1, ש"נ, במקרא רק מ"ר תְּשֻׁאוֹת — בעקר שה"פ מן שׂוא במשמ' נשיאה והרמה, ובפרט בקצור מן תשאות קול, במשמ' נשיאת קול, הרמת קול, קריאה בשָאוֹן: תְּשֻׁאוֹת מלאה עיר הומיה קריה עליזה (ישע' כב ב). ישחק להמון קריה תְּשֻׁאוֹת נוגש לא ישמע (איוב לט ז). — ובצרוף תשאות חן, במשמ' נשיאת חן: מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר והוציא את האבן הראשה2 תְּשֻׁאֹת3 חן חן לה (זכרי' ד ז). — וכנראה במשמ' מרומים ככנוי לשמי העבים: אף אם יבין מפרשי עב תְּשֻׁאוֹת סכתו4 (איוב לו כט)5.  — ובסהמ"א: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה (רש"י, שמות לד ג). ושם ישמע בנבואתו כמין רוב הומיות תשואות חיילות (הוא, ישע' כא ז). ויסתירו עיר ומלואה עוז זרוע עליון אילותם ועזרתם ותהי לתשואה (הכוזרי, מכתב ר' חסדאי בן יצחק אבן שפרוט למלך הכוזרים, כו.). העין רואה חזיון תבל, האזן שומעת רגש תשואותיה ולב נבון יחשב דרכו (מפו, אהבת ציון י, 78). — ואמרו פיטנים ומשוררים: יום גאו מי צרות והמו גלי תלאות והקיפוני תשאות מארבע הפאות (יצחק אבן גיאת, יום צרו צעדי, שעה"ש, 18). מלאכים ממליכים מעריצים בכל פאות מקדישים מרעישים מרגישים ברוב תשואות (רמב"ע, אופן פרשת שקלים, דוקעס, 61). הלא את מקדם עשית נוראות, ממצרים הוצאתה אבן הראשה תשואות (ראב"ע, אל תכונתך, איגר 177). ותהיינה מעונות הששונות אותי מקיאות מבמות טלואות לארץ תשואות (ר"י אלחריזי, תחכ' יו, קאמינקא, 159). תשואות חן חן לך על מאמריך (בן המלך והנזיר לא, נה:).