1 ש"ז, סמי' שְׁאוֹן, כנ' שְׁאוֹנָהּ, — קול המון והמולה, של המים או של קרב ומלחמה, או של אנשים עליזים במשתה היין, Getõse; bruit; noise: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה וּשְׁאוֹנָה ועלז בה (ישע' א יד). הוי המון עמים רבים כהמות ימים והמיון וּשְׁאוֹן לאמים כִּשְׁאוֹן מים כבירים ישאון לאמים כִּשְׁאוֹן מים רבים ישאון (ישע' יז יב-יג). שבת משוש תפים חדל שְׁאוֹן עליזים (שם כד ח). כחרב בציון שְׁאוֹן זרים תכניע חרב בצל עב זמיר עריצים יענה (שם כה ה). בא שָׁאוֹן עד קצה הארץ כי ריב ליי' בגוים (ירמ' כה לא). קראו שם פרעה מלך מצרים שָׁאוֹן2 העביר המועד (שם מו יז). כי שדד יי' את בבל ואבד ממנה קול גדול והמו גליהם כמים רבים נתן שְׁאוֹן קולם (שם נא נה). וקאם שָׁאוֹן בעמיך וכל מבצריך יושד כשד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה (הוש' י יד). ומת בְּשָׁאוֹן מואב בתרועה בקול שופר (עמ' ב ב). אל תשכח קול צרריך שְׁאוֹן קמיך עלה תמיד (תהל' עד כג). — ובמגלות הגנוזות: שאון קולם נפץ זרם (מגי' גנו' ב, לד). — ובצרוף קול שאון: קול המון בהרים דמות עם רב קול שְׁאוֹן ממלכות גוים נאספים (ישע' יג ד). קול שָׁאוֹן מעיר קול מהיכל קול יי' משלם גמול לאיביו (שם סו ו). — ובני שאון3 ככנוי לאנשי מואב: כי אש יצאה מחשבון ולהבה מבין סיחן ותאכל פאת מואב וקדקד בני שָׁאוֹן (ירמ' מח מה). — ובור שאון, כמו בור שחת: ויעלני מבור שָׁאוֹן4 מטיט היון (תהל' מ ג). — ובסהמ"א, גם במשמ' שואה וחרדה, ובמ"ר שאונים וגם שאונות: הגבורים יחתו לקול שאוניו והענקים נבהלו בפניו (ר"י חריזי, תחכ' א, 17). ורעו הפנים מקול שאונותיהם, ונמס כל לב לרעם גבורותיהם (שם ז, 82). ועתה נמלטתי משאונותיהם ומלתעות המוניהם (שם כב, 213). אנכי הבא ממערכות הזמנים והנמלט מיד מקורות השאונים והמים הזידונים (שם ל, 251). אבל קשת זמן רע תחלפני ומכל צד אפפוני שאוניו (הוא, איתיאל ח). שהכוונה ממנו לכנותו בשם המורה על רעותיו ושאונותיו אל עם ישראל (רשב"צ דוראן, מגלת ספר, עב:). ויחרד כל העם אינו לשון פחד אלא לשון שאון והנעה (חזקוני עה"ת, יתרו כח טז). — ואמר הפיטן: על הר ציון צדו שאוני מדני (ר"א קליר, שבת סורו מני, קינ' ת"ב). השיבנו שלם שלום שנים ותאמר אפדם משאונים (הוא, איכה אשפתו, שם). ולסוף בסוף לחמו נפצת וכל שאונו בסאסאה לחצת (הוא, בעשר מכות, סלוק ב פסח). שוב להעלות עמך משאונים (רש"י, יי' אלהי הצבאות, סלחי' ער"ה). עונם תכבוש ותשליך בצול שאונך (גרשום בן יהודה, אמנם אנחנו, סליח' ד עשי"ת). אלהינו אדיר באדירים וכו' שאונו משבר סלעים ומפרק הרים (בנימן הלוי בר שמואל, כך גזרו רבותניו סנהדרין, רשות לשבת הגדול, מחז' איטל' א, צא.). בסיף הותז ראשו ונגזר, נשקתהו אמו בשאוניה (בת עמי תייליל ביגוניה, קינ' שחר' ת"ב ספרד'). — ואמר המשורר: מבקש ממך ריב אל תדינו ובים אל תהי בא תוך שאונו (רה"ג, שערי מוסר השכל, 64). וסופו לאנחה ושיח וצוחה ושאון ושברים (דונש, דעה לבי, אלוני, סח). תשמע שאון רעמו כחוללת ארץ יבקע קול חליליה (ר"ש הנגיד, הנה יחידתי, בן תהלים, ששון, ב; הברמן ב, 8). ויותרון בקיר לבי שאונים (הוא, עלי מה, שם, כא; שם, 100). ומה יסיר שאון שוטם ויפיל גאון כעס, השיבותיו נקמה (הוא, בן משלי, ואומר לי, ששון, קסה; אברמסון, 131). יחל בשאון יריעה על לב דוה לב שרועה (שם, יחל בטחון, ששון, קצא; אברמסון, 197). מאס בזמן משלח שאונים בכל לבב וכל טובה מרחק (שם, מאס בזמן, ששון, רה; אברמסון, 229). בהעלותי על לבי בערשי שאון מות אשר מחר יהי בא נמסותי והתפרדו עצמי (הוא, בן קהלת, בהעלותי, ששון, רסו). אולי בזכרי יגוני ישקוט מעט משאוני (רשב"ג, נחר בקראי, ב"ר א, 4). נפשר אשר עלו שאוניה אנה תשלח רעיוניה (הוא, נפש אשר, שם, 28). ואיך ארף ואדם ואיכה ידמו כים שאונים (הוא, עטה הוד, שם, 95). וברק שחק כאש שאון רעמו ידמה אל קול חולה (רמב"ע, הענק ג, ברודי שמ). שחר יעירהו שאון ים (שם ח, שעה). תמו דור רשעי שעוני ונמלט נח בחסד שכן מעוני (ר"י הלוי, אבאר קצת, זמורה ז, 42).