ברוך קורצווייל (1907–1972)

 <בהכנה>

Baruch Kurzweil

     ברוך קורצווייל, חוקר ספרות עברית וספרות משווה, מייסד המחלקה לספרות עברית ולספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן שבראשה עמד משנת 1956 עד יום מותו. מחברם של מאמרים, מסות וספרי מחקר וביקורת על הספרות העברית והכללית ועל מחשבת היהדות. מבקר ופולמוסן בעל נוכחות מרכזית משנות הארבעים ועד ליום מותו, נולד כבנדיקט קורצווייל בעיר Brtnice (או פירניץ Pirnitz בשמה הגרמני), שבמוראביה, צ׳כיה בי״א באב תרס״ז, 22 ביולי 1907 כבן לרב עיר הולדתו. קיבל מנערותו חינוך ישיבתי והוסמך כרב בישיבת פרנקפורט. בשנת 1933 השלים כתיבת דיסרטציה על פאוסט של גיתה כחלק מלימודי דוקטורט בספרות גרמנית באוניברסיטת פרנקפורט. שימש כמורה בגמנסיה בעיר ברין (Brno) וכרב העיר עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 עלה לארץ־ישראל והשתתף בהרצאות החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. התיישב בחיפה והתקבל על־ידי בני הזוג יאיר והלן כ״ץ, מנהלי הגימנסיה הפרטית ״חוגים״ כמורה לספרות. בין תלמידיו מאותן שנים נמנו המשורר נתן זך והמשוררת דליה רביקוביץ. מאמרי הביקורת הראשונים שלו בעברית החלו להידפס בעיתון הארץ – הראשון בהם בשנת 1941 על ספר סיפוריו של ש״י עגנון אלו ואלו (ירושלים ותל־אביב: הוצאת שוקן, תשי״א), ומאז ליוה את יצירתו של הסופר בדברי פרשנות שהקנו לו מעמד בכורה בין פרשני עגנון. עבודותיו על עגנון כונסו לספר מסות על סיפורי עגנון. בשל קרבתו לעגנון וידיעותיו בספרות הגרמנית ובשפתה היה קורצווייל מעורב בהשתדלות למען הענקת פרס נובל לסופר זה, אף שהאחרון לא גמל לו בהזמנה לטקס חלוקת הפרס בשטוקהולם. ביצירתו של עגנון ראה קורצווייל את הדוגמה המובהקת למשבר העמוק שעברה התרבות היהודית בשלהי המאה הי״ט. הפרוזה של עגנון סימנה בעבורו את הקינה הגדולה על עולם יהודי שוקע שהחילוניות ו׳הקידמה׳ האירופית מפוררת אותו. בתוך המחשבה על פרשנות עגנון נבטו גרעיני מחשבתו על ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית וכן כמה מהנחותיו היסוד שלו על מדעי היהדות בכלל. מחשבה זו קשורה הייתה אצלו באופן ההבנה של תופעות המודרניזם האירופאי בכלל, כפי שהכיר אותו ואת ההגות אודותיו בימי חניכותו בגרמניה. נראה כי יותר מכל הושפע מהוגה הדעות, העיתונאי והפולמוסן היהודי־וינאי קרל קראוס (1874–1936), עורך כתב העת הלפיד Die Fackel שבמסותיו הסטיריות תקף בחריפות את הכיסוי האופטימיסטי־ליברלי של גילויי המודרניזם במפנה המאה. קורצווייל אימץ במידה ידועה את הטון והעמדה של פולמוסן זה והעבירן למרחב המחשבה על הספרות העברית ומדעי היהדות. השיח ההגותי שלו נראה כאופייני לאינטלקטואל מרכז אירופי במפנה המאה כפי שאפיין אותו לאחר מותו גרשום שלום. בעיוניו המוקדמים בספרותית האירופית טיפל, ברוח ההבחנות של התיאורטיקן אריך אוֹאֶרבך (1892–1957) בחיבורו מימזיס (1946) בשאלת תפישת המציאות בעיני סופרי אירופה, וניסח את השקפתו המרכזית על משבר המודרניזם כתוצר עמוק שבר באחידות התפישה הדתית של המציאות והתפוררותה הפנימית בגילוייה החילוניים. בתוך מחשבה זו ניכרת יראת הכבוד העמוקה שחש כלפי המחשבה של ב׳ פסקל (1625–1662)  והמחשבה של ס׳ קירקגרד (1813–1855) כהוגים העומדים על משמר הרליגיוזיות של ההומניזם האירופי. בעבודות מחקר שנעשו לאחרונה נתגלו מקורות השפעה חשובים נוספים על מחשבתו מכיוונו של התיאולוג איש אוניברסיטת פרנקפורט פאול טיליך (1886–1965) ומכיוונה של המחשבה ההגליאנית. נראה כי כמה מהנחותיו המתודולוגיות על הרוח ההומניסטית האירופית הושפעו מאוד ממחשבתו של רוברט קורציוס (1886–1956) בעל החיבור המונמנטלי הספרות האירופית והלטיניות של ימי־הביניים (1948). את מחשבותיו הספרותיות־תרבותיות הדפיס תדיר כמסות בעיתון הארץ ולימים כנסן בספרו מסכת הרומן והסיפור האירופי, ובו פרקי עיון נרחבים על סרוואנטס, בלזאק, סטנדאל, שטיפטר, גוגול, תומאס מאן, הרמן הסה, פרנץ קפקא, מאכס ברוד, מאכס פריש, פרוספר מרימה ואחרים. מאמריו על המחזאות האירופית – שבה החל לעסוק בימי לימודיו בפרנקפורט, ואחר כך בעבודותיו על הדרמה הגרמנית בכלל ועל מחזותיו של שקספיר – נדפסו לאחר מותו בספר הדרמה האירופית. למעשה לא חדל אף פעם מלעסוק בספרות העולם, שבה ראה בסיס רחב והכרחי להצגת ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית – תחום העיון המרכזי שלו, שאותו פרש בחיבורו ספרותנו החדשה המשך או מהפכה? כאן הגיע לכלל זיקוק מרוכז של עמדותיו העקרוניות ביחס לאופי הצמיחה וההתפתחות של הספרות העברית החדשה, שאותה ראה כתגובה אמנותית למשבר עקרוני שאינו מאפשר את קליטתה על קו רצף אחד עם הספרות היהודית (בלשונות היהודים) שעד לאמצע המאה התשע־עשרה.
    במסת הפתיחה לספר זה ניכר כי הוא מגיב למפגש האישי שלו עם דרכי הוראת הספרות העברית באקדמיה הישראלית, כפי שחווה אותן בימי ישיבתו בירושלים באוניברסיטה העברית. שם יכול היה לראות מקרוב את צורת ההפעלה של עקרונות היסטוריוגרפיים במיפוי הספרות העברית כדרך שהציגו אותם מוריה הסמכותיים: יוסף קלויזנר, פישל לחובר, ח״נ שפירא ושמעון הלקין. לטעמו שגו אלה כשמיעטו בחשיבותו של היסוד החילוני שבהשכלה העברית של המאה הי״ט, וטעו כשניסו לנעוץ את ראשית הספרות העברית החדשה בהופעותיהם של טקסטים מוקדמים יותר (כמו אלה של הרמח״ל) רק מהיותם נתונים מחוץ לגדר הטקסטואליות ההלכתית או הריטואלית של העולם היהודי. קורצווייל סבר כי הבחנה זו שלהם היא טכנית בלבד, בשעה שהתופעה החשובה לאבחון המודרניזם של הספרות העברית היא חווית ההתפרקות מהמחויבות לסמכות דתית (אל) – דהיינו ההשעיה המודעת של היסוד הטרנסצנדנטי, שהוא לטעמו היסוד־המכונן של טקסטים יהודיים שבכל הדורות. הבחנתו החדשה הייתה אפוא בין גילויים של חילוניות פונקציונאלית־טכנית (כלומר חיים טקסטואליים מחוץ למסגרת ההלכה והריטואל היהודים), שיכולים לכונן יצירות ספרות בתוך העולם הדתי של האינטלקטואל היהודי (למשל באיטליה ובהולנד של המאה השש עשרה), לבין חילוניות כעמדה נפשית, כגישה אינטלקטואלית מודעת וכחוויה רגשית המכוננת את הטקסטים העבריים הראשונים של ספרות ההשכלה מחוץ לגדר העולם האמוני של החברה היהודית המסורתית. חילוניות זו אינה הימנעות פסיבית גרידא מחומרי העיצוב הסביבתיים־דתיים של הכפר, העיר והקהילה היהודית, אלא יסוד פעיל־רפורמטורי הלוחם בערכיה הדתיים של קהילה זו גופה. באספקט האנטי־דתי – בין שהוא גלוי כביצירת יל״ג ובין שהוא סמוי, כביצירת ח׳ הזז – ראה קורצווייל את המניע היצירתי המרכזי של הספרות העברית החדשה. לטעמו ההחבאה של הבחנה זו היא מעשה של צביעות ביקורתית, המבקשת מטעמה של רטוריקת ה׳יידישקייט׳ הדידקטית להחליק את פני השטח של השיח הביקורתי כדי ליצור שלווה תרבותית מעושה, בשעה שהתרבות היהודית והעברית נתונה בהליכי הרס פנימיים, ומתקרבת אל כיליונה הבלתי־נמנע.
    באסכטולוגיה ההיסטוריוגרפית פסימיסטית זו אפשר לזהות את עקבות השפעתה של מחשבת אוסוואלד שפנגלר (1880–1936) בחיבורו שקיעת ארצות־המערב (1917), אף שקורצוויל ביקש לחשוף שוב ושוב את שורשיה במחשבה הניטשאנית והברגסונית, שבה איתר את מקורה של המחשבה החדשה על ויטאליזם אנטי־דתי (ולעיתים פנתיאיסטי) שבחיים המודרניים. מושגים אלה הדריכו אותו בתיאור הרקע להופעת המודרניזם העברי, ואת עקבותיהם ביקש למצוא ולחשוף כאידיאולוגיה נחבאת – לעיתים בערמומיות מתחפשת – בטקסטים של הסופרים המרכזיים שבדור ההשכלה ובדור התחייה: יל״ג, מ״י ברדיצבסקי, י״ח ברנר ואחר כך ח׳ הזז, ש׳ טשרניחובסקי ואחרים.
    עיקרו של דבר, ההיסטוריוגרפיה שלו ביקשה לערער על תפישת הרציפות של הספרות העברית – שאיבדה לטעמו את אחידותה התרבותית והיא משברית ומהפכנית־מודעת הן בתכניה והן בצורותיה הפואטיות. לתפישה זו הקדיש מסה גדולה (146 עמודים) ׳בעיות יסוד׳ בתוך חיבורו ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?. מסותיו העיוניות בחיבור זה על מ״ז פיירברג, מנדלי, ברנר ואחרים אינן אלא אפליקציות הרמנויטיות של טקסטים מן הספרות העברית ברוח הנחות היסוד שלו במסת הפתיחה. בכל המסות האלה חזר קורצווייל על אבחנת יסוד, שאותה ניסח כעמדה מסכמת בחיבורו במאבק על ערכי היהדות כי הטקסטים האלה מייצגים את ׳תחנות האכזבה, העזובה וההטעיה השונות, תחנות שכולן הן גם תחנות של הערכה חדשה. הערכה חדשה זו אומרת שבר בקונטינואום של ההיסטוריה האלוהית... וזה פירוש חילוניותה של ספרותנו׳ (במאבק על ערכי היהדות, עמ׳ xiv).
    מעניינת במיוחד – אך אינה יוצאת־דופן מהאסכולאיוּת המיוחדת לו – היא המסה על הכנעניות: ״מהותה ומקורותיה של תנועת ״העברים הצעירים״ (עמ׳ 270300). המסה חורגת מן הדיון הטקסטואלי ביצירות מן הספרות העברית החדשה – אשר אם להודות על האמת, אליהן הוא כמעט ואינו מתייחס אף שהוא מאזכר אותן – והוא פונה לעיון עקרוני בשאלת העבריוּת החדשה הארץ־ישראלית כפי שהופיעה בשנים שלפני קום המדינה ביצירות של אותו חוג שבראשות יונתן רטוש, זאב חנון, אהרון אמיר ואחרים. המסה הזו חותרת תחת הנחת המקוריות הישראלית־מקראית־מסופוטמית שבבסיס המניפסטציה הכנענית, ומגלָה את שורשיה המוקדמים במחשבת ההשכלה ובספרות התחייה. במסה זו משחזר קורצווייל רשת שׂיחנית תרבותית מסועפת, רומנטית־אירופית מצד אחד, חילונית משכילית מצד שני, וּויטאליסטית פנתיאיסטית נוסח ברדיצ׳בסקי, טשרניחובסקי והזז מצד שלישי, שבתוכה מכוננים בני־החבורה את ה׳דיבור העברי׳ החדש להם. ארכיאולוגיה זו של השיח הכנעני פירקה למעשה את טענת החידוש התרבותי והפוליטי של חברי התנועה, שקורצווייל ראה בהם סכנה חדשה – אף בפירוש לא חדשנית – לתרבות היהודית בישראל של טרום המדינה. המבקר הספרותי שיצא בשם ׳אי הרציפות׳ המהפכנית של הספרות העברית המודרנית, ביצע במהלך אינטלקטואלי זה חשיפה של הרציפות הרעיונית של המשכילות לדורותיה, כתנועה שהנחותיה מחלחלות אל ההוויה הישראלית ואחר־כך אל הרטוריקה־הפרגמטית של הציונות שבדור המדינה.
    אל מסכת זו של התבוננות ביצירות הספרות העברית הוסיף קורצווייל נדבך חשוב בעבודותיו העקרוניות על יצירת ביאליק וטשרניחובסקי בספרו ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים ביצירתם. גם כאן מסתמנת עמדה המתנגדת למסורות הדיבור הביקורתי המקובלות לפניו. אלה האחרונות התבססו בעיקר על מחקר ביוגרפי שהוצב ברקעו של העיון הפרשני והוחדר אל תוך קריאת הטקסטים – כדרך שעשו קלוזנר ולחובר לגבי ביאליק – כיסוד שבלעדיו הפרשנות הספרותית כמעט ואינה אפשרית. למרות היותו מרוחק מגישות פרשניות של ׳קריאה צמודה׳ (close reading) ביקש קורצווייל לכונן מהלך מתודולגי של ניתוק הטקסט מן הידע הביוגרפי העומד ברקעו, וביקש לאמץ צורה חדשה של קשב אל הדיבור הספרותי שיש לו לטעמו מהלכים אוטונומיים אמנותיים משלו, ושאותם כינה: ׳אימננטיים׳. ההקשבה אל הקול הפנימי של היצירה נראתה לו תמיד כמן התנגדות לרעשיה המפריעים של הביוגרפיה הספרותית, שהיא תמיד מעורבת עם ׳קולות מטעם׳ אידיאולוגיה חברתי, מיתוס לאומי או פולקלור מומצא. באופן זה ביקש לפרק את המיתוס הפופולארי של ׳ביאליק המשורר הלאומי׳ ולהצביע דווקא על הבקיעים הפרסונליים, הדתיים והלאומיים שהדיבור השירי שלו שב וחוזר אליהם במישורים הולכים ומתרחבים. מסותיו על ביאליק חילצו את הדיון הביקורתי עליו מן הדיבור הנאיבי־רומנטי גם לגבי אותם חלקים שבהם זיהתה הביקורת את השסעים הטראגיים ביצירתו של משורר זה. בכינוסם של שני המשוררים בכרך אחד ביקש קורצווייל לשוב ובסס את טענת השבר של המודרניזם העברי כתקפה לגבי כל חלקיה של הליריקה שבדור התחייה. השוני בין שני המשוררים נראה לו זניח, ובמהדורה השלישית לחיבורו זה שב וטען בתקיפות כי השיבה למיתוס פנתאיסטי נוסח טשרניחובסקי היא משברית באותו אופן שמייצגת התימה של ׳שיבה מאוחרת׳ בשירת ביאליק ובמפעל הכינוס שלו (מבוא: ׳המשותף לשירי ביאליק וטשרניחובסקי׳). כמה מהבחנותיו הפרשניות לגבי שירת ביאליק נעשו יסוד להתבוננות בשירה זו (יחסי סובייקט (אני) ואובייקט (עולם); שיבה ומוות בשירה הפרסונאלית; המתח בין השיר והדממה), מה שאין כן לגבי שירת טשרניחובסקי שלמרות הערכתו הרבה להישגיו של יוצר זה ניכר תמיד ריחוקו ממנה.
    לצד ספרו על שירת ביאליק וטשרניחוסקי יש להעמיד את החיבור המופתי שלו על כתבי עגנון מסות על סיפורי ש״י עגנון. אין זה מקרה כי בפתח החיבור הזה מצא לנכון לקשור את עבודותיו על הרומניסט הגדול ביותר בספרות העברית עם האוטוביוגרפיה האישית־רוחנית שלו עצמו. בצדק טען כי כבר בעבודותיו הראשונות ביקש לשחרר את הדיון בפרוזה הזו מן המעטה הלוקאלי־פולקלורי שלה, ומן השיח הביקורתי המלווה אותה – על הסופר הדתי־התמים – במגמה לחשוף את המודרניות הסוערת וחובקת העולמות של יוצר זה. אף שקדמו לו בחקר עגנון חוקרים משמעותיים – כמו מ׳ ליפשיץ, ג׳ קרוינקר וד׳ סדן – קורצווייל היה הראשון שהעמיד טיפולוגיה כוללת של אפיקה גדולת ממדים זו, ובעיקר הסתכלות שיטתית במכלול הרעיוני, המוטיבי, התימטי והפואטי שלה. ספרו מניח במבוא הנחות יסוד לפירוש עגנון כחלק מתולדות ההתפתחות של הסיפור העברי, ומתקדם שלב אחר שלב בפירוש הרומנים הגדולים וסיפורי המופת הקצרים שלו.
    למי שמתבונן על כלל עבודתו הספרותית־ביקורתית ניצבים ארבעת הכרכים שבהוצאת שוקן כטטרלוגיה לכידה ומתמשכת : א. ספרותנו החדשה המשך או מהפכה? ב. ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם ג. מסות על סיפורי ש״י עגנון ד. בין חזון לבין האבסורדי. הספר הרביעי בטטרלוגיה הזו, שראה אור בשנת תשכ״ו כשבע שנים לפני מותו, הוא חיבור מקיף ומסכם את חיבוריו על הספרות העברית, ונועל את מהלך הפתיחה שהוצג בספר הראשון הפרוגרמאטי שבראש הטטרלוגיה. בפתחו של החיבור בין חזון לבין האבסורדי הציג קורצווייל פרק מסות על שירת אורי־צבי גרינברג שאותן כתב במקביל לסמינרים שבהם לימד באוניברסיטה שירה זו בשנים שבהם הוחרמה כליל על ידי ההגמוניה החינוכית במדינת ישראל. במסות אלה פיתח בהרחבה את השקפתו כי ׳הנוף השירי... הוא אותו הנוף ההיסטורי שהוא נוף של נוכחות המיתוס החי [...] שהוא מציאות המציאויות! [...] הראות ההיסטורית־מיתית היא בשביל המשורר אמת מוחלטת [...והוא המשורר] מי שחי מתוך ידיעה עמוקה של תבונת העיתים, שהיא תבונת הנוכחות ההיסטורית החיה׳ (עמ׳ 86). בשירת גרינברג מצא קורצווייל דוגמה לאותנטיות של חווית הרציפות ההיסטורית, אשר רק מעשה האמנות יכול לגלמה מעבר להכרת המציאות החשופה שאותה מתאר במדע ההיסטוריה. הבחנותיו הפרשניות נראות כמושפעות ממחשבת מ׳ היידגר (1889–1976) ביישות וזמן (1927) וה׳ גאדמר (1901–2002) בחיבורו אמת ומתודה (1960). שירת גרינברג נעשתה בספר זה לאבן הבוחן שלמולה אומד מבקר הספרות העברית את הטקסטים השונים של הספרות העברית, ובהם המרכזיים בסופרים בני דורו: י׳ למדן, ש׳ שלום, א׳ שלונסקי, נתן אלתרמן, י״ח ברנר, א״נ גנסין וי׳ שנהר. בכולם מוצא קורצווייל סממני ניהיליזם והתפוררות של המצב הקיומי היהודי החדש – בכולם הוא רואה צל קלוש להישג המונומנטלי של שירת אצ״ג, שהיא בלשונו ׳נוכחות נצחית של סינַי׳. בספר זה השלים קורצווייל את המהלך של הצבת עגנון וגרינברג כשני עמודי התווך של הספרות העברית החדשה, משום כנות המבע שלהם ביחס לשאלת העוצמה של רציפות הקיום היהודי והבקיעים שמתחוללים בו, ומשום ההישג הפואטי המותאם לביטויו של משבר זה. בטטרלוגיה הזו הציב קורצווייל את השקפתו לגבי מה שצריך להיחשב כקנון של הספרות העברית החדשה מאז תקופת ההשכלה ועד לימיו שלו.
    מול הקנון הזה פיתח קורצווייל שיח פולֶמי, תוקפני, אירוני ומריר כלפי מה שנראה לו כאנטי־קנון. מאפייניו של השיח הזה מצטיירים במסת הסיום ׳אמנות הסיפור או ליטראריזציה של החיים?׳ שבפרק החתימה לחיבור בין חזון לבין האבסורדי. במרכזו של פרק זה ניצבת התקפה עזה על הרומן ימי צקלג מאת ס׳ יזהר, שראה בו כישלון אפי הכתוב בידי אב־טיפוס של סופר־צבר נרקיציסט וקרתני, המנוער מכל ידיעה של מסורות מחשבה על הסוגיות המוסריות והמטפיסיות שהפרוזה שלו מבקשת לתארן. את עמדתו זו שב והביע – בעיקר מעל דפי המוסף הספרותי של עיתון הארץ – כלפי הפרוזה של סופרי דור הפלמ״ח: י׳ מוסינזון, נ׳ שחם, פ׳ שדה ואחרים. ביקורת דומה – אף כי מטעמים אחרים – הוטחה גם בשירתם של יהודה עמיחי ונתן זך. יוצאים מכלל זה המשוררת דליה רביקוביץ והסופר א״ב יהושע שליצירות הביכורים שלהם הקדיש מסות אוהדות. דברי ספרות אלו כונסו לאחר מותו בספר חיפוש הספרות הישראלית : מאמרים וביקורת.
    לצד המוניטין שיצאו לו כמבקר ספרות קנה לו קורצווייל מעמד מיוחד כמבקר תרבות וכהרמנוטיקן בעל עמדות עקרוניות לגבי מדעי היהדות. עמדות אלו סוכמו בשני חיבוריו: האחד במאבק על ערכי היהדות והשני שראה אור לאחר מותו: לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו. ביסוד מחשבתו עמדה השאיפה להבין את ההיסטוריה היהודית הבנה כולית, שלא על בסיס ניתוח אימננטי של תהליכיהָ אלא על בסיס התבוננות מטאפיסית רחבה שבוחנת את היחסים שבין ההיסטורי הריאלי־האימננטי לבין המטאפיזי והטרנסצנדנטי. אף שהגות זו התנסחה בשפה הגליינית סירב קורצווייל לגזור תאימות מוחלטת בין השניים, והעניק תמיד מעמד של עודפות בלתי־מתפענחת ליסוד הטרנסצנדנטי, שאותו זיהה תדיר עם האל. במבחן מערכת היחסים הזו העניק קורצווייל פרימאט ליצירה האמנותית בכלל וליצירה הספרותית בפרט, וקבע כי ׳זכות קדימה לאמן לפני ההיסטוריון, לשירה לפני ההיסטוריה׳ (במאבק על ערכי היהדות, עמ׳ 268). בטענה ניאו־ניטשאנית זו הקדים את הבחנתו של ההיסטוריון יוסף ירושלמי ביחס לנוכחות המתמדת של ׳היסטוריה אלוהית׳ שהיא אחדותית (סינאופטית), רפטטיבית וקונסיסטנטית, למול תחליפה המודרני: היסטוריה תהליכית־דיאכרונית ומטפלת בחוקיות האימננטית של האירועים. את רגע ההחלפה הזה איתר בחילוניות המשכילית ונגזרותיה (בעיקר באמצעות ניתוח הסטירה ׳מגלה טמירין׳ מאת יוסף פרל), ובעיקר במוצרים הטיפוסיים למדעי היהדות של ׳חכמת ישראל׳ (Wissenschaft des Judentums).
    מדעי היהדות בצורת הופעתם במאה הי״ט ביטאו לטעמו פרדוכס טראגי, כי דווקא בשעה ההיסטורית שבה חדלה הוודאות האמונתית להיות נכס עליון של האומה, הזדהתה האומה היהודית עם עברה, כצורה של חיוב מהותה שלה, אך איבדה את היכולת לחיות את עברה ואת מהותה לפי הקטגוריות של וודאויות אמוניות אלה. עצם האימוץ של מתודולוגיות חיצוניות (בעיקר ההיסטוריציזם הגרמני ההגלייני של ראשית המאה הי״ט) נראה לו כעבודת תרפים של אלילים מדעיים היסטוריים שאין לה ולא כלום עם ההיסטוריה הסינאופטית של ׳תולדות ישראל׳. בוויכוח מר שניהל עם מי שראה כנציגי ׳מדעי היהדות׳ בזמנו – חוקר הקבלה גרשום שלום, ותלמידו ההיסטוריון יעקב כ״ץ – תקף את חיבורו של שלום שבתאי צבי (תל־אביב: ע״ע, 1947) שבו הציג את השבתאות כתהליך של משבר פנימי ביהדות, ואת ההסברים הסוציולוגיים של כ״ץ בחיבורו מסורת ומשבר (ירושלים ותל־אביב: מוסד ביאליק, 1958), שהציע לדעתו את מדעי היהדות כחלופה מודרנית ליהדות המסורתית. בשתי הגישות האלה ראה ניסיון לייצר ׳תיאולוגיה ללא אל׳ וגרוע מכך: העמדת פנים כאילו הן משחזרות המשכיות ורציפות, כאשר לאמיתו של דבר התיאולוגיה הזו מניחה מתוך שתיקה את האובדן הסופי של האמונה, שהיא בסיס הקיום היחיד של החברה היהודית כלאום. השקט המדעי ו׳אובייקטיביות׳ המזויפת, לטעמו, באו להסוות את ההרס של הבסיס האמונתי הדתי, שהוא התנאי היחיד להמשך הקיום היהודי. אף שלא נענה ישירות על ידי המותקפים, נעשו טענותיו ליסוד חשוב בפולמוסים דומים, כמו אלה שעורר מאוחר יותר ישעיה ליבוביץ.
    קורצווייל הוא חתן פרס ביאליק לשנת 1962. סמוך למותו הוציא קורצווייל לאור את קובץ הסיפורים הנסיעה, הנושא עליו קווי דמיון מביכים ליצירות עגנון וקפקא. עם זאת יש בהם ערך למי שמבקש להתבונן ביסודות הנפשיים והתרבותיים שהדריכו את עבודתו האינטלקטואלית. סמוך להדפסתו של כרך סיפורים זה שלח ב׳ קורצווייל יד בנפשו ביום י״ד באלול תשל״ב, 24 באוגוסט 1972.


יצירות ברוך קורצווייל בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אבידב ליפסקר־אלבק עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, האנציקלופדיה העברית, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия
[צילום: דבורה הירשפלד]

ספריו: עריכה: על המחבר ויצירתו:
ספר יובל:
  • ספר ברוך קורצווייל / המערכת – א׳ סולטמן, מ״צ קדרי, מ׳ שוורץ ; אמרכל המערכת – מ׳ אדלר (תל־אביב : הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר־אילן, תשל״ה 1975)
    תוכן העניינים
    על הספר
    • Vardi, Dov. The Kurzweil Memorial Volume. Modern Hebrew literature, vol. 2, no. 3 (Autumn 1976), pp. 41–43.
ספרים:
  • גולצ׳ין, משה.  ברוך קורצווייל כפרשן של תרבות (רמת־גן : אוניברסיטת בר־אילן, תשס״ט 2009)
    תוכן העניינים
    על הספר
    • אברמסון, יעקב. ברוך הוא.  הארץ, מוסף ספרים,  גל׳ 860 (כ״ט באב תשס״ט, 19 באוגוסט 2009), עמ׳  14.
  • הרץ, גל. הספרות כמקלט וכנקמה : תיאולוגיה ופוליטיקה בביקורת התרבות של ברוך קורצווייל (תל־אביב : אוניברסיטת תל־אביב, המכון להיסטוריה של המדעים והרעיונות ע״ש כהן, תשס״ח 2008) <עבודת גמר לקראת התואר ״מוסמך אוניברסיטה״, אוניברסיטת תל־אביב>
  • Diamond, James S. The literary criticism of Barukh Kurzweil : a study in Hebrew-European literary relationships
    (Thesis (Ph. D.)–Indiana University, 1978)
  • Diamond, James S. Barukh Kurzweil and modern Hebrew literature (Chico, Calif. : Scholars Press, 1983)
    על הספר
    • Nash, Stanley L. Criticism as a calling : the case of Barukh Kurzweil. Prooftexts, vol. 5, no. 3 (1985), pp. 281–287.
מאמרים:
  • זכרון לראשונים:  ברוך קורצווייל – דברים לזכרו.  קתרסיס, גל׳ 10 (סתיו תשס״ט 2008), עמ׳ 197–201 <מצורף מאמרו של ב׳ קורצווייל ״הערות ל׳שבתי צבי׳ של גרשם שלום״ שפורסם לראשונה בעיתון ׳הארץ׳ בל׳ בתשרי תשי״ח, 25 באוקטובר 1957 ונדפס מחדש באוסף מאמריו של קורצווייל ׳במאבק על ערכי היהדות׳>
  • אבנרי, שמואל. קורצווייל ורביקוביץ: תהום אל תהום. הארץ, תרבות וספרות, כ״ו באלול תשס״ה, 30 בספטמבר 2005, עמ׳ ה 1 <על מגבלות השפה, על סבל, ועל קירבה וריחוק בהווייתם של דליה רביקוביץ ושל מבקר הספרות ברוך קורצווייל, שהיה לה כאָב וריבון>
  • אברמסון, יעקב. מבקר על קו הקץ : 15 שנה למותו של ברוך קורצוייל. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ו באב תשמ״ז, 21 באוגוסט 1987, עמ׳ 21, 25.
  • אברמסון, יעקב. קריאתו האחרונה של השכווי. הארץ, ג׳ בשבט תשנ״א, 18 בינואר 1991, עמ׳ ב 8 <על פרופ׳ ברוך קורצוויל וקשרי הידידות בינו לבין גרשם שוקן>
  • אברמסון, יעקב. ״כאב עמוק על חילול המילה, שהיא חילול החיים, הוא המוליד את הביקורת״. הארץ, תרבות וספרות, כ״ג בתשרי תשנ״ח, 24 באוקטובר 1997, עמ׳ ד 1–ד 2 <על פועלו של מבקר הספרות ברוך קורצווייל>
  • אברמסון, יעקב. ״שבחי״ גרשום שלום בפי ברוך קורצווייל: אפילוג לספרו החדש של קורצווייל ״מחוץ לתחום״. הארץ, תרבות וספרות, ג׳ בשבט תשנ״ח, 30 בינואר 1998, עמ׳ ד 3.
  • אברמסון, יעקב. הביוגרפיה שלא נכתבה: שלושים שנה למותו של מבקר הספרות ברוך קורצווייל. הארץ, תרבות וספרות, כ״ב באלול תשס״ב, 30 באוגוסט 2002, עמ׳ ה 1.
  • אברמסון, יעקב. המדינה החילונית היא תפקיד גורלי. הארץ, תרבות וספרות, י״ז באלול תשס״ד, 3 בספטמבר 2004, עמ׳ ה 1. <על מבקר התרבות ברוך קורצוויל ועל דברים שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים>
  • אברמסון, יעקב.  לשחרר את הרוח האנושית מעול הכיבוש הטוטליטרי של הטיפשות המושבעת.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ז בתמוז תשס״ז, 13 ביולי 2007, עמ׳ 1.
  • איתן, רחל.  פרופ׳ ב׳ קורצווייל: ״אי הרצון להודות במגבלות – מוליד את הזיוף״.  הארץ, תרבות וספרות, 15 באפריל 1966. <ראיון עם פרופ׳ ברוך קורצווייל> <חזר ונדפס בספרו של ברוך קורצווייל חיפוש הספרות הישראלית : מסות ומאמרים / ערכו צבי לוז וידידיה יצחקי (רמת־גן : אוניברסיטת בר־אילן, תשמ״ב 1982), עמ׳  321–326>
  • בלאט, אברהם.  לדיוקנו של ברוך קורצווייל. בספרו: בנתיב סופרים (תל־אביב : המנורה, תשכ״ז 1967), עמ׳ 95–105.
  • בלאט, אברהם.  מפעלו הספרותי של ברוך קורצווייל – החוקר והמספר.  בספרו: תחומים וחותם (תל־אביב : סיגלית, תשל״ד 1974), עמ׳ 38–54.
  • ברזל, הלל.  תרומתו של ברוך קורצווייל לחקר ש״י עגנון.  בתוך: ספר ברוך קורצווייל (תל־אביב : הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר־אילן, תשל״ה 1975), עמ׳ 7492.
  • גולצ׳ין, משה.  ברוך קורצווייל על אסתטיקה וטענות משכנעות.  בקורת ופרשנות, חוב׳ 42 (חורף תש״ע 2010), עמ׳ 137–158.
  • גלבוע, משה א.  במאבק על ערכים.  דבר, י״ז בטבת תש״ל, 26 בדצמבר 1969, עמ׳ 6 <על הפולמוס בין ברוך קורצווייל ופרופ׳ גרשם שלום>
  • דבי־גורי, ליליאן.  הפרת אמונים : בין ש״י עגנון לברוך קורצוויילגג: כתב־עת לספרות, גל׳ 49 (2019), עמ׳  85–92.
  • זדוף, נועם.  המרצע והשק : יוסף וייס, ברוך קורצווייל ושליחותו ההיסטורית של גרשם שלום.  בתוך: היסטוריה כשליחות : אסופת מאמרים לכבודו של משה צימרמן במלאת לו שישים / עורכים נועם זדוף, יותם חותם ומתיאס שמידט (ירושלים : המרכז להיסטוריה גרמנית ע״ש ר׳ קבנר, האוניברסיטה העברית : הוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס״ו 2006), עמ׳ 73–78.
  • זכאי, חיים.  לשאלת רציפותה של הספרות העברית החדשה על פי תפישתם של ב׳ קורצווייל וד׳ סדן.  בספרו:  מבית ומחוץ : מסות (תל־אביב : ישראל־בוך, תשנ״ו 1996), עמ׳ 9–19.
  • חריף, חנן.  המבקר שלא חדל להילחם בכוהנים של פולחן עגל־הנייר המדעי : ה״אאוטסיידר״ הגדול של התרבות הישראלית.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ז בתמוז תשס״ז, 13 ביולי 2007, עמ׳ 1.
  • יגיל, רן.  החשבון של ברוך קורצווייל עם ס. יזהר.  יקוד: כתב־עת לספרות עברית <מקוון>, 13 באוקטובר 2013.
  • יפה, אברהם ב.  ברוך קורצווייל.  על המשמר, דף לספרות ולאמנות, כ״ב באלול תשל״ב, 1 בספטמבר 1972, עמ׳ 6.
  • יצחקי, ידידיה.  תרבות חיה ונושמת : ברוך קורצווייל, יוסף דן ודן מירון נגד הספרות הישראלית.  עלי שיח, חוב׳ 39 (קיץ תשנ״ז 1997),עמ׳ 47–55.
  • כהן, אדיר.  דרכו של קורצווייל בבקורת.  דבר, לספרות ולאמנות, י״ב באב תשכ״ז, 18 באוגוסט 1967, עמ׳ 7, 8 <סוף>
  • כ״ץ, שרה.  שלטון התרנגול בעולם : במלאת שלושים למות ברוך קורצווייל.  משא (מצורף ל׳דבר׳), גל׳ 43 (כ״א בתשרי תשל״ג, 29 בספטמבר 1972), עמ׳ 1, 2 <המשך>
  • לאור, דן.  קורצווייל והכנענים : בין תובנה למאבק. קשת : קובץ לציון יובל הארבעים לראשית הופעתו של ״קשת״ הרבעון לספרות, עיון וביקורת (1958–1976) / עורך – אהרן אמיר (תל־אביב: הד ארצי, 1998), עמ׳ 32–45 <חזר ונדפס בספרו המאבק על הזיכרון : מסות על ספרות, חברה ותרבות (תל־אביב : עם עובד, תשס״ט 2009), עמ׳ 282–295>
  • לוז, צבי.  התאבדות תיאולוגיתהארץ, תרבות וספרות, י״ז באלול תשס״ז, 31 באוגוסט 2007, עמ׳ 2.
  • מוקד, גבריאל.  ברוך קורצווייל והספרות הצעירה.  ידיעות אחרונות, 1973 <חזר ונדפס בספרו: בזמן אמיתי : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור־המדינה (תל־אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע״א 2011), עמ׳ 131–135> 
  • מירון, דן.  קוים לדמותו של המבקר קורצווייל.  הארץ, תרבות וספרות, ח׳ בטבת תש״ך, 8 בינואר 1960, עמ׳ 10.
  • מירון, רוני.  ספרות, מציאות וטרנסצנדנציה : עיון במפעלו הפרשני של ברוך קורצווייל.  ראשית, כרך 1 (2009), עמ׳  231–259.
  • מירון, רוני.  היסטוריה, היסטוריוגרפיה ובעיית הרציפות: עיון הרמנויטי בהגותו של ברוך קורצווייל.  מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ״ו (תשע״ג 2013), עמ׳ 227–277.
  • מירון, רוני.  ברוך קורצווייל: קרע, פואטיקה ורציפות.  בספרה מלאך ההיסטוריה : דמות העבר היהודי במאה העשרים (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע״ד 2013), עמ׳ 181–270.
  • מלאך, אסף.  על הלב של האמת ההיסטורית.  מקור ראשון, שבת, כ״ט בכסלו תשס״ט, 26 בדצמבר 2008, עמ׳ 18–19 <על הפולמוס בין קורצווייל לפרופ׳ גרשם שלום על האוביקטיביות בחקר ההיסטוריה היהודית>
  • עברון, בועז.  ברוך קורצווייל – הלוחם לבהירות המחשבה.  הארץ, תרבות וספרות, ח׳ בטבת תש״ך, 8 בינואר 1960, עמ׳ 10, 13.
  • קרביץ, עמית.  על הציונות שנתפשה בסבך מושגיה ללא מוצא.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ז בתמוז תשס״ז, 13 ביולי 2007, עמ׳ 1, 4.
  • קריב, אברהם.  פרשנות מחטיאה : על בקורת עגנון של קורצוייל.  מולד, סדרה חדשה, כרך ה׳, חוב׳ 27 (תשל״ג), עמ׳ 249–266.
  • קריב, אברהם.  אינטרפרטאציה רבת אייל : עוד על עגנון לפי קורצוייל.  מולד, סדרה חדשה, כרך ו׳ (כ״ט), חוב׳ 31 (241) (אייר–תמוז תשל״ד, אפריל–יוני 1974), עמ׳ 108–121.
  • שאול, רבקה.  חוכמה שהפכה למכאוב.  מקור ראשון, שבת, כ״ו באב תשס״ז, 10 באוגוסט 2007, עמ׳ 18 <דברי פרידה מתלמידה לשעבר>
  • שאנן, אברהם.  חגו של חוקר ספרות.  דבר, לספרות ולאמנות, י״ב באב תשכ״ז, 18 באוגוסט 1967, עמ׳ 7 <במלאת לו ששים שנה>
  • שוורץ, משה.  הנחות אסתיטיות במפעל הביקורת של ברוך קורצווייל.  בתוך: ספר ברוך קורצווייל (תל־אביב : הוצאת שוקן ואוניברסיטת בר־אילן, תשל״ה 1975), עמ׳ 375397.
  • שניידר, שמואל.  פרופ׳ ברוך קורצווייל ז״ל – קווים לדמותו.  הדואר, ד׳ בכסלו תשל״ג, 10 בנובמבר 1972, עמ׳ 7–8  <חזר ונדפס בספרו: הקיום והזיכרון : ביצירות אהרן אפלפלד ויוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים (ירושלים : כרמל, תש״ע 2010), עמ׳ 203–209>
  • שניידר, שמואל.  משנתו הספרותית של ברוך קורצווייל – הנחות יסוד.  הדואר, י״א בכסלו תשל״ג, 17 בנובמבר 1972, עמ׳ 22–24  <חזר ונדפס בספרו: הקיום והזיכרון : ביצירות אהרן אפלפלד ויוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים (ירושלים : כרמל, תש״ע 2010), עמ׳ 210–217>
  • שניידר, שמואל.  דתיותו של ברוך קורצווייל.  הדור: השנתון העברי של אמריקה, תשע״א 2010, עמ׳ 125–134 <נדפס לראשונה בספרו: הקיום והזיכרון : ביצירות אהרן אפלפלד ויוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים (ירושלים : כרמל, תש״ע 2010), עמ׳ 218–229>
על ״מסכת הרומאן והסיפור האירופי״  
  • ויס, הלל. תהליכי החורבן של תרבות המערב. משא (מצורף ל׳דבר׳), גל׳ 19 (126) (י״ח באייר תשל״ד, 10 במאי 1974), עמ׳ 1, 3 <המשך>
  • זמורה, ישראל. בקורת פסולה. מאזנים, כרך ה (כ״ח), גל׳ 5 (תשרי תשי״ח, אוקטובר 1957), עמ׳ 312–318 <בכוונת המאמר להוכיח כי הביקורת של ברוך קורצווייל פסולה כיוון שחסרה היא את היכולת לבנות משפט הגיוני ולהביע על ידו בדיוק ובבהירות את שהוא רוצה להביע, לדעת את דקדוק הלשון ותחבירה, כדי למנוע בכתיבתו אפשרויות לפירושים כפולים או משולשים לדבריו>
על ״ביאליק וטשרניחובסקי : מחקרים בשירתם״
על ״ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה״
על ״בין חזון לבין האבסורדי״
על ״במאבק על ערכי היהדות״
  • רבינוביץ, ראובן.  במאבק על ערכים.  דבר, לספרות ולאמנות, י״א בכסלו תש״ל, 21 בנובמבר 1969, עמ׳ 7; <המשך> י״ח בכסלו תש״ל, 28 בנובמבר 1969, עמ׳ 8.
על ״הנסיעה״
  • בלאט, אברהם.  סיפוריו של מבקר.  הצופה, עטורי סופרים וספרים, 2 במארס 1973, עמ׳ 4 <נדפס גם בספרו תחומים וחותם (תל־אביב : סיגלית, תשל״ד 1974), עמ׳ 50–54>
על ״לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו״
על ״חפוש הספרות הישראלית״
  • Nash, Stanley L. Criticism as a calling : the case of Barukh Kurzweil. Prooftexts, vol. 5, no. 3 (1985), pp. 281–287.
על ״קורצווייל, עגנון, א.צ. גרינברג, חילופי איגרות״
  • בלאט, אברהם. סופרים ואיגרות. הצופה, כ״ח בחשון תשמ״ח, 20 בנובמבר 1987, עמ׳ 6, 10.
  • וולף־מונזון, תמר. שלשה תלמידי חכמים היו בעירנועתון 77, שנה י״א, גל׳ 93 (חשון תשמ״ח, אוקטובר 1987), עמ׳ 14.
  • יפה, אברהם ב. בדידותו של המבקר.  הארץ, ו׳ בתמוז תשמ״ז, 3 ביולי 1987, עמ׳ ב 6.
  • קפרא, מיכל.  קורצווייל.  מעריב, סופשבוע, כ״א בחשון תשמ״ח, 13 בנובמבר 1987, עמ׳ 24–26, 28.
  • רבי, יעקב. המבקר וסופרו הנערץ. על המשמר, מוסף, ו׳ בתמוז תשמ״ז, 3 ביולי 1987, עמ׳ 5.
  • רבי, יעקב. המבקר, המספר והמשורר.  על המשמר, י״ג בתמוז תשמ״ז, 10 ביולי 1987, עמ׳ 15.
על ״מחוץ לתחום: דברי פולמוס וסאטירה מענייני דיומא״
  • ברונובסקי, יורם [יוחנן רשת]. פגיעתו של קורצוייל. הארץ, תרבות וספרות, ט״ו באדר תשנ״ח, 13 במארס 1998, עמ׳ ד 3.
  • נבות, אמנון. איקרוס ובר־אילן. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, א׳ באדר תשנ״ח, 27 בפברואר 1998, עמ׳ 31.
  • עמיר, יהוידע. על פי התהום. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 284 (י״ג באב תשנ״ח, 5 באוגוסט 1998), עמ׳ 10, 13.
  • קורן, יהודה. סופרים רעדו מפניו. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, ג׳ בשבט תשנ״ח, 30 בינואר 1998, עמ׳ 26.
קישורים:

OpenLibrary – OL144423A Wikidata – Q4865860 J9U – 987007298365905171 NLI – 000203904 LC – n82115543 VIAF – 32004933
עודכן לאחרונה: 9 במארס 2023

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף