סמי פדר היקר,

טוב עשית שכתבת את זכרונותיך. טוב עשית שדאגת לכך שיתורגמו לעברית. מי כמוך יודע ששרידי עידן המוות נשרדו אך־ורק כדי להזכיר נשכחות; הניצולים ניצלו אך־ורק כדי להשמיע את עדותם.

הצרה היא שמעטים מוכנים לשמוע. זוהי הסיבה שבגללה שתקו עדים רבים כל־כך, זמן רב כל־כך. נתעטפו בדומיה כי חששו פן לא יאזינו לדבריהם – ואכן לא האזינו.

רק בשנים האחרונות חל מפנה, בעיקר בקרב הנוער היהודי בישראל ובתפוצות. תלמידים מבקשים לדעת: מה קרה לעמנו? מבקשים להבין: למה זה קרה? זוהי תופעה חדשה ומנחמת: לא ראינו כמותה בקרב דור־תש"ח. הנוער של היום מתעניין בעבר הקרוב ואינו מפחד מלהישיר את מבטו אל מול פני האבדון; הוא קורא וקורא כל מה שהופיע על עידן־השואה; זה נוגע לו, זה משפיע השפעה עמוקה על חייו ועל השקפת־עולמו; זה איכפת לו.

הנוער הזה יקרא גם את ספרך, סמי פדר היקר. ובעזרתך – ובהדרכתך – ילמד כיצד חיו היהודים שלנו אי־שם באירופה ב“אגרופים קמוצים”, כיצד הבריחו גבולות וליהנות מיום נוסף של חופש וקיום, כיצד קידשו את השם ברבים במחנות־האימים, כיצד התפללו, שרו, חלמו, אהבו, לחמו ונפלו בגיטאות וביערות ובמבצרי־ההשמדה

קוראיך בישראל ילמדו להכיר – ולהעריך, ולאהוב – את ר' אברהם־משה (המכונה אשמדאי) שבליל יום־הכיפורים, כשספר־תורה בזרועותיו, עטוף בטליתו, הגן על קהילתו בצעדו לקראת החייל הגרמני, ובצעקו: “ויאמר ד' סלחתי כדבריך”… רק השמיע את צעקתו, רק השליך אותה לתוך החלל, וכבר צנח: החזיר את נשמתו לבוראו. יאהבוהו בישראל. אבל האם יבינוהו?

או: ר' בריש שוחט… האם יבינו קוראיך למה רקד ולמה שר “שישו ושימחו בשמחת תורה”, למה החזיק בשארית־כוחותיו בספר־התורה הקטן שבידיו שעה שעמד על סף־המוות. ר' בריש שיכל את אשתו שעות ספורות לפני־כן; וידע שתורו יגיע; ובכל־זאת רקד ושר וגילה את אהבתו לתורה בכל עצמותיו. מה חשב באותם הרגעים? האם שמע את פקודות הגרמנים? ציוו עליו להפסיק את השירה, אבל הוא המשיך. אולי לא קלט את צעקותיהם. ירו בו והוא עדיין שר… “ר' בריש נעצר להרף־עין, התנודד אנה ואנה. ספר־התורה הקטן החליק מידו ונפל, יריעותיו נתפרשו ברחוב. מתנדנד קרב ר' בריש לגרמני, שעמד ואקדחו בידו וירק בפרצופו רוק מעורב בדמו וצנח על יריעות ספר־התורה הפתוח… שני זרמי דם דקים משתי זוויות פיו של ר' בריש זרמו אט והתפתלו על גווילי ספר התורה… השמש זרחה וליטפה בקרניה החמות. האילנות פרחו במלוא יפעת פריחת האביב. הציפורים צייצו, כאילו השמיעו שירה לכבוד הקדוש ברוך הוא…”

האם יבינו צברים את גדולתו הנפשית של ר' בריש, את גבורתו המוסרית של ר' אברהם־משה? לא, לא יוכלו להבין. איש לא יבין מה שקרה שם, במסתרי־אירופה המזרחית, בשנים שבהן נתנו לרוצח לרצוח ולשחוט ולהרוג ולהמית – והעולם שתק. רק מי שהיה שם, רק מי שעבר את המוראות ואת העינויים יבין. אחרים יסבירו ויפרשו לשוא: המשל שלהם לא יהיה דומה לנמשל. עדותך, סמי פדר, חשובה יותר ושוקלת יותר מתיאוריות של מומחים־כביכול: במקום להסביר, אתה מתאר; במקום לפרש, אתה מספר.

כמובן: אסור לנו לחפש בספרים כגון זה “ספרות יפה”. אילו ניסית ליצור יצירה ספרותית, היית נכשל. מחנות־מוות וספרות יפה אינם מצטרפים יחד. במקרה כזה, גביית־העדות מכילה בתוכה יותר עצמה ויותר אמת מאשר עשר יצירות שחיברו אנשים ונשים שלא היו שם.

“ילדים בגיטו”… “מלקט הנייר”… “הנס”… “גונב הלחם”: כל פרק ופרק הנו סיפור קצר. קוראים אותם ושוקעים לתוך מעמקי־הזכרון. קוראים אותם ורוצים להסב גב לתרבות האירופית על חוקיה ואמונותיה, רוצים לרוץ אחרי יהודים נרדפים ולתת להם פיסת־לחם, ברכה־חטופה, תפילת־דרך או סתם מבט, רוצים לבכות אתם ועליהם – ועל כך תבורך, סמי פדר היקר: פתחת לתוך עולמך הסמוי, הנעלם, אשנב זעיר; מספיק להציץ לתוכו כדי להבחין בו דמות מוכרת.

העולם היהודי שנעלם אי־שם מתחת לחורבות אירופה, כל כולנו היה.

אלי וויזל

ה' בטבת תשל"ט

בימי עלומיי, בשנת 1924־25, התגוררתי בפרנקפוּרט על נהר מיין, ויום יום בדרכי לבית הספר המקצועי לאמנות עברתי ע“י בית מסחר. בחלונות הראווה שלו הוצגו ספרים אנטישמיים שונים, קריקטורות חרוטות בעץ, תמונות וכתובות לאורך כל החלון: “היהודים הם אסוננו”. ובין כל אלה היה מונח העיתון האַנטישמי והפורנוגראפי “דער שטירמר”, שהוצא לאור ע”י מנהיג המפלגה הסוציאַליסטית הגרמנית – הפושע הנאַצי יוּליוּס שטרייכר, שהצטרף אחר כך למפלגת היטלר – “מפלגת הפועלים הלאומיים הסוציאַליסטית” (לאחר המלחמה נידון במשפט נירנברג ונתלה).

השקר השפל ומאמרי ההסתה בצירוף תמונות אנטישמיות וכתובות, הקוראות להשמדת יהודים, עוררו בי עירנות, זעזוע נפשי ומחאה. חיפשתי דרך להשתתף במאבק נגד החלאה והכזב הזה.

הייתי חבר הסתדרות הנוער הציוני “כחול־לבן”. עברתי למפלגת הפועלים הסוציאַל־דימוקרטים “פועלי־ציון”, ובאותו זמן הצטרפתי גם אל ארגון הנוער הכללי הסוציאַל־דימוקרטי. מאז החלה פעולתי האַנטי היטלרית בתחומים שונים.

* * * * *

1933. בזמן בעירת בניין הרייכסטג בברלין חיפשו פלוגות ס.אַ. וס.ס. (ואפילו המשטרה, שעסקה בפלילים) סוציאַליסטים, קוֺמוּניסטים ו… יהודים, בראשונה יהודים אזרחי חוץ. הם שילחו אותם למחנות הריכוז, שהוקמו אז באורניאֶנבורג ובדַאכַאוּ.

כעבור זמן התגוררתי בברלין והייתי חבר בתנועת “פועלי ציון” וחבר “הסטודיה התיאטרלית היהודית בברלין”. מדריכה היה אז צבי פרידלנד (הבימה). לאחר ימים נמנו עם מדריכי הסטודיה בין האחרים גם אלכסיס גרנובסקי והפרופ' יאַן קֶאציר־מילר מתיאטרון ריינהארדט, בהשתתפות רפאל קלצ’קין (עתה ב“הבימה”), הסופרים והמחזאים: משה ליפשיץ, דוד ברגלסוֹן, זיסקינד ליאַב ואחרים.

שיחקתי ב“בימת פיסקטור” בברלין והיתה לי השפעה בחברת סרטי דאַרוּס – חברת סרטים גרמנית־רוסית (דייטש־רוּסיש = “דאַרוס”).

נמניתי עם החבורה השמאלית של “אגודת השחקנים והאמנים בברלין” והשתתפתי בכתב העת “דפי ברלין לשירה ולאמנות”. ארגנתי חוג דרמטי ומקהלת דקלום “איגוד התרבות של הפועלים היהודים”.

הייתי בין מבקרי “מועדון שלום עליכם”. בשל פעולה עניפה זו הייתי מבוקש ע"י פלוגות ס.ס. וס.אַ. לפי רשימה מיוחדת.

בימי בעירת הרייכסטג עבדתי בבית הדפוס של זיגפריד ואַרתור שלום בברלין־שנברג. שם הודפס כתב־העת הציוני “די יודישה רוּנדשאַוּ”ּ (הסקירה היהודית). העורכים היו: רוֺברט וואֶלטש ומוזס ולדמן. שם הדפיסו את “אנציקלופדיה יוּדאיקה”. עורכיה היו: נחום גוֹלדמן ויעקב קלאַצקין. האחרון היה גם בעל הוצאת הספרים “אשכוֹל”. שם עמדה להופיע האנציקלופדיה.

זוכרני, כי בשעה, שצריך הייתי לעמד את האות י' (יונתן) בא שליח בעלת החדר המרוהט, שבו התגוררתי, והודיע לי, כי משטרת הפלילים ואנשי ס.ס. ביקרו בחדרי, ערכו שם חיפוש ולקחו אתם את כל כתביי, את מכונת הכתיבה, המצלמה והתצלומים. אחדים מהשוטרים נשארו בחדר ומחכים לבואי.

כמובן, לא חזרתי לחדרי. הלכתי אל ידידי הנוצרי, שהיה חבר הנוער הסוציאליסטי ועבד באותו בית דפוס. זמן מסוים עבד בהדרכתי כשוליה. לנתי בבית הוריו והסתתרתי שם. לא יצאתי מביתם וגם לא הלכתי לעבודה.

כעבור שבוע בערב עליתי לחדרי והוצאתי ממנו כמה דברים חשובים בשבילי וארזתי אותם במזוודה. על השולחן היו מונחים מכתבים אחדים אליי, הם נפתחו. ביניהם היה גם מכתב רשמי “גירוש מפרוסיה” בזו הלשון:

כיוון שפעלת כאויב המדינה, הנך נדרש לעזוב את פרוסיה במשך 48 שעות". חותם: פוֹן פאַפן, הקומיסר למדינת פרוסיה.

העתונאי היהודי הנודע י' קלינוֹב כתב על אותו “גירוש” ב“היינט” (יומון בוורשה), משום שגירוש זה היה ראשון לגירושי יהודים מגרמניה.

משך 48 השעות, שבו נדרשתי לעזוב את ברלין, עבר מזמן. אילו נתפשתי בידיהם, היו שולחים אותי, בלי ספק, למחנה ריכוז או מי יודע להיכן?…

מבוקש ומורדף ע“י כנופיות ס.ס. וס.א. ¹הצלחתי בכל זאת, בעזרת ידידיי, לצאת מברלין לעיר אחרת ולנסוע משם ברכבת המהירה לפולין. כשהגעתי לברסלאַוּ, נתפסתי ע”י משמר ביקורת של ס.ס. ונשלחתי לבית־הסוהר.

בשעה שחקרו אותי, רצו אנשי ס.ס. לדעת, אצל מי התחבאתי במשך שנים־עשר ימים, שעברו מאז יצאה גזירת גירושי מפרוסיה. טענתי, כי הייתי נודד וישן ביערות מפחד, פן ישלחוני לאי־שם, ואני רוצה לחזור לבית הוריי בפולין.

היה לי אוסף רב־ערך של אבני־חן גולמיות – לא מלוטשות. פתאום אמר לי איש ס.ס., שמצא את האוסף ובדק אותו: "אנו סבורים, כי רצונך לנדב את האוסף הזה למפעל “סיוע־החורף הגרמני…” ולקח את האוסף. הוא כבל את ידיי והוליכני לרכבת. שם הושיבני בקרון ונעל אותו. וכך הגעתי רעב מאוחר בלילה לקטוֹביץ.

הכרטיסן פתח את מנעול הקרון ואני ראיתי לפני שוטר פולני. השוטר שאלני: – אתה אזרח פולני?… איפה דרכונך? אמר והושיט את ידו.

– אין לי דרכון, עניתי, הגרמנים לקחוהו ממני.

השוטר הציץ בי בקפידה ופקד עלי ללכת אתו. הוא העבירני לרכבת שנייה, שעמדה ממול וכיווּנה בחזרה לגרמניה – לבוֹיטן. הוא ציווה עליי להיכנס לתא שבקרון ונעל אותו.

חצי לילה הייתי נעול בקרון. הרכבת זזה רק לפני עלות השחר. כשהגעתי לבוֹיטן, פתח כרטיסן את מנעול תאי ואמר: “הגעת עכשיו לבוֹיטן. היעלם!…” זה היה ביום ראשון בבוקר השכם. הצלחתי להגיע אל תוך העיר. בעיר הייתה רוח של חג. החנויות היו סגורות. נכנסתי לחשמלית, שנסעה להינדנבוּרג. מהינדנבוּרג רציתי לעבור את הגבול ולהגיע לרוּדאַ, העיירה הפולנית. שתי העיירות היו צמודות זו לזו כעיר אחת.

באחד הרחובות ירדתי מהחשמלית וראיתי הרבה גרמנים, זקן ונער, הולכים בכיוון הגבול הגרמני – לרוּדַא. התערבתי ביניהם והלכתי אתם. בזהירות שאלתי גרמני צעיר:

“לאן הרגליים, קאַמראַד (חבר)?”…

הוא הסתכל בי בתימהון ואמר:

“אתה בוודאי אינך מקומי?… פנינו לכנסיה”.

הוא הסביר לי, כי הקתולים מהינדנבוּרג הולכים לרוּדאַ לכנסיה הקתולית. וכך, תוך שיחה והליכה עם הגרמני, עברתי את הגבול.

משטרת הגבול הפולנית וכן גם הגרמנית לא יצאו לביקורת הבאים. כך הגעתי לפולין ופניתי לעיירה שצ’מישיץ (זגלאֶמביה) – אל מקום מגורי אמי. השתהיתי שם זמן קצר. קיבלתי זכויות אזרח ויצאתי משם לוורשה.

הגעתי לוורשה. את השפה הפולנית לא ידעתי. שפת היידיש שלי הייתה קצת מגורמנת.

באתי לאגודת השחקנים ואחר כך לאגודת הסופרים שבטלוֹמצקה 13. שם הרגשתי את עצמי כבן בית ונחשבתי לחבר־אורח. הממליצים עלי היו: ש“ל שניידרמן וא”ס ליריק (ריקליס).

ראיתי כי חיי היהודים בפולין הם די “נורמליים”, כאילו שום דבר לא קרה. בהמולה ובמהומה שבוורשה חשבו מעט מאוד על היטלר ועל המהפכה שלו. כאן היו סבורים, כי מה שהתרחש בגרמניה הוא בעייתם של הגרמנים בלבד. כי דבר זה עלול להתרחש גם בפולין, לא עלה כמעט על הדעת. או פשוט התעלמו ממחשבת אימים זו.

אני, שהייתי עוד תחת הרושם של הפגנות היטלר והפגנות מתנגדיו, של המהלומות והיריות שברחובות, שהפילו עשרות עשרות חללים ברחובות ברלין, לגירושים ההמוניים של סוציאליסטים, קוֹמוּניסטים ויהודים למחנות ריכוז, שהוקמו זה עתה, ולרציחת רבים מהמשולחים לשם, נדהמתי למראה שאננות זו.

גם שילוחי מפרוסיה ובריחתי מגרמניה, שבה ביליתי את רוב שנות חיי בעיר פרנקפוּרט על נהר מיין, בעיר הפאר עם היישוב היהודי הגדול שבתוכה, בעיר שבה גדלתי ולמדתי ושם עברו ימי נעוריי, מצב יהודי גרמניה בעיר הזאת בהשוואה לשלווה והשאננות שבפולין – זעזע אותי קשות. כאן, בוורשה, הסתכלו בי במבטי רחמים, כאילו הייתה זאת הטרגדיה האישית שלי ושל עוד יהודים מעטים כמוני, שנאלצו לעזוב את גרמניה. יהודי ורשה השתדלו להושיט לי ולהם עזרה, כפי שחייב לתמוך יהודי באחיו שמך ומטה ידו…

חשבתי, כי מוכרחים לפעול נגד שוויון הנפש והאדישות. בדיבורים גרידא, בסיפורים ובהתראות, כי היטלר מתעתד לבלוע את העולם ולהכחיד את כל היהודים – לא יכולתי לפעול, משום שהייתי צעיר מאוד וחסר אונים ולא יכולתי להגיע להמוני העם.

שיחקתי זמן מסוים ב“במת פיסקטוֹר” בברלין (אז תיאטרון פוליטי) וידעתי, כי רק באמצעות התיאטרון אפשר להגיע למספר יותר גדול של אנשים ובמיוחד ליהודים. אבל איפה אשיג מחזה אנטי־היטלרי מתאים?

ידיעתי, כאמור, בשפה היידיש־ספרותית הייתה מעטה. שפתי המדוברת הייתה יידיש מגורמנת, ולא העזתי לכתוב בעצמי מחזה כזה. לכן פניתי לעזרתו של הסופר שמואל ווּלמן (ליזר פלזנר) ושנינו כתבנו את המחזה: “אין חדש תחת השמש” (היטלריאַדה).

המחזה קיבל אישור של השחקנית רוּת טאַרוּ. היא קראה לו בשם “חינקה־פינקה”. הוא הוצג בבימויי בתיאטרון קמינסקי ע“י החוג הדרמטי החשוב “אוֹרפיוּש” שלייד האיגוד המקצועי לטכסטיל. בראשו עמדו במשך זמן די־רב יעקב רוֹטבוים ודוד ליכט. התפאורות ופעלולי האורות נעשו ע”י ברמן, המוזיקה – של ד"ר שלמה הוֹפמן.

אותו מחזה הצגתי ב“קסינו” של אוֹטבוֹצק עם החוג הדרמתי המקומי. התפאורות היו מעשי ידי הצייר הידוע בוורשה – חיים האַנפט.

גם בקו ורשה (כך נקראו העיירות שלאורך מסילת הברזל ורשה – אוֹטבוֹצק) עבדתי בחוגים דרמטיים יהודים שונים. בפלניץ הצגתי בין שאר ההצגות את המחזה “אייזיק שפטל” מאת דוד פינסקי. בחוגים אחרים הצגתי סיפורים של סופרי מופת ביידיש מעובדים למחזה, בהשתתפות הסופר שמואל זאַרוֹמב. אני גם ערכתי ולימדתי דקלומי מקהלה אנטי היטלריים.

כשהצגתי בקסינו של אוֹטבוֹצק את המחזה “היטלריאַדה”, התעלפה צופה אחת בשל תמונה דרסטית על הבמה. קמה מהומה. אנשי המשטרה, שישבו באולם הכניסה של התיאטרון, שמעו צעקות ונכנסו לאולם ההצגות וראו על הבמה אנשי היטלר ודגלי היטלר בידיהם…

למחרת בא לחדרי שבוורשה שוטר, שעסק בפלילים, ואמר לי:

– סבורני, כי מוטב שתעזוב את ורשה ותסע בחזרה לשצ’מישיץ… למה לך לחכות, עד שיגלו אותך ל“קאַרטוּז באֶראזֶה”. (מחנה ריכוז פולני).

ארזתי את חפציי וחזרתי לשצ’מישיץ, שם נתחייבתי להופיע יום יום במשטרה. לאחר זמן נרגעו הרוחות. אז התחלתי לעבוד בתיאטרון של בנדין ובחברה המוסיקלית “מוּזה”. שם הצגתי את ה“היטלריאַדה” וכן גם את “הזכייה הגדולה” של שלום עליכם, מלבד הצגות של אמנות זעירה שביימתי.

בחוג הדרמטי בסוֹסנוֹביץ “לירה” הצגתי כמה הצגות של אמנות זעירה וביניהן גם את “הגואל” של אֶמיל ברנהארדט. החוג מבנדין “מוּזה” הציג את ה“היטלריאַדה” גם בסוֹסנוֹביץ. בחוגים דרמטיים אלה עבדתי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשכבשו הגרמנים את פולין, המשכתי בפעולתי למרות התנאים הקשים ביותר, עד שהגלו אותי ב־13 במאי 1941 אל “מחנה הכפייה ליהודים” בדאֶרפלס (באזור הסודטים). כך נדדתי בשנים־עשר מחנות כפייה שונים ובקאצטים, עד שהשתחררתי ב־15 באפריל 1945 בברגן־בלזן.

בכל מחנה ששהיתי בו זמן יותר ממושך, ניסו בדרכים שונות, במידה שהייתה אפשרות כלשהי לכך, לעסוק בפעולה תרבותית, בשיחות על נושאים שונים, בהרצאות לקבוצות קטנות או בשירה בציבור של שירים ביידיש או בעברית. בחגיגות זיכרון של מועדים לאומיים, דתיים או חברתיים, כגון: אזכרה להרצל ולביאליק. כל הפעולות האלה נעשו בתנאים קשים ביותר של אֶימי מוות וייסורי שאול. לא פעם קיבלתי על עצמי תפקיד במחנה לפי בקשתם וסיועם של חברים קרובים, כדי שתהיה לי האפשרות לבצע את פעולות התרבות הזאת, שהייתה לה חשיבות עצומה לגבינו.

במחנה בוּנצלאַוּ ערכו הצגות ביידיש. ובמיוחד הוצאנו את כתב־העת “ז’וּרנאַל” בכתב על נושאים שונים ושירים. יותר מאוחר, כשמחנות העבודה של היהודים הפכו למחנות ריכוז, נערמו מכשולים בלי קץ והפריעו לנו בפעולתנו. ובכל זאת פעלנו במידת היכולת המעטה שהייתה לנו.

אברהם משה היה יהודי בריא, גבה־קומה ורחב גרם. פניו היו עטורים בזקן רחב ושחור. מתחת לגביניו העבותים והשחורים התנוצצו שתי עיניו הפיקחות, השחורות והיוקדות.

בשעת התפילה היה אברהם משה עטוף תמיד בטליתו מעל לראשו ופניו היו מכוסים כולם. רק מזמן לזמן, כשהיה מרים יפה את ראשו, היו נראות מבין קפל צר של טליתו עיניו השחורות, המתנוצצות כברקים.

מקומו של אברהם משה בבית הכנסת היה במזרח, סמוך לארון הקודש. יש שהיה מתהלך הלוך וחזור, בצעדים חפוזים, מעווה פניו ומוחא כפיים:

– אויה לי, אויה לי…

ויש היה מתרונן ומפטיר:

– ברוך הוא וברוך שמו… אוי… אוי… א–מ–ן!

על הקונדסים בבית המדרש נפל פחדו של אברהם משה הגמלוני, החזק והשחור. ואם קרה, שאברהם משה תפש פעם איזה פרחח באוזנו, היה בחורון זה זקוק לרחמים. אברהם משה הטיל בחמתו את ראשו השחור שמאלה, מבעד לטלית שלחו עיניו הקודחות ברקים ובקול של דוב נוהם זימרר:

– שקץ, כרכוריך ופיזוזיך מסביב – מאי קא משמע לן, הא?

ובשעת מעשה גילגל את אפרכסת אוזנו של הנער בשתי אצבעותיו:

– נו, השמע קולך, שקץ… ברוך הוא וברוך שמו… א–מ–ן…

פעם תפס לו אברהם משה איזה בחורון סתם וצבטו צביטה חזקה בלחיו:

– אמור נא לי, בחור־חתן, בנו של מי הנך, הא?

הנער פרץ בבכי, עקר עצמו מידיו ובכל כוחו קרא: אשמדאי!!! – וכל החבריא של הנערים התפזרו בריצה וקראו במקהלה: א־ש־מ־ד־א־י!!!

וכינוי זה אמנם דבק מאז באברהם משה.

אשמדאי הולך… אשמדאי עובר לפני התיבה… אשמדאי בעל־קורא…

אשמדאי…

היו גם זמנים, שזכה לרכוש את לבם של הילדים. זה היה ביום שמחת־תורה. איש מבין המתפללים לא הטיב לקרוא בקול “אתה הראית” מאשמדאי. איש לא הצליח לזמר ולרקוד עם ספר התורה בידיו כאשמדאי. לכל הקפה היה לו זמר וריקוד מיוחד. מעולם לא החסיר לקרוא לתורה אף את אחרון הילדים בקולו המתרונן והמסתלסל – “י־ע־מ־ו־ד הבחור החתן”… עיניו השחורות, היוקדות והזועמות תמיד, האירו אז בחן מיוחד. הן היו רכות, טובות ונלבבות. טוב־לב של עליצות קרן מהן, ופניו רחבות ומחייכות. אז זכה וקראו לו “רב”, ר' אברהם משה. היו נדחקים אליו וכל נער חיפש את מבטו, הזכיר לו:

– אני! – אותי, ר' אברהם משה!

והוא, אברהם משה, בחיוך רחב על פניו נענע בראשו לכל אחד וענה: “יעמוד הבחור החתן…” הבחורונים היו גאים, כי בין המבוגרים ייחד כבודם.

כשננעץ מבטו של אברהם משה בי – כאילו פילח את לבי. אזניי קלטו רק את הקריאה: “יעמוד הבחור החתן שמואל זנוול”… הייתי נדהם, חשתי, כי מישהו תופסני יחד עם ספר התורה. אני חובק בזרועותיי את ספר התורה ואותי עם הספר מחזיק… אשמדאי. קול הבריטון החזק שלו מסתלסל ומתרונן:

­– אנא ה' הושיעה נא!

הוא שר ורוקד, הכול סביבי מתרונן ויוצא במחול. הכול מסתובב. זקנים מחוללים, פיאות יוצאות במחול, דגלים מכרכרים, אהרן הכהן ומשה רבנו שעל הדגלים יוצאים בריקוד, התפוחים האדמונים והירוקים והלהבות של נרות הדגלים מפזזים בריקוד סוער. בית המדרש כולו מסתובב. מנורת הנחושת התלויה רוקדת אף היא, עזרת הנשים נעה מעלה־מטה, מטה־מעלה, הכל מוחאים כפיים בקצב ועמהם גם האריות של ארון הקודש, כל אחד בלשונו האדומה, השלוחה מפיו הפעור. בקצב מכרכרים ומתנדנדים יהודים זקנים, מקפצים בריקוד בחורים צעירים ופיאותיהם מתנופפות, נערות וצמותיהן הקלועות, ועל כולם ומעליהם מצטלצל קולו העז של אברהם משה:

– אנא ה' הצליחה נא!…

* * * * *

חלפו ועברו שנים. שינויים רבים חלו בעיירה. רבים מהזאטוטים יצאו ממנה לערים הגדולות או אפילו לחוצה לארץ. רבים כבר נשאו נשים והיו לבעלי־בתים מכובדים. אברהם משה הזקין ובשערותיו נזרקה שיבה, קומתו נשתוחחה. אך כינויו אשמדאי לא נשכח.

פרצה מלחמת העולם השנייה. רבים נמלטו ועמם מרא דאתרא והשו"ב. נותר אשמדאי ועמו יהודים זקנים, חולים, ואלה שהגרמנים הקדימו אותם ומנעו בריחתם, או החזירום בעל כורחם.

הנאצים הגיעו. אבל ועננה הרת אימים העיקו על העיירה. כל אחד חיפש לו מקום מחבוא. איש לא יצא מפתח ביתו. אבל בליל יום־כיפור איש אינו יכול לעצור ברוחו… הרי זה יום־כיפור!…

יהודים מתהלכים כצללים. מתגנבים ונכנסים לבית המדרש לתפילת כל־נדרי.

ועל־יד העמוד, כבכל שנה, ניצב אשמדאי הזקן וטליתו עוטפת את ראשו ומליטה את פניו, כאילו רצה לעטות על פני כל המכאוב היהודי המר. דמעותיו זולגות על העמוד וממנו הן נושרות וזורמות הלאה לאי־שם.

שפתי אשמדאי רוחשות “תפילה זכה”.

דממה כבדה ומעיקה בבית המדרש. רק קול בכיו של “אשמדאי” נשמע. פולח כל לב בכאב וביגון.

בלחש, שכמעט ואינו נשמע, פתח “אשמדאי” בתפילת “כל־נדרי”. ראשו מתרומם והולך, קולו מתגבר ומתחזק, קול הארי שלו מצטלצל כבימים עברו:

“ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה”.

באותו רגע בקעו מבחוץ קולות ירייה חזקים. דלת בית המדרש נפרצה. גרמנים חדרו ורוביהם בידיהם. הראשון, אקדח טעון בידו, שואל בזעם:

– היכן הרבינר?

הכל נדמו, כאילו התאבנו. איש אינו פוצה פה. איש אינו עונה.

– היכן הרבינר? – שאלתי. התענו לי? יהודים נבזים, ארורים!

אין תשובה. דממה כבדה. מתח על סף ההתפוצצות.

­– הנשק הכן! – צורח הגרמני.

נשמע משק נצרות הרובים. הגרמנים נכונים לירי.

והנה נשמע קול צעדיו של אשמדאי הזקן. טליתו עוטה את ראשו, פניו מכוסים. ספר התורה בזרועותיו. הוא צועד ומגביר הילוכו. קולו מצטלצל בעוז וביתר כוח:

“ויאמר ה' סלחתי כדבריך!”

הוא מתקרב לדלת – אל הגרמני, שאקדחו בידו… אברהם משה מטיל את ראשו שמאלה, הטלית מחליקה מעל לראשו. זוג עיניים שחורות, בורקות נחשף. בשארית כוחותיו הוא קורא:

– שמע ישראל! ויאמר ה' סלחתי כדבריך!

וצונח.

הגרמני נרעש ונדהם. לא ירה. נשמע קול פקודה קצרה והם הסתלקו.

בחרדת קודש הרים יהודי זקן את ספר התורה, כיסה את פניו של אברהם משה:

– הביטו… יהודים… ר' אברהם משה… הוא קידש את השם! – ופרץ בבכי.

ר' בריש שוחט – יהודי קטן. רזה. בעל הדרת פנים, עטור זקן יפה, פיאותיו ארוכות ומסולסלות, טיפות מי מקווה מטפטפות מהן – הוא חוזר מן המקווה בפסיעות קטנות כל ערב שבת לביתו דרך הסימטה הצרה והארוכה שבעיירה ומפזם לו ניגון. משני עבריה של הסימטה נמשכות שתי שורות בתים קטנים, הניצבים זה מול זה כמצבות בבית עלמין יהודי.

ר' בריש מהלך והחנויות נסגרות. אך לפתע נעצר לפני חנות, שעדיין לא הספיק בעליה לסגור אותה. וכך לפתע נקטע גם הניגון. את ידו הימנית העביר על פניו, משך בזקנו ובפיאותיו המטפטפות שוב אגלי מי מקווה והשמיע: “נו?!…” הוא פשט את ידו, פישק את כל חמש אצבעותיו, נענע ידו, כאילו שקל בה משהו כבד, ובלחש, כבשעת תפילת שמונה־עשרה, פנה אל החנות: “איי, איי־איי!!!… נו, שבת!!!…” והוא עמד בהניעו כך את ידו המושטה עם אצבעותיו הפשוקות, עד שבעל החנות המבויש סגר במהירות את החנות.

רק אז האיץ קצת ר' בריש את פסיעותיו, זימזם בקצב יותר מהיר את הניגון וחזר שבע רצון לביתו.

מאוחר יותר היו רואים את ר' בריש מהלך ברחוב הארוך בלוויית שני בחורים, שנשאו סל גדול. כך היה ר' בריש מהלך עם הבחורים בכל ערב שבת לקבץ צורכי מזון לבחורי ישיבה עניים, היושבים כל השבוע בבית המדרש ועוסקים בתורה, או לעניים מכובדים, שנשארו ללא צורכי שבת.

על־יד כל בית היו נעצרים, דופקים על הדלת ופותחים אותה בברכת “שבת שלום” קולנית. ראשון נכנס ר' בריש ואחריו – שני הבחורים והסל בידיהם.

בעלת מהבית כבר חיכתה לביקור זה. בקול לבבי־אימהי היא עונה: “שבת שלום. היכנסו, בבקשה, פנימה!” והיא נוטלת מן השולחן את החלה, או את העוגה, שהכינה מראש, ושמה בסל.

ר' בריש והבחורים יוצאים מן הבית בברכת: “שבת שלום. תתברכי בכל טוב” ובעלת הבית מפטירה בקול עסיסי: “א־מ־ן!!! לכו לשלום ובואו לשלום, אם ירצה השם, בערב השבת הבאה”.

מנוחת שבת נסוּכה על פני העיירה. מהחלונות מנצנצים נרות השבת, שהודלקו זה עתה. יהודים מהלכים, אצים, מי לבית המדרש ומי לשטיבל (בית התפילה של החסידים). גם ר' בריש ממהר. על הקפוטה של משי – האבנט. השטריימל באלכסון על ראשו, והוא צועד לבית התפילה של חסידי גור.

בדרך חזרה הביתה, פסיעותיו של ר' בריש איטיות, והוא מוקף חסידים ובחורי ישיבה. הם משוחחים על מי שנסע לשבת לגור אל הרבי שיחיה, ועל מי שדחה נסיעתו לשבת הבאה, וכיוצא בזה. מברכים את ר' בריש: “שבת שלום וברכה, ר' בריש” ונפרדים ממנו. מיספר מלוויו פוחת בדרך, עד שהוא נכנס לביתו. ומבעד החלונות הפתוחים נשמע מייד קולו של ר' בריש, המברך את מלאכי השרת, המלווים את היהודי מבית המדרש לביתו, ומקדש אחר כך על היין.

בשבת אחר הצהריים באים בחורים לר' בריש להיבחן. הוא בוחן, ולאחר תשובות הבחור, המניחות את הדעת, צובט לו ר' בריש בלחיו ואומר: “בחור הגון”. ר' בריש מכבד את הבחורים בפירות של שבת. לזה תפוח, לאחר אגס. לבחורים מבוגרים הוא נותן בימי חג עוגה ותמר. נער שנתגלה, כי הוא ניחן בראש חריף והוא זקוק למלמד יותר טוב, אבל הוריו עניים, או יתום הוא, או אמו אלמנה, היה ר' בריש מלמד אותו בכבודו ובעצמו, או שהיה משיג בשבילו כסף לשכר לימוד.

בנחת כזרם הנחל שליד העיירה, חלפו בה השנים זו אחר זו. ר' בריש היה הולך מן המקווה בערבי שבתות והחנויות היו נסגרות בדרכו הביתה. היה מלמד בחורי ישיבה עניים, דואג שהקהל ישיא נערות עניות, שהגיעו לפרקן. היה מקבל תרומות לצורכי שבת ויום־טוב לעניים מכובדים, דואג להבהיל רופא לחולה מחוסר אמצעים וכדומה עד… עד שפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לעיירה.

רבים מבני העיירה הצליחו להימלט. נותרו רק הזקנים החולים ואלה שלא הספיקו לברוח.

דיכאון העיק על העיירה. יהודים, פליטי עיירות קרובות, שבאו להסתתר אצל קרובים, או אצל יהודים אחרים בעיירה, סיפרו באימה ופחד על אכזריות הגרמנים.

חרדה ורעדה נפלו על יהודי העיירה, כששמעו, כי בעיירה סמוכה שרפו הגרמנים את בית הכנסת על כל הנפשות שבתוכו, וכל הנמלט מבית הכנסת נורה.

בעיירה אחרת ציוו הגרמנים על היהודים לכרות בור, אחר כך אילצו אותם להיכנס לתוכו והנאצים רצחו את כולם ביריות. נערות צעירות נאנסו ונורו אחר כך.

בעוד עיר תלו את חשובי בעלי הבתים. ועל עוד מעשי רצח וזוועה מחרידים נפוצו שמועות.

פחד מוות תקף את היהודים והם הסתגרו בבתיהם. יצאו מהבית רק בשעת הכרח רב. אז היו מתגנבים ועוברים בסימטה.

גם ר' בריש היה “מתגנב” בערב שבת למקווה. פעם כשחזר מהמקווה, זקנו מוצנע בדש מעילו זקוף הצווארון, הבחין בו גרמני, שהוביל יהודים אחדים. הגרמני צרח: “היי, יהודי, בוא הנה!” וכיוון אליו את רובהו. ר' בריש הצטרף. הובילו אותם דרך הסימטה הארוכה של העיירה לאי־שם.

בדרכם לחש ר' בריש ושאל את אחד היהודים, שהלך אתו באותה שורה: “לאן הם מוליכים אותנו?” היהודי לא ענה, רק משך בכתפיו.

– יהודי, סתום את לוע החזיר שלך! – צרח כחייה טורפת הגרמני. ר' בריש הרגיש פתאום חבטת מקל וכאב עצום בצד הימני של הגב, עד שנשימתו נעצרה.

הם הגיעו לבית העלמין. שם היו עוד גרמנים. הם שוחחו ביניהם בקול רם והצביעו על איזה מקום.

באותו מקל, שבו נחבט ר' בריש בגבו, סימן הגרמני על פני הקרקע מלבן של שלושה מטר אורך ושני מטר רוחב וצעק:

זוזו, יהודים בני כלבה. כאן – הצביע במקלו – תחפרו בור עמוק, שני מטר עומק. לחפור! הבנתם? לזוז! לעבוד!

ר' בריש חפר ונזכר, כי גם בעיירה סמוכה ציוו על היהודים לחפור בור ואחר כך ירו בכל החופרים ורצחום. לנוח, לפחות, בבית קברות יהודי, הוא מתנחם ולוחש לו ווידוי. לפני שבועיים תפשו את שני בניו והגלום לאי־שם. מי יודע, אם הם עודם בחיים? ור' בריש מפיל תחינתו לפני רבונו־של־עולם, שגם לבניו תתגלגל הזכות להגיע לקבר ישראל.

הוא גמר את תפילתו, חזר ואמר ווידוי ונשתתק. רחמים רבים תקפו אותו על אשתו גננדל. היא העלובה תישאר גלמודה בעולם הזה. ודמעותיו ניגרו ונתערבבו ברגבי העפר הכרויים.

ירד הלילה. עלטה. הירח עלה ואורו נפל על הבור. משגמרו את עבודתם, פקד עליהם הגרמני ללכת בעקבותיו למרחק כשלוש מאות מטר. הפנס שבידו האיר את הדרך. הם הגיעו אל פגר סוס. הגרמני נעמד וציווה לגרור את הפגר לבור, לזרוק אותו לשם ולכסותו בעפר.

משכילו את עבודתם, נצטרח הגרמני:

– נו, אתם גמרתם את עבודתכם. לכן היעלמו מכאן, אבל חיש!!! יהודים בזויים! רוצו חיש! ואם לא, אני רוצח את כולכם ביריות, – והוא התחיל לירות באוויר.

היהודים נחפזו וברחו.

בדרכו הביתה התפלל ר' בריש מעריב של שבת ופיזם בלחש “לכה דודי”. שאר היהודים הצטרפו אליו. כשחזרו לעיירה, הגיעו בתפילתם ל“שלום עליכם” ופתחו בשיר בקול רם: “בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון”.

* * * * *

יום אחד, בשעה שר' בריש היה עטוף בטליתו ובתפילין והתפלל שחרית על־יד ארון הקודש של ספר התורה הקטן, ששמר בביתו כירושה יקרה מאביו ע"ה, שמע פתאום קול רעש, צווחות ויריות.

חבטה גדולה על דלת מטבחו ואחריה יריות אחדות וקול זעקת אשתו גננדל: “שמע ישראל”!!! החרידוהו. הוא מיהר למטבח וראה אותה צונחת בשלולית דם.

הדלת נפרצה, ואל החדר פרצו גרמנים ורוביהם בידיהם ושקצים פולנים מלווים אותם. הם צרחו: – ז’יד! יהודי!!! יהודי!!! – עיני ר' בריש נצמדו אל גננדל אשתו הגוססת. לא ראה את השקצים, הגוזלים וחומסים את כל רכושו אשר בביתו. הם פרצו גם לארון הקודש. ואחד הגרמנים הוציא ממנו את ספר התורה.

שני גרמנים תפשו ברבי בריש ואחזו ברצועות התפילין. הם קשרו אותן על צווארו וגררוהו החוצה. שם עמדו עוד גרמנים ועוד שקצים, שהלכו בעקבותיהם כדי להראות להם, היכן מתגוררים יהודים.

משראו את ר' בריש עטוף בטלית ובתפילין, פרצו בצחוק של לעג וקלס וצווחו: ז’יד! יהודי! יהודי! איי וויי!… איי ויי!…" ודחפו את ר' בריש דחוף וגרור. אחד השקצים לקח את ספר התורה הקטן מידי הגרמני, תפס בפיאתו הימנית של ר' בריש ובחקותו את השירים והריקודים שראה פעם, כשיהודים הכניסו ספר תורה לבית הכנסת, התחיל רוקד מתקלס, לועג וצועק: “הוֺפ, הוֺפ, ז’יד קטן איי, איי, ווי!” וגרר את ר' בריש בפיאה עד שלחיו האדימה מדם. גרמני מתפקע מצחוק שלף סכין מכיסו, קרב לר' בריש, תפש את חציו השמאלי של זקנו וחתך אותו יחד עם נתח גדול מהלחי.

הגרמני החזיק בידו את חצי הזקן המוכתם בדם והוציא מידי השקץ הפולני את ספר התורה ומסרו לר' בריש. הוא שלף את אקדחו, התחיל יורה באוויר וצועק: “הוֺפסה! הוֺפסה! הוֺפסה!!!… נו, יהודי בן כלבה, לרקוד!!! לרקוד!!! הוֺפסה!!! הוֺפסה!!! טרללה”. צעק ודחף בקנה האקדח את ר' בריש.

ר' בריש עמד מבולבל, לוחץ אל לבו את ספר התורה הקטן, כאילו רצה להיאחז במשהו חזק, שלא יפול ולאט לאט החל להזיז רגליו.

בעלי בית, גויים שבעיירה, שהכירו יפה את ר' בריש, עברו ברחוב. הם נעצרו סקרנים, צחקו ולגלגו. אחרים, בניגוד להם, הפנו את הראש בבושה. לא רצו, שמבטו של ר' בריש ייתקל בהם, והסתלקו.

הגרמנים, השקצים וקהל הסקרנים השתלהבו יותר וצרחו:

“ז’יד!! יהודי ארור! זוז, רקוד!!! ר־ק־ו־ד!!!”

עתה שלף גרמני אחר את אקדחו, ירה באוויר וצרח:

“ר־ק־ו־ד! מסריח שכמוך! צא ב־ר־י־ק־ו־ד! לררר־קוד!”

ר' בריש התחיל עתה בשארית כוחותיו להזיז רגליו. שפתיו ריטטו ונעו, ונשמע המהום בכייני, לבבי. ר' בריש אמר ווידוי. פתאום אורו עיניו וכאילו ניתזו מהן זיקי אש. הוא החל רוקד ושר ביותר וביותר שמחה ובהתעוררות.

“אוי, שישו ושמחו בשמחת תורה! אוי־אוי־אוי־אוי!!!” וביותר שמחה המשיך – “ותנו כבוד לתורה!!! אוי, אוי, אוי!!!”

השקצים והגרמנים חיקו את ר' בריש, הצטרפו לריקודו ובלעג, בצחקוק חיקו ושרו:

“איי וויי, איי־וויי! הוֺפסה, הוֺפסה, הוֺפסה!!!”

ר' בריש הגביר את זמרתו והסעיר את ריקודו: “אוי, אוי, אוי!!! כי טוב סחרה מכל כסף… יקרה היא מפנינים!”

לפתע הצטרח הגרמני, שהאקדח בידו: “חדל! הפסק! ארור ומקולל, ח־ד־ל!”

אך ר' בריש רקד ביתר עוז ופראות והמשיך לזמר “אוי, אוי, אוי!!! שישו ושמחו בשמחת תורה אוי, אוי, אוי!!!” הגרמני חמתו בערה בו עד להשחית וצרח בקולי קולות: “להפסיק – אמרתי! החזיר בן הצואה לועג לנו! אתה, יהודי בן כלבה!” וירה שלוש פעמים בר' בריש.

ר' בריש נעצר להרף עין, התנודד אנה ואנה. ספר התורה הקטן החליק מידו ונפל, יריעותיו התפרשו ברחוב. מתנדנד קרב ר' בריש לגרמני, שעמד ואקדחו בידו וירק בפרצופו רוק מעורב בדמו וצנח על יריעות ספר התורה הפתוח.

שני זרמי דם דקים משתי זוויות פיו של ר' בריש זרמו אט והתפתלו על גווילי ספר התורה…

השמש זרחה וליטפה בקרניה החמות, האילנות פרחו במלוא יפעת פריחת האביב. הציפורים צייצו, כאילו השמיעו שירה לכבוד הקדוש־ברוך־הוא…

חנה’לה ומשה’לה כבר ידעו, שעם הישמע קול צעדים כבדים של חיילים על המדרגות וקול חבטות על הדלתות מוכרחים להחבא.

חנה’לה בת השש זכרה. כי אשתקד צעדו מגפיים של חיילים בכבדות על המדרגות, לאחר מכן שמעה רעש חבטות אימים על הדלת, עד שכל הבית הזדעזע והדלת נפרצה. חנה’לה התעוררה משנתה ולאוזניה הגיעה צריחה מאיימת: “החוצה, יהודי ארור!”. אז התכנסה והסתתרה במיטתה הקטנה אחוזת פחדים, וראתה את אביה נדחף בקתות הרובים החוצה. מאז לא ראתה אותו עוד.

משה’לה בן הארבע לא הבין, מדוע צריך להחבא. מלכתחילה מצא חן בעיניו עניין זה של מסתור ומחבוא. אך לאחר מכן העדיף להישאר בקרבת אמא. אכן ידוע ידע, כי עם הישמע קולות הזוועה של נקישת המגפיים הכבדים של אנשי הצבא בחדר המדרגות אין ברירה, אלא להסתתר. בכל זאת פרץ בבכי: "אני רוצה להישאר עם אמא’לה. מתייפח הלך עם חנה’לה, שהובילה אותו, באוחזה בכף ידו הזעירה. בידו השנייה תחב לו לפיו את קצה המטפחת, שעטפוהו בה. הוא ידע וזכר את דברי אמא, כי אסור לבכות בקול רם. וכך נלווה אל חנה’לה, נשנק בדמעותיו למקום מחבוא.

להרחיק לכת למקום־סתר לא יכלו, כי קול האימים של צעדי החיילים נשמע מקרוב. הם ירדו אפוא לחצר. בין מלונת הכלב לבין התיבה הגדולה של האשפה, בקרן זווית צרה, נדחסו וישבו דוממים.

להאריך שבת במצב כזה לא רצה משה’לה.

– מתי נלך הביתה? – שאל.

– הס, משה’לה! – ביקשה חנה’לה – הס, יקירי, הם עלולים לשמוע את קולך ואז יבואו, ימצאו אותנו ויירו בנו.

משה’לה נשתתק לזמן־מה ושאל בלחש:

– חנה’לה, טאשר יורים, טואב? (כאשר יורים, כואב?)

– לא יודעת – ענתה חנה’לה.

משה’לה תוחב שוב את המטפחת לתוך פיו ומתמוגג בבכי חנוק.

חנה’לה מבקשת רחמים:

– משה’לה, אל תבכה. הם עלולים לשמוע…

– נחזור הביתה, מתחנן האח הקטן, אני רוצה אל אמא’לה.

חנה’לה מוחה את דמעותיו, מקנחת את אפו:

– ששש… משה’לה, היא לוחשת ומנשקת אותו. שתוק, מחמדי, הס!

– אני ירא! פורץ משה’לה שוב בבכי מר ותוחב ביתר כוח את המטפחת לתוך פיו.

– טפשון, למה תפחד?

– אם ימצאו אותנו פה, יירו בנו ואז יהיה טאב דדול (כאב גדול)… – עונה משה’לה ודמעות חונקות אותו.

– אללי לי, הס, חדל מבכי, רחם עלי ושתוק! – מתחננת חנה’לה ומשתנקת גם היא בדמעותיה. הס, פן יגיע קול בכייך אליהם.

– טיפשון – אומרת חנה’לה שוב – כשיורים והאדם מת, לא כואב לו מאומה.

– אם זה לא טואב (כואב) – מבקש משה’לה רחמים – יבואו ויירו ואז נלך ונחזור לאמא’לה. אני רוצה לאכול…

– הא לך גזר, גזר מתוק. אכול ואל תבכה – מתחננת חנה’לה.

מזווית המלונה יוצא כלבלב קטן. משה’לה מסתכל בו ומתחייך.

– חנה’לה, הביטי, טלבלב יפה! אטח (אקח) את הטלבלב.

– משה’לה, שב! רחם ושב במקומך.

ממרחק לא רב נשמעו קולות חזקים של יריות. משה’לה נבהל לרגע, נשאר יושב במקומו לוחש לחנה’לה ומצביע באצבעו:

– אטח (אקח) את הטלבלב, אני מפחד, פן יירו בו.

– אל תירא משה’לה, לא יורים בכלבלב.

– למה? – תמה משה’לה.

– כי הוא לא יהודי – עונה חנה’לה.

– ולמה הוא לא יהודי? – מקשה משה’לה.

– משום… לא יודעת. הוא רק כלבלב – עונה חנה’לה.

– רחמנות, רחמנות על הטלבלב – ודמעות מבצבצות בעיני משה’לה. ממרחק מהדהדים קולות של יריות והכל שוב נדם.

– חנה’לה – קורא משה’לה – נחזור הביתה. טבר (כבר) ירו, אם לא, אתחיל שוב לבטות (לבכות) – מתייפח משה’לה ומבליע את קולו.

קול ירייה עז הרעיד את כל החצר. הכלבלב זחל לתוך המלונה. משה’לה וחנה’לה נצמדו זה אל זה בעצירת נשימה.

– יש כאן יהודים?… החוצה!!! כלבים ארורים!!! – נשמע קול גס, צרוד ושתוי.

יריות מקלע אחדות אל קרן הזווית, שבין המלונה לבין התיבה הגדולה של האשפה, הדמימו את הכל. רק הכלבלב הקטן, התרוצץ בחצר בפראות, פצוע וזב דם, מייבב ומיילל…

מוקדש לזכרו היקר של ידידי הנלבב והחבר למחנה הכפייה, יו"ר האיגוד העולמי של

ניצולי ברגן־בלזן – יוסף רוֺזנזפט ז"ל

שרה’לה הקטנה נצמדה יותר ויותר לעגלה ברפת – ברצותה להתחבא ולא להיראות. נשימתה נעצרה לרגע ועיניה, שפחדו להסתכל, נעצמו. קרן אור חדרה פתאום דרך שער הרפת, שנפתח לפתע. שרה’לה לא הרגישה בכך, שהבהמה נבהלה ודחקה אותה לקיר התבן. רק אוזניה קלטו, כי מישהו נכנס לרפת ובקול רם של מפקד קרא: – אם אמצא כאן אפילו יהודי אחד, תישרף כל בקתתך וירה תיירה.

– אוי, אוי! – ענה האיכר הזקן, שעמד ליד שער הרפת, לברנש המזוין, שניצב ובידו פנס חשמלי. – אצלי, אדוני האלוף, אין יהודים. מזמן גירשו אותם מן הכפר.

– האמת בפיך? ארורים – התרגז הברנש – אולי אתה עצמך יהודי הנך?…

– אני!… אני יהודי?! אוי, אוי! חלילה, אינני יהודי! – חזר והכריז האיכר פעמים אחדות. הוא כרע על ברכיו והצטלב.

– והיכן עליית הגג?

– אין לי עליית גג, אדוני!

– ומרתף יש לך?

– מרתף יש לי, אדוני, לבולבוסים.

– הראה, היכן הוא המרתף!

הם יצאו. השער נסגר. שוב עטתה האפלה את הרפת.

שרה’לה שכבה עוד ללא זיז וללא נוע. זה שלושה ימים היא חבויה ברפת וניזונה במזון הבהמות. בדרך כלל אין הרעב מציק לה. לבה הקטן דווה, והיא רוצה לבכות, אבל אסור… בכייה עלול להישמע.

הברנש פרץ שוב וחדר לרפת. הוא הוציא ממנה את הפרות וצעק בקולי קולות ובהתרגשות:

– הו, אומה ארורה. מצוא נמצא אתכם!

בכל כוחותיה התחפרה שרה’לה בערמת התבן ומרוב פחד כבחלום לא יכלה לזוז ממקומה. וכך שכבה, מחופרת חצייה, בתוך ערמת התבן וחיכתה.

אך ראה הברנש את שרה’לה, ניצב על עומדו כהלום רעם.

האיכר צנח על הקרקע, הצטלב ובקול מתייפח יילל: “אוי, אוי! לא ידעתי כלל וכלל, כי כאן מסתתרת יהודיה! אל תירה בי, אדון!!! אב לחמישה ילדים קטנים אני, אדון, רחם, חוס עליי, אדון!…”

הברנש התעורר מתדהמתו, דחף מעליו את האיכר, תפש בידה של שרה’לה, הוציא אותה מערמת התבן ודיבר אליה בנחת:

“אל תיראי, ילדה, לא יאונה לך כל רע…”

נדהמת נשאה שרה’לה את עיניה אל הברנש, הלבוש מדי ס.ס. גרמני ובידו אקדח… היא לא הבינה, מה מתרחש כאן. כמכושפת הלכה עם הגרמני, שאחז בחוזקה בכף ידה. הוא יצא יחד אתה מהרפת ופסע לכיוון היער הקרוב.

האיכר עמד תוהה ומשתומם, שוב הצטלב, ירק ונהם ברוגז:

– הייתכן? קשה להאמין, מה מסוגלים יהודים אלה לעולל. להתחבא אצלי ברפת ואני לא ידעתי. עיניו שוטטו על פני כל קצות הרפת. אם ימצא כאן יהודי, ימסרנו במו ידיו לגרמנים.

אבל הוא לא מצא שום נפש חיה.

הוא יצא מן הרפת, הכניס את הפרות ובקללות נמרצות בפיו נעל את השער. בעצבנות בדק את המנעול שעל שער הרפת, ורק אחר כך חזר לבקתתו.

הגרמני צעד בפסיעות גסות ומהירות, כמעט בריצה, ומשך אחריו את שרה’לה.

בחוץ היה יום סתיו קודר. עלים כמושים־צהובים – אחרוני שלכת – נשרו מהאילנות. מאי־שם נשמעו מזמן לזמן זעקות ייאוש, אחריהם קול יריות אחדות, ושוב נדם הכל מסביב, עד שרעם יריות רובה או מקלע החריד את הסביבה. פתאום¹ האט הגרמני את צעדיו. שרה’לה לא הבחינה בשני גרמנים, שהופיעו פתאום, כאילו צצו מן האדמה.

– הייל היטלר! נתמתחו שני הגרמנים כנימי כינור וידיהם למעלה, ובלי לחכות לתשובה אמרו:

– לאן פניך מועדות, קאמראד (חבר)? נערה יהודיה? כן?

– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה. – מצאתי את הילדה – ובעיניו רמז ליער. ואמר: מייד תחוסל.

– קאמראד (חבר), התערבו הגרמנים, למה לך לבזבז זמן להליכה לשם, חסל אותה כאן.

– אסור לי, יש לי פקודה.

– אכן, אם כך, הדבר מובן – אמרו הגרמנים – כאילו ירדו לסוף דעתו. – יש לך פקודה, עשה והצלח. ואת, פעוטה, דרשי בשלום מוזס² שלכם, שם בשמיים… הייל היטלר!

– הייל היטלר! ענה הגרמני, שהוליך את שרה’לה וביתר כוח לחץ את כף ידה הקטנה, כאילו חשש, שתברח מפניו.

שני הגרמנים עקבו אחריהם במבטיהם. אבל הם נעלמו מעיניהם. רק קול יריה הדהד ממרחק־מה.

– הנה, הקטנה חוסלה – העיר אחד הגרמנים, והם המשיכו את דרכם לאיטם.

איש ה־ס.ס. המשיך להוביל את שרה’לה ולא זזה ידו מידה. ביער, בין עצים עבותים, נעצר, התבונן סביבו ופתח ואמר:

– שרה’לה, האם אינך מכירה אותי? – ובדברו הסיר את הקסדה הגרמנית מעל ראשו. שרה’לה הוכתה לרגע בהלם, אך מייד התאוששה והתבוננה בו. האם זה חלום? דמעות ביצבצו בעיניה והיא לחשה: הדוד יאנקל! הייתכן?

שתקי, שרה’לה! אוזניים מסביב! עלולים לשמוע את שיחתנו. ואז המשיך בלחש: – הידעת, שרה’לה, חיפשנו אתכם זמן רב, עקבנו אחריכן, וסוף סוף מצאתיך. ועתה בואי, התחבאי כאן במערה שלפנינו. הא לך לחם ונתח נקניק, ואני אלך לתור את הדרך ולוודא, אם אפשר לנו לעבור בה. מייד אחזור ואביאך למקום מבטחים ואז אספר לך הכל. – הוא ליטף את ראשה של שרה’לה והלך.

זמן־מה ישבה שרה’לה שקועה בהרהורים. קשה היה לה להבין, מה התרחש כאן. אף־על־פי שלא אכלה זה שלושה ימים, לא הציק לה הרעב. היא החלה להעלות לאט לאט בזכרונה את כל אשר עבר עליה ביומיים האחרונים.

את אבא שלחו עוד לפני שנה למחנה לעבודת פרך. בבית השתרר עצב מדכא בהיעדרו של אבא. אמא בכתה וסבתא טענה:

– רחל, חוסי ורחמי על הילדים. הביטי וראי, מה עוללת לעצמך. הפסיקי לבכות. ראה תראי, כי ברל יחזור, בעזרת השם. – ואז הייתה סבתא מוחה גם היא דמעותיה…

אמא הלכה לעבוד בבית מלאכה. על שרה’לה הוטל להשגיח על שני אחיה הקטנים, משה’לה ושלמה’לה, ולשרת את סבתא הזקנה. זו לא יכלה כבר להניע את רגליה ונאלצה לשבת או לשכב. ואז באה פקודת ההגליה. רצו לקחת את סבתא, אבל היא נפחה את נשמתה, בשעה שהגרמנים עמדו בפתח הבית. אמא קראה: “ברוך דיין אמת, מוטב כך, מאשר להגיע לידיהם”.

מאז, נזכרה שרה’לה, הייתה שרויה תמיד בפחד. בלילות פקדוה סיוטי חלומות. פעם ראתה בחלומה את סבתא עומדת לידה, מפרכת ידיה וקוראה: שרה’לה, חוסי ורחמי עליך! ברחי, הצילי את חייך הצעירים, נוסי! ברחי!…

אחר כך ראתה והנה הם באים, יורים וצוחקים, יורים ושורפים… הכל נשרף. כל הבית, אבא ואמא והאחים הקטנים… הכל… הכל… והיא זועקת בשארית כוחותיה… זיעה קרה כיסתה אותה, בשעה שאמה העירתה ושאלה, מדוע זעקה כה בשנתה.

פעם באו לקחתה להגליה עם שני אחיה הקטנים. אמא לא היתה אז בבית. שרה’לה ואחיה התחבאו במרתף בין סמרטוטים וגרוטאות. הגרמנים חיפשו, דקרו בחניתותיהם בערמות הסמרטוטים ופגעו באח הקטן, שטרם מלאו לו שלוש שנים. הילד פרץ בבכי ואז מצאו את כולם והוליכום בקרון סגור. הקרון נעצר לפני בית, ובו היו עוד הרבה ילדים שנלכדו. את שרה’לה הכניסו לבית, שבו היו רק נערות. את האחים הקטנים לא ראתה עוד. נכנס גרמני ורשם את כולן. הנערות מגיל ט"ו ומעלה נאלצו להתפשט ולהכנס לחדר שני – אל רופא. את אלה, שנכנסו לחדר הרופא, לא ראו עוד. וכך נשארו הבנות הצעירות יום ולילה ללא אוכל וללא מים. הן ישנו על הרצפה. בבוקר בא גרמני ופקד על ארבע בנות, שילכו אתו. שרה’לה היתה אחת מהן. הגרמני הביא אותן לקסרקטין לנקות את החדרים. על שרה’לה הטילו לנקות את החצר. בשעת עבודתה נזכרה בחלומותיה. זכרה את סבתא, הקוראת לה: “הצילי את נפשך, שרה’לה, ברחי, ברחי,”… היא החליטה לברוח. אבל כיצד?… על־יד השער עמד זקיף גרמני. על־יד האורוות עמדה עגלת איכרים; איכר הביא תבן וקש. הוא הכניס לקסרקטין את התבן החדש, ואת הישן הוציא ושם בעגלה.

שרה’לה התבוננה סביבה לראות, מי נמצא בחצר. פרט לאיכר, שהיה נתון לעבודתו, לא היה שם איש. החיילים, העוברים במקום, לא שמו כלל לב לילדה היהודיה, המנקה את החצר. ליבה הלם בחוזקה. היא טיפסה על העגלה והתחבאה בתוך התבן. משגמר האיכר את עבודתו, ניגש למיפקדה לקחת שם אישור, ובגרמנית משובשת מלמל בקושי: “הכל בסדר. הייל היטלר!” הוא קרב לעגלתו, תפס את המושכות, הצליף על הסוס ובצעקה גדולה “וויו” קפץ לעגלה ויצא מן החצר. ליד השער הראה לזקיף את הפתק, שקיבל במיפקדה. הגרמני רמז לו, כי הכל בסדר, והוא רשאי לנסוע.

גשם זלעפות ניתך פתאום. הגרמני רץ למצוא לו מחסה בסוכת השמירה, והאיכר מיהר לחזור לכפר.

בחצרו נעצר על־יד הרפת, נכנס לבקתתו בקללה: הו, גשם כזה!…

אז זחלה שרה’לה לאיטה מהעגלה, נכנסה לרפת והתחבאה בתוכה. זמן רב שכבה בין ערמות התבן והשחת, עד שבאו הגרמנים. היא שמעה קולות, קללות וצווחות, נביחת כלבים, עד שהכל נדם – הם הסתלקו. כעבור יומיים מצא אותה הדוד המחופש לגרמני מן הס.ס., והביאה ליער.

כל זה עלה בזכרונה של שרה’לה, ורק עכשיו חשה בכאב. היא התמוגגה בדמעותיה בלי להשמיע קול ולחשה לעצמה: – מי יודע, היכן עכשיו שני אחיה הקטנים. עליה לחפשם ולמוצאם. אבל כיצד?… איך?… מרוב עייפות נרדמה.

כמה זמן ישנה, לא ידעה. אבל כשהתעוררה, כבר היה על ידה הדוד יאנקל לבוש בבגד איכרים ורובה על כתפיו. הוא לחש לה: – חטפת תנומה? נו, עכשיו קומי, שרה’לה, עלינו ללכת בטרם יעלה השחר. שרה’לה רעדה מקור. היא התעטפה במטפחת איכרים, שהביא לה הדוד, ושניהם יצאו מן המערה.

בחוץ ירד גשם. רוח נשבה בין העצים ברעש גדול, והם לא שמעו אפילו את קולות פסיעותיהם. בשביל צר מהצד עמדה עגלת איכרים, בה ישבו עוד יהודים ולא יהודים, וכולם בבגדי איכרים או במדי צבא. כולם היו חמושים ברובים. הם קיבלו את שרה’לה בשמחה ופינו לה מקום בעגלה. שרה’לה מחתה את דמעותיה. היא נרגעה ושאלה את הדוד:

– לאן אנחנו נוסעים, הדוד יאנקל?

– לנקום נקמתך, שרה’לה, על אבא ואמא, על אחייך, על הכול.

עטיפת הספר – ברל פרידלר**

לזכרון

אמי היקרה – גולדה רבקה

אחיותיי – גיטל, פליה, חוה, ברוניה, בעליהן וילדיהן;

חותני וחותנתי – יואַכים וגוּסטה ובנם יעקב,

כל בני משפחתי וכל ידידיי הי"ד שנהרגו ונשרפו

תודה

ברצוני להביע את רחשי תודתי הלבביים, לסופר ולפרשן החשוב של תקופת השואה פרופ' אלי וויזל, על כתיבת ההקדמה לספר; לסופר ולחוקר השואה הרב ד“ר צבי עזריה (הלפוגט), על דברי הסיכום שלו לספר; לסופרים ולמשוררים זאב ליבנה ויונה ברקמן, עבור תרגום הספר; לפסל החשוב מיכאל מילברגר, על ציור תמונת מחבר הספר; לגרפיקאי ברל פרידלר, עבור ציור עטיפת הספר; למו”ל הירושלמי הותיק ראובן מס, שקיבל עליו הוצאת הספר; למגיה אהרן ביר, שבדייקנות הגיה את הספר; לדפוס “הד” ירושלים, עבור ההדפסה המעולה של הספר; ואחרון, אחרון חביב, למו"ל יחיאל גרליץ, על עזרתו הטכנית בהוצאת הספר.

יעמדו כולם על הברכה!

תמונת המחבר צייר מיכאל מילברגר

רגילים היינו כבר, כי בימי החגים ישלחו אותנו לעבודות קשות ומפרכות ביותר – זה לכבוד יום החג שלכם – היו אומרים לנו.

לאחר עבודת הפרך – מיפקד לשלוש שעות ואז… התעמלות, כדי שנהיה יותר “גמישים” בעבודה, ותנועותינו – יותר זריזות.

במשך כל תרגילי ההתעמלות היו אנשי ס.אַ. ומשטרת העזר קוראים לנו: "פרוֹהאֶס פאֶסט! (חג שמח) ובשעת מעשה היו מצליפים בפרגולים על ראשינו ועל כתפינו וצועקים: – יותר מהר, יהודון, יותר מהר! אתה תאחר לארוחה חגיגית… ארורים!… לשכב!… לקום!… לשכב!… לקום!… וחוזר חלילה, עד שאחדים מאתנו שכבו ולא הוסיפו קום. לכן חרדנו ביום כיפור יותר מפני גזר הדין של מטה מאשר מפני גזר הדין של מעלה.

ערב יום כיפור לפני שקיעת החמה. רבים מהחרדים שעימנו אינם אוכלים כבר את “לחם הערב” (הסעודה המפסקת). מסתירים את המנה למחר – למוצאי יום כיפור. הפחות חרדים בולעים חיש את מנת מזונם. הם יצומו מחר. גם רבים מבין הלא־דתיים החליטו לצום. “תחול מגפה על ראש הנאַצים, הם בוודאי יפריעו לנו!”… אנו מאחלים זה לזה להשתחרר במהרה בימינו ולהיגאל מן הגלות המרה, מצוררינו…

פתחנו בהעלאת זכרונות מהבית…

“הו, מה נתרחש בעיירתנו בערב יום כיפור! אין לדבר כבר על המאכלים הטובים, על כיסני הבשר, שעלו על השולחן בערב יום כיפור”.

– ספר, ספר על הדגים הטעימים, על הגזר המטוגן (“צימס”), א, מה טוב היה אז!

– גולגולת של מת כמוך! הלא ממילא אסור לאכול..

לאחר הסעודה המפסקת היו מהלכים מבית לבית ומבקשים מחילה איש מרעהו לפני יום הדין האיום והנורא. אחר כך נהרו אל רחוב בית הכנסת יהודים בשתי שורות ארוכות ולבנות – אחת של גברים ואחת של נשים. הגברים היו לבושים ב“קיטל”ים צחורים ובידיהם נרות־נשמה ארוכים ומחזורים גדולים, הנשים – צעיפים לבנים עוטפים את ראשיהן, ועיניהן אדומות מבכי, וכולם מאחלים זה לזה: “גמור חתימה טובה”.

כולנו שקענו דוממים במחשבות, זכרנו ימים עברו שבבית, וכל זה נראה עתה כל כך מרוחק…

המספר נאנח עמוקות, געה בבכי מר ונדם. בקרן זווית בצריף בלחש, בלב שבור ובכוונה גדולה פתחו בתפילת “כל נדרי” – כאנוסי ספרד לפנים. הניגוד הרווי יראת קודש נעשה יותר ויותר מוגבר, חזק ובטוח. שכחנו לגמרי, כי אנו לכודים במחנה כפייה של היטלר. לא שמנו לב, כי על־יד הדלת ניצב ראש המחנה, איש הס.אַ., הוא הקשיב ושמע הכל. וכשהחזן השמיע בשמחה, כרגיל וּותיק: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך”… חשתי דחיפה חזקה בגבי וקול ראש המחנה הרעים: “מה אתם עושים כאן?”…

איני יודע, מה היה מראי אז. אני זוכר רק זאת: בכל מאמצי כוחותי קראתי: “הקשב! אני מודיע, עשרים יהודים מתפללים תפילת תענית של היום”.

בכל הושלך הס. כולנו עמדנו מתוחים וציפינו באימה: מה יתרחש עכשיו? מאחורי אני שומע לחש־רחש: יום כיפור ממש, בחיי, יהיו גם מלקות.

ראש המחנה שואל אותי: “מה אתם מתפללים לאדון האל האהוב, מה תבקשו ממנו, הא? שננחל תבוסה במלחמה. הא? נו, ענה חיש! – והוא מצליף בשוט על פני – תן תשובה, כן או לא?!”…

– שנהיה חופשים – אני אומר.

זאת אינכם צריכים לבקש. גם בין כך תהיו חופשים. במולדת שלכם באַוּשביץ, שם תהיו בני חורין… התפללו לכם!

איש לא זע ממקומו.

– המשיכו להתפלל, אמרתי – קרא ויצא.

למחרת, ביום כיפור בבוקר, היה מיפקד גדול. ראש המחנה נאם:

היום, בחג הצום הגדול שלכם, יקבל כל אחד מכם מנה כפולה של לחם ומנת מרק מיוחדת. התענית אסורה, והעובר על הפקודה ייענש בכל חומר הדין. הרי זה סבוטג' של “כוח העבודה הגרמני”. בדוק נבדוק, מי אינו עובד כהלכה. תפילתכם היום תהיה אז האחרונה. ואלה שם – הצביע עלינו – אתם תועסקו בעבודה מיוחדת.

כל המחנה צעד בדרכו לעבודה. ואנו, בני קבוצתנו, חיכינו לגורל, הצפוי לנו היום – עבודה מיוחדת.

לשמור עלינו הופקד אחד השוטרים המרושעים ביותר. כינויו בפינו היה “הרכב” משום שהיה מנחית עלינו מכות בשוט של עגלונים, שהיה נתון תמיד בידיו והיה מדבר אלינו, כאילו היינו סוסים.

– האֶטה, לרוץ! יותר מהר, כלבים ארורים!

כך יצאנו בצעדה מהמחנה אל תעלת אַדוֹלף היטלר (שם נפרצו הסכרים בפעולות סבוטג' של הפרטיזנים).

פועלי כפייה מכל הארצות ומכל העמים, שכבש היטלר, וגם שבויים המלחמה עבדו שם. המשימה, שהוטלה עלינו, היתה הכבדה והקשה ביותר: לסחוב אבנים ולהטעין טיט בקרוניות. את רוב העבודה נאלצנו לבצע בריצה ומגלב “הרכב” חתך כל דקה בבשרנו. “הרכב” צרח בלי הרף:

– “מוֹזס, יהודי ארור, זוז! רוץ!!! יותר מהר!!! האֶטה, האטה!” ואחרי כל צריחה הונחת המגלב והילקה בפרצוף ועל פני כל הגוף. ואמנם חשנו על בשרנו, כי היום הוא יום הדין הנורא, בקושי הגענו סוף סוף לשריקת הממונה להפסקה – לארוחת הבוקר.

– “אחד מכם יביא קפה מסוכת הנסרים”, אמר הממונה. בחרנו ביהודי הקשיש ביותר שבינינו, כי זקן זה היה הפעם קורבנו הגדול ביותר של “הרכב” וספג את רוב מהלומות מגלבו. הוא ילך להביא את הקפה, בינתיים (חשבנו) ינוח קצת. זקן זה, שלמה קוֹרנגוּט, היה יהודי צ’כי, אדוק בדתו. לפנים שירת כקצין בחיל הקיסר פרץ יוֹזף. הוא היה אוהב לספר על מעשי גבורותיו ואל אותות ההצטיינות שקיבל מידי הקיסר פרנץ יוזף בכבודו ובעצמו. הוא היה מתנהג תמיד כחייל בצעדה ובתהלוכה, אבל כאן היה רצוץ ותשוש. אחרי עבודת הפרך ומכות הרצח הזיז בקושי את רגליו. הוא הלך להביא את הקפה.

בינתיים הגיע ראש המחנה עם הס.ס.– שטוּרמבּנפירר, הרב־סרן לינדנר, הידוע לשימצה. פושע זה עקר ממקומותיהם מחצית של יהודי פולין. הוא היה ראש כל מחנות הכפייה של היהודים. למראהו אחזו חיל ורעדה ואימת מוות כל איש, לא רק את היהודים בלבד. בשל עבירה כלשהי שילח לאַוּשביץ לכבשן הגזים. דברו הרגיל היה: – “אתם, ליסטים, אתם תגיעו למולדת שלכם – לאושביץ דרך השער ותצאו דרך ארובת העשן”. גם משמר הס.ס. נתקף אימה למראהו. כל אחד מהם התאמץ להוכיח, כי הוא ממלא את תפקידו כראוי ואפשר לסמוך עליו.

כולנו ישבנו על הקרקע, אבל איש לא אכל. לינדנר קרא לממונה ושאל: “מדוע אינם מקבלים קפה? סדר חייב להיות!” הממונה ענה, כי כבר שלח יהודי להביא את הקפה מסוכת הנסרים שבמרחק שלוש מאות מטר. לינדנר וראש המחנה חיכו. לאט לאט אנו מוציאים את מנת הלחם שלנו, אבל איש אינו אוכל. ראש המחנה השגיח בזה וצרח: “מדוע אינכם זוללים? אתם צמים?…”

– אנו מחכים לקפה – ענה אחד מאתנו.

לינדנר צעק באי־שקט: – היכן הוא היהודי, בן הצואה, עם הקפה? הממונה פנה אלי: – רוץ מהר וראה, מה קרה. ההפסקה לארוחת הבוקר נמשכה רק עשר דקות ועוד מעט תיגמר.

אני רץ לא־מת, לא־חי, לסוכת הנסרים חרד מאוד לשלום הזקן. “הרכב” יחסלנו היום במגלבו. אני מגיע לסוכה, פותח מהר את הדלת – שלמה קוֹרנגוּט עומד, פניו אל הקיר… הוא מתנועע, מכה על חזהו ובוכה: “אוי, על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון, אוי על חטא שחטאנו…” – קפאתי על מקומי. לא יכולתי להוציא הגה מן הפה. אך מייד נזכרתי בלינדנר, התאוששתי ולחשתי: “ר' שלמה, היכן הקפה?” הוא הסתכל בי וענה בנענוע ראשו: “אוי, אוי, יום כיפור”… והמשיך: “על חטא שחטאנו”… אני מגביר קולי וצועק: “ר' שלמה, חוס ורחם, בוא. חושה עם הקפה. לינדנר כאן!” קוֹרנגוּט מתבונן בי נבעת ונבהל, כלא מאמין לי, מנענע ראשו ואומר: “או…או…נו…יום כיפור!”… משמע, שביום כיפור לא אשמיע הלצות זוועתיות, והמשיך להתפלל. הייתי מיואש. הם ירצחוהו נפש!

“אני נשבע בשבועה חמורה! אמנם אינני אדוק, אבל, האמן לי, כשם שיום כיפור היום, לינדנר שם!!”

בינתיים הגיעו לאוזנינו קולות שריקה – כבר אין ארוחת בוקר. קוֹרנגוּט מפסיק לרגע, מביט בי בתימהון ואומר כנכנע: “חזור מהר ואמור, כי לא מצאתני. אני אתחבא, רק בערב ימצאוני. שיירו בי אחרי נעילה”. ודוחף אותי מהסוכה. “לך, נו, לך!” “לא, אמרתי, לבדי לא אלך. משהו יומצא, כדי שייגמר הכל בטוב”.

בחוץ עמדו חביות מלאות זפת למריחת גגות. לקחתי קדרה מלאה זפת ולכלכתי בה את קוֹרנגוּט. הוא הביט עלי כעל מטורף. – “ועתה (אמרתי), קח את הכלי הריק ובוא אתי! – הוא ציית והלך. – תספר, כי מעדת ונפלת ושפכת את הקפה”. – אמרתי. לבי הלם בי כפטיש – מה יתרחש כאן?…

הגענו. ה“רכב” עמד ומגלבו בידו, נכון להפעילו. גם ראש המחנה עמד, נושך את שפתו ורומז, כי נרוץ יותר מהר. אני עומד במקומי. קוֹרנגוּט רץ עד למרחק שלושה מטרים לפני לינדנר, התמתח כנימה וקרא:

“הקצין לשעבר של חיל אוסטריה הקיסרית והממלכתית, סלוֹמוֹן קוֹרנגוּט, מודיע בהכנעה, כי בנושאו את הקפה מעד בלכתו ונפל.”

לינדנר הסתובב ופרץ בצחוק. כולנו חשבנו, כי זה אות לטובה. אך כאן התערב “הרכב” וקרא:

“אדוני השטוּרמבנפירר, היהודים רמאים הם, הם צמים היום. כנופיית יהודים, הוציאו את מנת מזונכם הנה!” כלומר עלינו להראות את מנת הלחם שלנו. כולנו עמדנו והעמדנו פנים, כאילו לא שמענו את הפקודה. אז ניגש בחמת זעם לקוֹרנגוּט והתחיל להכותו. הוא השתולל בזעמו. קרב אל אחרים מאתנו והמגלב הונף¹, חתך בשריקה את האוויר והונחת על ראשינו ועל בשרנו. גם במקרה זה לא נעדר הומור המרורים. בסמוך לי לחש חבר: – “עתה הגענו ל’ונתנה תוקף' – מי בעבודה ומי במגלב”… ראש המחנה רמז להפסיק את המכות ופנה אלינו:

“שמעו והאזינו כולכם! מנות הלחם יוחזרו מייד. כל הרוצה לצום, יצום כאוות נפשו, אבל שלושה ימים רצופים לא יותן לכם מזון לזלילה, ולמרות זאת תיאלצו לעבוד. עד שתתפגרו. הבינותם?…”

איש לא הגיב. החזרנו את מנות הלחם. לקחנו את האתים, נעצנו בטיט והעמסנו את הקרוניות. רע ומר היה יום כיפור זה.

בערב הוחלף המשמר. שומר יותר הגון הופקד עלינו. הוא לא הכה אותנו, רק שאלה אחת הייתה בפיו: “מה עוללתם, שנשנשתם כה קשה – למות מרעב?!…”

ירח נהדר ריחף מעלינו.

“יהודים”: – קרא אחד מאתנו – אפשר עתה לקדש את הלבנה. מציצים כבר כוכבים". שני אמר: “מותר כבר לתקוע בשופר”. שלישי העיר: “מותר כבר לאכול!…”

בינתיים העמסנו את הקרוניות, שהיו מגיעות מדי כל רבע שעה – קרונית לאיש. פתאום פרץ הצעיר שביננו בבכי מר (בן 15 שנים היה). אינו מסוגל להחזיק מעמד עוד: לרעוב כל היום ולעבוד עבודת פרך כזו! “מוטב שיירו בי!” התחנן והתייפח. לבנו נקרע לגזרים למראה הנער האומלל. שכחנו את עינויינו אנו, אבל מה אפשר לעשות למען אותו בחור צעיר, ענוג? (אגב, זו היתה נערה. סוד זה היה ידוע רק לי בלבד. לאחר שלושה ימים שילחו את הנערים מהמחנה ועמהם גם את הנערה). כיוון שידעתי לדבר גרמנית כהלכה, ביקשתי רשות מהממונה עלינו ומהשוטר לגשת לבית השימוש, שהיה במרחק מאה מטר מאתנו. הרשות ניתנה לי. במרחק כמאתיים מטר עבדו חיילים אנגלים שבויים ואזרחים ממדינות שונות. חשבתי להתגנב אליהם ולבקש מזון כלשהו בשביל הצעירון שלנו. בדרכי נתקלתי בפולני. שאלתיו: “היכן עובדים כאן האנגלים?” הוא ענה: “אתה ז’יד'” – “כן”, אמרתי. אז הראה לי, כי בקרבת מקום מצויים עובדי כפייה אנגלים ובריחוק מה מהם עובדים חיילים שבויים והם אנגלים־יהודים. ניצבתי תמה ונדהם: חיילים יהודים?… אבל כיצד אוכל להגיע אליהם?… אם יראני שם משמר החיילים, לא אזכה לחזור משם. הם יירו בי בו במקום. יש רק מוצא אחד. אבל דבר זה חייב להיעשות בלי להפסיד אף דקה. לרשותי לכל היותר עשר דקות. לו היה לי סגין חיילים… אבל היכן אשיגנו?… אך הנה רואות עיניי, כי החיילים האנגלים מניחים את סגיניהם על גזע עץ גדוע והולכים למרחק של כחמישים מטר לעבודתם. חיש מהר הגעתי לשם, לבשתי סגין, הזקפתי את הצווארון ונכנסתי לבית השימוש של החיילים. בית הכסא היה מחולק – מדור אחד לחיילים אנגלים והשני – ליהודים. מרחוק שמעתי את פקודת הממונים הגרמנים, אשר למדו כאן מלים עבריות: “קדימה”, “יחד!” “אחת, שתיים, שלוש!”… “קדימה!” אבל החיילים היהודים לא הזדרזו לקיים את הפקודות. לא פחדו כמונו מפני הגרמנים, כי אסור היה להכותם, הרי הם חיילים אנגלים!

אני זורק מבט לעבר השני ורואה – חיילים יהודים עומדים, מעשנים, משוחחים עברית. "אני קורא בלחש: – “יהודים, שלום!” הם מסתכלים בי משתאים ואחד מהם עונה – “שלום!” אך חברו אומר: “שתיקה! אל תענה. זה בוודאי מרגל גרמני, היודע עברית ויידיש קצת.[”. אני אומר: “לא נכון, יהודים, יהודי אנכי! יהודי מפולין, אינני חייל.”

אני מפשיל קצת את הסגין ומראה את הטלאי היהודי, את המגן־דוד הצהוב. אחד מהם הביא אלי קצין. הלה שאלני, אם אני שומע עברית. הוא מעדיף לדבר אתי עברית, כדי שלא יגונב דבר לשומעי שיחתנו. אך מייד סיפר לי ביידיש עסיסית, כי הם מארץ־ישראל. הם נפלו בשבי באי כרתים. “במה הם יכולים לעזור לי?” שאל. ואני סיפרתי לו הכל.

הוא יצא וכעבור דקות אחדות חזר והביא כיכר לחם במשקל ק"ג, סיגריות, שוקולד, סבון. – קח זאת לעת עתה. אמור לחבריך־חברינו: “בלי ייאוש… יהיה טוב…” לא היה בכוחי לענות. פרצתי בבכי. כבר פסה אמונתי, כי קיים עוד בעולם אדם, שיוכל להושיט לנו עזרה. קשרתי את קצות מכנסי בשרוכים, חתכתי את הלחם וקשרתי אותו ואת שאר המתנות לרגליי. כשחזרתי קראתי לאיש המשמר הצידה ואמרתי לו, כי מצאתי קופסת סיגריות אנגליות וטבלת שוקולד ובדעתי לתת לו זאת. וכך עשיתי גם לממונה עלינו. באותו לילה לא היה נוגש בעבודתנו. את כל השאר חילקנו בינינו.

בשעה אחת בלילה ראיתי והנה מתקרבת אלינו איזו דמות וקוראת: “חברה, אפשר להגיע אליהם?” ניגשתי אל אותו המשמר ושאלתי: “אדוני, איש המשמר, האפשר להציע לך סיגריות?” הוא הבין את הרמז. החבר קרב והוביל קרונית. היא היתה מכוסה באבנים ובאדמה ומתחתיהן – לחם וריבה. את כל מנת יום הכיפורים של קבוצתם נידבו לטובתנו, מלבד זאת גם שתי חבילות ממתנות הצלב האדום. נאלצנו להזדרז. המשמר עלול היה להתחלף, ואז היה מטיבנו נתון בסכנה גדולה. חיש כרינו בור, החבאנו בתוכו הכל, התנשקנו ונפרדנו.

* * * * *

אתם – החיילים היהודים, הגאים, השבויים לשעבר מארץ־ישראל, שעבדתם על־יד “תעלת אדוֹלף היטלר”, הסיוע הרב, שקיבלנו מכם אז, ודברי ניחומיכם הנלבבים והנועזים: “בלי ייאוש”… “יהיה טוב, חברה!”… מצטלצלים עוד היום באוזניי ולא אשכחם עד נשימתי האחרונה. אתם, השבויים הנתונים בצרה, מסרתם לנו את מנת מזונכם היומית: סיגריות, שוקולד, סבון, לבנים ועוד חפצים, שהיו בעינינו כחלום. אלפי פעמים השלכתם נפשכם מנגד כדי לעזור לנו, ולא פעם הצלתם ממש את חיינו.

אז חיברתי שיר־תודה לחיילי ישראל. לאחר המלחמה פירסם שלמה סלוֹדש־סלע את השיר בספרו “בכבלי השבי” (יומנו של חייל עברי בשבי הנאַצים (1940–1945), “מן המוקד” הוצאת “עם עובד” “דפוס דבר” תל־אביב, תש"ו.

וזה השיר:

חבר, קבל נא תודתי,

חזק ותתחזק.

ללבי מרפא מכאב נתת

ולייאושי – נחמה.

קבל תודתי, חבר,

לעולם לא אשכחך.

כמלאך משמיים הופעת,

גם אם כבול באזיקים היית, מדוכא,

ואליי חייכת, בלבביות צחקת,

רוח חיים לנפשי הדוויה הפחת.

חזק ואמץ, חברי.

אומץ לבך

מחשכי ימינו האיר,

אז צחקתי גם בכיתי –

אז כשניחמתני מתחייך:

“הכל יהיה בסדר, אל ייאוש”.

קבל נא תודתי, חברי,

ברגשי כבוד ראשי לפניך ארכין,

היה חזק וגא, כפי שהנך.

ואל תחוש עייפות לעולם,

אתה היהודי הנעלה, הגדול!

אַרנפורסט 1942

זה היה היום החם האחרון של הקיץ – השמש יקדה ללא רחמים. מעלות השחר עמדנו סחוטים ובשארית כוחותינו חפרנו ועקרנו שורשים של עצים גדועים. חייבים היינו לברא את השטח, שנועד להקמת בית־חרושת חדש להפקת בנזין סינטטי – המפעלים המפורסמים “הרמן גאֶרינג וואַרקה”.

שעת הצהריים מתקרבת, אנו מצפים לפקודה להפסקה של חמש־עשרה דקות, זה הזמן לאכול את ארוחתנו – מנת הלחם. ולפתע, חצי שעה לפני הפסקת הצהריים, נשמע קול שריקה והצריחה המוכרת: “הכל מתכנסים!”. סופרים אותנו. המספר מתאים. מצווים עלינו להעמיס כל אחד שורש אילן על שכמו. בשארית כוחותינו אנו נוטלים את השורש הלח, שזה עתה נכרה מהקרע, מעמיסים ונעמדים זה אחרי זה.

־־ המחלקה, מרש! שמאל, שמאל, שמאל! – אנו צועדים.

– לאן אנחנו הולכים? – שואל איש את רעהו. כל אחד רוצה לנחש.

– הם חסים על המכוניות, על הבנזין, ורוצים שאנו נפנה כל זאת מהשטח.

אבל עינינו רואות, כי גם טורים אחרים צועדים לאותו כיוון – לאן פניהם מועדות? ואלה אינם עמוסים בשורשי אילנות.

– יהודים, אנו חוזרים למחנה. הביתה ישלחונו. אמריקה רוצה בכך.

– אמריקה. אין לאמריקה דאגות אחרות… לאַוּשביץ ישלחונו.

– חברה, חדלו מהמעשיות שלכם. סוכות היום זמן שמחתנו. מוטב שניקח מעט סכך.

– לשם מה לך סכך? יש לך סוכה?

– יש להניח, שתוקם.

– “יד לפה, חזירים!” ־ הצטרח שומרנו, ועיניו תרו אחרי קרבן למקל שבידו. וכך הגענו למחנה שלנו, פרקנו את שורשי האילנות ועמדנו נכונים למיפקד. עמדנו וחיכינו.

הטורים צעדו זה אחר זה וניצבו, עד שקצין המחנה הודיע, כי כל הטורים הגיעו. ספרו אותנו. המיספר התאים.

2000 יהודים עמדו מתוחים במגרש המיפקד ותוהים: מה הם רוצים? מה קרה? מדוע הפסיקו לפתע את העבודה? האם ישלחונו הביתה?…

והנה אנו רואים, כי לוח גדול נתלה לפנינו ועליו מצוירת גולגולת וכתובת: “זהירות! סכנת הידבקות במחלה! קרנטינה! כאן פשטה הדיזנטריה!!!”

לפי הפקודה חזרנו לצריפינו. ובצריפים דממה. לא ידענו, האם עלינו לשמוח במחלתנו כי לא יריצונו לעבודות הפרך. ונוסף לזה לא יבוא משמר הס.אַ. למחנה מחשש הידבקות, ואנו נוכל לנשום לרווחה זמן־מה. ואולי… מי יודע?

ביום הראשון שכבנו על מטותינו, סיפרנו מעשיות מימים עברו על חג הסוכות בבית. אחר כך דיברנו על איגודים, אירגונים, אספות, ימי־פרח, תיאטרון… פתאום שאל אחד: – חברה, מה ייעשה לנו, לאלפיים יהודים חולים?

מצב הרוח הטוב חלף מייד. התחלנו לפזם ניגונים נוגים. שרנו שירי עם ושירי פועלים ביידיש ובעברית. אחד קם ועמד להתפלל בנוסח של חג, אחרים נצטרפו אליו, עד שנדמו כולם. הלילה ירד עלינו בתחושת אימים: מי יודע, מה¹ יארע הלילה?… למה להם אלפיים יהודים חולים?

קיבלנו את מנות המזון של ערב ובלב כבד שכבנו לישון… כשהתעוררתי, כבר עלה השחר. לא העירו אותנו. לא נאלצנו לקפוץ ולמהר למיפקד. נשארנו במיטות. מי שרצה, קם. היינו מרוצים ואולי גם מאושרים, שחולים אנחנו ואיננו מורצים לעבודה קשה, אין מעניש אותנו ואין מכה. הם פוחדים נגוע בנו, פן יידבקו וייחלו. רגש של נקמה פורתא התעורר בנו. יהודים אדוקים צברו את שורשי האילנות, הקימו סוכה וכיסוה בסכך.

בערב הושענא רבה, החרידונו יבבה ויללה של הצופרים. אזעקה! במחנה אפלה. רק נר דולק בסוכה. מי הדליק את הנר? ומי יושב שם עכשיו בסוכה?

אסור לצאת. קול יריות אימים רבות נשמע. גיהנום. במחנה – אור צהריים. נדמה היה, כאילו כל העולם זע ודולק…לאט לאט שוב נשתררה דממה. שעה ארוכה היה שקט מוחלט ועלטה ממש. לפתע נדלקו מסביב למחנה כל הזרקורים². נשמעה נביחת כלבים וברמקול – קול חותך וגוזר: – “למיפקד!”

הכל פורצים בריצה החוצה ומסתדרים בשורות. המחנה נתבע להסגיר את האיש, שהסתתר בין שורשי האילנות ואותת למטוסי האויב. ניתן לנו זמן של שעה אחת כדי למצוא את הפושע.

מצווים עלינו לחזור לצריפים לשעה שלמה.

אנו מצפים במתח שלא ישוער, מה יקרה כאן? מי היה בסוכה? הזמן נמשך כנצח. בכל זאת עברה השעה.

– כל ראשי הצריפים יופיעו מייד!

משלושים בתים רצים ראשי הבית ומתייצבים בשורה. מפקד המחנה שואל: “מי אותת באורות למטוסים?” שלושים ראשי הבתים דוממים.

– אתם תוסיפו לעמוד כאן, עד שתגלו, מי אותת לאויב.

ראשי הבתים עמדו כך לילה תמים ויום תמים. את המתעלפים השיבו לתחייה ושוב נאלצו לעמוד. בערב פקדו עליהם ללכת לצריפים לאכול ולמצוא את האיש במשך שעה.

כעבור שעה הוזעקו שוב.

– ובכן, מי אותת?

כל השלושים שותקים.

– לחטוב את שורשי האילנות לגזרים! – נפלה הפקודה.

מוקפים שומרים רבים עמדו ראשי הבתים וחטבו בגרזינים את השורשים. רק למחרת, ביום שמחת תורה, ניתנה להם שעה אחת של הפסקה לנוח, לאכול ולמצוא את האשם – את המאותת. כעבור שעה הוכרז שוב ברמקול:

– אני שואל בפעם האחרונה: מי אותת באורות למטוסי האויב.

ראשי הבתים שותקים.

– יופיע כל המחנה! – נשמעה הפקודה.

הכל רצים מבוהלים, מתנשמים בקושי ונעמדים בשורה. סופרים אותם. המיספר נכון. האיש, שאותת באורות למטוסי האויב, יתייצב כאן מרצונו, לא יאונה לו כל רע.

הכל שותקים. איש לא זז ממקומו. הקול ברמקול רווי חמה וזעם: “הקשב!”

הכל עומדים דום.

– ימינה! – הכל פונים ימינה.

– לכרוע ברך! – הכל כורעים ברך.

– קדימה, קדימה! – הכל פונים קדימה בכריעה למרחק של קילומטר מסביב לצריפים.

– יותר מהר! יותר מהר!

מדשדשים יותר מהר, נופלים איש על רעהו. נוצרת פקעת אנשים עד למחנק…

– קומו כולכם!

הכל קמים בשארית כוחותיהם.

– בריצה, מרש, מרש!

הכל רצים, החום איום ונורא. תמרות אבק עולים. בקושי רואה איש את רעהו. הלשון יבשה וקשה כסוּליה. שומעים רק: “אחת, שתיים, שלוש, ארבע! יותר מהר! חושו!”

חשים, כי הכוחות אוזלים, ורבים נופלים באין אונים. אנו ממשיכים לרוץ מסביב למחנה פתאום קורא יהודי אחד:

– יהודים! היום שמחת תורה. אנו עתה בהקפות. והוא פותח וקורא:

“אתה הראית לדעת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו!”

ובשארית הכוחות הוא ממשיך:

“לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו”.

אלפי קולות מצטרפים, ועולה שירה בליווי מחיאות כפיים.

– אוי, מתי כבר נזכה לגאולה?

– אוי, מתי כבר תבוא הגאולה?

אלפיים יהודים מהלכים, מרקדים ומזמרים:

עוד לא אבדה תקוותנו,

התקוה בת שנות אלפיים,

להיות עם חופשי בארצנו,

ארץ ציון וירושלים…

מכל המחנות של הרוסים, האוקראינים, הפולנים, הבולגרים, היוגוסלבים, האנגלים והצרפתים עומדים שבויים לאלפיהם על־יד גדרות התיל, מסתכלים ומשתאים: “מה קרה ליהודים שהם מרקדים ומזמרים כמטורפים? האם שוחררו? או קץ המלחמה בא?”

והזמרה גוברת, גוברת ועולה:

הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים?

ורגלינו בכבלי השעבוד.

מופיעים אנשי הס.ס. והס.אַ. בליווי כלבים גדולים. תת־מקלעים ומגלבים בידיהם.

הרמקולים מכריזים: “כולכם, עמדו דום!” אולם איש אינו שומע. הזמרה עולה ונעשית יותר חזקה, יותר פראית. הכל מתערבל: עוד לא אבדה תקוותנו… מתי תבוא הגאולה, הוי, עד מתי, עד מתי תהיו עבדים…

עד שנפרץ השער. נשמעו יריות. הכלבים קפצו עלינו.. ברמקול קראו: “מיפקד! הכל מתכנסים!”

לאט לאט קמו הכל. ספרו ורק אחד נעדר. הוציאוהו מת.

כאלפיים יהודים לחשו קדיש.

כאלפיים זוגות אגרופים נקפצו.

העיניים נישאו לשמים וציפו לנקמה.

עצובים מאוד ומדכאים את הנשמה היו ימי חגינו במחנות הכפייה של הנאצים. דווקא בימי החג המציאו הגרמנים עבודת פרך קשה ביותר. לאחר עבודות אלה היינו מוטלים על משכבינו סחוטים ועייפים עד מוות, וחלמנו על חגי היהודים שבבית. אנשים גנחו חרישית ואנחותיהם היו מלוות בדמעות ובהמיה כוססת את הלב. לאט לאט נתחלפה ההמיה בניגון. הצטרפו אליו כל השרועים על משכביהם, ואז היה כל הצריף מזמר, בהתחלה בלחש ולבסוף בקול גובר והולך.

העלו בזיכרון ניגוני חסידים, שירי עם, זמירות פועלים, שירי חלוצים. ההתרוננות גברה וגאתה והשכיחה את העייפות, את ארוחת הערב העלובה והדלה ואת המציאות המרה של החיים באפלת המחנה:

– מה לנו מחנה, מי לנו מחנה… שיתפגרו!

וכשהרבי אלימלך

נעשה מאד שמח…

והנה נשכחה שורה מן השיר.

– משה, אולי אתה זוכר את המשך הדברים? מה השורה, שבראש הבית הבא?

מה כאן תחפשי, נערה חמודונת,

מה את רוצה כאן למצוא?

מרגניות היו כאן, מרגניות חן,

מרגניות, מר־ג־נ־יות

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

מישהו מתעורר לעזור:

מסמיקה חוה, מסמיקה, טרלללה

וכך היה מישהו קופץ ועוזר לחברו להטליא את הזמר. לפעמים היו מדמיינים, משלימים במילים חדשות, בשורות חדשות כדי שהשיר יושר ויצטלצל באוזניים.

– צריך לרשום! – אמר מישהו.

– נכון! אבל במה לרשום ועל מה? ואם יימצאו נייר ועיפרון והגרמנים יתפשום? נו, אז אוי ואבוי יהיה לנו.

הוחלט איפוא: חייבים לזכור, לשנן יפה ולחרות בזיכרון כל בית. כל אחד חייב… מי יודע, אולי יישאר רק אחד בחיים? שריד יחיד, ואתו ימשיך לחיות השיר היהודי. אנו חייבים לשמור אותו ב־ז־כ־ר־ו־נ־נ־ו.

פרצה איפוא “מגפה” של זמרה בצריף. לכל אשר הלכנו ובכל אשר עמדנו פיזמנו, זמררנו¹. מהי שורת ההמשך? מהי שורת הפתיחה בבית זה, בשיר זה או אחר של פרץ, של מוריס רוֹזנפלד, יצחק קצנלסון, ביאליק, ליוויק או משל שיר־עם כלשהו?

בכל מקום, בשעת העבודה המפרכת ביותר, בימי הקרה הנוראים והעזים, בשעת המיפקד, בצריפים, כשחייבת היתה להשתלט דממת מוות – היו החברה מסלסלים ומושכים בניגון. גם במדור החולים, תשושים וחולים אנושים היו קודחים ומזמררים.

מה יהיה לרבי המושיע

במהרה בימינו עם בוא המשיח:

אז יהיה עולם של אורה…

אפילו בבית הכיסא “פיזמו”.

* * * * *

מייד לאחר השיחרור נתארגנה בברגן־בלזן קבוצה לעריכת רשימות. נערות ובחורים עברו על פני הצריפים. רבים שכבו חולים וקדחו – חולים אנושים, ואנו היינו מתחננים ומבקשים אותם לשיר, פן ייאלם השיר לעולמים במותו של החולה. לכן חייבים למהר ולרשום.

חיש מהר ייסדנו סטודית תיאטרון. עודנו לבושים בבגדי המחנה המפוספסים, וכבר אנו מציגים, ממחיזים הצגות ומשלבים בתוכן שירים, כדי שיקרמו עור ועצמות ויחיו.

כתבתי לפי הזיכרון מערכה מן “הגואל” לאֶמיל ברנהאַרדט – מחזה משיחי, שביימתי לפני המלחמה בסוסנוביץ וכן גם במחנה הכפייה ההיטלרי בוּנצלאַוּ. כן החלטתי להמחיז את שירו של גבירטיק “העייר בוערת”. תמונות אחרות התבססו על שירי עם, על שירי פועלים ועל זמר חסידים.

והנה הגיע יום ההצגה הראשונה בברגן־בלזן. המחנה כמרקחה. התכונה רבה וקדחתנית. לראשונה לאחר השיחרור – תיאטרון יהודי ושירים ביידיש.

בדיוק בימים אלה נערך משפט נירנברג. עיתונאים רבים ונציגים יהודים מכל קצווי תבל, מאירגונים ומחילות הארצות, שלחמו בהיטלר, וכן גם נציגי הבריגדה מארץ־ישראל – כולם באו לתיאטרון השדה. הקהל מחושמל. לראשונה נשמע השיר “העיירה בוערת” האולם סוער. האורחים מחו"ל דורשים בלי הרף לחזור על השיר. הכל מצטרפים למקהלה ושרים.

בשעת ההפסקה ניגש אלינו נציג אירגון העזרה היהודית־אנגלית וביקש לשיר בסוף ההצגה את ההימנון האנגלי, כי אנו מצויים בחבל השלטון האנגלי ונוכח במקום גנרל אנגלי. צוות השחקנים נסער: מדוע דווקא ההימנון האנגלי? מדוע לא “התקוה”? מדוע לא “השבועה”, ומדוע לא “האינטרנציונל”? ואנו מחליטים לשיר את זמר הפרטיזנים להירש גליק:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום השחירו פני העננה.

זה יום, נכספנו לו, עוד יעל ויבוא,

ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!

כל הצוות שר הרגש את השיר ובהתלהבות. וכל הקהל הצטרף ושר באותה התרוממות הרוח ובאותה התלהבות.

בעיירתו היה יוּמה הסנדלר מפרנס את אשתו ואת ילדיו בעיקר בהטלאת נעליים. הוא היה אוהב לשבת בספרייה ליידיש היחידה שבעיירה ולקרוא ספר, או להאזין לדברי מרצה, שהיה בא לעיירה מזמן לזמן.

כך חי לו יומה חיי שלווה, והימים חלפו זה אחר זה ללא שינוי.

לא כן היה בערב חג, אז היתה המלאכה רבה יותר, ולפעמים גם הזמנה של זוג נעליים חדשות או מגפיים. אז הוכיח יומה את מידת יכולתו. היה נותן לאשתו די כסף לקניות ולהכין מ“כל טוב”. לאחר סעודת יום־טוב היו הוא ואשתו וטפם מתהדרים בלבושם ויוצאים לטייל בעיירה, למען יראו היהודים, כי יומה הוא בעל בעמיו.

משפרצה המלחמה, היה גורל העיירה כגורל כל העיירות היהודיות – הגרמנים רצחו חלק גדול מהיהודים, וחלק הוגלה למחנות¹ הכפייה, וביניהם גם יומה.

יומה היה לסנדלר המחנה וחלקו בחיים היה דווקא “לא רע” היה לו אוכל לשובע, כי מלבד מה שהיה מטליא את נעלי השבויים שבמחנה, שירת גם את מישמר המחנה. תפר מגפיים חדשים או נעליים חדשות להם, לנשיהם ולילדיהם.

אם היה איש ס.ס. או איש ס.אַ. מרוצה מהנעליים או מהמגפיים שתפר, היה נותן ליומה מנת לחם, שיירי ארוחה, מעט טבק או סיגריות וכיוצא בזה.

אך אוי ואבוי היה לו ליומה, כאשר עבודתו לא הפיקה את רצונו של איש ס.ס., אז לא חסכו ממנו מכות ובעיטות בשל הנעליים שתפר. המכות כרגיל הותכו עליו בליווי צווחות היסטריות וצרודות: “הוי, אתה, יהודי ארור! אני אשכיב אותך!…. סנדלר אתה רוצה להיות?… לכיכר ההריגה אוביל אותך! אתה יהודי נבזה, בן הצואה!…” ופירוש הדברים הוא, שהוא ירצחנו נפש, או שיבטל את זכותו לשרת כסנדלר וישלחהו לעבודת פרך, עד שייספה.

לאחר המכות היה יומה גונח רק שניים־שלושה ימים. אנשי הס.ס. לא השכיבוהו, לא שילחוהו לעבודת פרך. הוא המשיך להטליא את נעליהם של השבויים במחנה ולתפור מגפיים חדשים או נעליים לאנשי המישמר, כאילו לא קרה דבר. ואותם אנשי ס.ס., שהפליאו בו אתמול את מכותיהם, כינוהו היום “סנדלר המחנה” וקראו לו לקבל מתנה, כלומר מתנת לחם או מזון אחר. כך חלפו ימים, ובהולמו על סוליות הנעליים היה יומה נאנח מזמן לזמן וממלמל: “מנוולים! שיירקבו חיים… נבלה אותם!”

מלבד מלאכת הטלאת נעליים היה יומה חייב למלא במחנה עוד תפקיד – הוא היה ה“תליין”. אם נענש מישהו מאתנו ע"י מישמר ס.אַ. במלקות, היה יומה האיש המלקה. ואוי ואבוי היה לו, אם מלקותיו היו לדעת מישמר ס.אַ. רפות. הוא נצטווה להלקות את הקורבנות בזנב השור.

תמיד בשעת מיפקד, כשראש המחנה הכריז: “יבוא הסנדלר וזנב השור עמו” ידעו, כי צרה מתרחשת לבוא. וכל אחד הוגיע את מוחו לנחש: מי יהיה הקרבן? לקרבן קראו לצאת מן השורה, ועמו עוד שני מלווים, שנתחייבו להחזיקו בכוח רב. ראש המחנה היה מונה, ויומה נאלץ להלקות. יש שמספר המלקות היה חמש, או עשר, או עשרים. ויש שהן היו ללא ספירה, עד שראש המחנה פקד: “לחדול!”

כל פעם, שנקרא יומה להתייצב וזנב השור בידו, היה מהמהם ומקלל בלחש: “יאחזהו השבץ! מה הוא רוצה מחיי המרים?”

למי התכוון יומה – לראש המחנה או לקרבן, לא ידעו. לאחר ההלקאה פרש יומה דומם לסדנתו. הוא דפק אז בכעס בנעל שלפניו, נשך את שפתיו ולא פצה פיו. רק היה מתאנח ולוחש לעצמו: “אוי, רבונו־של־עולם! מדוע נטפלו אליי? מה להם ולחיי המרים?…”

בערב לאחר העבודה היה יומה לוקח את מנת לחמו היומית והולך אל קורבן הלקאתו, ששכב כרגיל על מצעו, וחברים היו מטפלים בו ומניחים על פצעיו רטיות מים קרות. יומה היה ניצב דקות מספר וגועה לפתע: “יאנקל, סלח ומחל לי!” היה מניח את מנת הלחם על מיטתו של יאנקל ויוצא בחופזה.

אבל מספר הקרבנות גדל והלך, לכל הקרבנות של יומה לא הספיקו מנות הלחם, התוספות, הסיגריות. אז פסקו תחינותיו: “סלח לי, מחל לי”. הוא רק התאנח, גנח ומילמל: “מדוע ולמה נטפלו אליי ואל מר גורלי?”

יום אחד היו קרבנות רבים. יומה הלקה בלב דווה ובהמיית בכי: “למה יורדים לחיי? לעזאזל… מה רצונם?”…

בערב נשאר בצריף. שכב דומם על משכבו. אוכל לא היה לו, כי כולו חוּלק בשעת בקשת “המחילה”, וגם זה לא לכל קרבנותיו, אולי רק למחציתם. לא היה לו במה לפצות את הנותרים, ולכן נמנע מלכת אליהם ולא ביקש סליחה ומחילה. הוא שכב ודמעותיו זלגו ללא הפוגה.

למחרת בשעת המיפקד שמע שוב את הקריאה הידועה לו: “יבוא הסנדלר וזנב השור בידו!” כרגיל קראו לקרבן ולשני מלווים, שיחזיקוהו בכח. ראש המחנה פקד:

– “סנדלר, עשרים!”

אבל יומה לא נענה. לא זז. ראש המחנה הצטרח:

– “סנדלר, לא שמעת? צוויתי עליך להלקותו עשרם”.

יומה עמד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים, ולא זז. מבטי הכל הופנו אל יומה ואל ראש המחנה. הוא קרב בריצה אל יומה, חרק שיניים וצרח:

– “יהודי נבזה, מה קרה לך היום?… כלום אינך שומע, או שמא אינך רוצה?”

יומה עמד קפוא על מקומו כאילם. המתח בין הצופים גבר ועלה. מה צפוי לו?… אז נשמע קולו השתוי והצרוד של ראש המחנה:

– “קחוהו לצריף הרחצה!”

שני אנשי ס.אַ. קרבו וסחבו את יומה כפגר בזעם רצחני לצריף. מהלומות כבדות הדהדו מייד בכל כיכר המיפקד.

יומה שתק, כשם ששתק בכיכר המיפקד. שתיקתו הגבירה את רצחנותם של המלקים והם הפליאו בו מהלומות ביתר פראות. הוא שתק, גם כשנכנסו ארבעה מבינינו אל צריף הרחצה (שם שכב כחול ותפוח כגוש בשר מדמים) להעבירו למדור החולים. בדרך לשם, כשעמדנו רגע לפוש, פקח יומה לאט את עיניו, הסתכל בכל אחד מאתנו דומם ומשתאה ולחש בקול, שקשה היה להבחין בו: אתם תאמרו אחריי קדיש? אתכם לא הלקיתי". ונדם לנצח.

אותם ארבעה חברים קברו למחרת את יומה בחורשה הסמוכה ואמרו “קדיש”. כולם יחד.

איש הס.אַ. שהשגיח עלינו, עמד ושתק, כשצעדנו למחנה בחזרה, אמר איש הס.אַ.:

“יהודי הגון היה הסנדלר, אב גם חזיר טיפש”.

יהודי משונה היה חיים. אפילו במחנה קראו לו “רבי חיים”. היו שאמרו, כי הוא אחד מל"ו צדיקים. אחרים התייחסו אליו בביטול גמור והיו אומרים: “אט, משוגע!”..

הוא היה תשוש, דל בשר, קולו דק, נהג לדבר בלחש, מתון־מתון, אך בחיוך. עיניו חיפשו תמיד משהו, ואם תפסו אי־פה, אי־שם פיסת נייר לבן, היו מתנצנצות בשמחה. חיים היה אז מסתכל סביבו, וכשנדמה לו, כי איש אינו רואה, היה מרים את פיסת הנייר מלטף אותה משני עבריה ו… חיש מהר מסתירה בכיסו.

בזמנים הראשונים לא רצו החברה, שיימנה עם קבוצת העבודה שלהם, כי כשחזרו למחנה לארוחת צהריים ונערכה בדיקה, מצאו את כיסיו מלאים נייר. עונשו היה – עשרים וחמש מלקות. מתעלף נשאו אותו החברים למדור החולים. כל קבוצת העבודה נענשה בגללו, ונשארה בכיכר המיפקד שעה שלמה בעמידת דום, ואחריה צעדו לעבודה בלי ארוחה.

בפעם הראשונה לא חשבו הקאצטניקים על ארוחתם. מחשבתם היתה נתונה לרחמים על חיים ועל ייסוריו. אחדים היו מעירים בצער רב:

– הוא לא יחזיק מעמד לאחר המלקות. הלב דואב… הוא כל כך שקט…

אחרים נשכו שפתיהם ושתקו.

משנמצאו ניירות בכיסו בפעם השנייה, באו רבים בטענות:

– בגלל ביש מזל זה אנו לוקים!

פעם התחילו החברה לטפל בו מייד, לאחר שנכנסו בצעדתם לשער המחנה. הוא נאבק אתם בכל כוחותיו, צעק בקולו החלש: “גוואַלט, יהודים! אתם רוצחים אותי! יהודים, מה אתם מעוללים לי? עבירה! לגיהנום תידונו!”

חיים צעק ללא הועיל. השכיבוהו על הקרקע, פשטו מעליו את בגדי המחנה והוציאו מכיסו את כל הנייר, שצבר באותו בוקר. חיים פרץ בבכי ומילמל בלחש, כמדבר אל עצמו: “ימחל לכם האל…”

אחרים צעקו: “משוגע!… מטורף שכמותו!…” אחר כך סיפרו האנשים זה לזה מעשיות שונות על מטורפים ומשוגעים לדבר אחד. במשך הימים התרגלו לחיים ולמשובתו. הוא אפילו נתחבב עליהם, כי ידע לספר מעשיות יפות ומרתקות וכולנו התפעלנו ממנו. רבים החלו להתייחס אליו בכבוד רב, כי מלבד היותו יהודי למדן, היה גם בקי בלימודים חילוניים. היו פונים אליו בנימוס ובהוקרה וקראו לו: רבי חיים. היו שחיפשו נייר בשבילו והבריחו למחנה. הוא היה מקבל את הנייר באמירת “יישר כוח”. אבל איש לא ידע, למה לו כל כך הרבה נייר.

פעם, לאחר דומיה משונה ורבת אימים, נשמעו צלצולים ושריקות מכיכר המיפקדים, כאילו נטרפה דעתם של הגרמנים, הדהדו צווחות נוראות:

– מיפקד! כל אשר נשמה באפו יבוא!… להביא גם את המתים! החוצה!… מן הצריפים חושו! אתם, צואת כלבים!…

ומייד הונחתו מהלומות על הגב, על הראש של ראשוני חברינו, שריצתם לא היתה די זריזה. כל בני המחנות יצאו לכיכר. את החולים ואת המתים סחבו אתם למיפקד. התחילה בדיקה כללית וחיפוש בצריפים ובבגדים של המוזעקים.

מהצריף, שבו נמצא חיים, הוצא שק מלא נייר לבן, שמצאו מתחת למזרון התבן שלו… מצריפים אחרים הובאו עוד דברים שונים, שנמצאו בבדיקה. את כל זאת ערמו לערימה באמצע החצר. הדברים השונים לא עוררו שום עניין פרט לגל הנייר, שהונח לחוד.

– “של מי הנייר הזה? יתייצב חיש בעל הנייר!” – צרח ראש המחנה בקולו הצרוד והחזק למרות זאת.

עיני כולנו הופנו מאליהן בלי כוונה אל חיים. לבו של כל אחד הלם כפטיש. הפעם לא יעמוד בסבל. הבוקר כבר התעלף פעם ובקושי השיבו את נפשו. אבל כאן התרחש משהו בלתי צפוי לגמרי. יאַנקל־גוי, שהיה מציק לחיים על אשר הוא צובר את הנייר, משום שבגללו לא בא היום אוכל אל פיו, ולא פעם רגז וצעק, כי היה הורג משוגע זה, דווקא אותו יאנקל־גוי יצא מן השורה, התייצב והכריז: “זה שלי, אדוני, מפקד המחנה!” באותו רגע יצא גם חיים מן השורה וניצב מבולבל. שניהם נקנסו בחמישים מלקות וכתוספת נתחייבו לעבוד בעבודות המזוהמות ביותר שבמחנה.

* * * * *

פעם נשלחתי ע"י אומן המחנה ללשכה הראשית למסור מכתב. דפקתי על הדלת ואיש לא ענה. פתחתי את הדלת וראיתי, כי אין שם איש. התיישבתי וחיכיתי. אבל מה ראו עיניי? על השולחן היתה מונחת חבילה גדולה של נייר־כתיבה נקי וצחור. שניות אחדות ישבתי קפוא ואז נתרעדה ידי, ליבי הלם בכוח רב, ובכותנתי הוסתרו כמאתיים דפי נייר. יצאתי מן המשרד וחיכיתי בחוץ, עד שהגיע גרמני. מסרתי לו את המכתב והלכתי. בכליון עיניים צפיתי לשעת הצהריים, שעה שחוזרים מן העבודה למחנה לארוחה, וכולי חרדה: התהיה ביקורת בשער? היימצא אצלי הנייר? משלתי ברוחי במאמצים גדולים. דווקא אז היה יום חם מאוד. משמר המחנה התרשל. נכנסו לשער בלי בדיקה. בערב חשתי אל חיים.

– רבי חיים, יש לי משהו בשבילך.

– מה? – שאל – פיסת נייר לבן?

– לא. תן לי תקיעת כף, אמרתי, כי לא תוסיף עוד לצבור נייר, ואתן לך כמות נייר גדולה ויהיה לך די והותר…

הוצאתי את דפי הנייר המרשרשים והצחורים. חיים עמד משתאה ונדהם.

– מניין לך אוצר כזה? – אללי לי… אתן לך את מנת מזוני של היום, אפילו עם המרגרינה.

הוא מישש את הנייר בהנאה מרובה, ושפתינו נעו כמתלקלקות ממאכל תאווה.

– הו! הו! כמות כזו של נייר!

דמעות בצבצו בעיניו של חיים.

– רבי חיים, אמרתי, אתן לך את כל הנייר, איני דורש ממך כל תמורה בעדו. אני רוצה רק לדעת, ראה, ביקשתיך, אמור נא לי, למה לך כמות גדולה זו של נייר?

רגע עמד נבוך ושותק. התבונן סביבו לראות, כי אין שומע, והתחיל מלחש:

– “שמע, סמי, הלא עיניך רואות, מה שנעשה עכשיו. היטלר, ימח שמו, שרף את כל הספרים. אותנו כלא במחנות. יהודים עלולים לשכוח את התפילות… איני מוצא מנוחה לעצמי… שנתי נודדת בלילה מדאגה ומחרדה… החלטתי לכתוב את התפילות שבסידור. הגעתי כבר ל”קריאת שמע" הוא קרא בחרדת קודש: “שמע ישראל, ד' אלקינו¹, ד' אחד!” – ואז המשיך בקול קונדסי – ואתם אומרים, כי הוא שם, במרומים… הנה שמע בקולי ושלח נייר אליי בידך.

חיים לא הוסיף עוד לצבור נייר. כשאזל הנייר אצלו, דאגתי, כי אומן המחנה ישלחני למשרד הראשי…

חיים כבר הגיע בכתיבתו ל“הלל”, עת צעדו חילות הסוביטים והגיעו לכפר, שבו היה המחנה שלנו, הוא היה הראשון, שניגש לשער והכריז:

– יהודים, אנו משוחררים!

ופתאום צנח ומת. כדור גרמני פגע בו – הקרבן האחרון של ההיטלראים במחנה.

קברו את חיים בקבר המונים יחד עם קרבנות אחרים.

יהי רצון, ששורות אלה ישמשו לו למצבה.

זה היה בימי חנוכה. הרעב במחנה גבר מיום ליום. מזוננו היחיד היה מנת הלחם. המרק, שהיינו מקבלים בצהריים, היה מבושל מסרפד מיובש ואי אפשר היה להכניסו לפה. היינו איפוא רעבים, ועוד איך רעבים…

מלאך המוות במירוצו עם ס.ס. וס.אַ. קצר במגלו חיי צעירים וזקנים, ואנשים נפלו כזבובים. המתים היו מוטלים ערמות ערמות בצריף הרחצה, עד שהוצאו לקבורה המונית.

התרגלנו לכך והייתה זאת לנו תופעה רגילה. היינו מתייצבים דום ליד הגופה. רק כשמצאנו חבר קרוב מוטל לפנינו, שעוד אתמול עבדנו אתו יחד, או אח, בן, אב… היינו בוכים חרישית ומפטירים: “אולי שפר עליך גורלך, וטוב לך מאשר לנו…” אי אפשר היה להרבות מחשבות – הנה מיפקד, קריאה לעבודה, ובשעת ריצה למיפקד מלמלו השפתיים קדיש.

ואף־על־פי־כן ולמרות הכל התכוננה החברה לחג החנוכה. באורח פלא יצרו מנורת חנוכה, סיפקו שמן מ“עמדת הבנייה”, ש“אורגן,” (קיבלנו במשיכה) מטנק צבאי. הזזנו את הקרשים, ששימשו לנו למיטות, והתכוננו לבנות במה ארעית ולהציג את המחזה “בר־כוכבא”. פתאום קולות וצעקות: משה מנופף ידיו, עומד מופתע נפעם והרגש וצועק: “חברים, הלחם!”.. הלחם שלי נגנב!… הלחם!.."

כולנו נצבנו המומים. איש לא זז. כל אחד זרק מבט חטוף למנת לחמו, והיה מרוצה ומאושר, כשהיא לפניו. אבל השמחה הושבתה.

פתחו בחיפוש אחר מנת הלחם. חיפוש מדוקדק, חיפוש יסודי. אך לשוא היו כל המאמצים. שוב התחלנו בהכנותינו להדלקת נר חנוכה ולפתוח בהצגה.

למחרת בבוקר שמענו שוב קולות וצעקות, יצחק צעק:

– חברים, חברים! אני מתחנן לפניכם – החזירו לי את הלחם, מנת לחמי נגנבה ממני.

הוא פרץ בבכי כתינוק. הלב נקרע לגזרים…

– מי גונב לחם?… מיהו הגנב?… שאל כל אחד את עצמו, מי הוא מלאך המוות השלישי שבתוכנו?

ראש הצריף עמד ונאם באוזנינו. הוא פנה למצפון:

– כולנו מקבלים מנות לחם שוות. כולנו רעבים באותה מידה. אם נוטלים מאחד את מנת לחמו, נוטלים את חייו. ובתוכנו נמצא נוטל־חיים כזה – רוצח ממש. אני מזהיר: “אוי ואבוי לאיש אשר יתפס. הענש נענישנו, דינו כדין רוצח”.

באותו רגע קפץ ברל בזעקה: – חברים, חיים!… חיים!… במו עיניי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.

חיים הובל לצריף מוכה ופצוע. בצריף היה לנו בית־דין משלנו. אני הייתי הדיין. המאשים היה בורר לו קטיגור, והנאשם היה בוחר סניגור לעצמו, וכך הורכב בית הדין משלושה חברים.

אני שואל את חיים:

– חיים, האמת הדבר, שאכלת שתי מנות לחם?

– לא. – ענה חיים.

– ברל, אתה ראית את חיים אוכל שתי מנות לחם?

– כן, ראיתי – עונה ברל – עקבתי אחריו. מנה אחת אכל כאן. אחר כך יצא מן הצריף ואני אחריו. בחוץ, בבית הכיסא, מוסתר מעיני רואים, אכל את המנה השנייה.

– חיים, אני חוזר ושואל אותך, האמת הדבר?

– לא, לא אכלתי. – ענה חיים.

– ואתה ברל, אני שואל, יש לך עד נוסף, שראה את חיים אוכל שתי מנות לחם?

– לא, עונה ברל, איש לא היה. הוא נזהר, שאיש לא יראהו בכך. אני ראיתי זאת. אני נכון להישבע, כי ראיתיו אוכל שתי מנות לחם.

אנו, שלושת חברי בית הדין, התיישבנו בקרן זווית להתייעצות ופסקנו: לפנינו עדות של איש אחד בלבד, ועד זה אין לסמוך עליו, כי ייתכן שהוא עצמו היה הגנב, ורק כדי להצדיק את עצמו הטיל את האשמה על זולתו. לכן אנו מצהירים, כי רק משום שאין לנו שני עדים, לפחות, חיים חופשי, אבל אוי ואבוי לו, אם ייתפש בגנבתו. יחד עם זה אנו מזכירים גם את העד על האשמתו את חברו, בשעה שאין לו הוכחות מספיקות.

כשצעדנו למקום עבודתנו, לחש לי חיים:

– חבר סמי! נכון הדבר, אכלתי שתי מנות לחם.

– מה? – שאלתי נדהם.

– כן. – ענה חיים. גם היום וגם מחר אוכל שתי מנות לחם. שמע, סמי, מכרתי לאחד הצ’כים את טבעת הקידושין שלי תמורת ארבע מנות לחם.

– ומדוע לא סיפרת זאת לחברים של בית הדין?

– כי יראתי מפני הלשנה – ענה לי חיים.

שתקתי וגם הוא נדם, אבל במוחי ניקרה השאלה: מי אפוא הוא הגנב? העברתי במחשבתי את שמות כל בני הצריף, כולם בחורים הגונים, ואף־על־פי־כן אחד מהם גנב הוא. מי יודע, למה מסוגל אדם רעב… חשבתי והחלטתי להיות ער בלילה ולהשגיח. אני מוכרח למצוא את הגנב, ויהי מה!

שוכב אני על מזרון התבן עייף, סחוט לאחר העבודה הקשה. העיניים העייפות נעצמות. אבל אני מתאמץ בכל כוחי להיות ער. בכל זאת נרדמתי, וכך מתוך חלום שמעתי כעין פרידה, חבטה קלה. משהו נפל… אני ניתר ממקומי, מדליק נר. איני רואה איש אבל הכל מתעוררים ואני שואל: – למי חסר הלחם?

יעקב עונה בזעקה – לי, לי! מנת לחמי, מי גזל את הלחם?…

ראש הבית שואל: – מי התעורר הראשון? מי הדליק את הנר?

הכל מצביעים עליי, משתררת דממה. הכל נאלמים. ראש הבית מסתכל בי נכלם ובחשד. אני משסע את הדממה ומכריז: – מה אתם עומדים תוהים ובוהים? צריך לחפש את הלחם.

הגנב עוד לא הספיק לאכול או ו.

כולנו מתחילים בחיפושים. מחפשים בכל מקום – בפינות, בכל מזרון, ופתאום אנו רואים: בפינה על־יד מיטת קרשים אחת יש מאורה גדולה, וחולדה בגודל חתול עומדת ומכרסמת מנת לחם וסוחבת אותה למאורתה. אבל רגל המיטה מפריעה. החולדה הפסיקה לרגע לכרסם. בעיניים נוצצות הביטה בנו ושוב ניסתה לסחוב את הלחם למאורה. באותו רגע זרק חבר בכעס נעל־עץ והחולדה נמלטה.

כולנו שמחנו ונרגענו – אין בינינו גונב לחם!

אספנו את הלחם של כל החברים ועשינו מין מרק־לחם לכל הצריף. הדלקנו נרות חנוכה ובלחש פיזמנו – “מעוז צור”.

זה היה בראשית האביב ב־1943 במחנה לעבודת הכפייה של היהודים (צאַ"ל – צוואַנגס־אַרבייטס לאַגער) בעיירה בוּנצלאַוּ (שלאֶזיה התחתית). עבדנו אז בבית החרושת של איל הכסף הגרמני הוּברט לאַנד, שהיה מייצר מוצרי עץ שונים בשביל תעשיית הצבא הגרמני.

מיערות פולין וגרמניה הובאו קורות וכאן בבית החרושת ניסרו אותן לקרשים, ומהם עשו חלקים שונים של צריפים, “חמורי עץ” לאולמות בתי חרושת, שהיו קלים לפירוק ולהרכבה מחדש במקום אחר, מטוסי דמה (כדי להטעות את האויב שיפציצם במקום מטוסים ממש), ארונות שונים, שולחנות וספסלים לקסרקטיני צבא, ואפילו ארגזים לבקבוקי יין – כל מוצרי העץ, שתעשיית גרמניה הייתה זקוקה להם.

המחנה בבוּנצלאַוּ היה בפיקוחה של משטרת העזר הכחולה, ובית החרושת – בפיקוח הס.ס.

במשך הימים הצלחנו לערוך במחנה נשפי ספרות ושירה אחדים ואפילו הצגת מחזה. ופעם החליטה קבוצת חברים לערוך כתב־עת ספרותי אַקטואַלי.

עלה בידינו ל“ארגן” (להשיג) במחנה עפרונות, נייר ופתחנו בפעולה. כתבנו מאמרים מענייני דיומא, שירים, סיפורים ושונות. עם משתתפי כתב העת נמנו: חיים וולנרמן, שפיגל, קלמן צוויגל, ליפשיץ, אני עבדכם ואחרים, שלצערי הרב, איני זוכר עוד את שמותיהם.

גמרנו לכתוב את כתב העת, ובערבים פנויים קראנו אותו באוזני החברים.

מלבד מאמרים שונים כתבתי אז ספר בשם “ברל הנגר”. תיארתי בו את דרך הייסורים של יהודי נגר, בעיירה קטנה בפולין, שהוגלה למחנה, ונתקבל לעבודה כנגר בבית החרושת למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. שם משביעים אותו ממרורים וצרות אין קץ. הוא מתגעגע, נפשו עורגת לביתו הדל, לאשתו ולילדיו. תמיד הוא מעלה אותם בזכרונו, נאנח, מתייסר בגעגועיו וטוען לפנינו ולפני הקב"ה: – ריבונו־של־עולם, מדוע נענשתי כה קשה? מה פשעי, מה חטאתי? תמיד אכלתי את לחמי הדל בזיעת אפיים. בעמלי הרב פירנסתי את אשתי וילדיי. מעולם לא פגעתי לרעה באיש. יהודים, אנא, אמרו לי מדוע? על מה ולמה?.. אוי, ריבונו־של־עולם, מי יתן לי פצצה, פצצה!!!… חוֹלירע עליהם!

(מעניין לציין, כשהייתי פונה לחבר במחנה או לאחר השיחרור: “כתוב, תאר את כל הקורות אותך בימי היטלר,” היו – הוא או היא – כותבים את הזכרונות בצורה פיוטית. כשהייתי חוזר וטוען לפני ברל: “ברל, חובה היא לתאר את כל הפגעים, שנתנסינו בהם במחנה,” היה נענה ורושם – גם הוא הביע את צערו, זעמו וחמתו… בשיר.

לצערי, נאלצתי להשמיד את כל רשימותיי בימי צעדת המוות" בטרם שהגענו למחנה הכפייה “דוֹרה”. רק שיר אחד נחרת בזכרוני והוא שירו של “ברל הנגר”).

והנה השיר של “ברל הנגר”:

דרור

אני מתגעגע עליך

כל נפשי ולבי יערגו רק אליך הדרור,

לסבל ואל השמחה,

לאהבה, לנשמה שבך,

קרן אור

כי גדול, הה, גדול הוא הכאב,

השולט היחיד שבלב.

אני מהרהר, מהרהר ויורק,

מתענה ושואל לפרקים:

מדוע איני כמו הכול בן־חורין?!

משמע הגורם לכל זה הוא

השם, כי השם “יהודי” בי דבק,

שמאז ומקדם טמא הוא

בכל השווקים, בין כל העמים!

זאת דעתם, אל תצחק,

נפלטת מפי יריקה עוד אחת,

עת אכה על חזי, אבכה מר,

אני היהודי, אני ברל הנגר,

שמעולם לא אכלתי לשובע לחמי,

לא אני, לא אשתי,

וגם לא ילדיי,

עליו רב עמלתי ביגיע כפיי

כל חיי!

ואני, הם אומרים, היהודי העמל

אשם במחול השדים שפשט בתבל,

ועליי עוד לשאת בדמי השחיטה,

כי אני היהודי מתמיד ומאז

לפשעי העולם כפרה,

ועליי לשלם את המס.

הרוק על חכי מחלחל,

בשלישית הוא פורץ

על כל כנופיות הנאצים מתגלגל:

לכו “אדונים גזעיים” לעזאזל,

שאותי כבלתם במרתף החיים,

ותיל שומר צעדיי מעטים,

ושכני היחיד הרעב הוא.

פטיש תנו לי, הבו,

אליו מתגעגע אני ולדרור

ללחם קיבר ולאור.

וסופו של דבר, ברל הנגר ברח מהמחנה, כדי להגיע למחנות הפרטיזנים, אבל נתפס ומת בייסורים רבים.

* * * * *

את כל כתבינו היינו מצפינים בעליית הגג של הצריף, ז"א הזזנו קרשים אחדים מתקרת הצריף, ובין התקרה והגג הוטמנו כל כתבי היד שלנו, כדי שלא תשורם עין שומרינו ולא ימצאום. אוי ואבוי היה לנו, אילו חלילה וחס, נפלו הכתבים לידיהם.

* * * * *

בשתי השנים הראשונות של המלחמה, כשהגלו אותנו למחנות הכפייה, הייתה עוד אפשרות לקבל מהבית חבילות מזון ואפילו בגדים. אז היינו עוד לבושים בבגדי אזרחים, בבגדים שלנו, שהבאנו מן הבית. במשך זמן מסוים נתחייבנו לחתוך בבגד מגן דוד ומתחתיו לתפור חתיכת בד לבן, שגזרנו מכתונת. מובן, כי חיפשנו כל מיני דרכים, שלא לקלקל בגד טוב בחיתוכים אלה, כי בגד שלם, לא חתוך, אפשר היה למכור לפולני, לבן צ’כיה, או לנוכרי אחר, תמורת לחם או דברי מזון אחרים. מה עשינו איפוא? התחכמנו ותפרנו לנו מגן דוד לבן בצורה כה אומנותית, שעין המשגיחים לא הבחינה בכך, שהבגד אינו חתוך.

כך עשיתי גם אני בבגדיי, שלבשתי בשעת העבודה, וכאשר קיבלתי מהבית זוג מכנסיים או בגד אחר, לא חתכתי בו והייתי מקבל תמורתו צורכי מזון, וכך הצלחתי להיעזר קצת במצוקתי.

פעם ביום א' בשש בבוקר, כשיצאנו למיפקד הבוקר, הודיעו לנו, כי היום, משמע כעבור שעה, תהיה ביקורת של מקומות מגורינו, וכמיספר עובדי הכפייה בצריף, חייב להיות מיספר הצרורות או המזוודות בגודל מסוים. את כל השאר חייבים למסור למחסן הכללי. התחלנו לארוז, לפרק ושוב לארוז. כל אחד חיפש מקום מחבוא לזוג מכנסיים, למטפחת, או למיזע, כדי תהיה לנו האפשרות למכור אותם באתר העבודה.

בדיוק בשעה שבע נשמע קול שריקה – אות לצאת לכיכר המיפקד להיפקד. הכול יוצאים בריצה והמשטרה הכחולה ואנשי ס.אַ. עוברים מצריף לצריף ובודקים.

מפקד המחנה נושא “נאום”. הוא אומר, כי הוא מרוצה להיווכח, כי כולנו מילאנו את הפקודה כראוי ואנו ראויים לשבח על כך. אבל במקום מגוריהם של שלושים איש, נדמה לו, כי יספיק צרור אחד לכל שלושה אנשים. לכן ניתן לנו זמן של שעה אחת לחזור ולארוז, ואת כל השאר חובה להעביר למחסן הכללי.

אפשר לתאר את המבוכה והמהומה. ארזנו וחזרנו וארזנו ושוב ארזנו וחיפשנו מקום מסתור לבגדינו ובקושי רב צירפנו הכול בעשר חבילות.

השעה שמונה. נשמעת שריקת המיפקד. הכול אצים־רצים. שוב באים שומרינו. הם עוברים מבית לבית ובודקים…

המפקד “נואם” שוב. הוא מאוד, אפילו מאוד־מאוד מרוצה. הכל בוצע כפקודתו וזה ממש פלאי פלאים. אך הוא חזר בו מדעתו: הרבה יותר מעשי ויותר יפה, שלא יהיו צרורות כל עיקר… אפשר למסור את כולם למחסן הכללי, ואם מישהו יהיה זקוק לבגד, משום שבגדו נקרע, יפנה למחסן ויקבל בגד אחר… והוא קרא לחברים אחדים משורתנו ופקד עליהם להעביר את כל הצרורות למחסן. אחר כך נשמעה הפקודה: “כולכם לחזור לצריפים!” חזרנו לצריפינו.

בתחילה התעצבו והצטערנו מאוד. הנה היו לנו בגדים משלנו, בגדים שהיו קשורים בזכרונות מהבית. יש שהבגד היה מתנת¹ אמא, אבא, אח או אחות או של ידיד. מלבד זאת, תמורת בגד אפשר היה להשיג מעט מזון לשבור את הרעב, לפחות לזמן־מה.

לאט לאט התרגלנו והסתגלנו למצב ביש זה. היינו מתנחמים, כי במחבוא יש עוד איזה לבוש למכירה בשעת הצורך. חבריי ואני, המשתתפים ב“כתב העת” הצלחנו להסתיר מיספר בגדים במחבוא שבין קרשי התקרה והגג. שם הצפנתי את חליפתי היקרה ביותר.

פעם בלילה הלכתי להצפין דפים אחדים, שזה עתה כתבתי בהם את החומר לכתב העת. אני מרים את הקרש, תוקע את ראשי בפתח ורוצה לראות היכן להניח את הדפים וגם לחטוף מבט על חליפתי היקרה. ועיניי חשכו: עליית הגג הייתה מלאה מלבושים שונים ונעליים, אך חליפתי איננה. נעלמה. לצעוק חמס בקול לא יכולתי. בלחש שאלתי עליה את חבריי, אבל איש מהם לא ידע על כך דבר. הצטערתי מאוד מאוד, ממש הלב כאב ממפח נפש – זו הייתה חליפתי הטובה ביותר מימי היותי בברלין. אך מאידך גיסא שמחתי, כי עגמת נפש כזו אינה צפוייה לי עוד. החליפה, שאני לובש אותה, לא תילקח ממני, ואחרת אין לי. “אשריי, יתום אני”.

בבית החרושת למוצרי העץ עבדו פועלים בני לאומים וארצות שונים: שבויים צרפתים, אוקראינים, פולנים, צ’כים ואחרים. באולם הגדול, שבו ניסרו מגזרי העצים קרשים, עבדו יהודים, צרפתים וצ’כים אחדים. שם היה מסור ענק שהותנע, רצועת עור באורך חמישה־עשר מטרים וברוחב מטר הייתה קשורה למנוע.

ביום בהיר אחד, כשהלכנו בבוקר לעבודה והגענו לבית החרושת, נתקלנו במהומה רבה ובמבוכה. משטרת הפלילים ושוטרים אחרים, אנשי ס.ס. וס.אַ. עם כלבים והגיסטפו – כאן. כולם מתרוצצים, מודדים ומצלמים, כל הטורים עומדים: צ’כים, פולנים אוקראינים, וגם החיילים הצרפתים השבויים. כל טור עומד לחוד. גם אנחנו נשארנו עומדים. מה קרה?… והנה אנו רואים, כי קוראים לכמה צרפתים, יהודים וצ’כים, שעבדו בניסור הקורות. בשעות הלילה נעלמה רצועת העור של המכונה. “זה מעשה סבוטג' גדול ונורא,” אמר ראש הגיסטפוֹ (משטרת בלשי החרש), כי בית החרושת יפסיק בהכרח לפעול. רצועת עור אחרת אין לעת עתה. עד שיכינו ויעבדו רצועת תחליף יעברו ימים.

המפקד פונה לכול:

“כל היודע היכן הרצועה ויודיע על כך למשרד, יקבל פרס. ואם הוא אחד העובדים החופשים, יקבל חופש של ארבעה שבועות ויהיה רשאי לנסוע הביתה. על האשמים יוטל עונש קל. אך אם לא ייעשה כך, והאשמים יתפסו, יידונו לתלייה על חטא הסבוטג', וכל העובדים בשטח המינסרה ייענשו חמורות”.

יום תמים עמדנו שם. הכלבים רחרחו כל אחד מאתנו. עשו דפוסי גבס מהסוליות של כל אחד מאתנו, וחקרו לחוד כל פועל: היכן עבד אמש, והיכן היה ומה עשה, אבל ללא כל תוצאות.

והנה אני שומע, כי קצין אחד אומר לחברו: “זו מלאכתם של הצרפתים, היהודים והצ’כים”. הצ’כים היו פועלים חופשים.

באותו יום לא עבדנו, כדי שלא יימחו העקבות. חזרנו למחנה ומחשבות מרות מציקות לנו – מי יודע, מה יהיה עתה גורלנו… עייפים עד מוות מעמידתנו במשך כל היום שכבנו ונרדמנו מייד. בלילה פרצה דליקה בבית החרושת. העירו אותנו. מוקפים שומרים רבים הוזעקנו לבית החרושת. קרשים לאלפים נערמו שם וצריך היה להרחיקם ממקום השריפה. כל הלילה עמלנו קשה וסחבנו קרשים, ואנשי ס.ס. וס.אַ. וכלביהם נוגשים בנו. הם חבטו בנו במקלותיהם. הם אילצו אותנו לסחוב את המשא הכבד בריצה, ואם נעצר מישהו בשל אפיסת כוחות, קפצו עליו הכלבים המשוסים, או שהלמו במקל על גבו.

לאחר ליל התרוצצות ועמל אל־אנושי, סבל וכאבים ממהלומות הנוגשים חזרנו למחנה לפנות בוקר ונפלנו עייפים וסחוטים. הספקנו לישון רק שעות מעטות, ושוב העירו אותנו למיפקד. יצאנו ושאלנו איש את רעהו: מה קרה שוב?…

צרפתי אחד ברח הלילה. תפסוהו. הוא היה לבוש בחליפה אזרחית ובה סימני מגן דוד תפור רק – לא חתוך.

מפקד המחנה קרא: “מיהו בעל החליפה, שהצרפתי לובש? שיופיע מרצונו ומייד!” צעדנו ליד הצרפתי איש אחרי רעהו. אני מציץ בצרפתי ורואה – הוא לבוש בחליפתי, שהייתה על עליית הגג. בבטנה האפורה של הכיס השמאלי היה רושם שמי. גם אם אחריש ואכחיש, אפול בידיהם. אני צועד קדימה ואומר:

– אני מודיע, כי החליפה היא שלי.

– כיצד הגיעה החליפה אל השבוי הצרפתי? – שואל המפקד, ואני עונה:

– מסרתי את החליפה למחסן ויותר מזה איני יודע דבר.

– הראה, מי נתן לך או מכר את החליפה? – אמר המפקד.

הצרפתי צעד ועבר בין כל שורותינו, התבונן בפני כל אחד ולא “הכיר” איש מאתנו. מה היה גורלו של הצרפתי, איני יודע. אך אותי דנו לעשרים מלקות על החטא שחטאי ולא חתכתי את הכתובת “יהודי” (כך קראו למגן־דוד).

לאחר שלושה ימים יצאנו לעבודה. הרצועה החדשה הייתה ארוגה מחבלים של נייר. את רצועת העור לא מצאו. רק אנו במחנה היינו מקבלים בסודי סודות ומזמן לזמן בעד מנת לחם נתח עור לסוליות, כדי לתקן את נעלינו הקרועות. מוצאו היה בוודאי מרצועת העור בת חמישה־עשר המטרים.

פעם, בשעה שהיינו בעבודה, הגיע למחנה מכסה גגות גרמני לתקן את גגות צריפינו. ברבים היו חורים והגשם חדר דרכם. הפועל עקר חלק גדול מן הגג, כדי לקבוע שם רעפים חדשים ופתאום נתגלה לעיניו מחסן מלבושים, נעליים וגם עור סוליות. הוא פנה לגיסטפו להודיע על המציאה.

מברלין בא במיוחד בטיסה השטורמבנפירר, המיור לינדנר, שהיה אחראי לכל מחנות היהודים.

אנו היינו בשעה זו במקומות העבודה. מייד יצא צו: “כל היהודים יצעדו תיכף ומייד חזרה למחנה!”

אנו רצים־אצים ומסתדרים בשורות. סופרים אותנו ואנו צועדים למחנה. ושוב אנו מסתדרים בשורות למניין. מיספר הנוכחים נכון. אנו עומדים ועומדים, שעה, שעתיים, ואיננו מבינים, מה קרה. והנה הגיע לינדנר ובני פמליתו ופועל הרעפים הגרמני וסולמו אתו. הפועל משעין את הסולם על צריפנו, לאט לאט הוא עולה בסולם ומתחיל בעקירת הרעפים מן הגג. אנו עומדים מסתכלים וחשים כאילו הוא קורע נתחי בשר מגופנו.

– אויה, שוד ושבר – פורצות המילים מפי ולבי הולם. כל כתביי וכתבי הז’ורנל מונחים שם, ובגדים, נעליים. ו… עור סוליות. היום יתחולל כאן חורבן איום ונורא.

לינדנר מעוצבן, הוא חובט במגלבו הקטן על מגפי הלקה הגבוהים שלו. יותר ממנו מעוצבן מפקדנו. אם יימצא משהו שלא כדין, אינו מפקד עוד, והוא יישלח לקרבות – לחזית. המתח עצום. מסביב דממה. דממת אימים. פני אנשינו חיוורים כפני מת. הנשימה נעצרת. הגרמני שם על הגג עוקר רעף אחרי רעף. לאט לאט נחשף כבר חור גדול. הפועל פונה אל לינדנר ורוצה לומר לו משהו. לינדנר מבחין בכך ומתקרב לסולם. נשמע קולו של הגרמני שעל הגג האומר: “אדוני השטורמבנפירר”… באותו רגע באה בריצה עלמה מהמשרד. היא מתנשמת בכבדות וצועקת בקול: “אדון שטוּרמבנפירר!… אדוני השטוּרמבנפירר!! ‘הזוֹֹנדר־באַוּפטראַגטר’ (גנרל היינריך שמאֶלט²) מחכה על הקוו, הוא רוצה לשוחח אתך”. לינדנר הסמיק וצעד בחופזה עם פמליתו ולא חזר עוד, כי טס מייד לברלין.

מפקד המחנה עלה על הסולם, הציץ בחור שנפער בגג וצעק: “אלי שבשמים, חזיז ורעם!” הוא ירד מהסולם, שילח את הפועל ופקד עלינו להוריד את כל הדברים שעל העלייה ולהעבירם למחסן. בשעת ההעברה הצלחנו להטמין את כתבי היד שלנו.

אחר כך הוטל על כולנו עונש של עבודה נוספת. אבל המפקד היה מרוצה מה“נס” הגדול, שהגנרל היינריך שמאֶלט הזעיק אליו לברלין את לינדנר. ואנחנו בוודאי היינו מרוצים, בוודאי ובוודאי… עד שהגיע יום “צעדת המוות” שלנו, הידועה לשמצה, יכולנו עוד לרכוש נתח עור מרצועת חמישה־עשר המטרים לתיקון נעלינו.

היה זה בערך בשנת 1944 במחנה הריכוז בוּנצלאַוּ. עבדנו בבית החרושת המקומי למוצרי עץ של הוּברט לאַנד. באותו בית־חרושת עשו בין יתר המוצרים גם צריפים וגם מטוסי דמה (אַטראַפן), שהוא העתק מדויק של מטוסי הקרב הגרמנים “מסרשמידט”. מטוסי דמה אלה הקימו הגרמנים בנמלי תעופה מדומים, מרוחקים קילומטרים אחדים מנמלי התעופה הממשיים כדי להטעות את האויב, שיפציץ את נמל התעופה המדומה במקום לפגוע במטוסים ממש.

בינינו נפוצה אמרה (איני יודע, אם אמת הדבר או רק בדיחה), כי הרוסים הפילו על נמל התעופה המדומה פצצות של עץ ועליהם הכתובת¹ “עץ על גבי עץ” (דיאֶראֶבוֹ נה דיאֶראֶביה).

בשל ידיעתי היפה הן לדבר והן לכתוב גרמנית, סיפחו אותי ועוד שלושים חברים לעבודה זו של בניית מטוסי דמה. באותה מחלקה עבדו גם נשים וגברים גרמנים קשישים, שהיו פטורים משירות צבאי סדיר. ה“שלטון” במחלקה זו היה בידינו, היהודים בני הקאצט, ולא בידי הפועלים הגרמנים. מה היה טיבו של אותו "שלטון‘? מסמרים, ברגים, צבעים, דיקטים וכד’ אי אפשר היה להשיג באותם ימים בעד כל הון, משום שכל המוצרים הופנו לתעשיית הצבא. הנהלת בית החרושת ידעה, כי אנו, אנשי המחנות, נתונים להשגחה חמורה יום ולילה, ואין לנו שום אפשרות להבריח משהו מבית החרושת לשם מכירה, כפי שעשו זאת הפועלים הגרמנים קודם. הם גנבו מסמרים ותמורתם קיבלו מצרכי מזון מהאיכרים בכפרים. מלבד זאת סברו, כי בגלל סבוטג' מוטב לתלות יהודי שנתפש ולא גרמני עובר על החוק, וכן בחרו באחד מאתנו לאחראי למחסן.

בבוקר, כשבאנו לעבודה, היה המחסנאי מקבל את המפתח למחסן ומחלק מסמרים, ברגים, דיקטים וכדומה. כל אחד היה חייב לחתום על מספר המסמרים והברגים שקיבל. מדי ערב היה מחויב להחזיר את הנותר וגם את המסמרים והברגים המקולקלים. היה ידוע וקבוע מראש, כמה מסמרים וברגים היו דרושים לכל פריט (את המסמרים תקענו בריווח של כל שלושה סנטימטרים).

מזמן לזמן ערכה הנהלת “ס.אַ.” ביקורת כדי לוודא, אם לא עשינו מעשה סבוטג'. בכל זאת ידעה ה“חבורה” לשית עצות והיו עורכים עסקי חליפין עם הגרמנים: מסמרים תמורת לחם, ברגים תמורת נקניק וכדומה.

פעם בא אליי גרמני והראה לי סידור קטן, שהיה לו. תמורתו דרש עשרים וחמישה מסמרים, סיפקנו לו עשרים וחמישה מסמרים וקיבלנו את הסידור הקטן.

לאחר ימים אחדים בא אליי חבר, שעסק בהתזת צבע על מטוסי הדמה, כדי שייראו כמטוסים ממש, וסיפר לי, כי ברצונו להתפלל במניין ולומר קדיש ביום מותו של אביו, ולכן הוא מבקש את הסידור הקטן.

עניתי לו: “שמע נא, אברהמל! אני נותן לך את הסידור הקטן. מייד תהיה הפסקה בת עשר דקות. קח לך תשעה חברים אל חדר ההתזה, שם תוכלו להתפלל ולומר קדיש. אבל ראה, הזהרתיך! לבל תיתפשו!… אוי ואבוי יהיה לך ולנו, אם יימצא אצלך הסידור הקטן”. הוא הבטיח לי, שייזהר ואין לחשוש. הכל יהיה בסדר.

בהפסקה נכנסו חברים אחדים לחדר ההתזה והתפללו שם. ופתאום – רעש ומהומה: “ביקורת חפצים! ויישאר כל אחד במקומו!” הוקפנו באנשי ס.אַ. וס.ס. אצל כל אחד חיפשו בכיסיו ובכליו כדי לוודא אם לא החביא מסמרים או ברגים, ובינתיים, הן אם הוא אשם והן אם הוא נקי מחטא, ממטירים עליו סטירות, מהלומות ובעיטות.

בחדר ההתזה תפסו את כל החבורה בשעת התפילה ואת אברהמל, בשעה שאמר קדיש, לקחו ממנו את הסידור וצרחו: “הקשיבו! היהודים נתכנסו לאספת־מחתרת!”

אני, האחראי לקבוצה, נקראתי להסביר, מהי אספת הסתרים הזאת… בקושי רב הצלחתי לשכנעם, כי “היהודים ערכו תפילה לזכר נפטרים”. השאלה היא אפוא: היכן לקחו את הסידור הקטן? אמרתי: “מצאתי בדרך מהמחנה לעבודה”.

הם ערכו פרוטוקול. את הפרוטוקול עם הסידור הקטן, אמרו, ישלחו לברלין, ושם יחליטו על העונש המגיע לי. לעת עתה נתנו את ה“קוֹרפוּס דליקטי”, את הסידור הקטן, לרב האומנים לשמירה.

ראיתי, כי רב האומנים לוקח את הסידור הקטן, הולך אל משרדו, שם אותו במגרת שולחנו ונועל אותה.

בערב, כשיצאנו אל המחנה והסתדרנו למיפקד, קראו לפנינו על ה“פשע” שפשענו. אותי, כאחראי, קראו אל המפקד הראשי של המחנה.

המפקד הראשי של המחנה היה אדם הגון (מקרה יוצא מן הכלל). אמנם היה האַוּפט־שטוּרמפירר של הס.ס., אבל הוא לא היה מרוצה, כשהשמיעו באוזניו את תוארו זה. הוא דרש, שיקראו לו בתוארו הצבאי: “ריטמייסטר”. וכשפנו אליו ואמרו: “האדון האַוּפט־שטוּרמפירר” היה רוטן ומעיר: “ריטמייסטר, מובן!”

הריטמייסטר שאלני, מניין לי הסידור הקטן… והוסיף: “בן־אדם… הרי זה מעשה אווילי ובזוי…”

הריטמייסטר היה אחראי למחנות אחדים וביניהם גם למחנה שלנו. היו לו יחסים רעים עם הס.אַ., שניהלו את בית החרושת. הוא ידע, כי הפרוטוקול שימש בעיקר כהלשנה על דרך הנהלתו את המחנות יותר מאשר הכוונה לפגוע בנו. והייתה זאת בשבילו שאלת חיים ממש, שהפרוטוקול לא יישלח לברלין. הוא אמר לי:

– “מדוע לא נזהרתם ונתפשתם?”… והוסיף ושאל: “נו, וכיצד הגיע לידכם הסידור הקטן?”

סיפרתי לו מחצית אמת ושקר גמור, כי במקום עבודתי מצאתי בארוני הקטן את הסידור בצירוף מכתב (את המכתב קרעתי מייד, מחשש פן ימצאוהו אצלי). במכתב היה כתוב: “היות שיהודי גנב ממני 25 מסמרים, אני לוקח ממך בחזרה 25 מסמרים ותמורתם אני נותן לך את הסידור הקטן, המונח אצלי זה זמן רב”.

הריטמייסטר עצם עין ואמר: “האם עליי להאמין לך…” והמשיך, כי יאמין לי, אם אביא לו את הסידור הקטן. הבנתי, למה הוא מתכוון ועניתי: “יאַווֹל, אדון ריטמייסטר”. יצאתי וחזרתי לצריף המחנה.

במחנה שלנו היה לבלר המחנה אסיר אוסטרי, לא־יהודי. מוצאו מווינה. באותו שבוע, שבו עמד לחוג את יום חתונתו, הגלוהו הגרמנים למחנה בונצלאַוּ. ארוסתו רצתה להימצא בקרבתו ונרשמה לעבודה בגרמניה. היא תמרנה וסידרה, עד שנתקבלה כמזכירתו של רב האוּמנים בבוּנצלאַוּ. אסור היה לאיש לדעת, כי יש לה איזו שייכות ללבלר המחנה.

פעם נעניתי לבקשתה ולקחתי מידה מכתב ללבלר המחנה והעברתיו לתעודתו. הלבלר גילה לי בסוד, כי היא אשתו. אבל צריך לשמור את הדבר בסוד, פן יגלו גם אותה לאיזה מחנה. וכך הייתי למקשר בינו לבין אשתו.

כשמסרתי לה מכתב, סיפרתי לה בקיצור נמרץ על הסידור הקטן. לא ארכו הימים והיא שלפה ממגרתו של רב האומנים את הסידור הקטן בשבילי.

הברחתיו למחנה ומסרתיו לידי הריטמייסטר. הריטמייסטר שאל: “נו, כיצד עשית זאת?” עניתי לו: “לא עשיתי מאומה, פתאום מצאתיו בארוני הקטן”. ואכן הייתה זאת אמת. הרמתי ידי, הושטתי שתי אצבעות ואמרתי: “אני נכון להישבע על כך”. הריטמייסטר שוב עצם עין אחת ואמר: “נו, יפה – היעלם!” מיהרתי וחזרתי לצריפי.

* * * * *

אנחנו היהודים מחויבים היינו לספק יום יום עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. המטוס היה מחולק לפריטים. על־יד כל פריט עבדו שניים או ארבעה חברים: שניים עשו תמיד את הכנף השמאלית, שניים אחרים – את הימנית, וארבעה – את הבטן, ושניים – רק גלגלים. עשיית כנף למשל, עלתה מאתיים מארק, גלגל – חמישים מארק, בטן – חמש מאות וכדומה.

ואף־על־פי שבכל פעם היה חסר חומר אחר, היינו חייבים לספק בזמן הקבוע עבודה בעשרים אלף מארק.

הס.ס. היו מאיימים על רב האומן, כי ישלחוהו לחזית המזרח, ואותנו – לעבודת פרך: לחצוב אבנים ולהטעין טיט. לא פעם היינו עומדים אובדי עצות – איך לבצע את מכסת העבודה בשווי הקבוע.

היינו מיואשים. לא היה לנו כל מוצא. תמיד חסרו מסמרים, ואי אפשר היה לבצע את המכסה הקבועה. נצנצה מחשבה במוחי: הלכתי את האומן למשרדו ואמרתי לו: "בין כך ובין כך יש לנו גלגלים וכנפיים הרבה יותר מאשר חלקים של בטן המטוס. הבה נעשה כולנו רק את פריט הבטן. השווי של פריט זה הוא חמש מאות מארק ובקלות נוכל לעשות עבודה בשווי של עשרים אלף מארק. האומן הביט בי בחוסר תקוה ואמר: “עשו מה שתרצו, אבל אם לא תצליחו, אישלח אני לחזית המזרחית!”…

מאותו יום הייתי אני המגלגל את העניינים, ולא האומן. יום יום סיפקנו עבודה בשווי של אותו סכום. אבל אוי ואבוי היה לנו, אילו ערכו ביקורת של מספר המטוסים, שאפשר להרכיב. אז היו קובעים, כי יש לנו גלגלי שמאל מרובים יותר מגלגלי ימין, יותר פריטי בטן מאשר גלגלים. אבל כיוון שמזמן לזמן היה חסר לנו חומר מסוים, היינו מצליחים פעמים אחדות תודות ל“תירוץ” זה להתחמק. ובינתיים סיפקנו מספר יותר קטן של מטוסים. ייחלנו לנס מן השמים, שיחלצנו ממעגל קסמים זה.

פעם ניגש אליי האומן חיוור כמת וקרא לי למשרדו. שם אמר לי בקול צרוד: “עסק ביש!… מחר יבוא אלינו השר לאפסנאות, הפרופסור אלברט שפאֶר. הוא רוצה לראות את מטוסי הדמה שלנו”. והאומן הוסיף ואמר: “עתה איגרר לקרבות… ואתם… רק ה' בשמים הוא היודע…”

האומן נאלם וישב אומלל² ודומם. בדיוק אז היה מחסור במסמרים, בווים ובברגים, ודווקא היום סיפקו את כל המטוסים, שאפשר היה להרכיבם, ועתה אין שום בורג, אין אף וו כדי הרכבת מטוס אחד. האומן הסתכל בי מוכה ייאוש ובתחנונים, כאילו הייתי אני השר העומד לבוא וכאילו יש בכוחי להצילו. אמרתי לו: “אדוני האומן, אל ירך לבך ואל תפחד, הכל יהיה בסדר” אבל כיצד זה יהיה, לא ידעתי.

שעות העבודה נסתיימו. אנו צעדנו אל המחנה. בשעת מעשה הרהרתי בלבי: “חבל, עבודה טובה הייתה זאת, בחורף תחת קורת גג ולא בחוץ בקור העז. את האומן אנו מכירים כבר – הוא בידינו”. החברים היו “מארגנים” להם מעט מזון תמורת מסמרים. עניין הסידור הקטן כבר נשכח. ועתה מי יודע, מה ילד יום?…

אחרי־המיפקד הלכתי אל החברים שעבדו עמי בעשיית מטוס הדמה, וסיפרתי להם, כי השר לאפסנאות אלברט שפאר, יבקר מחר בבית החרושת. הוא רוצה לראות מטוס מסרשמידט יו־25, ולנו אין מסמרים, אין ברגים, אין ווים. אין שום אפשרות להרכיב אפילו מטוס אחד. צפויה לנו קטסטרוֹפה – התמוטטות גמורה… נמלכנו בדעתנו והגענו לידי החלטה: אנו מוכרחים להשיג מסמרים וברגים למחר ויהי מה! עלינו להציל את בית החרושת. חבל להפסיד מקום עבודה משובח זה.

למחרת באנו לעבודה. כל אחד חיפש ומצא במחבואו מסמרים וברגים. לאחר שעה קלה היו בידינו כמעט עשרים וחמישה קילוגרמים מסמרים. כל אותו יום דפקנו בפטישים על העץ הנבוב בלי מסמרים. את המסמרים שמרנו לרגע בואו של השר.

הרכבנו מטוס, אבל כיוון שלא היו לנו ברגים וחסרו קרסים, חיברתי לייד הכנפיים, במקום שהיו צריכים להיות ווים, שני מוטת ארוכים. בבטן המטוס הושבתי שני חברים צעירים להחזיק את הכנפיים. בכל שאר המקומות השתמשנו ככל האפשר במסמרים במקום ווים – והמטוס קם והיה.

בדיוק בעשר בבוקר בא רב האומן לאולם עבודתנו והכריז: “הקשב, שש!”… “שש” הייתה מלת סיסמא, כשהיינו נזהרים מפני השומר שלנו או מפני האומן, שלא יתפסונו בשעה שהתבטלנו. רב האומן הריח את משמעות המלה “שש” ולא פעם נענשנו בגללה. היום נכנס אלינו ובפיו סיסמתנו: “הקשב, שש!”… שפירושה – לעבודה ־ הוא בא!

נשמעה המולה. החבורה שלנו התחילה ב“פעולת תיאטרון”, שבוימה על־ידי. הפטישים הלמו על מסמרים עד להחריש אוזניים. מעולם לא עבדנו בחריצות ובזריזות כזאת. ראשון צעד הממונה על בית החרושת – איש ס.ס. בדרג גבוה של שטוּרמבנפירר, אחריו – השר אַלברט שפאֶר (האם היה זה באמת אלברט שפאר, איני יודע עד היום) ואחריו קבוצת אנשי ס.ס. בעלי דרג גבוה. האומן שלנו התמתח, הושיט את יד ימינו וקרא: “הייל היטלר!!!” בשל קולות הפטישים לא נשמעה קריאתו. האומן הוליך את השר והסביר לו, כיצד בונים מטוס דמה. השר שאל את האומן אם הכל הולך למישרין ואם מספקים חומרי הגלם בדייקנות. האומן ענה: “כן, לפעמים, אבל יש, שאין אספקה במידה הדרושה”.

הם יצאו לחצר להתבונן במטוס. לבותינו הלמו מפחד ומדאגה. בחוץ היה קור עז – עשר מעלות מתחת לאפס. החברים הצעירים ישבו בבטן המטוס זה כשעתיים רועדים מקור. האם יעמדו בכך?… האם לא יתפורר המטוס לחלקיו, כשינסו לבדוק את חוזקו? המתח היה עצום.

לאחר עשר דקות חזרו לאולם העבודה. שמעתי את השר אומר: “יפה מאוד”. פני האומן שלנו קרנו. הוא התמתח ככל האפשר יותר מקודם, הושיט את יד ימינו ושאג: “תודה, אדוני השר, הייל היטלר!!!”

השר ופמליתו ורב האומנים יצאו. וממש באותו רגע של יציאתם נעלמה יתרת המסמרים, כאילו בלעה אותם האדמה. החבורה הלמה בפטישים על גבי הקרשים ללא מסמרים, רק כדי להקים רעש, כאילו הם עובדים. הייתה התחזות גמורה. האומן שלנו היה שבע רצון וכן גם אנחנו.

למחרת הגיע מטען של ברגים ומסמרים. שוב עשינו מטוסים והחבורה חזרה “לארגן” לעצמם צורכי מזון תמורת מסמרים. ואם לא עשינו את המכסה כדרוש, התקיימנו שוב על־ידי עשיית פריטי הבטן, ובלבד שהגענו בסיכומו של יום לעבודה בשווי של עשרים אלף מארק.

אוי ואבוי היה לנו ולאומן, אילו הייתה באה ועדת ביקורת ודורשת להרכיב את כל המטוסים. אז היו נוכחים לדעת, כי יש יותר ממאה בטני מטוס, לעומתם רק שבעים כנפי ימין, חמישים כנפי שמאל, מאה וחמישים מדחפים וכדומה. מי יודע, כמה מאתנו, בצירוף האומן שלנו, היו נידונים לתלייה או לירייה על הסבוטג'.

למזלנו התקרבה החזית הרוסית אלינו, והס.ס. נאלצו לחסל את המחנה שלנו – אז הריצו אותנו ב“צעדת המוות”, הידועה לשמצה, לברגן־בלזן.

בשעה שעזבנו את המקום, ראינו עשרות משאיות עוזבות ועליהן מטוסי הדמה “שלנו”.

(ההצגה האחרונה במחנה בוּנצלאַוּ)

ההצגה האחרונה במחנה הכפייה של בוּנצלאַוּ נערכה בימי חג המולד ב־1944. הרוסים כבר כבשו את פולין והגיעו לשערי גרמניה. המשמעת במחנה כבר לא הייתה חמורה ביותר: לכבוד ימי חגיהם הרשה לנו מפקד המחנה ליהנות משעתיים של בילוי. אבל הצגה זו שערכנו לא הייתה רק ליהודים, כי המחנה, שהיה קודם מיוחד לאסירים יהודים בלבד, קלט במשך הזמן עובדי כפייה בני עמי אירופה שונים.

שפת ההצגה הייתה גרמנית. באולם נכחו גם אנשי ס.ס.

כשקראתי את השיר, שכתבתי במיוחד לנשף חגיגי זה, הלם בי הלב. לא עלה על דעתי, כי באותו נשף “חגיגי” יהיו גם נציגי ס.ס., נקראתי לבמה ולא יכולתי להיסוג. בשיר זה שכתבתי הסתיים כל בית בשורתיים אלה:

"חברים, קרוב קיצו של המחול הנאצי הגדול,

בשנה הבאה נהיה כולנו בני דרור, יוסר העול"

מובן מאליו, כי השמטתי את המלה “נאצי”. אבל כל מי שנכח באולם ירד לסוף דעתי. וכשקראתי וחזרתי על השורתיים:

"חברים, קרוב, קרוב קיצו של המחול,

בשנה הבאה נהיה בני דרור ויוסר העול"

חזרו וקראו כל עובדי הכפייה בהתלהבות: “יוסר העול! יוסר העול!” ואיש הס.ס. שעמד בסמוך אליי, קרא לעומתי: “סבור אתה?!!!…” אבל הם לא פגעו בי. ואכן בשנה הבאה בא יום השחרור.

* * * * *

עברו שבועות אחדים לאחר הנשף החגיגי. בא יום העשרה בפברואר 1945. במחנה בונצלאַוּ לא ישנו בלילה. כל אותו לילה רעמו תותחים. כשהצצנו בעד חלונות הצריפים שלנו, ראינו, כי בצריפי מגוריהם של שומרינו דולקים נרות ורבה שם המהומה.

למחרת בבוקר לא יצאנו לעבודה. בשעת המיפקד הסבירו לנו, כי העבודה בבוּנצלאַוּ הסתיימה בעיקרה וכל המחנה ייסגר. האסירים הבריאים יועברו עכשיו למחנה אחר ואת החולים יעבירו אחר כך.

רבים מאתנו היו במבוכה ולא ידעו מה לעשות – להתחלות ולהישאר במחנה או להצטרף ולצאת עם הבריאים.

נפוצה שמועה, כי הרוסים כבר קרובים למחנה, וכדאי להישאר ולהשתחרר בקרוב. כן סברו אחדים מהבריאים. ואילו אחדים מהחולים רצו להימנות עם הבריאים ולהצטרף ליוצאים, משום שמועה, כי את החולים ירעילו, ואת כל המחנות עם המתים שבתוכם ישרפו באש… אפשר לתאר את הפחד והמורא הגדול, המבוכה והקושי להחליט: להישאר או לצאת. היינו מתלוצצים: מה טוב ליהודים – אל תעשה ותישאר, או עשה וצא.

בעצבנות ובדיכאון הייתה מהולה גם שמחה חרישית לרעמי התותחים של הרוסים שנשמעו קרוב מאוד. ואולי לא יהיה צורך לצאת? אולי יגיעו הרוסים לכאן וישחררונו? המתח הזה מרט את העצבים. כן חלף יום. בלילה שוב נדדה שנת כולנו. האסירים התלחשו, התייעצו זה בזה, תכננו… וציפו לסלקציה: “מי יחיה ומי ימות” – מי יצטרף להולכים ומי יישאר. ציפו בהמיית מעיים להחלטת הגורל העיוור בלי דעת מה לעשות: ללכת או להישאר?…

השעה אחת אחרי חצות. דומיית אימה במחנה. הכל מתוחים לקראת הבלתי נודע, הלא־קבוע האיום הצפוי לנו. הפנים קודרים מנדודי שינה. אחדים יושבים ליד השולחן ומשוחחים בלחש. נכונים לדרך, ואחרים שרועים על משכביהם בלבוש הפסים של המחנה ומנמנמים. לרגעים נשמעות אנחות וגניחות.

יהודים אדוקים אחדים אומרים תהילים בעל־פה ממה שזכור להם. אחדים מאלה, שהחליטו להצטרף ליוצאים, משוחחים ומתייעצים זה בזה, או מדברים אל עצמם, כאילו רצו להימלך בדעתו של מישהו. כך יפול דבר!… כן, כך יקום דבר!… ופניהם מביעים החלטה נחושה.

זה היה ביום האחד־עשר בפברואר 1945, שעה וחצי לאחר חצות הלילה. בצריף דממה. מחכים. אחדים שוכבים, אחרים יושבים ליד השולחנות כבבית נתיבות – מצפים למשהו נעלם, לא ידוע, העומד להתרחש כל דקה. פתאום נשמע קול ברמקול:

“הקשב¹! הקשב! הקשיבו כולכם! תוך עשר דקות יבואו כל האסירים. הבריאים. האם הדבר מובן?” מכל הצריפים רעמה התשובה: “יאַווֹל!”

בצריף קמה תנועה. אנשים מיהרו להתלבש ולארוז את הזוטות, שהיו לכל אחד. אלה, שחישבו ותכננו את מסעם החדש, לקחו אתם שמיכות ואפילו כריות ממולאות קש. בחיפזון רב ובדפיקות לב יצאנו אל המיפקד.

הלילה היה שקט. מזמן לזמן הגיעו ממרחקים רעמי תותחים. הייתה קרה חזקה. השלג חרק מתחת לרגליים. הלבנה שטה בשמים ולעתים הסתתרה בין העננים האפלים. חיש מהר הסתדרנו שמונה־שמונה בשורה. חלק מאתנו נרתמו כסוסים אל עגלות מוכנות, שעמדו טעונות מזון ותחמושת של אנשי ס.ס. אחדים מהם התיישבו בעגלות ולפקודת מפקד המחנה: “כולכם מרררש!!!” החלו הטורים צועדים מן המחנה וגררו – סחבו את העגלות.

לא הייתה שום סלקציה. המצטרף – הצטרף, והנשאר – נשאר. ולא חיפשוהו. זה קרה – כפי שהבחנו אחר כך – מחוסר זמן, כי הרוסים התקרבו במהירות רבה למחנה. היו אסירים בריאים, שהסתתרו ונשארו במחנה, וקרה גם להיפך – אחדים מן החולים והחלשים הצטרפו אלינו.

הלכו אתנו מספר די ניכר של חברים, שהשתתפו כשחקנים בבימויי במחזה “יהודים עובדי כפייה במחנה” והם החברים: שלמה גוּטמן, בניק גיטלר, מנדל בוּטניק, אליעזר ווֹלקוֹביץ', יצחק זילברניק, יצחק כץ, יוסף שוורץ, דטנר, אוֹפטוֹבסקי ואחרים. הלכו אתנו גם אחדים מן המשתתפים בכתב העת, שהופיע במחברת ביידיש בשם “כתב־עת המחנה” שבמחנה בוּנצלאַוּ, והם החברים: שפיגל, צוויגל, אני עבדכם, ליפשיץ ואחרים, שנספו יחד עם ליפשיץ, ולדאבוני, איני זוכר את שמותיהם. לעומת זאת נשאר אחד מחבורה זו עם החולים – הסניטר חיים ווֹלנרמן. וכך התחיל אצלנו “מרש המוות” הידוע.

בגלל השלג נעצרו העגלות ואז הומטרו עלינו מהלומות. הם בעטו בנו במגפיים הצבאיים בליווי קולותיהם השיכורים: “כנופיית חזירים ארורה, אתם גוררים? או רצונכם להתפגר?!” ואנחנו גררנו² מיוזעים והזיעה קפאה לגושי קרח על פנינו הקפואים, ואדים עלו מפרצופינו כמתוך דוד מהביל. סחבנו בשארית כוחותינו את העגלות, העמוסות משא כבד, בדרכים המושלגים. כל שעתיים הוחלפו הגוררים בצעקות: “נו, הלאה! חיש! יותר מהר!!! וויו, הרוצים אתם לסחוב?!” ומהלומות כבדות נתכו על שכם הסוחבים. הטורים המשיכו לצעוד ולא מעטים צנחו אז באין אונים ונשארו במקום. סמוך מאוד לסוף השורות צעדה שורת אנשי סיס. ובידיהם מקלעים. קראנו להם “הקומנדו המטאטא”. אם נותר מישהו, או שכוחותיו אזלו, ולא היה לו כוח להמשיך ולצעוד, היו חבריו האסירים מושיבים אותו בעגלה וגררו אותו ואת משמר הס.ס. גם יחד. כעבור זמן לא היה עוד מקום בעגלות. אז נשאו אותם החברים. ולא אחד גווע או נשאר שרוע וגוסס בדרך. פעמים רבות נפלו הנושא והנישא ביחד. ולא מעטים מהנחלשים בדרך קיבלו “מקוֹמנדוֹ המטאטא” את יריית החסד. וכך או באופן אחר נצטברו בדרכים שבגרמניה, שבהם צעדו אנשי מחנות הכפייה, קברים לאלפים, לכן נקראה הצעדה “מרש־המוות”.

לאט לאט החל ליפול שלג, הקרה פחתה, ומצב רוחם של הנותרים השתפר קצת. צעדנו ברחובות העיר בוּנצלאַוּ וראינו תותחים מסוג “טיגר”, מוסתרים בין האילנות. ליד התותחים התחבאו גם חיילים גרמניים. חלק מהם היו מקפצים כאילו בריקוד וחובטים בידיהם על כתפיהם כדי להתחמם בקרה העזה. לא ידענו, למה עלינו להתפלל: שהרוסים יחושו ויכתרו אותנו ואת הגרמנים גם יחד, וכך ישחררו אותנו ו… האם נצא חיים ממאבק השחרור הזה? ואוליי מוטב לנו להתרחק מן החזית? שקועים במחשבות אלו המשכנו לצעוד ולצעוד, סחבנו את העגלות בשמחה פנימית מהולה בצער רב, על שאנו מתרחקים מחזית המאבק – משחרורנו, שאולי היה קרוב מאוד.

בשעת הצעדה חשבנו גם על חברינו, שנשארו במחנה בוּנצלאַוּ, כי מרחוק ראינו, שהמחנה הופצץ ממטוסים. מי יודע, אם מישהו מחברינו ניצל מהפגזות אלו ונשאר בחיים? וכך חדורי מחשבות דאגה צעדנו וצעדנו חצי לילה ויום תמים בקרה ובשלג, וסחבנו את העגלות. כולנו היינו עייפים עד מוות וכשיכורים המשכנו לצעוד וגררנו בקושי את רגלינו. אנשי ס.ס. זירזו אותנו בצריחות ובמהלומות. אימת הרוסים, העומדים להשיג אותנו, נפלה עליהם. הם התפרעו: “אתם רוצים לרוץ, בני העם הארור והמקולל על־ידי האל?!” הם צרחו, ואנו גררנו את העגלות בשארית הכוחות. עברנו על גשר אשר על פני הנהר “בּוֹבּר”. אך עברנו את הגשר, והוא התמוטט ברעש גדול והועף לאוויר. מלחץ האוויר הוטלנו כולנו על פני האדמה הרועדת והתכסינו באבק ובצרורות אבנים – בדרך נס לא נפגע איש.

נבעתים ומזועזעים התרוממנו לאט, ניערנו מעלינו את האבק והסתכלנו סביבנו לראות, היכן אנו… ואז ראינו, כי אנו עומדים באמצע השוק של עיירה קטנה, ושומרינו הס.ס. נעלמו.

נשארנו כצאן ללא רועה, ולא ידענו מה לעשות. אחדים רצו לברוח, אבל השאר לא נתנו להם לעושת כך. היה ברור, כי אנשי המשמר התחבאו אי־שם בקרבת³ מקום. ואם נברח, יתנפלו וירצחונו ביריות, ולא ישאירו נפש חיה אחת, ויהיו פטורים מכל המעמסה הזאת של הטיפול בנו. ובכל זאת ברחו אחדים, אבל אף אחד מהם לא נשאר בחיים. לא היה להם מנוס ומסתור. בעיירה קטנה כזו, שבה הכירו הכל איש את רעהו, נתפש כל זר בזעם ההמונים ונורה במקום. בפקודת היטלר התארגנו בגרמניה פלוגות “זעם העם” שכללו גברים מגיל 16 עד 60 שנה. כל אלה, שמסיבות כלשהן לא היו בצבא הסדיר, התהלכו מזויינים, ובגדיהם – בגדי אזרחים. בדרך כלל היו שומרים על העיר, אבל גם שיתפו פעולה עם הצבא הסדיר.

עמדנו נבוכים בשוק, ולא ידענו מה לעשות.

פתאום התקרבו אלינו קוזקים פרשים רוסים. עמדנו מופתעים ומשתאים: מניין הגיעו לכאן רוסים? אחדים מאתנו כבר חשבו לרוץ לקראתם ולקבל פניהם בשמחה. בינתיים התקרבו הקוזקים אלינו ואז ראינו, כי בכובעיהם הקוזקיים הצבאיים “גולגולת מת וצלב קרס”, ולא “מגל ופטיש” סוביטי.

הם הקיפו פעמים אחדות את השוק והסתלקו. מאוכזבים עמדנו בלב דווה, לא ידענו מה צפוי לנו. כך עמדנו דוממים ומחכים באימה זמן מה. לפתע הגיעו ברעש טנקים קטנים ובהם חיילים גרמנים. גם הם הקיפו את השוק פעמים אחדות. על כובעיהם הצבאיים הגרמניים ראינו “מגל ופטיש” אדומים. עתה היינו מבולבלים לגמרי! לא יכולנו להבין, מה מתרחש כאן לעינינו. קוזקים עם צלבי קרס וגרמנים עם סמלי צבא רוסיים (לאחר המלחמה נודע לנו כי הרוסים, שראינו אז, היו מחיל הגנרל אנדריי וולסוֹב, שעבר לצבא היטלר ונלחם בצבא ברית המועצות. והגרמנים, שעל כובעיהם היו מגל ופטיש, נמנו עם צבא הפלדמרשל פרידריך פאַוּלוּס, שניגף בקרבות על־יד סטלינגרד ועבר אל הרוסים, ובשם “חיל גרמניה החופשית” נלחמו בהיטלר).

כאשר הסתלקו הגרמנים שבטנקים הקטנים, הופיעו כעבור זמן קצר שומרינו, שצמחו כאילו מן האדמה, וצווחו: “הלאה, הלאה! המשיכו לצעוד!” בלית ברירה עשינו כפקודתם.

בינתיים החשיך. נכנסנו לצריפי עץ של מחנה כפייה עזוב. עייפים עד מוות צנחנו על רצפת העץ ונרדמנו.

למחרת לפני עלות השחר העירו אותנו למיפקד. חסרו אחדים. התרו בנו שוב והזהירו: “הבורח שייתפש יירה בו במקום. ואם לא ייתפש, יירה כל עשירי מביניכם. וזה בגלל שלא הקפדתם על כך, שחבריכם לא יעשו דברי ‘חזירות’ כאלה”. אך למרות האזהרה וההתראה נעדרו עשרות חברים, בשעה שיצאנו למחרת בבוקר להמשך הצעדה. הם עקרו קרשים מהרצפות ומעליית הגג והתחבאו שם. אסיר פולני חשש מפני העונש, שכל עשירי מהנותרים יירה, והלשין, וכיוון שהפקודה הייתה לצאת לדרך תיכף ומייד, ולמשמר הס.ס. לא היה זמן לחפש את המסתתרים, שפכו על צריפי העץ בנזין ממיכלים גדולים והציתו אותם. כפי שנודע לנו לאחר השחרור, הצליחו אחדים מן המסתתרים להינצל. פצועים אחדים שוחררו על־ידי הרוסים והם העבירום לבית־חולים. כמה מהם נספו, אין יודעים. המשכנו לצעוד ולגרור את העגלות. בלילות שכבנו ביערות ונרדמנו תחת מעטה השלג, שנפל עלינו. ובינתיים, בשעה שהיינו ישנים דחוקים זה לזה, כדי שיחם לנו, חשנו שהקרקע מתחתינו בוערת. התעוררנו וראינו, כי השמים הוארו בפנסי ענק כשמשות, ש“נתלו” שם בין העננים, והם האירו את כל הסביבה. נשמעו רעמי נ.מ. יריות מחרישות אוזניים. הם התערבבו ברעד אדיר ונורא של מאות מטוסים, שהפציצו את כל הסביבה.

ביום המחרת המשכנו לצעוד והופתענו למראה ערים שלמות ובתי חרושת, שנמחו מעל פני האדמה – הר גדול של הריסות ברזל ואבנים – בתים אחדים עוד המשיכו לבעור. משמר הס.ס. שלנו היה מעוצבן מאוד. על כל חטא קל־ערך ירו בנו. לפנות ערב הגענו לכפר, שנחרב בחלקו הגדול. נכנסנו לאורוות הכפר, פיזרנו תבן על הקרקע ושכבנו לישון.

הרעב הציק ולא יכולנו להירדם, אבל עייפותנו העצומה גברה. הלילה עבר לאחר עינויים קשים של חלומות – סיוטים. עם עלות השחר נשמעו שוב הקולות המוּכרים לנו – השריקות והצעקות: “הכל למיפקד… מיפקד!!!… מיפקד!!!” מנומנמים רצנו והתכנסנו. בשעת ריצה ניערנו את הקש מעל הפנים ומעל הבגדים והתייצבנו למיפקד. מנו אותנו פעם, פעמיים. נעדרו חברים אחדים. שמתי לב, כי אחי, שהיה אתנו, נעדר גם הוא. רצתי אל מפקד הס.ס. ואמרתי לו, כי החברים שוכבים בוודאי בפינות האורוות בתוך גושי התבן שקועים בשינה, והם לא שמעו, בלי ספק, את השריקות, הקוראות למיפקד: “המותר לי ללכת לחפש אותם ולהעירם?” מפקד הס.ס. מדד אותי במבט אכזרי מכף רגל ועד ראש, חרק בשיניו וצרח: “יש לך עשר דקות אם לא יופיעו חבריך תוך הזמן הזה, יירה כל עשירי מביניכם, ואתה תהיה הקרבן הראשון. הבנת?… רוץ, חפש אותם!…”

רצתי כמטורף אל האורוות וצעקתי: “חברה, הגיחו וצאו! יודעים, כי אתם נעדרים!” קראתי בשם אחי: “סרוליק, צא! המיפקד עכשיו! הס.ס. יודיעם, כי אתם נעדרים”. בינתיים הגיע בריצה נער גרמני, כבן עשר וצעק אל השומרים הס.ס.: “היהודים הסתתרו באורוותנו, הם כאן!… כאן!…” הצביע על האורווה. בשארית כוחותיי רצתי אל האורווה, שעליה הצביע הנער, וראיתי, כי אנשי ס.ס. הולכים בעקבותיי ורוביהם דרוכים לירייה. “חברה, רוצו, נוסו מהאורווה, הלשינו עליכם. השומרים מתקרבים אליכם, הם יירו בכל אחד מכם!… חושו, צאו ורוצו הנה, חושו!!!” והנה ראיתי את אחי רץ, הוא ועוד אחדים חשו לכיכר המיפקד. בינתיים הגיע משמר ס.ס. הם ירו לתוך האורווה. אחדים הגיחו זבי דם, אחדים ברחו לכיוון אחר, וס.ס. יורים בעקבותיהם. אחדים מהם הצליחו להגיע לכיכר המיפקד ולהתערב בין חבריהם. אחדים צנחו ירויים או פצועים קשה. חבר אחד, ליפשיץ היה שמו העמידו ליד הקיר, והמפקד ציווה לאיש ס.ס. אחד לירות בו. ידו של איש ס.ס. הזקן רעדה, ולא יכול למשוך בהדק הרובה. המפקד תלש את רובהו של איש ס.ס. זקן זה ורצח את ליפשיץ בירייה. אליעזר וולקוביץ' רץ. המפקד צרח אליו: "עצור! עמוד! עמוד! וולקוביץ' התנשם בכבודת ונעצר בפחד מוות ללא נשימה. המפקד דחפו אל הקיר וצרח: “אתם, ברנשים בזויים, לברוח אתם רוצים?!… אירה בכם ותמותו”. הוא הושיט את האקדח שבידו לקראת וולקוביץ' וירה. אבל באקדח לא היו כדורים עוד, הוא נקש ולא ירה. המפקד שלף רובה של איש ס.ס. אחר וכיוונו לירייה. באותו רגע הגיע המפקד העליון – ריטמייסטר דאַגנהאַרד מפקד של כמה מחנות (בתוך כנופיות הפושעים של ס.ס. היה זה אדם הגון). הוא הגיע באופנוע. כששמע את קול היריות וראה את החללים ואת הפצועים קשה, קפץ מעל האופנוע וצעק: “הכל, אבל הכל, דומו!” כל אנשי הס.ס. והאסירים עמדו דום. נשמעו רק גניחות הפצועים. מפקד הס.ס. רץ לקראת הריטמייסטר והודיע: אני מודיע, יהודים אחדים רצו לברוח ואנחנו השכבנו אותם (ירינו בהם ורצחנו אותם). הוא פנה וניגש לוולקוביץ', שעמד נרעש בפחד מוות ליד הקיר; הוא כיוון את הרובה ורצה להפעילו. הריטמייסטר צעק: “שקט! ציוויתי. הבנת?” מפקד המחנה העמיד פנים כלא שומע וכיוון שוב את הרובה לירייה. הריטמייסטר שלף את אקדחו, כיוון למפקד וצעק: “שקט! ציוויתי, זו פקודה גם לך! כאן לא יהיו שום יריות! הבנת?!…”

מפקד הס.ס. חרק שיניים והוריד את רובהו ולחש: “ארורים אתם, ארורים!” הוא הצדיע לריטמייסטר והסתלק.

כיוון שעמדתי קרוב לריטמייסטר פנה אליי ושאל: “מהן השטויות, שאתם עושים? אל תעשו מעשי אווילות חמש דקות לפני הסוף!” אני ניצבתי דום ואמרתי: “אדוני, הריטמייסטר, אני מודיע בהכנעה, החברים איחרו למיפקד משום שנרדמו”. באותו זמן קראתי לוולקוביץ': “אליעזר גש אל הריטמייסטר להביע לו את תודתך”. אליעזר רץ אל הריטמייסטר והתחיל… נובח ככלב – כי המילים נעתקו מפיו.

הריטמייסטר אמר: “ניחא. קברו את חבריכם המתים, ערכו תפילת קבורה… את הפצועים העלו על העגלות – אנו נאלצים להמשיך בצעדה!”

כרינו בורות וקברנו את חברינו. אמרנו קדיש. התייצבנו בשורות והמשכנו לצעוד.

* * * * *

לאחר השחרור הצגנו בתיאטרון הסטודיה “תיאטרון הקאצט” בברגן־בלזן את המערכון: “כך זה התחיל”. אותו וולקוביץ' צריך היה לשחק תפקיד דומה לזה, שחווה הוא עצמו ואני הייתי עד לכך, אך בקושי רב הצלחתי להדריכו למלא תפקיד זה.

הזיכרון מעבירני שוב לאותם ימי זוועה שלפני השחרור. אנו, בני המחנות (הפטלינגים – קראו לנו הגרמנים), שכבנו על מיטות הברזל, מורעבים, תשושים וסחוטים לאחר שנים רבות של סבל והיסחבות במשך חודשים במרש המוות. רבים נפחו בצעדה זאת את נפשם או נוֹרו בידי קומנדות הפינוי, שהלכו או נסעו בעקבותינו. סחבו אותנו ממחנה למחנה, אבל כל מחנה היה מלא אנשים ולא רצו לקלוט אותנו. כך עברנו אלפי קילומטרים בשלג, בגשם וברעב. מי שכוחותיו עזבוהו והוא צנח – נורה בידי אנשי “קומנדו הפינוי”. במחנה הכפייה “דוֹראַ” דחסונו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג, בשעה שהעיר הופצצה על־ידי האנגלים. הרכבה נעצרה, כי פסי הברזל נותקו. כך הביאונו עד ברגן־בלזן. לאחר שיחרורנו נודע לנו, כי הגרמנים זממו לדחוס את כל עובדי הכפייה באונייה ולהטביענו עמה בנהר אלבה.

גם למחנה ברגן־בלזן לא נתנו לנו להיכנס. מחנה זה היה מלא עד אפס מקום בעובדי כפייה חיים ומתים. השתוללה שם מגפת טיפוס נוראה. הכבשנים בערו יומם ולילה. ערמות מתים חיכו לתורן לעלות בעשן הארובות. לכן דחסו אותנו לקרקטיני הצבא הסמוכים.

אנו משתחררים

זה היה ביום א'. שכבנו מצפים, אולי יזכונו במעט מרק־מים חם. לפתע מענו קול יריות. צריפנו רעד. היריות רבו וגברו מרגע לרגע. במאמצים גדולים נאחזנו במיטותינו לבל ניפול. רעם מחריש אוזניים. השמשות התפוצצו ונופצו. נשמעו זעקות, גניחות: “אוי, אמא!… אוי, שמע ישראל!” אחדים מאתנו היו מוטלים בתוך שלוליות של דם. בתחילה חשבנו, כי הגרמנים דחפו אותנו בזדון לתוך קסרקטיני הצבא. כדי שיפציצונו האנגלים או האמריקנים וירצחונו, בהאמינם, כי במקום זה נמצאים אנשי הצבא הגרמני.

אבל אלה היו מטוסי גרמנים, הם הפציצונו, הנמיכו טוס וירו בנו. אמרנו: עתה הגיע הסוף המר. הם יחזרו הנה ויהרגונו. היינו מוטלים יחד עם המתים, נואשים, משלימים עם הקץ המר חיכינו…

לרגע נדם הכל. דממת אימים. אחר־כך רעם אחרי רעם מתותחים כבדים. ושוב דממת זוועה מעיקה. רבונו־של־עולם, מתי יגיע הקץ?!

השעה שלוש. טרטור ג’יפים וטנקים מחריש אוזניים. הרעש גובר והולך, הוא מתקרב יותר ויותר, והנה אנו שומעים קולות ברמקולים:

“בני הכפייה של כל האומות, הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם חופשיים!!!”

זמן רב שכבנו מוכי תימהון כמשותקים. לא היה לנו כוח לזוז ממקומותינו . ושוב שומעים:

“שארית הפליטה, בני אומות שונות! הצבא האנגלי כבש את המחנה. אתם משוחררים!”

עד היום איני יודע, מניין שאבנו כוח לצאת לחצר. לעינינו נתגלה קצין אנגלי בתוך ג’יפ ורמקול בידו (זה היה הקצין האנגלי דאֶריק סינגטוֹן). הג’יפ היה מוקף טנקים קטנים.

קולנו נשנק בגרוננו, כשראינו על אחד הטנקים חייל אנגלי, השואל ביידיש: "יהודים?… יהודים?… וכשגמגמו אחדים מאתנו וענו: “כן, יהודים”, בירך החייל: “שהחינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. והוסיף: "הו, אלי, הרי לפניי ראשוני היהודים החיים עוד… והוא התפרץ בבכי כילד קטן.

מכלייה לתקומה

… תהו ובהו וחשך על פני תהום… (בראשית א, ב).

חשוכים, חולים ומעונים, על ספו של המוות נמצאו בימי השיחרור של ברגן־בלזן, מעט “האסירים” היהודים הניצולים. קרן־תקווה קלושה חדרה אל תוך צריפיהם האפלים ולתוך לבותיהם המיוסרים; הלכך נצמדו לתקווה חרישית, לשחר חדש של חיים יהודיים. עברו כל מדורי התופת ההיטלרית של מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי בסקילה ומי בחניקה; ומה לא?… והנה זכו לשיחרור – אך כמה מהם זכו לכך?

כתינוקות המציגים ראשונה רגל מהלכת, היו מתנועעים אלה היהודים החולים־עד־מוות, אולם כבר נמשכו לתקומה החדשה, ואמנם, אך באה שבת ראשונה לשיחרורם התכנסו פליטי־המוות במגרש־המיסדר הגדול שבמחנה כדי לחוג ראשונה “עונג שבת” שלאחר השיחרור. שמחה עצומה מהולה ביגון עמוק, היתה שורה על פניהם של המעונים. עיניהם הדהות־הליאות והעגומות הבהיקו מפקידה לפקידה ונמשכו לחיים, וחזרו צנחו לעייפותן וליאותן.

שחרור ברגן־בלזן

הקהל הלך הלוֹך ורב, התרפקו זה על זה – כדי שייחם להם וישבו במעגל. פתאום נשמעה נהימת ניגון, וכבר מזמרים והכל מתלווים לה לזימרה, שירים בעברית וביידיש. ראשית הנאה היא ב“עונג שבת” של חירות.

אפלה ירדה לאטה, וכוכבים מהבהבים נראו ברקיע. חבורת צעירים ליקטו עצים והציתו אש לקיים מצוות “הבדלה”.

ליד המדורה הזאת, ששלהבתה הקרינה תקווה מרובה כל כך אל תוך לבותינו המסוגפים, קראתי את שיריי, שכתבתי זה מקרוב, ושעניינם כלייה ותקומה, הכרתי את הקצין היוגוסלבי, שמגן־דוד היה צמוד למצנפתו – מצנפת הצבא, הוא הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה). הוא, הרב הלפגוט עצמו, היה מאסירי היטלר ונשתחרר גם הוא זה־עתה, וליד המדורה של “עונג־שבת” נסך בנו בדבריו הנלבבים תנחומים, תוחלת והתלהבות לחידוש החיים היהודיים. הוא נטל מעם המדורה אוד בוער והבדיל ושר פזמון אליהו הנביא והקהל נסחף לשירתו, שירה – שסופה התנודדות האיברים ומחול. חולים, מתים־למחצה, שלדים וצללים של בני אדם שרים, מתנודדים ומחוללים להובים ונלהבים מסביב לאש המתלקחת לחיים מחודשים. תמונה זו לא תישכח ממני ומכל אשר חזו בה לעולמים.

[ יד החי קשורה ביד המת]

… עוד היתה שממה עגומה שוֹרה על מחנה ברגן־בלזן. המוות קצר קצירו מימין ומשמאל. את שלא כילה מלאך המוות, שקדו לכלות שומרינו, אנשי ס.ס. האונגריים, שעברו אל האנגלים, וסייעו למעשה־השחיטה. הם ירו ברבים מאלה, שנשארו בדוחק בחיים. קברות־ההמונים נגדשו. אלפים, שלושה אלפים, חמישה אלפים, עשרה אלפים בקבר. קברים, קברים. מבין רבבות, שזכו בקשיי־קשיים לשיחרור, רבים־רבים נפחו את נפשם או… נוֹרו. ואנו, שנשארנו חיים, גררנו את אחינו ואחיותינו המתים, כי לא היה בכוחנו לשאתם. היינו קושרים ידנו החיה ליד המתה ובאחרית־כוחותינו גררנום לקברות־ההמונים, ורבים מבינינו, בהגיעם לקבר־ההמונים, נפלו והוציאו את נשמתם המעונה. לא התרנו ידיהם, אלא הנחנום יחדיו לתוך הקבר.

אנו משוחררים ואיננו חופשים

ברובנו הגדול היינו חולים אנושים, לאחר שנות חיים במחנות לא היה בנו כוח לשמוח. השתחררנו ולא היינו משוחררים. לפי ההסכם בין האנגלים לבין הגרמנים נשארנו כלואים עוד מחשש התפשטות מגפת הטיפוס. אותם אנשי ס.ס. מאונגריה שמרו עלינו, בדיוק כמו בימי היטלר. מצב זה נמשך יומיים, עד שהאנגלים קיבלו את השילטון על המחנה.

ביומיים אלה נורו למוות שבעים ושניים יהודים ואחד־עשר לא־יהודים, שסברו, כי הם חופשים ורשאים לצאת מן המחנה לחפש מזון, או להוציא קליפות בולבוסים ממרתף המטבח (לפי הפרוטוקולים של הוועדה הצבאית האנגלית). דרישתנו להעמיד לדין את רוצחיהם לא נתקבלה.

אז נתארגן הוועד הזמני היהודי הראשון ובראשו ד"ר ניימן ורייזפלד. מעובדי כפייה הפכנו לדי־פי. מעתה נקראנו בשם חדש: “דיפיס”– קיצור המלים האנגליות “דיספלייסד פרסון” – מחוסרי בית. כל הקבוצות של שאר בני האומות (14 היו במספר), שנמצאו במחנה, קבלו מיד תמיכה וסעד משלטונות ארצם. רק אנחנו היהודים היינו ערירים – הפקר.

מתים רבים מאד היו מוטלים בערמות בכל מקום. האנגלים הכריחו את אנשי ס.ס. ואת מפקדי המחנה, הרוצח קראַמר, הידוע לשמצה (אחר כך נתלה), לקבור את המתים.

משלחת משלנו פנתה למפקד האנגלי של בלזן וטענה, כי אין אנו רוצים בביזיון המתים, כי אותן הידיים, שטבחו ורצחו את הקדושים, יטפלו בקבורתם– והם סולקו. את העבודה הקדושה של קבורת אלפי קדושינו קיבלה על עצמה קבוצת יהודים תשושים ובראשם הרב ד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה), רוו. א.הרדמן (רב מהצבא האנגלי), הרב ישראל אוֹלבסקי, והרב אברהם גוֹלדפינגר (בן־ישעיה).

אַפיזוֹדה, שידידי סיפר, דוחקת בי לדבר בה –הנה מה שמספר הרב צבי הלפגוט:

–… עייפנו מאמירת קדיש,שפתותינו היו נעות אוטומאטית,לומר קדיש בקול רם, שוב לא היה בכוחנו. כאילו ניטלה לשוננו, היו שפתותינו רוחשות בדממה. פעם אחת באה אצלי אשה פורכת אצבעותיה, מתייפחת ואומרת בקול בוכים ותחינה: עזור־נא לי, בתי יחידתי מתה עתה. אל אלהים, זכתה לשיחרור ולא עמד לה כוחה להוסיף ולחיות. אלהים רצה, כי תמות בידיי, בידי אמא. רבי, המבין אתה את גודל הזכייה? אבקשך, כבוד הרב, תנני לקבור אותה לפי דין ישראל בקבר מיוחד (מחמת מגיפת הדבר אסרו על כך האנגלים) ואדע, היכן טמונה בתי יחידתי.– האשה נפלה לרגליי ובכיה גבר. ובמלים, שחתכו את לבי, שאגה את שאגת מכאובה: רבי, הושיעני, הושע אם אומללה־מאושרה, שתדע קבר ילדתה יחידתה, ותהי זאת נחמתי האחת בחיי. – האשה בכתה חרש ואני החרשתי. אחר אמרתי לה בלחש: איכה נעשה כזאת? הלא כולנו אחים ואחיות; הכל התענו יחדיו. מתו יחדיו וייקברו יחדיו. אולם משנפל מבטי על האשה וראיתי את גודל צערה ויגונה, הוספתי: הלילה, אבוא עם חברי, הקצינים היוגוסלאַביים היהודיים, ואקברנה כרצונך. – האשה הביטה בי בעיניה, שהתנצנצו בהן שמחה ואבל, ופרשה בלי לומר מלה. ואני קראתי לחברי, ובאותו לילה עצמו, בשעה נאותה, הלכנו, אנו הקצינים היוגוסלביים היהודיים, אל הצריף, שבו היתה מוטלת הנערה המתה, נטלנו אותה, האם ליוותה אותנו בבכי חרש. הלילה היה ליל ירח הדור. בחורשה הסמוכה חצבנו קבר וקברנו את המתה. באילן קרוב חרתנו את השם ואת התאריך, וכרגיל ביקשתי לומר קדיש, אולם פתאום עיכבתני האם ונענעה נענוע־של־לאוו בידה לאמור: – אנא! חכה רגע קט! נפלה על הקבר וקראה בקול תפילה: אלהי אברהם, יצחק ויעקב, קבל תודתי על הזכייה הגדולה, שזכיתתני לקבור את ילדתי יחידתי כדין ישראל ובקבר מיוחד. אלהי, סלח לי על גודל חפצי ואני מבקשת מחילתן של כל אמהות ישראל, שלא זכו לכך.– היא התרוממה לאטה ובפנותה אלי אמרה: “רבי, אמור עתה קדיש”.

… החרשתי, כי דמעות חנקו גרוני ולא יכולתי להוציא מלה. כך עמדתי כמה רגעים, ואחר אמרתי בקול רם ובכוונה: יתגדל ויתקדש… כאילו אמרתי לבקש מחילה מעם כל אלה, שאמותיהם, אבותיהם, אחיהם, אחיותיהם הושלכו לקברי־ההמונים ושלא יידעו לעולם, היכן קברם של קרוביהם ושאריהם.

[ מימין לשמאל: הגנרל בריגדיר המופלא גלין יוז, ששחרר את ברגן־בלזן, אשתו גב' גלין יוז וסמי פדר]

58,000 היה מספרנו בשעת השחרור. 28,000 מתו כבר אחרי השחרור למרות הסיוע הרב של הגנרל־בריגדיר המופלא גלין יוּז הרופא הראשי הבריטי,ששחרר את בלזן. הקולונל הד“ר ג’וֹנסוֹן והצלב האדום הבריטי, רופאים שוויצרים מתנדבים וקבוצה גדולה של אנשי רפואה אנגלים – סטודנטים ובראשם הד”ר מייקל ג’ון – לחמו נואשות כדי להציל את החולים. במידה רבה הצליחו במשימתם. אילולא מאמציהם היה מספר החללים גדול לאין ערוך. הצלב האדום השבדי ובראשו הרוזן פוֹלקה ברנדוט העבירו לשבדיה ששת אלפים חולים לריפוי. שבעים ושניים מהם מתו בדרך. חולים רבים סירבו לנסוע. בשום אופן לא רצו להיכנס לקרונות הצלב האדום, כי בקרונות, המסומנים בצלב אדום, הובילו אנשי ס.ס. את קורבנותיהם לתאי הגזים.

מאבק במשחררינו מאתמול

הוקם וועד זמני שני מהחברים: הרב ישראל אוֹלבסקי, רפאל אוֹלבסקי, מהנדס אַלטר, פ. בלייך, דב לאַוּפר, רוֹזנברג, א.י. רוּסק, מ. שפיגלר ובראשו יוסף רוזנזפט רב־המרץ, ובסוף אפריל 1945 הוקם וועד זמני שלישי (פעל עד סוף ספטמבר 1945) מהחברים: יוסף רוֹזנזפט, יושב־ראש; ברל לאַוּפר, יצחק אייזנברג, ד“ר טיבּור הירש, ד”ר האַלינה גז’זש, ד“ר א. קליין, ד”ר הדסה בימקוֹ־רוֹזנזפט, הרב ד"ר צבי עזריה (הלפגוֹט), פאַוּל טרפמן ורפאל אוֹלבסקי. והתחיל מאבק במשחררינו מאתמול, ההנהלה האנגלית של המחנה סירבה להכיר בזכויות הוועד שלנו. אנו פולנים צ’כים, אונגרים, צרפתים, גרמנים וכדומה. ליהודי גרמניה המשוחררים סירבו לתת את הסיוע של “אוּנראַ”: הם גרמנים– יפנו איפא לראשי העיר הגרמנים שלהם ויבקשו עזרה.

אלפיים פולנים, וביניהם אַנטישמים רבים, קיבלו את תפקיד ההנהלה המשקית של המחנה על מיספר כפול פי עשרה של יהודים. המאבק להכרה בזכות הוועד שלנו לנהל פעילות תרבות יהודית עצמית היה קשה עד מאוד. ערעורנו הגיע עד למיניסטריון בלונדון, ואנו נחלנו ניצחון.

בחודש ספטמבר 1945 הוקם וועד מרכזי ראשון:

יוסף רוֹזנזפט (בלזן) – יושב־ראש; נוֹרברט ווֹלהיים (ליבק) – סגן יושב־ראש; ברל לאַוּפר (בלזן) – מזכיר כללי; ד“ר הדסה בימקוֹ־רוזנזפט (בלזן) –מנהלת מחלקת־הבריאות; קארל כץ (ברמן), שמואל וויינטראוב (בלזן) – מנהלי המחלקה הכלכלית; הרב ד”ר צבי עזריה (הלפגוט) (בלזן) – מנהל הרבנות; דוד רוֹזנטל (בלזן), פאַוּל טרפמן (בלזן), רפאל אוֹלבסקי (בלזן)– עוֹרכי העתון; סמי פדר (בלזן) – מנהל התיאטרון; רפאל אוֹלבסקי, פאוּל טרפמן, סמי פדר ודוד רוֹזנטל – מנהלי מחלקת התרבות; מ.ב. גוּטמן (בלזן); הרב י. מ. אולבסקי (צאַלה); ש. רוזנדורן (נוישטאדט).

במרץ 1947 נבחר וועד מיוחד לבלזן. הוא היה מורכב מנציגי כל המפלגות הפוליטיות ומיושב־ראש בלתי־מפלגתי:

יוסף רוזנזפט – יושב־ראש בלתי־מפלגתי; י.ל. גירשט – אגודת ישראל (אחר כך ל. איינהוֹרן); שמואל ווינטראַוּב – מזרחי (אחר כך ברנהוֹלץ); מ.צ. טייכנר – רביזיוניסטים; חיים פוֹסלוּשני – פועלי ציון שמאל; משה גוֹלדמן – מפא“י; י. פרידלר – ציונים כללים; גרשון כ”ץ – השומר הצעיר (אחר כך ש. בלוֹך); וועדת ביקורת: ל. איינהוֹרן, י.אוּרבאַך, י. טינסקי, מ. זוֹננבליק, י. כ"ץ, י. קוֹרננץ ונח רוֹזנפלד.

במקרה ניצלו ממוות בבלזן שלוש מאות ילדים יהודים, מגיל שלוש עד עשר. קשה ממש להבין, איך הצליחו להציל את הילדים האלה מציפורני הנאצים. מאה ושישה ילדים עלו אחר כך לארץ־ישראל והשאר היגרו לארצות שונות.

חיים יהודים חדשים התחילו תוססים ומתפתחים. הקימונו בתי־ספר לילדים ולמבוגרים, גימנסיה, בתי־ספר מקצועיים, רבנות, תלמוד־תורה, ישיבה, אוניברסיטה עממית. הופיעו עיתונים ביידיש, כתבי־עט, ספרים בעברית וביידיש. נוסדו: תיאטרון, מועדוני התעמלות, ספריות. קמו ארגונים שונים, בתי־דין, משטרה יהודית, כי לא הסכמנו להימצא בחסותה של המשטרה הגרמנית. הכניסה למחנה הייתה אסורה להם. לאחר מכן תרגלנו את חברינו כאנשים, המיועדים להימנות עם ההגנה בארץ־ישראל. ברגן־בלזן הייתה ל“מדינה יהודית” קטנה.

יהודים רבים חיו במחנות הגרמניים כלא־יהודים, אף לאחר השיחרור עוד חששו, שמא יכירום כיהודים ואימה היתה אופפתם. ברגן־בלזן שחררה אותם מן האימה הזאת והשיבה אותם ליהדות החופשית.

ואספר אפיזוֹדה קטנה על אחד מאלפי האומללים, שמצא את דרכו לברגן־בלזן וממנה יצא כיהודי בן־חורין.

ביום מן הימים בא יהודי ללהקת התיאטרון שבהנהגתי וסיפר לי, כי לא הרחק מעמנו נמצא מחנה פולני, כולו פולנים, ושם מצא ילדה יהודיה שניצלה בכוח ניירות אריים והיא התחננה, כי יוציאוה משם. הבאנו את הילדה אל המחנה שלנו, יידיש כמעט שלא ידעה עוד, קיבלנו אותה ללהקה שלנו והנה מה שסיפרה לנו:

…עם ראשית המלחמה הייתי בת אחת־עשרה. הורי הגיעו ועמהם ילדיהם לאחר רוב טלטולים בערים ובעיירות לוורשה, ומוורשה– לכפר קטן בסביבות לובלין. התחבאנו בכפר הזה ואני בתורת ‘שיקצה’ דאגתי לפרנסה, פעם אחת שבתי עם המזונות הביתה והנה נודע לי, כי בינתיים היה מצוד בכפר ואמי ואחי הקטן נורו, ואבי נשלח לטרבלינקה. – נדדתי נבוכה ומבולבלת בשדות, ביערות ובכפרים. כשנצטללה מעט דעתי, ואני רעבה ותשושה מרוב נדודים, קיבלתי עבודה כרועה אצל איכר".

וכאן נשתתקה הילדה ודמעות פרצו מעיניה. חשנו, כי דיבורה ניטל. השפלנו את ראשינו ושתקנו גם אנו. אחר הוסיפה וסיפרה: "פעם אחת ישבתי בשדה לבושה כ’שיקצה'. פתאום תקפוני געגועים עזים ופרצתי בבכי גדול. בלי משים פתחתי ושרתי את כל השירים היהודיים שידעתי: שירים, שאמא היתה שרה, ואף זמירות, שאבא היה מזמר. לא הבחנתי, כי לא־הרחק מסתתר מאחורי אילן נער־גויים קטן ומקשיב לשירי. הוא הלך אל הגרמנים והלשין עלי. הגיסטאַפו לקחתני ועינתה אותי עינויים נוראיים, נתנו לי שהות של חמש דקות, אם אתוודה, שאני יהודיה, לא יעשו לי כל־מאום, ואם לאו – יהרגוני. – שתקתי – לאחר חמש דקות לבשו שני גרמנים חגורם, נטלו רוביהם וציוו, שאלך לפניהם אל החורשה, כאן בא גרמני קשיש, ושני הגרמנים סיפרו לו את הכל, נענע בידו ואמר להם: ‘תנו לה ותרוץ לה, תחיה עוד ימים אחדים’…

יצאתי וצבטתי את ידי ולחיי: אני חיה? ואולי ירו בי?… אולם פתאום ראיתי את נער־הגויים הקטן, שהלשין עלי. החלטי לנקר את עיניו ויקץ הקץ, יירו בי. אבל הוא לא יראה עוד יהודים. אולם לפתע כרע לפניי הנער, הצטלב ובבכייה ביקשני, כי אמחל לו. לא ידעתי על שום מה, אך מחלתי לו, הוא היה מביא לי אוכל, היה שומר עלי ונעשינו ידידים טובים. פעם אחת בא וסיפר לי, כי באה פלוגה מיוחדת של גרמנים לחפש יהודים, את היהודים הנתפשים הם היו מענים תחילה ואחר ממיתים בירייה. ‘עליך, אמר, לעקור מכאן’, – ‘אולם איך?’ שאלתי, ‘אין לי ניירות, הריני אבודה’. הנער הלך ולאחר שעה חזר, הביא לחם, נקניק ותעודה, שגנב מילדה גויה שבכפר. פרצתי בבכי ונשקתיו. נטשתי את הכפר ושוב נדדתי מכפר לכפר. באשר השכמתי לא הערבתי, תמיד הייתי שרויה באימת־מוות, שמא יכירוני, תמיד הייתי נרדפת על־ידי נבלים ומלשינים, שהיו מקבלים בעד מסירת כל יהודי קילו סוכר. ובאחד הכפרים נתפסתי. וכשהראתי את תעודתי הפולנית, נשלחתי לגרמניה למחנה פולנים בתורת ארית ושם שחררוני האמריקאים. לאחר השחרור נשארתי במחנה הפולני, לא ידעתי, האם חיים עוד יהודים. סיפרו לי, כי את כולם שלחו לאַוּשוויץ ושם המיתום בגאַזים. – כבר חשבתי לשלוח יד בנפשי, כי למה לי חיים, באין יהודים. ביום מן הימים בא אחד לחפש קרובים, והכרתי בו, כי הוא יהודי, והתייפחתי לפניו, כי מרוב שמחה לא יכולתי לדבר… והוא שהביאני אליכם".

והנערה הזאת, מלה פרידמן, הצטרפה ללהקתנו, וביקוד־נפש למדה לרכוש לעצמה את לשונה, לשון יידיש ואת מהותה, מהות היהדות, שכמעט נשתכחו ממנה לחלוטין. היא שיחקה בתיאטרון יהודי, וסייענו לה להמשיך את שלשלת־הזהב של תרבותנו, שלא ניתקה אותה אף בימי צרה ומצוקה.

★

אחרי כן הגיעו אנשי הבריגדה היהודית ועזרו לנו ככל אשר היה ביכולתם. הם דאגו לספק לנו כוחות הוראה ומארגנים. תחילה “עלייה ב'”, שיצרה פרק הירואי בתולדות היהודים. מחנה החולים והמורעבים לא יכול לחכות עוד לעזרת הג’וינט, שהגיעה אלינו שלושה או ארבעה חודשים לאחר השחרור. באותה שעה תמך הג’וינט ביד רחבה בכל מקום בעולם.

[ הפגנות נגד החזרת מעפילי “יציאת אירופה” לגרמניה – יוסף רוזנזאפט נושא דברו למפגינים]

בברגן־בלזן הצטרפו אלינו שלושה אלפים פליטים יהודים, שחזרו מרוסיה. האנגלים לא נתנו להם זכויות של “די־פי” ןסרבו לתת להם מזון. תודות לג’וינט ולכל יהודי המחנות יכלו להתקיים גם שלושת אלפי היהודים האלה כשאר בני המחנות.

ברצוני להזכיר גם את ארגוני העזרה היהודיים האנגליים: ה“ג’וּאיש רליאף”, “היאָס”, “אוֹרט” ובמיוחד את הקונגרס היהודי העולמי. בסיועם התפתחו החיים היהודים החדשים. הסוכנות פיתחה עבודת־הכנה רחבה למען ארץ־ישראל, וכך התפתחו חיים יהודים לאומיים חדשים והיינו לחלק של העורף היהודי לתחיית ארץ־ישראל. מי אינו זוכר את פרשת “אֶקסוֹדוּס 1947”? מבלזן ודרך בלזן זרמו כל צעירי היהודים, שנקראו על־ידי ההגנה לבוא ולשחרר את הארץ. בלזן היא פרק מיוחד לרושמי קורות היהודים ולחוקריהם.

ב־26 באוקטובר 1945 רשם דוד בן־גוריון שבא לבקר את שארית הפליטה ביומנו של תיאטרון המחנות את המלים:

[ עם ישראל חי – ולנו תהיה הארץ. ד. בן־גוריון 26.10.45]

דווקא בברגן־בלזן חזה בן גוריון באמונת העם החזקה, כי “עם ישראל חי”. הרוב הגדול של שארית הפליטה מברגן־בלזן מצאו בישראל את המולדת שחלמו עליה, והשתתפו במאבק הנועז לתקומתה.

בישראל נטעו יהודי ברגן־בלזן את “יער בלזן” לזכרם של אלה, שלא זכו להשתחרר.

לאחר צעדת המוות, שנמשכה שישה שבועות, למרחק של אלפי קילומטרים בגשם, בשלג ובקור העז, שבו נספו רובם הגדול של חברינו מרעב ומקור, או נורו על־ידי משמר ס.ס. הגענו מספר זעום של אנשים קפואים למחצה וחולים למחנה הריכוז דוֹרה, ומשם שולחנו לתת־מחנה “אַלריך”.

בקאצט “אלריך” עבדו בהכנת הטילים וי־1, וי־2, שבהם הפגיזו הגרמנים את לונדוֹן.

במשך חמש שנות שהותי במחנות ריכוז שונים לא נתנסיתי בחוויות קשות ואיומות כאלה, כמו בימי שהותי הקצרה במחנה “אַלריך”.

אם חלה אסיר במחנה זה, רשמו על מצחו מספר והטילוהו לאחר מזה אל “שוֹנוּנגס־בּרקאַה” (צריף־ה“חסד”) יחד עם כל המתים, שהיו מוטלים שם, עד שהובלו לכבשנים לשרפה. יום יום מתו במחנה עשרות אנשים.

האם היה ב“אלריך” בית משרפות לגופות, איני יודע. אני לא ראיתי שם מיבנה של כבשן. מה שעיניי ראו היה הר עצום של מדרגות ועליהם מתים: שכבה של גזרי עץ ועליה שכבת מתים. ככל שההר גבה, קטן היקף ראשו, כמו בפירמידה. על פירמידות אלה יצקו נפט או בנזין והדליקו אותן, וכך דלקו או העלו עשן, כל עוד נשאר בהן רמץ…

ריח מגעיל עד להקאה התפשט על פני כל המחנה. ריח זה טלטל את המעיים שבקרבנו, ורבים היו מתעלפים. יום יום הוסיפו גזרי עץ ומתים, וההר היה עשן ובוער ללא הפסקה.

מי שלא “ארגן” לעצמו קופסת פח, לא קיבל את המרק שלו. בלילות, אם לא השגיחו יפה, לא שמרו על הנעליים, היו האוקראינים או הפולנים גונבים אותן. למחרת היו העשוקים מתהלכים יחפים ודשדשו בשלג ובקרה העזה למרחק של קילומטרים עד למקום העבודה, הלוך וחזור. אם שיחקה לך השעה, מצאת לך איזה סמרטוט לעטוף את רגליך היחפות. לא אחד מאתנו קפא לגמרי, או שקפאו רגליו ללא תקנה. את הקפואים העבירו ל“שונונגס־בראקה”. שם הדביקו על מצחו פתק ועליו מספר, ולאחר יום או יותר מאוחר הגיע לפירמידה.

עבדנו בשלוש קבוצות, בשעה שקבוצה אחת עבדה, היו חברי הקבוצה השנייה במיטות. משיצאה משמרת אחת, הייתה המשמרת השנייה נכנסת. ישנו מעט. עבדו לא יותר משמונה שעות ביום, אבל אם נצרף יחד את זמן סידור המיטות (התרחצו לעתים רחוקות, כי תמיד היה מחסור במים), זמן קבלת המזון הדלה, זמן המיפקד, וכן זמן ההליכה של קילומטרים אחדים לעבודה וזמן החזרה ממנה ושוב מיפקד, הרי נמשך אז יום העבודה 14 ואפילו 16 שעות ויותר.

במחנה זה היו אסירים בני אומות שונות שבאירופה. היהודים סבלו כפליים. הציק להם המישמר הגרמני. גם האוקראינים והפולנים לא הרפו מהם. היו ביניהם גם רוסים לבנים וצוענים. האחרונים התייחסו אלינו כאל חברים לצרה, כי גם הם היו אסירי הקאצט. לעומתם האוקראינים והפולנים ברובם הגדול אנטישמים מובהקים. והיו מענים את היהודים ויורדים לחייהם. אף־על־פי שהם עצמם לא ליקקו דבש כמונו, דימו בנפשם לחשוב, שהם יותר מיוחסים מאתנו, כי מוצאם הוא ארי.

עבדנו¹ יומם ולילה. אפילו ביום ראשון. למזלי היה הקאַפוֹ (ראש הקבוצה) שלי צועני – בחור הגון. שמו פטר (פ' סגולה). כיוון ששמע, כי החברים קראו לי פדר, חשב, כי גם אני נקרא פטר ולכן חס עליי קצת.

עבדתי יחד עם סטודנט מרוסיה הלבנה. הוא היטיב לדבר גרמנית. כי אמו הייתה ילידת ריגה. היה לי נעים מאד לעבוד אתו בצוותא. בלחש שוחחנו בענייני ספרות ובמיוחד על אמנות: ציור, תיאטרון וכדומה. הוא שמח, כי יש לי ידיעה על האמנות הרוסית ובמיוחד על התיאטרון. שוחחנו על סטניסלבסקי, טאַירוב, מאירכוֹלד, גראַנוֹבסקי, “הבימה”. כל השיחות היו בשעת העמסת הקרוניות בטיט או באבנים.

בקרבת מקום מאתנו עבד פולני. חרה לו מאוד, שהבילוֹרוּס משוחח עם ז’יד. כל חצי שעה היה רץ ומלשין עלינו, כי אין אנו עובדים, אלא רק מדברים. לא פעם הולקינו בגלל הלשנותיו. אנו קיללנוהו ואיררנוהו.

פעם ביום א', כשיצאנו לעבודה, ראיתי קבוצה גדולה של אסירי מחנות והפולני המלשין צוררינו עמהם. על ידו צועד “גוי” תמיר, בלונדיני והוא מחרף ומגדף את הפולני באבי אבותיו. כל ה“תוכחה” משפת העולם התחתון ניתכה על הפולני. אני והרוסי הלבן סחבנו באותה שעה קרונית עמוסה טיט. נתעורר בי רצון לגשת לאותו גוי בלונדיני תמיר ולנשקהו. אך מי יודע, אולי גם הוא אנטישמי. אך התנחמתי בראותי את התנפלותו על הפולני הארור, שגרם לי לא פעם כאב לב, וחשתי רחשי אהבה לבלונדיני. נדמה היה לי, כי הוא רב את ריבי וחירף את מחרפי.

לאחר זמן נודע לי, כי שמו פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוגלה למחנה יחד עם עוד בחורים פולנים אחרים לאחר מרד ורשה.

בבוקר אחד הלכנו למיפקד. להפתעתנו ראינו, כי כל בני המחנה ניצבים בשורות, ואיש אינו הולך לעבודה. הפקודה הייתה: “היכון למרש ולצאת. המחנה ייסגר!”

צעדנו מן המחנה ושמענו יריות תותחים, שהתקרבו יותר ויותר, וקולותיהם גברו. דחסו אותנו לקרונות של בהמות והובילונו להמבורג. בהמבורג נעצרה הרכבת, כי באותה שעה הפציצו האַנגלים את המבורג ופסי הרכבת נותקו. אחר כך הובילונו מהמבורג לברגן־בלזן. לאחר השחרור שמעתי, כי התכוונו לדחוס את כל האסירים באונייה ולהטביעם יחד עם האונייה בנהר אֶלבה, בדיוק כמו שעשו לפני ימים אחדים לטרנספורט אחר של אסירים.

בסוף מרץ הגענו לברגן־בלזן. המחנה היה מלא מפה אל פה בחולים אנושים. השתוללה שם מגפת הטיפוס. ולא היה שם עוד מקום לאלפי האסירים, שהגיעו ממחנות שונים. לכן דחסו אותנו לקסרקטיני הצבא שבמקום.

ב־15 באפריל 1945 שחררונו האנגלים משם. מיד לאחר השחרור תפשו צעירים יהודים בתים ריקים והכניסו אליהם אך ורק יהודים, כדי לנשום קצת לרווחה ולהיפטר מחברת האנטישמים. אני נכנסתי לבית אחד עם חברים יהודים אחדים. פתאום ראיתי את הגוי הבלונדי, התמיר ממחנה,“אַלריך”, נדחף גם הוא לאותו בית, והוא פונה אליי ביידיש: “חבר, היש כאן מקום בשבילי?” הדברים נעתקו מפי… אך כיוון שבבית זה לא היה עוד מקום פנוי, הלך. זמן רב לא ראיתיו. כחודשיים לאחר השחרור, בימי ראשית התארגנות הסטודיה הדראמטית היהודית בברגן־בלזן, באה אלינו הפסנתרנית בּבקה וידוּצ’ינסקי מהעיר שאַוול שבליטה ונצטרפה כחברה בסטודיה. באחת החזרות הצטרף אליה החבר שלה. אני מעיף מבט – לפניי ה“גוי” הבלונדי ממחנה “אַלריך” – פאַבל קוֹלוֹדזייצ’יק. הוא מושיט לי יד ומציג עצמו: פאַבל טראַפמן, ויותר נכון – פנחס טראַפמן. הזכרתי לו את המעשה במחנה הקאַצט “אלריך”. הוא סיפר לי כי נמנה עם תלמידי הסמינר לרבנים בוורשה בשם תחמוני. הוא גם סטודנט האוניברסיטה בווילנה. היה במחתרת בצד הארי. אחרי מרד ורשה הוגלה למחנה ריכוז. התיידדנו והיינו לידידים טובים ונאמנים זה לזה. כיום מתגורר פאַוּל טראַפמן ואשתו בבה במונטריאול בקנדה. הוא סופר יידי, מורה לעברית ומנהל הספרייה העממית היהודית במונטריאול.

(תמונה מחיי המחנה מייד לאחר השחרור)

זה היה בברגן־בלזן, זמן קצר לאחר השחרור. מחלת הטיפוס השתוללה. אנשים, שכוחותיהם הותשו משנים רבות של רעב וסבל, נפלו כזבובים. רבים נורו למוות על־ידי אנשי המשמר של ס.ס. האונגרים, וזה לאחר שהשלטון על המחנה עבר לידי האַנגלים.

קברות ההמונים ועליהם הכתובות “פה נקברו כמה וכמה אלפי חללים” נתרבו מיום ליום.

אז החליטה ההנהלה הצבאית, האנגלית, הזמנית להקים על כל שטח המחנה “ברגן־בלזן” בית־חולים. את ה“בריאים” הושיבו במשאיות צבאיות והעבירום למחנה חדש בציללה, מרחק עשרים ק"מ מברגן־בלזן.

זה היה עוד לפני סיום המלחמה. הרעב במחנה החדש היה נורא. לכן חיפשו דרכים כיצד להתגנב ולצאת מן המחנה, כדי ל“ארגן” מאי־שם מזון: פת לחם או שני בולבוסין, או כמה קלחים של לפת. פעמים רבות פנו והלכו לצריפי הצבא הבריטיים והאמריקניים. הכניסה לאזרחים שם הייתה אסורה בהחלט. לוחות עם כתובות הזהירו: “כאן יורים בעבריינים”. ובכל זאת היו מתגנבים וחודרים לשם ומבקשים מהחיילים, שיתגלגלו רחמיהם ויתנו פת לחם, קופסת שימורים ואפילו טבלת שוקולד. לא פעם קרה, שאסירים הקריבו את חייהם בפעולה זו. אם היו למישהו סיגריות והוא סבל ממחסור במזון, היה מביא את הסיגריות לכפר ומקבל תמורתן מהאיכרים: לחם, בולבוסין, שעועית, סלק… כך נאבקו בני האדם בחירוף נפש כדי לשבור את הרעב המציק.

אצלינו בבית נהגו במנהגי הקיבוץ. מי ש“ארגן” לו חומרי מזון, מסר אותם למטבח המשותף. את הבולבוסין, השעועית והסלק שמו בדלי גדול ובישלו מרק לכל בני הבית. אנו קראנו למרק בשם זלזול – “יוּשקה”. אבל לא תמיד הצלחנו ל“ארגן” וסבלנו חרפת רעב… ביום קשה כזה, עת הציק הרעב עד כאב לב (פרט לשני בולבוסין לא היה לנו כלום), ביום כזה הביא אחד החברים ארנב לבן מהכפר. ארנב לבן חי!… מה גדלה שמחת החברים!

– עתה יבשלו מרק יוּשקה ממש, עם כל מיני מטעמים וגם נתחי בשר בתוכו.

חברנו ה“טבח” התחיל לטפל בעניין. החברים החלו ממטירים עליו עצות, כיצד יש לבשל את מרק־היוּשקה. חבר אחד מיוצאי אונגריה יעץ בלשונו הדומה לגרמנית:

– אבל, אדוני, אני מבקשך, צלי ארנבת עליך להכין. זה מאכל־מטעמים, אני אומר לך, זה מאכל תאווה.

שני צועק: – מה לך צלי ארנבת, לכל הרוחות?! יושקה עם בשר תבשל וחסל!

החבר מאונגריה מסמיק מהתעצבנות ועונה בקול רם יותר:

– אבל, בבקשה ממך, אדוני, מה ידוע לך על צלי ארנבת?… ובשעת מעשה הוא מתלקלק. וכאן התערב חבר שלישי:

– מה? לעשרים איש אתה רוצה להכין מארנב קטן זה צלי אר־נ־בת?! יוּשקה ורק יושקה צריך לבשל.

טענות לכאן ומענות לכאן. סוף סוף נמנו וגמרו: יוּשקה לכל החברים, כי מים, ברוך השם, יש לנו. כל הקהל התכונן לסעודה.

ה“טבח” קיבל על עצמו את הפיקוד. התחיל לקלוף את הבולבוסין. אחדים יצאו ל“ארגן” עצים להסקה. בינתיים שיחקו אחדים מן החברה בארנב הלבן. הוא התרגל מהר לאנשים. היה מקפץ, מנתר ומתקרב לכל אחד ואוכל מידו של אחד עלה, מידו של השני קצת עשב. איני יודע מי וכיצד פתאום החלו לקרוא לארנב: “יוֹנלה” ודיברו אליו בלשונות שונות – יידיש, פולנית, אונגרית, יידיש מגורמנת: “נאַ נאַ נאַ יוֹנלה – קח עלה, התקרב אליי!” “חוֹדז טוּטאַי”, או – “יוֹנהשי, בוא, יונתי, אכול משהו”… ויונהלה היה מקפץ מאיש לרעהו, כראוי לארנב צעיר.

הבולבוסין כבר נקלפו. הדלי לבישול המרק גם הוא היה מוכן ומזומן והחברה כבר הדליקו את התנור… פשוט – נפלא! יונהלה מנתר בינתיים מסביב בשמחה רבה והחברה נהנים ממנו מאד. עד… שה“טבח” נתן פקודה לחיים, ששיחק במקרה באותה שעה עם יוֹנהלה.

– חיים, קח את יונהלה וברך עליו על השחיטה, ככתוב. הכן אותו. והביאהו אליי. את שאר העבודה אעשה בעצמי. חיים לוטש את עיניו ל“טבח”, נדהם: – מה פתאום אני?… אתה הטבח ועליך לחסלו…

“הטבח” עונה לו מניה וביה:

– אין אני יכול לעשות הכל בעצמי. לאכול אתם כולכם רוצים, אבל לעזור במשהו – מסרבים. הוא פונה לחבר אחר:

– משה, במחילה מכבודך, קח את יוֹנהלה ו“סדר” אותו, פשוט את עורו והביאהו אליי.

משה ישב באותה שעה בקרן זווית ותיקן את מכנסיו הקרועים. הוא שתק, כאילו אין הדברים מכוונים אחיו. הטבח מתמלא חימה וצועק: –משה, האם לא שמעת? עוד לא עשית היום שום דבר. לאכול אתה רוצה?… אז קומה, קח את יונהלה, אני אומר, הכן אותו פשוט את עורו.

משה מפסיק להטליא את מכנסיו הקרועים, מיישר את המשקפיים ותולה מבט של תמיהה ב“טבח”.

– מה־ה?… עלי לסדר את יוֹנהלה?… כלום אני שוחט?, או… קצב? אני חייב להמית את יוֹנהלה? איני מסוגל לראות דם שפוך… כשאני רואה דם, אני מתעלף מייד. מה אתה רוצה, שאתעלף? והוא חזר להטליא את מכנסיו.

ה“טבח” מתבונן סביבו נואש וצועק:

אם אף אחד מכם אינו רוצה לטפל ביוֹנהלה, מוטב שתבשלו אתם את היוּשקה. ומשהבחין מן הצד בחבר ברלה, פנה אליו והתחנן:

– ברלה, מחמדי, אני מבקשך. קח את יונהלה והכן אותו לבישול. ברל מתחייך ועונה לאט לאט, מתון מתון, מלה במלה:

– אין אתה צריך לבקשני. הכן אתה את יוֹנהלה ואני אבשל את היוּשקה… – ומשנתמשך הוויכוח, מי חייב לטפל ביונהלה, הוחלט סוף סוף, שיש להטיל גורל. הכינו עשרים פתקים קטנים. על אחד מהם רשמו “יונהלה”. מי שיוציא בגורל פתק זה, הוא יטפל ביוֹנהלה.

המתח, בשעה שכל אחד שלח את ידו להוציא את הפתק, היה רב מאד. ומשהוציא חבר פתק חלק, קפץ ורקד משמחה. בינתיים הלך מספר הפתקים והתמעט, והמתח הלך וגדל. והנה שלף יצחק פתק. יצחק היה האיש, ששיחק יותר מכל החברה ביוֹנהלה, הוא גם זיכהו, כנראה בשם יונלה, אוליי משום שהארנב היה חביב ונוח כיוֹנה תמה ועורו היה לבן. יצחק פתח לאט לאט את הפתק המגולל ואז ראו הכל את המלה, ומפי הכל פרצה הקריאה: “יונהלה”!!!" – יצחק החוויר וקרא: “איני רוצה יוּשקה!!!” נחפז ויצא מן הצריף. קמה מהומה גדולה וקריאה:

“אבל העצים יישרפו! צריך לשחוט מייד את הארנב!”

– לארנב אתם משתוקקים, ארנבים ממלאים את ראשיכם! האם הארנב כשר?! “צלי ארנב טעים לחך!” לזלול הכל רוצים, אבל לא לעשות משהו… התרעם ה“טבח”. פתאום הסתובב בחפשו את הארנב וזעק:

היכן יוֹנהלה?!

באמת, היכן יוֹנהלה? – ענו לו חבריו כולם בשאלה.

בשעת הרעש והוויכוחים נבהל, כנראה, יוֹנהלה. הדלת היתה פתוחה והוא נשא את רגליו ויברח. חפשוהו היום, חפשוהו מחר, יוֹנהלה נעם ואיננו. מהבולבוסין הקלופים בישלו אמנם מרק־יוּשקה, וכל אחד אכל את המרק ולבו שמח בקרבו, כי יונה נמלט… רק החבר מאונגריה נאנח:

– אח, רבותיי, מה אתם יודעים על צלי־ארנב?

זה קרה בברגן־בלזן בערב, בחורף הראשון שלאחר השחרור. הפעם היה החורף חריף וקשה. רוח עז נשב, שרק בארובות, על החלונות מעטה כפור נוצץ, על העצים הערומים נתלו נזמי כפור. נעים היה אז לשבת בבית. התנור להט באור יקרות. גזרי העצים השמיעו פיצוצים קלים בהתפשט בהם הלהבה. נוח וטוב היה בחדר הקטן, שבו גרתי אז.

ישבתי מול התנור, התחממתי, קראתי ספר. היתה זו אותה הנאת מנוחה, שרק איש כמוני יכול לחוש בה לאחר חמש שנים במחנות.

נקישה קלה על הדלת הפסיקה קריאתי. הדלת נפתחה לאט ונכנסה אשה. קשה היה לקבוע בת כמה היא. נראתה צעירה, אך הנה שונו פניה, עייפות ויגון השתקפו בעיניה. היא ניצבה על־יד הדלת נבוכה, הסתכלה בי ואמרה:

– סליחה, אולי אני מפריעה.

היא לא יכלה להוסיף עוד, שפתיה ריטטו, דמעות בצבצו מעיניה.

– שבי, בבקשה, הפסקתי את שתיקתה, התחממי והירגעי. במה אוכל לעזור לך?

היא נתיישבה לאט ובו ברגע קפצה ממקומה, כיסתה את פניה הלוהטים בכפות ידיה ודיברה כאילו אל עצמה:

– לא, איש לא יוכל לעזור לי.

שוב התיישבה על הכיסא וסיפרה:

– מוצאי מאונגריה. הוריי החסידים היו סוחרים עשירים. אני, בתם היחידה, למדתי רפואה, עבדתי… ואז באו הגרמנים. מחנה כפייה…– לאחר הפסקה קצרה – מינו אותי לרופאת נשים בבית החולים של המחנה. אלי! על מה ולמה הייתי רופאת נשים?…

היא נאלמה דום, התבוננה סביבה, חיפשה את הדלת ופנתה לכיוון היציאה.

אולי תשתי משהו? – ניסיתי לעכב אותה.

היא זרקה בי מבט, הניעה ראשה לשלילה והמשיכה:

איני יודעת, אם שמעת, כי נשים הרות שולחו מיד לתאי הגזים. רבות מהן הצליחו להעלים את מצבן. הן היו מתעלפות במקום עבודתן, וכשהבחינו בכך אנשי ס.ס, שילחון מייד לכבשן. אחדות מהן הובאו אלי, למחלקת החולות, על־ידי חברותיהן. הן התחננו, נישקו את ידיי וביקשו שאציל אותן. אבל כיצד?… הרי אסור ללדת כאן. כל אחת מהן הפילה תחינתה לפניי – הציליני! הרי אני כל כך צעירה, עזרי לי…

לבי נקרע לגזרים, הוי, אלי!… והשמים, היש בהם אל? היכן הוא? היכן אבות אבותיי הרבנים? איפה נביאינו, ומשיח איהו? אם משיחם של היהודים איננו, היכן משיחם של הגויים? הלא הוא הטיף לאהבת הבריות… אהבה של אדם לרעהו… האדם היכן הוא? האם קיימת אנושיות?

– כיצד אוכל לעזור לכן, הייתי אומרת להן. אם את חפצה חיים, אסור לו לתינוקך לחיות…

אשה אחת זרקה עלי מבט איום. להיאנח היה אסור. בדומיה, כחיה פצועה ייללה, וכשגברו יללותיה סתמתי את פיה בכוח, כדי שלאנשי ס.ס. שמאחורי חלוני לא יגיע קולה. – שתי ידיים אלו – פירשה ידיה הצנומות והרועדות והתבוננה בהן בשאט נפש – בשתי ידיי אלה קיבלתי את הילד והחנקתיו!… אבל פתאום הוציאה האשה את המטפחת מפיה הסתום וצווחה: – רוצחת, החזירי לי את ילדי! נחלי זיעה כיסו אותי. בשארית כוחותיי סתמתי את פיה. היא פרצה ונשכה את ידי עד זוב דם. צנחה והתמוגגה בבכי. מיהרתי והזרקתי לה משהו להרגעה והיא נרדמה. את הוולד ארזתי בנייר והסתרתיו מאחורי הצריף. האם ניצלה. אבל לכמה זמן?

כך החנקתי במו ידיי עשרות ילדים יהודים. אני! לא נאַצי – במו ידיי היהודיות. ריבונו־של־עולם! מדוע בחרת בי להיות רוצחם של הוולדות היהודיים? אבל, לא! הם אינם מתים. אני רואה אותם בכל מקום. באשר אלך ובאשר אעמוד, אני רואה אותם הן ביום הן בלילה. איני יכולה לישון ואיני יכולה להיות ערה. את צעקת חייהם הראשונה חנקתי. אני… אני… התייפחה. ועתה אוזניי מלאות בצעקותיהם של כל אלה שרצחתי. אני נרדפת ממקום למקום. איני יכולה לשמש כרופאה. חלמתי להיות לעזר לבני אדם, לקלוט את צעקת החיים הראשונה של היילוד. עתה אני יראה ומפחדת, פן יחנקו ידיי את הוולד הרך, ברגע שאגע בו.

– סלח נא לי, על אשר סיפרתי לך כל זאת. אולי ייקל לי קצת. ושוב מיררה בבכי.

נאלמתי דום, חשתי, כי עיניי מתלחלחות. דווקא ברגע זה נשמע מעבר למחיצה בכי של יילוד. האשה נתרה ממקומה, תפסה בידיה את ראשה, סתמה את אוזניה ופרצה החוצה בריצה והשאירה את הדלת פתוחה.

רוח חדה פרצה לביתי. יצאתי החוצה. את האשה לא הוספתי לראות עוד.

הם היו ארבעה, כשנכנסו לבית הדין – אשה ושלושה גברים. נשמע בכי שקט, שנדם לפתע. על בית הדין העיקה דממה של תוגה וצער.

הרב פנה לאשה ולשלושת הגברים וביקש אותם לספר על מה שקרה להם. האשה מחתה את דמעותיה, פתחה ואמרה:

בסוף הקיץ 1939 היה יום כלולותי עם בחיר לבי אברהם. אנו הכרנו זה את זה מילדותינו. שכנים היינו. אהבנו מאוד זה את זה. צעירים היינו ומאושרים, אך לא לאורך ימים –העירה בצער – פרצה המלחמה. בעלי גויס ונשארתי לבדי. מאז לא ראיתיו עוד.

הגרמנים כבשו את העיירה. אותי ונשים יהודיות אחרות הגלו למחנה כפייה בגרמניה. בכל שבעת מדורי הגיהנום ההיטלרי עוניתי וסבלתי, עד ששוחררתי בברגן־בלזן, ואני חולה אנושה. עוד בהיותי חולה ותשושה ממחלת הטיפוס, התחלתי לחפש את בעלי ובני משפחתי. נדדתי ממחנה למחנה, שבהם היו יהודים עובדי כפייה, שאלתי וחקרתי, אוליי ראה מישהו את בעלי.

החיפושים נמשכו שבועות וירחים. זמן רב עבר, ולי אבדה כל תקווה למצוא אותו. הייתי רצוצה וערירית.

באחד הימים החלטתי לעלות לארץ־ישראל. לאחר מאמצים וסבל רב הגעתי בעזרת הבריגדה היהודית לארץ־ישראל.

בארץ הצטרפתי לאחד הקיבוצים וקיוותי להתחיל בחיים חדשים. חשבתי, כי חיי הקיבוץ יהיו לי למזור וירפאו את פצעיי. בקיבוץ הכרתי בחור חביב. התאהבנו זה בזה וביום בהיר אחד אמר לי:– חנהלה, אני אוהב אותך מאוד, ברצוני לשאת אותך לאשה.– שמעתי ופרצתי בבכי: – חיים גם אני אהבתיך בכל לבי – אמרתי– אבל אינני יכולה להינשא לך.– חברי עמד נדהם בשמעו את דבריי.

– מדוע, חנהלה מדוע?

– יש לי בעל. נשואה אנכי – עניתי וסיפרתי לו את כל קורותיי. החלטנו לפרסם מודעה בעיתון בזו הלשון: "אנו מחפשים עדים, שהיכירו את אברהם שטיינגרין מבנדין (פולין). כל היודע על מקום הימצאו, או האיש הנכון לאשר, כי אברהם איננו עוד בחיים, מתבקש לפנות לאשתו חנה שטיינגרין בקיבוץ המאוחד.

הופיעו שני עדים – חבריו, שהתגייסו יחד אתו, והעידו שראו, כי יהודים רבים נורו בעיירה וביניהם גם בעלי. הם ראו אותו מת בין כל החללים. עם העדים פנינו לרבנות ולאחר זמן קצר נערכה חתונתנו, עכשיו כבר לא הייתי גלמודה. הגורל זימן לי בעל יקר, ידיד נפש וחבר מסור. בזכותו נשכח מלבי הגיהנום ההיטלרי, שנתנסיתי בו.

שנה לאחר הנישואין ילדתי בן. היינו מאושרים. עד… ביום בהיר אחד דפק מישהו על דלת ביתי ונכנס גבר… לא הכרתיו מיד, אבל כעבור דקות ספורות קראתי, כאילו לא בקולי: “אברהם!!!…” והתעלפתי.

מאד מאד אהבתי את אברהם ולא יכולתי לשכוח אותו. אבל כיום, אלי, הריני אוהבת גם את יצחק ואת ילדי… מה עלי לעשות עכשיו? מה לעשות? אני שוב שבורה ורצוצה. זרם דמעות פרץ מעיניה והיא התמוגגה בבכי.

דומייה כבדה העיקה על בית הדין. הרב שיסע את הדממה:

– העד, משה שטיינמן, הלך אשתקד לעולמו. יקום העד השני, חיים קליינר, יבדל לחיים ארוכים, ויספר מה ידוע לו.

חיים קם, השתעל רגע ופתח בסיפורו:

– משפרצה המלחמה, היינו חייבים, אברהם ואנכי, להתגייס לצבא. שנינו השתייכנו לאותה פלוגה. הרכבת, שנסענו בה, נעצרה בשל מהומות ימי המלחמה, ונאלצנו ללכת ברגל יחדיו או לנסוע בעגלות. כשהגענו למקום המיועד, כבר יצאה פלוגתנו לדרכה. אצנו להשיגה. אבל הגרמנים השיגונו, בשעה שהשתלטו על העיירה שאליה הגענו.

הם כבשו את העיירה בסערה, שרפו את בית המדרש ואת בית הכנסת, ערכו טבח ביהודים. באותו יום, בשעת המהומה הנוראה, אבד חברי. אני התחבאתי בתוך העשבים הגבוהים בשדה. כשנרגע הכל סביבי, יצאתי. עברתי כברת דרך ונפלתי בידי גרמני יחד עם עוד יהודים, שנתפסו כמוני. נאלצתי לכרות קברים לחללי היהודים, שהביאום מדי כל שעתיים.

מאוחר בערב הובאו בעגלה עוד קורבנות. כאשר הורדו החללים והונחו בשורה על הקרקע, הכרתי ביניהם את חברי אברהם. כשירד הלילה, פקדו הגרמנים לא לנגוע במתים, ובשעה שבע בבוקר עלינו להגיע למקום, וכל מי שייעדר, ירה יירה.

בלילה הצלחתי להימלט מהעיירה. נדדתי והסתתרתי ביערות ובעיירות, עד שנתפסתי שוב בידי הגרמנים והוגלתי למחנה כפייה בגרמניה. אחרי המלחמה שוחררתי ועליתי ממינכן לישראל.

כשקראתי בעיתון את המודעה, הלכתי, כמובן, והעדתי על מה שראו עיניי ועל חוויותיי בימים ההם. העד סיים את דבריו, חזר וישב במקומו.

לאחר הפסקה קצרה פנה הרב אל אברהם:

ועכשיו קום אברהם, וספר לנו, איך קרה הדבר.

אברהם שתק רגע, והחל בסיפורו:

– באותו יום חיפשנו, חברי ואני, מקום סתר. אבל הגרמנים תפשו אותנו ועוד קבוצת יהודים. הצלחתי להתחמק מהם וברחתי. הגרמנים הבחינו בדבר וירו בי בריצתי. הם פגעו ברגלי ונעצרתי. אז קרב אלי גרמני וחבט בי בקת רובהו. חשכו עיניי וצנחתי. כשהתאוששתי, חשתי כאב חזק, צמרמורת תקפני, רעדתי מקור וקדחתי. לשוני יבשה, צימאון חזק הציק לי וכל גופי להט. גנחתי מכאב ולא הצלחתי להיזכר, היכן אני וכיצד הגעתי למקום.

הירח עלה. באורו החיוור ראיתי, כי על־ידי מוטלים עוד אנשים. נדמה היה לי, שהם שקועים בשינה עמוקה. לאט לאט שבה אלי רוחי וכוח זכרוני חזר אליי. מבטיי נתקלו במצבות – ונתברר הכול.

דומם קמתי ובצליעה הגעתי לכפר סמוך. שם הסתתרתי יומיים ולילותיים בתוך אסם. כשרפה כאב רגלי, הגעתי במאמצים רבים בלילה השלישי ליער. גרגרי היער היו מזוני. אחר כך המשכתי בנדודיי. הגעתי לבית יהודי בעיירה. שם חבשו את רגלי. נחתי קצת, השגתי לי צידה לדרך ובלילה יצאתי שוב לנדודיי– “לך לך”… טולטלתי בדרכים רבים ובאתי לגבול הרוסי– אל נהר בוג. צלחתי את הנהר, אך נפלתי בידי הרוסים. אותי, יחד עם אנשים אחרים, הגלו למקומות נידחים ברוסיה. שם עבדתי קשה ביערות, במכרות פחם, סבלתי ועוניתי במשך ימי המלחמה. התגעגעתי הביתה…

לאחר המלחמה, כשניתנה הרשות לאזרחי פולין לשעבר לנסוע לפולין, התייצבתי וקיוויתי, שאמצע את אשתי ואת בני משפחתי. לאסוני ולצערי, לא נשאר שריד מכל בני משפחתי. לא מצאתי נפש חיה, שהכירה אותם, ולא יכולתי לשאול עליהם. במאמצים רבים יצאתי מפולין לגרמניה. גם שם חיפשתי את אשתי ואת בני משפחתי, אך לשווא היו כל חיפושיי. ארץ־ישראל הייתה אז משאת נפשי ומחוז חפצי. עליתי ארצה וגם כאן לא מצאתי את יקיריי.

המספר הפסיק לרגע, נשם עמוקות והמשיך:

– פעם ארזו את קניותיי בחנות בעיתון ישן. חזרתי הביתה. וכשפתחתי את צרור החפצים שקניתי, נצנצה לנגד עיניי מודעה בעיתון הישן ובה… שמי… שמי… ושם… אשתי… חנהלה… חנהלה יקירתי מחפשת אותי… חנהלה שלי… עמדתי כמוכה רעם. לא יכולתי לזוז ממקומי. דמעות זלגו מעיניי…

ניתרתי ממקומי כנשוך עקרב. גזרתי את המודעה ובלב הולם אצתי לחפש את חנהלה, שלאחר שנות סבל, געגועים ותקווה מצאתיה סוף סוף…

המספר מחה דמעותיו נשך את שפתיו ונדם.

הרב והדיינים נכנסו לחדר סמוך להתייעצות. דלת החדר נסגרה מאחוריהם בגניחה. דממה הרת יגון וכאב העיקה בבית הדין. רק התייפחות חנה הפסיקה לרגעים את הדומיה…

[תמונה: דגל תיאטרון הקאצט]

ימי חנוכה. ימים אחדים ירד שלג ועטה את הכל בלבן. אחריו באה קרה והוציאה מאתנו, מאנשי המחנה, את שארית החיות הקטנה. קפואים מקור עז ועייפים עד מוות מעמלנו חזרנו למחנה. לאחר המיפקד, משמע לאחר עמידה של שעה בקור, עד שחזרו כל הפלוגות ונסתיימה ספירת החוזרים, נכנסנו לצריפים. התרחצנו והתייצבנו בתור לקבל מנת לחם ומרק.

לאחר שאכלנו את מעט המרק (את מנת הלחם הצפין כל אחד למחר לשעות העבודה), ישבנו חברים בצוותא, והעלינו זכרונות על ימי החנוכה בבית.

– אח – נאנח אחד ואמר – אני נזכר בימי החנוכה אצלנו בעיירה…. נרות חנוכה… אכילת הלביבות, הסופגניות, השוויסקים משומן אווזים שהוכן לפסח…

– כל זה לא היה העיקר – מעיר חברו – שכחת את חיי החברה, המיפלגות, האירגונים, הכינוסים, ההרצאות ותערוכות־האמנות, התיאטרון והחוגים הדרמטיים שלנו. היו ימים…

וכל אחד ואחד שקע בזכרונות מימים עברו, ישב דומם ותוגה אפפה אותו. ואני שיסעתי את הדממה:

– חברה – אמרתי מדוע לא נעסוק בהצגות תיאטרון גם בימי חנוכה אלה כן, כאן במחנה.

– מה, מה אמרת? – עונה אחד – כאן במחנה הצגת תיאטרון ביידיש?

– מדוע לא? עניתי.

כולם זרקו עליי מבט של השתאות, כלום אני מתלוצץ, ואולי נתרופף כוח חשיבתי.

– ראשית כל – העיר אחד – מי ירשה לך לשחק כאן בהצגת תיאטרון? ושנית, אם אפילו כן, היכן ומניין תיקח הצגה, כלומר מחזה?

– איכשהו נסתדר – עניתי ושאלתי שוב: – מי מתנדב לעזור לי במעשה האירגון ומי רוצה להשתתף כשחקן?

כמעט כולם הביעו את רצונם לשתף אתי פעולה באירגון וגם במשחק. קמתי והלכתי אל ראש היהודים.

– ראש היהודים – אמרתי – הלא ידוע לך, כי הנני במאי תיאטרון. בדעתי להכין לכבוד חנוכה הצגת תיאטרון.

– מה ברצונך לעשות? – שאל אותי ראש היהודים שבמחנה.

– הצגת תיאטרון לכבוד חנוכה.

הוא העיף עליי מבט כעל מטורף – מה?!… אתה מתכוון ברצינות, או חומד לך לצון? הסתלק! ואל תבלבל את המוח. יש לי דאגות אחרות.

– לא –אמרתי באמת ובתמים אני מתכוון להכין הצגה לחנוכה.

– מה אתה סבור – הוא עונה לי – אתה ב“מוזה” שבבנדין, או ב“לירה” שבסוֹסנוֹביץ, שעלה בדעתך לערוך הצגה?… שכחת כי אתה “שוכן כבוד” במחנה כפייה יהודי? מפקד המחנה עלול לתת לך תיאטרון, שתזכרהו לעולמי־עד. הוא עלול לשלוח הודעה לברלין. ואז חסל ראש יהודים כאן. אני אישלח לעבודות עונשין ואותך יגלו, מי יודע לאן. הנח לי… עזוב את תכנית ההבל, אם אינך רוצה להיות הגורם לצרות רבות במחנה.

– אני סמוך ובטוח, ראש היהודים, כי לא יאונה לך כל רע. יש לי רעיון. פנה למפקד המחנה וכה תאמר לו: כיוון שהימים מתקרבים לימי הולדת הנוצרי, אתם מתבקשים להרשות לנו לערוך ערב בילוי מועט עם קצת שירה ומישחק. ועוד תאמר לו, כי ערב “שינוי” זה, לדעתך, עתיד להשפיע יפה על מצב רוחם של האנשים. נסה – אמרתי – מה איכפת לך?

ראש היהודים הרהר בדבר והלך למפקד המחנה. הוא השתהה אצלו זמן רב. במתח רב חיכיתי לתוצאות ביקורו. והנה ראיתיו מבעד חלון הצריף חוזר מתחייך. כשניכנס אלי אמר: – הוא הרשה. אבל אך ורק לשעתיים. והוסיף: אוי ואבוי יהיה לנו, אם תגיע קובלנה מהנהלת העבודה, “כי היהודים אינם עובדים כראוי”.

עניתי: – ראש היהודים, אין דבריו מפחידים אותנו. בין אם נשחק בתיאטרון ובין אם לא נשחק יהיו אותן הטענות. מוטב איפוא, שנבחר במישחק.

מיד התחלתי לפעול ולארגן הצגת תיאטרון ופתחתי בחזרות.

זכרתי יפה מאד את המערכה הראשונה של המחזה המשיחי “הגוֹאל” לאֵמיל ברנהרד. זכרתי את החזרות הראשונות בסטודיה של התיאטרון היידישאי בברלין (1927–1933) בבימויו של צבי פרידלנד מ“הבימה”. צבי פרידלנד עיבד אז עם הסטודיה רק מערכה אחת, כי חזר עם “הבימה”¹ לארץ־ישראל. את כל שלוש המערכות של “הגוֹאל” הצגתי זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה בחוג הדרמטי בסוֹסנוֹביץ בבניין התיאטרון העירוני. את המערכה הראשונה זכרתי יפה בעל־פה.

(בחוג “מוּזה” בבנדין ביימתי מלבד הצגות גדולות גם את ה“אמנות הזעירה”, ולכן זכרתי בעל־פה תמונות אחדות, כמו למשל: “הגוי של שבת” לי"ל פרץ, “עשרים דוֹלר” למשה נדיר. תמונות אחדות לבימה “האמנות הזעירה” חיברתי בעצמי וביימתי בצירוף שירי עם ביידיש).

התחילו ההכנות ליום של חנוכה. חבר אחד בנה בסתר בסדנת הבנייה מנורת חנוכה, וחלקים חלקים הבריח למחנה ושם הרכיב אותה. חבר שני “אירגן” (קנה במשיכה) שמן להדלקת נרות־הפתילים, שלישי – השיג גיר צבעוני: כחול, אדום, צהוב! וכדומה. לעשיית זקנים ופיאות “השיגו” צמר זכוכית. מצריף החולים קיבלנו מהאח חיים ווֹלנרמן צמר גפן.

ערב ערב, עייפים לאחר עמלנו המפרך ולאחר המיפקדים, עסקנו בחזרות בשקט.

אני נזכר בשמות חברים אחדים, שהשתתפו כשחקנים בהצגה זו: יצחק כץ, שלמה גוּטמן, יוסף שוורץ, דאַטנר, אוֹפטוֹבסקי, קוּרט נאַבל, מנדל בוּטניק, י. זילברניק ואחרים (לצערי הרב, פרחו שמותיהם מזכרוני). אגב, יצחק כץ, יוסף שוורץ, שלמה גוטמן, מנדל בוטניק, י. זילברניק ואחרים השתתפו לאחר השחרור גם ב“תיאטרון הקאצט” שבברגן־בלזן.

המתח במחנה היה רב, והכל ציפו בקוצר רוח לחגיגת החנוכה ולהצגת התיאטרון.

ביום ראשון בערב הזזנו בצריף הגדול שבמחנה את “מיטותינו” הצידה וקבענו במה. שתי שמיכות שימשו לנו למסך. איפרתי את השחקנים בפיח מהתנור ובגיר מצבעים שונים. הדבקתי להם זקנים עשויים מצמר גפן ומצמר זכוכית.

“הגואל” הוא דרמה משיחית: פרעות בעיירה, היהודים מתחבאים בבית הכנסת, מתפללים ליושב מרום וקוראים פרקי תהילים. איש זר בא ומציג עצמו כמשיח. העיירה נתונה בצרה, רואה בו את המושיע. בסופו של דבר אוכזבו היהודים מרות מהמשיח.

ביימתי את המערכה הראשונה והייתה זו כאילו הצגה שלמה בפני עצמה. בסוף ההצגה הוספתי את המשפט: “יהודים, חזקו ואמצו! משיח חייב לבוא ויבוא!”…

לאחר השחרור הצגתי אותה מערכה, ובצוות השתתפו רבים מהשחקנים של ההצגה במחנה בוּנצלאַוּ.

העליתי על הבמה לסיום המערכה פרטיזאַנים לוחמים, נשקם בידיהם והם הכריזו: “רק בכוחות עצמכם תשתחררו!” ושרו את “העיירה בוערת” לגבירטיג ובסוף ההצגה: “אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה” להירש גליק.

היו אלה ימי ההעפלה לארץ – העלייה ללא רשות האנגלים, שסגרו את שערי המחנות ושמרו על היהודים, שלא יעלו ארצה ללא קבלת רשות מהם.

כל האסירים נתכנסו בצריף הגדול. עלה בידינו להביא להצגה גם את הבנות שעבדו במטבח.

אבל באותו רגע, שבו רציתי לתת אות להתחלת ההצגה, שמעתי רעש ב“אולם” ודממה פתאומית השתררה. אני מציץ בסדק המסך: אוי, שוד ושבר!… מפקד המחנה הגיע. לכתחילה אחזוני חיל ורעדה, אך מייד התאוששתי. יצאתי לפני המסך ופתחתי בנאום פתיחה בגרמנית:

– חברים, מפקד המחנה הרשה לנו לחוג במשך שעתיים את חג המולד. ראש היהודים הבטיח למפקד המחנה, שלא יהיו שום קשיים בעבודה לאחר הבילוי.

ברוח זו המשכתי את דברי הפתיחה. והנה ראיתי, כי מפקד המחנה יצא מן הצריף – ואנו פתחנו בחגיגת חג החנוכה.

בהתחלה יצא חבר והדליק נר של חנוכה. וכולנו שרנו יחד “מעוז צור” והתחלנו בהצגה.

בימי כל פעולתי בתיאטרון שלי ובשל אחרים לא ראיתי קהל נלהב ומסור כציבור שבמחנה. אנשים ישבו מתוחים ועלזו כילדים קטנים, מחאו כפיים ורקעו ברגליהם. ואני חששתי, כי למשמר הגרמני יגיעו הקולות והוא ישבית את כל ההצגה.

לאות תודה והוקרה על ההצגה של חג החנוכה במחנה בימים כה מרים ואכזרים, נתנו בני הכפייה לשחקנים את הטוב ואת היקר ביותר, שהיה ברשותם: סיגריות, מנות לחם, תפוחי אדמה וכדומה.

בסוף ההצגה הודו הנוכחים לצוות השחקנים במחיאות כפיים ממושכות מאוד, כאילו שאפו לעצור לרגעים נוספים את השעתיים של חגיגת יום־טוב של חנוכה.

★

לאחר השחרור הצגתי במיוחד את המערכה הראשונה של “הגואל” ב“תיאטרון הקצאט” בברגן־בלזן, לזכר אותה הצגה במחנה הכפייה של היטלר. וכשהציג “תיאטרון הקצאט” בפריז בתיאטרון שרה ברנארד, נכח במקום מוֹריס שוורץ מהתיאטרון האמנותי שבארה"ב. בהפסקה ניגש אליי אל מאחורי הקלעים ואמר: “ביצוע יפה של מחזה. אבל מהם דרכי האיפיון האלה והזקנים האלה מהם? זו לי הפעם הראשונה בחיי, שאני רואה כאלה על הבמה”.

עניתי לו בקיצור נמרץ: “אלה של הקאצט”.

[ כרטיס חבר של “תיאטרון הקאצט”]

קטע מהמאמר, שהודפס בעיתון “אוּנדזער שטימע” (קולנו) בברגן־בלזן ב־15.4.1946 ביום השנה לשחרורנו.

"ביום השחרור, כשהטיפוס השתולל והשלים את הפעולה של הס.ס, התכנסה קבוצת חברים כדי להקים ועד יהודי. ההתחלה הייתה קשה. תבענו גושי מגורים נפרדים ובראשם בא־כח יהודי ליד המיפקדה האנגלית. נחלנו ניצחון חלקי במאבקנו זה, ויוסף רוזנזפט היה נציגנו לפני הרשות.

שנה לאחר השחרור נמצאנו עוד באותו מקום, שבו נספו אבותינו, אימותינו, אחים, אחיות וילדים – באותו מקום, שבו נתנסינו בייסורים מרים ונוראים. ידוע ידענו, כי קשה תהיה דרכנו החדשה. עוד באותם ימים, כשהיו באים למחנה נציגי עמים שונים לעזרת בני עמם, לא ראינו יהודי, פרט לכמה “רבאים” – רבנים צבאיים, שביקרו אותנו במקרה. הם עשו הכל כמיטב יכולתם. אבל יכולתם הייתה מינימלית, מצומצמת מאוד. החולים המורעבים השתוקקו לפת לחם, לספל קפה חם ומתוק ואפילו לחתיכת שוקולד…

ובכל זאת לאט לאט התקדם הוועד. הוקמו מחלקות שונות, שהתאימו למשימות החדשות. בראשית יולי 1945 נערך כינוס כל נציגי המחנות באזור האנגלי. זו הייתה הוועידה הראשונה, שבה הונח היסוד של הוועד המרכזי. בשיחתי הפרטית עם סוניה בוֹצ’קוֹבסקה, יוסף רוֹזנזפט והד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה) הוחלט להקים מחלקה לתרבות וחוג דרמתי בהנהלתי.

בישיבת הוועד נבחרה וועדה של שלושה: חוה קילמן, סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה וסמי פדר. אלה הטילו על עצמם את המשימה לבצע את הפעולות הראשונות.

מודעות במחנה בישרו על ייסוד בתי־ספר, ספרייה, אולם קריאה וחוג דרמטי. כל צעד נתקל בקשיים שלא ישוערו. לא היה לנו כלום: לא ספרות, לא כלי נגינה, לא צבעים או תפאורות, ואין להעלות על הדעת חליפות בגדים למישחק. אבל הרצון העז והטוב ליצור משהו ביידיש, להעלות את הרמה של בני הכפייה לשעבר – גבר על המכשולים. נפש היהודי בן המחנות, המורעב במשך שנות השעבוד, ערגה למילה יהודית, לזמר יהודי. מחוץ לארץ לא קיבלנו אז שום עזרה בתחום זה. הרבנים הביאו לנו רק מזוזות קטנות וזו הייתה כל הספרות היהודית. בזה, כמובן, לא יכולנו לעורר עניין בלב בני הנעורים שלנו ולמשוך אותם לפעולות תרבות.

יחד עם פתיחת בתי־ספר וקורסים למבוגרים ולילדים פתחנו ב־14.7.1945 בהרצאות הראשונות של הסטודיה הדרמטית. החזרות נערכו בבית הספר האנגלי. השתתפו בהן עשרה חברים. בחנתי את כישוריהם. כבר בראשית פעולתנו ניקבה את המוח השאלה, היכן נקבל תווים, שירים ותמלילי שירים. נוסף לכל אלה הודיע לנו מנהל בית הספר האנגלי על סירובו להרשות לנו לעבוד בבניין ביה"ס. אבל מצאנו מוצא: כל היודע שירי־עם ביידיש ישמיע אותם לפנינו. הח' סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה שרה לפנינו כמה שירים לבביים ביידיש ואנחנו רשמנו אותם בו במקום. אחר כך באו האחיות וידוּצ’ינסקי ואחרות ופשטנו על כל הבתים והבלוקים לחפש סיפרות יידיש ומוסיקה עממית. כל מי ששמר בזכרונו איזה שיר או דיקלום, קטע של הצגה ואולי גם מחזה שלם, קרא דיקלם או הציג לפנינו, ואנו רשמנו.

כך אספנו שירי גיטו ושירי קאצט. חלק משירים אלה הוצאנו לאור בספרים.

קודם היו נערות וצעירים יהודים משחקים בחוגי דרמה פולניים, אונגריים, או לא־יהודים אחרים. כשהקמנו את הסטודיה הדרמטית ברמה, שלא נפלה מרמות הסטודיות של בני עמים אחרים במחנות, באו אלינו רוב בני הנוער היהודי. ביניהם הגיעה אלינו הכוֹריאוֹגרפית דוֹללי קוֹץ מהתיאטרון הפולני. ממחנות אחרים הצטרפו אלינו החברים: ברל פרידלר ובר פיאנקני. עוד לפני מלחמת העולם השנייה שיחקו שניים אלה בבימויי בתיאטרון “מוּזה” בבנדין שבפולין. חלק גדול מן החברים וביניהם: שלמה גוטמן, אליעזר ווֹלקוֹביץ', יצחק כץ, יוסף שוורץ, יצחק זילברניק, מנדל בוּטניק ואחרים שיחקו בהדרכתי בקאצט בוּנצלאַוּ.

מטעמים עקרוניים החלטנו להציג גם עכשיו חלק גדול מתמונות הקאצט, שהצגנו במחנה היטלר.

לסטודיה שלנו ניתן השם: “תיאטרון הקאצט”. בתיאטרון זה הייתה כוונתנו להציב יד ושם, מצבה חיה, לששת מיליוני קדושינו.

השער הצבעוני צוייר ע"י י. נפרסטיק]

במאמצים קשים אירגנו את הצגתנו הראשונה. לאחר זמן בא לעזרתנו ה“ג’וינט” וה“רליאף” (ועד־העזרה היהודי באנגליה) בזוטות שונות. ובכל זאת הייתה לעזרה זו חשיבות רבה. ההצגה הראשונה נערכה ב־6 בספטמבר 1945. אלפים ביקרו בה, והיא עשתה רושם רב על היהודים ואף על לא־יהודים.

לאחר מכן שאפנו להרחיב את פעולתנו, להציג לא רק מחזות בני מערכה אחת ותמונות, שחיברנו בעצמנו. אולם, לצערנו, לא קיבלנו די חומר מחוץ לארץ, כדי שנוכל לבצע את תוכניתנו. ואם הגיעו אלינו מחזות מחוץ לארץ, היו אלה על־פי רוב מחזות ישנים ואוֹפירטות זולות.

עד שיצאנו למסע הצגות לחו"ל ביוני 1947, הצגנו שבע תוכניות, עשר הצגות מוסיקליות מסוג האמנות הזעירה, 47 הצגות תיאטרון, ובבית החולים אשר בברגן־בלזן – 22 הופעות של האמנות הזעירה וכן גם הצגה אחת בליווי מוסיקלי.

ערי השדה לא יכלו ליהנות מהתיאטרון במידה מתאימה בגלל קשיי התעבורה. במקומות רבים לא מצאנו אולם מתאים, כי נתקלנו בקשיים מטעמים פוליטיים. בכל זאת נערכו הצגות תיאטרון בהנוֹבר, בבראַוּנשווייג וּבהרצבוּרג.

רבבות צופים ביקרו את ההצגות.

חברי “תיאטרון הקאצט” בברגן־בלזן לפי סדר א"ב:

אַברמצ’יק פרדה, אייזיקוֹביץ פסיה, בוצ’קובסקה סוניה, בונק צילה, הופמן פייגה, וידוּצ’ינסקה בבה, וידוּצ’נסקה דוֹרה, ווייסבלט צילה, כץ אַדז’ה, לנטוֹש אליזבט, לסקר אַניטה, מאַטיי לילי, מאֶלר צישה, פרנק נאַטי, פרידמן חיה, פרידמן מלה, קוֹץ דוֹללי, קרשנבלוּם לוֹלה, קוּפרמינץ אילזה, רוֹטשטיין פלה, רזניק טניה.

בוּטניק מנדל, בלוּם שלמה, גוטמן שלמה, גוּרפינקל יעקב, גיטלר בניק, גינזבוּרג הניק, ויז’ניצר אברהם, ווֹלקוֹביץ אליעזר, ואַקס הניק, זילברניק יצחק, כץ יצחק, פיאֶנקני בריש, פליך ישראל, פדר סמי, פרידלר ברל, פרוּכטר רוּדי, פאַרנס ציקלוֹי, פרידמן ישראל, ציווּש יעקב, רפוֹביץ שלום, רזניק יוּדל, שוורץ יוסף, שטייאֶר פינחס, שלזינגר שאַמשא.

★

חברי הסטודיה עם הבמאי סמי פדר

יושבים בשורה א' מימין: פיאֶנקני בריש, גוּטמן שלמה, רזניק טוֹניה, הופמן פיגה, וולקוביץ' אליעזר, שוורץ יוסף, פרידמן ישראל שורה ב': בוטניק מנדל, כץ אדז’ה, וידוּצ’ינסקה דוֹרה, בּוֹנק צילה, בּוֹצ’קובסקה סוניה, פדר סמי, קוץ דוללי, פרידמן מלה, פרידמן חיה

שורה ג': פליך ישראל, גורפינקל יעקב, וידוּצ’ינסקה בבה, פרידלר ברל, שטייאֶר פינחס, זילברניק יצחק.]

העיתונאי היהודי המפורסם מריאַן ז’יד, נכח בהצגת תיאטרון הקאצט וכתב: הם משחקים בדיוק, כפי שהם כותבים: בדמע ובדם, במסירות נפש ובאהבה. עוד לא הייתה תופעה תיאטרונית כזו בתולדות התיאטרון שלנו. השחקנים אינם צריכים ללמוד לחוות את תפקידיהם. הם חוו את התפקידים במציאות האבלה במחנות הריכוז הנאַציים, בגיטאות, ביערות פולין, נרדפים ומעונים ככלבים ללא בית על־ידי העולם העוין של הרוצחים.

פעמיים נכחתי בהצגה שלהם – פעמיים באותה הצגה. הייתי נרגש במעמקי לבי. נגלה לפניי עולם חדש, מציאות תיאטרלית חדשה, אמנות יהודית חדשה. הם סחפו אותי לתהום מחנות הריכוז וההשמדה, אל עמק הבכא, המוות והזוהמה, אל החלאים והרעב, להשפלת האדם והיהודי. לאחר דקה הם הוציאוני מהתהום הזאת והעלוני לחיי המציאות שלהם, לתקוותיהם ולחלומותיהם, אל רוח חזקה ולב אמיץ, אל אמונה בעצמם ביושר ובערכו הנשגב של היהודי.

… ומאבקיהם, ומעשיהם, וגבורתם ואמץ לבם.

… הם קראו לתיאטרון היידי שלהם בברגן־בלזן “סטודיה דרמתית” או סתם “סטודית התיאטרון של הוועד היהודי”. אבל יותר נכון היה לכנותו בשם “תיאטרון הקאצט היהודי” (קאצט – הוא שם מקוצר למחנה ריכוז), משום שהוא עוסק בעיקר בהצגות של יצירות הקאצט, כי הוא הטיל על עצמו את המשימה ואת החובה לתאר על הבמה את מציאות הזוועה של שנות הכיבוש הנאצי. כל מה שהם מציגים – כל השירים, המוּשרים בפי הזמרים, כולם הם יצירות הגיטו ומחנות הריכוז…

מה רצוי היה, כי תינתן האפשרות ליהודים בכל אתר ואתר להיות נוכחים לפחות בהצגה אחת של התיאטרון הזה. הם לא היו שוכחים אותה לעולם. הם היו מנשקים את ידי השחקנים, הידיים שעליהן מקועקע מספר של ספרות אחדות של מחנות ההשמדה באַוּשביץ – אותו סמל קלון העבדות וההשפלה, הפך לסמל הגאווה היהודית והכבוד הלאומי – – –

כי רבים וגדולים היו ייסוריהם ונשגבה היא אמונתם!

(“די אידישע צייטונג”, ארגנטינה, 2.11.1945 ).

1. “הגואל” מערכון לפי אֶמיל ברנהאַרדט, מעובד על־ידי סמי פדר

(מוקדש לחברי היקר ולמורי צבי פרידלנד איש “הבימה”)

בביצוע: בוֹצ’קוֹבסקה סוֹניה, הופמן פייגה, וידוּצ’ינסקה דורה, וידוּצ’ינסקה בבה, פרידמן מלה, פרידמן חיה, כץ אַדז’ה, קרשנבלום לוֹלה, רזניק טוֹניה, גוּטמן שלמה, ווֹלקוביץ' אליעזר, זילברניק יצחק, פרידלר ברל, פרוכטר רוּדי, ציווּש יעקב, פרידמן ישראל, כץ יצחק, שטייאַר פנחס, שוורץ יוסף, בוּטניק מנדל.

2. “מחול האם” – דוֹללי קוֹץ

3. “צל” – סמי פדר בביצוע סוניה בוצ’קובסקה.

4. “זה התחיל כך” – סמי פדר בביצוע כל הצוות.

5. “שוב לא הצלחת” – סמי פדר בביצוע סוניה בוֹצ’קוֹבסקה, סמי פדר, ברל פרידלר.

חלק ב'

6. “אחת, שתיים, שלוש” – מאת לוצקי בביצוע סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה.

7. “מה שהלבנה מספרת” לפי י"ל פרץ בביצוע צילי בוֹנק, טוֹניה רזניק.

8. ריקוד התפילין" –מאת דוֹללי קוֹץ בביצוע דוֹללי קוֹץ, טוֹניה רזניק, צילי בוֹנק, מלה פרידמן, צסיה מאַלר.

9. “מנגני חצר” – בביצוע סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה, יצחק זילברניק, שלמה גוּטמן.

חלק ג'

“פרטיזנים” סקץ' – מערכון מאת סמי פדר, רקוד מאת דוֹללי קוֹץ בביצוע כל הצוות.

…אמא אני כה ירא, מפחד, מפחד!…

– הס ילדי, עוד מעט והדלת תיפתח.

שוב תזרח השמש ואנו נשתחרר

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

…יהודים. הבה נתפלל, נתחנן לפני יושב מרום!

“חננו ה', חננו, כי אומללים אנחנו!”

– זה שלושה ימים הם משתוללים בכפרנו. אוכל לא בא אל פינו. אין מים לשתות.

אוי, רבונו־של־עולם. מתי יגיע הקץ?!

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

…אינו נראה כיהודי… דומה, שהוא זר…

– רבי, גוי, קוזק כאן!!!

– ו… אוליי הוא המשיח?…

– משיח?…

– רבי כאן. א!!!

– הזר, מי אתה?…

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

– ומי ישחרר אותנו?…

– אתם חייבים לשחרר את עצמכם!…

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

כבר נרצחו הכל ונשרפו

ואפילו המתים כבר חוּללוּ

ואת עצמי לצל הפכו,

אך לא ימוש מהם ביום ובליל

של המיליונים המעונים הצל.

“הצל” מאת סמי פדר

[…יהודים, שוב תולים!…

התליות התליות מוצאות חן בעיניכם, מה?…]

“כך זה התחיל” מאת סמי פדר

[: “החזירו לי את ילדי…”]

“האם” ריקוד מאת דוֹללי קוֹץ

שמעו, שמעו, כל שלשמוע לא הסכים

מצעדנו דרך כל ספי השכוֹל

עתה שמעו כל עיר ועיר – הכל.

צועדים אנחנו–הד מת של חיים.

לנוח לא ניתן לכם אף רגע קט,

נצעד, נצעד, נצעד.

“ראיתי הר” מאת משה שולשטיין

אתם, דומני, נטרפה עליכם דעתכם. התרוננתם ובכל היער

מהדהד קולכם, היכן היא סוניה השחורה? דרושים לנו אקדחים. סוניה, הנה לך

ניירות וכסף… ראי, קני כל מה שתוכלי להשיג.

“ב”הפרטיזנים" מאת סמי פדר

– נשתה איפוא לבריאותך, העלמה גראטה.

– לא, לבריאות המנהיג. (בלחש) אני צריכה נשק, אקדחים. אני משלמת יפה.

(ממשיך לשיר) הכול עובר, הכול חולף, לאחר כל דצמבר מגיע שוב מאַי.

“הפרטיזנים” מאת סמי פדר

– ינקהלה, אכלת?

– לא, אבא לא הביא!

– שלי חולה… אמא בוכה.

– נלך!

– לא. מוטב לרוץ. קר.

“מסיפורי הלבנה” לפי י.ל. פרץ

מגודר בחומות ובתיל

הגיטו במוות נאבק

אין רואים אלא צל של אדם,

עצמות עקומות ועור מק.

רחמו, יהודים רחמו,

פת לחם לנו זרקו,

רחמו יהודים, רחמו,

במצוקתינו עיזרו.

פאולינה בראַוּן

(מנגני גיטו בחצרות בתיאטרון הקאצט)

…אולי תדברי אתו, כי ידבר עם אביו, ואביו ידבר עם הזקן, שלא יציק לנו בטובו הרב בדרישת שכר הדירה.]

“הזכייה הגדולה” (200,000 ) לשלום עליכם.

בחלומי אני עומד לי ליד שולחני שקוע בהרהורים והמספריים בידי, נושא עיניי והנה רואה אני אילן באמצע הבית… ועל האילן צומחים דינרי זהב…]

מה השאלה?! כל הצעה היא שידוך בעיניך? זה משהו מצוין, שכה אחיה אתה ועם אשתך, כשם שדבריי הם אמת.]

“הזכייה הגדולה” (200,000) לשלום־עליכם.

הצגתנו הראשונה נערכה ב־6 בספטמבר 1945, על אף כל הקשיים והאילתור, היה הכל מוכן להצגת־הבכורה, כנהוג אצל שחקנים בעלי נסיון.

הצגת־הבכורה היתה חויה בלתי־נשכחת. האולם, על אלף מקומותיו, היה מלא שעות אחדות לפני הפתיחה. משטרת המחנה לא יכלה לעצור הסתערותם של אנשים שלא השיגו מקומות. יחידת־צבא נאלצה לחסום את הדרך לתיאטרון, כדי שנוכל להתחיל במשחק.

לפני הרמת המסך בא מישהו במרוצה והודיע, כי רוצים לשוחח עם הבמאי. ניגשתי אל דלת־הכניסה ופגשתי שם קבוצת קצינים יהודיים מהצבא האדום. הם באו לתיאטרון, אך לא השיגו מקומות. הסברתי להם ברוסית, כי אין מקומות פנויים וכי איני רואה אפשרות לסלק אנשים היושבים כבר באולם. אך הם לא שעו לכל הסבריי. אחד מהם החל לדבר ביידיש:

“שמע, חבר, נסענו מאתיים מילין, כדי לראות את ההצגה שלכם. כלום תניחו לנו להישאר בחוץ?”

הכנסתי אותם אל מאחורי הקלעים, והם חזו בהצגה משם…

ברגע האחרון באו הרב מייג’ור יצחק לוי (כעת רב ראשי של הצבא הבריטי) וג’ו ווֹלהנדלר מהג’וינט והביאו לנו איפור וקוסמטיקה.

מעולם לא הצגתי לפני קהל נלהב ונסער כל כך. הצופים מחאו כף, צחקו ובכו. כאשר בא תור “המספר” האחרון, שיר הגיטו “אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה”, קמו אלף האנשים שבאולם על רגליהם ושרו יחד אתנו. ואז – “התקווה”. מעולם לא הושרה “התקווה” בהתלהבות כה רבה כמו בהצגה זו.

כך נולד תיאטרון “קאצט” בבלזן. אנו השתדלנו בהתמדה לשכלל את הרפרטואר והמשחק שלנו. התחלנו לביים את המחזה “החייט המכושף”. הצגה יומרנית גם בתנאים רגילים.

(הוצג בברגן־בלזן בתיאטרון הקאצט חודשים אחדים לאחר השחרור)

“ה' הוא האלקים” קרא החזן בפעם השביעית.

והקול עולה מרקיע לרקיע. המלאכים אומרים שירה. ים של אור, זיו וזוהר ומוסיקה שמימית.

“אב הרחמים זוכר יצוריו ברחמים” מצטלצל בכל שבעת הרקיעים.

“קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות”…

והקול עולה שוב ומתנשא ומתרומם.

– האם נתכנסו הכל לקראת פסק הדין הגדול? – נשמע דבר הדובר.

– לא, עדיין לא הכל. השטן נעדר. – נשמעת התשובה.

– אכן, השטן!

חשרת עב מגיעה ביעף, “הנני, רבונו־של־עולם, לפקודתך התייצבתי”.

– שטן!

– שומע עבדך.

– אי מזה תבוא?

– משוט בארץ ומתהלך בה.

– אה! חסר־עבודה אתה היום מה? יום כיפור… יהודים עוסקים בתפילה. תענית… עמי היה נאמן לי ואמונתו לעולם תהיה. שטן, שוב לא הצלחת! כה הרבה פעמים ניסית אותם, עשית מאמצים אין ספור להסית ולהדיח אותם מעליי, כה הרבית לענותם. איוב נתנסה בייסורים גדולים, שרק בן אדם מסוגל לעמוד בהם. בכל זאת לא חטא איוב. אחרי כן באת אליי ואמרת: “לא בייסורים יתנסה היהודי, אלא בכספו, במצלצליו, בעושרו”. יצאת, השטן, ובאת אל הרשלה מדוּברוֹנה, יהודי ירא ה', איש תם וישר, סופר. הוא חי אך ורק כדי לעבוד אותי. יצאת אליו וגלגלת לידיו הון תועפות– בפיס זכה, התעשר, בעסקים משגעים עסק. נתן ספר כריתות לאשתו הצנועה והטובה. פתה פיתית אותו לרע במירבו, אבל ברגע האחרון ברח מהחיים – הוא תלה את עצמו. כותב הדרמות, יעקב גוֹרדין, עד נאמן הוא. רשם הכל בספר. הפסדת, השטן!

– אדוני רב העלילה! קשה לנסות אחד מהם בדלות ובחוסר כל או בעושר רב. לכן פניתי אל העם, אל כולו – מגדול ועד קטון, מנער ועד זקן – אל כולם.

קודם כל שילחתי אש בבתי המדרש שלהם ונשרפו כולם, כדי שלא יהיה להם מקום לקרוא ולשווע אליך. ח־ח־ח־חה!

לאחר מזה נטלתי מהם את העסקים, את הפרנסות שלהם, ואחרי זה את כספם וזהבם, אין לשער כלל, למה עלול הדל ביהודים להגיע בכסף שברשותו.

שילחתי בהם בלבול מוח, טמטום, עקרתי אותם ממושבותיהם. הגליתי פלוני לכאן ואלמוני להתם. לעיני אבא ואמא שילחתי לתלייה את הבנים.

בעבודת פרך קשה ומרה העבדתי אותם. שילחתי בהם רעב, סבל אין קץ ומגפות.

כבשני ענק בניתי, וכבגיהינום שרפתי אותם, חיים צליתי אותם מנער ועד זקן. אלפים, רבבות, מאות אלפים, מיליונים! טף וזקן, גבר ואשה, עוללים וישישים. בהסתתי שחט אח את אחיו. צלם ה' שבהם נמחה, נמחק, כאילו לא היה. חפצתי, כי קלל יקללוך, על אשר נתת להם לצאת מרחם אמם.

חפצתי, כי מחה יימחה מעל פני תבל עמך אשר אהבת ואשר בחרת בו. ואני אבוא אל המנוחה ואוכל להאריך ימים ודורות בתככי השדים שלי.

– האם לא הרחקת לכת במעשיך ובמזימותיך? גדול יהיה עונשך, שטן.

– אדוני, אדון כל! – רועד קולו של אשמדאי – איני… יכול עוד… אנא, שא נא חטאתי, אדוני, אדון כל הארץ. את בתי תפילתם שרפתי, את רכושם גזלתי, חייהם הפקרתי. השלחתי בהם מכות פורעניות. במחנות כפייה איומים שעבדתי אותם. והם עמדו… והתפללו… עבדו וצמו… אדון העולמים! לא אוכל עוד… והשטן כרע על ברכיו, חיל ורעדה אחזוהו ונאלם דום.

– קדוש, קדוש, קדוש – מצטלצלת מוזיקת השמיים הנאצלה ומתרוממת ומתנשאת מעלה מעלה…

★

– ליל ירח. ירח מלא. צריך לקדש את הלבנה.

– לא, קודם כל נתפלל ערבית.

– הראיתם, כי השד הגדול, השטורמבנפירר הרב־סרן לינדנר, ימח שמו וזכרו, היה היום בסדנת הבנייה שבמחנה? במשקפת הסתכל בנו, מגלבו בידו וצרח: "היי, פושעים, לסטים, נרפים אתם, נרפים. לגיהנום, לאושביץ שלח אשלחכם, לכבשן!… את כולכם, חזירים־יהודים!

מקרן זווית בצריף עולה קול בנחת ובדממה:

“אל חי וקים, תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד. ברוך אתה ה' המעריב ערבים”.

מערכה ראשונה

המשתתפים במערכה הראשונה:

1. מריה קוּריצקה – נערה בת 22 שנים

2. איכר גרמני

3. איכרית גרמנית

4. קאַרל – בנם בן 23 שנים

5. יאַנק – איכר צעיר, גרמני־עממי בפולין

6. ראש המשמר – שומר גרמנים

7. איש משמר – שומר גרמנים

תמונה א' של המערכה התקיימה בפולין; תמונה ב' – בכפר גרמני בשנים 1939–1945.

מערכה א' - תמונה ראשונה

מיפקדת משטרה. שולחן משרדי ועליו כלי כתיבה. על הקיר תלויה תמונת היטלר. משמאל תמונה קטנה של הימלר, מימין – תמונת גרינג. מעל שלוש התמונות כתובת בגרמנית: “אנו – אפס, גרמניה מעל הכל”.

באמצע צלב־קרס.

על יד השולחן יושב ראש המשמר. בצד עומדים שוטר ומריה.

השוטר: אדוני ראש המשמר, מצאתיה ישנה על־יד הגשר.

ראש המשמר: פיו!!… כך?… (אל האסירה) מה שמך?

האסירה: מריה.

ראש המשמר: מריה. ו…

האסירה: קוּריצקה.

ראש המשמר: קוּריצקה… ותעודות יש לך?

האסירה: יש לי (מוציאה מחולצתה תעודה ומגישה לראש המשמר).

ראש המשמר: (נוטל את התעודה וקורא) מריה קוּריצקה, כן, מתאים. בת כמה את?

האסירה: בת עשרים ושתיים שנה.

ראש המשמר: נכון… אבל… אבל מה את משוטטת פה ושם? מדוע אינך עובדת?

האסירה: אמי מתה השבוע. גלמודה אני. באתי לחפש עבודה.

ראש המשמר: כך… ואביך איהו?

האסירה: בגרמניה, בעבודה.

ראש המשמר: היכן?

האסירה: איני יודעת. זה חצי שנה לא כתב אלינו.

ראש המשמר: והיכן היה לפני כן?

האסירה: לפני כן? אני… שכחתי…

ראש המשמר: כך. שכחת. ולגרמניה אינך רוצה לנסוע, המ?,… שם תוכלי להיפגש עם אביך. מוטב שם מאשר לשוטט כאן. (אל איש המשמר) סמל!

הסמל: (קופץ ממקומו, ניצב מתמתח, מושיט ידו) לפקודתך, אדוני ראש המשמר.

ראש המשמר: קח את האשה למשרד העבודה וישלחוה לעבודה בגרמניה. (אל האסירה) העלמה, אנו ניצור ממך איבר מועיל בחברה. סמל, צא איתה!

סמל: יאַווֹל (הנה כן.), לפקודתך, אדון ראש המשמר! (לאסירה, דוחף אותה) זוזי, הולכים, כלבה… כאן להשתוטט בדרכים… מה? נו, חושי!.. צעדי… החוצה!…

(שניהם יוצאים – חושך – סוף תמונה ראשונה)

מערכה א' - תמונה שנייה

בקתת איכרים גרמנית. ניקיון למופת. על הקיר תמונת היטלר. מתחת לתמונה כתובת: “מנהיג אחד, עם אחד, מולדת אחת”. מריה יושבת על־יד חבית קטנה וקולפת בולבוסים.

האיכר: (שם עוד בולבוסים לחביונת) זמנים קשים, מריה. קשה מאוד. (מסתכל בה) ואת יפה, מריה, וזריזה גם כן. (מוסיף עוד בולבוסים) שני בנים לי בצבא. פרנץ הבכור הוא סמל. הוא במזרח, והצעיר קארל באונגריה. אח… לוּ היו כאן. הייתי שמח, שתהיי כלתי… היית נשארת אצלי. את כה פקחית. בוודאי בת עיר גדולה את. (האיכרית נכנסת).

מריה: לא מבינה, אדון. אני לדבר גרמנית… קשה. לא מבינה.

האיכרית: יוֹהן, הנח לה לנערה. מה אתה רוצה ממנה? הלא אינה מבינה, מה אתה סח אליה.

האיכר: אח, איכרית, מה יש, מה יש? אל תצעקי כה, אמאלה…

האיכרית: לך לעבודתך ברפת ותן מספוא לבהמות.

האיכר: אני הולך, הולך. כן. רציתי לומר לך, ממשרד העבודה כתבו לי, כי ישלחו עבד לעבודה, פולני. הו, אז אוכל קצת לנוח. מאז יצאו פראנץ וקארל אין לי אף רגע של מנוחה. אינני עוד איש צעיר. אוי המלחמה. רואה את, אמא, הרוקח אמר בנשף הבירה האחרון, כי היהודים אשמים… הם רוצים במלחמה… בעסקים טובים הם רוצים… א, יודעת את, סוחר הבהמות לוי, נו, אותו הברנש, שמכר לנו את “ברטה האדומה”. פרה טובה, מה? בשבוע שעבר ירו בו והרגוהו. אני נשארתי חייב לו מאתיים מארק… אבל מוטב כך… בימינו הכסף מאיין יימצא?… אמנם הוא לא היה רע, היהודי. אבל מלחמה היא מלחמה. ויהודי נשאר יהודי.

האיכרית: לך כבר לעבודתך, אל תרבה דברים כל כך… לגיסטפו ייוודע, כי אנו חייבים ליהודי לוי מאתיים מארק ויגנבו אותם מאתנו.

האיכר: אורך ימים לך, לוּאיזה, חכמה את ונבונה. אבל (מצביע על מריה) הרי היא אינה מבינה דבר, מכל אשר אנו מדברים… (נשמע קול דפיקה. הדלת נפתחת. נכנס יאַנק)

יאַנק: הייל היטלר!

הכל עונים: הייל היטלר.

יאַנק: משרד העבודה שלח. אני עבודה…

האיכר: אתה העבד?

יאַנק: אני עבד… פה.

האיכר: טוב. בוא ואראה לך, היכן תישן. (שניהם יוצאים).

האיכרית: מריה!

מריה: מה, איכרית?

האיכרית: מדוע אינך לומדת גרמנית? חשוב מאוד לדעת גרמנית עינייך הרואות. שלנו כובשים את כל העולם. ובכל מקום ידברו גרמנית. עלייך ללמוד גרמנית.

מריה: אני ללמוד גרמנית. אני משהו לדבר.

האיכרית: יפה, יפה… רואה אני, כי פיקחית את, מריה, את בת עיר, ידייך הענוגות מעידות על כך. מאין את, מריה? ספרי משהו עלייך…

מריה: מעיר קטנה בפולין. אבא מנהל פנקסים היה ב… בית־חרושת.

האיכרית: רואה חשבון?… הוא בוודאי אדם מלומד. אבל מה פירוש: היה?

מריה: הוא… עבודה בגרמניה.

האיכרית: נו, כן. הגברים שלנו במלחמה הם. יש איפוא צורך במנהלי פנקסים. מצבו יהיה שם טוב.

מריה: אמא מתה… ששה שבועות… (בוכה).

האיכרית: נו, מריה, אל תבכי נערה. הלא מלחמה. אנשים רבים, רבים מתים. צר לי, מריה… נו, הירגעי… הלוא את בבית אנשים טובים.

מריה: עתה לבדי. אני לבד… מי יודע, אם אבא חי (בוכה).

האיכרית: חי הוא, חי!

מריה: זמן רב לא כתב אלינו.

האיכרית: גם קארל שלי לא כתב זמן רב. ורק בשבוע שעבר קיבלתי ממנו מכתב, כי הוא באונגריה. מלחמה עכשיו, נערתי, מלחמה. רואה את. אני אמא (מוחה דמעותיה), אבל אסור לבכות. המנהיג אומר: “חייבים להיות קשוחים. קשוחים כברזל, כפלדה”.

מריה: אני לבדי. אבא שלי עבודה בגרמניה…

האיכרית: זה טוב. אצלנו לא יחסר לך דבר, מריה, וכשתיגמר המלחמה, תישארי אצלנו. כשיחזרו נעריי הביתה, מריה, אז… אח, מריה (נושקת אותה. הפסקה קצרה). נו, מוטב שתשובי עכשיו לעבודה.

(מריה מתיישבת על־יד החביונת ומתחילה לקלוף בולבוסים. האיכרית עומדת לצאת. על־יד הדלת היא נעצרת). – מריה!

מריה: כן, אמאלה.

האיכרית: אל יהיה לך עסק, מריה, עם הגברים. (מראה בראשה) הישמרי מהם, אל תאמיני להם… שמעת, מה שאמרתי לך, מריה?!

(האיכרית יוצאת)

(יאַנק נכנס, ניצב לרגע על־יד הדלת, מסתכל במריה, החותכת בולבוסים)

יאַנק: ערב טוב. הייל היטלר! שמי יאַנק, יאַנק קוּפצ’ינסקי. אני העבד החדש. אני פוֹלני. אני רואה, כי גם את אינך גרמניה. גם כן מפולין, הא? (מריה קמה, רוצה להעמיד את חביונת הבולבוסים החתוכים. יאַנק ניגש ועוזר לה)

יאַנק: ערב טוב. הא, מה שמך?

מריה: שמי מריה.

יאַנק: מריה, ועוד?

מריה: קוּריצקה.

יאַנק: מריה קוּריצקה. שם יפה. אפילו קצת מוּכר… מיד הבנתי, כי את משלנו. את מזמן כאן?

מריה: לא מזמן.

יאַנק: האם נותנים בעלי הבית, לפחות, לאכול משהו?

מריה: אין הם אנשים רעים.

יאַנק: מריה, מצאת חן בעיניי, נהיה חברים (רוצה לחבקה, מריה מתנגדת)

מריה: לך, יאַנק, תן לי מנוחה. (דוחפת אותו בכוח)

יאַנק: ראה נא ראה, סבתא זו. (הוא שוב רוצה לחבקה, אבל הוא שומע את קול צעדי האיכר. הוא נסוג ושורק לו שיר פולני)

האיכר: (נכנס) נו, מריה, כבר הכל מוכן? יפה, יפה מאוד, מריה. אני מחבב אותך (מסתכל בתוך החביונת). אוהו, הרבית לחתוך הרבה, הרבה. נו, מריה, השעה כבר מאוחרת. עלייך לשכב לישון. מחר – עלינו להשכים קום. אבל את מריה, תוכלי לישון קצת יותר. הוא העבד יאַנק, הוא ישכים ללכת לרפת.

מריה: תודה, האיכר. ליל מנוחה. (רוצה לצאת, האיכר חוסם את המעבר)

האיכר: מריה!

מריה: (מבוהלת) מה, האיכר?

האיכר: מריה, מדוע אינך רוצה להיות טובה אליי, הא?!… (מחבק אותה) אני אוהב אותך, מריה. (היא נחלצת בכוח מזרועותיו ובורחת) בפעם השנייה לא תימלטי, ציפורי שלי.

האיכרית: (צועקת מעבר לדלת) מה שם? מדוע אין הולכים לישון?

האיכר: אני הולך כבר, הולך. (דופקים על הדלת, נכנס קארל במדי חייל, ילקוט גב על שכמו ורובה)

קאַרל: אבא!

האיכר: קאַרל בני (מתנשקים).

האיכרית: (בכתונת לילה) קאַרל! ילד רע שכמותך. מדוע לא כתבת ולא הודעת על בואך?

יאַנק: אמאלה! (הם מתנשקים) לפני יומיים לא ידעתי, כי אקבל חופשה. בימי מלחמה אדם בא לפני מכתבו ח ח ח…(נכנס יאַנק)

האיכר: זה העבד החדש שלנו. יאַנק שמו.

קאַרל: הייל היטלר, יאַנק.

יאַנק: הייל היטלר (מושיט לו יד. מריה נכנסת ונעמדת על־יד הדלת)

האיכרית: וזאת מריה שלנו.

קאַרל: (בלחש) מריה… (מתקרב אליה, שניהם מתבוננים זה בזה. קארל בקול רם): מריה?

מריה: כן, מריה קוּריצקה.

קאַרל: הייל היטלר, מריה קוּריצקה.

האיכרית: נו, א נו, התפשט. אתה מלוכלך ומזוהם כפולני. את, מריה, סילחי לי. לא התכוונתי… נו, קאַרל, התפשט! – מריה, הביאי הנה קערת מים וסבון. תרחץ איפוא. (מריה יוצאת)

קאַרל: (פורק מעליו את משאו) דרך קשה, אמאלה, בדרך קשה עברתי עכשיו, ברכב, באוטובוס וברגל, עד שהגעתי הנה. (מתבונן סביבו) הכל כשהיה, שום דבר לא נשתנה…

מריה: (מביאה מים וסבון)

קאַרל: (נוטל את הסבון, קורא) ריף – ר‘, י’, פ' – ריינסטעס יודישעס פעט. (שומן יהודי זך)

האיכרית: מה אתה סח? עקבות היהודים נעלמו מזמן מכאן. היהודי האחרון היה אותו לוי, הלא הכרת אותו, סוחר הבהמות, קנינו אצלו לפני שבועיים את הפרה “ברטה האדומה”. הוא כבר נוֹרה. אפילו חנות יהודית אחת אין כאן. לא יכולתי איפוא לקנות סבון אצל יהודי… הנה במה אתה חושד בי, בני, שאני קונה אצל יהודים…

האיכר: נו, אמאלה, אל תתרגזי. (אל קאַרל) קאַרל יקירי: רי"פ אלה ראשי תיבות: רייכס־אינדוּסטרי־פוֹרם, (צורת תעשיית ממלכתית) רק בצורה זו (מראה את חתיכת הסבון) מותר לעבד בימי מלחמה סבון בגרמניה.

קאַרל: כן, אבא, צדקת. אבל סבון זה עשוי משומן יהודים. שומן היהודים זול משומן שוורים. (מתרחץ, מריה מגישה לו מגבת) לא כן, מריה?…

האיכרית: עכשיו אתה נראה, לפחות, כבן אדם. נער רחוץ למשעי. (מתבוננת בו) בני, מה יש לך כאן על לחייך?

קאַרל: אח, זה… שום דבר, אמא. הייתה עקירת יהודים מעיירה. את מבינה? ביערנו מהעיירה את כל היהודים. אני קיבלתי פקודה להצטרף לפעולה. קיבלתי שם ארוחה דשנה, משקאות כרצוני, בכמות לא מוגבלת וממון… כל זה לקחנו מהיהודים. נו, נכנסתי לבית של יהודים. שוכבת לה שם אשה זקנה ועל ידה נערה יהודית והיא בוכה.

האם מתגוררים כאן יהודים? אני שואל. אם כן, בואו אתי. חיש מהר. אין לנו פנאי. עד הלילה אסור ליהודי להימצא כאן. האשה התחילה בוכה ומתחננת, כי היא חולה… את בעלה כבר הוציאו. אני עונה: מצטער מאוד, אבל פקודה היא פקודה!

האיכר: יאַווֹל, אכן. פקודה היא פקודה.

קאַרל: ידידי האַנס, שהיה אתי, לחש לי, כי אגרור את הזקנה, ובצעירה הוא יטפל… הוא כבר יוצא אותה. הנערה הצעירה, עליכם לדעת, הייתה יפהפיה. בקסמיה כישפה את רואיה. אמרתי: האנס, הלא פירוש הדבר להעטות קלון על הגזע!… אבל לא יכולתי לסרב לבקשת ידידי. קרבתי איפוא לזקנה, לגרור אותה מהמיטה. אך ניגשתי והנערה צרחה: “בעודי בחיים לא תיקחו את אמי. את אבי כבר לקחתם”, וסרטה את לחיי. מה? הסריטה עוד נראית? (מסתכל בראי)

מריה: ו… גורל הנערה מה היה?

קאַרל: חיסלתי אותה בו במקום. יריתי בה… אבל רואה את, מריה, את זה לקחתי לי למזכרת… זו מתנה בשבילך – זה זהב. (הוא נותן לה סיכת מגן דוד. מריה מחווירה וחשה ברע)

האיכרית: מריה, מריה, מה קרה לך? חושו, מים!

קאַרל: (מתיז מים על מריה. מריה מתאוששת). נשים תמיד נשים הן. מייד הן מרגישות ברע.

האיכרית: בוודאי, כשאתה מספר, כי איזו אשה יהודיה פצעה את לחייך… בואי, מריה, תשכבי קצת.

מריה: תודה. הוקל לי כבר.

קאַרל: (צוחק) הצלקת בלחי כבר לא ניכרת כמעט, שֹרר רק סימן כלשהו. מה תאמר, יאַנק?

יאַנק: אמנם כן. אני יהודי אחד… גם אני עשיתי קאַפוּט. חיק… (מצביע בידו על הצוואר) חסל… אין יהודי…

האיכרית: נו, חידלו לכם ממעשיותיכם.

האיכר: כן, אמא, מלחמה היא מלחמה. הרוקח אמר – היהודים רצו במלחמה. יש להם איפוא מלחמה וחסל!

האיכרית: חדלו לכם מהמלחמה. קאַרל עכשיו בחופש, לא כן, קאַרל?

קאַרל: חופש אמא, עוד שלושה ימים תמימים. חופש הוא חופש.

האיכר: יאַווֹל. אכן. חופש הוא חופש!…

האיכרית: זמן לשכב לישון. השחר כבר עולה.

האיכר: עד עלות השחר אתה יכול להסתובב במיטתך שלוש פעמים. אבל מוכרחים כבר לשכב לישון. השעה אמנם מאוחרת. ליל מנוחה, קאַרל!

קאַרל: ליל מנוחה, אבא.

האיכרית: ליל מנוחה, קאַרל, שינה ערבה, חלומות מתוקים. הידעת? עד היום ישנה מריה במיטתך, הלילה תישן מריה במיטתו של פרנץ, ומיטתך לרשותך.

קאַרל: לא, אמא, תישן לה מריה ללא דאגה במיטתי!

איכרית: לדידי, ליל מנוחה, מריה!…

יאַנק: ליל מנוחה… (שלושתם יוצאים. יאַנק משתהה לרגע, מתבונן במריה ולוחש) דוֹבּראַנוֹץ (לילה טוב בפולנית), מריה!…

מריה: (עומדת לצאת)

קאַרל: מריה!

מריה: עומדת נבוכה ושותקת).

קאַרל: (אוחז בידה ומוליך אותה בחזרה) שבי לך, מריה. (היא מתיישבת) את יודעת, אמא כתבה לי רבות עלייך, בכל מכתב הזכירה אותך ואני השתוקקתי לראותך. את מוצאת חי בעיניי, מריה, מדוע את שותקת? ולמה את כה עצובה?

מריה: (רוצה לקום וללכת) תן לי מנוחה, קאַרל.

קאַרל: הישארי. כה טוב לי אתך. יש לך שם כל כך נפלא, שם קדוש (רוצה לחבקה)

מריה: הרף, קאַרל, מאוחר, מאוחר מאוד. צריך לשכב לישון. בבוקר לקום… עבודה… השכם.

קאַרל: לא, מריה, לא תעבדי. אני אעבוד במקומך (מנשק לה. מתגוננת. קאַרל שולף מכיסו טבעת זהב) הנה, קחי, מריה.

האיכרית: (צועקת) מריה, לישון! לישון! כבר מאוחר.

קאַרל: (עומד רגע נבוך, רוצה לתת לה עוד נשיקה. מריה פונה לו עורף)

מריה: לילה טוב, קאַרל, אני עייפה.

קאַרל: (מחבק אותה) לילה טוב. (יוצא)

מריה: (מוציאה את המגן־דוד הקטן, מסתכלת בו ובוכה חרישית)

יאַנק: (נכנס בלאט, רואה את מריה מחזיקה את המגן־דוד ובוכה. הוא קורא בלחש) מריה!…

מריה: (ניתרת ממקומה בפחד, מסתירה את המגן־דוד) מה יש יאַנק?…

יאַנק: שום דבר, סתם כך. התגעגעתי עלייך. רוצה אני לשוחח אתך, מריה, על הבית.

מריה: כה מאוחר! אני רוצה לישון. לך, יאַנק. מחר עלינו לקום לעבודה.

יאַנק: לא… היום, מריה… הערב תהיי שלי… הרי הנך פולניה. את שייכת לי ולא לקאַרל (רוצה לחבקה, מריה מתנגדת)

מריה: הרף, יאַנק, הרף.

יאַנק: ואם לא?!…

מריה: אז אזעק…

יאַנק: מריה קוּריצקה, לא תזעקי עוד… הרי אני מכיר אותך, מריה קוּריצקה. (מתחיל קורע מעליה את חולצתה. מריה נאבקת בחוזקה, דוחה אותו. הוא עומד רגע וחמתו עולה בו) מריה קוּריצקה כבר מתה. טבעה בנהר בשעה שהתרחצה בו, מריה קוּריצקה. את הלא בתו של איציק שפיגלמן, מריה קוּריצקה…שרהלה שמך… כן, שרהלה! את יהודונת (הפסקה קצרה. – מעבר) מריה, אל תהי נואלת כל כך. אני לא אגלה. איש לא ידע זאת. (מריה עומדת נבוכה ומבוהלת – יאַנק מבחין במבוכתה, הוא תולש ממנה את חולצתה)

מריה: (צועקת חרישית) יאַנק, מה אתה עושה?

האיכרית: (צועקת) מה קרה כאן? מדוע אינכם שוכבים לישון? (נשמע קול צעדים)

יאַנק: (מרפה ממריה ומסתלק מהר בתנועת איום) היזהרי, מריה קוּריצקה – שרהלה שפיגלמן. (יוצא)

מריה: (עומדת שניות אחדות קפואה, מתבוננת לעברים, מקשיבה לכל רחש, ניגשת לארון, מוציאה חליפה, כובע, ניגשת למראה וגוזזת את שערה. פונה לקרן זווית, מחליפה בגדיה. מסתכלת שוב מסביב, ואוזניה דרוכות־קשובות, אם אין איש שומע. היא מתקרבת לקולב, מסירה את האקדח מחגורתו הצבאית של קאַרל וניגשת כצל לחלון, מפנה פניה ואומרת) כן, יאַנק, אני שרהלה שפיגלמן, הבת של איציק שפיגלמן, שאתה, יאַנק, רצחת! (יוצאת מבעד לחלון. הבמה ריקה לשניות ספורות, נשמע קול יריית אקדח. ומייד קולו של יאַנק) אוי ואבוי! (הוא עולה לבמה, זב דם וצונח חרש)

מסך

סוף מערכה א'

מערכה שנייה

המשתתפים במערכה השנייה:

1. מריה (שרה שפיגלמן)

אנשי משמר היער:

1. ראש המשמר – אוֹברשרפירר

2. פראַנץ

3. קאַרל

4. מילר

5. קוּנצה

6. מפקד המחנה

7. המנהל

8. איש המשמר בֶארוּך

אנשי כפייה, קבוצה 1:

1. משה

2. יצחק

3. ברל

4. חיים

5. שמעון

6. שלום

7. מנדל

8. מרדכי

9. ראש הצריף

10. ראש היהודים

אנשי כפייה, קבוצה 2:

1. ראשון

2. שני

3. שלישי

4. רביעי

5. שׂרוּליק

6. אברהם

מערכה ב' - תמונה ראשונה

יער. בקתת משטרה צבאית של ס.ס. ביערות. שוטרים במדי צבא של ס.ס. קסדות על ראשיהם. הרובים ערוכים. הם יושבים ומבלים את זמנם. אחד מהם מנגן במפוחית פה השאר שרים:

הכל חולף,

הכל עובר,

אחרי דצמבר

חוזר שוב מאַי.

צלצול הטלפון. השירה נפסקת. דממה.

ראש המשמר: (לוקח את השפופרת) משמר המשטרה שש! כן… שומע אני. אמנם כן… יאַווֹל. מה… רצח?… הלילה… אמנם כן… מי? מריה?… מריה קוּריצקה… לפי הלאום פולניה… ברחה לכיוון לא ידוע… אמנם כן. חיה או מתה… יאַווּל… לפקודתך… לעצור אותה על בריחה מעבודה… כן… חיה או מתה… יאַווֹל… לפקודתך! הייל היטלר! (מניח את השפופרת)

פראַנץ, קאַרל, מילר וקוּנצה, לפעולה!

(ארבעה אנשי המשמר ניתרים ממקומם, נוטלים את הרובים, מקישים במגפיהם כדרך הצבא וקוראים): לפקודתך, האדון ראש המשמר!

ראש המשמר: (קורא את המסמך שכתב) מריה קוּריצקה בת עשרים ושתיים, שערה שחור, עיניה חומות־כהות. קומתה בינונית, תמירה. יפה, פולניה. מדברת גרמנית. ברחה מעבודה רצחה בירייה את אהובה הפולני יאַנק קוּפצ’ינסקי. הפקודה: לעצור אותה, חיה או מתה.

איש המשמר: יאַווֹל, לפקודתך!

(חושך)

סוף תמונה ראשונה

מערכה ב' - תמונה שנייה

פראַנץ: (שני אנשי משמר מגיעים פראַנץ וקאַרל) יום יפה היום. (מתיישבים). אתה מכיר את בתי הקטנה פרידל? היום יום הולדתה. ילדה חמודה, אני אומר לך, בת חן. הייתי רוצה לתת לה דורון לכבוד היום, אבל כיצד? הלא אנו תמיד בעורף, ביער. חברינו בחזית המזרח גורלם שפר מגורלנו, אני אומר לך. שכני היינצה משרת במזרח. צריך היית לראות, מה הוא שולח הביתה. הנה קיבלה אשתו מעיל פרסי אמיתי. ואפילו יהלומים. מדי שבוע הוא שולח לכל אחד מילדיו משהו שונה. כל אלה – לדבריו – הוא מקבל מהיהודים. וכשהם אינם נותנים, נו, הוא לוקח מהם בכוח. וליהודים יש מכל טוב ויש מה לקחת מהם, הא? ועלינו להימצא כאן ביער. וכשילדתי חוגגת יום הולדת, אין בידי לתת לה שי כלשהו. עולם משוקץ.

קאַרל: שתוק, פראַנץ, להם שם במזרח לא כל כך טוב תמיד. הנה נפלו חללים: פריץ ואוֹטוֹ האדם ועוד ועוד… ולנו היה די הרבה מהיהודים אשר הוגלו מכאן. התזכור את הזוֹנדהיימרים? אשתקד, אתה זוכר? הא?… בית מסחר גדול היה להם. מה?… והכל נפל בידינו. אתה רואה חולצה זו? משל הזוֹנדהיימרים היא.

פראַנץ: את זוֹנדהיימר הרג בירייה הנס שמידאֶקה.

קאַרל: נכון. את ביתו שרפו. אשתו ובתו רצו להימלט בקפיצה מן החלון – ושמידאֶקה ירה בהן. הן נשרפו.

פראַנץ: היא הזוֹנדהיימר, שכבה בבית היולדות יחד עם אשתי. הקטנה הייתה חוגגת גם היא את יום הולדתה באותו יום.

קאַרל: אנו נחוג יום הולדת, לאחר שנמצא את מריה זו.

פראַנץ: יודע אתה, קאַרל, היכרתי אותה, את מריה קוּריץ… קוּריצקה. אני הייתי מכיר אותה מייד. יפה. שחרחורת. מזמן הבחנתי, כי מצפונה אינו נקי. תמיד, כשהייתי נכנס אל האיכר והיא ראתה אותי, הייתה מחוויה ונמנעת מלהיתקל במבטי… אבל בחורה יפה היא, אני אומר לך. קשה להאמין, שכזו מסוגלת לרצוח אדם. אבל הנשים הן כאלה, כשהן אוהבות, הן מסוגלות להרוג…

קאַרל: ששש!!! דומה, כי מישהו זז שם. עצור!!! (קופץ ממקומו) עצור!… מי שם?… אני יורה!… (הוא יורה פעמיים, נשמע קול צעדים של בורח. אנשי המשמר רודפים אחריו. יורדים מן הבמה)

מריה: (נכנסת בזחילה על הקרקע ומוטלת ללא אונים. מסתכלת סביבה) הכוחות אזלו. לאן ארוץ עכשיו? בכל מקום הם מצויים. הכלבים. בין כך ובין כך יתפשוני. (קמה) כן. תפוש איתפש, אבל לא חיה. (שולפת את האקדח) אמאלה, אלי שבשמים, מה פשעי, מה חטאתי? מדוע ניתכו עליי ייסורים אלה? אמור, מדוע? מדוע כה מר גורלנו? אמאלה, אמאלה… אני… איני יכולה להמשיך כה! (פורצת בבכי. קול נביחת כלבים נשמע. היא מסתתרת, מכוונת את האקדח אל לבה) לא! קודם כל אהרוג בירייה לפחות אחד מהם ואחר כך אירה בי. על רצח אמי, אבי, אחיי. על רצח כולם, כולם. (היא מחכה מתוחה מאוד באותו מצב. קולות אנשי המשמר ונביחות כלביהם מתרחקים. קמה דממה. עייפה ומרושלת היא מניחה את האקדח בצד, מכסה אותו בעלים ושוכבת על הקרקע) אזלו כבר הכוחות… (היא נרדמת. אנשי המשמר, פראַנץ וקאַרל, באים)

פראַנץ: היי, קאַרל, כאן מוטל מישהו וישן. לקום! לקום… (מריה מתעוררת, רוצה לתפוש את האקדח, אך נשארת עומדת במקומה, נואשת)

פראַנץ: מה שמך?

מריה: (שותקת).

פראַנץ: תעודות?!

מריה: אין לי.

פראַנץ: מאי משמע: אין לך? מאין אתה?

קאַרל: יהודי, בוודאי ברח ממחנה יהודים.

מריה: כן, אדון, איש המשמר. – יהודי. יהודי שברח ממחנה. ירה בי! ירה והורגני. הקץ לחיי!

פראַנץ: או, כה מהר איננו יורים. עלינו לחקור ולדעת, מה שמך ומאיין באת. אז נחליט. אולי נירה… מה דעתך קאַרל?

קאַרל: אמנם כן הוא.

פראַנץ: מה שמך?

מריה: שמי… שמי… יאַנקל שפיגלמן.

פראַנץ: יאַנקל שפיגלמן. היכן נולדת?

מריה: בפולין.

פראַנץ: מאיזה מחנה ברחת?

מריה: איני יודע.

פראַנץ: מאי משמע, אינך יודע?

מריה: (שותקת).

קאַרל: חסל אותו. מה יש? אין צורך להצטעצע ולגרום לנו סתם עבודה של כתיבת דוחות.

פראַנץ: (מתרגז, סותר על לחייה וצועק בקול) ארור! בן צואַה, יהודון. הגד, מאיזה מחנה ברחת?

מריה: (שותקת).

פראַנץ: (נותן לה שוב סטירת לחי, היא צונחת. דם פורץ מחוטמה. פראַנץ צועק כמטורף) לקום!!! (בועט בה) לקום!!! אתם, גוי ארור!

מריה: (מתרוממת, גונחת, מוחה את הדם, קמה לאט)

פראַנץ: (לוקח את הרובה, מטפל לבו וקורא למריה) לגשת לעץ!…

מריה: (צועדת בצעדים כבדים נואשים אל העץ).

פראַנץ: הסתובב!

מריה: (מסתובבת)

פראַנץ: (מכוון את הרובה אליה. אנשי המשמר, מילר וקוּנצה, מגיעים)

מילר: עצור! מה אתה עושה, פראַנץ?…

פראַנץ: (מוריד את רובהו) מצאנו נער יהודון. מסרב לומר, מאיזה מחנה ברח. רציתי לחסלהו… מה לי כל העבודה של כתיבת דוחות – כדור אחד וחסל… מה דעתך, קאַרל?

קאַרל: אמנם כן הוא.

מילר: ואני הייתי סבור, כי מצאתם את… מה שמה של זו… מריה?

פראַנץ: (מכוון שוב את הרובה)

מילר: חדל, פראַנץ, חבל על כדור – למה נבזבז את רכוש העם. הרי זה סבוטז', פראנץ, להשמיד כוח עבודה יעיל. נובילנו חזרה למחנה עבודה. יעבוד שם, ואם לאו, יתפגר שם. יעשו בו שם כרצונם. הלא לא רחוק מכאן מצוי מחנה כפייה יהודי.

פראַנץ: אם אתה סבור כך, יהא כך. (דוחף את מריה) הלאה – הולכים! יותר מהר! יותר מהר!

מריה: (הולכת באפיסת כוחות. הכלבים נובחים. חושך)

סוף תמונה שניה

מערכה ב' - תמונה שלישית

מחנה כפייה של יהודים.

במשרד מפקד המחנה, שולחן כתיבה. על הקיר תלוי דגל צלב־הקרס. עליו תצלום היטלר. מעל לדגל כתוב “העבודה משחררת”. על־יד השולחן מפקד המחנה וידידו הדירקטור.

מבחוץ שומעים קול צעדים ופקודות: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אחת שתיים, שלוש, ארבע. – שמאל, שמאל, שמאל, שמאל. הכול – עצור!!! (משתררת דממה)

מפקד המחנה: (סיגר בפיו. לבוש מדי ס.ס. נושף את העשן)

חברי למפלגה, חביבי – למענך אעשה כמיטב יכולתי. הלא אנחנו חברים מימים עברו. אתה נזכר בשדה הקרבות 1914־1918? על־יד פטרקאַוּ, שנפצעתי בו? ואתה היית אז מצילי ומושיעי כמעט. לכן אני מרגיש, כי חייב אני לגמול לך טובה, הדירקטוֹר החביב פוֹנדרוואַלדה. כיום, דומני, יש לי האפשרות לגמול לך טובה. אני רוצה לעשות משהו לתועלתך. מה בקשתך? אני נכון תמיד לשרת את המנהיג, את המולדת ואותך.

הדירקטוֹר: (במדי ס.א. לוקח סיגר, קוטם את חודו ומציתו) חביבי, מפקד המחנה! כפי שאמרתי לך קודם, כלל המשלוח האחרון למחנה אלף יהודים. כיום יש איפוא במחנה אלפיים יהודים.

מפקד המחנה: יאַווֹל, אלפיים יהודים. מזון יש לי רק בשביל אלף וחמש מאוד, ואלפיים החזירים רוצים לזלול.

הדירקטוֹר: זהו, מפקד המחנה החביב, זה עניין קשה, לי דרושים עוד אלף ומאתיים עד אלף וחמש מאות פועלים חדשים, והם חייבים לעבוד יפה. עליי להפיק מהם תועלת. אני משלם בעדם. אין המפלגה נותנת לי פועלים חינם. בעד כל יהודי אני חייב לשלם כמעט שכר של פועל נורמלי, לכן אני יכול להשתמש רק בעובדי כפייה, המפיקים עבודה כראוי.

מפקד המחנה: לעבוד, דירקטוֹר חביבי, חייבים הכל. גם אנחנו הגרמנים חייבים לעבוד. אמנם כן, יאַווֹל!…

הדירקטוֹר: כפי שראיתי, יש כאן נערים צעירים מבני ארבע־עשרה, אם לא רכים מהם בשנים. וכן יש כאן קשישים בני חמישים וחמש ומעלה. מלבד אלה יש תשושים וחולים. ובעד כל הזבל הזה עליי לשלם – ונוסף לכך עליי לספק בקביעות ובשיטתיות את התוצרת של אותם בני אשפה. זה יקר מדיי וקשה מדיי. ומזון יש לך, כדבריך, רק לאלף וחמש מאות. שים לב, מפקד המחנה, שלא נישלח שנינו שוב לחזית. ואז לא יחזור מקרה פטרקאַוּ. חוששני, כי לא אוכל להצילך עוד…

מפקד המחנה: הדירקטוֹר החביב שלי, מי שאינו עובד, אינו זולל. מי שאינו זולל, נידון לרעב. ואלה כבר אינם באים בחשבון. כל העושה מלאכתו רמייה, – סבוטז' – נשלח לאַוּשביץ. וכך יקטן מספרם. כל מי שאינו מציית – מקומו בבונקר והוא מוכרח למות… כל חולה מפונה לצריף בית החולם, דייה זריקה אחת… וחסל. איננו. מת. שוב פחות. כל המנסה לברוח, ירה יירה. בדרך זו נגיע לאלף ומאתיים חזירי עבודה חזקים.

הדירקטוֹר: אדם פיקח אתה. לי דרושים רק אלף ומאתיים סוסים חזקים, שיהיה להם די כוח לסחוב את העגלה לניצחון. על כל הנותרים להיעלם ולהגיע למוזס החביב שבשמים!… (הוא שר מתוך שכרות קלה): “גרמניה, גרמניה מעל לכל היא בעולם כולו”. יחי המנהיג! הייל היטלר!

(קול נקישה. נכנסים אנשי המשמר ומריה)

אנשי המשמר: הייל היטלר! (המפקד והדירקטור עונים)

פראַנץ: אדוני מפקד המחנה, מצאנו את הצעיר היהודי ביער. הוא ברח ממחנה, כנראה, מהמחנה שלך.

מפקד המחנה: מן המחנה שלי אין בורחים. יש בו סדר ומשמעת. משמעת, מובן?!… – להמית ביריה!

פראַנץ: יאַווֹל, אדוני המפקד. לפקודתך! (אל מריה, דוחף אותה) החוצה! זוז!

הדירקטוֹר: השאירוהו כאן. אנו כבר נסדר את העניין. אתם פטורים!…

מפקד המחנה: אמנם כן, נכון. אתם פטורים. אנו נטפל בו.

אנשי המשמר: לפקודתך, אדון מפקד המחנה! (יוצאים)

הדירקטוֹר: יש לחוס על כוח עבודה. ובר־נש זה אינו כלול במניין. במקומו יכול מישהו אחר להיעלם…

מפקד המחנה: נכון. אדם פיקח אתה.

הדירקטור: עתה נבדוק, אם הוא פועל בריא. (אל מריה) להתפשט!

מפקד המחנה: להתפשט!!!

מריה: (עומדת ללא תנועה)

מפקד המחנה: מה, אינך שומע גרמנית? להתפשט, אמרתי. לבצע מייד! (מורה בידיו) להתפשט!!! להתפשט!!!…

מריה: (מתחילה להתיר כפתוריה. דפיקה על הדלת. נכנס איש משמר)

איש המשמר: אדוני המפקד שטוּרמבנפירר לינדנר במחנה. (המפקד והדירקטוֹר במבוכה. אך מתעודדים מהר)

מפקד המחנה: איש המשמר, הובל את הבחור לצריף 10.

איש המשמר: לפקודתך, אדוני מפקד המחנה! (למריה) זוז! הולכים. יותר מהר! (מריה ואיש המשמר יוצאים. המפקד והמנהל מסתירים את הבקבוקים, מצליחים לסדר את המדים שעליהם, קמים ועומדים מתוחים. יד ימין נטויה למעלה והם קוראים) הייל היטלר, אדון שטוּרמבנפירר, רב־סרן לינדנר!

(חשכה).

סוף תמונה שלישית

מערכה ב' - תמונה רביעית

דירה בצריף. מימין דלת, משמאל חלון. משני העברים בשתי קומות זו על זו יושבים החברה, אחדים שרועים על הרצפה. עתה כבר אחרי העבודה ולאחר הארוחה… אחד מאחה את מכנסיו הקרועים. בקרן זווית יושבים שניים ומתווכחים בלהט:

משה: אין ברירה… ככה זה! כדי שהחזקים יינצלו, על החלשים להיספות…

יצחק: כדי שהחזקים יינצלו, על החלשים להיספות?! אלה הן שיטות היטלר – שהחלשים ייספו. היש לנו רשות לקבוע את גורלם של החלשים ולדונם לכליה?

משה: אין אנחנו דנים אותם לכליה. אנו רק מצילים את חיינו.

יצחק: אבל בהצילנו את חיינו, אנו חורצים עליהם גזר־דין של מוות.

משה: בין כך ובין כך ניספה כולנו. גם כך הם ישמידו את כולנו. אנו מצוּוים להיאבק ולא ליתן להם לבצע את זממם. ואם אין החלשים יכולים להתקומם, אין החזקים חייבים למרוד? משמע אנו נכנעים למר גורלנו, שהיטלר קבע לנו – השמדה טוטלית. לא! לעולם לא! סיסמתנו חייבת להיות: להינצל! כל אשר יכול, יציל את עצמו. עלינו להיות קשוחים, ללא סנטימנטים. יום יבוא ואנו, שארית הפליטה, נתנקם בעד אלה, שלא היה להם הכוח להינצל. (הוא מתבונן לעברים ואומר נרגז ונסער, אך בלחש) אני סבור, חברים, כי עלינו להכין את תכנית הבריחה.

יצחק: חברים, היו נבונים. אסור לנו ליהפך לרוצחי אחינו בשל פחדנותנו ובשל רצוננו להציל רק את חיינו אנו. אני סבור, כי אם נגזר עלינו למות, נמות יחד. ואם עלינו להיאבק, ניאבק כולנו יחד. חברים – הזמן פועל לטובתנו. הרוסים מתקדמים מיום ליום יותר ויותר. החזית השנייה במערב גם היא התחזקה. קרוב יום מפלתו של היטלר! כדי שלא ישמידנו כליל, עלינו להיכון להתקוממות. או שנציל את כולנו או שאיש לא יינצל, חלילה.

ברל: מרד… התקוממות… כיצד?! בידיים ריקות נגד מקלעים, נגד תותחים? שיירו בנו ככלבים, ואיש לא יישאר בחיים? חברה, אל תשכחו. אנו נמצאים בתוך גרמניה. אין לנו שום קשר עם העולם החיצוני. לא! אין לנו שום אפשרות למרוד. אם יצליחו עשרה מאתנו לברוח, יתנקמו בנו וירצחו עשרת מונים – מאה. וכמה מעשרה אלה יצליחו לפרוץ דרך כל המכשולים ולהינצל, אין לדעת. הרי אנו נמצאים בתוך גרמניה, חברים. אנו מוקפים רק אויבים. כל זר יסגירנו לידי ס.ס., אם לא ירצחנו נפש בידיו…

(איש משמר ומריה נכנסים)

ראש הצריף: (בנוסח הצבא) הקשב! (הכל קופצים ממקומותיהם ונשארים עומדים)

איש המשמר: ראש הצריף, הוא חדש. לעת עתה יישאר עמכם, עד שיקבעו את קבוצת העבודה שלו. (יוצא)

ראש הצריף: הקשב! (הכל עומדים מתוחים, עוקבים אחרי איש המשמר ולוחשים: שבור את מפרקתך, התפגר במהרה!)

ראש הצריף: מה שמך?

מריה: יאַנקל.

ראש הצריף: מאין תבוא?… נו, על כך נשוחח אחר כך. עכשיו בוא ואראה לך את מקום משכבך. כאן במיטה זאת. והנה שמיכה.

חיים: אתה בא עכשיו מהבית?…

מנדל: מה נשמע בבית?… ספר!

מריה: אני בא ממחנה.

מרדכי: ממחנה?

חיים: מאיזה מחנה?

מריה: אני… אני ב…

שלום: (נכנס בריצה) חברה, לינדנר כאן במחנה!

כולם: (קמים, בצעדה מחרידה) לינדנר?… (אחד ממהר לטאטא את הצריף, שני מנגב את השולחן, שלישי מיישר את הספסלים, אחדים מיישרים את המיטות. הכל מתיישבים מסביב, מעוצבנים, ומחכים מתוחים. נשמע קול שריקה)

הרמקול: מיפקד בצריפים! (נכנסים מפקד המחנה וראש היהודים)

ראש הצריף: הקשב! (קמים ומזדקפים) בבית מס' 10 יש 20 יהודים. 10 בעבודה, 10 נוכחים, אחד חדש.

ראש היהודים (מונה) אדוני, מפקד המחנה, אני מודיע לך: אחד־עשר יהודים נוכחים. 10 בעבודה – המיספר נכון. (המפקד וראש המחנה יוצאים)

ראש הצריף: הקשב! (הכל מתוחים. נשמעו שלוש שריקות קצרות) מהר לשכב לישון! מהר למיטות. (הכל חולצים נעליים ושוכבים לישון) משמר הלילה! תורו של מי לשמור הלילה?

שמעון: אני (ניגש טוב לב ונבוך), הלילה אני השומר. (אל עצמו) איי, איי בקושי זכיתי לרגע זה. (לוקח ספסל ומתיישב. דממה. הוא קם לאט ומכבה את האור. רק נורה אחת דולקת, זורקת אור כהה, אבל הראייה במקום טובה. שמעון מתיישב לו שוב) אח, טוב לי. אני הלילה השומר. ודווקא בלילה זה יתארע הדבר. הלילה… כן, הלילה. (מתבונן סביבו לראות, אם אין איש רואה. הוא שולף תצלום שחוק ומסתכל בו) בקרוב, ילדיי, אבוא אליכם. שוב תראו את אביכם. (נושק לתצלום) לא יחזיקוני כאן עוד, לעולם לא! כן, ילדיי היקרים… תמיד אישאר אתכם, תמיד. טוב לי המוות ובלבד שלא אחזור למחנה. חנהלה יקירתי, אשתי הנחמדה, מה רבו ייסוריך, הא? ראה תראי, כי בעזרת השם, יהיה טוב. אנו נתחבא בבונקר, שם נבלה את המלחמה ונזכה לראות בתבוסת היטלר. נשבעתי… טוב יהיה אז… נו, אל תבכי, אינך צריכה לבכות. (הוא פורץ בבכי) שה, עוד עלולים לשמוע… ששש! אז, חלילה, לא אגיע עוד אליכם. ש־ש־ש. (הוא נוטל את תרמילו וספל, תולה את התרמיל על כתפו, כבשעת לכתו לעבודה ויוצא. נשמע קול ירייה ואחריה שריקה)

ראש הצריף: (קופץ בצעקה) קומו, הכל!!! חיש, מיפקד, מיפקד!!!… (הכל קופצים ממשכבותיהם מתלבשים בחופזה ורצים החוצה)

מריה: (קצת מבולבלת, אינה יודעת מה לעשות. היא רצה אחרונה)

שלום: (חוזר) היי, אתה, בחורון שכמותך, אתה רוצה להיתפס ולהיענש?… חושה, יותר מהר. זה מיפקד. אסור לאחר. (שניהם רצים החוצה)

הרמקול: הקשיבו! כל הבורח ירה יירה. בדיוק כמו זה, שרצה לברוח, והוא מוטל לפניכם מת. על הבית, שאליו נשתייך, תוטל התעמלות עונשין ועבודת עונשין. הבנתם כולכם?

הכל: כן, כן!

הרמקול: לצריפים מרש, מרש! (כולם באים בריצה. נשמעות שריקות)

ראש הצריף: מיפקד, כולכם החוצה!… (הכל יוצאים בריצה) ליפול!… לקום!… על הברכיים! מרש־מרש! יותר מהר… יותר מהר!… כת ארורה! (הכל נכנסים ביללה ובזחילה על הבטן)

חיים: מים, מיים!! לא אוכל עוד… חברים, יהודים, עזרו! (נשמעות שריקות)

ראש הצריף: מיפקד, כולכם החוצה!… (הכל רצים ויוצאים. החולה נשאר במקומו)

מריה: (רוצה לחוש לעזרה. נכנס שלום)

שלום: מהר, חברה, חושו, בואו! (רואה את החולה, גם הוא רוצה לעזור. נכנס איש המשמר נרגז, משולהב, צועק בכעס) יהודים ארורים, אינכם עוד בחוץ?! (ממטיר מהלומות במגלבו. שלום ומריה יוצאים בריצה. איש המשמר גורר את החולה ברגליו החוצה ומכה אותו. נשמעים קול בכיו וגניחותיו של החולה)

הרמקוֹל: הקשב! (דממה. נכנסת קבוצת העבודה השנייה, מרק בקערות פח ופרוסת לחם ביד. הם יושבים לאכול)

הראשון: “שמח” במחנה. החברה עומדים בחוץ.

השני: הם עומדים, כנראה, זה זמן רב. מה אירע שם?

הראשון: רק כשעה עומדים, אחד נעדר, אחד חדש… כן אחד נעדר…

השני: מי יודע, אם עודנו חי?

הראשון: (מביט מבעד החלון) דומה, כי שמעון נעדר.

השלישי: שמעון?… בן עירי היה. אדם טוב, שקט ונוח… ואוליי מוטב כך. לשם מה לסבול ולהתענות?!…

הראשון: שתוק. אל תדבר כך.

אברהם: (רוצה להפסיק את מצב הרוח המדכא) גוואַלד, יהודים, שרוליק קיבל היום “מתת שמים” לזלילה… (מתלקלק) לחם – כמעט כיכר שלמה. לחם שיפון שחור. לחם צבאי, כה אחיה! כשהייתי בצבא, אכלתי לחם כזה. וגם מעט מרגרינה ומרמלדה… וצרור סיגריות… אפשר… עשרים חתיכות… יודעים אתם, מה עוד? שכה אחיה, שוֹקוֹלד, שומעים אתם, ממש שוֹקוֹלד!

הראשון: האמת הדבר? שוקולד ממש? הראה, שרוּליק. איך זה נראה?

השני: הסו, דומו! ראו נא את פושקי השפתיים האלה, במלל ממללים… יספר שרוּליק.

כולם: ספר, ספר!

שֹרוּליק: אני עומד לי כך ומעמיס את הקרוניות. קיבתי מנגנת לי מרש מוּכר, וכוח לבקע את הטיט במעדר ולהעמיסו על הקרונית אין. אח… לוּ יכולתי לנוח רק דקה אחת לפחות, אבל איש המשמר הג’ינג’י בארוך ניצב ומשגיח ואינו נותן לנשום. שתיקחהו המגיפה הצהובה! ופתאום אני רואה עוברים כעשרים חיילים אנגלים שבויים ושרים. אני מקשיב ומאזין. אוי, אוי, ניגונים כה מוּכרים. הלא בקיבוץ שלנו היו שרים אותם. (מתחיל לשיר)

מה, מה לילה מליל?

דממה ביזרעאל,

נומה, עמק, ארץ תפארת,

אנו לך משמרת.

(אחדים מצטרפים ושרים גם הם)

באה מנוחה ליגע

ומרגוע לעמל,

לילה חיוור משתרע

על שדות עמק יזרעאל,

טל מלמטה ולבנה מעל

מבית אלפא עד נהלל…

הראשון: הסו. תנו לו לספר. ראו נא, כיצד הם מתרוננים פתאום… ספר.

שֹרוּליק: יהודים! הרי הם שרים ביידיש או בעברית… אני קורא אליהם: “יהודים, יהודים, עמך, שלום!” חברה, שומעים אתם? חיילים יהודים!…

הראשון: חיילים יהודי?… מניין כאן חיילים יהודים, המדברים עברית?

השני: שמעתי, כי קמה מדינה יהודית – ארץ ישראל הייתה למדינה יהודית עם צבא יהודי…

השלישי: הלוואי הייתה זאת אמת. מאיזו סוכנות ידיעות טלגרפית קיבלת ידיעה זו? אוליי מסוכנות יר"ך, שהן ראשי התיבות של – יהודים רוצים כך?

הרביעי: לפי החדר והתורה, שלימד אותנו הרבי, הרי זו צריכה להיות אמת, אמת לאמיתה. (בניגוד מגידים) אוי, יהודים, יהודים הקשיבו! יום יבוא ויקנאו במתים. אנשים יפלו חללים כזבובים… אוי, יהודים, יתגלגלו עלינו צרות צרורות כאלה, שאב לא יכיר את בנו ובן יתנכר לאביו. רק אחרי כן יבוא המשיח. ואנו ניגאל. אמן…

הראשון: לעת עתה אנו כאן ושרויים בצרות ובייסורים אין קץ ואת משיח אין רואים. מוטב איפוא, כי שֹרוּליק ימשיך בסיפורו.

אחדים: ספר, שֹרוּליק, ספר.

שֹרוּליק: בקריאה: “בלי ייאוש – יהיה טוב” זרקו לי לחם… נקניק…

אחדים: לחם? נקניק?

שֹרוּליק: וגם סיגריות.

הראשון: סיגריות? שֹרוּליק, חיים טובים עליך, תן משיכה, משיכה אחת, שמעת?

השני: הס! שתוק כבר, מטורף!…

שֹרוּליק: (בהתלהבות רבה) ו… וגם שוֹקוֹלד!

הראשון: שוֹקוֹלד ממש?

אברהם: הלוואי שכה אחיה. שוֹקוֹלד ממש. בעיני ראיתי.

הראשון: אז תן חתיכונת. לטעום. מה טעם יש לו?

השני: בשוקולד חשקה נפשו! אני מסכים לקבל פרוסת לחם. פרוסה קטנה זעירונת. נגיסה קלה. (מצביע באצבעו)

הראשון: איני רוצה לחם. איני רוצה דסר, אלא רק סיגריה אחת, ולוּ רק בדל סיגריה. רק סחיבה אחת. סחיבה קטנטנה (ממחיש בשפתיים) א, א!

שֹרוּליק: (מסתכל עליהם ועונה בלחש) אין לי,

כולם: אין לך? מה שייך, אין לך?!

שֹרוּליק: אין לי. באֶרוּך, השוטר הג’ינג’י, לקח ממני הכל. מגיפה צהובה עליו ועל ראשו! בנוסף לזה הפליא בי מכותיו…

הראשון: שרוף יישרף, רבונו של עולם.

השני: ייחנק. מיתה משונה עליו…

הכל: אמן!…

שֹרוּליק: (גונח) אוי, תנו לי מעט מיים. רטייה לגבי.

הראשון: (מושיט לו מגבת רטובה) אוי, כה חבל… רק סחיבה אחת… כזה (משקשק בשפתיו)

שֹרוּליק: (נוטל את המגבת) בוער כאש. בשלהבת יישרף השבר¹ הצהוב. (מניחים את המגבת הרטובה על פצעיו והוא גונח ומתפתל בייסורים)

השני: מצפצפים עליהם. תבלעם האדמה! אני אומר לכם: עוד נראה בטוב…

הראשון: תהיה לנו בריא. חברה, שמעתם? עוד יבואו ימים טובים. (אחד מפזם ניגון עצוב: “זה שקר… זה שקר… זה חלום שווא… במדבר אין ניר, אין יער ואין עץ. במדבר אין יער ואין אילן…” (אחרים מצטרפים אליהם ומפזמים. נכנסת הקבוצה הראשונה, מתיישבת דוממת. השלך הס)

הראשון: מה קרה כאן?

שלום: מעשים שבכל יום. יש לנו שני מתים. נקום ונאמר, לפחות, קדיש.

הכל: (קמים) יתגדל ויתקדש שמיה רבא… (ראש היהודים נכנס עם איש המשמר)

ראש היהודים: הכל יתכוננו לביקור הרופא. מובן?

הכל: אמנם כן. (ראש היהודים ואיש המשמר יוצאים)

ראש הצריף: (צועק) הקשב! (הכל פושטים את הכתונות ונעמדים בטור זה לאחר זה) (מריה אינה מתפשטת, רק מעמידה פנים של מתפשטת ומחכה)

שלום: (הבחין, כי מריה אינה מזדרזת להתפשט. ניגש אליה) פשוט את הכתונת. מייד ניקרא אל הרופא. שם מוכרחים להופיע בלי כתונת.

מריה: אין אני יכול להתפשט.

שלום: מה פירוש – אינך יכול, כאן מחנה. כאן יכולים. אוי יכולים…

מריה: איני יכול… אסור לי…

שלום: מאי משמע – אסור לך? מי אסר עליך? איי, אתה, אל תשתגע! בגללך יסבול כאן כל הבית… (הוא מנסה לפשוט את כתונתה בכוח – היא מתנגדת ונאבקת עמו. הוא צועק) מטורף! פשוט הכתונת!

מריה: (בקול מתחנן) לא… לא… אישלח לאַוּשביץ… (נשמעות שריקות)

ראש הצריף: כולכם אל הרופא! (הכל יוצאים בריצה. נשארים רק שלום ומריה) פשוט הכתונת! אתה שומע, משוגע שכמותך. מטורף, המפחד לבוא אל הרופא, עוד לא ראיתי. מהר, חושה! הכתונת פשוט! (הוא צועק בזעם, תולש ממנה את הכתונת)

מריה: לא… לא… אני… נערה…

שלום: (נבוך ותמה) מה?

מריה: (מתמוגגת בבכי) אני נערה, אם אלך אל הרופא… אם לא יהרגוני כאן, ישלחוני לאַוּשביץ (בוכה)

שלום: (עומד רגע אובד עצות. ומייד כאין נצנץ רעיון במוחו) הישארי כאן, אני כבר אמצא עצה. אבל התחבאי, שלא יראו אותך מבחוץ. כאן מאחורי הארון תסתתרי וחכי, עד שאקרא לך. (מריה עומדת מאחורי הארון, שלום יוצא בריצה)

מריה: (יוצאת מאחורי הארון ומדברת אל עצמה) למה להסתתר? הם בין כך ובין כך ימצאוני. אבל מה לעשות?… מה לעשות עכשיו? לברוח?… לאן אפשר לברוח? וכיצד? לברוח… לברוח? לא… לא… איני רוצה, כי בגללי ייספה מישהו… לא ולא! איני רוצה, כי בגללי יסבלו אחרים. אלך… אלך לרופא… שיהרגו אותי… שישלחוני לאַוּשביץ. יהא קץ לזה. קץ לדבר! איני יכולה עוד. (הולכת)

שלום: (נכנס, עומד נדהם, מאובן) אנה תלכי?

מריה: לרופא.

שלום: נטרפה עלייך דעתך?

מריה: בין כך ובין כך אסור לי להישאר כאן… ולברוח איני רוצה… איני רוצה, כי בגלל יארע שוב, מה שאירע היום. איני רוצה, כי אחרים יסבלו וייהרגו בגללי… הרף ממני ותן לי ללכת…

שלום: לא! לא אתן לך ללכת. לעת עתה אין לך יסוד לפחד. רק מחצית האנשים הולכים לרופא. המחצית השנייה תבוא אליו מחר. ועד מחר נטכס עצה, נמצא איזו דרך הצלה.

מריה: שום דבר לא יועיל… הם ישלחוני לאַוּשביץ או ירצחוני פה במקום. למה הסבל והייסורים?

שלום: הירגעי, תראי, יהיה טוב. מה שמך?

מריה: שרהלה, שרהלה שפיגלמן. זה זמן רב לא שמעתי שם זה. עד לפני שבועיים שמי היה מריה קוּריצקה. נחשבתי אז לבת פולנים. לא־יהודיה. – אני מבקשת אותך: קרא לי “שרהלה”… לפחות עוד פעם אחת אשמע את שמי היהודי, כפי שקראו לי אבא־אמא.

שלום: שרהלה. (הוא שותק. הפסקה קצרה) שמי שלום.

שרהלה: (שותקת גם היא, נרגשת לשמע השם, בוכה)

שלום: אל תבכי, יהיה טוב. אני נשבע לך בחיי…

שרהלה: את אבא רצח פוֹלני, גרמני־עממי², כשבאו הגרמנים לעיירתנו. אני ואמי ברחנו. במקום שהסתתרנו ביום, לא נשארנו בלילה. עלה בידי לקבל תעודה של נערה פוֹלנית שטבעה, וקראו לי כשמה – מריה קוּריצקה. הייתי לנערה פולנית ונאלצתי לדאוג למזון בשביל אמי, שהתחבאה בחורשה, ולעצמי. כך חלפו ימים רבים, עד שנתפסתי בידי הגרמנים ונשלחתי לעבודה בגרמניה. שם הייתי כמעט שנה. עיניי נמקו מדמעות, תמיד חשבתי: העוד אמי בחיים? ותקווה עוד הייתה לי, כי אוליי אצליח לעזור לה ולהציל אותה.

שלום: (קם, ניגש לחלון, מביט החוצה וחוזר ומתיישב) המשיכי בסיפורך.

שרהלה: פעם הגיע פועל פולני. ראיתיו ונחרדתי: אוי ואבוי לי! רוצחו של אבא הגיע. מה לעשות? אוליי יכירני? ו… הוא אכן הכיר אותי. (נושמת בכבדות) ותבע ממני את הכל… ואיים עליי, כי אם אסרב, יסגירני… (בוכה שוב)

שלום: נו?!

שרהלה: (קופצת בכעס, נושכת שפתיה) יריתי בו. ככלב הרגתיו. החלפתי בגדים וברחתי. שבועיים נדדתי ביערות. קליפת עצים היתה מזוני. הגרמנים תפסוני ומסרו אותי הנה למחנה. ועתה (קמה) אלך למות – יהא קץ לדבר!

שלום: (חוסם את הדרך) שרהלה, אל תעשי שטויות! אני אומר לך, כי יימצא מוצא. באתר הבנייה… בחוץ… בעבודה. אני עובד אצל מהנדס דרכים. איש מלבדי אינו עובד עמו, רק אני. הוא שאל אותי, אם איני יכול להביא אתי מישהו, שיעזור לי לשאת את המכשירים. אני אדאג לכך, שישלחו אותך מחר לעבוד שם. הוא אינו שומר עליי בקפידה רבה. המהנדס עצמו הוא קצין ס.ס., גם אשתו במדים. מידות גופה כמידותייך. יש לי אידיאה, השומעת את, שרהלה?…

שרהלה: לברוח?… לא, שלום. איני יכולה. להתגולל לבד ביערות… ואיני רוצה שאנשים יסבלו בגללי.

שלום: אל תפחדי, איש לא יסבול… ואם יסבול מישהו, הרי רק אני אהיה הסובל, כי אני אעבוד אתך יחד.

שרהלה: ואתה, שלום, אתה… סבלך אינו סבל? ואז אותו יער גדול, אפל, שאין לו סוף ואין לו קץ. לא, שלום, טוב מותי מחיי.

שלום: לא תמותי, כי תחיי! אני אלך אתך, שרהלה. לא תהיי בודדה. אני אתך לחופש ולחיים או… (חשכה)

סוף תמונה רביעית

מערכה ב' - תמונה חמישית

בקתת עץ בצדי הדרך. מן הבקתה יוצא שלום ואחריו שרהלה במדי ס.ס.

שלום: (הולך ראשון, מתבונן סביבו ותר את הדרך, פונה אל שרהלה) חושי, מהרי! עלינו להסתלק מכאן ככל האפשר מהר. אנו נלך במשעול זה. עלינו להגיע לשוויץ.

שרהלה: כיצד נדע את הדרך, שנלך בה?

שלום: יש לי מפה. מצאתיה בביתו של המהנדס. יש לי גם בולי לחם וכסף. עלינו להסתלק מכאן, בואי! (הם הולכים. נשמע קול צעדים של קבוצת צבא ס.ס. הם שרים שירי היטלר צבאיים. שלום ושרהלה נבעתים. נרעשים קצת) חזקי ואמצי, שרהלה.

מפקד הפלוגה: הקשב! העיניים ימינה, קדימה מרש!! (החיילים בקסדות ובנשק צועדים צבאית לפני שלום ושרהלה, מרימים ידיים וקוראים:) הייל היטלר!

שלום ושרהלה: (מרימים ידיים, עונים:) הייל היטלר (ונעלמים ביער. חשכה.)

סוף מערכה ב'

מערכה שלישית:

המשתתפים במערכה השלישית:

אנשי ס.ס.

1. מפקד המחנה

2. אוֹבּרשאַרפירר

3. שאַרפירר

4. היינצה

5. מילר

6. שומר א' של מגדל הצופים

7. שומר ב' של מגדל הצופים

8. שלום

9. ראש הצריף ו־17 אסירים

מערכה ג' - תמונה ראשונה

כיכר המיפקדה. ברקע גדר תיל ועליה מצויירת גולגולת של מת, וכתובת: מ־ח־ו־ש־מ־ל. משני צדי הגדר מגדלי עץ. על כל אחד מהם איש ס.ס. ומכונת ירייה. עם עליית המסך נשמעות כאילו מרחוק שריקות חדות, יריות, נביחת כלבים מעורכת בצריחות ובפקודות של אנשי ס.ס. מקרוב נשמע קול צרוד של שיכור:

– פצפצו אותם את כת החזירים, את גזע היהודים הארור ולא יוסיפו לברוח עוד! (קול צעדה נשמע)

שאַרפירר: חת, חת שתיים, חת. חת, שתיים… (עולים בצעדה בשלשות על כיכר המיפקד שמונה־עשר אסירי כפייה מבית מס' 10. איש ס.ס., בימינו אקדח ובשמאלו אקדח, צועד האחרון מצד שמאל של הקבוצה)

– שמאל, שמאל, כולכם – עצור! (הכל נעצרים) שמאלה פנה! (כולם פונים שמאלה) דום! (הכל ניצבים מתמתחים) זוזו! (נשארים עומדים קצת ברשלנות. אחדים נושמים בכבדות. נכנס מפקד המחנה) הכובע הסר! (כולם מסירים את כובעיהם בהקשה אחת בצד הכיס של המיכנס הימני)

– להימנות! (האסירים סופרים מאחת עד שמונה־עשרה, כל אחד בהפניית ראש אל חברו הסמוך לו)

ראש הצריף: (צועד שלושה צעדים קדימה ונעצר זקוף) אדוני, מפקד המחנה, מודיע בהכנעה: בית 10 – 18 אסירים הגיעו. שניים נעדרים.

מפקד המחנה: ככה… ככה… שניים נעדרים והיכן הם?

ראש הצריף: איני יודע.

מפקד המחנה: ככה, ככה, אינך יודע. מייד תדע. שאַרפירר!

שאַרפירר: (עומד זקוף) לפקודתך, אדוני מפקד המחנה.

מפקד המחנה: זה מקבל עשרים, אבל חזקות.

שאַרפירר: לפקודתך, אדוני מפקד המחנה.

מפקד המחנה: (לראש הצריף) להיסוג! (ראש הצריף רץ בחזרה לשורתו) הכל דום! (הכל עומדים דום) הקשיבו, הקשיבו! כל שלישי שבכם ירה יירה, אם שני החזירים לא יחזרו על הערב. מובן?

כולם: יאַווֹֹל.

מפקד המחנה: ועל הנותרים תוטל עבודת עונשין. מובן?

כולם: יאַווֹֹל.

מפקד המחנה: מי שיגלה, היכן נמצאים השניים, לא יאונה לו כל רע. הוא יקבל בשכרו כיכר לחם ומרגרינה, מובן?

הכל: מובן.

מפקד המחנה: אני מייעץ לכם, תיטיבו לעשות, אם תגלו, לאן ברחו, ומי סייע בידם. מי שיודע זאת ויגלה לנו, יציל את חבריו ממוות ואת הנותרים מעבודת עונשין. מובן?

הכל: מובן.

מפקד המחנה: שאַרפירר, להרחיק!

שאַרפירר: (מתמתח) יאַווֹל. לפקודתך, אדוני ראש המחנה. (לאסירי הכפייה) כובע שים! (כולם חובשים כובעיהם) שמאלה פנה! (כולם פונים שמאלה) קדימה מרש! (כולם צועדים) שמאל, שמאל, שמאל! (הם יורדים מעל הבמה. מרחוק נשמע כהד: שכב! קום! רוץ! לאט לאט משתרר שקט)

אוברשארפירר: (בא בריצה. מתנשם, מתמתח לפני מפקד המחנה) אדוני, מפקד המחנה! אני מודיע בהכנעה – מצאנו את השניים. הם בבית הנשק.

מפקד המחנה: בבית הנשק? כיצד חדרו לבית הנשק? מי שם התורן?

אוֹבּרשאַרפירר: פראנץ. הוא התורן שם עכשיו, אדוני ראש המחנה.

מפקד המחנה: אותו פראַנץ. ההדיוט הזה! ייקחנו אופל! הקפץ את הגולם הזה באוויר.

אוֹבּרשאַרפירר: לא ייתכן. ראשית, כל כלי הנשק והתחמושת שם. ופראַנץ… שבוי בידיהם.

מפקד המחנה: מה פירוש הדבר “פראַנץ שבוי בידיהם”? איך מוסר איש ס.ס. את עצמו בידי יהודי כפייה בשבי? חזיז ורעם! אוֹבּרשאַרפירר, הבא לי את הרמקול.

אוֹבּרשאַרפירר: (מתמתח) לפקודתך, אדוני ראש המחנה. (יוצא)

מפקד המחנה: (מדבר לעצמו) רק להקפיץ באוויר את בית הנשק עם אותו חמור פראנץ ביחד. ייקחהו אופל! ברנש מחריא!

אוֹבּרשאַרפירר: (בא והרמקול בידו. עומד דום) הנה, אדוני מפקד המחנה, הנה הרמקוֹל.

מפקד המחנה: (נוטל את הרמקול ואומר) – אסירי הכפייה בבית הנשק. אני יודע, כי אתם מתחבאים שם. כאן מדבר אליכם מפקד המחנה. אני דורש מכם להיכנע מרצונכם ולחזור למחנה. פרט לעונש קל, שיוטל עליכם, לא יאונה לכם דבר. אני נותן לכם 10 דקות להימלך בדעתכם. אם לא תחזרו למחנה, יירה כל שלישי מבין חבריכם, ואתכם נפוצץ יחד עם החמור פראנץ. הבינותם?! אני מייעץ לכם בפעם האחרונה: היכנעו, ולא יאונה לכם כל רע!

(הפסקה. מפקד המחנה לוקח את משקפתו, מתבונן דרכה זמן מה ואומר שום ברמקול) – מילר, היינצה! את מכונות הירייה החישו לכאן, אבל מהר. הזדרזו!

היינצה ומילר: (באים עם שתי מכונות ירייה. ניצבים דום לפני מפקד המחנה) – לפקודתך, מפקד המחנה.

מפקד המחנה: הכיוון לשער הימני!

היינצה ומילר: לפקודתך, אדון מפקד המחנה! (הם מכוונים את מכונות הירייה)

מפקד המחנה: (משקיף שוב במשקפת. מסתכל בשעון היד שלו. שוב משקיף בעצבנות במשקפת ובשעון, וצועק בכל רם)

– הקשב, אש!!! (אנשי ס.ס. יורים זמן קצר. נשמעים קולות ירייה בחזרה אל היורים. משתרר שקט. מפקד המחנה לשני אנשי ס.ס.) – טלו את שתי מכונות הירייה לצד השני והטילו יריות לשער השמאלי!

היינצה ומילר: (מתמתחים דום) לפקודתך, האדון מפקד המחנה. (הם מתרחקים עם מכונות הירייה)

מפקד המחנה: (מתבונן במשקפת באותו כיוון. נשמעות יריות מחרישות אוזניים. לאט לאט הן נפסקות)

שלום: (מגיע מצד שני לכיכר המיפקד, זב דם, סחוט, מתנודד, בגדיו קרועים. בכל כוחותיו הוא ניצב דום וצועק) – האדון מפקד המחנה. אסיר הכפייה 67809 מגיע ומתייצב בהכנעה לעמדה.

מפקד המחנה: (מסיר את המשקפת, מסתובב וניצב מופתע ונדהם, רוצה לומר משהו, אבל שלום מרים ידו ויורה)

מפקד המחנה: אוי, אלי! (צונח פגוע. מן המגדל יורה איש ס.ס. במכונת ירייה. שלום צונח)

סוף