פ"ע, רוֹגְנִים, — לחש דברי תרעֹמת, התלונן1, murren; gronder; to grumble: וידעו תעי רוח בינה וְרוֹגְנִים ילמדו לקח (ישע' כט כד). ובתו"מ2: וריבכם, מלמד שהיו רוגנים3, היה אחד מוציא סלע בשביל ליטול שתים, שתים בשביל ליטול שלשה, לכך נאמר וריבכם, מלמד שהיו רוגנים (ספר דבר' יב). — ובסהמ"א: רגנת, מדוע השאיר מזרע מרעים פליטה, למה לא ישריד נח והוא לא חטא (רסע"ג, על חוי הבלכי, דודזון, 52). — ואמר הפיטן: צרפית בציר רגנה תנואות להטל (ר"א קליר, תחת אילת עפר, תפלת טל). איכה קראת בקריאתך לקנות ביד קמים קרואיך וכו' ובכן רגננו, זכור ה' מה היה לנו (הוא, איכה אצת, קינ' ת"ב). בהיותי בשלוה יושבת בירושלים רגנתי ועתה אאדה עד חוג שמים (שם שם). רגנתי והיללתי ומעי ולבי נשפכו, איכה תפארתי מראשותי השליכו (הוא, אאדה, שם). למה לנצח שדד (אהלי) ביד שודדים ונהיית כרועה בעטיה ורעשת ורגנת ועתה מה לי פה (הוא, אהלי אשר, שם). ולנו בשת הפנים בלחם הקלוקל אבותינו באהליהם ברגנן (הוא, לך ה' הצדקה, שם). תעניתנו רצה ועוד בל נרגון (רסע"ג, אבוי לירח, סליח' ת"ב, סדור רסע"ג, שכא). רגננו מזכר כל אלה ולא הבננו לאחריתנו (הוא, אם לפי בחרך, תוכחה, שם, תח). רגנו שעיר ופארן דתותיך לשמרן, עמד ומדדן ראה והתירן (שמעון בר יצחק, תורה הקדושה, סליח' צו"ג). המים עולם מלמחות הכין רקיע מתוחות וכו' רגנו ונשבע למו לקבל מהם שבחות (שלמה הבבלי, אמץ דר, יוצ' שבת ג אחה"פ).

— נפע', תֵּרָגְנוּ, יֵרָגְנוּ, — כמו קל: וַתֵּרָגְנוּ באהליכם ותאמרו בשנאת יי' אתנו הוציאנו מארץ מצרים (דבר' א כז). וַיֵּרָגְנוּ באהליהם לא שמעו בקול יי' (תהל' קו כה). ועי' נִרְגָּן. — ובסהמ"א: בתתו מקום למינים ומזכרת עון לטוענים ובאהלי בכחש נרגנים באמרם אין יתרון לראשונים ואין חסרון לאחרונים (אגרת ר' יהודה הרופא אל רד"ק, אגרות רמב"ם, ורשה 34). — ואמר הפיטן: נרגנתי על שוא בבכיה, נלונתי על חנם בנהיה (יהודה הכהן, נבעה לי, קרוב' י"ז בתמוז, מחז' איטל' א, קס:). — ואמר המשורר: רצה אשר כעס ואל תרגן עמו (ר"ש הנגיד, בן משלי, ששון, רמב). עד אן בחדרי המרי תסתרי, ובאהלי הגאוה תרגני (ר"י חריזי, לבשי יחידה, סדור ארם צובה, תשעג; הוא, תחכ' יג, 138). מה לי צבי ולך ובך נרגנתי (יעקב ועמנואל פראנשיס, צבי מודח, 111).

— פִע', *רִגֵּן, ריגן4, — כמו קל ונִפע': איש תהפוכות זה הנחש שהיפך דברים על בוראו, ונרגן, שריגן דברים על בוראו (מד"ר בראש' כ). ותשא כל העדה ויתנו את קולם וכו', דברים שרגנו אחר הקב"ה גרמו להם צרה גדולה (שם במד' טז). ותקצר נפש העם בדרך, הם שרגנו ונפשנו קצה, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים (ר' עקיבא, שם שם יט). — בסהמ"א: ונרגן מפריד אלוף, אלו בניו של לבן, ע"י שרגנו אחר יעקב שנאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו וכו' (ילק' שמעו' משלי תתקנו). הנרגן, שעושה דברים מכוערים שמרגנין עליו אפילו בבית המשתה, כמו ותרגנו באהליכם (ערוך ערך שר). ומרכיל ומרגין5 ומקריץ עין ומוסר ממון חברו או רכושו או קרקעותיו או מכל מטלטלותיו או מנפשות ביתו או בהמתו ביד שליטים חייב לשלם כל חסרונו (יהודה הדסי, אשכל הכפר, דבור לא תחמוד, שסח).

— הִתפ', *הִתְרַגֵּן, — כמו קל ונפע' ופִע': שהיו יושבים בתוך משכנותיהם ואומרים דברים כמתלהמים ומתרגנים (ספרי דבר' כד).