שזחלה ליד ברכיו, הסיט אותה, כאילו חשש, שמא ירמסוה, התרומם בשלווה, ודומה היה, כי אינו תופס את הצָפוי לו. קרב אל הכסא, נשען בגבו אל מוט־הברזל, אילם ואדיש הביט בקהל, באנשים, המטפלים בו. חצי־תריסר אנשים קשרוהו אל המוט, כרכו חבלים ושרשרות לגופו עד שניצב סמוך לברזל כחצוב. הטילו סביבו גזרי־עצים, ענפים יבשים, ושפכו עליהם נפט.

הקהל השתערו ממקומותיהם כי ייטיבו לראות, טיפסו על אילנות, על מכוניות. אבות הרימו את ילדיהם, גברים את נשיהם על כתפיהם וחיכו בעוצר־נשימה למַה שעומד להתרחש. מאֶקלוּר, לבוש־בגדי־חג, ניגש ברוממות ולא חדל משינונו:

“אודה לאלהים כי עזרני לעשות צדק לבתי המסכנה! אודה לאלהים – –”

עיניו הכבויות של בוקאֶרט התלקחו, דָמו פרץ אל צדעיו, ראשו נתרווח, אפפתו אורה, שהקיפה את כל הקהל כולו. מאורעות־לאין־שיעור הסתמנו בן־רגע, וכולם בולטים וברורים כל־כך, על כל זוטותיהם, ומתחת לזוטות נמתח, כמו בחלום, חיוורון כאוב, הציץ מבין המאורעות, כמתוך מחבוא, כיווץ את הלב וליחש וחזר וליחש: קאֶררי, קאֶררי – –

מאֶקלוּר הצית גפרוּר וקירבו לענפים.

“או־הה!…” – צלף באויר, כאילו התנשבה רוח והקהל נדחקו וקרבו.

כדי רגע לא נראה אלא כחול־שלהבת קטנה. אך מיד התלקח הנפט, ניצוצות ניתזו, העצים התחילו מפצפצים וכהרף־עין נדלקו מכנסיו של בוּקאֶרט, ונשמעה חריכת־בשר, והוא אפילו לא נאנח.

הלהבות זחלו לאטן על בגדיו, ניצוצות נפזרו מענן עשן סמיך, אפור; בוּקאֶרט הסב ראשו, ופניו המכווצים, הדוויים היתה בהם רכּות־מה. פתאום התחיל מתכווץ מאחורי החבלים, נחלץ, הסיט מעט את ראשו מן האש הגדֵלה והולכת ובראשונה זעק:

“אוי, אֵלי! בני־אדם, הרפו! דברים בפי אליכם, אנא, הרפו, אוי אֵלי, אֵלי…”

אגרופיו קמוצים, שיניו הצחורות זועקות נשוכות בשפתים, שנראו כפצע־דמים, התפתל, התכווץ, הניע כל אבר כל שריר, נאנק. נזדעק בקולות מזעזעים. שרירי־ידיו, שרירי־חזהו נמתחו עד התפקע; העינים המאָדמות הגיחו מראשו ואת זעקותיו החריש ההמון, המון־פרא:

“דין לעשות כך לכולם!”

“לֶקח!”

“הוא לא יתנפל עוד על נערה לבנה!”

“אתה חש?” – שיאפף מישהו והתלקק.

“אַה־ה, באמת!”

“חריכה!”

“חזיר!”

מאֶקלוּר היה כסובא, התנודד מאושר. הסיר את מעילו, התחיל מתופף באגרופיו על חזהו, הִפְזיז את רגליו וזימר בצרידה. הקהל נלווה לו, קצב ישיש נפל בזרועותיו, התנשקו, השתטחו על האדמה וגופותיהם המלוהטים התכווצו בדשא. הקהל גברה פראותם, התחבקו, צרחו, כאילו ביקשו בבת אחת להפטר ממשהו זר, שהיה תלוי כשלשלת לרגליו; ודומה היה, כי עבודת־האלילים שהקיצה, לאחר אלפיים שנות תרדמה, מתנקמת עתה על הגופים המסוגפים, הבשר המולקה, מבקשת לעקור מן השורש את דורות־הפרישות. שעל־כן נטלו לו לאלהים הצלוב שניתץ במלת־הקסם: רחמים את אלילי־קדם, ונאבק בהפקרות ובחטא, וחזרו והושיבו אותו על המוט ושרפוהו.

זעקותיו של בוקאֶרט נחלשו, כאילו כוחותיו עזבוהו. ראשו היה מוטל מעולף על חזהו. לא קילל, אך נאנח והתחנן:

“בני־אדם, רחמו, ירוּ אותי! בני אדם…”

איש לא האזין.

פתאום והחבל, שהיה על כתפיו וחזהו, אוּכּל ורפה, השלשלת נשמטה מזרועותיו, הזדקף, פסע כמה פסיעות וניתק ממקומו. פיסות בגדיו הבוערים נשרו פה ושם.

קהל־הפרא לא ציפוּ לכך וניסוטו לאחוריהם. האימה, שהענק הבוער עשוי בכל רגע להחלץ ולפרוץ לתוך הקהל, אפפה את הכל. הנשים והתינוקות פתחו בצעקות, נדחקו אל הגברים. השלשלת שלרגלי בוקאֶרט עצרתו. בידים פרושות השתער אל ההמון, התגלגל ונשאר מוטל באש. ראשו על גבי אש והוא מוטל נמוך מרגליו.

קמעה קמעה הכל לגבו גווע, התמסמס, ואך באזניו הלמו פטישים הַלמוּת קהה, ואף ההלמוּת רחקה, רחקה והתחילה משוטטת לעיניו כטבעות־אש, ונכרכה סביביו. ראה את אמו מעליו, התחיל טס עמה בחפזה עצומה, והלהבות אחריו, פקח עינו־ימין, ראה את האנשים עומדים ורגליהם למעלה, וכדי־רגע נשאר מוטל כך. הלהבות אפפוהו, פצפצו, כאילו יצקו עליהם שמן וחלל־האויר היה מלא חרכון.

ההמון התפזרו ונסעו. מסביב לאש היוקדת, שהתלקחה פה ושם לרגע ודעכה, הסתובבו בחורים, נברו במקלות באפר, חיפשו למזכרת מי שן, מי עצם שרופה, – למען יִרְאו הדורות הבאים, שאבותיהם היו אמריקאים אמיצים.

השמש התחילה שוקעת. מסביבו עמדה דממה – דממת־בית־הקברות לאחר סתימת־הגולל, כשהיללות עודן תלויות בחלל־האויר. מן היער באו ביעף עורבים, חגו במַקורים פעורים מסביב לגבעה המהבהבת, קיעקעו וחיכו כי תדעך האש. נשמעה נהימה חנוקה, כאילו האדמה פלטה את הזעקות והקולות, שספגה בקרבה. הצלבים על הסאמאטארי עמדו משולהבים מזיו החמה השוקעת – סיפרו על האלהים הצלוב, הקורא אליו את החלשים.

(1917)

הנקישה בגלגל התנענעה בעצלתיים – גלין־גלאַן גלין־גלאַן – התגברה, הרטיטה את השמשות, הידדה בחדרים האפלים, וגררה את הכל מתוך המיטות. מלובשים־למחצה, הגיחו הקהל, הקשיבו נבוכים לצלצול, שנישא מעל העיירה, צלצול הולם ורם, ושאלו אחד אחד את שכנו:

“דלקה?”

“אי דלקה?”

ארבעת הכושים, שישנו בבית־הסוהר העירוני, ירדו מעל אצטבותיהם, תקעו את ראשיהם באשנבים הקטנים משורגי־הברזל, והקשו זה לזה:

“מה, שרפה?”

מכל חלקי־העיר נהרו ההמון לבית־הסוהר. באו בקרדומים, מוטות־שבירה וחבלים. השריף וקצת שומרים עמדו, ברובים טעונים, במבוא־השער, הרחיקו את הקהל והתחננו:

“התפזרו!”

“התפזרו, שכנים!”

“אנו דורשים צדק!” – נשמע מכל העברים.

“זאת דורשים גם אנו” – תופף השריף על לבו והראה על השומרים – “לשם מה, סבורים אתם, אָנו כאן? פושע צריך שיימסר בידי החוק.”

“אנחנו החוק!” – שיסע מי את השריף.

“אמת, אנחנו החוק!” – סייעו קצתם.

“השריף רימה אותנו!”

“נסע עמנו לחפש את הכושי, בשעה שהחזיק אותו בבית־הסוהר!”

“הוצא את הכושי!”

“הוצא אלינו את החיה!”

הכושים ניסוטו מעם האשנבים, לטשו לובני־עינים גדולים, כתמתמים, עמדו כחיות נפחדות והחרישו. הזקן שבהם, אפור־שיבה, הסיר מעל צוארו צלב קטן וכרע על ברכיו.

“הצילוב יושיעו!” – נהם צעיר, שוטט בחדר אילך ואילך ועיניו מאומצות, כאילו ביקש בריחה.

דזשאַן, כפוף מעט, אצבעות שתי ידיו פרושות, עיניו כיוצאות מחוריהן, לא זע ממקומו, עמד ורעד, כאילו נחבט מוחו במשא כבד.

“אתם שומעים, הם דורשים את דזשאַן!” – פלט הצעיר דיבור ולא פסק לשוטט אילך ואילך.

“לא נסגירנו!” – נענה הזקן.

שני הנותרים החרישו, היו טרודים בינם לבין עצמם כאילו לא האזינו לזקן.

הצעקה בחוץ גדלה, באה מכל העברים. ההמון הלכו הלוך ורב, נדחקו וקרבו לשריף, דרשו את הסגרתו של דזשאַן. וכל פעם שהאסירים שמעו את שמו של דזשאן, ולא את שמותיהם, הלבינו, פניהם החשוכים רגעו להרף־עין, כאילו בתוך הסכנה להיותם נטרפים בידי ההמון, הבהיקה פתאום תקוה להצלה.

הקהל הלכו וקרבו לשער. נשים עמדו בין הגברים, שיסו, עודדו רוחם, וכל אחד ביקש להצטיין, להראות בּריוּתוֹ.

השריף נכנס אל ביניהם:

“שכנים, הריני פונה אליכם בשם החוק, התפזרו – – – אזרחים ושכנים! – – –”

איש לא האזין. כל אחד ואחד צעק משהו אחר, החריש את קולו של השריף, וההמון אגרופיהם קמוצים, בקרדומות ובחבלים, קרבו והלכו. השריף ראה, כי המון עומד עליו כנד. עלול כל רגע למעכו, לסגור עליו; ראה, כי לא יעשה בטוב כל מאומה, רמז לשומרים ופתאום כולם ירו באויר.

נד האנשים נרתע מפחד, הכעס גבר. בחור טיפס ועלה על השער. שומר השליכו בקת־הרובה. הסאה נגדשה. בצווחה, כפראי־אינדיאנים, השתערו על השריף, געו:

“הוּ־הוּ! הוּ־הו!”

“הטילו את החבלים!”

“הנה כך!”

“תפשוהו!”

“תלוהו!”

“הו־הו!”

הצוויחה נתפרעה, נתגבהה, היתמרה מעל בית־הסוהר, בלוית ברד־אבנים, בקבוקים וכלונסאות.

הכושים פרשו מדזשאַן, הסתודדו.

דזשאן, כפוף, אצבעות שתי ידיו פרושות, רתת כולו. בלובני עיניו הכתמתמים היה שרוי צערה ואפס־ישעה של בהמה סמוך לשחיטה.

“מה יהיה? מה יהיה?” – סיכסך הזקן את קרזולי־שערו האפורים.

“הם דורשים אותו!”

“הם דורשים את דזשאַן!”

“אם אין אתם שומעים לי, יעשו לינטש בכולנו!”

“ובכן, תגידו לו!”

“הבה נגיד לו!”

“שמעתם, עלינו לסבול בגללו!”

“הם אפילו אינם יודעים, כי אנו יושבים פה!”

“ובכן, הבה ונגיד לו!”

שלושתם פנו לצד דזשאן, נשארו עומדים ופיותיהם פעורים, כאילו הרהרו, כיצד יפתחו. דזשאן נפל לרגליהם, נישקם, פרץ ביבבה, חדידה, עד צמרמורת.

“אחי, אל תתנו להרגני! חוסו על אחיכם!”

בכייתו נגעה אל לבם. אולם האימה, כי הם מאַבדים זמן, כי הם כמי שבא להציל טובע ונסחף לתהום, אותה אימה עצמה הקהתה בהם כל רגש.

הצווחות באו מן המסדרון:

“הוא במרתף!”

“החיה היא במרתף!”

“השריף יצווה לדור עשירי שלא יעמוד לימין כושי!”

“הכינו בידכם את החבלים, בּויס!”

“נתלה אותו באמצע הרחוב.”

הכושים ניצבו באפס־לשון, ראו את המות עין בעין, פתאום השתערו על דזשאן, פתחו את הדלת, גילגלו אותו החוצה, כדרך שמשליכים עגל או סוס לעדת־זאבים, ובלבד להמלט, להציל את החיים.

(1920)

אברהם לא ידע בעצמו, עד מה עשיר הוא. מנין הבהמות, שהיו מהלכות באפרים הגדורים, נמצא, כמעט שנה שנה, כפול ביום מפקד. כברות־קרקע נוספו – ונוספו ידים חדשות, ובחצר עבדו, מזריחה עד שקיעה, עבדו בפרך וטבלו בזיעה.

אברהם לא נח ולא שלו, לא יכול היה לבטוח באיציק בנו יחידו, שלא יצא מכלל בוסר. היה נותן עינו בבהמות, עומד בשעת קציר־היבול, נושם את הריח החי של חלב מקציף, מקבל פני־סוחרים. לא הניח כדי רגע את המושכות מידו והשגיח, שכל הברואים בחוותו יהלכו רתומים בעול.

גופו המגודל, ערפו האדום, שהיה כעשוי להשתרבב, פניו המצופדים על ורידיהם האדומים – הכל היה נוטע דרך ארץ. לא יכול שאת בראותו בני־אדם יושבים בטל – למבט עיניו היו ה“ידים” מזריזות, התנועות – מחפיזות. הוא גופו היה ניצב באפר ומַגל בידו, ועובד יד ביד עם הקוצרים, ושוכח עצמו בתוך עבודתו.

בביתו בלבד היה אברהם שקט. השפחות חייבות היו להַלך על קצות־הבהונות, ללחוש בשפתותיהן, משל חולה שרוי בבית. אשת אברהם, שרה’לה, היתה חלושה, מצומקת, שנים פרפרה נשמתה. כל רגע היתה ממתחת את צוארה הארוך, המקומט, כשל פּרגית ממורטה, ושיעול כקול פחים היה מכווץ ומענה את גופה הרפה.

היא שנאה מהומה, ישבה ימים תמימים אל החלון, הביטה באפר, ובראותה תרנגול נגרר לצד תרנגולת ועושה עוויות חן, היתה מבריחתם ברוגזה:

“תוף! עקור!”

מרוגזתה היתה משתעלת, יוצאת למרפסת, שבה היתה כלתה משחקת עם הנכד בן־השנה.

אברהם, שכל החצר כולה היתה נתונה בכפו, והכל רעדו מפניו, לא יכול היה בביתו להוציא דיבור רם, היה מרגיש עצמו, על גופו הבריא, בכל רע. בנו לא השביעוֹ נחת, ואך במעט יכול היה לסמוך עליו. מאשתו היה מרוחק, זה שנים לא היה שרוי עמה, בכל חושיו היה טרוד ומוטרד בחווה. היה עומד על רגליו עם האר־יום, מעולם לא ידע, מתי חלף הלילה, לעתים רחוקות נתן דין וחשבון לעצמו.

כך יצאו שנים. אברהם העשיר. העשיר הרבה, שוב לא הוצרך לעבוד, אבל לא היה בידו להושיע לעצמו, עבד כבתחילה.

אולם מאז בוא כלתו לחצר, נתנדנדה רוחו, היה מקדים לשוב מן השדה, אחרי הסעודה היה נסגר בלשכתו, שוכב על הספה, מפקיר עצמו להרהורים רעים. והם לא הסתלקו, היו צרים עליו, מתגרים בו, על שהוא מענה את גופו, על שעמלו ועשירותו סופם יכלו בעשן. האשה חולה, זה שנים חולה.

לפרקים, כשהיה רוכב על פני השדות, רואה סביבו שפעת־הסוסים והאדמה הנמשכת לאין סוף, נאנקת מרוב שפע, עלתה בדעתו – כי הוא אברהם, ואלהים בירכו, על כי הוא הולך בדרכיו, ולא לשוא נקרא בנו יצחק וכלתו רבקה.

מעם השדות שאין־להם־סוף בא קול, כרך עצמו סביבו, ליחש באזנו:

“אברהם, אברהם… העשרתיך… הגדלתיך… לך אל פראֶנק, הרועה, קח את דייזי בתו לפלגש.”

התחלחל, אמר להבריח את ההרהורים הרעים ועצר את סוסו ליד בית קטן.

“הו־הו־הו!”

דייזי, מוּלאַטית, צעירה, יצאָה, קדדה בפני בעל־הבית:

“אבא באפר!”

אברהם הרהר ארוכות בדייזי, חישב להשתקע ביער, התנחם, כי כל האבות היו להם פלגשים, והמחשבה הזאת סבבה במוחו, ארגה מעגל מפנים מעגל, מעגל מעבר למעגל, ובאמצע ישבה דייזי, כולה קטיפה.

מן העיירה הגיע השוחט הזקן.

“ר' לייזר, אתה נוסע אלי?”

“כן, ר' אברהם!”

“טוב, באמת רצוני לדבר מה עמך.”

אברהם עלה על העגלה, קשר את הסוס מאחוריה. השוחט זקף אזנו:

“הבה ונשמע.”

“סבורני… דרך יהודים… כלומר בימינו… יותר מאשה אחת אסור לו ליהודי לשאת, הא?…”

“לא, ר' אברהם, אסור! במה דברים אמורים?”

“סבורני, מי שיש לו אשה חולה, משותקת, הרי לא־כלום… חייב לשאת את תרמילו…”

“אוֹמַר לך, ר' אברהם… מי שאשתו חולה, והמחלה אין לה תקנה, מוצאים בשאלות ותשובות של האחרונים, כי הוא רשאי לקחת פלגש… נמצא אפילו אצל ר' יעקב עמדין.”

“כך!” – פער אברהם זוג עיניו, שהשוחט נרתע מעט.

אברהם חזר הביתה ודעתו רווחה.

“מה איחרת כל־כך?” – יצאָה אשתו לקראתו – “האוכל הוּצן!”

“יחממוהו! פטור, נו!”

“אתה מדבר עם עבדיך? מה לך צועק?”

“אני מדבר עמך, שרה! עמך!”

היא נשתעלה.

אברהם לא אכל, נסגר בלשכתו, שוֹטט על פני החדר, זעק בלא אוֹמר ודברים.

דפיקות על הדלת, פתח אותה.

כלתו עמדה מזהירה, לחייה מלוהטות, אך טול ונגוס אותה.

“ילך החותן לאכול!”

כעסו של אברהם פג.

“הביאי לי את האוכל הנה!”

“טוב!”

“הגידי לו, רבקה’לה, כי יטריח עצמו לחדר־האוכל” – נענתה שרה’לה מאחורי הדלת.

אברהם נטש את שתי הנשים, יצא מן הבית והפליג עם האפרים.

(1922)

דרך־האספלט חולפת על יד בית־המרקחת, מסתבכת בין הרים, מבשרת, במִרְעַד־השמשות, מה נוסע – אם קרון, אם מכונית.

הבתים הקטנים מוטלים בפינה נידחת, הרחק מרכבת, הרחק־הרחק מעיר מסביב דממה. אך עמוד־הטלגרף שלפני בית־מרקחת אין זמזומו פוסק – מחבר את הפינה הנידחת בעולם הגדול.

על הסף עומד הרוקח מחומץ, אפוף־עשן. הגולגולת ניבטת מבין השערות הדלילות כנתחי־גָּרָב. העינים תועות מעל האספלט, מעל ההרים העומדים, כמדומה, קרובים כל־כך, שניתן לפסוע מפיסגה לחברתה. קהל־הקייטנים נתפזרו למקומותיהם. ממשמש ובא חורף – חורף ארוך, חמור, שבו אין נראות, במשך חדשים, פנים חדשות.

בעל ״האקדמיה לרכיבה״, סוחר־סוסים בן־המקום, רתם לעגלה קלה סוס חום עם טלאים לבנים, התקין עצמו לשוק הסוסים, שמתכנסים בו הפאַרמרים מכל הסביבה כולה.

״מיסטר מלצר, שמא תילווה גם אתה?״

הרוקח פיזר באצבע את שערותיו הדלילות, כיווץ משהו עינו־שמאל, ידע, כי בין כך ובין כך לא יהיה פדיון, והטיל מלה לתוך שפמו הגזוז:

״טוב, נו.״

הפך פניו אל הצוער, שצחצח את חלון־הראווה:

״אוֹירווינג, יש שעת־כושר לחטוף נסיעה…״

״בעל־הבית יכול לנסוע… העסקים הגדולים…״

״טוב, נו…״

לבש סווטר, מצנפת לראשו, הצטייד בטאבק וגפרורים.

בא המורה. גבוה, מגודל, ההלבשה במרושל, עיניו הלבנות, שלא ישנו דיין, לא נשתבצו בפניו השזופים, הציצו בחשד.

״להיכן נוסעים יהודים?״

״לסחור.״

״ואתה, מיסטר מלצר?״

״אני?״

ילדים התכנסו, הלעיגו על הסוס, שלא פסק לזקוף זנבו ומילא את האויר ריח־סוסים.

הרוכל קילל, ביקש ממלצר תרופה. הרוקח חש עצמו נעלב, לא השיב ובין הדברים האפירו עיני־המורה הלבנות.

״אתה הולך אלי?״ – פנה פתאום מלצר אל המורה.

הסוס נעקר, דחה את הנוסעים לאחור. המורה פער את פיו, לא ידע מה יעשה בקומץ־המלים, העצורות בגרגרתו. העגלה התגלגלה במעלה אספלט, הִתבבאה בין ההרים כמים עומדים. האפרורית זחלה לתוך העצמות, מצצה. אוֹירווינג יצא מחלון־הראווה, עמד בפתח, הביט אחרי המורה. החוה קידה. אֶליזבט, בתו של השאֶריף, נעלה את משרד־הדואר, הלכה הביתה לאכול. עיני אוֹירווינג נעשו חוצפניות, ידע, כי הפנים הקטנות הצנועות כבר הפליגו הרחק עם דזשאַן, ובדממה מסביב נשמע, כיצד שיניו החדידות מנשכות ממתק מינתה.

האספלט התפתל בין ההרים, הלך וצר, הלך וחד, ננעץ בתוך האפרורית. הלב נקמט. אוֹירווינג רקק את ממתק־המינתה, הביט נכחו, ראה את החלל מתמלא כעין־הסהר. החורף הארוך, החמור ימחה את האספלט, ישוה בית והר. בעל־הבית ישחק לילות תמימים עם השאֶריף בקלפים, יישן עד לאחר הצהרים, לא יראה מה נעשה בביתו.

השוחט בא וסל בידו.

״האלו מיסטר סיגל!״

״אתה רואה?״

״מה?״

״הנני הולך לשלוח לתערוכת העופות בליבאֶרטי.״

הוציא מתוך הסל בקבוק עם צוואר, ובו ישבה תרנגולת ועיניה בוהות.

״ותקבל פרס על כך?״

״בודאי! שאַל פאַרמר ויגדך. בממוצע חיה תרנגולת בבקבוק מעת־לעת, ואצלי היא כבר חיה שלושה שבועות.״

״מה תאמר לשוחט שלנו?״ – יצא חנווני מחנותו, ניצב באמצע־הרחוב.

״שנה את דבריך!״

״הרי אצלו גדל אבטיח בבקבוק!״

״והוא באמת גדל! אף טיפשים גדלים! אין זורעים אותם! הם גדלים אפילו בגרוֹסאֶרי (חנות)!״

השוחט חטף את סלו ופרש. פני החנווני היו נואלות, הבחין בקונה על סיפו ועקר. האספלט סינוור, קרא. הגבים הצעירים התכופפו. הנחיריים ריטטו. אוֹירווינג הביט בחלונה של מיסיס מלצר. שני זוגות ידים פסקו את הוילאות, התמזגו, נשארו תלויות כצלב.

אילו אפשר להניח הכל ולהפליג לבין ההרים.

ילדתו של מלצר, בת העשר. באה במרוצה:

״לאכול!״

״אתם כבר אכלתם?״

״כן.״

האוכל עמד על השולחן. אוֹירווינג תמה, שהדממה מרובה כל־כך. עיניו הרגילו לאפרורית, הבחינו במיסיס מלצר על הספה. המורה ישב על כסא ברכיבה, בדומה למחזה בתיאטרון עם העלאת המסך.

״אָוואֶלין גדלה והולכת… אין. האַי־סקוּל (בית ספר תיכון)… ואני? כבר שכחתי, איך מדברים עם בן־אדם…״

״משתקעים לחורף בניו־יורק.״

״אין הוא רוצה לשמוע על כך.״

״יישאר לו כאן.״

״כך אעשה.״

״בפינה נידחת כזאת אפשר שהדעת תתבלע.״

דממה.

״אוֹירווינג?״

״מה?״

״האוכל לא היה קר?״

״לא קר.״

לא שמע, כיצד נכנסה לחדר־האוכל, צצה מעליו בחמימות כל־כך, שעמד על רגליו.

״אתה הולך לבית־המרקחת?״

״ולהיכן אלך?״

״טוב, טוב.״

הפסיעות נבלעו. נשמע הולם־המנעול הננעל מאליו.

היא עמדה ליד החלון, סילקה לצדדין את הווילאות, התבוננה בהרים. דקה, דקתיים, שלוש דקות. צללים גדולים, קטנים, קטנים מהם, נגררו, התרססו. היכן בני אדם? שטח רודף שטח נישאו לפניה. אי־פעם היה חג, יום־טוב גדול, ולאחר החג – ריקות. הנה היא עומדת בחלל, בין צללים, לא־קרואה, אינה זוכרת כי היה אי פעם חג. ואם היה? בין כך ובין כך מתארגת האפרורית סביב־סביב.

הפכה פניה כלפי המורה:

״מה אנו יושבים כאן?״

״בואי!״

״להיכן?״

״את יודעת מה?״ – עמד המורה על רגליו.

״מה?״

״השוחט גידל תרנגולת בבקבוק, הבה ונקננה ונפליג עמה על פני העולם״.

״בנאמנות, רעיון!״

שני זוגות ידים פסקו את החלון, נשארו תלויות מעל הווילאות כצלב. האספלט סינוור, התפתל בין ההרים, קרא.

[1924]

לאחר חצות לילה התפזר הקהל בסאלון של ״ווילי־רבא״. בעל הבית, גבוה, כבד, מעמיד פני מי שאינו מתפעל מכל דבר, ישב מעל קערה דגים, החזיק בידו אחת סכין, בידו אחרת מזלג, ובידיו אכל ראש סֶנדאַק. הוא מצץ קולנית את עצמות־הדג, מדי פעם בפעם נטל מעט יין שרוּף והביט, כיצד ארבעה בחורים, לשולחן שממול, משחקים פּוֹקֶר. בסאַלון עמדה דממה, רק נחתום משופם, נוסח ווילהלם קיסר, ישב אל שולחן קטון, גבו אל הקיר, מעל כוס בירה שלא נשתתה עד תומה, רגליו על כסא ושפתיו פולטות ניקוש מוזר, מָשָל מיכסה מתרומם מעל קדֵרה רותחת. בסאלון עמד אֵד פגול, כאילו המשקאות יבשו בבקבוקים, בחביות והספיגו את האויר לחלוחית דביקה.

בחור שמט את מצנפתו מעל עיניו וזרק שני שטרות על השולחן, לאמור:

״דולאר ועוד דולאר!״

״א׳ל־סי־יו!״ – נענה אחר.

אשת ווילי, עודה צעירה ביותר, עיניה עמוקות, שובבניות, שערותיה שחורות, בּהיקות, האדוקות באמצע המצח וסביב הצדעים, כמרוחות סבון לח, פתחה דלת צדדית והכניסה את ראשה.

״ווילי, עת לסגור! מאוחר!״

״עוד מעט ואסגור,״ – ענה הבעל והוסיף ללעוס את הדגים.

״לא, עליך כבר לסגור,״ – הבריגה האשה את פיה, כביכול רקעה ברגלה וניגשה לאַחַד המשחקים.

״נו, פיליפ, חכה, אעמוד על ידך ויאיר מזלך. מה אתה מהרהר? ׳כחול׳.״

״מי שואל את פיך? – התקצף פיליפ, זרק את הקלפים וחפן את הכסף – טול, פראֶנק!״

״לא פידלתי!״ – נצטחקה האשה.

״סיידי, בואי אלי״ – אחז פראֶנק את ידה.

״מוטב ותלכי לישון, תלכי!״ – ריטנן ווילי מתוך הקערה.

סיידי נחלצה מפראֶנק, עוד עמדה רגע, כביכול בעלה מתלוצץ, חזרה והזכירה לו לווילי, כי יסגור ויצאה. הבחורים הביטו אחריה, נעו על הכסאות ובסאַלון המאוטם נשתייר אחרי סיידי משהו, שגירויו נמשך.

לא־מרוצה, טרף פיליפ, את הקלפים, דיבר כאל נפשו:

״אין הצלחה.״

״ובלבד שיש לך הצלחה באהבה״ – התבדח פראֶנק ודעתו רווחה.

״יו־בּאֶט״ – נענה ווילי והזיז מעליו את הקערה עם העצמות – ״פיליפ, כמה כבר הפסדת, כמה?״

פיליפ לא ענה, חלק את הקלפים ושאל:

״מי משחק?״

״אני,״ – חייך פראֶנק.

״נו?״

״חמישים סאַנט״ – התאפק פראנק, שלא יפרוץ בצחוק.

השאר הניחו את הקלפים. פיליפ ופראנק שיחקו.

״אני ׳משלם׳ דולאר״ – אמר פיליפ מרוגז.

״את הדולאר ועוד שניים!״ – חייך פראנק.

פיליפ הרהר רגע, היסס, פניו החווירו.

״אוֹל־ראַיט!״ א׳ל־סי־יוּס!״

״כסף על השולחן!״ – רמז פראנק באצבע.

פיליפ התחיל לפשפש בכיסיו, הביט סביבו ופנה אל ה״סאלון־קיפאֶר״:

״ווילי, תן לי שני דולאר!״

״מי יש לו כסף, מי?״ – התחיל ווילי קובל – ״היום לא פדיתי עדיין סאנט!״

פיליפ הסיר מעל אצבעו טבעת־זהב והטילה על השולחן.

״מה יש לך?״

פראנק בחן את הטבעת, חייך אל החברה ואמר לפיליפ:

״מה יש לך?״

״׳פול־האוז׳ הוא טוב?״ – סינן פיליפ דרך שיניו.

״לא היום!״ – חייך פראנק והראה לו את הקלפים.

״פיליפ, הרי באמת אין לך הצלחה!״ – הניח ווילי ידו על פיליפ.

״המצליח באהבה, אינו מצליח בקלפים,״ – משק פראנק את המלים, כאילו ביקש להתגרות בפיליפ.

״שאַראַפּ!״ – הפזיר פיליפ את מסכת־הקלפים על השולחן, קם, פשק רגליו והתמתח.

״להיכן אתה הולך? אין לך כסף? קאם־אן (בוא), אילווה לך,״ – פנה פראנק אל פיליפ והוציא מלוא חופן כסף – ״כמה אתה רוצה?״

״אינני משחק עוד!״ – ענה פיליפ רגוז.

״אין צורך!״ – חייך פראנק, קם, התבונן בטבעת ומשך שרוולו של פיליפ – ״היי, איך אדם מפסיד טבעת של אהובה?״

״איך אדם מניח לקחת ממנו אהובה?״ – ענה לו פיליפ במרירות.

״אתה לקחת ממני אהובה?״ – צעק פראנק נרגז, כאילו טפלו לו עלילת דברים.

״ודאי אני! ומי?״ – חייך פיליפ.

״יהא אתה!״ – נבוך פראנק.

״הלא זאת אני אומר!״

פראנק חש את עצמו נעלב על שהחברה שוחקים עליו, הרהר מה יאמר, שהקהל יצדד עמו, סובב את הטבעת, סובבה והגישה לפיליפ.

״וכשאתננה מתנה לבאֶסי, תהיה דז׳אֶלוּס (מקנא)?״

״היא חובטת בקרקע אותך ומתנתך!״ – רקק פיליפ.

פראנק לא השיב, כאילו לא שמע את המלים האחרונות, נשך בחולניות שפתו והזמין ארבע כוסות בירה. ווילי מזג את הכוסות, קיפה את הקצף ואמר לחברה:

״אספר לכם, בויס, דזשוֹק (הלצה) ותצחקו. אתמול ישב פה אַלאֶק עם האינדיאני.״

״עם דזשאַק?״ – שאלו הבחורים.

״יאס. הם שיחקו ׳סטוֹס׳. מה אומר לכם? אלאֶק הערים עליו כל־כך, שנטל אפילו את שעונו. היתה רחמנות על הבחור. לפני צאתו אומר האינדיאני: ׳הקשב, אלאק, נשחק עוד פעם אחת״. ׳כשאין לך כסף׳. השיב לו אלאק. ׳מה איכפת לך, אעמיד על קרן־המשחק משהו טוב מכסף! רצונך לשחק במחיר רוֹזה?׳״

״במחיר הנערה הבלונדינית שלו?״ – שאלו הבחורים.

״כפי שאתם שומעים!״ – אמר וילי – ״ומה אתם סבורים? האינדיאני חזר וזכה את הסאנט!״

״דונט־יו־סי־איט״ – (כך אתה אומר)! – תמהו החברה.

פראנק שתה את הבירה בחפזה, צלצל במשובה בשתי ידיו בכיסי מכנסיו ואמר לפיליפ:

״רואה אתה, פיליפ, הריני מעמיד על קרן־המשחק את כל הכסף. רוצה אתה?״

״מה כוונתך?״ – תהה בו פיליפ.

״נשחק במחיר באֶסי״ – נבוך פראנק – ״אפשר ותזכה!״

״יוּ ראַטן באסקאט, יוּ (כפיפת עכברים אתה)!״ – גער פיליפ – ״מה אתה סבור, אני אחד ׳גיני?׳ יהודים אין מוכרים נשיהם! ואפילו אמכרנה, לא תלך אליך! כשהיא שונאת אותך!״

״זה כבר נראה אחר־כך! אל תיבש את מוחך!״ – השיב פראנק ופנה אל הבחורים – ״באסי מכירתני קודם שהכירה אותו. אין אתם מאמינים? הקשיבו: פיליפ, אמת הדבר, כי באסי כתם לה על צדה ימין?״

פיליפ הטיל סטירה בפרצופו של פראנק. פראנק סבב ראשו, ביקש לראות, מהיכן הסטירה, ספג אחרת, וראה רשפים לפני עיניו. הם הסתערו זה אל זה בידיהם, ברגליהם, בשיניהם, היו מוטלים על הרצפה הגלישה, הסתבכו בפקעות ונשמו. הבחורים הפרידום בזרוע. פראנק, שטוף־דם, מחה בידו את פניו החיוורות, כאילו נשתפשפו, התבונן בדם על ידו, חייך בחולניות ואיים על פיליפ:

״המתן, איפרע ממך!״

הנחתום, שננער מן הצעקות וראה את התיגרה, נענה:

״וממך כבר נפרע!״

פראנק ביקש לצאת, נעצר על יד הדלת ואמר לפיליפ:

״חכה באסטאַרד (ממזר)! ואפילו תכה מהיום עד מחר, מה יועילך? מי שכב עם אהובתך? אני! פראנק שכב עם אהובתך לפניך!״ – הלם באגרופו על לבו ״לא נוח לך, הא? אספר לכל העולם כולו, כי, אני, פראנק, שכבתי…״

פיליפ נסער אל פראנק, הבחורים עיכבוהו, הטיח בקבוק. פראנק גחן ולא נפגע.

״אתה בן־כלבה, אתה!״ – עמד ווילי לימין פיליפ – ״אתה תזהם נערה הגונה? עקור את רגליך! שלא תדרוך על מפתני!״

״מוטב ותשיב את כמה הדולארים,״ – אמר פראנק.

״דברי־גניבה אין משלמים!״ – ענה ווילי.

״אבל דברי־גניבה אתה נוטל, הא?״ – לטש פראנק שיניו.

פיליפ חזר ונסער ובקבוק בידו. פראנק יצא מן הסאַלוֹן, הבחורים אחריו. פיליפ ניצב ליד הדלת, הפך את פניו, התחיל מהלך במבולבל על פני הסאַלוֹן, ושמע את ווילי המדבר אל נפשו:

״ומי חייב לסבול כל זאת?…״

״שמעני, ווילי,״ – נעצר פיליפ.

״מה יש?״

״אתה מאמין בדברי פראנק?״

״בנשים קעסקינן!״ – רקק ווילי בחפזה לכל העברים, משל זבוב נכנס בפיו – ״כל מה שאומרים עליהן, האַמן! הטובה שבהן צריכה רתימה!״

״משמע, אתה מאמין לפראנק?״ – פער פיליפ זוג־עיניים.

״אתה דאם־פול״ (שוטה גמור) – נענה ווילי – ״מי אומר לך, שאני מאמין? אך לא־כלום! לא אערב בתקיעת כף, דבר סמוי הוא! לך ונחש היכן המשוט חתך את המים!״

פיליפ לא ענה. צנח על כסא, ליד שולחן ריק, פשט רגליו, הביט בקפאון באד הפגול, שעמד בסאַלוֹן, ובגניחה שמט את הבקבוק, שהחזיק בידו. הבקבוק הצליל במעומם על הרצפה הגלישה, והתגלגל, תם ושלם, אל הקיר.

[1917]

בַּרבַּרה היא מפוחדת. עיניה גדולות, ילדותיות, שערותיה צפופות, בוהקות משחרורית, ובאשר תנוח החמה, היא משרה מעל השערות רצועת־אבק כסופה.

בגדיה תלויים עליה במרושל, משתרבבים מעל הכתפיים. בשרה הצעיר הנלוש מטיל עצלות בכל תנועה ותנועה, ואפס־התנועה מגָרה, מצית שלהבת בעין.

היא יושבת בפינת השאַפ, עוטרת במלמלות־לילה כותנות לילה מעשה־משי ושותקת. ואם עליה לומר מה, דיבורה יותר בידיים, בעיניים, ומעט המלים האנגליות מסתרסות כל כך, שהן נשמעות כאיטלקיות.

המכונאי ושני הגַזָרים, שהיא שרויה עמהם כל היום כולו בשאַפ, כמעט שאינה מבחינה בהם. על מחמאותיהם היא משיבה בחיוך נבוך, מושכת כתפיה העגולות, שאין היא מבינה, והשיחה נפסקת. קשה יותר ענין הפוֹרמאַן. הוא מניחה תמיד אחרונה, נוטל את העבודה מידי כל, רושם בפנקסים. כשהיא נשארת עמו לבדה, מתחייכות פניו הרחבות, הוא רושם עבודתה מבלי למנותה, ניצב לפניה כלפני גברת, ונוטל בלי משים ידה בידו. הפנים הרחבות מתמססות מחדווה ודומה, שהוא מוכן לעשות הכל למענה. וכל מה שבּרבּרה עצורה יותר, נשמטת במבויש מידיו, פניה הכהויות מסמיקות – כן משמינות יותר עיני הפוֹרמאַן והוא מטפל בה, משל היתה ילדה מפונקת.

הימים בשאַפ ארוכים, אפורים כל־כך, אינם מניחים לישר את הגבים העייפים. מתנענעים בהמולה המכונות החדשות וחטיבות־המשי הפזורות מדברות, נושאות בקפליהן את העירום, מספרות על נערות־כלות, על נשים, המצטנפות בכותנות־לילה ארוכות מעשה־משי.

ברברה נראות לה הכותנות השחורות.

משי דהה, שחור מכסה את ערומך, מתמזג עם הלילה, ומאחורי רישרוש־המשי שט הבשר הצח, מתקמט ומתכווץ.

הפוֹרמאַן אינו מונה את צרורותיה. רושם כדבריה. אם תטול כותונת שחורה מעוטרת מלמלוֹת, ותלבשנה בליל־חתונתה, לא יידע איש. למחרת תביאנה. אפשר ותקחנה בכלל. אולם לא תעשה זאת.

כותונת־משי ניתן לצוררה בפיסת־ניר, אפשר להכניסה בנקל לתוך המחוך, או סתם לצאת עמה, ואיש לא ירגיש בכך. בלילה גֶבּריאל יחפשנה, לא יידע היכן נעלמה, ירוץ מן המטבח לחדר־האוכל, מחדר־האוכל לחדר־השינה, יקרא: ברברה, ברברה, אַייך? והיא, ברברה, תצטנף בכתונת הארוכה השחורה, תעשה עצמה לא־יודעת וכשגבּריאל יעבור במרוצתו על פניה ולא יבחין בה, תפרוץ ברברה בצחוק.

כן צנפה ברברה את חלומה שלושה שבועות תמימים לפני חתונתה, וכשהביאה לגמַרוֹ, העמיקה לגחון מעל חטיבות־משי הפזורות, חזרה לבראשית ושיקעה, מקוה וחולמת, לתוך חטיבות־המשי, לתוך המלמלות את רטט־הבתולים, את הגמגום, את ההפקר הילדותי, שמאחורי שבעה מנעולים.

שבת. יום לפני החתונה, צררה שלוה, בטוחה, כותונת־משי שחורה בנייר, שבו הביאה את פּתה, ויצאה כאילו לא־כלום.

ביום שני־בשבת, עם בוקר, כשחזרה והפוֹרמאַן הקבילה ביתר קרירות מברגיל, הכוותה אותה הכותונת, שהיתה מוטלת צרורה עם הפת. היא נמנעה מעיני הפוֹרמאַן וישבה לעבוד.

תרעומת חרישית התפתלה בין אצבעותיה, לא נתנה לה מנוח – תשע עשרה שנים תמימות היו צרורות בכתונת־הלילה השחורה.

העבודה לא נאדקה לידיה, נפלה מבין אצבעותיה, ולבה לא האמין, כי כל אלה, הרטט, הלהבות, הצנינוֹת הלוֹהטות היו חלום, ועתה מוטל החלום זר צרור בפיסת־נייר. עוד מעט ותתיר את הצרור, תוציא את הכותונת, תניחה בין תל־הכותונות, וחלומה לא יהיה לו זכר.

אתמול התחתנה, היום חזרה אל השאַפ. גאבריאל מגלח, מספר אצל זר, צובר כסף, מבקש, בהמשך הימים, לפתוח שאַפ־ספרִים משלו. ואילו היתה אחרת, לא עצורה כל־כך… הניעה בחזקה ראשה, ניערה מעל עצמה את משעולי־הצדדין, שבהם ארבו מאוויי־סתר וביקשו שעת־כושר להשתער עליה.

היה זה הארוך שבימי השאַפּ שלה. בשעה חמש קפלה את הכותונות וכאחת עם שאר הנערות נכנסה אל הפוֹרמאַן.

היתה, כתמיד, האחרונה.

״הידעת, ברברה, באחד הצרורות חסרה כתונת־שחורה!״ – אמר הפוֹרמאן בחומרה.

ברברה הסמיקה:

״לא יתכן!״

״צרור־הכותנות עודו מונח, יכולה את למנות״ – נתרכך קולו של הפוֹרמאַן.

ברברה נזכרה, כי תמיד, לאחר המחמאות שהפורמאן היה אומר לה, היה עומד ומונה את הכותנות, ביקשה לומר לו, כי באחד הצרורות יש לה כותונת יתירה, וניצבה נבוכה.

״אזקוף זאת על חשבון שכרך, ברברה.״

הוא חיכה רגע, ראה אותה מחרישה, התחיל מונה את הכותנות בצרורות.

״בצרור הזה יש שלוש־עשרה. חכי, עוד הפעם: אחת, שתים, שלוש… כן, שלוש עשרה. כלום אין כותנת חסרה באחד משאר הצרורות?״

הוא מנה את הצרורות. ראה כי מנינם נכון, פיזר את תריסר הכותנות, הוציא את המקומטת, כאילו ישנו בה, נסתבר לו משהו וביקש לבטל את אפס־הישע.

ברברה הרגישה בכך. החווירה. אחר כך הגיח הסומק מתחת לעורה הכהוי, עד שהשתלהבה כולה, עיניה נתפחדו, התמצמצו, כשל שפן, לא יכלה למצוא את הפתח.

[1924]

לפני ארבע עשרה שנה למדה אֶוואלין יהידות בבית־ספר שבּת של דוֹקטוֹר זְכּוּת. ארבע שנים לאחר־מכן היתה לו לאשה. – היפה והצעירה שברבניות בכל העיירות שמסביב לשיקאַגו.

דוֹקטוֹר זכּוּת כבר היה בימים ההם בן ארבעים, טרוד בקהילתו הקטנה, בדרשה שהיה מכינה לכל שבת, בגוילים ישנים מהוהים, שהיה יושב עליהם ימים שלמים.

מלבּר נשתנתה אֶוואלין הצעירה – טירחת־החול של בעלה נפלה עליה.

היא נטלה עליה את בית־ספר־שבת לנערות, את אגודת־הנשים, לא הרגישה איך הווית־סביביה מתקרשת, כופה עצמה עליה כגיגית והחיים לאחר־החתונה – עשר שנים תמימות – הגלישו על ידה, כדרך שמגלישים צללי־ציפרים הטסות מעל המים.

החילוניות נכרכה מסביב לאוואלין, כצמר־גפן, האטימה את הלמות־לבבה. כמעט ששכחה את עצמה; הבעל, שני הילדים, החדרים הגדולים – באלה היתה חיה מבוקר עד לילה, מעולם לא הספיק לה יומה.

במרוצת־הימים מסר דוקטור זכות גם את עסקי־הקהל שבעיירה לאשתו, והוא עצמו ישב ימים ולילות על כתבי־יד מחוקים, השווה טכסטים ערביים ישנים. וכשהאותיות התחילו מסתחררות לעיניו, היה מעלה את משקפיו על מצחו, ועומד על רגליו. בפסיעות קלות היה משוטט על פני הספריה, שבה קרצו לו גבי־ספרים מוזהבים, מוכספים.

באותו חיוך, הנגלה בפני זכּוּת ביום־שבת בהיכל, כשהחברים מברכים אותו, באותו חיוך עצמו ניענע ראשו ימינה ושמאלה, מברך את הספרים לשלום, כמיודעים מכבר.

בערבים שלוים כאלה, כשהדממה תלויה מעל העיירה ובחדרו המסוגר של הדוקטור נעצרת אפילו הנשימה – מתפתל במוחו של זכות לוֹרד קלייב.

עודו איש צעיר ביותר, הפליג קלייב בלא־רעש להודו, שהיתה שייכת אז לצרפת. קלייב השקט כבש, לאחר רוב צרות, את הארץ בשביל אנגליה וחזר ברוב אוצרות.

הוא, זכּוּת, יסע למצרים, ישתקע בקהיר, יתמסר לגוילים, לקלפים, המונחים בגניזה, יעלעלם שבועות, ירחים, שנים.

ריח של קלף, ריח לח של ספרים ישנים נישא מעם הקירות, מנועע את גופו הכבד מעט, מרווח את רעיונותיו.

הוא עומד בדד בגניזה, מנער אילך ואילך את אבק־הדורות, אין נשמטת מידו פיסת־קלף, פיסת־דף. מבין הגוילים נגלה הגאון הצעיר ר׳ סעדיה גבוה, עוטה לבנים, משרבב את בגדיו בנפנוף־צפור. בא הרמב״ם ומצחו רחב, חכם, צנוף תרבוש בהיר. הם מגישים לו כתבי־יד אבודים:

״השגח, זכּוּת, שדבר־השם לא ישתכח!״

וטעון אוצרות חוזר זכּוּת, מפיץ את דבר־השם לכל העולם כולו, פותח תקופה חדשה בפני חכמת ישראל.

מרוב שמחה ננער, אי־פעם, משהו בזכּוּת. או־אז היה חובק את אוואלין, מנשקה, מבטיח לה, כי אם יצא לו מוניטון יהא זה בזכותה, ומתוך החדווה שהבריקה, אי־פעם, מתחת אבק־הדורות – נולדו שני הילדים.

החיים בעיירה הנידחת בלעו ימים, שבועות, שנים, הקהילה גדלה. הרב – הזקין והכביד, יצא יום יום, לפני הצהרים, עם אשתו לטיול וכל אימת שאֶוואֶלין נמצאה מאחורי העיר, נשארה בעוצר נשימה מרוב רחבות, והנה עשר שנותיה המצוֹררות ניצבו לעיניה:

״ובכן, מה?״

הילדים גדלו, שוב לא היו צריכים לה לאם. הבעל חי עם כתבי־היד שלו והיא, אוואלין, עזובה, שוטטה בחדרים הגדולים והלב, לב צעיר, קלט כל נשיבה, היה מורעב כלאחר מחלה ממושכת. החדרים הגדולים נעשו לה פתאום צרים, לא יכלה למצוא בהם מקום לעצמה, ויותר מכל הפחיד אותה חדר־בעלה, התיראה, כי היום, מחר יסגרנה שם.

היא ניצבה וידה זקופה, כאילו עמדה על נפשה, עדינה, כפוּפה כרצועת־מים, הביטה נבוכה סביבה, ומן הדלת הנעולה נישא ניגון־בעלה המחונק.

יצאה מן הבית, הלכה ברחוב הראשי, ראתה את המשרתים, העומדים בפתחים, קורצים זה לזה, והאחד אמר לחברו:

״אשת הרב עודה יפה למדי!״

היתה בה הנאה, וכאחת תרעוֹמת, חשה עצמה נעלבת על שום בעלה. התחילה מחישה הילוכה, עד מהרה היתה מאחורי העיר, ואף שהטיול לא ארך למעלה מחמש עשרה דקות, דומה היה עליה, כי היא מרחק־מילין מן העיירה.

הרוחק הפתוח, שנמשך מכל העברים, הפחיד מעט. היבול כבר נאסף מעל השדות, ואך שלפים עוקצים נזקרו, נישאו סביבם את זמזום הילקים, שהתרוממו זה על גבי זה.

היא עצמה לא האמינה, כי הפליגה כל־כך, ראתה בכך פסיעה לשחרור ממשהו לא־מוגדר ודעתה נחה עליה.

כלה קיץ. עתה מתחיל הסתיו, עוד מעט יבוא חורף, אחר כך שוב קיץ – רק חייה הומים. אין רוצה בהם, אין צריך בהם, והם שותתים ואזֵלים בצער, כְּכָחל שלא נחלב.

ישבה, לא הרגישה, איך הפאַרמרים, שעברו על פניה, מביטים בה בחשד.

סמוך לקרקע נישאה צינה לחה, הביאה מעם השדות קולות, שלא הניחו לה לישב, קראו כפעמוני־בתי־יראה רחוקים.

אוואלין לא ידעה, להיכן תלך. ישבה נבוכה. לא ידעה, מה תעשה בחייה, שנעשו כצרור שהותר, וזרמו בקרבה.

״מי צריך להם?״

נהרה על פני השדות. חשב בקרבה מרחקים לא־נודעים, ובריקנות, שפשטה בתוכה, נגררו חיי־נישואיה.

״ובכן, מה?״

[1927]

משה, הקוֹלֶקטוֹר (הגובה) של ״ישיבת ר׳ יצחק אלחנן״, היה פעמיים בשנה נוסע ובא לבאָטיל (בית־אל).

הוא חישב וכיוון להגיע לעיירה בששי־בשבת, היה שובת אצל שלמה הפאֶדלאֶר (רוכל), היה בוחן את בנו יחידו של הרוכל, מאֶכסי. ובשני־בשבת עם שחר, כששלמה יצא בעגלת־הסחורה הסכוּכה על פני כפרי־הכושים, היה משה נלוה אליו. כן היה הקולקטור נוהג בחמש עשרה השנים האחרונות.

משה ושלמה כילו תפילתם בעגלה הסכוכה. ישבו לסעוד פת־שחרית. נהג מאכסי – בחור עגלגל, שתקן, שהלך בדרכי־אָביו.

משה קלף את הביצים המגולגלות, טבלן במלח והירהר, כי הוא מטופל בחמש בנות. הצעירה בהן בת־עשרים, עובדת אצל שניפּס ושכרה כקליפת־השום, וכאן שלמה, יהודי בוּר, ועשירות כל־כך.

העוֹל, שריחף מעל משה, השתרג עם השדות הערומים, עם מטמוטי־העגלה ואמר בסתם:

״שלמה, מאכסי שלך נראה בעיני. בחור יהודי, הייתי לוקחו חתן.״

״ואני מוטב היה לי שאתה, ר׳ שלמה, תהיה מחותני, ולא הירשל הצהוב. אין הוא פוסק מלשלח בי שדכנים, אך לא לכבודי הוא. במשפחתי לא היה שרפרף־סנדלרים ולוואי אף להבא.״

מאכסי בא בחול־המועד־סוכות לניו־יורק. נסע לראות את ״הסחורה״, שבא לקנותה. מאכסי, שלא היה מעודו בין נערות, נטפל לשידוך. נראו לו כל חמש האחיות. היתה מהלכת עמו רחל, הכלה, נערה עסיסית, כעץ רך לאחר גשם. יתירה מזוֹ, היתה צוחקת תמיד, אפילו בשעת־בכייה.

לא התחשבו בכך, שהחתן לא היה חביב עליה, על רחל. אבא־אמא, האחיות, הכל החרישו את הכלה בקולותיהם על עשירותו של מאכסי ולחג־העצרת הגיעו שלמה ואשתו להעמיד חופה.

שלמה ציוה לצבוע את ביתו כעין הירוק. פינה חדר גדול, ציוה לסיידו, העמיד שתי מיטות־ברזל עם מזרונים רכים, והזוג הצעיר נכנס לדוּר בו.

מאכסי היה מאוּשר. שבוע ראשון נשאר בבית. היה מהלך ופטישון בכיסו, נוטע וחוזר ונוטע מסמרות. סייע לתלות את הוילאות המצויצים על החלונות, צבע בעצמו את הרצפה, חידש את האדמה בעציצים. מעל המיטות תלה ״סיטיזן־פייפארס״ ממוסגרים, תצלום של אשתו וטרח שהקן יהא רך יותר וחם יותר.

אותו יום, שמאכסי עמד לסבב עם אביו על פני־הכפרים, ננערה רחל עם שחר, ביקשה להכין אוכל לגברים. החותנת כבר הכינה הכל – בשר ממורתח, גבינות מיובשות, בישלה את היין השרוף בקליפות־תפוזים וסוכר.

מאכסי ראה את רחל, התרומם מעל כסאו, ביקש להושיבה:

״מה השכּמת קום?״

״הרי אתה יוצא לדרך, לא רחל״ – הושיבה האם את הבן חזרה – ״אשתך יכולה להביא בעצמה כסא.״

רחל לא ישבה, לא ראתה, איך נשתנה מראה־פניו של מאכסי, איך הוא לועס קדורנית את פרוסתו ומחריש.

משנסעו הגברים, נכנסה רחל לחדרה, נשענה אל המיטה ממול החלון ופרצה בבכי.

עלי־שלכת יבשים התגוללו בין האילנות, נגררו על פני דרך־האספלט השחוקה, ומבעד לשמשות הציצו שדות אפורים ושמים אפורים מהם.

החותנת ניקשה בנעליה הגבריות על פני החצר, הילכה מן התרנגולות אל הפרה, ולפי שהיתה תמיד לבדה, נעשה לה כטבע לדבר עם נפשה בקול. זה הפחיד את רחל, וצחוקה התדיר נשתקע אי־שם, נקרש.

הימים סוף־חשון. העצים, השדות, הכל הלך והתקלף, הלך והתערטל, ומישמשו ובאו לילות אַפלים, קרים.

רחל התכרבלה במטפחת, הביטה מבעד לחלון. התגעגעה הביתה, היתה מוחלת את עשירות־בעלה, וחשה שהיא וחיי השדות, האילנות, הגוועים והולכים, הם אחד.

מאכסי היה שוהה בדרכים יומיים, שלושה ימים, היה בא, כולו שרוי בצינה, ללון במיטה הרכה, החמה, ובבוקר חזר ונעלם.

מקץ שנה ילדה רחל בן. אביה בא לברית. באו פאֶדלאֶרים מכל הסביבה. אכלו, שתו, ושלמה לא זז מעם המחותן, וטען וחזר וטען באזניו:

״טרחתי שמעמד בני יהא כתיקונו. הוא, בלא עין־הרע, גביר… זכיתי לנכד, הייתי לסבא, דין שנטרח, כי בבאטיל יהא בית־כנסת, ואותך, מחותן, אביא עם משפחתך, ואטרח שתהיה רב.״

כשעמד משה לצאת לדרך, בכתה לפניו רחל, כי רע לה, כי היא מוחלת על העשירוּת, נפשה יוצאת מגעגועים. אביה עוד גער בה:

״את חוטאת, בתי. כל אחת מאחיותיך היתה מתחלפת עמך.״

לאחר הלידה שָמנה רחל, היתה מהלכת כנחל גדוש שנסגרו סכריו.

מרוב אושר חדל מאכסי לחלוטין לדבר, תושַבתו התרחבה, התמלאה, ולסתותיו עמלו כפליים, טען, כי נוסף גבר בבית.

הסבתה נעשתה נוחה יותר. בוקר־בוקר היתה מביאה חלב חם, מקציף בשביל הכלה, המינקת, היתה מביאה ביצה שהוטלה זה עתה, שפשפה בה את עיני־הנכד.

פעם אחת, ברביעי־בשבת, כשהמפרנסים לא היו בבית, בא אַברך אדום, הביא מכתב מאביה של רחל, שבו הוא מבקש לקבל את האברך בפנים מסבירות. האברך נסע לקבץ לטובת בית־יתומים בירושלים.

הקולקטור, איש־דברים, נראה בעיני רחל. יתירה מזו, למן הרגע הראשון דבק בו התינוק, צחק ככל שהיה שורק כנגדו, עושה את חמש אצבעותיו כמין ציפור, זחל אליו על כל ארבע.

החותנת התפתל במוחה מה שהאברך האדום בא ממש מירושלים. דחקה בה ברחל, שלא תניח לו לקולקטור, כי יסע קודם שיחזור החותן.

החדרים השלווים, הרחבים נאוֹרו עם בוא הזר. רחל לא ישבה במנוחה בחדרה, היתה משוטטת כל היום, מאזינה, איך הוא מתפלל בניגון, מדברת עמו כל היום כולו, ונתעוררה על כך, כי צחוקה, שקיפחתו מכבר, חזר אליה. וכשרחל היתה נועלת בשרשרת את דלתה, שוכבת מגולה במיטתה, נפלאת על צחות־בשרה, עוד נשמעו פסיעותיו, כשהוא מהלך לבדו בחדר.

בין האילנות נגררה בת־רוח, התדפקה על השמשות, לא הניחה לישון.

רחל התעוררה נינוחה, רעננה. הבוקר עמד בחלון, פשט על הרצפה, על הקירות. בחצר קשקש דלי־הפח – החותנת הלכה לחלוב את הפרה. התינוק חייך בשנתו, משך בשפתיו, כנראה חלם, כי הוא יונק. האם הטילה על עצמה את החלוק, לא ידעה על שום־מה בנות־שלהבות מתלקחות מתחת עורה, ויצאה יחפה מן החדר. במטבח עמד הזר, הסתפג במגבת ועל שערותיו האדומות נוצצו נטפי־מים. רחל בירכתו, הידקה יותר את החלוק וביקשה לחזור.

״כבר סיימתי, כבר״ – חסם לה הזר את הדרך.

פתאום נהיתה דממה. שניהם נכלמו, ביקשו לפנות זה לזה את המקום ונשארו עומדים בפתח הצר, שהוליך לחדר. הוא חבק אותה, נשקה. התינוק התיבב, רחל רצה אליו, שמעה את החותנת באה. וכשיצאה, בסופו־של־בוקר, מחדרה, התאוננה בפניה החותנת:

״מה תאמרי, רחל, הרי לא רצה להשאר, היהודי מירושלים. החותן יתרעם.״

[1927]

חלה תינוק בעיירה, היתה אמו רצה אל החלבנית:

״שרה׳שי, עטרתי…״

הזקנה, שהיתה מחלקת חלב בבתים, היתה בקיאה באותו פזמון, ידעה, כי באו אל הנכדה שלה, כי תלחש על עין־הרע, על פורענות.

אפשר שהזקנה תהא בעצם חביצת החמאה, בעצם סחיטת חריצי־הגבינה, אך ראתה אַפּה המתעלף של אם, מיד השליכה עבודתה. בפסיעות זעירות היתה נכנסת הביתה, מציצה לתוך הרפת, ומשלא מצאה את נכדתה, היתה הזקנה ניגשת אל לפני הגדר הדחויה, נוכח האפר, שבו רעו שלוש פרותיה. הסבתה היתה פותחת וקוראת בקול נערה צעיר:

״א־ס־ת־ר־ל! א־ס־ת־ר־ל!״

העיירה היתה מתברכת באסתרל, כקמיע. לא בכדי נולדה בכומתה. האמינו, כי האלמוגים שעל צווארה של אסתרל, נוטלים עין־הרע, שעל כן הם חיוורים כל כך, כאילו סומקם נמצץ עד אחרון־הנטפים.

כשיצאה אסתרל לאוויר־העולם, מתה עליה אמה. הפעוטונת נפתלה נשימתה, נאבקה עם המות. הסבתה קטרה את חבל־הטבור של בתה, השתטחה¹ על קברים ובטחה, כי בזכות הכומתה תציל זעקתה את הנפש הקטנה. ואמנם, הזקנה הצילה את התינוקת, אך לא ידעה, כי אדם, היוצא לאור־עולם וראשית זימונו המות, שוב אינו נפטר ממנו כל ימי־חייו.

בת שש כבר רעתה אסתרל את הפרות באַפר, סייעה לאמהות ממורמרות לתלוש עשבי מינתה בשביל תינוקותיהם המשותקים, בררה לעצמה בליל־נהרה את כוכבה בשמים, כוכב גדול בוהק. היא גדלה עם הסבתה בת הששים, עם הבהמות האילמות, עם צרות־העיירה.

הבאר המפכפכת, שבה נעשתה, בימי החום הלוהטים, החמאה כאבן, לא נתנה מנוח. הסבתה היתה מספרת על מקווה חתומה, על בתה, שנבדל לחיים ארוכים, שהלכה לטבילה לבאר. אסתרל גחנה מעל מסעד־הבאר המאוּזב, צופה במים הצלולים, שלא הרפו, וכל שהמעמקים משכו יותר, כן היתה החדווה מענה יותר, כי באותה הקרירות יושבת אי־שם אמא.

אחת בשנה, ביום היריד שבעיירה, היה בא אביה של אסתרל בעגלה כלי־חרסינה. אם הפדיון היה טוב, היה קונה לה זוג־נעליים, או שמלה, היה תמיד קובל באזני סבתא, כי הקנייה לא עלתה בידו, ובשעת־הפרידה היה מחליק ראשה של אסתרל:

״נו, בתי, אולי תסעי עמי?״

בקטנותה היתה אסתרל מתחבאת מאחורי סינרה של סבתא, היתה מתיראה מפני אביה. כשגדלה, ונודעה, כי הוא עצמו אין לו מזל לאשתו, היתה מאזינה לו ומסמיקה:

״כיצד אוכל להניח את סבתא בדד?״

בשנת החמש עשרה נשתנו חייה של אסתרל. הנערה המגודלת, על גרמיה הדוקרים, כאילו בגרה בן־לילה. הברכיים והמרפקים החדים התישרו, התעגלו. הלחיים השזיפו, העיניים – הבהירו כעין השכר הבּאַווארי, ושערות־הערמונים שבין המחלפות נטו לאדמומית־עלי־סתיו.

התחילה להתחמק מן הבריות, שוב לא הלכה ללחש על עין־הרע, פסקה לחלק חלב בבתים. נטלה עליה את המשק – חלבה את הבהמות, חבצה את החמאה, ניקתה את הרפת, כיבדה את הבית. בלילי־חורף הארוכים היו סבתה־נכדה מורטות נוצות, סורגות גרביים. הישישה לא נסגר פיה, מתוך רגילות. שבעים השנים דובבות מתוכה, לא פסקו כיובל הזורם בין שיחים מגודלים. הלהג נפל על הנכדה האילמת, שספגה את דבריה היראים של סבתה, ובשרה הצעיר הקציף, לא היה לו בפני מי לפתוח את סכריו.

בערב שכזה פרצה אל סבתה־נכדה מלכה׳לה, הגבירית שבעיירה, חבקה את אסתר, נישקתה:

״לא תסרבי לי, אסתרל, בלעדייך לא אזוז מכאן… זה היום השלישי ודודל שלי שרוי בחום… היו הרופא, הדוקטור, ללא הועיל… קראתי לה ללאה, והרי היא דווקא רוצה, כי את, אסתרל, תהיי בשעת־הלחישה, לא בכדי נולדת בכומתה!״

״לכי הפעם, אסתרל״ – לא יכלה הישישה ראות, איך הגבירה מתחננת אל נכדתה – ״לטובת מלכה תנהגי בחינת יוצא מן הכלל… ראויה היא לכך… נו, לכי, לכי, אסתרל. ודודל שלך, מלכה׳לה, יחלים אם ירצה השם. מה לנו היום, אור ליום חמישי? אור ליום חמישי אין לו לעין־הרע שליטה כל כך!״

וקודם שאסתרל היתה לה שהות לומר מה, כבר עמדה עם מלכה׳לה מעבר לדלת, ראתה איך סבתה מנערת את סינרה הריק, ומשלחת אחריהן לחש:

״…בכל השדות השוממים, באשר סדק וחור, ליצר הרע מסתור…״

מלכה׳לה אחזה את הנערה מתחת בית־שחיה, אימצתה בחזקה, כאבן־חן, שאלה בלבה כלה כאסתרל בשביל דוד, ולואי ויבראי בעזרת־השם.

הגבירית פתחה לרווחה את פתח־הכניסה המפואר:

״הננו כבר.״

במיטה היה מוטל בחור וכתמים אדומים בפניו, על מצחו. בדוחק נראה מבין הכרים הלבנים, התפוחים. למראשותיו עמדה זקנה, מלוא־פניה גדושים תלתולים ויבלות, ככפל־סנטרה של תרנגולת־הודו זקנה, הצביעה על החולה:

״ראי, אסתרל, אם צדעו של החולה מלוח?״

הנערה נבוכה. זו הפעם הראשונה, שהיא נקראת למגודל, יתר־על־כן לבחור. גחנה מעל החולה, נפגשה בעיניו, ופניה נשתלהבו, נתמזגו עם השערות, הניחה שפתיה על הצדע, חשה בצווארה כוויה, שחלפה כמטורפת על הבשר הערום, והאוזן הערה נרטטה:

״אס־ת־רל… אס־ת־רל!״

אסתרל לא ראתה, איך הזקנה הטילה גחלים לוחשות בתוך עביט־מים, לא שמעה, מה היא מלהגת מעל החולה, לא ידעה, כיצד יצאה מבית־הגביר. הכל מסביב לה עג־וחג, כמהלך על גלגלים.

ערב ערב היתה הנערה משוטטת, עד שעה מאוחרת בלילה, על פני האפר, התפללה לאלהים, כי דוד יחלים. כל רגע היה בידה למשש את הכוויה על צווארה, להאזין לשמה שלה עצמה. עלי־הבבונג נטלו את מנוחתו של דוד, עשו בו כישוף, הבטיחו, כי בוא יבוא.

ודוד בא. תחילה בגניבה, כשהעיירה כבר היתה שרויה בשנתה. עם הקיץ גדל בו הכישוף. אסתר לא כילתה עדיין פת־ערבית, לא כיבדה עדיין את החדר – דוד כבר עומד מאחורי החלון, עושה עצמו כלא־שומע תוכחת־סבתה:

״חבל לבלבל ראש יתומה… חתן – שאני! ואילו אתה, דודל, תשעשע קיץ, תשכח את הנערה והיא, העז הפרועה, תמלא ראשי בכי! מוטב ותרפה ממנה, דוד׳ל, לך לאנשי־שלומך, אסתר אינה בשבילך…״

סבתה הדין היה עמה. מלכה, אמו של דוד, החריבה עולמות, דיברה בנחת, דיברה בכעס, וכשלא הועיל דבר, הוליכתו לוארשה, ניתקתו מעם הנערה.

וכשאסתר היתה בוכה בשעת החליבה, בשעת חביצת־החמאה, מי היה איכפת לו זולת סבתה? היתה הישישה שומרת על נכדתה, מקפידה שלא תתכופף מעל מסעד־הבאר המאוזב, מספרת וחוזרת ומספרת מעשיות על נשים יראות, צדקניות, משגחת שהיצר הרע לא תהא לו שליטה על הילדה, והתפללה לאלהים, כי יכלה הקיץ.

כתום־קיץ, בגשמי־סתיו, מתה אשתו של יצחק מלמד. נשאר אלמן עם ארבעה תינוקות. עדת היהודים, אסונו של המלמד נגעה בלבבם כל כך, ומיד לאחר שלושים התערבה העיירה, ומלכה בראשה, וטרחו, כי אסתרל, היתומה תינשא ליצחק מלמד.

מלבּר לא פסקה הסבתה להלל את השם, ששלח נשמה כשרה כזאת כחתן לה, אולם מלגוֹ חשה, כי כל העיירה הרעה לאסתר – לא לפי כוחותיה יראת־השמים של יצחק׳ל, לא לפי כוחותיה ארבעה ילדים זרים. ביום השבת אי־אפשר היה לעמוד בפניו. האשה אסור היה לה להריח אל הבהמות, אסור היה לה להוציא הגה באזני הגוֹיה, השכנה.

היה יצחק׳ל יהודון קטן, רזה, בעל־זקנקן, שיותר משגדל על סנטרו גדל על לחייו. אל השולחן היה יושב כמלך, מטריח את כל הבית לשרתו, לא היתה מלה טובה בפיו לאשתו:

״מה את עושה, אסתר?״

״כאחת עם הפרורים, הרי מותר להסיר את הפמוטות״ – ניסתה אסתר להתנצל.

״לגויה כמוך מותר.״

אסתר השיבה לו לעתים רחוקות, אפילו לא כעסה על בעלה, קיבלה הכל באהבה. ביקשה להיות אחרת, כאותן הצדקניות, שסבתה הרבתה כל כך לספר עליהן, היתה יושבת בשבתות־חורף על גבי טייטש חומש, מושכת ניגונה של סבתה.

ככלות החורף חזר ובא הקיץ.

ערב בערבים הלכה אסתר לכנוס את הבהמות מן המרעה. נעדרה פרה. פישפשה בכל האפר, לא מצאה, נכנסה אל לתוך החורש. הפרה היתה אסורה לעץ. אסתר ניגשה לבהמה וניצבה נפחדת – דוד בא לקראתה.

״אל תכעסי, אסתרל, אני שהולכתי את הפרה אל החורש, ידעתי, כי תלכי לחפשה… האמיני לי, כי אין אני אשם, אסתרל… אבא־אמא כלאוני, הוליכוני לוורשה…״

השפמפם דק־מן־הדק הצל על השפה העליונה, עגם, והעיניים גדולות, אוֹרוֹת, התפתלו בין אצבעותיה של אסתר, בין קפלי־שמלתה, נפלו על מטפחת־ראשה משולשת־הקצוות…

״הם גזזו את שערותיך!״

הנערה המצוררה התנפץ בה מה, ניתק. חיים נעלבים בכו מתוכה, רעדו בזרועותיו של דוד, התמסרו לו.

בשעה מאוחרת בלילה נגררה הסבתה על פני האפר, חיפשה את נכדתה קראה: ״אס־ת־רל, אס־ת־רל!…״

״מ־ה־ה־ה!״ נענתה הבהמה הנתעית בגעגועים וקרבה בכחל תפוח.

סבתה הוליכה הביתה את הבהמה האילמת. בדרך הציצה לתוך הבאר האפלה, ומתוכה טפחה קרירות בפניה, לא ראתה כלום בחושך ופכרה אצבעותיה הזקנות: ״אָב, אבא…״

[1927]

מיד כשבא אופנהיים מבוואריה, התוודע אל גרטרוד.

הוא בא אל גרמני בחווה, שגידלו בה סוסים. גרטרוד הקטנה, שהיתה מסייעה לאמה במשק, כל צוערי־הסייסים התלוצצו עמה. אולם היא היתה קטנה ודקה כל כך, שלא עלה על דעת איש להפליג עמה במסכת־אהבה, היו נוהגים בה כדרך שנוהגים בתינוקות, המהלכת בין מגודלים.

אותו מנהג העליב את גרטרוד כל כך, שהיתה מתחמקת מכל, מעמידה פנים, כי לא לכבודה היא שיחה עם הירוקים. כמעט כל צוערי־הסייסים היו גרמנים מהגרים.

אופנהיים בא אליה ראשון מאוהב, נהג בה בגרטרוד כגדול, הביט אליה כלפי מעלה. הנערה התאהבה בבחור, התחילה מזדמנת עמו בשדה, בשבילי־צדדין. בערבי־חורף הארוכים היתה נוהגת לבוא אליו אל האורווה.

בערב מן הערבים האלה תפסה אביה.

השתער על אופנהיים בקלשון־פלדה. התיגרה היתה לחיים ולמות. עיסו זה את צלעותיו של זה, התגוללו מתנשמים בגללי־סוסים, וכשאפסו כוחות שניהם, הרפו. מקומטים התרוממו מעל האדמה, עמדו וראשיהם כבושים, כמו פרים כעוסים, מוכנים לחזור ולהשתער זה על זה. אביה של גרטרוד אמר:

״אם תאמר עכשיו להתחמק, דזשאֶק, ולא תתחתן עם הנערה, דינך ירייה!״

״לא חשבתי אלא להתחתן״ – ניסה הבחור להתנצל.

״ואני נוהג דזשאק״ – לא הביט עדיין הגרמני בפני אופנהיים – ״כשאני משיא בן או בת, הם יוצאים לעולם. בחיי אינני מוריש!״

דזִשאֶק אופנהיים גבוה, מגודל, נשא לאשה את גרטרוד הקטנה, התימר, שאשתו אינה יהודיה, וכשרוחו טובה עליו, היה קורא לה ״גויה שלי״. בסמוך לאחר החתונה נטל את אשתו, את המתנה שקיבל – כלב גדול מגזע זאבים – ועקר לניו־יורק.

אצל קרובים עשירים נעשה דזשאֶניטוֹר־ראש על שני בתי־טאֶנאֶמאֶנט בפאַרק־אוואניוּ.

גרטרוד לא נכבש לה לבם של הקרובים. בעלת־הבתים, שהיתה הולכת שבת־שבת להיכל־התפילה, היתה בכל שעת־כושר משמיעה את דזשאק דרך־רמז, כי ברייה כזאת כמו גרטרוד לא הוצרך לבקש בין הגויים, יכול היה למצוא בין אנשי־שלומו משהו נאה יותר.

דזשאֶק עצמו התחיל משווה את גרטרוד ואת הגבירות העשירות, שהיה נכנס אצלן לגבות דמי־דירה. התבונן וראה, כי אין השידוך הולמו, וקמעה־קמעה רתם את אשתו בעבודות־הבית הקשות.

גרטרוד לא התנגדה, ידעה, כי אין היא טובה מאמה, העובדת כל ימיה יתר על כוחותיה. יום יום היתה רוחצת את מדרגות־השיש, ממרקת את הניקל ואת הפליז על גבי הדלתות, משגיחה, כי דזשאֶק תהיינה לו ארבע ארוחות ביום, ולדיוקו של רגע, יצאה ממש מעורה שתמצא חן בעיני בעלה.

דזשאֶק יצרו הבריחוֹ מביתו. לא היה בא אלא לשם אכילה. יומם היה שרוי במרתף על יד הפחמים, ושם היה מאכיל את כלבו, בערבים היה עוקר עם חברים.

ערבים תמימים נשארה גרטרוד לבדה. היתה יושבת על גבי רומן עד שעה מאוחרת בלילה, מחכה לדזשאֶק, מהרהרת כיצד תעכבו בבית.

תחילה הטילה מלה, על שום־מה הוא מניחה בדד. לא ענה. שוב לא התאוננה, ידעה, כי אביה אינו טוב ממנו. כל אימת שאביה היה משתכר, היה מהפך את הבית, מכה את האֵם, את הילדים. דזשאֶק לא הרים עדיין ידו עליה. קיבלה כל עוולה באהבה, חרדה על בעלה, חשה עצמה אשֵמה, שאין לה וולדות, ושיככה את טינותיה ברומנים, ששאלה בספריה.

אירע ודזשאק שב הביתה שיכור, רגליו התמוטטו, ודחק בה באשתו:

״איני יכול עוד, גרטרוד!״

״מה, דזשאֶק?״

״איני יכול עוד לחיות עמך!״

פרצה בבכי.

״היא כבר בוכה״ – התנענע דזשאֶק על גבי אשתו – ״מה לך בוכה? בשביל מי אני עמל? בשביל הכלבים?״

גרטרוד הקטנה החליקה את ידיו הגדולות של דזשאֶק, נשקתן.

״מה אני אשמה, דזשאק!״

״ומה, אני אָשם?״

״אף אני לא!״

״ובכן תלדי ילד!״ – לא יכול עוד דזשאק לעמוד על רגליו – ״אני רוצה ילד, את שומעת?״

צנח על הרצפה, השתטח ופניו כלפי מטה, דיבר במבולבל. גרטרוד ביקשה להרימו, לגרור אותו אל המיטה. לא עמד לה כוחה. נשארה יושבת עמו כל הלילה, בכתה. עם בוקר, דזשאק נתפוגג, הציץ, ראה את גרטרוד יושבת שטופה בדמעות.

״מה יש, גרטרוד?״

לא ענתה, הביטה נכחה בעינים גדולות ילדותיות, והחיוך סביב שפתיה, לא־אנושי, הפחיד. דזשאֶק הבחין, כי גרטרוד נסדקה דעתה. לאחר חדשים רבים, הרים אותה בראשונה על ידיו.

״מה לך, ילדתי?״

היא חבקתו, גיפפתו באצבעותיה הקטנות, נשקתו, התחננה:

״היֵה עמי!״

זה ארך דקה, דקתיים. העיניים הילדותיות חזרו והביטו נכחן, לא ראו איש. והחיוך מסביב לשפתיים היה זר.

דזשאֶק לא הרהר אפילו כהרף־עין, כי הוא אשם במחלת אשתו. הוא אך חמל על עצמו, האשים שבועון ניו־יורקי, שהכריז פרס של כמה אלפים דולאר על שם רומן. קוראי השבועון נדרשו למצוא את השם. גרטרוּד, חובבת־רומנים, היתה סוחבת מן הספריה עשרים ספר בבת אחת, יושבת על גבי תלי־ספרים, שהיו גדולים ממנה, וחולמת על קבלת־הפרס. דזשאֶק היה טוען, כי גרטרוד נגע מאד אל לבה, שלא זכתה בפרס. מעגמת־נפש חדלה לדבר והתחילה מצמיקה והולכת.

גרטרוד פירקה מעל עצמה כל עוֹל. שוב לא רחצה את מדרגות־השיש, אפילו חדלה לבשל את הארוחות בשביל בעלה. וכשדזשאֶק היה דוחק בה, מתחנן אליה, כי תעשה משהו, גברה עיקשותה; היה ודאי לו, כי היא נפרעת ממנו על העוולות, שהתיסרה בהן. ימים תמימים היתה מצטעפת בסרטים, במטפחות־צבעונין, מחפשת מגבעות מוזרות, שאינן עשויות לעלות אלא על דעתו של מי שלקתה רוחו.

בהמשך־הימים פסק דיבורה של גרטרוד לחלוטין, לא הביטה בעיני איש, וכל מה שחליָה קשָה יותר, כן פניה ילדותיים יותר.

עתה, כשדזשאֶק היה חייב לא בלבד לעסוק בשני הבתים, אלא גם לטרוח במשק־ביתו, להשגיח על החולה, עתה דוקא היה נוטש את ביתו לעתים רחוקות.

הכלבים שטיפח גדלוּ. ששה כלבים אפורים, שיעורם כשל עגלים, חרטומיהם ארכרכים, מחודדים. הוא נטע עמודים, חמישה רגל גבהם, בחצי גורן עגולה, עמד ושוט בידו והצליף. והכלבים התרוממו מעל העמודים, אחד אחד. וכן יום־יום.

יצא חודש, ועוד חודש. החולָה לא הוטב לה. דזשאֶק יצא במקרה עם חבריו אל סאַלון־לשעבר, סבא שם מעת־לעת, לא נראה ליד בתיו כמה ימים.

האם הרעב, האם אימת־הסתרים, כי אפשר ויפטרו את בעלה ממשרתו, משהו דחק בה בגרטרוד, שתצא מן הבית. בראשה הזעיר התנצנצה נקודה. חבשה את מגבעתה על סרטיה, והתחילה נגררת, קטנטונת, סביב הקירות, ירדה למרתף להעלות אור־החשמל.

שעה ארוכה הסתובבה במרתף האפל, בחנה כל דלת, כל מנעול, ונתעתה אל הכלבים, שכבר לא אכלו יומיים.

בקפיצה אחת הקיפו הכלבים רעבים, מגורים, את גרטרוּד, שניצבה ועמדה באֵלם־לשון. הכלבים התרוממו על רגליהם הקדומניות, לטשו שיניהם, נבחו זה אחר זה, זה לתוך זה. מאימה התכווצה גרטרוד, התקטנה. מגבעתה נפלה מעל ראשה. הכלבים קרעוה פיסי־פיסות, ומגורים התחילו מתרוממים מסביב לגרטרוד בזריזות כל־כך, שמרוב פחדה התכופפו ברכיה, החלשות־ממילא, תחתיה. מעשה תחושה שמטה מעל עצמה את שמלתה. בעצם־השמיטה תפסוה הכלבים, התגוללו על הרצפה, קרקפת על גבי קרקפת, והשיניים החדות קרעו את השמלה פסי־פסים.

כמרומים נעקרו בנביחה, רצו בתנופה כל־כך, ובהיקה כל־כך בעיניהם האפורות, הזאביות, שגרטרוד נפלה באפס־אונים.

הכלבים קפצו עוד שעה ארוכה, נשכו זה את זה, התגלגלו על רצפת־האבן, ומשחשו פתאום את המוות ביניהם, התחילו עיניהם כבות, ובין השיניים המקציפות נשתרבבו לשונותיהם והיו תלויות ויורדות.

בשעה מאוחרת בלילה עמד דזשאֶק בפתח־המרתף, הצליף בשוטו מעל ראשי־הכלבים, מעל גביהם. הכלבים נבהלו אל הפינות. עורם רעד, עיניהם נוצצו. הוא הניף את אשתו הערומה־למחצה בידיו, אימצה אליו כתינוקת נפחדת, נשאה הביתה ולהג:

״ילדתי.״

[1925]

רצועות אור־הירח פשטו על מיטתה של סטאֶלה, התרוממו מעל השמיכה, כצללי־עופות התפתלו בשערותיה־ערמון, שהתפזרו על הכרים.

פני סטאֶלה הבהירו יותר בשנתה. שפתיה, עפעפיה, אפילו נחיריה, נעשו מלאים יותר, נפתחו קמעה, כצמחים לאחר גשם.

התהפכה. האור, שבקע מבעד לחלון, מחה מעיניה את השינה ונשארה שוכבת ברעבונה, המקיים את הגוף בערוּתו ובשלוּתו.

את הערות בלילות־האור הביאה סטאֶלה מחוות־אביה. בין בקיץ, בין בחורף, לא היתה יכולה, בלילות כאלה, לשכב במיטתה. היתה מתלבשת, מתגנבת לרפת, נגררת על פני השדות, ובכבות הכוכבים היתה חוזרת הביתה לישון. אחרי החתונה, כשסאטֶלה עקרה לניו־יורק, נעשתה אשתו של דוקטור גולד, כמעט שפסקו נדודי־השינה. ואם לפעמים התעוררה, היה זה פתאום, כאימה מוטבעת המתרגשת על אדם, שנשאר בדד בפינה נידחת. ומשנתעוררה, בא בה גם רעבונה לבחור, שעבד כמה זמן בחוות אביה של סטאֶלה, וכמעט שלא הכירה אותו. סטאֶלה הטילה הצצה בבעלה, שישן בסמוך לה. לחיו־ימין חלקה, מצחו בלא־קמטים ודיבלול־שערו עליו, נשימתו קלה – הכל העניק לו בחרות. גחנה עליו ברטט, כאילו לא היתה לו אשה, אלא אהובה, ספגה קרבה את נשימתו והתחלחלה כולה. סטאֶלה לא היתה מבחינה, כשמחבוא־סתר נפתח בתוכה פתאום. כיסופים אילמים הצטנפו מקצות אצבעותיה, צררו את בשרה הצעיר.

סטאֶלה התענתה. לא ידעה, על־מה מוכיחה האלהים. היא אוהבת את בעלה, נפשה יוצאת לבנה בן הארבע, הישן לעומתה במיטה קטנה. כל גחינה, כל רצייה – את כל חייה שיקעה בשני הגברים – בדוקטור ובנער בן הארבע. בלבה לא הניחה פינה, אף לא נקודה, שבה תוכל להתחמם עינו של גבר זר, ועל־מה מוכיחה האלהים?

בלילי־ירח, כשנדודי־השינה נוסף להם הרעבון, היתה מתמסמסת נאמנותה ומסירותה, כקש חרוך. הבחור, שעבד בחוות אביה, נגלה. אין מועיל, שהיא מגרשתו, שהיא מבריחה מעל עצמה כל הרהור־חטא. אף אין מועיל, שבעלה שוכב בסמוך לה. יגון־החשאי סופו צער, כמשתק ידיה ורגליה של סטאֶלה, והיא שוכבת ככברת־קרקע שרופה, הנכספת לגשם.

עודה ארוסה קדחה סטאֶלה מאהבה, ציפתה ברתת, שהחתן יקחנה העירה, שבה חיכו לה לשכת־רופא וחדרים מרוהטים. מה יתרחש כדיוקו, לא ידעה סטאלה, היתה עוד צעירה מאד. חשה עצמה בטוחה יותר, שארוסה הוא דוקטור, ודי היה לה בהרהור על חתונה, שכל עורק שבה ירעד מגיל.

החתונה הוגבלה ליוני. עמדו ימים ארוכים, לילות כחולים, קצרים.

סטאֶלה לא יכלה לישב בשופי בביתה. יום יום נכנסה אל שכנתם, פארמרית צעירה מאד, שנישאה זה מקרוב. הסוד שבין איש ואשה קירב את שתי הנערות, שכמעט לא הבינו זו את זו. ישבו שעות על המדרגה, באור־החמה ודיברו, כיצד היו גדלות כל ימי־החיים ביחד, ומשנמאס עליהן הדבר, נגררה סאטֶלה עם החורשה, התחבאה הרחק־הרחק בין קני־הסוף, רחצה את גופה הלוהט במים הקרים, הרדופים.

סטאֶלה הלכה עם השדות, שהתחלפו גוניהם, התנענו לאָרכם ולרחבם, נמשכו לאין־סוף. השדות נחרשו מכבר ומתוך המיזרע, שהתחמם בין פרודות־הקרקע הפרירות, נצנצו ראשישים צבעוניים, נדחקו כלפי מעלה, נמשכו אל התכלת.

סטאֶלה הגניבה עצמה לבית־החווה. הסוס האדום יצא לקראתה, פולט הבלו. אחרי הסוס בא הבחור, חרש כברת קרקע, שהיתה גדורה תיל.

״באיחור כל־כך, ביוני, אתה חורש?״ – שאלה סטאֶלה סתם, והרהרה בדבר־מה אחר.

״אכן, מאוחר קצת״ – עצר הבחור בשריקה את הסוס וקרב אל סטאֶלה כל כך, שטפח עליה ריח פת אפויה – ״בעוד ארבעה שבועות כבר יהיו לנו צנוניות־ראש־חודש…״

״או אז כבר לא אהיה בחווה״ – ניחמה סטאֶלה, שהיא מדברת באזני זר.

״חבל״ – נפתחו שפתי הבחור ופניו השזופים הבהיקו בצחור־שיניו, בעומק עיניו השחורות.

חזר ושרק. הסוס גרר את המחרשה. הבחור גחן, נבר ברגליו את רכרוכית הקרקע המשוסעת.

בלילה לא הניח אור־הירח לישון. בת־רוח שיעשעה בוילון הרקום, סחבתו מבעד החלון הפתוח, קיפללתו.

מעם השׂדות באו במרוצה פסיעות קלות, התדפקו בחלון. סטאלה התישבה, זקפה אזניה. לטשה עיניה, ביקשה להחריש זעקה אילמת, שגעשה בקרבה. חטפה את נפוצות־האור, שפיזזו על השמיכה, על הקירות, קמצה אגרופיה הקטנים וחזרה וקפצתם, ועווית־פניה כאילו אבד ממנה משהו. אחזה בשתי ידיה את בשרה הערום הצעיר, כתפוס תינוק, התרפקה את הקיר וריטטה. התחילה מתלבשת בחפזון. יצאה חרש מן הבית, ריחרחה לתוך הרפת, לתוך הלול, נגררה סביב הקירות, כאילו היתה מסתתרת, והפליגה עם השדה, עם הירח.

על תלולית ישבה לפוש. בדממה התגדלה כל איוושה, שבאה מעם האילנות הפזורים, מעל השיחים, מעל כל עשב.

מעם השדה בא מישהו, קפץ בזריזות מעל גדר־התיל והלך עם השקערורית, המקצרת את הדרך אל הבית. סטאֶלה הכירה את הבחור ותמהה, מהיכן הוא כאן במאוחר כל־כך.

הלילה נשם פטלים בשלים, דהרת־בהמות.

הבחור נעצר פתאום, התחיל מסב ראשו, מגמע הרבה באפו, כסוס שהריח סוסה.

הוא עלה בתלולית.

סטאֶלה באה לקראתו. ניצבו אילמים, הביטו זו בעיני זה, ובשרה של סטאֶלה גלש וקָשָה. היא התיראה, ביקשה לצעוק ואגב־כך הרהרה, כי בהילוכו הקל, בגבו הישר, בשפתיו המוכנות תמיד לשריקה, נשמעת צליפת־שוט.

הבחור חבק אותה, הפליג עמה בשדות. תוך הילוכה נגוזה יראתה של סטאֶלה. מוּתרי־לבושים, נחירי־אפיהם מחודדים, נישאו אל תוך הלילה, והם והקרקע הצוננת, החרושה עד עומקה נעשו אחד.

הכוכבים התחילו כבים אחד אחד, כיבו גם את סטאֶלה. נשארה שוכבת מרוקנת, לא ידעה על־מה מוכיחה האלהים, והיא אוהבת את בעלה כל־כך. נברה את ראשה בזרועותיו החשופות. ביקשה להבטיחו, כי לא היא מהרהרת בבחור, אלא איזו סטאלה אחרת, לא־טובה (שִדה) – ושפתיה לא פסקו מנשק את בעלה.

מנומנם התהפך הדוקטור, ביקש להחלץ ממנה:

״תני לישון, סטאֶלה! מה הנישוקים פתאום? הרי ידעת, כי איחרתי לשוב הביתה, היה לי בלילה חולה.״

[1926]

דייוו נוֹביס, פאַרמר אמיד, באה בו, בשנות הארבעים, חרטה, על שעמד פנוי, וגמר בנפשו לשאת אשה.

מיס נאֶלסון הזקנה, שהשגיחה שנים הרבה על משק־ביתו של דייוו, לא היה נוח לה, שנוביס מתכוון להביא בעלת־בית. היתה מסתובבת שרויה בדאגה, חששה לזיקנתה ומרוב עגמת־נפש הרבתה עתה, יותר מברגיל, לטפל בבהמות, בעופות, עמדה בשעת הבישול, בשעת הכביסה, גערה בעובדים, במשרתות, משל היא, מיס נאלסון, אשתו של נוֹביס. מוֹחה, שכבר הפליג לשנות־הששים ואילך, יגע כמה יגיעות, סירב להניח, כי איזו זרה־מוזרת, תטול מידה את צרור־המפתחות. כיוונה את עינה לבת אחותה שלה עצמה.

״יודע הוא, מיסטר נוֹביס״ – הגישה מיס נאלסון לבעל־הבית חצי תרנגולת צלויה – ״יש לי בשבילו נערה ״פיטש״; צעירה, יפה ובעיקר בעלת־בית. החסרון האחד, שאין היא יהודיה.״

״אין זה כלום, מיס נאלסון״ – פיצפץ נוֹביס את העצמות בשיניו החזקות – ״אין אני דתי, העיקר שתישר בעיני.״

מיס נאלסון הביאה מעיירה נידחת את בת־אחותה, נערה צעירה ביותר. הנערה עבדה עבודת־פרך בבית אביה, קצב עני. היא היתה מביאה ללקוחות חינם חתיכות־כבד, חתיכות־ריאה, ובלבד שיבואו לקנות מידי אביה בשר.

הנערה, קאֵרי שמה, היתה בלונדית, גבהת־קומה, פניה ילדותיים, רזים. עיניה היו צרות, רכות, כשל אַילה. שערותיה ארוכות, צפופות. מרוב משא התפזרו וחזרו והתפזרו, היו מוטלות מסביב לראשה, כשחת קצורה, רעננה.

קארי באה בראשית מאי, כשנוביס ופועליו היו, מזריחת־החמה עד שקיעתה, בשדה, חרשו, זרעו.

הנערה לא ידעה, מה תעשה. נגררה על פני השדות, שהיו גדורים תיל, הקשיבה לבת־קולם של זוֹגים בדממה העמוקה. בבקעה הרטובה, שבו היה העשב משופע יותר, בוססו בהמות. בין משטחי־השדות נראה ביתו העגול־למחצה של נוֹביס, על גגו האדום, כסחרחרת. מקצה־החצר נמשכו השדות החרושים, השחורים, המנוֹצצים, כמים עומדים. מתוך השחרורית שׂטו ועלו זוג־סוסים, לאחריהם נוביס, גבוה, רחב. נוביס, המחרשה, הסוסים, הכל התנחשל במעמקי האדמה המבוקעת, נשם גבורה כל־כך, עד שקארי נרעדה משמחה, חיפשה מקום להסתתר בו. עמדה בלב־השדה. עיניה הרכות גדלו, רגליה הצעירות לא יכלו לזוז ממקומן. קארי חיכתה, שהאיש, הסוסים כבר יגיעו, יסחבוה, ובשרה המלוהט ירחץ בקרירות הפרודות הפרירות.

הסוסים נעצרו. מנחיריהם, מכרסיהם, שהתרוממו כמפוחיות, מרעמותיהם המדובללות – מכל הצטנף הבל, הספיג את קארי, העלה את זכר איטליז אביה, ודם־הטריפה נשתפך בכל האברים. נוֹביס, מלוכלך, מהוּבּל, כסוסיו, הניח עליה את ידו:

״יום נאה היום, קארי.״

״טוב כל־כך אצלכם בחווה, מיסטר נוֹביס״ – קלטה קארי את הריח, שנישא מידיו, מבגדיו של דייוו, והסמיקה כל כך, ששערותיה הבהירות ניצתו – ״עליך להשתדל, מיסטר נוביס, שדודתי תתן לי עבודת־מה, מאפס־מעשה אפשר לו לאדם שדעתו תתבלע.״

נוביס נהנה מן הבתולה. נטל סנטרה, כמנהג אב בתינוק, התבונן בידיה הקטנות, הלבנות וצחק:

״ידיים כאלה אפשר לעשות בהן מה?״

״הוי, אפשר!״ – וקארי לא יכלה לעמוד על רגליה הגמישות, תחחה תחתיה את האדמה, כסוסה צעירה, מורעבת – ״מה הוא יודע, כמה עבדתי באיטליז של אבא.״

״אצלי לא תרבי לעבוד כל כך״ – אימצה אליו וגבוֹ המוצק התנודד.

קארי נראתה לו לנוביס למין היום הראשון. ואף שחלפו חדשים, ואפילו לא הרהר ביהדותו, הרי בכל זאת הפריעו מה שקארי היא גוֹיה, מה שאביה סופו ידרוש, כי הוא, נוביס, ישתמד. משהתרגשו הרהורים כאלה, היה מבריחם מעליו. והוא דווקא נמשך לה לבתולה. משכלה היום בשדה, נחפז הביתה, אכל עם קארי פת־ערבית, יצא עמה לטיול, ואילולא מיס נאלסון, שהיתה קוראת את בת־אחותה לישון, היה ער עם קארי כל הלילה כולו.

בעצם העונה הבוערת, כשלא ניתן להשיג די ״ידים״ לעבד את השדות, הניח נוביס את הכל, ונסע עם קארי אל שכן לחתונה.

השכנים לא זזו מעם נוביס. גררו וחזרו וגררו כסאות, ישבו סביבו וסביב קארי. השטוף־בדיבור אמר לו לדייוו:

״היכן הגרלת אותה? בשדותינו אין זה גדל לחלוטין!״

״עירונית״ – התמוגג נוביס מנחת.

״עכשיו, דייוו, יתחילו הצעירים לנסוע להתארח אצלך״ – לחש לו אחר.

״ולואי שתרבו לבוא, כשם שאקבילכם בפנים מסבירות״ – מוכן היה נוביס, מרוב אושר, להתחלק עם כל אחד ואחד בפרוסה.

רק בחתונה ראה דייוו, כי קארי ידעה לקיים ודע מה שתשיב. שוב לא היתה אותה נערה עצורה, שדרכה להסמיק. עיניה נוצצו, לחייה להבו להבה קלה ובין קווצות־שערותיה הבלונדיות נשפך והלך אור־חשמל.

בשעה מאוחרת בלילה נסעו הביתה, היו מאושרים. בידו אחת נהג דייוו במכונה ובידו אחרת אימץ בחזקה את קארי, שידל בה לאמור:

״נערתי הקטנה, נערתי האוֹרה, הכל שלך, השדות, הבהמות, הסוסים… הכל!״

ריח־יין, יין שרוף טפח מדברי דייוו, שיכּר את קארי. צימתה את שפתיה הלוהטות, נישקה את עיניו, את מצחו. עצר את המכונה, ניטל אותה על ידיו.

כשנתעוררה קארי, כבר היה עיצומו־של־יום. פקחה עיניה, הביטה סביבה וחשה, שבשרה הצעיר, הרענן עודו ישן. התמתחה, צנפה את פניה בשערותיה המריחות, חיפשה את דייוו. הוא כבר היה בשדה. קפצה ממיטתה, נשארה עומדת בכתונת־לילה הארוכה, הרכה, שגלשה מעל כתפה־ימין, האזינה לדממה, שהיתה מוטלת מאחורי החלונות וחשה, כי חייה נשתנו. נטלה את כנפי הכתונת, משכתן, שמעה ברשרוש בכי חרישי.

״השכּמה טובה, קארי״ – נכנסה מיס נאלסון בפסיעות זעירות.

״טוב לי, דודה״ – חבקה קארי את הישישה.

״רואה אני, ילדתי. תחזיקי לי טובה. כן, קארי, דייוו יבוא עד מהרה מן השדה ואת אין לך עוד ולא כלום לארוחת־צהרים. ראשית־דאגה, שהבעל יהא ‎שבע, שתהיה כּרכּשת מלאה, ואפשר לפעול מידו הכל. יודעת את מה? צלי לו שתי פרגיות.״

״טוב!״ – הטילה על עצמה קארי שמלונת מצויצת, נעלה זוּג־סנדלים, עיקלה את שערותיה כמין קשר ויצאה לחצר, רצה ללול העופות.

דייוו הסתובב כל לפני־הצהרים על פני השדות וחזר שעה אחת קודם:

״בוקר טוב, דודה, היכן קארי?״

״בחצר, אצל העופות.״

דייוו לא יכול למצוא אותה. מלול־התרנגולות נישא חרחור. ניגש. קארי עמדה, שערותיה פרועות, ערומה־למחצה, החזיקה פרגיה בכרעיה ורצתה לחתוך, בקופיץ חד, את ראשה. נפחדה ושמטה את הסכין הצידה. דם ניתז בין האצבעות הלבנות של ידה הקטנה.

״מה את עושה, קארי?״ – תפס דייוו כתפה הערומה.

״אוי, דייוו, הפחדתני!״ – פתחה שפתיה המלאות השקויות־דם – ״זה אני מתקינה בשבילך ארוחת־צהרים.״

״הרי יכולת לצוות למישהו אחר שיעשה.״

״אני עושה זאת יום־יום״ – נמשכה אליו, לכלכה את ידו של דייוו בדם – ״יתר על כן, אני אוהבת לחתוך את הראשים, באיטליזו של אבא היתה זאת עבודתי.״

דייוו עמד חיוור, הביט בפרגיה, שטפחה בכנפיה, חרחרה בגרונה שלא נשחט עד תומו. קארי גחנה ואחזה את הפרגיה בכרעיה, וכשהתחילה מחפשת סביבה את הסכין, יצא דייוו מתוך הלול כפגוע ירייה, נופף בידיו, כאילו הבריח מישהו מעליו:

״לא, לא, לא!״

החיים התכווצו פתאום בתוכו של נוביס, שירבבו את ראשם לאחור, כפרגיה הפצועה, והיהודי שבו נתפרכס:

״ובלבד שלא איחרתי.״

[1927]

א

שמחה הדייג, יהודי מהודייט, מגושם דר בשכנות עם פנחס “לבלר”. ביקתת־האכרים של שמחה על גגה, גג־הקש, השחור מיושן, עמדה בקצה נהר ז’וֹלדוֹבקה, במקום שהיא כחוצבת לעצמה מדרגה בין סלעים חדוּדים ונופלת בהמולה לתוך הווייכסל. מרחוק נדמה, כי הביקתה נצמחה מתוך סלעים, מתנדנדת ומשתכשכת במים כאסדה וסביב־סביב נקלעים קני־כסף.

הדייג ושלושת בניו עמדו בלא קאַפוטוֹת, יחפים, במכנסיים מופשלים מעל הברכיים ומרחו בגבינה שני קיתונות ידוניים. אֵשת שמחה, יהודיה בריאה, אדומה כאכרה, במטפחת לבנה משולשת־קצוות לראשה, עמדה יחפה, באצבעות רחבות ומצומרות כאצבעות־אווז, ותיקנה רשתות גדולות מסורגות. הגברים הטילו אבנים לתוך הקיתונות, שהנהר לא יטלטלם. ומשנתמלא קיתון דגים, מיהרו והדליקו צרורי־קיסמים, שהדגים לא יראו לאן יברחו, והוציאו את הקיתון. את הדגים המפרכסים הכניסו לרשתות המסורגות ותלו ברפסודית ששוטטה במים מחוברת בחבלים עבים לחוף.

על הרפסודית ישב בן־זקוניו של שמחה, זֶליג, נער כבן־עשר, תלתול בסמוך לאזנו וזרק פירורים לבקבוק־מים, שבו שוטט דגיג־זהב.

זליג גדל ביער כעִזַת־בר. לפעמים קרובות היה נעלם לכמה וכמה ימים, עלה במתגנב בסירה הטעונה מלח, שעברה על ידם, ובבית לא חש איש חסרונו. ופעם אחת וזליג לא חזר שבוע תמים, הטילה האֵם מלה. הכל שתקו. ולא בכדי! כשנולד זליג ואותו תלתול עליו, נתחלחלה האֵם ושלחה להביא את ה“טשאַרוֹבניצאַ” (מכשפה), כי תלחש עליו.

המכשפה אמרה לשמור על הפעוט יפה־יפה, שאם־לא־כן תבוא הקיסרית של הווייכסל, וואַנדאַ הקדושה, ותקחנו.

והדייג ובניו האמינו באמונה שלמה כי חלקת־המים, שהם יושבים על ידה, כורח הוא לה לבלוע אדם, שכן הדַיִג נתמעט משנה לשנה. המים תובעים את שלהם – על כן הכל יהלוך בלא־מזל.

כל פעם, שזליג היה נעלם לכמה ימים, היו הכל שותקים ואיש־איש הרהר בלבו, כי המים כבר ניתן להם קרבן, והנה, כלהכעיס, חזר הקטן תמיד. הווייכסל כבר הקיאתו מקרבה שלוש פעמים. שעל כן לא רצה שמחה לדעת על הנער, לא לימדו יהידות, ואמנם זליג היה מהלך קרוע ובלוי.

“מה הושבת את עצמך, מה, בהמה שכמותך – גערה הדייגית בזליג – לך אל ה”לבלר" ושאַל, כמה דגים לשלוח לשבת."

הנער תפס את הבקבוק עם דגיג־הזהב והפליג ליער.

זליג הרהר, כי לכשיגדל, לא יצוד דגים בקיתונות. הוא יבנה לעצמו דוגית וידוג במכמרות. וכשיעשיר (והוא ודאי יעשיר) יקנה לעצמו זוג מגפי־גומי, שבתיהם ארוכים, ויקשרם באבזם עד למטה מכרסו, מעיל־עור ויפליג במים בדוגית ממש, שגלגלה גדול כל־כך. או אז יבנה לעצמו בית עם מרפסת מזוגגת, כשל פנחס לַבלר. ושמא יתן את דגיג־הזהב דורון לרחל? הרי היא ברוגז עמו זה יומיים! הוא חתך את זנבה של חתולתה השחורה. כפרה נאה וטהורה! כשהדגים מטילים ביציהם, אין היא חייבת להתגנב ולזלול אותם! כן, את הדגיג יתן דורון לרחל. אמת, דגיגי־זהב אינם מתגוללים בווייכסל, אך אין דבר, כשיגדל יצוּד לויתן, ירוקנו, יתפור לעצמו בעור־קשקשיו זוג־מכנסיים המחובר למעיל כאחת, שלא יירָאו מתוכו אלא העינים בלבד, והוא יפליג בסנפירים זקופים לדגיגי־הזהב. הוא יודע, כי מדורם הוא במעמקי בורות־המערבולת. אך הוא יאמר לה לרחל, כי תחליף את המים ותזרוק לתוכם קצת פירורים.

במרפסת ישבה רחל והִדַיינה עם החתולה השחורה, שהיתה מוטלת בסל מרופד וגבה נפוח:

“חתולתי העלובה! את כואבת! נו, אל תבכי! מיקולאַי אומר, כי יגליד. על שום כך תלתולו של זליג יגדל כל־כך. את רואה, כך! – והיא פרשה את שתי ידיה הקטנות – והוא יהיה כעור ומאוס – נצחקה רחל – זליג וזנב על לחיו!”

“רחל, את רואה, יש לי דגיג־זהב! את רוצה בו?”

רחל, הטתה עצמה ממנו ושירבבה את שפתה:

“אני ברוגז!”

“על שום מה את ברוגז?”

“על שום שאתה גזלן!”

“כשאבא ציווה עלי, על דיברתי! ועוד ציווה עלי שאתפוס את חתולתך לתוך שק ואגלגלה מעל התלולית, כך שכשֵך, לתוך המים!”

“וכסבור אתה, כי יכופר לך? אלהים יענשך! מיקולאַי אומר כי תלתולך יגדל כל כך, כשיעור הזנב החתוך.”

זליג נתבלבל כהרף־עין, נאחז בלחיו ואגב־כך נדמה לו באמת, כי התלתול מתארך.

“שקר! ובכמה את מתערבת, כי מחר יסור ממני? יש לי תרופה כזאת!”

“איזו תרופה?”

“מורחים אותה בדם־יונים כמה פעמים, הרי הוא מצמיק ונושר.”

“אם־כן, על שום מה אין אתה עושה כך?”

“כי אמא אומרת, שהתלתול הוא ממוזל, ואם אני מסירו קודם י”ג שנה, המזל יברח ואיננו."

“ואתה ממוזל?”

“וודאי, רואה את, הווייכסל הקיאתני שלוש פעמים, ויכולתי לשחות אפילו בים! אבי הוא דייג שנים מרובות כל־כך, ומעודו לא צד דגיג־זהב. ואני אף יודע היכן מדורם! ואת אינך יודעת!”

“היכן?”

“בבורות־המערבולת!”

“זליג, אמת, כי בור המערבולת מוכרח שנה־שנה לבלוע אדם?”

“בודאי, הם דרים שם עם דגיגי־הזהב! את יודעת, כשאגדל אפליג שמה, לדגיגי־הזהב.”

“ואם לא יתנוך לצאת?”

“כן יתנוני!”

“ומה תעשה שם?”

“הידעת מה, שם מוטלים כל אוצרות־הים, אמלא כיסי זהב וברקות ואחזור.”

“ותקח גם אותי?”

“אותך? כשאת ברוגז!”

“לא אקח!”

“אַל תקח!”

“השיבי את דגיג־הזהב!”

"דגיג־הזהב? ועל שום מה אתה רע כל כך, נוטל את חתולתי ו – – – – "

“על דברתי, שוב לא אחתוך את זנבה!”

“כשכבר חתכת!”

“רחל, היכן את? האוכל מצטנן” – קראה השפחה הזקנה.

“אני כבר הולכת” – השיבה רחל ועמדה על רגליה.

“בואי מחר אלינו, רחל, החסידות כבר טסו ובאו, תבואי?”

“אבוא” – ונכנסה הביתה.

ב

היער רעש בחדוה, והריח בקאַליפוֹניָה.

זליג, שזוף כבן־צוענים, הלך יחף ביער, שטה משבילם של הרבים, שוטט על פני האדמה השחורה, הבוֹצנית, המגודלת־טחב, ונהנה מצינתה ולחותה של הקרקע הנמוגה ומקרקשת מתחת רגליו הזעירות כבצק הנלוש יפה־יפה. הנער החזיק מַפתח בפיו ושרק עולם־ומלואו.

רחל עליזה, לחייה משולהבות. נעליה וגרביה בידיה, הלכה בעקבי־הנער.

קרניים, שהיו מסותרות בעומקו של יער, התחילו פתאום לשטות ברחל, להקלע סביבה, התגנבו מאחור, נשקו לה, ונסוֹטו, ופתאום שפכו עליה אורת־כסף כזאת, שהיא צמצמה את עפעפיה ופלטה צוָוחה של חדוה.

ציפרים גברה חיותם, נחלצו במחי מעומקו־של־עשב, נתלו כנגד החמה המלוהבת ונסתלסלו.

היער רעש בחדוה והריח בקאליפוניה.

ודומה היה, כאילו מחנות כנרים נפזרו על פני היער, והם נלאים והולכים, מפסיקים קמעה קמעה נגינתם. – והנה הבחינו הכנרים בצמד־הצעירים העומדים יד ביד יחפים על האדמה הלחה, חשו כוחם מתנער, התחילו משַפשפים מהר־מהר את קשתותיהם בנתחי קאליפוניה האדמדמים־כתומים, והארנים הרמים התרטטו כמיתרים דרוכים, התנהמו כים רחוק, שקֵט: נעורים! נעורים!

משיצא הצמד מן היער, ישבו על חופה של הווייכסל והתחילו שוטפים רגליהם המרופשים במים השקיפים.

מעֵבר מזה של הווייכסל התפשטו אפרים רחבים, ירוקים, מנומרים דרדר צהוב.

על האפר שוטטה חסידה לבנה וזנבה שחור. היא הרימה את רגליה האדומות כקביים, זקפה בגדלות את צוארה הארוך וחרטומה האדום ובלעה בקלינוּ־קלינוּ צפרדעונים ירוקים. והחמה שטה ויצאה מתחת עננה והתחילה מגמרת; ניצבה החסידה על רגל אחת, החביאה חרטומה ומחצית־ראשה מתחת לכנפה, ונשארה עומדת כן על האפר הירוק כמצויירת.

“רחל, יודעת את, מה היה דבר טוב?”

“מה?”

“השָבעי, כי לא תספרי לאיש!”

“אסור שלא!”

“לכי, חוששני שכן תסַפרי!”

“על דברתי לא, זליג!”

“ובכן תזכרי! – וזליג הרים אצבע לאַפו – יודעת את, מה עלה על דעתי?”

“מה?”

“לא תנחשי!” – צחק זליג.

“אמוֹר כבר!” – התחננה רחל, נטלה ידו של זליג ושפשפה רגלה הלחה ברגלו.

“יודעת אַת, אילו השגנו ביצת־אווזה, אוי, היה זה טוב!”

“לשם מה לך ביצת־אווזה?”

“הייתי מטילה בקן־חסידות וייצא חצי־חסידה וחצי־אווזה.”

“והחסידה תניח לך?”

“אטילה עם שחר, כשהוא והיא פורחים להם.”

“זליג, יודע אתה, מי מביא את התינוקות? בריינה אומרת, כי החסידה מביאה תינוק בכפיפה.”

“היכן הם דרים כל התינוקות?”

“בשמים!”

“וברדת גשם?”

“ברדת גשם? איני יודע, מסתמא הם מתחבאים, כשעננים יורדים לשקות בווייכסל.”

“והחסידה, העומדת באפר, גם היא יכולה להביא תינוקות?”

“בודאי!”

“זליג, וכשארצה מאד־מאד, תביא החסידה גם לי תינוק?”

“ודאי! – וזליג פשט ידיו – הר כזה תינוקות!”

“לך, אתבייש בפני בריינה להביא תינוק הביתה. נערה קטנה כמוני אסור שיהיה לה תינוק! צריך להתחתן תחילה, אמת?”

“אם כן על שום מה היה לפראַנקה בת־היערן תינוק? היא לא התחתנה!”

“הרי היא שיקצה!”

חסידה אחרת, קטנה משהו, כנפה לבנה כמסויידת ירדה לאטה. ה“הוא” שעמד בלב האפר כאילו נתפוגג משכרונו, פרש כנפיו, זקף צוארו הארוך, נתפהק והתחיל רץ מסביב. ה“היא”, ראשה זקוף וצווחה – קליאַ־קליאַ – – ה“הוא” נעצר, הרים את חרטומו האדום הפתוח קמעה, שהחזיק בו צפרדעון ירוק, הביט במשובה אל ה“היא” כאילו אמר: “אצלי לא תמות האשה ברעב”, והגישוֹ לה, בשעה שה“היא” התכעכעה, זקפה צוארה, גילגלה עיניה ובלעה את הצפרדעון, שלא היה לו כל חשק לטייל בגרגרתה של החסידה, ניקר ה“הוא” אותה כמה פעמים בחרטומו ברוב־חיבה, נבר ראשו מתחת כנפה ופישפש משהו. חזר והתחיל ממַחֶה בכנפיו, מנמיך טוּס מסביבה, מתחנחן בצוארו הכפיף, החכם, והעוף השקט־תמיד התפזם: קליאַ־קליאַ־קווה, קליא־קליא־קווה!

זליג יצא מתוך המים.

“לכי כבר הביתה, רחל, והביאי ביצה, עכשיו הקן ריק. מהרי, נעלי נעליך!”

רחל עליזה נעלה נעליה, חשה עצמה רווּחה יותר וקפצה.

“נו, מה אינך הולכת?” – שאל זליג.

“הריני מתעצלת לבדי!”

“אלך עמך, טוב?”

והילדים, שלובי־ידים ומקפצים, נעלמו ביער.

ג

זליג, עליז, בא לממגורה, שעליה היה קן־החסידות, נטל מיד רחל את הביצה, החזיק בה בשפתיו ובקלות מעשה־חתול התחיל מטפס בקיר־החמר הישר. נאחז בקורה מגוּלה, כאילו ביקש שיווי־משקל והטיל עצמו מלוא־גופו על הגג. הקן היה עשוי מַשדדת־עץ ישנה. במַשדדה היה מונח סל מרופד עשב וענפים. ריח עבש של דגים, צפרדעים ותרנגוֹלוֹנים טפח בפניו של זליג. בקן היו מוטלות שלוש ביצים גדולות. זליג הוציא ביצה, הניח תחתיה ביצת־האווזה וביקש לצנוח מעל הגג, והנה צמד החסידות נגלו בבת־אחת ונישאו פרושי־כנפיים נוכח זליג. עוד היתה שהות בידו לקפוץ, אך התירא כל־כך, שמא ינקרוהו החסידות, שנשאר כדי־רגע עומד והביצה בשתי ידיו.

רחל פלטה צריחה:

“זליג, קפוץ למטה!”

זליג התכווץ, הסתיר פניו בשתי ידיו, כמי שצופה למכות והתחיל גולש מן הגג המשופע. ה“הוא” בטוסו פשט את צוארו הארוך, התמודד בחרטומו החד כנגד פני זליג. הוא השתמט מחרטומה של החסידה, ניקר בגבו ונפל מעל הגג כאבן. הביצה נפזרה והשתפכה על זליג בנוֹזלין כתומים.

רחל סבורה היתה, כי זליג ודאי נחבט חבטה־של־מיתה, והתחילה צובטת בשרה, כרעה על ברכיה ליד זליג, חבקתו בשתי ידיה, התחילה מנשקתו והתיבבה:

“זליג’ל, יקירי, אתה כואב, אמור? אני אשמה בכל! על שום מה הבאתי את הביצה?”

זליג, כשהתאושש ממכתו, חש כאֵב בגבו, ונזכר, כי החסידה ניקרתו, רחל בראותה דם שותת מעל המעיל, אחזה ראשה:

“אוי – אמא, דם!”

ושוב ישבה על ברכיה, על יד זליג, והתחילה פוצרת בו:

“זליג’ל, יקירי, בוא אלינו, בריינה תשים לך מה, חס ושלום שתספר למישהו, תראה, אני מבקשת אותך, זליג’ל, בוא!”

היא נשקתו ובכתה: הכל בשלי!

זליג, בראותו כי בוכין עליו, נפחד באמת, חש כאבו ועמד על רגליו.

“בואי, רחל, ניגש אל הנהר, תשטפי־לי את הדם, טוב? אל תבכי, לא יארע לך כלום! כבר היו חורים גדולים מזה בראשי ונרפאו.”

“אתה כועס, זליג?”

“לא!”

“אתה רוצה, כי נהיה חָבר לעולם?”

“ודאי שאני רוצה!”

“אתה רואה, אני אוהבת אותך כל־כך” – אָמרה רחל ותפסה את ידה מעל המרפק לפיה, צימתה את עיניה ונשכה נשיכה עזה, שניכרו כל שיניה, מעוטרות־דם.

הם החרישו, הלכו מעל הטרפים הדקים, היבשים, שנשברו תחת רגליהם, הלכו לווייכסל.

רחל, כאֵם קטנה, התחילה מטפלת בזליג. הסירה את מעילו, אחר כך פשטה את כותנתו, שכחה לחלוטין, שאָסור להביט בנער ערום, נטלה את סינרה הלבן, טבלתו במים קרים ומחתה פצעו של זליג, הוא שכב על ארבע, כחיה קטנה פצועה, לא נע ולא זע, ונהנה, שרחל מטפלת בו. כשניגבה את פצעו, כיבסה את סינרה, סחטתו יפה־יפה והניחתו על פצעו של זליג, פרשה עמו אל בין השיחים, לצל, ואמרה לו שישתרע, פניו בחיקה, שהפצע יגליד קמעה. זליג ציית לה ונרדם מיד בחיקה.

ד

ה“היא”, החסידה, לא סרה כל אותו בוקר מקנה – הביטה בפעוטות המבקעות את הביצים. ה“הוא” היה מפוזר, ריחף מעל הקן וצרח צריחות מוזרות, הביא מדי פעם בפעם משהו אל פיה של ה“היא”, ושוטט בחָפזה מעל הממגוֹרה, צוארו מכונס אל בין כנפיו, בדומה לאברך, שאשתו הצעירה עומדת לֵילד לו את בכורו.

ה“היא”, פלטה קליוּ־קליו משונה. ה“הוא”, ישב, פרש כנפיו ורבץ על הקן. כדי רגע נתבלבל, הביט אל ה“היא”, שהרכינה מבויישת את ראשה, כאילו התחננה: על דיברתי, שאיני אשמה. אווזונת קטנה התגלגלה מתוך הקליפה המכורסמת של הביצה. ה“הוא” חש, כי הכל מזדעזע סביבו וכזכר מרומה השתער על ה“היא” ומרטט במקורו את נוצותיה. ה“היא” הרכינה יותר את ראשה, התקרבה יותר אל ה“הוא” וכאשמה ממש לא התגוננה; אדרבה הכל שבה התחנן: מוטב ותכה. ה“הוא” ניקר את האווזונת הקטנה במקורו, אחז בראשה הקטן וזרקה מעל המַמגוֹרה, התחיל מכעכע במַקוֹרוֹ וכפותיו את הקן, ושוב לא הציץ בה“היא”, עמד רגע ופרח. ה“היא”, הזדקפה, התחילה ביתר־שאת לחדד את מקורה במשדדה והתיבבה על־פי־דרכה. ודאי היה לה, כי לא אשמתה היא, פורענות התרגשה, והיא תספר להם, לזיקני־הלהקה… היא תראה להם את שני הגוזלים, חסידונים ממש, כפותיהם אדומות ומקוריהם אדומים, וחזרה והתיבבה.

זליג ורחל ישבו על הרפסודית.

“את יודעת, רחל?”

“מה?”

“מן היום והלאה אוכל לשחות ממש כברווז.”

“הכיצד?”

"אחתוך את האצבעות ב – – – "

“אל תעשה זאת, אתה שומע, זליג! על דיברתי, אהיה ברוגז עמך לעולם!”

“אם אינך נותנת לי! תשמעיני תחילה!”

“ודאי שאיני נותנת!”

"את רואה, אטול את העוֹר מבין כפות אצבעות־האווזים, אתקען לבין אצבעותי, אקשרן יפה־יפה, עד שיצמחו לתוכי ואחר־כך – – – "

“ודם לא יזול?” – שיסעתו רחל.

“ודאי שלא יזול! אוֹפלו לימדתני לחתוך אצבע בחד־שבסכינים ושלא יזול דם, הרי אמה שלה מכשפה!”

“הרי אתה ברוגז עם אופלו?”

“ודאי שאני ברוגז! את יודעת, רחל, אופלו יש לה עשב כזה, כשמלקקין אותו ישנים מעת־לעת, אינך מאמינה? על דיברתי!”

“אז יש לה!”

שתקו רגע.

“זליג, אמת הדבר, כּי אמה של אופלו מהלכת בנעליים העשויות גידי־אדם?”

“ודאי. את יודעת, אמה של אופלו אפשר לה שתיעשה גם קנֵה־קש, שתסתתר בקטון־הסדקים! הרי היא מכשפה ממש.”

הווייכסל החרישית התבעבעה. הבועות נעשו עיגולים. העיגולים גדלו והלכו, בלעו זה את זה, פשטו והלכו והווייכסל, השקטה תמיד שפניה כפני אספקלרית־בדולח, כאילו נקפאה, והרדימה כל סביביה.

סנונית התנפנפה, הבחינה במים סנוניות אחרות, נעצרה בליבוב, טבלה מקורה בווייכסל וחזרה וביעבעתה.

זליג סיפר כי מתחת “האבן השחורה”, בארמון־זכוכית דרה וואנדאַ, קיסרית הווייכסל. בימות־החמה הלוהטים, כשהוויכסל מתרדדת, באה וואנדאַ עם אחיותיה אל האבן והן מפתות ומושכות את הילדים הקטנים. כבר ביקשה שלוש פעמים לחטוף גם אותו, אבל הוא יש לו לחש כזה, כשהוא אומרו, מתעגלת סביבו טבעת של אש, ואין היא יכולה לגשת אליו.

“זליג, ולשם מה לה לוואנדאַ ילדים מרובים כל כך?”

“לשם מה? היא מנשקת הלוך ונשק, עד שיוצאת נשמתם, והריהי אוכלת את לבותיהם!”

הם ראו מחנה חסידות טסות ויורדות אל אי שבלב הווייכסל.

“הן באות לערוך חתונה, – אמר זליג ופנה לרחל – בואי, נפליג אליהם בסירה”.

זליג התיר את הסירה מעם הרפסודית. רחל הביטה סביבה, אם אין מכר רואה אותם וקפצה עליזה לתוך הסירה.

רחל התבוננה בגלים, גלי־הבדולח הקטנים המתקפללים והולכים, בולעים זה את זה, מסמאים את העיניים, והיא הִעֱלִיזה ביותר ופלטה צריחה משונה.

עלו על האי, גררו את הסירה והשתטחו על העשב.

החסידות התיצבו בחצי גורן עגולה, זוג קשיש יותר, משל שני בעלי־בתים חשובים חבוקי־ידים, פסעו באמצע העיגול. ה“הוא” בא בטיסה, האווזונת המתה במקורו, קירב והגיש אותה לזוג הקשיש יותר – התבוננו וראו!

זוג הקשישים התבוננו באווזונת, ריחרחוה, נוֹדדו צואריהם הארוכים, גיעגעו על פי דרכם ושתי החסידות עלו ופרחו.

עד מהרה חזרו עם ה“ההיא”. השלוחים מסרו בקליו־קליא את טענותיה של ה“היא”. החסידות התגעגעו, התרתחו, הגיחו מתוך העיגול, הצטוֹפפו כנופיה אחת ומרחוק נראתה כמין מפלצת רחבת־גרם בעשרת־ראשיה הכפיפים נטועה ועומדת בלב הווייכסל ומצווחת קליוּ־קליוּ־קליאַ־קליאַ!

החסידות סבבו את ה“היא”. ה“הוא” ניגש בראשונה, ניקר בראש אשתו, ומכל העברים נישאו אליה צוארים ארוכים ומַקוֹרים פתוחים, נוצות הסתחררו בחלל־האויר והעוף נקרע קרעי־קרעים.

השעה איחרה. רחל ישבה ובכתה, ידעה, כי היא וזליג אשמים בכל. זליג התרומם:

“בואי, רחל, נפליג הביתה.”

נכנסו לסירה. עננים כבדים נערמו פתאום מעל הווייכסל, ניצבו כמו נד, כמיני חורבות, ועמדה חשכה גמורה. ברק הצית את כל הווייכסל. רחל נבהלה, מריבוי־אור לא ראתה ולא כלום, כי היא בסירה ועמדה וקפצה. בקע רעם, כאילו נשתסעו הררי טרשים, וירד מבול.

רחל שוב לא היתה בסירה. זליג זרק מעליו את מעיל, וחפש את רחל, ירד אל מתחת למים – רחל איננה.

הווייכסל סערה.

נחשולים שחורים, כחיות משוסות, קצף בפיותם, ניצבו על רגליהם אחוריות, געו, השתערו על זליג. מכל העברים ברקים, כסרטי־אש סימאו את עיניו. הסירה כבר רחקה ממנו, נישאה לבדה מעל הווייכסל. נחשול עֲטָפוֹ, והוא, זליג, חש, כי הוקל לו, הִרפה ידיו ורגליו וראה ארמון שאוּריו ירוקים שט כנגדו. וואנדא עוטָה ברקים לבנבנים תלויה ועומדת בחלל־האויר. היא קוראת אותו אליה, מראה לו את רחל, משַלַחת בו ברקים, והברקים, כלשונות ארוכות, דקים והולכים. הברקים מדגדגים, מנשקים, מכוים, ואמו עומדת עליו, סוחטת לימון על סוכר ומטילה לתוך פיהוּ. ופתאום פורשת וואנדא שערותיה־מים. השערות מתארכות, עוטפות אותו, וכמו מאלפי מרזבים זורמים מים, מכבים את הברקים, וטוב לו כל־כך, והוא שוֹחה.

(1914)

א

שלהבות־אש צצו מתוך האדמה, צמחו והִתַמרוּ מעלה־מעלה, עד שהקצוות המלובנים התמזגו עם השמים ושיירו אחריהם נחוֹשת, זהב וארד.

מסביב שלהבות־האש ניתכוּ אוּרים זעירים, כעין הארגמן.

זה זיגמונד בליאַש שרף את הקאַרפים (גדמי־העצים) ועשה את שהיה יער – כרי־מרעה.

בינוֹת הלהבות, מסביב לרצפת־חמר היו פזורות כנופיות־צוענים.

צועני צעיר במכנסיים רחבים, כחולים, במגפי־לכה שבתי־שוקיהם מקופללים כמפוחית, ישב עם צוענית. בידו־שמאל חבק אותה, עשה אצבעותיו־ימין כאצבע משולשת, קירב את האגודל לשפתיו ושרק ברמה, כמעשה־חליל, מנגינצת־פּוֹלקאַ.

קצת זוגות התנשאו בקלות מעל רצפת־החמר.

כאריה מרוגע שכב הסטאַרוסטאַ (הראש) מוֹראלה, צועני כבן חמישים וכמה, שפמיו ארוכים־אפורים. שכב במכנסיים כחולים ומצויצים, בכותונת־באַטיסט פתוחה, שמתחתיה נשקף בשרו, בשר־נחושת שעיר, והביט בפנים גלויות לצד היער וינק לאטוֹ את מקטורת־החרסינה שלו.

על ידו, על גבי כרים מרוקמים, ישבה אשתו, צוענית בת שמונה עשרה, עטופה בסדין־משי ססגוני. הצוענית היפה הניחה ראשה על כתפה. כתינוקת עגומה פערה עיניה הגדולות המעוטרות עיטורי־כחול, צימצמה גביניה הארכרכים ובאפס־מנוחה התחילה מצלצלת במחלפותיה, שנקלעו בהן רוּבלים־כסף. פשטה צוארה הארוך, החוּם, הביטה מלוא־עין וכן ישבה בתוך הלילה, גאה וחִדלת־מרגוֹע.

מסביב היתה דממה. הצוענים שכבו על כרסיהם, התבוננו בלהבות, ינקו מקטרותיהם ורקקו. ירח במילואו שפך על האילנות שמעֵבר לכביש אור דהוי, והעלים, כצדפים חיוורים, קפצו מצועני לצוענית. השלהבות נמשכו והלכו, התקרבו ועטפו את הכל אדמומית – הירח האדים פתאום והצדפים נחבאו כדי רגע.

הצוענית היפה זעה.

“מה ילדתי? אוֹפילאַ, צפורי, מה לך?” – שאל מוראַלא בחביבות.

אופילא הציצה בו רגע ועמדה על ברכיה. הסדין הססגוני נשאר תלוי על כתֵפה אחת, ואופילא עמדה בשמלה לבה מרופרפת, כעין כותנת־לילה חדלת־שרוולים. תפסה את ָָמוֹראַלאֶ שלה בשערותיו הארוכות, ניסוטה, כריווח ידיה הפשוטות, נשכה שפתה תחתונה בשיניה הלבנות, שיני פרא הצחורות, וצחקה וניענעה ראשה שחור־השער המדובלל, שהיה תקוע בו פגיון־פיפיות.

הצדפים החיוורים, כמחנה עופות צחורים, חזרו ושיטו בה באופילא, והיא צחקה מלוא־לבה וגמישה כחתולת־בר התחילה מנשקת עיניו של מוֹראַלא, בשרוֹ השָׂעיר, נברה והעמיקה עשר אצבעותיה בקווצות שערותיו הארוכות, נטתה לאחוריה, ועטויים זיו אדום נשארו שניהם יושבים כמחושלים מִקשַת־נחושת אחת.

הצוענים, ששכבו מסביב, ינקו בעצבנות מקטרותיהם, רקקו מלוא־כוחם, כמעט בושו להביט, כיצד מוראַלאַ, הסטאַרוֹסטאַ שלהם, ניטלת בינתו, וחששו, שהזקן לא יעשה עד־מהרה מעשה־שטות.

אמת, אופילא היא שד, אש־תופת, ואף־על־פי־כן דין שתזכור, כי אין היא אלא נערה־שפחה ומקומה לרגלי מוראַלאַ – הרהרו הצוענים, חשו עצמם פתאום צעירים יותר, והתחילו מתקרבים אל הצועניות.

אוֹפילא השתרבבה קמעה־קמעה על הכרים, התמתחה, פניה לרקיע ובאפס־מנוחה התחילה חוטפת בשתי ידיה את הצדפים, העמידה מתחתיהם לחייה, מצחה, שערותיה השחורות, עיניה. והררי־ניצוצות, ככוכבים נופלים, נשפכו מכל העברים – צוענונים ערומים־למחצה הטילו אבנים גדולות בגזעים המבוערים.

מסביב היתה דממה. מדי פעם בפעם התנפץ סיקוס מתוך גודם שבור.

צאַמבאל, הכנר הסוּמא השׂב, על זקנו המסוכסך, הקלוע כעין אֲרְד, שנצמח עד ראשו ונמשך עד מתחת לעיניו, נראה כגוֹדם שנחפר על שרשיו מתוך האדמה. צאַמבאל הפריט את אצבעותיו הגרומות על מיתרי כינור ישן, פקח עיניו, עיני־תרנגולת, ובקול־פחדים ממושך פתח, בפעם המאה, את סיפור־המעשה:

היה היה צועני אולגאַשי. היה מדבר עמך, ודומה ידיך נתונות כיסי מכנסיך, ואך נפטרת ממנו ומיששת בכיסך – חופן הפרוטות איננוּ. וכשנתפס בבית נעשה תולעת זעירה ויצא מבעד הסדק. צועני טוב היה אוֹלגאַשי – לא רצה לדעת על קוֹשטשוֹל (בית יראה לנוצרים) והיה מתפלל לדוֹמבּ (האלון) הקדוש. יומם היה אוֹלגאַשי נעלם, כי הוויאווּדה (המושל) הבטיח מחיר־ראשו מאה דינרי־כסף, ולילה היה אולגאַשי שוחה לרוחב נהר הווייכסל עם כנופית פוחזיו. וימלוך הצועני אולגאשי לילה על הווייכסל שלוש שנים תמימות ושלושה ימים.

ימי־מצוקה קרבו ובאו – מחנות התוגר (התורכים) פשטו כילק על פני פולין, ליטא וארץ־הָגִר (הונגריה). זקן וטף, מי שהיה בידו לשאת חרב, הלכו להכות את התוגר ולא נשארו בארץ בלתי ילדים ונשים.

ביקש אוֹלגאַשי להכות את התוגר, ביקש מלוא־לבו, בוש הצועני אוֹלגאַשי לשבת במדינת־נשים וילדים. גאה היה הצועני אוֹלגאַשי, חיכה כי הוויאוודא ישלח לקחתו, וקודר, רוגז נישא אולגאשי בשריקה בסירתו על פני הווייכסל. והוויאַוודא לא שלח אל אולגאשי, וכל מה שהתוגר התקרב ובא לווייכסל, הבעיר כפרים, כן מיהר אוֹלגאַשי להנשא על פני המים, לנפנף בחרבו העקומה ולהגביה קול־שריקתו. וכשגדלו הדליקות ועטפו את הווייכסל והקצף הלבן שמאחורי הסירה האדים פתאום, נאנח אוֹלגאַשי וחייך. כי הנה הווייכסל עצמה שלחתו להכות את התוגר. עליז שלח אוֹלגאַשי, עוד בזה הלילה, שליח לוויאוודאַ וכרת ברית־שלום. ועד מהרה נשמעו בכל פולין גבורות אולגאשי – בחרבו העקומה קצר ראשי התוגר כקצוֹר־קש.

צאַמבל הסומא נשתתק. הפך פניו כלפי השלהבות וזיו מלובן, כעין הברק, הסתבך בזקנו המסוכסך, התרומם וכאיבחת־חרב מנוצצת ננעץ בפניו החרושים ומשופעי־השֵער.

חזר והפריט את אצבעותיו על המיתרים וקורן כולו מִתֵן את דבריו:

ובשוב אולגאשי מן המלחמה, הביא לו חרב־זהב מתנה לוויאָוודאַ. ולעצמו – צוענית־זהב. יפה היתה חרב־הזהב, אך יפה ממנה צוענית־הזהב. עיניה שחורות בערו כשבע שמשות ולא בחור אחד נשרף באִשָן. מצאה חרב־הזהב חן בעיני הוויאָוודאַ, ויותר ממנה הצוענית. החזיר הוויאוודאַ לאולגאַשי את חרב־הזהב וציווה עליו לשלוח לו את הצוענית. לילה ראשון שלו היא. כן היה מנהג הימים ההם.

“רעם הייתי נותן לו!” – שיסע צועני צעיר בניגון את דברי צאַמבאל.

נעצבה רוחו של אוֹלגאַשי. הרכין ראשו הגאה ושפמיו ירדו אל כתפיו. נשבע באלון הישן להאַמן לוויאָוודא, ולבו לא נתנו, הוי לא נתנו, לשלוח את הצוענית. נטל אולגאַשי את הצוענית והלך עמה אל הווייכסל, נפל לרגלי האלון הישן הערום, חשוּך־העלים וחשוּך־הענפים, ואמר: אלון־קדם, אלון־קודש, כך וכך, כך וכך, האשלח את הבתולה לוויאַוודאַ? ויען האלון לאמור: אל תשאלני, שאל את הווייכסל, ואם לא תענך, זרוק לה את חרבך־זהב קרבן וסימנך – פסי־הלובן שמאחרי סירתך יאדימו.

ישב אוֹלגאַשי ועמו הצוענית היפה על שפת־הווייכסל, השיט את סירתו ובטח בנס כי יבוא. והקצף מאחרי הסירה היה לבן, ולבנות ממנו שיני־הצוענית הלבנות. נסערה רוחו של אולגאַשי, זרק את חרבו־זהב לווייכסל, ציווה להדהיר את הסירה, והקצף הלבין והוסיף. התירה הצוענית היפה את מחלפותיה הארוכות, השחורות, חבקה את אוֹלגאַשי בשתי ידיה והתחננה אליו מאד, כי לא ישלחנה אל הוויאַוודא. ובהגָלות מרחוֹק שלוחו של הוויאוודאַ והקצף הלבן מאחרי הסירה לא האדים, החוויר אוֹלגאַשי, הרים את הצוענית שלו והפיל את עצמו ואותה על הסלעים החדים, השחורים, המשתכשכים בווייכסל. והקצף הלבן החל להאדים. כן מת הצועני אוֹלגאַשי וצועניתו־זהב – – –

צאַמבל נשתתק, הרכיב רגל על רגל, עצם עיניו הסומות ובהשעינו זקנו הארוך, המסוכסך, על כינורו, התחיל מושך בקשתו על המיתרים, על הזָקִן. גברה חיותם של הצוענים, נלוו לו בשריקה, בזמרה, ואלה ששכבו על כרסיהם, זקפו רגליהם באויר וניקשו באחוריהם לקצב.

ואופילא ישבה חולמת על הכרים הרכים, ראתה את הגיבור אוֹלגאַשי, עומד הרחק־הרחק, רם, בכובע־פרווה, והצוענית־זהב על זרועותיו. הצוענית פורשת סדיני־אש, מדליקה עצים, והיער בוער. אופילא נרתתה, אוֹתתה רגע לזימרת־הצוענים וקפצה על רגליה. שמטה את סדין־המשי הססגוני על שדיה, קשרה בחוזקה סביב גזרתה ובמגפוניה הצהובים המשורכים, על פיפיהם־משי, התחילה מהלכת במתינות על הרצפה. נופפה כתפיה, כפפה ידיה המשופעות, החשופות, הטילה שתי מחלפותיה סביב ראשה כזר ונעצרה ועמדה.

אוֹוטשאראָק (ניגון צוער־הרועה) נשתפך לתוך הלילה.

צועני צעיר במגפי־לכּה, שפרסותיהם פלדה, שערו שחור, מתולתל, סרוק ופסוקת באמצע; שפמו מסולסל כלפי מעלה מעשה־משובה, הגיח כרוח ונישא על רגל אחת אל הצוענית. אחז ידה של אופילא, פשט רגל, בזמרת־ליווי ובעומדו על עמדו רקע ברגלו לקצב, שניצוצות ניתזו מתחת הפרסה. פתאום הסתער כרוח, טס עם אופילא על פני הרצפה, ודומה היה כי הוא מבקש לברוח עם הצוענית אי שם לשָדֶה; אולם בקצה־הרצפה, כשהוא במלוא־תנופתו, הטיל רגל, חבט בה בבית־השוק כעין הלכּה, קרקש בלשונו, נזקף בחָפזה, עמד על קצות־עקביו, התחיל סובב על רגלו אחת, כשהוא מנקש ברגלו אחרת, בדומה לדרדור אפונים, נפל על ידיו, על כרסו, נכרך ככעך סביב רגלי אוֹפילא, והיא משולהבת, גאה פגיון בּוֹהק בשערותיה השחורות, המדובללות, שהשתפכו על כתפיה, התכופפה על הצועני, פשטה צוארה, צואר־זהב הארוך, צימצמה עיניה, וכחליל צלול זימרה אווטשאַראק.

והצוענים, צעירים וזקנים – כהי־נחושת, שחורי־שער, עיניהם שלהבות, גמישים, יֵצר־נמרים בכל אבריהם, בראותם מרחוק את נַפָחי־הנחושת, בכפתוריהם־כסף, כמיני ענבּלים, חשו את עצמם גאים יותר, שיחסני הצוענים מניחים את שלהבותיהם לילה וגוררים עצמם הנה, והכל בשל אופילא!

הם עמדו אחד אחד על רגליהם, הסירו מעיליהם הכחולים, וצועני הסתלסל:

עֵינֵי שְׁחוֹר, צַמּוֹת שְׁחוֹר!

כַּפתּוֹרי־כֶסֶף, שִׁנֵּי צְחור!

הוֹלַא, הוֹלַא. הוֹלַאלַא!

הוֹלַא, הוֹלַא. הוֹלַאלַא!

ומקהלת־קולות־גברים הגיחו לתוך הלילה, התפרעו, נעקרו, נפסקו והילכו תוגה מוזרת. צחק אִי־שָם צועני – פרצו הכל בצחוק־ילדים, ונישאו צמדי־פרא מעל הרצפה.

אכרים צעירים ושקצות התכנסו מסביב, ישבו מרחוק והתבוננו. היתה דממה. השלהבות נמוגו, מילאו את חלל־האויר עשן אדמדם. הלבנה אדומה כדם עמדה מעל היער וצללים גדולים ארוכים רבצו, התרוממו, התפשטו מעל הכביש ונעלמו אֵי־שם בעוּמקוֹ של יער.

מתוך הצללים נבלטה דמות רמה, לאחריה דמות כמותה, והתקרבו אל הצוענים. היה זה זיגמונד בליאַש, איש־קומה, שַחמוּמי כבן עשרים וחמש, פניו פיקחים ורבי־תנועה, המעלים רושם כאילו אינם מגולחים. בליאש, שהפליג ליום לתוך יערו, בא ברוב סקרנות לראות את הצוענים. לאחריו נגרר היערן שלו, וואַצאק, אכר נמוך ומגובן, ידיו ורגליו פשוקות, ומעלה מרחוק זכר עכביש גדול.

זיגמוּנד בליאַש, משנתקרב ביותר וראה את אופילא, עמד מלכת. הצוענית בסדינה־משי הססגוני ושערותיה המדובללות, שתקוע בהן פגיון בוהק, עמדה באמצע הרצפה גמישה, גאה. הרכינה את ראשה ימינה – והירח שפע עליה חיוורון־כסף קלוש, שמאלה – והשלהבות עטפו אותה דוק־משי אדמדם. זיגמונד לא ידע בעצמו, מה קוסם לו בצוענית, וכדרך הים ביפי הלילות, המהלך עליך גם ששון גם תוגה, כן חש פתאום בליאַש רוחו קל וכבד כאחד, וכמסומר נשאר עומד ומביט בצוענית.

היערן הזיח מרוב־התפעלות את מצנפתו, התחיל מתגרד ורקק: “דם כלבים, ריבה שִדה!”

הצוענים, בראותם את הפאן (האדון) בליאַש, הוליכוהו מיד אל הסטאַרוסטאַ.

“ערב טוב, אדוני בעל־הבית! בא לבקר אותנו, הצוענים, אמת? נאה נאה, שב” – משך הסטארוסטא, וקירב לבליאַש כסא־בד.

זיגמונד בליאַש השתטח ליד הצוענים בדשא. צוענון צעיר הגיש שני בקבוקים שֵכר.

“עכשיו, פאן־זהב שלי, נשתה כוס־אחוה” – והסטאַרוֹסטאַ הגיש לו לזיגמונד בקבוק־שֵכר.

“חן־חן, אינני שותה!”

“בּאַ! – רקק הסטאַרוֹסטאַ – הפאן בוש עם צוענים! אָה, אדוני־זהב, זה לא יסכון! הרי אנו קתולים, הולכים לאותו קוֹשטשוֹל (בית־יראה) עצמו, נטמנים באותו בית־עולם עצמו, אחים אנחנו! נוּ, שתה! אל תעליב צועני!”

“מי אחיך, מי? מה אתה מלַמלֵם? – התערב היערן בחוּצפה – אתה פוגע בסוס סומא!”

“מי מדבר אליך? – השיב מוראלא בגאוה – כשבני אדם מדברים, תשתוק, אוזן־חזיר שכמוך!” – והוסיף לדבר אל בליאש:

“כך, פאַן בעל בית הוא איזראַליטא (בן־ישראל), נוּ, ודאי וודאי שאנו קרובים, ובכן שתה נא, אדוני! בקבוק־שכר ינערך קצת, והרי צעיר אתה – לא טוב שבת על גחלים בוערות, אדוני, זה צורב! בוררים לעצמו צוענית! אֵש מכבה אֵש!”

זיגמונד בליאש חייך.

“אה, אדוני, אתה מלומד, הלכת לשקוֹלוֹת (בתי־ספר), וקטנה כזאת אין אתה יודע, נוּ שתה, ואבארך מיד.”

הסטאַרוסטאַ פתח לאמור:

“לפני אלפי שנים, ברצות דאַבלאַ האדיר לברוא בני־אדם, העמיד מחנות־מלאכים מעל שני בורות־חמר גדולים וציוום ללוש מן האחד יהודים ומן האַחר פולנים. במלאכים לשו ולשו, עד שנלוש כמעט כל החמר כולו. בכל בור ובור נשתייר מעט חמר, שלא ניתן לעשות בו אדם, עמדו המלאכים שרויים בדאגה ולא ידעו, מה יעשו בחמר. כשמוע זאת דאַבלאַ האדיר, צחק מאזנו אחת לאזנו האחרת, קבץ את החמר משני הבורות, גבל אותו יפה יפה וקפץ מתוכו צועני שחור.”

בליאַש נצחק. אופילא ניגשה מרקדת, וכאילו לא הבחינה בגבר הזר היושב, הטילה את עצמה לתוך הכרים.

“נוּ, צפרי, עייפה אַת” – פנה הסטאַרוֹסטאַ אל אוֹפילאַ – “אַת רואָה, זה הוא פּאַן בעל־בית, בא לבקרנו, זוגתי!”

היא הביטה רגע בבליאַש ובירכתו.

“אשה נאה לך, על דיברתי, נאה” – אָמר בליאש לצועני, באופן שגם היא תשמע, והביט עליה.

אופילא פקחה לרווחה את עיניה הגדולות ובתמימות ילדותית ובפתיעה הביטה ישר בפני בליאַש, עד שלא עמד בפני מבטה ונכלם. פרצה בצחוק קולני, קפצה ונעלמה בין הזוגות שעל גבי הרצפה.

“דם צעיר” – זימר הסטאַרוֹסטאַ מרוּצה – “אין בו כוח ישיבה… לא ריבה היא, אש היא! ואינה מניחה להזקין, נוח לה לעשות את המת חי!”

“מכבר נשאת אותה?” – שאל בליאש.

“מכבר? לא! עד ליריד־הסוסים בלוֹביטש תמלא שנה!”

אופילא חזרה, צנחה אל הכרים ואמרה במורת־רוח:

“בוא, יקירי, נלך הביתה, אני עייפה.”

“מה אירע, צפורי? מה השפלת ראשך, הגידי!”

“לא כלום. אני עייפה, בוא הביתה!”

“טוב!”

מוראַלאַ עמד על רגליו, לבש את מעילו הכחול הרחב על עניבות־השרוכים ופתח בשיחה עם צועני.

אופילא שאלה פתאום, מבלי להביט אל בליאש:

“הפאן עשיר? כמה עשיר הפאן?”

“אני עשיר מאד!”

“עשיר כבן־מלך?”

“עשיר ממנו!”

“ולשם מה לו לפאן ממון רב כל־כך?”

“אני מקַבצוֹ לשם אהובתי.”

“האמנם? והיכן גר הפאן? ביער?”

“לא, אני גר הרחק מזה, אני גר בוורשא.”

“בוורשא? הרי שם מצויות הרבה נערות יפות כל־כך! על שום מה אין הפּאַן בוחר לו אהובה?”

“אילו מצאתי נערה כמותך… מה שמך?”

“לך, האדון מלעיג עלי!”

“חלילה!”

“מה שמי? אופילא! ומה שם הפאן?”

“זיגמונד, אופילא, יודעת אַת, היכן האכסדרה ביער?”

“ודאי שאני יודעת!”

“בואי מחר בערב לאכסדרה. תבואי?”

“לאכסדרה?”

מוֹראַלאָ הפסיק את השיחה. אסף את הכרים, מסרם בידי צועני, ונפרד מעם בליאַש:

“לילה טוב, אדון בעל־בית, לילה טוב.”

“לילה טוב.”

אופילא קפצה ממושבה, לא נפרדה מעם בליאש ופרשה עם הצועני.

בליאַש נשאר שוכב, הביט כיצד הסטארוסטא פוסע, צעיר וכפיף, כיצד הוא משרבב ראשו הגדול משופע־השערות, ונעלם קמעה קמעה, הוא והצוענית. שני צללים גדולים דלגו מן האפר אל הכביש, ובליאש נתעגמה פתאום רוחו.

הרצפה נתרוקנה.

אי־שם, הרחק, פתח מי בזימרה, נשמע צחוק וקמה דממה.

בליאש שכב ועיניו עצומות, הביט באופילא, כהבט על בת־מלך פרועה, ורוחו נכאָה עד דמע.

ב

עמד חומו של־אחר־הצהרים. השרב הצריב את הגרון, דיבק את העינים, הילך רוח־עצלתיים, שלא נעור כל חפץ־עשייה, כל חפץ־מחשבה, והיתה שקיקה להתחבא בצל ולנמנם. בדרך־החול, המוליכה ליער, עמדו כמה צוענונים קטנים, עירומים כביום היוולדם. עמדו שורה אחת וקלעו חלוקי־אבן בעורבנית חיה, שהיתה קשורה לענף וקיעקעה צרודות.

אכר אדום, מיוזע, בכתונת־בד גסה, בא מן היער. האכר הוביל בחבל בן־פר צעיר.

“אמונה כלבית, הלאָה!” – גער האכר בצווחות על הצוענונים, וביד אחת הסיר את חגורת־מכנסיו. בן־הפר ניתק בינתיים, האכר אחז בידו אחת מכנסיו, שלא ישתלשלו מטה, ונעלם עם בן־הפר בענן־אבק.

משני צדי־הדרך, שבהם היער כבר היה כרות, נמשכו אהלי־בד, ככוורות מסוידות. סוסים כבולים, בינוניים, מרטו בעצלות את העשב, קפצו ברגליהם הקדומניות והבריחו בלי הפוגות מחנות־זבובים מאחורי הזנבות הארוכים.

ליד הרז’יקאַ (הנחל) עמד צועני זקן וחפף ילד קטן בסבון קלוש. הצוענון פלט קולי־קולות, הרקיד רגליו. הזקן הרים את הילד בראשו המקורזל וטבלוֹ כמה פעמים במים. לא הרחק מן האהלים פייחה אֵש. מעל האש היו תקועים שני מוֹטות־ברזל, שעליהם נתלה דוּד־נחושת גדול.

מן הדרך באה צוענית יחפה, מאובקת. מתוך הסדין, שהיה תלוי על גבה, הציץ צוענון קטן, ועיניו עיני־גנבים קטנות. הצוענית סחבה מתוך הסדין תרנגול מלוק־ראש, והטילתו על יד האש, ונעלמה בדרך המאובקת. מסביב עמדה דממה, חֶנֶק, ונישא ריח נוצות חרוכות. בלב אוהל פתוח ישבה צוענית ישישה. שׂבה, כמכשפה ממש, לחייה צפודות, אפה ארוך צמוק, שכמעט שנצמד לחרטומה המחודד, וצעקה:

“מה צוענית תהיי, אם לא תוכלי לילך לשפראַכאַרקא (ניחוש), לא תדעי להשתכר לבעלך ולילדיך? הרי בעלך יתלה אותך! בתולה כסוסה, עושה רומאנסים עם צעירים, נו, הגיעה השעה שתהיי אדם!”

מסביב ישבו צועניות צעירות ביותר, הביטו בקלפים הפזורים, והאזינו, כיצד אחת מהן מנחשת, ודיבורה בניגון מתוק. זאת הזקנה לימדה אותן להטיל קלפים, לעשותן צועניות ממש.

הצוענים אכלו ארוחת־צהרים, כיבדו את האהלים, הכינו ויאַטשאֵראַ (ארוחת־ערב) לצועניות שיצאו עם שחר לשפראַכאַרקאַ, ופנו לילך למוראַלאַ. מוראַלא במכנסיו הרחבים הכחולים, בכתונת־בּאַטיסט מרוקמת, ישב בפתח אהלו על כסא־בד וינק מקטורת ארוכה.

בעומקו של האהל, בהר־כרים שכבה אופילא.

מאחורי אילן נִגלה צועני צעיר במכנסים כחולים, אזורים אזור לַכה רחב, שהיה מפוספס צדפי־ים. הוא נאחז בענף עץ עבה, מתח את עצמו, הוציא אמתחת־טאבק העשויה פיסות־משי ססגוניות שונות, כרך פאפירוסה, וניגש לאהלו של מוראַלאָ:

“הרי הזמינו אפילו את רוֹמאַ המחוטטת.”

“מי?” – שאל הצועני הזקן.

“הנפוּחה.”

“איזו נפוחה?”

“לא נרשה!” – נכנס צועני רחב־גרם לתוך דברי־הצעיר.

“ודאי לא!” – נענה שלישי.

“כבר טחנתם בשלושה דרכים – אמר מוראַלאָ ופלט מלוא־פיו עשן: – ואיני יודע, במה הדברים אמורים, דַבּרוּ שיבינו בני־אדם.”

“הנה במה הדברים אמורים – ענה רחב־הגרם ועמד בזקיפה – נפּחי־הנחושת הזמינו אתמול את הצועניות שלנו לריקוד, ואנו נשלח חולירע לצדיהם!”

“לא נהא צריכים לשלוח אותן, הן תלכנה מאליהן!” – העיר מישהו.

לא תלכנה כלל – התלהט רחב־הגרם – ואם־כן, הרי לך הֵן שלי, כשם שאני צועני, כי יישפך שם דם!"

“הוֹ־הוֹ־הוֹ!” – התלעלע הבחור.

“יפגעני רעם, אם אני מכזב” – טפח רחב־הגרם בחזהו.

“ודאי שאתה אומר כזב.”

“אז אני אומר!”

“הרי זה אני טוען!”

הכל צחקו.

“ואתה – קמץ רחב־הגרם את אגרופיו וביקש להשתער על הבחור – אתה חזיר־ים!”

“מי חזיר־ים?”

“אתה!”

“הבט־נא עליו, על הברנש, פנים לו, משל חתול שדרכו על זנבו. אה, אָחא, אתה אקדח־עץ!”

“הַא, הַא, הַא! – פקעו הצוענים מצחוק – מי אחיך, מי? – רתח רחב־הגרם – באנו יחד על אשה אחת?”

“פסיק וסוף! מה אתם עומדים, מה, כשני תרנגולים?” – התערב קשיש יותר.

אופילא לא הקשיבה. צמצמה את עיניה והרהרה במסעדות הונגריות, שבהן היתה מרקדת בימי בתוליה, הרהרה בפאַן העשיר, שהזמין אותה אתמול, הרהרה בקלפים המוטלים לפניה. שלוש פעמים יצא המלך אדום – שחמומי עשיר ולבו קר. ושלוש פעמים יצאה המלכה אדומה כנגדו – גברת צעירה מחלפותיה שחורות כלילה ולבה מלא אהבה. והגברת תחמם את הלב הקר, תהי רגע מאושרת ותקפא. למעלה משלוש פעמים אסור לנסות את המזל.

אופילא אהבה את מוראַלאָ. אמת, מוראלא שוב אינו צעיר, בכל זאת, כשחבק אותה נקשו כל העצמות, ואין בין צעירי־הצוענים בדומה לו. יתר־על־כן קנה אותה, שילם לאביה אלף טאַלר־כסף. מוזר, בהיותה בבית, היתה חולמת תמיד, שתספח לכנופית צוענים ותחיה עמהם ביערות. ואמנם, תחילה לא היתה יושבת אהל; ימים תמימים היתה משוטטת על פני האפָרים הירוקים, מפליגה במעמקי־היער, נלוית שלא־מדעת בעלה לשפראַכאַרקאַ. לילה־לילה היו מעלים מדורות גדולות, המיתרים פקעו מרוב־נגינה והיא היתה מעייפת את טובי־הרקדנים. עתה נמאס עליה הכל. האוהל, היער, חיי החירות של הצוענים – כל מה שמשך לפנים את לבה הוא לה עתה לזרא; וביותר נמאסו עליה מחנות־הזבובים, שהיו ממלאים את האוהל זימזום ועוקצים ואי אפשר להפטר מהם, ושמא תלך לפאן העשיר ביער? הרי הזמין אותה! ומי יודע? הרי שמעה סיפורי־מעשיות מרובים כל־כך, איך בני־מלכים מתאהבים בצועניות, כולאים אותן בארמונות, במעמקי־יער. כן, מיד היא קוראת לקאַרלאַ הזקנה, כי תנחש לה ואם גם היא תאמר כך, תלך אל הפּאַן.

“בוקר טוב, אופילא היפה!” – זימררה קארלא הזקנה, צוענית כולה עוֹר ועצמות בלבד.

“בוקר טוב, קאַרלאַ, הכנסי!”

הזקנה נכנסה לאוהל וצנחה על ברכיה:

“מי עשק את זוהר עינך־זהב, מלאכי היפה! מה רָעו פניך! מה לך? הגידי לקארלא הזקנה, היא תסיר את המשא הכבד מעל לבך! אל תתביישי, ילדתי הקלף יגלה את הכל!”

הזקנה הוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים נפוחה, ופיזרתה על הכרים.

“נו עכשיו, לבבי, הניחי עשור על הקלף הראשון, יהא ממוזל וקאַרלאַ הזקנה תאמר את האמת לאמיתה!”

אופילא חייכה.

הזקנה פיזרה את הקלפים בידיה הגרמיות, הטילתם בצורת לב, רקקה ג' רקיקות, ריחששה בשפתיה, הרימה קלף ודיברה בקול חרישי, מוזר, כמת:

“מלך אדום – שחמומי, ששפתו מסולסל, גזל את מנוחתך, אולם אל תבכה עינך־זהב, רחקי מעקבי השחמומי ההולך אחריך. יותר מזה אין בפי הקלף, אוצרי!”

אופילא חבקה את הזקנה:

“קאַרלאַ רחימתא, הגידי, מה היית את עושה?”

“חי־חי־חי – פעתה הזקנה כצפור – כמה ילדונת את, אופילא! מי משוגע וייגרר אחרי מטאטא ישן, בפרוח ורדים יפים כמותך! ומה היה, סבורה את, כשהייתי צעירה? אל תשאלי! פראית הייתי, פראית כעוף־השמים! עליתי על כולכן! ומי, סבורה את, היתה הטובה שבמחוללות ביערות לוֹמניאַ? זאת יודעים ותיקי־הצוענים! ומי היו לה צמות עד למטה מברכיה? ומי סיכסך דעתם של הצוענים? הכל אני! קאַרלאַ! שעל־כן הייתי צעירה, ילדתי, עשיתי כל מה שלבי חפץ! אה, עברו ובטלו ימים שהיו!” – סיימה קאַרלאַ באנחה, לקטה קלפיה ונגררה החוצה.

אופילא נשארה מוטלת על הכרים במורת־רוח, צעקות־הצוענים, שהיו פזורים מסביב לאוהל, נמאסו עליה. בטינה תפסה מלוא־קומצה זבובים, הטיחתם לעביט־מים, העבירה בשערותיה את פגיון־הפיפיות ויצאה מן האוהל.

ג

אופילא קפצה ביער וענף שבור בידה.

רוח קלה, ממולחה, ניתקה פתאום מעם הווייכסל, ריגשה, ונצרר בה ריח חריף של גרגרי־בוּר, של אוכמניות בשֵלות.

בליאַש בא לקראתה, אחזה בשתי ידיה ועצרה:

“אופילא!”

אופילא קימצה גביניה, פקחה לרווחה עיניה המעוטרות עיטורי־כחול, הביטה רגע בבליאַש, זקפה ראשה, פלטה צחוק־פרא נלבב – הזדעזע היער, התנהם לתוך לב־הלילה, נמזג בצחוקה ונתהדהד כים רחוק, רחוק.

בליאַש אימץ בחָזקה יד הצוענית, חבק אותה ושוטט אילם, מאושר.

בא זוג. צועני צעיר עם צוענית צעירה־ביותר, נשאו דלי עם חלב־חמאה (חובצה). בליאַש ואופילא הסתתרו במשעול צר, אָפל, כבמרתף. הזוג נעצר כל רגע, העמיד את דלי החלב והתקלעו זה בזרועותיה של זו.

אופילא חשה עצמה רעננה יותר, צעירה יותר. מהירה וכפיפה חבקה את בליאַש, נקבה אותו כדי רגע בעיניה, קירבה שפתותיה־אֵש לאָזנו:

“פאן שלי! אדונִי־זהב!”

הירח הגיח מתוך היער. קרן משופעה הוטלה במשעול האָפל, נמתחה מעל האילנות כמיתר־כסף של כינור, חתכתם, נזדקפה כדי רגע, חצצה את היער ואופילא נרעדה. דומה היה עליה, כי שם, בקצה־היער, עומד מישהו, גבוה, מוראַלאַ, מתכופף כפיפה משולשת, לוטש עיניו ומשוטט לקראתה. הקרן נעלמה, המשעול האפיל ביותר, והיא חבקה את בליאַש ביתר עוז. הוא חש נשיקותיה־אש משכרות אותו, שמע איוושה מתוקה, משל מגפפים אותו בפלומת־נוֹצוֹת.

“פאן היפה שלי, אהוֹֹב אותי – – נשוך אותי ביתר־עוז!”

בליאש קם שיכור ופיטפט:

“צוענית יפה שלי, צוענית שחורה שלי!”

חשו אצבעותיהם נקלעות, נקרשות, מנקשות.

והירח ככַשָף, סימא עיניהם, עטה את היער האָפל דוק־כסף, הילך אימים, הטיל מכיתות אור פה ושם, והאילנות הכרותים נראו מרחוק כבני־אדם, סוסים ודובים.

ליד האכסדרה יצא היערן לקראתם. שמט את מצנפתו עד הברכיים, ונשאר עומד וקומתו כפופה. הביט ארוכות אחרי הפּאַן והצוענית, נזכר כי מצנפתו בידו, רקק מטינה, הצטלב, ובאנחה הושיב את עצמו על המדרגה.

הם נכנסו לחדר. אופילא לא הניחתו להעלות אור. הפשילה את וילאות החלון והחדר נשתפך בו אור־ירח קלוש. סקרנית שוטטה אופילה על פני האולם, התבוננה ברהיטים, במרבדי־הרפידה, בדיוּקנאוֹת על הכתלים.

הוציאה מתוך כד אגודת ורדים גדולה, התחילה במשובה לקטוף את עלי־הקטיפה של הפרחים וזרקתם על מרבד־הרפידה, על בליאש. פראותה גדלה והוסיפה, היא פיזרה את אגודת הפרחים, שלפה משערותיה את הפגיון הבוהק, והתחילה זורקתו במהירות, עד שנדמה, כי היא זורקת כמה וכמה פגיונות בבת אחת. סכין־הפיפיות עפה מבעד לרגלה, בסמוך לכתפה והיא, מדובללת, פראית, נישאה אחרי הסכין, תפסתה וחזרה ותפסתה, הפילתה וחזרה וזרקתה, עד שהנעיצתה כחץ ברצפה.

נצחקה, פתאום ישבה, הניחה רגלה אחת על ספת־הרפידה, ושאלה בפחזות:

“הפּאַן רוגז?”

“מה עולה על דעתך!”

“ובכן, תחלוץ את נעלי, היא לוחצת.”

בליאַש נטל את נעלה־שמאל, הסמיכה על ברכו, התחיל מתירה. – חש, כי היא חובקתו, משפשפת את לחייה, הרכות כפלומה מתחת צוארה של צפור, בלחייו הדוקרניות־מעט ומגודלות, ואגב־כך הכל שבו התחיל מתרומם, עולה למוחו. חטפה והושיבה על ברכיו, חש קצות אצבעותיה נוגעות בקלות את חזהו, מדגדגות, צורבות, והתחיל מפשיטה. ודבר זה נמשך שעה ארוכה, ארוכה כל כך, ארוכה עד־אימה! הוא הפשיטה ובשעת מעשה חש גיד גיד שבו פוקע והולך, והוא גופו מתכווץ במשולש, דמו דוהר לתוך מוחו, שורף, ומרבד־הרפידה מרופד ורדים אדומים. רוח קלילה חדרה מבעד לחלון הפתוח, הרימה כמה עלי־ורד קטיפניים, טילטלה את עצמה מוְרד לורד, ובטוסה שיירה חיוך־ורדים.

“את רוגזת, אופילא?”

אופילא הרימה מעט את ראשה על שערותיה הסתורות, הפשילה את שפתה הדקה העליונה ומבעד שיניה הצחורות, כגבינה צחורה, השתפכה בת־שחוק על פניה.

כן נשארה מוטלת רגע על מרבד־הרפידה. מֵעִם הוילאות נפלה על פניה קרן, התבבְאה, כיסתה במלוא־ארכו של האולם שביל־ירח – ראתה דמות כעין־הדוק ניבטת בחלון. נרעדה, מרוב אימה עצמה את עיניה והתרפקה ביתר־שאת על בליאש.

“אופילא, אל תרגזי – – את רוגזת, אופילא?”

אופילא פלטה צחוק־פרא:

“בן־אדם, על שום מה ארגז? הלילה לילך, הקלף בחר בך! ואין לך דבר העומד בפני המזל!”

“והאמנם, כך ניחש הקלף?” – שאל אותה בליאש בסקרנות.

“ודאי שניחש!” – השיבה אופילא בילדותיות.

היא עשתה את שתי ידיה הקטנות כאפרכסת, צדה אחד קירבה לעיניה, צדה אחר לבליאש, ומעוקשת, עד לידי שגעון ננעצה לתוך מבטו של בליאש, שעברוֹ כמין כפור חמים.

“אל תביטי כך!” – התחנן בליאַש, הסיר את ידיה וסגר את עיניה.

“אה, מסתמא אין מצפונו של הפַאן טהור, שאין הוא יכול להביט ישר בעיני.”

בליאש חייך, נישק ידיה הקטנות:

“צוענתי יפתי, אני מתבייש! רואה את, לא בכדי בני אדם אוהבים זה את זה בלילה, בחשכה, נראה, אלהים בעצמו בחר את הלילה לאהבה.”

“בן־אדם, מה אתה סח” – משכה אופילא את המלים – “מה אתם יודעים על אהבה? לאהוב יודעים אנחנו! בני־אדם אינם צריכים לאהוב בלילה כחתולים! לאהוב צריך באור שמש לוהטת ביערות, בשדות! הפּאן יצחק; כשהייתי בת שתים עשרה, כבר היו לי שני אהובים. אחים היו, צוענים. יומם היו מנגנים ברחובות, ולילה היו יושבים בחלונות ומצפצפים כצפרים כנריים. הגדול שבהם, על שפמיו, נשא חן בעיני, התיצבתי מתחת לחלונו ותפוח אדום בפי. שני האחים צחקו אלי, פרשו ידיהם, ואני הגדול שבהם נשא חן בעיני, שמו היה בּוֹרֶק. זרקתי לו את התפוח. מאותה שעה התחלתי לבוא אצלו יום־יום, ביקשתי להיות שלו, הוא צחק, ואמר לי, כי אחכה עד החתונה. הוא רצה בטהורה, בתמה, ועל־כן השיגני הצעיר.” אופילא השתתקה.

“הוסיפי לספר, אופילא” – התחנן בליאש.

“בימים ההם – חזרה ופתחה אופילא – הייתי שַטְיא, האמנתי לאמא – – הידעת, אמי היתה אומרת לי, כי אם בחור לוחץ בעוז יד נערה, היא יולדת – לילה לילה הייתי מתיראה – לא רציתי בילד של האח הצעיר, לא אהבתיו תחילה, היה חולה נופל. בוֹרק, אזנו אחת כרותה היתה, התביישתי, שמא יצחקו, לא רציתי בילד שאזנו אחת כרותה!”

“ואחר־מכן אהבת את הצעיר?” – שאל בליאש.

“ודאי” – חייכה אופילא.

פתחה קמעה את שפתיה הרעננות, בגאוה זקפה את ראשה המדובלל על מצחה הקטן, ומעורטלת־למחצה, כאילו נצמחה מתוך הקרקע, בתוך הוורדים.

מעל שביל־הירח חמקה דמות, הציצה בחלון, אופילא עצמה את עיניה והזדעזעה.

ד

הצוענים התרתחו – הצועניות הלכו לנַפְחי־הנחושת למחול.

מוראַלאָ ישב באפס־מנוחה, הביט בדרך המוליכה ליער, ואף שהיה ודאי לו, כי גם אופילא שם, בכל זאת תר בעיניו, ולא אחת נעצרה נשימתו, בחמוֹק דמות־מה בדרך.

“לא נתיר!” – צווחו אחדים בבת אחת.

“יכה רעם, את היחסנים! הם לא ישלחו את בתולותיהם אלינו!”

“הרי גם אנו לא שלחנו את שלנו!” – התבדח אחד זקן.

“הן הלכו בעצמן!”

“ובכן, מה לך מתרתח?”

“אשה ופרה אסור להאמין להן, – התערב צאַמבאל העיוור – הטובה שבפרות נותנת חלב, פתאום היא מתמרדת, שופכת את החלב, ואף מכבדת בפרסתה.”

צחקו הצוענים.

מוראַלאֶ ישב קודר ושרק מה מבעד שיניו ההדוקות. ראה מעֵבר היער להבה. הלהבה גדלה, קטנה, נעלמה, וחזרה ונתמשכה. היה זה מחולם של נפחי־נחושת.

לבו היה קנוּט על עצמו, מה לו יושב בצרות צרורות, צופה לאופילא והיא מסתמא רוקדת שם עם גוראַלאֶ הסטאַרוסטאַ.

צאמבל הדין עמו, אשה אי אתה רשאי להאמין לה – כולן כך! – הרהר מוראלא וחש, כי הצער כּופאו ומכרסמו.

קסס את שפמו הארוך וביתר עקשנות ורוגזה צָפָה בלהבה המתמשכת בשקיעת־חמה.

הלילה, ליל־ירח שקיף – צללים ארוכים הטילו עצמם כאלומות על גבי השדות – מתוך הצללים נבלטו מחנות צלליות כשדים ונישאו במחול־פרא. פתאום הכל נמוג ובאה החשכה. מוראַלאֶ הרחיב עיניו, ודומה היה עליו, כי הכל כּילו את מחולם, מתפזרים, ואופילא עייפה הולכת עם גוראַלאֶ אל האוהל, מטילה עצמה לתוך הכרים, וודאי עושה כאותם המעשים. ברי לו, כי אופילא אינה אוהבתו, הוא זקן מדי, וגוראַלאֶ הוא צעיר ועשיר – על־כן הוא נושא חן בעיני כל בתולה ובתולה.

מרוב כעסו בו התכווץ לבו. עמד על רגליו, פשקן, התמתח, רקק קללה לתוך הלילה וצעק:

“בואו!”

צוענים, מקלות בידם, קפצו מיד והתלהגו.

“נשבור את כל צלעותיהם, נשבור!” – אמר האחד.

“יידעו, כיצד מפתים בתולות זרות” – סיים האחר.

“אל נא תשכחו לשוב הביתה!” – התבדח אחד זקן.

הצוענים, כעין הארד, קווצות־שערותיהם שחורות, התפזרו בהמולה על פני דרך־החול. מוראַלאַ פסע, ראשו שח, הביט על צלו שלו ושכח מהיכן הרגלים. וכל מה שהגביה יותר רגלו וביקש לבוא באמצע־הצל, הרים הצל רגל גבוהה יותר והחליק. מוראַלא קפץ, כנער, ביקש לפסוח על הצל, קפץ הצל קפיצה יתרה, ופתאום נגוז. מישהו צחק. מוראַלא נכלם, חש שכולו הפסד, ואשתו שלו אינה נאמנה לו, הצוענים צוחקים לתוך אגרופיהם והתחיל שונא את כולם.

בשדה, ליד מדורה קטנה, ישב זוג מוראַלאֶ חש, כי משהו ניתק בקרבו, ונעשה נבוב, ועמד מלכת. הצוענים עטרו את הזוג – נפח־נחושת ישב עם רוֹמאַ המחוטטת.

“המשך את הרומאַנס שלך, זנב־חזיר שכמוך!” – פרץ מוראַלאֶ כמעט במרוצה, ודומה היה כי הוא מבקש לדלג על הצועני.

הוא הוציא מתוך המדורה גזר־עץ בוער, קירבו לזוג והתבונן:

“אה, אַת היא, רומא? נתאווית לנפח־נחושת. נו, הגידי, בָּסִים יותר מצועני? – – מנוולת!”

תפס מחלפתה, כרכה כחבל סביב ידו, משכה אליו:

“כלופצי (בחורים), הפשיטו את רוֹמאַ ערומה, והוליכוה בתזמורת־חתולים הביתה; ותדע, מה פירוש הליכה בלילה ממדורת־הבית.”

נפח־הנחושת קפץ על רגליו, הביט כחיה נפחדת לכל העברים, ביקש לומר מה, סטר לו מוראַלאֶ על אָזנו־שמאל, הציף עיניו דמעות. הצועני ממוּצמץ, הסב ראשו בלבד, ביקש לידע, הסטירה מנין. פתאום אורו עיניו ונפל.

מיד, לאחר הסטירה הראשונה, חש מוראלא, כי כל מה שהתרומם בקרבו, נדחק לצווארו, מתפקע, מתפרץ החוצה – שבק להן לידיו ולרגליו וחבט ללא־חומלה.

“ביתר שאת!” – עודדו הצוענים נפעמים.

נפח־הנחושת נפל, געה, קם ושב ונפל.

מוֹראַלאֶ עמד משולהב, ידיו בכיסיו ונשף:

“תעסוק ברומאנסים, אתה מנקה ארובות! תעסוק ברומאנסים!”

“מוטב ותשגיח שאשתך לא תעסוק ברומאנסים!” – פעה נפח־הנחושת.

"שתוק, ברנאדיני עם הפעמונים¹ – רקע מוֹראַלאֶ ברגלו.

נפח־הנחושת מחה בידו את פניו וליכלכם בדם. הביט בידיו המלוכלות בדם הביט במוֹראַלאֶ, וכאילו שכח את המהלומות, עיווה בתאווה את שפתותיו, נתחייך חיוך של נקמה בעינו אחת וסינן מבעד לשיניו המכווצות:

“מוטב ותכה את הפאַן! הוא עושה ביער רומאנסים עם אשתך!”

מוראַלאֶ החוויר, מרוב כעסו מבליע שפמו לתוך פיו:

“אל תיַבש את מוחך! פרח פְּרחַח, לא קול ולא הגה, אקטולך ככלב!”

נפח־הנחושת פסע כחמישים פסיעות כשיכור, פתאום נעצר, הפך פניו, איים באצבע:

“חכה, אחי־כלבים, איפרע ממך!”

“וממך כבר נפרעו!” – צעק אחריו צועני. הכל צחקו.

במחיאות־כפיים, בציפצופים הוליכו הצוענים את רוֹמאַ, ערומה, שפופה וכפופה. רוֹמאַ בכתה בכי חנוק, כמתוך חבית, ודומה היה, כי הנה־הנה־מתמוטטות רגליה.

וכל מה ששירתם של הצוענים גבהה, והלכה, ביקשה להחריש את בכייתה של רומא, כן עצמה קינתה העזה והבוקעת בלב־הלילה, יללתה כילל־ינשוף רעב. נתיללו ינשופים פה ושם, ופניהם שטוחים, כחתולות מעוברות, והטילו אימה מוזרת.

“יורת־כלבים, אין זאת בלתי אם ינשופית שוכנת בה!” – דיבר מוֹראַלא לנפשו.

נדכא הלך אל האכסדרה. כמה פעמים ניסה להרהר משהו, אבל הכל פרח בבת אחת ממוחו, כאילו טואטא במטאטא. פתאום חשכו עיניו ונעצר.

אופילא, וֶרֶד בשערותיה השחורות, באה לקראתו.

“מהיכן את נסחבת?” – שאל אותה מוֹראַלא ברוגזה.

אופילא, עשתה עצמה לא שומעת והמשיכה דרכה.

עיניו לטושות, פיו פתוח, קרב מוֹראַלאֶ לאשתו, הגיש אגרופו לאפה וגעה:

“אַת תסתחבי, אַת? נבלה!”

אופילא הביטה בו כהרף עין הבטת־פרא, פיעפעה בשיניה כנחש:

“מה מכאיבך? הנח!”

מוראַלאֶ באה בו רוח־פרא, חבט מצנפתו בקרקע, הלם באגרופיו על לבו:

“יכני רעם, אם אהובך לא יצנן עוד היום את האדמה! יהא לו פּאַן, ואפילו גוברנאטור (שר פלך)! אנוכי מוראלא, אנוכי! ומוראַלאֶ לא ירשה לאביו מולידו, ואפילו לשטן עצמו, לזחול אל אהלו! הגידי, היכן היית?” – אחזה וזיעזעה.

“הך!” – אמרה בגאוה ושלפה משערותיה את פגיון־הפיפיות.

הם הביטו זו בזו, נקבו זה את מבטיו של זו וניסוֹטו משהו לאחור.

מעם הווייכסל באה רוח עזיזה, טילטלה כמה חָפני־עלים ונעלמה בשריקה.

מוראַלא עמד בלא מצנפת, חש לבו פָקֵעַ מכאב; היה בו חשק לשסע את אופילא והביט, כיצד צלליתה נעלמת קמעה־קמעה, אובדת בין אלומות־הצללים, הנישאים כשדים מעל דרך־החול.

ביער בכה ינשוף. מוראַלאֶ ננער, שם ידיו בכיסי־מכנסיו, ורצוץ, דאוב, נגרר כצל מן האפר לדרך־החול, מדרך־החול לאפר.

(1914)

בין הבריכה העירונית ובין הגן הגדול והמגודל עשבים עמד ארמון ישן כפול מגדלים, שצריחיהם קצוצים, כעין חורבה. הארמון היה מוקף גדר גבוהה, בנויה אבנים מרובעות, ומכוסה מרוב יושן טחב, פטריות ואילנות.

בארמון ישב הרוזן ילנסקי – גוי בלא־מרה, שבנה לפני שנים בית־כנסת, היה מפרנס תמיד את עניי־העיר בעצי־הסקה ובולבוסים ושערי־ארמונו היו פתוחים לכל.

משפחת ילנסקי, נכדיו של פראַנק המשיח כל עצמה, הרוזן הזקן, אשתו, בנם מאטיאוש ובתם אֶטשאֶ. הפראַנקיסטים היו משתדכים בינם לבין עצמם בלבד – ומשנה לשנה הצטמצם מעגלם, והשידוכים נחתמו עוד בעריסות. גדל ועלה דור של סהרוריים חיוורים, שחריצי־מצחיהם עמוקים, ונשלבו בהם טירוף־דעת ומוֹח־ברזל.

חתנה של אֶטשאֶ טבע, והיא – נערה חיוורת, גמישה, בלבוש אפור, כצל, עיניה שחורות, נוגות, רגליה דקות ופניה ארכרכות, כקדושה – הזקינה בבתוליה.

ולבה של אֶטשאֶ, לב־נערה, התאבל, התאבל הרבה, והיא נגררה כצל בארמון וציירה דמויות מימיות על יריעות בד גדולות. וכשנמאס עליה הדבר, פרשה לחדרה הגדול, הכסוי טַפיטין־של־קטיפה ירוקים, בהירים, והיתה שוכבת ימים תמימים על הספה הישנה, הרכה, סופגת את ריח־קיסמי־השרף, שנישא מעם חטיבות־הרהיטים, הסדוקים זעיר־שם זעיר־שם, היתה צופה בחלונות הגבוהים, הצרים, כמו בכנסיה גוֹטית, והיתה מחכה ברטט, כחכות אוהבת לאהובה, כי יבוא ערב.

היתה סותרת את שערותיה־משי השחורות, הדקות כקורי־עכביש, פוקחת לרווחה את עיניה, מתבוננת בצללים הארוכים, המסתננים לאִטם מבעד לשמשות האטומות ומתפשטים על קירות־הקטיפה הבהירים. ומשעטפו הצללים את הקירות והתגבבו כאלומות זה על גבי זה, כמדרגת־אבן מנופצה, התמזגו ברצפה השחורה, המדונגת – היתה אֶטשאֶ מתרוממת מעט מעל הספה, מתעטפת במטפחות־משי אפורות, השזורות חוטי־כסף, ואצבעותיה הארוכות, הכפיפוֹת, שהיו ניבטות מתוך שרוולים אפורים, רחבי־קפלים – עשו פתאום קצת תנועות באויר, כאילו ניענעה כמה אקורדים. ועל הקיר נראו פרחים וצפרים.

צוארה הלבן נמתח, נכפף – ורב יתר נמתח על גבי הקיר, ונראה כולו כחצי קמרון חדיד, גוֹטי.

אֶטשאֶ הסבה ידה־ימין – ונער גמיש, פניו צרים, ארוכים, התנועע בקלות על גבי הקטיפה. הסבה ידה־שמאל – ונערה גמישה, פניה צרים יותר וארוכים יותר, באה לקראת הנער. והנער הלך אל הנערה, והנערה הלכה אל הנער, והנערה סבבה ונכפפה, קראה לו לנער ברגליה, בראשה, בכל גוה, גֵו־נערה, והנער הכפיף התכווץ, התלבט, נפל על פניו, נסער אל הנערה, הלך הלוך ודק, ונתמזג בצללים, ברצפה המדונגת.

החדר האפיל והלך, ומעם המסַכּים הכבדים, המקופללים, מעם הגוֹבֶּלינים המשוּחקים, מעם הפרוטרטים העמוקים, הממוּסגרים, נישאו והלכו דמויות מימיות. ובפינות נגרר משהו, צלצל במעומעם, כמחול־שלדים. ובכייה חנוקה, כבכי תינוק המקיץ בחשכת־לילה, מנוֹפף רגליו השמנמנות, ידיו השמנמנות, מתלעלע, מחפש את אמו, או כבכי חתולים מאוהבים, היתה מהלכת אימים בחדר האָפל.

אֶטשאֶ פקָדה מגור, קפצה מעל הספה, ביקשה לצאת ולהקביל פני הדמויות הידועות ופתאום נרטטה, כאילו נתחלחלה, ניצבה גבוהה, כפופה־מעט בלבושים מפורפרים, אפורים, מפותכים חוטי־כסף, בשרוולים מקופללים לרווחה, והתבוננה בגובּלין ישן מרובע. ודומה היה, כי היא עצמה דמות־צל, שירדה זה עתה מעל הגובלין המדוהה, והנה הנה תימוג בין הצלליות המימיות.

אֶטשאֶ התבוננה ב“שכינה”, באַוואַטשא.

ה“שכינה” – כפיפה, צעירה, פניה ארכרכים, נוגהים, ערומה־למחצה, מעוטפת למחצה טוניקה שקיפה, לבנה, ישבה על מרבדים עמוקי־שערות, שיעשעה בחרוזי־פנינים גדולים וחייכה.

מסביב עמדה משמרת־כבוד, שש “אחיות קדושות”, עוטות סדיני־משי שחורים.

יהודים ארוכי־זקנים, נשים סתורות־שער, בחורים מקורזלי־פיאות, נערות משורבבות־צמות

הניחו כתף על כתף, נתעגלו במעגל ובעינים מעוצמות־למחצה, ריקדו מסביב ל“שכינה”.

וכל מה שה“שכינה” הבהיקה והלכה, כן נתפוגגה והלכה שלוות “האחיות הקדושות”, וניצבו רגל בצד רגל, ניפחו את סדיני־משי השחורים, הדליגו רגליהן הזעירות, הצחורות, גביהן העגולים, הנרפים.

והריקוד גברה חיותו, נמהרה תנופת־הרגלים, ועצמה עצימת־העינים, כי המביט ב“מטרוניתא”, במלוא־זהרה, כמביט בשמש בגבורת־שלהבתה.

וה“שכינה” הזהירה והלכה ונמשכה השפעתה ב“צינורות”־אֵש; נשקה – נפרדו הזוגות, נצלבו – אלהי אברהם ויצחק ויעקב, פקח את עינינו – התנשקו, התקלעו בתאוה והשתטחו בפני ה“מטרוניתא”.

אֶטשאֶ צנחה על ברכיה בפני תמונת אַווטשאַ, עצמה את עיניה ומכל הזויות נישאו אליה אמהות צעירות, עוללים בזרועותיהן. האמהות ישבו סביבה ונתנו לה את העוללים, כי תיניקם.

אֶטשאֶ בכתה חרש בלא דמעות. ואמה, הרוזנת, משוגעת־למחצה, בצבצה פתאום על יד הקיר. היא נגררה, קטנה, מצומקה, ידיה הזעירות חבוקות, הביטה בבתה וליחששה. הרוזנת הקטנה התחבאה מתחת לאפריון, פכרה ידיה הזעירות וקוננה:

“על חטא שחטאתי אבד חתנך, פיוֹטר! אל תבכי, בתי, על פנינים הוא שוכב – – מלאכים, דגיגי־זהב, שומרים נשמתו – – דגיגי־זהב – – אל תבכי, בתי – – אל חטא – על חטא שחטאתי!” – – – –

אֶטשאֶ חשה פסיעות זרות, פערה עיניה הגדולות וראתה תינוק זוחל על ארבע אל החדר. התינוק עמד מזחול, הרים ראשו הקט, וכחתלתולה התחיל משפשף עיניו הזעירות והביט באטשא. אטשא חטפה את הילד בזרועותיה, התחילה מנשקתו, מחבקתו, התירה שמלתה, הניקתו, החזיקתו בין שדיה ובכתה משמחה. התינוק נפחד ונתיבב. אֶטשאֶ חסמה את פיו, גבר בכיו של התינוק – צחקה מלוא פיה, דיבללה שערותיה, פרמה בסכין את מיכסה־הנוצות במיטתה, תחבה את התינוק אל בין הנוצות וחזרה ואיחתה את הנפרם. חזרה והציעה את המיטה, כאילו לא אירע כלום, חזרה והשתטחה בפני ה“מטרוניתא”, הודתה לה על ששמעה תפילתה ונתנה לה מתת־ילד.

ומתחת לאפריון עוד ליחששה הרוזנת הקטנה:

“על חטא, על חטא שחטאתי! דגיגים־מלאכים מעלים נרות למראשותיו – – על פנינים הוא שוכב – – על חטא, על חטא שחטאתי” – – –

לטרקלין בא במרוצה מאטיאוש, חיפש את אחותו בכל הפינות, מצאה לפני התמונה כורעת, ופתח וצעק:

“אטשא, היכן החבאת את התינוק. היכן? מה לך שותקת! משוגעת שכמותך! הרי תינוקה של הכובסת הוא!”

אֶטשאֶ עמדה על ברכיה כחצובה, לא־ניע ולא־זיע, בשתי ידיה עצמה את עיניה, וודאי היה לה, כי אחיה אינו רואה אותה.

מאטיאוש ראה, כי אחותו אינה זעה, סבר באמת, שמא אין זאת היא, החליק באצבעו לחיה, פער פיו, ופקעות פקעות, כדוד פולט קיטור, פלט צחוק־אדירים:

הַא, הַא, הַא, הַא! הַא, הַא, הַא!!"

“אתה צוחק? מה לך צוחק?” – שאלה אֶטשאֶ.

“את יודעת יפה־יפה, מה לי צוחק!”

“חלילה!”

“את מעמידה פנים, הוֹדי, את היית זאת?”

“כשאיני יודעת!”

“את אינך יודעת, את אומרת? טוב! את זוכרת, כשהייתי בפאריס?”

“בפאריס? האַ, האַ, האַ! הרי פאריס ברח עם הילינה היפה, על שום מה אין איש בורח עמי? אין אני יפה?” – אמרה אטשא בילדותיות, אספה שערותיה הפזורות, עשאתן קווצה באמצע־ראשה, והביטה בעגבנות אל אחיה.

“את משוגעת באמת! דין להביאך לבית־משוגעים! אני מספר לה על פאריס, באה היא ומערבבת את בנה של הֶקובֶּה. הידעת, מי היתה הקובה? חלאת מין הנשים! מכרה עצמה בכסף, לא ידעה מה זאת אהבה! ואילולא היא, ולא התה מלחמת טרויה.”

“ואני אוהבת מלחמה – חייכה אטשא – ואתה לא?”

“החרישי! אמרתי לספר משהו, ונתערבל לי הכל. כן, פעם אחת אני טס, ומימיני מלווה אותי אחות קדושה ומשמאלי מלווה אותי אחות קדושה ומחנות נשים, נערות באות לקראתי, מוליכות אותי למנזר הטשאֶנסטוחובי. והמנזר אלף חדרים בו, והחדרים גדושים נשים ונערות. ובאַחד החדרים ראיתיו, את יעקב יוסף פראַנק הקדוש, בתרבוש גבוה וקֶשר מתחת לצוארו. על ברכיו ישבה אַוואַטשאַ הקדושה. ואוֹרה שפעה משניהם, סנוורה עיני. ראיתי חלוֹן גדול ושמשה אחת בו ומבעד לחלון – תהום. תהום שחורה, כים השחור. ובת־קול ניסרה מסוֹף־העולם ועד סופו Nostro Signor abasharo! אחזתני אימה, פקחתי את עיני ועמדתי לפני כנסית נוֹטר־דאַם. השעה היתה בהערב־יום. בתוך הכנסיה כמעט שלא היה איש, זולת קצת אנגלים גבוהים, שהשאירו את כלביהם בחוץ ובמגפוניהם הכבדים השביתו את הדממה. הקדושים יצאו מניקבותיהם, ירדו מעל הכתלים, מעל החלונות וטיילו על פני הרצפה הקרה.”

“אנדרטה – נזירה לבושת־שחורים, פניה חיוורים ארכרכים, ממש כשלך, משכה את לבי, וניצבתי שעה ארוכה והתבוננתי בה. האנדרטה נתונה היתה בידה קערת־צדקה עשויה כסף – הטלתי לתוכה כמה מטבעות וכבר ביקשתי לפרוש, ובלי משים החלקתיה בידי וקרבתי שפתי למצחה. הנזירה נרטטה, הביטה בי ופלטה צעקה. את היית זאת, התוודי!”

“ודאי שאני!”

על המפתן עמדה הכובסת – אִכָרָה צעירה ומרטה שערותיה:

“פאן (אדו ) יקר, רחם, השב לי את הילד!”

מאטיאוש ניענע את אחותו:

“משוגעת, השיבי את הילד!”

אֶטשאֶ נבהלה והצביעה על המיטה. מאטיאוש פרע את המיטה, שמע את התינוק נאנח, פרם את המיכסה הוציאו מתעלף־למחצה ויצא עם הכובסת.

בחדר עמדה אפלה. אֶטשאֶ ניצבה על יד הקיר גבוהה, כפופה מעט, כחצי קמרון גוֹטי, ובכתה בכייה משונה בלא־דמעות. אי שם התנענע בעצלתיים פעמון־כנסיה: בּים־בּאַם! בים־באַם! עד מהרה נשמעו צלילים, תחילה דקים, אחר פסוּקים, אחר־מכן עזים והולכים מעם הכנסיה הרוסית: דין! דין! דין! הצלילים גוברים והולכים, כביכול רוצים להעפיל זה על זה, מתערבבים, מרעידים את חלונות־הארמון הישָנים ומתהדדים בחדר האָפל.

הרוזנת הקטנה, האֵם, הגיחה מתחת האפיריון, נפלה על הבת, התרפקה לשמלתה כתינוק, פיכרה ידיה הזעירות וליחששה:

“על חטא, בתי, על חטא שחטאתי! על פנינים הוא שוכב – – דגיגים־מלאכים שומרים עליו – – מעלים נרות־זהב לעילוי־נשמתו – – על חטא, בתי – – על חטא שחטאתי…”

ב

אֶטשאֶ ישנה שינה קלה באפיריונה שחור־העצם, שעמד ממול לחלון. ידיה החיוורות, על אצבעותיהן החיוורות, היו מונחות ברפיון על ציצי־הכסף של חטיבת־משזר שטוחה.

לבָנה במילואה נדחקה על הקירות, על הרצפה השחורה. קרן־כסף חיוורת נמשכה מן החלון לאפיריון, נסבכה בשערותיה של אֶטשאֶ, נשקה עיניה העצומות, התגנבה מאחורי חלוק־הלילה שחור־המשי, החליקתה כבנוצות־יענה ארוכות. לחייה החיוורות נלהטו, כבו לזיום של כלי־כסף ממורקים. כיסופים אפפו את אטשא – בשנתה פכרה ידיה החיוורות ורעדה. והצללים, כצללי־מסכות, נגררו מעם הקירות לרצפה, מעם הרצפה לקירות, נעלמו ושיירו אחריהם צל מעומעם. וקרן־הכסף גיפפה, חיממה, שיעשעה בעפעפי־העיניים העצומים – ראתה אֶטשאֶ תהום כעין הסגוֹל, שזורה סרטי־כסף עמומים. בתהום, על פנינים חיוורות, ישן פיוטר, כה רענן. מלאכים דגיגים העלו אורים, שוררו חרש נכאים – טפחה אטשא בגַפַּת־זהב:

“מלאכי, מלאכי, אמור לפיוטר, כי באתי.”

איכה אוֹמַר לו, היפה בנסיכות, אם ציווה, כי לא אעירנו.

אטשא תחבה את מלאך־הזהב לתוך שערותיה וטפחה בגפּת־זהב אחר:

“מלאכי, מלאכי, אמור לפיוטר, כי באתי.”

“איכה אוֹמַר לו, היפה בנסיכות, אם ציוה, כי לא אעירנו.”

אחד־אחד נעצה אטשא, לתוך שערותיה המדובללות, את מלאכי־הזהב, צנחה על ברכיה, לרגלי פיוטר, נטלה ידו המתה והציצה בעיניו. פיוטר רעד, ריטט, פקח עיניו וחייך:

“ואני מחכה לך ימים רבים כל־כך!”

וקרן־הכסף גיפפה, חיממה, ליחשה סודות לאוזן, הציתה מאוויים הרבה – פתאום ראתה אטשא ענק ועין אחת לו נטועה בראשו והוא ניצב בלב־תהום, שומט נתחי־סגול, נתחי־כסף, משַזרם, אורג קרן. והקרן, לשונה סגול־כסף, מתגנבת אל מתחת לבתי־השחי, דוקרת, נכרכת מסביב לה – ואטשא רעדה, לא יכלה עוד לשכב במיטתה שחורת־העצם, ישבה, נשכה עד זוב־דם את שפתיה ובכתה מכיסופים, בכתה מצער. עצמות מצלצלות נגררו מעל מיתרים וממעמקי־הגן נישאה חרש שירה, שירה מתה, שירתו:

בָּאֲפֵלָה עֵינַיִךְ מַה יָפוּ,

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ,

רַגְלֵךְ הַקְּטַנָּה כֹה קָטָנָה,

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.

בָּאֲפֵלָה צְלִילֵי קוֹלֵךָ כֹּה רַכּוּ.

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.

אֶצְבְּעוֹתַיִךְ מֶה חָוְרוּ, חָוָרוּ.

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.

כדחוקה ביד נעלמה, נחפזה אֶטשאֶ וירדה ממיטתה, פתחה את דלת־הזכוכית, המוליכה לגן, וכפיפה, יחפה, בחלוק־הלילה שחור־המשי בלבד, בשערות פזורות, דקות מקורי־עכביש, נגררה בגן, זימרה בקול חנוק, כצלצול־עצמות־מתים – גמשך, עֶדנתך מה רבו – ורעדה, רעדה, כאשר תרעד אך נערה, בהיותה ראשונה לאיש.

והלילה היה מכוכב, ירחיי. והאילנות עוטיי־אפרורית משני צדי השדרה כאילו נכפפו, נגעו זה בזה בצמרותיהם – והשדרה כמראה מנהרה אפלה־למחצה. יחֵפה שוטטה אטשא בשדרת־החול, שיירה אחריה עקבי־רגל זעירים, וכמכושפת האזינה, איך מיבבים אי־שם בין העצים חתולים מאוהבים. והחתולים, כתינוקות, הילכו קולותיהם הלוך וגבור, ופתאום נעלמו – נעצרה אֶטשאֶ כדי רגע, פתחה שפתיה, צימתה שיניה הצחורות, הקשיבה ללילה המפטפט סביביה:

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.

פתאום התחילה אטשא רועדת – חשה את לב עצמה. פשטה את ידיה החיוורות וכנקבה צעירה התחילה מרחרחת בנחיריה. רגע – ויגיח מן השדרה האחרת. רגע – והיא תתנדנד בזרועותיו.

מן השדרה האחרת בא לקראתה מאטיאוש, גבוה, יחף, בחלוק־לילה ארוך, שחור־משי, צלב־זהב גדול על לבו.

אילמים שילבו יד ביד ושוטטו על פני החול. היא התרפקה עליו, חשה חמימות־בשרו וליאות תאוותנית השתפכה בכל אבריה.

צל נצמח ועלה ביניהם. אֶטשאֶ מחולחלת, חבקה את מטיאוש:

“פיוטר יקירי, יראה אנוכי – – החביאני – – הנה מאטיאוש הולך אחרינו!”

מאטיאוש לקחה על זרועו, אימצה כתינוקת. האילנות רשרשו רדומים:

“אַוואַטשאַ – – אַוואַטשאַ שלי” – –

האילנות רשרשו רדומים, שכּורים, וצללי־האילנות נקלעו מתחת הלבנה החיוורת ונראו כדמויות אפורות, ובעומקו של הדשא נזדווגו מליוני יצורים, מילאו את האויר פרחים – והכל מסביב חש ליאות ושפתיים חיפשו שפתיים.

“עיפת, פיוטר?”

ישבו על ספסל קלוע־נצרים.

“ידעת” – ליחשה אטשא – “פניך כפני אחי מאטיאוש.”

“ופניך” – השיב מטיאוש – “כפני אחותי אטשא.”

אילמים, מאושרים ישבו, מצמצו עיניהם – נחשולי־אור נישאו מעל ראשיהם ומן האור נזקר ועלה הצל האפור, הביט מעוקש – ראתה אטשא את אחיה ומרוב אימה חיבקה את מאטיאוש. שניהם השתערו על הצל. ומשוגעים, כפופים ושפופים, ידיים חיפשו ידיים, שפתיים – שפתיים. והקרן, על לשונה, לשון סגול־כסף, טסה כברק, שיתקה אותם – ונתחי־אור התנגשו בצלילי־נחשולים, והכל מסביב ליחש בכבדות ובמפוסק:

גִּמְשֵׁךְ, עֶדְנָתֵךְ מָה רַבּוּ.

(1915)

גבוהה, בלונדית, שתי צמותיה העבות פשתן, מוטלות במרושל על העורף, עשויות כביכול להתפזר כל רגע על כתפיה, עיניה גדולות, קצרות־רואי וכאחת עמוקות־כחולות, לבושה שמלה מרופרפת, היורדת ברוך מעל כתפיה, ובכל זיע גופה שורה עצלות נעימה, מגרה – הרי מאדאם מארקיז.

היא מוטלת על ספה רכה, קוראת כביכול ספר, ובעיניה המעוצמות היא מביטה, כיצד חותנתה, איטלקית גבוהה, שָׂבה, משעשעה בבנה בן־החמש.

פתאום נצחקת הזקנה, מצביעה לכלתה על הנכד, אומרת מה ונושקת ראשו, עיניו. הכלה מנענעה ראשה, אינה יודעת כוונת־הזקנה, מניחה את הספר ומתהרהרת.

אין היא יכולה להשיח עם חותנתה, היושבת זה מקרוב במדינה, באה לעת זקנה מפלורנצה לילדיה. שיחתן בתנועות־ידיים, בלשון־אילמים, ולעולם אין הן יודעות מה האחת רוצה מחברתה. הכלה תמהה, לאוֹירווינג שלה היושב, פיו פתוח, ומקשיב, כיצד סבתה מספרת לו מה באיטלקית. הסבתה מדברת בידיה, בפניה, בכל אבריה, והנער מאזין, כאילו הבין כל מלה. ומי יודע? אפשר והם משיחים בלשון־תינוקות?

הכלה הופכת פניה, שומטת מראשה מסרק־עצם, מרימתו ונועצת בשערותיה הפזורות כדרך שנועצים קלשון בערימת־קש. היא נוברת את עצמה בכרים הרכים וחשה, כי היא עצבה.

מאז בוא החותנת לביתה, חשה מאדאם מארקיז, כי הכל לה זר פה, כאילו הזקֵנה היתה מצפונה, והתחילה מתגעגעת על ביתה.

היא נולדה, גדלה וטופחה בחצר על יד הים השחור. מילדותה היתה פורשת מן הבריות. תמיד היתה טרודה עם עצמה. משגדלה והסרסורים, שהיו מסבבים את אביה, התחילו מדברים בה נכבדות, סירבה לשמוע על כך. היא חלמה תמיד, כי – “פאטשוֹרין”, שזוף־שמש ורוח, תלתליו סבוכים, שחורים, יבוא בליל־סערה בסירתו אל מתחת לחלונה. בשנתה יגנבנה ויוליכנה אי־שם, לִקְרים או לקאַווקאַז, והם יישבו שם בין הרים גבוהים, הרחק מישוב־אדם.

הסרסורים והעניים, שהיו מסבבים את אביה, היו מרבים לבוא אליה ובידם מכתבי־בניהם, שהיו באמריקה. היא היתה קוראה באזניהם את המכתבים, חשה, כי שם, מעֵבר־לים, החיים חיי־רווחה, וגמרה בנפשה להפליג שמה. לאחר רוֹב מריבות עם הוריה, הרי היא, מֶרי שטיין, נערה בת שש עשרה, הגיעה ללונדון. הלכה לעבוד ב“שאַפ”. מרי נכזבה, למן היום הראשון, ואילולא בושה, ונסעה חזרה הביתה.

בינתיים התוודעה, כמעט בלשון־אילמים, אל פיליפ מאַרקיז, איטלקי שזוף, ששערותיו שחורות, עד שניתן להשתקף בשחרותן. האיטלקי, שעיניו שחורות, חֲלוּמות, תנועותיו זריזות, נשא חן לפניה. ויותר מכל נשא חן בעיניה השם – מארקיז! מה נאה צלצולו! לאחר כל יום של עבודת־פרך, שבו היתה מרי, בשאַפ צר, מאובק, כפופה ושפופה, תופרת יום תמים כפתורים, היה הוא, מאַרקיז, בא אליה מצוחצח, נודף בשמים. ערב־ערב היה מביאה למקום אחר, משעשעה עד שהנערה אהבתו. ראתה בו את הגיבור מלפנים, “פאטשורין” ונישאה לו לאשה.

מארקיז היו לו כמה מספֵרוֹת, היה אמיד, ריהט לה בית כרצונה. יום־יום התבדרה במקום אחר, היה לה חוג־מעריצים – על הרוב אמריקאים ואיטלקים שהתאמרקו. לא היתה לה פנוּת לחשוב על עצמה, כמעט ששכחה, כי בת־ישראל היא והורים לה ברוסיה. כשנולד אירווינג, עלה בה אמנם הרהור־מה, כי צריך “ליהד” את הילד, בושה מפני בעלה, סברה, כי פיליפ אינו יודע, שהיא יהודיה, והחליטה לקרוא שמו אברהם, כשם אביה־זקנה. לקרוא לו אייב – מידה יהודית יתירה היא. גויים אין להם שמות כאלה, שעל־כן עשתה מעשה־פשרה וקראה שמו אוירווינג. לאחר ימי־הלידה שכחה את הכל, לא היתה לה, בפשיטות, פּנוּת להרהר בכך. התפלאה, על שום־מה דעתם של הבריות על האיטלקים קשה כל־כך – שהם נוהגים מנהג רע בנשיהם. אדרבה, מאז היותה שרויה עם פיליפ, לא שמעה מפיו דיבור רם. אולם מאז בוא הזקנה מאיטליה, באה תהפוכה במוחה. טינה בלבה, כי הזקנה מדברת עם אוירווינג איטלקית, וזה כמה פעמים, לאחר רוב שנים, שהתחילה להרהר באידיש. אין היא יודעת על שום־מה, אולם כשהיא נשארת עם הזקנה בבית, היא רועדת; הרגשה היא בה, כי הזקנה היא מכשפה, עשויה בכל רגע להשתער עליה בידיה הגרמיות. או־אז היא חשה, כי חוטאת היא. אביה ואמה התחילו זה מקרוב להֵראות בחלומותיה. הם בוכים, מתחננים אליה, כי “תיהד” את הילד, כי תפרד מבעלה. כל פעם היא ננערת תשושה עד־תום, בוהה סביביה, מוצאת את בעלה על ידה, ניזוזה מעליו, מתחבאת בקצה־המיטה, משל מתיראה מפניו. כל אימת שהוריה נראים בחלומה, היא מוצאת על ידיה ורגליה סימנים כחולים, כצביטות־מתים. היא חשה, כי הכל קשרו עליה, מוטלים חבויים אי־שם בזויות, מתחת למיטות. ובשעת־כושר ראשונה ישתערו עליה, יענישוה. דעתה התחילה להתעורר על דברים, שלא ראתם עדיין. כשבאה עם פיליפ להתארח, שוב לא יכלה לשמוע מעשיותיו. דומה עליה, כי כל מה שהוא אומר הוא גס, שהוא גופו ברנש גס, ובין היום למחר ינהוג בה שלא כהוגן, יהא קנאתן, כדרך כל האיטלקים, ויחתוך פניה בסכין־גילוח. ימים תמימים היתה מתהלכת ומהרהרת, כיצד “תיהד” את הילד. תחילה ביקשה לספר זאת לפיליפ. אחר־מכן החליטה, כי בקיץ, כשתסע להרים, לאויר צח, תעשה זאת שלא מדעת־בעלה. שמעה, כי איטלקים הרבה מתגיירים, כשהם נושאים נערות יהודיות, וכדי־רגע נגה מוחה – מי יודע? אולי, אם תבקש בחזקה מפיליפ, תיפול לרגליו, תבכה, היה עושה גם זאת? או־אז היתה קוראת אליה את אביה ואמה – – –, מה ברייה מגונה היא! למעלה משלוש שנים שלא כתבה אליהם מכתב. אמה ודאי כבר זָקנה, זקנה מצרות, ומסתמא בוכה בלי הפוגות… ואבא? היא חשה חמימות אופפת את לבה, בגרונה נצבר מה, ועיניה מתלחלחות. על מרבד רך ישבה סבתה הזקנה, אוירווינג בחיקה, והיא שרה לו מה.

מרי נרטטה, התאוותה לחטוף את הילד שלה. לומר לה לזקֵנה, כי שוב לא תכנס הנה, שתשב במטבח, ובהרהוריה חיקתה את הזקנה כדרך זימרתה – קאַפושאֶטו, שטי־לאֶטו, מאַנ־צ’אֶטו, מכשפה זקנה!

היא ישבה וצעקה:

“אוירווינג, בוא־נא הנה.”

אוירווינג נחלץ מסבתה, השתער ונפל בזרועות אמו:

“מאַ – – – מאַ” – – –

האם נשקתו, חיבקתו ובראשונה, מאז שנים, דיברה אליו אידיש:

“מיין זוּנדל, מיין אברהמ’ל, וועסט פאָרן צוּם זיידן? האָסט אזא שיינעם זיידן מיט א לאנגער גרויער באָרד, מיין אברהמ’ל.” (בני, אברהם שלי, תסע אל סבא, יש לך סבא יפה כל כך וזקנו ארוך, שם, אברהם שלי!)

אוירווינג כאילו נפחד, דחק בידיו את אמו, לא הבין מה היא סחה, וביִראה הביט עליה.

“מה את מדברת, מאַ? אינני מבין…”

“אתה אוהב את מאַ?” – שאלה האם.

אוירווינג חיבק את אמו בידיו, ברגליו, נישק את פניה והאֵם, בכויה־למחצה, התגוללה עמו על הסַפּה, סיפרה לו, לחצאין באנגלית לחצאים ביידיש, על עצמה, על הוריה, ואגב־כך הרגישה, כי הוקל לה.

(1917)

לא הרחק מכפר בּוֹירק, בין שדות־כותנה, שנמשכו מלוא־עין, ביער־ארנים צפוף, המנומר עצי־ברוש, עמד בנין ישן, שחור, בנוי כלונסאות עגולים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן, מלוכלכים בחמר, בזבל בהמות, ואילולא מעט התרנגולות, שטבלו בחול החם היה מקום לסברה, כי חורבה היא פה, ואין אדם יושב בה. לצד היער על גבעה, הוריק אלון מעורטל חדל־ענפים, שמוּט־קליפה, ובו היה חרות, בכתובת־אש, נשר. האלון היה מוקף אבנים – זכר, כי פה היו לפנים אינדיאנים עורכים תפילה.

לפנים־לפנים ירה גינראל בוֹירק, בשם אלהים ובשם המלך האנגלי, כמעט מחצית השבט השלֵו טשאראקי, ואת הנשארים היה נוגשׂ הלוך ונגוֹשׂ, במשך שנים, עד שעזבו קמעה־קמעה את הסביבה ועברו לפלורידה. שעל־כן התיר לו המלך לסחור בעבדים ונתן לו מתנה כברת־קרקע. את כל הסביבה הקרויה “בלורידזש”. הגנרל בוֹירק הוא שהקים את בנין־הכלונסאות, הביא עשרות משפחות־כושים לעַבד את שדות־הכותנה הראשונים. זה היה עוד בימים ההם, כשנדרש אך ביום להיות לָבָן, ובלילה, כשהלבן לא גירש את הכושי ולא כבש את מיטתו, היו שופכים עליו קיתונות־לעג.

אחרי מלחמת־האזרחים כמעט שכל הכושים ברחו, התישבו בערים ובכפרים רחוקים, שאין מכירים אותם. בין אלה, שנשארו, היו דזשים וילדיו.

הבוירקים נסעו, מתו, וכל הרכוש עבר לידי קרובה רחוקה באנגליה, ואילולא שם־הכפר, לא היתה ברייה יודעת, כי היה לפנים גנראל בוֹירק. פאַרמרים עשירים חכרו את שדות־הכותנה ודזשים נעשה “פוֹרמאן”, שכר בכפרי־הסביבה כושים לעבודה.

על הסף בצל ישב כושי זקן. את רגליו היחפות עשה כקורות־אלכסון, ידיו הארוכות־מדי שילב סביב רגליו, וכפות־ידיו הכבדות על אצבעותיהם הפשוקות, כאילו לא היה כוחן להסגר, נגעו בקרקע. הוא נימנם ועפעפיו עצומים־למחצה. אַפו הקצר השטוח על נחיריו הפתוחים, קרזולי־ראשו, שזחלו עד הגבות, ידיו החשופות וגבו כאילו כּסויים עור־פרווה אפור, מוקרח – הכל הזכיר אוראַנג־אוּטאנג זקן.

זבובים, כשיעור־דבוֹרים, בטניהם זהב עמדו על ידיו השׁעירות, על מצחו המגודל־שער, סביב אפו, ארגו ברגליהם האחוריות והקדומניות, טסו רצוא ושוב וזמזמו. והוא כמעט שלא איכפת לו. הוא חלם על הימים ההם, שבהם הבשיל הכל בשדות, ולא היה צורך לתלות על הגדרות נחשים, להוריד גשם. הכושי לא דאג, היה לו מה שיאכל עד בלי די – ואמנם היו שמחים, ידעו, כי הלבן דואג לך, ומשהתנגן ה“בּאנדזשוֹ”, התכנסו הקהל מרחוק בלב־השדה לריקוד. אולם מאז מלחמת־האזרחים ירדה אנדרלמוסיה. היוקר מאמיר ומאמיר, עוד מעט ולא יוכל אדם לחיות. דור הצעירים פרועים, אינם יראים אלהים ולבן, מסרבים ללכת בתלם, מתעצלים… לפנים היה לו ללבן שוט ושעל־כן לא ידעו “לינטש”… המלחמה היתה להם לכושים קללה ממש, היא כרתה את ידיהם – כפי שאמר לו הכומא האַרפֶּר – וציוותה עליהם שיילכו לעבוד בלא עזרת־הראש.

במוחו האטום חזר בפעם האלף מעשה בראשית ברא אלהים כושי ולבן ושׂם לפניהם שני צרורות, גדול וקטון. ויקרא אלהים בראשונה לכושי ויצו עליו כי יבחר לו צרור. ויפקח הכושי את עיניו הגדולות, החומדות ויבחר את הגדול. וימצא הלבן בצרור הקטון בקבוק־דיו ועט, והכושי מצא בצרורו מחרשה ומשדדה. מני־אז עבד יעבוד הכושי את השדות והלבן יעשה בספרי־החשבונות. מדי פעם בפעם ניענע ראשו, פער פיו, חרק שיניו המאוכּלות מזקנה, כאילו ביקש להבריח זבוב, וחזר ונתנמנם.

הכושי הזקן היה דזשים.

מן היער נישא ריח כבד של גומי, טֶרפּנטין, נתערב בריח של שדות־כותנה מלבלבים, והיה תלוי כנגד העינים כנתחי אֵד המיתמר פקעות־פקעות מעל נהר. הריחות שיכרו את הכושי, הכבידו אבריו המפורכים. פתח פיו, עצם עינוֹ־שמאל, ובעינו־ימין הביט בשקיעת־החמה. צלילים יחידי־הברה של עופות וחיות הבליטו רב־יתר את הדממה, טלטלוה והידדוה מעל השדות הרחבים כסיפורי־אגדה והרדימו את הכל מסביב. החמה שקעה. הוא ישב ופיו פתוח, עודו צופה בעינו־ימין במקום־השקיעה. וצער־החידלון עשה את פניו אטומים וחדלי־ישע.

ירדה אפלולית.

בפתח הפתוח, שהיה מואר אור־מנורה עמום, ישבה בתו הבכורה של דזשים, כושית בשנות־עמידה, ניענעה בידה אחת תינוק ובידה אחרת קוססה מתוך צלחת כחולה תירס קר. התינוק מאן לישון, התעוות; הציגה את הצלחת על רצפת־הלבֵנים, גחנה מעל העריסה, ובקול דק, מצלצל כשל נערה צעירה, פיזמה בתוגת חרש:

My little baby

Mamma gone to town

Papa rumming roun’

Left nobody with the baby

(כלומר: לך תישן, ילדי־פעוטי, אמא הלכה לעיר, אבא מתרוצץ וסובא, אין איש עם התינוק).

כושי כבן שמונה, שהיה מוטל על גחונו על הרצפה, עלעל בביבליה מצויירת, הניח מידו את הספר, נגרר על כל ארבע אל הצלחת, והתחיל באצבעותיו תוחב את התירס לתוך פּיהו.

חתולה צהובה, שנמנמה למראשות־התינוק התמתחה ופתאום קפצה מעל לראש הכושית. זו נפחדה, רקקה ושילחה אחרי החתולה קללה. הבחינה, כי בנה הקטן בולע את התירס, פסקה לנענע את התינוק ופתחה בצעקה, בהבליעה את המלים בניגון ממושך:

“פראֶד, הרחק מעליך את הצלחת! לא היתה לך מנה שלך, זללן שכמותך? הזהר פראד, שלא איטָפל אליך. דייזי ודיינה מתו, כל הילדים הטובים מתו, וצרה צרורה שכזאת לקתה פעמיים באבעבועות וחיה וקיימת! מה אתה מלטיש את שיניך? מוטב ותשקה את הפרחים!”

הכושיש חייך מאוֹזן לאוֹזן, התלקק בלשונו האדומה, נטל כד־מים והשקה את פרחי־גאראַניום אדומי־דם, שעמדו בכל חלון וחלון, בקדרות־חרס, בארגזי־עץ. העמיד את הכד, ניצב באמצע־החדר, הביט כדי רגע בכרזת־הקרקס האדומה, שהיתה תלויה בקיר, זקף עיניו ולא ידע מה יעשה. נתגרר מתוך החדר, שאמו לא תבחין וישב ליד סַבו על המדרגה.

החתולה בצבצה ונגלתה, התחילה מכשכשת בזנבה, מתחככת לרגלי דזשים היחפות, רוטנת. פראד חטף זבוב אחר זבוב והגישם לחתולה. החתולה זקפה ראשה, התכעכעה ובלעה את הזבובים חיים. מרוּצָה התלקקה, רחצה עצמה בלשונה, בכַרעה, והשתטחה לרגלי דזשים.

“פראֶד – נזקף וצידד הסבא וחייך כנגד נכדו – הידעת, על שום מה חתולה רוחצת עצמה לאחר האכילה? הריני מדבר אליך, ומה לך חוטף זבובים?”

“אני שומע סבא!”

“שפיר; כשחתולה צדה בראשונה עכבר, אמר לה העכבר: אין אני מיצר, שאת באה לטרוף אותי, חזקה את ממני, צַדת אותי – אכלי! אך אין את רשאית להעליבני! דרכם של בריות, קודם הסעודה הם רוחצים ידיהם, פניהם ואַת – לא כלום! חטפת ומיד את באה לאכול בידיך המסואבות! הדין עמך – אמרה החתולה – המתיני, עד שאני רוחצת. וכשהחתולה רחצה עצמה, לא היה העכבר. מאותו יום שוב אין היא מאמינה לכל נפש, תחילה היא אוכלת ואחר היא רוחצת; חי־חי־חי, בריה בוגדנית, החתולה! שמע נא, פראֶד, הֶאכלת את השפנים?” – סיים באותו ניגון עצמו.

“כן, סבא.”

“ובכן, לך לישון!”

“הלא בּוּקאֶרט לא חזר עדיין מן העבודה?”

“ודאי הוא עובד אֶוור־טיים (שעות נוספות).”

האדמה המלובנת הצֵנה, מילאה את האויר חמימות, שהצריבה את הגרון, הצמידה את העינים, בדרך־החול נגלו אילו צללים, קפצו זה לתוך זה. הנה נמוגו, הנה חזרו ונגלו.

“באים, כמדומה, מן השדה, הא! – זקף הזקן אוזן – האם בּוּקאֶרט הוא?”

“סבא, זה לא בוקאֶרט – אחז פראֶד בחטף את יד סבא – זה בא השֶריף, עם אנשים אחרים.”

“מי, השריף?” – עמד הזקן על רגליו באנחה, חיכה בהכנעה, כי יבוא, והתחיל קורא את בתו:

“קיטי, קיטי, מה תאמרי, שהשריף בא אלינו בשעה מאוחרה כל כך? האַ?”

נפחדת עמדה קיטי והקערה בשתי ידיה. הסתובבה, לא ידעה מה תעשה, לא ידעה כיצד תיפטר מן הקערה, פתאום הציגתה בנמרץ על הריצפה ויצאה.

לפני הבית עמד השריף, אברך לא־גבוה, צנום וכפיף, כאילו היה עשוי תיל־פלדה. המגפיים על בתי־השוקיים המהודקים היו לבנים מאבק, ועל זרועו נשא רוֹבה. עמו עמדו שלושה פאֶרמאֶרים בשנות־עמידה.

“גוּד איוונינג, (ערב טוב), דזשים!” – בירכו השריף מעשה־קונדס.

“גוד איוונינג, קאֶפטן! – קדד דזשים והצביע על הדלת הפתוחה – אורחים מכובדים!”

“הקשיבה נא, דזשים” – התקרב אליו השריף – “באנו הנה בשל ביזנס (עסקים)… וכך הוא הענין, אם אין אתה רוצה, כי הכפר יעשה לינטש בבוקאֶרט, הסגר אותו מיד לידינו, אל תאַבד זמן! כל הכפר כולו עלול בכל רגע לבוא, אתה שומע?”

הכושית הצטלבה ורעדה. עוד בבתוליה, כשכיבסה כבסים בבית פאֶרמר, ואבדה כף־כסף, פתחו הפארמר ואשתו בגערות כאלה עליה, איימו במלקות, אם לא תודה ותתוודה, עד שמרוב אימה ניטל לשונה. מאז היתה מתיראה מפני כל לבן. עתה, ששמעה דברי השריף, נסערה כולה, מרוב אימה באה בקרבה רוח־גבורה, והתלעלעה בניגון:

“יקירי, מה הוא סח? ומה עשה בוּקארט שלי? שקֵט כזה, אינו פוגע בזבוב, הבּוֹי המסכן שלי!”

“בוקארט גרר לפני שעה את בתו של מאקלוּר… בקושי השיבו את רוחה… מאקלור רץ ורובהו טעון, כמשוגע, מזעיק זקן וטף, שיעזרו לו לעשות דין לעצמו. אתם מבינים פירושו של דבר?”

האם והסב ידעו כן ידעו פירושו־של־דבר, כי בוקאֶרט השקט לקח נקם על אחותו, ראגינה בת הארבע־עשרה, שמאֶקלור אנס אותה. נבוכים הביטו זה בזוֹ, ניענעו ראשיהם והחרישו.

“מה לך מחריש, דזשים? – דחק השריף – אמור לי, היכן הוא, בהן־צדקי, כי עוד היום אוליכו לאַטלנטאֶ, שיבוא בפני הדין, שאם לא כן, ייעשה בו לינטש!”

“בוקאֶרט לא בא עדיין מן העבודה – השיב הזקן, ועשה עוויה כמי שמתיסר יסורי־גוף – ידעתני, כי אין אני אומר כזב.”

“ומה, אתה אומר אמת? – נענע פאֶרמר – אפילו כשתישמע תקיעת־שופר האחרונה, יענה כושי אמן אחרי דרשת־הכומר ובשעת מעשה יאמר קלוֹק־קלוֹק לתרנגולות שכנו! אנו מכירים אתכם!”

הכושית נפלה לרגלי השריף והתיבבה יבבה חדה משל כלב נובח:

“מה רוצים מעמנו, האומללים?… מאֶקלור אנס את בתי־יחידתי, עודה ילדה, ילדה בת ארבע עשרה ומהלך בן־חורין… ובוקאֶרט שלי שקט כל־כך…”

“מה תועיל בכייתך – נחלץ השריף מידיה – תזכרי, מוטב ותסגירו אותו לידי, אם אין אתם רוצים, שההמון יעשו בו לינטש!”

דזשים הביא את הביבליה והראה לשריף:

“אין אתה מאמין לי, אין אתה מאמין לכושי, שפיר! כושי אינו מהימן, גבר אינו מהימן, ואפילו ענן אינו מהימן! יש וענן מבשר גשם וגשם אין! האם צדק דזשים?”

“צדק!”

“אבל הביבליה” – דזשים קירב את הספר לשריף, “הביבליה מהימנה, לביבליה מאמינים הכל, כי המלה הנדפסת אמת – הריני נשבע לך, הרי אתה מכיר את דזשים, כשהיית עוד קטן כל כך, נשאתיך על זרועותי, אמת?”

“אמת!”

“הריני נשבע לך בביבליה, כי בוקאֶרט לא חזר עוד היום הביתה, כשם שאני נוצרי! אתה מאמין לי? אם לאו, הדלתות פתוחות, לך וחפש!”

“הריני מאמין לך, מאמין לך, דזשים” – היטיב השריף את הרובה על כתפו – “העיקר שצריך להשיג את בוּקארט, אם יהיה לכם מראה־מקום, שהוא נמצא בו, הודיעוני מיד, אתם שומעים? גוּד־בּאַי!”

“לילה טוב!”

“חוסו על הבּוֹי שלי, על בוקאֶרט המסכן שלי!” – גנחה האם על השריף.

השריף ניענע, מעשה משובה, ידו אל הפארמרים וארבעתם יצאו לדרכם. קמעה־קמעה שקעו עקבותיהים בחוֹל הרך. מדי פעם בפעם נגררו על הדרך קצת צללים, נמזגו באילנות, בעלים, והדממה הטילה אימה.

“הם יעשו בו לינטש” – התיבבה האם – “הבּוֹי המסכן שלי, על מה הגיענו כך? על מה? התחננתי אליו, כי יבליג! אף כי באמת הביאה החיה הלבנה, כוונתי למאֶקלוּר, יללה על ראֶגינה שלנו… ישלם לו האלהים…”

“בכייתך, בתי, לא תועיל כל מאומה – נענה דזשים – עכשיו צריך להתראות עם בוקאֶרט ולומר לו כי יעקור. אילולא זקנתי כל כך, והלכתי. לא טוב היות זקן, לא טוב, העצמות נוקשות כחישוקים מכוּרסמים מסביב חבית מלאה, חי, חי, חי…”

“בוא, בני – אחזה האם ידו של פראֶד ורעדה כולה – בוא, נלך להציל את בּוקאֶרט!”

“יושיעכם האלהים” – ירד סבא מעל המדרגות, הביט אחרי בתו ונכדו, עד שנעלמו, ולא יכול למצוא מקום לעצמו.

הוא הדיר את עצמו מהבטה לצד היער, שבו החשכה, כתהום־מעמקים, בלעה את הכל. זקף עיניו לשמים המכוכבים, בטח כי יש עין צופה מלמעלה למטה, ורואה מה עוול גדול מעוללים לביתו. חזר וישב על הסף, הרהר כי התרנגולות ישנות מכבר, והוא אין לבו נמשך עתה למשכב.

מן היער, מן השדות באו צללים, התפשטו על דרך־החול. הלבנה הטילה מכיתות־אור והעצים הגדומים נראו מרחוק כבני־אדם וחיות.

הכושי הזקן חזר ועשה רגליו כקורות־אלכסון, אזרן בידיו והביט נכחו. ראה כוכבים נופלים אל היער העבות, אל בין השדות, ובמוחו הזקן נתלהט מה. נזכר, כבחלום, איך ניטלו ממנו בילדותו אחיו ואחיותיו, איך הִלקו את אביו. השוט התעופף בשריקה מעל בשרו, ננעץ בדמו, ואימה מוטבעת, שאפשר וחיו אותה אבות־אבות־אבותיו ביערות אפריקה, כשזחלו על ארבע, התחבאו מפני חיה טורפת – אותה אימה עצמה התחילה ננערת בו, האימה שלא יתלו את בוקאֶרט שלו. התחיל רועד, ראה חיות ועופות באים מן היער, מן השדות, נגררים על פני דרך־החול, קרֵבים והולכים ובאזניו צללו כזמזומי־קונכיות… הקולות נשמעים ברמה, ברמה… עוד מעט ויכתירו אותו ויטרפוהו נתחים נתחים.

ניתק ממקומו, חש צמרמורת קרה ועוקצת בכל אבריו כמי שניבט בעיני־המות, ונכנס בחָפזה לביתו.

התינוק בכה. סגר בטריקה את הדלת, כאילו ביקש להחבא בפני מי והתחיל מנענע את העריסה. התינוק זקף ידיו הזעירות לסבא. הוא הוציאו בזהירות, אימצו אליו, נשתתק. דזשים שוטט על פני החדר, הביט בעיני נכדו, והמהם ביגון־בית־יראה נוגה:

God delibered Daniel from the lion’s den

Jonah from the belly of the whale,

An’ the Hebrew children from the Fiery Furnace

An’ why not every man?

My Lord delibered Daniel,

My Lord delibered Daniel,

My Lord delibered Daniel,

Why can’t He deliber me?

(כלומר: אלהים גאל את דניאל מבור־האריות, את יונה ממעי־דגה, ואת הצדיקים מכבשן – ועל מה לא יגאל אותנו? אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, על מה לא יגאל אותי?)

מסביב הטרקלין (מסבאה) של מאֶק פאֶטריק וחנות־הברזל של ליוי היתה מהומה. כמעט כל הכפר כולו היו מכונסים פה. הלכו מן הטרקלין לחנות־הברזל, קנו כדורים, כדורי־ציד, החליפו רובים ישנים בחדשים, אמרו דברי־מבינות. הצעירים בחולצות פלאַנילה אפורים, שצוארוניהם מופשלים, מטפחות אדומות משולשות־קצוות לצוואריהם, כדוגמת קאַו־בּוֹיס חגורי־חבלים, העשויים לציד־סוס־פרא, עמדו כנופיות־כנופיות, והִמרו אלה את אלה, ודומה היה, כי הקהל מתקינים עצמם לציד.

בחור החזיק בשלשלת כלב־ציד שעיר, שגדלו כזאֵב, ושלא עמד במנוחה במקומו, סבב אילך ואילך, סחב אחריו את בעליו, והקהל סביבו ניסוט ממנו, ניסוט והולך.

“עצתי – זקף הבחור ראשו לקהל, כשהוא נסחב, פסיעה־פסיעה, אחרי כלבו – עצתי, כי ישלחו פלוגה למעֵבר־היער. והיה אם יצא, יחסמו דרכו!”

“הוא לא יצא מן היער” – נענה אחר.

“אתה בטוח כל כך?”

“ודאי שאני בטוח! הודענו לכל הפארמרים, היושבים סביב־סביב. עינם תהא פקוחה.”

“הוא כבר לא יתחמק מידינו!” אמר דרך־משובה לנערה בחורון צעיר עם רובה ישן, שגררוֹ בקושי על כתפו.

“מה תאמר לדזשאַן ותותחו?” – התבדח מי על חשבון הבחורון, כי תשמע הנערה.

“הא, דזשאן? אני מתערב, כי הוא בחור שטוף־סיכונים!”

“אתה יכול לחזור על כך” – נבוך הבחורון בפני הנערה ונתיצב ביתר זקיפות.

“אל נא תפגע בדזשאן, יש לו מכונה!”

“ומי מתגרה בו? אני אומר אך זאת, כי הכושי יכול לקפל ברייה כזאת כמו דזשאַן, ולהחביאו אי־שם בכיסו צדדי.”

הקהל צחק.

“היכן, אתם סבורים, הוא מתחבא, הכושי?” – ניגש מי.

“הוא ודאי יושב בביצות!”

“נוֹ סאֶר (לא אדוני)!”

“אתה בטוח כל־כך, כי לא?”

“אתה בטוח כל־כך, כי כן?”

“חוששני, שנהא אנוסים להקיף את היער!”

“ובכן, לְמה אנו מחכים?”

“אכן, לְמה אנו מחכים?”

“לשריף!”

“ראה פראַנק – נענתה נערה – שתביאו אותו חי!”

“ואם נביא אותו מת?”

“היינו־הך! כושי בין כך ובין כך אין בו נשמה!”

“קחוני עמכם” – באה נערה בחולצה לבנה ומרופרפת, שערותיה קשורות במטפחת, משל מוכנת לעלות על סוס.

“באמת, תרכב עמכם מיטא!”

“מוטב לאו – התערב אחיה – הלא ידעתם בוֹיס, כי אם נלוית לֵידי, שוב אין בני־חורין, כלום לא צדקתי?”

“צדקת!”

“צדקת!”

מאֶקלור, אבי־הקרבן, פאֶרמר נמוך־קומה, כתפני, צוארו אדום ולחייו מזכירות שָבץ־לב הלך מסיעה לחברתה, ווינטשאסטאר טעון על כתפו־ימין, גרר מדי פעם איש אחר לטרקלין, ולא חדל לתופף על לוח־לבו:

“קאֶררי המסכנה שלי… ילדתי המסכנה… אהה, אם תפול החיה בידי! ראו, בויס, שנתפסנו עוד היום, צֶדק אני דורש לבתי, לקאֶררי שלי… אזכור לעולם, לא אשכח לנצח, מה עשיתם למעני! קאֶררי המסכנה שלי, ילדתי המסכנה…”

השריף בא רכוב על סוס קטן, זריז. הקהל סיבבוֹ. עמדה דממה. השריף מתח גופו הגמיש, קומתו נתגבהה והוא ניצב על ארכובת־האוכף. הניף ידו ודיבר בקול בוטח:

“ידידים ושכנים! מי שיתפוס את הכושי חי יקבל מידי הגובֶרנר חמישים דולר ומאֶדאַל!”

“הוּרריי!” – צווח הקהל.

“הריני פונה אליכם בשם הגוּברנר, שלא תעשו דין לעצמכם. אתם מבטיחים?”

“אול־רייט!” – נשמעו פה ושם קולות בודדים.

“עכשיו, בויס, אל תאבדו זמן, חבשו את סוסיכם, וניפגש ליד הסאֶמאֶטאֶרי (בית־הקברות), אול רייט?”

“אול־רייט!”

הקהל נתפזר בחָפזה לכל העברים. מאקלוּר וקצת בחורים נשארו עומדים ליד הטרקלין.

“ישלה את עצמו, השריף, כי נסגיר לידו את הכושי” – נתקצף צעיר.

“הוא יחכּה הרבה!”

“לשם מה כבר דיבורים – הביט מאקלור סביבו וחייך חיוך כפול־משמעות – העיקר שנתפשנו! תכנסו, בוֹיס – הראה על הדלת הפתוחה של הטרקלין – נשטוף חלילינו, ויאיר המזל יותר!”

מיסטר ליוי הסתובב בין הקהל, חיפש את בנו בן־העשרים. נכנס לטרקלין ומשכו מתוכו:

“אתה לא תצטרף!”

“כן אצטרף!”

“ואני אומר לאו! יהודי אסור לו שיתערב!”

“ואם ייעשה כן באחותי” – רתח הבן.

“מה לך לחשוב, מה ייעשה? לא ייעשה! אבל אם יַרשו לו לשיכור, כמו מאֶקלוּר, שיוכל בעצמו להיות דזשאַדזש (שוֹפט), הריני מבטיחך, כי היום יעשו לינטש בכושי ומחר ביהודי!”

“לא עשו עדיין לינטש ביהודי!”

“אתה יודע, לפחות, מה הם הולכים לעשות?” – ניקש האב בארבע אצבעות במצחו.

“הם הולכים לעשות לינטש בכושי!”

“וזה בעיניך לא כלום? לעשות לינטש באדם, הוא בעיניך לא כלום? נו שתוק, בַּעַר, שתוק, בוא כבר הביתה! נוּ מה אתה עומד מה, בוא!” – משך אותו האב בשרוולו.

הבן חשב, כי האב הוא “ירקרק”, ורגוז הלך אחריו. כשהאב הגיע לחנות, תפס, כי בנו נעלם. הביט על המגרש הריק, שהיתה בו לפני שעה קלה המולה כל־כך, וכמי שאינו יכול להושיע לנפשו, ניענע בידיו:

“ילדים אמריקניים! הולך וגדל דור!”

האפלה גברה והוסיפה. הרוכבים הדהירו את סוסיהם, כמעט ששתקו. הרכיבה־בצוות, התנופה, הכלבים שהקדימו ורָדפו, התכנפו, התפזרו בנביחה בין השדות, – כל זה הבריח כל קורטוב אימה, הוסיף רוח־של־אומץ. הקהל שכחו, כי בוקאֶרט הוא ענק, מרים על גבו קרון טעון קש, כי הוא מסוגל בַתיגרה לסלק בנקל לבדו חמישה, ששה אנשים. כל אחד ואחד ראה עצמו גיבור – הנה הוא תופס את הכושי, השריף נותן לו תודה, עונד לו לעין כל את המאֶדאַל.

לבנה במילואה הוציאה את האילנות מן היער, פשטתם מעל דרך־החול, החליפה סדרם, שיעשעה בעלים, כבצִפָרים. פה ושם נצמחו אנשים, גבוהים, רחבי־גרם, רוֹבים בידיהם. נשימת־הרוכבים נעשתה פסוקה, ברכיהם נעשו נוקשים. נצמדו לכרסי־הסוסים – פשטו הסוסים, שעטו במרוצה. אילמים, לא מרוצים, על שום שהיו אלה אילנות, נישאו הרוכבים ביתר חפזה על דרך־החול. הצללים קפצו לפניהם, סימאו את העינים והרוכבים, לקצב־שעטות־הפרסות, הוסיפו לארוג חלומותיהם.

מאֶקלוּר על סוסה גבוהה, הרובה שמוט על כתפו, נראה צמא־קרָב, מוחו התבעבע מרוב שיכר, הסיט מצנפתו והוקל לו, חש עצמו מתרומם על בהמתו, עוד מעט ויאמיר מעל האילנות. לא פסק להשיח עם עצמו, קילל, נעזר בגסים שבניבולי־הפה, נהנה מעצם־המחשבה, כי הוא חותך את הכושי אבר־אבר, מספר, איך חנק את אחותו של הכושי, איך פירפרה תחת ידיו והתנחם, כי באש ישיג צדק לבתו.

רוכב הניח אצבע על ראשו והראה על מאֶקלור:

“הגדיש את הסאה!”

“הוא מבוסם!”

“מה תתנו, חברה, אם נשיג עתה כמה כושיות צעירות אַה־ה!” – מצמץ אחר עינו.

מן היער נישאה זעקת־כיסופים, כשל פרה כלואה, שניטל ממנה העֵגל.

“אין ריחן טוב, אך האמת היא אמת, כל לבָנה לא תשוה להן. הן בוערות!”

“מה זעקה היא זאת?” – שאל אחד.

“מין עוף כזה!”

“צבי עורג!”

“לא צעקת כושי היא אחרי מותו?”

“כושי?”

“כן, אחרי מותו מתגולל כושי בביצאות וביערות, עד שנשמתו מלבינה…”

“כושי ונשמה לו?”

איש לא ענה. הזעקה גברה והלכה, באה מעברים שונים, עד כי קוֹר עברם. הרוכבים איששו את ישיבתם באוכפים ואילמים, מהורהרים, נישאו אל תוך הלילה.

על יד היער נתחלקו פלוגות של חמישה חמישה ופשטו והפליגו לדרכים שונות, באופן שיקיפו את הביצות מכל העברים, רכבו לאטם, נעצרו כל רגע, הקשיבו לנביחת־הכלבים שנשמעה מפקידה לפקידה, שנוקה ופסוקה, כאילו הקול התנפץ אל האילנות. בביצות אררו הצפרדעים, נשתתקו מעט, כדי להתקרקר ביתר־עקשנות, כאילו ביקשו להעיר כל יצורי־יער. אי־עתה הצריח עוף, בזעזעו בכנפיו את האויר, ועמדה אימה מוזרת. זעקת־הכיסופים, כשל פרה שניטל ממנה העגל, נישאה מן היער האפל ואפס־הידיעה, מהיכן וממי הוא נישא, הֶחֶריף ביותר את הפחד, ליחש, כי הנה־הנה תגיח משם, מעָביה של אפלה, נשמה ארורה, שחורה כלילה, ותחסום דרכם, תוליכם תוֹעה. קצתם הצטלבו ואחרים עשו להם לב, בצפצופים ורקיקות. רכבו שעה, שעתיים. הרכיבה השקטה היתה לזרא, שעל־כן רָמו הדיבורים, תכפו הקללות־בעלמא, איש לא חשב עוד על חמישים הדולארים, על המאֶדאַל, על אונס נערה לבנה. הטינה על הכורח להיגרר, בשל כושי, לילה תמים, עלתה על הכל, הקהתה את קטון־הרגשות ואילו נתפס בידם עתה, היו משסעים אותו שְסָעים־שסעים.

השריף ושלושת גיסיו הפליגו אל הביצות, ונדברו ביניהם, כי אם יתפסו אותו, מיד ילבישוהו ללא הכּר וישלחוהו לאַטלנטא. הוא יראה להם, לפארמרים, כי יש דין ומשפט, וחובה לקיימו, הוא יראה להם, לשם מה שריף בכפר!

הנביחה גברו עזותה ורשעתה, משל הכלבים השתערו על מישהו. מאֶקלוּר וחבריו ירדו מעל סוסיהם, הלכו לפי הנביחה. ביער עמדה חשכה, שחסמה את הראייה כדי אמתיים. יכול אדם להסתתר מאחורי אילן, ואי אתה מבחין בו, לא־כל־שכן כושי; אי לזאת היו להם “זרקורים”.

מאחורי אילן עמדו שני בריות נפחדים, התגוננו בענפים מפני הידים שהשתערו עליהם. מאֶקלור הקריב את “זרקורו” לצמד והציץ בהם יפה־יפה:

“את היא זאת, בת־קופים ארורה! הגידי, היכן בוקאֶרט, ואם לאו, אנו תולים אותך ואת ממזרך הקטן על העץ, שאת עומדת מתחתיו!”

“איני יודעת” – רעדה הכושית.

“אם אינך יודעת, מה את נגררת ביער, ארורה” – נענה אחד.

“זרקו את החבל על צווארה ותגיד!”

“אני עצמי הלכתי לחפשו” – התיבבה.

“את אומרת?” – כרך מי את החבל לצווארה.

פראֶד התלבט לרגלי מאֶקלור, נישקוֹ, בכה:

“הַרפה מאמי, מאמי…”

“הרפה ממנה, מן המכשפה ותדע הכלבה הארורה, כי אנו, הלבנים, אין אנו רוצחים! – קרב מאקלור אל הכושית והרחיק את הבחור עם החבל – מי מכם יש לו זפת?”

“נקשטם בנוצות ונשלחם הביתה!”

הם הפשיטו את האם וילדה, מָרחום בזפת, נעצו נוצות, ובצפצופים וביטושים דחקום בעזרת־כלביהם. וכל מה שגבהה נביחת־הכלבים כאילו ביקשה להחריש את בכי־הכושית וילדה, כן גברה קינתם החדה והחודרת, שהיתה כיללת־ינשופים רעבים. האם נטלה את הנער על זרועותיה. נשקה אותו, הרגיעתו והלכה עמו הביתה. שכחה את עצמה, היתה אדישה שהיא ערומה, לא שמעה איך מתעורר היער, אך זאת ראתה, איך הם תופשים את בוקארט, כורכים חבל לצוארו, וחזרה ונתיבבה.

אי שם ישב קוֹלני וספַר: וויפ־פור, וויפ־פור־וויל!

מיוגע מבכי האזין פראֶד לצריחת־העוף, כאילו היה מתגרה בו ותצילנה אזניו:

“וויפ פור, וויפ פור, ווי, וויפ” –

“הך עניים, הכּה עניים, הך, הך” – – –

בביצות, שבה דרכה רגל אדם לעתים רחוקות והתגוללו חזירי־בר, שכב בין שיחים כושי בן ששה רגל. דומה היה עליו כי בכי נישא ונביחת־כלבים נישאת, וקפץ על רגליו. פער שתי עיניו הגדולות, השחורות, שהלובן שוֹטט בהן, כמו בדר צהבהב ומוּתך והבהיק מבין הענפים כעיני חיה מורעבת.

היה זה בוקאֶרט. הוא ידע, כי מקום־מבטחים הוא, ואפילו ידעו, היכן הוא, תחלופנה כשעתיים, עד שיגיעו לכאן. הציץ ברוֹבה, השעוּן אל שיח וגמר בנפשו, כי לא ייתפס חי, יתגונן עד אחרון־הכדורים. כמעט שלא התחרט, אך ניחם, על שום מה לא הרג את מאקלור, חש כי רוב־שנים ואפילו מלוא־חייו לא היו נותנים לו מה שחי בזה הלילה האחד. עוול, עוול גדול עוֹלל למשפחתו, ואנשי הכפר עשו עצמם כלא־יודעים. יתר־על־כן, כלהכעיס בחרוּ הכפר את מאֶקלור כבעל־הבית של הטשוירטש (הכנסיה)!

תשומת־לבו נמשכה לפטריות, שראשיהן רחבים בשרניים. שכח את הכל, הרהר, כי אמו תטגן את הפטריות, ופיו נתמלא מים. קטף פטריה, מיעכה, ותמה כי הבלים כאלה עולים עתה במוחו. נזכר, כיצד קאֶררי התגוננה, שרטה, נשכה, התחננה אליו – – – ואחר־כך?

בוקאֶרט התעגם והלך, צָפה בלילה האפל, ואף שהאמין, האמין בעוז, כי יש אלהים, ודאי היה לו, כי אין לבן המאמין בו, ההולך בדרכיו, והצדק אין לחוֹלל בו הרבה בעולם הזה. מאֶקלור נוטל את כל הגנבות, והכומר, מיסטר הארפר סועד על שולחנו סעודת־צהריים בכל ראשון בשבת. והכומר גופו? הכל יודעים, כי עוד אשה לו באַטלנטאֶ, שחורה, ושני ילדים, וכאן אין פוסקת מפיו ההטפה, כי אחרי שעה עשר בערב לא יימצא צעיר ונערה בדרכים! והשחורים? הוא רעד, נשבע לקַחת נקם. הוא ילמדם לקח, יצית בית בית, ישלח את כל הכפר כולו באש!

נשמעה צהלת־סוס. בוּקאֶרט נטל את הרובה, העמידו בין השיחים, חידד אזניו וחיכה. דממה. אך צפרדעים קרקרו בביצות, הבליטו יותר את הדממה. נשמעו קולות קרֵבים והולכים, באים מכל העברים. הקרקור הקניטו, הפריעוֹ מלהאזין, הקולות מהיכן. ודאי היה לו, כי שמע את המלה “כושי”, לא ידע אם נדמה לו, או אם השונא באמת קרוב כל־כך ופתאום ראה לפניו כלב. הכלב הושיב עצמו על רגליו האחוריות, כמתקין עצמו לקפוץ עליו. היה מוכן לירות, אולם תחושתו לחשה לו, כי ירייה תסגירו, הפך את הרובה, חבט בקת את הכלב, שרגליו נתפרפרו כלפי מעלה ופלט חרחור.

הדממה חזרה כבראשונה ובוּקאֶרט חש צלילת־אזניו, ומוחו. התמתח מלוא־ קומתו, זחל על ארבע, קלט כל צליל, כל רשרוש. עיניו בערו, פילסו את החשכה, הבחינו בקטנה שבגבשושיות־האיזוב, ונזכר אבי־אבי־זקנו, שהתגנב על ארבע על שפת נהר־קוֹנגו, שבו נחשים מנוצצים היו מגוננים ומעוננים בעיניהם הירוקות מבינות הדקלים הרמים.

גמר בנפשו לקדם ברובהו אחד־אחד, לא להניח לתוקפיו פתח־התקפה.

כבר נשמעו פסיעות־הסוסים, המבוססות בביצה. בוּקאֶרט קצרה רוחו, חיכה כי כבר יבוא מי. פתאום סינוורו זרקור, סָמאוֹ כדי־רגע. הרעיון, כי הוא נתפס להם חי שיתקוֹ ומרוב אימה ירה. הדממה עמקה מבתחילה. הד הַיְרי נתקע באזניו ושמע קול:

“בוקאֶרט, אנוכי הוא, השריף! ידעתי, כי אתה משכיל לירות, תוכל גם לירות את שלושת גיסי, שהם עמדי! אולם מה זה יועילך? סוף כל סוף יתפסוך! פטור אני מלומר לך, מה צפון בזה… שמעני, והסגר עצמך לידי…”

“לא בחיי!” – שיסעו בוקאֶרט.

כוונתי, לידי החוק – הוסיף השריף – החוק אינו יודע לא לבנים, לא שחורים, החוק הכל שוים בפניו! ואם אתה חש עצמך חף, ישחררוך; ואפילו ימצאוך אָשם, יתנו לך חייך מתנה, שכן מיס מאקלור חיה. הא, מה תגיד?"

בוקארט היה כשרוי בחוֹם, דברי השריף בילבלוּ דעתו, מילאו את ראשו עשן, וגבורתו נפוגה. חש, כי זה הוא הדרך הישר, כי אם השריף ירצה, יוכל לשלחו לאַטלנטאֶ, ושם אפשר, כי ברוב יגיעה “יבוא על צדקו”.

“וואֶל, מה אתה שותק? – חזר ונשמע קולו של השריף – הכנע לפני בוא הקהל, שאם לא כן אתה מאַחר!”

“השבע־נא לי – התרומם בוקארט – כי לא תמסרני בידם!”

“נשבעתי – הרים השריף ידו – כי עוד הלילה אשלחך לאַטלנטאֶ!”

בוקאֶרט יצא מבין השיחים. הניח את הרובה, וניגש אל השריף:

“הנני, תאסרוני!”

ראה, כי בידי השריף מוכן זוג־צמידי־ברזל, נתכעס ושאל:

“אתם אומרים לכבול אותי!”

“יאֶס!”

“הרי בעצמי הסגרתי את עצמי, ועל מה תכבלוני?”

השריף כבל בזריזות את ידיו. בוקאֶרט ראה רוכבים באים. עיקל בעצבנות את ידיו, חש את עצמו כבול והתיסר, על שום מה נכנע. לפני רגע היה עוד בן־חורין, יכול היה להפרע מכל אחד ואחד מהם, ועתה יוכל כל אחד ואחד מהם להלעיב בו, להכותו… והוא? אין לפניו אלא חירוק שינים בלבד – ככלב בשלשלת. תפס, כי שוב אין לפניו דרך־חרטה, התבייש בפני בחורי־הכפר, כי הוא, בוקאֶרט, שהיה בידו להכניע חמישה מהם, כבול, והם בני־חורין. ומה שהיה כבול, דיכא אותו כל־כך, כי הוא בעצמו חש את עצמו אשם, גרוע מסביביו, חיכה כי יפָרעו ממנו, והיה ודאי לו, כי לא יצא חי מן הביצות.

“הנה הוא הכושי! הנה הוא עומד! – ירדו הרוכבים בצעקות מעל הסוסים, ואחד מהם ירה מרוב שמחה – הורריי לכבוד השֶריף!”

“הורריי! הורריי!”

אחד אחד הגיעו הרוכבים.

הקיפו את הכושי, הראו לו את החבלים, שעליהם יתלוהו; חבטו באגרופים בפניו, והוא, כבול, שותת־דם, רטן לאחר כל חבטה, וכאילו חייך בעיניו וחיכה, כי יוסיפו להכותו. מאקלור נפל על השריף, נשקוֹ ופרץ בבכיה. ניגש אל הכושי, רקק בפניו:

“חיה רעה, עתה איפרע ממך.”

קמץ את אגרופיו, השח את ראשו ואת ערפו הרחב כפר משוסה, והשתער על הכושי. הכושי הרים רגלו ומאֶקלור התגלגל.

“קחוהו! קחוהו!” – נישא מכל העברים.

השריף נכנס באמצע:

“אזרחים ושכנים! זכרו, הבטחתם לי, הבטחתם לי לעזור להסגירו בידי החוק!”

“אנחנו החוק!”

“כושי אינו אדם!”

“כלב!”

“נכון! כלב! וכלב שוטה יירה!”

“הריני פונה אליכם בשם החוק!” – הגביר השריף קול צעקתו – “נסוּ־נא להיות במעמדי! לשם מה אני כאן? על שום מה נותנת לי הממשלה שכרי? כי יישמר החוק. ידעתי, כי כואבים אתם, ידעתי כי לב מאֶקלור שותת דם, הלא אב הוא! אולם אנו ראשית־כל אזרחי־ארצות־הברית, וחוק ארצות הברית חייב להשמר, שאם־לא־כן, אלו אזרחים אנו? שאם לא כן איש את אחיו חיים בלעו! ידידים ושכנים! נסו־נא להיות במעמדי, איש מכם במקומי לא היה טוב ממני! הריני פונה…”

“עזרו נא לי, בויס” – השתער מאקלור על הכושי, שעיניו מלאו דם, פיו נפתח, כאילו אמר לעמוד על נפשו בשיניו.

השריף דחף את מאֶקלור, והשתערו אחרים. התגלעה תיגרה. השריף היכה ב“קלוב” (קת) על ימין ועל שמאל, וחסם את הדרך אל הכושי.

כעסם של הקהל גבר, התרעמו על שום מה השריף עומד לימינו ואפילו מכה. ופתאום והנה אחד שירדה עליו מכה, נזל דם מראשו. הכל אמרו די – בצעקות נדחקו הקהל אל השריף, הפילוהו, רמסוהו ברגליהם. עד שחר עינו את הכושי ובזמרה הוליכוהו לכפר.

ב“בוירק האֶט ניוס”, המופיע אחת לשבוע, נדפסה בעמוד־השער הודעה באותיות גדולות: הלילה לאחר ציד של חמש שעות, נתפס בביצות הכושי, שאנס את בתו של מיסטר מאקלור.

המשפט יתקיים מחר, יום ראשון אחרי־הצהרים, ליד הגבעה האינדיאנית, לא־הרחק מבית הקברות, באותו מקום עצמו, שאליו גרר הרוצח את קרבנו.

אנו מקוים, כי איש משכנינו לא ייעדר.

הועד.

מיד לאחר הצהרים התחילו הפאֶרמרים להתכנס מסביב לגבעה האינדיאנית. באו משפחות משפחות. סקוטים קצרי־קומה, רחבי־גרם, גזוזי־זקנקנים וגלוחי־שפמים, דומים כמי שמבקש להתעטש; אנגליים גרמיים, גלוחים למשעי, שפתותיהם הדוקות; גרמנים זקנים “אונקל סאֶם” על־פיותיהם, בפלאַטדייטש שלהם, כאילו אך עתה באו משם; קצת איטלקים, “דזשאנק פאלארס” (סוחרי־נושנות), גדשו את עגלותיהם הצרות נשים וטף, תלו זוֹגים לאין שיעור, ובאו זה עתה בהמולה. סלאַווים, שעבדו באריזת־תפוזים, באו בבגדי־מכורתם. ריפורטרים של עלוני־משפחה בסביבה באו באופניהם, התרוצצו בעזפנות ויוהרה בין הקהל נייר בידיהם ורשמו רשימותיהם. בקריאה: “האַלו פרופיסור” הקיפו את הרוקח־לשעבר, זקן ששערו הלבן יורד על כתפיו, ומגבעתו המהוהה עשויה נוסח דזשורזש וואשינגטון, ובקורת־רוח רשמו, כי זה כבר מעשה־הלינטש השלושים, שהפרופיסור נכח בו בחייו. בדרך־החול בא סנדלר־הכפר, יהודי מגושם. הוא היה מאובק, מיוזע, נחפז ונזכר, כי ממש כך היה מטוֹרד במולדתו הישנה, כשהיה לאחר השכמה בהול לראות בתרגילי־הצבא.

בני־אדם, שכמעט לא יכלו להדבר ביניהם, והיו מתחמקים זה מזה כל ימיהם, היו שונאים זה את זה, השליכו בבת אחת לאחוריהם כל דעות מוקדמות, ושוב לא נתחלקו לאמריקאים, גרמנים וסלאווים, שכחו את המפריד, כאילו לא היה קיים והתאחדו. זה בא הגזע הלבן להפרע מן השחור.

הקהל הלכו ורבו, השתטחו מסביב לגבעה, רוחם קצרה כמו בקרקס לפני פתיחת החזיון, והתחילו מוחאים כפיים.

עמד חום. שדות־הכותנה עמדו מאובקים, ראשיהם המלובלבים כפופים כלפי הקרקע. במורד נמשך הסאֶמאֶטאֶרי, מגודר גדר אבן לבנה, הקברים נמשכו שורות־ישרות, מרחוק התקרבו האבנים הלבנות, נראו כבקתות מסויידות והצלבים הלבנים מעליהם סיפרו על רחמים, על אלהים צלוב הקורא אליו את החלשים.

“מוליכים אותו! מוליכים אותו!” – נשמע מכל העברים.

הקהל קפצו על רגליהם, התחילו נדחקים ונצפפים לרגלי הגבעה, עמדו על בהונותיהם. בוקארט הלך זקוף, הביט נכחו, כאילו לא ראה איש. נראה שלוו. עוד באותו לילה, כשהסגיר עצמו לידי השריף והובא לכפר, נחבט ומצולק, באה עליו מרה שחורה כבדה. חדל מרעוד, לא התחנן עוד על חייו, היה אדיש לסובביו, לא ענה לשאלותיהם. שעות ישב מהורהר וכשכבר אמר משהו, לא היה זה דבר־הרהור, אלא דבר־הבל, שאינו מעלה ואינו מוריד. היחיד, אשר לו ענה, היה הכומר. הוא חש עצמו נוח יותר במעמדו, ביקש ממנו, כי יקרא באזניו, איך צלבו את ישו. וכקרוא הכומר ונסתלקה המרה שחורה ופניו הבהיקו בשחרורית שמנה כל־כך, שנראה, כי אם יחתכו עורו, יהא שותת דם שחור לארץ. עתה, כשהגיע לכסא הצטלב, הטיל מבט בקהל ושלוות פניו נגוזה, כמעט שהכיר את הכל ובן־רגע נקב עשרות שמות, תמה עם מי עומד מנהל־הדואר. אה, הוא מכירו, אך שכח את חניכתו, בשבוע האחרון קנה לו האיש מכונה (מכונית) חדשה, שילם שלושת אלפים דולאר. בוקאֶרט לא יכול להפטר מן השם הנשכח, משל זבוב טורד, ראה לפניו את המכונית בת שלושת אלפי דולאר, ראה את הרחוב ואת הבית, שבו יושב האיש, ולא יכול להזכר שמו; התענה בכך, הוסיף להתיַגע, כאילו היה זה עיקר־העיקרים, שהוא עתה מענינוֹ.

האנשים שהביאו את בוקאֶרט, היו מטפלים והולכים. הורידו מעל המכונית שרשרות, חבל, מוט־ברזל, סלי־נצרים עם נפט.

“ואיה העצים?” – שאל אחד.

“אכן, איה העצים?” – הניח האחר את פיו פתוח.

“יסע מי לחורשה ויביא!”

“עכשיו לילך וליסע?”

“יאחרו?”

“מהרו, מהרו, חברה!”

חמישה בחורים עלו על המכונית ונעלמו בשריקה.

השמחה נשבתה. הקהל קצה נפשם להביט על הכושי, ישבו אחד אחד בצל, הוציאו סֶאנדביטשים ואכלו.

“לא הייתי רוצה לפגוש אותו יחידי בלילה!” – הראה אחד על בוקאֶרט.

“כסבור אתה, כי אם הוא גבוה כל־כך, דין שיהא חזק כל־כך?”

“כמה שהוא חלש, הריני נותן לך שטר בן־חמש, שתזמין אותו ל”פייט" (מאבק)!"

“האַ־האַ, הכושי היה מכניע חמישה כמותך!”

“יהא זה דזשאַב (עסק) קשה, בויס”

מה, לצלותו?" – צחק מישהו.

“באש טובה לא יהיה ממנו, מקץ עשר דקות, זכר!”

“הריני מתערב, כי הדבר יצריך חצי שעה”

“בכמה?”

“שנים כנגד אחד!”

“אול־רייט!”

“ואת השריף חבלו כהלכה, האַ” – הטיל מישהו.

“הוא שוכב במיטה.”

“כך יאה”

“כבר היתה לו יותרת־פלפל באף”

“כבר יצוה עד דור עשירי שלא להגן על כושי!”

“האלו הארי, היכן אבא?” – טפח הסנדלר על גב בנו של ליווי.

“אי אתה מכיר את הזקן שלי? הוא מטורף! היתה לי היום מחלוקת עמו! – חייך האֶרי – הוא מאיים לנטוש אותנו בבוירק ולהתישב בעצמו בניו־יורק בין יהודים! לשיטתו צריך לעשות לינטש בכפר כולו, ולא בכושי, איך זה נראה לך? האַ, האַ, האַ!”

“מה אתה סבור? – הזיח הסנדלר את מגבעתו המקושה ונעשה כפילוסופוס – אפילו לשרוף שחור צריך אדם לב! גויים בלבד מסוגלים לכך!”

“ירקרק, כמוך כזקן שלי!” – צחק האֶרי לתוך פניו.

הסנדלר הניח את ידו המגודשת על ראשו של האֶרי, שהתכופף מאָזלת־יד, הביט בו בביטול, לא ענה דבר ונעלם בין הקהל.

“ירקרק!” – הביט אחריו הארי.

“הוא מדבר עם הסאֶקסטוֹן” – העיר מישהו.

“מי, הכושי?”

“מה הוא רוצה?”

“איני יודע.”

“הוא רוצה, כי יתנו לו ביבליה.”

“לפני מיתתם הם נעשים יראי־שמים.”

“אומרים, כי הכומר היה אצלו כל הלילה כולו.”

“הוא חייב להחזיק לנו טובה, עוד מעט ונשלח אותו לגן־עדן.”

בוקאֶרט כרע על ברכיו ופתח וקרא בקול מתוך יוחנן הקדוש. הקהל, שהיו מתבדחים, באה בהם רוח־סקרנות, פסקה המולתם, והקשיבו לקולו של בוּקאֶרט, שרעד תחילה, אולם אחר־כך גברה ביטחתו, והלך ורם מעל פני השדה.

“מה אנו מיטגנים פה; מוטב ונשב מתחת לעץ שם צונן יותר.”

“– – – ואראה בהפתח פתח בשמים, והקול הראשון, אשר דיבר אלי, כקול חצוצרה, המדברת אלי לאמור: בוא ועלית אלי ואראך דברים אשר יבואו באחרית הימים – – –”

עמדה דממה כדממת־תפילה. הקהל עמדו על בהונותיהם, הקשיבו, ולעיניהם החויר סאֶמאֶטאַרי קפוא, שצלביו כבשו והקהו את קטון־המאוויים. קשישי־הפאֶרמרים הרגישו עצמם ברע, התחמקו ממבטי־שכניהם. קולו של בוקאֶרט הלך הלוך וגבוה הלוך וצָלול, עיניו זקופות לשמים כעיני־קדוש. כן היה, כנראה, מראה נוצרים הראשונים, בעמדם לפני המוקד. הקהל התחילו פתאום להביט סביביהם, שכחו את בוקאֶרט, ושאלו איש את חברו:

“מה מתרחש? מה שם?”

בין הקהל עמד קטן־קומה, שלא נראו אלא אגרופיו הזקופים וקולו נשמע אטום ולח, כמתוך קבר:

“נוצרים אתם? אם אתם נוצרים, חרפה היא להיות נוצרי, או אז אינני נוצרי!”

הקהל נתחלחלו. העינים הקפיאו, הפיות נפערו וכל עצמם נראו כנלושים בחמר רך, וכל יד היתה יכולה לכפוף את ההמון, לעסותו.

המכונית הטעונה עצים, שנגלתה בדרך־החול, היה בה כדי לחזור ולעורר את ההנאה הרדומה של עינוי־חלש, ומכל העברים נשמעו קולות:

“מה הוא רוצה היאֶנקי?”

“מי צריך לו כאן?”

“ילך לו לבוסטון!”

“אילולא היאֶנקים הארורים, לא היו הדברים מגיעים עד־כדי־כך!”

“הם ששיחררו את הכושים, – יילכו וישתדכו עם השחורים!”

בינתיים באה במרוצה המכונית, נטעו והעמיקו את המוֹט באדמת־הגבעה, הלמו בפטישים כבדים שהחרישו את דברי יוחנן הקדוש. מסביב למוט נערמו אבנים, נערכו העצים, כחצי תריסר אנשים ניגשו אל בוקאֶרט:

“מוכן?!”

בוקאֶרט קם לאטו, הביט בהם, כאילו ביקש שלא לשכוח את פניהם, התחיל לתלוש מחזון יוחנן הקדוש דף אחר דף, וחילקם לקהל מסביב.

צמרמורת הרעידה את הכל, חשו, כי אילו מישהו היה עומד לימינו, לא היתה יד מורמת כנגדו, והיו מתפזרים ונוסעים הביתה.

דממה כבדה, מדכדכת, הטילה עצמה על הכל, זעיר־שם זעיר־שם נדחקו כמה פאֶרמרים במרפקיהם בין הקהל, קיללו מרוב־תרעומת, רקקו, ונטו לשוב לביתם. אחרים נעלמו במכוניותיהם. דבר זה הפעים את הקהל, הגביר עצבנותו. חשו בכך ראשי־הכנופיה, נפחדו, הקיפו את בוקאֶרט כאילו התיראו שמא יחלצוהו מידם, ובחומרת־רוגז דחקו בו:

“מוכן?”

בוקאֶרט חזר וכרע על ברכיו, התפלל מעט, הביט בתולעת קטנה, שזחלה ליד ברכיו, הסיט אותה, כאילו חשש, שמא ירמסוה, התרומם בשלווה, ודומה היה, כי אינו תופס את הצָפוי לו. קרב אל הכסא, נשען בגבו אל מוט־הברזל, אילם ואדיש הביט בקהל, באנשים, המטפלים בו. חצי־תריסר אנשים קשרוהו אל המוט, כרכו חבלים ושרשרות לגופו עד שניצב סמוך לברזל כחצוב. הטילו סביבו גזרי־עצים, ענפים יבשים, ושפכו עליהם נפט.

הקהל השתערו ממקומותיהם כי ייטיבו לראות, טיפסו על אילנות, על מכוניות. אבות הרימו את ילדיהם, גברים את נשיהם על כתפיהם וחיכו בעוצר־נשימה למַה שעומד להתרחש. מאֶקלוּר, לבוש־בגדי־חג, ניגש ברוממות ולא חדל משינונו:

“אודה לאלהים כי עזרני לעשות צדק לבתי המסכנה! אודה לאלהים – –”

עיניו הכבויות של בוקאֶרט התלקחו, דָמו פרץ אל צדעיו, ראשו נתרווח, אפפתו אורה, שהקיפה את כל הקהל כולו. מאורעות־לאין־שיעור הסתמנו בן־רגע, וכולם בולטים וברורים כל־כך, על כל זוטותיהם, ומתחת לזוטות נמתח, כמו בחלום, חיוורון כאוב, הציץ מבין המאורעות, כמתוך מחבוא, כיווץ את הלב וליחש וחזר וליחש: קאֶררי, קאֶררי – –

מאֶקלוּר הצית גפרוּר וקירבו לענפים.

“או־הה!…” – צלף באויר, כאילו התנשבה רוח והקהל נדחקו וקרבו.

כדי רגע לא נראה אלא כחול־שלהבת קטנה. אך מיד התלקח הנפט, ניצוצות ניתזו, העצים התחילו מפצפצים וכהרף־עין נדלקו מכנסיו של בוּקאֶרט, ונשמעה חריכת־בשר, והוא אפילו לא נאנח.

הלהבות זחלו לאטן על בגדיו, ניצוצות נפזרו מענן עשן סמיך, אפור; בוּקאֶרט הסב ראשו, ופניו המכווצים, הדוויים היתה בהם רכּות־מה. פתאום התחיל מתכווץ מאחורי החבלים, נחלץ, הסיט מעט את ראשו מן האש הגדֵלה והולכת ובראשונה זעק:

“אוי, אֵלי! בני־אדם, הרפו! דברים בפי אליכם, אנא, הרפו, אוי אֵלי, אֵלי…”

אגרופיו קמוצים, שיניו הצחורות זועקות נשוכות בשפתים, שנראו כפצע־דמים, התפתל, התכווץ, הניע כל אבר כל שריר, נאנק. נזדעק בקולות מזעזעים. שרירי־ידיו, שרירי־חזהו נמתחו עד התפקע; העינים המאָדמות הגיחו מראשו ואת זעקותיו החריש ההמון, המון־פרא:

“דין לעשות כך לכולם!”

“לֶקח!”

“הוא לא יתנפל עוד על נערה לבנה!”

“אתה חש?” – שיאפף מישהו והתלקק.

“אַה־ה, באמת!”

“חריכה!”

“חזיר!”

מאֶקלוּר היה כסובא, התנודד מאושר. הסיר את מעילו, התחיל מתופף באגרופיו על חזהו, הִפְזיז את רגליו וזימר בצרידה. הקהל נלווה לו, קצב ישיש נפל בזרועותיו, התנשקו, השתטחו על האדמה וגופותיהם המלוהטים התכווצו בדשא. הקהל גברה פראותם, התחבקו, צרחו, כאילו ביקשו בבת אחת להפטר ממשהו זר, שהיה תלוי כשלשלת לרגליו; ודומה היה, כי עבודת־האלילים שהקיצה, לאחר אלפיים שנות תרדמה, מתנקמת עתה על הגופים המסוגפים, הבשר המולקה, מבקשת לעקור מן השורש את דורות־הפרישות. שעל־כן נטלו לו לאלהים הצלוב שניתץ במלת־הקסם: רחמים את אלילי־קדם, ונאבק בהפקרות ובחטא, וחזרו והושיבו אותו על המוט ושרפוהו.

זעקותיו של בוקאֶרט נחלשו, כאילו כוחותיו עזבוהו. ראשו היה מוטל מעולף על חזהו. לא קילל, אך נאנח והתחנן:

“בני־אדם, רחמו, ירוּ אותי! בני אדם…”

איש לא האזין.

פתאום והחבל, שהיה על כתפיו וחזהו, אוּכּל ורפה, השלשלת נשמטה מזרועותיו, הזדקף, פסע כמה פסיעות וניתק ממקומו. פיסות בגדיו הבוערים נשרו פה ושם.

קהל־הפרא לא ציפוּ לכך וניסוטו לאחוריהם. האימה, שהענק הבוער עשוי בכל רגע להחלץ ולפרוץ לתוך הקהל, אפפה את הכל. הנשים והתינוקות פתחו בצעקות, נדחקו אל הגברים. השלשלת שלרגלי בוקאֶרט עצרתו. בידים פרושות השתער אל ההמון, התגלגל ונשאר מוטל באש. ראשו על גבי אש והוא מוטל נמוך מרגליו.

קמעה קמעה הכל לגבו גווע, התמסמס, ואך באזניו הלמו פטישים הַלמוּת קהה, ואף ההלמוּת רחקה, רחקה והתחילה משוטטת לעיניו כטבעות־אש, ונכרכה סביביו. ראה את אמו מעליו, התחיל טס עמה בחפזה עצומה, והלהבות אחריו, פקח עינו־ימין, ראה את האנשים עומדים ורגליהם למעלה, וכדי־רגע נשאר מוטל כך. הלהבות אפפוהו, פצפצו, כאילו יצקו עליהם שמן וחלל־האויר היה מלא חרכון.

ההמון התפזרו ונסעו. מסביב לאש היוקדת, שהתלקחה פה ושם לרגע ודעכה, הסתובבו בחורים, נברו במקלות באפר, חיפשו למזכרת מי שן, מי עצם שרופה, – למען יִרְאו הדורות הבאים, שאבותיהם היו אמריקאים אמיצים.

השמש התחילה שוקעת. מסביבו עמדה דממה – דממת־בית־הקברות לאחר סתימת־הגולל, כשהיללות עודן תלויות בחלל־האויר. מן היער באו ביעף עורבים, חגו במַקורים פעורים מסביב לגבעה המהבהבת, קיעקעו וחיכו כי תדעך האש. נשמעה נהימה חנוקה, כאילו האדמה פלטה את הזעקות והקולות, שספגה בקרבה. הצלבים על הסאמאטארי עמדו משולהבים מזיו החמה השוקעת – סיפרו על האלהים הצלוב, הקורא אליו את החלשים.

(1917)

הנקישה בגלגל התנענעה בעצלתיים – גלין־גלאַן גלין־גלאַן – התגברה, הרטיטה את השמשות, הידדה בחדרים האפלים, וגררה את הכל מתוך המיטות. מלובשים־למחצה, הגיחו הקהל, הקשיבו נבוכים לצלצול, שנישא מעל העיירה, צלצול הולם ורם, ושאלו אחד אחד את שכנו:

“דלקה?”

“אי דלקה?”

ארבעת הכושים, שישנו בבית־הסוהר העירוני, ירדו מעל אצטבותיהם, תקעו את ראשיהם באשנבים הקטנים משורגי־הברזל, והקשו זה לזה:

“מה, שרפה?”

מכל חלקי־העיר נהרו ההמון לבית־הסוהר. באו בקרדומים, מוטות־שבירה וחבלים. השריף וקצת שומרים עמדו, ברובים טעונים, במבוא־השער, הרחיקו את הקהל והתחננו:

“התפזרו!”

“התפזרו, שכנים!”

“אנו דורשים צדק!” – נשמע מכל העברים.

“זאת דורשים גם אנו” – תופף השריף על לבו והראה על השומרים – “לשם מה, סבורים אתם, אָנו כאן? פושע צריך שיימסר בידי החוק.”

“אנחנו החוק!” – שיסע מי את השריף.

“אמת, אנחנו החוק!” – סייעו קצתם.

“השריף רימה אותנו!”

“נסע עמנו לחפש את הכושי, בשעה שהחזיק אותו בבית־הסוהר!”

“הוצא את הכושי!”

“הוצא אלינו את החיה!”

הכושים ניסוטו מעם האשנבים, לטשו לובני־עינים גדולים, כתמתמים, עמדו כחיות נפחדות והחרישו. הזקן שבהם, אפור־שיבה, הסיר מעל צוארו צלב קטן וכרע על ברכיו.

“הצילוב יושיעו!” – נהם צעיר, שוטט בחדר אילך ואילך ועיניו מאומצות, כאילו ביקש בריחה.

דזשאַן, כפוף מעט, אצבעות שתי ידיו פרושות, עיניו כיוצאות מחוריהן, לא זע ממקומו, עמד ורעד, כאילו נחבט מוחו במשא כבד.

“אתם שומעים, הם דורשים את דזשאַן!” – פלט הצעיר דיבור ולא פסק לשוטט אילך ואילך.

“לא נסגירנו!” – נענה הזקן.

שני הנותרים החרישו, היו טרודים בינם לבין עצמם כאילו לא האזינו לזקן.

הצעקה בחוץ גדלה, באה מכל העברים. ההמון הלכו הלוך ורב, נדחקו וקרבו לשריף, דרשו את הסגרתו של דזשאַן. וכל פעם שהאסירים שמעו את שמו של דזשאן, ולא את שמותיהם, הלבינו, פניהם החשוכים רגעו להרף־עין, כאילו בתוך הסכנה להיותם נטרפים בידי ההמון, הבהיקה פתאום תקוה להצלה.

הקהל הלכו וקרבו לשער. נשים עמדו בין הגברים, שיסו, עודדו רוחם, וכל אחד ביקש להצטיין, להראות בּריוּתוֹ.

השריף נכנס אל ביניהם:

“שכנים, הריני פונה אליכם בשם החוק, התפזרו – – – אזרחים ושכנים! – – –”

איש לא האזין. כל אחד ואחד צעק משהו אחר, החריש את קולו של השריף, וההמון אגרופיהם קמוצים, בקרדומות ובחבלים, קרבו והלכו. השריף ראה, כי המון עומד עליו כנד. עלול כל רגע למעכו, לסגור עליו; ראה, כי לא יעשה בטוב כל מאומה, רמז לשומרים ופתאום כולם ירו באויר.

נד האנשים נרתע מפחד, הכעס גבר. בחור טיפס ועלה על השער. שומר השליכו בקת־הרובה. הסאה נגדשה. בצווחה, כפראי־אינדיאנים, השתערו על השריף, געו:

“הוּ־הוּ! הוּ־הו!”

“הטילו את החבלים!”

“הנך כך!”

“תפשוהו!”

“תלוהו!”

“הו־הו!”

הצוויחה נתפרעה, נתגבהה, היתמרה מעל בית־הסוהר, בלוית ברד־אבנים, בקבוקים וכלונסאות.

הכושים פרשו מדזשאַן, הסתודדו.

דזשאן, כפוף, אצבעות שתי ידיו פרושות, רתת כולו. בלובני עיניו הכתמתמים היה שרוי צערה ואפס־ישעה של בהמה סמוך לשחיטה.

“מה יהיה? מה יהיה?” – סיכסך הזקן את קרזולי־שערו האפורים.

“הם דורשים אותו!”

“הם דורשים את דזשאַן!”

“אם אין אתם שומעים לי, יעשו לינטש בכולנו!”

“ובכן, תגידו לו!”

“הבה נגיד לו!”

“שמעתם, עלינו לסבול בגללו!”

“הם אפילו אינם יודעים, כי אנו יושבים פה!”

“ובכן, הבה ונגיד לו!”

שלושתם פנו לצד דזשאן, נשארו עומדים ופיותיהם פעורים, כאילו הרהרו, כיצד יפתחו. דזשאן נפל לרגליהם, נישקם, פרץ ביבבה, חדידה, עד צמרמורת.

“אחי, אל תתנו להרגני! חוסו על אחיכם!”

בכייתו נגעה אל לבם. אולם האימה, כי הם מאַבדים זמן, כי הם כמי שבא להציל טובע ונסחף לתהום, אותה אימה עצמה הקהתה בהם כל רגש.

הצווחות באו מן המסדרון:

“הוא במרתף!”

“החיה היא במרתף!”

“השריף יצווה לדור עשירי שלא יעמוד לימין כושי!”

“הכינו בידכם את החבלים, בּויס!”

“נתלה אותו באמצע הרחוב.”

הכושים ניצבו באפס־לשון, ראו את המות עין בעין, פתאום השתערו על דזשאן, פתחו את הדלת, גילגלו אותו החוצה, כדרך שמשליכים עגל או סוס לעדת־זאבים, ובלבד להמלט, להציל את החיים.

(1920)

אברהם לא ידע בעצמו, עד מה עשיר הוא. מנין הבהמות, שהיו מהלכות באפרים הגדורים, נמצא, כמעט שנה שנה, כפול ביום מפקד. כברות־קרקע נוספו – ונוספו ידים חדשות, ובחצר עבדו, מזריחה עד שקיעה, עבדו בפרך וטבלו בזיעה.

אברהם לא נח ולא שלו, לא יכול היה לבטוח באיציק בנו יחידו, שלא יצא מכלל בוסר. היה נותן עינו בבהמות, עומד בשעת קציר־היבול, נושם את הריח החי של חלב מקציף, מקבל פני־סוחרים. לא הניח כדי רגע את המושכות מידו והשגיח, שכל הברואים בחוותו יהלכו רתומים בעול.

גופו המגודל, ערפו האדום, שהיה כעשוי להשתרבב, פניו המצופדים על ורידיהם האדומים – הכל היה נוטע דרך ארץ. לא יכול שאת בראותו בני־אדם יושבים בטל – למבט עיניו היו ה“ידים” מזריזות, התנועות – מחפיזות. הוא גופו היה ניצב באפר ומַגל בידו, ועובד יד ביד עם הקוצרים, ושוכח עצמו בתוך עבודתו.

בביתו בלבד היה אברהם שקט. השפחות חייבות היו להַלך על קצות־הבהונות, ללחוש בשפתותיהן, משל חולה שרוי בבית. אשת אברהם, שרה’לה, היתה חלושה, מצומקת, שנים פרפרה נשמתה. כל רגע היתה ממתחת את צוארה הארוך, המקומט, כשל פּרגית ממורטה, ושיעול כקול פחים היה מכווץ ומענה את גופה הרפה.

היא שנאה מהומה, ישבה ימים תמימים אל החלון, הביטה באפר, ובראותה תרנגול נגרר לצד תרנגולת ועושה עוויות חן, היתה מבריחתם ברוגזה:

“תוף! עקור!”

מרוגזתה היתה משתעלת, יוצאת למרפסת, שבה היתה כלתה משחקת עם הנכד בן־השנה.

אברהם, שכל החצר כולה היתה נתונה בכפו, והכל רעדו מפניו, לא יכול היה בביתו להוציא דיבור רם, היה מרגיש עצמו, על גופו הבריא, בכל רע. בנו לא השביעוֹ נחת, ואך במעט יכול היה לסמוך עליו. מאשתו היה מרוחק, זה שנים לא היה שרוי עמה, בכל חושיו היה טרוד ומוטרד בחווה. היה עומד על רגליו עם האר־יום, מעולם לא ידע, מתי חלף הלילה, לעתים רחוקות נתן דין וחשבון לעצמו.

כך יצאו שנים. אברהם העשיר. העשיר הרבה, שוב לא הוצרך לעבוד, אבל לא היה בידו להושיע לעצמו, עבד כבתחילה.

אולם מאז בוא כלתו לחצר, נתנדנדה רוחו, היה מקדים לשוב מן השדה, אחרי הסעודה היה נסגר בלשכתו, שוכב על הספה, מפקיר עצמו להרהורים רעים. והם לא הסתלקו, היו צרים עליו, מתגרים בו, על שהוא מענה את גופו, על שעמלו ועשירותו סופם יכלו בעשן. האשה חולה, זה שנים חולה.

לפרקים, כשהיה רוכב על פני השדות, רואה סביבו שפעת־הסוסים והאדמה הנמשכת לאין סוף, נאנקת מרוב שפע, עלתה בדעתו – כי הוא אברהם, ואלהים בירכו, על כי הוא הולך בדרכיו, ולא לשוא נקרא בנו יצחק וכלתו רבקה.

מעם השדות שאין־להם־סוף בא קול, כרך עצמו סביבו, ליחש באזנו:

“אברהם, אברהם… העשרתיך… הגדלתיך… לך אל פראֶנק, הרועה, קח את דייזי בתו לפלגש.”

התחלחל, אמר להבריח את ההרהורים הרעים ועצר את סוסו ליד בית קטן.

“הו־הו־הו!”

דייזי, מוּלאַטית, צעירה, יצאָה, קדדה בפני בעל־הבית:

“אבא באפר!”

אברהם הרהר ארוכות בדייזי, חישב להשתקע ביער, התנחם, כי כל האבות היו להם פלגשים, והמחשבה הזאת סבבה במוחו, ארגה מעגל מפנים מעגל, מעגל מעבר למעגל, ובאמצע ישבה דייזי, כולה קטיפה.

מן העיירה הגיע השוחט הזקן.

“ר' לייזר, אתה נוסע אלי?”

“כן, ר' אברהם!”

“טוב, באמת רצוני לדבר מה עמך.”

אברהם עלה על העגלה, קשר את הסוס מאחוריה. השוחט זקף אזנו:

“הבה ונשמע.”

“סבורני… דרך יהודים… כלומר בימינו… יותר מאשה אחת אסור לו ליהודי לשאת, הא?…”

“לא, ר' אברהם, אסור! במה דברים אמורים?”

“סבורני, מי שיש לו אשה חולה, משותקת, הרי לא־כלום… חייב לשאת את תרמילו…”

“אוֹמַר לך, ר' אברהם… מי שאשתו חולה, והמחלה אין לה תקנה, מוצאים בשאלות ותשובות של האחרונים, כי הוא רשאי לקחת פלגש… נמצא אפילו אצל ר' יעקב עמדין.”

“כך!” – פער אברהם זוג עיניו, שהשוחט נרתע מעט.

אברהם חזר הביתה ודעתו רווחה.

“מה איחרת כל־כך?” – יצאָה אשתו לקראתו – “האוכל הוּצן!”

“יחממוהו! פטור, נו!”

“אתה מדבר עם עבדיך? מה לך צועק?”

“אני מדבר עמך, שרה! עמך!”

היא נשתעלה.

אברהם לא אכל, נסגר בלשכתו, שוֹטט על פני החדר, זעק בלא אוֹמר ודברים.

דפיקות על הדלת, פתח אותה.

כלתו עמדה מזהירה, לחייה מלוהטות, אך טול ונגוס אותה.

“ילך החותן לאכול!”

כעסו של אברהם פג.

“הביאי לי את האוכל הנה!”

“טוב!”

“הגידי לו, רבקה’לה, כי יטריח עצמו לחדר־האוכל” – נענתה שרה’לה מאחורי הדלת.

אברהם נטש את שתי הנשים, יצא מן הבית והפליג עם האפרים.

(1922)

ר' שלמה גאַרפינקל התהפך כל הלילה על משכבו – נתנמנם, ננער וחזר ונתנמנם. כך כל הלילה כולו – הלילה שלאחר סדר שני. משהו עינה אותו ביותר בשנתו. לא ידע עצמו מה, ורק עם הנץ, כשננער והתלבש ועמד להתפלל, לא בלבד ששים ושלוש שנותיו ירדו ורבצו על כתפיו, אלא גם עֶסקו הכביד עליו. אף שני בניו היו לו למשא, הבנים על משפחותיהם. וכשכבר עמד בטליתו ותפיליו, התחילו כל סביביו מתגרים בו. ואם יש לו עסק־חוטים, הכובש שתי דיוטות בבליקאֶר־סטריט, מה? ואם יש לו שני בנים, והבנים נשים להם וילדים להם, מה? האם יבושם לו, לשלמה גארפינקל, אותו “שתענוג”. לאו! אין לו נחת, לא מדזשאֶן, לא מפיליפ, העובדים בחנותו. ומכלותיו לא־כל־שכן. הסדרים בלילי־פסח היו לו כמירוק־עוונות. כל מה שיש בו משום יהידות יוצא מאפְן, אַף־הגויות ה“יהודיות”. והנכדים? אף לא מלה יהודית אחת, אף לא מלת־לשון־קודש אחת – גויים גמורים. ובכן, למי הוא עמל שלמה גארפינקל? אך יעצמו אבא־אמא עין, והבנים, קברניטי־גן־עדן, לא זו בלבד שימסרו את ספרי־אבא מתנה לבית־הספרים העירוני, אלא אף יחליפו שמותיהם, לא ישאירו זכר לאביהם. שלמה גאַרפינקל יומר ב“דראֶיפאֶר ברוֹדאֵרס”. ולשם כך הוצרך גאַרפינקל להשחיר מיגיעה, לגרור עצמו על פני שאַפים, כדי למכור אביזרי־חייטים? ואם, בעזרת השם, עלה בעבודתו והעשיר, וחנותו היא הגדולה שבחנויות־החוטים בניו־יורק, מה? ואם שלמה גארפינקל, חסיד מחסידי־גור, איש־מוח, נעשה סוֹלוֹמוֹן (כך קוראות לו כלותיו), מה? אין לו אלא עגמת נפש וצער מבניו ומעשירותו!

מעגמת נפש הקדים גאַרפינקל שעה אחת לפתוח חנותו. יום שני־בשבת, א' דחול־המועד. הוא נישא מקומה לקומה. פה יישר קופסה, שם העלה חלון. נפשו עגמה עליו, שבניו ומשרתיו מאחרים כל כך לבוא לעבודתם. כל המשק כולו לא ישר בעיניו.

שלמה נכנס ללשכתו, שבה היה שומר־הלילה, דזשאַן, מוטל על גבי הרצפה ומנגב במטלית רטובה את האבק. על שולחן־הכתיבה היו גבובים מכתבים לא־פתוחים. גארפינקל ישב בנוח בכורסתו, הכסויה עוֹר שחור, ושקל בדעתו, אם יפתח עצמו את המכתבים, אם יחכה למזכירה. עיניו נגררו מעל ה“טאַימס”, מעל ה“טאָג”, שכבר היו מונחים על שולחנו. מבטו צד והבחין: “פולין… וארשה… יהודים…”

הרים את העיתון. התעמק בו. קרא, כי פולין מתירה יציאתם של שלושים אלף יהודים, מתירה עלייתם לארץ ישראל, והירהר בלבו, כי אלה מן־הסתם הטובים שביהודים. ובפולין יישארו כשלושים ארבעִים אלף יהודים הבושים ביהידותם, המסתתרים מאחורי שמות פולניים, כמותם ככלותיו. יהודים – משומדים לרביע, למחצה ולגמרי – הזאת היא, אמנם, שארית הפליטה של יהודי־פולין?

גאַרפינקל לא קרא עד גמירא. השמיט את העתון מידו ונשאר יושב וראשו מבולבל. יצאה שעה קלה עד שהתאושש.

הסיט את העתון מעליו, הסיט את המכתבים הלא־פתוחים מעליו. אחר מכן התרומם מכורסתו ופניו כשל עומד לכבות אש. גאַרפינקל גבה־הקומה, זקנקנו־שׁיבה גזוז, ניצב באמצע־לשכתו וידיו פרושות:

“מה לעשות?”

הוא, שלמה, חייב לעשות מה, ורגע כמימריה. כמו תמיד, כשהוצרך לפעול מה. בכוחה של רשות, עלו על דעתו קשריו עם סינאטורים, עם שופטים, כסף? פרוטקציה? אלה זוּטוֹת. צריך משהו יותר, צריך “סיעתא דשמיא”. צריך אחת ולעולמים לזעוק וירעשו כל שמי השמים! הוא, שלמה גארפינקל, יהודי פולני, עלול גם הוא להיות בכלל הניספים. האמנם נס הוא שהוא נמצא דוקא בניו־יורק? נמשך לטלפון ונזכר, כי המזכירה איננה עדיין.

“היכן היא, ראֶי?” – שאל את דזשאַן, שניער את האבק מעל ארונות־הספרים הפתוחים.

“לא באה עדיין” – הביט דזשאַן בתמיהה אחרי בעל־הבית – השעה אינה עדיין שמונה, מיסטר גארפינקל?"

גארפינקל לשכתו נעשתה צרה לו. נישא על פני החנות, התרומם מקומה רביעית לחמישית, שוטט ודיבר אל נפשו:

“אלפי פולנים, רבבות פולנים, סייעו להם לגרמנים, להשמיד יהודים, ואני, שלמה גארפינקל, מעסיק בעסקי פולני, מחזיק את דזשאַן עשר שנים ומעלה. מהיכן הודאות, כי דזשאן אינו שונא־ישראל?”

גארפינקל לא ראה בוקרו של יום המגיח, שמשיי, מבעד לחלונות הפתוחים, לא ראה את המשרתים הנכנסים אחד־אחד ומתחילים בעבודתם.

טענות היו לו לאמריקה, לאנגליה, לברית־המועצות. מה ערך אנושיותם, אם הניחו לטבוח ששה מליון יהודים? גרמניה, אוסטריה, פולין – אין לו טענות עליהן. הרי אלה בחינת אדוֹם הרישעות עצמה. רק אמש, בשעת הסדר, היו לו לצעיר־בניו, פיליפ, טענות, על־שום־מה אין משמיטין מתוך ההגדה את “שפוך חמתך”? היש להם ליהודים נחמה אחרת? היש לו, לשלמה גארפינקל, נחמה אחרת? לא. לא, אין לו.

נכנס ללשכתו.

ראֶי – צפרניים אדומות, שפתיים אדומות, עיניים שחורות – בירכתו לשלום והגישה לו את המכתבים הפתוחים. הציץ בה בראֶי ובראשה על תסרקתו השחורה, במכתבים הפתוחים, ואמר בנעימה אַבהית:

“היטיבי עמדי, ראי, ותעבדי היום בחדר הסמוך.”

סייע בידה להוציא מכונת־כתיבה אחת, אחרת. לא איכפת לו, כי בשני ימי־חג הפסח, בהיות החנות סגורה, הצטברו הזמנות הרבה, כי צריך להשיב על המכתבים. הדבר לא יערב להם לבניו – דזשֶאק ופיליפ? להכעיסם יסתגר בלשכתו, יישב כל היום כולו על גבי גמרא, על גבי רמב“ם. גארפינקל התחיל נובר בארון־הספרים. אצבעותיו נגררו מעל גבות הספרים המוזהבים, כמעל מנענעים. הוציא מגילת שיר השירים עם פירוש רש”י וישב לומר שיר השירים, לומר בניגון, פסוק שיר השירים ופירוש רש"י לפסוק. מיד עם הפסוק השני התקשה. “ישקני מנשיקות פיהו” – מהיכן שלשון “ישקני” נשיקת פה? שמא היא נשיקת יד, או נשיקת כתף, כמנהג עמים אחרים? עודו מהרהר, נפתחה הדלת. דזשאֶק תקע את ראשו.

“וואֶלטפרייד ברר לו סחורה בחמש מאות דולאר.”

“נו?”

“הוא מבקש בהקפה.”

“הלא ידעת, שאיני מקיף – אמר האב ותוך דיבורו ניחם על אמירתו – מי אמרת, וואלטפרייד? ההוא מברונסוויל? שלח אותו אלי.”

גאַרפינקל תמה על עצמו, שביקש פתאום לשלוח אליו את הרוכל. זה שנים, שאין הוא מקיף להם לרוכלים, מה יוציא אותו עתה מן הכלל? ואף ששקל בדעתו, עמד על רגליו, משל יוצא להקביל אורח חשוב…

וואֶלטפרייד, גבוה, כתפיו כפופות מעט, פליט התופת הגרמנית, נגרר אל הלשכה. סביב עיניו, עינים שחורות, שרוי היה יגון־דורות, שלא הלם את שמו. גאַרפינקל הושיבו יל ידו ושאל:

“ומה טובות בפיך?”

הדיבור הטוב, קבלת־הפנים הטובה הימנו, הביכו את הרוכל. לא פילל לזה; לא היה בטוח, אם אין הסוחר העשיר משטה בו. עיניו העצבות של הרוכל הביטו בגאַרפינקל, בשיר השירים הפתוח, ברמב"ם הפתוח, מרוב תמיהה הבהיקו פניו, ופלט אמירה:

“לך ודע כי בבליקאֵר־סטריט לומדים תורה.”

“ואתם, וואלטפרייד, מעיינים לפעמים בספר?”

“יהודי, שניצול מהיטלר, מה מעשה אחר נשאר בידו?”

“אם כן, אם אתה יודע־ספר, הגידו־נא לי, מהיכן שלשון “ישקני” פירושו נשיקת פה? אימתי לשון ישקני נשיקת פה ואימתי נשיקת יד?”

“אבן־עזרא אומר: “כל נשיקה שהיא בלא למ”ד היא בפה”. נמצא כי במקום שיש למ“ד, כמו “וישק לו” הכוונה לנשיקת יד.”

גאַרפינקל נהנה מן היהודי. חש, כי היהודי נעשה קרוב לו, נעשה משלו עצמו, קרוב יותר מבניו, והניח את ידו על ברכו של הרוכל:

“כיצד יהודי מתיר לעצמו בימינו להקרא וואֶלטפרייד?”

“קושיה זו עליכם להקשות לאבי־זקני, לרבי ר' ישעיה’לה הפשדווֹזשאי. הוא שקראני כך. ומה אכחיש? באתי אליכם, ר' שלמה גארפינקל, בלב כבד. ואף שידעתי, שאין אתם מקיפים, בכל זאת באתי. כי מה פירוש וואֶלטפרייד, שמחת עולם, אם לא בטחון? תחילה בהשם, ואחר־כך באדם. ומה אכחיש, משראיתי את הרמב”ם על שולחנכם, התגבר בי הבטחון."

“הדין עמכם, וואֶלטפרייד. הדין עמכם” – נטל גארפינקל את יד הרוכל בידו, משל חברים הם מכבר הימים – “מלוא צרככם סחורה תוכלו לקבל מידי בהקפה. נכדו של ר' ישעיה’לה הפשדבוזשאי הוא בטוח בעיני”.

[1947]

כשהבריגאדה הפולנית באה, עם שחר, מכוֹרזשאֶל ללוֹמניאַ, כבר היה הצבא הסוֹוטי, שהשתער מוארשה לפרוסיה־המזרחית, מבריח את הגרמני מאַלֶנשטיין. ראשית־פברואר. הדרכים, השדות, לא היו בני־מעבר. בכל – אזרחי־גרמנים ונשיהם וטפם, רכושם על גבם, על קרונות, על מגררות ומגררנות־סַחַב.

השחר היה גדוש קרקוש־שלג, יבב־סוסים, קיעקוע־עורבים, קולות־אדם חנוקים. יתירה מזו, הכפור בער כל־כך, שציפרים נקפאו על הגדרות.

הצבא הפולני נעצר בכפר, כששה קילומטרים ממלאַווה. באשר דלת־אכרים, באשר תריס־אכרים – החיילים התדפקו עליהם, בישרו בשוֹרתם:

“באים משלנו, משלנו… צבא פולני!”

צעיר וישיש ננערו ממיטותיהם. התנשקו, התחבקו, בכו. באשר כְבול־לבנים, כפיס־עץ הסיקו בו. וכשלא היה במה להסיק, חטבו האכרים כסאות, שולחנות, דלתות והעלו אֵש, כיבדו את אחיהם החיילים במים חמים, בבולבוסים קפואים.

האחים החיילים גררו לתוך ביקתות־האכרים שקים מזונות. הציגו על גבי השולחנות מיני בשר מיובש, ככרות לחם, תה ואפילו יין־שרוף. בשביל הטפליא – שוֹקולאַד.

קאפיטן ליפסקי, הממונה על האפסנאות. הלך מבית־אכר לחברו. שפע שמחה נשא עמו את חדוות־פולין המשוחררת. ולא חדווה בעלמא. מרחק ששה קילומטר מכפר לומניאַ יושבת מלאַווה, העיר, שבה נולד, בה הלך אל החדר, בה סיים בית־ספר־למסחר. ואחר־כך – האוניברסיטה הוארשאית. פעמיים בשנה, לפסח ולסוכות, היה שב הביתה, אל הוריו. וכשהגרמני התנפל על פולין, שירת ליפסקי בסביבי וילנא. אחר־כך – שבוי בברית־המועצות. אחר־כך – בריגאדה פולנית, היוצאת עם הצבא הסווטי לכבוש את פּולין. לובלין משוחררת, וארשה החרבה משוחררת.

ועתה?

חדוות פולין המשוחררת רדודה היתה. היכן יהודי וילנא? והיכן יהודי ביאַליסטוק ולוֹמזשאַ? הכפר הפולני – כמה שלא יהא ניזוק – חי וקיים. ועיירת־היהודים? מלומזשא עד כוֹרזשאֶל נמצאו יחידים, שהתגוללו שנים ביערות, במרתפים, בבורות־בולבוסים.

ובמלאווה?

המחשבה לא הפליגה עָדֶיה, מיאנה להפליג עדיה. במלאווה, על יד גן־החמדה הישן, גרים אבא־אמא, כבר גרים שם מאז נולד הוא, וואָווי ליפסקי. הם גרים בארבעה חדרים ומטבח, גזוזטרה הפונה לגן־החמדה. בימות־החמה היו דלתות־הגזוזרה פתוחות. בשבתות, לאחר התנומה, היה אבא יושב בחלוק־שינה, העשוי משי מפוספס, על הגזוזרה ושותה תה. תוך שתייה היה קורא: “וואָווי, בוא עם החומש!”

וואָווי בן העשר יצא לגזוזרה והחומש בידו. דפדף סידרת פנחס, פתח ואמר: “וידבר ד' אל משה לאמור: פנחס בן אלעזר – – – השיב את חמתי מעל בני ישראל…”

וואָווי אומר וגן־החמדה ואילנותיו הישישים, המסועפים מתרוממים בקרבו. נישאים ומתגלגלים קולות. הנה דוהר משה’לה שנאָבל. אחריו מחנה נערים, נערי הרחוב הוארשאי. וואָווי אומר, מנעים בניגון וגן־החמדה נעשה אוהל־מועד. הוא רואה את משה רבנו. הוא רואה את כל עדת־ישראל. הכל בוכים אל אלהים. מבין עדת־ישראל מפציע ויוצא פנחס ורומח בידו. אין הוא יכול לראות את ישראל עובדים את בעל־פעור. בקולות, בכעס, משתער פנחס על זוג־החוטאים, דוקר את שניהם.

“האַ?”

“די, וואָווי, די” – ואבא סוגר את החומש ופונה אל אמא – “כבר נתת לו פירות־שבת? תני לו, תני לו… היום הוא זכאי לכך.”

אבא־אמא צופים בו, בנער, ונהנים. וואָווי בולם את כיסיו שזיפים, טס על פני המדרגות, ממהר אל הנערים, המשעשעים בגן־החמדה.

קאפיטאן ליפסקי נתחלחל.

לפני ה“גמינא” (בית־המועצה) הלומניאית עמד הג’יפ האמריקאי שלו. הוא הידק את הברדס לאָזניו, רכס את הפרווה החצאית ושאל את ה“דאנשטשיק” (השליש):

“הכנסת את המזונות, כפקודתי?”

“הכנסתי, פאן קאַפיטאן!” – הצדיע החייל והמתין שיצטווה ליכנס אל הג’יפ.

“אם ישאלו לי, סטאך, תאמר כי ניגשתי למלאווה” – כבר ישב הקאפיטן מאחורי ההגה – “אשוב בעוד שעה, שעה־ומחצה.”

החורשה לא נשאר ממנה שריד. האילנות עקורים. עמדו צריפים שרופים, גדורים תייל דוקר. האימה שהתקפלה בו בליפסקי ממוסקוה ואילך, היתמרה עתה מתוך לבו ונתקעה בגרגרתו.

“האמנם הכל כלה?”

ביקש לשאול: “האמנם כלו אבא־אמא”? לא שאל. מיתן את דהרת־הג’יפ. כבר הוא רואה את הקילון המורם. הנה בית־החומה של הכומר. הנה בית־החולים. מן השוק נראים חודי־מגדלי־בית־היראה, האפופים שלג כצמר־גפן מדובלל. עד מהרה ייפתחו לפניו חנויות־השוק.

“מי נוסע?”

“הרי זה וואָווי!”

“וואָווי ליפסקי?”

“שלום עליכם, וואווי!”

יהודים נוהרים מן החנויות, מקיפים את הג’יפ, פושטים ידיהם לשלום: “כך, וואָווי, אתה קאפיטאן?”

“קאפיטאן ממש?”

החדווה כבר היתה ממנו והלאה. פתאום הכל נרטט בקרבו:

“היכן הוא?”

כבר הוא בשוק. רוב החנויות סגורות. ואלו הפתוחות אף הן אינן נפתחות. מתלולית־הקרח מסביב לבאר־השוק מחליקים שני נערים. הבחינו בג’יפ, והריהם רצים אחריו.

הג’יפ נעצר על יד גן־החמדה. הקאפיטאן יוצא. מתכנסים זקנים, זקנות ופעוטות. הקאפיטאן מצביע על החומה והגזוזרה ושואל:

“מי גרים שם?”

“מאז ברח הגרמני עומדת הדירה ריקה” – משיבים אחדים בבת אחת.

“ומי גר שם קודם הגרמני?”

“יהודי, סוחר, ליפסקי היה שמו” – הגיח מארטשין, ישיש, גוי־שבת לשעבר – “פאן יאנאראל מוּכר לי, מוּכר מאד… אם לא אשגה, הרי פאַן יאֶנאֶראל הוא ליפסקי הצעיר?” – סיים מאַרטשין באידיש.

“כן, פאַניא מאַרטשין” – פשט הקַפיטאן את ידו לגוי־שבת – “אני ליפסקי והורי… שמא אתה יודע היכן הם?”

“מי יודע, פאַניא יאנארל” – משכו הזקנים והזקנות כתפיהם – “והיכן שני בני? אותו כלב, אותו גרמני, סחב עמו את כולם לפרוסיה.”

“אין כל יהודי במלאווה?” – שאל ליפסקי כמה פעמים.

“אלה שהתחבאו בכפרים, ביערות, מתחילים לחזור” – גברה דברנותו של מארטשין – “הם יושבים בצריפים על יד “העיירה”, לא הרחק מבית־העולם”.

הקאפיטאן הוציא מתוך הג’יפ שני שקים מזונות ונתנם לקהל:

“התחלקו.”

ומשהתחילו הזקנות מנשקות ידיו, הושיב את מארטשין על ידו, כי יראה לו את הדרך, והוא עצמו הדהיר את הג’יפ.

לפני כמאה־וחמישים שנה ישבו יהודי־מלאווה ב“עיירה”. ליפסקי עוד זכר את בית־הכנסת הקטן, הישן, שבו כפי שהיו מספרים, עבר פעם אחת, רבה של ברדיטשיב, ר' לוי יצחק, לפני התיבה בתפילת נעילה. בקטנותו היה וואָווי הולך עם אביו ביום־כיפור להתפלל נעילה ב“עיירה”. היום שוב אין יהודים במלאַווה. האם שוב יתחיל ישוב ב“עיירה”? הנה כבר בית־העולם.

מאַרטשין זוקף ידו:

“פאניא יאֶנאֶראֶלאֶ, הנה פה לוציפר האַרור, הגרמני, רצח יהודים. פה טמונים כולם בקבר־אחים.”

הקאפיטאן נעצר. לעיניו – שוחה, שלא נסתמה אלא במעט, גבשושיות ומהמורות המכוסות שלג. פקעות לוהבות היתמרו לגרונו, החריבו כל דמעה. האילנות בבית־העולם כרותים. על קצת המצבות שנשתירו – מקעקעים עורבים.

וכשפתח קאפיטאן ליפסקי ואמר קדיש בקול, שמט גוי־שבת בקרירה את מצנפתו והצטלב.

(1945)

גשם דקיק, צונן ניתק את הבונגלו של הרוטמאנים מעם ביקתות־השכנים. וכך כבר למעלה מיממה וחצי.

הבוֹנגולוֹ, חלונותיו פונים לכל ארבע הרוחות, נמלא צינת־נתזים, המולת־גשם כאילו לא ראשית־אוגוסט היא, אלא אחרית־נובמבר. מריבוי הגשם שפעו האילנות, הענפים, העלים והעשב – הכל הוריק אפילו העלים, שירקותם התחילה מצהיבה.

כבר היה עיצומו של יום, כשהפציע בבוֹנגולו אור. הדלת הכבדה, הפונה למרפסת, עמדה פתוחה ובסמוך לדלת הקלה, קלועת־התייל, התמתחה חתלתולה מיללת.

לקול היילוֹל התהפך רוטמאן על משכבו. מבטו נפל על החתלתולה וגבה המזוקר והציץ, אם אסתר ישנה.

אסתר ראשה הקטן, על שערותיו־בלונד, נכבש בזרוע. היא ישנה חרש, כתינוק, ישנה סמוכה לקיר. רוטמאן נזהר שלא להעירה. ירד בלאט ממיטתו ופתח בלאט את הדלת. החתלתולה נכנסה. תחת לזקור את גבה, זקרה עתה את זנבה. התחככה, רוטנת לרגלו החשופה של בעל־הבית. אסתר פקחה את עיניה, זוג עיניים כחולות, מנומנמות. פשטה את ידיה הערומות אל החלון הפתוח, באשר הגשם ירד על ענפי העלים. ידיה, פניה, הכל בה היה תמיהה:

“עוד ממטיר?”

“כן, אשתי.”

פניה הזעירים, על חִנם, חן חתלתולה משעשעת, התעוו, כאילו אמרה לבכות:

“אני כל כך שונאת גשם. כל היום כולו לא אצא מן המיטה.”

“וכשתרעבי, אסתר?” – שאל אותה הבעל והביט, איך הגשם קער את העלים ויורד לתוכם, משל היו צדפים.

“כשארעב” – הצטנפה אסתר בשמיכת־הצמר – “יגיש לי בעלי את האוכל למיטתי.”

“אין את צריכה אלא להזמין, אשתי.”

“ואכן אני מזמינה,” – גררה אסתר מעליה את השמיכה והתחילה מונה באצבעותיה: – “כוס מיץ־תפוזים, ביצה מטוגנת וספל קפה חם ולחם וחמאה. כן, בּאֶן, שכחתי לגמרי, כי אין לנו לחם…”

“אגש אל העיירה.”

“בגשם כזה?”

“מחבב אני טיול בגשם כזה.”

“מיל ומחצה?” – חזרה אסתר והתכרבלה בשמיכה – “תכנס אל היליני ותקח כמה פרוסות לחם.”

באן רוטמאן, צייר, שבילה את הקיץ ביער, לבש מכנסי־קורדאֶרוֹי הכחולים־כהים שלו. התרחץ מתחת לברז. אחר־כך התגלח. אחר־כך לבש כתונת־קורדארוֹי וניגש אל לפני התמונה, שעסק בציורה. פסע אילו פסיעות לאחוריו וצימצם את עינו־שמאל. הביט אל מרחק שבו יהודי, קרוע בלוי, שירֵך ונפל, קם וחזר ושירך. וכל מה שהצייר הוסיף להביט בתמונה, והתערה במרחק, כן התכפל היהודי שעל גבי הבד. היהודי נעשה עדה שלימה, ששרכה והלכה בחשרת־העננים.

אסתר הוציאה את ראשה מתוך השמיכה. הביטה בבעלה, ואחר־כך – בשעון. השעה עשר. כפפה עצמה מעל המיטה וסובבה את הראדיו. קול זר הבקיע אל תוך דממת הבוֹנגולוֹ:

" – – – בריטניה רבתי מיקשה את מבואי־ארץ־ישראל, את שלוש האניות עם יהודים, המתקרבים לארץ ישראל, תשלח חזרה…"

צלילים מזרחיים נפזרו על פני הבוֹנגוֹלו, ביקשו להחריש את החדשות על היהודים הנעים־ונדים, הנישאים באניות־עריבות על פני הים הגדול, וכל יהודי ויהודי הוא שריד משפחה, שריד שבט, וכל יהודי כָמֵה ומשתוקק הביתה…

“האַ?” – פרש הצייר מעם התמונה – “הראדיו עודו מנגן?”

הראדיו מפרסם ויטאמין חדש, המאריך את חיי־האדם, מכפילם. הראדיו מפרסם כתנות־לילה לנשים מעשה משי שחור.

ושלוש האניות עם היהודים האומללים, המעונים לא יורשו להיכנס לארץ־ישראל?" – קפצה אסתר ממיטתה – “והעולם מחריש? היכן ארצות הברית? היכן צרפת? היכן ברית־המועצות?”

“הריני שואלך, אסתר,” – נתן באֶן ידיו בכיסי מכנסיו – “העולם יש לו דברים חשובים יותר… מה איכפת לו לעולם היהודים, כשכל דאֶפאַרטמנט־סטורס מפרסמים כתנות־לילה לנשים, מעשה משי שחור?”

אסתר לא ענתה. שפכה קפה אל תוך הפאֶרקולאֶטור ושפתתו על האש. בּאֶן יצא אל תוך הגשם. אשתו צעקה אחריו:

“קח מטריה!”

ניענע ידו, שאין צורך בכך. הלך אל השכנה, אל היליני, לקחת כמה פרוסות לחם. הדרך מעוקלת היתה, נמשכה כרבע מיל בתוך היער. –

באן שוטט וראשו שקוע, שוטט והרהר בהם, ביהודים, בשלוש האניות בים־התיכון. לא חש את הגשם המצליף על גבו, על ראשו הגלוי. אדרבה, הגרירה בתוך הגשם הקלה את אשמת־עצמו. כן, היהודי באֶן חש עצמו אשם, על שהוא ואשתו מבלים במעון־קיץ, בעוד אחיו מיטלטלים על ימים, וכל רצועת־יבשה חסומה בפניהם.

שכח, כי הוא הולך לקחת לחם. הוא הולך לספר לה להיליני על האניות עם היהודים, על אנגליה הסוציאליסטית, על הכחש באלהים שמכחש עולם־הנוצרים.

באֶן, בלכתו, נרטט. שערות ראשו הסתבכו בענף, וכמו מצינור נשפכו מים אל ערפו. ננער והמשיך דרכו.

אזניו צדו צלילים, רחוקים, שהתערבו בתפיפת הגשם החרישית. הצלילים נבלטו והלכו, הזכירו גורגן־בית־יראה, הזכירו נגינת־כנסיה. האַ? באם זה באַך? כן מן הבונגלו של היליני נישאה מיסה־בי־מינור לבאַך.

המוסיקה של באך הגדול, הנוטלת את נשימת־המאזין, ממלאת אותו יראת־כבוד בפני האדם, החיה והצמח, עושה את המאזין יפה יותר, טוב יותר. האמנם המוסיקה של באַך עושה את האדם יפה יותר וטוב יותר? היכן היו הגרמנים היפים־יותר והטובים־יותר, שהאזינו למוסיקה של באַך בשנות־הטבח, כשהעם הגרמני שרפו ורצחו יהודים, מטף עד זקן? האנושיות הגרמנית, ה“נצחיות” הגרמנית היא בריה מגונה. איך אפשר ואדם יהודי יאזין למוסיקת־הכנסיה של באַך, בשעה שאניות עם יהודים מעונים מיטלטלים על פני ימים, בלא נמל בלא חוף.

באֶן עלה על המרפסת וניער מעליו את הגשם. חיפה בידיו על אזניו, והתדפק על הדלת. היליני בשמלת בוקר מצויצת ומרופרפת, סיכות התסרוקת נעוצות בשערות־הראש השחורות, פתחה קורנת את הדלת. בלשון־אילמים, כיהודי ירא בעצם־התפילה, הראתה על החלל, שנמלא מוסיקה של באַך והניחה ידה על פיה. פירוש – שתוק, באֶן, אל תפריע. האם מוסיקה היא זאת? הלא תפילה אלהית היא זאת. אסור שיישמט צליל, חצי־צליל, חלק הששה־עשר של הצליל. באן עמוּס־הלב לא הקשיב ללשון־האילמים שבפניה של הילינה, בידיה, בכל פנייה ופנייה שלה. ידיו הפרושות דחו בביטול את המוסיקה של באַך. פלט אמירה:

“מה תאמרי הילין, לשלוש האניות עם יהודים?”

“אתה ברבר, באן!” – אמרה הילין חרש חרש ובחיוך־של־חן הניחה ידיה החמות על פיו – “האם מוסיקה היא זאת? תפילה היא זאת.”

הילין צנחה על שרפרף נמוך, מרופד, שעמד ליד הראדיו, השעינה מרפקיה אל ברכיה, כבשה ראשה בידיה, ונשארה יושבת כפופה.

באֶן הגריר את עצמו חרש, ויצא למרפסת וחרש־חרש ירד מעל המדרגות. פסיעותיו נמחו בתפיפת־הגשם. הוא ננער, כאילו ניער מעצמו לא את צלילי־הכנסיה הנסערים של באך, אלא תולעים ססגוניות. אטם את אזניו, העמיד את פניו כנגד הגשם, ובלכתו זימרר חרש:

“נוסע יהודי לארץ ישראל…”

[1946]

גאֶרלין היתה מדורי־דורות עיירה יהודית. על כל שלושה יהודים היה פולני אחד, ואף הוא לא קתולי, אלא אוניטאַרי.

התושבים – חרשי־נחושת, קורצי פחים – היו מפטשים כל השנה כולה דוודים, מתקינים קערות־פסח וצורות־קדושים בשביל ה“אוֹטפוסטים” (עליות מחילה) הטשאֶנסטוכוביים. עם־האכרים היו מתפללים אל צורות־הקדושים.

משכבש האויב, הגרמני, את גאֶרלין, התחיל להעביר את בעלי־המלאכה לפרוסיה. זקנים, נשים וטף נשלחו קמעה־קמעה למחנה־הריכוז מאַידאַנאֶק. בגאֶרלין לא נשאר אפילו יהודי אחד.

רק באוגוסט 1944, משכבש הצבא הסווטי את לובלין, שוחררה מידי הגרמני גם העיירה גאֶרלין, שהיה קשה להגיע אליה.

שלושה מעת־לעת ניטשו קרבות בסביבי גאֶרלין. השוק, הרחובות שנמשכו מארבעת קצות־השוק, הכל היה חרב, הכל היה בוער. המגדלים הקטנים והמחודדים של בתי־היראה – מפוררים. מסביב לחורבות – חללים.

ומשנכנעו הגרמנים, היה בין השבויים אוֹברסט, מפקד העיירה, ראש־המשטרה וראש־הגיסטאפו. היה זה יום השני בחודש אוגוסט. השעה שעת־צהרים. השמים – כחולים ועמוקים. האויר התחלף והלך. הרי ריח חריכה ועשן, והרי ריח פירות בשלים ושלכת. ומתחת לגמר בישולו של אוגוסט – חורבות, שריפות והרוגים.

אותו יום ב' אחרי הצהריים, התקיים ליד עיי־בית־היראה, משפט־צבא. קולות־תופים הזעיקו את העיירה כולה. השופטים – רוסי, פולני, יהודי. הנאשמים – שלושה – מפקד העיר, ראש המשטרה, ראש הגיסטאפו.

שלושת הגרמנים, האפולטים שלהם קרועים, המדליות שלהם שמוטים ולא נשתיירו מהן אלא סרטי־צבעונין בלבד. עמדו בצד ראשיהם שחוחים, פניהם מעוננות, עיניהם – אימה.

אבי־בית־הדין – מאיור פולני – קרא:

“שוויינוואוּרצל!”

ראש־הגיסטאפו, גרמני בן ששה רגל, זז ויצא. ניקש מעשה חייל אחורי מגפיו המהודקים וקדד בפני השופט. אבי־בית־הדין שאל אותו:

“כמה יהודים הרגת?”

“לא הרגתי אף יהודי” – לא גרע שווייעוואוּרצל עינו מעם אבי־בית־הדין ודיבר כמוסר ראפורט – “לפי פקודה מברלין שלחתי את היהודים למחנה־ריכוז, למאַידאַנֶק.”

ומה עשו בהם, ביהודים במאַידאנאֶק?"

"במאידאנאֶק – התחילו מתבהרות פניו המעוננות של שוויינוורצל – “במאַדאנאַק קצת יהודים נורו, קצתם נתלו, והשאר הורעלו בתאי־הגז.”

“ומה עשו בהם, בפולנים?” – הוסיף לשאול אבי־בית־בדין.

“לפי פקודה מברלין…”

“די!”

היושב ראש לא הניח לו לגרמני, שיסיים את פסוקו. משפט־הצבא נדבר חרש, והיושב־ראש הכריז בקול את פסק־הדין:

“לתלות!”

ההמון צדו את תיבת “לתלות” ונישאה ברוב שמחה מפה אל פה.

“לא לתלות כי אם לקרוע אותם חיים קרעים קרעים!”

היושב ראש שאל את פי ההמון:

“מי מתנדב לתלות את ראש הגיסטאפו הגאֶרלינית?”

הורמו מאות ידים. הגיח קאפיטאן של הדיביזיה הפולנית הראשונה:

“כבוד המאיור היושב־ראש, אני יליד לובלין. אני יהודי, הגרמנים הרגו את בני, את אשתי, את הורי, את כל קרובי. אין לי ענין לחיות, זולת שירותם של ההם, שעודם בחיים ובעיקר – נקם. דין שיהודי גאֶרליני יתלה את ראש־הגיסטאפו. ואם לא נשאר יהודי בגאֶרלין, אתלנו אנוכי.”

ומשהתחילו הפולנים לחפש סביבם יהודי, הגיע מן הרחוב הלובלינאי באֶרקאֶ חרש־הנחושת, שהתחבא אצל ווישניאֶבסקי, הטוחן למעלה משנתיים. הקהל נשאוהו על כפיהם אל היושב־ראש.

“הנה יהודי, יליד גאֶרלין”

באֶרקאֶ שמע, למה הוא מתבקש וקדד לפני היושב־ראש:

“כבוד המפקד, אם תצווני, אתלה את ה”ראַבּוּשניק“, את הרוצח. הוא ראוי והגון לכך, מחוק־צלם זה נבֵלה זו. אולם אבקשך, כבוד המפקד, פטרני מעבודה זו.”

ההמון, שצחקו בקול דחקו את שלושת הגרמנים לעמודי־הטלגראף שעמדו בשוק. חבלים לצוואריהם הגרמניים, כאפסרים לסוסים. ראשון ראש הגיסטאפו, לאחריו – המפקד, ראש המשטרה. על ראשיהם ירד מטר מקלות ושוטים. ההמון השתוללו:

“דין תליה הוא להם קל מדי!”

“לחתוך מהם נתחים נתחים, הרוצחים!”

“לארבעה גזרים!”

“היחסנים המבאישים!”

“ארבע שנים רצחו אותנו!”

“הסירו את הטבעות מעל אצבעותיהם!”

“קחו מהם את שעוניהם־זהב!”

“שְלו את מגפיהם־לכּה!”

שלא ליטול כל מאומה מהם, הכלבים!"

“נכון נכון!”

כל שהוא גרמני, דינו עקירה מן השורש!"

ההמון טיפלו בהם בגרמנים. כרכו לסרטי־המדליות שלהם את שעוניהם־זהב, את ארנקיהם וממונם, את תצלומיהם, תצלומי־אשה וילדים, תצלומי־אהובה. את ראש הגיסטאפו הלבישו סרט־צבעונין של פלדמרשאל, על הסרט כתובת באותיות זהב – “ארי טהור”.

ההמון הידקו את החבלים סביב עמודי־הטלגראף, הרימו את הגרמנים ועניבות לצוואריהם, הרפו מהם. ומשהתחילו הגרמנים לפרפר ברגליהם, לפשוט את לשונותיהם, עמדה דממה בין ההמון. הכל הביטו כשעוני־זהב, שנוצצו מעל הפגרים התלויים.

באֶרקאֶ חרש הנחושת עזב ראשון את השוק. לא יכול להביט בתלויים. ולא משום שהיה ברייה חלושה; אדרבה, באֶרקאֶ היה יהודי־גְבִר. בנקל יכול היה להרים דוד, שמשקלו חמישה, ששה פוד.

באֶרקאֶ הפליג לרחוב הלובליאני, שבתיו חורבות. ואם בית עמד על תלו, הרי בלא ארובה, וזגוגיות מנופצות.

באֶרקאֶ השחיל עצמו לסימטת בית־הכנסת. לבו חם והלך. בית־הכנסת הישן, שגגו אחד, עגול־למחצה, נישא על גגו אחר, בית־הכנסת שלם תם ושלם.

בית הכנסת עמד פתוח. ריח כבד של זבל־סוסים טפח על פניו. הביט סביביו. איה ארון הקודש? איה ה“מעמדים”? איה האלמימר? הגרמנים, רוח בעיניהם, עשו את בית־הכנסת אורוות־סוסים. הנה מוטל זבל־הסוסים, באשר עמד ארון הקודש. אילו בא לפניו עתה גרמני, היה תולאו.

חרש־הנחושת התחיל בידיו מנתץ את השקתות, שחוברו אל הקירות. בין השקתות התגוללה יריעת־ספר־תורה עקובת־דם. חיפש ומצא מעדר והתחיל מפנה את הזבל. כן עמל באֶרקאֶ עד הערב יום. אחר־כך נטל את יריעת ספר התורה, ניצב במקום שעמד לפני ארון הקודש, ואמר לאלהים:

“רבונו של עולם, האויב אמנם מוגר, ועד מהרה יבוא שלום בעולם… אך מה יסכון שלום כזה, אם אחרי מליוני קרבנות־היהודים, הגאולה כה רחוקה… משיח איננו בא… ריבונו של עולם… קרב את הגאולה, ולא יירצחו עוד יהודים… ומי יכול להשאר פה, בגאֶרלין, כשהשוק מרוצף מצבות יהודיות? יהודי אינו נראה ובית־העולם נחרש – –”

בקול סדוק ועינים דומעות אמר חרש־הנחושת קדיש.

אחר כך סובב כל היום ברחובות היהודים שלא היה בהם אפילו יהודי אחד. ועם לילה שלח אש בבית־הכנסת, והפליג אל תוך הלילה, הוא ויריעת־ספר־התורה הקרועה ועקובת־הדם.

[1945]

עשר שנים ישב וולף הנגר במושבה קוֹאוֹפראטיבית, שתושביה היו אנארכיסטים ואנארכיסטים־למחצה. וולף בנה אסמים, בנה אורוות. בקיץ, בחורף – וולף היה מיטלטל על פני המושבה במַשור, בפטיש. בתרמיל מסמרות. פה תיקן חלון, פה – גג. תמיד היה מנסר, תמיד היה מפטש, תמיד היה משגיח שלא יחדור גשם לדירתו של קוֹאוֹפיראטור. ואף שוולף היה מתגעגע על ניו־יורק, שבה הניח מפלגה, הניח מועדון, שבו היה נוהג בכל יום־ששי־בשבת להזדמן עם חברים, ביקש להתערות במושבה, ביקש להתבסס בה. אולם לא עלתה בידו. וּווֹלף לא היה היחיד, שלו יכול להתבסס. מן החברים שהשתקעו ראשונים במושבה – אנארכיסטים מסורים, צמחונים קפדנים – מן החברים, שבנו את המושבה, שוב לא נשאר זכר. הם נסעו אילך ואילך. קצתם לא היה בידם לפרוע את התשלומים, קצתם נמאסו עליהם החיים בכפר. המושבה חדלה מהיות קואופיראטיב.

התכנס ובא ציבור חדש, זר. כל אחד ואחד לא דאג אלא לביתו ולכברת־אדמתו. ואם נתכנסו אי־פעם, היתה זו שמחת־משפחה, לוויה, או שולחן־קלפים.

הבעלבתים החדשים נטפלו לו לוולף הנגר, שאין לו אשה, לא היו לו ילדים:

“חבר וולף, מה לך נמשך כל־כך לניו־יורק?”

“צפויים לך מזלות?”

“צפוי “דזשאַב”?”

וולף נתפתה להם. נשאר במושבה. יום־יום, אם אך לא ירד גשם, נראה היה וולף, פה על גג אחד, פה על גג אחר. היה בן ששים. גבוה, רחב־גרם, ידיו ורגליו ארוכות. כשהיה יושב על גג, רגליו, ידיו פשוקות, שולף מתרמילו מסמרות, נוטעם, פה בקרש, פה במריש, הזכיר כל דיוקנו עכביש־ענק.

מעל הגגות היה רואה, מרחק־מילין, מי נוסע ובא אל המושבה. אם הבא מאנשי שלומם, לא היה וולף אפילו מתבונן. היה מוסיף לדפוק ולמַנְגְנן. אם הבא זר, היה וולף יורד מעל הגג ויוצא ראשון לקראתו. דיבור לכאן, דיבור לכאן, וכבר וולף מהלך עם הזר, כעם מכר ומודע, מספר לו על האנארכיסטים, על הצמחונים, בעלי המושבה האמיתיים מלפנים. בני־אדם בעלי אידיאלים. יום־יום, אחרי העבודה, היו מתכנסים בספרית־המושבה. יום־יום היו משננים, כיהודי ירא את תפילתו, כי גדול־שונאי־האדם היא המדינה על סמכותה, על צבאה, על דתה, המקיימים את הסמכות. והיום? היום יושבים פה ביוּרוֹקראַטים זעירים. הספריה שוממת כלב אינו מרחרח לתוכה. והספרים? קצתם נסחבו, ואלה ששרדו מכרסמים אותם העכברים.

ומששפך וולף את לבו, הניח את הזר, חזר וטיפס אל הגג ומעל המושבה נשמע, איך ווֹלף דופק מסמרות, ממנגנן.

כך יצאו עשר שנים. הימים בסמוך לימים נוראים. קצת בעלבתים התכנסו בספריה. שלחו להביא את וולף, דיברו על לבו:

“כך וכך, וולף, רצוננו לעשות את הספריה בית־כנסת.”

עיני וולף, חומות, ארכרכות, ניצתו עתה, כעיני כלב־ציד השומע ירייה. לא די שנשאר בין ביורוקראטים אַפסוּסים, מבקשים הם לפתותו, לשים לו מוקש – הוא, וולף, שהוא נגד כל דת, נגד כל כנסיה, יבנה בית־כנסת־זוטא?

“נו, וולף” – דחקו בו הבעלבתים – “מה לך מחריש?”

“אני לא אבנה לכם בית־כנסת!” – פרש הנגר את ידיו, זקף עיניו, משל התכוון לטפס על גג.

“על שום מה?”

“על שום שאני יהודי כזה, שאינו הולך לבית כנסת!”

“נשיג אחר!”

“לבריאות.”

ואחר השיחה הזאת צרר וולף הנגר את מכשיריו וקצת מטלטליו וחזר לניו־יורק. נסע ברוב שמחה, ברוב־געגועים. מקץ עשר שנים שוב יזדמן עם החברים לשעבר, שוב יבקר במועדון.

אולם במשך עשר שנים השתנתה ניו־יורק. את סביבת הברונקס, שבה היה יושב, כמעט שלא הכיר. בכּוֹל כושים. בכוֹל איטלקים, שדחקו את היהודים. קצת חבריו לשעבר כבר נטרדו לעולם־האמת. אחרים נסעו והתפזרו אילך ואילך. יצא זמן, עד שמצא שני חברים מכבר, את משה השחור, שעשר השנים הטילו בו שיבה, ואת בֶּר הארוך. מפי החברים נודע, כי המועדון האנארכיסטי אינו קיים מכבר. יש מועדון קומוניסטי, יש מועדון פועלי־ציוניסטי. משה משכוֹ אל הקומוניסטי ובר – אל הפועלי־ציוניסטי.

“משמע – השתער וולף על חבריו־לשעבר – שניכם מאמינים בגדול־אויבינו, במדינה? אתם מאמינים בדת?”

“לא בדת, וולף – לא בדת” – התנערו שני הידידים מאותה עלילת־דברים. שניהם טענו, כי במועדוניהם מתכנסים ערב־ערב פועלים, קוראים ספר, קוראים עתון. שומעים שיעור, מתווכחים. “בוא ותיכנס, וולף – משכו כל אחד ואחד למועדונו – ותראה. ואם לא יישר בעיניך, תסתלק. אין אנו אונסים איש.”

המועדונים לא ישרו בעיני וולף, לא הקומוניסטי, ולא הפועל־ציוניסטי. אולם הוא נשאר בפועלי־ציוניסטי. ומה מקום היה לו בערבים? פעם אחת, פעמיים ניסה לפתוח בפלוגתה על גדול־אויביו, על המדינה, אולם נכשל. במועדון היו ברנשים מפוקחים ממנו. יתר־על־כן הכל היו חולקים על וולף. וכשהטיחו בפניו את שחיטות היהודים בידי הנאצים בגרמניה, בפולין, בליטא, ובאוקראינה, לא זו בלבד שניטל לשונו, אלא לבו שתת דם. ואף שבכה בלא דמעות, הרי בעומקו נחשבה לו עוד כאֵם־העוונות האמונה במדינה. אולם לא יכול להושיע. בכל זאת פועלים. והמועדון נלבב. אך יפתח חברו, בֶר הארוך, את דלתות ארון־הספרים, מתכנסים פועלים לעשרות. שומעים מלה, הקלוטה אש, המזכירה את שנות־נעוריך, כשהתקנת עצמך להפוך עולמות.

ומשחלה בר הארוך חולי־אבני־מרה ובבית לא היה כדי תשלום־רופא, חיפש וולף בחזיית חברו, הוציא מתוכה מפתח קטון והלך למועדון. וולף, האנארכיסט, עמד ליד ארון־הספרים הפתוח ומכר ספרות ציונית. לבו הכהו בשל כך, חש עצמו חוטא. אולם מה שחברו חולה, ובביתו שורקת הדלות, חתר בו חתירה עמוקה יותר, ואף מחה את החטא.

וכן עבד וולף במקום חברו שבועיים ומעלה. יום־יום, לאחר חצות־לילה, משננעל המועדון, הלך וולף אל חברו. הניח על השולחן את הפדיון ובאנחה הזיז עצמו אל החולה:

"שומע אתה, בר, אילו ניתן כך לזרוק כארבעים שנה מעל הגב, ואילו נצטרפו לי שלושה ארבעה ברנשים – "

“מה היה?”

“הייתי מחיה את המועדון שלנו מלפנים.”

“את האנארכיסטי?”

“כן”.

עתה הושיב את עצמו בר הארוך באנחה ופשט את ידיו הצמוקות, החשופות אל חברו:

“אין אני מבין אותך, וולף. דוֹקטוֹר זולוֹטאַרוב, תודה, היה אנארכיסט טוב כמוך?”

“הוא היה רבי, דוֹקטוֹר זולוטאַרוֹב.”

“ודע לך, כי הרבי שלך היה פועלי־ציון שרוף” – דיבר בר ברגשת לב – "ולא הוא בלבד. טול את דוקטור גינזבורג, משמע איסר גינזבורג, כלל לא קטינא־דלאָ־חכים, והיה אנארכיסט וציוני כללי – ואתה וולף, שוטה זקן, עודך רועד ומתחלחל, שמא אתה עובר על לאו, אם אתה מוכר ספר של בורוכוב, ספר של דוֹקטוֹר סירקין, אם אתה מוכר “רומא וירושלים”…

לאחר שיחה כזאת לא היו החברים מביטים זה בזה. מבטיהם הכמהים היו מכוונים לחלל, שריטט לשלהבת־נורת־החשמל.

שיחה כזאת, כמעט דומה, חזרה ערב־ערב כל ימי־חליו של בר. במאוחר בלילה, בדרכו הביתה, הקשיב וולף לפסיעותיו שלו עצמו. הודה, כי חברו הדין עמו ולבו הכה אותו שאין הוא יכול להחלץ מן העקשן שבקרבו. ולבו הכה אותו לא כל כך בשל חברו, כמו בשל רבו, דוֹקטוֹר זולוטאַרוֹב קטן־הקומה על זקנקנו־קמץ, על משקפיו שעל פניו הזקורים ועל קולו, היודע לתרגל המונים.

ומשהבריא בר, וחזר לעבודתו למועדון, החברים שוב לא דיברו על כך. יצאו שבועות, חדשים. שוב אביב, שוב מאי. לאחר יום עבודת־פרך אכל וולף פת־ערבית במסעדה צמחונית, והלך למועדון. המועדון היה מלא וגדוש. כל המנורות והנוּרות דלקו. הקהל עמד מסביב לקירות, מחא כפיים ונהנה הרבה למראה הצעירים שרקדו הוֹרה. וולף תהה:

“האי מאי?”

בר הארוך צץ לפניו. חבק לו לוולף, התחיל מנשקו:

“וולף, ברך שחיינו!”

“מה, שהחיינו?”

יש לנו ארץ שלנו, וולף, מה אתה מביט? יש לנו מדינה. מדינה משלנו. אתה אנארכיסט, אתה! בוא! בוא לרקוד!"

ידיו הארוכות של בר חבקו את וולף, ושניהם נקלעו לתוך הריקוד. ידיים מעל כתפיים, ראשים כפופים וזקורים, רגליים – שעיטה ותפיפה, ומתוך הגרונות הפתוחים בוקעת פה – “הבה נגילה” ושם – “מבאר שבע ועד דן”. מעפילה ומתפוצצת שירת עם משוחרר.

וולף בצבצה בו חדווה, בצבצה שירה:

“הבה נגילה…”

[1948]

מארטשין קוויאַטאֶק, בן שמונים, צחור כיונה, שכב כולו במיטה. עצמות ידיו ורגליו דָוו.

עם האביב הוטב לו. ופתאום ביום ששי, בסוף־אפריל, קפצה עליו שמחה, שמחה רכה־נולדת, כי שוב לא יצטרך לעזרת השכנים.

מאַרטשין ירד מעל מיטתו. התלבש ובראשונה לאחר חורף קר, קשה, יצא מביקתתו הכפופה, שעמדה במבואי בית־העלמין דמלאווה.

שלהי־צהרי־אביב שיכרוהו, והתנודד על רגליו הרפופות. הכל נראה בעיניו צעיר וחדש. ישב על הספסל הסמוך לביקתתו ונשם באנחה כבדה.

שיפשף את עיניו, שנתכסו כביכול קורי־עכביש. ומששיפשפן יפה־יפה, הבחין כי חומת הגדר, הכפופה, הנקובה חורים, מטה לנפול. בית־העלמין, שהוא שומרו כמה עשרות שנים, מעוזב. המצבות – מעוקמות ועקורות. ומעל חורבות־הקברים מתנענעים עצי־אגוז מסועפים, מתרוממים אלונים ישישים, כדרך שהתנענעו והתרוממו לפני עשרות בשנים. ומן הענפים המאוכלסים קנים, נישאת זימרתם של אותן צפרי־הרון עצמן. והריח העז של הלילך המלובלב מספר, כי כבר עיצומו־של־אביב.

פרשיות־חיים התגוללו והלכו:

בית־הכנסת הקטן ב“מקום”, בית־העלמין הישן, שבו היה שומר אביו של מאַרטשין, שבו נולד הוא, מארטשין, וגדל ונשא לאשה את יאַדוויגה. לאחר מות־אביו נעשה מאַרטשין שומר. ומשנגדש בית־העלמין מתים, קנתה קהילת־מלאווה מידי הלאֶלאֶוואֶלים, כברת־ארץ גדולה, בנתה ביקתה בשביל מאַרטשין והתחילו מקברים את המתים בבית־העלמין החדש. בימי־הגרמני, כרעא־דכלבא, נמחה בית־העלמין הישן כליל. המצבות נלקחו, האילנות נעקרו והיהודים, אלפי יהודים, גורשו ונהרגו.

לעיני מאַרטשין חלפו יהודים – סבים, אָבות, ילדים – הוא פירש בשמותיהם כולם. הוא הכיר את כולם. הנה נגלה ה“ראַבין” הישיש, הנה – האמצעי, וה“פאן ראַבין” סגל; מאַרטשין היה מבאי־ביתו. היה מביא כמה פעמים ביום מים, חוטב עצים, אוכל שבת־שבת במטבח־בית־הרב חלה ודגים. ומי ישוה למארטשין בבקרו של ערב־פסח, כשהרב היה קוראו לחדר־הבית־דין? היו מחכים לו הרב, הדיין והשמש. היה מדבר אליו הרב, מדבר יהודית, ומאַרטשין הבין כל דיבור. מכרו לו את כל החמץ שבעיר, אפילו זה, שיהודי מלאַווה לא הספיקו להביאו אל הרב, היו מוכרים לו כל “חשש חמץ”, והוא, מאַרטשין, היה קונה את החמץ משלם מזומנים. וכשהיה יוצא עם ה“העשירות” הקנויה, היה משתחווה לפני הבית־דין ואומר יהודית:

“אַ כשרן און פריילעכן פסח ווינשט אייך מאַרטשין, דער שבת־גוי (פסח כשר שמח מאחל לכם מאַרטשין, גוי־שבת)!”

משמחה אורו פניו של מאַרטשין הזקן, עיניו הבהיקו ושפתיו מונות את המלים היהודיות, שכבר לא שמען זה שנים. אין עוד יהודים במלאווה, אין עם מי לדבר מלה יהודית, ורע לו למארטשין. שבת־שבת הוא הולך מחזר בתרמילו על הפתחים, וזו פרנסתו. כל עוד היתה יאדוויגה, היו החיים קלים יותר. פה עבדה בכביסה, שם – בכביסה, וכשהיו מחזרים שניהם שבת־שבת על הפתחים, זכו בכפליים. אולם מאז נפטרה, פוקדו הרעב. והנה כל החורף כולו שכב במיטה ואילולא שכנים טובים, שהביאו כף־נזיד, מי יודע אם היה עומד בפני החורף.

ממעמקי בית־העלמין נישאו קולות חנוקים. מאַרטשין קירב חמש אצבעות קעורות לאָזנו, שכבדה משמוע. מבין הקולות, שהתקרבו והלכו, התפקלו פירורי־דיבור. הוא קרא:

“מי שם?”

מאחורי ה“אוהל” באו ארבעה ילדים במרוצה, באו בקריאות־שמחה:

“מה שלום סבא מארטשין?”

“תודה לאל, הוטב!” – הראה מארטשין ל“חברה”, שיישבו על הספסל – ומה שלומכם, ילדים? באתם לצוד צפרים?"

הנערים בני תשע, עשר, שישבו בסביבת בית־העלמין היהודי, היו דבקים במאַרטשין הזקן. מה שמארטשין שהה כל חייו בבית־עלמין, מה שהיה לו תמיד לספר על מת, על “ימים משכבר” – כל זה משך אליו את הטפליא.

הילדים ישבו בעשב. נהנו מן ה“סבא”, שהיה בעצמו מחבב ציד־צפרים. סיפרו לו, איך שמו “רשתות” לצוד צפרים. התאוננו, שאינם תופסים אלא אנקור בלבד.

“כשאתם, חברה, שמים את ה”רשתות" שלכם על העצים" – דיבר מאַרטשין עם הקטנים, כדבר איש אל רעהו – “דין לשים את ה”רשתות" בעשבים הגבוהים, שבהם ישכון עפרוני, צפור־רון. אשתקד שמתי “רשת” על אדמתו של שטשאֶקאטש, שדשאיו גבוהים, ותפסתי פעם אחת צפור־רון. עשרה זהובים קיבלתי תמורת הציפור." – החליק מארטשין את שפמיו־שיבה, שירדו על פיו.

“שטשאקאטש, שסוסו נפל על ה”קירקוט" (בית קברות) היהודי הישן?" – שאל נער, שכבר שמע לא אחת את המעשייה מפי מאַרטשין הזקן.

“כן, כן, ילדים” – היה מארטשין מחבב לספר ולחזור ולספר את מעשיותיו והילדים לא נלאו מעולם לשמוע ולחזור ולשמוע, כי הסבא מאַרטשין היה בכל פעם מספר את המעשיה על דרך אחר – “מתי זה אירע? כנראה בימים, שבהם “שלנו” גרשו את הגרמני, הכלב־הזאב, מפולין. הימים רגושים היו, ילדים, היתה תחטופת, נאבקו, התכתשו – כל אחד ואחד ביקש לתפוס מקום, שהיה שייך ליהודי שכלה ואיננו. והיום היה יום שני בשבוע, כשעם־האכרים חרשו את השדות. אותה שעה דוקא הייתי ב”קירקוט" היהודי הישן. אני רואה – שטשאקאַטש נוסע אל ה“קירקוט” במחרשתו. מתכנסים בני־אדם. שואל אני אותו: “שטשאקאַטש, מה אתה עומד לעשות במחרשה?” משיב הוא: “הריני עומד לחרוש קצת צמדי־אדמה אלה”. “נו – שואל אני אותו – ומפני המתים השוכבים שם, אי אתה מתירא כלל?” “לא – משיב הוא – אני מתירא מן החיים, לא מן המתים, לא מן הלא־טובים”. “נו – מהרהר אני – כבר ראינו חצופים ממך.” מה אומר לכם ילדים, אך רתם שטשאקאַטש את הסוס למחרשה, דפק בו, פסע הסוס כמה פסיעות, זקף אזניו, נשף בנחיריו וניצב, אינו זז ממקומו. נוטל שטשאקאַטש שוטו, מצליף סוסו רגליו, צלעותיו, חרטומו, ככל הבא בידו – הסוס מתמוטטות רגליו הקדומניות, בוכה וזוקר ראשו לאחוריו. אני מביט – כבר מתגוללים פרקים, כבר מתגוללות עצמות. ובאשר המחרשה העמיקה וחתכה בקרקע, מוטלת גולגולת אדם. הקהל התחילו מצטלבים, מתרעמים על שטשאקאַטש: הרי רואה אתה, כי אין זה חָלָק. טול את הסוס ואת המחרשה ותסתלק." הוצרכתם ילדים לראות, איך שטשאקאטש התנפל על הכל, השתער בקולות ובנביחה, משל כלב שוטה."

“והסוס?” – שאלו שני נערים בבת אחת.

“את הסוס כבר הוליך שטשאקאַטש פגר הביתה – אמר מאַרטשין באנחה. – האלהים ענש אותו בו במקום. מתים אסור להתגרות בהם. הגרמני, כרעא־דכלבא, עשה את ה”קירקוט" היהודי הישן שוק־סוסים, הלא רואים אתם, ילדים, מה היה סופו. אין יודע אפילו, להיכן נתגלגלו עצמותיו של היטלר. אנשים, הגרים מסביב ל“קירקוט” הישן, מספרים, כי בלילות נישאת ממנו יללה. הייתי נשבע, כי אלה בוכים היטלר וכל כנופיתו, שהשמידו את כל יהודי־מלאווה, השמידו מאות “שלנו” – – – האלהים לא ימחול זאת עד עולם – – –"

“יהודים אף הם בני אדם?” – שאל יאנאק בן התשע, לא־נועז – “אמי אמרה לי, כי ב”קירקוט" היהודים שנספו – – –"

“ומה הם?” – הזעיק מארטשין – ופאַן יאזוס לא היה יהודי? ופיטרוס הקדוש? ופאַוול הקדוש? כולם היו יהודים."

“פאַן יאזוס?” – שיסע וולאַדאק את דברי מאַרטשין – הלא היהודים צלבו את פאַן יאזוס."

“לא יהודים, לא יהודים” – ניענע מאַרטשין ניענוע־של־לאו – פאַן ראַבין עצמו אמר לי, כי עשו זאת עובדי־אלילים הרומיים. וה“ראַבין” – היה ישר ומהימן, כמו פאַן “יאזּלאק” עצמו.

“וולאדֶק” – פנה יאנאֶק אל הגדול שבנערים – “ראית פעם יהודי?”

“לא, לא ראיתי. הייתי בן שנה, שנתיים, כשהגרמני גירש את יהודי־מלאווה.”

“אף אני לא.”

הנערים דחקו בו במאַרטשין:

האמת הדבר, סבא, כי כל היהודים, אפילו נערים, לבשו קאַפוטות ארוכות כמו פאַן “קשיונדז” (הכומר)? ובתי־החומה בשוק, ברחוב הפלוֹצקאי, ברחוב הווארשאי, החנויות ובתי־העסק היו שייכים להם? האמת הדבר, כי העני־שביהודים היה בשבת אוכל דגים, בשר ושותה יין?"

“אמת, ילדים, ולא אמת” – ניענע מארטשין ראשו, כאילו הצטער הרבה – “ובימי היהודי היה טוב יותר, מאשר היום בימי ה”מוסקאל" – – – ובימי היהודי היתה פרנסה. והיום – היום חייב אפילו מארטשין בן השמונים לפשוט יד. לא טוב, ילדים – – – לא טוב – – ולא כל היהודים היו עשירים – – ביום חמישי, ביום ששי בשבוע, כשקצת הדלות היהודית היתה מחזרת על הפתחים, היתה פושטת יד לצרכי שבת, השחירו הרחובות מעניים – – – מרובים היו היהודים העניים מן האמידים – – – כמו אצלנו הפולנים. – –"

הילדים נשארו יושבים, מי על הספסל מי בעשב, הקשיבו וספגו לקרבם את המעשיות המוזרות, שמאַרטשין מספר על היהודים, כאילו המעשיות התרחשו לפני מאות שנים, הקשיבו לזמרת־הצפרים, שנישאה מאילן לאילן, נישאה ממצבות חרבות. הקשיבו איך ניגון־בית־עולם אורג מן הקברים הנפולים, מן החורבן, את אגדתו.

[1951]

א

שערי בית־הכנסת הכבדים, מפורזלים ומפוּטשים מגיני־דוד, עמדו פתוחים ורווּחים. ממעמקים הצלילה צינה, התפשטה מעל הביאָה המרוצפת, ששוטטו בה יוֹנים, התנדנדו על כרעיים שחופות וסמוקות והימהמו.

על האלמימר עמד יעקיל הזקן, שכבר הפקיד שמשוּתו בידי בנו. הפנים הלאוֹת קמוטות וגמודות מזוקן. הזקנקן הלבן, מפוקס ומאוּנץ, רץ ונמשך אל הפאות, הגבות, משל הפנים עטורות אגודת־שוּם.

הביט במרבד האדום, המתמתח בין האלמימר וארון הקודש, הביט בנברשות ובמנורות התלויות מעמדים¹,‏ בכתלים המחודשים, הקשוטים ציורי צבאים, כלי נוגנים, פרקי תהילים. השמש הזקן רוה נחת, שהפרוכיות והמעילים ננערו באויר, ובחלל בית־הכנסת לא נראה גרגיר של אבק. צימת שפתיו, חטמו, כאילו עמד להתעטש ובקול צעיר זרק אמירה לבנו:

– יתברך השם, כי אימתי תחזור חתונה שכזאת? אחת לימי החיים. קול מבשׂר, כי שמואל בלאסר דנן, הגביר הגדול, הספון והחשוב, נשתדך בגביר שכמותו, באליהו ‏ מרגליות ‏ מווֹרמייזא. ‏ עשה אזנך אפרכסת וקלוט דברי, ברל.

– קולט, אבא – הסיט הבן את מצנפתו האפורה שהיתה דומה כפעמון, אלא ציצית זעה בראשה, והוסיף לחַתך את קנצי נרות החלב.

– מה אומרים העולם, בּרל? דיבורים לחוד ומעשים לחוד – משך השמש הזקן את מכנסי־הברך, הישוּבים בפוזמקי־צמר ארוכים – שכן תדע, כי קהילתנו, קהילת רגנשפורק, וקהילת וורמייזא הן הקהילות המובחרות שבכל אשכנז, קהילות יחסנים, שאינן שוה בשוה² בשנים האחרונות. כהיום, ברל, יבוא שלום – רגנשפורק משתדכת בוורמייזא, יהיה – אוֹמַר לך – בתופים ובמחולות. לשון מהלכת, כי יבואו לחתונה ליצני פראג, ולייב שלנו מרגנשפּורק כבר מתקין עצמו, מאז הפסח, לחתונה. כבר הכין אמירה וזמירה. אלא תימה היא, שבינתיים אין קבצנים נראים. הבריות הללו, הפטורים מבית־כנסת, הם תמיד זריזים מקדימים.

ברל, צנום, שלא נגדל כל צרכו, זקף עצמו בבת־ראש, העליז, וזקנקנו הצהבהב הקלוש נשתרבב בגדלות כלפי מעלה, כזנבו הקצוץ של שׂכוי, המעומד לקריאה. – האמת, אבא, ששמואל בלאסר סילק עוד קודם החתונה את יו"ד אלפים הטאלירש?³

– ידו רב לו לסלק גם כ"ף אלפים – תקע האב אצבעיים, כצבת, וכשערה אחת אחזוּ זקנקנוֹ החדוּד של ברל.

אב ובנו, זהירה בעיניהם, חיוך בזקניהם, ניצבו כהרף עין וראשיהם משוכים כלפי מעלה.

יעקיל הזקן נסתכל בזגוגיות־הצבעונין שמעל ארון־הקודש. קרני־החמה נתלקחו, נתרסקו, נמזגו בציוץ־האנקורים, שבּת־קולו הילכה בזויות־בית־הכנסת הריקות. בימי־נעוריו האמין יעקיל, כי דרך הזגוגיות המצוייצות, השקועות מעל ארון־הקודש, עולות תפילות הש"ץ⁴ השמימה. ומי יכחיש עתה ויאמר לאו?

הזקן הפליג בפסיעות קצובות ליציאה.

בפרוזדור, השרוי באפלולית וצינה, כחללו של מַרתף, עמד כיוֹר נחושת, כרסן וכולו קמטי־קמטים. מסביב הצנתרים והזרבוביות, שיהודים היו מַשרים שם אצבעותיהם מאות שנים, היתה הנחושת שחוקה ומכורסמת.

מעשה רגילות הטיל השמש הזקן ידיו מתחת הנחושת הרטובה ושפתיו התחילו רוחשות. יעקיל לא נחשב לו הכיור כלי שבור. כאן, ליד הפיות השחוקים, עמדו לעיניו בני אדם, משפחות, בתים. הבית אל הכתר, אל הצבי הלבן, אל השמש, הבית שתלוי בו עד עצם היום שלט וציורו דוב שחור, הדלת הירוקה, הדלת האדומה, באֵר־הזינוקין, – כל רגנשפורק כולה, המקפת את חצר בית־הכנסת, רחוב היהודים, בית העולם על ההר – התנערה וחיתה בשמש, המתינה לו בחוץ, ששפעה בו חמה, ואישרה וקיימה כי שבעים השנים, שנות יעקיל, לא נתבזבזו. השנים חיות בבית־הכנסת, בכיור שבפלוש⁵ , בבית אל ארי הזהב, שבו קבוע מדורו של יעקיל, בכל חטיבה וחטיבה שבכלי ביתו, ואפילו בחול שמתחת הרגליים.

השמש יצא לחצר. אזניו הכבדות כמעט שלא צדו את הניגון של הישיבה, הנושכת לבית־הכנסת. ישב לו על ספסל, שעליו התגמר נכדו בן־השש, נער יחף, לאורה של החמה.

– מהיכן הרגליים, דניאל? – ריתה השמש את הצוארון המזוקף של מעילו הקצר הקפלולי שהגיע עד טבורו – אינך חוזר לחדר בית־התלמוּד?

– הרבי משלחנו מחדר בית־התלמוּד הביתה – התרפק הנכד על אביו זקנו – היום הלימודים פרחו מכאן, חתונה במתא דנן.

– הדין, הדין עמך – גפף האב הזקן את הבחור בן השש.

היום היה תכלת ופז.

החמה קפזה על הראש, להוטה ומלוהטת, בלעה את קטון־העבים. בית־הכנסת על גגו הקמוּר וכתליו כתלי אבנים מפולמות, שהתפוררו מזוקן, נשזרו בו נשרי כסף וזהב קטנים. הכל נמשך לשמים, התחמם, חשף כל מחבוא, כל חגוו, ומעל כיפת בית־הכנסת, באויר השקוף, היבהבו חודי בית היראה של אֶמראַם הקדוש.

השמש הרגנשפורקאי הזקן חבק את נכדו, היכה באצבע צרדה כלפי בית היראה, ובא לסַפּר, כי מימים קדמונים היתה עיר קולוניא⁶ מפורסמת בישיבה שבה. לפני כמה מאות שנים היה ר' עמרם, אחד מחסידי אשכנז, ואף בעל־מופת גדול, ראש ישיבה בקולוניא. ר' עמרם הוריד בכוח ה“שמות”⁷ את משיח בן יוסף, שהיה מוכן ומזומן להחריב את כל העולם כולו. מריבוי רחמנות בו לאדם, לבהמה, לעוף – – מאי משמע רחמנות? דרכו של ר' עמרם שכל ימי חייו לא היה טועם כלום קודם שאכלו עופותיו – – –

בשעת דיבורו של יעקיל חזר נכדו ומתח עצמו על גבי הספסל. שירבב ידיו, רגלָיו, מרוב אָשרו בו, שהחמה מחממת, ויד אביו זקנו מצננת את הלחיים, מסלסלת את הפאות, מחליקה על המצח.

הדברים שנתגלגלו, בנעימה של ניגון, מפיו הנפול של יעקיל, התמרו והתעגלו לעיני הנער. דניאל, שכבר שמע לא פעם אחת אותו סיפור מעשה, חש עתה, כתמיד, למשמע המלים הראשונות, שגופו הולך הלוך וקל, מתרומם מעל הספסל, דוהר אחרי המלים, אחרי נעימת החדר, המרפרפת מעליו, מתערב בציוץ האנקורים, בנהימת היונים.

פחז הנכד וירט לדרכו של אביו זקנו וסייעו בקול דק מן הדק.

– וכשהגיעה שעתו של ר' עמרם להסתלק – –

– כן, ילדי יקירי – ברר יעקיל את המלים, כאילו אמרן מתוך ספר שבכתב – כשהגיעה שעתו של ר' עמרם להסתלק, זימן תלמידיו ואמר: “תלמידי חביבי, כשאיפטר מן העולם קיימו בי דיני טהרה, תטילו אותי בארון ותעמידו את הארון בספינה קטנה על נהר הריינוס ותניחו לה לספינה שתהלך כחפצה והיא תביאני למקום קברות אבותי”.

אך העמידו התלמידים את הארון בספינה הקטנה על נהר הריינוס, התחילה הספינה להלוך נגד הזרם במרוצות גדולות עד שהגיעה למגנצא. לגודל הפליאה הנשגבה נבהלו ובאו כל בני העיר – יהודים וגויים להבדיל. ביקשו הגויים לאחוז בספינה ותסוב לאחור, ואך באו היהודים לחופי הריינוס ותנהר הספינה אל היהודים. ראו הכול בחוש, שהספינה משתוקקת ליהודים‏ ולא לגויים. נכנסה בגויים רוח של עזות והיכו בכעסיהם את היהודים – – וההגמון ציוה לבנות תיפלה⁸ מעל הארון. זו, ילדי חביבי, התיפלה ועד עצם היום ייקרא שמה: “טמא עמרם”⁹

– וראש הישיבה? – פקח הנכד זוג עיניים כחולות ומרוחצות, כאילו סיומו של חסיפור עלוּם ממנו – האם ראש הישיבה נטמן בתיפלה?

– לא, ילדי חביבי, התלמידים הוציאו בלילה את ר' עמרם מתוך הארון והובילוהו לקברות בבית העלמין שלנו.

– ואתה, אבי זקני, יודע קבורתו? – תקע הנכד את רגלו היחפה לתוך אַנפּילתו החלוצה של יעקיל.

– אין יודע, ילדי חביבי. – זחח הזקן כמי שהסוד משומר בלבו.

היום הוא, יעקיל, היחיד שהסוד גלוי לפניו. מחר יטול לו לברל, ייצא עמו לבית העלמין, יראה לו, היכן טמון ר' עמרם. הוא, יעקיל, קבלה היא לו מאביו, ואביו – מאביו זקנו, ואביו זקנו – מאבי אביו זקנו. וכך דורי דורות. הוא ישׁביע את ברל, שהסוד יהי כמוס עמדו כל ימי חייו. וכשברל יזקין? יש, ברוך השם, נכדים – יש דניאל, יש למליין…

בחורים, קרועים בלויים נידרדרו מתוך הישיבה. לא עשו דרכם בהליכה אלא בדילוגים:

– לא בא עוד כזית אל פי!

– ואני מתענה מאתמול!

– ואני כולי בולמוס־שינה! מאתמול עד עתה העתקתי את “החידוש” החדש של רבנו!

– בזכות זה נעשית בן־לילה “מחבר”!

– לא אני, מוֹישל. דייך, שאתה מהלך ותלויה לך קופה של “ליקוטים”, כולם “חידושים” גנובים!

– ואני אַקיים ראשית חכמה אכילה – תפס מוֹישל לכרסו.

– למי בית־כינוס שכזה?

– ואצטומכא רבתא שכזאת?

– מוישל, אין אתם מוצאים שכמותו בכל רגנשפורק כולה.

לא בחנם הוא מתקין עצמו לזלילה וסביאה רברבן.

– למליין קפילא¹⁰ מספר – העמיד עצמו מוישל כתם – כי בבית בלאסר מזומן כל טוּב – צלי וטיגונים, ‏ רקיקי־מרקחת, ‏ אטריות ‏איטלקין, דגים בחמוץ ובמתוק, זאבי־מים, ויין.

– הילכך אל נהא ריקים ונזדרז!

– וילך!

– הרי הוא יעקיל, יעקלין השמש!

– הוא יושב, כאילו אֶפס ואֶפס!

– נו, יעקיל – ישב בחור והסמיך עצמו לזקן – הרינו מעתדים עצמנו לסעודה האמיתית החשובה!

– הקדמתם – נתנענע זקנקנו המצורר של השמש, ומשנכנסו הבחורים כשני מניינים ומעלה, פרש כפות ידיו, כשתי כפות מאזניים – מה הבהלה? מה הייחָפזוּן?

– צריך להקביל פני החתן!

– לרכב לקראתו!

– כל החברותא!

– כך, – תקע השמש אצבע בקרע היוּפּא¹¹ של בחור – לפי בגדי מלכות שלכם נוח שתעשו דרככם ברגל ולאו דוקא על סוסים!

– אנו מתחפשים, סבא!

– אנו יוצאים מחופשים לקראתו!

– בחרבות!

– בשריונים!

– אבירים ממש!

– אני, יעקלין, הריני הדוכס בבא – ניצב בחור יציבה של ארוך וצנום כתחום־שבת.

ליד הבחור הגבוה ביצבץ ועלה נמוך עגלגל, כתוֹף. אצבעותיו נתפרפרו מלוא ארכו של הבחור הגבוה, כעל פי נבל ונתפצח:

כזה גבר עז

לא חזיתי מאז

אָכן זה שׂכוי ידו רב

בּמלחמת וּקרב

אין זאת כי אם קמוּ מקברם

דיטריך איש בּרן והילדבּרנט הרם!

משראה דניאל את שני הבחורים נתפרכס צחוקו, עד שהתחיל מתעגל ומתכדר כפרפרת שהותרה בחפזה נמרצת. כוחות הנעורים שתססו בנער כל שעות שלפני הצהריים טילטלו אותו, לשמע הלצותיהם של הבחורים, מעל חצר בית־הכנסת במ־ה־ה מגועגע!

– והיכן דרוּזאנַה היפה? – היקשה מי לשני הבחורים.

– שרה’ליין, בת ראש הישיבה? – מיצמץ באחת עינו הבחור הכרסן.

– ואני קונם אם הייתי גס בה!

– ריבה – רקיק!

– פו פו, פורטי ניבולים – הבריח השמש מעליו את הבחורים, כמבריח עופות.

דחקה עצמה חטוטרת בלא צואר:

– ואני, יעקלין, יוֹאב בן צרויה!

– ואני, רבותי, דויד! – קם בחור מלוהט שפאותיו אדומות.

הבחור, העגלגל כתוף, חזר ונתפצח:

דויד פּשט מעל הענק

חרב ושריון,

אמר: הבה אמכּרם

כי שוים רוב הון!

– אתה, לץ מתלוצץ, כמוך כאותם הבריות שכל הימים הם כנהר שימחה? – זקף השמש, דרך ביטול, אצבע כלפי הבחור העגלגל ודיבר אל הקהל – הוא רשאי לומר, כי יש לו חיתוך הדיבור האמיתיי…

– יש לו עוד משהו, יעקיל רחימאי!

מוישל קראקאי, בחור בן חמשים, שׂעיר, שכבר היה בכל הישיבות באשכנז ובצרפת, זקר עצמו ועשה מיני העויות כיורד לפני התיבה.

– ואני, רבותי, הריני האלוף הילדבראנט!

– שקר! הילדבראנט הגוי היה זהיר בחרם דרבנו גרשום!

– ואני? – העמיד מוישל פנים של שאינו יודע למנות חד־תרי.

– אתה? – הבקיע בבת־אחת דיבורם של כמה בחורים – אתה בכל עת ובכל שעה מוכן לנכבדות. כל ישיבה אתה מזומן בה לשידוכין!

– מוישל – הראה בחור על שתי כּינות, ששוטטו מאחורי צוארונו – אתה אביר בשביה!

– אין אתה שומע כאן אלא ניבול פה, – השמש התחיל גורר מכיסו ספר־שבכתב והסמיכו לעיניו. – מה ילמדנוּ רבנו ר' יודַא חסיד? כן, ראית כינה על מלבוש חברך, אל תשליכנה לעיני אחרים, שלא לביישוֹ, כי עבירה היא.

– מכה זו, יעקיל רחימאי, אי אתה נפטר הימנה – נתחייך מוישל בן החמשים – הריני מגרשה בשבועות, בחרמות וב“שמות” ואין מועיל כלום! אתה שוכב בלילה והריהן עומדות עליך וגוררות אותך ממשכבך. הקש מתרומם, ניתן בו כוח הדיבור: שוּר שוּר שוּר כהילוך חיילות!

– וכבר קשרנו הספד מעולה בקבורתן, ואין מועיל כלום!

– בשעה ממוזלת! – בטש מי כף בכף.

– הן מצד החתן והן מצד הכלה!

– ראו, המחותנים האמיתיים מתכנסים ובאים!

– לא מחותנים! סערה וסועה! ירחמנו השם!

מכל עברי חצר בית־הכנסת נזקרו והלכו אביונים – חגרים ופסחים וסומים. גבנון מפנים, חטוטרה מאחור, באו לרבות נשיהם וטפם וצרורותיהם. נתקשקשו קביים, מקלות, אונקלאות, פשו כשׁאת על פני חצר בית־הכנסת ונתגרגרו זקנים וצעירים:

– רעבים אנו שהחיוּת פורחת מתוכנו!

– אין חיי־תענוגים סגני־לויה לנו!

– היכן בית הילוּלת החתונות?

– חייבין ליתן לנו סעודה!

– וסעודה של בשר!

– היכן הוא, השמש?

– בחוץ הוא יושב.

הבחורים, מרובים משני מניינים, שכחו כי מזומנת להם אכילה של שבח, במרחקי־מרחקים באשכנז ובפולין צופים להם נשיהם וטפם, ממתינים כיסאות רבנות לטוב ולמוטב.

דרכים ארוכות משובשות לסטים וסכנת־נפשות נתמשכו בריחוק ומשכו בפיתוי. הדרכים לא הניחו יושב וצמוד, כשם שלא הניחו שרוי ושליו “החידושים” שהבחורים טילטלום על פני העולם, וכשם שלא הניחו רוגע ושאנן הרומאנצ"ים של טריפה שהבחורים הנודדים גררום בצרורותיהם. ירדה עגמומית ללבו של בחור־הישיבה, הלמדן, אפילו הרב. העגמומית הבריחתם מפולין לאשכנז, מאשכנז לאיטליה, לצרפת, שבה הוּתרה הרצועה שכריכתה לופפת את הגוף המשוּפה ומצמקתו דורי דורות.

ב

חצר בית־הכנסת השחירה. כנופיות של פושטי־יד נתכנסו מכל העברים, משל עורבים היורדים וצונחים על פני הקרקע. האויר נתמלא קולי קולות – ממושכים מפוסקים שנפלו לתוך האזניים כצווחת עגורים הטסים ובאים לפנות אביב.

ראשי הכנופיות ‏ – האחד שעינו שמוטה, האחד שכרסו המרובה כחבית של שיכר, האחר שפיו עקמומיי זקרו את עצמם, ביקשו את מנהיגם הרביעי, סנדר שקולו אדום.

– היי, אָדוֹם!

– היכן נבלעת?

כנגד החמה היה זקנו האדום של סנדר כלשון של שלהבת שפשטה ואכלה סביב הפה הפעור, ליקקה את הלסתות הניחרות וזחלה למתחת הכובע. הילך הליכה פחוזה במגפיו הקפלפליים, וכתפי־עוֹג שלו, שכוח עימוסם משא עגלה, כפו דרך ארץ.¹²

– אני הגבר!

הפליגו לחדר־המשמר, שכבר ישבו בו ברל השמש ואביו מוכנים לכתוב שמותיהם של הקבצנים ושמות מקומותיהם.

– שלום עליכם, ר' יעקיל, שלום עליכם, ר' ברל! – פלטו ארבעתם בבת־אחת, משל אומרים מימרה של השבעה.

– עליכם שלום, עליכם שלום – אמר יעקיל את המלים דרך זמר, ניענע זקנקנו הלבן, ואילולא בנו כאן היה פושט ידו לכל אחד ואחד.

הוא יעקיל שכל ימיו כמעט שלא יצא מרגנשפורק, מעודו לא היה מבטל בלבו את הקבצנים. אדרבה, תמיד נמשך לבני־אדם, המשוטטים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יודעים ומכירים המון בריות, מפליגים, כדאמרינן, עד לסמבטיון ולבם ופיהם מזומנים תמיד לסיפורי מעשיות.

ברל, שלא השיב שלום, הבריח מעליו את דניאל בן השש, נתן עין משגחת באצבעותיהם של האורחים־פורחים, שלא יקנו מה במשיכה, היקשה להם בלשון קנטה:

– אתם ראשים וראשונים?

ארבעתם ניענעו זקניהם נענוע של הן.

– כמה אתם?

– מאה ומעלה.

– בדקדוק, בדקדוק, צריך לכתוב!

– במאה וחמשה, בלא עין הרע, דייך?

– דאי והותר, דאי והותר – קפז ברל – אך אל תעמדו עמי על המקח! – כמה גוּברין אתם?

– לפני־קודם־בטרם־כל – נזקר ההוא שעינו שמוטה – לא כזית של זלילה לא זרת של סביאה ואתם, ר' ברל, כבר כבר – – מה הרוגז?

– על צד האמת, מה הרוגז?! הרי אתם, ר' ברל, אין אתם כזה – – כזה המשרת בוורמייזא – התיז ההוא, שפיו עקמומי, את המלים, ובשעת מעשה אחז לחברו שכרסו מרובה – הרשלה, באיזה פרק ומעשים? ישמעו הללו, שאין העולם הפקר! אמת, קבצנים אנו, אבל כשהאי כלבא דוורמייזא התחיל מתאנה לנו – – נו, הרשלה?

הרשלה לא המתין שיפצרו בו. הניח ידיו הקצרות על כרסו המרובה, עצם עיניו, עמד כהרף עין כפּסל־מסכה ונתפצח בקול היוצא מן הבטן:

סברו מרנן ורבנן

מאי בעלמא הדין מתרחיש

אז בהלוך לק"ק וורמיזא דנן ‏

אנו קבצנים ובני ריש

אז בהלוך האורחים לוורמיזא העיר

בפנינו כל פתח פתוח נסגר

והמשרת דוורמיזא חמת־מקלו העיר

עלינו והביאנו לחדר המשמר

ויאמר: כמה אתה בזה ומה שמך אמור?

תאלמנה שפתי המשרת לדור דור.

– נו, דאי, דאי – אטם יעקיל אזניו.

– הנח לו ויסיים, אבא.

– הנח לו, סבא – התחנן דניאל.

– לא, לא – נטל הזקן ואחז בגדו של הרשל – מהיכן לו ליהודי לשון־הרע בגודש כל כך? אתה מלשן את המשרת והמשרת מלשן אותך ותרויכון מחללים שם שמים.

הרשל פיזז סביב לשמש הזקן.

– וכקליפת בצלים ושומים, כי בארץ וורמיזא כמו רמים, הפרנסים מתכבדים בקלון אביונים?

– יהודים, שמעו בקולי ולכו לבית־המחולות – אמר להם הזקן לשון תחנונים.

– הולכים, הולכים! אך תחילה תמחול ותאמר, היכן נאכל?

– בחדר המאפה שבמרתפו של בית־המחולות, מוכנים לכם שולחנות ערוכים.

– ומה נשמע מכוח ליצנים? – הטיל דיבור כלאחר־יד ההוא שזקנו משולהבת.

– לפי שעה לא מראה עין ולא משמע־אוזן – ביקש ברל בפינה של חדר־המשמר מעט חול לייבש את הכתיבה.

ההוא שזקנו משולהבת הלך אחריו והמתיק לו סוד:

– בשעת הצורך – – אנו יודעים הכל!

– מה אתם יודעים? – קבץ ברל באצבעיים את החול.

– הכל הכל – חילולי־חלילים, להטי־קביים, אמירה וזמירה, לחשים־נחשים בבקבוקי יינות ושיכר, מעשי כתבוּת¹³ – – ובהפלא מלצים ממש! אמור ומיד אנו משפיעים כל טוב מתוך השרוול!

– אלא שיהא חצי שלי – הזקיף עצמו ברל, וזקנו, החצוץ הסמור כלפי מעלה כזנבה של סנונית, הציץ באורח־פורח.

– מלה סלע!

– ובגין הני בתולתא איתא?¹⁴

– שיר חדש לנו מחיה נפשות – – כהולכה למשכב – שילשל הקבצן שזקנו משולהבת את ידו לתוך גופו המגולה והשעיר – להיכן נמלטו, לכל השנים הטובות? הרשלה! הב את השיר, שבו הבחורה זורקת את הריק דרך החלון!

הרשלה, משל מצפה לגזירת שׂר, שירבב קרקפתו לאחוריה, כינס כרסו יתר על כוחותיו, העמיד פנים של בריה עלובה וכאילו ניצב מי בפינת חדר המשמר, פתח וחינן:

צגתי בשער חמדתי הנאוה

הדלת בריח וסגוֹר,

כי קפא קפאתי מקוֹר!

חמדה עדינה, פתחי ואבוא

– – – – – –

פתחתי – ובואה…

– – – – – –

הרשלה לא סיים עדיין. אך הגיע לתוכו־של־תוך, כשאותו ריק מורד על נאמנותו והבחורה כורכת ידיו ורגליו ומדרדרתו דרך החלון.

הזמרה נתקעה בבת אחת בגרגרתו של הרשל. בפתח עמד ראש הישיבה, קומה גדולה, בגד שחור וכפתור סמוך לצוארו. הבגד היה דומה כאדרת נשים.

– מה רוֹמַנצין לכאן? מה לשירי לצים ולניבול־פה פה בחצר בית־הכנסת? ואם חתונת גביר, מה? כבר הפקר? כלך לך, כלך לך לבית־המחולות! ואם תשירו שירי־זנות שלכם, ישלחו אתכם מן העיר! ואתם, יעקיל, זקן ויהודי, עומדים ושומעים?

יעקיל ובנו עמדו על רגליהם בפני ראש הישיבה ועמידתם חייבים ואשמים. דניאל הצניע עצמו מתחת לשולחן. ארבעת הקבצנים הזיזו עצמם לצד הדלת האחרת וביקשו לעקור. האדום, שגופו שעיר, בערו עיניו, עשנו נחיריו. קפיצה אחת – והיה דורס את ראש הישיבה, שונאוֹ מעולם.

– רבי, הכל תלוי במזל אפילו עניים הנכנסים אצלך – אמר השמש הזקן לראש הישיבה – כלום לא אמר ר' יהודה חסיד, שחייב אדם להתפלל להשם שישלח עניים הגונים.

– אלא שנשתכח ממך, יעקיל – נמתק ראש הישיבה – שר' יהודה החסיד אוסר על השימחה בהילולות הגויים וריקודים, שחוֹק־רמחים ותחרות אבירים, ותזכה לראות בשימחת הלויתן ושוֹר הבר.

– דברים מסולאים בפז – ניענע הישיש בזקנקן־השוּם.

– אולם אין אנו גויים – בלע ההוא, שכתפיו ככתפי עוג, את המלים, אינפף, חיקה את ראש הישיבה, הספרדי, שחיתוך דיבורו היהודאי היה משונה, לא כשל יהודי ולא כשל גוי.

– גרועים מגויים! – זחח ברל וצעק – ואתה, שׂלפוחית־גרר אדומה, כלך לך לדרך המלך!

– ורק זה עתה – פתח הקבצן בשׂרו השׂעיר – ביקשת מעשה־שותפות עם אותו גוי?

– אני? – ניתר ברל אל הקבצן, שיכול היה ליטול לשמש הצעיר ולקפלו קיפול־שלושה ולתוחבו לתוך השק, שהיה תלוי ויורד לכתפו ימין.

עד שלא הספיק יעקיל וראש הישיבה להפריד שני הצדדים, נזדעזעה חצר בית־הכנסת ונתמלאה נגינת חלילים, ריקודים וצלצלי־פעמונים. בריה שרגלה עץ נצטרצרה לתוך חדר המשמר:

– מזל טוב, ליצני פראג באו!

ההוא שזקנו משולהבת סילק במחַָת את השמש הצעיר מדרכו, כמסלק חפץ. לטש עיני לסטים בחבריו, שעמדו דהוּמים והמומים:

– מה לכם עומדים, מרדפי זונות!

משל רוח הוללה צימתו הקבצנים את הדלת מאחוריהם ומיד פתחוה. הרשל תקע תחילה את כרס־הטשולינט¹⁵ שלו ואחר כך את “לועו” הפתוח על מאת שיניו:

נתפלל יום וליל כי יבוא בחמת זעם

ויככם במהרה גלגל הרעם.

– כזה נבוזרדן!

– כזה פושע ישראל!

– מיד אני גוזר לכוֹלאוֹ – ראש הישיבה, כפוף כקילון של באר, סבב ברוגזה‏ באצבעותיו הארוכות והלבנות את הכפתור הסמוך לצוארו ודיבר בחטיפה – מיד אני גוזר לכוֹלאוֹ, שלפוחית־גרר שכמותו!

דניאל מרב שימחתו בו זחל בינתיים והגיח מתחת לשולחן. העמיד עצמו על כפות ידיו, האריך כלפי ראש הישיבה לשון דקה ואדומה והביט, כיצד אביו מתחלץ כביכול מתחת ידי סבו, מתחלץ בצעקה ועומד במקומו:

– הניחני, אבא, הנח! אני הורג לו למכתת רגל אני דורס לו לקבצן! הנח, אבא, הנח!

ג

העגלה, סכוכה ורתומה, כבר ניטעה באמצעית חצר בית־הכנסת. הכילות היו פשולות והתופית ונבל היהודים לא פסקו מלבשׂר, כי ליצני פראג באו.

הקהל נשתפכו מתוך הבתים, החצרות הצרות, אילך ואילך נתפקחו אשנבים קטנים. בני נעורים, גברים, נשים כפפו מחצית גופם כלפי חוץ, נשענו מי על כרסו ומי אל מרפקיו, בּוֹננו בחצר בית־הכנסת, שהתרבוּכה שבה העצימה עד שכמעט לא נראתה העגלה הסכוכה.

להט־אחר־הצהריים נשתפע חלילים ותוף. הקבצנים, שהקבילו את הליצנים בקללות וחרמות, נתאלמו אחד אחד. אף שכחו, כי בחדר־הריקוד צופה להם סעודת־בשר. פרקו הצרורות, השתטחו סביב כתלי בית־הכנסת, סביב באר־האבן הצוננת, החרידו מחנה של קיכלים שרחצו בחול.

ברחבוּת הילכה החמה עוסקנית בין הקבצנים, מחממתם, מגמרת את הכנים בגופים השׂעירים, בזקנים המדובללות, בראשים הרוחשים עזובה.

בין הליצנים שוטטה נערה שזופה, העיניים הכהות – רוח וסועה. השדיים הקטנים הנקשים התגבעו מתחת השמלה הקצרה ההולמתה, והשופעת, סביב לברכיה, קפלים, סלסלות, ‏כיסים. הרגליים דקות, רגליים כפיפות, ‏ישובות ב“נעלי עץ” מפועמנים, צילצלו אפילו בשעת עמידתה.

– ריבה להיבה! – הראה בחור הישיבה, שפאותיו אדומות, על העגלה הסכוכה.

– ניחא לי לשכב עמה בלילה – נתחייך מוישל הקראקאי לתוך זקנו.

– רק בעילות ותזנונים, כשפן!

– כאורח נשים – התחיב עצמו מוישל במרפקיו, קרב לעגלה הסכוכה – ואתה זלמן, צדיק מושל, מה לך תולה עיניים בבחורה, משל יונה צלויה טסה לתוך פיך?

– פרח אתה ומעשה־מוקצה שלך – נסמך זלמן במוישל – מוטב שתאמר לי, מי ההוא לולב המנתר סביבה?

– לפי ההלבשה, לפי ההילוך – מהדס־קביים.

– מוישל, ידעת? – אחז זלמן לכיס־שחיו, אם השירה־וזמרה שלו “אמנון ותמר” מונחת שם – אפשר קצת משא ומתן? דיבור עם הליצנים אודות השירה־וזמרה שלי ולפי שעה להניח הבריה הנאה, הרוקדנית?

– קרובים הדברים – נצהל מוישל – יש לנו בורא בשמים, שלח לך תמר בפעמונים!

מהדס־הקביים, מצונם תמיר, קפץ מעל העגלה הסכוכה. נכנס לתוך הקהל, התחנן:

– שׂרי ושׁוֹעי, פּנו דרך, רבותי!

ומשנסוט הקהל והתייצב מסביב העגלה בחצי־גורן עגולה, נתרחבה דעתו של מהדס־הקביים, התחיל מנופף רגליו הארוכות, כחסידה. פניו, פנים של ליצנות, נתארכו יותר ונטפו תעתועי־העויות. השפתיים הדקות הכווּצות פלטו שריקות־לוַאי, השיבו על קושיות ההמון:

מה מעשינו רבותי?

שיר וצחוק עד בלי די,

עד בלי די שיר וצחוק,

כי לא באנו לכאן

אלא לשם נגון מתוק.

– זלמן – ליחש מוישל לחברו – אם ילך למישרים, יש לי “יתד” בכנופיה.

– נשמע.

– אתה רואה את ההוא?

– אשר בידו מסכה של עז?

– אני והוא היינו כשניים שהם אחד, למדנו שנינו אצל ר' לייבוש הפראגאי. לץ־מתלוצץ שלא כנמצא. הוא הוא, בהן שלי, פישל אחאי־לוגמאי!

– אני רשאי לקרוא לו?

– כתר זעיר. אותה בריה יפה עלולה לקטול את חיותו. אם הוא הוא, אם הוא פישל, לא ניחא להשתרבב לתוך לועו! בפראג היו הכול חיל ורעדה בפניו, בשחוק פורים דורש בנשים דרושים של דופי, היו שנינה ולעג! הפנים היו לוהבות מחרפה ובושה, ומעשה־שטן היו הנשים מאהבות אותו ומזנות עמו, עם עז־הפנים!

– כדאיתא בסוֹטה – נעשתה דעתו של זלמן בדחה ביותר – רוצה אשה בקב ותיפלות – – –

מהדס־הקביים הניף בבת־אחת שתי רגליו ובקפיצה אחת ניצב על התריס הפתוח של העגלה. צימצם עצמו לרוחב ותימר עצמו לרום והיה משכמו ומעלה גבוה מעצמו. הפנים ארכרכים, החוטם המחודד מכופף כמַקוֹרם של מעופפות ודורסנים. עשה פסיעותיו כפסיעות של רקידה, טייל רצוא ושוב על פני תריס העגלה. ומשעמדה דממה בחצר בית־הכנסת, הפך פניו אל הלצים, וידו, צמוקה וארוכה, כאילו נתלשה מפרקה ונשארה תלויה, בעצבות הרבה כל כך, מעל ראשו שלו עצמו. השפתיים שרו אַף שרקו:

רבותי חברים

מה בּריוֹת אתם?

עשרה פיות ומעלה נתפערו לרווחה וחצר בית־הכנסת נזדעזעה תחתיה. מתוך הזמרה נתגבר קולה של הרקדנית, כחליל, נשתפע מעל ראשי ההמון:

אָכן, אָכן, אָכן

ניגון ושיר נשמיע

נצא מחול, נריע,

כי אנו בריות יפות!

מהדס־הקביים הזיז עצמו לקרן־זוית בעגלה, והפּה, שזקנקנו מתמשך והולך, שאל:

האם לא מפראג הדרך

מרחוב דרדקאות?

הליצנים התחילו מתנענעים סביב לרקדנית, שצילצלה בידיה ורגליה ועיניה עמוקות וכהות, פירפרו רוחות, שריפות:

אָכן, אָכן, אָכן,

דרך פראַג דרכּנו

מרחוב דרדקאות!

ליצני פּראג אנחנו,

כּי אָנו בריות יפות!

– – – – –

אָכן, אָכן, אָכן

ליצני פּראג אנחנו

טראַ־לאַ־לאַ־לאַ־לאַ־לאַ – – –

– – – – – –

ההמון שצירף זמרתו לזמרתה נרתע לאחור. ההמון פינה דרך לרקדנית, שנישאה מאיש לאיש ומצלתיים בידה. צחקה בשיניה הלבנות, בעיניה, בפניה הארכרכות, שהיו חלקות כזיתים כהים. מכל הרוחות עופפו מטבעות, נפלו לתוך המצלתיים.

– מה שם הרקדנית?

– רויזה זה שמי לעד, השליכו לתוך הכלי, השליכו לתוך היד – ירתה הרקדנית בעיניה, שאפילו גברים ערב־זיקנה חייכו לתוך זקניהם ומרב חדוה נתרטטו כובעיהם הכרסתניים, כפעמונים.

– רויזלין, שירי מה!

– שירי שיר “ניצב ארמון באוֹסטרייך!”

– עייפתי, עייפתי, שׂרי ושׂוֹעי – שירבבה רויזה את ראשה, וצמותיה הכבדות השחורות ניתלו ברישול על כתפיה הזעות – אחרי החופה אזמר בנבל וחליל, כנור ותוף.

ריח אפייה חי של כרכום ועוגיות־שקדים מצוקרות טפח על הפנים, הביא ריחות ובשמים של רקיקי שלפוחיות, סוסונים ואצבעונים מטוגנים. הלב, שאחזתו חלישות, תקע עצמו לתוך הפה.

בא חיים נחתום, מקומח, משל נרדה כרגע מתוך התנור. אחריו – שני צועריו¹⁶. הצוערים נשאו על ראשם מחבות מאפה חי, נחפזו לשמואל בלאסר, לחתונה.

הנחתום הטיל עינו ברקדנית וניצב המום ומהומם. הצוערים הטילו זה בזה הצצת גנבים.

– מה דברים טובים יש לך בכאן? הרקדנית כבר עמדה סמוכה לנחתום, הניחה ידה הקטנה העדינה על ידו – ראוי לך שתכבד רקדנית רעבה.

– מן הפאר והשבח – התחיל הנחתום מסבב בעיגול את הרקדנית ומריבוי של שמחה חיבק גיזרתה – אכן אשת־מישחקות נאה שלי, לא יאה הוא שנהא שעה קלה חתן־וכלה ונשמח טנדו?

הצוערים כפפו קומתם ונשארו יושבים שפופים. הרקדנית נטלה מלוא ידיים, תחבה רקיקים, שלפוחיות,

אצבעונים, סוסוֹנים לתוך כיסיה וקפלי שמלתה. בין שיניה החדות המקציפות נתפוררה עוגית־שקדים פּריכה, ולשון רעבה אדומה ליקלקה את הפה הקטון.

– חיים, מחול־יהודים! – מחא מי כפיו.

– מחוֹלחוֹל־יהודים, חיים!

– בחצר בית־הכנסת? – ניסתה לפרוע אשה זקנה מעט.

רויזה הניפה את המצלתיים. דדיה המקושים כצפרים חיות, פירפרו מאחורי השמלה המהולמת. התחילה מרתיעה עצמה אחורנית ברגל אחת והקישה ברגל האחרת. והפעמונים מלמעלה ומלמטה נפזרו בצלצלי־תרועה, נתגלגלו מתחת רגלי ההמון. מחלפה אחת שלה הותרה ונתרפרפה כלפי מעלה, וכל כפיפה וכל פנייה שלה כל כולה אמרה שירה:

אני אשה צעירה

ובעלי זקן,

צחור כשלג אהובי

לא יראה בי כן.

הנחתום היה כמתפקע והולך, בטש בידיו וברגליו, גלל על עיניו אבק־קמחים. רדף אחרי הרקדנית שהתחכמה להתחמק מתחת ידיו. הקהל מסביב נתכעכע בצחוק והסית בו:

– חיים, מה אתח אופה? חלות שבת לבנות?

– עוגיות־שקדים?

– רקידה היא מידה הצריכה למידה, חיים.

צוערי־הנחתום, מחבות המאפה על ראשיהם בתושבותיהם הרחבות, עמדו על עמדם וזקפו כתפיהם לקצב. מקרן־זוית גחה קבצנית באה בימים. הרימה בשתי ידיים את מעט הדלות שלה ונסבכה ברגליים יחפות סאוּבות בתוך הריקוד.

וכשהרקדנית הניחה לו לנחתום שיתפסנה והוא כוחו תש ושוב אין לו לא מראה ולא פנים ונשמתו תוססת בו בדוחק, התחילה קישת־רגליים ובטישת־ידיים של כל הקהל כולו. הכול צירפו קולותיהם לזמרתה של רויזה:

אני אשה צעירה,

ובעלי זקן – –

ד

הרקדנית חדלה שיר.

באצבעיים משכה את מחלפתה הארוכה, כקשת של כנור, קדה קמעה בפני הקהל והפעימה פעמוניה. נשארה מעומדה על רגל אחת וכל הטיה של גופה הגמיש היתה כצליף של רצועת־רתת, השיניים השוות צחקו, הקציפו מתוך הפה הקטון, ומבטיה נפלו בכל כך גבורה־שחורה על כולם, אחד אחד, שההמון אחז בידיו את מתניו, את כרסיו, ומתוך הפיות הפעורים נמשכו פריצוֹת ופקעות:

– רויזלין!

– וויוואט¹⁷ רויזלין! וויוואט!

היהודים הבאים בימים, היראים יותר, נתביישו כנערים, הצניעו צחוקם לתוך הזקנים, לתוך הכרסים והכרסיסים, שנדחקו ונבלטו מתוך היופות הרחבות והמעילים הקצרים. התחילו מרתיעים עצמם בפסיעות מתונות, נכנסו מי לבניין, ‏ מי לפלוּש, הניחו ברוח נינוחה את הליצנים, כאילו הסתתרו מפני גשם קיץ כשהחמה מאירה בין הנטפים.

ובסוכה הפתוחה הסתלסל נבל־היהודים. נטפלה לו התופית – קישה ודילוג, קישה ודילוג – משל אגוזי־פרך ומַחתות־נחושת מידרדרים והולכים.

– היכן נשתקע? – הילך מוישל ראשו סחור סחור וביקש את פישל בעגלה הסכוכה.

פישל, מסכת־עז בידו, הגריר עצמו לעומקה של העגלה. שילח את המסכה לתוך השקים הגדושים ונשאר ברוח נמוכה בקרן זוית. שימחתו המעושה זלגה מעל פניו, ובעיניו שלא רגעו ומסביב לפיו שנתמעך שרויים היו צער ותרעומת. חרונו של נכפה אכלוֹ. חרק שיניו, לא יכול לשמוע קול ההמון ברעו וצהלולתו והכל בו פתח פיותיו:

– אין יודע עוד, כיצד לזמר ולצחוק, לצחוק ולזמר – – הדרשות, מעשי כתבוּת, השירים ושחוקי־הזמר מחבר הוא, פישל, וכבוד ינחלו אחרים – – זמנים ועידנים! היתה חתונה בבית פרנס או גביר, היה נקרא הוא, פישל. ומשנקרא גם אל “נסיכים ורוזנים” שבעיר לא הוצרך הוא, פישל, שישחיזו לשונו. היה לו בשבילם “רומאנץ”, שיר של נוי, או סתם קצת דיבורים של חכמה ובלשון גלחים¹⁸, שׁהשׂררות היו פוערים פיות ואָזניים, נשאו כוסות־יין לשׁר, לפישל, ונתפצחו עצמם עד “כל האגרטלים שבקיר ירקדו וינעימו שיר”.

– וויוואט, המומוס!

– וויוואט!

– והיום?

– היום אין צריך ולא כלום. היום יפים “דרשות קצרות וצלי ארוך”. היום צוֹוחים, מקרעים הגרון:

– רויזלין! רויזלין! וויוואט רוי–זלין!

פישל פירק הסדינים מעל אחורי העגלה וברפרוף גלש לחצר. בזחיחה משך את מצנפתו החדודה מעל מצחו, שרק חרש ונתאוה למשמש מה מעשיהם של בחורי הישיבה דרגנשפורק, של בני־בלא־זה¹⁹, שיש בהם בעלנים על דבר חכמה, פלפלא חריפתא, ואפילו חתיכת־שמד ראויה. פשיטא, כנופיית הלצים נתמאסה עליו.

לא גבוה. הפנים החיוורות עטורות זקנקן שחור, שהיה עבות סביב הסנטר, וקלוש, כמעט ממולג, על הלסתות. ‏ ידיו של פישל שוחחו בינן לבין עצמן. עיניים רעבות משופדות היו כמדומה נוברות, מבקשות דרך, כיצד להתחמק מבין פושטי־היד, וכל רגע הטיל הצצה בהמון, ששוב לא צחק, אלא נפרע לשמצה מריבוי של שמחה.

כל כלום לא נמשך לו לבו של פישל. לא שלהי־הצהריים החמימים שהטילו ברק־סנוורים, לא שימחת־ההתקהלות, אפילו לא החתונה.

מיוּתר שוטט בחצר בית־הכנסת, ולא ידע עצמו על שום מה לבּוֹ מבטבּט והולך, אם מחמת רעב אם מעגמת נפש, והחיים נתמררו עליו.

– ומכאן ואילך מה? – נשאר מעומד וידיו מעויינות כנפש במאזניים – אפשר ואמיר צניפו של ליצן בכובעו של פשוט־עם ואשאר בכאן, בישיבת רגנשפורק?

מאליהן התחילו רוחשות שפתיו פזמון שלו עצמו על בעל־התשובה בפראג, וזקנקנו המצובט נתמלא חוּכה:

– – לא אמות, כי אחיה

ואספר מעשי יה – –

מרחוב היהודים הצר בא מוכר־ספרים – בריה בשרנית, שיעוּרה כיומשתא אריכתא²⁰; הזקן, שכל שערה ושערה שבה ניתן למנאה, כתמתמת; הפאות הקמוּעוֹת והעבות צהבהבות; הלסתות הלבנות מַוורידות. והעיניים התכולות הטובות לא הלמו דפוס קומתו, שיותר משהיה דומה כיהודי, ‏ היה דומה כהולאנדי נבון־לחש.

תחילה תקע מקלו הגרוּם, שראשו היה נבוב, כמגערת היפה לישיבה. שמט קישורי־כתפיו, חבט צרורו בקרקע, ועודהו סודר את הספרים והחיבורים וכבר אוכלוסיה מתכנשה והולכת.

אלמוני ואף על פי כן בן־בית. זר המשוטט ממדינה למדינה וכבר כיתת מלוא־עולם וראה מלוא־עין ושמע מלוא־אוזן, שאפילו אתה יושב במחיצתו שנה אחת ויום אחד אין מעשיותיו כלות. אלו הבריות באים כאחת עם הצפרים, החוזרות לימות החמה, מפוצצים את המרה־שחורה של ימות השלגים ומגלגלים באורח החיים של ישראל בצרפת קושטנדינא ובארץ ישראל ואפילו מאחורי הרי־חושך.

פישל התבונן בבריה הגמלונית וכולו הנייה.

מוכר־הספרים ניגב את קצות שפתותיו הכבירים שחפאו על פיו, ונתפצח בניגונים:

– חדש בתכלית החידוש! דוּצה, אוצה וקנה במרוצה! סידור נאה בעברי־טייטש… לא רק לבתולות ולנשים יראות השם, כי אם גם לבחורים ולבעלי בתים באשר הם – – לכל יהודי יקר, אם נקבה ואם זכר, היודע קרוא. על כן מניה וביה, נלעיג על הני טפשאי, המבקשים בלשון־הקודש להתפלל תפילה, ואינם מבינים בה אתא קלילא!

– יפה דרש – דחק יהודי בחברו – אין הוא צריך גלב לחיתוך הלשון!

– בדרך, עין בעין, הייתי מוחל על הפגישה.

– מין פרצוף־פנים שיהודי נוטל לעצמו!

– לא דים ברומַנצין – עילעל השו"ב דרגנשפורק בצפורן־החלף באַחד הסידורים – וכבר הם דופסים גם תפילות בלשון אשכנז. מי צריך להם, מי?

– היכן, אתה אומר, נדפס הסידור? – קירב אחד סידור פתוח לחטמו של מוכר־הספרים – עמוד השער חמ"ד.²¹

– היכן נדפס? – נתחייכו עיניו הכחולות של מוכר־הספרים – אתה מבין, דודי ורעי, צער מרובה תפסתי על כן דפסתי²² . מה צערי יודע השם יתברך ויתרומם, יוסף בן טנהויזן שמי מפורסם.

– מה אתה מדבר עם ה“לומדים” – אחזה אשה באה בימים שרווּלו של מוכר־הספרים – בריות אלו ממילא לא יקנו כל מאום! מה אומר ומה אדבר? קנית לך עולם הבא! בסידור שלך תהא כל אשה הבקיאה בחכמת הקריאה, לא בלבד מגידנית אלא חתיכה של חזן! שוב לא נגשש כסומא בארובה ולא נתחנן עוד אל הגברים: “מה מתפללין עתה, מה מתפללין? האוחז ביד – הריני עייף ויגע כדת?” וכמה דמים, אמרת, עולה סידור שכזה?

מוכר־הספרים כמעט שלא הקשיב לדברי היהודיה. נתן עינו הבודקנית באצבעותיהם של הקהל, ידע שגם סידור אפשר שיהא נקנה במשיכה, ואגב גרר דיבר את שלו:

– סידור הוא לכל ימות השנה, מפורש ומבואר כפאר־כלולות, על כן בואנה וקנינה נשים ובתולות, כל שאינה מזדרזת מאַחרת הקניין, כי אין הם צומחים כפרי באילן – – ומחירו לא יקר ולכל אדם יאוּת, הנותן בו כתר הוא לו לצמיתות!

– דמים מרובים, דמים מרובים!

– מה כאן, אבנים טובות ומרגליות?

– סחורה זו עודה, בלא עין הרע, בזילי זול!

– אתה קונאָה במחצית המקח השוה!

– שמעת? כ – – תר!?

– כתר הוא לכם דמים מרובים? – נתגלגל צחוקו של מוכר־הספרים, עד שנתעופפו שערות־זקנו, – הסידור הזה הוא מציאה כפולת עשרים, כאשר תחזינה עיניכם מישרים, כי בין סידור זה לזולתו, כמו בין אשה ישישה לבין ריבה באביבה!

– נאה! נאה! – הראה פישל על הסידור – עם “ריבה באביבה” שכזאת אתה פטור לעבור עבירה!

– הרי אתה פולט ניבול־פה בעולם! – התבונן מוכר־הספרים בהילוכו של פישל.

– הוא מן הליצנים – המליט מי דיבור.

– אם כן – מחה מוכר־הספרים ידיו בזקנו – יש לי בשבילך סחורה, סחורה לועזית.²³

גרר מתוך כיס־צדדין צרור עלים, שהקונטרסים הכתובים כבר היו מכורכים, אך בלא שערים.

– ראה כתב! אור לעיניים! אפילו תיבות־דפוס דקות, אם שבורות אם עבות, אינן דומות לכתיבה זו! ידעת, מי המעתיק? גימפל סופר בכבודו ובעצמו – אומן ששמו הולך לפניו עד קצה הארץ!

– ידעתיו.

– הידעת גיסו של גימפל, אליהו בחור, שהעתיק לטייטש²⁴ את “בבא בוך” הלועזי?

– הרי אליה בוויניציאה – נתרווח פישל – אביו, אָשר איש איפּשהיים, לימדני חכמת הדקדוק, ואמו, הינדלין, לא היתה ליצנית שכמותה מאה פרסאות סביב נירנפורק!

– אם ידעת כן, ידעת את כל המשפחה, – קירב מוכר־הספרים את צרור־העלים לפישל – הבט וראה, שמא היא סחורה בגינך?

פישל קרא בפסקי־טעמים:

– מעשה נאה בחצר המלך ארטוש, ודרך מלכותו הנאדרת, ורום הליכותיו לתפארת, ומעשה האביר וידוילט, המהולל בשער, גיבור מלחמה כרוח סער, בדברים נחמדים האחוזים בחבלי חרוזים – – –

– זה יש לי בשני כתבידות – החזיר לו פישל “מעשה חצר המלך ארטוש”.

מוישל הקראקאי בא. ולאחריו – זלמן. מוישל אחז כתפו של פישל, הביט בו בזחיחה. אישוניו של מוישל גם נתהבהבו גם נעטרו חוכה של היסוס, שנתכוונה לומר:

– פישל, שוב אינך מכיר מיודעיך?

– אַ, אַ, מוישל – התחיל פישל מסַבב את הבחור בן־החמשים כפרפרת, והקהל מסביב נשתפע מהנייה – עודך בחור, בתולה שלי? קרב ובוא, מוישל, הב יד, נתנשקה! אוי לך ולראשך, אתה בוש? – ופישל הראה על נערה צעירה, שעמדה בחבורת חברותיה – אתנשק עמה!

הנערות הסתירו פיותיהן בידיהן, נצטופפו כעדת כבשׂים ובצחוק חנוק, בצוויחה, נתפרחו ברחוב.

– לא שכחת עדיין הלצותיך, פישל? – נתרווה מוישל נחת רוח, ועל לשונו נדחקו לו כל הישיבות, ששניהם התגוללו בהן.

– עודי בעלן על ריבה חנונה ולגימה הגונה – התבונן פישל סביביו אם יש קהל מקובץ ועומד – יש לכם כאן בי־מזיגה היפה לסביאה?

– ב“צבי הזהב”, אצל מיכל, אתה מתענג על כל טוב – משך מוישל לזלמן, שעמד ברגליים פשוקות, כמלקחיים מלובנים – חבר שלי, כותב מהתלות במפולפל ובמתובל.

– אמור: בן־אומנות שלך – תקע פישל ידו לבחור הגוץ, נהנה שההוא מסמיק כנערה.

– ומה הייתי מתאוה לומר – נטל מוישל זקנו, כדרך המעיין בסוגיה חמורה – הידעת, פישל, לייב דרגנשפורק דנן התקין סיפור־מעשה חדש ומחודש מחצר דוד המלך.

– לייב שלכם, הנבזה, הסוֹבא? – נתכעס פישל לאלתר – אפילו יגולגל בשמואל הזמר, בתרנגולא רבא, לא יכתוב לא “דיטריך מברן” ולא “הצוער הילדבראנדט”, ואף לא סיפור פלאות הרצוף תוגה בעין “האביר אגמונט ואהובתו מאַגלונה'”. הכתיבות של לייב יפות לזקנים, נשים ישישות וחסודות ולהולכי רכיל.

– יפות, לא יפות – בלע מוישל את התיבות עשה דיבורו עם פישל נמהר ומשונה, שאיש רגנשפורק לא היה מבחין בו הכל – אולם באזני שמעתי מפי ראש הישיבה דנן, שהחתונה של בלאסר כל אמירה וזמירה שבה תהיה על טהרת הקודש. ראש הישיבה אמר בפירוש, כי לא “דיטריך מברן” ואף לא “המזל המעולה” שאינם אלא זנות וניבול־פה!

– שקר! שקר וכזב! – כיווץ פישל אגרופיו – מי הוא ראש הישיבה שלכם?

– ה“מגן־דוד”.

– אַ, הספרדי? שדיבורו ביהודית, להבדיל, כשל גוי? אני מכירו, עודני מכירו מפראג! גם ידעתי שלשלת יחוסו – על הרמב"ן הוא מתייחס – קימט פישל צניפו החדוד – והידעת מה הרהור עלה על לבי? שהספרדים עוינים אותנו האשכנזים, עוינים את לשוננו! גאוותנים משולפחים! כסבורני, ‏ “חסידי אשכנז” שלנו יהודים נאים וגדולים מגדוליהם!

– כדבריך דברי, – עירב עצמו זלמן – מתגדר ב“פילוסופיה” שלו! וראש הישיבה דנן, משנפתחו חרצובות דיבורו, שוב איני יודע, מה מוחזקת לו יותר – “תורת אריסטו” או “תורת משה”? ולדידי שקול וחשוב רש"י אחד כנגד כל גדוליהם.

– דברי פי בחור חכם חן! מי יתנני שנה טובה כצדקת דבריו! – נטל פישל סנטרו של זלמן – לפי חיתוך הדיבור אתה מ“בני חית”, מה, איש וינא? איש נוישטאדט?

– “בני חית” על שום מה? – חייך זלמן.

– לא תתחמק, אתם, אנשי נוישטאדט, ניכרים בלשונכם, נו, נשמע, אמור: יתמקקו.

– יתמחקקו.

שלושתם נצחקו.

– אם כן – נתרווחה דעתו של מוישל – אם חברי, זלמן במשמע, הוטב בעיניך, הרי לי בגינך, פישל, חתיכה דמשא ומתן. הוא חיבר מחזה בדרך שיר שאפשר ולפני מלכים יתייצב.

– ואתה מחריש, שטיא – הסמיך פישל אצבע לכרסו של מוישל לדגדג בה – מה שם נקרא המחזה ההוא?

– אמנון ותמר – פלט זלמן בפסיקת־נשימה.

– והוא עמך בכאן?

– הן, לבי־מזיגה הלוך נלך! המתן, המתן – לקח פישל את עצמו לצד העגלה ופתח בבת־אחת בשריקה ובצעיקה – רויזה! רוי – – זה!

– הולכת, הולכת – באה הרקדנית במרוצה.

– ראשית, הכירו זה את זה – הציג בפניה פישל במרווח את הבחורים – בני־אומנות האחד והאחר. וזו רויזה. ועתה, רויזה, בתשומת־ראש. הבחור הזעיר הזה חיבר מחזה ונקרא שמו “אמנון ותמר”, והרינו הולכים לבי־מזיגה, נסעד לבנו והוא יקרא באזנינו. נו, בואי, תמר שלי!

– אני – עם ה“בעל מחבר” – נטעה עצמה רויזה ליד זלמן.

– שפּיר הוא בעיניך?

– וכמה! – כבר הנעיצה הרקדנית זרועה בזרועו.

– רויזה, חדלי לך מתעלולי חוצפה שלך – גחן עליה פישל – הרפי מן הבחור, שאם לא כן סופו משתלח מרגנשפורק!

– שתתפקע הטרפחת שלך הריני גולה עמו! – נצחקה רויזה ובאמצעית הרחוב חיבקה את זלמן.

זלמן השתמט מתחת ידיה של רויזה. צפה לכאן ולכאן, ונפגש עיניים גדולות שחורות, ופניו ניטל מראיהם, אך פאותיו להבו.

בסמוך לשער־היהודים השקיפה מחלון פתוח אשה בשחורים. שעונה היתה אל מרפקיה, תקעה החוצה את מחצית גופה העליונה, כאילו צמחה ונשתרבבה מתוך השלט המשולש הדבוק בקיר.

פישל קרא את השלט: – “מרת לופּץ, דוקטורית לאמנות החפשית, חכמת הרפואה, חוֹנה פה רגנשפורק” – והחוה לה קידה:

– אני, מרת דוקטורית, ליצן, והבריה הנאה – הראה על רויזה – היא אשת־מישחקוֹת.

– והבחור הזעיר בפאותיו האדומות? – ניענעה הדוקטורית את עגילי־הענבר שנגעו בכתפיה.

– הבחור הזעיר – נתחייך פישל – הבחור הזעיר מבקש שוֹרש אלינתין וּפטרית־הסמבּוק.

– מה, רצונו לכבוש את האשה בכשפים?

– הן, דוקטורית משובחת!

– יעלה חרס – מיצמצה רויזה באחת עינה.

– נאה, אשת־מישחקות, – נצחקה הדוקטורית– ולינתכם היכן?

– תחת כיפת הרקיע – זקף פישל עיניו.

– לב' או ג' אנשים יש מלון בביתי.

– לָך תודה נזבח – נכפף פישל בקידתו – ועתה נניח לשעה קטנה את מרת הדוקטורית ונלך לבי־מזיגה, ל“צבי הזהב”.

ה

ליד בית ‏“צבי הזהב”, הנשוך בשער רחוב היהודים, הצליף האויר בשיכר ויין שרוף ויין גפן. שלוש מדרגות קטנות וגלשלשוֹת הוליכו לאולם המרתף, מותב דבי מזיגה.

בפרוזדור הטחוב האפל עיכב פישל ביד מוישל הקראקאי וגפף גיזרתו הבשרנית.

– אח־ללגימה מושבע, שנזכה כאן לכד שיכר משובח של חטים, כבר ריחרחתי באַפי. אלא שאני חוֹשק לדעת, אם יש בידך רייכשטאָליר, כי אני, אחי ורעי, הריני, רחמנא ליצלן, דלפון יאוּת!

– ואני, רע דבק מאח, הריני דלפון גדול ממך– הגביה מוישל באפלולית מרפקיו, משל עטלף מגביה גפּיו, והראה כיסיו ריקנין.

– בני־אומנות, אין לכם ממון? לי יש! – דהרה רויזה ופתחה בתעצומה את הדלת, שהתנקשה כתוף וחזרה וקפצה.

בפתח הדלת עמדה בריה, צמוקה וגדלת קומה. השפתיים – אדומות ובשרניות. הזקן והעיניים שחורות כשל גזלן.

– מה הבהלה מה ההתרוצצות? – בטשה והדליגה הבריה ברוגזה את הדלת ומדדה בטביעת עינה את הארבעה, שהתחילו מרתיעים עצמם אחורנית.

עיניו האפלות של הזר ניתלו ונשתהו תחילה במוישל, אחר כך ברקדנית, ומיד נתפוגג כעסו. מעשה־רגילות ‏ מישמש בכיסיו, שהיו משופעים אילך ואילך, אחר כך היכה באצבע צרדה כלפי הרקדנית ואמר למוישל הקראקאי:

– מי היא? אשת־המישחקות מפראג?

– כיוונת למרכז־האמת, זאקסה – נצטהל מוישל, שחיבב שימוש־גבירים.

– וההוא? – הראה זאקסה על פישל, וכבר דיבר אל הרקדנית – ההוא יותר משהוא דומה כליצן הוא דומה כבחור נע־ונד.

– שוב כיוונת למרכז־האמת – ומוישל לחש לאזנו של פישל – הוא מסתחר באבנים טובות, חפצי־יקר של אבני חן. ראה כיסיו המלאים יובלאטאציא²⁵, עשיר כקורח ובעלן גדול לנערה ולאשת־איש.

– אם באמת כיוונת לאמת, כי אני בחור נע ונד– ניצב פישל מלוא־חוצפתו של ליצן ותקע עצמו לתוך פני הגביר דרגנשפורק – הב לי הבטחתך לשמוע בידיים ובפה חתיכת “פלפול” של בחור נע־ונד, דלפון, המבקש לשתות שיכור ואין לו פרוטה לפורטה.

– סמי מכאן הקדמות, ליצן, סמי מכאן הקדמות– ידע הגביר דרגנשפורק שההלצה העתידה להישמע תהא מכוונת כנגדו – ה“פלפול” שלך היכן?

פישל מיגדל את צניפו החדוד, הדביב את האצבעות של שתי ידיו כטורים של אויבים בנפש היקשה:

– מה פלפול חביב עליך לשמוע? דרגנשפורק או דנירנפורק?

– דרגנשפורק, דרגנשפורק.

– גמרא מפורשת היא – פתח פישל ואמר – שפורים הוא יום־טוב. עומדים “חכמי רגנשפורק” ומקשין קושיה חמורה: אם פורים יום־טוב, ור' יהודה החסיד אומר, כי חיוב קידוש נוהג ביום־טוב, מהיכן נטל דלפון יין לקידוש? אלא יבוא ליצן דפראג ויתרץ, שדלפון לווה מעות ליין. הרי קושיה עזה כעזאזל וקשה כברזל – מי שוטה וילווה מעות לדלפון כהרי זה? בא ר' שטיא, זכותו יגון ואנחה, והשיב כי לעולם פורים יום־טוב אלא מי שוטה ילווה מעות ליין? התירוץ הוא – אחיו של דלפון, ויזתא – –

– מה אנו שותים, שיכר? – חיבקה רויזה את פישל, שנחסרה נשימתו לסיום ה“פלפול”.

– כבר תסבאו אצלי יין כהיום הזה! – נתן הגביר דרגנשפורק קולו בצעקה לבעל האכסניה – מיכל, שני כדים של חמוץ וכד של מתוק, אך רגע כמימרה!

– וזלילה אף היא! – שילחה רויזה צחוקה לתוך פני הגביר, שהיה מרוב שימחה מוכן לתת לה לרקדנית מתנת צמידים.

זלמן אכלתו רוגזה שמעורב עמהם אדם זר והוא מהדס סביב הרקדנית ובינתיים שכחו הכול את המחזה שלו בדרך שיר.

כי איש לא נתן עוד עינו בבחור הזעיר.

אולם־המסבאה, מרובע, על עמודי עץ, כמעט שהיה ריק. ליד תנור־החמר הגדול, הנטוע ועומד באמצעית האכסניה, שכבו אילו בעלי עגלות סרוחים על גבי ספסלים ארוכים. פיותיהם פעורים, זקניהם זקורות. זבובים היו שורים על פניהם המגושמות, פיזזו בחמדה ברגליהם ובפיותיהם הזערערים. הזבובים לא נתבהלו מן הנחרה שנישאה כאן מתוך הכרס וכאן מתוך הגרגרת.

בסמוך, בכלוב־עץ גדול, הילכו שלושה אווזים מזופקים. כל רגע היה אווז אחר פושט גפיו בהמולה, מתמיר עמוד של אבק, ובחדר־המסבאה התגוללו קליפות שבולת שועל, נוצות ופלומה.

בקרן זוית ישבו אילו בריות, מי על כד שיכר, מי על קערת תבשיל. בקרן זוית אחרת – ישב “פּוטשטאַליון”²⁶ , שעון על בית־האחיזה של חרבו, ששיעורה מרובה משיעורו. הסתכל בשני בני חבורה ששיחקו בקוביה.

בעל האכסניה החזיק בפיו מגופה ומתוך חבית כרסנית נשאב היין לתוך חבית־המזג ומתוכה לכד־בדיל. בעיניים, במגופה, הרמיז מיכל את אשתו, שישבה, כשדדה מגולה, על מיטת־אפריון בלא פרגוד ופרוכת. היא היניקה תינוק. הפעוט השתער על אמו בפיו הקטון ומרוב תענוג לש את הדד באגרופוניו כדרך שנילושית עיסה מחולחלת. האשה נשמטה מעם הילד והניחתו מייבב במיטת־האפריון.

בריאה, יחפה תפסה את כדי היין המקציפות, שכחה לרכוס שמלתה הפרומה, ובפסיעות, המתנדנדות אילך ואילך, נסערה לשולחן שהאורחים ישבו אליו. מסביב לכפתורים המותרים נתקפלה השמלה, נתקמטה, עירטלה את פיטמת־הדד המוקשה השחומה, שהבליחה מתוך הבשר הצחור, הרך כצימוק אפוי.

– מה תאמר על פיטום כהרי זה? – דחק מוישל לפישל ונצחק לתוך השרוול.

– נגוֹס, שוטה בן־פתי! – גמע פישל מכדו והניח ידו על יד בעלת הבית – היכא תמצי, אכסנאית רחימה, שבית־מסבאה של ישראל מעורבבים בו בשר וחלב?

– השם ישמרנו, אדוני – ריווחה זוג עיניים גדולות ושפועות צער, משל פרה בסמוך לחליבה.

– וכולי האי מאי? – הראה פישל על הפיטמה המגולה, שביצבצו מתוכה נטפי־חלב – לא בשר בחלב?

מוישל התיז צחוק של טלה. הגביר דרגנשפורק הלחית מעל השולחן, לא צחק אלא שפך דמעות. נתגעה בקול העולה מתוך האצטומכה:

– אַי, טוב! אַי, טוב!

הרקדנית תפסה אזנו האחת והאחרת של פישל ועשתה עצמה פרקליט לבת־מינה:

– פישלילא ותעלולי־פרחחים שלו! אתה נבזה, אתה! ראה, איך בת־אדם זו מסמיקה?

בעלת־האכסניה עמדה משולהבת. רכסה את שמלתה, שסירבה להרכס, ולא פיגרה לפרוע שטר־תשובה:

– אל יהא זולל וסובא!

– ואף לא דבר־אחר²⁷! – סייעתה הרקדנית.

– ואל יזלול בשר בחלב, כגוי גמור – נעשתה האכנסאית שטופה בדיבור.

– וכשאדם מתאוה לזלול, אכסנאית רחימה?

– יזלול חתיכה של תרנגולת צלויה, אווז צלוי – נתרשפו עיניה האפלות של האכסנאית – לא יפטרוכם רעבים מבית “צבי הזהב”. ומה, רבותי, לתת?

– על חשבון הגביר, על חשבון – הראה פישל על זאקסה – אווז צלוי!

זאקסה עוד מחה וחזר ומחה עיניו הדמועות ודיבר לתוך הרקדנית, סיפר לה שיש לו דריסת “רגל קטנה” בחצר הקורפירשט²⁸, שהוא אפסנאי, המספק לו לארמון אבני־חפץ ויש בידו להגליש לשם את הרקדנית, אם רצונה בכך.

– ומה בפיכם, ר' למלין זאקסה? – לא יכלה האכסנאית לעמוד על עמדה, ביקשה לרוץ לילדה, שלא פסק להתייפח – לתת אַווזוֹנת?

– אם הליצנים אווזוֹנת חביבה עליהם, לא תועילי כלום – מיצה למלין גביע יין ונשאר יושב כמי שאזורו מבודר – ראו, ליצני פראג, אל תביישו את רגנשפורק! זה שבוע ימים נוהרים כגבירים אדירים כרבנים מכל אשכנז לחתונה!

חלל המסבאה נתבשׂם בריחו של האווז הדשן, והקהל התחילו מצודדים בקצות הנחיריים. פישל תופף על גבי השולחן את ניגון מחולות המוות וחרש חרש התחנן אל רויזה:

לא יפחידני עולם, לא בזה ולא בבא,

חלקי הוא רעב ומצוקה וצינה,

ירי חצך השנוּן מקשתך העזה

ולגן עדן שלחיני נא בחפזה.

רויזה הנעיצה כל שיניה בעור האווז המשוחם וענתה חרש־חרשיים:

גן העדן מלא וגדוש שכמותך

תשאר מחוצה לו – לא לך המנוחה,

אם קר לך בחיים, אוצרי עדי עד,

בגיהנום החם – מקום לך נועד.

אחד משני הברואים, ששיחקו בקוביה, יצא. האחר עמד על רגליו, צימד אדרתו הבדורה, צימצם כתפיו. בשני אגרופיו חבט, מלוא־אונו, בשולחן, שנתקפצו הכדים הריקות. משך פניו הגלוחים הקמוטים, ומפתחי־פיו נפלו מלים גלחיות²⁹, כקריאת מלחמה:

“Meum est propositum

in taberna mori”

(“תמוּת נפשי בבי־מזיגה”)

– רויזה, בן־אומנות – קם פישל ועמד – נקראנו אל השולחן שלנו!

פישל יצא במזורז מאחורי השולחן וקד:

– בשם שבע המוּזוֹת, בן־אומנותנו –

– שאינן עוזבות אותנו, יוֹקולאַטורים,³⁰ משרתים נאמנים לדבר־אמת – ענה הזר.

– תן כבודך ואורך, בן אומנותנו, לשולחן שלנו, המבריק מיינות ומבושם באווז צלוי – –

– איני מסרב לפייטן, – אחז הזר ידו של פישל – בחמדה אני הולך עמך, בן־אומנותי.

אותו אדם לא הצריך רוב פצירות. נשא כוס היין, שניתנה לפניו, השתחוה לפני הרקדנית:

– לבריותך, אשת־מישחקות יפה, החדוה היחידה בחיי־הנוד שלנו, לבריותך – – אף אשתה לבריות אחותי הקטנה, סבינה, שהוצאתיה מבית הנזירות והכנסתיה לבית הזונות. בבית הנזירות נעשתה אחותי זונה ונתקיימה קדושה. תקוה קשורה בלבי, כי בבית הזונות, שבו מלקין ואין מאכילין אותה, ינצנצו בלבה הרהורי חרטה. נשתה כולנו לבריותה! כולנו, כולנו! לבריות סבינה הקטנה! הידד, חברים!

– הידד! הידד! – נקשו כוסות זגוגית וכדים.

ו

ברחוב היהודים נתפשטה מיד השמועה, כי למלין זאקסה העשיר, בעל המהתלות, יושב באולם־המסבאה ב“צבי הזהב” ו“מכבד בידו הפתוחה המלאה והגדושה” את ליצני פראג.

השמועה ניטלטלה אילך ואילך בבתי־העץ והגיעה לבית החומה של למלין, שבפתחיה עמדו שכנים אמידים ורשישים, מלובשים למחצה, והחזיקו מי שמלת משי, מי אדרת קטיפה בלא שרוולים, מי צוארון מרוקם בפנינים. לכאורה היו מתיישבים בדעתם מה לבוש נאה לחופה, אבל באמת היו תמהים, ומיצרים בלבם, שגברת־החסד דרגנשפורק, גימכן, אשת ר' שמואל בלאַסר, לא שלחה עוד את הקוראת לחתונה. והרי שעת הצהריים נטרדה מכבר והלכה. לא לפי מעלת־כבודה? משום שהביאו, כפי השמועה, לאותה חתונה מעשי־רקמה ומרבד מקושטנדינא עצמה? משום שבעלה הפרנס דרגנשפורק, לפני נסיכים ומלכים “יתייצב”? מי יודע?

אך לא היה שהעלה כל אלה על דל שפתיו. הדיבור פתח בליצני פראג, נמשך לרויזה, אשת־המישחקות היפה, שכבר סיכסכה דעתם של הגברים. והשכנות הפכו על רגל־אחת מחצית בני העיר. הפיות, העיניים, קצות־האצבעות של הנשים מתחו חוטים, ניתקום, שזרום ושוב לא יכלו להתמלט מארג קורי העכביש, מרכילויות ולשון הרע, שגילגלו בהם בתענוג כל כך.

– היא באה!

– הקוראת לחופה באה!

הנשים הכירו אותה בניקושי חצאי נעליה. זקנה מכופפה, באדרת פראנקונית עתיקה ושחורה בסלסלה מקופללת סביב הצואר המחוטט. הסלסלה היתה נעוצה באדרת בפריפה של ברזל. היא נשענה על מקל קטן ומעוקל ופתחה פיה כקבר נמוט:

– מרת גימכן, אשת חסדנו, קוראת לחתונת בתה.

הזקנה פשטה את המטפחת עם המעות הקטנות שהיתה נתונה בין אצבעותיה־גרמיה. וכשהטילו הנשים מי מטבע אחד ומי שני מטבעות היתה המזמינה פותחת וסוגרת פיה, מעשה דג, ובירכה כל אחת ואחת כאותה הברכה:

…והנותנות צדקה בלב תמים

תזכינה לאורך ימים ושנים

ובעזר השם יגדלו בנות ובנים

ותראינה אותם כלות וחתנים.

הזקנה נתאנחה בפניה, פני יראת־שמים הקטנות והצפודות, והראתה במקלה על דלתו של למלין שהיתה תלויה בה מזוזת־עץ מחוטבה כארון־קודש.

– קצין שכזה, מבקש להיות פרנס דרגנשפורק ואין בו בושה והריהו שותה שיכור עם ריקים ונשים נודדות.

– למלין שלנו? – הקשתה שכנה.

– אותו למלין, חרפה וקלון – פתחה הזקנה בניגון של תחינה – ואשת־המישחקות היפה מפראג, שישותקו אבריה בעזרת השם, משמחים עצמם בבי־מזיגה של מיכל.

– שוכח אשתו, ילדיו, כשהוא תופס שיבוטה מפרפרת! – הטילה אחרת.

השכנות נתכנפו ולשונות הנשים נתגלגלו חרש, סיפרו מה מעשים טובים היו בידי למלין בוונציה, שהוא קונה בה בשביל הקורפירשט קמיעין ואבני־חפץ. ואשתו, רייכלין, גאוותנית משולפחת, מתפנקת ואינה בושה לספר, כיצד למלין מתנאה לאורה אור־צחצחות ומפרכסה ומקשטה ברצי־כסף ושלשלות־זהב.

– רק בונציה? – משכה יהודיה בשרנית, שיציבתה אדירה, את כומתת השינה הרקומה על שערותיה הצהבהבות – למלין גם ברגנשפורק הוא מרדף בתולות הן בנות ישראל הן בנות גויים! באין יין הוא מברך המבדיל על אשת־ליצנים מפראג!

– אשה יפהפיה, אותה רויזלין? – שאלה שכנה.

– אשה? – נעלבה הזקנה משם מינה, מין נקבה – אשת־המישחקות הפראגאית היא עגלת־גרר.³¹

הנשים, על פניהן החסודות, שעמדו וגילגלו דברי מוסר, אחזו בבת־אחת מי צלעותיה, מי דדיה, וצחוקן התגלגל והלך מלוא שלוש הדיוטות. היהודיה הכרסנית טפחה בדלתו הסגורה של למלין, ופלטה צוויחת־בתולה ממושכת, שלא הלמה עמידתה הגרמית הרחבה.

– רכלין! רכ–לין!

בריח החריק והדלת נפתחה קמעה. רכלין הוציאה קלסתר פנים צחות – עירוב של דם וחלב. ראתה את השכנות העומדות בעגולה סביב לישישה וצוחקות, צירפה גם עיני־הגודגדניות השקופות שלה לצחוקן ומעל צואר צחור ועטור פנינים ריטט סנטר כפול זעיר:

– ה, ה, ה! מה שמועות טובות משמיעה מזמנת־החתונה!

כרגע קטן עמדה דממה. הנשים, שלא נדברו תחילה, מחו באצבעות, בסינרים, את הדמעות מעיניהן. כל אחת המתינה שתהא חברתה הפותחת בדיבור, הזקנה חגה על משענתה, משכה והוסיפה בניגון של תחינה, כאילו היא באמצע הסיפור:

– נו, ראוי לכם, ילדי אהובי, להטות אוזן – – אם אשת־מישחקות, כשפנית, או מלכת־שבא באה ונוטלת מאשת־איש אהבת בעלה, יש סגולה בחונה – בדוקה ומנוסה – –

– אדרבה, אשמע – גחנה רכלין בצחיקה פסוקה על שכנה.

– גם אני, סבתה!

–ואף אני איהנה מכך, – הראתה הזקנה על מטפחת המעות.

רכלין מישמשה בארנק־צדקה שלה, העמוק והעשוי אטלס³² והתלוי במשיחה של משי, והעלתה מטבע. נתנה את המטבע לזקנה כדרך נתינה לידעונית. הזקנה רקקה ג' רקיקות, הגביהה לשונה בין שפתיה כקשקשת וסיפרה כיצד לילית משביתה את שלום הבית. היא מתחפשת כאשת־נדודים, כאשת־מישחקות, ואפילו כמלכת־שבא, היא מעבירה מעל דרך הישר אפילו צדיק, כל שכן זולל וסובא שנוח לו בהפקר. אשה כשרה, שנתרגשה עליה פורענות כזאת, צריך שתיקח אספקלריה קטנה ותצא עם שקיעת החמה לשדה וכשזהרורי השמש מתחילים מרצדים ומנתרים סביבה, תקבור את האספקלריה הקטנה, כדרך קובר מתים, ותאמר ג' פעמים:

– כאן אני מקברת אספקלריה זו באהבה של מרת וונוס לטאנהויזר ואני שוטחת תחינתי להשם יתברך הכל יכול כי יחזיר שלום הבית בלב בעלי.

– פורענות כזאת התרגשה גם בפולדא – נענתה אחת השכנות.

– ובוורמייזא, עיר מולדתי – נשענה הזקנה ביתר עוז על מקלה המעוקל – הטו אוזן:

– – – מעשה באביון מופלג שישב בבית, על יד המעיין, הנקרא “לקרקפת השטן”. פעם אחת הלך האביון לקימורת³³ אשר בביתו ובכה רב בכה מגודל הצער. ויהי בבכותו על רב עניותו נגלתה לו מלכת־שבא. בלתי ספק לא ראה כל ימי חייו נקבה יפה ממנה. שערותיה כתם פז. פתחה ואמרה: “אם תשכב עמי כל יום, בהשמיע הפעמון חצות יום, אעשך גדול בעושר וקניינים אשר אך מעטים כמותך”. ויִפּת לה האיש והיא באה אליו כל יום בהשמיע הפעמון שעה עשתי־עשרה. שתי בתולות נושאות אחריה אגרטל־זהב בו שוּמות שערותיה־כתם־פז. ובשכבה עם האיש הוצב האגרטל ליד מיטתה על האדמה. ואין הבתולות נשארות בקימורת. כי מלכת־שבא גזרה לבל יידע אדם על זה המעשה, שאם לא כן היא מעבירתו מארץ־החיים. ויהי האיש עושה רצונה יום יום ומלכת־שבא אף היא מוצא שפתיה תשמור, שהביאה לו רב כסף וזהב. והאיש מעשיר והולך והוא מלביש את עצמו ואת אשתו כדרך העשירים. בשבת ויום טוב יוצאת אשתו ואצבעותיה מלאות טבעות. ויהי פעם אחת ותשאל אשתו: “הגידה נא לי, אישי שאהבה נפשי, מה תעשה בכל יום לעת צהריים, בהשמיע הפעמון שעה עשתי־עשרה, בקימורת?” וישב בעלה אמריו לה: “הסכּן הסכנתי לישון בכל שעת צהריים”. ולא הוסיפה עוד האשה לשאול, אך אמרה בלבה, כי לא בחנם הוא הולך יום יום לעתים מזומנות לקימורת. פעם אחת לקחה מבעלה את מפתח־הקימורת והלכה לחָרש מַסגר כי יעשה לה כמותו. ויהי בהיות בעלה בקימורת, פתחה בלאט את הדלת במפתחה ונכנסה וראתה את בעלה שוכב עם מלכת־שבא, וכן ראתה את אגרטל־הזהב ובו שומות שערותיה כתם־פז. ותתחמק האשה ותסגור בלאט את הדלת בעדה, לבל תעירם ולבל תעוררם. ויהי כאשר הקיצה מלכת־שבא, אמרה לאיש: “ועתה מוֹת תמות, כי גילית הסוד שלנו. היה בזה אדם וראה אותנו שוכבים”. ויישבע האיש כי אינו יודע עד מה. ויבך ויפול לרגליה, ומלכת־שבא נתנה לו לחיות, ותאמר: “לא תראני עוד עד עולם והעושר שלך יחלוף כלא היה ואף תידל יותר מאשר דלות. ילדתי לך שני ילדים. הנה אמלוק ראשיהם ואָמיתם ובעוד שלושת ימים תצא אל הגשר אשר על נהר הריינוס ותראה אָרון מרחף. שם ישכבו בניך אשר ילדתי לך. אקברם פה על יד הריינוס”. ויהי אחרי שלושה ימים וייצא האיש אל הגשר וירא הארון מרחף ומקץ ימים מעטים שב והיה אביון מופלג. על כן בנות ישראל אל תתפתינה בגלל הממון – – – השם יתברך ברב חוּמלוֹ יתן לכל איש ואשה כמזלו – – –

שעה שהישישה גילגלה בסיפורה נצטופפו השכנות כאגודה ופערו ברב תענוג פיות ואזניים. כל אחת ואחת גם בלעה כל דיבור, גם התפללה להשם יתברך שבעלה לא יתפתה לאשת נדודים.

– מה מעשים מתרחשים בעולם – נשמה האחת לרווחה.

– עתה נוח היה לי אילו בעלי על ידי – אמרה אחת ונתביישה.

– האמת, כי רויזלין, אשת־המישׂחקות הפראגאית – לא השלימה רכלין דיבורה וסיבבה את הטבעות על ידיה.

– אמת, אמת – נענתה שכנה – רויזלין משמחת עצמה בבעלים זרים.

– סובאת, מזמרת ומרקדדת בבי־מזיגה של מיכל.

– וגם למלין שלך שם – הוסיפה השלישית.

– למלין שלי? – אזל הדם־והחלב מפניה האוֹרוֹת של רכלין ושיניה נבהקו – אם כן, הריני הולכת לשם! ואם אתפסנה בחדר־היין – נופפה ידה, משל אומרת: “הרוֹג ורצוח!”

לא נענה דיבור ולא חצי דיבור. רכלין סקרה כהרף־עין שכנותיה, אם אין מתלוצצות בה, וחזרה והרתיעה עצמה לדלת הפתוחה.

הדלת הכבדה נצמדה בנקש. נשמעה אנחת בריח הברזל. השכנות התעמדו על צפרני הבהונות, הציצו זו בזו והעווּ פניהן, משל דרכוּ על יצור חי. הזקנה, הקוראת לחופה, העבירה במחת אחת אצבעיים על מזוזת־העץ של למלין, התחילה מנקשת בחצאי־נעלי־העץ שלה ופיה הנפוּל גירגר:

– נאה, נאה, תדע האשה הפתיה, כי גם למלין הצדיק שלה אינו אופה רקיקים בלא אש – – לא אש אין נאפה ולא כלום – – לא כלום – –

ז

מיכל בעל “צבי הזהב” העביר ידיו הצמיגות על מצחו המיזע, על פניו הלחות. זעיר שם זעיר שם שייר רבב וניגב אצבעותיו בזקנקנו הצהבהב, שחודו האחד נזקר וצימח כלפי מעלה.

עמד מאחורי ספסל מקומר, חלץ מגופות מתוך חביות, פּיטסים, שאב יין, שיכר לתוך חביות־מזג וכדי־בדיל וחומר. ומשעדפו המַשקים מעל שפות־הכלים, ונתבעבעו, היה מיכל מפוגג קצפם מעשה־אומן באצבע־הבוהן וצעק מלוא חלל אולם המסבאה, שתשמע אשתו:

– סליק! פּסלין, סליק!

מרָב “מחיה”³⁴ עמד מיכל נבהל ומשתומם. לא חש, שפוזמק אחד שלו נשתרבב וירד ממכנס־הברך וחשף ארכובתו השׂעירה.

זה ימים הרבה שלא זכה לשפע כל כך. ארנק־העור, התלוי לו ברצועה מעל כתפיו, נתגבשש ולא ניתן לסגור. והפדיון האמיתיי המופלג התחיל רק עתה. הפדיון הממוֹ כל כך, שפסק לאכול ופסק להצטער על שאשתו מתבדחת עם גברים זרים ושותה לחיים עם זאקסה הליצן ומתלוצצת עם הלצים שאין דיבורם אלא ניבול־פה וזנות.

מחותנים ממחצית מדינת באוואריה, שנתכנסו לחתונה אצל הפרנס דרגנשפורק, הסבו ושימחו עצמם אל שולחנות גדולים וקטנים.

שולחן הליצנים לא דאי שהיה גדוש ומגודש, עמדו סביב ארבע קצותיו גולגולת על גבי גולגולת.

זאקסה העשיר, שכבר העניד את הרקדנית מחרוזת אלמוגים, אחז מלוא־כוחו ידיה בתוך ידיו והיה בגילופין כדיבעי. עיניו הגזלניות להטו כגחלים חיות. הזקן – זפת. ובשחרורית המתולתלת – זוג עיניים אדומות בשרניות. כל כלום לא הלם את הפנים הארכרכות הצמוקות, שהיו חיוורות, ממוצות ובלא מראה.

הוא גילגל בנסיעותיו, עשירותו, סיפר על וונציה, מנטובא, דיבר על הקורפירשט, המבקש רקדנים, מוזיקאים, שיוציאו מוניטין לחצרה של באוואריה. הוא, למלין זאקסה, ודאי לו, כי רויזלין תישא חן וחסד.

רשאית היא להתמודד עם כל שקצות החצר ב“מוזיקא” – – אלא צריך דריסת־רגל – – והוא, למלין, האפסנאי של הקורפורשט – – –

– מהיכן אני, רקדנית הדיוטיית, ‏ בלא גינונים, ויתירה מכן בת־ישראל, לחצר מלכות? – אמרה בחשאי וזקפה פניה.

בחלון הפתוח נדחקו גושי שמש, המבשילים בשעות שלאחר הצהריים, ומנַשמים דבש. גושי השמש התפשטו על פניה של רויזלין שהיו יפות, יפות ביותר, והעור מתחת לעיניה הוריק והתריג כקליפת אפרסקים בסמוך לקטיפם.

היא גם התחטאה וגם נתנה עיניים של חשד באיש הזר – קומה שחורה כל כך עם שפתיים אדומות והוא מחזיק ידיה כמלקחיים. הוטב בעיניה שנזדמן פישל והוא שותה וחורק שן. ומי יודע? הרי היא, רויזלין, חברה היתה לה שמזלה הגליש אותה לתוך חצרו של נסיך ועלתה לגדולה.

– רויזלין, הרהורי מרה־שחורה לשם מה? התפצלו אורי־שלהבת בעיניו של למלין – ואנזילמו מן התפוחים³⁵ כלום לא היה ליצן, שהיה מבדח שמחות וחתונות באמירה וזמירה? וכיצד את סבורה בא בחצר מנטובא? שאלי את פי! אילולא בנוודינו אברבנאל העדינה שהמליצה עליו בדברים חמודים והציבתו בלשון לימודים, היה מכהן כליצן עד עצם היום הזה! ואף אני, למלין, האפסנאי של הקורפירשט, אמליצך ואציבך, ילדתי – – השמעת, רוזלין? שמעת? ריבה נאה שלי!

כל כנופיית הליצנים נפלה בבת־אחת לתוך אולם המסבאה. תחילה הילך מהדס־הקביים ברגלי־החסידה הארוכות שלו. אחריו – המתופף, הכּנר, נגן נבל־היהודים, בולע האש, הננס בגולגולת ההידרקון. ההוא היה גם מגיד עתידות. החזיק קוף קטן בשלשלת קטנה ואינפף:

פוּמיי, קופי, הראה כח להטיך, קבל עם

ויצחקו הכל נפשם שׂבעם – – –

– פישל, מי מכבד? – שלף מהדס־הקביים את ידיו לשיירים שהתגוללו על גבי השולחן.

– לא אני – נתנהם פישל.

הליצנים הכּפוּנים פשטו על השולחן כארבה. כהרף עין נתרוקנו השיירים, כורסם בשר העצמות, ניגס, נפרק, וכל הכנופיה כלתה ללגימת יין, לגמיעת שיכר. כּדי הבדיל והחומר, שעמדו על השולחן, לטשו עיני ריק. ומסביב, לשולחנות־צדדין, הסבו גבירים כרסנים, ואכלו מי חתיכת שיבוטה, מי רבע אווז והירווּ אכילתם, לא מעשה שתיה אלא מעשה סביאה, כוסות יין, כמעט שפקעו כרסיהם המרובות.

– ועתה, ליצנים, – ניצב מחותן מדושן, התיר קמעה אזורו סביב מכנסיו וכובעו המרובע זז בזחיחות מעל אוזן אחת – על שום מה אין מזמר?

– מי שסבא הוא שיזמר! – הטיח כנגדו ליצן בקפידה.

– אתה אח־לתירוֹש מנופח, – תקע המחותן ידו לליצן – הרוגז מה והכעס על שום מה?

– לא גמעתי גמיעה איני אָח־לסביאה – נתרכך הליצן.

– צדקתך צדק – תחב עצמו המחותן ברחבות־דעת לתוך הליצנים – עבירה גוררת עבירה, באה זמרה באה גם בעזר השם כוס רויה ושחוק קוּביה!

– פישל, פישלילאֶ! – זימררה רויזלין את השם, ובשעת מעשה העמידה על פישל עיניים כאלה, שהתחיל מתעכּן על מושבו ולא יכול לישב בו.

– פישלילא – התייצג הננס במכנסי משי הקצרים שלו על דף השולחן וחיקה את הרקדנית – פישל, פישלילא, אל תתפנק כל כך גם אני מיוהד![³⁶]

הקהל נתכעכעו מצחוק.

– נאה! שפיר!

פישל הפך כד ריקה על פיה. התחיל מנקש ומקשקש בבדיל הנבוב להסות את הקהל. עיניו, עצבות, שנגררו מפנים לפנים, ניתלו במחותן המדוּשן שפיו לא פסק מדיבור.

– תחת להרעיש העולם, כבוד המחותן המרומם, מוטב שתכבד כבר את הלצים ביין ושיכר!

ומשעמדה דממה, אימץ פישל את הכד הריקה לחזהו וקולו, צלול ועמוק, הישרה תוגה ועצבות.

שבעים המה הגבורים

ויכחידום תשעים שׂרים

שבתו שירים כי פי שרים

מלא מים, מלא מים.³⁶

כנופיית הליצנים פערו פיותיהם הרעוּבים החרבים, ומלוא־חלל־אולם־המסבאה נתהדד:

ככלות ייני תרד עיני

פּלגי מים, פּלגי מים!

הקהל השתאו, המתינו שפישל יוסיף זמר. והוא עמד דווּי וביקש מבטה של רויזה. וכשזקפה עיניה אליו, צימצם כתפיו, קבץ את הכדים הריקות מעל השולחן וזימר לתוכן:

לחם לאוכל איך ינעם

או איך לחך מאכל יטעם

עת בגביעים לפני העם

יותן מים, יותן מים!

עתה נצטרף לו כל אולם המסבּאה והכול נתלווּ מי מקשקש בכד ומי ברגל:

ככלות ייני תרד עיני

פלגי מים, פלגי מים!

– לא מים! יין, הטוב שביינות! – חיפש המחותן, שהותר אזורו, את המוזגת.

המוזגת, מסומקת, עמדה בפעירת פה. כבר נפסקה הזמרה, אך היא עודה מרימה לקצב את הכדים הריקות שבשתי ידיה. עיניה, רעבות, הביטו, כיצד למלין אוחז ברקדנית, מדבר לתוך אזנה, והיא, המוזגת עצמה, לא שמעה כי הקהל צועקים, תובעים יין.

המחותן שדעתו נתרחבה עליו חבק את המוזגת המבולקה, גררה אליו:

– גזלנית, יין! הקהל משתוקקים למעט יין!

האשה הנכלמת ביקשה להתחמק מתחת ידיו. גוננה על עצמה, הניפה את הכדים הריקות, וחכלילי־הלהבה שעל פניה התפשטו על צוארה. והוא לא הירפה ממנה, נתחשק לנשקה וזקנו שלו זחלה לתוך עיניו, לתוך פיו.

הקהל דישדשו ברגליהם, בטשו בידיהם, שרקו:

– כיצד הוא מתפער!

– ה, ה, ה! מה הוא מרחרח?

– האשה אינה הדס!

בשעה שהקהל צוהלים וצופים, שהמוזג יבוא במרוצה, נתחבה רכלין, אשת למלין העשיר, לבי־המזיגה. יצאה שעה קטנה, עד שראתה את בעלה, שישב מחוּבק עם הרקדנית. מלים נשתלפחו על שפתיה המכוּוצות:

– סלקה שעתוֹ!

רכלין מעוטת־הקומה הפליגה בתעצומה כל כך לאותו צמד־חמד, שרויזלין לא היתה לה פנוּת לקום על רגליה, נשארה יושבת שתוּקה וחשה אצבעות בוטות תולשות שערותיה על עיקריהן. כנגד עיניה נשתלהבו מלים:

– חצופה! את מאַהבת בעלים אחרים, עקרה!

למלין נתפכח על אתר. התחיל מזיז עצמו, ביקש לפרוש ככל המרוחק מאשתו. פישל שט ועלה מאחורי השולחן. נתגער בבני אומנותו, תחלה בלשון גלחים – איגנוראַמוסין! אידיוטין! – ומיד הפליג ללשון אמא – שוורים! בהמות! מה אתם מניחים לחובלה? מה אתם מניחים למותת את רויזה?

עד שכנופיית הליצנים נתעוררו על המתרחש ונעשה, כבר עמדה הרקדנית בפנים רמות והביטה דרך־ביטול כיצד האשה המעוטה משוטטת לדלת וכיצד בעלה, למלין הגמלוני, מתגרר אחריה.

– מה זאת? – הגביה פישל ידה של רויזה, שמרפקה שתת דם.

– אין מאומה, פישל, אין מאומה – הביטה רויזה בנטפים האדומים כהים, ועיניה חייכוּ – זה כופר מחרוזת האלמוגים – בחנם אין כלום… כל כלום…

פישל נכנס עם רויזה לפרוזדור. ליד הכיור רחץ את עורה המשוֹרט וחש כאילו עורו נקלף עד הדם.

כרוח סערה אפפה פתאום רויזה את פישל, עד שצניפו החדוּד צלח מראשו. היא נישקה עיניו, פיו, זקנקנו. ועד שלא הצלילה דעתו, שוב לא היתה ואך שיירה סביבו נשימתה שליחשה:

– פישל, פישלילא, פישלילון שלי.

ח

רחוב היהודים שהוליך לחצרו של בלאסר היה גדוש ומגודש. שער הברזל פתוח לרווחה. משני צדי השער – שני אבירים במעילים קצרים, מכנסי־ברך מקופללים, בכובעים כפעמונים. הכל מעשה קטיפה אדומה. מעל המעילים – חרבות, אלה האבירים – משרתי בלאסר המחופשים – עיכבו עתה את המון שאינם קרואים המשכשכים ורוחשים.

החומה, בניין אבני גלל מרובעות העטור צריחים מארבעת קרנותיו, עמדה בעומקה של החצר, האבנים מטוחבות, משׁוחקות, הפצילו והלכו, משל הבניין אגפו של פלטר עזוב.

ההמון התקבץ והלך משחריתו של יום. קבצנים פשטו כארבה על חדר־המשמר, בית־המחולות, הבאֵר. עניי־העיר התכנסו לפני השער, שברזלו היה מפוטש כרקיקים. בכל – גברים, נשים וטף.

הילוך שכזה, אבני־יקר ועשירות כל כך, לא נראה עדיין ברגנשפורק. מחותנים מוורמייזא, מוורנקוורט³⁷ דמיין, מווינא ובעיקר מקושטנדינא³⁸

כל פּוּנה שאתה פונה – קטיפה, משי. כל הצצה שאתה מציץ – אדרות מרוקמות זהב, כסף. אזורים רחבים ומעוטרים. שחורים, לבנים, אדומים. הדלתות לא שבתו. אוכלוסיית נשים נהרו ובאו והלכו – צעירות, בכירות, זקנות. עגילי־שוהם עד לכתפיים המסולסלות. על השרוולים המהולמים, מסביב לפרקי הידיים, צמידי זהב, משובצי־פטדה, אזמרגד, אוֹדם. פנינים – מלוא צוארים. אלמוגים, ענברים תלויים בחוטי אוּפז.

– פּסלין, – גיפפה נערה את חברתה – מה פּסלין? מה רוחך עכורה?

– רוחי? – תלתה פסלין עיניים שחורות, עצבות – אין בי קנאה שאין לי ממון, שוהמים, משי, קטיפה. בגדי מטליות בלות? – העבירה ידה על ברכה – תתעגם לה אחרת! השמעת, יינטל, יש בי תאוה גדולה לאלמוגים. אדומים־שׁרוקים, כשל פייגלין בתו של האנוור.

– אלמוגים? – נתחרזו שפתיה האדומות של יינטל דרך ביטול – איני דואגת על כך! בלא מהתלות, פסלין! – אם אך אתאוה, יתן לי משרתו של בלאסר מתנה!

– מי, זו הבריה היפה שלך, זלמן? – הראתה פסלין על אחד האבירים ליד השער – נוח לך לנקר עיני המשרת!

– הנבזה מבקש להתעלס עמי בנעימים – צחקה יינטל צחוק קונדסים – אף לא קליפת השום! הרוצה לרסק מפרקתו יעשה עמו, תרנגול־הבר שעבר ובטל, רומנצין! לא אני, לא יינטל!

בא ראש הישיבה לבוש אדרת שחורה. הוא הוליך אברך בבגד משי לבן עד הקרסוליים. האזור – לבן ורחב. התרבוש המצונף על ראשו – שני. העיניים, הזקנקן, הפאות – שחור, זפת.

פתאום עמדה דממה. רחוב היהודים עצר נשימתו, פער עיניים ואזניים – כשעה קלה. מיד הרעישה יבבת תינוק את הדומיה.

– מה יבבה היא? מה צריחה היא כצריחת יולדה? – נשמעו מכל העברים טענות לאֵם הבהולה– או היניקי ילדך, או לכי ואינך!

– הס, הס – נענה מי – הילד לקה ברכּכת.

– הולכין לרופא! – נשמע מכל העברים. – לא יזיק לחַתך את הרכּכת!

האם נמוכה, צנומה, חלצה מרב אימה שד צומק ותקעה בפי התינוק. ועיניה – עכברונים קטנים ושחורים – התבוננו נבוכות בזר, שהלך עם ראש הישיבה.

עשרות מבטים נתלטשו על הזר:

– מיהו ואיזהו?

– ר' יעקיל – עיכבו הקהל את השמש הזקן והראו על הזר – מיהו ואיזהו, ר' יעקיל?

– ההוא? הריהו ר' קלמן! ר' קלמן שלנו מרגנשפורק.

– הבעל־מקובל? היושב תוך קושטנדינא?

– הרי עודהו רך בשנים?

– והדרת־פנים!

– ומעלת היחוס!

– ורב ממון!

– רב ממון? – נתגלגל צחוקו של ר' פתחיה, חתיכה של אביון, שכבר היה פעמיים בארץ ישראל – ר' קלמן זה היה נחשב עשיר גם בחצרו של מלך ארטוש!

סביב ר' פתחיה נצמחה עוגה ומסביב לעוגה נצמח מעגל. האחד שאל:

– האמת, ר' פתחיה, שר' קלמן מוביל כתב ממלך תוגר³⁹ לכל יהודי אשכנז?

– אמת, אמת!

– אוהב ישראל, התוגר!

– מחבב יהודים בכל מיני חיבה!

– שייך חיבה? – הגביה ר' פתחיה, הקרוע והבלוי, את ידיו השעירות, ועיניו האפלות נעשו כעצם התענוג – הרי הימים ימות המשיח! מבקש עני נחלה, פרקמטיה בלא מכשול ומַכשיל, מבקש יהודי להיות תחום־שבת מארץ ישראל, יניח את אשכנז היפה וילך לקושטנדינא!

– ומה יש לנו בכאן?

– בכאן? – לעגו וליגלגו לא בלבד פניו הכחושים של פתחיה אלא גם אניצי הזקן הפזורים על לסתותיו – בכאן? בכאן יש לנו מכס־הגלגולת, כרגא־דמלכא! עושה יהודי ריווח טוב – הריהו חייב ליתן כל פרוטה שלישית לסובא, לגרמני! אתה הולך לעשות מסחר ב“מקום” אין אתה מובטח בחיותך! וסיעת הוללים! ולפנות ערב עת נעילת שער כלות עיני כל אשה והיא רוצה לראות בעלה בשלום. חרפה ובושה! ויש אומרים – היה ר' פתחיה כמגלה סוד – שכל יהודי רגנשפורק, ת"ך בתי אב ויותר, יתחייבו גירוש.

– הרחמן ירחם! – נתאנחה אשה.

משנשמעה התיבה: גירוש, נשתכח שרגנשפורק משתדכת היום בוורמייזא, שמחותנים נתכנסו מכל אשכנז, שבאו ליצני פראג. בת־קול הבכיה והצעקה, ולא בלבד של אנשי נירנפּרק ואשפירא⁴⁰, אלא גם של היהודים מגורשי עשרות ערים ועיירות, נתהדדה בבת־אחת באזני הכל. העיניים נתפחדו ללא כוח כדרכן בשריפה באמצע הלילה. אך הבעתה לא ארכה. אפשר ופעלה שמחת החופה, ששון חתן וכלה; אם כך ואם כך, התחילו מתנחמים על אתר. ואם יתחייבו גירוש מרגנשפורק, יש יושב על חוג שמים, שכבר פתח לרווחה שערי קושטנדינא – בואו, ילדים, וראו, איך רוממתי את ישראל. מוחמד השני פינה ליד כיסא מלכותו מקום לכל שלוש האמונות. מימין כיסא מלכותו – המופתי, הרב, משמאלו – האפטריך היווני.

בא וקרב יהודי בבגד בדור בפסים לבנים ושחורים הדומה כטלית. הצוארון מעל הכתפיים – השרוולים – תכריכי פלומה. מצנפת הצובל מוזחת. ליד האזור השחור – שקיקי עלים לתרופה, שקיקי קמיעין. במרפקים, במקל תחבה עצמה הבריה לתוך הקהל. ניגב את זקנו השחורה והארוכה, התלקלק בשפתיו הבשרניות. השרוולים הבדורים והמפוספסים נתעופפו, וידיים דקות נתפרפרו, העלו מבול דברים שנשמעו מוזרות לאזני אשכנז:

– מציאות, נשים חסודות, מציאות!

– הרי זה הגלב!

– הרי בעל הקורע, הרופא.

– הפולני?

הרופא הכריז בקול פחוז וממושך:

"– – – קמיעין שכתיבתם בצפת, שכתיבתם בירושלים. בדוּק ומנוסה. עשבות קברו של ר' שמעון בר יוחאי, יפים לאבני מרה, לחולי הצהבת, לשלשול. גרגרי־בשמים שחורים המגרשים מכאובות שוק וירך. מכיתת־כוכבים ‏ – וקולו של הרופא נתרכך אף נתעמק – כל הגוונים: כתכלת השמים, כקשת בענן, אדומה כדם. סגולה להריון קל, שבת ישראל לא תפיל חס ושלום. מכיתת־כוכבים אדומה היא עתה בבל ייראה. כשבית המקדש עמד בלהבות הוריד השם יתברך ברד של מכיתת־כוכבים, ומכאן, נשים חסודות, אדמימותה. אשה מקשה לילד דיה באבן־כוכב מוטלת על בשרה והיא מתזת ניצוצות והיא נוטלת לה ללילית וכת בנותיה “לברכן לפרכן ודרך הארובה לשלחן”. בואנה, נשים – יראות השם, במרוצה, מהרנה לקנות – מציאות, מציאות!

וכשהנשים התחילו מתכנשות ועוטרות את הרופא גחן על אשה צעירה, שכריסה בין שיניה, לחש לה, עד שהכול נתחייכו:

–יש ותארע לה לאשה כשרה תקלה, אשה אחרת באה ומשביתה שלום־ביתה, הרי מכיתת־כוכב אדומה היא הסגולה המשובחה ביותר להשיב לה לב בעלה.

שעה שהרופא, הפולני, גילגל בחידודיו, הביאו לפניו קצת נשים את האם והתינוק החולה. הרופא התבונן ברגליים הקטנות והמעוקמות, דקיקות כשחיפי־מקלות, בכרס הגלושה, ואמר לאמו:

– במה לקה התינוק?

– ברככת.

– ברככת? – הוציא הרופא על אתר מאחורי אזורו בקבוק יי"ש, כוס, להב. פשט לנשים ידו, שבה התחילו מתלקטים מטבעות, וחזר לקיים דבריו, כל חיתוך הרככת הוא רפואה שלימה! רפואה שלימה! ואין רע בו, כל כלום!

הרופא גירד בלהב תנוך אוזן שמאל של התינוק. ביצבצה טיפת דם. הרופא הטיל את טיפת הדם לתוך כוס יי“ש ועירבה באצבעו. באצבע הלחה ניגב שפתי התינוק. וכשהתחיל משפשף וממרח ביי”ש את הכרס הגלושה, התחיל התינוק צווח, מתגולל ומתגלגל כל כך. שאמו נטלה אפרוחה וברחה עמו הביתה.

מכל הצדדים נשמע:

– הליצנים! ליצני פראג באים!

בכל פינה, בכל מחבוא – הפעוטות, כפרפרות, נתפזזו ברינה:

צליל צליל צליל

חצוצרה וחליל

אשת־זמר לחג,

כי באו, כי באו ליצני פראג.

הליצנים בידחו דעתם של הפעוטות. מהדס הקביים פסע ברגלי־החסידה מעל ראשי התינוקות, והבריחם:

– לחדר בית־הכנסת! ראשי עכברים, עכברושים פטיטים! לחדר בית־הכנסת!

הננס חייך כנגד הקהל ופזם לו:

רבותי – – אראכם כחי כי רב,

ויצחקו יונק ושב

ליצני פראג נעלמו בשער. חבורה של פושטי יד נהרו אחרי הליצנים, ביקשו ליכנס לחצר. שני המשרתים עיכבו בחרבות את התרבוכה, פיזרו והתגרו:

– לאולם המחולות לכו, רוזנים ושקי־גרר! לאולם המחולות! שם תתכבדו לשולחנות ערוכים בתרנגולות ודגים!

– תרנגולות ודגים! – חיקה קבצן צהוב, לפי הילוכו פולני, את המשרת והטיח כנגדו שרוול ריק – המשיא עצות לאורח, סופו גונח, ממדקרות חרב, בלב וקרב!

– חמרמורת במיעיים! – הבליט עצמו אחר.

– תהא סעודה משופעת לרימה ותולעת! – אמר שלישי.

המשרת תקע דרבנו בסוס. הסוס הלבן הזקיף עצמו על רגליו האחוריות, השתער על פושטי היד שנרתעו אחורנית. המשרת נהם:

– הלוך ילך, שקי־גרר! הלוך ילך, כלבים! בלא קללות! בלא קטטה ורטן!

משעבר האוֹכלוּס לעבר האחר של הרחוב, נתרפרף שווולו הריק של הקבצן הצהוב. פער פה על שיניו הקלושות והתחיל מחקה את המשרת:

– בלא קטטה ורטן – –נטיל כהיום על קברך מי שתן, נטיל על קבר הבעל־בית שלך מי שתן!

אנשי פראג נתגררו במסדרונות ארוכים, מקומרים, התגבהו מעל מעלות מסחררות ואפלות, פתחו דלת בכאן ודלת בכאן, עד שבאו לבית בלאסר העשיר. אולמות – רחבים ואוֹרים. אחרים רחבם וארכם שאתה יכול לסובם בהם מרכבת רתומת־ארבעה. בחוץ, שהבניין צר, לא היית מעלה על לבך, כי בפנימו רווחוּת כל כך, רחבות כל כך.

באולם אחד נתקבצו גברים, באולם אחר – גבירות ועלמות. בקיטון, הסמוך לאולם־הנשים, עמדו ליצני פראג ובחנו כלי־נגינתם, שיננו וחזרו וזימרו “פרקים” שלהם, התקינו עצמם לעלות על בני אומנותם דרגנשׂפורק. ה“כוחות” הרגנשפורקיים נתכנסו בקיטון הסמוך לאולם הגברים. לייב ומסייעיו ניסו נעימת גרונם, אמרו פרקים מתוך “שמואל בוך”, וקולם קול רינה.

ערב שכולו אור עמד בחלונים הצרים והפתוחים. אדם, כלים, רקמות – הכל הקרין מעין אותה חמימות של שעוה השׁופעת משקיעת החמה. על שולחנות־הזויות כבר דלקו נברשות־כסף כבדות, דלקו ולא האירו, רק בנות־שלהבת מתעלפות השתקפו בקני־הכסף.

מוישל הקראקאי התרוצץ מאולם לחברו. בכל רמ"ח אבריו השתוקק לזמן את לייב ופישל. שניהם היו תלויים ברפיון. לייב לא היה בפיו כינוי אחר לאנשי פראג אלא “כנופיית לצים” “ריקי פראג”.

ואלו פישל, שנהג תמיד לעשות עצמו כשוכח שמו של לייב, היה קוראו “הגאוותן, הכותב בשביל זקנות והולכי רכיל”. – הוא, פישל, בתוך תוכו נתאוה ביותר להיוועד עם לייב.

מוישל נטל חברו לשעבר ושוטט עמו בשילובי זרועות. פישל העמיד פנים, כאילו לא ידע, להיכן מוישל מוליכו. לא הספיקו עדיין להגיע לקיטון השני ומוישל פתח וקרא:

– ר' לייב.

לייב, כמראה ראש ישיבה, יצא מתוך הקיטון. המעיל השחור על קפליו וקפלפליו, שירד עד מכנסי הברך, נפרף ליד הצואר בכפתור של עצם ששיעורו כרייכשטאָליר. הפנים, צחורות ושקופות, היו עטורות זקנקן־משי שחור, שהתרפרף לכל משב־רוח קל.

– זהו פישל הזמר דאנשי פראג – העמיד מוישל את פישל וחשש ששניהם לא יתכתשו באותו מעמד בחידודי־חידודים.

– שמענו, שמענו – תקע לייב לפישל, כך כלאחר יד, קצות אצבעותיו – מה אתם מביאים אנשי פראג? מאפה סמוך לרדייתו?

– לא מאפה – נתנפח פישל, ששיעורו לא היה מרובה, נתגבה, עד שנעשה קומה אחת כמותו, כלייב – לא מאפה, ר' לייב. אנו מביאים יין ישן – את הילדבראנדט הטוב והישן, את דיטריך הטוב והישן!

– הילדבראנדט, דיטריך – – – יין ישן? – נתעקמם לייב – תרנגולות זקנות שאין נותנות לא בשר ולא שומן!

מראה פניו של פישל נשתנה. הוא נתבטל בפני בני אומנותו, שהתכנסו והלכו סביבו. הרי רויזלין, הרי מהדס־הקביים והרי הבחור הזעיר והאדום, זלמן, שכתב “אמנון ותמר”. מה הוא זוקר חטמו כל כך, ר' לייב הגדול? ואם הוא גבוה משכמו ומעלה, מה? הוא, פישל, ישתוה עמו תמיד! פישל כּבל בשיניו את המלים העוקצניות החריפות השוֹרוֹת בקצה־לשונו. וכל שנמשך דיבורו של לייב על דוד המלך, יהודה המכבי, בר כוכבא, כן נתפייגה חריפות דיבוריו שלו עצמו והוא, פישל, נסבך, כמעשה־כשפים, לתוך השיחה, והקשיב באזניים כרויות.

ר' לייב לא ביקש אלא מלתא זוטרתא⁴¹ – שפישל יודה ויתוודה, כי דוד המלך, יהודה המכבי, היו גיבורי מלחמה גאים במלכי גרממיה⁴² ונסיכיה. ובת שבע? כנגד בת שבע איזה פנים היו לקרימהילד הנאה, ולברינהילד הנאה הימנה? מה אומר דוד המלך ב“שמואל בוך” של לייב: “בת שבע? לא חזיתי כל ימי בת אנוש אשר תיף ממנה!”

– והרי פישל אומר, כי אני, רויזלין, היפה בנשים! – התנצנצו עיניה של רויזלין.

– היפה, היפה בנשים! – שינן מעשה־חיקוי הננס, והכנופיה נצחקה.

פישל לא נענה. החוצפה, שהיתה בו כמידה של קבע, נשתלשלה וירדה, והוא חש עצמו באמת קטן ומועט, ועמד בפני לייב, כצוער בפני אומנו. ולייב, שלא פסק דיבורו, כבר נמשכו לו כל בני אומנוּתו סיים ברגיזה:

– אם כן, אם אנו, חברים אחים, יש לנו עשירות כל כך, על שום מה אנו חייבים ליהד אחד הילדבראנדט, אחד דיטריך, אם יש לנו דוד, יהודה המכבי, בר־כוכבא משלנו?

– אמת וצדק.

– ר' לייב צדקתך צדק!

– כה לחי, ר' לייב! – נטלה רויזלין לאומן ושילבה זרועו בזרועה.

ברל השמש עמד וכרז:

– ר' יוסילמאן איש ראֶססהיים, הפרנס והמנהיג שלנו, בא!

באולם, שישבו בו הגברים, נתערבלה מהומה. הרבנים, ראש הישיבה, המחותן מקושטנדינא, המחותנים והבעלי־בתים הכבודים, – הפול עמדו אחד אחד על רגליהם. מן האולם האחר נידרדרו בחורות קטנות. היו לבושות בגדי משי, שמלות צבעונין, כצפרים. ראש המחותנים, בלאסר, הגביה מעל השולחן נברשת דלוקה והלך לפתח להקביל את פני האורח החשוב. על ידו נצמחה ונגלתה אשתו, גימכן, קומה של משי צחור, אטלס צחור ממנו, וכל קפל וקפלפל רישרש, ניצנץ, עימק את העיניים השחורות, שהזכירו ארצות־מרחקים. על הצואר המזוכך, הלבן כחלב מגליש, מחרזות פנינים. מרגליות כגרגרי פרג, מרגליות כדמעות, מרגליות כענבים, נשתלהבו תכלת ולובן, מפותכים ברסיסי־קשת, הבעל והאשה הציצו זה בזו. הכל הבהיק בו בבלאסר – עיניו, זקנו הדקה האפרפרת. לא פילל שיבוא אורח נעלה כל כך. בלאסר הגביה יותר את הנברשת ובירך את קונו שחלק לו את הכבוד והיקר להקביל בביתו את ר' יוסילמאן איש ראֶססהיים, מנהיגם ופרנסם של ישראל, אשר לפני מלכים, קיסרים יתייצב.

משרתו ושומר ראשו של יוסילמאן, בריה גדלת־קומה, היה מוכן להסיר את האפונדה הבדורה מעל כתפי בעל הבית שלו. אולם יוסילמאן נשאר עומד באפונדתו, שלא נראה בה העיגול הצהוב – אות היהודים. סלסולי־השער השחורים מסביב ללחיים הוסיפו יקר לפנים הצעירות, שהעיניים האפורות הנטועות בהן, ושהביטו בעקשנות והתמדה, נתכוונו לומר:

– כבוד כל כך לשם מה?

וכשהמשרת נטל את הנברשת, הודיע יוסילמאן, שהוא נחפז לדרכו; שאין לו פנות, שהוא נשאר ברגנשפורק שעה, לכל המרוב שעה ומחצה; שהוא נוסע עם הקורפירשט הצעיר לבאוואריה. הוא, יוסילמאן, שידל בדוחק את הקורפירשט, שישתהה ברגנשפורק. שמועה עזה מהלכת בעניין גירוש מרגנשפורק. כוחות אנשי אופל עושים במחשך מעשיהם – הנסיכה קוניגונדא, כמרים, משומדים ושונאי־ישראל סתם. צריך שרגנשפורק יהא לה צד של סנגוריא. צד משלה. אפשר בין היום למחר שהקורפירשט יהא מלך. שעל כן חייב בלאסר לערוך שולחן הראוי למלכים. ויינות חו"ל שאין משובחים מהם, פירות שאין יקרי־מציאות כמותם. ובעיקר – מחולות המתים. הקורפירשט מחבב לראות יהודים מרקדים מחולות המתים.

נתרתחה אנדרלמוסיה. נשכחו החתן, הכלה שעמדו אובדים ונידחים בין הקהל המעולז. הכלה – עיניים תכולות, שערות בהירות – בקטיפה שחורה. היא – דקה, דקה ביותר – סנסן משגשג, גחנה על החתן, לחשה לו ונתנה בידו צרור־מלח, סגולה מפני המזיקין. בלסתותיו החלקות נתלבלבה אדמימוּת של נערוּת.

ממנורות השמן, מן הנברשות שפע אור. האור השתקף בכתלים, שהיו כסויים עור מצוייץ אדום כהה. מעל העור – גובילינים ארוכים וצרים. נשקף מהם משה העומד יחף, כפוף לפני הסנה הבוער, נשקפה מהם רות הנופלת לרגלי בועז.

איש לא הרגיש, כיצד ברל השמש הביא את החופה, כיצד הביא את המספריים של הקהילה לחתוך את הארנקים החתומים, שנטמרו בהם הנדוניות מצד החתן, מצד הכלה. איש לא שאל על שום מה אין הרב כותב את הכתובה.

עיני הכול היו מכוונות לכניסה, שדרכה הפציע לתוך האולם אביר צעיר, גלשלש כנחש. שריון־הקשקשים בהק, הבריק, והחרב קישקשה. אחריו – שני, שלישי, רביעי. כל משמר־הראש ניצג, פינה דרך לקורפירשט, עודו צעיר ביותר, מגודל במופלג, שפניו ארכרכים כשל סוס רם־יחש, אחרי הקורפירשט – השררות מרגנשפורק, אחרי השררות – פני היהודים – השתדלן יוסילמאן, בלאסר וזוגתו, הרבנים, המחותן מקושטנדינא.

למלין זאקסה, שמסחרו תכשיטים, שמט ראשון מגבעתו. הכול, פרט לרבנים, ניצבו בגילוי ראש, והאולם האדום נזדעזע מקריאות הידד:

– לעילא! לעילא!

בראש – הקורפירשט, משני צדדיו – שומרי הראש. החרבות המנוצצות, כגג גבים. החתן והכלה הילכו מתחת לחרבות, הילכו מתחת צלצול המגפיים המדורבנים, קדו לפני הקורפירשט:

– לעילא! לעילא!

הכול נזדעזעו – חרבות, נברשות, כלי כסף, כלי זכוכית. ידיים נתלחצו ללא הגה, העיניים – נוצצו. יין נשפך מעל כוסות כסף, מעל כוסות מלוטשות, שנישאו לכבוד חתן וכלה, החליל התנגן. פישל נתלווה.

אפתחה פי כזמר כדבש

לחתן מוּקטר לכלה מוּגש

הידד! הידד!

מאולם־הגברים, מאולם־הגבירות. אבירים, בחורים, בחורות – הכול טסו משׁולחן לשולחן, שתו, אכלו, התלוצצו וצחקו בששון הנחות ובשובע שמחות.

כמעט שלא חשו, כיצד השמש העמיד את החופה, כיצד כרך “גוּטרוֹלף” – כוסית שצוארה צר, צר ביותר – במטלית של בד. כמעט שלא נשמע, כיצד השמש קרא:

– מחותנים מצד הכלה, מחותנים מצד החתן, צאו ומנו את הנדן!

המחותן מרגנשפורק, המחותן מוורמייזא, שניהם הטילו זה בזה הצצה של אלם ופסקו, שלא ימנו הנדוניה, שכל אחד מהימן על חברו.

נתלקחו הבדלות, קלועות שעוה:

– לחופה! לחופה!

תחילה – כנור, חליל, נבל־היהודים. אחריהם מחותנים והחתן בחפוּיו, ואחריהם המחותנים והכלה בכיסויה. אחר כך – קישה ודילוג, קישה ודילוג. בוכה הכנור, בוכה החליל, בוכה נבל־היהודים, מגרשים הרוחות, השדים, המזיקין הנישאים ובאים מצפון. שולפים אבירים חרבותיהם בצחצוח. שמח בעל־מקובל: “מקשין בפרזלא”, שמח בעל־מקובל אחר: “להגן מן השדים מקיפים בברזל – –”. מתנענע רב בברכה – מנוצצה מרתתה בכתם פז טבעת הקידושין. היין משתפך. “ממשיכין יין – – לפני חתן”. מרכין החתן פניו החיוורות לצפון, משבר אל הקיר את הכּוסית על צוארה הצר – מזל טוב, מזל טוב – ומעל ראשו, מעל פניו, ניתך ברד חטים קלויות – צוחק הכנור, צוחק החליל, צוחק נבל־היהודים:

– מזל טוב! מזל טוב!

הוצאו שולחנות, מרבדים, האולם האדום נתכפל ארכו, נתכפל רחבו. מסביב לכתלים, הקשוטים עור אדום כהה ומצוייץ ושזור חוטי זהב, הסבו האורחים. הכול שכחו, כי חתונה היא, כי זה עתה היתה החופה. בלאסר, אשתו, כל מיוחסי רגנשפורק, הכול החזיקו טובה לעצמם, שהקורפירשט אינו מרפה מיוסילמאן ושואלו לפירושו של כל מנהג ומנהג.

למלין זאקסה נטל את ראש־המחותנים וצידדוֹ לקרן זוית. תקע לבלאסר שעון זהב קטן משובץ יהלומים.

– רק אלף רייכשטאָליר.

– יקרוּת הרבה, ממון הרבה – התבונן בלאסר בשעון הקטן.

– ממון הרבה? – נעשו עיניו הגזלניות של זאקסה ככבשים – מתנה כזאת לא ישכח הקורפירשט עד עולם. נסיכים כאלה אינם שוכחים עניינוֹת כאלה.

בלאסר היה כתלוי ברפיון – יתן או לא יתן לקורפירשט את השעון הקטן מתנה? אמר בחפזו:

– הייתי מסתחר עמך בנאמנות – דייך בת"ת רייכשטאָליר?

– ת"ת רייכשטאָליר? עוד מאה אחת, ר' שלמה, הייתי רוצה להוציא הקרן מזה המשא ומתן!

בלאסר נטל את השעון. מריבוי של שימחה לא ידע למלין להיכן ירוץ תחילה. כאן לחש מה לקורפירשט וכאן לבלאסר וכאן כבר עמד עם אשת־המישחקות. נשבע לה, כי תשא חן והקורפירשט יאספנה לחצרו. אנשי פראג לא היה ניחא להם. ופישל, שהתקין עצמו לשחק ב“מחולות המוות” את הפרנס, הלץ, המשומד, הנביא – פישל השתמט מרויזה, וברר וחזר וברר את בגדי־המישחקים, לא נראה לו, מה שנשכחו אנשי המקום, אנשי רגנשפורק, ומה שהוא, פישל, ולא לייב, בראש. עתה היה מוחל על הכל – על המעות, על הכבוד. אך מלה מפיה של רויזה, אך מבט מעינה של רויזה, שהיא נשארת עמו, והיה מפקיר את החתונה על הקורפירשט, היה מניח את רגנשפורק. הטיל הצצת־צדדין וראה את רויזה מתגדרת, הנה היא מתללת את צמותיה השחורות, הנה היא משטחתן על ראשה הקטן, היפה. הנה היא מסכסכת כחצי תריסר שמלות והנה היא ניצבת על ידו בקטיפה, קוראת לו – פישל, פישלילא, פישילון – שואלת מפיו במה “תתייצב כבוד”: בקטיפה או שמא במשי? חיים של נחת לא רדפו אחרי רויזה כל ימיה. היא מבקשת לשאת חסד בעיני הקורפירשט, היא מבקשת למצוא חן בעיני האבירים “כבירי כוח”. והוא, פישל, חס לו לתקוע בה שפודי־עיניים, כאילו כלייה נגזרה על העולם. ואם היא, רויזה, תשחק בחצר המלכות, לא תשכח אותו, את פישל. ועתה קודם “מחולות המוות” היא צריכה “להתייצב כבוד לפני נסיכים ורוזנים'”. ומה הוא אומר, פישל? הוא שותק?

הכנור נתנגן. אחריו החליל, אחריו נבל־היהודים. רויזה באה כרוח סועה ובמרוצתה ניצבה לפני הקורפירשט על קצות בהונותיה. הראש הקטן הפיקח זקור כלפי מעלה, השדיים הקטנים הבליחו מאחורי שמלת הקטיפה המהודקה, שהיתה רחבה ורחבה ביותר לירכיה, נפנפנית וקפלנית יותר לקרסוליה. והרגליים, ספק עמדו ספק לא עמדו, היתה בהן ריגשה כל כך וקסם כל כך, שנפסקה נשימת הקהל.

רויזה חוללה לבדה את מחול היהודים, לא ניתורים ולא בילושי ידיים בירך, לא פצפוצי אצבע בבוהן. כך לא היה דרכו של מחול היהודים באשכנז. רויזה נגררה מעל הרצפה האדומה, התנענעה. פסיעה לכאן, פסיעה לכאן. בכל פוּנה, בכל כפיפה – שימחה ועצב. העיניים התנוצצו והפה כמעט שלא נפתח:

קורפירשט נאצל ורם, האם לא תאבה

לצאת עמי במחול?

הקורפירשט הצעיר הסמיק. וקודם שהיה בו כדי שישיב, כבר נישאה רויזה אל האבירים:

אבירים רבי־חסד, האם לא תאבו

לצאת עמי במחול?

נתקשקשו שריון וחרב. האבירים – חומת פאר – היו מוכנים למחול. רויזה פסעה פסיעות, רחקה, מתגרה – תפסוני, תפסוני – ונתעלמה בקיטון.

האולם נזדעזע:

– רויזלין! הידד רויזלין!

– הידד!

בסאן, בערבוביה, נשתזרה בכיה חרישית, בכיה רחוקה. נבל־היהודים ניגן בחדר־צדדין אבלות של איכה, והתקין את הקהל למחול המתים. הניגון הטיל אימה מוזרת. עיני כול היו מכוונות לקיטון הסגור, שבו ישב פישל, מחופש כפרנס, בפינה וסבא יין מבקבוק. ידע יפה יפה, כי אחרי “מחול המתים” תעזבנו רויזה. היא עלתה לגדולה, באה בחצר המלכות. והוא, פישל? לבו לא נמשך לחצר מלכות. מה לו קורפירשט, מה לו אבירים, אם התחלחל ולהט בו עצב, עצב עמוק ודק מן הדק? פישל התענה ביסורים שרויזה הולכת מעמו. היין שהבעיר את העצבות אף הקיץ בו כוחות נרדמים שנשתפכו בו כמבול ונסתחפה בהם כל מחיצה ומחיצה. פישל שתה וציפה, ציפה לה. הרי רויזה. היא התחננה אליו. מהדס־הקביים והמתופף התחננו אליו, טענו, כי עוד לגימה אחת והוא, פישל, יתמוטטו רגליו, יבייש את ליצני פראג ויביא עליהם יללה. אם כן, אם הכול מתחננים אליו, הרי הוא, פישל, יעמוד כנגדם, יתבע, כי רויזה – – מה יתבע? המלים שנדחקו ועלו לגרונו נתמוגגו בדרכן. הנה נוטלתו רויזה בידו אחת, בידו אחרת – “פישל, פישלילא, פרנסי, ליצני, נביאי, בוא, מחכים לנו. התשמע את ניגון מחולות המתים?” עמד על רגליו, התנדנד כהרף עין. מיד נתחייכו ברפיון קצות פיו של פישל, ומאחורי השיניים הלבנות העקמוניות נתגלגלה עצבות חרישית:

לא אדע לרקוד, אינני לץ,

במזרח, רויזה, עולה הקץ,

סורי מעלי, אשה, טמאת־בשר,

אל אשה כזאת אין לי דבר.

רויזה גיפפתו. עמדה עמו, לב ללב, וצחקה לתוך פניו:

אל אשה כזאת אין לך כל?

אינך נביא – אתה תרנגול

תאבה רב נשים יפות, חמודות,

ועם כלן תתאו, הכוזב, לשכב

על כן עמי תרקד זקן רב־מדות – – –

רויזה משכתו לדלת. הוא לא הגה דיבור וחצי דיבור והלך אחריה. רק עיניו, עיני פישל, הביטו באופן שרוחות קלות וצוננות ריפרפו על בשרה של רויזה.

הקיטון נפתח.

בתכריכי משי צחורים עמדה רויזה על המפתן. הכול שכחו, כי נבל־היהודים בוכה וסבורים חיו, כי המוות טוֹוה את קינתו. רויזה הגביהה קמעה קמעה ידיה והתכריכים נעשו כנפיים, כנפיים חדודות. היא התנשאה באולם, כעטלף. ובפנים הארכרכים, ללא מראה, היו העיניים השחורות, הכבויות, מחפשות, מגששות. נגלה הפרנס. המוות, כנף אחת כלפי מעלה כנף אחת כלפי מטה, דהר אחרי הפרנס ובאולם נתנשבה רוח. רויזה היה בה נדנוד של ספק, אם היא רודפת את פישל. הזקנקן שחור, שחור כזפת. העיניים עיני לסטים. השפתיים אדומות. וכל כולו קומה שחורה כל כך, “משלחת שחורה” כל כך. לאו, אין זה פישל. זה למלין, למלין זאקסה. הקורפירשט הציץ תחילה בזאקסה, ואחר כך בליצן וצחק צחוק גדול. הכול באולם נתלוו לצחוקו, צהלו, שלמלין יותר משהוא חרד ומרתת לכיסיו הבלומים “יוּבלאטאציה” הריהו חג ועג סחור סחור, כשאימה מחלחלת כל אבריו, ומתחמק בזריזות מן המוות. בעיניו הלסטמניות נתלקחו אורי שלהבת והתיזו רשפים רשפים. הנה הנה יחרכו אורי־שלהבת אלה את כנפי המוות.

– הידד! – צעק אחד האבירים.

– הידד, המוּמוס!

המוות, פרוש כנפיים, דחק את הפרנס לקרן זוית. הפרנס, שהתנודד בקרן הזוית, משל מתנודד בכלוב, ביקש לחלץ עצמו ונתכעס:

מה לי מחול בזה הזמן

ואני למחול אינני מוכן,

המסחר פקד את ביתי במפתן,

עלי להעלות לדוכס את המס

עלי להשתדל לטובת הקהל

הניחה לי ואלך מכאן.

המוות, שהגביה כנף אחת, הגביה כנף אחרת, התקין עצמו למחול, נטל לו לפרנס ושילב זרועו בזרועו ונתפצח:

בוא תזדרז למחול, הפרנס,

בוא תתגלגל כרוח הולל,

ברוב גלגולים אתה מגולגל

טרחת לשמור את שלום־הקהל

גלגלת לתוך ארנקך ממון רב

על כן נרקד בשנים עכשיו,

עתה מכל תפרד ותרחק,

אם עשיר אם עני – מידי לא יחמק.

המוות התגלגל עם הפרנס ומחה עקבי־הפסיעות בכנפיו. נתלווה נבל־היהודים, נמשך לו הכנור, ושום נגן לא נראה. רק זקנים, ידיים ואצבעות. צרור אצבעותיו ריטט מעל הנימים, נישא בחפזה כל כך, בתעצומה כל כך, ששוב לא נראו אצבעות. הדק שבמיתרים נפח נפשו, התכלה. המוות נישא לבדו, כנף למעלה כּנף למטה, טוֹוה שיר קינתו וקד לפני הקורפירשט:

הה, קורפירשט נאהב, שׂר שליט נשגב,

על כחך כל־יכול עוֹף יוליך את הקול

אל תחיל ובוא, עמדי כרות ברית,

אני לכל החיים – אחרית.

אני עבד למלך מלכי המלכים

אשר מצותו הוא גם חוק לנסיכים.

הקורפירשט עמד על רגליו. אחריו – יוסילמאן, אחריו – שומרי הראש. האולם נזדעזע ממחיאות הכפיים, מצחצוּח חרבות ודרבנות, מקריאות ושאון:

– הידד, רויזלין!

– הידד, אשת־מישחקות!

– הידד!

פישל, שעמד בדוחק על רגליו, נתפכח לחלוטין למהומת הקולות. הרתיע עצמו לירכתי הקיטון, ביקש מוצא, אמר לנטוש ביתו של בלאסר. פתח דלת־צדדין ולייב הגבוה בא כנגדו:

– להיכן, פישל? להיכן?

פישל לא נענה.

שניהם התבוננו זה בזה, האזינו כיצד הצעקות מרתיתות מעבר לדלת את הכתלים, את החלונים. שניהם חייכו בעצבות, הבינו איש חברו, כי כל אלה אינם אלא כקצף הגלים העולה ונמוג. החיים אין בהם מידת בזבזנות. נתנו לפלוני חיי שעה, נטלו מידו חיי עולם. ואלו חיי עולם הם שלהם – של לייב, של פישל.

לייב הניח ידו על פישל:

– הישאר עמי, פישל?

– היכן? כאן? ברגנשפורק? באשכנז?

לייב פסע עם פישל אילו פסיעות. נשאר עומד ליד המדרגות ודיבורו נפתח ונמשך, שאין הוא מתכוון להישאר ברגנשפורק. לו, ללייב, “אשכנז” מרובה מן הערים לשני עברי הריינוס. אשכנז היא לו – ארץ־לועז, צרפת, אפילו קושטנדינא – כל מקום שידובר בו “בלשון שלנו”, לשון יהודית. הוא לייב יש לו “שמואל בוך”, “בר־כוכבא שפיעל” והוא עומד עתה לסיים “גירוש שפאניע שפיל”. עיני פישל הרואות, כי הוא לייב אינו יוצא לדרכו בידיים ריקניות. ואם יצטרכו לאשת־מישחקות – יש וונציה, יש מנטובא, יש רומי. מה רויזלין כנגד אשת־מישחקות איטלקית?

מששמע פישל שמה של רויזה הרתית גופו הצנום. פניו נתעוו בדווי. לייב לא הרגיש בכך, המשיך דיבורו, אך היתנה עם פישל תנאי אחד. עמו, עם לייב, לא יושרו עוד ולא ייאמרו סיפורי מעשיות לועזיים, אשכנזיים, כשהם נעתקים ביהודית קלוקלית – אם פישל מסכים לכך, הריהם יוצאים בין מחר למחרתיים לדרך.

פישל לא נענה. צעקות השימחה עירערו עמידתו. הוא נישא במדרגות. לייב אחריו. וכשיצאו מתוך החצר, אך הדחיקו את עצמם מתוך ההמון, הפך פישל פניו כנגד לייב:

– אנו נוסעים, אנו נוסעים, אפילו עכשיו!

הדרך הלולינית היתמרה מעלה־מעלה. ושם שהטרשים עמקו, ואך לעתים רחוקות דרכה רגל־אדם, היה מוטל עץ־ערמונים זקן ועקור, כפותיו כלפי מעלה, שרשיו מעוקלים, מפותלים, מגודלים צרורי־אזוב, תלויים מעל תהום.

החמה התרוממה מן הגיא, גלגלה בעצלתיים פקעות־אד ללא נוע, מָשָל דובים אפורים, פיקלה קצות הרים כחולים והציתה נטפי־טל בעשבים הגבוהים, הרטובים.

שחרית בהירה, רעננה, התנענעה מעל הר וגיא, הבהיקה מתוך התהומות, התפתלה ביערות, השתטחה מעל האדמה בששון אל צעיר.

על ראש ההר עמד בית צבוע לבן וגגו אדום.

טוֹטְל ירד מעל המדרגות במגפי־גומי וניצב בעשב הרטוב. באצבעות טפוחות שפשף את עיניו המימיות, פשק רגליו הקצרות, התנודד בכתפיו על תושבתו הנרחבה והתחיל מתמתח בפיהוק הגון. רחץ על יד המשאב, ניגב ארוכות את פניו במגבת וחישב בקול את יום עבודתו – חליבת־הפרה, חרישת־כברת־קרקע לבולבוסים, נסיעה לכפר – צריך לשלוח לניו־יורק את חמשת הדולארים, תשלום הפוֹנוֹגראַף.

דעתו נחה עליו, שהעירונים באים בימי־קיץ – זה נוח יותר, נחסכים קצת דולארים. המשפחה, שבאה אתמול, תקח שליש החלב, אחר־כך יבואו בעלי־הבית, ויפסיק בכלל להוביל חלב לכפר. אולם במעמקי־נשמתו המגודלת פרע, ככל הסביבה כולה, היתה טינה שהוא, טוטל, עמל כל ימי חייו, מתענה באבני־מרה, בשגָרון, עוסק ברפואות בכל חורף בכפר (בקיץ אין השעה פנויה), חי עם הפרה, עם הסוס, עם החזיר – חי עם השדה, עם היער, ואם הוא כבר זוכה להוציא, לאחר עמל־זיעה, קצת ירק מאדמת־הטרשים, אוכלים אותו הולכי־בטל, הבאים הנה בכל ימות־הקיץ.

הוא לא הרהר זאת. במוחו עמדו – הקרקע הקשה, ההררית, שצריכה חרישה, חמשת הדולארים שצריכים שילוח לניו־יורק, והמשפחה שבאה אתמול. הוא ראה את העצמים האלה, היה בידו למששם, כמשש האילנות מסביב. השאר דימדם, היה שרוי בו במטושטש, כמטליות־אֵד אפורות, שזחלו בין ההרים על כרעי־דובים.

עיניו המימיות הביטו מאומצות לצד הכפר. ועל פניו האטומים שְׁרה צערה של בהמה העומדת להמליט.

טוטל הוריד מעל הקיר שני כדי־פח והלך לרפת, שמשני צדדי־מבואה היו מוטלים, כל החורף כולו, שני תלי־אשפה, ועתה, עם האביב, העלו אֵד, הספיגו לתוך האויר הצלול ריחו של עור חי.

פר בן שלוש וחצי, שכבר התחיל מתפרע, מרדף אחרי השד, שהתפתל בין קרניו, בא לקראת טוטל ועינו דם.

“כבר קיבלת קרנים בטלפיים, דזשאֶק? לך, לרפת! נו, כלך לך” – גחן טוטל, תפס אבן והטילה בערפו של בן־הפר.

עין־הדם של בן־הפר חשכה – השד ניצב לפניו כמטלית אדומה. בן־הפר כפף ראשו כלפי הקרקע, עמד על רגליו הקדומניות וברגליו האחוריות התחיל לפרכס באויר.

פרה אחרי פרה ניגשו, פישקו מעט רגליהן אחוריות, האזינו לשכשוך החלב בדלי הפח, והחרטוֹמים המטומטמים היתה שרויה בהם מגוּשמנוּת אנושית.

מאֶש נעל חרש את הדלת בעדו, מאחורי אשתו וילדו הישנים, עמד על מרפסת קטנה שמסביב לבית. זה שנים לא ראה רחבות כזאת. דאגות ובנות־דאגות נתעלמו ואינן, מָשָל נער בראשון־ימי־הפגרה. נשם עמוקות, הביט בדליות הכרסתניות, שנמשכו מעצי־הדובדבנים לביתו, וגביהם בהקו בנפנופי־פרפרים.

מאֶש הפליג לאֵלם הצונן, שרישרש סביבו והביא עמו ריח חלב חי.

“האַלוֹ, מיסטר טוֹטל!”

טוֹטל כבר היו לו שני דליים מלאים. אניצי־קש התנענעו מעל החלב הקוצף. בקורת רוח התרומם מישיבתו הישמעאלית, חש חילוץ־עצמותיו מרוב ישיבה, ובחמיצות בגבותיו המכווצים הצביע על חוט השדרה:

“מתמוטט.”

“האם אתה חולב את הפרה?”

“יאֶס, סאֶר!”

“כסבור הייתי, מרת טוטל חולבת.”

“היא אצלי נערת־כרך” – השיב בגדלות – “אינה יודעת לחלוב.”

מרת טוטל היתה טרודה בשני חזירוניה, שהתחככו בשמלתה המעומלנת, מיששה את כפל־סנטריהם, נהנתה, והמכבנות ריטטו בשערותיה האפרפרות.

“מיסטר מאֶש, כלום אתה יודע כמה לוגים חלב מבקשת מיסיס מאֶש?”

“סבורני שלושה.”

“היא מבקשת גם פרגיה?”

“נערת הכרך,” שכבר היתה בת ארבעים ומעלה, סגרה את החזירונים, חטפה פרגיה לבנה, אחזה כרעיה ובגרזן חתכה ראשה. הפרגיה בלא־ראש נחלצה והפליגה לתוך העשבים הגבוהים ובחירחור פשטה כרעיה כלפי מעלה.

חדוותו של מאֶש נגוזה. הביט וראה שתי ידים מעוקלות רותמות סוס לבן לעגלה דוּאָפנית. הסוס גדול, רחב, דמו זע מתחת העור הצחור, מתגבב, והסוס אינו עומד על עמדו, נפחד מפני העולם הסובבו, הקופץ כנגד עיניו. הרגלים אינן מאוששות, אינן בוטחות באדמה המתנענעת, מתנפחת מעל לעצים, ומרוב אימה מפרפר העור הבָּהיק, נחירי־האף עשֵנים והפרסות מזָרקות צרורי־אדמה, ממאנות להשתעבד ליצול. טוֹטל שכח, כי עומד זר, שוב לא בוש מפני “נערת־הכרך”, עיניו הגיחו מראשו – עיניים לבנבנות כגידולי־מים גלישים.

קפץ כנגד פני הסוס, גער באשתו, שתחזיק ביתר־שאת את זנבו הארוך, והוא עצמו קילל את הסוס עד דור רביעי.

“חיה ארורת־אלוהים… אמך, סבתך, אֵם־סבתך, כולכם ארורים… הסתובב! נו, נו,” הסוס נכנס לריתמה, טוטל ואשתו הטילו בחפזה את מושכות־העור, ומשמשך הסוס, קפץ טוֹטל, תוך מרוצה, אל העגלה, שכח כי זה עתה קילל, ועיניו המימיות חייכו כנגד מאש:

“ושמא אתה צריך משהו בכפר?”

“חן־חן, לא כלום.”

מיסיס טוֹטל הרימה את הפרגית, המלוכלכה־בדם, בכרעיה הקרושות ופנתה לביתה.

מאֶש חיפש ומצא מעדר, ציין קצת ערוגות והתחיל חופר את האדמה שמאחורי הממגורה. העמיק לנעוץ את מעדר־הפלדה בתוך הקרקע, עקר פרודות דשואות, הרימן והפכן על פניהן. שלשולים שרצו בין הרגבים השחורים, ומשכילה מאש ערוגה, ניצב מעל האדמה החתוכה, המהובלה, שהיתה מוטלת מוכנת ומזומנת לקלוט זרע.

אבריו הקרישים של מאש התגמשו, התנענען עם העבודה, נשמו דרך־ארץ בפני איש־האדמה.

עבודת־האכר היא מיוזעה, מעוקשה, ויש עם מי להתמודד. האדמה היא קשה, מצומדה, היער עבות, ללא מיפסע, וההרים גבוהים מיתמרים פיסגה על גבי פיסגה, מקצרים את היום.

בין שדות ויערות, מלוא־העין, פרסאות פרסאות, האדם הוא חדל־ישע, חש באפסותו, בפני הרחבות סביבו, נעשה מאמין, בעבדו יד ליד עם האדמה, שלשונה זרה לו.

על עצי־הדובדבנים, שגדלו ממול המרפסת, היו תלויים ויורדים כיסים ארכרכים. הכיסים נראו ככחלים עשויים קורי־עכביש.

מאש התעורר על כך, כי אחד הכיסים מנוקב והוא רוחש חיים. אלפי ראשישים מתרוממים, מתקמטים, זה על גבי זה, זה מתחת לזה. פקעת מסוכסכת של ראשים, העשויה כל רגע לקרוע את המארג המנוקב. עצם־הרעיון, כי התולעים עשויות לזחול לתוך החדרים, סמררה את מאש. באחד העצים ספר למעלה מעשרים כיסים כאלה, הבחין כי מעל גזע־העץ זוחלים זחלים כרסניים, קטיפניים, רפידנים, והכרסים מתקמטות, מנצנצות בעינים זעירות ססגוניות.

“פּאַ, הרי הם גם זוחלים” – הראה ילדו בן השש של מאש לאָביו על גבי המדרגות – “שנים, שלושה, ראֵה כמה, פּאַ!”

מאש הוציא מתוך הממגורה פח־זפת, משך רצועה רחבה, שהזחלים לא יוכלו לעבור, והוא וילדו ישבו, תאבים לראות סופו של דבר. הזחלים נעו טורים־טורים. הכרסים הרפידניות והקטיפניות, המשובצות משבצות צהובות, ירוקות ושחורות, נוצצו כנגד החמה, השתפכו מתוך צבע לחברו. משהגיעו הזחלים אל הרצועה ושניים שלושה מהם נתקעו בזפת, והשאר נעצרו, עמדו כדי רגע וראשיהם זקורים והפכו פניהם אחד־אחד.

הסלידה מפני הרימה פגה. מאש נפלה רוחו, לא ידע, מה ייחוסו של אדם. הבחורון שלו לא ידע עד לפני שנה, מה זאת סכנה, ופה רימה, שכל ימי חייה יום אחד, וכמה היא זהירה… הבחורון בן שש כבר לא היה על ידו, קפץ בעשבים הגבוהים, הִדַיין עם שני חתוליו של טוֹטל, שהתחממו כנגד החמה, ומשנמאס עליו הדבר, ישב מעשה־רוכב על מקל והעץ ניתן בו דיבור.

בעשב, שמאש ישב בתוכו, נפל משהו. התרומם. זחלים נגררו מעל גבי העץ, השתרבבו עם הענפים, נפלו מעבר לרצועת־הזפת, שנמשכה בידי מאש.

הצנינות, הגלישות שבזחלים, שהסלידו את מאש, נכחדו. נטל זחל על כף ידו, חיפש בין הנקודות את העינים ולא יכול להשלים, כי הרימה הרכה, שחייה יום יומיים, תוכל לשטות בו, באדם.

“התולעים אוכלות את הדובדבנים” – באָה מיסיס טוֹטל בפח־נפט – “אתה רואה, איך העלים מכורסמים?”

“כלום אי־אפשר למנוע זאת?”

“צריך לדעת, כיצד לנהוג בעצים, ובעלת־בית שלנו הזניחה הכל.”

“מתי הם באים?”

“מוטב ולא היו באים כלל!”

“על שום מה?”

“רוע כזה כבעלת בית שלנו, מיסטר מאש, צריך לחפש!”

בשעת דיבורה, כרך טוטל בחוט חתיכת־צמר־גפן מסביב למוֹט. שרה את צמר־הגפן בתוך נפט, הציתו, טיפס על גבי העץ והתחיל שורף את הקנים.

בחלל האויר החרישי נשמעה פציחה. הלהבה אפפה קן־קן. אלפי זחלים התכווצו באש, נפלו לתוך העשב ובדממה עמד ניסוּר עמום.

נערת הכרך שפכה נפט על התולעים, ששום אחד לא תתחמק מעיניה הקטנות החדות.

שני החתולים, שבילו ימים בשדה, והתפרנסו בעצמם, עמדו וגביהם כמגדלים. סבבו, כשכשו כמעשה־להטים זנבותיהם הזקורים, כפפום כיצורים חיים, שאין להם ולחתולים לא כלום.

מאש ניסוט, ביקש להרחיק ביותר מן הריח הלח, החלקלק, שהטיל שיעמום. אולם הריח כבר נקלט בו, נישא מבגדיו, מידיו. הכל היה ספוג במשהו, והיה לזרא, והוא ביקש להמלט ממנו.

נכנס הביתה, לא יכול למצוא פינה לעצמו.

אשתו ראתו והתרעמה כביכול:

“צריך שיהא לב להביט, כיצד הגוי שורף את התולעים.”

לא ענה, יצא בדלת צדדית והתכנס מתחת שיח, הילד חיפשוֹ ומצאוֹ, ישב בסמוך לו:

“טוֹטל הוא רע!”

“על שום מה, בני?”

“הוא שרף את כל הזחלים!”

“גם אתה רע!”

“אני?”

“כן, בני. אתה תופש זבוב ותולש כנפיו. חטא הוא.”

“אלהים יענשני?”

מאש התמתח, הציץ בעיני הילד החומות, שהיו דומות לשלו, והשמחה שנגוזה התחילה מתגלגלת אי־שם הרחק, התמרה מעליו כצעיף.

פּרפרים התנפנפו כנגד החמה המלוהבת. הילד חטף מגבעת־אביו והפליג לשדה.

מרת מאש, עודה צעירה ביותר, בלונדית, עיניה אפורות, ילדותיות, דהרה עם בחורונה בן־השש, וצחוקם הידד בתכלת.

אורה התפשטה מסביב למאֶש, הגיעתו מן הענפים הירוקים, שעמדו בחלל האויר הדומם, השקוף, לא נעו ולא זעו, והעלים המחוטבים הסתמנו בתכלת, כשיבוצי־פיליגראן עדין. פּתאום פסק האילן מהיות כבול־עץ, נעשה ברייה, שממנה נמשכו גופים גמישים מעל מאש, חיממו את עפעפי־העיניים, ועיגולים כחולים נישאו מעם השדות, מעם ההרים.

וכשאשתו העוטה לבנים וראשה שערות־זהב, עיניה אפורות, שהיה בהן משהו מחתלתולה תאבת־שעשועים, צנחה על ידו בנפנוף, נשפכה שמחה מענה כל־כך על אבריו, באה מתוך הרחבות בגבורת־סנוורים, עד שמוחו השטוף התנענע, נמוג נתאפס בזמרה החדצלילית מסביב.

ימים עמדו ארוכים, שמשיים.

חזון לא נפרץ הוא אדם המעבד פה את אדמת־הטרשים. היו מפיקים זפת ביערות, מגדלים בהמות בעמק, שגדלו, משל עצי־פרי, שרחבם מרובה מגבהם, והיו חיים באפס־דאגה, במלוא־החושים.

מאש ומשפחתו הקטנה נמשכו מיום ליום יותר ויותר לתוך חיי־השלוה, נתחבבה עליהם העצלות, שזחלה לתוך העצמות, והאדמה משכה, הדיפה ריח שחת קצורה.

הדממה מסביב נצררה בה לשון־אילנות. ומאש, אשתו חזרו להיות כילדים, עמדו עם בחורונם, טענו בפני הגבעולים הגדושים פרי, האזינו לתחנוניהן של האוכמניות הנרפות, העסיסיות: קטפני, אני כבר בשלה מאתמול, ראה שזפתני השמש – והאצבעות דביקות, טסות מגבעול לגבעול. העצלות מזמזמת בכל אבר, מרגיעה, והאדם, מעורטל מכל רוע, והאדמה, והצמחים והיתושים נעשים אחד.

חדוות־סתרים, חדווה למראה האדם, כחדוותו של מי שרחק ימים הרבה מישוב, נתעוררה בו במאש. הוא, אשתו, ילדם הקטן, כולם הקבילו את פני בעלת־הבית ושתי בנותיה, שבאו מן העיר, כיבדו אותן בחלב קר, בלחם וחמאה, באוכמניות מבושלות.

מאש הילך בין האורחות, סייע בהתרת־הצרורות, ולא ידע בעצמו, על שום־מה צוחק ברמה.

“ובכן, אתן אומרות, כי בעיר חם? וכאן בלילה קר, וצריך להתכסות בשתי שמיכות!”

“מה שמך?” – חבקו שתי הנערות את הילד.

“הרשלי.”

“ובאנגלית?”

“גם הרשלי.”

“הדיבור באידיש סופו מעצור בדרכו, יפריעוֹ לקנות מבטא צח באנגלית” – אָמרה הבכירה אל מאש בנעימה של מורה.

“והדיבור האנגלי מקלקל את האידיש שלו” – חייך מאש.

“אסון!” – כיווצה בעלת־הבית את שפתיה הצמוקות – “בין כך ובין כך לא ידבר אידיש! הירוקים אינם רוצים לדבר; ידבר אמריקני?”

“אצלי ידבר אידיש” – נהנה מאש מן הנערות, סתם־כך.

הבחין, כי הבכירה אינה מביטה הבטת־מישרים, בדברה עם מישהו. עיניה חומות, גדולות, מתמזגות עם שערותיה העבותות כעין־הערמון. הצעירה – דקה, שקופה, ראשה שחור־השער גזוז, נוסח־נער. אַפּה רזה, ארכרך, הוסיף לפניה זעפו־של־עוף.

בעלת־הבית, יבשה, זריזת־נוע, העלתה על שמלתה מכנסי־בד רחבים, חבשה מגבעת־קש רחבת־שוליים, שלא נראו פניה, ומעשה־דחליל להפחיד צפרים, הילכה בחצר, הבריחה את התרנגולות מעל הערוגות, מרחוק ייראָה בענף חזיריו של טוֹטל, שנברו בתל־אשפת־הבהמות.

“תוּף, תוּף!”

הנערות, לבושות ניקארס, נעלמו אי־שם עם החתולות, ובבהירותו של יום צירצרה האנגלית הגרועה של בעלת־הבית:

“כלב, גוי, תן לו דירה, תן לו הסקה… ואת השחת לא יכול לאסוף! חזירים יגדל לי כאן? גרש אגרשנו!”

“עם מי היא מדברת, מאַ?”

“עם עצמה, ילדי.”

היא רצה מן הממגורה אל הרפתים, השגיחה היכן צריך להדביק קרש; דאבה, שהכלב הזר משתער עליה, אינו מניחה לבוא ללול, שבו התרנגולות, לבנות, שמנות, התרפקו אל הקיר כבטרם־סער.

אך עתה חשה מיסיס מאֶש, כי היא ובעלה שוב אינם לבדם. המרפסת הקטנה נחצתה. הנערות לא פלטו במשך כל הזמן מלה, ישבו מנופחות, והיא אָמרה לבעלה:

“אין הן נראות בעיני!”

“על שום מה?”

“ראית, כיצד הצעירה התעוותה, כשדיברנו אידיש?”

“מה עולה על דעתך!”

הרחבות מסביב התכווצה פתאום, קטנה לגופם ולבשרם, ומאש הצטער, שהרוע שבאדם בולט ונראה בין הצמחים, ומנוולם.

טוֹטל ואשתו היו בממגורה, הקריבו את הפר הצעיר לפרה צעירה. עמדו דאוגים, כבדי־ראש, ואף שידעו, כי כך הדין, הכל עושים כך – האדמה, הבהמה ואפילו האדם – אף על פי כן כבשו את מבטם זה מזו.

“שוב נפלגתם עם בעלת־הבית?” – חילצם מאש ממבוכה.

“אין היא נותנת לחיות!”

“מה שוב?”

“היא רוצה, כי נמכור לה חלב בסאנט פחות משאנו מוכרים לכם!”

“ליידי קמצנית כל־כך לא ראיתי מעודי!” – ירק טוֹטל גוש־טאַבק־לעיסה – “מחזיקה סאנט בחזקה, אינה משמיטתו מידה, ויבכה האינדיאני דמעות שליש!”

בעלת־הבית באָה במרוצה, ראתה את הפר על רגליו האחוריות, ניטל לשונה, בדוחק מצאָה את הדלת חזרה וחסמה את הדרך בפני בנותיה:

“אַל תלכנה, בנות, אַל תלכנה!”

“מה יש, אמא?” – גחנו הנערות לצד הממגורה.

“אלה אין להם בושה, טוֹטל ואשתו גרועים מבהמות! וגם הירוק אין לו מלאכה אחרת אלא שיעמוד ויתבונן!”

מסביב לבית לא היה במה לנשום.

בכל שסבבת ופנית – בשדה, ביער, – בכל מקום ביצבצה וצצה בעלת־הבית במגבעת הגדולה, כדחליל, היתה עשויה להלך ימים בעקבי שתי תרנגולותיה, ביקשה לידע, היכן הן מטילות.

במרפסת, מאחורי החלונות, יומם ולילה, הילכו ברנשים, כמעט כולם גויים, באו אל הנערות חבורות־חבורות, לא זזו, כמנהג כלבים בכלבה.

מאש ואשתו היו מהלכים המומים, לא ידעו מה אירע פתאום. לכאורה הכל בעינו עומד: אותה אדמה עצמה, אותם צמחים עצמם, אותם ימי־אורה עצמם – ואתה מהלך קודר, אי אתה רואה ולא כלום, מתנפח והכל בשל כך, שאיזו מכשפה ושתי בנותיה כשטן על דרכך, מאפילות על אורך.

הילד ניגש ברוגז:

“הנערות צוחקות עלי.”

“על שום מה, ילדי?”

“הן אומרות, כי אני ירוק, כי ילד אמריקני אין שמו הרשלי!”

“תאמרנה להן, מה איכפת לך?”

“אינני רוצה!”

“אַל תלך אליהן!” – התערב האָב.

“מה עודך גוער בילד?” – הניחה מיסיס מאש חמתה בבעלה – “תגער בבתולתות!”

מאֶש התחיל משוטט על פני המרפסת, הפריע להם לשקצים שישבו על המדרגות, התחיל לדבר בקול רם, ואם התנצל בפני שייגץ, התנצל דווקא באידיש, נהנה שהנערות מכחילות מכעס, נחנקות ברישעות עצמן, ולא יכול בשום פנים להבין, מהיכן להן שנאה כל־כך לאידיש. בעלת־הבית באה במרוצה במגבעתה־קש, כשמיסיס מאֶש שאבה דלי מים.

“תקמצי במים. שנה שחונה. ובאפס־מים תצררו צרורותיכם ותסעו העירה!”

“וגם אתן!” – התנוצצו עיני מיסיס מאש.

“כבר אשית לי עצה!”

“אף אני!”

הבת הבכירה משכה את האם.

בדרכה נתקלה בהרשלי, שרכב על מסעד־המרפסת.

“אמור לאבא, כי את המסעד לא השכרתי לו!”

מאֶש שיכך בקושי את אשתו, התחנן אליה:

“הלא עיניך הרואות, כי היא כלבתה! אם למריבה, צריך לעקור מכאן היום!”

“בין כך ובין כך אין במה לנשום” – ניפחחה מיסיס מאש את שפתיה.

מאש אימץ אליו את הילד ולא ידע עדיין, מה מתרחש כאן. יושב לו אדם במעון־קיץ ועושה מלחמה עם מכשפה. אין דבר עולה בידו. האדמה, היער, האפרים – בכל חלה קללה אנושית, אינה מרפה כדי רגע. ביום, בלילה, באשר תהיה, ניצבת המפלצת במגבעתה־קש הרחבה, שומרת כל צעדיך, ומאש עולה בדעתו, כי הישר והכשר הוא לדון מכשפה כזאת בשרפה.

המרפסת קטנה, האנשים נצפפו, פנים אל פנים, כתרנגולים מנופחים. הרישעות מעוותת, רבצה בעיניים, על האפים המחודדים, סירבה לעקור מדל"ת אמות, ומאש לא פסקה תמיהתו, מהיכן לו לאדם רוע כל־כך.

בהמה התגעגעה אי־שם, הגיעגוע נתמשך, בארוכה ובמאוים, סיפר על המות.

מאש פיתח את הסווטר, חיבק את הרשלי ופתח ואָמר חרש כאל נפשו:

"לפנים, לפנים, בברוא האלהים את האדם, ילדה לילית לסמאל ילד, בא סמאל עם ילדו אל חוה ויאמר:

“חוה, עלי ללכת דרך רחוקה. יהיה ילדי עמדך.”

“טוב, דודי סמאל” – ענתה חוה.

ויהי בצאת סמאל ופרץ הילד בבכי, נכספה נפשו הביתה, לאמו, ללילית.

אדם לא היה בבית, הלך ליער לצוד ציד. ויהי בשובו הביתה רעב וראה את הילד הבוכה, שאל את אשתו:

“מי בוכה שם, חוה?”

“הלא ילדו של דודנו סמאל הוא!”

“בלמי את פיו, חוה, והכיני מה לאכול!”

“צדת מה?”

“לא־מאומה, חוה.”

“אולי נצלה את הבחור, ויפחת במעט הרוע בעולם. מה תאמר, אדם?”

“עשי כחפצך, חוה, ובלבד שתעשי מה לאכול.”

חוה תפשה לו לנער, צלתה אותו באֵש וישבה עם אדם לאכול, אכלוהו על עצמותיו ועלו למשכב.

בערב בא הדוד סמאל:

“איה נערי, חוה?”

“איזה נער?”

“אַת משטה בדודך, חוה?”

“איני משטה.”

“הנער, שנטשתיו בידך הבוקר?”

“איני יודעת דבר.”

אדם פער בשנתו את פיו וקול־אימים, קול־הנער, נישא מעל המערה:

“אָבי, לך הביתה ואמור לאמי, כי לא תבכה. אמור לה, כי אני כבר שוכן בקרב האדם. הרוע כבר יושב בקרב האדם, והאדם לא יחלץ ממני עד עולם.”

(1924)

עמד חורף קשה. אל היער הלומניאי, שמאחורי מלאַווה, מן הנמנע היה להגיע. הביצות, שהתפשטו וירדו, חתכו את היער, הקיפוהו מכל עבריו, נוצצו יומם ולילה, כזכוכית מלוטשה; ולנסוע ולהגיע בצמד סוסים לא היה בגדר־האפשר.

הלבלר והיערן היו גזורים מישוב אדם, ישבו בבקתות מושלגות והשגיחו, שהאֵש לא תכלה מן התנור.

היערן לא היה ימים תמימים בבית, נגרר על מגלשים ארוכים מעל הביצות, רובהו על כתפו, רדף חזירי־בר, שהכפוֹר הבריחם ממהמורותיהם. אחת בשבוע בא לעיירה הסמוכה, קנה אוכלין בשביל הלבלר, והביא את הדואר הביתה. בכל יום היה הלבלר מאחר יותר לעלות למשכב, אמר לאשת היערן כי תגרד בולבוסים, אכלם מטוגנים בחמאה ושמע חדשות מן העיירה. זה הבריח במעט את המרה־השחורה, שהיתה תלויה מעל שני החדרים.

האם משום שהלבלר ריאתו חלושה היתה, האם משום שדמו קלוש היה, כך או כך, לא יכול היה לעמוד בפני הצינה, יסורים היו באים עליו, ככל שהיה צופה בשלג. הלילות הארוכים הטילו עליו אימה.

ננער עם שחר, לשם חברוּת העיר את הכלב ותמה וחזר ותמה, שהוא פטור להעלות נר – השלג הציף את הבית כאור־ירח.

העלה אֵש ומשנתלקחה, פתח והתפלל בקול רם, גירש את הדממה שהפחידה והשתדל, שהתפילה תתמשך הרבה.

בקרקוש־השלג הכיר את אשת־היערן, שישבה כמאה פסיעות ממנו. בוקר־בוקר באה בכד־חלב, התנקתה במסדרון, ניקתה במטאטא נעליה ובירכה בהכנעה:

“בוקר טוב לכם, פּאַניה (אדוני)!”

“הכפוֹר נושך?”

“ככלב שוטה, פּאַניה!”

“מה עושה הזקן?”

“קרוב שישתגע, פּאַניה. לילות תמימים הוא מדבר על חזירי־בר, אינו מניח לישון. היום, כשיצא, עמדה עוד חשכה.”

סדרה את מצעותיו, קטמה את האֵפר מתוך התנור, כיבדה את הריצפה, הרתיחה קפה והגישה טס־אוכלין.

“יטעם הפּאַן!”

ישבה שלובת־ידיים על יד האֵש. הלחיים צבוטות־קור השתלהבו, העיניים הביטו במסירות על הלבלר הצעיר, התחילו תוהות ובוהות, דומה לא ראו כלום, ופתאום ניגשה אל השידה, הוציאָה גרבי־צמר, בדקה בהן ודיברה לנפשה:

“צריכות תיקון.”

הלבלר לא הרגיש בלכתה, דומה היה עליו, כי מישהו מצוי עמו בחדר, כילה את ארוחתו וניגש אל לפני החלון.

עולם מושלג. קשה לומר, היכן תחילתם של שמים והיכן תחילתו של שלג. מעל החלון הכפול, הבלום איזוב, היה תלוי פגר־זבוב, לָחוּץ, כאילו מיצו את כל תוכו, והניחו עורו וכנפיו בלבד. קרא לכלב, שציד־זבובים במעופם היה חביב עליו, והראה לו את הזבוב. הכלב מתח עצמו, הפשיל שפתו העליונה, שהציצו מאחוריה שתי מלתעות, נתפהק ונתקפל – כנראה הריח את המות.

הלבלר הביט על ידיו, המכוסות בהרות־דם, כמעשה־צביטות, עורו מקומטט, כל גופו פוחת, נושר כמדומה מתוך הבגדים. נעץ עיניו בתוך השלג שהסתנן, התכרך כדוק, התלקח. אורי־קרח כחולים השתלהבו, הלכו הלוך ודק הלוך וחד, ליקקו בלשונותיהם־אֵש והשלגונים כבו, קפאו, התרוצצו בחוט־השדרה, מהר־מהר, סובבו כגוש־שומן במחבת מלובנת, התנתזו, אפפו את הגוף מחטים־מחטים, ועל המצח ביצבצו טיפות קרות. הדממה זחלה מעל הביצות, קפלים־קפלים, בישרו את צער־ההתאפסות. באויר האפור נישא הד קרקור עורבים רעב.

שיעול יבש אחזו. כפוף בא אל לפני התנור המוסק יפה־יפה. מחה את מצחו הרטוב, הביט איך בנות־השלהבות מלקקות את העץ, זוחלות כשדוֹנים מעל הקליפה היבשה והתאַוָה להתפשט ערום, להשתטח כנגד התנור המלוהב לקרב את הגב, את הלב. ביקש ללבן עצמו בלהבות, ליבש את לחלוחית־עצמותיו, את ריח־החלב הצרור בנשימתו.

כך פטר ימים, גרר עצמו מן החלון לתנור ומביתו לבית־היערן. הלילה הקדים לירד. הדממה הצטנפה בדמו, הלמה כבפטישונים. הוא ירא את הלילה. שרשי האילנות העקורים, המושלגים, הציצו מבעד החלונות, כדובים לבנים. הוא התגעגע לאדם חי. לא בא איש.

נרדם, עד מהרה ננער. כבר היתה חשכה ממש. מכל העברים נישאו הלמויות, כאילו הופלו אילנות. בחלל־האויר ניסרה נעיצת־מסורים, הדהוד־קרדומות. ההלמויות הלכו ועזו, הלכו וקרבו.

היערן התדפק: “פּאַניה, גנבים! הם מפילים עצים, בני־הכלבה, יודעים כי לא יתפסום, חלקלק, יירו אחד אחד, ילמדום לקח…”

הלבלר מתחיל מתלבש, שומע הלמויות, הלמויות, משל גזלנים התנפלו על היער, הולמים על ימין, הולמים על שמאל, משתערים על הבקתות, והאילנות מקדימים וחוסמים דרכם, אינם מניחים.

“הפּאַן מתלבש? גנבים! דין לירותם!”

לא הבחין בכניסתה של אשת־היערן, שמע כי יורים ביער וההלמות פסקה בבית אחת.

“אוּ, קוֹר! הפּאַן יש לו גפרור, אעלה אֵש!”

ניגשה, נטלה את הגפרורים ולא שמטה את ידו של הלבלר. ההלמויות חזרו ונשמעו ביער, הידדו, עד שרעדו השמשות.

(1922)

מעם האפרים באו הבהמות בצלצולי־צלצולים, נעצרו לפני רפת ישנה, מעוקמת, פשקו רגליהן האחוריות, כחָלים מלאים נוקשים התחננו: חילבוּנוּ.

פּרה שירבבה ראשה מעל כלונסות־הגדר, זיעזעה את דממת־הערב־יום בגעייתה, ועיניה הגדולות, המטומטמות הביטו בצער.

הפּר בן שלוש שנים, שכבר פיזז השד בין קרניו, נגרר בין הפרות וזנבו זקור וחד, מדי פעם בפעם הטיל ראשו אל בין רגליו הקדומניות, הקפיץ רגליו האחוריות בגבורה כל כך, עד שאבנים, גושי־קרקע מאוזבים, סבבו באויר, שנמלא געיית־אימים.

הפּרות התגרדו אל הרפת, אל הגדר, מתחו צוואריהן הארוכים, זקפו חרטומיהן והתגעגעו בכיסופים.

הפאַרמר, בחור קשיש, גדול־קומה, ישב בין הפרות, חלב סילוני־חלב מקציף לכדי־פח, ושרירי־ידיו החשופות, הגמישות, שריגיהן עלו וירדו.

אפס־השלוה, שאחז עם ערב את הבהמות, נתפס לו גם בעל־הבית. ככל שמבטו נפל על עינו הזועפת והשטופה־דם של הפר הצעיר, הגיחה גבורתו שלו, של הפאַרמר עצמו, שהיתה מנמנמת מתחת לשריגי הבשר. נטל אבן או צרור אדמה והטילו בפר.

“דייקא! אותך לא אחלוב!”

הפר הצעיר רץ כמה פסיעות, העמיד מעשה־משובה את קרניו כנגד הכלב האדום, שרדף אחריו וחיכה לפרות.

עם ערב באה גם העגמה. היא נישאה מעם האפרים האפורים, מעם שבילי־החול הצדדיים, שאדם היה נוסע בהם לעתים רחוקות, מעם תיבת־המכתבים הישנה, שעמדה על התלולית כצלב נפול.

פּשטה אפלה.

בבית הלבן, שבו שכרו שש נשים חדרים קטנים לימות־החמה, בא עם ערב לילה.

האמהות השכיבו את הפעוטות, לעתים רחוקות העלו מנורת־נפט, ובעצמן התכנסו במרפסת. האמהות הצעירות, הנינוחות, שנגררו כל היום כולו יחפות, בשמלות תחתוניות, התקשטו עם ערב.

החוה העזובה, הישיבה בלא־גברים, החשכה שבאה כהרף־עין, נישאה מעם האפרים, מעם ההרים. הכל פירקו את אברים המרוגעים, הנהנתניים, ומעיניהן הציץ המלאך, שהוא שליטו־של־לילה.

“פינה נידחת כזאת טובה לזקנים!” – ניצבה אשה עד שהמרפסת נזדעזעה תחת רגליה.

“האברים נוקשים מרוב ישיבה!” – נטפלה לה אחרת.

“תרוצי מעט?”

“טוב!”

במשובת־נערות ירדו שתי הנשים שלובות־זרוע מעל המרפסת, ראשיהן כפופים מלפניהם, נישאו כטווסים.

השלהבת הקטנה, שהתנענעה באפלה, סיפרה, כי בממגורה מהלך גבר, לא הניחה להן לנשים לישב תחתיהן. זוגות־זוגות פרצו לחצר, נישאו אל השלהבת הקטנה, כפרפרי־לילה.

צחוק־הלצון התגלגל מעל האפרים, הקליש, ובהמולת־הלילה המרדימה, זעק צבי זעקת ערגה – אוּ־אוּ!

ליד הממגורה הפתוחה שכב הפאַרמר, השלהבת הקטנה הדחיסה את האפלה, ואילולא מקטרתו, שניצתה עם כל מציצה עזה, לא היה נראה.

“מיסטר בּוֹירג, בגפך?” – ניגש זוג.

“לא בגפי” – הראה הפאַרמר על הכלב האדום חד־החרטום, שהיה מוטל למרגלותיו.

הכלב קפץ מרבצו, חש על גבו ידו של בעל־הבית, ונהפכה נביחתו לרטינה, שנישאה מבעד שיניו הלטושות. ניסוט הצידה, התמתח כאל קפיצה, ארב רגע וחזר ונתנמנם.

הנשים ישבו מסביב לפאַרמר, שהסב וחזר והסב את פניו, שתהיינה מכוונות לכל אחת ואחת, וישב כעל גבי סיכות.

“אתה שוכח לחלוטין את הליידיס, מיסטר בּוֹירג!” – שירבבה האחת את פיה.

“מיסטר בוּירג אינו מחבב ליידיס!”

“בדיתן עלי עלילת דברים” – נבוך בוֹירג, לא ידע כיצד ינהג בנשים.

“אילו היית מחבב ליידיס –”

“אָז מה היה?” – לא הניח בוֹירג לסיים.

הנשים צחקו, לא ישבו במנוחה, משובתן גדלה, הקיפו את הפאַרמר בקושיות.

“על שום מה אין אתה מתחתן? מיסטר בּוֹירג.”

“מעולם לא היתה שעת־כושר?”

“באמת אין אתה אוהב נשים?”

“לשבת בחורף בפינה נידחת כזאת, ודאי אימה היא!”

“תתחתן, מיסטר בוֹירג!”

“נשים, הבה נחתן אותו!”

“טוב!”

,מי תהיה הכלה?"

“מיסיס סמיט!”

“לא, לא אני; מיסטר בוֹירג חייב בעצמו לבחור לו כלה!”

סיעת־נשים ניצבו לפני מיסטר בּוֹירג.

“במי אתה רוצה, מיסטר בוֹירג?”

“אתן מתלוצצות!”

“הגד, מיסטר בוֹירג!”

“תהי מיסיס סמיט!”

“מזל טוב! מזל טוב!”

קצת נשים הושיבו את הכלה, קצתן טיפלו בחתן, ומשנמאס להן המשחק, הקיפו את בוֹירג ופתחו בזמר.

בשער מאוחרת בלילה נגררו הנשים הביתה, נעו מתחת אבריהן שאמרו שחוק.

“איני מחבבת לישון בדד” – העירה האחת.

“תישני עמי.”

“והילד?”

“הילד גם הוא יכול לישון אצלי.”

“טוב!”

זוגות־זוגות הלכו הנשים לישון, הרבו להג, ומשירדה השינה על עפעפיהן שיככה את זעקת־הכיסופים, התחילה כל אחת אורגת את חלומה.

(1924)

בחַוה נעשתה רחל עצורה יותר, שקטה יותר. ימים תמימים היתה טרודה בבעלבתיות – האכילה את העופות, חלבה את הפרות ובישלה בשביל בעלה, בשביל פיליפּ בן העשרים, העוזר, שהיה ישן בממגורה על השחת.

בבית כמעט שלא נשמעה, היא סבבה בין הגברים, כזרה, מיעטה לדבר ותמיד היה לה מה שתעשה. סמוך לבואָה עם הוריה לניו־יורק, בא מן הוואֶסט דודה, פאַרמר עשיר, קנה לו לאָב גרוֹסאֶרי (חנות), ונתן בה עיניו.

היא היתה גבוהה, בשרנית, שערותיה־פשתן ומרוב משא היו תמיד מתפזרות. אבא־אמא, שכבר התיאשו מבתם – יושבת בתולה בת עשרים ומעלה – היו מאושרים, כי רחל נופלת לתוך עשירות כל כך.

“האם חלמת מעודך, בתי” – לא פסק אָביה לחזור על דבריו – “כי תהיי בעלת־בית על מאה צמד אדמה ויותר, על פרות, על סוסים” – וברוב חיוּת היה הופך פניו כלפי אשתו – “היית בוכה, שרחל מזקינה בבתוליה, והנה הזיווּג שלה היה באמריקה!”

רחל נדהמה כל כך מטוב־לבו של דודה, שהקים את הוריה על רגליהם, מעשירותו, שאפילו לא עלה על דעתה, שאפשר לה שתסרב; אפילו לא הרהרה, שהוא גדול ממנה בעשרים וחמש שנה. הוא לא נראה כך. בלא זקן, לחייו שזופות, ידיו גרמיות, וכל כולו זריז וחיוך־תמיד מסביב לשפתיו העבות.

נערכה חתונה והיא נסעה עמו.

הפּרות, העופות, כל הבעלבתיות, ובעיקר אהבת־הבעל לא הניחו לה, בחדשים הראשונים, פתח־הרהור.

הבעל, שהיה חושש תמיד מפני נערות־ישראל אמריקניות, שצריך לבחור בהן, צריך תמיד להרגיש עצמו חייב כלפיהן, על שיושבים בפינה נידחת כזאת, הרחק מוודוויל, ממוּאוויס (ראינוע) – דעתו נחה מרחל. אין לה טענות, היא אדישה לשכנים, המתכנסים אצלו לפעמים ביום שבת שלהם. אשה כזאת ניתן לבטוח בה. יתר־על־כן פניה התבהרו, התמלאו, וכשהיא רצה בחדרים, נעה מתחתיה הרצפה והשמשות רועדות, אין היא צריכה אלא להעמיד לו ולד. רחל לא היתה יכולה בשום פנים להרגיל עצמה, כי הפאַרמר בן החמישים הוא בעלה. נהגה בו טובת־עין, מעולם לא דחתו מעליה, אולם גם מעולם לא הרגישה, כי היא חלק ממנו. הרגישה עצמה מעורבת יותר עם העופות, עם הפרות, ענפי־העצים הכפופים, צווארי־הסוסים המתוחים, – בכל אשר הלכה, נמשכו אליה ידי־נעורים כפיפות, כאילו לא היתה אשה צעירה, אלא נערה, החולמת על בעל.

רעבונה של נערה בת שש עשרה ננער בקרבה, ובלילה, משנרדם בעלה, היתה מצדדת בפינה, חשה עצמה קטנה והולכת, השטח שבינה לבינו גדל והולך, מאוויי־בתוליה, שבערו בה וגדשו את בשרה, רחקים ממנו.

פעם אחת, כששכבה כך בפינת המיטה, ממאנת לשמוע נחרת בעלה, נוקשו רגליה, ידיה נמתחו כחישוקים ורעבון־בתולים גירשה ממיטתה, ליחש לה, כי חבטה אחת בין עיניו תפסיק נחירתו.

הירח פיזז על השדות, העמידם כּהרים שחורים, ובין ההרים, בשבילים נידחים, עשה המוח המלוהב באהוב, כל שהלב חפץ.

קפצה ממיטתה, אפילו לא האזינה, אם בעלה ישן. השתיקה המעוקשת יומם, נעשתה בלילה זעקה. רגע ניצבה ליד חלון בכתונת־הלילה הארוכה, הביטה באפלה, שהיתה עמוקה כבאֵר ויצאה מן החדר.

העשב היה רטוב, צינן את הרגלים הנקשות, הנחיריים הפתוחות לרווחה קלטו זבל־בהמות חי, שנישא מעם הממגורות.

הסוסים ניטלה שלוותם ולא ישנו, לא עמדו במנוחה ליד השקתות. הלמויות פרסותיהם ברצפת־העץ נשמעו בתוך הדממה והצהלה החנוקה נצררה בה בכיה, על שום מה הניחון בלא סוס מיוזן.

מתוך הממגורה יצא פיליפּ במכנסיים כחולים. הפנס שהחזיקו, שייר בתוך הלילה שנים שלושה נתזי־אור, והוא נעלם באורוות־הסוסים. עמדה דממה, דממה כל־כך, עד שנשמע, איך הסוסים משתטחים אחד אחד.

מתחת לענן הבהיק הירח, שיקף את הבית על התל, את העצים הפזורים ובין העצים – את רחל בכתונת־לילה, המהלכת יחפה בעשב הרטוב.

פיליפּ יצא מן האורווה, ניענע את הפנס ומשהו נצנץ בין עיניו. ירד מאחורי תל־זבל־סוסים והביט בבעלת־הבית, שהתקרבה. הלכה לאורך האֲפֶר, הלכה אליו.

גבוהה, שערותיה בהירות על כתפיה החשופות, עיניה כעיני־סהרורית, ונחיריה החיים, כשל סוסה צעירה, השומעת את צהלת־הסוס.

פיליפּ הניח את הפנס מאחורי תל־הזבל והלך לקראתה. כרגע הביטו זה בזוֹ. הזרוּת נגוזה, כאילו הכירו זה את זו, חיכו זה לזו זה שנים.

עמדו גבוהים, פניהם גלויים, עיניהם טובות, גופיהם גמישים, ונשיקת־השפתים רצה ממנו אליה, העמק־העמק, סבבה מזה לזו, כאילו נטרפה דעתו. והמהירות גדלה, היתה כגלגל, סחפה את הגופים, התגלגלה מזו לזו ונתבהקה בלילה.

ומשהבהיקה האפלה, הזדקפה רחל, חבקתו כאח והתחננה:

“עוד היום תעקור מכאן.”

“על שום מה?”

“שוב אין לי מה לתת לך יותר.”

“איני רוצה יותר!”

“אני מבקשת אותך, כי תלך, ואם מגיע לך כסף, אמור, אוציאו לך.”

היא לא זעה ממקומה, עד שהתלבש, נטל צרורו, וכשהפליג עם השדות, נכנסה חרש הביתה.

הבעל ננער מפסיעותיה הכבדות של רחל, מצא סביבו ריקות, ישב וראה אותה:

“היכן את נגררת בלילה?”

לא ענתה, נכנסה למיטה, זזה אל המסעד, לא יכלה שאת את בשרו, וכשנרדם, גדל השטח שבינו לבינה, ולא נתן לו לבוא בעולמה.

(1925)

כל השבת, אחרי הצהרים, היתה מיסיס הלר מתקשטת. היא היתה אצל הספּר, שישפר את צפרניה, נועצה בשכנתה מה תלבש. התכוננה לבוא, זו הפעם הראשונה, עם בעלה לגראנד־סטריט־בוֹיס, שהם נתקבלו, בדרך שתדלנות, כחברים בה.

זמן רב הציקה מיסיס הלר לבעלה, כי יצטרף לגראֶנד־סטריט־בויס. ולא לטובת עצמה. בנם יחידם, באֶן, עמד לסיים לויאֶר (=עורך דין) ולויאר, ידעה מיסיס הלר, צריך קשרים.

לפני שנים, כשהלר עבד במפלגה הסוציאליסטית והמפלגה עודה חזקה, היה עוד פתח־תקוה להגיע למשהו. עכשיו, כשהמפלגה נתפוררה, גמרה מיסיס הלר בנפשה, כי אין למה לצפות. צריך ככל המוקדם להנתק מעם הגינוסים (חברים).

ביום, בלילה, אך תפסה מיסיס הלר את בעלה, לא נלאתה לשדל בו אותו שידול עצמו. ודיבורה בחפזה, בלב, ומחוץ לבעלה לא הבינה איש.

הבן סייע לה לאמו. הבטיח לו לאביו, כי אפשר לו לאדם שיהא סוציאליסט ויצטרף לגראנד־סטריט־בּוֹיס. הוא לא ראה סתירה בכך, הביט על כך כעל פנקס־באַנק, כעל מכונית, שכל סוציאליסט טוב רשאי בקנינה. להצביע יצביע בין כך ובין כך לטובת הטיקאט הסוציאַליסטי. דיבורו של הבן, היה כשל אמו, בלב, בשעת־מעשה היה בורר את המלים, כאילו דיבורו אינו בין בני־בית, אלא בפני קהל. האם נהנתה, חייכה כנגד בעלה וכל חיוך וחיוך שלה טען את שלו:

“מה תאמר לבּאן שלנו? עמו צריך לדעת להדיין!”

מיסטר הלר סירב לשמוע. הוא היה היפוכם של אשתו ובנו. שקט, מתון, לא התרתח מעודו. דיבורו בשופי, קמעה־קמעה, וכשם שאשתו היתה בולעת את המלים, כך אפשר היה למנות את מליו, שכן היה הוגה כל מלה ומלה במבורר כל־כך.

מביתו היה הלר בונדאי. כאן, בניו־יורק, סייע לבנות את המפלגה הסוציאליסטית, שנים היה פקיד ביוּניון. רק לפני שנים מעטות, עם המריבות בין ימין ושמאל, דחקו אותו.

בכמה אלפי דולאר שחסך פתח הלר עם שותפו שאַפּ (בית מלאכה), התחיל מייצר מעיל זול, ועסקוֹ לא רע.

קמעה־קמעה התחיל מתרחק מן המפלגה, לעתים רחוקות התראה עם מכּריו מלפנים. ולא משום שנעשה בעל־בית־חרושת. לא היה לו, פשוט, פנאי. לעומת זאת היה מקפיד על הבּאַל הסוציאליסטי השנתי. התגעגע עליו. בבּאַל היה מזדמן עם חבריו־משכבר, נזכר זמנים טובים שהיו, וזה הספיק לו, שיוכל לחזור ולהסתגר בשאַפּ, בבית, לשנה תמימה, ולהיות רחוק מן המפלגה.

אשתו לא חדלה מהציק לו. משתפסה לו, היתה פורשת ידיה ודבריה היו נעקרים מתוכה בצרורות־לב:

“סוציאליסט הוא גם אָב! הבחור יש לו כשרונות־יקר, הטוב שבנואמי הקולאדזש… אחרים, החייבים לצחצח את נעליו, עולים מעלה־מעלה והוא, בּאֶני, שלנו לוקה, משום שיש לו אב משוגע! שוטה שכמותך, הרי אתה בין כך ובין כך טָרֵף ביניהם! בעל־בית־חרושת הוא טרף! הא, מה אתה מחריש? צריך להשיג קשרים!”

הלר לא הבין, איך אפשר ודבר כזה יעלה על לב־אשתו. הוא ננער מעצם המחשבה, כהִנָער יהודי ממחשבת־שמד. התחיל לחפש במפלגה, ביוּניון, ביקש לשלם כמה ובלבד להכניס את בנו. לא עלתה בידו.

משמשו ובאו ימי הבחינות של בנם. הבית נעשה כגיהינום. אשתו לא הניחתו כהרף־עין:

“מה תהא התכלית?”

“רצונך דוקא, כי לעת־זיקנה אהיה איש טאֶמאֶני (מועדון המפלגה הדימוקראטית בניו־יורק)” – שאל הלר את אשתו ודבריו החרישים היו שקויים צער.

“ומיסטר גרוֹס, שותפך, הוא איש טאמאני!” – אמרה אשתו בחפזה, נחנקת בדברי עצמה.

“ואם אמנם כן?”

“הרי זה ראוי גם לך!”

“ומה אעשה, אשתי, ואין זה ראוי לי?”

“דין שלא יהא ראוי לשותפך גרוס!”

“אין בידי לעזור.”

“ובענין בּאֶני יש בידך לעזור? הרי אין בידך! ובכן, מה לך משתטה, לבקש בשבילו משרה ביוניון! מיני האושר שהיו לך, עמלת שנים מרובות כל־כך, ועוד מדברים בגנותך!”

לאחר שיחה כזאת לא היה לו להלר מה שישיב. מה יאמר לה? הוא אך תמה, לא האמין, כי אותה אשה עצמה, שעבדה לפני שנים במפלגה, נהגה שביתה, כשהקצבים העלו את מחירי־הבשר, עשתה תמיד מלחמות עם לאֶנד־לורדס, אינה רוצה היום, כי יזכירו לה שטותים משכבר. יורדת לחיי בעלה, רוגזה, רוצה דוקא, כי הוא יצטרף לגראֶנד־סטריט־בויס. לא היתה מעלה כלום. הלר הוא יהודי שקט, עקשן, איש־יושר. בארון־ספריו הסגור עומדים כל שנתוני “צוקונפט”. מכורכים עומדים “הקאפיטאל” של מארכס באנגלית ובאידיש. כשבני־ביתו מצירים לו את ביתו, הרי הוא מסתגר בלשכתו, מוציא שנתון “צוקונפט”, מוציא את ה“קאפיטאל” של מארכס, מתעמק ומהרהר על עצמו. הלר יש לו, אמנם, שאַפּ, גרוס הוא שותפו, אולם בתוך־תוכו הוא איש־יושר, נוהג בפועל מנהג־אח, ולעולם לא יהיה איש טאֶמאֶני. תמיד, כשעולים הרהורי־יושר כאלה במוחו (וזה מקרוב הם תכופים), זוקף הלר את עיניו בדיוקנו של קאַרל מאַרכס התלוי מעל השולחן, במסגרתו הרחבה, המוזהבת. הוא מעיד על עצמו את מאַרכס, מחייך בזויות־פיו העמוקות והזויות מתנצלות לאמור:

“הכל היא, אשתי…”

התרחש, כי בנו של שותפו, ווילי, הוצג על ידי המפלגה הדימוקראטית כמועמד לשופט ונבחר, וּוילי כל עצמו גדול מבּאני בחמש שנים.

יותר מזה לא הוצרכה מיסיס הלר. התהלכה אומללה, שבנו של שותפם, ולא בנה, נעשה שופט. הטילה את האשמה בבעלה, כיבדתו בכל מיני כינויי־גנאי:

“גרוס הוא אב, לא אתה! כזאת אני מבינה – בן עשרים וחמש ושופט! זו קאַריארה! ואילו אתה, יסודך בטלן וסופך בטלן! מה אתה מחפש ביוּניוֹן? תעשה את בּאני דאֶלאֶגאט? לשם־כך הוצרך לסיים קולאדזש? לא בחיי, אתה שומע?”

הלר ניסה עוד לעמוד על נפשו, אולם שוב לא האמין בדברי־עצמו. מה שווילי נעשה שופט, ויהא צריך לעמוד לפניו מלוא־קומה, לקרוא לו “יוּר האָנאר”, בלבל את הלר עד תום. וכשווילי נכנס אצלו, היה הלר מחייך ואף־על־פי־כן עמד על רגליו, מאליו, ובירך אותו:

“האַלו דזאַדזש!”

“מיסטר הלר – הוציא ווילי את הסיגאר מפיו – הצעתיך כחבר ונתקבלת.”

“אצל גראֶנד־סטריט־בּוֹיס?” – חייך הלר, ואגב־כך הרהר, כי ווילי, מאז נעשה שופט, התחיל מעשן סיגארים.

“יהא ראוי בעיניך, מיסטר הלר – באה בו בווילי רוח דברנות, ראה כיצד מיסיס הלר מרמזת לו בידיה, בכל גופה, כי ייטפל לו להלר – אם ראוי בעיני הגוברנר שלנו להיות במפלגה אחת עמך, דין שיהא ראוי בעיניך!”

“אולם אני סוציאליסט” – חייכו זויות־פיו של הלר.

“בעל־בית־חרושת אינו סוציאליסט!” – הפסיקתו אשתו.

“גם אני סוציאליסט!” – הבליט השופט הצעיר את בית־החזה שלו.

“אם כן” – צחק הלר– “יש תקוה, כי כל טאֶמאֶני סופה סוציאליסטית!”

“זה חשוב בעיניך כחייך, בעלי!”

הלר שוב לא התנגד. חתם על הניירות הנחוצים, שלח המחאה, נמנע לדבר על כן. ועשה כמצות אשתו וּבנו.

שבת, אחרי הצהרים, כשאשתו כבר עמדה מקושטת, מפורכסת, חיכתה לבעלה, הסתגר הלר בחדרו. הטיל מבט על שנתוני “צוקונפט”, על הגבים הכרסתנים של “קאפיטאל”, הביט מבויש בדיוקנו של קאַרל מאַרכס. ביקש לשפוך את לבו, לספר את כל האמת כולה, התחילה אשתו מתדפקת על הדלת:

“בוא כבר, בוא!”

פניו של הלר התעוותו, חיוך של רחמים התקפל בין קמטיהם. פתח את הדלת. שוב הציץ בדיוקנו של מאַרכס והחיוך שבין הקמטים התנצל לאמור:

“הכל היא, הכל האשה.”

(1926)

השובתים תפסו את הדרכים, שהוליכו למכרות־הפחם. עמדו בלב־השדה הם ונשיהם, ילדיהם, הקפידו, שלא יובא מן העיר אוכל בשביל הסקאבּס (מפירי־שביתה) – רובם קלאֶניקים, שהיססו לשתף עצמם עם הקתולים בשביתה.

המעבידים הפקידו שומרים מזוינים, הקיפו את המכרות שרשרת חיה, עיכבו בידי השובתים, שביקשו דרכים להוציא מתוך המכרות את הסקאֶבּס, לפני בוא הצבא.

כמעט שלא הקשיב איש לנואמים, שעמדו על ארגזי־עץ, שרווליהם מופשלים, כתנותיהם פתוחות מעל חלל־הלב, ויותר שהעסיקו את גרונותיהם הצרודים, העסיקו את ידיהם. הכעס גדל. איש לא הקשיב לחברו. דיברו סתם־בעלמא, והמלה הנאותה, שנועדה לחמם את ההמון ולהרגיזו על השומרים, נעדרה.

“שוא עמלנו.”

“הקלאֶניקס לא יילכו עמנו.”

“אדרבה!” – נענה פרוטסטאנט – “עד כמה שאני יודע, מצטערים הם כמעט כולם על שנשארו, בשעת־כושר הראשונה יזרקו את העבודה.”

“אין צריך אלא לשלוח שם איש־שלומנו” – נענה אחר.

“אם כן, על שום מה אין שולחים?”

“מחכים עד שיבוא הצבא?”

“מתי יבוא הצבא?”

“אפשר ומחר.”

“מיד כשהצבא יכבוש את העיר ויבריח אותנו מעל הדרכים” – הטיל מישהו דיבור – “הרי הפסדנו את השביתה.”

“אז מה אנו מחכים?”

“באמת, מה אנו מחכים?”

“צריך לפרוץ את השרשרת!”

“כמה הם, הכלבים?”

“למעלה ממאה.”

“תרגמום באבנים!”

"בבקבוקים!

“בוּלדוֹגים תאבי־דם!”

“בואו, חברה!”

“המתינו!” – הניף מי את ידו, כאילו התכוון לחסום את הדרך לפני ההמון – “נידבר תחילה עם דזשאַנסון!”

“היכן הוא, הדאֶלאֶגאַט?”

“הכריזו שביתה ובעצמם מתחבאים? גם כרסיהם צריך למעך!”

“ראו והביטו!”

“מה זאת?”

כמאה פסיעות משרשרת־השומרים התכנפו מפירי־שביתה, הם באו ובידם מוטות־ברזל, מקלות, הלכו והתקרבו.

השובתים עברם רעד, ההמון התנענעו, ניצבו מסביב להרים ובידם אבנים, בקבוקים, היו מרוצים, שהשונא יצא ממחבואו, כי עוד מעט ותישמענה יריות.

בדממה מסביב נשמעו פסיעות מפירי־השביתה, הם הלכו הלוך וקרוב, כדי ראיית־עין, מלוכלכים, מחושכים מיצמצו בעיניהם, לא יכלו שאת את האור לאחר המכרות האפלים.

שובת קרב אל השרשרת. קצת סקרנים הלכו אחריו, שומר עצרוֹ ברובהו:

“חזור!”

השובת נעצר ועמד, הציץ מעבר לשומר וצעק:

“פריסת שלום מאמך, האֶנרי!”

“מתי ראית אותה, מאַיק?” – צעק לעומתו סקאֶבּ.

“בואו אלינו בויס!” – נפנף השובת בידו.

השומרים הבריחוּם.

שני המחנות עמדו כמה מאות פסיעות זה מזה. עינים בלשו ומצאו פנים מוּכרות, שגדלו עמהן, עבדו במכרה אחד ועתה נראה הכל לא בלבד זר, אלא שנאה, שנאה נושנה, זרזפה מכל מבט.

השומרים, נבוכים, לא ידעו, היכן יתנו תחילה עינים. חששו, שהשובתים יקדמום באבנים ובקבוקים, ואף שבטחו בסקאֶבּס, השגיחה עינם על כל ניע של מעדר ובחלל־האויר עמדה האימה להמעך בין שני המחנות.

המהומה גדלה – סקאבּס התמרדו. קצתם טענו, כי צריך להצטרף לשביתה, קצתם עוררו, שלא לילך יד ביד עם הקתולים. כל רגע עלה על הדוכן נואם אחר, סיפר איך ארצות־הברית נתונות לשלטונם של הקתולים, איך הללו מתכוונים לעשות את האפיפיור לנשיא, הבטיחו העלאת־השכר, הפחתת־השעות, ובלבד לשחרר את תעשית־הפחם מידי הקתולים.

הסקאֶבּס לא הקשיבו, ידעו, כי נואמים שכירים הם; כאשמים הביטו לצד השובתים, ולו נגלתה יד, קראה להם, היו מניחים את מוטות־הברזל וזורקים את העבודה.

על הדוכן נגלו פנים גרמיות לא־ידועות. חיוור, עיניו עמוקות, שחורות, אפו יהודי, מחודד, גחן הנואם מעל הדוּכן, הניע ידיו:

“אחים, פועלים!”

היה די בכך. קצת פקידים באו במרוצה, התחילו גוררים את הזר מעל הדוּכן. ניסה לעמוד על נפשו, נטל לו אחד רחב־גרם ופניו פני־בלש, והשליכוֹ מעל המדרגות. הזר רצה להתרומם, ירדה סטירה על פניו ומיד שניה, שלישית.

ההמון נסער, נכנס בין המכה ובין הזר, תמהו על שאינו נאנח, עיניו העמוקות, השחורות הביטו באפס־ישע, התבוננו בצער, ומסביב לשפתיו הנוטפות דם – חיוך חולני. שותת דם חזר הזר ועלה אל הדוּכן, ידיו הקרושות רעדו וקולו היה מלא בכי:

“אחים, פועלים!”

המכה השתער על הזר ביתר־כעס, חבט באגרופיו, הפיל, רמס ברגליו, והזר נחבל ולא התגונן, כל פעם עמד על רגליו וצפה לעזרת־ההמון.

מרוב־כעס, או משום שהאיש לא התגונן, פסקו ידי המכה להתנופף. נשם בכבדות, הביט סביבו אשם ולא הניח לו לזר שיעלה לדוּכן. מבין ההמון צעק מישהו:

“מה אתם מתירים להכות אדם חף?”

“באמת, מה אנו מתירים?”

ידים התחילו להתמתח, ירדו על גביהם של הפקידים בשריקה, כשוטים.

הזר מלוכלך בדם, בגדיו קרועים, עמד על הדוּכן, קרא את ההמון לשביתה.

חלל־האויר היה מלא אבנים, בקבוקים, וההמון משני הצדדים, כמחנות, נדחקו אל השומרים.

(1924)

השתרשרו שבילים ובני־שבילים, צרים, צרים־ביותר, שאפילו אדם אחד היה יכול לעבור בדוחק. מימין היתה האדמה הררית, מכוסה יער עבות; משמאל עמק אפָרים, שנמשך מילי מילין מסביב לנהר.

מן הנמנע היה להגיע לפינה נידחת זאת בסוס ועגלה, שעל־כן היו הולכים ביערות העבותים, בביצות־האפרים.

האיש, שישב עם פרתו, או עם חזירו, זרע באַפר את לחמו, טוה ותפר את בגדו, לכאורה לא היה חסר ולא כלום, והנה בבת־אחת נעשה כפרו, שדותיו, צרים לו. הוא ניתק מריתמתו בתנופה כל כך, עד שלא הספיקה לו הפלגה בים, הפליג בקרדום ומַשור על פני שבילים ובני שבילים, ביקש להיות בעצמו בעל־הבית של עצמו, של האדמה והחיה.

למעלה ממאה שנה ישבו הטוֹטְלים בין יער ונהר.

אבי־זקן־זקנם, שהפליג ראשון לכאן, הקים לעצמו בית, העשוי כלונסאות עגולים, וחי בודד מרחק מילי מילין. האדמה היתה אדמת טרשים, בקושי ניתן לעזק כברת־קרקע לגן. ישבו הוא ואשתו ביער, הפיקו זפת, השגיחו בבהמות שיפרו וירבו, הקפידו כי שנה שנה יתווספו ידים, ועבדו את האלוהים באין מפריע, עבדו אותו בחדר העָשֵן, בין בהמות כבדות־ריח, בשעת עירבוב־הזפת.

הטוטלים גדלו והשתרגו, התפזרו על פני היער, הפיקו זפת, כאביהם, ועדיין לא היה דרך להגיע אליהם. הזפת היו טוענים על רפסודות ומוליכים בנהר.

עבדו עבודת־פרך, נפשם קשורה בבהמות, בחזירים, היו תלויים, ככל בריה ביער, בשמים ובארץ, לא היתה להם שהות להרהר.

גידולם היה יותר לצד הרוחב. ידים ארוכות, גמישות, רגלים כבדות וריחן ריח קיסמים, בהמה וזפת.

השנאה לאדם, שנצטברה מדוֹרוֹת בכפר, ופרצה מתוך אביהם ולא הניחתו לישב במנוחה, השנאה הזאת נגוזה, בין יער ומים, שאדם נתעה אליהם לעתים רחוקות.

הילדים כבר נולדו כנועים, קודם זמנם היו בעצמם נרתמים בעבודה, חיים עם הקיץ, עם החורף, הולכים מרוצים בדרכי־אביהם, ושנים לאחר פטירת אביהם היו עוד משלחים זפת בנהר, לא טרחו על דרך כבושה לעיר הקרובה.

במעמקי יער כרות נוספו בקתות, גגותיהן אדומים וצהובים, בין הבקתות נמשכו כוורת, כאלומות־קש פזורות. משגדל זוג, הלכו אל הביקתה, העשויה כלונסאות עגולים, שנראתה יותר כבית־תפילה של עובדי־אלילים, נשבעו בבּיבליה הישנה, שזקן הטוטלים הביאה מאנגליה, נשבעו לילך בדרכי אביהם והתחתנו.

במשך השנים פחתו עצי־הזפת, קמעה־קמעה הפסיקו הטוטלים הפקת־הזפת, קיימו גידול בהמות וחיו בעניות.

עתה נתעה אליהם אדם לעתים נדירות ביותר. הטוטלים, שנתחבבו עליהם חיי השקט, שנתחבב עליהם הנהר, שבו שלו דגים, שנתחבב עליהם היער, שבו היו בימות־החורף מפילים אילנות, חוטבים עצים לימות־החמה. אנשים אלה לא היו מרוצים מחייהם, התמרדו בסתר ולא הבינו, על שום מה זקן־זקנם ברח מאנגליה, הפליג למרחק כל־כך, שיפול לתוך פינה נידחת כל־כך.

הערים מסביב גדלו והלכו. ועד כמה שהתפשטו, לא היה בהן כדי סיפוקם של הבלענים, שנישאו בתנופה כל־כך, שניתן לחלקה כדי דורות.

בין הבאים היו יהודים, שכל חייהם עברו עליהם בתחום־המושב, היו תמיד מתגנבים מן העיירה הקטנה לעיר הגדולה, שהיתה אסורה עליהם בישיבה.

הערים הגדולות, הרחבות היו להם ליהודים הבאים, צרות מדי, שעל כן השתערו מורעבים, צמאים, על פני הארץ, בלעו אויר, נשמו אותו בשם האבות, בשם הסבים.

יהודי נתעה בשבילים ובני־השבילים של הטוֹטלים, ראה והבחין, כי פה בין יער והר, ניתן לבנות מלון־קיץ, שיהא צופה פני הנהר בן תשעת־המילין.

מַקדחי־פלדה התחילו נוגסים את אדמת־הטרשים. הטוטלים הפילו אילנות וראו בו ביהודי ברכת־האלהים. זו הפעם הראשונה מקץ מאה שנה, שהטוטלים באו לציין כביש, הלכו להתחבר בעיר השכנה.

וכשנשלם הבית הלבן על מאות חלונותיו, שהתבבאו בנהר, ואורחים מילאו את האפרים, את היער, התחיל היהודי קונה מעם הטוטלים את החלב, את החמאה ושילם פי שנים ופי שלושה. היהודי הצטער על שהטוטלים ישבו כמה דורות לשוא על אדמתם, לא עשו דבר, חיו בזכותו של ראשון־הטוטלים, שכיסח לו בעבי־הפרא דרך בקרדום ומשור עד שהוא, היהודי, בא ודחף את החיים לכמה דורות, שבניו ובני־בניו יוכלו לשבת בחיבוק־ידים.

(1924)

עם הנץ יצא לוּנאר מביתו הלבן אל מרפסתו המזוגגת סביב.

עמדו ימים נאים, רוֵחים. השחרים כחולים, דרוכים, הביאו עמהם המולת־מקדחי־פלדה, שהתנעצו באדמת־הטרשים, המגודלת אֵזוב ואילנות מעוקלים.

הוא עבר לצדי עצי־הערמונים, שגדלו וענפיהם משורבבים, עבר על פני המוסך הריק, הגן, שבו היו מפוזרים על פני הערוגות, כנגעים קליפים, חסוֹת גדלות־במופלג שעליהן מגומרים, קמוּטים.

מאחורי הגן נמשך בית־החרושת־למנעלים – בנין ארוך, אפור, חלונותיו בלומים. את בית־החרושת הקים לוּנאֶר מניה־וביה בימי המלחמה, אמנם דמיונוֹ היה יותר כקרקס, המחובר קרשים לבנים.

הדזשאניטוֹר בסווטר מדוקדק, שערותיו השחורות הבהיקו דבוקות ככלב־ים בפדחת, הקדים לו שלום:

“חבל, מיסטר לוּנאֶר, שאתה עוזבנו.”

“מתי הם מתחילים לבנות?” – לא הקשיב לונאֶר לדזשאֶניטור ודיבר את שלו.

“עוד היום יפרקו את בית־החרושת.”

מעל הסביבה השקטה, הפרועה שמסביב, ננער הבוקר. פעפוע־המקדחים בא מכל העברים, הידד במעומעם ונמוג, כאילו נטלו לה להמולה וסיננוה דרך צנפות־עשן אפורות, שנישאו בתוך התכלת.

לונאֶר היה מכלל הראשונים, שהשתקעו כאן, בנה את הבית הלבן והאמין, כי עם הסובוויי החדש ינהרו הנה רוב בריות. בינתיים פרצה המלחמה ולוּנאֶר התחיל, דרך מקרה, לסחור בנעליים. הוא הקים את בית־החרושת, לא ידע בעצמו עד מה הוא מעשיר, בולע אחד־אחד את שוקי־חוץ־לארץ. אפילו לא התעורר על כך, איך קטני־משרתיו קונים כברות־אדמת־בוּר שמסביב לסובוויי החדש. רכושם נכפל וחזר ונכפל, היה מגונז במחסנים, שפקעו מרוב נעלים, ומשכלתה המלחמה ושער העור ירד, לא זו בלבד שהפסיד אותם כמה אלפי דולאר, שהיו לו לפני המלחמה, אלא אף נשאר בעל־חוב. נטלו ממנו בית־החרושת, המחסנים על נעליהם, ועתה הוא מתגרש מן הבית הלבן, שבנאוֹ לפני כמה שנים.

לוּנאֶר עמד בסביבי הנוף הפרוע עייף, מפוכח, שמע את הלמויות הפטישים הכבדים, את פעפוע המַקדחים, ראה את האדם מתפקל מתוך צנפות העשן העבוּת, עוקר הרים, מעזק את האדמה וחיים צעירים מתנפנפים, מסמאים בכחלת עמוקה, מבשרים מזל.

עצם עינו אחת, השפיל עינו אחרת, פישפש שערות שׂבות בשפמו המגוזז, ובריקניותו שלו עצמו הסתכסך סיפור־מעשה־כשפים, מעשה מליונים, אשר כעשן באו וכעשן כלו.

הבוקר היתמר ועלה, נשם תכלת כל־כך.

התכלת סיחררתו עתה, כפפה את קרסוליו הרפים, שדיכדכו, התפתלו, בשרוכי־סבתא־יוחנא, ליחשו כי רגלים כאלה אין להרחיק בהן, אם רוצים להתחיל מבראשית.

עשר שנים קודם לכך לא הפחיד את לונאֶר דבר. הנוף הפרוע קראוֹ, הבטיחו, כי בין היום ומחר יצמח כאן ישוב. הוא שוטט בשחרים הכחולים, האפורים, חתך את כברות־הקרקע המגודלות לרחובות, קרא להם שמות, ועתה כשהישוב מתחיל, אנוס הוא, לוּנאֶר, לילך, אנוס הוא למסור את העבודה לצעירים ממנו.

הוא הלך הביתה, עקף את בעל־הבית החדש, שעמד מלוכלך עם הבנאים בחצר. מודדי־קרקע טרחו על מעבר, מתחו קו מעל עצי־הערמונים. מכונית מדוהה, מכורסמת־סיד ומעיה בחוץ, עמדה באמצע החצר ונישמה בחוצפה.

לוּנאֶר עבר בחדרים אחד אחד, לא ידע, איך יכנוס את כל הרהיטים לתוך ארבעת החדרים הקטנים ששכר, הביט בחיוך על השולחן והכסאות, המשובצים צדפים, לא האמין, כי שילם מחירם סכום מרובה כל־כך… היכן בזבז את ממונו!

בחדר הכתיבה צנח על כסא מרופּד, הביט על הספרים, על גביהם המוזהבים. מעולם לא פתחם, העסקים עיכּבו בידו. עתה תהא לו שהות לקרוא.

מבטו נפל על אבא־אמא, שהיו תלויים בקיר בתוך מסגרות־זהב כבדות. פנים נפחדות. בכמה דרך־ארץ נכנסו הזקנים אל הצלם. שניהם בעולם־האמת. מחר־מחרתיים יישב בנו יחידו של לוּנאֶר אי־שם, מסובך בעסקים ויכרסם את עצמו על ש“הזקן” השתטה והפסיד את המיליונים.

מן החדר הסמוך נשמע קול אשתו. דבריה ירדו על אזניו העייפות. הוא רצה, ככל־המוקדם, לעקור אל ארבעת החדרים הקטנים, הרחק ממכרים; נזכר, כי אין במה לעקור, ועמד על רגליו.

בחדר הסמוך עמדה אשתו, מדדה בסאנטימטר את גבה, את גזרתה של הבת. ריפדה צד אחד בצמר־גפן, הרימה כתפה אחת של הבת, הידקה את שרוכי־המחוך, וטענה:

“הוא ינהג בך, אֶוואֶלין, יפה, הוא יודע, כי אין את איזו נערה מן הרחוב… לא טוּבה אחת נהנה מאביך!”

“מה זאת?” – פער לוּנאֶר זוג־עיניים.

“שוואַלבאֶ שלח לקרוא את אוואלין.”

“מה היא תעשה שם?”

“תהיה דוגמנית.”

“אֶוואֶלין – דוגמנית?”

“גם לא לכבודי הוא! מה נוכל להושיע? איני יכולה ואיני רוצה להעמיד פנים של אמידות!”

לונאר עמד ועיניו פעורות, הביט על גבה הצר של אוואֶלין, רחבו לא למעלה מארבע אצבעות, וצחק:

“בצמר־גפן? את מרפדת אותה, בצמר־גפן?”

“כשהיא צרה אפילו מסאיז (מידה) של בת שש עשרה!”

“הוא לוקחה כשש עשרה?”

צחוקו היה חד וזר.

“מה צחוק הוא?”

לא ענה, יצא למרפסת.

השמש עמדה במעוקם, שיעשעה בבני־האדם, שעבדו בחצר, פשטה בין עצי ערמונים וצללים. בחלון הפתוח מדדה האם בסנטימטר את בתה. הֵצֵרה מה בגבה, מילאה מה במתנייה, וסביב סביב נגסו המקדחים את האבן בפיעפועים, זיעזעו את התכלת.

(1924)

(1706)

זו השנה השלישית, שרבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, קבע מדורו ביערות ראטיבור, אשר בשליזיה.

הרב ומשפחתו, חתנו ר' שבתאי ומשפחתו, תלמידו הצעיר ר' מאיר (בנו של “אבן השוהם”, רבה של לאָסק ופיטריקוב), שיצא עם הרב, חודש אחרי חתונתו, ופה, ביער, ילדה לו אשתו בת החמש עשרה בת ­– שלוש המשפחות האלה גרו בצריפים, שחלוניהם הקטנים היו נמוכים כלפי הקרקע.

הגברים, שלמדו יומם ולילה, אף חטבו עצים, שאבו מים. בקיץ היו מלקטים פטריות ואוכמניות, בחורף היו מסייעים להם ליהודי־היער לפנות את השלג. יהודי־היער, שהיו מפיקים זפת, פירנסו את שלוש המשפחות. התכלכלו בלחם וחלב, בבולבוס, אי פעם – דג קטן לשבת. לעתים רחוקות – נתח־בשר. כנגד זה התפללו יום יום במנין, הילדים למדו יְהידוּת, כאילו הימים ימי־שלווה.

אולם הימים היו נסערים.

קאַרל השנים־עשר, מלכה של שוודיה בן התשע־עשרה, נכנס עם צבאו לפולין.

חיל־השוודים כבשו עיר אחרי עיר. את הבתים העלו באש. פולנים, יהודים – הרגו, הונם ואונם – גזלו. מפוזנא עד וורשה עלתה פולין באש.

כן נמשכו כשלוש שנים. בשנה הרביעית פרצה מגיפה. יהודים, שניצלו מן המלחמה, ברחו מפני המגיפה, ברחו מפולין־גדול לפולין־קטן. והמגיפה פשטה לא בלבד על פני כל פולין גדול, אלא גם על פני מהרין ובּיהם. הישיבות בפרוסטיץ, בפרשבורג, בפוזנא, בליסא, בקראקא, נסגרו זו אחר זו. כמנין בחורים מישיבת פרוסטיץ נתעו ליערות ראַטיבּוֹר.

רבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, הקביל את פני בחורי־הישיבה בשמחה. וביותר שמח בבנו של הרב דאייבשיץ, בעילוי בן החמש עשרה, יונתן.

ומשלא רפתה המגיפה בעיירות־הסביבה, לא חסה על זקן וטף, חמסה דל ושוע, התחילו לבוא אל היער שליחי־ישובי־הסביבה אל רבא של ליסא:

“רבנו הקדוש, ישראל צריכים רחמים!”

“גזר מר כזה, רבי, מי פילל מי מילל!”

“שחיטה היא, רבנו”.

“אינה פוסחת על נפש – אם יהודי או, להבדיל, גוי, אפילו פרה חולבת”.

“אנשי חברה קדישא רגליהם מתמוטטות”.

“בחדר הטהרה מוטלים מתים שלושה, ארבעה מעת־לעת, ואין עושים להם כדינם”.

ומשלא זזו השליחים, אמר רבא של ליסא, כאילו הוא עצמו לא האמין בכך:

“הידעתי… צדקה דרכה להושיע… תעניות דרכן להושיע… אם יש פה נערה עניה, שהזקינה בבתוליה, צריך להשיאה בבית־החיים…”

ומשיצאו השליחים, פרץ רבה של ליסא בבכייה. העילוי מאייבישיץ, יונתן, שעמד כל אותה שעה והקשיב לשיחה, פלט באידיש הקראקאית הממושכת שלו:

“השמעת, מאיר, לא כך תופסים את הבעל־דבר בגרגרתו… לא זה הדרך…”

“ומה הדרך?” שאל ר' מאיר בן השמונה עשרה בתמיהה, ודיבורו תערובת של אידיש פוזנאית ואשכנזית הילדסהיימית, “יש בידך דרך אחר לעצור את העיפוש (מגיפה)?”

“יש בידי”.

“דהיינו?”

“צריך תחילה לטהר את הערב־ערב”, נטל יונתן קטן־הקומה ידו של ר' מאיר הגבוה ויצא עמו מתוך הצריף, “כמה יהודים אנחנו כאן? שנים עשר? ארבעה מהם אוכל מיד להעיד עליהם, כי הם יושבים כן ולומדים על מנת לקבל פרס”. העילוי פרט את אצבעות ידו שמאל והתחיל מונה: “חתנו של הרב, שבתאי, מבקש רבנות; העילוי מפרשבורג מבקש כלה עשירה; ורבה של ליסא, ר' אברהם רעדיש, חייב היה לדעת, כי בהשתולל מגיפה בעולם, לא די לעסוק בש”ס ופוסקים. צריך שיהא חפץ אחד, תשוקה אחת – היכן מוצאים תיקון לשכינה הקדושה, היכן מוצאים תיקון לישראל? ומן התיקון אסור שייהנה שום אחד. השמעת מאיר, שום אחד."

יונתן קטן־הקומה, שעיניו גדולות, פיקחות, הלך בראשונה. אחריו – ר' מאיר בן השמונה עשרה, דק וגמיש כאורן צעיר. עיניו – בהירות, מעוננות, כצמחי מים. ר' מאיר, שהיה מעיין בסתר ב“זוהר”, בספרי־קבלה, התבהק, כשעת אחר הצהריים בסיון, המשופעת מכיתות־שמש חבויות, ריחות־ארנים, וכששניהם הפליגו לעביו של יער, נעצר יונתן ועמד וגלה אזנו של ר' מאיר:

“ההבנת, ר' מאיר, מכאן ואילך צריך שנלמד “זוהר”, שנלמד ביום, שנלמד בלילה. עמך, מאיר, נהיה ששה”, קיפל יונתן את זרת ידו ימין, “עם לייבל פרוסטיצר דיברתי, ואף עם שלמה מליסא – הרי מנינו ששה. אנו, הששה, אסור שנטיל על עצמנו נדר. צריך שהמעשה יבוא מאליו, צריך שיהא כזעקה וכחדווה לתקן את השכינה, שכינתא־בגלותא, ולתקן את עם ישראל, עמא־בגלותא… אנו, הששה, חייבים להיות “חבריא קדישא”. את המעת־לעת נעשה ששה משמרות, באופן שלימוד ה”זוהר" הקדוש לא יפסק אפילו לרגע אחד. ומה אתה אומר, מאיר?" לא חיכה יונתן לתשובתו של מאיר והוסיף לאמור: “רואה אני, שאתה מסכים לבוא בסוד “חבריא קדישא”. ובכן, עמוד בין שני עצי־אורן אלה, התפשט מן הגשמיות, ובחלחלה וברטט, בשבע זיעות, בצעקה מתוך הפנימיות, חזור על דברי:”

“תנו כבוד לה' אלקי ישראל…”

ואף שר' מאיר לא היה ניחא לו, שיונתן בן החמש עשרה מדבר בגאווה, חזר ואמר:

“תנו כבוד לה' אלוקי ישראל…”

כבר עצם־האמירה קירבה את האברכים, כי דיבורים דומים שמע ר' מאיר מפי אחיו, מפי ר' איסרל, רבה של שטראסבורג, שהניח פתאום את הרבנות, והלכו הוא ומשפחתו לצפת. ר' איסרל נכנס ל“לחבריא קדישא”, שלמדו ביום משניות ובלילה – “זוהר”, לא הפסיקו את הלימוד אפילו רגע אחד. אחיו כתב לו, כי “חבריא קדישא” כזאת דין שתהיה גם בפוזנא. ולא בפוזנא בלבד, אלא בכל ישוב וישוב של ישראל. זה יקרב את הגאולה – ארץ־ישראל תיפדה ועם־ישראל ייגאל. והנה הוא שומע עתה כאותם דיבורים מפי יונתן, היודע את כל ה“זוהר” כולו בעל פה. זה הצהיל את רוחו, וקירבו אל הבחור, אף־על־פי שהלכו והחרישו. היער הריח ריח שרף. האויר נמלא הדי־צפרים. ומסביב – צללים ובני־צללים, הבאים ביעף עם אפלולית־ערביים.

ההמולה ביער גדלה והלכה, התערבה ב“שמות” של מלאכים, שיש להם שליטה על גזירות, על פורענויות, על מכות ומגיפות, התערבה בזעקה האילמת של שני האברכים:

“היהודי הפקר”.

“חובה לשים אחת ולעולמים קץ להפקרות”.

“וכשהשונא מבעיר ערים, מה? וכשהמגיפה מתהוללת, מה?”

"צריך לעמוד כנגדה, שלא להניח, כי לא יהיה להם לישראל שריד ופליט. ואם טבח דמים עלי אדמות והשמים כאבן, חובה להתנשא אל השמים ולצעוק: “לא המתים יהללו יה”.

היער האפיל והוסיף. התמזג בשקיעת החמה השרופה ונתנהם. הנהימה גברה והלכה, נישאה מכל אילן, מכל בד. נישאה מיונתן, ממאיר, שהתנשאו בין אדמת־השחיטה, התנשאו בזעקת־אלם:

“בורא־עולם, על מה תתננו לגווע בדמנו? למה תחריש? כי אם תחריש ונזעזע כל ארבע רוחות העולם! ידענו, כי ארבעת הנהרות – פרת, חידקל, גיחון ופישון – מחברים את העולם, משל חישוקי־ברזל. ואף ידענו, כי המלאך רפאל ממונה על נהר פרת, אוריאל – על נהר־חידקל, גבריאל – על נהר־גיחון, ומיכאל – על נהר־פישון. יונתן הוא בבחינת גבריאל, מאיר – בבחינת־רפאל, יהודה לייב מפרוסטיץ – בבחינת אוריאל. ואין צריך אלא אחד, שיהא בבחינת מיכאל, וארבע חישוקי־הברזל יתפקעו, העולם יינער מן הרשעות. תחת שנאה, קנאה – אהבה לאדם, לצלם אלקים. למה תחריש, האלוהים?”

מן היער האפל באו יונתן ומאיר, שלובים וקורנים. בצריף היער חיכו ארבעת החברים, ספרי־ה“זוהר” פתוחים לפניהם, נרות־חלב בידיהם. ר' מאיר ישב ראשון. לאחריו ישב יונתן. וכשאמר “תנו כבוד לה' אלקי ישראל” – דלקו עיניו וקולו ריטט.

“חבריא קדישא” – כפופים, שפתותיהם הדוקות כאבני־ריחיים, ישבו שרויים בעומקה של שתיקה.

[1930]

היתה תחילת־אלול, אלף שמונה עשרה ועשרים וארבע.

ווורשא היהודית היתה נסערת הרבה. עוד חודש, עוד חודש – והגירוש החדש יהא בחזקת־חוק. עשרה רחובות וורשאיים יהיו מנוקים מיהודים, וכמה אלפים יהודים יהיו בלא דירה. ולא זו בלבד. פולין המירשעת עמדה לחדש את “פתק־היום”. בא יהודי לוורשא, לפראגאַ, שוב יהא חייב לשלם עשרים גרש לכל יום־ישיבתו בעיר.

קהילת־וורשא, ששלחה בקשות לממשלה, שלחה בנקאים, ספקים, שהיתה להם “רגל קטנה” (דריסת רגל) בחלונות הגבוהים – הכל ניסו לבטל את הגזירה. חסידים רצו לפשיסחא. וצדיקה של פשיסחא ר' שמחה בונים, בימים ההם כבר סגי־נהור, היה ודאי לו, כי לא חסידו, בֶרֶק בן שמואל, אלא אשתו, הצדקת תֶמֶר’ל, תעביר את רוֹע־הגזירה. והגזירה גופה ראה בה הפשיסחאי עונש על ש“נאורי”־היהודים בוורשא מבקשים להיות כמותם כפולנים, כמותם כרוסים, ולחדול מהיות יהודים. הפשיסחאי לא נח ולא שקט. כל חסיד והוא ספק בצבא, כל חסיד והוא בונה־בתים, כבישים, והוא בעל בית־חרושת־לסוכר, בעל בית־חרושת־לאריגים, והוא חוכר־מכרות־ברזל – כל אלה שוטטו בפרוזדוראות של ארמון מוֹסטוֹבסקי, מושב הסיים. כל חידוש וחדשה העבירו לפשיסחא. ועתה כבר אלול. עוד חודש עוד חודש – ויהא חשוון. ועד סוף חשוון צריך לבטל את הגזירה. ומה עושים? עמד הצדיק הפשיסחאי והודיע לחסידו־כנפשו, ר' מֶכל דאַנציגר, שבנה בנובידבור קסרקטין חדשים בשביל הרשות – “הזהר והזהר, אם אתה מתכוון לבוא לפשיסחא לראש השנה, תסור תחילה לוורשא, תוודע מה נשמע בארמון מוסטובסקי על הפשאֶיאַזד, מה מדברים בענין הגזירה על יהודים”.

שבוע קודם ראש השנה כבר היה ר' מכל דאַנציגר בוורשא. ביום היה מהלך בבניני־הסיים, מדבר עם חברי “ועד היהודים”, נכנס לרחוב טווארדא, לתמחוי של לייבל, שבו ידעו צעירי־ישראל כל סודות העיר והקהילה. ומשהחשיך היום, היה ר' מכל שוכר נושא־פנס, שהיה מוליכו ברחובות וורשא אפלים; מוליכו לבית־המדרש ברחוב־הברזל, שבו ישב ר' איטשי מאיר אלתר ולמד עם חסידים חריפי־מוח מוורשא; מוליכו לרחוב ווֹלוֹווא, שבו היתה לו לר' איטשי מאיר חנות־אריגים. וכן ערב־ערב. ר' איטשי מאיר, על זקנו האדום, הלהוב, האזין לר' מכל, ומדי פעם בפעם הטיל דיבור. רק בערב השלישי אמר ר' איטשי מאיר, ופניו צחורים, שקופים, שאין נראים כמותם אלא בבני אדם אדומי־שער – פניו התלקחו והתבהקו, לא משמחה אלא מעומק־חכמה. הוא מנה את המלים ואמר:

“ודאי דין לבטל כל גזירה על יהודים. ואף גזירה זו כך. אולם ענין אחד מוקשה בעיני: על שום מה יהודי־הפקר נדחקים לרחובותיהם של הגויים? למאַרשלקוֹבסקא, לעולם חדש, ללאש (רחוב לאשנו). יושבים יהודים, שאינם רוצים לדעת לא חדר, לא בית־מדרש, מתימרים שאינם שומעים יהודית, שהם “פולנים יהודים”. כמה סבור אתה, מִכִל, רחוק יהודי כזה משמד? פסיעה אחת בלבד! הידעת, מכל, מהיכן הרגלים? מחפצו של היהודי “הנאור”, לילך בחוקותיה, חוקי העכו”ם. היהודים־לאמיתם, הטובים, הריהם יושבים ברחוב־הברזל, בוולובא, בפראנטשיסקאנסקא… וכשמהרהרים בתוכו של דבר, אין על מה להרעיש עולמות – – – שכן “פרוץ גדרו” סופו במילא “פורץ גדר”, כדרך שראינו באשכנז, וכדרך שאנו רואים במחוז פוזנא. וכשרבך ישאלך, אם דיברת עמי, בבקשה ממך, מכל, אמור לו בשמי: יבטלו את הגזירה – הרי זו לטובה, לא יבטלוה – הרי “יצא הפסדו בשכרו”. ועתה – סע בשלום".

ר' מכל לא הרהר, כי רחוב וולובא ריצופו גרוע, ובין האבנים האפורות נקוו שלוליות־מים. פסיעה רעה – נקעת רגל. היתה בו שבירת־לב גדולה, שלא שאל את איטשי מאיר, מה כוונתו ב“יצא הפסדו בשכרו”. זה שנתיים שיהודים מבקשים לבטל את הגזירה. ברק זביטקובר, אשתו תמר’ל, הוא, מכל גופו – הכל עושים מעשים. בא איטשי מאיר: מה רעש – לא יבטלו את הגזירה, יהא יצא הפסדו בשכרו – סופו של הנזק שיצמיח טובה.

לא נתקבל הדבר על דעתו של מכל. שנתו לא ערבה לו באותו לילה. רק עם בוקר, לאחר התפילה, לאחר הפת, כשיצא לרחוב הפראנטשישקאני, הבנוי למחצה, שממנו עמדה ליסע עגלה סכוכה לפשיסחא, רק עתה התחיל מבין את דברי ר' איטשי מאיר אלתר.

ההמייה, שנישאה מעם החנויות, מעם המחסנים, מעם האסמים הפתוחים, שטענו ופרקו מהם קרונות סחורה – ההמייה הצהילתוּ. ולא כן ההמייה, כזימרת התינוקות מן החדרים, כניגון מבתי־המדרש, שהיו קבועים בין החנויות בחצרות, התערבו בהמיית הסוחרים, שהיו באמצע־מסחרם נכנסים לבתי־מדרשות, לחטוף “קדושה”.

אברהמ’ל בעל־עגלה, בעצמו חסיד, שהיה מוליך חסידים מוורשא לפשיסחא וחוזר חלילה, הבחין מרחוק בר' מכל והקביל אותו ב“צפרא טבא” רחבה. נוסעיו היה מדבר אליהם לשון כמנהג־חסידים, לשון־אתה ואפילו גביר כמכל דאַנציגר במשמע. הראה לו את מקומו בעגלה הסכוכה, מקום אמצעי, נוח, שבו אין הגלגלים מנדנדים כל־כך, והוסיף לאמור:

“בעוד חצי שעה אנו נוסעים. ואם רצונך בלגימת יי”ש, או בכוס קהוה ורקיקי־־להבה טריים, קפוץ למשה’לה קוזשֶניצר."

ר' מכל יצא מן החצר, הלך על המדרכה הצרה והביט בראש־החנויות. כאן – סחורות־אריגים, סודרים ומטפחות. כאן – מחסני סחורות קולוניאליות. כאן – אבני־ריחיים וממכר־קמח. כאן – מעשי־ברזל וכאן – מסבאות־יין. בכל מקום קונים, בכל מקום צוררים סחורות – טוענים ופורקים. והמסחר כפורחת. מתמצעים, מתמקחים, חוזרים ומתמצעים ותוקעים כף אל כף. והבוקר, נפעם מצלצלי האידיש הרחבה, הפולנית, השזורה לשון בעלי ־עגלה, לשון סבָלים, צנפת סוסים, בוקע ומתנשא מעל רחוב הפראנצישקאני, שחלל אוירו כבר נמתחים בו קורי־אלול ומדי פעם בפעם נשמע מצד אחר, כיצד יהודים מנסים לתקוע שופר.

ר' מכל דאנציגר חזר אל החצר, שבה אברהמ’ל בעל עגלה מתח את היריעות על גבי חישוקי־הסכיכה. ר' מכל ישב על טבלת העגלה, שהיתה מוטלת על גבי כלונסאות. הקשיב לשני סבלים, חגורי־חבלים, שישבו על הטבלה ודיברו ביניהם. האחד אדום־זקן, האחר שחור־זקן. אומר הזקן האדום:

“משהתחילו לבנות את הרחוב הפראנצישקאני, יש, ברוך השם, פרנסה ברווח. אמור לי, אימתי השתכר סבל וורשאי שלושה זהובים ליום?”

“זהוב, זהוב וחצי, היה אַי־אַי־אַי!” השיב הזקן השחור, “וכמה זה, שחצי זהוב אף הוא קרוי היה פדיון?”

הזקן האדום חייך, הביט בעיני הזקן השחור. לפי הפנים הצהולות, ניכר היה, שהפרנסה מצויה ומובטחת. והזקן השחור אמר:

"ראוי שתשמע: אתמול בחנתי את משה’לי, הוא לומד פרשה וירא. היה מוקשה לי הפסוק בענין אברהם ואבימלך. כתוב: “ויכרתו שניהם ברית” – ותיבת שניהם למותר. הרי לא היו שם אלא אבימלך ואברהם והוּצרך לומר: “ויכרתו ברית.”

“באמת קושיה היא,” נשתפע הזקן האדום. “היודע אתה את התירוץ?”

“איני יודע,” משך הזקן השחור את כתפיו ופרש ידיו.

“אומר לך,” גחן הזקן האדום על השחור. “נראה בעיני, כי הפירוש כן הוא: אברהם אבינו, עליו השלום, ראה בנבואה, כי אנו, היהודים, נהא פזורים בגלות בין גויים, כי נסחר עם הגויים ונהא צריכים להם בכמה עניינים. התירא אברהם אבינו, עליו השלום, שמא אנו היהודים נלמד ממעשיהם הרעים, כרת ברית עם אבימלך, שיהיה דווקא “שניהם” – שניים – שלא תהיה אחדות ביניהם, שלא יהיו אחד במעשים רעים, חס ושלום, כדרך ה”אשכנזים" היהודים, היושבים ברחובות־הגויים. וזה הפירוש: הם כרתו ברית להיות שני הם, – להיות שנים, לא אחד, לא להיות אחד עם הגויים."

ר' מכל דאנציגר בלע את המלים. רק עתה נתחוורו לו דברי ר' איטשי מאיר. מה מתרחש כאן? – שיפשף וחזר ושיפשף את עיניו – האמנם יושב הוא בין סבלי־וורשא, או בין שני אנשי למ“ד ווא”ו? וזה בלבב המסחר הוורשאי, ברחוב הפראנצישקאני!

אברהמ’ל בעל־עגלה קרא:

“מכל דאנציגר, אנו נוסעים!”

“הנה אני בא, אברהמ’ל” התרומם ר' מכל, ואמר לסבלים:

“יהודים, אני נוסע לפשיסחא, לרבי ר' בונים: פירושכם יהא נחשב לו הרבה. כן, כמה אתם משתכרים ליום? שנים, שלושה זהובים? פירושכם הוא מציאה של שכירות שבוע”, ור' מכל מנה להם שלושים וששה זהובים – “הרי לכם יום טוב, כפל ח”י."

הסבלים נטלו את שלושים וששת הזהוּבים. עיניהם תמוהות, המעות בידיהם, הלכו בעקבי ר' מכל, וכשכבר ישב בעגלה, ישב ואיזורו מותר, ואמר להם לסבלים בכל לבבו: “היו בריאים, יהודים,” הלכו אחרי העגלה ושיננו:

“סע בברְיות, סע בבריות.”

[1948]

היה זה בתשעה בתשרי, תק"פ.

בליל־יום־כיפור, אחרי כל נדרי, אחרי התפילה, אחרי שיר הייחוד, כשבעלי־בתים התפזרו מכבר איש־איש לביתו, הכין וזימן את עצמו הרבי, ר' ישעיה’לה פשדבוֹרזשר, לעסוק כל הלילה בתורה ובעבודה.

בבית־המדרש נשארו עם הרבי חסידיו־המקורבים, שנתפרסמו כלומדים ויראי־השם.

החסידים היו פזורים על פני בית־המדרש הגדול, שבו כבר דעכו הנרות בפמוטות, במנורות־הקיר ובנברשות. הנרות הגדולים בלבד, נרות השעווה והחֵלב, שהיו מעוכים בארגזי־חול, טיפטפו ודלקו בהמהום, כאילו נזרה עליהם מלח.

בבית־המדרש הגדול, שבו שיקעו יהודי־פשדבורזש את רוחם הרוויה ולבם הכבד, היה מלא צללים, שרעדו בחשאי ובכו בחשאי־חשאין.

הרבי בלבד, כבר בשנות הששים, לבוש לבנים, טליתו התורכית הכבדה מעל לראשו, שוטט זה כמה רצוא ושוב ביקוד כל־כך ובקולות כל־כך, מָשָל ההתלהבות שבו היתה גועשת כבדוד רותח.

חסידיו המקורבים הביטו אחריו ברוב אהבה ויראה. צודדו כל פסיעה שלו וכל תנועה שלו, התימרו הרבה בהשכמת רבם בכל חצות־לילה, מבלי שיקדים רגע, מבלי שיאחר רגע, לערוך חצות.

והנה נעצר הרבי בעצם־הילוכו ורעיוניו. עם מי הוא מדבר? עם גביר העיר, עם זלמן ליווראנט (ספק)?

גבירה של פשדבורזש, זלמן ליווראנט, עמד ליד קיר־המזרח ואמר תהילים. אפילו לא העלה בחלומו, כי בעצם־העבודה יגש אליו הרבי. מגודל־הפחד התחילו ידיו, שהחזיקו את התהילים, מרתתות. הרבי הביט בו מתחת לטלית ואמר:

“עליך זלמן, אני תמה. הרי ספָּק אתה, עסק לך עם אנשי־צבא, ודין שתדע, כי חייל הבורח מגדוד לגדוד, אף שהוא חייל, המשמש את הקיסר, ענשו חמור, הוא מתחייב בנפשו. ודע, זלמן, כי כביכול ברוך הוא, שהוא מלך־מלכי־המלכים, הרבה “חיילות” לו. יש חייל, העוסקים בתורה ותפילה, יש חייל, העוסקים בצדקה וחסד. אתה, זלמן, הרי אתה מכלל־העשירים, ומקומך בין החייל, העוסק בצדקה. ועל שום מה ברחת מן החייל שלך ובאת אל בין החייל, העוסק בתורה ותפילה? אל תשְנִה, זלמן, לעשות כזאת. מוטב שתלך עתה הביתה ותשכב ותישן כהלכה עד אור־הבוקר; ועבודתך היא, כי אחרי יום־הכיפור תשגיח על עניי פשדבורזש. עליך לטרוח, שיהיה להם סוכות. ואנו כאן כבר נשקוד כל הלילה כולו, נשמור על התורה והעבודה, כי זאת עבודתנו.”

וכשהגביר, נבוך, הניח בנשיקה את התהילים וביקש לומר מה, כבר עמד הרבי ליד דלת־בית המדרש, שבו יהודי, עטוף בטלית, שלא נראו פניו, סיים שמונה עשרה.

הרבי הניף, מרוב תמיהה, את ידיו:

“עכשיו, לאחר חצות לילה, מתפללין?”

הפשיל את טליתו של היהודי כלפי מעלה להתבונן מי הוא. בהשקפה ראשונה לא האמין, למראה־עיניו. לפניו עמד שארו, עמד אליקום געץ אוֹפאַטוֹבסקי, שהתחיל עוד, בחיי ה“חוזה” לנסוע לפשיסכא. תחילה אל “היהודי” ועכשיו אל ר' בונם. מה הוא עושה בפשדבורזש? ואם הוא בפשדבורזש, על־שום־מה לא נכנס אצלו, על־שום־מה לא בא לסעודה המפסקת אל שארו? כלום לא גדלו שניהם בלאָסק? כלום לא למדו שניהם מפי רבה של לאָסק, בעל “עטרת פז”? בני שלוש עשרה סיימו שניהם כל הש“ס כולו. אחר־כך נלקח ר' ישעיה’לה חתן לפשדבורזש, ופה למד עם בנו של המגיד הפשדבורזשאי, עם יעקב יצחק. אחר כך – לובלין, ה”חוזה". ר' יעקב יצחק נעשה רבי בפשיסכא, ר' ישעיה’לה – בפשדבורזש. פשיסכא – פשדבורזש. דרכים אחרות, בין בתורה בין בתפילה. בפשיסכא כל חסיד הוא חטיבה של רבי, ששמט מעם הצדיק את האחריות לכלל־ישראל. והרבי? הרבי היה מורה־דרך, היה מלמד.

ברגעים ספורים התגוללו כל אלה במוחו של הרבי. ניענע ראשו ניענוע של לאו, משל אינו מסכים לכל, ונטל ידו של שארו.

“אמור־נא לי, אתה באמת סבור, כי דרכה של פשיסכא דרך־האמת? באמת צריך להתפלל על חודה של חרב? להתפלל בשעה, כשמעבר התחום בין הן ובין לאו הוא רק כחודה של חרב?”

הרבי עמד עוד והעווית־פניו, כאילו ביקש להוסיף ולדבר. ומשלא דיבר, נענה ר' אליקום געץ, כפוף, כאילו עמד לא לפני שארו, אלא לפני מלכות:

“למדנו, בפשיסכא, כי גדולה הכנה למצוה כמצוה גופה.”

“כך, כך”, אמר הרבי דבריו בביטול, “ומה למדתם עוד?”

“למדנו, כי ההכנה גופה היא תורה, המטהרת את המוח ומרוממתו. למדנו, רבה של פשדברוזש, כי משניעור אדם משנתו, והוא קם ממשכבו, לא משמע עדיין, שכל אבריו ערים. קצת אברים עודם ישנים שנתם. שעל־כן דין שלא לעמוד לתפילה, עד שכל האברים, והמועט שבגידים בכלל, הם ערים, עד שאדם נכנס לבחינה של כל עצמותי תאמרנה”.

“כך, כך”, קרא הרבי כמעט בצעקה, ואגב כך ראה, כי חסידיו המקורבים ניגשים, המיך דיבורו, “נו, נו, טוב, ר' יעקב יצחק זכרונו לברכה היה בעל־מדרגה גדול, היה לו דרך משלו; אבל אתה, אליקום געץ, ומאות אחרים כמוך, אתם עושים כך, משום שהרבי עשה כך; לכם היא מצות אנשים מלומדה, לכם היא רגילות, ובמקום שאתה מוצא רגילות, אי אתה מוצא עבודת־השם בלב טהור. ר' יעקב יצחק, שהיה גופו להבת־אש, תפילתו המאוחרת היתה לו כמין גדלות דמוחין, אבל אתם רגילות היא לכם, רגילות – – – רגילות!”

חסידיו המקורבים עמדו במעגל, בלעו כל מלה ומלה, שיצאה מפי הרבי. הרבי עצמו כאילו ביקש לחזור בו מצעקתו האחרונה: רגילות, ולא עלתה בידו, וצער נתפשט על הדרת פניו. חסידות – במשמע אהבת ישראל, במשמע גודל־אהבה לאדם, במשמע רחמנא ליבא בעי, ועתה ליל־יום־כיפור, והוא, רבה של פשדבורזש, אומר לשון הרע על יהודים, וי, וי

---

הרבי הניח פתאום את שתי ידיו על כתפי שארו ושאל לו:

“התזכור, אליקום געץ, את יום כיפור האחרון בלאָסק?”

“כששנינו נשארנו בבית־המדרש?”

“לא שנינו”, אמר הרבי, "נשאר עמנו גם הפרוש הסומא, שידע כל מסכת יומא בעל פה, למד בניגון ליטאי: “שבעת ימים קודם יום הכיפורים…”

החסידים המקורבים, ר' אליקום געץ, הנרות, הצללים על גבי הקירות, כל בית־המדרש כולו נלוו:

שבעת ימים קודם יום הכיפורים…

[1936]

בביתו של הרב הטשֶכנובאי, ר' אברהמ’ל, התקינו עצמם לחתונה. הרבי השיא נכדה, יתומה. כלותיו של ר' אברהמ’ל – הרבנית של ביאלא, הרבנית של נאשאלסק – באו שבועיים קודם החתונה עם הכלה לסבא בטשכאנובה. הרבניות – בנותיו של אהרצ’ה מביאלא – התפרסמו ביפיין, בעשירותן בכל פולין המעטירה. הגיעו בכרכרה מחופה, רתומה לארבעה סוסים. אחרי הכרכרה נסעה עגלה סכוכה, שבה היו מוטלים, בארגזים מפורזלים, לא בלבד סִבלונות, אלא גם תלבשות־משי וקטיפה, שהרבניות היפות, הבלונדיות, הוליכו עמהן.

הכלה, פסיל, בת השש עשרה, בתו הבכורה של ר' רפאל, לא גדלה בבית אביה, שהנהיג שולחן בוורשא. פסיל לא זו בלבד שגדלה בבית סבּה בטשכאנובה, אלא גם בבתי־הדודים – בחצר של סטריקוב, בחצר של ביאַלאַ. את פסילי השיא סבא ר' אברהמ’ל. הוא הבטיח זאת לכלתו, לאמה של פסיל, לפייטשי היראה, שהלכה באבה לעולמה.

בביתו של אבי פייטשי, ר' פייבוש אופאטובסקי העשיר מזדונסקא ווֹליא, לא זכו הילדים לאריכות ימים. הילדים שהשיאם הגיעו בדוחק לשנת השלושים בחייהם ומתו בשחפת. מעשרה ילדים נשארו שניים – אמה של פסיל, פייטשי, ודודה של פסיל – ר' ישראל לייזר.

ר' פייבוש העשיר, שהתייחס על ר' לייב חנהליש, על הרמ"א, על התוספות־יום־טוב, השתדך עם הרבי מטשכאנוב, לקח את ר' רפאל לחתן. קיווה, כי בזכותו של ר' אברהמ’ל טשכאנובר יציל את הבת.

אולם הוא לא הצילה. משהגיעה פייטשי לשנות העשרים וכמה – והיא כבר אם לשלושה ילדים – חשה בקרבה את המות. נכנסה אל הרבי הטשכאנובאי בבכייה. ניצבה בחדר־בית־דין, ליד הפתח, ומיררה:

“רבי קדוש, חותני קדוש… כבר היכתה שעתי… מה שהוא גזר מן השמים אני מקבלת באהבה… אולם רצוני לבקש מחמי שני דברים…”

“מה, בתי?” הלך הרבי הטשכאנובאי לקראת כלתו והושיבה בכורסתו – “כל שיהא בכוחי, אעשה למענך”.

“רצוני בהבטחה”, מחתה הכלה את עיניה, “כי חמי יאמר כל שנה קדיש אחרי וילמד משניות אחרי. וכן, רצוני, חמי, כי ישיא את פסיל.”

ר' אברהמ’ל טשכאנובר הבטיחה וקיים דברו. ולא כך הרבי, כמו כלותיו העשירות. פסיל שידכו לה הרי־הרים. והיה במה לבחור. חתנים ורשאים עם חומות, לוֹדזאים – עם מטוויות. חתנים מערי־השדה עם אחוזות. הרבנית מביאלא הפכה עולמות, כי פסיל תיפול בידי האֶנגלמאנים, שהיו להם גם בתים בוורשה, גם עשרות אחוזות, גם מטוויות בלודז. ר' אברהמ’ל הסכים לשידוך. ועתה מתכוננים לערוך את החתונה.

נהרו מחותנים מצד הכלה. עשרות רביים, וכל רבי עם חסידיו מקורביו. גבירים מכל פולין המעטירה, וכמעט כל גביר ומשפחתו. לוֹמדוּת כל־כך, עַשְרוּת כל־כך לא ראתה טשכאנובה זה שנים. העיירה היתה לה תקומה. בחנו בחורים, עשו שידוכים.

בשטכאנובה ישב גם דודה היחיד של הכלה, מצד אמה, ר' ישראל לייזר אופאַטוֹבסקי. ר' ישראל לייזר היה אחיה של פייטשי. זה שנים שהיה יורד. ואף שהיה יורד, היה הרבי הטשכאנובאי מקרבו הרבה, טרח כי ר' ישראל לייזר יהא בן־ביתו. אשתו של ר' ישראל לייזר, שרה’לה, היו הרבניות הצעירות מתרחקות ממנה.

משבאו הכלות לטשכאבונה, היתה שרה’לה עוקפת את בית־הרבי. נערכה שמחה, שכחו הכלות את שרה’לה; ושרה’לה, לא קרואה, לא הלכה לאותה שמחה.

עתה, בחתונתה של פֶסיל, לא התחשבה שרה’לה כל עיקר ברבניות “הפרחחיות” שנהגו יוהרה. שביסיהן־בלונד היו סרוקות באופן שניתן לחשוד, כי אלו שערותיהן ממש. מצד אם־הכלה הרי היא, שרה’לה, הדודה היחידה, ובאמת לא יצא יום, שהכלה לא תהיה אצל שרה’לה, לא תביא את דיבת הרבנית מביאלא, הרבנית מנאַשאלסק, שחבשו מגבעות בנוצות בנות־היענה, לבשו גרבי משי, כותנות־לילה־משי, רחצו ידיהן ופניהן באודיקולון מחוצה־לארץ. יתרה מזו, כסיות – לבנות, שחורות, עד המרפקים.

“ור' יענקלה, ורבי בריש!” נעשו עיניה הטובות של שרה’לה כעצם התמיהה, “כיצד הם מתירים כל אלה? יש עוד רבניות בפולין, וגדולות מהן – – – לא פעם אחת הייתי בקוצק… לא פעם אחת הייתי אצל דודי באלכסנדר… כל מה שאת מספרת, פסילה, לא ראיתי שם. אל תתורי אחריהן. אמך, שתבדלי לחיים ארוכים, כשבאה לאחר חתונתה לטשכאנובה, הביאה שלושים שמלות – משי, קטיפה – שתוכל בכל יום להחליף שמלה. היא לא חבשה שביס. בפניניה בלבד, שעל מטפחת־מצחה, היתה לא קַשְטנית אחד בלבד נושעת. ויתירה מזו, ספריה בעברי־טייטש? ארגז בלום. ודעי, פסילה, כי אמך טעמה היה נוטה למשי שחור, רך, עמום, שלא ישמיע איוושה. שרשרת־זהב, שאחרות עונדות לצוארן, היתה אמך עונדת לשרוולה המהולם. תכשיטים אחרים לא ענדה. כשנכנסתי עמה אל בית־העצה, נפתחו הדלתות לפניה. הוסיפי על כך דיבורה בלשון־פולין. ביציבתה, בהילוכה ניכר היה, שהולכת ברייה חשובה.”

פסילה חיבבה את הדודה שרה’לה, חיבבה לשמוע דיבורה. באשר חצר רבי – שם הדודה שרה’לה בת־בית. יתר על כן מעשיותיה! וכשהיתה הדודה נשטפת בדיבורה בענין אמה של פסיל, היתה פסיל מאזינה ודמעות מתקשרות בעיניה.

שרה’לה היה ודאי לה, כי בחתונתה של פסיל תהא היא אחת מראשי־המחותנות. והכיצד? שרה’לה הענייה נתנה לחדש את שמלת החופה שלה עצמה, נתנה לתפור לעצמה שמלת־משי שחורה. מלתא זוטרתא – צריך להוליך את הכלה לטבילה, להוליכה לחופה, להוליכה לבית־הכנסת. ועתה – שבע ברכות. לא סגי בשתי שמלות. והימים אינם עומדים, הם זזים. היום כבר מוליכים את הכלה לטבילה והקוראנית המזמינה עדיין איננה. ואם הקוראנית לא תבוא? שרה’לה סילקה את הרעיון, לשם מה לה הקוריאנית? דודתה של הכלה, עצמה ובשרה, אינה צריכה קוראנית. היא, שרה’לה, תצא מיד אל הרחוב, תקרא לבנות ישראל, שהשמחה תגדל ותוסיף.

שרה’לה צותתה. מן הפרוזדור נישאו אליה פסיעות. שרה’לה היה ודאי לה, כי הולכת אל נכון הקוראנית – “כך וכך, שרה’לה עטרתי”. בפתח הפתוח עמד ר' ישראל לייזר ותיק־הטלית מתחת בית־שחיו. תמה:

“מה, שרה’לה? הרי תאחרי. כבר ראיתי אפילו את הכליזמרים. התלבשי ולכי.”

“איך אלך ולא נקראתי”, אמרה שרה’לה בקול מפוצל.

“אותך, דודה, גם אותך צריכים לקרוא?”

“אתה אומר לי ללכת ללא נקראתי?” עמדה שרה’לה נבוכה, “באשר נגידית בעיר, נקראה עוד אתמול”.

“ואת לא?”

“לא. בנותיו של ר' אהר’צי מביאלא, ה”רבניות“, הייחוס שלנו אינו לפי כבודן”.

“לא תלכי, שרה’לה!”

ר' ישראל לייזר הניח את תיק־הטלית על השולחן. היה גבוה ורזה. העור – כהה, הזקנקן הדליל – שחור, והעינים – ירוקות בהירות, חתוליות. שוטט אנה ואנה בחדר, כירסם את עצמו. דאב אף בשל אחותו המנוחה. בחתונתו שלו, של ישראל לייזר, היה ר' אברהמ’ל טשכאַנובר עם כל בניו, היה דודו של אביו, הרבי ר' ישעי’לה פשדבוֹרזשר. ביום חתונתו עמד אביו של ישראל לייזר, ר' פייבוש העשיר, וסילק נדוניה לשתי כלות עניות. והיום? היום ישראל לייזר איש עני, יורד. ויורד מתביישים בו. כשהממון עולה ייחוס! וביותר התרעם על גיסו, על ר' רפאל. הרי הוא יודע, כי בענין ייחוס יכול ישראל לייזר להתמודד אפילו עם גיסו, שהוא כבר מקבל קוויטליך (פתקאות) בוורשה.

בשוטטו אנה ואנה על פני החדר, נעצר ר' ישראל לייזר ועמד ליד הארגז המפורזל. פתח את הארגז והוציא את “ויגש יהודה” לר' לייב חנהליש, הוציא את “אבן השוהם” – מחותני־האמת לחתונת פסילה. אם לייחוס ממש, לא לממון, הרי יתמודד ישראל לייזר עם חצרה של טשכאנוב. הנה שולח הוא את “ויגש יהודה”, הנה שולח הוא את “אבן השוהם” לחתונה. ולא בלבד. הוא ישלח את הרמ"א, את התוספות־יום־טוב, את החכם צבי…

מן “החצר” באה להקת כליזמרים בנגינה. שרה’לה ניגשה אל החלון. הרבנית מביאלא, הרבנית מאנשאלסק. על ראשיהן־בלונד – מטפחות משי שחורות. בנות אהר’צי הוליכו את הכלה לטבילה. אחרי הכלה – נשים שהגיעו מוורשה, מלודז, מלובלין, נשים מכל פולין המעטירה. הקהל יצא מן הבתים, מן החנויות, יצאו ב“שעה ממוזלת”, ב“בשעה מוצלחת”, העליזו מנגינת הכליזמרים הקולנית, מעם הנשים, הלבושות חג.

שרה’לה עמדה בחלון ומיחתה עיניה. ר' ישראל לייזר שידל את עצמו, כי אף הוא לא יהיה בחתונה, ומשנתיבבה שרה’לה, סגר ישראל לייזר את החלון בחזקה וגער באשתו:

“מה לך בוכה? אם בנותיו של אהר’צי ביאלר כנפים עבות, עליך לבכות?”

עודו גוער בה, נפתחה הדלת ואחיה בן השתים־עשרה של פסילה, דן, פרץ בעוצר־נשימה:

“דודה, שרה’ל, פסיל שלחתני להביא את הדודה… הכל מחכים לדודה…”

“נו, לכי, שרה’ל, לכי,” התחנן ישראל אל אשתו, “כשפסיל מבקשת…”

“ומה, לא אלך? דם לא מים!”

“צדקת, צדקת, דם לא מים,” הביט ישראל לייזר אחרי אשתו, שהשחילה את עצמה בתוך סמטת־בית־הכנסת, נעלמה, וכל סביביה מלאו פרייליכס (ניגון שמחה) שהשמיעו הכליזמרים. ברוח נינוחה נטל ר' ישראל לייזר את “ויגש יהודה”, נטל את “אבן השוהם”, וביראת־כבוד, כבפתיחת הארון, פתח את הארגז, השיב את הספרים, והיה ודאי לו, כי זקני־זקניו, זקני־דודיו טרחו בגינו.

[1930]

היה שני בשבת – כשעניי־מלאַווה מחזרים על הפתחים, שני בשבת לאחר שבועות.

בית האכסניה בן הקומתיים עמד בין הרחוב הפלוצקאי ובין השוק המרובע. בית־האכסניה על אורותיו, שִקתותיו, באֵרותיו, – היה מוקף חומה, שלבניה התפוררו מיושן. זקנים סיפרו, כי לפנים, מקדם־קדמתה, ישבו באותו בית קאפוּצינים, שהיו מהלכים יחפים בקיץ ובחורף, ואוצרותיהם, השמורים בקדרות־חרס, שיקעו בתוך הכתלים ובמרתפים שמתחת לכתלים.

הבית בן הקומתיים היו לו שני שערים. שני השערים היו מפורזלים וסגורים תמיד. כשנכנס אורח, נפתח שער־החזית, כשיצא אורח, נפתח שער־האחור, שהוליך לכביש פלוֹצק. הבנין יותר משהיה דומה כבית־אכסניה, היה דומה כארמון מעוזב. מה מתרחש בבית־האכסניה, לא ידע איש. החצר היתה תמיד גדושה כרכרות, דוּפניות, עגלות. הסוסים, מותרי־ריתמה, עמדו סביב השקתות. קצת גררו מן הסולמיות שחת, קצתם – מן השקתות שיבולת־שועל. אחרים כירסמו מרוב טובה את העץ, הצליפו בזנבותיהם וצנפו.

באשר סרסור, באשר סוחר, באשר שׂררה, – הכל הילכו בבית־האכסניה, הכל ביקשו אחרי בעליו, ר' אברהם טירזשר. בלעדיו לא פתחו במשא ומתן. מה שנשלח לפרוסיה, בין סיעת־סוסים, בין קרונות־תבואה, בין קרונות־קמח – הכל צריך היה לעבור ידי אברהם טירזשר.

והוא עצמו, אברהם טירזשר?

זקן לא גבוה בעיצומן של שנות השבעים, רחב־כתפיים, קל מצעד, עד שהיה באמצע השוק, כך חד־תרי, קופץ על סוס בלא אוכף, ואם הסוס היה צעיר, לא עמד על עמדו, ואברהם רוחו נוחה עליו, כבר העמיד את הסוס על רגליו האחוריות, והלך על פני השוק “צעדי מים” ולא בלבד הזקן אברהם, אלא כל השוק כולו, שפעו תענוג, משל היו אומרים:

“עם יהודים כאלה, כמו אברהם, חשה עצמה העיירה בוטחת יותר.”

בבית־האכסניה עסקה אשת אברהם, אסתר רבקה, זקנה גבוהה, רחבת־גרם, שבשנות צעירותה היתה טוענת לבדה קרון־שיבולת־שועל ומרצידתו עד פרגוד־הרכבת.

הזוג תפס שתי דירות. בשבתות וימים טובים ישבו בקומה העליונה, שחלוניה צָפו פני השוק, וחתנם היחיד, דוד, ישב שם יומם ולילה על תלמודו. ולא בלבד החותן והחותנת התימרו בחתנם, כינו אותו “ר' דוד”, אלא אף כל מלאווה כולה התפארו בו, דיברו על לוֹמדוּתו וחריפותו, סיפרו, כי ה“שפת אמת”, משתעה עם האברך בן השמונה עשרה בקבלה ובחסידות.

בימות־החול ישבו הזוג בחצר, בדירה התחתונה, ישבו בחדר אחד, ששיעורו כקסרקט. החדר היה כל־בו – מטבח, חדר־אוכל, חדר־שינה, רשות פריקה לאכרים ולאכרות. בסמוך לקיר־המזרח – שתי מיטות כצורת דל"ת. על קיר אחד היו תלויים שוטים, קלשונות, משורים, גרזנים. על קיר אחר – תצלומי קרובים, שישבו באמריקה. על השלישי – תיק־טלית, מצה וחוֹר באמצעה, שהיתה תלויה כסגולה מפסח לפסח. התנור שעד התקרה כבש חלקת־חדר ראויה. בין בקיץ בין בחורף – התנור הוסק עשרים וארבע שעות במעת־לעת. נתאוו אכר או אכרה לכוס תה – שאבו מן הדוד הרותח ושתו. מי שנכנס, היה משׂיח את לבו לפני אסתר רבקה ומביא מתנה. שבוע שבוע נצברו תרנגולות, ברוזים, ביצים, חמאה, קמח – כביכול טול ומכור.

היה שני־בשבת אחרי שבועות. שעה מופלגת לאחר הצהרים. אברהם טירזשר ישב בחצר, ישב מתחת לחלון, על ספסל. סביבו – סוחרי־סוסים, סרסורים וסתם ברנשים. הפיות פתוחים, העינים לטושות. אברהם סיפר, בפעם המאה ואחת, על מרד הפולנים. ולא סיפר כיצד הפולנים לקו, אלא אדרבה: כיצד הפולנים הילקו את “פוֹניה” (הרוסים). הוא, אברהם, היה מטל עם חמש מאות פולנים ביער טירזשה. ושהגיע “פוֹניה” – טראַח, טראַח: מכל העברים – קלעים, כדורים, חרמשים, זה היה ברוך־הבא לאמיתו.

בחצר, בין הקרונות דילגו האנקורים, חיפשו, נברו במַקוריהם וציפצפו. חמה שלאחר־הצהרים, בשלה, היתה מוטלת בחצר, התגוללה בין הקרונות, הבהיקה מתוך זבל־הסוסים החי. מן החלון הפתוח, שבקומה העליונה, נישא ניגון גמרא מגועגע. זה למד חתנו של אברהם טירזשר, דוד בן השמונה עשרה. אברהם טירזשר הקשיב ללימודו של חתנו, ואגב־כך סרק, בחמש אצבעותיו, את זקָנו השׂב, והכל ראו, איך הישיש מתמוגג מנחת. הראה בדו על החלונות הפתוחים, שמהם נישא ניגון־גמרא, ואמר לקהל:

"לא תאמינו לי, חברה, אבל בעד הניגון הזה אני מוכן לתת את הכל, את הבית, את האופיצינה (קומה תחתונה), את הזאַיאַזד (האכסניה) – הכל. כך ממש אמרתי לצדיק הטשכאַנובאי. “רבי’שי,” אמרתי, “השם בירכני בכל טוב, הריני חי וקיים פשוט, בדוחק יודע להתפלל. השם בירכני אף בבת הגונה, נאַנטשי שמה. בת מוצלחת, ובימים אלה היא בת שש עשרה. רצוני, צדיק קדוש, בבן־תורה לחתן. אבטיחוֹ מזונות עולמית, ובלבד שיישב וילמד.”

סוחרי־סוסים, ששמעו מפי אברהם הזקן אותו מעשה כמה פעמים בשבוע, לא נלאו להוסיף ולשמוע, כשם שלא נלאו להתפלל שלוש פעמים ביום, אף שרובם לא הבינו תיבה אחת בתפילתם. ידעו, מה תשובה השיב הצדיק הטשכאַנובאי. ידעו, כי חתנו של אברהם הוא קרובו של הצדיק, כי האברך עומד להתמנות רב, ולא אחד מבין היהודים, שהיתה לו בת שהגיעה לפרקה, התקנא בו באברהם טירזשר הזקן.

ופתאום נבהלו האנקורים, ניתקו מעל הקרקע וטסו ועלו על אורוות־הסוסים.

אברהם הביט סביביו, ראה את עניי־מלאווה נדחקים דרך־השער, ניצבים כשלושים ארבעים איש סביב פתח־הבית, ואשתו, אסתר רבקה, עומדת, שקית מטבעות קטנים בידה ומחלקת למי שנייה, ולמי רביעייה, ולמי ששייה.

ומשיצאו העניים בברכותיהם ו“איחוליהם” מן החצר וחזרה הדממה בלהט שלאחר־הצהריים, נשארו שש זקנות, שנוֹרריות, ניצבות סביב אסתר רבקה. אלה היו חברותיה מימי בתוליה. הן קיבלו, אחת־אחת, זהוב לשבוע. אסתר רבקה הנגידית, נהגה עם חברותיה העניות לשון אַת. שש הזקנות הלכו אחריה לחדרה. אסתר רבקה היתה מושיבתן, בכל שני־בשבת, סביב שולחן־האלון. השנוֹרריות ישבו מעל קערות בולבוסים ובּוֹרשט (חמיצה), ישבו עם אסתר רבקה וסיפרו מעשיות. בכללן היו זקנות כאלה, שזכרו עדיין את הצרפתים, שהלכו למוסקוה, נטפלו לנערות ישראל, קראו להן: מאמזאל.

בבית – אסתר רבקה וחברותיה, בחוץ – אברהם וסוחרי־הסוסים. ומעל לכל – חמה בשלָה, שלהי־צהרים בשלים, כשהכל נמשך לניגון־גמרא העצב, הנישא מחלונות פתוחים, מספר על הצדיק הטשכאַנובאי, על אברהם טירזשר העשיר, המוכן בעד הניגון לתת את כל עשירותו.

[1928]

עמדו ימים של זהב, ימי שמחת־תורה, כשהחמה מחממת, ואינה צורבת, ובין קורי־אלול, המפרפרים בתכלת, מתנשאים אווזי־בר, טסים בניענוע לארצות־החום.

היתה שמחת תורה.

בשטיבל דְגוּר, שבו התפלל יוסף בן־־העשר עם אביו, התכנסו חסידים, בשמחת־תורה אחרי הסעודה, חבורות־חבורות, והלכו לשמח את עצמם. החמדנים שבחסידים הלכו אל הגבירים, ושם היו מַרווים אווז וברווז צלויים ביין־חוץ־לארץ. המוחות החריפים שבחסידים הלכו לכוסית־משקה אל החסידים המכובדים, הבאים־בימים, ושם בין ניגון לחברו, בין ריקוד לחברו, אף חזרו על תורת הרבי.

אביו של יוסף בלבד, דוד, אברך מגודל־במופלג, בעיצומן של שנות העשרים, נשאר בביתו. אף כי דוד התפלל בשטיבל, לא היתה לו מְחַזְקוּת עם החסידים. ואך לא להם עמו. בחשאי היו טוענים, כי דוד הוא משכיל נסתר, ודין להשליכו מתוך השטיבל. אולם לא השליכוהו. ולא עמד לו לדוד מה שהוא למדן, מה שהוא חתיכה של מקובל וככל שמתגלגלת פרידה חמורה של חסידות, בין פשיסכאית, בין קוצקאית, – הרי על כרחם הם נזקקים לו. אבל עמד לו לדוד מה שסבו, ר' פייבוש שרגא, פירנס את ר' מנדלי טומאַשובר, מה שאביו, ר' ישראל לייזר, מותיקי קוצק ומראשוני אנשי גור, נחשב הרבה בעיני ה“שפת אמת”. מי יבוא ויבייש את ר' ישראל לייזר, ויִגרום לו עגמת־נפש ושיברת־לב.

דוד ישב אל השולחן, שהיו גבובים עליו ספרים, והוא סיים זה עתה “וזאת הברכה” ופתח ב“בראשית”, ועלה על דעתו, כי “וימות שם משה” אינו סוף, זו התחלה חדשה, זו “בראשית”.

הרעיון הזה הרימוֹ מעל הכסא. תקע אגודליו לתוך האזור, וכך שוטט אנה ואנה על פני החדר, שוטט והימהם מה, משך את הניגון של “חתן בראשית”, שלמד זה עתה עם בנו בן־העשר, יוסף. זקנקנו־בלונד היתלתל. העיניים הירקרקות, כצמחי מים, התערפלו. ובהמהומו, בשיטוטו היה עצב כל־כך, שאילו היה מתדפק מי עתה בחלונו – “דוד, מה לך יושב בשמחת־תורה בבית, בוא וצא והתהולל מעט!” – לא היה מעמעם רגע בדעתו והולך מניה וביה.

יוסף בן העשר ישב אל החלון. הנער הצטער, התיסר, שאביו חמור כל כך. בימות־החול, בעוד חשכה, אביו כבר יושב ולומד. אחרי התפילה – מסחר. שבת ויום טוב יושב אביו על גבי ספרים. אין איש מאנשי־השטיבל בא אצלו ואין הוא הולך אליהם.

יוסף הביט מבעד לשימשה. לא נראה חבר. הם הלכו עם אבותיהם. מן החצר הארוכה, שבה ישבו בעלי עגלה אצל “רחב־הגרם” מעל חבית־בירה, נישא בכל רגע ברחבות:

––– וואָס מיר טוּען טוּען מיר, אָבער יידען זיינען מיר – – – (מה שאנו עושים, אנו עושים, אבל יהודים אנחנו).

והמלים כאילו התגרו בו בנער, טענו: “אפילו בעלי־עגלה משמחים את עצמם בשמחת־תורה. הם יושבים על כוסות־בירה, על חביונות־פירות, ואביך משוטט בדד ומהמהם, משל לאו ישראל הוא.”

האב תפס את צערו של הנער ונטל סנטרו:

“מה אתה יושב, יוסף, בבית? על שום מה אינך יוצא קצת לרחוב?”

“להיכן אֵלך, להיכן?” פרץ הנער, “הכל הלכו עם אבותיהם, ואתה יושב תדיר בבית, אפילו בשמחת־תורה!”

האב חש עצמו אָשם. חייך לאמור:

“טוב, נו, טוב! רצונך לילך? בוא, נלך אי־אן!”

התרעומת, שהיתה תקועה בגרונו של יוסף, בטלה ואיננה. מרוב שמחה מישמש בכל דבר, שעמד בארון־הזגוגית הפתוח, ראה את קופסת־האתרוג, נזכר, כי היום יעלו אבוקות ויוציאו מתוך הקופסה את הפשתן.

חברה של קטנים, ששוב לא היה לפי כבודם לשאת דגלים, התכנסו בחצר השטיבל. נער החזיק כרוב הגדוש אניצי־פשתן מקופסות־אתרוגים. שפך על הפשתן נפט והכרוב התנפנף כאבוקה. זעיר־שם זעיר־שם השתלהבו ברקים – פירחחים עמדו ובקבוקים נפט בידם, שפכו את הנפט אל פיהם, ובהתיזם סילון בנר־שעווה, הציתו ברק אחר ברק. אחרים זרו שפופרות גָפרית טחונה, הפיחו את הגפרית על נר דלוק, והגפרית ניצתה בפצפוצים כאורי־רמייה.

ההמולה בחצר גדלה. ותיקי חסידים סבבו במעגל, האזורים מעל מתניהם. הצעירים נאחזו באזורים וצעקת פרא נישַאה השמימה:

– – כאָטש, כאָטש, כאָטש – גוֹלה וסורה,

פאָרט, פאָרט, פאָרט – – –

והקולות התגלגלו בין הלהבות, הבריחו את העצבות, רקמת־הסתיו, שכפתה את עצמה על גביהם של יהודים, ובישרה, כי החורף ממשמש ובא.

יוסף נגרף כל־כך, ששכח לחלוטין את אביו, שנכנס עם קצת חסידים אל ר' בונים מוזג־היינות. ההוא היה נינו של המגיד הקוֹזשיניצאי והתעניות הכחישוהו כל־כך, שנתכּנה “עוד נשמתו בו”.

חברה חסידים נתעו מדי פעם בפעם משטיבל לשטיבל, נשארו עומדים באמצע־החצר. עד מהרה פלש לתוך הזמרה ניגון זר. אחרים נלוו לו והרגלים קלעו ריקוד:

– – – אי, אי, אי,

קדשנו במצו־ותיך – – –

אצל בוּנים עושה־היינות, שתו ואמרו תורה, ונמנו בלשון־אילמים לשכר את הברנש דוד, השתקן, ולמצוא אחת ולעולמים, אם הוא באמת אפיקורס. עם כוס מי־דבש השניה, שנתערבבו בה יין־שרוף ובירה, שוב לא יכול דוד לישב על כסאו והתמתח על גבי דרגש.

שמואל דוד שוחט, מחשובי־חסידי־גוּר, שההכנות לתפילה נתארכו לו פי שניים ושלושה מעצם התפילה, ניגש אל דוד:

“נוּ, אברך, מה תאמר, התורה היא מסיני?”

“מסיני,” תפס דוד במעורפל מה מתרחש כאן ונתנהם, “כאָטש, כאָטש, כאָטש…”

“הבחור הוא בגילופין,” נענה אחד.

“הניחו לי, הניחו לי,” חסם שמואל דוד שוחט את הדרך במרפקיו, “באמת, הכיצד? סבך זכרונו לברכה היה מקוֹרב בקוצק, אביך הוא בן־בית אצל ה”שפת אמת" – ואותך, דוד, אין רואים מעולם בגוּר?"

“כאָטש, כאָטש, כאָטש,” אמץ דוד עיניו הימהם לתוך שעוונית־הדרגש.

יוסף נכנס. משראה את אביו, שניטל מראה־פניו, נתחלחל.

“מה יש, אבא? לא טוב לך?”

“יישן ויעבור לו, לא יארע לא כלום.”

“אין דבר, הלא שמחת תורה היא!”

דוד פקח את עיניו, הביט בו ביוסף במבוכה כל־כך, כאילו התנצל: “הכל בשֶלך, בני”. ופתאום התרומם דוד מעל הדרגש. סמך את שתי ידיו על כתפי הנער הצרות וגמגם:

“שומע אתה, יוסף, הרי הם סבורים, כי אני שיכור. יודע אתה, בני, הם ביקשו להקיפני בתחבולות, בחינת נכנס יין יצא סוד, נו, מה אתה עומד, יוסף,” פתח ומחא כף אל כף, “הרי שמחת תורה היא!” סיימנו: “וימת שם משה,” וצריך לחזור ולהתחיל מהתחלה, מ“בראשית” ובכן זמר־נא, יוסף, זמר, שקץ, זַמֵרה!"

– – – און ווידער אַ מעלה,

און אָבער אַ מעלה – – –

יוסף לא יכול להביט בפני אביו, לא ידע מה התרחש כאן. אביו – שקטן כל־כך, קפדן כל־כך, אינו מתפעל מדבר, ופתאום – – – האמנם השכירוהו? הנער ביקש להשתער על החסידים מסביב, העומדים ומתלוצצים על אביו.

הערפל, שהגיח מתוך דוד, הרימוֹ, כעל קפיצים, חזר והציף את מוחו. גופוּ הארוך התנודד, וכל כולו נראה עצוב כל־כך, שהנער התיבב:

“בוא, אבא, בוא הביתה.”

יוסף בן־העשר הוליך את אביו הביתה. ובליל־שמחת־תורה הצונן, האפל, ניסר בכל רגע קול צרוד:

– – – אוּן אוֹי, ווידער אַ מעלה,

אוּן אָבּער אַ מעלה – – –

אוּן אוֹי־י – – –

[1914]

לר' עוזר זלמן גלאנץ ז"ל

היום כבר התחיל מפציע ועולה, כשיוסילי בן־החמש הקיץ משנתו. כדי רגע שיפשף את עיניו. אחר־מכן ישב והקשיב לאביו שמעבר לקיר, המעביר את הסידרה ברוב־מתיקות. לתוך ניגונו של אביו פלש, מדי פעם בפעם, תיקתוק שעון־הקיר ומשקלותיו. הרי הניגון כהרי תקתוק השעון, הבליטו ביותר את דממת בָקרוֹ של שבת, שהיתה שורה בבית, גיפפה את עפעפי־העיניים, וליחשה, כי היום, שבת־נחמו, נעשה יוסילי בחור־חומש. במוחו יותר משהתפתלה פרשת־ויקרא, שכמעט וידעה בעל פיו, התפתלה דרשת־החומש, שעמד לדרוש.

יוסילי ננער ממיטתו, נטל צפרניו והתחיל אומר: מודה אני. אחר־כך לבש כתונת ממועגלה זה־מקרוב, טלית־קטן חדשה וזוג מגפונים הנותנים קול בנעימה, ושהסנדלר הביאם לו ביום ששי. ומשלבש יוסילי את הקאַפוטית החדשה, הביט בביטול על מצנפתו הישנה, שמצחייתה ממועכת. ידע, כי ב“חדר” ממתינה לו מצנפת־קטיפה חדשה. המלמד, ר' פסח, כתב עוד אתמול, בכתב־סופר, על גבי לוח לבן, מבהיק: “כתר תורה” ותפר את הלוח לתיתורת. ומצנפת־הקטיפה, לרבות, “כתר תורה”, ילבש הוא, יוסילי, היום לדרשתו.

ב“שבת שלום טאטעשי (אבא)” רחב נכנס יוסילי לחדר־האוכל, שבו ישב אביו אל חלון פתוח והעביר את הסידרה.

“שבת שלום, בני” – חבק האָב הצעיר את בנו־יחידו – “במוקדם כל־כך אל החדר? ואכילה?”

“הרבי, אבא, צריך לחזור עמי על הפרשה ועל הדרשה” – ויוסילי הרים מטפחת, שבה היו מונחות שתי פרוסות חלה בשומן וכנף תרנגולת, חתיכת־דובשן, דובדבניות – “זאת הכינה לי אמא.”

“ראה, יוסילי” – משך אליו האָב את בנו בן־החמש, נשקוֹ ולא כילה דברו.

ברחוב התעורר יוסילי על־כך, כי מה שאביו לא כילה, משמעו: “ראה, יוסילי, שלא תביישני”. לא, יוסילי, לא יבייש אבא־ואמא. הוא רץ מרחוב ריק לחברו, ומאליה נתדובבה מקרבו הפרשה, באפס־מלים. והדרשה? לא בלבד הפה, אלא הידיים, הרגליים, העיניים, כל אבר ואבר ידע את הדרשה, כל אבר ואבר נמלא חדווה וזימרה:

יוסילי ליפסקיס נעשה היום בחור־חומש.

ובית ליפסקיס התקינו עצמם לשמחה. חטיבות־הרהיטים הכבדות הוצאו מן האולם. כסאות, חמישה חמישה במערכה, הוצבו חברי־החדר של יוסילי. בראש – שני כסאות. מימין – בשביל יוסילי; משמאל – בשביל הנער המקשן. בצד עמד השולחן המרובע פתוח־האגפים, מכוסה מפה כלוֹבן־הברק. על השולחן כד יין אדום, דובשן מחותך, טרית מחותכת, אגוזים, תמרים, תפוחים ודובדבנים.

אבא־אמא, סבא־סבתה, דודים ודודות – כולם עמדו בחלונות הפתוחים, הצופים פני הרחוב, וחיכו בקוצר רוח לבוֹא־הפעוטות. ופתאום צעקה:

“הם הולכים!”

בראש – הרישדוכן, דק וגבוה, כקילון של באֵר. אחריו – יוסילי והמקשן. אחריהם – כעשרים נערים, שניים־שניים בשורה. אחרי הילדים – המלמד, ר' פסח, מחייך לתוך זקנו הארוך, כביכול אומר: “אין לי ליבוֹש לחלוטין בתלמידי.”

מצנפת־הקטיפה של יוסילי, לרבות “כתר תורה” בכתב סופר, שנזקרה לעיני הכל, הגביהתו. חלונות ודלתות נפתחו. חדווה בעינים, בפנים:

“הנה יוסילי ליפסקיס!”

“כשזוכים לכך, אשרי האֵם, אשרי האָב. בלי עין הרע בחוּרון! עיניים – קטיפה לשחור.” ליד בית־החומה משולש־הקומות של ליפסקיס נעצרה התהלוכה. הרישדוכן נטל ידו של יוסילי:

“בוא!”

הוא נשא את יוסילי לקומה הראשונה, פתח את הדלת, העמידו כמין חפץ וקרא:

“ברוכים הבאים!”

עד־מהרה נשתפכו לתוך הבית הילדים. הרישדוכן העמידם בחמש שורות, ארבעה־ארבעה ילדים בשורה; את יוסילי העמיד על כסא אחד, ואת המקשן על כסא אחר.

בבת אחת עמדה דממה באולם. הילדים הביטו אל השולחן, שעמדו עליו מטעמים מרובים כל כך. אבא־אמא, סבא־סבתא, כל הקרובים, אכלו בעיניים שׂשׂות את יוסילי. ומשפתח יוסילי בקולקולו הדק, משל פעמון, לדרוש דרשתו, שוטטה אמו, רחל היפה, מרוב־שמחה, בדמעות. אמר יוסילי:

“אני בר חכּים אפתח פי לאמור דברי חכּימין, שחכמה מחכימה את האדם הלומד אותה, כדבר־ הכתוב: ‘כי היא חכמתכם ובינתכם בין העמים’. אַי, תקשו עלי, מהיכן אני, נער קטון, בא לדרוש לפני עדה קדושה כזאת? הרי התירוץ, שלמדתי מן המאמר: ‘החכם – החכם אומר – אשרי הדור שהגדולים שומעים מן הקטנים’ – אשרי הדור, שגדולים וחשובים שומעים דבריהם החכמים של תינוקות קטנים. ואני ודאי שאני ילד קטון, שעל־כן אני מבקשכם לשמוע דברי־תורה.”

הקהל, שנהנו מיוסילי, התחילו מוחים כפיים. פנחס מלמד הרים את זקנו, ומשפתיו המעוקמות נישא כּה־כּה ממושך… ומשעמדה דממה, גחן המקשן, נער אדום, שעיניו פיקחות, ירקרקות, על יוסילי בחוצפה:

“בוא נא הנה, נערוֹן.”

“שוב אינני נערוֹן.”

“ומה אתה?”

“אני כבר בחוּרוֹן חשוב.”

“במה אתה בחורון חשוב?”

“כבר התחלתי, למזל, חומש.”

“כך, כבר התחלת, למזל, חומש? נו, מה פירוש תיבת חומש?”

“חומש פירושו חמישית.”

“חמישית ממה?”

“חמישית מחמשת ספרי־התורה הקדושים.”

“מנה־לי את חמשת ספרי־התורה הקדושים באצבעותיך.”

“בראשית – אחד, שמות – שניים, ויקרא – שלושה, במדבר – ארבעה, דברים – חמישה.”

“ומה חומש אתה לומד?”

יוסילי מראה לו האצבע השלישית.

“מה, אצבע אתה לומד?”

הילדים בכסאות פרצו בצחוק, הביטו מה יוסילי יענה. יוסילי הזיז מעל מצחו את מצנפת “כתר תורה” וענה בביטחה:

“לא אצבע אני לומד. אני לומד את החומש השלישי.”

“מה שם החומש השלישי?”

“ויקרא.”

“מה פירוש ויקרא?”

“פירוש ויקרא: הוא קרא.”

“מי קרא?”

“אלהים קרא למשה רבנו ולמד עמו דיני־הקרבנות.”

“נו, בחור, אמור חומש” – זקף המקשן ידו כנגד הרישדוכן, שכבר הגיש לו ליוסילי חומש פתוח.

יוסילי כמעט שלא הביט בחומש, ובקולקולו הדק זימר ופירש את פרשת ויקרא, וכשהגיע לתיבת ולנתחיה – לנתחים שלה – הוסיף: “אבא ואמא ינתחו נתחי־דובשן גדולים.”

הפעוטות נספחו לו:

“נתחי דובשן גדולים!”

אבא־אמא הילכו ובידם המגשים, חילקו דובשן, חילקו טְרית. ובעוד הקהל משמח את עצמו, מחה הרישדוכן כף אל כף:

“הס, הס! בחור החומש צריך לסיים את דרשתו.”

בחור בן־החומש, משולהב, עמד על הכסא, הזיז את מצנפתו כלפי מעלה וכלפי מטה; חיכה כי יושלך הס. ובבוא הדממה פתח לאמור:

“אני מזרע יוסף קאתינא – אני מיוצאי־חלציו של יוסף הצדיק. כשם שיעקב בירך את בנו יוסף הצדיק, שלא תשלוט בו עין־הרע, כך אל תתנו בי גם אתם עין־הרע. תחת אשר תתנו בי עין־הרע, מוטב שאבא ואמא יתנו לרבי ולרישדוכן הרבה מתנת־דרשה.”

לשמע המלים האלה גחן המקשן על יוסילי ואמר בביטול:

“ודאי לא יתנו הרבה דמי־דרשה.”

“בודאי כן יתנו הרבה דמי־דרשה.”

כן־לא, כן־לא, התחילו שני הנערים מדיינים ביקוד כל־כך, שהמקשן נכנס כביכול לתוך כעס וסטר סטירה קלה את יוסילי. יוסילי נעשה ברוגז. צידד והרכין ראשו ושירבב שפתו:

“על שום מה ביישתני בפני עדה קדושה כזאת?”

“חברי־אהובי, אם כן ביישתיך, הטה ראשך ואברכך.”

יוסילי השח ראשו. הנער האדום הניח ידיו על ראשו של יוסילי לאמור:

“יתן לך השם יתברך, שתחיה שנות מתושלח, ויהיו לך חן יוסף הצדיק, גבורת שמשון הגיבור, חכמת שלמה המלך, עשרות ר' אליעזר בן חרטום. ואתם, כל הילדים, אמרו אמן!”

“אמן ואמן!” – פרצו גדול וקטן בשמחה כל־כך, ששמשות־החלונות נרטטו – “היכן הוא, בחור החומש, היכן הוא? הבה ואנשקנו עד תום!”

הסעודה התחילה.

[1930]

(1820)

רבה של לייפניק, ר' ברוך פראנקל־תאומים, שהיה הרב העשרים וארבעה במשפחת תאומים, רב אחר רב בלא הפסק, רבה של לייפניק הלך עם שמשו לאסיפת־הפרנסים, שהיתה מתכנסת, אחת בשנה, אחרי החגים.

שלהי־חשוון. גשם צונן, זערער ניתזתז, ירד על השוליים הרחבים של המגבעת הרבנית, ירד על אדרת האריג המחוספס, המרופרפת, רחבת השרוולים, שחשניהם המקופלים היו מעשה־קטיפה שחורה. הסימטאות המרוצפות, שהוליכו מבית־המדרש לגן־השעשועים, היו עתה, אחרי מעריב, כמעט ריקות, הערב־היום נמלא רשרוש עלי־שלכת, נתזי־גשם.

רבה של לייפניק פסיעותיו כמעט שלא נשמעו. הצניע את ידיו בשרוולי האדרת הרווחים, הרכין בהכנעה את ראשו. וכך נגרר לאורך־הבתים לגן־השעשועים. אחריו שוטט שמשו, יהודי מגודל־במופלג במגפיים כבדים. כל פסיעה ופסיעה שלו נתהדדה בבין־השמשות. השמש נשא אחרי הרב את המקל הרבני עם גולתו־כסף ואת הליולקי־ציביק (מקטורת־הקנה) הקלוע.

הרב הלך עתה אל הרמאַן דאַנציגר, בנקאי־העיר. אחת בשנה היו הבעל־בתים העשירים מתכנסים בביתו של הבנקאי, ובו היו דנים וקוצבים, כמה ממון צריך לבית־החולים היהודי, כמה לבית־ספר למלאכה, כמה לתלמוד־תורה וכמה לישיבה, שהרב היה ראשה.

האסיפה לא היתה נוחה לו לרב. גבירי־לייפניק, בעלי־המאה ובעלי־הדעה, לא דיברו יהודית, כי אם אשכנזית. כסבורים היו, הממון, שהעיר מוציאתו בשביל הישיבה, הוצאת־שוא היא, כי ארבעים בחורי־הישיבה אוכלי־חינם הם, ותחת אשר יבלו שנותיהם על גבי גמרות, מוטב שילָמדום מלאכה. אולם לא יכלו להעיז פנים כנגד הרב ובאסיפת־השנה קצבו גם מעות לקיים את הישיבה. אילולא הישיבה לא היה לו לרבה של לייפניק, ר' ברוך פראנקל־תאומים כל מגע־משא עם האשכנזים.

הרב הצטער, כי בשל הישיבה התעלם מדברים הרבה, התעלם ממה שהבנקאי הוא גלוח, התעלם ממה שהדוֹקטוֹר אינו בא לבית־הכנסת אלא בימים הנוראים בלבד. ואין הם היחידים. יתר־על־כן, לא היתה רוח רבה של לייפניק טובה עליו מאז הבוקר. משפתח בבוקר את השיעור באזני־בחורי הישיבה שלו, נכנסה אשתו בתחנון, כאילו לא דיברה לבעלה, אלא לרבה של העיר:

“כך וכך, רבה של לייפניק… בקרון הדוֹאַר באה תמר’ל העשירה מווארשה… היא מבקשת לדון בענין־מה ולשאול עצה…”

הרב המשיך באמירת־השיעור, כאילו לא שמע, מה אשתו מדברת אליו. הרבנית חיכתה רגע, וכשהרב לא הציץ בה, חזרה וגחנה עליו:

“כך וכך רבה של לייפניק… תמר’ל העשירה מווארשה מבקשת לדון בענין־מה… אין לה אלא רגעים ספורים, מפני שקרון־הדואר צריך להמשיך דרכו…”

הפעם הראה הרב בידו על הגמרות הפתוחות, על בחורי הישיבה, כאילו לא היה רשאי להפסיק והמשיך לומר שיעורו באָזני־הבחורים.

רק בשעת־הצהריים, כשהרבנית נכנסה לחדר־בית־דין, הביאה אוכל לבעלה, התיפחה:

“מותר היה לך להפסיק, מותר… תמר’ל נתנה לי עשרים וחמישה רובל, כי אפעל מלפניך, שתקבל אותה. רצתה לטכס עמך עצה… אחרי חתונתה של רחל אנו משוקעים בחובות למעלה ראש… בעשרים וחמשת הרובל היינו יכולים לחַלץ את ידינו… עקשן אתה, ברוך, כצעיר־חתניך, כחיימ’ל. את הכסף החזרתי לתמר’ל. לא יכולתי לפעול לפניך, איני רשאית ליטול כספה… ואני אומרת לך, ברוך, כי מותר היה לך להפסיק, מותר… לא לבזבז עשרים וחמישה רובל…”

רבה של לייפניק סילק מעמו את האוכל וגער:

“ואם תתן לי תמר’ל מאה אלף רובל, לא היתה פועלת מלפני, שאפסיק בעד ממון את השיעור.”

אולם בכייתה החרישית של אשתו לא נתנה לו מנוח. היא תבעה מעמו משהו כל היום כולו. ועתה בזליפת־הגשם הצוננת, שמע את בכיית־אשתו. ולא זה בלבד הכביד עליו, על רבה של לייפניק. משנחלק עם אשתו, נשען לתנומה מעגמת־נפש. וקודם שנתנמנם, נזכר, שהניח את המפתח תקוע בארון־הספרים, שעומדים בו ספרי־־חקירה. הארון היה סגור תמיד. הרב נעקר פתאום מעל הספה, כאילו אחזתו אש, כביכול לבו ניבא לו, שלא זו בלבד שמעיינים בספרי החקירה שלו, אלא מעלעלים גם בחיבורים והמה בכתובים ומונחים בארון.

ניבא לבו וידע מה ניבא.

חתנו של הרב, בן השש־עשרה, העילוי מטאַרניגרוד, ר' חיימ’ל האלברשטאם, עמד כפוף בארון־הספרים הפתוח, התעמק כל כך ב“מורה נבוכים” שלא שמע בבוא חותנו. ומשנטל הגאון דלייפניק את “מורה נבוכים” מחתנו, נבוך העילוי הרבה. הרים רגלו הצולעת וניצב, כעוף ירוי, ובעיניו צער כל־כך, שהרב התחיל מתחנן אליו:

“חתני זו כבר הפעם השלישית שאני מוציא מידך את ‘מורה־נבוכים’. כפי שאני רואה, אתה מתאווה הרבה ללמוד את ה’מורה'. ודע, כי ‘המורה נבוכים’ כמותו כבית־רפואות, שבו הרוקח משכיל לעשות רפואות ולהציל בני־אדם ממיתה. אולם מי שאיננו רוקח, אינו אלא הורג ברפואותיו נפשות־נקיים. מעתה אלמד עמך ‘מורה נבוכים’. אעשה אותך רוקח.”

מבטו הדווי של חיימ’ל מלווה אותו כל היום כולו, אינו מרפה ממנו. ועתה – האסיפה בבית־הבנקאי.

רבה של לייפניק בא אל לפני בית־החומה משולש־הקומות, שכל חלונותיו שפעו אור. הוא נישא מקומה לקומה. לאחריו – השמש… מעל פחית־הפליז, המבורגת לדלת, נוצץ שמו של הבנקאי – הרמאן דאַציגר. ידו של הרב, שהונפה אל המזוזה, נשארה תלויה בחלל. הפתח לא נקבעה בו מזוזה. השמש משך בפעמון הדלת. הדלת נפתחה. משרת הכריז בטרקלין, שבו היו מכונסים הבעלבתים העשירים:

“כבוד האוֹבר־ראַבינר” (הרב הראשי).

הקהל עמדו על רגליהם, בירכו את הרב, הושיבוהו בראשם. ר' איציק טויבר, סוחר דאַנציגאי ואף למדן, נצמח ליד הרב. הוא ישב ובידו סיגאר דלוק, ובדרך ארץ הגיש לו לרב סיגאר־חוץ־לארץ.

“בבקשה, רבה הכולל של מהרין.”

“הריני מעשן את הליולקי־ציביק שלי” – אמר רבה של לייפניק, והפך פניו אל השמש – “פאוויש, היטיבה עמדי ותן לי הליולקי־ציביק שלי”.

ר' איציק טויבר גחן אל הרב, ולאט לו:

“הקהל כאן מדברים אשכנזית, ובאשכנזית אומרין: פייף־ראָהר, ולא: ליולקי־ציביק.”

הרב, כאילו לא שמע, מה ר' איציק טויבר לואט לו, אמר בקול רם יותר לשמַש:

“פאוויש, הבא־לי את הליולקי־ציביק.”

ר' איציק טויבר היה ודאי, לו, כי הרב לא שמע, מה שהוא, טויבר, אומר לו, וחזר ואמר, כי האוֹבר־ראבינר ממהרין יאה לו יותר שיאמר: פייף־אָהר, ולא: ליולקי־ציביק.

כאן ניצב רבה של לייפניק ברוגזה כל־כך, שהגבירים פתחו פה ואזניים. הרב צעק:

“כפרה כל הרבנות של לייפניק, אם אהא צריך לשנות מלה אחת מלשוני, שדיברתי בזאוויכווֹסט! ואתה, פאוויש, כמה פעמים צריך לומר לך? הגש לי את הליולקי־ציביק!”

[1948]

היה לילה גשמומי אחרי ימים נוראים, ליל־סתיו אפל, שאין כמותו אלא בעיירות פולין הקטנות, כשהחשכות צבורה לפני עיניך, משל השמים המטירו דיו שחורה.

בלילה כזה התהפך שמחה “רחב־הגרם”, בעל־עגלה, על משכבו ולא יכול להרדם. בחדר הגדול, בקיטון ובמטבח עמדה חשכה. החדר הריח ריחות־כל־טוב. האויר החם, הסמיך, היה מלא ריחות. ריחות של קפה טחון, שזיפים מצומקים, שקדים ותמרים. מן הקיטון נישאה נחרה. שם ישנים היו שני בניו של שמחה – וולף ופישל.

זה מקרוב נסתיים בנין־קו־הרכבת ווארשה־ברלין: ובווֹלקאַ, מהלך שתי פרסאות ממלאווה, היה הגבול הגרמני־רוסי. עם הרכבת באה לה למלאווה תקומה. בעלי־עגלה הובילו סחורות מפרגוד־העיר. האמיד שבהם היה שמחה “רחב־הגרם”. הוא ושני בניו, וצוֹערם, וולוול, ששירת אצלם, היו נוסעים ארבעתם בעגלות־סימוכין, טענו קרונות סחורה. מאותה סחורה היה שמחה, ויותר משמחה בניו, נוטלים “מעשר”. ואת “המעשר” – שק שקדים, שק קפה, שק שזיפים, – היו מניחים בביתו של שמחה. ורכושו של שמחה גדל. הוא בנה לו בית ואסם וּאורווה, שבה עמדו ששה סוסים, כאריות. ובני שמחה, שהיו רועדים מפניהם ליד הפרגוד, לא הניחו לרקוק לתוך תבשילם.

ובעצם־פרק־הזהב, כשהעיר היתה מתקנאת בו בשמחה, נפל הטוב שבסוסיו, הצחור לבן־הכתמים, והצחור נפל לא בשעת עבודה, אלא באורווה, משל שוֹנא סימְמוֹ. ועד ששמחה סיים מיקוחו בקנין סוס אחר, נפל הבולאן בן שלוש השנים, ובאורווה גם הוא.

עכשיו היה מחוור לו לשמחה, כי סיממוּ את שני סוסיו, כי כמספר בעלי־העגלה על יד הפרגוד, מספר שונאיו. והכל בשל בניו, בשל החובלנים. וכשעמדו האָב ובניו והצוער מעל הסוס הנפול, פלט ואמר:

“שמעו, חברה, אם יסַממו לנו שבוע־שבוע סוס, לא ישתיירו לנו אלא השוֹטים בלבד. כל־זמן שלא תפסתי מישהו בידו, חייבני בשתיקה. אולם מעתה צריך לתת עין על הסוסים על יד הפרגוד, ואתה, וולוול, תלון מהיום באורווה, אצל הסוסים.”

משנפלו שני סוסיו, התחיל שמחה לשנות דרכו. הוא היה מכלל הבריות, שנוח להם להשבר מלהכפף. ושמחה לא נכפף. נהג כמנהגו קודם, עמד לקנות שני סוסי־משא, ומשובחים.

אולם על משכבו בלילה, כשהתהפך מצד אל צד, היתה בו טינה עזה, שהוא יתברך נטפל דווקא אליו. על שום מה? אמת, שמחה היה חי־וקיים פשוט. ידע בדוחק להתפלל, וגם זאת יותר בעל־פה, מאשר מתוך הסידור. אבל מי מנדר ביד רחבה כל־כך כשמחה? אין לך שבת, שלא יִסב אל שולחנו אורח, או שניים. ובבוא הרב בענין־נדבה, הרי רובל כסף קטוֹן־המטבעות.

ואם כן, על מה ייסרני יה?

כבר היה לאחר חצות־לילה, ושמחה לא יכול להתנמנם. צפה בחשכה, שבה עמדה נחירה, משל מנסרים קרשים. אילו שמחה היה בקי ב“נקודות השחורות”, היה יורד עתה מעל משכבו, היה מעלה נר ומעיין בספר.

נאנח ובחשכה התחיל מתלבש, וכשנכנס לתוך מגפיו, גנחה הרצפה תחתיו.

“אנה תלך, שמחה?” שאלתו אשתו, שישנה במיטה לעומתו.

“הריני נעקר ממשכבי, חנה,” ענה שמחה, “אני הולך להטיל מבט בסוסים.”

“וכסבור אתה, עצמתי עין?”

שמחה לא ענה. הידק יותר את החגורה למכנסיו, נטל את השוט ויצא לחצר. גַשמוֹן צונן זירזף. השמים – חושך. שמחה נכנס לאורוות־הסוסים, שבה פייח פנס־נפט. הסוסים הרבוצים זקפו קרקפותיהם, הביטו בבעל־הבית. שמחה גיפף סוס אחד, אחר, שלישי. וולוול התהפך על ערימת השחת:

“מי שם?”

“אני, וולוול. אני. תישן. תישן!”

שמחה יצא מן האורווה. מנה בשוטו את עגלות־הסמוכין – אחת, שתים, שלוש. לרתום יוכל שתי עגלות בלבד. מרוב־תרעומת רקק, נפנף שוטו ויצא לרחוב. החשכה, והיא לחה, הטילה עצמה על יד שמחה, כמו קיר. ניצב כך כדי רגע ועיניו עצומות, הקשיב לגשם היורד בעימעום, ודומה היה עליו, כי הוא שומע בכייה חנוקה. יצא מרחוב־הקדרים והפליג, דרך הרחוב הפלוצקאי, אל השוק. הבכייה נתפרשה והולכה. שלהבת קטנה חתכה את החשכה. היכן האור? אפשר בבית הרב?

שמחה עמד על יד הבית, שבו ישב הרב. מחדר־בית־דין, שבו התנודדה שלהבת קטנה בחלון, נישאה בכייה חרישית. מי בוכה? הרבנית? אפשר ותינוק חולה? אפשר זקוקים למַה? שמחה, שוֹטוֹ בידו, נישא על המדרגות האפלות. רק עתה, כשעמד מאחורי דלת חדר־בית־דין, הבחין, כי הרב בוכה. צמרמורת עברה בשרו – הרב בוכה. והרב, ר' וולף ליפשיץ, תהילתו בחצי־פולין. מילתא זוטרתא – וולף הוורשאי. האח הגדול, ר' משה’לי, רב בלוֹדז; הצעיר, ר' וולף, רב במלאווה, והאחות, פּריווא, הרבנית בקוטנא.

שמחה פתח את חדר־בית־דין ואימה אחזתו. רבה של מלאווה ישב על הריצפה. בידו אחת נר; בידו אחרת ספר קטן ואמירתו בניגון של בכייה.

“מה יש, רבה של מלאווה” – הרים בעל־העגלה את שוטו – “הרב רבה של מלאווה יושב שבעה? אחרי מי?”

“לא, שמחה, – הרגיע הרב את בעל־העגלה – הריני עורך חצות, הריני עורך תיקון־חצות.”

“מאי חצות?” – פרס שמחה את ידיו.

“בית־המקדש נחרב, השכינה בגלות” – אמר הרב באותו ניגון של בכייה – “צריכים ישראל לומר קינות, צריכים לבכות ולצעוק.”

“אַללי, אללי לי” – תפס שמחה ראשו בידיו – “בית המקדש נחרב! אַללי לי!”

בעל־העגלה זעק כל־כך, כאילו נודע לו עתה ממש, כי בית־המקדש נחרב. התחיל הולם אגרופיו בראשו. אם רבה של מלאווה בוכה, מה יחריש שמחה בעל־עגלה? והוא לא החריש, התחיל חובט ראשו בקיר, חובט כל־כך, שמצחו שתת, פה ושם, דם. הרב קפץ נפחד. חבק את בעל־העגלה, התחיל מרגיעו:

“שמחה, הלא תעשה לך מעשה! הרי פצעת את עצמך כולך פצעי־דמים! נוֹ, נו, שב, שב.”

הרב הושיבו, התחיל מוחה במטפחתו את מצחו השותת דם ושאל וחזר ושאל:

“שמא רצונך במעט מים?”

“לא, רבה של מלאווה” – חש עצמו בעל־העגלה שלא בנוח, על שהרב מתעסק בו – “אי אפשי במים. מה שהייתי כן עושה, היא לגימת־יין־שרוף. לגימת־יין־שרוף היתה שוטפת את לבי החלל.”

“מהיכן לי יין שרוף?” – חש עצמו הרב אָשם, על שאין לו יין שרוף.

ומשהתחיל הרב פותח ארון אחר ארון, יצא שמחה בעל־העגלה מחדר־בית־דין. לא שהה הרבה, וחזר ובקבוק יין שרוף בידו, והעמידו על השולחן. מזג שתי כוסיות הגונות ואמר:

“כאשר לבי חלל, על שבית־המקדש נחרב, לבך, רבה של מלאווה, לא־כל־שכן. ובכן, נטעם טעם יין שרוף.”

וכששתו שניהם, חזר שמחה ומזג. לאחר הכוסית השלישית, נתרווחה רוחו של הרב דמלאווה, וחיוך למדני נצנץ בעיניו הפיקחות, סילק מעמו את הכוסית:

“די, שמחה, די.”

כיצד, די, רבה של מלאווה?" – כבר ערה בעל־העגלה את הכוסית הרביעית, החמישית, הששית – “כיצד, רבה של מלאווה, כשיורדת עלינו, היהודים, שפעת־פורענויות… בית־המקדש נחרב… הוא־יתברך שילח מארה כזאת בביתי… בשבועיים נפלו שניים מסוסי, והמשובחים שבהם… הוא־יתברך מבקש להסירני ממלוך… רע לי, רבה של מלאווה” – שמחה מזג את הכוסית השביעית – “והנפש מתאוית לצעוק ולבכות… בית־המקדש נחרב, שמחה בעל־עגלה לא נשתייר לו אלא שוטו, חסל עשיר, חסל מחותן עמו יתברך…”

“נו, נו, שמחה” – הוליך את בעל־העגלה אל הדרגש, שעמד בחדר־בית־דין – “כיצד תלך, בגשם כזה, הביתה? לין פה הלילה. נו, שכב, שכב… לילה טוב, שמחה!” – הניח עליו הרב אדרת – “לילה טוב!”

הרב עמד רגע בפתח. פיסת־נר בידו אחת, “זוהר חדש” בידו אחרת. ובהסב שמחה פניו אל הקיר, יצא הרב מחדר־בית־דין.

[1935]

בּאן בא בעגלה טעונה גדמי־אילנות. ריפה את מושכות־העור, שלא יחככוּ את עור־הכרסים, נתן לגימה לסוסים והוליכם לאורווה.

החצר הדיפה ריחות של עורות שרויים, פירות צבורים ועומדים. ריחות דקים חריפים זירזפו מתלי־אשפה, מדיר־החזירים, פישרוּ את האויר החמוץ, ובין־ערביים צונן עמד במרחק כמה אמות.

הסוסים לא עמדו על עמדם סביב השקתות, העיפו בנחיריהם את שיבולת־שועל, סכסכו קש רענן המוצע תחתיהם. אבק התמר ועלה. גירדד בגרון, באף. בּאן נתעטש, אחת, שתיים, וכתפיו המוצקות התנדנדו.

בעל־הבית, מיסטר סמיט, שריווח תבן בקלשון, לא נראה מבינות הערימות הפזורות. אך ניצנוץ שיניים ארוכות, פלדיות נגה כל רגע באורווה האפלה, וסיפר, כי מאחורי אלומות־התבן עומד סמיט קדורנית.

הפארמר היה לעתים רחוקות נכנס לכלל שיחה עם בּאן, אפילו לא פלט מלה, כששתי פרותיו הטובות ביותר זללו יתר־על־המידה וכרסיהן התנפחו והתבקעו. סמיט נשאר, לאחר הפורענות, מעת־לעת בשדה, הפיג את צערו בחפירת גדמי־אילנות, בעיזוק אבנים מבין הערוגות.

בהשכמה מנה הפארמר מלים מעטות, פירש יום־עבודתו של באֶן, ובעצמו יצא עם בנו לשדה. עצמות רזות, צרובות־שמש על שריריהם, נכפפו אָב ובנו מעל האדמה, מזריחה עד שקיעה, נמשכו כחוטי־התיל האילמים, שהפרידו את שדם משדה־שכנם.

עתה, כשבּאֶן מצא את בעל־הבית באורווה, תמה, שסמיט ירא השמים עובד כל יום־השבת אחרי־הצהרים. בּאֶן חיכה, שהפאֶרמר יקראנו, ומשלא נקרא, הסיר מעליו את המעיל, נטל מעל הקיר קלשון, והעפיל בזריזות על ערימת תבן.

אילמים עבדו, לא ראו זה את זה, אך שיני־הקלשונים החדידות התנגשו בצלצול. הפאֶרמר הניף חפני־תבן, זרקם מטליות־מטליות ובזריזות כל־כך, שבּאֶן נמצא מפגר. הבחין, כי השינים הארוכות, המחודדות יורדות ברציחה, עלולות להמית בדקירה. בּאֶן הזיז עצמו הצדה. פשק משהו רגליו, התאשש בהן בערימה. תפס את חפני־התבן בעצם־ההרמה בזריזות ובתנופה כל־כך, שקלשונו של הפאֶרמר נגע נדירות בערימה. ההתמודדות לא פסקה, ארכה חמש דקות, עשר דקות, חמש עשרה. העבודה נשכחה. האחד ביקש להתיש את כוחו של האחר, הקלשונים נתקלו זה בזה, נתקעו עד מעל לידיות, הפאֶרמר נעצר, אמר באפס נשימה:

“דיינו היום, עת פת ערבית!”

מרוּטב, מלוהט, עד עלות אד מכל גופו, ירד בּאן מעל הערימה. נפגש בעיני הפארמר האפורות, שהביטו גם חסודות, גם פוֹשעות, והתחיל לרחוץ ליד הבאר. במשך חמש שנים, שבאן גימא את הארץ לארכה, לרחבה, לא יכול להשתהות במקום אחד, בדק ומצא, כי לעולם אין ביטחה במחיצת פארמר שתקן.

בּאֶן נכנס הביתה. סמיט עמד ליד העגלה הטעונה גדמי־אילנות, מבטו הפליג לנקודה ופניו נראו פני־תם. באן היה ודאי לו, כי מאחורי מצחו הקצר, המגודל־שער, של הפארמר, מסתחררת נקודונת מטושטשת, מענה אותו – מחר מחרתים יטול הגוי השקט את הרובה מעל הקיר, ירה יירה את אשתו, את בנו, אותו, את באן, ואת עצמו יסגיר לידי השריף.

בעלת־הבית, שהיתה כהיפוך בעלה, פתחה את הדלת.

“ערב טוב, מיסיס סמיט!”

מה שלא אמר הבעל עד־תום, אמרה האשה – רזה, צחה כל־כך, עד שאחזה צינה את העומד בקרבתה – אמרה במופלג, דיברה גם תחת בעלה:

“קללה, קללת־אלהים, באן! החזיר המפוטם נפל!”

“מתי, היום?” – אָמר בּאן ושוב לא תמה, כי בעל־הבית מהלך וכשרטת בראשו.

“אין מזל, בּאֶן,” – הוסיפה מיסיס סמיט עצים בתנור־הברזל – “דוקא הבוקר היה קונה, כבר הגיע לארבעים דולאר… בעלי התעקש, טען כי בראש־השנה נשיג כפליים… בשעת־צהרים, אני יוצאת לדיר ועביט־אוכל בידי, והחזיר מוטל וטלפיו כלפי מעלה… זו, באן, עבודתה של הארורה! היא סיממה אותו!”

“אַת מתכוונת לקלאַרק הזקנה?”

“סופה תסמם את כל בהמותי” – הראתה מיסיס סמיט על בנה, שעסק בגראמופון – “מה לך יותר, בּאֶן, דזשאַן ראה במו עיניו, כיצד המכשפה הזקנה ליקטה בביצות מלוא־שק־צפרדעים!”

“לא בלבד צפרדעים, אמא” – הציץ הבן מאחורי הגראמופון – “כל מיני שרצים, שהם מצויים בביצה, היא דחפה לתוך שקה, ואגב כך קיללה בשפתיה!”

“האם יגיד לי מי, כי נוצרי הגון ילך לביצות ללקוט כל שיקוץ מסואב! – נזקף החזה המכוּוץ, הרזה כקרש־כביסה, מתחת לחולצה המתוחה – מכשפה בלבד, ויתר־על־כן קאטוליק מפשפשת בשרצים! עתה, בּאן, ודאי לי, כי לא בלבד את החזיר, אלא אפילו את הפרה, היא שסיממתה!”

הפארמר לא יכול לשמוע דברי אשתו. האריך לרחוץ מתחת לברז הקר, קימט פניו קשי־העור, הטריד רב יתר את חוטמו היבש, לא יכול היה בשום פנים להשלים לאסונו.

בשעת־הארוחה נזדמן לו לבּאן שישב ממול הפארמר, שלא הרים את ראשו מעל הקערה, התרעם בלבו, על שאשתו מדברת עם הפועל. וכשסמיט חתר והגיע בכפו עד קרקעית הקערה, שעליה הגיח בן בקר מצויר מבין הבולבוסים המהבילים, זקף פתאום עיניו כנגד אשתו, שניטל לשונה. המטבח הגדול היה מלא ניקושי כפות־קערות, גמיעות קולניות. ראשים מסוכסכי־שער התכופפו מעל האכילה, והטילו הצצת־צדדין בבעל־הבית. בעל הבית, פוריטני ירא, שלא עלה על משכבו בלא פרק־ביבליה, האמין, כי השכנה, הקאֶטוליק ארורת האלהים, הרגה את חזירו, והיה מוכן לירותה.

הבן, שהקדים לכלות את הארוחה, כונן את הגראמופון, ופזמון רחוב כרכי וצורם בקע מתחת לתקרה.

“מה נגינה היא, דזשאַן? מוטב ותלך ותרתום את הסוסים!” – הזיז האב את הקערה מעליו.

“להיכן אתה מתכוון לנסוע, מיסטר סמיט?” – התחרט בּאן לאלתר על שאלתו.

סמיט לא ענה. נטל מעל הקיר רובה, ניגבו, וכשסגר את הדלת בעדו, אָמרה אשתו:

“אבא שלי, משבאה עליו פורענות כזאת, אסור היה להראות לעיניו… היה מכה את אמא, את הילדים, משתכר ימים ולילות. שלי אדם אחר הוא, שקט… מקמץ את שפתיו ומכרסם את עצמו, אוכל את בשר־עצמו… קודם הפרה, ועכשיו החזיר, וחזיר כזה הרי זה הון… לא יימחל להם… הננו מתקינים עצמנו למיטינג…”

“היכן, בכפר?”

“לא בכפר, בשדה יהיה המיטינג, ניפטר מהם, מהקאטוליקים… משפחתי יושבת פה למעלה ממאה שנים, והוא הדין משפחת־בעלי, וקאֶטוליקים לא היו לנו בינינו, ולא יהיו לנו גם להבא!”

“והקאטוליקים, מיסיס סמיט, יחרישו?” – הביט בּאֶן על צוארה הרזה של בעלת הבית, שוורידים השתזרו בו כחבלים קטנים.

“אילו היינו מתעוררים על כך קודם, לא היה בסביבה אפילו קאטוליק אחד, לא היינו מרשים, כי האחד יפתח חנות־מכולת, האחר יסחר במספוא־בהמות. אולם גם עתה לא איחרנו עדיין את המועד. בהשוואה אלינו, הפרוטסטאנטים….”

בעלה נכנס, לעס מלוא־פיו טאבק, משך את פניו, פני־החוטים; גבות עיניו נקמטו, הקדירו.

“עודך מלהגת?”

הפארמר ירק במקום עמידתו צרורית־טאבק־לעיסה וסיים באותה תנופה עצמה:

“סופך לגמור?”

דבריו נתקעו לה לבעלת־בית בגרונה, כקריאה פסוקה בגרגרתה של תרנגולת. בחופזה העמידה את הכלים בחבית־הכיור והתחילה קוראת למשרתת:

“הלן, הלן, הדיחי את הכלים!”

בּאן יצא למרפסת, צנח וישב על המדרגה, שהוליכה לחצר. הסוסים, רתומים לכרכרה קלה, הרימו חרטומיהם הקצופים, ביקשו לירוק את מתגי־הברזל, ניערו בעקשנות ראשיהם המשוכבדים, הפיצו סביביהם צחצוחי־קצף. כלב זקן, מגודל־שער כתיש, בא, התחכך בצמרו לרגלי בּאן, וכשבאן הניח עליו ידו, השתטח הכלב בהכנעה.

בקוצר־רוח חיכה הפארמר לאשתו ובנו, וכשכבר ישבו שניהם בכרכרה והוא שרק להם לסוסים, אמרה בעלת־הבית:

“אַל תחכה לנו בּאן, ודאי נאחר לשוב. לילה טוב!”

הסוסים עקרו את הכרכרה, נישאו מעל הדרך הכבושה, עד מהרה צידדו והפליגו, ושעטת־הפרסות ושקשוק־הגלגלים רחקו והלכו.

הדממה לא הרדימה את אפס־המנוחה, שהפאֶרמר הניח אחריו, והשדות הרחבים הצטמצמו והצֵרו. שנים התגוללו, חיים נפרשו, החלל, קיצים וחרפים – נתמלאו סוסים בהמות ופארמרים. בּאֶן צר היה לו על צרור השנים המבוזבזות.

המשרתת, לכאורה נערה שלקה שכלה, ניצבה על מדרגה. היתה חולבת את הפרות, מטפלת בעופות, מתקוטטת עם בני הבית. במעומד צנחה בשילובי־רגליה, השמלה סביבה, כסחרחורת, אגרופיה, מעשה־משובה, לירכיה:

“אתה יודע, לפחות, להיכן נסעו?”

בּאֶן הלהיט את הסיגריה השניה, ניענע ראשו ניענוע של לאו.

“הרי הם מציתים על גבעה צלב!”

“מה?” – קלט בּאֶן מלוא־פיו עשן. לשלהבת־הסיגריה ראה, כי עיני הלן, ירקרקות, כשל עוף דורס, מנצנצות בצינה, כאילו תותבות היו.

“הקוק־קו־קלוקס־קלאן מציתים היום צלב” – אָמרה ואספה את שמלתה המנופנפת, שחשפה עצמות ברך – “הם מציתים שני צלבים, את האחד בקאַוּנט שלנו ואת האחר באַלסטר… שני הקאַוּנטים היו צהובים זה לזה בבחירות האחרונות, באים הם היום להתפייס…”

“אפשר, והקלאֶניקים יהיו פה אורחינו” – נענה בּאֶן.

“אפשר לצפות להם, לשדים הלבנים!”

“כפי שאני רואה, הלן, אין הקלאֶניקים חביבים עליך ביותר.”

“אף אני לא עליהם!”

“על שום מה?”

“על שום שאבי היה קאטוליק.”

“ואַת לאו?”

“אני? מאָז עמדי על דעתי, איני הולכת אל הטשורטש. איני הולכת, ויתפקעו הכל!” – פרצה בצחוק חד והנחיתה בתהודה את ידה על ברכו של בּאן – “ואתה הולך?”

“אני יהודי.”

“העטלפים אף את היהודים אינם מחבבים” – נחה דעתה של הלן, שאין היא אחת ויחידה – “מוטב היה, אילו יכולנו להסתתר.”

“אני לאו” – עמד בּאן על רגליו.

“הם מפשיטים עירום, הקלאֶניקים” – משכה הלן את שמלתה סביב שוקיה, חצתה אותם בידה במשובה כל־כך, שעיני בּאן התנצנצו – “ממרחים בזפת והעומד על נפשו, אף יתלוהו!”

“האם הבעל בית שלנו הוא קלאֶניק?” – שאל בּאֶן בעלמא.

“הוצרכת לשמוע, מה גערות גער היום באשתו, צווח, על שום־מה היא מחזיקה בביתה כופרים, כוונתו היתה אלינו” – הצביעה הלן על עצמה, על בּאֶן, ועיניה נשתלהבו – “הרי מיסטר סמיט מאמין, כי אלהים ענשו על־כך. הטוב שבחזיריו נפל… וזו אך התחלה, בּאֶן, עוד תראה… אלמדוֹ לקח, ולא אותו בלבד, את אשתו, את בנו, את סוסיו, את פרותיו, את כולם־כולם!…”

“ואת מאמינה, הלן, כי החזיר זלל באמת יתר־על־המידה?” – מדד בחשדנות את הבתולה.

“אין אני אומרת כלום, מה אומַר – קורת־רוח התלבטה בין דבריה, – אם מיסיס סמיט תחסר חזיר, אין אתה חייב להצטער, בּאן, ואני לא־כל־שכן! הרי הם מצמיקים מיראת־שמים, אינם יכולים שאת, כי קאטוליקים מתישבים בסביבה. ואין היא יחידה! בעלה עיקש ממנה, והבן, הגזר המשורבב, משתבח, שלא היה עדיין בחייו במואוויס (סינימה) – כל שיראת שמיו גדולה, כלביותו גדולה הימנה!” – סיימה הלן ובת־צחוק התפוצצה מפיה הפתוח על שיניו המתאימות.

בשעת דיבורה של הבתולה, נזקרו זוטות, שבּאֶן לא עמד עליהם קודם. כל אימת שמיסיס סמיט היתה מריבה עם הלן, אירע משהו, העיסה לא עלתה, תירוש־התפוחים החמיץ, שני עצי־הדובדבן יבשו. קשות היו עליו כל הזוּטות האלה, ולא רצה לראות קו־חיבור ביניהן ובין המשרתת. אולם בת־צחוק, שהתפשטה על פניה של הלן, לקויי־הבינה, נטלה את כל ספקותיו. שוב לא היסס, היה ודאי לו, כי היא, הלן, סיממה את הפרה, את החזיר.

מוזר היה לו לבּאֶן במחיצת־הבתולה. קם, משך כתפיו, התגבה. רקק מלוא־פיו, כאילו לא נפרש לפניו לילה לח, מכרסם, אלא עמד אדם, שונאו.

“היודעת אַת, הלן, ממילא מסתיים מחר השבוע שלי… ונמאסתם עלי כולכם – קאטוליקים, פּרוטסטאנטים, ואפילו יהודים יראים… הריני הולך כך, בלא אמירת שלום…”

“כל מקום שתלך עכשיו, בּאֶן, תתקל בו בעטלפים! שמע בקולי, והכנס אצל הקלאַרקים ונשמע, מה בפי הקאטוליקים!”

מעם השדות נישא רוח והביא עננים, כיבה את הכוכבים הצעירים. האפלה מישמשה וזחה, נעצרה מרחק פסיעות מעטות מן האדם, ניתזו טיפות קרות. אי־שם ערג צבי ממושכות ומשועממות. בן־הבקר, שעמד ברפת בשלשלת, שנקבה אפו, כמעט שמוטט קיר, ונענה לו לצבי בגעיית־זוועה.

שני צלבי־אש עלו ובצבצו מתוך הלילה, התחדדו, והאש טפטפה נטפי־נוזלין מעל השלהבות.

הבית הקטון ושני אנשיו, שעמדו איש איש ביגונו, כאילו התקטנו, התכווצו, ואף כי בּאן והלן היו מוכנים, מחכים להצתת־הצלבים, נטלו השלהבות את נשימתם.

בּאֶן, שקיפח מכבר את פרצופו, פעמים הרבה לא ידע בעצמו, אם הוא יהודי או לאו, נפשו געלה מנעוריו בצלב. אפילו בעיירתו הפולנית לא היה מסתפק, כדרך חבריו, באמירת שקץ תשקצנו. פעם אחת חירף את נפשו ומרח יויזל (ישו) העשוי־פח בזפת. עתה, כשראה את צלבי־האֵש, נתבעבעה בו השנאה הקדומה. הצניח את ידיו לתוך כיסי־מכנסיו:

“אני הולך!”

“לא אשאר פה לבדי” – קרבה אליו הלן.

“בואי גם את.”

“וחפצי?”

בוהק־עיניה של הלן העמיק, וקשה היה לומר, אם היתה זאת האימה מפני הקלאֶניקים, או הטינה, כי עליה לנטוש את חפציה.

“ומה, בעצם, יש לך, מזוודה?” – שאל אותה בּאֶן – “קחיה עמך!”

בּאֶן צרר את חפציו בצרור, נעמד על המרפסת, חיכה לבתולה. היא התמהמה, הוא ניגש אל החלון, ביקש לקרוא לה. היתה אפלה, הלן באה במרוצה מן הרפת, מנשמת, גררה את המזודה השעוונית שלה.

“מה לך עתה ברפת – אחז בּאן זרועה, שהתעוותה – סימַמת את הפר?”

הבוסר המעוות צחק מתוך הפנים המשולהבות, נח בזוויות־הפה, בעינים הירוקות, נצח את מבטו של בּאן.

הם יצאו מן החצר, הלכו עם החורשה. בּאֶן הטיל צרורו על כתפיו, האזין, איך הגשם מתופף על המזודה השעוונית של הלן ותמה, מהיכן לו לאדם רישעות הרבה כל־כך. צלבי־האש הלכו עמהם, לא כבו בגשם, אלא נשתפכו יותר, וכל מה שהאש הבריחה מעליה מטליות חושך, האדימה קצות הרים ואילנות, כן גברה האפלה מסביב.

מסביב לביתם של הקלאַרקים התכנסו בחצר פאֶרמרים, באו שניים שניים, שלושה שלושה, הרובים מלוכסנים על כתפיהם. הלהגנים התרעשו, הלכו מכנופית־פאֶרמרים לחברתה, ניגעו את השתקנים ביצר־נקם.

זרקורים ניצתו, האירו לסתות מפוטמות, אזנים מפולשות. פנים אטומות היו שורות בגשם, חיכו, כי כבר יפליגו לדרך.

“בנו עצמנו האשם – הילך קלארק הזקן, זריז־תנועה, בין הקהל – מה שלא עמדנו עד עתה על נפשנו, הגביר את חוצפתם!”

“צדקת!”

“מיסטר קלאַרק צודק!”

“רוצים להפטר מעמנו, הכרותים!”

"טוענים, כי אָנו נגד פּרוֹהיבּישן.

“כי נוצרים שאינם מדירים עצמם מטיפה מרה, אינם נוצרים!”

“בבּטל (בית־אֵל) פתחו חנות־מכולת שלהם!”

“אף בקרייג!”

“ובליווינגסטון!”

“מתכוונים לקפח את פרנסתנו.”

“רוצים באמת להפטר מעמנו!”

“לא בחייהם!”

“שנה את דבריך!”

באה במרוצה אכרה צעירה, מגודלת, במגפי־גומי, נדחקה אל בין ההמון, צעקה:

“אחים קאטוליקים, הארורים חטפו את ארתור שלי!”

“מי היא זאת?”

“הרי זו אשת־הנפח!”

“הם גררו את נערי, ילד בן־חמש!” – ביקשה האם צדק מעם הקהל – “ועשה זאת הרוקח.”

“ודאי לך, כי הרוקח חטף את הנער?” – שאל אותה קלאַרק הזקן.

“מה לכם עוד, מיסטר קלאַרק” תפסה האכרה את ידי הזקן – “הרוקח, הוא בכפרנו מנהיג הקלאֶן, משוטט וטוען, כי אם יהרגו את ביצי־הכּנים, לא יהיו הכנים עצמם”

“ושותקים לו?” – שאל בחור, שק מעל ראשו, כדחליל להבריח צפרים.

“לא נחריש כלל וכלל!”

“מכה תחת מכה, שכנים! הוא נטל את ילדך, דין שתיטול את ילדו!”

“זו היא הדרך היחידה.”

“דם יישפך ועוד היום!”

“עלינו להתכנס כאחד, להתחבר עם היהודים, אפילו עם הכושים!”

“עם הכושים לאו דוקא!”

“אם איש־שלומנו מדבר כך, במה הוא טוב מקלאֶנים?” – עמד פאֶרמר כנגד חברו – “חוקת ארצות־הברית מלמדתנו: כי כל בני־אדם, בלא הבדל אמונה וגזע, הם שווים מבטן ומלידה! אלה דברי אמת, ודברים אלה הבאנו ברובה! בהם דגל גם לינקוֹלן!”

“הנה בּאֶן! גם יהודי לנו!”

“שניים, שניים!” – פקדו מכל העברים – “התישבו שניים שניים!”

ההמון התחיל לזוע. השורה נמשכה על פני החצר, השתרגה, ננעצה אי־שם בשדה. חרש, בלא פנסים, נגררו הקהל, הפליגו עם האפר, עם שדה־הטרשים, שבו נתחבר מעלה־הר במורד־הר. הלכו, ראשיהם מורכנים, תזתזו ברגליהם, ספגו את הלחלוחית.

קצת הפאֶרמריות, צעירות, גרמיות, שלא פרשו מעם הגברים, נשאו רובים, גירשו את המרה־שחורה, הקלו את הפסיעות הטפוחות:

“לו הצלחנו לעקוף את ההר” – פתח מי.

“או־אז באמת ירקדו העטלפים.”

בּאן לא האמין, כי שכנים יצאו בלא סיבה באמצע־הלילה, רוביהם טעונים, וירצחו זה את זה. בעיניו נראה הכל כמהתלה, הלך סקרן, ביקש לראות, איך הקלאֶניקים, בקאפוטות הלבנות, בברדסים המזוקפים, נישאים, כמלאכי־חבלה, מסביב לצלבי־האֵש. אימץ את הצרור לכתפו, חייך, שהלן נגררת על ידו במזוודה השעוונית.

טיפות נשרו לשקערוריות המים, שהאדמה לא יכלה לסופגם. התפיפה נחלפה באטימות, נחה מעל הכתפים, ומתוך החשכה הרטובה נתלקחו גלגלים סַסגונים לנגד העינים. פארמרים התקרבו לבית סמיט, שהיה תקוע סוֹמא בלילה.

“הבה ונצית אותו, בּוֹיס!”

“נשלח בו אש!”

“ישמרכם אלוהים.”

“אך לא אש!”

כלבו של סמיט ריחרח את בּאן, צץ על ידו, התחכך לרגליו, ריטן מחדוה.

“האַלאַוּ, פרינס! האַלאַוּ!”

בּאן הפך פניו, חיפש את הלן. היא לא היתה. ההמון נעצרו פתאום. השורות האחרונות ננעצו בראשונות, השתערו בידים על גבים, על כתפיים, פערו פיות ואזנים:

“שריפה!”

ביתו־של־סמיט בער. שוּניות־אש לקלקו את הגג, הצטנפו כצנפות־עשן… הכלב המריץ חיכוכי־חרטומו לרגלי בּאֶן, פתח בנביחה, שקולה הלך ורם, ראה, כי אין באֶן זע – הניחוֹ, ורץ הביתה אל האש.

“ועתה, שכנים, אם אין אתם רוצים להניח כאן את עצמותיכם, בואו הביתה!” הניף פארמר שתי ידיו, שייטיבו לראותו – “ודאי האש כבר נראית מן ההר, והקלאֶניקים ישתערו עלינו.”

“מי הוא שהצית?”

“דין ירייה יפה לו!”

“בן־כלב שכמותו!”

“הסגירו אותו, שכנים!”

עמדה דממה, איש לא נע ולא זע. הגשם שטף את העינים, עימעם את הראייה לכל העברים.

“היא שעשתה זאת!” – הצביעה צעירה על הלן.

“מי?”

“מי היא זאת?”

הלן גחה היא ומזודתה, ידיה ורגליה רעדו ומרוב אימה ניטל לשונה. ההמון הקיפו אותה:

“מי את?”

“הרי זו המשרתת של סמיט!”

בעוד ההמון נדחקים מסביב לבתולה, התקרבו צלבי־האש. דמויות סבבו את השלהבות, משל לא פארמרים, אלא שבט־פרא עורכים את פולחנם.

פלחה יריה הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו לידע, היריה מהיכן. נשמעה שניה, שלישית, באויר הלח נתהבהבו אוּרים, נישאו בשריקה.

ההמון שכחו את הלן, הורידו את הרובים מעל כתפיהם, חיפשו את האויב מסביב. לא נראָה איש.

מכל העברים נשמעו קולות:

“התפזרו, בויס!”

“התפזרו!”

“הנמיכו את הרובים!”

“אל תבזבזו כדורים לשוא!”

היריות בקעו מצדדים שונים, קרבו והלכו. הפארמרים התפזרו, עמדו מתחת העצים, אָרבוּ, ומשניצתה שלהבת קטנה באפלה, ירו אליה.

אך עתה הבין בּאֶן, כי לא דבר־הלצה הוא, ודין שיעקור, יחמק מן האש. עמד מטושטש, לא האמין עדיין, היכן הוא; ומוחו התפתל בו הרהור, כי בני־האדם הם עשירים מדי, שבעים מדי. כוחות נצברים והולכים, ואין להם היכן יזרמו, נטפלו הפרוטסטאנטים לקאטוליקים.

בּאֶן הרים ידו לאזנו, משל התכוון להבריח זבוב מזמזם. לא ידע, כי הכדור רחק ממנו. שכנו, פרמר תמיר, אחז כריסו, ביקש לישב ונפל ואפו נתקע באדמה המלוחלחת. הרובה נשאר מוטל מרחק פסיעות מעטות, בּאֶן גחן, הרים את הרובה והפליג ימינה.

יצא מתוך החורשה. הלן על מזוודתה באה לקראתו, התרתה בו:

“פה אתה עלול ליפול בנקל בידי הקלאֶניקים, בּאֶן!”

“ובכן, מה עצתך?”

“קפנדריה לנחל!”

הם פסעו פסיעות גסות, החרישו ולא חשו כי רגליהם שורות בנעליים הרטובות. היריות שהתקרבו דפקו בהם כדפוק שוטים. הלן פיגרה, התאותה לישב קמעה מתחת שיח וגררה אחריה את בּאֶן. הגשם העזיז, ושוב לא ירד טיפי־¹

פלחה יריה. הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו אימת־מות.

הם עשו קפנדריה לנחל, שהתנענע בגשם, שטף ברוגזה את הגדות, הציף כברת־אפר.

בּאֶן חלץ נעליו, הפשיל מכנסיו ובכעס נטל את המזוודה מידי הבתולה. היא הטילה את שמלתה מעל ראשה, ושניהם נכנסו לתוך המים הקרים, שהתנשאו מרוח וגשם.

הקרירות העמיקה, גדלה על פני הבשר. הרגלים חתכו את המים, שהכבידו את הבגדים, ונצררו בהם כפטריות.

מרוטנים, קפואים, יצאו מעברו האחר של האפר. בּאֶן סחב מעליו את מכנסיו, סחטן:

“אַל תעמדי ואַל תרעדי, הלן! רוצי, שתתחילי להזיע!”

בּאן רץ לפניה תחילה, טבל בזיעה, רץ לקראתה, והיא שנגררה עם מזוודתה, לא יכלה להתחמם, ושיניה נקשו זוֹ בזוֹ:

“אני קודחת כולי!”

“לא להעצר ולעמוד! לא הרחק רובצות בהמות, תתחממי ביניהן! הבי את מזוודתך, מהר, מהר!”

בדוחק נגררה ובאה. בחורבה, שבה עמד גג על עמודים וקירותיו פתוחים, שכבו כעשר פרות ועגלות. נישא ריח־בהמה חם.

בּאֶן נכנס אל בין הבהמות, כאיש־שלומן, בשריקה. החליק את זו, חבט את זו, ומשנתגעתה פרה או עגלה, חבק צווארה, אחז את הזוֹגים, שלא יצלצלו, והדמימם.

סייע לה להלן שתתפשט, ראה פניה הכחולים המוצלפים מאדימים. שיפשף בידיו החַמוֹת את בשרה הרטוב, הושיב אותה בין הפרות, חיפה את רגליה האדומות בזבל־בהמה, עד שלא נראו כלל. בּאֶן ישב על יד הלן. הגשם התדפק בגג, מחה עקבי־מאות רגלים, והיריות, שנתמסמסו מכבר, צללו עדיין כמים באזנים.

פרה פלטה זעקת כיסופים – בּאן נצחק, הלן אחריו, וחדוה פעמה וגחה משני הלבבות, כמתוך מעיין. מבעד הקירות הפתוחים נראו הצלבים דועכים, צוללים בגשם ששטפו אינו פוסק. הפרות זקפו ראשיהן המטומטמים, התיראו מפני הברקים המלובנים, שהסתמנו מעל הרקיע, כקרני צבאים מסועפות.

(1924)

לפנות ערב נעצרה רכבת־המשא ועמדה. טשאַרלי, שזוף, גרמיי, צווארו ארוך וכפוף, כשל אווז זקן, פיתח את שקי־המספוא. זה שנים הוליך קרונות תרנגולות מן הסאוּט לניו־יורק. העופות חשו, כי הגיעה שעת האכילה, שלפו מבעד קרשי־לולי־העץ צוואריהם הארוכים, ראשיהם, צווחו, פרשו כנפיהם, ובקרון, שטפחו בו שלושת אלפים צמדי־כנפיים, נתנשב רוח כל כך, שהאוכל הנשפך להן, כאילו הפריחתו רחת. הקרון, הלולים, הכל אבד באבק, משל מחנות אווזים באים בדרך חולות.

קוֹנדוּקטוֹר פתח את הדלת ונכנס אל הקרון:

“נעמוד כאן כשעה בערך. רצונך, בוא ונאכל יחד ארוחת־ערב.”

טשאַרלי לא ענה. הציץ בקיר, שבו רשם בגיר את מספר התרנגולות, שנפלו יום־יום. פַטָם הגון אסור שיפלו לו בממוצע למעלה מעשרה עופות ביום. הוא מנה ששה קוים; מרוצה העלה את האוֹוֶרוֹל והרהר, כי מותר לתת להם שני עופות. חיפש ומצא שתי תרנגולות חיוורות־כרבולת, היה ודאי לו, כי בין כך ובין כך הן פושטות כרעיהן בלילה, לקט בלולים למעלה משני תריסרי ביצים, בעודן חמות, ומסרן לקונדוקטור:

“די?”

“די, די!” – הטיל הקונדוקטור את הביצים לתוך מצנפתו – “עוד לנו גם בשר מן הבוקר.”

טשאַרלי פשט את האוֹורוֹל, רחץ ידיו, מרח ראשו במשחה בשומה, ושערותיו הבהיקו כראשו של סוס־ים, כשהוא מוציא ראשו מתוך המים כנגד השמש. כשנכנס טשאַרלי אל הקרון, שמאחרי הקטר, כבר נשמע ריח תרנגולות צלויות. כל שנסעו ברכבת־המשא, שכל עצמה למעלה ממאה קרונות, היו מכונסים כאן. שני מכונאים, שני קונדוקטורים, מַסיק – שהפיח לא היה ניכר בו לחלוטין, ברנש צנום – דזשאַקי לשעבר, שהוליך קרון־סוסים, נוהג־חזירים קצר ומחוּטט, שנסע עם אשתו הקצרה ממנו, פניה פני־גבר, ואילולא חזה, שהיה משופע, עד שניתן לערוך עליו שולחן, אפשר היה לדמוֹתה גבר מחופש.

הגברים ישבו לשולחן מרובע, שתו איש איש כוסית יין שרוף, וליפתוה בגבינה לבנה, ביצים מגולגלות וציפו בקוצר־רוח לתרנגולות הצלויות. כמעט ששתקו, ישבו עיניהם עצומות, הביטו באשת־נוהג־החזירים, שעמדה מעל האש והתנועעה בעצלתיים.

“כמעט שלא נשתייר ולא כלום, טשארלי” – מזג לו מכונאי כוס יין שרוף – “הא לך, הרטב את חלילך!”

טשאַרלי שתה, דמעיו הגיחו, טעם ביצה ולא ענה דבר.

הגברים סבבו את אשת־נוהג־החזירים, כמין יופי, הפריזו וחזרו והפריזו עליה מחמאות, שירתוה, ודומה היה, כי הבריות, שרחקו שבועות מביתם, נעו ונדו בדרכים, אין להם אשה יפה מאשת־נוהג־החזירים.

היא פירשה מעל השולחן עתון, העמידה צלחות ואגב־הילוך גחנה מעל ראשו של טשאַרלי:

“אה, מריח! – והגישה את הבשר לשולחן – אמרתי מאז, כי טשארלי הוא ספורט!”

הקהל לא ענו, הזיזו עצמם על כסאותיהם מסביב לשולחן, כביכול נבהלים על הבשר, ומי שזריזותו מרובה משל חברו כבש מושב בסמוך לאשת־נוהג־החזירים. עד שלא נתנו עיניהם והתרנגולות אינן.

נוהג־החזירים התגדל על השאר באשתו, החליק אותה, לא פסק משתות, וכשעיניו נשטפו דם, השעין ידיו אל השולחן, כבש ראשו בידיו ופלט קול של מטה. הכושי והקונדוקטור העמידו אותו על רגליו והוליכוהו לקרון־החזירים. הוא חירף, קילל, קרא את אשתו. השאר נעשו קנוּטים. כל אחד ואחד הרמיז את חברו, כי הנה הרכבת זזה, ושוב אין מה לעשות פה, בקרון, עד שהכל נשארו בו בקרון.

עם השריקה הראשונה תפסה אשת נוהג־החזירים ידו של טשאַרלי:

“בוא! האם רצונך להשאר פה?”

“נוֹ (לא)!”

“ובכן, מהר ובוא!”

כמעט שרצה עמו, נשפה והתחננה:

“הושיבני בקרון!”

“אוֹלראיט!”

“בוא גם אתה. מה תעשה לבדך אצל התרנגולות? עצוב, בעלי ישן.”

נכנס עמה, ממשכב־בעלה נישא חירחור וקשה היה לומר, מהיכן הוא נישא, אם ממנו, אם מן החזירים; טשארלי הילך בקרון, לא ידע מה יעשה, כל רגע הציץ, כאילו ממשכב בעלה תר אחריו זוג עינים.

הרכבת נזדרזה, התחילה זוחלת לאטה. טשאַרלי קפץ מתוך הקרון.

“להיכן?”

“מוכרחני ליכנס אל התרנגולות.”

“השאר כאן!”

“איני יכול!”

“השאר, אני אומרת לך!”

“לישון אין היא מניחה! הניחי לישון. את… התהפך הבעל – עם מי אַת מדברת?”

“עם שום בריה!”

“כרגע דיברת עם מישהו!”

“אָז דיברתי!”

עמדה דממה. טשאַרלי עמד בפתח, הביט על השדות המגודלים, הביט בחמה השוקעת, ובאָה עליו עצבות. השתרע על שקי־המספוא, עצם את עיניו, ביקש להתנמנם, וכמעשה־להכעיס זחלו הבלים במוחו. היה לו צר על משהו. הביט בארוכה נכחו, ראה את קיר־הקרון נזוז, ראה את נוהג־החזירים ישן עם אשתו, וממול פלט תרנגול קריאתו, תחילה בקול רם, שנתמשך והלך, וטשאַרלי לא יכול לשכב תחתיו. התמתח, חזר וניצב בדלת הפתוחה וצותת. היתה דממה. לא נשמע אלא הד הגלגלים על גבי הפסים ומסביב, לכל־מלוא־העין, ניצתו וכבו זבובי־פז.

מקרון־החזירים פשט את ראשו דזשאַקי הצנום, הקטן, הביט סביביו, אם אין עין רואה, טיפס בקרון והתחיל, מעשה־קוף, לקפץ מעל הגגות.

טשאַרלי נאנח, רקק מתרעומת, סגר בטריקה את הדלת וחזר והתכרבל בשקים.

(1924)

הרבנית הווּרקאית מאנה להשאר לימים הנוראים בין גויים בסוֹלאֶץ, שבה ריפאו את רגליה המשותקות, בערב ראש־השנה באה אל החצר עם פמליה־של־נשים. לבה הזקן של הרבנית החיש את הלמותו. היא הביטה לכל העברים, היה ודאי לה, כי הרבי ייצא, יצפה מבעד לחלון. החלונות היו, כמו תמיד, סגורים, מוגפים תריסים לבנים. מבני־הבית רצה לקראתה דושקאֶ בלבד, קרובה רחוקה, שגדלה בביתה. הרבנית החולה הביטה בדושקאֶ, התרעמה בלבה, שהנערה הקטנה, שהרבי היה מחליק ראשה, לחייה, בגרה וגדלה, נעשתה קודם־זמנה בתולה.

“מה לך רצה כל כך? מה שמחה קפצה עליך?” רגזה הרבנית כביכול דרך־הרגל.

“אַת שמחה, שאני משותקת?”

“דוֹ־דה!”

הרבנית חבקתה, התנשקה עמה, והתחרטה תוך שאלתה:

“מה עושה הדוד?”

“הוא, ברוך השם, בריא!”

חסידים, שהיו בחצר, הושיבו את הרבנית בעגלה, שגלגליה־גומי, והסיעו אותה בחגיגיות הביתה. בתה הנשואה של הרבנית, שדעתה לקויה, שמחה כל־כך בעגלה, הנוסעת מאליה, ששכחה את אמה, ומעשה־תינוקת התחילה מרוב־שמחה מניפה שמלתה ומשלשלתה:

“עגלה! עגלה!”

“שרה’לה, אינך שואלת כלל, מה שלום אמא!”

נטלה הרבנית סנטרה, כדרך שנוטלים סנטרו של תינוק.

שרה’לה פתחה פיה על שיניו, הצחורות כדי בהיקה, חייכה חיוך של שטות והפכה את פניה. הרבנית ניענעה ראשה, הביטה אחרי בתה, שגדלה כל־כך, עד ששמלותיה כמעט נתפקעו עליה, ונאנחה:

“פורענות כזאת!”

התישרה בעגלה ונודדה את ידה:

“מה לך עומדת? שכחת, כי בשתים־עשרה בדיוק מברכין היום ברכת־הנרות? הרי ערב ראש־השנה הוא!”

“השולחן, דוֹ־דה, כבר ערוך”.

הרבנית לא ענתה, התנענעה בידיה ונכנסה בעגלה לחדר סמוך.

החדרים, גדולים, אפלולים, חלונותיהם ממוּסַכּים, היו גדושים רהיטים עתיקים, מורשת אבי־זקנו של הרבי, הווֹרקאי הקמאי.

הווֹרקאים לא זכו ילדיהם באריכות־ימים, ואם ילד האריך ימים, לקה שכלו. בחצר היו משוטטים משוגעים. כולם בעלי מרה שחורה שקטים, שלא פגעו באיש לרעה. אחד־אחד ישב בחדר מיוחד, שיקע את מעוֹגיו ועוויותיו בתוך הקירות, בתוך חטיבות־הרהיטים הכבדות, עד שהדוממים התחילו מטילים אימה של מרה־שחורה.

בחדר, שהרבנית נסעה לתוכו, ישב גיסה, זקן בשנות־הגבורות. חאַלאַט־המשי, שחוטיו הקלישו, היה מהודק באזור־אריג, עיניו המגודלות שער היו מכוונות לרצפה ושפתיו החרבות מלמלו: הוא עתיק־יומין, עתיק־יומין, והוא גם בחור ואיש־מלחמה – – –

הזקן ישב בחדר המעוזב, שארג־עכבישים נפרש בו מזוית לזוית, מלמל בשפתיו ובין קמטי־פניו, פני־הגויל, נצבר עפר.

בימים שהרבנית באה להשתקע לוורקא, כבר ישב הוא בחדרו ובקול רם היה מחשב חשבונות בינו ובין העולם. בכל יום ששי בשבת היה מחפש את גיסתו, מוצאה ומתחנן אליה:

“רבנית, תני לי לבנים לשבת.”

היא הביטה, כיצד הוא מתקפל בחאַלאַט שלו, מוסיף להדק את אזור־האריג, התכוון לעולל משהו, ובחדר נשמע:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין”. – – –

“מה אתם עושים, רב מאיר’ל?” – חזרה הרבנית כמה פעמים – “האם נתנו לכם בכל יום ששי בשבת לבנים?”

הוא לא זקף עיניו, הוסיף למרטט את אזורו, ובחדר המעוזב נשמע בדוחק:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין” – – –

הרבנית צינה אחזתה. הביטה בישיש הקרוש, הגוסס כך שנים, וכל חייה פה, בחצר נגלו לפניה כהרף עין. לילותיה שעברו עליה בבכיות, רוב חדשים שיצאו עד שהסכינה לגיסה, היתה יראה, שהמשוגע לא יזחל אליה דרך הקיר. ילדיה לא האריכו ימים, וכשנולדה שרה’לה ורוחה לקוי והיא, הרבנית, באו עליה חלאים, נהג בה הרבי קרירות. מרה־שחורה חמורה נצברה בחצר, אפפה את הכל, הקהתה כל תשוקה, היתה הרבנית וילדתה מתחמקות מן הבריות, חשה את הקללה בקרבה, ונהנתה הנאה חולנית, כי הקללה מתפשטת ותלויה מעל החצר. ודוקא בימים ההם נפטר איזה קרוב שלהם, הניח ילדה, והרבי כנסה בביתם. הרבנית שנאה את דוּשקא, לא יכלה ראות את הרבי משחק עמה, התענתה בראותה את הילדה מבריחה בצחוקה את המרה־שחורה מתוך החדרים המעוזבים. השנאה לדושקא גדלה במרוצת השנים בלב הרבנית, ולא יכלה למחול לה, על שפרצה בצחוקה לתוך חייה הארורים. וככל שעצמו עינוייה, כן עצמה בה תאוות־החיים. בהבל־פיה הפיגה את העבר הכבד וגמרה בנפשה להפסיק שתיקתה. עוד היום, ערב ראש־השנה, תדרוש מפי רבי ברכה.

מחתה את עיניה ונכנסה בעגלתה לחדר־האוכל.

כאן התישרה, ניתן בה קול אחר, קראה את המשרתות, ושילחתן אילך ואילך, לא יכלה שאת, כי דושקאֶ נעה וזעה, שהיא שמחה במופלג, והיא התרעמה עליה:

“על שום מה אין אַת מעמידה את הפמוטות?”

הרבי בבגדיו־משי הלבנים נכנס, שערותיו חפופות, לא אמר שלום לאשתו ופלט סתם בעולם:

“עת ברכת־הנרות!”

“שלמה’לה, קודם שאני מברכת הנרות – התחננה אליו הרבנית – רוצה אני את ברכתך. תפעל מלפני המקום, שאבריא!”

“אין בידי לפעול!” – משך הרבי כתפיו.

“לכל העולם כולו אתה עוזר” – התיבבה הרבנית.

“כשאין בידי לפעול” – שפשף הרבי במבוכתו יד ביד.

“מלפני המקום כבר תפעל” – צעקה הרבנית – “תפעל קודם מלפני עצמך, שאבריא!”

“עת ברכת־הנרות!” – טען הרבי את שלו.

“לא אברך!” – חבטה הרבנית בידה על השולחן.

“אינך רוצה לברך?” – רעדו ידי הרבי – “טוב, טוב! דושקאֶ, גשי וברכי!”

עמדה דממת־אימים. הרבנית הביטה בדושקאֶ, כיצד עמדה ועיניה מושפלות, משל כלה מבויישת, נזכרה, כי זה שנים והרבי הוא פרוש, ומשהו נתחוור לה, וגופה החולה התכווץ ממכאוב.

“על מה הגיעתני שפיכת דמים כזאת…”

“דושקאֶ!” – שיסע הרבי את דברי הרבנית – “הרי מדברים אליך, דושקאֶ, לכי וברכי על הנרות!”

“צאי מביתי!” – משכה הרבנית באגרופיה אל דושקאֶ.

קודם שהספיקה דושקא לנוע, תפסה הרבנית מעל השולחן פמוט והטילתו בראשה:

“רבונו של עולם, שתשארי אלמנה צעירה!”

שרה’לה לקוית־המוח, שישבה כל אותה שעה אל החלון ושיחקה בבובתה, קפצה מתוך המהומה, ראתה את אמה מיבבת, פלטה בכייה ממושכת, כמין ילל־נביחה, והכל סמר בשרם.

(1924)

כשעבר אֵבל השלושים על פטירתה של הרבנית, קרא הרבי, ר' מאיר’ל, את ילדיו הנשואים, הניחם עומדים שעה ארוכה ליד הדלת, כאילו לא היה איש בחדר, והטריד מוחו על ספר. הילדים ידעו, לשם מה אביהם קראם, ואף שהיו מסכימים תמיד לכל תנועה ותנועה שלו, עלה לפניהם בכל זאת במוסכם, כי הפעם יתנגדו. הביאו עמהם את דודם־זקנם, הרבי הסוֹכאַטשובאי, וסברו כי בעזרתו יפעלו מלפני אביהם. הרבי סגר את הספר, זקף את עיניו, כקצר־רואי, ראה את הילדים והרעים:

“מה שוב?”

“הרי שלחת שנבוא!” – נענתה הבת הבכירה.

“צדק, צדק!” – מחה הרבי מצחו, כאילו נזכר מה, הציץ בזקנו ודיבר במפוסק – “ביקשתי – – – כן, שתדעו, כי אני עומד להתחתן עם דבורה’לה!”

חטיבות־הרהיטים הכבדות, ארונות־הספרים הרחבים, לא נתנו לדבריו שיסתננו דרכם, שייספגו בתוכם, נישאו דבריו שעה ארוכה בדממת־החדר. הילדים, שלא הסכינו למחשבה, כי אמם מתה, לא יכלו בשום פנים להשיג את השייכות שבין הקרובה הצעירה, דבורה’לה, שגדלה בביתם, ובין אמם הרבנית. הגברים החרישו, גברו על טינתם, ואילו הבנות לא יכלו החרש, לא יכלו להניח, כי דבורה’לה, שלא היה יאה להן להתחבר עמה, תיעשה פתאום רבנית ותכבוש את הכסא, שבו ישבה אמם עשרות שנים.

הבת הבכירה הידקה יותר את מטפחת־המשי השחורה, שכיסתה את ראשה, ופסעה כמה פסיעות לצד אביה:

“לא נוכל לשאת את זאת!”

“מה?” – שאל הרבי.

“פחיתות־כבוד היא לאמנו!” – נענתה בת אחרת.

“הרי אין אבא מתכוון – התקרבה הבת הבכירה – שהיא תהיה רבנית?”

“מה אתן מדברות כולכן יחד?” – הרים הרבי גבותיו הארוכות – “מה היא? מי היא?”

“אָנו מתכוונות לדבורה’לה!” – צעקה הבת הבכירה.

“לא ניתן!” – התערבה צעירה ממנה.

“מי שואל מכן?” – פירש הרבי את ידיו – “אילולא דבורה’לה, לא הייתי קורא לכם כלל! האם אני מחוייב ליתן דין וחשבון? לשאול עצה מבנותי שלי? דבורה’לה אינה רוצה במחלוקת, בת כשרה, נעניתי לה והודעתי לכם, אבל עצות? – זקף גבותיו כנגד בתו הבכירה וקראה ברמיזת־אצבע הנה, – גשי נא הנה, שרה’לה! כך דרך כיבוד־אָב? כך לימדתך אמא, זכרונה לברכה? על שום מה שותקים אחיך? הם יודעים, כי אם אבא עושה, מן השמים הוא!”

שני הבנים הרתיעו עצמם לפניהם, כאילו ביקשו לומר מה, הציצו זה בזה ועמדו בשתיקתם.

“לא יתכן, כי זה מן השמים!” – נענתה הבת הצעירה.

“שתיקה, חצופה!” – חבט הרבי על גבי השולחן.

הבנים נבוכו, רצו לומר מה, ובנקישת־דלת יצאו מן החדר.

“פייגלה הדין עמה” – זקפה עצמה הבכירה בסמוך לפני אביה – “אני שהייתי חופפת את ראשה של דבורה’לה, אני שגידלתיה, והנה אֶפֶס שכזה תהיה בעלת־הבית בחצר, תכבוש את כסא אמנו? שמעתם?” – פנתה לארבעת הקירות – דבורה’לה היא ששלחה שנבוא, אינה רוצה במחלוקת… מסתמא סוברת, שאומר לה מזל טוב! לא תזכה לכך!"

“צאינה!” – קפץ הרבי – “צאינה מלפני עיני!”

“לא נצא!” – נצרחה הצעירה.

בשעה שהבנות רתחו וצעקו, נכנס הדוד הזקן, ר' מנדלי הסוֹכאטשובאי, ישיש, חרש אל החדר, ניענע בידיו הרועדות, כמבקש לשכך את הכל, ובדוחק הניע שפתותיו:

“שאַ, שאַ, שאַ־אַ!”

“טוב, טוב” – רצה שרה’לה אל הרבי הסוכאטשובאי – “יואיל הדוד להגיד, עם מי הדין!”

“לכו, ילדים, לכו” – הראה להן הדוד את הדלת וסגרה אחריהן.

ר' מאיר’ל יצא לקראתו, נתן לו שלום והושיבו על כסאו:

“שבו, הדוד!”

“הבנות התנפלו עליך. בנות־צלפחד, מילא, פטור… כשסבתך, מירה’לה, שנבדל לחיים ארוכים, היתה נטפלת לסבך, זכרונו לברכה, ולא הניחתו שילמד, לא היה צועק כמוך, אלא שמט מראשו את השטריימל, הביאו אל לפני הסבתא, שתדבר מלוא ספּוֹדק, וכשנשתתקה, היה מהפך את השטריימל, מנערו, ויושב וחוזר ללמוד, מילא, פטור…”

“אולם חסל כיבוד־אָב” – פתח ר' מאיר’ל.

“כשהדין בכל זאת עמהן” – שיסע ר' מנדל את דבריו – “הן טוענות, כלומר הבנות, כי דבורה היא אילונית. אינה יכולה להעמיד ולדות.”

“בלבול, הדוד” – הזדעזע ר' מאיר’ל – “לא תרתענה עצמן מכל דבר, ובלבד לקלקל את השידוך!”

“זאת נראה” – הרגיעו ר' מנדלי – “אולם אם היא באמת אילונית, אסור לך לשאת אותה.”

“יש להן סימנים?” – ריטט קולו של ר' מאיר’ל – “כלומר, מהיכן להן? שקר הוא! לא אתן לבדות בלבול על בת כשרה, כל־שכן יתומה!”

“המתן” – גחן עליו ר' מנדלי – “לדברי שרה’לה, אין לה שדיים, קטנים הם משל גבר, ואין סימן של פטומת.”

“אָז מה?” – פירש ר' מאיר’ל חמש אצבעות ידו שמאל, ופניו החמורות הבהיקו – “אין זו אילונית.”

“ר' חייא אומר, כי הוא מכלל הסימנים” – השיב ר' מנדלי והתיז תיבה אחרונה – “וסוף סוף, שמע, היא צריכה בדיקה!”

“מה כוונתך?”

“פּשוט, קרא לדוֹקטוֹר, ואם אתה סומך עלי, מהיכא־תיתא, ואם לאו, צוה ויבוא הרב, שאלה היא, שאלה חמורה!”

ר' מאיר’ל הרהר רגע, קימט את זקנו הדליל, חייך לתוך עצמו, ונענה:

“טוב, דודי, טוב!”

כתום שעה הוליך הגבאי לחדר, שבו עמדו דוקטור־העיר והרבי הסוכאטשובאי לקיים את הקונסוליום. דבורה’לה, עודה תינוקה, הלכה ועיניה מושפלות, ובגדיה הלבנים, הקלים, עטפוה צניעות, שאינה מצויה אלא בבנותיהם של רביים.

שרה’לה באה לקראתה. דבורה’לה הזדקפה, הביטה בה בעקשנות, כאילו התגרתה בה:

“אבל מי תהיה הרבנית?”

“אני!”

דבורה’לה תהיה הרבנית!

– – – ביום הרביעי הקדוש שפטו אכרים הרריים בסביבי זשמיגרוד את יוּדאַש [יהודה איש קריות] פוחלץ־של־בובה הולבש קאפוטה של אַטלס, שטריימל, נזרק ממגדל־בית־היראה וטבע בנהר וויסלוקה –

גוניאֶץ קראַקוֹבסקי

עם שחר נהרו אכרי־ההרים אל העיירה. הם באו בשבילים לוליניים, שבלטו לעומת הרי־הטאַטרה הכחולים, הלבינו כנגד החמה, כמסוידים.

אכרי־ההרים, במגפיים ארוכות, כפתּנים כחולים, צעדו עם נשיהם, עם ילדיהם, דפקו ברמה במקלותיהם המסוקסים.

“לפני שנה, ילדים” – אָמר אכר זקן, מגודל־שער – “לא היה האוסטרי מתיר פרוצסיה כזאת.”

“הרי גם לפני שנה הטילו את יוּדאַש לתוך הנהר!”

“בחשאי חשאים.”

השבילים התגלגלו, הזדווגו, התרוצצו במורד־ההר ובגיא שבו ישבה העיירה, בא לקראתם בית־היראה הישן על שני מגדליו.

החמה המריאה. בהקה מן ההרים. לבושים מצויצים, סרטי־שער ססגונים, חרוזות צבעונים – הכל נצנץ בבוקר הצעיר, שקוי־השמש.

בעיירה כבר היתה המולה. כפרים שלימים של אכרים, אכרות עמדו בשוק, בפרשות־הדרכים. פעמוני־בית־היראה התנענעו חרש. זקן וטף נשתתקו, כרעו על ברכיהם והצטלבו. אי שם פתחו נשים בשירה נוגה. אחרות נלווּ. וככל שעצמו צלילי־בית־היראה, נתרטט האויר, התגלגל בין ההרים הכחולים, משל רעמים רחוקים, כן גברה עצבות שירתם של האכרים ונישא מעל הראשים המדובללים.

אמהות, סבים החזיקו ילדים, נכדים בזרועותיהם וחיכו בקוצר־רוח להתחלת הפרוצסיה. זקן, כדמות מפלצת, בדומה לשיקוץ מעופש, עמד בין האכרים, וסיפר על יודאַש, שנחלץ באמצע הפרוצסיה ונעלם על גבי מטאטא. עזרתו בכך מינוֹצקה הזקנה, המכשפה, השוכנת בביצאות, והעם מרוב כעסם תפסו לה למכשפה, ערכו מדורה באמצע השוק והביטו, כיצד הארורה נצלית.

האכרים שסבבוהו התלקקו, הצטערו, שלא היו באותם הימים הטובים, ופתאום הבחינו, כי הפרוצסיה כבר התחילה.

בראשה נשאו שני אכרים “אדם”, שזקנקנו צהוב ומפותל, לבוש קאַפּוטה של אַטלס ושטריימל. משמר־שקצים, כלונסאות בידיהם, הפרידו, כמו נד, בין הגולם וההמון.

הקהל זזו לאטם, רוחם קצרה, ומכל העברים נשמעו קולות:

“סבא, הגביהני יותר!”

“אינני רואה כלום!”

“היכן הוא יוּדאַש?”

“היי, בני אדם, הפכו־נא את פניו של הלא־טוב לצד הילדים!”

“כשיש לו שתי פנים!” – פלט מי צחוק לא־נעים.

“אַל תתבוננו בו, נשים!”

“סטאֶפקה שהתבוננה, ילדה שדון ולוֹ קרנים!”

אכרה זקנה לא פסקה מהצטלב:

“הריני משביעתך, יוּדאַש, בחמשת פצעיו של האדון ישו, בשלוש היתדות, שניקבו את ידיו ורגליו, אַל תטול במותך את החלב מן הפרות, את היבול מן השדות, טול במותך כל נגע וקללה, ולא יתענה עוד האדם.”

האויר נתמלא קולות מאויימים. הצריחות נישאו מכל קצות־העיר, ירדו במטומטם מעל הגופים המבהילים ובאזניים צללו יריות־פקקים.

רק אילו מאות היהודים, ששכנו מימי־קדמונים בעיירה, ישבו מאחורי דלתות נעולות־שלשלת, מאחורי תריסים מוגפים. דרך סדקדקים צפו בשוק. וכל אימת שהחלל המזועזע פגע בתריסים, התחילו היהודים רועדים, כאילו נישאו מעל נחשולים, ואָמרו בלבבות חרדים עם הפעוטות תהילים.

היהודים ידעו, כי ביום הרביעי הקדוש, סכנה היא להראות ברחוב. התיראו, שמא אכרי־ההרים ייפרעו מהם היום על כל השנים, שבהן היה האוסטרי משבית את החג. הפרוצסיה נעצרה ליד בית המשפט העירוני. אספסוף התפרע:

“תבחרו שופט!”

“תובע!”

“אנו רוצים בכבוד הרוקח!”

“שכזה, שאין צריך לחתוך לשונו.”

“הרי הוא!”

“שאַ, שאַ־אַ!”

“הוא כבר מדבר!”

מעל הגזוזרה שלפני בית־המשפט, גחן איש בן ששה רגל על ההמון, קולו שנמוג בתוך ההמולה, הלך וחזק, הלך ועז, נישא מעל השוק כפעמון:

“אחים! כשהאדון ישו הסב בסעודה האחרונה עם האפוסטולים בעלית־קיר של שואב־מים, ישב גם יוּדאַש ביניהם. האדון ישו נתן להם לאפוסטולים שישתו מכוסו ואמר, כי הם שותים מדמו, העתיד שיישפך על חטאות־האדם, ככתוב במאַרקוּס הקדוש. ויוּדאַש – הצביע הנואם על הגולם צהוב־הזקנקן – לוציפר הנורא, השד המגונה בעל העין האחת, כבר מכר את האדון ישו בשלושים שקל! אחים, התבוננו־נא בפרצוף: זקנקן־הדמים, העין האפלה הרעה, והמציץ בעיני הרמאי, רואה תחת הפן האחר שני פנים, ואין הוא יודע, את מי מהם ישפוט. ועתה כבוד השופט, מששמעת ונוכחת לדעת, כי יוּדאַש, המפלצת, הוא רמאי ורוצח, לא רוצח פשוט, הוא טוען את החמוּר שבעונשים, ואפילו עונש של מיתה לא סגי לו.”

האויר נרעש מצריחות־אכרים, וההמון התנודדו:

“מות ליוּדאַש! – מות ליוּדאַש!”

איש לא הקשיב לפסק־דינו של השופט, שעמד אובד־עצות, פיו פעור ודבריו כנופלים לתוך תהום.

“מה אָנו עומדים כאן?”

“מה אָנו מקשקשים?”

“סחבו את יודאַש למגדל בית־היראה!”

“היכן הזשידקים (=יהוּדוֹנים) שבעיר?”

“הם מתחבאים!”

“צריך לתלות אחד מהם בפאותיו!”

ההמון ניתקו, עשו קפנדריה לנוֹטרים, הלמו במקלותיהם בחנויותיהם הסגורות של היהודים, בתריסים, ובין העינים ריקד השד, חיפש יהודי חי.

הנוטריוס ניגלה בחלון הפתוח.

“כבוד הנוטריוס, יודאַש הנדון, רוצה לצוות לפני מותו!”

“בבקשה, בבקשה, אדונים!”

העמידו את הגולם ופניו אל הנוטריוס. בחור התגנב, צידד אזנו אל השטריימל וקפץ בצחוק.

“מה ליחש לך, יאַנאֶק?”

“כי נגלגל את רחמינו עליו ונוציא את שלושים השקל שדבקו בידו!”

“האם עודו מחזיק בהם?”

“הנה־הנה הוא מחזיק בהם” – גרר הבחור את חברו – “הבט וראֵה!”

האכר נזוז באימה לאחוריו, לא ידע, על שום מה הקהל סביבו צוחקים, תוהה ובוהה בנוטריוס, שקרא את הצוואָה:

“…אני, יוּדאַש, הנני ברנש זקן, חלוש, ברייה עלובה… בידכם להרגני, לטבעני, בין כך ובין כך לא תירשו למעלה משלושים שקל… אולם זכרו, כי שפתותי דין שתהינה יקרות בעיניכם: הן נשקו את ישו.”

“די!”

“די!”

“אַל תתנוהו לנאץ!”

“סתמו את לועו!”

“אין אָנו רוצים לשמוע!”

“טבעו אותו בלא צוואָה!”

אכר, כתונת לבנה מעל מעילו, הניף צלב מוזהב, שישו המסומר שירבב את ראשו על חזהו.

מאחורי ישו גררו את יוּדאַש על זקנקנו הצהוב, המפותל, עינו אחת חבושה והוא טען באזני אחיו:

“מה לך שותק, ישו?”

“מה אומר?”

“אתה שואל זאת, ישו? אתה, שנפלת קרבן על חטאות־האדם? מה עשית בו באדם? הביטה על ההמון הפרועים לשימצה המחפשים יהודי חי כקרבן להם! ומשלא יכלו לתפוס אותו, עשה אותי, את אחיך, כפוחלץ, כמעשה־תינוקות בבובתם, והם משככים בקרבם את יצר החיה. אתה בוכה, ישו?”

ההמון לא הניחו לו ליודאַש, שיטען טענותיו עד תומם, ניתקו אותו מעם אחיו בעצם־השיחה. כל העיניים היו פונות אל מגדל־בית־היראה. בחלון מרובע, חדל־שמשות עמד יודאַש, עינו אחת חבושה, זקנקנו דליל, קאַפוטת־האַטלס נקמטת, מנצנצת בחמה. עמד רגע ולהמולת קולות מזעזעים התחיל מעופף – נפל, כשק־חוֹל, על האבנים.

ההמון הסתערו במקלות, בכלונסאות על יודאַש, והלקו אותו שעה ארוכה, וכששוב לא נשתייר זכר מפניו, נרגעו ההמון, מסרו את המפלצת לזאַטוטים והביטו בחדוה, כיצד הללו גוררים אותו אל הנהר.

(1924)

מאובק מן הדרך הוא הדוֹקטוֹר האמריקני, ששוטט על פני עיירות־פולין ואמר, כי המקוואות צריך שתהיינה סאניטריות – הלך לבדו לחפש את הבית, שנולד בו. ודאי היה לו, כי הבית הוא חומה בת שלוש קומות ובמוחו התפתל זכר מעשה שהיה, איך נפל מן הגג לתוך החול ולא נפגע כל עיקר. עתה, בלכתו בתוך הסמטאות, נמס חלומו כאָין. הבתים הקטנים – מגובננים, הסמטאות – צרות, אין במה לנשום, ואף שאין נפגשים באדם אלא במעט, הרגשה היא, כי הנה־הנה יתמעכו הצלעות בדֹוחק. כל מה שהתקרב לביתו, נכחדה והלכה החדוה, שחיממתו זה שבועות, חדות־הבריאה של עיירה מיוחדת במינה, של עיירתו שלו, נכחדה והלכה. בהלמות־לב קרב אל הסימטה, ראה לפניו ביקתה מגובננת וכתלה מעוקם, הנוטה בכל רגע לנפול. שוב לא תמה, על שלא נפגע, כשנפל אי־אז מן הגג.

מאוכזב אחז בידית ופתח. היה זה בית ריק. הילֵך מחדר לחדר. לא מצא נפש חיה. נכנס למטבח. באמצע־המטבח עמדה גיגית־חול ובה התמסמסו נרות־חֵלב, ומלאו את החדר המועט ריח כבד ומצריב. בזוית צצה זקנה כפופה, הביטה רגע, פשטה צוואר ארוך, מקומט על חישוקיו הבולטים המושחלים כזפק של תרנגול צעיר. נפחדת הביטה על הזר. הדוקטור הצביע על גיגית הנרות:

“מה זאת, סבתה?”

כיווצה את לסתותיה הצמוקות ופתחה פֶה חדל־שינים:

“כל העיר כולה הם ילדי, הריני מילדת למעלה מחמישים שנה… ובמות מילדת, בא כל אחד ואחד, שהיא יילדתו, ומעלה לה נר… ברל הקמחאי, היושב בשוק, כבר בני־נכדים לו… משפחתו בלבד תעלה לזכרי למעלה מארבעים נר. חי, חִי, חִי! דור־הצעירים הביאו מוורשה מילדת, והיא לבושה לבנים, רוחצת ידיה בקארבול ואין מי שיקראנה… הכל באים אצלי, אצל לאה המילדת… אתמול שמעתי, כי כלתו של משה יוסף כורעת ללדת. אני באה – ניצבת הוורשאית בתכריכיה הלבנים. שואלת אני את משה יוסף: משה יוסף, ואותך מי יילד? את, לאה’שי! ואת ילדיך מי יילד? את, לאה’שי! ולכלתך שוב לא אסכּוֹן, הא? נתן לי אלף מארק – – – אלף מארק אינם כיום דבר של מה בכך. קניתי לי חבילה תה וכובע־סוכר…”

הדוקטור הבחין, כי הזקנה מבולבלת ותלה בלבולה בזיקנתה המופלגת. היא התקרבה יותר, נגעה, מעשה־ילד, באצבעה בכפתורי־הפליז של אדרתו הצבאית ומיד רחקה.

“אילו בעלי, ניבדל לחיים ארוכים, היה חי, לא הייתי היום אלמנה שוממה, והוורשאית לא היתה, לעת־זיקנתי, כורתת את פתי מתוך פי… בעלי חכם היה, אמר, כי בידי־זהב הייתי בוורשה עושה הון… אך אני עקשנית הייתי, סירבתי לצאת מן העיירה. פה נולדתי, פה התחתנתי ופה תעלה כל העיר כולה נרות לנשמתי… כל העיר כולה ילדי הם, למעלה מחמישים שנה שאני מיַלדת… בעלי גלב היה, היה מעמיד כוסות־רוח וגוזז יהודים במרחץ… היתה לי בת אחת. בעלי שנֵאָה, היה יהודי כעסן, בתי היתה היפה שבעיר, בעלי השיאה לבורסאי, היתה לו בורסקי משלו ובתי היתה בוכה, שבעלה נשמע ממנו ריח עור… עור חי… היא רצתה במשה כליזמר – כל הבחורות היו כפרתו. למחרת־החתונה ברחה בתי אל הכליזמר. בעלי כעסן היה, נטל חבל והלך אצל האשה הצעירה, כרך את החבל לצווארה והוליכה הביתה, כדרך שמוליכים בהמה… הרחוב חשך מרוב בריות והחרפה שירדה על בתי־יחידתי… היא שלחה יד בנפשה. לא יכלה שאת את ריח העור הכבד… עתה אני מעלה נרות לעילוי נשמתה הכשרה. אתה רואה?…”

ניגבה את עיניה הכבויות וחזרה ופתחה:

“הכל מתו… הניחוני בדד… אף סופי למות… כל העיר כולה יעלו נרות לזכרי… הכל, הכל… סַבּים, אבות, נכדים… זורים חול לתוך גיגיות, לתוך עביטים וכל הבא מביא נר, מדליקו לנשמתי, נשמת לאה המילדת… יילדתי בבית ר' איטשי הדיין מפלצת לפני שלושים שנה, והנה עומדת בתוך עמוד, מתלכלכת יום יום, מפלצת ששתי שיניה כשל חזיר־בר… יילדתי תינוקות בעלי שני ראשים, בעלי שלוש רגלים… אין בהם חי, ואני, לאה, קברתי את הבעל, את הבת… כל העיר כולה הם ילדי, כבר למעלה מחמישים שנה שאני מילדת…”

ניגשה אל החלון. ניגבה בידה את השמשה, הציצה החוצה והתעוררה כמי שפורענות באה עליו.

“עת ברכת נרות!”

הדוקטור אחזתו צינה והתחיל מרגיע את הישישה:

“סבתה, הלא היום רביעי בשבת!”

לא ענתה דבר, הטילה על עצמה את המטפחת, הדליקה נרות בפמוטות ובירכה חרש. הניחה את הדוקטור עומד ויצאה מן הבית. הדוֹקטוֹר הלך אחריה, ראה את הקהל נהנים:

“לאה שוב שבּת עליה!”

מיד צצו ילדים, סבבוה, זימרו בניגון של הקורא־לבית־הכנסת:

“לאה, אין שו–ל אריי–ן (לאה אל בית הכנסת)!”

“הניחו, שקצים, הניחו עכברושים, נוּ, נוּ, הניחו ילדים” – היא התחננה אל הפעוטות – “כל העיר כולה ילדי, אני כבר מילדת למעלה מחמישים שנה…”

(1922)

הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני.

שליש נכנס:

“כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.”

“הכניסהו!”

בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת.

“אתה החייל גרוחובסקי?”

“אני, כבוד הקאפיטאן!”

“אתה ברחת משדה־הקרב?”

“אני, כבוד הקאפיטאן.”

“בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?”

“כן, כבוד הקאפיטאן.”

“הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?”

החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו.

“אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?”

“לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!”

“הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?”

גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם.

“אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!”

“על שום מה?”

“על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!”

“מה כוונתך?”

“בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!”

הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני.

“לא כל הפולנים הם כך!”

“כולם, כבוד הקאפיטאן!”

“לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!”

נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים.

“הוליכוהו למשמר!”

הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו.

בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם.

נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים.

הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד.

“הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?”

ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר.

התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו.

פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד:

“היהיה לי העונג לרקוד עמה?”

“לצערי, תפוסה.”

פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו:

“אין אני רוקדת עם יהודים!”

פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי.

הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק.

(1924) עריק הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני. שליש נכנס: “כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.” “הכניסהו!” בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת. “אתה החייל גרוחובסקי?” “אני, כבוד הקאפיטאן!” “אתה ברחת משדה־הקרב?” “אני, כבוד הקאפיטאן.” “בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?” “כן, כבוד הקאפיטאן.” “הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?” החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו. “אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?” “לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!” “הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?” גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם. “אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!” “על שום מה?” “על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!” “מה כוונתך?” “בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!” הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני. “לא כל הפולנים הם כך!” “כולם, כבוד הקאפיטאן!” “לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!” נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים. “הוליכוהו למשמר!” הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו. בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם. נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים. הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד. “הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?” ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר. התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו. פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד: “היהיה לי העונג לרקוד עמה?” “לצערי, תפוסה.” פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו: “אין אני רוקדת עם יהודים!” פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי. הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק. (1924)

שניהם גדלי־קומה, פנים גלויות, נהירות. עינים – בהירות וכעין השֵכר הכהה. שערו של בּאן רך, נוטה לחום. של אוואֶלין – ארוך, כעין הערמון, מפליג לצד האודם. ברחוב, אצל מכרים, בכל שהם מזדמנים, נעצרים בפניהם, ולא מחמת קנאה, אלא מחמת שמחה סתם, שהעולם חיים בו בני־אדם נאים.

אוואלין הצטעצעה בבאן בעלה, ובאן – באוואלין, שילדה לו ילד וילדה. באן היה רופא ילדים.

מלובש, כלפני צאתו, נכנס באן אל הילדים בחדר־השינה. אוואלין טיפלה בפעוטות, השכיבתם לישון.

“פּאַ, פּאַ”, ־ שמטו התינוקות מעליהם את השמיכה, קפצו בכתנות־לילה החמות – “לאן אתה הולך, פּאַ?”

התינוקות חיבקו את אביהם, נישקו את עיניו, לחייו, מצחו. אוואלין שפעה הנאה. צווארה, גבה, לבה – הכל היה בה מגולה, נהר לובן חם כל־כך, כאילו פניה הסמיקו לא מן ההסקה המרכזית, אלא מבשרה שלה עצמה. מרוצה, שלווה שאלה:

“באמת, לאָן אתה הולך?”

באן נחלץ מידי התינוקות. חבק את אשתו, הציץ לתוך עיניה:

“למיטינג, מאַ. פרופיסור גראי מדבר היום…”

העיניים הבהירות והכהות גדלו. נשתפכו מפנים לפנים והשפתים מלאות, שקויות־דם נפגשו אחת, שתים, שלוש.

בחוץ חיכה לו לבאן הנהג השחור במכוניתו, שהיתה מכוסה שמיכה ונשמה בכפור.

באן ספג את הקור, עמד כרגע לפני הדלת הפתוחה של המכונית, הביט בשמים עמוקי־התכלת, שפלשו מבין הבתים ואמר לו לנהג:

“דזשאַן, תיסע לוואֶן קוֹרטלאֶנד פאַרק”.

הטיל את עצמו לתוך המכונה המרופדת, נשאר יושב מלוא־רוחב, כאילו התכוון להתנמנם. הבעל, האב, הרופא, איש הפראקטיקה הגדולה, הכל התגלגל ונעלם עם נסיעתו. ומשנעצרה המכונה בשדה מושלגת, כבר היה באן רחוק מאותם החיים, שהניחם בביתו.

במכונה החמה, המוארת, שתריסיה מוגפים, החליף באן את בגדיו. הוא יצא מתוך המכונית בזוג “ניקארס” מנוקדים, בסווטר לבן ובמצנפת לבנה ממנו. בידו צלצלו זוג מגלשים מנוצצים.

השלג הבהיק, נשפך כעין התכלת, הסגול והכל מסביב צרב מרוב כפור, הקרח היה משורטט מרוב המגלשים המבריקים, הוריק כשמשות, היה גדוש שחוק.

משמחה נקש באן רגל לרגל. אבריו התקשו, התגמשו, התנענעו על המגלשים. הוא חצה את פני הנהר לאָרכם, לרחבם, חש כי אין זה עדיין ולא כלום, אך בחינת הקרח בלבד, – עד מהרה יתחיל העיקר. וכל אימת שעבר במרוצה על פני גברת בודדה, או נערה, נהג כדרך רוכב טוב המדרבן סוסו, המריץ את תנופתו, טס על פניהן, כשכל גופו מתאזן בקלות, והיה קורא מעשה קונדס:

“יאַ־אוּ”.

לא היה לו לבאן שמחה גדולה מזוֹ, כשהיה מתגנב מביתו, ואפילו אשתו לא ידעה על כך. זה אירע פעם אחת, פעמים בחודש. היה בורר לו איזה בּאַל חשוד, גלישה, או היה מפליג לברודוויי. היה מתימר, כי יודע הוא להבחין בטביעת־עין, מי בתולה ומי אשה. היה רודף נערות. המשחק היה נמשך שעות, ערבים תמימים. היה מחבב להתגרות בנערות, הכובשות תשומת־עין, וציפרניהן מוכנות תמיד לשרוט. ובאותה מהירות, שבה היה מכניע את פראותה של הנערה ושוברה, באותה מהירות עצמה היה מסתלק מרוּגע, עד שחזרה ואחזתו התשוקה לרדיפה כזאת.

בקצה־הקרח, שבו הצֵלו אילנות מושלגים לאור־הירח, עמדה נערה צעירה במגבעת־פרווה. היא עסקה במגלשיה ולא זזה ממעמדה. ככל שהנערה ניסתה להפליג לפניה ולהדהיר את עצמה, ניסוטו מגלשיה לאָחור. היא הכחילה מקוֹר.

באן עבר על פני הנערה פעם אחת, פעמיים. כנראה נכלמה, הפליגה ורצה, ראתה שהמגלשים מנשאים אותה, נכנסה בה רוח־אמיצות, קיפחה את שיווי־משקלה ובצוויחה השתטחה על כל ארבע.

באן נמשך אליה, חתך מעגל תוך מעגל, וניצב ליד הנערה. הרים אותה וקד לפניה:

“היותן לי העונג לנהוג אותה, יאַנג ליידי?”

“הריני גלשנית גרועה מאד” – ניסתה הנערה לצחוק והביטה בו בחשד.

הוא נטלה בידיה, הראה לה, איך תנהג והתחיל לילך עמה, תחילה קמעה־קמעה, החליף את התנופה, ראה שאינה מפגרת, התחיל להנשא עמה במהירות מפליגה והולכת. מפרכס, רענן הביט בעיניה חדלות־המנוחה ושאלה חרש:

“את בפעם הראשונה על הקרח?”

“השניה”.

“אם השניה, הרי את גולשת־להפליא”.

“כשאתה נוהג בי” – נשענה הנערה על זרועו.

“אַ לא” – נעשה באן כבד־ראש, “את נישאת בקלות על הקרח. שנים שלושה שיעורים ותגלשי יפה־יפה, הריני מבטיחך”.

באן אחז שתי ידיה, אמר לה לפשוט רגלה ימין, ובמנותו אחת שתים, נישא עמה מסביב לקרח. עוֹרו צרבוֹ. היתה בו הרגשה, כי על ידו נישאת לא נערה, אלא סוסת־פרא צעירה, המרקעת ברגליה, אינה מניחה ליקרב אליה, והוא, באן, חייב להטיל על סוסת־הפרא בראשונה את האוכף.

הקהל על הקרח הקליש. באן דישדש עם הנערה, חתך עיגולים, צורות, ראה כי משהו מתפתל סביבו, נתרהטו רגליו. ביקש לקפוץ לתוך הסבך. פה ושם עבר במרוצה זוג, נעלם, ומסביב עמדה פתאום דממה כל־כך, שהנערה נפחדה.

“השעה מאוחרת”.

“עוד ריצה אחת מסביב לקרח, ואנו חוזרים הביתה, טוב?” – התחנן אליה באן.

“טוב”.

“את גרה הרחק מזה?”

“לא הרחק”.

“עם הורים?”

היססה רגע, כּנסה ידיה בכיסי הסווטר, לא עמדה על מקומה ואמרה בחשד:

“כן”.

בקורת־רוח נטל באן מאחור את ידי־הנערה, והתחיל טס עמה על פני הקרח:

“אתה ממהר מדי, אני נופלת! אַל נא!” – התחננה הנערה.

בעצם המרוצה צידד באן לפינה, שעמדו בה ספסלים, ופתאום ישב. הנערה נפלה עליו, זקפה רגליה מעל הפלוּמארס. שניהם צחקו.

מעל הקרח המשופשף נישאו אבקיקים, השיבו את הצחוק, הנערה נחלצה ממנו:

“אביאך במכונה שלי” – כרע באן על ברכו אחת, התחיל חולץ את מגלשי־הנערה.

“אין אתה יכול להביאני” – חייכו הפנים המשולהבות.

“על שום מה?”

“על שום שאני גרה ממול הפארק!”

לחצו זה ידי זה, ידיים גמישות, חמות.

במכונית החמה נרגע באן, וכשנכנס לביתו, שוב לא היה זכר לדם־הטריפה, שגעש בו זה עתה. האב, הבעל, הרופא, איש הפראַקטיקה הטובה, כל הנפשות האלה חיפשו ומצאו את עצמם בו. הוא בדק את הדלתות, החלונות, כיסה את התינוקות. המיטה המחוממת, שאוואלין ישנה בה, דישנתו כל כך, שבאן גחן מעליה ונשקה. אוואלין פקחה עיניה, התחייכה במנומנם:

“במאוחר כל כך, פּאַ?”

“השיעור, מאַ, נסתיים אך עתה”.

שני החדרים הקטנים והמטבח היו מלאים שקים אגוזים, קפה, תה, וצימוקים. במיצר הדביק עמד ריח של יין.

שמחה לא היתה הדירה הולמתו. גבוה, דק, זקנו פרוע, אדום, פניו צעירים, שקופים. הצער והעיניים האפורות דימו את שמחה לקדושים הרוסיים, כדרך שהם מצויירים על האיקונין הצרים, הארוכים.

לעתים רחוקות היה יוצא מביתו, היה מחכה, כי שכנה תכנס, תקנה רבע ליטרה תה, ליטרה אגוזים, ליטרה יין קידוש. אחרי הצהרים היה לומד עם שלושה נערים מגודלים, מנענע אגב כך תינוק, שהיה מוטל בעריסה ומצמיק מיום ליום.

אשתו, בשרנית, עפרון בשערות־הראש המורמות, היתה מביאה לבתים הזמנות, היתה תמיד ברחוב, חיפשה לקוחות. כשנפלה לבית חסיד לובּאַביטשי, לא היתה מבקשת הזמנה, אלא דורשת, היתה מרמיזה כי הם חייבים זאת לשמחה שלה.

אולם באזני בעלה לא השמיעה דיבור־של־נחת, היתה תמיד מרעשת, לא היתה יכולה למחול לעצמה, כי היא וורשאית, נתנה לפתות את עצמה ונישאה לחובש־ספסל. כל מיני האושר, שהבטיחוה, היו כעוֹרב הפורח. נפל ילד ולקה – תמיד היו בפיה טענות לשמחה. אולם כל אלה לא הפריעוה, שתלד לו בחמש שנות־נישואיהם ארבעה ילדים.

בהיות שמחה בן תשע עשרה, כבר התימרו בו בלובאוויטש. היה מצעירי אומרי “תורה”, ידע על־אתר למסור “מאמר” של הרבי בעמקות כל־כך, שהקהל האמינו, כי שמחה יעלה מעלה־מעלה. שמו נתפרסם מעבר לים.

בעצם־היקוד של המלחמה, כשלבותיהם של ישראל נמוֹגו מרחמים, העלו חסידי לובאוויטש את שמחה לניו־יורק. התכוונו לבנות בברונקס “שטיבל”, שבו יאמר שמחה תורה, יחַיה את החסידות החרבה.

על סמך כך השיאוהו, פירנסוהו, תחילה בכבוד.

אחרי החתונה התחיל שמחה להתיסר יסורי ריאות, נאסר עליו הדיבור בפני קהל; יתירה מזו, נפלה תיגרה בקהל ובנין ה“שטיבל” נפסק. נלאו לשלם לו לשמחה דמי־שבוע, ואשתו היתה אנוסה למצוא חתיכה־של־עסק בביתה.

כך נמשכו שנים. שמחה נצמק והלך, זקנו־אש – נפרע והלך. פניו התארכו וצרו, ומתחת לגבות האדומות – עינים אפורות, רעבות. היתה בו תרעומת לרבונו־של־עולם. התדיין וחזר והתדיין עמו, לא הבין, על שום־מה בשעה שבני־אדם ביקשו להתרומם לאלהים, היו מפרנסים אותו, את שמחה, מפריזים עליו ממון, ואותו ממון עצמו אינו נותן לו, לשמחה, מנוח, מעורר באשתו רישעות.

וכל מה שביתו צר עליו, נחנק בין השקים הפתוחים, שתהו ובהו בגרעיני־קפה חומים, בעלעלי־תה, כן השלים עם ירידתו שלו עצמו. לא היה איכפת לו, שאשתו צועקת, מחרפת, נעזרת בו, משל הוא נער משולח. ופעם אחת אחרי הצהריים, כשלא פסקה מהרעיש בקולה, מרטה בכעסה את שערותיה, היה ודאי לו, כי היא צריכה כסף. נענה בתמימות:

“שמא את רוצה, שאלך להשיג גמילות־חסד?”

“ראה נא, כיצד המפרנס שלי מעקץ אותי?” – נענתה “לא יזיקך כלום, אם תלך! הנדוניה הגדולה, שהבאת לי? בית מלא עינויים. פרך, ריאות חולות…”

שמחה לא יכול לשמוע את מענה־לשון של אשתו ונגרר מביתו החוצה. סבב ברחובות, לא הרגיש, שירד לילה, ונתעה להוֹדסוֹן. גברים, נשים, ילדים, עם צרורות, עם מזוודות, נדחקו, ביקשו לעלות, ככל המוקדם, לאנית־הטיול, שעמדה להפליג. הוא ביקש לאבוֹד בין הקהל, למחוק את חמש שנותיו באמריקה ולעקור אי־שם. ספג אוויר צח ממולח, וחש, כאילו גמע גמיעת־מים טובה. האמין, כי על המים היה מבריא. האניה הפליגה, הרחיקה ושמחה נשאר עומד עזוב, מדוכדך.

בא הביתה לאחר חצות־לילה. אשתו עמדה על המדרגה, משוטטת בדמעות, שמחה בו:

“ראה־נא, כבר אסור לומר לו מלה! רוץ, רוץ! עוד פעם אחת ואגרשך בכלל!”

בשנה החמישית שמחה לא זז לחלוטין מביתו. השתעל, הצטמק, היה מחכה לשבת, שאין בו לקוחות, אשתו שוכבת לישון מיד לאחר־הסעודה, התינוקות הם ברחוב, והוא יכול לעיין בספר.

אבל באמת שוב לא יכול היה לעיין בספר. האותיות ניצבו מעל השורות, ריקדו, ליחשו לו, כי האחרית קרובה. היו בו רחמים על חייו הצעירים, המתאספים, המתקטנים, כשקים מפולשים, לאחר שנמכרים האגוזים, הצימוקים.

שבת בשבתות אחרי־הצהרים עמדו בפתח שני חבֵּדאים נכבדים:

“שבת שלום, ר' שמחה”.

“שבת שלום, שבו”.

“רצוננו לקחתך לאסיפה. לא תהא חייב לדבר, אנו כבר עומדים לסיים את בנין ה’שטיבל‘. בוא, ר’ שמחה!”

שמחה הלך עמהם, בקוֹשי גרר את רגליו.

בביתו של פישל, בעל בית־חרושת למיטות־ברזל, חיכו קהל של חמישים חסידים ומעלה.

“הנה ר' שמחה!”

“הושיבוהו בראש!”

“בראש!”

הושיבוהו על יד בעל־בית־החרושת. שמחה חש עצמו זר, הירהר, כי הקהל מתגעגעים על חסידות, מבקשים לשמוע מפי שמחה תורה, והוא מוחו רוחשת בו עשירותו של פישל, תמה, כי הוא, קבצן, יושב עם שק־ממון כזה?

הגישו מי־דבש, אגוזים, אטריות.

מאירקי שוחט זקנקנו גזוז, הפשיל משהו שרוול־מעילו, הניף ידו אל לחיו ופתח בזמר. הקהל נלווה לו.

שמחה נרטט כולו מן הזמר. גופו החלש התחילו שבים אליו הכוחות. ראשו קל והלך, רעיוניו התרווחו והלכו, כאילו לא היה אצל פישל בעל־בית־החרושת, אלא אצל הרבי מלובאוויטש. ננער, פתח פיו, כמבקש לדבר, וכל סובביו התחילו מטפחים בידיהם:

“הס, שקט, ר' שמחה…”

עיגולים אדומים נגבבו בלחיוו השקיפים של שמחה, הנהירו את שערותיו־אש. לא מלים. חתיכות־“תורה” שלימות, שנערמו בו בחמש השנים האחרונות, נעקרו מתוכו, חסמו את הקול, נדחקו בשיעול החוצה… בתוך הדממה נישא קולו של שמחה ברוגזה, בתרעוּמוֹת ובטענות לכביכול, שכל סובביו פערו פה ואָזניים.

בעצם־דבריו ניצב שמחה, גבה, נתנענע מעל חמשת מניני החסידים, פשט מעליהם ידיו, העמיק את הרעיונים, שאיש לא יכול להדביקו. הקהל השתוממו לנעימה, בלעו את המלים. וכשסיים שמחה, לא היה מרוֹקן, ואדרבה, ודאי היה לו, כי חייו נתחלפו, והם חוזרים ומתחילים מבראשית.

בשעה מאוחרת בערב הביא פישל את שמחה במכוניתו הביתה.

בחדרים הקטנים הצרים התינוקות לא ישנו עדיין, ישבו על ספלים חלב, אכלו חלה והתלסלסו. האשה הקבילה את בעלה מתוּרעמת:

“כבר יכולת גם ללון שם, המפרנס שלי!”

(1926)

בשעה שתיים אחרי הצהריים התחילה החמה שוקעת, בלא מראה, בלא נטף אדמימות. השלג, שירד זה עתה, התקשה, כחלוליתו הִסגילה, והשטח סביב־סביב ריטט מדממה.

שלהי יאנואר.

הנהר הקפוא, מכוסה פריזמאות־שלג, כבקברים, נמשך בין אילני־מחט דלילים. בשולי־גְדתוֹ הבקועים, השחירו המים מתוך הבקיעים. מכל בקיע ובקיע בלטה מלכודת, שאינדיאַנים ציידי־בונים העמידוה.

ווּלף, בלונדי, זריז־נוע, נגרר ב“נעלי־שלג”. כמה סווטרים מרוכסים עד מתחת לצוואר, האדרת, מצנפת־הפרווה על כיסויי־האזניים, – הבגדים יותר משהגביהו את ווּלף הרחיבוהו. לא היה לבדו. דזשאַן, אינדיאַני שהיה קונה בשביל ווּלף פרוות חיות, הלך לפניו. דזשאַן נתעה לתוך פינה נידחת, עד שווּלף נחרד מזרוּת.

“דזשאַן, האם בגרירה זו נגיע אי־פעם אל קרובך?” – שאל ווּלף ומרוֹב־קור לא חש את שפתיו שלו עצמו.

“עוד מעט, עוד מעט” – קימץ דזשאַן בדיבור.

ה“נוהג”, אינדיאני צעיר, זריז, פניו מחודדות, נזקרות מצווארו הארוך; וכשהאינדיאני היה מאזין, מתכופף, היה בו משהו משוֹט העשוי כל רגע שיצליף.

ווּלף ידע, כי קרוֹבוֹ של דזשאַן, הצד חיות, מרחק מאות מילין מכאן, בא אל הסביבה ברוב־סחורה. אף ידע, כי הקרוב מסתתר כאן, נזהר שלא יתפסוהו. יותר מזה לא יכול להוציא מפי דזשאַן.

דזשאַן נעצר פתאום. וכשווּלף קָרב אליו, הצביע האינדיאַני כלאחר־יד, על ביקתה שהלבינה בין אילנות ושיחים.

“זהו”.

שני כלבי־משא שעירים, לא־גדולים, ישבו בשלג, זקרו חרטומיהם כלפי שמים ונבחו. החמה שקעה, שיירה אחריה עננים חרוכים, תלוליות־אפר.

“ודאי אין איש” – פלט דזשאַן.

“וזו מנין לך?” – התכוסס לבו של וולף מטינה.

“אין אתה שומע, איך הכלבים בוכים אחרי בעלי־הבתים?”

דזשאַן החליק גבו של כלב ושל חברו, הניח לפני הפתח את “נעלי־השלג” ונכנס עם ווּלף לביקתה, שנראתה כרפת מעוזבה. נישא ריח עור חי. עמדה כירה מעשה־לבנים, והאש שבהם קרובה לדעוך. דזשאַן ריחרח בסירים, הציץ בשק הבולבוסים הפתוח, בלש ומצא צרור טאבק שהוחל, ונענה:

“נמתין כאן… ודאי יבוא עד מהרה…”

“אתה בטוח?” – חשד ווּלף משהו ומישמש בכיסיו, שהיו בו אלפים הרבה.

“אינדיאני היוצא לזמן ממושך, קובר את הבולבוסים, אינו מניחם מגולים… נוטל עמו את הטאבק… מן הדין שיבואו כל רגע…”

הכפור הלבן עמד בין הקרשים המצוּמקים, בין הכלונסאות המבוקעים, פסע מקיר אל קיר. הקור בפנים הביקתה היה קשה מבחוץ. דזשאַן ערם על הכירה עצים, הטיל לתוך הרמץ כעשרה בולבוסים. האש התלקחה. ווּלף התיר את כפתורי־האדרת, הסווטרים, התחמם, עמד ופניו אל הלהבות וחש גבו קופא.

“תלגום לגימה, דזשאַן?”

בקבוק־יין־השרוף השטוח נדד מפה אל פה, חימם את האברים הקרושים, עכר את העיניים המזליגות.

הדלת נפתחה. אינדיאַני קשיש, לחייו נפולות, אפורות ויבשות כקלף, הסיר מעליו צרוֹר־עורות. הוא ריווח את הדלת. האש שעל הכירה התפטפטה, התנשבה מן ההבל הקר, שזחל על פני הקירות, על פני הריצפה. אינדיאַנית צעירה, גבוהה, השליכה על הרצפה עוד צרור־עורות, שהביקתה נזדעזעה. פניה, כמחוטבים עצם חומה, ניצנוץ הענבר שבעיניה העמיק וננעץ בווּלף. כל שלושתם נתלהגו. דיבוריהם היו פסוקים, נמהרים, כאילו המדברים לא בני־אדם, אלא חיות ועופות.

“אנו רעבים” – אמר דזשאַן לקרובו באנגלית.

האינדיאַני פתח את הדלת, הראה על השלג, שבו היו מוטלים כעשרה בונים, מופשטי־עור, וכרסיהם כלפי מעלה. הוא גרר בונה מלמטה:

“נקווה, כי הכלבים לא מירטטו את הבונה”.

הוא גחן בזריזות על אילן, שבו היתה נעוצה סכין, מניה וביה חתך את העכוז, קלף את הקרח לרבות העור, שבו עשויים היו הכלבים לרחרח, ואת הבשר המוקפא הניח על גבי הגחלים. הגברים התישבו מסביב לתנור, פיטמו את מקטרותיהם טאַבק והציתון.

הבשר השתלפח, פצפץ, הִשְחים. הריח הגביר את הרעב. האינדיאַנית גרפה את הבולבוסים הצלויים, שטחתם על גבי פח. ניתחה את הבשר. כל אחד ואחד נטל את בקבוק־יין־השרוף בין שפתיו, לגם בקימוץ ובתוך הדממה נשמע חיתוך־השיניים, קול הלקלוק.

“בשר טעים” – אמר ווּלף.

“צריך לדעת, צליית־בונה כיצד” – נענה האינדיאַני.

פניו החמורות של האינדיאני התרככו. קצת קמטים מסביב לפיו, לעיניו נתישרו. ינק יניקה של־ממש מתוך הבקבוק ושאל את וולף:

“איזה יהודי אתה, ‘לבן’ או ‘שחור’?”

“אילו היה ‘שחור’, לא הייתי הולך עמו” – התבּרגז דזשאַן ואמר לוולף – “‘לבן’ הוא לא טוב ו’שחור' – רע”.

“אני קשיש ממך, דזשאַן” – זז האינדיאני לצד התנור ופניו־נחושת חייכו – “ראיתי בחיי לא בלבד יהודים ‘לבנים’ ו’שחורים‘, לא בלבד נוצרים ‘לבנים’ ו’שחורים’, אלא אפילו אינדיאנים ‘לבנים’ ו’שחורים'. טוב, שאתה ‘לבן’” – פשט את ידו לווּלף – “‘שחורים’ אין אני מוכר להם עורות, לך אמכור, אמכור בזול” – התלקחו אוּרים בעיניו – “מחמת נוצרי ‘שחור’ ברחתי מביתי, ואני מתחבא מפני המשטרה”.

רקק לתוך האש, פאפא כמתוך ארובה ודיבר במפוסק:

“היה לי שותף נוצרי, צדנו יחד בּוֹנים, חולדות, כל שנזדמן. היא – הצביע במקטרתו על האינדיאַנית, שישבה שלוה, יפה, כאֵל מחוטב – היא אשתי. אני זקן, היא – צעירה. הכל שבכפר היפלו אותה, לא ידעו, מי היה אביה. הנערה ישרה בעיני, אספתיה לביתי. עודה ילדה, בת־עשר. דוקא בימים ההם מתה אשתי. נעשיתי אבי־הנערה, אם־הנערה, עבדתי למענה, קניתי בגדים, חכיתי, שתגדל. משהיתה בת שש עשרה, נשאתי אותה לאשה. היא צעירה, צריכה אהבה הרבה. אני – זקן, איני יכול לתת אהבה הרבה. שותפי, הנוצרי, גם הוא צעיר, לא איכפת לי, שהוא נותן לאשתי אהבה… אולם שותפי נוצרי ‘שחור’ היה, לא ‘לבן’ הלך לכפר, התפאר, כי האינדיאַני הוא זקן, לא־יוצלח גמור… אני – זקן, מחוסל, והוא חי עם אשתי. כך, אני מהרהר בלבי, לא דייך, שאנו שלושתנו יודעים, חייב אתה עוד לספר לזרים, אתה, נוצרי ‘שחור’ שכמוך, שוב לא תתפאר ובזה” – האינדיאני שלף מכיסו אקדח – “הטלתיו ארצה ככלב שוטה”.

היתה דממה. אש־הכירה לא הגיעה לפינות הביקתה, שבה התגבננה החשכה, זחלה מעל גבי עורות. עיני ווּלף התלקחו, תרו אחרי האינדיאַנית, ששטחה את הפרוות החיות, מילאה את הביקתה ריח־חיה עז, שצירבּב בגרון, באַף.

“הראי לו את הבונים” – התיצב האינדיאני.

היא באה מן הצד, פסעה חרש פסיעות־חיה. הפרוות החיות נשרו מכתפיה, מידיה, ועיניה ענבר, רעבות, נוצצו מבין העורות, נרעשו מסיפור־המעשה שנשמע, היו נלבבות כל כך, אנושיות כל כך.

(1927)

כל השבוע כולו שוֹטט ווּלף בין ה“טראפארים” האינדיאַנים קנה עורות־בונים וחולדות. לא הלך לבדו. מדריכו, פיט, אינדיאַני בן ששה רגל, ידע כל “טראפאר”; ידע היכן מעמידים מלכודות מסביב לנהר. את העורות הקנויים היו, במשך השבוע, מניחים אצל דזשאן, שהיה מוביל את הסחורה, על ידי כלבים, אל הכפר הסמוך.

היום יום שבת בערב, וולף ופיט סייעו לטעון מגררת־עורות. דזשאַן רתם חמישה כלבים – נמוכים, מדובללים, רחבי־גב. הכלבים לא עמדו במנוחה בריתמתם, נברו בחרטומיהם זה בעורו של זה, נחלצו, ביקשו לנער מעל עצמם את יוֹתרת־הגבורה, שהקציפה מסביב חרטומיהם.

“מיסטר ווּלף” – הצביע פיט על המגררה – “תילווה, בעוד כשעתיים תהיה בכפר”.

ווּלף, לא־גבוה, זריז־נוע, מתחת הסווטר המרוכס עוד שניים, הציץ בשמים:

“כמה זה יצריך, פיט?”

“שעתיים וחצי”.

“הבה ונלך”.

שניהם נשענו אל המגררה. נעולים נעלי־שלג, התירו מעל המצנפות את כיסויי־האזנים מעשה־פרווה, ענבום מתחת לסנטר ופתאום אמר לו לדזשאַן:

“סע!”

דזשאן נתכּרכּרה לשונו. הכלבים נעקרו ומשכו. רגליהם האחוריות, הקצרות, דפקו כרגע בשלג, והמגררה התחילה חורקת. הכלבים רצו בפסיעות זעירות, כמעט ששברו את השלג המקושה, דהרו, להקדים זה את זה, והמגררה הגלישה.

ווּלף רכס את הסווטר, לבש זוג־כסיות עד מעל המרפקים ויצא עם האינדיאני לדרך. המגררה כבר הפליגה, התנענעה מעל השדות הצחורים, התמזגה עם הכלבים, עם נוהגם, עם השמים הנמוכים. מעל הלבנונית נגררה פרודת־ענן, נקודה כהה, ועד מהרה נמוג הכל. מתוך האפרורית הגיח בדל־לבנה מכורסם, כשפת־פה מרופטת. בתוך הרפט נוצץ כוכב.

“כשהכוכב נגלה, כל המלכדות בשמים מלאות” – מצץ פיט ממקטרתו מלוא־פיו עשן.

“מה, גם אחרי מותם צדים האינדיאנים חיות?” – חייך וולף.

“שם צדים עכשיו”.

“ומי קונה מכם את העורות?”

“אנו צדים וה’לבנים' קונים”.

פיט צימת את שפתיו הצרות ונשתתק. וולף היה ממשיך לדבר, היה נותן ככל שידו מגעת, ובלבד לקשור דיבור. הוא כבר נגרר כך, זה החורף השני, עם האינדיאני ותמיד, כשהוא נשאר עם פיט בדרך, הוא מתאווה לדבר. הדיבור מבריח, לפחות, את הדממה מסביב, את האימה המוטבעת מפני הריקנות, הבאה לקראתך. פוסע על ידך אדם – אתה רוצה לשמוע מלה. אולם פיט שתקן. יותר משהוא מדבר עם ווּלף, הוא מדבר עם האילנות החשופים, המזדמנים לו בדרך. עובר הוא על פני אילן, שנעוצה בו סכין, הוא שולפה, חורת סימן בקליפה, חוזר ונועצה, ופוסע פסוע ועבור. צריך שיצרו יחפז עליו כהלכה, שיאמר משהו.

ירד לילה. השלג היה מלא כוכבונים, סימא את העיניים.

הלכו שעה, שעה וחצי. הרוח, הצינה, גברו, האזניים נמלאו קולות, שאינם בני־תפיסה, ומטשטשים כל מחיצה בין בהקיץ וחלום.

עם גרידת־נעלי־השלג נתפקלה העיירה הפולנית, שבה נולד וולף. אמו, אביו, אשתו וילדיו במוֹנטריוֹל, שעיניהם כלות, מחכים לו חודש־חודש בבית־הנתיבות, בשובו הביתה. חם לו לוולף, הפך ראשו, שמע את פיט קורא לו.

“מה, פיט?”

פיט משך כתפיו, – לא הוא קרא. וולף ניצב רגע, הקשיב. היתה דממה, הרוח בלבד תקעה אצבעיים לתוך הפה, שרקה והבריגה ענני שלג. בדל־הירח המרופט על כוכביו לא נראו עוד. מעם החשכה באה במרוצה צינה, הסתובבה בין מטליות־שלג, חסמה את הדרך ובגעייה התנפלה על וולף, סיחררתו במעגל. אילולא פיט, שאחז בו, היה ווּלף מתהפך בשלג.

“סועה, הא?” – שפשף ווּלף את עיניו, בלע אויר כדג, וצר לו, שהרפה מן המגררה.

“סערה קרובה” – התיר האינדיאני מעליו חבל.

“עוד הדרך רחוקה, פיט?”

“ארבעה מילין”.

שלג מטורף, לח, זחל אל מתחת למכנסיים, חיפה את העיניים. הרוח שילפחה את הבגדים, ריפרפתם, ומעל הבשר זחלו נתחי־צינה נַשְכּנים; וולף כבש פניו בידיו, נשם בכבדות, תר סביבו אחרי האינדיאני:

“מה מתרחש כאן, פיט?”

“פשוק בהליכתך את רגליך ותן ידיך על מתניך, והרוח לא תזעזעך כל־כך” – נתן פיט לוולף קצה־חבל – “אחוז בחזקה, שלא נאבד זה מזה”.

וולף נשף. השלגונים מסביב לפיו התמסמסו מהבלו. הוא נגרר, כסוֹמא, עיניו עצומות, ומכל העברים התיפחה הרוח:

“דוּ,–וּ–אַוו!”

ופתאום עקרה הסערה גוש־אדמה מתחת רגלי־וולף. הוא ראה לפני עיניו אוּרים, נפל ואַפו בשלג. קודם שהיה בידו להתבונן סביביו, היכן הוא מוטל, כבר עמד על רגליו, נעל־שלג אחת נשברה לשתים. פיט גרר את החבל, לא הניח לו לווּלף, שירחם על עצמו. הוא פסע הלוך וצלוע. הרגל חדלת־נעל־השלג התחילה שוקעת בתוך השלג עד למעלה מברכו. מאימת מות אוֹרוּ עיניו. אחז ביתר שאת בחבל, קמץ אגרופיו, כפף ראשו והפליג כנגד הרוח. אזניו לא שמעו, מה שמילמלו שפתיו:

“חוס ורחם על אשתי וילדי, האלהים!”

וכן רץ צולע כשעה, נישא בכוח־התנופה בלבד. לא ראה, שהסוֹעה עוקרת הררי־שלג, חופרת, שוחות, מכסתן והרוח חובטת על הגבים, הרגלים, כבמוֹטוֹת.

התאווה במאד לישב, לעצום את העינים ולהניח להם לרוח, לשלג, שיעשו מה שלבם חפץ. בין כך ובין כך שוב לא יראה לא את אשתו, לא את ילדיו. הרגליים נעשו כעצים, זרות. צנח בשלג, התחנן:

“ירה אותי, פיט, ירה אותי… ובלבד שלא תדהירני… יהא אלהים בלבבך, אַל תדהירני…”

האינדיאני עמד מעל וולף ושפך מבקבוק־יין־שרוף לתוך פיו:

“כך, פקח את עיניך… אילו העליתיך קודם על גבי, ונקפאנו שנינו… עתה, מחצית שעה מן הכפר, אשאך…”

האינדיאני הניף את וולף, הטילו מעל כתפיו, כעגלה, והפליג לכפר:

“אחוז בידיך צווארי, וייחם לך… אוּה, מזג־אויר כלביי! אוּה!”

לאחר החורף נשארו שני החברים, הטראַגיאן והקוֹמיקן, בלא דירה, בלא מכנסיים להחלפה, ובלא סיכוי ללווֹת כמה דולארים להוצאות. לחורף חמוּר כזה לא פיללו. הפועל היהודי בניו־יורק שבת. מקצוע מקצוע השליכו את עבודתם. תיאַטראות, בתי־ווֹדאֶוויל נסגרו באמצע־העונה, ואלה, שנשארו פתוחים, הציגו בפני ספסלים ריקים־למחצה.

שני החברים עקרו, במשך החורף, שלוש פעמים מדירה לדירה. בכל אחת מהן נשארו חייבים מעוֹת. ציפו לקיץ, ביקשו לילך אל בין ההרים, קיווּ כי בקייטנות יאזרו כוחות.

באחד ביוני בא לוּאי הטראגיקן, בעל עינים שחורות, כשל איטלקי מאוהב, וזקן־צדעים שחור מהן עד אמצע הלחיים, ודחק בו בקומיקן:

“ברנארד, עוד היום אנו יוצאים לדרך”.

“השגת כסף?” – בשעת־דיבורו לא זע שריר בקומיקן, ברייה שפניה נפולות, מפויחות עשן.

“היכן היה לי להשיג? יתר־על־כן, בעלת־הבית מחכה, שישלמו לה”, – נטל לואי את מקלו. מקל־סוּף דק, שמט מעשה־קונדס את מגבעתו כלפי מטה, והיה מוכן להפליג לדרך – “איך שהוא נגיע, נוּ, ונלך”.

הקומיקן צרר את כל הונו – כתונת וכמה צווארונים, – בתוך מזוודת־יד מהוהה, הביט סביביו, אם לא שכח מה, ופניו נעשו טראגיות:

“צריך ליטול מה לאכילה”.

“אַל דאגה, ברנאַרד, יש לי כמעט שני דולארים” – ניחמוֹ לוּאי.

הטראגיקן זז תחילה. הקומיקן הרטיב את עפרונו ברוק וקודם שיצא כתב על גבי הקיר הלבן:

“גוּד באַי, מיסיס תחיה!”

ברחוב קנו לעצמם אוכל, נסעו באֶלאֶווייטור עד יוֹנקאֶרס, ומכאן הפליגו ברגל בכביש האספלט.

“כסבור אתה, אָנו היחידים, ברנאַרד?” – הסיר הטראגיקן את מגבעתו, נהנה שבת־רוח משחקת בשערותיו – “עולם של בני־אדם נגררים על פני המדינה”.

“לא בני אדם, טראֶמפּים נגררים”.

“ואם טראמפּים, מה?” – שיעשע לואי במקלוֹנוֹ, – “מוטב מלהחשיך בשאַפּ”.

“לך טוב, נעליים שלמות לך,” – צלע הקומיקן.

“ואתה?”

“שני חורים לי בסוליות כשיעור זגוגיות־משקפת”.

הכביש היה בהיק, מצוחצח, עלה הרים ירד בקעות, הקל את הצעידה. הפריעו אך המכוניות, שהיו באות במרוצה ובמפתיע בשריקה, מבריחות את הולכי רגל אל העשב.

החברים כמעט שלא דיברו, צידדו לדרך שריצופה גרוע, והאבק נישא עם כל מכונית עוברת.

הקומיקן פיגר, שיעֶל ופניו הצהיבו, כמלפפון בשלהי ספטמבר.

“אילו היה לנו קיץ טוב, כמו בתשע עשרה, בעשרים” – נענה הטראגיקן לאחר שתיקה ממושכת.

“חסל הזמנים ההם” – נאנח הקומיקן – “הימים בסמוך לאחר המלחמה, כשבני־אדם היו טובלים בכסף”.

לוּאי היה מטבע ברייתו עליז, היפוכו של הקומיקן, שחיוכו הגיע אך לעתים רחוקת עד פניו, והיה מתמסמס תדיר אי־שם בדרך.

הסוליות השחוקות של ברנאַרד התחילו צורבות, לא הורגלו לשוטט עשרה מילין בנשימה אחת. יתר־על־כן, האויר החריף את התיאבון וגרגרי־החול שנצברו, דרך הסוליות הסדוּקוֹת, דקרו את האצבעות.

“עת לטעום קמעה” – סר ברנאַרד מן הדרך, חלץ את נעליו ופוּזמקיו וירד לבקעה. ישבו מתחת עץ, הוציאו לחם, נקניק ואָכלו.

ברייה חשודה צצה, ושאלה מעשה־אנשי־שלומנו:

אפשר לכם לוותר על מעט זוטות?"

ברנאַרד, מתורעם, ביקש לומר לאו, הקדימו לוּאי:

“טול כריך”.

הזר צנח קלות על ברכיו, כרך את הבשר בין פרוסות הלחם, כדרך שכורכים סיגאריטה, פיטם מלוא פיו והתבונן בשני ההלכים:

“מומוסים, האַ?”

“האם אָנו נראים כמומוסים?”

“כּרַגְלִים”" – חייכו עיניו ברוח טובה.

“ומי אתה?”

“אני? אזרח ארצות־הברית. שמעו, חברה, מרחק חמישה מיל מכאן מתקיימים ‘ראיסיס’ (תחרות סוסים), נלך שמה, לאחר התחרות אתם יכולים לקַפות מידי הבויס קומץ נאה של מצלצלים. מי מכם יודע מעשי ‘פוני’ (צחוק), אתה?” – הצביע הזר על לואי.

“לא אני, ידידי ברנאַרד”.

“בהשקפת־עין אין הוא נראה כך”.

“בחייו טשאַרלי טשאַפּלין אדם עצוב מאד” – כיווץ ברנאַרד עינו כיווץ מוזר כל כך, שהשאר צחקו.

“אתה מכיר את טשאַרלי?” – עמד הזר על רגליו.

“שיחקתי עמו יחדיו”.

“משמע שאתה לץ ממש” – דיגדג הזר באצבעו את טבורו של הקומיקן – “נלך ונראה את ה’ראיסיס'”.

“אני מוכן” – יישר לואי את מכנסיו הרכוסים – “ואתה ברנאַרד?”

“ומה אָנו עשויים להפסיד כאן?”

הלכו שלושתם, דיברו, התלוצצו. ברנאַרד נעשה אחר, שכח, שהשיעול מענה אותו, שבר ענף, התחיל צועד בקצב, מלווה הליכתו בשריקה, כאילו מאחוריו הלכו לא צמד־אנשים, אלא פלוגת־צבא.

כל שנזדמנו להם, דיברו על תחרות הסוסים. זה הוסיף אומץ, כמעט השכיח, כי חמשת המילין לשדה־התחרות, נעשו חמשה עשר. נגררו והגיעו עם ערב, כבר היה אחרי ככלות הכל. בשדה־התחרות הסתובבו קצת כושים, ליקטו את זבל־הסוסים.

“להיכן אנו הולכים עכשיו?” – נעצרו ועמדו השחקנים.

“בואו, בואו, מפתין בתולות לא אתכם”, – ניחמם הזר – “באנו במועד הנכון לדקדוקו”.

מיוגעים נגררו לבית קטן ונידח, שכל חלונותיו היו מוארים. מבעד לשמשות נראו בחורים יושבים אל שולחנות ארוכים, שותים יין שרוף מכוֹסוֹת, ומתלוצצים עם נערות מעורטלות־למחצה.

הלץ ננער בו בברנאַרד. זקף את צווארון־מעילו, חידד את מגבעתו, עשה את מקלו־סוּף כחליל, ובזמר, כשל תזמורת, נכנס אל הבית.

הקבילו אותו בשריקות, בבטישות. הבחורים השיכורים למחצה פינו מקום, כיבדו אותו בכוס יין שרוף. בחור עוּל־ימים הוציא מפוחית־פה והבחורות סייעוהו.

הכוהל עלה לו לראשו של הקומיקן. העליז ביותר, שם שלוש אצבעותיו לשפתיו, פלט שריקה, שקולה הלך הלוך וחזק, הלוך ורחב, ושיסע את זמרת הבחורות, את צעקות הבחורים. התחילו רוקדים. עם כל רגע ורגע נעשה הריקוד מופקר יותר, מקונדס יותר. הבחורות עברו מבחור לחברו. ברנאַרד עמד בדוחק על רגליו, השעין גבו אל הקיר, שלא יתמוטט. הכוהל עלה לעיניו, שטפן דמעות ומבעד לדמעות ראה, איך הזוגות נגררות החוצה אחד אחד, ראה איך חברו לואי נישא עם בחורה, הולך ומתקרב אליו, סוחפו, נוטשו על גבי הרצפה, וכל הקהל נעלמים.

בלילה הקיץ הקומיקן. על ידו, על המרפסת, שכב לואי ונחר. גשם ניתך, הרטיבם.

“הריני רטוב ומרוטב, בוא מזה” – השתעל ברנאַרד.

מקומטים, מרוטבים חילצו בקושי את אבריהם הקרושים, הביטו על הבית הקטן, כעל חלום, עימעמו, מה התרחש אמש, ונתכנסו באוסם הפתוח על גבי הקש. לואי מששכב, נרדם מיד. ברנאַרד כיעכע, הבריח מעליו את אבקיקי־הקש, פלט שיעול יבש, חשש, כי לא יאריך הרבה, והתקנא בטראגיקן, על שום שהוא ישן.

(1925)

בשעה מאוחרת בלילה נסתיים המיטינג. נאֶלסון, רזה, זריז, משל שזור תיל חום, יצא ראשון החוצה. הוא לא הלך – הוא נישא הביתה.

נאלסון סבל על אלפי כורי־הפחם, שהפסידו את השביתה, לאחר עשרים שבועות רעב. נאמר – כי זכו. הם הבעלבתים וויתרו בנקודה אחת, בנקודה אחרת. הוא נאֶלסון, שהוא כבר שלושים שנה כורה־פחם, למעלה ממחצית חייו בילה במכרות, הבחין, כי לאחר שזכו, התנאים גרועים בהרבה, משהיו קודם השביתה.

לא היתה לו לנאֶלסון תרעומת על הפועלים. ידע, מה פירושה של רעיבה, במשך שבועות, עם נשים וטף. הוא האשים את מנהיגי־השביתה, ובעיקר את בנו שלו עצמו, פיט, מזכיר היוּניוֹן. עוד אתמול היתה לו שיחה ממושכת עם בנו, הוכיחוֹ, כי אסור לוותר לבעלבתים, ולהפסיד אין בין כך ובין כך מה. פיט הסכים. ופתאום תהפוכה כזאת.

נאֶלסון הבריח על עצמו כל חשד, שוטט בביקעה הנידחה חידלת־העצים וחדלת־העשב. צריפים אפורים, סוֹמים, היו פזורים על פני כל השטח. לפני המדרגות ישבו נשי־כורי־הפחם בחבורות של שלוש, של ארבע, חיכו לבעליהן והשיחו את קשי לבן.

“באמצע הלילה התנפלו עלי, הכלבים” – דיברה אירלאַנדית גבוהה ברמה – “הפכו את החדר, חיפשו את דזשאַן… דזשאַן נתמזל לו מזלו – אילו דקות קודם בואם חמק וברח… מרוב כעס התחילו משברים כסאות, עקרו את כרעי־השולחן ואותי ושני ילדי, הישנים, הערומים־למחצה, גירשו מן הבית…”

“טוב, שהלילות נעשו חמים יותר” – נאנחה איטלקית, שרחבה מרובה מגובהה.

“בני הכלבים האלה היו מגרשים גם בחורף” – החזיקה פולניה, כולה עור ועצמות, את ידיה הקטנות על כריסה, שהיתה גדולה מכל עצמה.

“בחורף דוקא היו מגרשים!”

“הלילה יקיץ הקץ!”

“באמת שוב אין כוח, הרגלים מתמוטטות, למעלה מעשרים שבועות, ששובתים”.

“סטיפאַן שלך” – אחזה האיטלקית ידה של הפולניה ההרה – “סטיפאַן שלך השתולל אתמול כהוגן, השד ריקד בין עיניו”.

“אינו יכול שאת, שצרורי בין שיני” – הסתירה ההרה את כרסה בשתי ידיה.

“מוסרים לו את התענוג!”

“סתם אמירה היא, שאינו יכול לשאת; הוא מתכתש, מנקה־ארובות שלך!”

“אם לא הפלתי ממכותיו, הריני עשויה ברזל” – רעד קולה הבקוע של הפולניה.

“מה הוא רצה, השיכור?”

“כשאינו יכול לפרנס את ארבעת הילדים שלו, אינו רוצה בחמישי” – נראה היה, שאשתו מצדיקתו.

“איחר להמלך!”

“זוחלים כחזירים, ואחר כך יש להם טענות!”

“כולם כך!”

“הייתי נותנת לו להלום מהלומות!” – פלטה האיטלקית בקצף כל־כך, כאילו היא גופה ספגה את המכות.

“כשהבעל מחבט לפעמים, אין זו פורענות” – הטילה האירלנדית – “הנה מיסטר נאֶלסון”.

“מה נשמע, מיסטר נאֶלסון?” – התיצבה האיטלקית – “כבר אַחַר המיטינג?”

“זכינו בשביתה” – אמר נאֶלסון בקול זר וזוויות פיו התקמטו ברוגזה – “מחר בבוקר השכם לעבודה”.

הנשים אחזו זו ידיה של זו, נפלו זו בזרועותיה של זו, נשקו זו את זו.

ההמולה כבר התגלגלה על פני הביקעה השקטה, המגולה, באה מכל העברים; הלכה הלוך ורום, הלוך ועוז. התדפקה על דלת וחלון. אורי־שלהבות הפציעו בשמשות. אמהות, תינוקות לידיהן, פעוטות על ידיהן, התלהגו, התערבו עם אלפי כורי־הפחם, שבאו מעם המיטינג. המנהיגים צצו והאמירו מעל ההמון, יש שנשאר יושב על הכתפיים המסורות, יש שעמד על חבית ריקה – דיברו בכל רמ“ח ושס”ה על השביתה שזכו בה. אי לא האזין.

דאגת היחיד, שהנחיצתו לעשות פשרות, ובלבד שלא ירעב, הדאגה הזאת נמוגה. פירורי־שמחה התכפלו, נשרו לכל פינה ופינה בכפר, נפלו על המון־האלפים, שעמדו ערוכים, כמנענעי פסנתר אדיר – והזימרה בקעה לתוך הלילה.

אירלאנדים, איטלקים, פולנים, סלוֹואקים, שבאו בדוחק לידי הבנה, להגו אחד אחד בלשונו, כולם קלטו קרבם את החדוה, כדרך בני אדם הקולטים קרבם מימי מעיין מתגבר, ואינם מהרהרים, כי שתייתם מקפחת את מישהו, שהרי אין הם נוטלים כל מאומה מאחרים.

נאלסון, שסירב לשמוע על כהוּנה ביוּניוֹן, לא רצה להבדל מאלפי החברים, חינק בקרבו את הטינה, לא הוסיף להרהר בשביתה. ומשהתערב בהמון, התמזג עמו, נעלמו – ביתו, בנו, אפילו הוא, נאֶלסון עצמו. נשארה חדוה נהירה, בת־בלי־שם, שאינה צריכה שם ולא יהיה לה שם, חדוה, שיש לו לנאֶלסון חלק בה – למעלה משלושים שנות עבודת־פרך.

נמוך, ראשו הגדול על כתפיו הרחבות, הגיח דזשאַן מפויח, כגחלת עמומה, מתוך סיעת־פועלים. הוא חסם דרכו של נאֶלסון, אחזו וצידד עמו:

“מה שמחה היא זוֹ, אֶחא נאֶלסון? אין יושר, אני אומר לך, אָין… מאַיק, דזשאַן ופיט שלך… מכרו את השביתה…”

“עובדות בידך?” – דחק נאלסון באיטלקי.

“עובדות למה לי? כמוני כמוך יודעים, כי בוֹסים אינם משלמים כסף חינם!”

“ודאי לא!”

“והם, קורקבני־הכלבים, קיבלו כסף! פיט שלך סתם את פיותיהם של הכל, של כל ה’גאֶנג'!”

“פיט שלי?”

“כן. שאל את סטיפאַן. האֶי סטיפאַן”, ־ קרא האיטלקי את הפולני, שעמד בתוך חבורה של כורי פחם והמרידם – “נאֶלסון אינו מאמין!”

“גם אני לא האמנתי” – ניגש סטיפאַן, דיבר חרש, מדי פעם בפעם הגביה במפתיע את הקול, משל היה חרש – “אתנול בא אלי קאֶלי ואומר, שאין צריך להיות שוטה, והשביתה הפסדנוה ממילא… צריך שיהא מוח בקדקוד, ולא נסורת… מה שלא יעשו ב’חפרפרות', בכורי־הפחם, יהיו מרוצים, ובלבד שיעמדו ויעבדו, ואגב כך צלצל קאֶלי מלוא כיסיו כסף”.

“קאֶלי” – שאלתיו – “הרגת את מאֶקמילאֶר, אדיר־הפחם התפוח?”

“רצונך שאקח דברים עם פיט?” – ליחש לי קאֶלי.

“כי מה?”

“שיעמדו מחר לעבודה”.

“כוונתך?”

“אַל תעשה עצמך פגר, סטיף, ואַל תהא ‘דאֶם־פוּל’. אתה יודע כוונתי… פיט הוא ‘גוּד בוֹי’?”

החשד, שלא הרפה כל הלילה מנאלסון, כבר היה עתה נטוע בתוכו. נבהל הביתה.

נאלסון סבב את ביתו הקטן, לא יכול ליכנס לתוכו. כאן מתה אמו של פיט, הניחה את נאלסון ותינוק בן שלוש. כורה־הפחם התפאר בפיט – הנער יתחיל במקום, שבו הוא, נאלסון, הפסיק. הוא, נאלסון, כבר יישאר כורה־פחם. פיט, שירש התמדת־אביו, עקשנותו, יהיה מנהיג, ואמנם נעשה כן.

כורה־הפחם היה ודאי לו, כי נעשה פה מעשה מגונה, אך סירב להאמין, כי פיט שלו ידו באמצע. הרי הנער אינו צריך כל מאומה. אין הוא שותה, אין הוא מעשן, מוסר לאביו את כל שכרו.

בתנופה פתח נאלסון את הדלת. זו לו הפעם הראשונה, שניגש לשולחן־הכתיבה של בנו, שהיה סגור. בכמה חבטות שיבר את המנעול, התחיל מפשפש בניירות. בדק כל פיסה, כל פתק כתוב, נתחוור לו, כי בנו משרת את הבעלבתים למעלה משנה.

חייו של כורה־הפחם הוכו בבת אחת רסיסי־רסיסים. שרירי־הפלדה בגופו המורעב הוּתרו, נתרפו, התמסמסו. מי פילל, כי דוקא בחדר הזה, שבו אבא־בן דיכאו, לאורך־חיים, כל תשוקה שובבה, דוקא פה ייבקע נחש? נחשול חם עלה לגרונו, לא הניח לו לאָב, שישב במנוחה ויצא החוצה.

ההמון סאנו כקודם, הרימו את הנואמים, צווחוּ:

“הוּראַ דזשאן! הוּראַ פיט! הוּ־ראַ!”

“ובלבד שנסתיים!”

“ובלבד סוף!”

“ובלבד סוף!”

“ובכן, מתי, בוֹיס, נלך לעבודה?”

“אומרים, מחר”.

“מחר! מחר!”

הוציאו מתוך צריף גראמופון, העמידוהו בלב־הביקעה ונגינת־מצעד צרודה שמטה מטליות־לילה, הוציאה נשים, טף ממיטותיהם. בקבוקי־יין־שרוף שטוחים נדדו מפה אל פה, הכניפו את הרגלים, הכניפו את האברים המפורכים. כושי התקוֹלל, נלווה לו שני, שלישי. הקולות חרישים, נוּגים. נטפל אליהם אירלאנדי, ניגע איטלקי, פולני. הזימרה היתמרה מעל הביקעה, מעל הצריפים, עקרה את הלילה ממנוחתו.

נאלסון תקע את אצבעותיו העבות בנקבי־אוזניו, נגרר בין הצריפים והפליג לדרך המוליכה למיכרות־הפחם. ביקש לסגף את גופו, שוטט שלושה, ארבעה חמישה, מילין – לא תרעוּמוֹת, לא עוולות, אלא כל חייו, גדולים, כבדים, התמסמסו בו, עשנו, שטפו את מוחו, והוא נישא ביתר תנופה.

תלי פחמים גבובים נוצצו באפלה, נאלסון היהרהר, שאין דבר כלֶה, האור הספוג של מליוני־שנים נישא עתה מעם הפחמים. מה ערך לו, לנאלסון, לגבי השנים, אפילו החיים של אלפי כורי־הפחם, שפיט רימה אותם מירמה מגונה כל־כך.

מכונות־גרר היו תלויות בלילה, כקילוני־ענק על בארות, כפופות מעל הקרונות הריקים. ניצנוץ־הפלדה של הפסים ביצבץ מבין הבורות, הקציף בחשכה, משהגיח הירח הפגום מאחורי ענן.

נאלסון דאַב, שהעולם אינו יודע כל מאומה על רבבות־בני־האדם, המכלים את חייהם במעי־האדמה המפוייחים. על כל מאה בתים, שהם מוארים ומוּסקים, נהרג כוֹרה־פחם. ואם האדם כבר המציא את המכונה, שאינה כואבת ואינה שותתת דם, על שום מה הוא חייב להתענות בעבודה מטומטמת ככריית־פחמים.

מעם המהמורות נישאו קולות חנוקים. הלילה נתמלא נפתולים. נאלסון החיש את הליכתו, נתקל בשני שומרים, שהחזיקו בצווארונו כורה־פחם שטוף־דם.

“תצווה לדור עשירי, שלא לגנוב פחמים, עכוז מזוהם שכמוך!” – חבט השומר באגרופו באָזנו של כורה־הפחם, שלא יכול לעמוד על רגליו, התנדנד לצד השומר האחר, שאגרופו היה מוכן לחבוט אָזנו אחרת.

“כשאין נותנים פחמים” – התכעכע דיבורו של הפועל ההמום, ניסה להתנצל ופניו המלוכלכים בדם התעוותו – “ולבשל תבשיל צריך”…

“תעבוד, אל תשבות, יתנו לך פחמים, ‘גיני’ ארור שכמוך!”

אַחד השומרים נטל ידו של הפועל, ביקש לכובלו בשרשרת־פלדה; הפועל התחנן:

“חנני הפעם… לא אוסיף עוד…”

ללא־הועיל, הפועל התחיל מתכתש. ידים הורמו, ירדו, בתהלומת, בתחבוטת, הטילו את כורה־הפחם על גבי הקרקע, כבלוהו בשרשראות־פלדה.

נאלסון ניטלטל בין מכרות הפחם, הצטער, שביזבז שלושים שנות־חייו במיכרות האפלות, ופסע הביתה. פיט כבר ישן. נאלסון נטל את פנס־הכורים המרושת, ומן הצד התבונן בבנו, ששכב במיטה, מכורבל בשמיכה. כתפיו צרות, צווארו צמוק וגרגרתו נעה ונדה, כלב מטוטלת. רגליו הפשוטות נדחסו מתוך השמיכה, נזדקפו כשל בר־מינן. לעיני האב היה קבר קטן – רוחבו אַמה. מה ערך ומה שיעור לחתיכת־חיים פה, על גבי המיטה, הדוחפת ריבואות אל המכרות האפלים?

נאלסון קלף את בנו מתוך עצמו, העמידוֹ על כפו הפתוחה, השחורה, התבונן בו כדרך המתבונן במכה, שדין להפקיעה.

השלהבת פיזזה מבעד רשת־החוטים, פיזרה אלומות־חושך מתחת למיטה, בפינות, סימנה פניו הגרמיות של נאלסון, לרבות דבלול שערותיו השבות, שהיו מוטלות על מצחו הלח. כפוף עמד על בנו, דיבר אל מישהו, משל שלישי בחדר:

“כן, דין להפקיעה”.

עם שחר התדפקו על הדלת. נאלסון פתח. דזשאַן על פניו האפלים כבש מלוֹא־הפתח. אחריו סטיפאן וקבוצת פועלים. דזשאן הגיח:

“באנו לקחת את פיט. דזשאַן ומאיק נמלטו בלילה. קורקבני־הכלבים מכרו את השביתה”.

“הכל יודעים, כי מכרו את השביתה” – זז לפניו סטיפאן – ולעבודה לא יצא בינתיים איש".

“היכן הוא? פיט? עודו ישן?”

“שם הוא שוכב” – הראה נאלסון על המיטה, שעמדה בחדר הסמוך.

בפסיעות כבדות ניצבו כורי־הפחם לפני המיטה הצרה, שבה שכב פיט ורקתוֹ ירויה.

כתום אבל השבעה נעל בֶּר את הנעלים הכבדות, המסוּליָנוֹת, ויצא לחצר.

הבוקר ריטט בגעיית הבהמות, שלא עמדו במנוחה ברפת.

בר התרעם בלבו, על ששרה אינה חולבת עדיין את הפרה, והציץ כלפי מזרח. נץ־החמה, מפגר, היה בסמוך לקרקע, הבריח בחיצים, חיצי־אש דקים, את האפרורית.

הוא נטל מעל הגדר שני דליי־פח, ביקש לחלוב בעצמו את הבהמות, והתרעומת דובבה מתוכו:

“שוב אין על מי לסמוך, אין גוֹלדה…”

לא היתה זו טינה על מישהו, שניטלה מעמו גולדה. אולם הוא כאַב על שום “החצר”, שבה געו הבהמות תפוחות־כחלים. בדרך הציץ לתוך לול־העופות, חטף עוף אחד, אחר, זפקיהם היו ריקים.

החצר על רפתיה ודיריה, שהיו גדושים רוב ברואים, אשתו היא שבנתה אותה, טיפחה אותה. בר חש עצמו חייב על עמלה של גולדה, היה מתנצל על עשרות־שנות־העבודה, היה אומר וחוזר ואומר:

“בידיים זרות טוב לחתות גחלים…”

שרה כבר ישבה ברפת בשילוב־ברכיים, חלבה בכל עשר אצבעותיה. שמלתה הקצרה בין רגליה. ברכיה חשופות, מוצקות, התערבו בלבנונית־החלב, הבהיקו באפלולית, וריח של חלב חי וזבל־בהמות ריכך את בר:

“ואני סברתי, כי עודך ישינה!”

“כשיכולתי לעבוד בשביל גולדה, שניבדל לחיים ארוכים, דין שגם אתה תסמוך עלי!” – הרטיבה הבתולה את אצבעותיה היבשות בחלב הרירי וקרבה לפרה אחרת.

בר לא ענה. את שרה, שארה רחוקה של גולדה, לא אהב. מוחזקת היתה לו בתולה פותה, שאין שכלה משמשה. עתה נראה לו, כי טעות היתה בידו, הבתולה אינה דוברת הבלים. היא התרוממה על ברכיה, כעל אוכף. גב רחב, ברכיים רחבות ממנו, כאילו לא גדלה בין בני־אדם, אלא כאן, ברפת, בין בהמות. אצבעותיה קצרות, אדומות, גלשו על הכחלים המהבילים, הקציפו, ועיניה אפורות, לחות, נוצצו מתוך לסתות שמנות, שלא פסקו מהעלות גירה.

בר יצא מן הרפת. עמדו שלהי־אפריל. אילולא מות אשתו, היו חלקות־האדמה, שהתפשטו ימינה ושמאלה, חרושות מכבר. השנה בר איחר.

הבוקר מקושה, כפוריי, הכחיל מעל השדות, מתוך הרחבות גח פועל וארבעת סוסיו. המחרשה העמיקה לחתוך את הקרקע, הפכה את מעיה כלפי מעלה, ומעל השחרורית המדובללת, משל מים עומדים, התנענע רתם־הסוסים.

בימי אבל השבעה, הקרישו עצמותיו של בר מרוב ישיבה ומנוחה. כוחות צבורים ביקשו משפך לעצמם, ואיש לא היה מאמין, כי בר גבה־הקומה, על ידיו הרחבות מדי, על כרסו הנפולה, כשל בחור בעצם־גידולו, הוא כבר בן ששים. לא נראה כך.

הסוסים כבדים, רחבים, נעצרו ועמדו, חיממו סביבם את האויר בהבל, שטרד ועלה מנחיריהם, מעורם.

בר החליק על צווארו של סוס אחד, חבט מתניו המנצנצות של סוס אחר. איזה סוס הצטהל.

“לך פּוֹל, זרוק את הזבל מתוך הרפתים!” – נטל בר את המחרשה מידי הפועל.

שרק להם לסוסים, שהוא גידלם, ומשננעצו הסכינים בתוך האדמה הדשנה, משל גבינה היא, התרפתה והלכה קרישות רגליו וידיו.

ידיו הרחבות, השעירות, נצמדו לידיות־המחרשה, הרגלים נכנסו בעקבי־הסוסים. שוב לא היה זה בר, שישב שמונה ימים על שרפרף, לא ידע מה יהא עליו בלא גולדה.

אך עתה, כשהוא והמחרשה, בהמת הבית, ניצנוץ גושי האדמה השסועים נעשו אחד, חש בר, כי העולם־לאמיתו הוא פה, בין השדות. פה נישאים חיים אחרים, שלו, של גולדה. אין צריך אלא לפרוש את הידים ואימת־המות כלא היתה.

בר גחן על המחרשה, שהשליכה משני עבריה פרודות אדמה בהיקה; שוב לא הלך, אלא שט, ושייר אחריו קצף שחור.

לפני עשרות שנים קנה ביקתה ישנה, שחוחה, כמה צמדי־קרקע, והוא וגולדה קבעו פה מדורם. עבוד עבודת־פרך. בידיהם, בגביהם סחבו, האיש והאשה, את האבנים מן השדה, והניחון כדמות גדר. בהמשך הימים בנו בית על אגפיו, על מרפסתו המזוגגת. כמה צמדי־הקרקע התכפלו עם כל תינוק שנולד, התכפלו עם העגלים, עם העופות.

ומשהעשירה גולדה עוד היתה בעצמה חולבת את הפרות, חובצת חמאה. ומשגדלו הילדים, פשטו על פני העולם – מי לשיקאגו, מי לניו־יורק, אבא־אמא נשארו לבדם. גוֹלדה חיתה עם העופות, עם הבהמות, עם הגן, שנמשך מאחורי החלון. בר – עם השדות. כל ניר נר בעצמו, דישנוֹ בזיעתו שלו עצמו. הסכים עמה, עם גולדה, כי לאחר מותם יהיו טמונים על התלולית בין עצי־האַלון.

וכשהתדפק המות, פתח לפניו בר עצמו את הדלת, כדרך שמזמינים אורח. לא יכול היה לראות, איך גולדה גוססת; ידע, כי אסור, ובאצבעותיו שלו עצמו עצם את עיניה. הילדים לא הניחו לקבר את אמם על התלולית, הוליכוה העירה אל בין יהודים, נטלו את האם מעם האב. אף טענו, כי ימכור את החווה ויהיה אצלם, אצל הילדים.

בר לא אהב את העיר. כשנזדמן לפעמים לשיקאגו, לא ידע הוא, בעל מאות צמדי־הקרקע, לפסוע פסיעה. הוא נמשך לסוס, לפרה, הוא נמשך לשדה. ומשעלתה התבואה, לא היתה זוֹ תבואה סתם. השיבלים צמחו כבן־לילה, עמדו כאילנות רכים, ובר לא ידע שמחה גדולה משיוּט בצינת התבואה, כשהוא אינו מהרהר, אלא כולו ספוג ידיעה, כי הכל מסביב הוא עמלוֹ.

בשבועות האחרונים, מאז גולדה שוב לא ירדה ממיטתה, התנודד מעט המשק. פרות, שלא נחלבו, נשארו בחורשה ללילה, בנפה של ביצים נדגרו שנים שלושה אפרוחים, והכל משום שחסרה יד, חסרה בעלת־בית.

משנעצרו בר וסוסיו לפני החצר, עמדה מעל ראשו החמה וחימומה קל, כאילו החום בא מבעד לפרגוד.

שרה הוציאה עביט־תבשיל, גחנה עמוקות על גדרת־עץ, רגליה מגולות, פשוקות מעט, הביטה בחצר וקראה את העגלים לאכילה:

“קאַבּאַש, קאַבּאַש, קאַבאַאש”!

העגלים נישאו וזנבותיהם זקורים, תקעו חרטומיהם החיננים לתוך ידי הבתולה, לתוך קפלי־שמלתה, ניצבו אחד אחד מסביב לעביט, והתחילו מעלעים.

בר בן הששים חייך, כדי רגע לא הרהר, כי הבתולה לחיים אדומות, שמנות לה, כי בארבע אמותיה הכל בוער, כי היא מדיפה ריח־רפת עסיסי. הוא ראה לפניו בעלת־בית, החייבת ליטול את המשק בידיה. לא העלה זאת על דל שפתיו, אפילו לא חשב. נכנס לחצר, תקע אצבעותיו בחרטומי־העגלים, ובקורת־רוח אמר לבתולה:

“תהיה לנו ארוחת צהריים, שרה?”

“אתם כבר יכולים לישב ולסעוד” – התחילה שרה לדפוק את העגלים אל הרפת.

בר, אכל בראשונה לשולחן אחד עם שרה, היה מרוּוח; חש, כי הבתולה נעשית לו קרובה.

(1927)

(מסוּפר מפי חייל יהודי)

בשעה שלוש בלילה התדפק סטאֶפּאַן על פתחי:

“מישא, ה’בּאַטקוֹ' קורא”.

כמה שלא הקדימו לעורר אותי, הייתי תמיד ער. אימת־המות הבריחה מעלי את השינה, נתנה בי תנופה. הייתי היהודי היחיד בצבא באַלאַחוֹביטש, הלכתי באשר הלך המטה, חייב הייתי לבדח את ה“באַטקוֹ”, את אָחיו, את שלישו.

“מה פתאום באמצע־הלילה, סטאפּאַן?” – שאלתי את הקוזאק, ששימש את באַלאַחוֹביטש.

“במטה עליזות, מישא”, – הגיש לי סטאפּאַן את מכנסי – “יש לנו ‘דאמוֹטשקות’ (גבירות) פולניות, יש לנו יין, יש לנו קוניאק… חוש ומהר!”

בשעה שהתלבשתי, בחנתי את קולי, שהצילני ממות, ביקשתי לידע, אם אינו צרוד. כשנאשמתי, חייל בצבא האדום, בריגול, והוליכוני למטה־האויב, שאל באַלאַחוֹביטש, ה“באַטקו” עצמו:

“כמה מקציני ירית, זשיד (יהודי)?”

“אף לא אחד, רוֹממותו!”

חבט באגרופו בשיני, בעיני, שטפני דם, ונפלתי ממהלומותיו, בקושי עמדתי על רגלי, צווח באזני־סטאפּאַן:

“לירות!”

שכחתי את המהלומות, שכחתי שדמי נוזל מפי, מאַפי. במוחי נפתח תא, ורעדה עברה, טיפה טיפה, על חוט־השדרה, נכנסה בקרסולי, בקצות־אצבעותי. נתרווח לי כל כך, שראשי התחיל תופח. בו במקום עלה בדעתי לשנות את מאַרש־הגדוד הבולשביסטי ובכל מקום שנזכר לנין־טרוצקי, אזכיר את בּוּלאַן באַלאַחוֹביטש. מלוכלך, שותת דם, עמדתי בפתח ושרתי ברמה, במלוא־חזה, שנזדעזעו השמשות. מעודי לא שרתי כך. ה“באַטקוֹ”, נמוך, גבו רחב, רחב מאד, מדדני בעיניו המלסטמות. שרתי ביתר שאת, סיפרתי, כי מווארשה למוסקווה נמשכים גדודיו של באַטקו באלאחוביטש, בוהק־אלפי־החרבות, אלפי־הרמחים מאפיל את השמש. הבאַטקו סילסל שפמו הארוך, שהגיע עד פיו, ניענע ראשו שחור־השערות ונתחייך:

“מה עשית אצל הבולשביקים?”

“שחקן הייתי, רוממותו, הייתי מבדח את החיילים, לא ראיתי רובה בעיני… שחקן, מישאַ השחקן…”

“אלכסנדר?” – פתח הבאטקו דלת צדדית וקרא את אחיו – “מה אתה אומר, נהיה עוד אי פעם במוסקווה?”

אחיו, צנום, גבוה ופניו ארכרכים, לא היה דומה לו לבאַטקו. הציץ בי מתחת זגוגיות־משקפיו, כמורה־כפר כועס, ובביטחה הפיל מלה:

“לפני החורף נהיה במוסקווה”.

“שיר, מישא!” – מזג לי הבאַטקו חצי כוס יין שרוף.

שתיתי, לא חשתי בחריפות, פתחתי בזימרה והבאַטקוֹ ואחיו נהנו מנצחונות־עצמם.

מאותה שעה נשארתי במטה. הייתי מבדח את הקצינים, מבדח את הבאַטקו. ימים תמימים הייתי חייב לשיר, איך הוא וגדודיו נכנסים למוסקווה.

כל אימת שנקראתי אל הבּאַטקוֹ, היתה ננערת בי אימת־סתרים, אימת־המות. למן היום הראשון חישבתי לברוח, חששתי שמא הבאַטקו ינחש זאת מעל פני. הפעם, כשסטאפּאַן עוררני, הייתי מוכן מקץ דקות מעטות. במדים כחולים, מהודקים, הלכתי על פני החצר הארוכה האפלה, שבמבואה דלקו שני פנסי־נפט גדולים. חיילים, רובים בידיהם, הילכו רצוא ושוב.

הלילה היה צונן, לח. השמים היו תלויים נמוכים, גדושי־עננים, שאיימו בגשם. העיירה היהודית פולנית בּיאַלאַ, שבה חנה באַלאַחוביטש וצבאו, היה עליה פחד־מות, לא ישנו לילות, חיכו, כי תתחיל ההריגה. אור לא נראה בבתים הקטים, הגבובים.

המטה בלבד היה בו אור. מנורות־הבזק להבו. בטרקלין הגדול, אל השולחן, ישב הבאַטקו עם גברת צעירה. בפינה, על ספה, היה מוטל אחיו של הבאַטקו, אלכסנדר, וראשו כבוש בחיקה של גברת. הוא נפתל בנשימתו, שהיתה תלויה בקצה־אפו הארוך, החיוור, וטען וחזר וטען באזני הגברת:

“אנו נראה להם, לבולשביקים, לחשופי־שת… אנו נַראה להם…”

גיניראל סאראטשאנקוֹ עמד בקושי על רגליו, גחן מעל מיטה, שבה שכה אשה צעירה, שיכורה, מזמרת בקול צרוד.

הבּאַטקו מזג לי כוס יין שרוף, צעק, משל מתרגל את חילו:

“מישאַ, שייכנס הרוח ב… מה אתה ישן, כשהבאַטקו שמח? פצח בשירה לאמִתה!”

פתחתי:

אוֹט וואַרשאַווי דוֹ מוֹסקווי

דוֹ בּוֹלשוֹי ריאקי…

יאַרקוֹ בּלישטשיט אוֹסטרוֹ כלינני

בּאַלאַחוֹבסקי שטיק…

טראַילאַ, טראַי־לאַ, טראַילאַלאַ,

בּאַלאַחוֹבסקי שטיק…

“מולודיאֶץ, מישא! עוד הפעם! בקול רם יותר, בקול רם יותר!” – ניצג הבאַטקו ופתח וצווח – “האי, סטאפאַן, אנו כולנו גברות לנו ומישא אין לו, ראה, השג גם בשבילו גברת, מיד!”

בימי־מלחמה אי־אפשר לו לחייל שיתפנק בדברים שבאנושיוּת. ולא תימה הוא. כל רגע אתה עשוי להניח קרקפתך, לפשוט פרסותיך עולמית, ומי נחוצה לו אז האנושיות? שעל־כן החייל שותה שיכור, רודף נשים, אינו מאמין ביוֹשר, אף לא באלהים. אבל מפלצת כמו הבּאַטקו, חיה כזאת… חרפה לספר, חרפה למין האנושי… והוא הבאַטקו, היו לרשותו כמה אלפי חיילים, היו במטהו גיניראלים, ראשי־גדודים, קצינים, היה סאַווינקוֹב, הסוציאליסט.

אולם על כך בפעם אחרת. כן, סטאפּאַן בא עם גויה מנומנמת, נקבה בת ששים וכמה. נראה כי זה עתה סחבה מתוך מיטתה. הגויה מחתה עיניה הדומעות; הושבתי את הזקנה בפינה, הרגעתיה, הבטחתיה, כי לא ייעשה לה כל מאום.

הבּאַטקו לא שתה את הקוניאַק, הוא שפכו מתוך הבקבוק לגרונו, שׂחק על הגיניראל סארטשאנקו, שעמד בקושי על רגליו, כפוף ככלונס עיקל, התנודד מעל המיטה.

“האי, סארטשאנקו” – פלט הבאַטקו – “מה אתה מתנודד מעל גברתך, כיהודי בשעת התפילה? הראה את כוחך, גיניראל שלי!”

סארטשאטקו גחן על המיטה, ראשו נפל על הגברת, והוא הקיא כל שסבא, זלל לתוכו. הבאַטקו בה במרוצה, תפס את הגיניראל בצווארונו, פתח את הדלת, וברגלו בעט אותו אל המסדרון:

“גם כן גיניראל! מבשל־דייסה תהיה אצלי, שיכור שכמותך! להקיא? האי, מישה, הב הזמר לאמתו, רם על כל רם!”

הבאַטקו נשאר יושב עם גברתו אל השולחן, התנמנם. אָחיו, אלכסנדר, פניו לבנים, כשל מת, ואך עיניו יקדו, ככרבולת של תרנגול, זקף אצבעיים, איים לתוך החלל, חירחר:

“אנו נראה להם, לבולשביקים… אנו נראה להם…”

הבאַטקו פקח עין, התחנן:

“מישא, יקירי, השיר לאמתו, כך…”

אוֹט וואַרשאַווי דוֹ מוֹסקווי…

טראַילאַ־טראַי־לאַ־לאַ…

(1927)

החומה הגבוהה, העבה, על שערי־הברזל המוצקים, יותר משהלמה בית־עלמין הלמה מצודה. שדה־הקברות היתה חתוכה שדרות מרוצפות, שעמדו בהן, משני העברים, קברות־משפחה, חצובות שיש ושחם, כטירות קטנות, שכמעט לא נראו מבין העצים המעונפים, מבין הצמחים המטפסים.

מאחורי הקברים נמשכו ערוגות פרחים. חלוני־החממות היו פתוחים וגידולים מוזרים צפוּ בחמה.

בין הערוגות עמדה בתו של הממוּנה, אֶוואֶלין – נערה עדינה, גמישה. שמלה קלה, לבנה, שרוולים רחבים, מרופרפים, ירדה מכתפיה הצרות. שערותיה הבלונדיות האירו, נמזגו בצווארה המקומר, ולאור שקיעת החמה נראו כקשת מים.

היא נולדה בבית־עולם, היתה משוטטת בדד בחדרים הגדולים, מתבוננת, איך המכוניות גולשות ועוברות, נעצרות משני צדי־השדרה.

גברים צילינדריהם כסופים, גברות בשחור, התנענעו כצללים, מחו עיניהם, והניחו על הקברים פרחים, פרחים לאין־שיעור.

אוואלין היתה יכולה לישב שעות ליד עץ־שיש כרות, לדבר אל החלל, כאילו ידידה לפניה. ומשנעשה לה הדבר לזרא, הזעיקה את הילדים אל מתחת לתלים, קראתם בשמותיהם, משל לא היתה בבית־עולם, אלא בין משפחה מסועפת.

היתה מידיינת עם המתים, הבינה לשונם, ממש כתינוק, שאינו יודע עוד דבר, והוא מידיין עם הכלב, עם החתול, ואפילו עם מקלו של אבא.

היה זחלה מעל הגדר הבנויה, התכנסה באמירי־האילנות, על גגות הקברים המקומרים, נאחזה בענפים הדקים־מן־הדקים, והאזינה לנשמות הקטנות, שריפרפו סביבה, לא פסקו ללחוש לה:

“זכרי, אוואלין, כי הרצון שלא ליפול דין שיהיה בטוח ועז מן הפסיעה!”

והיא לא נפלה מעודה.

וכשהיא, אוואלין, רצתה משהו, רצתה במאוד, די היה להם להניד את עיניה, להעלות את הדבר על דל־שפתיה, ומכל העברים היו נישאים צלילים, היו נישאים מעולמות ומרחקים נעלמים. ולבה הצעיר נרטט, קידם בברכה את הדמויות האפורות, שירדו עם המצבות, השתטחו לרגליה. יומם ולילה ארג בית העולם את דממתו, שהיתה מלאה צללים, ובין הצללים נגררה אוואלין, חייכה על בני האדם, המשתהים על טבלות־האבן, על הקברים, סבורים, כי המתים מוטלים מתחת לאבנים.

כך גדלה עם עצמה, עם מתים סמויים, וכשהיתה נישאת כפופה בין הקברים, קיימת־לא־קיימת, נראתה יותר כצל, שירד מעל מצבה לשוט אילך ואילך, וכשייעף יחזור ויעמוד על אוטם־השיש. נקפה שנה ועוד שנה. אוואלין, בלא חברות, בלא חברים, התהלכה, עם ספריה, בין המתים, ישבה על קבר חדש של נערה־אם, ששלחה יד בנפשה. וכתום המהומה, ומשפחת הנערה־האם חדלה לבוא, שמעה אוואלין, פעם אחת עם הערב־יום, שיר חרישי, כאילו ניענעו עריסת־תינוק. הזימרה נישאה מעם השיחים שממול הקבר.

אוואלין נטשה את ספרה ונעלמה בין השיחים. הזימרה נפסקה, נשארה תלויה ברתת בחלל־האוויר. היא בלשה בין הענפים, בין המצבות – לא היתה נפש.

אברך, כולו חצוב־שחם, שניצב על אוטם מרובע, הביט בה. אוואלין סילקה מעליה את מבטו, תמהה, על שנראה פתאום כממש, ומהורהרת חזרה אל הקבר. הביטה סביבה – הספר איננו.

כפופה, באפור, נשארה עומדת מעל הקבר, נרעדת קלות, ביקשה להזכר, אם נטלה את הספר, או נטשתו.

אפשר והיה פה מישהו? ובכן, להיכן נעלם?

הלכה רצוא ושוב, חיפשה עקבות־רגליים, שאלה מפי הבנאים שבנו בתים למתים, אם לא נטלו את הספר, ובפעם הראשונה בחייה דממת בית־העולם הפחידתה.

יצאו כמה ימים. אוואלין סברה, כי בנאי נטל את הספר וקמעה־קמעה התחילה שוכחת, כאילו לא אירע דבר. והנה התרחש מה – שוב עברה על פני קברה של הנערה־האם ושמעה את הזימרה החרישית, והיא עתה נוגה מבראשונה. ניצבה רגע, מחולחלת, והפליגה לצד הזימרה – לא היתה נפש.

על החול היה מונח ספרה פתוח. חטפה את הספר, עלעלתו, ספגה את ריח הפרחים הכמושים, ובהלמות־לב קראה בעמוד השער:

“מה לו לפרח ממש בין פרחי־בית־עלמין?”

והאברך, החצוב שחם, חייך, כמדומה, מעל האוטם – פסיעתה של אוואלין נתקפחה ביטחתה, התחילה רצה בשבילי־צדדין, נפלה ונפחדת פרצה לחדרה.

אחוזת־כיסופים ביקשה להתחקות, מה התרחש באמת, האין זה אלא חלום. ישבה מעל הכתובת עד שעה מאוחרת בלילה, הקבילה לכתב ידה, ומצאה, כי הילוך־הכתב דומה.

ירח גדול היה תלוי מעל הקברים, מעל המצבות, פשט צללים על גבי צללים, נדחק אל החלונות הפתוחים – היו בני־אדם מתהפכים במיטותיהם, מדברים מתוך שנתם.

מעל אוטם מרובע ירדה דמות אפורה, היתמרה מעלה־מעלה, הצטפצפה כנגד הירח בקול דק ונוגה כל־כך, שכתפיה התחילו מרטטות.

אוואלין, גמישה, התיצבה בכתונת־הלילה הארוכה הלבנה, נמשכה כיוּבל־מים, הפליגה לצד הזימרה, עם קרני־הסיגל צוננות.

העצים־הננסים, הפרחים המוזרים, הטירות הקטנות, הכל סיפר, כי פה לא _____¹ כי זו מלכות ארורה, שבה מטיילת עם לילה אוואלין בין הטירות, מצפה למי שעתיד להתגלות מאחורי ארמון־שיש.

אוואלין נשארה עומדת כצמח נרדם, לא יכלה להחלץ מסבך הצלילים, שנקלעו מסביב לידיה העדינות, מסביב לאצבעותיה הארוכות, הבוכות. היא ציפתה לדמות האפורה, פירפרה:

“מי את?”

“פרח בית־עולם”.

“ואתה?”

“אני? צל”.

ידיים רעדו בידיים, שפתיים בשפתיים.

הזימרה הלכה הלוך ורוּם, נישאה מעל כל קבר, הלמה כנגד הירח. וכשנעלם הירח בלהבות, נפסקה הזימרה פתאום. הצללים עטו על המצבות ובית־העולם הוסיף לארוג את דממתו, עטף, למרגלות האוטם, את האברך, החצוב שחם, והשחר, צעיר, התנשב בקפלי כותנתה־לילה הלבנה, בשערותיה המאירות, וסביב השפתיים הרעננות, הפתוחות קמעה.

(1924)

בשבוע הרביעי לאחר מות־אשתו של גילמאן, חוואי בשנות־העמידה, להעלות את בתו בכורתו של אחיו, נערה בשנות העשרים, שישבה בעיירה קטנה בפולין.

למן היום הראשון היתה שרה כנבוכה בחוות־דודה. העיירה הקטנה, שממנה באה, הבית הקטן, הנפול־למחצה, שבו גדלה בחדר אחד עם תשעה ילדים – כל זה חיתל והצר את שרה כל־כך, שלא היתה עשויה בשום פנים להסכין לרחבות ולגדלות, שנפלה לתוכה, והיתה מהלכת המומה, נחנקת מרוֹב־אויר.

בחוות גילמאן היה השפע מרובה, שפע מן האפרים שאין להם סוף, שבהם היו בהמות יומם ולילה בצלצלים מבוֹססות את האזוֹב הלח. ומשהתחיל החלב, מתוך הכחלים הגולשים, מנטף לקרקע, היתה געייה רווית־צער מזעזעה את האַפרים האילמים.

געית־הכיסופים לא הניחה לה לנערה בת־העיירה, שתשב בחדרה. היתה מפליגה באפר, שבו התרומם העשב שלא־נקצר למעלה ראש ולא האמינה, כי היא, שרה, נמצאת אצל הדוד; רושם היה בה, כי עודה שטה על פני הים, ראתה את העשה מתקפלל, רץ ובולע אותה.

במעמד בתו של הדוד נראתה שרה זעירה ובטלה, וניטל לשונה. בתו יחידתו של הדוד היתה עוד נערה צעירה, גבוהה, רעננה, רגליה ארוכות, גמישות, וכשהיתה חובשת סוס, היה הכל בוער תחת ידיה. שרה חשה עצמה אשמה, תמהה, על שום־מה עלסי נוהגת בה טובת־עין – כלום אין היא יודעת, כי היא, שרה, עומדת לכבוש את מקום אמה?

מפני הדוד התיראה. רחב־גרם, ערפו אדום, פניו שלא כפני יהודי. מחריש, אפשר היה לו שיישב שעות בכסא־נוד, מקטוֹרת בפיו, דומה מאזין לזמזום, הבא מעם האפרים, מעם השדות, ודרכו להרהר בקול במלים פסוקות, מנויות, וכטוב רוחו עליו, לא ייעף לחזור בפעם המאה על מעשיות ביהודים מן הבית.

ומשנחה שרה מנסיעתה, רתם גילמאן דופנית, הושיב את עצמו ואת שרה, נסע על פני החווה, הראה לה רכושו, ודיבר בגלוי:

“רואה את, בתי, את האפרים, את שדות־הבר, את הבהמות – כל אלה יהיו שלך! במשק הבית אין אני מתערב. לא התערבי אצל לאה. שניבדל לחיים ארוכים, לא אתערב אף אצלך. הבי, כאן המפתחות ורצוני כי מכאן ואילך תהיי בעלת־הבית. ולענין חתונה, לאמתו של דבר הייתי מיד מתחתן, אולם הבטחתי לה לעלסי, שלא אתחתן לפני תום־השנה. ילדה, אני יודע… האַ, מה את אומרת שרה, נמתין?”

לאחר השיחה התהלכה שרה מבולבלת, לא היה לה בפני מי לשפוך קשי־לבה, ישבה שעות על המרפסת, הביטה בשדות־הבר, שבהם נפגשו סאסאות־השבלים הבשלות, הכבדות, נראו כגדר שאין לה סוף, שמעליה היה תלוי השרב כערפל, ואילו בצד הקרקע שבו היו השבלים קלושים יותר, נישאה צינה.

החיים המחותלים, שהביאתם אל החווה האמריקאית, התרפו, שמטו מעליהם חיתול־חיתול, וגופה ספוג־הצער בכה חרש על ימי הבתולים שחלפו בלא־כלום. רחבות השדה ומרחקם הפחידו. וכששמעה את געיית־הכיסופים של הבהמות, ביקשה לצרף את זעקתה. פעם אחת, כשנשארה שרה לבדה בבית, באו עליה געגועים כל־כך, שיצאה אל החצר והפליגה עם האַפר. נהנתה, שהעשבים זוחלים לאזניה, לערפה, מתגנבים לגרביה, מעוררים כל עורק, וצער, צערם של ילדים שלא נולדו, נישא מכל העברים.

שרה שמעה פתאום קול. נעצרה וצוֹתתה. ממולה הלכה עלסי עם חוואי צעיר, שכנו של גילמאן. שרה רעדה, התכופפה משהו, שלא יבחינו בה, ובעיניים, שהיו עשויות ליקוב קיר, הביטה, איך הזוג פוסעים כמה פסיעות באפר הרווח, נעצרים, משלבים ידיהם ומתנשקים.

הזוג ישבו. שרה כבשה פניה בשתי ידיה ונעמדה. החדווה העמומה, נדודי־לילות, שלפני מסעה לאמריקה, החלום, שנגלה לעיניים העצומות, כשנשארה לבדה בבית, – כל אלה היו לה כחווית־רגע.

האשה שבשרה בכתה. הלכה הביתה, גילמאן בא רוכב, נראה צעיר יותר, ישיבתו כקו הישר, ויציבתו היתה בה קונדסיות־מה, שהשיבה עליה, על שרה, משב־חמימות.

הבחין בה, ירד מעל סוסו, הניחוֹ ליד הדרך, ניגש.

“מה את עושה פה לבדך?”

“טיילתי מעט”.

“לילה נאה”.

שרק לו לסוס וזה התחיל לילך אחריהם. שרה נעצרה פתאום, השעינה ראשה על חזהו של גילמאן והתיפחה. גילמאן התרגש, התחיל מרגיעה, מגפפה, וישב עמה תחת עץ.

שרה התרפקה על הזקן, ראתה מבעד עיניה העצומות, איך עלסי מחבקת את השכן הצעיר, חשה עצמה אפֵסָה בזרועותיו העזות של גילמאן, וכשמיצמצה בעפעפיה, נפגשה במבטו הפיקח של הסוס, שעמד כל אותה שעה והביט בזוג.

(1924)

בהרים הקדים החורף. הימים, אפורים, הצטמצמו; הלילות, אפלים, התארכו. רוחות טילטלו גבישי־שלג, הפיצום מעל הר ועמק.

עשרת־צמדי־הקרקע, שהשתרעו בין שני נהרות, ניתקו מישובי־הסביבה, והם והמים הקפואים נעשו אחד, ולעתים רחוקות נתעה הנה אדם.

בביקתה מהוה, שעמדה בין עצי־מחט ישישים, ישב אברהם גרוֹס, יהודי קשיש וזקנו עד מתחת לאבנטו. אשתו זקנה, שלקתה במרה־שחורה, היתה מדברת עם נפשה, לא היתה יכולה לישב רגע בטלה. היתה חובצת חמאה, מגבנת גבינה, סורגת פוּזמקאות, וכששוב לא היה לה מה תעשה, היתה מקרבת אל לפני התנור המוסק פיטס שעועיות והתחילה מונה אותן לתוך דליי־פח.

ומשכילתה הזקנה עשייתה, נגררה אל בעלה. קמטי פניה, השרויים במרה־שחורה, חייכו במבולבל, עיניה הכבויות הביטו בצער, כאילו ענין של סכנת נפשות לפניה.

אברהם הרים את פניו מעל הספר:

“מה יש, מירלה?”

הזקנה מילמלה בשפתיה הכווצות, גלתה סוד:

“אלפים, אלפים, אלפים שעועיות…”

בעלה נטלה בידה:

“נו טוב, מירלה, טוב”.

מרוגעת, חיוכה מוזר, חזרה וישבה אצל התנור, התחילה מונה את השעועיות, זורקתן מן הדליים אל פיטס־העץ.

שנים יושב אברהם בין שני הנהרות, עובד את עשרת־צמדי־הקרקע.

גבוה, גרמיי, גבו רחב כאמתיים, זקנו אובד אי־שם מתחת לשולחן, מתפתל בתוך הגבות העבותות – יושב אברהם מעל מדרש תלפיות ולומד.

הקיץ על דאגותיו אינו מניח אחריו אלא צער; מזכיר, כי לא לעולם ששון, כי אלם־החורף, המחשל הכל בקרח, מביא עמו מַרְגֵעָה כל־כך, שבה רעיונות צחים, שקופים, עולים מרקיע לרקיע – מרגעת־החורף נמוגה עם קיץ.

האדם משתער על הר ועמק, מטמא את הנהרות, והאויר מלא תאוות. אין שהות לעיין בספר, הראש מתנפח מריקנות ומסביב יפקע ויכרסם עינוי.

ראשו מגודל־השערות של אברהם מתנשא אל התיקרה, אלומות הזקן הלבנות מנהירות את אפרורית הבית, והעינים העמוקות מתבהקות, חשות כוחן לעמוד בפני התאוות, החוסמות דרכו. אין צריך אלא לרצות, לרצות בעוֹז, צריך להעמיד את הגב הנרחב מתחת להרים, לעוקרם, מעשה שמשון, על שרשיהם, ויכּוֹן שבת־שבתון.

בדלת הפתוחה־לרווחה תקע סוסו של אברהם את חרטומו, שילח מנחיריו פקעות הבל לבנות. הישישה לא פסקה ממנין־השעועיות. נגמדה, מפחד ניסוטה ואיימה על הסוס באצבע, שלא יוסיף לפסוע. הסוס הרחיב בצווארו את הפתח, התחנן בעיניים אילמות, שיתנו לו ליכנס.

רוח אחזה בדלת, הפעירתה. הלהבה במנורת־הנפט פיזזה וחשכה.

אברהם ניצב:

“מה יש? מה יש, מירלה?”

מן התנור הפתוח טפחה זהורית אדומה ומעל הקיר המסויד נגררה הישישה, עור ועצמות, ומעליה קרקפת־סוס, כמעשה־נחושת.

“אל תפחדי, אל תפחדי, מירלה” – הרגיע אברהם את אשתו, הושיבה חזרה אצל התנור – “שלומה’קה הניח בודאי את האורווה פתוחה”.

הוציא את הסוס, סגר בעדו את הדלת.

מסביב היתה דממה, כדממת־מדבר. אור־לבנה נפל על השלג הגבוב, סימא באור זרחן. בקיע הנהר, שלא נתנו לו שיקפא, תהה מתוך השלג בעומק־אפלה.

הדממה התפקלה מתוך האפלה, הטילה המולה מכושפת, משל ההמולה נישאת מעם המים שמתחת לקרח.

אברהם חבק את סוס, זקף את ראשו מדובלל־הזקָן, ומעיניו העמוקות נשפכה נהרה, סיפרה כי גבר על הכל, כי האדם זלל תאוות עד להקיא והוא “כולו חייב”.

וההרים המושלגים לא ייעפו מסַפר יומם ולילה, כי ביניהם כבר מרחף אורו של משיח, שהאלהים התירו מתחת כסא הכבוד. כתרים מתלקחים באור־הצחצחות, המתפשט מעל השלג, ומגביה והולך, עוטף את כסא־האש, שיושב עליו משיח:

“קדוש, קדוש, קדוש…”

רוח התנשבה בכוכבוני־השלג, טפחתם בפני אברהם, שהתכופף, לא הבחין מיד, היכן הוא, והביט באורווה, שכמעט לא נראתה מתוך תלי־הזבל, שנערמו מסביב לקירות.

שלומה’קה בא לקראתו.

“היכן אתה מתגלגל, שלומה’קה, ומניח את האורווה פתוחה?”

“אתה חושש מפני גנבה?”

“הסוס נתעה אל הבית”.

“ודאי הנחתי את האורווה פתוחה, כשהלכתי אמש להתפלל מעריב”.

מרוקן ניצב אברהם בחצר, ביקש לתפוס, מה אבד לו זה עתה. סביב לבו היה כאב, ששלומה’קה עומד בדרכו, יושב בפינה נידחת כזאת ומתפלל שלוש פעמים ביום, אינו מניח לו לעולם שישקע בעבירות, להיותו “כולו חייב”.

מבעד חרכי־האורווה הסתנן אור־פנס דלוח.

מר־נפש נכנס אברהם לאורווה.

“שלומה’קה, אתה רשאי לבקש לך מקום אחר”.

“מה?”

אברהם ביקש לומר, כי שלמה עומד בדרכו, שאין הם יכולים לדור בכפיפה אחת, אש ומים, ומוטב שייפרדו, והוא נתכעס:

“פועל, השומר על תפילת־מעריב, אינו פועל”.

(1924)

סיעה של מודדי־קרקע כסחה שלושה ימים דרך ביער עבות, שנתעה אליו לעתים רחוקות אדם. שלכת העלים, עלי־המחט הירוקים, היתה מוטלת ארבעה רגל בעומק, התמזגה באדמה, שילחה צמחים זחיליים, שהצטנפו בין העצים. קשה היה להחלץ מן הבּרקנים, שהיו מקרעים את המלבושים.

מודדי־הקרקע חתכו את הצמחים, הפילו עצים, סימנו היכן לשטח תל, היכן ליקוֹב מנהרה, ביקשו לחבר שממה וישוב.

בשלושת הימים האלה הפועלים השחירו כל־כך, שקיפחו צלם־האדם. העור על פניהם הכמורים וידיהם – מצולק, המלבושים בלויים, ספוגים זיעה ומלאים קרעי־שסע. ומרחוק ניתן לראות את הסיעה, לרבות הדגלונים על שכמיהם וכלי־המדידה, כשארית חיילים תועים של פלוגה ממוגרת.

מימי־השתייה כלו עוד לאחר היום הראשון; ביקשו איפוא עצי־אורן ובמוֹהלם ריווּ את צמאם, ומשהקלישו עצי־האורל, הטיל הפוֹרמאַן דיבור:

“צריך לחפש מים.”

“אני אלך!”

“אני!”

מודד־קרקע נטל בידו שני דודי־פח והפליג עם היער, שהיה מסועף כל־כך, עד שהיה הכרח לזחול על ארבע.

מודד־הקרקע סבור היה, כי בעובי הזה ודאי מפכפך אי־שם מעין, או יובל־מים נופל מהר, מקלח בין הצמחים, שאילולא־כן והגידולים לא היו עבותים כל־כך.

מודד־הקרקע הלך שעה, שעתיים, הלך בעקבי המולה, שנישאה מעם העלים; ודאי היה לו, כי אי־פה מקרוב זורמים מים. השרב התישוֹ. ישב בצל, השעין גבו היגע אל עץ, וצפה נכחו בתכלת.

עכבישים, כרסיהם ססגוניים, נצנצו כנגד החמה כאבני־חן, התנענעו ברשתות. עכביש מורעב ישב מאחורי עלה, ארב לקורים, שחיברוהו לרשתו. זבוב הסתבך בקורים בזמזום, והתחילו מרטטים. העכביש יצא ממחבואו, החליק על הקוּרים, וממנו ובו ישב על קרבנו, ומרוב חדוה ארג ברגליו.

מודד הקרקע הקשיב – האמנם קול צפור?

מבין העצים המסועפים נישאה זימרה חרישית, פסוקה. הזימרה חדלה, וחזרה ונשמעה, וביער־הפרא העלו הצלילים חשד כל־כך, שמודד־הקרקע עמד נבוך על רגליו. הוא שידל את עצמו, כי ציפור היא המזמרת. פעמים עם ערב ציפור משתפכת, ונשמעת זימרת תינוקות. רגע עמדה דממה. עד מהרהר חזרו ונישאו צלילים מבין העלים, העמיקו את התעלומה, וכמעשה־כישוף ניתנה חיות בכל עלה, בכל בד, וליחשו סיפור מעשה על נערת־יער, שדרכה לפתות.

ענף התכופף, הבליחה אלומת־אור, ועין, עין־אדם, הביטה רגע במודד־הקרקע, ונגוזה בין העלים. באפס־נשימה גחן מודד־הקרקע לשוב על עקבו, ביקש לברוח, ניצב משותק על עמדו – הענף השתרבב וחזרה האפלה.

נפחד התחיל מודד־הקרקע לכפוף את הענפים, חיפש – שוב לא נראה דבר. האָמנם אך דמיונו הוא? ההמולה, שעמדה בחלל־האוויר, וכמותה הד־הצעדים, איששו את דעתו, כי לא רחוקים מגורי אדם. שכח את עייפותו, כפף את הענפים, שקע בעלים, ולא חש בדקור השיחים את בשרו. השיחים נקלשו, ועד מהרה ראה מעל כברת־דשא נישאת מפלצת, אינה מהלכת אלא מקפצת, כמו קוף.

מודד־הקרקע קרא את המפלצת, היא לא הפכה פניה, נעלמה בין האבנים, שזקרו מתוך האדמה.

נשמעה נביחה. הנביחה התהדהדה מכל העברים, וקשה היה לומר, מהיכן היא באה. מודד־הקרקע הלך על פי הנביחה. במורד־הר, עטופה עצים, עמדה ביקתה.

כלב פרכּס על המרפסת, השתער על הזר.

הביקתה היתה מעוּזבה. קצת שמשות סתומות לוחות־עץ. קיר מעוקם, תמוך־כלונסאות, ואילולא הכלב, וניתן להניח, כי חורבה נטושה היא.

כל מה שמודד־הקרקע התקרב והלך אל הביקתה, כן התגברה והלכה הנביחה. הכלב כאילו השתער מתוך עורו שלו.

נפתחה דלת ואדם מגודל־פרע, מכנסיו־עור מהוהים, מעילו־עור שחוק, יצא, אחז אזני הכלב, השקיטו:

“שאַראַפּ, בּוֹירק!”

מתוך הדלת הפתוחה נצנצו כנגד מודד־הקרקע עיני־זרחן. תועה ובוהה קרב אל המדרגה:

“האפשר לקבל מכם לגימת־מים?”

האיש המגודל־פרע ניענע בידו לזר, שלא יוסיף ללכת, סגר את הדלת בעדו, ונטש את הכלב על המרפסת.

הכלב עמד מוכן להתנפל. אולם לא נבח, עיניו ושתי מלתעותיו המגולות פיעפעו, כרסו הממותחת התרוממה, חרטומו הפעור נשף, הלהיט את האויר.

עד מהרה הופיע האיש המגודל־פרע וכד מים בידו:

“שתה!”

“מים טובים אצלכם!”

“מי־מעין, שב, הזר, תנוח ותספר מהיכן באת.”

“הלכתי לחפש מים ונתעיתי אליך.”

“בשבע השנים האחרונות אתה האדם הראשון, שנתעה לסביבה זאת.”

“ואין אתה רואה אדם?”

“אינני רואה.”

“ומהיכן אתה מתפרנס בפינה נידחת כזאת?”

“אתה יודע מהיכן? האדמה נותנת ירק, הנהר – דגים והאפרים – שפנים.”

מתוך הדלת הפתוחה בהק משהו, וכשמודד־הקרקע התבונן, הבחין שפנים.

“מה לך שם?”

האדם מגודל־פרע סגר את הדלת, חזר וישב והביט, מתוך חשד בזר.

הדממה הביאה את הזימרה הפסוקה. חתולים שעירים ביצבצו אי־משם, הלכו בחבורה. זנבותיהם המפרכסים נצנפו זה בזה. החתולים התמתחו סביב לרגלי בעל־בית ובעיניים־פרא, עצומות־למחצה, הביטו בו בזר.

מודד־הקרקע אחזתו אימת־מה. לא ידע, להיכן נתעה, לא האמין כי אפשר אדם ניתק מן העולם, שאל:

“ידעת, כי היתה מלחמת־עולם?”

“שמעתי משהו” – גיפף האדם המגודל־פרע את גבי־העינבר של החתולים – “האם המלחמה כבר נסתימה?”

“העולם התהפך” – ביקש הזר להפתיע את האדם המגודל־פרע – “אין עוד צאַר רוסי, אין עוד קיסר גרמני…”

פנים מפורעים התרוממו מבין החתולים הצהובים, פקחו זוג עיניים, הביטו בזר ומשהו, שאבד ממנו לפני שנים, התחיל מצטנף, הגיע עד למוח המגודל־פרע.

“חסל רוסיה, אתה אומר?”

מתחת לשערות המדובללות הביטו בו במודד־הקרקע פנים מיודעות. העיניים מלאו תוגה.

“אתה יהודי?” – עלה פתאום על דעתו של מודד־הקרקע.

“ואם אני יהודי, מה?”

“אף אני יהודי.”

הראש חזר וגחן על גבי־העינבר, האצבעות גררו בשערות הצהובות העמוקות, הסמירון. עיני החתולים ירו זרחן. מלים פסוקות הגיחו מתוך הפה, התערבו בריטון־החתולים, ויצאה שעה קטנה, עד שמודד־הקרקע תפס את דברי האדם המגודל־פרע:

“התחננתי אליו – אלוהי, אבי, אבא מתוק, רחם על אפרוחי הצעיר… הייתי מוטל שלוש יממות בארובה־של־חורבה, ראיתי איך מענים את ילדי בן־החמש… לא קיבל את תפילתי – ובכן, מה יסכון?”

“עבר עליך פוגרום?” – שיסעו מודד־הקרקע.

לא ענה, אימץ אליו את החתולים, חרד עליהם, כעל אפרוחים.

“אחיות, אחים, הם, החיות, נשמעות לי, מצייתות לי. ברחתי מן האדם… אני חי בין חיות…”

ירד מעל המדרגות, החתולים והכלב אחריו, הראה בשתי־ידיו על האדמה:

“האדמה מהתלת היתוליה, אי אתה בטוח בה, אולם האדמה יושרה מרובה משל האדם”.

קומץ־המלים האלה התיש את הגוף הגדול, ובפניו של המגודל־פרע שרה צער.

חזר והתכנס במרפסת, נח בין החתולים, גיפפם:

“אחים, אחיות…”

מן השדה באה פרה, גררה בדוחק את הכחל המלא בין רגליה, נעצרה לפני הביקתה בגעיית רחמים:

“חלבני!”

“כבר אני הולך, אחותי, כבר אני הולך לחלוב אותך” – החליק את הפרה, והפך פניו אל מודד הקרקע – “נו, אדם, לך לשלום!”

האדם מגודל־פרע הוציא כלי־חרס, ישב אצל הפרה ונשמע שכשוך של רצועות־חלב.

באויר־הערביים עמד ריח־של־זבל־בהמות, של חלב שנחלב זה עתה.

מודד־הקרקע נכנס לתוך השיחים ובידיו שני דוודים מים, צד את הזימרה הרחוקה, שנישאה בין הענפים, ושוב לא ראה, איך הכמיהה המגובנת יושבת בטירופה ביער־הפרא ובוכה.

האדם המגודל־פרע שוב לא הפחיד. בלב היתה אורה, לא נתנה לו ליום שישקע, וכשהלילה כבר רבץ מעל ההרים, עוד פיכפכה החדוה כפיכפוך־מעין.

(1925)