“העברי הצעיר” כלום הוא דבר שבמציאות?

כלומר: אדם מישראל, שלא למד ב"חדר" במשך עשר שנים רצופות חמש־עשרה שעות ביום (ובחורף – אף בלילה) לימודים עבריים בלבד ולא טָעם טַעם מקל ורצועה של “רבי” מימיו; שלא היה “מתמיד” בוולוז’ין או בבית־מדרש של עיירה קטנה עד השנה השש־עשרה או השמונה־עשרה לחיָיו, ואחר כך “נתפקר” והתחיל מצפין “ספרים חיצונים” כביכול, תחת הגמרא וללמוד רוסית או גרמנית – ולהיות “משכיל”; שלא נתחנך באטמוספירה ספוגה ורוויה תורה ומצוות ויראת־שמים, ורק לאחר זמן ולאחר מלחמה עצומה באבותיו ובסביבתו פרק מעליו עול־מצוות ונעשה “חפשי” מהן, – אדם מישראל כזה כלום יכול הוא להיות לא רק יהודי (כזה הוא כל אדם מישראל, שלא הוציא את עצמו מן הכלל, אפילו אם הוא לא רק “גוי גמור” בדעותיו ובמעשיו, אלא גם “עם ארץ” גמור בעניני־היהדות), אלא גם עברי, כלומר, יהודי לאומי, יוצר ערָכים עבריים, מוקיר את העבר הלאומי של ישראל ומצפה לגאולה בארץ־אבות ולתחיית הלשון העברית בספרות ובחיים? ומה מהותו של איש עברי כזה? במה הוא קשור אל עמו? מה יש בו מן היהדות ומה – מן האנושיות? כלום יש לו שרשים בקרקע של אומתו והוא פרי קיים, שזרעו בו לדורות הבאים או – ספיח הוא, בא מכח־כחה של היהדות הישנה, וכשתפסוק היניקה הישרה ממנה אף הוא יעבור ויבטל מן העולם הישראלי? במלים אחרות: איש עברי כזה סוף הוא או התחלה?

על שאלות אלו נותנות תשובה מספקת תולדותיו ויצירותיו של שאול טשרניחובסקי.

I.

שאול בן גוטמאן טשרניחובסקי נולד בי"ט אב תרל"ה (8 לאבגוסט הרוסי 1875)¹ בכפר מיכאילובקה שבחצי האי קרים (פלך טאווריה). גם אביו, נולד בקרים, וגם־כן בכפר ־ בכפר בילוזורקה, שהיא סמוכה למיכאילובקה ושֶבצורת “בילובירקה” נצטיירה על־ידי המשורר באידיליה “ברית־מילה”: ובכן קרימי בן קרימי וכפרי בן־כפרי הוא המשורר שלנו. רק אמו בֵּילה בת שאול קארפ (שעל שמו נקרא המשורר), נולדה בחֶרסון. ואולם משפחתו של טשרניחובסקי ווֹהלינית היא על פי מוצאה. וכדאי להאריך קצת באבות־אבותיו של המשורר. הרבה מתכונותיו של טשרניחובסקי האדם, ועוד יותר מתכונות־יצירותיו ומנטיות־כשרונו, אפשר לבאר רק על־ידי תכונותיהם, מקום־מגוריהם ומעשיהם של בני משפחתו הראשונים.

אחד מאבות אבותיו ברח מווהליניה בימי השחיטות הגדולות של גוּנטה וזֵיילֶזניאַק. הוא דאג להציל את משפחתו מידי הרוצחים ולעצמו לא דאג. וכך כמעט שנפל בידי ההיידאמאקים. ואולם אכר אחד מכרו חמל עליו והחביא אותו בתוך ערֵמה של קש. ההיידאמאקים בקשו אותו בכל מקום ־ ולא מצאוהו; ופתאום נתקלו עיניהם בערֵמה זו, שנראתה חשודה בעיניהם. כדי להוָכח, שאין אדם חבוי בתוכה. דקרו בה ברומח. הרומח בא ברגלו של הנחבא, אבל גבור היה האיש וכח שלטונו על עצמו היה גדול כל כך, עד שלא צעק מעצמת־מכאוביו, – והדם, שיצא ממקום הפצע, נמחה בתוך הקש – ולא הכירו בו. האכר רִפֵּא את רגלו ושלח אותו לנפשו. נס זה, שנעשה לו, סִפר הניצל בכתב־יד, שנשאר בידי משפחת טשרניחובסקי, כדוגמתם של אותם “כתבי היחס”, שהם מצויים לרוב בין המשפחות המיוחסות שבישראל.

כל מי שבקי בשיריו של טשרניחובסקי יודע, כמה הוא מחבב את ערבות־אוקריינה וכמה אוהב הוא לתאר את הקוזאקים הזאפורוז’יים חייהם ומלחמותיהם. בלא ספק יש לחבה זו יחס אל מוצאו הנזכר. וגופו הבריא ורוחו האמיץ והתפעלותו מן הגבורה, בוודאי, אף הם ירושה הם לו מאבותיו.

זולת הגבור הווהליני הנזכר היו במשפחתו עוד בני אדם מצויינים באומץ־לב. אחיה של סָבתו עבד בצבא עוד בימי ניקולאי הראשון והלך עם הצבא לאונגאריה בשנת 1848. שם נפל בשבי ביחד עם פקיד־צבא אחד. האשימום ברגול והוליכום לתליה. הכיר אחד מן המורדים האונגאריים, שהיה יהודי, שאַף חייל “רוסי” זה יהודי הוא, ־ והציל את שניהם: נתן להם ידים לנוס על נפשם. אז הסתתרו על גגו של בית עזוב, וכשהרגישו בלילה, שעוד חייל אחד שם, ויָראו, שמא ימסור אותם אל האויב, חנקוהו. אך בבוקר פגעו בגדוד רוסי ונלוו אליו.

על קרובו זה של טשרניחובסקי עברו הרפתקאות הרבה בכלל. פעם אחת שטו הוא ואכר בדוגית מחֶרסון לאודיסה – והרוח נשאתם אל לב הים, ונשארו בדוגית כמה ימים בלא אוכל, עד שפגעו בספינה וניצלו. – וקרוב זה השתתף לא רק במלחמת אונגאַריה, אלא גם במלחמת־קוקז. ובעיר אחת צרו על החַיל, שעבד בוהקרוב, גדודי צָ’רקסים, וחזק עליו הרעב עד שאכל את סוסו – הוא האריך ימים מאד, ובסוף־ימיו נעשה אדם זה, שלכאורה לא היה אלא איש־מלחמה, כמעט “טולסטוֹיָני” – ההפך ממה שהיה קודם־לכן. כפי הנראה, היתה בגבור זה רוחניות עצומה. הרי כל אומץ־לב אמתי אינו אלא רוחניות במובנה האמתי, שלא נתגלתה אלא בצורה גשמית.

ואף בן־דודה של אמו היה גבור. הוא היה מחזיק בית־מרזח. פעם אחת לא רצתה שיירה של “חוֹחולים” (בני רוסיה הקטנה) לשלם לו דמי לינה ויין־שרוף, – ואז הכה הוא האחד את כל החבורה והכריח אותה לשלם את המגיע ממנה; כשֶׁשִׁלֵּם לו ה"זקן" שבהם את המגיע לו מהם אמר לו: “יותר מדאי נִתַּן לך (כח וגבורה) ובבת אחת ינטל ממך”. ומסורת היא במשפחתו של טשרניחובסקי, שבאותו יום לאחר שנה חלה ברגליו ובידיו ושכב תשע־עשרה שנה על מטתו בלא שהיה יכול להניע יד ורגל.

ואחיו של סָבו חי יותר ממאה ושלש עשרה שנה וחגג חגיגה שניה של “בר־מצוה”.

ממשפחה בריאה בגופה כזו יצא המשורר העברי החסון והאמיץ שלנו, שהוא מעריץ את הכח ואת הגבורה בכל גילוייהם.

ואולם היו במשפחתו אף אנשי־רוח, שמבארים את כחות־נפשו של המשורר.

אבי־אמו, ר' שאול קארפ היה “משכיל” ו"אפיקורוס", יָדע צרפתית ואיטלקית וכתב עברית. הוא חבב את שירי־אוקריינה ותרגם מהם לעברית. הוא אהב את הנסיעות והיה גם בתורכיה.

בן דודו של אביו היה שוחט, וביחד עם זה – “אמן יד” נפלא. היה עושה בזהב ובכסף. מנורת־חנוכה עשה לו כתבנית־ה"משכן". מעל ראשו של בן־האווז הזכר היה מסיר את רצועות־העור הקטנות שמצטיינות ביפי נוצותיהן, ומהן עשה לו מעיל. והוא חבר ספר “שקל־הזהב”, שהוא פירוש לפירוש, שכתב אבי־אביו לאיזה ספר. גם משוררנו היה אמן־יד נפלא בילדותו, וכשנעשה רופא בחר לו את הכירורגיה למקצועו המיוחד. ירושה הוא לו דבר זה מבן־דודו השוחט.

סָבָתוֹ אלקה זכתה לאריכות־ימים והיתה מיַלדת שלא על מנת לקבל פרס. בשכרה היתה חותכת את צפרניהם של הילודים ומקשרת אותן בחוט, עד שנעשו ברבות הימים כעין מקלעת ארוכה, שצִוְתה להניח אחר פטירתה אל תוך ארונה. – ואולם דודתו היתה אחת מן הסטודֶנטיות הראשונות ברוסיה, נתפסה למלכות ונשלחה לסיביריה. את דודתו זו נפגוש עוד במרוצת־תולדותיו: היא היא שטפלה בחינוכו הראשון.

זוהי ה"מו’תולוגיה" של “משפחת־טשרניחובסקי”, כמו שהמשורר עצמו קרא אחריהם לכל הידיעות הללו על אבות אבותיו וקרוביו, שיש בהן אמת ודמיון כאחד². היא מבארת רישומים לא־מועטים גם בצורתו האישית וגם בצורתו הספרותית, ועל כן לא נמנעתי מלהביאה בזה. מכאן ואילך מתחילות המאורעות של חייו העצמיים.

כבר אמרתי, שנולד בי"ט אב תרל"ה ושאביו גוטמאן גם כן נולד בכפר קרימי ואמו בילה היא מחֶרסון. אביו ואמו ־ עד כמה שעלה בידי לחקור ולדרוש מפי יודעיהם ומכיריהם פנים אל פנים – שונים היו בתכונותיהם זה מזו תכלית שינוי. אביו היה איש ישר ותמים, רחוק מהתחכמות, יודע־תורה ושומר־מצוה, אבל לא אדוק ולא קנאי, דוגמת רובם של חובבי־ציון משנות־השמונים למאה שעברה. כל בני־הכפר, כיהודים כנוצרים, היו אוהבים ומכבדים אותו על ישרו. ה"זקנים" שבין אכרי מיכאילובקה היו אומרים עליו: “Taкoro, як вин, ныма ни миж наших ни миж ваших” (“אדם שכמותו אין לא בין משלנו – הנוצרים – ולא בין משלכם – היהודים”). אמו, להפך, היתה אשה משכלת, עֵרה, פקחית, בעלת נפש פיוטית, קרובה ברוחה אל אחותה הסטוּדֶנטית, אוהבת להַלך עם החיים, אוהבת את הפרחים ואת הקריאה ואת הזמרה. יפה ועליזה היתה בנעוריה, ועוד לפני חמישים שנה אהבה לקרוא ירחונים רוסיים, מה שהיה אז דבר יקר־המציאות בין הנשים היהודיות, ובפרט – בכפר. ומתוך שתי התכונות ההֶפְכִּיות כמעט הללו, ומתוך שתי המשיכות השונות של האב לצד היהדות והלאומיות העברית, ושל האם לצד ההשכלה והרוסיוּת – יצא משורר בעל רגש דק ובעל רוח עליזה ישר ביחסו אל הטבע ומלא חמדת־החיים, – משורר, שחינוכו היה עברי וכללי כאחד ואנושיותו לא בטלה את לאומיותו.

לשאול קדמה אחות אַחת, שמתה בינקותה, וכן מתה אחות אחת, שנולדה אחריו, ועל כן היה זמן ידוע בבחינת “בן יחיד” ומיראה שמא ימות אף הוא, עשו לו אבותיו, על פי עצת־רבים, עגול מארבעה מטבעות של כסף, שקבלו מאַרבעה זוגות של חתנים וכלות, שאבותיהם ואבות־אבותיהם עדיין הם בחיים. הם לא האמינו בהבלים ובעצמם היו מלגלגים על ה"שמירה" המשונה, אבל הם שמעו לעצתם של המהבילים על פי הכלל: “אם לא יועיל לא יזיק”. ועד שעמד שאול הקטן על דעתו וראה, שאך הנערות נושאות עגילים, היה יוצא בתכשיט משונה זה באזנו הימנית.

וכאלו גזירה נגזרה, שיהא משוררנו “תינוק שנשבה לבין העכו”ם", עוד משחר־ילדותו. הוא היה חביב מאד על נערות־הכפר, שהיו נוטלות אותו אל ביתן, באופן שכמה פעמים היתה אמו חרדה ובהולה עליו ומדַמה, שהצוענים זכו בו. ונפלא הדבר: כשהיו רוצים להקניטו, היו קוראים לו אז “יווני מלוח” (грекЪ Coлeный) נבאו ולא ידעו מה נבאו: הרי ילד זה עתיד היה לטעת שירה יוונית על אדמת־ישראל.

אבל לא רק הנערות הכפריות היו מחבבות את שאוּל הילד. אף אמו ודודותיו היו אוהבות אותו מאד ומטפלות בו הרבה: ילד יפה ופקח היה. וסביבה זו של נשים השפיעה עליו והיה כרוך אחר החתולים וה"בובות", כילדה ממש. אבל כשֶגדל מעט התגבר בו “יסוד־הזכרות” והוא דבק בסוסים ובכלבים. במשורר גמור מעורבים שני היסודות הללו – “יסוד־הזכרות” ו"יסוד־הנקבות" – זה בזה. מי שאין בו רוך של נשים ועוז של גברים כאחד לא יהא משורר גדול לעולם.

בבית כפרי קטן נולד המשורר, שגַן מֵצל היה סמוך לו, ובגן היו פרחים הרבה: פֶרג, צפורן, זקן־המלך, ועוד, ועוד, – כל אותם הפרחים, שאנו מוצאים בשיריו של המשורר העברי הראשון, שלא הסתפק ב"שושנים" ו"חבצלות" בלבד מפני שאך הם מצויים ב"שיר־השירים". גן זה אהב שאול הילד עד מאד והיה מבלה בו הרבה שעות ביחד עם מִשְׁקָה חברו.

אחר כך יצאו אבותיו של שאול לדור בבית אחר. אף שם היה גן, ואף שם שתלה אמו, שכאמור, היתה בעלת נפש פיוטית, פרחים מרובים ושונים. אבל יותר מן הגן פעל עליו כאן – בית־הקברות, שהיה במרחק של עשר פסיעות מבית זה. המשורר, שהוא אוהב את האור ואת השמש ואת השושנים, היה מבלה שעות על ימים בבית־הקברות ביחד עם בני־דודו ומבקש שם עצמות־אדם. אף בית־הקברות לא היה נורא לו והיה חלק מן החיים בשבילו. בדשא הגבוה היו הילדים מוצאים לִפְרָקִים נחשים והיו מאמינים, שהם באים מן הקברים. ביחוד פעלה עליהם חורבת־מצבה של אבן־גזית, דבר יקר־מציאות בכפרים הקרימיים. שמועה שמעו, שעלמה צעירה נקברה שם ושבלילה באו שודדים ושללו את כל תכשיטיה. ובסקרנות ובחרדה היה הילד המתרשם מסתכל בבור שבתוך החורבה.

“בן חמש־שנים למקרא” – לא, שאול טשרניחובסקי, כשהיה בן חמש, למד לקרוא – רוסית; ואך כשהיה בן־שבע למד לקרוא עברית. לקרוא רוסית לימדה אותו דודתו הסטודנטית הנזכרת למעלה ולקרוא עברית לימד אותו אביו. וכמה משונה הוא חינוך זה מחינוכם של כמעט כל הסופרים והמשוררים העבריים! – כמה משונה הוא חינוך זה מחינוכו של ביאליק, למשל, שלמד לקרוא רוסית אך בגנֵבה ואך לאחר שכבר היה “בקי בכל חדרי־תורה”! –. ואף כשהתחיל הילד בן־השבע ללמוד עברית לא עמד על גביו מלמד זועם ולא “שִנן” לו את האלפא־ ביתא במקל וברצועה. כדי שיזכור את צורת האותיות היה שאול עצמו עושה כצורתן מעיסה ואופה אותן בתנור כשהיו מסיקים אותו בערבי החורף. והוא אומר ב"רשימותיו": “מעטים הדברים, שנעמו לחכי מאז ועד היום, כאותן האותיות, שאפיתי אני”. הוא קיֵם בעצמו: “אכול את המגילה הזאת”.

לאחר זמן מועט, כשהתחילה שנתו השמינית וכבר ידע לקרוא גם עברית. מסרו אותו ועוד כעשרה ילדים, רובם מקרוביו, בידי מורה. ואולם מורה זה, יותר משלימד לתלמידיו את הלשון העברית, הורה אותם, כיצד נוהגים בסוס וכיצד רוכבים על גבי החמור. אבל אף את הלשון העברית התחיל ללַמדם – מן ה"מיתודות" – דבר, שלא נשמע כמותו בימים ההם. ומספר “מסלה־חדשה” לוולפֶּר שהיא “מיתודה” גמורה ללמד עברית בתרגום רוסי, קבל המשורר את ידיעותיו העבריות הראשונות. במשך הקיץ שינן כאלפַּים מלות עבריות בתרגום רוסי וכל־כך הצליח בלימודו זה (שהרי כבר ידע רוסית כהוגן), עד שנעשה עזר להמורה: כל חביריו היו יושבים על מעלות הסולם והוא היה יושב על כסא לפניהם והיה “שואל את השעור”. ודבר זה היה מביא את הילד לידי זחיחות־הדעת.

כשעבר הקיץ ושאול כבר סיים כמעט את כל “מסילה חדשה” ואלפַים מלות עבריות היו לו כמונחות בקופסה, החליטו אבותיו, שצריך ללַמדו גם “חומש”. ואמנם, במשך החורף עבר על בראשית, שמות, במדבר ודברים. הוא התחיל מ"בראשית" ולא מ"ויקרא", כמו שהיה נהוג אצלנו. יתר על־כן: הוא לא למד “ויקרא” כלל: אבותיו החליטו, ש"ויקרא" אינו לימוד לילדים בזמן הזה.

לאחר זמן־מה באו לכפר־מיכאילובקה שני מורים ליטאיים, שהיו חובבי־ציון הראשונים בכפר זה, יסדו בו אגודות, הביאו לתוכו ספרים עבריים והעמידו בו דור של יודעי־עברית.

המורים העבריים של שנות־השמונים היו טפוס מיוחד במינו, שעדיין לא נצטייר בספרותנו היפה. אלה היו היורשים האמתיים של טובי־המלמדים: כל אהבתם של אלה האחרונים לתורה נשתפכה אצלם לתוך לימוד־הנביאים וכל יראת־הכבוד, שהרגישו המלמדים אל התלמוד נהפכה אצלם לאהבה עצורה כאש בעצמות אל הלשון העברית – הלשון הלאומית, ה"שרידה היחידה", “שפת מלכינו ונביאינו”, “שפת ארץ אבותינו” – זו הארץ שאהבו המורים הללו אהבת־נעורים אהבת־אשה, אהבה של חלום מלכותי קרוב־רחוק… הם היו העפרונים הראשונים מבשרי שחר־התחיה: הם הם שיצרו את כל הרומאנטיקה העדינה, בעלת הכנפים הנחפות בירקרק חרוץ, של חבת־ציון, הם הם שסייעו להספרות העברית החדשה לקבל צורה אירופית ולֵיִעָשות לאומית־אנושית, מלאה רוך ורגש ויופי טבעי, והם הם שהורו את הלשון העברית כמו שמוֹרים כל לשון חיה, ובאהבתם ללשוננו, שלא ידעה גבול, הצליחו לטעת אהבה עזה בלבותיהם של תלמידיהם לה ולספרותה, – אהבה, שלא נרתעה לאחוריה מפני הברק והעושר של לשונות אחרות, שאַף הן היו ידועות להם ולתלמידיהם. להפך, ידיעה זו היא שגרמה להם “לקנא קנאת־שפתנו” ולהשתדל, שתהא אף היא לא־נופלת מן הלשונות האחרות, החיות והעשירות. מורה חובב־ציון כזה הקנה גם לי את הלשון העברית מתוך “אמון פדגוג” ו"גן־שעשועים" ואך הוא שגרם, שאֵרשתי לי את הלשון העברית לעולם ואֵרשתיה לי באמונה… ומורה כזה הקנה לספרותנו אותו כשרון רענן וחדש. אותו “נטע זר לעמו, ציץ נכרי לַכּל”, שֶׁשמו שאול טשרניחובסקי.

שני מורים עבריים באו למיכאילובקה, כאמור, והם חִלקו ביניהם את הלומדים עברית. האחד לקח לו את הלומדים עברית בז’אַרגון והשני – את ה"אריסטוקראטים", שלמדו עברית ברוסית. בין אלה האחרונים היה גם שאול טשרניחובסקי. ובית ספר גמור סידר לו מורה זה, “קלאס” – בלשון התלמידים – לכל פרטיו וחוקותיו, עם “תורנים” ו"תלמיד ראשון" ו"ציונים" כנהוג. שאול היה ה"תלמיד הראשון" כמעט תמיד; ובנוגע לציונים, היה מיטיב כל כך ללמוד עד שהציונים הרגילים לא היו מספיקים לו והמורה הוכרח להמציא ציונים טובים מאלה, שיציינו את הכשרון היוצא מן הכלל של תלמידו החביב. – לאחר שהתלמידים כבר ידעו את הלשון העברית מתוך ספר “מסילה חדשה”, התחילו לומדים דקדוק מתוך “מורה־הלשון”, ואחר־כך – אף מתוך “תלמוד לשון עברי”. וכדי להתרגל בכתיבה עברית היו התלמידים מצוּוים להכין בכל יום תרגום מרוסית או “חבור” מקורי. מאחר שהילד שאול, שיָדע רוסית יותר מעברית חבב מאד את ספר הקריאה הרוסי Poдноe Cлово, תרגם אותו כולו עברית. בתור ספר קריאה עברי שימש לשאול הקטן “גן־שעשועים” של אהרון רוזנפלד, ששימש ספר קריאה גם לי בילדותי. ספר זה אהב שאול עד מאד והוא יָדע על־פה את כל השירים היפים שבו. “כשאני שב לביתי ־ אומר המשורר ברשימותיו³ – אני מעלעל בו. וכמה זכרונות עולים עם כל עמוד ושורה שבו: זכרונות־אורים ואסונות פעוטים, ובכל זאת מרים כל כך… עתה מצאתי בידי אחי ‘גן־שעשועים’ במהדורה חדשה, כרסני, והבטתי עליו כילד המסתכל בדוד זר. קראתי בו ומצאתי, כי שלי הצנום בכריכתו האדומה והיפה, שעשה למעני הכורך משום חבה יתרה, עולה כל כך על הכרסני החדש”…

אהבה עזה להלשון העברית נטע המורה בלבו של תלמידו החביב. וכדי לעשות לו נחת־רוח היה המורה קורא עמו, לאחר שעות הלמוד, בספרים עבריים שונים. הראשון שביניהם היה “עמק־הארזים” בתרגומו של א"ש פרידבֶּרג נוראותיה של האינקוויזיציה, שהן מתוארות בו בסגנון מקראי אדיר ומהַלֵךְ־אֵימים, פעלו על המורה והתלמיד כאחד ושניהם היו יושבים וקוראים בספר זה – ובוכים… אחר־כך קרא עמו את ספריו של מאפו, כנהוג, ומה שלא היה מן הנהוּג ־ אחדים מספרי־ריב"ל, ועוד. בעצמו קרא שאול את הספר “סדר־הדורות” במשך החורף תרמ"ו, וכדי להבין בו למד מעצמו את כתב־רש"י, שבו נדפס ספר זה (הרי שלא למד עד אותו זמן “חומש ורש”י" – דבר שלא נשמע כמותו בנוגע לילד מקבל חינוך עברי בימים ההם!). מן הכתוב ב"סדר־הדורות" העסיק אותו ביותר ענין “גלגול־נפש”. והילד היה משתקע בשאלה: “גלגול־נפשו של מי היא נפשו שלו?” – וכשֶלמד את כתב־רש"י נִסה מורו ללמדו “רש”י על החומש". אבל שאול הילד לא אהב את רש"י: “הכל בעיניו קושיה בשעה שהכל בספורי־המקרא היה כל כך יפה וברור!” – ואולם ה"חומש" הרי הוא צריך לפירוש. ובכן נסה המורה להלעיטו “ביאור” במקום רש"י, אבל גם ל"ביאור" לא נודעה חבה יתרה מן המשורר לעתיד־לבוא. אז התחיל המורה מלמד אותו “עין־יעקב” – ואותו למד שאול בחפץ לב בבית־הספר ואף אחר־כך כשֶׁכְּבר התחיל מדפיס שירים. מכאן – נוסף על מה שלמד מתוך קריאה בספרות החדשה, וביחוד מתוך ספוריו של מנדלי מוכר־ספרים, שטשרניחובסקי הוא אחד ממעריציו היותר גדולים – למד את הלשון התלמודית, שבה כתובים חלקים הגונים מן ה"אידיליות". את ה"תלמוד" אין טשרניחובסקי יודע אלא מעט מן המעט. רק ט"ז דפים ממסכת ברכות למד בילדותו – והוא מתגאה ב"למדנותו" זו. אבל בספרות העברית החדשה הרבה לקרוא, ואת התנ"ך הוא יודע ידיעה עמוקה ומרבה לקרוא בו גם עתה. לדעתי, החסרונות שבסגנונו העברי, שהכל מרגישים בהם באים לא רק מתוך מה שלא הרבה לעסוק בתלמוד ומפרשיו, כביאליק וחביריו, אלא גם – וביחוד – מפני שהרבה לעסוק בתנ"ך ביותר. הסגנון המקראי מלא הוא (אם נשפוט מתוך הכללים הקבועים של הדקדוק העברי המקובל בימינו) שבושים וסֵירוסים ואי־דיוק וצורות משונות – וטשרניחובסקי למד אל דרכו של סגנון זה לא רק במעלותיו – עזוזו וקיצורו ומריצותו – אלא גם בחסרונותיו: אי־דיוּקו ומשפטיו קשֵי־ההבנה. בסגנונו של טשרניחובסקי יש לא “עם־ארצות” או התרשלות, אלא צורות ארכַאיסטיות ומשפטים משובשים בכוונה ושלא בכוונה, מתוך התדמות לסגנון־המקרא. דוק ותמצא.

לאחר שבית־הספר העברי העניק לשאול ידיעות עבריות הגונות, דאגו אבותיו לחינוכו הכללי ביותר. ומפני שלא היה בכפר בית־ספר רוסי לנערים נתנוהו לבית־ספר רוסי לנערות. אך שני נערים היו בבית־ספר זה בין המון הנערות, שהיו ביניהן גם גדולות־ביחס. טשרניחובסקי גדל בחברת־הנערות, ודבר זה לא נשאר בלא השפעה על התפתחותו. הנערות הגדולות היו משתובבות מאד, ואת שני הנערים היו שָׂמות מטרה להשתובבותן: היו מלעיגות עליהם ומַכות אותם; אבל סוף סוף הורגל על ידי כך לראות בנערות לא איזה מין משונה של בני־אדם, שהיֵצר מגרה ומושך אליהן ושמפני־כן דוקה מבטלים ומבזים אותן הנערים הקרובים לבגרות, באופן שהמשא־ומתן עמהן נעשה אחר־כך, בשנות־הבגרות, “לחם־סתרים” ו"מים־גנובים" – אלא בני־אדם ממין אחר, שהיחס אליהן טבעי וחפשי הוא אף לאחר שהלב נמשך אחריהן לאהבה. מי שבקי בשיריו של טשרניחובסקי יודע, שאין כמותו מבין לתאר את האהבה הרכה והעזה, ואפילו את התאוה הטבעית, ש"רשפיה – רשפי־אש שלהבתיה", אבל אין הוא מתאר אותה התאוה האפלה, הבלתי־טבעית, השוכנת בתהום־הנפש כאנומאַליה משונה, שתֵּארו, למשל, בֶּרשאדסקי בספוריו ושניאור ויעקב שטיינברג בשיריהם. טשרניחובסקי יודע לתאר את התאוה האדומה, אבל לא את התאוה השחורה, את התאוה האנושית, אבל לא את התאוה הבהמית… ודבר זה יש לבאר במַה שמעולם לא גדרו את דרכו ובמה שגדל בחברת־נערות.

בבית־הספר הכללי הצטיין בידיעות־הטבע, בגיאוגראפיה ובהיסטוריה והרבה לצייר, עד שדבר זה עמד לשטן על דרך־לימודיו. ביָדי נמצא עד היום ציור יפה אחד מימי־ילדותו של טשרניחובסקי, שמתחתיו נכתב אחד משיריו הראשונים: “משאת־נפשי”, שנדפס ב"השרון" של ג. באדֶר (קראקה תרנ"ג). גם בזה, כמדומה לי, יחיד הוא טשרניחובסקי בין המשוררים העבריים. משורר עברי – ועושה לו כל פסל וכל תמונה…

בבית־ספר זה למד טשרניחובסקי גם גרמנית והצטיין אף בה ולעומת זה לא הצטיין בתורת־החשבון, שאחר כך עשה בה חיל.

עוד קודם שיָדע את האותיות העבריות כבר קרא ספרים רוסיים. הספרים הראשונים שקרא היו: קובץ־שירים של המשוררים הקלאַסיים עם ציורים נחמדים מאד ו"רובינזון קרוּזו" בהוצאה מהודרת. אחר כך קרא את… “האמלט” ו"מאקבֶט" של “שֶכספיר”. קשה לדעת מה היה יכול ילד בן שמונה להבין במחזות גאוניים אלה; אבל המשורר מעיד ברשימותיו, שהם פעלו עליו פעולה עזה. את המערכה ב"מאַקבט", שבה מתאספות שלש המכשפות, זכר על־פה במשך הרבה שנים, מפני שכמה וכמה פעמים עבר על הספר וחזר ועבר עליו. ולעומת זה טבעי הוא הדבר, שהיה חביב עליו ספרו של גריגוריוב: Tpи цpироды (שלש המערכות של הטבע), שירש מדודתו הסטודנטית; והמשורר אומר ברשימותיו: “אני מאמין כי עוד מאז קננה בקרבי אהבה לתולדות הטבע”⁴.

ובאותו חורף, שבו קרא עברית את “סדר־הדורות” בכתב־רש"י ומחשבתו היתה טרודה בענין “גלגול־נפש”, קרא ברוסית בתרגום פרוזַאי את “איליאס” ו"אודיסיאה" של הומירוס, שתרגם לאחר שנים לעברית. זה לעומת זה…

בכלל הרבה משוררנו לקרוא בילדותו “מכל הבא בידו”. הוא קרא את ספריהם של ז’ול־ווירן ז’אקוליו ומיין־ריד, את “מונטֶה־קריסטו” את “מסתרי־פאריז”, את “מסתרי חצר־מַדְרִיד”, ועוד ועוד. הוא היה קורא עד לשכרון. בלילה, כשהיו הכל ישֵׁנים, היה קם וקורא על מטתו. והקריאה הלהיבתו ועשתה אותו בעל דמיון. ביחוד ניכרים רישומיה על המִשְׂחקים שלו, שתפסו מקום חשוב בילדותו. הבה, נִתֵּן למשורר לדבר עליהם בלשונו, כמו שהיא ברשימותיו:

ב"מו’תולוגיה" של משפחת־טשרניחובסקי ראינו, שזקֵנו, אבי־אמו של שאול היה “בבחינת סופר עברי”. זכרונו של זקנו זה עורר תשוקה עזה בנכד: להיות “סופר”. דבר זה נעשה האידיאל של שאול הקטן לאחר שקדם לו האידיאל להיות שר־צבא, תייר, הודי אדום־עור, ועוד. אבל לכתוב שירים עבריים נתעורר מתוך הקנאה, שקִנא ללשוננו הלאומית. ל"שיר" חשב אז כל מה שאפשר לשיר, פשוטו כמשמעו; ודאב לבו הקטן לראות, שבעברית אין שירים ממין זה: שירים מוּשָׁרִים בעל־פה ממש. אז תרגם עברית את השיר של פושקין Птичка Божія не знаетъ (“צפור־יה אינה יודעת”), – אבל למרות כל יגיעותיו לא עלה הדבר בידו, שיהא התרגום עלול להיות מוּשָׁר. אחר כך מצא ב"גן־שעשועים" מה שבקש: שירים עבריים – ולא היה קץ לאשרו. כמה אהבה ללשוננו היתה בילד זה, שלא למד ב"חדר" ולא בִלה כל ימיו בעניינים עבריים, שמתוך כך תהא העברית מתחבבת עליו, ולהפך יָדַע רוסית יותר מעברית ומצא בספרות הרוסית מה שביקש גם בספרות העברית – ולא מצא בה! ועתה יבואו־נא הרומאנטיקים שלנו ויאמרו, שהחינוך הישן דוקה יכול היה לגדל עבריים גמורים בישראל וכשֶׁיָבוא הקץ למלמד ורצועתו, לתרגום: “ויקרא – און ער האָט גערופען ה' גאט” וללימוד “שור שנגח את הפרה” במשך חמש־עשרה שעות ביום – תאבד תורה מישראל! –

כשֶׁמָלאו לטשרניחובסקי עשר שנים (בי"ט אב תרמ"ה) נתן לו מורו העברי מתנה יפה: “שירי בת־ציון” למיכה יוסף לֶבֶנזון ושיר ארוך ומלא תהילות ותשבחות לתלמיד החביב על גביו. על השׁירים הרכים והיפים האלה של מיכ"ל המשורר האירופי הראשון בספרותנו החדשה, עבר טשרניחובסקי כמה פעמים. ואין ספק לי, שהם השפיעו עליו השפעה עצומה. בשירי־הטבע ובשירי־האהבה של טשרניחובסקי, ביחוד בשיריו הראשונים, מורגשים רוחם וסגנונם של שירי־מיכ"ל; וקודם כל מורגשת נטיתו של מיכ"ל לכתוב בלשוננו העתיקה שירים חדשים באמת, חדשים בתכנם הכללי והחיוני וחדשים בלשונם הרַכה, הנוחה, האירופית לגמרה, שאין בה מליצות יתֵרות ואין בה פסוקים קְשֵׁי־הבנה. המורה שנתן לטשרניחובסקי את שיריו של מיכ"ל, עשה דבר גדול, שלא פִלֵל בעצמו לתוצאותיו. טשרניחובסקי נעשה יורשו הרוחני של מיכ"ל.

ב"האסיף" ו"בכנסת־ישראל" קרא שאול גם את שיריהם של מ. דוליצקי ושל המציי"ר מאַנֶה, שאף הם היו חדשים בתכנם וברוחם והיו קרובים לשיריו של מיכ"ל; ואף מאנה השפיע על המשורר־לעתיד השפעה לא־מועטת.

וכשמלאו לטשרניחוסקי אך שתים־עשרה שנה חבר דראמה וכתב פואֶמה גדולה בשם “אוריה החתי” עם ציורים שצייר בעצמו. בפואמה זו יצא נגד דוד וצדּד בזכותו של אוריה החתי. “איני יודע מדוע – כותב המשורר ברשימותיו –, אבל מאז היתה טינא בלבי על כל המפורסמים אצלנו לקדושים וטובים, למרות כל הרע שעשו, וחשבתי, כי רבות העלימו מאתנו למען הצדיק אותם ולהרשיע אחרים. – וכן הייתי תמיד מצדד בזכותו של שאול. ויוכל היות, כי השם גרם”⁶.

כבר אנו רואים במשורר־נער זה את מחברם של “מחזיונות נביאי־השקר”, את מעריצם של ה"בריונים" ו"הפריצים", את “חסידו” של בר־כוכבא.

אבל לא רק שירים כתב אז. לאחר שהתלמידים בה"קלאס" של המורה העברי היו מצוּוים להכין בכל יום תרגום או חבור, כאמור, הוצרכו לעתים תכופות לעזרתו של מִלון רוסי־עברי. בידיהם היה מלונו של יהושע שטינבֶּרג במהדורה הישָנה שלו, שבו היתה מתורגמת, למשל, המלה “שוקולאדה” בשלש המלות העבריות: “עסיס אגוזי־פרך” והמלה Bишневка – “יין־שרוף מהול במיץ יין־דובדבן”, וכדומה מן התרגומים ה"קצרים" וה"מדוייקים". בתור נער, שהלשון העברית היתה לו כמעט לשון חיה, הרגיש שאול הקטן בחסרונות הללו – והחליט לחבר מלון חדש. הוא התחיל לעסוק בו, אבל לא גמר אותו. זו היתה העבודה הספרותית הראשונה שלו.

אחר כך נגש לכתוב “תולדות העם העברי”. המשורר אומר ברשימותיו: “מתגאה אני בזה שהחילותי את תולדות־ישראל מספר־יהושע: על חמשה חומשי־תורה הבטתי כעל האודיסיאה”. חפשי כל־כך היה הילד ביחסו לכתבי־הקודש. הוא אהב אותם בכל חום־לבו הרך, אבל שכלו לא הוגש לנחושתֵּי־המסורת. ועוד בדבר אחד מתגאה המשורר: "את האלפא־ביתא המצויירת הראשונה אני עשיתי בבואי ללמד את אחותי עברית הכינותי אותה. הורי לא חפצו באָבדנה והשנה⁷ ראיתיה ומצאתי בה רק את החסרון האחד הזה: משום שלא מצאתי בכתבי־הקודש מלה מתחלת בט' (שאפשר יהא לציירה), ציירתי יונה (תור) ורשמתי “טור”.

גם רומאן התחיל לכתוב – מחיי־הודו או מחיי־ערב, אבל אף הוא כה"מִלון" וה"היסטוריה", נשאר באמצע כתיבתו –.

כנהוג בכל בית־ספר מתוקן, היו “מוציאים” אף תלמידיו של בית־הספר העברי, שבו למד טשרניחובסקי, עתון – עתון עברי, מתחילה בשם “המשמיע” ואחר־כך – בשם “מודע־בית־הספר”. בעתונים הללו השתתף שאול בתור ראש וראשון.

בבית־אביו של שאול היו מקיימים את המצוות המעשיות, ביחוד את אלו שיש בהן לחלוחית של שירה. אבל לא היו מדקדקים בהן ולא היו מקפידים עליהן. לא היה כאן מקום לכפייה של קיום־המצוות על הילד שהיטיב כל כך לתאר המסַפר ש. בן־ציון בציורו “נפש רצוצה”. שאול פסק מלקיים את המצוות כשאך עזב את בית־אביו. אבל תמיד שמר בלבו חבה יתרה אל המנהגים הדתיים הפיוטיים שלנו, שסִפקו מזון לדמיונו העז ולרגשו החם. קִראו את “הקפות”, את “בששי בין הערבים”, את “אמנון־ותמר”, את “ברית־מילה”, את “לביבות מבושלות”, ועוד, ותראו, כמה הוא מחבב את ההקפות בשמחת־תורה, את בית־הכנסת. את עונג־שבת, את חנוכה ופורים, את פסח, שבועות וסוכות ועוד. בכמה וכמה משיריו נלחם המשורר בהתאבנות שבכמה וכמה מן ההשקפות היהדותיות; אבל באותה שעה עצמה הראה בהרבה מהם, ביחוד ב"אידיליות", שהיהדות היא תורת־חיים ושיֵש בה ששון־החיים: שמחה של מצוה. מעולם לא התרעם על הדת הישראלית אף אם נלחם בה. מעולם לא הורגשה בשיריו שנאה כבושה אליה, כמו שהיא מורגשת, למשל, ב"מחנים" ו"עורבא פרח" של ברדיצ’בסקי. זכר לשירה שבמנהגי־הדת נשאר חי בלבו. הרי זה כמו שאמרתי במקום אחר: כשנמצאים פרחים ריחָנִים בבית במשך זמן מרובה, אף אם אחר־כך מוציאים אותם מן הבית, שוב אין ריחם מתנדף מיד והוא נעשה דק ביותר⁸. וריח דק זה של שירה דתית עולה אלינו מתוך הרבה שירים טשרניחובסקאיים גמורים.

מעט־מעט נעשה צר המקום להילד בעל־הכשרון ומרובה־הידיעות בכפר, שאפילו בית־ספר כללי הגון לנערים לא היה בו. נמלכו אבותיו בדבר והחליטו להכניסו לבית־הספר הפרטי למסחר, שנוסד אז באודיסה על־ידי הפריוואַט־דוֹצֶנט חיים הוכמאן בשביל ילדי־ישראל ביחוד. רצו אבותיו, שילמַד למודים כלליים, אבל, לכל הפחות, בבית ספר עברי. ואמנם, בשנת 1890, כשמלאו לו י"ד שנים, בא לאודיסה ונכנס לבית ספר פרטי זה.

ואז מתחלת תקופה חדשה בחייו.

II.

באלול תר"ן נכנס שאול טשרניחובסקי לבית־הספר הפרטי למסחר של הוכמאַן ובחורף תרנ"א התוודע אלי.

הימים – ימי “שפתנו אִתָּנו”, שנוסדה באודיסה על־ידי המנוח י"ל בן־דוד לשם תחית־לשוננו בדבור בעקבותיה של “שפה ברורה”, שנוסדה בירושלים. והימים ימי “ספרי־אגורה” של בן־אביגדור בווארשה ומאספיו של זאב יעבץ בירושלים. ובאודיסה התחילה מתרקמת אז חבורת־סופרים חדשה, שבא־כחה השמיע זמן מועט קודם־לכן את “לא זה הדרך!” שלו, יסד את אגודת “בני־משה”, הוציא את ה"כוורת" ועורר להוציא את “פרדס”. צעיר הייתי אז מאד, אבל כבר השתתפתי ב"שפתנו אִתּנו". התמכרתי לחבת־ציון וכל נטיה חדשה בספרות העברית נעשתה לי מקור של התפעלות וענין של חבוּב, כל יודע עברית היה לי כאָח וכל כותב עברית – כחבר. אף אני כתבתי אז בסתר “שירים” ו"מאמרים" עבריים, שתודה לאל, נשארו “גנוזים” עד עולם… אז נוסדה באודיסה חבורה של בחורים צעירים, שאחדים מהם נעשו אחר כך סופרים עבריים הגונים; בחורים חובבי־ציון וחובבי שפת־עבר, שגדלו באודיסה ולא טעמו את טעמו של החינוך הישן והצטמצמותו בלימודים עבריים בלבד, שקבלו חינוך מסודר ואירופי פחות או יותר, אבל אהבה עזה קננה בלבם להאידֵיאַל החדש־הישן ולהלשון העתיקה, שחידשה אז נעוריה ונעשתה, עם כל “לאומיותה” אירופית ואנושית יותר ויותר. “איש־עברי” – זו היתה הסיסמה שלנו. בחבת־ציון שלנו נתקשרה השאיפה הלאומית בשאיפה אנושית כללית (“נהיה ככל הגויים, בית ישראל!”). ובספרות העברית היינו שמחים על כל שיר אנושי־כללי, שהיה מוכיח, שלשוננו חיה היא ואינה נופלת משאר הלשונות החיות, לא פחות משהיינו שמחים על שיר לאומי ומלא אהבה לציון –.

ובאותם הימים ספרה לי גימנַסִיאַסטית אחת צעירה ממַכָּרותי, שמכָּר יש לה, תלמיד בית־הספר למסחר, וטשרניחובסקי שמו, ו"אף הוא" יודע “עברית עתיקה”. בנוהג שבעולם אז לא היה תלמיד יהודי של בית־ספר תיכוני מגלה לתלמידה יהודית של גימנסיה, שהוא יודע עברית, שהרי ב"ידיעה" זו רגילים היו אז להתבייש ולא להתפאר. אין זאת, כי “משלנו” הוא תלמיד זה. כך חשבתי בלבי. ולפיכך ביקשתי, שהגימנסיאסטית תציגני לפני טשרניחובסקי. לאחר שעה של התוודעות כבר דבר עמי עברית וכבר הראה לי “פואֶמה” עברית, שכפי שאני זוכר היה משובח ומפואר בה כגבור־מלחמה גדול ונערץ יואב בן־צרויה שר צבאו של דוד⁹. לא הייתי מוכשר אז לברר לעצמי, במה מצאה פואֶמה זו חן בעינַי; אבל הרגשה היתה בי, שאיזה חידוש יש כאן. כח וגבורה היו בחרוזים המשונים ואומץ־לב של מי שאינו הולך בדרך הכבושה. שיחה ארוכה התחילה ביני ובין המשורר הצעיר בדבר הספרים העבריים שקרא. ונתברר לי, לתמהוני, שלא קרא אפילו את כל שירי י"ל גורדון. נתתי לו את ארבעת הכרכים של “כל שירי יל”ג" למקרא. לאחר שלשה שבועות בא לביתי והחזיר לי את גורדון וביחד עם זה הביא לי שלשה שירים עבריים: “משאת־נפשי”, “בחלומי” ו"אל מתבולל". השיר השלישי, שהיה וויכוח עז עם “מתבולל”, שמתעצם ואומר, שאין אנו עם ואין לנו לא לשון ולא ארץ־מולדת, היה כתוב ברוח שיריו של א. ב. גוטלובר, שקרא טשרניחובסקי הקטן ב"כנסת־ישראל". החלטתי על דעת עצמי, שאינו ראוי לדפוס. ואף־על־פי־כן היה מצלצל ונאה כל־כך בלשונו, עד שאני זוכרו על פה עד היום הזה. את שאר שני השירים: “משאת־נפשי” ו"בחלומי", מצאתי ראויים לדפוס ושלחתי את “משאת נפשי” ל"השרון" – מאסף מדעי ספרותי, שיצא בקראַקה על־ידי גרשום באדר ומ"מ מאילס. ואמנם, “משאת־נפשי” נדפסה ב"השרון" בשנת תרנ"ג – הוא השיר הראשון בשיריו, שראה טשרניחובסקי נדפס – והוא אז בן שש־עשרה שנה. דייקתי בדברַי: “שראה טשרניחובסקי נדפס” מפני שבאמת נדפס קודם־לכן השיר “בחלומי”, אלא שהוא נשלח על ידי ל"הפסגה" – עתון שבועי ציוני, שהוציא זאב שור בעיר באַלטימורה באמיריקה, והוא נדפס שם עוד בשנת תרנ"ב; אבל מפני ש"הפסגה" לא הותרה ברוסיה, לא נודע לנו שנדפס שיר זה, אלא לאחר שנה ויותר, ובינתים כבר נדפס השיר “משאת נפשי” שתחתיו ראה שאול טשרניחובסקי את שמו חתום לראשונה¹⁰.

ביחד עם שלשת השירים העבריים הביא לי טשרניחובסקי גם שני שירים רוסיים, אחד בעל תוכן כללי ואחד בעל תוכן עברי. קראתי בהם – והכרתי מיד את השפעתו של פְ’רוּג. המשורר בן חמש־העשרה הודה לי, שקרא את פ’רוג והוא מוסיף לקרותו בעונג. בהתלהבות של נוער התחלתי לדבר על לבו ־ שלא יכתוב רוסית: הלשון הרוסית הרי אינה לשוננו הלאומית; הרי בציון, שאֵליה שואף כל מי שכותב עברית, אין מקום ללשון הרוסית; והרי משורר אי־אפשר לו, שיכתוב בשתי לשונות כאחת – והיתכן, שמשורר חובב־ציון יעזוב את הלשון העברית וישעבד את עצמו ללשון נכריה? – אלו היו הוכחותי, שהבעתי אותן בהתפעלות מרובה. המשורר הקשיב לדברַי – ושתק. כפי הנראה, התלקחה בו מלחמה פנימית. הוא, שהלשון הרוסית היתה לשונו מלידה, הוא שעד היום הוא יודע רוסית יותר מעברית, יתר על־כן – שהוא יודע רוסית הרבה יותר מכמה וכמה סופרים רוסיים מלידה, – קשה היה לו לפרוש מן הלשון הרוסית לגמרה. לאחר דומיה ארוכה הפליט רק מלה אחת: “צדקת!” – ומאז לא הוסיף לכתוב אף חרוז רוסי אחד בשביל הדפוס. זהו קרבן, שאין אני יודע דוגמתו בעולם. חוץ מן הפרסום, שנותנת לשון של עם עצום ורב, חוץ מן העושר והכבוד והגדולה, הרי יש למשורר עברי צער גדול, שאין להביעו בדברים: כותב הוא בלשון, שאין הנשים – בחוץ־לארץ – נזקקות לה… טשרניחובסקי מרגיש בדבר זה מאד, ואת שירו “לו ידעתם על מה אהבתיה” הוא מסיים בחרוזים אלה:

מי יודע? – אפשר בסתר־לבבו מקלל טשרניחובסקי את היום, שבו התוודע אלי. אילמלא אותו יום, אפשר, שהיה עתה אחד מגדולי המשוררים הרוסיים ולא היתה פרנסתו מקופחת כל־כך כל הימים… אבל דבר זה ברור לי: הספרות העברית לא תקלל את היום, שבו פעלתי על טשרניחובסקי, שלא יתן לזרים חילו…

ומתחילה האירה ההצלחה הספרותית את פניה להמשורר החדש. המאסף “השרון” נתבקר ב"המליץ" על ידי ראובן בריינין, ובבקורת זו דבר הסופר, שכבר היה אז מפורסם מאד, טובות על השיר “משאת נפשי” וחזה עתידות לכותבו. על דבר זה תכיר ספרותנו תודה לבריינין, שכמו שנראה להלן, בא לעזרתו הרוחנית של המשורר כשהגיעה שעתו להתפרסם בספרות על־ידי קובץ שלם.

ואולם אף קבלת־פנים נוחה זו מצד סופר מפורסם לא נתנה אפשרות לטשרניחובסקי לחדור אל אותה החבורה הספרותית האודיסאית, ש"אחד־העם" נעשה לה מרכז ו"פרדס" של רבניצקי – כלי־מבטא. כמה שדפקתי על “שעריו” של עורך־ה"פרדס", כמה שהבאתי לו שירים חדשים ומקוריים משיריו של טשרניחובסקי (טש. עצמו לא היה דואג מעולם להדפסת שיריו). – ה"שערים" לא נפתחו והשירים נפסלו. והרבה טעמים היו בדבר: ראשית, טשרניחובסקי חדל בימים ההם דוקה לכתוב שירים “לאומיים” – וחלילה לו למאסף לאומי כ"פרדס" להדפיס שירים כלליים; שנית, כתב טשרניחובסקי שירי־אהבה – ו"הכזונה נעשה את אחותנו השפה העבריה", “השרידה היחידה?” – ושלישית, הלשון של טשרניחובסקי ־ הלשון החדשה, הרעננה, האמיצה, ה"פורצת־גדר" – לא היתה עברית כל צרכה. ובכלל כל חדש הרי הוא חשוד בעצם. לחַדש מותר, לכל היותר במסגרת הצרה של היָשׁן, שהיא מַקְצַעַת ומשַטַחת ומרַדֶדת כ"מגפַיִם הספרדיים" הללו, עד שכל המקוריות נעלמת ומן החדש ניטל עָקצו ביחד עם חידושו… טשרניחובסקי לא מצא חפץ ב"מגפים ספרדיים", ועל־כן התיחסו אליו “שומרי־חומת־הספרות” אז כאל עצם זר, שצריך להרחיקו. כן היה היחס מצד ה"פרדס", וקצת טוב מזה היה יחסו של “השלח” כל עוד היה נערך על־ידי “אחד־העם”. בעשרת הכרכים הראשונים של “השלח” נדפסו רק שני שירים משל טשרניחובסקי: “אני מאמין” ו"בין המצרים", בעוד שנדפסו בהם שירים הרבה והרבה של משוררים ממדרגה שניה ושלישית. במשך שבע שנים רצופות, משנת תרנ"ב עד שנת תרנ"ט, שאז יָצא הקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות”, היה טשרניחובסקי כעין “יוצא־דופן” בספרותנו. כתבי העתים ה"מקובלים" וה"מפורסמים" לא היו מדפיסים את שיריו בשום אופן, ואני הוכרחתי למצוא להם מקום באיזו “קרן־זוית” ספרותית – בעתונים ומאספים, ששום אדם לא קרא אותם ברוסיה, או שהקוראים התיחסו אליהם בבוז ובביטול, כ"השקפה" של בן־יהודה, “אוצר־הספרות” של ש"א גרבֶר, “ספרי־שעשועים” של פֶרְנְהוֹף, “הזמן” של עזרא גולדין, “המגיד־השבוע” של פוּקס ועוד. כך קידמו את פניו של אותו משורר, שלאחר שנים מועטות נועז סופר כהד"ר אהרנפרייז להעמידו בשורה אחת עם ביאליק! –

וכי נצטער טשרניחובסקי על יחס משונה זה אליו מצד אפיטרופסיה של הספרות המקובלת? – כמדומה לי, שהוא היה טרוד אז בענינים אחרים לגמרם.

בשנת 1892 יָצא מבית הספר הפרטי למסחר של הוכמאן והתחיל מכין את עצמו לקראת בחינות על מנת להכנס לבית הספר הרשמי למסחר. כשנה הכין את עצמו לקראת הבחינות, שהיו מרובות וקשות. ונפלא הדבר! בימים הללו דוקה, שבהם היה עסוק באופן שקשה לשער, כתב הרבה שירים, וביניהם אחדים מן המעולים שבשיריו, – שירים שתופסים בקובץ־כל־שיריו מקום הגון מאד (למשל: “אידֵיאַל”, “ליפֵהפיה”, “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים”, “אך עלז הייתי בבוקר”, “אני מאמין”, ועוד). כמעט כל השירים היו שירי־אהבה. וכיצד היו יכולים להיות אחרים אם לבו היה מלא כולו מן העלמה היוונית מרים וואליאנוֹ, שבמשך שבע שנים רצופות (1892–1899) היתה הגיגו וחלומו, נשמתו ובת שירתו? – קרובתו של מיניסטר יווני, בעלת־עינים גדולות ושחורות שֶׁשׁמי־יָוָן היו נשקפים מתוכן, צעירה, משכלת, מלאת־חיים ומסוגלת לכל מעשי־הוללות שבעולם, – אי אפשר היה למשורר הצעיר, הבריא, היפה, שניצוץ יווני נבזק לתוך נשמתו והדליק בה אש־תמיד, לעמוד בפני קסם־חנה. קראו את השירים: “ליפהפיה”, “אידיאל”, “הכל נשכח…” “ישישו שמי־תכלת”, “חלמתי את שירת־הזמיר” “אביב־עולמים”, “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים” “למרים” “שרטוטים” וביחוד “ואת שמֵך אני אשא” – ותדעו מה היתה היוונית הקטנה להמשורר העברי. אילו הייתי רוצה לתאר אהבה מיוחדת־במינה זו על פי זכרונותי ועל פי השירים המנויים – ספר הייתי צריך לכתוב. ה"רטט הראשון ליצוריו" של המשורר היתה אהבה זו. אהבת בן שש־עשרה ובת חמש־עשרה – היכן הוא עט הסופרים, שיכול לציירה? – –

וכי השפיעה היוונית הנחמדת על שירתו של המשורר העברי להטותו כלפי שירת־יוון העליזה? – רק דבר אחד אני יודע, ששיריו של טשרניחובסקי יָצאו אז, כשפרחה אהבתו אל מרים וואליאנו, תכופים מתחת עֵטו. בין נשיקה גנובה לנשיקה גנובה נולדו ובין ראָיון בסתר לראיון בסתר צמחו ונתבשלו… הרבה טשרניחובסקי אחר כך ואין מספר לעלמות, שהשיבו לו אהבה, וכל אהבה ואהבה שלו הוא שיר נחמד ונהדר. אבל שיר־השירים היא אהבתו להיוונית הקטנה והנחמדת על שפת הים השחור.

בשנת 1896 גמר טשרניחובסקי את בית הספר הרשמי למסחר בהצטיינות מרובה וקבל תואר “אזרח־נכבד”. בבית־הספר למד גרמנית, צרפתית ואנגלית והשתלם בשלש לשונות אלו מתוך קריאה מרובה בספרויותיהן, וביחוד בספרות הפיוטית שלהן. לא היה משורר או מסַפר מצוין באחת מן הלשונות האירופיות הראשיות הללו, שלא קרא אותו במקורו. ביחוד חִבֵּב בימים האלה את גֵיטֶה הגרמני, את שֶׁלי האנגלי ואת אלפרֶד די מו’סֶה הצרפתי. כמו־כן הרבה לקרוא את לונגפילוֹ ובמשך חמש שנים רצופות (1894–1899) עסק בתרגום שירו הגדול של זה: “הייאוותה” שיצא על־ידי הוצאת “מוריה” (אודיסה תרע"ג). ולאחר עשר שנים יצא גם התרגום של “אֶבנגלינה” ללונגפילו (ברלין תרפ"ג). מובן מאליו, שהיה קורא כמעט כל מה שהיה יוצא בעברית. ביחוד אהב לקרוא את מנדלי מוכר־ספרים ואת ביאליק. אל הראשון – למרות שינוי־הסביבה, שינוי־התוכן ושינוי־הלשון – קרוב הוא ברוח והשפעתו של מנדלי על טשרניחובסקי ניכרת באידיליות, ואת האחרון הוא מוקיר מאד על העוז שבשיריו האחדים ועל הרוך שבשיריו האחרים. ואף ביאליק מוקיר את טשרניחובסקי עד מאד. יחס טוב זה שבין שני גדולי המשוררים העבריים של עכשיו הוא מחזה משמח מאין כמותו. הוא מזכיר את יחסם של ר' משה בן עזרא ור' יהודה הלוי זה לזה בישראל ואת יחסם של גיטה ושילר בעמים.

לאחר שגמר טשרניחובסקי את חוק־למודיו בבית־הספר למסחר חשב מחשבות להכנס לאוניברסיטה וללמוד בה את ידיעות־הטבע, שאהב מנעוריו ואת הרפואה הֵמְשֵׁכָן בתור משלח יד: הן לא על השירה לבדה יחיה המשורר העברי. לתכלית זו צריך היה ללמוד יוונית ורומית, שהרי שאר הלמודים נלמדים בבית־הספר למסחר בשיעור יותר גדול מבגימנסיה. אבל להבחן היה צריך בכל הלימודים, כדי לקבל תעודת־בגרות, שזולתה אין מתקבלים לאוניברסיטה רוסית. ובכן התחיל שוקד על לימוד הלשונות הקלאסיות, היוונית והרומית – דבר שהביא אחר כך תועלת מרובה לשירתו. את שתי הלשונות הללו למד על בָּרְיָן ומיוונית תרגם לעברית את כל שירי אנאק ריאון – זה משורר־האהבה היווני הקדמון, שנראה לנו כחדש ממש, – שנדפסו בהוצאת־שטיבל (ווארשה תר"ף), ואת “המשתה” לאפלטון (אפלטון, ירושלים תרפ"ט I 71–76).אבל בבחינות לא עמד: הוא, שמועטים מן הרוסים־מלידה יודעים רוסית כמותו, הוא, שאין שום קֶמט וְכֶפל של הלשון הרוסית נסתרים ממנו נכשל ב"חבור" רוסי, שכל חסרונו היה – מה שהוא ספרותי יותר מדאי. ועל כן הוכרח ללכת בשנת 1899 לחוץ־לארץ־רוסיה, ששם היו מקבלים אז למחלקת־הרפואה בתעודה של בית־ספר תיכוני איזה־שהוא.

ראוי להזכיר, שבשנות 1896–1899 (כלומר, מיום שגמר את בית־הספר למסחר עד שיצא לגרמניה) עבד את עבודת־הציוניות בזריזות מצוינת. הימים – ימי שלשת הקונגרֶסים הראשונים וימי האגודות הציוניות המרובות. באודיסה היו אגודות לעשרות וטשרניחובסקי נתחבר אל אַחת מן היותר חשובות שבהן – “נס־ציונה”, שבה היה מזכיר שלא על מנת לקבל פרס. עד כמה מִלא את חובתו באמונה יש לראות ממה שהגישה לו האגודה אגרת־תודה בשעה שיָצא לגרמניה. – בסערת־המלחמה באויבי־הציוניות האדוקים והרוחנים־ביותר כתב אז את “בליל־חנוכה”, “שיר־ערש”, “נס־ציונה”, ועוד, שהיו כהקדמה אל “מחזיונות־נביאי־השקר”, “לנוכח פסל־אַפולו” ו"לנוכח־הים". בכלל היו שלש השנים הללו (1896–1899) מן השנים היותר טובות בחייו של טשרניחובסקי. חסון כאלון וזקוף כברוש, בעל־תלתלים שחורים, בריא ורענן, אידיאַל לאומי נעלה בלבו וחדוַת־היצירה בקרבו, מצליח באהבתו ומוצא חן בעיני־כֹל, התהלך בתוכנו “יווני עליז” זה יפה, צוהל, מאושר, מלא שפעת כחות גופנים ורוחנים, שכור־החיים ושכור־היצירה ומאמין בעצמו ובעמו. קסם היה שפוך על מהלכו ומדברו, על כל מעשיו ועל כל תנועותיו. ששון־החיים שבו היה כמעיין המתגבר. אומץ־רוחו ובטחתו־העצמית היו מפליאים. כאילו מעולם אחר בא אלינו, ומאותו הדור, שבו עדיין היו האלהים יורדים על הארץ ובני האדם עולים השמימה… אַמור היה רוכב על כתֵפו: לא הספיקה אהבה אחת להתנדף וכבר באה חדשה על מקומה… וכל אהבה היתה – הימנון אל הרגש, אבל לא אל התאוה, ועל־כן היתה משארת אחריה פרי־ברכה: התעמקות־ההרגשה, מסתורין של חֵשק בלתי־נמלא, יגון נעים של תקוה נכזבה או התרוננות – ולא מיין… כך היה טשרניחובסקי משנת־העשרים עד שנת העשרים ושלש לימי־חייו.

ובימים ההם נדפס הקובץ הראשון של שיריו – “חזיונות ומנגינות” ספר־ראשון (ביבליותיקה עברית, הוצאת “תושיה”, ווארשה תרנ"ט).

מאורע ספרותי חשוב זה יש לו “היסטוריה”. כשֶׁיָּצאתי בשנת 1897 להיידֶלְבֶּרג על מנת ללמוד שם, נתן לי טשרניחובסקי למזכרת אַלבום וכתובת חמה מאד על גבו, שלתוכו העתיק כמעט את כל השירים שכתב עד אותה שנה. לאחר שנה (בשנת 1898) עברתי דרך ברלין והראיתי אלבום זה לראובן בריינין. הוא נתפעל מן השירים הללו עד מאד. ובצד השיר “חלמתי את שירת הזמיר” כתב, בתוך שאר תהילות, בהתפעלות יתרה: “השיר הקטן הזה יקר בעיני מכל שירי יל”ג". כמובן, היתה בזה הפרזה; אבל חשובה היתה בעינַי העובדה ששיריו של טשרניחובסקי זה, שעדיין התיחסה אליו “הספרות הרשמית” שלנו כמעט בביטול גמור, יכולים היו לעורר התפעלות כזו בלבו של בריינין. וכשהייתי מיד אחר זה בווארשה הראיתי כתובת זו של בריינין לבן אביגדור. על־ידי כך נתעורר בעל ה"ביבליותיקה העברית" לקרוא את כל שיריו של טשרניחובסקי שבכתב־יד. הוחלט בינינו (טשרניחובסקי עצמו לא דאג להדפסת שיריו מעולם, כאמור), שיודפס ב"ביבליותיקה" זו קובץ של שירי־טשרניחובסקי, ובלבד שבריינין יכתוב מבוא אליהם, – קשה כל־כך היה אפילו למחדש כבן־אביגדור לתת מקום ל"יוצא־דופן" זה ב"ביבליותיקה" שלו!… ואמנם, מר בריינין נתן בראשו של הקובץ החדש “מכתב אל המו”ל", שבו הראה על החידוש שבשיריו של טשרניחובסקי, על מקוריותו ועל היתרון שיש לו על י"ל גורדון, למשל בכל הנוגע לתאור הטבע. בזה עודד את רוחו של המשורר הצעיר. אבל גם הפעם לא עמדה לו הסניגוריה של סופר מפורסם ולא הצילה אותו מקבלת־פנים זעומה ב"השלח" (כרך ו', עמ' 259–261): ההשוואה בלבד, שהשוָה בריינין את טש' ליל"ג, הרגיזה את המבקר; על שיריו אמר, שהם “חסרים את המקוריות האמתית”, שהם “נותנים מקום לחשוב, כי באמת לא הרגיש לבו בעצמו את כל אשר יהגה רוחו ורק לקח את הרגשות האלה בהשאלה מאת משוררים אחרים”; ועל בת־שירתו בכלל כתב: “יפה היא לפרקים, אך רוח אין בקרבה”. ודברים כאלה נאמרו על משורר, שלא כתב מיָמיו שורה שלא חי עליה, ושרוחו הסוער הוא כפרץ מים כבירים! – אבל הלא כך דרכם של כל היוצרים האמתיים, שהם מסוללים מסילות חדשות, להיות מטרה לחציהם הקהים של שומרי־הישן, – ולמה יגָרע חלקו של טשרניחובסקי? – ואולם לתהילתו של המבקר יש לומר, שלאחר 15 שנה לא התנגד הוא עצמו לפרסם קובץ גדול של שירי־טשרניחובסקי (אודיסה תרע"ד).

ובאותה שנת תרנ"ט, שנת יצִיאָתו של החלק הראשון מ"חזיונות ומנגינות" עזב טשרניחובסקי את רוסיה והלך ללמוד את ידיעות־הטבע ואת חכמת־הרפואה בחוץ־לארץ. לאחר שאני למדתי אז בהיידֶלברג, בא גם הוא לשם ומיד נתקבל למחלקת־הרפואה. ארבע שנים ישב ולמד בעיר יפה זו (מן הקיץ, שנת 1899, עד הקיץ, שנת 1903), ואף השנים הללו נמנות במבחר שנות־חייו. הטבע הנפלא של היידלברג, ששום אדם לא הכיר אותו ולא חבב אותו כטשרניחובסקי, היה לו מקור לא־אכזב של הסתכלות ושל עונג. ימים תמימים היה מטפס על ההרים ותועה בחורשות שמסביב לעיר ושברִיחוק כמה פרסאות ממנה – ועינו לא שבעה מְראות. הוא יָדע מקומות נפלאים בסביבות־היידלברג, שלא חדרה אליהם אף עינם של הגרמנים ילידי־המקום. לפעמים היה הולך עמי לטייל – ופתאום היה תופס בשתי כתפַי מַטה אותי כלפי מקום נפלא או מחזה נהדר וממליט מפיו רק מלה אחת: “שוּר!” – וכך היה עומד ומסתכל שעה ושעתיים באין אומר ודברים. ולפעמים היה נעלם לפתע־פתאום לשעה ולשעתיים, עד שהייתי מוצאו עומד במקום מוצנע נשען אל אלון חסון ורושם בעִפָרון שיר או ציור.. ידיעת־הטבע לא המיתה בו את האהבה להטבע, אלא להפך: היא הרחיבה והעמיקה בו אהבה זו והולידה בו אותה ההשקפה הפילוסופית־הפיוטית, הפאנתיאיסטית, שכבר נצנצה בשירו Nocutrno, שכתב עוד באודיסה, אבל שנעשתה בו הכרה עמוקה בהיידלברג מתוך שקידה עצומה על ידיעות־הטבע. הכרה זו היא: שהאדם והחיות והצמחים מוצא עליון אחד להם ומשורש עליון אחד צמחו ובאו… אין מספר להשירים שבהם הובע רעיון עמוק זה, שעוד אשוב אליו. והכרה נשגבה זו רוממה ועִלְתה את כל יצירתו הפיוטית. את מבחר־שיריו כתב טשרניחובסקי בהיידלברג. מלבד שיריו הקטנים והשלמים ביותר כה"נאוה מדילסְבֶּרג", “בגן” ו"מלאכי אהבה" כתב שם את “אגדות־אביב”, את “דיאַנירה”, את הפואֶמה הגדולה “ברוך ממאַגֶנְצה” את “לֵנכן”, את כל “מחזיונות נביאי־השקר”, את “לנוכח פסל אפולו” ו"לנוכח הים", ועוד, ועוד. ואחרון אחרון חביב – שם התחיל לכתוב את האידיליות הנפלאות ושם אף כתב את רובן ואת המעולות שבהן. ולסוף שם ערך לדפוס את הספר השני של “חזיונות ומנגינות” (ווארשה תרס"א), שעשה רושם הרבה יותר טוב מן הספר הראשון ושכבר נדפסו עליו באותו “השלח” עצמו (כרך ח', עמ' 354–366) בקרתו המפורטת והמשַׁבחת של כותב הטורים האלה¹², וב"ספר־השנה" של סוקולוב (שנה שלישית, ווארשה תרס"ב, עמ' 246–263) – המאמר “שירה חדשה” של המבקר הזקן א. י. פַפירנה, שאף הוא היה מלא שבח ותהילה לכשרונו של המשורר.

ולא רק אלהי־הטבע נגלה לטשרניחובסקי בהיידלברג בכל הדר־גאונו, אלא גם אלהי־האהבה. “לֶנכן התופרת”, “בת־האופה”, קֶטכן “החצופה הקטנה”, ה"נאוה מדילסברג", ועוד, ועוד, – היו ונבראו ולא משל היו… ועל כן מלאים שירי־האהבה, שכתב טשרניחובסקי בהיידלברג, עוז וחיים. – אבל סבבה וסבבה צפורת הלילה סביב הנר – עד שנחרכו כנפיה… לא כאן המקום ולא עכשיו הזמן לדבר על המאורע החשוב שנעשה מכריע בחייו של טשרניחובסקי. רק על זה אָעיר, שהוא נטל על עצמו את כל התוצאות, כראוי לאדם ישר.

בקיץ, שנת 1903, עבר טשרניחובסקי ללוזאַנה, ששָׁם יָשב יותר משלש שנים (1903–1907) עד שגמר את חוק־לימודו ויצא מוכתר בכתר של רופא. כפי שספרו לי הפרופיסורים, שהיה תלמידם, והסטודנטים, שהיה חברם, גם בהיידלברג וגם בלוזאנה, הצטיין משורר מרחף בעולמות העליונים זה לא רק בידיעותיו הרחבות בחכמת־הרפואה ובכל מה שמתיחס אליה, אלא גם בצד המעשי שברפואה. ופה אחד חזו לו עתידות בתור רופא (כי הוא משורר – יָדעו רק מועטים מהם). ונפלא הדבר: למקצוע המיוחד בחר של את החירורגיה – המקצוע היותר מעשי שברפואה; אבל אף בשאר המקצועות עסק הרבה – והצליח. וכשחזר לרוסיה בשנת 1907 היו הימים – ימי התפשטותה של החולירה, שעשתה שַמות ביחוד בכפרים. אז מִנתה אותו ה"זמסטבה" (הנהלת־הכפרים) של פלך־חאַרקוב לרופא בכפרים על סמך הדיפלום, שנתנה לו האוניברסיטה בלוזאַנה (אף־על־פי שעדיין לא נבחן גם ברוסיה); ובמשך שלש שנים (1917–1910) היה עובר על פי פקודתה של ה"זמסטבה" בכפרים שבפלך חאַרקוב ומרפא את האכרים הרוסיים. כמה פעמים התאונן לפנַי במכתביו, שבמשך כמה חדשים אינו רואה אף “פרצוף יהודי”. כששאלתיו: כיצד סובלים בעלי־הזמסטבה, שבינתיים (לאחר שהושקעה המהפכה של שנות תרס"ה–תרס"ו) נעשו “שחורים”, רופא יהודי?־ השיב לי: “לשם מה ישתמשו ביהודי, אם לא לשם המגפה?” –. אבל האמת היא, – כך שמעתי ממקורות שונים – שהזמסטבה לא פיטרה את טשרניחובסקי מפני שהצטיין בתור רופא מרובה־כשרון והאכרים היו מאמינים בו כבאלהים –: ולא הבאתי את כל הדברים הללו אלא כדי להראות, שאף בטשרניחובסקי נתאַמת מאמרו של קארלייל: “היוצר האמתי צריך להיות מוכשר לא רק למקצוע שלו, אלא אף לכל עבודה מעשית שתהיה”.

בשנת 1907, כשבא למֶליטופול (עיר המחוז של מיכאילובקה כפר־מולדתו) לשבת בבית קרוביו, נאסר במקרה ביחד עם קרוביו אלה, אף־על־פי שמעולם לא התערב בעניני הפוליטיקה הרוסית. ששה שבועות יָשב במאסר עד שהשתדל לטובתו, לטובת המשורר העברי, רב העיר – והוא נשתחרר. ואפילו מאסר זה לא נשאר בלא תוצאות טובות לספרותנו: בו ומיד אחריו כתב את שירו “במאסר” ואת האידיליה הנפלאה “הכף השבורה”. ואפילו בכפרים־הנדחים שעבד בהם בתור רופא – ביאַסטריבינויֶה, בז’וריקובקה, ועוד, – כתב הרבה שירים מעולים.

רק במשך זמן אחד לא כתב כלום. אלו היו שתי השנים הראשונות אחר שבא ללוזאנה – שנות 1903–1905. ראוי לשים לב, שהוא בא ללוזאנה מיד אחר הפוגרום הקישינובי הראשון ושתיקתו נמשכה עד אחר הפוגרומים התכופים של שנת 1905. אני באתי ללוזאנה (מפני שטשרניחובסקי היה שם, כמו שהוא בא להיידלברג מפני שאני הייתי שם) כשני חדשים קודם הפוגרומים האחרונים. הוכחתי את טשרניחובסקי על שעבר כמעט בשתיקה על הפוגרום הקישינובי (רק שני בתים ב"לֶנכן" רמזו עליו), ועוד יותר – על ששתק אחר השחיטות הנוראות של אוקטובר 1905. אבל הוא לא השיב על תוֹכַחְתִי. בקיץ שנת 1906 יצא הוא לאינטרלאַקן להיות מורה בביתו של מר ניידיץ ואני נשארתי בלוזאַנה. ערכתי אליו במכתב את תוכחתי על שתיקתו בכלל. ואלה הדברים, שהשיב לי “במקום מכתב” (כדבריו) ביום 25 ליולי, שנת 1906:

מכתב מצוין זה שהוא מעיד על כותבו, שאינו אך משורר בעל הרגשה דקה בלבד, אלא גם הוגה־דעות עמוק, יכול לשמש פירוש ליצירתו הפיוטית של טשרניחובסקי. ועל כן משמש לנו מכתב זה מעבָּר מהרצאת־תולדותיו של טשרניחובסקי אל הערכת־שיריו.

א.

"כלל גדול הוא בספר יצירה, – אמר לי פעם אחת ר' מנדלי מוכר־ספרים – שיותר שהיציר מורכב במבנה־גופו ונעלה בכשרונותיו השכליים, יותר קשה ויותר מתונה היא התפתחותו בתחילתה. ראית את העגל הזה? – עגל בן־יומו הרי הוא כבר עגל שלם לכל פרטיו. הוא כבר מהַלך ומרקד, ובעוד ימים אחדים שוב לא יצטרך לאמו כלל; כבר הוא מבין את כל מה שצריך הוא להבין, ויותר מכֵּן לא יבין אף לאחר שנים. הזבוב הוא זבוב גמור בה בשעה שנולד, ויותר מכֵּן לא יהא לעולם. לא כן האדם. בשעה שבריה זו נולדת, הריהי כאבן דומם, חלושה מכל החיה ומכל הבהמה. שנה שלמה עוברת עד שאפשר לילד לקום על רגליו ולהתהלך אפילו בעזרת אחרים, שנה שלמה ויותר אי־אפשר לו בלא אמו אפילו שעה אחת, ואף אחר־כך כמה מתונה וכבדה התפתחותו עד שהוא נעשה איש עד שהוא נעשה מה שהוא צריך להיות מטבעו!… ואולם, יותר שקשה התפתחותו בתחילתה גדולה היא בסופה, והתפתחותו המאוחרת עולה עד לאין ערך על זו של שאר החיות והבהמות.

ולפיכך, – הוסיף הזקן החכם, – כשאתה רואה צעיר, שעולה על במת־הספרות בפעם הראשונה וכבר הוא ‘סופר שלם’, מפותח כל צרכו, שאין עוד בדבריו ‘טל־ ילדות’, טעויות־הנוער וכל אותן המגרעות, שהן כרוכות בעקֵבה של כל התחלה דע לך שלפניך ‘עגל שלם’ – עגל בן יומו, שהתפתחותו, אמנם, אינה צריכה לזמן מרובה, אבל אף אינה יכולה להגיע למדרגה גבוהה… הכשרון האמתי אינו שלם בתחילתו. מתחילה הוא מחפש לו דרך, מגשש בצהרים, נכשל פעם בפעם, מלא חסרונות וטעויות, אבל מעט־מעט אחר מלחמה פנימית ארוכה וקשה ואחר השתלמות מודרגת וממושכת, יכבוש לו את הדרך הנכונה והראויה לו לפי כשרונו ונטיתו, שהיא טבועה בו מראש".

גֵיטה הביע רעיון זה בשני החרוזים המפורסמים:

דברים אלה עלו על לבי כשקראתי את קובץ־השירים הראשון של שאול טשרניחובסקי בשם “חזיונות ומנגינות”, שיצא לאור בתור ספר ל"א מן ה"ביבליותיקה העברית", שהוציאה חברת “תושיה” בווארשה. בספר זה יש חסרונות הרבה. המשורר הצעיר עדיין הוא מבקש לו דרך – והוא תועה ונכשל פעם בפעם. הרעיונות היותר מצוינים, שהוא מתחיל לבטא, אינם מתבארים כל צרכם, אינם הולכים ומתפתחים בהדרגה מסודרת במרוצת־השיר, באופן שהתגלמותם תגיע לאט־לאט עד מרום־קצה, ואז ירעישו את לבו של הקורא וימלאוהו הרגשות ודמיונות חדשים. הרי, למשל, השיר המצוין: “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח”. המשורר רוצה להראות, כיצד משתפכות כל רוחו וכל נפשו בשיריו, כיצד מתבוללת השתפכותו הפרטית בששונו ויגונו של העולם כולו. בבית הראשון הוא מדבר על עצבון־החיים ועל התוגה העולמית. אחר כך הוא עובר אל חמדות־הקסם שבטבע השקט, ומתחת עטו יוצא בית נפלא וציורי כזה:

ובבית השלישי, שבא אחר זה, הוא מתאר את הטבע הסוער והרועש בכח אדיר ועצום:

עכשיו צריך לבוא, בבית הרביעי והאחרון החלק השני של ה"פריודה" שהוא צריך להתאים אל כל שלשת הבתים הקודמים. אבל, כנראה, אי־אפשר היה להמשורר הצעיר להשאר נאמן לכל הרעיון הנשגב שבשירו כולו: אין עוד ביכלתו למשול על הרעיונות, שהוא רוצה לגשם בשיריו, ואינו מכיר את דרכי התגלמותם המודרגת ביצירות פיוטיות. והוא מסיים:

החרוזים הנפלאים הללו מקבילים להרעיונות המובעים בבית א' וג', אבל בית ב', הציור של השקט והשלוה שבטבע עם כל חמודותיו, נשאר כ"סרח העודף": אנו שומעים, שהמשורר מתאנח, זב־דם, שואף קרב ודרור, אך אין אנו רואים שהוא חי גם עם “קסם־דמי־הליל” ועם “הירח הנד כחולם” ועם “הערבות”, ש"תרְגענה בצעיף־התכלת".

ועל־ידי אי־הדרגה כזו הוא מקלקל לפעמים את השירים היותר נחמדים. הרי לפנינו השיר הנהדר: “לא תמות בת־השיר”². הרבה חושבים שהמאַטריאליות שהולכת ומתפשטת בעולם, תשמיד, בעתיד הקרוב או הרחוק, את השירה שבחיים ובספרות. בדור של הטלגראַף והטֶלפון, האבטומוביל וה"ראדיו", האַוירונים ובתי־החרושת הענקיים, מי ישים לבו לדברים “רגשָׁנים” מעין ציורים של חמדות־הטבע ומנעמי־האהבה? – משוררנו מתקומם להשקפה כזו. לא! “לא תמות בת־השיר, לא תמות לעולמי־עד!” – קורא הוא בכח. היא לא תמות אפילו –

בתי־החרושת עם ארובות־העשן התמידי שלהם, כל התרבות התֶּכנית החדשה עם רבבות חוטי־החשמל של הטלגראַפים והטלפונים, האוירונים וה"ראדיו", לא יכחידו את השירה העמוקה והעולמית, שהיא טבועה בנפשו של האדם מתחילת־יצירתו היא לא תחלוף אף כְּשֶׁהצפּור האחרונה תפול בחִצי־הצַיידים, אף כשהאילן האחרון יכָּרת מיערי־העד; היא לא תחדל אף לאחר שתכסה את כל העולם מקלעת ארוכה של מסלות־ברזל, אף לאחר שיפוצץ האדם באבק־שרפה את הסלעים היותר גבוהים ובעצמו יברא הרים מלאכותיים, מגדלי־"עופל", שראשם מגיע לשמים; והיא לא תשָׁמד אף אם ישמיד האדם את כל שירת “בין־השמשות”, את כל הקסם של “חצי־האופל”, על־ידי מה שיָאיר באור־החשמל את כל שעות הערב והלילה. כי אז תקר השירה כמעיין נובע אפילו בבתי־המלאכה ובבתי־החרושת ב"שריקת־מגֵרה ובהלמות־רעם־פטיש", אפילו בהִתוּך המתכת בכור־הברזל, אפילו במכרות־הפחם ובפִירִים של המתָּכות שבמעבה־האדמה. בלי משים עולים על לבנו מחזות־האהבה המשונים והנפלאים, שתֵּאַר אֶמיל זולה ברומאן שלו: Germinal: הנאהבים לא פסקו מלחבק זה את זו ומלהרגיש עונג אין־קץ איש בחברת רעותו גם לאחר שנשארו במעמקי־המכרות והבור אטר עליהם את פיו… כל שיר נעלה זה, שהוא מפליא בתכנו לא פחות מבסגנונו, מרעיש את הלב ומעורר את הנפש. אך פתאום מקלקל המשורר עצמו את כל הרעיון הצפון בשירו על־ידי חרוז אחד זה:

“שלות־כפרים” בשעה שהעולם כולו יהָפך לבתי־חרושת ואפילו אילן אחד לא ישאר ואפילו עוף אחד לא ירנן!… וכי אין שתי מלות אלו קלקול השיר כולו? –

בשירים הרבה משיריו הראשונים הרעיון עמוק הוא הרבה יותר מן החרוזים, שבהם הוא מבוטא. הרי, למשל, השיר “חרבות”. המשורר מתרגש למראה חרבותיה של תחנת־הקוזאקים ב"זאפורוז’יה" ועל־פי התקשרות־הרעיונות מתעוררים בקרבו זכרונות ומחשבות על כל מה שעשו הקוזאקים לישראל בימי חמילניצקי וגוֹנטה, והוא מַשְׁוה בדמיונו את מצב־ישראל אז למצבו כיום… הוא רוצה להביע את הרעיון, שאף עכשיו עדיין אנוּ תלויים על בלימה ואין אנו בטוחים בארצות שונות ברכושנו ובחיינו: העבר הנורא של ישראל עדיין לא מת. והוא מביע רעיון זה בחרוזים קצרים ומרמזים אלה:

חרוזים בלתי מובנים מפני קשי־הסגנון נמצאים במחברת שלפנינו במספר מרובה⁴. למשל, את הביטוי: “ולא יען בי הגה־שלהבת” (“לו ידעתם על מה אהבתיה”) יבינו הקוראים רק לִכְשֶׁנציין ב"שולי־היריעה" את הפסוק “וענתה בי צדקתו”. וכמה וכמה חרוזים וביטויים בלתי־מוצלחים כאלה יש למצוא בקובץ ראשון זה, ומובן, ראוי היה, שהמשורר יזהר בהם. הוא משתמש יותר מדאי בחירות הניתנת למשורר בכלל ולמשורר העברי בפרט לקשט את שיריו במליצות ארכַאיסטיות בכלל ובמליצות תנ"כיות בפרט. – ואולם כשאני לעצמי אין אני מצטער על כך ביותר. כל המגרעות האלו הן בעיני האות היותר נאמן, כי טשרניחובסקי עדיין אינו “עגל שלם, שהתפתחוּתו אינה צריכה לזמן מרובה, אבל אינה יכולה להגיע למדרגה גבוהה”. משורר צעיר זה זקוק עוד להתפתחות ולהשתלמות הרבה, אבל יש לקוות ממנו הרבה בעתיד. הרי קובץ־שיריו, שאני מדבר עליו הפעם, ראשון הוא לו. הוא עוד בשירתנו כילד הזה, שעדיין אינו יכול לְהַלֵּךְ בצעדים מאוששים, והוא נכשל פעם בפעם. הוא נכשל בלי משים, חוטא לרוח־לשוננו ולחוקי ההגיון; אבל פעמים שאנו רואים אותו – והנה הוא מנתק בחזקה את העבותות והכבלים, ששָׁמו עליהם משוררינו הקודמים. גם בזה עדיין ניכרים הרבה סימני ילדות. רק לאחר שעוברת רתיחת־הנוער אנו מכירים בכל אמתותו של הפתגם: “רצונך למשול – הִכָּנע תחלה”. בכל אופן אות לטובה הוא, שמשוררנו אינו רוצה ללכת בדרכים הכבושות לפניו, בדרך שדשו בה רבים. בריינין בהקדמתו ל"חזיונות ומנגינות", אומר כדברים האלה: “הוא, המשורר הצעיר, אמנם כופה ומכריח לעתים את השפה העברית להשתעבד לרוחו, לפעמים גם באופן אכזרי קצת. הוא מחבר ומצרף בה מלים באופן מוזר, ביחס אל הסגנון הרגיל של ספרותנו השירית; אבל הוא עושה זאת יען כי צרה לו המסגרת של אותו הסגנון המקובל. זה דרכם של המשוררים הצעירים בעלי הכשרונות וההגיונות בכל הספרויות, לבקש אופנים חדשים בדרכי שמוש־הלשון ובצורת השיר ומשקלו. רעיונות חדשים ורגשות חדשים דורשים גם סגנון חדש”⁵ ורעיונותיו ורגשותיו של טשרניחובסקי הם חדשים באמת. רוב שיריו מיוסדים, אמנם, על דברים עתיקים כימי השמים על הארץ וכימי האדם בעולם: על הדר־ הטבע וחמדות־האהבה. ואולם כשם שהטבע אינו מתיַשֵּׁן, כשם שהטבע הוא בכל יום ויום אחר ומשונה ממה שהיה קודם־לכן, וכל אביב הוא יצירה חדשה, וכל כברת ארץ הוא עולם חדש – כך אף האהבה אינה מתישנת, וכל מקרה חדש של אהבה מלא הוא חזיונות פסו’כולוגיים, שלא היו מצויים עד כאן, ובא מתוך התלהבות של כחות־הנפש, שהם מיוחדים רק לשני הנאהבים החדשים האלה בלבד. על הטבע אנו נותנים שבח להיוצר: “המחדש בכל יום תמיד מעשה־בראשית”, ועל האהבה אמר היינֶה: “זהו מעשה ישן, שנשאר תמיד חדש”. ולפיכך אף שירים על מחזות־הטבע והתגלות־האהבה בפנים שונים נשארים תמיד חדשים ורעננים, אם רק אינם חיקוי לשיריהם של משוררים אחרים, כלומר, אם הם תוצאותיהן של הרגשות אמתיות ולא ילדי הרגשות מזויפות, אחת היא, אם מלאכותיות או שאולות. הגרמני אומר: “אם שנים אומרים דבר אחד, אינו אחד”: תכונותיהם הפסו’כולוגיות, שאי־אפשר להן להיות שוות בכל פרטי־הפרטים, של שני האומרים, עושות לדבר בלתי אפשרי, שהרעיון שהביעו שניהם, יהא שוה בכל. אפילו אם שוה הוא בישותו הממשית, הרי בהכרח שונה הוא בטעמים הפנימיים וההרגשות הנפשיות, שגרמו לו והונחו ביסודו. אין שני בני־אדם אוהבים באופן אחד לגמרו: כל אחד מהם ימצא איזו נקודה קטנה, איזה קו דק, שהתבוננותו תמָשך אליו ביותר. ולפיכך אין שני בני־אדם אוהבים באופן אחד וסובלים באהבתם או מתענגים עליה בערך שוה. ואם בבני אדם פשוטים כך, במשוררים, שכל יתרונם הריהי האינדיווידואליות המשונה והמצוינת שלהם, עצמוּתם הנבדלת מכל עצמות אחרת בסגולותיה הנפשיות וביחוד בעוצם־הרגשתה, על אחת כמה וכמה וכך אי־אפשר, ששני משוררים אמתיים יתארו חזיון טבעי אחד או יסורים של אהבה דומה באופן שוה, אם לא – שיחַקו זה את זה, כלומר, יתארו הרגשות מזויפות, הרגשות, שלא הרגישו בעצמם מעולם. ואמנם, כמעט כל משוררינו, מלבד שנים־שלשה יוצאים מן הכלל, היו שרים על הטבע והאהבה, שלא הכירו ולא הרגישו מעולם, רק לפי מה שקראוּ בספרים. ואיך יכלו ילדי־הגֶטו, בני־המבואות האפלים וחניכי בתי־המדרש והישיבות, לדעת אהבה וחיי־טבע? – ועל כן היו השירים העבריים ממין זה תמיד מלאכותיים ומעוּשים: גל של מליצות מן המקרא או מספרים לועזיים, ביחוד משילֶר והיינֶה. לא כן טשרניחובסקי. בכל שיריו בולטת וניכרת עצמותו הפרטית והמיוחדת, שעושָׂה גם את הרעיונות הישנים לחדשים, מאחר שהם מתלבשים בציורים וביטויים חדשים לפי עוצם כח־הדמיון וחוזק־ההרגשה שהם מיוחדים למשורר זה בלבד. זהו אות נאמן, שהוא עצמו ראה והרגיש כל מה שתֵּאר. אמנם גם בהרבה משיריו אנו מכירים את השפעתם של משוררי־אירופה; ואולם ביחד עם זה אנו מוצאים בכל שיר ושיר, כמעט בלא יוצא מן הכלל, איזה קו דק, איזה ציור חדש, שאין לזרים חלק בו.

אך נפנה נא אל השירים עצמם.

בקובץ שלפנינו יש ששים שירים שונים, רובם קצרים – וזוהי מעלתם העיקרית. מלבד שתי באלאדות ושלש אגדות הם כולם שירים לו’ריים; ושירים כאלה צריכים להיות קצרים. אם הם נמרצים באמת. בהם משתפכים רגשות־הלב, והרגשות כאלו אינן כמים שאין להם סוף. הרי זהו אסונם של כל משוררינו הזקנים ושל רוב משוררינו הצעירים. הם נוטלים איזו הרגשה נמרצת וּמְמַתְּחִים אותה על פני שטח רחב של מאות חרוזים מֵימיים, וממילא מאבדת ההרגשה את עזוזה והשיר מאבד את מריצותו. ברוב השירים העבריים אפשר להשמיט חרוזים הרבה, לפעמים עד חֶצְיָם, והשיר כולו לא רק לא יפסיד על־ידי השמטה זו, אלא עוד יתעלה על ידה. “סרח־עודף” כזה אין בשיריו של טשרניחובסקי. אפשר, וגם ראוי לפעמים לשנות ולתקן בהם חרוזים הרבה, אך אי אפשר להשמיט בהם אפילו שורה אחת בלא שיתקלקל כל הרושם ובלא שירגיש הקורא, שכאן חסר דבר־מה. שיריו של טשרניחובסקי הם נמרצים כל־כך מפני שאין בהם חרוזים מיותרים. אפשר יותר, להתאונן עליו על שהוא מכַוֵץ לפעמים את סגנונו יותר מדאי; אולם דבר זה מתאָרע אך כשהוא בא לפַתֵּח בשירו איזה רעיון פיוטי. לא כן בשעה שהוא מתאר את הטבע או את האהבה. שם אין חָסֵר ואין יָתֵר. המשורר עצמו מתאר את “בת־שירתו” בדמות “ניב־קסם מעל שפתי־שושנים”, שמֵריע בתוך חדרי לבו “כצלצל מנגינות־שנאנים”. ומיד מתקשרת האהובה בדמיונו עם הדר־הטבע:

וקסם־האהובה ביחד עם חמדות־הטבע ממלאים את כל לבו הרַגש, עד שהשירה מתחלת לנבוע מלבו “כזרם מעיָנים ברסיסים של צבע ואורה”. – ובשיר קטן אחר אנו רואים את כל חלומותיו של המשורר ואת כל מה שמניע את בת־שירתו:

זהו כל השיר הנחמד ובו השתפכה כל נפשו של המשורר. האהבה והטבע. הטבע העלז והרענן והאהבה הבריאה והצוהלת, – שני אלה הם כל מעיָניו, כל רחשי־לבו, כל מניעי בת־שירתו. על פי רוב הם מתלכדים ביחד. דוגמה נפלאה להתלכדות הרמונית כזו הוא השיר “ליפהפיה”, שבו בא הציור של הערב הנחמד באלושטה בגן, וגם השיר הקטן, ה"פתיחה" לכל שיריו: “נצאה, נגורה שאננים”, שהוא כולו הימנון מוסיקאַלי נחמד. אבל דוגמה יותר טפוסית הוא השיר “אביב־עולמים”. בחוץ קר ואפל וימי הסתָו הגיעו; ואולם המשורר רק יודע דבר זה, אבל אינו מרגישו:

והמשורר הולך ומתאר כיצד משתקפים בעיניה המאירות של יפתו השמים הרעננים, שטובעים בנגוהות של שמש־האביב ופניה הפורחים מזכירים לו את ה"תפוח־הפורח", ש"טובע כולו בלבֶן־פרחים". שהרי פניה עוד צחו מן הפרחים הלבנים הללו, ושפתיה – השושנים, שעדיין לא פותחו – הן לו “גרגר־הארגמן” ש"מציץ כמתגנב בין לסבכים" והוא גומר:

משקל מוסיקאַלי וציורים נחמדים כאלה הם, ודאי, חזיון לא־נפרץ בשירתנו היבשה והחיקויית.

וטשרניחובסקי עשיר הוא בכלל בקומבינאַציות פיוטיות מקוריות מאד. הרי לפנינו, למשל, שיר קטן זה:

בשני “בתים” קצרים אלה מתגלה לפנינו מחזה שלם: חמדות־אביב, שמי־תכלת צוהלים, גינה פורחת… המשורר שעומד ומצפה כאן לאהובתו, שומע מרחוק את שירתה, רואה את השמים העליזים, את הדובדבנים המתאדמים, ובמוחו חולפת השוואה פיוטית: לאהובתו עיני־תכלת כעצם השמים לטוהר ושפתיה האדומות אף הן דובדבנים פורחים הן… ובהתול נחמד שואל המשורר: מי נסך על נפשך העדינה קסם זה? וכי השירים הנשמעים מרחוק?… אך הנה הופיעה האהובה, בגינה נשמע צלצל הנשיקות, שהן ההבעה של האושר הגדול, – והמשורר חוזר ושואל: “הקסם לב קסמו הרננים”? –

הקוראים העבריים עדיין לא הורגלו אז לשירים ממין זה, ולפיכך היה צורך להטעימם ו"לפרשם". ועל־כן אל־נא יחָשב דבר זה לעוון להמבקר העברי בשנות־התשעים למאה שעברה.

בין שירי־האהבה של טשרניחובסקי יש הרבה שאפשר למצוא דוגמתם בספרויות האירופיות, ואף־על־פי־כן אי אפשר לראות בהם חיקויים פשוטים. הרי למשל, שיר קטן זה:

שום איש לא ימצא בשיר הזה חיקוי־מדעת, אף־על־פי שאין ספק בדבר, שיש כאן השפעה של היינה וביירון. הכשרון הגדול מעכל מזון נתון לו מאחרים באופן, שמזון זה נעשה חלק מעצמותו והוא נמסר לקוראים בצורה חדשה, מיוחדת לכשרון זה; ואילו כשרון בינוני “כבָלעו כך פולטו” ועל חיקוייו אינו טבוע שום חותם של עצמות, ועל־כן חיקוייו הם באמת אך התקשטוּת בנוצות של זרים.

שירי־האהבה של טשרניחובסקי הם ברובם עליזים ומלאי־ששון־החיים, וזה אות, שהיינה לא הרבה להשפיע עליו. משוררינו החדשים רגילים כולם לבכות ולהתיפח על אהבתם הנכזבת וכבר היו לנו יללותיהם לזרא מפני מלאכותיוּתן. ולהיפך, הדבר המציין את כל שיריו של טשרניחובסקי, וביחוד את שירי־האהבה שלו, הוא רוח־הששון הממלאת אותם. צהלת־החיים מתרוממת בשיריו עד לשכרון־החושים, עד לעליצות פראית וסוערת, שמשכחת את כל הדאגות: “אָכול ושתה, כי מחר נמות”… האהובה אומרת לדודה:

והאוהב אומר לאהובתו:

לשירים מלאי חיים ותאוה סוערת כזו לא הורגל הקורא העברי, שפיטמוהו במליצות של “האהבה בת־השמים” ועוררו את לבו על־ידי בכיָנות מלאכותית. וקשה יהא לו עוד שנים מרובות “לעַכֵּל” את ה"שיר הטאטארי", שנקרא “בין חגוי־סלע” ושבו קוראת העלמה הטאטארית לאהובה לבוא ולהתראות עמה לפנות ערב, ואומרת על עצמה:

זוהי בת־קולה של שולמית, זו האהובה שב"שיר השירים", שמהללת אף היא, בתמימות של בנות־הטבע, בעצמה את יפיה. ואולם היהודי, שעשה את “שיר־השירים” “קודש־קדשים”, שעשה אותו שיחה בין כנסת־ישראל ובין הקדוש־ברוך־הוא, יהודי זה יכָּוה ברותחים אלה. לו, אם תכתבו שירי־אהבים, כִּתבו שירים צנועים בעלי פסוקים מלאים רמזים וחידושים סגנוניים מעין אלה, שכתבו אד"ם הכהן וגורדון בשעתם. יהודי זה לא מחל לטשרניחובסקי את שׁיריו אלה עד היום. ואפשר, טשרניחובסקי הרגיש בדבר שאין בנות־ישראל הצנועות מוכשרות עדיין להיות כשולמית זו שב"שיר־השירים", ועל־כן בחר לשים את הדברים הסוערים והטבעיים בפיה של בת־קדם ובת־טבע מעם נכרי – בפיה של נערה טאטארית …

לפעמים מקשר טשרניחובסקי בשיר־אהבה רעיון פסו’כולוגי עמוק. כך הוא הדבר, למשל, בשירים: “הכל נשכח” ו"עוד תקר שירת־אהבה". בראשׁון מראה לנו המשורר את נפשם של האוהבים הסוערים והתאוָניים “אחר הרעש”, לאחר שהיתה “שלהבת־הלב” לְבָעֵר, ובשני הוא מעיד על העובדה הפסו’כולוגית, שאַך לאחר שעברה האהבה אפשר לשיר עליה, שהרי בשעה שאדם מסור בלבו ונפשו לאיזה דבר, מתפעל ממנו וחי בו אינו יכול לתאר אותו. היצירה הפיוטית היפה זקוקה להסתכלות אובייקטיבית, טהורה ובת־חורים, ובשעה שהאדם אוהב או מתפעל הוא סובייקטיבי, נרעש ובלתי־מסוגל להסתכלות טהורה.

ובשיר המצוין “אידיאל” הליט המשורר רעיון מקורי אחר. איש בעל־דמיון ובעל־רגש רואה עלמה, שמוצאת חן בעיניו. מיד הוא מתחיל למצוא בה את כל המעלות הגופניות והרוחניות, שמצייר לו דמיונו, את כל המעלות הטובות, שהוא רוצה למצוא ב"אידיאל" שלו: את ה"עומק של אוקינוס הים", את ה"שחוק של ילד תמים", את “חשכת־ליל־נגב וברק־מאור היום”, את “זיו־חכליל־הצפירה ברסיסי־הטל”. וכך מתרוממת ומתעַלית העלמה בדמיונו, עד שהיא הולכת ונעשית האֵל, שלפניו ישתחוה ואליו יתפלל – והרי אליל זה הוא מעשה־ידיו: הרי הוא עצמו הרבה את קסם־חִנו, את יפיו, את עדנתו ואת מעלות־רוחו… ונפלא הדבר! יודע הוא, שאליל זה הוא מעשה־אצבעותיו – ואף־על־פי־כן הוא מעריץ אותו כאלהים, ואפילו מתירא מפניו כמפני אֵל ממש:

הציורים שבשיר זה הם מן היותר מבהיקים והיותר מרהיבים, ושני החרוזים האחרונים הללו מביעים את הרעיון בקיצור ובמריצות מרובה.

אמרתי למעלה, שהציורים של מחזות־הטבע מתלכדים בשיריו של טשרניחובסקי עם האהבה בתענוגיה ויסוריה. ואולם יש לטשרניחובסקי שירים, שמתארים רק את מחזות־הטבע בלבד, בלא שום יחס אל האדם. כאן הראה המשורר את כשרונו המרובה בתור מסתכל אובייקטיבי וצייר נפלא. מעיניו לא נסתר אף קו דק אחד, אף נקודה אחת קטנה. הוא יודע להטעים באופן טבעי ובלתי־מוחש את כל הקוים היותר עיקריים, להבליט את התכונות המציינות של הנוף המתואר על ידו, אבל ביחד עם זה אינם נעלמים מעיניו אף הציורים ממדרגה שניה, שאף הם נצרכים להשלמתה של התמונה הפלאסטית. ואף בשירי־הטבע, כמו בשירי־האהבה שלו, אנו רואים את ששון־החיים, שנובע כמעיָן חי מלב צעיר, בריא ורענן. טשרניחובסקי מתאר בחמדה יתרה מחזות עליזים, מראות האביב וחַמתו הצוהלת והשופכת פלגי־נוגה ושפעת־זוהר על כל היקום, את הצמיחה והפריחה המהירה ואת החיים והנחפזים שֶׁבַּכל, את “ים־הרגש, ממלכת־הרמש, השוקק ושורק ומזמזם והומה”. הוא אוהב, בכלל, לא את השקט והשלוה שבטבע, אלא את ההתרגשות הנחפזת ואת המלחמה שאינה פוסקת שבה. בשיר אחד הוא אומר:

המשורר רואה את מלחמת־הקיום בכֹּל: בעמקי־המכרות שמתחת לאדמה ועל מרום־ההרים, אשר שׂיאָם לעב יגיע. הגלים, שהולכים ומתנפצים אל הסלעים ואף־על־פי־כן הם חוזרים תמיד ונלחמים מחדש עם הסלעים – עד אין־קץ, עד ש"אבנים שחקו מים וצור נעתק ממקומו", מגבירים בקרבו את כל כחותיו הנפשיים, את כל סערות־הקרָב שבלבו פנימה: הוא רוצה להיות מתמיד במלחמתו כגלים הללו, שמתמוללים ושבים פעם בפעם, והוא משתוקק להיות איתן ועומד על דעתו כסלעים אלה, שלמרות מחץ־המשברים ושאונם ממקומם לא ימושו. את אהבתו לסערות־הטבע כבר ראינו בחרוזים המובאים למעלה: “ברעוש, בגעוש ונתוץ ארזים סער־נגב”, ועוד; ובאהבתו את סערות־המלחמה הוא אוהב את החיים המתהפכים לכמה גונים, שהרי החיים ההולכים ומשתנים הם מלחמה מתמדת: במקום שאין מלחמה יש קפאון וְאִי־הַהִשְׁתַּנוּת מביאה לאט־לאט לידי רִקָבוֹן פנימי. בכל אחד ממחזות־הטבע הוא צוהל לקראת הָרַבְגוֹניות שבטבע. הרי השיר הנחמד “ילדי־אדמה”, שבו קוראות השבלים המלאות, הבריאות והפורחות, אל העלמה הרפה ובעלת־הרוח הנכאה, שתצא גם היא אל השדה ותתענג על ההוד וההדר, הבריאות והרעננות, שבכל יצירי־הטבע בכל “ילדי־האדמה”. בשיר קטן זה יש חרוזים, שמראים את כשרונו של טשרניחובסקי למסור במלות מוסיקאַליות את הקולות והפעולות, שמתאימים להרעיון הצפון במלות הללו. הרי, למשל, חרוזים אלה:

על־ידי הִשָּׁנות המלה “ובנוען” ועל־ידי הצלצול הרך והממושך שבמלות המקבילות זו לעומת זו “תופענה” ו"תבענה", אנו כאלו רואים אנו את השבלים כשהן מתנועעות ומתלחשות. חיקויי קולות־הטבע ופעולותיו יש בשיריו של טשרניחובסקי הרבה ובכולן אין אף מלאכותיות כל שהיא. כך, למשל, נשמע קול־הרעם בחרוזים אלה:

או קול השברים המוסיקאַליים, כשמתרסקת זמרת־הצפרים לצלילים דקים ומתפזרים, בחרוזים:

או השאון של בתי־המלאכה והמכונות בחרוז:

אני מעיר על דבר זה ביחוד מפני שׁהַצְלִיל הטבעי, שקוראים לו Onomatopoia, לא היה ידוע כמעט כלל למשוררים העבריים עד טשרניחובסקי. אפילו ביאַליק לא קדם לו בזה.

בין כל שירי־הטבע יש להזכיר ביחוד את השיר הקטן “הערב”, שכבר הטעים בריינין את כל יפיו בהקדמתו ל"חזיונות ומנגינות", ואת השיר הארוך־ביחס “התזכרי עוד?”, שנכנס אחר כך לפואֶמה הגדולה “ברוך ממאגֶנצה” ושבו מתואר לילה שלם, מהתחלת־הערב עד אור הבוקר. אני מביא בזה רק את החלק האחרון של השיר הנפלא שבו מתוארים סוף־הלילה ותחילת־הבוקר:

ציור נפלא כזה היה נותן כבוד גם לאחת מן הסָפרויות היותר עשירות. והשיר הארוך חורז כולו אך ורק במלות בנות הברה אחת, וזהו דבר קשה מאד בשירים ודורש אמנות מרובה, ואף־על־פי־כן נשאר השיר מתחילתו ועד סופו מצלצל, קל ושוטף.

אמרתי למעלה, שמשוררנו רואה חיים בכל. נפלא הדבר, שהוא מוצא חיים והויה טמירה גם בליל אופל וצלמות, שכאילו עמדו בו החיים מלכת:

בדמיונו הכביר של המשורר חי האופל ומסתכל בו ברבבות עינים, כמלאך־המות. חרוזים אלה מזכירים את ציורו המפורסם של גי די־מופאסאן: La Nuit, שבו מתאר המספר הגדול כיצד החושך רודף אחריו, לוחץ אותו ומעיק עליו: לא הוא רואה את האופל, אלא האפלה מסתכלת בו בעינים חודרות ומזָרות אימה. העלטה מקבלת בדמיונו מציאות ריאלית, יֵשות סודית וכמוסה, – וכך היא בעיניו של משוררנו:

ההסתכלות בטבע מביאה על־פי־רוב את המשורר לידי צהלת־החיים, שהרי רואה הוא את ידה הנדיבה של הבריאה; ואולם פעמים שאותה הסתכלות עצמה מביאה אותו לידי תוגה חרישית. תוגה כזו כבר היא מנשבת בחרוזים המובאים כאן לאחרונה; ואולם היא מתרוממת עד לאותה התוגה העולמית, לאותו עצבון־החיים, שהם הנגינה היסודית בשירתם של ביירון, שֶׁלי והיינה. כך הדבר בשיר הקטן “אֶלֶגיה”. כבר ראינו, שהגלים המתנפצים אל הסלעים ולמרות כן הם שבים פעם בפעם להלחם בסלעים אלו, יוצקים בלבו של המשורר רוח עוז וגבורה, שהרי הם בעיניו סמל של המלחמה הבלתי־פוסקת, – ואלה הם כל החיים וזה כל האדם… ואולם לפעמים מביאה אותו מלחמת־הגלים לידי מחשבות אחרות לגמרן. למה ולשם־מה כל מלחמה זו? לאיזו מטרה ותכלית הגלים באים ושבים כלעומת שבאו? ואימתי יבוא הקץ למלחמה זו? ואם יבוא הקץ – מה יהא אז? כלום יש איזו תכלית לחייו של האדם עלי אדמות? – בעולם הגדול והרחב נולדים ומתים רבבות־בני־אדם בכל רגע, הללו נוצצים והללו נובלים. כעשב־השדה, וכולם נלחמים, וכולם שואפים לאיזה דבר – ולעולם אינם שבעי־רצון. לעולם אינם מגיעים אל החוף… וכלום יש איזה חוף? ואם יש, ואם אפשר, שתפסוק מלחמת־הקיום לגמרה ובני־האדם יגיעו לידי מנוחה שלמה, – כלום אפשר לו, לאדם, לחיות באפס מעשה, בלא שאיפות ותקוות ומלחמה בעד התגשמותן של התקוות?… על כל השאלות הללו אין שום תשובה: הגלים מתנפצים זה בזה ועל הסלעים. בני־תמותה נלחמים זה בזה ובטבע המת – ונספים במלחמה, קצף לבן כשלג מתהַוה בלי הרף, גל רודף גל, דור אחר דור חולף – ותשובה אין… זהו העצבון הגדול של החיים. זוהי ה"אֶלֶגיה" העמוקה של ההויה, שמעַגֶמת את נפשו של המשורר הצעיר עד תהומה… בשיר זה אנו רואים אותו נוגע בפעם הראשונה בשאלות עולמיות עמוקות ומעציבות – ואינו פותר אותן, כי אין פתרון. – דבר זה מוכיח, ששאול טשרניחובסקי אינו רק צייר, שמתאר את חיצוניותם של הדברים והמעשים שלפניו: הוא מתעמק בפנימיותם וגם בפנימיותו של הגיונו העצמי, לעת־עתה כתב שירי־הלך־נפש (מה שקוראים הגרמנים: (Stimmungslieder) במספר מועט מאד. לסוג זה נחשב השיר הנמרץ “געגועים”, שבו זוכר המשורר את ימי ילדותו ובחרותו, שבהם היה מאושר מפני שחייו היו מלאים תקוות ודמיונות וחלומות:

כמה קצרים ונמרצים החרוזים הללו!

ונמרץ בעצב הממלא אותו הוא גם השיר הנחמד בפשטותו: “גם תרזה, גם אורן, גם אלון”, ולא רע הוא גם השיר הקטן: “יביטו ממעל כוכבים”. אלה הם כל שירי־העצב שבחלק הראשון של “חזיונות ומנגינות”. ולעומתם מרובים בו השירים העליזים, שרעיון מרחיב־דעת צפון בהם. היותר מצוין שבשירים ממין זה הוא, לדעתי, השיר “כל דכפין”. המשורר קורא בנדיבות והרחבת־נפש לכל אדם אומלל בחיי־רוחו, לכל מר־נפש וצמא־לאור, שיבוא אליו, אל המשורר “העשיר־ברוח”, שיפתח לפניו את אוצרותיו הרוחנים ויעניק לו מדְגַן־שמים:

ב.

בספרו הראשון של טשרניחובסקי מרובים השירים, שיש בהם הבעת הרגשות של האדם מישראל, ומועטים לערך השירים, שנוגעים לכלל־האומה, לישראל כולו. דבר זה טבעי הוא מאד. צעיר בעל הרגשה עזה וסוערת מרגיש בימים הראשונים להתגלמותה של עצמותו והתרקמות־כחה של היצירה הפיוטית שלו יותר את תענוגיו וצרותיו הפרטיות מאֶת מצבה של האומה כולה. וטש' מתאר רק מה שהוא מרגיש, וזאת תהלתו. בין ששים השירים שבקובץ הראשון יש רק ארבעה שירים נוגעים לישראל. עשרה מהם הם שירים לו’ריים וארבעה הם באַלאדות קטנות. ונפלא הדבר שאַף ברוב השירים ה"יהדותיים" של טשרניחובסקי עומדים ציורי־הטבע בשורה הראשונה. הציורים הללו מתלכדים בתקוותיה של האומה, שרוצָה לשוב אל חיק־הטבע, לחדש נעוריה על אדמתה ההיסטורית. כאלה הם השירים: “חיים חדשים”, “על קברי” ו"שיר־ערש". שני השירים הראשונים יפים הם, אך אינם מצטיינים בשום רעיון חדש. ולעומת זה “שיר־הערש” הוא באמת מצוין מאד ומקורי במדה מרובה גם בתמונתו גם ברעיונותיו. האֵם מיַשנת את בנה לעת־ערב, כשֶׁנטו הצללים, והיא שרה לו שיר נעים, שבו משתלב הלך־הרוח של “בין־השמשות” במצב־האומה, ב"בין־השמשות הארוך", שהגיע לישראל:

וכך הולך השיר ומונה את התלאות של ישראל ואת תקוותיו, את הצללים ואת האורות שבחייו, וכל אחד מן הבתים גומר פעם בפזמון (refrain): “יעל גם שמשנו”, ופעם בפזמון: “עוד שמשנו יעל”. ולסוף באה תקות־הגאולה:

ואולם לא משורר כטשרניחובסקי יסתפק בתקוה בלבד ובגאולה אִטית. אחר החרוזים הנוחים הללו באים חרוזים סוערים ונמרצים, שבו קורא המשורר את כל הדור הצעיר אל תחת דגלם של הגבורים הבונים את חרבות־ארצם וכובשים אותה, בשעת ההכרח, גם בחרבם, ומועטים מאד בשירתנו שירים מלאים עזוז ואֵש כחרוזים אלה. ומתוך השאיפה לגאולה שלמה, מדינית קודם כל ורוחנית בתור תוצאתה מתרעם המשורר על דור־העבדים של עכשיו. בשיר־החזון “בליל־חנוכה” קמים החשמונאים בליל אופל וסופה מקבריהם, רואים את בניהם, שחוגגים את חג נצחונותיו של יהודה המכבי – ונפשם משתפכת בחרוזים אלה:

העדר הרגשת־היופי הוא למשוררנו מרום־קץ־אסונה של האומה הישראלית. אילו היה ישראל מבין וחש את היופי, לא היה מוחו הולך ומצטמק, לא היתה קומתו נכפפת ועינו מלאת־פחד, לא היתה נפשו נכאה וחייו לא היו המטבע. ואותה ההשקפה מבצבצת מן השיר “אני מאמין”, שהוא, כשמו, Profession de foi של משוררנו. ה"עיקרים" שלו הם קודם כל, חירותו של הפרט ואשרו, ואחר־כך האמונה באושר של הכלל האנושי כּולו, בשלום, שיָקום באחרית־הימים בין כל העמים השונים, שהם נלחמים זה בזה כיום, ולסוף, האמונה באושר של עמנו בארצו העתיקה, ששם יקום –

וכל ה"אני מאמין" גומר ב"עיקר" היותר גדול של משוררנו:

היופי והנשגב הם האל"ף והתי"ו של כל תקוותיו, חזיונותיו ואמונתו. השיר “מחזיונות הנביא”, שבו נסה טשרניחובסקי להעשות משורר חברותי ולהתמרמר על עשירי־ישראל, שבָּזים בלבם לאחיהם העניים, בני המון־העם, אינו עולה בכללו על בינוניות. השיר “בעיָם רוחי”. הוא, אמנם, נמרץ בהתמרמרותו הגדולה, אבל הוא מלא מליצות מופרזות. וזהו השיר האחד מכל שירי־טשרניחובסקי, שלקה ביָתֵר. השיר “קבוץ־גלויות” הוא אומנות יפה מאד, אבל אין זו מלאכת מחשבת. השיר המשוכלל האחד, שבו מתַנה המשורר את צרת־ישראל בגלות, שאין קץ לה, הוא השיר העמוק “אנחות־כנור”. המשורר מדבר על האנחה הראשונה, שהתפרצה מתחת מיתריו של הכנור העברי עוד על נהרות־בבל. ומאז מעירות את כנור־ציון רק אנחות מרות, ואף שירי־הששון שלנו מהולים הם תמיד בתוגה חרישית:

והמשורר שואל: אימתי יבוא הקץ להאנחות והתלוּנות הללו? אימתי יחדלו הטלטול והנדודים? אם לכשתשוב האומה לתחיה, או, אפשר, לכשתחדל להתקיים?…

מי ממשוררינו הביע את יאושו של העם העברי בגולה ואת נחלי־הדמעות ושפעת האנחות, שהן נִתָּכות מלבו הנשבר בלא קץ ותכלית זה אלפָּים שנה בחרוזים מחרידי־נפש כאלה? –

בעלות תוכן עברי הן ברובן הבאלאדות והאגדות המועטות שבספר הראשון; ואולם אף בהן נוטלים האהבה והטבע מקום בראש. הרי הבאלאדה “בעין דור”, שהיא מיוסדת על מה שמסופר במקרא, שהלך שאול המלך לדרוש בבעלת־אוב והיא העלתה לו את שמואל מקברו. הרבה פרובלימות פסו’כולוגיות יכול היה משורר אחר למצוא באגדה זו: שאול, שבעצמו בִער את האבות והידעונים, נבער בעת־צרתו להאמין בהם; מוסר־כליותיו על שהמרה את פי ה', על שרדף את דוד מקנאה אֶגואיסטית, וכדומה. טשרניחובסקי אינו יודע כלום מכל הדברים הללו. הוא יודע רק אחת: שאול היה קודם לכן רועה־צאן ואחר־כך נמשח למלך, – ומאז רק תלאות הקיפוהו מכל צד; ועל כן הוא מתחרט על שהחליף את שוט־ הרועים בשרביט־המלוכה. זהו הרעיון העיקרי של הבאלאדה, רעיון, שכנראה לכל, אינו חדש ביותר, אך הוא מובע יפה ומוקף מסבות נאותות מאד. באמצע החדר מַרְתַּחַת הקוסמת, בעלת־האוב, את קלחת־הגפרית ועָגה את מעגל־הקסמים, ובמעגל עומד שאול תפוש ברוב שרעפיו. לבו מנבא לו, שמחר ימות במלחמה, והוא עושה את חשבון־הנפש האחרון. כל חייו עוברים לפניו במחזה: עיר־גבע וסביבותיה הנחמדות, ושמי־תכלת וריחות־עדנים, כרי־ירק ועדרי־צאן, אלונים חסונים וצלצוליו של פעמון־העדר, – והוא מה בריא ורענן, ונפשו מה שלֵוה ושקטה!.. ועתה – עתה נפשו אינה יודעת מנוחה, הוא מפחד מפני הפלשתים, אלהים סר מעליו והקנאה בדוד היא כרקב בעצמותיו… – וכשמופיע שמואל לפניו בחזון, הוא מתאונן על שלקח הרואה את הרועה מאחרי הצאן ומשח אותו למלך. אבל שמואל משיב לו דברים קצרים וקשים (במסבות כאלו אין מקום לדרשות ארוכות): “על מריך, גאון־לבך, אלהים יזעמך – מחר אתה עמי, גם אתה, גם עמך”… ושאול, המלך הגבור, שב אל המחנה כמלך וגבור: יודע הוא שקרוב קצו, כבר נואש מחייו ופניו חִורים; אך הוא מושל ברוחו, אינו מתיַפח ואינו מתמרמר. הוא נכון לקראת גורלו וימות על חרבו – כראוי למלך בישראל.

ורעיון נאה ומקורי רצוף ב"אידיליה" הנחמדת “מוצאי־שבת”. היא נוסדה על האגדה העברית הידועה, שהרשעים נחים בגיהינום בכל יום־השבת עד אחר תפילת־ערבית. טשרניחובסקי מתאר בכשרון מרובה את השעה האחרונה קודם שקיעת־החמה, כשֶׁיום־השבת נוטה לערוב:

ציור זה עלה בידו של משוררנו באופן נעלה. ואולם הרעיון העיקרי, מנוחתם של הרשעים ביום־השבת, שטפוסיותו העברית בולטת, נעשה אצלו רעיון, שאין בו שום רושם עברי מיוחד. הוא מתאר כיצד נשמע בגיהינום – כשמגיע, בערב־שבת, זמן “בין־השמשות”, – קול אדיר, שדורש לפסוק מעינויי־הרשעים. וקול זה –

הרעיון הוא, כנראה לכֹּל, אנושי־כללי, שהתלבש במקרה באגדה עברית. ואפשר, אין זה מקרה כלל? אפשר, התגשם כאן מקצתו של זה הרעיון הגדול, שלא רק האידֵיאות האנושיות הן גם עבריות, אלא גם להפך, כלומר, הרעיונות העבריים הגדולים אינם מיוחדים לישראל בלבד, אלא שייכים לעולם כולו? – הורגלנו כל־כך לראות בישראל פרידה בפני עצמה, עד ששכחנו, שהיהדות חיתה בשביל האנושיות כולה ורעיונותיהם הכבירים של ראשי־אומתנו הקדמונים שִנו את כל השקפותיה של האנושיות כולה באותה מדה, שקשה לנו עכשיו אפילו לשער, מה היתה ההסתכלות־בעולם האירופית אילמלא היתה מחוברה מיַוונוּת ויהדות כאחת מתורתם של הומירוס וסוקראטס ותלמידיהם ומתורת־משה ותלמידיו הנביאים. רעיון עברי מקורי יכול וצריך להיות קִנְינה של האנושיות כולה אף בימינו, שהרי עדיין לא פסקנו מלהיות מקוריים וחלילה לנו לחיות רק בזכות־אבותינו בלבד. טשרניחובסקי מצא רעיון אנושי־כללי באגדה עברית־לאומית, ועל דבר זה אפשר רק לשמוח, ביחוד לאחר שהרעיון הוא עמוק ומובע יפה כאחד.

ואף השיר “בששי בין ערבים” מיוסד על אגדה לאומית: שני מלאכים מלַוים את האדם בלילי־שבתות, מלאך טוב ומלאך רע וכו'. הרעיון של האגדה יפה הוא כשהוא לעצמו וטשרניחובסקי אך הרצה אותו בחרוזים, בלא שהוסיף עליו שום פאר פיוטי. יותר נאה הוא השיר “שני העורבים”. אך גם הוא, למרות מה שיש בו רומאנטיקה עברית נאה, אינו עולה הרבה על רוב השירים ממין זה ובפרט שהוא חיקוי לאגדה שוטלאנדית (ככתוב בראשו) ורישומיו העבריים – הרמיזות על מיתתו המשונה של ר' יהודה הלוי – מטושטשים מאד. ואולם יפה באמת וכתובה בכשרון מרובה היא הבאלאדה “האחרון לבני קוּרַיְטָ’ה”, שהיא מיוסדת על מה שמסופר בדברי־הימים של מלחמת־מוחַמד בשבטי־ישראל שבארץ־ערב. הגבור האחרון של השבט העברי המנוצח, אבן בַּאטַא נשבה בידי האויב והוא עומד לֵיהרג. ואולם ערבי אחד, אבן תאַבִּט, שבן־באטא הציל אותו פעם אחת ממות, מתחנן על נפשו של מיטיבו העברי ומבקש את מוחמד, שיוציא אותו לחפשי וישיב לו גם את אשתו ובנותיו השבויות – ובקשתו ניתנה לו. ואולם הגבור העברי אינו שמח על החיים והחירות, שהוּגשו לו בתור “נדבה”. הוא שואל, מה גורלו של נגיד־שבטו העברי, אסד בן קַעַבּ וגורלם של גבורי־ישראל, בן אחטב ובן סַמַיִל; וכשהוא שומע, שכולם מתו, הוא מבקש מן הערבי, שיעשה עמו את החסד האחרון – וימיתהו. זהו, בקצור, התוכן של הבאלאדה, שהיא מיוסדת על ספור, שאפשר, יש לו איזה יסוד היסטורי, ובכל אופן מציאותו בלבד היא עדות נאמנת על גבורתם של יהודי־ערב ואומץ־לבם הגדול. וצורתה של הבאלאדה מתאמת מאד לתכנה: החרוזים קצרים ושוטפים במהירות וכל אחד מהם כאילו הוצק מברזל־עשת. הודות להמשקל הרָהוּט וה"פִּלְדִי" כמעט מוחשות בחרוזים אלה כל סערותיו של הקְרָב העצום, שבחיקו הוטל כל גורלה של אמונת־מחמד.

לאגדה מחייו של נביא־אַללה מוקדשת גם הבאלאדה, שנקראת “מוחַמד” על שמו. הנביא ובני־לויתו יושבים במדבר בליל־ירח אחד. שלות־השקט מסביב ודומית־המדבר מלאה הוד והדר: היא “איומה ונפלאה” כאחת. השמים המאירים יוצקים על המדבר אור־קסם חִוֵר ושוממותו ודומיתו ממלאות אותו רזים וסודות. הנביא מתקן את סנדליו ותלמידיו מביטים אליו ביראת־הכבוד – בלא אומר ודברים. ופתאום נשמעה בתוך הדממה העמוקה שאגת־אריה. הנה כיצד מתאר טשרניחובסקי שאגה זו:

ציור מחריד ומרומם כאחד. אחר כך מתוארת פעולתו של קול נורא זה. הכל התעורר ברטט ובחלחלה: הסוס הטה אזניו וצהל בקול רם, החמור נער, הגמל נחר וילל בדממה והצְבוֹעַ נבח בקול מוזר… בני־לויתו של מחמד הרגישו כאילו חלף רוח־קור והקפיא את דמם… רק הנביא נשאר שאנן ושלוֵ: הוא הוסיף לתקן את סנדליו בלא אומר ודברים… כי האיך יירא הנביא מפני שאגת־אריה, ודבר־ה' נשמע ברמה יותר ממנה, ואללה הוא תקיף מֵארי זה? – – וכשגמר את מלאכתו שלח הנביא את אנשיו לשלום איש לאהלו –

אין צורך בדבר להטעים את כל יפיה ומקוריותה של כל השוואה נהדרת זו. רק אעיר, שבכלל, משמח הדבר מאד, שמשוררנו נסה לקחת לתוכן־שיריו את האגדות של ארץ־הקדם, ביחוד אותן של הערביים. לפני כמה שנים העירותי על העובדה המעציבה, שבשעה שהאנגלים, לוכדי־הודו, העשירו את ספרותם בשירים לקוחים מחייהם של עמי־הודו, והרוסים, כובשי־קוקז, נתנו מחייהם של הצֵ’רקֶסים, הגרוזיים, הטאַטאַרים, ועוד, תמונות מרהיבות־עין ופואֶמות נפלאות, שתעמודנה לדורות, – לא שמנו אנו, בני־ישראל, את לבנו כלל וכלל לחייהם והגדותיהם של הערביים אחינו, בני־שֵם כמותנו, שבתוכם אנו רוצים להתישב ובהם תלוי אשרנו הלאומי במדה מרובה כזו ²⁵. משוררי־גרמניה (האַמר־פוּרגשטל, ריקֶרט ועוד) ומשוררי־צרפת (Les Orientales של וויקטור הוגו, שירי לאמארטין וברתילימי) תרגמו את מבחר שירי־ערב ועשו כמתכונתם שירים ופואֶמות, שהם מצטיינים ברוח־הקדם הנסוכה עליהם; ואנו, אחד מעמי־המזרח, לא נסינו לעשות בלשוננו המזרחית כדבר הזה, שבלא־ספק, יעלה בידי משוררים עבריים בעלי־כשרון הרבה יותר. על כן שמח אני על נסיונו הראשון של טשרניחובסקי. ומי יתן ולא יהא האחרון.

ולסוף יש להעיר על התרגומים שבספר הראשון של “חזיונות ומנגינות”. מספרם עולה רק לעשרה; אבל, לעומת זה, הם תרגומים ממיטב משוררי־אירופה באנגלית, צרפתית וגרמנית: משירי לונגפֶלו בֶּרנס, שֶׁלי, אלפרֶד די מו’סה גיטה. יש גם שיר אחד נפלא בעקבותיו של אנאקריאון היווני. לכולם יש תוכן אנושי כללי ולא תוכן עברי מיוחד. כמעט כולם מצטיינים בדיוקם המרובה (את כולם השויתי למקורם הלועזי) ובלשונם העשירה, שרק לעתים רחוקות היא קשת־הבנה. כבר הארכתי, ועל כן מוכרח אני להמנע מן העונג להביא בזה חרוזים אחדים מתרגומי השירים המפורסמים: Excelsior (לונגפלו) John Barleycorn גם My Heart in the Highlands (ברנס), Rappelle־toi (מוסה), ועוד. ואולם אי־אפשר לי שלא להזכיר את התרגום המופלא של השיר הגדול The Cloud של המשורר הגאוני פירסי שלי (Shelley), הוא השיר, שגיאורג בראַנדס אמר עליו, שציור כזה של מחזה טבעי לא היה לפניו, ואפשר, לא יהא אחריו. את תרגומו העברי של טש' השוֵיתי עם המקור האנגלי ועם כמה תרגומים רוסיים, גרמניים ואיטלקיים, ואני יכול לומר בפה מלא, שבהרבה מקומות עולה התרגום העברי, הודות לקיצורה ופיוטיותה של לשוננו, על רוב התרגומים הלועזיים, אף־על־פי שאַף בו יש, לצערנו, חרוזים “מוּקשים” שבנקל היה טשרניחובסקי יכול לעשותם יותר מובנים, אילו היה לוטש אותם יותר והיה משתמש בהם במלים יותר רגילות וברורות בהוראתן.

* * *

בִקָרתי על הקובץ הקטן בכמותו ארכה, אפשר, יותר מדאי; אך הקורא המבין לא יתרעם על אריכות זו. בספרות חדשה, שכל משורריה לא הרגישו במשך מאה שנים רצופות צורך במלת Lerche (עפרוני), יש נחיצות לעמוד על שירים כאותם של טשרניחובסקי, שלא הורגלו בהם רוב הקוראים העבריים. אין ספק בדבר, שהרבה מן השירים הללו דורשים שינויים ותיקונים קטנים וגדולים; ויש כאן שירים אחדים, שהקובץ לא היה מפסיד כלום אילמלא באו בו כלל. ובכלל, שום משורר לא הגיע לגדולה אמתית רק על־ידי ציורי־טבע ותאורי־אהבה. הלו’ריקה האמתית, הגדולה באמת, אינה צפה על פני חיצוניותם של המעשים, והסתכלותה היא יותר עמוקה ויותר חודרת. לו’ריקה “לבבית” כזו היא עברית לגמרה: אותה אנו מוצאים ב"תהילים" שלנו והיא היסוד לכל השירה הנוצרית,

שהיא שונה מזו של היוונים ומיוסדת היא על שירת־המקרא; ויסודה היא לא הטבע המת, אלא האדם החי. ואולם טשרניחובסקי יודע לתאר את הטבע יותר מאֶת האדם; ואף שיריו הנוגעים לישראל הם פחות עבריים ברוחם משיריו הנמרצים של ביאליק. לעם־ישראל לא היו ולא יהיו לעולם היופי והאהבה עיקר כל העיקרים ותכלית בפני עצמה: היסוד של חייו הלאומיים היה, הווה ויהיה – עשות משפט ואהבת־חסד.

ואולם, אי־אפשר לשכוח דבר אחד: החיים הם בעלי שני צדדים. היופי, כשהוא מושל יחידי במחשבותיהם ושאיפותיהם של בני האדם, אינו לפי רוח־ישראל; אבל הלא ראינו את התוצאות המעציבות של העדר הרגשת־היופי והטעם הטוב, שזנחו אותם בני־ישראל בגלותם באונס וגם ברצון. אדם שלם הוא רק מי שכל הרגשותיו מפותחות כראוי; עם שלם יהא רק העם, שהשאיפה לאמת וצדק תתאחד בתוכו עם האהבה להיפה והנשגב. הטבע המת הוא חלק מן העולם הגדול, מן ה"קוסמוס" כהאדם החי; ולבעלי הסתכלות עמוקה ודמיון עשיר אינו מת כלל. בצמיחה והפריחה, בפריה והרביה הבלתי־פוסקות שבו מתגלה אותו הכח החיוני שבאדם, ולא עוד, אלא שהוא מתגלה בהן בקסם עז ונשגב יותר ויותר. והאהבה היא רגש טבעי ובריא, ואין להתיחס אליה ביחס “יהודי”: צריכים אנו, היהודים, לחיי־ארץ ואין אנו יכולים להסתפק עוד בחיי־רוח בלבד, אף־על־פי שעם־הרוח היינו ונשָאר תמיד. תחיתם של הרגשות הטבעיים צריכה לבוא עתה, בימי שאיפתה של האומה לחירות מדינית ורוחנית כאחת, ביחד עם תחיתה של ההכרה המוסרית שלנו; ושיריו של טשרניחובסקי מסוגלים לעורר את ההרגשות הטבעיות הללו ולהשיבן לתחיה. הם מסוגלים להרבות את כחו של הרגש הרך והעדין, שיַלְדי־הגֶטו חסרים אותו בגילויו האירופי מפני שהשכל שלט בהם ונצטמצם במשך אלפַּים שנה אך בהקשים הגיוניים. רק עם תחיתו של הרגש הטבעי בתוכנו אפשר שיתהַוה בקרב עמנו שיווי־ערך בין הראש ובין הלב בין השכל ובין הרגש בין הכח הרוחני ובין הכח הגופני. הַרמוניה כזו צריכה להיות כיום, בתקופת־התחיה, ראש כל שאיפותינו. ולפיכך ברוך יהא לנו משורר חדש זה, שהוא שָׁר על הרגשות טבעיות, ולא מלאכותיות ומְחַקות. עדיין רחוק הוא הרבה מן השלֵמות הדרושה. אבל מן הדוגמות המובאות אפשר לראות את עומק־הסתכלותו, את כשרונו לצייר בצבעים מדויקים ומבהיקים כאחד, את מעוּף דמיונו העצום את עזוז לשונו העשירה והנאה וגם – מה שחשוב, לדעתי, מאד – את יפי־הצורה של שיריו, כּלומר, את הבנתו המרובה לתת כל רעיון וכל ציור באותה המסגרת המשקלית, שהיא נאותה ומתאמת אליו ביותר. כמעט אין משקל אירופי יפה, שאין למצוא ב"חזיונות ומנגינות" שיר כתוב על־פיו ומכוּון לו. אף בדבר זה עולה טש' על רוב משוררינו, שמשקליהם הם על־פי־רוב שָׁוִים זה לזה ומונוטוניים עד לזרא, ואף הרעיון של שיריהם מתאים למשקל, שבו הם כתובים, רק לעתים רחוקות. ויש להוסיף עוד, שכבר מצאנו ב"חזיונות ומנגינות" גם שירים אחדים, שהם מעידים על עומק־המחשבה ועל הכשרון לחדור למעמקי־הנפשות שיש להמשורר הצעיר, וכן גם על הרגשתו בצרת־עמו ואמונתו באידֵיאליו הגדולים ובתקותו המרוממת. הבה נקוה, שבימים הבאים יפַתֵּח המשורר הצעיר את כשרונו גם במקצועות אלה, ואז תהא התפתחותו שלמה ויהא למשורר לאומי במלוא מובן־המלה. כי רק המשוררים, שיָדעו לחשוף את כל המסתרים של נשמת־אומתם לכל גילוייה השונים בחייה ההיסטוריים ובחייהם של כל פרטיה האנושיים, – רק משוררים כאלה נעשו קניינה של האנושיות כולה, שהאומה צריכה לראות את עצמה תמיד רק כחלק ממנה.

היידלברג, י"ג כסליו תרנ"ט.

בשנת תרנ"ט יָצא הספר הראשון מ"חזיונות ומנגינות" של שאול טשרניחובסקי, ולאחר שנתיים, בשנת תרס"א, יצא גם הספר השני של קובץ־שירים זה. יתרונו של הספר השני על הראשון בַּכּל הוא. צעד גדול לפנים כבר אנו רואים במַה שהשירים בספר החדש גדולים הם יותר בכמותם ומפני־כן מועטים הם במספרם: שירים קטנים מתארים על־פי־רוב רק הרגשות חולפות ורעיונות פיוטיים קלים, בעוד שבשירים גדולים אפשר, שיתגלמו הרגשות ורעיונות יותר עמוקים. וכאלה, אמנם, יש למצוא בספר השני במספר הגון. כמו כן מרובה יותר בספר זה מספרם של השירים המקוריים (רק שיר מתורגם אחד יש בו: “שיר־ הערש לבני” של ריכארד דֵיהמֶל). ואולם העיקר הוא – שגדול ערכם הפנימי של השירים החדשים. רוב השירים שבספר הראשון הם שירי־אהבה קטנים, שהם יפים, אמנם, ומקוריים במדה מרובה, אבל בלא תוכן עמוק ביותר. לא כן הספר השני. בו כבר עוברות לפנינו הרבה שאלות עומדות ברומו של עולם, ובכלל הרבה אידֵיאות פיוטיות עמוקות. עולמו הפנימי של המשורר הצעיר נתעמק הרבה במשך שתי השנים שעברו בין ספר לספר. הסתכלותו נתחדדה והרגשתו חדרה יותר לפנים של עולם־המוחשים ועולם־ההרגשות. ולפיכך נעשו ציוריו יותר עשירים בגוניהם והשאָלותיו יותר מקוריות; ועל־כן מועטים בספרו השני אותם השירים הקטנים והעליזים, שמרפרפים על פני שטחיותם של דברים, שמשתעשים בחרוזים מצלצלים ומתהוללים ברעיונות קלים. שירים קטנים כאלה, שלמרות יפים הם לפעמים רק “מעשי־נערות” בלבד, אינם מרובים עוד בקובץ זה. יש בו הרבה שירים, שהם פריָם של כובד־ראש והסתכלות עמוקה. המשורר פסק מלהיות “יווני עָלֵז” בלבד. הוא הכיר את העצב שבטבע ובחיים ונוכח, שאין די “לשחק” בהרגשות ו"להשתעשע" באידֵיאות…

מובן מאליו, שתכונתו העצמית של המשורר לא נשתנתה ביסודה. רוב השירים הם אף כאן, כְּבַספר הקודם, שירים כלליים, ומיעוטם – שירים, שתוכן עברי להם. והשירים הכלליים סובבים אף כאן רובם על האהבה ועל הדר־הטבע, ורק מיעוטם – על שאלות מופשטות והגיונות פיוטיים־פילוסופיים. אך ראוי לשום לב, שבקובץ זה יתרים הם השירים, שיש בהם גם רעיון פיוטי על אלה, שמתארים רק את הטבע ואת האהבה לשם ציור בלבד.

הסגולה המיוחדת, שיֵש לשירי־האהבה של טשרניחובסקי היא – האֵש הגדולה הלוהטת בהם והתלכדותה של האהבה עם הטבע. שיריי האהבה שב"חזיונות ומנגינות" משונים הם הרבה מהמון השירים ממין זה, שמִלאו בהם את ספרותנו כל אלה המשוררים “בעקבות” היינה וביירון. שירים מלאים “בכיָנות” ומתובלים בפֶסימיסמוס מלאכותי, שבא מתוך גודל התשוקות וקוטן היכולת למלאותן, – שירים כאלה אינם מצויים בספרו של טשרניחובסקי, רעננים ואמיצים הם שיריו ומלאים עזוז־עלומים. שפעת־החיים הצעירים מְפַכָּה בהם בלא הפסק, ואש־התאוה הסוערת מתפרצת בהם ברב־כח. אבל תאוה סוערת זו מתמזגת ומתעַדנת על־ידי השקט והדומיה שבטבע, על־ידי הצניעות והתמימות שבו. שירי־האהבה של טשרניחובסקי מתלכדים תמיד בחמדת־הטבע והדרו ונעשים הרמוניה נעימה אחת. כך היה הדבר בשיריהם של גדולי המשוררים מימי “שיר־השירים” ועד היום. רק בחיק־הטבע יכול לצמוח פרח־האהבה. בשיר־האהבה העתיק שלנו אין אנו יודעים על מה להתפלא יותר – אם על ציורי “מחלת־האהבה” שבו (“חולת־אהבה אני”), שאין דוגמתם בכל ספרותנו המאוחרת, או על מחזות־הטבע הנהדרים שרק עם צעיר וחי על אדמתו יכול היה להסתכל בהם בעליצות כזו ולתארם בכשרון כזה. ואותה הערבוביה של אהבה עזה וטבע נחמד אנו מוצאים גם בשיריו של טשרניחובסקי. המעולה שבהם הוא השיר “אגדות־אביב”. המשורר מתאר את פעולתה של קרן־השמש על כל ה"יש", על כל עולם־המציאות. מתחילה על הפרחים – ופרח אחר פרח עובר על פנינו בכל יפעת־גוניו, שֶׁמְשַׂמחים את העין ומרנינים את הלב. טשרניחובסקי הוא הראשון, ששָר בלשוננו על כל הפרחים האלה וקרא להם שמות. אחר כך מתוארת פעולתה של קרן־האור על העופות – ומחנות־מחנות של צפרים עוברות לפנינו, שלכל אחת מהן קרא המשורר בשמה העברי. אחר־כך באים הרמשים: הם עולים מ"כליות־האדמה" ומ"ערוצי־הנחלים". ממעמקים הם שואפים אל האור ואל החום: “מן הקבר אל החיים. – מאפלה לאור־היום”. להם יהיה “זבול כל כפתור, מעון – פרח, – מלא אור מזן אל זן”. כל היערות והגנים והשדות מתכסים זבובי־רקמה מזמזמים ושורקים ומקשקשים בכנפיהם; וכשהם מתעופפים למיניהם באויר הזך לבושים בגדי־צבעונים, הם נראים לנו כ"פרחים חיים וכציצים עפים". אך הנה המשורר עובר אל האדם – ופתאום הוא פוסק מלדבר על הדר־הטבע, על החום ועל האור ועל היופי: כל אלה ביחד כלולים באהבה:

והמשורר מתאר חלומות אלה, שאור וחושך, טוב ורע משמשים בהם בערבוביה. האהבה מַנְחלת תענוגים של גן־עדן – והם מהולים בדאגה ובקנאה; האהבה גורמת יסורים וצער, אבל יש ביסורי־האהבה מין נועם, שהאוהבים לא יחליפוהו באושר הנצחי… עולמות שלמים, טובים ורעים, בוראת האהבה, והעולמות הללו מה נפלאים, מה עשירים הם –!:

זוהי השירה הגדולה, שירת־האהבה, ואלה הם העולמות, שהיא בוראת ומחברת אותם בחבלי־קסם. חלום ארוך היא כולה, אך מי שראה חלום כזה פעם אחת בחייו ישא אותו עמו עד יומו האחרון. בלשד־חייו ישלם בעדו, ועל־כן יהא חרות על לוח־לבו לנצח. רק “עם צאת נפשו יעקרנו – בעקת לב זב־דם ורך”.

והמשורר מספר לנו, שהוא ראה חלום כזה. ביום־אביב אחד, לפנות־ערב, נתהפך המערב לפז על־ידי קוי־השמש האחרונים, והעבים, ששוטטו בקצה־השמים, נראו מרוב אדמומית כאלו הם נוטפים דם. ולאט־לאט נסתתרה השמש וכל הארץ לבשה שחורים. גם העבים האדומים נתעטפו שחורים, והחושך כִּסה את הגן הנחמד ופרחיו הרבגוניים, – ואז הופיעה לפניו פתאום “שׁוֹבַת־לבו”, והוא כחולם ולבו עֵר: עיניו רואות את הנערה, והנה על ראשה, כעטרה מבהקת באור־שבעתיים, זר של “תולעֵי־יוחנא” (גחליליות), שעוֹרן הירקרק מתנוצץ בתוך החשכה העמוקה שמסביב ודומה, כאילו הוא בא מעולם אחר, מעולם האגדות והקסמים… אור רך זה, שהוא מלא קסמים, מרחף ורועד על עורה הרך והצח של הנערה המעוטרת, ש"עיניה גדולות, חולמות – ועמוקות מני ים – ונשקו במו השמים – רזי־ליל ודמדומי־ים"… לא הרבה שירים כאלה יש אף בספרויות יותר עשירות משלנו.

כיצד מתלכדים הטבע והאהבה ברוחו של משוררנו להרמוניה אחת – אנו רואים גם בשיר: “ואַת”,… האהובה עצובה. חיים זרו לה, אהבה זרה לה. והנה זה בא האוהב ומראה לה את כל ההוד וההדר שהם שפוכים על פני כל הטבע העשיר מסביב. הכל מנצנץ ופורח. השמש מאירה, מחנות שלמים של עופות טסים באויר הזך ותרועות־גיל ממלאות את חלל־העולם כולו. הוא פוקח את עיניה על הדר הקמה והניצנים: “החִטה – ים חולם, וזהב – כל גל, חץ־כסף לשִׁפון וראשו אל על”; “לתרועות החיים התעורר כל בד, ורטט החיים כי חלף כל ציץ, ומלאו יונקותיו עסיס ומיץ”. כל האילנות מלבלבים ומתרחצים באור, הם “שכורי־האורה”. ובשעה כזו, בתוך טבע נהדר כזה, יכולה האהובה לבדה להיות נוגה ושוממה, מואסת בחיים ובאהבה?!

הטבע והאהבה נתקשרו כל־כך במוחו של המשורר, עד שהוא עובר בלי משים מענין אחד אל השני. באחד משני ה"שרטוטים" הנחמדים מתאר המשורר בהֶכסאמֶטרים מצלצלים ומלאים עצמה את ההרים התלוּלים זה על גב זה, שהם נשקפים מבעד חלון־חדרו הקטן. ופתאום, כשהוא משתקע בחלומו הנעים על ארץ יפה, שבה נשמעת תמיד שירת־הים הגֵאָה, בשעה שאור־השמש מתפוצץ בגלים ומתרוצץ בנבכי המים “והיה לאלפי־ניצוצות ולרבבות שברי־הברק”, – הוא זוכר את “אלו העיניים השחורות, המעבירות אותו על דעתו”, ואת אלו השפתים הדולקות, “המדליקות בעורקיו כל זרמי־הדמים”, – ו"נפשו גחלים תלהט": אש־השמש ואש־העינים מתלכדות יחד בדמיונו ונעשות שלהבת אחת גדולה, שנוסכת עלינו קסם מיוחד, ככל תבערה גדולה, שיפיה אינו מתמעט על ידי גודל ההפסד שהיא מביאה.

ממין זה הם רוב שירי־האהבה של טשרניחובסקי. שכרון הם נוסכים על הקורא ביפים ובצהלתם השובבה. הרי למשל, השיר: “הנאוה מדילסבֶרג”, שכרוב ההוללות וקלות־הראש שבו מרובה העליצות השפוכה עליו, – זו הצהלה החיה, הרגעית, המשכרת, בסגנון של “אכול ושתה, כי מחר נמות”, שרק היינריך היינה ואלפרֶד די מו’סָה יָדעו לתאר אותה כראוי. ואולם בשיריו של טשרניחובסקי יש שירי־אהבה גם ממין אחר. לאחר שעובר השכרון בא מה שקוראים הגרמנים Katzenjammer, ואחריו – הגעגועים על מה שעבר על מנת שלא לחזור. הנוחם, שאוכל את הלב כעָש, מתואר בשיר “למרים”. המשורר מבקש מן ה"אהובה העזובה", שלא תקללהו על שמסך “רוֹש פתנים” בכוס־תענוגיה; שהרי הוא שִלם לה בעד כל מה שלקח ממנה:

והגעגועים על אהבה, שלא תחזור עוד, מתוארים בשיר נחמד אחר: “מלאכי־אהבה”. את המשורר הקיפו חלומות־העבר, שפרחו בלבו לפני ימים מרובים. הם עפו וגזו ממנו “כענן־בוקר־האביב וצפורת־הגן”. הם מבקשים ממנו, שישוב ויזכרם. אך הוא לא שכחם כלל. הם השאירו בלבו ריח־ניחוח, שלא יתנדף לעולם. ואולם להשיבם לתחיה אינו יכול למרות רצונו. הוא שולח את “מלאכי־האהבה”: את השיר ואת הסנונית ואת קרן־האור, כדי שיבקשו וימצאו את שאהבה נפשו וידרשו, אם לבה טוב עליו גם עתה. אך קרן־האור נעלמה בתוך ענן־התכלת, שמכסה את פניהם של־כל זכרונות העבר, הסנונית פורשת את כנפיה ונעלמת. ככָל התקוות הכוזבות, ורק השיר משוטט יום תמים לבקש אהבה. אך למחר בערב שב השיר אל שולחו המשורר, קרֵב אליו מחריש ונוגה ונלחץ אל לבו בלא להשיב דבר…

זה שיר של הלך־נפש, שהוא מזעזע את הנימים היותר דקות שבלב. הדאבה העגומה והשוקטת, שבאה מתוך הגעגועים על זכרונות נעימים, מובעת כאן בחרוזים מלאים צער עמוק ויסורים אלמים. –

השירים המתארים את הדר־הטבע בלבד מועטים הם במחברת זו. שהרי תאורי־הטבע משולבים בשיריו של טשרניחובסקי תמיד ברעיונות פיוטיים אחרים, ורק לעתים רחוקות הם מתוארים כענין בפני עצמו. מן המין האחרון הוא כמעט רק השיר “הרהורי ערב”. המשורר עובר על פני מחצבת־אבנים, שנעזבה ברבות הימים. ההר, שממנו חצבו אבנים לפני כמה מאות שנים, מתרומם עד לעבים כקיר־ענק וצוקיו אדומים כארגמן ומלאים “יפעה זרה, פראית”. ועורקים כהים נראים פה ושם בתוך הצוקים האלה, הם עורקי־המחצבה, שהם כעין התכלת הכהה, “כעשן־הכפרים בטרם בוקר”. וכל זה מְשַׁוֶה על הקיר “חן של תוגה ועצבת ויגון לא מעולם זה”. ומתוך הצוקים בולטים רגבי־אבן גדולים ומעוררים זוָעה. אלו הן שִׁני־ההר הבולטות, שהן בעיני המשורר –

וכשנגעו קרני־השמש באבנים הללו נהפכה אדמומיתן לדם, עד שהיה נראה כאילו נוטפות שִׁני־הסלעים דם, שהוא מחלחל ונוזל בין החגָוִים. כל ההר נדמה אז כשלד של איזו חיה ענקית משונה מן הדורות שקודם ההיסטוריה. וכשֶשָקעה השמש והככר כולו נתכסה “בענן אגדות ועולם פלאים”, נדמה להמשורר, שעוד מעט ויבוא אחד מן הענקים של הדורות הקדומים וירדוף אחר תְּאוֹ או אחר ראֵם, וקול ענות גבורתו של פרא זה יתגלגל בחלל של האויר הריק כרעם אדיר, והד־הרים חזק יענה לעומתו, עד שירגיזו את מנוחתם של יערי־העד שמסביב… אך “הס, מסביב הס – וכקדם תישן ארץ” – – –

זהו שיר מקורי בתכנו וסגנונו, שלא הרבה כמותו בספרותנו …

מן השירים, שבהם מעוררים מחזות־הטבע רעיונות פיוטיים שונים בלבו של המשורר, אזכיר את השיר Nocturno. ב"לילה בן־חורים ולו הוד יפעת־פראים", עולה המשורר על ההר, ששם גָדֵל יער של אֲרָנִים, שנראים כנדחקים זה אל זה ממורא. הוא רואה את כל העצמה הבוטחת והדוממת של הטבע הבודד, האפל והנורא. הוא רואה את כל איתני־הטבע – היער, ההר, הסהר, – והוא מרגיש עצמו קרוב להם. הוא מרגיש את עצמו כחלק מן הטבע, שאין לו סוף ושהכל בו, – הכל, גם האדם עם כחותיו הדלים, ואף־על־פי־כן אף הוא, הטבע עצמו, אַין ואפס הוא, מאחר שנצחי אינו, מאחר שבא מתהו־ובהו ועתיד הוא לחזור לתהו־ובהו… והמשורר קורא ליער, להרים, ללבָנה ולשאר כחות־הטבע:

שברי התהו־ובהו הם, ואף־על־פי־כן הם מתחדשים בכל יום תמיד ולכחם אין גבול. ומאחר שאֶחיו הם, הוא מבקש מהם, שיחלקו גם לו מכחם וגבורתם כדי שיוכל –

* * *

כאן נתבטא הפאַנתֵּיאסמוס של המשורר הצעיר בחרוזים, שמזכירים לנו כמעט מקומות ידועים בחלק השני של “פויסט”.

ופאנתיאסמוס זה נמצא גם באחד מ"חזיונות נביא־השקר" (IV). על השאלה: “מי אלהיו ואַיהו?” – משיב המשורר, שהוא בארץ, שנתן אותה לבני אדם:

ואת עצמת החיים שבִּקש מאיתני־הטבע, אותה מבקש המשורר גם “בין קברות־דור־נכר”. הוא רואה ארמון עתיק מימי־הבינים. מאות־שנים כבר חלפו עליו וְחָרבותיו עדיין הן חזקות ומוצקות. הוא מנסה להסיע ממקומה אבן אחת מאבני־החורבה, אך אינו יכול: היא כאילו חבוקה בזרועות־ענקים. ועל לבו עולה זכרם של דורות־הבינים, בוני הארמון הזה, עם פרשיהם, מבצריהם, מלחמותיהם עד לאין־סוף, גבורתם ואכזריותם:

ורעיון מקורי עולה על לבו: העמים בימי־הבינים עדיין היו צעירים פראים, בעלי דם חם ורותח, שואפים למלחמות ואכזריות ושפך־דם. והנה באה אמונה, שנולדה בקרב עם לא צעיר, מיושב, כובש את יצרו ומורגל ביסורים, ואמונה זו שמה כבלים על העמים הפראים האלה. הדם הרותח בּקש לו מוצא, ומאחר שהדת החדשה הרחיקתו ממנהגיו הפראיים והחפשיים, על כן נתגלתה שפעת הכח המיותר שלו, מצד אחד, בבנינים ענקיים, שמתקיימים זה כמה מאות שנים, ומצד שני – במלחמות גדולות, כמלחמות־הצלב, או – בשפיכתם של דמי־ישראל, באינקוויזיציות לכופרים, בִּשְׁרֵפַת־המכשפות, וכדומה.

ובשפעתו של כח צעיר ופראי זה מתקנא משוררנו מאד:

ואהבתו של טשרניחובסקי להכביר, להעצום, להתקיף – מתגלה כמעט בכל אחד ואחד משיריו. הרי, למשל, “שירי־האדם”. מקודם מתוארת שירת־האכר שמשתפכת, רעננה ובת־חורים, “אל חיק־המרחביה, על מענית השדמה”. אחר־כך בא שירת־ההיכל, תפילתו של “שומר־האמונים, עת נפשו תתעטף לפני היצירה”. כשהאנשים היותר גאיונים כורעים ברך בהכנעה וברוח נשברת לפני העצם העליון, הלן בסתר, והרוחות המתפללות בעד דק אחד של אושר מתלכדות עם הנפשות המקללות את גורלן המר, עד שכל התפילות הללו נעשות גל אדיר אחד העולה לרום. זהו “שיר בן־חלוף על־אדמות” – שירת “אדם ילוד־אשה, קצר־ימים ושבע־רוגז”. ואולם יש עוד שירה שלישית, שהיא יפה בעיניו של המשורר על אחת שבע: שירת־הנפח “באופל בית־חרושת”, בשעה שמתרומם ענן של פיח. “שיר־גבורה” זה הוא –

“שירת־האיש” סתם היא שירת־הכח, שירת­־הנקמה, שירת­־הפטיש כשהוא הולם את הסדן…

* * *

משורר, שאוהב כל־כך את הגבורה ואת הנקמה ומתיחס אל הטבע כפאַנתיאיסטן גמור, אי־אפשר שלא יהא קרוב ברוחו לאותם הסופרים, שהיו מפיצים בתוכנו במשך כמה שנים את תורתו של ניטשה. את דעתי על אלה ועל שאיפותיהם כבר הבעתי במקום אחר⁸. יחסנו הכללי אל השאלה בדבר “שינוי־ערכים” במובן של “הפיכת הקערה על פיה” יכול להיות רק שלילי. להגביר את כח־האגרוף בעולם לא נוצר שום עם, ועם־הנביאים לא כל שכן? – ואידֵיאַלים של אלפי שנה אין מחליפים כִּכְסָיוֹת מלוכלכות ברגע אחד, ובכן אי אפשר לנו לחבב גם את הדעות הניטשֵיאניות, שנמצאות באחדים משיריו של טשרניחובסקי. לעולם לא נסכים אל הדעות הללו, שהן רק הטפה לתחיתה של ה"חיה שבאדם" בנוסח פיוטי חדש. ואולם יש הבדל עצום בין טשרניחובסקי, המשורר, ובין חבריו־בדעות, שרוצים להחשב כחוקרים בעלי־"שיטה". הוא אינו משים עצמו “בעל־שיטה”, אינו בא “לשנות ערכים” ו"להפוך קערות". הוא כותב על־פי־רוב, ככל משורר, תחת השפעתו של הרגע, ועל־כן אינו אחראי כל־כך על דבריו ועל הסתירות שבהם, כהפובליציסטן, שרוצה להיות מטיף ומורה לעם. חוץ מזה, הרי כל משורר־צייר מוכרח להיות משוקע בחוּשָׁנוּת פחות או יותר; שהרי הציור עצמו מוצאו מהתרשמותם של החושים והוא מתכַּוֵן לעשות רושם על החושים. משורר, שאינו אוהב את החיים החוּשָׁנים שאינו מתאר את סערת־התאוות, יכול להיות בעל־כשרון גדול בתור מטיף ומוכיח, דברן מצויין או נאמר – נביא, אבל משורר אמתי, חכם־חרשים באמנות היפה, לא יהא לעולם. מי שנוטל מן השירה את ההתפעלות מן הכח והגבורה, אפילו מן הכח והגבורה הגוּפָנִים והגשמיים, מן המלחמה והנקמה, וביחוד מן התאוות לכל תהפוכותיהן וחליפותיהן, – הרי הוא נוטל את החיים מן השירה ומשליך את קרחו על פרחיה היותר נחמדים. “אם נרחיק מעל אדמת השיר את רוח הקנאה והשנאה, לפני קרתו מי יעמוד?” – אמר מוראליסטן כשד"ל ⁹. יש, אמנם, משוררים גדולים, שמתארים אך את געגועיה של הנפש אל הטוב ואל הנשגב, את יסוריהם של בני־האדם ואת האהבה להאנושיות או לעם ידוע, וגם לנו יש משורר כזה וח"נ ביאליק שמו ¹⁰. אבל בשיריהם של משוררים לו’ריים כאלה אינו תופס את המקום הראוי תכשיטה היותר יקר של השירה – הפלאַסטיקה, שהיא היא שעושה את השירה לאחת מן האמנויות היפות: אפשר להחליט, שהמשוררים הלו’ריים חשובים, נעלים, רצויים לנו מן המשוררים הפלאסטיים או המשוררים־הציירים, כמו שאפשר להחליט, שהנביאים והפילוסופים חשובים ונעלים ורצויים לנו מן המשוררים בכלל. אבל בזה אין ספק, שבתור משוררים ממלאים ה"פלאסטיים" את חובותיה של האמנות היפה יותר מן הלו’ריים. ופלאסטיקה בלא־חוּשָׁנוּת לא תצויר כלל. ולפיכך אין תימה בדבר שמשורר “פלאסטי” כטשרניחובסקי אוהב לתאר את כח־האגרוף, מחבב את ה"חיה הצהובה" ומגנה לפעמים את תורת־הנביאים. להסכים לדעות כאלו אין אנו יכולים ואין אנו צריכים; אבל בשירה יש להן “זכות־הקיום”.

ואף לזה יש לשים לב: שאין לעשות את השירה שפחה של האמת והמוסר. כבר לפני מאה שנה ויותר הכריזו שילר וּשֶׁלינג (בעקבותיו של קאנט) על האבטונומיה של האמנות, כלומר, שהאמנות אינה משועבדת לתכליות ומגמות הבאות מחוצה לה. תכליותיה ומגמותיה מונחות בה בעצמה, מאחר שהיא מסַפקת צורך פנימי מיוחד של נפש־האדם, שאינו תלוי בעצם וראשונה בצרכים פנימיים אחרים.

כי שלשה צריכים פנימיים יש באדם: א) הצורך באמת, ואותו מספק המדע; ב) הצורך בטוב, ואותו מספק המוסר; ג) והצורך ביופי, שאותו מספקת האמנות. שלשת הצרכים הללו וספוקיהם אינם תלויים זה בזה. המדע יכול להיות גם בלתי־מוסרי ובלתי־יפה, למשל, בשעה שהוא משמש להמצאתם של תותחים “משוכללים” או כשהוא מטפל בשקצים ורמשים; המוסר יכול להיות גם בלתי־אמתי או בלתי־יפה, למשל, כשהוא מצַוה להחיות את החלשים והחולים בניגוד אל חוק־הטבע, שדואג רק לקיומם של החזקים והבריאים, או כשהוא גוזר להקריב את היפה לקרבן על מזבחו של הטוב. וכך יכולה גם האמנות להיות לא־אמתית ולא־מוסרית, ואף־על־פי־כן להשאר אמנות יפה. וכאן חובה מוטלת עלי להעיר על טעות אחת רגילה – לערבב את האמן באמנות. אם האמן יהא אדם לא־מוסרי או לא יבקש את האמת, לא תצלח אמנותו: לְמַה שאינו יוצא מן הלב המרגיש אי־אפשר שיהא ערך פיוטי. אך הלא אפשר הדבר, שהאמן יבקש את האמת, אלא שיטעה ויחשוב את השקר לאמת, או הוא יהא אדם מוסרי, אך יטעה ויחשוב למוסרי מה שהוא בלתי־מוסרי בעיניו של העולם כולו; ואז, אפילו אם נתנגד לדעותיו תכלית נגוד, מפני שאנו יכולים להוכיח את שקרותם או את אי־מוסריותם, אף־על־פי־כן לא תפסוק יצירתו הפיוטית מלהיות יצירה פיוטית. אגדותיו של הופמאן יפות הן אף־על־פי שאמתיות אינן, והספור La Maison Tellier של מופאַסאַן ישאר ציורי למרות מה שאינו מוסרי כלל וכלל. ספרים מדעיים, פובליציסטיים או פילוסופיים, אם אפשר להוכיח את שקרותם או אי־מוסריותם, מיד הם מאבדים את כל ערכם, מאחר שכל עיקרם לא נכתבו אלא כדי ללַמדנו דברי־אמת או לשפר את מדותינו. לא כן האמנות היפה. היא באה, כאמור, לספק לא את הצורך בדעת ובמוסר, אלא את הצורך ביופי; ואם האמת והטוב יחסרו בה, הרי עדיין ישאר היפה. באחד ממחזותיו של שֶׁקספיר נאמר, שארץ ביהם (צ’כיה) שוכנת לחוף־ימים. דבר זה הוא שקר מוחלט וגלוי לכל; אבל על־ידי כך לא נגרע מערכו האמנותי של איזה מחזה שקספירי כמו שלא נגרע מערכם של רומאן היסטורי או דראמה היסטורית, שמחברם שִׁנה ממה שכתוב בדברי־הימים. שיר או חזיון אינו ספר לימוד מדעי, ואם רק יפה הוא אפשר לסלוח לו על שחטא לאמת. וכך הדבר גם ביחס אל המוסר. יכולים אנו לחשוב, שהריגתם של שלשת אלפי הפלשתים, ובהם נשים וילדים, שלא חטאו כלל, על־ידי שמשון הגבור קודם פטירתו כדי לנקום את נקמת עיניו, הוא מעשה בלתי־מוסרי; ואף־על־פי־כן לעולם לא יפסוק ספור מקראי זה מלהלהיב את המשוררים ולעוררם, שיתארוהו ביצירות פיוטיות יפות. המעשה כשהוא לעצמו, בלא שום יחס לערכו המוסרי, פיוטי הוא מאד, ורגש־היופי שבנו מתעורר לשמעו ומתפעל ממנו אפילו בשעה שהרגש המוסרי מוחה מחאה עזה נגדו.

ולפיכך יכולים אנו למחות מחאה עצומה נגד הדעות שבשיריו הניטשֵיאניים של טשרניחובסקי, אבל אין לנו רשות למחות נגד מציאותם של השירים עצמם. מן המשורר יש לדרוש רק דבר אחד: שיהיו שיריו יפים, כלומר מגשימים בציורים פיוטיים את רעיונותיו של המשורר. ודרישה זו הם ממלאים על הצד היותר טוב.

היסוד לכל הדעות הניטשיאניות הללו היא ההשקפה על התרבות היוונית – בניגוד אל התרבות העברית והנוצרית, שהיא בעיניהם של ניטשֶה ותלמידיו המקור של שנאת החיים – כעל המקור של העליצות, אהבת־החיים וחמדת־התענוגים. ביסוד זה עצמו כבר עלה הקב. זהו שקר מוסכם, שכבר הגיעה השעה לבערוֹ מן העולם. צריכים היו ה"היליניסטים" המודֶרניים שלנו לקרוא את הספר הגדול Psyche של Erwin Rohde או לכל הפחות, את הספר הקטן: Griechischen Lyrik Der Pessimismus in der של Anton Baumstark. בציטאַטים מכִּתְביהם של המשוררים והפילוסופים היווניים מן התקופה היותר קדמונית, מיד אחר הומירוס, מוכיחים החכמים הללו, שעוד במאה השמינית קודם ספירת־הנוצרים היתה כל הספרות היוונית מלאה רוח פֶסימיסטית עזה; ולא עוד, אלא שאפילו הומירוס עצמו (או המחברים של השירים המיוחסים לו) היה פסימיסטן, אלא שתֵּאר תקופה אגדוּתית עתיקה, שבימיו נחשבה היא, לאחר שכבר חלפה, ל"תור־הזהב" של היוונים. ובכן אין הפסימיסמוס ושנאת־החיים תוצאותיה של הרוח העברית או של התלמוד והגֶטו, אלא, בפשיטות, תוצאותיה של רוח־האדם. ואולם כל זה יכולים אנו לומר לפובליציסטן או לפילוסוף, שבא לרומם את הרוח היוונית ולהשפיל את הרוח העברית: על טשרניחובסקי המשורר אי־אפשר לנו לבוא בטענות כאלו. ומנקודת־מבט זו לא לבד שאין אנו צריכים להתמרמר על השיר “דֶיַנִירָה”, שבו גמר טשרניחובסקי את ההַלל הגדול על יוון ותרבותה, אלא אפשר לנו לחשוב שיר זה לאחד מן השירים היותר יפים שבספרות העברית אף אם לא נסכים להדעות הכלולות בו.

לאחר שתֵּאר המשורר בפרטות את ארץ־יוון, הוא מתאר בהֶכסאמֶטרים מלאים עוז את בני־יוון ואת אליליה:

ומנקודת־המבט של אידיאל זה מדבר המשורר גם כשהוא עומד “לנוכח פסל אפולו”. ראוי לשום לב, שלא “זֵיאוס המרעים” הוא האידיאל שלו, אלא אפולון, אֵל היופי והשירה וששון־החיים. הוא אוהב את אפולון על שהוא “אֵל־הארץ”, על שהוא דומה לבני־אדם ורק יפה הוא מהם ותקיף מהם ובן־אַלְמָוֶת. הוא אוהב אותו על שהוא אלהיו של “דור־שכּוֹר־החיים”, – זה האֵל, שהוא “נכרי לגוי חולה ולבית־הכואבים”. “בית הכואבים” הוא בית ישראל כולו, “קצירי ומריעי”, סגופים ודוויים. המשורר יודע, שאֵל־נכר הוא אפולון לעמנו, והוא מרגיש את כל התהום הרבה, שהיא רובצת בין אלהי־יוון ובין אלהי־ישראל. הוא פונה אל אפולון בדברים הללו:

ואף־על־פי־כן הוא בא אל אפולון “ברגע בו קָץ בגסיסה לדורות”. נפשו דבקה בחיים ובארץ, על כן אינו אוהב את היהדות המסורה. היא נראית בעיניו ככחושה ומדולדלת ומצומקת: “זקן העם – אלהיו זקנו עמו!” – קורא הוא בלא פחד. הוא מאשים את כל חכמי־ישראל על שגזלו מן ה"אל הגדול, הגבור והנורא" את כל גדלו, גבורתו ומוראו. היו ימים, ואלהי־ישראל נקרא בשם “שדי” – התקיף, ואז היה “אלהי־המדבר”, “אלהי כובשי־כנען־בסופה” שצִוה: “לא תחַיה כל נשמה”, – וממנו שדדו חכמי־ישראל המאוחרים (שהמשורר מְגַנה אותם בדברים קשים מאד) את כל תקפו וגבורתו, “ויאסרוהו ברצועות של תפילין”.

כלום נתרעם על “ביטויים חריפים” כאלה או נשחק להם? – אדם, שיש בו דעה היסטורית, לא יתרגז, כטשרניחובסקי וברדיצ’בסקי על שההתפתחות המוכרחת והבאה מאליה של רעיון־האלהות בישראל עשתה ברבות הימים רעיון זה נאצל ונשגב. מי שיש לו השקפה היסטורית על היהדות, ולא השקפה קלוטה מן האַויר, שנודף ממנה עוד ריחו של הראציונאליסמוס הישן, לא יחליט שבכוונה ובמחשבה תחילה השמידו חכמי־ישראל מקרב העם את המושג של “אֵל קנוא ונוקם”: רק ההתפתחות המוּדרגת עשתה את הדבר. אבל הגרעין של אמת, שיש בטענות הללו, הוא – שהיהודים נתרחקו ברבות הימים מעל חיי העולם הזה, והמסורת הדתית היתה אחת מן הסבות, שגרמו לכך. ולפיכך, כשאנו מנסים בזמננו להשיב את עמנו לתחיה, אין לפנינו דרך אחרת אלא לשוב אל היופי והשירה וששון־החיים, שנתגשמו בדמיונו של המשורר רק ביוון העתיקה ובאליל של היופי והשירה שלה. רעיון חדש אין בזה. כבר האשים גורדון (“צדקיהו בבית הפקודות”) את הנביאים על שעשו את עם־ישראל “כולו רוחני” והשכיחוהו את החיים המעשיים; וככל הדברים האלה ממש אומרים “נביאי־השקר” של טשרניחובסקי. ולאחר שדָש ברדיצ’בסקי בענין זה מאה פעמים ואחת, נעשו רעיונות אלה ישנים יותר ויותר. זוהי באמת טענה חזקה נגד ה"שירים הניטשׁיאניים" של טשרניחובסקי: משורר בעל כשרון מקורי אינו צריך “לטחון קמח טחון”. ואולם ראוי לשיב לב, שאף על פי שהתוכן של השירים הללו נתיַשֵּׁן עכשיו, עם כל זה פעולתם מרובה על הקוראים, מפני שצורתם פיוטית היא מאד וסגנונם נמרץ, חריף ומקורי. מה שאין ההשקפות הכלולות בשירים הללו נכונות (אני מטעים דבר זה פעם בפעם כדי שלא ליתן מקום לטעות), זה לא ימנענו מלהכיר את פיוטיותן. לא “ספר־מוסר” כתב טשרניחובסקי, אלא שירים, שתכליתם להשביע את צורך־היופי שבנו; ותכלית זו השיגו על הצד היותר טוב. בדעותיו נלחם – ומשיריו נשבע עונג.

ואולם, כשנתעמק קצת בשירים אלה, נמצא, שבאמת יש להם לא ערך אֶסתיטי בלבד. כבר הזכרתי במקום אחר¹³, שאפילו שד"ל, הראש והראשון ללוחמי מלחמת־היהדות בהיליניות, החליט גם הוא, שאילו היה ה"יודאיזמוס" מנצח לגמרו את ה"אַטיציזמוס", לא היה העולם יכול להתקיים. כי היהדות והיוונוּת אינן שתי שיטות עיוניות בלבד, אלא הן שני כחות גדולים, שפועלים כאחד בנפשו של האדם. אוי לו, לעם, שנתן לכח אחד שלטון גמור ומוחלט על חברו: הכח המדוכא יתנקם עד מהרה ויתחיל לדכא תחתיו את הכח, שהיה שליט קודם־לכן. אוי לו, לעולם, אם דעותיו של ניטשה תשלוטנה בו: כל הארץ תעָשה אז שדה־קטל אחד. אך אוי לו, לעולם, גם אם טולסטוי יהא בו מושל יחידי: העולם כולו יהָפך אז לבית־נזירים גדול. היהדות והיַוונוּת יכולות וצריכות לדור בכפיפה אחת: להמצא שתיהן בעם אחד.

אותו חלק מישראל, שנשאר נאמן להיהדות, כלומר, רוב היהודים האדוקים, נשתקע בחיים הדתיים יותר מדאי, והוא רואה את העולם הזה כפרוזדור; ולפיכך, כדי להשיב לו את שיווי־המשקל, יש למצוא חפץ בשירים מעין אלה של טשרניחובסקי, ואפילו בכמה ממאמריו של ברדיצ’בסקי. אנו יכולים לראות בהם “סם־שכנגד”: ההשתעבדות היתרה אל המסורת תנוצח על־ידי ההתנפלות היתרה על המסורת. הקיצוניות שבאותה היהדות, ש"פרחה נשמתה מתוך לבה ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב", תנוצח על ידי הקיצוניות שביוונוּת הפרוצה, וה"ארציות" תתמזג עם ה"רוחניות". הלא זהו גם עיקרו של הרעיון הציוני: שאיפה לתת לישראל חיים־ארציים כדי שיוכל לפתח את אידיאליו הרוחנים.

מנקודת־מבט זו אני משקיף גם על השיר הנפלא: “לנוכח הים”, שהוא מוקדש לבר־כוכבא ושבו בגבור נערץ זה, רואה המשורר שריד נפלא מן העברים הקדמונים, “אשר אבותיהם עוד שרו עם אל, ובחזקת יד לקחו ברכתו”. ואף רעיון מוסרי נמצא בשיר זה: שאין לתת כבוד ויקר רק למנצחים בלבד; פעמים שאנו צריכים לכרוע ברך לפני המנוצחים, שמסרו נפשם על רעיון טוב ונפלו שדודים במלחמה הקדושה. בר־כוכבא נפל חלל, ועם כל זה הוא יקר למשוררנו מהרבה גבורים “שבים מן הקרב בעטרת־נצחון על מצחם”…

ומנקודת־מבט זו אפשר להבין גם את שאיפתו של המשורר להשיב ללוחמי מלחמת־החירות בימי החורבן השני את כבודם, שגלה מהם באשמתם של אחדים מחכמי־התלמוד, שקראו להם “בני־בריוני”, ועוד יותר – באשמתו של יוסף בן מתתיהו, שהציגם בספרו כפריצים ומרצחים. המשורר שואל את גולי־ירושלים: היכן הם קברות־הקנאים? – ועל שאלה זו הם משיבים:

אם היו הפריצים באמת “הטובים בבנינו” – זוהי שאלה מדעית־היסטורית. ואולם הרצון להשיב את כבודם לאנשים אלה, שמסרו נפשם לא על כבוד ועושר, אלא על חירות עמם – רצון זה, בוודאי, אינו יכול להחשב לבלתי־מוסרי.

* * *

רוצה אני עוד לעמוד על שתי הפואֶמות: “בין המצרים” ו"אמנון ותמר". תכנה של הפואֶמה הראשונה פשוט הוא ובלתי־מורכב. בימי המלחמה שבין יוון ותורכיה בשנת 1896 ישב בעיר שאלוניקי יהודי אחד, ר' שמואל, ולו שני בנים: האחד, יוסף, עדיין הוא צעיר בבית־אביו, והשני, משה, לומד בצרפת. כשפרצה המלחמה, נספח יוסף על צבאותיה של תורכיה בתור מתנדב; ואולם משה נספח על הגדוד של המתנדבים הצרפתיים, שיָצאו לעזרתם של היוונים: “בעד יוון, עם־עולם נפשנו נקריבה” – כותב הוא לאבותיו הפשוטים. מי יתָנה את תוקף־יסוריהם של האבות הזקנים, את דאגתם ואת חרדתם לבניהם?… כל הימים סובב שמואל הזקן בשוָקים וברחובות: אפשר, תתגנב אליו שמועה משדה־המלחמה. הוא מנחם את אשתו הזקנה ומאַמץ את לבה בתקוה שבניהם ישובו מן המלחמה חיים ובריאים, – והזקן מאמין בדברי־עצמו: בכוס־התנחומים, שהוא משקה את אשתו, אף הוא עצמו מִתְרַוֶה. אבל לשוא תקותם של שמואל ואשתו. במלחמה אחת, שהתלקחה בין צבאות־יוון ובין גדודי־תורכיה הורגים שני האחים זה את זה בחושך, ורק לאור אֵש־היריה הכירו אָח את אחיו רגע אחד קודם פטירתם…

הטראַגיקה העיקרית שבתוכן זה הוא לא מה שאָח הורג את אחיו בלי משים, אלא מה שֶשני יהודים נלחמים איש באחיו והורגים איש את אחיו, וזה הם עושים בשביל עמים זרים ובשביל ארצות זרות – “בעד יוון, עם־עולם” שבימי־קדם הרבה לשפוך את דמי־ישראל, וגם את נפשו את תורתו, צדה לקחת ממנו… זוהי הטראַגיקה האיומה של הגלות המרה…

אבל יותר מן התוכן חשובים לנו בפואֶמה זו ציורים אחדים. למשל, הציור של הר־אוֹטריס עם משעוליו העקלקלים, שבהסתעפותם הם דומים להנחש הענקי “בוֹאַ”, ש"רבבות עגיליו יתפתלו בדרכים". ועוד יותר נאים הם ציורי־הפרידה של האבות מן הבן היוצא לצבא. בהרגשה דקה חש המשורר, שפרידתו של האב מבנו־בכורו צריכה להיות שונה מאד מפרידתה של האֵם. האב אינו בוכה: לא נאה לגבר לבכות. רק מצחו נעשה קמטים־קמטים, כאילו “חרשה בו הדאגה”. גבותיו התלכדו כמו מכאב עצור, ועיניו יבשות, אבל הן נצמדות אל פניו של בנו האהוב, כאילו “פני בנו־בכורו לו אבן שואבת”… רק רעידתה של ידו הצנומה היא האות האחד על צערו הגדול כיָם. לא כן האם:

ציורים כאלה מוכיחים, שלא רק לצייר את העצמים החיצונים ואת היופי החיצוני יודע טשרניחובסקי במכחול של צייר־אמן: גם זעזועי־הנפש ורעידותיה הדקות אינן מוזרות לו כלל וכלל.

ממין אחר היא הפואֶמה “אמנון ותמר”. באמת אין זו פואֶמה כלל. זוהי אגדת־עם שלא עלה בידי המשורר למסרה לנו בתכונתה העממית. הטאטארים מתנפלים על אוקריינה, ומפולנאה הם מוליכים שבי נער ונערה עבריים, אמנון ותמר, אח ואחות (כלום ילדי־ישראל היו נקראים במאה הי"ז בשמות כאלה?…). שניהם נמכרים לעבד ושפחה בשתי ערים שונות של מדינת־קְרִים. הרבה שנים עוברות עליהם בעבדות מרה. תמר נעשית גדולה ויפה, אך יפיה הוא אסונה: זקן עשיר רוצה לקנות לו את הנערה לסוכנת: תמר מַמְסָה ערשה בדמעתה. ואלהים שומע את קול־בִּכיה: מפולניה באים לקרים שני זקנים עוסקים במצות “פדיון־שבויים” ופודים את אמנון ואת תמר, שלא הכירו עוד איש את אחותו. האהבה מתלקחת בלבותיהם של שני הצעירים היפים, ואמנון לוקח את תמר לאשה… פעם אחת מתגלגלים הדברים ביניהם על זכרונות־ילדותם, ואמנון נוכח, שתמר אשתו היא אחותו… הם מקללים את יומם ומחליטים לעשות “תשובת־המשקל”: “לערוך גלות”. הם מבקשים את מותם בערבה, אך שום חיה ונחש אינם נוגעים בהם. לסוף מתמלא אלהים רחמים עליהם ועושה את שניהם פרח כפול, הוא הפרח הנחמד Stiefmütterchen, Иван -да- Марья. בקנה אחד עולים פרח־תכלת נחמד ופרח צהוב רך וזה האחרון נראה כאילו הוא נח על החזה של הראשון.

הקורא רואה, שפואֶמה זו, כַּפרח “אמנון ותמר” עצמו, מורכבת היא משתי אגדות: מן האגדה התלמודית הידועה על “בנו ובתו של ר' ישמעאל”, ומאגדה נכרית על מוצאו של הפרח, שקוראים לו כיום בעקבותיו של טשרניחובסקי “אמנון ותמר” (סַרְעֶפֶת, קְטִיפָנִית). השתלבותן של שתי האגדות לא עלתה יפה כל כך, שהרי החלק העברי שבאגדה אינו מתקשר יפה עם הנכרי שבה. ובכלל צער הוא לראות שמשורר עברי אינו מבין, עד כמה האגדה העברית יותר נעלה ויותר נשגבת היא. שם, באגדה המדרשית, משתדכים בנו ובתו של ר' ישמעאל על ידי אדוניהם העריצים בעל־כרחם, ובעל־כרחם הם נדחפים לכילה, אך גם אז אינם רוצים להזדווג זה לזו והם פורשים זה מזו וגועים בבכי עד שיוצאת נשמתם. וכך יש באגדה העברית עריצות מתועבת, מצד אחד, ופרישות וטהרת־נפש ומיתת־קדושה. מצד שני. ואולם כאן, באגדה הנכרית, הכל במקרה, וגם ההתהפכות לפרחים נעשות בדרך־נס באופן שאין בזה שום רעיון פיוטי. רק ציור־יָפְיָם של אמנון ותמר נותן כבוד ויקר לכשרונו הפלאַסטי של טשרניחובסקי.

סגנונם של שירי־טשרניחובסקי ראוי הוא להערכה מיוחדת. מן הדוגמאות המרובות, שהבאתי מהם, היו הקוראים יכולים להוָכח, שסגנון זה עשיר הוא מאד. טשרניחובסקי מביע כל מה שבלבו. הוא אינו מבטא את רעיונותיו בדרך־עקלתון ואינו מבליע בנעימה אותם הרעיונות או אותם הציורים, שאין בשבילם מלים בתנ"ך: הוא משתמש גם במלים תלמודיות, גם במלים לועזיות וגם במלים מחודשות, – מה שלא הרשו משוררינו לעצמם, זולת גורדון, עד השנים האחרונות. לפעמים הוא מאַנֵס את הלשון העברית ומכריח אותה, שתהא נשמעת לו ותהא מסַפקת לו כל צרכיו; וכך נעשה סגנונו לפעמים קשה להבין. אך יש בסגנון־שיריו של טשרניחובסקי חסרון גדול יותר מזה: מפני שהוא מרשה לעצמו להשתמש בערבוביה במלים מן המקרא והתלמוד, מן הספרות המאוחרת ומן הלשונות האירופיות, על כן, למרות הדיוק המרובה של סגנונו, לשונו בלולה היא ביותר ואין בה אחדות־סגנונית ושיטה מסוימת בשימוש־המלים. פעם הוא משתמש במלות ומליצות ארכאיסטיות מן המקרא, שאין שום אדם יודע פירושן, כאחד מן המשוררים מימי נעורי־"המגיד", ופעם הוא משתמש במלות חדשות ובמליצות נכריות, שגם המחדשים הקיצונים היו נרתעים מפניהן לאחוריהם. ולא רק במלות חדשות ובמליצות נכריות, אלא גם בשימושי־הלשון, שבו מתגלית רוח־הלשון הרבה יותר מִבַמלות ובמליצות הבודדות. – משמשים אצלו ישן וחדש בערבוביה נוראה. לפעמים הפראזה מסודרת אצלו ממש כהמשפטים שבספר־איוב, וכשם ששָׁם יש צורך בפירוש כדי להבין את הדברים, כך יש צורך בפירוש גם להרבה מחרוזיו; ולפעמים הוא פורץ את כל גדרי־לשוננו וכותב לועזית במלות עבריות. – ואולם עדיין צעיר הוא המשורר, ויש תקוה, שלעתיד יתרחק משתי הקצוות הללו גם יחד. ותקוה זו מתחזקת בלבנו על־ידי מה שסגנונו של הספר השני “חזיונות ומנגינות” עולה הרבה על זה של הספר הראשון; ובין זה לזה הלא עברו רק שתי שנים.

* * *

אם נבוא להוציא משפט־צדק על כשרונו הפיוטי של טשרניחובסקי, נהא אנוסים להחליט, שמשורר עברי גמור, משורר, שנותן יתרון להרוח על החומר, לתאורי הנפש הפנימית על ציורי הטבע החיצוני – לא יהא טשרניחובסקי. סוף־סוף, עם כל עבריוּתו הגדולה, רחוק הוא מרוחם של הנביאים, מן האידיאלים העבריים הנצחיים: הוא אינו מבין את הקדושה והטהרה שבחיים הישראלים הישנים שהיו קרבן ארוך אחד, את ההוד והרוממות שבמסירות־הנפש על מזבחם של האידיאלים הדתיים והמוסריים, ואת השירה העמוקה שבכל אלה. הוא אינו מרגיש בצערה היחיד־במינו של האומה הישראלית. למחיצתו של ביאליק לא יכָּנס טשרניחובסקי לעולם. ואף־על־פי־כן מחבב אני את שיריו הרבה. בהם הוא נוגע בצדדים מרובים כל־כך של החיים הסוערים, בהם הוא מתאר מה שהוא רואה ושהרגיש בבהירות גדולה כל כך ובצבעים מזהירים כל כך, עד שלמרות טעויותיו וקיצוניותו יכול הוא לעורר את הלב הישראלי הצעיר על הרבה צדדים מן החיים, שעד עכשיו לא הרגיש בהם האדם מישראל. טשרניחובסקי הוא לא רק משורר לו’רי גדול, אלא גם משורר אֶפי יוצא מן הכלל. והרי משוררים אֶפיים פסקו מספרותנו מיום שמת גורדון; וטשרניחובסקי הוא הראשון שיש לו כל הכשרונות הדרושים למשורר אֶפי אמתי.

אין ספק בדבר, שיש במשוררנו זה חסרון עיקרי אחד, שבסבתו קשה יהא לו להעשות משורר עברי לאומי: הוא נכון להקריב את הטוב על מזבחו של היופי. השקפה כזו לא תתקבל על לבו של עם־ישראל לעולם: היופי לא היה ולא יהיה לעמנו לתכלית־החיים: עשות משפט וצדקה – זוהי תכליתם של החיים הישראליים. ואולם ראוי לשים לב, שהצורך ביופי טבעי הוא באדם לא פחות מן הצורך בטוב. היופי, כשהוא נעשה מושל יחידי או שליט עליון על מעשיהם ומחשבותיהם של בני־האדם, אינו לפי רוח־ישראל. אבל אחד מן הצרכים הטבעיים הוא היופי לעם־ישראל כמו לשאר העמים; או, אם אינו כך עתה – צריך הוא להיות כך. עם מתעורר לתחיה אינו צריך לפתח רק צד אחד של חייו. ביחד עם תחיתה של ההכרה המוסרית צריכה לבוא גם תחיתה של ההכרה האֶסתיטית; ביחד עם תחיתם של האידיאלים הרוחנים שלנו צריכים לשוב לתחיה גם אהבת־החיים וששון־החיים, כלומר, השאיפה לחיים ארציים. הציוניות צריכה לאחד את שני מיני הכחות הללו, אם רוצה היא, שהעם השב על־ידה לתחיה יהא שלם בגופו וברוחו ולא יתפתח בו כח לאומי אחד יותר מדאי על חשבונם של שאר הכחות האנושיים של האומה. ואם ביאליק הוא המשורר האחד והמיוחד, שמגשים בשיריו את הסגולות הלאומיות של ישראל סבא בגלות, הנה טשרניחובסקי הוא המשורר היחיד והמיוחד גם הוא, שמגשים בשיריו את הסגולות האנושיות של ישראל הצעיר, שמנסה להשתחרר מן הגלות ומתעורר לתחיה ארצית ומדינית על אדמתו ההיסטורית.

היידֶלבֶּרג, אלול תרס"א.

I.

“ואולם מימות־קישינוב נעלב היהודי שבי” – כך כותב טשרניחובסקי במכתבו, שנתפרסם בסוף המאמר הראשון¹.

ומה השיב טשרניחובסקי על עלבון זה? –

הוא כתב בשנת תרס"ג, בקיץ שאחר הפוגרום. את – “לֶנְכֶן”!

באותה שעה, שביאַליק כתב את “בעיר־ההריגה”, כתב טשרניחובסקי את שיר־האהבה היותר ארוך והיותר נחמד שבכל קובץ שיריו…

וכי היו כאן חוסר־הרגשה, הקשחת־לב, טמטום הרגש הלאומי, – באחת: “יפִי־רוחניוּת”? –

לא ולא! אנו מוצאים ב"לנכן" תשובה ברורה על שלא הספיד טשרניחובסקי את חללי הפוגרומים:

אבל עוד מסבה אחת לא יכול טשרניחובסקי לכתוב על “ימות־קישינוב”: הוא הקְדים לכתוב עליהם קודם שבאו… עוד בשנת תרנ"ו עלתה במחשבתו הפואֶמה “ברוך ממאגֶנצה”, שקטעים ממנה הדפיס עוד בקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות” שלו (עמ' 26–29). והוא גמר פואֶמה זו בהידלברג בשנת תרס"ב – שנה שלמה קודם הפוגרום הקישינובי. מסבות חיצוניות לא נתפשטה פואֶמה זו בין הקוראים. היא נדפסה ב"המאסף" שהוציא ל. רבינוביץ בתור הוספה ל"המליץ" (ס"ט פטרבורג תרס"ג), אבל – בהשמטות מרובות של הצֶנזורה הרוסית. בשלמותה נדפסה קודם לכן (קראַקה תרס"ב) בחוברת היחידה של הירחון “אוצר־הספרות” שניסו ד"ר מארגֶל וש"א גרֶבֶר להוציא במקום המאסף “אוצר־הספרות”; אבל חוברת זו לא נתפשטה ברוסיה ביותר. רק לאחר שנדפס קובץ־השירים הגדול של טשרניחובסקי (מקודם – על־ידי “השלח”, ואחר־כך על־ידי “מוריה”), נתפרסמה פואֶמה גדולה זו בין הקוראים. ואמנם, היא ראויה לתשומת לב לא פחות מ"בעיר־ההריגה", שהרי שתי היצירות של שני גדולי־משוררינו אינן אלא שני צדדים של מטבע אחד.

“ברוך ממאגנצה” היא פואמה היסטורית. המשורר מוליך אותנו אל מאגנצה הקתולית של המאה הי"א או הי"ב. עדיין אין היהודים סגורים בגֶטו לגמרם. עדיין אינם “דַכּים ונמקים כעפר ואפר” ועדיין לא נעשו “יהודי־מה־יפית”. הם רואים עוד חיים גשמיים, מדברים בלשון־העם, שבתוכו הם יושבים, אוהבים את ההידור, את היפעה, את ההצטיינות בַּכּל, ולהנכרים, שעמדו אז באמת על מדרגה שפלה מאד, הם מתיחסים בבוז, וכשאֵלה מציקים להם – אף בחימה כבושה. ההגבלות מצד־החוק עדיין אינן מרובות ונפשו של היהודי לא שחה עוד לעפר. ואולם ההריגות ביהודים לפתע־פתאום, – מה שקורין בימינו “פוגרומים” – כלומר, התנפלויות פתאומיות על יהודים, שדידת־רכושם ונטילת־נשמתם, שאין להנצל מהן אלא על־ידי קבלת הדת הקתולית, – התנפלויות כאלו אינן חזון יקר: הרי עומדים אנו בעצם־תקפם של מסעי־הצלב! – ובשעת פוגרום קתולי כזה נהרגה אשתו של ברוך היהודי, שבעצם ידוֹ שחט את שתי בנותיו כדי שלא יתעללו בהן הצוררים… מעשה כזה היה חזון נפרץ בימי “גזרות־תתנ”ו" וב"ספר־הדמעות" שהוציא ד"ר ש. בֶּרנפלד, יש למצוא הרבה מעשי גבורה כאלה. –

ואולם ברוך עצמו לא עמד בנסיון. הוא ראה את פני החיות של המון־המתנפלים, את ברק־המאכלת ואת היד השלוחה אליו – ואמר מלה, שאינו זוכר אותה הוא עצמו… ומיד נסחב לבית־היראה הקתולי. שם בתוך קהל־הכמרים, בשעת רינת־הנזירים, ראה:

וברוך כרע ברגע של חולשה אנושית אבל לא “תולעה” הוא, לא “יהודי־מה־יפית”! מרגיש הוא, שבָּגד לא רק באלהיו, אלא גם בעַמו – בכל קדשי־אומתו, בכל תקוותיה, באביו ובאמו ובאבות־אבותיו עד סוף כל הדורות… ואל מי נתחבר? – אל צוררי־עמו, אל התליינים של אשתו ואל מי שעשו אותו תליין של בנותיו… ומיד הוא חש במעמקי־נפשו חרטה נושכת, קורעת בתרי־לב שמִתְלַוָה בזכרונות מימי־הילדות, כשנעשה “בר־מצוה” ולעיני כל הקהל כרך את הרצועות מסביב לשמאלו ומסביב לאצבעותיו וקרא: “וארשתיך לי לעולם”:

והחרטה אוכלת כעש את לבו. הוא חוזר מבית־היראה הקתולי למנזר קתולי. והוא נעשה סר וזעף, עגום עד להֵחָלוֹת. כמעט בינתו מסתתרת. בכשרון של פסו’כולוגן ממדרגה ראשונה מתאר טשרניחובסקי הלך־רוח זה. ברוך נע־ונד למחר יום־המרתו ברחובות־העיר בלא תכלית, בלא מחשבה ברורה. הוא נמשך אחר הכל ואינו נמשך אחר כלום. ראשו סחרחר וכאילו עופרת מעיקה על מחשבתו. במוחו עולים בלולים שברי־דברים וקטעי־הגיונות ו"מחשבות רצוצות", והם נעשים “רקמת־פלאים חסרת־מראה, כערפל מרחף על המים”. איזה קול פנימי לוחש לו, שהוא צריך לעשות משהו, שכך אי־אפשר שישָׁאר; אבל מה לו לעשות – דבר זה אינו יודע. איזו עלטה פרושה על כל הדברים ואיזה כובד־אבן יצוק בכל אבריו… ופתאום, כשהוא בא בערב אל התא שלו במנזר, הוא רואה את הלַמְפָּס הדולק לפני האיקונין – ו"כאילו אלפי שְׁמָשׁוֹת חַיים שופעים יַמי־אורה בו נבקעו". הוא הכיר כהרף־עין, מה צריך הוא לעשות. זוהי בהירות־המחשבה הנפרזת, המדומה, של אדם קרוב לשגעון של “אילומינאַט”. בידים רועדות ובברכים כושלות הוא צובר את כל הבגדים שבַּתָּא לערֵמה, זורק עליהם את הלמפס ויוצק עליהם שמן, – ומדורה גדולה מתלקחת ברגע אחד… כאן נתן טשרניחובסקי ציור של תבערה, שאין אני יודע דוגמתו אלא באחד מספוריו הדַניים של האַנס פֶּטֶר יַעֲקוֹבְסֶן: האש נעשית כאן כח חי ובעל־רצון. היא מתהוללת, היא שואפת להרע, ללחך את הכל, לאכול את הכל עד תום. לשונות של אֵש מלקקות את הכתלים וידים של אֵשׁ שלוחות למרום או הן נאחזות בעצמים שונים. מטר של ניצוצות צובע את הכל בצבעים חיים וחמים. פחי־העופרת של בית היראה הקתולי, שנִתְּכו בשלהבת נעשו אֵש נגרת, אש לבָנה מתחרה באֵש אדומה, – והכל נשרף: כל שכיות־החמדה, כל יצירות־האמנים, כל הסגולות, כל המכמנים של דורות ושל מדינות שלמות… המנזר נשרף וכל העיר בוערת אחריו… וברוך משוגע־למחצה ומלא תאות נקם, רָץ ברחובות ומתענג לראות את דמעות־האבות, ששומעים את בכיתם של בניהם ובנותיהם הנתונים בתוך הלהבה – ואין בכחם להצילם, ומתענג לשמוע התיַפְּחותן של נשים בחוצות־העיר, לראות כשנמלטים מן הבתים בני־אדם, שבגדיהם בוערים עליהם… ואיך לא יתענג, אם נדמה לו, שֶׁשתי הבנות, ששחט בעצם־ידו, הן קרבן, שהעלה על המוקד? – שתי הבנות הן “עולות־תמימות”: “קרבן ראשון הוא הקרבתי למן היום בגולה נחנו, בית קדשנו חרֵב”… אבל רעיון זה הוא נורא לו כל־כך אפילו בשעת־שגעון, עד שהוא מגרש אותו כזבוב טורד: “לא, לא זאת!” – הוא צועק לעצמו – ומוסיף לתאר את פעולתה של האש… זהו רִשום פסוכולוגי דק, שאַך ציירים גדולים מוכשרים לחוש אותו.

כל העיר נשרפה – ועמה גם ביתו של ברוך, אותו בית, שהיה לו “מראה־קֵן לסנונית חוּמה”. הציור של הבית הקטן והגן הקטן, שהקיף אותו, וכן הציור של הלילה השָׁלֵו מן הערב עד עלות־השחר שייכים להמעולים שבציורים האידיליים שבספרות העולמית⁴. ב"קֵן של סנונית" זה שמרו האב והאֵם על כל נשימה של בנותיהם האהובות, לילות שלֵמים נצבו על־יד עריסותיהן ושמרו אותן מכל רע, – ולסוף באה יד אכזרית והמיתה את האֵם וגרמה למיתתם של האפרוחים הרכים… רעיון זה מביא את ברוך לידי השתוללות. והוא מקלל את האכזרים, שהרסו את קינו. הוא מקלל אותן קללות נמרצות, שלא שמעתן אוזן יהודית מעולם. חמישים ושנים חרוזים נוראים משמשים פירוש ל"שפוך חמתך": שאגת־אריה נשמעת בחרוזים הללו – שאגתו של אריה פצוע, שיותר משאגתו אין לו כלום… הרוח ההומַנית של זמננו מתקוממת בכל עוז להקללות הנוראות הללו. ואולם, לכשנתבונן אליהן, נוָכח שאין אלו אלא הרצאת כל מה שעשו לנו צוררינו בפועל… אבל אחר הקללות הנוראות בא דבר נורא יותר ויותר: רוצה היה ברוך, שהוא ורעיתו המתה יהָפכו לשני עַרְפָּדִים מְעַלְעֵי־דם, יקומו לילה־לילה מן הקברים, ישתו לשכרה את דמיהם ואת אנחותיהם של הצוררים האכזרים, יראו את הרעד בעצמותיהם, את עיניהם הקמות מתוך זוָעה ואת שערותיהם המסומרות מפחד… כי רק מעשה נורא זה יהא תשלום־גמול ו"תשובת־המשקל" על מה שעשו לנו הרצחנים של ימי הבינים:

זוהי הקללה הגדולה והנוראה, שהיתה צריכה, שהיתה מוכרחת להשמע פעם אחת בספרותנו החדשה. זהו ה"אשרי שיאחז וְנִפֵץ את עולליך אל הסלע" החדש, ששום משורר עברי – אפילו לא ביאליק! – לא נועז לאמרו. ביאליק יָדע רק להמטיר אֵש וגפרית על “עם עברתו וחמלתו”; לשפוך את זעמו על אלה, שעשו את עמו כעפר לדוש, לא מצא לנחוץ או לנכון. רק היהודי החדש, יהודִי־ הכח, היה יכול לומר “שפוך חמתך” זה. רק יהודי־התחיה, שנשאר בו עוד “שריד כמעט” מן הרוחות הגאיונים, ש"שָׂרו עם אֵל", עם “אֵל קנוא ונוקם, נוקם ובעל־חֵמה, נוקם לצריו ונוטר לאויביו” – אותו אֵל, ש"נַקה לא ינַקה", שאין “מי יגור אתו – אש אוכלה”, – רק יהודי כזה יכול היה לקלל קללה כזו, קללת גוי אובד שכל העולם נהפך לו לגיהינום וכל חייו הם – “גסיסה לדורות”! –

הרדיפות והעינויים הקשיחו את לבו של ברוך. הוא נעשה אכזרי – הוא, בעל הלב הרך והרחמן, שלא היה יכול לראות בטפת־הדם, שיצאה מאצבעה של בתו, שנִכְוְתָה בְּסִרְפָּד הגדֵל בגן הקטן! – ואכזריות זו נתגלתה בדבר קטן, לכאורה, אחד, שציורו בלבד היה יכול לעשות לטשרניחובסקי שֵׁם־עולם.

ברוך הלך בליל התבערה לראות את ביתו החביב בוער באש. והנה הוא רואה את הקֵּן, שעשתה בו הסנונית על־יד הפתח למול המשקוף. קן זה היה חביב עליו והאפרוחים, שנדגרו בו, יקרים לו מאד. וכשאחזה האש בגג באה הסנונית־האֵם והתחילה מסובבת את הקן וצורחת מבחוץ, בעוד שהאפרוחים הרכים צוֹוְחים מבפנים: לה אי־אפשר להכנס אל הקן הבוער ולהם עדיין לא צמחו כנפים לעוף מתוכו… עוד רגע, עוד רגע, – והם ישָּׂרפו חיים… וברוך שומע בלבו קול רם: פדֵה ממות את העופות, שלא חטאו! – והוא יכול להציל את הקן, אבל – אינו רוצה: וכי ביתו לא היה כקן זה? ומי רִחם על בנותיו־אפרוחיו הרכים ועל אשתו, אֵם־האפרוחים? – – – זוהי אֶפיזודה, שהיתה יכולה לפאר את מבחר שירותיו של ביירון.

הכל נשרף. וברוך, שכור־נקמתו וקרוב לשגעון, הולך לבית־הקברות ומספר כל מה שעשה – לאשתו המתה… ולא זה בלבד: אף את עצמו הוא חושב למת:

מת מספר למתה על מיתות משונות… וכשהוא מספר לאשתו המתה, האיך שחט את בנותיו, הוא מדבר בלחש ובחשאי, והוא שמח על הלילה והחושך, שהודות להם לא תראינה אותו עיניה של אשתו כשהוא מדבר. הוא מתיָרא מפני עיניה: “מבטיה שופטים”, – מבטיה של המתה, שאינם נראים, ואף־על־פי־כן הוא רואה אותם – והם מציקים לו והולמים אותו “כאַלפי שבטי־חובטים”. ואמנם, אפשר לצאת מן הדעת על ידי קריאתו של התאור הנורא, האיך שחט האב הרחמן את מרים ואת צפורה בנותיו, שלא רצו למות והביטו אליו כמתחננות, – ועדיין הן מביטות בו, ו"החזיון בוער כלהב תוך אישונו, יונק לבו, מלחך מוחו, מוצץ שארית־אונו"… ואחר־כך באה האֶלֶגיה הנוראה של האב, ששָׁחט את בנותיו, וההתנצלות האיומה והקדושה:

זוהי התנצלות מספקת על המעשה הנורא ועל הקללות הנוראות. בינתו של ברוך מסתתרת מרוב יסורים – ו"אין אדם נתפס על צערו". אין דבר נורא מן החרוזים האחרונים, שבהם קורא ברוך לרעיתו־יונתו המתה, שתעזוב את הקבר הקר ותלך לראות את “נר־הנשמה”, שהעלה לצורריהם־רוצחיהם, ותתחמם לאֵש־האח, ששם ממתינות לה גם בנותיהם השחוטות, מקושטות לכבוד החג ודואגות לאביהן ואמן… איזו אימה מסמרת־שערות תוקפת אותך למקרא הדברים האלה, כמו למקרא תאורה של “אֲוֵרַת־ההרג” בפואֶמה של ביאליק. כל אחד משני משוררינו הגדולים גִשׁם צד אחד מנוראותיהן של השחיטות הלאומיות, שלא נשתנו בעצם מגזירת־תתנ"ו ועד גזירות תרס"ג תרס"ו ותרפ"א. ביאליק כִּלה את חמתו ביהודים וטשרניחובסקי – בנכרים. ביאליק כתב “משא” – תוכחת־זעם נבואית, שהעיקר בה – לא הציור האמנותי, אלא הזעם האלהי, וטשרניחובסקי כתב פואֶמה פיוטית, שקשה להעריך את כל העוז ואת כל האמנות שבה. הצד השוה שבהם – ששניהם בּקשו לעורר את הגאון־האנושי שביהודי, זה על־ידי תרעומת על שלא נתגלה גאון כזה, והלה על־ידי תאוּר של גאון, שהיה יכול וצריך להתגלות בזמן, שהגלות עדיין לא הספיקה להמית בנו כל רגש אנושי. ובספרות־התחיה ימצא “ברוך ממאגנצה” מקום בצדוֹ של “בעיר־ההריגה” כמו שמצא צידוּק־הדין של יחזקאל מקום בצדו של “על נהרות־בבל” השואף־לנקמה, אלא שהראשון הוא מן ה"נביאים" והאחרון – מן ה"כתובים"…

II.

מי אינו יודע, ששאול טשרניחובסקי הוא “יווני־עליז”? מי מן הכותבים על משורר זה אינו מחליט, ששאול טשרניחובסקי אינו רואה את הרע שבמציאות, את ההרכבה וההסתבכות של החיים המודֶרניים עם הניגודים והסתירות וההתנגשוית והנפתולים שבהם, שבוראים בני־אדם רצוצים ויהודים בעלי “קרע”? –

המכתב, שהובא במאמר ראשון על טשרניחובסקי⁵, הורס דעה מתהלכת זו. אמנם כן, טשרניחובסקי שָׁר על הטוב שבחיים ועל האור והיפעה שבהם; אבל כך הוא עושה לא מפני שאינו יודע את כל רעתם, מחשכיהם וכיעורם של החיים, אלא מפני שהוא חושב, שהשירה אינו חזרה על החיים ולא צילוּם־החיים, אלא בריאה חדשה, יצירה ממש. כל דבר, שנוגע בו המשורר, צריך לֵיהָפךְ ליוֹפי ואור, כמו שנהפך כל דבר בידי המלך מידאס לזהב. טפוסי בנידון זה הוא ציורו “ערב יום־הכפורים”⁶. ציור זה הוא – מן החיים של בית־החולים: בו מתוארים חולים מסוכנים וזקן נוטה למות. ענין מעציב למדי, הלא? – אבל תחת עטו של טשרניחובסקי אף הוא נעשה ענין מלא עליצות ויופי, עד שבת־הצחוק אינה עוזבת את שפתיו של קורא ציור זה “מחיי בית־החולים”. – והפוליטון, שכתב טשרניחובסקי בשם “השושנים”⁷, אינו אלא ביאור מספיק להמכתב הנזכר. הרי קטעים אחדים ממנו:

ולסוף עוד קטע אחד:

הסוד של האופטימיסמוס הבלתי־מנוצח של טשרניחובסקי הריהו לפנינו. אין כמותו יודע את הרע שבחיים. ולא את הרע הקטנוני, המקרי, הזמני, האישי־האנושי, אלא את יסוד הרע, את הרע בכל הַקֵפו הנורא, כפי שהונח ביסודו של היקום כולו – עד כמה שהאדם בכלל, עד כמה שהאנושׁיות כולה יכולה להשיגו. קראו את הסוף המדכדך־נפש עד מעמקיה של ה"אידיליה" מן החיים של בית־הסוהר (טשרניחובסקי, שיָדע לכתוב ציור עליז מחיי בית־החולים, יודע לכתוב אידיליה מחיי בית הסוהר): ה"כף־השבורה". על השאלה: מי עשה את הכלא הראשון בעולם? – משיב אסיר אחד:

תהום של פֶסימיסמוס יש כאן ופילוסופיה פסימיסטית שלמה. אפשר, שלא היה עוד בעולם שיר, שדבריו יהיו נוקבים עד תהום־תהומה של אפסות־האדם כשיר זה… העולם הוא בית־כלא גדול והאדם כלוא בו על־פי עצם־טבעו… כל “יכלתו” אינה אלא דמיון. היופי אינו אלא יחסי, תלוי בזמן ובמקום. החכמה משועבדת היא לחושים, להמוח ולעצבים, לחליפות קור וחום ולכלכלה. הרצון אך נראה כחפשי, שהרי אינו יכול לצאת מכבליו של חוק־ההסְתַּבְּבוּת. האמונה תלויה בהתפתחותה של כל אומה ואומה והאמת – במעמדות השונים ובצורות התעשיה, – והכל ביחד תלוי בחוקי־ההתהוות ובעול מסורת־האבות, ששָׂמה על צוארי־האדם ההיסטוריה. הדורות, שעברו וכבר נשתכחו… זהו כל היקום כולו וזהו כל האדם! – כך מורה ה"יווני העליז" שאול טשרניחובסקי! – –

ואם אף־על־פי־כן מלאים שיריו ששון־חיים במדה, שאין דוגמתה לא רק בספרות הבכיָנית של העם האומלל, אלא אף בספרויותיהם של העמים המאושרים והפורחים. אין סבתו של אופטימיסמוס עמוק זה – של אותו אופטימיסמוס, שאינו בא מתוך אי־ידיעת־הרע, אלא מתוך ידיעה עמוקה, שהיודע התגבר עליה ונִצח אותה, – אלא אותה ההכרה הפאַנתֵּיאיסטית הגדולה, ש"הים והכרמים והגנים לעולם ישארו" ושהאדם הבא והולך תמיד אינו אלא חלק מאותה התולדה, שמתחדשת בכל יום וחיה לעולם, ואף במיתתה היא קרויה חיה… שאול טשרניחובסקי הוא אחד מאותם המשוררים, שהם מועטים בכל האומות ובכל הדורות ושעם־ישראל חסר אותם כמעט לגמרו, שבהכרתם התוך־תוכית עדיין לא נקרע האדם מעל הטבע. כלומר: עדיין לא נתחוור לו הסוד השכלי הגדול, שיש קרע בין האדם ובין הטבע, שמלחמה מתחוללת תמיד בין הטבע ובין החברה האנושית, בין הטבע ובין התרבות, או – מה שאחת היא – בין האינסטינקט החיוני של האדם בעל־החי מטבעו ובין השכל המתרומם על עצמו, שהרגש המתורבָּת אינו אלא פרי־מלחמתו של שכל זה באינסטינקט הבלתי אמצעי… אי התחוורוּתו (לא אי־התגלותו) של סוד נורא זה לטשרניחובסקי היא היא שעושָׂה אותו קרוב־ברוח להיוונים הקדמונים שקודם היראקליטוס וסוקראַטס ולהעברים הקדמונים שקודם הנביאים. השם “העברי שקודם מתן־תורה” יָאֶה לו לא פחות מן השם “יווני עליז”. ומה שהוא משַתף את הדורות הקודמים עם הדורות הבאים להויה אַלְמוּתית אחת עושה אותו אף יהודי מתקופת הנביאים הקדומים, כל עוד היתה נצחיות־האומה באה במקום הִשָּׁאֲרוּת־הנפש… אבל הרבה חשוב מזה הוא – מה שעל־ידי כך הוא קרוב לשורש החיים, – לאותם הכחות האיתנים, שהאדם נתרחק מהם על־ידי החברה, לאותו טבע, שהתרבות אינה אלא “כנגדו”. קורבה זו יש להכיר עוד בשיריו הראשונים: “ילדי־אדמה” ו"עת־כנור תחת יד רוגשת יתיפח". אבל היא הולכת ומובלטת בשיר “נטע זר אַת לעמך”, שבו צִיֵר טשרניחובסקי לא רק את העלמה, שעלתה במחשבתו, אלא גם את עצמו. כלום לא הוא הוא “נטע זר לעמו”, “פרא לוּמד אור־יה, שלא נִסה בעול”, ש"עינו הרמה משקפת בלי חת – ושפתיו לא חדלו מלשיר שיר עז", שבלבו יש מעון לכל העולם ומלואו, “לכל היקום ואשר בו”? – כלום לא אזניו שומעות “את קול־האלהים המתהלך במרחבי אין־סוף, – בסוד־שיח־השדה ובצפצוף־העוף – ובקול־גערת־רעמים ובמשברי־הים, – בעַב־ענני־תימן ובהמית־הדם”? וכלום לא הוא חי “עם חיי האזוב בקיר, – וטפת־מים נדחת בין אבני־הגיר, – ועם שלל־צבעי־רקמה, – ואם רקמת־השוא, – יפעת־רגע לענן ולשפריר־העב”? – כלום לא בשבילו אין קטן וגדול בטבע, ולחש־העשב וחייו של האזוב־בקיר וטפת־המים הנגרת גדולים וחשובים הם בעיניו כחיי־האדם וכקולות־הרעם וכמשברי־הים? וכלום לא בעיניו חשובה רקמת־הדמיון, הזיה־פיוטית, עננה יפה בצבעיה, שעוד רגע ותחלוף כצל, – כחיי־המציאות הגדולים והרצינים: כמעשיהם של בני־האדם, שיוצרים להם “אמת חדשה” או “כבלים חדשים”? – הנה מה שהוא אומר לאחר שתֵּאר כל מה שספרו לו המעיָן וגליו המפטפטים והיער השָׂח:

האדם והמעיָן והיער אינם אלא אחים, שנפרדו זה מזה לפני אלפי־שנים ופסקו מלהכיר זה את זה. המשורר עדיין הוא מכיר את אָחיו: הוא יודע שיחת חיות ועופות, שיחת אילנות ודשאים. כל מה שיֵש ביער קרוב הוא לו: האבנים המפוזרות מימי־בראשית, האִוְשָׁה המשונה של שלכת־העלים, הנצר הרך, שבוקע ועולה מן השלכת ועין לא ראתה, הנחשול הקליל, שבוקע במסתרים, בור־הפחדים, הפנות החבויות, המלוּנה השקטה של הארנבת, הנקרה של הצרעה, הקן של הפֶּרֶס, האֵלות והאלונים הסָבים והסדוקים, שחולדות־הסנאים מקננות בתוכם, גלי־הנמלים, העכבר הנפחד בחורו, הפֶּרס והעזניה הצורחים ביום והינשוף הצוחק בנשף או הכוס המיַללת בלילה, הפטריות השונות, שטשרניחובסקי קרא להן בפעם הראשונה בשמות עבריים, – את כל אלה הוא מחַבב כאחד ועל כולם הוא אומר: “ברוכים נקלים כחשובים”. באמת אין נקלים בטבע – הכל חשובים. אך האדם מבדיל ביניהם; אבל כך חושב האדם מפני שהתנכר לטבעו, – למוצאו הטבעי־האלהי, לאותו שורש־ההויה, שמקַשר במעמקיו השפונים את המין האנושי עם הלטאה, עם הפטריה עם האלון, עם הקיכלי־השחור ועם עכביש המים:

ודאי, יש מי שמבין כל אלה, מי שמצר על כל אלה ומי ששָׂמֵח בשמחתם של כל אלה. וזהו רק מי שיָרד לפני ולפנים של החיים, במקום שהאדם והחיות והרמשים והשמשות והמזלות עדיין הם אחים זה לזה, עדיין הם באים משורש עליון אחד… ומי שקרב אל שורש־החיים, אל סוד־החיים, ודאי, יִקְרַע קריעה ויהא אָבל על שנידונה חלקה אחת של הטבע בגרזינים לשם התעשיה, כלומר, לשם החברה האנושית, לשם התרבות האנושית, שהיא ההפך מן הטבע…

ומי שהוא מוכשר לכך איש־אמונה הוא. יש לו אמונה גדולה ועמוקה. כי מה היא האמונה בעצם אם לא הרגשת השייכות והקורבה אל אין־הסוף? – ואמנם כבר אמר טשרניחובסקי בפרק הרביעי מן הקבוצה “מחזיונות נביאי־השקר”, שאלהיו הוא ה"הכל":

על־כן הוא מבכה באחד משיריו, שמצטיין בצורת־הקינה שלו, את מיתתו של התמוז הבהיר, שעמו יחד מתו השמחה והאור בעולם (“מות־התמוז”) – נוסח עברי מן הכרוז היווני: “פאַן הגדול מת!”. ועל כן הוא שר “לעשתורֶת וְלַבֵּל!”, – אחד מן השירים היותר עמוקים, שסגנונו הוא ערפלי ביותר מפני שהמשורר עומד בו לפני עצם סוד ההויה.

הפְרִיָה וְהִרְבִיָה, הצמיחה והפריחה הן יסוד־הקיום; וכולן באות מכחו של השמש, שבֵּל היה לו לסמל, ומכחה של הלבנה, שנתגשמה בעשתורת. כחן של הפריה והרביה מסתתר הוא וגלום ביֵש כמו שגלומים בדור ההולך כל הכחות, שהוא צריך למסור לדור הבא, או – נקח את השוואתו המוצלחת של המשורר: הוא "נחבא בתוך היש – כרשף גלום באב־שֶׁשׁ: אם לא תכו על השַׁישׁ לֹא יֵצא ניצוץ כלל; אבל הניצוץ מצוי בשַׁיש בכח, ואילו ההכאה אך מוציאה אותו אל הפועל… בגרעיני־החיטה יש כח־ההולדה כמו בבעלי־הכנף המסתובבים זוג וזוג, בזאבי־הערבות – כמו באדם; ואפילו הים והנחל מלאים הריון ולידה נצחית, והאדמה היא הרת דורות של צמחים ושבטים של בעלי־חיים, שהם כולם זרע־השמש, זרע־בֵל. הדורות והשבטים של מחר אינם אלא הפגרים של אתמול. הדורות של מחר כבר היום הם חיים־בכח, והכחות של היום הם תוצאתם של זרמי־הדורות שכבר היו, נחלת־העבר. וחוק של חיים אחד יש בעולם: לשמוח בחיים ולחשוק את ההויה.

ומי שמשתעבד לחוק־חיים זה אף חוק־המות, חוק־הבְּלִיָּה, אינו נורא לו כלל. בשיר הנהדר Nocturno פונה המשורר אל ההרים, אל היער, אל הלבָנה, וקורא להם (כמו בשיר “שיח־קדומים” המובא למעלה) בשם “אחים־איתנים”, “נפצי התהו־ובהו ושבריו”, ש"עצמה וחוסן בחֵיקם מפכים", ומבקש, שיתנו גם לו, לאחִיהם הקטן, כח ועצמה לרוות את רגשיו הרעבים לחיים, “לחוג בסער החשק ורשפיו”, להכיר את כל הכשרון ואת כל השגעון הבאים מתוך שפעת־אונים ולהִדַמות לעליון, ואף למצות את ים־התוגה עם כל גליו וכל טפותיו, שהרי גם התוגה העמוקה, ההסתכלותית, הבלתי־בַכְיָנית, חלק היא מן המציאות הגדולה; וכשתשקע אש־החשק וסערת־החיים תפסוק, רוצה המשורר למצוא “עוז להתמכר בלי חת לכליון”, באופן שיעָשה “חוט אחד ברשת של כחות־עולמים”, ש"רוקמים בגלוי ואורגים בסתר" את חידת־החיים, שלא תפָּתר לעולם: בלא חוק־המות, חוק־הבליה, אין גם חוק־החיים, חוק ההויה וההתפתחות¹²… וכך פוסק הרע המוכרח של הכליון והחדלון, ואף של הצער והתוגה, מלהיות רע. הכל טוב מפני שהוא חלק מן היקום העולמי, שכולל בהֵקֵפו הבלתי־משוער את הטוב ואת הרע כאחד, כמו שהוא כולל את הטבע ואת האנושיות ומרַתק בטבעת אחת מסוּתרת את החי ואת הצומח ואת הדומם, והרע נעשה בו מוכרח־המציאות או, כדעתם של החסידים, “כסא לטוב”… וזהו הסוד של האופטימיסמוס הגדול של טשרניחובסקי. זהו הרע המנוצח: הרע, שנתעלה עליו המשורר היורד לתהום ההויה ועשהו מעבר לטוב, הדום־רגליו של הטוב הטבעי הוא הטוב. אחת היא אם טוב הוא או לא מצד השכל. החיים, האור, התפתחות כל הכחות, השבעת כל התשוקות, הרחבת ההרגשות, השאיפות וההשגות, חירות־האינסטינקטים וספוקו של כל מה שיכול להעשיר את החיים, ליפותם, להנעימם – זהו הטוב. במדה שהבַּהמוּת מצמצמת את החיים ומרוששת אותם – באותה מדה היא רעה; אבל באותה מדה עצמה רעה היא גם החַשְׁבָנות או המעשיות היתרה שאף היא מצמצמת את החיים החוֹשָׁנִים וקורעת את האדם מעל הטבע – מעל טבעו המקשר אותו עם האין סוף, מעל האינסטינקטים הטבעיים, שהם שרשיו החיוניים ב"הכל" הגדול, ששם נשתוו החי, הצומח והדומם ומשם יונקת הנשמה את הרגשתה האנושית הכהה שהיא והעולם אחדות אחת הם…

זוהי הפילוסופיה הפיוטית של טשרניחובסקי, שהוא רחוק מ"יְפִי־רוחניוּת" לא פחות משהוא רחוק מרוחניות יבשה, חשבנית וקפדנית.

טשרניחובסקי נחשב בין קוראינו למשורר “יפה” ו"עליז" ובעל “קלות־ראש”. אני איני יודע אם יש בין משוררינו הוגה־דעות עמוק ממנו בהשגת־העולם הכללית. מן המשורר הגרמני הֶלדֶרלין נשתמר פתגם עמוק:

(מי שחשב את המחשבות היותר עמוקות אוהב את החיים היותר עֵרנים). טשרניחובסקי הוא הוא שאוהב את היותר חי מפני שהוא הוא שהשיג את היותר עמוק…

III.

והשגת עולם כללית זו, שהאופטימיסמוס מתוך הכרה ממלא אותה על־פני כולה, השפיעה גם על אותו חלק מיצירותיו, שהוא יהודי שביהודים. אני מדבר על האידיליות שלו.

האידיליות של טשרניחובסקי הן מרום־קִצה של האֶפיקה העברית. ברחבות ובשלוה שבהן, באובייקטיביות ובפלאסטיקה שלהן הן מעלות על זכרוננו את “הֶרמאן ודורוֹתֵיאָה” של גֵיטה; ואת ההומור הקל והעמוק שבהן ואת הלשון העברית העממית והטבעית שלהן אנו מוצאים אך בספוריו של מנדלי מוכר־ספרים. כמו בספוריו של מנדלי, כך אין ה"פַבולה" תופסת מקום גדול אף באידיליות של טשרניחובסקי. ואף מגמה אין בהן. תכליתן היחידה – אם אפשר לקרוא לזה בשם “תכלית” – היא: לצייר תמונה רחבה של החיים הישראליים באותם המקומות ובאותן השדרות, שעדיין לא נהרסו בהם סדרי־החיים הפשוטים והטבעיים של המעמד הישראלי־הבינוני לא על־ידי מלחמת־האבות והבנים ולא על ידי הסתבכותם והרכבתם היתרה של חיי־הכרכים. טשרניחובסקי, שנולד בכפר, מצייר את חייהם של היהודים הכפריים במדינות קרים ואוקראינה הברוכות ברכת־הטבע. היהודים הללו, שפרנסתם היתה מצויה ושעד השנים האחרונות, כל עוד נשארו האכרים בפשטותם ובתמימותם, חיו בשלום בקרב הנכרים, – אוהבים לחיות חיים טובים. אין הם מתחכמים ביותר. מקיימים הם את המצוות המעשיות, אבל בלא־קפדנות ודייקנות יתרה. זהירים הם מעבֵירה, אבל מקבלים הם בחפץ־לב את האמונות־התפֵלות של הגויים, שבקרבם הם יושבים. הם מושפעים מן האכרים ומשפיעים גם עליהם. אין זה עוד אותו היחס אל הנכרי שב"רחוב־היהודים" של מנדלי מוכר־ספרים, רחוב היהודים שלפני חמישים שנה, שה"גוי" או ה"גויה" היו בו אך כלי־שרת ליהודי כהעֵז או הסוסה, להבדיל. היהודי והנכרי הם כאן “שכנים טובים” שיש להם אינטרסים משותפים הרבה ואמונות־תפלות משותפות עוד יותר. ומן ה"גויים" למדו היהודים הללו בלי משים להעדיף אותן המצוות המעשיות, שיש בהן אכילה ושתיה, ואותם המנהגים, שיש בהם הידור ויפעה. ביחוד חביבות עליהם ה"שמחות": חתונה, ברית־מילה, לביבות של חנוכה הקפות של שמחת־תורה. וכך תֵּאר לנו טשרניחובסקי יהדות חדשה – יהדות של חיים, יהדות של ששון־החיים. האופטימיסמוס שלו ראה אף כאן כמעט אך “שושנים, שושנים ושושנים”; ונוסף על אופטימיסמוס זה – חינוכו החדש. הסופרים העבריים היו עד הימים האחרונים רובם ככולם יוצאי־הישיבות או מי שהיו חובשי־בית־המדרש, ועל־פי רוב בניהם של “כלי־הקודש”: של רבנים, שוחטים, מלמדים, חזנים, שמשים. ובילדותם טעמו כמעט כולם טעם רצועתו של ה"רבי", או של האב, או של שניהם כאֶחד, שהכריחתם ללמוד תורה ולקיים את המצוות. ואף אחר־כך, כשגדלו, היו עליהם התורה לעול והמצוות למשא. ולפיכך מורגשת בציוריהם של כמעט כל סופרינו שנאה כבושה אל היהדות הישנה וטינה־שבלב אל החיים הדתיים שלנו. אם נשפוט על פי הציורים העבריים מן החיים הישראליים, אין היהדות אלא סגפנות בלתי־פוסקת, בלא־אור, בלא־שמחה, בלא תענוג גשמי. באמת אין יהדות עגומה זו אלא יהדותם של “כלי־הקודש” ושל ה"לומדים". היהדות של המעמד הבינוני שלנו – של הסוחרים של החנונים של בעלי־המלאכה – היתה מלאה לא רק עונג רוחני, אלא אף הנאה גשמית, ביחוד בשבתות ובימים טובים. היהדות, מפני שהרחיקה את המון בני־ישראל מן הרעבתנות ומן השכרון, מפני־כן דוקה נתנה אפשרות למעמד הבינוני שלנו לחיות חיים טובים לפי ערך. לא ההנאה הרוחנית בלבד, שהיתה כרוכה בשבתות ובמועדים, היא סוד־הקיום של עמנו, אלא אף ההנאה הגשמית. אם בליטה היתה הנאה גשמית זו מועטת, גרמה לכך עניותה של המדינה. בפולניה ובדרום־רוסיה – בפודוליה בווֹהליניה, בביסאראביה, בקרים – היו היהודים הפשוטים נהנים מן החיים אף בגשמיות, על כל פנים, לא פחות מן הנוצרים הפשוטים, שהשכרון היה אוכל את כל יגיעם. וטשרניחובסקי, שמוצאו מאוקראינה, ילדותו עברה בכפר קרימי בחרותו – באודיסה וגברוּתו – בהיידֶלבֶּרג, – טשרניחובסקי הדרומי והמחונך חינוך עברי חפשי, טשרניחובסקי, שאבותיו קיימו את המצוות בלא דייקנות יתרה ולא הטילו על בנם־חביבם עול תורה ומצוות, – מתאר באהבה וברצון את החיים הפשוטים והטובים הללו, שכל רוחניות “מתגשמת” בהם ונעשית הנאה ממש. קִראו את “ברית־מילה” – האידיליה הראשונה והמעולה שבין האידיליות זולת “חתונתה של אֶלקה”. שלות־הציור של מנדלי מרחפת על כל מעשיהם ועל כל תנועותיהם של ר' אליקום השוחט, של מיכאילה האכר מ"בילובירקה" עם הכובע שלו המיוחד במינו ושל חנא הנער העברי הבריא. ופתאום, בדרך, בערבה, נפסק האֶפוס ההוֹמֶרי הנהדר ולו’ריקה נפלאה באה על מקומו – שירת הערבה הרחבה לאין־קץ והבודדת לאין־חליפות, שירת־ימי־קדם. ימי הפרסיים והסקו’תים, הפֶצֶ’נֶגים והפולובצים, הקוזאַקים והטאַטאַרים, ועל כולן – בת־קולה האובדת בערפלי־הדורות של הממלכה היהודית, מלכות־הכוזרים. וכמה פשטות מפליאה¹³ והרגשת־מדה מצוינת – פשטות הומרית והרגשת־מדה יוונית – יש בציור־ה"ברית", כלומר: בתאורו של כל מה שמתיחס אל ה"ברית" בלא תאורה של ה"ברית" עצמה!… ציור ה"קוואטרית", ש"בה נאבקות עוד האשה והילדה וחליפות תרום יד אחת מהן", הוא אחד מאלה, שספרות כל עם ועם שומרת אותם בבית־גנזיה כמרגלית טובה. וציור־ה"משתה", עם האכילה לשם־מצוה, כביכול, ועם השמחה של מצוה וההלצות והחידודים היהודיים המיוחדים, – כל אלה הם מעשי־ידי־אמן ממדרגה ראשונה. – וכך הדבר באידיליה “בֶּרֶלֶה חולה”. מתחלת היא בהלצה קלה ועוברת לציור יחיד־במינו של ערבי־החורף ומראה הבתים בכפר, – ציור, שיש בו השוואות ודמויים, שאין לחקותם. אחר כך באות שתי הנשים, הינדה השמשית וה"יהודית ה שחורה" שמאַספות ממון ל"הכנסת־כלה" וְשֶׁשיחותיהן היו יכולות לפאר את מיטב־ספוריו של “שלום־עליכם”. ולסוף באה ה"מכשפה" או ה"ווֹלְחוביטקה" ועושה לפנינו את מעשי־הכשפים שלה ולוחשת את לחשה, שתרגומו העברי הוא מוצלח כל־כך – והכל בנחת, בהדרגה, בבת־צחוק על השפתים.

אידיליות עמוקות יותר בתָכנן הן “כחום היום” ו"לביבות מבושלות".

באידיליה “כחום היום” מתואר אחד מאותם הילדים התמימים ובעלי־הדמיון, שהגֶטו שלנו, שהוא מלא פקחות וחריפות, אינו סובלָם. הילד אינו יודע “חכמות”. כל מה שהוא לומד הוא בעיניו דברים כפשוטם. אם כתוב בתורה “אבן ואבן, איפה ואיפה” – אסור לרַמות אפילו נכרי. אם אסור לשקר ובבית משקרים ברצון או מאונס, כנהוג, – מרים הילד קול־זוָעות. וכשהוא שומע כל היום: “אחכה לו בכל יום שיבוא”, ובפסח ויום־כפור – “לשנה הבאה בירושלים”, ורואה משולחים באים מארץ־ישראל והכל מחבבים אותם, הוא מתגנב מביתו, מוכן ומזומן לילך אחריהם לארץ־ישראל ממש, – והוא מצטנן ומת. וכי אין זה נער “טפש”, “תם” – “ווילווילה שוטה”, כמו שקראו לו הכל? – זהו התוכן בכללו, ואולם צריך לקרוא כל חרוז וחרוז מאידיליה זו כדי לראות איך מרצה תוכן כזה משורר בחסד־עליון כטשרניחובסקי¹⁴.

וב"לביבות מבושלות" כאילו התאחדו כל המעלות הטובות שבכל האידיליות של טשרניחובסקי. המבוא – הציור של הבוקר, שבו נעורו שלשה “וָתיקים”: העפרוני, החַמה וגיטל אלמנת־הרב – מסַמא ביפיו וגומר בטורי זהב אלה:

אחר כך באות הפגישה והשיחה שבין גיטל ובין דומאחה. לא רק לשונה של היהודיה הפשוטה נמסרת יפה, אלא אף לשונה של ה"גויה". התלונה הלבבית על התמעטות־האמונה – שלה ושל היהודים – מצד ה"גויה" ממיתה את בת־הצחוק המרחפת על השפתים למשמע “השגותיה” המשונות מן האמונה. וכש"הגויה" הולכת לה לבית־היראה שלה וגיטל מתחלת להכין לביבות לעצמה ולחשוב באותה שעה על רייזֶלה נכדתה, – מתהַוִית איזו קורבה מסתורית בין כל מעשה ובין כל מחשבה של הזקֵנה. התֵּאור הדייקני של הכנת־הלביבות וההרצאה המרפרפת של הזכרונות והרעיונות אינם מעכבים זה את זו כלל; להפך, הרמוניה גמורה שולטת ביניהם – כעיסה קלושה זו כך היא נפשו של הילד. וכאן באה מחאה עזה נגד החנוך הרגיל (לא העברי דוקה), שמכריח את הילד לאבד את יחידתו – את האינדיוודואליוּת שלו: לחשוב כַּמורה שלו או כספר שלו ולחקות כקוף מעשים של אחרים ותנועות של אחרים. תוצאתו של הדבר היא: שהנפש מתקוממת לַלַחץ ומחאתה האחת היא – לעשות מה שאסר המורה או האב דוקה… וסופה של האידיליה הוא – המכתב הפתאומי של רייז’לה, שבו היא מודיעה, שנאסרה, – דבר שאין מוחה של הזקנה תופס כלל: “נערה יושבת בתפיסה” – על מה ועל שום מה? – והזקנה חשה, ש"יֵש נורא ואיום, ומבהיל – הולך, וקרב, ובא, וחונה עליה לרמסה – וכח לה אין, ואין די און להנצל ממנו. – והולכות מחשבותיה וְכָלוֹת" – – – “נכחה הביטו עיניה – ומאומה לא ראתה נגדה”.., ובאותה שעה מציפה שמש־אביב את הכל וקרן של חַמה מתגנבת ותועָה על פני הזקנה – כאילו לא קרה דבר…

בטראַגיקה כזו קרובה להגמר גם האידיליה “הכף־השבורה”, שכבר ראינו את חרוזיה הכבֵדים, שמתארים את העולם כבית־סוהר. אף־על־פי־כן, אף באידיליה בית־סוֹהֲרִית זו יש, כמו ב"לביבות מבושלות", הרבה הוּמוֹר בריא ורענן והרבה שלוה אֶפית. והאידיליה “מעשה במרדכי ויוכים”, שאינה אלא סאטירה מדינית עוקצת על ההגבלות האכזריות והמשונות, שהוגבלו בהן היהוּדים ביחוד בימי־ה"קונסטיטוציה" הרוסית, – אכזריות עד לחֵירוק־שנים ומשונות עד לצחוק, – אף סאטירה מדינית זו, שרוב קוראינו לא הבינו את העוקץ שבה, מלאה היא לא רק ציורים אֶפיים רחבים ותמונות־טבע נהדרות, אלא גם התול בלא־מרירות הרגשת־מדה ואובייקטיביות מפליאה. למשל: לא רק ההרפתקאות הנוראות של מרדכי היהודי מתוארות כאן, אלא אף אותן של יוכים האכר הנוצרי. בחרוזים מועטים, אבל מספיקים, מובלטים כאן בערותו של האכר, אהבת־השוחד של ה"קהל" הכפרי והיחס הגס והרע של הפקידות אל האכר מחוסר־החסות. ובשלשה חרוזים קצרים מביע טשרניחובסקי בסאטירה זו את עיקר־ניגודו להאידֵיאַל של “וגר זאב עם כבש… ואריה כבקר יאכל תבן”, שיצא נגדו בחריפות יותר מרובה ז. שניאור בשיר “והיה באחרית…”. שניאור מתרעם ומתרגז ומתמרמר; ואולם טשרניחובסקי משמיע בנחת, שמרדכי ראה –

אין הוא דן ברותחים, אבל הצחוק שלו ממית. “עליזה היא האמנות” – וטשרניחובסקי הוא אמן גמור. אף כשהיה מתרעם ומתמרמר, בשעה שכתב את “בעיָם רוחי”, “בליל חנוכה”, “מחזיונות נביאי השקר”, “לנוכח פסל־אפולו”, ועוד, היה רחוק מ"תוכחת־מוסר" רגזנית וקפדנית. אף אז עמדה לו תכונתו האופטימיסטית לכתוב את “אני מאמין”, את “שיר־ערש” והבית האחרון והמעודד שלו ואת “לנוכח הים” וסיומו המלא תקוה. – ומסבה זו יכול הוא לעסוק הרבה בתכָנים כלליים. אין האומה הישראלית בעיניו חולָה מסוכנת, שצריך תמיד לטפל אך בה. האומה הבריאה יכולה לשכוח את עצמה לפרקים ולעסוק גם בענייניהם של אחרים. המשוררים האנגליים, הגרמניים, הרוסיים עסקו ועוסקים בכל מיני אומות שבעולם, עד הפראים והצוענים – ועד בכלל. בעיניו של טשרניחובסקי יש ליקויים באומה הישראלית, אך אין האומה הישראלית לקויה. על־כן אין כעסו על עמו גדול. ובאהבתו לעמו ולארץ־אבותיו אין אף זכר לחמלה, אף זכר לרגשנות. זוהי אהבה פשוטה, טבעית, אהבתו של בן בריא לעם בריא, בן, שאינו עסוק כל הימים אך בעמו בלבד: אינו מוכיחוֹ כל הימים ואף אינו משַׁבחוֹ ומפארו תמיד, – ולפיכך יכולים וצריכים שיריו של טשרניחובסקי להיות צרי לנפש החולָה מן ה"קרע" ומן הרדיפות של היהודי בימינו. סם־חיים הם השירים האלה לנפש היהודית הקרובה ליאוש. – ולא רק השירים, אלא אף המשורר. אם אף בימים הרעים הללו יכול היה להוָלד בתוכנו משורר בריא ושלם ורענן כזה – אות הוא, שלא גוססת היא אומתנו; אות הוא, שתחיתה קרובה לבוא. ובמובן זה אך שאול טשרניחובסקי הוא משורר־התחיה שלנו. ביאליק מתיָאש יותר מדאי ושקוע ביהדות הישנה יותר מדאי; יעקב כהן, ז. שניאור וד. שמעונוביץ נשתחררו מן היהדות הישנה לגמרם, ואף אינם נלחמים בה עוד כמו שנלחם בה בעל “לנוכח פסל אפולו” ואינם נוטלים ממנה את הטוב שבה כמו שנוטל בעל האידיליות והשירים הציוניים. טשרניחובסקי הוא הוא “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”. שונא הוא את הנרקב שביהדות ואוהב את הנאה ואת הפיוטי שבה, שונא את הגלות שביהדות ואוהב את ה"אנושי־הנצחי" שבה. הוא הציוני הגמור המאמין ש"יָשוב, יפרח גם עמנו" ו"לנו זאת הארץ תהיה". הוא האיש העברי במלוא מובן־המלה. הוא העברי הצעיר במלוא קומתו הזקופה.

הוא – התחלה ולא סוף.

אודיסה, אלול תרע"א.

יהדות דוויה וסגופה, משוללת־בסיס ומחוסרת־זכויות. יהדות דלה ומדולדלת, מתנוונית והולכת מן הצד החמרי והגופני וצרה ומצומצמת, חַדְגוֹנִית וְחַדְצְדָדִית, וביחד עם זה – מפולפלת ומחודדת, מן הצד הרוחני. ולה סַפְרָנית קטנה ועלובה, שכל דבר אנושי זר לה והבטלנות שולטת בה שלטון־בלי־מצרים. ובה שירה תפֵלה שירה מתחכמת ומתחקרת, שלא נבראה אלא לשם ביאורי־מקראות והתהדרות בשברי־פסוקים, או בכיינית ומתיפחת כאשה מצֵרה, שופכת חמתה על “רומיניה” וקושרת כתרים לראשה של “כנסת־ישראל” בנוסח של “אתה בחרתנו”. ואך כְּנָווֹת בודדות מתרוממים בקרב “מדבר” זה שנים־שלשה בעלי־אופי, בעלי־רגש ובעלי־טעם, שהם טובעים בים של פטפטנים וחרזנים, מזייפי־רגש־ונביאי שקר מתוקים מנופת.

ובקרב יהדות זו ובתוך ספרות זו ועל שדה־טְרָשִׁים של שירה כזו צף לפתע־פתאום משורר שלם בתכלית־השלמות. יהודי־אדם שלם בגופו וברוחו, שהגזירות והרדיפות לא עכרו את מעיַן־חייו הצלול והבהיר, משורר עברי, שאין בו אף זכר לפלפלנות והתחכמות, שאינו בכיין ואף אינו מחניף ל"כנסת־ישראל", שאין בו לא “קרעים שבלב” ואף בוכה על “גלות־השכינה” אינו. ועם “רומיניה” לא יתווכח, ואינו נעשה לעולם לא מטיף ולא מוכיח ולא מתפלסף. משורר, שהוא חי ורענן ומלא כח ועוז, שמחת־החיים בלבו ושלות־היצירה שפוכה על כל מה שיוצא מתחת עטו. יתר על כן: משורר, שאינו מתהדר ב"עוזו", שאינו מדבר כל הימים על הצורך בכח וגבורה, על הצורך ביופי, על הצורך בשינוי־ערכים, אלא מגלה את הכח והגבורה שבו בכל שורה שהוא כותב, והיופי, שנשמתו כולה ספוגה בו, מבצבץ ועולה מכל מה שיָצר, והוא עצמו, הוא כולו – שינוי־ערכים בהגשמתו האישית. משורר, ששָּׁר הרבה שירי־תחיה בעצם ומעולם לא הטיף לתחיה, משורר, שהוא כולו תחיה, כולו חדש, ומעולם לא ראינוהו מתערב בעניינים הלאומיים ובוחש בקלחת־התחיה, ומעולם לא ראינוהו משתדל לעשות את החדש – חידוש. משורר, שלא ראינוהו מעולם מקהיל קהילות מסביב לו, משתדל להתפרסם, להתבלט, להתחבב ולהעשות “רבי”. משורר, שהולך לבטח דרכו, יוצר את יצירותיו בקרן־זוית שוקטת שלו, שאינו יורה מבטי־נועם לשום צד ואינו עושה כווני־חֵן לשום מפלגה ולשום תנועה. משורר נתון כולו לאמנות בלבד – לשכלול הרעיון האמנותי, להשלמת הצורה, להציוריות, שיש עמה ספוק לעצמה. והעיקר – משורר, שהגיע בהרגשת־המדה שלו למדרגה, שעליה עומדים משוררי־אירופה היותר שלמים. משורר, שיודע אהבה סוערת ולוהטת, אבל בריאה ובלא זרוּת; תאוה עזה, אבל לא שחורה וחולנית. משורר עברי, שיש בשיריו אנושיות בלא הטעמה יהודית, לאומיות בלא הכרת־תודה לעצמו עליה וציוניות בלא קולי קולות. וכל זה – בתוך אומה שחוסר־המדה נעשה לה טבע שני, בתוך אומה שנאמר עליה: “אי־הסדר – סדר לישראל”, אומה, שניטל ממנה טעם היופי הצנוע, שהרדיפה אחר ההצטיינות והפרסום הגיעה בה למרום־קצה ושכל אחד מבניה, שיש לו כשרון בפרוטה, מרעיש עולמות ומשתדל בכל האמצעים שבעולם, הכשרים והבלתי־כשרים, להגיע אל קדֵרת־הצבור ולחשוף ממנה את השמנונית של הכבוד או אף של ההנאה החמרית…

אומה כזו, ספרות כזו, שירה כזו – ומשורר כזה… וכי אין כאן חזון בלתי־מובן, פלא היסטורי, חידה ממש? –

פתרון גמור לחידה זו אי אפשר למצוא. כי מי בא בסודו של הכשרון הגדול? – הלא על־כן גדול הוא, כי הוא פֶליא… אבל לקָרב את החזון הנפלא אל השכל אפשר ואפשר. לתכלית זו ראוי להכיר את זמנו ומקומו של המשורר וגם – לסקור את עיקר מאורעות־חייו ולהציגם אל מול יצירותיו בזמנים המתאימים להן. ודבר זה אני מנסה לעשות בזה

* * *

I.

הכפר מיכאילובקה, שבו נולד שאול טשרניחובסקי ובו גוּדל עד שמלאו לו ט"ו שנה (1875–1890), הוא בפלך טַבריה – על הגבול בין אוקראינה הברוכה ובין קרים המלא קסמי־האגדה “על שפת־סאַלגיר עמדה עריסתו” – בדרום המלא ברכת־ה'. הטבע הרך והמגפף, השמש המאריך חומו על הארץ, היבול הרב והשופע. – כל אלה עושים את בני־האדם הדרומיים רכים ונוחים יותר ושמחים בחלקם וקלי־חיים הרבה יותר מבני־הצפון הקמצן והזַעְפָּן עם ימות־החמה המועטים שלו וימות־הצנה המרובים. ואף היהודי־הדרומי אינו בהול כל־כך על הפרנסה, ואלהיו (כי מה יש לו ליהודי זולת – פרנסה ואלהים?) לא נראה לו קודר וקפדן כל־כך. היהדות אינה מעיקה על צואריו כ"עול" (“עול־תורה”); ו"שמחה של מצוה" תופסת בחייו מקום הרבה יותר. “עונג־שבת” ו"עונג יום־טוב" הוא יודע והוא מחבב, והוא להוט אחריהם ומקיימם בשמחה עצומה ו"בעסק גדול"; ואולם את הצומות ואת התפילות ואת הדינים החמורים הוא מקיים כאילו כְּפָאוֹ שֵד. “ברית־מילה”, “תנאים”, “חתונה”, הסופגניות בחנוכה, “אזני־המן” בפורים, הלביבות בהושענא־רבה, ה"סדרים" בפסח, ההקפות בשמחת־תורה, וכיוצא בזה הרבה, הם לו גופי תורה, שכל “יהדותו” תלויה בהם. קִראו את ה"אידיליות" של טשרניחובסקי ותראו כמה מן ה"יהדות" יש ב"תענוגי־עולם־הזה" אלה, שנתמלאו זוהר דתי על־ידי הִלַּת־ה"מצוה" העוטרת אותם. למדנות ופלפלנות וחריפות אין ביהדות הדרומית, ובפרט בַּכְּפָרִית; יש כאן פשטות ותום ושמחת־החיים. היהדות אינה כאן דבר, שניתן באותות ומופתים ומוראים גדולים; היא – קבוצה של מנהגים חביבים ודינים נוחים. ומאליה היא מתקיימת. האדם נתון בה וחי בה ממילא, בלא חקירות הרבה, ואינו מחזיק על זה טובה לעצמו. בתוך־תוכו של דבר, יהודי־אוקראינה־קרים יהודים־בני־אדם הם.

והיהודי האוקראיני־הקרימי חי בשלום ובנחת עם הנכרי. מכיון שבני־אדם במקומות הללו הם יותר שבעים ופחות זעֵפים, אינם שונאים את היהודי שנאה אקטיבית. כלומר; שונאים הם אותו בוודאי, שהרי בלא זה אי־אפשר; אבל שנאה זו בשנים כתיקונן אינה רתחנית: הם אינם רודפים את היהודי. והיהודים אף הם בוודאי נבדלים הם מן הגויים ומבטלים אותם בפיהם, שהרי בלא זה אי אפשר; אבל אינם נרדפים על ידיהם כל־כך, ועל כן אינם מתרחקים מהם, וכל־שכן שאין בלבם שנאה כבושה אליהם. צאוּ וראו ב"אידיליות", האיך הזקנה דומאַחה (ב"לביבות מבושלות") מצטערת על שהיהודים מחללים את השבת לא פחות משהיא דואגת לְמַה שהרבה מבני־דתה יוצאים לעבוד בשדה בחגי־הנוצרים. והיהודים מצדם מונים את נישואיהם או את לידת־בניהם לימי “קוזמה דימיאַן” או “מיקולה הקטן” ומרפאים ילדיהם ב"מים שקדשו בכלי, ובשעוה מנֵר של מיקולה" (בֶּרֶלֶ’ה חולה). בעיקרו של דבר, אין כאן “אתה בחרתנו” כלל. מנהג־אבותיהם של הנכרים בידיהם של אלה ומנהג אבותינו, היהודים, בידינו. והמנהגים מתערבים אלה באלה – בלי משים, ולידי התבוללות אינם מגיעים – שלא מדעת.

באטמוספירה זו נולד שאול טשרניחובסקי ובה גוּדל שאול הילד עד שנעשה נער. שלוַת־הכפר ושלות־הדרום היו כאן לאחת; ומתוך שתי אלו נובע בטחון־החיים שלו, שבה קשורה השלוה האֶפית הרוממה שבשיריו התֵּאוּרים. אין כאן קנאות דתית ואין כאן אדיקות יתרה, אבל גם אפיקורסות ומלחמת־חירות אין כאן. והלב פנוי להדר־הטבע של קרים, ואף להמסורת ההיסטורית של המקומות הנפלאים הללו. הרי הערבה הקרובה למיכאילובקה, ערבת־טַבריה, מעולפת היא בענן של מסורת היסטורית נפלאה, שעומדת “על קצה גבול האמת והאגדה”. וכך מדבר עליה טשרניחובסקי באידיליה הנהדרת “ברית־מילה”:

ולעומתם – זכרונות־ישראליים משונים כל־כך מאלה ונוגים כל־כך: הטבח, ההרג והאבדן, שעשו הקוזאקים ביהודים מאז, וביחד עם זה – יהודים נלחמים, גבורים ושליטים:

על ברכי שלוה זו ומלחמות אלו, רוך זה וגבורה זו, גדל שאול הילד. וציורי־הטבע מרוּוי הצבעים הדשֵנים כהתּאורים האֶפיים האדירים שלו, שכאילו נתחברו על־ידי אחד מן הקדמונים החסונים בגופם וברוחם, באו לו מכפר־מיכאילובקה ומערבות־טַבריה.

וכשהילד טשרניחובסקי גדל והיה לנער, הוא בא לאודיסה (1890). לאודיסה שלפני כארבעים שנה, לעיר מקובצת־מיהודים זו, לעיר, שאין בה לא מסורת ולא “שָתות”, לעיר, שהיא כולה “קלה”, קלה במצוות וקלת־חיים. עיר זו לא ידעה את מלחמת־האמונה וההשכלה, לא ידעה את עול ה"שטאַט" (דרך־הארץ) של הערים הישראליות העתיקות, ותמיד היתה מפורסמת בישראל לעיר, ש"הגיהינום בוערת חמשים פרסה מסביב לה". טשרניחובסקי הנער ישב בה תשע שנים (1890–1899), עד שהגיע לבחרות. בן־חורים היה שם מעול אב ואם דודות ו"משגיחים", לומד בבתי ספר למסחר (מתחלה של הוכמאן. ואחר כך של הממשלה), שאַף התלמידים היהודיים שבהם לא יָדעו יהדות מה היא, בן חורים מ"עול־תורה", שכרעו תחתיו תשעים ותשעה למאה מסופרינו, יודע חיים – ויודע אהבה החל משנתו החמש־עשרה… אודיסה היא לו המשך של קרים וקרים היא בדמיונו המשך של יוון. הרי באמת הגיעו מושבותיהם של היוונים עד אודיסה וחרסון מצד אחד ועד חצי האי־קרים מצד שני. חמימותה של שמש־הדרום וְכַחֲלוּליתו של הים השחור מביאות אותו לידי האילוסיה, שיושב הוא בהֶלאַס הנהדרת. ואהבתו הראשונה והיותר פיוטית, אהבת עלמה יוונית עֵרָנית ותאוְנית, מחזקת אילוסיה זו:

הרי לפנינו מקור־שירתו של ה"יותר יווני בבני־יהודה" זה (היידלבֶּרג,1899–1903) בהדר־טבעו ובשרידיו ההיסטוריים הנפלאים, בהרריו הרמים והשעירים ובחורשותיו הנהדרות והתלולות, ולוזאַנה (1904–1907) בקסמיה הרכים והעזים כאחד, אך השלימו והביאו לידי־גמר־שכלולו כל מה שהביא שאול עמו מכפר־מיכאילובקה ומעיר־אודיסה. הכפר והדרום הם שתי אבני־השתיה של שירתו. על־ידי פשטות־הכפר הוא משיג את קדמות־יוון ועל ידי יפעת־הדרום הוא משיג את הדר־הטבע של הֶלאס הנערצת. שלות־הכפרים נסוכה על פני ציוריו כולם וגורמת להרגשת־המדה שלו, שהיא, ודאי, יחידה במינה בספרותנו. וקלות־החיים של “היפהפיה הדרומית” נותנת ליצירותיו בהירוּת, כמעט הייתי אומר: “שמשיוּת”, שבטבעה היא מרחקת מכל חולניות ומכל אַנומאַליה. יודע הוא את מעמקי־העצבות של החיים בכל אי־תכליתיוּתם – עֵדה ה"אֶלגיה" שלו והרבה שירים כדוגמתה; אבל אך רגע הוא מסתכל בהם – ומסב את עיניו מנגדם. יודע הוא את כובד־החיים – עדה היא האידיליה “הכף־השבורה” והרבה ביטויים בודדים, שנִתָּזים מתחת עטו אפילו בשיר אופטימיסטי מעין “אגדות־אביב”; אבל הוא מסיר מעל שכמו את עול־סובלם של החיים – משתחרר מכָּבְדָם על־ידי השירה. את כל אלה נתן לו הדרום קל־החיים. ו"גאוּת־הים" של העיר הדרומית הנאה העניקה לבת־שירתו כח־אדירים, כמעט עשַׂתו שותף ל"מעשי־בראשית" במדה, שאך הקדמונים ידעוה. והיא היא שעשתה כמה משיריו האֶפיים והדֶסקריפטיביים ברזל – עשתה אותם מוצקים כשיש של קאַראַרה, שאך על־ידי הלמוּת־ענקים הוא מתיז ניצוצות שורפים ומבריק ברקים מאירים ומסמאים כאחד…

* * *

II.

דברתי עד עכשיו על המקום. עכשיו אדבר על הזמן.

הימים – ימי נצנוּצה של חבת־ציון: טשרניחובסקי התחיל לומד בבית־הספר בשעה שכבר נראו ניצני־התחיה בארץ. מורו הראשון היה חובב־ציון אחד מן השירים העבריים הראשונים, שפעלו עליו פעולה עצומה, היה: “הידעתם הארץ?” של פומפיאַנסקי (בקובץ “כנסת־ישראל” לשפ"ר, שהיה כלי־ביטוי לחובבי־ציון). ומי שאינו זוכר תקופה זו של שנות־השמונים ואת כל מה שנתנה להתנועה הלאומית העברית, לא יבין גם את טשרניחובסקי. זכיתי לאושר זה – לראות בשחר־בחרותי “הנץ־חמה” זה של התחיה, – ועדיין נפשי צוהלת לקראתו. אַל־נא תשפטו, אתם הצעירים, על חבת־ציון לפי מה שתֵּארו אותה שונאיה, ואפילו אך מתנגדיה, “אחד־העם” והרצל. בכל תנועה יש צדדים שליליים, שהמבקרים מתעוררים עליהם ביחוד, – לפעמים אך מתוך כוונה טובה לתקן את פגימותיה, – ובלי משים הם משכיחים את צדדי־החיוב שלה, שהם “אינם מעניָנם”. אבל צדדי־החיוב הלא הם ראשונים בתנועה, והם כח־היצירה שבה. ומי שאינו יודע אותם – אינו יודע מתנועה זו ולא כלום.

אכן, חבת־ציון היתה תקופת הרומאַנטיקה הלאומית הראשונה בישראל! אומרים, שהחסידות קדמה לה בתור רומאַנטיקה עברית; אבל זו סבבה כולה על צירה של הדת. לא היה בה ריח־אדמה, ריח־שדה. חבת־ציון נטעה בנו את הגעגועים ואת הכמיה לשלמותם של החיים הלאומיים־האנושיים. אחר הראַציונאַליסמוס של תקופת־ההשכלה, שעורר בנו שאיפה לסתם־חיים, באה חבת־ציון והראתה לנו דמות ודוגמה לחיים. אם ההשכלה הטיפה: “היֵה ככל האדם, איש־ישראל!”, באה חבת־ציון והוסיפה על זה: “נהיה ככל הגויים, בית ישראל!” –. נתרחב פתאום האופק של המקום עד לקדמת־אסיה, והאופק של הזמן – למשך של יותר מאלפַּים שנה. חזרה וניעורה האהבה הראשונה. צלצול השמות “ציון” ו"ירושלים", “שומרון” ו"הגליל היה עָרֵב לכל אוזן עברית, מתוק ללב ממש כמתיקות־שמה של אהובת־נעורים. כל בית חדש, שנבנה בגדרה, כל כרם, שניטע בראשון לציון, כל חופן של חיטה, שנזרע בעקרון היה חג גדול. הלב רָן לקראת תחיתה של כל כברת־ארץ. כחלום־זהב נראה כל המעשה הרב, ששום אדם לא פִּלל לו לאחר אלפי־שנה של אפס־מעשה. הכל היה מעולף סוד וממשיות כאחד, הכל היה דמיון ומציאות בבת־אחת. יין־המושבות הוא יין ממש; אך כלום אינו גם מסתורין? –: הלא דמם של אחינו העובדים על הררי־ציון הוא; חִטת־עקרון מוּחשת וממוּששת היא, אך גם סוד גדול גלום בה: זֵעת־אחינו היא, שיורדת על שדמות־ישראל!… ריח־השדה – ושדה־הנביאים! חיים־חדשים – ובמקום שצמחו החיים העתיקים! תקומת־האומה – ובמקום חִיותה הקדום! – כלום אפשר היה לו להלב העברי, שלא יגיל ברעדה? – –

ושאול הילד היה אחד מן המאושרים המועטים בין משוררינו וסופרינו, שזכו לכך, ששַחר־זהב זה של התחיה העברית יָפֵז את שחר־ילדותו. ליהודי אין ילדות ולסופר­־עברי – על אחת כמה וכמה. למשורר עברי זה היתה ילדות, ילדות של זהב עם חלומות־פז. חלום הילדות של האומה וחלום־ילדותו של המשורר נפגשו ונשָׁקו. באותן השנים הראשונות ללימוד, שכמעט כל סופרינו היו עסוקים בהן בהסברת ה"ואני" שברש"י על־ידי התזת־האגודל וב"שור שנגח את הפרה" היה שאול הקטן מדקלם את “הידעתם הארץ?”, וטל של תחיה היה יורד על לבו מתוך “גן־שעשועים” של אהרן רוזנפלד (שמת בימי המלחמה ואף לא נספד כהלכה!) – הספר הראשון שעבריוּת ואנושיוּת כרוכות יָרדו בו לילדינו הרכים. ה"חדר" נהפך לשאול לבית־ספר עם כל סדריו ומכשיריו הנאים, והמורה שלו היה הוא עצמו בוער באש־אהבה לתקוה הנושנה־החדשה. “עול־תורה” נעשה לו עונג: קמו לתחיה המנהגים הנעימים של המועדים וה"מועדים הקטנים". רוסית הוא לומד בעת ובעונה אחת עם עברית, שירי־מיכ"ל, שנתן לו מורו במתנה למלאת לו עשר שנים, הוא משנן ביחד עם שירי־פושקין. וממיכ"ל הוא עובר בקפיצה על גורדון ויהל"ל אל דוליצקי ושירי־ציון שלו ואל המציי"ר מאנֶה ושירי־טבע שלו. עוד אז, בשנות השמונים, מתמזג בשבילו החינוך העברי בחינוך האנושי־הכללי. וצערו של שאול הילד גדול על שאין עדיין בעברית שירים שלא על משקל י"א או י"ג תנועות ביָתד ובלא יתד. הוא נודר בלבו להשלים את החסר – והוא מקיים את נדרו במדה, שלא היה יכול אף להעלות על דעתו.

וכשגדל שאול הילד ונעשה נער – הוא בא לאודיסה. הוא בא לכאן בעצם הזמן, שבו חוגגת חבת־ציון את חגה הגדול כלפי חוץ: נתאשר באודיסה “הועד לתמיכת עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובארץ־ישראל”. ובעצם הזמן הזה, כשהגיעה שמשה של חבת־ציון לנקודת־גבהה, באה שעת־שקיעתה. ב"אחד־העם" שיָצא ממנה, מצאה חבת־ציון את מתנגדה החריף. ובאותה שעה מתרַבִּית התנועה בספרות העברית. מופיעים זאב יעבץ וּקְבָצָיו מעבר מזה, “ספרי־אגורה” של בן־אביגדור מן העבר השני, ועל כולם – “אחד־העם” והמאספים “כוורת” ו"פרדס" ומאמריו הנמרצים ב"המליץ". ומירושלים מגיע אלינו קולו של בן־יהודה. “הצבי” “האור” ו"השקפה" נותנים צורה חדשה לגמרה לספרות העברית: בפעם הראשונה דנים בעתון עברי על ענינים אנושיים־כלליים באותו סגנון ממש, שעתונים לועזיים דנים בו על אותם ענינים עצמם. הספרות העברית מתרחבת – והלשון העברית עמה. והדבור החי בביתו של בן־יהודה גורם ליצירתה של “שפה ברורה” בירושלים. ובאודיסה קם אז המורה והמבקר י"ל בן־דוד (דוידוביטש) – טפוס של סופר עברי חדש, שלמד עברית יותר מתוך הספרות החדשה משֶּׁלמד אותה מתוך הספרות העתיקה ושיודע לכתוב גם לועזית – ומעדיף את העברית על הרוסית וכותב בה גם על ענינים כלליים, – והכל בסגנון אירופי חדש, קל ונוח, בלא מליצות, – כמו שכותבים בלשון מדוברת. ובן־דוד זה מיַסד באודיסה חברת “שפתנו אתנו” – לשם הדבור העברי. התעוררות צעירה מורגשת בכל.

טשרניחובסקי הצעיר אינו משתתף בתנועות: הוא עסוק בלימודיו ובאהבתו הצעירה. אבל ההתעוררות הכללית פועלת גם עליו שלא מדעתו. הוא כותב אז הרבה שירים לאומיים־ציוניים (“משאת נפשי”, “בחלומי”, “למנצח על־שושנים”, ועוד), שנדפסו בקְבָצים ועתונים שונים (ב"השרון" של ג. באדֶּר, ב"הפסגה" הבאַלטימורית של זאב שור, ב"אוצר־הספרות", ב"השקפה"), אבל לא נתבכרו עד כדי להכנס לתוך קובץ שיריו. ואולם יש ביניהם שירים מועטים, שנכתבו אז, לפני שלשים ושבע שנים, ונמצאו ראויים בעיניו להיות מודפסים ב"כל שיריו". “בעיָם־רוחי”, “אנחות כנור” ו"חיים חדשים" הם מטפוס זה. “בעים רוחי” היא הקדמה לכל שירי־הכח, שכתב טשרניחובסקי אחר־כך. “אנחות כנור” מגוללת את הפרובלימה של קיום־היהדות, את “אין־המוצא” שבה, לכל רָחבה ועָמקה. והנץ־החמה של התחיה נתבטאה באחד משיריו היותר קדומים – ב"חיים־חדשים". אור חגיגי־כבוש יורד לשכון בלבו של המשורר כשהוא נוכח, כי

ו"היליל בן־שחר", שאך זה עתה כִּסה את השמים המלבינים ב"ארגמן חכלילי", רומז לו “בעפעפיו” ואומר:

ונפלא הדבר: כל הסופרים והמשוררים של אז – שלא להוציא גם את ביאליק – היו מושפעים כולם מזאב יעבץ או מ"אחד־העם", או משניהם כאחד. טשרניחובסקי לא קבל עליו את מָרוּתו של “אחד־העם”, ואין צורך לומר – של יעבץ. ודאי, היתה כאן השפעה שלא מדעת; אבל היא, שטחית כל כך, עד שאין רִשוּמיה ניכרים. הוא הולך בדרכו המיוחדת – “שָׁר כמו שֶּׁשָׁר העוף, השוכן בין עפאים”. בעוד שאחד־העם היה מדבר אז על ה"אדם באוהל" – ועוסק כל הימים ביהודי גם בצאתו, גם באהלו, תופס האדם בשיריו של טשרניחובסקי מקום בראש.

כי חנן אלהים את המשורר הצעיר במתנה טובה, שהוא מעניק אך לבחיריו: באהבה בתור הלך־רוח מתמיד. אין זו עליה וירידה של החשק: התלקחותה של התאוה קודם שנמלאה ושלוה קרירה לאחר שה"תאוה באה". זוהי התעוררות חוּשנית בלתי־פוסקת, שאין היא מתרוקנת לגמרה לעולם מפני שאינה תלויה בדבר, אלא בנָשוּא, מפני שאינה מכוונת לתכלית ידועה – אלא – תכליתה בה בעצמה. “רוח מלפניו יחלוף” – והמשורר מרגיש זרם חשמלי של אהבה עובר ושוטף את גופו ואת נשמתו כאחד. די במבט קל, בבת צחוק מרפרפת – והנפשות הצעירות כבר התלכָּדו: צעירה וטהורה היא אהבתו אז – מהלאה לנשיקות אינה מגעת. הפרדס, שנקרא אז על שמו של אלכסנדר השני, וה"לאנז’ירון" שעל חוף הים השחור באודיסה יודעים לספר הרבה רזי אהבה… צעיר, בריא ונלהב – איך לא יֶאֱהב? ויפה, אמיץ, רענן ומשכיל – איך לא יאָהֵב? – והוא אוהב הרבה, אוהב אהבה רכה ועזה כאחת; אהבה הרמונית, שהחושים והנשמה היו בה לאחדים ואין ניגוד וקרע בתוכה. על כן היא מלאה חדוַת־החיים וסערת־הרוח כאחת. ואהבה זו מניעה את מיתרי־כנורו. ובלשון זרה לנאהבות דוקה: כי למה להן דברי־אהבה בשעה שפועלת האהבה עצמה? – הלא בשעה ש"תצלצל מלה רכה – בקרבו שבתה רנה"; הלא “אש־אדירים” יש אך בשעת קמוץ בדברים. השירה משחררת מן החיים; ובשעה שהחיים מפַכים בעוז, אין חֵפץ להשתחרר מהם, – ובת השירה־נאלמת דומיה. אך לאחר שעברה ה"סערה" – סערת־האהבה, – היא מתרוקנת על־ידי גשם־נדבות: שירה רכה ועדינה. ושירה זו יכולה לבוא אף בלשון זרה להנחשקת: הלא היא צורך־הנפש של האוהב ולא של האהובה. וטשרניחובסקי העלם כותב שירי־אהבה עבריים, שכולם אינם אלא ווידויים ושהאחד מהם רענן מחברו. אף שירי־האהבה הנוגים שלו רעננים הם. זהו אותו ה"יגון הנעים" של מאנה ש"חצו השנון טבול בנופת". זוהי עצבות, שבאה מתוך עודף־הכחות, שמֵעיק על שמשון הצעיר וגורם לו צער בשעה שאין לו על מה להריקם.

ובאותן השנים לומד טשרניחובסקי הרבה וקורא עוד יותר. הוא לומד בבית־הספר גרמנית, צרפתית, אנגלית, ובאוניברסיטה – גם איטלקית. והוא לומד גם יוונית ורומית. הוא מתעמק בהנדסה ובמדידה, וביחוד הוא מרבה לשקוד על ידיעות־הטבע. הוא נעשה היותר משכיל שבכל משוררינו. הוא קורא את מבחר הספרות האירופית הקלאַסית, העתיקה והחדשה, הרוסית כהאירופית־המערבית. ב"פריטיוף" של ישעיה טֶגְנֶר השוויידי הוא מתעמק אז כמו ב"הייאוַתָּה" של לונגפילו האמריקני, שבאותם הימים נגש לתרגמו עברית, ובמכתב מצוין אלי מלפני שלשים וחמש שנים הוא מציג את שתי היצירות הללו זו לעומת זו. גיטה הגרמני, אלפריד די מו’סה הצרפתי שֶׁלי האנגלי ופֶט הרוסי נעשים משורריו הנערצים. ובעברית הוא שוקד על שירי־גורדון שלא יָדע אותו כלל עד שבא לאודיסה (הוא הכיר את מיכ"ל קודם שהכיר את גורדון, כאמור); ויותר משפועל עליו התוכן הגורדוני (למשל, “צדקיהו בבית־הפקודות”) פועל עליו הסגנון של גורדון המשורר, ובשיריו. משנות תרנ"ב־תרנ"ח עדיין רישומו של סגנון זה ניכר הרבה. הוא קורא כמעט כל מה שיָצא אז בעברית; אבל זהו כל כך מועט לעומת מה שהוא מוצא בלשונות הלועזיות המרובות, שהוא שליט בהן! – ואמנם, התכנים הכלליים יתֵרים אז בשיריו על התכנים העבריים. ואולם אף אלה הראשונים מוצאים אצלו ביטוי בעברית בלבד. פעלה במובן זה השאיפה לאנושיות, שהיתה גלומה בחבת־ציון כולה, פעל עתונו של בן־יהודה. אילמלא הם, אפשר שהיה טשרניחובסקי מוכרח לזייף את רגשותיו האנושיים ולשורר אף על תכנים ישראליים, שרוחו לא היתה מלאה מהם בימים ההם; או – אפשר – אילמלא הם, היה מוכרח להערות את רוחו האנושי הצעיר בלשון נכריה ולהתרחק מעל הספרות העברית הצרה והמצומצמת, שזולת “יהדות” אינה יודעת כלום. אבל בתחית־האומה, ששאפה אליה חבת־ציון, היו גלומות גם תחיתו של האדם שביהודי ותחיתה של הספרות העברית בתור ספרות כוללת. וטשרניחובסקי הצעיר לאָשרנו, לא הוכרח לנוע על ספרות זרה ולשכוח את מעט העברית שיָדע, כמו שהיה עושה, ודאי בתקופה שקדמה לחבת ציון.

זהו הקשר הפנימי שבין טשרניחובסקי העברי ובין חבת־ציון.

* * *

III.

ובעוד כשרונו של טשרניחובסקי הולך ומתפתח ושיריו הולכים ונעשים אמנותיים יותר ויותר, – באה תקופת־הציוניות (משנת 1896 ואילך).

אם חבת ציון היתה הָנֵץ־החמה של התחיה העברית, היתה הציוניות אור־הבוקר שלה. מי מאתנו אינו זוכר את חמשת הקונגרסים הראשונים? מי אינו זוכר את התנועה הגדולה, שקמה לרגלי התקיעה הגדולה של הרצל, שתקע לחירותנו ב"שופרו של משיח"? – באודיסה בלבד היו אז עד שלשים אגודות ציוניות. נשפים ציוניים, ועידות ציוניות, קונגרסים ציוניים, שקלים ובאַנק־לאומי וקרן קיימת ופגישות בחצרות־מלכים – כל אלו מִלאו את כל חלל־עולמה של היהדות הלאומית. ואודיסה, שישב ופעל בה אז אחד־העם, למרות מה שנעשתה מרכז־האופוזיציה לציוניות ההרצלית, היתה גם אחד מן המרכזים היותר חשובים של ציוניות הרצלית זו. נראו על הבמה בני־נעורים לאומיים בעלי השכלה עליונה, מצד אחד, והמונים לאומיים – מצד שני. הוויכוחים בין הנטיות השונות בתוך הציוניות ומחוצה לה נתרבו ונתעמקו וסערת־הרוחות גדלה מאד. סוף־סוף “נזדעזע המת”. רוח חדשה באה ברחוב־היהודים ורוח אחרת היתה עם “בית־הכואבים”. באידיליה “ברית־מילה” אומר ר' אליקום השוחט, חובב־הציוניות וחובב־"הצפירה":

וטשרניחובסקי יושב אז באודיסה וכל התנועה הכבירה עוברת עליו וגורפת אותו עמה. ואולם הוא אינו ר' אליקום השוחט. “לבו שמח לַבָּא”, אבל אינו “דָוֶה להולך – וחולף”: דבר זה הוא משאיר לביאַליק, שמפרסם אז את “אל האגדה”, “על סף בית־המדרש”, “המתמיד”. טשרניחובסקי נעשה חבר לאגודת “נס־ציונה” ועובד בה עבודה תמה בתור מזכיר. אינו מקהיל קהילות ואינו דורש דרשות אבל עובד הוא הרבה וזוכה ל"אדריסה של תודה" מצד האגודה. ובאותה שעה עולמו כמנהגו נוהג: אהבה יוצאת ואהבה נכנסת – והוא כותב את שירי־האהבה היותר מבוכרים. אבל כבר הוא מפַנה את לבו לתכנים ישראליים הרבה יותר. בין שאר הדברים ממין זה כתב אז את הפואֶמה “בין־המצרים”, שכאילו חזה בה מראש מה שיקרה לבני־עמו בימי מלחמת־העמים. וביחד עם זה מתעמקת השגת־עולמו כולה וה"אֶלגיה" העמוקה כתהום יוצאת מתחת עטו ביחד עם השירים “חרבות”, “שירי־האדם” ו"לא תמות בת־השיר", שמתרוממים עד לגבהי המחשבה העליונה ועם השיר העז והנמרץ: “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח”, שכבר יש בה רמזי הפאַנתיאיסמוס שלו, שעתיד לבוא.

בשנת 1899 הוא עוזב את אודיסה ובא להיידלבֶּרג. והשנים הראשונות לישיבתו שם הן המשך חייו באודיסה. השנים הללו הן תקופת החוסן וההוד לציוניות המדינית. ובספרות העברית רבה התכונה: מתיַסד “השלח”, שבו מתגלים כשרונותיהם של מנדלי העברי, פייאֶרבּרג וביאַליק בכל זהרם, ו"אחד־העם" עורך בו מלחמה קשה על הרצל. מתיסדת הוצאת “צעירים” – וברדיצ’בסקי עורך מלחמה על “אחד־העם” ומטיף לתורתו של ניטשֶׁה. “אחיאסף” מגלם את כל כח־העבודה שלו ו"תושיה" של בן־אביגדור מוציאה “ביבליותיקה עברית” של מאתים ספרים, שאף הקובץ הראשון של “חזיונות ומנגינות” לטשרניחובסקי נכנס לתוכה (1899). טשרניחובסקי, ש"אחד־העם" לא משך אותו אחריו (“השלח” האחד־העמי הדפיס משֶלו רק שני שירים בעשרה כרכים!) על־פי כל תכונתו ועל־פי כל חינוכו אי־אפשר שלא ירגיש ניגוד עצום לה"רוחניות" היתרה, שמטיף לו מתנגדו הקשה של הרצל. אין טשרניחובסקי הרצלִיָני, – הפוליטיקה והדיפלומאַטיה זרות הן לרוחו, – אבל הוא על צד הגשמיוּת והמדיניוּת וחדוַת־ההויה והוא מחזיר את העטרה ל"נביאי־השקר" ולבר־כוכבא ול"הבריונים־הפריצים". ובזה נתכוונו הוא וברדיצ’בסקי לדבר אחד ובעת ובעונה אחת. ואולם בשעה שברדיצ’בסקי מטיף לניטשיאַניות – ובוכה על גלות־השׁכינה, מרומם את ה"חיה הצהובה" – ומתמכר לה"דבקות" שבחסידות, חי טשרניחובסקי את תורתו והוא שלם ברוחו הארצי. הדר־הטבע של היידלברג, שאין כמותו לְרַבְגוֹנוּת ורוך כאחד, והמון החורבות הנהדרות מימי־הביניים שבעיר זו ובסביבתה פועלים עליו פעולה עצומה, ו"הרהורי־ערב", ו"בין קברות דור־נכר" הם הפרי היותר בָּשֵׁל של ההסתכלות הפיוטית בטבע ובמסבות־ההיסטוריה. אהבתו מאבדת את קסמה הצעיר, אבל היא נעשית סוערת יותר ותאונית הרבה, – ושירי־האהבה שלו מתמעטים בכמותם ומתעלים באיכותם. די להזכיר את “אגדות־אביב” בשלל־צבעיהן את “לֶנְכֶן” (אֶמה נקראה לנכן האמתית), שהשפעת־היינה ניכרת בה, ביצירה זו, שנתגלה בה כשרון שוה לשֶל היינה, את “הנאוה מדילסבֶּרג”, ששכרון והתפכּחוּת משחקים בה חליפות, ואת “דֵיאַנירה”, שהטבע הקוסם של יוון נשתלב בה באהבת־ענקים. ובאותה שעה מגיע כשרונו האמנותי בכללו עד מרום־קִצו הוא כותב שירים מעין “בגן” ו"בין־הרים", שהם תכלית־השלימות של הציור הדֶסקַריפטיבי ושל הלו’ריקה הרעיונית. הוא כותב את Nocturno ואת “שיח־קדומים”, ששרשיהם נוקבים ויורדים עד תהומה של ההויה ונופיהם מגיעים עד שמי־השמים של היצירה. הוא כותב את “מתוך עב־הענן”, שנשקע בו כח של ענקים. ואז הוא כותב גם את רוב האידיליות, שהשלוה האֶפית שבהן הגיעה עד לשלימות הוֹמֶרית, ואת “ברוך ממאַגֶנְצה”, שכל חלק וחלק ממנו הוא יצירה ממדרגה ראשונה וכולו ראוי היה שיכָּתב על־ידי משורר כביירון.

* * *

IV.

ואולם בסוף ימי שְׁהִיָתו של טשרניחובסקי בהיילדברג נשתנו פני־הענינים. באו הפוגרום בקישינוב, ענין אוגאַנדה ופטירתו של הרצל. היהדות הלאומית נזדעזעה במעמקיה. ואחר הנסיונות הלאומיים הקשים הללו באה המהפכה הרוסית הראשונה (1904–1906) ומאות הפוגרומים של מרחשוון תרס"ו. הצרות הכלליות העמיקו את מחשבתו של המשורר וכנורו העליז כל־כך – לא נהפך לאבל, אבל נעשה רָצין ומרוכז ביותר. ואף בחייו הפרטיים נתנסה אז בנסיונות קשים. לא עוד רכב אַמוֹר הנער על כתפיו ולא עוד עסק במזמוטים כצפורת־הכרמים הפזיזה: היו תוצאות לאהבתו ופיגאסוס הקל התחיל מושך בעול… אף מצבו החמרי הורע הרבה, והוא נושא מחסור בדומיה ובצניעות יתרה… טשרניחובסקי עובר מהיידלברג ללוזאַנה שבשווייציה הצרפתית (1904–1905) – ושוב טבע נהדר, שאין ערוך לקסמיו, ופריו – הקבוצה “על המים”. את השירים שבקבוצה זו יש למנות על היותר עמוקים בתכנם והיותר נאים בצורתם, ששָּׁר טשרניחובסקי עד היום, אבל טל־שחרות לא עוד ילין בהם. ושם הוא כותב את האידיליה היותר חביבה על הקהל העברי: את “כחום היום”, שבאמת הגיע בה לידי שלמות היצירה האֶפית, אבל כבר שפוכה עליה תוגה עמוקה: העולם לא נברא לתמימים ולכשרים…

במצור ובמצוק הוא גומר את חוק־לימודיו בלוזאנה. מוכתר בתואר רופא הוא שב לרוסיה בעצם ימי הריאקציה (1907), – ומיד הוא נאסר במליטופול, פלך טבריה, סמוך לכפר־מולדתו, בתור חשוד בעוון מדיני. עוד במאסר הוא מתחיל לכתוב את האידיליה “הכף־השבורה”, שבו מצא לו ביטוי צער־העולם ממין, שלא פּללנו למצוא אותו אצל “היווני העליז”. ואולם צער עולמי זה שונה הוא בעצם מן ה־Weltschmerz של ביירון והיינה וחבריהם: זהו הצער האפלטוני הגדול, שבא מתוך ההכרה העמוקה, שהעולם עם כל חוקיו וסדריו כולם והאדם בתוכו עם כל יחסיוּת־השגתו ועם כל שעבודו המוכרח לחוקים שבפנימיותו ומחוצה לו אינו אלא בית־אסורים גדול לַנפש אוהבת החירות… ומיד אחר השחרור מן המאסר הוא תועה שלש שנים רצופות (1907–1910) בכפרים הרוסיים הנדחים בתור רופא ה"זֶמסטווה" ורואה את כל עומק התהומות של הדלות, השפלות והבערות, – וכנורו נעשה עגום יותר ויותר. הוא כותב אז שירים נפלאים במינם – קטנים בכמותם ומלאים הכרת הליקויים שבעולם, אי־ההרמוניה שבו, שגורמת לה, לכל ההויה כולה, צער אין־סוף. אלה הם: “פרחים לאחר קציר”, “לילה… לילה… ליל־אלילים”, שהוא נפלא גם בצלצול מלותיו, שמוסכות עלינו את קסם־הלילה, “על ערבות מתות”, “במאסר”, והשיר העמוק מאד: “ויש ששַּׂר של חורף פזרן”, שאפשר, אין שיר עברי עגום כמותו בתכנו: החיים אינם רק יסורים בלבד. יש גם שמחות קטנות, יש גם הפתעות נעימות ומשַמחות במקצת, כשמש־החורף, שהיא מאירה פנים ומתבסמת בבת־צחוקה של אשה נאה למראה תכשיטים יפים. אבל – האושר הגדול, השלם, הבולע את כל היֵשׁות, המדליק את כל הדם שבעורקים, זה, שהוא חלום־הזוהר של כל אדם־המעלה – אושר זה היכן הוא?… האופטימיסמוס־שלכאורה מכסה כאן על עגמת־נפש, שאין גבול לה ואין קצב… אבל טשרניחובסקי כותב אז גם את האידיליה “בֶּרֶלה חולה”, שהמוֹמֶנט המבדח מתלכד בה עם היסוד האֶפי היותר שלם. והוא כותב אז את “עולת־רגל”, שבה הגיעו הפשטות והתמימות של נערה כפרית מן הגליל עד לידי אי־אפשרות לבטא את ההרגשות המתרוצצות בקרבה, עד לידי גמגום של ילד מתבייש. “פרימיטיב” יחיד־במינו בספרות־העולם, שאך מעבר־ברוּח לתקופת־השופטים יכול היה לעשותו אפשרי.

וכמה העמיקו היסורים את השגת־עולמו של המשורר ה"עליז"! – חכמה עליונה מִנַּצנצת בו – זו חכמת־החיים, שבאה, כַּיַּנשוף של מינֶרווה אלילת־החכמה, אך עם דמדומי־הערב של החיים – עם היסורים הפנימיים והצרות החיצוניות. טשרניחובסקי, שאינו סוציאליסטן על־פי כל השקפת־עולמו, כותב אז את השיר היותר סוציאליסטי, שיש בספרותנו: “את שיר מזמור לבני תובל־קין”. הנפח מחַשל ככלים לעצמו; אבל אותו הפועל מחשל לו גם תורה, אמת חדשה… וביחד עם זה הוא מבכה אז את “מות־התמוז”: מוסר קפדן, עול־ברזל של חוקים ונימוסים חברותיים הובישו את ששון־החיים מקרבנו. בצורה אֶלגית, שאין כדוגמתה להדר־הריתמוס, הוא מקונן על צער־העולם ועל ליקוי־נשמתה של החברה האנושית לאחר ש"פאַן הגדול מת" – פאַן־תמוז… וכמעט באותה שעה עצמה הוּא כותב את היותר פילוסופי שבכל שיריו: “לעשתורת ולבֵּל”, שראוי הוא, שיכָּתב עליו מאמר שלם:

אותו יֵצר, שזולתו אין הפריה והרביה בעולם כולו – ובכן גם לא העולם עצמו – אפשריות, מסתתר הוא כנחש בפחתים ובנהלולים, וכקאַת־לילה, כינשוף השומר נשף, הוא אוהב את החושך ואת המחבואים. בושה הוא לאדם אותו כח ראש וראשון, שזולתו אין החיים נמשכים. והאדם מצפין אותו ומביאוֹ בעול. ואולם המשורר קורא דרור ליצר זה, קורא לו, שיעזוב את הלילה ואת המחבואים ויֵצא למרחב, “לקראת שמחות, לקראת גיל”. הלא השמש הוא המַפרה את האדמה זולתו אין חיים עליה; והוא הוא שחומד את “ארחות־האור” ולא את הפחתים ואת הלילה ואת החושך: הוא “מרעיל בשגיונותיו דם” – החום של החמה מעורר את החשק ועל־ידו באה הפריה והרביה; הוא מחמם את הזרע בחיק־האדמה ומבכר את פרי־העץ. ואפילו הבליה והכמישה של שיירי השנה שעברה משַׁמשות סבה לצמיחה חדשה. ואיך אפשר להתבייש ביצר ולראותו ככח של חושך, אם הכל, הכל הוא תוצאתו? – הביטו אל בעלי־הכנף: להקות־להקות הם מסתובבים ולסוף מתפרדים הם לזוגות־זוגות… הביטו אל הערבה ואל החיות שבה: כמותן אף אתה נוחל ומנחיל את הכחות הטבעיים, שעוברים מאָב לבנים בלי משים, ונחלת העבר פועלת אף בך באופן אֶלמנטאַרי, כמו שהיא פועלת בהן בחיות מחוסרות־ההכרה ומחוסרות־ההיסטוריה. אינסטינקט כביר, מורשת־אבות, פועל גם בך שלא מדעתך, למרות כל “חכמתך” ו"מוסרך" כבַזאב ובארי, בכלב ובחתול. והוא פועל במעמקים. אף בשעה שלפי ראות־עינך אֵינו – יֶשְׁנו. הביטה אל אבן־השיש: קר הוא וחלק הוא ולבן הוא – ומה לו ולאֵש, ומה לו ולחום? – ואולם די שתַכה עליו בקורנס – ומיד גִצים נִתָּזים ממנו; ובכן בכח היו הגִצים בתוכו מלכתחלה, וההכאה בפטיש אך הוציאתם מן הכח אל הפועל. כך הוא גם האינסטינקט המתנחל: הוא גלום ונחבא בתוך היש עד שמגעת שעתו להתגלות בפעולה, שאך נראית היא כרצונית והכרוּתית. הביטה גם אל החיטה: “רז בגרעינים, ותוכם – לשד־חיי־עולם”. הם – פרי הזרע והזרע טמון בתוכם; הם – תוצאה של פריה ורביה וסבה לפריה ורביה חדשה, והאדמה כולה הרי היא כהאשה “הֲרַת־דורות” – “דורות־דשא ושבטי־חי”, דורות של צמחים ושבטים של בעלי־חיים שאינם פוסקים לעולם. הללו נוצצים והללו נובלים. אלה, שלא באו עוד, על צד האמת כבר הם חיים – “חיי־מחר”, ואלה, שכבר באו וחיים בכל תוקף, עוד אתמול היו מחוסרי־חיים, – הם “פגרי־תמול”. אם כבר יצאו לאויר־העולם או עדיין הם חבויים בצל של ההתהוות – הם זרע בל, אלהי־השמש, ועשתורת, אלוהַת הַפְּרִיָה. ולא רק האדמה – אף הים ואף החול המשמש לו מסגרת, – אף בהם יש הריון בלתי־פוסק ו"לֵידת־עד". אפילו המים, אם המים החיים של המעיָן ההולך ומפכה ואם מי־השופכים של הצנורות והביבים, כל מה שבמחשך־התהום וכל מה שבאור־השמש ובזיו־העולם, – הכל פָּרֶה וְרָבֶה, הכל חי ונותן חיים. זהו סוד־היצירה הגדול ומלא־ההוד:

והשיר הנהדר “קסמי־יער” – “ברכי נפשי” המודֶרני שלנו, שכתב טשרניחובסקי שנה אחת אחר “לעשתורת ולבל”, אינו אלא מילואים לשיר זה: אין גדול ואין קטן בטבע מפני שהכל בא ממקור אחד ולַכֹּל יש שורש אחד – השורש הנעלם, שקראו לו היוונים הקדמונים: “אחד וכל” (Ἕν, Πᾶν).

* * *

V.

משנת 1910 ואילך יושב טשרניחובסקי בהורודנה ובקיוב (ההרפתקאות בזכות־הישיבה בקיוב גרמו לאידיליה הסאַטירית: “מעשה במרדכי ויוכים”), מקבל מתחילה תעודת־בגרות של גימנסיה (קודם־לכן גמר אך את בית הספר למסחר). ואחר כך גם תעודת רופא רוסית (בלא תעודת־בגרות לא הועיל לו הדיפלום השווייצי ולא כלום). לאחר שנעשה בעל־דיפלום וקבל זכות־ישיבה, הוא דָר בפֶטרבוּרג וּבפינלאנד. לאחר שיצא תרגום־"הייאוותה" שלו הוא עוסק בתרגומה של “קאליוואלה” הפינית ומדפיסה חלקים־חלקים בירחון “מולדת”. אז כתב גם מאמרים רוסיים ב"אֶנציקלופדיה הרוסית־העברית", שמהם מצטיין מאמרו החריף על ה"ספרות העברית־הרוסית".

בימי המלחמה (1915–1918) הוא נעשה רופא־צבא בבית־חולים שעל־יד מִנזר פראבוסלאווי דוקה במינסק, שראש־הרופאים שלו היה גם הוא רופא, שנעשה נזיר: Inter arma silent musae – וטשרניחובסקי נשתתק בימי המלחמה; ובפרט לאחר שבמשך שנתיים נאסרו אפילו האותיות העבריות. כשאך הורשה עתון עברי – “העם” השבועי, – מיד פרסם בו טשרניחובסקי שתים מ"מנגינות־הזמן" שלו, שאין בהן בכיינות, – סוג זה של שירה אינו ידוע לטשרניחובסקי כלל, – אבל יש בהן צער עמוק, צער־הגלות: באבני־הנגף של המלחמה האיומה רגלינו מתנגפות ביותר, וכשתבוא הישועה לעמים ולממלכות – לא לנוּ תהיה, לא לנו הבנים החורגים של האנושיות… ואולם טשרניחובסקי לא הוצרך לבטא את ההרגשות והמחשבות, שנתעוררו לרגלי מלחמת־העמים של עכשיו, בשירים חדשים. כשֵׁם שנתן ביטוי להרגשות, שעורר הפוגרום הקישינובי, בפואֶמה “ברוך ממאַגנצה” שקדמה לפוגרום זה, ולהמצב הטראגי שבו הָעָמדו זה לעומת זה יהודים נלחמים ביהודים, בפואֶמה “בין־המצרים”, שנדפסה כמעט לפני שלשים שנה, – כך ביטא בפרק II של “מחזיונות נביאי־השקר”, שנכתב עוד בשנת תרס"ב ומתחילה נאסר על־ידי הצֶנזורה, את כל אותו סבך־היחסים של האומות השליטות והמדוכאות אלו לאלו, שנתגלה בבהירות עזה כל כך בימי־המלחמה.

בשלשה פלגים – אומר המשורר – נשפט ה' בלאומים. והפלגים הללו יהיו לזרמים ויגאו וישפטו את כל האנושיות כולה – ויטהרוה מחלאתה ויגאלו את עממיה. הזרם הראשון יהא “גל נגרש ועכור”, שיחדור אל כל האומות העלובות והשוממות ואל כל השבטים המדוכאים והנחשבים במתים. גל זה יהא “גל־המשטמה”. כל מי שישתה אותו יצמא לנקמה במדַכאיו וגוזלי־חירותו, אף ימצא בו סם־חיים – יחוש בעצמו כח ועזוז להכריע את הרודים בעמו והמשעבדים אותו לא בצדק ולא במשפט. וכי לא עבר “גל־משטמה” זה בימינו ולעינינו על עשרות עמים ועממים ברוסיה ובאויסטריה? וכלום אין אנו מרגישים, שגל זה של שנאה הולך וגדול גם בארצות אחרות, מורכבות מעמים שונים ולאומויוּת שונות?… הזרם השני יהא – “גל־חירות”. צלצול כבלים ורעם־נחושתים ישָׁמע אז מארבע כנפות־הארץ: העבדים יפרקו את כבלי־העבדות מעל ידיהם ואת נחושתי־השפלות מעל רגליהם. וכשיחדור צליל־המתכת הפרוקה בקברים, קבריהן של האומות הנחשבות במתות, ישמעו את הצליל ויקומו מקבריהם כל השבטים והלאומים המושפלים, שדמם נשפך כמים ונקמה לא היתה לדם השפוך, ואף הם יפרקו את רתוקות־הברזל שעליהם, ולאחר שימָרקו מעל עצמותיהם את בהרות־החלודה, רשמי־כבליהם, ישטחו כבלים אלה לפני השמש, כדי שיהיו אות־קלון להמדכאים ולעריצים:

ולסוף – הזרם השלישי יהא “כרביבים לאחו” וכשָׁרַעַת היאור בטרם קיץ, שבשעה שהוא מציף את השדות ואת הכרמים, הוא מעורר לתחיה את זֵרוּעיהם ונטיעותיהם. האומות תקומנה כולן לתחיה. כל שבט ושבט יפרח בן־חורים על אדמתו ככל פרח וכל צמח וכל אילן, שהם שונים כל־כך זה מזה וְרַבְגוֹנוּתָם דוקה היא יתרונם, ואף על הדעת לא יעלה לבוללם ולהטמיעם זה בזה או לנסוֹח את הקטנים והחלשים שבהם מעל אדמת־מטעם ולזרוע גדולים וטובים מהם במקומם. העמים והשבטים השונים –

כי אז יהא גם הפרט בן־האומה מחובר לאומתו ולא תלוש ונתון לעם אחר: הרי כל אילן מחובר הוא לקרקע שלו וכל פרודה יש לה תלם שלה. “האדם עץ־השדה”, והאנושיות סוף־סוף תתדַמה אף היא להטבע שרַבְגוֹנוּתָהּ היא אחדותה… זהו הזרם השלישי והאחרון – אחרית־הימים, שחזה משוררנו הגדול בשם “נביאי השקר” (נביאי־האמת נִבּאו, ש"תֵּהפך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"). עדיין אין שֵׁם לזרם זה, עוד לא הגיעה שעתו, אך היום הגדול של הזרם הגדול בוא יבוא, אף אם יתמהמה. –

עתידות כאלו חוזה ה"יווני העליז" לאנושיות כולה: לא אחדות, אלא רַבגוֹנוּת, לא “הר־ה' בראש־ההרים”, אלא כל הר והר מרכז לעצמו…

ובשביל ישראל עמו יש לו בימי מלחמת־העמים הגדולה בימי הזרם הראשון או השני, “מנגינה” מיוחדת במינה⁷. הוא הביא אותה ממרחקים: ממדבר־ים ומקרן־אור שעוד נָגְהָה לישראל בימי־קדם, ומן הנביאים: “ממחזות על נהר־כבר”. והיא מתעוררת בו בכל תוקף בימי המלחמה רבת־הדמים, בשעה שהדם מרַוֶּה את השדות ואת תלמי־הזמן מעניות־ההיסטוריה והקציר הן נפשות חיות – האנושיות כולה:

מנגינה זו “שיר־דמו” הוא. אבל דמו הרותח מהו? – דם קדושי ת"ח ות"ט? – לא! הוא בוחר למות במלחמה ולא ב"שמד". לא, הוא לא יפשוט צואר להורגים! סַיִף חד יש לו וידיו חמומות, ואם חַיַּת־אדם תפגע בו – יתן דם תחת דם! – אפשר, דם רותח זה הוא דמם של מקַדשי־השם בספרד? – לא! אין הוא שה לטבח יובל בסך אל ה"אוטו־דא־פֵי" של כל הזמנים וכל הארצות! הוא ינפץ את ראשו אל הקיר ובלבד שלא יהא לְרַאֲוָה להצרים! – ואפשר, הדם הרותח הוא דם המתים ב"אחד"? – לא ולא! הוא כבר נואש מאלהים, – ולמה לו, ללֵב שנתרוקן מאלהיו, ספוגים של צמר להאריך גסיסתו? – הלא צִנה וסוחרה ללבו וחרב בכפו, ולמה זה ימות בלא התנגדות – אך בקריאת “שמע ישראל” בלבד? – ושמא הדם הרותח בו הוא דמי־המכַּבים? – אף זה אינו! המכבים הסירו את פסלי־הנכר מקרבם, נלחמו ביוונות לשם היהדות. והוא – לו לעצמו יש עצבי־שַׁיש קדושים. בשעה שהוא נלחם בגויים שונים. בה בשעה הוא מקבל מהם את תרבותם, את סופריהם הנערצים את אמנותם הקדושה להם… וחוץ מזה, בימי־המכבים היה זב הדם השפוך על קידוש השם והאומה – על קרקעה של אותה אומה, על קרקע־המולדת; עכשיו יורד דמו הזב מתוך שלשה־עשר פצעים, ואפילו אם יאדים הדם את התהום, יֵרד לא על קרקע־מולדתו, אלא על קרקע־זרים… כמה עמוקים הדברים וכמה הם נוראים!… ואולם הדם הרותח בו הוא דם כובשי־כנען: אף הם היו עדיין עובדי עבודה זרה ואף להם לא היה עוד קרקע, לא היתה ארץ־מולדת. כמוהם כמונו חייבים אנו עוד לכבוש לעצמנו את הארץ ולבנות בה בנין עדי־עד לדורות הבאים. ולכבוש זה קוראת ה"מנגינה" הנפלאה, “מנגינת הדם והאש”. –

חזר וניעור טשרניחובסקי מימי חבת־ציון ומימי־הציוניות הראשונים! טשרניחובסקי של קרים ושל אודיסה ושל היידלברג. טשרניחובסקי הבריא, הרענן, החסון, המשתחוה לפני “פסל אפולו” והמעריץ את “שַׁדי”, אלוהי־המדבר – “אל־אלהי־כובשי־כנען בסופה” – –

ושיר לאומי שבלאומי זה, “הכרזת־בלפור” הפיוטית שקדמה להכרזת־בלפור המדינית, לא עכּב אותו מלכתוב שיר שהוא כפירה גמורה בלאומיות ואף בחברותיות, שיר שהוא האַפותיאוזה הקיצונית של הרגשת־היחיד: של זו האהבה, שאינה מכרת בגדרים של מעמדות ובחובה חברותית ולאומית. אני מכַוין להבאלאדה הנפלאה שלו: “ויהי בישורון מלך”. צורתה של בלאדה זו אין כמותה לקסם. באמצעים היותר פשוטים, במלות היותר רגילות, על־ידי מה שחוזרים בה בכל בית החרוז הראשון והרביעי בתור “פזמון” משיג המשורר את הרושם היותר אדיר. שום פַּתוס, שום קישוטים פיוטיים אין כאן. הכל תמים כל־כך ופשוט כל־כך – וכל־כך מרומם ונשגב ומוסיקאלי! – יודע אני אך שיר אחד בעולם, שהשיר העברי יכול להִדַּמות אליו. זהו: Es war ein König in Thule, שבא בתוך החלק הראשון של “פויסט”. אבל השיר העברי רוח אחרת לו:

מלך־ישראל, שלא נקרא בשם, כבר זקן בא־בימים, אבל “עודנו מחזיק שֶׁלח” – עדיין הוא יוצא למלחמה על אויבי־עמו ומציל את ארצו מגוזליה. ואולם למלך זה יש שפחות הרבה שהן עסוקות בטְוִיָה, וביניהן אחת, שהיא “כולה־נוי”. לא היה לה תמרוקים ולא סכה במור, אבל גזרתה היא גזרת־הנאהבות ו"עיניה נוטפות אור". והמלך הזקן אָבד לבו. הפלשתי התנפל על ארצו – והוא יוצא למלחמה על הצר. אבל אך ירד מן ההר ובא במורד – והנה שכח את אוצרותיו, שכח את תהִלתו, שמלאה ארץ, ושכח גם את הרמונו עם נשיו ופילגשיו. טס נֵץ – והמלך הַקַּשָׁת המצוין לא ראה אותו; הוא צועד על עברי־פי־פחת – ואינו מכיר בסכנה הצפויה לו. הוא שכח את ארצו, שכח את מטרתו, שכח את הפלשתים, שכח את עצמו –:

יתר על כן: יודע הוא, שלא ישוב ממערכות־המלחמה; הוא יודע, שקרב קִצו. ואולם הוא יודע עוד דבר אחד: יודע הוא, שאם זקן וְשָׂב הוא באהבתו, ימות בה צעיר ביותר. אהבתו ניצחה את הזקנה ואף את המות. רגשו צעיר הוא וחדש הוא עמו, ומדכא הוא את כל שאר רגשותיו – לנשיו, לפילגשיו ולילדיו, לעמו ולארצו, ממית את אהבת־הכבוד שלו, משכיחוֹ את חובות־המלך. הוא רואה אך את האחת: את השפחה, “שכולה–נוי”, ואת עיניה ה"נוטפות אור"–

והאֲלָהָה זו של רגש־האהבה, רגש־היחיד, יצאה מעטו של טשרניחובסקי בימי המהפכה הגדולה בעצם ימי־התגבורת של הסוציאליות והלאומיות, בשעה שמִלחמת המעמדות והמפלגות, שעומדות על בסיס חברותי ולאומי, הגיעה עד מרום־קצה. והימנון זה לאהבה המוחלטת, שאינה יודעת גבולים וגילים ומעמדות שָׁר משוררנו אך שנה אחת לאחר ה"מנגינה" הלאומית־הציונית! –

אכן, חידה הוא המשורר, חידה, שאין פתרונים לה! – כל מה שנאמר עד כאן לא בא אלא כדי “לשבר את האוזן”: כדי לקרב אל השכל את ההופעה היחידה־במינה בתוכנו, שֶׁשמה “שאול טשרניחובסקי”. מקומו, חינוכו, זמנו, התנועות, שהיה נתון בתוֹכָן, – כל אלה עושים אותו יותר מובן. אבל עודף נשאר תמיד – ועודף זה היא זו הנשמה היתרה שאנו קוראים לה כשרון בחסד־עליון. הרי זהו ה"גרעין" שדבר עליו טשרניחובסקי עצמו בהימנונו “לעשתורת ולבל”: סוד יש בו. אבל כדי שיצמח הגרעין ויעשה פרי, צריך שיותן באדמה מתאמת לו ושיֵרד עליו הגשם; אם לא – ירקב ויהא לאין. וגשם־נדבות זה בשביל הגרעין הסודי, שיָרשׁ המשורר הגדול מדורי־דורות. היו קרים ואודיסה, היידלברג ולוזאנה, חבת־ציון והציוניות, הפרעות והמהפכות. המלחמה ותגבורת־הלאומיות, חינוכו ואהבתו, נצחונותיו ויסוריו, – יסוריו, שאף הם נעשו לו נצחונות על־ידי בת־שירתו הגואלת.

אודיסה, חמשה־עשר באב תרע"ח.

ימים ושנים עברו מיום שנתפרסמו חמש עשרה הסוניטות של טשרניחובסקי בשם “לשמש!” ¹. – ועדיין הֵד־צליליהן רָן בנפשי, אלפי־זכרונות העירו ועוררו בקרבי, וכל אחד מהם קורא אלי באלפי קולות: “לשמש!”.

… הנה טשרניחובסקי העלם, כמעט הנער, לפנַי באודיסה. בן שבע־עשרה הוא, תלמיד בית הספר למסחר באודיסה. נלחמות בו עדיין, כּבַ"קוואַטֶרית" שלו ב"ברית־מילה". הילדות והבחרות. בריא וחסון, עליז תמיד, צוהל לקראת החיים ומלא אהבתה של היוונית הקטנה, כותב הוא שירים בין נשיקה גנובה לנשיקה גנובה ובין ראיון־בסתר לראיון־בסתר. הוא קורא הרבה ולומד הרבה וכותב הרבה; ואף־על־פי־כן בכל גן ובכל שדרה ועל כל חוף־ים תמצאהו. כבר אז הוא עובד־השמש. “נצאה, נגורה שאננים”, “נגילה, נתעלסה באהבים”, ועוד, ועוד, שנכתבו אז, הם שִכּורי־שמש, שכורי־חיים. השמש כבר אז הוא אלהיו – אלהי החיים המלאים.

… והנה טשרניחובסקי זה לפני לאחר שלש שנים, בימי הפריחה של הציוניות ההֶרצלית. גופו חזַק ופניו יפו הליכתו מאוששת וכולו מלא בטחון. מצליח ב"אהבותיו" המרובות ומוצא חן בעיני כל. אידיאַל לאומי נעלה בלבו וחדוַת־היצירה בנפשו. כך נראה לי אז רֵעי המשורר, שכנפיו חזקו וכבר דאה אז במרומי־השירה. ששון־החיים שבו היה כמעָין המתגבר ויצירתו הפיוטית כנהר שאינו פוסק. כאילו מעולם אחר בא אלינו, מן העולם, שבו תנוֶה שמחת־עולם והצער שבו יהָפך במטה־הקסם ל"יגון־נעים", מלח־העונג. דמיתיו אז, אותו עצמו, לאפולון צעיר, אלהי־השמש. לא עוד עובד־השמש היה לי, אלא השמש עצמו, ה"תמוז", שלא מת ולא ימות לעולם, כל עוד יזרמו זרמי־חיים באומתנו. אז יכתוב טשרניחובסקי את “אביב־עולמים” ואת “נטע־זר”, שאינם אלא הימנוני־שמש. “ששון־האור” היה סמל־חייו וקרני־אור הפיץ בכל פינה שפנה, בכל דבר שכתב, בכל מלה, שהוציא מפיו.

… ובעוד שלש שנים – וטשרניחובסקי הוא בהיידלבּרג. מדרום־רוסיה עבר לדרום־גרמניה. ושמש־הדרום שטָפַתו מחדש. לימודי־הטבע הגבירו בו את אהבת־הטבע. לסוד־היצירה חדר, לשורש העליון של כל הדברים ושל כל ההופעות. ואז כתב את ההימנון הנהדר “אגדות־האביב”² שמתחיל בחרוזים:

גִּבּוֹר נַעֲלֶה יֵשׁ בָּאָרֶץ,

“שֶׁמֶשׁ” שָׁם יִקְרָאוּ לוֹ,

גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי־הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַה־נִפְלָא פָּעֳלוֹ! –

ובו באו החרוזים הנפלאים:

אָמְנָם, גָּדְלוּ מַעֲשֵׂי־שֶׁמֶשׁ

וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְלִי חָק –

הַטִּי אָזְנֵךְ וַאֲסַפְּרָה

לָךְ עֲלִילוֹת־הָעֲנָק:

עֵין הַשֶּׁמֶשׁ הֵם הַחַיִּים,

וְהַחַיִּים אַהֲבָה הֶם.

אז כתב את “דיאַנירה” שטופת־השמש ואת “הנאוה מדילסברג” זרוּעת־האור ואת “לֶנכן” שקרניה של החמה הדרומית מפזזות ומשתובבות בתוכה, ושם נתן ביטוי ל"סביאַת־האור" שלו, שאינה יודעת רְוָיָה בשני פרקיו של השיר הנהדר “שרטוטים”:

רַבִּים יֶאֱהָבוּן דְּמִי־נֶשֶׁף, כִּנְטוֹת פְּנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ וְהִיא בָאָה

וְאָרְכוּ מֻטּוֹת־הַצֵּל, וְדוֹעֲכוֹת קַרְנֵי־הָאוֹר – – –

אַךְ אָנֹכִי לֹא כֵן! חַיִּים אָהַבְתִּי וָאוֹר,

חֶרֶס־אֲרִיאֵל אִוִיתִי וּמְאוֹר־הַיּוֹם בִּגְבוּרָתוֹ!

וּבְהִתְפָּרֵץ בְּחַלּוֹן־חֶדְרִי הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר,

וַעֲלִיָּתִי, אִם קְטַנָּה וְאִם צָרָה מֵהָכִיל הַנְגוֹהוֹת,

דָּמְתָה לְהֵיכָל־הָאוֹר, יַם־אוֹקְיָּנוֹס שֶׁל פָּז;

קַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ לְכָדוּהָ, אֵין סֶדֶק, אֲשֶׁר בּוֹ לֹא בָאוּ.

אז החדר הצנוע של המשורר משתנה, העיניים הנפלאות שבתמונת־הרצל התלויה על הכותל בוערות כגחלי־אש, הספרים הישָׁנים מתמלאים אורה וזיו, ואפילו הגולגולת העומדת על שולחן־הכתיבה של המשורר־הרופא, “בת־צחוק מרחפת על פניה – כאילו שמֵחה גם היא על האור ונהרו פניה מגיל”. טשרניחובסקי נעשה משורר־האור של ספרותנו.

… ולאחר חמש שנים בלוזאנה, לאחר הפוגרום בקישינוב, החושך מתעֲבָה סביבו וסביב־עמו; אבל הוא מנצח את הצללים, מתגבר על האפלה, וכל שיר שלו – עֵד מכתבו הנפלא מאינטֶרלאַקן ³ – הוא שיר־נצחון. ושוב הוא נעשה ממשוֹרר־האור, מעובד־השמשׁ – הוא עצמו שמש, שמש־הספרות העברית. כי אור זרוע הוא לישראל עמו, שלקה ביסורים בימים הנוראים הללו. הוא מתנשא לגבהי־המרומים של ההסתכלות הטהורה, בא בסוד־הבריאה, מכיר את “אֶחיו הקטנים” – את היער, האילן, הגל, העננה, הלטאה, עכביש־המים, קלפת־הענב, מכיר את ה"אחים־האיתנים", “אֶחיו הגדולים” – את שיטת־השמשות, את הסהר הבודד, את ה"מַזר הנִדח באין־סוף של הבריאה", את כוכבי־הנוגה, “נפצי התהו ובהו ושבריו”, וביחוד את זה “חרס־אריאל”, שנותן חיים לכל חי. אז יכתוב טשרניחובסקי את "לעשתורת ולבֵּל ואת “מות־התמוז” – מרום שירי־השמש שלו ותחילת שירי־האלילים (“סוניטות־עכו”ם"), שהפליא לעשות אחר כך. בֵּל אלהי־השמש, שמש־האביב המחיה, ועשתורת אלָהַת־הלבנה, שמפרים ומרבים את הכל, מגַלים לו את סודם, את ניצוץ־החיים היוצר שבהם, שהוא:

נֶחְבָּא עָמוֹק בְּתוֹךְ הַיֵּשׁ

כְּרֶשֶׁף גָּלוּם בְּאֶבֶן שֵׁשׁ.

אז יסתכל המשורר בהריונה של האדמה ובילידיה – בדורות־הדשא ושבטי־החי, בסלעי־ההר ובחולות־החופים, בחיי־האור ואף בחיי־הצל, ובכֹּל יכיר “זרע־שמש –זרע בֵּל”. אז יבקש את התמוז אלהי־הקיץ המַבְשִׁיל, “על אֵם דרכים שקועות בשמש ואור, הנוחות ללב בשלוָתן וחוּמן”. אז ישיר טשרניחובסקי את שירת־השמש הגדולה והאדירה, שלא שמעה אוזן ישראלית מיום שיצא ישראל מארץ־השמש שטופת־הנגוהות ונדד לצפון הקר והאפל…

לכל אומה בעלת ספרות ראויה לשם זה יש משורר, שהוא שמש־ספרותו – שמש עמו וארצו. השמש מפיצה את אורה על גדולים וקטנים, על טובים ורעים. היא לוהטת ושורפת לפעמים, ואף מסתתרת היא לפרקים – ועצבות יורדת אז לעולם. אך יותר מכל היא זורחת ומזהרת, מאירה ומחממת. אין בשבילה דבר קטן יותר מדאי, כמו שאין בשבילה דבר גדול מכפי כחה. להאדים את קלפת־העִנְבָּה ולהחם בצי־צפרדעים בבִּצות, לצבוע בצבע כחול ציץ־שדה צנוע ולזרות פוך על כנפיה של צפורת־הכרמים, – הרי זה בשבילה כמו לתת חיים לעולם ומלואו. אין עיפות לה ואין לֵאות בה. טובה ומיטיבה היא לכּל, ועל הכל יופיע אורה. היא מקור הרבוי, כי ממנה רַבְגוֹנוּת ושלל־צבעים. ה"כֹּל" הגדול ממנה הוא בא וממקורה הברוך. כי חום וחיים, אור ותנועה היא נותנת לכּל בכנפיה מרפא ומיָדיה כל טוב לעולם כולו. ואף כשהיא מלַהטת באשה הבוערת הרי היא מיַבשת בִּצות ושורפת את כל החולני ואת כל הזוהמה ואת כל הרקבון שבעולם. ואף כשהיא מסתתרת בענן – עצובים אנו, בני־האדם בניה, אבל לא נואשים: גם “מתוך עב־הענן” היא מסַננת את אורה וחושך גמור אין מסביב לנו…

וכך הוא המשורר־השמש. את הכל הוא סוקר, על הכל הוא מפיץ אור. אינו מצטמצם בחוג צר של הופעות, ואף לא בעמו בלבד. רוח אוניווירסאַלית הוא – על כל העמים והארצות הוא נושא את משאו ואת כל הופעות־החיים הוא מצייר במכחול־קסמו. אין הוא בַּכְיָנִי ואין הוא “מגיד־מישרים” ואין הוא מתיאש. לפעמים הוא מכה בשבט־פיו; אכל אז הוא בא בסערת־חימה – ואז הוא שורף באש לוהטת את כל הרקֵב ואת כל החולני שבחיים. אף לו יש יגון־העולם שלו; אבל אין זו בכיינות נואשת, אלא תוגה מרוממת. לא עצבות פעוטה באה מתוך צרות קטנות, אלא הטראַגיקה של עצם־הדברים, ירידה לתוך מעמקי הרצון העולמי, שתהום־תוגתו באה מתוך מה שאין תשוקתו הנצחית לגילוי והגשמה מתמלאת לעולמים…

כאלה היו שֶׁקספיר לאנגלים, גֵיטֶה לגרמנים, פושקין לרוסים. היינה היהודי־הגרמני ומו’סֶה הצרפתי, שהם קטנים מאלה בהַקֵף יצירתם ובמעוּפה, מתקרבים לענקים אלה במהותם. טשרניחובסקי העברי הוא אחד מקטני־הקטנים בחבורה זו: מצבו של ישראל בעמים ומצבן של הלשון והספרות העבריות בישראל לא נתנו מקום לגאונים אוניווירסאליים שלמים בקרבנו; אבל סוף־סוף חבר הוא לחבורה גדולה זו. אף רוחו אוניוורסאלית היא. לא הרבה כתב במשך של שלשים ושבע שנות עבודה ספרותית, אבל הרבה הקיף. כמעט אין ארץ, שלא תֵאר אותה, אין תקופה, שלא עסק בה, אין אומה, שלא יָרד לעומק־יצירתה, ואין סוג של בני־אדם, שלא שר עליו. צור וצידון, יוון העתיקה, גרמניה של ימי־הבינים, ערָב של ימי מוּחַמד, אוקריינה של ימי־חמֶלניצקי, רוסיה הדרומית. חצי־האי קרים, שווייציה הצרפתית, – כל אלו מצאו תֵאור נפלא בשיריו. והוא שר על הכנענים ועל היוונים, על סקו’תים וטאַטאַרים, על הקוזאַקים של זאַפורוז’יה, על עשתורת ובל ותמוז, על הכוכבים והמזלות שנעשו אלוֹה, על מוחמד, על שאול המלך ונביאי־השקר, על המכבים והקנאים, על בר־כּוכבא וגבורי־ישראל בערב על ר' יהודה הלוי ועל ברוך ממאגנצה. הוא נתן לנו את שירת הומֶרוס ואַנאַקריאון את שירת־הייאוַותה על ההודים אדומי־העור, ואת שירת קאליוואלה לפינים הקדומים, את שירת האכר והנפח, את שירת הפועל והחייל, את שירת העלמה הטאטארית ואת שירת העלמה הגלילית “עולת־הרגל”. והוא נתן לנו במקצת את שירי גֵיטה ומו’סֶה שֶׁלִי ולונגפַלוֹ וּבֶרנס, היינה ודַיהמל. הפרובלימה הדתית, הפרובלימה הלאומית (“מחזיונות נביאי־שקר”, II), הפרובלימה המעמדית (“שיר מזמור לבני תובל־קין”), הפרובלימה המוסרית (“הכף השבורה”). ועוד, – כל הפרובלימות הללו כולן מצאו להן ביטוי נמרץ בשיריו. הקף־יצירה כזה לא יָדע עוד שום משורר בישראל. “וגם את העולם נתן בלבּו” – רק על טשרניחובסקי אפשר להמליץ ביטוי נהדר זה. להקיף ארצות ועמים ולשונות וספרויות ומעמדות ואישׁים במספר עצום כזה לא יָדע אף אחד ממשוררינו בימי־הבינים – לא ידעו אפילו ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי ובני־עזרא; ולא ידעו גם משוררינו החדשים, אף לא הגדולים והמופלאים שבהם. במובן זה כולם הם מצומצמים ועניים לעומתו –יהיו אפילו עשירים ממנו בפַתוס האלהי (ביאליק). במעוף המחשבה הפיוטית (שניאור), במוסיקאליות של החרוזים (כהן), ברוך־הרגש (פיכמאן), בעמקות התפיסה הפיוטית (שמעוֹנוביץ). ובמובן זה טשרניחובסקי אינו רק המשורר האירופי שבאירופיים. הוא גם המשורר העברי שבעבריים. עיקר־גָדלה של היהדות העתיקה, של זו שלפני החורבנות והעבדות והגלויות, הוא – מה שלאומיותה לא קדמה לאנושיותה, מה שׁהיתה אוניווירסאלית לא פחות מלאומית. אם מלך מואב שורף את עצמות מלך אדום לשיד – אין נביא־יהודה (עמוס) יכול להרגע. וישעיהו וירמיהו “לבם למואב יזעק” ו"מעיהם למואב ככנור יהמו". הם “בוכים בבכי־יעזר”, ואת חשבון ואלעלה הזרות ואויבות להם ולעמם הם “מרַוים דמעתם”. יחזקאל יודע את כל פרטי־ענייניה של צור, אפשר, יותר משֶיָדעו גדולי סופרי־צור עצמם. ויונה, שאינו רוצה להציל את נינוה, מַחרבת ארץ־מולדתו, מקבל נזיפה אלהית, שגָדלה ורוממותה יעמדו לדור־דורים. זוהי רוח־ישראל העצמית. זוהי הלאומיות הישראלית הגדולה, הנבואית, המיוחדת־במינה, זו שעשתה את עמנו נושא־האלהות בעולם ויוצר הרעיון המשיחי הנהדר, הלאומי־האניווירסאלי כאחד. ובמובן זה טשרניחובסקי הוא גם היותר לאומי שבמשוררי־ישראל; יותר לאומי מאלה שיָדעו להרעים נוֹראות על פשעי־עמם ולקונן נפלאות על אסונו ושברו. לא מקרה הוא זה, שהאַפּותיאוזה של היהדות העממית – ה"אידיליות" ושירים מעין “הקפות” – נכתבו על־ידי טשרניחובסקי דוקה. הוא העריץ את “חזיונות נביאי־השקר”, אבל הוא עצמו נביא־אמת הוא, משורר הטוב והנאה שביהדות הלאומית: משורר האנושי שביהדות, ואפשר, שלא מדעתו, אף משורר היהדותי שבאנושיות. כי היראַקלֶס שלו, שהוא מוכן ומזומן לשאת כל עמל ותלאה במחיר אהבתה של דֵיאַנירה" – זה אינו יווני קדמון: “יעקב אבינו” הוא זה, שעובד ארבע־עשרה שנה ברחל; הרי “קבלת־היסורים” הוא אחד מארבעים ושמונת הדברים, שבהם נקנית התורה היהודית ולא היוונית. ולא עוד, אלא שאף הייאוותה יש בו משל היהדות, וגיצֶ’ה מאניטו האליל ההודי מדבר בלשונן של שתי פרשיות ראשונות של ישעיהו. ואפילו אנאקריאוֹן האֶרוטי לא אנאקריאון היווני הקדמון הוא זה, אלא אנאקריאוֹן המאוחר, שמתקרב אל היהדות, ולאחר כל ההתפארות במספר העלמות שאהב – מבחר שירו הוא זה, שבו הוא מבקש את הסנונית, שלא תעורר את אהובתו בבוקר השכם בצפצופיה־פטפוטיה (Ἐις χελιδόνα) אבל יווני הוא טשרניחובסקי במה שישׁ משותף ליהדות העתיקה וליַוונוּת הגדוֹלה שבכל הזמנים – בספיגת העולם כולו, בקליטה הפנימית של רַבגוֹניותו ושל הרבוי־באחדות שבו, בהרגשת־המדה, בשלוה האֶפית הגדולה, בתשפוכת פלגי־נוגה על כל ההופעות ועל פרטי־פרטיהן בלא לשׁקוע בפרטים ובלא לאבד על־ידי פרטי־הפרטים את הכלל־הכולל את Ἓν καὶ πᾶν הגדול, את ה"אחד, שהוא הכל", כנוסחה היוונית. שהמקובלים צֵרפו את עצמם אליה, ולא כנוסחה היהודית־הנבואית, שבעלי־התלמוד צֵרפו את עצמם אליה: ה"הכל, שהוא אחד"…

קִראו לו “יווני”, קראו לו “אלילי”, קראו לו “יהודי שלפני מתן־תורה” – ובלבד שתכירו דבר אחד: טשרניחובסקי הוא השמש של הספרות העברית. של כל הספרות העברית מאחר הנביאים ועד עתה. כי מאז ועד עתה לא היה לנו ואין לנו משורר, שקלט לתוכו את העולם ואת דברי־ימי־העולם, שנכנס לפנָי ולפנים של רוחות העמים והדתות והיה יכול לומר על עצמו בבטחה ובצדק:

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּה תִּפְרוֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָל דּוֹר וָדוֹר…

ואת הדבר האחרון הוכיח ב"כליל־הסוניטות" שלו, שקרא לו “לשמש!”:

כל ההיסטוריה האנושית עוברת בו לפנינו. ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה העברית. האנושיות מבקשת לה אלהים. פעם היא מוצאת אותו בצור ובצידון, באשור ובבל ומצרים. ופעם נדמה לה, שמצאה אותו ביוון. בא אלהי־ישראל ומגרש מפניו את כל האלילים. “ישראל” נעשה כשמו – “שוֹרה עם אלהים ואנשים ויכול”. אבל לא! לא נרגע רוח־האדם גם בזה. הטבע הרַבְגוֹנִי אינו רוצה ואינו יכול להכנס לתוך המסגרת הצרה של ה"אחדות" הישראלית־הנוצרית־המושלמית ושל תורה כתובה ומסורה, כעין שטר־חוב כתוב וחתום על חירותם של בני־האדם. ושוב מבקש האדם את אלהיו – מבקש לא על־ידי הפילוסופים שלו עובדי־המחשבה, שמשתעבדים לַהִגָּיוֹן, משתעבדים לחוקים, משתעבדים למסגרת ושואפים ליַבֵּש ולצמק את לחלוחית־החיים, להַדֵּק ולצמצם את אלפי־רבבות ההופעות עד שיכָּנסו לתוך המסגרת הצרה של “דת־חיובית”, – אלא על־ידי המשוררים, עובדי־הטבע, והטבעונים, חוקרי־הטבע, שרק שלל־הצבעים רק חליפות־ההופעות הם משא־נפשם ושעשועי־לבם. והמשורר העברי כאחד מהם. הוא, היהודי, שכרע “לפני־פסל־אפולו” ויודע את התהום שבין אלהי־האדם, אלהי־הצדק, ובין אלהי־הטבע, אֵל־השמש, תהום, שאף “ממֵי־אוקינוס יבָּצר למלאותה”, – הוא אינו מוצא מרגוע לנפשו. שואף הוא “לשמש” בכל רמ"ח אבריו; אבל אין זו שאיפה סמויה. לאורה של נפשו העשירה הוא בוחן ובודק כל מה שעבר על האנושיות, כל מה שקבלה האנושיות על נפשה, רואה את הכח האדיר של ה"ענק מעל הוֹר־ההר", ש"מנוגה־נגדו" חָוְרו אלילי כל העמים העתיקים והחדשים, מאלהי בבל ומצרים, פרס ויוון, עד אלהי הסלאווים והגרמנים והערביים. ואף־על־פי־כן אין הוא יכול להשלים עם האחדות המצַמצמת. כי יודע הוא, שאַף העברים הקדמונים היו עובדי עבודה־זרה, עובדי־כוכבים ומזלות, ו"קידוש־לבנה" שריד קדום הוא מעבודה זרה זו עד היום הזה. והחמה, וכוכבי כסיל וכימה, והפריה והרביה בטבע, וההשתלשלות הגדולה שבטבע מן הדומם עד הצומח, ומן הצומח עד החי, ומן החי ועד האדם, והאדם לכל גילוייו, בכל הדורות, בכל צורות הפיוט, התֵּאור והמחשבה שלו, עם כל צערו ושמחותיו – כל אלה קרובים לנפשו וכל אלה מַטים את רוחו אליהם, כנטות פרחי היַקינטון והאדָני (המאלווה) אל השמש, כהִמָשְׁכָם לקראת אלהי־החום והאורה והפריחה. והוא נשאר אלילי בנפשו; אבל אלילי על־יסוד מדעי־פיוטי ירֵא הוא לבגוד בטבע ובבני כל הדורות, שרעיון־האחדות דוחה אותם (ולכל־הפחות, מקטין את ערכם), על־ידי מה שיתקשר באלהי ה"ענק מהוֹר־ההר" בלבד. ואפשר, יבגוד על־ידי כך גם בדת־אבותיו – אבותיו הקדומים, שעדיין עבדו אף הם לכחות־הטבע ושדי, אלהי־הכח – “אל־אלהי כובשי־כנען בסופה” ־ היה נערץ בתוכם במקום “יהוה” – אלהי ההויה האחדותית והמופשטת.

זהו הרעיון הגדול, שהוא גלום ב"כליל הסוניטות".

חמש־עשרה סוניטות הן. ה"סוניטה" נקראת בעברית “שיר־זה”ב" מפני שמספר חרוזיה הוא י"ד (בגימטריה זה"ב). טשרניחובסקי כתב י"ד סוניטות כמספר החרוזים שבכל סוניטה בודדת, והחרוז האחרון של כל סוניטה משמש חרוז ראשון לכל סוניטה באה אחריה. והחרוז האחרון של סוניטה י"ד שוה אל חרוז ראשון של סוניטה א'. ולסוף באה הסוניטה האחרונה, הט"ו, שהיא מקובצת מכל החרוזים הראשונים של כל י"ד הסוניטות. הדבר נראה כמלאכותי, ואפשר שגרם מעשה אומנות זה לַקוֹשי, שיש בסגנונם של כמה חרוזים בודדים מ"כליל־הסוניטות": אבל אמנות היא תמיד אומנות במדה ידועה. כלום החריזה בפרט והמשקל בכלל אינם דבר מלאכותי? – והאמנות גדולה היא כאן. מי שלא יקרא את י"ד הסוניטות כלל ויקרא רק את הסוניטה האחרונה (הט"ו), לא ירגיש בדבר, שהיא סוניטה מקובצת מארבע־עשרה סוניטות. חידוש אמנותי הוא זה בספרות העברית, ואף בו הראה טשרניחובסקי, שהוא “אמן־הצורות”, – אחד מיתרונותיו היותר גדולים של משוררנו הגדול. ומה שנוגע להלשון הקשה, כבר אמר קאנט: “רעיון קשה מצריך גם לשון קשה”…

בתור “מוֹטוֹ” מוצאים אנו מה שמובא במשנת־סוכה, שבשעת שמחת בית־השואבה בבית שני היו מזכירים הכהנים, שאבותינו קודם החורבן הראשון היו “משתחוים קדמה לשמש” (סוכה, ה', ד' – יחזקאל, ח', ט"ז). ואף הוא, כאבותינו הקדמונים. כיַקינטון וכאדני, אף הוא אין לו בעולמו אלא השמש המאירה. אמנם, מוקף הוא חרול נושך וסורב; אבל בן־ציץ הוא ומלאך מכה אותו ואומר לו: קום גְדָל והביא עמך רִנת־חג למרות הסרבים והסלונים. כי מ"ילדי־אדמה" הוא. רוטב־הניר רגבי־האדמה הרכים ועצי־היער הרעננים גידלוהו; ומן האדמה הבריאה, השדה והיער הביא את שְׂרַף־הברוש ואת הריחות של האגם, השדה והיער שטובים הם בעיני־אלהיו מן השמן הטוב של הכרך, מאבקות־הרוכלים ומכל מיני הבשמים, שבני־הכרך מוצאים בהם חפץ. ועל־כן לא כהן במקדש־כרך נעשה המשורר, אלא נביא־הטבע, כהן השדה והיער. והוא מצניע לכת עם אלהיו ומשתחוה לפניו כשבולת־הפז הכבדה בקמה, שהיא כופפת קומתה כשבא הרוח (סוניטה א').

ואמנם, שבולת־פז הוא המשורר. סוד יש כאן: כל שבולת צופנת זרע בשביל השבלים הבאות; וכך יש להן ערובה של חיי־עד. חיים אלה באים להן מפני שיש בהן גרעין, שהוא נשאר לפליטה משנה לשנה. וכך הוא גם המשורר. אף הוא ינק את שד־הכפר והוא רָוָה את העסיס החי של השדה הפורח ואף רוחו ישאר לפלֵטה גדולה. אבל כמה שמצה עסיס הטבע והאושר – נפשו עדיין היא צמאה. חלום־הוד יש לו – ועדיין לא בא. יש לו שטר על אושר־החיים – כלום יגבה את השטר?… שבילו נצפן מעיניו ואינו יודע מה לו ומי לו: אם בא “עד הגבול” או כבר עבר אותו? – האמנם אביו־יוצרו, שעשה אותו כך ולא אחרת, לא ישמור מוצא־פיהו? – והרי ציץ־בר הוא ואביו הוא השמש, והוא הוא שהכין בשבילו גשמי־חום וערפלי־הר כדי לגַדלו ולנשאו (סוניטה ב').

אכן, הרבה הכין בשבילו השמש אביו: גשמי־חום, ערפלי־הר, הדמדומים שבמעמקי־הים, שהשקט שורר שם לעולמים, עמוד־אש של מעלה, כאשנב של אור, שבא מתוך האש של מטה, זו האש, שפורצת לה דרך בדמות הרי־געש. לוחות־האסטרונומים עם ספר־הכוכבים שלהם אינם יכולים להכיל את כל המון המזלות ואת החום הנורא, שבא מתוך האוקינוס של האש העליונה. וכמו־כן הכין השמש בשבילו גדולות ונצורות, שנמסרות מאב לבנים: שגיונות של חולֵי־הכרך ומסָּרות של תמימי־הכפר, – והוא, המשורר, צריך להיות הציר, שעליו יסוב כל העולם שיָצר השמש, תמציתו, מרכז כל מרכזיו: מרכז בשביל כל מה שהִרְבָּה ואָצר השמש לשם העבר, ההווה והעתיד. וכדי שיהא מוכשר להיות “ציר” כזה לא החסיר אביו ממנו צבעים ועשירות־דמיון ונתן לו סימפוניות של אור וצל וגם כל מיני חמרים לצבעים: כחל – צבע־תכלת –, סרק – צבע אוֹדם – וְשָׁני –צבע־ארגמן (סוניטה ג').

והמשורר התחיל מבין דבר גדול אחד: שלא רק כל הצבעים הללו, אלא אף בעלי־החיים, שהם חנוטים בגביש ובאבן הטובה הנקראת “כרום־הים” (או אַקוואַמאַרין) וחיים חיי־דק כניצוץ, שנחצב מתוך הלמות הפטיש בבַהַט הרַבְגוֹני, וגם הנחשול הבא מתוך נדנודה של ספינה וחי רק חיי־רגע, ואף רקמות־הגידים של לוח העץ האדום “תּוֹלַעְנִית” (מַהַגוני), שנראות כקלוּחי־דם, וגם גוֹנֵי־הגוֹנִים של דמדומי־השחר ושל דמדומי־הערב, שנראים כאוצרות־פז נזרקים לארץ בלא הפסק, ואף־על־פי־כן שמי הדמדומים נשארים עשירים בפז וארגמן כשהיו ואינם מתרוששים לעולם, – שכל אלה ביחד הם מנגינה אחת, שיר נפלא ורם אחד. מנגינת־ההַרמוניה של אפלטון ושל לייבניץ. מי יודע חידה גדולה זו, – חידת ה"אחד" וה"הכל"? בעל־החשבון המצרף מספרים למספרים או חוקר־הטבע? – לא. את החידה הנפלאה כבר פתר הלֵב התם של בני־האדם, שהרגשתם האינטוּאיטיבית חודרת לאותם המסתורין, שאין מקום בהם לחשבונות ולמחקרים. והוא, המשורר, קבֵּל פתרון זה מן הלב התם. כי לבו לא רִמהו: הוא השיג אחדות זו שביצירה על־ידי האחדות שבגורלם של בני־האדם. המשורר הבין את האחדות בטבע מפני שחש צער כל דור ודור ומפני שלכד אותו בחבלי־קסם שיר כל גוי וגוי (סוניטה ד').

ואמנם כן: המשורר התבונן בכתב־החרטומים של כהני־המצריים ובכתב־הדרואידים של כהני־הקֶלטים, בקמיעות שעל גבי קלף ובשיר־קוסמים, שאינו אלא “גמגום עני”, בהשבעת רועי־צאן על סף־הדיר ובלַחשם של המָגים העתיקים, שנשארו לפליטה; ואת מבטו הסקרני שם אפילו בטליסמאות של סין. ואף בכל אלה מצא אחדות אחת. כי בכולם גִלה רק תפילה של בשר־ודם, תפילת אנוֹש אָנוּש זו: “ההוֹוֶה בסתר־יש” – כלומר האלהים, שאנו יודעים ממנו רק דבר אחד: שהוא בעל־הויה ושהוא גלום בחביון־היֶשׁ, היא המציאות הכוללת, – אנא אל תעשני מחוסר־דם ואל תכבה את אשך, שהדלקת בי ברחמך; “אש־נוזלים” זו – אש־הדם – השומרת על אש־הקודש, שאינה אלא ניצוץ אחד מן הלהבות הגדולות שבאלהות־הטבע… זוהי התפילה, שהיא אך סך־הכל של מה שמצוי תמיד ומתרוצץ בלב המר, – קול נפש שסועה וּמְחוּצֵאת: “נפש עוטה אור”, שביחד עם זה היא תועה “במחשך זר” (סוניטה ה').

ומנין כּפילוּת וחצאיוּת אלו? – מנין אור וחושך זה, שמשמשים בערבוביה? – זה בא מפני שהמשורר “לא התקדש למדי”: מפני שהוא מוקף, כחלום מרוקם בשגיונות, "תחום, שאינו אלא ספק – ספק, ספק – ודאי (מה נפלא הביטוי!), מפני שהתרפק, בתהפוכות התוקפות כל אדם חי, על כל גזר־דין מפני שחשב, שהוא יכול לבטל את הדין, את חוק־העולם, שאי־אפשר לעברו, את סדר־העולם המוצק והבלתי משתנה. כלומר: מפני שעדיין חושב הוא שחוקי־החברה אינם קבועים ומוצקים כחוקי־הטבע, שהאדם במעשיו יכול “לשדד את המערכות”. וכך חתר חתירה תחת שדי – לא תחת יהוה, אלא תחת אלהי־הכח, שאין רחמים ואין חולשת־אהבה לפניו. יש במשורר עוד אי־שלמות פנימית מפני שלבש שריון של אֵמון־תום מעל לבגדיו; ואולם בחיי־החולין של יום־יום נשאר לו מאֵמון־תום זה מעט מאד. מפני כל אלה התחילו אור וחושך משמשים בנפשו בערבוביה. ואילמלא היה סופג בכפר־מולדתו, בימי ילדותו וחירוּתו, ריחות של גוש אדמה שמנה ותחוחה ושל חום מחניק, שיוצא מן המגורה בשעת זְרִיַּת־המוץ, ואילמלא קלט את קולה של המחרֵשה הפולחת את הניר ואת צלילו של המגל “הָרָן בַּבָּר” (מה נפלאה ההרגשה!) בשעת־הקציר, לא היה יכול לעמוד בשעה שהתחוללה מלחמה בלבו בין הישן ובין החדש, כשֶׁלבו נתכווץ מתוך ההרגשה, שעומד הוא בין החי ובין הגוסס כבר (סוניטה ו').

וכמה נורא הדבר לעמוד בין החי ובין הגוסס כבר ואיזמל חד בכף! – פעמים בכה המשורר מתוך גיל ופעמים קילל בכעסו בשעה שספג את הקו האחרון של האור מתוך עיניים זרות וגוססות. לרעם כלי־המלחמה ולאֵש הנוצצת במנהרה, שיָשב בה בדד (“בגפו”), התוָה לו את הקו האחרון של הישן ומחק אותו מדף־ספרוֹ בעודו מלא־חיים: כך נעקרת אבן יקרה מספל של שוהם ⁴. ואולם – קורא המשורר – באותו ניצוץ דתי בעין העוממת, בפליטת־הדת, שספגה אור טרם תחדל לעד, באותו ברק של אש קודחת וצורמת, באשֵ, שקראה לאש, שפקדה לרדוף ולהשמיד מתוך קנאה דתית, – בכל אלה הלא היית אתה, אָבי השמש, ו"זה הודך הממני". הרי אף באש־דת יש מכחו של השמש. ועל־כן באתי במבוכה: וכי קדמתי לבוא לעולם טרם ימות הישן לגמרו או היוצר אֵחר לברוא אותי? (סוניטה ז').

כי אמנם, אפשר, אֵחר המשורר לבוא לעולם. הרי הוא עדיין חי בעולם מלא־אלילים. “אֵלים” סביב לו, שמְמַלאים את כל היקום: השמש, הירח והכוכבים הם אלוהיו, להם הוא מתפלל, מפני שזיו־פניהם מְשָׁכוֹ בחבלי קסם. אָה, משורר־השמש יודע, שזולת השמש, שהביאוֹ לעולם על ידי חום התאוה (יֶחֱמָני). אין כלום. בני־שמש הם כל גרמי־השמים. בני־שמש הם מן האילנות היותר גדולים (“עץ־הפיל”) עד קלִפת השום ועד הפחם המתהַוה בבטן־האדמה. ולשמש הכל מתפללים, אפילו אִמות־התנים האכזריות בשעה שהן דורסות את ילדיהן, אפילו שופר־הקרב הקורא במחנה בבוקר השכם להרג ואבדן, ואף כל הגרמים השמימיים ב"שירת־הספירות" שלהם. ובמקהלת־אין־סוף זו גם המשורר ישיר ולא ידום: הרי עדיין הוא עובד־אלילים, מפני ש"עוד לָן בלבו הטל, היורד על שדה־אדום" (סוניטה ח').

כי, אמנם, בשעה שישראל עוד צעיר היה, וסבב את הר־שׂעיר והלך במדבר, שבו הרטיב הטל את ה"חול הקדוש", היה ישראל שָר את שירו־תפילתו רק לאחר שבא הלילה, והכוכבים הרכים נוצצו ברקיע וליל־הקדם פרש כנפיו על היקום, והמדבר והלילה נעשו “סוד אחד”. אז היה קהל־השבטים יוצא מאהליו, עומד על כל תל ומשתחוה בימי חג ו"אִיד" (מועד) באימה לכוכב הרך. וגם עתה, שנתחלפו לישראל שמי־התכלת, וכוכביו אינם בהירים עוד כקדם, והוא נמצא בעול של רקיע נכרי וזר לו, והוא נודד למערב ולמזרח, – הוא יוצא פעם אחת בחודש “בליל רזים”, בשעה שהלבנה במילואה, לקדש את הלבנה כמו שקידש אותה על ראש הור־ההר “מעונה אלהי־קדם” (סוניטה ט').

וכאן נזכר המשורר בכחה הגדול של דת־משה על ראש הור־ההר, שהיה מעון לאלהי־קדם, מופיע בענני־אור משה הענק ולו אֵש־דת. ומנוגה־נגדה שַׁח בּל אלהי־הכשדים על נהר פרת וְחָוַר הספינקס בנילוס, שאפיקו אָדוֹם; ובמטהו נתץ משה את גאונו של זֵיאוס עם כל כחו להחיות את השיש (כח־האמנות), ומפניו נָס פּירוּן אֶל־הסלאַווים, מפניו בָלה החושן של כהני־לוב, ואילנות־ווֹטאַן אלהי הגרמנים הקדמונים, נעשו מאכל לעש וסס; ולאחר־זמן, כשהמזרח האיר מחדש, חפרו מפני אלהי־משה צלמי־כוש, הורמיז אלהי־הפרסיים, והכרובים (האיקוניות), ואלילי בני־ערב נסו מפני אור חצי־הלבנה, דת־מוחמד החיובית. ואולם עוד חזיון למועד: דור יבוא וייצר, כצורף בעליל, את אלהיו הבא שיהא אֶל־ששון־החיים, ואותו נעבוד ברננה. כי לבו של המשורר נוטה אחר כו"ם – אחר כוכבים ומזלות, ו"סוניטות עכו"ם" הוא שָׁר בימים האחרונים (סוניטה י').

והמשורר שואל: האמנם תמתח עלי דין ותשפילני עד עפר על שאני נוטה אחר השמש והכוכבים? על שאיני נוסך את ייני לאֵל של המון־העם ואיני שָׂם עטרה בראשו במחולות קבל־עם? – הרי במקדש־שמיו, שאין שם כל דמות וכל צורה באבן או על קלף, איני מוצא אלא מלאך (“כרוב”), והוא אינו מסַפק את צמאוני להיופי העולמי, שנמצא בכל מקום; ועל ידי ספר־התורה, שהוא לו ספר־יחש, לא יסַמא את עיני, כי רואה אני בו חתימת־יד כִּבְכָל שטר רגיל. ואולם אם עבר אותך גל של התלהבות גדולה וקדושה ורטט של גיל בשעת היצירה הנבואית, וּמְלֵא־שפעת־חיים משתתף לבך בכל רז שבעולם; כשאתה אוהב בגאון ויש בך נדיבות של גבר חזק ולא נדבנות מתוך חולשה ורחמנות – אז נרצֵית לאלהים אלהי־השמש, כמו שהגן הוא שבע־רצון בשעה שהכרוב הירוק כבר הוא בו בתרמילים ובשעה שכבר נתבשל בו פרי־האילנות (סוניטה י"א).

כי, אמנם, הפריה והרביה הצמיחה וההתבשלות – זהו הכל בעולם בשעה שיַבְשילו עשבים שוטים, שיסיגו את הגבול והסייג, שנעשו רק בשביל העשבים הטובים והנאים, ומהם יבואו “חרצנים בחיק־הזָג”, וקרני־האור המסתננות דרך הערפל יגָנזו ויצָפנו; כשיבוא קץ לזמנים על־ידי חדלונן של קרני־השמש ועל־ידי־כך ישתנה האקלים של הארץ, יפוג ריח־היער שלה ואף יסופו כל שרידי־הקדמוניות: שׁיָרי הבנינים על כלונסאות מימי האדם הקדמון, פליטי הבָּלֶה והכּמוּש, והאַמְפ’וֹרוֹת (מיני אגנות) והצנְצָנות, שנמצאו מתחת לאדמה בקבריהם של העשירים, – אז, לאחר אלפי־דור, יבוא הרעיון של אֵל־השמש, אֵל הפריה והרביה, ממכרה צר, יופיע על מרום־מגדלים בחצר כל מנזר של עובדי־אש, במדורות, שתעלינה הנזירות, ויבער רעיון זה במוחו של גאון־הגאונים ובבשרו של יתוש מזמזם בדור ריק ומחוסר אלילי־עולם, – אלה האלילים, שתפסו את המשורר עד שאין לו מהם מנוס ומפלט (סוניטה י"ב).

והאלילים שתפסוּהו הם אלילי־היוונים; “אלילי גוי זה, יִיף כל הנוגע בו”. זהו הגוי, שה"נוי (היופי) היה לחכמה לו, וחכמתו היתה נוי" (כמה נוי יש בביטוי זה עצמו!), נוי, ש"הִזָה מיפיו" על שאול ועל שמי־עָל ועל אוקיינוס. אבל האלילוּת של המשורר אינה יוונית בלבד. גם רוחות־הצפון, שמספרות על הכפור הדומה למשבצות־שְׁבו, קָסמו לו קסם, וגם בין חַמָנִי־אוֹן דִמה למצוא ניצוץ אלילי זה, שבא להִשָנות בו, במשורר, בשעה שתָּר את מקדשם. ואולם באמת אף אלילוּת צפונית ודרומית זו זיק ממזרח היא, ומכנען ועד הנה ישמרהו המשורר: פסל־דָן, האֲשָׁלִים המלאים אימה, שנטעו אברהם וצאצאיו, האשֵרות, גלמי־צוֹר, והאֵל, שעבדו אבותינו באור־כשדים – כל אלה תבעו מן המשורר לשמור על הניצוץ הנראה כזר. והוא עומד ותוהה: איזו הדרך שיבחר בה? היכן הוא שבילו? – אם ימשח למלך את יהוה (“יה”) או יבחר בזיאוס? או, אפשר, יבחר בפסל של הדור האחרון בממלכת־האליל ⁵? (סוניטה י"ג).

וכאן באה השאלה האחרונה: וכי יש לבחור בפסל חדש של אליל או, אפשר, יותר נכון להקים לעולמים שׁיר של חלום־גבורה? אפשר, ראוי לבחור באמונה הפאַנתֵּיאיסטית, שבאה מתוך השקפה מדעית זו, שיש מעבר מכל מערכה נמוכה שבטבע אל מערכה גבוהה ממנה: מתחילה יש לגלות ולבחון את “סוד־הגלמים”, את הצֵרופים של אַטומים דקים, שיש בזהב ובבדיל ובכל מערכת־הדומם. ומן הדומם יש למתוח שביל וקו ישר אל מערכות הצומח והחי, שהן שלשלת אחת בעלת חוליות הרבה: מן הפטריה שבכתמים וירוֹקת־האגם עד עץ־הלוז ועד שְׁגַר־הפיל. ואז יקָלט במוח הסוד של החום, האורה והחשמל, המסתורין של האבן־השואבת והרז של פריחת הגרגיר הבודד של השעורה ⁶, וגם הסוד של זעזועי עצב עֵר, שמתמתח מעצמו במהירות: כל אלה יעָשו “אחד סוד, סוד כל הסודות – חי”. בין האדם ובין בעלי־החיים ובין הצמחים יועבר גשר, וסוד אחד יהיו כולם – סוד־החיים, שמתגלה בכולם כאחד. ואז יוּשר שיר לשמש, אביו ואלהיו של המשורר. אז יבינו הכל, מפני־מה הוא נמשך אל השמש כמו שנמשכים אליו היַקינטון והאדני. החרוז האחרון של הסוניטה הי"ד הוא הוא החרוז הראשון של סוניטה א'. וסוניטה ט"ו היא תמציתן של כל ארבע־עשרה הסוניטות הקודמות לה ואינה אלא צירוף של כל אותם מחרוזיה, שהם אחרונים לסוניטה אחת וראשונים לסוניטה באה אחריה כאמור.

זהו תכנו של כליל־הסוניטות “לשמש!” – השיר היותר מאוּמן בצורתו ובלשונו והיותר עמוק בתכנו שבכל שירי־טשרניחובסקי; יָתֵר על כן: שבכל השירה העברית מימי “כתר־מלכות” ועד היום. נתעלה בו המשורר העברי למרומים, שלא שערתם שירתנו החדשה מעולם. לא עוד יווני הוא המשורר העברי, ואף לא עובד־שדי, ואפילו לא אלילי. יודע הוא להוקיר את דת־משה ה"ענקית", את “דת־הנוי” של יוון, את אלילי גוי וגוי. אבל הוא התרומם על כל אלה והוא נראה לפנינו “כתור האדם המעלה” – אדם מודֶרני, שתורת־ההשתלשלות מְסַיַּעְתּוֹ לטפס ולעלות למרום גבהי־האחדות ולהיות על־ידי כך מ"רואי־השמש" – במובן העליון של מלה קוֹהַלְתִּית זו. אז יבין לשירי גוי וגוי, אז יקח את לבו צער כל דור ודור, אז יבין את רעיון־האחדות העברי באופן חדש – בתור שלשלת־עולם בעלת חוליות מרובות ודומות. ולמרות השקפה טבעונית זו רחוק הוא מן המיכַניוּת, שהרבה מחוקרי־הטבע באו אליה. לא האדם נעשה “מכונה”, לא החי הִתְדַמֶּה לצומח ולדומם, אלא להפך: גם הדומם, גם הצומח, גם כל הטבע כולו בכל הופעותיו וגילוייו, – כולם כולם “היו לאחד סוד, סוד כל הסודות – חי” וחיים אלה באים ממקורהחיים, ממקור הששון והכח, ממקור הצמיחה והפריה, ממקור הפריחה וההתבשלות – מן השמש – והמשורר החודר לעמקי־מעמקיו של “סוד כל הסודות”, של חיי־החיים, נמשך אל השמש כפרחי־השמש הנהדרים והעליזים.

ואולם על־ידי מה שספג אל תוכו את חיי העולם, על־ידי מה שהפיץ את אורו על עמו ועל עמים אחרים, על דת־אבותיו ועל כל הדתות, על דורו ועל כל הדורות שקדמוהו; על־ידי מה שספג את צער אומתו ושמחותיה ואת צער־העולם ושמחת כל החי, – על־ידי כל אלה נעשה המשורר הוא עצמו שמש – שמש גדולה ומאירה לספרותנו המתחדשת. בכחו הגדול פרץ את כל הגדרים, הוציא את ספרותנו מקרן־הזוית הלאומית הדלה והמצומצמת שלה ועשה אותה לאומית־אנושית, כלומר, נבואית ומוֹדרנית כאחת. בחזקת־היד קרע אותה מעל הבכיינות והיֵאוּשיוּת והעצבות הפעוטה; ועל־ידי השמחה הגדולה, על־ידי ששון־החיים, שנטע בתוכה, שִׁכֵּן בה את השכינה היהודית, הנבואית־החסידית, שהעצבות היא תועבת־נפשה ואת פולחן־המתים השאירה לנחלה להנצרות בתה־אויבתה ולהאיסלאַם בנה־חורגה. לא עוד קטנוּת וצרוּת־הֵקף תשכונה בספרותנו ולא עוד קינה ומָות יהיו תוכן חייה. ששון־ושמחה ימָצאו בה וזרועות־עולם תהיינה לה עם מעוף־הנשר. לא עוד תֵּקע נפשם של צעירינו וצעירותינו ממנה ולא עוד יהגו משורריה ומסַפריה אך נכאים. דור רענן של משוררים עליזי־יצירה יקום לנו, שהתחיה תהא משוש־דרכם ולקראת השמש העולָה יכינו את צעדם. ובראשם של המשוררים האלה, ירום ונשא וגבה מהם הרבה, יעמוד מורה־דרכם בחיים החדשים בחיים המתחדשים בכל יום, שמש הספרות העברית – שאול טשרניחובסקי.

ירושלים, סוף אב תרפ"א.

I

איזהו משורר גדול?

– כל שהוא גבר וילד כאחד.

האמנות הטהורה היא משְׂחק. לא משחק במובן של שחוק וקלות־דעת, אלא במובן של חוסר־פניות. חוסר פניות חמריות ורוחניות, ואפילו מוסריות המְשַׂחֵק אינו עוסק בְמִשְׂחָק אלא לשם שחוק בלבד. שום פניה ומגמה אין לו. ובמובן זה טהור הוא המשְׂחק וְצָרוף הוא. במובן זה הוא תכלית לעצמו. ואף האמנות כך. תכלית לעצמה היא – משחק היא.

שתי צורות לאמנות הטהורה: הנאה והנשגב. ולא רק הנאה: אף הנשגב משחק הוא, שהרי אף בו אין פניות וכוונות ומגמות. הנאה הוא הרגש המלהיב והפועל כשהוא לעצמו; הנשגב הוא הרגש המרומם והמסתכל כשהוא לעצמו. ואם הנשגב הוא גילויו של הגבר הרי הנאה הוא גילויו של הילד. הילד מתפעל ופועל תמיד; אך הגבר יכול להגיע לידי רוממות־רוח מתוך הסתכלות צרופה ופאַסיבית.

משורר גדול באמת מאַחד את שני אלה. הוא יוצר את הנאה ואת הנשגב כאחד. ואם בתור יוצר־השֶׂגֶב הוא הגבר, בתור יוצר־הנוי הוא ילד. כי המִשְׂחק המלא תנועה ופעולה. בניגוד אל ההסתכלות הטהורה והמרוממת, הוא הוא עצם־טבעו של הילד.

המשורר שאול טשרניחובסקי הוא האמן העברי היותר שלם, ומצד זה – היותר גדול. ולפיכך נתגלו ביצירותיו הגבר והילד כאחד. זה בצד זה הולכים בשיריו הנאה והנשגב. העמקות, שאין לה קרקע, שבשירים מעין “לעשתורת ולבל” הולכת שלובת־זרוע עם פטפוט פרימיטיבי של ילדוּת־הטבע ב"עולת־רגל". “הרהורי־ערב” ו"בין קברות דור־נכר", שעולם מלא של רעיונות צפון בהם, נכתבים בעת ובעונה אחת עם שיר־משחק מעין: “את מי אוהב?” ו"דֵיאנירה" – בזמן אחד עם “לנכן”. האידיליה “הכף־השבורה”, שכלולה בה השקפת־העולם היותר מקפת, שהתרומם אליה משורר עברי מימי ר' שלמה בן גבירול ועד היום, כוללת בתוכה גם הוּמוֹר רך וחידודים קלים; וכל אלה – במאסר, בתוך מצב, שאין מוצא ממנו. וכמה תמימות יש בחרוזים אחרונים אלה של שירת־האהבה “אך עלז הייתי בבוקר”¹:

לֹא צַר לִי לַחֲרוּזֵי־הַשִּׁירִים

לִכְבוֹדֵךְ, הַנָּאוָה כָּתָבְתִּי,

אַךְ עָגְמָה, הָהּ נַפְשִׁי לְעֵינַיִם,

שֶׁכָּכָה זֶה נַשֵּׁק אָהָבְתִּי

זוהי ילדות, אותה ילדות, שמי שאין לו ממנה ולא כלום, יכול להיות איש־מעשה מצומצם, אבל אי־אפשר שיהיו לו דמיון יוצר וחלומות מַפְרִים. אותה “סכלות מעט”, שהיא, לדבריו של הקוהלת, “טובה מחכמה, מכבוד”.

טשרניחובסקי האמן, היוצר, הוא גם עמקן כפילוסוף וגם תמים כילד. הוא צולל לעמקי־ההויה, חודר אל היסודות של הדברים באחדותם הגמורה ותופס בתפיסה פנימית, ששרשם אחד הוא בתהום ונופם אחד הוא בָּרוֹם. אבל הוא רואה את הדברים גם בהויתם הפשוטה בתפוּסתם המעשית, כילד הזה, שהוא מחוסר כל התחכמות ונוטל את הכל כמו שהוא – כמו שהוא נראה לעיניו וכמו שהוא נצרך לו ל"עבודתו" – מִשְׂחקו.

ולפיכך אי־אפשר היה הדבר, שלא יכתוב טשרניחובסקי שירי־ילדים. ואמנם, הוא כתב כאלה ב"עולם קטן" של בן־אביגדור ב"הזמיר" של נח פינס, ב"השחר" וב"בן־שחר" של קרינסקי, ב"שתילים" של בן־אליעזר. עכשיו יָצאו כל השירים הללו בקובץ מיוחד ² – מתנה טובה לילדינו. זה יהא הקובץ־של־שירים הראשון, שיהא לרצון גמור לילדים העבריים.

כי חסרון עצום יש בשירי־הילדים שלנו – מה שאינם מִשְׂחָק. יש בהם בכולם “פניה”: להיות שירי־ילדים. רוצים הם להפתיע בפשטותם. ב"ילדות" שבהם. כותביהם, שלא היתה להם ילדות מעולם ומרגישים הם בחסרונה, משתדלים “לברוא ילדות” לדור הבא – והם “מיַלדים עצמם”, כביטויו של מנדלי, כלומר מורידים עצמם בכוונה למדרֵגתו של ילד. ולפיכך נעשים רוב שיריהם רגשניים ומתוקים מנופת מתוך חביבות מוּפרזת לילדים קטנים אלה, ש"אינם מבינים כלום ואין לדרוש מהם כלום", או “בדחניים” וְחַדְדָניים כדי לעורר צחוק בילד. ואולם הילד חש בחושו הטבעי, שכאן לפניו גדולים מתחפשים לילדים – ונפשו נוקעת מהם, מ"מתיקותם" ו"חכמותיהם".

טשרניחובסקי הוא האמן של המִשְׂחק ה"בלתי־בעל־תכלית". וגם ילדות היתה לו. והרגשת־מדה יש לו, שאינה מצויה אף באחד מאמני־ישראל בזמן הזה. ולפיכך שירי־הילדים שלו הם שירי־ילדים ממש. אין הוא משתפל ויורד אל הילדים כמו שאינו מראה אפילו ברמז, שהוא עולה עליהם. תמים הוא כמותם ואף “פִּקֵחַ” הוא – פקחות של ילד – כמותם. “ישר” וטבעי הוא בשירי־הילדים שלו כמו בכל שאר יצירותיו.

ושלש מעלות טובות יש לשירי־הילדים שלו.³

קודם כל, אין בהם אריכות. שני בתים בני ארבעה או ששה חרוזים – והרי כל השיר. יוצא מן הכלל הוא “מעשה בזאב בן זאב”, שהוא ארוך, אבל זהו באמת לא שיר, אלא ספור בחרוזים – וספור אוהבים הילדים, שיהא ארוך דוקה. השירים, שכתב טשרניחובסקי בשביל הילדים בלבד, כמעט כולם קצרים הם מאד. ולא אך קצרים במובן מיעוט־החרוזים; אף החרוזים עצמם קצרים הם באופן שקל מאד לשננם על־פה. די שתקרא אותם שתים־שלש פעמים – וכבר אתה “מזמזם” אותם ומרַנְנָם. הרי, לדוגמה, “שיר־מניָן” זה, ששמו “אַחת ואֶחת”:

אַחַת וְאַחַת שְׁתַּיִם הֵן,

וְאִם עוֹד אַחַת – שָׁלֹשׁ;

מִי אֲשֶׁר עֲרֵבָה לוֹ

הוּא הַבָּצֵק יָלֹשׁ.

לוּשׁוּ, לוּשׁוּ, יַלְדֵי־חֵן,

שִׂימוּ בַּתַּנּוּרִים

חַלּוֹת־שַׁבָּת רְקִיקֵי־חַג,

רְקִיקֵי־חַג לְפוּרִים.

רָקִיק לִי וְרָקִיק לָךְ,

וְרָקִיק לַצִפֳּרִים;

כָּל הַיּוֹצֵא אַחֲרוֹן – הוּא

יִהְיֶה רֹאשׁ לַנְּעָרִים.

הרי זה Chef-d’oeuvre של “שיר־מנין”. כמה זה פשוט, כמה זה ילדותי, והעיקר – כמה זה קל! כאילו הילדים עצמם חברוהו. זהו אחד מאותם שירי־המשחק, שבימים מקדם היה מחברם משתכח והשיר היה נעשה שיר עממי – טבעי כל־כך הוא השיר וכל־כך האינדיווידואליות של מחברו נבלעת במהותה של היצירה, עד שאי אפשר לחלוטין, שתהא אחרת משהיא.

המעלה השניה: הרו’תמוס הפנימי. הדבורים פשוטים הם בתכלית הפשטות, ואולם הם מצלצלים כל־כך, עד שהם מִתְנַגְּנִים מאליהם. מֵלוֹדיה טבעית יש להם שהיא רודפת אחרינו כמה שעות, ולפעמים ימים תמימים, לאַחר שקראנום. אפילו מי שאין לו שום חוש מוסיקלי יכול לתפוס את עצמו בשעה שהוא מחבר ניגון להם בלי משים. בבקשה מכם, הגידו לי, האיך אפשר שלא לנגן שיר זה (“גינה לי”), למשל? –:

גַּנָּה, גִּנָּה, גַּנָּה לִי,

פִּנָה בַּמִּסְתָּרִים.

סוֹד זֶה נוֹדַע לִי, אַךְ לִי,

לִי וּלְזוּג צִפֳּרִים.

הַצִפֳּרִים – כִּיכְלִים הֶם,

כִּיכְלִים נָאִים, שְׁחוֹרִים,

מַקּוֹר צָהֹב יֵשׁ לָהֶם

וְזוּג עֵינַיִם אוֹרִים.

שֶׁמֶשׁ יוֹקֵד כְּאֵשׁ־הָאָח,

מַחֲרִיב בּוֹץ וְכָרִים.

לֵיל־נִיחוֹחַ בְּצֵל־הַסְבָךְ, –

לִי וּלְזוּג צִפֳּרִים.

הרי אין זה שיר, אלא זמר!… זמר נאה, שחִברנו אליו ניגון אני, אתה וכל מי שקורא אותו פעם ופעמַיים.

וכאלה הם רובם של שירי־הילדים של טשרניחובסקי. יש בהם איזו עליצות פנימית, שבאה לא כל־כך מן התוכן כמו שהיא באה מן הצורה ומן הרו’תמוס הפנימי הנולד על־ידה. כי טשרניחובסקי יודע את נפש־הילד. יודע הוא, שנשמה קטנה זו צמאה לשמחה. היא משתוקקת גם ללמוד מתוך חדוה, לפזז ולכרכר אף בשעת שִׁינוּן־השירים. ועל כן כל שיריו צוהלים ורוקדים וכל חרוזיו כאילו מוחאים כף. בכל שירי־הילדים שלו אני יודע אַך אחד, שהוא עגום קצת: “האלון” ואף זה אינו מדכא את נפשו של הילד: למרות תכנו הנוגה הוא משעשע כל כך בחריזת־התָּוֶך שלו (חריזה באמצע־החרוז) שבכל חרוז ראשון של כל בית, עד שהוא מרנין את הלב בשעה שהוא מדכא את הרוח.

ולסוף, המעלה השלישית: החריפות התמימה. לכאורה יש כאן שני הפָכים בנושא אחד. באמת אין הדבר כך. כשם שרעיון אינו מגמה, כך חריפות אינה התחכמות. מגמה הוא דבר בולט ומזדַקר מתוך היצירה; רעיון הוא דבר גלום ומובלע בתוך היצירה. ואף ההבדל שבין החריפות ובין ההתחכמות הוא מעין זה. החריפות הוא הרעיון שביצירה. המלח של היצירה, בעוד שההתחכמות היא המגמה של היצירה, סרח־העודף שלה. וטשרניחובסקי האמן, טשרניחובסקי המשַחק, טשרניחובסקי הילד, שונא את המגמה ואת ההתחכמות ואת סרח־העודף. אבל את הרעיון הוא אוהב. כי גם הילד אוהב את הדבר המפליא, שמעורר את דמיונו ואף – את כח־המחשבה שלו. והדבר המפליא יכול להיות מצוין לא במַה שהוא יוצא מן הכלל דוקה, אלא אף – בפשטותו וברגילותו היתֵרה. אף הדבר הפשוט עד לידי גיחוך מצהיל את רוחו של הילד, מעורר בו עליצות. הילד אוהב לראות את עצמו “גדול” ו"חזק", “מזיק” ו"בן־חיל". ושמחה גדולה היא לו כשהוא מתגבר על איזה דבר, או על איזה עצם, או כשהוא תופס אותו כל־כך, עד שהוא מרגיש, שהוא עולה עליו בהשגתו. ועל הדבר הפשוט ביותר הרי הילד מתגבר מאליו, הרי הוא עולה עליו ורואה אותו מוטל מנוצח לפניו, – ועל כן מרובה עליצותו. ואין כטשרניחובסקי יודע תכונה זו של הילד. כמה פשטות של הפלאה כבר יש בשיר הראשון של הקובץ “אנקור קטן”:

אַנְקוֹר קָטָן,

אַנְקוֹר רַךְ,

מַקּוֹר צָהֹב לָךְ

קוּם פְּתַח, –

וּמִפִּתִּי פְּתוֹתִים פְּתוֹתִים,

קַח, קַח! – – –

אַנְקוֹר קָטָן,

אַנְקוֹר רַךְ!

וְאֵינְךָ יָרֵא מִן

   הַפַּח?

שׁוּר, חֲתוּלִי בָא מִתְגַנֵּב –

בְּרַח בְּרַח!

זהו כמעט כל השיר. הילד תופס מהר ובנקל את המצב המסוכן והנלעג כאחד של האנקור הקטן והטפש, שבא לקחת פתוֹתי־לחם ובמחירָן אפשר שיתן את נפשו – יפול בפח ויהא טרף לשִניו של החתול המתגנב! – והסיומים של שני הבתים: “קח, קח!” ו"ברח ברח!" מצלצלים כל־כך וערבים לאזניו של הילד, והם שונים כל כך בתכנם ובתכליתם, עד שהם מפליאים אותו ומשמחים אותו כאחד.

אכן, זהו האידיאל של שיר־ילדים, שנועד לקטנים שבקטנים! –

וכזה הוא מצד אחֵר, השיר המפורסם: “בֶּרֶ’לה אומר” בר’לה עדיין הוא קטן כל־כך עד שאינו יכול לבטא לא גימ"ל ולא קו"ף ולא שי"ן ולא רי"ש (אך בטעות נשארה המלה האחרונה של השיר “חָג” במקום “חָד”). והוא עדיין אינו יודע לחבר משפטים מקושרים זה בזה, אלא מקפץ הוא ומדלג מענין לענין ומערבב את ה"פרשיות". “המן הלסע” (הרשע) רוצה “לתלות את מלדכי (מרדכי) ואסתל (ואסתר) על העץ”; “אילו בא עם אסתו זלת (זרת) – יסליכנו בעד הדלת: צא, איס (איש) לָע (רע)!”. פיטפוטוֹ של הילד הקטן הוא בלתי־מקושר כל־כך ומשובש ומגומגם כל־כך, עד שפיו של הילד הגדול ממנו, שקורא את השיר, אינו פוסק מלצחוק צחוק גדול: הרי הוא, הילד הקורא, כבר הוא יודע שאין אומרים “איס לע”, אלא אומרים “איש רע”; הרי הוא יודע, שהמן בקש לתלות רק את מרדכי ולא את “מלדכי ואסתל”, ובכן עולה הוא על בֶּרֶ’לה הפעוט, התינוק – ואיך לא ישמח? ואיך לא יצהיל השיר הנחמד את רוחו? –

II

וטשרניחובסקי האירופי, טשרניחובסקי ה"יווני", הוא בשירי־הילדים שלו עברי שבעבריים. לו, לעצמו, יש זכרונות הרבה מימי־ילדותו, שהם קשורים במנהגים הדתיים שלנו. השבתות והחגים לא היו עליו למשא ולעול. רק טוב ורק עונג השאירו אחריהם בזכרונו, ועל כן יש בשירי־הילדים שלו הרבה ממה שאנו מוצאים באידיליות שלו: תאור החגים העבריים ומנהגיהם היפים ותענוגיהם הגשמיים הערבים. “חג בעיר” מתגלה כאן לא על ידי רוחניות יתרה, אלא – על־ידי סימנים חיצונים נאים ונעימים: רחוב־בית־הכנסת מלא אנשים ונשים, חבורת־ילדים רצה בשאון והמולה ו"מחזורים" בידי כולם; והשוק ריק מאדם, כל חנות סגורה, אין סוסים הרבה והפרות אינן קשורות מאחורי־העגלות וגועות. כאלה הם “סימני־יום־טוב” שלו. והוא כותב שירים נחמדים בֵּהוּמוֹר התמים שלהם על ה"סביבון" בחנוכה, על התעורה “לסליחות”, על הסוכה הנאה “בחג־הסוכות”, על השלוה הלֵאה של הלילה המצונן “במוצאי יום־כפור” ותקיעת “היתד הראשונה” לבנין־הסוכה, ועוד. יתר על כן: הוא, חניכו של בית־הספר החדש, מספר “מן החדר” – כיצד הילדים “מהפכים את העולם” כשה"רבי" יוצא החוצה ומשאירם לבדם לזמן מועט, וכמו־כן – כמה הם משתובבים בבית־הכנסת בשעה ש"השֵׁמש איננו". כל אלה הם תאורים חיים ו"מפרכסים" – ויהודיים שביהודיים. טפוסיים לדור הולך ולא לדור הבא. כי הדור הבא עוד לא יצר צורות־חיים קבועות ועבריות־בעצם. אבל מה שמבדיל ביותר את ציוריו אלה של טשרניחובסקי מן הציורים בדומה להם של שאר סופרינו ומשוררינו הוא – העדר־ההפשטה שבהם. אין כאן רוחניות מופשטת כלל. על־ידי פעולות ומעשים, על־ידי מנהג ותנועה מסתמנים חגינו בשירים הללו, ולא על ידי הלך־נפש והשתפכות־נפש ו"רֶפְלֶכְסְיָה". הזכרונות הרכים “מימי הילדות” של שלמה האלקושי בעברית והציורים הנאים מתקופת־הילדות של בן־עמי ברוסית, ואפילו כמה מציוריו של יהודה שטיינבֶּרג, מלאים הם התלהבות של קדושה ורומאַניטיקה דתית־לאומית; אבל אלו הן הרגשות, שהגדולים מרגישים כשהם מעלים על דעתם בתור סקירה לאחור את ילדותם. אלה הם ספורים של גדולים על הקטנים. בשירי־הילדים של טשרניחובסקי אין שום מקום ל"דבֶקות" זו ולגעגועים שלאחר זמן. וזהו החדש והחידוש שבהם. ילדים טוב להם מראה־עינים מהלך־נפש ופועל־ידים מהתלהבות ורומאַנטיקה. כל אלה הם ענין לגדולים או אף לנערים מבני ט"ו ומעלה. וסופרינו מערבבים על־פי־רוב שני גילים אלה, של ילדים ושל נערים, מפני שהם עצמם לא היו ילדים מעולם. כשהיו ילדים כבר נחשבו ל"בחורים" וכשנעשו נערים כבר היו יהודים קטנים. שירי־החגים של טשרניחובסקי הם שירי־חגים של ילדים ממש, לא של ילדי־העברים. אלה הם שירי־חגים כלליים, שיש להם צביעה עברית דתית־לאומית, כמו שיש לחגי עם ועם צביעה דתית־לאומית שלהם.

וצביעה זו יש לפעמים אף למעשים, שאין בהם משום דת ולאומיות כלל. כשם שיַער־החורף של מנדלי מתעטף בטלית ומתפלל שחרית, כך אף הילד העברי המחליק “על הקרח” בסנדל המסומר “מתחרה ב’כורעים' וב’שמונה־העשור'”. ובשיר “מלחמת־הפטריות” שנתחבר בעקבות שיר רוסי, נתיהדו הפטריות כולן ⁴. ה"סמקנים" הם “גבירים ויחסנים”, ה"שוּמָניות" הן “נשים צדקניות”, ה"ירקָנים" הם “דלים וקבצנים”, הפִּלְפְּלָנִים הם “לומדים ובטלנים” ו"פטריות־הזבובים" הם “בעלי־בתים חשובים”. לא רק השיר הרוסי נשתנה תכלית־שינוי ונעשה עברי גמור, אלא אף הפטריות נעשו “פטריות יהודיות” כביכול.

ואולם יותר משֶׁיִהד טשרניחובסקי את הטבע הֶאֱנִיש (כלומר, עשה אנתרומורפיים) את בעלי־החיים. הפאַנתיאיסטן העברי הגדול, שהפרחים והאילנות והמעיָנות הם “אֶחיו הקטנים” ולסערות ולרעמים ולהרים ולסלעים הוא “אח גדול, אח נהדר”, שחס על הלטאה העומדת בסכנה ומתדבק בעכביש־המים שבשלולית, אי־אפשר שלא ירגיש בדבר, שהילדים הקטנים הם “פרחים חיים” ובעלי־חיים קטנים. הילדים, שעדיין האינסטינקט מושל בהם, שהרגשותיהם ערות והתבונה המעשית (במובן הקאַנטי) עדיין לא קרעה אותם מעל הטבע החי, אי־אפשר שלא יראו בבעלי־החיים הקטנים והנחמדים את בני־מינם. הלא על־כן דבֵקים הילדים כל כך בכלבים וחתולים ואוהבים כל־כך את העגלים ואת הסייחים. עדיין הם חלק מן הטבע: תמימים כמותו ופועלים בלא הפסק כמותו. על־כן חיים בשבילם האילנות והפרחים, החיות והעופות והרמשים, ועל־כן הם שמחים לראות את כל הבריות ואת כל היצורים דומים להם ועושים כמעשיהם. הם מְשַׁקְּפִים את עצמם בחי ובצומח, ואפילו בדומם, מחיים את כל אלה וחיים את חייהם של אלה. ודבר זה הבין טשרניחובסקי יותר מכל משורר עברי. צריך לשמוע, כיצד מדבר “הגנן הקטן” עם ה"שפנים הקטנים", המחבלים את גינתו (לתשומת־לב: לא עם “השועלים הקטנים, המחבלים את כרמו”!). הוא מבקש אותם, שיֵצאו במנוסה מגינתו, שהרי אך בשבילו נטע אביו את גנו, – ומה יבקשו הם בו, הם, השפנים הקטנים? –

כְּרוּבִי –

טוּבִי

כְּבָר אֲכַלְתֶּם,

וְנִבְהַלְתֶּם –

וַתָּנוּסוּ.

אוּצוּ,

רוּצוּ!

מִמַּאֲרָבוֹ

כַּלְבִּי יָבוֹא –

נָקוֹם יִקְוֹם!

אזהרה לחַי, כאזהרה לאדם. אין הבדל ולא כלום.

וְהַאֲנָשָׁה זו נתגלתה בפשטות מרובה יותר ויותר בשיר “הקוקיה והעז”:

אֶל הָעֵז קוּקִיָּה אָמְרָה:

שַׁטְיָה, מִפְּנֵי־מָה:

אֵין בְּפִי כָּל בְּנֵי־אַחַיִךְ

בִּלְתִּי “מֶה” וּ"מָה"?

עָנְתָה לָהּ הָעֵז: – עֲנִינִי,

הַשָׁמַעַתְּ בַּשׁוּק

אוֹ בַגְּדֵרוֹת מַיָּמַיִךְ

יאמַר אִישׁ: קוּ–קוּק"?.

זוהי כל השיחה. שיחת שני ילדים. ה"עז" היא “שטיה” ויש לה “בני־אחים” – “קוּזינים” ו"קוזינות". העֵז יודעת שהקוקיה מצויה בשוק, ככל בעלת־בית חשובה, או, לכל־הפחות, בגדרות, במקום שהעזים והצאן מצויות, ויודעת מה הבריות אומרות.

הסימנים היותר מובהקים של שעת־השקיעה (“בערוב־היום”) הם הלך־רוחם

של הצמחים והרמשים ומעשיהם של העופות:

נִרְדָּמָה.

הַקָּמָה,

הַמִּגְרָשׁ הַיָּרוֹק;

הֶחָסִיל

בַּשָּׁתִיל

כְּבָר עָמַד מִשְּׁרֹק.

הַדְּרוֹרִים

הַשְּׁחוֹרִים

עוֹד טָסִים כְּחִצִים;

יִבְרֹקוּ

יִשְׁרֹקוּ

וְנִרְאִים כְּנִצִּים.

יָגִילוּ –

יַשְׂמְאִילוּ,

יֵימִינוּ – וְנַעֲלָמִים;

יֵרָאוּ

וְנִבְלָעוּ

בַּסַּפִּיר, בָּרָמִים.

כמה חיים – חיים אנושיים – יש ב"דרורים השחורים" שהם “טסים כחצים”, שהם בורקים כברקים ושורקים באויר כחיצים עפים – ונראים כמתקוטטים! – הם מלאים גיל וחדוה, משתובבים כילדים – משמאלים ומיימינים, נראים – ונעלמים, – וסוף־סוף הם נבלעים בספיר־הרקיע. כמה יש כאן טבע וכמה מתמזג כאן הטבע באנושיות – באנושיות התמימה, העליזה, העֵרנית, זו שאנו קוראים לה ילדות! –

והרי השיר הנחמד “השמחה”. שמחה גדולה קמה בגינה ובגן וחגיגה גדולה הוחגה שם. ומי המשתתפים ב"שמחה" והחוגגים את החגיגה? –:

הָרָחָמָה הִכְּתָה בְתֹף,

שָׁר בֶּחָלִיל שֶׁרֶץ־עוֹף,

חַרְגֹּל שָׁרַק, רִנֵּן זְבוּב,

וַיִּרְעֲשׁוּ עֲלֵי־סוּף;

יִתּוֹשׁ דָּק הֵרִיעַ רֵעַ,

נָשְׂאָה קוֹל בַּשִּׁיר צְפַרְדֵעַ.

– – שָׁם בִּמְחוֹלוֹת קָהָל רָב

יָצְאָה לְטָאָה עִם הַצָּב,

הַחַזֶּרֶת עִם הַשּׁוּם

עִם הַלֶּפֶת בָּצָל חוּם,

סַרְטָן חִגֵּר, שְׁתֵּי תוֹלָעִים

וְזוּג נַעֲלַיִם מְטֻלָּאִים.

בכתבי־קדשנו שנבראו בשעה שעַמנו עדיין היה צעיר וקרוב אל הטבע, “נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו”, “ההרים ירקדו כאילים, גבעות – כבני צאן”, ארזי־הלבנון “הורקדו כמו עגל, לבנון ושריון – כמו בן־ראמים”. הילד בבני־עמנו עדיין הוא קרוב אל הטבע, צריך להיות קרוב אל הטבע, כמו שהיה עמנו כולו בילדותו הלאומית, בטבעיותו הילדותית.

ובשיר היותר ארוך שבשירים ממין זה, “בגינה”, חי לו כל העולם הקטן של הבריות הקטנות חיים מלאים ושלמים:

אַךְ שְׁתֵּי דְלוּעִים,

כְּרוּב וּצְלָף,

וְגוּמַת־מַיִם

כִּמְלֹא־כָף, –

וְעוֹלָם מָלֵא

קָטָן, קָט

שָׁם מִתְרַחֵשׁ,

נָע וָנָד.

כאן אנו רואים: “מחול בני־יתוש במי־הגֵב (הבִּצה)”; זבוב בא ושב “בזמזום עלז” וקורא ושורק אל זבוב בן־מינו; חגב נאה שיָשב על גוש־עפר ו"קפֵּל כנפיו כעין הכחול"; צב, שנפל מֵרום נורא – מן הדלעת, ולא יוכל קום; נמלה רצה, שקשה לה לעבור דרך הקש, – ונכשלה ב"חתחתים" אלה שעל דרכה מפני שהיא נושאת “משא־כבד” – גרגיר של פול, ותש כחה; “שתי־פרות משה” (בלא “רבּנו”, לשם הקצור), שממתיקות סוד לאור־החמה ובחום הקשה; חפושית מנמנמת על הבד; שבלול ענוג “נחפז מעט” ו"פושט קרניו אל כל צד"; בן־עכביש, שמתח את קוריו – חוטי כסף ופז; ילק שורק וחרגול שר; חסילים מתקוטטים על שבולת שדופה; זוג של דבורים מזמזמות מתוך בקשת אוכל מתוק לנפשן; צרעה עונה “בנהם רם”, נודדת ומתחבטת לכל צד בלא שתדע דרכה; צפורת מעופפת ומרפרפת – ועומדת פתאום על הכרוב; [הַ]לְטָאת־ספיר, שחלפה כחץ ותפשה זבוב צוהל, שלא יָדע את האסון האורב לו; ולסוף – תולעת ברודה, שזחלה בסבלנות ובעקשנות זמן מרובה עד שבאה ונחה על הענף… עולם מלא חיים. לכֹּל יש כאן ערך, לכל שם המשורר את לבו שלו ומשים את לבו של הילד: “ברוכים נקלים כחשובים”. שיר זה לילדים (“בגינה”) אינו אלא השיר “קסמי־יער” מתורגם ללשון־הילדים. ה"הכל" חי ופועל כאן ויש לו הרגשות שלו ותבונה שלו. והן קרובות כל כך להרגשותיו ותבונתו של הילד! הרי אף הוא טבע הוא – חסיל וחרגול ודבורה וצרעה כאחד…

ולא לחנם תרגם טשרניחובסקי בשביל הילדים שיר בשם: “מלך־היער אומר”. זהו קינה על היער, שגודעו אילנותיו, ועל־כן ספו־תמו גם ניצניו ופרחיו, נסו חיותיו, נדדו צפריו, אבדו כל תִּלי־נמָליו – ועתה אין כלום: נשארה אך “קרחת”, שאין מה לבקש בה ואין מה למצוא בתוכה… זהו “מות־התמוז” מסור בלשון־הילדים.

ואף את ההוּמוֹר הרך, הילדותי, יודע טשרניחובסקי מאין כמותו. כבר ראינוהו בשירי־החגים. יותר מכֵּן נתגלה בשיר הספורי הנזכר למעלה.

“מעשה בזאב בן זאב” היא “מעשיה” ממש – “מעשיה” לילדים בחרוזים קלים, שספרותנו אינה יודעת הרבה בדומה להם. הכל כאן אנושי – ואף־על־פי־כן לא פג טעמו של ה"משל": הכל כאן “זאֵבי” ו"אנושי" בבת־אחת. כדאי לקרוא את ספורו של הזאב הצעיר בדבר מלחמתו עם הצייד: האיך הוא חושב את היריה לרקיקה – ו"רקיקתו אש בוערת – ועב וענן, בשפופרת – יוצאה היא עם טפות־בדיל"; והאיך הוא חושב את החרב, שהוציא הצייד מתחת למַדיו – לאחת מצלעותיו של זה, “גומד ארכה, ומברקת – כקרן־אור וכמו ברקת”. או, למשל, הציור של העטלף:

וְרֵעוֹ שֶׁל הַשׁוּעָל וְדוֹדוֹ

סַגִּי־נָהוֹר – וּמֵעוֹדוֹ

חוֹמֵד חֹשֶׁךְ, יָמֵשׁ אָמֶשׁ,

יַעַן יָרֵא מִפְּנֵי שָׁמֶשׁ,

וְאַךְ בַּלַּילָה רִפְרֵף, חָיָה

(סוֹף־כָּל־סוֹף – עֲטַלֵּף הָיָה).

כמה מרנין את לבו של הילד “סוף־כל־סוף” זה – פתרון־החידה, שבא לפתע־פתאום מאליו! – – ומה נפלא הוא ה"רֶצֶפְּט", שנותן ה"פרעוש המכשף" בשביל הזאב הזקן והחולה! –:

יֻקַח־נָא לַחוֹלֶה סַרְטָן

וְנַקֵּר עֵינָיו וּטְהַרְתָּן.

שְׁנַיִם הִין שֶׁל בּוּעוֹת בֹּרִית,

וּצְרַרְתָּן בִּלְשׁוֹן־זְהוֹרִית.

וְעֶשְׂרִים מַסְמְרוֹת מִזָּוִית,

וְחִשּׁוּקִים מִן הֶחָבִית,

וְקוֹל הַגֶּבֶר אוֹמֵר שִׁירָה,

חֲרִיקַת־דֶלֶת עַל פְּנֵי צִירָהּ,

שֶׁלֹא נִמְשַׁח עוֹד בַּשָּׁמֶן.

אֶת כָּל אֵלֶה חָרָשׁ־אָמָן

יְכַתֵּשׁ הָדֵק בַּמַּכְתֶּשֶׁת

וַאֲפִיתָם עַל מַרְחֶשֶׁת,

וְעוֹד תּוֹסִיפָה מְלוֹא־הַהִין

גִּהוּק, פִּהוּק וְחִינִין

אֶת הַמָּרָק תִּשְׁפֹּךְ כָּלָה

וְאֶת הַמִּקְפָּה תִּזְרֶה הָלְאָה,

וְאֶת הַנּוֹתָר שִׂים בַּמָּיִם –

וְיֵשְׁתְּ הַחוֹלֶה פַּעֲמָיִם

יוֹם בְּיוֹמוֹ מְלֹא הַכָּף –

הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְהַטָּף.

יֵשְׁתְּ וְיֶעֱרַב לוֹ עַד תֹּם

מֵאָה וְשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם.

“רפואה בדוקה” זו מעלה על הדעת רפואה שכמותה ב"מחברות עמנואל" לר' עמנואל הרומי, ששאול טשרניחובסקי הוא יורשו האמתי בספרותנו ולא לחנם הקדיש לו ספר שלם ⁵.

* * *

כשם שיָצר טשרניחובסקי את ה"אידיליה" העברית וכשם שיצר מחדש, למרות מיכ"ל ומאנה, את שיר־האהבה ואת שיר־הטבע בעברית, כך יצר מחדש, למרות זאב יעבץ וביאליק ונח פינס, את שיר־הילדים העברי ואת ה"מעשיה" המחורזת לילדים בעברית. כי אף שני אלה אך ביצירתו של טשרניחובסקי נתעלו למדרגה של אמנות גמורה – אמנות נעדרת־פניות משחק של יצירה.

אודיסה, אלול תרע"ח.

הספרות היפה – מהותה ומה תכליתה?

היוונים הקדמונים, יוצרי הספרות היפה בצורותיה השונות. הישיבו על שאלה זו תשובה נאה ועמוקה כאחת: גם מהותה וגם תכליתה של הספרות היפה היא – הַהִטַּהֲרוּת (κάθαρσις). הפַּייט־היוצר, החוזה האמיתי, מעלה לפנינו פני־אדם שונים, שנתקלים בגורל או בירושה, או – יותר רגיל בתאוותיהם, של עצמם ושל אחרים. הדבר בא לידי התנגשות ולידי מלחמה, לידי התגוששות־האיתנים. אולם כל התגוששות, כל מלחמה קשה בגורל או בְּעַצְמוּת, או אף באחרים, מביאה לידי יסורים. והיסורים ממרקים ומצָרפים, מזַקְקִים וּמזַכְּכִים – הם מטהרים. והִטַהרות זו היא המהות והתכלית של הספרות היפה כאחת.

ההטהרות ממין זה היא מדרגה רמה. אולם יש רמה אף ממנה – מדרגה, שהיוונים הקדמונים לא יכלו להגיע אליה בזמנם ומתוך חשבון־עולמם. יש בזמננו יוצרים־מספרים, חֲנוּנֵי האלהים הגדולים, שכבודם מלא עולם וכל העולם מקומם ושהתרוממו במעוף־הנשר שלהם על פני עולם זה של מלחמה ושל יסורים, וממרומיהם הנשאים רואים הם את ה"הכל" הגדול כמלא הרמוניה עליונה, שבמלוא תפוסתה הרחבה עד אין־סוף מתבטל כל מה שנראה לנו. בתפוסתנו הפעוטה, שזֶרת ארכה, כבלתי־ישר וכבלתי־צודק, בעינויים ויסורים, בפגמים וליקויים, כמלחמות והתגוששות. ואז מתהווית בלבותיהם של היוצרים הללו הרגשה, שהיא עליונה על ההִטהרות: באים הרחמים השקטים והנוגים, שמקורם ההסתכלות התופסת־הכל וההבנה החודרת־לכל, וצידוק־הדין, שבא מתוך הכרת ההכרח שבכל היסורים והמלחמות והכרת האפסות שבאלה ואלו בסוף־תכליתם. ובתוך תוצאתם של שני אלה – הרחמים וצידוק־הדין – באה טהרה עליונה,שהיא נעלה לאין ערך אף מן ההטהרות היוונית הקדומה.

ולידי טהרה עליונה זו הגיע שאול טשרניחובסקי בסיפוריו המועטים במספרם והקטנים בכמותם, שיצאו זה לא כבר בהוצאת “דביר”¹. אין בששת הספורים הקטנים שלפנינו גדולות ונצורות, אין םפורי־מעשה מורכבים, אין טיפוסים חדשים־מחודשים, אין ציוריות מרוקמת על יריעות רחבות, אידיליות קטנות הן מחייהם של יהודי־קְרִים, שמתוכם יצא משוררנו הנערץ, ומחיי בתי־החולים, שמשוררנו, בתור רופא עבד בהם במשך כמה שנים עוד בתור תלמיד משמש־רופאים, ואף־על־פי־כן מנשבת עלינו רוח מיוחדת במינה מתוך ספורים קטנים אלה.

פעם אחת בימי חייו כתב טשרניחובסקי פיליטון בעיתון “הצופה” ‏‏(תרס״ג, גליון כ"ב) בשם “השושנים”, ובפיליטון זה הביע את הרעיון הנועז, שאף־על־פי שהעולם מלא דמעות, כיעור, מלחמה נבזה על פת־לחם ועל מעט־כבוד, הוא ידע את כל אלה ומבין את כל אלה, – אף־על־פי־כן כל אלה בשבילו כמו אינם. בשבילו יש בעולם רק שושנים ושושנים. מפני־מה? – מפני שלא לחנם נבראו ימי־האורה ותהומות־התכלת והמון־הפרחים ויפעת־הצפרים ויפיָם של כל בעלי־החיים שבעולם. ועל יסוד זה בורא לו היוצר האמתי עולם אחר, שיֵש בו שושנים ושושנים. ועוד על יסוד אחר בורא לו היוצר עולם חדש ונאה. המלחמה עוברת, ההתגוששות כָּלָה, היסורים חולפים, ואולם השמש ורקיע־התכלת והימים מלאי־ההוד והפרחים הנאים והאילנות הירוקים והעופות העוטים שלל־צבעים וההרים הרמים והגנים והכרמים וכל שכיות־החמדה של הטבע יעמדו לעולם, לעולם יעמודו.– ואלה הם מעְיְנוֹת היופי הנצחי, זהו מקור־היצירה הברוך² .

ב"קסמי־יער" של טשרניחובסקי, ב"שיח־קדומים", ב"על המים", ב"נוֹקְטוּרנוֹ", ב"נטע זר אַת לעמך", ב"מות־התמוז", ב"שיר “לעשתורת ולַבל”, ועוד, ועוד, נתגלמה תפיסת היופי הנצחי. ב"אידיליות" שלו, ב"כף השבורה", ב"שירת־האדם", ב"שיר מזמור לבני תובל־קין", וכיוצא בהם, יש עוד צעד אחד לפנים: יופי נצחי, בלתי־מנוצח, יש גם ברע – הכסא לטוב – במלחמה – המקור של הָרַבְגוֹנִיוּת. ובכן גם הרע והמלחמה, הצער והיסורים המלוים אותם, אינם רע בהחלט. אינם כיעור גמור. הכל הולך אל מקום אחד – אל הטהרה. היסורים מטהרים, המחלות מטהרות, אפילו המיתה מטהרת. לא מכפרת, אלא מטהרת. הלידה היא שירה – שיר לעשתורת ולַבֵּל; אבל גם המיתה אינה קינה בהחלט – היא אך הצד השני של הלידה.

ואולם המחלות, היסורים? –

יש מדרגה, שעליה אין פחד אף מהם; שעליה אין הם גורמים עצבות ודכדוך־נפש מפני שאין מורָאָם על בני־האדם. התרומם האדם גם עליהם – והנה הוא משתחרר מהם, שוכח או משכיח אותם – והיו כלא היו. –

שני ספורים מן הששה, שהם כלולים בספר “ספורים” מתארים את בית־החולים: “ערב יום הכפורים” ו"חולו הפרטי של הדוקטור הצעיר" בספור הראשון לפנינו המון חולים שונים ומשונים וביניהם – זקן חולה מסוכן. זקן יהודי בבית־חולים נוצרי. יהודי יחידי, גלמוד ובודד, בלא נפש קרובה ובלא אפשרות אף לגלות את יהדותו. ויום־הכפורים קרֵב – אפשר, יום־הכפורים האחרון, שבו יבקש הזקן סליחה ומחילה וכפרה על עוונותיו מלפני האל הגדול, אלהי עמו הרחוק ממנו, בפעם האחרונה, קודם שיעמוד לפני בית־דין של מעלה. – חוץ מן ה"מחזור" עם תרגום גרמני אין בידי היהודי הזקן והחולה – שלש פעמים חולה, לפי ביטויו של היינריך היינה – שום דבר לפכֵּח בו את צערו ולהפיג בו את יסוריו… כלום יש לך נושא מעציב מזה?…

ואולם בעטו של טשרניחובסקי העצב נהפך לשמחה. הספור כולו מלא עליצות וששון, זולת במקומות בודדים, שהם מלאים תוגה רכה מתוך זכרונות נוּגים, מתוך געגועים ענוגים כְּלִיטוּפֶיה של יד־אֵם, שמלַטפת ומפנקת את בנה הקטן והחולה. בת הצחוק אינה סרה מעל שפתיו של קורא ספור עצוב־ביסודו זה – מפני שהמספר אותו התרומם על המחלה, התרומם על היסורים, התרומם על הגעגועים, הוא ברא לו בתוך בית־החולים, באמצע המחלות והמכאובים, בין האנקות והצעקות, עולם של יופי, עולם של רחמים רבים ועולם של טהרה עליונה, שהכל מתבטל מפניה – גם מכאובים וגם האנקות – וגם אי־ההגיון ואי־הצדק שביסוריהם של בני־האדם – – –

והנה הספור השני. בית־חולים בסתיו, בימי סגריר, בימים של דלף טורד ונמשך עד לאין קץ – – כלום יש לך דבר עצוב ומדכא מזה? – ועוד האגף של החולים במחלות ממושכות, חולים, שאף מחלותיהם נמשכות כדלף טורד, בלא שינויים גדולים לטוב או לרע, בלא הבראה ובלא מיתה. הרי אין לך דבר נמאס־ומאוס מזה. ואולם טשרניחובסקי אף כאן מהפך את העצבות לחדוה. ה"דוקטור הצעיר" מצא על־יד האגף הנורא עגוּר בעל רגל שבורה – והכניס אותו לבית החולים כדי לרפא את רגלו. מאז כאילו במגע־קסם נשתנה הלך־הרוחות. החולים שכחו את מחלתם, האחיות הרחמניות – את שעמומן, ואפילו ה"גיהיימראַט", הפרופסור הזקן והקפדן, ראש־בית־החולים, את דייקנותו ואת קפדנותו ואת שנאתו העזה לכל הפרעת־סדרים קלה שבקלות, – והאגף של החולים במחלות ממושכות צוהל ושמח למרות הדלף הטורד והממושך ולמרות המחלות הממושכות והטורדות…

השושנים גדֵלות גם במקומם של החוחים היותר דוקרים, של הדוקרנים היותר מכאיבים.

אבל הנה המות עצמו בפניו הנזעמים – ואף הוא אינו נורא לנו עוד, “אֱהִי דְבָרֶיךָ, מָוֶת? אֱהִי קֳטָבְךָ, שְאוֹל?” – טשרניחובסקי כותב ציור קטן בשם “בבית־הקברות” והוא יותר נשגב והיותר מטהר שבכל ה"ספורים".

בפטרבורג הבירה, במקום שמוליכים את המת לבית־הקברות היהודי, שהוא רחוק מהלך כמה וכמה פרסאות ממרכז העיר, בקרון על הרכבת וה"לויה". כביכול, נוסעת בקרון אחר, – מלַוים לבית־עולמו יהודי, שכל שבחו הוא – שיש לו בן עשיר. לכבודו של הבן חייבים להספידו – אבל מה יש להגיד על אדם פשוט, שכל שבחו הוא – בנו העשיר? – מגמגמים מלות באנאליות אחדות – ונגמר! ואולם עוד לא יָצא קהל־המלוים מבית־הקברות – פתאום מוּבאה לקבורה אשה בלתי־ידועה. שנפלה בחוץ מתוך שתוק־הלב – ואין מי שיטפל בקבורתה. הערירוּת הנוראה של האשה ביחד עם פניה העדינים פועלים על המלוים. הם מטפלים בקבורתה. ואותו המספיד, שלא מצא מלים בשביל הזקן אבי־העשיר, מוציא מלבו מלים מלאות רגש וצער על האשה הבודדת ועל גורלה המר. ובאותה שעה מתפרצת אל בית־העולם אשה צעירה ומַכֶּרת את המתה ומספרת בשבחה: כמה צנועה היתה אשה זו, כמה צדקה עשתה, כמה יתומים חנכה כבנים – הנה מתה אשה זו בשוק ואילמלא המקרה הטוב – היתה נקברת כאַסוּפית, בלא לויה, בלא הספד בלא מלה חמה על קברה.

קראתי ספור קצר זה כמה פעמים – ודמעות נזלו מעינַי. לא דמעות של צער ולא דמעות של שמחה – על מה יש כאן לשמוח? על שבמקרה לא נתקפח שכרה של האשה היקרה בשעת־קבורתה? – אלא שדמעות של הִַטַהֲרוּת. הרגשתי, שנפשי נטהרה ברגע זה מכל חלאתה. צער־העולם, יגון־העולם ובדידותו של האדם בעולם זה, – כל אלו האבנים, העיקו על לבי בתחילת־הספור, פסקו בסופו. כאילו אבן־מעמסה נגולה מעל לבי. “לפני ה' תטהרו”. לפני אלהַי ולפני האדם רעי ולפני העולם, שאני גֵר ותושב בתוכו, טהרתי על ידי ספור קטן זה רגע אחד – – –

ומה מאוס ושנוא ומכוער החזיר! – הנה כותב טשרניחובסקי ספור בשם “נתפרדה החבילה”, שבו מתוארת חַבְרוּת בין נער עברי ובין חזיר קטן ונאה, שרק לאחר זמן הלך ונעשה חזיר גדול ומלוכלך, – רק אז נקעה נפשו של הנער העברי ממנו… הספור, שאין כמותו לרֵיאליוּת־הציור, מתרומם לגובה של סֵמֶל, שבעל־כרחך אתה מפָרשו על־פי רמז, דרוש סוד. בפועל הוא אותו דבר עצמו, שאנו מוצאים בשאר ספוריו של טשרניחובסקי: אין מכוער ומאוס בעולם, שמכחולו של הצייר־היוצר אינו יכול להפכו ליופי וחמדה, כמו המלך האגדי מידאס היה מהפך כל דבר, שהיה נוגע בו, לזהב טהור.

ושני הספורים, שלא הזכרתים עוד, הראשון והאחרון, “אשכנזים” “וּפלוֹטֶנפוֹרְלאַגֶה”, – כמה יופי יש בהם. הראשון מלא הוא ציורים מחיי־היהודים בקרים לעומת חייהם של הגרמנים היושבים שם – ההוּמוֹר הבריא והחריף מתחרה בו בציורים הריאליים היותר נאים. והאחרון הוא הוּמוֹרֶסקה נחמדת, שממלאת פיו של הקורא צחוק בלתי־פוסק. ומתוך הצחוק עולים חלומות־נוער נועזים ועדינים, שהם כשמן לנשמה המתגעגעת על כל יופי ועל כל נועם.

והספורים כולם מלאים ציורי־נוף וציורי־טבע וציורי־חיים. שלא הרבה כדוגמתם אף בשיריו של טשרניחובסקי, ויש בהם פיסקות שלמות, שיש בהם כדי להפליא אף את הקורא העברי הוותיק.

אכן מרגלית קטנה ונאה נתנה לנו הוצאת “דביר” בספר הקטן והנחמד גם בחיצוניותו. ומרגלית זו קבועה תהיה בכתרו של המשורר הגדול ותתנוצץ מתוכו ביפעת־אַלְמָוֶת.

ירושלים, י"ב טבת תרפ"ג.

העתונות הפיצה את השמועה, שאול טשרניחובסקי כתב דראמה בשם “בר־כוכבא” ומסר אותה ל"הבימה" לשם הצגה, על־כן אין לו רשות לפרסמה בדפוס קודם שיעלוה ה"בימָנים" על הבמה. הייתי אחד מן המאושרים, שזכה לקרוא דראמה זו בכתב־ידו. לצערי, החזרתי את כתב־היד זה כבר ואין בידי להביא דוגמאות ממנו כדי לחזק את דעתי על דראמה זו. אבל דומה, שאף הרושם הכללי, שנשאר לי מן הקריאה־בעיון של “בר־כוכבא”, ראוי לו להמסר לקוראינו – לא בתור בקורת ממש (בקורת בלא ראיות ומראי־מקומות אינה שוה בעינֵי הרבה), אלא בתור “מעין בקורת”, שהנהיג בספרותנו לפני כמה וכמה שנים א.ל. לווינסקי הבלתי נשכח. אם אטעה בכמה דברים – יסלחו לי גם המחבר וגם הקורא שאינו קפדן.

* * *

לא אכחד: כשנגשתי לקרוא את "בר־כוכבא” הייתי שקט ביחס להגבור הראשי – בר־כוכבא עצמו. הרי מורד גדול אחרון־ליהודה זה הוא מן הגבורים החביבים על טשרניחובסקי ביותר. המשורר העברי הגדול רומם ונישא אותו עוד בשירו הנהדר “לנוכח היָם”. מי יכול לשכוח את החרוזים בני־האלמות הללו?–:

וְאַתָּה בֵּן־כּוֹכָב!

וּבְקוּמְךָ עֲנָק,

וַתֶּחֱרַד הָאָרֶץ וַתָּנַע,

וַתָּחוּל מְלֹא־אַסְיָה עַד אִיֵי־הַיָם;

גַּם רוֹמָה עַל שִׁבְעַת שְׁפָיֶיהָ,

שָׂרָתִי־בַגוֹיִים – אֲחָזָה הַחִיל,

רוֹפֶפֶת עֲלֵי עַמּוּדֶיהָ.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִל וְהָעֹז,

כָּל זִרְמֵי בְנֵי־עַמְךָ הַגֵאִים,

אֲשֶׁר אֲבוֹתֵיהֶם עוֹד שָׂרוּ עִם אֵל

וּבְחֶזְקַת־יָד לָקְחוּ בִרְכָתוֹ.

וַיִּהְיוּ בְךָ מַעְיְנוֹת הַחַיִּים וְהָאוִר,

לֵחֵנוּ, עֻזֵנוּ, עֹז־אֻמָּה,

בְּטֶרֶם עוֹד הָיְתָה גַם נָגְעָה בוֹ יַד –

שׁוֹמְרֵינוּ, חוֹנְטֵינוּ לַדוֹרוֹת.

מי שכתב כך על בר־כוכבא – ודאי יֵדע לתאר את הגבור הנערץ כהוגן. אבל במלחמת בר־כוכבא השתתף עוד ענק אחד – ענק הרוח, ור' עקיבה שמו, מה יעשה בו טשרניחובסקי? מה מבין טשרניחובסקי בבניָן רוחני ענקי זה, ששמו “תלמוד” ו"מדרש"? ומה יבין טשרניחובסקי באחד מגדולי־הגדולים שבתנאים, שכל התלמוד והמדרשים כולם מלאים את רוחו הגדולה? – מה יכול להבין בכל אלה אותו משורר, שעדיין הוא “נטע זר לעמו. ציץ נכרי לַכֹּל”, זה שכְָּלל את הפרושים ואת התנאים ואת האמוראים בתוך “חונטינו לדורות” והוציא עליהם משפט קשה ב"מחזיונות נביאי־השקר" וב"לנוכח פסל אפולו"? –

לתמהוני הגדול ולשמחתי הגדולה עוד יותר, יצאה דמותו הגדולה של ר' עקיבה בדראמה של טשרניחובסקי מבהקת ומלאת־זיו, אפשר, יותר מזו של בר־כוכבא בכבודו ובעצמו.

על צד האמת, יש בכל דראַמה רק שלשה “גבורים”: בר־כוכבא, ר' עקיבה והכּוּתית היפהפיה. בר־כוכבא הוא היותר פועל, ר' עקיבה הוא היותר משפיע והכותית היא היותר גורמת במאורעות. כל השאר הם טפלים ובאים אך כדי למלא את החלל שבתמונה.

אבל – נגש אל הדראמה עצמה.

חג לעם בט"ו באב, שאז “בנות־ירושלים” יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: “בחור. שא־נא עיניך וראה”, סרדיוטים רומיים מתערבים בחגיגה העממית ופוסעים ברגליהם הגסות על ראשי העם היהודי. אי־הרצון התוסס בלבבות זה כבר, החימה הכבושה – מתפרצים ברגע אחד, והמרידה מתחלת. בראשה עומד גבור נערץ, כובש־המונים ברצונו העז, אבל “ארצי” כולו. אין לו בעולמו אלא השחרור המדיני של האומה על־ידי הכח – כחו שלו העצום וכחם של חיילותיו המסורים לו עד לידי קטיעת־אצבעות בפקודתו הראשונה. גבור כזה בחיל כזה – טבעי הוא הדבר, והוא הולך מחיל אל חיל. המנהיגים הרוחניים של האומה, התַּנאים, מפקפקים ברובם המכריע: וכי זוהי “גאולתנו ופדות־נפשנו” – מלחמה צבאית, שאין בה מ"פדות־הנפש" ולא כלום? – אולם אחד־יחיד בין התּנאים, הוא משכמו ומעלה גבוה מכולם, ר' עקיבה בן יוסף, משתיק את ההתנגדות: כדי שאפשר יהא לפעול פעולה רוחנית צריך להכשיר את התְּנאים המדיניים והחמריים תחילה, – ודבר זה עושה בר־כוכבא. ועל־כן צריך לתמוך בידו, לעמוד לימינו ולנהלו בעצה טובה, על־ידי כך להכניס את כּח־התורה, כח־הרוח, לתוך ההתגוששות המדינית הגדולה. ור' עקיבה הזקן נעשה נושא־כליו של בר־כוכבא הצעיר, ובר־כוכבא שמע לו בכל. אז זורם העם אחר מנהיגו המדיני ואחר מנהיגו הרוחני כאחד באלפיו וברבבותיו – ובר־כוכבא הולך מחיל אל חיל, מנצחון לנצחון.

הרומיים רואים, שקשה לנצח את הגבור היהודי במערכה גלויה – והם שמים אל הערמה פניהם. כך דרכם של כובשים מאז ועד היום. כל האמצעים כשרים במלחמה – וריגול ובגידה הרי הם בה מן הדברים היותר רגילים. צריך ללכוד בפח מוסרי את הגבור הבלתי־מנוצח – ויבוא הקץ לנצחונותיו. יבוא־נא רק הכשלון המוסרי, הרוחני, יתפורר־נא רק הרצון השלם והמכוון רק לדבר אחד ויחידי – המפלה במלחמה תבוא אז מאליה,

הרומיים מוצאים להם את העזרה הדרושה בתוך הכותים שונאי־ישראל. “גוי נבל הדָר בשְכֶם” (בן־סירא) מפחד מפני הצלחתה של המרידה היהודית: מהתחזקותה של היהדות צפויה סכנה לכותים, שהיהודים, ודאי, יפילו עליהם את עול־דתם אם יצליחו להעשות שליטים־יחידים בכל ארץ־ישראל. ובכן יש צורך לאומי־דתי לכותים להכשיל את היהודים. האמצעי לכך היא – דלילה חדשה בשביל שמשון הגבור שבמבצר־ביתר.

ולכותי זקן אחד יש בת יפהפיה. הכותי הזקן משוחד הוא לא רק בזהב רומי, אלא אף באידֵאולוגיה כותית־לאומית, בפאטריוטיוּת כותית. הוא ערֵב לרומיים בחייו, שיכשיל את הגבור היהודי על־ידי בתו היפה.

הכותית היפהפיה באה כשבוֹּיַת־חרב, כביכול, לביתו של בר־כוכבא. והוא מתאהב בה בכל חום לבו החזק והתַאֲוָנִי. וכך הוא נתון בידה לעשות בוֹ רצונה, אבל בזה אין מן החידוש, כך היה מסבֵּך מצב כזה כל כותב־דראמה. ב"בר־כוכבא" של טשרניחובסקי יש חידוש: הכותית היפהפיה, שבאה לביתו של הגבור היהודי אך כדי לרגל את טכסיסי־מלחמתוֹ ולמסרו לידי הרומיים, מתאהבת מצדה בגבור עז־הרגש, עדין־הלב וכביר־הרצון לא פחות משהוא מתאהב בה. ונוצרת קוליסיה דראמתית נפלאה. איך תמסור את אהוב־לבה היקר לה מכל? איך תָּרע לאדם נפלא זה, שיותר שהיא מכרת את תכונתו הרמה היא מערצת אותו יותר ויותר?–

ואולם האב הכותי דורש מבּתוֹ למלא את התפקיד, שבשבילו באה לביתו של בר־כוכבא. אם לא תעשה כך, סכנה צפויה לאביה מן הרומיים, שהבטיח להם בערבות־חייו למסור את הגבור בידיהם על ידי בתו הפהפיה; וסכנה צפויה לו אף מן הכותים עצמם, שבטחו בו גם הם; ועינויים רוחנים צפויים לו ממצפונו הכותי. הוא דורש מבּתו בכל תוקף להציל את גופו ואת נפשו של אביה כאחד במחיר מפלתו של היהודי המסוכן, אהבת־אבות ואהבת מולדת (שומרון הכותית) קודמות לאהבת־גבר; ובפרט אם הגבר הוא זר ושונא מסוכן, מתלקחת מלחמה איומה בנפשה של הכותית הצעירה, האוהבת נלחמת בכת, האשה הרכה – בפאטריוטית הנאמנת. עוד מעט ותכריע האשה האוהבת – “עזה כמות אהבה” – אבל האב עומד על דעתו בכל כח רצונו והשפעתו ודורש בחזקה את הכרעת־הכף לצדו. הוא מציע לבתו זהב, תכשיטים, שֵם־תפארת בעמה – ללא הועיל. אז הוא פושט צוארו לקראת פגיון חד, שהוא מוציא מחיקו, מראה לבתו, שהיא היא שתהא המרצחת שלו, בת רוצחת אב… זה פועל. אין כח בידי הבת הצעירה לעמוד בפני טענה נוראה כזו. הרי לארץ־הקדם אנו נִשָׂאים במחזה, להמזרח המָסָרְתִּי,שבו הבנות הן שפחותיו של האב עד יום־הנישואים. השפחה משתעבדת לאדון־חייה, לאביה, שיש לו רשות למכור את בתו לאָמה, ובכן, – אף להכריחה, שתשתעבד לרצונו ותמית את רגשותיה ואת הכּרתה כאחת.

ובר־כוכבא אינו יודע כלום. הוא רואה אהבה עזה נאמנת מצדה של נערה צעירה ויפה – ואיך יחשוד, שפרח נאה זו מסתיר נחש בגביעו הרך? איך יעלה על דעתו, שנערה תמימה אוהבת זו יש לה עסק בפוליטיקה? – דלילה הכותית משתמשת באֵמון זה ומכשלת את בר־כוכבא. היא בולשת את סודות־המלחמה של בר־כוכבא ומוסרת אותם לרומיים – ובאה תחילת־הסוף.

וביחד עם סכנת־מפלה מבחוץ בא גם כשלון מבפנים. ר' אליעזר המודעי אינו יכול לראות במנוחה, שגִבּור־ישראל, מלך־המשיח, נלכד ברשת־אהבתה של כּותית. לא רק המעשה עצמו הוא נגד הכרתו הדתית הפנימית; הוא אף מרגיש ברגש אינסטינקטיבי, שהכותית שָׂמה מארב בבית־פנימה. בר־כוכבא רותח מכעס על התָּנא הזקן – והורג אותו, העם מזדעזע למראה רצח של זקן גדול־בתורה – וחלק גדול מן העם פוסק מלהאמין בבר־כוכבא כִבְמֶלך־המשיח. מלך־משיח־ורוצח – שני הפכים בנושא אחד. וכך בא הכשלון משני צדדים בבת־אחת; מבחוץ ומבפנים, כשלון צבאי ורוחני כאחד. ועל שני אלה נוסף כשלון נפשי; נשמתוֹ של הגבור שוב אינה שלמה. היא אינה נתונה עוד אך ורק למלחמה ולחירות; האהבה לכּותית עושה קרע בנפשו. והרי כל נצחון דורש שלמות־נפש: התמכרות גמורה, בלא שריד כל־שהוא, לרעיון אחד ומיוחד – רעיון משחרר ומנצח.

המפלה היא הכרחית. ואף ר' עקיבא רואה את הכרחיותה. אלא שבגודל־נפשו ובגאונו הרוחני אינו יכול לעזוב את בר־כוכבא לנפשו בשעה של פורעניות. הוא מרמז לבר־כוכבא על חולשתו של זה: מה שרגשותיו הפרטיים קודמים לו לעניני־האומה במלחמתה הקשה בעד גאולה ופדות. ללא הועיל, בר־כוכבא הוא שִכוֹר מיין־אהבתה של הכותית – ואינו רוצה לראות ולדעת כלום.

וכך באה הקאטאסטרופה על שדה־קרָב. עכשיו הולכים הרומיים מחיל אל חיל, מנצחון לנצחון, ודמי־ישראל נשפכים כמים בסביבות־ביתר… וברגע שכמעט אפסה כל תקוה לנצחונם של היהודים נפגשים שני המנהיגים הגדולים: המנהיג המדיני והמנהיג הרוחני, ששניהם טעו והטעו את העם בתקוה כוזבת. והשיחה – השיחה האחרונה – בין בר־כוכבא ובין רבי עקיבה מלאה היא הוד עליון וחדירה תהומית אל פנימיות הדברים, שכמדומה לי, אין כדוגמתם בספרותנו החדשה.

בר־כוכבא שכבר הוא צופה ויודע את מפלתו הוודאית, מצדיק על עצמו את הדין. הוא לא יָדע את כחם של הרומיים, אבל הוא לא ידע אף את חולשתם של היהודים. אומה, שאינה יכולה לסלוח לגבור הנערץ שלה חולשה אנושית קטנה, אין לה תקוה לגבורים מנצחים, ודאי, הוא מנוצח, ובכן, ודאי, אינו משיח. ועל זה משיב ר' עקיבה:

– לא. אתה־משיח, אבל לא המשיח בה"א הידיעה. אתה – משיח מפני שאתה גבור, מפני שנתכוונת לשחרור־האומה, מפני שהשלכת נפשך מנגד לשם גאולת העם והארץ. אבל אתה אינך המשיח. אין אתה רואה את התנאי ההכרחי ביותר של הגאולה – פדות־הנפש; ולפיכך אין אתה מוכשר לשכוח את עצמך, את רגשותיך הפרטיים, את תאוותיך העזות, את חולשותיך האנושיות, אלא בסערת המלחמה ממש. בשאר הזמן אתה מוכשר להתמכר לנערה כותית, להרוג בכעסך זקן גדול־בתורה. לא כך הוא המשיח בה"א הידיעה. הוא – אין לו כלום בעולמו זולת רעיון הגאולה, בשבילו גאולתנו ופדות־נפשנו באות כאחת ואין האחת אפשרית בלא חברתה. בו אין חולשות אנושיות ואין תאוות מהַוות קרע בנפש. הוא – שלם בתכלית־השלמות, צדיק גמור, ענוותן מפני שפע של גדלות, וַתְּרָן מפני ש"יש לו רב", מסור לרעיון גדול אחד כולל־הכל והולך בדרכו היחידה והמיוחדת עד הסוף, – ועל־כן אי־אפשר שלא יצליח, אי־אפשר שלא ינצח. הוא יהא המשיח בה"א הידיעה, הוא עוד עתיד לבוא. אבל גם אתה – משיח. ושמך יזכר על טוב גם אחר מפלתך, מצפה אני, אמנם, להמשיח העתיד לבוא. אבל איני מתחרט, שהייתי נושא־כלים של משיח אף אם בלא ה"א הידיעה – אפילו אם דבר זה יעלה לי בחיָי! –

ור' עקיבה גדל והתרומם ברגע זה כמו שלא גדל ורם אף אחד מגדולי־הרוח של האומה המגדלת גדולים כאלה מדורי־דורות.

* * *

זהו, עד כמה שאני זוכר בעל־פה, התוכן הכללי של “בר־כוכבא” הטשרניחובסקאי, הקורא רוֹאה: יש בו גדלות ורוממות ומקוריות יוצאת מן הכלל, ועד כמה שאני יכול לשפוט, יש בו גם דראמתיות מרובה: על־פי עצם הקוליסיות שבו צריך הוא להשפיע השפעה עצומה מעל הבמה – הרבה יותר משהוא משפיע בשעת־קריאה. והתמונות הנפלאות שבו: החגיגה העממית בט"ו באב, מועצת־התַּנאים ור' עקיבה בראשם. ההתנגשות של הכותי ובתו, התמונות של האהבה הסוערת שבין בר־כוכבא ובין הכותית חֲמוּמַת־הדם, מלחמתה של כותית זו בנפשה בשעה שהיא באה למסור בידי הרומיים את אהובה היקר לה מכֹּל – זולת אביה ומסורת־עמה, הריגת ר' אליעזר המודעי, אכזבת־העם במשיח שלו, ועוד, ועוד, – כל אלה הם מוֹמֶנטים דראמתיים ממדרגה ראשונה, שיפעלו מעל הבמה פעולה עצומה.

ויש להוסיף: הרי כאן נתונה לנו בעברית דראמה עברית־מקורית, שפעולתה בארץ־ישראל, שמתגלמת בה מלחמת־החירות האחרונה של האומה הגדולה אף במפלתה ושבה משתתפים גבורי־האומה לשני סוגיהם: גדולי־הכח וגדולי הרוח. לראות על במה עברית ובארץ־העברים את בר־כוכבא ואת ר' עקיבה כאחד, – כלום יש לך מראה נהדר מזה? –

אֵימָתַי נזכה לכך?

ירושלים־תלפיות, ז' ניסן, תרפ"ט.

גדול באמת הוא רק אחד משני אלה: או מי שהקדיש את חייו כולם לרעיון מרכזי אחד, או – מי שהקיף את עולם היצירה האנושית בכל מלוא־תפוסתה. הראשון יכול להיות מדינאי גדול, עסקן לאומי כובש־דרך, פילוסוף יוצר־שיטה; האחרון יכול להיות סופר בעל־מעוף, חכם כולל או משורר גדול.

ה"מוּשלם" היהודי דוחה אותנו בשטחיותו. אבל “החכם הכולל” שאינו משתקע בקטנות ושֶלמרות הכרת־הפרטים רואה הוא גם את הכלל, הוא הופעה גדולה ונהדרת, שהולכת ומתמעטת, לצערנו, מיום ליום, ואף אנו אין אנו יודעים להוקירה כגודל־ערכה. וכמותו הוא אף המשורר הגדול: הוא בעל חוש מקיף עולם ומלואו, תבל ויושבי־בה.

כי, אכן, גאונותם של המשוררים מתחלת עם תפיסתם האוניברסאלית. יש בין המשוררים בעלי רגש עזים, ציירים מרובי־צבעים, מְעַצְבִים בעלי כח עצום. הם מפליאים, הם מלהיבים, הם גדולים בכח־השפעתם, אבל עדיין אין בהם מן הגאונות ולא כלום. גדולים הם כחוקרים “בעלי מלאכה אחת”, שמוכשרים לנצח את הכל במקצוע אחד. אבל גאונים אינם. הגאונות בשירה מתחלת במקום שהמשורר, עם היותו לאומי גמור, כלומר, נותן ביטוי שלם ואמיץ לרוּח־אומתו, מתרומם עד לידי גובה אנושי־כללי. כי משוֹרר־גאון הוא מי שמוכשר להקיף ברוחו את כל העמים והמדינות ולעשות את יסוריהם ושמחותיהם לשֶלו. זהו גאון אוניווירסאלי, שאומתו מתפארת בו והאנושיות נהנית ממנו. הוא שייך כולו לאומתו בכשרונו, באופן־יצירתו, בנטיתו העיקרית מדעת ושלא מדעת. אך גם “את העולם נתן בלבו”. גם שאר האומות, האנושיות כולה, כַּטבע כולו ותבל כולה, העבר הקדום והמאוחר של עמו ושל כל העמים, מן הפראים עד עמי־התרבות העליונים, מלחמותיהם וצערם, שירתם ומחשבתם העליונה – כולם, כולם משַמשים חומר לבת־שירתו, כולם הם בני־דאגתו וילדי־טפוחיו. משוררים כאלה – רוחם מרחפת על כל הדורות, מתהלכת בכל הארצות, חודרת אל כל העמים והדתות והלשונות, ואת הכל היא קולטת, ואת הכל היא מוכשרת לא רק להכיר ולהבין, אלא אף לחוש ולתפוס¹.

משוררים לאומיים־עולמיים כאלה יש רק לַגדולות באומות, ואף להן – במספר מועט מאד. אין אנו יודעים בין היוונים והרומיים הקדומים גאונים אוניברסאליים כאלה אלא בין החוקרים והפילוסופים (הירודוטוס, אריסטו). המשוררים היוונים והרומיים הגדולים נטלו את החומר לשיריהם מתקופות עתיקות ושונות. אבל רוב־תכניהם סבב בתחומיהן של יוון ורומי. רק נביאי־ישראל נבאו על גויים ועל ממלכות. אבל הם היו גאונים מיוחדים־במינם: את תכונתם של הגדולים מן המין הראשון – רִכּוּז החיים כולם ברעיון גדול אחד – אִחדו עם טיבם של הגדולים מן המין האחרון – חבוק זרועות־עולם, הקפת האנושיות כוּלה על־ידי רגש־ההשתתפות ועל־ידי הארת ההבנה כאחד (“על כן מֵעַי למואב יהמו”).

אירופה יודעת מספר ידוע של משוררים גדולים בעלי הקף עולמי: גֵיטה, ביירון, פושקין, לונגפילוֹ, בעברית קם משורר כזה לפני שמונים שנה: מיכה יוסף לֶבֶּנזון; אבל הוא מת פחות מבן עשרים וארבע. שאול טשרניחובסקי הוא יורשו־ברוח.

עוד בילדותו מתגלית רוחו האוניוורסאלית של טשרניחובסקי בשיריו. כל הופעות הטבע קטנות הן “אֶחיו הקטנים”, והופעות־הטבע הגדולות – הוא חלק מהן. וכיחסו לטבע כולו כך יחסו לעמים כולם – לאנושיות כולה. הוא אח לעמים שונים ומשונים – מן הטאטארים הלוהטים באש אהבתם וקנאתם, עד האוקראינים הקרים והשלֵוים. הוא מתעניין ב"קאליוואלה" הפ’ינית, ב"איליאס" ו"אודיסיאה" היווניות, ב"גילגמיש" הבבלי. ואף חיי־הפראים קרובים ללבו: את “הייאוותה” של לונגפילו הוא מתרגם בדאגה יתרה במשך כמה וכמה שנים.

עוד בילדותו כותב טשרניחובסקי:

עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָּהּ תִּפְִרֹץ גַּם אַנְחָתִי

וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָּם עִם דְּמֵי כָל דור וָדוֹר.

ואמנם, לא רק “תבל ומלואה” מקפת בת־שירתו, אלא גם את הדורות כולם – “דור ודור” של עמו ושל עמים אחרים.

שאול המלך (“בעין־דור”), בר־כוכבא “לנוכח־הים” ודראַמה בשמו), הכוזרים (“ברית־מילה”), ימי הביניים (“בין קברות דור־נכר”), גזרות תתנ"ו (“ברוך ממאגנצה”), גזרות ת"ח ות"ט (“אמנון־ותמר”), הפרעות האחרונות באוקראינה (“ספר הסוֹניטות”), – הכל קרוב לרוחו, את הכל קולטת נפשו האוניווירסאלית. והוא מחבק זרועות־עולם לא רק במקום, אלא גם בזמן ובעניָן. זה לא כבר נתפרסם תרגומו משֶל מבחר כתבי־אפלטון: “המשתה”. עוד לפני שנים אחדות נתן לנו מתנה יפה: ספר שלם ומלא ניצוצות־רוח מבהיקים על “עמנואל הרומי”. ודראמה גדולה בשם “בר־כוכבא” כבר היא מוכנת בידו לדפוס².

ודאי, המצב המיוחד של עמנו והמצב המשונה של סופריו הלאומיים, ואפשר, גם מצבה הקשה של לשוננו הלאומית, שלפני שלשים ושבע שנים ויותר, כשהתחיל טשרניחובסקי לשיר בה שירים, היתה מתה יותר מחַיה, – כל אלה לא נתנו לטשרניחובסקי להעשות גיטה, ביירון או אפילו פושקין. אבל ניצוץ מנשמותיהם של הגאונים העולמיים הללו דולק בתוך נשמתו של המשורר האוניברסאלי היחיד שלנו.

ואם תנועת־התחיה העברית כלולה כדבור אחד: “יהודי, היֵה אדם וצא מתוך הגֶטו!” – גם מתוך הגטו הרוחני, – גדולה זכותו של טשרניחובסקי בפני התחיה היהודית לאין שיעור. הוא לא רק נתן לנו בלשוננו את הרגשת־הטבע ואת הרגשת הרום והשפל של האהבה, אלא גם – את הרגשת העולם והאדם. הרגשת העולם בכל גוֹנֵי־גוניו ובכל סתרי סתריו והרגשת־האדם מן הפרא ההודי דרך הקדום הבבלי והעתיק היווני אל ה"פרימיטיב" הפ’יני והתמים הטאטרי.

ואולם הוא גם משוררנו הלאומי הגדול. הוא לא רק הורנו להוקיר את אבותנו־הקדומים – את “כובשי־כנען” שלנו ואת בר־כוכבא שלנו, הוא גם הוציאנו מן הגטו אל העולם הגדול, כאילו רֶמז רָמז לנו: יהודי חי ושב־לתחיה הוא רק מי שיודע לחיות את חיי האנושיות כולה, מי שיש לו שתוף־הרגשה עם עמים וארצות, מי שנושא משאו “על גוי ועל אדם יחד”.

וזוהי גדולתו של טשרניחובסקי. הוא הרחיב את חוג־מבטנו, העשיר את הרגשתנו, פתח את הכרתנו האנושית־הלאומית, ועל־ידי כל אלה הכשירנו לקראת תחיה־לאומית, שאי־אפשר לה בלא תחיה אנושית תחילה. וזכות זו – נוספת על שאר זכויותיו המרובות בספרותנו: הכנסת משקלים חדשים וצורות־פיוט חדשות לתוך שירתנו, הרחבת גבוליהן של לשוננו וספרותנו כאחת, מלחמה ביָשן ובמתנוונה, שלילת־הגלות ושירי־תחיה, ועוד, ועוד, – תעמוד לו, למשורר, בחיי־עמנו ובספרותו הלאומית לעולמים! –

ירושלים־תלפיות, אב תרפ"ה.

**להוסיף קישורית קבועה להערה 1

היה אַלון עָנֵף בין עצי־היער, חסון ורב־שנים. בחורף הארוך והסוּפָתִי שעבר עליו, נשרו הרבה מעָלָיו והצהיבו רובם. נתעקמו ענפיו ונשתברו מקצתם, צפרי־רננות עזבוהו, וכולו – למרות חסנו ורוב ענפיו הנשארים לפליטה – עורר רק חמלה ודאגה לעתידו.

אבל באה שמש צעירה, שמש־האביב – האלון החסון שב לתחיה, ענפיו העקומים נתיַשרו, במקום הענפים השבורים באו חדשים, צעירים ורעננים, עלים ירוקים צמחו על כל בד, הצפרים שבו לקנן בין עפאיו וכולו שב לשַׂמֵחַ אלהים ואנשים.

כאלון החסון והעזוב היתה השירה העברית לפני שלשים ושבע שנים, כשפרסם טשרניחובסקי בן־השבע־עשרה את שירו הראשון, ביאליק קָדם לו רק בשנה אחת ובשיר אחד או שנים. שאר המשוררים שרו על צרות־ישראל ב"רומניה" (רוסיה היתה אסורה מטעם הצנזורה). נלחמו ברבנים ובראשי־קהל וחִקו את שילֶר ואת היינֶה. היו לשירתנו כבר אז שני משוררים במובן האירופי – מיכ"ל ומאנה; אבל־שניהם מתו באביב־עלומיהם. ודוֹליצקי וק"א שפירא נצטמצמו בחוג לאומי צר.

ואז בא טשרניחובסקי והיה כשמש וכאביב לשירה העברית נטוּלת האור והחום, פלגי־נוגה שפך עליה ומקרני־חוּמו קמה לחיים חדשים. בפעם הראשונה נתגלה בספרותנו משורר־אמן, שהאמנות קדמה בשירתו לכל המגמות וההתפלספות שבעולם, ואפילו לַפַּתֹּוס הפיוטי ולַשֶּׂגֶב הנבואי. תמים היה עם הטבע, עם העולם, עם האהבה. עם האדם ועם העם – וביחד עם זה היה אמן־הצורה במדה, שלא ידעה ספרותנו לפניו, ואחריו – מי יודע? – את המִשְׂחק, שהוא עיקר־האמנות, הרים למדרגה של מבחר־היצירה וראשיתה. עד לידי גובה קוסמי התרומם – שׁר על “ה”מזר הנדח באין־סוף של הבריאה", על “נפצי התהו־ובהו ושבריו” – “אחים־איתנים בתבל ומלואה”, ש"נעל הנצח בפניהם את שעריו", – על “כחות עולמים”, שהם “רוקמים בגלוי ואורגים בסתר – חידת החיים לעד לא תפָּתר”; וביחד עם זה הכניס לתחום־שירתו את “אֶחיו הקטנים” – היערות, המעיינות, הנחלים, שנפרדו מעל האדם בקדמוּת־הבריאה עד שפסק לראות בהם את אֶחיו, ואסף אל חיק שירתו ברחמים רבים את הלְטָאָה הנרדפת ואת עכביש־המים התועה בבועות־הגשם ואת־קלפת־הענב, שפִּגרה להאדים. –

לא היה משורר לאומי־ציוני כמותו, שעוד לפני שלשים שנה ויותר כבר שָׂם בפי האֵם המיַשֶנת את בנה ב"שיר־ערש" דברים נועזים: “על הירדן ובשרון שם ערביים חונים – לנו זאת הארץ תהיה ואתה תהי בבונים!” – ובימי מלחמת־העמים, שנה קודם הכרזת באלפור, כבר הכריז ב"מנגינה" הנפלאה שלו: “הירדן לך, והלבנון לך, והמישור וההר – מנחל פְּרָת עד לבוא חמָת והמדבר בערָב וכִבשו ארץ בחזקת־יד ונאחזתם בה – ובניתם בנין עד לדור הקם לכם, הבא”. – וביחד עם זה יָקְרה לו מכל יקר שירת־העולם, שירת כל העמים כולם, ושירת כל הדוֹרוֹת כולם ¹ **להוסיף קישוריות קבועה.

את שירת־היחיד שר לנו טשרניחובסקי בנועם ופנימיות, שקשה למצוא כדוגמתם; אבל תמיד מתרוממת שירת־היחיד שלו עוד למרומיה הנשגבים של שירת־הרבים. ולפיכך נעשה טשרניחובסקי האֶפיקן העברי היותר גדול שבכל הדורות. די להזכיר את ה"אידיליות" בנות־האלמָוֶת, וביחוד את “חתונתה של אֶלקָה”.

ואין צורה פיוטית ואין משקל שירוֹי, ואין חריזה אמנותית, שהמשורר האמן לא השתמש בהם ולא הראה בהם את כחו העצום ואת יכלתו השופעת כאשדות־הרים. ומן השעשועים הספרותיים היותר קלים והיותר תמימים ועד הרעיונות הפילוסופיים־הפיוטיים, שהם תהום רבה, שהם מגיעים עד היסודות של ההויה ועד השָתות של המחשבה, – את כל אלה אנו מוצאים בשיריו חליפות. והכל בידיעת קנה־המדה, בלא לצאת מגדר־האמנות לא לצד ההתחכמות והמְקוֹרתָּנוּת ואף לא לצד ההתפלספות היבשה והפַּלְפְּלָנוּת החריפה.

אשרינו, שבדורנו קם משורר כזה! אשרי התחיה, שטִפחה ורִבְּתָה את המשורר של הדור הבא!

כי רק בדור־התחייה יכול היה לקום משורר לאומי, שהוא כולו אנושיות, ומשורר אנושי, שכל שירתו נועדה מאֵליה לתחית־עמו בארצו ובלשונו; יָתֵר־על־כן – לתחית כחו ועוזו, עוז־האומה, לשד־החיים, שנשתמר בה גם בחורף המקפיא של הגלות. אבל משורר כזה משורר־דור־יבוא הוא על פי עצם־מהותו.

שאול טשרניחובסקי לא רק את שיריו נתן לעמו: את עצמו נתן עמהם. כי הוא נעשה אות מופת לעמו; אם מקרב הגלות הרוסית הסגופה והדוויה, יכול היה לצאת משורר שלם בתכלית וטבעי בשלמות, שגבו לא נתעקם ונשמתו לא נקרעה לקרעים, ולא דבק בו אף משהו מתכונות־הגטו, – אות הוא, שיש באַלון רב־השנים כחות נסתרים, ששום אדם לא פִּלל להם. אות הוא, שהאומה העברית צריכה ויכולה לשוב לתחיה.

שאול טשרניחובסקי הרבה לתת לעמו ממבחר מתנותיו: אמנות טהורה מזוּוגת בעזוז־ההרגשה, יופי מתלכד בנשגב, יהדות, שנעשית חלק מן האנושיות, ואנושיות טהורה, שהיהדות קוֹלַטְתָּה בלי משים, ועל כולם ־ כח ועוז עתיקים־חדשים, אהבת־החיים, חיי־ארץ, ושאיפת התקומה. תקומת גוי ואדם יחד.

ועם־ישראל – מה יתן הוא למשוררו־בחירו? –

אך מתנה אחת יש לו בבית־גנזיו ונצח שמה. עם־הנצח נותן את כתר־הנצחיות בראשו של כל מי שהקדיש את כל עצמו ללשון הנצחית ולספרות הנצחית ולארץ הערכים הנצחיים. מה שהיה גיטה לעם הגרמני, מה שהיה פּוּשקין לעם הרוסי – זה יהא טשרניחובסקי לעם העברי: שמש השירה העברית.–

ואביב־עולמים תהא לנו שירת־טשרניחובסקי: צעירה לעולמים ורעננה לנצח. דורות על דורות ישאבו ממנה כח ועוז להלחם מלחמת־התחיה: להלחם בַּכּפִילוּת ובַחֲצָאִיוּת ובקֶרַע שבַּלֵּב, להיות אנשים־יהודים באחד ולהעשות נלחמים ויוצרים, כובשים ובונים נועזים. וכשתגיע מלחמת־התחיה לסופה וחלום־המלכות של האומה יתגשם במילואו, יהא טשרניחובסקי המרגלית היותר יקרה בעטרת־התפארת של האומה החיה, שבקרב בניה תפסוק המלחמה בין היהודי ובין האדם ותבוא לשכון בתוכם אותה ההרמוניה העליונה, שהסמל לה והאות והמופת לאפשרותה הוא בימינו שמש־שירתנו – שאול טשרניחובסקי.

ירושלים אב תרפ"ח.

I

יעקב כהן הוא משורר בעל סגולה אחת: הוא מתחיל את הכל מחדש, כאילו רק בימיו נוצר העולם ונתהווּ החיים, – והוא פוקח לרוָחה עינים גדולות ועמוקות של ילד, שבא בפעם הראשונה לידי הכרת העולם והחיים, – ושָׁר ראשון על מה שהוא רואה ותופס. כאילו משורר ראשון הוא בעולם – ולפניו לא היה משורר כלל.

ואין זאת אומרת, שאין יעקב כהן מושפע משום משורר אחר, מי שיקרא בעיון את שיריו, יכיר, שיש בהם עקַבוֹתֹ של ידיעה עמוקה בשירה הגרמנית מהיינֶה עד קוֹנראַד פֶ’רדינאַנד מאיר: ויש בהם אף השפעה של המשוררים העבריים ממיכ"ל ועד ביאליק וטשרניחובסקי. ואף־על־פי־כן יש בשירתו של יעקב כהן “ראשוניוּת” גמורה. לא מקוריות, אלא ראשוניות. שהרי כל משורר ראוי לשם זה מקורי הוא, כלומר, מעביר את ההופעות, שכבר הופיעו לעיניהם של המשוררים שקדמו לו, ואת ההרגשות, שכבר הרגישו המשוררים קודמיו, דרך הפְּרִיסְמָה המיוחדת של רוחו. לא כן יעקב כהן. את הכל הוא רואה בעינים ראשוניות, אם אפשר לומר כך. כאילו “ראשון אדם נולד”.

הנה הוא נמצא בתוך היער, באמצעיתו. לכאורה, התֵּאוּר של היער דומה הוא לאותו של שאר המשוררים. אבל פתאום נכנסת לתוך התאור הרגשה מוזרה של המשורר: פתאום יש לו הרגש, שאין לו, למשורר, שום יחס אל החיים המהלכים על פני האדמה:

בַּל אַכִּיר תֵבֵל תַּחַת הַשָׁמָים

אֵין חֵלֶק לִי וְנַחֲלָה בֵין הַחַיִּים,

לֹא אָב, לֹא אֵם בִּבְנֵיֹ־אֱנוֹש…(“בלב־יער”).

הנה הוא רואה שקיעת־חמה, שראו אותה אלפי משוררים לפניו: ואולם הוא תופס אותה באופן מיוחד, כמו שלא תְּפָסוּהָ המשוררים לפניו. אף הציורים כאן חדשים הם למרות מה שהם דומים כל־כך לשאר הציורים של שקיעות־חמה, שציירו שאר המשוררים, מפני שמשוררנו כאילו סילק מנפשו את כל מה שקרא עליהן בשיריהם של שאר המשוררים. ואולם יותר מן הציורים מפליאה ההרגשה הימיוחדת־במינה, שמעוררת בו שקיעת־חמה זו:

וַתְּהִי אֲזַי עָלַי יַד־אֲדֹנָי.

בִּלְבָבִי, מֹחִי וּבְכָל בַּדֵי־גֵוִי

הִשְׁתַּפְּכָה דְמָמָה. נָזְלָה בִי כַשֶׁמֶן,

כְּאִלוּ עָצַר דָּמִי בִמְלֹא שִטְפוֹ

כְּאִלוּ כָל אוֹר־חַיַי עָמַד לִכְבּוֹת.

רַק נוֹתְרָה דַַעַת בִּי: עוֹדֶנִי חַי.

רַק חוּש דַּק נוֹתַר לָחוּש אֶת הָאֵשׁ,

זוֹ אֵשׁ־הַשּׁוֹשַן, לֻקְּחָה מִן הֶעָבִים

אֶל לִבִּי שָׁמָה יַד־אֵל נַעֲלָמָה…

הנה שוכב המשורר בחיק־הטבע – טבע רגיל של גינות מלאות ערוגות־ירק של גנים ממולאים עצי־פרי. ואולם הוא חש אחרת ממה שמרגיש כל משורר אחר בסביבה זו: לא רק “הוא חי בכל היקום סביבותיו – וכל היקום חי ופורח בו” אלא אף:

לְאִטָּם יֵלְכוּ תֶּמֶס כָּל רִגְשׁוֹתָיו

עִם מַרְאוֹת כָּל הַיְקוּם מִסָּבִיב לוֹ (“במרחביה”).

הכל נָמַס ונָמוג כחלום – כל הטבע, כל המציאות, כל המָמֶש. נשארת רק “מאַיה” של ההודים, מקסם־מציאות, דמיון של ממש. ולעומת זה, מה שאינו ממשי, מה שאינו מציאות – הנפש של היקום, ההויה בַּהַפְשֵט הבלתי־נתפס שלה, – היא היא החיה, היא היא המציאות והממש והיש האמתי.

זהו, לכאורה, פאנתיאיסמוס הודי; ואולם פאנתיאיסמוס זה עובר דרך הפריסמה של המונותיאיסמוס היהודי.

כי הציוּריוֹת של יעקב כהן אינה מופשטת בעצם. עם כל הרוך והאַוורִירוּת שבה ועם כל המִקְסָם והחלומיוּת שלה היא ריאלית־דֶסְקְריפטיבית במדה עליונה. השיר, שמתאר שקיעת־חמה נהדרת לאחר יום של גשמים באביב האירופי (“שקיעת־חמה”). הוא אחד מן היותר נפלאים ממין זה. גונים ובני־גונים ורמזי־רמזים לכל מיני צבעים ואִשִים. למן הארגמן הלוהט ועד ה"אש הצוננת", עוברים כאן לפנינו ומרהיבים את העין ביָפים ומרחיבים את הלב ברחבות־האור שלהם. זהו שיר־ציור, שהוא רְווּי־צבעים כתמונה של רוּבֶּנְס ועֲשיר־הסתכלות כמבחר שיריו של חוֹזה ד’הֶרָדִיָה. מתאחדים כאן הריאליוּת היהודית (“שיר־השירים”) עם הרומאנטיקה הגרמנית־ההודית, מציאות ודמיון, ציוריות והסתכלות. וכך הדבר ברוב שיריו של יעקב כהן. מכאן – אי־שלמותם, אבל מכאן עשרם ורבגונוּתם (“שעת־התכלת”).

ובטבע כך אף האהבה. יש כאן רוך ופינוק, שמגיעים לידי אֲויריוּת, עד שהאהובה עצמה נעשית דמיון וחלום. וביחד עם זה, זוהי אהבה ריאלית, תאוָנית, בשרית, אם אפשר לומר כך. “אני יודע נערה”, “מלכת־הבוקר”, “בת־הגלות”, “נכריה”, “לילית”, “ווידויים”, ועוד, ועוד, – שירי־אהבה אלה כולם הם תרכובת כזו של אהבה שמימית וארצית, של יסורים של אהבה ושל אהבת־בשרים, של געגועים רחוקים ושל סערת החמדה המתְרַוֵית. הבשר מקָרב, אך הרוח מרחקת. הנה נתקרבו האוהב והאהובה אחר התרחקות, שחזרה ונשנתה לא אחת ושתים; אבל הפצע שגרם להתרחקות, נשאר וחשף את התהום שבין נשמה לנשמה:

אָז יֵש מִלֵּט הַפִֶּה מִלָּה מָָרָה וַחֲרִיפָה,

עַל מְשִי־מוֹסְרוֹתֵינוּ כַּסַכִּין עָבְרָה;

וּבְהַגִיעַ הַפְּרֵדָה – בַּת־צְחוֹק זוֹ מַכְסִיפָה

אָמְרָה הַרְבֵּה וּמְאוּם לא אָמְרָה… (“הנכריה”).

כך הם כמעט כל שירי־האהבה שלו. הם אינם עולים על שירי־האהבה של משוררים אחרים; אבל הם שונים מהם: אחרים הם במזיגה של רומנטיקה וריאליות, של רוח ובשר – מזיגה זו, שהיא מיוחדת ליעקב כהן.

ומי כיעקב כהן כתב על אשה טורי־זהב מופלאים מעין אלה שבשיר “ווידויים” שלו, שבהם תאר אשה־מלכה ואשה־מורדת בגוף אחד? –:

אֲנִי יוֹדֵע צַוַּאר־בַּרְבּוּר שַאֲנָן מוֹלֵךְ

וּשְׁתֵּי כְתֵפַיִם גֵּאוֹת וְאַמִּיצוֹת,

בַּת־צְחוֹק שֶׁל פְּנִינִים קְטַּנוֹת מִבֵּין שִׂפְתֵי־פֶרַח,

שְׂפָתַיִם אֵלֶה, שׁוֹלְלוֹת כָּל־חוּשׁ בַּעֲסִיסָן,

וּפְנִינִים אֵלֶה, נוֹהֲרוֹת בַּלָּאט וּלְטוּשוֹת,

בִּמְשׁוּבַת־חֵשֶק נוֹשְכוֹת, נוֹשְכוֹת יָדִי,

כִּנְשׁךְ לְבִיאָה טֶרֱף־רַעֲבוֹנָה;

אֲנִי יוֹדֵעַ מַבָּט עַלִּיז וּבָטוּחַ

וּצְחוֹק שֶׁל אֶשֶד־כסף לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ,

קוֹל־כֶּסֶף, זַךְ וְעָמֹק, רוֹדֶה בַמַּנְגִינוֹת,

וּדְבָרִים זִָרים, נוֹצְצִים כְּאַבְנֵי־חֵפֶץ,

זִקּוֵּקי לַהֲבֵי נֶפֶש חָפְשִׁית ומוֹרֶדֶת,

אֲשֶר הֵצִיצָה רֶגַע קַל בִּפְנֵי הַחַיִים

וַתִּצְחַק לָמוֹ מִתּוֹך כְּאֵב וַתֶּאֱהָבֵם מִשְנֶה,

בִּצְחוֹק וָשִׁיר מְרַקְּדָה עַתָּה עַל תְּהוֹמוֹתָם

(“ווידויים”)

מה כאן בשר ומה כאן רוח? – הרי חמדות־הבשר מביעות כאן את מעלות הרוח. וכלום לא הבשר נתעלה כאן על־ידי ה"נפש חפשית והמורדת"? –

וכך היא גם דמותה של האשה, “פרח גדול כהה”, שבסופו של השיר “שעת־התכלת” ועוד.

וכך הדבר גם ביחס לנימה אחרת עיקרית בכינורו. אני מתכוין להנימה הדתית.

בביאליק יש רק פָּתּוֹס דתי: אלהיו הם באמת האומה והמוסר שלה. טשרניחובסקי הוא פאנתיאיסטן יווני־עברי. שניאור חי “באין אלהים”. ליעקב כהן יש כיסופים ממש לאֵל יוצר ומחדש. “צמאה נפשו לאל חי”. “אֵל חי” זה נקרא בלשונו “הנצח”, אבל הוא הוא האֵל היחיד והמיוחד, אלהי־ישראל. ואף כאן יעקב כהן “ראשוני” הוא. כמו בתאורי־הטבע. כמו בהרגשת־האהבה.

לכאורה, מה יש לחדש ב"צמא־לאל" מימיהם של מזמורי־תהילים, של ר' שלמה בן גבירול, של ר' אליעזר אזכרי ועד המשוררים הרומאנטיים החדשים, שהם שכּוֹרים מיֵין־האלהות? – אבל אף כאן יעקב כהן מתחיל הכל מחדש, כאילו לא נאמר מעולם: “הראני־נא את כבודך” מבקש משוררנו מ"אֵל־מסתתר", שיראה לו את פניו. אם לא– לא כדאי לחיות, לא כדאי להתענג על הדר־הטבע, לחוש את כל עולמי־העולמות, לשבוע חיים ואהבה ואור:

מַה עֲתֶרֶת־הַחַיִּים, אָצַלְתָּ לִי סָבִיב

מַה כָּל פְּאֵר כָּל־עוֹלָמוֹת, בִּלְבָבִי נָתָתָּ?

צְלָלִים הֵמָּה רַק חִוְרִים מֵאוֹרְךָ הַגָּנוּז,

קַוִּים הֵם מְטֻשְׁטָשִׁים מִצַּלְמְךָ אָתָּה;

וַאֲנִי צָמֵא לִשְׁתּוֹת מִמְּקוֹר־כָּל־הַמְּקוֹרִים,

וַאֲני תָאֵב לִרְחֹץ בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ־הַשְׁמָשׁוֹת,

וַאֲנִי שׁוֹאֵף לַחֲזוֹת פָּנֶיךָ הַנְּאוֹרִים!

(“פני־ה'”).

“לא יראני האדם וחי” – ומה בכך אם ימות? וכי מיתת גילוי־שכינה אינה נעלָה לאין שיעור וערך על חיי־תפל באין אלהים?–;

אֲדֹנָי! הָהּ, רֶגַע כָּל אוֹרְךָ לִי הָאֵר:

כַּצִפֹּרֶת בּוֹ אֶפֹּל וְאֶהְיֶה לְבָעֵר! –

(שם).

וכך הוא גם השיר “אלהים, לא ידעת עולמך”, וכיוצא בו.

כל זה שונה כל־כך מן הכיסופים האלהיים של שאר משוררינו – ואף של משוררי־העמים. ה"נצח" בתור נאצל שבנאצל –והתביעה לגלות סוד טמיר שבטמירים לבשר ודם, להוריד את ה"נצח" מגנזי־מרומים אל העולם העכור! כמה משונה היא מזיגה פיוטית זו וכמה היא נועזת! – ולא מקוריות יתרה יש כאן, אלא התיחדות, יותר נכון “ראשוניות”: משוררנו שר את שירתו כאילו ראשון היה לבקש את הנצח, לגלות את הצעיף מעל פני הסוד של ההויה. כאילו לא איכפת לו כלל, שעל נושא זה שרו אלפי משוררים לפניו בכל האומות ובכל הלשונות ובכל הזמנים. אף כאן הוא מתחיל את הכל מחדש.

ןכבקשת־האלהות כך אף חידת־המות.

לכאורה, כלום יש לך נושא ישן־נושן, ערבה חבוטה, יותר מן – המות? מי הוא המשורר כיום, שיקבול עליו וילחם בו ולא יהא לצחוק? – יעקב כהן הוא משורר זה! – הוא קורא לַמָות “אויבי” בשיר מצוין תואר בשם זה ונלחם ב"אויב" זה מלחמת־תנופה. כאילו ראשון היה בקוֹבְלָנָה שלו על המות כאילו לא קדם לו איוב כלל! –

ומי שהוא ראשון בעולם יכול לראות בעולם זה כל מיני מראות משונים. בדמיונו – והנה הפך העולם כולו זכוכית, השמש הוא “כעַיִן של זכוכית עומדת”, העצים הם עצי־זכוכית, המים הם “מי־זכוכית דקים”, שבהשתקפותם הצלולה הם נראים כאילו לפנים זרמו:

וְעוֹמֵד הָעוֹלָם כְּאִלּוּ אֵינֶנו;

לֹא נוֹדַע, אֵיךְ עוֹמֵד וְקַיָּם עוֹדֶנּוּ.

ובתוך עולם זה של זכוכית צועד “צֵל חיוור יחידי”. צעדיו אינם משמיעים שום קול, ואין בפניו לא כאב ולא תמהון, זולת קפאון בלבד–

וְצֵל־אָדָם זֶה מִי שֶהָיָה אֲנִי הוּא (“עולם של זכוכית”).

כלום יש בעולם דמיון ריאלי או ריאליות דמיונית יותר מזה?

II

משורר שָר על נושאים כאלה ומוצא לו דרכי הבעה כאלו הוא בלא שום ספק רומאנטיקן. יָתר על־כן, הוא, כמו שאמרתי למעלה, משורר־ילד, שפקח את עיניו הגדולות לראשונה וראה את העולם, והנה הוא – כולו חדש. ואמנם, יעקב אומר על עצמו:

עוֹלָם! הִנֵּה הָעוֹלָם, וַאֲנִי – זְמִירוֹ שֶׁל עוֹלָם (“עלי במתי־נשף”) –

וכותב קבוצה שלמה של שירים בשם “משירי עלם בהיר”, כלומר: ילד גדול בעל עינים רואות את הכל לראשונה, וכל “עלם בהיר” הריהו רומאנטי גם באמונתו וגם באכזבתו. בהפרזה על מידת־הטוב, כמו בהגזמה על מידת הרע.

ואולם יעקב כהן הוא, לתמהוננו, מתנגד קיצוני לרומאנטיקה. הוא, הרך והענוג, מתנגד לפינוק ורוך ורואה בהם חולשה. הוא, החולם בהקיץ, מתנגד לחלומות ודמיונות. הוא, בעל הכיסופים הדתיים, מתנגד לרומאנטיקה הדתית, שזולתה אין אמונה קיימת בעולם.

אם מתוך שיש לו נשמה פולארית נשמה בעלת שתי קצוות מתנגדות – או מתוך התאבקות פנימית בטבעו העצמי, בתוך ניגוד לטבע זה, – יהא מאיזו סבה שתהיה, – יעקב כהן המשורר הרך החולם, יעקב כהן “העלם הבהיר”, הוא אחד ממעריצי־הכח שבספרותנו. הוא מעריץ את הכח יותר מטשרניחובסקי שכולו עוז ועצמה למרות כל הרוך שבו, ויותר משניאור, שכּח עצום יש בשלילתו הקיצונית, בקריעה אכזרית זו, שהוא קורע את כל המְסָכִים המסתירים את האמת הערומה.

ידוע, שפרידריך נִיטְשֶה, בעל ה"אדם העליון" ו"מוסר־האדונים" היה אדם רך וטוב ומלא מוסר־עבדים", כביכול. רק מתוך התעצמות עם תכונתו המוסרית הטיף לאי־מוסריוּת.

אפשר, אף יעקב כהן כך. מתוך רוב רוך ותומת־ילד מתאמץ הוא להרגיז את היצר הרע על היצר הטוב ואינו נרתע לאחריו אף מפני דם ואֵש. “זמירו של עולם” מכריח את עצמו לֵיהָפֵךְ לחַייל מכוּדן, ה"עלם־הבהיר" – לאחד מן ה"בריונים".

וסבתו של דבר מובנת היא, מתיָרא הוא משוררנו מפני הרפיפות של הנשמה היהודית הגלותית. מפני חולשת ־הנפש, שהיא נוראה הרבה מחולשת הגוף, שהרי היא באה בתור תוצאתה וסבתה של זו כאחת. על־כן הוא מעריץ כל־כך את ההרים ואת הסלעים של הֶלְוֵיצְיָה, שחלק גדול משיריו היותר נהדרים מוקדש להם. על־כן אוהב הוא כל־כך את הסופה ואת הסערה ומרבה לתארן בשיריו, על־כן הוא מכריז בקולי־קולות:

קוֹרֵא לִמְרִידָה הָרוּחַ,

בְּקֶרֶן הַחֵרוּת תּוֹקֵעַ;

מִי בַּעַל־רֶגֶש מִתְקוֹמֵם,

מִי אֲשֶׁר קוֹל־לוֹ תּוֹבֵע

וּמִן הַקָצֶה וְעַד קָצֶה

זַעֲקַת־חַיִּים עוֹבֶרֶת:

קַצְנוּ בְתֵבֵל הַלֵּזוּ,

תְּנוּ לָנוּ תֵבֵל אַחֶרֶת! (“עם הסער”).

הכל צריך להשתנות – כל העולם כולו. בלא מרידה לא תבוא החירות – היא לא תבוא לעולם בלא תביעת החירות ובלא התקוממות בשמה, ואולם המרידה באה מתוך “זעקת־חיים”: מתוך רגש חי ועז. ששוב אין העולם הישן יכול לסַפק אותו.

כי רומאנטיקן זה אינו מתירא מפני הֶרג, הֶרס וחורבן. הוא מתירא הרבה יותר מפני המונוטוניוּת, מפני ה"סדר" וה"נסיון" ה"פקחים", מפני “שווי־המשקל” וה"הגיון הבריא" של הבינונים (“שיר־הצפרדעים”). טובה בעיניו התפרצות־התופת, מהפכת סדום־ועמורה, מן השקט והחדגוניות של הטבע הקבוע והחיים הרגילים (“בקוצר־רוח”). בלבו של “עלם־בהיר” זה, של “זמירו של עולם” הלז, סער מתחולל תמיד, הקבוע והקיים, המוצק והמתמיד, שהם, איפוא, חדגוניים־מוֹנוֹטוֹניים, אינם לפי רוחה של נשמה מַרְדָנִית זו. ובכן לא לפלא הדבר, שיעקב כהן הוא שולל־הגלות, – זו הגלות, השלימה עם הרדיפות, עם העלבונות, עם חוסר־מולדת עולמית. עם status quo של אלפַּים שנה.

יעקב כהן אינו מתלהב מן היהדות הבֵּית־מדרשית כביאליק ואינו נלחם בה כטשרניחובסקי. הוא פסע עליה ועבר הלאה. אין לו אהבה אליה ולא שנאה. רק דבר אחד הוא מתעב בה כַּיהודי האדוק את הצלם: את חיוב־הגלות שלה. מעולם לא נתן משורר ביטוי מלא ושלם לשלילת־הגלות כמו שנתן ביטוי יעקב כהן בחרוזים חריפים־עֲזִיזִים אלה:

…תַּכְלִית־שִׂנְאָה אֶשְׂנֶָא אֶנְקַת עַבְדֵי־עוֹלָם;

לֹא רַחֲמִים – צְחוֹק־לָאֵיד בִּי תָעִיר תְּחִנַּת־קוֹלָם.

וַחֲמַת־צִפְעוֹנִי יַבְעִיר בִּי וּתְשׁוּקַת־רֶצַח

קוֹל בְּכִי־הַגָּלוּת, בְּכִי לַדּוֹרוֹת, בְּכִי לָנֶצַח…

מַה־יֵּבְךְּ, עַם תּוֹעֵי־לֵב? יֵאַָנח עַם אֱוִילִי/

הַגָּלוּת לא רַק עֹנֶש, כִּי גַם עָוֹן פְּלִילִי! – (“בת־הגלות”).

ומשורר, שחושב את הגלות ל"עוון־פלילי" – לחטא משפט־מות של האומה, שהשלימה עם “גלות מרה” זו, שלא נִסתה לנתק את כבליה במשך אלפי־שנים, – בעל־כרחו מחבב הוא את ה"בריונים" ומעריץ את בר־כוכבא. הוא אינו נרתע לאחוריו מפני הדם השפוך על־ידי הבריונים, שהביאו את הארץ לידי חורבן, ומפני הדם השפוך על־ידי בר־כוכבא, שלא הביא את העם והארץ לידי שחרור. אף הדם השפוך, לכאורה, חינם, אם הוא נשפך לשם חירות, מדַשן את הקרקע הלאומי ומצמיח זכרונות של גבורה, שנותנים כח של קיום והתמדה לאומה. דם כזה הוא טל אדום של תחיה. לא לחינם היו חרותים על גבי הכותל של הצריף, שבו ישבו השומרים העבריים במושבה חצרה לפני שבע־עשרה שנה, שני החרוזים הללו של יעקב כהן:

בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה

וּבְדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָקוּם! (“בריונים”).

ואין זו נטיה מדרך־היהדות. אף היהדות העתיקה מציירת לעצמה את ביאת המשיח אך בקשר עם מלחמות (גוג ומגוג) ועם הֵהָרְגוּתו של משיח בן יוסף. ותפילת “נַחֵם” שאומרים בתשעה באב למנחה בקשר עם תפילת “בוניי ירושלים”, מסתיימת באמרה נפלאה זו:

כִּי אַתָּה, ה', בְּאֵשׁ הִצַתָּּהּ וּבְאֵשׁ אַתָָּה עָתִיד לִבְנוָֹתהּ.

לא מקרה הוא זה, שכל משוררינו הגדולים – ואף ביאַליק המאוחר, בעל “בעיר־ההריגה”, ביניהם! – התנגדו להסֶנְטֵנציה של ביאליק המוקדם:

מִהְֹיות כְּפִיר בֵּין כְּפִירִים אִסָּפֶה עִם כְּבָשִׂים! –

ודאי, עם־ישראל אינו שואף לדם ולא ישפוך דם לרצונו. אבל דם־התנפלות ודם־הגנה מיני־דמים שונים הם. מלחמת־הגנה מלחמת־מצוה היא. דם־הגנה הוא דם־ברית. דם כופר־נפש, שבו מחתימים אדם ועם את זכות־הקיום שלהם. “להספות עם כבשים'' בקישינוב לפני עשרים ושש שנים ובחברון וצפת, בימי־הדמים האחרונים – אין זו מוסריות יתרה. אילמלא ההגנה היהודית במרחשון תרס”ו ברוסיה ובאב תרפ"ט בארץ־ישראל, אפשר, לא היה נשאר מישראל שריד ופליט בארצות אלו. ולפיכך, מי שאימץ את הידים למלחמת־מצוה, מלחמת־הגנה, ברוך הוא וברוך שמו בקרב עמנו.

ויעקב כהן הוא אחד מן המשוררים ברוּכי־האֵל הללו. הוא לימד אותנו בשיריו להבין את אמרתו העמוקה של שילֶר: החיים אינם הנֶכֶס היותר חשוב של החיים". יש בכח המתבטא על־ידי קרבן־דמים – הֵהָרְגוּת ברצון והריגה מאונס – הרבה יותר מוסריות משֶיֵש בכח המתבטא על־ידי פשרנות וּוַתרנות “מפני דרכי־שלום” והתאפקות וסגפנות מתוך “רוח־נמוכה”. אם אומה רוצה בחיים ובחירות – ואפילו אם לא בתור תכליות בפני עצמן, אלא אך כדי להיות בעתיד הנושאת של אידיאלים מוסריים נעלים, – היא צריכה, קודם כל, להגן על קיומה – ואם אי־אפשר אחרת, אפילו בדם ואש. אם לא – יבוא הקץ לה מידי שונאיה ולא תמַלא את תעודתה הרוחנית־המוסרית לעולם. – רעיון יסודי זה גָלוּם בשיריו הלאומיים של יעקב כהן. מכאן – הכּפילות שבהם. מצד אחד – רומאנטיקה עליונה, שירה רכה כרוֹך של בתולה בת שש־עשרה וזכה כדמעת־ילד, ומצד שני – שירה מטפטפת־דם, דם־ברית, דם, שהחירות נקנית בו בעל־כרחה. כפילוּת זו בעלת־קצוות היא: רוך קיצוני מצד אחד וקַשְיוּת קיצונית מצד שני. כי יעקב כהן הוא בעל־נשמה פולארית, כאמור: הוא רך וקשה כאחד. וכל נשמה פולארית עשירה היא ביותר. שהרי כל עושר נפשי בא מניגודים וסתירות וקצוות.

* * *

נשאר לי עוד לציין מעלה אחת יתרה של שירת יעקב כהן: הנוי הלשוני ויפי הצורה שלה. וביחוד המוסיקאליות שבה. מצד זה משוררנו הוא באמת “זמירו של עולם”. אין לשון רכה ועדינה כלשונו של יעקב כהן – ואף־על־פי־כן אינה מליצית. יש בה לפעמים רֵיטוריקה (למשל, בשיר “הוא מת” – על שירתו של הרצל) אבל זוהי ריטוריקה של ההבעה, לא מליצה לשונית. ביטוייו הפיוטיים, אפשר אינם נחרתים עמוק כל־כך בנפש, אבל הם חלקים משמן ורכים ממֶשי. – ואין לך צורה פיוטית מן הצורות הרבגוניות, שהשתמשו בהן משוררי־אירופה, שלא תמצאו אותה בשירתו של יעקב כהן; וכל אחת הולמת את התוכן והוגנת לו בהחלט. – ועל כל אלה – אין חרוז עברי יותר מוסיקלי מזה של יעקב כהן. אפילו טשרניחובסקי אינו יכול להתחרות עמו במוסיקאליות ובצלילי־נועם. הרי, למשל, השיר “מנגוהות בלילה”: הרי זו מוסיקה ממש!– וכך הם השירים “פרח־יער”, ממעמקים", “הרהורים רעים”, “על המים” ו"שיר־המעיינות" (מקבוצת “הֶלוויציה”), ועוד שירים גדולים וקטנים לעשרות. רק מפני כך בלבד ראויים שיריו לתפוס מקום ב"כותל־המזרח" של השירה העברית החדשה, והרי נוסף על־כך יָצר יעקב כהן שירי־טבע, שירי־הגיון ושירים לאומיים, שדורות עבריים יֵהָנו מיָפים, יִתְעַלו מתוך שִׂגְבָּם ויחָסמו על־ידי העוז הנפשי שבהם.

ירושלים, אחר ימי־הדמים של אב תרפ"ט.