במשך חמש־שש השנים הראשונות לבואי ארצה סרתי רק פעם אחת למקוה־ישראל, או ב"נטר", ולא במקרה היה הדבר, הפינה ההיא דחתה אותי. הרגשתי שם זרות והתנכרות, והנה הפתעה! מנהל חדש, מנהגים חדשים, תכנית לימודים מחודשת. נשמע גם קול השפה העברית בין כתלי המוסד. ואז – התחלת יסוד “אחוה”, הקבוצה הראשונה לקבלת עבודות בחקלאות כעין “יכין” בזעיר אנפין. ואנחנו נמצאים בתל־אביב הקטנטנה.

זה היה לפני חצי יובל שנה. נטע גולדברג (הרפז) בתפקידו, פרוז’נסקי במעשיו ואני נטלתי נעלי על מקלי והולך למקוה, להתיצב לפני המנהל. וראו פלא! בלי “באנז’ור”, בלי “מוּסיי”, גם בלי “ווּי, ווּי” קבלתי עבודה מרובה.

כל פרדס מונטיפיורי (כעת שכונת מונטיפיורי), פרדס גולדשטין לרבות הקטיף והאריזה, עידור גדול וקטן במחירים נאותים וכן דירה ומזונות, כמו לתלמידים, ואז הפכה מקוה־ישראל לאכסניה לפועלים עברים. ואחר־כן קרה מה שיכול לקרות בזמן מלחמת העולם 1914–1918. הפועלים נשארו, לא עלינו ועליכם, בלי לחם, אך מצאנו יד עוזרת ולב מבין אצל המנהל קראוזה. מאז אני מבקר, לכל הפחות, פעמיים בשנה את מקוה־ישראל, ושמח לראות את התלמידים, המנהלים והמחנכים ופועלי המקום.

תרפ"א.

זה כשלושה חדשים שאנו רואים ומרגישים הגירה חדשה לתל־אביב בלי ויזות, בלי רשיונות, בלי משרדים, ובלי קונסולים, ודוקא עליה רחבה. משפחות שלמות, נשים, טף, חמורים וגמלים. הם באים מקצה הדרום, מעבר הירדן, מבאר־שבע, ממדבר סיני, וכולם שואפים אך ורק לעיר העברית. שואלים אותם: למה אתם באים הנה? ועל זה באה התשובה: אמריקה של בידואים נפתחה כאן. הם מקימים גם אוהלים וצריפים. רק המהגר מפולין, מליטא, מרוסיה הוא שמסתבך בשאלות אלה, אבל המהגרים החדשים האלה אינם זקוקים לרשיון מיוחד, ומים ינתנו להם לפי הטף והבהמה.

יש כבר שכונה שלמה של בידואים על יד שכונת שפאַק. אדון זה מכניס אורח הוא ביחס לעליה זו. ומדוע לא יקבל אותה? הלא לטובת בנין הארץ הם באים הנה, לטובת בנין העיר…

א) עד שלושים אלף לירות מצריות הוציאו מכיסנו ללא שוב.

ב) כיום הזה עובדים בתל־אביב והסביבה, כמו שכונת ברוכוב, רמת־גן ובני־ברק עד 5000 גמלים, ביניהם 600 שלנו. והיוצא מכל האמור, שמבין שש המאות שלנו יש שני שלישים מחוסרי עבודה הנאלצים למכור את הגמלים באין להם מזון בשבילם. ואילו אורחי המדבר, העובדים גם ביום וגם בלילה מוצאים כאן פרנסה בשפע.

עלית הבידואים דוחקת את רגלן של כל העליות הקודמות, והעיר העברית הולכת בדרך העבודה הזולה.

תרפ"ה.

לעתים קרובות אנו קוראים בעתונות ע"ד הבדואים והגמלים (את המלה זיפזיף כבר נמאס להזכיר) מאמרים, מכתבים וכרוניקה. לוּ יכולנו, או לוּ רצינו לאסוף יום אחד את פרטי המעשים הקשורים בעלית הבדואים הזו ולהצביע פעם אחת על תוצאותיה – אפשר כי דבר־מה היה משתנה. אפשר שהיינו בוחלים בישיבות ובועדות שהעסקנים הרבוּ בהן ללא תועלת. לוּ נתגלו כל העובדות, אפשר שהעיר כולה היתה מתעוררת ודורשת קץ לכל זה.

במקום 150 חברי הקואופרטיב “המוביל” אנו מונים עכשיו רק 76, מחברי “המספיק” נשמרו 20 איש, ומ־140 פועליו נותרו רק 60, וגם הם מתחלפים בעבודה. הגמלים נמכרים במחיר קטן. על כל אלה נמאס כבר לכתוב.

אולם הנה עוד משהו. בהתחלת תמוז כשהמדבר התחיל לעלות עלינו בהמונים ממש, נמצא פועל אחד טמון בחול, ועד היום הזה עוד אין אנו יודעים, מי טמן שם את אחינו. לא אחת קראנו בכרוניקה על דבר הכאות והתנפלויות על חוף הים. הנה נפצעו שני יהודים. הבדואים גוזלים את ערמות הזיפזיף של פועלינו, מאיימים בסכינים ומכים באלות. מי שם לב לידיעות כרוניקליות אלו? תושבי נורדיה ותל־נורדוי צועקים חמס על שנתם הנגזלת והם מתחננים: השיבו לנו את מנוחת הלילה. גמלים לעשרות עוברים על יד החלונות ומעוררים אותנו ואת טפנו. במכתבים למערכת מעירים, כי חוף הים הנועד לטיול ולמנוחה – אף הוא מזדהם ע"י הגמלים האלה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה תופעות שהעתונות מעלימה: מי בתל־אביב פחד להשאיר בחוץ על החבלים את הכבסים המתיבשים? בזמן האחרון גם את החבל עצמו אי אפשר להשאיר. ידם של הללו סוחבת וגונבת ללא רתיעה. ואנו מחשים. עד מתי?

יש, כידוע, בא"י גם “עליה חפשית” לגמרי. בלתי מוּגבלת. קיבוּצית. עליה רחבה. גברים, נשים וטף. ואתם – מכל טוב. על דבשת הגמל ועל ראש האשה. מצפון ומדרום וממזרח. מבאר־שבע ומעבר הירדן, מחורן ומסודן. וגם אלה אינם רוצים ללכת לעבוד בכפר. יש להם תעודה חשוּבה: הם מספּקים זיפזיף וחול לבנין העיר העברית! רבים מהם תפסו בידיהם את כל הסבלוּת.

קבלנים הראו לי חשבון שהבידואים מספּקים במשך שנה זיפזיף וחול בשביל בתי חרושת לצנורות מלט ומרצפות בלבד כדי אלפי לא"י.

הזיפזיף העברי ירד כמעט מעל הפרק. חוקים ופקודות שונות לוחצים על בעלי הגמלים העברים ומרחיקים אותם מהעיר. החורנים דוחקים את רגלי התימנים והסאלוניקאים מבתי עסק של יהודים. “הם” נוחים יותר.

ולעומת זאת: אני רואה בכל בוקר במרכז תל־אביב, קרן בן־פורת ממש (אלנבי־כרמל־שיינקין), “לשכה שחורה”. מסתובבים בחורים צעירים ויהודים באים בימים. מבטלים זמן. מדוע לא ילכו לטעון עגלות ולפרוק קרונות? האם אין אפשרות לסדר בעבודת־הזיפזיף בתל־אביב עשרות משפחות, כדי שהכסף יישאר בעיר, בתוכנו. ואולי יש גם דרך להשפיע על משוטטי רחובות אלה שילכו למושבה – לפרדס, לבנין, לעבודות שונות?

תרפ"ה.

שמו אותי במאסר, הכניסוני לבית הכלא. שואל אני: מתי גנבתי? אימתי גזלתי דבר מה? איזה פשע מצאה בי ממשלת ארצנו? הנה קצין המשטרה בפתח־תקוה הודיע לי, כי יש נגדי פקודת מאסר? על חוב שלא סולק בזמנו נאסרתי. עוּבדה היא. רשע הנני, שאינו משלם חובותיו. אבל בשביל מי לויתי את הכסף, שמר פסקל תובע ממני ע"י המשרד להוצאה לפועל?

נזכרתי, כן הדבר. בראשית שנת 1926 באו מפולין הקונגרסאית חלוצים צעירים, בחורי חמד, שרצו גם הם להיות בין בוני ארצנו. עבודה לא היתה להם ולאכול הם רוצים. לא יכולתי לראות בהתנונותם של הבחורים הרעננים האלה. באו ימי גשמים, ימי מחלה, חוסר כל. איך אראה ברע להם. השגתי גמ"ח אצל מר פסקל ואצל אחרים… והקבוצה לא יכלה להחזיק מעמד והתפזרה. נשארתי אני הרשע, שאינו משלם חובות, והוטל עלי לשבת בבית־כלא.

אני פונה למצפונם של יוצאי “עובד” ביחוד לחברים שכטמן, פרידנברג, פפרציק ועוד: זכרו על מה אני יושב אסור. הרימו קולכם במוסדות שלנו. אל תנוחו עד שישחררוני.

גם אתם, חברי, אבולניק, בנקובר, אשר ב"הכובש" ואלה שאינם כבר בקיבוץ, דעו כי אני יושב אסור גם עבורכם. “חטאי” הם החטאים שלכם. אייכם? האמנם זה יהיה גמוּלי על עזרתי לכת בעת רעב? האם לא אתם שדחפתם אותי אל פתחי בעלי הכסף? אייכם עתה לפדותני על ידי תשלום חובותיכם?

תרפ"ה.

חברכם דוד הנדל נהרג. חברכם פלוני אלמוני נפצע. אתמול, היום ומחר, תמיד אתם צפויים לסכנה. היא אורבת לכם כל הימים בדרכים, ביום ובלילה. כאן התנקשות ופה “נהפך אבטומוביל”. ולא אחת אתם נעכבים בדרכים ע"י חבורות שודדים, בדרך חיפה–נצרת, למשל. בנס אתם ניצלים, אולם כלום סומכין על הנס?

טירדת הזמן ועמל החיים אינם נותנים לכם לחשוב הרבה על כל אלה. כחץ מקשת אתם עפים להביא את הלחם הצר לביתכם, לפי הטף. ההתחרות שביניכם עושה בכם שמות. מה לכם מהנוסע המשלם 55 מא"י מתל־אביב לירושלים, מה לכם מ־20–30 מא"י בדרך תל־אביב–פתח־תקוה? המסים לא קטנוּ עם הורדת המחירים והבנזין לא הוזל. והתיקונים אין להם סוף, ומועדי הפרעון של השטרות לסוכנויות באים תכופים.

האם לא הגיע הזמן שתתארגנו, שתכניסו סדרים במקצוע, שתקבעו מחירים נורמליים, שתשימו קץ להתחרות הפרועה שביניכם? האם אינכם רואים, כי בלי הסתדרות ארצית, מסונפת להסתדרות העובדים הכללית, אין לכם ולא יהיה קיום של כבוד? ואיך תשאו פני נשיכם וילדיכם באם לא תמצאו דרך לביטוח במקרה אסון ולחסכון ליום רע, לשעת מחלה וזקנה?

שתים אלה לרווחתכם ולהצלחתכם:

א) אירגון חזק של כל הנהגים בהסתדרות הכללית;

ב) ביטוח למקרה אסון וזיקנה.

מועצות הפועלים בכל עיר ועיר תעמודנה לימינכם לעזור לכם בזה, הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית לא ימנע את עזרתו. חברת “הסנה” תמצא את האפשרות להכניסכם תחת כנפי הביטוח.

מי בכם נבון־דבר ורואה את הנולד, יזדרז לעשות לביתו, כי יקרה כל שעה, כי נכבד כל יום.

תר"ץ.

ממעוני ל"בית העולים" של הסוכנות אשר ברחוב העליה רק צעדים אחדים. וכמו שחביבים עלי העולים לכל הסוגים, כך חביב עלי גם בית העולים, עם כל התאים שלו, בצורת חדרים ארוכים, רחבים, ובצורת צריפים מקרשים רקובים. וגם האוהלים הבלים חביבים עלי, כי שם העולים מחליפים כוח ונחים מטלטול הדרך. וכאילו יד הגורל היא, שגם העולים נחים לפי הסוגים. ועל פי רוב אני רואה שהאחים מעדן ומצנעא (ז"א מתימן) נחים עם כל הכבודה שלהם, נשיהם, טפם, זקניהם, בצריפים ובאוהלים. וזוכר אני איך לפני חצי יובל שנים באו לארץ ישראל להצטרף למחנה העובדים. אצלם – אולי העליה “הראשונה” (אצלנו – העליה השניה) וכעת כמו אז באים הם משפחות משפחות ומביאים עמהם הכל, את הלבוש בצורת סדין, הנרגילה, כולה מקשה כפתור ופרח, הספרים הקדושים, ספרי תורה וספרי זוהר. הכל כמו אז. ילד בן 2 וחצי על כתף האב וילד בן שנה ורבע בחיק האם. הכל כמו אז. רק בדבר אחד יש שינוי. בימים ההם באו עסקני פועלים וסתם אנשים טובים מן המושבה לטפל בהם ובמה שיכלו עזרו בסידורם שלא על מנת לקבל פרס או תודה. ואילו עכשיו פגשתי כבר את בני אלה שלפני חצי יובל שנים היו על כתף האב או בחיק האם, ואפשר בבטן האם, והיום הם כבר מטפלים באורחים. ורוצה אני להאמין, שגם אלה עושים מתוך חיבה לעולים ולא על מנת לקבל פרס ותודה. והזקנים גם הצעירים (בפרט הנשים) שרק עכשיו באו מביטים בצער על הבאים לעזור להם, שאין להם כבר צורת יהודים מתימן. תסרוקת משונה, בגדים אשר חשד של שעטנז בהם, ואוכל מביאים להם: ככרות לחם עגולים! כפות ומזלגות! והבאים מספרים להם על כל האושר שיש להם כבר בארץ־ישראל, על שתי מרננות, של בנות תימן, בנות ישראל. צמרמורת אוחזת את הבאים: מרננות?! בנות ישראל?! השם ירחם. קול באשה… ולפני קהל אנשים? ועוד מבארים להם: ש"יש לנו כבר רופאים שלנו שמרפאים לא ע"י לחש או עשבים כי אם על פי ספרים של אומות העולם". וכמו כן יש לנו כבר, ב"ה שופטים, ז"א עורכי־דין, הכל־הכל יש לנו, ממש כמו אצל היהודים של שיכנז".

אלה מתפארים במה שיש להם ואלה מצטערים שאין זה יפה ליהודים.

תר"ץ.

פועלים הבאים למושבה, מאורגנים בקבוצות או פלוגות, דינם לשבת באוהלים בעיבוּרה של המושבה, ולא במושבה עצמה. יטעמו נא החלוצים טעם של חוסר מים ושל כיתוּת רגלים לחנות וללשכת העבודה בערב! סופו של דבר ש"ההר הולך אל מוּחמד": המושבה מתקרבת אל מקום חנייתם של הקיבוצים. כך היה בפתח־תקוה, שבתי המושבה הגיעו עד גבול גבעת השלושה. הוקמו כבר בתים בשכנוּת “הכובש” בכפר־סבא, וכו' וכו'. גם זוהי דרך של עבודה חלוצית.

כלפי מי ומה הדברים אמוּרים?

כלפי קבוצת “החוגים” אשר ליד רעננה. על שאלתי מה יש להם – נעניתי, כי יש להם הורים בערים ובמושבות, היושבים תחת גפנם והדרים לבטח, נוסעים ליהנות מימה של תל־אביב ונאנחים שהבן או הבת “המטורפים” מתגוללים באיזו קבוצה. יש להם אחים ואחיות טרזנים ושחצנים המתגנדרים, אגב, גם בזה שיש להם אח צעיר ב"חוּגים" – “פלח”, “חלוּצניק”. בקיצור – יש להם הרבה.

ומה הם חסרים? מעט מן המעט. חסר ריוח בין מיטה למיטה שלא ידורו בצפיפות נוראה כזו. חסרים צריפים – החורף בא. חסר מקום לנגריה ולסנדלריה ולמפּחה ולמסגריה…

כן, עיקר שכחתי: יש להם מומחה לבנין תנורים ואפילוּ אופה מומחה. ולכן… חסרים הם מקום לתנור, חמרים לבנין ועצים להסקה. אם כל אלה יהיו להם יוכלו לאפות לחם לצרכיהם ולצרכי המושבה. ואז – לעזאזל מוצא והר הכרמל. גם כאן יכולים להיות כבגן־עדן ולהבריא. אלא שלפי שעה הם דואגים ל"קטנות": לקרקע, לסידור ענין המרעה ברעננה ול… חברים נוספים מבתי הספר. יבואו ויצטרפו אליהם. יחיו באוהלים, אח"כ בצריפים. תחילה הרחק מהמושבה ואח"כ תתקרב המושבה אליהם. הכל כנהוּג בישראל.

תרפ"א.

עוד בחצר מתקבל רושם של מקום תעשיה לא במרכאות: צפצוץ רכבת, קרונות טעונים עמודי ברזל ענקיים, חלקי קונסטרוקציות ברזל על פני שטח בן 20 דונם, שאון מכונות, רחש מזורז של עבודה.

מה היה כאן לפני שנה?

בוץ ועשבים ושממה.

בפנים בית החרושת הרושם מתגבר.

ג' מחלקות. במחלקה הראשונה מוטות הברזל נחתכים, מנקבים אותם, מישרים או כופפים, הכל לפי התכנית.

ומכאן למחלקה שניה – העברה במסילות ומריצות וקרוניות נוחות ומשוכללות, הכל מתוצרת ביהח"ר עצמו, שיצאו לו מוניטין בהלכות קרוניות ומריצות. במחלקה השלישית מנקים וצובעים את הברזל. שיטת נקוי הברזל מחלודה היא חדשה בארץ: אמבטיות חומצת הגפרית ורחיצת מים פשוטים אחריהן. ואחרי כן באה טבילה במי סודה ויבוש ע"י חול המתחמם בחשמל.

את הברזל המנוקה מכסים שכבת מיניום כדי להגן עליו מחלודה בעתיד ואז הוא עובר אל המחלקה השלישית, שבה מחברים אותו לפי הרישום בעזרת מכונות חדישות: פטישי אויר כבוש, מחמם חשמלי ועוד.

חלוקת עבודה בביה"ח מופתית. ב־1300 צורות עוברים חלקי הקונסטרוקציות שביהח"ר עוסק בהם – מיד ליד עשרות פעם ובמשטר חסכני ונאה הם נקלעים למקומותיהם. שיטת העבודה המשובחת היא שאיפשרה את התארגנותו המהירה של ביהח"ר והיא שעמדה לו, במידה ידועה, לקלוט במהירות 150 פועל לעבודות, שחלק מהן היה נחשב לבלתי אפשרי בארץ.

יש, כמובן, להזכיר, שביהח"ר הוקם, הודות להזמנת העמודים של “חברת החשמל” ועזרתה.

תנאי עבודה בביהח"ר זה – הלואי על כל מקומות העבודה – יומית. 300–400 מיל ליום. והסידורים הסניטריים שבביהח"ר, לא רבים כמותם בארץ. המס המקביל לקופת חולים הוא בגדר חובה המובנת מאליה בהנהלה, ובעד עבודת לילה המס המקביל לקופ"ח – מוכפל 6 אחוזים של שכר העבודה, כי בסביבת קדחת עומד ביהח"ר. כל הפועלים מבוטחים ע"י ההנהלה כנגד מקרי אסון כדין. בימי מקרי מחלה קלים משלמת ההנהלה לפועל 50 אחוזים ממשכורתו.

הסכסוך הידוע שהיה בביהח"ר ושגרם לשביתה ממושכת – אין רישומו ניכר כיום ביחסי הפועלים וההנהלה. גם הבוררות נתקיימה ותוצאותיה תתפרסמנה בקרוב.

הכל טוב, לכאורה, אבל – מתלאה חדשה וקשה מכל: פוטרו כבר 50 פועל וסכנת פיטורים נוספים נשקפת אם לא תוסף עבודה חדשה.

הולכת ונגמרת הזמנת חברת החשמל ואין די הזמנות חדשות. הממשלה היתה יכולה להעסיק את ביהח"ר בעבודותיה היא עבור הרכבת, עבור הנמל. וראשי הממשלה יודעים יפה מקיומו של ביהח"ר. הנציב העליון ביקר בו ומכיר את תוצרתו, אף לא קימץ בתהלות ותשבחות לו ולתוצרתו. ביקרו בביהח"ר גם מהנדסים ממשלתיים. הנהלת הרכבות יודעת יפה על ביהח"ר לפי מספר קרונות המשא שהיא שולחת עבורו ולפי התשלומים שהיא מקבלת עבורם. גם תזכירים נשלחו ע"י ביהח"ר לכל מחלקות הממשלה הנוגעות בדבר, ואין קול ואין עונה. אין לפי שעה מצד הממשלה יותר מתהילה אַפּלטונית ושתיקה דיפלומטית. והזמנות אין. וכאן לא המחיר מעכב, כי ביהח"ר יוכל להתאים את מחיריו אל מחירי חו"ל; ולא טיב העבודה מעכב, כי גם בזה אין ביהח"ר נופל מהדומים לו בחו"ל. אשר לנוחותו של המזמין, הרי אין נוחות כזו למזמינים בחו"ל. כאן נחוץ, איפוא, רצון טוב, רצון להעסיק פועלים בארץ, רצון לשמור על ענף תעשיתי חדש.

תרצ"ב.

לא על המכונות והמשאבות, לא על פטישי האויר ומקדחי האבן, גם לא על בור החומר המפוצץ והמנופים המרימים אבן אחת שמשקלה עד 20 טון, בלי לאות ובלי טיפה של זעה, ומעבירה אותה מעל לראשי העובדים, עד הקרון העומד מוכן לקחת אבנים גדולות להובילן ולהשליכן הימה; גם לא על הפלא, שרק אתמול־שלשום היה כאן הר גבוה במקום הזה, והנה לא ניכר מקומו – לא על כל אלה אדבר, אלא על מכונה אחת, אשר רמ"ח אברים לה ושס"ה גידים, על מכונה הנקראת “אדם” – אגיד מילים אחדות. כוונתי לאותו אדם, אשר בנפשו ממש, בסכנת נפש, מביא כאן את לחמו ולחם משפחתו, למכונה ששמה הפועל במחצבה, הנתבע לכל דבר ונותן בעין יפה להסתדרות, למפלגתו, לקרנות הלאומיות – לו רוצה אני לומר, חוץ מכל אלה שהן חובותיך כפועל וכעברי, תן גם חסכון, זכור חסכון! עוד יש לך גם לזה. לא לנצח נכנסת למחצבת אבנים זו. לשם התישבות, לחיי משפחה. ויש צורות שונות לחסכון, יש ארגונים, יש “הסנה”, יש בנק הפועלים, מוסדותיך הם, שמור על כספך, הגן עליך מפני הוללות והפקר. לי כפועל ותיק מותר להגיד לך אלה הדברים.

אני בשרון. אני עם תיקי.

תיק “להחיות מתים”, להשיב חברים לקופת־החולים. ללקט את ה"אובדים" שיצאו מהקופה בגלל איחורים בתשלומים ולהסביר לכל מיני בחורים, שהם בהסתדרות, אך לקופת החולים לא נכנסו עד כה, את הצורך להיות בין חברי המוסד הזה. ואני פוגש תוך כדי עבודתי “בעלי דבר” שונים. האחד, “רווק”, הגיש כבר בקשה להעביר הנה את הבחורה שלו, בעוד חצי שנה תבוא, יתחתן ואז ייכנס לקו"ח. יש גם “רווקים” שעניני קו"ח אינם נהירים להם כלל. אך יש גם “ותיקים”, מהעליה השלישית, ההנהלה הציונית שילמה בעדם לקו"ח דמי כניסה לחודש אחד ואח"כ לא הוסיפו לשלם. ודוקא את אלה אני מסתובב לחפש. והנה בשוטטי בשרון הופיע פעם לקראתי בחור צעיר. ועוד לא הספקתי לתהות על קנקנו והוא מתופף כבר בלשונו: “על אפם ועל חמתם אכנס עכשיו דוקא להיות חבר בהסתדרות ובקופת־חולים. אני ארשם ואח”כ אשפיע גם על יתר חברי שיעשו כמוני. להכעיס, יתפקעו…"

שאלתיו לפשר דבריו, ומי הם ה"הם" אשר אותם הוא רוצה להכעיס ולפוצץ. הבחור עומד ומשתאה: אתה, כמדומני, כותב ב"גאזיטין" ואינך יודע מי אני ומי חברי. ואם כן תא שמע: אני, יחד עם עוד אחדים, נשלחנו הנה מאת התאחדות האכרים לעבוד כאן אצל האכרים, כדי שנהיה להסתדרות העובדים כעצם בגרון, להפריע, לסכסך. הוצאות הדרך נתנו לנו ובאנו הנה למלא עבודה ציונית חשובה, לשבור את ההסתדרות. באנו לפרדס של אחד החברים לתנועתנו. מהגליל באנו. למלחמת המצוה נגד ההסתדרות. והנה בעל הפרדס מרבה עלינו בדרישות. מבקש הוא גם כמוּת גבוהה וגם איכוּת גבוהה של העבודה. השמעת? קצה נפשנוּ ושלחנו מכתב להתאחדות האכרים אשר ביהודה בתלונה: כך וכך, סיפרנו את כל האמת וביקשנו שיתערבו וישפיעו. לצערנו, קיבלנו תשובה מאת ה"התאחדות", שהם מכירים בצדקת בעל הפרדס ואנו מחוּייבים לתת כמוּת ואיכוּת הגונה. ובכן, הוחלט אצלנו, אם להיות פועל ממש, עובד הגון, למה לנו להיות ב"ברית"? מוטב לחיות עם פועלים ממש ולהיות חברים בהסתדרות ובקופת־חולים!"

תרצ"ב.

כבר עברו קרוב לשלוש שמיטות, מאז נסעתי מיפו לחדרה ביום ו' אחד על מנת להשתתף בחגיגת יום כניסת חברים בפעם הראשונה לכרכוּר. למען הגיע לכרכור, היו צריכים לדאוג מבעוד יום למקום בדיליג’נס ולשלם דמי קדימה. עם עלות השחר עמדנו כולנו מוכנים לדרך (18 שעה כמעט, נסיעה בעגלה). ובטרם עלתה השמש, יצאנו למסענו. על יד קלקליה נתקלקל דבר מה בעגלה). עמדנו. נכנסתי לראות את הכפר, וזה לי אז הפעם הראשונה לראות כפר ערבי. כמה דברים הפליאוני מאוד: ערבי שוכב פרקדן ודוחף ברגלו גלגל עץ וככה הוא מעלה מים עבור הנשים העומדות וכדיהן על ראשיהן; נער יושב על קרש הנסחב בכוח שור וחמור על גבי ערמת שיבלים – זהו הדיש. וכדומה מפלאי הטכניקה הערבית.

עזבנו את העגלה ונלך ברגל בכיוון חדרה. אחרי חצות באנו לכרכור. וכרכור – חצר עתיקה, “חושות” אחדות מלאות פרעושים, אשר למען היכּנס לתוכן, היו צריכים להתכופף עד חצי הגוף. ובכל זאת ברכתי את השבת במצב רוח של חג. מסרתי את ברכתי ושבתי למקום שממנו באנו. מאז לא נזדמן לי עוד פעם להיות בכרכור. שמעתי עליה רק מן העתונות.

באחד מחדשי הקיץ תרפ"ט נקלעתי לחדרה והחלטתי לבקר את כרכור. באתי, חיפשתי את כרכור ולא מצאתי. בתים יפים, גורן מסודרת, מכונת דיש, מים לרוב, ועוד, מחכים לרשתו של רוטנברג – כרכור מאז איננה. בשובי מכרכור לתל־אביב (לא ליפו) באוטומוביל, נתעכבנו על יד קלקליה. עלה רצון לראות את הכפר. הכל כמו שהיה, אותה הבאר, אותו הערבי הפוזל, אותן “הבנות” עם הכדים על ראשיהן, אותו החמור והשור, הכל על מקומו. רק כרכור איננה.

תרצ"ב.

לפני שנים, בהיותנו קומץ פועלים קטן, התחלנו להביט בעינים זועפות על המשגיחים ומנהלי העבודה. בלי ספק, הגורם לכך היה דומה לזה שקרה עתה בפרדס בחריה: המשגיח הרים יד על פועלת, והעוזרים על ידו, המשגיחים הקטנים, עמדו, ראו, ושתקו. אבל דבר אחד אני זוכר, שעוד בועידה הששית של פועלי־ציון ביפו (תל־אביב לא היתה עוד אז) דובר כבר על יחסנו למשגיחים, ובועידה השביעית בחדרה קבלנו החלטה, שהמשגיחים לא לנו הם. התחלנו לנהל נגדם מלחמה. הרגשנו כי לפני אלה יש רק ענין אחד ­– בעל הבית, בעל הפרדס, על כל פנים לא הפועל. ראינו והרגשנו, שהם־הם הגורמים שהפועל העברי לא יוכל לחדור לענפי עבודה.

אני זוכר שבאחת הועידות של ההסתדרות החקלאית, השניה או השלישית, נתקבלה החלטה ברוב של “פועלי־ציון”, כי למשגיחים אין מקום בהסתדרות. אז נתקבלה גם החלטה נגד השמירה המעורבת המסכנת את השומר (מי אינו זוכר איך נשחט השומר סחרוב בראשון לציון?) ומעל דפי עתונות הפועלים לא פעם דובר על המשגיחים ועל סכנת השמירה המעורבת. הקפדנו שהחברים לא יעברו על חוק זה. מי שהלך לשמור בשמירה מעורבת הוצא מההסתדרות. ידענו איך להתנהג עם זה שקיבל עליו להיות משגיח. עתה דומה, שכל זה נשכח. העליה השלישית והרביעית אינן יודעות כאילו מכל אלה. להיפך, עתה מי שיודע קצת להחניף לבעל הפרדס – נעשה ראש לחבריו. עתה הולך ונוצר מין משגיח חדש, מכובד על חבריו. עתה חברים נאמנים עוזרים לסידור שמירה מעורבת בזכרון־יעקב.

נשתנו העתים. האם לא כדאי בעוד מועד לעמוד בפרץ?

תרצ"ג.

סבלים, סבלים עברים ממש, המסתובבים ברחובות חגורי חבלים והאוכפים משאות על גבם. הם אינם רצויים. אותם מחרימים. על כן פירסמו מודעה בזו הלשון: “סוחרי חיפה! תנו גם לנו עבודה. אנו 20 הסבלים, אשר מוטל עלינו לפרנס את נשינו ואת טפנו, יותר ממאה נפש, רוצים מכם עבודה”.

קורא אני את המודעה הזאת ושואל את עצמי: באיזה מצב, באיזה זמן אנו נמצאים? מה יש כאן? סוחר יהודי שולח סחורה לסוחר יהודי והסבל היהודי כופף את ראשו ואת גבו ואחיו דוחים אותו. איך אפשר, הייאָמן? אבל עוּבדה. במודעה הם מבקשים: “תנו לנו לשאת את משאכם ובעד זה נאכל לחם”. כך בפירוש.

סבל זה אינו דורש כסף בעד יהדותו, כי אם בעד עבודתו. החבל והראש והאוכף מוכנים, והניצוץ היהודי שבסוחר איהו? “וחי אחיך” איהו?

תרצ"ג

מתאוננים חברי הנוער העובד גם בעיר וגם בכפר על יחס הפועלים הבוגרים אליהם. מתאוננים! זהו דרך הנוער בכלל. הלב תוסס והעינים עודן בהירות, ועב קל יעלה על השמים ולבו של הנוער יכאב. ובכל זאת –

אגודת הבנין שלחה כמה מחברי הנוער שבסקצית הבנין לעבוד בבנין “מספירו”. מנהל הבנין דורש, ובודאי דורשים ממנו, כי כל הפועלים יהיו מומחים, מהטובים. הנוער הוא עדיין בגדר של מתלמד, ולכן משיבים אותו מהעבודה כלעומת שבא. אבל יש להתאונן על הפועלים המומחים, הפוגשים את הנוער בצחוק, מכשילים אותו ושמחים לאידו… בערב יבוא הנוער אל הקלוּב, ולא על יום העבודה שלו שעבר בבטלה התאונן, כי אם על היחס של הפועלים “המבוגרים”: למה הצחוק, ולמה ההתעללות?

ברחובות עובדת קבוצת נוער. עובדים בקבלנות עשר שעות ליום ומשתכרים שש, שבע ג"מ ליום. לא טוב, אבל אין לע"ע לשנות, כיבוש עבודה. אולם דבר אחד יש לשנות, ותו"מ – והוא: יחס ועד הפועלים. מלבד קילוף יש בציר ענבים, משכורת יוֹמית, ומדוע לא ישלחו גם את הנוער לעבודה זו?

תרצ"ד

לא אחת קנאתי בחברי, משרתי ההסתדרות, שזכו לקבל מכות. לא כל אדם זוכה לכך. דרושה, כנראה, הצטיינות. כלום טובים הם ממני, ונאמנים יותר? ידים ב"ה יש, ומרי נפש אינם חסרים. ועל ראש מי תחול המרירות אם לא על ראשו של זה שהוא הכי קרוב לך בעסקי יום־יום וצרותיהם? כל ימי הצטערתי, מתי…

והנה בא היום. בפרוס החגים בא אלי קהל פועלים מרי־נפש ודרשו לחם. כסף לקנות אוכל. לא היה בידי לתת להם מלבד התשובה: “אין לי”. והנה – חבטה בראש, מכה בעין, אני נופל ארצה – – –

עתה ידעתי, כי זכיתי. לא חינם עברו עלי 20 שנות עבודה בארץ. ולא חינם “פקיד” הנני בלשכת־העבודה באחת המושבות הגדולות.

ויען נמצא בהם דבר טוב, האם לא אציינו? לא כלם היכו, רבים גם מנעו מהכות. לוּ רק הייתי בטוח, כי המכים הם הרעבים ללחם באמת…

תרצ"ז

אם ירצה השם – כך אני מאמין, ואל תגידו: פתי מאמין – נלמד כעת, וילמדו האכרים בכל המושבות, פרק בהלכות שמירה על המשק החי של הארץ, המשק הפרודוקטיבי ביותר שלנו: הפועלים העברים! ידעו לשמור עליהם שלא יאלצו ביום מן הימים לעזוב את המושבה בפחי נפש; ידעו לשמור עליהם לא רק בשביל צרכי העבודה במשקם, אלא גם בשביל להגן על הנפש ועל הרכוש; ידעו לשמור עליהם מפני שהם מקור חיים ופריחה כלכלית לכל המושבה בלי הבדל מעמד. עדים הם החנונים, האופים, הסנדלרים, חברות האוטובוסים, הקולנוע, המספרות, המכבסות וכו'. כל אלפי הלירות ששכנינו הטובים היו מוצצים מן המשק העברי ומוציאים אותם לצרכי קניית נשים ונשק – נשארים עכשיו במושבה גופה וגם האכרים עצמם נהנים באופן ישר מן הכספים האלה, למשל משכר דירה: כל לול, רפת ואוּרוה – הפך למשכן אדם; מרתף, מחסן, – הכל “להשכיר”. ומי שוכר את הדירות? הוי אומר: הפועלים היהודים. אכן, הפועל העברי אינו רק מכניס חיים ואוירה ציבורית עברית לכל פינות המושבה, אלא הוא גם בבחינת “משק מכניס” לכל מושבה.

וכיצד עלינו לשמור על המשק הזה?

כל מושבה נתבעת ומחוייבת לדאוג קודם כל, כי העבודה העברית תהיה תדירית. שנית, להקציב קרקע לצורך הקמת שכונות ומעונות עובדים – בעזרת המוסדות הלאומיים כמובן. שלישית, להקים מטבחים זולים בכל מושבה, כך שבזמן הפחתת העבודה ובעונה המתה, ימצא הפועל את קיומו וביתו בקרב המושבה.

אני מאמין, שכל מושבה, על חוגיה וזרמיה, יודעת עכשיו יפה את ערכו של הפועל היהודי במושבה והיא תדע לשמור עליו ולהחזיקו בתוכה.

תרצ"א

כשקיבלתי הזמנה ממזכירוּת מ. פ. רעננה לבוא לחגיגת חנוּכת ביתם, בית הפועלים, פקפקתי אם כדאי לי לנסוע. היצרים שבי התרוצצו: אחד טוען – לנסוע, היות והייתי בין המוזמנים לבתי הפועלים הראשונים בפתח־תקוה, חדרה, תל־אביב וחיפה. למה לא ברעננה? השני טוען – למה לנסוע, איזו נחת יש לך מפתח־תקוה, מחדרה ואפילו ממגדיאל ומכפר־סבא? – אַל תסע. מה מחכה לך ברעננה? ינאמו, ידברו “הנה הבית הזה”, יספרו שבחים לבוני הבית, ומחר כאתמול – אַל תסע. וכבר רציתי לשוב למעוני, אבל שני בחוּרים צעירים, ספק “נוער”, ספק “בוגרים”, פנו אלי בשאלה, אם הערב פתוחה הצרכניה (המשביר), ומשיחה קלה נודע לי, שהשנים הם ב"כ קבוצה צעירה מה"חוגים" שתקעו אוהלים ברעננה, והם רוצים לקנות צרכי אוכל בצרכניה דוקא. אמרתי – עכשיו אערבב שמחה בשמחה. נחנוך את בית הפועלים אשר ברחוב ברוכוב ברעננה, ואת מחנה הקבוצה הראשונה הזאת. נסעתי.

ראשית כל שמחתי לשמוע שבלי מלחמה, בלי משמרות ובלי משפטים קיבל ציבור פועלי רעננה את תריסר החברים בתור קבוצה. אח"כ חקרתי לדעת, מה מוצאם של חברי הקבוצה ונודע לי – אחד מעין גנים, אחד מברלין, זה מפתח־תקוה וזה ממינכן ועוד אחר שאיננו רוצה להיות בכפר גנים ובקבוצה חשקה נפשו. ומי הם – זה בנו של עורך עתון יומי בארץ, השני – בנו של סופר גדול, זה בנו של נגר במושבה וזה סיים את ביה"ס במקוה ישראל. וכאן חוּברו יחד בשאיפת העבודה.

נסעתי ואינני מתחרט.

בנדודי בהשרון אני בא גם למגדיאל. והנה נתברכה המושבה עוד פעם בבחירות. רק לפני שנה היו שם בחירות ונפסלו. אתנו מפלגה של בלתי מפלגתיים, מפלגת סתם, אשר כל ימות השנה אין יודע אותם, אך לפני הבחירות למועצת הפועלים הם מכריזים על עצמם וטרודים עד מאד. ממש כאותו חייט בעיירתו – לא חייט ממש, כי אם מתקן בגדים, טלאי על גבי טלאי – אשר מדי הגיעו לבחירות ("וויבאָרעס בלשונו), היה אומר לאשתו: “פסיל, אני מניח את המחט ולא אקח אותה שוב ביד בטרם יהיה סדר בעיר”. כך שמעתי גם במגדיאל: אחד טוען: אנחנו, ה"בלתי", לא רוצים, אנו נעשה ככה וככה. ומתחילים לחטט ולחפש, והכל בצורת מכתב גלוּי לועד הפועל של ההסתדרות, ותיכף ומיד לפרסם, ואם חס וחלילה לא יפרסמו – יש עוד עתונים, ואין נזקקים דוקא לעתוני תל־אביב. יש עתונים בירושלים. אנו לא רוצים. “וויבאָרעס”!

תש"ה.

יש ואני שוהה בלילה ברחוב להתבונן בילדים הפעוטים, התגרנים הקטנים, כשהם סוחרים בשוקולדה, שרוכי נעלים ועוד סחורות כגון אלה. משנכנס אדר החלו מתגרים בסחורות של פּורים – אקדוחים, מכונות יריה, כדורים פורחים, מסכות, ומכריזים על סחורותיהם למאחרי בנשפים.

והנה, כשאני מאחר בערב להסתכל ב"סוחרים" הקטנים נתקל אני לא פעם באנשים הנושאים מין כובעים משונים, אשר רקומה בהם חותמת בעלת שני מפתחות, למעלה משני המפתחות רקומה המלה “הבטחון”. באתי בדברים עם אחד מהם ונודע לי, כי זה כשנה וחצי לאחר שהוברר, כי הבטחון בעיר אינו מובטח כ"כ וכי שכיחות הגנבות בה, התאחדו 5–6 בעלי משפחות לפעולה עצמית. הם אומרים גם לקבל עוד משפחות לחברים. ומי שרוצה להיות באמת בטוח ברכושו, הן בעלי חנויות והן סתם בעלי דירות, בפרט בעלי המחסנים והקבלנים המכינים חמרי בנין, ימסור את השמירה לבעלי שני מפתחות. ומסורים אנשי “הבטחון” לתפקידם. משעה עשר בערב עד 5 וחצי בבוקר הם נמצאים ברחוב ובודקים בכל רבע שעה את המנעולים והדלתות, מונים את שקי המלט, את הקרשים וחמרי הבנין האחרים שנמסרו להם לשמירה. והכל בסדר.

תרצ"ז.

במרכז העיר ממש, בקרבת מעוני, מצאו להם בחור ובחורה מגרש ריק, שהיה מקום לפסולת וזבל של שכנים – והם ניקו וסקלו אותו, ישרוהו וחרשוהו, הניחו צנורות והזרימו מים, ועד מהרה… הציצו צנוניות ושאר ירקות, מאכל לדרי הבתים מסביב למגרש הזה. עיני ולבי מלווים בברכה את ידי העמל הללו, מה נחמד הזוג הזה!

ובלכתי לעבודתי מדי יום ביומו אני תר אחר כל מגרש ריק ופנוי בעיר, ויודע אני בנפשי כי רבות הן הידים הבטלות והמבוטלות – ומדוע, מדוע לא תמצאנה להן את החפץ ליישר, לעבּד ולחרוש מגרש צחיח ולהצמיח ירקות לארוחה: עגבניות, מלפפונים, צנוניות, תפוחי אדמה (הוי, מה יקר עתה ירק זה!), תות־השדה ועוד. עד אשר תגיע השעה ובנינים יתנשאו במגרשים אלו לקלוט עולי־ציון רבים.

בתל־אביב מעריכים עתה את המגרשים הפנויים בעשרות דונמים, והאומנם נקשיח לבנו למגרשים מובטלים אלו? יצורפו ידים בטלות למגרשים ותהא הברכה שרוּיה בכל. מה לא תתן האם האדמה? ומה לא תפעלנה ידים ברוכות?

תרפ"ח.

אכן, בושתי; אנה אוליך את חרפתי?

זה למעלה משלושים שנה עומדים אנו במלחמת כיבוש העבודה במושבות, מראשית העליה השניה, מאז 5–1904 – במלחמת־דברים, בהפצרות ובהוכחות, בתחנונים ובחשבונות ומספרים מאירי עינים; ואחר השנים 21–1920, ואחרי 1929, ואחרי השנתיים הללו 1936–1938 – עוד צריכים בחורינו ללכת לעמוד על יד שערי הפרדסים, ולהגיע למכות, מאסרים ומשפטים!

ולפעמים אין השופט יהודי, ומה יחשוב הוא על כל הענין? – מה אין שכנינו עושים לישוב העברי? עוקרים, שורפים, יורים, רוצים לעקור מן השורש. וידוע: חלק מפועלי המושבות הולך בלילות “להרים”; בלילות – כאשר דורשי העבודה היהודים שומרים ומגינים על רכוש נותן־העבודה… הייתכן? הינהג כך בן־אדם בבן־עמו? ואולם – החוק הוא חוק, כמובן.

האבות שכחו כל בושה, ואינם מעלים על דעתם: מה יהיה כאשר יסלקו הפועלים היהודים מעצמם כל אחריות לרכושם ולישוביהם של “מיטיביהם”?

אך הבנים – אולי תקומו אתם נגד הוריכם ותתבעו עבודה לעומדים אתכם על המשמר?

תרצ"ט.

רחובות, רחובות, במה אברכך על הכנסת אורחים יפה שנהגת בצירים ובאורחים של ועידת מפלגת פועלי ארץ ישראל?

יש לך פרדסים רעננים, כרמים משובחים, בתים יפים, וסביבך גנות. אברכך על האש"ל (אכילה, שתיה, לינה)? כל רחובותיך המו מאדם ואף אחד לא אמר צר לי המקום, אף אחד לא התלונן על האיכסון, וגם בבתי המסחר הראו לאורחים פנים יפות.

יש לי ברכה: יהי רצון מלפני כל אכריך, נותני העבודה, כשם שפתחו את דלתות החדרים לאיכסון אורחים, כך יפתחו במהרה – אין כוח לחכות – את שערי הפרדסים, הכרמים, החצרות לקבל אך פועלים עברים, כדרך שנהגה רחובות בראשית היותה. יש די מקום למאות פועלים, אשר הם כעת מובטלים, אספו אותם, ותחזור העבודה העברית על אכסניה שלה, לדורות עולם.

ת"ש.

זכרון־יעקב היושבת עטורה הררי־השומרון, צופה אל הכרמל והים, איכה ראיתיך עתה בירידתך. מכל אשר עבר עליך מאז תרצ"ו עד תרצ"ט – לא למדת לקח, לא לקחת מוסר. 92 – כמנין צב – חברי הסתדרות העובדים שלנו מצאתי בך בסוף שנת תש"א. ומהם 35 אשר אין בכוח הלשכה לספק להם יותר משני ימי עבודה בשבוע. והשאר, נהגי “אגד”, מורים, פקידים, וחסל. בזכרון יעקב אין אף פועלת אחת.

מה תאמר על כך מועצת הפועלות? – בזכרון יעקב יש רק חבר אחד בהסתדרות מעדת התימנים, מה תאמר על כך המחלקה לעדות המזרח בהסתדרות?

ואלה היושבים בך, זכרון, בכוח העקשנות שבהם יותר מאשר בכוח הרצון הם יושבים. הם לא היו עם הבורחים הרבים. הם רוצים לברוא וליצור בך איזה “יש”. מעט מזער.

ואף זאת. באחד מגליונות “אומר” קראתי דבריו של י. מסתכל על ההתנדבות והגיוס בזכרון, שלא נמצא אף מתגייס אחד. ואמנם, לאחר פירסום הדברים האלו, התגייס אחד, כאילו “להכעיס” לאותו מסתכל. ונמצא גם קצין – היושב בביתו ומתכן תכניות.

חברים, עובדים – הבו תכנית לזכרון! הבו לה אזרחים! –

תש"ב.

גבע – שם הנקודה בעמק, הקימה מצבת־עד לגואל העמק, יהושע חנקין, לאחר מאה ועשרים שנה.

לנקודה זו אני בא תמיד בביקורי בעמק, היינו: אחת לחמש שנים.

הגעתי הנה דרך “רחוב הרווקים”, ישר לחדר האוכל. הופתעתי לראות על השולחנות, בני שבעה מקומות כל אחד, עגבניות, פלפל, ירק טרי ורענן, מלפפונים וזיתים, גם צנונית אדמדמה. נזכרתי מיד ב"צרכניה" שלנו, בדמע משלמים בה מיל וחצי בעבור זית אחד, 2 מיל בעבור פלפל ירוק, 7 מיל בעבור מלפפון ו־9 מיל בעבור עגבניה – ועוד מילים, מילים רבים. והנה הביצה, שכמעט שכחתי את טעמה, מפני 21 המיל בעבור שתי הביצים, וכאן היא מונחת מבהיקה על כל צלחת, והלחם החתוך פרוסות לשובע, שידי אנשי המקום הוציאו אותו מאדמתם, ונאפה בתנור שלהם על ידי החברים שלהם. נחמד למראה וטעים ומנות חצילים כאוות נפשך מכל המינים והסוגים, כבושים ומבושלים, מטוגנים וקצוצים, איש איש לפי טעמו.

"ואתה האורח ­– אומרים לי – שלח ידך אל הגבינה ואל החמאה, טבול לחמך בשמנת, תשמן את הסלט בשמן־זית, תאכל ותשבע להנאתך – ותקנח סעודתך ב – – – כוס חלב חם או פושר. וכל זה אינו אלא לארוחת הבוקר. כשהבעתי תמהוני על השפע, אמרו לי: ירח־הבראה הוא לנו. אמרתי: “שמעתי על ירח עיון, ירח¹ הסמינר, ירח דבש, ואף על תשעה ירחי… שמעתי, אך ירח הבראה מהו?”

אמרו לי: “יתברך השם, שקי החיטה צבורים באסם, תם ונשלם הבציר, הפרי נקטף מן העצים ונמכר בעיר יפה־יפה, מוסקים הזיתים וכובשם אותם, ואף תנובת־החלב ברוכה. מפני מה לא נערוך לנו “ירח הבראה?” – הילדים חפשים עתה מבית הספר, הזקנים והזקנות יאריכו ימים ושנים, אף הם טרחו ועזרו לנו לאחר עמלנו, מותר לנו להנפש ולנוח ולהבריא. וגם ל”אורח נטה ללון" – הבראה תמצא.

אכן שיחק לי מזלי. ידעתי לכוון את השעה.

ולא אני בלבד. סיפרו לי מעשה שהיה במשפחה בת 4 נפשות, שיצאה מחיפה לעמק הירדן, ל"סדר" בחג־הפסח. בדרך שמעה, שבנקודה זו מקבלים אורחים, ובאו להתאכסן, שעה קצרה לפני החג. ולא משפחה אחת… ואכן, טעמו אנשי המקום טעם “יציאת מצרים” מהו. קשרו סולמות אל גגות הרפתים, ועלו על משכבם בליל־החג בעליות ובמתבנים, כי בחדרים שלהם נעשתה “פלישה”.

ויש חבר אחד הממונה על “שיכון” האורחים. הוא הדואג לציפיות ולסדינים, למגבות ולסבון ואף גם ל – – – סכין גלוח משובח, והוא המטפל באדיבות באיסטניסים ובמפונקים למיניהם. אם פלוני האורח אינו סובל מקלחת קרה, ואולי חשקה נפשו באמבטיה ממש, מבוּקשו ינתן לו. יש ברז מיוחד למים חמים, ויש אמבטיות כמו ב"ארזה". ופרשת הכנסת אורחים לא תמה בזה. יש לפעמים ואורח לאחר ששהה כמה ששהה, עשה עצמו כמו ששכח ולקח עט נובע לא שלו אל כיסו. והיה מעשה באורח, ששכח את ארנקו מתחת לכר. הידיעה נמסרה במהרה למשרד, ובא החבר הממונה על ה"שיכון" והודיע לבעל הארנק בטלפון למקומו עוד קודם שהלה הספיק לבוא לביתו, שכספו וארנקו שלמים.

והזקנים כאן ברכה גם בידיהם. אחד נגר ואחד חייט, ואם אין בגדים חדשים לתפור, יכול הוא גם להטליא טלאים נפלאים, ואחד “בוכהלטר”, ממש, מקום מושבו במשרד. עובד אני, אומר הוא, ב"מזכירות".

ולא כמנהג שאר הקיבוצים. אין להם “ריפובליקה” מיוחדת, ולא חדר אוכל מיוחד. רוצים הם להיות יחד עם בניהם, בנותיהם ונכדיהם, לראותם תמיד להסב עמם בחדר־אוכל אחד, אמנם ליד שולחן מיוחד, מכוסה מפה לבנה (גם בימות החול!) ומסודר בנוחיות־יתר משאר השולחנות. ועל השאלה: “מה שלומכם?” ישיבו בעליזות ובשביעות רצון: “ברוך השם, לא רע, ה”קבוצה" דואגת לנו יפה, הלואי ולא יחסר להם ולנו כל טוב!".

והילדים הנחמדים אף הם עינם ולבם לאורחים. הייתי להם “סבא” ו"דוד" כאחד, “סבא” על שום מקלי וגילי, ו"דוד" – על שום שפתי, אשר אדבר עברית כמותם, שלא כיתר “הסבאים” שלהם.

ותפילה אחת לי, למקלי, מקל נוד שלי: אנא, הוליכני אל המרתף בבית־ברנר, בתל־אביב, אל מסדרון המועצה בירושלים ואל האיצטבאות באמפיתיאטרון אשר בחיפה, ואגרש משם את כל הולכי־הבטל למיניהם ומקבלי לחם חסד ו"משען" לסוגיהם. ילכו ויפשטו בשדות העמק, בגבעות ובעמקים, למלא את המחסור בידים עובדות, לשמור על המשקים המבורכים שלנו, קלשונות ומעדרים ואיתים ינתנו להם, לעדור ולחרוש ולזרוע, ולחם לשובע יאכלו, לחם מן האדמה!

וכמעט ששכחתי את “מרדכי היהודי”, הוא מרדכי הטוב והחביב, הממונה על המים, המשגיח על המקורות והמספק אלפי קוּבּים לכל הנקודות, ולרשותו: “טכסי” מיוחד. ואלה דבריו לאורחים: "אולי בחפצך לראות את האגם אשר אנו בוראים, ואת המוטור המסובב את הגלגלים ומוציא מים, מיליוני קובים מים חיים, זכים וטהורים ובריכת־השחיה שלנו “עם כל הנוחיות”. ואפשר שחיין אתה, – התפשט וצלול, שחה שחה להנאתך! ואגב סיור ימי זה, הוא מצרף גם טיול “יבשתי”, מוביל את אורחו לבית־אלפא, חפצי־בה, וחזרה. וכמעט ששכחתי את רחוב הרווקים. היש בתל־אביב רחוב שכזה? – כאן יש! הוא בפתח הכניסה, בחורשת האקליפטוסים, העולה מהכביש והרבה סודות ורזים גנוזים בה… הה, מה נעמת ומה נהדרת, טירת החמד אשר בעמק!

וראיתי את העובדים עם כלי־העבודה למיניהם, מחרשות, קוֹמביינים שונים וטראקטורים משוכללים, כל דבר מסודר ועומד במקומו. ועיקר העיקרים ראיתי, כרמים יפים, כרמי־שקדים, גפנים וזיתים וכל מיני עצי־פרי, ששמות “יתרו” להם.

והרפת. הפרות המדושנות וה – – –פר, העומד לו בדד ולועס לתיאבון בלא עין הרע. הפרות – פרות הבשן, והכבשים לאחר שרחצו באגם הקטן, נראות כאילו אך זה גלשו מהגלעד. ועל ידם הרועה, הכלב להבדיל והחליל בידי הרועה.

והשדות, אשר מהם מוציאים לחם לאדם ולבהמה, רחבי ידים הם, ומספוא הרבה יש, מוריק תמיד בחורף ובקיץ, באביב ובסתיו.

והנה ראשית מטעי חרובים, אשר בביקורי הבא אזכה לטעום מהם, והנה הבטנים, אלה אשר מפצחים אותם בקולנוע ובהצגות “עולם הפוך” בבית העם ובעוד הצגות.

ו"נקודה" זו נתנה גם יותר מ־12% מחבריה בחורים לצבא, הנמצאים אי־שם בחזיתות והם מבני י"ח עד בני מ"ח.

וקצת דברי “פרוזה” וחשבון: ב 24 נפשות עלו הנה. ועתה הם 340 – כן ירבו. 3 ילדים היו להם, ועתה יש להם 100 – כן ירבו. זקנים ו"סבאים" לא היו – ועתה יש להם 20, כן יאריכו ימיהם!

ואף בית קברות לא היה להם, ועתה יש להם בית מועד לכל חי, ובו ח"י קברים רעננים. יבולע המות ולא יוסיף עוד.

הנה הצגתי לפניכם את גבע. יחידה אחת בהעמק הפורה והמבורך. ואתם, אנשי גבע, סלחו לי, כי נשאתי שמכם לתהלה.

כל דכפין ייתי.