ילדים מבוגרים מאמינים, שהחמור – הוא בעל חיים עצלן, עקשן כפרד וטיפש מטופש. ולא זאת, כידוע, יש לחמור ראש גדול למחשבות, זוג אוזנים ארוכות וזקופות, שבעזרתן הוא שומע וקולט דברים רבים ואם הוא עקשן לפעמים ומושך את העגלה אחורה במקום קדימה, הרי כנראה, שיש לו סיבה לכך. אנחנו פשוט לא יודעים אותה, כי מימינו לא היינו חמורים.
בכפר אחד חי אכר ושמו – פרידריך. לו חמור גדול וגבוה, שגם שמו כשם בעליו. כך לפחות קראו לו כל בני הכפר. מזונו לא ניתן לו בשפע, כי לאכר, בעליו, היתה אחוזה קטנה ואדמה מועטת לעיבוד. לכן, לא העביד האכר את חמורו ביותר, והחמור נהנה מחופש רב והיה מבלה את רוב יומו בטיול ברחובות וסמטאות הכפר, מאזין לשיחות בין האכרים לנשותיהם, בין הילדים במשחקיהם, בין הסוחרים והעגלונים ואפילו לשיחות בין המבקרים במסבאה הקטנה שבכפר. את כל מה ששמע, שקל, הרהר וחשב שעה שליחך את העשב בצידי דרכים, מזונו היחידי, כי לא היה בידי האכר כסף לספק לו שעורה או חציר למאכל.
יום אחד, רתם אותו האכר לעגלתו, העמיס עליה כמה שקים של תפוחי אדמה, יבול חלקתו הדלה, והתכונן לנסוע לעיירה הקרובה, כדי למכור את יבולו ותמורת הכסף לקנות קמח לביתו. אולם פרידריך החמור החליט אחרת. בראותו שהאכר מנמנם על מושבו בעגלה בסומכו על חמורו, שידע את דרכו, כוון החמור את פעמיו לעיר אחרת, רחוקה יותר. משהתעורר האכר מנמנומו, מצא את עצמו בשוק של עיר גדולה. דווקא בשוק זה מכר האכר את יבולו במחיר גבוה יותר מהמחיר, לו ציפה, כי חסרו בשוק ביום זה תפוחי אדמה.
התבונן האכר בחמורו וכשזה קרץ לו בעינו, צחק, טפח בחיבה על גבו ואמר: “פיקח אתה, חמורי בחיי!” שם האכר לפניו מנת שעורים גדושה ופרידריך חשף את שיניו הגדולות בחיוך רחב והריע בתרועה קולנית: “יחי אני! יחי אני!”
משחזר האכר לביתו בכפר, סיפר לבני משפחתו על חכמת חמורו והשביע אותם, בל יספרו לאיש על כך, כי אנשים רעים עלולים לגנוב אותו.
אולם, קשה לשמור על סוד לעולמים. משראו שכניו של האכר, שמצב רוחו טוב, שהוא קונה גם את יבוליהם, יוצא לדרכו בעגלתו לעתים קרובות ומביא מכל טוב הביתה, – החלו ללחוץ עליו שיספר להם מהו סוד הצלחתו הפתאומית. לא יכול היה האכר להתאפק מלהתפאר לפניהם על מזלו הטוב וסיפר להם על חמורו הפיקח והערמומי.
אמרו לו: “מה לך, כי תרוץ יום יום ותתרוצץ בדרכים קשות? בוא ונעשה עיסקה אתך. השאל לנו את חמורך ואנו נשלם שכר טוב תמורת שרותיו לנו.”
“רעיון מצויין! – הגה האכר בליבו –, זקנתי כבר ולשבת בבית באפס מעשה ועוד להרויח כסף ללא כל עמל, – זהו סוד ההצלחה האמיתית! לא יזיק לפרידריך העצל להניע במקצת את אבריו הגדולים ולהרויח את לחמו ביושר”.
משהגיעו השכנים לביתו בערב, הודיע להם האכר על הסכמתו להצעתם וכולם התישבו מסביב לשולחן על כוס בירה, כדי לקבוע סופית את שכרו היומי של החמור פרידריך.
פרידריך המסכן חדל לטייל לו להנאתו בסמטאות הכפר ולהקשיב לשיחת הבריות. מעתה היה יומו מלא וגדוש. יום יום הופיע אחד האכרים לפני בית בעליו, אחז ברסנו ורתם אותו לעגלה עמוסה יבול שדות. נאנק פרידריך קשות תחת המשא הכבד וסחב בכל כוחותיו. בתחילה, עוד נענה פרידריך לציפיות האכרים, שסמכו על פיקחותו שיביאם לשוקים הנוחים לסחורותיהם ועלה בידיהם להרויח ממון רב. אולם במשך הזמן, כשעבודתו הלכה ורבתה, כשלא היה לו הזמן להקשיב לשיחות הסוחרים המבקרים בכפר והגרוע מכל, כשהאכרים לא פיצו אותו עבור חכמתו במזון כלשהו, בהיותם בטוחים, שבעליו ידאג למזונו תמורת הכסף שקיבל עבור עבודתו ואפילו עשב ללחך בדרך לא נתנו לו, כי נחפזים היו לדרכם, ראה פרידריך, שמרוב חכמה גרם לעצמו צרה גדולה והחליט למצוא מוצא ממנה.
ראשית כל, הביאם לעיירה הקרובה. בה היו המחירים ירודים תמיד, כי תושביה עניים היו ולא יכלו להרשות לעצמם דברי מותרות. לא הועילו מכות והצלפות שוט. לא הועילו גידופים וקללות. הפעם התעקש פרידריך כחמור אמיתי ומשכבדה יד האכרים עליו, החל להפוך את העגלות על הסחורה ועל כך זכה לבעיטות ומכות נוספות מאת האכרים הנרגזים ועגמומיותו הלכה וגדלה מיום ליום.
באו האכרים אצל בעליו, התלוננו על תעלולי חמורו וסירבו לשלם את שכר עמלו. ראה האכר שפרנסתו בסכנה, החליט להעניש את פרידריך. כאשר היה חוזר הביתה עייף ויגע, מנע ממנו כל אוכל, קשר אותו בשרשרת לעמוד, כדי שלא יוכל לנוח ברביצה וחדל לדאוג לנקיונו ולנקיון האורוה.
ראה פרידריך, שעקב פיקחותו היתרה, גרם לעצמו חיי רעב ותלאות, החליט לשנות את רוע מזלו. בלילות הרעב חלם על חיי חופש ודרור, על טיולים להנאתו בכפר ובשדות, על האזנה לפטפוטי ילדים ומבוגרים, על כל אותם החיים הטובים, מהם נהנה בטרם הצליח להוכיח, שגם לחמור יש חכמה ותבונה. הוא חיכה ליום ראשון הקרוב, יום מנוחה לאכרים ובהמותיהם. מששלחוהו בעליו לרעות בשדות, הרים את רגליו ובדהירה ברח מהמקום. רץ בכל כוחותיו ולא הפסיק את מרוצתו עד שהגיע לעיר בלתי מוכרת לו. לאט לאט הסתובב בגנים, ברחובות וככרי העיר והסתכל בחנויות ובהולכי רגל שהתהלכו במדרכות.
פתאום עצר אותו שוטר ושאל אותו בקול חמור: “מי אתה ומה מעשיך פה?”
"אני תייר – השיב פרידריך לתומו – וכפי שהנך רואה מטייל אני..
“אה! תייר אתה! – השיב השוטר בלגלול –, ואיפה אתה לן, אם מותר לי לשאול את כבודו?”
“במלון בעל מיליון הכוכבים” – השיב פרידריך ונער בצחוק.
“הגננים התלוננו עליך – המשיך בכעס השוטר –, שראוך אוכל צמחים מתוך העציץ הגדול שבככר העיר… מה יש לך לענות על כך, אדוני התייר?”
“נכון! – אישר פרידריך –,טעמתי ממנו, אבל הוא לא היה לפי טעמי כלל וכלל. חושש אני אפילו, שהוא הזיק לי, כי בטני כואבת.”
"עלי לעצור אותך ולהביאך לתחנת המשטרה – הוסיף השוטר.
"איך תוכל לעצרני וגדול אני ממך כפלים? – תמה פרידריך ופנה ללכת לדרכו. אולם השוטר הוציא משרוקית מכיסו ושרק בכך כוחותיו. חיש מהר הופיעה משאית מלאה שוטרים. הם קפצו ממנה, אחזו ברגליו וראשו של פרידריך, העמיסוהו על המשאית והביאוהו אחר כבוד ישר לתחנת המשטרה. לאחר שהורידו אותו מהמכונית, הזעיקו את קצין המשטרה וזה צווה עליהם להכניסו למשרדו.
הביט בו הקצין ארוכות ולבסוף שאל: "מה שמך, חמור?
שמי – פרידריך, – השיב החמור, כי לא חשש כלל שבמקום זר ידעו עליו ועל תעלוליו.
“אהה..! אתה הוא חמור הפלא, אחריו מחפשת המשטרה בכל הארץ זה למעלה מחודש?” שאל הקצין בתמהון.
“כן, אני הוא! – הודה פרידריך –, אבל, אנא, אדוני הקצין, אל תחזירוני לבעלי! הוא השכיר אותי תמורת כמה פרוטות לכל שכניו ואלה העבידוני עבודת פרך, יום יום, מבוקר עד ערב ואיש לא דאג גם להאכילני. לאחר שכוחותי כלו, הבינותי, שמוטב להיות טפש חי מחכם מת והסתלקתי מכפר זה בטרם אמות מרעב ומיגע.”
“אל תחשוש – הרגיעו הקצין –,אין בדעתי להחזירך.. בתנאי… כמובן.. שעתה תשרת אותנו.”
"איך אוכל לשרת אותכם ולי אין מדים ומשרוקית כמו לשוטר? תמה פרידריך.
“אבל יש לך זוג אוזנים ארוכות – השיב הקצין לשאלת החמור – ,והוגד לי ממקור מהימן, שהן קולטות שיחות מועילות. לכן, הצעתי לך, שתסתובב ברחובות, בגנים וככרות העיר ותאזין לשיחות בין גנבים, פורצים ושודדים או סתם פושעים, מבלי שאלה יחשדו בך כלל. הם יראו בך רק חמור שברח מאורוותו. אז תבוא אי ותספר לי על מזימותיהם ואנו, אנשי המשטרה, נעצור אותם עוד בטרם יבצעו את זממם.”
"ומה אקבל תמורת עבודתי? – שאל פרידריך.
"בשכר עבודתך תקבל אורווה נוחה, אוכל לשובע ואם תצליח בעבודתך, נמנה אותך לבלש המיוחד שלנו?. – השיב הקצין.
“יופי! – הסכים פרידריך –,אלה הם חיים! טיולים, אוכל ומקום לינה נוח, זה כל מה שדרוש לי! מה טוב שאני חמור חכם!”
מאותו יום, טייל לו פרידריך ברחובות, הקשיב לשיחות וכאשר נמאס עליו הדבר, היה סר לגן העיר, מלחך מן העשב המתוק והמטופח כהלכה וכששבע, נכנס מתחת לאחד העצים המוצלים היטב ורובץ לו בנחת ומנמנם. הגננים, ביודעם שהוא חמור המשטרה, לא הטרידוהו ביותר, התיחסו אליו בסלחנות ועזבוהו לנפשו.
ערב אחד, עת התכונן פרידריך לחזור לאורוותו שבתחנת המשטרה, תפסוהו שני פרחחים, שמו עליו רתמה ורכבו עליו עד לחנות אחת, אותה פרצו, הוציאו מהחנות כמה שקי סוכר וקמח, העמיסו את אלה על החמור, התיישבו עליהם, והתכוננו להביאם למקום מחבוא. אולם פה טעו בחישוביהם. בפרידריך התעורר לפתע יצר הבלשות והוא הביא אותם ישר לתחנת המשטרה. שם הקיפו אותם השוטרים, תפסו אותם, שמו במעצר ותוך כמה ימים העמידום למשפט. השופט פסק להם שלושה חדשי מאסר. הפרחחים כעסו מאוד על פרידריך ונשבעו להתנקם בו לאחר שישוחררו מבית הסוהר.
השמועה על פעולתו הזריזה והפיקחית של פרידריך עשתה לה כנפים והתפשטה חיש מהר בכל העיר. המונים באו לבקרו ולצלמו ולא היה איש בכל העיר הגדולה שלא הכירוהו מקרוב. כל הפרסומת הזאת, שהמשטרה היתה גאה עליה, כדי להוכיח את יעילותה הרבה, היתה דוקא בעוכרי החמור המפורסם. פעם אחת, לפנות ערב, בשעה שלחך לו בשלות נפש את העשב הרך בגן העירוני וגרש בעצלתים בזנבו את הזבובים שהטרידוהו, התנפלה עליו לפתע חבורת גנבים, שהפליאה את מכותיו, כנקמה על מה שעולל לחבריהם. פצוע וזב דם ברח פרידריך מהעיר ונשבע לעצמו, שלעולם לא יעסוק בבילוש או האזנה כלשהי. עד עתה הביאה לו פקחותו צער ומכות בלבד.
יצא שוב המסכן לנדוד על פני הארץ. הפעם נהג זהירות רבה בדרכו, עקף מרחוק מקומות ישוב, בל יתפסוהו לעבודה, מאחר והוא חמור הפקר, ללא בעלים. עשב לא חסר לו בשדות ובתעלות, את צמאונו הרווה ממעינות ונחלים, חזר לחיי שלווה ודרור והתקדם קמעא קמעא כל יום, עד שביום בהיר אחד מצא את עצמו בככר ענקית של עיר בלתי מוכרת לו. באמצע הככר היה נטוי אוהל גדול שמסביבו הצטופפו ילדים רבים. היה זה אוהלו של קרקס גדול נודד, שהציג בפני הילדים הצגות על תעלולי חיות וסוסים, להטוטי לוליינים ומחזות מצחיקים של גמדים ליצנים, בעלי זקנים ארוכים עד האדמה וכובעים מחודדים על ראשיהם.
הילדים נדחקו מסביב לפתח האוהל ולא התירו לפרידריך להציץ. לכן, לאחר שראה את כל השלטים ומודעות המראות תמונות של חיות מאולפות, החל פרידריך להקיף את האוהל. אולי ימצא סדק בבד, דרכו יעלה בידו לראות את ההצגה. תוך הקפה זו שם לב פרידריך לשני פרחחים שהסתודדו באחת מהפינות. כבלש לשעבר, הריח פרידריך מעשה מזימה, התקרב אליהם לאט לאט, בל ירגישו בו, והאזין לדבריהם. לגודל חרדתו שמע, שהשנים זוממים לשרוף את כל האוהל משום שלא נותנים להם לבקר בקרקס ללא כרטיס כניסה.
רץ פרידריך מבוהל ישר לקופאי ואמר לו: “קרא מיד למנהל הקרקס! דבר חשוב מאוד לי אליו! סכנה גדולה אורבת לכל הקרקס! רוץ! הזדרז! רוץ!”
הקופאי, בהיותו בטוח, שזה אחד מחמורי הקרקס המדבר אליו, קפץ ממושבו על יד הקופה ורץ להזעיק את המנהל. משזה הופיע מבוהל וראה שענין לו עם חמור בלתי מוכר לו, התרגז מאוד, גער בקופאי והתכונן לחזור לעבודתו. אבל פרצופו המודאג והנחרד של פרידריך ותחנוניו השפיעו עליו והוא הסכים לצאת עם פרידריך, כדי שזה יראה לו את מקום הסתודדות הפרחחים. לאחר שהחמור הוליכו ישר למקום מושבם והוא נכח, שבידיהם פחי נפט וגפרורים, רץ כל עוד נפשו בו לסוכת הטלפון ומשם הזעיק את המשטרה. הוא האיץ בהם שיבואו מיד, כדי להציל את הילדים, את החיות ואת עובדי הקרקע מאסון נורא. השוטרים הופיעו מיד, תפסו את הפרחחים, כבלו אותם באזיקים והובילו אותם למשטרה, כשקהל רב הולך אחריהם ומחרף ומגדף אותם.
פרידריך, בראותו את השוטרים, נזכר מיד במה שעוללו לו בעיר האחרת ורצה להתחמק ולהסתלק חיש מהמקום. אולם מנהל הקרקע אחז בו בכוח, עצר בעדו והזמינו להצגה שעמדה להתחיל בעוד שעה קלה. פרידריך היה סקרן מטבעו ולא היה יכול לסרב לבקשת המנהל. עם כניסתם לאוהל, הריעו החצוצרות, המתופפים הכו בתופים והמנהל עלה לאיטו על הבמה בחברת פרידריך והרים את ידו לאות דממה. משהשתררה שתיקה באוהל הענק, הציג המנהל את פרידריך בפני כולם כמצילם ומושיעם וסיפר בפרטי פרטים איך הצליח החמור הפיקח לקדם את פני הרעה, איך ידע להזעיקו בזמן, ואיך נמנע מכולם אסון כבד שארב להם. כל הילדים והמבוגרים קמו ממקומותיהם והריעו ארוכות לפרידריך, גיבור הערב. אחר ההצגה נהרו המונים למקום הכבוד, בו הושיבו את פרידריך, חיבקו אותו, ליטפו אותו וכיבדו בממתקים ועוגיות.
מנהל הקרקס לא נתן לו לעזוב את האוהל עם תום ההצגה והציע לו שיישאר אתם, יעבוד אתם ויחיה אתם. פרידריך הסכים בשמחה גלויה. סוף סוף ימצא את מקומו בין בעלי חיים, הרוכשים לו חיבה והערצה על מעשהו הנפלא,
המנהל שוחח אתו ארוכות והציע לו כמה תפקידים נכבדים בקרקסו. ראשית – יהיה עליו להעיר כל בוקר את יושבי האוהל על ידי נעירה רמה של "יחי אניי! יחי אנייי!. שנית, הוא יוכל בחכמתו להביא תועלת רבה לקרקע על ידי האזנה לשיחות החיות והעובדים ולמנוע בריחה של איזו חיה או פגיעה של אחת בשניה. הלולייניות הצעירות והחנניות אימצו את פרידריך, לימדו אותו לקפוץ, לרקוד ולהשתחוות יפה בפני הקהל וזכו תמיד למחיאות כפים סוערות כאשר הופיעו רכובות על גבו ומבצעות כל מיני להטוטים.
אולם להצלחה הגדולה ביותר זכה אצל הילדים. הם לא ישכחו אותו לנצח, לכן ביקרו בכל ההצגות, הריעו לכבודו, הברישו את פרוותו וענדו לראשו זרי פרחים שלקטו בשדות ובגינות. המנהל הסכים, שהם ילווהו בזמן שצעד בתהלוכה ברחובות העיר כשהוא נושא על גבו שלט פרסומת עצום של הקרקס. הילדים רצו לכנותו בשם חדש, כעין שם חיבה של “מותק”, שוקולד" או “מסטיק” אבל פרידריך סרב בתוקף, כי למען האמת לשם מה דרוש לו שם חדש, כשכולם קוראים לו בשמו הנכון. לבסוף הסכים לקיצור שמו ל“פרידי” וכך קוראים לו עד היום.
אתם, ילדים, אם תבקרו אי פעם בקרקס זה, אנא, מסרו לו את ברכותי להצלחתו ולמזלו הטוב, שאכן הוא ראוי לו.
היום הולך ומחשיך. קולות הילדים מהדהדים ברחוב. הילד – אבישי, כה אהב לשחק, עד שלעתים פשוט שכח לחזור הביתה, כדי להכין את שעוריו או לאכול את הארוחות, שאמו הכינה עבורו. משאחר הפעם אבישי לחזור, יצאה אמו וקראה: “אבישי! אבישי! השעה מאוחרת! בוא הביתה!”
“אמא! – התחנן אבישי – כל כך יפה בחוץ וכל הילדים עדין משחקים פה. גם אני רוצה לשחק עוד קצת.”
“אינני מסכימה! – אמרה האם – עוד מעט ויחשיך היום וגם חבריך ילכו הביתה. בוא כבר! השמעת?”
“אבל אמא! – המשיך אבישי להתחנן – עוד לא הגיע הלילה…”
“אבל טרם הכינות את שעוריך ועוד מעט ויגיע הזמן לאכול את ארוחת הערב” – אמרה האם.
"אני מוכן לוותר על שניהם! – יבב אבישי;
“ואני אינני מוכנה לוותר על אף אחד מהם – קראה האם בתקיפות – אם לא תבוא מיד, ארד אני אליך ובמשיכת אוזן אחזירך הביתה.”
אבישי נבהל מאיומה של אמו. תארו לפניכם… שאמו אכן תאחז באזנו ותמשוך אותה בכל כוחה… כתוצאה מכך – תתארך אוזנו ותהיה ארוכה מהשניה… ואז… מה יקרה?.. משיראו זאת הילדים, ירוצו אחריו ברחוב ויקראו לו בלעג: “חצי חמור ראו נא! חצי חמור! בואו ונראה אם הוא יודע גם לנעור כחמור? ואולי גם לקשקש בזנבו, כדי לגרש את הזבובים מעליו!”. "לא! לא כדאי! מוטב לרוץ הביתה, בטרם תרד אמא לרחוב ותקיים את איומה…
נחפז אבישי והחל לרוץ בכוון לביתו. לפתע, ראה לפניו משהו מבריק מונח באמצע הכביש. ניגש אבישי, התכופף והרימו. ראו נא איזה פלא… על כף ידו היתה מונחת אבן ירוקה בגודל של כפתור קטן, מבריקה בשלל צבעיה. לבטח… יהלום.. – חלפה מחשבה בלבו – "אביאו לאמי והיא תסלח לי על האיחור.
הוא צעד עוד מספר צעדים, כאשר לפתע, שמע קול רשרוש וכעין לחש: "ראש…ראש…ראש…! הסתכל ימינה… הסתכל שמאלה… מאין בא הרעש המוזר הזה?
הביט קדימה… פנה אחורה… ולא ראה דבר.
פתאום, מתוך מחילה קטנה בקרקע, על ידו ממש, ביצבץ ראשו של נחש. לנחש – עין אחת יחידה ומבריקה, בדיוק בגון האבן הקטנה המונחת בכף ידו.
"החזר לי את האבן! זאת עיני! – לחש הנחש. "אבל, אני הן מצאתיה בכביש והיא שלי! – טען אבישי.
"ואתה תסכים, ילד, שאתהלך עם עין אחת בלבד? – שאל הנחש – איך יסתכלו עלי הנחשים האחרים? לבטח ירוצו אחרי ויצעקו: “סומא! חצי עיור! חצי עיור!”
"ומה אכפת לי מה יאמרו הנחשים עליך? – צעק אבישי.
"ואם ימשכו אותך באוזנך האחת והיא תתארך ואז ירוצו הילדים אחריך ברחובות ויקראו: "חצי חמור! חצי חמור! הינעם לך הדבר? – שאל הנחש בתרעומת.
נעצר פתאום אבישי והביט מתשומת לב בנחש. איך הוא יכול לדעת על מה חשבתי?… הן לנחש אין אוזנים והוא לא יכול היה לשמוע מה שאמא אמרה… ובכל זאת… הוא מדבר אתי, כאילו שמע את דבריה… הפלא ופלא…
משראה הנחש, שאבישי מהסס ואינו יודע מה לענות, הוסיף ללחוש לו:
“בטוח אני שילד טוב וישר הנך ולא תרצה לגזול ממני משהו ותחזיר לי את עיני. הן לא תרצה, שאהיה לצחוק בעיני הנחשים, חברַי?”
“אבל… – גמגם אבישי – אני רוצה משהו תמורת האבן היפה הזאת… מגיע לי! סתם ככה להחזיר חפץ נאה שכזה… ואולי אפילו יקר ביותר… איזו מתנה יפה… לפחות… משהו נחמד, כשי,… הן לכל מוצא ישר ומחזיר אבדה מגיע פרס… אפילו במשטרה נוהגים כך…”
“רואה אני, שאינך ילד ישר, כפי שדמיתי לי בנפשי – השיב הנחש ברוגזה – רואה אני שלא נותרה כל ברירה בידי, אלא לאלץ אותך, שתחזיר לי מיד את עיני.”
“ואיך תוכל לעשות זאת? – שאל אבישי בזלזול – הן נחש אתה, שרץ קטן וחלש. ואומר אתה לאלץ ילד גדול כמוני, שיעשה משהו, שאין ברצונו לעשות? חכה, נראה, איך תעשה זאת?”
“יודע אני – השיב הנחש בשלווה – שילדים טפשים כמוך, אינם מתמצאים בחיי הנחשים ואינם מודעים לגודל הסכנה האורבת להם מאתנו… לכן, אין זו אשמתם, שמתעקשים הם לפעמים על דבר שטות… הן ילדים שוטים הם… האין ידוע לך, שלכל נחש ארסי יש שקיק ארס בפיו, בקצה השן, בה הוא מכיש את האדם או את החיה, שברצונו להמיתה? יכול אני בכל רגע לגרום למותך ואז אוכל בקלות להוציא את עיני מידך… אבל… כאמור… טפשון הנך! בוא ואציע לך הצעה הוגנת. בוא אתי ואני אביאך לחדר האוצר שלנו ושם תבחר לעצמך כל אבן חן, שליבך יחשוק בה. אבן כרצונך…”
“יופי! טופי! – צעק אבישי בשמחה – אבל איך אוכל להכנס למחילה כדי לזחול אחריך? הן הפתח קטנטן ואני ילד גדול?…”
“זו לא תהיה בעיה – הרגיעו הנחש בחיוך – ביכולתי להפוך אותך בין-רגע לנחש כמוני ולא תתקשה לזחול אחרי.”
“אבל… אינני רוצה… להיות נחש – התייפח פתאום אבישי… טוב לי להשאר ילד… אפילו אם חייב אני להכין שעורים ולשמוע בקול אמא… כן… מה תאמר אמא על כך? היא לבטח לא תסכים…”
“אזי אין לי כל ברירה – אמר הנחש בקול חמור – או שתחזיר לי את האבן או שאקח אותה מידך בכוח. המוכן אתה לבוא אחרי?”
"טוב… אבוא אתך… – גמגם אבישי.
"חישה! חישה! חישה! חיש! – קרא הנחש בקול מצפצף.
אבישי חש לפתע שגופו הולך ודק… הולך ומתארך כסליל מאורך. הוא מתכסה בקשקשים, גפיו – הידים והרגלים נעלמות וזנב צומח לו בקצה גופו. הראש הולך ומצטמצם… הולך וקטן, עד שדומה הוא כבר לראשו של נחש ומפיו משתרבבת לשון ממוזלגת כקלשון קטן… ולראש השטוח – שתי עינים קטנות משחירות…
"בוא אחרי – מצווה הנחש על אבישי. לאחר שהחזיר את עינו השניה למקומה הטבעי, נכנס למחילה בזחילה ואבישי זז קדימה ונכנס אחריו לאט ובזהירות, מגשש באפלה הפתאומית, עד שעיניו הקטנות התרגלו לחשיכה ויכול הוא לעקוב אחר תנועות חברו החדש וללמוד ממנו את מלאכת הזחילה.
קשה עליו מאד מלאכה זו. הן נחש טרי הוא, שזה עתה קם והיה ומימיו לא עסק בזחילה ועוד בחשיכה. אפילו ניצוץ אור אחד אינו חודר למחילה העמוקה ואם הוא לא ישים לב, ילך בה לאבוד ולא ידע לאן לפנות. הנחש, ירוק העינים, נחפז לדרכו וזחל במהירות רבה ואבישי עדין מתייגע בדרך הארוכה וכל הזמן חושש, שלא יצליח להשיג את חברו החדש.
לאט לאט התרגל גופו לתנועות הגמישות של הזחילה וכעבור מספר שעות זחל כנחש רגיל. המחילה לא היתה ישרה כלל וכלל. היו בה פיצולים רבים, עליות וירידות, זרועה היתה חול ואבנים ומכל הצדדים ניתר עליהם אבק סמיך. סלעים חסמו את דרכם, עד שמצאו סדק להשתרבב דרכו. ארוכה הדרך, כאילו לא תיגמר לעולם. שעות על שעות עמלו שני הנחשים ולאבישי נדמה היה, שחלפו ימים, חודשים ואפילו שנים מאז הסכים להצעת הנחש. הוא כבר התחרט שהתפתה בקלות ראש להרפתקה מתישה זאת והכל בגלל אבן קטנה, ירוקה ומבריקה.
וכי מה יקרה אם אמנם ימצא את האבן הכי יפה והכי יקרה בעולם? איפה ישים אותה? הן אין לו כיסים?… איך ישמור עליה בדרך ארוכה זאת? איך יביא אותה הביתה מבלי לאבד אותה? שקוע בהרהורים נוגים אלה המשיך לזחול. הקשקשים התכסו בחול, גופו כבד עליו. עוד מעט ויתעלף. פתאום, נראה ניצוץ אור מרחוק… אור שהלך וגבר… שהלך וגדל… הם יצאו עתה החוצה והמשיכו לזחול בתוך יער עבות, בעל עצים גבוהים וסבוכים, בין שיחים עבותים בעלי ריח חריף ומתוק, ירדו בערוצים מלאי חלוקי אבנים וסלעים חדים בעלי צורות משונות של חיות קדם. סוף סוף הגיעו שוב לפתח מחילה, אלא שהפעם היתה מרווחת יותר, קל היה לנוע בה וניתן להתקדם בה ללא עמל רב.
שוב חלף זמן רב עד שהגיעו פתאום לפתח רחב ומואר של אולם גדול, שעל מפתנו עמדו זקופים על זנבותיהם, עשרות נחשים מכל המינים,כחיילים על משמרתם. משראו אלה את חברו של אבישי מגיע מתוך המחילה, החלו לחלל בחלילים קטנים לכבודו ומקישים במצילתים הקשורים לזנבותיהם. רחש פעמונים דק ונעים לאוזן נשמע בחלל הפתח, כאילו להזעיק את כולם לרגל הופעת אורח חשוב ונכבד.
באמצע האולם הגדול, עמד כסא מרווח, משובץ כולו יהלומים מבריקים ככוכבים ומעליו תלוי כתר מלכות, מתנוצץ מזהב ואבנים יקרות. חברו החדש של אבישי זחל עד לכסא, הזדקף פתאום ונחת עליו בתנועה מהירה, כאילו רגיל לעשותה מזמן. כל הנחשים השתחוו בפניו ונפלו אפים ארצה. אבישי התפלא, שגם הוא, כיתר הנחשים, רובץ על הרצפה ומסתכל בחברו בהערצה וביראת כבוד, כבמלך אדיר ונורא.
לאחר דממה של דקות מספר, קרא מלך הנחשים בקול שורק ורם: “הביאו כסא וקרבו אותו אל כסאי!”
מיד יצאו נחשים גדולים וחסונים ובמאמץ רב דחפו לפניהם כסא, הדומה לכסא המלכות, אך קטן ממנו ואינו מקושט כמונו והעמידוהו על יד כסא המלך.
התכופף המלך ולחש משהו לשני הנחשים שעמדו זקופים משני צדי כסאו. קפצו שניהם, זחלו במהירות לעבר אבישי, הרובץ עדין על הרצפה בפתח האולם. הם השתחוו בפניו והזמינוהו להכנס פנימה ולהתיישב על הכסא הנוסף. זחל אבישי לאט עד כסאו ועלה עליו באותה תנועה, שלמד לפני דקות מספר מחברו לדרך. מיד הופיעו נחשים רבים ובפיהם מברשות דקות ועדינות, בהן הברישו בזהירות את קשקשי המלך ושל אבישי, שקלטו אבק רב, חול, אדמה ואבנים קטנות בשעת זחילתם בדרך הארוכה עד ארמון המלך.
לאחר שהתנקו, עד שעורם התנוצץ שוב בכל צבעיו וכל נחש חזר למקומו הקבוע לו, הכריז המלך בפני כל בקולו הצפצפני: “לכבוד לי להציג לפניכם את נחשנו החדש, ששמו בלתי ידוע לי עדין ושהצטרף לקהל שלנו מרצונו, כדי להיות אחד מאתנו. רק לפני שעות מספר היה זה ילד, ילד שובב ששיחק עם חבריו ברחוב. הן תשאלו לבטח, מה עושה ילד זר בארמוננו ולמה מגיע לו הכבוד לשבת בשכנותי, כאילו השתייך למשפחת המלך? ובכן, ילד זה גמל לי טובה גדולה ובטובו החזיר לי את עיני שאבדתי. הוא גם הביע את רצונו להצטרף לנתיני הנאמנים ולשרת אותי בכל. כדי לגמול לו על הטובה שעשה לי,מאמץ אני לי אותו לבן. הוא יהיה מעתה הנסיך שלכם וגם יורש העצר. הוא יקבל, כיאה למעמדו החדש והרם, עיני יהלום, כמוני. יהיה עליכם לכבד אותו, כפי שמכבדים אתם אותי ולהאזין לדבריו ביראת כבוד, כפי שמקשיבים אתם לפקודותי. הוא יעמוד בראש הגדודים שלנו, הוא ידאג לצרכיכם בכל, הוא ישפוט ביניכם, הוא ישבח אותכם והוא יעניש אותכם, אם ימצא זאת לנכון. עליעם להיות נאמנים לו בכל, כפי שהנכם נאמנים לי וכפי שהייתם נאמנים לאבותי.”
" אבל אינני רוצה! התפרץ אבישי ועיניו זולגות דמעות – אני רוצה הביתה! אל אמא! אל חברי! אני רוצה לחזור לבית הספר, לקרוא בספרים ולהכין שעורים! אני רוצה לשחק עם ילדים אחרים ברחוב בכדור ובתופסת! אינני רוצה להיות נחש! לא!"
"אחרת את המועד! – קרא המלך – מעתה והלאה תהיה נחש כמונו, תחיה בקרבנו, תקבל את חצי המלכות ותהיה ראש כל הנחשים. הנסיך “חיש-חיש, בני.”
“אבל, - ניסה אבישי להתנגד – אני צריך לשאול את אמא! היא תמרוט את אוזני, אם אסכים להיות נחש. היא לבטח לא תרשה, שבנה יהי מן הזוחלים הנוראים, שכל אדם חושש מפניהם ומתרחק מהם בפחד. אני בטוח, שהיא לא תסכים. לעולם לא! אני חיב לפחות לבקש רשות ממנה בטרם אחליט על כך. אולי, תרשה לי לחזור הביתה ולהוועץ בה? רק לזמן קצר… רק לדקות מספר… שאוכל להגיד לה…”.
“הברירה אינה בידך עוד – השיב המלך בחומרה ובכעס – עליך לשמוע בקולי, בין שתרצה ובין שתסרב! מאחר והסכמת לבוא אתי והפכתיך לנחש, לא תחזור לעולם להיות ילד. מוטב שתתרצה ותשכח מה שהיית. היית ילד קטן וטפש, ילד מסכן, שהקטן בנחשים שלי יכול היה להמיתך בין-רגע בארסו. ועתה, בוא אחרי ואפתח לפניך את חדר אוצרותי. תראה את הזהב, הכסף וכל אבני החן היקרות ביותר בעולם כולו, שנאספו בעמל רב במשך דורות רבים על ידי נחשים והובאו הנה. תוכל לבחור לעצמך, כפי שהבטחתיך, את האבן הנאה ביותר, הגדולה ביותר המבריקה ביותר”.
“בסדר! – אמר אבישי בהכנעה – הבה נלך! הן לשם כך יצאנו לדרך ארוכה שכזאת.”
החליק המלך מכסאו ואחריו ירד גם אבישי בזהירות ושניהם זחלו עד סופו של האולם. שם, בפינה, עמדה דלת גבוהה, עשויה כולה זהב טהור ולפניה ניצבים שני נחשי חנק ענקיים כשלשונותיהם, דמויות קלשון, משורבבות החוצה, גדולות ומאיימות.
לאות מאת המלך, נפתחה הדלת וברק מסנוור של אבני חן מכל המינים, הגדלים והגוונים, היכה את עיניו של אבישי, שעדין לא התרגלו לאור החזק שבאולם, לאחר השהייה הממושכת באפלת המחילות. אבישי נדהם מאוד למראה כל האוצרות הרבים והקישוטים השונים ומשונים שנערמו לערמות בכל פינות חדר האוצר, כחול על שפת הים.
זחל אבישי מערמה לערמה, מאבן-חן אמת למשניה, הסתכל בכולן, נהנה ממראיהן והתפעל מיופין. כל אחת יפה יותר, מבריקה יותר, חמודה יותר מהשניה וכולן כה נהדרות, שקשה היה לבחור מביניהן אחת בלבד. שעות על שעות זחל, חיפש, הריח וחיטט, עד שסוף סוף מצא אבן-חן אחת ויחידה, כחולה ככחול השמים, כאילו מחייכת אליו ובה בחר.
אבל… איך יקח אותה אתו? – תמה אבישי בליבו – אולי יעטפו לו אותה בפיסת בד זהוב וישימו לו בפיו, כפי שראה את מלכו נושא את עינו הירוקה בתחילת מסעם המשותף.
הרהר וחשב שקל בדעתו את כל התחבולות שיוכל לעשות כדי להסתירה, אבל… איך יחמוק מבין כל הנחשים הנוראים הללו, שיחסמו את דרכו?
איך יוכל לעבור את מפתן האולם הנרחב, מבלי שהשומרים ישימו לב? נכון, הוא נסיכם והוא יכול לצוות עליהם לפנות לו דרך… אולם משיראו, שהוא מסתלק, ירדפו אחריו ולבטח ישיגוהו, כי הם זריזים ומהירים ממנו בזחילה. מה לעשות?
מרוב הרהורים ומחשבה, נעצמו עיניו, ראשו נשמט על הקרקע והוא שקע בשינה עמוקה.
לפתע, חש אבישי כאב חד באוזנו. הן הוא נחש חסר אוזנים. כיצד תוכל אוזנו לכאוב? והנה הוא שומע גם את קול אמו, הקוראה לו: “אבישי! קום! עצל שכמותך! נרדמת בדרך, שובב שכמותך! הנה אמרוט שוב את אוזנך והפעם חזק יותר, כפי שהבטחתי לך”.
התעורר אבישי, פקח את עיניו והנה אמו מושכת באוזניו, באותו זמן, חש במשהו קשה בכף ידו. פתח אותה והנה מונחת בה האבן הכחולה, ככחול השמים, שבחר מאוצרו של מלך הנחשים. הפלא ופלא!
חימו היה עכבר ככל העכברים. אפור, בעל זוג עינים המתרוצצות בחוריהן מפחד מתמיד מפני החתול, האורב בפינת החדר או החצר. הוא היה עכבר זריז ומהיר, ער ויודע להשמר לנפשו. רק שפם חסר לו. אפילו חתימת שפם, כיאה לעכבר מבוגר, לא היתה לו. התרוצץ חימו בין העכברים ושאל את כל אחד מהם, מאין קבלו את שפמם? היו כאלה שצחקו לו. אחרים, השיבו לו תשובות סתמיות, כדי שיחדל להטרידם. רק עכבר אחד ריחם על חימו המסכן וסיפר לו בסוד, שהשפם צומח עם אכילת גבינה, גבינה רכה… גבינה קשה… בעצם, כל גבינה… אך היעילה ביניהן היא גבינה צהובה בעלת חורים. דווקא עם חורים. ומה שהחור גדול יותר, יעילה הגבינה לגידול השפם.
חיפש חימו גבינה כזאת בכל המקומות, עבר את כל חנויות המכולת, ביקר בבתים פרטיים, אולם גבינה כזאת, הדרושה לו, לא מצא בשום מקום.
החליט בליבו, שלא יגע בשום אוכל, עד שלא ימצא את מבוקשו. הלך ורזה, התהלך רעב ועצוב כל הימים. כה הצטמק, שאפילו סבו, – “רב-חימו” הזקן, שעבר לידו במקרה בחצר אחת, לא הכירו. והוא היה נכדו האהוב עליו במיוחד!
רץ חימו אחר סבו בשארית כוחותיו ויילל: “סבא! סבא! הצל אותי! אני גוסס!”
עצר הסבא, קרב והסתכל בו ארוכות. לבסוף נוכח שזה נכדו האהוב עומד לפניו במצב עלוב שאין כמותו. ריחם עליו הסב, הניד ראשו בצער ושאל בקול מלא דאגה:
“האתה הוא חימו נכדי?”
“כן! – השיב חימו – אני הוא נכדך הנאמן.”
“וכי מה קרה לך, שכה רזית? שאל הסבא בחרדה, האינך חולה חלילה?”
הביא אותו “רב-חימו” למאורתו, העמיד בפניו שיירי אוכל דשנים וטעימים. אולם חימו בשלו. הוא מעדיף למות מרעב ולא יגע בשום דברי אוכל פרט… לאחד… נפשו יוצאת רק לגבינה קשה עם חורים. אין הוא מוצא אותה בשום מקום. אולי הסבא בעזרת כל המשפחה ימצא אותה עבורו". "וכי לשם מה דרושה לך דווקא גבינה כזאת? תמה הסב. “אחרת לא יגדל לי שפם. ואיך זה אופיע בקהל העכברים ללא שפם? לצחוק אהיה בעיניהם.”
הרגיעו הסב. הניע בשפמו העבות והלבן, חשב רבות, הרהר ארוכות, שקע במחשבות ולבסוף אמר: “מה הבעיה? הן אתה בעצמך יכול לעשות חורים בגבינה. שיניים הן יש לך! קנה גבינה קשה כלשהי וחרר בה חורים כאוות נפשך.”
הודה חימו לסבו בעינים מלאות דמעות תודה והלך לדרכו שמח וטוב לב. עתה יבא הקץ לסבלותיו. איך זה לא עלה בדעתו פתרון כה פשוט? הן אין הוא טפש כלל וכלל.
נכנס חימו לחנות מכולת, קנה בה נתח גבינה גדול בכל כספו ופנה בדרך למאורתו, שם יכין לו בשלווה את שחשקה נפשו. אולם בדרכו, תוך כדי הליכה, בהיותו מורעב, החל לכרסם בגבינה ומשהגיע לפתח מאורתו, נוכח שלא נותר בידו אפילו פירור אחד מכל הגבינה שקנה.
שוב התהלך חימו מיואש כולו, רזה ורעב כמקודם. משהציק לו הרעב מאוד, עד שלא יכול היה לסבול יותר, החליט לבקר שוב את סבו. לא היה דבר קל מזה. כידוע, הסתובב סבו, כעכבר בעל נסיון חיים רב, בסביבת בתי עשירים וזאת משתי סיבות. ראשית – מצא שם אוכל משובח ומגוון. שנית – רוב החתולים, כחתולי בית, סגורים היו בבתים, שבעים היו ממאכל שהוגש להם ולא הציקו ביותר לעכברים.
ואמנם מצא חימו את סבו, כשהוא זולל בכל פה שיירים דשנים וממלא את כרסו בנתחים שמנים. הציע לו הסבא חלק משללו ובחר עבור נכדו את הטעים במיוחד. אולם חימו עיקם את אפו בתיעוב והכריז כי ליבו נמשך אחר דבר אחד בלבד – גבינה בעלת חורים גדולים. ראה הסב שאין תקנה לנכדו וכי ימות מרעב אם לא ישיג את מבוקשו, לכן, יעץ לו שיקנה שוב נתח גבינה גדול, יביאו אליו אל מאורתו והוא ידאג כבר לחירור החורים. אל דאגה! מחר יקבלה חימו כפי שהוא אוהב אותה. הסב יזמין את כל בני המשפחה וכולם יעזרו לו במלאכה.
רץ חימו מלא מרץ ועידוד למכולת הקרובה. רק אז נזכר שהוציא את כל כספו ולא נותר לו במה לקנות את הדרוש לו. חיכה חימו בסבלנות עד שבעל המכולת יהיה עסוק בפינת חנותו, קפץ על הדלפק, חטף נתח גבינה גדול, נמלט אתו והביאו ללא שהיות למאורת הסב. הוא קיווה בכל ליבו שלמחרת ימצא אותה מוכנה לפי טעמו ורצונו.
אולם למחרת, השכם בבוקר, כאשר הופיע אצל הסבא, הניד זה את ראשו בצער והודיע לנכדו המאוכזב, שמהגבינה נותרו החורים בלבד, ואת אלה קשה למצוא בחשכת המאורה. הרעיון אמנם היה מוצלח, אלא שבני המשפחה הגזימו במאמציהם. אולי פשוט היתה הגבינה טעימה מדי וקרה לה מה שקרה, בכה חימו כתינוק. מה יהיה עליו עתה? באין לו שפם, טוב מותו מחייו. אם קצרה ידם של בני משפחתו מלהושיעו, איך יוכל לבקש עזרה אצל יתר העכברים? האם ישאר מין ינוקא כל ימי חייו, ללא חתימת שפם? מוטב לו למות… למות… למות.
נכמרו רחמי הסב על נכדו האומלל. שוב שקע בהרהורים ולבסוף אמר: “יש לי! יש לי! יש לי עצה טובה עבורך! המכיר אתה את מנהל הסופרסל הגדול?” “מכיר ומכיר – השיב חימו – אני קונה ותיק שלו ואנחנו ידידים טובים.”
"טוב! – הכריז הסב – שמע נכדי בקולי והכל יבוא על מקומו בשלום. גש אליו ושאל אותו אם אין לו במקרה מנת גבינה מקולקלת, שהוא מוכן לוותר עליה. אם יתן לך אותה, תוכל להתאמן בהתקנת החורים. אף עכבר לא יעז לגעת בה לרעה. אני מקוה שהפעם באמת תזכה במה שליבך חושק בו. על דברתי! דברת “רב” חימו הזקן.
אץ חימו כחץ מקשת לסופרסל, פנה לידידו, מנהל החנות ובקול רועד שאל אותו אם… יש לו במקרה… מנת גבינה מקולקלת… כזאת… שאיש לא ירצה בה…
“בטח! – קרא המנהל בצהלה – יש לי מחסן מלא מצרכי אוכל פסולים לאכילה ואין לי מה לעשות בהם. ראויים הם רק לפח אשפה. גש שמה, בחור, ואכול לך כמה שתרצה”.
"ובכמה יעלה לי הדבר? – שאל חימו, כי לא נותר לו כסף כלשהו לאחר שבזבזו על נתחי גבינה שהלכו לאבוד.
"חינם! הכל חינם! – פרץ המנהל בצחוק – עוד אהיה אסיר תודה לך אם תאכל את כל הלכלוך הזה שבמחסן. באורח זה תחסוך לי את דמי סילוק הסחורה הקלוקלת. אם רצונך בכך, תוכל להשאר במחסן זה כל ימי חייך, כשמזונך מובטח לך לעולם. באמת, למה לך להתרוצץ ולהסתכן בחיפוש אחר שיירים? - הוסיף המנהל.
“אינני יכול להשאר זמן רב במקום אחד – דבר חימו ברצינות – אם אחדל להתרוצץ ברחובות, יחשבו בני משפחתי שחתול טרף אותי ויתאבלו עלי. אולי תרשה לי להביא אתי כמה מהם והם יעזרו לי להשמיד סחורה מיותרת זאת מהר ככל האפשר”. “זה רעיון טוב – צהל המנהל – הבא אתך את כל מי שתרצה.”
“מתי להביאם? – שאל חימו בזהירות – הן לבטח לא תסכים, אדוני, שעכברים יתרוצצו פה, אצלך, בחנות, בין רגלי הלקוחות”.
"חס וחלילה! – שאג המנהל – אכן, עכבר חכם ונבון אתה, חימו. השעה המתאימה ביותר לבואכם הנה, תהיה ביום שישי, בשעת סגירת החנות.
אני בכבודי ועצמי אכניסכם בערב שבת ואוציא אתכם ביום ראשון בבוקר, בשעה מוקדמת, לפני פתיחת החנות ללקוחות. ככה! אתם תהנו ואני לא אהיה חסר.
עשינו ביננו עסק מצויין. רק זכור, חימו, הנה הבטחת לי, עליכם לאכול את הכל, עד הפרור האחרון, ולהותיר אחריכם מחסן נקי לחלוטין מכל הסרחון הזה".
“כדבריך, אדוני המנהל. כדבריך. מבטיח אני לך – גמגם חימו מאושר”.
“להתראות, חביבי! – סיים המנהל את השיחה – בליל שבת עם סגירת החנות”.
ואמנם, ביום שישי, בערוב היום, עמד טור עצום של עכברים לפני דלת הסופרסל. בראשם – הסב המהולל בעל השפם העבות והגדול ביותר. אחריו, מסודרים בשלשות, צאצאיו, הדודים והדודות, בני ובנות דודים, אחיינים, נכדים, נינים ובני נינים, כולם בסדר מופתי. מאחורי המשפחה המפוארת נדחק ערב-רב של עכברים, ששמע מחסן האוכל הריץ את כולם הנה.
כידוע, אין כעכבר, האוהב להנות מן ההפקר. נכנסו כולם לסופרסל בעקבות המנהל, שפתח לפניהם את מחסן האוכל הפסול לאכילה לבני אדם. הוא איחל להם בצחוק סעודה טובה וטעימה, יצא את החנות ונעל אותה בכל המנעולים הרבים, סגולה נגד גנבים. משנשארו לבדם, התאספו כל העכברים מסביב למנהיג, הסבא “רב-חימו” זה הרים את כפו, העלה והוריד את שפמו המהולל מספר פעמים לאות, שמבקש הוא את רשות הדיבור. לאחר שהשתתקה ההמולה, נשא זקן העכברים את דבריו לעדתו:
"ילדי, נכדי, ניני וידידי מכל החצרות! זאת הזדמנות נפלאה, יחידה במינה, בה מעמידים לפנינו ולרשותנו מזון כה רב ומאיכות כה מגוונת. ממש מטעמים מכל המינים. זאת הזדמנות נדירה עבורנו, לטעום, פעם בחיים, מכל המטעמים במנוחה ושלוה, ללא כל סכנה, ומבלי שנצטרך לסובב את ראשינו בזמן הזלילה, כסביבון במעגל, מפחד, פן יקפוץ עלינו מאיזו פינה נעלמת, אויבנו המסורתי – החתול. אין לנו מה לחשוש הפעם מאויבנו השני – האדם, כי אנו הרי נמצאים פה ברשותו הנדיבה של מנהל הסופרמרקט, ידידו האישי של נכדי האהוב.
“יחי חימו!”- שאגו כל העכברים.
“עם זאת – המשיך הסב לאחר ששב השקט – קשה לי להיות אסיר תודה למנהל הנדיב. לא את טובתנו ביקש, אלא את טובתו הוא. בכל מקרה אחר, אין לי כל ספק בכך, היה משמיד אותנו ללא רחם או משלח בנו את עוזרו הנאמן, החתול. הוא הכניסנו למחסן זה, כדי שנשמיד את כל החלאה המקולקלת הזאת, העלולה לגרום לנו למחלות ולכאבי בטן. העידו אתם, ילדי אהובים, מי מעמיד לנו מלכודות בבתים ובמחסנים, בעליות גג ובמרתפים, כדי ללכוד אותנו ולהטביענו כפגרים?”
“האדם!” - יבבו כל העכברים.
“מי קונה חתול לכל בית, כדי שירדוף אחרינו בשעה שאנו מלקטים פירורים קטנים, המפוזרים אחר האוכל ואפילו בזה מסייעים לנקיון הדירות?”
“האדם!” – השיבו בצעקה כל העכברים.
“מי מנסה להרעיל אותנו בגרעינים מורעלים ובכל מיני המצאות שטן בשדות ובמחסני תבואה ומונע מפינו את מעט המזון, שאנו אוגרים לחורף?”
“האדם! האדם! האדם!” – שאגו כל הנוכחים.
“ובכן – ופה העלה הסב שוב את שפמו והורידו חליפות – משניתנה לנו ההזדמנות, בל נחמיצנה ובל נפסיד את זמננו על אכילת מזון קלוקל, כשבסמוך, באולם הגדול נמצא מכל טוב, טרי ובריא. נטעם פעם מהאוכל המשובח שאויבנו, האדם, שומר אך לעצמו. אנא, בני, גשו למלאכה!” התפזר קהל העכברים בכל פינה של החנות הענקית. הם עלו על המדפים חיפשו וחיפשו בכל שקיק הניתן לפתיחה בשיניהם החדות. מיודענו, חימו, ניסה למחות, אבל לא היה מסוגל להזכר, אם אמנם הזהירו המנהל מלהכנס לכל יתר המקומות שבסופרסל. לכן לא מנע ממלוויו המרובים לגרום נזק לשפע הסחורות, שהיו מוכנות באריזות הצבעוניות למכירה ביום ראשון הבא. פרט לזאת – הרהר חימו – הן הסבא הוא החכם מכל העכברים ואם הוא מצווה עליהם, הרי יודע הוא מה הוא עושה ואין חימו, עכבר קטן ועלוב, ללא חתימת שפם, חייב לדאוג למנהל החנות. עתה, ניתנה לו סוף סוף ההזדמנות לאכול כאוות נפשו מהגבינה שנפשו חשקה בה ובקרוב יצמח לו שפם, כלכל עכבר מבוגר ומכובד. לכן השתתף גם חימו בזלילה הכללית.
במשך יום שישי ושבת הספיקו העכברים הרעבים לאכול כל דבר הניתן לאכילה. גבינות, קמח, גרעינים מכל המינים, נקניקים, המבורגרים, ממתקים ועוגיות, מצרכי חלב ובשר שונים וקנחו את הסעודה העליזה בכרסום שקדים ופירות מיובשים. הם מלאו את כרסיהם, עד שלא יכלו לזוז ממקומם מרוב שובע ונרדמו בתנומה עזה.
ביום ראשון, השכם בבוקר, פתח המנהל את שערי הסופרסל, כדי להוציא ממנו את העכברים ולשחררם בטרם יגיעו הלקוחות. לחרדתו הרבה ראה מיד שלחנותו נגרם נזק עצום. כל מה שנותר מהמצרכים הרבים, שהוכנו בקפידה רבה לשם מכירתם, היו העטיפות והאריזות הריקות. בכל פינה ובכל מדף התגוללו ורבצו עכברים תשושים מרוב אכילה ושלא היה בכוחם אפילו להמלט על נפשם מבעיטותיו המורגזות. רצה המנהל להעניש את חימו, שבגללו הכניס את כל המזיקים הללו ושדוקא אותו הכיר כעכבר הגון, מנומס וחבר טוב, אבל לך ומצא עכבר מוכר אחד בין האלפים הרבים ששמנו כחזירים ורבצו מעולפים כפגרים.
רץ המנהל לטלפון וצלצל מיד למשטרה: "הלו! משטרה? פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב. קרה פה שוד איום וגזילה נוראה… אבקשכם לשלוח מיד שוטרים, אבל מיד, כדי שיעצרו את כל האשמים.
“האם היתה פריצה לחנותך?” – שאל היומנאי של המשטרה שקיבל את ההודעה.
“לא! אני הכנסתי אותם בעצמי” – הודה המנהל הנבוך מהשאלה.
“אם כך, אדוני, – הזהיר השוטר את המנהל – אם אתה הוא שהכנסת את השודדים, הרי הנך שותף לפשע ועליך לתת את הדין אתם. זהו החוק, אדוני, ולא תתחמק ממנו. אבל היות והתחלת במצווה, עליך גם לסיים אותה וכשם שהכנסת אותם, הוציא אותם לחופשי ושיסתלקו להם. אני לא רושם שום דבר ביומני.”
“אבל, לשם מה קיימת משטרה? – הזדעק המנהל – האם עלי להיאבק לבדי בשודדים הרבים שהרסו לי את כל רכושי וגרמו לי נזקים עצומים?”
“שודדים? ועוד רבים – תמה השוטר – כמה שודדים היו לך שם?”
“מאות… מאות רבות… אולי אפילו אלפים – צרח המנהל – אין באפשרותי לפנות אותם.” "מאות? אלפים? - הוסיף השוטר לתמוה – מאיפה באו כל אלה?
בטח מכל המדינה… בעירנו אין כלל מספר כזה של פושעים… רובם סגורים מאחורי דלת ובריח… מהיכן כל אלה?"
"המדובר – גמגם המנהל במבוכה – לא באנשים, אלא בעכברים…
“בעכברים? - רגז השוטר – האם אתה מהתל בנו, אדוני? או שהנך סתם טפש מטופש. הן ידוע לך שהמשטרה אינה עוסקת בסוג זה של שודדים. האם חתולים אנו בעיניך?”
“אבל מה אעשה? - קרא המנהל ביאוש – למי אפנה? עוד מעט יופיעו הלקוחות וכל מה שימצאו פה, זה עכברים מפוטמים כחזירים, שהשמידו הכל… שומע אתה, אדוני השוטר? הכל… ככלי ריק השאירוני… מה עלי לעשות? עוצה לי עצה, אדוני”.
"אין זה עניננו לטפל בסוג זה של תלונות. פנה אל משרד הבריאות! אין אנו גן-חיות…
"גן-חיות… גן-חיות… אכן זה רעיון מוצלח! רב תודות לך, אדוני השוטר! הצלת את חיי!! אעשה כפי שיעצת לי – הרהר המנהל בקול.
מיד צלצל לגן-החיות העירוני: “הלו! גן-חיות? האם האכלתם כבר היום את החיות?… עדין לא?… יופי! מה זה עניני? זה נוגע לי מאוד… אדוני. יש לי פה עבורכם… זאת אומרת עבור החיות שלכם, אוכל מצוין, טעים ושופע… הררי אוכל… כן… הכל חינם… מהרו ושלחו משאית, כדי לקחתו מחנותי, פה מדבר מנהל הסופרסל מרחוב הכוכב… בפינת הכביש הראשי…”
“רגע! - נשמע קול מהסס וחשדן מצד שני של השפופרת – איזה סוג אוכל אתה מציע לנו? בשר? נקניקים? ירקות?..”
“לא! – צרח המנהל הנרגז – אוכל טוב יותר… משובח… נפלא…”
"מה יכול להיות טוב יותר מבשר וירקות לחיות שלנו? – המשיך לשאול הפקיד.
“עכברים, אדוני – השיב מנהל הסופרסל בתרועת נצחון – עכברים, אדוני, למאות… לאלפים…”
“עכברים? סתם עכברים?” – נשמע קולו המאוכזב של פקיד גן-החיות.
“אין אלה עכברים סתם – נעלב המנהל – הם מלאים כל טוב שזללו אצלי בחנות במשך יומיים תמימים… תענוג להסתכל בהם – שיבח המנהל את סחורתו – הם דומים יותר לנקניקים מאשר לעכברים והן בנקניקים חשקה נפשך…”
"אז למה אינך מסלק אותם בעצמך מהחנות? – שאל הפקיד בתמהון.
“כי פוחד אני מהם – השיב מנהל הסופרסל – הם נפוחים מרוב אוכל וגדולים כאריות. אנא! בואו לקחתם ממני ! אף לקוח לא יציג את רגלו אצלי בחנות, בטרם יסולקו אלה מכאן. הנה, מתדפקים הלקוחות על דלת החנות. שלח מהר משאית מלאה חיות שלכם שיבואו ויזללו את העכברים במקום. אנא הזדרזו!”
“השתגעת? – השיב הפקיד בכעס – רק זה חסר לך… מנין לך שלא יתנפלו על לקוחותיך ויעדיפו אותם על עכבריך העלובים? מוטב שתשלח את עכבריך אלינו, אל גן-החיות.”
“איך אוכל לבצע זאת? – שאל מנהל הסופרסל ביאוש – מי יזיז את הנוכלים הקטנים האלה ממקומם? כבדים הם ולא אמצא סבל שיסכים לנגוע בהם.”
“יש לי רעיון! – הרגיעו פקיד גן-החיות – בעוד רבע שעה אשלח לך את מאלף החיות שלי עם חליל הקסם שלו. עליך, אדוני, להכין בינתים משאית גדולה וקרש רחב כדי שעכבריך יוכלו לעלות דרכו למכונית”.
“בסדר! אכין הכל – הבטיח המנהל בהתלהבות – רק בואו! חושו! אוצו! הנה הלקוחות מתקבצים על יד השער ומפגינים נגדי. הצילו!”
תוך רבע שעה הופיע בחור עם חליל הקסם. הוא עלה על המשאית הענקית ומשהחל לחלל בחליל, זזו העכברים, אחד אחר השני, כשהסבא בראשם, כאילו מוכשפים, ועלו בטור ארוך ישר למשאית. גם לאחר שדלתותיה נסגרו והיא זזה ממקומה, המשיך המאלף לחלל, כדי להרגיע את העכברים ולהחזיקם בקסם חלילו.
המכונית הגיעה לשער גן-החיות, הנהג צפר בצופרו והמשאית הוכנסה לגן. שם חיכו לה כבר העובדים המחלקים את המזון לבעלי חיים וכוונו את המשאית לכלובים השונים. ראשית כל כובדו בעכברים האריות, הנמרים, הפומות, הפנתרים, הטיגריסים, היגוארים, הברדלסים וחתולי הבר והמדבר. משם זזה המשאית לכלובי טורפי היבשה כגון התן, הזאבים, הצבועים, הסמורים והנמיות. כמובן שגם התנינים, התמסחים והאליגטורים קבלו את חלקם בשעה שהמשאית עברה על יד האגם שלהם. קבלת פנים מיוחדת נערכה לעכברים בכלובי העופות הדורסים כנשר, עיט, קונדור, הנצים והבזים. לבסוף הגיעה המשאית עם שארית משאה החי לכלובי הנחשים הארסיים כאנקונדה, פיתונים, קוברות, חנקיים וזעמנים למינהם. אלה שרבבו מיד את לשונותיהם הממוזלגות למראה הטרף ופערו פיהם לרווחה.
אולם יותר מכולם, שמחו תושבי העיר שהתפטרו מעכבריהם אחת לתמיד. רק החתולים התהלכו עגומים משום שאבד להם פתאום מקור מזון, כה אהוב עליהם.
ואתם, ילדים, משתובא לפניכם אי פעם גבינה בעלת חורים גדולים, אנא, הזילו דמעה לזכר העכבר, חימו, שכה השתוקק לה ושילם בייו עבור תשוקתו זו.
הלל – היה בנו של דוקטור פלושניק. זה הרופא, שכל ילד שחלה, מצא אותו ליד מיטתו. משהוזעק על ידי הורי הילד, היה מגיע מיד, שם את כף ידו הגדולה על מצח החולה, צובט אותו בלחייו, מצווה לפתוח לרווחה את פיו, טופח בחיבה על ראש הילד ומחייך.
במרפאתו, המלאה תמיד ילדים בלווית אמותיהם, היה דוקטור פלושניק לובש צורה אחרת. הוא התהלך בחדרו בחלוק לבן וארוך, בודק בדייקנות את גוף החולה, מנענע בראשו ומוציא מפיו כל מני הנהונים ומהומים. אלה הצחיקו את הילדים ועזרו להם להתגבר על הכאב ועל הפחד. ילדים רבים כינו אותו – “דוקטור כואב?”, על שם שאלתו המתמדת בשעה שטיפל בילד.
ואם בכל זאת צץ סימן של דמעה בעיני הילד הנפחד, היה הרופא מיד קורץ לעוזרו הנאמן, הרי זה בנו – הלל. הלל, ילד בן 11 שנה, אהב לעבוד במרפאת אביו. הוא היה מגיש לו ביד אחת את המכשיר או את התרופה הדרושה לו וביד שניה היה תוחב לתוך פיו של הילד המבוהל סוכריה או עוגיה, שהיה שולף כקוסם מכיסיו המלאים תמיד דברי לקקנות.
כעוזר, לכל דבר, היה גם הלל לבוש חלוק לבן קטן ועל אפו הרכיב מסגרת משקפים (ללא זכוכיות) וזאת כדי שיראה יותר טוב, לדבריו. הוא עקב בענין רב אחר מעשי אביו, התענין בכל פרט ופרט ממראה עיניו והטריד את הרופא בשאלות לאין ספור.
משנשאל על ידי אביו, לשם מה דרוש לו כל המידע הזה, היה עונה ללא היסוס: “אם אלמד ממך, אבא, את כל תורת הרפואה, לא אצטרך ללכת לבית הספר או לאוניברסיטה ויהיה לי זמן חופשי רב יותר למשחקים.”
כאשר אביו היה מאיץ בו, שיעזוב את המרפאה וישוב לחדרו, כדי להכין את שעוריו, היה הלל משיב לאביו בקריצת עין: “אחותי, הילי, לומדת גם בשבילי ויודעת הכל בעל פה. היא מספרת ומקריאה לי ואין לי צורך בבית הספר כלל וכלל. הכל יודעים, אינני תלמיד מצטיין. אבל הן גם אתה אבא, מספר תמיד, שמעולם לא הצטיינת בלימודים בכל זאת הנך רופא מפורסם ומבוקש מאד…”
לא רק מענה מן המוכן היה תמיד להלל. היה לו גם לב טוב וזה יצא תמיד… לידידיו הנאמנים. אלה – כללו כל כלב צולע, כל חתול שנפגע או נשרט ואפילו חמור, שמכונית, עגלה, רוכב אופנים או אופנוע, התנגשו בו ופצעוהו. את כולם היה הלל מקבל בחדרו המיוחד לכך, בקומת קרקע של בית משפחת פלושניק. שם היה מטפל בהם, רוחץ את פצעיהם, מחטאם, ומורח עליהם מהמשחות המשונות שהיה סוחב ממרפאת אביו. לאחר שהיה חובש את הפצעים והחבורות במומחיות שרכש מאביו, היה גם מאכיל את הרעבים שבלקוחותיו על ארבע, מכיסיו המלאים כל טוב ואפילו היה מבריש את פרוותיהם, כדי שלא יביישו את בעליהם בהתהלכם ברחוב.
ניתן לשער, בקלות, שביקורי חיות בחדרו, גרמו לכך, שהחדר שרץ תמיד כל מיני שרצים וחרקים, מהם, שטיילו על הקירות, זחלו על הרצפה, התקפצו והתעופפו באויר. לאחר שמחאות בני המשפחה לא הועילו, הוחלט, שהלל לא יוכנס הביתה, עד שלא יתקלח במים חמים ובסבון חטוי, יחליף את בגדיו המזוהמים בנקיים וירסס את חדרו בתרסיס נגד כל החרקים יחד. רק לאחר שיטאטא וינקה את חדרו כדבעי, יורשה להתחבר עם יתר בני המשפחה. הילי אחותו, לעגה לו וקראה לו “מלך הפשפשים”, אולם הלל העקשן לא הושפע מכנוי לגלוג זה היה משיב מיד: “שונא פרעושים הוא גם שונא בעלי חיים”.
לשם כל זה, התקינו לו חדר רחצה מיוחד, שממנו הוליכה דלת לפנים הדירה. הילי היתה ממונה על בדיקה קפדנית של אחיה, ערב בערב, ורק לאחר שבחנה אותו מכל צדדיו לשביעת רצונה, הורשה לו להצטרף למשפחתו, כדי לאכול את ארוחתו, להכין את שעוריו וללכת לישון בחדר השינה שלו.
דוקטור פלושניק, לכשלעצמו, לא חבב ביותר בעלי חיים ולא נתן מעולם דריסת רגל לביתו אפילו לחתול או לכלב. לעומת זאת, בנו, היה קשור אליהם בלב ונפש. מה הפלא על כן, שמידי לכתו לבית הספר או טיוליו ברחובות העיר, היה מתלווה להלל טור ארוך של חסידיו, מבין בעלי החיים, שהיו ממלאים את המדרכה, ונדחקים כולם כדי לשהות בקרבת מיטיבם.
קל לשער, שבעיני הולכי רגל, לא מצאה חן התהלוכה המוזרה הזאת, במיוחד בשעה שלוו לבית הספר את ילדיהם או שיצאו אתם לקניות או טיול ברחובות. בגלל הבהלה שהיתה קמה תמיד עם הופעת הלל ברחוב, היו נאלצים הולכי רגל להמלט לחנות הקרובה או לשערי הבתים, כדי לא להדרס או להנזק על ידי בעלי החיים.
אבל הצרה האמתית החלה בשעה שהלל חצה את הרחוב עם פמלייתו. צפירות מחאה של נהגים, קללות עגלונים וצהלת סוסיהם, קריאות כאב ובושה של רוכבי אופנים, שהתהפכו לעתים קרובות מרוב דוחק שנוצר, התערבו ברעש מחריש אוזנים של נעירת חמורים, יללות חתולים ונביחות כלבים שכמעט נדרסו על ידי כלי הרכב.
המשפחה, שהוזעקה כל פעם, היתה חסרת אונים. כאשר המהומה קבלה צורה של יד הכל בכל, היו השוטרים מזעיקים את מכבי האש. הכבאים היו מפזרים את סילוני המים על כל המתקהלים, חיות ובני אדם, שנמלטו לכל עבר רטובים, מפני זרמי המים שהיו רודפים אחריהם.
השוטרים מלאו באמונה את תפקידם והיו רושמים כל פעם דו"ח להלל על הפרעת הסדר הציבורי. בבית המשפט, היה אביו של הלל טוען, שלפי דעתו, אין בנו אשם בכך שבעלי חיים רוחשים לו חיבה יתרה והוא גם בטוח לחלוטין, שאין בנו מבקש את מישהו שיתלווה אליו בשעת הליכתו ברחוב. כנראה, שדעת השופטים היתה כדעת הרופא המפורסם ולא נותרה בידיהם הברירה אלא לזכותו מכל אשמה. השופטים גם דרשו מהמשטרה, שתפסיק להביא לדין את הלל על עבירה, שאין הוא אחראי לה.
הנהגים, העגלונים והולכי רגל היו בדעה אחרת. כאשר נכחו שאפילו בית המשפט אינו מסוגל להושיעם מצרה זאת, החליטו להפגין לפני בית העיריה. הם חסמו בכלי רכבם את מבואות העיריה, צפרו בצופרים וקראו קריאות גנאי נגד ראש העיר וחברי המועצה. לקהל מפגינים אלה הצטרפו הולכי רגל, שזכו מזמן לזמן במקלחת קרה מאת סילוני הכבאים.
באין ברירה, התישבו אבות העיר מסביב לשולחן העגול באולם הישיבות, כדי לדון בבעיה חמורה זאת. הם לגמו ספלי תה, אכלו עוגות וכריכים לרוב, גרדו את פדחתם, החליקו בידיהם על זקניהם הארוכים, שמעו תלונות ועדויות רבות, הציצו לספרי חוק רבים ולבסוף החליטו פה אחד שיש לאסור על הלל להתהלך ברחוב במשך שעות היום.
פה התערב בויכוח מנהל מחלקת החינוך וטען, שחובה על הלל ללכת לבית הספר ואין למנוע זאת ממנו. הן איש מן החברים אינו מציע שהלל ירחף באויר, כדי להגיע לבית ספרו. הפעם עמדו לצדו של הלל כל חברי המועצה, שגם בביתם התגורר כלב או חתול. הם התנגדו לכך שהלל יענש על אהבתו לבעלי חיים. היות ואין כל אפשרות להסביר לבעלי חיים, שלא יתלוו להלל ואין למנוע ממנו הליכה ברחובות העיר, יש לכן לחפש פתרון שלא יגרום נזק לבעלי החיים ושגם על תושבי העיר יוקל הדבר. ובאמת… מה יותר פשוט מאשר להתקין תמרור מיוחד, שעליו מצוירים חמור, כלב וחתול ולהעמידו בכל המקומות, בהם חוצה הלל את הרחוב בלויית מעריציו?! די בכך, כדי להזהיר את הנהגים שיאיטו את מהירות נסיעתם ושיגבירו את זהירותם בשעה שהם מתקרבים לתמרור ממין זה.
לטענת נציגי הנהגים, שאין הם מוכנים לכך, שהסדר כעין זה יהיה בתוקף כל היום, כי שעתם דחוקה ואין הם מסכימים להשתהות שעות ארוכות כל פעם שיתחשק להלל לחצות את הצומת בלויית כלבים פסחים, חתולים מלוכלכים וחמורים בועטים, החליטו אבות העיר הנבונים, שאכן יש להגביל את טיולי הלל ברחובות לשעות הליכתו לבית הספר ולשעות שובו הביתה מבית ספרו.
פעם אחת, התקבצו בככר העיר ובשעה מאוחרת, לאחר שאחרון המבקרים בה עזב את המקום, כל חסידי הלל, מההולכים על ארבע. הם חשו, שהגיע הזמן להביע את תודתם לילד הנערץ עליהם, על מסירותו הרבה אליהם ועל הזמן הרב, שהוא מקדיש להם יום יום. זקן החמורים נבחר ליושב ראש הכנס המשונה הזה והוא שמר בקפדנות על הסדר, מחשש, פן יגיע רעש התקהלותם לאוזני שומרי הלילה של הככר. כאשר אחד הכלבים או החתולים היה מתפרץ קדימה ונובח או מילל על חבריו, שהיו בדעה שונה משלו, היה החמור גוער בו בנעירה חזקה ואפילו מצליף בו בזנבו.
מפאת קוצר הזמן והחשש מפני הופעת השומרים, הזדרזו החיות והגיעו מהר לידי ההחלטות הבאות:
ראשית כל, יש להעמיד על יד ביתו של הלל, כל בוקר, מדי יום ביומו, חמור מוכן לרכיבה. במקרה והלל יאחר לקום ויחשוש פן לא יספיק להגיע לבית ספרו בזמן, יעביר אותו החמור בדהירה למטרתו. שני חמורים נוספים ירוצו לפניו וינערו בקול, כפי שעושים זאת האמבולנסים, מכוניות כבוי-אש או מכוניות משטרה, כדי לפנות את הדרך לחברם הדוהר.
שנית, בשעה שהלל עוזב את שערי בית הספר עם תיקו הכבד, מלא ספרים ומחברות לרוב, יעמוד לרשותו כל פעם כלב מן החזקים, שיאחז בשיניו בתיק הספרים וישא אותו עד למדרגות בית הלל. נשיאת התיק נחשבה לזכות ולא כל כלב היה ראוי לכבוד זה. זקני הכלבים היו בוחרים יום יום את המועמד לתפקיד זה.
פעם אחת, התגנבה ג’וליה הכלבה לראש התור הממתין ליד שער בית הספר. משהופיע הלל, קפצה ואחזה בתיקו, כדי להביאו, כנהוג, עד מדרגות ביתו. אולם, היא נעלמה בדרך וכאשר הגיע הלל לפתח ביתו והסתובב לאחור, כדי לקבל את תיקו מפי הכלב התורן, לא מצא זכר לכלב. חיכה וחיכה, אך לשוא. התיק נעלם ואיננו. אף אחד מעוברי האורח או השכנים לא יכול היה להושיעו, כי איש מהם לא ראה כלב אוחז אותו תיק בשיניו. רבים מהם אף שמחו לאידו של הלל, באשר נמאס עליהם הרעש המתמיד, היללות, הנביחות והנעירות, שבקעו לילה לילה מחדר שכנם הצעיר.
דבר הגניבה לא נעם להלל כלל וכלל. הוא התבייש להודות לפני בני ביתו, על שאפילו את תיק הספרים שלו, אין הוא נושא בעצמו הביתה, כיתר חבריו, אלא נעזר בבעלי חיים חלשים ממנו, למטרה זו. הציק לו גם החשש, שאם יודע הדבר לאביו, יעניש אותו על פזיזותו, ויתכן גם, שאביו יסרב לקנות לו תיק וספרים חדשים. אז, כמובן, לא יוכל להמשיך ולבקר בבית הספר.
בינתים, הביאה הכלבה ג’וליה את התיק לאיציק הקטן. עליכם לדעת, שג’וליה לא היתה כלבתו של איציק, אולם ככלבת רחוב, היתה עוברת לעתים קרובות על יד ביתו וידעה את כל מה שמתרחש שם. היא ידעה, שאיציק הוא בן למשפחה עניה, שלא היה באפשרותה לקנות לאיציק ספרים. לכן, ישב איציק רוב הימים בביתו והצטער, שאינו יכול ללמוד כיתר חבריו.
ג’וליה ידעה את בעיותיו של איציק וכאבה את כאבו. לכן, שיחקה אתו מפעם לפעם, כדי לנחמו במקצת. כל הזמן חשבה, איך תוכל לבוא לעזרתו.
כאשר ראה איציק את ג’וליה מניחה תיק ספרים מלא לרגליו, אורו עיניו. הוא לטף את ראשה בחיבה ושמח למתנה שנפלו לו משמים. מעתה, יהיה ככל הילדים ויוכל ללמוד בבית הספר. אולם, לאחר שבדק מקרוב את תכולת התיק וננוכח, שמשתייך הוא לחברו הלל, כעס על ג’וליה והחליט בו במקום, שאסור לו לגרום עוול לחברו. הוא גם חשש, שאם יתגלה הדבר, לבטח יחשדו בו שהוא זה ששלח את הכלבה, כדי לגנוב את התיק. אז, כמובן, לא יוכל להראות את פניו לעולם בבית הספר. אסור, על כן, שהתיק ישאר ברשותו אפילו רגע אחד ועליו להחזירו מיד לידי בעליו.
הוא רצה לשלוח את ג’וליה עם התיק לבילתו של הלל. אולם, בג’וליה יש לנהוג במשנה זהירות בעת החזרת התיק.
לכן, לאחר שהחשיך היום, ופסה רגל אדם מן הרחוב, יצא איציק בחשאי מביתו, הסתכל לצדדים ולאחר שלא ראה נפש חיה ברחוב, רץ מהר, הניח את התיק על מדרגות בית פלושניק וחזר מיד הביתה, בהיותו בטוח, שלא ראהו איש בשעת מעשהו. אולם, טעות היתה בידיו. חתול אחד, שישב על הגדר ונמנם לאור הירח, ראה את איציק מניח את התיק על המדרגות. מיד נזכר החתול בכל מעשה התיק, מעשה שהרעיש את עולם בעלי החיים. הוא גם נזכר שכולם השתתפו בצערו של הלל ונשבעו להמשיך, לחפש ולגלות את מי שהעז לעשות מעשה מביש כזה לאהוב נפשם.
ירד החתול בחשאי מן הגדר, עקב מרחוק אחר איציק עד ביתו. שם ראה את הכלבה ג’וליה מסתובבת בעצבנות על יד הבית, כמחכה לאיציק ונכנסה אחריו לפתח ביתו, כשאיציק טופח לה על גבה, כדי להרגיעה.
מיד הבין החתול הפיקח את סיבת עצבנותה. מה גם, שהכלבה הזאת דמתה בכל לתאור של אותו כלב שאחז באותו יום בתיקו על הלל ונעלם אתו.
חש החתול לחצרו, העיר מתנומתם את כל החתולים וסיפר להם הכל בפרטי פרטים. סיפור זה עורר יללות זעם מפי החתולים, שהעירו משנתם את כל הכלבים שהתגוררו בבתים הסמוכים.
הוציאו הכלבים את ראשיהם דרך החלונות או שפרצו למרפסות הבתים ולאחר ששמעו את עדותו של החתול פתחו בנביחות רמות. הרעש שגבר מרגע לרגע משך לחצר גם כלבים וחתולים נוספים מרחובות העיר. לבקשת הכלבים והחתולים שהגיעו במרוצה, היה חייב החתול, גיבור הערב, לחזור על סיפורו מספר פעמים ובמיוחד לבעלי חיים זקנים, כבדי השמיעה. כולם הצטרפו מיד למחאה קולנית זו ודרשו במפגיע להעמיד לדין את הכלבה החצופה ואת בעליה, איציק.
המשפט נערך באותו לילה מסביב למדרגות בית הלל. שני כלבים עזים יצאו דחופים לביתו של איציק וגרדו שם בדלת בכח. כאשר פתח איציק את הדלת, הודיעו לו, שהוא מוזמן יחד עם כלבתו להתייצב למשפט הכלבים על גניבה מבישה של תיק ספרי הלל.
סירב איציק להיענות להזמנה. צחק להם וטען, שמאחר והתיק הוחזר לבעליו, והעוול שנגרם להלל תוקן, אין מקום למשפט. היתה זאת פשוט טעות, שבאה על תיקונה והוא מבקש מהשליחים שיפסיקו להטרידו. בדברו זאת, טרק את הדלת בפניהם וחזר למיטתו.
אולם השליחים הטרדניים לא הסתלקו והמשיכו לגרד בדלת ולנבוח בקול רם. אליהם הצטרפו כל כלבי הסביבה, שהיו סקרנים למתרחש ועזרו לשליחים להפריע את שלוות הלילה.
ג’וליה, שרבצה מתחת למיטת איציק, רועדת כולה מפחד, יצאה ממחבואה והתחננה בפני איציק, שייענה להזמנה. לדעתה, לאחר שהכל התגלה, יתכן וענשה יהיה גירוש משורות תור הכבוד של נשיאתה תיק וגירוש כזה ממיט חרפה על כל כלב המכבד את עצמו. לכן, מוטב שתתייצב למשפט, תספר שם את כל האמת, ואולי ירחמו עליה ולא יגרשוה.
נענה איציק לתחנוניה ושניהם יצאו, מלווים על ידי קהל רב של כלבים, לביתו של הלל.
החצר היתה מלאה כלבים מכל הגילים, המינים, הגוונים והגדלים, עד אפס מקום. השופט, כלב רועים גרמני, מצוחצח ומבריק, שמאחוריו שושלת יוחסין של ארבעה דורות של כלבי רועים גזעיים, התישב על המדרגה הגבוהה, בין הלל ואיציק והניע את זנבו בעצבנות. בחצר שררה מהומה רבה, שנגרמה בעיקר על ידי החתולים. אלה הופיעו בהמוניהם וגורשו בחרפה על ידי אויביהם, הכלבים, שהוסיפו לרדוף אחריהם בנביחות ואפילו ניסו לנשכם. “אין זה ענינכם!” – נהמו הכלבים – הסתלקו! החתולים התגוננו בצפרניהם וביללות וטענו שאלמלא הם, לא היה נערך משפט זה בכלל, שהכלבים, עם כל חכמתם והתנשאותם, לא הצליחו לגלות את מבצעי הפשע ורק הודות לחברם, חד-העין והאוזן, נחשפו האשמים. בסופו של דבר, נסו החתולים, למרות מספרם העודף, על נפשם למקומות מבטחים. רק לאחר שהסדר הושב על כנו והחתולים הסתדרו על הגדרות הגבוהות ועל העצים שבחצר, הפסיקו הסדרנים מבין הכלבים הגברתנים לנבוח על ימין ועל שמאל והושלך הס.
התובע, כלב דוברמן חום ושמן, טיפס בכבדות על המדרגות, ערך את זנבו הקצרצר תחתיו בנוחות והחל בתביעה: “כלבים נכבדים… הם…הם… וכידוע לכם, זאת הכלבה הנאשמת, היא כלבה חסרת בית. כלבת רחוב פשוטה שבפשוטות. לפלא הוא בעיני, שיצור חסר נימוסים, יחוס וחינוך, כמוה, נכלל, כנראה בטעות, ברשימת משמר הכבוד. היא ניצלה, כמדומה לי, את העובדה שכלב לא הכירה, התגנבה במרמה לטור הכבוד, גנבה את התיק, נעלמה אתו וגרמה על ידי כך לצער רב לידידנו ומיטיבנו, הלל”.
'האאאו! האאאו!" נבחו הכלבים לאות הסכמה.
"יאללל! יאללל! – יללו החתולים ומחו כף אל כף.
“כלבה זאת, מה שמה – המשיך התובע – היא חרפת המין הכלבי ויש להענישה עונש חמור ביותר. אני תובע למענה עונש, שישמש לקח לכלבים אחרים וירתיע אותם מללכת בדרכיה. לקח כזה ימנע מהם להכפיש את השם הטוב של משפחת הכלבים האצילים. ההגונים והטובים בעיר כולה”.
"האאו! האאו! – נבחו הכלבים בהתלהבות.
"יאללל! יאללל! – הסכימו אתם החתולים.
הסניגור, כלב זאב שחור, בעל עינים מבריקות ושיניים לבנות וחדות, זריז והדור בפרוותו, קפץ לעומת התובע והחל לטעון בלהט: “הנתבעת, אינה כלבה “מה שמה”, אלא ג’וליה, הידועה לרבים מאתנו, המתרוצצים ברחובות, ככלבה טובת לב ומנומסת. טענת התובע אינה הוגנת כלל וכלל וגורמה לג’וליה עוול גדול. נכון, שהיא כלבה חסרת בית ואולי אפילו אינה מיוחסת ביותר. אבל, האם די בעובדות הללו, לכשלעצמן כדי לפסול אותה מלהכלל בתור משמר הכבוד? האם הלל, ידיד בעלי החיים, הבדיל אי-פעם בין כלבים מיוחסים ובין כלבי עוני ורחוב בשעת מצוקתם? הגידו לי, מה יש ביחוס זה? האם ה”פוצי-מוצי" המפוטמים והמפונקים, המקבלים הכל מן המוכן ושכל דאגתם היא לזלול ולהתפנק, ראויים יותר ממנה לכבוד זה? יוצא מדברי התובע, שבושה היא לא להימנות על הכלבים המבוייתים, המצוחצחים והשמנים הללו!"
“לדעתי, המשיך הסניגור לאחר שנדמו קולות ההמ… המ… של השופט ומחאות הכלבים המבוייתים. ההיפך הוא הנכון: להיות חברתו של ילד עני, להשתתף בצערו ולחפש תחבולות לבוא לעזרתו, זהו מעשה אצילי, שאין כמוהו! הראו לי עוד מישהו שיהיה מסוגל למעשה שכזה! הראו לי מישהו מכם, שידע לתכנן ולבצע פעולה מעין זאת ובהצלחה כזאת, כפי שביצעה ג’וליה הפקחית! האם חָכְמָה – איננה סגולה, שכדאי להתגאות בה? לדעתי, היא היא, המשמשת פאר אמתי למין הכלבי! כולם חייבים להתגאות בה! גם העובדה שהתחרטה על מעשיה ושהתיק הוחזר למקומו עוד כאותו ערב ממש, מעיד על לבה הטוב ועל יושרה. אני דורש ואעמוד על כך בכל תוקף, שכולם יקומו וינבחו לכבודה לזכר המעשה הנאצל שעשתה! תחי ג’וליה הגיבורה!”
איציק, בראותו את התרגשותה של ג’וליה, שרבצה על ידו, מלאה פחד מנקמת הכלבים הנרגזים, קם והחל להגן עליה. הוא ביקש רחמים עליה. הוא גם הודה, שהוא הוא זה, שצווה עליה לעשות את המעשה שעשתה ואין זו אשמתה, שצייתה לו. הוא גם מוכן לשאת בעונש שיוטל עליה, להתחלק איתה בפיתו, לאמצה לו ככלבתו ולספק לה את הבית, החסר לה. בדברו את דבריו, פרץ איציק בבכי מר.
השופט, כלב הרועים, היה פיקח מדי, בכדי להאמין לדברי איציק. בכיו של איציק הוכיח, שאין אמת בפיו. לכן פסק והכריז, שיש לגרש את ג’וליה, לא רק מתור הכבוד, אלא גם מן העיר. אין היא ראויה להתגורר בעיר אחת איתם.
איציק וג’וליה, נדהמו ונחרדו מפסק הדין החמור. פה קפץ הלל ממקומו במעלה המדרגות וקרא בקול רם: “לא! בשום אופן לא! מעירי לא יגרשו שום כלב, ויהא המעשה שעשה רע בעיני כולם! אין לי כל ספק, שכל מה שהתכוונה הכלבה ג’וליה לעשות, הוא – לעזור לאיציק במצוקתו ולכן לא מגיע לה כל עונש! אני מצדי סלחתי לשניהם ולא אסבול שבגללי ייגרם עוול למישהו! כן. אני אשמתי! אשמתי בזה שהתפתיתי לכל ההסדר הזה עם הכלבים, שאינו לפי כבודי ושאני מוותר עליו לחלוטין! מעתה, מבוטל תור הכבוד ולא יהיה צורך בו יותר!”
היללות והנביחות הלכו וגברו מרגע לרגע. הכלבים ברובם תמכו בהחלטת השופט ודרשו בכל תוקף לגרש את ג’וליה מתוכם. אולם, החתולים, שטעמו לפרקים מעט שיני כלב הרועים והדוברמן, אויביהם הגדולים ביותר, שרדפו תמיד אחריהם כדי להפחידם, צדדו בג’וליה, המסכנה כמוהם. הם התנפלו על החתול המלשין, שגרם בטפשותו ובלשונו הארוכה לכל עסק הביש הזה ושרטו אותו עד שנמלט בעור שיניו.
לבסוף, עלה בידי הלל לשלח את כולם למקומותיהם ואט אט חזר השקט לשרור בחצר המרווחת. אז, פנה הלל לאיציק וביקשו, שיבקר אצלו יום יום, כדי שילמדו יחד מספריו. אוליי ידבק גם בהלל מקצת מחריצותו של איציק ויתחיל להתמיד בלימודיו.
איציק הסכים מיד. הלל כבד את אורחו בממתקים מכיסיו הגדושים כל טוב ואחר ישבו לעיין בספרים. גם לג’וליה שמר הלל מנת מזון, שסחב בחשאי ממטבח הוריו.
דוקטור פלושקין נהנה הנאה מרובה, כאשר הביא הלל הביתה תעודת שליש מצויינת. הוא הודה לאיציק על עזרתו לבנו ולאות תודה, קנה לאיציק ילקוט חדש ואת כל הספרים הדרושים לו. איציק גם הוזמן לבקר בבית פלושניק ובמרפאתו בכל עת שירצה ומאותו יום היו לדוקטור פלושניק שני עוזרים נאמנים במרפאתו והוא האמין שבמרוצת הזמן יהפכו לשני רופאים מפורסמים וחשובים כמותו.
במרתף הבית נשמע לפתע קול פיקוד: “ימינה פנה! שורה יישר! ראש למעלה! זנב למטה! קדימה צעד! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! אחד.. שנים.. שלושה.. ארבעה! עמוד! קפוץ לדום!”
היה זה קולו של החתול אפורי, שכפי שסיפרתי לכם, לא זכה לגדולה בעיר מולדתו ועבר לעיר אחרת. הוא התגורר בביתו של הסרן מרדכי. לסרן – שלושה בנים: אורי, בורי, ומורי. כל בוקר היה עושה אתם הסרן התעמלות בוקר ותרגילי סדר. הוא האמין, שאין חינוך טוב מזה וכי מַרגיל הוא את ילדיו לחיי משמעת וחיילות אמיתית. עם סיום התרגילים, היו השלושה קופצים לדום וקוראים יחד: “כן, המפקד!” אותה קריאה השמיעו השלושה כל פעם שאביהם פנה אליהם בשאלה או משאלה כלשהי.
הסתכל אפורי בתרגילים אלה מגובה הארון, מחשש, פן יידרס על ידי הילדים בשעת התרגילים. היות ופיקח היה ובעל תפיסה מהירה, למד חיש מהר את כל הפקודות ומנהגי הצבא וחזר עליהם במוחו שוב ושוב עד שהיו שגורות על פיו. כל מה שחסר לו עתה היה פיקודים שיעמדו לפיקודו.
מנסיונו המר עם בני מינו למד, שאין חתולים באים בחשבון כפיקודים. הם לא יסכימו לשמוע בקולו, ילעגו לו ואולי אפילו יפגעו בו.
זמן רב הרהר, חשב ושקל בדעתו, עד שמצא פתרון. הוא לכד כתריסר עכברים, כלא אותם במרתף ביתו ולשם היה יורד כל בוקר, מצוייד בפירורי לחם ממטבחו של הסרן מרדכי.
אפורי היה פותח את דלת המרתף במפתח, התלוי על סרט שעל צוארו, מעיר את העכברים ומאמן אותם לחיילים ממושמעים היטב של הוד מעלתו, המפקד אפורי. היה זה צבא פרטי שלו, גאוותו ומשאת נפשו. כמובן, שרצה לעסוק במספר חיילים רב יותר, אלא מפאת קוטן רצפת המרתף, הסתפק בתריסר בלבד, כדי לא לשבש את התרגילים.
העכברים לא היו מאושרים מאורח חיים זה. הם אמנם ידעו, שאפורי הוא צמחוני מלידה ולא לכד אותם כדי שישמשו לו טרף קל, אלא כדי לשחק בהם.
בכל זאת, לא היו שמחים בגורלם. פרט לרעב המתמיד, שהיה מנת חלקם, כי אפורי דרש שיסתפקו במועט, כמוהו, כדי לטפח את הזריזות, סבלו הם ממכות, שהיו ניתכות עליהם כל פעם שלא שמרו על סדר מופתי בשורה עורפית או טעו בשעת התרגיל. לאחר שבועים של אימונים מפרכים, התעייפו העכברים עד מוות ונמאס עליהם כל הדבר.
מה שהוסיף לעצבנותם, היו נאומיו הארוכים של אפורי, בהם היה מזכה אותם כשהם חייבים לעמוד עמידת דום ולהקשיב ללא ניע או ניד, לדבריו. הוא הסביר להם, שהם מהווים את הצבא היחיד והמצויין ביותר של ממלכת העכברים. לאחר שיהיו מאומנים כהלכה, יקח אותם אתו לכל מקום, אליו ילך, כדי להתגאות בהם. אם יתמידו להתאמן גם בהעדרו, יבא יום והוא ימנה מביניהם קצינים, שיוכלו לפקד על עכברים אחרים. לאחר שיהוו צבא גדול וחזק, יוכלו להשיב מלחמה לאויביהם החתולים ואז יבא הקץ לטרף עכברים ותשרור צמחונות בכל ממלכת החי.
כל נאום כזה היה מסתיים בפקודת: “הקשב!” ועליהם היה להשיב בקול: כן המפקד! אפורי הוסיף לדבריו אתראה נגד עצלנות וחוסר משמעת, דיבר על חשיבות של נקיון עצמי וצחצוח יום יומי של הפרוות ורק לבסוף השמיע את הפקודה: “חופשים!”. אז הותר לעכברים המסכנים לרוץ לפינה, בה נמצאו הפירורים, כדי לסעוד את ליבם.
אפורי היה מסיר בחשיבות את המפתח מצוארו, פותח את דלת המרתף, זורק מבט אחרון בוחן על חייליו, יוצא מהמרתף, נועל אחריו את דלתו ועולה במדרגות לדירה, כדי לאכול ארוחה דשנה של חלב, גבינה ועוגה, לאחר המאמץ המפרך של אימון חייליו.
לאחר שהעכברים נותרו לבדם, החלו לטכס עצה, איך מסתלקים ממלכודת ארורה זאת. הם גם לא היו בטוחים בטחון מחלט, שהחתול המטורף הזה לא יטרוף אותם, אם יתחשק לו הדבר פתאום. לא כדאי לסמוך לעולם על דבריו, הבטחותיו ואפילו רצונו הטוב של חתול. מה להם ולמלחמה נגד חתולים, כשצפורן אחת של חתול עשויה לחסל עכבר בן רגע. פרט לזאת, כל יום נוסף של כליאתם, הגדיל את רעבונם ואת תשישותם. אם לא ימצאו פתרון מהיר, ימותו מרעב וגם לא יוכלו אי פעם להמלט מן המרתף.
הגדול שבעכברים, שהיה גם רעב יותר מאחרים, ואולי גם האמיץ שביניהם, יעץ לנסות לפורר את הקיר בשיניהם ובצפורניהם. יש לחפור חור גדול דיו, שיוכלו כולם להסתתר בו, ובעל פתח צר, בכדי שאפורי לא יוכל להשיגם בכפו. אם יתמזל מזלם והקיר עשוי מחומר רך, יצליחו אולי לברוח דרכו החוצה ולהימלט מגורלם המר.
נגשו העכברים בהתלהבות רבה למלאכתם והתקיפו בכל מרצם וכוחם את הקיר. בתחילה, קשתה עליהם העבודה ונאלצו להתחלף לעתים קרובות. אבל הודות לחריצותם ועידוד מנהיגם הגדול, שלא חסך מכוחותיו ועזר לכולם בחפירה, חדרו דרך השכבה הקשה הראשונה והגיעו לשכבה רכה יותר. כעת התקדמה המלאכה ביתר קלות והמחילה הלכה והעמיקה, עד שיכלה להכיל את כל העכברים הרחק מפתחה.
למחרת בבוקר, ירד אפורי כדרכו למרתף מוכן לפקד על חייליו ולא מצאם. הוא התמלא כעס נורא. זו תודתם על שהוא מאכילם ומאמנם להיות חיילים טובים? החל אפורי לרחרח בכל הפינות, עד שגילה את פתח המחילה. אלא שהפתח היה כה צר, שאפילו כפו של אפורי לא חדרה אליו.
ניסה אפורי לשכנעם לצאת, בדברים רכים. הוא הבטיח להם העלאה בדרגה. מהיום – כולם יהיו קצינים. להבא, יביא להם יותר פירורים ואולי גם טעימים ומשביעים יותר. הוא נשבע, שלא יעבידם כה קשה וירשה להם לנוח בין התרגילים.
אולם כל השידולים נותרו ללא מענה. התאזר אפורי בסבלנות, רבץ על יד פתח המחילה וחיכה, שהעכברים יצאו ממנה, כאשר הרעב יציק להם מאוד. אולם, העכברים, שהכירו את גורלם המר, עמדו במבחן, שמרו על שקט מחלט ולא נתנו אף סימן חיים.
חיכה וחיכה אפורי עד שנרדם. מששמעו העכברים את קול נחירותיו, יצאו אחד אחד מהמחילה והתנפלו על הפירורים. לאחר שסעדו את ליבם, העיז הגדול מביניהם והסיר בזהירות רבה את המפתח מצוארו של אפורי. הוא פתח את דלת המרתף ולאחר שכל העכברים עזבו את המרתף, נעל את הדלת במפתח ולקחו עמו.
לאחר מספר שעות התעורר אפורי משנתו. הרעב הציק לו מאוד, כי לא אכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו. רק אז נוכח, שהמפתח נגנב ממנו. ישב המום כולו ולא יכול להאמין, כי אכן זה קרה לו, למפקד אפורי המהולל. בדילוג אחד דלג עד הדלת ומצא אותה נעולה. הבושה והחרפה היו כה גדולות עד שלא הבין כלל, מי עשוי היה לגנוב את המפתח ממנו. הן הדלת היתה נעולה והעכברים ישבו במחילה. רק לאחר שחזר לפתח המחילה והריח זמן רב, חש שריח העכברים פג מהמחילה. אז הבין אפורי, שהערימו עליו היצורים השפלים והחל להשתולל, ליילל ולגרד בדלת המרתף בכל כוחו.
הרעש המחריד שהקים, הזעיק את הסרן מרדכי, שאותה שעה התכונן לעזוב את ביתו ולצאת לעבודתו. בתחילה לא תפס הסרן את מקור הרעש המוזר הזה. בעזרת בניו חיפש בכל פינות הבית ורק לאחר שהגיע למסקנה, שהרעש מקורו בחלק התחתון של הבית, ירד עם בניו למרתף.
לחרפתו הרבה, הודה אפורי בפניו דרך הדלת הנעולה, על המארב ששם לחייליו־עכבריו, על ערמומיותם השפלה וכפיות טובה שלהלם. לא זו בלבד, שהסתלקו מבלי לקבל ממנו רשות, אלא עוד נעלו אותו ולקחו אתם את המפתח. הוא לא יסלח להם זאת לעולם! לאחר שילכוד אותם מחדש, יענישם בכל חומרת הדין!
צחק הסרן מרדכי וצחקו בניו בכל פה מהרפתקאותיו של חתולם והסרן הריץ אחד מהם, כדי להביא מסגר, שיפתח את דלת המרתף. לאחר שזו נפתחה, אחז הסרן בצוארו של אפורי ולמרות מחאות בניו, זרק אותו החוצה ואסר עליו לחזור לביתם. נימוקו היה, שאין קצין רשאי להירדם על משמרתו ולהרשות לפיקודיו להתל בו באורח מחפיר שכזה.
יצא אפורי אבל וחפוי ראש. הוא חזר, באין ברירה, לחיי נדודים בין החצרות ופחי אשפה. אולם בזה לא תמה מפלתו. כל פעם, שהופיע באחת החצרות, נתקל ביללת חתולים, שכולם הצדיעו לו בחוצפה וקראו בלעג: כן, המפקד! איך הגיע לאוזניהם שמע חרפתו? ־ תמה אפורי.
חיש מהר הבין, שהרכילות עליו ועל מעשיו, מקורה בעכברים שנמלטו מהמרתף. הם התפזרו בכל העיר והזהירו את כל העכברים, בל ייתפסו בידי החתול המטורף, כדי לשמש לו חיילים. כל אחד יודע, שהעכברים פטפטנים הם והודות להם התפשטה מהר השמועה על החתול הצמחוני המוזר וכך הגיעה גם לאוזני בני מינו.
מה שהציק לאפורי בשעת נדודיו, כשהוא מתהלך שוב רעב ומוזנח, היתה במחשבה, שהנה וכמעט הגיע לגדולה ועמד לממש את חלומו על חשיבותו הרבה ועל הכבוד הרב שיפול בחלקו. ועתה אבדה תקותו בבת אחת ושוב הוא חתול פשוט בתכלית הפשטות וכולם מגרשים אותו ומתרחקים ממנו.
במהלך נדודיו, הגיע אפורי במקרה לשער של מחנה צבאי. במחנה גרים חיילים וקצינים באוהלים, בצריפים ובמבני אבן ולבנה. נמצא שם גם מגרש אימונים רחב ידים ולפני השער הסגור עומדת סוכה ובה נמצא חייל עם רובה ביד, הבודק את כל הנכנסים למחנה.
משראה אפורי את השומר בשער, כאילו רוח של צבאיות נכנסה לאפו. הוא התיישר כולו והחל לנוע על שתיים, זקוף כמקל, ישר לתוך השער. כאשר ראה אותו החייל, העומד על משמרתו, קפץ לדום, הצדיע לו בחיוך וקרא: “כן, המפקד!” ופתח בפניו את השער לרווחה. אפורי החזיר לי במלא הרצינות את ההצדעה, כפי שלמדה מילדי הסרן מרדכי, והתקדם לאט לתוך המחנה. כל החיילים החלו נוהרים מכל האוהלים והמבנים ומשתאים למראה המוזר הזה. כולם מצדיעים לו והוא, אפורי, משיב בהצדעה, שאף חייל ותיק שבותיקים לא היה מתבייש בה.
במקרה עבר במקום הסרן מרדכי והתקרב למקום ההתקהלות ההומיה של החיילים, סקרן לגורמיה. הוא הכיר בחתול הצועד את אפורי שלו, הזמינו למשרדו, בקש סליחה ממנו על שגרש אותות ובקשו לחזור אליו לביתו. אולם, אפורי היה חתול גאה והשיב, שחתול המכבד את עצמו אינו חוזר אף פעם למקום ממנו גרשו אותו.
החיילים אימצו את החתול, דאגו לנקיונו ומזונו ומאותו יום בילה אפורי את כל זמנו עם חבריו החיילים והשתתף בכל התרגילים והתמרונים. הוא נסע אתם לכל מסעותיהם, מפיתם אכל ומימייתם שתה. כולם כינוהו “האלוף אפורי”. שום חייל לא העיז לפנות אליו מבלי להצדיע לו. והגדוד התפרסם בגללו ונשא בגאווה את השם “גדוד אפורי”.
ציפי היתה ילדה בת שבע ולה שיער שחור, שתי צמות ארוכות וזוג עינים חומות כערמונים. כולם אהבוה והיו לה המון חברות. אבל רוב הזמן היתה עצובה. זאת עליכם לדעת, שציפי היתה בת יחידה להוריה. לרגלי עיסוקם, נעדרו הם רוב הזמן מן הבית ולכן, חברתה היחידה בבית, היתה בובתה. לבובה תהילה – שיער זהוב ועינים תכולות, שהיו נעצמות מעצמן כשהיו משכיבים אותה לישון.
אבא נתן לציפי את תהילה כמתנה ליום הולדתה השניה. מאותו זמן גדלה ציפי והיתה לילדה גדולה וחזקה, אך תהילה נשארה בובה קטנה, יפה כתמיד ואילמת כתמיד.
דאגה ציפי לבובתה ותפרה לה המון שמלות, בהן היתה מלבישה אותה כל יום חג. בערבים ובימי חופש מלימודים, היתה לוקחת את בובתה לטיולים בגן העירוני בעגלה שהותקנה במיוחד לשם כך. היא העמידה פנים, שהיא אם קטנה, המוליכה את התינוקת שלה בעגלתה לטיול יומי. אולם, לאחר שהיתה חוזרת הביתה, מפשיטה את תהילה מבגדיה הנאים ומושיבה אותה על המיטה, שבה ונתעצבה.
כל הימים רק חשבה על כך, כיצד תוכל להפוך את תהילה לחברה ממש, כמו אלו, שיש לה בבית הספר. יום אחד, כשבחוץ נשבה רוח קרה, עטפה ציפי את תהילה בשמיכה חמה ופנתה לביתו של רופא ילדים, שטיפל בה בשעת מחלתה. היא הסבירה לרופא ברצינות את בקשתה.
צחק הרופא ואמר: “טוב! השאירי את בובתך אצלי ואני אעשה כמיטב יכולתי. בואי בעוד יומים, שלושה, ותקבלי אותה שונה.”
ואמנם, כעבור יומים, חזרה ציפי לרופא וקיבלה את בובתה. הבובה באמת גדלה מאוד, שיערה הפך לשחור כשערה של ציפי, גם לה היו שתי צמות ואפילו צבע עיניה השתנה מתכלת לחום. היא כה דמתה עתה לציפי, שכאילו היתה אחותה הקטנה ממנה.
השמחה לא ארכה ימים רבים. אמנם תהילה גדלה ויפתה, אבל נשארה בובה אילמת, כפי שהיתה. היא הסתכלה בציפי בעיני זכוכית, או שישנה כל היום, עד שלא היו מרימים אותה. מין ישנונית שכזאת.. כמה זמן אפשר לשחק עם ישנונית שכזאת?
בלילה, חלמה ציפי, שהנה תהילה קמה, ניגשת למיטתה, מלטפת את פניה ואומרת לה: “ציפי יקירתי, מעתה לא אהיה בובתך, אלא חברתך לתמיד.. לעולם”
כאשר התעוררה ציפי משנתה, רצה מיד לעריסת בובתה וקראה בשמה. אלא, שהבובה ישנה שנת ישרים ולא שמה לב לקריאות ציפי.
שבה ציפי לרופא עם בובתה וביקשה אותו, שהפעם.. באמת.. באמת.. ירפא את בובתה. הן זו חברתה היחידה ואיך יכולה היא להמשיך ולשחק איתה, כשהיא אילמת וחסרת תנועה?
בדק הרופא את תהילה מכל הצדדים, דפק על הגב, מדד לה את החום, הסתכל בעיניה ולבסוף החליט, שעל ציפי להשאיר אצלו את תהילה לשבוע ימים ואז מובטח לו, לרופא הטוב, שבקשתה של ציפי תתקיים.
שבוע ימים ללא תהילה יהיה משעמם מאוד – הרהרה ציפי –, אבל.. אם הרופא אומר שהכל.. יהיה בסדר.. מוטב להשאירה.
ציפי לא ישנה לילות מרוב עצבנות וספקות. האומנם יקיים הרופא את הבטחתו? היוכל לעשות זאת?
כעבור שבוע ימים, כאשר באה ציפי אל הרופא, הוא שם אצבע על שפתיו, כאילו מגלה לה סוד, ומסר לידה פתק. על הפתק היה כתוב מספר – 555111. משראה את תמהונה למראה הפתק המוזר, לחש לה הרופא בהתרגשות רבה: “אנא, ציפי! צלצלי למספר זה ותשמעי את קולה.”
הסתכלה בו ציפי ארוכות ולבסוף ניגשה לטלפון, הרימה את השפופרת וחייגה בזהירות את שש הספרות שבפתק. מתוך השפופרת נשמע קול דק: פה מדברת תהילה. ערב טוב, ציפי, מה שלומך?"
ציפי היתה כה נדהמת ונבוכה, שהשפופרת נפלה מידה. לא יאומן! תהילה שלה מדברת.. לאחר שנרגעה קצת, חייגה שוב את הספרות ושוב שמעה את קולה הדק של תהילה: "למה טרקת את הטלפון? הן אני רוצה לדבר עם חברתי ציפי.. האם את זאת?
“אבל, – גמגמה ציפי –, האמת הדבר? את באמת תהילה?”
“בטח! – השיבה תהילה –, תמיד קראו לי כך ואני עכשיו גדולה ממש כמוך.”
יופי! – צהלה ציפי –, אז שובי הביתה אלי. נעשה לך מסיבה עם תה ועוגות וממתקים וגלידה.. כל מה שתרצי.. אני אזמין חברים וחברות ויהיה כיף."
“לא! – ענתה תהילה –, לצערי עוד מוקדם עדין לשובי אליך. עלי עוד קצת לצמוח והרופא לא גמר עדין את כל התיקונים. עד שלא יגמור אותם, לא אהיה יפה כבובה. אין הוא מסכים שנתראה כבר עכשיו.”
“נורא חבל! – נאנחה ציפי –, אבל.. האם אוכל לדבר איתך בטלפון כל יום?”
“ודאי! – השיבה תהילה –, אבל לא בשעות שאני ישנה. חייבת אני להחלים אחר כל הניתוחים והרופא הטוב צוה עלי לנוח ולישון הרבה, כדי שאחלים מהר, ושנוכל להתראות, לשחק יחד ואולי אפילו ללכת וללמוד באותו בית ספר.”
“נהדר! – קראה ציפי –, נוחי! נוחי כמה שתרצי! אני אתאזר בסבלנות עד שנוכל להיפגש.”
שוחחה ציפי עם תהילה שלה יום יום בטלפון וסיפרה לה על כל הקורה בבית הספר. לא.. היא לא הולכת לטייל לגן, כי משעמם לה ללכת לבד. היא גם לא אוכלת ממתקים, כי היא חוסכת כולם למסיבה שתערוך. תהילה סיפרה לציפי, איך היא מחלימה ושכבר קרב הזמן, בו יוכלו לראות זו את זו ולבלות יחד.
סוף סוף הגיע היום המיוחל. ציפי באה עם זר פרחים גדול, שלקטה בשדה לכבוד הפגישה. הרופא הכניסה בחגיגיות לחדרו ושם ישבה על כסא ילדה חוורת, זהובת שיער ובעלת עיני תכלת. הילדה קפצה ממקומה, ניגשה לציפי, נשקה לה על לחייה ואמרה בשמחה: “סוף סוף נוכל להתידד ולשחק יחד.”
"אז בואי אלי הביתה והישארי עמדי לעולם – התחננה ציפי.
"לא! לא אוכל! – השיבה לה תהילה –, הן רואה את, שאני עדין חוורת וחלשה והרופא חייב לטפל בי עוד זמן רב עד שאחלים לגמרי. לעת עתה, נוכל לצאת ולטייל יחד בגן, להסתכל בחלונות ראווה, לקנות ולאכול גלידה וממתקים. את אלה מזמן לא אכלתי..
“טוב! – נאנחה ציפי –, חבל מאוד, שלא נוכל לגור יחד. הן אני רוצה אותך לחברה לתמיד.. אני כה בודדה.. כל הלילות אני חולמת עליך. כה עצוב לי..”
“חברות נוכל להיות – אמרה תהילה – אפילו אם נגור כל אחת בביתה. אחר השעורים וארוחת הצהרים, נוכל להיפגש בחוץ ולבלות בשמש ובחום. זה דרוש מאוד לבריאותי וגם יעזור לי להחלים מהר.”
הרופא שמח לידידות זאת. תהילה הלכה והבריאה מיום ליום. עד שביום אחד, הזמין הרופא את שתי הילדות אליו לביתו ושם גילה לציפי הנדהמת את כל הסוד.
ראשית –.. תהילה אינה בובה כלל. היא בתו. גם היא בת יחידה ותמיד התאוננה, שאין לה עם מי לשחק. לכן, צץ בראשו רעיון להפגיש את שתי הילדות. אולי.. אולי.. תהיינה חברות טובות, תאהבנה זו את זאת ושתיהן תהיינה מאושרות. בינתים, חלתה בתו תהילה במחלה קשה ושכבה בודדה ימים ארוכים במיטתה, באין לה עם מי לשוחח, כי הרופא היה טרוד מאוד בחוליו וגם אשתו עבדה כאחות בבית חולים והיתה חוזרת בשעה מאוחרת מעבודתה.
בדיוק באותו זמן, שציפי באה אליו עם בקשתה המשונה, קמה תהילה ממיטתה. היא היתה עדין חלשה מאוד ממחלתה הממושכת, חיוורת כולה והשתעממה מאוד. לכן, כאשר הרופא סיפר לה על בקשתה של ציפי, עלה הרעיון בראשה, שהיא יכולה לשחק את התפקיד של הבובה תהילה וזה לבטח יהיה משעשע מאוד. כדי לא לפגוע בילדה רגשנית, כציפי, החליטו האב והבת לרקום סיפור פלאים, שיתקבל על דעתה של ציפי הפיקחת, כסיפור אמיתי. כאות ידידות ראשון, שלחה תהילה לציפי את בובתה, שחורת השערות, כדי לראות איך היא תתקבל על ידי ציפי. כפי שחזו מראש, לא הסתפקה ציפי בבובה החדשה, אם כי לא חשדה בכלום, ובאה שוב לרופא והפעם, עם בקשה שיחייה את תהילה. כל שיחות הטלפון והטיולים הרבים שטיילו יחד, סייעו לתהילה רבות, כי הן לא יכלה, במצב של חולשה, לטייל לבדה וגם לא היה מי שילווה אותה בטיוליה. גם היא היתה מאוד מעוצבנת לקראת הפגישה הראשונה, כי חששה, פן לא תמצא חן בעיני ציפי, שעליה סיפר לה אביה רבות ושיבח תמיד את פיקחותה ואומץ ליבה. כעת, שמחה תהילה שסוף סוף נפגשו, כי למעשה לא נעמה לה כל התחבולה. היא לא ידעה איך תקבל ציפי את האמת ואם לא תכעס עליה. היא מקוה בכל לב, שאכן ציפי תסלח לה על התחבולה ותסכים להיות חברתה.
הרופא הסתכל בציפי בעינים מלאות תחנונים ובקשת סליחה. ציפי נפלה על צוארו, הודתה לו בנשיקות רבות ואחר כך חיבקה את תהילה חזק חזק, אחזה בידה ושתיהן יצאו לטייל כשתי בובות יפות להפליא.
הסיפרתי לכם כבר על ציפי: זאת הילדה בעלת צמות שחורות ושתי עיני שקדים? ילדות רבות דומות לה. שחרחרות, שובבות, מרושלות קצת בבגדיהן וחייכניות. אבל, לא בדיוק כמוה. ציפי היתה ילדה, שכולם אהבוה, כי מעולם לא רבה עם אף אחד מהילדים. אם יצא לה להתעקש אי פעם, הרי זה משום שיצאה להגן על מישהו או שהאמינה, שהיא צודקת. אם היא צודקת, אין היא מוכנה לוותר לאף אחד ויודעת לעמוד על שלה.
ציפי היתה ילדה אמיצה. יצא לה לעתים להילחם בילדים גדולים ממנה בהרבה ובמיוחד, כאשר הציקו לקטנים מהם וחלשים מהם. משכו בצמות של הבנות או שפכו דיו על ספרים ומחברות חבריהם לכיתה. ציפי לא עשתה מעצמה שופט לכל ריב וגם לא אהבה, שיבואו להתלונן בפניה על כל שטות. בכל לא חיבבה מלשינים, ילדים מפונקים או סתם פרחחים.
עיניה החומות ראו את הכל וזכרון טוב היה לה. היא ידעה פני כל ילד לטוב ולרע והילדים חששו מפניה יותר מאשר מפני מוריהם, כי היתה מוכיחה אותם על מעשיהם הרעים לפני כל הכיתה. איזה ילד יאהב, שיידבק בו שם של ילד משתולל, רשע או טרדן, אפילו כשמתחשק לו להרע. בסופו של דבר, לא התחמק אף אחד מהם מעונש מידי ציפי. לא במכות, לא בצביטה ואפילו לא בגערה הענישה אותם. די היה במבט חמור בעיניה, כדי שהילד יבקש סליחה ויבטיח להתנהג כראוי. אם המשיך להשתולל, היתה פשוט מסרבת לדבר אתו. היה זה עונש חמור, כי כולם התרחקו ממנו והתנכרו לו. האם נסיתם פעם לעמוד בודד בכיתה, כשאף חבר אינו פונה אליכם, אינו משתף אותכם במשחק ואננו מתלווה אליכם בשעת יציאה מבית הספר עם גמר הלימודים?
המורים כבדו אותה מאוד. הם ניבאו לה עתיד של מורה מצויינת. אבל ציפי צחקה לדבריהם והיתה משיבה להם, שכאשר תגדל, תהיה עורכת דין, כדי שתוכל לעזור ולהגן על המסכנים והחלשים.
כמובן, שהיא חיבבה ילדים ערים, עליזים ובעלי המצאות ורעיונות. ביניהם היה ילד אחד שנקרא לו, כפי שקראוהו בביתו – הינו “שמיני”. כנוי זה דבק בו על כי היה בן למשפחה מרובת ילדים ובדיוק השמיני בהם והצעיר ביותר. יושב לו שמיני בסוף השולחן הארוך שבחדר האוכל של הוריו, האחרון בתור, וכה קטן, שבקושי מבצבץ ראשו מעל לשולחן ומחכה בסבלנות, שהאוכל יגיע אליו. שמיני הנהו ילד מנומס ולא יעלה על דעתו לקפוץ ממקומו בשעת סעודה. אבל, לרוב, כשהמגש עובר את כל הדרך הארוכה, נעלם האוכל ונזלל ושמיני נשאר רעב. אלמלא אמו, שראתה את הנעשה וגערה בילדיה, היה שמיני רזה עוד יותר. גם עתה רזה הוא כמקל או כאותו דחליל ששמים בשדות למטרת הפחדת הצפרים.
עם זה, היה שמיני ילד עליז, בעל אפון קטן המציץ למעלה וזוג עינים כחולות, כמו מי הים ביום נאה. הוא גם אהב לתכנן איך לבדר את חבריו מבלי לגרום להם צער כלשהו. הוא היה גם בן סודן של ציפי וחברתה – תהילה ונשבע להן, שישמור עליהן מכל רע. שתי הילדות ידעו תמיד להסתדר מצויין גם ללא עזרת הזאטוט העליז, אבל העמידו פנים, כאילו הן מזדקקות לעזרתו, כדי להסב לו נחת רוח.
אם בכל זאת.. ייתכן ש.. אולי כדאי להן, שישמור עליהן, הרי זה אך ורק בגלל ילד אחד מהכיתה, ששמו האמיתי היה – יוסי, אלא שנקרא בפי כל – “גולית”. לשם זה זכה בגלל גבהו הרב. היה זה ילד בריא בשר וחזק, לא חכם ביותר ותלמיד די גרוע. נוסף לזאת, היה יורד לחיי קטנים וחלשים ממנו, מושך בשערותיהם, מפילם על הרצפה, קורע את ספריהם וילקוטיהם ובעיקר, גוזל מהם וזולל את הכריכים, שהביאו אתם לבית הספר. אם לא היו משתפים אותו במשחק או באירוע כלשהו, היה מפריע לכולם, משבית את שמחתם, מתגרה בהם ומראה לכולם את נחת זרועו. כל זה עשה, כדי שידעו כולם, שהוא החזק והגיבור בכיתה, שייכנעו בפניו כמפני גולית הפלישתי. במקום לבקש, היה לוקח הכל ללא רשות ועוד היה מלקה את המתלונן. כזה מין ילד היה.
כמובן, שקל היה לשים קץ למעשיו הרעים, אילו רק הלשינו עליו בפני המורים או מנהל בית הספר. אין כל ספק, שהיה בא על עונשו ודוקא עונש חמור. אלא, כידוע, אסרה ציפי על הלשנה והילדים כבדו את רצונה. הסתודדה ציפי עם שמיני בשעת שובם הביתה ותכננו יחד איך להתגבר על בריון חזק וגבוה כגולית וללמדו לקח שיזכור אותו כל ימיו. אפילו אם יתנפלו עליו כולם ביחד, ספק, אם יצליחו לנצחו. לגעור בו אין כל טעם, כי אזניו אטומות לשמוע, מה שלא ערב לו. לכן, יש להערים עליו, כפי שהערים דוד המלך על הענק הפלישתי.
ראשית כל, הוחלט על תכנית, בה ישתתפו בנות בלבד, כדי לבייש את גולית. לא היה דבר זה פשוט כלל וכלל, כי גולית לא דיבר וגם לא שיחק עם ילדות, באומרו, שחלשות הן מדי לעומת גבורתו הרבה ושהן צווחניות וצרחניות כלהקת תרנגולות הודו. וכי מה יצא לו מזה, שינצח בת? רק צחוק יעשה מעצמו.
יום אחד, הביאה ציפי לכיתה עוגה גדולה. היא הכריזה בחגיגיות, שזאת עוגה שנאפתה לכבוד יום הולדתה ושהיא תחלק פרוסה פרוסה לכל ילד, פרט לגולית, שאינו ראוי להשתתף אתם בשמחה ושאין בדעתה להזמינו אפילו.
כאשר שמע זאת גולית, בערה כאש חמתו. הוא חטף את העוגה מידי ציפי ותקע בה את כל שיניו.
מה, שלא היה ידוע לגברתן, הוא – שהעוגה היתה עשויה מפלסטיק דביק וכאשר נתמלא פיו, דבקו שיניו ולשונו בעוגה. כל מאמציו להשתחרר ממנה עלו בתוהו ובהיות פיו סתום, לא יכול היה לצעוק לעזרה. רק ידיו התנועעו בלי הרף והוא התרוצץ בכיתה, כשהעוגה דבוקה לפרצופו, כחתול שקשרו מחבת לזנבו.
רק לאחר שכל ילדי בית הספר באו בריצה, כדי לראות במפלת גולית האגדתי, ריחמה עליו ציפי. הביאה אותו לאחות בית הספר, ששטפה ורחצה, רחצה ושטפה, כשכל הכיתה עוזרת לה בטפיחות חזקות על גבו של גולית. סוף סוף נחלצו שיניו ולשונו מהגומי הדביק והוא נאנח לרווחה.
וראה, זה פלא! גולית או יוסי, איך שתקראו לו, לא העז להתלונן. הוא ידע, שרק גרגרנותו וחוצפתו הביאו עליו את כל הצרות הללו. הן איש לא הזמינו מלאכול מהעוגה והוא חטף אותה במטרה לזלול אותה כולה בעצמו. וזאת ציפי, במקום לכעוס עליו, עוד ריחמה עליו ועזרה לו להשתחרר מהדבק. אפילו שמיני הקטן, שלא אחת בעט בו גולית והפילו ארצה, החזיק את קערת מי השטיפה, כדי שלא יישפכו מימיה.
פלא גורר פלא. גולית חדל להשתמש בכוחו כדי להשיג משהו והחל לבקש כילד טוב. ילדים קטנים, שכרגיל חיפשו מחסה מאלימותו, החלו לפנות אליו בשעת מצוקה וזה שמח אותו מאוד. זמן רב עבר עד שמבטה של ציפי חלף על פניו. מבט של שביעת רצון ונחת ומלווה בקורטוב של חיוך. היה זה הרגע המאושר ביותר בחייו. הוא עוד יזכה להיות חברן של ציפי ותהילה. רק חכו ותראו!
במשפחה אחת חי כלב, ששמו – גיבור. גיבור זה היה דווקא כלב חום זעיר ושעיר, עגול ושמנמן, שממש התגלגל על השטיח ככדור. אך היה הוא כלב ער, תוסס ורגזן. כשמישהו ניסה להתגרות בו, היו שערותיו סומרות, שיניו הקטנות והחדות נחשפות ומלועו היתה יוצאת נהימה, כשל אריה. לכן פחדו כולם מפניו וכבדוהו על אומץ ליבו.
טל וגל, ילדי המשפחה, היו קטנים עדין, כמוהו. כשהיו יוצאים מביתם לטיול ברחובות, היו תמיד מלווים בכלבם – פיצלה. זה היה כינויו בפי הילדים ברחוב וכנוי זה הפך לשמו ממש. מימיהם, לא התרחקו טל וגל מהבית, כי פחדו מפני גולית. גולית – היה ילד פרחח, גבוה וחזק ואכזר מאין כמוהו. הוא היה מרביץ לילדים קטנים ממנו, ככה סתם, ללא כל סיבה. היה סוטר להם על פרצופיהם, בועט בהם ואפילו מרביץ בשוט שבידו.
הורי הילדים המוכים, התלוננו בפני הוריו על אכזריותו. לעתים קרובות, היה גולית נענש על ידי אביו. עונשים אלה לא שכנעו את גולית, שיחדל ממעשיו הרעים. להיפך! הוא היה מכפיל את מכותיו בעיקר על הילדים שהעזו להתלונן עליו. לאחר שנמאס להורי הילדים להוסיף ולהתלונן לשוא, אסרו על ילדיהם לשהות בחוץ ועם הופעת הפרחח, צוו עליהם לחפש מחסה בבתיהם.
פעם, סטר אביו של גולית על פני בנו, לאחר שגולית הכה את יובל, אחיו הקטן ממנו. יובל הרים כל צעקה ואביו בא לעזרתו והעניש את גולית על מעשיו. יצא גולית את הבית מלא חימה וחיפש לעצמו קרבן, בו יוכל להתנקם. הוא עבר מספר רחובות, עד הגיעו לקרבת ביתם של טל וגל. שם שיחקו שני הילדים בליויית כלבם, פיצלה. גולית לא הכירם כלל ומאומה לא שמע מעודו על אומץ ליבו של הכלב הזעיר. הוא נטפל לילדים, משך בשערותיהם ובאוזניהם והציק להם בדרכים שונות, עד שפרצו בבכי.
פראותו זאת היתה אולי עוברת בשלום, אילו-לא התחשק לו פתאום להיטפל לכלב הקטן. הוא קפץ ובעט בכלב בעיטה הגונה. פיצלה לא היסס כלל. הוא התנפל על גולית, קרע מעליו את מכנסיו ותקע את שיניו החדות ברגליו של הפרחח.
משראה גולית, שדם רב נוזל מפצעיו, הרים קול צעקה וניסה להימלט. אולם פיצלה רדף אחריו, נהם כאריה והמשיך לנשוך אותו בכל מקום בגוף, אליו הצליח להגיע.
חזר גולית בבכי הביתה. למראה בגדיו הקרועים וכתמי הדם המרובים על מכנסיו ועל רגליו, ספקה האם את כפיה ביאוש והחישה את בנה לחדר האמבטיה. שם רחצה וחיטאה את פצעיו וקראה לבעלה, כדי שיראה מה עוללו לבנם החמוד. לשאלות אביו, סיפר גולית, אך שני ילדים בריונים, גדולים ממנו התנפלו עליו בטיילו ברחוב לתומו, איך שיסו בו כלב ענק שלהם, שכמעט וטרף אותו חיים. הוא הוסיף, שהשלשיה האכזרית הזאת רדפה אחריו עד פתח ביתו ומעתה פוחד הוא לעזוב את ביתו, מחשש פן יארבו לו אלה. אין הוא מוכן ללכת לבית ספרו, אלא אם כן ילוה אותו אביו.
אמו של גולית דרשה מבעלה, שירוץ מיד למשטרה, יודיע על המקרה הנורא ויתבע שיתפסו את הכלב הנשכן. כלב כזה יש להשמיד בטרם ידביק במחלת הכלבת את כל ילדי השכונה. כן עליו לדרוש מהמשטרה שתאסור את בעלי הכלב, כי יש חוק במדינה ואסור להוציא החוצה כלב נשכן ללא זמם חוזק וללא פיקוח. גם את הילדים הגדולים יש להעניש, על שהיכו ילד כגולית על לא עוול בכפו.
אולם האב, שהיה עד לכל המתרחש מהתחלה עד הסוף, דרך חלון ביתו, נהנה דווקא מכל הענין. הוא אמנם יצא מיד החוצה, אלא, שבמקום להזעיק את המשטרה, רץ לקראת שני הילדים, טל וגל, המלווים על ידי כלבם הזעיר, שעדין נהם על יד הדלת. האב שאל אותם לשמותיהם ולשמו של הכלב. מששמע את שמו של הכלבון, פרץ בצחוק רם והזמין את השלושה לביתו.
כאשר ראה גולית את פיצלה, נמלט לחדר האמבטיה והסתגר בתוכו. האב, כיבד את שני הפעוטים בעוגיות וגלידה ולכלבון הביא עצם דשנה. אחר כך הוציא בכוח את גולית מחדר האמבטיה ובנוכחות אשתו אמר: “הנה הם שלושה הענקים, שהתנפלו על החמודצי’ק שלנו, החף מפשע.” ולבנו אמר: "מגיע לך! רק כלב יכול היה ללמד אותך לקח שכזה! כלב קטן זה נקם את נקמת כל הילדים, שהנך מתאכזר כלפיהם יום יום מפני שקטנים הם ממך ואינם יכולים להתגונן מפניך. מגיע לפיצלה זה, כי כך שמו, אות הצטיינות על שגבר על בריון כמוך ויוכל לו. תודה רבה לך, כלבי האמיץ. אם יש לך אח הדומה לך באומץ לב, מוכן אני לקנות אותו בכל מחיר, כדי שיחנך את בני הפרחח.
אבי, יואבי וחוי – הם שלושה ילדים חמודים ושובבים. אבי, בן התשע, הוא ילד גבה קומה, בעל שערות בהירות ועינים חומות. בבית הספר הדביקו לו את הכינוי “ארכיאולוג”, כי בהתהלכו במבואות הכפר, תרות עיניו תמיד אחר כל דבר חריג, בכדי לגלות בו שריד העבר העתיק. פעם, הביא אפילו משפת הים שתי חתיכות של ברזל חלוד למורה לתולדות ישראל. זה, קבע, שייתכן.. אולי.. קשה להיות בטוח.. המ.. המ.. כנראה.. אלה הם חלקי פרסות של סוסי רכב מצרים.. או.. כלי נשק עתיק.. כגון.. חתיכות משריון קשקשים או מצחת נחושת של גולית הפלישתי. אבי חלם, שיבוא יום והוא יהיה כמשה דיין ויחפור בכל מקום אחר עתיקות.
יואבי, אחיו בן השבע, נמוך קומה, בעל שערות שחורות ועיני תכלת, היה ילד זריז ופיקח, שנגרר תמיד אחר אחיו, אבי.
חוי, קיצור מחוה, היתה דומה כשתי טיפות מים לבילבי, היו לה שתי צמות בהירות מאוד, כשני מטאטאים בהירים ובולטים, עינים לה ירוקות, שובבניות ומרץ להפליא. בהיותה אחות התאומה של יואבי, לא משה מצידו לרגע והשתתפה בכל מעשיו והרפתקאותיו.
השלישיה היתה מפורסמת במעלליה ובסקרנותה. בעקבות מנהיגם הדגול, אבי, נהנו לשוטט, לבדוק ולחטט בכל מקום גלוי וסמוי מסביב כפרם. במיוחד, עורר את התענינותם קצה הגבעה הצפוני שליד הכפר, ממנו לקחו התושבים כורכר לריבוד הדרכים בכפר. חלק גבעה זה היה חתוך, כעוגה עגולה, שפרסו ממנה נתח גדול. אבי היה כמעט בטוח, שאין זה, אלא תל מלאכותי, המכסה שכבות רבות של מקומות ישוב קדומים, הבנויים זה על גבי זה. אם יצליחו לחפור, ודאי שימצאו אוצרות רבים.
"ומה יהיה אם באמת נמצא אוצרות? – שאלה חוי הסקרנית.
"אז לא נקמץ וניתן להורים דמי חנוכה ביד נדיבה – הציע יואבי.
“עד שאנו ניתן להם, מוטב שנקבל מהם – התערב אבי בשיחה –,כדי לחפור בתל זה, דרושים לנו כלים, כגון: מכוש, מעדרר, את חפירה ואת שפיכה וכמובן גם סלים לסילוק העפר.”
“וגם נפות גדולות – קפצה חוי ממקומה –,כאלו שראינו בטלויזיה בשעת חפירות של מתנדבים. אחד זורק עפר על הנפה, שנים מטלטלים אותה בחזקה והיתר מסלקים את העפר בסלים למרחק רב, כדי שלא יפריע בהמשך החפירה. נכון?”
“והארכיאולוג הראשי, זה, שמרכיב משקפים על אפו, – הוסיף יואבי –, נוטל כל ממצא בידיו, מסתכל בהם מכל הצדדים, נושף עליו, מנקה אותו בקצה סינורו ותיכף ומיד מנחש, מאיזו תקופה הוא”
“רואים אתם – סיכם אבי את הויכוח –, שאין זאת חכמה רבה להיות ארכיאולוג. גם אנו יכולים לגלות אוצרות ועתיקות, אם יהיו כלים בידינו.”
אבל, כאמור, אין ברירה אלא לחכות לחג החנוכה ובדמי החנוכה לקנות את הכלים הדרושים. אם לא יספיק הכסף לרכישת כל הכלים, יעבדו לפי תור וכך יתעייפו פחות ולא ישובו הביתה מיוזעים ומלוכלכים. כמובן וכמובן שכל הענין יישמר בסוד ואסור לאיש לדעת עליו. לא להורים, לא לחברים ובעיקר לא לזאטוטים הללו, שדרכם לספר על כל מה שעיניהם רואות ואוזניהם שומעות.
במזל טוב, הגיעו ימי החנוכה. הילדים שמחו, כאשר פתאום התמלא ביתם דודים ודודות ואפילו נתנו להם הפעם לחבקם ולנשקם, דבר שהיה מאוס עליהם מתמיד. תמורת חביבותם זאת, קיבלו דמי חנוכה ביד רחבה.
קשה, הוי מה קשה, היה לא להתפתות ולבזבז במקום, כרגיל, את מעות החנוכה על ממתקים וגלידות. אלא, שהפעם, אסף אבי את כל המעות ושם אותם בקופסה מצויידת במנעול קטן. לאחר החג יצאו שלושתם לחנות הכלים בכפר וקנו את כל הדרוש להם לעבודתם. לשאלת הסוחר המשתאה, טענו, שאבא שלח אותם, כי עסוק הוא מאוד בחפירת בור זבל חדש במשק.
כדי שלא יצטרכו לצאת כל יום עם הכלים לאור היום למקום החפירה ועל ידי כך לגלות את סודם, מצאו הילדים מלונת כלב ישנה, תיקנו אותה בפטיש ומסמרים והעבירוה למקום החפירה הבאה, כדי שתשמש להם מחסן קבוע לכליהם.
בטרם החלו לחפור, נאם להם אבי נאום ארוך. וכה אמר: “לפי דברי הארכיאולוג המפורסם, ידין, אין לזלזל בשום דבר, שיפול לידכם. אדמת הארץ מלאה שרידי עברה המפואר וכל פירור שבה יכול להכיל תגליות פלאים. על כן, עליכם לפקוח עין, לא, שתי עינים, ולהביא לפני כל מימצא שתגלו. כי אני הבכור ויודע טוב מכם.”
חפרו שני הילדים ועל חוי הטילו לסלק את העפר. עבודתה היתה הקשה ביותר וזאת מסיבה פשוטה, שאת העפר צריכה היא לסלק למרחק רב, פן יתגלה סודם לילדים סקרנים.
למרות שהתחלפו לעתים קרובות ונחו יותר משעבדו, עייפו מהר. יואבי וחוי החלו להתלונן, שהנה זה ימים שהם עובדים קשה ואין עדין זכר לתגלית כלשהי. אולי בכלל לא ימצאו שום דבר וחבל על כל המאמץ שלהם ועל הזמן שיכלו לנצלו למשחק. אבי ניחם אותם, שגם ארכיאולוגים ותיקים חופרים עונות שלמות ושנים רבות ולא תמיד עולה בידיהם למצוא משהו מענין. חפירות – זה כמו לימודים. יש ללמוד שנה תמימה, עד שמקבלים תעודה.
בינתים, גדלה הערמה של עפר שסילקה חוי, לתל קטן ממש, שהלך וגבה מיום ליום. ערב אחד, כאשר הופיעו בחפירה, נוכחו, שבגלל מפולת אדמה, ירדה שכבת קרקע ממרומי הגבעה וכיסתה את מקום חפירתם. רבות עמלו, עד שעלה בידיהם לנקות את המקום מהאדמה השפוכה ולסלקה למרומי התל החדש של חוי. גם הפעם ניחם אותם אבי, ואמר, שאסור, שמפולת אדמה קטנה כזאת, תרפה את ידיהם. היא קורה לעתים קרובות ואפילו קרתה לארכיאולוג ותיק כמשה דיין והוא עדין ממשיך לחפור. אחרת לא נלמד לעולם על עבר מולדתנו.
יום אחר יום, מיד לאחר שסיימו להכין את שעוריהם, היו חומקים מהבית. ההורים היו שבעים רצון מהשקט ומהשלוה, להם זכו פתאום, לעומת הרעש המתמיד, שהיו מקימים שלושה השובבים.
יום אחד, לאחר שחפרו עוד ועוד וניקו את כל החול, הגיעו לקיר ישר וחלק של אבן קשה. לא המכוש ולא המעדר יכלו לנגוס בסלע האיתן. חוי טענה, שאין זאת, אלא יש בסלע זה דלת סמויה וכל מה שעליהם לעשות, הוא לדעת את הסיסמה ודלת הסתר תיפתח מעצמה. אבי ויואבי דפקו על הקיר מכל צדדיו, כדי לבדוק אם יש בו סדק כלשהו, המעיד על צדקת השערתה של חוי, אבל לא מצאו כל זכר לסדק.
הילדים היו מאוכזבים. למרות, שלרוב לא נשמעו הצעותיה של חוי הקטנה, הסכימו הפעם שני האחים לדעתה. אולי בכל זאת יצליח הדבר. רצה השלישיה הביתה, והם קראו בענין רב ובשקידה את הסיפור על עלי-באבא וארבעים השודדים ועל מערת אלאדין ומנורת הקסמים.
מצויידים בידע הדרוש להם, שבו למקום החפירה. האחים היכו בתופים וחללו בחלילים, כדי לראות אם נס הפלת חומות יריחו לא יושיעם גם הפעם. משלא הועיל הטכסיס הזה, נעמדו השלושה בפני הסלע וקראו בקול גדול: “שומשום, שומשום, היפתח! שומשום שומשום, היפתח!”
הקיר נותר זקוף ואטום כמקודם. ייתכן ועצתה של חוי היתה במקומה, אלא שהקדמונים שלנו השתמשו בסיסמה שונה מזאת. שבו הילדים עצובים הביתה. כל חלומם פג וכל עמלם היה לשוא. בגלל אבי, בזבזו את דמי החנוכה על כלים, שאין להם צורך בהם יותר.
בביקורם האחרון במקום החפירה, פגשו קבוצת ילדים, סקרנים כמוהם, ובראשם ילד שנראה כמנהיגם. סיפר להם הילד בהתלהבות רבה, שמאחורי הכפר, צץ לפתע תל עפר גבוה, לא רחוק מגבעת הכורכר ואין לו כל ספק שתל מלאכותי זה מכסה על אוצרות ועתיקות. חבל רק, שאין להם כלים לחפירה. אחרת, היו ניגשים מיד למלאכה. צחקו אבי ויואבי וחוי בליבם.
השלושה סיפרו למנהיג הקבוצה החדשה, שהם שמו לב מזמן לתל זה ואפילו הכינו את הכלים הדרושים. לדאבונם, הכבידו עליהם המורים הפעם והטילו הרבה שעורים. חובה זאת אינה מותירה להם זמן לחפירה ולכן החליטו לדחות אותה לחדשים מספר.
שמחה קבוצת הילדים להזדמנות מצויינה זאת, שנפלה לידם, רכשה מהשלישיה את הכלים במחיר המקורי וניגשה מיד לחפירה בתל. גם הם סילקו את העפר למרחק רב ותוך זמן קצר צץ מחדש תל, שלבטח ימשוך את תשומת ליבם של ארכיאולוגים צעירים אחרים, שיצאו לחפור בשנה הבאה בתל שייוצר.
היה היתה אווזה צחורה, שהתפארה בפני כל, שמטילה היא ביצי זהב. היא היתה ממרקת כל ביצה וביצה בנוצותיה, עד שהבריקה כראי ואחר סדרה אותן בזהירות בקרקעית הקן, שעל ראש העץ. “רואות אתן – היתה מתנפחת מרוב גאוה –, אני ורק אני, מטילה ביצי זהב, שתקנאו בי!”
“ששש..! – היה צובט אותה בעלה, האווז. מאז, שזוגתו החלה להטיל ביצי זהב, לא מצא מנוחה לנפשו והפך לנרגן וכעסן –,הפסיקי להתרברב, פתיה! נמאס עלי הדבר! אין בכוחי לשאת זאת יותר!”
“ראו נא את החמוד שלי – געגעה האווזה –,לא נאה לו, שלאשתו יש סגולה, היחידה בכל העולם, להטיל ביצי זהב! וכי אתה, אדוני האווז, היית מסוגל לעשות זאת כמוני?”
“לא! – השיב לה האווז בכעס –,לא הטלתי מעודי ולא אטיל לעולם, לא ביצת זהב ולא ביצה רגילה, כי זכר אני. גם אילו יכולתי להטיל ביצים, הייתי מעדיף להטיל דווקא ביצים רגילות, ככל אווזה אחרת.”
"וכי מה רע בביצי זהב, מחמדי? – שאלה האווזה הנעלבת.
“ראשית כל, קשות הן כאבן וכל חלקי גופי כואבים לי מדגירה עליהן. שנית, אינני יכול לעצום עין מחשש, שמישהו יגנוב אותן. שלישית אזני כואבות מפטפוטי ההתפארות שלך. רביעית, אין לנו אף אפרוח אחד מכל הביצים הללו ונמות, חלילה, ערירים, ללא צאצאים. וחמישית,.. אולי תאמרי לי, את החכמה באווזות, מה תועלת תצמח לנו מכל הביצים הללו?”
“מדבר כמו אווז – לעגה לו האווזה –,מה תועלת?.. מה תועלת?.. וכי אינך יודע מה התועלת בביצי זהב? אתה, החכם מכל האווזים?.. הן שוות, כל אחת מהן.. אולי.. אלף שקלים.. אלף לפחות.. אתה מדבר כטפש.. כמוח אווז.. כגולם!”
“ואת כאווזה – התרתח האווז –,הבה ונאמר.. שביצה אחת שוה אפילו מיליון שקל… מה התועלת בכסף? הסבירי לי, חכמתי, ואדע, מה תעשי בכסף רב זה, פה, בקן שלנו.. שעל ראש העץ?”
“ראו נא, ראו נא! – השיבה האווזה ברוגז –,מתנפח כתרנגול הודו ועוד מעט ויתפוצץ. וכי אינך יודע, אתה, האווז הבוגר, מראשי הלהקה, בעלי ואבי אפרוחי, מה לעשות ברכוש הרב הזה?”
"לא! בחיי, שאינני יודע! ואינני מתבייש כלל וכלל, שאינני יודע – השיב האווז.
“ובכן, מחמד נפשי, אני הפתיה, אגיד לך. בכסף זה נשכור עשר אווזות שיבנו לנו קן ענק. את הקן נחלק תאים, תאים, גדולים ומרווחים, כיאה לגברת עשירה כמוני.”
“מה רע בקן זה? – שאל האווז –,וכי אין הוא די גדול לשנינו? וכי לא בניתיו כראוי לגברת כמוך?”
“מה אתה יודע על קן” – התרעמה האווזה –,אולי איזו אווזה אחרת, כזו, שאין לה כלום, היתה מסתפקת בו. אבל אני, אווזה המטילה ביצי זהב, אסתפק בקן עלוב זה, הבנוי מקצת זרדים וקצת נוצות? ועוד עתה, כשדוגרת אני על אוצרות כאלה? לעולם, לא! רוצה אני בתא לאורחים הרבים שיבואו לבטח לבקר אותנו…"
"וכי איך זה יבואו, כשכל ענין הביצים הוא סוד כמוס בין שנינו? הן אווזות אינן מבקרות זו א זו, אלא לעתים רחוקות בלבד –,העיר לה האווז.
"אני דוקא רוצה שיראו את עושרי. אם לא תספר אתה לאווזים, אקרקר אני את הסוד לכולם. שיקנאו בי! למסיבות הרבות שעומדת אני לערוך ואליהם אזמין את כולם. גם חדר מנוחה עם הרבה פתחים.. –,המשיכה האווזה בהתלהבות.
“לשם מה דרוש לך חדר מנוחה? שאל האווז –,ועוד עם פתחים.. האם אין הקן הזה מאוורר לך דיו? פה.. על ראש העץ?”
"בשביל, שאחלום בו מיד, שאני אווזה צחורה, יחידה במינה, ושכל האווזות רוקדות ומגעגעות סביבי – הצהירה האווזה בגאוה.
"וזה, כל מה, שאת רוצה? – שאל האווז בלעג.
“לא! לא הכל! – הוסיפה האווזה –,רוצה אני בתא גדול עבור הביצים. אשכור אווזים גיבורים שישמרו על ביצי זהב שלי ועוד אווזים, שיביאו לשומרים מזון, כי הן אסור יהיה להם לעזוב אף לרגע את הביצים ללא שמירה, פן יגנבון.”
“ואנחנו? – שאל האווז בתמהון –,מה יהיה תפקידנו בכל המהומה הזאת, שאת חולמת עליה?”
“אנחנו? – תמהה האווזה –,מרוב עיסוקים שכחתי עלינו. כמובן, שנשכור אווזים, שיביאו גם לנו תולעים ודברים טובים ישר אל המקור ועל ידי כך לא תצטרך להתרוצץ וחפש מזון לשנינו..”
“רק זאת לא! בשום אופן לא! – כעס האווז –,רק זה עוד חסר לי! שאשב בקן כאפרוח קטן פעור מקור ושישימו לי אוכל ישר למקור… פוי! זאת לא! לעולם לא!”
“מה אווז טפש כמוך מבין במנעמי החיים ובנוחות? – השתוללה האווזה בכעס –,אתם, האווזים, אוהבים להתרוצץ, להראות את גבורתכם, ולהתעופף סתם ככה, ללא מטרה כלשהי, כדי לעשות רושם של להקה… של עדר.. של מקהלה מקרקרת.. אני מעדיפה מצע רך של נוצות טריות ושדווקא יגישו לי הכל למקור. מה אתה יודע, בעלי הבער, כמה יתפוצצו כל האווזות מקנאה. כאשר אווזה מקנאה –,מספרת היא מיד לשכנתה וזו לחברתה ותראה, שתוך זמן קצר יבואו לבקר אותי אווזים ואווזות מכל פינות תבל. ולא רק אווזים… יבואו גם.. עיט ונשר.. וקורמוראן.. ותוכים וצפרי שיר מפורסמים ישירו על עושרי והקן הזה.. יהיה.. כעין.. ארמון מלכים.. בו אני המלכה ולצידי – אתה המלך…”
"ואם יתנפלו העיט והנשר וכל יתר צפורי טרף עלינו, יטרפו אותנו ואת רכושנו יגזלו.. מה תעשי אז עם המלוכה הטפשית שלך, חמודתי הנגידה? – שאל האווז.
"אבל, הרי אמרתי לך, שאשכור אווזים גיבורים שיגנו עלינו וישמרו על רכושנו הרב – טענה האווזה.
"ואם הגיבורים הללו יימלטו על נפשם למראה האורחים הדורסים שלך וישאירו אותנו טרף להם? – המשיך לשאול האווז.
"טוב.. אם רצונך בכך.. נוותר על ביקורי העופות הטורפים.. חבל.. כה רציתי להתפאר בפניהם,,דוקא בפני האדונים החשובים בממלכת העופות.. חבל.. אבל, אולי הצדק אתך.. מוותרת אני לך.. אם כי בלב כבד.. נאנחה האווזה.
“גם אני מוותר – לגלג האווז, –,על כל הנוחות. אצא לחפש לי מזון לבדי, כי רעב הנני וזהו זה!”
“על מה תתעקש, מחמדי,? – ניסתה האווזה לשכנעו – ,למה אינך מסכים שיביאו לך מטעמים מן המוכן, ישר לקינך, במקום להתרוצץ, לחפש ולחפש באדמות בוץ, במים דלוחים, בין שיחים וקוצים ובסכנה מתמדת מצד ציידים ועופות טורפים? באמת אינני מבינה..”
“כמובן! לך קל לדבר! את נוהגת תמיד כמו גברת ומחכה שאביא לך הכל מן המוכן – השיב האווז בבוז –,מיום שבנינו את הקן, את דוגרת על הביצים, ממרקת אותן, ולא זזה ממקומך. תארי לך, יקירתי, ששומע אני בקולך, נשאר אתך כל היום בקן ואווזים שכורים תוקעים לי מזון למקורי, מטעמים, כפי שאת קוראת לזה, מה יקרה לדעתך? ראשית כל, הנאת צייד. לתולעת ולכל דבר שאני צד, יש טעם אחר לגמרי. טעם טרחה. שנית, אלך ואשמין מרגע רגע, כי הן חבל יהיה על כל נתח שמן ונזלול מן הבוקר עד הערב. כאשר אעוף מן הקן, אם עדין אוכל לעשות זאת, אשמש מטרה גדולה יותר, שמנה יותר וטעימה יותר לכל הציידים. שלישית, אחדל להיות אווז זריז כמוהם ואהיה לצחוק בעיני כל הלהקה. מין שמנה באבא.. כן! אל תצחקי! בדיוק כך..”
“אבל, כידוע, המלכים תמיד שמנים יותר – הרהרה האווזה בקול –,אחרת לא ידעו שהם מלכים ולא יחלקו להם כבוד..”
"ומה התועלת בזה שנהיה מלכים – תמה האווז.
"שוב פעם תועלת.. תועלת.. – התרעמה האווזה על בעלה –,אתה תמיד עם התועלת.. בכל זאת, אגיד לך, מחמדי, כאשר נהיה מלכים נוכל לצוות ולפקד על כל האווזים ולא נצטרך לשלם להם פרוטה עבור השרותים שישרתו אותנו. נקבל הכל חינם.. השמעת? חינם.. ונוכל לחסוך לנו ממון רב ואותו נשמור במחסנים מיוחדים, תחת משמר של אווזים גיבורים ואווזים אחרים יביאו להם..
“באמת, חכמה שלי – הפסיקה האווז –,את ממש גאונית! עתה, אמרי לי, בבקשה ממך, לשם מה תמשיכי להטיל ביצי זהב, אם לא יהיה דרוש לך הכסף ותקבלי הכל חינם?”
"פשוט מתוך הרגל – השיבה האווזה.
"ואני לתומי חשבתי, שמתוך תענוג – לגלג עליה האווז.
“גם זאת… גם זאת.. – הוסיפה האווזה –,מתוך הרגל.. מתוך תענוג.. מתוך כבוד.. ומתוך שככה רוצה אני וככה מתחשק לי..”
“ואם אומר לך, שלא תמצאי בכל הלהקה אף אווז אחד.. אחד.. יחידי.. שיסכים בכלל לשרת אותנו אפילו תמורת כל ביצי הזהב שלך, טפשתי היקרה. אנו, האווזים, אוהבים חיי חרות וחיים חיי חרות. אין לנו צורך במלכים רזים או שמנים, שיצוו עלינו. לשם כך יש לנו זקני הלהקה. תהיי לצחוק בעיני כל אווז שתציעי לו כסף תמורת שרותים שישרת אותך. וכי מה יעשה בכסף, כאשר ירויח אותו? האם גם הוא ישכור לו אווזים, שיתקינו לו קן.. שיביאו לו מזון ישר אל המקור.. שישמרו עליו… כך, יהיו כל האווזים עסוקים יומם ולילה למען אחרים ולא למען עצמם. זאת שטות גמורה.. שיכולה לצמוח רק בראשה של אווזה כמוך.”
"ובכן – אמרה האווזה –,אז למה לי ביצי זהב?
"באמת, למה לך אותן?,השיב האווז.
"אז אולי אפסיק להטילן ואתחיל להטיל ביצים רגילות ככל אווזה? – שאלה האווזה.
"גם אני חושב כך – השיב האווז –,הגיע הזמן, שנהיה ככל האווזים ושלא נתפאר במה שאין לנו ושלא דרוש לנו..
“חבל! – נאנחה האווזה –,זה היה חלום כל כך יפה.. למעשה.. מעולם לא הטלתי ביצי זהב… רק חלמתי על כך.. והחלום היה כל כך מתוק..”
"אז למה צחצחת אותן ולא נתת לי לדגור עליהן במקומך, כאילו היו זהב ממש? – התרגז האווז
"אילו היית אתה יושב כל היום במקום אחד, בקן הצר, וכל זמנך נתון להרהורים ומחשבות, היית גם אתה ממציא אגדה יפה כזאת, שתוכל להעסיק אותך – התנצלה האווזה. –,אולם מכל השיחה הזאת על האוכל השמן שיוגש ישר למקור, החל להציק לי רעב ממש. אנא! השג משהו טעים עבורי, יקירי – הוסיפה האווזה בתחנונים.
"מזל טוב, זוגתי! גם זאת לטובה! – צעק האווז ועף מן הקן, כשכנפיו פרושות, כדי לצוד משהו טעים לעצמו ולזוגתו.
עשת וששת – זוהי ממלכת ילדים. חיים בה ילדים וילדות בלבד. אפילו המלך, ראש הממשלה, השרים, השופטים והשוטרים – כולם ילדים, ללא יוצא מן הכלל. פשוט, אין בממלכה זאת מבוגרים. לפחות, לא הבחנתי בהם עד כה בשום מקום.
גם המורים – הם ילדים, שנבחרו על ידי התלמידים, בין המוכשרים והמחוננים, כדי שישמשו להם למורים וילמדום.
בממלכה זאת אין צבא. לכן, אין צורך ברמט"כל, ברבי אלופים, באלופים, בתת-אלופים ובכל הקצונה הבכירה, שכה אהובה על המבוגרים. נכון, כידוע, אוהבים הילדים לשחק במלחמה. האם בגלל זאת, יש לתת לידיהם תותחים, רובים, מכונות יריה או אפילו אקדחי פורים? כל נשק עלול לגרום לפגיעה וחלילה – לאסון. על כן, אם בכל זאת מתחשק לאחד מהילדים לשחק במלחמה, מותר לו, לפי חוקי הממלכה, לעשות זאת בעזרת חפיסת קלפים, המיוחדים למטרה מלחמתית זאת, וכי מי מאתנו לא שיחק בילדותו במשחק הנקרא “מלחמה”?
בכל ממלכה המכבדת את עצמה, יוצא המלך מזמן לזמן לבקר אצל שכניו המלכים. הוא מבקר לרוב בליוויית אשתו, או כי שקוראים לה – “רעייתו”. אחרת לא ירעמו התותחים בשעת ביקור מלכותי, כל החגיגה תתקלקל וחבל. אבל מה לעשות כאשר המלך הוא ילד ואין לו “רעייה”? במקומה נוסעים כרגיל כל מיני מלווים, שקוראים להם בשם – “יועצים”. ביניהם אין אף בת. וכי מה תייעץ בת למלך?
כל ביקור מלכותי של ראש מדינת עשת וששת היה מביך במקצת. המלכים השכנים והפמליה שלהם, נזהרו מלשאול את המלך, מה שלום “רעייתו” והם הסתפקו בהמהום לתוך זקניהם ובחיוך מבוכה. אבל נשי המלכים, כעסו קצת, כי בשעה, שהגברים עסוקים בשיחות חשובות, שקוראים להן – “מדיניות”, לא היה להן עם מי לפטפט ולצחקק מאחורי המניפה, מאותן המניפות המפיגות את החום ואת השעמום והמסתירות בהצלחה את חיוכי הלעג. אין להן עם מי להתחלק בידיעות וברכילות על המשפחות, הילדים, הנסיכים והנסיכות.
העיתונאים, אלה האנשים, הדוחפים את המיקרופון שבידיהם לפני בני אדם ושאינם מפסיקים לשאול שאלות, כדי לכתוב אחר כך בעיתונים על מה שראו או שמעו. – גילו לאזרחי מדינתם את העובדה התמוהה והמופלאה, ששכנתם עשת וששת מתנהלת כולה על טהרת שלטון הבנים. כנראה, – הוסיף העתון – ,שבמדינת עשת וששת אין בנות בנמצא. אם הן קיימות – ודאי סגורות הן על מנעול ובריח, כדי שנפש חיה לא תראן. עד עתה לא נראתה אף אחת מהן בפמליית המלך ויש לשער, שאין הן קיימות כלל וכלל.
מאמר זה נפל לידי אחת הבנות בממלכת עשת וששת, המכונה – “תיבת הידיעות”. מתפקידה היה לקרא בעתוני חו"ל ולעקוב אחר כל מה שמספרים עתונים אלה על ממלכתן. היא הפיצה את פרטי המאמר בכל בתי הספר ולפתע, נתחוור לבנות, שהן מקופחות. שהבנים נטלו לעצמם את כל התפקידים החשובים בממלכה ולא הותירו להן אפילו שמץ שלטון, יוקרה ושררה.
נכון, שבמסיבות של בית הספר, בנשפיות ובחגיגות ריקודי-עם, הבנות הן המתכננות, המארחות, המבדרות את הבנים והמנגנות על הפסנתר בשעת ריקוד. לעתים, כשלב הבנים טוב עליהם, הם מרשים בטובם לבנות להופיע במקהלות ובריקוד לכבוד המלך, השרים וה“נכבדים” – אלה היושבים על הבמה בימי חג ושמחה.
משנפקחו עיני הבנות לקיפוח המשווע, שמקפחים אותן בממלכתן, החלו להרעיש עולמות ולתבוע שויון מלא. באספה רבת בנות, אליה הוזמנו ראש הממשלה והשרים השונים, השמיעו הבנות את טענותיהן בגלוי:
“ראשית כל, מדוע לא בחרו מעולם מלכה? האם אין הן די יפות וחכמות מכדי לשבת ליד המלך באולם ההכתרה?”
"וכי ראיתן מעודכן מדינה, בה מולכת מלכה? – תמהו הבנים.
“בטח! – שאגו הבנות –,באנגליה ובהולנד ועוד ועוד ועוד!”
"ואסתר המלכה! – צעה אחת מהפעוטות.
"ושלום ציון המלכה – הרעימה הבת הידועה בכנוייה “תיבת הידיעות”.
השאלה השניה היתה: “מה בענין תפקיד ראש ממשלה? האם גם הוא כה מקודש, שאין אליו דריסת רגל לא אחת מהבנות?”
"וכי ראיתן מימיכן ראש ממשלה – ילדה? – תמהו שוב הבנים.
“בטח! – צעקו הבנות –,בהודו ועוד ועוד ועוד!”
“ראשית, – השיבו הבנים –,אינדירה גנדי איננה ילדה. היא אשה זקנה, בעלת נסיון חיים רב וחכמה. לעומת זאת, אתן הנכן צעירות, חסרות נסיון וטיפשות”.
“ראו נא! ראו נא! – התרעמו הבנות –,עוד אתמול האכילו אותם בכפית ונגבו את אפם ופתאום צצו כולם מלאי חכמה, נסיון חיים ודעת.”
“ומה בענין השרים? – שאלה אחת מהבנות –,האם גם לתפקיד זה אין לנו די חכמה ודעת?”
“וכי ראיתן מעודכן – השיבו שוב הילדים –,ילדה, שתהא שרה?”
“בטח! – צעקה אחת מהפעוטות –,שרה אמנו!”
יושבת ראש האספה, שעד עתה לא התערבה בויכוח, קמה מלאת חימה והחלה לנאום: “כל השאלות, שהנכם שואלים אותנו, מטרתן היחידה היא – להפוך אותנו לצחוק בעיניכם, הבנים. החשוב הוא – שבממלכה שלנו, שהעתונים כותבים ומתארים אותה השכם והערב כמדינה דמוקרטית, השייכת לכל העם, מגיעה לנו מחצית התפקידים החשובים והחשובים פחות, שוה בשוה. גם אתם, הבנים, צריכים להדיח כלים במסיבות וגם אנו, הבנות, צריכות לפעול כשרות, שופטות, שוטרות ומורות. אסור שתהיה אצלנו אפליה כלשהי! אפילו העתונים בחוץ לארץ מביעים תמיהה על העוול ועל אי-הצדק הקיימים במדינתנו! הם רומזים לנו בגלוי, שעלינו למרוד ולהתמרד נגד הסדר המוזר הזה, שאתם, הבנים, קבעתם לעצמכם. לכן, דעו לכם! אם לא תתחלקו אתנו בכל התפקידים – נעזוב את המדינה ונעבור למדינות השכנות. אתם תשארו פה לבדכם ותמשיכו לשחק את משחקכם הטפשי ב”תפקידים הרמים“.,כאוות נפשכם. עליכם להחליט מיד ולענות במלה אחת ויחידה: ב”הן! “או ב”לאו!".
“לא! – שאגו הבנים –,לא תקבלו כלום! יכולות אתן ללכת אם זה רצונכן! לא נתגעגע אליכן ולא תחסרו לנו כלל וכלל! לא ניתן! לא ניתן!”
רצו הבנות הביתה, ארזו בילקוטים ובמזוודות את בגדיהן, צעצועיהן וספריהן, יצאו בהמון רב לתחנות הרכבת, התיישבו בקרנות ונסעו.
משהגיעו לגבול, חיכו להן משלחות של אזרחי המדינה השכנה, כבדו אותן בתה ובעוגיות והושיבו אותן ברכבת המוליכה לעיר הבירה שלהם. הן נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי ילדי המדינה השכנה, חילקו אותן בבתים, הן צורפו לבתי ספר והחלו בחיים חדשים. ההכנסת אורחים היתה נדיבה ומלבבת בכל מקום. בעיקר, מצאו הבנות תמיכה והבנה אצל העתונאים, שהיו גאים על כך, שהדברים המודפסים בעתוניהם, סייעו לתקן עוול משווע. אלמלא הם, לא היו הבנות מבחינות בו לעולם והיו ממשיכות לחיות בקיפוח האיום והמשפיל.
בעיר הבירה של המדינה השכנה, קמה אגודה “פליטות העוול”. באספה המייסדת, נאם ראש עיר הבירה נאום ברכה ארוך ואלה דבריו: “אורחותי הנכבדות! שותף אני וחברי למועצת העיר לצידקת תביעותיהן ושמחים אנו מאוד לארח אותכן בקרבנו. אין לנו כל ספק, שלמרות יחסנו, הנאה אליכן ומאמצנו שתמצאו אצלנו בית חם ומלבב, עצוב לכן פה, בהיותכן רחוקות ממקום מולדתכן, מכל יקיריכן, ידידיכן ואהוביכן. מובטחני בכל לב, שבקרוב יבוא היום, שהגעגועים לכל אלה יתגברו על הטינה שהנכן רוכשות כלפיהם ותשובו למולדתכן שמחות ומאושרות.”
"לא! אף פעם! אף פעם! – צעקו הבנות.
נעל היושב ראש את האסיפה וכולם התפזרו לבתיהם.
ועתה, נשוב למדינת הבנים. בתחילה, לאחר שהבנות עזבו במפתיע את הממלכה, השתוללו הבנים באין מפריע. הם היו גאים מאוד על שלא נכנעו לתביעות המחוצפות של הבנות. וכי מה הן חושבות להן? להתחלק אתן בכל? לא בא בחשבון כלל וכלל! עוד זה חסר לנו! שישבו בארץ השכנה ויתבעו שם תפקידים! הא! הא! הא! נראה, אם יתנו להן? אנחנו לא נוותר! אף פעם! אף פעם! אף פעם!"
במשך הזמן, נעשה עצוב. לפחות – לחלק מן הבנים. טוב.. שילכו להן.. אם רוצות הן דווקא… אבל.. פשוט.. אין עם מי לריב.. אין את מי למשוך בשערות.. במי להתל.. את מי להפחיד.. הבנים, שגרו לפנים עם אחיות או היו להם דודניות, חשו פתאום שכאילו ביתם התרוקן. מספר בנים, שבסתר ליבם חיבבו ילדה זו או אחרת, אהבו לשוחח אתה, ללוות אותה הביתה או לזלול אתה גלידה בבית קפה ושהתרגלו להשויץ, שיש להם חברה, – הסתובבו עתה ברחובות, סתם ככה, באפס מעשה. עם מי ילכו לקולנוע? עם מי יזללו דברים טובים? למי ישמיעו דברי בדיחה ויצחקו בצותא? לפנים.. היה משעשע.. איך אומרים – היה כיף.. גם אנחנו הסכמנו, שתלכנה.. גם אנחנו צעקנו עם האחרים.. אפילו לא ליווינו אותן לרכבת.. כאילו הכל נגמר בינינו.. לעולם.. באמת.. איזו שטות! למה נתנו להן לנסוע? בכל אשמה הממשלה!" הכל לבנים!" – איזו סיסמא טפשית! וכי למה לא ראינו זאת מיד? וכי באמת לא יכולות גם הבנות לכהן בתפקידים? מה רע בכך? למי זה מפריע? הן אפילו צודקות קצת.. בכל הארצות משתתפות גם הבנות בכהונות.. בעצמנו קראנו.. בעינינו ראינו.. מה יש אם יתנו גם להן כמה משרות? הן תמיד כה עסוקות, שלבטח לא יהיה להן זמן לכהן במשרות חשובות ולא יתבעו אותן כלל כאלו לעצמן.. אז מה.. לא מגיע להן איזו משרונת של מורה? או שוטרת תנועה? או אפילו של שופטת? כמובן רק אצל נשים.. אנו לא נסבול שיתערבו בענינינו, שישפטו גם אותנו.. זה לא בא בחשבון! וכי מה הן מבינות בכדורגל או כדורסל או משחקי בנים אחרים? אבל, ככה.. כלום? באמת לא צודק.. חבל שנסעו.. צריך לפעול.. להקים רעש.. אולי יועיל והן תחזורנה.
התרעומת ועגמומיות נפש של הבנים הלכו וגדלו מיום ליום. עתוני הקיר בבתי הספר מלאים היו תלונות, ויכוחים, רינונים ושמע הדברים הגיע עד לממשלה. זאת, קבעה ישיבה מיוחדת לנושא זה ואפילו הזמינה את נציגי המתלוננים לישיבה.
פתאום, התברר גם לשרים, שהמצב אינו כתיקונו ומעורר דאגות. שר החינוך טען, שבימי הבנות, היו הבנים מנומסים יותר, דאגו יותר למראיהם החיצוני, היו נקיים יותר, פחות פרועים ומוזנחים ובעיקר, לא השתוללו, כפי שהם משתוללים עתה. פשוט קשה להשתלט עליהם.
שר החגיגות העממיות התלונן, שאין טעם בהמשכת החגיגות ובעיקר את ריקודי-עם, כי באין בנות – אין מי שירצה לרקוד וחבל. היה זה מתמיד אירוע מחנך ושובה לבבות. אפילו את הנשפיות יש לבטל, כי אין מי שיערוך את השולחן כראוי, שידע לקנות ולהכין כיבוד ראוי לשמו, וכמובן, שאין מי שינגן בפסנתר לחני ריקוד. מאותה סיבה היה הכרח לבטל גם את השירה בציבור ואת המקהלות. כל הבנים עסוקים בדבר אחד ויחיד – והוא – הספורט. משחקי הכדורגל והכדורסל. אין הם רוצים לשמוע על תרבות, מוזיאונים, קונצרטים ותערוכות. כאילו ירד כל השכל שלהם לרגליהם.
שר התחבורה התלונן, שמאז עזבו הבנות את המדינה, בא הקץ לסיורים וטיולים עליזים, שהוסיפו בעבר חן וחיים לנוף הכפרים והעיירות. הדרכים שוממות מאדם, הרכבות ריקות ואין שמחה בנסיעה מחוץ לבית לביקורי קרובים וידידים.
שר המסחר קבל על כך, שהחנויות ריקות מקונים. לרוב, היו הבנות עושות את הקניות ולבנים אין מושג כלשהו מה ואיפה לקנות. אפילו שר התקשורת טען, שבאין בנות, אין מי שיפטפט בטלפון, ישוחח אחת עם השניה ועוד מעט ולא יהיה בו צורך בכלל.
במיוחד התמרמר שר הבריאות. לפי דבריו, מזמן שנעלמו הבנות ואינן, רבו המחלות וההזנחה בין הבנים. איש אינו יודע לחבוש פצע כהלכה, איש אינו מפקח על נטילת גלולות ותרופות, איש אינו מקפיד על נקיון גופו וידי הרופאים מלאות עבודה מהבוקר עד הערב. נוסף לכך חייבים הם למלא גם את תפקידי האחיות החסרות.
רק שר הדתות לא התלונן. בין כה וכה לא ביקרו הבנות בבתי הכנסת, לא עלו לתורה ולא חגגו שם את חגיגת בר-מצוה.
ישיבת הממשלה הקרובה היתה סוערת ביותר. ראש הממשלה וכל השרים טענו כלפי המתלוננים, שכל הבנים הצביעו נגד מתן תפקידים לבנות ואיך מעיזים הם לבוא עתה בתרעומת על הממשלה? היכן הכבוד העצמי שלהם? איפה אומץ ליבם? ממתי איבדו הם את בטחונם העצמי ודרושות להם בנות, כדי למחות את הדמעות מעיניהם?
באי כוח המתגעגעים לבנות, טענו, שאין לבוא אליהם בטענה כלשהי על הצבעתם, היות והם היו בטוחים שהבנות תוותרנה על התביעות שלהן. לא עלה על דעתם, שהצבעה זאת תביא אמנם לעזיבת הארץ על ידי הבנות. הם מודים עתה, שעשו מעשה שטות, הם גם מתחרטים עליו. האם אסור להתחרט?
פנו אליהם שרי הממשלה: “אילו הייתם נשאלים עתה, ברגע זה, אותן השאלות, כיצד הייתם משיבים? ב –הן! או ב –לאו?”
היססו המתלוננים והשיבו בחצי פה. כל מה שהם יודעים, הוא זה, שמשעמם להם ללא בנות בממלכה. על הממשלה לפעול להחזרתן.
היות והדעות היו מחולקות, החליטה הממשלה על משאל עם. זאת אומרת, שיישלח לכל ילד וילד דף עם שאלות (קוראים לזה – שאלון) ועליו לענות על כל שאלה במלה אחת בלבד. ב –הן או ב –לאו.
השאלונים נשלחו לכולם וכללו שלוש שאלות בלבד. והנה הן לפניכם:
שאלה ראשונה: האם מוכן אתה למסור את מחצית התפקידים החשובים והאחראים במדינה לידי הבנות הטפשיות?
שאלה שניה: האם הנך כה ילדותי ותינוקי, שאינך מסוגל לשחק עם בנים בלבד?
שאלה שלישית: האם הנך מוג לב כזה, שהנך מוכן להיכנע לתנאי הבנות ולגרום לנצחונן עלינו, הבנים?
כמובן, שתוצאות משאל עם כזה, היו – שאין לאף אחד צורך בבנות. שהבנים יודעים להסתדר בלעדיהן ושכולם בטוחים, שהן עוד יתחננו בפני הבנים, שיתירו להן לשוב לארצן. ההחלטה נתקבלה בגאווה ותרועות שמחה ופורסמה ברמקולים ובחוצות הערים. נערכו מספר תחרויות ספורט, שמטרתן היתה להשכיח את העדר הבנות מן המדינה.
קהל המתגעגעים ראה: שאין איש שם לב למצבם העגום. הם החליטו לפעול על דעת עצמם. ראשית כל, הריצו מכתבים מלאים הערצה ואהבה לבנות שבחו"ל והתחננו בפניהן שישובו. תמורת זאת הבטיחו הבטחות מכל הבא ליד. אולם הבנות סירבו בהחלט להיענות לתחנונים אלה ועמדו על דעתן, שאסור להן להפר את שבועתן, אלא אם כן ייכנעו הבנים כניעה מלאה ויסכימו לתנאיהן, כפי שבוטאו לפני עוזבן את הממלכה.
באותו זמן, שרוב הבנים שקעו במשחקים – החלו לפתע להיעלם חברים, שעוד תמול היו אתם בכיתה או במגרש המשחקים. ראשונים נעלמו מהבתים ומבתי ספר – ילדים, שהיתה להם אחות או דודנית, חברה אהובה עליהם או שסתם אהבו להשתולל עם הבנות ולשהות בחברתן.
פתאום שמה הממשלה לב לידיעות שהחלו להגיע אליה מכל קצוות הארץ, שמספר האזרחים במדינה הולך וקטן מיום ליום. שורות התלמידים בבתי הספר נעשו דלילות, פה ושם חסר לפתע שחקן ידוע בכדורגל או בכדורסל, באותו אורח מסתורי, נעלמו גם מורים והתלמידים התבטלו באין מי שילמדם. כך נעלמו גם שוטרים ולא נותר מי שיפקח על התנועה בדרכים ועל הסדר בערים. היה מי שהתלחש בסוד, ששר החינוך, בכבודו ובעצמו, ערק עם האחרים ואינו מופיע יותר לישיבות הממשלה.
ומה קרה בארץ השכנה? הגירת הבנות לארץ השכנה נתקבלה בהבנה ובסבר פנים יפות, היות והיתה מאורגנת היטב ולא יצרה שום בעיות מטרידות. לעומת זאת, לא מצאה פלישת הבנים, שהפכה תוך זמן קצר לזרם הולך וגובר, חן בעיני האוכלוסיה. לבנים שהגיעו, לא היו כתובות של קרובים או ידידים. הם התרוצצו בכל המדינה השכנה, בחיפוש אחרי הבנות בבתי ספר השונים. הם הפריעו ללימודים, הטרידו את שוטרי התנועה בשאלות עד אין סוף וכספם לא הספיק לדמי הוצאות ברכבות ואוטובוסים.
שנית, לא היה איפה לשכנם והם נאלצו ללון על הדשא בפרקים. הם התהלכו רעבים כל היום והצטערו שיצאו בקלות ראש וללא הכנות מוקדמות לדרכם.
לבנות לא איכפת היה שהבנים סובלים חרפת רעב ואין להם איפוא להניח את ראשיהם. הן לא הזמינו את האורחים הבלתי קרואים לביקור ואם רע לבנים אלה במולדתם, שיפגינו שם, שירעישו עולמות, שיפטרו את הממשלה ושיעשו את רצון הבנות. אבל, לפלוש ככה סתם, ללא הודעה מוקדמת, כגנבים בלילה, להידפק על דלתות זרים בכל שעות היום והלילה ועוד להתלונן על יחס גרוע אליהם? מי ביקש אותם? מי רוצה בהם? שיסתלקו ודי!
ממשלת המדינה השכנה, שלא היתה מורכבת מילדים, אהבה סדר ומשמעת. היא החליטה להקים ארגון פליטים ופליטות, שבראשו יעמוד ועד, שייבחר על ידה. כמובן, שהבנות, שהיוו רוב, בחרו ועד על טהרת הבנות והחלו לפקד על הבנים, כדי שגם הם יטעמו טעם שלטון של מין אחד בלבד.
כאשר נמאס הדבר על הבנים, החלו לאיים, שאם הבנות לא יחדלו להציק להם, ירימו רגלים וישובו למולדתם.
"אדרבא! אדרבא! נראה אותכם, גיבורים! – השיבו הבנות.
באו הבנים במבוכה. נכון! הן הרוב! ואולי גם הצדק אתן.. אבל אנו הן באנו מרוב געגועים אליהן.. בטח.. אפשר גם לא להתגעגע.. אם הן כאלו.. אם הן רוצות לשלוט בנו בכוח.. אז מה? אז לשוב? ומה יאמרו חבריהם, כשישובו? ילעגו להם.. ובכן, מה לעשות? הגידו אתם!
מצב מביך זה היה לבטח נמשך עד בלי סוף, אלמלא הצטרף אליהם, בוקר אחד, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. בלי ראש ממשלה, אין ממשלה ובלי ממשלה שורר תוהו ובוהו, אי סדר והבלגן הוא בלתי נורמלי. כל אחד התהלך מרוגז על חברו, אין משחקים, אין בית ספר, אין קולנוע, אין כלום. אפילו המלך חדל למלוך וכולם עזבוהו.
באסיפה, בה השתתפו כל אלה, שעדין נותרו בממלכת הילדים, הוחלט אחר ריב וקטטות, לבחור במשלחת התפייסות, שתסע אל הבנות ותנסה לדבר על ליבן לשוב למולדתן. כל ילד רצה להשתתף במשלחת ולבקר אצל הבנות, אבל אז, מי ישמור על המדינה?
האסיפה בחרה בעשרים ילדים, הנאים, המנומסים והחכמים ביותר. הם התרחצו היטב היטב, לבשו בגדים יפים ונקיים ונשבעו, שיתנהגו בנימוס, שלא יאמרו מלים גסות, שלא ידברו בחוצפה ויעשו הכל, בכדי למצוא חן בעיני הבנות.
הם יצאו לדרך, כשתזמורת בנים מלווה אותם והגיעו בשלום לעיר הבירה של הארץ השכנה. לאחר קבלת פנים על ידי ועד “הפליטים והפליטות”, הוקראו הצעות, שהביאה אתה המשלחת. הוצע לבנות, שמעתה ואילך תיבחר מלכה, שתלווה את המלך במסעותיו. לכל שר, שופט ושוטר, יותר לבחור סגנית מבין הבנות. במכבי אש וכמצילים יהיו בנים בלבד, כמובן.
"למה, כמובן? צעקו הבנות.
"כי ראש – זה מין זכר – השיבו הבנים.
"וכי לנו אין ראש? – שאלו הבנות.
"טוב! אז נוכל להתחלף – ויתר ראש המשלחת, כאשר ראה, שרוגז הבנות עולה מרגע לרגע ועוד מעט ויעזבו את האסיפה –,פעם יהא בן ופעם בת!.
“יופי! – קראו הבנות –,אז היות ועד עתה היה ראש הממשלה בן, ייבחר ראש הממשלה הבא מתוכינו, כי הגיע תורנו.”
“מה פתאום? – צעקו חברי המשלחת –,מי שייבחר ייבחר.”
“אם אין זה מוצא חן בעיניכם, – אמרו הבנות –,תקחו את עצמכם ותסתלקו! אין אנו מסכימות – ששר, שופט או שוטר, יבחור לעצמו סגנית כרצונו. זה לא שוק עבדים. אנו, הבנות, נבחור בהן. אין לכם מה להתערב בענינינו! למדנו בארץ זאת שהכבוד מגיע לאדם בגלל היותו מוכשר יותר, נבון יותר, מלומד יותר ואחראי יותר. ולא בגלל מינו.”
ראו הבנים, שאין להם ברירה, אלא להיכנע, הלכו עם הבנות ללשכת שר החוץ של המארחים ושם בנוכחות כל הנכבדים, נחתמה תעודת השויון.
למחרת, שבו כל פליטי עשת וששת למולדתם, מלווים עד הגבול תזמורות ילדים וקהל חברים רב, שרכשו להן בתקופת שהותן בנכר. הרכבת נתקבלה בתרועות שמחה על ידי כל הבנים, שחיכו בתחנה בכליון נפש, למרות, שלמראית עין לא היו מוכנים להודות בכך.
לאחר שנרגעו הרוחות והוכנס הסדר החדש, שהוסכם עליו חגיגית, בוצעו בחירות חופשיות לכל המוסדות והבנות זכו במחצית כל התפקידים החשובים במדינה.
שעת ערב. בצל אחד העצים שבשדרה, עומדים שני ברנשים. אחד מהם, לבוש מסכה על פניו ובידו הימנית מחזיק הוא אקדח. השני, לבוש מדי שוטר, כובע שוטרים ונראה עצבני.
לפתע, יוצא מרחוב צדדי, אדם לבוש בגדים הדורים ומטייל לו לאט, ללא חפזון, להנאתו. בידו מקל טיול נאה, בו הוא מנפנף ומפזם לו מנגינה כלשהי.
כאשר התקרב האיש אל השנים, קפצו הם לקראתו ובעל המסכה צעק: “ידים למעלה! נו! הרם ידים! מהר, לכל הרוחות! זה שוד!”
“מה לי שוד ומה לי שמוד – ענה ההדור בנחת –,מה פתאום שוד בשדרה מרכזית של העיר? ובכלל.. מה רצונכם ממני?”
"מה אתה מתחכם, לכל הרוחות? תן את הכסף ועשה זאת מהר! כי.. אחרת.. – צעק השודד וכוון את אקדוחו לעבר האיש ההדור.
“הייתי נותן לך, גם ללא צעקות ואיומים – השיב המטייל –,אבל אין לי פרוטה בכיסי. אין לי פשוט מה לתת לך.”
“זה בלתי אפשרי! – צווח השודד –,איך זה אדם הדור כמוך, יוצא מביתו, בלי פרוטה בכיסו? וכי מה אתה עושה, אם למשל.. מתחשק לך פתאום לקנות בדרך גלידה.. או סיגריות.. או אפילו קופסת גפרורים.. או פשוט להיכנס לבית קפה, כדי לשתות קוקה קולה? מה אתה עושה אז, לכל הרוחות?”
"וכי מה זה ענינך? – השיב ההדור בשלוה. –,אבל בכדי שלא תנפנף בכלי המסוכן שבידך ושחלילה לא ייפלט ממנו כדור, הריני להודיעך וזאת מרצוני הטוב, שתדע לך, שאין אני מעשן, שאינני אוהב גלידה ובודאי לא יבוא לפי המשקה הזה, קוקה-קולה, שמתעב אני אותו. כשאני יוצא לטייל קצת, אינני לוקח כל כסף עמדי. וכי לשם מה דרוש לי כסף בשעת טיול? כל מה שדרוש לי, הוא אויר צח, קצת קרירות, שנעים יהיה בחוץ ושהצפיפות תהיה קטנה, כי אינני אוהב המונים וצפיפות. ולמי דרוש יותר מזה?
אוהב.. נחוץ לו.. לא נחוץ לו.. מה זה מענין אותי, לכל הרוחות! לי דוקא דרוש הכסף ואינני מאמין לך, שאין אתך פרוטה – צעק השודד ופנה אל חברו השוטר: “חפש אתה בכיסיו ואני אחפה עליך באקדח. תנועה בלתי זהירה אדוני, ואתה עף לבית החולים.. ראה, הזהרתיך..”
חיפש השוטר בכל כיסיו של ההדור בלבושו ובאמת לא מצא זכר לארנק או לכסף.
"נו.. יש לו? – שאל השודד בחוסר סבלנות.
“לא! – השיב השוטר –,כל מה שמצאתי אצלו, זו תעודת זהות שלו.”
"ומה כתוב בה, לכל הרוחות? שאל השודד בכעס.
“כתוב בה.. רגע.. חכה.. ואציץ בה.. – הוציא השוטר פנס מכיסו והאיר בו את תעודת הזהות – ,כתוב בה.. חיים גולדברג. אתה חיים גולדברג? – האיר השוטר את פני ההדור – , רגע.. רגע.. הגולדברג?”
“בטח! – ענה חיים בגאווה –,הגולדברג, בכבודו ובעצמו..”
“ומיהו זה הגולדברג, שכה חשוב בעיניך, ג’קי? – שאל השודד את חברו. –,”הגולדברג" שאתה משתחוה בפניו כאילו היה לפחות ראש ממשלה או חלילה, ראש המשטרה?
“באמת אינך יודע? לא שמעת עליו? – השיב השוטר – ,זהו, הגולדברג, המיליונר. הגולדברג, שעליו כותבים יום יום בעתונים.. האיש העשיר ביותר בכל ישראל ואולי אפילו בעולם כולו.. קוראים לו “הגביר האדיר”.”
אם זה כך, אז איך זה יוצא מיליונר כמוהו מפתח ביתו ללא ארנק שמן, מלא בן-גוריונים לפחות, כמנהג גביר אדיר כמוהו? – תמה השודד.
“ראשית כל.. וזאת אמרתי כבר.. אין לי צורך בכסף בשעת טיולי בעיר – חזר בסבלנות חיים על דבריו –,ושנית.. דוקא.. משום שחושש אני משודדים, היודעים, שאני.. הגולדברג.”
"והיכן מחזיק אתה את כספך, לכל הרוחות? בביתך? – התרתח השודד.
“גם לא בבית – השיב חיים בשלוה –,גם בבית אין כיום איש הבטוח בממונו מפורצים למיניהם וברנשים כמוכם”.
"אז איך זה אתה משלם עבור.. למשל.. בגדים הדורים, אוכל או.. – תמה השודד.
"אני משלם.. בהמחאות.. יש לי בבית פנקס המחאות ולכל אחד, שבא לתבוע כסף ממני, כותב אני לו המחאה – הסביר חיים בשקט לשודד.
"אם ככה.. הבה ונלך אתך אל ביתך ותכתוב גם לנו המחאה.. אבל כזו שמנה.. אחרת.. אתה יודע כבר מה שיהיה – צעק השודד.
"וכי מה זה יתן לך, אם אכתוב לך המחאה כזו גדולה כדבריך? – שאל חיים את השודד.
"מה זאת אומרת.. מה זה יתן לי, לכל הרוחות? הרי אמרת לפני רגע, שהנך משלם בהמחאות לכל אחד, שחייב אתה לו כסף – טען השודד ונפנף בחזקה באקדוחו.
“נכון.. אמרתי.. – השיב חיים –,אבל ראשית כל, אין אני חייב לך מאומה. ושנית – אין ההמחאה שלי שוה הרבה..”
"איך זה ייתכן, שאין היא שוה? הן אתה “הגולדברג”? – שאל השודד.
“גולדברג.. שמולדברג..,אבל לצ’ק שלי אין כיסוי – אמר חיים בנחת וצחק בקול –,כדי שיהיה להמחאתי כיסוי, זאת אומרת, שישלמו לך בבנק את תמורתה, חייב אני להכניס כסף רב לבנק זה ולי… אין כסף להכניס לבנק זה או אחר.”
"מיליונר כמוך ואין לך כסף להכניס לבנק, לכל הרוחות? – ,תמה שוב השודד.
“אני מיליונר בדיוק כמוך – השיב חיים בעליזות – ,ההבדל בין שנינו הוא בזה, שלי יש הכל מה שדרוש לי ואין אני צריך להתנפל על אנשים ברחוב עם אקדח ביד”.
“איך אתה מעיז לעשות אותי לצחוק? רגז השודד –,לספר לי סיפורי סבתא, כדי לסבן את עיני, לכל הרוחות!”
“אל תתרגז ואל תנפנף באקדח זה! אין צורך בכך! – הזדרז חיים לדבר –,אסביר לך הכל אם רק תתאזר בסבלנות ותחדול לצעוק עלי. ובכן, איפה הייתי?”
"שאין לך כסף – סייע השוטר לחיים.
“נכון; היה לי אמנם פעם קצת כסף, עם בואי לעיר זאת. נתתיו לעתונאי, כדי שיכתוב עלי.. שהנה הגעתי ארצה.. שאני מגדולי המיליונרים ושיש לי רכוש כה רב, שאין לספור אותו כלל. מין שגעון כזה נכנס לראשי – הוסיף חיים בהרהור –, להתל קצת באנשים.. לראות איך יגיבו על הכתוב בעתונים..”
“רעיון מטורף! – מלמל השודד –,וכי מה זה נתן לך?”
“מאותו זמן – התפאר חיים בפני הברנשים –, חי אני חיים משוגעים. בתחנת הרכבת, בה העמדתי את עצמי עם מזוודתי הדלה, הופיעו לפתע שמונה מכוניות הדורות עם נהגים במדים, מהן יצאו שמונה מנהלי בתי מלון היקרים ביותר וכולם רצו לארח אותי במלונם. כמעט קרעו אותי כדג ביניהם ונלחמו בחרף נפש, כדי לזכות בכבוד הרב, שבמלונם ידור הגולדברג. חדר נתנו לי.. מה אומר לכם.. מערכת חדרים.. ממש ארמון מלכים. הם כולם משתחוים בפני כל היום וממלאים בין רגע כל משאלה שלי”.
"חדר.. שמדר.. האם מזה אפשר לחיות? – שאל השודד.
"ועוד איך לחיות – התפאר חיים –, וכי מה אתה יודע? איך אומרים.. שמו הולך לפניו.. מהרגע שבאתי להתגורר במלון המפואר, לא חודל אני מלקבל מכתבים מבתי עסק החשובים ביותר, בצרוף סחורות ומצרכים מכל המינים. כל אחד מהמכתבים הללו פותח את דבריו במלים אלו: "לכבוד מר גולדברג, הנכבד מאוד.. שימו לב.. הנכבד מאוד.. " הנני מתכבד לשלוח לכבודו סחורה מחנותי, בתקוה, שתמצא חן בעיני כבודו. אין אנו תובעים תשלום מיידי עבורה. רק עם סיום ביקורו בעירנו, יהיה לנו הכבוד לבקר את כבודו ולגבות ממנו את שיגיע מכבודו. בכבוד רב ובהכנעה זה וזה.. שמתם לב? יש פה בכל מכתב שבע פעמים המלה “כבוד” וכל זה מכוון אלי, לאדון גולדברג. מה תגידו?
“יוצא מהכלל! לא יאומן! הפלא ופלא, לכל הרוחות! צעק השודד. –, מצרכים, מצרכים.. צרכי אוכל.. האם אין נותנים לך לאכול במלון יוקרה שלך, שתזדקק לחנונים שיביאו לך מצרכים..?”
"מי מדבר על צרכי אוכל? – העיר בבוז חיים –, באורח זה הופיעו בחדרי: פסנתר, מקרר, מכונת כביסה, טלויזיה צבעונית וכמובן עומדת לרשותי לפני המלון מכונית, מהיקרות ביותר. נוסף לזאת יש לי חשבון פתוח אצל החייט, הסנדלר.. הכל צמרת.. הספר, בחנות תמרוקים ואפילו בחנות מכשירי כתיבה. רק הדואר אינו נותן לי הקפה. האם לא תסכימו איתי, שאלו חיים משוגעים?
"אבל, הן יבוא היום – המשיך השודד לשאול –, וכל בעלי חוב יופיעו אצלך במטרה לגבות את המגיע להם.. מהיכן תיקח כסף רב זה, כדי לשלם את חובותיך, חכם שכמותך?
“וכי אני ביקשתי אותם שישלחו לי את סחורותיהם? – טען חיים –,האם שאלו לדעתי או נמלכו בי לפני משלוח מצרכיהם? הן, אני כשלעצמי, מימי לא הזמנתי דבר! אם הטפשים הללו רוצים לבזבז עלי כספים ולהפסידם, מי אני, שאפריע להם לעשות זאת? האם אני, רחמן בן רחמן, אקבל על עצמי לגרום אכזבה וצער ליהודים אלה? הן, גם לי יש לב יהודי חם..”
“אבל, זו רמאות, לכל הרוחות! – הזדעק השודד – , בשביל דברים כאלה, אוסרים אנשים במדינתנו וחובשים אותם בבתי סוהר, תחת בריח ומנעול! נו – פנה השודד לשוטר –, מה אתה עומד כגולם? אסור אותו!”
“הצדק אתך – אמר השוטר והתקרב אל חיים –, בשם החוק אני אוסר אותך וכל מה שתאמר, ישמש עדות נגדך. הושט את ידיך ואשים עליהן אזיקים”.
"וכי ממתי משתף פעולה שוטר עם שודד? מלמל חיים מבוהל.
"יש יום אחד יחיד ומיוחד, בו מותר הדבר – השיב השוטר בחומרה.
"ומהו היום הנכבד הזה, אם מותר לי לשאול? גמגם חיים.
"ביום חג הפורים – ענו שני החברים ופרצו בצחוק.
"אבל, הן השבוע חל חג חנוכה ולא פורים – התגונן חיים.
“נכון! – השיבו השנים –,אבל אילו עשינו זאת בפורים, היית מנחש מייד, שאנו מותחים אותך. לכן, עשינו זאת בחנוכה וראה, כמה הצליח הדבר.. כמעט מתת מפחד..”
התמוטט חיים מרוב התרגשות ובושה ונפל ארצה המום כולו. נבהלו שני החברים, הזעיקו טקסי, הכניסו את חיים לתוכו, וליווהו עד מלונו. את הכתובת למדו מתעודת זהות שלו. כאשר הגיעו למלון, הוציאו אותו בזהירות מהמכונית, שילמו מכיסם עבור הנסיעה והושיבו את חיים על מדרגות בית המלון. כבר פנו ללכת לדרכם, כאשר התאושש פתאום חיים מעלפונו, קפץ על רגליו וצעק לעברם: "חשבתם לסדר אותי ואני סידרתי אותכם. מטייל אני יום יום אותו טיול באותו מסלול ממש ומרשה אני לכם להחזירני הביתה כל יום בטכסי על חשבונכם. חג פורים, זה חג פורים! הכל לגולדברג, לכל הרוחות! הה?
איימו שני החברים כלפיו, זה באקדוחו וזה במשרוקית של שוטר. אמר “השודד” לג’קי: “יודע אתה? מוטב ונעשה זאת בפורים ולא בחנוכה”.
“אבל, הן אז ידע כל אחד מיד שזו מתיחה. שזה סתם תעלול של פורים – השיב ה”שוטר".
“מוטב כך, לכל הרוחות! – השיב “השודד” –,מאשר להביא מיליונר רמאי שכזה למלונו על חשבוננו. הוא עוד מוכן להאמין באמת, שבעולמנו אין צורך בכסף כלל וכלל.”
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
יותר מכל זכור לי ביתנו ברחוב הכרמלית. משעלית מספר מדרגות צרות וגבוהות, עמדת לפני דלת… אבל.. לא!.. נתחיל ישירות מחדר האורחים.
שם, בפינה, עמדה ספה קצרה, ספה לשנים, שכמה אניני הטעם מבין האורחים המבקרים, קראו לה “שֶזלוֹנג”, כסא ארוך, כסא נוח בצרפתית. מצחיק… מצחיק באמת… מה לכסא ארוך ולספה קצרה? אך המשפחה קראה לה פשוט “סבא”, כי זה היה הרהיט הותיק ביותר בחדר ואכן הגיע לו מקום נכבד וגם שם חיבה.
כל הנכדים היו מקפצים עלי. מכולם, אהבתי ביותר את הבכור, את אברהם. מדוע דווקא אברהם? כי אברהם היה היהודי הראשון ולי ראשון היה זה. למעשה, קראו לו “פֶטִי”. קיצור שם מפטר, על שם סבו המנוח. שם המצלצל גם צרפתי. “פטי” קטן… ינוקא.. אני כיניתיו פתי… פתי קטן.. על שם שיר שהיה אהוב עליו ביותר, שאותו היה שר כשהוא מקפץ על מושב הקטיפה הכחול שלי, השזור כוכבי זהב.
אמו היתה מתרעמת ומוכיחה אותו: “פטי! לא יפה לקפץ על סבא! אתה בועט בו.. זה עלול להכאיב לו.” אזי היה פטי צונח בבת אחת מבוייש, מוריד רגליו ובידו הקטנה היה מחליק על הבד ולוחש: “סליחה.. סבא, סליחה.. סליחה..”
כאמור, הוצבתי בפינה, בפינת החדר. אולם לא התבישתי במעמדי זה. אדרבא! מפינתי שלטתי על יתר הרהיטים וזאת היתה זכותי הבלעדית. הן אני הייתי הרהיט הראשון שנרכש על ידי הזוג הצעיר לאחר נישואיו. היתה זאת אהבה ממבט ראשון. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם וזמן רב סבבו בחנות הדלה, המלאה רהיטים עד אפס מקום, עד שנחת עלי מבטה של האשה הצעירה. מייד, החלה להחליק בידה על גבי ולא סרה ממני עד שבעלה הצעיר קרא לבעל החנות והחל במשא ומתן מהיר, כי רק בי חשקה נפשה. הבעל הצעיר חייך, שילם עבורי מפרוטותיו הדלות ויחד נשאוני הביתה, אל חדרם.
אני הייתי חלוץ הרהיטים בחדר. הרהיט היחידי בחדר הריק. כי הרי לא תוכלו לכנות בשם “רהיט” מטת סוכנות קצרה, עשויה ברזל, שעמדה לאורך הקיר, מכוסה שמיכה צבאית דקה. זאת שמשה בלילה לשינה וביום כמקום ישיבה לאורחים הרבים. כי הרי לא יעיזו הללו לשבת עלי, על ה“שזלונג” החדשה.
פחות חשיבות תוכלו לייחס לכמה ארגזי עץ, תיבות אריזה לשעבר, ששימשו ארון, מזנון ומחסן לחפצים המעטים והדלים. אלו הפכו בשעות הארוחות למעין שולחן המכוסה בצעיף הרקום והצבעוני, מתנת אמא, המוסיף חגיגיות לטקס האכילה, כאילו אכלו השנים במלון מהודר.
אני שימשתי רק בשעות שמחה וחג, לשעת קריאת ספר.. להרהורים בשעות מרגוע וחלומות.. לחיבוקים.. לנשיקות. תחתי לא העמידו מעולם שום חפץ, כדי שרגלי החטובות ייראו לעיני כל בכל הדרן ויפיין.
לא במהרה נכנסו רהיטים חדשים לחדר, מבלי שהדבר יעורר ויכוח, סוער לפעמים, בין בני הזוג. הן את כולם צריך היה להתאים אלי, ליופיי, לגזרתי האצילה וצבעי העדין והמבריק. להכניס סתם שולחן המוני עם כמה כסאות, בעלי רגליים פשוטות וישרות לאימה, היה בזה מחילול השם, שלא הייתי מוכנה לסלוח ולכפר עליו. כאשר מישהו מהחברים, סתם מבקרים או קרובים, שלא חיבבוני במיוחד, הביט עלי בעיני לעג, כאילו אומר: “מה לסנוב זה במשפחת עובדים צנועה?” והתיישב עלי על אפי וחמתי, הייתי מוחה בכל תוקף באנחות קפיצי עד שהמבקר המבוייש חזר והתישב על המטה הקשה. כך יאה לו!
האשה הצעירה, רחל, ממש העריצה אותי. בכל פעם שהיה עליה להחליט משהו, היתה מתיישבת בחיקי, מחליקה על המסעד הכחול בידה הענוגה ולוחשת: “אנא! חבובה שלי.. הגידי.. מה עלי לעשות? הן את ה”אורים ותומים" שלי.. נא! אמרי לי, חכמה שלי."
הבעל, משה, לא חיבבני מעולם. לא זו בלבד שנאסר עליו להתיישב עלי בבגדי עבודה, אפילו לרגע קט. ונאלץ היה להחליף את נעליו ואפילו להשיל את נעלי הבית, בטרם יעלה עלי, אלא אף הוטל עליו בכל יום ששי לצחצחני מכף רגל ועד ראש בחומר מבריק ולשפשף את כל כולי, על כל השקעים, הבליטות והחיטובים, היטב היטב, עד שהברקתי כולי כמראה לכבוד שבת. את הכרים והמסעד היה נאלץ המסכן להבריש במברשת רכה עד שרחל????? 1ואמרה לפעלו די, בצרוף דברי שבח ונשיקה. מה הפלא שמשה חש אלרגיה כלפי ובלעג כינה אותי ה“אורן קוידש שלה”.. ארון הקודש.. מצחיק.. מה לספה ועוד מיוחסת כמוני ולארון? הוא גם לא דיבר עלי אחרת מאשר בלשון סתמים… “היא”.. “היחסנית”.. “זאת”.. “החבובלה”.. ועוד.
החזית נגדי התרחבה, כאשר הופיעו אצלנו הצוקרמנים. בהם מצא משה שותפים לדעה שלילית עלי, צוקרמן זה היה ברנש ציניקן וצהוב שיער, שמייד עם כניסתו לחדר, היה מתיישב עלי, נרדם כהרף עין ופותח בנחירות מחרידות. אוי ואבוי! תארו לעצמכם.. המחוצף נוחר עלי.. כאילו הייתי מיטת סוכנות דלה ומכוערת.
וזוגתו, זו, בעלת השפתיים הרזות והצבועות. היתה נהנית דוקא מנחרות בעלה ומוסיפה באנחה מתחסדת: “שינחר! לבריאות! עייף המסכן.. כל היום מנמנם ליד שולחן הכתיבה במשרדו ומעיד על עצמו שאין הוא נהנה משינה זו. לפחות יהנה מה”שזלונג" היפה שלכם.."
לאחר שרחל מצאה עבודה כמורה בבית ספר, רווח לשניהם. הם החלו לתכנן קניית רהיטים נוספים. היתה רחל אומרת: “הבה ונשאל אותה, את החבובה, באלו שותפים לחדר היתה רוצה?”.
משה היה צוחק ואומר: “מה יש פה לשאול? נקח את ה”אורים ותומים" שלך על הגב, נעמיד אותה בחנות הרהיטים, על רגליה החטובות.. שתיבחור כאוות נפשה.. אנו רק נשלם.."
“תתפלא ענתה לו זוגתו,היא כבר אמרה לי את הכל”.
“איך זה אמרה לך, התרתח משה הן לא שמעתיכן משיחות זו עם זו”.
“שתינו נולדנו במזל דגים. לכן, שותקות אנו כדג ומבינות זו את זו ברמיזה”.
“כדרך הנשים” לעג לה משה.
“כדרך החכמים” השיבה זוגתו.
חייכה לה רחל. סתם לצון חמד לו.. סתם קינטור.. וכי מה יודע הוא, הכופר מלידה, על הסגולות החבויות באהובת נפשה?.
כשהגיעו שניהם לחנות הרהיטים, התלחשה רחל ארוכות עם בעל החנות. מייד הגיעו, לאות שניתן על ידו, שולחן בהיר וחנני, ארבעה כסאות הכרוכים אחריו, כאילו היו ילדיו, ומאחורי הכבודה הזאת מדדה ארון נאה, מכוסה זכוכית למחצה, דרכה נשקפו מדפים גדולים וקטנים ומחיצות למיניהן..
משהובאו הביתה, הסתדרו הרהיטים החדשים ביניהם ללא מענות וללא אומר. איש מהם לא העז להיכנס לתחום הספה המיוחסת ולנסות להזיזה ממקומה. שינסו… שיעיזו.. מייד קבלו את מרותי וחיכו בסבלנות עד שיאבקו אותי ראשונה.. תורם יגיע… שיתאזרו בסבלנות…
המטה הישנה, נשארה עדין בחדר והביטה בעינים כלות ונעלבות על שכניה ההדורים, המבריקים, הצבועים לכה. כדי לפייסה, כיסוה עתה במרבד מזרחי, צבעוני, שנקנה בתשלומים. וכי אין מגיע לה המשרתת אותם במסירות, שנה אחרי שנה, לישיבה, שינה ומנוחה קורטוב של פאר?
בחשאי, ללא רעש, סולקו הארגזים, ששימשו זמן רב מלתחה, שידה, ארון ומזנון. לאחר שאוצרותיהם הועברו לארון החדש, נבקעו ונגזרו לגזרים ושימשו לחימום מי האמבט, לקראת שבת, בדוד הישן והמגושם.
עתה יכלה הספה למלוך בחדר ערוך כהלכה. אפילו משה נהנה הנאה רבה מהשינוי שחל בחדר. אומנם, את ריבו איתי המשיך לריב. עדין נאסר עליו לשכב פרקדן עלי בטרם ירחץ, יחליף את בגדיו וינעל נעלי בית. לרוב, ישבו עלי רחל עם חברה מבית הספר או סתם ידידה ופטפטו להנאתן בפינה השקטה.
כמובן, שכל זמן שנשאר שטח פנוי מתחת לחלון או באחת מפינות החדר, תכננו השנים להוסיף עוד משהו שימושי, שיקל על החיים וינעימם. לא סתם לדחוס דברים, אלא משהו כזה.. שיוסיף לחדר.. או.. נאמר.. איזו שידה נמוכה מלאה מגרות לגרבים ומטפחות אף… איזה שרפרף.. מין הדום רגלים על יד הספה המיוחסת.. כדי לתת פורקן לרגלים העייפות.. או.. נאמר.. עגלת תה על גלגלים מוכספת ונוצצת.. או..
סרבתי בתוקף. מה פתאום דרוש לי שרפרף? הסנדלר אנוכי? מי זה צריך שולחן על גלגלים, כשאין לו לאן להתגלגל? הן המטבח סמוך לחדר.. רק לעבור את הסף.. פסיעה קטנה.. אם ארשה להם.. לתמימים אלה.. עוד יכניסו כסנוע, מכתבה, ומזנון עצום. בכל זאת פטור ללא כלום אי אפשר.. תוך מחאה והסתיגות חריפה ולאחר היסוסים רבים הסכמתי.. לכוננית.. שיבושם להם! במיוחד נעתרתי למבטה העגום של רחל.. דוקא בכוננית חשקה נפשה.. וכי מה לא אעשה למענה..
שאל משה את רחל, מה הטעם להוסיף עוד רהיט לחדר הצפוף בלאו הכי. עוד אחד כזה שאינו מוסיף ואינו גורע. הוא, משה, טרם התרגל לאלה, שנרכשו כבר.
"שכחת, שמורה הנני, התרעמה רחל, ולמורה יש ספרים, כפי שידוע..”
"אבל אלה ניצבים ללא תרעומת על הארון החדש טען משה, מה הטעם לתפוס גם את הקירות?”
"מה הטעם? מה הטעם? חיקתה אותו רחל, עברה גוררת עברה וספר גורר ספר.. עתה, משיש לנו הכסף, נקנה גם תרבות. לא יזיק גם לך להציץ באחד מהם. מובטחני, שלא תיפגע ממנו חלילה..”
"אבל גמגם משה, מכל השנים, שחי אני עמך, חכמתי. מלומד אנוכי כהלכה.. ממש פרופסור. וחוץ מזה.. לא אדע איזה ספר לקנות.. כה רבים הם..”
חייכה רחל ולא השיבה דבר.
“אהה! הוסיף משה בערמה, “ההיא” תבחור למעננו את הספרים.. כפי שבחרה את הרהיטים.. האין זאת?”
"תתפלא ענתה זוגתו, אצלי בכיתה יש יותר מטומטמים ממנה ולמדו לקרוא ולכתוב. האם לרהיט אין..”
"נשמה.. אינטליגנציה.. שכל ותבונה ניכנס משה לתוך דבריה ובכלל הן בגלגול קודם היו אלה כולם לבטח מלומדים גדולים.. אדמוראים.. גאונים ממש..”
לאט לאט הלך החדר והתמלא. לאט התכסו הקירות הערומים בכל מיני תמונות שנקנו פה ושם או נתקבלו במתנה לכבוד יום הולדת או יום החתונה. החלונות קושטו בוילונות צחים כשלג והאוירה נעשתה ביתית ורגועה.
כל זה נשתנה בבת אחת כאשר נולד הילד הראשון, אברהם. ילד, בעל עינים כחולות גדולות ובולטות, ראש גדול מכוסה פלומת משי בהיר ופה מחייך ורעב. מטת הסוכנות הסתלקה לבלי שוב. נוסף לדירה עוד חדר, חדר סמוך שהתפנה, ואליו הוכנסה מטה חדשה כפולה עם ארוניות, ארון בגדים, ארגז מצעים וכמובן.. עריסה לתינוק. את כל אלה לא זכיתי לראות. היה זה עולם שלא הכיר אותי כפי שאני לא הכרתיו. זרים היינו זה לזה.. כמעט זרים.. כי מחדר זה בקע בכיו של התינוק והגיע אלי. גם רחל לא שכחתני. היתה נכנסת, מתיישבת בחיקי כבזמנים ההם, הראשוניים, כשבחיקה התינוק המחייך והשמנמן יונק וישן יונק וישן. הוי, איזה ישנן היה זה! ואיזה קולות של מצמוץ והנאה היה מוציא בשעת היניקה. מן הסתם גרגרן יהיה..
יום אחד, מספר חדשים לאחר מכן, נפתחה הדלת מהחדר הסמוך, החדר “שלהם”. הלך הפתח והתרחב מרגע לרגע, כאילו איזה בעל חיים בלתי נראה מנסה להידחק דרכו והופיע הראש הבהיר ואחריו כל הגוף השמנמן של ילד, שרק תמול היה תינוק בעריסה. ולמי, חושבים אתם, קרב הוא בזחילה? כמובן, אלי. אותי הכיר ואלי זחל במהירות, התקרב קרוב קרוב, אחז ברגלי ולאט לאט טיפס ועמד. הוא החל להקיפני בצעדים כושלים ומהססים, כשהוא נתפס בי ולא מניח את ידו הקטנה ממני. נס.. הוא הולך.. מתקדם לאורכי ולרוחבי, הלוך ושוב, הלוך ושוב.. הלוך ונופל.. וקם וצועד את צעדיו הראשונים ומחייך בעינים מתגלגלות מצחוק. גאה הייתי על שבחר בי כמשענתו ואלמלא הייתי ספה, הייתי מלטפת את ראשו הבהיר כפרס ואות חיבה על פעמיו הראשונים.
תחתי היה מסתתר, כאשר אמא היתה גוערת בו על משובתו. ישב שם בשקט בשקט בוהנו בפיו, כאילו בקשני לשמור על סודו. ואכן שמרתיו היטב ולעולם לא גיליתי לאיש, הן משפחה אחת היינו. זה הוא, אבי הקטן, שקרא לי בשם “סבא”. עדין לא ידע לבטא את האות פ" וכך נתקבל שמי לעולם ונשאר שגור בפי כל. מעתה הזדקנתי והפכתי ל“סבא”.. חא!.. חא!.. חא!..
משגדל והחל להתרוצץ גם בחוץ ולהתרועע עם שובבים כמוהו, היה סר אלי תכופות, מטפס עלי ומספר לעצמו סיפורים, כשהוא שר שירים שלימדה אותו רחל, עד שהיה נרדם ואני שמרתי עליו בל יפול ויינזק.
במשך השנים חלו שינויים רבים. רהיטים יצאו ורהיטים באו וה"סבא” קיים ועומד במקומו הקבוע מששת ימי בראשית, בכל תפארתו, מבריק ומצוחצח כתמיד. הארון פינה את מקומו למזנון ארוך בעל מדפים ומגרות לרוב. נוסף שולחן צרפתי, נמוך קומה, בעל סגנון עדין וזר, שצבעו לא התאים לצבעי. היטב חרה לי הדבר ובעיקר משום שהוא התייצב לצידי, כאילו מחיצה חיה ביני ובין החדר ועוד היה מלווה שלש כורסאות רחבות, המקיפות אותו כמשמר כבוד. גאוה טפשית שכזאת..
עבר מספר שנים ולאבי נולדה אחות קטנה, שרה היהודיה הראשונה. ג“ינג”ית מתוקה, שקול בכייה, קורע לב, הפתיע אותי יום אחד. כבתחילה, האזנתי נרגשת לקולות ורשרושים שהגיעו אלי מהחדר “ההוא”. הן אבי “שלי” כבר גדול. איככה זה יחזור לבכות כתינוק בן יומו? משהו חדש קורה “שם”, משהו מסעיר.. משהו מסתורי.. התעלומה נפתרה כאשר רחל הופיעה בחדר עם תינוקת פצפונת על ידיה, התיישבה בנחת בחיקי וחשפה שד צחור ליצור הצעקני, שנרגע חיש עם התחלת היניקה. מששבעה, החלה התינוקת להתענין בעולם החדש אליו הוכנסה, כשהיא מסובבת את ראשה הג”ינג"י הלוך ושוב ועיניה תרות אחר החדר המוזר, הגדול, המוצל, המלא רהיטים כהים, דוממים, שאפילו קרני השמש אינם משחקים בהם. אכן.. סקרנית תהיה..
גם היא, כאחיה, למדה את תורת ההליכה כשהיא נאחזת בי, מתקדמת בהססנות על רגליה הקטנות ושולחת אחת קדימה בזהירות ואי בטחון, כאילו חששה שזו תישמט ממנה ולא תחזור אליה. צועדת היתה ומפזמת לעצמה מין לחן שכזה.. טים.. טם.. טים.. טם.. טים.. טם.. לחן חמוד של תינוקת המוסיפה לעצמה אומץ. כמה אהבתיה וכמה אויתי שלא תמוש ידה הקטנה מבדי לעולם.
בצילי גדלו השנים ובחדרי בילו את רוב זמנם הפנוי מהתרוצצות ברחוב. היא כרוכה אחריו כצל והם צוחקים יחד ורבים בהתלהבות, מיללים ומשלימים. מרביצים זה לזה ומתרצים.
מעתה, לא ניתן היה למוד את הזמן העובר בצעדים מהירים, בימים, חדשים ושנים. מעתה, קנה המידה היה דור. הילדים התבגרו, התחתנו, יצאו את הבית ולאחר זמן מועט הופיעו בבית לביקור, כאילו צמחו על עץ. הנינים.. יותר נכון הנינות, כי היו אלו ארבע בנות, אחת חמודה מהשניה.
הראשונה, בעלת ראש גדול, כשל אביה, ומכוסה אותה פלומה משית בהירה, אותן עינים כחולות, גדולות ובולטות, אותו מבט רגוע ושמח בחלקו. מין חיוך פנימי היה עצור בה. קראתי לה “אורניה”, הפטריה הראשונה, המופיעה לאחר הגשם ביער אורנים. גם היא טיפסה עלי וביקשה שאספר לה סיפורים. זה תפקידו של הסבא. עשיתי את עצמי כאילו מספרת והיא היתה מקשיבה, מהנהנת בראשה במין רצינות של תינוקת חכמה ואכן זוכרת היא עד היום את הרגעים הללו ושומרת בליבה את חוט הזכרון, הקושר אותה עם הספה הישנה. היתה זאת נינתי הבכירה, הראשונה בדור חדש וצעיר, כעין חזרה על הישן והטוב.
אחריה, באה במפתיע, ילדה עירנית, כהת שיער ובעלת עינית סגליות. כה סגולות היו, שקראתי לה מייד בשם אחלמית, הפטריה הסגולה. זריזה ושתקנית היתה. חבל לה לפצות פה. השתיקה היא זהב. אבל די היה בקריצת עין כדי שנבין זו את זו ועוד איך.. הן ידידות אנו..
אחריה, צצו, זו אחר זאת, שתי אחיות נחמדות, אחת כרוכה אחר השניה יומם ולילה, דינה ורינה. הן היו זורקות לי מבט ברכה חטוף ופנות למשחקיהן. הן עם “סבא” אי אפשר לשחק. זקן הוא, אם כי אוהב הוא אותנו. הוא חייב לאהוב. נינותיו אנו. אנו גם באות במיוחד להתראות אתו, שישמח קצת בנו.. שיסתכל.. שיסתכל ויחייך.
כן. כל אלו אוהבות אותי. אך מה לעשות, שאלה לא התחנכו על ברכי, על ריפודי? שבינתים הוחלף הוא פעמים מספר, כדי לתאם אותו לריהוט החדש, המודרני, הזר והמתנשא.
וכך אסיים את סיפורי בסיפור חיי. גאה בעברי ועגמומי קצת לזכר כל הקורות אותי. רהיט עתיק אני, המתרפק על שנים שעברו, בהן שלטתי על ממלכה שלמה של רהיטים, בחדר של זוג צעיר, שהחלו את חייהם.
בינתים, דהה ריפודי. עוד נזכרים בי לפעמים ומעבירים פלנלית רכה על גופי, להסיר ממני אבק הדורות שהצטבר יחד עם הזכרונות ולהחזיר את הברק לקדמותו, כאילו אפשרי היה הדבר. רגלי זקנות כמוני ומשופשפות פה ושם, גבי אינו נישא בגאון כבעבר וכל מה שנותר לי, לאחר שעולם הרהיטים מת בשבילי, הוא עולם היצורים החיים.. רצף הדורות.. שעדין מחייכים אלי, קורצים לי עין.. התזכור, “סבא"? והולכים לדרכם.
אולם, די לי בליטוף עיניהם ודי לי באותו חוט סמוי שעדין קושר אותי אליהם. לעתים, מבולבל ונבוך הנני. מלא פקפוקים וחששות.. האם עודני ה"סבא”, שכולם פנו אליו, ליטפו אותו באצבעותיהם, שאלו בעצתו, נהנו מנסיונו הרב.. או סתם רהיט אני, שעוברים לידו באדישות, כאילו אינו קיים כלל.
**ז. אלבלינגר.**
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
-
כשלוש מלים בלתי–קריאות במקור – הערת פרויקט בן–יהודה. ↩
“אמא? – שאלה רקאני –, נכון, ששמוצי כלב חמוד?”
"חמוד מאוד – אישרה האם מבלי להרים את עיניה מהתפירה.
“את יודעת, אמא – הוסיפה רקאני –, שזה השמוצי שלנו – איננו כלב סתם.. ככל הכלבים.. הוא חבר שלנו.. הוא כעין אח גדול, השומר עלינו, בל יאונה לנו כל רע. רק במקום שהוא ידבר אתנו, הוא נובח.”
“אבל – נכנסה גמאני לדברי אחותה –, אנחנו, שתינו, מבינות כל נביחה שלו, כאילו נבח עברית.”
"באמת? – שאלה האם בספקנות.
“באמת! – אמרה רקאני –, למשל אתמול הוא נבח נורא על יד הדלת. כאשר הצצנו החוצה, ראינו כלב גדול עומד לפני הבית ומריח את החול. מיד הבינונו שזה כלב מרגל. הוא בא לרגל אצלנו, אם במקרה לא נמצא פה כלב, ששמו – שמוצי. לכן ציוינו על שמוצי לשתוק. כדי לא לגלות, שאכן הוא נמצא אתנו.”
"ומה קרה? – הוסיפה האם לשאול.
"אבל שמוצי שלנו בשלו. – המשיכה רקאני לספר –, במקום לשתוק, הוא יילל, ייבב, נבח והסתער בכוח על הדלת. עוד מעט והיה שובר אותה כולה. הוא גרד ושרט, וקפץ על הידית. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו לפתוח את הדלת והוא פרץ דרכה החוצה!
“את יודעת, אמא, מה הוא עשה? – שאלה גמאני –, הוא רץ כחץ מקשת אל הכלב הזר, אבל לא התנפל עליו, כפי שהוא עושה תמיד, כאשר כלב זר מסתובב על יד ביתנו”.
“מה שהיה משונה, אמא, – אמרה גמאני בהתרגשות –, ששני הכלבים הסתכלו זה בזה, ייללו קצת והכלב הזר הסתלק לו לאט, מבלי ששמוצי ירדוף אחריו.”
“איני רואה מה משונה בהתנהגות הכלב הזה? – אמרה האם –, אולי הוא שמע, שאתן מרחמות על כלבי רחוב זרים ומכניסות אותם הביתה. הן כך קרה גם עם שמוצי בשעתו.”
“אבל שמוצי אז נטפל אלינו והלך אחרינו עד הבית – מחתה גמאני –, וזה הכלב הזר הגיע ישר לבית, כאילו ידע את כתובתו של שמוצי.”
“כנראה – אמרה רקאני –, הוא ידע את כתובתו. כי הוא בן דוד שלו. והא1 בא למסור לשמוצי דרישת שלום מהמשפחה. ככה החלטנו שתינו.”
“ולשם כך עשה את הדרך הארוכה? – צחקה האם –, הן קיים דואר, טלפון ומברקה.”
“לא בשביל כלבים, אמא – צעקה גמאני –, הם לא הולכים לבית ספר ולא יודעים לקרא ולכתוב. אז איך הם יכולים להעביר ידיעה על עצמם?”
“אין זאת – הוסיפה האם –, אלא שעמדו שניהם זה מול זה ויבבו, משום שפחדו זה מזה. כל כלב זר המתקרב לבית, חושש מבעל הכלב המבויית, פן יגרשו. וכל כלב הגר בבית, מגן על עצמו בכל כוחו מפני אורחים בלתי רצויים, פן יקפחו את מזונו ואת מעמדו בבית. אבל, אתן הן מכירות את הגיבור שלנו. הוא אמנם יצא להלחם בזר, אבל משקרב וראה, שיריבו גדול ממנו, פג אומץ ליבו ויבב מפחד.”
“לא, אמא! – אמרה רקאני –, את לא היית שם ולא ראית איך שמוצי עקב בעינים עצובות אחר הכלב הזר, עד שנעלם מעיניו. רק אז שב הביתה, רבץ מיד על השטיח שלו ולא הוציא הגה מפיו. אולי הוא הרהר על אבא ואמא שלו, על אחיו ואחיותיו והתגעגע אליהם. מה שיותר אחים – יותר הוא מתגעגע. נכון?”
“שמוצי! – פנתה גמאני לכלב –, יש לך הרבה אחים?”
"הב! הב! הב! – השיב שמוצי.
“כנראה שיש לו שלושה אחים. כמספר נביחותיו – אמרה גמאני –, הן אמרתי לך אמא, שאנו מבינות כל נביחה שלו. וכמה אחיות יש לך, שמוצי? – הוסיפה לשאול”.
הסתכל שמוצי בעינים עצובות על הבנות והשיב בייבבה דקה.
“כנראה שקיבל ידיעה על מחלת אחיותיו – ניחשה גמאני –, לכן אין הוא רוצה לספר עליהן. הבן־דוד שלו סיפר לו לבטח הכל ועכשיו הוא משתתף בצער המשפחה ומאחל לאחיותיו שיבריאו מהר.”
“ואולי מתה אחת מהן מכלבת או נדרסה על ידי מכונית? – שיערה רקאני –, הכלבים אינם רגילים לכללי זהירות ואינם מבדילים בין צבעי הרמזור. לכן הם נפגעים. כך כתוב באנציקלופדיה.”
“חס וחלילה! – צעקה גמאני –, למה שיידרסו? אולי חלתה בשפעת או נזלת ושמוצי שלנו כה אוהב אותה, שהוא חרד לשלומה ולבריאותה.”
"ואולי הוא מתגעגע לסבא שלו? שמזמן לא סיפר לו סיפור ולכן הוא מתהלך עצוב? – ניחשה רקאני;
“אז מה יש? – התערבה גמאני –, נוכל אנחנו לספר לו סיפור ולשמח אותו”
אבל שמוצי לא היה כנראה מעונין בשום סיפור. הוא נרדם בינתים והוציא נהימת בשנתו מפיו ורק קצה זנבו התרומם והיכה על השטיח.
“נחכה עד שיתעורר – הציעה רקאני –, לא נפריע לו לחלום על משפחתו.”
שמוצי הניע בראשו לאות הסכמה וחדל להניע בזנבו. שתי הבנות עברו לחדרן, כדי לשחק בשקט.
“את יודעת, – אמרה רקאני –, גם לכלבים יש נשמה הם חשים כל דבר כמונו. אם למשל, שמוצי רעב או צמא, הוא מתחיל להתרוצץ ולנבוח בחזקה, אז יודעים, שיש להאכילו או להגיש לו מים. אם קר לו – הוא רועד כולו ורוצה להיכנס לחדר, בו בוער תנור, לרבוץ ולהתחמם על ידו.”
“נכון! – אמרה גמאני –, יש לו גם נשמה, כי הוא נושם חזק ואפילו מתעטש לפעמים. זה סימן, שהוא הצטנן מהקור בחוץ וצריך לכסותו בשמיכה. כדי שלא יחלה.”
"נחכה לאביב – אמרה רקאני –, כאשר יגיעו ימים חמים יותר, הלבלוב והפריחה, נצא אתו לטיול רחוק.. רחוק מהבית. כמו עם לסי. הוא ילך לצידנו וישמור עלינו מכל צרה, כי הן אחינו הגדול הנו וזו חובתו כלפי שתי בנות האוהבות אותו.
“בטח! – אישרה גמאני –, רק שלא יעלה בדעתו לברוח שוב מאתנו ולהשאיר אותנו לבדנו בדרך. את זוכרת איך הוא חזר אלינו, כשזנבו שמוט מרוב בושה, על שעזב אותנו. אפילו, אם הוא הלך לבקר את המשפחה שלו, יכול היה קודם לספר לנו ואנו היינו מבינות. אבל אני סולחת לו”
-
כך במקור. צ“ל ”הוא" (פר"י) ↩
“במה נשחק היום? – שאלה רקאני –, אולי ביום הולדת?”
"למי יש יום הולדת? – שאלה גמאני –, לי כבר היה. גם לאמא. גם לאבא. אפילו לסבא.
"לי יהיה יום הולדת בעוד שלושה חודשים – אמרה רקאני –, אז אין טעם לערוך לי עכשיו יום הולדת. אז למי?
“אני יודעת! – קראה גמאני –, יש עוד מישהו, שלא עשינו לו יום הולדת. לשמוצי המסכן, שלא זכה מימיו ליום הולדת.”
"אבל איך נוכל לעשות זאת ואין אנו יודעות מתי נולד –? אמרה רקאני –.
“ומה נכין ליום הולדת שלו? – שאלה גמאני –, הן מתנות לא כדאי להביא לו. הוא יאכל אותן או יקלקל אותן מיד. הוא נורא קלקלן. אז בלי מתנות ובלי ממתקים איך הוא ידע שזה יום הולדת שלו?”
“אני יודעת! – קראה רקאני בשמחה –, נכתוב לו מכתב ברכה.”
“ואם נמסור לו אותו – העירה גמאני –, אז החמוד שלנו יאכל אותו או יקרע אותו לגזרים..”
“לא! – אמרה רקאני –, לא נמסור לו ליד, כמו אצל בני אדם, אלא נתלה לו על הצואר או על הזנב, כדי שלא יוכל להגיע אליו בשיניו”.
“אבל, – טענה גמאני –, אין הוא יודע לקרוא. אז מה זה חשוב אם נתן לו אותו לפה או נתלה לו על הזנב. מכתב ברכה צריך לקרא, כדי שיוכל לאמר תודה רבה עבור הברכה. ומה נכתוב לו? הן זו צריכה להיות ברכה במקום מתנות?”
“מובן! – הסכימה רקאני –, נכתוב לו משהו מצחיק. כי את יודעת.. ביום הולדת צריך להיות שמח..”
“לא! איני מסכימה! – התנגדה גמאני –, ליום הולדת לא כותבים דברים מצחיקים. כי זה חג רציני. רק פעם בשנה. את היית רוצה, שיכתבו לך משהו מצחיק ליום הולדת?”
"כן! – התעקשה רקאני –, דוקא מצחיק! ביום הולדת צריך לצחוק ולהשתולל. מה פתאום רציני?
“לא מצחיק! לא מצחיק! – צווחה גמאני –, נכון, שאתה אינך רוצה דבר מצחיק ליום הולדת שלך, שמוצי? נכון שתיעלב?”
“אז בואי ונטיל גורל – הציעה רקאני –, נקח שתי פתקאות. על אחת נכתוב “מצחיק” ועל השניה – “לא מצחיק”. נשים אותן בקופסה ושמוצי יוציא את הפתק הזוכה. בסדר?”
“בסדר! מסכימה.” – נענתה גמאני.
הכינה רקאני שתי פתקאות, כתבה מה שכתבה, קיפלה אותן, שמה בקופסה והבנות קראו לשמוצי. אבל שמוצי לא הזדרז לגשת ונבח בקול רם: “הב! הב! הב! אני לא משחק!”
"אבל, זה ליום הולדת שלך, טפשון – ניסתה גמאני לשכנעו –,
אבל שמוצי בשלו: “הב! הב! הב! אני עסוק עכשיו. אין לי זמן.”
בלית בריר,ה הוציאה גמאני את הפתק ופתחה אותו. והנה כתוב בו בפירוש: “לא מצחיק”. לאחר שגמאני קפצה משמחה על נצחונה, התיישבו שתיהן מחדש לכתוב את המכתב. כמובן, שרקאני היא הכותבת, כי היא הידענית ויודעת לכתוב אותיות כתיב.: “כלב נחמד, אנו מברכות אותך, שתחיה הרבה שנים..”
“מה זה הרבה שנים? – שאלה גמאני –, צריך לכתוב עשרים שנה. אני יודעת כבר לספור עד עשרים ואני יודעת שזה הרבה.. המון..”
“ואני יודעת לספור עד מאה וזה עוד יותר הרבה – אמרה רקאני–, נכתוב מאה..”
"לא! רק עשרים! – צווחה גמאני.
“לא! רק מאה – התעקשה רקאני – אמא! כמה זה הרבה?”
"כדי שלא תריבו, בנותי, – יעצה האם – כתבו גם עשרים וגם מאה. יצא מאה ועשרים, כפי שיהודים מברכים זה את זה. “עד מאה ועשרים!”
"יופי! – אמרה רקאני –, בואי ונמשיך. “אתה אמנם חיה נחמדה..”
"לא נכון! כלב זה בהמה. שמוצי יכול להיעלב אם נקרא לו “חיה”. אמרה גמאני.
“לא נכון! את רק בכיתה א” ולא יודעת כלום. כלב זה חיה. כתוב – “מחיות הבית” והוא גר בבית. נכון, אמא? – שאלה רקאני.
“אתן שואלות על סתם כלב – התענינה האם –, כלב כלשהו?”
"לא! על שמוצי. – השיבו הבנות.
“ובכן, – אמרה האם –, לפי שכלו – הוא בהמה. ולפי התיאבון שלו – הוא חיה.”
“את משמיצה אותו, אמא! – צעקה רקאני –, את מוציאה עליו דיבה. הוא נחמד וכלל וכלל לא חיה. הוא אהוב שלנו. הוא שוקולד שלנו.”
“מתוקיייי – התמוגגה גמאני –, חמודייי.., יקירי…”
"די! נמשיך לכתוב – צווחה רקאני –,: “אתה אמנם חיה, אבל אנו אוהבות אותך בכל לב ונפש ומאחלות לך נחת מאתנו. שלך לתמיד – רקאני וגמאני.”
יופי! – הציעה גמאני –, מכתב ברכה זה, טוב אפילו… למלך הכלבים. עכשיו בואי ונקריא לו את המכתב. הן זה יום הולדת שלו. ומה יהיה אם הוא לא יבין?"
“הוא יבין! – התרגזה רקאני –, יבין ועוד איך! הוא כלב חכם נורא.”
“אמא! – שאלה גמאני –, מה יהיה אם הוא בכל זאת לא יבין? הן לא נוכל לכתוב לו בשפת הכלבים.”
“אז לא יבין! – פסקה האם –, העיקר שיקבל את הברכות.”
ישבו שתי הבנות משני צידי שמוצי, שרבץ על הרצפה וקשקש בזנבו לאות רצון. הוא הסתכל במבט מלא חכמה על שתי הידידות שלו ורקאני הקריאה לו את הברכה מתחילתה עד סופה. שמוצי הודה להן בליקלוקים על פרצופיהן.
"הנה, אמרתי לך, שהוא יבין – התפארה רקאני –, איך הוא קשקש בזנבו וליקלק אותנו. אין כמוהו בכל העולם. ועתה, גמאני, בואי ונרים אותו לכבוד יום ההולדת שלו.
"כמה פעמים? – שאלה גמאני.
"כמה שכתוב במכתב. השיבה רקאני –, מאה ועשרים פעם.
אבל הוא עוד צעיר – התנגדה גמאני –, הוא אולי… בן שלוש. אז למה להרים אותו כל כך הרבה פעמים? ארבע פעמים זה די והותר.
"את בעצמך הצעת עשרים. אז למה פתאום רוצה את להרים אותו ארבע פעמים ודי?
“ואת הצעת מאה פעמים! – אמרה גמאני – אם נצטרך להרים אותו מאה פעמים, לא נספיק עד הבוקר..”
אבל לשמוצי נמאס המשחק ביום הולדת. הוא חש בחוש הריח שלו, שהולכים לעולל לו תעלול. הוא ידע היטב את שתי גבירותיו הצעירות. הבין מעיניהן המבריקות, שזוממות הן משהו, שאינו מנבא טובות. לכן, נבח בחזקה, קפץ על רגליו והסתתר מתחת למיטה. מה שבטוח – בטוח. משם המשיך לנבוח ולייבב. התנהגות שאינה הולמת כלב, שזה עתה ערכו לו יום הולדת. באמת… בהמה טפשית. כלב טפש ומטופש, שאינו מבין כלום ומקלקל כל משחק. ולשכזה עוד לערוך יום הולדת עם מכתב ברכה ועם הרמות.. לא! לא כדאי!.
קורותיו של הכלב “סרי”, כה מוזרות, שכדאי שאספר עליהם. השם “סרי” עצמו – כרוך בסיפור מענין. זה קיצור מהשם “קיסר”. ובכן הקשיבו.
פעם אחת נסע אביהן של רקאני וגמאני לתל־אביב, כדי לקנות להן כלב. היה זה לאחר שכלבן האהוב, שמוצי, נעלם מהבית ולא חזר עוד.
נכנס האב לחנות, בה מוכרים בעלי חיים, ומבטו נפל על כלב נמוך קומה, שפרוותו – תלתלים שחורים ולו זנב לבן קצר ומצחיק. הוא גם נבדל מיתר הכלבלבים בעיניו הפיקחות והמחייכות. שאל האב למחירו. אולם בעל החנות סירב למכרו. הוא טען שהוא הקיסר של הכלבלבים, הטוב, היפה והפיקח מכולם ואינו מיועד למכירה.
אולם אבא ידע שזה רק תכסיס מצד המוכר, ושעמד כבר לצאת מן החנות, נעתר לו בעל החנות והסכים למכור את הכלבלב, אבל דרש במחירו סכום גבוה. לאחר שהשתוו על המחיר, לקח אבא את הכלבלב ונסע אתו הביתה.
הבנות אמנם אמרו שלעולם לא יאהבו עוד אף כלב, לאחר ששמוצי שלהן נעלם. אולם מיד התנפלו על הכלבלב בליטופים ובביטויי הערצה. כאשר סיפר להן האב, על התואר “קיסר”, בו זיכה בעל החנות את הכלבלב – קרו לו מיד “סרי” כקיצור מ–קיסרי.
סרי היה כלבלב שקט ומנומס להפליא. לא נבח על אורחים, אבל גם לא התחנף אליהם. התנהגותו היפה בשעת אכילה הביאה לידי כך, שאת ארוחותיו אכל בחברת בני המשפחה, כשהוא יושב על כסא, ליד השולחן. הוא אפילו שימש דוגמה לשתי הבנות בנימוסי אכילה שלו והן חדלו לחטוף אפילו מן העוגות וממתקים וחיכו עד שיקבלו רשות מאת אמא.
סרי, לא עזב את הבנות לרגע. הוא השתתף בכל משחקיהן. הוא גם הכיר היטב את כל חבריהן ואת מקום מגוריהן של כל אחת ואחת מהן. לעתים, כאשר אמא הזדקקה לאחת מהבנות או לשתיהן יחד, לא היתה נאלצת לאמץ את גרונה ולקרוא בקול רם לכל אורך הרחוב, כפי שאמהות רבות עושות זאת. היא היתה פונה לסרי ואומרת לו: “לך והבא לי את רקאני, או את גמאני, או את שתיהן!”
היה סרי יוצא מן הבית, רץ כחץ מקשת ישר לבתים המוכרים לו היטב. הוא סר לראשון מהם ומגרד בדלת בעדינות. משזו נפתחה, אין הוא פותח בנביחות ככלב בלתי מחונך, אלא עומד, מחייך ומקשקש בזנבו הלבן. דרי הבתים, שידעו עליו רבות, היו אומרים לו: “הן פה” ומזמינים אותו פנימה, או: “הן אינן פה” וסוגרים לאט את הדלת, כדי שיבין. היה סרי רץ לבית שני וכך עשה סיבוב של בתי מכרי גבירותיו, עד שמצא אותן.
במקרה ומצא דוקא את זו שלא נקראה לאמא וכסימן לכך – היה מפסיק לקשקש בזנבנבו, היתה האחרת אומרת לו את שם החבר או החברה, אצלם בילתה השניה, וסמוך על סרי שימצא את מבוקשו. אז היה נובח קלות, פונה לדרכו – ומסובב את ראשו כדי לראות אם גבירתו באה בעקבותיו. היה מביא אותה לפני אמא, כולו גאה על חכמתו וקופץ משמחה על הצלחתו.
סרי גם הכיר את אות השריקה, אותו סימן המוסכם בין הבנות ואמן והיה מופיע מיד לשמע השריקה, כאילו בא מתחת לאדמה. הוא היה מלווה אותן לבית הספר. בשעת הלימודים היה מסתובב בחצר הנרחבת, או יושב לו באיזו פינה שקטה. משנשמע הצלצול האחרון והתעוררה ההמולה הרבה בכל בית הספר, היה סרי אץ ומחכה ליד השער, יחד עם כל ההורים, שבאו לקחת את ילדיהם הביתה.
סרי, היה אהוב על כולם בבית. לכן, כאשר נעלם פעם אחת מהבית ואף לא נענה לקריאות ולקול השריקה המוסכמות, קמה בהלה גדולה. הבנות והוריהן רצו מבוהלות משכן את שכן, מרחוב לרחוב. אולי.. בכל זאת.. אפשר.. שראו את הכלב? ונענו בשלילה בכל מקום. איש לא ראה אותו ואין זאת, אלא נגנב. מי היה עשוי לגנוב אותו? הרי ברור לכל, שסרי לא נעלם מרצונו, כפי שעשה זאת קודמו, שמוצי. אין גם לחשוד בילד כלשהו שיגנוב את סרי, כי הוא היה לבטח מתגונן בכל כוחו, שורט ונושך ונובח בקולי קולות. כנראה.. שגנב אותו אדם מבוגר.. גנב כלבים,..כזה, המתהלך עם שק גדול בידו, מכניס חד שנים את הכלב לתוכו ומסתלק חיש מהר כדי למכור אותו במחיר גבוה. כל כלב מאומן ומבויית תמיד יקר ויש קופצים רבים עליו.
הלך אבא עם כל משפחתו לתחנת משטרה, כדי להגיש תלונה על גניבת כלב.
שאל אותו השוטר: “אולי חזר הכלב שלכם לבעליו הקודמים?”
“אבל לא היו לו בעלים קודמים – הצטעקה רקאני –, אבא קנה אותו כאשר היה כלבלב קטן. כזה שחור ונחמד..”
“ואבא קנה אותו בתל־אביב ולא בראשון – הוסיפה גמאני –, איך הוא יכול לצאת לדרך ארוכה כזאת לבדו? הן יש סכנה בדרכים”
"והוא לבטח אינו זוכר אפילו את הסוחר שמכר אותו לאבא – " קראה רקאני –, "גנב אותו איש רע ומי יודע מה יעשה לו? – יבבה גמאני.
רשם השוטר את גילו של סרי, תיאוריו וצבע פרוותו ואפילו את זנבנבו הלבן, כסימן בולט מפרוותו השחורה, בספר הגנבות העבה והבטיח לעשות כמיטב יכולתו: "כן, אדוני! אעשה כמיטב יכולתי.. אני מבטיח – אמר הסמל.
"מה זה כמיטב יכולתו? – שאלה רקאני –, הוא יחזיר לנו את סרי?
“הוא אף לא הצטער על סרי כלל וכלל – אמרה גמאני –, לא אכפת לו כלל, שנעלם.”
"לא נכון! – מחתה רקאני –, הוא רק העמיד פנים. אבל הוא יתן פקודה לשוטרים והם יחפשו את סרי בכל מקום.
“המשטרה אינה יכולה לעסוק בחיפוש אחר כלבים – הסביר האב לבנותיו –, ישנם אלפי כלבים בכל מקום ישוב. רבים בורחים, רבים נדרסים, רבים נגנבים ורבים הולכים פשוט לאיבוד. איך רוצות אתן שהשוטרים יחפשו אחר כלב קטן כשלנו, במקום לרדוף אחר גנבים, הגונבים דברים יקרי ערך?”
"אז שלא יגיד.. כמיטב יכולתי – טענה רקאני.
“זאת צורת דיבור – הסביר האב –, אל לנו לסמוך אך ורק על השוטרים שימצאו את סרי. בואו נחזור הביתה, נערוך מועצת מלחמה ונחשוב, מה נוכל אנו, בעצמנו, לעשות כדי למצוא אותו.”
מיד לאחר ארוחת הערב, התיישבה כל המשפחה מסביב לשולחן להתיעצות. הכסא הריק של סרי ליד השולחן, העציב עוד יותר את הבנות. והביא אותן שוב לידי דמעות. אולם הן נמנעו מבכי וייללות ולפי פקודת האב, הביאו מחברת ועט. רקאני נתמנתה למזכירה של הישיבה וגמאני לעוזרת שלה.
פתח האב את הישיבה: “ראשית כל עלינו להיות בטוחים שסרי לא נגנב על ידי ילד מהסביבה הקרובה. כדי לוודא זאת – עלינו להכין מודעות ולכתוב בהן, שנעלם כלב קטן בעל פרווה שחורה מתולתלת וזנב לבן והעונה על שם “סרי”. כל המוצא הישר יואיל להביאו לבית מספר 22 שברחוב בר־יוחאי ויבא על שכרו”.
“אבל, אבא, – התרעמה גמאני –,אמרת, שילד גנב אותו ועתה, אתה רוצה לתת לו כסף על שגנב? ואם נכתוב שנעלם..”
"אם נכתוב שנגנב, הוא לא יחזיר לנו אותו, כי יפחד מהמשטרה – קראה רקאני.
"ועוד כולם ידעו שהוא ילד גנב ולא ירצו לדבר אתו – הוסיפה גמאני.
“לא! – אמר האב –, אסור לנו להפחיד את הגנב. אם נעמיד פנים שאנו מאמינים לו שהוא רק מצא אותו, ייתכן והוא יחזיר אותו. כי הן גנב אותו למטרה אחת בלבד והיא – להרוויח כסף.”
"אבל הוא יכול למכור אותו לאיזה מקום רחוק, שלא נמצא אותו לעולם – ייבבה רקאני.
אינני חושב כך – אמר האב –, אם ידע שלא נחשוד בו, יבא לבטח עם סרי. כי למה לו להתרוצץ ולחפש קונה, כאשר הוא יכול למכור אותו לנו, לקבל פרס כספי ועוד נאמר לו תודה רבה עבור יושרו."
"ואיפוא נתלה את המודעות הללו? – חזרה גמאני לשאול.
בכל מקום בו מתקבצים ילדים – אמר אבא –, כי ראשית כל, סומכים אנו על הילדים. הם זריזים, מתרוצצים הרבה וימצאו מהר את הגנב ואת סרי."
“הם גם מכירים אותנו – הוסיפה רקאני –, הם חברים טובים שלנו וירצו להעניש את הגנב, כי גם להם כלבים, שהם אוהבים אותם.”
“ועתה, – אמר האב –, אתן הבנות, צריכות להחליט בעצמכן, איפה לתלות את המודעות. כי הן אנו, ההורים, לא יודעים איפוא מתקבצים הילדים במשך היום. מה דעתך רקאני?.”
“אני יודעת! – קראה רקאני –, על לוח המודעות בשכונה, בחלונות החנויות, שאמא קונה שם, אצל הירקן, בסופרמרקט.. בחנות בשר ועוד. הם לבטח כולם יסכימו שנתלה אותן אצלם.”
"יש עוד מקום, אליו באים הילדים יום יום – רמז האב.
“אני יודעת! – צעקה גמאני –, בית הספר!”
“נכון! – אישר האב –, בית הספר – הוא המקום הטוב ביותר שבו אפשר להפיץ ידיעה בצורה שתגיע למספר רב של ילדים ותוך זמן קצר. אני אדבר עם המנהל והמורים והם יודיעו בכל הכיתות על גניבת סרי”.
“אבל למה שמנהל ומורים ירצו לעסוק בכלב קטן? – שאלה גמאני –, הם צריכים ללמד ולחנך אותנו ולא לחפש כלב בשבילנו.”
“נכון אמרת – שיבח האב –, בית הספר הוא מקום לחינוך ילדים וכל גניבה – זהו פשע, שהילדים חייבים להלחם בו יחד עם המבוגרים. הכינו הרבה מודעות, קחו נייר העתקה, כדי להקל על העבודה ונחלק בינינו את תליית המודעות. אמא תמסור אותן בחנויות בהן היא קונה, אני אמסור אותן לבית הספר ואתן תלו אותן בכל מקום שאתן חושבות, שאנשים מתאספים שם.”
“אני יודעת – קראה רקאני –, בתחנות אוטובוס מחכים הרבה אנשים. אין להם מה לעשות עד שמגיע האוטובוס והם יקראו בינתים את המודעות.”
“מצויין! – שיבח האב –, בעזרתכן נמצא את סרי ועוד איך!”
“העיקר שזה יהיה מהר – אמרה גמאני –, כי אני מאוד מאוד מתגעגעת אליו.”
ההודעות נכתבו, נמסרו ונתלו. הילדים, שחיבבו מאוד את שתי הבנות, התרוצצו ורצו וחיפשו בכל מקום. גם הוריהם עזרו בחיפוש. אולם סרי לא נמצא.
התהלכו הבנות עצובות. הן איבדו את תיאבונן אפילו לדברי מתיקה והלכו ורזו מיום ליום מרוב צער וגעגועים לסרי. האב הרהר וחשב וניסה להעלות רעיונות וגם האם, שאהבה את הכלב השקט, המנומס והפיקח, שרבץ תמיד למרגליה בשעה שרקמה, תפרה או קראה בספר, התהלכה כצל ולא יכלה למצוא לה מקום בבית הריק מסרי.
ערכו האב עם משפחתו מועצת מלחמה שניה. מה שהיה ברור עכשיו לכולם, זהו, – שהכלב אינו נמצא בחלק העיר שלהם, כי אחרת, היו מוצאים אותו מזמן. אם נמצא הוא במקום מרוחק, שקשה יהיה למצוא אותו שבעתיים. הוא, האב, טרוד מדי בעיסוקיו, כדי שיוכל להתמסר לחיפוש. לפי דעתו, יש לגייס ילדים רבים, שיוכלו לבקר גם במקומות מרוחקים, מבלי לעורר חשש, שמחפשים הם אחר הכלב. אבל, איך עושים זאת? מי יסכים להתגייס? מה דעתכן, בנותי?"
"אני יודעת! – התפרצה רקאני לתוך דברי אביה –, יש לי! יש לי!
"מה יש לך? – שאלה גמאני את אחותה.
“יש לי רעיון! – צעקה שוב רקאני ופנתה אל אביה – איך קוראים, אבא, לחיילים ההולכים ברגל?”
"חיל רגלי – השיב האב.
"ואיך קוראים לצבא הנוסע? – המשיכה רקאני לשאול.
“חיל ממונע – השיב האב –, אבל מה לחיל רגלי או ממונע ולסרי?”
“זהו זה! – קראה רקאני בתרועת נצחון –, הילדים שעזרו לנו עד עתה, הלכו ברגל והתעייפו מהר. לכן גם לא יכלו להגיע למקומות מרוחקים. עתה, אני אארגן חיל ממונע שלי, על אופנים והם ירכבו זוגות זוגות ויבלשו למעננו גם בשכונות הרחוקות ולא יתעייפו”.
“מצויין! – אמר האב –, רעיון יפה ומועיל. אבל, עלייך לזכור בתי, שחייל ממונע שלך חייב להיות חייל בלשי ולא חייל משטרתי. זאת אומרת.. שהזוג שיראה את סרי באיזשהו בית, אסור לו לפרוץ לשם או אפילו להיכנס ולאסור את הגנב. אסור להם אפילו לקחת אותו אתם, ללא רשות. כל מה שעל הזוג לעשות, – הוא להודיע לי מיד על הכל. אני כבר אעשה את הדרוש. מובן?”
"אפשר גם לטלפן לך, אבא, מטלפון ציבורי, כפי שעושים זאת השוטרים בטלויזיה? – שאלה רקאני.
“אפשר ואפשר! גם זה רעיון מצויין! נחלק לכל זוג כמה אסימונים לשם כך.”
“ומה יהיה – התערבה גם האם בשיחה –, אם סרי אמנם יימצא באיזה בית ולא ידע כלל שאיזה זוג רוכבי אופניים מחפש אותו? איך בכלל ימצאו אותו אם הוא לא יצא במקרה לרחוב ויהיה דוקא כלוא בבית? הן אי אפשר להעסיק את הילדים ימים ושבועות, שיעברו שוב ושוב על אותם הרחובות, כדי למצוא אותו באופו מקרי?”
ישבו כולם נדהמים מצדקת דברי האם. הסתכלו זה בזה ולא ידעו מה להשיב.
“יש לי! – שאגה פתאום גמאני וקפצה ממקומה –, גם לי יש!”
"מה יש לך? – שאלה אותה רקאני.
“גם לי יש רעיון! – השיבה גמאני בגאוה –, אני אלמד אותם ילדים שירכבו על האופנים את השריקה שלנו, שגם סרי מכיר אותה היטב. הילדים ירכבו ברחובות וישרקו את הסימן שלנו. כאשר סרי ישמע אותו, הוא לבטח יתחיל לנבוח ואולי ירוץ אפילו החוצה. אם הם ירשמו את מספר הבית ואת שם הרחוב, אז תלך, אבא, שמה עם השוטרים ותיקח את סרי מהגנב.”
“את ילדה נבונה – שיבח האב גם את גמאני –, רעיון מצויין! מצויין!”
"אתם רואים, גם לי יש רעיונות מצויינים – התפארה גמאני.
למחרת שוחחה רקאני עם חבריה וגייסה זוגות רבים של בעלי אופנים לארגון הבלשי שלה. הילדים שמחו על ההרפתקאה והסכימו ברצון לצאת לשכונות המרוחקות ולבלוש למענה. גמאני לימדה אותם את סימן השריקה והם התאמנו בו עד שלמדו אותו היטב.
יצאו הרוכבים לדרכם אחר הצהרים והחלו לסרוק כל רחוב ורחוב. הם חילקו ביניהם את השכונות השונות והמרוחקות וכל זוג יצא לשכונה אחרת. ואמנם האירה להם ההצלחה פנים כבר ביום החיפושים הראשון. זוג אחד עבר בסימטא של בתים קטנים ועתיקים וכששרק את שריקתו, פרץ למרפסת אחד הבתים, כלב הדומה בכל לתיאורו של סרי בנוסף לזנבזב הלבן. סרי פתח בנביחה ולא נרגע עד שאיש זקן יצא מהחדר למרפסת ובכוח החזירו החדרה. רץ אחד הרוכבים לטלפון הציבורי הקרוב ביותר וכולו נרגש דיווח לביתן של רקאני וגמאני על מציאת כלבן.
אביהן לא היה אותה עת בבית ואת השיחה קיבלה האם. היא הודתה בחום לילדים, רשמה מפיהם את שם הרחוב ואת מספר הבית וטלפנה למקום עבודתו של האב כדי לבשר לו את הבשורה הטובה.
כאשר שב האב הביתה, יצאה כל המשפחה לתחנת המשטרה. משם התלוו אליה כמה שוטרים ומשהגיעו לבית בסימטה, התדפקו על דלתו.
פתח להם איש זקן. הם פרצו פנימה וראו את סרי, עומד נדהם כולו למראה שתי גבירותיו. התנפלו הילדות עליו, נישקוהו וחיבקוהו והוא נבח בשמחה, קפץ על הילדות וליקק את פרצופיהן המשולהבים.
"מה שמך? – שאלו השוטרים את האיש.
“שמי – שמואל קיסרי – השיב הזקן –, פועל בנין אני וגר במקום זה למעלה משלושים שנה. כל אחד מכיר אותי כאדם ישר. למה אתם עוצרים אותי? מה פשעי?”
"אתה עצור באשמת גניבת כלב – השיב לו השוטר.
"אבל אני… – גמגם הזקן.
“בוא אתנו – צוו עליו השוטרים –, ואל תעשה ענינים. אין לנו פנאי לשטויות. די זמן הפסדנו על חיפוש כלב קטן זה והכל באשמתך. בוא ודי!”
נאנח הזקן. הוא לבש מעיל, כי רוח קרה נשבה בחוץ ונכנס למכונית המשטרה. בינתים התאספו השכנים וכל דרי הסמטה והעלו השערות שונות על מה שקורה. בשום אופן לא יכלו להבין, מה לאיש טוב לב וישר כשמואל קיסרי ולמשטרה?. לכן הזדרזו השוטרים, הכניסוהו בזריזות למכוניתם ויצאו לדרכם. בתחנת המשטרה הואשם האיש כחוק ושוחרר בערבות עצמית עד למשפט. ככה עושים תמיד עם גנבים שגונבים דברים של מה בכך, כמו כלב למשל.
הידיעה על מציאת סרי, פשטה חיש מהר בכל השכונה. מפה לאוזן סופר על השתתפות הפעילה של הילדים בעבודת הבילוש המייגעת ומנהל בית הספר הודה בעצמו לכל הילדים מחייל הרגלי ומהחייל הממונע וציין אותם לשבח כאזרחים מועילים ומסורים. כל הילדים שהשתתפו בחיפוש אחד סרי ביקרו בבית הבנות והורשו לשחק אתו. סרי התחבב על כולם והאושר חזר ושב לבית משפחת הילדות. עוד מעט ושכחו על כל המאורע המעציב.
ערב אחד דפק מישהו על דלת הכניסה. סרי התחיל לנבוח ולקפץ, כפי שהוא נוהג לקבל את פני אחד מבני המשפחה. חשה גמאני לפתוח את הדלת ונדהמה. בפתח עמד שמואל קיסרי, גונב הכלב. הוא היה נבוך מאוד ודמעות עמדו בעיניו כאשר סרי קפץ עליו ורקד מסביבו בשמחה, כשהוא מקשקש בזנבו בהתלהבות.
"המותר לי להיכנס? – שאל האיש.
“אין זה מנהגנו לגרש אורחים אפילו אם אין הם אורחים קרואים – השיב האב בסבר פנים חמור –, אבל אם באת הנה, כדי שנסלח לך ונבטל את התביעה נגדך, אינך אלא טועה. גרמת סבל רב לילדות שלי ולכל המשפחה וקשה לי לסלוח לך.”
“לא באתי לבקש מכם את ביטול התביעה – אמר שמואל בקול חרישי –, אני יודע שלמעשה שעשיתי – אין כפרה. ואשא בעונש המגיע לי. כל מה שרציתי, הוא – לבוא אליכם ולבקש את סליחתכם. זקן אני וגלמוד. אשתי מתה לפני שנים מספר וילדים לא היו לנו. הייתי בודד וניסיתי לגדל חתול או כלב משלי, אבל לא הצלחתי. לא עלה בידי להתקשר אליהם. תמיד היה עלי לרוץ אחריהם ולחפשם, כי פועל אני וחוזר הביתה מאוחר. שום בעל חיים לא אוהב להיות מסוגר בבית את רוב הזמן. כוח רב אין לי, כי, כפי שאת רואים, זקנתי..”
"אבל אין זו סיבה לבוא לרחוב שלנו, כדי לגנוב את כלבן של הילדות ולגרום להן עגמת נפש – התרעם האב.
“למעשה.. – ענה שמואל בקול מצטדק –, לא גנבתי אותו כלל וגם לא התכוונתי לגנוב אותו מעודי. זוהי האמת. שכה אחיה! כאשר עברתי במקרה ברחוב שלכם וראיתי את הכלב, הייתי נדהם כולי. כזה בדיוק רציתי מתמיד. ידעתי, שלא אעזוב את הרחוב הזה מבלי לשאול על המקום שהשגתם אותו, שקבלתם אותו או קניתם אותו. אולי יש שם עוד כלב ממין זה וארכוש לי אותו בכל מחיר. כי רק כלב כזה יכול להאיר את דירתי העלובה ואת חיי העלובים..”
“אבל, – חזרה האם על דברי בעלה –, אין זאת סיבה..”
“יודע אני, – המשיך שמואל את דבריו –, יודע אני. אין בכלל שום סיבה בעולם, שאדם כמוני יגזול כלב מאת האנשים האוהבים אותו. אני לא גנבתי אותו. האמינו לי..”
"אבל לקחת אותו לעצמך, כאילו לא היה כלב שלנו – התפרצה רקאני.
“גם לא לקחתי – אמר שמואל –, הנה ואספר לכם את כל האמת ואתם תשפטו אותי לאחר סיפורי. כאשר ראיתי אותו, ירדתי מהאופנים שלי, התכופפתי וקראתי לו. הוא לא פחד כלל ממני. ניגש אלי מיד והסתכל בי בעיניו החכמות, כאילו אומר לי: “שלום סבא, נכון שאנו מכירים?” עליתי על אופני ויצאתי לדרכי הביתה. הוא המשיך עוד לרוץ אחר האופנים. שוב ירדתי וליטפתי את ראשו. הרכבתי אותו על אופני, כפי שנוהגים לעשות עם ילדים כשמסכימים לתת להם סיבוב והמשכתי ללטפו. הוא לא התנגד כלל וכלל. לא התכוונתי אפילו לרגע לגנוב אותו. מימי לא לקחתי מאיש את מה שלא שייך לי. כה שמחתי ללטף את פרוותו החמודה, עד שלא שמתי לב שהתרחקנו מרחק רב ממקום מגוריו. לא רציתי להורידו מאופני ולהשאירו במקום זר ובסביבה בלתי מוכרה לו. אולי לא ימצא את דרכו הביתה וילך לאיבוד ואולי, חס וחלילה, יידרס על ידי מכונית דוהרת. היום החשיך וגם לא היה לי זמן להחזירו למקום, ממנו לקחתיו. לכן החלטתי לקחתו אתי ולהחזירו למחרת היום.”
“הוא לא פחד ממני כלל וכלל. אכל ושתה ושיחק, כאילו היה אתי מתמיד. ממבט ראשון התקשרתי אליו ולכן גם דחיתי את החזרתו לעוד יום ולעוד יום. אחר כך דאב ליבי שעלי להחזירו, כי ידעתי שלא אוכל לעמוד בגעגועים אליו. עתה, אינני מוצא לי מקום בביתי בלעדו. הולך אני כל היום המום ועצוב, כאילו מישהו יקר לי מאוד מת פתאום. אנא!.. סילחו לי!.. בקשתי היחידה אליכם – היא שתתנו לי לבקר אותו מזמן לזמן. לכמה דקות בלבד. רק לראות אותו וללכת. אנא!.. זו בקשתי היחידה ואל תסרבו לי!”
עיני כל בני המשפחה היו לחות מדמעות. כולם היו מאוד נרגשים ולא ידעו מה לעשות. הסתכל עליהם שמואל בתחנונים ומשראה שאיש אינו מוציא מלה מפיו פנה ללכת. אולם הילדות רצו אחריו ורקאני אמרה לו:
“בבקשה!.. תבוא מתי שתרצה.. אנו סולחות לך..”
"הנוכל לקרוא לך “דוד שמואל”? – שאלה גמאני.
“אני אבטל את התביעה, שמואל – אמר לא האב –, גם תוכל לבקרנו מתי שתרצה ותמיד תהיה אורח רצוי בביתנו.”
“ואם תבטיח, שלא תיקח אותו מאתנו, – הוסיפה רקאני –, תוכל לקחתו לביתך ליום או ליומים. אנחנו נרכב על אופני ונבקר אותו בביתך אם נתגעגע מאוד”.
“ילדות טובות אתן – אמר שמואל – גם אתם אנשים טובים – אמר להורים –, ידעתי, שכלב כזה חייב לחיות עם אנשים בעלי לב טוב. אל תכעסו עלי, כי לא התכוונתי לעשות דבר רע. בחיי!”
פנה האיש ויצא מהר את הבית. עלה על אופניו והתרחק. מאותו יום ביקר לעתים קרובות בבית רקאני וגמאני, שיחק עם סרי וסיפר סיפורים נפלאים לבנות. הוא הפך להיות בן בית ותמיד קיבלו את פניו ברצון ושמחו לבואו. לפעמים הרשו לו לקחת את סרי ולארח אותו כמה ימים בביתו. תמיד היה מחזירו בזמן, כפי שהבטיח.
פעם אחת, כאשר אירח את סרי בביתו, הלביש לו את הקולר היפה, שקנה לו, ושניהם יצאו לטייל בשעת ערב נאה. פתאום יצאה מכונית מרחוב צדדי וכמעט ודרסה את סרי. שמואל קפץ בכדי להציל את הכלב האהוב עליו מכל והמכונית פגעה בו והרגה אותו במקום. הכלב ייבב ויילל ולא יכול היה להירגע. מישהו משכניו של שמואל, הודיע לאבי הילדות על התאונה הנוראה וביקשו לאסוף את הכלב המיותם. חש האב מהר לבית שמואל ולקח אתו את סרי, שהיה עדין נרעש ונרגש ולא הפסיק ליילל. הילדות טיפלו בו באהבה, ודיברו אליו, כמו שמדברים לילד חולה עד שנרגע ונרדם.
למחרת, השתתפה כל המשפחה בהלוויתו של שמואל קיסרי. כולם הוזילו דמעות והתאבלו עליו וסרי נבח ונבח.
לאחר שחזרו הביתה, אמרה פתאום גמאני לכלב: “מעכשיו, לא תיקרא יותר “סרי”. נקרא לך “קיסרי”, לזכר דוד שמואל וזה יהיה שמך החדש.”
“כן! את צודקת – חזרה אחריה רקאני –, הוא היה גם שלו.”
רקאני חלתה בשפעת. “המחלה מדבקת – הזהיר הרופא את האם –, מוטב שתוציאי את הבת השניה, גמאני, מן החדר המשותף, פן תידבק גם היא במחלה”.
העבירו את גמאני לחדר העבודה של אבא, שעמד פנוי באותה עת. המיטה היתה דוקא נוחה (את מיטתה בחדר המשותף, השאירו פן גם היא הספיקה להידבק מעיטושי רקאני ושיעוליה), שולחן העבודה של אבא היה מרווח מאוד ואפילו כורסה נוחה עמדה לידו. אלא.. שכל זה לא ענין את גמאני. בבת אחת אין לה עם מי לריב, לצחוק, לפטפט ולשחק. ניסתה גמאני להתדפק על דלת חדרן ואפילו להציץ לתוכו, אלא שרקאני הקימה קול צעקה: “הסתלקי! את עלולה להידבק! אינני רוצה באחות חולה! לכי! הסתלקי!”
חזרה גמאני כלעומת שהלכה, לחדרה החדש. היא רקעה ברגליה. מה אעשה?.. אפילו לדבר אתה איני יכולה.. והיא עוד כועסת עלי! ואז צץ רעיון בראשה. הן סרי יכול להיות הקשר החי ביניהן.. הוא אינו יכול להידבק, לכן יוכל לרוץ מחדר לחדר וישמש כדוור ביניהן. אני אכתוב לה פתקים והיא תענה לי בפתקים וזה יהיה.. כאילו.. אנו שוב יחד..
הסבירה גמאני לסרי היטב את המוטל עליו והוא הבין, כי כלב חכם היה. כך התחדש הקשר בין האחיות. היה בזה אפילו שעשוע מהנה, כי שתיהן יכלו לכתוב בפתקים כאוות נפשן ולא היתה דרושה התערבות מתמדת של האם, כפי שקרה כרגיל, כאשר הבנות התווכחו בחום על כל דבר ודבר.
למחרת, כבר נמאסה חליפת הפתקאות על גמאני. פתקים – זה לא משחק ותחליף די גרוע לשיחה או ריב ממש. "אם רקאני תמשיך לחלות, אני אשתגע משעמום – אמרה גמאני לעצמה והיתה עצובה מאוד.
לפתע, ראתה לפניה את סרי, כשהוא עומד ונובח: הב! הב! הב! זה אני, סרי!"
“אני רואה – צווחה גמאני –, די לי בפתקאות! הסתלק!”
“הב! הב! הב!, איזה פתקים? – נבח סרי –, אין לי כלל פתק!”
"אז מה אתה רוצה, סרי? – שאלה גמאני בכעס.
"הב! הב! הב! רוצה אני שתלכי אתי – נבח שוב סרי וקפץ ממקומו לאות, שדבר דחוף מחכה להם בחוץ.
קמה גמאני מהכורסה והלכה אחריו. יצאו את הבית וסרי רץ לפניה ומפנה כל הזמן את ראשו הפיקח, כדי לראות אם באה היא בעקבותיו. כך הוליך אותה לחצר אחת, שבמרכזה היתה בנויה מזרקת מים שהפיצה זרמי מים קרירים מפתח הצינור. קפץ סרי על קיר המזרקה ונבח: “הב! הב! הב! בואי ותראי מה יש פה?”
התקרבה גמאני לשפת הברכה הקטנה ולתדהמתה, מצאה בובה יפה, הנשענת בקיר המזרקה ורגליה היחפות טובלות במים. הוציאה אותה גמאני בזהירות, ניגבה את רגליה בממחטה ואימצה את הבובה לליבה.
“הב! הב! הב! – נבח סרי –, זו בובה שלי. תני לי אותה.”
“מה פתאום שלך? אמרה גמאני בתרעומת – אני משיתיה מן המים והיא שלי!”
"הב! הב! הב! לא נכון! אני הבאתי אותך הנה ובלעדי לא היית יודעת עליה כלל וכלל! לכן, שלי היא! – התעקש סרי בנביחתו.
“ממתי משחק כלב בבובות? – שאלה גמאני –, הן אתה כבר כלב גדול.. איך זה לא תיבוש?”
אבל סרי לא שעה לדברי גמאני. הוא קפץ מעלה, תפס את הבובה בבגדיה והחל לרוץ הביתה, כשגמאני רצה אחריו וצועקת עליו. הדלת היתה פתוחה וסרי חיש פרץ דרכה, רץ לדלת החדר המשותף לשתיהן והוריד את הבובה על הרצפה. לקול נביחותיו, פתחה לו רקאני את הדלת והוא קפץ על מיטתה והניח את הבובה על כרה.
"הב! הב! הב!, זה בשבילך – נבח סרי וקשקש בשמחה מזנב־נבו הלבן.
“תודה רבה לך, סרי – אמרב רקאני נרגשת כולה –, מתנה יפה הבאת לי, כדי לנחם אותי במחלתי. כלב חמוד אתה..”
בינתים, הגיעה גם גמאני הביתה וראתה את הבובה על כרה של רקאני. רק אז הבינה, שהכלב לא רצה את הבובה לעצמו, אלא הביאה לרקאני כמתנה. כי באמת מה לכלב ולבובות? היא סתם חשדה בכלב הטוב.. אבל בליבה היא קנאה באחותה, שזכתה בבובה נאה שכזאת.
רצה גמאני לחדרה וכתבה לרקאני פתק בזו הלשון: “לא היתה לו הרשות, לסרי, למסור לך את הבובה, כי שנינו מצאנו אותה ואלמלא אני לא היית מקבלת אותה אף פעם, כי המזרקה היתה גבוהה וסרי לא היה מגיע למעקה המזרקה. הוא היה צריך לשאול לדעתי, אם אני מסכימה לתת לך אותה. אבל מכיון שהיא אצלך ואת לבטח תדביקי אותה בשפעת, הרי אני מוותרת עליה. אחותך טובת הלב – גמאני.” חיש השמיעה את שריקתה הידועה לסרי וזה הופיע מיד והעביר את הפתק לרקאני.
לאחר רגע נפתחה הדלת וסרי חזר עם תשובה בפיו, כשהוא דוחף בכפו קדימה את הבובה. בפתק התשובה היה כתוב: “רב תודות לך, אחותי נדיבת הלב! ידעתי, שאת מוכנה לוותר על הכל למעני ובמיוחד בשעת מחלתי. הן מכירה אני אותך. ובכל זאת, יש לי בקשה אחת אליך. קחי קצת מים וסבון, רחצי את פני הבובה ואז הגידי לי מי היא?”
תמהה גמאני לדברי אחותה. אחזה בשתי אצבעות בזהירות בבובה, רצה אתה אל חדר האמבט, הטילה אותה אל תוך הכיור ובזהירות רחצה את שכבות הלכלוך שהתאספו על פניה. לאחר שניגבה אותה היטב היטב והסתכלה בה מקרוב, כמעט והפילה אותה מידיה, מרוב השתוממות. הן זאת – הבובה “ורודית”, שאבדה להן מזמן ושחיפשו אחריה בכל פינות הבית. מיד התישבה בכורסה ושלחה פתק שני לרקאני: “אחותי החכמה! איך ידעת, שזו ורודית, מתחת לכל שכבות הלכלוך על פרצופה? אני מעולם לא הייתי מנחשת. איך לדעתך הגיעה ורודית למזרקה זאת? אחותך הסקרנית – גמאני”.
בתשובה כתבה רקאני: “למה לא ניחשת מיד? כי ילדה קטנה את וטפשונת. יש לך, כידוע, זכרון של חתול ואיך זה יכולת לזכור מה שקרה לפני שנה? ובנוגע למקום הימצאה, משערת אני ששמוצי רצה להטביעה והוא שהטיל אותה לתוך הבריכה ההיא.”
“אבל למה שיטיל אותה שם? – כתבה שום גמאני –, מה עשתה לו?”
בתשובה כתבה לה רקאני: “כי היא הציקה לו לבטח וזהו זה! כמוך! וכעת, תפסיקי לי לכתוב פתקים, כי רוצה אני לישון. הן חולה אני. השכחת? שלך אחותך הבכירה – רקאני.”
התעצבה גמאני בליבה. למה היא כועסת עלי? הן ויתרתי לה על הבובה? אין זאת, אלא שהיא חולה על באמת ועצבנית.. כשתבריא, אשאל אותה על כך.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
שלהמה-לי הקטן ונושי הבולדוג
נושי, הבולדוג הזקן התהלך לאיטו ברחוב, כשלשונו משורבבת החוצה והוא מתנשם בכבדות. למרות מראהו המגודל והמגושם והילוכו הכושל והרציני, לא הפיל נושי פחד על הכלבים שפגש בדרכו. הם אפילו שמחו לקראתו, כי היה ידוע כעוזר לכלבים בעת צרה, וכאשר ביקר אצל כלב שנעזר על ידו,התקבל תמיד כמו סבא, הבא לבקר את נכדיו. כה אהוב היה על כולם, שכאשר הופיע במקום כלשהו, היו הכלבים המתרוצצים נעצרים מיד, מתקהלים סביבו ונובחים במקהלה פזמון על “הדוד נושי”.
נושי, הוא ידיד,
נושי הוא הדוד,
נושי, הוא יחיד,
שאין כמוהו עוד.
כל פעם ששם נושי לדרך את פעמיו, ביקר ראשית כל את ידידו הותיק והאהוב – שלהמה-לי. גם הפעם שמח זה לקראתו, כי נושי שימש לו, כעין לשכת מודיעין? ודרך נושי נודע לשלהמה-לי על גורל כלבים רבים, שנזקקו לעזרתו ולעצותיו. שני הידידים שוחחו ארוכות ביניהם ולבסוף שאל נושי את שלהמה-לי:
“השמעת על גורלו המר של השנאוצר?”
שנאוצר… שנאצור… וכי מה שמו? – תמה שלמה-לי.
“שנאוצר סולטאן”, השיב נושי בעצב.
“זה השנאוצר המפורסם? – קרא שלהמה-לי – מי לא שמע עליו?”
"במה הוא כה מפורסם? – שאלו שני עוזריו הנאמנים של שלהמה-לי.
"הוא הוא שהציל את חיי הלל, בנו של הרופא הידוע – סיפר שלהמה-לי –.
“ומעשה שהיה, כך היה. התהלך לו הלל הקטן, בן שלש היה אז, כשכריך בידו, ברחוב. לפתע, התנפלו עליו ארבעה כלבים גדולים, וניסו לחטוף מידיו את הכריך. אלמלא שנואצר הכלבלב, שבא לעזרת הלל והתקיף אותם בעוז ובנביחות, עד שגרשם מעם הילד, היו אלה בודאי אוכלים את הלל על הכריך שבידו. השמועה על גבורתו של הכלבלב התפשטה בכל העיר ולא היה כלב, שלא שמע עליה. הורי הלל חיפשוהו כדי להודות לו עבור הצלת בנם הפעוט, אבל רצה המקרה והכלבלב, שנותר נשוך כולו, הובהל על ידי בעליו לרופא החיות, כדי שיטפל בפצעיו המרובים. וכך, לא מצאוהו וגם לא ידעו מהיכן בא ולאן נעלם.”
“וכי מה אתו עכשיו? – שאל שלהמה-לי את נושי –, הן לא היית מזכיר אותו סתם ככה, אילו לא אבית להוועץ בי ולבקש את עזרתי.”
”נכון! באתי אליך – השיב נושי בקול עגום, להודיעך כי בעלי סולטאן מתו לפני כמחצית השנה בתאונת דרכים. ילדים לא היו להם והכלב המסכן נותר ללא בית. בינתים הזדקן קצת, אינו זריז ויפה כשהיה ואיש אינו רוצה בו. מתהלך המסכן רעב ומוזנח. לכלב אמיץ זה לא מגיע גורל מר שכזה. חשבתי בליבי… שאולי תוכל לקחתו אליך, אל ביתך, כי אין כשנאוצר למסירות והכרת תודה, כשמטפלים בו."
“לצערי, – אמר שלהמה-לי –, איני יכול לצרפו אלינו. המנות קטנו ובקושי מספיק המזון עבור שלשתינו. עצתי לך, ידידי הותיק, שתלך אל הלל ותזכיר לו את המאורע שקרה לו בילדותו. הלל ידוע כחובב כלבים ולבטח יהיה אסיר תודה לכלב שהצילו בשעת סכנה גדולה.”
נפרדו שני הידידים ונושי יצא לדרכו. כעבור שעות מספר, שב כולו מדוכדך לחצר, משראה את שלהמה-לי אותת לו בראשו בצער שנכשל בשליחותו.
“מה עם הלל – שאלו שלהמה-לי –, הביקרת אצלו?”
“ודאי, שביקרתי אצלו. מכיר אתה אותי, שלהמה-לי, הלל ילד גדול הנהו עתה ואין הוא זוכר מאומה ממה שקרה לו בילדותו.”
“האם לא האמין לסיפורך? – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן ידוע אתה ככלב ישר ומהימן ואף אחד לא יתכחש לדבריך.”
“הלל – המשיך נושי –,אמנם ידוע לי כחובב כלבים וכל בעלי חיים ומטפל בהם במסירות למופת. אבל, הוא סיפר לי, שאין הוריו מוכנים להכניס בעל חיים מכל סוג שהוא לביתם וגם עליו אסרו זאת במפורש.”
“לפחות, – אמר שלהמה-לי, לאחר שהתאושש מאכזבתו, – יכול היה הלל לתלות מודעה בבית ספרו, ולכתב בה, שכלב שנאוצר נאה וחביב מחפש בית וכל הרוצה לזכות בו, יפנה אליו. ידען גדול הוא הלל בציור וטוב יעשה אם יוסיף בתחתית המודעה ציור יפה של סולטאן. אין לי כל ספק,שלבטח יימצא ילד, החולם על כלב שכזה. יש לציין במודעה את כתובתי ולקבוע את מועד מסירתו למחרתים בצהרים, עם גמר הלימודים. באותו בוקר, תביא את סולטאן אלינו בהקדם, כדי שנוכל להברישו היטב ולהאכילו. יש לערוך את טקס המסירה כראוי ובצורה נאותה. אנו כבר נדאג לכל ואתה שוב להלל ובקש אותו בשמי, שיעשה את הדרוש. לבטח לא יסרב לך.”
יצא נושי הזקן שוב לדרכו. מעולם לא סירב לעזור למישהו ויהא המאמץ קשה עליו ביותר. בא נושי לפני הלל והסביר לו היטב את תכניתו של שלהמה-לי כפי שנאמרה לו על כל פרטיה. בו במקום הכין הלל את המודעה המבוקשת וצייר עליה כלב שנאוצר יפהפה, תאוה לעינים. הוא הראה אותה בגאוה לנושי, שהניע את ראשו לאות שביעות רצון והביט בהלל בעינים מוכירות תודה. את המודעה, תלה הלל כבר למחרת על לוח המודעות של בית ספרו, והודיע בה, שלמחרת בצהרים יתקיים טקס מסירה ברחוב זה וזה ובחצר בית זה וזה.
למחרת, הסתודדו שלושת הידידים ביניהם ומשהופיע סולטאן בליויית נושי, ניקוהו כהלכה, האכילוהו לשובע והושיבוהו במקום המכובד ביותר, ממש על מרבד השיפוט, כשארבעתם עומדים מסביבו, כעין משמר כבוד.
בדיוק, בצהרי היום, נהרו ילדים רבים מילדי בית הספר, לחצר המוזכרת במודעה. רבים מהם באו מתוך סקרנות סתם, כדי לראות את סולטאן ולהיווכח אם אמנם דומה הוא לציור שצייר הלל. אולם היו ביניהם ילדים, שמזמן השתוקקו לכלב ורק מחסרון כיס של הוריהם לא השיגו עד היום את מבוקשם.
שלהמה-לי התייצב בפניהם, רציני כולו, כיאה לכלב מכובד כמוהו, ופנה אליהם בדברים הבאים: “לא כל אחד מכם, ילדים, יוכל לזכות בכלב שבמודעה. כלב איננו צעצוע ועלי לבחור למענו בעלים מתאימים, שיאהבו אותו ויטפלו בו במסירות. ראוי כלב זה שלפניכם לבית אוהב וחם, כי בנעוריו היה זה כלב ללא חת, נועז ומפורסם בכל העיר בגלל תכונותיו אלו.”
הביט שלהמה-לי בערנות וענין רב בחבורת הילדים שהצטופפו מסביבם וראה ביניהם ילד אחד שעיניו אורו למראה סולטאן. ללא פחד, ניגש הילד אל השנאוצר, ליטף את ראשו וחיבקו בשתי ידיו. חש סולטאן, שילד זה, חובב כלבים הוא ולא יעשה לו כל רע וליקק בשמחה את פני הילד.
נכח שלהמה-לי, שעוזי הילד, הוא המתאים ביותר מבין כל הילדים, להיות בעליו של סולטאן והסכים ברצון למסור את הכלב החביב לידיו. גאה ומאושר יצא עוזי את החצר כשסולטאן צועד אחריו בצעדים בטוחים.
שלהמה-לי הקטן ומוטי הבוקסר
הבטחתי לשלמה-לי הקטן שאספר את קורותיו ועלי לקיים את הבטחתי. אל תחשבו, ילדים, שאלה קורות ילד. מדובר הפעם, בכלב קטן, חום כולו מראשו עד קצה זנבו ושעיניו הגדולות והלחות – מעידות על חכמה רבה.
אין זה סתם כלב חכם. כאלה לבטח יש רבים. זהו הכלב הכי חכם מבין הכלבים. לכן זכה לכך, שכולם יקראו לו “שלמה-לי הקטן”, לזכר שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם.
השמועה על חכמתו ותבונתו נפוצה בכל העיר וכלבים רבים באים לחצרו, כדי להתייעץ בענינים שונים וכדי לשמוע מפיו דברי נחמה בשעת צרה.
רוב הכלבים המוכרים לכם, בין שהם כלבי בית, כמו כושי, נושי ולושי ולבָנִי, שחורי וחומי – הם כלבי בית מפונקים, שכל מה, שעליהם לעשות, – זה קצת לנבוח ולקשקש בזנבם ותמורת מאמץ זה מקבלים הם משכב רך, מזון לשובע ופינוקים עד אין קץ. בגלל אהבתכם אליהם אתם דואגים להם בכל. רוחצים אותם, מברישים את פרוותיהם ומצחצחים אותם, כדי שלא יביישו אותכם, כשאתם יוצאים אתם לרחוב לטיול.
לעומתם – רבים הם הכלבים, כלבי רחוב, כלבים ללא בית, המתהלכים מרי נפש, עגומים, רעבים ומוזנחים, אין פלא איפוא שנובחים הם על כל אדם. לפעמים, כאשר מתגרים בהם, בועטים בהם או מיידים בהם אבנים, – עשויים הם לנעוץ את שיניהם ביד או ברגל המציקה להם.
מובן מאליו, שבן-אדם ויהי הנדיב והחכם ביותר, אינו מסוגל לשפוט משפט צדק בעניני כלבים. ראשית כל–אין הוא מדבר בשפתם ובכדי להבין לליבם של כלבים יש להיות כלב ממש. כלב שראה מחסור, סבל ורעב בעצמו או אצל בני מינו. הוא הוא המבין אותם ומוכן לעזור להם בעת צרה ומצוקה.
בהתחלה, כאשר רק החל לצאת שמע של שלמה-לי למרחקים, היו מופיעים לפניו הכלבים, זה אחר זה ושופכים את מרי ליבם בנביחות ותחנונים. “עזור לנו!”, "הצילי אותנו! “, אמור לנו, מה עלינו לעשות?”
היה שלמה-לי מקשיב להם קשב רב, מגרד בכף ימין באוזן ימין, לאות, שהוא מאזין ומהרהר. היה עוצם את עיניו ונרדם לרגע, כדי לראות את המובא לפניו בחלום. כי כוח החלום ככוח הדמיון וממנו בא הפתרון. משהיה מתעורר, היה מפהק פיהוק רחב לאות –שירד לסוף דעתו של הכלב המתלונן. לבסוף, כמו כל שופט המכבד את עצמו, היה שלמה-לי שוב מגרד באוזן, הפעם – בכף שמאל באוזן שמאל ופוסק את פסק הדין בחכמה רבה.
כאשר גדל מספר הכלבים, שנזקקו לעצתו של שלמה-לי ובחצר שררה מהומה של כלבים נובחים ומייבבים, יצא אדוניו של שלהמה-לי מפתח ביתו והחל לגרשם במקל שבידו. נכון הוא, שהתגאה בחכמת כלבו. אבל מה לכלבו הקטן ולכל הלהקה הפרועה של כלבים חסרי בית, שביקרו בחצרו יומם ולילה?
החליט השופט הקטן, שעליו להכניס סדר בבית המשפט שלו. מה עשה? הוא העמיד בפתח החצר כלב בוקסר גדול, כדי שישמור על הסדר ויכניס את דורשי עצתו אחד אחד. גם כדי להזהיר את הבאים בל יקימו רעש ומהומה בחצר.
מאותו יום, ליווה אותם הבוקסר עד למדרגות הבית, מקום מושבו של “הוד מעלתו” – השופט. עם זאת, לא הצליח הבוקסר למנוע מהכלבים המחכים בחוץ, להתפרץ מדי פעם בפעם לחצר ואף לא ידע איך להשליט סדר ביניהם. כרגיל, גרשו הכלבים הגדולים את בני מינם הקטנים מהתור והמקופחים מחו על העוול ביללות רמות ביותר. וכי לא מגיעה גם להם הזכות להופיע בפני השופט ולהתלונן על מר גורלם?
למרות מאמציו של הבוקסר, גדלה המהומה בחצר וסבלנות אדוניו של שלהמה-לי כמעט ופקעה.
ואיפוא מצא שלמה-לי את הכלב הנאמן, ששימש לו כשומר ראש, מפקח על הסדר, שליח וידיד מסור? הבה ואספר לכם.
בתחילה, לא הכירו שני הכלבים זה את זה וגם לא התגוררו באותה חצר. מוטי הבוקסר, היה בקטנותו כלבלב שובב, שהיה בורח בכל עת מצוא מביתו לרחוב, כדי לשחק עם הכלבלבים האחרים ברודפת, נשכח וקפצת. לעומת זאת – היה שלהמה-לי כבר אז כלב רציני וממושמע והיה מבלה את רוב זמנו בתנומה או בהרהורים, כדי להרבות חכמה.
פעם, יצא מוטי מביתו בריצה אל הרחוב. כרגיל, לא שאל רשות מבעליו הקפדן, עזריאל, כיוון שלא נמצאו אותה שעה כלבלבים אחרים ברחוב, התלווה מוטי אל קבוצת ילדים, ששיחקה בכדור. ברח מהם הכדור במורד הרחוב והתגלגל והם התעצלו לרוץ אחריו ולהביאו. לכן, שלחו את מוטי שיביא להם אותו. מוטי, ברוב טפשותו, רדף בכל כוחו אחר הכדור וכדי לעצרו, נעץ בו את שיניו. הכדור התרוקן מאויר, מה שסייע למוטי להחזירו חיש לילדים, בהחזיקו בפיו. כעסו עליו הילדים מאוד ואחד מהם בעט בכל כוחו במוטי ופצע את רגלו פציעה קשה.
רבץ הכלבלב ויילל מרוב כאב. אולם הילדים הנרגזים על שאין להם כדור לשחק בו, הסתלקו מהמקום, מבלי לדאוג למוטי הפצוע. אחד משכני עזריאל, בדרכו הביתה, ראה את הכלבלב הפצוע, הרימו והביאו לבעליו. עזריאל הקפדן רגז על שובבותו של מוטי ומשנוכח, שכלבו פצוע קשה ויגרום לו הוצאות רפוי גדולות ואולי יצלע הכלב כל ימיו, גרשו מן הבית.
זחל מוטי בחצר, כואב ורעב, כי לא היה מסוגל להרחיק לכת ולחפש עזרה במקום אחר. איש לא שם לב אליו ואיש לא ריחם עליו. לא עלה בדעתו לשוב ולהתחנן בפני בעליו שיכניסו ויטפל בו, כי, כידוע, הבוקסרים הם כלבים גאים ועקשנים ומוטי נשבע בליבו, שבשום אופן לא יחזור לעולם לבעליו הקודם.
יום אחד, הציץ שלהמה-לי מבעד לחלון ביתו וראה בפתח החצר כלב צולע ומעקם את פרצופו מרוב כאב. מיד רץ שלהמה-לי החוצה, הכניס את מוטי הביתה וביקש את אדוניו בקריצת עין ומבט תחנונים, שיעזור לחברו החדש. לבעליו של שלמה-לי היתה חנות לבעלי חיים והוא התמצא היטב בטיפול בפצעי כלבים ומחלותיהם. הבוקסר הקטן מצא חן בעיניו והוא ראה מיד שזהו כלבלב יפה וגזעי, שמחירו רב. על כן, רחץ את הפצע, מרח עליו משחה וחבש בתחבושת. אחר כך האכילו והשאירו בביתו עד שהחלים.
לאחר שהבריא מוטי, יצא לעתים לטייל ברחוב בליויית שלמה-לי או לשחק בחצרו. ראה אותו עזריאל, תפס אותו ורצה להחזירו לביתו. אולם מוטי התחמק מידיו וברח לביתו של שלהמה-לי. בא אחריו עזריאל ודרש את כלבו בצעקות ואיומים. השיב לו בעליו של שלהמה-לי, שאדם המגרש מביתו כלב פצוע ואינו מגיש לו עזרה, אינו ראוי לגדל כלב בכלל. לכן, אין בדעתו להיענות לדרישתו.
לאחר שעזריאל התעקש ושוב איים בפנייה למשטרה ולבית המשפט, אמר לו אדוניו של שלהמה-לי: “אם יאות מוטי לחזור אליך, קח אותו! לא אבקש אפילו מאדם אכזר כמוך את דמי הטיפול בכלבך, כי לא למענך טיפלתי בו, אלא כדי להשיב לו את בריאותו.”
אך מוטי לא הסכים לשוב. הוא חשף את שיניו ונהם לאות, שיתנגד בכוח אם עזריאל לא יניח לו לנפשו. נעלם עזריאל ולא חזר עוד לדרוש את מוטי. כך נשאר מוטי בבית שלמה-לי. שניהם אהבו זה את זה ומוטי נהיה לחברו הטוב ביותר של השופט הקטן ולשומר ראש שלו, כי גדול היה ממנו וחסון יותר, ככל בוקסר.
כפי שסיפרנו קודם, הגיעו כלבים מכל קצוות העיר. מוטי לא הצליח להשליט משמעת בין הכלבים. ראשו של שלהמה-לי כאב עליו מרוב רעש והוא לא הצליח לשמוע אף נביחה אחת מכל התלונות שהובאו בפניו. איך יענה להם, כשכולם נוכחים ביחד ומכל הצדדים.?
מבוכתו לא נעלמה מעיני הכלבים, שבאו לעתים ממרחק רב, כדי להישפט בפניו. היו כאלה, שדרשו להחליף את שלהמה-לי בשופט טוב ממנו, נבון ממנו ומוכשר ממנו.
ראה שלהמה-לי שהוא עומד להפסיד את מעמדו הרם בין הכלבים ואם יימשך מצב זה, יוקירו הכלבים את רגליהם מחצרו. יש בהחלט לעשות משהו, כדי למנוע זאת! אבל מה? האם יסכימו הכלבים לחכות עד שימצא פתרון?
שלהמה-לי הקטן ונוסי השמן
הכלב הראשון שהופיע לאחר שמוטי החל להשמיע בנביחה את כרוזו בפתח החצר, – היה כלב שמן, שבקושי התהלך על רגליו הכושלות. כאשר הגיע למדרגות הבית, השתעל שלהמה-לי בחשיבות רבה, כיאה לשופט נכבד, יישר את זנבו, הביט בעיניו החומות ישר לעיני הכלב השמן ושאלו" “מי אתה ומה רצונך?”
הסתכל בו הכלב השמן ביראת כבוד בעיניו הבוכיות ולא ענה דבר.
" אהא!…. – הרהר שלמה-לי–, שתקן הוא וממעט בדיבור. רואים מיד שהוא כלב אציל, מנומס, מיוחס ומבית, שלא חסר בו מאום. פרוותו מוברשת היטב ואפילו הזנב שלו מסורק במסרק. אבל הנימוס מחייב שיענה על שאלתי."
חזר שלהמה-לי על שאלתו. הפעם, השתחוה הכלב לפניו, פתח ואמר:
"שמי– נומי, אבל כל הכלבים הלועגים לי, קוראים לי “נומי השמן”. הם רודפים אחרי בנביחה כה חזקה, שהיא מבהילה אותי נורא, עד שמתגלגל אני מפחד. הם אפילו חיברו עלי שיר ונובחים אותו כשהם רודפים אחרי. וכך הם נובחים:
גוסילה גוס
שמן ומאוס,
אוכל כל היום
עד שלא יכול לנשום,
לא יכול לאוץ,
לא יכול לרוץ,
כי גוסילה גוס
שמן כמו סוס.
הייתי רוצה לענות להם, כפי שמגיע להם, אבל מרוב שומן אין לי כוח להוציא אפילו הגה מפי."
"אז למה הנך זולל כל כך הרבה? – שואל אותו שלהמה-לי.
"אין זאת אשמתי. – השיב גוסי השמן–, גר אני בבית מלא כל טוב. הבעלים שלי מארחים הרבה אורחים ומכינים עבורם מאכלים רבים וטעימים. כל היום עובדים במטבח מבשלים, ומטגנים וחותכים ומקצצים וטוחנים. האורחים טועמים מכל דבר, אבל הם מנומסים מאוד וכמנהג אורחים עשירים, משאירים חלק גדול מן המוגש להם על הצלחות. לאחר כל מסיבה, חגיגה וסעודה, אוספים הבעלים שלי את כל שיירי המאכלים, שמים את הכל בקערה גדולה שלי ומעמידים אותה לפני. הם גם שומרים, בל אותיר אף פירור. אין בדעתם לבזבז כסף על מזון עבורי בבית, שכן, רק מן השיירים יכולים לשבוע תריסר כלבים.
“הם כועסים עלי כאשר אני מסרב לאכול. לרוב אני מלא וגדוש עוד מהסעודה הקודמת, למרות זאת הם קוראים לי “כפוי טובה”, “בזבזן” ועוד שמות גנאי שונים. פעם אפילו גרשו אותי מביתם, על שסרבתי לפטם את עצמי במטעמים שלהם. הם גם לא יוצאים אתי לטיול יומי, כי אין להם זמן להקדיש לכלבם באשר עבודה רבה מחכה להם תמיד בהכנת מטעמים חדשים לאורחים שיבואו. הם גם לא נותנים לי לצאת לרחוב לבדי מחשש פן יגנבו כלב יקר כמוני. כפי שרואה אתה, אדוני השופט, מפוטם אני כחזיר, אין לי כוח להתהלך על רגלי ומלא בושה אני מפני כלבים רזים וזריזים ממני. אלה מתגרים בי תמיד ומזמינים אותי לתחרויות מירוץ, בהן אני מגיע תמיד האחרון, מתנשם בכבדות ועייף עד מוות. אני מפגר אפילו אחר הכלבים הצולעים והפסחים במירוץ זה. אם אמשיך עוד להשמין, יקראו לי “נקניק מפוטם” ואולי אפילו גרוע מזה. מה עלי לעשות, אדוני השופט? עוצה לי עצה!”
חייך שלהמה-לי, שקע בהרהורים ובתנומה, כמנהגו תמיד, ומשהתעורר, פסק: " אתה תישאר פה אתנו חודש ימים. תקבל פרוסת לחם וקצת מים ליום וגם תשמש לי רץ ושליח. בטוח אני שלאחר חודש זה…"
“אבל אני פוחד מהכלבים שברחוב –ייבב גוסי –, איך אוכל ללכת בשליחויות?”
“אל פחד! – הרגיעו שלמה-לי –, בהתחלה, די שתרזה, אשלח אתך את מוטי הבוקסר, שילווה אותך ושיגן עליך בפני הכלבים.”
“אבל אסור לי להסכים לסידור זה – מחה גוסי בקול בוכים –,חמקתי היום מהבית רק לשעה קלה ואם אאחר לשוב, יחפש אותי בעלי בכל מקום ויודיע על אובדני במשטרה. הן כלב יקר מחיר אני. יכול להיות, שידפיסו את תמונתי בעתונים וכל ילד שיראה אותי ברחוב, יכירני מיד וילשין עלי במשטרה. לא! אינני רוצה להרע לך, אדוני השופט.”
ראה שלהמה-לי מלשונו הנמלצת של גוסי, שאכן כלב מאוד מכובד לפניו, כלב הבקי אפילו במה שרואים בעתון. הוא שקע שוב בהרהורים לזמן מה. פתאום קפץ ממקומו ואמר: “יש לי! יש לי רעיון! תחזור הביתה ותודיע לבעלך, שמהיום והלאה תאכל אך ורק בחצר, באויר הפתוח. תאמר, שנשימתך קצרה מרוב אוכל, שהנך נחנק בבית ושאינך מסוגל לטעום אפילו פירור. כאשר יוציאו את הקערה שלך מלאת אוכל לחצר, תזמין כלבי רחוב רעבים שישתתפו בארוחותיך. מובטחני, שתוך זמן קצר תרזה.”
“אבל, – שוב מחה גוסי על דברי שלהמה-לי –, הכלבים הרעבים יקימו רעש כה רב מסביב לקערה שלי, שבני ביתי יצאו לגרשם וכל הרעיון ייכשל.”
“אני אהיה נאלץ שוב לזלול לבדי כמקודם את כל האוכל הרב. מה אעשה? מה אעשה?”
“אל תדאג – הרגיעו שלהמה-לי–, מוטי הבוקסר ילך אתך ללוותך, כפי שהבטחתי, והוא גם ישמור על התור ועל הסדר ליד קערתך. סמוך עליו!”
"אם אתה אומר כך… אם כי לא נראה לי הדבר – גמגם גוסי.
הוא יצא את החצר מלווה על ידי מוטי הבוקסר, שנבח בקולו העבה על כל כלב הרץ בעקבות גוסי ורצה לתפוס אותו בזנבו.
הצליח גוסי לשכנע את בני ביתו, שאין הוא יכול להמשיך לאכול את מזונו בפרוזדור הצר והמחניק, הסמוך לאידי וריחות המטבח. הוא ירק מספר פעמים על השטיח היקר והפך את הקערה שלו על תוכנה הגדוש על רצפת המטבח. בזה עורר את זעמה של הטבחית. שעות על שעות עמד והביט במבט בוהה בקערה המלאה, מבלי לטעום ממנה. החליטו בעליו של גוסי, שאין מקומו בבית בשעה שהוא אוכל ושיש להאכילו פעם לתמיד בחוץ, כדי שילמד לקח ויבין, שכלב מחונך ומנומס מסוגו חייב לדעת איך להתנהג בבית עשירים.
הכלבים הרעבים הוזהרו מראש איך לנהוג. בינתים הם הסתתרו בירכתי החצר מעין רואים. לאחר שהקערה הגדושה הוצאה החוצה ודלת הבית נסגרה, התפרצו כולם ביחד לעבר הקערה. אולם, פה חיכתה להם אכזבה מצערת. מוטי הבוקסר, במקום לשמור על התור לקערה, גרש את כל הכלבים וזלל בעצמו את כל האוכל, מבלי להותיר אף פירור לגוסי. הלך גוסי ורזה מיום ליום ומוטי הלך והשמין. אלמלא השליחויות הרבות שביצע למען אדוניו, שלהמה-לי והמלחמות הרבות, שניהל בגבורה עם להקות הכלבים הרעבים, שרומו על ידו, היה גם מוטי מזמן מתגלגל ככדור ברחוב, בדומה לגוסי שבעבר. בעלי גוסי, בראותם שכלבם הולך ורזה, הוסיפו לו מנה נוספת של אוכל וכמובן שמוטי זלל גם את התוספת ולא שעה לתחנוניו של גוסי, שיותיר גם לו משהו מכל המטעמים.
גוסי פחד להלשין על מוטי בפני בני ביתו, פן יתנקם בו זה וישלח בו את שיניו החדות ואת לשונו השנונה. לכן החליט לבקר שוב את שלהמה-לי השופט.
כאשר הופיע לפניו, לא הכירו שלהמה-לי. כה רזה מאז ביקורו הקודם. אבל כאשר החל ליילל ולבכות, חייך שלהמה-לי לעומתו ושאל לשלומו.
"מה עוללת לי? מה עשיתי לך, כבוד השופט? ראה, מה שנותר ממני! עור ועצמות! השודד הזה, מוטי, זלל את כל מה שהגישו לי ולא הותיר עבורי אף פירור אחד. אני צם כל הימים. כזו עצה נתת לי? אין זאת, כי דאגת למוטי שלך ולא לי – התייפח גוסי.
"צחק שלהמה-לי ואמר: “כפי שתכננתי, בוצע הרעיון לשביעות רצון כולם. האין זאת?”
“איזו שביעות רצון? – צווח גוסי –, זו הרעבה! זה שוד!”
"האם לא רצית לרזות? – שאל אותו שלהמה-לי.
"רציתי ורציתי! – השיב גוסי.
“האם הנך נרדף עדין על ידי כלבים ברחוב? – שאל שלהמה-לי –, האם הם מוסיפים להתעלל בך ולכנותך – “גוסי השמן”? האם הם שרים עליך עדין את פזמונם?”
"לא! – השיב גוסי בחיוך רחב –, אין הם מעיזים יותר להעליב אותי. נעשיתי זריז כחתול ואני זוכה אפילו במירוצים. אתמול… כמעט והגעתי ראשון…
“יופי! – שיבח אותו שלהמה-לי –, שוב הביתה וזכור דבר אחד והוא – הזמן לארוחה את חבריך הרעבים, בל תשמין שוב, ראה, הזהרתיך! כי אז לא אוכל לעזור לך שוב לעולם. לך לדרכך!”
יצא גוסי מאת שלהמה-לי, כשהוא ממלמל דברי ברכה ותודה לשופט המהולל.
שלהמה-לי ושמשון שמוט זנב
השעה היתה קרובה לצהרים, כאשר הופיע פתאום כלב רזה כמקל, מוזנח ומלוכלך. רגליו היו ארוכות ודקות והוא נע כמו עכביש גדול על רגלים כושלות. עיניו זלגו דמעות והוא מתייפח בקול.
התעורר שלהמה-לי לקול בכייו והביט באורח המוזר בתדהמה.
"מה שמך? – שאל אותו.
"אני..שמ..שמ..שמשון…שמ..שמ.. שמוט זנב. – ענה שמשון בגמגום.
“שמשון – זה שם יפה – אמר שלהמה-לי –, לא נאה שתשא שם יפה כזה בעודך מוזנח ומפורעש. לך! התרחץ היטב בים ואחר כך תיגש לגוסי השמן. כל כלב יוליך אותך לחצרו. תאמר לגוסי, לאני שלחתיך אליו, כדי שתאכל לשובע. הוא כבר ידאג לכך. כאשר תחדל להיראות כשלד מלוכלך, תבא שנית אלי ותוכל לספר לי מה מביאך אלי. אינני אוהב לראות את בני מיני רעבים ומרופטים. אין זה מגיע לשום כלב ובמיוחד לכלב, הנושא שם מפואר כשלך. לך!”
חדל שמשון לבכות, פיו החל לרעוד ובפרצופו חל שינוי, כאילו הוטב לו בהרבה הוא יצא בריצה קלה את החצר. אולם הוא שנא להתרחץ וכאשר הופיע מלוכלך בחצרו של גוסי, גרש אותו גוסי והזהירו, לבל ישוב אליו עד שיהיה נקי ומסודר, כי זו חצר לכלבים מהוגנים ולא לכלבי אשפתות. לא הועילו תחנוניו ועד שהספיק לגמגם ולספר מי שלח אותו לגוסי ומה צווה עליו, סולק החוצה על ידי הכלבים שהתהלכו מלאי חשיבות בחצר והסתכלו בעין עויינת בכלב-מוזנח כזה.
כאשר חלף זמן רב ושמשון לא הופיע כלל אצל שלהמה-לי, שלח שלהמה-לי את מוטי הבוקסר, שילך ויחפשו. בל ישוב בלעדו. אולי קרה משהו למסכן… ואולי חלה חלילה… אולי נדרס..
ראשית כל סר מוטי אל גוסי ושאל אותו על הכלב הרזה. סיפר לו גוסי על הופעת הכלב בחצרו ולמה גרש אותו מלפניו. נד מוטי בראשו והמשיך לחפש את שמשון. הוא ידע שאסור לו להמרות את פי ידידו ואדוניו ולא יוכל להופיע ללא שמשון. הוא חיפש בחצרות, בסימטאות, בקרבת המזבלות, עד שגילה את שמשון, בשעה שהוא נלחם בחתולים על שיירי אוכל מפח. שמשון היה כולו שרוט וזב דם. תפס מוטי בשיניו באזני שמשון והוליך אותו בכוח לשפת הים. שם, הכניסו למים, שפשפו בחול, חזור ושפשף, שטף אותו במי ים וכך חוזר חלילה, עד שיצא שמשון נקי ויפה, כחדש. אז אחז שוב באזניו והשמוטות והביאו בפני שלהמה-לי.
רעד שמשון מפחד והחזיק את זנבו בין רגליו. איך זה העיז להמרות את פיו של החכם מכל כלב? לבטח יחבוט בו זה הבוקסר הגדול, כאשר שלהמה-לי יצווה עליו לעשות זאת.
אולם שלהמה-לי קרא אליו בחיוך: "ברוך הבא, הפליט! רואה אני שעשית כפי שציויתיך ואכן פרצופך מעיד עליך, שנקי ומסודר אתה אבל פניך עדיין רעים ונשארת רזה כפי שהיית. עתה, תישאר אתנו ומוטי ידאג לכל מחסוריך.
פרץ שמשון בבכי. חיבק בכפותיו את שלהמה-לי ולקק אותו בלשונו. מוטי עמד מהצד, כאילו אין הדבר נוגע לו.
פתח שמשון בגמגום: אכן.. כלבים טובים אתם.. אין כמוכם בכל העיר. מי היה מרחם על כלב רחוב כמוני, שאין לו מקום לינה ואיש לא דואג להאכילו. רק אתם.. רק אתם..– והמשיך לייבב.
“אבל, – הפסיקו שלהמה-לי –, אין אתה נראה בעיני כלב רחוב כלל וכלל לא! גם יפית הרבה לאחר השפשוף ששיפשף אותך לבטח מוטי. נדמה לי, שבעבר היו לך זמנים טובים יותר.”
“נככון.. נניחשת – אמר שמשון בתוגה –, לא תמיד היה גורלי רע כפי שהוא עכשיו. קנו אותי בחנות של בעלי חיים ומצאתי חן עיני הקונה. ילדיו פינקו אותי. נשקו לי, האכילוני עשרים פעמים ביום, קנו לי קולר חדש ומבריק והתהלכו אתי בגאוה בכל הרחובות. כאשר גדלתי, הביאוני למספרה מיוחדת לכלבים מיוחסים וסיפרו אותי שם כמו אריה קטן עם רעמה ומין תלתל על הזנב. כל האנשים שטיילו עם כלביהם המכוערים, קינאו בי ובבעלי. במקום במלונה בחצר או בפינת החדר על רצפה קרה, ישנתי עם הילדים במיטותיהם. אכלתי מצלחתם והיינו חברים טובים מאוד. הם שיתפו אותי במשחקיהם, טיוליהם ושמחותיהם.”
– “עד.. שיום אחד הופיע הוא.. – קוקי הפינצ’ר. כלב קטן, פשפש של כלב, בעל רגלים עקומות, פרוה עלובה וזוג עינים אדומות ורוגזות. נבחן ונשכן.. כעסן ונקמן.. מין יצור, ששום כלב הגון לא היה מסכים אפילו לרחרחו. ועכשיו תארו לכם.. הפרעוש המנוול הזה גזל ממני את לב הילדים והגדולים בבית זה.”
– עתה.. הכל היה בשבילו וכלום בשבילי. קוקי פה! קוקי שם! קוקי חמוד! קוקי מתוק! קוקי דבש! וקוקי שמנת! ואיפוא אני? בבת אחת איבדתי את כל חיני בעיניהם וכולם החלו לזלזל בי. הכל בגלל פרעוש של כלב.. שכחו אפילו לשים אוכל לפני. כאשר ניגשתי לצלחת שלו.. התפרץ בצעקה, כאילו עומד אני לגזול ממנו את כל חייו."
– “כמובן, שהדבר הראשון.. היה.. – שסילקו אותי מהמיטות. הוכרחתי לישון מתחת למיטה עם החתול הסיאמי הגאה, שהיה עובר על ידי תמיד כאילו רואה אותי זו הפעם הראשונה בחייו. הוא לא היה מאושר משכנותי אתו והיה נוהם בפני בבוז. ראיתם כבר עלבון גדול מזה?”
– “לפעמים.. כאשר רבתי עם קוקי הנחמד שלהם ונבחתי עליו שיניח לי, הלך המלשין הקטן והלשין עלי לפני בני הבית ביללות כה רמות עד שגרשוני בחרפה מביתם בתוספת בעיטות. כמובן שכעסתי. וכי מי לא היה כועס כאשר בגלל עכברון של כלב, אתה מפסיד את מעמדך המכובד בבית בעליך? מה שיותר כעסתי, ספגתי יותר עלבונות, מכות ועונש של הרעבה. עד, שיום אחד התמרדתי והחלטתי לברוח. אבל, לאן לברוח? בתחילה, כאשר הייתי מסתלק לזמן קצר מן הבית, היו מחפשים אותי וקוראים לי. סוף סוף כלב יקר הנני.. הייתי שב ונענש שוב ושוב גם בגלל בריחתי. לבסוף, שילחו אותי החוצה וקשרו בשרשרת ליד החלון. בבת אחת הפכתי מבן בית לכלב שמירה נחות.”
–בכך לא תמו צרותי. קוקי הנוכל היה מתגרה בי כל הזמן. הוא היה מתחמק בחשאי מהבית ושורט אותי בצפרניו. כאשר הייתי נרדם סוף סוף לאחר ליל שמירה ממושך ומעייף, היה מושך בזנבי כדי להעיר אותי. כמובן, שהתרגזתי נורא ונבחתי עליו שיסתלק. אז היה קוקי מקים רעש כזה וצווחות כאלו, שכולם חשו לעזרת המסכן החף מפשע.. ראיתי.., שאין לי מקום יותר בלבבות בני ביתי. פעם, כאשר שחררו ואתי מהשרשרת כדי שאוכל קצת לרוץ וליישר את רגלי, ברחתי דרך השער הפתוח ולא חזרתי שמה יותר. מוטב לי לסבול חרפת רעב מאשר עלבונות."
– “היתר.. ידוע לכם. הפכתי לכלב עזוב ובן בלי בית, רעב ונרדף, מוזנח ורזה כמקל. כזה הנני עכשיו. כל תקוותי רק בכם..” – פה פרץ ביבבה חרישית.
הרגיעו שלהמה-לי בדברים נוחים והזמינו הביתה, כדי שינוח ויאכל לשובע. בינתים התייעץ שלהמה-לי עם מוטי על מין התפקידים שיוכל להטיל על שמשון, לאחר שיבריא ויחזור לכוחותיו.
שלהמה-לי הקטן ושוש ועכברוש
שלהמה-לי הקטן ישן שנת ישרים, כאשר העיר אותו מוטי ונענע אותו בחזקה.
"קומה! קום שלהמה-לי! חבריך הגיעו! – קרא מוטי ונבח בקול רם, כדי להעיר סוף סוף את הישנן הקטן.
" חברים? – תמה שלהמה-לי, ושפשף את עיניו –, לי אין חברים, חוץ ממך ומשמשון. הן זה ידוע לך."
"אבל הם טוענים, שהם חבריך! – התעקש מוטי הבוקסר.
"הכנס אותם ותיווכח שהצדק אתי. כפי שאמרתי, אין לי חברים זולתכם – צווה שלהמה-לי נרגז.
מוטי נעלם. כעבור רגע הכניס לחדר כלבה לבנה, בעלת כתמים חומים ואחריה ספק זוחל, ספק כלב, ספק עכבר – כלב בעל רגלים קצרות ועקומות. שאלמלא פרצופו המבוגר, היה נדמה עדין לכלבלב צעיר.
למראה שני האורחים, קפץ שלהמה-לי בשמחה ממקומו וקרא בקול: “שוש ועכברוש! איזה הפתעה! זה שנים רבות, שלא ראיתיכם! מה שלומכם, יקירי? אתם נראים לי בריאים ושלמים. באתם סתם לבקרני? אני שמח לראותכם!”
“יש לנו בעיה.. בעיה קשה..– נאנחה שוש –, ברחוב שלנו בוחרים מלכת יופי של הכלבים. זאת אומרת, שהפעם היא נבחרה על ידי הכלבים בעצמם ולא על ידי בעליהם, כפי שנהוג אצל בני אדם. ועתה, תאר לך, שלמה-לי יקירי, שחשקה נפשו של נכדי זה, העכברוש, להשתתף בתחרות זאת. הוא גם חושב, שיש לו סיכוי רב להיבחר למלכה. הוא מאמין, שאם נקשט אותו יפה, יוכל הוא להתחרות עם כל כלבה. מי יודע, כמוך, שלהמה-לי ידידי, שמוכנה אני לעשות את הכל.. ממש את הכל.. כדי לשמח את לבבו ולגרום לו קצת נחת ושמחה, לאחר שהטבע התאכזר אליו והותיר אותו קטן ומכוער כעכבר. הן זהו נכדי היחיד!”
“מה? – תמה שלהמה-לי –,הוא.. – מלכת היופי? ראשית כל, הוא כלב ולא כלבה. שנית, כפי שאמרת בצדק, לא חונן ביופי, אמנם הוא כלב חביב ותמיד אהבתי אותי. הן דודו אני.. אבל, אפילו אם נשים סרט זהב על צוארו ונכסה את אחוריו ואת זנבו הקצרצר בלבוש מלכים, עדין מסופק אני, אם הכלבים לא יבחינו מיד שזה כלב זכר ויגרשו אותו בחרפה ועוד יענישו אותו בנשיכות. הם יכעסו לא רק על מעשה התרמית, אלא על שרצה להתל בהם. הכלבות ינקרו את עיניו מקנאה וישימו אותו ללעג. פשוט לא תוכל יותר להראות את פרצופיכם בעיר זאת. לא! עכברוש חביבי! לא כדאי לך! זו תהיה שטות מסוכנת מאוד.”
“אבל, הכלבות, גם הן מכוערות – טען עכברוש בחום –, הן רק חושבות את עצמן יפות… הסתכל בסבתא שלי, כמה מכוערת וזקנה היא… יש לי סיכוי להיות מלכת יופי. רק עוצה לנו מה לעשות!”
“וכי אני אמרתי שבכוונתי להשתתף בתחרות? – התריעה שוש –,לא עלה אפילו בדעתי.”
“יש לי רעיון – הציע שלהמה-לי לאחר הרהור בדברי שוש ועכברוש–, אמרתי כבר קודם, שאין לעכברוש כל סיכוי להצליח ולזכות בתואר שכזה. אבל, אם סבתך, שוש, תהיה מלכת היופי ותזכה לכבוד גדול זה, לא יקראו לך יותר –”העכברוש המכוער“, אלא–נכדה האהוב של מלכת היופי. מה דעתך, עכברוש?”
היא? – רתח עכברוש מכעס –,וכי מי ירצה לבחור בה למלכת יופי? היא כבר סבתא שלי שנים רבות ואפילו אני לא אבחר בה.."
“אל דאגה, עכברושי! – הרגיעו שלמה-לי –, כל דבר ניתן לסידור, אם מאמצים קצת את השכל. אני אשלח אותה למספרת כלבים שלי ושם יתאימו לה פאה נכרית, קפלט, יפה, יצחצחו ויברישו היטב את פרוותה, יוסיפו לפרצופה צבע לבן, ימרחו אותה במשחות והיא תצא משם נאוה ומלאת חן יותר מכל הכלבות הצעירות היהפיות, שכל חכמתן היא – לקפוץ כחרגול ולריב ביניהן. תראה, היא לבטח תזכה בתואר המלכה.”
“יופי – צרח עכברוש –, נכד המלכה.. גם הוא נסיך.. נכון?”
“מובן מאליו – אמר לו שלהמה-לי –, נסיך הנסיכים.. מתי התחרות?”
"מחר בערב – השיבה שוש.
“אז נותר לנו זמן רב להכנות – קבע שלהמה-לי –, היכנסו בבקשה, סעדו את ליבכם ושיכבו לישון. דרושה לכם מנוחה רבה לפני התחרות.”
למחרת, שלח שלהמה-לי את שוש למספרת כלבים מיוחסים בליווי מוטי. כעבור מספר שעות, הופיעה שוש מקושטת בפאה נכרית ממולמלת, עיגולים באוזניה ונודפת בבושם חריף, שריחו התפשט מיד בכל החצר וגרם לכך שכל הכלבים הותקפו בעטשת. היא נראתה כה שונה, שאפילו עכברוש לא הכירה ונבח עליה זמן רב עד שנרגע.
“ועתה, – צווה שלהמה-לי על שני עוזריו –, צאו לרחובות וספרו בסוד לכל הכלבים שתפגשו בדרככם, שאתמול פתאום הופיעה אורחת נכבדה מעיר אחרת כלבה יפהפיה, היפה מכל הכלבות שבעולם.”
עוד הסתודדו שלהמה-לי עם עוזריו ולאחר שאלה יצאו בשליחותיהם, חזר שלהמה-לי הביתה, כדי להכין קבלת פנים הולמת למלכה העתידה ולנכדה, הנסיך המכובד ביותר.
לפנות ערב, ליוו הוא וסגניו את שוש ועכברוש לחצר הגדולה והנרחבה, חצר ההתחרות. החצר היתה מלאה כלבים מכל המינים, הגוונים והגדלים. היתה המולה רבה של נביחות וכלבים רבים טיפסו זה על זה, כדי לראות מגבוה – מה שקורה במרכז החצר.
שם, במרכז, הוצבו שני כיסאות. אחד היה מיועד לשופט התחרות והשני – למלכה שתזכה בתואר. ממולם –עמד ספסל ארוך מאוד ועליו טיילו הכלבות המועמדות לכתר מלכות.
משהבחינו הכלבים בשלה-מה-לי, החלו לנהור בהמוניהם אליו ולהידחק סביבו. כל אחד מהם רצה להתבונן מקרוב בכלב הפלא המהולל. בינתים, החלה להקת כלבים אחת לנבוח בקול את הקריאה הבאה:
"שלהמה-לי! שלהמה-לי!
חכם למופת!
הוא ולא אחר
יהיה לשופט!
לאחר שנביחות הסכמה כללית אישרו את בחירתו, הובל לכיסא הנישא של השופט, קפץ עליו בזריזות והתיישב בחשיבות רבה, כיאה לכלב שזכה להוקרת בני מינו. ההמולה הלכה ורבתה מרגע לרגע. כלבים רבים הסתובבו מסביב לספסל המועמדות למלכות, לחמו ביניהם ונבחו זה על זה.
לאחר שהתמלאה החצר כלבים עד אפס מקום, קם שלהמה-לי על כיסאו והכריז בקול חגיגי: ”קהל הכלבים הנכבד! כבוד רב הוא לי לשפוט בתחרות מלכת יופי, הנערכת זו הפעם הראשונה בין הכלבים בעיר זאת. עירנו ידועה ביפהפיותיה הרבות ורבים מכלבי הסביבה באים אלינו, כדי לבחור להם כלה נאה וידידה נאמנה. היות ומאורע זה קורה פה, אצלנו, לראשונה, – עלי לקבוע כמה כללים מועילים, בהם תוכלו להשתמש בשעת בחירת המלכה. כל מועמדת תהיה רשאית לעלות על ספסל ההתחרות פעם אחת בלבד ואתם תצטרכו להביא את דעתכם לפי הכללים הבאים:
אם תמצא חן בעיניכם – עליכם לנבוח נביחות הסכמה, כגון" הב! הב! הב!. אם תמאסו בה – עליכם להביע את אי-שביעות רצונכם על ידי קריאות כגון: בוז! לרדת! לאחר שתבחרו בזו שהכי מוצאת חן בעיניכם, קיראו: תחי! הידד! המלכה! המלכה! הבינותם?
"כן! כן! כן! – שאגו הכלבים.
"יופי! – המשיך שלהמה-לי –, אנא! התחילו במצעד המועמדות!
מיד החלו לעלות על הספסל כלבות מקורבלות בקישוטים, מצוחצחות וממורקות לפי האופנה החדישה. מתולתלות, מסולסלות, מנענות באחוריהן, מניעות ראשיהן בחן רב, מניפות ומורידות את הזנבות המקושטים סרטים צבעוניים וצועדות לאורך ספסל ההתחרות בזהירות ובחינחון. היו ביניהן יפהפיות מכל המינים. כלבות גזעיות, גאות ביפיין ומטופלות כגבירות נאות. היו, שקומתן הגבוהה ופרוותן החמודה עשתה רושם רב על קהל כלבים המתבונן בהן והיו בישניות, שעברו את המסלול בריצה וקפצו מהספסל מבלי להעצר.
מוטי ושמשון צרפו לעצמם קבוצת כלבים גדולה, שהיוו כעין להקה, שקבעה בנביחתה הרמה את דעת כל הכלבים. הם היו פותחים בצעקות בוז למראה כל מתחרה והוסיפו ביטויים כגון: פוי! גועל! כיעור! הכלבות הנעלבות ירדו חיש מהספסל בבכי ובזנבות שמוטים מחרפה. הן רצו מהר, כדי להסתתר מעין רואים בפינות החשוכות של החצר ושם המשיכו להתייפח.
אחרונה, אחרונה, הופיעה שוש הזקנה. פסעה לאיטה, טיפסה בזריזות על הספסל, צלצלה בעגוליה, חינחנה לכל צד וריח הבושם החריף, בו רוססה לפני הופעתה, זכה לענין רב אצל הכלבים, שהכריזו עליה מיד ברוב נביחות, שהיא ורק היא, זכאית לתואר מלכת הכלבים.
שלהמה-לי ליווה אותה עד כיסאה, הכתיר אותה למלכה ומחא כף. אחריו המשיכו הכלבים בעיטושי רבים ועברו כולם בסך וברעש רב על יד כיסא המלכות.
אולם, המתחרות הנעלבות והנרגזות מכשלונן, לא הסתירו את דעתן ומחו בקול רם נגד העוול הנגרם להן. במיוחד שפכו את כעסן על עדת הכלבים המטופשים, שבחרו במלכה זקנה ומכוערת וזרה, המומים מריח הבושם המסרחה. אולם, כאמור, את הנעשה אי אפשר להשיב ושוש נשארה מלכה.
משראה שלהמה-לי, שמוטב שיסתלקו בעוד מועד מהחצר, בטרם יתחרטו הכלבים על בחירתם, רמז למוטי ולשמשון, שבאו בריצה ועמדו משני צידי המלכה, כדי ללוותה בתהלוכת הנצחון דרך רחובות העיר. התהלוכה גרמה לפקקי תנועה רבים והולכי רגל נמלטו מפני הגל הפתאומי של כלבים בוכים וצוהלים. המשטרה הוכרחה להתערב בדבר ולהעמיד משמר של רוכבי אופנוע, כדי להבקיע דרך להולכי על ארבע המשולהבים. בקושי ובמאמץ רב הגיעו עד לחצרו של שלהמה-לי. כדי לא לעורר רעש ומהומה למאות של דיירים, שחיבבו את שלהמה-לי והתיחסו בסלחנות אל מבקריו, סגרו מוטי ושמשון חיש את השער. תוך שעה התפזרו כל המחזרים והמעריצים של שוש לבתיהם והשקט חזר, כשהיה.
אז הסירה שוש את הפאה הנכרית, שהציקה לה ואת העגילים, נשקה לשלהמה-לי, מוטי ושמשון ונעלמה עם עכברוש מן העיר.
שלמה-לי הקטן וחביב הנבחן
זה ימים ידע אביהם של דני וברכי, עד כמה משתוקקים הם לכלבלב קטן וחמוד משלהם. אבל, סבר האב, אם כבר כלבלב בבית, – מוטב שיהיה נאה במראהו, גזעי ושיהיה לילדיו במה להתגאות, כשיצאו אתו לרחוב.
בסיוריו בשדות ובמשקים, התענין האב, חקר ודרש בין ידידיו, מגדלי כלבים, למי מהם כלבה גזעית העומדת להמליט בקרוב. אחד מידידיו בישר לו את הבשורה המשמחת, שכלבתו, כלבת זאב הונגרית גזעית שבגזעית תמליט בקרוב ומי, אם לא ידידו הטוב ביותר, אביהם של דני וברכי, ראוי לזכות בפרי בטנה של כלבתו האהובה. תנאי התנה אתו האב, שהצאצא הזה חייב להיות זכר, כי כפי ששמע ממומחים לעניני כלבים, נאמנים הזכרים יותר לבתיהם מהכלבות, צייתנים יותר ומתקבלים לחיק המשפחה בחביבות יתר וללא בעיות.
ואמנם, לאחר ימים מספר, הופיע הידיד ובחיקו כלבלב זאב קטן, שנתקבל בתרועות שמחה על ידי הילדים ובו במקום כינוהו בשם “חביב”, כי מי עשוי להיות חביב יותר בבית מיצור חמוד שכזה?
הודות לפינוק רב, מזון בשפע ואהבה רבה, גדל הכלבלב מיום ליום וחיש הפך לגור נאה לכל דבר. אמנם, הוא פיתח תיאבון מיוחד לגרבים, נעלים ושטיחים ועשה בהם כטוב בשיניו, אבל לאחר שנענש פעם ופעמים על תעלוליו, חדל מהם לשמחת כל המשפחה. במראהו החיצוני לא ניכרו כל סימני היכר לכלב זאב ועם הזמן דמה יותר לכלב בדואי מאשר לכלב זאב הונגרי המיוחס. אבל, הילדים המשיכו לשמוח בו, לשחק אתו, להריצו ברחוב והוא הפך לבן בית ממש, כאחד מהמשפחה.
בדבר אחד ויחיד נבדל חביב מיתר בני מינו. הוא היה נבחן שבנבחנים וניצל את כשרונו זה בכל הזדמנות ובכל עת. הוא נבח על העולים במדרגות הבית, על הילדים המתרוצצים בחוץ, על החתולים שהעזו להתקרב לפח האשפה, על ידידים ומכרים, שבאו לבקר את בעליו ועל כל אחד שניסה להתקרב לבית או להתהלך בסביבתו.
משפסקה רגל ידיד או מכר מביתם, וגם חברי הילדים חדלו לבקרם, – החלה המשפחה לחפש תרופה למכת הנביחות של חביב. הן קשה להשתיק כלב, הרוצה לנבוח דוקא בקול רם ומבהיל ושבעתים קשה להסביר לו שנביחותיו מפריעות ואינן רצויות
לבסוף, בלית ברירה, קנה האב קרשים, נסר אותם ללוחות ובעזרת ילדיו התקין מלונה גדולה ורחבת ידים והציב אותה במחסן הפתוח שמתחת לבית.
בוקר אחד העבירו לשם את חביב וקשרו אותו בשלשלת ארוכה, שתאפשר לו חופש תנועה רב.
לא בנקל הצליחו הילדים לפייס את חברם הנעלב, שהביט בהם בעינים מלאות תחנונים, והרגשת עלבון על שירד בבת אחת מגדולת כלב בית חביב לדרגת כלב מלונה, כלב שמירה פשוט שבפשוטים. חביב לא מצא עוז בליבו להתנגד לשינוי פתאומי זה בחייו. רק בקושי הסתגל למעמדו הנחות ולסביבתו החדשה.
כמובן, שהילדים המשיכו לדאוג לנקיונו ולמזונו, ביקרו אצלו וליטפו את ראשו בחיבה יתרה, כדי לנחמו במצבו העלוב, אולם, עם הזמן המעיטו לראותו וחביב המסכן נותר ללא חברים.
את רוב זמנו בילה בתנומה ובסילוק הזבובים שהטרידו אותו. אך, בלילות, הציקה לו הבדידות מאוד. הרחוב התרוקן מהולכי רגל, האורות כבו לאט לאט בכל הבתים ורק פנסי הרחוב הבודדים הוסיפו קצת אורה לחושך שהשתרר. חביב ניסה להתגבר על בדידותו על ידי נביחות. קולו הרם והעבה העיר את כל כלבי הסביבה, ששמחו לפתוח ברב-שיח ארוך, כדי להפיג קצת את בדידותם הלילית. כל כלב סיפר את הקורות אותו במשך היום ושיחה רמה זאת נמשכה כל הלילה והרגיזה מאוד את דיירי הרחוב, שהשתוקקו ללילות שלוה ומנוחה ולשעות תנומה לאחר עמל היום.
משנוכחו השכנים שחביב הוא הגורם העיקרי למקהלת הנביחות והמנצח עליה, רמזו לבעליו שימהר להיפטר מהטרדן הקולני שלו. לאחר שהרמז לא הובן ושום מעשה לא בא בעקבותיו, נשלחו משלחות ונערכו הפגנות לפני ביתם של דני וברכי בדרישה מפורשת ותביעה לסילוק מיידי של הכלב הנבחן. גם להם כלבים בבתיהם, אבל אלה נוהגים בנימוס ואינם מפריעים למנוחה ולשינה. משגבר רוגזם של השכנים ואפילו פתחו באיומים וברמיזות, שימצאו דרך משלהם להיפטר מהחזן הלילי, החליט אבי הילדים, שאכן הגיע הזמן לפעול בנידון. יום אחד לקח איתו את חביב במכוניתו, נסע דרך ארוכה ושחרר את הכלב במרחק רב מביתו, כדי שלא ימצא את דרכו חזרה.
מוזנח ורעב הסתובב חביב המסכן בדרכים, ברחובות הישובים השונים ואיש לא שם לב אליו. אכל מכל מה שמצא בדרכו ושתה מי השלוליות ומי יודע מה היה סופו אלמלא ניתקל יום אחד בכלב מוזר, שמשון שמוט-הזנב, שנתלוה אליו, שמח לקראתו, התידד אתו והביאו ישירות בפני השופט המהולל, הריהו שלמה-לי הקטן. שפך חביב את כל מר ליבו בפני השופט וביקש שיסבירו לו, במה חטא, שזכה לגורל עלוב שכזה ואיך זה ירד ממעמד של כלב בית אהוב, שלא חסר מאומה, לכלב נודד, רעב ומרופט.
הקשיב שלהמה-לי לסיפורו העצוב של חביב, שהיה מלווה אנחות, יללות ובכי. אוזני שלהמה-לי צללו מדברי האורח הקולני ומחשבה חלפה בראשו, שיש למהר ולהזדרז להיפטר מכלב זה, העלול להמיט גם עליו וחבריו הנאמנים גורל דומה בגלל קולניותו, איך אפשר לא לרחם על כלב חמוד זה, שכל חטאו הוא בלהיטותו לנביחות רמות.
קרא שלהמה-לי לשמשון וציוה עליו לארח אל חביב, להאכילו ולהשקותו ולהשכיבו בפינת החצר, הרחק מחתולים ומאוזני השכנים. למוטי הבוקסר לחש שלהמה-לי מלים מספר ושילח אותו לדרכו בשליחות מיוחדת. רק אז, רבץ שלהמה-לי, כמנהגו, על שטיח השיפוט ושקע בתנומה, כדי למצא בחלומותיו את הפתרון לבעיות המובאות בפניו.
כעבור כמחצית השעה, הופיע מוטי בליווי שמעון החרש, רועה עדר הפרות של הכפר הסמוך. “זהיר”, כלבו הנאמן זה שנים רבות, של הרועה, מת זה לא מכבר ועתה הופיע הרועה, כדי לבקש משלהמה-לי, שימליץ על כלב שיוכל למלא באותה מסירות ונאמנות את מקום כלבו האהוב, עליו התאבל. שלהמה-לי רמז לשמשון שיוליך את הרועה הזקן אל חביב המנמנם. משראה אותו שמעון, התיישב ליד חביב, ליטף את ראשו בחיבה ומלמל אליו דברי ידידות ואהבה. נזכר חביב המופתע בימים ההם, בהם פינקוהו וליטפו את ראשו השעיר וללא כל התנגדות הרשה לשמעון המאושר להלביש לצוארו את הקולר וצעד ברצון אחר אדוניו החדש.
שלהמה-לי הקטן ושחוריק
רבצו שלהמה-לי, מוטי ושמשון בחצר ונהנו מהשמש החמה והרוח הקרירה. זה עתה אכלו לשובע שלושתם וקשקשו בזנבותיהם בקורת רוח.
פתח שלהמה-לי ופנה לשמשון: “אל תחשוב שמשון, שאני אדאג לך כל הזמן רק מיטוב לב. אני זקוק לך ותצטרך לעמול קשות, כדי להרויח את לחמך”.
“יופי! – קרא שמשון בשמחה וקפץ על רגליו –, אני מוכן ומזומן לכל.. גם לי נמאס לרבוץ ככה.. באפס מעשה..”
“יהיה עליך לפקוח עין – הוסיף שלהמה-לי–, לטייל או להסתובב ברחובות ובכבישים ולהציץ גם לחצרות ולמאורות מלוכלכות מאוד. אם תראה במקום כלשהו כלב מוכה, מר נפש, אומלל ורעב, פצוע או מלוכלך, אליך להתרועע אתו. אך עשה זאת בזהירות. לרוב כלבים כאלה חשדנים הם. כאשר תזכה באמונו ותהיו חברים, תביא אותו אלי ואני אטפל בעניניו.”
“יופי כפלים! – צרח שמשון, שחדל מלגמגם –, הנה יוצא אני לדרכי. אבל.. מה אעשה והוא יסרב לבוא אתי? גם אני, אפילו לאחר ששמעתי רבות עליך, עוד זמן רב התחמקתי ממך. לזכות ולהתקבל אצל שלהמה-לי החכם? איך מגיעים אליו? האם הוא באמת מוכן לעזור ולהושיע? מכיר אני את הכלבים, כולם. רובם רשעים ומזיקים, שכל חכמתם היא לנשוך אותך ולהפחידך בנביחות.. וגם לגרש.. כן.. לגרש.. אבל, לעזור? זה כנראה לא מתאים לאופי הכלבי שלנו.. גם היום.. טרם התרגלתי למחשבה, שזכיתי להיות בקרבתכם ולהיות חברכם.. טרם אדע איך עוזרים לכלב אחר. ואיך זה אדבר על לב כלב זר, חשדן ואומלל, שיבוא אתי? שיואיל בטובו להרשות לי לבוא לעזרתו.. זה יהיה קשה.. קשה עד למאוד.. אינני יודע איך אוכל למלא תפקיד זה של מציל ומושיע. לך זה קל.. אתה רגיל לכך.”
“ובכל זאת, – אמר לו שלהמה-לי –, אני סומך עליך, שמשון. כלב נבון אתה. חיית חיי רעב וסבל בעצמך ולבטח תדע לשכנעו. ידידות לא נרכשת כמו קערת אוכל. קודם כל צריך לחבב. אחר כך לרחם. ובסוף – לרצות לעזור. בטוח אני, כשם ששמי שלהמה-לי, שתלמד זאת מהר. טוב לב אתה. מי היה מסכים לחיות ולסבול מקוקי זה זמן כה רב? סימן-שסבלן אתה. אני סומך עליך.”
“בסדר! – קרא שמשון –, בסדר! אני הולך.”
הרים את זנבו השמוט שהחל להתיישר קצת ונעלם מן החצר.
שלמה-לי רבץ על השטיח הדהוי, ששימש לו למנוחה ושינה ומוטי שמר עליו. לא עבר זמן רב ושמשון בא בריצה, כשמאחוריו פוסע לאט כלב שחור, הדומה כשתי טיפות מים לשלהמה-לי, אלא שצבע פרוותו שונה. היא היתה שחורה כפיח.
הרים שלהמה-לי את ראשו והסתכל בסקרנות באורח השחור.
"אתה מכיר אותו? – שאל שמשון את שלהמה-לי.
"לא! מעולם לא ראיתיו – השיב שלהמה-לי.
"הוא טוען, שהוא אחיך – אמר שמשון.
“הוא לבטח טועה – אמר שלהמה-לי בביטחון –,אין לי אח ולא אחות”.
“אל תהיה כה בטוח – העיר לו האורח השחור –, שמי – שחוריק; נולדנו יחד תאומים ומכרו אותנו לחנות של בעלי חיים, בעודנו קטנטנים ועיוורים. בחנות ערבבו אותנו עם כלבלבים אחרים רבים וכאשר פקחנו את עינינו ויכולנו לראות זה את זה, נמכרו בינתים כל האחים ואחיות שלנו ונותרנו שנינו בלבד. אתה ואני. אני זוכר אותך היטב. היית כלבלב ער ופיקח וכולם אהבוך. כבר אז קרא לך בעל החנות – “שלהמה-לי הקטן שלנו”. לא רצה למכור אותך בכל מחיר. שמר אותך לעצמו.”
“ואמנם כן עשה – הוסיף שלהמה-לי לדברי אחיו, עד היום אני אצלו ואנחנו חברים טובים. כן.. נכון.. אני נזכר עתה.. די להסתכל בך, כדי להיוכח שאכן אחים תאומים אנחנו. שנים רבות לא ראיתיך. מה הפלא שלא הכרתיך? חבל.. חבל מאוד.. מה מביא אותך אלי?”
“ענין משפחתי – ענה לו שחוריק –, כן, ענין משפחתי.”
"ענין משפחתי? הכיצד? תמה שלהמה-לי.
באתי להזמין אותך – אמר שחוריק בטון חגיגי –, לחתונתי עם כלבת הפודל הנחמדה של השכנים. זאת תהיה חתונה נהדרת עם הרבה זלילה. מזה שבוע, אוגרים כל דיירי הבית שייריים ועצמות דשנות, כאלו טעימות באמת. כל הכלבים מתרחצים ומתקשטים. תהיה גם מקהלת “האו! האו!”. שלושת הילדים, בני ביתי, הבטיחו לחלל בחלילים. יש גם קבוצה של כלבים, היודעים לתופף בזנבותיהם על פחים ריקים לקצב של השירים. יהיה נורא שמח! אנא, שלהמה-לי! אל תאכזב אותי. סיפרתי לכולם עליך וכולם משתוקקים לראותך. בוא והבא אתך את מוטי ואת שמשון. הפודלית שלי מתה לראותכם. יערכו לכם קבלת פנים מלכותית. רק שתבואו! הן אתה האח היחידי שנותר לי".
“אני מוכן ומזומן – קרא שלהמה-לי בהתלהבות –, עלי להתרחץ ולהבריש יפה את פרוותי. אחי החתן – זה מעמד חשוב לכל כלב המכבד את עצמו. גם את מוטי ואת שמשון צריך יהיה לנקות ולהבריש, כי הם יהיו משמר כבוד שלי. אמור לי רק, אחי, מתי החתונה ולאן לבוא? עלינו להתכונן כהלכה, כדי לא לבייש אותך.”
"זוהי הצרה –נאנח שחוריק –, אינני יודע מתי נערוך את החתונה.
“איך זה? למה אינך יודע? – תמה שלהמה-לי –, האם לא קבעת את המועד עם הפודל הנחמדה?”
“קבעתי וקבעתי – נאנח שוב שחוריק –, אלא.. שהפודל הנחמדונת והאהובה עלי, קבעה לאותו מועד עם חמישה כלבים אחרים מהחצר שלנו. כנראה, שכדי לזכות בכלה, אצטרך להילחם בהם והמנצח יזכה בה ובחתונה כאחד.”
“ומי הם המתחרים שלך? - שאל שלהמה-לי את אחיו –, אם הם יריבים חזקים?”
“זהו.. זהו.. –הוסיף שחוריק לגנוח –, יש שם זאב אפור, פרא אדם ונשכן. כלב יפהפה, בעל פרוות כסף נהדרת. יש שם בולדוג אחד, שכולם פוחדים מפניו אימת מוות. יש גם כלב רועים שוייצי, חמוד ומצוחצח, שאפשר להתאהב בו מיד. יש שם מין כלב גבוה בעל רגלים ארוכות ופרוה מנומרת כשל נמר. ואחרון הוא כלב משטרה, חזק ופיקח, זריז כשד ורץ כאילה. ומי יודע כמה כלבים מהסביבה יצטרפו לתחרות ברגע האחרון? כולם גדולים, חזקים, זריזים וגם יפים ממני. אין לי כל סיכוי לנצח.”
“אז למה הנך מספר שעומד אתה להתחתן? – שאל שלהמה-לי בכעס –, הן מדבריך ברור, שאין היא שמה לב אליך כלל וכלל.”
"אני אוהב אותה נורא. בכל לבי – הזדעק שחוריק ביבבה –, נכון! חושש אני שבכלל לא יזמינו אותי לחתונה. אז איך אדע, מתי היא תיערך?
אני פוחד אפילו לשאול את הפודלית הנחמדה שלי. אחד מהכלבים האלה, שסיפרתי לך עליהם, נמצא תמיד בקרבתה ואיך אשאל אותה? אך היא כל כך יפה.. ממש מלכת הכלבים.. עוצה לי עצה, אחי החכם!"
ישב שלהמה-לי עצוב ונוגה ושקע במחשבות. בכל ליבו רצה לעזור לאחיו המסכן. אך נראה, שהפעם לא תועיל שום חכמה.. מה באמת יוכל לעשות שחוריק נגד יריבים כאלה? כמו פרעוש הנלחם באריה.. בכל זאת, יש לעשות משהו.. הן אחיו הוא.. חשב וחשב.. פתאום אורו עיניו החכמות והוא קרא בקול: “יש לי פתרון!”
“מה יש לך? – שאל שחוריק נדהם –, אני כבר מלא יאוש. אין לי כל סיכוי או תקווה.”
“שמע והאזן היטב לדברי – אמר שלהמה-לי בתקיפות –, שוב הביתה וספר לכולם על חכמתי וחשיבותי הרבה. ספר יומם ולילה, כל מה שתרצה וכל מה שיעלה בדמיונך. שבח ופאר אותי עד כמה שתוכל. ספר לכולם על הנסים והנפלאות שחוללתי, על התור הגדול של כלבי נכבדים, המחכה לפני חצרי למוצא פי, על המשמר הכבוד שלי המורכב מכלבים מעולים וגיבורים. כל זה דרוש כדי שיזמינו אותי ואת עוזרי הנאמנים לחתונה וימנו שם אותי לשופט ההתחרות אני אקבע את תנאי ההתחרות. אגלה לך מראש את הכל בסוד ואז תזכה לבטח בהתחרות.”
“יופי! אין כמוך! – קרא שחוריק בהתלהבות –, ידעתי, שרק אתה תוכל לעזור לי. אבל.. אתה בטוח, שהם לא יזכו? הם כלבים חכמים בהרבה ממני.. גם בעליהם ירצו שכלביהם יזכו וגם הם יעזרו לכלביהם. אז מה יהיה עלי”
“אל תדאג! – הרגיעו שלמה-לי –, וסמוך עלי. לך לדרכך ועשה כפי שציויתיך!”
חיבק שחוריק את אחיו בדמעות שמחה ונעלם.
חתונת שחוריק
נכדותי היקרות,
זוכרות אתן לבטח, שהבטחתן לי חידון קל לחתונתו של שחוריק, אחי שלהמה-לי הקטן. קיבלתי חידונים רבים כאלה גם ממקורות אחרים ואשתמש בהם, לפי הצורך ובבוא הזמן.
כמובן, ששחוריק בילה יפה בנהריה עם ילדי בעליו, שחה אתם בים, הביא להם את הכדור והשתולל עד כדי כך, ששכח לחלוטין על חתונתו ועל אהבתו לכלבת פודל הנחמדה.
אולם, משחזר הביתה לחצרו וראה את אהובת נפשו מוקפת מכל העברים בכלבים מכל הגודלים, ביניהם כמה ענקים מהרחובות הסמוכים, דאב ליבו. במיוחד כעס על כל המחמאות, שיריביו חילקו לה ושהיא קיבלה אותו בחיוך של שמחה והנאה. מרוב הנאתה זאת, שכחה כלבת הפודל הבוגדנית, שגם הוא, שחוריק, בין המועמדים לידה הענוגה. היא לא שמה לב אליו כלל וכלל, לכן פג תיאבונו ומזגו הטוב והנוח לא החזיק מעמד והוא הפך לעצוב ומדוכא. הילדים שאהבוהו וראו את צערו, חשבו שחלה וביקשו מאת הוריהם שיחישו אותו לרופא.
כדי לא לשמש מטרה לשיני יריביו, הסתכל שחוריק ממרחק בטוח בפודל הנחמדה וקוה שסוף סוף ייעלמו כל הכלבים המפחידים מרחובות האחרים והוא יישאר יחידי עם אהובת נפשו. אולם, כאשר נוכח שמספר יריביו הולך וגודל מיום ליום, כמעט ונשבר ליבו והוא חזר בבכי לאחיו שלמה-לי. בכל לשון של תחנונים ביקש ממנו שיציל ושימציא כבר את התחבולה, שתחבבו על כלבת הפודל הנחמדה.
ניסה שלהמה-לי לשכנעו, שאולי כדאי לו לוותר כליל על בחירת ליבו זו ולבחור לעצמו כלה פחות מבוקשת, שתהיה מוכנה לאהוב רק אותו. אבל שחוריק התייפח, שאין לו חיים בלעדה והוא לא יסכים אף פעם, שכלב אחר יזכה בה.
באין ברירה, הלך שלהמה-לי אל בעלי הפודל ויחד קבעו את מועד החתונה. הם גם הסכימו ביניהם, שכדי למנוע שפיכת דמים, נשיכות, רעש, המולה וריב, תבוצע התחרות בעזרת חידון קל, ששלהמה-לי ימציא לכבוד המאורע החגיגי הזה. הותנה גם, שבעליו של כל כלב המועמד להתחרות-יהיה רשאי לסייע לו בפתרון החידון ולנצחונו על יריביו.
שחוריק, שנמשך אחר שלהמה-לי בעת המשא ומתן, לא היה מאושר מכל הסידור. הוא טען ביללה, שאין לו כל סיכוי לנצח. לו זו בלבד, שיתר הכלבים עולים עליו בגודל, כוח ויופי, אלא שבעליהם עולים בהרבה על בעליו, שהנם אנשים פשוטים ואינם מתמצאים בחידונים.
שלהמה-לי הרגיעו וביקשו לסמוך עליו ועל חכמתו. אולם שחוריק היה בטוח, שכל מי שראשו גדול יותר, חכמתו רבה יותר וליריביו הן ראש גדול, אפילו מזה של אחיו. הם לבטח ינצחו בהתחרות. בכל זאת נרגע קצת ולשמחת בעליו, אכל ארוחה מלאה. וכי למי יש אח כאחיו?
ביום שנקבע לחתונה, היה הכל מוכן לטקס. מקהלת “הב! הב!” עסקה מזה כמה ימים בחזרה כללית והיתה מוכנה בכל רגע לפתוח בשירה. על יד הפחים הריקים עמדו כלבים מאומנים כמתופפים, זנבותיהם מורמים למעלה, מוכנים להתחיל לתופף על הפחים. ילדי השכונה הצטופפו בפינת החצר, כשחלילים בידיהם. כלבת הפודל היתה מקושטת בסרטים אדומים בצוואר ובזנבה. פניה היו מכוסים שכבת פודרה לבנה ותסרוקת חדשה לראשה כללביאה אמיתית. הכלבים היריבים היו קשורים לעמודים, מחשש שמא תפרוץ מלחמה של הכל בכל. בעליהם החזיקו אותם חזק ושמרו עליהם שלא יפריעו לשמחה. הם גם עמדו כפופים, כדי שיוכלו ללחוש לאוזני יקיריהם את הפתרונות לחידונים שיישאלו.
שלהמה-לי הופיע נקי ומצוחצח. הוא היה מלווה, כרגיל, על ידי שני ידידיו ושומרי ראשו, שמשון ומוטי. הוא נתקבל במחיאות כפים ונבחה מרעישה אוזנים. הוא התישב על זנבו על יד הכלה הנאה כשמוטי מימינו ושמשון משמאלו. מאחוריהם הסתדר שחוריק, כולו רועד מרוב התרגשות.
מחה שלהמה-לי פעמים את כפיו לאות התחלת ההתחרות וההמולה נפסקה. פתח שלהמה-לי בחשיבות את המעטפה הראשונה, שהגיש לו מוטי, וקרא ממנה בקול בהיר ורם:"
בו אוכלים,
בו לועסים
בו מדברים
ובו כועסים.
מה זה?
פה! – שאגו כל הכלבים –, פה שפתים ולשון!
אתה רואה, אתה רואה – יבב שחוריק –, הם יודעים כולם..
פתח שלהמה-לי בחשיבות ולאט לאט את המעטפה השניה וקרא את תכנה:"
אין כלל צורך להניח
שהוא טוב למשקפים וטוב להריח.
מה זה?
אף! – הרעימו תשובות הכלבים וכולם רצו להתפרץ לעבר כלבת הפודל. בגלל היותם קשורים לעמודים, נמנעה התפרצותם. רק שחוריק, שהיה חפשי, קפץ לקראת כלבת הפודל. זו הסתכלה בו בביטול וקראה בלעג:"
זה עכבר השחור והקטן
צריך לשלוח לגן,
מי זה?
זאת אני! – צווח שחוריק. כל הכלבים נשארו פעורי פה, בעליהם היו נבוכים ולא ידעו מה לעשות. שלהמה-לי ניצל את המבוכה הכללית והכריז את שחוריק כמנצח בתחרות. הוא לא קווה כלל לניצחון קל שכזה. אולם כלבת הפודל הקימה קול צווה ומחאה. היא הודיעה מפורשות, שאין היא מסכימה לחתן שחור ובכיין כזה.. שיסתלק ממנה… ובכלל הוא זכה בהתחרות ברמאות ובעזרת אחיו, החכם מכל הכלבים הטפשים האלה… זה לא צודק כלל וכלל.. אין היא רוצה בו.. ובאף אחד.. שיעזבוה לנפשה.. כולם.. כולם.. אחרת היא תשתגע..
שלהמה-לי הקטן ויוכי ז"ל
כמנהגו, נרדם שלהמה-לי לאחר ארוחה דשנה על השטיח. אפילו הזבובים כיבדו את מנוחת השופט המהולל, נמנעו מלזמזם, כדי לא להפריע לשנתו.
מוטי הכלב הציץ למסדרון ונכנס יחד עם שמשון על בהונות רגליו, כשדמעות זולגות מעיניהם. הם התקרבו בלאט לשלהמה-לי הישן ועצרו לידו.
"הלהעירו? –– שאל שמשון בלחש.
– אולי לא כדאי.. – השיב מוטי באנחה כבדה –, אם ייודע לו, לבטח יצטער מאוד. הן הוא זקוק מאוד למנוחה. אחרת, לא יוכל להמשיך לשפוט."
באותו רגע, פקח שלהמה-לי את עיניו ומפרצופיהם העצובים של עוזריו הנאמנים, ניחש שקרה משהו מצער ביותר. הוא קפץ בבהלה על רגליו ושאל בחרדה:
“מה קרה? למה אתם בוכים?”
"הזוכר אתה את יוכי? – שאל מוטי את שלהמה-לי.
"את יוכבד היפהפיה, מרחוב בני בנימין? ברור, שאני זוכר. – השיב שלהמה-לי –, זוהי הכלבה בעלת הלב החם ביותר בכל העיר. מוכנה תמיד לעזור לכולם ומאמצת כל כלבלב, שנותר יתום. היא היתה אוספת אותם, מיניקה או מאכילה אותם, בהאוכל שהוגש לה ועוד היתה מכסה אותם בחורף בגופה הגדול, כדי שיחם להם. נכון! קראו לה – “יוכי”, שם חיבה נאה. וכי מה קרה לה? החלתה, חס וחלילה? הנפצעה?:
“גרוע מזה.. הרבה יותר גרוע.. היא מתה.. גמגם שמשון. –, היא נדרסה בשעה שרצתה להציל כלבלב שחצה את הכביש באור אדום.”ואיפוא היא? – שאל שלהמה-לי נדהם.
“היא היתה מוטלת מתה בכביש עד שבאה עגלת המשטרה. העמיסו עליה את הגופה ואמרו, שיטילו אותה לבור עמוק ולא נדע אפילו היכן נקברה.” – אמר מוטי בצער.
"סוף כזה היה לה – ייבב שמשון.
“מסכנה! – הצטער גם שלהמה-לי –, אבל מה לעשות? קורה.. קורה גם שדורסים בני אדם בכבישים. גם אותם קוברים בבור.”
“מה אתך, שלהמה-לי? – זעף מוטי –, על דריסת בן אדם, מקבל הדורס עונש. האם אותנו, הכלבים, מותר לדרוס ללא כל עונש? כאילו היינו חתולים…? זו הפקרות! זו שערוריה! זה חוסר צדק! זה פשע!”
"ועוד כלבה כיוכי.. כה יפה.. – ייבב שמשון.
“נכון! זה פשע! – הסכים שלהמה-לי –, וכי מה תוכל לעשות? הן בכבישים אצות רצות מאות מכוניות.”
"אלפים – תיקן מוטי.
"רבבות – צרח שמשון.
"ובכן, הנכם רואים בעצמכם, שכאשר רבבות מכוניות עוברות בכביש ורצות כמטורפות בכל הכיוונים, איך תדע איזו מהן דרסה את יוכי? את מי להעניש עבור מותה? לא. לא ניתן לעשות דבר. נתאבל עליה כולנו. נדבר בשבחה. אבל את הנעשה אין להשיב. – אמר שלהמה-לי בצער וביאוש.
“אבל, בעצמך הסכמת שזה פשע – הצטעק מוטי -, איך נוכל לשתוק? מחר יכולים לדרוס אפילו אחד מאתנו..”
יכולים.. – הסכים שלהמה-לי לדבריו.
"אני לא יודע מה לעשות – טען מוטי לעומתו –, איך למצוא את האשם? איך להענישו? אבל אתה? לשם מה קוראים לך “שלהמה-לי החכם?”
"ואתה בעצמך אמרת, שזאת הכלבה הכי הכי חביבה על כולם – הוסיף שמשון.
התבייש שלהמה-לי בפני חבריו ושקע בהרהורים. מה הם רוצים ממנו?.. וכי מה יכול הוא לגלות או לייעץ? וכי יש משטרה לרשותו? וכי יש לו כלבי משטרה?.. רגע.. רגע.. אולי.. אולי זה רעיון? אולי יצליח? כדאי לנסות..
"מוטי! – פנה לבוקסר – היודע אתה איפוא תחנת משטרה?
"כן. יודע אני. עקבתי מרחוק אחר עגלת המשטרה וראיתי לאן היא נכנסת – אמר מוטי.
“ובכן, שמע והקשב היטב לדברי! – הכריז שלהמה-לי בקול פסקני. –, גש שמה ותשתדל להתראות עם כלב זאב, כלב משטרה אפור ששמו – יופיטר, “יופי” בקיצור. כך קוראים לו כולם. אמור לו שיבוא הנה מיד, כי דבר חשוב ודחוף לי אליו. אמור לו, שיקבל פרס אם יעזור לנו.”
יצא מוטי גאה על פיקחותו של שלהמה-לי. עליו אפשר לסמוך תמיד. יש לו ראש חכם ומלא רעיונות והמצאות. מהר מוטי לדרכו. הוא נזהר, כי זכר מותה של יוכי היה עדין טרי בזכרונו. לכן, חצה כל מעבר חציה באור ירוק בלבד, יחד עם כל קהל החוצים. מה יהיה אם יידרס דוקא עכשיו, כשיש לנקום את מות הכלבה האהובה על כולם? מוטב להיזהר.
לבסוף הגיע לתחנת המשטרה. השער היה סגור ועליו מופקד שוטר מזויין.
ראה השוטר את מוטי עומד עצוב על יד השער והתבונן בו היטב. כלב נאה – חשב בליבו.. ומה הוא עושה פה? לבטח הריח ריח של אוכל ונעצר.. רעב הוא המסכן?.. רבים אצלנו הכלבים ותמיד נותר אוכל רב אחריהם. למה לא יהנה כלב חמוד ורעב זה מהמזון הרב?.. הן, בחלקו נזרק הוא בין כה וכה לפח האשפה..
הכניס השוטר את מוטי והוא החל להסתובב ולהריח פה ושם. אט אט הגיע לחצר מגודרת, מלאה כלבי משטרה מתרוצצים, מקפצים ורבים ביניהם. בראותם את הבוקסר הזר, התקרבו לגדר והחלו לנבוח עליו.
“יוּפי” הכלב הזאב, הכיר מיד את מוטי. הוא זכר אותו מביקוריו אצל שלהמה-לי וידע שמוטי משמש שליחו וידידו. לכן, גרש את כל חבריו ושאל את מוטי לשלומו ולשלום שלהמה-לי, אדוניו. סיפר לו מוטי באריכות על יוכי, על מותה ועל הכעס שכועסים כל הכלבים שהכירוה וחיבבוה. הוא הוסיף, שכל הכלבים רוגזים על שאינם יכולים לגלות מי אשם בדריסה ולהענישו, כפי שמגיע לו. כלבה נהדרת כזאת!
הסיפור העצוב נגע לליבו של יופי. הוא קרא אליו את כל חבריו, כלבי המשטרה,וסיפר להם על מה ששמע מפיו של מוטי. אותו זמן, עמד מוטי מאחורי הגדר הגבוהה ועיניו זלגו דמעות רוגז וצער.
שילהב יוּפי את חבריו וביקשם שיעזרו לו במשימה זאת. הן לא פעם מילאו תפקיד זה ורגילים הם לגילוי פושעים. מדוע לא יעשו משהו לזכר כלבה כיוכי. כולם התנדבו מיד לעזור. רבים הכירו את הכלבה היפה וידעו איך היא טיפלה בכלבים קטנים יתומים. אך כיצד יעשו זאת? הן השוטרים לא ישחררו אותם כדי שיתרוצצו ברחובות, כסתם כלבים. הן, הם-כלבי משטרה.. מעין שוטרי חרש כלביים.. קשה יהיה.. קשה יהיה לבצע משהו ללא עזרת השוטרים.
אני, יוּפי, אספר לשוטר שלי, יוחנן, ששלהמה-לי החכם רוצה לשוחח אתו. פעמים רבות נהנו השוטרים מפיקחותו של שלהמה-לי. לא פעם סייע בידם לתפוס גנבים ופושעים, בעזרת הכלבים, ידידיו.. כן.. ייתכן ואצליח לשכנעו.. אבל… זהירות! יוחנן קפדן מאוד וגם טרוד.. הטוב בשוטרים. אולי כשיהיה פנוי? אולי ירצה לעסוק פעם במשהו חשוב ומענין.. כן.. אולי..
כלב משטרה חייב להיות פיקח. את הזריזות הוא לומד כשמאמנים אותו למירדף אחר פושעים. אך בלי חוש ריח מפותח ושכל, לא ייבחר לכלב משטרה. בוחרים בטובים ביותר. באלה, שעינם פקוחה ואוזנם נטויה תמיד.
הניע מוטי את ראשו לאות שביעות רצון. הוא בטוח, שיוּפי יצליח. חייב להצליח. עתה הכל תלוי ביוחנן השוטר. רץ מוטי הביתה וסיפר על הכל לשלהמה-לי. שיבח אותו שלהמה-לי, הניע בזנבו מלא הרהורים ורבץ לו במקומו הקבוע.
שלהמה-לי הקטן והחקירה
יוחנן השוטר חיבב מאוד כלבים וטיפל בהם במסירות רבה. מבין כולם, הוא ממש העריץ את יוּפי הזאב. יוּפי לא היה כלב ככל הכלבים. בנוסף לזריזותו, מהירותו ואומץ ליבו, היה הוא מהיר תפיסה וגם חבר טוב. יחד אכלו לעתים קרובות מצלחת אחת והבינו זה את זה ברמז, בקריצת עין, בשריקה ובתנועת יד בלבד. לא פעם הציל אחד את חיי חברו, כאשר היו בסכנה רבה. (כל השוטרים ידעו שיוחנן ויוּפי הם זוג למופת.
משהחליט יופי לגלות את האשם בדריסת יוכי הכלבה, לא התמהמה כלל. ככלב משטרה מאומן, ידע שאסור לדחות משהו דחוף באמת. עקבותיו של פשע עשויים להיעלם אם משהים את העיקוב אחריהם לזמן רב. לכן, לא הרהר הרבה, מצא חיש את יוחנן והחל למשוך אותו בשולי מכנסיו. יוחנן השוטר, שהכיר את יוּפי ותנועותיו, ידע גם לנחש את כוונותיו. קם על רגליו והחל ללכת אחר כלבו, שהוליכו לחצרו של שלהמה-לי החכם.
הבין יוחנן, שמדובר במשהו חשוב, כי יוּפי לא היה מביאו לשלהמה-לי, סתם כה, לביקור נימוסין. יוּפי היה כלב רציני ולא קל דעת כלל ואפשר היה לסמוך עליו ועל תבונתו.
נכנס יוחנן לחצר וניגש עד למדרגות הבית, מקום שבתו הרגיל של שלהמה-לי. הוא לחץ בחמימות את כפו של שלהמה-לי, כי הרי ידידים ותיקים היו ולא התראו זמן רב. לאחר שיוחנן התיישב על יד שלהמה-לי, סיפר לו הלז על כל מה שקרה ובעיני הכלב שלו הלחות, התחנן אצל יוחנן, שיעזור לו לגלות את הדורס את יוכי.
הדבר איננו פשוט – הרהר יוחנן בקול רם. הן בינתים רחצו בזרם מים את מקום התאונה ולא נותר סימן כלשהו ממנה. אולם, הוא יכול להתענין אצל חבריו השוטרים ולהיודע מי מהם היה עד למקרה המצער, מי מהם הגיע ראשון למקום ומי הוביל את גופתה של יוכי ומאיזה מקום בדיוק נמרץ.
נפרדו שני הידידים ויוחנן החל בחקירה בין חבריו. בהתחלה, לא רצו, אלה, לשמוע כלל וכלל על כל הענין. הם צחקו מיוחנן, שהוא עוסק בשטויות והולך לבקר כלב כשלהמה-לי ומקבל ממנו עצות ופקודות. כאילו לא היה דבר חשוב יותר לעשות במשטרה אלא, לחפש דורסי כלבים. הם גם לעגו ליוחנן, שהוא קשור מדי ליוּפי ומוכן להשתתף בכל שגיונות כלבו.
אולם, לאחר שבעלי הכלבה יוכי, הגישו תביעה רשמית לחקירה משטרתית על מות כלבתם (והם עשו זאת לפי עצתו של שלהמה-לי ויוחנן), הסכים הקצין לטפל בענין. כל כלבי המשטרה התלהבו מהדבר והודיעו בנביחה, שמוכנים הם לעזור בכל. כולם הכירו את יוכי והעריצו אותה על טוב ליבה ויופיה. יוכי המסכנה.
למחרת, הוציא הקצין את כל השוטרים והכלבים מהתחנה למקום הדריסה המשוער. הוא נתן לכלבים להריח סרט אדום, שהיה ענוד לצוארה של יוכי בשעת האסון. מיד, החלו כל הכלבים לרוץ כמטורפים וכולם בכיוון אחד ויחיד. הם הגיעו לחוילה נאה, שלפניה עמדה מכונית יקרה. התקבצו כל הכלבים מסביב למכונית ונבחו במקהלה. השוטרים ובראשם הקצין, הגיעו למקום ונעמדו על יד כלביהם.
לשמע רעש הנביחות, יצא מדלת החוילה אדם לבוש הדר. משראה את ההתקהלות מסביב למכוניתו, ניגש אליה, כדי לגרש את הכלבים. הקצין הזדהה בפניו ושאל אותו, אם הוא בעל המכונית הזאת.
"הן! – השיב האיש ביהירות.
"האם לא דרסת כלב לפני ימים מספר? – המשיך הקצין לחקור באדיבות.
האיש השיב בשלילה מחלטת. אז הצביע הקצין על להקת הכלבים, שהצטופפו ליד צמיג ימיני אחורי, שעדין נותרו בו סימני התנגשות עם איזה גוף. הכלבים חשפו את שיניהם החדות, מוכנים להתקיף את בעל החוילה. זה, החויר כסיד וניסה להתחמק ולסגת לביתו. אולם הכלבים הקיפו אותו מכל העברים ונהמו כזאבים.
הפעם הודה האיש, אם כי בגמגום: "אולי?.. ייתכן ש.. באמת איני יודע.. אינני זוכר.. על כל פנים אין זאת אשמתי.. ראיתי לפני לפתע כלבלב קטן בכביש ובכדי לא לדרסו, סיבבתי את ההגה הצידה ואז.. אולי.. ייתכן.. כן.. אני נזכר עכשיו.. היתה איזו מכה חזקה.. נדמה לי, שפגעתי במשהו.. אבל שעתי לא היתה פנויה ולכן מיהרתי הביתה. לא.. לא ביררתי אם קרה משהו.. הן אמרתי.. ששעתי לא היתה פנויה.. על כל פנים לא היה זה אדם.. כי לא ראיתי איש לפני.. – הוסיף בתקיפות.
הקצין האשימו כחוק בדריסת כלב והביאו לתחנת המשטרה. שם הכניסו לתא סגור, בכדי שיוכל להרהר שם לבדו על העובדה שגם כלב הוא בעל חיים ושאסור להרגו.
כעבור מספר ימים הובא הנאשם בפני שופט. שאל השופט את הנאשם, אם מודה הוא באשמה?
“ייתכן – השיב האיש בחוצפה –,אבל הן היה זה רק כלב. לא מובן לי מדוע מקימים רעש כה גדול ומתייחסים לאדם חשוב כמוני כלפושע ממש? והכל בגלל כלב רחוב פשוט. אני אתלונן אצל שר המשטרה על העוול הנגרם לי”.
"האם יש לך כלב בביתך? – שאל אותו פתאום השופט.
“וודאי! – השיב בעל החוילה בגאוה –, אפילו כלב גזעי ויקר מאוד. אין אני נותן לו להסתובב ברחובות, כאילו היה הפקר.”
"ולמה אינך נותן לו להסתובב, כדבריך? המשיך השופט לשאול.
“מפני – גמגם בעלה חוילה –, מפני שברחוב.. קיימת סכנת דריסה ורבים מכלבי שכני נדרסו כך..”
"מה היה? – שאל השופט –, מה קרה לאחר שנדרסו?
נבוך הנאשם והחל למלמל לאט: “הילדים בכו והתהלכו עצובים ולא רצו להינחם זמן רב.. לכן, אין אני מרשה לכלבי לרוץ ברחוב ללא ליווי שלי או של אחד מילדי..”
"ולאחר שנדרס כלב שכנך, האם זרקו את נבלתו לבור אשפה? –שאל השופט.
“לא! חלילה, אדוני השופט! – הצטעק האיש –, הילדים קברו אותו בגינתם ואפילו שמו אבן מצבה עם צלום הכלב על קברו.”
“ובכן – פסק השופט –,אני גוזר עליך בזה, שתאסוף את גוית הכלבה שדרסת מתוך רשלנות בנהיגה ואי זהירות, מתוך הבור אליו הוטלה ותמסור אותו למשפחת בעליה, לשם קבורתה בגינתה. ומאחר שלא נעצרת, לאחר שדרסת את הכלבה, (בכדי לוודא אם ניתן עוד להצילה) וברחת מהמקום בפחדנות, עליך למסור את כלבך הגזעי והיקר לבעליה של יוכי ובכך לנחם את הילדים שאהבוה.”
“מה? – שאג בעל החוילה – למסור את כלבי היקר תמורת כלבת רחוב פשוטה? זה לא צודק, אדוני השופט! היה לא יהיה!”
“אין כלבת רחוב פשוטה – השיב השופט בחומרה. כל כלב, שמתקשרים אליו כילדים – יקר להם בדיוק כמו הכלב היקר לילדיך. אין כל הבדל ביניהם. כולם אהובים על מישהו, והוא חש באובדנם. לידיעתך, כפי ששמעתי מאנשים רבים, היתה זאת כלבה בעלת לב נדיב מעין כמוהו. היא נדרסה בשעה שרצתה להציל חי כלבלב. לכן היא גיבורה יותר גדולה ושוה הרבה יותר מהכלב הגזעי המפונק שלך. עשה, כפי שציויתיך. אחרת, אאלץ להושיב אותך בבית הסוהר, כפי שמגיע לך בגלל העבירה, בנוסף לשחצנות ולפחדנות, שהוכחת בבית משפט זה. את כלבך תמסור לידי הכלב שלמה-לי, שהודות לחכמתו ומרצו, גילינו את רוצח הכלבה הטובה. הוא יביא אותו לביתה של יוכי ז”ל.
בעל החוילה יצא את אולם בית המשפט בראש מורד מבושה, כשאחריו צועדים שלהמה-לי, מוטי, שמשון ויוּפִי.
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
רקאני וגמאני יצאו, כדרכן תמיד, לטייל בשדה הסמוך לכביש ולקטוף פרחים לחדרן המשותף. לפתע, ראו צב מתקדם לאיטו בשביל הנמלים. מדי פעם בפעם היה הצב מוציא ראשו מבעד לשריונו, כדי לראות, אם צועד הוא בכיוון הנכון. הבנות עקבו בענין רב אחר תנועותיו והיו סקרניות לדעת, כיצד ירד הצב מהמדרכה הגבוהה לכביש.
הצב ניגש ממש לשפת המדרכה והניע ראשו מעלה ומטה, לאות אי־שביעות רצון מהמצב המביך שלפניו. חיכה וחיכה עד ששתי הסקרניות התקרבו ואז פנה אליהן באדיבות: “הואילו לעשות טובה לצב זקן ולהעבירו לצד שני של הכביש.”
צחקו הבנות והורידוהו בזהירות אל הכביש. עמד הצב והסתכל במכוניות האצות והדוהרות ושוב הניע בראשו, כאילו לא מוצא הדבר חן בעיניו. שוב פנה לרקאני וגמאני בבקשה, שילוו אותו בדרכו למדרכה השניה, כי חושש הוא, פן יידרס בכביש.
“חוץ מזה – הוסיף בקולו החרישי –, אני כבר בן מאה שנים, ראייתי נחלשה וכמעט ואינו רואה מאומה בעיני.”
“אז למה, שלא תרכיב משקפים? – שאלה אותו גמאני –, הסבא שלנו מרכיב אותם כל היום.”
“גם אני הרכבתי משקפים בימי חיי – השיב הצב –, אלא שכל פעם שהחזרתי את ראשי מתחת לשריון, נשרו לי מהאף ונשברו לרסיסים. אנא! עזרו לי לחצות את הכביש הרחב הזה.”
אבל, – העירה לו רקאני –, לא תוכל לחצות את הכביש בהילוכך האיטי מבלי להידרס. המכוניות ממהרות לדרכן והנהגים דורסים אפילו חתולים וכלבים, שזריזים ממך בהרבה. הם דורסים גם בני אדם ואמא אומרת לנו להיזהר בשעת חציית רחוב או כביש. זה מסוכן מדי עבורך."
“אז אולי נרים אותו ונישא אותו על הידים? – הציעה גמאני. –, ככה נוכל לעבור בריצה את הכביש הרחב הזה.”
“לא! אינני מסכים! – התעקש זקוני –, וכי מי אני בעיניכן? ילד קטן שנושאים אותו על הידים? אני כבר בן למעלה ממאה שנה! אני סבא! אני סבא וסבא של סבא! שתדעו לכן!”
“תרח! – פרצה רקאני בצחוק –, עד שתצליח, זקוני, לחצות את הכביש, תופיע מכונית וטראח! תדרוס אותך כמו כלום. ואם נלווה אותך, נידרס גם אנו”.
“לא! אינני מסכים! – אמר זקוני בתקיפות –, אני אחכה פה עד הלילה. בלילה עוברות פחות מכוניות ואולי אצליח לחצות.”
“אין ברירה – פסקה גמאני –, זקוני זה עקשן גדול הוא. בואי, רקאני, אנו נשמור עליו משני הצדדים ונזהיר כל נהג הבא לקראתנו, שלא יעלה עליו.”
צעדו הבנות צעד אחר צעד בזהירות והעלו לבסוף את הצב על המדרכה שמצד השני של הכביש.
“רב תודות! – קרא הצב –, אתן בנות חמד! כן.. צמד חמד. ועתה, כגמול עבור טוב ליבכן, מזמין אני את שתיכן לחגיגת יום הולדת המאה שלי, שחל היום. כל המשפחה שלי מתאספת ומאוד סקרן אני לדעת איזו מין הפתעה הכינו לי. בואו שתיכן והשתתפו בשמחתי”.
“אבל, – שאלה רקאני –, איך יודע אתה, זקוני, לאן לפנות ולאן ללכת? הן אמרת בעצמך שראייתך חלשה ושמשקפיך נשברו..”.
“אנחנו, הצבים, – השיב זקוני –, מוצאים את דרכנו לפי השמש. כמו אחינו, צבי הים הגדולים, העוברים מרחקים גדולים מאוד, בכדי לחזור לאותו מקום, בו הם הטילו את הביצים. יש לנו רגישות המכוונת אותנו לכל מקום, אליו רוצים אנו להגיע. לפי הצליל, לפי הרוח ולפי חוש הריח והשמיעה. העינים משמשות אותנו רק למציאת מזון. אנחנו אוהבים גם להתפרקד על גבי אבנים וסלעים ולהתחמם בקרני השמש. אבל, אם אמשיך לדבר, עוד אאחר ליום ההולדת שלי. בואו!”
“אבל אנחנו לא לבושות לחגיגת יום הולדת – אמרה גמאני בצער”.
“לא נורא – הרגיעה אותה רקאני –, עד שזקוני יגיע למקום המפגש עם משפחתו, נספיק להתרחץ ולהחליף את הבגדים.”
“יופי! – קראה גמאני –, אבל איך נדע איפוא החגיגה? הן הוא יסתלק לו ולא נמצא אותו יותר?”.
“זה פשוט מאוד, ילדותי, – הסביר זקוני –, כל מה שעליכן לעשות זה ללכת אחר עקבותי בחול והן יוליכו אותכן אל מקום השמחה.”
נפרדו הבנות מזקוני ורצו הביתה. ראתה האם, ששתי בנותיה נעשו פתאום חרוצות, מתרחצות במרץ באמצע היום והחלה לחשוד באיזה תעלול. אבל תדהמתה גדלה עוד יותר, כאשר ראתה, שהבנות מחליפות את בגדיהן ולובשות בגדי חג.
“לאן זה אתן הולכות, בנותי? – שאלה האם –, אם מותר לי לדעת.”.
"ליום הולדת של זקוני – ענתה רקאני.
"ומי זה זקוני זה, הזוכה למידה כה רבה של כבוד, עד ששתי הלכלוכיות של מתרחצות ולובשות בגדי חג לכבודו? הוסיפה האם לשאול בחיוך.
“זקוני – זה הצב בן מאה השנים, שהזמין אותנו ליום ההולדת שלו – הכריזה גמאני בחגיגיות –, עזרנו לו לחצות את הכביש ולכן הזמין אותנו.”
"ומי ישתתף בחגיגה זאת? – שאלה האם.
"כל משפחתו. כל צאצאיו. בעצמו אמר לנו, כי הוא סבא של סבא של סבא ומרכיב אפילו משקפים, כי עיניו חלשות – סיפרה רקאני.
“הם גם מכינים לו הפתעה – הוסיפה גמאני –, והוא נורא סקרן לראותה.”
“אמא! – פנתה רקאני לאם –, איך נוכל לבוא לחגיגה עם ידים ריקות ובלי מתנה? מה יאמרו הצבים?”
“אמא, פנתה גם גמאני –, מה אפשר להביא לזקוני כזה ליום הולדת שלו? מה הוא אוכל?”
אם הוא אוכל מסטיק או סוכריות, נביא לו קצת משלנו – הציעה רקאני בנדיבות.
“לפי מה שידוע לי – הסבירה האם –, אין צב בררן במזונו. הצבים החיים בני נהרות או ימים – ניזונים בדגיגים, בעלי חיים השורצים במים והם אפילו מתקיפים אפרוחי ברווזים. אבל צב היבשה ניזון לרוב מצמחים בלבד. למה בעצם לא תביאו לו זר פרחים לחגו?”
“אבל הוא יאכל אותו, אמא! – מחתה גמאני –, אז אפילו לא ידעו שהבאנו לו מתנה.”
“אז מה יש? – הסבירה האם –, הוא יהנה כפלים. ממראה הפרחים ומטעמם”.
“טוב! – הסכימה רקאני –, אבל מאיזה פרחים להרכיב את הזר?”
“מפרחי העונה, בתי – אמרה האם – ומהיפים ביותר, כי זה למתנה.”
“אני יודעת! – קראה גמאני –, נקטוף מהחרציות הצהובות ומכלניות אדומות..”
“וממרגניות תכולות – הוסיפה רקאני –, ומאירוסים סגולים ומפרחי הרותם הלבנים..”
“לא ידעתי – מתערבת האם בויכוח הבנות –, שבנותי מומחיות כאלו לפרחים.”
"אנו יודעות את כל השמות עוד מן הגן. כאשר הלכנו עם הגננת לטיולים, היתה מצביעה על כל פרח ופרח ונותנת לו שם. – אמרה רקאני.
“את צריכה ללכת לגן, אמא, – הוסיפה גמאני –, תלמדי גם את. כדאי לך.”
“אם כבר החלטתן ללכת, מוטב שתזדרזו – זירזה אותן האם –, פן תאחרו לחגיגה. אבל זכרו! לא להתלכלך בשדה בשעת קטיף הפרחים ולקטוף רק פרח בעל גבעול ארוך. פרח בעל גבעול קצר אי אפשר לשים באגרטל ואי אפשר לקלוע ממנו זר. והוא בכלל אינו מתאים למתנה..”
"אבל.. את שכחת, אמא, שזה בשביל צבים – התריעה גמאני.
“לא חשוב – השיבה האם, מתנה היא מתנה וצריך להקפיד תמיד עליה שתהא יפה. התבוננו יפה לכל מה שיקרה בחגיגה זו בכדי שתוכלו לספר לי, לאבא ולחברים שלכן על הכל.”
יצאו הבנות בריצה. לקטו פרחים רבים, קלעו שני זרים, זר לבת, והגיעו מהר לשפת המדרכה ממנה יצא זקוני למסיבת יום ההולדת שלו. כפי שצווה עליהן, הלכו בעקבותיו. פתאום צעקה רקאני: “ראי, גמאני! מישהו רוצה לטרוף את זקוני שלנו.”
מיהרו הבנות והנה רואות הן כלב גדול המגלגל את זקוני ברגליו, נובח עליו בכעס ומנסה לנשוך אותו. אבל בן המאה, המנוסה בפגעים מסוג זה, הסתגר בשריונו באורח כה אטום, עד שהכלב לא הצליח לנעוץ בו אפילו שן אחת.
“טוב שהגענו בזמן – קראה רקאני –, בואי ונציל את המסכן משיני הכלב הרע!”
"היום אנו מצילות אותו זו הפעם השניה – העירה גמאני.
הניחו הבנות את הזרים על האדמה, אחזו במקלות שמצאו בקרבת מקום וגרשו בהם את הכלב, שברח כשהוא מיילל מכאב. הן העמידו את זקוני על רגליו, כי ידעו, שלכל צב קשה להתהפך כשהוא שוכב על גבו פרקדן ובמיוחד לבן מאה כמוהו.
הוציא זקוני בזהירות את ראשו מתחת לשריון, כדי לראות מי שוב בא לעזרתו. מקול צחוקן, הכיר מיד, שאלו אותן הילדות שעזרו לו לחצות את הכביש המסוכן. הניע זקוני בראשו, כאילו גם הוא צוחק אתן והודה להן על שהצילו אותו משיני הכלב.
“רואה אתה, זקוני, – אמרה רקאני, אלמלא אנו, לא היית מגיע חי למסיבת יום ההולדת שלך. לבטח פחדת פחד רב מכלב גדול שכזה.”
“לא! לא פחדתי כלל וכלל! – השיב זקוני –, כה הרבה פעמים מותקפים אנו, הצבים, על ידי בעלי חיים רבים. גם צבוע, גם עופות דורסים ועוד. אבל הטבע דאג לנו וזיכה אותנו בשריון להגנתנו. וזה לא סתם שריון. הוא עשוי משלושים ושבע לוחיות קשות וקל לי להסתגר בתוכו, עד ששום חיה לא תוכל לעשות לי כל רע.”
"ואנחנו חשבנו שהצלנו אותך – אמרה גמאני באכזבה.
“אני בכל זאת מודה לכן, ילדות, – ניחם אותן זקוני –, אמנם לא פחדתי, אבל זה לא נעים בהחלט, כשכלב משחק בך כבכדור ועוד רוצה לנשוך אותך. בהחלט לא. גם מאחר אני למסיבה ואם לא נחוש מהר, יתפזרו כל הצאצאים שלי וכל הדרך הארוכה שעשיתי – תהיה לבטלה. ועתה, קדימה!”
“אם עלינו להזדרז ועוד להשיג את הפיגור בגלל הכלב – הציעה רקאני –, ולא לאחר לחגיגה, אולי תרשה לנו לשאת אותך על הידים.? אתה רק תראה לנו את הכיוון..”
“ואני אשא את הזרים –– אמרה גמאני –, אנחנו אפילו לבשנו שמלות חג לכבודך וגם זה יהיה לבטלה אם נאחר..”
"אבל מה יאמרו הנכדים והנינים שלי? – טען זקוני –, אם יראו אותי נישא על ידכן כתינוק בן יומו?
גם לזאת יש עצה – הוסיפה רקאני –, נוריד אותך במרחק קטן ממקום המפגש החגיגי, מבלי שאף אחד יראה, שאנו נושאות אותך."
“יהא כך! – הסכים לבסוף זקוני –, אכן ילדות טובות אתן, המוכנות לבוא לעזרת זקן כמוני. לאמר לכן את האמת, עייפתי מהליכה וגם הכלב הרע טלטל אותי טלטלה רבה וכל עצמותי כואבות לי. אבל.. תדעו שכבד אני.. כל שנה שוקלת ומכבידה..”
לא נורא! – אמרה רקאני –, נתחלף ונישא אותך לפי תור."
נשאו אותו הילדות, כשזקוני מותח את ראשו ומסובב אותו ימינה ושמאלה, כדי לאותת להן על הכיוון. אבל, כאמר, היתה ראייתו לקויה ולא היה מסוגל לראות למרחקים. לכן התקדמו לאט לאט.
מרחוק נשמע קול חריקת השריונים של הצבים הרבים שהצטופפו בחורשה, בצל אויקליפטוס ענק. מיד הורידו הבנות את זקוני לאדמה, הלכו אחריו צעד צעד, עד שהגיעו למקום המסיבה. הצב הראשון, שבא לקראתן, רצה להסתגר מיד למראה הבנות, אבל זקוני איתת לו, שאלו ידידותיו. מבלי לדעת איך ומתי עברה הבשורה על הופעת זקוני בליווית שתי הבנות בכל המחנה, כשעדר הצבים העצום החל לנהור לקראתם.
באמצע החורשה, על תל קטן, עמד כסא קטן, כשל בובה ואליו הביאו המוני הצבים את זקוני והריעו בשריקות חדות לכבודו. למרבה תמהונן, ראו הבנות איך מטפס זקוני בזריזות על הכסא ונעמד על רגליו האחוריות, כדי שכל צאצאיו יראוהו. הבנות הניחו את הזרים משני צידי הכסא וקהל הצבים התנפל עליהם והחל לכרסמם ברעבתנות.
צחק זקוני ואמר לבנות: “ראו, כמה זללנים הם! אלמלא אתן, היו מכרסמים גם אותי. אלא שאצלנו, אין צב מתנפל על חברו ללא סיבה. די לנו באויבים מבחוץ, התוקפים אותנו מגיל רך ודרושה תבונה רבה ונסיון עשיר, בנוסף לזהירות וסבלנות, כדי להגיע לגיל גבוה כשלי.”
“ומה ההפתעה שצאצאיך הכינו לך ליום ההולדת? – שאלה גמאני בסקרנות.”
"הן זאת הפתעה ואיך יגידו לו – אמרה רקאני.
“הצבים אינם יודעים לשמור על סוד – השיב זקוני –, כאשר הראש שלהם מסתובב, מגלים הם כל סוד. לכן, יודע אני, שההפתעה היא – שירימו אותי מאה ואחת פעמים עם הכסא. אין הם זריזים ביותר ועלי להשגיח, בל אפול מהכסא בשעת ההרמה. אחרת, יכתירו זקן אחר לראש המחנה ואז יתעלמו לחלוטין ממני.”
“חבל! – אמרה רקאני –, אולי תאמר להם, שאנו באנו למסיבה כדי להרים אותך? אנו כבר נשתדל, שלא תיפול חלילה”.
“אינני בטוח, שיסכימו. טקס זה טקס. עליכן לדעת, שחייב אני לעמוד על רגלי האחוריות בשעת כל ההרמה. כאשר הייתי צעיר יותר, הצלחתי תמיד בתעלול זה. אלא שלרוב, הייתי אני המרים. ישנם פה זקנים ממני. זו כעין התחרות והמנצח בה מקבל פרס”. – סיפר זקוני.
"פרס? איזה פרס? – תמהה גמאני.
"זהו סוד. סוד כמוס. לא מגלים אותו לאף אחד לפני סיום ההתחרות. אחרת, לא ירצה להשתתף בה. לכן, ילדות, מוכן אני להודות, שהייתי ברצון מוותר על הפרס ועל ההרמה. עייפתי מאוד. מוטב שיעמוד מישהו אחר בראש המחנה – אמר זקוני והניע ראשו לאות יאוש.
"אבל זקוני! – התרעמה רקאני –, עברת דרך כה ארוכה, כדי להשתתף בהתחרות וכעת אתה רוצה לוותר עליה? לא ניתן לך! אתה – זקוני שלנו ואנו רוצות שתזכה בפרס.
“כבר הצלנו אותך פעמים – הוסיפה גמאני –, וגם הפעם תצליח בעזרתנו. רק אמור לנו מה לעשות.”
“ראיתן כיצד התנפלו צאצאי על הזרים? אם תרוצו מהר והביאו הרבה צמחים, הם כה ישקעו בזלילה שישכחו את ענין ההרמה וכך אנצל..”
“לא ניתן לך להתחמק, זקוני – אמרה רקאני בתקיפות –, התרחצנו באמצע היום והתלבשנו יפה לכבוד יום ההולדת שלך ואנו רוצות ליהנות מכל”
“ואמא אמרה לנו – הוסיפה גמאני – שנתבונן בכל הנעשה פה, כדי לספר לה ולכל החברות שלנו. הרוצה אתה לבייש אותנו, זקוני?”
הניע זקוני את ראשו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ונכנס לשיחה ארוכה עם צב זקן שעמד לצידו והאזין לכל השיחה.
הלך הצב לדרכו וכעבור מחצית השעה שב ובפיו חוט ארוך. הבינו הבנות מיד לשם מה דרוש החוט וקשרו את זקוני חזק לכסא. השב השני הזעיק בשריקה את הצבים הצעירים, שנדחקו מסביב לכסא, והחלו להרים את רגליו, אחת אחת, כדי להסתדר מתחתן. לאות שריקה של השב, החלו הצבים הצעירים להרים את זקוני, אלא שלא יכלו להרים בבת אחת את ארבע רגלי הכסא. הם טלטלו את זקוני המסכן טלטלות חזקות, הכסא היה מתהפך לעתים קרובות וזקוני היה נחבט וכמעט התעלף. שוב חלף זמן רב עד שהרימו את הכסא והסתדרו שוב מתחת לרגליו.
בינתיים, עייפו הצבים ושבו לזלילת הזרים, או מה שנותר מהם. כאשר שבעו וחזרו למלאכתם, רמז זקוני לבנות, שיעזרו בהרמה. כל אחת מהן אחזה בצד כסא שלה והשב, חברו של זקוני, הכריז בקול רם על מספר ההרמות. אבל חיש התבלבל במספרים וגם עבודה זאת עברה לידי הילדות, שקראו יחד בקול צלול ורם את המספר, למען יישמע בכל החורשה.
משהגיעו למספר חמישים, עייפו הבנות והתיישבו על האדמה לנוח. זקוני התחנן שישחררו אותו מהחוט וכך עשו. אז שרק זקוני שריקה חרישית, הכניס את ראשו מתחת לשריון ונרדם. לגודל אכזבת הילדות, לא ניתן להעיר את זקוני, ולרוע המזל גם יתר הצבים, כאילו לפי צו מגבוה, שרקו אותה שריקה, התכרבלו, הכניסו את ראשיהם מתחת לשריון ונרדמו.
בינתיים החשיך היום. הבנות החלו לחשוש פן ידאגו להן הוריהן ועזבו במפח נפש את החורשה, למרות שהחגיגה טרם הסתיימה.
לאחר שהגיעו הביתה, התיישבו על הספה, הוציאו שריקה חדה מפיהן, התכרבלו כשני כדורים ונרדמו. רק בשעה מאוחרת בלילה, הצליחו ההורים להפשיטן ולהשכיבן במיטותיהן מבלי שהתעוררו מתרדמתן החזקה.
כאשר הופיעה בבית רקאני וגמאני אוגרת המחמד בקופסת קרטון קטנה, הצטופפו סביבה האם ושתי הבנות והסתכלו בהערצה והתפלאות בבעל חיים החדש, שמעתה יהיה בן בית אצלן. עדין מוקדם היה להתחיל בליטופים, אם כי הפרווה היפה והמבט הנפחד של מין עכבר זה הזמינו כמה לטיפות, פשוט כדי להרגיעו.
“אתן יודעות, – הכריזה רקאני –, אוגרת היא מן המכרסמים.”
“גם אני מהמכרסמים – צהלה גמאני –, אני נורא אוהבת לכרסם ממתקים, גרעינים, בוטנים..”
“ברוכה הבאה למשפחת המכרסמים – ברכה האם בחגיגיות –, למותר לי לחזור על דברי, עם הופעת בעל חיים בביתנו..”
"שהטיפול בו מוטל עליכן ועליכן בלבד. אתן חייבות לדאוג לנקיונו, להשקייתו ולהאכלתו – חזרו הבנות על הנאמר להן תמיד.
"האם מותר לי לדעת איזה תפריט להכין לאורחת החדשה? – שאלה האם.
“היא כמו עכבר והעכבר מכרסם הכל – אמרה גמאני בידענות –, אבל אם לא תתני לה לאכול, היא תכרסם גם את הרהיטים.”
“העיקר שלא תכרסם גם אותנו – אמרה האם בצחוק –, לרהיטים אינני דואגת. הם ידאגו לעצמם. אז מה מכינים עבורה, ידעניתנו, רקאני?.”
“הן אמרת “ברוכה הבאה למשפחה” – אמרה רקאני –, אז גם היא צמחונית. אוכלת גזר וכרוב ואפילו תפוחי עץ.”
“אז היא תתחרה בך, אמא, – אמרה גמאני בשמחה – אבל ממתקים היא לא אוהבת והם ישארו רק למעני. ואולי היא בכל זאת אוהבת ממתקים..?”
"לא! כרוב! רק כרוב וכרוב בלבד! – צעקה רקאני.
“אמא? – שאלה גמאני –, אם אוגי יאכל כל היום כרוב, האם לא יצמח לה ראש כרוב?”
"ראש כרוב צומח רק אצל ילדים, שמסרבים לאכול את מה שמגישים להם, אמרה האם
"את רואה מה שיצמח לך? – היתלה רקאני באחותה.
“אבל זה לא צודק – התריעה גמאני –, הן ראש כרוב זה זכר ואני ילדה.”
"אז תקבלי ראש כרובית! בסדר? – צעקה רקאני.
"בסדר! אני דוקא אוהבת כרובית. – אמרה גמאני.
“לא תקבלי שום כרובית! – פקדה רקאני –, מעתה, כל הכרוביים קודש לאוגי. כרוב, כרובית, ברוקולי, כרוב ניצנים, כולרבי וכרוב סיני.. הכל..!”
"אז אוכל חסה – נכנעה גמאני.
“גם כל ירקות עלים וסלטים קודש לאוגי. חסה, כרפס, פטרוסיליון, עולש, תרד, סלק וכרוב עלים.” – הכריזה רקאני.
"אז מה יישאר בשבילי? – שאלה גמאני.
"בשבילך רק ממתקים. הן את מן המכרסמים – לעגה רקאני.
"אז אני אתן לאוגי את כל מה, שאת אוהבת! את כל הפירות! את כל התפוחים, האגסים, השזיפים, התמרים, התפוזים, המנדרינות, התאנים, הצמוקים.. הכל! – אמרה גמאני בכעס.
"ואז אני אתן לאוגי את כל מה שאת אוהבת. את התירס, את האפונה, את השעועית.. את.. – התפרצה רקאני.
“אל תשכחו בנותי, שזה רק אוגי ולא עוג מלך הבשן – הזהירה האם –, די לה בקצת מזון.”
"אבל אם היא תאכל את כל הירקות והפירות, מה יישאר לנו? שאלה גמאני.
"היא תאכל רק את פירות וירקות העונה. מחוץ לעונה תאכלו אתן – אמרה האם.
"אבל אז אין שום דבר! אני לא מסכימה – צעקה רקאני.
"אז תתחלקו עם אוגי. קצת לכן וקצת לה. – יעצה האם.
"אבל לא שוה בשוה. היא אחת ואנו שתים – אמרה גמאני.
“אמא? – שאלה רקאני –, מה יהיה אם תגדל המשפחה שלה?”
"מה פתאום? – צעקה האם –, הן רק היום הגיעה אוגי וכבר תגדל לה המשפחה? אני לא מסכימה! "
"אבל היא תתגעגע ותשתעמם! עם מי היא תשחק, כאשר נהיה בבית הספר? – שאלה רקאני.
"אולי עם אמא? – הציעה גמאני.
“אני לא משחקת עם עכברים! – הזדעקה האם –, אתן יודעות, עד כמה אני אוהבת אותם.”
"אז אני רואה, שנצטרך לדאוג לה לבן זוג. היא לבטח תשתעמם ואז אי אפשר לדעת מה היא תכרסם, כשהיא משועממת – אמרה רקאני.
הבנות שרות: אוגי ובוגי
רוצה בבן זוגי!
אוגית רוצה עוד אוגי אחר
ואנו רוצות – מה שיותר.
מעתה, חל שינוי באורח החיים של משפחת רקאני וגמאני. שתיהן התחרו על חיבת האוגית, שתיהן חיבקו ונשקו לה, שתיהן רצו על ארבע, בשעה שנעלמה מעיניהן מתחת לספה או ארון בזמן משחק, כי זריזה היתה כשד ובין רגע קפצה ממקום למקום בזריזות של סנאי. שתיהן טיפלו בה, הביאו נסורת לריפוד, שמרו על כל עלה כרוב, על כל קליפה וקליפה ואוגית השיבה להן באותות שמחה למראיהן והוציאה קולות מעין "צימפ! צימפ! בליויית שריקה ארוכה. במיוחד כדי לאותת לבנות, שרעבה או צמאה היא. שום אורח לא זכה לכה הרבה אהבה ומסירות, כפי שזכתה להן אוגית.
ובכל זאת, לא היה די באוגית אחת לשתי הבנות הנלהבות לטפל בה. כדי למנוע ריב בין הבנות, קנה להן אביהן אוגר נוסף. הפעם היה זה זכר שבזכרים, דומה לאוגרת, אבל יפה ממנה כפלים.
משהוכנס לאותה קופסת קרטון, הסתכל בבת זוגתו לעתיד בענין רב, אבל זו – דחתה את ברכותיו ולא ענתה לו כלל וכלל. נעלב האוגר מחוסר נימוס כזה והתרגז מאוד. הריב בין שני בני הזוג היה אמנם משעשע עד כדי כך, שהבנות רקדו מסביב לקופסה ושרו:
איזה גבר! איזו גברת!
הוא לוחש, היא מדברת!
הוא רוגז, היא צווחת!
הוא צועק, היא צורחת!
איזה זוג אלה השנים,
ממש זוג מהשמים!
אב הבנות התקשר מאוד לבני הזוג ושמח עם הילדות מכל תעלול שלהם. אולם האם החלה לדאוג, כאשר שמה לב שהאוגית פתאום השמינה. כנראה, שבקרוב צר יהיה המקום בקופסה. צריך יהיה לדאוג גם לצאצאים.
מה זה פורים זה? מי המציא החג הזה הטרדני? מי צריך פורים? חשב שמוצי בליבו. זה מספר ימים שלא באה תנומה לעיניו ומנוחה לרגליו. כל רגע מגרשים אותו ממקום למקום, כי כולם טרודים בהכנות לחג פורים. האם יושבת בתוך ערמת חתיכות בד ותופרת לרקאני וגמאני תחפושות פורים. כל פעם נזכרים בעוד בד, שלבטח נמצא אי שם, בארון המגרות, בארגזים ואולי אפילו מתחת למיטה. בכל מקום נתקלים בו, בשמוצי, סוחבים אותו ברגליו מתחת למיטות, כי כידוע, אוהב הוא לרפד את מצע הרביצה שלו בכל מה שימצא בבית. אפילו אינם טורחים לבקש ממנו סליחה על ההטרדה. מי צריך פורים זה?
אגלה לכם סוד. השנה תהיה רקאני – פיל וגמאני – שפנפן. התחפושות גמורות כמעט, פרט לזנב השפנפן. זנב הפיל הוא קצר ואפשר להכינו מגזר עטוף בד. אבל איפוא מוצאים פרוה לזנב השפנפן? לבטח שמוצי החביא אותה באיזה שהוא מקום ועכשיו צריך לחפש מתחת למיטות ולארונות. איזה כלב רע! אולי פשוט יורידו זנב מאיזו חית צעצוע ויוסיפו לתחפושת? אפשר יהיה להטמין את הצעצוע באיזה מקום, עד גמר החג, כדי שלא תתביש בלי זנב.
לאחר שנגמרו ההכנות, התחפשו הבנות ויצאו לרחוב – נאנח שמוצי אנחת רווחה. סוף סוף, יוכל לתת תנומה לעיניו העייפות ולהתמתח כראוי. עד עתה היה נאלץ לקפל רגליו כדי שלא יגלוהו על נקלה.
אולם תקוותו היתה לשוא. מידי רגע נפתחת דלת הבית ועל הסף הופיעו יצורים משונים. מימיו לא פגש כמוהם ברחובות בשעת טיוליו עם גבירותיו הצעירות. ילדים לבושים כגדולים, עם שפם רחב מרוח על פרצופיהם, כגזלנים, יורים מאקדחים, מנפנפים בחרבות או פותחים פנקסים ורושמים דו"ח לכל אחד. בעיקר, חשדן הוא, שמוצי, לכל כתיבה, לאחר תעלול יום ההולדת שערכו לו. אלה נעלמים וכבר באים בעקבותיהם שדים, מפלצות בעלות פרצופים מאיימים, לוע פעור לרווחה וזוג עינים כגחלים לוחשות. אחריהם מופיעה סידרת פרצופים של כושים, אדומי עור, צהובי עור ואפילו אחד בעל פנים לבנות, חוורות כסיד עם חרמש על הכתף.
שמוצי מציץ מתחת למיטה ומסתכל בחיל ורעדה בתהלוכה המשונה הזאת. מאין באו כל אלה? וכולם בבת אחת..
נח לו קצת ונרדם קמעה. לפתע, פרצה שורה ארוכה של חיות, אחת נוראה יותר מהשניה. בראשן אריה נוהם, החורק בשיניו, אחריו – נמר מפוספס, זריז כחתול ומדלג דילוגים מחרידים. מיד אחריהם מתהלכת ג’ירפה בעלת ראש גבוה עד לב השמים מלווה בדב פנדה שחור כזפת, קשור בשרשרת לכושי ענק מנגן בחליל ומרקד בחדר לפי קול החליל. כאשר נכנס הפיל והריע בחדקו, היה שמוצי בטוח, שמכיר הוא אותו מאיזה מקום, שראה אותו כבר בבית זה. אבל מתי ואיפוא? פשפש שמוצי בזכרונו והפיל הולך וקרב אליו ועוד מעט וידרוס אותו ברגלי הפיל שלו. “נו, נחש, מי אני – שואל הפיל –, איזה טפש זה שמוצי שלנו!”
הכיר שמוצי את קולה של רקאני ונבח עליה ברוגזה: "הב! הב! הב! הפחדת אותי. עוד מעט והייתי מת מפחד. למה לא אמרת לי שזו את? – התרעם שמוצי.
"לו הייתי אומרת לך, אז זה לא היה שוה. היום פורים וכל אחד צריך לנחש – השיב לו הפיל.
"נכון! – תומך בדברו שפנפן חמוד, שזנבו תלוי מאחוריו כזנבו של… זנב מוכר לו מאיזה שהוא מקום.. אבל מאיפוא?
מייגע שמוצי שוב את זכרונו.. כן.. זהו זנבו של הכלב הלבן, המונח מתחת לכר של גמאני. בעיניו ראה אותו וכל היום חיפש אחריו ולא מצא אותו. אז אם הזנב הוא של הכלב, אז גם השפנפן של הכלב.. זאת אומרת.. שהשפנפן הוא מחדרן של הגבירות הצעירות.. אז מי זה יכול להיות?
“שמוצי! – קורא לו השפנפן וקולו כקול גמאני –, בוא אתנו קצת לרחוב. אני והפיל ואתה. תראה כמה שמח שם בחוץ. לי יש ידים חופשיות, אז אני אחזיק בקולר והפיל ירוץ לפנינו ויריע בחדקו. זה יהיה כיף!”
אבל שמוצי אינו מתפתה על נקלה. אפילו, כאשר נכנסה ילדה עם כתר על הראש, אסתר המלכה, בכבודה והעצמה, מלווה על ידי שני עבדים שחורים כפחם, והחיות הסתלקו דרך הדלת, אין שמוצי שלנו מוכן להסתכן. אלו החיות שביקרו בבית, לא התנפלו עליו ואפילו לא שמו לב אליו. אבל מי יודע מי אורב לו ברחוב? יש עוד המון חיות, שהוא חושש מפניהן והכי מסוכנים הם – הציידים עם הרובים או קשתות, שיורים על החיות ובמקרה עלולים לפגוע בו. אין לדעת! מי אומר שדוקא הוא חייב להיות גיבור?
הזהירות – היא מידה טובה לכולם ואין מקום טוב כמו מתחת למיטה כדי להסתתר מעין אויב. רוב החיות לעולם לא יצליחו לחדור למקום רבצו, כי צר המקום, אבל הוא יכול להציץ בהן ולתפוס מאין אורבת הסכנה. לא! לא כדאי לו לצאת ממקום מבטחים עד סוף החג המשונה הזה. זה לא בשבילו.
“בוא כבר! – מאיצות בו הפיל והשפנפן. – בוא ותראה איך תולים את המן ואת כל משפחתו. זה נורא מצחיק! בוא אתנו!”
אבל שמוצי נעלם ואיננו. ש. ש. ש. ש… הן מחפשות אותו והן יודעות, הבנות, את כל מקומות מסתור שלו ואם ימצאוהו חלילה, ימשכוהו החוצה ועוד יסיתו בו את הציידים: “תירה בו! שמוצי שלנו אינו פוחד כלל! הוא גיבור ואינו נמלט אף פעם! הוא אפילו אינו פוחד מלוע פעור של חיה, כי הוא בעצמו חיה נוראה, אם כי לא מחופשת. תירה בו!”
יודע שמוצי מצויין מה יעוללו לו שתי הגבירות כאשר ימצאוהו. הוא רובץ רועד כולו, מקופל ככדור מתחת למיטה הרחבה של ההורים ואוטם את אזניו בכפותיו. למזלו, שהבנות עסוקות שם, בחוץ, עם כל החברים והוא יכול להירדם ללא חשש לחייו.
כל זבוב המזמזם על יד אפו, נראה לו בחלומו כפיל המריע בחדק שלו. אז מרים שמוצי את כפו ומגרשו מעל פניו: “לך פיל! לך! אני מבטיח להיות להבא ילד טוב! בחיי!”.
כאשר התעורר ופקח עין אחת, רואה הוא על יד המיטה, שמתחתה הוא מסתתר, זנבנב של חיה הצועקת ומדברת כבני אדם. איזה פלא! מה עוד יקרה לו בבית זה? הן הוא, כבן בית, יודע את בני הבית ותעלוליהם. מה שמרגיז אותו במיוחד ואפילו מעליב אותו – הוא זה, שכולם פה חושבים אותו לפחדן. ביום שמחה שכזה, כאשר כל הילדים על כלביהם, משתתפים בחוץ בהמולה הרבה, התחמק הוא מידי רקאני וגמאני ורובץ פה מתחת למיטה. האין זאת בושה? האין זה מצב משפיל לכלב כמוהו, שיודע אפילו לנבוח? אולי כדאי לו להתחפש לגיבור עם אקדח, מין צייד על ארבע, ולהשתתף בתהלוכה. אולי אפילו יזכה בפרס ראשון של הולכים על ארבע.. או למשל הוא יכול להיות חיה נוראה, לנהום, לנבוח ולילל כה נורא, שכולם ייבהלו מפניו ויימלטו.. הוא יכול להיות זאב טורף למשל, או צבוע צוחק, או תן מיילל ועוד ועוד ועוד.
כדאי לו להרהר בדבר. אולי יתאזר עוז ויצא החוצה.. רק ינסה.. ינסה קצת.. התנומה אמנם גם כן חשובה.. אפילו מהגבורה.. מי שלא ישן דיו סופו שינבח בלילות ויעיר את כל העיר. רק זה חסר לו..
אין רע מחיי כלב.. מה שלא תעשה, אינו מוצא חן בעיני האנשים המשונים הללו.. הוא טפש וגולם ומטומטם ומה לא עוד? בכל זאת, אני, שמוצי, מסתפק בחיי כלב כל זמן שחג זה נפשך. לא כדאי לי להסתכן.. מקומם של הגיבורים, תחת למיטה.. יחי הגיבור הפחדן! יחי!