יצירות שלא כונסו

1) נולדתי ביער הסטוּפסקאַי, מאחורי מלאַווה, בליל־ניטל, ב־24 דצמבר, 1886.

(כתבתי כמנין סיפורים: “ניטל” “בליל־ניטל”.)

2) שמי: יוסף מאיר אוֹפאַטוֹבסקי.

יוסף – בשם זקן־אבי מצד אמו, ר' יוסף טוכהאנדלאר, חסיד קוֹצקאַי וסוחר־אריגים אמיד. ישב בטשאֻכאַנובה.

מאיר – בשם זקן־זקני, רבה של סוֹסק ופיאֶטרקוֹב, ר' מאיר ב“ר אליקום געץ. כתב את ההקדמה לספרו של אביו: “שו”ת אבן השחם”. ב־1886, כשנולדתי, מלאו בדיוק 200 שנה להולדת ר' מאיר.

אוֹפאַטוֹבסקי – אחד זקני, ר' אליקום געץ, היה חתן באפטא (בערך 1785) – אפטא־אוֹפאַטוֹב – מכאן השם אופאטובסקי.

3) בהיותי בן חמש, ב־1891, עזבו הורי את היער הסטוּפסקאי וחזרו והשתקעו במלאווה. אבי היה סוחר־יערות.

4) אבי – דוד אופאטובסקי.

5) אמי – נאַנטשא (מביתה דוֹמבקאֶוויטש).

6) שני אחי – משה נולד 1880 ופייבל־שרגא – 1883. שניהם ניספו עם משפחותיהם במחנות־ריכוז.

7) אבי, נולד 1858, בטשאֶכאנוֹבה, היה למדן משכיל. כתב שירים עבריים. כל השירים העבריים בכתָבַי הם שלו. היה מראשוני פעילי חובבי־ציון. ייחוסו נמשך מר' מאיר מטאַנהוֹיזן, פראנקוניה התיכונה (1530). זאת תיארתי בסיפור: “שבת אחר הצהרים” – (“בנפול פולין”, עמ' 214). ב־1906 בא אבי לניו־יורק. דוקא באמריקה האדיק הרבה ועסק בקבלה. נפטר 1912 (“מות”, כרך 8, עמ' 81).

8) אמי, נאַנטשאֶ, מוצאה מיהודי־יער. אביה, אברהם דומבקאֶוויטש, חוכר אמיד לא ידע כְתוֹב. אני מציירו בסיפורי “בגשמי־חשון” (“בנפול פולין”, עמ' 218). אמי קראה בכל שבת את הסידרה בפולנית, בתרגום התנ"ך של צילקוֹב.

9) כמעט שלא למדתי בחדר. אצל פנחס המלמד למדתי עברי. חומש כבר למדתי בחדר מתוקן ליטאי, אצל יוּזשאֶלאְבסקי, שאבי הביאו מווארשה. כשנכנסתי לבית הספר העממי הרוסי, אל סאַנינוֹ, בהיותי בן־עשר, כבר למדתי מפי אבי, למדתי עברית ותנ“ך. בן שתים־עשרה סיימתי את בית־הספר העממי הרוסי. אבא התחיל לומד עמי גמרא, עמי ועם אחי הגדול פייבוש. בין בקיץ בין בחורף בשעה שש כבר ישבנו ולמדנו. בן ארבע־עשרה כבר למדתי “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, ידעתי חתיכה אבן־עזרא. בן־חמש־עשרה כבר הגעתי בווארשה לבית־ספר־למסחר. אחי פייבוש, שכבר היה אז באודיסה בקורסים־למורים, היה כותב אידיש ועברית. את הסיפורים העבריים הדפיס בלונדון ב”הדגל" של סובאַלסקי. קראתי הרבה. את ספרייתו העברית של אבי ידעתי בעל־פי. הייתי מאוהב בברדיטשבסקי, בפרץ. בחורף 1900 הייתי כרוך אחרי “אמונת חכמים”, לר' אבי שר שלום באזילה וראייותיו, כי השכל איננו הכל; איטלקי מענין. כבר ידעתי אז את הספרות הפולנית, הרוסית.

10) סוף 1905 נסעתי לנאַנסי, צרפת. נכנסתי לפוליטכניון, התחלתי ללמוד מהנדסות. סוף 1906 חזרתי לפולין, לא היו לי אמצעים ללמוד. אז כתבתי סיפורי ראשון: “מעבר לגשר”, הלכתי עם הסיפור אל י. ל. פרץ. תיארתי זאת במאמר: “איך ראיתי את י. ל. פרץ” (מאסף – “י. ל. פרץ”, ליטערארישער פארלאג, ניו־יורק, 1905, עמ' 43).

11) באחד־עשר במארס 1907 הגעתי באניה טראַווה לניו־יורק. עבדתי בשאַפים, בחלוקת עיתונים (הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”), עד שהגעתי לקופאֶרי־יוניון למהנדסות.

12) סוף 1910 פירסמתי גירסה שניה של סיפורי הראשון שלא נדפס: “מעבר לגשר” (מאסף: “ליטעראטור” 2).

13) ב־1912 נדפס: “רומן של גונב־סוסים” שלי במאסף: “שריפטן 1.” הרומן היה מחושב ביתר רחבות. רחל, אהובתו של זיינוול, היתה שרה’קה מתוך “בדד”. “גונב סוסים” ו“בדד” – רומן אחד. חברים, שקראו את הרומאן, עמדו על כך, שאטול את שרה’קה, נערת־היער, מעם זיינוול. נפתיתי להם. אולם שיורי־זיינוול נשתיירו ב“בדד”, שנקרא קודם: “רומן של נערת יער” (נדפס ב“צוקונפט” 1918).

14) ב־1913 הדפסתי ב“שריפטן 2” את “מוריס ובנו פיליפ”. אותה שנה עזבתי את “שריפטן” והוצאתי את המאסף: “די נייע היים”, 1914, שבו נדפס הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”.

15) בשנים 1912–1914 הרביתי לקרוא את הכרוניקות: “סדר החכמים וקורות הימים” שההדיר נויבאואר. שקעתי בגרץ, בדובנוב.

ימי הביניים – גזירות, רדיפות, קידוש־השם. איך חיו זאת היהודים? וכשמצאתי בדובנוב בסוף המאה התשע־עשרה אותן גזירות ורדיפות עצמן, היה לי הדבר קשה. הרי אני חייתי בשנות־התשעים של המאה התשע־עשרה, בעיר־הסְפר הרוסית־פולנית מלאווה, והתחברתי אל ילדים יהודיים ונוצריים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד “פאַללאנט”, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות – היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. מלאַווה היתה עיר יהודית חסידית־מלוכיית. ובבוא שבת, בבוא יום־טוב, היו הגויים בגלות אצל היהודים. הרהרתי בלבי: “אם המאה התשע־עשרה מתוארת תיאור אפל כל־כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזמים בענין ימי־הביניים?” והם גיזמו. יתר־על־כן נתנו לנו את “השבת” ואת “קידוש־השם” בלבד. על ששת ימי החול דלגו. ה“חול” המדולג דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב “יום ברגנשפורק”, כי אתן את עם־הארץ מימי ר' עקיבא, כי אתן את יום־החול לא של עם־הארץ בלבד, אלא גם של ר' עקיבא ושל תלמידיו.

ניו־יורק, מאי, 1950

י. אופאטושו

תמונה 1


שחרית־של־תכלת. שמשון ננער, חוכך עיניו, מַטיל הצצה בחלון, הצופה לאֲפר:

“יום נכון. נו, הבה ונקים את עצמנו!”

הוא קופץ מתוך המיטה, מנַקשש אצבעותיו, מפהק כדיבעי ומתבונן בכלובוני־הציפורים, התלויים בשמי־קורה. הוא גם מַטיל מבט בתינוק, הישן ליד הכיריים בעריבה, מפטיר “שנה שחורה” סתם־בעולם, רוקק ומצית פאפירוסה.

יחף בתחתונים מטייל שמשון כמה פעמים רצוא ושוב בחדר עד – שהוא נוטל ורוחץ עצמו. המגבת על כתפו, דבלולי־שערו רטובים ופרועים, בא שמשון לפני מיטת אשתו, ונוער לתוך אזנה:

“ביילה! נָחַרת דייך! קומי והתקיני מה לכבוד הפה!”

ביילה מתפעפעת מאימה, מתישבת, פוערת זוג עיניים בוהות, רואה לו לשמשון עומד וצוחק, אוחז מָתניו מצחוק, רוקקת לאמור:

“תוּף, חלומותי השוממים לראשך!”

התינוק בעריבה ננער ובוכה והולך. משתתק כדי־רגע, חוזר ובוכה, ומתלעלע והולך.

ביילה ושמשון פותחים בבת־אחת וקוראים:

“וולוויל! וולוויל! לך ונענע את התינוק!”

נשמע ריטון ממעלה־התנור:

“כזה ממזרון! אפילו לישון אינו מניח!”

וולוויל, נער כבן תשע, עשר, עיניו הקטנות שחורות, מנוצצות, כותנתו הקצרה עד הטבור, זוחל ויורד. הוא מנודד את העריבה ומוסיף ברטינה:

“שאַ –, שאַ־אַ־אַ־אַ־אַאי!…”

התינוק בכיו גובר להכעיס. וולוויל צובטו ויושב לו.

“ממזר, נדנד,” צועקת ביילה, חוטפת נעל ומטילה בראשו של וולוויל.

וולוויל מתיבב.

הצעקה מוסיפה והולכת.

רוּז’קה, שחמומית־דהה, עגילי־גלגל באזניה, ננערת, מתישבת על ספסל־השינה ומתחילה מיָיראה את ביילה, כי אם לא תחדל לעשות בוקר־בוקר חתונות כאלו, תחפש לה דירה אחרת.

“הריני שוב בדלות!” אומרת ביילה ומגיחה מתוך המיטה.

החתולה השחורה, המוטלת על גבי הכיריים, כרוכה ככעך ומנמנמת, ננערת, קופצת מטה, מגבנת את גבה, פוערת זוג עינים נוצצות ומתמתחת והולכת.

וולוויל שכח בכייתו, מתגנב בחפזה ומורט מריטה עזה בזנבה של החתולה. החתולה נעקרת, מתחילה מתזתזת וגבה המגובן מרתית בעווית.

הכל פורצים בצחוק.

ביילה זורקת על עצמה חצאית ועורכת את השולחן. שמשון לובש זוג מכנסי־טריקו, חולצה חתוכת־גלאי חדלת־שרוולים וקשוטה פיסות־פח כסופים וזהובים, מסלסל מעשה ברנש שפמו ופוזם אגב כך ניגון.

רוז’קה הולכת אצל המראה. השערות השחורות חוֹפות על לחייה החיווריינים. היא מרטיבה את השערות במי־קולון, מתפַּדֶרת, מציתה גפרור ובקצהו המפוייח היא מציינת חצאי־סהר מתחת עיניה. היא חובשת כובעו טעון־הפעמונים של שמשון. נוטלת את התחתונית הקצרה בידה ויחפה היא פותחת מחול־פאַדיספאן לרוחב־החדר.

שמשון רומז לו לוולוויל, והוא קופץ לתיבת־הזימרה ופותח בנגינת־וואלס.

שמשון חובק גזרתה של רוז’קה ורגליהם מתנועעות בקלות באויר.

ביילה, עומסת קערת־חומר גדולה וחמיצה בה, נעצרת, מניעה כתפיה לקצב, נהנית משמשון שלה.

לאחר רגע כבר מסיבים הכל לשולחן ובולעים בחמדה את החמיצה.


אחרי הסעודה עומס שמשון את תיבת־הזימרה על גבו, בידו הוא מחזיק כלובון עם חזרזירי ים. וולוויל מטלטל אחריו מרבד ישן, צימְבלון וארגז עם כלי־להטים. כך הם מחזרים על פני העיר. שמשון מעמיד את תיבת־הזימרה, פורש את המרבד ורומז לו לוולוויל. תיבת־הזימרה מנגנת:

“מאַלגוֹז’אַ – אַטאַ, מאַלגוֹ – אוֹז’אַטאַ!…”

שמשון מתלוה בצימבלון והקהל מסייעו. תיבת־הזימרה משתתקת. שמשון מַחבִיק ידיו החשופות על חזהו הבולט וצופה, מעשה־אמן, בקהל. מתון־מתון הוא מתפרקד על המרבד, פניו כלפי שמים. קמעה־קמעה מתנשא חזהו ומתמתח. הוא מתרומם מעלה־מעלה. פניו מאדימים והולכים ועיניו, כקרוּשות, לא־ניע ולא־זיע. הנה דמותו כשל פאראַבּולה והנה כשל חצי־עיגול. חברה פוערים פיותיהם ונדחקים הָלוך וקרוב.

וולוויל במכנסוני־טריקו קצרים, בסַנדלונים, רצועת־סאמיט שחורה מעל כרסו הקטנה, דוהר ועולה על חזהו של שמשון ומעמיד עצמו על ראשו. קמעה קמעה פושט שמשון רגליו, חזהו שוקע לאטו. והנה הוא מוטל כבתחילה, פניו כלפי שמים. הוא נוטל ידיו הזעירות של וולוויל וזורקו ביעף, וולוויל מתהפך וניצב, כאילו לא אירע כלום.

“וויוואט! בראבו!” צוֹוח הקהל.

שמשון מקפיץ את גופו, כדג בשפת־נהר, וניצב על המרבד. הוא מהַלך כמה פעמים רצוא ושוב וגופו הגמיש מסמן אילך ואילך עיגולים באויר.

הנה הוא מוטל ככעך, רגליו סביב צווארו. וולוויל מעמיד עצמו על עקבי־שמשון. בתנופה פושט שמשון רגליו. וולוויל מסתחרר באויר, והוא נטוע ועומד.

הקהל משתאים.

וולוויל מתחיל מנגן בתיבת־הזימרה ומביט, אם אין זורקים משהו צָרור בפיסת־נייר מעל החלונות הגבוהים.

שמשון מוציא בינתיים מתוך הארגז קצת סכינים חדים מבריקים, שידיותיהם שחורות ומתחיל זורקן באויר.

בחפזה עצומה מתנופפות הסכינים, מעופפות והולכות, רודפות דוהרות. הלהבים המנצנצים פוסקים את האויר, מסמאים את העינים, ודומה הנה־הנה הם נוקבים את ידיו של שמשון.

הנה מוציא שמשון מנורת־בזק על גולתה, מעלה בה אש, מעמידה על מקל וזורקה. המנורה מסתחררת, מסתחררת וחוזרת ונופלת על המקל. הוא מוציא קוביות, מרטיבן ומדליקן. הקוביות משתלהבות ושמשון בולען כאיטריות.

“וויוואט! בראבו!” מבטשים הקהל.

“מאַלגוֹז’אַ־אַטאַ, מאַלגוֹ־אוז’אַטא!…” – מנגנת תיבת־הזמרה.

וולוויל נוטל את הצימבלון ומטבעות שונים נזרקים לתוכו.


כחצות־היום הם נכנסים למסבאת־המרתף לסעודת־צהריים.

בעל־המסבאה, יהודי עבה ששערותיו גזוזות, כדרך קאַצאַפ, עיניו כשל עגל, הוא חברו של שמשון. הם מכירים זה את זה עוד מבית־הסוהר הישן.

המסבאה מריחה בכרוב, חריכה וטחב. כמעט כל האורחים היושבים במסבאה לבושים מגפי־לַכּה וכובעים שמצחיותיהם לכּה. קצתם משַׂחקים בקלפים, קצתם – בדוֹמינו, וקצתם – בקוּביות. שמשון מהלך לו במתינות במסבאָה, מטיל חידודים על ימין ועל שמאל. חברה מתגלגלים מצחוק. בקצת שולחנחנים הוא קולט כדידת־שֵיכר ונכנס עם וולוויל לאכול בחדר הסמוך. באמצע האכילה נכנסת “הדודה גולדה”, פושטת לו לשמשון יד קטנה עבה, ומתישבת.

וולוויל חושש להביט בה – עיניה הזעירות־חזיריות ניבטות בדוחק מלחייה המחוטטות. היא נוטלתו על ברכיה, מנשקתו, נותנת לו עוגות ואומרת לו, כי היא דודתו.

ככלות האכילה נכנסים שמשון וגולדה לחדר אחר, והוא מצוה לו לוולוויל, שישגיח על הכלובונים.

מקץ רבע שעה נכנס שמשון בלא גולדה. הוא כעוס, עומס את תיבת־הזימרה על גבו, מרמז לו לוולוויל רמיזת־יד ויוצא. בדרך הוא מצוה לו לוולוויל, שלא יספר בבית ולא כלום.

“אמא יודעת היכן אנו אוכלים צהרים,” אומר וולוויל.

“בהמה! לא זאת! – בדיבור אחד – אַל תדבר!” מתקצף שמשון, מרכין ראשו ונגרר לאה דרך העיר.

שבת אחרי הצהרים.

בבית שָקט, אך דרך החלון הפתוח מעופף בהמולה רוח־חול, המְנשא באויר כמה תריסרי עלים טרופים ואובד באנחה הרחק, אי שם בלב־השדה.

בחוץ אי שם מתגעשת קריאת גבר סתם־בעולם ומשתתקת.

למרגלות המיטה, ראשה שעון אל ידה, יושבת ביילה ומביטה, כיצד שמשון נוחר. היא מבחינה, כי שמשון מחייך בשינה.

“הוא ודאי חולם עליה, על ‘הדודה גולדה’,” מהרהרת ביילה ונאנחת.

גדול חשקה להטיל עצמה לתוך המיטה, לחבק את שמשון, לנשקו בחוזקה.

התינוק בעריבה מקיץ ומתיבב.

ביילה פותחת את הדלת, קוראת לו לוולוויל, המשחק עם חבריו בכפתורים, וולוויל נכנס מלוהט, רוקע מכעס בעקבים היחפים, חורק שיניו, ניגש במרוצה לתינוק ומנדנד בחימה את העריבה. התינוק נופל מתוכה ומתלעלע.

ביילה חוטפת כלוֹנסית ומתחילה חובלת בוולוויל.

כנכווה קופץ שמשון ממיטתו, אוחז בה בביילה בשערותיה ומתחיל חוֹנקה.

וולוויל מתחבא בינתיים בפינה. רואה את אמו מוטלת לרגלי אביו, כתרנגולת שחוטה, והיא מתכתשת.

“נא, נא! – מהרהר וולוויל – חושי טעם של מכות! דעי, כי גם אני כואב!”

שמשון חורק שיניו וצועק:

“נבילה!… אשבור עצמותיך, אם תגעי בו עוד פעם אחת… זכרי, מכשפה זקנה!… זכרי!…”

“הַכֵּה! – מנשמת ביילה, פוערת זוג־עיניים – ידעתי, כי רצונך להפטר ממני! לא תזכה לכך! חולי־רע שכמותך! אתה חושק בבתולה!… היום אקצר את “הדודה גולדה” כדי גולגולת!”

שמשון אינו משיב, בועט בה ויוצא מן החדר.

וולוויל סובר, כי עתה תבוא מיתתו. את עיניו הוא עוצם ומחכה, כי האֵם תשתער עליו ותשמוט באצבעותיה הארוכות, הרזות, נתחי־בשרו.

ביילה מתרוממת, מוחה את הדמעות, פושטת את וולוויל עד כותנתו וסוגרת את הבגדים בשידה. היא מכבדתו בקצת מהלומות, מצוה עליו, שינענע את התינוק ויוצאת.

וולוויל מתהלך בחדר, גונח וניצב ליד החלון.

מעם הָאֲפָר נשמעים צלילים מתונים של חליל. וולוויל נזכר, איך הוא נודד עם אביו בשדות. הוא חש בצלילים כיסופים, מחביק את ידיו הקטנות על החזה ובקוֹלקוֹלו הדק הוא פותח ומזמר:

“פוֹצ’אֶמוּ־ו מאֶני מא־אט רוֹדִי־לאַ – – – –”


ביילה יצאה בכויה מביתה. אגרופיה קמוצים, היא רצה ובמוחה מתערבלת “הדודה גולדה”.

“הכל היא, החזירה העבה, הכל היא! – מהרהרת ביילה – היא המביאה עלי מזל כהוי כזה אצל שמשון! אנקר את עיניה! אראה לה כיצד מנַכְּרים בעל!”

מעבר לנהר, שמימיו שם רדודים, עומדות שִקְצות צעירות, עד מעל ברכיהן במים, וחובטות במזוּרים את הכבסים. הן חובטות וצוחקות ברמה לפארובקים (נערי־אכרים), הרועים סוסים באפר.

הנה מתגנב פּאַרוֹבֶּק צעיר במכנסי־בד ארוכים ומקטורן אדום, ואוחז רגלה של שיקצה.

הנערות מתחילות לשכשך, לצוֹוח, מכבדות את הבחור בכלי־לבן רטובים.

הפארובקים פקֵעים מצחוק.

ביילה נעצרת.

היא מתבוננת בנערות האדומות ורגליהן היחפות ועבות, במחלפותיהן־פשתן, בחולצות־לבד המנומרות אדום, והיא נזכרת:

היא נערה. בחולצת־סאמיט שחורה, שכליבותיה לבנות, שרוך־סאמיט לצווארה, שערותיה סרוקות נוסח סֶצֶצְיָה, – היא יושבת ומחזיקה את ראשו של שמשון בחיקה. אצבעותיה הארכרכות, שקצותיהן מכופפים קצת, טובלות בתלתלי־שמשון והיא מספרת – – – היא מספרת חרש־חרש על “האברך השחור”, שקראה זה עתה…

שמשון אינו גורע ממנה עין, וביילה מספרת במתיקות כל־כך, בחִיות כל־כך. – – –

פתאום חשה ביילה דמעה חמה על ידה. היא נרטטת, מעמיקה אצבעותיה בתוך שערותיו, ודומה עליה, כי הנה היא יושבת, נערה קטנה, על שרפרף בבית־אמה – – –

– – – היא כובשת את ראשה הקטן בחיק אמא… ואמא מספרת על צוענית השוכנת בדד בביקתה, על סלעים גבוהים, בין אָרנים עבותים־מגודלים… והצוענית מכשפת את כל הסביבה… והצוענית מפתה אל בין הסלעים העצומים את כל הנערות, הממרות פי אמותָן. – – שמשון מתרפק על שדי ביילה, מחבקה בעוז ומלחש:

“ביילקה עטרת, הגידי לי, אבקשך, האם אני אחד ויחיד לך? את נאמנה לי? הגידי!”

והוא נאחז בה ביתר־שאת.

“ביילשי! – חוזר שמשון ואומר – את לא תשארי מנחשת־קלפים. לא; סמוך לאחר החתונה נפליג לורשא. איסָפח לקרקס ותהיי מאדאם!… מאדאם שלי”! – – – –

הנה מתמתח שמשון על ספסל־השינה. ביילה זוחלת ועולה עליו, משחקת כילד המשחק, כעלות־השחר, עם אביו. והנה היא רוכבת עליו, והנה היא נושכת בתאוה את שפתו התחתונה; הנה היא משרבבת את אגרופוניה לתוך דבלוליו, מחככת את לחייה הפלוּמיות בלחייו המגודלות, עוקצות משהו… ומה אין היא עושה?

“טראַ־טראַ־טראַ־טראַאַאַאַאַ” – מתחצצר הדוור, בכניסתו לעיר, והוא מעורר את ביילה משנתה.

בתהייה היא מבטת סביבה, אינה רואה איש, יושבת ליד שפת הנהר ומתהרהרת.

“כבר ששה חודשים – נאנחת ביילה – ששמשון משתמט ממני. זה מקרוב אף התחיל להכותני… הכל אותה “דודה גולדה”, הכל היא!…”

“ואולי רוּז’קה” – היא נעצרת כדי־רגע ומשוטטת בבכי.

בת רוח מתנועעת. גלים קלים משכשכים, שוטפים את החוף. הנהר מזמזם. דמעות כשיעור אפונים מתגלגלות מלחיי ביילה, מתגלגלות המימה. – –


כעוס יוצא שמשון מן המסבאה.

הוא מרחיב רגליו, תוקע ידיו לכיסי־המכנסיים, מביט מסביב, משל מחַשב להיכן יילך. המסבאה לרבות חבריו מאוסים עתה עליו, הוא מתאווה להיות בדד־בדד אי־שם הרחק ולהרהר בנחת. בפסיעות אמיצות פוסע שמשון בבז’ז’ינקה (חורשת־ליבנים) שמאחורי־העיר.

החורשה מריחה בביצות, בשחת, קצורה־אך־עתה. אילני החורשה הם כמצומדים בקרקעם, כאילן גדול, אינסופי, רחב־גרם. הלילה משתרבב לאטו, כבעל כשפים, על היער, משנה סדרי־אילנות, שיחים, קולע מחלפות ארוכות לעצי־ליבנה צעירים עד כדי אימה מוזרת.

מעבר לחורשה נשמעים צלילי־יגון של פעמון־בית־היראה.

שמשון יושב מתחת לאילן, רוקק וקולט עשן סיגרה. הוא יושב ומחשב, כיצד ייפטר מביילה, כבר היא לו לזרא.

לא מה שהיתה לפנים! – גונח שמשון ופולט נחששי־עשן דקים.

“אפילו “הדודה גולדה”, דומה אשת־ערמומיות, האַ? אבל עדיין לא רוּז’קה! לא זאת!”

לבו נמשך לרוז’קה.

הנה הוא רואה אותה בגאַברֵלה הארוכה התורכית שלה, שחצאי שרווליה רחבים. השערות פזורות. עגילי־הגלגל הארוכים מתנודדים באזנים. רוז’קה יושבת, מקפלת את הגאברלה אל בין רגליה ועיניה השחורות, הערמומיות אינן נותנות מנוח, יוקדות…

שמשון מחייך:

כוח משכּר מתחיל גדל בקרבו, משתפך בחפזה במלוא־גופו, ממלא כל קמט, כל עורק… הוא מתעוות מתחת לאילן כברדלס ומנהם:

“ריבה להיבה!”

שמשון נזכר:

הוא הולך עם רוּז’קה לצוד דגים. הם יושבים עד עומקו־של־לילה, מרעיבים עצמם כהוגן, ויותר מקצת דגיגים אינם שולים. עייפים הם שבים הביתה. בדרך מתאוה רוז’קה לבולבוסים צלויים, שמשון חופר ומעלה בולבוסים צעירים, רכים, נוטל קצת שחת מעל הערימה, שומט קליפת־עצים, ומדורה משתלהבת בלב האפָר.

הם בולעים בבולמוס את הבולבוסים התחוחים.

שמשון משתטח על גחונו ליד האש, משעין את ראשו על שתי ידיו ומתהרהר. דממה. אי־שם הרחק־הרחק מכרכרות צפרדעים.

בהנאה פרועה הוא מתבונן בשוּניות־הלהבות המיתמרות מן המדורה. דומה, כי שוניות־הלהבות מתכופפות וקרבות לשמשון, משעשעות בו: מתכופפות וניסוטות.

דממה. כל רגע חותך כזיגזג ברק.

רוּז’קה יושבת ליד שמשון על הברכיים, מפזרת את מקלעותיה השחורות, פורשת את שמלתה, כדוגרת את כנפיה, מוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים, טורפתה ומניחתם על גבו של שמשון.

היא מוציאה קלף:

מלכה־אצטרובל.

“שחמומית עיניה כלילה, מצפה לך אי־שם, הרחק־הרחק מאד… היא מתגעגעת. אנשים רעים אינם מניחים אותם לבוא אצלך!… היא תעמוד ברוב פורעניות, אבל סופה תשיגך, שמשון שמשון!” – – – – –

“ביילקה כדיוקה, כך היתה לפעמים מדַברת, מנחשת… עיניה שלה! אֵש תופת!” מהרהר שמשון ומרגיש, כי משהו מתערבל במוחו ומקפץ ללא־סדרים.

רוז’קה מניפה קלף:

“עילי־ענבל.”

– – – נסיך, שתלתליו צהבהבים, מאוהב עד־מות בשחמומית. הוא כובשה, כולאה בטירת־הכשפים שלו. השחמומית נמלטת מטירתו ובאה אליך, שמשון!


רוז’קה משתתקת. הלחיים מאדימות. רוח שַיֶיפֵת נישאת קלות על פני האפר. המדורה דועכת. הנה רואה שמשון, כיצד זוג־ידים ארוכות בלא־דמות נִמתחות והולכות… הידים מושכות, קוראות אל הטירה, שבה מוטלת השחמומית השבויה.

שמשון מגפף את רוז’קה, מנשקה, דוחק ראשו בחיקה.

רוז’קה מחבקתו ולוחשת:

“שמשון, הנה, לכאן נשיקה!” ומראה צוואר־הברונזה שלה.

שמשון משַקע ראשו בצווארה, מתיר בשעת־מעשה חולצתה, מרפה לולאות־שמלתה.

“מה אתה עושה?” לוחשת רוז’קה ונדחקת ביתר־שאת לשמשון.

שמשון איננו משיב, נוטלה על זרועו ומתקלע עמה על יד המדורה. – – –

מאָז געגועיו על רוז’קה גוברים והולכים.

שמשון מתהפך אל צדו אחר, פולט כמה פקעות־של־עשן ומתהרהר:

חברו, שלמה קראדניק (גנבן), שבא מורשא, סיפר לו, כי בנערה כרוז’קה ניתן בוארשה לעשות חיים מכובדים. לא חסר היה הרבה, שמשון יתקע, בשל עצה כזאת, בחרטומו של קראדניק.

“מה אתה חושב לך, כּרכּשתן? – אמר שמשון בחימה – רוּז’קה היא מן הללו? לא, רוּז’קה היא שלי!”

בבת אחת שוכח שמשון את עצמו ודומה עליו, כי הוא אלפונס (סרסור לדבר עבירה). הוא מטייל לו ברחוב טוברוֹבה, במכנסיים בהירים־רחבים עם משבצות, בחזיית־פּיקֶה לבנה, בשעון־זהב ושרשרת־זהב. על אצבעותיו אבני־ברקת. הוא מטייל ורואה, כיצד היוֹלדים (המופקרים) נטפלים אליו. “הדודה גולדה” יושבת בפתח ומקבלת את קצת הגרוּשים.

ליום טוב בא שמשון הביתה לעיירתו. מצוחצח, הוא הולך לתפילת־השכמה, קונה מפטיר, מנדר נדבה נאה. אחרי התפילה הוא מזמן את חבריו למסבאה. אוכלים, שותים ושמשון מספר, כיצד חיים בורשא, זריזותם של גנבי ורשא. חברה יושבים בדרך־ארץ ובולעים את דבריו – – – – – – – – – –


פּסיעות. בחור גבוה במגפי־לַכָּה ומכנסיים הדוקים עובר על ידו. הוא שומט את כובעו הקטוֹן לצדעו, להבליט יותר את פאתו הקוזאקית.

זה הוא יאן, שֶקֶץ המדבר אידיש למחצה. הוא תמיד בבז’ז’ינקה, צד צפרי־כנרי ומאלפם להוציא פתקים. פאתו המפורעת בגבבי־קש מוכיחה, כי זה עתה קם משנתו.

“היי, גוי שכמותך, להיכן אתה נגרר?” צועק שמשון. יאַן מביט סביבו, מבחין בשמשון, צועק:

“יֶא־זוּס־מאַריאַ – ומצטלב – אני נגרר אליך, שמשון. משהו עגום היום, אחא. מתאווה להרטיב את הגרון, והריני רעב כזאב!”

שמשון קם על רגליו, מתמתח, פותח את פיו. אַ־אַ־אַ פרוע חותך את דממת־החורשה.

“שמשון, שמא יש לך פּאַפּירוֹסה?” שואל יאַן.

שמשון תוקע אצבעיים לכיס־החזייה, שולף סיגריה, מכבד את יאַן.

הם נעלמים בחורשה.


באמצע־החדר, אל שולחן עגול, יושבות רוז’קה וביילה ומשחקות אוֹקוֹ. על השולחן, בתוך מכתש, דולקת עששית וזגוגיתה מטולאת. לאחר כל מסכת־קלפים מרימות המשחקות את העששית וזורקות דמי־משחק – בשביל נפט.

רוז’קה מרכיבה רגל על רגל, טורפת את הקלפים ובעוויה עליזה היא פוזמת פזמונות שונים. ביילה מתלווית לה – ועל השולחן מקשקשים מטבעות.

על מעלה־התנור מפייח פתיל בבקבוק־נפט – שם יושב וולוויל ויגע בעפיפון.

הדלת נפתחת. שמשון ויאַן נכנסים. שמשון עליז, מדבר עם ביילה, משל לא התרחש ביניהם כלום. הוא מעמיד כמה בקבוקי יין שרוף ואומר לה לביילה, שתעשה מה לטעימה.

רוז’קה במגפונים משורכים שעקביהם גבוהים, בתחתונית קצרה מפוספסת, שמתחתיה מציצים גרביים צבעוניים, ניגשת ברקידה למראָה.

היא קולעת בידיה הגמישות את מחלפותיה המסוכסכות, הארוכות. חולצת־בוֹרדוֹ מתכווצת וכל כפיפה של גופה מתבלטת, מגרה.

שמשון דוחק בו ביאן והוא רוה נחת. הוא מתגנב, תופס לה לרוז’קה ומחפה על עינה. רוז’קה מעמידה פני־פחדים, מתרטטת ונשמטת:

“איך אפשר להפחיד כל־כך בן־אדם? הרי כל לבי הולם!” – מתכעסת רוז’קה ותוקעת את ידו של שמשון אל חזה. – “נא, ראֵה!”

שמשון תוקע את ידו אל מתחת לחולצה. רוז’קה מכה מכה קטנה. הכל צוחקים. רוז’קה בושה, רצה אל שמשון, מתחילה מושכת את אזנו:

“חזיר שכמותך!”

שמשון מרכין ראשו, מחייך ומניח לה שתמשוך.

יאַן גורר בינתים את וולוויל ממעלה־התנור, מושיבו על ברכיו ומחקה כל העופות והחיות. הוא זוקף את צוארו הארוך – וצפור כנרי מזמרת; הוא מתכווץ – תרנגול קורא; משרבב ראשו – כלב נובח. מוציא מבית־מגפו חליל ומחלל מאַזוּרקה.

הקהל מעליזים והולכים ומסיבים לשולחן. רוּז’קה מסבבת את האורחים בבקבוק. הכוסיות מתרוקנות עד מהרה וחוזרות ונמזגות. הפנים מתגוונים, איש מאַמֵץ את חברו, מתבדחים ומספרים מעשיות… רוּז’קה גומעת כמה כוסות, מעליזה יותר, מַשְבִּיבָה יותר… היא יושבת על ברכי שמשון.

שמשון חובקה ומתחיל מנשקה.

ביילה מחוירה ביותר, ועד מהרה היא חשה גל דמה חובט פניה. היא מקמצת אגרופיה, מבקשת לחטוף בקבוק, לחבוט בגולגולת.

בזוועה היא רואה את שמשון השיכור־למחצה מגפף את רוז’קה ומדבר מלים קטועות. היא רועדת מכעס, ודומה היא מבקשת לאכול את שמשון בעיניה.

היא קופצת ממושבה. בפסיעות כושלות ניגשת ביילה לתינוק ונוטלת לה לעריבה וזורקתה. התינוק נופל מתוכה ומצטווח. דמעות נראות בעיני ביילה. נעורים בה רחמים על התינוק, היא מרימתו, מאמצתו לחזה ומנשקתו. היא חשה עצמה חלושה כל־כך, חדלת־ישע כל כך…

יאַן נותן לו לוולוויל יין שרוף ופאַפירוסות שיעשן. וולוויל נהנה הנאה עזה – הוא חש עצמו בגור יותר, גדול יותר… אולם עד מהרה הוא חש בראשו, והכל בחדר סובב הולך הולך. – – – –

לילה. וולוויל מקיץ. המנורה במעלה־התנור מעמעמת ומאירה בדוחק את פני הישנים.

הוא מתחלחל – האֵם על הקרקע, שערותיה פרועות. היא נוחרת. על ידה מוטל יאן מתוח כאילתית על כבסים סאובים פשוּטי־צפיות. אבא מוטל בבגדיו עם רוז’קה על ספסל־השינה.

המנורה המפוייחת מנשאת מעל החדר ריח כבד, חונק. על הרצפה המזוהמת מתגוללים: פיסות נייר, בדלי־פאפירוסות, גפרורים. בפינה מוטלים שני כסאות במהופך ועל ידם שני בקבוקים שנשתו זה עתה. סמוך לדלת, ליד ספסל, מוטלת אשפה, כוס שבורה וחתיכות־סוכר. וולוויל רואה כל אלה בהצצה ראשונה ויָרא הרבה. אולם בעיקר הוא ירא להביט לצד אמו. דומה עליו, כי זוג עינים ירקרקות מציץ בו מתחת לשערות המפורעות.

מעל מעלה־התנור נשמע צרצור הצרצר. חזרזירי־הים מרטננים. צללים משונים מקפצים ומרקדים על הכתלים.

וולוויל ירא, עוצם עיניו – גלגלים כחולים וארמונות שלמים הוא רואה לפניו… שם בפינה עומד מישהו ומאריך כנגדו לשון… וולוויל כובש את ראשו העמק־העמק בכר ורועד מאימה.


[ניו־יורק, 1910]


בקצה היער הליפובְצאי, על תלולית, שבה נעוצה ראשית כפר זאוואד, עמד בנין שחור עקמני, העשוי כלונסאות מרובעים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן ומלוכלכים בחמר וזבל־בהמות. חיים הנפח, יהודי כבד, מעומָל ובעל גרמים גדולים, עינים אדומות מאש, פנים חרושות, מכוסות פיח, עמד בתוך המפחה בכומתה עבֵשה ובסינר־עור. במלקחיים ארוכים החזיק מוט מלובן והביט בהנאה, כיצד בנו שלמה, בחור נמוך, רחב־גרם בכותונת שחורה חדלת־שרוולים, נקב נקבים בברזל.

בחוץ עמד בנו בכורו של חיים, לייזר, אברך נשוי, מעט שערות פזורות על סנטרו, ופירזל פרסות סייח אמוץ. לייזר החזיק את רגלי הסייח בין רגליו וקלף את הפרסה במפסלת. האכר אחז חרטומו של הסייח, גיפפו, נתן לו גזָרים לבנים והסייח פרכס כבקדחת. כל רגע הזקיף אזניו, עקר רגלו אחורית והצטהל, בפערו לרווחה שני נחיריו האדומים.

בן זקוניו של חיים, לייבקה, נער שחור וקרוע־בלוי, כבן שלוש עשרה, אפו פולני זקור, ניצב בחברת כמה שקצים והראם “יורה”. אותו יורה משמעו מפתח גדול. המפתח כרוכה לו משיחה ארוכה ובקצה־המשיחה – מסמר גדול וראשו רדוד.

“היי, חברה!” – פנה לייבל לשקצים, וגרד אגב־כך ברגלו היחפה שמאל את רגלו ימין – “מי רוצה לקנות את היורה הזה? לא למעלה מחמש קוֹפּיקוֹת, הביטו וראו, כלי יקר! יריה וזרזיר הרוג!”

השקצים התבוננו ב“יורה”, מיששו בו, אך לא היה בהם בהול לקנותו.

“נוּ, אתה ולאַדק,” – פנה לייבל לבנו של הגורגנאי – “הרי אָב עשיר לך, על שום מה אינך קונה?”

“באַ!” – השיב ולאַדק והתחיל לדבלל ראשו־פשתן – “שמא אינו יורה כלל. נראה תחילה כיצד הוא יורה!”

“אינך מאמין – השיב לייבל – הנה אירה מיד. ואם אין בידך כל המעות – הוסיף לייבל לדבר – אין דבר, אאמינך. תן כבר קופיקה והשאר תפרע מעה־מעה. טוב?”

לייבל הוציא מכיסו צרור גפרורים, הניצתים מאליהם, התחיל שובר ראשיהם, דחסם בנקב המפתח, גדשם יפה־יפה, ותקע את המסמר בנקב. ציווה שהכל יפרשו הצידה, נטל את המשיחה בידו־ימין ובמלוא־כוח הטיח את ה“יורה”, בזריזות כל־כך, כנגד אבן, שהמסמר ניקב את הגפרית. נפץ כשל פיסטולט נשמע ועננת־עשן עמדה בחלל־האויר.

הסייח ניתק ממעמדו והפיל את הנפח והאכר ועקר, בקפצו מעל הגדרות.

חיים הזקן יצא עם שלמה. אכרים התכנפו מכל העברים. רדפו אחרי הסייח.

לייבקה בינתיים נעלם והתחבא מאחורי ממגורה. חיים הזקן התרוצץ על פני החצר, חיפש את לייבל ודיבר אל נפשו:

“הדא – ממזר! אני היום אפשוט עורו. כשאין עליו עול, גדל עם השקצים בכפר. וסופו שמד. בלי נדר, למחרת השבת, אני מוליכו העירה, מוסרו למשה הסנדלר, ושם יטעם שבעה טעמים!”

הוא צעק, קרא:

“לייבל, לייבקה, גש נא הנה!”

לייבל הזקיר את עצמו מאחורי הממגורה, התגרד בקיר כחזירון שמן ואמר בברוגז:

“לא אלך!… תכה אותי – – כשאיני אשם…”

“מי יכה אותך, מי, כָבד־של־כלב! – חרק חיים שיניו והניף את מכנסיו הרחבים – בוא כבר הנה, אתה שומע?!”

בינתיים התגנב שלמה’קה והגיש את לייבקה לאביו.

חיים תפס בשערות הנער, חבט בו בידיו הגרמיות, רמס ברגליו וגעה.

“בריון, אהרגך אחת ולעולמים, אחנקך, גנב שכמותך! שלא תלך לי בדרכיו של וולף, אתה שומע?! שלא תשחיר את פני לעת זקנתי!” וחזר ורמס את הנער ברגליו.

לייבקה לא הזיל דמעה, היה מוטל על הקרקע, מכווץ כבעל חי קטן ומת וצימת את עיניו. אגב־כך הרהר באחיו וולף. ידע, כי וולף צלעותיו מסתיימות בחישוק גרמי, שהעבה שבמקלות מתפצל בו לשניים. לא אחת ראה לייבקה את וולף משתטח במסבאה של מֶכיל. הוא היה מציב ברזל על לבו החשוף והעזים שבאכרי־הכפר היו מפטשים בפטישים גדולים מטילי־ברזל. חישוק כזה, ידע, בא מרוב־מהלומות, והיה ודאי לו, כי לכשיגדל, יצמח גם לו חישוק כזה או אָז לא ישוב עוד “הזקן” להכותו.

חיה, אשת הנפח, יהודיה גבוהה צמוקה כבת־חמישים וכמה, בעלת שפם שחור, באה כרגע מן הכפר.

“רוצח, סופך תהרוג את הנער, דייך, אתה שומע, קורח זקן.”

“יללה עליך ועל בנך כאחת! – פנה חיים לאשתו, בהחזיקו יד הנער – כשאין את טובה ממנו! עומדת לימינו, הרגו לה את בן־זקוניה – – – שתֵהרגי, חסידה שכמותך! אילו הייתי מכה בך כפרות מייד למחרת־החתונה, הייתי נושע! לא, – רקק חיים באנחה – – נפלתי בפח! לא היה זה שידוך בשבילי!”

מן היער בא וולף, בנו אחר של חיים, בחור שחור כצועני, כבן עשרים ושמונה. היה לבוש כובע־אריג קטון, שמצחייתו עור, זוג מגפי־לכּה, שבתיו מקופללים. בידו זלזל ארוך והוא סובבו, מעשה־משובה, בין אצבעותיו.

בראותו את האב מחזיק את לייבקה ומידיין עם האֵם, שיסע וולף בזעימה:

“נו, אבא, כבר פתחת בדרשנות, טול וסיים אותה, כל הכפר כולו מתכנסים על פלאכם השחור! לך, מוטב שתלך, למפחה!”

הזקן, משראה את וולף, נבוך מעט, הרפה מלייבקה, רקק, הניף מכנסיו וקילל סתם־בעולם:

“שתיפול בכם דלקה! חיים נפח ישאל מפי ר' וולף גנב, אם הוא רשאי להכות את לייבקה. שלא יזכה לכך! כולם סוף־מזמורם לבוא.”

לייבקה עמד עמידה חפוזה, ניער מעליו את המהלומות, משל כלבלב הקופץ מתוך המים, מישמש בעכוזו המחובל וביקש לקיים ויברח.

“היי, לייבקה, בוא־נא! – קרא לו וולף – מה, האחור צורב? הא, הא, – נצטחק – חושבני, שלא יארע לך כלום! נא, הא לך ששיה ובוא עמי ליער. הסכת ושמע, אם יעקב “לבלר” יהיה ביער, תשוב מיד, ואם לא, תיגש ללאה, ותאמר לה, כי אהיה הערב אצלה. נו, בלא שהיות, בחפזה של פולקה!”


במעמקי היער, ליד הצריף, נעצר וולף.

“שמע, לייבקה, הריני ניגש למקום שכורתים את האלון.”

“ואני?”

“אתה תחכה פה, שמעת? אציץ אם יעקב איננו שם. מה ביקשתי לומר? כן! אם לא אחזור בעשר, חמש־עשרה דקות, אתה רשאי לילך הביתה. אך שמע־נא – וכאן הטיל וולף את אצבעו על אפו – חסום פיך!”

למען וולף היה לייבקה בא באש. היה תמיד משַנן דברי וולף: רצונך להיות אדם, למד את עצמך שתיקה! אפילו יחתכו בשרך רצועות רצועות – תשתוק! אל תזיל דמעה!

מוחו, מוח־ילד, הבין מה מתרחש בין וולף ולאה, אף כי לא ידע לכנותו. לפי שאהב לחקות בכל את וולף – הרהר, כי לכשיגדל, יזדמן כך עם פייגלה – בתו של יעקב. לייבל הוציא את הששיה מפיו, ניגבה במכנסיו והתחיל משחק עם עצמו שחוק־פנים־או־אחור. בבת אחת השתרע על האזוב, מיצמץ בעיניו והביט בשמש הבוערת. קשת־חלב אפפתוּ כולו, חיממה פניו. פתאום נשמעה נקישה. לייבקה ננער. לא הרחק ממנו הגיח מן העשב עפרוני ועג עוגות עוגות נמהרות מעלה־מעלה. הנה כבר הוא במרומי־מרומים, בלב־השמש, והציפור מתפזמת ומצטפצפת בקול גבוה והולך, ובבת־ראש הוא מתפוצץ, מתנפץ, משתסע ומתפזר אילך ואילך כרעם רחוק. לייבקה צימת יותר את עיניו וחש צמד כנפיים נצמחות מתחת זרועותיו, מניפות אותו ומנַשאות לעומקו־של־רקיע. כל הכפר עומדים ותמהים – לייבקה מעופף. ובבוא אביו להכותו, הרי הוא מניף זרועותיו, מטפח בכנפיו – ותפוש אותי! ואם פייגלה תרצה בכך, יקחנה על כנפיו ויראנה, כיצד בארמונו של פריווס מרקדים אשכנזים והוא מכּרם ומיודעם.

הרי הוא עצמו ראה, עם בארטק הרועה הזקן, כיצד ישראל פריווס הזקן יושב מת בארמון, מחזיק קיסם דולק, פותח ארגזים ומונה דינרי־זהב. האשכנזונים חטפו את אחיו הקטון ואמא בוכה בלא־הפוגות, כי פישלה מת. הוא רואה אותו לילה־לילה. האשכנזונים מוליכים אותו לארמון ושם, מתחת מערת־זהב, קופצת שפעת־ילדים, ופישְלֶה בכללם. הוא הכירו מיד, שאל לשלום־אמא. אך הוא שותק – ממאן לגלות דבר. על כסא גדול ראה שם את אמה של פייגלה, את גיטל היפה, איך ישבה ושרשרת־זהב גדולה לצווארה. הוא יספר לפייגלה. מה פירוש? ברצותו הוא מנפנף כנפיו וכבר הוא בראש האילן הזה. ומיד – נפנוף אחד – וכבר הוא בראש האילן האחר, והוא מותח גופו – והוא טס ישר למרדכי לבלר…

ממלאַוואַ בא שוטר־הכפר, קאַצאַפ כבן חמישים, עיניו קאלמיקיות זעירות. הוא הלך קרוש, בצלצלו בחרבו החלודה.

“היי, לייבא, מה אתה מפרכס כל כך? אתה שרוי בקדחת?”

לייבקה קפץ בחָפזה, ראה את השוטר, חייך, התיצב מלוא־ארכו, קירב אצבעיים למצחייתו הקרועה, וכחייל חלק לו כבוד.

“א זדראַווי ז’אֵלאַיאֶם, גוספודין באבורין!”

“ומה אתה עושה פה, ביער? – חייך באבורין, הסיר את כובעו, כובע־האריג הכבד, ומחה את מצחו האדום, המיוזע – אתה שומר את הקונטראבאנדה (ההברחה) של וולף?”

“טאַק טוֹצ’נוֹ!” (אָכן) – השיב לייבקה, הוציא אגב כך את הששיה – “נא, ראֵה, זה נתן לי וולף, כי אשמור לו שם בבור אילו צרצורים יין שרוף – –”

“כן, כן, כן! גדל והולך מוֹשאֶניק (רמאי)!” – התגלגל צחוקו של הקאַצאַפּ – “היי, הראה נא את הששיה!”

“היא מזוייפת” – צחק לייבקה ונתן לו את המטבע.

הקאַצאַפ סובב אותו, התבונן בו, הקיש בו בחרבו, ובאחזו צווארונו של לייבקה אמר בחומרה:

“היכן נטלת את הששיה, אתה ז’ידוֹבסקאַיאַ מוֹרדאַ (חרטום יהודי), אמור? דין לשחוט את כולכם היהודים! כולכם! הששיה היא מזוייפת!”

“וולף הוא ש…” – פתח לייבקה ומיד התחרט.

“כך, וולף נתן לך, אמור, אמן־הכיסים? בוא כבר עמדי! אקח אותך מיד לרבות אביך, אחיך־הגנב, וכולכם הולכים לי לסיביר! בכבלים! לסיביר!”

לייבקה התחיל מפרכס להחלץ ממנו. הקאַצאַפ מרט יפה־יפה אזניו, כיבדו כמה כיבודים באחוֹרו ופנה ללכת.

לייבקה נתרתח ורתת כולו. ידע, כי אם הקאַצאַפ נטל את הששיה, אין היא מזויפת, התחיל רודף אחרי בּאַבּורין ואבן בידו, צעק כי ישיבנה. הקאַצאַפ לא ענה. לייבקה הטיל מיד את האבן בראשו ונעלם בין העצים.

אכרים בכתנותיהם־בלבד עמדו, קרדומות חדים בידם, וחצבו עיגולים מסביב לאלונים הנפוּלים, שִקצות וגויות קשישות תקעו טריזים למתחת הקליפה, שמטוה וגיבבוה תלוליות־תלוליות. קצתן מחו פניהן הרטובות, המשולהבות בידיהן המלוכלכות ורבבים כתמתמים נשתיירו פה ושם.

“יעזור האל!” – קרא יעקב, יהודי בשנות־הששים, משקרב ובא.

“לעולם ועד!” – –

האכרים, משראו את פּאַן פּיסאַז' (אדון לבלר), התחילו לעבוד ביתר חריצות.

“נו, מה תאמרו, אבא – פנה יעקב לאכר ישיש – כמה ערימות אלון יהיו לנו השנה?”

“באַ, הידעתי – נתהרהר האכר, ומשך אגב־כך מכנסיו־בד – יהיו כאלף, אם לא למעלה מזה!”

יעקב ישב על עץ כרות. תמה, כיצד קאַצפֵר הישיש, גוי כבן־שמונים, עודו עומד יום תמים, קרדום בידו ואינו מפגר אחרי שאֵרי־האכרים.

קאַצפֵר היה עוד יערן אצל אביו של יעקב. בימים ההם היער היה צפוף יותר, והמעבר בו מן הנמנעות – כך היו העצים קרובים וסמוכים. אַלוֹנים ישישים נפלו מאליהם מרוב זוֹקן, היו מוטלים עשרות שנים, מתפוררים, ואלונים רכים עלו וצמחו מתוך העצים הרקובים.

לא אחת, בעתות־חורף, היה קאַצפֵר מתחבא בפינה ומילל כזאב. מיד נענו זאבים רעבים מכל העברים ועינים נוצצות, זאֵביות דלקו מתוך היער.

יעקב מביט בפני־קאַצפר הקמוטות כתפוח־חורף אפוי, בעיניו העצומות־כמעט מזיקנה, ואילולא הידים, שהתנועעו קמעה קמעה, דומה היה, כי קאַצפֵר נרדם במעומד.

“עם דומה לחמור” – אמר יעקב לנפשו.

הביט על פּיאַסאצקאַ הזקנה ובתה קאַשאַ – העניות שבכפר, אין להן אלא מוֹרְג (צמד) קרקע וביקתת־חמר.

קאַשאַ עמדה, רגליה היחפות פסוקוֹת קצת, שמטה במהירות את הקליפה והגישה לאמא. קאַשאַ בידיה הקטנות נראתה כתינוקת. יעקב הבחין, כי שמלתה קצרה יותר מפנים מאשר מאחור:

“שוב נתעברה” – הרהר.

אשתקד הרתה קאַשא לגוֹרגנאי. התקין עצמו לשאתה לאשה, בינתיים נעלם והיא שוב מעוברת.

אכר הבחין בו ביעקב, שהוא מביט בקאשא ומחייך, נתרווחה רוחו מעט ואמר:

“קאַשאַ, אלהים עמדך, כנראה נתפטמת יתר־על־המידה, ראי מה כרס נצמחה לך?”

קאַשאַ האדימה ולא השיבה כלום.

“היית רוצה, כי אשתך תתפטם יתר על המידה – אמרה אמה של קאשא ברוגזה – התבוננו נא בו, לכאורה כוואַט גבר כאלון ואין בכוחו לכרוך זנב לחתולה, ממוזמז כל כך! לא בכדי נגררת אשתך עם אחרים!”

“כך, כך, תני לו! – נענו קצת שקצות – אל תבליגי, פיאַסאֶצקאַ!”

“אַת, כלבתה זקנה, עודך גרועה מבתך – אמר האכר מתרתח – ומי לא יזכור, שהיית נגררת עם הפאן (אדוני־האחוזה) הצעיר, ושנה שנה היית ממליטה בממגורה ממזר!”

“אתה, אוזן־חזיר, אתה! – פראַנקא שלך לא ילדה ממזר לסולטיס (ממונה הכפר), ואתה עצמך גם בן־זנונים. לא בחינם היתה אמך סוכנת אצל הכומר שתים עשרה שנה! ואותי עצמי חיבק הוויקאר (הכומר) הזקן, כשהתוודיתי לפניו! אולם אני לא הייתי פותה! במחיר הנשיקה קיבלתי חמישה רובל ומחילת־חינם על כל עוונותי!”

“אמת היא אמת” – צחקו הכל.

“שלשלת־יוחסין” – חייך יעקב לנפשו, ושוב לא הקשיב לדברי האכרים.

חיפושית גדולה עמדה על שיח־אוכמניות, קודרת, מושפלת־חרטום. אחרת עגה בזמזום. חתכה כמה וכמה עוגות, כל רגע קרבה לחיפושית שעל השיח, גיפפתה בגפיה, ליקקתה בחרטומה, ועד מהרה שבה ונעלמה בזמזום מעלה־מעלה. פתאום ניצבה החיפושית על השיח, ארגה משהו ברגליה האחוריות, הניפה גפיה. החיפושיות קרבו קמעה־קמעה זוֹ לזוֹ, התקלעו ברגליהן, הקישו בגפיהן ופרחו יחדיו.

יעקב נתהרהר והתחיל משוטט ביער.

מאז גילו לו, כי וולף דר' חיים הוא אצלו בן־בית מצוי, היה יעקב הזקן מהלך כמי שניטל ראשו. להפטר מוולף, כדרך שסבר תחילה, לא היה מכלל הדברים הקלים כל־כך. כי השם ישמור ויציל – ברנש כזה יכול בנקל להבעיר, לדקור, ומה אינו יכול?

באמת, לא נטה הזקן להאמין, כי בין וולף ולאה מתרחש דבר של ממש. נו, באמת? מי בת ישראל עסקים לה עם גנב? על אחת כמה וכמה אשת איש! אלא מאי? ואמנם, לא מצא יעקב הזקן תירוץ, וחש כי נפל, נפילה מגונה, בפח, וממשמשת ובאה זיקנה חשכה – – ומי יודע? אפשר והוא עונש מן השמים. הוא הבטיח לה לגיטלה, זכרונה לברכה, אשתו הראשונה, כי לא ישא בתולה – – נו לך והיֵה ברייה! ודאי שלא היה זה שידוך בשבילו; החותן, שלמה חוכר, אינו מבני־מעמדו – – אך לא כלום! אָבוּד!

כן גרר עצמו יעקב ביער עד הערב־יום. לא הרחק מן הצריף ראה את קאַשאַ.

“מה את עושה פה?” – שאל אותה יעקב.

“אמא ציוותה עלי לחכות לפיתקה” – ענתה ולא הרימה עיניה.

יעקב נתגלגלו רחמיו על השקצה, כיצד ישבה מכווצת, בחיבוק־ידים – כתב לה פיתקה, נתן עשירית־נחושת מתנה ואמר לה, שתלך הביתה.

השקצה נפלה והתחילה מנשקת ידו.

“לאו, קאַשאַ, אין צורך – גימגם יעקב – אין אני קסיוֹנדז (כומר)” – ואסף את ידו.

יעקב הקיף בבת אחת בעינו כל צדדיו, הביט בקאַשאַ וחש כוויה בכל האברים. קרב אל השקצה, מיד נבוך, הניד ידו ופרש לו.

כשבא יעקב לפני־ביתו וראה את וולף קופץ מעל גדרו, נתבלבל כדי־רגע, התאפק מיד, וצעק:

“היי, וולף!”

וולף ראה את יעקב, מעשה־תחושה שמט כובעו מעל עיניו וניגש, בצפצפו מה בעד שיניו ההדוקות.

“מה לך קופץ מעל גדרות כחתולה? – חייך הזקן – ידעתי, בני־אדם, כמדומה, נעשה בשבילם שער!”

“הלא ידעתם, ר' יעקב – השיב וולף במזג טוב– כבר טבע הוא בי! הפרנסה שלנו מביאָה לידי כך,” ופרץ בצחוק.

“ואתה עודך חי, הא?” – טפח הזקן על גבו.

“מה אתם שואלים ר' יעקב! עתה אני מתחיל לחיות!”

“כך, הא, הא, הא” – נצחק כביכול הזקן.

יעקב לא היה שוטה, המשיך בינתיים את השיחה ואגב־כך חישב, איך ימעיד את רגלו של וולף. חש, כי עתה שעת־הכושר.

“ומה בעסקי פרנסה?”

“חלוש, ר' יעקב!”

“שמע, וולף, רוצה אתה לעשות כמה רובל?”

“רוצה ורוצה!”

יעקב אחז ידו של וולף, פסע עמו כמה פסיעות ועמד מלכת.

“האזן, היתה זו מצוה להוציא את הצחור מעם מיגוֹצקי – זה הוא גוי כֶּרע־כלב, אינו יכול להביט בדלת אמות שבהן עומד יהודי! מה לך עוד? את הצחור הוא קורא ראַבין (רב). אני עצמי הייתי מקבל מידך את הסוס. הייתי נותן לך עשרים־וחמש, ובלבד ללמד את הערל. וכסבור אתה, חתיכת־מלאכה קשה היא? – אסור? (חלילה)! אתה יכול להוליך מיד את הסוס מן האחו, אסור אם כלב יחרץ לשונו! נו, מה אתה מחריש!”

“יהלוך! – ענה וולף – הבו חמש דמי־כף” (דמי קדימה).

“עשוי!”


בערב סגר חיים את המפחה והלך עם הבנים הביתה. לייבקה התלבט גם הוא ביניהם. נראה, כי מהלומות־אביו לא פגעו בו ביותר. ידע, כי הדין נותן כך, שאבא יש לו ידי־ברזל בריאות לשם הכאה, וכשיגדל הוא, גם לו יהיו ידים תקיפות, ואף הוא יכה. שעל כן נהג יתר דרך־ארץ באביו מבאמו. אף שאמו ויתרה לו הכל. ובאמת גם חיים אהב את לייבקה, שאין המכות נחשבות לו. ספג, לא פעה פעייה וחסל! – כך צריך להיות – הרהר חיים. בלכתו מן המפחה הביתה, צבט חיים כמה פעמים בלחיו של לייבקה, הימהם מה. היו רעבים, לא דיברו ביניהם והרהרו, כיצד ינעצו ללועם את הבולבוסים הרתוחים בחלב־חמאה.

חיה, משראתה את החֶברה מרחוק, גברה חיותה. גלגלה מהר־מהר לאמצע־החדר חבית־מליחים, הסירה את הדף מעל ספסל־השינה, הטילתו על גבי החבית, הציבה עביט־חמר כפול־אזנים ובו בולבוסים תחוחים, קמיחים, שני כדים חלב־חמאה, ככר לחם מאפה־ידיה וקערת חמאה. חיים נכנס עם הבנים, הציץ במה שמוצב על השולחן וצעק:

“נו, חברה, קחו עצמכם לתפילת מנחה, מהר!”

הוא עצמו ניגב ידיו בנטלת־הנחושת הרטובה, אזר עצמו בממחטה הססגונית במקום אזור וקרא:

“אוי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה!” – –

החברה התפזרו על פני החדר וטחנו מה בפיותיהם.

“אוי, אשימה אספרנה! – ליבבקה, הִעַזת את הפרות הביתה?”

“כ־ן!” – השיב לייבקה, בגלגלו בולבוס חם מלסת ללסת.

אחרי תפילת מנחה הסבו הכל לשולחן, נטלו כפות־הפח בידיהם ושיקעו עצמם ראשם ורובם באכילה.

על המפתן נגלה יהודי קשיש, צרוֹר על גבו. היהודי הקיש במקלו במפתן.

“ברוכים היושבים, בתאבון! ודאי יש לכם כף־תבשיל ליהודי עני!”

“ודאי יש – השיבה חיה מרוצה – הסר נא, דודי, את הצרוֹר והסב לשולחן.”

היהודי היה לבוש חאלאט של בד, זוג־מגפיים, לבָנים מרפש, ובתיו כבדים. כנפות החאלאט היו נתונים לתוך החבל, שהיה אזור בו. הוא הסיר לאטו את הצרור, נטל ידיו ואמר המוציא בקול רם.

“יהודי, מהיכן?” – נתן לו חיים שלום.

“מהיכן? – משך האורח דיבורו וחתך את הלחם פרוסות קטנות – המ, דודי רחימאי, מכל העולם כולו! היום אני פה מחר שם, וכך מגלגלים את מעט השנים, ובלבד להפליג!”

החבורה סבבה עד מהרה את האורח כמין אבן טובה, אזניהם אפרכסאות לכל מלה שלו. ומה תימה? הרי יוצאים ירחים ואין רואים אדם חי פה בישוב, זולת בני־הכפר, ושעל כן הישוב נמאס ומתאווים לשוחח עם יהודי, לשמוע מה מתרחש בעולם. וכשהחבורה ישבו כך והקשיבו בהתמדה, מה פני־חיי־היהודים בעומקה של ראשיי (רוסיה), נפתחה הדלת והשוטר באַבּורין, הסוֹלטיס, ועוד קהל אכרים נכנסו הביתה.

חיים אפילו לא זע ממושבו. כבר הורגל בצרות, ידע, כי מתבקש שׂר־הגן־עדן שלו, וולף.

האכרים צעקו, צווחו, איימו שיטילו דליקה, בילשו בבית, בעליה – וולף לא היה.

חיים הזקן עמד פתאום על רגליו, נכנס אל בין האכרים, פתח ואמר:

“פאנוביא (אדונים), כולכם מכירים את חיים הנפח, אמת? ולא מהיום! נולדתי בזאַוואַד, וכשנחלקה לכם קרקע, וויתרתי על חלקי, נתתי לכם את חלקתי מתנה. מה לכם שותקים?”

“אמת, אמת,” – קראו האכרים.

“ועתה, מי עשה לכם את העגלות, את הכרכרות? מי מפרזל לכם את הסוסים? הכל חיים הנפח, אמת? האם רימיתיכם פעם אחת? הגידו! אמת, יהודי אנוכי – אבל יהודי ישר!”

“אמת היא אמת – צעקו האכרים – חיים יהודי ישר!”

“ובכן, מה אתם רוצים ממני? מה אשמתי היא, כי יש לי בן גנב? הלא ידעתם, אין אב נתלה תחת בנו!”

האכרים נרתעו קמעה קמעה לאחוריהם. חיה בכתה, חיפשה את לייבקה, אולם לייבקה היה מכבר ביער, הלך להודיע לו לאחיו, כי יעקור.


בערב עמדה צינה של מאַי.

וולף שכב באוסם נפול־למחצה, שעמד ביער, וחיכה ללאה.

שיקע ראשו בין כתפיו, התקפל במעילו ורעד מקור. בילש בכיס־החזייה בדל־פאפירוסה והציתה. מסביב עמדה דממה. אך איזה שונר שחור היה מוטל על הקורה, סמוך לגג, רטן וירה בעיני־זרחן ירוקות.

וולף הבין, כי לא דבר חלק הוא, שלאה מתמהמהה כל כך, ולא יכול למחול לעצמו בשום פנים, שהיה חמור כזה, ולא תפס, כי יעקב טומן לו פח. ועכשיו דין שייפרד מעל כפר מולדתו, אם רצונו לפשוט חי את טלפיו. הקנתור אכלו. בבת־אחת זקף עצמו, כיווץ מכעס אגרופיו וקילל. חישב להפרע מהכל, להביא עליהם צרות צרורות, ויעקב החסיד, עוד היום יוציא לו את סוסיו! כשם שהוא יהודי!

נשמעו פסיעות. לאה, עטופה מטפחת, נכנסה חרש לאוסם.

“מה איחרת כל כך, לאה’שה! מה נשמע?”

“נשמע, כן – התקצפה לאה, – בדוֹחק נעקרתי, עסקים שלך – – ועכשיו מחפשים אחריך, כל הכפר כולו על הרגלים, מוטב ותעקור בעוד מועד, שמעת!”

“מה את סחה, שטיא, מי יעלה על דעתו לחפשני פה בלילה? והידעת של מי הסליחה (ההלשנה)? הזקן שלך, מש…! גשי הנה, יונתי, קר לי כל־כך! תהיי פה עמדי עד שַחַר, טוב?”

“מה עולה על דעתך, מה? מוטב ותשמע בקולי ותעקור רגליך, גזירה שמא יבואו כל רגע לכאן, כל הכפר על אכריו יצאו לחפש אחריך.”

“אל תהיי תינוקת, לאה, לא יתפסו לו לוולף” – והוא חבק אותה.

ישבו על ערימת גבעולי אפונה ישנה, התחבקו, התגפפו ושכחו את הכל.

נשמעו קולות. לאה ריתתה ופתחה בבכיה. וולף הרגיעה, אפפה גבעולי־אפונה, שיחשבוה ערימת קש, והוא עצמו השתטח על הקרקע והטיל אָזנו לדלת.

הקולות הלכו ורמו. וולף לא נתבלבל. חסם בקרש את הדלת, העלה קלשון שבור בן שתי שיניים וגמר בנפשו שלא להכנע בשום פנים. חידד ביותר את אזניו.

“הכו בו! הוא יאמר! על כרחו יאמר!” – שמע וולף קולות ונרטט.

“אם אין אתה אומר, היכן וולף, אתה נתלה, שמעת לייבאַ?” – הכיר קולו של בּאבּורין.

שוב עמדה דממה. פתאום נשמעה תשרקה, כאילו נחבט מי, קולות: ביתר תוקף! ביתר תוקף! ולייבקה נתיבב.

כחיה משוסה התרוצץ וולף באוסם, הקלשון בידו, ואל אלהים יודע, על שום מה חיפש קלשון אחר, או קרדום, שיֵצא ויראה להם, לאותם אחי־כלבים, כיצד מַכִין נער קטן, את לייבקה שלו. באוסם לא היה עוד קלשון. בכייתה החרישית של לאה הקניטתו. שכח, כי לאה היא אהובתו, ובאָחזו ידה, לחש לה:

“החרישי, נבלה, כי אדקרך!”

מרוב כעס הטיל את הקלשון בשונר, שלא הספיק להאחז בכרעיו והשתרבב כלפי מטה כאבן.

שוב שמע קולו של באבורין:

“פּאנוביאֶ, זה הקטן סופו גנב! הוא יודע, היכן וולף, שאילולא כן, מה היה עושה פה בלילה ביער? הוסיפו להכותו, עד שיספר.”

עד מהירה נשמעו צעקותיו של לייבקה, געייה מאוימה, שדמיו של וולף הקרישו בעורקיו. הוא רעד, אטם אזניו והטיח ראשו בקיר.

“אתה אומר, כי הוא בביקתת־החמר? אתה, עורף־כלבים שכמותך! על שום מה לא אמרת מיד, וחסכת מעצמך מכות!?”

“לביקתת־החמר, לביקתת־החמר, קחו את לייבקה עמנו” – נשמעו קולות־פרא.

וולף שמע סביבי־לבו מתחממים, גרונו נחנק והוא ליחש: לייבקה’לה, לייבקה’לה!

הבקיע את הדלת ויצא בקלשון.

האכרים התפזרו. עד מהרה שכב באַבורין מדוקר. הוא חבט ימינה, שמאלה, הטיח על גבי הגולגלות, נפל ומיד קם, וחזר וחבט וחבל – – ופתאום חש כוויה בראשו – כאילו מדדו לו במוט.

“אחריתך היא, וולף!” – ונפל.

כשפקח עיניו, כבר הנץ שחר.

“הוא חי!” – נפל עליו לייבקה והתחיל מנשק ידיו.

השמים התחכללו מעל היער. וולף צפה ארוכות בלהבה, ביקש להזָכר מה, חש כוחותיו כָלים, וראה את לייבקה על ידו.

כאילו הוקל לו, הביט ארוכות בלייבקה ועל שפתיו החרבות־בדם ניגלה חיוך.

וכשלייבקה נחרד, לא יכול לעמוד במבטו של וולף ופנה לו בבכייה עורף, הוסיפו עיני וולף הקפואות להביט במקום, שבו נראו לו פניו של לייבקה.


(1914)



א

שמחה הדייג, יהודי מהודייט, מגושם דר בשכנות עם פנחס “לבלר”. ביקתת־האכרים של שמחה על גגה, גג־הקש, השחור מיושן, עמדה בקצה נהר ז’וֹלדוֹבקה, במקום שהיא כחוצבת לעצמה מדרגה בין סלעים חדוּדים ונופלת בהמולה לתוך הווייכסל. מרחוק נדמה, כי הביקתה נצמחה מתוך סלעים, מתנדנדת ומשתכשכת במים כאסדה וסביב־סביב נקלעים קני־כסף.

הדייג ושלושת בניו עמדו בלא קאַפוטוֹת, יחפים, במכנסיים מופשלים מעל הברכיים ומרחו בגבינה שני קיתונות ידוניים. אֵשת שמחה, יהודיה בריאה, אדומה כאכרה, במטפחת לבנה משולשת־קצוות לראשה, עמדה יחפה, באצבעות רחבות ומצומרות כאצבעות־אווז, ותיקנה רשתות גדולות מסורגות. הגברים הטילו אבנים לתוך הקיתונות, שהנהר לא יטלטלם. ומשנתמלא קיתון דגים, מיהרו והדליקו צרורי־קיסמים, שהדגים לא יראו לאן יברחו, והוציאו את הקיתון. את הדגים המפרכסים הכניסו לרשתות המסורגות ותלו ברפסודית ששוטטה במים מחוברת בחבלים עבים לחוף.

על הרפסודית ישב בן־זקוניו של שמחה, זֶליג, נער כבן־עשר, תלתול בסמוך לאזנו וזרק פירורים לבקבוק־מים, שבו שוטט דגיג־זהב.

זליג גדל ביער כעִזַת־בר. לפעמים קרובות היה נעלם לכמה וכמה ימים, עלה במתגנב בסירה הטעונה מלח, שעברה על ידם, ובבית לא חש איש חסרונו. ופעם אחת וזליג לא חזר שבוע תמים, הטילה האֵם מלה. הכל שתקו. ולא בכדי! כשנולד זליג ואותו תלתול עליו, נתחלחלה האֵם ושלחה להביא את ה“טשאַרוֹבניצאַ” (מכשפה), כי תלחש עליו.

המכשפה אמרה לשמור על הפעוט יפה־יפה, שאם־לא־כן תבוא הקיסרית של הווייכסל, וואַנדאַ הקדושה, ותקחנו.

והדייג ובניו האמינו באמונה שלמה כי חלקת־המים, שהם יושבים על ידה, כורח הוא לה לבלוע אדם, שכן הדַיִג נתמעט משנה לשנה. המים תובעים את שלהם – על כן הכל יהלוך בלא־מזל.

כל פעם, שזליג היה נעלם לכמה ימים, היו הכל שותקים ואיש־איש הרהר בלבו, כי המים כבר ניתן להם קרבן, והנה, כלהכעיס, חזר הקטן תמיד. הווייכסל כבר הקיאתו מקרבה שלוש פעמים. שעל כן לא רצה שמחה לדעת על הנער, לא לימדו יהידות, ואמנם זליג היה מהלך קרוע ובלוי.

“מה הושבת את עצמך, מה, בהמה שכמותך – גערה הדייגית בזליג – לך אל ה”לבלר" ושאַל, כמה דגים לשלוח לשבת."

הנער תפס את הבקבוק עם דגיג־הזהב והפליג ליער.

זליג הרהר, כי לכשיגדל, לא יצוד דגים בקיתונות. הוא יבנה לעצמו דוגית וידוג במכמרות. וכשיעשיר (והוא ודאי יעשיר) יקנה לעצמו זוג מגפי־גומי, שבתיהם ארוכים, ויקשרם באבזם עד למטה מכרסו, מעיל־עור ויפליג במים בדוגית ממש, שגלגלה גדול כל־כך. או אז יבנה לעצמו בית עם מרפסת מזוגגת, כשל פנחס לַבלר. ושמא יתן את דגיג־הזהב דורון לרחל? הרי היא ברוגז עמו זה יומיים! הוא חתך את זנבה של חתולתה השחורה. כפרה נאה וטהורה! כשהדגים מטילים ביציהם, אין היא חייבת להתגנב ולזלול אותם! כן, את הדגיג יתן דורון לרחל. אמת, דגיגי־זהב אינם מתגוללים בווייכסל, אך אין דבר, כשיגדל יצוּד לויתן, ירוקנו, יתפור לעצמו בעור־קשקשיו זוג־מכנסיים המחובר למעיל כאחת, שלא יירָאו מתוכו אלא העינים בלבד, והוא יפליג בסנפירים זקופים לדגיגי־הזהב. הוא יודע, כי מדורם הוא במעמקי בורות־המערבולת. אך הוא יאמר לה לרחל, כי תחליף את המים ותזרוק לתוכם קצת פירורים.

במרפסת ישבה רחל והִדַיינה עם החתולה השחורה, שהיתה מוטלת בסל מרופד וגבה נפוח:

“חתולתי העלובה! את כואבת! נו, אל תבכי! מיקולאַי אומר, כי יגליד. על שום כך תלתולו של זליג יגדל כל־כך. את רואה, כך! – והיא פרשה את שתי ידיה הקטנות – והוא יהיה כעור ומאוס – נצחקה רחל – זליג וזנב על לחיו!”

“רחל, את רואה, יש לי דגיג־זהב! את רוצה בו?”

רחל, הטתה עצמה ממנו ושירבבה את שפתה:

“אני ברוגז!”

“על שום מה את ברוגז?”

“על שום שאתה גזלן!”

“כשאבא ציווה עלי, על דיברתי! ועוד ציווה עלי שאתפוס את חתולתך לתוך שק ואגלגלה מעל התלולית, כך שכשֵך, לתוך המים!”

“וכסבור אתה, כי יכופר לך? אלהים יענשך! מיקולאַי אומר כי תלתולך יגדל כל כך, כשיעור הזנב החתוך.”

זליג נתבלבל כהרף־עין, נאחז בלחיו ואגב־כך נדמה לו באמת, כי התלתול מתארך.

“שקר! ובכמה את מתערבת, כי מחר יסור ממני? יש לי תרופה כזאת!”

“איזו תרופה?”

“מורחים אותה בדם־יונים כמה פעמים, הרי הוא מצמיק ונושר.”

“אם־כן, על שום מה אין אתה עושה כך?”

“כי אמא אומרת, שהתלתול הוא ממוזל, ואם אני מסירו קודם י”ג שנה, המזל יברח ואיננו."

“ואתה ממוזל?”

“וודאי, רואה את, הווייכסל הקיאתני שלוש פעמים, ויכולתי לשחות אפילו בים! אבי הוא דייג שנים מרובות כל־כך, ומעודו לא צד דגיג־זהב. ואני אף יודע היכן מדורם! ואת אינך יודעת!”

“היכן?”

“בבורות־המערבולת!”

“זליג, אמת, כי בור המערבולת מוכרח שנה־שנה לבלוע אדם?”

“בודאי, הם דרים שם עם דגיגי־הזהב! את יודעת, כשאגדל אפליג שמה, לדגיגי־הזהב.”

“ואם לא יתנוך לצאת?”

“כן יתנוני!”

“ומה תעשה שם?”

“הידעת מה, שם מוטלים כל אוצרות־הים, אמלא כיסי זהב וברקות ואחזור.”

“ותקח גם אותי?”

“אותך? כשאת ברוגז!”

“לא אקח!”

“אַל תקח!”

“השיבי את דגיג־הזהב!”

"דגיג־הזהב? ועל שום מה אתה רע כל כך, נוטל את חתולתי ו – – – – "

“על דברתי, שוב לא אחתוך את זנבה!”

“כשכבר חתכת!”

“רחל, היכן את? האוכל מצטנן” – קראה השפחה הזקנה.

“אני כבר הולכת” – השיבה רחל ועמדה על רגליה.

“בואי מחר אלינו, רחל, החסידות כבר טסו ובאו, תבואי?”

“אבוא” – ונכנסה הביתה.


ב

היער רעש בחדוה, והריח בקאַליפוֹניָה.

זליג, שזוף כבן־צוענים, הלך יחף ביער, שטה משבילם של הרבים, שוטט על פני האדמה השחורה, הבוֹצנית, המגודלת־טחב, ונהנה מצינתה ולחותה של הקרקע הנמוגה ומקרקשת מתחת רגליו הזעירות כבצק הנלוש יפה־יפה. הנער החזיק מַפתח בפיו ושרק עולם־ומלואו.

רחל עליזה, לחייה משולהבות. נעליה וגרביה בידיה, הלכה בעקבי־הנער.

קרניים, שהיו מסותרות בעומקו של יער, התחילו פתאום לשטות ברחל, להקלע סביבה, התגנבו מאחור, נשקו לה, ונסוֹטו, ופתאום שפכו עליה אורת־כסף כזאת, שהיא צמצמה את עפעפיה ופלטה צוָוחה של חדוה.

ציפרים גברה חיותם, נחלצו במחי מעומקו־של־עשב, נתלו כנגד החמה המלוהבת ונסתלסלו.

היער רעש בחדוה והריח בקאליפוניה.

ודומה היה, כאילו מחנות כנרים נפזרו על פני היער, והם נלאים והולכים, מפסיקים קמעה קמעה נגינתם. – והנה הבחינו הכנרים בצמד־הצעירים העומדים יד ביד יחפים על האדמה הלחה, חשו כוחם מתנער, התחילו משַפשפים מהר־מהר את קשתותיהם בנתחי קאליפוניה האדמדמים־כתומים, והארנים הרמים התרטטו כמיתרים דרוכים, התנהמו כים רחוק, שקֵט: נעורים! נעורים!

משיצא הצמד מן היער, ישבו על חופה של הווייכסל והתחילו שוטפים רגליהם המרופשים במים השקיפים.

מעֵבר מזה של הווייכסל התפשטו אפרים רחבים, ירוקים, מנומרים דרדר צהוב.

על האפר שוטטה חסידה לבנה וזנבה שחור. היא הרימה את רגליה האדומות כקביים, זקפה בגדלות את צוארה הארוך וחרטומה האדום ובלעה בקלינוּ־קלינוּ צפרדעונים ירוקים. והחמה שטה ויצאה מתחת עננה והתחילה מגמרת; ניצבה החסידה על רגל אחת, החביאה חרטומה ומחצית־ראשה מתחת לכנפה, ונשארה עומדת כן על האפר הירוק כמצויירת.

“רחל, יודעת את, מה היה דבר טוב?”

“מה?”

“השָבעי, כי לא תספרי לאיש!”

“אסור שלא!”

“לכי, חוששני שכן תסַפרי!”

“על דברתי לא, זליג!”

“ובכן תזכרי! – וזליג הרים אצבע לאַפו – יודעת את, מה עלה על דעתי?”

“מה?”

“לא תנחשי!” – צחק זליג.

“אמוֹר כבר!” – התחננה רחל, נטלה ידו של זליג ושפשפה רגלה הלחה ברגלו.

“יודעת אַת, אילו השגנו ביצת־אווזה, אוי, היה זה טוב!”

“לשם מה לך ביצת־אווזה?”

“הייתי מטילה בקן־חסידות וייצא חצי־חסידה וחצי־אווזה.”

“והחסידה תניח לך?”

“אטילה עם שחר, כשהוא והיא פורחים להם.”

“זליג, יודע אתה, מי מביא את התינוקות? בריינה אומרת, כי החסידה מביאה תינוק בכפיפה.”

“היכן הם דרים כל התינוקות?”

“בשמים!”

“וברדת גשם?”

“ברדת גשם? איני יודע, מסתמא הם מתחבאים, כשעננים יורדים לשקות בווייכסל.”

“והחסידה, העומדת באפר, גם היא יכולה להביא תינוקות?”

“בודאי!”

“זליג, וכשארצה מאד־מאד, תביא החסידה גם לי תינוק?”

“ודאי! – וזליג פשט ידיו – הר כזה תינוקות!”

“לך, אתבייש בפני בריינה להביא תינוק הביתה. נערה קטנה כמוני אסור שיהיה לה תינוק! צריך להתחתן תחילה, אמת?”

“אם כן על שום מה היה לפראַנקה בת־היערן תינוק? היא לא התחתנה!”

“הרי היא שיקצה!”

חסידה אחרת, קטנה משהו, כנפה לבנה כמסויידת ירדה לאטה. ה“הוא” שעמד בלב האפר כאילו נתפוגג משכרונו, פרש כנפיו, זקף צוארו הארוך, נתפהק והתחיל רץ מסביב. ה“היא”, ראשה זקוף וצווחה – קליאַ־קליאַ – – ה“הוא” נעצר, הרים את חרטומו האדום הפתוח קמעה, שהחזיק בו צפרדעון ירוק, הביט במשובה אל ה“היא” כאילו אמר: “אצלי לא תמות האשה ברעב”, והגישוֹ לה, בשעה שה“היא” התכעכעה, זקפה צוארה, גילגלה עיניה ובלעה את הצפרדעון, שלא היה לו כל חשק לטייל בגרגרתה של החסידה, ניקר ה“הוא” אותה כמה פעמים בחרטומו ברוב־חיבה, נבר ראשו מתחת כנפה ופישפש משהו. חזר והתחיל ממַחֶה בכנפיו, מנמיך טוּס מסביבה, מתחנחן בצוארו הכפיף, החכם, והעוף השקט־תמיד התפזם: קליאַ־קליאַ־קווה, קליא־קליא־קווה!

זליג יצא מתוך המים.

“לכי כבר הביתה, רחל, והביאי ביצה, עכשיו הקן ריק. מהרי, נעלי נעליך!”

רחל עליזה נעלה נעליה, חשה עצמה רווּחה יותר וקפצה.

“נו, מה אינך הולכת?” – שאל זליג.

“הריני מתעצלת לבדי!”

“אלך עמך, טוב?”

והילדים, שלובי־ידים ומקפצים, נעלמו ביער.


ג

זליג, עליז, בא לממגורה, שעליה היה קן־החסידות, נטל מיד רחל את הביצה, החזיק בה בשפתיו ובקלות מעשה־חתול התחיל מטפס בקיר־החמר הישר. נאחז בקורה מגוּלה, כאילו ביקש שיווי־משקל והטיל עצמו מלוא־גופו על הגג. הקן היה עשוי מַשדדת־עץ ישנה. במַשדדה היה מונח סל מרופד עשב וענפים. ריח עבש של דגים, צפרדעים ותרנגוֹלוֹנים טפח בפניו של זליג. בקן היו מוטלות שלוש ביצים גדולות. זליג הוציא ביצה, הניח תחתיה ביצת־האווזה וביקש לצנוח מעל הגג, והנה צמד החסידות נגלו בבת־אחת ונישאו פרושי־כנפיים נוכח זליג. עוד היתה שהות בידו לקפוץ, אך התירא כל־כך, שמא ינקרוהו החסידות, שנשאר כדי־רגע עומד והביצה בשתי ידיו.

רחל פלטה צריחה:

“זליג, קפוץ למטה!”

זליג התכווץ, הסתיר פניו בשתי ידיו, כמי שצופה למכות והתחיל גולש מן הגג המשופע. ה“הוא” בטוסו פשט את צוארו הארוך, התמודד בחרטומו החד כנגד פני זליג. הוא השתמט מחרטומה של החסידה, ניקר בגבו ונפל מעל הגג כאבן. הביצה נפזרה והשתפכה על זליג בנוֹזלין כתומים.

רחל סבורה היתה, כי זליג ודאי נחבט חבטה־של־מיתה, והתחילה צובטת בשרה, כרעה על ברכיה ליד זליג, חבקתו בשתי ידיה, התחילה מנשקתו והתיבבה:

“זליג’ל, יקירי, אתה כואב, אמור? אני אשמה בכל! על שום מה הבאתי את הביצה?”

זליג, כשהתאושש ממכתו, חש כאֵב בגבו, ונזכר, כי החסידה ניקרתו, רחל בראותה דם שותת מעל המעיל, אחזה ראשה:

“אוי – אמא, דם!”

ושוב ישבה על ברכיה, על יד זליג, והתחילה פוצרת בו:

“זליג’ל, יקירי, בוא אלינו, בריינה תשים לך מה, חס ושלום שתספר למישהו, תראה, אני מבקשת אותך, זליג’ל, בוא!”

היא נשקתו ובכתה: הכל בשלי!

זליג, בראותו כי בוכין עליו, נפחד באמת, חש כאבו ועמד על רגליו.

“בואי, רחל, ניגש אל הנהר, תשטפי־לי את הדם, טוב? אל תבכי, לא יארע לך כלום! כבר היו חורים גדולים מזה בראשי ונרפאו.”

“אתה כועס, זליג?”

“לא!”

“אתה רוצה, כי נהיה חָבר לעולם?”

“ודאי שאני רוצה!”

“אתה רואה, אני אוהבת אותך כל־כך” – אָמרה רחל ותפסה את ידה מעל המרפק לפיה, צימתה את עיניה ונשכה נשיכה עזה, שניכרו כל שיניה, מעוטרות־דם.

הם החרישו, הלכו מעל הטרפים הדקים, היבשים, שנשברו תחת רגליהם, הלכו לווייכסל.

רחל, כאֵם קטנה, התחילה מטפלת בזליג. הסירה את מעילו, אחר כך פשטה את כותנתו, שכחה לחלוטין, שאָסור להביט בנער ערום, נטלה את סינרה הלבן, טבלתו במים קרים ומחתה פצעו של זליג, הוא שכב על ארבע, כחיה קטנה פצועה, לא נע ולא זע, ונהנה, שרחל מטפלת בו. כשניגבה את פצעו, כיבסה את סינרה, סחטתו יפה־יפה והניחתו על פצעו של זליג, פרשה עמו אל בין השיחים, לצל, ואמרה לו שישתרע, פניו בחיקה, שהפצע יגליד קמעה. זליג ציית לה ונרדם מיד בחיקה.


ד

ה“היא”, החסידה, לא סרה כל אותו בוקר מקנה – הביטה בפעוטות המבקעות את הביצים. ה“הוא” היה מפוזר, ריחף מעל הקן וצרח צריחות מוזרות, הביא מדי פעם בפעם משהו אל פיה של ה“היא”, ושוטט בחָפזה מעל הממגוֹרה, צוארו מכונס אל בין כנפיו, בדומה לאברך, שאשתו הצעירה עומדת לֵילד לו את בכורו.

ה“היא”, פלטה קליוּ־קליו משונה. ה“הוא”, ישב, פרש כנפיו ורבץ על הקן. כדי רגע נתבלבל, הביט אל ה“היא”, שהרכינה מבויישת את ראשה, כאילו התחננה: על דיברתי, שאיני אשמה. אווזונת קטנה התגלגלה מתוך הקליפה המכורסמת של הביצה. ה“הוא” חש, כי הכל מזדעזע סביבו וכזכר מרומה השתער על ה“היא” ומרטט במקורו את נוצותיה. ה“היא” הרכינה יותר את ראשה, התקרבה יותר אל ה“הוא” וכאשמה ממש לא התגוננה; אדרבה הכל שבה התחנן: מוטב ותכה. ה“הוא” ניקר את האווזונת הקטנה במקורו, אחז בראשה הקטן וזרקה מעל המַמגוֹרה, התחיל מכעכע במַקוֹרוֹ וכפותיו את הקן, ושוב לא הציץ בה“היא”, עמד רגע ופרח. ה“היא”, הזדקפה, התחילה ביתר־שאת לחדד את מקורה במשדדה והתיבבה על־פי־דרכה. ודאי היה לה, כי לא אשמתה היא, פורענות התרגשה, והיא תספר להם, לזיקני־הלהקה… היא תראה להם את שני הגוזלים, חסידונים ממש, כפותיהם אדומות ומקוריהם אדומים, וחזרה והתיבבה.


זליג ורחל ישבו על הרפסודית.

“את יודעת, רחל?”

“מה?”

“מן היום והלאה אוכל לשחות ממש כברווז.”

“הכיצד?”

"אחתוך את האצבעות ב – – – "

“אל תעשה זאת, אתה שומע, זליג! על דיברתי, אהיה ברוגז עמך לעולם!”

“אם אינך נותנת לי! תשמעיני תחילה!”

“ודאי שאיני נותנת!”

"את רואה, אטול את העוֹר מבין כפות אצבעות־האווזים, אתקען לבין אצבעותי, אקשרן יפה־יפה, עד שיצמחו לתוכי ואחר־כך – – – "

“ודם לא יזול?” – שיסעתו רחל.

“ודאי שלא יזול! אוֹפלו לימדתני לחתוך אצבע בחד־שבסכינים ושלא יזול דם, הרי אמה שלה מכשפה!”

“הרי אתה ברוגז עם אופלו?”

“ודאי שאני ברוגז! את יודעת, רחל, אופלו יש לה עשב כזה, כשמלקקין אותו ישנים מעת־לעת, אינך מאמינה? על דיברתי!”

“אז יש לה!”

שתקו רגע.

“זליג, אמת הדבר, כּי אמה של אופלו מהלכת בנעליים העשויות גידי־אדם?”

“ודאי. את יודעת, אמה של אופלו אפשר לה שתיעשה גם קנֵה־קש, שתסתתר בקטון־הסדקים! הרי היא מכשפה ממש.”

הווייכסל החרישית התבעבעה. הבועות נעשו עיגולים. העיגולים גדלו והלכו, בלעו זה את זה, פשטו והלכו והווייכסל, השקטה תמיד שפניה כפני אספקלרית־בדולח, כאילו נקפאה, והרדימה כל סביביה.

סנונית התנפנפה, הבחינה במים סנוניות אחרות, נעצרה בליבוב, טבלה מקורה בווייכסל וחזרה וביעבעתה.

זליג סיפר כי מתחת “האבן השחורה”, בארמון־זכוכית דרה וואנדאַ, קיסרית הווייכסל. בימות־החמה הלוהטים, כשהוויכסל מתרדדת, באה וואנדאַ עם אחיותיה אל האבן והן מפתות ומושכות את הילדים הקטנים. כבר ביקשה שלוש פעמים לחטוף גם אותו, אבל הוא יש לו לחש כזה, כשהוא אומרו, מתעגלת סביבו טבעת של אש, ואין היא יכולה לגשת אליו.

“זליג, ולשם מה לה לוואנדאַ ילדים מרובים כל כך?”

“לשם מה? היא מנשקת הלוך ונשק, עד שיוצאת נשמתם, והריהי אוכלת את לבותיהם!”

הם ראו מחנה חסידות טסות ויורדות אל אי שבלב הווייכסל.

“הן באות לערוך חתונה, – אמר זליג ופנה לרחל – בואי, נפליג אליהם בסירה”.

זליג התיר את הסירה מעם הרפסודית. רחל הביטה סביבה, אם אין מכר רואה אותם וקפצה עליזה לתוך הסירה.

רחל התבוננה בגלים, גלי־הבדולח הקטנים המתקפללים והולכים, בולעים זה את זה, מסמאים את העיניים, והיא הִעֱלִיזה ביותר ופלטה צריחה משונה.

עלו על האי, גררו את הסירה והשתטחו על העשב.

החסידות התיצבו בחצי גורן עגולה, זוג קשיש יותר, משל שני בעלי־בתים חשובים חבוקי־ידים, פסעו באמצע העיגול. ה“הוא” בא בטיסה, האווזונת המתה במקורו, קירב והגיש אותה לזוג הקשיש יותר – התבוננו וראו!

זוג הקשישים התבוננו באווזונת, ריחרחוה, נוֹדדו צואריהם הארוכים, גיעגעו על פי דרכם ושתי החסידות עלו ופרחו.

עד מהרה חזרו עם ה“ההיא”. השלוחים מסרו בקליו־קליא את טענותיה של ה“היא”. החסידות התגעגעו, התרתחו, הגיחו מתוך העיגול, הצטוֹפפו כנופיה אחת ומרחוק נראתה כמין מפלצת רחבת־גרם בעשרת־ראשיה הכפיפים נטועה ועומדת בלב הווייכסל ומצווחת קליוּ־קליוּ־קליאַ־קליאַ!

החסידות סבבו את ה“היא”. ה“הוא” ניגש בראשונה, ניקר בראש אשתו, ומכל העברים נישאו אליה צוארים ארוכים ומַקוֹרים פתוחים, נוצות הסתחררו בחלל־האויר והעוף נקרע קרעי־קרעים.


השעה איחרה. רחל ישבה ובכתה, ידעה, כי היא וזליג אשמים בכל. זליג התרומם:

“בואי, רחל, נפליג הביתה.”

נכנסו לסירה. עננים כבדים נערמו פתאום מעל הווייכסל, ניצבו כמו נד, כמיני חורבות, ועמדה חשכה גמורה. ברק הצית את כל הווייכסל. רחל נבהלה, מריבוי־אור לא ראתה ולא כלום, כי היא בסירה ועמדה וקפצה. בקע רעם, כאילו נשתסעו הררי טרשים, וירד מבול.

רחל שוב לא היתה בסירה. זליג זרק מעליו את מעיל, וחפש את רחל, ירד אל מתחת למים – רחל איננה.

הווייכסל סערה.

נחשולים שחורים, כחיות משוסות, קצף בפיותם, ניצבו על רגליהם אחוריות, געו, השתערו על זליג. מכל העברים ברקים, כסרטי־אש סימאו את עיניו. הסירה כבר רחקה ממנו, נישאה לבדה מעל הווייכסל. נחשול עֲטָפוֹ, והוא, זליג, חש, כי הוקל לו, הִרפה ידיו ורגליו וראה ארמון שאוּריו ירוקים שט כנגדו. וואנדא עוטָה ברקים לבנבנים תלויה ועומדת בחלל־האויר. היא קוראת אותו אליה, מראה לו את רחל, משַלַחת בו ברקים, והברקים, כלשונות ארוכות, דקים והולכים. הברקים מדגדגים, מנשקים, מכוים, ואמו עומדת עליו, סוחטת לימון על סוכר ומטילה לתוך פיהוּ. ופתאום פורשת וואנדא שערותיה־מים. השערות מתארכות, עוטפות אותו, וכמו מאלפי מרזבים זורמים מים, מכבים את הברקים, וטוב לו כל־כך, והוא שוֹחה.

(1914)





גבוהה, בלונדית, שתי צמותיה העבות פשתן, מוטלות במרושל על העורף, עשויות כביכול להתפזר כל רגע על כתפיה, עיניה גדולות, קצרות־רואי וכאחת עמוקות־כחולות, לבושה שמלה מרופרפת, היורדת ברוך מעל כתפיה, ובכל זיע גופה שורה עצלות נעימה, מגרה – הרי מאדאם מארקיז.

היא מוטלת על ספה רכה, קוראת כביכול ספר, ובעיניה המעוצמות היא מביטה, כיצד חותנתה, איטלקית גבוהה, שָׂבה, משעשעה בבנה בן־החמש.

פתאום נצחקת הזקנה, מצביעה לכלתה על הנכד, אומרת מה ונושקת ראשו, עיניו. הכלה מנענעה ראשה, אינה יודעת כוונת־הזקנה, מניחה את הספר ומתהרהרת.

אין היא יכולה להשיח עם חותנתה, היושבת זה מקרוב במדינה, באה לעת זקנה מפלורנצה לילדיה. שיחתן בתנועות־ידיים, בלשון־אילמים, ולעולם אין הן יודעות מה האחת רוצה מחברתה. הכלה תמהה, לאוֹירווינג שלה היושב, פיו פתוח, ומקשיב, כיצד סבתה מספרת לו מה באיטלקית. הסבתה מדברת בידיה, בפניה, בכל אבריה, והנער מאזין, כאילו הבין כל מלה. ומי יודע? אפשר והם משיחים בלשון־תינוקות?

הכלה הופכת פניה, שומטת מראשה מסרק־עצם, מרימתו ונועצת בשערותיה הפזורות כדרך שנועצים קלשון בערימת־קש. היא נוברת את עצמה בכרים הרכים וחשה, כי היא עצבה.

מאז בוא החותנת לביתה, חשה מאדאם מארקיז, כי הכל לה זר פה, כאילו הזקֵנה היתה מצפונה, והתחילה מתגעגעת על ביתה.

היא נולדה, גדלה וטופחה בחצר על יד הים השחור. מילדותה היתה פורשת מן הבריות. תמיד היתה טרודה עם עצמה. משגדלה והסרסורים, שהיו מסבבים את אביה, התחילו מדברים בה נכבדות, סירבה לשמוע על כך. היא חלמה תמיד, כי – “פאטשוֹרין”, שזוף־שמש ורוח, תלתליו סבוכים, שחורים, יבוא בליל־סערה בסירתו אל מתחת לחלונה. בשנתה יגנבנה ויוליכנה אי־שם, לִקְרים או לקאַווקאַז, והם יישבו שם בין הרים גבוהים, הרחק מישוב־אדם.

הסרסורים והעניים, שהיו מסבבים את אביה, היו מרבים לבוא אליה ובידם מכתבי־בניהם, שהיו באמריקה. היא היתה קוראה באזניהם את המכתבים, חשה, כי שם, מעֵבר־לים, החיים חיי־רווחה, וגמרה בנפשה להפליג שמה. לאחר רוֹב מריבות עם הוריה, הרי היא, מֶרי שטיין, נערה בת שש עשרה, הגיעה ללונדון. הלכה לעבוד ב“שאַפ”. מרי נכזבה, למן היום הראשון, ואילולא בושה, ונסעה חזרה הביתה.

בינתיים התוודעה, כמעט בלשון־אילמים, אל פיליפ מאַרקיז, איטלקי שזוף, ששערותיו שחורות, עד שניתן להשתקף בשחרותן. האיטלקי, שעיניו שחורות, חֲלוּמות, תנועותיו זריזות, נשא חן לפניה. ויותר מכל נשא חן בעיניה השם – מארקיז! מה נאה צלצולו! לאחר כל יום של עבודת־פרך, שבו היתה מרי, בשאַפ צר, מאובק, כפופה ושפופה, תופרת יום תמים כפתורים, היה הוא, מאַרקיז, בא אליה מצוחצח, נודף בשמים. ערב־ערב היה מביאה למקום אחר, משעשעה עד שהנערה אהבתו. ראתה בו את הגיבור מלפנים, “פאטשורין” ונישאה לו לאשה.

מארקיז היו לו כמה מספֵרוֹת, היה אמיד, ריהט לה בית כרצונה. יום־יום התבדרה במקום אחר, היה לה חוג־מעריצים – על הרוב אמריקאים ואיטלקים שהתאמרקו. לא היתה לה פנוּת לחשוב על עצמה, כמעט ששכחה, כי בת־ישראל היא והורים לה ברוסיה. כשנולד אירווינג, עלה בה אמנם הרהור־מה, כי צריך “ליהד” את הילד, בושה מפני בעלה, סברה, כי פיליפ אינו יודע, שהיא יהודיה, והחליטה לקרוא שמו אברהם, כשם אביה־זקנה. לקרוא לו אייב – מידה יהודית יתירה היא. גויים אין להם שמות כאלה, שעל־כן עשתה מעשה־פשרה וקראה שמו אוירווינג. לאחר ימי־הלידה שכחה את הכל, לא היתה לה, בפשיטות, פּנוּת להרהר בכך. התפלאה, על שום־מה דעתם של הבריות על האיטלקים קשה כל־כך – שהם נוהגים מנהג רע בנשיהם. אדרבה, מאז היותה שרויה עם פיליפ, לא שמעה מפיו דיבור רם. אולם מאז בוא הזקנה מאיטליה, באה תהפוכה במוחה. טינה בלבה, כי הזקנה מדברת עם אוירווינג איטלקית, וזה כמה פעמים, לאחר רוב שנים, שהתחילה להרהר באידיש. אין היא יודעת על שום־מה, אולם כשהיא נשארת עם הזקנה בבית, היא רועדת; הרגשה היא בה, כי הזקנה היא מכשפה, עשויה בכל רגע להשתער עליה בידיה הגרמיות. או־אז היא חשה, כי חוטאת היא. אביה ואמה התחילו זה מקרוב להֵראות בחלומותיה. הם בוכים, מתחננים אליה, כי “תיהד” את הילד, כי תפרד מבעלה. כל פעם היא ננערת תשושה עד־תום, בוהה סביביה, מוצאת את בעלה על ידה, ניזוזה מעליו, מתחבאת בקצה־המיטה, משל מתיראה מפניו. כל אימת שהוריה נראים בחלומה, היא מוצאת על ידיה ורגליה סימנים כחולים, כצביטות־מתים. היא חשה, כי הכל קשרו עליה, מוטלים חבויים אי־שם בזויות, מתחת למיטות. ובשעת־כושר ראשונה ישתערו עליה, יענישוה. דעתה התחילה להתעורר על דברים, שלא ראתם עדיין. כשבאה עם פיליפ להתארח, שוב לא יכלה לשמוע מעשיותיו. דומה עליה, כי כל מה שהוא אומר הוא גס, שהוא גופו ברנש גס, ובין היום למחר ינהוג בה שלא כהוגן, יהא קנאתן, כדרך כל האיטלקים, ויחתוך פניה בסכין־גילוח. ימים תמימים היתה מתהלכת ומהרהרת, כיצד “תיהד” את הילד. תחילה ביקשה לספר זאת לפיליפ. אחר־מכן החליטה, כי בקיץ, כשתסע להרים, לאויר צח, תעשה זאת שלא מדעת־בעלה. שמעה, כי איטלקים הרבה מתגיירים, כשהם נושאים נערות יהודיות, וכדי־רגע נגה מוחה – מי יודע? אולי, אם תבקש בחזקה מפיליפ, תיפול לרגליו, תבכה, היה עושה גם זאת? או־אז היתה קוראת אליה את אביה ואמה – – –, מה ברייה מגונה היא! למעלה משלוש שנים שלא כתבה אליהם מכתב. אמה ודאי כבר זָקנה, זקנה מצרות, ומסתמא בוכה בלי הפוגות… ואבא? היא חשה חמימות אופפת את לבה, בגרונה נצבר מה, ועיניה מתלחלחות. על מרבד רך ישבה סבתה הזקנה, אוירווינג בחיקה, והיא שרה לו מה.

מרי נרטטה, התאוותה לחטוף את הילד שלה. לומר לה לזקֵנה, כי שוב לא תכנס הנה, שתשב במטבח, ובהרהוריה חיקתה את הזקנה כדרך זימרתה – קאַפושאֶטו, שטי־לאֶטו, מאַנ־צ’אֶטו, מכשפה זקנה!

היא ישבה וצעקה:

“אוירווינג, בוא־נא הנה.”

אוירווינג נחלץ מסבתה, השתער ונפל בזרועות אמו:

“מאַ – – – מאַ” – – –

האם נשקתו, חיבקתו ובראשונה, מאז שנים, דיברה אליו אידיש:

“מיין זוּנדל, מיין אברהמ’ל, וועסט פאָרן צוּם זיידן? האָסט אזא שיינעם זיידן מיט א לאנגער גרויער באָרד, מיין אברהמ’ל.” (בני, אברהם שלי, תסע אל סבא, יש לך סבא יפה כל כך וזקנו ארוך, שם, אברהם שלי!)

אוירווינג כאילו נפחד, דחק בידיו את אמו, לא הבין מה היא סחה, וביִראה הביט עליה.

“מה את מדברת, מאַ? אינני מבין…”

“אתה אוהב את מאַ?” – שאלה האם.

אוירווינג חיבק את אמו בידיו, ברגליו, נישק את פניה והאֵם, בכויה־למחצה, התגוללה עמו על הסַפּה, סיפרה לו, לחצאין באנגלית לחצאים ביידיש, על עצמה, על הוריה, ואגב־כך הרגישה, כי הוקל לה.

(1917)



לא הרחק מכפר בּוֹירק, בין שדות־כותנה, שנמשכו מלוא־עין, ביער־ארנים צפוף, המנומר עצי־ברוש, עמד בנין ישן, שחור, בנוי כלונסאות עגולים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן, מלוכלכים בחמר, בזבל בהמות, ואילולא מעט התרנגולות, שטבלו בחול החם היה מקום לסברה, כי חורבה היא פה, ואין אדם יושב בה. לצד היער על גבעה, הוריק אלון מעורטל חדל־ענפים, שמוּט־קליפה, ובו היה חרות, בכתובת־אש, נשר. האלון היה מוקף אבנים – זכר, כי פה היו לפנים אינדיאנים עורכים תפילה.

לפנים־לפנים ירה גינראל בוֹירק, בשם אלהים ובשם המלך האנגלי, כמעט מחצית השבט השלֵו טשאראקי, ואת הנשארים היה נוגשׂ הלוך ונגוֹשׂ, במשך שנים, עד שעזבו קמעה־קמעה את הסביבה ועברו לפלורידה. שעל־כן התיר לו המלך לסחור בעבדים ונתן לו מתנה כברת־קרקע. את כל הסביבה הקרויה “בלורידזש”. הגנרל בוֹירק הוא שהקים את בנין־הכלונסאות, הביא עשרות משפחות־כושים לעַבד את שדות־הכותנה הראשונים. זה היה עוד בימים ההם, כשנדרש אך ביום להיות לָבָן, ובלילה, כשהלבן לא גירש את הכושי ולא כבש את מיטתו, היו שופכים עליו קיתונות־לעג.

אחרי מלחמת־האזרחים כמעט שכל הכושים ברחו, התישבו בערים ובכפרים רחוקים, שאין מכירים אותם. בין אלה, שנשארו, היו דזשים וילדיו.

הבוירקים נסעו, מתו, וכל הרכוש עבר לידי קרובה רחוקה באנגליה, ואילולא שם־הכפר, לא היתה ברייה יודעת, כי היה לפנים גנראל בוֹירק. פאַרמרים עשירים חכרו את שדות־הכותנה ודזשים נעשה “פוֹרמאן”, שכר בכפרי־הסביבה כושים לעבודה.

על הסף בצל ישב כושי זקן. את רגליו היחפות עשה כקורות־אלכסון, ידיו הארוכות־מדי שילב סביב רגליו, וכפות־ידיו הכבדות על אצבעותיהם הפשוקות, כאילו לא היה כוחן להסגר, נגעו בקרקע. הוא נימנם ועפעפיו עצומים־למחצה. אַפו הקצר השטוח על נחיריו הפתוחים, קרזולי־ראשו, שזחלו עד הגבות, ידיו החשופות וגבו כאילו כּסויים עור־פרווה אפור, מוקרח – הכל הזכיר אוראַנג־אוּטאנג זקן.

זבובים, כשיעור־דבוֹרים, בטניהם זהב עמדו על ידיו השׁעירות, על מצחו המגודל־שער, סביב אפו, ארגו ברגליהם האחוריות והקדומניות, טסו רצוא ושוב וזמזמו. והוא כמעט שלא איכפת לו. הוא חלם על הימים ההם, שבהם הבשיל הכל בשדות, ולא היה צורך לתלות על הגדרות נחשים, להוריד גשם. הכושי לא דאג, היה לו מה שיאכל עד בלי די – ואמנם היו שמחים, ידעו, כי הלבן דואג לך, ומשהתנגן ה“בּאנדזשוֹ”, התכנסו הקהל מרחוק בלב־השדה לריקוד. אולם מאז מלחמת־האזרחים ירדה אנדרלמוסיה. היוקר מאמיר ומאמיר, עוד מעט ולא יוכל אדם לחיות. דור הצעירים פרועים, אינם יראים אלהים ולבן, מסרבים ללכת בתלם, מתעצלים… לפנים היה לו ללבן שוט ושעל־כן לא ידעו “לינטש”… המלחמה היתה להם לכושים קללה ממש, היא כרתה את ידיהם – כפי שאמר לו הכומא האַרפֶּר – וציוותה עליהם שיילכו לעבוד בלא עזרת־הראש.

במוחו האטום חזר בפעם האלף מעשה בראשית ברא אלהים כושי ולבן ושׂם לפניהם שני צרורות, גדול וקטון. ויקרא אלהים בראשונה לכושי ויצו עליו כי יבחר לו צרור. ויפקח הכושי את עיניו הגדולות, החומדות ויבחר את הגדול. וימצא הלבן בצרור הקטון בקבוק־דיו ועט, והכושי מצא בצרורו מחרשה ומשדדה. מני־אז עבד יעבוד הכושי את השדות והלבן יעשה בספרי־החשבונות. מדי פעם בפעם ניענע ראשו, פער פיו, חרק שיניו המאוכּלות מזקנה, כאילו ביקש להבריח זבוב, וחזר ונתנמנם.

הכושי הזקן היה דזשים.

מן היער נישא ריח כבד של גומי, טֶרפּנטין, נתערב בריח של שדות־כותנה מלבלבים, והיה תלוי כנגד העינים כנתחי אֵד המיתמר פקעות־פקעות מעל נהר. הריחות שיכרו את הכושי, הכבידו אבריו המפורכים. פתח פיו, עצם עינוֹ־שמאל, ובעינו־ימין הביט בשקיעת־החמה. צלילים יחידי־הברה של עופות וחיות הבליטו רב־יתר את הדממה, טלטלוה והידדוה מעל השדות הרחבים כסיפורי־אגדה והרדימו את הכל מסביב. החמה שקעה. הוא ישב ופיו פתוח, עודו צופה בעינו־ימין במקום־השקיעה. וצער־החידלון עשה את פניו אטומים וחדלי־ישע.

ירדה אפלולית.

בפתח הפתוח, שהיה מואר אור־מנורה עמום, ישבה בתו הבכורה של דזשים, כושית בשנות־עמידה, ניענעה בידה אחת תינוק ובידה אחרת קוססה מתוך צלחת כחולה תירס קר. התינוק מאן לישון, התעוות; הציגה את הצלחת על רצפת־הלבֵנים, גחנה מעל העריסה, ובקול דק, מצלצל כשל נערה צעירה, פיזמה בתוגת חרש:

My little baby

Mamma gone to town

Papa rumming roun’

Left nobody with the baby

(כלומר: לך תישן, ילדי־פעוטי, אמא הלכה לעיר, אבא מתרוצץ וסובא, אין איש עם התינוק).

כושי כבן שמונה, שהיה מוטל על גחונו על הרצפה, עלעל בביבליה מצויירת, הניח מידו את הספר, נגרר על כל ארבע אל הצלחת, והתחיל באצבעותיו תוחב את התירס לתוך פּיהו.

חתולה צהובה, שנמנמה למראשות־התינוק התמתחה ופתאום קפצה מעל לראש הכושית. זו נפחדה, רקקה ושילחה אחרי החתולה קללה. הבחינה, כי בנה הקטן בולע את התירס, פסקה לנענע את התינוק ופתחה בצעקה, בהבליעה את המלים בניגון ממושך:

“פראֶד, הרחק מעליך את הצלחת! לא היתה לך מנה שלך, זללן שכמותך? הזהר פראד, שלא איטָפל אליך. דייזי ודיינה מתו, כל הילדים הטובים מתו, וצרה צרורה שכזאת לקתה פעמיים באבעבועות וחיה וקיימת! מה אתה מלטיש את שיניך? מוטב ותשקה את הפרחים!”

הכושיש חייך מאוֹזן לאוֹזן, התלקק בלשונו האדומה, נטל כד־מים והשקה את פרחי־גאראַניום אדומי־דם, שעמדו בכל חלון וחלון, בקדרות־חרס, בארגזי־עץ. העמיד את הכד, ניצב באמצע־החדר, הביט כדי רגע בכרזת־הקרקס האדומה, שהיתה תלויה בקיר, זקף עיניו ולא ידע מה יעשה. נתגרר מתוך החדר, שאמו לא תבחין וישב ליד סַבו על המדרגה.

החתולה בצבצה ונגלתה, התחילה מכשכשת בזנבה, מתחככת לרגלי דזשים היחפות, רוטנת. פראד חטף זבוב אחר זבוב והגישם לחתולה. החתולה זקפה ראשה, התכעכעה ובלעה את הזבובים חיים. מרוּצָה התלקקה, רחצה עצמה בלשונה, בכַרעה, והשתטחה לרגלי דזשים.

“פראֶד – נזקף וצידד הסבא וחייך כנגד נכדו – הידעת, על שום מה חתולה רוחצת עצמה לאחר האכילה? הריני מדבר אליך, ומה לך חוטף זבובים?”

“אני שומע סבא!”

“שפיר; כשחתולה צדה בראשונה עכבר, אמר לה העכבר: אין אני מיצר, שאת באה לטרוף אותי, חזקה את ממני, צַדת אותי – אכלי! אך אין את רשאית להעליבני! דרכם של בריות, קודם הסעודה הם רוחצים ידיהם, פניהם ואַת – לא כלום! חטפת ומיד את באה לאכול בידיך המסואבות! הדין עמך – אמרה החתולה – המתיני, עד שאני רוחצת. וכשהחתולה רחצה עצמה, לא היה העכבר. מאותו יום שוב אין היא מאמינה לכל נפש, תחילה היא אוכלת ואחר היא רוחצת; חי־חי־חי, בריה בוגדנית, החתולה! שמע נא, פראֶד, הֶאכלת את השפנים?” – סיים באותו ניגון עצמו.

“כן, סבא.”

“ובכן, לך לישון!”

“הלא בּוּקאֶרט לא חזר עדיין מן העבודה?”

“ודאי הוא עובד אֶוור־טיים (שעות נוספות).”

האדמה המלובנת הצֵנה, מילאה את האויר חמימות, שהצריבה את הגרון, הצמידה את העינים, בדרך־החול נגלו אילו צללים, קפצו זה לתוך זה. הנה נמוגו, הנה חזרו ונגלו.

“באים, כמדומה, מן השדה, הא! – זקף הזקן אוזן – האם בּוּקאֶרט הוא?”

“סבא, זה לא בוקאֶרט – אחז פראֶד בחטף את יד סבא – זה בא השֶריף, עם אנשים אחרים.”

“מי, השריף?” – עמד הזקן על רגליו באנחה, חיכה בהכנעה, כי יבוא, והתחיל קורא את בתו:

“קיטי, קיטי, מה תאמרי, שהשריף בא אלינו בשעה מאוחרה כל כך? האַ?”

נפחדת עמדה קיטי והקערה בשתי ידיה. הסתובבה, לא ידעה מה תעשה, לא ידעה כיצד תיפטר מן הקערה, פתאום הציגתה בנמרץ על הריצפה ויצאה.

לפני הבית עמד השריף, אברך לא־גבוה, צנום וכפיף, כאילו היה עשוי תיל־פלדה. המגפיים על בתי־השוקיים המהודקים היו לבנים מאבק, ועל זרועו נשא רוֹבה. עמו עמדו שלושה פאֶרמאֶרים בשנות־עמידה.

“גוּד איוונינג, (ערב טוב), דזשים!” – בירכו השריף מעשה־קונדס.

“גוד איוונינג, קאֶפטן! – קדד דזשים והצביע על הדלת הפתוחה – אורחים מכובדים!”

“הקשיבה נא, דזשים” – התקרב אליו השריף – “באנו הנה בשל ביזנס (עסקים)… וכך הוא הענין, אם אין אתה רוצה, כי הכפר יעשה לינטש בבוקאֶרט, הסגר אותו מיד לידינו, אל תאַבד זמן! כל הכפר כולו עלול בכל רגע לבוא, אתה שומע?”

הכושית הצטלבה ורעדה. עוד בבתוליה, כשכיבסה כבסים בבית פאֶרמר, ואבדה כף־כסף, פתחו הפארמר ואשתו בגערות כאלה עליה, איימו במלקות, אם לא תודה ותתוודה, עד שמרוב אימה ניטל לשונה. מאז היתה מתיראה מפני כל לבן. עתה, ששמעה דברי השריף, נסערה כולה, מרוב אימה באה בקרבה רוח־גבורה, והתלעלעה בניגון:

“יקירי, מה הוא סח? ומה עשה בוּקארט שלי? שקֵט כזה, אינו פוגע בזבוב, הבּוֹי המסכן שלי!”

“בוקארט גרר לפני שעה את בתו של מאקלוּר… בקושי השיבו את רוחה… מאקלור רץ ורובהו טעון, כמשוגע, מזעיק זקן וטף, שיעזרו לו לעשות דין לעצמו. אתם מבינים פירושו של דבר?”

האם והסב ידעו כן ידעו פירושו־של־דבר, כי בוקאֶרט השקט לקח נקם על אחותו, ראגינה בת הארבע־עשרה, שמאֶקלור אנס אותה. נבוכים הביטו זה בזוֹ, ניענעו ראשיהם והחרישו.

“מה לך מחריש, דזשים? – דחק השריף – אמור לי, היכן הוא, בהן־צדקי, כי עוד היום אוליכו לאַטלנטאֶ, שיבוא בפני הדין, שאם לא כן, ייעשה בו לינטש!”

“בוקאֶרט לא בא עדיין מן העבודה – השיב הזקן, ועשה עוויה כמי שמתיסר יסורי־גוף – ידעתני, כי אין אני אומר כזב.”

“ומה, אתה אומר אמת? – נענע פאֶרמר – אפילו כשתישמע תקיעת־שופר האחרונה, יענה כושי אמן אחרי דרשת־הכומר ובשעת מעשה יאמר קלוֹק־קלוֹק לתרנגולות שכנו! אנו מכירים אתכם!”

הכושית נפלה לרגלי השריף והתיבבה יבבה חדה משל כלב נובח:

“מה רוצים מעמנו, האומללים?… מאֶקלור אנס את בתי־יחידתי, עודה ילדה, ילדה בת ארבע עשרה ומהלך בן־חורין… ובוקאֶרט שלי שקט כל־כך…”

“מה תועיל בכייתך – נחלץ השריף מידיה – תזכרי, מוטב ותסגירו אותו לידי, אם אין אתם רוצים, שההמון יעשו בו לינטש!”

דזשים הביא את הביבליה והראה לשריף:

“אין אתה מאמין לי, אין אתה מאמין לכושי, שפיר! כושי אינו מהימן, גבר אינו מהימן, ואפילו ענן אינו מהימן! יש וענן מבשר גשם וגשם אין! האם צדק דזשים?”

“צדק!”

“אבל הביבליה” – דזשים קירב את הספר לשריף, “הביבליה מהימנה, לביבליה מאמינים הכל, כי המלה הנדפסת אמת – הריני נשבע לך, הרי אתה מכיר את דזשים, כשהיית עוד קטן כל כך, נשאתיך על זרועותי, אמת?”

“אמת!”

“הריני נשבע לך בביבליה, כי בוקאֶרט לא חזר עוד היום הביתה, כשם שאני נוצרי! אתה מאמין לי? אם לאו, הדלתות פתוחות, לך וחפש!”

“הריני מאמין לך, מאמין לך, דזשים” – היטיב השריף את הרובה על כתפו – “העיקר שצריך להשיג את בוּקארט, אם יהיה לכם מראה־מקום, שהוא נמצא בו, הודיעוני מיד, אתם שומעים? גוּד־בּאַי!”

“לילה טוב!”

“חוסו על הבּוֹי שלי, על בוקאֶרט המסכן שלי!” – גנחה האם על השריף.

השריף ניענע, מעשה משובה, ידו אל הפארמרים וארבעתם יצאו לדרכם. קמעה־קמעה שקעו עקבותיהים בחוֹל הרך. מדי פעם בפעם נגררו על הדרך קצת צללים, נמזגו באילנות, בעלים, והדממה הטילה אימה.

“הם יעשו בו לינטש” – התיבבה האם – “הבּוֹי המסכן שלי, על מה הגיענו כך? על מה? התחננתי אליו, כי יבליג! אף כי באמת הביאה החיה הלבנה, כוונתי למאֶקלוּר, יללה על ראֶגינה שלנו… ישלם לו האלהים…”

“בכייתך, בתי, לא תועיל כל מאומה – נענה דזשים – עכשיו צריך להתראות עם בוקאֶרט ולומר לו כי יעקור. אילולא זקנתי כל כך, והלכתי. לא טוב היות זקן, לא טוב, העצמות נוקשות כחישוקים מכוּרסמים מסביב חבית מלאה, חי, חי, חי…”

“בוא, בני – אחזה האם ידו של פראֶד ורעדה כולה – בוא, נלך להציל את בּוקאֶרט!”

“יושיעכם האלהים” – ירד סבא מעל המדרגות, הביט אחרי בתו ונכדו, עד שנעלמו, ולא יכול למצוא מקום לעצמו.

הוא הדיר את עצמו מהבטה לצד היער, שבו החשכה, כתהום־מעמקים, בלעה את הכל. זקף עיניו לשמים המכוכבים, בטח כי יש עין צופה מלמעלה למטה, ורואה מה עוול גדול מעוללים לביתו. חזר וישב על הסף, הרהר כי התרנגולות ישנות מכבר, והוא אין לבו נמשך עתה למשכב.

מן היער, מן השדות באו צללים, התפשטו על דרך־החול. הלבנה הטילה מכיתות־אור והעצים הגדומים נראו מרחוק כבני־אדם וחיות.

הכושי הזקן חזר ועשה רגליו כקורות־אלכסון, אזרן בידיו והביט נכחו. ראה כוכבים נופלים אל היער העבות, אל בין השדות, ובמוחו הזקן נתלהט מה. נזכר, כבחלום, איך ניטלו ממנו בילדותו אחיו ואחיותיו, איך הִלקו את אביו. השוט התעופף בשריקה מעל בשרו, ננעץ בדמו, ואימה מוטבעת, שאפשר וחיו אותה אבות־אבות־אבותיו ביערות אפריקה, כשזחלו על ארבע, התחבאו מפני חיה טורפת – אותה אימה עצמה התחילה ננערת בו, האימה שלא יתלו את בוקאֶרט שלו. התחיל רועד, ראה חיות ועופות באים מן היער, מן השדות, נגררים על פני דרך־החול, קרֵבים והולכים ובאזניו צללו כזמזומי־קונכיות… הקולות נשמעים ברמה, ברמה… עוד מעט ויכתירו אותו ויטרפוהו נתחים נתחים.

ניתק ממקומו, חש צמרמורת קרה ועוקצת בכל אבריו כמי שניבט בעיני־המות, ונכנס בחָפזה לביתו.

התינוק בכה. סגר בטריקה את הדלת, כאילו ביקש להחבא בפני מי והתחיל מנענע את העריסה. התינוק זקף ידיו הזעירות לסבא. הוא הוציאו בזהירות, אימצו אליו, נשתתק. דזשים שוטט על פני החדר, הביט בעיני נכדו, והמהם ביגון־בית־יראה נוגה:

God delibered Daniel from the lion’s den

Jonah from the belly of the whale,

An’ the Hebrew children from the Fiery Furnace

An’ why not every man?

My Lord delibered Daniel,

My Lord delibered Daniel,

My Lord delibered Daniel,

Why can’t He deliber me?

(כלומר: אלהים גאל את דניאל מבור־האריות, את יונה ממעי־דגה, ואת הצדיקים מכבשן – ועל מה לא יגאל אותנו? אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, על מה לא יגאל אותי?)


מסביב הטרקלין (מסבאה) של מאֶק פאֶטריק וחנות־הברזל של ליוי היתה מהומה. כמעט כל הכפר כולו היו מכונסים פה. הלכו מן הטרקלין לחנות־הברזל, קנו כדורים, כדורי־ציד, החליפו רובים ישנים בחדשים, אמרו דברי־מבינות. הצעירים בחולצות פלאַנילה אפורים, שצוארוניהם מופשלים, מטפחות אדומות משולשות־קצוות לצוואריהם, כדוגמת קאַו־בּוֹיס חגורי־חבלים, העשויים לציד־סוס־פרא, עמדו כנופיות־כנופיות, והִמרו אלה את אלה, ודומה היה, כי הקהל מתקינים עצמם לציד.

בחור החזיק בשלשלת כלב־ציד שעיר, שגדלו כזאֵב, ושלא עמד במנוחה במקומו, סבב אילך ואילך, סחב אחריו את בעליו, והקהל סביבו ניסוט ממנו, ניסוט והולך.

“עצתי – זקף הבחור ראשו לקהל, כשהוא נסחב, פסיעה־פסיעה, אחרי כלבו – עצתי, כי ישלחו פלוגה למעֵבר־היער. והיה אם יצא, יחסמו דרכו!”

“הוא לא יצא מן היער” – נענה אחר.

“אתה בטוח כל כך?”

“ודאי שאני בטוח! הודענו לכל הפארמרים, היושבים סביב־סביב. עינם תהא פקוחה.”

“הוא כבר לא יתחמק מידינו!” אמר דרך־משובה לנערה בחורון צעיר עם רובה ישן, שגררוֹ בקושי על כתפו.

“מה תאמר לדזשאַן ותותחו?” – התבדח מי על חשבון הבחורון, כי תשמע הנערה.

“הא, דזשאן? אני מתערב, כי הוא בחור שטוף־סיכונים!”

“אתה יכול לחזור על כך” – נבוך הבחורון בפני הנערה ונתיצב ביתר זקיפות.

“אל נא תפגע בדזשאן, יש לו מכונה!”

“ומי מתגרה בו? אני אומר אך זאת, כי הכושי יכול לקפל ברייה כזאת כמו דזשאַן, ולהחביאו אי־שם בכיסו צדדי.”

הקהל צחק.

“היכן, אתם סבורים, הוא מתחבא, הכושי?” – ניגש מי.

“הוא ודאי יושב בביצות!”

“נוֹ סאֶר (לא אדוני)!”

“אתה בטוח כל־כך, כי לא?”

“אתה בטוח כל־כך, כי כן?”

“חוששני, שנהא אנוסים להקיף את היער!”

“ובכן, לְמה אנו מחכים?”

“אכן, לְמה אנו מחכים?”

“לשריף!”

“ראה פראַנק – נענתה נערה – שתביאו אותו חי!”

“ואם נביא אותו מת?”

“היינו־הך! כושי בין כך ובין כך אין בו נשמה!”

“קחוני עמכם” – באה נערה בחולצה לבנה ומרופרפת, שערותיה קשורות במטפחת, משל מוכנת לעלות על סוס.

“באמת, תרכב עמכם מיטא!”

“מוטב לאו – התערב אחיה – הלא ידעתם בוֹיס, כי אם נלוית לֵידי, שוב אין בני־חורין, כלום לא צדקתי?”

“צדקת!”

“צדקת!”

מאֶקלור, אבי־הקרבן, פאֶרמר נמוך־קומה, כתפני, צוארו אדום ולחייו מזכירות שָבץ־לב הלך מסיעה לחברתה, ווינטשאסטאר טעון על כתפו־ימין, גרר מדי פעם איש אחר לטרקלין, ולא חדל לתופף על לוח־לבו:

“קאֶררי המסכנה שלי… ילדתי המסכנה… אהה, אם תפול החיה בידי! ראו, בויס, שנתפסנו עוד היום, צֶדק אני דורש לבתי, לקאֶררי שלי… אזכור לעולם, לא אשכח לנצח, מה עשיתם למעני! קאֶררי המסכנה שלי, ילדתי המסכנה…”

השריף בא רכוב על סוס קטן, זריז. הקהל סיבבוֹ. עמדה דממה. השריף מתח גופו הגמיש, קומתו נתגבהה והוא ניצב על ארכובת־האוכף. הניף ידו ודיבר בקול בוטח:

“ידידים ושכנים! מי שיתפוס את הכושי חי יקבל מידי הגובֶרנר חמישים דולר ומאֶדאַל!”

“הוּרריי!” – צווח הקהל.

“הריני פונה אליכם בשם הגוּברנר, שלא תעשו דין לעצמכם. אתם מבטיחים?”

“אול־רייט!” – נשמעו פה ושם קולות בודדים.

“עכשיו, בויס, אל תאבדו זמן, חבשו את סוסיכם, וניפגש ליד הסאֶמאֶטאֶרי (בית־הקברות), אול רייט?”

“אול־רייט!”

הקהל נתפזר בחָפזה לכל העברים. מאקלוּר וקצת בחורים נשארו עומדים ליד הטרקלין.

“ישלה את עצמו, השריף, כי נסגיר לידו את הכושי” – נתקצף צעיר.

“הוא יחכּה הרבה!”

“לשם מה כבר דיבורים – הביט מאקלור סביבו וחייך חיוך כפול־משמעות – העיקר שנתפשנו! תכנסו, בוֹיס – הראה על הדלת הפתוחה של הטרקלין – נשטוף חלילינו, ויאיר המזל יותר!”

מיסטר ליוי הסתובב בין הקהל, חיפש את בנו בן־העשרים. נכנס לטרקלין ומשכו מתוכו:

“אתה לא תצטרף!”

“כן אצטרף!”

“ואני אומר לאו! יהודי אסור לו שיתערב!”

“ואם ייעשה כן באחותי” – רתח הבן.

“מה לך לחשוב, מה ייעשה? לא ייעשה! אבל אם יַרשו לו לשיכור, כמו מאֶקלוּר, שיוכל בעצמו להיות דזשאַדזש (שוֹפט), הריני מבטיחך, כי היום יעשו לינטש בכושי ומחר ביהודי!”

“לא עשו עדיין לינטש ביהודי!”

“אתה יודע, לפחות, מה הם הולכים לעשות?” – ניקש האב בארבע אצבעות במצחו.

“הם הולכים לעשות לינטש בכושי!”

“וזה בעיניך לא כלום? לעשות לינטש באדם, הוא בעיניך לא כלום? נו שתוק, בַּעַר, שתוק, בוא כבר הביתה! נוּ מה אתה עומד מה, בוא!” – משך אותו האב בשרוולו.

הבן חשב, כי האב הוא “ירקרק”, ורגוז הלך אחריו. כשהאב הגיע לחנות, תפס, כי בנו נעלם. הביט על המגרש הריק, שהיתה בו לפני שעה קלה המולה כל־כך, וכמי שאינו יכול להושיע לנפשו, ניענע בידיו:

“ילדים אמריקניים! הולך וגדל דור!”

האפלה גברה והוסיפה. הרוכבים הדהירו את סוסיהם, כמעט ששתקו. הרכיבה־בצוות, התנופה, הכלבים שהקדימו ורָדפו, התכנפו, התפזרו בנביחה בין השדות, – כל זה הבריח כל קורטוב אימה, הוסיף רוח־של־אומץ. הקהל שכחו, כי בוקאֶרט הוא ענק, מרים על גבו קרון טעון קש, כי הוא מסוגל בַתיגרה לסלק בנקל לבדו חמישה, ששה אנשים. כל אחד ואחד ראה עצמו גיבור – הנה הוא תופס את הכושי, השריף נותן לו תודה, עונד לו לעין כל את המאֶדאַל.

לבנה במילואה הוציאה את האילנות מן היער, פשטתם מעל דרך־החול, החליפה סדרם, שיעשעה בעלים, כבצִפָרים. פה ושם נצמחו אנשים, גבוהים, רחבי־גרם, רוֹבים בידיהם. נשימת־הרוכבים נעשתה פסוקה, ברכיהם נעשו נוקשים. נצמדו לכרסי־הסוסים – פשטו הסוסים, שעטו במרוצה. אילמים, לא מרוצים, על שום שהיו אלה אילנות, נישאו הרוכבים ביתר חפזה על דרך־החול. הצללים קפצו לפניהם, סימאו את העינים והרוכבים, לקצב־שעטות־הפרסות, הוסיפו לארוג חלומותיהם.

מאֶקלוּר על סוסה גבוהה, הרובה שמוט על כתפו, נראה צמא־קרָב, מוחו התבעבע מרוב שיכר, הסיט מצנפתו והוקל לו, חש עצמו מתרומם על בהמתו, עוד מעט ויאמיר מעל האילנות. לא פסק להשיח עם עצמו, קילל, נעזר בגסים שבניבולי־הפה, נהנה מעצם־המחשבה, כי הוא חותך את הכושי אבר־אבר, מספר, איך חנק את אחותו של הכושי, איך פירפרה תחת ידיו והתנחם, כי באש ישיג צדק לבתו.

רוכב הניח אצבע על ראשו והראה על מאֶקלור:

“הגדיש את הסאה!”

“הוא מבוסם!”

“מה תתנו, חברה, אם נשיג עתה כמה כושיות צעירות אַה־ה!” – מצמץ אחר עינו.

מן היער נישאה זעקת־כיסופים, כשל פרה כלואה, שניטל ממנה העֵגל.

“אין ריחן טוב, אך האמת היא אמת, כל לבָנה לא תשוה להן. הן בוערות!”

“מה זעקה היא זאת?” – שאל אחד.

“מין עוף כזה!”

“צבי עורג!”

“לא צעקת כושי היא אחרי מותו?”

“כושי?”

“כן, אחרי מותו מתגולל כושי בביצאות וביערות, עד שנשמתו מלבינה…”

“כושי ונשמה לו?”

איש לא ענה. הזעקה גברה והלכה, באה מעברים שונים, עד כי קוֹר עברם. הרוכבים איששו את ישיבתם באוכפים ואילמים, מהורהרים, נישאו אל תוך הלילה.

על יד היער נתחלקו פלוגות של חמישה חמישה ופשטו והפליגו לדרכים שונות, באופן שיקיפו את הביצות מכל העברים, רכבו לאטם, נעצרו כל רגע, הקשיבו לנביחת־הכלבים שנשמעה מפקידה לפקידה, שנוקה ופסוקה, כאילו הקול התנפץ אל האילנות. בביצות אררו הצפרדעים, נשתתקו מעט, כדי להתקרקר ביתר־עקשנות, כאילו ביקשו להעיר כל יצורי־יער. אי־עתה הצריח עוף, בזעזעו בכנפיו את האויר, ועמדה אימה מוזרת. זעקת־הכיסופים, כשל פרה שניטל ממנה העגל, נישאה מן היער האפל ואפס־הידיעה, מהיכן וממי הוא נישא, הֶחֶריף ביותר את הפחד, ליחש, כי הנה־הנה תגיח משם, מעָביה של אפלה, נשמה ארורה, שחורה כלילה, ותחסום דרכם, תוליכם תוֹעה. קצתם הצטלבו ואחרים עשו להם לב, בצפצופים ורקיקות. רכבו שעה, שעתיים. הרכיבה השקטה היתה לזרא, שעל־כן רָמו הדיבורים, תכפו הקללות־בעלמא, איש לא חשב עוד על חמישים הדולארים, על המאֶדאַל, על אונס נערה לבנה. הטינה על הכורח להיגרר, בשל כושי, לילה תמים, עלתה על הכל, הקהתה את קטון־הרגשות ואילו נתפס בידם עתה, היו משסעים אותו שְסָעים־שסעים.

השריף ושלושת גיסיו הפליגו אל הביצות, ונדברו ביניהם, כי אם יתפסו אותו, מיד ילבישוהו ללא הכּר וישלחוהו לאַטלנטא. הוא יראה להם, לפארמרים, כי יש דין ומשפט, וחובה לקיימו, הוא יראה להם, לשם מה שריף בכפר!

הנביחה גברו עזותה ורשעתה, משל הכלבים השתערו על מישהו. מאֶקלוּר וחבריו ירדו מעל סוסיהם, הלכו לפי הנביחה. ביער עמדה חשכה, שחסמה את הראייה כדי אמתיים. יכול אדם להסתתר מאחורי אילן, ואי אתה מבחין בו, לא־כל־שכן כושי; אי לזאת היו להם “זרקורים”.

מאחורי אילן עמדו שני בריות נפחדים, התגוננו בענפים מפני הידים שהשתערו עליהם. מאֶקלור הקריב את “זרקורו” לצמד והציץ בהם יפה־יפה:

“את היא זאת, בת־קופים ארורה! הגידי, היכן בוקאֶרט, ואם לאו, אנו תולים אותך ואת ממזרך הקטן על העץ, שאת עומדת מתחתיו!”

“איני יודעת” – רעדה הכושית.

“אם אינך יודעת, מה את נגררת ביער, ארורה” – נענה אחד.

“זרקו את החבל על צווארה ותגיד!”

“אני עצמי הלכתי לחפשו” – התיבבה.

“את אומרת?” – כרך מי את החבל לצווארה.

פראֶד התלבט לרגלי מאֶקלור, נישקוֹ, בכה:

“הַרפה מאמי, מאמי…”

“הרפה ממנה, מן המכשפה ותדע הכלבה הארורה, כי אנו, הלבנים, אין אנו רוצחים! – קרב מאקלור אל הכושית והרחיק את הבחור עם החבל – מי מכם יש לו זפת?”

“נקשטם בנוצות ונשלחם הביתה!”

הם הפשיטו את האם וילדה, מָרחום בזפת, נעצו נוצות, ובצפצופים וביטושים דחקום בעזרת־כלביהם. וכל מה שגבהה נביחת־הכלבים כאילו ביקשה להחריש את בכי־הכושית וילדה, כן גברה קינתם החדה והחודרת, שהיתה כיללת־ינשופים רעבים. האם נטלה את הנער על זרועותיה. נשקה אותו, הרגיעתו והלכה עמו הביתה. שכחה את עצמה, היתה אדישה שהיא ערומה, לא שמעה איך מתעורר היער, אך זאת ראתה, איך הם תופשים את בוקארט, כורכים חבל לצוארו, וחזרה ונתיבבה.

אי שם ישב קוֹלני וספַר: וויפ־פור, וויפ־פור־וויל!

מיוגע מבכי האזין פראֶד לצריחת־העוף, כאילו היה מתגרה בו ותצילנה אזניו:

“וויפ פור, וויפ פור, ווי, וויפ” –

“הך עניים, הכּה עניים, הך, הך” – – –


בביצות, שבה דרכה רגל אדם לעתים רחוקות והתגוללו חזירי־בר, שכב בין שיחים כושי בן ששה רגל. דומה היה עליו כי בכי נישא ונביחת־כלבים נישאת, וקפץ על רגליו. פער שתי עיניו הגדולות, השחורות, שהלובן שוֹטט בהן, כמו בדר צהבהב ומוּתך והבהיק מבין הענפים כעיני חיה מורעבת.

היה זה בוקאֶרט. הוא ידע, כי מקום־מבטחים הוא, ואפילו ידעו, היכן הוא, תחלופנה כשעתיים, עד שיגיעו לכאן. הציץ ברוֹבה, השעוּן אל שיח וגמר בנפשו, כי לא ייתפס חי, יתגונן עד אחרון־הכדורים. כמעט שלא התחרט, אך ניחם, על שום מה לא הרג את מאקלור, חש כי רוב־שנים ואפילו מלוא־חייו לא היו נותנים לו מה שחי בזה הלילה האחד. עוול, עוול גדול עוֹלל למשפחתו, ואנשי הכפר עשו עצמם כלא־יודעים. יתר־על־כן, כלהכעיס בחרוּ הכפר את מאֶקלור כבעל־הבית של הטשוירטש (הכנסיה)!

תשומת־לבו נמשכה לפטריות, שראשיהן רחבים בשרניים. שכח את הכל, הרהר, כי אמו תטגן את הפטריות, ופיו נתמלא מים. קטף פטריה, מיעכה, ותמה כי הבלים כאלה עולים עתה במוחו. נזכר, כיצד קאֶררי התגוננה, שרטה, נשכה, התחננה אליו – – – ואחר־כך?

בוקאֶרט התעגם והלך, צָפה בלילה האפל, ואף שהאמין, האמין בעוז, כי יש אלהים, ודאי היה לו, כי אין לבן המאמין בו, ההולך בדרכיו, והצדק אין לחוֹלל בו הרבה בעולם הזה. מאֶקלור נוטל את כל הגנבות, והכומר, מיסטר הארפר סועד על שולחנו סעודת־צהריים בכל ראשון בשבת. והכומר גופו? הכל יודעים, כי עוד אשה לו באַטלנטאֶ, שחורה, ושני ילדים, וכאן אין פוסקת מפיו ההטפה, כי אחרי שעה עשר בערב לא יימצא צעיר ונערה בדרכים! והשחורים? הוא רעד, נשבע לקַחת נקם. הוא ילמדם לקח, יצית בית בית, ישלח את כל הכפר כולו באש!

נשמעה צהלת־סוס. בוּקאֶרט נטל את הרובה, העמידו בין השיחים, חידד אזניו וחיכה. דממה. אך צפרדעים קרקרו בביצות, הבליטו יותר את הדממה. נשמעו קולות קרֵבים והולכים, באים מכל העברים. הקרקור הקניטו, הפריעוֹ מלהאזין, הקולות מהיכן. ודאי היה לו, כי שמע את המלה “כושי”, לא ידע אם נדמה לו, או אם השונא באמת קרוב כל־כך ופתאום ראה לפניו כלב. הכלב הושיב עצמו על רגליו האחוריות, כמתקין עצמו לקפוץ עליו. היה מוכן לירות, אולם תחושתו לחשה לו, כי ירייה תסגירו, הפך את הרובה, חבט בקת את הכלב, שרגליו נתפרפרו כלפי מעלה ופלט חרחור.

הדממה חזרה כבראשונה ובוּקאֶרט חש צלילת־אזניו, ומוחו. התמתח מלוא־ קומתו, זחל על ארבע, קלט כל צליל, כל רשרוש. עיניו בערו, פילסו את החשכה, הבחינו בקטנה שבגבשושיות־האיזוב, ונזכר אבי־אבי־זקנו, שהתגנב על ארבע על שפת נהר־קוֹנגו, שבו נחשים מנוצצים היו מגוננים ומעוננים בעיניהם הירוקות מבינות הדקלים הרמים.

גמר בנפשו לקדם ברובהו אחד־אחד, לא להניח לתוקפיו פתח־התקפה.

כבר נשמעו פסיעות־הסוסים, המבוססות בביצה. בוּקאֶרט קצרה רוחו, חיכה כי כבר יבוא מי. פתאום סינוורו זרקור, סָמאוֹ כדי־רגע. הרעיון, כי הוא נתפס להם חי שיתקוֹ ומרוב אימה ירה. הדממה עמקה מבתחילה. הד הַיְרי נתקע באזניו ושמע קול:

“בוקאֶרט, אנוכי הוא, השריף! ידעתי, כי אתה משכיל לירות, תוכל גם לירות את שלושת גיסי, שהם עמדי! אולם מה זה יועילך? סוף כל סוף יתפסוך! פטור אני מלומר לך, מה צפון בזה… שמעני, והסגר עצמך לידי…”

“לא בחיי!” – שיסעו בוקאֶרט.

כוונתי, לידי החוק – הוסיף השריף – החוק אינו יודע לא לבנים, לא שחורים, החוק הכל שוים בפניו! ואם אתה חש עצמך חף, ישחררוך; ואפילו ימצאוך אָשם, יתנו לך חייך מתנה, שכן מיס מאקלור חיה. הא, מה תגיד?"

בוקארט היה כשרוי בחוֹם, דברי השריף בילבלוּ דעתו, מילאו את ראשו עשן, וגבורתו נפוגה. חש, כי זה הוא הדרך הישר, כי אם השריף ירצה, יוכל לשלחו לאַטלנטאֶ, ושם אפשר, כי ברוב יגיעה “יבוא על צדקו”.

“וואֶל, מה אתה שותק? – חזר ונשמע קולו של השריף – הכנע לפני בוא הקהל, שאם לא כן אתה מאַחר!”

“השבע־נא לי – התרומם בוקארט – כי לא תמסרני בידם!”

“נשבעתי – הרים השריף ידו – כי עוד הלילה אשלחך לאַטלנטאֶ!”

בוקאֶרט יצא מבין השיחים. הניח את הרובה, וניגש אל השריף:

“הנני, תאסרוני!”

ראה, כי בידי השריף מוכן זוג־צמידי־ברזל, נתכעס ושאל:

“אתם אומרים לכבול אותי!”

“יאֶס!”

“הרי בעצמי הסגרתי את עצמי, ועל מה תכבלוני?”

השריף כבל בזריזות את ידיו. בוקאֶרט ראה רוכבים באים. עיקל בעצבנות את ידיו, חש את עצמו כבול והתיסר, על שום מה נכנע. לפני רגע היה עוד בן־חורין, יכול היה להפרע מכל אחד ואחד מהם, ועתה יוכל כל אחד ואחד מהם להלעיב בו, להכותו… והוא? אין לפניו אלא חירוק שינים בלבד – ככלב בשלשלת. תפס, כי שוב אין לפניו דרך־חרטה, התבייש בפני בחורי־הכפר, כי הוא, בוקאֶרט, שהיה בידו להכניע חמישה מהם, כבול, והם בני־חורין. ומה שהיה כבול, דיכא אותו כל־כך, כי הוא בעצמו חש את עצמו אשם, גרוע מסביביו, חיכה כי יפָרעו ממנו, והיה ודאי לו, כי לא יצא חי מן הביצות.

“הנה הוא הכושי! הנה הוא עומד! – ירדו הרוכבים בצעקות מעל הסוסים, ואחד מהם ירה מרוב שמחה – הורריי לכבוד השֶריף!”

“הורריי! הורריי!”

אחד אחד הגיעו הרוכבים.

הקיפו את הכושי, הראו לו את החבלים, שעליהם יתלוהו; חבטו באגרופים בפניו, והוא, כבול, שותת־דם, רטן לאחר כל חבטה, וכאילו חייך בעיניו וחיכה, כי יוסיפו להכותו. מאקלור נפל על השריף, נשקוֹ ופרץ בבכיה. ניגש אל הכושי, רקק בפניו:

“חיה רעה, עתה איפרע ממך.”

קמץ את אגרופיו, השח את ראשו ואת ערפו הרחב כפר משוסה, והשתער על הכושי. הכושי הרים רגלו ומאֶקלור התגלגל.

“קחוהו! קחוהו!” – נישא מכל העברים.

השריף נכנס באמצע:

“אזרחים ושכנים! זכרו, הבטחתם לי, הבטחתם לי לעזור להסגירו בידי החוק!”

“אנחנו החוק!”

“כושי אינו אדם!”

“כלב!”

“נכון! כלב! וכלב שוטה יירה!”

“הריני פונה אליכם בשם החוק!” – הגביר השריף קול צעקתו – “נסוּ־נא להיות במעמדי! לשם מה אני כאן? על שום מה נותנת לי הממשלה שכרי? כי יישמר החוק. ידעתי, כי כואבים אתם, ידעתי כי לב מאֶקלור שותת דם, הלא אב הוא! אולם אנו ראשית־כל אזרחי־ארצות־הברית, וחוק ארצות הברית חייב להשמר, שאם־לא־כן, אלו אזרחים אנו? שאם לא כן איש את אחיו חיים בלעו! ידידים ושכנים! נסו־נא להיות במעמדי, איש מכם במקומי לא היה טוב ממני! הריני פונה…”

“עזרו נא לי, בויס” – השתער מאקלור על הכושי, שעיניו מלאו דם, פיו נפתח, כאילו אמר לעמוד על נפשו בשיניו.

השריף דחף את מאֶקלור, והשתערו אחרים. התגלעה תיגרה. השריף היכה ב“קלוב” (קת) על ימין ועל שמאל, וחסם את הדרך אל הכושי.

כעסם של הקהל גבר, התרעמו על שום מה השריף עומד לימינו ואפילו מכה. ופתאום והנה אחד שירדה עליו מכה, נזל דם מראשו. הכל אמרו די – בצעקות נדחקו הקהל אל השריף, הפילוהו, רמסוהו ברגליהם. עד שחר עינו את הכושי ובזמרה הוליכוהו לכפר.

ב“בוירק האֶט ניוס”, המופיע אחת לשבוע, נדפסה בעמוד־השער הודעה באותיות גדולות: הלילה לאחר ציד של חמש שעות, נתפס בביצות הכושי, שאנס את בתו של מיסטר מאקלור.

המשפט יתקיים מחר, יום ראשון אחרי־הצהרים, ליד הגבעה האינדיאנית, לא־הרחק מבית הקברות, באותו מקום עצמו, שאליו גרר הרוצח את קרבנו.

אנו מקוים, כי איש משכנינו לא ייעדר.

הועד.

מיד לאחר הצהרים התחילו הפאֶרמרים להתכנס מסביב לגבעה האינדיאנית. באו משפחות משפחות. סקוטים קצרי־קומה, רחבי־גרם, גזוזי־זקנקנים וגלוחי־שפמים, דומים כמי שמבקש להתעטש; אנגליים גרמיים, גלוחים למשעי, שפתותיהם הדוקות; גרמנים זקנים “אונקל סאֶם” על־פיותיהם, בפלאַטדייטש שלהם, כאילו אך עתה באו משם; קצת איטלקים, “דזשאנק פאלארס” (סוחרי־נושנות), גדשו את עגלותיהם הצרות נשים וטף, תלו זוֹגים לאין שיעור, ובאו זה עתה בהמולה. סלאַווים, שעבדו באריזת־תפוזים, באו בבגדי־מכורתם. ריפורטרים של עלוני־משפחה בסביבה באו באופניהם, התרוצצו בעזפנות ויוהרה בין הקהל נייר בידיהם ורשמו רשימותיהם. בקריאה: “האַלו פרופיסור” הקיפו את הרוקח־לשעבר, זקן ששערו הלבן יורד על כתפיו, ומגבעתו המהוהה עשויה נוסח דזשורזש וואשינגטון, ובקורת־רוח רשמו, כי זה כבר מעשה־הלינטש השלושים, שהפרופיסור נכח בו בחייו. בדרך־החול בא סנדלר־הכפר, יהודי מגושם. הוא היה מאובק, מיוזע, נחפז ונזכר, כי ממש כך היה מטוֹרד במולדתו הישנה, כשהיה לאחר השכמה בהול לראות בתרגילי־הצבא.

בני־אדם, שכמעט לא יכלו להדבר ביניהם, והיו מתחמקים זה מזה כל ימיהם, היו שונאים זה את זה, השליכו בבת אחת לאחוריהם כל דעות מוקדמות, ושוב לא נתחלקו לאמריקאים, גרמנים וסלאווים, שכחו את המפריד, כאילו לא היה קיים והתאחדו. זה בא הגזע הלבן להפרע מן השחור.

הקהל הלכו ורבו, השתטחו מסביב לגבעה, רוחם קצרה כמו בקרקס לפני פתיחת החזיון, והתחילו מוחאים כפיים.

עמד חום. שדות־הכותנה עמדו מאובקים, ראשיהם המלובלבים כפופים כלפי הקרקע. במורד נמשך הסאֶמאֶטאֶרי, מגודר גדר אבן לבנה, הקברים נמשכו שורות־ישרות, מרחוק התקרבו האבנים הלבנות, נראו כבקתות מסויידות והצלבים הלבנים מעליהם סיפרו על רחמים, על אלהים צלוב הקורא אליו את החלשים.

“מוליכים אותו! מוליכים אותו!” – נשמע מכל העברים.

הקהל קפצו על רגליהם, התחילו נדחקים ונצפפים לרגלי הגבעה, עמדו על בהונותיהם. בוקארט הלך זקוף, הביט נכחו, כאילו לא ראה איש. נראה שלוו. עוד באותו לילה, כשהסגיר עצמו לידי השריף והובא לכפר, נחבט ומצולק, באה עליו מרה שחורה כבדה. חדל מרעוד, לא התחנן עוד על חייו, היה אדיש לסובביו, לא ענה לשאלותיהם. שעות ישב מהורהר וכשכבר אמר משהו, לא היה זה דבר־הרהור, אלא דבר־הבל, שאינו מעלה ואינו מוריד. היחיד, אשר לו ענה, היה הכומר. הוא חש עצמו נוח יותר במעמדו, ביקש ממנו, כי יקרא באזניו, איך צלבו את ישו. וכקרוא הכומר ונסתלקה המרה שחורה ופניו הבהיקו בשחרורית שמנה כל־כך, שנראה, כי אם יחתכו עורו, יהא שותת דם שחור לארץ. עתה, כשהגיע לכסא הצטלב, הטיל מבט בקהל ושלוות פניו נגוזה, כמעט שהכיר את הכל ובן־רגע נקב עשרות שמות, תמה עם מי עומד מנהל־הדואר. אה, הוא מכירו, אך שכח את חניכתו, בשבוע האחרון קנה לו האיש מכונה (מכונית) חדשה, שילם שלושת אלפים דולאר. בוקאֶרט לא יכול להפטר מן השם הנשכח, משל זבוב טורד, ראה לפניו את המכונית בת שלושת אלפי דולאר, ראה את הרחוב ואת הבית, שבו יושב האיש, ולא יכול להזכר שמו; התענה בכך, הוסיף להתיַגע, כאילו היה זה עיקר־העיקרים, שהוא עתה מענינוֹ.

האנשים שהביאו את בוקאֶרט, היו מטפלים והולכים. הורידו מעל המכונית שרשרות, חבל, מוט־ברזל, סלי־נצרים עם נפט.

“ואיה העצים?” – שאל אחד.

“אכן, איה העצים?” – הניח האחר את פיו פתוח.

“יסע מי לחורשה ויביא!”

“עכשיו לילך וליסע?”

“יאחרו?”

“מהרו, מהרו, חברה!”

חמישה בחורים עלו על המכונית ונעלמו בשריקה.

השמחה נשבתה. הקהל קצה נפשם להביט על הכושי, ישבו אחד אחד בצל, הוציאו סֶאנדביטשים ואכלו.

“לא הייתי רוצה לפגוש אותו יחידי בלילה!” – הראה אחד על בוקאֶרט.

“כסבור אתה, כי אם הוא גבוה כל־כך, דין שיהא חזק כל־כך?”

“כמה שהוא חלש, הריני נותן לך שטר בן־חמש, שתזמין אותו ל”פייט" (מאבק)!"

“האַ־האַ, הכושי היה מכניע חמישה כמותך!”

“יהא זה דזשאַב (עסק) קשה, בויס”

מה, לצלותו?" – צחק מישהו.

“באש טובה לא יהיה ממנו, מקץ עשר דקות, זכר!”

“הריני מתערב, כי הדבר יצריך חצי שעה”

“בכמה?”

“שנים כנגד אחד!”

“אול־רייט!”

“ואת השריף חבלו כהלכה, האַ” – הטיל מישהו.

“הוא שוכב במיטה.”

“כך יאה”

“כבר היתה לו יותרת־פלפל באף”

“כבר יצוה עד דור עשירי שלא להגן על כושי!”

“האלו הארי, היכן אבא?” – טפח הסנדלר על גב בנו של ליווי.

“אי אתה מכיר את הזקן שלי? הוא מטורף! היתה לי היום מחלוקת עמו! – חייך האֶרי – הוא מאיים לנטוש אותנו בבוירק ולהתישב בעצמו בניו־יורק בין יהודים! לשיטתו צריך לעשות לינטש בכפר כולו, ולא בכושי, איך זה נראה לך? האַ, האַ, האַ!”

“מה אתה סבור? – הזיח הסנדלר את מגבעתו המקושה ונעשה כפילוסופוס – אפילו לשרוף שחור צריך אדם לב! גויים בלבד מסוגלים לכך!”

“ירקרק, כמוך כזקן שלי!” – צחק האֶרי לתוך פניו.

הסנדלר הניח את ידו המגודשת על ראשו של האֶרי, שהתכופף מאָזלת־יד, הביט בו בביטול, לא ענה דבר ונעלם בין הקהל.

“ירקרק!” – הביט אחריו הארי.

“הוא מדבר עם הסאֶקסטוֹן” – העיר מישהו.

“מי, הכושי?”

“מה הוא רוצה?”

“איני יודע.”

“הוא רוצה, כי יתנו לו ביבליה.”

“לפני מיתתם הם נעשים יראי־שמים.”

“אומרים, כי הכומר היה אצלו כל הלילה כולו.”

“הוא חייב להחזיק לנו טובה, עוד מעט ונשלח אותו לגן־עדן.”

בוקאֶרט כרע על ברכיו ופתח וקרא בקול מתוך יוחנן הקדוש. הקהל, שהיו מתבדחים, באה בהם רוח־סקרנות, פסקה המולתם, והקשיבו לקולו של בוּקאֶרט, שרעד תחילה, אולם אחר־כך גברה ביטחתו, והלך ורם מעל פני השדה.

“מה אנו מיטגנים פה; מוטב ונשב מתחת לעץ שם צונן יותר.”

“– – – ואראה בהפתח פתח בשמים, והקול הראשון, אשר דיבר אלי, כקול חצוצרה, המדברת אלי לאמור: בוא ועלית אלי ואראך דברים אשר יבואו באחרית הימים – – –”

עמדה דממה כדממת־תפילה. הקהל עמדו על בהונותיהם, הקשיבו, ולעיניהם החויר סאֶמאֶטאַרי קפוא, שצלביו כבשו והקהו את קטון־המאוויים. קשישי־הפאֶרמרים הרגישו עצמם ברע, התחמקו ממבטי־שכניהם. קולו של בוקאֶרט הלך הלוך וגבוה הלוך וצָלול, עיניו זקופות לשמים כעיני־קדוש. כן היה, כנראה, מראה נוצרים הראשונים, בעמדם לפני המוקד. הקהל התחילו פתאום להביט סביביהם, שכחו את בוקאֶרט, ושאלו איש את חברו:

“מה מתרחש? מה שם?”

בין הקהל עמד קטן־קומה, שלא נראו אלא אגרופיו הזקופים וקולו נשמע אטום ולח, כמתוך קבר:

“נוצרים אתם? אם אתם נוצרים, חרפה היא להיות נוצרי, או אז אינני נוצרי!”

הקהל נתחלחלו. העינים הקפיאו, הפיות נפערו וכל עצמם נראו כנלושים בחמר רך, וכל יד היתה יכולה לכפוף את ההמון, לעסותו.

המכונית הטעונה עצים, שנגלתה בדרך־החול, היה בה כדי לחזור ולעורר את ההנאה הרדומה של עינוי־חלש, ומכל העברים נשמעו קולות:

“מה הוא רוצה היאֶנקי?”

“מי צריך לו כאן?”

“ילך לו לבוסטון!”

“אילולא היאֶנקים הארורים, לא היו הדברים מגיעים עד־כדי־כך!”

“הם ששיחררו את הכושים, – יילכו וישתדכו עם השחורים!”

בינתיים באה במרוצה המכונית, נטעו והעמיקו את המוֹט באדמת־הגבעה, הלמו בפטישים כבדים שהחרישו את דברי יוחנן הקדוש. מסביב למוט נערמו אבנים, נערכו העצים, כחצי תריסר אנשים ניגשו אל בוקאֶרט:

“מוכן?!”

בוקאֶרט קם לאטו, הביט בהם, כאילו ביקש שלא לשכוח את פניהם, התחיל לתלוש מחזון יוחנן הקדוש דף אחר דף, וחילקם לקהל מסביב.

צמרמורת הרעידה את הכל, חשו, כי אילו מישהו היה עומד לימינו, לא היתה יד מורמת כנגדו, והיו מתפזרים ונוסעים הביתה.

דממה כבדה, מדכדכת, הטילה עצמה על הכל, זעיר־שם זעיר־שם נדחקו כמה פאֶרמרים במרפקיהם בין הקהל, קיללו מרוב־תרעומת, רקקו, ונטו לשוב לביתם. אחרים נעלמו במכוניותיהם. דבר זה הפעים את הקהל, הגביר עצבנותו. חשו בכך ראשי־הכנופיה, נפחדו, הקיפו את בוקאֶרט כאילו התיראו שמא יחלצוהו מידם, ובחומרת־רוגז דחקו בו:

“מוכן?”

בוקאֶרט חזר וכרע על ברכיו, התפלל מעט, הביט בתולעת קטנה, שזחלה ליד ברכיו, הסיט אותה, כאילו חשש, שמא ירמסוה, התרומם בשלווה, ודומה היה, כי אינו תופס את הצָפוי לו. קרב אל הכסא, נשען בגבו אל מוט־הברזל, אילם ואדיש הביט בקהל, באנשים, המטפלים בו. חצי־תריסר אנשים קשרוהו אל המוט, כרכו חבלים ושרשרות לגופו עד שניצב סמוך לברזל כחצוב. הטילו סביבו גזרי־עצים, ענפים יבשים, ושפכו עליהם נפט.

הקהל השתערו ממקומותיהם כי ייטיבו לראות, טיפסו על אילנות, על מכוניות. אבות הרימו את ילדיהם, גברים את נשיהם על כתפיהם וחיכו בעוצר־נשימה למַה שעומד להתרחש. מאֶקלוּר, לבוש־בגדי־חג, ניגש ברוממות ולא חדל משינונו:

“אודה לאלהים כי עזרני לעשות צדק לבתי המסכנה! אודה לאלהים – –”

עיניו הכבויות של בוקאֶרט התלקחו, דָמו פרץ אל צדעיו, ראשו נתרווח, אפפתו אורה, שהקיפה את כל הקהל כולו. מאורעות־לאין־שיעור הסתמנו בן־רגע, וכולם בולטים וברורים כל־כך, על כל זוטותיהם, ומתחת לזוטות נמתח, כמו בחלום, חיוורון כאוב, הציץ מבין המאורעות, כמתוך מחבוא, כיווץ את הלב וליחש וחזר וליחש: קאֶררי, קאֶררי – –

מאֶקלוּר הצית גפרוּר וקירבו לענפים.

“או־הה!…” – צלף באויר, כאילו התנשבה רוח והקהל נדחקו וקרבו.

כדי רגע לא נראה אלא כחול־שלהבת קטנה. אך מיד התלקח הנפט, ניצוצות ניתזו, העצים התחילו מפצפצים וכהרף־עין נדלקו מכנסיו של בוּקאֶרט, ונשמעה חריכת־בשר, והוא אפילו לא נאנח.

הלהבות זחלו לאטן על בגדיו, ניצוצות נפזרו מענן עשן סמיך, אפור; בוּקאֶרט הסב ראשו, ופניו המכווצים, הדוויים היתה בהם רכּות־מה. פתאום התחיל מתכווץ מאחורי החבלים, נחלץ, הסיט מעט את ראשו מן האש הגדֵלה והולכת ובראשונה זעק:

“אוי, אֵלי! בני־אדם, הרפו! דברים בפי אליכם, אנא, הרפו, אוי אֵלי, אֵלי…”

אגרופיו קמוצים, שיניו הצחורות זועקות נשוכות בשפתים, שנראו כפצע־דמים, התפתל, התכווץ, הניע כל אבר כל שריר, נאנק. נזדעק בקולות מזעזעים. שרירי־ידיו, שרירי־חזהו נמתחו עד התפקע; העינים המאָדמות הגיחו מראשו ואת זעקותיו החריש ההמון, המון־פרא:

“דין לעשות כך לכולם!”

“לֶקח!”

“הוא לא יתנפל עוד על נערה לבנה!”

“אתה חש?” – שיאפף מישהו והתלקק.

“אַה־ה, באמת!”

“חריכה!”

“חזיר!”

מאֶקלוּר היה כסובא, התנודד מאושר. הסיר את מעילו, התחיל מתופף באגרופיו על חזהו, הִפְזיז את רגליו וזימר בצרידה. הקהל נלווה לו, קצב ישיש נפל בזרועותיו, התנשקו, השתטחו על האדמה וגופותיהם המלוהטים התכווצו בדשא. הקהל גברה פראותם, התחבקו, צרחו, כאילו ביקשו בבת אחת להפטר ממשהו זר, שהיה תלוי כשלשלת לרגליו; ודומה היה, כי עבודת־האלילים שהקיצה, לאחר אלפיים שנות תרדמה, מתנקמת עתה על הגופים המסוגפים, הבשר המולקה, מבקשת לעקור מן השורש את דורות־הפרישות. שעל־כן נטלו לו לאלהים הצלוב שניתץ במלת־הקסם: רחמים את אלילי־קדם, ונאבק בהפקרות ובחטא, וחזרו והושיבו אותו על המוט ושרפוהו.

זעקותיו של בוקאֶרט נחלשו, כאילו כוחותיו עזבוהו. ראשו היה מוטל מעולף על חזהו. לא קילל, אך נאנח והתחנן:

“בני־אדם, רחמו, ירוּ אותי! בני אדם…”

איש לא האזין.

פתאום והחבל, שהיה על כתפיו וחזהו, אוּכּל ורפה, השלשלת נשמטה מזרועותיו, הזדקף, פסע כמה פסיעות וניתק ממקומו. פיסות בגדיו הבוערים נשרו פה ושם.

קהל־הפרא לא ציפוּ לכך וניסוטו לאחוריהם. האימה, שהענק הבוער עשוי בכל רגע להחלץ ולפרוץ לתוך הקהל, אפפה את הכל. הנשים והתינוקות פתחו בצעקות, נדחקו אל הגברים. השלשלת שלרגלי בוקאֶרט עצרתו. בידים פרושות השתער אל ההמון, התגלגל ונשאר מוטל באש. ראשו על גבי אש והוא מוטל נמוך מרגליו.

קמעה קמעה הכל לגבו גווע, התמסמס, ואך באזניו הלמו פטישים הַלמוּת קהה, ואף ההלמוּת רחקה, רחקה והתחילה משוטטת לעיניו כטבעות־אש, ונכרכה סביביו. ראה את אמו מעליו, התחיל טס עמה בחפזה עצומה, והלהבות אחריו, פקח עינו־ימין, ראה את האנשים עומדים ורגליהם למעלה, וכדי־רגע נשאר מוטל כך. הלהבות אפפוהו, פצפצו, כאילו יצקו עליהם שמן וחלל־האויר היה מלא חרכון.

ההמון התפזרו ונסעו. מסביב לאש היוקדת, שהתלקחה פה ושם לרגע ודעכה, הסתובבו בחורים, נברו במקלות באפר, חיפשו למזכרת מי שן, מי עצם שרופה, – למען יִרְאו הדורות הבאים, שאבותיהם היו אמריקאים אמיצים.

השמש התחילה שוקעת. מסביבו עמדה דממה – דממת־בית־הקברות לאחר סתימת־הגולל, כשהיללות עודן תלויות בחלל־האויר. מן היער באו ביעף עורבים, חגו במַקורים פעורים מסביב לגבעה המהבהבת, קיעקעו וחיכו כי תדעך האש. נשמעה נהימה חנוקה, כאילו האדמה פלטה את הזעקות והקולות, שספגה בקרבה. הצלבים על הסאמאטארי עמדו משולהבים מזיו החמה השוקעת – סיפרו על האלהים הצלוב, הקורא אליו את החלשים.

(1917)




הנקישה בגלגל התנענעה בעצלתיים – גלין־גלאַן גלין־גלאַן – התגברה, הרטיטה את השמשות, הידדה בחדרים האפלים, וגררה את הכל מתוך המיטות. מלובשים־למחצה, הגיחו הקהל, הקשיבו נבוכים לצלצול, שנישא מעל העיירה, צלצול הולם ורם, ושאלו אחד אחד את שכנו:

“דלקה?”

“אי דלקה?”

ארבעת הכושים, שישנו בבית־הסוהר העירוני, ירדו מעל אצטבותיהם, תקעו את ראשיהם באשנבים הקטנים משורגי־הברזל, והקשו זה לזה:

“מה, שרפה?”

מכל חלקי־העיר נהרו ההמון לבית־הסוהר. באו בקרדומים, מוטות־שבירה וחבלים. השריף וקצת שומרים עמדו, ברובים טעונים, במבוא־השער, הרחיקו את הקהל והתחננו:

“התפזרו!”

“התפזרו, שכנים!”

“אנו דורשים צדק!” – נשמע מכל העברים.

“זאת דורשים גם אנו” – תופף השריף על לבו והראה על השומרים – “לשם מה, סבורים אתם, אָנו כאן? פושע צריך שיימסר בידי החוק.”

“אנחנו החוק!” – שיסע מי את השריף.

“אמת, אנחנו החוק!” – סייעו קצתם.

“השריף רימה אותנו!”

“נסע עמנו לחפש את הכושי, בשעה שהחזיק אותו בבית־הסוהר!”

“הוצא את הכושי!”

“הוצא אלינו את החיה!”

הכושים ניסוטו מעם האשנבים, לטשו לובני־עינים גדולים, כתמתמים, עמדו כחיות נפחדות והחרישו. הזקן שבהם, אפור־שיבה, הסיר מעל צוארו צלב קטן וכרע על ברכיו.

“הצילוב יושיעו!” – נהם צעיר, שוטט בחדר אילך ואילך ועיניו מאומצות, כאילו ביקש בריחה.

דזשאַן, כפוף מעט, אצבעות שתי ידיו פרושות, עיניו כיוצאות מחוריהן, לא זע ממקומו, עמד ורעד, כאילו נחבט מוחו במשא כבד.

“אתם שומעים, הם דורשים את דזשאַן!” – פלט הצעיר דיבור ולא פסק לשוטט אילך ואילך.

“לא נסגירנו!” – נענה הזקן.

שני הנותרים החרישו, היו טרודים בינם לבין עצמם כאילו לא האזינו לזקן.

הצעקה בחוץ גדלה, באה מכל העברים. ההמון הלכו הלוך ורב, נדחקו וקרבו לשריף, דרשו את הסגרתו של דזשאַן. וכל פעם שהאסירים שמעו את שמו של דזשאן, ולא את שמותיהם, הלבינו, פניהם החשוכים רגעו להרף־עין, כאילו בתוך הסכנה להיותם נטרפים בידי ההמון, הבהיקה פתאום תקוה להצלה.

הקהל הלכו וקרבו לשער. נשים עמדו בין הגברים, שיסו, עודדו רוחם, וכל אחד ביקש להצטיין, להראות בּריוּתוֹ.

השריף נכנס אל ביניהם:

“שכנים, הריני פונה אליכם בשם החוק, התפזרו – – – אזרחים ושכנים! – – –”

איש לא האזין. כל אחד ואחד צעק משהו אחר, החריש את קולו של השריף, וההמון אגרופיהם קמוצים, בקרדומות ובחבלים, קרבו והלכו. השריף ראה, כי המון עומד עליו כנד. עלול כל רגע למעכו, לסגור עליו; ראה, כי לא יעשה בטוב כל מאומה, רמז לשומרים ופתאום כולם ירו באויר.

נד האנשים נרתע מפחד, הכעס גבר. בחור טיפס ועלה על השער. שומר השליכו בקת־הרובה. הסאה נגדשה. בצווחה, כפראי־אינדיאנים, השתערו על השריף, געו:

“הוּ־הוּ! הוּ־הו!”

“הטילו את החבלים!”

“הנך כך!”

“תפשוהו!”

“תלוהו!”

“הו־הו!”

הצוויחה נתפרעה, נתגבהה, היתמרה מעל בית־הסוהר, בלוית ברד־אבנים, בקבוקים וכלונסאות.

הכושים פרשו מדזשאַן, הסתודדו.

דזשאן, כפוף, אצבעות שתי ידיו פרושות, רתת כולו. בלובני עיניו הכתמתמים היה שרוי צערה ואפס־ישעה של בהמה סמוך לשחיטה.

“מה יהיה? מה יהיה?” – סיכסך הזקן את קרזולי־שערו האפורים.

“הם דורשים אותו!”

“הם דורשים את דזשאַן!”

“אם אין אתם שומעים לי, יעשו לינטש בכולנו!”

“ובכן, תגידו לו!”

“הבה נגיד לו!”

“שמעתם, עלינו לסבול בגללו!”

“הם אפילו אינם יודעים, כי אנו יושבים פה!”

“ובכן, הבה ונגיד לו!”

שלושתם פנו לצד דזשאן, נשארו עומדים ופיותיהם פעורים, כאילו הרהרו, כיצד יפתחו. דזשאן נפל לרגליהם, נישקם, פרץ ביבבה, חדידה, עד צמרמורת.

“אחי, אל תתנו להרגני! חוסו על אחיכם!”

בכייתו נגעה אל לבם. אולם האימה, כי הם מאַבדים זמן, כי הם כמי שבא להציל טובע ונסחף לתהום, אותה אימה עצמה הקהתה בהם כל רגש.

הצווחות באו מן המסדרון:

“הוא במרתף!”

“החיה היא במרתף!”

“השריף יצווה לדור עשירי שלא יעמוד לימין כושי!”

“הכינו בידכם את החבלים, בּויס!”

“נתלה אותו באמצע הרחוב.”

הכושים ניצבו באפס־לשון, ראו את המות עין בעין, פתאום השתערו על דזשאן, פתחו את הדלת, גילגלו אותו החוצה, כדרך שמשליכים עגל או סוס לעדת־זאבים, ובלבד להמלט, להציל את החיים.

(1920)




אברהם לא ידע בעצמו, עד מה עשיר הוא. מנין הבהמות, שהיו מהלכות באפרים הגדורים, נמצא, כמעט שנה שנה, כפול ביום מפקד. כברות־קרקע נוספו – ונוספו ידים חדשות, ובחצר עבדו, מזריחה עד שקיעה, עבדו בפרך וטבלו בזיעה.

אברהם לא נח ולא שלו, לא יכול היה לבטוח באיציק בנו יחידו, שלא יצא מכלל בוסר. היה נותן עינו בבהמות, עומד בשעת קציר־היבול, נושם את הריח החי של חלב מקציף, מקבל פני־סוחרים. לא הניח כדי רגע את המושכות מידו והשגיח, שכל הברואים בחוותו יהלכו רתומים בעול.

גופו המגודל, ערפו האדום, שהיה כעשוי להשתרבב, פניו המצופדים על ורידיהם האדומים – הכל היה נוטע דרך ארץ. לא יכול שאת בראותו בני־אדם יושבים בטל – למבט עיניו היו ה“ידים” מזריזות, התנועות – מחפיזות. הוא גופו היה ניצב באפר ומַגל בידו, ועובד יד ביד עם הקוצרים, ושוכח עצמו בתוך עבודתו.

בביתו בלבד היה אברהם שקט. השפחות חייבות היו להַלך על קצות־הבהונות, ללחוש בשפתותיהן, משל חולה שרוי בבית. אשת אברהם, שרה’לה, היתה חלושה, מצומקת, שנים פרפרה נשמתה. כל רגע היתה ממתחת את צוארה הארוך, המקומט, כשל פּרגית ממורטה, ושיעול כקול פחים היה מכווץ ומענה את גופה הרפה.

היא שנאה מהומה, ישבה ימים תמימים אל החלון, הביטה באפר, ובראותה תרנגול נגרר לצד תרנגולת ועושה עוויות חן, היתה מבריחתם ברוגזה:

“תוף! עקור!”

מרוגזתה היתה משתעלת, יוצאת למרפסת, שבה היתה כלתה משחקת עם הנכד בן־השנה.

אברהם, שכל החצר כולה היתה נתונה בכפו, והכל רעדו מפניו, לא יכול היה בביתו להוציא דיבור רם, היה מרגיש עצמו, על גופו הבריא, בכל רע. בנו לא השביעוֹ נחת, ואך במעט יכול היה לסמוך עליו. מאשתו היה מרוחק, זה שנים לא היה שרוי עמה, בכל חושיו היה טרוד ומוטרד בחווה. היה עומד על רגליו עם האר־יום, מעולם לא ידע, מתי חלף הלילה, לעתים רחוקות נתן דין וחשבון לעצמו.

כך יצאו שנים. אברהם העשיר. העשיר הרבה, שוב לא הוצרך לעבוד, אבל לא היה בידו להושיע לעצמו, עבד כבתחילה.

אולם מאז בוא כלתו לחצר, נתנדנדה רוחו, היה מקדים לשוב מן השדה, אחרי הסעודה היה נסגר בלשכתו, שוכב על הספה, מפקיר עצמו להרהורים רעים. והם לא הסתלקו, היו צרים עליו, מתגרים בו, על שהוא מענה את גופו, על שעמלו ועשירותו סופם יכלו בעשן. האשה חולה, זה שנים חולה.

לפרקים, כשהיה רוכב על פני השדות, רואה סביבו שפעת־הסוסים והאדמה הנמשכת לאין סוף, נאנקת מרוב שפע, עלתה בדעתו – כי הוא אברהם, ואלהים בירכו, על כי הוא הולך בדרכיו, ולא לשוא נקרא בנו יצחק וכלתו רבקה.

מעם השדות שאין־להם־סוף בא קול, כרך עצמו סביבו, ליחש באזנו:

“אברהם, אברהם… העשרתיך… הגדלתיך… לך אל פראֶנק, הרועה, קח את דייזי בתו לפלגש.”

התחלחל, אמר להבריח את ההרהורים הרעים ועצר את סוסו ליד בית קטן.

“הו־הו־הו!”

דייזי, מוּלאַטית, צעירה, יצאָה, קדדה בפני בעל־הבית:

“אבא באפר!”

אברהם הרהר ארוכות בדייזי, חישב להשתקע ביער, התנחם, כי כל האבות היו להם פלגשים, והמחשבה הזאת סבבה במוחו, ארגה מעגל מפנים מעגל, מעגל מעבר למעגל, ובאמצע ישבה דייזי, כולה קטיפה.

מן העיירה הגיע השוחט הזקן.

“ר' לייזר, אתה נוסע אלי?”

“כן, ר' אברהם!”

“טוב, באמת רצוני לדבר מה עמך.”

אברהם עלה על העגלה, קשר את הסוס מאחוריה. השוחט זקף אזנו:

“הבה ונשמע.”

“סבורני… דרך יהודים… כלומר בימינו… יותר מאשה אחת אסור לו ליהודי לשאת, הא?…”

“לא, ר' אברהם, אסור! במה דברים אמורים?”

“סבורני, מי שיש לו אשה חולה, משותקת, הרי לא־כלום… חייב לשאת את תרמילו…”

“אוֹמַר לך, ר' אברהם… מי שאשתו חולה, והמחלה אין לה תקנה, מוצאים בשאלות ותשובות של האחרונים, כי הוא רשאי לקחת פלגש… נמצא אפילו אצל ר' יעקב עמדין.”

“כך!” – פער אברהם זוג עיניו, שהשוחט נרתע מעט.

אברהם חזר הביתה ודעתו רווחה.

“מה איחרת כל־כך?” – יצאָה אשתו לקראתו – “האוכל הוּצן!”

“יחממוהו! פטור, נו!”

“אתה מדבר עם עבדיך? מה לך צועק?”

“אני מדבר עמך, שרה! עמך!”

היא נשתעלה.

אברהם לא אכל, נסגר בלשכתו, שוֹטט על פני החדר, זעק בלא אוֹמר ודברים.

דפיקות על הדלת, פתח אותה.

כלתו עמדה מזהירה, לחייה מלוהטות, אך טול ונגוס אותה.

“ילך החותן לאכול!”

כעסו של אברהם פג.

“הביאי לי את האוכל הנה!”

“טוב!”

“הגידי לו, רבקה’לה, כי יטריח עצמו לחדר־האוכל” – נענתה שרה’לה מאחורי הדלת.

אברהם נטש את שתי הנשים, יצא מן הבית והפליג עם האפרים.


(1922)



בּאן בא בעגלה טעונה גדמי־אילנות. ריפה את מושכות־העור, שלא יחככוּ את עור־הכרסים, נתן לגימה לסוסים והוליכם לאורווה.

החצר הדיפה ריחות של עורות שרויים, פירות צבורים ועומדים. ריחות דקים חריפים זירזפו מתלי־אשפה, מדיר־החזירים, פישרוּ את האויר החמוץ, ובין־ערביים צונן עמד במרחק כמה אמות.

הסוסים לא עמדו על עמדם סביב השקתות, העיפו בנחיריהם את שיבולת־שועל, סכסכו קש רענן המוצע תחתיהם. אבק התמר ועלה. גירדד בגרון, באף. בּאן נתעטש, אחת, שתיים, וכתפיו המוצקות התנדנדו.

בעל־הבית, מיסטר סמיט, שריווח תבן בקלשון, לא נראה מבינות הערימות הפזורות. אך ניצנוץ שיניים ארוכות, פלדיות נגה כל רגע באורווה האפלה, וסיפר, כי מאחורי אלומות־התבן עומד סמיט קדורנית.

הפארמר היה לעתים רחוקות נכנס לכלל שיחה עם בּאן, אפילו לא פלט מלה, כששתי פרותיו הטובות ביותר זללו יתר־על־המידה וכרסיהן התנפחו והתבקעו. סמיט נשאר, לאחר הפורענות, מעת־לעת בשדה, הפיג את צערו בחפירת גדמי־אילנות, בעיזוק אבנים מבין הערוגות.

בהשכמה מנה הפארמר מלים מעטות, פירש יום־עבודתו של באֶן, ובעצמו יצא עם בנו לשדה. עצמות רזות, צרובות־שמש על שריריהם, נכפפו אָב ובנו מעל האדמה, מזריחה עד שקיעה, נמשכו כחוטי־התיל האילמים, שהפרידו את שדם משדה־שכנם.

עתה, כשבּאֶן מצא את בעל־הבית באורווה, תמה, שסמיט ירא השמים עובד כל יום־השבת אחרי־הצהרים. בּאֶן חיכה, שהפאֶרמר יקראנו, ומשלא נקרא, הסיר מעליו את המעיל, נטל מעל הקיר קלשון, והעפיל בזריזות על ערימת תבן.

אילמים עבדו, לא ראו זה את זה, אך שיני־הקלשונים החדידות התנגשו בצלצול. הפאֶרמר הניף חפני־תבן, זרקם מטליות־מטליות ובזריזות כל־כך, שבּאֶן נמצא מפגר. הבחין, כי השינים הארוכות, המחודדות יורדות ברציחה, עלולות להמית בדקירה. בּאֶן הזיז עצמו הצדה. פשק משהו רגליו, התאשש בהן בערימה. תפס את חפני־התבן בעצם־ההרמה בזריזות ובתנופה כל־כך, שקלשונו של הפאֶרמר נגע נדירות בערימה. ההתמודדות לא פסקה, ארכה חמש דקות, עשר דקות, חמש עשרה. העבודה נשכחה. האחד ביקש להתיש את כוחו של האחר, הקלשונים נתקלו זה בזה, נתקעו עד מעל לידיות, הפאֶרמר נעצר, אמר באפס נשימה:

“דיינו היום, עת פת ערבית!”

מרוּטב, מלוהט, עד עלות אד מכל גופו, ירד בּאן מעל הערימה. נפגש בעיני הפארמר האפורות, שהביטו גם חסודות, גם פוֹשעות, והתחיל לרחוץ ליד הבאר. במשך חמש שנים, שבאן גימא את הארץ לארכה, לרחבה, לא יכול להשתהות במקום אחד, בדק ומצא, כי לעולם אין ביטחה במחיצת פארמר שתקן.

בּאֶן נכנס הביתה. סמיט עמד ליד העגלה הטעונה גדמי־אילנות, מבטו הפליג לנקודה ופניו נראו פני־תם. באן היה ודאי לו, כי מאחורי מצחו הקצר, המגודל־שער, של הפארמר, מסתחררת נקודונת מטושטשת, מענה אותו – מחר מחרתים יטול הגוי השקט את הרובה מעל הקיר, ירה יירה את אשתו, את בנו, אותו, את באן, ואת עצמו יסגיר לידי השריף.

בעלת־הבית, שהיתה כהיפוך בעלה, פתחה את הדלת.

“ערב טוב, מיסיס סמיט!”

מה שלא אמר הבעל עד־תום, אמרה האשה – רזה, צחה כל־כך, עד שאחזה צינה את העומד בקרבתה – אמרה במופלג, דיברה גם תחת בעלה:

“קללה, קללת־אלהים, באן! החזיר המפוטם נפל!”

“מתי, היום?” – אָמר בּאן ושוב לא תמה, כי בעל־הבית מהלך וכשרטת בראשו.

“אין מזל, בּאֶן,” – הוסיפה מיסיס סמיט עצים בתנור־הברזל – “דוקא הבוקר היה קונה, כבר הגיע לארבעים דולאר… בעלי התעקש, טען כי בראש־השנה נשיג כפליים… בשעת־צהרים, אני יוצאת לדיר ועביט־אוכל בידי, והחזיר מוטל וטלפיו כלפי מעלה… זו, באן, עבודתה של הארורה! היא סיממה אותו!”

“אַת מתכוונת לקלאַרק הזקנה?”

“סופה תסמם את כל בהמותי” – הראתה מיסיס סמיט על בנה, שעסק בגראמופון – “מה לך יותר, בּאֶן, דזשאַן ראה במו עיניו, כיצד המכשפה הזקנה ליקטה בביצות מלוא־שק־צפרדעים!”

“לא בלבד צפרדעים, אמא” – הציץ הבן מאחורי הגראמופון – “כל מיני שרצים, שהם מצויים בביצה, היא דחפה לתוך שקה, ואגב כך קיללה בשפתיה!”

“האם יגיד לי מי, כי נוצרי הגון ילך לביצות ללקוט כל שיקוץ מסואב! – נזקף החזה המכוּוץ, הרזה כקרש־כביסה, מתחת לחולצה המתוחה – מכשפה בלבד, ויתר־על־כן קאטוליק מפשפשת בשרצים! עתה, בּאן, ודאי לי, כי לא בלבד את החזיר, אלא אפילו את הפרה, היא שסיממתה!”

הפארמר לא יכול לשמוע דברי אשתו. האריך לרחוץ מתחת לברז הקר, קימט פניו קשי־העור, הטריד רב יתר את חוטמו היבש, לא יכול היה בשום פנים להשלים לאסונו.

בשעת־הארוחה נזדמן לו לבּאן שישב ממול הפארמר, שלא הרים את ראשו מעל הקערה, התרעם בלבו, על שאשתו מדברת עם הפועל. וכשסמיט חתר והגיע בכפו עד קרקעית הקערה, שעליה הגיח בן בקר מצויר מבין הבולבוסים המהבילים, זקף פתאום עיניו כנגד אשתו, שניטל לשונה. המטבח הגדול היה מלא ניקושי כפות־קערות, גמיעות קולניות. ראשים מסוכסכי־שער התכופפו מעל האכילה, והטילו הצצת־צדדין בבעל־הבית. בעל הבית, פוריטני ירא, שלא עלה על משכבו בלא פרק־ביבליה, האמין, כי השכנה, הקאֶטוליק ארורת האלהים, הרגה את חזירו, והיה מוכן לירותה.

הבן, שהקדים לכלות את הארוחה, כונן את הגראמופון, ופזמון רחוב כרכי וצורם בקע מתחת לתקרה.

“מה נגינה היא, דזשאַן? מוטב ותלך ותרתום את הסוסים!” – הזיז האב את הקערה מעליו.

“להיכן אתה מתכוון לנסוע, מיסטר סמיט?” – התחרט בּאן לאלתר על שאלתו.

סמיט לא ענה. נטל מעל הקיר רובה, ניגבו, וכשסגר את הדלת בעדו, אָמרה אשתו:

“אבא שלי, משבאה עליו פורענות כזאת, אסור היה להראות לעיניו… היה מכה את אמא, את הילדים, משתכר ימים ולילות. שלי אדם אחר הוא, שקט… מקמץ את שפתיו ומכרסם את עצמו, אוכל את בשר־עצמו… קודם הפרה, ועכשיו החזיר, וחזיר כזה הרי זה הון… לא יימחל להם… הננו מתקינים עצמנו למיטינג…”

“היכן, בכפר?”

“לא בכפר, בשדה יהיה המיטינג, ניפטר מהם, מהקאטוליקים… משפחתי יושבת פה למעלה ממאה שנים, והוא הדין משפחת־בעלי, וקאֶטוליקים לא היו לנו בינינו, ולא יהיו לנו גם להבא!”

“והקאטוליקים, מיסיס סמיט, יחרישו?” – הביט בּאֶן על צוארה הרזה של בעלת הבית, שוורידים השתזרו בו כחבלים קטנים.

“אילו היינו מתעוררים על כך קודם, לא היה בסביבה אפילו קאטוליק אחד, לא היינו מרשים, כי האחד יפתח חנות־מכולת, האחר יסחר במספוא־בהמות. אולם גם עתה לא איחרנו עדיין את המועד. בהשוואה אלינו, הפרוטסטאנטים….”

בעלה נכנס, לעס מלוא־פיו טאבק, משך את פניו, פני־החוטים; גבות עיניו נקמטו, הקדירו.

“עודך מלהגת?”

הפארמר ירק במקום עמידתו צרורית־טאבק־לעיסה וסיים באותה תנופה עצמה:

“סופך לגמור?”

דבריו נתקעו לה לבעלת־בית בגרונה, כקריאה פסוקה בגרגרתה של תרנגולת. בחופזה העמידה את הכלים בחבית־הכיור והתחילה קוראת למשרתת:

“הלן, הלן, הדיחי את הכלים!”

בּאן יצא למרפסת, צנח וישב על המדרגה, שהוליכה לחצר. הסוסים, רתומים לכרכרה קלה, הרימו חרטומיהם הקצופים, ביקשו לירוק את מתגי־הברזל, ניערו בעקשנות ראשיהם המשוכבדים, הפיצו סביביהם צחצוחי־קצף. כלב זקן, מגודל־שער כתיש, בא, התחכך בצמרו לרגלי בּאן, וכשבאן הניח עליו ידו, השתטח הכלב בהכנעה.

בקוצר־רוח חיכה הפארמר לאשתו ובנו, וכשכבר ישבו שניהם בכרכרה והוא שרק להם לסוסים, אמרה בעלת־הבית:

“אַל תחכה לנו בּאן, ודאי נאחר לשוב. לילה טוב!”

הסוסים עקרו את הכרכרה, נישאו מעל הדרך הכבושה, עד מהרה צידדו והפליגו, ושעטת־הפרסות ושקשוק־הגלגלים רחקו והלכו.

הדממה לא הרדימה את אפס־המנוחה, שהפאֶרמר הניח אחריו, והשדות הרחבים הצטמצמו והצֵרו. שנים התגוללו, חיים נפרשו, החלל, קיצים וחרפים – נתמלאו סוסים בהמות ופארמרים. בּאֶן צר היה לו על צרור השנים המבוזבזות.

המשרתת, לכאורה נערה שלקה שכלה, ניצבה על מדרגה. היתה חולבת את הפרות, מטפלת בעופות, מתקוטטת עם בני הבית. במעומד צנחה בשילובי־רגליה, השמלה סביבה, כסחרחורת, אגרופיה, מעשה־משובה, לירכיה:

“אתה יודע, לפחות, להיכן נסעו?”

בּאֶן הלהיט את הסיגריה השניה, ניענע ראשו ניענוע של לאו.

“הרי הם מציתים על גבעה צלב!”

“מה?” – קלט בּאֶן מלוא־פיו עשן. לשלהבת־הסיגריה ראה, כי עיני הלן, ירקרקות, כשל עוף דורס, מנצנצות בצינה, כאילו תותבות היו.

“הקוק־קו־קלוקס־קלאן מציתים היום צלב” – אָמרה ואספה את שמלתה המנופנפת, שחשפה עצמות ברך – “הם מציתים שני צלבים, את האחד בקאַוּנט שלנו ואת האחר באַלסטר… שני הקאַוּנטים היו צהובים זה לזה בבחירות האחרונות, באים הם היום להתפייס…”

“אפשר, והקלאֶניקים יהיו פה אורחינו” – נענה בּאֶן.

“אפשר לצפות להם, לשדים הלבנים!”

“כפי שאני רואה, הלן, אין הקלאֶניקים חביבים עליך ביותר.”

“אף אני לא עליהם!”

“על שום מה?”

“על שום שאבי היה קאטוליק.”

“ואַת לאו?”

“אני? מאָז עמדי על דעתי, איני הולכת אל הטשורטש. איני הולכת, ויתפקעו הכל!” – פרצה בצחוק חד והנחיתה בתהודה את ידה על ברכו של בּאן – “ואתה הולך?”

“אני יהודי.”

“העטלפים אף את היהודים אינם מחבבים” – נחה דעתה של הלן, שאין היא אחת ויחידה – “מוטב היה, אילו יכולנו להסתתר.”

“אני לאו” – עמד בּאן על רגליו.

“הם מפשיטים עירום, הקלאֶניקים” – משכה הלן את שמלתה סביב שוקיה, חצתה אותם בידה במשובה כל־כך, שעיני בּאן התנצנצו – “ממרחים בזפת והעומד על נפשו, אף יתלוהו!”

“האם הבעל בית שלנו הוא קלאֶניק?” – שאל בּאֶן בעלמא.

“הוצרכת לשמוע, מה גערות גער היום באשתו, צווח, על שום־מה היא מחזיקה בביתה כופרים, כוונתו היתה אלינו” – הצביעה הלן על עצמה, על בּאֶן, ועיניה נשתלהבו – “הרי מיסטר סמיט מאמין, כי אלהים ענשו על־כך. הטוב שבחזיריו נפל… וזו אך התחלה, בּאֶן, עוד תראה… אלמדוֹ לקח, ולא אותו בלבד, את אשתו, את בנו, את סוסיו, את פרותיו, את כולם־כולם!…”

“ואת מאמינה, הלן, כי החזיר זלל באמת יתר־על־המידה?” – מדד בחשדנות את הבתולה.

“אין אני אומרת כלום, מה אומַר – קורת־רוח התלבטה בין דבריה, – אם מיסיס סמיט תחסר חזיר, אין אתה חייב להצטער, בּאן, ואני לא־כל־שכן! הרי הם מצמיקים מיראת־שמים, אינם יכולים שאת, כי קאטוליקים מתישבים בסביבה. ואין היא יחידה! בעלה עיקש ממנה, והבן, הגזר המשורבב, משתבח, שלא היה עדיין בחייו במואוויס (סינימה) – כל שיראת שמיו גדולה, כלביותו גדולה הימנה!” – סיימה הלן ובת־צחוק התפוצצה מפיה הפתוח על שיניו המתאימות.

בשעת דיבורה של הבתולה, נזקרו זוטות, שבּאֶן לא עמד עליהם קודם. כל אימת שמיסיס סמיט היתה מריבה עם הלן, אירע משהו, העיסה לא עלתה, תירוש־התפוחים החמיץ, שני עצי־הדובדבן יבשו. קשות היו עליו כל הזוּטות האלה, ולא רצה לראות קו־חיבור ביניהן ובין המשרתת. אולם בת־צחוק, שהתפשטה על פניה של הלן, לקויי־הבינה, נטלה את כל ספקותיו. שוב לא היסס, היה ודאי לו, כי היא, הלן, סיממה את הפרה, את החזיר.

מוזר היה לו לבּאֶן במחיצת־הבתולה. קם, משך כתפיו, התגבה. רקק מלוא־פיו, כאילו לא נפרש לפניו לילה לח, מכרסם, אלא עמד אדם, שונאו.

“היודעת אַת, הלן, ממילא מסתיים מחר השבוע שלי… ונמאסתם עלי כולכם – קאטוליקים, פּרוטסטאנטים, ואפילו יהודים יראים… הריני הולך כך, בלא אמירת שלום…”

“כל מקום שתלך עכשיו, בּאֶן, תתקל בו בעטלפים! שמע בקולי, והכנס אצל הקלאַרקים ונשמע, מה בפי הקאטוליקים!”

מעם השדות נישא רוח והביא עננים, כיבה את הכוכבים הצעירים. האפלה מישמשה וזחה, נעצרה מרחק פסיעות מעטות מן האדם, ניתזו טיפות קרות. אי־שם ערג צבי ממושכות ומשועממות. בן־הבקר, שעמד ברפת בשלשלת, שנקבה אפו, כמעט שמוטט קיר, ונענה לו לצבי בגעיית־זוועה.

שני צלבי־אש עלו ובצבצו מתוך הלילה, התחדדו, והאש טפטפה נטפי־נוזלין מעל השלהבות.

הבית הקטון ושני אנשיו, שעמדו איש איש ביגונו, כאילו התקטנו, התכווצו, ואף כי בּאן והלן היו מוכנים, מחכים להצתת־הצלבים, נטלו השלהבות את נשימתם.

בּאֶן, שקיפח מכבר את פרצופו, פעמים הרבה לא ידע בעצמו, אם הוא יהודי או לאו, נפשו געלה מנעוריו בצלב. אפילו בעיירתו הפולנית לא היה מסתפק, כדרך חבריו, באמירת שקץ תשקצנו. פעם אחת חירף את נפשו ומרח יויזל (ישו) העשוי־פח בזפת. עתה, כשראה את צלבי־האֵש, נתבעבעה בו השנאה הקדומה. הצניח את ידיו לתוך כיסי־מכנסיו:

“אני הולך!”

“לא אשאר פה לבדי” – קרבה אליו הלן.

“בואי גם את.”

“וחפצי?”

בוהק־עיניה של הלן העמיק, וקשה היה לומר, אם היתה זאת האימה מפני הקלאֶניקים, או הטינה, כי עליה לנטוש את חפציה.

“ומה, בעצם, יש לך, מזוודה?” – שאל אותה בּאֶן – “קחיה עמך!”

בּאֶן צרר את חפציו בצרור, נעמד על המרפסת, חיכה לבתולה. היא התמהמה, הוא ניגש אל החלון, ביקש לקרוא לה. היתה אפלה, הלן באה במרוצה מן הרפת, מנשמת, גררה את המזודה השעוונית שלה.

“מה לך עתה ברפת – אחז בּאן זרועה, שהתעוותה – סימַמת את הפר?”

הבוסר המעוות צחק מתוך הפנים המשולהבות, נח בזוויות־הפה, בעינים הירוקות, נצח את מבטו של בּאן.

הם יצאו מן החצר, הלכו עם החורשה. בּאֶן הטיל צרורו על כתפיו, האזין, איך הגשם מתופף על המזודה השעוונית של הלן ותמה, מהיכן לו לאדם רישעות הרבה כל־כך. צלבי־האש הלכו עמהם, לא כבו בגשם, אלא נשתפכו יותר, וכל מה שהאש הבריחה מעליה מטליות חושך, האדימה קצות הרים ואילנות, כן גברה האפלה מסביב.

מסביב לביתם של הקלאַרקים התכנסו בחצר פאֶרמרים, באו שניים שניים, שלושה שלושה, הרובים מלוכסנים על כתפיהם. הלהגנים התרעשו, הלכו מכנופית־פאֶרמרים לחברתה, ניגעו את השתקנים ביצר־נקם.

זרקורים ניצתו, האירו לסתות מפוטמות, אזנים מפולשות. פנים אטומות היו שורות בגשם, חיכו, כי כבר יפליגו לדרך.

“בנו עצמנו האשם – הילך קלארק הזקן, זריז־תנועה, בין הקהל – מה שלא עמדנו עד עתה על נפשנו, הגביר את חוצפתם!”

“צדקת!”

“מיסטר קלאַרק צודק!”

“רוצים להפטר מעמנו, הכרותים!”

"טוענים, כי אָנו נגד פּרוֹהיבּישן.

“כי נוצרים שאינם מדירים עצמם מטיפה מרה, אינם נוצרים!”

“בבּטל (בית־אֵל) פתחו חנות־מכולת שלהם!”

“אף בקרייג!”

“ובליווינגסטון!”

“מתכוונים לקפח את פרנסתנו.”

“רוצים באמת להפטר מעמנו!”

“לא בחייהם!”

“שנה את דבריך!”

באה במרוצה אכרה צעירה, מגודלת, במגפי־גומי, נדחקה אל בין ההמון, צעקה:

“אחים קאטוליקים, הארורים חטפו את ארתור שלי!”

“מי היא זאת?”

“הרי זו אשת־הנפח!”

“הם גררו את נערי, ילד בן־חמש!” – ביקשה האם צדק מעם הקהל – “ועשה זאת הרוקח.”

“ודאי לך, כי הרוקח חטף את הנער?” – שאל אותה קלאַרק הזקן.

“מה לכם עוד, מיסטר קלאַרק” תפסה האכרה את ידי הזקן – “הרוקח, הוא בכפרנו מנהיג הקלאֶן, משוטט וטוען, כי אם יהרגו את ביצי־הכּנים, לא יהיו הכנים עצמם”

“ושותקים לו?” – שאל בחור, שק מעל ראשו, כדחליל להבריח צפרים.

“לא נחריש כלל וכלל!”

“מכה תחת מכה, שכנים! הוא נטל את ילדך, דין שתיטול את ילדו!”

“זו היא הדרך היחידה.”

“דם יישפך ועוד היום!”

“עלינו להתכנס כאחד, להתחבר עם היהודים, אפילו עם הכושים!”

“עם הכושים לאו דוקא!”

“אם איש־שלומנו מדבר כך, במה הוא טוב מקלאֶנים?” – עמד פאֶרמר כנגד חברו – “חוקת ארצות־הברית מלמדתנו: כי כל בני־אדם, בלא הבדל אמונה וגזע, הם שווים מבטן ומלידה! אלה דברי אמת, ודברים אלה הבאנו ברובה! בהם דגל גם לינקוֹלן!”

“הנה בּאֶן! גם יהודי לנו!”

“שניים, שניים!” – פקדו מכל העברים – “התישבו שניים שניים!”

ההמון התחיל לזוע. השורה נמשכה על פני החצר, השתרגה, ננעצה אי־שם בשדה. חרש, בלא פנסים, נגררו הקהל, הפליגו עם האפר, עם שדה־הטרשים, שבו נתחבר מעלה־הר במורד־הר. הלכו, ראשיהם מורכנים, תזתזו ברגליהם, ספגו את הלחלוחית.

קצת הפאֶרמריות, צעירות, גרמיות, שלא פרשו מעם הגברים, נשאו רובים, גירשו את המרה־שחורה, הקלו את הפסיעות הטפוחות:

“לו הצלחנו לעקוף את ההר” – פתח מי.

“או־אז באמת ירקדו העטלפים.”

בּאן לא האמין, כי שכנים יצאו בלא סיבה באמצע־הלילה, רוביהם טעונים, וירצחו זה את זה. בעיניו נראה הכל כמהתלה, הלך סקרן, ביקש לראות, איך הקלאֶניקים, בקאפוטות הלבנות, בברדסים המזוקפים, נישאים, כמלאכי־חבלה, מסביב לצלבי־האֵש. אימץ את הצרור לכתפו, חייך, שהלן נגררת על ידו במזוודה השעוונית.

טיפות נשרו לשקערוריות המים, שהאדמה לא יכלה לסופגם. התפיפה נחלפה באטימות, נחה מעל הכתפים, ומתוך החשכה הרטובה נתלקחו גלגלים סַסגונים לנגד העינים. פארמרים התקרבו לבית סמיט, שהיה תקוע סוֹמא בלילה.

“הבה ונצית אותו, בּוֹיס!”

“נשלח בו אש!”

“ישמרכם אלוהים.”

“אך לא אש!”

כלבו של סמיט ריחרח את בּאן, צץ על ידו, התחכך לרגליו, ריטן מחדוה.

“האַלאַוּ, פרינס! האַלאַוּ!”

בּאן הפך פניו, חיפש את הלן. היא לא היתה. ההמון נעצרו פתאום. השורות האחרונות ננעצו בראשונות, השתערו בידים על גבים, על כתפיים, פערו פיות ואזנים:

“שריפה!”

ביתו־של־סמיט בער. שוּניות־אש לקלקו את הגג, הצטנפו כצנפות־עשן… הכלב המריץ חיכוכי־חרטומו לרגלי בּאֶן, פתח בנביחה, שקולה הלך ורם, ראה, כי אין באֶן זע – הניחוֹ, ורץ הביתה אל האש.

“ועתה, שכנים, אם אין אתם רוצים להניח כאן את עצמותיכם, בואו הביתה!” הניף פארמר שתי ידיו, שייטיבו לראותו – “ודאי האש כבר נראית מן ההר, והקלאֶניקים ישתערו עלינו.”

“מי הוא שהצית?”

“דין ירייה יפה לו!”

“בן־כלב שכמותו!”

“הסגירו אותו, שכנים!”

עמדה דממה, איש לא נע ולא זע. הגשם שטף את העינים, עימעם את הראייה לכל העברים.

“היא שעשתה זאת!” – הצביעה צעירה על הלן.

“מי?”

“מי היא זאת?”

הלן גחה היא ומזודתה, ידיה ורגליה רעדו ומרוב אימה ניטל לשונה. ההמון הקיפו אותה:

“מי את?”

“הרי זו המשרתת של סמיט!”

בעוד ההמון נדחקים מסביב לבתולה, התקרבו צלבי־האש. דמויות סבבו את השלהבות, משל לא פארמרים, אלא שבט־פרא עורכים את פולחנם.

פלחה יריה הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו לידע, היריה מהיכן. נשמעה שניה, שלישית, באויר הלח נתהבהבו אוּרים, נישאו בשריקה.

ההמון שכחו את הלן, הורידו את הרובים מעל כתפיהם, חיפשו את האויב מסביב. לא נראָה איש.

מכל העברים נשמעו קולות:

“התפזרו, בויס!”

“התפזרו!”

“הנמיכו את הרובים!”

“אל תבזבזו כדורים לשוא!”

היריות בקעו מצדדים שונים, קרבו והלכו. הפארמרים התפזרו, עמדו מתחת העצים, אָרבוּ, ומשניצתה שלהבת קטנה באפלה, ירו אליה.

אך עתה הבין בּאֶן, כי לא דבר־הלצה הוא, ודין שיעקור, יחמק מן האש. עמד מטושטש, לא האמין עדיין, היכן הוא; ומוחו התפתל בו הרהור, כי בני־האדם הם עשירים מדי, שבעים מדי. כוחות נצברים והולכים, ואין להם היכן יזרמו, נטפלו הפרוטסטאנטים לקאטוליקים.

בּאֶן הרים ידו לאזנו, משל התכוון להבריח זבוב מזמזם. לא ידע, כי הכדור רחק ממנו. שכנו, פרמר תמיר, אחז כריסו, ביקש לישב ונפל ואפו נתקע באדמה המלוחלחת. הרובה נשאר מוטל מרחק פסיעות מעטות, בּאֶן גחן, הרים את הרובה והפליג ימינה.

יצא מתוך החורשה. הלן על מזוודתה באה לקראתו, התרתה בו:

“פה אתה עלול ליפול בנקל בידי הקלאֶניקים, בּאֶן!”

“ובכן, מה עצתך?”

“קפנדריה לנחל!”

הם פסעו פסיעות גסות, החרישו ולא חשו כי רגליהם שורות בנעליים הרטובות. היריות שהתקרבו דפקו בהם כדפוק שוטים. הלן פיגרה, התאותה לישב קמעה מתחת שיח וגררה אחריה את בּאֶן. הגשם העזיז, ושוב לא ירד טיפי־1

פלחה יריה. הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו אימת־מות.

הם עשו קפנדריה לנחל, שהתנענע בגשם, שטף ברוגזה את הגדות, הציף כברת־אפר.

בּאֶן חלץ נעליו, הפשיל מכנסיו ובכעס נטל את המזוודה מידי הבתולה. היא הטילה את שמלתה מעל ראשה, ושניהם נכנסו לתוך המים הקרים, שהתנשאו מרוח וגשם.

הקרירות העמיקה, גדלה על פני הבשר. הרגלים חתכו את המים, שהכבידו את הבגדים, ונצררו בהם כפטריות.

מרוטנים, קפואים, יצאו מעברו האחר של האפר. בּאֶן סחב מעליו את מכנסיו, סחטן:

“אַל תעמדי ואַל תרעדי, הלן! רוצי, שתתחילי להזיע!”

בּאן רץ לפניה תחילה, טבל בזיעה, רץ לקראתה, והיא שנגררה עם מזוודתה, לא יכלה להתחמם, ושיניה נקשו זוֹ בזוֹ:

“אני קודחת כולי!”

“לא להעצר ולעמוד! לא הרחק רובצות בהמות, תתחממי ביניהן! הבי את מזוודתך, מהר, מהר!”

בדוחק נגררה ובאה. בחורבה, שבה עמד גג על עמודים וקירותיו פתוחים, שכבו כעשר פרות ועגלות. נישא ריח־בהמה חם.

בּאֶן נכנס אל בין הבהמות, כאיש־שלומן, בשריקה. החליק את זו, חבט את זו, ומשנתגעתה פרה או עגלה, חבק צווארה, אחז את הזוֹגים, שלא יצלצלו, והדמימם.

סייע לה להלן שתתפשט, ראה פניה הכחולים המוצלפים מאדימים. שיפשף בידיו החַמוֹת את בשרה הרטוב, הושיב אותה בין הפרות, חיפה את רגליה האדומות בזבל־בהמה, עד שלא נראו כלל. בּאֶן ישב על יד הלן. הגשם התדפק בגג, מחה עקבי־מאות רגלים, והיריות, שנתמסמסו מכבר, צללו עדיין כמים באזנים.

פרה פלטה זעקת כיסופים – בּאן נצחק, הלן אחריו, וחדוה פעמה וגחה משני הלבבות, כמתוך מעיין. מבעד הקירות הפתוחים נראו הצלבים דועכים, צוללים בגשם ששטפו אינו פוסק. הפרות זקפו ראשיהן המטומטמים, התיראו מפני הברקים המלובנים, שהסתמנו מעל הרקיע, כקרני צבאים מסועפות.

(1924)




  1. המשפט קטוע במקור. הערת פב"י.  ↩


לפנות ערב נעצרה רכבת־המשא ועמדה. טשאַרלי, שזוף, גרמיי, צווארו ארוך וכפוף, כשל אווז זקן, פיתח את שקי־המספוא. זה שנים הוליך קרונות תרנגולות מן הסאוּט לניו־יורק. העופות חשו, כי הגיעה שעת האכילה, שלפו מבעד קרשי־לולי־העץ צוואריהם הארוכים, ראשיהם, צווחו, פרשו כנפיהם, ובקרון, שטפחו בו שלושת אלפים צמדי־כנפיים, נתנשב רוח כל כך, שהאוכל הנשפך להן, כאילו הפריחתו רחת. הקרון, הלולים, הכל אבד באבק, משל מחנות אווזים באים בדרך חולות.

קוֹנדוּקטוֹר פתח את הדלת ונכנס אל הקרון:

“נעמוד כאן כשעה בערך. רצונך, בוא ונאכל יחד ארוחת־ערב.”

טשאַרלי לא ענה. הציץ בקיר, שבו רשם בגיר את מספר התרנגולות, שנפלו יום־יום. פַטָם הגון אסור שיפלו לו בממוצע למעלה מעשרה עופות ביום. הוא מנה ששה קוים; מרוצה העלה את האוֹוֶרוֹל והרהר, כי מותר לתת להם שני עופות. חיפש ומצא שתי תרנגולות חיוורות־כרבולת, היה ודאי לו, כי בין כך ובין כך הן פושטות כרעיהן בלילה, לקט בלולים למעלה משני תריסרי ביצים, בעודן חמות, ומסרן לקונדוקטור:

“די?”

“די, די!” – הטיל הקונדוקטור את הביצים לתוך מצנפתו – “עוד לנו גם בשר מן הבוקר.”

טשאַרלי פשט את האוֹורוֹל, רחץ ידיו, מרח ראשו במשחה בשומה, ושערותיו הבהיקו כראשו של סוס־ים, כשהוא מוציא ראשו מתוך המים כנגד השמש. כשנכנס טשאַרלי אל הקרון, שמאחרי הקטר, כבר נשמע ריח תרנגולות צלויות. כל שנסעו ברכבת־המשא, שכל עצמה למעלה ממאה קרונות, היו מכונסים כאן. שני מכונאים, שני קונדוקטורים, מַסיק – שהפיח לא היה ניכר בו לחלוטין, ברנש צנום – דזשאַקי לשעבר, שהוליך קרון־סוסים, נוהג־חזירים קצר ומחוּטט, שנסע עם אשתו הקצרה ממנו, פניה פני־גבר, ואילולא חזה, שהיה משופע, עד שניתן לערוך עליו שולחן, אפשר היה לדמוֹתה גבר מחופש.

הגברים ישבו לשולחן מרובע, שתו איש איש כוסית יין שרוף, וליפתוה בגבינה לבנה, ביצים מגולגלות וציפו בקוצר־רוח לתרנגולות הצלויות. כמעט ששתקו, ישבו עיניהם עצומות, הביטו באשת־נוהג־החזירים, שעמדה מעל האש והתנועעה בעצלתיים.

“כמעט שלא נשתייר ולא כלום, טשארלי” – מזג לו מכונאי כוס יין שרוף – “הא לך, הרטב את חלילך!”

טשאַרלי שתה, דמעיו הגיחו, טעם ביצה ולא ענה דבר.

הגברים סבבו את אשת־נוהג־החזירים, כמין יופי, הפריזו וחזרו והפריזו עליה מחמאות, שירתוה, ודומה היה, כי הבריות, שרחקו שבועות מביתם, נעו ונדו בדרכים, אין להם אשה יפה מאשת־נוהג־החזירים.

היא פירשה מעל השולחן עתון, העמידה צלחות ואגב־הילוך גחנה מעל ראשו של טשאַרלי:

“אה, מריח! – והגישה את הבשר לשולחן – אמרתי מאז, כי טשארלי הוא ספורט!”

הקהל לא ענו, הזיזו עצמם על כסאותיהם מסביב לשולחן, כביכול נבהלים על הבשר, ומי שזריזותו מרובה משל חברו כבש מושב בסמוך לאשת־נוהג־החזירים. עד שלא נתנו עיניהם והתרנגולות אינן.

נוהג־החזירים התגדל על השאר באשתו, החליק אותה, לא פסק משתות, וכשעיניו נשטפו דם, השעין ידיו אל השולחן, כבש ראשו בידיו ופלט קול של מטה. הכושי והקונדוקטור העמידו אותו על רגליו והוליכוהו לקרון־החזירים. הוא חירף, קילל, קרא את אשתו. השאר נעשו קנוּטים. כל אחד ואחד הרמיז את חברו, כי הנה הרכבת זזה, ושוב אין מה לעשות פה, בקרון, עד שהכל נשארו בו בקרון.

עם השריקה הראשונה תפסה אשת נוהג־החזירים ידו של טשאַרלי:

“בוא! האם רצונך להשאר פה?”

“נוֹ (לא)!”

“ובכן, מהר ובוא!”

כמעט שרצה עמו, נשפה והתחננה:

“הושיבני בקרון!”

“אוֹלראיט!”

“בוא גם אתה. מה תעשה לבדך אצל התרנגולות? עצוב, בעלי ישן.”

נכנס עמה, ממשכב־בעלה נישא חירחור וקשה היה לומר, מהיכן הוא נישא, אם ממנו, אם מן החזירים; טשארלי הילך בקרון, לא ידע מה יעשה, כל רגע הציץ, כאילו ממשכב בעלה תר אחריו זוג עינים.

הרכבת נזדרזה, התחילה זוחלת לאטה. טשאַרלי קפץ מתוך הקרון.

“להיכן?”

“מוכרחני ליכנס אל התרנגולות.”

“השאר כאן!”

“איני יכול!”

“השאר, אני אומרת לך!”

“לישון אין היא מניחה! הניחי לישון. את… התהפך הבעל – עם מי אַת מדברת?”

“עם שום בריה!”

“כרגע דיברת עם מישהו!”

“אָז דיברתי!”

עמדה דממה. טשאַרלי עמד בפתח, הביט על השדות המגודלים, הביט בחמה השוקעת, ובאָה עליו עצבות. השתרע על שקי־המספוא, עצם את עיניו, ביקש להתנמנם, וכמעשה־להכעיס זחלו הבלים במוחו. היה לו צר על משהו. הביט בארוכה נכחו, ראה את קיר־הקרון נזוז, ראה את נוהג־החזירים ישן עם אשתו, וממול פלט תרנגול קריאתו, תחילה בקול רם, שנתמשך והלך, וטשאַרלי לא יכול לשכב תחתיו. התמתח, חזר וניצב בדלת הפתוחה וצותת. היתה דממה. לא נשמע אלא הד הגלגלים על גבי הפסים ומסביב, לכל־מלוא־העין, ניצתו וכבו זבובי־פז.

מקרון־החזירים פשט את ראשו דזשאַקי הצנום, הקטן, הביט סביביו, אם אין עין רואה, טיפס בקרון והתחיל, מעשה־קוף, לקפץ מעל הגגות.

טשאַרלי נאנח, רקק מתרעומת, סגר בטריקה את הדלת וחזר והתכרבל בשקים.

(1924)




הרבנית הווּרקאית מאנה להשאר לימים הנוראים בין גויים בסוֹלאֶץ, שבה ריפאו את רגליה המשותקות, בערב ראש־השנה באה אל החצר עם פמליה־של־נשים. לבה הזקן של הרבנית החיש את הלמותו. היא הביטה לכל העברים, היה ודאי לה, כי הרבי ייצא, יצפה מבעד לחלון. החלונות היו, כמו תמיד, סגורים, מוגפים תריסים לבנים. מבני־הבית רצה לקראתה דושקאֶ בלבד, קרובה רחוקה, שגדלה בביתה. הרבנית החולה הביטה בדושקאֶ, התרעמה בלבה, שהנערה הקטנה, שהרבי היה מחליק ראשה, לחייה, בגרה וגדלה, נעשתה קודם־זמנה בתולה.

“מה לך רצה כל כך? מה שמחה קפצה עליך?” רגזה הרבנית כביכול דרך־הרגל.

“אַת שמחה, שאני משותקת?”

“דוֹ־דה!”

הרבנית חבקתה, התנשקה עמה, והתחרטה תוך שאלתה:

“מה עושה הדוד?”

“הוא, ברוך השם, בריא!”

חסידים, שהיו בחצר, הושיבו את הרבנית בעגלה, שגלגליה־גומי, והסיעו אותה בחגיגיות הביתה. בתה הנשואה של הרבנית, שדעתה לקויה, שמחה כל־כך בעגלה, הנוסעת מאליה, ששכחה את אמה, ומעשה־תינוקת התחילה מרוב־שמחה מניפה שמלתה ומשלשלתה:

“עגלה! עגלה!”

“שרה’לה, אינך שואלת כלל, מה שלום אמא!”

נטלה הרבנית סנטרה, כדרך שנוטלים סנטרו של תינוק.

שרה’לה פתחה פיה על שיניו, הצחורות כדי בהיקה, חייכה חיוך של שטות והפכה את פניה. הרבנית ניענעה ראשה, הביטה אחרי בתה, שגדלה כל־כך, עד ששמלותיה כמעט נתפקעו עליה, ונאנחה:

“פורענות כזאת!”

התישרה בעגלה ונודדה את ידה:

“מה לך עומדת? שכחת, כי בשתים־עשרה בדיוק מברכין היום ברכת־הנרות? הרי ערב ראש־השנה הוא!”

“השולחן, דוֹ־דה, כבר ערוך”.

הרבנית לא ענתה, התנענעה בידיה ונכנסה בעגלה לחדר סמוך.

החדרים, גדולים, אפלולים, חלונותיהם ממוּסַכּים, היו גדושים רהיטים עתיקים, מורשת אבי־זקנו של הרבי, הווֹרקאי הקמאי.

הווֹרקאים לא זכו ילדיהם באריכות־ימים, ואם ילד האריך ימים, לקה שכלו. בחצר היו משוטטים משוגעים. כולם בעלי מרה שחורה שקטים, שלא פגעו באיש לרעה. אחד־אחד ישב בחדר מיוחד, שיקע את מעוֹגיו ועוויותיו בתוך הקירות, בתוך חטיבות־הרהיטים הכבדות, עד שהדוממים התחילו מטילים אימה של מרה־שחורה.

בחדר, שהרבנית נסעה לתוכו, ישב גיסה, זקן בשנות־הגבורות. חאַלאַט־המשי, שחוטיו הקלישו, היה מהודק באזור־אריג, עיניו המגודלות שער היו מכוונות לרצפה ושפתיו החרבות מלמלו: הוא עתיק־יומין, עתיק־יומין, והוא גם בחור ואיש־מלחמה – – –

הזקן ישב בחדר המעוזב, שארג־עכבישים נפרש בו מזוית לזוית, מלמל בשפתיו ובין קמטי־פניו, פני־הגויל, נצבר עפר.

בימים שהרבנית באה להשתקע לוורקא, כבר ישב הוא בחדרו ובקול רם היה מחשב חשבונות בינו ובין העולם. בכל יום ששי בשבת היה מחפש את גיסתו, מוצאה ומתחנן אליה:

“רבנית, תני לי לבנים לשבת.”

היא הביטה, כיצד הוא מתקפל בחאַלאַט שלו, מוסיף להדק את אזור־האריג, התכוון לעולל משהו, ובחדר נשמע:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין”. – – –

“מה אתם עושים, רב מאיר’ל?” – חזרה הרבנית כמה פעמים – “האם נתנו לכם בכל יום ששי בשבת לבנים?”

הוא לא זקף עיניו, הוסיף למרטט את אזורו, ובחדר המעוזב נשמע בדוחק:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין” – – –

הרבנית צינה אחזתה. הביטה בישיש הקרוש, הגוסס כך שנים, וכל חייה פה, בחצר נגלו לפניה כהרף עין. לילותיה שעברו עליה בבכיות, רוב חדשים שיצאו עד שהסכינה לגיסה, היתה יראה, שהמשוגע לא יזחל אליה דרך הקיר. ילדיה לא האריכו ימים, וכשנולדה שרה’לה ורוחה לקוי והיא, הרבנית, באו עליה חלאים, נהג בה הרבי קרירות. מרה־שחורה חמורה נצברה בחצר, אפפה את הכל, הקהתה כל תשוקה, היתה הרבנית וילדתה מתחמקות מן הבריות, חשה את הקללה בקרבה, ונהנתה הנאה חולנית, כי הקללה מתפשטת ותלויה מעל החצר. ודוקא בימים ההם נפטר איזה קרוב שלהם, הניח ילדה, והרבי כנסה בביתם. הרבנית שנאה את דוּשקא, לא יכלה ראות את הרבי משחק עמה, התענתה בראותה את הילדה מבריחה בצחוקה את המרה־שחורה מתוך החדרים המעוזבים. השנאה לדושקא גדלה במרוצת השנים בלב הרבנית, ולא יכלה למחול לה, על שפרצה בצחוקה לתוך חייה הארורים. וככל שעצמו עינוייה, כן עצמה בה תאוות־החיים. בהבל־פיה הפיגה את העבר הכבד וגמרה בנפשה להפסיק שתיקתה. עוד היום, ערב ראש־השנה, תדרוש מפי רבי ברכה.

מחתה את עיניה ונכנסה בעגלתה לחדר־האוכל.

כאן התישרה, ניתן בה קול אחר, קראה את המשרתות, ושילחתן אילך ואילך, לא יכלה שאת, כי דושקאֶ נעה וזעה, שהיא שמחה במופלג, והיא התרעמה עליה:

“על שום מה אין אַת מעמידה את הפמוטות?”

הרבי בבגדיו־משי הלבנים נכנס, שערותיו חפופות, לא אמר שלום לאשתו ופלט סתם בעולם:

“עת ברכת־הנרות!”

“שלמה’לה, קודם שאני מברכת הנרות – התחננה אליו הרבנית – רוצה אני את ברכתך. תפעל מלפני המקום, שאבריא!”

“אין בידי לפעול!” – משך הרבי כתפיו.

“לכל העולם כולו אתה עוזר” – התיבבה הרבנית.

“כשאין בידי לפעול” – שפשף הרבי במבוכתו יד ביד.

“מלפני המקום כבר תפעל” – צעקה הרבנית – “תפעל קודם מלפני עצמך, שאבריא!”

“עת ברכת־הנרות!” – טען הרבי את שלו.

“לא אברך!” – חבטה הרבנית בידה על השולחן.

“אינך רוצה לברך?” – רעדו ידי הרבי – “טוב, טוב! דושקאֶ, גשי וברכי!”

עמדה דממת־אימים. הרבנית הביטה בדושקאֶ, כיצד עמדה ועיניה מושפלות, משל כלה מבויישת, נזכרה, כי זה שנים והרבי הוא פרוש, ומשהו נתחוור לה, וגופה החולה התכווץ ממכאוב.

“על מה הגיעתני שפיכת דמים כזאת…”

“דושקאֶ!” – שיסע הרבי את דברי הרבנית – “הרי מדברים אליך, דושקאֶ, לכי וברכי על הנרות!”

“צאי מביתי!” – משכה הרבנית באגרופיה אל דושקאֶ.

קודם שהספיקה דושקא לנוע, תפסה הרבנית מעל השולחן פמוט והטילתו בראשה:

“רבונו של עולם, שתשארי אלמנה צעירה!”

שרה’לה לקוית־המוח, שישבה כל אותה שעה אל החלון ושיחקה בבובתה, קפצה מתוך המהומה, ראתה את אמה מיבבת, פלטה בכייה ממושכת, כמין ילל־נביחה, והכל סמר בשרם.

(1924)




כשעבר אֵבל השלושים על פטירתה של הרבנית, קרא הרבי, ר' מאיר’ל, את ילדיו הנשואים, הניחם עומדים שעה ארוכה ליד הדלת, כאילו לא היה איש בחדר, והטריד מוחו על ספר. הילדים ידעו, לשם מה אביהם קראם, ואף שהיו מסכימים תמיד לכל תנועה ותנועה שלו, עלה לפניהם בכל זאת במוסכם, כי הפעם יתנגדו. הביאו עמהם את דודם־זקנם, הרבי הסוֹכאַטשובאי, וסברו כי בעזרתו יפעלו מלפני אביהם. הרבי סגר את הספר, זקף את עיניו, כקצר־רואי, ראה את הילדים והרעים:

“מה שוב?”

“הרי שלחת שנבוא!” – נענתה הבת הבכירה.

“צדק, צדק!” – מחה הרבי מצחו, כאילו נזכר מה, הציץ בזקנו ודיבר במפוסק – “ביקשתי – – – כן, שתדעו, כי אני עומד להתחתן עם דבורה’לה!”

חטיבות־הרהיטים הכבדות, ארונות־הספרים הרחבים, לא נתנו לדבריו שיסתננו דרכם, שייספגו בתוכם, נישאו דבריו שעה ארוכה בדממת־החדר. הילדים, שלא הסכינו למחשבה, כי אמם מתה, לא יכלו בשום פנים להשיג את השייכות שבין הקרובה הצעירה, דבורה’לה, שגדלה בביתם, ובין אמם הרבנית. הגברים החרישו, גברו על טינתם, ואילו הבנות לא יכלו החרש, לא יכלו להניח, כי דבורה’לה, שלא היה יאה להן להתחבר עמה, תיעשה פתאום רבנית ותכבוש את הכסא, שבו ישבה אמם עשרות שנים.

הבת הבכירה הידקה יותר את מטפחת־המשי השחורה, שכיסתה את ראשה, ופסעה כמה פסיעות לצד אביה:

“לא נוכל לשאת את זאת!”

“מה?” – שאל הרבי.

“פחיתות־כבוד היא לאמנו!” – נענתה בת אחרת.

“הרי אין אבא מתכוון – התקרבה הבת הבכירה – שהיא תהיה רבנית?”

“מה אתן מדברות כולכן יחד?” – הרים הרבי גבותיו הארוכות – “מה היא? מי היא?”

“אָנו מתכוונות לדבורה’לה!” – צעקה הבת הבכירה.

“לא ניתן!” – התערבה צעירה ממנה.

“מי שואל מכן?” – פירש הרבי את ידיו – “אילולא דבורה’לה, לא הייתי קורא לכם כלל! האם אני מחוייב ליתן דין וחשבון? לשאול עצה מבנותי שלי? דבורה’לה אינה רוצה במחלוקת, בת כשרה, נעניתי לה והודעתי לכם, אבל עצות? – זקף גבותיו כנגד בתו הבכירה וקראה ברמיזת־אצבע הנה, – גשי נא הנה, שרה’לה! כך דרך כיבוד־אָב? כך לימדתך אמא, זכרונה לברכה? על שום מה שותקים אחיך? הם יודעים, כי אם אבא עושה, מן השמים הוא!”

שני הבנים הרתיעו עצמם לפניהם, כאילו ביקשו לומר מה, הציצו זה בזה ועמדו בשתיקתם.

“לא יתכן, כי זה מן השמים!” – נענתה הבת הצעירה.

“שתיקה, חצופה!” – חבט הרבי על גבי השולחן.

הבנים נבוכו, רצו לומר מה, ובנקישת־דלת יצאו מן החדר.

“פייגלה הדין עמה” – זקפה עצמה הבכירה בסמוך לפני אביה – “אני שהייתי חופפת את ראשה של דבורה’לה, אני שגידלתיה, והנה אֶפֶס שכזה תהיה בעלת־הבית בחצר, תכבוש את כסא אמנו? שמעתם?” – פנתה לארבעת הקירות – דבורה’לה היא ששלחה שנבוא, אינה רוצה במחלוקת… מסתמא סוברת, שאומר לה מזל טוב! לא תזכה לכך!"

“צאינה!” – קפץ הרבי – “צאינה מלפני עיני!”

“לא נצא!” – נצרחה הצעירה.

בשעה שהבנות רתחו וצעקו, נכנס הדוד הזקן, ר' מנדלי הסוֹכאטשובאי, ישיש, חרש אל החדר, ניענע בידיו הרועדות, כמבקש לשכך את הכל, ובדוחק הניע שפתותיו:

“שאַ, שאַ, שאַ־אַ!”

“טוב, טוב” – רצה שרה’לה אל הרבי הסוכאטשובאי – “יואיל הדוד להגיד, עם מי הדין!”

“לכו, ילדים, לכו” – הראה להן הדוד את הדלת וסגרה אחריהן.

ר' מאיר’ל יצא לקראתו, נתן לו שלום והושיבו על כסאו:

“שבו, הדוד!”

“הבנות התנפלו עליך. בנות־צלפחד, מילא, פטור… כשסבתך, מירה’לה, שנבדל לחיים ארוכים, היתה נטפלת לסבך, זכרונו לברכה, ולא הניחתו שילמד, לא היה צועק כמוך, אלא שמט מראשו את השטריימל, הביאו אל לפני הסבתא, שתדבר מלוא ספּוֹדק, וכשנשתתקה, היה מהפך את השטריימל, מנערו, ויושב וחוזר ללמוד, מילא, פטור…”

“אולם חסל כיבוד־אָב” – פתח ר' מאיר’ל.

“כשהדין בכל זאת עמהן” – שיסע ר' מנדל את דבריו – “הן טוענות, כלומר הבנות, כי דבורה היא אילונית. אינה יכולה להעמיד ולדות.”

“בלבול, הדוד” – הזדעזע ר' מאיר’ל – “לא תרתענה עצמן מכל דבר, ובלבד לקלקל את השידוך!”

“זאת נראה” – הרגיעו ר' מנדלי – “אולם אם היא באמת אילונית, אסור לך לשאת אותה.”

“יש להן סימנים?” – ריטט קולו של ר' מאיר’ל – “כלומר, מהיכן להן? שקר הוא! לא אתן לבדות בלבול על בת כשרה, כל־שכן יתומה!”

“המתן” – גחן עליו ר' מנדלי – “לדברי שרה’לה, אין לה שדיים, קטנים הם משל גבר, ואין סימן של פטומת.”

“אָז מה?” – פירש ר' מאיר’ל חמש אצבעות ידו שמאל, ופניו החמורות הבהיקו – “אין זו אילונית.”

“ר' חייא אומר, כי הוא מכלל הסימנים” – השיב ר' מנדלי והתיז תיבה אחרונה – “וסוף סוף, שמע, היא צריכה בדיקה!”

“מה כוונתך?”

“פּשוט, קרא לדוֹקטוֹר, ואם אתה סומך עלי, מהיכא־תיתא, ואם לאו, צוה ויבוא הרב, שאלה היא, שאלה חמורה!”

ר' מאיר’ל הרהר רגע, קימט את זקנו הדליל, חייך לתוך עצמו, ונענה:

“טוב, דודי, טוב!”

כתום שעה הוליך הגבאי לחדר, שבו עמדו דוקטור־העיר והרבי הסוכאטשובאי לקיים את הקונסוליום. דבורה’לה, עודה תינוקה, הלכה ועיניה מושפלות, ובגדיה הלבנים, הקלים, עטפוה צניעות, שאינה מצויה אלא בבנותיהם של רביים.

שרה’לה באה לקראתה. דבורה’לה הזדקפה, הביטה בה בעקשנות, כאילו התגרתה בה:

“אבל מי תהיה הרבנית?”

“אני!”

דבורה’לה תהיה הרבנית!




– – – ביום הרביעי הקדוש שפטו אכרים הרריים בסביבי זשמיגרוד את יוּדאַש [יהודה איש קריות] פוחלץ־של־בובה הולבש קאפוטה של אַטלס, שטריימל, נזרק ממגדל־בית־היראה וטבע בנהר וויסלוקה –

גוניאֶץ קראַקוֹבסקי

עם שחר נהרו אכרי־ההרים אל העיירה. הם באו בשבילים לוליניים, שבלטו לעומת הרי־הטאַטרה הכחולים, הלבינו כנגד החמה, כמסוידים.

אכרי־ההרים, במגפיים ארוכות, כפתּנים כחולים, צעדו עם נשיהם, עם ילדיהם, דפקו ברמה במקלותיהם המסוקסים.

“לפני שנה, ילדים” – אָמר אכר זקן, מגודל־שער – “לא היה האוסטרי מתיר פרוצסיה כזאת.”

“הרי גם לפני שנה הטילו את יוּדאַש לתוך הנהר!”

“בחשאי חשאים.”

השבילים התגלגלו, הזדווגו, התרוצצו במורד־ההר ובגיא שבו ישבה העיירה, בא לקראתם בית־היראה הישן על שני מגדליו.

החמה המריאה. בהקה מן ההרים. לבושים מצויצים, סרטי־שער ססגונים, חרוזות צבעונים – הכל נצנץ בבוקר הצעיר, שקוי־השמש.

בעיירה כבר היתה המולה. כפרים שלימים של אכרים, אכרות עמדו בשוק, בפרשות־הדרכים. פעמוני־בית־היראה התנענעו חרש. זקן וטף נשתתקו, כרעו על ברכיהם והצטלבו. אי שם פתחו נשים בשירה נוגה. אחרות נלווּ. וככל שעצמו צלילי־בית־היראה, נתרטט האויר, התגלגל בין ההרים הכחולים, משל רעמים רחוקים, כן גברה עצבות שירתם של האכרים ונישא מעל הראשים המדובללים.

אמהות, סבים החזיקו ילדים, נכדים בזרועותיהם וחיכו בקוצר־רוח להתחלת הפרוצסיה. זקן, כדמות מפלצת, בדומה לשיקוץ מעופש, עמד בין האכרים, וסיפר על יודאַש, שנחלץ באמצע הפרוצסיה ונעלם על גבי מטאטא. עזרתו בכך מינוֹצקה הזקנה, המכשפה, השוכנת בביצאות, והעם מרוב כעסם תפסו לה למכשפה, ערכו מדורה באמצע השוק והביטו, כיצד הארורה נצלית.

האכרים שסבבוהו התלקקו, הצטערו, שלא היו באותם הימים הטובים, ופתאום הבחינו, כי הפרוצסיה כבר התחילה.

בראשה נשאו שני אכרים “אדם”, שזקנקנו צהוב ומפותל, לבוש קאַפּוטה של אַטלס ושטריימל. משמר־שקצים, כלונסאות בידיהם, הפרידו, כמו נד, בין הגולם וההמון.

הקהל זזו לאטם, רוחם קצרה, ומכל העברים נשמעו קולות:

“סבא, הגביהני יותר!”

“אינני רואה כלום!”

“היכן הוא יוּדאַש?”

“היי, בני אדם, הפכו־נא את פניו של הלא־טוב לצד הילדים!”

“כשיש לו שתי פנים!” – פלט מי צחוק לא־נעים.

“אַל תתבוננו בו, נשים!”

“סטאֶפקה שהתבוננה, ילדה שדון ולוֹ קרנים!”

אכרה זקנה לא פסקה מהצטלב:

“הריני משביעתך, יוּדאַש, בחמשת פצעיו של האדון ישו, בשלוש היתדות, שניקבו את ידיו ורגליו, אַל תטול במותך את החלב מן הפרות, את היבול מן השדות, טול במותך כל נגע וקללה, ולא יתענה עוד האדם.”

האויר נתמלא קולות מאויימים. הצריחות נישאו מכל קצות־העיר, ירדו במטומטם מעל הגופים המבהילים ובאזניים צללו יריות־פקקים.

רק אילו מאות היהודים, ששכנו מימי־קדמונים בעיירה, ישבו מאחורי דלתות נעולות־שלשלת, מאחורי תריסים מוגפים. דרך סדקדקים צפו בשוק. וכל אימת שהחלל המזועזע פגע בתריסים, התחילו היהודים רועדים, כאילו נישאו מעל נחשולים, ואָמרו בלבבות חרדים עם הפעוטות תהילים.

היהודים ידעו, כי ביום הרביעי הקדוש, סכנה היא להראות ברחוב. התיראו, שמא אכרי־ההרים ייפרעו מהם היום על כל השנים, שבהן היה האוסטרי משבית את החג. הפרוצסיה נעצרה ליד בית המשפט העירוני. אספסוף התפרע:

“תבחרו שופט!”

“תובע!”

“אנו רוצים בכבוד הרוקח!”

“שכזה, שאין צריך לחתוך לשונו.”

“הרי הוא!”

“שאַ, שאַ־אַ!”

“הוא כבר מדבר!”

מעל הגזוזרה שלפני בית־המשפט, גחן איש בן ששה רגל על ההמון, קולו שנמוג בתוך ההמולה, הלך וחזק, הלך ועז, נישא מעל השוק כפעמון:

“אחים! כשהאדון ישו הסב בסעודה האחרונה עם האפוסטולים בעלית־קיר של שואב־מים, ישב גם יוּדאַש ביניהם. האדון ישו נתן להם לאפוסטולים שישתו מכוסו ואמר, כי הם שותים מדמו, העתיד שיישפך על חטאות־האדם, ככתוב במאַרקוּס הקדוש. ויוּדאַש – הצביע הנואם על הגולם צהוב־הזקנקן – לוציפר הנורא, השד המגונה בעל העין האחת, כבר מכר את האדון ישו בשלושים שקל! אחים, התבוננו־נא בפרצוף: זקנקן־הדמים, העין האפלה הרעה, והמציץ בעיני הרמאי, רואה תחת הפן האחר שני פנים, ואין הוא יודע, את מי מהם ישפוט. ועתה כבוד השופט, מששמעת ונוכחת לדעת, כי יוּדאַש, המפלצת, הוא רמאי ורוצח, לא רוצח פשוט, הוא טוען את החמוּר שבעונשים, ואפילו עונש של מיתה לא סגי לו.”

האויר נרעש מצריחות־אכרים, וההמון התנודדו:

“מות ליוּדאַש! – מות ליוּדאַש!”

איש לא הקשיב לפסק־דינו של השופט, שעמד אובד־עצות, פיו פעור ודבריו כנופלים לתוך תהום.

“מה אָנו עומדים כאן?”

“מה אָנו מקשקשים?”

“סחבו את יודאַש למגדל בית־היראה!”

“היכן הזשידקים (=יהוּדוֹנים) שבעיר?”

“הם מתחבאים!”

“צריך לתלות אחד מהם בפאותיו!”

ההמון ניתקו, עשו קפנדריה לנוֹטרים, הלמו במקלותיהם בחנויותיהם הסגורות של היהודים, בתריסים, ובין העינים ריקד השד, חיפש יהודי חי.

הנוטריוס ניגלה בחלון הפתוח.

“כבוד הנוטריוס, יודאַש הנדון, רוצה לצוות לפני מותו!”

“בבקשה, בבקשה, אדונים!”

העמידו את הגולם ופניו אל הנוטריוס. בחור התגנב, צידד אזנו אל השטריימל וקפץ בצחוק.

“מה ליחש לך, יאַנאֶק?”

“כי נגלגל את רחמינו עליו ונוציא את שלושים השקל שדבקו בידו!”

“האם עודו מחזיק בהם?”

“הנה־הנה הוא מחזיק בהם” – גרר הבחור את חברו – “הבט וראֵה!”

האכר נזוז באימה לאחוריו, לא ידע, על שום מה הקהל סביבו צוחקים, תוהה ובוהה בנוטריוס, שקרא את הצוואָה:

“…אני, יוּדאַש, הנני ברנש זקן, חלוש, ברייה עלובה… בידכם להרגני, לטבעני, בין כך ובין כך לא תירשו למעלה משלושים שקל… אולם זכרו, כי שפתותי דין שתהינה יקרות בעיניכם: הן נשקו את ישו.”

“די!”

“די!”

“אַל תתנוהו לנאץ!”

“סתמו את לועו!”

“אין אָנו רוצים לשמוע!”

“טבעו אותו בלא צוואָה!”

אכר, כתונת לבנה מעל מעילו, הניף צלב מוזהב, שישו המסומר שירבב את ראשו על חזהו.

מאחורי ישו גררו את יוּדאַש על זקנקנו הצהוב, המפותל, עינו אחת חבושה והוא טען באזני אחיו:

“מה לך שותק, ישו?”

“מה אומר?”

“אתה שואל זאת, ישו? אתה, שנפלת קרבן על חטאות־האדם? מה עשית בו באדם? הביטה על ההמון הפרועים לשימצה המחפשים יהודי חי כקרבן להם! ומשלא יכלו לתפוס אותו, עשה אותי, את אחיך, כפוחלץ, כמעשה־תינוקות בבובתם, והם משככים בקרבם את יצר החיה. אתה בוכה, ישו?”

ההמון לא הניחו לו ליודאַש, שיטען טענותיו עד תומם, ניתקו אותו מעם אחיו בעצם־השיחה. כל העיניים היו פונות אל מגדל־בית־היראה. בחלון מרובע, חדל־שמשות עמד יודאַש, עינו אחת חבושה, זקנקנו דליל, קאַפוטת־האַטלס נקמטת, מנצנצת בחמה. עמד רגע ולהמולת קולות מזעזעים התחיל מעופף – נפל, כשק־חוֹל, על האבנים.

ההמון הסתערו במקלות, בכלונסאות על יודאַש, והלקו אותו שעה ארוכה, וכששוב לא נשתייר זכר מפניו, נרגעו ההמון, מסרו את המפלצת לזאַטוטים והביטו בחדוה, כיצד הללו גוררים אותו אל הנהר.

(1924)




מאובק מן הדרך הוא הדוֹקטוֹר האמריקני, ששוטט על פני עיירות־פולין ואמר, כי המקוואות צריך שתהיינה סאניטריות – הלך לבדו לחפש את הבית, שנולד בו. ודאי היה לו, כי הבית הוא חומה בת שלוש קומות ובמוחו התפתל זכר מעשה שהיה, איך נפל מן הגג לתוך החול ולא נפגע כל עיקר. עתה, בלכתו בתוך הסמטאות, נמס חלומו כאָין. הבתים הקטנים – מגובננים, הסמטאות – צרות, אין במה לנשום, ואף שאין נפגשים באדם אלא במעט, הרגשה היא, כי הנה־הנה יתמעכו הצלעות בדֹוחק. כל מה שהתקרב לביתו, נכחדה והלכה החדוה, שחיממתו זה שבועות, חדות־הבריאה של עיירה מיוחדת במינה, של עיירתו שלו, נכחדה והלכה. בהלמות־לב קרב אל הסימטה, ראה לפניו ביקתה מגובננת וכתלה מעוקם, הנוטה בכל רגע לנפול. שוב לא תמה, על שלא נפגע, כשנפל אי־אז מן הגג.

מאוכזב אחז בידית ופתח. היה זה בית ריק. הילֵך מחדר לחדר. לא מצא נפש חיה. נכנס למטבח. באמצע־המטבח עמדה גיגית־חול ובה התמסמסו נרות־חֵלב, ומלאו את החדר המועט ריח כבד ומצריב. בזוית צצה זקנה כפופה, הביטה רגע, פשטה צוואר ארוך, מקומט על חישוקיו הבולטים המושחלים כזפק של תרנגול צעיר. נפחדת הביטה על הזר. הדוקטור הצביע על גיגית הנרות:

“מה זאת, סבתה?”

כיווצה את לסתותיה הצמוקות ופתחה פֶה חדל־שינים:

“כל העיר כולה הם ילדי, הריני מילדת למעלה מחמישים שנה… ובמות מילדת, בא כל אחד ואחד, שהיא יילדתו, ומעלה לה נר… ברל הקמחאי, היושב בשוק, כבר בני־נכדים לו… משפחתו בלבד תעלה לזכרי למעלה מארבעים נר. חי, חִי, חִי! דור־הצעירים הביאו מוורשה מילדת, והיא לבושה לבנים, רוחצת ידיה בקארבול ואין מי שיקראנה… הכל באים אצלי, אצל לאה המילדת… אתמול שמעתי, כי כלתו של משה יוסף כורעת ללדת. אני באה – ניצבת הוורשאית בתכריכיה הלבנים. שואלת אני את משה יוסף: משה יוסף, ואותך מי יילד? את, לאה’שי! ואת ילדיך מי יילד? את, לאה’שי! ולכלתך שוב לא אסכּוֹן, הא? נתן לי אלף מארק – – – אלף מארק אינם כיום דבר של מה בכך. קניתי לי חבילה תה וכובע־סוכר…”

הדוקטור הבחין, כי הזקנה מבולבלת ותלה בלבולה בזיקנתה המופלגת. היא התקרבה יותר, נגעה, מעשה־ילד, באצבעה בכפתורי־הפליז של אדרתו הצבאית ומיד רחקה.

“אילו בעלי, ניבדל לחיים ארוכים, היה חי, לא הייתי היום אלמנה שוממה, והוורשאית לא היתה, לעת־זיקנתי, כורתת את פתי מתוך פי… בעלי חכם היה, אמר, כי בידי־זהב הייתי בוורשה עושה הון… אך אני עקשנית הייתי, סירבתי לצאת מן העיירה. פה נולדתי, פה התחתנתי ופה תעלה כל העיר כולה נרות לנשמתי… כל העיר כולה ילדי הם, למעלה מחמישים שנה שאני מיַלדת… בעלי גלב היה, היה מעמיד כוסות־רוח וגוזז יהודים במרחץ… היתה לי בת אחת. בעלי שנֵאָה, היה יהודי כעסן, בתי היתה היפה שבעיר, בעלי השיאה לבורסאי, היתה לו בורסקי משלו ובתי היתה בוכה, שבעלה נשמע ממנו ריח עור… עור חי… היא רצתה במשה כליזמר – כל הבחורות היו כפרתו. למחרת־החתונה ברחה בתי אל הכליזמר. בעלי כעסן היה, נטל חבל והלך אצל האשה הצעירה, כרך את החבל לצווארה והוליכה הביתה, כדרך שמוליכים בהמה… הרחוב חשך מרוב בריות והחרפה שירדה על בתי־יחידתי… היא שלחה יד בנפשה. לא יכלה שאת את ריח העור הכבד… עתה אני מעלה נרות לעילוי נשמתה הכשרה. אתה רואה?…”

ניגבה את עיניה הכבויות וחזרה ופתחה:

“הכל מתו… הניחוני בדד… אף סופי למות… כל העיר כולה יעלו נרות לזכרי… הכל, הכל… סַבּים, אבות, נכדים… זורים חול לתוך גיגיות, לתוך עביטים וכל הבא מביא נר, מדליקו לנשמתי, נשמת לאה המילדת… יילדתי בבית ר' איטשי הדיין מפלצת לפני שלושים שנה, והנה עומדת בתוך עמוד, מתלכלכת יום יום, מפלצת ששתי שיניה כשל חזיר־בר… יילדתי תינוקות בעלי שני ראשים, בעלי שלוש רגלים… אין בהם חי, ואני, לאה, קברתי את הבעל, את הבת… כל העיר כולה הם ילדי, כבר למעלה מחמישים שנה שאני מילדת…”

ניגשה אל החלון. ניגבה בידה את השמשה, הציצה החוצה והתעוררה כמי שפורענות באה עליו.

“עת ברכת נרות!”

הדוקטור אחזתו צינה והתחיל מרגיע את הישישה:

“סבתה, הלא היום רביעי בשבת!”

לא ענתה דבר, הטילה על עצמה את המטפחת, הדליקה נרות בפמוטות ובירכה חרש. הניחה את הדוקטור עומד ויצאה מן הבית. הדוֹקטוֹר הלך אחריה, ראה את הקהל נהנים:

“לאה שוב שבּת עליה!”

מיד צצו ילדים, סבבוה, זימרו בניגון של הקורא־לבית־הכנסת:

“לאה, אין שו–ל אריי–ן (לאה אל בית הכנסת)!”

“הניחו, שקצים, הניחו עכברושים, נוּ, נוּ, הניחו ילדים” – היא התחננה אל הפעוטות – “כל העיר כולה ילדי, אני כבר מילדת למעלה מחמישים שנה…”

(1922)



הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני.

שליש נכנס:

“כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.”

“הכניסהו!”

בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת.

“אתה החייל גרוחובסקי?”

“אני, כבוד הקאפיטאן!”

“אתה ברחת משדה־הקרב?”

“אני, כבוד הקאפיטאן.”

“בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?”

“כן, כבוד הקאפיטאן.”

“הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?”

החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו.

“אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?”

“לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!”

“הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?”

גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם.

“אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!”

“על שום מה?”

“על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!”

“מה כוונתך?”

“בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!”

הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני.

“לא כל הפולנים הם כך!”

“כולם, כבוד הקאפיטאן!”

“לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!”

נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים.

“הוליכוהו למשמר!”

הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו.

בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם.

נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים.

הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד.

“הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?”

ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר.

התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו.

פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד:

“היהיה לי העונג לרקוד עמה?”

“לצערי, תפוסה.”

פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו:

“אין אני רוקדת עם יהודים!”

פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי.

הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק.

(1924) עריק הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני. שליש נכנס: “כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.” “הכניסהו!” בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת. “אתה החייל גרוחובסקי?” “אני, כבוד הקאפיטאן!” “אתה ברחת משדה־הקרב?” “אני, כבוד הקאפיטאן.” “בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?” “כן, כבוד הקאפיטאן.” “הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?” החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו. “אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?” “לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!” “הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?” גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם. “אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!” “על שום מה?” “על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!” “מה כוונתך?” “בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!” הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני. “לא כל הפולנים הם כך!” “כולם, כבוד הקאפיטאן!” “לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!” נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים. “הוליכוהו למשמר!” הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו. בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם. נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים. הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד. “הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?” ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר. התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו. פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד: “היהיה לי העונג לרקוד עמה?” “לצערי, תפוסה.” פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו: “אין אני רוקדת עם יהודים!” פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי. הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק. (1924)


נאֶש הפסיק כתיבתו. הניח את העט, הסיט מעליו את גליוני־הניר הכתובים, ונסמך בגבו אל דופן־הכסא. מבטו נגרר מעל שולחן־הכתיבה, שעליו היה מונח שבועון, שלא נפתח עדיין. כמאליהן קרעו האצבעות את סרט־העטיפה, עלעלו את העתון. עיניו הלאות קראו את התיבה: שמד. היתה זו כותרת, באותיות גדולות יותר, על גבי מאמר. השם גופו הדיד את ליאותו של נאש. מנוחתו נתדנדה. עיניו דהרו על גבי השורות, ומוחו נתקעו בו ספרוֹת:

“– – – בהונגריה מצויים כשלושים עד ארבעים אלפי־משומדים… בסלוואקיה – חמשת־ששת אלפי משומדים… בפּראַג… בוינה… (משומדים הרבה כל־כך…) משומד, ההולך בעצמו לבית־יראתם, שולח את בנו להסתדרות־נוער חלוצית…”

נאש הניח את השבועון והתרומם. התחיל משוטט על פני החדר, משוטט רצוא ושוב. תוך שיטוטו התחילו ידיו מתנועעות, כלפי מעלה כלפי מטה, ככפות מאזנים תלויים, שעליהם מוטלים קיומם של ישראל וכלייתם של ישראל.

“האמנם אנו כלים והולכים?”

החדר, שבו שוטט נאש, נעשה לו פתאום צר. נכנס לחדר־האוכל. מחדר־האוכל נמשך, עם הפרוזדור הצר, הארוך, אל המטבח. ומן המטבח – חזר לחדר־הכתיבה. עמדה בהם דממה. מחוצה לנאש לא היתה שם נפש. בנו־יחידו של נאש, נשוי, היושב הרחק מניו־יורק, מבטיח לו לאָב במכתביו, כי הוא וילדיו יעמדו ביהדותם. אשתו של נאש הלכה למיטינג, שבו מתכוונים לפתוח בניו־יורק בית ספר “פארוקיאל” ביידיש.

והוא, נאש עצמו??

הוא משוטט על פני החדרים עשר דקות, עשרים דקה, משוטט מחצית־שעה. תוך שיטוטו נתרווחו הקירות, נתרומם הגג. מתנשב רוח קר, עוקצני. השמים – מעוננים – שמים, שאינם מבטיחים כל עזרה. מאחוריו – בית־עולם; מעליו – שמים מעוננים.

האמנם אנו כלים והולכים?

נאש ניצב, בעצם־שיטוטו, ליד ארון־הספרים. הוציא ספר, עילעל, ריפרף. עיניו חטפו מכיתות דברים וקיפחום תוך חטיפתם, ואצבעותיו הוסיפו לדפדף, עיניו החריבו ישובים שלימים, עקרו יערות על שרשיהם, שיירו חורבות ובתי־עלמין. יחיד – רבי חייא אלדאודי – הציל את שירי ר' יהודה הלוי; יחיד אחר הציל את שירי ר' משה בן עזרא; שלישי – את שירי ר' שלמה בן־גבירול. שלושת היחידים – יהודים משורינים – נצרו לנו בכל זאת את תקופת־הזהב, תקופת־ספרד. שלושה יחידים בלבד – שלושה יהודים משורינים בלבד…

דיים שלושה צדיקים להציל תקופה… ומה נשאר?

“האמנם אנו כלים והולכים?”

הרעיון בלבד פיזר את העננים, חזר וציפף את הקירות ורוחו של נאש נתרווחה יותר. ומשחזר וישב אל שולחן־הכתיבה, נשמע צלצול בדלת. כדי רגע שקל בדעתו – לפתוח, או לא לפתוח. ברגיל, מישהו בא אצלו, הוא מקדים ומטלפן. וכאן אפשר יתפרץ מי אליו ויבזבז זמנו של נאש, כשהוא עומד לכתוב. מצילת־החשמל חזרה ונצטלצלה. ועד מהרה – בפעם השלישית. הצלצול הרים את נאש מעל כסאו. כמעט שרץ אל הדלת ושאל:

“מי שם?”

“מאנשי־שלומנו, פתח.”

בפתח עמדו פנים, שהיו מוכרות לו לנאש. אולם נאש לא תפס, בהשקפה ראשונה, מי הוא. הפנים, על לסתותיהם המלאות, חייכו. ולא כך הפנים, כשם שחייכו העינים הזעירות, שכאילו אמרו:

“נו, נראה באמת, אם תנחש מי אנוכי?”

וכשפלט נאש: “מוריס? מה מעשיך מוריס?” – נהנתה הברייה ואמרה:

“הידעת, מיסטר נאש, כמה זמן לא התראינו?”

“שתים־עשרה שנה?”

“בהן שלי, ניחשת” – נכנסה הברייה אל הפרוזדור, ונאש סגר את הדלת.

האורח התפשט את מעילו. וקודם שהספיק נאש ליטול את המעיל, הוציאה הברייה מכיס־שחיה קוֹלב אוֹטוֹמאַטי, שנפתח בנֶקש. תלה בעצמו בזריזות את המעיל, והלך מרוצה אחרי נאש. נאש לא ערב לו הביקור. מוֹריס מילנר, שאֵר רחוק של אשתו, לא היה חביב עליו. וכשישב מוריס בנוח בכסא המרופד ולא ידע היכן יניח ידיו הגדולות, אמר נאש:

“על שום־מה לא טילפנת, כי תבוא? הרי אפשר היה, שלא תמצאני?”

“הייתי לא הרחק מזה” – העביר את עצמו מן הכסא המרופד לכסא פשוט, שעמד קרוב יותר אל נאש – “עלה בדעתי, כי ראוי ליכנס מיד אל נאש, ולטכס עמו עצה. והיכן דוֹבָּה? אין היא בבית?”

נאש ניענע בראשו, כי אשתו אינה בבית. רצה להפטר עד־מהרה מן האורח, ושאל:

“ומה עצה אתה מבקש לטכס עמי?”

“בענין הצעירה בבנותי, בענין באֶסי. זכורה היא לך?”

“לאו.”

“לפני חודש מלאו לה שבע־עשרה שנה. נערה נאה, קוֹמנית. בהצצה ראשונה אתה אומר בת־תשע־עשרה, בת־עשרים היא. ולמדה עד עתה יפה־יפה. בבת אחת – היא ממאנת לגמור חוק־האַי־סקוּל. וכדי גמר אין לה אלא שנה אחת בלבד. אני מדבר דברי־כיבושים, אני מדבר דברי תרעומת, אין מועיל. כבר אני בא בטענות לאסתר: “הרי אֵם את, דַבּרי את אליה.” אומרת לי אסתר, כי באסי בלבלה לעצמה את ראשה בבחור.”

“ואתה מכיר את הבחור?” – שאל אותו נאש.

“האם אני מכיר את הבחור?” – נשתפכו עיניו הזעירות לתוך לסתותיו השמנות – “הרי מילדותה גדלה עם פראדי. הרי אנו גרים דלת־מול־דלת. זה חמש־עשרה שנה, שאנו שכנים.”

“ואותו פראדי” – שאל נאש – “הוא בחור הגון? מה מעשיו?”

“גמר לימודי־ביזנאס־סקוּל, ועובד בבנק.”

“הרי טוב.”

“ודאי ניתן לומר הרי טוב” – שיכּך מוריס את דיבורו – “אלא הצרה היא, שפראדי אינו יהודי.”

“מה, שייגץ?” – משך נאש, בעיווי־פנים, את כתפו, כאילו הכוו אותו – “באת אצלי לשאול עצה, מה תעשה, מה תעשה? אבא־אמא חייבים שלא להתיר כזאת… מעט יהודים מצויים כאן, שרודפים אחרי גוי, אחרי שייגץ?”

“גוי, שייגץ” – ניטפשו פניו השמנות של מוריס – “פראדי הוא שייגץ, כשם שבאסי שלי היא שיקצה!… ילדים, ילדים טובים, הרי גדלו אצלי בביתי… מה שייגץ הוא פראדי ועליך, מיסטר נאש, אני תמיה. הרי אתה מדבר, כדרך שהיה מדבר סבּי, אָבי… וכסבור הייתי היפוכו של דבר – נאש, סופר, איש־העולם, יאמר: ‘מוריס, שלח אלי את הילדים, אדבר עמהם דברי כיבושים, אולי פראדי כזה יתגייר’. ואתה, מיסטר נאש ‘גוי, שייגץ…’”

נאש צחק:

“כן, מוריס מילנר ניחשת, אני מדבר כדרך שהיה מדבר סבך, אביך. ואין הבדל אלא בכך, שאילו היה בא יהודי אל סבך, ואולי אף אל אביך, לקבל הכשר, כי בתו תינשא לגוי, היה סבך מגלגל יהודי כזה מעל כל המדרגות.”

“כך דוקא” – עמד מוריס על רגליו.

“כך, מוריס, כך” – ליווה אותו נאש במבטו בלבד.

מוריס מילנר לבש את המעיל, קיפל את הקולב האוטומאטי ובנקש סגר את הדלת אחריו.

נאש חזר וישב אל שולחן־הכתיבה. הסדיר את גליוני־הנייר הכתובים, והירהר, כי כל שהאילן איתן יותר ומסועף, כן תרבה שלכתו באחרית־סתיו, בהסתער רוחות וסופות.

(1943)



היום יום־ראשון בשבת שלפני ראש השנה.

רכבת־הבזק, ניו־יורק־שיקאגו, באה בדהרה, כמותה כשד, בשריקה, בנשיפה. הנוסעים התחילו נִזְרים מתוך הקרונות. קצתם הפליגו ליציאה, אחרים ניצבו על עמדם. מתוך הקרון האחרון יצא ר' יוסל חזן, בעל־קומה, זקנו מגודל, שחור, שקצותיו כבר האפירו, ובמגבעת רבנים. הוא נסע לעבור לפני התיבה, בימים הנוראים, אל בני־עירו, אל אנשי־מלאווה. ר' יוסל העמיד את המזוודה, שהחזיקה בידו, והתחיל תר סביבו, חיפש בעיניו את משלחת־בית־הכנסת “אנשי־מלאווה”, שהוצרכה להמתין לו. באמת, היסס ר' יוסל, אם יסע לשיקאגו. יותר משהיה חזן משורר, היה “אומר”. יתר־על־כן חסיד ירא־שמים. וכאן נסיעה רחוקה כל־כך. אולם בני־עירו דחקו בו, הפריזו מאה ועוד מאה. האשה, הילדים התערבו – “סע יוסל, סע אבא” – ונסע. והיכן הם היהודים, שהוצרכו להמתין לו?

גבאי־בית־הכנסת “אנשי מלאווה”, ברל חייט וברוך קצב, הבחינו ביהודי בעל־הזקן וננערו:

“כנראה זה הוא.”

“באמת נראה כך.”

ברוך קצב, שרחבו יתר על גבהו, הפליג לצד ר' יוסל. בידו־ימין תקע לו “שלום עליכם” ובידו־שמאל נטל מידו את המזוודה. ברל חייט החרה אחריו:

“מיד הכרתיכם, ר' יוסל.”

“וגם אני אותך” – תקע לו החזן יד רכה, חמה – “הרי ברל אתה? האם לא שוררת לפנים אצלי, ימים נוראים, במלאווה?”

“אתם זוכרים, ר' יוסל” – נהנה ברל חייט.

מכוניתו של ברוך עמדה בסימטה צדדית, אפלה. ברוך ישב אל ההגה, ומשנכנסו החזן וברל, הגיפו את הדלתית אחריהם, הודיע ברוך קצב:

“אנו נוסעים ישר לבית־הכנסת.”

“לבית־הכנסת?” – תמה ר' יוסל.

“בני־עירנו מחכים לכם.”

המכונית התגלגלה דרך רחובות וסימטאות, התרוממה במעלה־הר, נישאה במורד־הר, הידסה וחזרה והתגלגלה. החזן לא ידע למי יענה תחילה – לברוך או לברל? שניהם המטירו עליו שאלות, שאלו וחזרו ושאלו לקרובים, לבני־עיר שישבו בניו־יורק, ומשעמדה דממת־רגע נשם החזן נשימת־בינתיים ושאל:

“האם הפרזידנט שלכם, מאכס סמיט, בן־מלאווה? הריני מכיר, כמדומה, את כל מלאווה כולה, ושם כזה אינו זכור לי.”

שני הגבאים נצחקו.

“ודאי בן־מלאווה”– הדהיר הקצב את המכונית – “משהתחיל מעשיר, החליף את שמו. אגיד לכם מיד, ר' יוסל, מי הוא הפרזידנט שלנו מביתו. הוא כבר יושב פה הרבה, למעלה מארבעים שנה. את אביו ודאי הכרתם, את חצקל האדום עם התוכי.”

“חצקל קאַטאַרנאַזש? זה עם תיבת־הזימרה?”

“אַי, אַי, ר' יוסל זוכר” – כבש ברל חייט משמחה את ראשו בכפיו – “באמת היו קורין לו כך.”

“הפרזידנט שלנו, מאכס סמיט, הוא בנו בכורו של חַצקל” – המשיך הקצב את שלו – “הוא עשיר כקורח, יש לו עסק־נעליים, בנו דוקטור, חתנו דוקטור. אולם כשהוא נשאל, מי הוא מביתו, הוא עושה את עצמו פּגר. אין הוא יודע, אין הוא בן־מלאווה לחלוטין. מוצאו מכפר מועט הסמוך למלאווה. נבלה כזאת, בוש באביו, בוש ביחוס־אָביו. ואתם, ר' יוסל, אם אין אתם רוצים לקלקל, למען השם, אל תזכירו לו דבר. אין אתם מכירים אותו, אין הוא מכיר אתכם – אתם זרים. זולת זאת מאכס בחור טוב. נגיסה, לגימה והעיקר – כיסו פתוח תמיד. צריך לעזור לו ל’אחא' ירוד – מאכס אינו מסרב לעולם.”

שתי המנורות במבואי־בית־הכנסת צרמו את העיניים. החזן לא זכר, מתי יצא מן המכונית, מתי נכנס אל בית־הכנסת. כל פנייה שפנה – פנים מוכרות, שראם בנערותו, שראם בבחרותו; הפנים חייכו כנגדו: “ר' יוסל דילן, החזן דילן”. חסל ניו־יורק, חסל שיקאַגוֹ. החזן ראה לפניו את בתי־החומה שבשוק, את הבתים הקטנים המחופים ציפחה, המחופים רעפים, קש. ראה את הרחוב הווארשאי, את הרחוב הפלוֹצקאי, את סימטת־בית־הכנסת. כל מלאַווה קמה בו לתחיה, דיברה מקרבו, חיתה במאות העיניים, עיניים כהות, עיניים אוֹרוֹת, שצפו אל החזן, בלעו כל דיבור שלו, התענגו ושרו את פרקי־תפילות־ימים־נוראים, שיותר משהיו לו לר' יוסל דבר־זימרה, היו לו דבר־“אמירה”. ור' יוסל גופו? כל זוג־עיניים לא זו בלבד מוּכּר יפה־יפה, אלא שהיה לו שם, היה לו כּינוי. הנה משה שקוֹפּ (סוסה), הנה פנחס אוֹגר (רכש) והנה וולף פאואר (בוּר)… ידים לעשרות התרוממו במחיאות, נמשכו אל ר' יוסל:

“הוא־הוא ר' יוסל שמלפנים!”

“‘אמירתו’ סוכּר־למתוק!”

“טוב! טוב!”

“מה פירוש טוב?”

“כל מלה שפתיים תישַק.”

ברוך קצב דחק עצמו במרפקיו בין הקהל, פינה דרך לפרזידנט, שהיה גבוה ורחב מן החזן בעל־הקומה. הקצב הציגו:

“מי אתם, אין אני יודע” – פשט הפרזידנט את ידו לחזן – “אני עצמי איני בן־מלאַווה, אבל להתפלל אתה יודעים. זה היה טוב, טוב במאד. עתה ניסע למסעדה, כשרה, נטעם קמעה.”

מסביב לפרזידנט התחילו מהלכים משרתים, נגררו אחריו, כשומרי־ראש.

במסעדה, שבה נערך שולחן, הושיבו את הפרזידנט ואת זוגתו בראש. מימינו של הפרזידנט – את החזן, משמאלו – את ברל קצב. עם הסעודה, משלגמו כמה כוסיות יין־שרוף, גילגלו בה במלאַווה. – נזכרו דברים, שנשמעו מפי אבות, מפי סבים וסבי־סבים. הפרזידנט בלבד שתק. בשעה שתים־עשרה־בערך, אמרה האשה לבעלה:

“כבר חצות־לילה, מאכס.”

“אז מה?”

“הילדים מחכים לנו.”

“יחכו, היחסנים, הדוקטורים שלי.”

“אני עייפה.”

“לכי, מי מעכב בידך? דברי־החכמה, שאני שומע מפיך כל ימי־החיים, לא אשמע הפעם” – אמר הפרזידנט בקול – “מרבה נכסי במה שתלך, לכי, לכי!”

“מאכס, כבר לגמת לגימה יתירה?” – ביקש ברוך קצב לפייסו בדברי־כיבושים.

“אתה, ברוך פושט־עורות, אתה בלום פיך!” – צחק הפרזידנט במבוסם – “בני, הדוקטורים מתבישים בו באביהם, במאכס סמיט, אולם אתה, ברוך, יחסן אתה כמוך כמוני. הזוכר אתה, ברוך, כשהיינו, במלאַווה, מחזרים יחדיו אחרי שיקצות?”

קהל־המסובים צחקו. הפרזידנט גחן על החזן, ליחש מה באזנו, שהכל שמעו:

“חזן דמלאווה, לא אוכל עוד החרש, לא אוכל. גם אני בן מלאווה. הריני זוכר אתכם והריני זוכר את אביכם, החזן הזקן דמלאווה. הנה זה עתה הזכרתם את סימטת־בית־הכנסת. שם נולדתי. את אבי הכרתם יפה־יפה. מי במלאווה ולא הכיר את חצקל האדום? חצקל קאַטארנאַזש עם התוכי? הכרת אותו, הה?” – עבר הפרזידנט ללשון אתה – “מה לך מחריש?”

“ודאי שהכרתיו” – נבוך ר' יוסל.

“ודע, כי אף שאבי היתה לו פרנסה כַּלביית, היה יהודי תם וירא, שהיה בוכה כל יום־הכפורים כולו, ואני, מאכס, בן כּלביי שכזה, מתבייש בו באבא. מהיום – לא אוסיף עוד, חזן־דמלאַווה, לא אוסיף עוד” – הפך את פניו אל בני עירו – “שומעים אתם, בני־עירי, גם אני יליד־מלאווה, הנני בנו־בכורו של חצקל האדום, שמי מאַנֶס, לא מאכס. מה לכם שותקים, בני עירי, תתענגו על חשבוני! יין, יין שרוף, כאוות נפשכם על חשבוני! – האַי, היכן הוא, בעל־המסעדה? ואני מבטיחכם, ר' יוסל, בלי נדר, השתא בראש־השנה, ביום־כיפור, לא תזוז רגלי מבית־הכנסת. אתם מאמינים לי?”

“אני מאמין לך, מאַנס, אני מאמין לך” – לא ידע ר' יוסל מה יעשה ואמר: – “בגלל זאת בלבד כדאי היה שאבוא לימים־נוראים לשיקאַגוֹ. בגלל זאת בלבד, מאֶכּס, נזכה אנו, בני־מלאווה, בתפילתנו לשנה טוֹבה.”

(1930)



דזשאֶני בת־העשרים, בלוֹנדית, גבוֹת ארוכות, כהות מעל העיניים הכחולות, שכבה בערסל, שהתנודד קמעה בין שני עצי־אגוז ישישים, מסועפים. מבטה תעה במקלעת־העלים של צמד־העצים, תעה תָמה, על־שום־מה העלים עינם כפול. העֵבר העליון, המכוון לשמש, הוא ירוק. התחתון – דהוי ומדוהה, בדומה לכפותיו של כושי.

מן הערפל נראה מורד־ההר, שעליו הבשילו ערוגות־ירק. עמדו שלהי־אוגוסט. הכל מסביב היה בגמר־בישולו – העגבניות היוקדות, שהיו תלויות מאובקות, נמשכו כלפי הקרקע. כפלטי־כרוב המתכרכים, קני־התירס, שקומתם כשל חוֹרש צעיר. הכל היה בגמר־בישולו, הכל ליטף את העין, הרגיעה.

והיא עצמה – דזשאני – אף היא בעונת־בישולה. בעוד חודש, כל לכל המרובה בעוד חמישה שבועות, עתידה היא שתלד. דזשאני רוצה בבת. בעלה, הוֹירבּי, רוצה בבן.

דזשאני היתה מורה־לריקודים. ההוראה לא היתה לה אלא אמצעי בלבד. חלומה היה להפתיע, בין היום למחר את ניו־יורק. להיות מרתה גראהאם חדשה. שעל־כן עשתה לבושה כדרך מרתה גראהאם, כמותה סרקה שערה, הרזתה את לחייה, דימתה את הילוכה לשל מרתה גראהאם. ודזשאני יותר משכבשה בריקודה, כבשה ביציבתה. הרגלים הגמישות, הראש המחוטב על צווארה היפה, כל יציבתה, כל מנהגה – שירה. בא הוֹירבי, פרקליט אמיד כבן־שלושים, ודזשאני נישאה לו.

אך עתה נראה, כי חלומות־בתוליה עתידים שיתקיימו. הוירבי דיבר על שכירת תיאטרון ליום ראשון בלילה, שבו תוכל דזשאני להופיע, עם להקתה, בריקודים חדשים, ריקודי־דזשאני. ופתאום – דזשאני הרה.

דזשאני היתה אומללה. המלה “הריון” ניסרה במוחה, כסנאי בכלובו, כל מה שביקשה להעמיק בהבנת המלה “הריון”, כן נתכווצה זו והלכה, חמקה מבין האצבעות ודזשאני חזרה לבראשית – היא הרה.

היה ודאי לה, כי ילד, העומד להוולד דרך־מקרה, גזרה שיהא מפלצת – היתה דזשאני מרבה באמבטיות־חרדל חמות, מטלטלת משאות, רוקדת, מתגלגלת, בטיולי־מגררת בשלג – לא הועילה דבר.

ומשלא הועילה דבר, פתחה ובכתה. שכבה על הספה ובכתה. וככל שניגרו דמעותיה, היתה בה הרגשה, כי הוולד יוולד בלא עינים. ומשבכתה די שבעה, פסו כוחותיה, ותמיד הוקל לה. או אז השליכה מעליה את שמלת־הבית וניצבה ערומה בפני המראָה. נהנתה מגופה שלה עצמה – ענף רענן, כפיף. קו גמיש נמתח מראשה עד לקרסוליה. עם כל פנייה וכפיפה לבש הקו צורות שונות והוקל לה. זה נמשך כשעה קלה. בעומק נפשה פנימה משהו התבעבע, ליחש לה, כי נשים בחדשי־הריונן האחרונים מתמסמסות, הקוים מתקפחים, מתמוגגים, וננערה בה חימה על בעלה.

כך יצא החורף, האביב והקיץ מישמש ובא.

הוֹירבי הושיב את דזשאני בבוֹנגאלו. העמיד לה משרתת. והוא עצמו נסע בוקר־בוקר במכונית, לניו־יורק, ובערב בשעה שש בקירוב כבר חזר.

דזשאני, שכבר השלימה, זה חדשים, לרעיון־הריונה, התגעגעה עתה, בשכבה בערסל, על פירכוס הנפש הקטנה, שעמדה לצאת לאויר־העולם; התגעגעה כדרך המתגעגעת על אהובה. החימה על בעלה פגה מכבר. עתה, חודש ימים קודם הלידה, היתה תחרות בינה ובין הוירבי: היא רצתה בילדה והוא – בילד.

דזשאני נתמתחה בערסל. לרגליה מונח היה הרומאן של לורנס: “סוֹנס אנד לוֹוארס”. הרימה את הספר, פתחתוֹ והתחילה כותבת על גבי עמוד־השער החלק שמות־נערות; אחד השמות האלה יבחרו היום. איוואט הוא שם נאה. לאַוּראַ צלצולה יפה גם הוא. ואם יהיה ילד? לא. אסור שיהיה, ואף לא יהיה. ילד אינו עדין כל־כך. אינו נישא בבטן כדג קטן, שעם כל שחייה ושחייה הוא מחמם את כל אבריה.

דזשאני הכירה בעצירת־המכונית, כי הוֹירבי בא מן העיר. כדי רגע שקלה בדעתה – לצאת לקראת בעלה, או להמתין שיבוא אליה? כשכבר ביקשה לירד מערסלה, שמעה, כי עם הוירבי נמצא עוד מישהו. כבר נשארה שוכבת. וקודם שתיקנה שערותיה, בא הוירבי במרוצה ובידו עתונים, ז’ורנאלים, תיבה שוקולד:

“האַלוֹ, דזשאני!”

“האַלוֹ, הוירבי!”

וכששניהם התנשקו וחזרו והתנשקו, וכשהוירבי כבר שאל, כדרך ששואלים תינוק קטן, שאל מה הרגשתה, אמר:

“הבאתי לך אורח.”

“את פאַ?”

“ניחשת.”

“האלו, פא!” – התנשקה דזשאני בערסל עם אביה – “טוב שבאת. שב נא פא!” – ופינתה לו מקום על ידה.

אביה של דזשאני, בזקנקן הדוקטור המגוזז, בעצבות שבעיניו, שנראה בהצצה ראשונה רחוק כל כך מדזשאני, נראה, בהתבוננות־יתר, דומה לבתו. אלא שהיתה זו פליאה, מהיכן לו לשוחט בת רקדנית.

וכשישב אביה, פתחה דזשאני את הרומן של לורנס, המוטל על ידה, ואמרה לבעלה:

“הוירבי, מה בעיניך השמות שהכינותי? יש לי פתק שלם.”

“של נערות גרידא?” – חייך הוירבי.

“של נערות.”

“ואם יהיה ילד?” – צחק.

“תבוֹר אתה שם. ותהיה ילדה” – אמרה דזשאני בודאות, שאינה מניחה אפשרות אחרת – “ואתה הסכת ושמע. בחרתי כעשרה שמות” – התרוממה בערסל ונשארה שוכבת, שעונה אל מרפק, והתחילה קוראה:

“נראה לך השם איוואֶט? ולוּסיל? ולאַורא? ודשיאן? ומאַיאַ? זה הוא שם אלילה מכסיקנית…”

“שמעתי כאן פתק שמות גויים. מאיא, את אומרת, הוא שם פסל־מסכה מכסיקנית… ואם, בעזרת השם, תלדי בת, תבחרי שם מתוך הפתק הזה? ואפילו לא עלה על דעתך לקרוא שם אמך? ואמך לא נקראה לא איוואט ולא לוּסיל, ואף לא שם של פסל־מסכה. אמך נקראה רחל־לאה. על שום מה לא תקראי, אם תהיה זאת ילדה – שם רחל לאה? כך מנהגם של ישראל. קוראים בשם סבתה, בשם סבא…”

כדי רגע עמדה דממה. האב ביקש לומר, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא משום שלא שינו שמותיהם. אולם למי יאמר? לחתנו, שפתח בהרשיל וסיים בהוֹירבי? לבתו, שפתחה בשיינדל וסיימה בדזשאני? והוא ענין השם בלבד? בו בלבד קעסקינן? כשהללו יהודים בלא יהידות, כשהללו אינם חיים אלא כדי לחקות את הגוי, ותו לא. הוא לא אמר כל זאת, אך שאל לה לבתו:

“נו, שיינדל, מה הסוף? רצוני שתקראי שם אמך.”

“אין השם נאה בעיני” – התנודדה דזשאני.

“רחל־לאה יפה אלף מונים מאיזו מאַיאַ… יפה, יפה הימנה! ואם לא תקראי לבתך שם אמך, לא אדרוך על סיפך!”

“יהיה ילד, חָמי” – ביקש חתנו להמנע ממריבה ונטל את חמיו תחת זרועו – “יהיה ילד וייקרא בשם אבי.”

“כך הדין נותן” – הלך חמיו אחריו. נכנס לבונגולו וטען לנפשו – “מוטב ילד, מוטב.”

(1942)



שעת עשר בבוקר. הפחמים שבתנור־הברזל נתהבהבו זה עתה, לא חיממו עדיין את חדר־הכיתה הגדול של בית־הספר העממי, שבו היה הכפוֹר שורה על הזגוגיות, שורה בסדקי־הדלת, שפניה לחצר.

על גבי הקירות – פרץ, מנדלי, שלום־עליכם, ביאַליק. מסביב לקירות – ארונות ספרים, באמצע החדר – ספסלים. על גבי הספסלים – העליונה שבכיתות. בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה, תלמידים, תלמידות.

המורה, שלמה אשכנזי, ישב בין התלמידים. הפנים הכהות, העינים הגדולות, השחורות, נראו צעירים, אך השערות השחורות בראשו, לצדעיו, כבר האפירו.

המורה, קרא “שלוש מתנות” של פרץ, קרא כך, שכל אחד ואחד מעשרים ושלושה התלמידים נמשך ושיתף את עצמו. החבריה הצעירה עיניהם נפקחו ביתר־רחבות, הם עצמם התחילו לראות, הם עצמם היתה בהם שמחת־יצירה, שמחת־התרת־סבכים.

ומשהפסיק המורה קריאתו, עמדה בכיתה דממה כל כך, שנשמעו פיעפועי ההיבהובים בתנור הברזל, משל מחטים תופרות אריג־משי. נדמה, כאילו הדיבור האנושי בוש מפני “שלוש המתנות”, המתנות המוזרות, שנוצצו בחדר־הכיתה הקר כאוצרות, והלבבות הצעירים פירפרו כמוהו.

איש בחדר הכיתה לא שמע דפיקה בדלת. ומשחזרה הדפיקה שנית, שלישית, אמר בחוּרוֹן למורה:

“חבר אשכנזי, מתדפקים על הדלת.”

בפתח הפתוח עמדה נזירה קשישה עטופה שחורים. בידה־ימין מחרוזות. אשכנזי ניגש אליה בהעוויה שביקשה לומר:

“את רוצה מה, אחות?”

הנזירה דיברה ברהיטה, כאילו היתה חייבת בשליחות. דיבורה בצרפתית:

“האם אתה, מוֹנסייר, המורה אשכנזי?”

“כן, אנוכי.”

“האם היתה לך לפני שנתיים, שלוש שנים, תלמידה רַשל שמה?”

שלמה אשכנזי, שכבר היה עשר שנים מורה בבית־ספר עממי במונטריאַל, כמעט שלא הבין צרפתית. התנצל לפני הנזירה. וכשחזרה על שאלתה באנגלית גרועה, הגריר המורה חמש אצבעותיו על מצחו:

“רשל? תלמידה שלי?”

“רשל באַטיסט” – ניסתה הנזירה לסייעו.

“אַ!” – הבהיקו פני־המורה הכהות – “רשל באַטיסט, ודאי שלמדה מפי. נערה יפה, בלונדית. יתומה עגולה. ודאי שלמדה מפי. בבת אחת נעלמה. אומרים לי, כי היא יושבת בטוֹרוֹנטוֹ.”

בשעה שהמורה דיבר אל הנזירה, הגיחו החבריה מאחורי הספסלים. החבריה עמדו במעגל, הקשיבו לשיחה. הנזירה הצביעה עליהם:

“אין הם צריכים לשמוע.”

המורה פתח דלת צדדית ונכנס עם הנזירה לחדר קר. הנזירה עמדה רגע ועיניה עצומות. קצות אצבעותיה נגררו על גבי המחרוזות, כעל גבי מנענעים, הנועדים להמליט צלילים. אחר־כך פקחה את עיניה, עיניים כחולות, ילדיות, ואמרה לו למורה:

“רשל מתה.”

“מתה? מכבר?” חש המורה הקור נישא מעל גופו, משל לחלוחית קרה מעל נייר־ספיגה.

“רשל המסכנה נתיסרה בעולם הזה על עוונותיה” – דיברה הנזירה אל תוך החלל, שבו נסתלסל הבל־פיה, כעשן – “יתומה. לא היה מי שישגיח עליה. בחור פיתה אותה, החזיקה בבית־בושת במוֹנטריאל. כשסרקה את שערה בצינורות מלובנים, ניצתו. נשרפו פניה, נשרפו עד־מות. שלושה שבועות שכבה בבית־החולים של דזשאַן הקדוש. אם חטאה, מירקה את חטאיה בעולם הזה. ביקשתני, כי אקרא ללוויתה את המורה היהודי שלה. אילו ידעת, מוֹנסייר אשכנזי, כמה ביקשה כי אקראך. בימיה האחרונים לא פסקה מלדבר על סיפור, שקראת עמה, סיפור על “שלוש מתנות” שנתקבלו בשמים, שאלהים בכבודו ובעצמו קיבלם. על ערש־מותה מכרה רשל המסכנה את טבעותיה, עגיליה, שמלותיה. תמורת כל אלה ליקטה חמישים דולאַר. מה מאושרת היתה רשל המסכנה, כשמסרה לי את חמישים הדולאר בשביל אותו בית־ספר יהודי, שבו למדה. הבטחתיה, כי גם מתנתה תתקבל בשמים. מה אתה אומר, מונסייר מורה?” – הושיטה לו את חמישים הדולאַרים – “הנה המתנה.”

“תתקבל, אחות!” – לחץ המורה את ידה – “ודאי שמתנתה של רשל תתקבל. ומתי הלוויה?”

“ממתינים בלוויה לך, מונסייר המורה” – הצביעה הנזירה לצד החלון.

המורה פתח את החלון. מאחורי החלון, על שלג מקושה, עמדה עגלת־המתים. מאחורי עגלת המתים – מכונית אחת־יחידה. מתוך בתי־השכנים הציצו עיניים סקרניות. המורה חזר וסגר את החלון, ושאל את הנזירה:

“והיכן קבורתה?”

“בבית־עולם יהודי.”

“ואנו שנינו נהיה המלווים.”

“אנו שנינו.”

וכשהמורה כבר עמד בערדליים במעיל, אמר לתלמידים:

“הקשיבו, ילדים, יש לנו לוויה. תלמידה שלי וחברת־בית־הספר שלכם מתה. תתלבשו, נלווה אותה כמה רחובות.”

תחילה ירדה הנזירה. אחריה – המורה. הילדים התיצבו צמדים־צמדים מאחורי עגלת־המתים. כמתחת לאדמה נצמח יהודי זקן כפוף, מדובלל־זקן, וקופסה בידו:

“צדקה תציל ממות.”

הלוויה זזה ממקומה.

(1928)



לזישא לאַנדוֹי ז"ל

כבר עמד עיצומו של יום־הששי, כשהקיץ וולף לאַנדא, התחיל מתמהמה ונשאר שרוי במיטתו, וידיו שלובות למראשותיו.

יום־הששי היה יום־מנוחתו. אל המערכת, שבה עבד, לא היה הולך ביום־הששי. העתון, חרדיי, לא היה מופיע בשבת. יום־ששי היה לאנדא אוכל פת שחרית במיטתו, קורא שירים ונהנה הרבה מעצלותו עד לאחר־הצהריים. אולם אותו יום־ששי לא עלתה לו המנוחה. חובה, כעוֹל כבד, היתה מוטלת עליו ותובעת.

רצונכם, לא היתה זו חובה כלל. הסכיתו ושמעו – ואם בנו האַחר של הרבי מביאַלה, הרבי ר' מנחם־מנדל, בא מפולין לניו־יורק, מה שייכות היא לו, לוולף? אבי־דוד־זקן. הוא, וולף, נינו של הרבי הסטריקוֹבאי, הוא שאַר־שארו של ר' מנחם־מנדל. בפולין לא נפגשו שארי־השארים מעולם. כשבא וולף, בחוּרוֹן בן־שש־עשרה, לניו־יורק, היה ר' מנחם־מנדל, בן החמישים, רבי משכבר. כיום הרבי ודאי בן־שבעים. והוא, וולף? מעצם־המרחק, שבין שאר ושאר נסתחרר ראשו של וולף. ואף־על־פי־כן? לא אחת דומה עליו, על וולף, כי מאז היותו בן־שש־עשרה הוא הולך בדרכי זקן־זקנו, בדרכי הסטריקוֹבאי. הסטריקובאי היה שר שירים למקום ולכנסת־ישראל, ונינו שר שירים ל“נערות כחצאי־לבנוֹת”.

זקן־זקנו של וולף, ר' אברהמל הטשכאנובאי, סבר, כי הטומאה משרה עצמה בלילה על האצבעות, והאצבעות עולות בשינה לנגוע בפנים. היה הצדיק ר' אברהמל ישן בכסיות. ונינו שהיה, להכעיס את הסבים, חולם על “מזמורי נערות” ו“זנבות־חזירים” שר גם את שירת ה“סיטרא אחרא” לרבות מ"ט שערי־הטומאה. ובכן, מה שייכות עשויה שתהיה בין הנכד ובין הסבים והדודים?

ואף־על־פי־כן?

משנודע לו לוולף, כי ר' מנחם־מנדל הוא בניו־יורק, נסתכסכה מנוחתו. לא דיבר עם שום אחד על כך: לא עם אשתו, לא עם שני ילדיו. הוא הבריח מעליו את החדשה, פיתה את עצמו, כי נחלץ ממנה מכבר. אולם אך נשאר עם נפשו, ראה לפניו זקן בן ששה רגל, הדרת־פנים, לבוש אטלס ומשי. זקן ופאות – בוֹהק צחור. העיניים – אבוקות נהירות. כך, סיפרו לו, היו פני הסטריקוֹבאי, פני הביאַלאי. כך היו פני דודו זקנו, ר' רפאל. כך, מן הסתם, פני ר' מנחם־מנדל.

והוא, וולף לאנדא?

לא חתימת־זקן, לא ציצית. בלורית שערות בלוֹנד יורדת על מצחו, משתרבבת על עיניו הכחולות, החלומות. ובזוויות־הפה חיוך־ביטול לאדם, לעולם, חיוך־הביטול של אוסקאר וואַילד, בשעה שנדון על משכב־זכור.

לא אחת, כשוולף היה עומד לפני המראה, סורק את בלוריתו הפרועה, היה שואל את נפשו: “מה שייכות בין חיוך־הביטול שלי ובין הטשכאנובאי, הסטריקוֹבאי, הביאַלאי?”

על גבי השטח למעלה – אין שייכות. אבל בעומק־הנפש נמשך וולף לפשטותו של הטשכאַנובאי, לתמימותו העמוקה. הוא שהיה אומר: “אבותי ידעו להתחבא מפני בני־אדם. ואילו אני, אברהם, חוטא אני. מנעורי רצים אחרי”.

זה שנים וווֹלף נשא בקרבו מזמור־שיר לסַבּוֹ הטשכאנובאי. שורת־המזמור הראשונה היא תמיד על דל־שפתיו. בין בבית, בין במערכת, בין ברחוב – כל אימת שהוא נשאר עם נפשו – נגלית השורה, תובעת ממנו תיקון לעצמה, נשמעת וחוזרת ונשמעת:

וּבְקִרְבַת יֶתֶר חָשׁ דָּמִי

אוֹתְךָ, הַטְשֶכָנוֹבַאי,

כִּי מַמָּשׁ כְּמוֹ לָךְ – הַחַיִּים

לִי חוֹבָה…


וכשמשתערות עליו הטורים האלה ופותחות בתביעתן, הוא רואה, כי עשרים־שנה רימה את עצמו, כי שיריו על “הזמיר הכחול והאדום” לא היו אלא אוּרי־רמיה, שהרחיקו אותו מסביו ואבותיו, ובאמת נעקרת מקרבו תמיד הזעקה:

“אין אני בן חורין! מזקני־זקני נמשכת אלי שרשרת ארוכה.”

והשרשרת גררה את וולף ומשכתוּ אל הרבי, שבא מפולין, אל ר' מנחם־מנדל, שכתב גם הוא שירים בימי־נעוריו.

אחרי הצהריים יצא וולף לאַנדאַ מן הסוֹבווי לאיסט־בּרוֹדוואי. השחיל עצמו לרחוב האֶנרי. אך פה נתרומם בו לבו, נתרומם בפירפור, ולא יכול לשוב למנוחתו.

הרבי השתקע בבית פרטי, בנוי עץ, בן שתי קומות. הוא כבש לעצמו את כל הקומה העליונה. וולף נישא לאטו מעל מדרגות־העץ, שחרקו, ולא ידע מה ידבר עם הרבי. לעיניו ניצבה אם־זקנתו, אשת הרב הטשכאנובאי הצדקת איטלה. האמנם היתה סבתונת קטנה כל־כך? וכשהיתה בחורף, בימי השלגים הגדולים, הולכת אל יולדת עניה, וכוס מרקחת בידה, היו הבנים המגודלים נושאים את אמם הקטנה על כפיהם?

יהודי, בלא מעיל, בטלית־קטן בלבד, זקנו ופאותיו מנופנפות, עצר את וולף:

“ומה תאמר לטוב ולמוטב?”

“כאן מתאכסן ר' מנחם־מנדל?”

“כאן.”

“ומי אתה, המשמש שלו?”

“הן.”

“רצוני לראות את הרב.”

“לא בשבת! בשבת אין הוא מקבל שום אדם.”

“הרי אין עדיין שבת.”

“הרבי, אצלו כבר שבת.”

“הגידו לרבי, כי קרוב בא לראותו.”

“מאי קרוב?” – התבוננו עיניו הפיקחות של המשמש מתוך פליאה וביטול בקרוב, הגלוח.

“הגידו לרבי, כי נכדו של ר' מרדכי מוֹטל בא לראותו.”

“משמע, שאתה נכדו של ר' וולף הסטריקובאי?”

וולף ניענע בראשו ניענוע של הן.

“זמן רב באמריקה?”

“כעשרים שנה.”

“מה, סוחר?”

“לא, עובד בעתון.”

“כתבא?” – המשיך השמש בביטול את הדיבור.

כאן נפתחה הדלת, והרבי, גדול־קומה, כפוף משהו, בקאַפוטה־של־אטלס נכנס חרש בסנדלי בית רכים, מעשה־עור־יעלים, וניצב בפתח. הפוזמקאות הלבנים מאחורי האַטלס השחור. איזור המשי העבה היה קשור במרופרף למתניו. והפנים, פיקחים, דוויים, ממוסגרים בזקן־שיבה מחודד, הביטו בו בוולף, כאילו היה מיצר עליו, כי הנה אפשר ואדם יבזבז כל כך את צלם אלוקים שלו.

הרבי נתן לו שלום ואמר:

“כפי שאני שומע, אתה נכדו של הדוד מוֹטל.”

“כן, רבי.”

“אביך אמר לי, כי יש לו בן באמריקה. הרי שמך וולף, כשמו של הסטריקובאי ז”ל. סבא גדול היה לך, וולף."

“היה לנו אבי־סבא גדול ממנו” – אמר וולף.

“האם אתה לומד תורה?” – שאל לו הרבי.

“מכבר לא למדתי, רבי.”

“חבל, חבל וולף – התחילו פני הרבי מתעננים – אולם אם אתה, כתבא, באת לראותני, באת לראות קרובך רבי, עודך במדרגה. יש בי בטחון, כי עתיד אתה לשוב גם לתלמוד־תורה, ועתה, וולף, כבר שבת אצלי” – הושיט לו הרבי את קצות־האצבעות, נכנס לחדרו בניגון טשכאנובאי ישן וסגר בעדו את הדלת.

וולף נשאר עומד באמצע־החדר והביט בדלת הנעולה. האם חש עצמו נעלב? לאו. מי היטיב כוולף היטיב לדעת, עד מה השבת קדושה לו לגזע הטשכאנובאי, הרי ר' אברהמל הטשכאנובאי התחנן אל רבנים חסידיים, אל רביים, שלא יבואו אצלו לשבת. הרי משום האורחים יהא חייב לנהוג כרבם של חסידים, בעוד שלא סר כל ימי חייו מנוסח אשכנז.

ור' מנחם־מנדל אצלו הרי כבר שבת. ובשבת יצא הרבי, נתן לו לוולף שלום, אמר כמה מלים ונכנס לחדרו המיוחד בניגון טשכאנובאי, העצור בעצמותיו של וולף מימי נערותו. באמצע ניגון־זמירות ראה לפניו את הטשכאנובאי הראשון, ראה את ר' אברהמל, הנחפז בבוקרו של יום־ששי לאחר התפילה, הולך עם משמשו מחנות לחנות, בודק את המשקלות, מבקש לדעת, אם יהודיו נוהגים מאזני־צדק דין־צדק. ובשעה שתיים כבר פוסע השמש לבדוֹ, פוסע ברחובות וסמטאות וקורא לבית הכנסת.

וכשירד וולף במדרגות וכבר היה בהאנרי־סטריט, חזר ובקע בגרונו ניגון־הזמירות הטשכאנובאי, ניגון “כל מקדש שביעי כראוי לו”, ונישא מעל רחובות ניו־יורק.

(1942)




בשעה שש בבוקר הקיץ המהנדס אנגלמאַן והתחיל מחפש סביבו בחשכה:

היכן הוא? מה חלום חלם?

העצבות העוטרת את עיניו, את זויות־פיו העמיקה – החלום, שעינה אותו, כמדומה, כל הלילה כולו, והיה שרוי בקצה־לשונו, לא יכול היה עתה בשום־פנים להזכר בו. בבת אחת משך כלפי מעלה את תריס־האשנב שבקרון־השינה ולעיניו הממַצמצות התפשטו והלכו אַפרים, הרים ונהרות. האכספרס שיקאַגוֹ־ניוּ־יוֹרק לפת בנשיפה, בשקשוק, את הפסים, התנענע, ובניענועיו חזר והרדים את אנגלמן, שנסע לניו־יורק, להתיעצות של מהנדסים. המהנדס אנגלמאן היה גם ממציא. היה לו בשיקאַגוֹ בית־חרושת קטן לניסויים, שבו נבחנו מנועי־מטוסים חדשים, מתוקנים. ובענין מנוע־מטוס מתוקן כזה עמד אנגלמאַן להשמיע הרצאה בהתיעצות־המהנדסים.

אנגלמאַן הגיף את התריס, עצם עיניו והתכרבל. עם הנינועים נעלם הכל – רכבת האכספרס, קרון־השינה, לפיתת־פסי־הגלגלים והפסים. הוא היה בבית־החרושת שלו עצמו, עמד כפוף מעל הסַדנה, בדק את המברגים, בחן את מנגנונו של המנוע החדש. עם העבודה נתרווח מוחו, אורו עיניו. הגלילים במנוע החדש נתכפלו והלכו, לחשו לו, כי בכוחו של מנוע כזה ניתן לטוס לרקיע, להתרומם מעל כסא־הכבוד, ולא בלבד בעולם הרישעה, אלא גם בעולמו כביכול, שברא עולם כעור כזה. ובמרומים כאלה, מה ערך להם לנאצים? מה ערך לו להיטלר? וכשנישאים כנגדו מאות, אלפים מטוסים גרמנים? מה ערכם? הנה מתנועעים מנועי־מכונתו החדשה, מפיצים גלי־חשמל, המשתקים את מטוסי־הגרמנים, עוצרים אותם בעצם־טיסתם, ומדרדרים אותם כּירוּיים ארצה.

והלאה? מה הלאה?

עומקם של השמים נעשה פתאום אדמת־מִקְשָה, אדמת־אש, שעליה נרצחו יהודים, נשרפו חיים.

אנגלמן היה לו אב זקן ושני אחים בפולין, שני אחים גדולים ממנו – משה ופייבל – היכן הם? היכן נשיהם, בניהם ונכדיהם? היכן ניספו? בכבשני טראבלינקה או מאַידאנאק?

מכל קרוביו של אנגלמאַן שרר דוד בניו־יורק. את הדוד כבר לא ראה עשרות שנים. עכשיו, בשכבו בקרון־השינה, אחזוהו געגועים לדודו, לאחי־אמו, שהיה בעירו מבריח דרך הגבול הפרוסי בני אדם, סוסים.

חיים נפרשו, חיי־דודו, נפרשו כחלום. וכתוֹם החלום חזר אנגלמאן וגלל אותו וביתר פרטים, וביתר שמחה ובעומק־יגון. כן יצאו שעות. שעה שש נעשתה שבע, שבע – שמונה, תשע. האכספרס שיקאגו־ניו־יורק נעצר בגראַנד סאנטראַל.

אנגלמאַן תפס מזוודתו ונישא עם זרם־הנוסעים. היום יום־שבת. ודאי היה לו, לא ידע בעצמו על שום־מה, כי אם יסע עתה אל הדוד, ימצאנו בביתו. עוד במלאַווה היה הולך להתפלל בהשכמה. וכשהוא, אנגלמאן ואביו היו הולכים להתפלל בשטיבל, כבר היה הדוד יושב מעל קערה דגים ממולאים.

המהנדס אנגלמאַן השאיר את המזוודה בבית־הנתיבות. נכנס לטאכסי ראשונה ואמר לנהג:

“מאתיים עשרים וחמישה דילאנסי סטריט.”

מחמת הדוחק היתה המונית נעצרת וחוזרת ונעצרת. אנגלמאַן קצר־הרוח חזרו ונפרשו לפניו חיים, חיי־דודו. אפילו כינויו של הדוד הינה אותו – “דער שווארצער וואָלף” (זאב השחור). ודודו היה גבוה וזריז כזאב, ואף שחור. ולא כל־כך משום עורו הכהה, כמו זקנקנו, וגבותיו כעין הזפת.

העיר כולה רעדה מפני הדוד. העיר ידעה, כי שכמותו יכול להטיל דליקה, סחורה־טריפה, להכות שוק על ירך, לקטול חת־תרי.

וזאב השחור עשה כן. הוא שלט בתחום ששה מילין בתחום־הגבול. כל חוזר־סיביר, כל פליט־סוהר – האספסוף היתה להם תמיד “רגל” בבית וולף, תמיד – תחנת־פריקה. בריות חשוכות השתהו בחצרו הגדורה, שאפילו יומם עמדו בו אפלולית וצינה כשל מרתף. הבריות היו שוהות באורוות הסוסים, באסמים.

ופתאום אנוס היה זאב השחור לעקור – הוא דקר בגבול “אוביאזטשיק” אותו יום, כשזאב עקר לאמריקה, העמידו הקהל תיבת־זימרה באמצע־השוק – העיירה על יהודיה, שמחו שנפטרו מנבוזראדן השחור.

זה היה לפני שלושים ושתים שנה. המהנדס אנגלמאַן היה אז נער כבן שתים־עשרה. אל הדוד היה הוא, יוסל, בא בגניבה, שאביו לא יוודע. אביו של יוסל, משכיל חסידי, סוחר־יערות, בוש בגיסו, בזאב, לא רצה שילדיו יהא להם כל מגע־ומשא עם ביתו של זאב. אמו של יוסלי היתה היחידה, שהיתה הולכת בגלוי אל אחיה. על ביקוריה אצל וולף לא היתה האֵם מעולם משמיעה דיבור ובעלה לא שאל אותה מעולם על אחיה, כאילו היה זה רבב במשפחה.

אולם יוסל נמשך אל הדוד. היה מחכה ליום־שבת, כשאביו היה מתנמנם אחרי הסעודה, אחרי הלימוד בשבתות כאלה היה מפליג אל דודו…

לפני הפתח, על ספסל ארוך, ישבו צעירי־ברנשים ופיאותיהם נוסח־קוזאקים. המגפיים, המצחיות – לָכּה. החָבריה מפצחים חמניות, צוחקים, מתגרים בנערות העוברות ושבות. שלהי־שבת שוֹצפים טשוּלינט, ריח־סוסים טעים, ריח־זבל־סוסים.

“הנה החסידל דילן!”

“הנה יוסל!”

הברנשים נטלו לו ליוסל למעגלם, נתנו לו חמניות, נהגו בו מידת שווה בין שווים. וכשהחבריה צידדו אל אורוות הסוסים, כדי לעשן, נתנו גם ליוסל פאפירוסה.

יוסל ודאי היה לו, כי הברנשים יחרישו, ולא יפלטו אפילו הגה באזני הדוד, כי עישן. אך זאת היו חסרים! זאב השחור היה לא בחור אחד מרטש על שום־כך, אף כי הוא עצמו עבד כל מיני עבודה זרה. לשנים, כשהמהנדס אנגלמאַן כבר היה בשיקאגו, היה תמיה וחוזר ותמיה – מה טעם, ששבי־סיביר, חוזרי־סוהר, נוהגים מידת־אחים בנערים? אותם “בריות לא מהוגנות” – כפי שהם מכנים את עצמם – לעולם לא ימסרו, לעולם לא ילשינו, אם נערים מעוללים מה. שעל־כן הקטנים נמשכים אל החבריה כל־כך.

יוסל חיבב את הדוד, חיבב את הברנשים, חיבב את הסוסים. וכשהברנשים נתפטפטו בענין הדוד, לא נלאו מלגלגל סיפורי־מעשיות עליו. סיפור מוזר מחברו. כאן סילק “אוֹביאַֻזטשיק”, המן הרשע, כאן הטיל דליקה ב“ראַמפאַ”. וולף השחור ניתן להתהדר בו. והברנשים היו מדברים בו בדרך־ארץ כל־כך, כדרך חסידים המדברים ברבם. סיפרו בשבחו של וולף, איך בשנות נעוריו גנב בתו של שְרָרָה ונעלם עמה.

וכל מה שאנגלמן החמיר יותר עם יוסל, כל מה ששמר יותר שלא ילך אל הדוד, כן גברה תשוקתו של הנער ונמשך אליו.

והיום?

היכן ר' משה אנגלמן? סוחר־היערות הנאה, המשכיל החסידי, שהיה יום־יום מוכרח לקרוא שלושה גאַזטין (עתונים) – את ה“היינט”, את “הצפירה” ואת “גאזיטא וואַרשאַווסקאַ”? אנגלמן, שהתימר כל כך בבנו האחר, פייבל בן־השלוש־עשרה שידע להסביר חתיכות אבן עזרא המוקשות ביותר. היכן הברנשים, שהיה להם מדור באורוות־הסוסים של הדוד וולף? והרי הללו לא התיראו מכל. ויהי זה מלאך־המות עצמו. האמנם אינם? אבא, האחים, הברנשים, אין אף יהודי במלאַווה?

יהודי במלאווה?

לא יתכן, לא יתכן.

הטאֶכסי נעצר בדילאֶנסי סטריט. הנהג העלה את האשנב:

“הרי מאתיים־ועשרים־וחמישה, דילאנסי סטריט.”

המהנדס אנגלמן עלה על המדרכה. שילם, נכנס למסדרון ועיכב יהודיה:

“האין היא יודעת, היכן גר כאן וולף דוֹמב? יהודי קשיש.”

“וולף דומב?” – משכה היהודיה כתפיה – “שם כזה לא שמעתי. גר פה איזה וולף, אבל לא דומב. שמו וולף קוֹן, יש לו סוס ועגלה והוא קונה גרוּטאות. ואין הוא יהודי קשיש, אלא זקן ממש בגבורות… הוא גר בקומה הרביעית, כשאתה עולה, ימינה.”

אנגלמן נישא מקומה לקומה, ודיבר אל נפשו:

“אפשר שינה שמו?”

על הדלת תלויה היתה מזוזה ארוכה בנרתיק־פח. אנגלמן צילצל. שמע כעיסה מאחורי הדלת:

“אמרתי להם לגויים, שלא יצלצלו אצלי בשבת, ואין מועיל. מי זה? מי שם?”

“האם גר פה וולף דוֹמב?”

נפתח קצה־פתח. תחילה נראתה כיפה, לאחריה פנים חבוטות וזקן לבן. מתחת לגבות־שׁיבה עבותות, הציצו עיניים זעופות ותמהות:

“מי שואל לווֹלף דומב?”

“אני.”

“מה אתה רוצה ממנו?”

“דוד הוא לי!” – נענה המהנדס – “ומי ששאלתיו, אמר לי, כי פה בבית גר איזה וולף קוֹן, לא דומב.”

הדלת נפתחה ביתר רווחה. אך עתה הכיר אנגלמן את דודו. הוא היה גבוה וזריז־נוע, כבשנות־שחרותו. הפנים והזקן בלבד נשתנו. בפולין היה וולף גוזז את זקנקנו השחור. פה – הפסיק מעשה־הגזיזה, והרי הזקן ארוך ולבן. הוא התבונן בו באֶנגלמן. עיניו הזעופות נתרככו, התחילו מחייכות:

“יוסל?”

“כן, הדוד.”

התנשקו.

“הדוד, למה שינית את שמך?” – שאל אותו המהנדס.

“מה אכחיש, יוסל” – סגר הזקן את הדלת אחריו בשרשרת – “עשיתי שטות, ששיניתי שמי. על שום מה קוֹן? הריני כהן, שידלוני בני־עיר, שאקרא עצמי קון.”

הדוד אחז כתפיו של אנגלמן, הביט אל פיו, ערם עליו קושיות, ובפניו הקמוטות, החבוטות בערו עיניו השחורות:

“מהיכן אתה בא? משיקאַגו? אתה, כמדומה, מהנדס?”

“כן, הדוד.”

“אם־כן, על שום מה לא המצאת מכוֹנוֹנת כזאת, שתחריב את יֶקה־שוטה? זכינו לזמנים, אַפסוּס כזה, היטלר־גנב כזה מושל בכיפה! טוב, יוסל, טוב, שבאת לראות את דודך” – הוציא הזקן מארון בקבוק יין־שרוף ועוגיות – “אילו באת ביום־חול, לא היית מוצא אותי. שבת איני עובד. יש לי באיסט־ריוור חתיכה של ביזנס. הריני קונה גרוטאות – ברזל, חבלי־אניות ישנים. כך גוררים את קומץ־השנים, יוסל. לא מאי דהווה במלאווה, לא דא. הייתי זורק את הביזניס באיסטר־ריוור, אולם חביבים עלי מי־נהר, חביבה עלי הרחבות. זה מזכיר לי את זשוֹל־דאבקה, מזכיר לי את פרגוד גבולה של מלאווה, שבו אני, זאב השחור, הייתי כמלך בגדוד… זוכר, יוסל? ושלך? אבא? האחים? יודעים פה הכל, שמתרחש במלאווה. זוכר אתה, אצלי עבדו שני ברנשים, האחד – שפאק והאחר פישל. הנה בני־כלבים אלה, הגרמנים, נכנסו למלאווה ושרפו את בית־הכנסת. מי, סבור אתה, נבהל להציל את ספרי־התורה? שפאק ופישל. כששפאק יצא מתוך האש וספר תורה בידו, ירו אותו הגרמנים. אתה זוכר את פישל? בן שמונה־עשרה היה מרים קרון קמח. מרוב כעס, שהכלבים ירו את שפאק, תפס לו לאַחַד היורים וקפץ עמו לתוך האש. שניהם נשרפו. שפאק ופישל – אלה קדושים. אני גאה עליהם, על בחורי! היודע אתה, לפחות, יוסל, כי אין לי כל נפש? גלמוד אני. דודתך זה שנתיים שמתה. משק נאה, נאה! והכל סופו הבל – מזג וולף שתי כוסיות יין־שרוף – נו, לחיים, יוסל, לחיים!”

“לחיים, דוד!”

“אף שאתה מהנדס, יוסל, תהא היום חייב לאכול עמי טשולינט, לא יזיקך חס ושלום. לא הרחק מזה, בנוֹראֶק־סטריט, באמת אצל בן־עיר, אצל איש־מלאווה, אני סועד בשבתות. נו, – חזר וולף ומזג את הכוסיות, – לחיים!”

“לחיים, דוד.”

וולף ניגב ביד אמונה את השפם, נגס עוגית ודרך־ידידות הניח ידו על כתפו של בן־אחותו:

“תמצא שם חצי מלאווה. בוא, יוסל!”

“טוב, דוֹד!”

הזקן עמד על רגליו. העמיד את הכיבוד. אחר שמט את כיפתו וחבש מגבעת מקושה:

“הולכים אנו, יוסל, והטשולינט, אבטיחך, יערב לך, טשולינט־דמלאווה.”

וכששניהם היו ברחוב, נטל הזקן את אנגלמן תחת זרועו:

“מאי דאיכא איכא, יוסל, אולם מאז החריב אותו כלב, אותו גרמני, את מלאווה, אני מתגעגע הביתה. הייתי מקריב שנת־חיים ויותרת, שאטייל כך עוד פעם אחת, בשוקה של מלאווה, ברחוב הפלוצקאי, ברחוב הווארשאי… אין עוד שפאק, אין עוד פישל… ברנשים, כמדומה, ברנשי־טרפה… כשצריך היה לחרף נפש על בית־כנסת בוער, על ספר תורה, נתנו הברנשים את חייהם, ניספו כקדושים…”

באמצע־הליכתו עצר הדוד את בן־אחותו. הניח ידיו על כתפיו, הציץ לתוך עיניו:

“טוב, שבאת אל הדוד, טוב!”

ואנגלמן ננערה בו אהבת־נעורים לדוֹד, לברנשים, לשפאק ולפישל, שניספו על קידוש השם.

(1943)



לשטאַבזיב – למשה’ק ויוסף, ז"ל


מפצצות־הבעֵרה, שהאויב הבריד מעל הבתים כל הלילה כולו, עמד גיטו־וארשה בלהבות.

משה קלאפטר, במעיל־עור קצר, רובה אַבטומטי מעל כתפו, הילֵך מחצר לחברתה. ממיעוט־שינה וממיעוט־אכילה הצמיק. פסיעתו – זריזה. המבט בעיניו השחורות – תערובת נקמה וזעף – לא סיפר, כי בו, במשה קלאפטר פנימה, מתרוממת חדוה חנוקה, ששלהבות־פצצות־הבערה כבו, שמכונות־ירייה מוצבות בשערים, בחלונים, על הגגות. ולא זו בלבד. כל בית־החומה בן־חמש־הקומות במוּראַנוֹב על שלוש חצרותיו, שהיו מזויינות כמצודה, נתנו בו בקלאפטר ביטחה. ומעל המצודה הדגל היהודי – כחול לבן – התנפנף והתנשבב ללובן ולאודם של הדגל הפולני. הדגלים נקובי־כדורי־הגרמנים, סיפרו, כי יהודים ילחמו עד אחרון־נטפי־דמם.

שתי החצרות הראשונות, אפלות, מבואיהן מקומרים, נמשכו כמנהרות. חצר בתוך חצר. זקפת ראשך – חלונים וגזוֹזרוֹת, שנישאו עד מעל לקומה החמישית. החצרות לא שבתו. ממרתף־האבן, שנכרתה בו זה מקרוב באֵר, נישאו ונחלקו מים על פני החצרות, על פני הקומות. ואף שעמדה אפלה, רחשה הליכה, חפיזה. הכל צפו בשמים האפלים, שהאדימו לא מזריחת־חמה, כי אם מדליקות, שדלקו עדיין בגיטו. הכל היה ודאי להם, כי האויב יפקיע את הגיטו בפצצות־בעֵרה, שהברידם מעל הבתים, כמעט כל הלילה כולו. אִשים דלקו, שערים התפקקו, התמוטטו. בין הלהבות – זעקת גברים, נשים, טף ובכים.

ועתה – עם הנץ – עומד הגיטו כאתמול, כשלשום, כבליל הסדר הראשון, כשפלוגת־צבא גרמנית, נכנסה לגיטו לבצע גירוש חדש.

משנגלה הגרמני בגיטו, קידמוהו מכל העברים יריות. פצצות ורימוני־יד התפוצצו, הפקיעו פה זחל, שם זחל. האויב, שהתחיל נרתע, הניח אחריו חללי־גרמנים, שניספו בלהבות הזחלים המפוצצים שלהם עצמם.

כך נפתח המרד.

קלאַפטֶר ראה בכל אלה ניסים.

ומשנעשו בתי־החומה על חצרותיהם בן־לילה מבצרים, שבהם יהודים, מזויני־פצצות, מכונות־ירייה, רובים־כנגד־זחלים, התאגדו לפלוגות־קרב, לא היה זה נס?

וכשחמש מאות יהודים, מחופשים במדי־גרמנים, התנפלו על ה“פאַוויאק”, הרגו את חיל־משמר הגרמנים ושיחררו אילו אלפי אסירים – לא היה זה נס?

קלאַפטר נכנס לחצר השלישית, שיותר משהיתה דומה לחצר וארשאית, היתה דומה לכברת שוק־סוסים. אולם סוסים לא היו פה מכבר, את קרונות־המשא ואת הסוסים של קלאפטר עיקל הגרמני עוד ב־1940. מסביב לחצר נמשכו אורוות־סוסים בנויות אבן, שבהן נכבלו ונכלאו כחמישים שבויים גרמנים.

בבור, שהיה דומה כחפירה, עמד זחל גרמני, שקלאַפטר כבשו ביום ב' דפסח מידי השונא. הזחל היה מכוסה חטיבות פח מסויידות, בדומה לקיר המסויד, שהתקלף והלך.

קלאפטר הרים חטיבת פח ושאל:

“באיזה פרק, חבריה?”

“הבקענו.”

“עד דלוּגאַ?”

“כן.”

פניו הצמוקות המקושות של קלאפטר אוֹרו. אילו תפס עתה את האחים שטאבזיב – הן משה’ק, הן יוסף – היה מנַשקם. לאחר ראשון הנצחונות על הגרמנים, נכנסה עיקשות בלבם של האחים שטאַבזיב, ליקוב מנהרה אל הרובע הפולני, יומם ולילה – שלושה שבועות תמימים חפרו את המנהרה. האחים שטאַבזיב לא זו בלבד שנהגו בעבודה, אלא עמדו בעצמם במעדרים וחפרו. וצעיר האחים, משה’ק, קצין פולני לשעבר, הוא רב־מג, יושב בעליה ועושה פצצות. ואינו ישן לחלוטין, משל השד שוכן בקרבו. בכוחם של בחורים כמו האחים שטאַבזיב ניתן להפוך עולמות. עצם־הרעיון הפעים את קלאַפטר. אילולא בוש בפני הצעירים בחצר, היה שומט את הרובה מעל כתפו ויורה סתם, יורה על שום שהמנהרה כבר ניקבה, על שום שעובדים עמו האחים שטאַבזיב, על שום שמרחק פסיעות ממנו נמצאים למעלה מחמישים שבויים גרמנים. בכללם "האֶר אוּבאַר לאקסאֶר, חומץ בעיניו!

קלאַפטר ניגש אל שלושת בחורים, שאחזו רובים בידיהם, עמדו מסביב לאורוות־הסוסים, שמרו על הגרמנים השבויים. קלאפטר שאלם:

“מה שלום סמוכי שולחננו?”

“מתחננים, שלא יירו.”

“ו”האֵר אוֹבּאַר“?”

“הוא נעלב עד היסוד בו, שהושיבו אותו בין פשוטי־חיילים.”

קלאַפטר צחק. היה יורה על־אתר את אנשי־הגיסטאפו, באה פקודה לתת להם אכילה פעמיים ביום.

פקודה היא פקודה – הירהר קלאפטר ונכנס לחצר האחרת.

בא לקראתו משה’ק שטאַבזיב, שרוחבו יתָר על גבהו. המדים הגרמניים, כאילו נוצקו לכתפיו הרחבות־ביותר. הזקן שלא גולח, השינה הגזוּלה, החיים שנתונים בסכנת־תמיד, חרתו בעיניו החומות עזוּת, שכנה לטירות. זקף ידיו, כאילו חיפש את קלאַפטר:

“אנו מוקפים מכל העברים תותחים וזחלים. ההתקפה עשויה שתפרוץ כל רגע. והרי הגרמני ודאי לו, כי לא נכנע. אני ואתה – לא כל שכן! אין אנו חייבים אלא בחילופו של תכסיס. תחת התגונן – נשתער על האויב ומיד!”

בא שליח – נער בן־ארבע־עשרה. הודיע:

“האויב נישא במכוניות־משא משורינות, עם רחוב דלוגאַ. בראש – שלושה זחלים.”

“לתקוף את האויב קודם שיגיע למוראַנוב” – פטר קלאפטר את השליח.

גוש־אש עט בשריקה, בנהימה. השריקה והנהימה התכפלו, נישאו מכל העברים. האדמה ניצתה תחת הרגליים. תותחים וזחלים לא פסקה ירייתם וחפזונה – פלי־פלי, טאֵק־טאֵק – לא הניח אפשרות לספור.

מתוך החלונים, מעל הגגות, מן הרחובות קידמו יהודים את התותחים, הזחלים, בכדורים ובפצצות.

כחמישים בחורים במדי־גרמנים עטרו את קלאפטר ושטאַבזיב. קצת בחורים החזיקו בידיהם פצצות ורימוני־יד, אחרים – רובים ומַקלעים.

קלאַפטר, עור ועצמות, כאילו נילוֹש בחוטי־תיל, שאל את הבחורים:

“מי מתנדב?”

הכל הרימו ידיהם. קלאַפטר גחן על בחור, לחש לו מה. מאורוות־הסוסים הוצא “האֵר אוֹבּאֵר” – גרמני רם קומה וצלקת מעל עינו־ימין. קלאפטר שאל אותו:

“האר אוֹבּאר, כמה יהודים הרגת בחייך? אתה ממצמץ בעיניך, האַ? גרמני מטונף, יקה מטונף! הוי, הייתי פושט את עורך!”

קלאַפטר כונן רובהו וירה. הגרמני צנח כשק קמח.

קלאַפטר שוטט מחצר לחצר. אחריו – שטאַבזיבּ – חמישים הבחורים. פתחו את השער. בשיקשוק בא זחל, שני, שלישי. מן החלונות שילחו מַקלעים מניפות־אש, חיפו על הבחורים, שזחלו עם המדרכות, זחלו על ארבע אל הרחוב. זחלו לקראת הזחלים, שהטיחו גלי אש כלפי החלונות, כלפי החומות.

מעל מיצר מוראנוב עמדו פקעות עשן. נשמע נפץ אחד, ועד מהרה אחר. שלושת הזחלים בערו, התפוצצו. בדהרה באה מכונית־משא משורינת ובה חיילים גרמנים. מקלעים טיאטאו את הרחובות. כמטאטא־אש, פינו את הבחורים מעל המדרכות.

משה קלאַפטר יצא מתוך השער. תחת רובה היתה עתה פצצה בידו. הוא רץ באותו זעף עצמו, שהלך וגדל בקרבו. כל פינה שפנה אליה, התחילו הבתים מרתתים. נשמע נפץ כל־כך משל מוראנוב כולו נקרע לשנים.

על יד הזחלים שבערו היתה מוטלת מכונית־המשא המשוריינת, מוטלת כפגר. בין החיילים הגרמנים השסועים, מוטל היה משה קלאַפטר. הגרמנים המוכים נסוגו ממוראנוב.

היה זה יום העשרים למרד.

(1943)



ספרן המחלקה הסלאַווית, רווק בעיצום־שנות־החמישים, כבר עמד באדרתו. ומשנטל את המגבעת, ששוליה רחבים וקמוטים, והיה מוכן לצאת, בא עוזרו במרוצה:

“דוקטור סלוֹמקאֶ, טלפון.”

דוקטור סלוֹמקאֶ הניח את המגבעת וקירב את השפופרת לאָזנו:

“האַלאַוֹ!”

“דוקטור סלומקאֶ? כאן מדברת הילינה… הילינה וויאֶרזשינסקאַ. הייתי רוצה במאוד לראות אותך היום, דוקטור. קיבלתי מכתב מליצמאַנשטדאַט… כן, כן, מלוֹדזש… המכתב הלך דרך שווייץ. וויאֶרזשינסקי יבוא מוואשינגטון אך בשבת, או ביום ראשון. התבוא מיד? תאכל פת שחרית עמנו. טוב, טוב, אני מחכה לך.”

דוקטור סלומקאֶ תלה את השפופרת. על פניו, שהיו מעוננים ומאובקים, התפשט חיוך – הרווק הזקן חש עצמו מעודד, שגברת צעירה, נאה, מזמינתו אליה. נטל את המגבעת, והפליג עם המסדרון המרוצף למדרגות־השיש הרחבות.

דוקטור סלומקאֶ יצא לרחוב. השעה חמש דקות אחרי שש. ערב־ספטמבר צונן, פשוֹט הפיג את ליאותו שלאחר יום עבודה בבית־הספרים.

האֶוואֶניו החמישית, בסביבי הרחוב ארבעים־ושנים, לא היתה בת־מעבר. בריות למאות, לאלפים, זרמו על שתי המדרכות. דוקטור סלומקאֶ נכנס אל בין הקהל. אדרתו – מותרת כפתורים, מגבעתו – בידו־ימין. על פניו המעוננים, שלא ראו איש סביבו, שרה עדיין קוֹרטוב־חיוך. דבלול־שערות כעין החום, שכבר האפירו בסמוך לצדעים, צנח על מצחו, כעין גיגית. עיניו, חלומות, לא ראו מי בא אחריו, מי לפניו. ומוחו של הספרן טילטלו הרחק־הרחק מניו־יורק, טילטלו ללודזש.

דוקטור סלומקאֶ הכיר יפה־יפה את כל משפחתה של הילינה. הוא הכיר את אבי־סבה, את החרשתן הלודזשאי העשיר פרוּסאַק. אבי־סבה היה מחסידי־גוּר, ממקורבי־הרבי. סבה ואביה, – בנקאים וארשאיים, מתבוללים. הילינה היתה כבר בנערותה מומרת. נישאה לוויאֵרזשינסקי, צעיר הפרופיסורים למשפט־הכנסיה. אחרי חורבן פולין נמלטו לרומניה. מרומניה לצרפת. מצרפת לניו־יוֹרק.

דוקטור סלומקאֶ התוודע אל הילינה בבית־הספרים. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע נבהלה אל המחלקה הסלאַווית. לעתים רחוקות ישבה לקרוא ספר. על הרוב דרשה למשפחות פולניות עתיקות, וכשפלטה פעם אחת, כי המאוּזוֹליאום היפה ביותר בלוֹדזש עומד בבית־העולם היהודי, עומד על קברו של אבי־סבה, היתה זו לדוקטור סלומקאֶ הפתעה. הילינה, אשת פרופיסור וויאֶרזשינסקי, יהודיה? מעולם לא היה חושדה בכך. שערותיה – בלונדיות בהירות. עיניה – כחולות. ומבטה – ים ורוחות. בדיבורה, ויציבתה, במבטה – אף לא שיור של יהודיה. דוקטור סלומקאֶֶ שאלה:

“מי היה אבי־סבך?”

“פרוּסאַק.”

“החרשתן?”

כן."

“הרי הכרתיו.”

לאחר השיחה הזאת התחיל דוקטור סלומקאֶ לבוא לביתם של הוויאֶרזשינסקים. הילינה המומרת, שכמעט ולא ידעה דבר בעניני יהידות, מצאה בו, בדוקטור סלומקא, משענת. בראשונה נזדמן לה יהודי, המתפאר ביהידותו. יתר־על־כן בקי כל־כך. לא בלבד ביהידות, אלא גם בתולדות־אבות־הכנסיה. ומשהוכיח דוקטור סלומקא, כי אף אבות־הכנסיה אין להסתמך עליהם, לא אבזביוס, לא הירוֹנימוס, מקוריהם היהודיים הם מכלי שני, שלישי, הרי לא בלבד בעלה של הילינה, פרופיסור וויאֶרזשינסקי, לא ידע מה שישיב, אלא גם הבישוף מפוזנא ניטל לשונו. דבר זה קירב כל־כך את הילינה אל הסַפרן היהודי, שלא די שהיתה שופכת לפניו את לבה, היתה אף מתוודית לפניו, כלפני הכומר הקאתולי שלה. היו לה טענות לאבא־אמא על שהמירו דתה בקטנותה. התימרה, כי לאחר מות אבי־סבה הביאו מגרמניה את דוֹקטוֹר גרונוואלד, גדול־ארדיכלי־בתי־קברות, כי יציב על קבר־אבי־סבה מאוזוליאום. והיה מה לראות – לודזש כולה היתה מתהללת באותו בנין.

דוקטור סלומקאֶ נעצר בדרכו. ברחוב הששים והאֶווניו החמישית הקהל הקליש בהרבה. האויר, – כחלחל, צונן – הצהילוֹ. חמישים וכמה שנותיו של הדוקטור לא הכבידו, לא רבצו כמשא על כתפיו הכפופות מעט. העייפות לאחר יום־העבודה כאילו התפוגגה, ואילולא בית מגוריה של הילינה, היה דוקטור סלומקא פוסע הלאה.

דוקטור סלומקא צלצל. הילינה פתחה לו את הדלת, נטלה אדרתו, מגבעתו, הכניסתוּ, כבן־בית, שמחכים לו, מבקשים לראותו.

רק בחדר־האוכל נשק הדוקטור ידה והבחין, כי פני הילינה עצובות. נראה לו, כי בעצבותה יפתה יותר. תכלת, תכלת רחוקה, עמוקה בעיניה. רעב סביב שפתיה היפות. מכל אלה נישאו כיסופים, כיסופי־שלהי־קיץ.

וכשסלומקאֶ כבר ישב בראש השולחן הערוך, המפית על ברכיו ואכל, שאל:

“ומה כותבים לך, פאַני הילינה, מליצמאַנשטאַדט?”

“מה כותבים לי?” – הוציאה הילינה ממעטפה מכתב, הכתוב על גליוני נייר שקוף – “הגרמנים הרסו את בית־העולם היהודי הישן. נחש, פאַניה דוֹקטורִזשאֶ, מי נהג בעבודת ההריסה?” עיני דוקטור סלומקאֶ, עינים פיקחות, היו כשואלות:

“מי?”

“בנו של הארדיכל גרונוואַלד” – הזיזה עצמה הילינה אל סלומקא – “האב גרונוואלד בנה את המאוזוליאום של אבי־סבי, והבן גרונוואלד הרסו.”

“נוסח נאצים ממש” – חייך סלומקא.

“מה אתה יודע, פאניה סלומקא” – רעד קולה של הילינה – “הריני מהלכת כל היום כולו, כאילו ניטל ראשי. עם ערב צר לי חדרי כל־כך, שהייתי מוכרחת לצלצל אליך. מה ניתן לעשות? באמת הכל יימחה כך ולא יהיה עוד זכר לאבי־סבי?”

“מה פירוש,” – הסיט מעליו סלומקא את הצלחת על צלעות הטלה המכורסמות – “היש לך תצלום אבי־סבך?”

“יש לי.”

“ובכן ממסגרים אותו ותולים בקיר.”

“זה הכל?”

רק עתה התעורר דוקטור סלומקאֶ על כך, כי העצבות בעיני הילינה היא יהודית. עינים כחולות, שערות כה בלונדיות – כל אלה חיפו על המבט הזה. הילינה ביקשה משען בו בספרן. ולא בלבד מבטה של הילינה, אפילו לשונה, דיבורה הפולני הנאה, ניתן בו עתה קמט, קמט יהודי. כאילו נאנחה.

“והמאוזוליאום? באמת, דוקטור, היה זה פאר־המשפחה. לא אבא, לא סבא, אפילו לא אני, המומרת. כל אלה היו לשם הרחוב, לשם רחוב־הפולנים. אולם בינינו לבין עצמנו, כך בארבע עיניים, הרי הכל היה אבי־סבא, הכל – ר' אברהם פרוסאק. ועתה? הא, דוקטור? החריבו את המאוזוליאום, שמוהו כעפר, וחסל אבי־סבא, חסל ר' אברהם פרוסאק.”

קולה של הילינה דק. עם המלים האחרונות התחיל נשבר. האם בכתה?

דוקטור סלומקאֶ תמה – מה כה נוגע ללבה המאוזוליאום של אבי־סבה? החריש, הביט, איך מכיתות אור הלבנה שמבעד החלונות הפתוחים רובצות על גבי הרצפה, אף שהלבנה גופה לא נראתה עדיין. מכיתות האור כבו עד מהרה. פני הילינה נשתנו. נראו עייפות, זקנות, רצוצות.

(1943)



בביצות סטוּפסק, כמסע שלוש שעות ממלאָווה, שהו פארטיזאנים.

היתה זו פלוגה קטנה, כל עצמה מנין. הפלוגה היתה מורכבת שתי משפחות. ה“יערן” קוויאַטאק וארבעת בניו וסוחר־השוורים לֶמֶל, שהיה גם שטוף־סיכונים, “מוליכן” ושלושת בניו. נטפל להם איש זר, אוּנגאַר אילם, שיותר משהיה דומה כיהודי, היה דומה כאכר־הררים, ענק.

שתי המשפחות – היערן וסוחר השוורים – ישבו במשך שנים, בית נשוך בבית. ישבו בכברת יער כרוּת ועקוּר, סמוך לגבול הגרמני, שהפריד את יער הרשות הפולנית ויער הרשות הפרוסית. שתי המשפחות עסקו בצייד והברחה. לא היו זזים בלא רובה, בלא אקדח – אויבי־תמיד של המחרשה. דיבורם מועט, רחקו מאכרים שכנים, מיהודי־גבול, הביטו בהם בחשדנות, משל מביט בבני־תחרותו.

שתי המשפחות היו שרויות בשלום ביניהן. שניהם – בין קוויאטאֶק, בין למל – שטופי־סיכונים. שניהם גולגולתיהם נעוצות יפה־יפה בערפם. שניהם שיחק להם מזלם – בנים כאלה כוחם להפוך עולמות. ופתאום – שבר כזה ותהפוכה כזאת. הגרמני לקח את השוורים, לקח את הפרות את הסוסים. וכשהנשים סירבו להגיד, היכן בעליהן, נוֹרוּ אחת־אחת והבתים נשרפו.

הפלוגה לקחה נקם. הנה נוֹרה המפקד של ווּלקא, והנה – המפקד של סטוּפסק. הנה פוצץ בית הנתיבות בוולקא, והנה פוצצה טחנת־המים, שטחנה שיפון וחיטה בשביל הגרמני. משמרות־לילה גרמניים או שנעלמו, או שנמצאו ירויים.

ומעשה־הנקם היו באופן, שהאויב לא יכול להבחין, כי אך ידם של עשרה פארטיזאנים באמצע. הוטל קטון־החשדים בכפר, נשרפו בתיו. נתלו זקנים וטף.

הגרמני הכריז: “מי שיביא את היערן קוויאַטאֶק, את סוחר־השוורים למל – בין חיים, בין מתים, – זוכה בעשרת אלפים מאַרק”.

הם לא הובאו. אף כי לא מעט אכרים בכפרי־הגבול ידעו, מדורם היכן. אדרבה, מכפרי־הגבול סיפקו בידם מזונות. סיפקו בידם פחמים, רימוני־יד ומוקשים. אף הודיעום מקומו של האויב היכן.

כן נקפו שנתיים.

תחילת דצמבר, ושלג יבש יורד זה יומיים. רוחות קרים נופפו מכיתות־שלג, ניפצון אל העצים, אל הגדמים העקורים, שנראו מרחוק כדובים לבנים. השעה שעת־ערב. בן זקוניו של למל, שמשון, רובה בידו, עמד על המשמר, שמר מבואי־סטופסק, שבהן היה צריף־הפארטיזאנים. עם הצינה נישא לאזניו קול חנוק. ליכסן רגלו לפניו והאזין בכל רמ“ח ושס”ה. לא ראה נפש, ולא שמע, כי אם הלמות לבו המחרישה בזעקה את הדממה. מדברים פולנית. כך לכדו לא מעט גרמנים יהודי במלכודת. לא, לא פולנית היא, נמתח שמשון לתוך הערב, מתפללים. הדממה שבה כשהיתה. שוב לא שמע הגה, אך חש את האויב הקרב מכל העברים. יכול הוא להשתער עליו מאחורי כל עץ ועץ. הביצות, היער, הכל צעק: “השלך את הרובה, רוץ לצריף והודע כי האויב צר עלינו”.

שמשון נעשה כולו עיניים ולא ראה כל מאומה. ופתאום – מאחורי שיח מושלג התנוססה בריה גבוהה ורחבה, כבנין. למראית־עין – לא יהודי, לא גרמני, לא פולני. בפניו המגודלים שער היה אֵלם מאוים כל־כך, עד כי שמשון ניטלו רגליו וידיו. מרוב אימה כונן את הרובה וצעק.

“הרם ידים!”

הזר הרים ידיו מעל ראשו. שמשון קשר ידיו וגער:

“לך!”

הוליכו אל הביצות, מקום־הצריף.

הבריה היתה חשודה. קוויאטאֶק התיר מעל שכמה של הברייה תרמיל ופתחו. גרר מתוך התרמיל ככר לחם, ואמר לו לסוחר־השוורים:

“הוא “משלך”, למל.”

למל גרר מתוך התרמיל טלית ותפילין. יצאה שעת־לילה גדולה, עד שהברייה הוכיחתם, בלשון אילמים, כי הוא יהודי, כי הוא בא מאי־שם, בקאַרפטים, כי ברח מאוֹשוויאֶנטשים, שבה שרפו את אשתו וילדיו, שבה שורפים יהודים קרונות־קרונות.

הברייה נשארה עם הפארטיזאנים. הוא נעשה המרכז, והם כינו אותו “אוּנגאַר”. עודם ישנים, ואך הפארטיזאן על המשמר הוא ער, וכבר האוּנגאַר האילם בחוץ בטליתו ותפיליו. היה חובק בידיו אילן מושלג, משל “מזרח”. ראשו המעוטף טלית היה כבוש בידיו וכתפיו הרחבות התכווצו. כפורו של הנץ היה גדוש־יסורים:

“אוי, אבא, אבא… אבינו שבשמים… הושיעה־נא…”

“מי מדבר?” ננער קוויאַטאק ממשכבו.

“באמת, מי מדבר?” יצא למל והקשיב.

“ה”זר" הוא ודאי קדוש" – נענה קוויאטאק.

הכל האמינו בכך. הכל סברו, כי אין הוא אילם, אלא גזר על עצמו תענית־דיבור. מי יודע, מה מכביד על לבו של אדם? יתר־על־כן היה זריז ומקדים להתחקות על עקבי־האויב. היה היחיד, שהביא, בשבוע־ימים, שני גרמנים חיים, סחבם עקודים על גבו.

כך יצא חודש ימים.

הפלוגה נודע להם, כי בשבת לאחר חצות־לילה תגיע רכבת משא, ולא תעצר בסטופסק. הרכבת תוליך קרונות יהודים מצרפת, מאיטליה, תוליכם לאוֹשוויאֶנטשים, למאַידאַנאֶק, לתאי־הגזים.

בסמוך לחצות־לילה התפזרה הפלוגה במוצאו של יער. כל אחד ואחד שכב מתחת לעץ. רוח קרה ושלג נורא חתכו באברים. לא חשת ידיך ורגליך. ומשהתחילה נישאת מעל השלג נשיפת הקטר, נשכחו הקור, הסכנה, כל אחד ואחד זקף ראשו, הטיל מבטו בסוכה של ה“דרוּזשניק” שנראה מרחוק כתל־שלג.

מתוך הסוכה יצא ה“דרוּזשניק” עוטה פרווה, כפוף, פנסו ירוק – “הכל כתיקונו”.

נשיפת־הקטר, שיקשוק־האופנים, נבחת הרוח – הכל נתכפל בלילה, שבו השלג העוקץ נטל את הראייה.

רכבת־המשא התרוממה במעלה־הר. התרוממה גונחת כל־כך, כמו חישבה להעצר. הקטר עבר על פני ה“דרוזשניק”, סחף קרון אחר קרון.

ה“דרוזשניק” כיבה את הפנס. שב אל הסוכה. בעצם ההליכה שמט מעל עצמו את פרוות־הכבשים השחוקה וניצב, ברייה בת ששה רגל, העטופה חטיבת בד לבן. הוא מנה את הקרונות:

“ארבעה, חמישה… שמונה… עשרה…”

נאחז וטיפס במדרגת הקרון האחרון. הרכבת הוסיפה להלך במעלה הר. אזני האונגאר האילם היו עֵרות ומחודדות כל־כך, שיכול היה, בתוך הסופה, לצוד איוושת־רגל, פסיעת־אדם.

האילם נגרר מגג־קרון לחברו. רוח, שלג טרפו את פניו, את כתפיו. נאחז בגגות הקרונות. עיניו – עצומות. שפתיו – מצומתות, וכל כולו תפילה: “תמות נפשי עם פלשתים”. ומשהגיע לאחרון־הקרונות, בקעה ועלתה בו שמחה, הסיר מעל איזורו שני רימוני־יד, הטילם אחד אחד בקטר. רצועות־אש נמשכו כלפי שמים, הציתו את השלג, את הרוח. הקטר התרומם, גרף את הקרון הראשון, מושב־הגרמנים. הנפצים הרצופים החרישו את האזניים ודירדרוּ את האילם בתנופה כל־כך, ששוב לא ידע את נפשו. רק שפתותיו שיננו כמאליהן, כשואלות:

“היהודים ניצולו?”

רוח ושלג השיבו ביללה.

(1947)





משיצאה דינה מן הסוֹבּוויי, שׂיכּל בקרו־של־יום, צעיר וחוורוור, את דרכה. עמדה כדי רגע, ונמלכה בדעתה – להמתין ל“בּוֹס”, או לילך ברגל? היה לפניה מהלך עשרים דקה.

דינה הפליגה עם כביש־האספלט, שמשני צדדיו פזורים היו בתים ובתי־עולם. היא הלכה לראות בהקמת מצבה לאמה.

דינה הסתתרה מפני המשפחה. לא הודיעה להם לקרוביה בענין־המצבה, לא יכלה שמוע, איך הם מרבים לספר שבחיה של אמא, איך הם מבכים אותה – נשמה כשרה כזאת, צדקנית כזאת, וטמונה ב“חסד של אמת”.

ביקשה להיות בדד בשעת הקמת־המצבה, כדרך שהיתה כמעט בדד בשעת־הקבורה. הלוויה היתה ביום ב' דסוכות. אבא שתק, הקרובים היראים לא הניחו לדינה, שתיסע גם היא. בדוחק התחמקה מהם, תפסה טאֶכסי ונסעה לבדה אחרי ארון־המתה. לפניה נישא קרון־המתים, שבו ישב שמש ד“חסד של אמת” עם הנהג. אחרי קרון־המתים – דינה בטאכסי.

בבית־העולם נכנס השמש אל המנהל, והנהג, בחור רזה וכומתה מעל אזניו, קרב אל דינה, הסיר את הכומתה מעל ראשו הקרח, חבשה במצודד והראה בידו על הקרקע של “חסד של אמת”:

“כל אלה קברתי אנוכי. ואני חש את עצמי בבית־העולם בן־בית ממש. אף לא הייתי מתירא ללון פה לבדי”

אחר־כך הוציאו את הארון – השמש והנהג. ליד הקבר הכרוי עמדו שני פולנים מלוכלכים, מעדרים בידם, וכשהפולנים הורידו בזריזות את הארון אל הקבר, צץ השמש עם שק מפולש.

“מה זאת?” – שאלתו דינה.

“אלה ‘שמות’” – נהרו פני השמש – “לא לכל אחד הם ניתנים לקברו. זהו בזכות אביך, ר' שבתי; בזכות אמך, הצדקנית”

דינה עמדה המומה ומהוממת. ראתה, איך סותמים את הגולל. תלולית־העפר פוחתת והולכת. ביקשה לומר קדיש, לא הניחה השמש – יום־טוב.

מתי היתה זאת?

לא ניתן להאמין, כי כבר חלפה שנה ומעלה. במשך השנה היתה דינה בבית העולם פעם אחת בלבד, – ביום השלושים. על גבי הקרש, התקוע למראשות־המתה, רשמה את שם אמה באידיש ובאנגלית.

עתה מפליגה דינה עם כביש־האספאלט. הדרך נתקלת בשיירי־מטליות־יער, שזהרורי חמה משחקים בהם שחוק־המחבואים.

בראש – צלה של דינה – דק וגמיש כענף. הפנים הרזים – חולמניים. השמלה – מתקפלת, מצניעה עולם, עולם־בתולים:

“אמא”.

“מה, דינה?”

אֵלם צונן פחז ובא, סיפר, כי מחצית־יובל ישב אביה של דינה, ר' שבתי, בגוֹראק־סטריט. בית מוזנח. והדירה – שני חדרונים אפלים ומטבח – חורבה.

ר' שבתי היה רבי, נהג “שולחן” בשטיבל, בדאלאנסי־סטריט. רוכלי־דגים, קצבים התחננו אליו:

“רבנו הקדוש, נפרע את כל הוצאות־’חצר'. ביד רחבה אנו, החסידים, נפרען”.

ור' שבתי?

אטם אזניו – כי מה היה כל צרכו של ר' שבתי?

היה אוכל פעם אחת ביום, אחרי מעריב, כף־תבשיל. לא דאג אלא על משפחתו. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע היה ר' שבתי יוצא לרחוב ושק על גבו. היה קונה שיירי־אריגים ואביזרים ומוכרם לחייטים. מכל אלה היה מצרף לטובת משפחתו ששה עד עשרה דולאר בשבוע.

המשפחה לא היתה גדולה – האשה, דינה ובן, בעל־מום.

האשה, נמוּכה, צפודה כקלף, היתה יושבת תמיד על גבי ספר. לא היתה לה מלה טובה לבעלה. היתה מקבילתו בקללות, בבואו לאכול את כף־התבשיל. היתה מלוותו בקללות, כשהיה, באמצע הלילה, יוצא לתקן חצות. לא היה אפילו משיב על קללותיה, כאילו לא לו התכוונה. יותר מאלה הדאיבו מה שאשתו מהלכת בשערותיה שלה – שערות קלושות, אפורות, אסופות כקשר על ערפה, כשיעור־אגרופו של ילד.

גופו הגבוה, הצמוק של שבתי, בן־הששים, התכופף. עיניו השחורות קדחו ומפניו הבוערות, על הזקן המחודד, שסרב לה לשיבה, פיעפע רוב יגון, רוב מגור מפני הגורל, מפני גורל אדם.

את חוטאֵת, אסתר".

“ודאי שאני חוטאת. על שאתה מענה אותי, מענה אותי, נתן לך אלהים בעל־מום”.

“הודי לאלהים על נחת־רוחך מדינה”.

“דינה ודאי שעליך להתימר בה” – בררה האשה את המלים, כמחטים – “בתך רקדנית. רוקדת בפני גברים ערומה־למחצה. רבי אמריקאַני שלי. מה תאמר על כך? התימר לך, התימר לך – – – בתך נוסעת בשבת, אוכלת טריפות…”

ר' שבתי כבש ראשו בשתי ידיו וניסוט אל הפתח, ניסוט לאורך הקיר, כעוקף אבנים.

כך שבועות, כך שנים, כך מחצית־יובל.

דינה צידדה לבית־העלמין. פתחה פישפש־ברזל והפליגה בדרך הרחבה, הלבנה, וחלוקי־אבן קטנות, צחות, רחוצות, הקציפו מתחת רגליה.

דינה חיפשה ומצאה את הקבר. השם שעל גבי הקרש היה שטוף גשם ושלג. הקבר מגודל־דשאים. דינה קטפה כמה ציצים, הניחתם על קבר־אמה והביטה סביבה, אם מחוקק־המצבות כבר בא והמצבה עמו.

מחוקק־המצבות, יהודי קשיש, זקנקנו כעין השׁוּם ללובן, העמיד מצבה על קבר אחר.

דינה הגמישה כאילו דקה יותר. נישאה ביעף למחוקק־המצבות.

“לא זה הקבר”.

מחוקק המצבות, קצר־רואי, כאילו עיניו כסויות אבק, התבונן כדי רגע בדינה. אחר־כך הוציא מכיס־חזייתו פתק, קרא את שורת־הקבר ומספרו ומשך כתפיו:

“האמנם, בטוחה את, כי לא זה הקבר?”

“הרי בעצמי תקעתי את הקרש”.

“אין זו ראיה” – שיפשף מחוקק־המצבות את עיניו – “מחמת גשם, מחמת שלג האדמה מתרככת. הקרשים נשמטים ונושרים. וכסבורה את, כי יש בזה הפרש גדול? ובלבד ששוכבים!”

"הרי הנה רשום שם אמי! – תקעה דינה את הקרש בסמוך לפרצופו של מחוקק־המצבות.

“אם כך, דין לשאול במשרד. גם הם אפשר שיטעו” – הניח מחוֹקק־המצבות את דינה ופנה אל המשרד.

עצבות היתה שרויה מעל קברי “חסד של אמת”. העצבות סיפרה על בני־אדם, המתים אי־שם מאחורי־הגדר. הקברים נרמסים ומאזיבים קמעה־קמעה, מתישרים עם האדמה ושוב אין להם שאר וזכר.

מחוקק־המצבות חזר עם המנהל. ספרו את השורות, את הקברים. אמר המנהל:

“הדין עם מחוקק־המצבות”.

“אבל הקרש…” – פתחה דינה.

לא הקשיב לה איש.

דינה נישאה מקבר לקבר. התבוננה בכל גבעול־דשא, בכל חלוק־אבן, ביקשה להזכר, מה היה מראה־הקבר לפני שנה. בינתיים הקים מחוקק־המצבות את האבן וחיזקה. יישר את התלולית המגודלת עשבים. וכשנטל את כמה הדולארים, שדינה עוד חבה לו, התחיל להרגיעה:

“המצבה נטועה במקומה הנכון. רצונך בעגמת־נפש, אין להושיע. ורימינהו, מאי נפקא מינה? ובלבד ששוכבים!”

מחוקק־המצבות, בידו שק־העור על מכשיריו, נפטר, לדרכו. דינה נותרה לבדה. הפנים הרזים דוויים, צמקים. וכל כולה – רצועת מים כפופה. דמיונה כצל, שירד מעל המצבה, וכי ילאה הצל, ישוב ויתיצב על אחת טבלות השיש.

(1944)


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!