© כל הזכויות שמורות. הטקסט מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

בשנים האחרונות הרציתי בעניני הספרות העברית בחוגי תלמידים, בעיקר במחזורי השיעורים של הסמינאר למדריכי עלית הנוער בירושלים. מנהלו, ד"ר נתן רוטנשטרייך, עוררני להתקין הרצאותי אלה לרבים.

ביסוד חיבורי זה ניתן חלק הרצאותי בסמינאר הזה (לפי סטינוגראמה של מר מימון) באביב תש”ז, ופירסומו נדחה עם מצור-ירושלים ומלחמתה.

המונח: ספרות ישראלית, המוזכר בהרצאות, שנשמעו לפני תקומת המדינה וקביעת שמה, פירושו ספרות, הכוללת את היצירה בכל הלשונות, שיהודים יצרו בהן בינם לבין עצמם.

פרק ראשון: מסגרת ובדיקתה

כנודע, כבר יש בידינו כמה וכמה מחקרים גדולים ואף ספרים כוללים לתולדות הספרות שלנו בדורות האחרונים ומן הדין היה, כי נראה את הדרך סלולה גם ברורה לפנינו. ולא היא; ככל שאנו מבקשים לעיין, אם בפרק מפרקי התקופה הזאת אם בתקופה כולה, קופצים עלינו כמה וכמה קשיים, המתראים כקשיים של מתוֹדה ובאמת הם קשיים של מהות. הקשיים האלה, שכל אחד מפותל מחברו, סוגם כפול. הסוג האחד שאין בידנו לשגותו — גורלה ומעמדה של הספרות הזאת; הסוג האחר שיש בידנו לשנותו — גישתם של חוקריה לשיטותיהם.

אם נאמר לבדוק את הגישה הזאת, נהא חייבים להפליג לעיקרו של דבר, כלומר להתבונן בעצם-מושג של ספרות עברית חדשה, ועד-מהרה תתגלה לנו סתירה בדרכם של כותבי תולדותיה. הללו ניסו לגרוס את הספרות הזאת, על התפתחותה המיוחדת, בתוך סכימה שאולה, שנהגו בה פעמים שימוש מיכני, ובין מתוך כך ובין לשם כך הטילו שינוי שאינו מצוי בתולדות ספרויות אחרות. כותב ספרות של עם ועם בתקופה מסויימת מכליל בה כל שנוצר בה בלשון הראשה, והמהדר מרחיב את הגבולים וכונס בתוכם גם מה שנוצר בדיאַלקטים שלה. ואילו כותבי תולדות הספרות החדשה שלנו כוללים בה לא כל שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים אלא חלקה בלבד — מה שנמשך ממעגל ההשכלה (מנדלסון ואילך) ולכל המרובה הם מוסיפים, וגם הוספה זאת אינה שלמה, מה שקדם למעגל ההשכלה, אם ברוח אם ביסודות (רמח”ל), ומעמידים מחוצה לדיונם את שאר הספרות שנוצרה באומה באותה תקופה עצמה. לאמור, בבואם לדון תקופה שלימה של כמאתיים שנה הם מותחים קו של הבדלה ביצירה הכוללת של האומה וכותבים, בעצם, חלק של הספרות הזאת, שבו אין החלקים האחרים נראים, לפחות במחצית התקופה הזאת ומעלה, אלא באספקלריה העקומה של סאַטירה ופולמוסאות. הדברים האלה צריכים הדגשה, ביחוד עתה ממרחק-הימים, שבו אנו רואים את שלושת זרמי הספרות העיקריים — של תנועת ההשכלה, תנועת החסידות, תנועת המתנגדות — יונקים מעֵבר לגילויי-ניגודיהם, ממסתרי-שרשים משותפים, ביתר דיוק: משורש אחד, ונפגשים בסופם בצמרת אחת, ושעל כן הספרות של שלושתם, היא-היא הספרות העברית החדשה. אולם חוקרי ספרותנו תחת להגיע אל הקרקע המזועזעת והמשותפת, שהצמיחה מתוך שורש אחד את הקנה מרובה-הבדים, ולמצוא את הדרך המיוחדת של דיון ותיאור, של סיוג והערכה — הטילו אותו קו של הבדלה בלב התקופה הגדולה הזאת, והוא קו, שככל שנרחיק מימי התקופה הנידונת, תתבלט ותלך המלאכותיות ואף השרירות שבו.

ודאי, שלוש בחינות-היסוד, המבדילות בין חטיבת-הספרות הזאת הנמשכת מתנועת ההשכלה ובין חטיבות-הספרות האחרות, שחייהן נמשכו גם בזמנה ואף מעֵבר לו — בחינת-החילוניות, בחינת-האידיאולוגיה, בחינת הצורה — יש בהן כדי לקבוע ייחודה אך אין בהם כדי לקבוע יחידותה. והיא לא תיקבע, גם אם נעריך את סוגי-הספרות האלה לפי ערכם הכפול — משקל-התכנים ורוחק-השפעתם. אם למשקל-התכנים, הרי דוקא ההבדלה המלאכותית ההיא, אין בה כדי לסייענו בהמצאת המאזניים המיוחדים לשקול, מה גדול ממה — האם עולם-המושגים של ההשכלה, שעיקרה בכבישת-המרחב; האם עולם-הדימויים של החסידות, שעיקרה בהסערת-העומק. ואם לרוחק-ההשפעה, הרי דוקא ההבדלה המלאכותית ההיא אין בה כדי לסייענו בהמצאת קנה-המידה למדוד, מה מרובה ממה — האם כוחה של ההשכלה, שהפקיעה קליפה ישנה והקרימה קליפה חדשה לתכנית חדשה; אם כוחה של החסידות, שהפקיעה קליפה ישנה מתוך חידוש התוכן הישן, וסופה גלגלה גרעינה לתוך קליפת יריבתה. רק ראייה כוללת של ספרותנו לכל זרמיה יש בידה לתת בידינו מאזניים כאלה וקנה-מידה כזה, ואילו ההפרדה, שנהגה ונוהגת בכתיבת-תולדות-ספרותנו, עשויה להביא, ואמנם גם הביאה, להערכה דיספרופורציונאַלית, ביחוד אם כותב-התולדות נמשך, בין ביודעים ובין בלא יודעים, להזדהוּת עם מסכת-דיונו, בעיותיה ואישיה. אפילו גבולה של הספרות העברית החדשה, כנוסח המקובל, מחייב דיון כולל בספרותנו בדורות האחרונים לכל ענפיה, על אחת כמה וכמה אם אנחנו כופרים בעצם-ההגדרה של הספרות החדשה ואנו תולים אותה בכל מה שנוצר בלשוננו בדורות האחרונים ואנו רואים כל יצירה ויצירה נושאת בה, אם על כרחה אם ממילא, חותם המיפנה המכריע בתולדותינו, שחל ימים הרבה-הרבה קודם שמנדלסון שקד על תרגומו וביאורו וקודם שוויזל טרח בביכורי-הפובליציסטיקה שלו.

ודוק: ימים הרבה-הרבה קודם לכך, לאמור כי גם מי שמעמיד בראשה של הספרות החדשה את רמח”ל, אינו בעינינו אלא כמי שהיה מחויב לעשות דרך הגונה ועשה אך פסיעה קטנה בה. וגם פסיעה קטנה זו היא הרת-סתירות: רמח"ל, שנתכבד בכבוד-האבהות לספרות העברית החדשה, לא נתכבד מלוא כבודו ועצמו — הוא בדומה לאושפיז נכבד, שמשהעמיד רגלו האחת בתוך האולם, נסגרה בפניו הדלת ועיקר-קומתו נשאר מחוצה לו. ואין החזיון הזה משתנה על ידי כך, שמכניס-האורח (פ. לחובר) יצא במחקר מיוחד ידי חובה לשאר אישיותו של רמח”ל ואף הגיע ונלחם להכרה, כי אין להבדיל בין חלקו האחד של רמח”ל (שירים, מחזות), הנכלל בתוך הספרות העברית החדשה, ובין שאר חלקיו שאינם נכללים בה (ספרי קבלה ומוסר), אלא הבדל של צורה בלבד. נמצא כי שיטת-ההבדלה, שמלאכותיותה בולטת במיוחד בפרשה זאת, מפסידה לנו את האישיות הגדולה בדורה וכמה דורות לאחריה, שהרי תחת לראותה עולה ונצמחת בענפיה השונים משרשה האחד, אנו מפצלים אותה באופן שמה שהיה בחייה ובפעלה כטפלה לעיקר והזריח אך קטע שלה, נעשה כביכול כחטיבה אוטונומית המסייעת, אמנם, בידינו לרקום יריעה חלקה, ואפילו חלקלקה, של תולדות-ספרות, אולם עוקרת, בפסיעתה הראשונה, ערך גדול בספרות, אם לא גדול-ערכיה — ערכה של אישיות, הנערכת פה דרגות דרגות, לא לפי עיקר-יצירתה אלא לפי סוג-צורתה.

אמת, גם בדוגמה הגדולה שראינו — קו ההבדלה בלב התקופה; גם בדוגמה הקטנה שראינו — קיצוצה של אישיות גדולה ופיולה של אוּניה פרסונאַלית, כרוכים כמה יתרונות ובכללם אחידות המסלול וחלקתו, ברוח הסכימה הנזכרת ונוסחה. אולם גם המוֹדה בסכימה ההיא יודע, כי היא מחייבת, למצער, מוֹדוּלציה — וזוֹ לא תתכן בלא תשומת לב, לפחות תשומת לב, מלאה לכל הזרמים שפירנסו, אם במיוחד ואם במצוּמד ואם במעורבב, את תולדותינו בדורות האחרונים, וממילא את ספרותם. דוגמה לחוסר תשומת הלב ונזקוֹ תשמש לנו העובדה, הקטנה אך חשובה, כי חקר-הספרות שלנו, הטורח כל כך על מיונם של אישי הסופרים לפי זרמי ספרות או אסכולותיה ובבירורי-השפעותיהם עליהם; פוסח על מקורי-השפעה עמוקים מהם, שעיצבו את אישיותם, והם מקורי-השפעה הנמשכים מתנועות על זרמיהן, שחוקרינו מסרבים לכלול את ספרותם בכלל ספרותנו החדשה. והרי רק עצימת עינים מכוונת, שגם היא פרי ההבדלה המלאכותית ההיא, יכולה להתעלם מחשיבותה של טופולוגיה מגוונת, שגיבושיה החותכים הם החסידות מזה והמתנגדות מזה, כמורשת מנטאליות ותכונות; שפעולתה מרובה, ואפילו מכרעת,-גם באפים של אישי-הספרות גם בביטוים, אפילו כשכלי-ביטוים עשויים על דרך אסכולה אחת או אחרת, עד כדי דוגמאות מחכימות של מיני פסידומוֹרפוזה.

והתעלמות מולידה התעלמות. חקר-ספרותנו. המורגל — כפי שספרות ההשכלה מניחה זאת בנקל — בביאור על פי מניעים גלויים, כמעט שאינו יודע דרך אחר לביאור החזיונות, המצטרפים כדי זרמי-ההתגברות על ההשכלה. כך, למשל, בבוא חוקר מחוקרינו לבאר את גילוי מאורה של החסידות בספרות בדור אחרון הריהו פותח ביאורו בספר אידיאולוגי (צווייפל) ותולה בו זכות מופלגת של אבהות, כאילו היה בכוחה של אידיאולוגיה לחולל כתמורה הזאת. אולם הביאור הזה הוא, בזוית-הראייה המקובלת, ביאור מוכרח ושינויה של זוית-הראייה פירושו שידוד-המערכות של חקר-ספרותנו, ושידוד מערכות כזה ראשיתו בהכרה, כי הזרמים היריבים להשכלה — או תאמר: הזרמים שהיא היתה יריבה להם — לא נסק חוט-חייהם ויצירתם וממילא לא נפסק חוט ספרותם, ולא עוד אלא שהם חיו כּמניעי-עומק גם בלבם של אלה שנתפסו להשכלה והיו בין חלוציה ובין מאספיה, ולימים פרצו מניעי-עומק אלה כדמות התנועה, הנקראת בדין או שלא כדין רומנטיקה או רומנטיקה מחודשת וכדומה. יתירה מזו, חוקר-ספרותנו בדורות אחרונים עודו חייב התבוננות גדולה, אם מורשת הזרמים האלה, שמעֵבר להשכלה, לא קיימה את עצמה גם ביריביה, אבירי ההשכלה עצמם. אפשר דרך העיון והדיון של חוקרי ספרותנו גורם — לפי שהם אוחזים בדרך הביאור הגיניטי וכמעט אינם נזקקים לדרך הביאור הדיאלקטי לא ייפלא, כי כמה חזיונות נכבדים, ביחוד חזיונות-כפל. נפטרים על ידם שלא במיצויו של דין. כי אילו אחזו בדרך הדיאלקטיקה אפשר והיו מקדימים למצוא את אותות פריצתם של הזרמים האחרים לתוך ספרות ההשכלה. ולא עוד אלא היו מגלים בעצם האספקלריה העקומה את חיפויה, חילופה ואולי אפילו היפוכה.

קשיים אלה וכאלה — התגברות עליהם היא בידינו. ודאי, התגברות זו מחייבת גם מידת-עוז, גם כוח-בדיקה, גם חריצות-עיון. ואם נאמר לצאת באמת ידי חובה. לא נוכל לעשות בחקר ספרותנו החדשה בחינת ממשיכי תלם חרוש אלא בחינת נרים ניר חדש, אם כי מתוך הכרח או לשם נוחיות, לא נקיים בבת אחת וישן מפני חדש תוציאו. אבל יש קשיים שאין בידינו לשנותם ומקורם, כאמור, בגורלה ומעמדה של ספרותנו כבבואת גורלו ומעמדו של עמנו בדורות אחרונים. המדבר בספרותו של עם ועם מדבר לא בלבד בתחום מוגדר בלשון אלא לרוב גם בתחום מוגדר בגיאוגרפיה שלה. האומר. למשל: ספרות רוסית, כוונתו גם לתחום גיאוגראפי מסויים, והוא לתחום נרחב ורצוף בתוך משטח גדול יותר, תחומה של האומה הרוסית הגדולה, אשר כאגפי מדינתה הם העמים האחרים. האומר, למשל, ספרות גרמנית כוונתו לתחום גיאוגראפי מסויים והוא תחום נרחב ומפוזר ובו מרכז אחד גדול, תחומה של גרמניה, אשר כאגפים ללשונה הם ארצות או מחוזות של דוברי גרמנית. לא כן האומר ספרות עברית בדורות אחרונים. כוותנו אינה לתחומו של עם שלם ולא לתחומה של ארץ שלימה, כיון שנושאיה החיים (סופרים וקוראים) מתחלפים והולכים והגיאוגראפיה שלה נודדת והולכת, ושני החזיונות האלה, חילופי הנושאים ונידודי השטח, מתקיימים תוך כדי צמצום-מעגל. כי הספרות העברית של הדורות האחרונים מעגלה הטבעי — אם הביטוי הזה הולם בכלל את מעמדה של ספרות עם גוֹלה, — היה כמעט אידנטי עם מעגל היהודים, שהיו אדוקים בלשון העברית כלשון, שאם כי לא היה בה כדי למלא כל צרכיהם בכל ספירות החיים, הרי היה בה כדי למלא צרכיהם בספירה או בספירות, שנראו להם עיקר. והנה גם המעגל הזה, המצומצם מאליו, הצטמצם והלך, ואם נראה את תהליך צמצומו מבחינת מלחמתה של הלשון לקיומה עלינו לומר כי היתה זו מלחמה, שרובה ככולה — נסיגה. מפּת הנסיגה זאת מציינת לפנינו, כיצד לשוננו מקפחת שטח אחר שטח ובה אנו רואים בבירור, כיצד לשוננו מפסידה תחילה את שלוחי היהדות הספרדית בקצות אירופה, את איטליה מזה ואת הולאנד מזה, ואחר כך היא מפסידה והולכת מרכזם של יהודי אשכנז והלשון העברית חיותה מבצרה במזרח. ושמיטת טריטוריות זו מתחוללת על דרך מפתיעה ומחרידה כאחת: הנה קמו בטריטוריות אלה מרכזי-ספרות, ספרות השכלה בלשוננו, ועמדו על תלם והנה נכחד ההמשך נעלמו סופרים עבריים על קהלם ואיננם עוד. הנה היא שוכלת את סופרים עבריים על קהלם ואינם עוד. הנה היא שוכלת את בני איטליה והולנד, בני גרמניה וביהם ומהרין ואין דורש לה פה זולת יחידים ומפלטה באוכלוסי-ישראל במזרחה של אירופה אשר גם בה אין היא נמלטת מסכנת שמיטה של תחומים. שהרי גם בה לשוננו על ספרותה נתבעה, כמו בארצות המערב, לעמוד בפני יריבתה, הלשון האחרת, ואדרבה פה היא נתבעה לעמוד לפני יריבה כפולה — לשון הנכר ולשון הגלות. חוקר התולדות מסביר לנו על שום מה הספרות העברית, ילידת-ההשכלה במערבה של אירופה, לא היה בה לקיים שם את עצמה אלא כימי דור, כשם שהוא מסביר לנו על שם מה ראשית זו, שלא מצאה המשך סביבותיה, ראתה אחרית טובה יותר במזרחה של אירופה. מובן כי חוקר הספרות הנעזר בהסברות אלה, מביא במנין גורמי חוץ וביחוד גורמי פנים, ובכללם בולטת לפניו העובדה, כי כוח-עמידתה של לשוננו וספרותה זאת יניקתו היא בקרקע שלפני ההשכלה ומעבר לה — התנועות של החסידות והמתנגדות, הן שהעמידו לספרות הזאת חיל-מילואים, שאפילו בהיותם מורדים במחצבתם הרי מורשתם היא שפירנסה כוח-חסינותם. ודאי, שההשכלה עצמה דימתה, כי הזרמים האלה הם לה אך קרקע ניצול, לחולל בו תמורותיה ולא ידעה כי הם לה קרקע חיות, כל שכן שלא שיערה, שככל שהיא מקצה בהם הם מערימים עליה ולפחות במידה שהיא כובשת אותם הם כובשים בתוכה.

הנסיגה הגדולה והרצופה של לשוננו כלשון ספרות של קיבוצים מעוררתנו לעיין בּגורמים, שעמדו להם לקיבוצים האלה ליצור בלשוננו ספרות, ביחוד על פי נוסח ככל הגויים. מובן כי, בהערכת הגורמים עלינו להבחין, כשם שאנו מבחינים בתופעות אחרות, בין מניעים גלויים ובין מניעים נסתרים. אין צריך טירחה יתירה, כדי להבין, כי המניעים הגלויים וביחוד נימוקיהם, שעיקרם נימוקים אידיאוֹלוֹגיים, אין בהם כדי לבאר, ואפילו לתרץ, את המגמה הגדולה של הספרות הזאת — לתת את כל העולם בלשוננו. ואמנם תמיהה היא, כיצד לשון שלא היתה לה אחיזה בחיי יום יום ומתוך שמירת הקיום שלה עצמה — ניתן לומר: מתוך שמירת קיום תכליתית, כלומר מתוך החפץ לקיים אפשרות של לשון אחת בשביל האומה כולה — השתדלה תמיד שלא להיות כפופה ביותר להשפעות של לשונות-הסביבה וייחדה את עצמה לצרכים המשותפים לכל חלקי האומה; כיצד לשון זו מגלה, ביחוד בתקופת ההשכלה, חפץ טמיר להגיע לכלל יכולת של מילוי כל הצרכים, להיות כאחת הלשונות החיות, המחוננה באפשרות הגדרה והבעה לכל המיגוונת של הגות האדם ורגשו ומיצוים גם בהלך נפש גם במראה עינים. והתמיהה הזאת תגדל בעינינו משנזכור, כי אין הדברים אמורים בתחומה של ספרות יפה בלבד. אדרבה, סקירה קלה במפעלות ההשכלה בראשיתה ואמצעה מראָה לנו, כי היא רצתה באמת למלא את כל הצרכים — מכוח מאמציה למדנו לכתוב בלשוננו לא בלבד שיר או נובילה או מאמר כמתכונת המצויה בספרות אירופה, מכוחם למדנו לכתוב בלשוננו גם דבר חכמה ומדע שחסרנו בהם אוצר מונחים. וראוי שניתן דעתנו על כך, כי בנקודה זו תקופת-ההשכלה דומה יותר לתקופתנו, שבה לשוננו מנסה באמת וברוב הצלחה למלא, במעגל-חיים שהוא בערך כדרך הטבע, את כל צרכי החיים משהיא דומה לתקופת הביניים, עד שעולה בנו הרהור: הרי מה שההשכלה כיוונה בראשיתה מתקיים, בעצם, רק עתה בארצנו. והרהור זה גורר כמין בן-הרהור: כאילו מה שנעשה בראשית-ההשכלה היה מכוון למציאותנו עתה.

והשאלה היא: האמנם מכוון? והתשובה היא: לאו והן. ודאי, אילו נטלנו לו לאחד מראשוני המשכילים והיינו לוחצים אותו אל הקיר ושואלים אותו, לשם מה הוא יגע, כי מדעים אלה ואלה יהיו על ביאוריהם, הגדרותיהם ומונחיהם בלשוננו; וביחוד אם היינו מרחיבים את השאלה ושואלים אותו, על שום מה הוא עושה את המעשה הרב הזה, הרי ספק גדול,הוא. אם הנשאל יכול היה, מתוך מגמותיו ילידות זמנו, להשיב תשובה, שהיתה מניחה אפילו את דעתו שלו. והנה המגמה הזאת של התרחבות לשוננו, כדי כושר ביטוי כולל, הלכה והתחסנה, אף על פי שלא היה לה צידוק, או היה לה צידוק קלוש מדי, באידאולוגיה של נושאיה, ואם נאמר לבאר את רוב מסירות הנפש וכשרון-המעשה, שהללו גילו במפעל ההרחבה, הרי נמצא כי מקורם הוא מחוצה לאידאולוגיה הזאת, מעבר לה ומתחתיה, עד שניתן לומר, כי יותר משהם עשו ללשון עשתה היא בתוכם. הדבר נשמע כפאַראַדוכּס, אך עובדה היא: דוקא הללו, שהאמינו בכוחה של אידאולוגיה ומכוחה ניסו לשנות את המציאות על רוחה וממשותה ואף שינוה, הם-הם שינקו את עיקר כוחם משורש אחד, עמוק יותר, שניחש מה שלא ידעה האידאולוגיה שלהם: כי יגיעתם סופה תשמש תכלית שלא עלתה בגדר-דמיונם ואילו עלתה וגירשוה בחזקת-יד. כי רק עתה, ממרחק-הימים, נגלים לפנינו המשכילים כמשרתים שלא-מדעת מציאות, שהיתה מעֵבר לאופק כוונתם והשערתה, מציאות המצמיחה מתוכה כדרך הטבע לשון וספרות ונצמחת מתוכן ולתוכן, היא המציאות שאנו נתונים בה פה, בארצנו.

אבל מפעלם היה, כאמור, בחינת מלחמה, הנעשית מתוך איבוד מתמיד של שטחים, שכן הקיבוצים היושבים בהם מצאו להם דרך אחרת בתוך המציאות של יהודי-אירופה, שהתפשטה במרחב-הימים רב-התמורות שבין המהפכה הצרפתית ובין התהפוכה הנאצית. ושאנו יכולים היום לכנותה תקופת-תולדותינו בין גיטו לגיטו. הדרך הזאת היתה מעבּר ללשון הסביבה.

ומן הענין הוא להדגיש, כי מי שנחשב בחקר הספרות העברית החדשה (נוסח קלוזנר) כאביה, והוא ודאי אבי ספרות ההשכלה, הוא-הוא גם אבי המעבר הזה (מנדלסון) ונמצאת אבהותו כפולה, והיא אוּניה פרסוֹנאַלית אפינית ביותר. היא כאילו באה, בעצם-המופת שבה, להראותנו את שער הלשונות הכפול של ההשכלה, ובעל-המופת עצמו ניתן לדוֹרשו כמי שיד-שמאלו מחריבה את שבנתה יד-ימינו.

פרק שני: מסלול ופיתולו

המעבּר ללשון-זרים גם הוא ענין לחוקר-ספרותנו לענות בו — בו ניתן לו למדוד חפצה של ההשכלה בספרות, כפי שנתקיים בדרך קצרה ובכלים שאולים. ולא עוד אלא מחובתו לעמוד על הבעייה הגדולה של המעבר הזה, בבואו לדון על הספרות העברית בכלל הספרות הישראלית בת-זמנה. שכן אם גם רובו של המעבר ללשונות-הסביבה פירושו תוספת-יצירה, הנכללת באוצר לא-לנו, ואנו חייבים לראותה ספרות-נכר, הרי חלקו של המעבר הזה פירושו תוספת יצירה הנכללת באוצר שלנו, ואנו רשאים לראותה כספרות-לעז. אמת, כוונתנו אינה מרחיקה עד כדי סברה (שגם היא יש לה על מה שתסמוך), כי עלינו לשייך לספרותנו גילויים כהיינה ובּרנה ודומיהם, ששייכותם כמתנודדת בין שתי ספרויות; כוונתנו עתה מסתפקת בקביעת-העובדה, כי ישנה ספרות הכתובה בלשונות-לעז, ודוגמת-ראשית חותכת לה בלשון הגרמנית, והיא שייכת לספרות הישראלית. והמדובר הוא לא בלבד בסוג הספרות, ששייכותו הזאת ברורה מאליה, כחכמת ישראל על סוגי החקר הרבים שלה, אלא גם בסוג ספרות, כשיר וסיפור ומחזה, ששייכותם לה קבועה ועומדת לפי בחינה משולשת: על פי כוונת הכותב, גם על פי ענין- הכתיבה וגם על פי קהל הקוראים. כבר יש בידינו נסיונות של תולדות הספרות הישראלית, אלא דוקא הטובה בדוגמותיהם (צינבּרג) אין בה כדי יציאת חובה. לכאורה יפה ההנחה, כי ספרות ישראלית פירושה מה שנכתב בלשונותינו, בין בלשון שלידתה בראשית ההיסטוריה של העם וחייה מלוא-רחב-תולודותיו ואָרכן, ובין בלשון שנספחה לנו בגולה ומשנקלט בה רוחנו ומזגנו, נקלטה בנפשנו כלשוננו. אך הנחה זו צריכה הרחבה לא בלבד על שאר-לשונות-הגולה, (לאַדינו וכו'), אלא על לשונות-לעז באותה תקופת-ביניים שנוצרה בהן ספרות שהיא, אם לפי הבחינה המשולשת שהזכרנו אם לפי בחינה נוספת, ספרותם של ישראל. בדיון כולל כזה, שאנו מחוייבים בו, לא נסתפק בציוּנה של העובדה, כי ספרות-לעז זו היתה כמין מחסן קטן, שהסופר העברי היה נעזר בו (העתקה ועיבוד), אלא גם נעשה קוֹנפרוֹנטאַציה בין שני מעשי-ספרות אלה, ספרות-הנכר וספרות-הלעז, יצירי יהודים, ובין הספרות בלשוננו ונבדוק את השלישיה הזאת על דרכיה רבות-ההישגים והכשלונות המעלות והמורדות. וכאן תתגלה לפנינו תמונה מענינת — הסופר בן-ישראל שהלך ללשון הסביבה כלשון-נכר להטמע בה, עמה ושירתה, הנפתולים שבין העולם שהוא ביקש לעקור את, עצמו מתוכו ובין העולם שהוא ביקש לנטוע בו את עצמו, היו בו ככוח מתסיס, ואישיותו, שעמדה בנפתולים אלה, נגלית לפנינו עזה ומגוונת; הסופר שהלך ללשון-הסביבה כלשון-הלעז, לעשות בה סניף לספרות ישראל, לא ידע את הנפתולים האלה, או ידעם במידה מחוקה, ולא נסער כקודמו בהתנגשות של שני העולמות, שכן הסתדר כביכול בנוח בשוליהם, ואישיותו, שעמדה בפינה שבה אין משב האור והאויר מרובה ביותר, נגלית לפנינו קלושה ומעומעמת. העובדה הזאת אינה משתנית במכריע, גם אם נקיים את חובת-האמת ונאמר. כי בדרך-כלל הלך, כנראה, טיפוס תקיף יותר מטבע-ברייתו לספרות-הנכר וטיפוס רפוי יותר מטבע-ברייתו לספרות-הלעז. ואילו הסופר, שלא הלך ללשון-הסביבה, בין כלשון-נכר ובין כלשון-לעז, ונאמן ללשוננו, עשה בדרך ארוכה מה שעשו שני סוגים אלה בדרכם הקצרה — לפי מחשבה-תחילה הרי ביקש לעשות מה שעשה חברו שהלך ללשון-לעז, מבלי שיוכל ליהנות מאותה נוחיות, הניתנת בשימוש בלשון חיה; ולפי סוף-מעשה הישגו היה כהישג יריבו שהלך ללשון-נכר, מבלי שיהא פטור מנפתולים, שהיו אמנם אחרים משל יריבו אך גדולים וסבוכים מהם. כי מה שניתן לחברו, ויריבו כמעט באפס-יד חייב היה הוא לכבוש שעל שעל במשך כמה דורות; חייב היה להטיל על עצמו רוב יגיעה וטורח ולקבל גזירת גמגום ועמעום ולשאת ימים רבים בדיספרופורציה שבין תוך וקליפה, עד שיצר, במיטב מאמציו, ביניהם תואם שהיה בו מקירובו של דרך הטבע. אבל גם בהעריכנו נאמנה את עוצם-גבורתו אין להתעלם, כי חברו כותב-הלעז ויריבו כותב-הנכר היו לו כיסודות מעוררים, שעל פיהם מדד את עצמו ודרכו והם שהגבירו ביודעים או בלא יודעים את מתיחותו, שחתרה להגיע לאשר הגיעו הם, אולם מבלי שיעבור עבירה לשם נוחיות כאשר עבר האחד ומבלי שיחטא חטא של התכחשות כאשר חטא האחר.

אין הגבורה הזאת נפתחת, גם אם גילויה הוא תוך כדי הפסד שטחים מתחת רגלי הספרות, על יוצריה וקוראיה, ותוך כדי נסיגתה הגדולה מזרחה, כשם שאין אותו הפסד ואותה נסיגה נפחתים משום גודל הגבורה ההיא. עוצם הנסיגה הזאת לא יגרעו ממנה עיונים, שילמדונו, למשל, כי בגרמניה לא חדלנו מכתוב בלשוננו ותמיד נמצא בה מנין גדול או מועט שנאמנו בפועל לספרותה, וגחלתה לא כבתה בה מעודה. מחקרים אלה (ג. קרסל) חשובים להכרת עצמנו, להכרת אדיקותנו בערכים שלנו, אבל הם לא ישנו מן העובדה, כי לשוננו חדלה להיות שם גורם חשוב; כי לא עמדו לה יוצרים, ולא היה לה קהל, ציבור שהם בחינת נורמה ולא כיוצא דופן; כי עיקר כוחנו בספרות ניתן שם ללשון-לא-לנו, בין אם פריו שייך לאוצר ספרות זרה ובין הוא שייך, ופעמים אך בדוחק, לאוצר הספרות הישראלית. גם במזרחה של אירופה נתנו מכוחנו לספרות לא לנו. תרמנו מכוחותינו גם לספרות הרוסית גם לספרות הפולנית, וכדומה, אולם אם בגרמניה ואגפיה נתנו מרבית הכוחות, ולימים כמעט כל הכוחות, לספרותה, הרי לא נוכל לומר כי הספרות הרוסית, פולנית וכדומה זכתה בכוחות, גם באיכות וגם בכמות, ככוחות שנשארו לפליטה לנו ובתוכנו. לאמור, כל קיבוצי היהודים באירופה שמרו, אם במידה מרובה אם במידה מועטה, על זיקתם, בין זיקה של נתינה בין זיקה של קבלה, לספרות העברית. אבל חובה היא להבדיל בין קיבוצים, אשר הכוחות הגדולים והעיקריים שבהם נשארו בתחומה ובין הקיבוצים אשר הכוחות הגדולים והעיקריים שבהם הלכו אל מחוצה לה. גם פה, במזרחה של אירופה, היו אבידות גדולות, אבל בין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון-נכר ובין הכוחות שהלכו ללשון הסביבה כלשון לעז אינם עיקר כוחה של היהדות הזאת, באוקראינה ופולין, בגליציה ובסרביה, ברוסיה הלבנה וליטא. מסוכם נאמר: התרומה הרוחנית הגדולה והעיקרית שלנו במערבה של אירופה ניתנה בתחום הסימבּיוֹזה, התרומה הרוחנית הגדולה והעיקרית שלנו במזרחה של אירופה נשארה בתוכנו ונפרדה לשתי לשונות היהודים, לשון הנצח (עברית) ולשון הזמן (אידיש).

לימים. כשהמניעים העלומים, שעמדו לה למגמה הראשה של ספרות ההשכלה נעשו, עם התגבשותה של התנועה הלאומית המודרנית, גורמים בני-תודעה, נתגלתה המגמה הזאת כגיוס מוקדם למערכה, שלא נראתה באפקם של הראשונים וממשיכיהם, וכלל-פעולתם נתגלה כטירחה לשם מציאות, שטורחיה לא האמינו בה ואף לא שיערוה והיו מורדים על כל שהיה לוחש להם כהשערה הזאת. כלומר. אותה מגמה ואותה פעולה נתגלו כהכנה-שלא-מדעת למציאות, שאנו נתונים עתה בעצם-חישולה. ולא עוד אלא הספרות העברית, בתחנתה האחרונה במזרח אירופה ובתחנתה עתה בארצנו, משהתחילה משפּעת על מערבה של אירופה, היתה כמנסה לחזור ולכבוש בו קצת שטחים שהפסידתם. ההערכה של הגילויים, המעטים תחילה, של שיבה ללשוננו וספרותה במערבה של אירופה צופנת בתוכה הפתעת-מה, שלא נוכל לפרשה, אם לא נעמוד על כלל-הופעתה של הצטרפות מאוחרת לספרות העברית, ביתר דיוק: לנתיבתה הראשה. תהליך-הצטרפות זה, הנעשה גלים-גלים, הוא ענין חשוב מדי ובעייותיו המיוחדות חשובות מדי, משנוכל להרשות לעצמנו לפסוח עליו, כפי שהיינו נוהגים עדיין. דוגמתם של יוצאי-גרמניה ואגפיה איננה הדוגמה היחידה — הרי שלשום ראינו בהצטרפותם של בני שבט-ספרד ואתמול בהצטרפותם של בני שבט-תימן, ויתירה מזו, אנו רואים חלקים מבני-מזרח-אירופה, שהיו מחוצה לנתיבתה הראשה של ספרותנו, מצטרפים והולכים עד עצם היום הזה. ואם נעיין בתהליך הזה נגלה בו, מעבֵר לצדדים השונים, צד שוה שהוא בולט ביותר. הרי, למשל, דוגמה קרובה: אנו מדפדפים בכתבי העת מיסודם של "אגודת ישראל” או ”המזרחי” בימינו ואנו קוראים שיר וסיפור ואנו תמהים על המרחק שביניהם, על תכנם וצורתם, ובין שיר וסיפור הנחשב, בערך, כנוֹרמה של ספרות-הדור. בתמיהתנו אנו שואלים: הרי מחברי-הסיפורים והשירים האלה חיים בתוך האוירה של ספרות-הדור ובהשפעתה הם באו לעצם-הכתיבה הזאת, על שום מה אין הם מושפעים ממנה במידה, שיהיה בהם אותו מטען, שהוא כיום רכושו של אחרון-הגרפומאַנים בספרות-הדור. והתשובה לכך היא. כי הגל הזה, כמותו כגלים אחרים המצטרפים לספרות הראשה, שהיא-היא היורשת של ראשי-זרמי-הרוח אשר היו בישראל בדורות האחרונים: גלים אלה הצטרפותם אפשר שתהיה כתהליך מוחש, ואפילו מוחש ביותר, אך אי-אפשר שתהיה מעשה קפיצה אחת, אלא אם כן קופציה גאונים גמורים או קופים גמורים. מי שאין בו לא מיתרונם של אלה ולא ממגרעתם של אלה חייב לעבור כל סולמה של ההתפתחות על שלביה ואורך מעברו לפי כוחו, אם בהליכה מהירה אם בהליכה אטית.

כשאנו חוזרים ובודקים אותם יצירי ספרות המתפרסמים בכתבי העת של החוגים הנזכרים, המצטרפים אך עתה לנתיבה הראשה של ספרותנו, אין אנו יכולים לאנוס את עצמנו מכעין קריאה של ‎תמיהה: הלא כשירים האלה וכסיפורים האלה קראנו משכבר; הלא רוחם וריחם מזכירים לנו ראשיתה של ההשכלה ואמצעה. ובאמת היא תמיהה ואינה תמיהה — הרי הללו הגיעו, בעצם, אך עתה אל ההשכלה, ומכאן אותו מרחק שאנו מבחינים בו. מרחק זה אפשר ויעמוד בהם כוחם להקטינו ואף לבטלו בשעה קטנה ואפשר ויהיו זקוקים לשם כך לשעה ארוכה יותר. ואל נאמר, כי המרחק הזה בא משום שהחוגים האלה עודם ברגלם אחת מחוצה לגדרה של ספרות-הדור ועולמה, שכן יש בידינו להוכיח, כי גם חוגים אחרים לחלוטין הצטרפותם המאוחרת לספרותנו מגלה לפנינו כמרחק הזה. ודוגמת ראש לכך היא דוקא הקבוצה הקטנה מבני-המערב, שהצטרפה ומצטרפת לעינינו למעגל הפעיל של ספרותנו. הללו ילידי יהדות פּוֹסט-אסימילטורית, שפירושה כמה דורות של התמזגות בתוך תוכה של תרבות אירופה וספרותה, משהם כובשים לעצמם את לשוננו, רוחה וכליה, כדי יכולת יצירה בה, הרי ראשית יצירתם מגלה גם היא כמרחק, שראינו בהצטרפותם של החוגים, גידולי יהדות פראֵ-אסימילטורית ואפילו פראֵ-השכלתית. ולכאורה דבר-פליאה הוא: אנשים, שגידולם על שירה ששירתנו אך מנסה להגיע לדרכה ושביליה, כשהם פותחים פיהם לומר שירה בלשוננו, לא זו בלבד שאינם ממשיכים ממקום זה, שבו עמדו בשוררם בשפת נכר, אלא אינם ממשיכים גם ממקום, שהגיעה אליו שירתנו. במכוון אין אנו מדברים על מחקר ומסה ומאמר, שכן אלה מבטאים את שכבות הרוח העליונות יותר ואנו מדברים על שירה המבטאת את שכבות הנפש התחתיות יותר, ושעל כן היא-היא בעיקר העשויה לשמש אבן בוחן. והנה אנו קוראים בשירים האלה ואנו מוצאים את האחד (מ. ג. לאַנגר) ושיריו אינם נמשכים לשירת הדור וממנה, אלא הם כמתלכדים לשירת דורות קודמים וכמעט שאנו מתקשים להכיר מתוכם, כי היתה שירת ביאליק ולא עוד אלא על פי רוחם וצורתם הם כדרך שירה רחוקה, קצתה מזכיר אחרית הפיוט וקצתה מזכיר ראשית ההשכלה; ויתירה מזו, אנו מוצאים את האחר (ל. שטראוס) ופסיחתו גדולה בהרבה ושירתו מבקשת אחיזה לעצמה בשירת ימי הביניים.

הדוגמאות האלה ראוי שנתבונן בהן קצת יותר, כי הן מניחות בידנו לבדוק, עד כמה עלתה לה או לא עלתה לה ללשוננו וספרותה לחזור ולכבוש קיבוצים ויוצאי קיבוצים שאבדו ממנה.

וסיכומה של בדיקה, כי הנה הדבר הזה אמנם עלה לה במידה נאה בתחומה של חכמה, מחשבה. פובליציסטיקה אך לא עלה לה אלא במידה מועטה בתחומה של ספרות יפה. הרבה גבולו של קנין הלשון עושה — לשון שאינה לשונה של חויית-השתייה שלנו קנינה קל יותר בתחומה של הקבלה מאשר בתחומה של הנתינה, וגם בתחומה של הנתינה הוא קל יותר בתחום החקר מאשר בתחום ההגות, לא כל שכן בתחום השירה. והנה גם מי שעמד לו כוח הרוח והנפש לגבור על החומרות האלה ולבוא בסודה של השירה ולהיות ביוצריה, הרי יצירתו אינה נמלטת מאותו המרחק, העושה אותה כשירה שאינה כמתכונת-זמנה, אם כי בודאי רמזי-זמנה מוצנעים בקפליה. וכן הרבה גבולו של הגיל עושה — אם לא לדבר על אוניקום, שידע בשנת הששים וכמה בחייו לעבור מלשון, שבה הגיע לרמה וגמישות, ללשוננו שהיתה קנינו מכבר, אך קנין של קבלה ותיווך ולא של נתינה ויצירה, ולנסות בהתקנת כלי-דיבור, שאינם כדמות כליו הקודמים אבל הם ממלאים צרכו, ולא בלבד בפובליציסטיקה וחקר אלא גם ברקמת סיפור (בּוּבּר), הרי אין מקום לקוות, כי גל יוצאי אשכנז, המצטרפים לאֵזור השירה שלנו יהיה גדול ביותר, ביחוד שהכוחות הבולטים של טובי העולים בני-העמידה (ברוֹד ואחרים) אין בכוחם גם לנסות להכשל בהעזה כזאת.

ומן הצורך שנשלים את הדוגמאות שהבאנו בדוגמת ביניים, דוגמת הצטרפות מאוחרת, הנעשית פה לעינינו ממש. כוונתנו לשלוּחוֹת הישוב הישן אל תוך ספרות-הדור. אם נבור לנו שני משלים טיפוסיים, צאצא-רבני-הספרדים בירושלים [בורלא( וצאצא-חסידי-האשכנזים בצפת (בר-יוסף), נמצא גם בהם כמרחק שציינו. כי הנה האחד והאחר הם ציירי הווי וציורם כדרכה של הפרוֹזה שלנו לפי הממוצע של דרגת התפתחותה עתה. אך יש והם נותנים דברי מחשבה, בצורת דברי ויכוח בין הנפשות הפועלות ופתאום אנו נפתעים בגלותנו כי הללו מדברים. בערך. דברים שקראנו בסיפורי המשכילים. ולמרבה התמיהה אנו מוסיפים ומגלים, כי מה שנשמע לנו הוא לא בלבד קולם של הגיבורים, שהסיטואציה שלהם מחייבתם לכך, אלא קולם של המחברים עצמם. נמצא הללו חיים כאחד שתי דרגות התפתחות שונות — בציור עולמם דרגת דורנו, בתפיסת-עולמם דרגה שלפניהם. כוח התגברותם, שלהם ודומיהם, על המרחק תלוי בכוחם וסגולתם אבל עצם המרחק הוא אות לאמתם, אמת עמידתם בין שני העולמות. ההתגברות עליו שני דרכים לפניה — דרך האונאה, שאנו מוצאים אותה במיני חקאים לבאנטיניים, ודרך-האמת והיא התגברותו של היוצר מתוך הסיטואציה ההיסטורית של גידולו ומציאותה בממש ובנפש. מחובתו של חוקר הספרות ומבקרת לתת את דעתו על התהליך הזה ולזכור, כי הוא מחייבו בקנה-מידה נאות לו. אין הוא רשאי להסתפק בשאלה, כפי שהיא נשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנו: היכא תמצי, כבר יש לנו שירה שמעלתה כך וכך, כבר יש לנו פרוזה שמעלתה כך וכך, והנה מופיע פלוני ואלמוני וכתיבתם כאילו לא ידעו מציאותה של המעלה האחת והמעלה האחרת? התשובה לשאלה זו היא: אפשר ואפשר, אם הכותב הוא נציגה של שכבה חדשה המצטרפת לספרותנו. וכבר ראינו מה גדול ריבוי הפנים של הנציגים האלה וניתן להוסיף עליהם כהמה וכהמה, כי פני הספרות כפני תולדותינו — גלויות גלויות, שכבות שכבות, גלים גלים מצטרפים והולכים למהלכה של ספרותנו, ולא כצרורי מתכת הם הנשלכים לכור ההיתוך, אלא צרורי נפש, גידולי אקלימים ומנטאליות שונים, יציאי תרבויות והווי שונים המתכנסים לשם מפעל-האדירים, קיבוץ-הגלויות.

אותה שאלה הנשאלת וחוזרת ונשאלת אצלנו מופיעה ברגיל בשכנותה של שאלה אחרת: שלשלת הקבלה בספרותנו — הישנה או איננה? כשאלה זאת נשאלה גם לגבי ספרויות אחרות וכבר היה מי שביאר (בּאַהר), כי יש עמים ששלשלת זו אדוקה בהם — כגון הצרפתים, שאפילו קטון עתונאיהם אומרים עליו שיש בו אבק דאבק של באלזאק, כלומר שיש שם כמין רמה או יכולת של מינימום העוברת בירושה; ויש עמים ששלשלת זו פסוקה בהם — כגון הגרמנים שתקופה של פרוזה גדולה שהיתה להם כאילו נשכחה ולא ניכרה בסופרי דורות שלאחריה. אם נאמר לשאול את השאלה הזאת לגבי ספרותנו יתחוור לנו עד מהרה, כי שלשלת-הקבלה פסוקה אצלנו — הרי די, למשל, בתחום השירה להשוות את עושר הצורה של אפרים לוצאטו וחוגו ואת עניות הצורה של ווייזל וחוגו, כדי להעמידנו על כך. אבל לא כתשובה הניתנת בשאלה זו לגבי ספרות צרפת או ספרות גרמניה היא התשובה הניתנת לשאלה זו לגבי ספרותנו. שם לפנינו ספרות של מעגל אחד וענין שלשלת קבלתה, אם היא רצופה או פסוקה, לפחות כמין מורשה של מינימום, תלוי באפיה של אומה זו או זו. ואילו ספרותנו אינה ספרות של מעגל חתום וענין שלשלת-הקבלה בה, אם רצופה או פסוקה, תלוי פחות באפיינו מאשר בגורלנו. היא גורלה של ספרות נודדת, המפסידה שטח אחר שטח ושטחים שהיא מקיימתם או פירורי-שטחים שהיא חוזרת וכובשתם, נתבעים כביכול למעשה בראשית. תקותה של הספרות כתקות עמה — משנסוגה עתה לתחנתה האחרונה; שהיתה תחנתה הראשונה, היא צופה לימים טובים מימי טלטוליה מגוי אל גוי.

ואפשר כי רק עתה, משמסתיימים והולכים טלטולים אלה בתשובה למולדתנו, ניתן בידינו לסקור נפתולי-דרכה של ספרותנו בדורות האחרונים, ביחוד ברצועת הימים שבה ביקשה להיות על פי נוסח ככל הגויים, מבלי שחיינו היו על פי מציאות ככל הגויים, והסופר היה חייב ליצור לו בלשונו כמין חלל-חיים ואויר-חיים, בעוד אשר חלל-החיים ואויר-החיים ממש על סביבותיו לא היתה בהם אחיזה ללשונו ויצירתה. ואם סופם של הנפתולים האלה יצירה, שכמעט לא ניכרה בה מלאכותיות, אף שהיתה בה מובנת מאליה, סימן הוא גם לגודל החיות הגנוזה בלשוננו, גם לגודל-כוחו של הסופר בתקופה ההיא להעלות גנזיה. ממרחק-הימים אנו יודעים להעריך נכונה את אלה, אם קיבוצים אם יחידים, שלא שיתפו עצמם בנסיגה הגדולה של לשוננו, ונאמנו לה וליצירתה החיה, וגדולה אהבתנו להם וטליתה פרושה על אלה, שמיעוט סגולתם ולעג-סביבתם ואדישותה דחפום ממש בזרועות לשון הלעז, שבה לא היתה אולי נגזרת עליהם הגזירה להיות נמושות כפי שנגזרה עליהם בעמדם במרדם; כשם שהיא פרושה על אלה, שידעו ברוב סגולתם לעשות את מרוץ-התחרות ולעשות בכוח לשון-הספר של עמם הם מה שעשו צבא-הבורחים בכוח לשון-החיים של עמים אחרים. וטלית אהבתנו זו פרושה עליהם דוקא משום שאנו מבינים גם את צבא-הבורחים, שכן אנו מבינים את הנסיגה הגדולה של לשוננו על סיבותיה וטעמיה. ודאי, שעלינו להצטער, ואנו אף מצטערים, על ישובי עמנו באירופה, שבהם אפסה או כמעט אפסה לשוננו כלשון יצירה חיה, אבל אנו רואים לרוחם של בני-הישובים האלה, שביקשו לקצר לעצמם את הדרך והלכו ללשון אחרים. וכן אנו רואים לנפשם של אלה שהלכו מלשוננו ללשון-בית ועשוה לשון ספרות ואפשר וממרחק הימים תראה הליכתם זו כפשרה, שריככה גם את העקשנות שבנאמנות ללשוננו וגם את הכחש שבעזיבתה. הדברים האלה אמורים בעיקר אלה מסופרינו, שהיה להם חיבור לערכי ישראל מנצח עד נצח ונפתלו בין שתי הלשונות. וודאי לא דבר מקרה הוא, כי סופה של תקופת הכפל כתחילתה, — כי כאוניה הפּרסונאלית, שראינו שם לגבי לשוננו ולשון חוץ (מנדלסון) אנו רואים פה לגבי לשוננו ולשון-בית (מנדלי). ולא עוד אלא דוגמת האחרית עולה על דוגמת הראשית, שכן בה נגלתה לנו פליאה לא בלבד של שלימות כפולה אלא גם של מלאות כפולה, שמידתה שוה גם בלשון האחת וגם בלשון האחרת.

כדי להבין חומרת מעמדם של אלה שנשארו נאמנים ללשוננו וספרותה, ראוי שנתן דעתנו על רצנזיה קטנה של סופר עברי רפרזנטאטיוי (פ. סמולנסקין) בענין מחזה לא נחשב, מעשה מושך עט בעלמא. ברצנזיה נדרש מחבר המחזה לגנאי, על שום שלא עשאו יפה להצגה. ודאי שהמבקר ידע, כי מחבר-המחזה יכול היה לטעון על דרך ההגיון, כי מחזה בלשוננו בימים ההם כל תקותו עיני הקהל ולא אזניו, כי במציאות שבה אין הלשון לשון דיבור חי אין סיכוי לבימה של ממש, אשר מעליה ישמעו מחזותיה. המבקר ידע טענה זאת וכזאת, אך דרישתו, ולא בלבד מתוך חוקתה הפנימית של היצירה, היתה, בערך, כך: אתה, הסופר הכותב בלשוננו, בבואך לכתוב מחזה, עליך לכתוב אותו כאילו היתה לנו בימה וקהלה, באילו בין היום למחר הוא עתיד לעלות על הקרשים. ובעצם, אין הערת ביקורת זאת אלא כממשיכה את קו התביעה, שנתבע הסופר שכתב בלשוננו: כל שאתה כותב אתה חייב לכותבו כדרך סופר הכותב מתוך מציאות-לשון תקינה ובשביל מציאות-לשון תקינה. מובן, הסופר בן-עמנו, שרצה לראות בין היום למחר את המחזה שלו על הבימה, כתבו שלא בלשוננו, כתבו בין בלשון-חוץ בין בלשון-בית, אבל גם הוא לא היה אלא כממשיך קו-ההיתר, שלמדו ולימדו חבריו: כל שאתה כותב אתה רשאי לכתוב בלשון שיש לה מציאות חיה והיא לשון סביבתך, היא-היא לשונך. ובתוך המציאות, רבת הפיתויים הזאת, עמדו נאמני לשוננו וספרותה ועשו בה, כאילו חלל חייה על דרך הטבע, גם מבלי שינחשו, לפחות בתחום תודעתם, כי ספרותם סופה נועדת לה מציאות כזאת. היש בידינו להעריך נאמנה סיעת הסופרים האלה, שעדרו במערכה ללא תנחום, וללא השליה; והיש ברשותנו, בבואנו לשקול ולמדוד פעלם. שלא לומר חומרת עמידתם?

אך הערכתנו זאת, אפילו תהא נוטה להערצה מופלגת, הרי גם בפסגת-התלהבותה לא תוכל שלא להבליע אנחה כבדה: כמה שכולנו בדרך-המעקשים הזאת של דורות האחרונים, כמה כוחות שהיו עשויים להיות לנו לברכה הלכו לחרוש ולהזריע שדות לא לנו. כי ייתלשו יחיד או קבוצת יחידים קטנה ממחצבת עמם ולשונה וילכו לעם אחר ולשונו להיות בבוני ספרותו — כבר היתה כזאת לעולמים. עם גדול ובן חורין אין התלישה הזאת עושה בו רושם גדול ופעמים יש במעבר כזה בין עם לעם וספרות לספרות תשורה כלאחר יד (שאַמיסוֹ): עם משועבד תלישה כזאת עושה בו רושם, ביחוד אם פירושה מתת-כשרון לספרותו של המשעבד, לא כל שכן אם ספרותו של אותו עם משועבד אין בו כדי כשרון כזה בדורו (גוֹגוֹל). אבל עם מפוזר ומפורד הנותן ממיטב-כוחותיו לספרויות לא-לו וכשרונותיו זרויים על פני גויים ולשונות — הלא מוסר אלוהים הוא ותוכחה רבה, כפי שהמשורר הגדיר את הטראגדיה הזאת בשירו הנאדר, המראה לנו דורות אחרונים שופכים רוחם על כל שיש נכר, משקעים נפשם בחיק אבו זרה ואת אשר יגדל מבניהם נשר ועשה כנף הם משלחים מקנם לנצח. והטראגדיה הזאת אינה נגרעת גם אם אחרי התוכחה הלוהטת בא החשבון הצונן לאמור: הנשרים קשתה עליהם העפיפה בחלל-אויר מדומה, חלל נשימתם של סופרי-שפת-עבר, וינודו על הררי אחרים ולמרבה עצבוננו מתאכזר לנו אותו חשבון מפוכח ואפשר עיקר-התאכזרותו באותה הכרה, הנשמעת מתוך אמירה שנביאנה בזה בשם אומרה (ש”י עגנון): בנוהג שבעולם, עם ועם, משעולה בו איש צמא-הרפתקה, בין אם רוח-העפלתו גדולה בין אם רוח-העפלתו קטנה, הרי לרוב הוא מוצא בעמו תחום להפעיל, אם לחיוב ואם לשלילה, את כוחו וכשרונו וסגולותיו. מה שאין כן ישראל — צמא-ההרפתקה בו אם רוח העפלתו גדולה, לא היה לו מה שיעשה בתוך המציאות היהודית והוא הולך למציאות אחרת ועושה בה וצמאו בא על סיפוקו במבצעים גדולים ומרעישים; אם רוח העפלתו קטנה הרי הוא נשאר בתוך המציאות היהודית ופועל בתוכה ושיעור פעולתו מועט משלהם, אלא ראשון מפעלו סופו בטל ומבוטל, ואחרון מפעלו ערכו קיים ועומד; ראשון אפיזודה חולפת בתולדות עם אחר, אחרון פוזיציה יציבה בתולדות. עמו.

אמירה זו; שניתנה לה גם דוגמה באיזור זמנים אחד (היהודי זיס, יעקב פראַנק, הבעש"ט) אפשר לנו להמשיך את קו-ההארה שבה עד עצם ימינו, שבהם אנחנו מתחילים לברוא לעצמנו מציאות, שיהיה בה חלל עפיפה לכל עופות-הסגולה, למן הנשר עד האנקור. ובדומה לאמירה זו שנביאנה גם היא בשם אומרה (מתתיהו מיזיש): חברי הציונים מבקשים ממני, כי אבוא לאסיפותהם ואני הייתי רוצה ללכת לאסיפה של בני-עמנו המבוּללים ולרכוש אותם לציונות, שהרי עיניכם הרואות, כי הם הם שטבוע בהם החותם העז ביותר של כוחנו הגזעי גם בפרצופות גם בתכונות, ומשום כוחם זה, שביקש שדה-חיות לעצמו, הלכו אל בין הגויים ובזכותו הם מקיימים את עצמם ביניהם ואף מרכיבים עצמם אלופים להם. — האמירה האחת והאמירה האחרת נשמעות כדבר בדיחה, אך זו בדיחה מיוחדת, התופסת בחידודה את מציאותם של דורותינו האחרונים בתקופה שבין גיטו לגיטו. כמובן, לא בלבד מבחינת לשוננו וספרותה, אך גם מבחינתה, ואולי ביחוד מבחינתה, היתה אותה מציאות כזאת, כי רק מי שהיה בו איזה כוח להשהות בקרבו את היצר, שהוא דוקא מיצרי גזענו המובהקים, יצר הפעילות הישירה, ויכול היה להזיר עצמו ממנה ולעבוד במציאות מדומה, מבלי שיוכל לנחש, ואפילו במעומעם, כי סופה לשל מציאות מדומה זו להיות מציאות משית, הוא-הוא שיכול היה לעמוד בפני פיתויי-חוץ ופיתויי-בית ולהתייחד עם אבן קטנה זו אשר מאסו טובי-בנים ולסתתה עד היותה כהיותה היום לעינינו — ראש-פינה. אכן, נדרש כמין קהיון, שמקורו בתוך אינסטינקט עמוק, קהיון לגבי הרגע, השעה, הסביבה, כדי להיות זרע-העתידות.

פרק שלישי: מסכת-כלים

כבר שמענו. כי המבקש לבוא בסודה של ספרותנו בדורות האחרונים וסודותיה אי אפשר לו כי יצא ידי חובת חיקורו, אם יראנה בדוּלה ולא יתחקה על המעגל הרחב, מעגלה של הספרות הישראלית רבת הלשונות. נתינת דעת זו פירושה חובת בחינה כפולה — בחינת הספרות העברית מצד מקומה בתוך הספרות הישראלית ומצד יחסיה לגבי הספרות הישראלית. בחינה זו חשובה ביחוד בנקודת השוני המכרעת שבין חלקי הספרות הישראלית - נקודת הלשונות. כתיב: נקודה, קרי: מסכת, ועיקרה המשולש הגדול: מקרא (עברית), תרגום (אידיש), לעז. אנו יודעים כי המשולש הזה פתוח לערעור: האם אנו רשאים לבקש יסודות יהודים בספרות-הלעז הזאת. לא בלבד בתחום כוונתה, עניבה ושרותה, אלא גם בתחום לשונה. גדול כוחו של ערעור זה, אך ככל שאנו מוסיפים לעיין, כוחו זה מתקפח והולך; כי אמנם המבקש לעמוד על היסודות היהודיים בין גלויים בין נסתרים, בין מכוונים בין שאינם מכוונים, בספרות הלעז של ישראל מוצא גילומם גם בעצם לשונם. ולא זו בלבד, אלא יותר משאנו עשויים לגלות יסודות כאלה בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי-תיווך לבני עמם ואמונתם, אנו עשויים לגלותו בכתביהם של מי שלשון הלעז היתה להם כלי-מזיגה בבני עם-נכר, שביקשו להטמע ואף נטמעו בתוכו. לאמור:

מי שכתב, למשל, גרמנית בביל יהודים ולצרכם בלבד, — היסוד היהודי שבלשונו הוא רפוי יותר: מי שכתב כמותו גרמנית אך לגויים — היסוד היהודי שבלשונו עז יותר. מעט ביאור להופעה זאת כבר ניתן לנו בנסיוננו לקבוע טיפולוגיה שעל פיה הבחנו בין מי שהלך ללשון הגויים כלשון-נכר ובין מי שהלך ללשון הגויים כלשון-לעז. אבל מי שהעמיק בסוגיה זו (מ. קלוארי) מסייע בידינו לעמוד על טיבו של החזיון הנראה תחילה מוזר ביותר. כי הוא ניסה לבחון דורות הסופרים של בני עמנו כותבי גרמנית ובחינתו העלתה לו, כי ראשוניהם (דוגמה ראשה, כמובן, מנדלסון) אין להבחין בין לשונם שלהם ושל בני דורם וסביבתם, הסופרים הגרמנים שאינם מישראל. מה שאין כן דורות שלאחריהם — כל מה שאנו מרחיקים יותר (בּרנה, היינה) אנו מבחינים בסופר הגרמני ממוצא ישראל איזה שוני, איזה ייחוד, ובדיקתו מעמידתם כיסודות-גזעם, וכשאנו מגיעים לאחרוניהם מנצנצות לפנינו דוגמאות, שהשוני הזה מגיע, אם כי ברוב פיתולים, לידי פסגתו (קר). הבדיקה של הספציפיקה בלשונם וסגנונם מחייבת טירחה מיוחדת, שאינה מכלל-דיוננו עתה, ואנו דיינו בהערה כוללת: אם ניטול, למשל, חטיבת כתיבה של מנדלסון מזה וחטיבת כתיבה של בּרנה מזה ונבחנם, הרי נמצא בחטיבה האחרונה מה שלא מצאנו בחטיבה הראשונה — נמצא אוירת לשון המצוינת במזג מיוחד, בחריפות מיוחדת, בחידוד מיוחד ובדומה במיני תכונות. ששרשם הוא במוצאם מישראל. ויתירה מזו, כל מה שתהליך הטמיעה בלשון הנכר ומציאות הנכר גובר והולך, כל שהחדירה לתוך חייו, תרבותו של עם-הנכר גוברת והולכת, כן גם אותו היסוד היהודי, גובר והולך, וביטוייו היהודיים המיוחדים כאילו מתלטשים והולכים, משתחזים והולכים, עד שדיינו בהצצה בחטיבת-כתב קטנה, כדי לפסוק: אין זאת בלתי אם מלאכת-סופר הוא שמוצאו מישראל. דומה, יסוד המורשת שנדחף דרך שער-הבית הפתוח של התודעה פרץ לתוך אשנב-מרתפו הסתום שמתחתיה. משל אש שנבלם אפיק בעֵרתה מערימה על בולמה ושלהבתה המעוותת מעצימה והולכת. והרי מערכת התכונות המיוחדות הזאת על ביטוייה בלשון וסגנונה קובעת את הסופרים האלה כסיעה מיוחדת לעצמה,. ולפי שהם נקבעים כסיעה על שום ייחודם ביסוד, הבא ממורשתם שביקשו להחלץ ממנה, הרי הטמיעה כבטלה ומבוטלת.

הדיאלקטיקה הזאת מחדדת את הבעייה, מה עלינו לשייך לספרות הישראלית, והיא מרחיבה את גבוליה, ואמנם בימינו כשאנו מבקשים ללכד את נפוצותינו בלשונות נכר אנו פועלים על פי הרחבה זו (ראה תכנית "לגבולם”), אך לעניננו נאמר, כי דיאַלקטיקה זאת מבררת לנו את עוצם הסכנה של לשון-הלעז — עצם האפשרות, שהיהודי יכול להשיח את עצמו בלשון-לעז, ויהי גם על דרך ערמה, היתה סכנה עצומה ללשוננו. ביחוד שדרכי-הערמה — כנראה, שכנים קרובים של ערמת התבונה — היו מרובים ביותר. אם נבדוק ביצירי ספרות אלה בתקופה האַסימיליאטורית, בין דוגמה של כובד משקל (בּרנה) בין דוגמה של קלישות משקל (מ. ג. ספיר), הרי דומה עלינו. כי סופרים אלה מגלים בלשון-גויים לא בלבד תכונות-יסוד של יהודים אלא גם גילויי-לואי שלהם, וכמעט שאנו מתפתים לומר, שסופרים אלה הבליעו בלשון-לועז וסגנונה אפילו את נענועי-המימיקה והגיסטיקולציה שלנו, והם עומדים לפנינו כמי שהגניבו את עצמם במחוכם לתוך הלשון הזרה. ואם נבדוק ביצירי-ספרות בתקופה מאוחרת יותר, שדורות של השתתפות יהודים בספרות של אחרים עשאום כביכול כאינטגראל בה, נמצא גם בה כהופעה הזאת (קראַוס(, ואם נרחיק לתקופה האחרונה הפּוסט-אסימיליאטורית נראה, כי בה דוקא הבשילו בתחומה של ספרות-נכר גילויים גדולים של מהות יהודית, מהם שספרותנו העברית לא ידעה כמותם לעומק (קאַפקאַ). וכן הכּרת הדיאלקטיקה המופלאה הזאת מבררת לנו, עד כמה לשון-הנכר היתה הסכנה הגדולה ללשוננו, מהיותה לא בלבד דוחקת אותה במישרין אלא גם מיתרת אותה בעקיפין, וכביכול מיתּרת אותה מבחינה יהודית.

ואם במערב אירופה עמדה לה ללשוננו תחרותה הקשה של הלשון השכנה האויבת, הרי במזרחה של אירופה עמדה לה ללשוננו וספרותה תחרותה הכבדה של הלשון האחות היריבה. כבר רמזנו על התפיסה, המבדילה בין לשון הנצח (עברית) ובין לשון הזמן, (אידיש, לאדינו וכו') ואנו מסתייעים במי שהאיר את הפרשה הזאת בברק-הגיונו (ח. נ. ביאליק) והסביר לנו, כי לשונות-גולה נולדו לא בלבד מתוך הכרח הזמנים אלא גם מתוך תחושת-העתידות. אילו — מלמדתנו הסברה זאת — בני-עמנו היו עושים את לשוננו העברית כלשונה של כל מערכת-החיים על מלוא צרכיה, הרי מכוח פיזורנו ולחצו (לא ברור מה חסר בצילום) היתה, במרוצת-הדורות וחתחתיהם, לשוננו מתפצלת לכמה לשונות עבריות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הגרמניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הרומאניות, האחת שהיתה נספגת מספירת הלשונות הסלביות וכדומה. אולם משנתייחדה הלשון העברית כלשון צרכיהם המשותפים של כל פיזורי-האומה וניתנו עזר כנגדה לשונות אחת אחת לצרכיה של גולה אחרת, אם גדולה אם קטנה, הרי לשונות אלה כאילו הטילו על עצמן את תפקיד העמידה בפני ספירות-ההשפעה של לשונות-הסביבה. אין צריך יגיעה גדולה כדי להראות, כי לפי יחסה של האומה ללשונה מזה וללשונותיה מזה, הרי הסברה זו יש לה על מה שתסמוך — כי אמנם האומה, כשם שראתה את אחרית גורלה כראשיתה, כך גם אחרית לשונה כראשיתה וענין ושבו בנים לגבולם נכלל בו ממילא ענין ושבו בנים ללשונם.

אולם דוקא בדורות האחרונים, שבהם נתגלתה בלשוננו המגמה, אם לא בחיים הרי בספרות, להיות כלשון המבטאה את כל הצרכים, נחשפה סכנת-התחרות הגדולה של יריבתה. שהרי לשון אידיש היה בה מה שלא היה ללשוננו — היא לשון דיבור חיה, שנקלט בה גם ממהותנו על יסודה ועל גלגוליה, תכונות-קבע והרגלי-עראי שלנו, וכל עצמה יצירת-הגניוס שלנו, שכולה שחוק פלאים. ואם לא קלה היתה עצם עמידתה של לשוננו, שהיא היתה כלשון מליצות כתובות, בפני הלשון הזאת, שהיתה כלשון ניבים מדוברים, הרי הקושי גבר, משננערה לשון הזמן לרשת את לשון הנצח ולבוא תחתיה. והתנערותה זאת באה גם ביצירה (ספרות אידיש מודרנית) גם באידאולוגיה (ועידת צ’רנוביץ, הפוליטיקה הלשונית של “בונד”, היבסקציה וכו'). עלינו לזכור תמיד גודל-חיותה של לשון אידיש, שהיא בכלל הלשונות שבהן המלה כמעט שקיפחה משקלה המיוחד והוא ניתן לניב בצירוף למימרה. מי שטרח באידיומטיקה שלה, יודע כי נסיוני אגירתה (ברנשטיין-זגל וכדומה) אינם כוללים אלא ופירורי-פירוריה, כשם שהוא יודע שחלקה הגדול, ואולי רובה, של סגולתה זו, לא הגיע לספרות, ואפילו שיאיה (שלום עליכם( לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. ואין הכוונה לאידיומטיקה לגילוייה הרגיונליים אלא לגילוייה, שמרחבם הגיאוגרפי גדול בערך, ממולדבה עד זאמוט. וכן עלינו לזכור כי לשון אידיש היא לשון דיבור מובהקת, במידה שמשמעות ניביה תלויה בנעימה, בג’סטה והמבחין בסגולתה זו יודע, כי חלקה הגדול ואולי רובה לא הגיע לספרות, ואפילו שיאה (מנדלי) לא הדביקו שפעתה של הלשון המדוברת. כללו שלדבר: חיות רוהטת זאת, על אוצרה הבלום היא גדולה כל כך, שהספרות ששאבה ושואבת מתוכה מלוא-חפניים היא כבבואה כהה של אספקלריה מאירה. וכנגד בת-תחרות זו עמדה לשוננו והאוצר שבידה לא דיבור-חיים אלא דבר-ספר.

ראינו צד שוה בשתי בנות-התחרות, הלשון האויבת מזה והלשון היריבה מזה, — שתיהן היו לה ללשוננו סכנה. אך עלינו לראות, גם צד שוה אחר: הן היו ללשוננו גם דרבן. סכנה, — משום שהפקיעו שטחים, קיבוצים, יוצרים מרשותה; דרבן —משום שהיו כאַמת-מדה נסתרת לנאמני-לשוננו וספרותה. הדברים האלה אמורים לא בלבד בזרם הנמשך מן ההשכלה, הם אמורים גם בזרמים האחרים. מובן, כי לאחר שחקר הספרות החדשה יתקן את המעוות וישלב לתוכו את חקירת ספרותם של הזרמים האלה ויבדוק את הספרות הזאת מבחינת לשונה, ערכיה ודרכיה, נדע בבירור ובפירוט,כיצד נשתקפה הבעייה הזאת בספרות החסידות ומה היו פתרוניה. כנודע. היתה החסידות תנועה שהשיחה את עצמה במידה מרובה ואפילו מכרעת, בדיבור, בסיפור-מעשה, בשיחה, במימרה. לשון-דיבורה ממש לא כעדותה שבעל-פה היא (סיפורים המהלכים בין חסידים) עֵדוּתה שבכתב (סיפורים שנדפסו בקבצים שונים), ואם יש את נפשנו לעשות ריקונסטרוקציה של העֵדות הראשונה על פי העדות האחרונה, עומדים לרשותנו שני כלי-עזר. כלי העזר האחד הם אותם כתבי-השיחה והסיפור שנדפסו; כלי-העזר האחר הם כתבי יריביה, המשכילים, שנדפסו גם הם והעשויים לצרכי סאטירה וביקורת על דרך הפאַרוֹדיה של כתביה. הצד השוה בין כלי-העזו האחד שהוא כאספקלריה-לתומה, ובין כלי-העזר האחר שהוא כאספקלריה עקומה, הוא בלשון, שבה ניכרת ההתנגחות של היסוד הבא מן החיים (אידיש) והוא פה בחינת-מקור, ושל היסוד הבא מן הספר (עברית) והוא פה בחינת-תרגום. והעיקר: לשון-החיים מספיגה פה את לשון-הספר במידה, שפעמים הרבה אנו יכולים לקרוא מתוך הנוסח העברי את מקורו האידי כדיוקו, לרבות סדר הסינטאכס וברירת המילים. מובן, כי בעדותם של יריבי החסידות, מעשי-הפארודיה של המשכילים, נדרשת התכונה הזאת לגנאי, ועל כן היא נבלטת דרך גוזמה, שכך שורת הקאַריקטורה נותנת. אבל דוקא הגוזמה הזאת מראה לנו ביתר בירור את עצם-המגמה שבספרות החסידות, שהיא היתה מחוייבת בה כתנועת-שיחה חיה — הלא היא המגמה לדבר בלשון חיה. נמצא מגמת-היסוד של ספרות המשכילים כמגמת-היסוד של ספרות שנואיהם החסידים, אלא שדרכיה שונים היו — המשכילים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי קיבול למלוא-צרכי-ההבעה החיה בדרך שדחסו את תכנם בדפוסי-לשון ראשונים (מליצה); החסידים טרחו על תקנת לשוננו להיותה כלי-קיבול למלוא-צרכי-ההבעה החיה בדרך שפּוֹגגו את תכנם בדפוסי-לשון אחרונים (אידיוֹם). אלה ואלה לא נמלטו מסתירה מוכרחת: חסידים — הענין, שהיה להם עיקר, פגם לשונם; משכילים — הלשון, שהיתה להם עיקר, פגמה תכנם. ספרות-זמננו, כשם שירשה את שני הזרמים האלה על רוחם ירשה גם את מגמתם כפולת-הדרכים בלשון,והיא שידעה להתגבר בשלימות על סתירתה.

ואם נרצה להבין את הסתירה הזאת עלינו לראותה כפי שהיא מתגלית בשתי לשונות הנלחמות בנפשו ועל נפשו של סופר אחד. אם נרצה לראות את הסתירה הזאת באישיות שעמדה, בראשיתה של ההשכלה, בקו-המתיחות היוצרת של שתי הלשונות — הלשון העברית מזה והלשון הלועזית מזה — הרי מי לנו גדול ממנדלסון; שדיה הצצה בחטיבה שלו בשפת-עבר ובלשון-לעז להראותנו, כי לא הרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה כהרי לשונה של זו על ערכה ודרגתה. המרחק שבין לשונו העברית ולשונו הגרמנית בולט מאליו ובדרך-בדיחה ניתן לומר: אילו מנדלסון ביקש להגיע בלשוננו לאותה קלות וגמישות, שהגיע אליה בלשון אשכנז, צריך היה להיות נכד של עצמו. פיסקה קטנה שלו עצמו מלמדתנו, עד כמה הורגשה לו הסתירה הזאת — הוא כתבה כתשובה לשאלה, על שום מה לא כתב חיבור נחשב בלשוננו והיא פיסקה רבת-משמעות: כי בהשתנות הלשון ישתנה הענין. עד כמה פיסקה זו קיימה את עצמה נלמד מדוגמה קטנה: היה מי שניסה (אחד-העם) להשיב מחכמינו כותבי-לועזית ללשוננו וקרא למי שכתב בשתי הלשונות כאחת (דוד קויפמן) והנה נתגלה, כי אותו חכם שכתיבתו בלעז היתה כהליכה חננית ואלגאנטית, כתיבתו בלשוננו היתה כהליכה על גבי כלונסאות. לפנינו חזיון של חיי שתי לשונות בנפשו של סופר אחד, וכל אחת ואחת היא בו בדרגת-התפתחות אחרת, והוא חזיון מצוי לא בלבד במערב אירופה אלא גם במזרחה (אליעזר לאַדיר בעל השירה הקלילה בגרמנית והשירה המשורבבת בלשוננו). אולם מלוא גילויה של הסתירה הזאת אנו מוצאים בסופרים, שעמדו בקו-המתיחות היוצרת של שתי הלשונות — הלשון העברית מזה ולשון האידיש מזה — ונתקיימה בהם בתכלית-חריפות אותה האמירה: כי בהשתנות הלשון משתנה הענין. ביטול-המרחק בין הענין והלשון, כבר ראינו דוגמת נסיונו בספרות החסידות (גם במסירת השיחה כהויתה, גם בשיבוצם של פלפלי-אידיש כלשונה), ומה שהיא עשתה שלא במתכוון, עשתה ספרות-ההשכלה במתכוון בכתבי-הפלסתר. ביחוד בפארודיה. פארודיה כזאת שנשמרה לנו בשתי הלשונות (מגלה טמירין) מניחה בידינו לעמוד בפירוט יתר על הדרך הזאת, שבה מתבטל המרחק בין הענין והלשון באופן שלשוננו מוותרת על חוקיה וכלליה (סינטאכס, צירופים) ומקבלת מרותה של הלשון היריבה. הדרך הזאת של הרב (פּרל) תתבלט לעינינו, אם נשוה אותה לנסיונו של התלמיד (ולוולה זבאַרז’ר), אשר המשיך קו-הפארודיה כמתכונת-פזמוני-עם, שנתנם לנו בכפל-לשון דף כנגד דף. בודאי היתה כונתו, אם גלויה ואם עלומה, לקיים בשתי הלשונות חיוניות עממית, אך, למעשה הרי מבחינה זו — כהישגו בנוסח-אידיש כן כשלונו בנוסח-עברית. ואפשר, כי ההשכלה בחלקתה המיוחדת הזאת, חלקת ביקורת החסידות על ידי שאילה פארודיסטית מתכניה וצורתה נתעוררה במיוחד על המרחק שבין הלשון והענין, והתעוררות זאת, בין מודעת ובין מוחשת בלבד, גם היא מכלל הגורמים שדחפו את סופרי ההשכלה, וביחוד את הסופרים שלאחריה לבקש ביטולו של המרחק הזה. כי עצם הזדקקותם היוצרת של המשכילים ללשון המדוברת (אידיש) העירתם על המרחק ההוא ועוררתם להתגבר עליו בדרך אחרת. ומן החובה שנזכיר לעצמנו, כי מופת-ההתגברות ניתן לנו עוד בראשיתה של ההשכלה, ואם כי נסיוניו נשתקעו, הרי היו כאותם מי מעין המחלחלים במעמקים וחותרים בהם, עד שהם פורצים בעוז מכופל. הכוונה היא לאותה אישיות, שהיתה חולית-חיבור ממש בין מערב ומזרח, תלמידם של משכילי ברלין ורבם של משכילי גליציה, פודוליה, ליטא. הוא (מנדל לפין) איש אשכולות, במעלה ההשכלה של תקופתו, מורה לבני אריסטוקראטיה של אחרים (בית הדוכס טשארטוריסקי), בנה בנין אב כפול — מכאן, במעשה-התרגום שלו ללשון הנכתבת (עברית) נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הענין והלשון על ידי שהתיר לשוננו מכבלי-עיגונה לרובדי-המקרא והרחיבה על רובדי-ספרות מאוחרים, לשון החכמים; במעשה-התרגום שלו לשון המדוברת נמצאה לו הדרך להקטין במכריע את המרחק שבין הלשון, שהיא לשון-עם בדרגת-פשיטותה ובין הענין שהוא ענין-ספרות בעילויו (משלי, קוהלת, איכה), וכאן וכאן נתן דבר-חמדה בדקדוקו ואיזונו. תרגומו ללשוננו מתפרד לשני ראשים — תרגום מלשון לועז ללשוננו (טיסו, קאמפה), ופירושו הוא התמודדות-כוחה של לשוננו עם לשון-נכר ועולמה; תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה נבוכים לרמב”ם) ופירושו היא החלפת נוסח כבד, משורבב, קלוט רישומי-חוץ (לשון תיבונית) בנוסח קל, גמיש, ספוג רישומי־בית (לשון חכמים). הספק, אם תרגומו זה מייתר באמת את קודמו בעינו עומד, אבל לנו חשובה העובדה, כי מגמתו הלשונית באה כאן על מילואה. והאומר מלאכת-סגנון, ראוי שיתן דעתו על חשיבותה של סטיליזציה בספרות התקופה, וביחוד על הכמיהה שבה להגיע למדרגה, שתהא נחשבת מקור של דור ראשון הראוי להיות מופת לדור אחרון. וכן ראוי לשים לב לאידיאל של הסטיליזאציה אצלנו, שתחילה הוא בלשון המקרא (יצחק סטנוב) ועתה הוא בלשון שלאחריה (לפין), ובדומה לכך שוני האידיאלים של הסטיליזאציה בספרות אירופה, אם מתכּוֹנת-קלאסיקה, אם מתכונת-ימי הביניים (פרשת אוסיאן).

אך אם נשוב לשני מפעלות-התרגום שלפנינו וראינו כי המתרגם כדרכו בלשון המדוברת — לתת כתבי-קודש לפי-העם בלשון שקיבלה מפי-העם, כן דרכו בלשון הנכתבת — לתת כתבי-דעת בשכבת-לשון מאוחרת, שבה נשמרה חיות של לשון-דיבור או, לפחות, אחרית פירכוסיה. בודאי שאין אנו שוכחים, על שום מה עשה מפעלו הכפול הזה; כלומר אין אנו שוכחים, איך נראתה בעיניו מלאכתו ואיך נתבארו לו גורמיה, אבל כבר למדנו להבדיל בין נימוקי-מעשים ומקורם העמוק מהם. אכן, לפי הנימוקים לא נתכוון המתרגם, הרי בתרגומיו ללשון הנכחבת כהרי בתרגומיו ללשון המדוברת, אלא להשכיל את העם, אבל לפי מקור עשייתו הרי כוונתו העלומה עמוקה יותר וגם הישגה עמוק יותר. כוונתו זאת עשאתו מחלוצי המהפכה הכפולה — במה שנטל את הלשון הנכתבת והרחיבה על לשון חכמים וסייע לה ללשון-הספר להיותה לשון חיה, יותר מכפי שהיתה עשויה בהיותה מסוגרת במצרי המקרא ומליצותיו; במה שנטל את הלשון המדוברת וניסה למצות מתוכה את כושר הקליטה של יצירי ספרות קלאַסית (חלקי תנ"ך), סייע לה ללשון-החיים להיות לשון-הספר. כמובן, כי כאן וכאן הכריעו סגולותיו ועיקרם הרגשת סגנון עמוקה וסגולת עיצובה כחטיבת אמנות מושלמת. כללו של דבר: צירופה של תאות-החיות ותאות-האמנות הוא שהבשיל את מפעלו הכפול של לפין, שלא נמצא לו המשך גלוי, אך המשכו הסמוי הוא מפעלו של מנדלי, שגם הוא עשה כאותה מהפכה בדרגה גבוהה יותר — לא במעשה תרגום על דרך סיגנון אלא במעשה יצירה על דרך סיגנוֹן. יהא זה תפקיד נאה לבדוק, כיצד בשניהם פעלה המתיחות של שתי הלשונות, כלומר איך החיות של הלשון המדוברת הניעתם להעניק כמידתה ללשון הנכתבת ואיך נמצאה להם הדרך לכך בהרחבתה וגימושה של לשוננו על ידי סגנאות ואוצרות מילים וניבים מאוחרים יותר (משנה, מדרש). אולם אם לבדיקה, הרי ראויה לכך עצם ההנחה על ההמשך הסמוי, שהוא אך לכאורה המשך סמוי, ובאמת הוא המשך גיניטי ממש (תחנת החיבור: ז’יטומיר שאישי-טארנופול גילגלו אליה את מסורת לפין(. הערכת מפעלם של שני האישים תבליט גם את הצד השוה שבהם — היותם מתרגמים גדולים, שמתוך יסוד-נפשם ביקשו ומתוך סגולות-רוחם מצאו את השלימות והמלאות (אַדאקואַטיוּת) וכך התגברו על המרחק בין הענין והלשון. הלא הוא המרחק, שאנו מוצאים אותו ביחוד בבוני-הסיפור שלנו, שקדמו למפנה המנדלאי, וכוונתנו לשלישיה הנודעת (מאפו, סמולנסקין, ר"א ברוידס). אם נאמר להביא דוגמאות למרחק הזה ולבדוק את שתי קצות השלישייה — הרי הראשון (מאפו) התואם בין לשון וענין העומד לו ברומן התולדיי (אהבת-ציון, אשמת-שומרון), משום שלשונו כלשון התקופה המתוארת, אינו עומד לו ברומן ההוויי (עיט צבוע) שאין לשונו כלשון התקופה המתוארת, ושעל-כן נמצא בו מעט פסיפס של לשון מאוחרת (ניבי חז”ל), וספק, אם מעט הפסיפס מרמז על מכונת הדרך וניחוש המוצא. אחרון (ברוידס) דריינו אם נטול חטיבה עברית שלו, דבר-רומן (הדת והחיים, שתי הקצוות) שבהם ניתן המכסימום שהוא באפשר בסיפור רחב שבימת-עניניו קרובה ביותר ומתכונת-לשונו רחוקה ביותר ונקביל אותה לחטיבה אידית שלו, דבר-מהתלה (הפורעניות או מעשה הרב מפומפיאן וכו') הרי נראה מיד, כמה הפסידה חיות-ביטויו בלשוננו מהיותה בעיקרה שפת מקרא. הפסד זה ניכר ביחוד בתחומו של ההומור — מי שטרח על אגירתם של ניצוצי ההומור יודע גודל כוחם של סופרי ההשכלה באניקדוטה שבעל פה והוא מתקשה למצוא קירובה בדבריהם שבכתב. שפת המקרא, אחת מתכונותיה הגדולות הוא הפתוס ששערו הישר פתוח בפני התוכחה העוקצת (הסטירה של ארטר) ושערו העקום פלוש לפני הלגלוג המדגדג (הגרוטסקה של ברנדשטטר)" אך הוא נעול בפני ההומור לאמתו, ביחוד הומור מיסודו של העם ואיש העם. שעל כן לא ייפלא, כי שר-ההומור של התקופה (שלום עליכם), שביקש תחילה להשיח שחוֹקוֹ בלשוננו הניחה, משנתגלתה לו, בשל תכונתה המצמצמת, כמיטת סדום וגילגל בהומור-העם בלשונו המדוברת, ומיטב חלומו לראות את עצמו בשלימות בלשוננו נתקיים בידי מי שנסמך על המיפנה הגדול של תמורת הנוסח (נוסח מנדלי (והמשיכו בתוספת כיבושיהם של ממשיכי הנוסח ומגװניו שגם הוא עצמו נמנה עמהם (י. ד. ברקוביץ). וזאת עלינו לזכור תמיד, כי מחולל המיפנה, בעל הנוסח, נמצא תחילה גם הוא בתחומה של שלישית המספרים הראשונים ודרכה ואם הדרך בין תקופת-ראשיתו בלשוננו ופריה הבולט בסיפור (האבות והבנים) ובין תקופת אחריתו בלשוננו ופריה הבולט משכבות והבנים( ובין תקופת אחריתו בלשוננו ופריה הבולטבסיפור (שלושת הכרכים) נראית בקפיצה בין נוסח לנוסח, הרי ראייה מוטעית היא, כי באמת התפתחות היא, אלא ששלב-הביניים בין תקופה לתקופה היא יצירתו באידיש. אין בידנו כל ודאות, אם מנדלי היה זוכה במיפנה, אילולא יצירתו באידיש — מתוכה, שהענין והלשון צמודים בה בדרך לשון חיה, הגיע, בתוקף ציווי השלימות הפנימית, פרי התחושה האמנותית שבו, ובהשפעת צינורי-סתר של האבטיפוס שלו (לפין) והמלחמה להרחבת הלשון (ישראל ראַלל) לאשר הגיע.

ראינו את לשוננו עומדת במתיחות-התחרות בין לשון אויבת מחוץ ובין לשון יריבה מבית וכל אחת מהן יתרונה במה שהיתה שתולה ועומדת בתוך מציאות לשונית חיה, מה שאין כן לשוננו, שלא היו לה בתקופה ההיא אלא ארבע אמות של חיי-ספר. נאמני-לשוננו היו בהם כאלה — ובמשך כשלושה דורות הם היו רבים, פעמים רבים מאוד, כמעט הרוב — שלשוננו היתה להם כאחת משתי לשונות יצירתם, ובקו כולל נוכל לאמר, כי במערב-אירופה (וכן במזרחה במידה שנתמערב) היתה בת-הזוג לרוב הלשון האויבת מחוץ ובמזרח-אירופה היתה בת הזוג לרוב הלשון היריבה מבית. והללו, בין במזרחה של אירופה בין במערבה, לא כמידת שימושם בלשוננו היתה מידת שימושם בלשון האחרת — לשוננו נחשבה להם, ואף היתה. יותר ויותר בחינת שבת; הלשון האחרת נחשבה להם, ואף היתה, יותר ויותר בחינת חול והפרופורציה של השימוש היתה ממש כבין שבת ושאר ימות החול. כשם שמצינו במערב-אירופה דוגמאות בתחום-החקר (גייגר) שהכתיבה כבלשון האחרת היתה להם קבע ובה היה הסופר מסיח את עצמו כהיסטוריון, כפובליציסט, כמטיף, כפולמסן, ואילו ההבעה בלשוננו היתה לו אפיזודה ואפילו מקרה וסופו של הסופר שכוחו בלשון האחרת כגובר והולך וכוחו בלשוננו כפוחת והולך, עד שהוא נפוג כליל מבחינה היצירית, כך אנו מוצאים במזרח-אירופה דוגמאות בתחום השירה (י. ל. פרץ), שלשונו נדחקה מפני הלשון היריבה (אידיש) שהיא כובשת לעצמה מלוא-פצע-נפשו ויצירתו של הסופר, עד שכתיבתו בלשוננו אינה לו אלא כמזכרת-עבר. כי סופרי התקופה ההיא נדרוש נדרשו להכרעה, וכשם שמצינו במערב אירופה (ובמזרחה במידה שנתמערב) מכריעים לצד הלשון האויבת, כך מצינו במזרח אירופה מכריעים לצד הלשון היריבה, ואף מגיעים לידי ייחודה כלשוננו הלאומית (יידישיסמוס). כדוגמה-שכנגד לשני הסוגים האלה הם הסופרים שנאמנו ללשוננו בלבד, אך כשלושה דורות היה הטיפוס המצוי הסופר כפול-הלשון, שכתב גם עברית גם אידיש, וראה כפילות-לשון זו גם כגורל גם כתעודה, והפרופורציה של השימוש והיצירה בכל לשון ולשון היתה שונה ביותר, ורק בדוגמאות מסויימות בחינת מאזנים מעוינות. החזיון הזה של כפילות-הלשון מחייב חקירה מדוקדקת, ושיטתם של חוקרי הספרות העברית, המשיירת יצירתם האידית של הסופרים כפולי-הלשון מחוצה לגבולי דיונם הממצה, וכן שיטתם של חוקרי ספרות אידיש המשיירת את יצירתם העברית של הסופרים האלה מחוצה לגבולי דיונם הממצה, לא זו בלבד שהיא פוגמת בהערכה של הסופרים האלה, שאינה יכולה להיות שלמה אם לא נכלל בה דיוקן מלא של הסופר ולא נתבררה הזיקה ההדדית של שתי לשונות יצירתו, וסגולתם בכל אחת ואחת לפי צדדיה השווים וצדדיה השונים. שיטה זו אף גורעת מהבנה נכונה של התפתחות ספרותנו, שכפילות הלשון הזאת, על התנגשותה וציוני התנגשותה היא בה מכלל-ההשפעות החשובות ביותר. והרי חזיון נכבד הוא — סיעות סיעות של סופרים, בני כשלושה דורות, שימשו בשתי הלשונות וכל סופר וסופר נפשו ויכולתו היו כזירה, שעליה נלחם צמד-הלשונות וכל אחת משכתו: כולך שלי, וכל אחת עמדה מלוא זינה בפני יריבתה רומים בדמים נגעו: דאבי מתירים ליטול כל סופר וסופר ולקיים בו בחינת גזורו ולשסעו לשתי הספרויות, מכלי לקיים את חובתנו המובנת מאליה, ועם זאת לא הובנה עדיין וממילא לא נמצא לה מבצע — לעשות חקר מיוחד. כולל ומפורט כאחת, שימצה את הבעיה הזאת על כל גילויי-התפתחותה והתפתחות-גילוייה. לפני היית חקר כזה, לפחות בצורת קורס משוה בתולדות ספרותנו, בעיקר בשלושת הדורות האחרונים, לא נוכל להעלות בפרשה זו אלא רמזי השערה סתמיים ביותר, ביחוד בשאלה הגדולה האומרת: דרשוני. הלא היא השאלה: תחרות לשונות זו בנפשו של הסופר, בן הדורות ההם, מה היה רישומה, ליתרון ולמגרעת, לגבי לשוננו; כשהסופר הלך בדרך כפילות-הלשון וביחוד כשהסופר לא נזקק ביצירתו אלא ללשוננו בלבד. ואכן, אין בידנו אלא כעין רמז לתשובה, שגם הוא צריך בדיקה. הסופר. שעמד בתחרות הזאת ולא נענה לה בכפילות לשון אלא הזיר את עצמו ממנה ונאמן ללשוננו השיג, לגבי מי שהלך לכפילות הלשון גם פחות, גם יותר. פחות — לפי שלא עמד לרשות לשונו מה שעומד לרשותה של לשון חיה; יותר — מתוך שהזיר את עצמו ממה שהציעה לפניו לשון חיה; כאילו הטיל על עצמו את הגזירה לחסן בתמצית-כוחו את לשוננו ולגבשה, באופן שתוכל לעמוד בפני פיתויי-האפשרויות ואפשרויות-הפיתוי של יריבתה. אם ביטול כדוגמה סופרים מסויימים שהיו עשויים להיות סופרי לועז (מ. ד. ברנדשטטר, פרישמן) וננסה לשער מה היה בסופם, אילולא הזירו עצמם מפיתויים אלה והיו באמת סופרי לועז, כמעט שאנו יכולים לומר בביטחה, כי היו אמנם נוספים שני סופרים יהודים לועוים חריפים, מחוכמים, מחודדים, אבל כל אחד מהם היה פחות, מכפי שנעשה בהיותו סופר עברי. ואם ניטול כדוגמה סופרים מסויימים שנעשו סופרי לועז (פרוג( וננסה לשער מה היה בסופם אילו הזירו את עצמם מפיתויי-לעז ונשארו סופרי-לשוננו, כמעט שאנו יכולים לומר בבטחה, כי כל אחד מהם היה יותר מכפי שנעשה בהיותו סופר לועזי. כי בשני סוגי הדוגמאות האלה לפנינו סופרים, שמכאן לא היו מעורים באמת בקרקעה של הלשון הלועזית ולשונם היתה ממילא על דרך הקליטה של שכבת הלעז העליונה, היא השכבה הליטרארית, ומכאן היו פטורים מאותם מאמצי הנפש, המחייבים מיצוי כוח היצירה כפי שמעמדה של לשוננו הטיל על סופרים כאלה. ואם נעבור מענין כפילות-הלשון האחת (לשוננו ואויבתה) לענין כפילות-הלשון האחרת (לשוננו ויריבתה), כלומר אם ניטול כדוגמה סופר עברי שנעשה סופר אידי וננסה לשער, מה היה בסופו אילו הזיר את עצמו מלשוננו היריבה ונאמן ללשוננו, הרי שלא נוכל לחזור במיכניות על התשובה הקודמת. כי כאן התחרות עמוקה יותר — הסופר היה מעורה בקרקע לשוננו המדוברת, והיא קרקע הווי דשנה ותוססת ויתרונה במה שהיתה במציאותו של חלק גדול באומה כלשון-חיים של ההווה, הכולל את העבר הקרוב והעתיד הקרוב, כשם שהיה מעורה בקרקע לשוננו הנכתבת, שהיא קרקע תולדות חסומה ומשומרת, ויתרונה במה שהיתה בתודעתה של כל האומה כלשון חיים של העבר והעתיד. ועם זאת נוכל במסוכם לומר, כי הסופר שעמד בו הכוח להזיר עצמו מכפילות-הלשון ולהאמן ללשוננו היה יותר, מכפי שהיה נעשה בלכתו ללשון האחרת. על כל פנים, אם אין הדבר בולט ברוכסי-הספרות הוא בולט בשיאה — אילו ביאליק התמיד לכתוב אידיש ודאי היה גדול משורריה, אבל הוא היה אז פחות מעצמו. מובן כי לא מעטים הם שמעברם ללשון מדוברת היה גורם להם, שיהיו יותר ממה שהיו, אבל גם אלה, אם בשל נאמנותם ללשוננו בלבד היו פחות ממה שהיו עשויים להיות כגילויים לעצמם, הרי היו הרבה כפוזיציות בדרך הנפתולים הקשה הזאת, גם כשלונותיהם הם בסופם נצחונות, כי מתוך שנאמנו ללשוננו וסייעו לה ככוחם סייעו לגיניוס של האומה, שכלי-מבטאו מנצח עד נצח היא לשוננו.

מסכת כלים היתה, איפוא, מסכת גדולה ודורות סופרינו נתנו עליה מיטב-הלשד של רוחם ונפשם, ביחוד דור-שעל-המפתן — חייהם וחיי-צירתם עוד היו נתונים במציאות, שאין בה תנאי-נשימה נורמליים ללשוננו, אבל צרכם בלשון חיה היה שלם והעיקר: כגודל צרכם גודל-יכולתם. היתה זו יכולת נפלאה של דור-סופרים, שידע להעניק ללשוננו רוחב-הבעה ועומק ביטוי, כאילו כבר היתה נטועה ועומדת במציאות נורמאלית של חיי-לשון ולשון-חיים, והרי אילולא אותה מציאות-שכאילו ספק אם היתה נוצרת מציאות-ממש וצבת בצבת עשויה. לכאורה נתמצתה כל השקעת הכוחות הכבירה הזאת ביצירת כלים בלבד, וכבר נעשתה כדעה מקובלת הסברה, שאילולא נתבע דור הסופרים להתאמצות מיוחדת זאת, והיה נשכר יותר. סברה זו, אם לפי נוסח-שבעל-פה (ש”י עגנון) ואם לפי נוסח-שבכתב (א. שטיינמן), ניתן לסכמה כך: אילולא נדרש הסופר העברי בדורות אחרונים לתת מרבית-כוחו לעצם החציבה של כלי הלשון וסיתותם, היתה מערכת יצירתו עשירה ומשופעת בהרבה, שכן רוב סגולותיו נתבזבזו לאותה התעודה, לכאורה סברה היא, שיש לה על מה שתסמוך, ובאמת אין כטעותה. דוקא דור-הסופרים שנתן נפשו על מסכת-הלשון ומיצה את כל יכלתו להעלות מתוכה את האפשרויות המכסימאליות, עד כדי עמידה שלימה במבחן התחרות; דוקא דור זה מגלה את הסגולה הגדולה ביותר שמנו חכמים בסופר — התגלמות מלאה של האישיות בביטויה. כי לאחר נפתולי דורות ראשונים, שעשו את לשוננו בת-ביטוי לשירתו והגותו של בן-זמננו, שוב לא היתה תעודת-הלשון כיגיעה בעשיית כלים מיכנית אלא כטיפוח בצמיחת גידול אורגנית. התעודה המיוחדת הזאת, שהסופרים ההם נתבעו לקיימה, יצירת כלי הלשון, היתה לא יסוד מעכב אלא יסוד מסייע לכלל-כשרונם וגילויו; היא לא דלדלה את סגולתם אלא העשירתה, ולא עוד אלא עצם הלשון נעשה כלי-גילום מובהק של עצמיותם. כי אם נבדוק ביצירי הסופרים בני דור זה וסביביו נמצא, כי האינדיוידואליות שלהם התבטאה בשלימותה במערכי-סגנאותיהם. המצויינים בייחוד כמעט מוחלט. כי זאת לדעת: ייחוד שאנו מוצאים ברגיל. בספרויות אחרות, בראשי נציגים, נמצא, בדור-המפתן שלנו, לא בלבד בשורה העליונה אלא אפילו בשורות הבינוניות של סופריו. אם ניטול חטיבת-דברים קטנה, פיסקה ואפילו פסוק בודד, של סופר בסופרינו אלה, מבלי לדעת מחברו, הרי במעט עיון, לא כל שכן במעט ניתוח, יבואר לנו, על פי הייחוד, מי מחברה. ולא הלצה היא באמרנו, כי המלאכה הזאת תקל עלינו דוקא באלה המקוננים על כוחם שנתבזבז כביכול לשם הלשון בלבד. כי הנה בדורנו עתה, פה בארצנו, שבה כבר יש לנו ראשית מציאות נורמאלית של לשון וספרות, גדל והולך דור סופרים, שגם המציאות הזאת וגם מורשת דורות האחרונים וגם העדר-לחצה של תחרות-לשונות-הסביבה פוטרים אותו מאותם מאמצים מיוחדים, לאמר כוחם שוב אינו מתבזבז לשם הלשון בלבד, ומה אנו רואים? גילויי הספרות של הדור הצעיר אין בהם מאותו הייחוד של הדור הקודם, בדיקה של חטיבה מחטיבות לשונם וסגנונה שוב ‏אינה מגלה לנו בקלות כל כך, מי מחברה. כי סגולת האינדיוידואליות, שגילו לנו לשונם וסגנונם של סופרי דור שלפניהם, גם בשיאיו גם במישורו, שוב אינה ניכרת עתה והיא כנבלעת והולכת. מובן, כי בדור הצעיר ולאחריו האישיות העזה סופה שתתבלט בייחודה, אבל הגורם המדרבן של הדור הקודם ניטל מהם, במידה שהם רואים מציאותם הלשונית כמציאות נורמאלית (אם ראייתם זו נכונה היא, היא קושיה גדולה וסופה תתחװר גם להם לעצמם). כללו של דבר: התלונה, כי ההכרח של יצירת הכלים הפסיד את סגולת הסופרים ודרגת ביטוים, תלונת-שוא היא, ולכל המוטב אנחה מתחנחנת. סופרי הדור ההוא — גדולים היו הקשיים שנלבטו בהם, אבל מתוך לבטיהם אלה השיגו הרבה יותר, משהיו משיגים בלעדיהם. כי קשיים אלה הכריחו את הסופר להגיע למכסימום — מתוך שעמדה לפניו קופת מלוה קטנה של המטבעות היפים לצרכי-שימושו, היה מוכרח, לצקת בעצמו את המטבעות ומעשה יציקתו באותו גוש זהב הנעשה מתכּוֹנת תוך כדי התּכת עצמו.

פרק רביעי: שרשים ונופים

ראינו גודל-יגיעתם של דורות אחרונים במסכת-כלים, שיהיו תואמים צרכם וצרכיהם בביטוי לסוגיו השונים, ראינו את הנפתולים האלה בתחום-המתיחות שבין לשוננו ובנות-תחרותה וניסינו לשרטט, במידה שהדבר באפשר קודם שנעשו החקירות המפורטות, את הקוים הכוללים של התהליך הזה. אולם לא נוכל לומר, כי מיצינו את המסכת הזאת, כל עוד לא ביררנו במיוחד סוגיה גדולה בה, סוגית התמודדותה של לשוננו בכיבוש ערכי הספרות של לשונות אחרות. וגם זו תעודה גדולה שלא נעשתה אלא זעיר שם זעיר שם ובקצה המזלג, ועשייתה השלימה חובה — חקר תולדות היגיעה הגדולה להנחיל את ערכי הספרות של לשונות אחרות (ביחוד ספרויות אירופה הגדולות) קנין בלשוננו. חקר כזה היה מגלה לנו במידה מצוינת את כוחה של לשוננו וכוח מחייה ומטפחיה, לגבור על מעמדה המיוחד, מעמדה של לשון שאין לה שדה-גידול טבעי כשאר הלשונות, ולהגיע ברמת הביטוי, רוחב המושגים, עושר הדימויים, גיווני-הניבים למעלת התפתחות, שיש בה כדי לתת את ערכי הספרות של הלשונות החיות מלוא משקלם וחיותם. חקר כזה היה גם מגלה לנו, עד כמה עצם הצורך וההכרח להביא ערכי לשונות אחרות בברית-לשוננו היה גורם גדול להרחבתה והעמקתה, עד כמה התרגום עורר בה כוחות גנוזים ופיתחם להפליא.

איך נאבק הסופר העברי היוצר בין צרכו בביטוי ובין יכולתה האוביקטיבית של לשוננו ויכולתו הסוביקטיבית בה, איך אזר מלוא כוח יצירתו להביא את הצורך והיכולת לידי חפיפה — זו פרשה של מעשי-גבורה רצופים; איך נאבק הסופר העברי המתרגם בין ערכי יצירה ושימוש של לשון חיה ובין אפשרויותיה של לשוננו, איך חפר במכמניה ואיך מיצה כוחו בברירה, בהתאמה, בצירוף, עד שהביא את הנאמר בלשון ההיא והנאמר בלשוננו לידי חפיפה — גם זו פרשה של מעשי גבורה רצופים. וכשם שאין להבין את ספרותנו בדורות אחרונים מבלי חקר מאבקו של הסופר היוצר כך אין להבינה בלי חקר מאבקו של הסופר המתרגם, ובעצם אין כאן כינוי יוצר וכיבוי מתרגם אלא מעשה הפרדה לפי ענין העשייה ולא לפי טיב העושים, כי גם זה וגם זה יוצרים היו, יוצרי לשון, ועתים המתרגם הגדיל. לכאורה מאמצו של המתרגם פחות, הרי עצם המצע, התוכן, כבר ניתן לו, ותפקידו להמיר כלים בכלים, אולם במעמדה המיוחד של לשוננו יש והסופר נדרש ליתר מקוריות במעשה-תרגום שלו משהוא נדרש במעשה-יצירה שלו. מימרה נאה היא, שנביאה בשם אומרה (אברהם טננבוים): המתרגם דומה כמי שניתן לו כסא לישב עליו אבל הוא מוכרח לישב עליו, והיא מימרה, המאירה יפה-יפה את עניננו: אם ניתן לנו בלשוננו שיר ויכול תו מבחינת-הלשון לא הדביקה צרכו אלא בחלקו בלבד, הרי מחברו נתן לנו מה שנתן. כמידת-כוחה של הלשון או כמידת-כוחו בה; אולם אם ניתן לנו בלשוננו תרגום-שיר ולשון-תרגומו לא הדביקה את לשון מקורו אלא בחלקה בלבד, הרי כאילו מחברו נתן לנו אותו שיר פעמיים, פעם במקור כמידת-כוחו ופעם בתרגום למטה ממידת-כוחו. לפי מעמדה של לשוננו נדרש, איפוא, המתרגם למאמצים מרובים, שעיקרם מאמצי יצירה. אם נקח מאוצר ספרותנו בדורות האחרונים תרגומים שונים, הרחוקים זה מזה ברווחים גדולים, ונבדוק בהם, נראה בבירור את גודל המאמצים האלה; נראה קו-עליה בולט, שתחילתו תרגום-לא-תרגום — העתקה שבערך, העשויה לרוב על דרך מסירת התוכן בכללו ובפסיחה על פרטים; וסופו תרגום-שבתרגום — עשייה צלחה על דרך שיווי-ערך ושיווי-משקל, מבחינת הכלל והפרט, המזג והניוּאַנסה. כבר הדגשנו גודל-מאמציו של הסופר העברי להגיע לידי תואם תוכן וכלי, ענין ולשון, רחש וביטוי, אולם גם אחרי המאמצים האלה והישגיהם הנפלאים כבר שמענו עדותם של סופרים מובהקים על החלל הגדול, שמעמדה המיוחד של לשוננו הטיל, לפי הכרתם או הרגשתם, בין צרכם ויכולתם, וכבר ניסינו להכחיש סברתם, ואפילו טרחנו להוכיח היפוכו של דבר. וידענו. כי אפשר ויבוא מי ויערער על נסיוננו זה ויאמר, כי עדותם של אלה שרירה וקיימת, שהרי מי כמותם, אשר מבשרם יחזו, מוסמך לומר בזה הלכה פסוקה. אך הנה יש בידנו ראיה לסתור — חבריהם המתרגמים ומפעלותיהם, אשר דוקא תפקידם הכריחם ליצור כלי-לשון והוא שהגביר את כוחם במידה, שהעלו מתוך לשוננו את האפשרויות לתת בה את עולם הספרות האחרת. וסיכומה של יגיעתם מעשי-התרגום המרובים, מהם הטורחים להדביק את המקור ונשארים, במעט או בהרבה, מאחוריו; מהם המדביקים אותו להפליא, עד שכבר יש בידינו כמה וכמה מספרי-המופת של ספרויות-אירופה, שעידית לשון המקור נחלפה בתרגום ללשוננו בעידית שכמותה.

ההרחבה הזאת של כוח-לשוננו אין אנו יכולים להעריכה בשלימות הראויה, אם נראה כקנה-המידה היחיד את יכולתה, שגילתה בספרי-המופת של ספרויות-לעז, ביחוד ברמתה של ספרות וספרות, כלומר שירתה הגדולה. אדרבה, ניתן לומר, כי לשוננו היתה נוחה לתרגום שירה — בימי ההשכלה ואחריה שלטה לשון-מקרא, שעיקר יניקתה היה לא מחלקי הסיפור אלא מחלקי השירה של התנ”ך, וטיפוחה של לשון זו היה גורם של סיוע לשירה, כשם שהיה גורם של עיכוב לפרוזה. ואמנם היא, הפרוזה, לא יכלה, כפי שראינו, לנשום לרווחה אלא עם האמנציפציה משלטונה היחיד של לשון המקרא (נוסח מנדלי), מה שאין כן השירה, שיסוד המקרא נתקיים בה וזכה להתפתחות מפליאה עד ימינו (מ. שוהם). ברור, איפוא, כי תרגום שירה נמצא לו יסוד מסייע בלשון של התקופה, מה שאין כן תרגום פרוזה, מדע-שימוש. ודאי, גם בתרגומי שירה עלינו לציין קו עליה גדול — אנו נראה אותו, אם נקח, למשל, מעשה תרגום של "פאוסט”, לפי שנעשה בראשונה (מ. לטריס) שאינו אלא עיבוד-שבקירוב וכבר בימיו העלה גל של מורת-רוח, ונשוה למעשה-תרגום, שנעשה באחרונה (יעקב כהן, י. ל. ברוך), והמשתדל להעניק לנו את היצירה בלשוננו כנתינתה במקורה, כלומר מתוך כוונה שלא לוותר על כל גדולה וקטנה ומתוך התאמצות מלאה לקיים את הכוונה בשלימותה. והוא הדין אם נקח, למשל, תרגום של מחזות שקספיר כפי שנעשה בראשונה (י. ע. סלקינזון), שעם היותו עדות לשליטה נפלאה בלשון-המקרא ומכמניה על קסמיהם וקפלי קסמיהם, הרי הכינוי: העתקה הולמו יותר מן ההגדרה: תרגום כי הגדרה זאת יפה למי שפסע את הפסיעה המכרעת מן ההעתקה אל התרגום ושניהם היו תחילה נערבים ואחר כך נמזגו בו — הלא הוא ראש-מרחיבי-גבולותינו אלה (ד. פרישמן), שסלל את הדרך למעשי התרגום בימינו, שבהם ניתנו לנו, הכל לפי המתרגמים וכוחם, חזיונות גדול משוררי הבריטים כמעט כנתינתם או כנתינתם ממש (הלקין, שלונסקי, אלתרמן). קו-העליה הזה. שהראינו אותו בשתי דוגמאות בולטות אפשר להראותו בדוגמאות רבות אחרות, עם זאת לא הוא המבליט בבירור את כוח-ההרחבה והרחבת-הכוח של לשוננו בדרך סיפוחם של ערכי ספרות אחרים ב אוצרה. כזאת מבליטים מעשי התרגום בתחומים מחוצה לתחומה של השירה, בין תחומי יצירה ובין תחומי שימוש, ושבהם לא היתה לשוננו מצוינת בהכשרה מוקדמת יסודית ומכרעת כל כך. ולא מקרה הוא, כי ראש מרחיבי גבולותינו אלה כלל במערכת המסועפת-להתמיה רוב סוגים של שירה ופרוזה ואוצר תרגומיו כשם שאנו מוצאים בו ממיטב החזיונות (שקספיר, ביירון, איבסן) הגיון שירה (ניטשה. טאגורי, בורכארד) כך אנו מוצאים, ביחוד בראשית פעולתו, את הרומן ההגון (ג ורג' אליוט) ואפילו הממוצע (שומאכר), ואף דבר מדע פופולרי (אהרון ברנשטיין). הוא עצמו נמצא, כאמור,במעבר שבין ההעתקה והתרגום וניתן לומר כי היה אחרון המעתיקים וראשון המתרגמים שעשה את התרגום תעודת חיים גדולה ומכוונת. רק חקירה מפורטת (שהזנחתה פירושה שמיטת הביקורת של אינוונטאר הלשון שלנו ומאזנו) תלמדנו גודל זכותו וגודל כיבושיו, שהרי היא תלמדנו, איך עמד לו כשרונו לפתור בעיות מאליפות בכוחה של לשונו, שנשמרה בה בכללה לשון המקרא, אך כבר עתה נוכל לומר, כי במעשה הרב הזה פעלה המגמה הגדולה לעשות את לשוננו כשרה לקלוט כל צרכי לשון חיה, מודרנית וספרותה, ולספק בה כל הצרכים. כוחה של המגמה הזו אינו נגרע ואף אינו מיטשטש מתוך העובדה, החשובה אמנם מבחינה אחרת, כי מי שעשה את המעשה הרב הזה עמירתו האידיאולוגיה לא נתנתו לראות, כי בעצם הוא מתקין כלים למציאות, אשר רק בה ועל ידה מוצאת יגיעתו את מובנה וצידוקה. היא מציאותה של ארץ ישראל, שהיתה אהובה עליו ותיאר בתמימות מראות תחיתה אך לא נלהב לתנועת תחיתה (ציונות) כאשר לא נלהב לה גם מי שחולל את המיפנה מלשון הספר ללשון החיים (מנדלי), שגם הוא היה הכנה מוקדמת לחיי-לשון, שניתנו אך בקיום חפצה ותכניתה של תנועת התחיה בארצה. כמותם כדורות סופרים שלפניהם, שיצירתם ידעה יותר, ניחשה יותר, מיוצריה.

לאמור גם במפעל התרגום לשוננו כאילו הכינה עצמה לחיים מלאים ושלימים כדרך הטבע, ולא תהא זו בדיחה אם נאמר כי הלשון, מתוך חוש עתידות עמוק ולשמו, חוללה כמין תנועה חלוצית והכשירה את עצמה לעליתה לארצנו. המוני קוראיה לא חיו אותה כדרך הטבע אבל היא הלשון עצמה וספרותה נהגו כאלו היו לשון וספרות כדרך הטבע ושעל-כן וממילא אמרו: כל לשון עושה נכסי ספרויות אחרות קנין לעצמה כדי שדובריה וקוראיה יוכלו להתנאות לאורם של נכסים אלה בלשונם, אף לשוננו כך. מובן כי ככל שגדלה הספירה של חיי-לשון כדרך הטבע (גידול הישוב העברי בארצנו) או כתחליפה של דרך טבע (התנועה העברית בגולה) והצורך לקרוא את ספרות העולם בלשוננו נעשה יותר ויותר צורך של ממש, כן גדל ההכרה של פעולת תרגום מכוונת ותכניתית, ושעל-כן לא מקרה הוא; כי כמעט בפיסת-ימים אחת נעשו נסיונות גם בגולה ("תורגמן” באודיסה) ובארצנו (“יפת” בתל-אביב) שענינם מעשי תרגום בלבד. לימים נראה ותחת נסיונות אלה, שהבשילו כמה מעשים, יבוא מפעל נועז בעל תכנית מקפת, שעיקרה כיבוש של ספרות העולם ללשוננו ובלשוננו (הוצאת א. י. שטיבל) והוא מפעל שהיא גולת הכותרת של מגמת ראש מרחיבי גבולותינו, שכן נולד מרוחו ואף נהנה תחילה מהנהגתו.

עתה משהגענו לנקודה, שבה מעשה התרגום נכנס בגדר של תנועה וארגונה, ראוי שנחזיר עצמנו לאותה דוגמה, שהיתה לנו כעין דוגמת-מוצא — מנדל לפין, ומעשה התרגום שלו שיש בו גם כפל פנים וגם כפל לפנים כפל. יש בו כפל פנים — שהרי הוא נפלג לשני כיוונים, לפי שתי לשונות תרגומו וכבר ראינו מה העלה לו תרגומו בזוֹ ובזוֹ וכבר ציינו כי היה בזה אבטיפוס לכפל הלשונות ואַבירו (מנדלי); יש בו כפל לפנים כפל בתרגומו ללשוננו — אנו מוצאים מכאן תרגום משפת לועז ללשוננו, מכאן תרגום מלשוננו ללשוננו (מורה הנבוכים). לכאורה אין התרגום מלשוננו ללשוננו אלא חילופו של סגנון, שנראה קשה-הבנה, בסגנון שנראה קל-הבנה, חילופה של לשון שדבקה בה קליפת-חוץ וספחתה בלשון שנשמר בה התוך-מבית ועורו. אבל אם נעיין, נמצא יתירה מזו, בין שהמתרגם ידע ובין שלא ידע על כך: התרגום הזה מקדים מפעל, שצרכו והגשמתו באו רק מקץ דורות אחדים, הוא מפעל הכינוס, שכוונתו מקבילה לכוונת מפעל התרגום: כשם שהמפעל האחד בא לכבוש ללשוננו את עולם-הספרות שמחוצה לה ולעשותה גורם משפיע, כך המפעל האחר בא לכבוש את ספרותנו לעצמנו כבסיס משפעת, והוא בא לכבוש אותה באופן שהוא מחזר על מרחב התפתחותה של ספרותנו רבת הדורות, מלקט את אוצרותיה ובוררם ונותנם כמין מתן חדש, המסגלה להקלט בנפש הדור, הכרתו והרגשתו ולקבוע את אפיו. אם לחזור על הדוגמה של לפין נאמר, כי בו מרומזת תנועת התרגום על שני כיווניה הגדולים — האחד הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו מחוצה לה, האחר הבא להעשיר את ספרותנו בנכסים שנוצרו בתוכה. כמובן, כי במפעל הכינוס מונח תרגדם פעמים שימושו פשוטו כמשמעו — ופעמים דרך הרחבה ואפילו דרך השאָלה. פשוטו כמשמעו — כשהדברים אמורים ביצירי-ספרותנו שנולדו בתוכנו אך לא בלשוננו והם צריכים תרגום, דרך הרחבה — כשהדברים אמורים בכינוסם של יצירי ספרותנו שנוצרו בעירובי לשונות והם פזורים וזרויים וצריכים ליקוט וברירה, סידור וניפוי, עריכה וניסוח; דרך-השאָלה — כשהדברים אמורים ביצירי ספרותנו שכוחם עמם לקיים עצמם כהויתם, אלא שהם צריכים רוב הסברה ופירוש שהדור יוכל לטעום בהם מלוא טעמם. ויש שתרבותנו, במידה שהיא יונקת מתחומה של הספרות, כשם שהיא מחייבת את מפעל-התרגום, שתעודתו הרחבת נופיה, כך היא מחייבת את מפעל-הכינוס שתעודתו העמקת שרשי עצמה; ולא עוד אלא המפעלות זיקת גומלין ביניהם והשמירה על המידה הנכונה שביניהם עשויה לשמור את ספרותנו, שלא תהיה כאילון שענפיו מרובים ושרשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

מחשבת הכינוס כפי שנתנסחה בתכנית מבוררת (בהרצאתו הנודעת של ח. נ. ביאליק), ואשר בתוספת דברים לה, היתה כתשובה לתכנית שכנגד (ד. פרישמן) עוררה פולמוס, הנמשך בשינויי-גירסה שונים עד ימינו, והגדרתו המצויה היא: תכנית מעשית מחושבת מה קודם בה למה — אם טיפוחה של יצירה מקורית בדורנו (ובכללה מה קודם למה: ספרות יפה או סוגי ספרות אחרים) אם כינוסה של ספרותנו בכל הדורות בין בדרך גניזה ובין בדרך חתימה. ובאמת, כשנעיין בדברי הוויכוח בין שני היריבים הנזכרים ייראה לנו, כי כזאת היתה נקודת-המוקד. אלא שעלינו להעריך את הניגוד שביניהם לא לפי דבריהם אלא לפי מעשיהם, שכן שניהם זכו, במידה מסוימת, לקיים את תכניתם הלכה למעשה. והנה הערכת שני המפעלות האלה מלמדתנו כי עיקרו של הניגוד לא היה בשאלה: נקודת הכובד של תפקיד דורנו היכן, בנופים או בשרשים. כי במעשה שלהם, ביחוד כשהגיע לממדים גדולים יותר (הוצאת שטיבל מזה והוצאת ”דביר" מזה), ראינו שניהם שוים בטירחה אחת, — טיפוח הכוחות היוצרים של הדור, ושונים בטירחה האחרת — האחד הניח את הדגש החזק בתרגום והאחר הניח את הדגש החזק בכינוס. עתה, ממרחק הימים, כשאנו סוקרים את מפעלותיהם של שני יריבים אלה, הרי לאחר שאנו מסלקים כמה גורמי הניגודים, ביחוד גורם המנטאליות השונה שבין נוסח-ורשה ובין נוסח-אודיסה, אנחנו רואים בעליל. כי הבדלי הדגש שבתכניות ובמעשים נבעו לא בלבד מהבדלי ההשקפה הכוללת אלא גם מהבדלי ההשקפה האַקטואלית, שעל פיה ראה עצמו מרכז-ורשה יותר כמרכז-קבע, שעל כן התכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת צרכה של מציאות עברית מלאכותית יותר, ואילו מרכז-אודיסה ראה עצמו, בין מדעת ובין שלא מדעת, ואף היה כתחנת מעבר לארצנו, ושעל כן תכנית שנולדה בתוכו היתה גם הולמת את צרכה של מציאות עברית ממשית, כפי שיכלה להיוצר וגם נוצרה בארצנו. כי אם נעיין בתכנית נוסח-ורשה ונעמידה על חודה נמצא, כי אף שראתה את עצמה כעצם ההתפשטות היתה לאמתה ביסוד הצמצום. ודאי הצמצום הזה שונה מצמצום אחר, שקדם לו (אחד-העם בתכנית “השלוח”), אך הוא שונה ממנו בגילויו ודומה לו ביסודו. כאן העבריות היתה בתוכן. ערכי היהדות שעיקרם תפיסה אתית. וכאן העב־ריות היתה בלבוש, צורות אירופיות שעיקרן תפיסה אסתטית.

אולם כאן וכאן לא נתפסה תעודתה האקטואלית של ספרותנו כתעודה למילוי כל צרכי החיים; כאן וכאן נתערערה. במעט או בהרבה, המגמה הלא-מודעת של ספרות הדורות האחרונים, שסייעה לה שתהא מתפתחת כאילו חיי לשוננו היו חיי-נורמה מתוקנים ושלימים, והיא נתערערה משום התודעה כי החיים האלה בגולה אינם יכולים להיות שלימים. ואף כבי כאן וכאן היתה כפירה בסיסמה של יהודי באהלו ואדם בצאתו, הרי עצם החציצה קיימה את עצמה, שכן מציאות הגולה, שנחשבה כאן וכאן כקטיגוריה של קבע, קיימתה. אבל כשם שהתפתחות ספרותנו (ביחוד שירתנו החדשה) באה ומרדה על הצמצום האחד, כך התפתחות חיינו (ביחוד הישוב העברי) באה ומרדה על הצמצום האחר. מתוך ראיה ואת מתבלט הניגוד שבין תכנית פרישמן ובין תבנית ביאליק כניגוד שבין תכנית, הפועלת לפי בחינה ריאליסטית גלויה ובין תכנית הפועלת לפי בחינה פרוֹגנוֹסטית עלומה. היתה זו פרוגנוזה, שהנחת-האב שלה חבויה, כפי שראינו בכלל-מעשיה של ספרותנו החדשה: מציאות שלימה, שהיא לנו היום כענין-של-כאילו, תהא מחר כענין-של-ממש.

כוחה של ראיה פרוגנוסטית זו היא שהשכילה לראות את העבריות במעגל-חיים שלם, הכולל את כל הצרכים וכל צורך וצורך מתמצה בו בפרופורציה נאותה.

לא נצא ידי חובת הערכה לאותו פולמוס פרישמן-ביאליק, גם אם נסיר מעליו את הסרח של מריבה אישית לא-נחשבת ונעמידו על עיקרו, שכן עלינו לזכור כי ראשון תכניתו פחותה ממפעלו ואחרון מפעלו מרובה מתכניתו; ראשון שהגדיר, מעשה-התגרות,. את הפרוגרמה שלו בשם: רומנים, הראה בבימות שבנה (לפני ”התקופה” וביחוד בה), כי היא מורככה ומסועפת יותר וראש מאוייו, ההסתערות על כיבוש ספרות העולם בלשוננו היתה, אם לא מכוונת הרי עשויה מאליה, להרחיב כוח ביטויה, שתהא הולמת את כל צרכי הנפש והחיים. אחרון שהגדיר, מעשה-התגרות-שכנגד, את הפרוגרמה שלו בשם: חתימה, הכניס בעצם את תכנית יריבו בכלל תכניתו, אלא שהכניסה כסוגיה., לפי חשיבותה, במסכת. כי זאת עלינו תמיד לשנן לעצמנו: ביאליק עצמו, בפעלו, היה פרוגרמה. ואין אנו מדברים עתה על שירתו אלא על עודפה, כביכול על פסולתם של לוחותיו. כי הוא ראה עצמו מחויב בדאגה כוללת לתרבותנו על כל שדותיה ופינותיה. הוא נתן ידו בכל שדה ובכל פינה ולפי מידת טיפולו אתה למד מידת חשיבותו של השדה המסוים או הפינה המסוימת ומקומה היאה לה בבית התרבות כולו. צא וראה גודל-יזמתו ונאמנות-טיפולו, עד שהוא נראה בעיניך כפּטרונם הכולל של ערכי-רוחנו. עבודה גדולה ומקפת זו עיקר חשיבותה בעצם תשומת לבו ואין גדולתה נגרעת גם אם הביקורת ניתנת לה בקעה להתגדר בה, בין אם היא ביקורת על עיקרו של דבר, בין אם היא ביקורת על טיב עשייה. ביקורת על עיקרו של דבר כיצד? תהייה על עצם המושג של כינוס והגדרתו. תהייה זו כך, בערך, ניסוחה (נ. רוטנשטרייך): אם כוונת הכינוס היא להשליט עלינו את הערכים, שהם תמצית רוחה של תרבותנו ומיטב נחלתה, שבלעדיה מעמד תרבותנו בדור הוא בלא שרשים, הרי עצם-העובדה, שאנחנו קובעים את עקרונות הכינוס ומחליטים על דרכו, מערערת את הכוונה הזאת, שכן הקביעה וההחלטה נעשות מתוך מעמד תרבותו של הדור, ואינו דומה כינוס של דור אחד ככינוס של דור אחר. ביחוד בולטת הסתירה הזאת מתוך המשבר, שחל בדורות האחרונים — דור שתפיסתו חילונית בא להשליט על עצמו ערכי-תרבות, שהיתה ביסודה תרבות של דת ואמונה, והוא ממילא משליטם מתוך חילופו של עיקר בטפל וטפל בעיקר. אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו הקיצונית, הבאה להראות, כי הדור משליט את עצמו על עצמו, שהרי בחירתו מנכסי הדורות אינה, בעצם, אלא ברירה וליקוט של הניתן להסתגל לטעמו של דור, גם הביקורת הזאת אין בה לגרוע מעצם-ההעלאה של הבעייה, שהיא בדור מעבר (“שעת תוהו ובוהו, שעת עירבוב התחומים של אחרית וראשיתי”) גדולה מפתרוניה. ביקורת על טיב העשייה כיצד? בדיקה של נסיוני הכינוס שנדרש הלכה למעשה. בדיקה זו כך, בערך, ענינה: אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב בסידורו של ספר אגדה; אפשר ובעל מלאכה אחת היה מיטיב, והוא אמנם היטיב. להחדיר את שירת המופת שלנו בתקופת ספרד. אפשר וכו' וכו', אבל גם הביקורת הזאת, ואפילו בנקודתה הקיצונית, הבאה, למשל, לבדוק בספר האגדה (א. א. הלוי) ומעמידתו תפקיד לדורות הבאים, גם ביקורת זו ודומיה אין בה לגרוע מעצם-העובדה המכרעת, כי לפי שהספר נולד מתוך יזמתו של שר-שירתנו ונחה עליו נשימתו נעשה מעין מפרנס שהחיה את האגדה להמוני עם, בני נעורים ומשכילים, והפרה דמיונם, מושגיהם ולשונם, באופן שלא היו מצליחים תריסרי בעלי מלאכה אחת. והוא הדין בכל תחום ותחום — כל שנגעה בו אצבעו הברוכה נעשה כאותו כינור שמיתריו מתנגנים מאליהם ומנגינים עם רב. תולדות וביקורת, בלשנות ופולקלור, פרשנות וחיוך וכיוצא כאלה, שנתן עליהם דעתו ולבו, ודאי שמומחים היו מטיבים בהם ממנו, אבל משנתן הוא בהם מניצוצו של הגיניוס שלו ונתעוררו לחיים חדשים ומחודשים והיו כחזון בקעת העצמות, שכן גם עליהם ניתן לומר: כל בית ישראל המה.

אכן. גם לפני ביאליק היו מטפחי פינות, מטייבי מקצועות, משפרי אגפים — הוא היה ארדיכלו ובנאו של הבית כולו. צר לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הפסידתנו מלאכתו זאת, שעשתה את שר השירה כאיש קרדום, אבל צר גם לומר, כי לא נמצא בנו עדיין היודע נכונה, כמה הרויחתנו מלאכתו זאת, שהיא בחינת מטבע שהוא הראה לאומה, בלכתה לבנות את בית חייה במולדתה: כזה ראה וקדש.

פרק חמישי: מרכזים ומרכז

כבר נסינו לגלות בהתפתחותה של לשוננו וספרותה בדורות-גולה אחרונים מגמה, שפעלה בה תחילה שלא-בתודעה ואפילו בסתירה לה, והיא סתירה הבולטת ביחוד בתקופת-שלטונה של ההשכלה, לפני שיצאה מגדר תנועת האמנציפציה ונכנסה לגדר תנועת האוטואמנציפציה, — המגמה להעמיד את לשוננו וספרותה כאורגניזמוס, כפי שצריכה לו מציאות לשונית נורמלית.

וכבר ניסינו לפרש את המגמה הזאת כמנחשת, מעֵבר לתודעה ואפילו בניגוד לה, מציאות כזאת, שנתגלתה בסופה כמציאות שאנו נתונים ועומדים בה עתה, המציאות העברית בארצנו. מיצוים של נסיונות-ביאור אלה אי-אפשר לו, כמובן, בלי עיונים והכרעה בפרשות הגדולות, אם פרשת חוק ומקרה ואם פרשת סיבה ותכלית, אולם לעניננו עתה דיינגו בציונה של שלשלת-העובדות, שפעולתה עומדת וקיימת, בין אם נפרשה על דרך של זה משום זה שהיא מקובלת ביותר, ובין אם נפרשה על דרך של זה לשם זה שאינה מקובלת ביותר ודעתנו נוטה אליה. בשלשלת-עובדות זו בולטת העובדה המכרעת שכבר עמדנו עליה, — כיווצי־-שטחיה של לשוננו בקיבוצי ישראל, חיסול מרכזי הספרות, נסיגה מתמדת. כבר ראינו את הנסיגה הזאת על אדמת אירופה ודרכה: מערבה ומרכזה התרוקנו מהויה עברית פעילה ויוצרת ומזרחה נשאר מצודתה הגדולה, שבה התבצרה והתחסנה ואף יצאה מתוכו לנסות במסע-כיבוש של שטחיה האבודים, והוא מסע שהצלחותיו וכשלוניו שונים, הכל לפי מעמדם וטיבם של קיבוצי ישראל בשטחים האלה. כמעט שניתן לומר, כי משנעשה חיל המבצר כחיל הכיבוש היתה בידו מפת אסטרטגיה, שהתכוונה לעשות את הכיבוש בקו חוזר על פני דרך הנסיגה, באופן שהשטחים שאבדו באחרונה ייכבשו בראשונה והשטחים שאבדו בראשונה ייכבשו באחרונה. וכך המקבלים נעשו נותנים והלכו להחזיר לנותניהם את שקיבלו ביותרת גידול ובגרות שנתווספו בינתים. כשם שראינו בתקופת-ההשכלה את דרך-ההשפעה לסדרה — תחילתה נקודות-הטרום-השכלה שלנו בקצות מערב (איטליה, הולאנד) ומרכזה ברלין, וינה, פראג) והמשכה בקו-הביניים בין מזרח ומערב (גליציה) וסופה בקצות-מזרח (רוסיה), כך נראה עתה בתקופת התחיה כדרך הזאת בהיפוכה. כדוגמה בולטת הוא קו-הבינים הנזכר — ממנו יצאו קרני-ההשפעה, שעוררו את ההשכלה ממזרח לו, קשרים ישירים ועקיפים בין הכא ובין התם פעלו את פעולתם המכרעת, עד שניתן לראות את קו-הביניים בחינת הנזכר — ממנו יצאו קרני-ההשפעה, שעוררו את ההשכלה, ממזרח לו, קשרים ישירים ועקיפים בין הכא ובין התם פעלו את פעולתם המכרעת, עד שניתן לראות את קו-הביניים בחינת מטרופולין, ששלחה שלוחים (משכילי טרנופול וברודי) ליסד מעבר לגבולה כמיני קולוניות שלה (זמוֹשץ, זיטומיר, אוֹדיסה (ונעזרה באנשי-ביניים, ילידי פולין (אברהם יעקב שטרן, יעקב רייפמן, פייבל שיפר) ילידי ליטא (ר' מנשה מאיליה, שניאור זקש) ילידי װלין) יצחק בר לוינזון) שבאו למטרופולין (ברודי, ז’ולקיב) והתבסמו באוירה ונעשו אמיסרים שלה, מיסדי מרכזי ספרותנו ברחבי רוסיה ומבצריהם. והנה באה תמורת העתים — המטרופולין ירדה ממעמדה, כוחות שגדלו בה או שהלכו מעבר לה, ביחוד דרומה ויסדו בה מושבות (רומניה), או שנשארו בבית ומהם עברו ללשון אחרת, ואלה שנאמנו ללשוננו שוב לא קיימו את דרגת קודמיהם, ובינתיים עלו המרכזים שנוסדו ונסתעפו ברחבי רוסיה, שנעשתה עתה מטרופולין, והשפעתה היא שחיזקה, ולימים אף חידשה, את המטרופולין הקודמת. חיזוק וחידוש זה נעשה בכמה דרכים ונמשך כמה דורות — הספרות העברית שנוצרה במרכזים האלה (אוקראינה, ליטא) השפיעה גם בכוח עצמה גם בכוח אמיסרים שבאו אל מעבר לגבול (גוטלובר (והגדול שבהם )פרץ סמולנסקין) קבע מדורו במקום שהיה מרכז לפני דורות ותחת האכסניה הישנה בה ("ביבורי העתים”) בנה אכסניה חדשה ("השחר”), שבה נתרכזו סופרי העברים לארצותיהם. סקירה קלה בלוח משתתפיה מלמדתך, כי היא ידעה לרכז את סופרי העברים הזרויים על פני מרחב גדול של קיבוצי ישראל, בקצתם שמעמד ספרותנו ירד בהם עוררה כוחות חדשים וסייעה להפרחת סביבתם, ובקצתם שמעמד ספרותנו נתערער בהם סייעה לקיים את השבלים הבודדות ולעודד את שארית הפליטה.

אולם התהליך הזה של גמול בולט ביותר בתקופת התחיה והוא גמול בכפל כפלים — על קומץ המורים העברים, שגליציה נתנה לה לרוסיה ושיסדו בה את בתי הספר לבני ישראל שילמה רוסיה לאחר שני דורות ומעלה ביד נדיבה ביותר: זרם סופרים ומורים עבר על פניה ומדי פעם בפעם נשתקע בה גל גדול או קטן והוא שסייע במכריע לעידודם של הכוחות העברים והוא שעודד את הפריחה החדשה של הספרות העברית בה. בלי עידודם של סופרים ומורים אלה (תחילה ראובן אשר ברוידס ואחר דור ברדיצ’בסקי ולימים קליינמן, ברנר, שופמן) ספק אם הפריחה הזאת היתה מתעלה וזוכה בגילוייה המצוינים (אברהם בן יצחק, ש”י עגנון, ברש, א. צ. גרינברג). ענין לעצמו הוא המשכו של הגלגל החוזר — אחרי דור בא גל של מורי גליציה ומתפשט על פני תחום המושב ומניח בסיס להשכלה עברית ענפה (מוסדי “תרבות”).

דוגמה זאת, שלא שירטטנו אלא את ראשי-פרקיה. אינה לנו אלא כפרט היוצא ללמד על הכלל והיא גם מרמיזתנו על החובה להתחקות על דרכי ההשפעה אלה שעיקרה בא אמנם על ידי עצם היצירות, אך גם להעריך נכונה כוחו של המגע עם הסופרים עצמם. וגם זו פינה, שחקר ספרותנו לא נתן עליה את דעתו כראוי לה. שהרי מתוך חקר מפורט היינו למדים, עד כמה הגירת סופרים ממדינת המטרופולין של ספרותנו בתקופה מסוימת היתה כגורם הבונה מרכזים חדשים ומפריחתם, ביחוד בשטחים שאבדו לספרותנו. גדול היה כוחה של תנועת התחיה, שנגרפו לה רחוקים ומרוחקים, אבל לא קטן בזה חלקם של מרכזי הספרות של הסופרים שהשתקעו במרכזים שאבדו מכבר בלשוננו וספרותה, אם ברלין (בריינין, פרישמן, ברנפלד) ואפילו לונדון (אחד העם, ברנר) ועתה חזרו ונכבשו בה ללשוננו, כוחות מקרב החוגים שכבר היו מבוללים כשני דורות ויותר בתרבות-לעז, ספרותה, מהם סופרים (הוגו ברגמן), מהם שקנין לשוננו הכשירם להיות מורים עברים ואפילו בארצנו (משה קלורי, ויקטור קלנר, ארנסט מילר), ואם כי מעטים היו הרי עצם מציאותם וביחוד אפשרותם היא גם עובדה חשובה וגם הבטחה טובה שנתקימה לימים, בבוא חבורה גדולה של בני-המערב ללשוננו וספרותה, מהם ראשי בוניה של האוניברסיטה העברית. על כל פנים תולדתם, גילגוליהם של זרמי השפעה אלה, אשר עליהם יש להוסיף השפעתה של תנועת לימוד לשוננו, שהקיפה יחידים וקיבוצים בארצות המערב, ביחוד מכוח פעולתה של תנועת הנוער החלוצי (הכשרה, עליה) ראויים לתיאור מיוחד, שמתוכו יובלט גם ערכם הגדול של מרכזי-זוטא השונים של הספרות העברית, בין כדמות קבוצות סופרים עברים, בין כדמות סופרים עברים בודדים, שמעגל-השפעתם הגדול או המועט משך כוחות חדשים לספרותנו, הן כתוספת לקהל קוראיה הן כתוספת לציבור סופריה ובכללם דוגמאות גם בחוגים מבוללים ביותר.

משייעשה תיאור זה. שהזנחתו גורעת משלימות התמונה של התפתחות ספרותנו, תהיה בידינו מפה שלמה של מסע הכיבוש הנזכר. אולם בקוים כוללים עתה כבר ניתן לומר, כי מסע הכיבוש לא היה בידו להחזיר לנו את האבידה אלא בחלקה, שהוא היה גדול יותר בקיבוצים, שנתפסו יותר לגלי העליה לארצנו (גרמניה) וקטן יותר בקיבוצים שנתפסו פחות לגלי העליה האלה (איטליה). המפה הזאת תהא עשויה בכללה כמנין רב של עיגולים קטנים וקטני קטנים, שהארעי מרובה בהם על הקבע; וכמנין מועט של עיגולים גדולים, שהקבע מרובה בהם על הארעי. לפי מעמדה של המפה על ספה של מלחמת העולם הראשונה, הרי יסומנו בה ארבעה עיגולים גדולים כאלה — שנים מהם באירופה ושנים מחוצה לה. כבר ראינו את שני המרכזים באירופה, הלא היא ורשה מזה ואודיסה מזה וכבר ניסינו במעט לשרטט טיבם השונה, שבלט לנו גם משוני האנשים שהיו עשויים להיות נציגיהם, שוני המעמידם גם כאסכולות שונות. אם נרצה להרחיב בהבנת השוני הזה נהא חייבים להביא במנין גורמים שונים — השוני המנטאלי שבין בירת פולין, מצבר קהילות שהמסד שלהן הוא מסד החסידות ועליו נטושה התנגשות השפעות — שכבה של התבוללות, שאפילו היא דקה הרי יונקותיה מושרשים בחיי שכנות של דורות בתוך עם-הסביבה, שכבה של אינטליגנציה יהודית גוברת והולכת, רובה משריש בתוך לשון אידיש החשובה ביחוד בחוגי התנועות הרדיקליות (בונד) כקטיגוריה לאומית; חלקה מתנודד בין שתי הלשונות, עד שרוב נציגי ספרותנו בה נוהגים בכתיבתם כפל לשון (פרישמן, צייטלין). לעומתה העיר על חופה של הים השחור, שגידולה שלה ושל קהילתה היו על דרך מיוחדת ואוכלוסיתה יוצאי מקרוב ומרחוק, שלא היו מעורבים בעם הסביבה ולשונה, והשכבה המבוללת היתה כיצור מלאכותי בהרבה (גרמנית) או במעט (רוסית), שתחום יניקתו אינו סמוך, ועל המסד הזה גדלה שכבה של אינטליגנציה יהודית ובכללה קבוצת סופרים בולטת שאפילו היא מושרשת (מנדלי) או מעורבת (רבביצקי) בלשון אידיש הרי היא חשובה בעיקר כקטיגוריה עממית, בעוד שהעבריות הוא כתכונה הבולטת (ללינבלום, אחד העם, ביאליק) ואף היחידה (אחד העם, טשרניחובסקי, קלוזנר). ועוד קו אחד צריך הבלטה: מרכז ורשה ואסכולתו לא נשם באותה אוירת הציונות, שנשם בה מרכז אודיסה ואסכולתו, ואין קו ציונותה של אודיסה משתנה משום שנציגה הגדול היה בפירוש בלתי-ציוני (מנדלי), כשם שאין קו אַ-ציוניותה של ורשה משתנה משום שנציגה הגדול, שהיה בפירוש לא ציוני, חיבר דברי התלהבות על ארצנו ומפעלה (פרישמן). אישי אודיסה המשיכו מבחינה זו מסורת אחת, זו חיבת ציון ("המגיד” "המליץ”), ואישי ורשה המשיכו מסורת אחת, ניאוטרליות אם לא מתנגדת לגבה (“היום” של קנטור), שעמדה בעינה גם אם גדול-עתוני העברים בגולה ("הצפירה”) ציונותו היתה ברורה בתכלית. כבר ניסינו להבליט את השוני לפי השוני של שני הנציגים המובהקים מזה ומזה (פרישמן וביאליק) ולבאר, כי התכניות היריבות שלהם אין לפרשן מתוך התכונות היסודיות שלהם בלבד (תכונת הרוחב של האחד שביטויו למעשה ריבוי אגפי ספרותנו ביחוד על דרך התרגום, תכונת העומק של האחר שביטויו למעשה תחיחת-קרקע ספרותנו ביחוד על דרך הכינוס), אלא גם מעצם טיבם השונה של המרכזים האלה: מזה הרגשת הויה מוצקת, שמתוכה מתבארת אפשרות ההשלייה של ספרות עברית גדולה וענפה ולאורך ימים בגולה נורמאלית; השלייה הגוברת ביחוד משנתפס לה טיפוס של מי שיודע לחיות כשני דורות באותה התפעלות נעורים זרמי ספרות אחרונים, כביכול שכל הרוחות עוברות עליו והוא סופגן ואינו חש כי מעמד כזה מחייב ערובה של שורש עצמי עמוק יותר; מזה הרגשת הויה מעורערת, שמתוכה מתבארת תכונת-המעבר והנדידה, ביחוד לארצנו, הרגשה הגוברת ביחוד משנתפס לה אופי של מי שאינו חי אלא שרשו בלבד. וספק אם מקרה הוא, כי נציגי ורשה בין ציונים וסוקולוב) ובין שאינם ציונים (פרישמן) לא ראו את ארצנו כארץ-ישיבה לעצמם, מה שאין כן נציגי אודיסה, מהם שטרחו, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לבוא אליה לישיבת קבע ולא עלתה בידם (ביאליק) מהם שבאו ולא נאחזו (טשרניחובסקי), מהם שבאו ונאחזו והיו בבוני-מרכזה (ש. בן ציון, יעקב פיכמן).אולם בזה fבר נכנסנו לאחד משני המרכזים שמחוצה לאירופה. שני המרכזים האלה נישאו על שני גלי הנדודים של אוכלוסי ישראל וזרמיהם — הגל הגדול, הוא גל ההגירה לאמריקה, הגל הקטון הוא גל העליה לארצנו. השתתפותם של הסופרים העברים בגלים אלה הוא בפרופורציה הפוכה לשיעורם והיא פרופורציה בדרך הטבע — הסופר העברי, משנעקר ממושבו ואמר ללכת מעבר לים הלך, כמובן, ותר לארצנו, שבה נבראה, והוא מראשי הבוראים, אוירת חיים וגידול טבעית יותר ללשוננו וספרותה. ועוד זאת, בעוד שגל ההגירה לאמריקה גרף עמו את הסופר מתוך קיבוצי-ישראל, שהם מרכזי הגירה טיפוסיים (ביחוד רוסיה), הרי גל העליה לארצנו משך את הסופר גם מתוך קיבוצי-ישראל אחרים. ומן הראוי לבחון את הענין הזה במעגלה של העליה השניה, שבה נתלכדה קבוצת סופרים ראויה ונעשתה בסיס למרכז ספרותנו, שנתרחב אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם העליה השלישית ולאחריה, שבה נעשתה ארצנו המרכז בה”א הידיעה של הסופר העברי, עד כי בבוא השואה על אירופה לא נשתיירו בה אלא כוחות בודדים. דומה, הסופר העברי היתה בו תחושה עמוקה, בין אם נפרשנה כצורך בחלל חיים טבעי ובין אם נפרשנה כהרגשת העתיד, שהניח את ארצות הגולה והקדים לבוא לארצנו, בהיות בה ישוב מועט, תנאי קיום ופרנסה דלים, שהתנודדו בין צמצום ורעב, ותנועת ספרות מועטת. ומה שהוא עיקר לעניננו עתה: חבורת הסופרים בני העליה השניה, מבחינת ארצות המוצא, שוב אינה הומוגנית אלא מתקיימת בה מזיגה של קיבוץ גלויות.

ואמנם בבואנו לדבר על החידוש הגדול שבמרכז הזה הרי ראוי שנבליט את העובדה המכרעת, המבדילה בינו ובין שאר מרכזי,ספרותנו, היא נטיעתו על קרקע מולדתנו ומתחת לשמיה, במציאות שלשוננו היא בה לשון חיה ומדוברת, לשונם של בתי האולפנה ומוסדי הציבור, ובקו עולה והולך לשונם של כל החיים. על החידוש המכריע הזה, כלומר מסד-הטבעיות, ומתוכו נצמחו חידושים אחרים, שלא נודעו או לא נודעו במידה כזאת במרכזים אחרים. בכללם היא המזיגה הנזכרת של בני שבטים שונים, שכן נראה פה את העליה השניה ממזגת בני פודוליה ובסרביה, בני פולין וליטא, בני אוקראינה וגליציה. אבל מזיגה זו היא רחבה יותר, שכן בדברנו עד עתה על מרכזי הספרות העברית בדורות האחרונים כוונתנו היא, עצם. לספרותו של שבט אשכנז ואם נוציא את קבוצת הסופרים בתקופת ההשכלה, אנשי איטליה והולאנד, הרי כמעט שלא נמצא, ביחוד בתחום הספרות היפה, זולת יוצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, אלא בני שבט אשכנז בלבד. והנה בחלל-השפעתה של משפחת הסופרים העברים, בני העליה השניה, התחיל חוזר שבט ספרד לתחום היצירה של ספרותנו. וראה גם ראה, השיבה הזאת אינה שיבה כוללת, וכשם ראינו כי המעטים מבני קיבוצי ישראל במערב, ששבו ללשוננו לספרותה, לא שבו אל כל מדוריה, כך נמצא כי גם בני שבט ספרד, יושבי ארצנו, שנשתלבו במהלך הראשי של ספרותנו, לא נשתלבו אל כל מדוריה.

כשאנו מביטים על דרך השיבה של בני-מערב-אירופה לספרותנו אנו רואים בה הדרגה: קודם כל השיבה הזאת מתקיימת בשדה-ההגות, במאמר או במסה (הוגו ברגמן, ליאון סימון), ורק לימים נראה גם כניסה לשירה וגם זו בחינת קוריוז (מ. ג. לנגר) ואילו הסיפור יחכה עוד ימים רבים וכשביכוריו יופיעו כלאחר דור יהא זה עירוב של סיפור ואבטוביוגראפיה (מכס מאיר). והטעם מובן מאליו: בני המערב שרשיהם עמוקים מדי בלשון אחרת, שהיא להם כמוטבעת, משיוכלו בלשוננו, שהיא להם כלשון קנויה, לבטא תחילה יותר מאשר את שכבת הגותם, ואך בהמשך הזמנים, עם ההשתרשות ההולכת ומוסיפה בתוך לשוננו, גדל גם הכוח לבטא בלשוננו גם שכבה עמוקה יותר, אם רגשית אם דמיונית, ורק באחרונה מבצבצת ראשית-אפשרות של מיזוג הגות ושירה בדרך התיאור והניתוח (סיפור). ואילו בני שבט ספרד תחילת שילובם אינו לא במסה, המצריך שליטה במחשבה כנוסח הדור ושלא היתה בידם, ולא בשיר המצריך שליטה בצורה כטעמו של הדור ושלא היתה בידם, אלא בדרך הסיפור שעיקרו תיאור הוואי (בורלא, שמי), ורק לשנים יתגלו מבני השבט הזה גם בשירה, והם כבר מגידולי הדור הצעיר שצמח מתוך קיבוץ הגלויות (ירוחם לוריא ואחרים(. כהדרגה זו ניתן לראות גם בהצטרפותם של בני השבט המיוחד במינו, שבט תימן, למסלולה של ספרותנו — הללו שהיתה גם להם תנועת השכלה (ר' יחיא קאפח), שניכר בה רישום ההשכלה באירופה (יוסף הלוי), כשם שהיתה להם כמין תנועת חסידות משלהם שלא ניכר בה רישום החסידות באירופה, התחילו בארצנו נספחים למעגלה של ספרותנו החדשה וגם הם ראשית הסתפחותם בשכבה העליונה, המאמר והתיאור, אחר כך פרקי הווי בדרגה השכנה לאמנות או מנחשתה (ר' מהלל העדני) ורק באחרונה, בגידולי הדור הצעיר שטעם מקצת טעמו של קיבוץ-גלויות, באים מעשי ספרות ממש, תחילה בנובילה קטנה (שרה לוי) ובאחרונה ברקמת רומן רחבה (מרדכי טביב). ועוד כמה שבטים לנו, שאין הם משתפים עדיין את עצמם בספרותנו אלא כמיני אוּניקום, כשבט עולי פרס (אברהם כהן מזרחי), ואילו אחרים לא ניתן להם ניב שפתים, אך ודאות היא בנו, כי כוחה של מזיגתנו ישיח גם אותם ויושלם תהליך עיצובה של ספרותנו כספרותם של כל שבטי ישראל ומיזוגם.

חידוש גדול אחר, שהוא מראשי סימני ההיכר, היא השתתפותה של האשה הסופרת. ידענו סופרות עבריות גם בתקופת ההשכלה, אם בראשיתה (רחל מורפורגו), אם בהמשכה, אולם אף שהללו מצטרפות למנין ראוי, אינן יוצאות מגדר הופעה יוצאת-דופן. התכונה הזאת תתבלט לעינינו ביותר, אם נבדוק ונמצא, כי רב בהן חזיון הסופרת שידיעתה בלשוננו, אשר מתוכה נתעוררה לכתיבה, באה לה משום היותה בת יחידה לאביה, שרצה להנחיל תורתו שלא כדרך המקובל מאב לבן אלא בדרך שאינו מקובל מאב לבת. כמובן, עצם ההחלטה הזאת של האב וקיומה מעידים כי הוא כבר חי בתחום המושגים החדשים ולא ראה עיכוב ללמד את בתו תורה, אולם חידושו בא לו באָנסו. נמצא שהופעת האשה כסופרת היתה הופעה צדדית-אפיזודית, מה שאין בו במציאות העברית בארצנו, שבה האשה בטבע-הדברים חיה את לשוננו ובלשוננו, וכדרך שכבשה לה מקום בחיים בכללם, כבשה לה גם בספרותנו וגילתה בה פעילות חשובה. העליה השניה היא שהעלתה גילויים חשובים גם בתחום השירה (רחל) גם בתחום הסיפור שבו כבשה לה הסופרת (דבורה בארון) מעלה, שלא מצינו כמותה בנוביליסטיקה של הסופרת באידיש. גלי-העליות הוסיפו והאשה מקום נכבד לה עתה בספרותנו, בשיר וסיפור, הגות וחקר, ביקורת מדע.

חידוש גדול אחר היא ההתגברות במערכת השיר — כוונתנו לנצחונה של הנגינה הנכונה בשירה העברית. ההפרדה בין הנגינה המקובלת בשירה (משקל טוני מלעילי-אשכנזי) ובין הנגינה השלטת בדיבור (לפי כללי הדקדוק על מלעיליו ומלרעיו( יצאו עליו עוררים עוד בימי ההשכלה ואף נעשו נסיונות לתקנה (לייב קינדרפריינד, יוסף ברגל) והמשיכו בהם זעיר שם זעיר שם, ביחוד מאחינו הספרדים שלא ידעו הפרדה זו מעולם (יוסף הלוי), וגם בזמן החדש נתחדשו הערעורים (ח. נ. ביאליק העיר על כך בראשית פעולתו ולא היה בידו לשנות), ושוב נעשו נסיונות (של”ג ואחרים), אולם כלל השירה הלך לפי המשקל המלעילי-האשכנזי שסתירתו הורגשה ככל שהדיבור העברי, ביחוד בארצנו, נעשה מציאות. גדול כוחה של מסורת, גדול כמותו כוחו של הרגל, גדול מהם כוחם של כיבושי השירה שנעשו בנגינה המלעילית ההיא, ולא יפלא כי משגבר הצורך החיוני לשנות את הנגינה ולהעמידה על טבעותה, התיראו אלה, ששיקעו מיטב כוחם בגימושה של שירתנו ותכונותיה המוסיקליות והזהירו מפני הברבריות, הצפויה עם המעבר, וסופם של בעלי-האזהרה שנכבשו (טשרניחובסקי, פיכמן) לנגינה הנכונה ואף סייעו לכבוש לה אפשרויות גדולות ומפליאות. המעבר הזה נעשה כהופעה הכוללת — יש מי שניסה בו כוחו מעשה סמל והפגנה בלבד (ח. נ. ביאליק) ויש מי שכלכל את שני מיני הנגינה, הנכונה לכל סוגי שיריו והמלעילית להכסמטר ובדומה לו (טשרניחובסקי, דוד שמעוני) ויש שחזרו על שיריהם והנגינום כדרך נכונה מי בכל כתביו (יעקב כהן, אליהו מיטוס) ומי בחלקם (יעקב פיכמן). וכללו של דבר כמעט כל משוררינו, מהם שרוב יצירתם או חלקה הניכר כבר נכתבו בנגינה המלעילית, עברו לנגינה הנכונה והיוצא מן הכלל (יעקב שטיינברג) לא בא אלא לאשר את הכלל. הפינה הגדולה הזאת מצריכה גם היא חקר מיוחד, שכן המעבר הזה היו באמת כרוכות בו רוב סכנות,.ואם נמנעו הרי מכוחם של מאמצי יצירה נמנעו, וגדולה בזאת זכותם של אלה שקפצו את הקפיצה הזאת (יהודה קרני, א. שלונסקי) וכן אלה שלא ידעו נגינה אחרת (י. למדן) ומשכו אחריהם את משמרת המשוררים שלפניהם והכינו בסיס למשווררים שאחריהם. אין לומר, כי כל אלה שעברו מנגינה לנגינה נשׂכרו, אדרבה לא מעטים הם חללי המעבר הזה, והרי אין תימה, כי מי שהזהיר מפני המעבר הזה (יעקב פיכמן), ראה בו סכנה של ברבריזציה. אולם לפי שהמעבר היה יליד ההכרח ולפי שמחולליו נעזרו לשמו בתנופת-כשרון ובסגולת-חיות מצוינות, גברו על סכנה זו ושכמותה. והרי לא קטנה היא: שירה שכבר כבשה לה במשקל מסוים כיבושים מפליאים, מהם כאלה ששירתנו לא ידעתם דורות רבים (ביאליק) נתבעת לוותר על המסורת שנתגבשה ולסלול לה דרכים אחרות. רק אם נטיל על עצמנו את הטורח לבדוק בפירוט, כיצד מיצו מחוללי המעבר הזה וממשיכיהם את כוח שירתם ביכולת צירופים ונעימה, כדי להשלים את מה שניתן בנגינה הקודמת ואינו ניתן בנגינה הנכונה (דוגמה אחת וחשובה: פתרונה של בעית החרוז הנקבי הניתן כמאליו בנגינה הקודמת והמצומצם בנגינה הנכונה (ואף לעלות על אפשרויותיה, וביחוד להשמר מסכנת המונוטוניות האורבת לנגינה הנכונה, ולהעניק לה את האפשרויות המוסיקליות הניתנות בנקל בנגינה הקודמת והצריכות דרכי עקיפין בנגינה הנכונה, רק אז נדע גודל היגיעה וגודל הישגיה. כבר ראינו ניתוק מסורת אחד — שירת ההשכלה באשכנז היודעת את שירת איטליה שקדמה לה, אך אינה נעזרת, אינה יודעת ואינה יכולה להעזר, בכיבושיה במשקל, בחרוז, בצורות השירה, ופותחת בדרגה נמוכה ממנה, במשקל התנועות, המקיים עצמו כשלושה דורות עד בוא חלוצי המשקל הטוני (גוטלובר) מגווניו (מאנה, ק. א. שפירא) וגדולי כובשיו (ביאליק, טשרניחובסקי, שניאור ואחרים). והנה אנו רואים ניתוק אחר — שירת העברים בארצנו יודעת את השירה שלפניה והיא גם נעזרת בה והיא מזירה עצמה מדעת ממנה והיא כמחברת משקלה במקום שניתק לפני דורות באיטליה. ודוק: לא מחברת אלא כמחברת — כי מה שנעשה בינתים נבלע בתוכה. איך נבלע — גם בירור זה הוא מתעודתם של חוקרי המעבּר לפרטיו.

ואין המעבר הזה אלא כגילוי סימפטומאטי במעבר כולל יותר, מעבר ללשון טבועה במציאות חיים וטובעתו, מעבר שסימניו יתגלו לנו בכל אשר נפנה. הרי, למשל, סוגיה שכבר נידונה לנו במקצתה, סוגית התרגום. כבר העירונו על ההתפתחות שחלה בדרך התרגום ומלאכתו, והיא ההתפתחות ההולכת בד בבד עם התפתחות הלשון ויכולתה למלא כל צרכי החיים, לצד מלאוּתה ושלימותה. ההתפתחות הזאת, בסיוע כמה כיבושים בספרותנו המקורית (ביחוד כוח הביטוי על דקותו בשירה, כוח התיאור על פירוטו בסיפור, כוח-ההבחנה על דקדוקה במאמר), גרמה לה למלאכת התרגום שתעבור יותר ויותר מדרך ההעתקה הנוהגת לתרגם את הדברים בכללותם, בשמירת עיקר התוכן ובשמיטת גװניו, בעיבוד ובפסיחה, לדרך התרגום הנוהגת לתרגם את הדברים לא כשיעורם אלא כדיוקם, ושעל כן נדרשת התאמצות כדי להגיע למכסימום של שיווי-הערך שהוא בגדר שרותו של תרגום בכלל. ואם, כמבואר מדברינו, המעבר הזה חל עוד בתקופה האחרונה של ספרותנו בגולה,הרי מציאותה העברית של ארצנו ומה שנשפע ממנה לגולה, המהירו את המעבר הזה והגבירו אותו להפליא. כי בה, בארצנו, נעשה המעבר הזה הכרח-חיים. ואם כי ההכרח, שחייב מלאכה מרובה שעשייתה בסיטונות, הצריך צבא מתרגמים רב והצרכים הגדלים והולכים (הנוער הגדל על לשוננו בלבד) גייסו למלאכת התרגום גם שאינם מאומנים ביותר, הרי גם המחמיר שבמבקרים לא יוכל להתעלם מכך, כי חבורת מתרגמים מעולה גיבשה, בזמן קצר בערך, מסורת ראויה, שקבעה ממוצע שאין לרדת מתחתיו, וכל הסימנים מעידים על עלית רמת התרגום. וגם זה תפקיד מיוחד לחוקר-לשוננו וספרותה לבדוק בבירור, מה עשה המתרגם ללשוננו וספרותה בעצם-מלאכתו. בלעדי חקירה כזאת לא ישוער עד כמה מלאכת התרגום חייבה את עושיה לעֵרות-הרוח, לאימוץ-הכשרון, למיצוי-התוכיות של לשוננו, כדי לפתור את הבעיות הרבות והשונות, — סוגי התרגום המתאימים לשכבות הביטוי השונות, אם הגות ותיאור, אם רגש ודמיון, אם הגדרה או בינה, מבלי לוותר על כל בת-צליל וכל בת-כוונה ולתת את ערכיה בלשון האחרת מלוא משקלם. וכבר היה מי שנתעורר בתמיהה על כך, על שום מה המילוֹנוּת שלנו, במידה שאינה תקועה באגירת המלים אלא מפליגה לאגירת הניבים, מתעלמת מאותו בית גנזים גדול שנוסף ללשוננו — מעשה המתרגמים — וכבר היה מי שביקש לעורר למעשה שעשיתו חובה — בדיקת (צ"ל, לדעתי, בדיקה) מדוקדקת של מיטב התרגום העברי מתוך המלים, הניבים, הצירופים שנתחדשו לו בתרגומו (ישראל כהן). כי התרגום ללשוננו כמעשה יצירה דומה וזכותו בהרחבתה וגיבושה של לשוננו עמו.

נודה, כמה פעמים גלגלנו בתיבה: מעבר, בעודנו מרגישים כי, בעצם, נתבעת תיבה אחרת, כוללת וממצה יותר, היא התיבה: תשובה. ויש חזיונות שהתיבה הזאת הולמתם ביותר — שבשבת גדולה, שנשתבשה בה חכמת ישראל, באה עתה ופה על תיקונה. מפוצלת לכמה לשונות, תחילה לשונות ראשיות (גרמנית, צרפתית, אנגלית) ואחר-כך ללשונות שקוראיהן מצומצמים על ארצותיהם (רוסית, הונגרית) היתה כמתחננת אל שרשה ומקורה, ולא הועילו קינותיהם של ראשונים (שי”ר, שד"ל) ולא הועילו קריאותיהם של אחרונים (יוסף קלוזנר), ולא הועילו נסיונות שנעשו במרכזי מערב (החל ב“בית המדרש” לאייזיק הירש ווייס דרך ”מזרח ומערב” לבריינין וכלה ב"דביר לביאליק), שלא נמשכו להם אלא פירורים בודדים, ורק מציאותה של ארצנו, ביחוד משנשתלו בה מוסדי מדע וחקר, חוללה את התמורה שנדרשה מכבר הימים. והיא באה בשני דרכים — האחד, שניתנה לו הגדרה נמלצת ונלבבת: פדיון-שבויים, וכװנתו השבת-מפעלותיה של חכמת ישראל בדורות אחרונים ללשוננו. הכוונה הזאת נדרשה תחילה הלכה למעשה בדרך שהיה בה מן החובבנות (כגון ספרי בכר בתרגום אז”ר) וסופה בידי מומחים (כגון הדרשות לצונץ בתוספות אלבק). הדרך האחר הוא ליכודם של חכמי ישראל, שכתיבתם היתה לועזית ועם מעברם לארצנו בא מעבר ללשוננו. מהם שבאו זקנים לארצנו והם כמחדשי-נעורים (יוליוס גוטמן, היינמן), מהם שבאו צעירים ולא זו בלבד שסייעו להרחיב ולהעמיק את חכמת ישראל בלשוננו אלא בנו בה דיוטות חדשות. ועד היכן כוחם של גידולי-תחום-הלעז מגיע אתה למד מכך, שלשונם משמשתם גם מעֵבר למקצועם (ראה, למשל, כוחו של.ג. שלום במסה או כוחו של ש. ד. גויטיין כבתרגום ואף נסיונו לחבר דראמה מקורית). וכשם שראינו בפרשה זו דוגמה מצויינת של תורה החוזרת על אכסניה שלה, כך נוכל לראות בשכנותה (שאר המדעים) דוגמאות של תורות הנכבשות לאכסניה שלנו להרחיבה ולהעמיקה עד שלשוננו תוכל לומר, שאין דבר אנושי אשר יחסר בביתה.

ומן הענין היה לסדר רשימה של חכמים וחוקרים, שראשית פעולתם בלשוןי-לעז והמשכה או אחריתה בלשוננו, ולמדנו ממנה כוחה של המציאות העברית בארצנו ונשלמה גם בידינו מפּת האסטרטגיה של לשוננו במסע הסתערותה להשיב לעצמה שטחיה — הוי אומר: קיבוצי היהודים שבהם, בין חבורות בין יחידים — האבודים. מובן, כי שלימותה של המפה מחייבת, כי לא נסתפק באלה, אלא נצרף גם רשימה נוספת — מי ומי בשאר תחומי הספרות, ביחוד הספרות שחותמה פיוט, היה עשוי להיות מסופר-הלעז בא לארצנו ולשוננו אינה לשון יציר תו ובה ומתוכה נעשתה לשון-יצירתו, באופן שניתן לומר (במכריע, או לפחות ברוב המקרים), שאילולא עליתם לארצנו ונשארו הללו סופרי-לעז. תהא זו רשימה מגוונת מאוד גם מבחינת הגילים, גם מבחינת סוגי הכתיבה, גם מבחינת שוני-ההכשרה הלשונית, שבהם חל המעבר הזה. כשם שנמצא בה תלמידי חכמים, שהיו סופרים, עתונאים. רבנים, חכמים בלשונות-לעז ובבואם לארצנו נתלבתה בהם גחלת כבויה של גירסת ינקותם ונוספו על צבא כותבי לשוננו, כך נמצא בה אחרים, שלא היתה להם קרן שמורה כזאת וקנינה של לשוננו היה להם חידוש על ספה של ארצנו ובתוכה. רשימה כזאת תראה לנו כי מי שביכורי פיוטו ברוסית נעשה כאבי הנובילה ארצישראלית (צבי שץ) וכאֵם הליריקה הארצישראלית (רחל), כשם שתראה לנו כי מי שהוציא עוד בארצנו קובץ שירים באידיש ובה גם נכתבה נובילה שלו על השומר (א. ראובני) נעשה כאבי הסיפורת הריאליסטית הארצישראלית וחוקר לשוננו ומוֹצאה, ומי שהמשיך עוד בשבתו בארצנו להיות סופר אידיש (מ.סטבסקי) נתערה בלשונה, עד שנעשה מבקרם של גדולי סופרים בפינה מסויימת (תיאורי הטבע ודיוקם). ומובן כל מה שנרחיק בעליות תתרבה הרשימה הזאת ואם בעליה השלישית נמצא מי שביכורי פיוטו גרמנית (ש. שלום) ושהמעבר ללשוננו היה לו קל (מסורת בית רוז’ין) כן נמצא מי שביכורי-פיוטו ברוסית (ע. זוסמן) או פולנית (א. פינקרפלד), ושהמעבר ללשוננו היה להם קשה יותר. הרשימה הזאת ניתן להמשיכה עד ימינו ונמצא בה פמליה של סופרים, מהם שכבר פרסמו ספרים בלועזית ובאו ללשוננו מי בשנות-העמידה (ג. קרויאנקר, י. קסטיין) מהם בגיל צעיר יותר (ברוך קורצווייל). מהם שקנו או כמעט קנו להם את לשוננו בארצנו והיא לשון כתיבתם הראשונה (י. זרחי, א. סימונזון). כפרשת-המודות לעצמה יהיו בני עלית הנוער, ששנות חינוך מעטות בארצנו הקנו להם את לשוננו כדי יכולת יצירה בה, ועליהם יצטרפו פליטי מחנות ההשמדה מהם המפליאים בזריזות בכיבוש לשוננו.

ואחרון-אחרון: הרחבה והעמקה של שדה-ההתבוננות והניתוח — והיא הבולטת ביותר בסיפור העברי ושינוי נושאו המרכזי, שיצא מצמצומו על יריעת-הדיינות בין שני דורות ונתרחב כדי כלילת כמה דורות (ש”י עגנון), כשם שיצא מצמצומו על תחום מושב, אם בגולה אחת אם בגולה אחרת, ונתרחב כדי כלילת שבטי ישראל שונים במעמד ייחודם ובתהליך מיזוגם (ח. הזז) — לבט קיבוץ הגלויות ופלאו.

פרק ששי: אל השתין

ראינו מלחמת לשוננו וספרותה מכמה בחינות שהצד השוה שבהן הוא השטח, ומן הדין שנראנה מכמה בחינות אחרות שהצד השוה שבהן הוא העומק. חלוקת הראייה הזאת היא, כמובן. מתודית בלבד, שכן באמת נעשתה המלחמה הזאת בבת-אחת בשני הממדים. וביחוד בתחום היצירה לא היה כיבוש שטח המרחב אלא כהבטחה של תנאי כיבוש העומק. אם נראה ספרות הדורות האחרונים כמערכת כיבוש כפולה ונרצה לראות בה נקודת בוחן גדולה, נבחר את נקודת המוקד הגדולה והוא — ח. נ. ביאליק שבו מתבארים הכוחות הפועלים, הגלויים והנעלמים של תקופה שלמה, מבלי שהוא יתבאר מתוכה, שכן יש בו אותה יותרת סגוליית המציינת את הפינומן. יותרת זאת מתגלית לפנינו בכל גישה שאנו מנסים בה לגבו, בין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מי היה, בעצם, ביאליק ובין אם זו גישה המסתכמת בשאלה: מה היה; בעצם: ביאליק והשאלות ניתנות להן תשובות רבות וסיכומן הוא: פחות ממה שהיה ויותר ממה שהיה. ודאי. התשובה הבולטת היא: הוא היה משורר, אבל מה נעשה ובחינתו על פי כליל-הסגולות שלו אומרת לנו, כי היה גם משורר, לאמור שהיה (בפועל וביחוד בכוח) יותר ממשורר. כבר ניסינו לשאול, מה הפסידתנו תעודת-הדור שהטיל על עצמו, הלא היא המלאכה שעשתה את שר-השירה כאיש-קרדום ועתה עלינו להוסיף: לא כל שכן אם אנו סבורים, כי גם השירה לא מיצתה את כל-כולו, שכן לא נכחיד כי ספק הוא בנו האמנם המשורר הוא מלוא-לבושה של נשמה עליונה כזאת היורדת אחת לדורות. שהרי לא כספרויות אחרות ספרותנו — ספרות אחרת. שיש בה שנים או שלושה מחזורים גדולים של התפתחות, כדרך-הטבע הוא לה שתהא רואה את פסגתה בגדול משורריה; ספרותנו מחזורי התפתחותה הגדולים מרובים מדי, שתוכל לנהוג בקנה-מידה זה. אמת, אנו מדברים בספרות העברית החדשה, שהיא לפי התפיסה המקובלת בת חמישה דורות, ולפי תחומה המקובל היא רואה עצמה כספרות בספרויות אירופה ומקבלת כממילא קני-מידותיה, אבל באמת הרי אין היא אלא מחזור אחד בכל הספרות העברית הנמשכת ברציפות אלפי שנים ושאלה גדולה היא, אם גם ספרות כזאת בכללותה ראייתה בראיית ספרות אחרת. על כל פנים אפילו סקירה קלה על פני האישים, שנחשבו כשיאי־תקופה ותקופה, כשיאי-מחזור ומחזור, מחזקת את הספק שבנו. העם ראה בגדולי-אישיו מזיגה של הנהגה ושירה והוא ראה אותם כך לא בלבד משום שמנהג ראיה זו היה רווח בתקופת המיתוס וקדמת-ההיסטוריה (משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך) אלא משום שהמזיגה הזאת נתקיימה ממש בתולדותינו — מופתים לה לא בלבד הנביאים, שספריהם הם פסגת שירתנו ולא ספריהם של משוררים בלבד (איוב), אלא גם גדולי שירתנו בימי הבינים, שהמזיגה של הנהגה ושירה מצאה ביטויה גם בשירתם גם בהגיונם (רשב”ג, ר' יהודה הלוי), שכן האומה בעומק חישתה ביקשה לראות כפסגת-רוחה את נושאי רוח הקודש, והאידיאל של חידוש רוח הקודש המפעם גם את הפילוסופיה שלנו (רמב"ם) גם את הקבלה שלנו אף הוא עדות מסייעת לכך.

אם נמוד, לפי הראיה הזאת, את ספרותנו החדשה, ביחוד לפי מסגרתה המקובלת, הרי רוב המשוררים שנחשבו פסגות דורות (וויזל, שלום הכהן, אד”ם הכהן, יל”ג), לא יעמדו בפני קנה-המידה היאה לספרותנו, ואם לפסוח על שביב בן-חלוף (שלמה לוינזון) הרי קנה המידה הזה יחול רק על חזיוני-הקצוות — רמח"ל מזה וביאליק מזה. ראשון בערה בו תודעה זאת, ואפילו נלחם לאַשרה בתודעת הדור והוא סוד פרשתו הטראגית; אחרון התנוצצה בו תודעה זאת ונלחם להכחישה מעצמו ומתודעת דורו והוא סוד פרשתו הטראגית גם היא. היא התנוצצה בו — אתה למד מדבריו: היא התנוצצה בדורו — אתה למד מיחסו של העם אליו' שאין לפרשו ברישום שירתו בלבד. בשיר משירי ביאליק מתוארת הסיטואציה של דורו, שכל רגשות לבו הסתומים נביא שאלו והוא ביקש נביא-אמת שיגע בצינור לבו של הדור וידליק מעל לראשו כוכבו ורוחו יהיה המבוע לכל ההרהורים הכבושים בהרבה לבבות. והמשורר רוצה להאמיננו, כי אחד-העם הוא שהיה הנביא הזה, ואכן הוא מתארו אריאל-האמת, איתן הרוח וכדומה, ועיקר-ההגדרה שהוא שומר הניצוץ האחרון של אלוהים, ולא עוד אלא אם יש ונצנצה בו לפעמים רוח הקודש ונתגלתה בנפש יהודי, הרי לא זרחה באחד מכל בני הגולה כאשר הזהירה בנפשו הגדולה של אחד-העם. נודה על האמת, כי בקראנו את האוֹדה המרוממה הזאת קשה לנו לפרנסה, ודורות אחרינו ודאי לא ידעו לפתור את החידה המוזרה הזאת, מה ראה יחיד-העם לתלות לקשור כתרים כאלה לאחד-העם. ואפשר שהחידה תפתר לו באופן שיראה בבירור: כתר זה שנתלה במורה היה באמת תלוי בתלמידו הגדול ממנו. אך הוא, התלמיד אפילו התנוצצה בו תודעת היותו יותר ממשורר, הכחישה מכל וכל, וכן נראה, למשל, כי הנה בשירו האחד (“גם בהתערותו לעיניכם”), הגיע לתודעת תעודתו, שכן הוא מדבר בו על גילוייו כעל מעשה העלמה והטעאה ואפילו מחבואי חרוזיו יראה ככסות שפוניו ואין הם אלא כחרכּי-סוגר אשר מבינותם לביא (ואנו מעיזים לשמוע חריזה עלומה: נביא) לוהט וזומם יציץ וסוּגרו נשכר בין לילה, בריחיו היו רסיסים והוא, הלביא עצמו, נמלט למכורתו. אולם בשירו אחר (“שחה נפשי”), שמענו שלילה גמורה של תודעה כזאת. כי בו יכריז: לא משורר אנוכי, לא נביא,חוטב עצים אנוכי, חוטב עצים איש קרדום.

אכן, ההתנוצצות הזאת של תודעת שליחותו היתה בו עד ארגיעה — רוב ימיו ככוח בלום וחנוק היתה, מלך אסור ברהטים. על שום מה היה רק משורר וגם המשורר צמצם עצמו בפני איש הקרדום, על שום מה יתרונו על המשורר נבלם בו ולא נתגלה אלא במכיתות-ארעי והיה כאפשרות, אשר רק מאחורי חרוזיו ומתחתיהם תתגלה כממשות, ענין גדול הוא לענות בו, אולי הענין בה”א הידיעה. אפשר ומרחק-זמן גדול יותר יניח תשובה שלימה, אנו אין בידינו אלא רמזי תשובה. כשאנו מתבוננים בנחלתו של ביאליק ומוצאים גילומה בעיקר בכרך השירים, שאינו גדול ביותר, אין אנו מתקשים לראותו כשיא במחזור הדורות האחרונים. אבל אנו מתקשים מאודימאוד לראותו כשיא מחזור במחזורי ספרותנו בת אלפי השנים. ראשית רמז היא מסגרת זמנו — הוא נולד וגדל בתוך מחיצה שהיתה עלולה לכווץ אותו, ואף כיווצה אותו ואם לא כיווצה אותו ככוחה הרי משום שסתרי נפשו מרדו עליה גם אם גילויי נפשו נכנעו לה. מספר-הקורות ידענו את וולין, פיסת יהדות זו ששכבתה התחתונה כרטיטה של זכר שחיטות ת”ח ומשיחיוּת ושכבתה העליונה כרצועה נרחבה של חסידות שמלכסנה קו דרק של השכלה, ומשירי ביאליק וסיפוריו ידענו מה ומי היה אותו נער שגדל בה ומתוכה, טיפוס מובהק של חולם בהקיץ, שראייתו היא כמשולש גדול — מראה הממשות אשר לעיניו, מראה חזיוני המקרא אשר בדמיונו ומראה-השתיה של קדמת הילדות אשר בנפשו, והעיקר שהמשולש הגדול הזה אינו מופרד אלא ממוזג בנפשו. הרינו זכורים גודל ההפתעה שנפתענו בבוא המשורר בפני אספת מורים לספר על מקורה והתהוותה של העזה שבשירותיו (מגילת האש) ועיקר ההפתעה, כי יסודה של האש הגדולה היתה שריפה קטנה בעיר ילדותו. והרי באמת פרט מועט זה גם יוצא ללמדנו על המשולש הגדול — מראה עיניו המועט, השריפה הקטנה, נתקפלה בו האש הגדולה, אשר גם היא כמשולש גדול, —אש הקוסמוס, אֵש ההיסטוריה, אש ההויה כאשר ידענוה משיריו שהם האבטוביוגרפיה הכסויה שלו ומסיפוריו שהם כאבטוביוגרפיה הגלויה שלו. והנה הנער הזה נגזרת עליו פגישה ראשונה, הלא היא הפגישה עם וולוז’ין המתנגדית, אשר מלפניה יצאה, מוכרחה היתה לצאת, פעולה שהיתה יותר מעכבת, יותר בולמת מאשר מעודדת ומדרבנת למצות את תעלומת נפשו וכוחותיה.

קראנו גם קראנו מה שמספרי-זכרונות וחוקרים מספרים בענין השפעתה של וולוז’ין, הנראית להם ברכה, אבל לצערנו אין בידינו להסכים עמהם, ושכרה של אותה פגישה יוצאת, לדעתנו, בהפסדה ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראותה פגישה פאַטאלית.

והוא הדין בפגישה אחרת, היא הפגישה עם אחד-העם. ידענו מתולדות הספרויות את ההופעה הזאת — איש שירה גדול נשפע בשיטת המחשבה מאיש הגות פחות ממנו ונודעת, למשל, דוגמת ההשפעה של טוביאנסקי על אדם מיצקביץ‘, אבל טוביאנסקי עורר במיצקביץ’ כוחות רדומים ואילו אחד-העם יצאה מלפניו השפעה עוצרת, מאַפקת. קראנו גם קראנו דברי המשורר עצמו ודברי מעריכיו על הברכה הגדולה שבעצם-ההשפעה הזאת ותוצאותיה, אבל דיה סקירה בשירתו של ביאליק והתפתחותה, ודיו עיון במחשבתו וגלגוליה, כדי לראות כי היה מה שהיה למרות ההשפעה הזאת, וכדי לנחש מה היה אילולא ההשפעה הזאת, שעל פי אפיה היתה מצננת אם לא לומר מגמדת. שעל כן אין אנו יכולים שלא לראות פגישה זו כפגישה פאַטאַלית. והוא הדין בפגישה השלישית, היא הפגישה עם מנדלי. ושוב ידענו אף ידענו מדברי המשורר עצמו ומדברי מעריכיו גודל הברכה שנכרכה בפגישה זו עם בעל הנוסח, שהוא כפלס אמנות מושלם, אבל אין אנו יכולים לכבוש השתוממותנו, כי מי שידע להגיע למתיחות, אשר השירה העברית לא ידעה כמותה אלא ברשפי-האכסטטיקה של משוררי הקבלה ובהמנאות של גבירול, היא המתיחות הרצופה אשר ב“מגילת האש”, ראה את עצמו תלמידו של מי שהיה דבוק כולו לריאליסמוס, שחללו אמתיים על גבי הקרקע, וכובלו על כרחו במחיצת-המציאות הצרה, אפילו אם הוא שופך עליה תוכחתו המרה ביותר. ואין ההשתוממות הזאת פוחתת משום שביאליק באמת יכול היה לראות עצמו כתלמידו של מנדלי, שכן במה שהיה תלמידו ("אריה בעל גוף”) הוא זוטה ולא רומה של יצירתו, ולכל המרובה היא צלע צדדית אחת בתבנית יצירתו הגדולה. ויש אנקדוטה קטנה המתגדלת כדי סמל — הלא היא ההלצה הנודעת של מנדלי, שלא נחה דעתו מ"מגילת האש” ואך בבוא “הבריכה” פג רוגזו ואמר: ואתא מיא וכבא לנורא. אנקדוטה קטנה זו כלולה בה כל אי-האפשרות להבנה שבין ביאליק ובין מסגרת גידולו והשפעתו. ושעל כן אין אנו יכולים שלא לראות גם את הפגישה הזאת כפגישה פאַטאַלית.

והפאַטאַליות היתה במה שביאליק עצמו נסחף למסגרת סביביו והשפעתה הבולטת. מתוכה מסתברת לנו דעתו שלו עצמו על הגדולה שבהתפרצויות בשירה, “מגילת האש”, אשר תחת היותה לו מעפּל אשר ממנו ייפתחו לו שערים חדשים, נראתה לו כשלון שביקש אפילו לתקנו בשירה אחרת, שהיא כחטיבת חמדה וכולה משבצות חן אך צירופה מרובה מאשה, אש הקודש, וליטושה מרובה מרוחה, רוח הקודש ("אגדת שלושה וארבעה”). ודאי שאין אנו יכולים שלא להצטער, כי דעתו של מנדלי, שאמרה בבדיחות דעת נעשתה, בעצם, הדעה המקובלת הנאמרת בשיקול דעת ובכמה מיני הדגשה (יעקב פיכמן)., אך צר ביותר כי דעה זו הצטרף לה המשורר עצמו ונעשתה בּלם לעצמו. והרי לא חסר בלמים ומעצורים וביטוי להם אותה זהירות מופלגת, כפי שנמצאנה גם בחייו גם בשירתו. בחייו — יחסו לאישים המנוגדים למעגל-השפעתו הנזכר ובפרשה זו יש סוגיות, כמו סוגית מ. י. ברדיצ’בסקי שכבר ניסו לפרשה (ש. צמח) ויש סוגיות אחרות, כמו היחס לא. נ. גנסין או י. צ. רמון הצופות למפרש. אך בדרך כלל כבר ניתן לשער, כי ביחס הרתיעה והדחייה הזה הרתיע עצמו ביאליק מצד אחד וגדול שבו עצמו ודחה מעליו צד אחר וגדול שבו עצמו. שכן הקריאה המותזת שלו: מפני כף הקלע יגורתי אינה, בעצם, אלא לשון-הפלגה על יראתו, יראת-תמיד מפני כוחות שהיו עצורים בו ושבהם ניפלה על פני דור ודורות. היראה הזאת מפעפעת גם ברתיעה המסקנית, שעליה העמידנו לא חוקר שפונות ספרות אלא משורר שפונות נפש(הלל צייטלין): בבוא המשורר לתאר לנו חזיונות, שאין אנו מפקפקים כי נחזו ממש, הוא רואה להקדים לתיאורם תיבה קטנה וכרקטריסטית ביותר: כמו כעין, כאילו. מובן, כי ביסודו היה נאמן ליסודו והיה נאמן מדי שאמת נפשו וסתריה לא יפרצו, אך הרבה ממנה נשאר עלוּם ועוד תדרש מלאכת חקר גדולה, כדי לגלות יתר על העלוּם, שכבר גילוהו קצת חוקרים בין השיטין, את העולם מתחת לשיטין. ואם עבודת חקר ראשונה אינה מקובלת על בני הדור, ביחוד בני דורו של ביאליק, וביותר בפמליה של המקורבים אליו, הרי עבודת חקר אחרונה לא כל שכן. ולא פליאה היא, שכן העבודה האחת והאחרת מסקנתה היא, כי היחס שבין ביאליק והפמליה שלו אינו ביחס שבין גדול לבין קטנים ממנו אלא ביחס שבין ספציס מיוחד, שהוא על פי צורת ביטויו במעגלם אך על פי מהותו מעֵבר לו. אותו הייחוד גורם., שמלוא הבנתו אינו באפשר אלא בגילוי העולם הנסתר מאחורי שירתו ומתחתיה.

ידענו, כי תפיסה זאת לא תכבוש לה בנקל מהלכים ותהא חייבת לכסח פסיעה פסיעה שביל לעצמה בחורש התפיסות המקובלות, שעיקרן שלושה הבדלי הערכה. ההערכה האחת, והיא הפשוטה והנפוצה ביותר מגדירה את ביאליק בחינת משורר לאומי וקשה לומר, כי הצליחה להעמיד את ההגדרה הזאת על בירורה, והיא אינה מתחוורת כהלכה גם בפי המחליפים את הכינוי הניטל בדרך הקפה מאחרים והמחודש לצרכי אידיאולוגיה של דורות אחרונים (גזירת מונחים לפי תיבה: לאום שהיתה כתיבה מוזנחת ולא נחשבת) בכינוי אחר, מושרש יותר: משורר האומה, שכן גם ניסוח זה אינו יוצא מכלל עימעומו, אפילו אם הוא נעשה על דרך הבחנת הניגודים של אומה ועם. וביחוד בולטת ההגדרה של ביאליק כמשורר לאומי בצמצומה, אם היא באה להעמיד עיקרו על הצד, שבו הוא מעורה, בנושאי שירה, כוונתם ומגמתם, בתנועת הלאומיות. כולנו יודעים, כי שירים אלה הם חלק חשוב בכלל יצירתו, החל בבכור שיריו שהוא כספיח וכסיכום של שירת חיבת ציון התמימה, וכלה בשירי התוכחה הגדולים. אבל הערכה מעוולת היא המעמידה כעיקר-שירתו את השירים שהיו לפי הפרוגרמה של הדור, ואשר מרחק הימים וחילופי הפרוגרמה הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד השירה ואת צד הפובליציסטיקה, באופן שמזגם עשוי לקיימם מעבר לדור ותכנם מצמצמם על דורם. בניגוד להערכה הזאת שנעשתה נפוצה ביותר עד כדי שיגרה מצויה, היא ההערכה האחרת שאינה נפוצה כמותה (ראשית ניסוחה הבולט ד.א. פרידמן) המגדירה את ביאליק בחינת משורר היחיד ויגונו. ההערכה הזאת רואה בביאליק מה שהיה מוטיב של עיקר בספרות הדור, המוטיב של היחיד ולבטיו ובדידותו (ברדיצ’בסקי, ברנר, שופמן, גנסין). כולנו יודעים, כי שירי היחיד הם חלק חשוב בכלל יצירתו ובהם הגיעה באמת לידי עומק ביטוי גם הרגשת הבדידות ("לבדי”) גם הרגשת התלישות ("צנח לו זלזל”) של היחיד העברי. עם זאת הערכה מקפחת היא, המעמידה כעיקר-שירתו את השירים שהיו לפי הלך-הרוח של יחידי הדור, שמרחק הימים וחילופי-הלך-הרוח הכרוכים בו מפרידים בהם יותר ויותר את צד השירה שערכו קבע וצד הבעיות שערכו ארעי. והרי עצם-העובדה, כי בריווח-זמנים מועט נטבעו במחוז-הביקורת שלנו שתי הערכות שונות, שכל אחת היתה אנוסה להעמיד כביכול מחוצה למסגרתה חלק גדול של יצירת המשורר, אומרת דרשוני. גם בעצם העובדה הזאת הוּכח קוצר-היד של בעלי ההערכה לתפוס את המשורר בכוליות שלו. ומן החובה לומר, כי גם הנסיונות לאַחד את שתי ההערכות האלה לא היה בהם כדי להתגבר על השניות המקפחת הזאת, ויותר משהעלו חטיבת מזיגה העלו דבר-פשרה, אם לא מעשה-כלאים. כי בעלי ההערכה הקיצונה יכלו, בערך, להסתדר בנוח — עצם ההכרעה שהכריעו, אם לצד משורר הכלל, אם לצד משורר היחיד, כבר נתן בידם קנה מידה של עיקר וטפל ומה שנחשב להם ראש התנוסס בהדר מפנים לגדר-הכרעתם ומה שנחשב להם משנה התפשט לו בצניעות מחוצה לגדר הערכתם. מה שאין כן מבקשי המזיגה שהגיעו בדוחק לידי פשרה — הללו נתעוררו ממילא על כך, כי לא מעטים השירים שההכרעה הזאת קשה בהם ביותר, שכן שירים, הנראים כשירי כלל, נתגלו להם שירי-יחיד מובהקים, ושירים הנראים כשירי יחיד, נדרשו להם כשירי כלל מובהקים, וככל שהעמיקו לעיין ראו התחומים בלולים,. ובבואם להכריע לא יכלו להסתיר מבוכה ואבדן עצות. רק באחרית ימיו של ביאליק ואחרי פטירתו נסללה ראשית נתיבה לתפיסת אישיותו ושירתו במלוא כּוֹליותה. הגשר לתפיסה זאת הוא בהכרה, שהיא לבעל אינטואיציה הנחת-אב ולבעל-ניתוח מסקנת-גמר: בביאליק הגיע לגמר-בישול ראש-מאמציה של ספרות דורות האחרונים — הריקאפיטולאציה העצמית של האדם הישראלי, ריקא-פיטולאציה שדרכה בירידה משכבות הרוח העליונות עד שכבות הנפש התחתונות, מחזית התודעה הפרוגרמטית ושטחה עד מסד היצריות ההיולית ועומקה. ודאי שהתפיסה הזאת נותנת דעתה על שני הצדדים, כפי שהבליטום שני דרכי ההערכה הנזכרים, אלא בה אין הצדדים האלה בחינת עיקר וטפל, ראש ומשנה. גם היא יודעת על שירת הכלל ועל שירת היחיד, אך היא רואה אותן כרבדים במתכונת הנפש, כביכול מיני שכבות במבנה הגיאולוגי שלה, אך לא כשכבות היחידות, שכן היא רואה שכבות תחתונות מהן וביחוד השכבה לפני היות הנפש בחינת כלל ובחינת יחיד, שכבת-השתיה. תפיסה זאת, רואה כראשית-חובה לעצמה להשמר מפני אותה הנוחיות של הפרדת-יסודות, שכן מהיותה אמונה גם על דרך הניתוח של דקדוקי-פילולוגיה גם על שיטת ההארה של פסיכולוגית-המעמקים, היא יודעת כי משל השכבות הגיאולוגיות אינו אלא משל. שהרי בנפש השכבות השונות אינן מסודרות באופן, שאם האחת ממלאת חלל מסוים הרי שכנתה או יריבתה נדחקת מתוכו, אלא הן קיימות זו בתוך-זו. עדות לשכנות הצפופה הזאת של זה-ליד-זה וזה-בתוך-זה הוא המשולש הגדול שהוא אמנם סמל מכריע אך לא יחיד, בשירת ביאליק, ושבו יראֵנו את נפשו במזיגת סודותיה, ביצרי-הנפש, במערכת-ההיסטוריה, בהוית-היקום.

בהתלקחויות אלה, שבהן מתמזגים שלושת היסודות כחטיבה אחת מגיע ביאליק לרומו שהוא גם עומקו, כלומר באותה ארץ שבה יש אידנטיות בין רום ובין עומק. מתוך התפיסה הזאת אנו למדים, כי ביאליק היה כאחת גם בעריסת מולדתו, עיירת וולין, בישיבת המתמיד, בעיר ההרגה עיירת וגם בארץ לא נודעת, באיי הזהב, אלו המקומות שבהם מתלכדים מוסדי עולם.

דברים אלה צריכים הדגשה, וביחוד עם ההערכה, שהתגברה, על אותה ההפרדה המלאכותית הנזכרת ואף על פישורה, ותחת להעמיד את ביאליק בשני מעגלים מנוגדים היא מעבירה את הנגוד בו עצמו ומעמידה עיקרו בשדה ההתנגשות הגדולה שבין הקמאות היהודית וגילומה במסורת הישנה שתכנה ולבושה דתי ובין המציאות החדשה שגילומה בנסיוני החילונית החדשה. ודאי שהערכה זאת (ב. קורצווייל) מקדמתנו הרבה, אך אפשר וההבלטה המוגזמה של אפס-האונים אשר למשורר ושירתו לגשר בין העולמות האלה ולזווגם באה משום ההתעלמות מכך, כי באמת שירתו היא שדה-התנגשות של שלושה עולמות. ועוד תדרש מלאכת חקר רבת-יגיעה כדי לחשוף את רוב הסמלים, נקודות ההפגש של שלושת העולמות למלחמה ולהשלמה, ונוכל לראות מלוא ראייה את הסתערותו של ביאליק והישגו בריקאפיטולאציה של עצמו, שאפשר לא באה בסופה אלא להכשיר את עצמו למדרגה שהוא היה ראוי לה, ושלא הגיע אליה אלא זעיר שם זעיר שם באיתכסיא גם מיראתו מפני תהום עצמו, גם מחמת מסגרת דורו שהיתה עוצרת, מאפקת, כובלת, וששלוש הפגישות הפאַטאַליות שנזכרו לא היו אלא רמזים בולטים בה. רק עיון כזה עשוי להעמידנו על מלוא גדולתו; כי רק בו ומתוכו אנו למדים, איך היה ביאליק מתגלה אילולא יראתו זו ומסגרתו זו. בעצם, חוזר לפנינו, בשיעור לא-נחקר, חזיון שדורות קודמים היו מגדירים אותן בשלוש תיבות-יגון קטנות: לא איכשר דרא.

ברור, כי לגבי תפיסה כזאת כמעט שמיטשטשים הבדלי ההערכה המצויים. לא שהיא כופרת בעיקר אחד או אחר, שהערכה אחת או אחרת קובעתו כעיקר. אלא שהיא רואה אותו כפּן אחד במכלול-הפנים, והיא מבחינה בין זעיר אנפין ואנפין רברבין וחותרת מיריעת השטחים העליונה (אידיאולוגיה כרוח הדור וטעמו) לעומקם של השרשים, וביותר היא שוקדת להגיע להבנתם של הגילויים, שבהם נתלכדו עולמות באורו של סמל גדול הנוקב תהום רבה ונמצא יסודות-מעלה ויסודות מטה מחוברים במראה-השתיה. רבים החזיונות שבהם נתחוללה ההתלכדות הנשגבה הזאת, וכדוגמה יהי לנו מוטיב השביב האחרון שניצל, שאם אנו בודקים בו אנו רואים, כי הוא מתגלה לפנינו ביסודו כתמונת נר דלוק שכמעט לא יחסר משיר ושיר, עד שאנו רשאים לומר, כי אין לך שיר חשוב בשיריו שלא נמצא בו תמונה קבועה, שדפוסה הוא כדרך ציור של חלל אפל שמתוכו בולט אוביקט ובראשו אור. המעמיק לעיין מגלה. כי הנר הזה הדלוק מעל ראש שיר ושיר הוא באמת כנר משולש, כאור משולש: הוא הוא הנר הישן העשן במסחר בערים הנכחדות בתפוצות הגולה, הוא הוא התלתל שנגנז מאש המזבח הוא הוא האור שלפני הלידה, הוא הוא אור שבעת הימים. שיא השירה הזאת, גם לעומק וגם לגובה הוא בכל אשר יתלכדו היסודות האלה בחטיבה. כי הלא הם נקודות הפגישה של החויה, התולדות. היקום. שיאים אלה הם המבדילים בינו ובין האחרים, מעמידים אותו כספציס מיוחד וההכרה של ספציס מיוחד אינה מניחה לנו לדבר, כדרך המקובל, על ביאליק והפמליה שלו, ביתר דיוק על ביאליק ושבעת כוכבי הלכת. לכל המרובה תניחנו הכרה זו לדבר על ירושת שירתו ליסודותיה המיוחדים, שמשוררי דורו נשפעו ממנה, באופן ששירתו כבר כללה בתוכה את יסודותיהם אך יסודותיהם אינם כוללים שירתו.

© כל הזכויות שמורות. הטקסט מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

א

קוֹדם שאתה פּוֹתח בּקריאת הספר אשר לפניך, אתה מנסה שעה קטנה לכנס פּזוּרי ידיעתך וידיעוֹתיך בּפּרשה הגדוֹלה, שהיא ענינוֹ – פּרשת עדת ישׂראל בּתימן, דמוּתה ותוֹלדתה. אתה כּעוֹצם את עיניך וּמהרהר, וּתחילת הרהוּרך השתאוּת – בּקצה־קִצָה של עֲרָב תקוּע דוֹרי־דוֹרוֹת שבט־ישׂראל, בּדֵל־ולא־בּדל. בּדל – מה מעטים וּקלוּשים פּליטי־הקוֹלוֹת שהיו מגיעים מנבכי־גוֹרלוֹ וחייו לגָלוּיוֹת־ישׂראל הגדוֹלוֹת; לא־בּדל – מה עז ודרוּך חיבּוּרוֹ של השבט הנידח והמבוּדד בּכלל־האוּמה, עד שכּל מִפנה מכריע בּדרכּה חרת בּוֹ חריתה גדוֹלה, וכמעט שאין לך תנוּעה גדוֹלה בּקוֹרוֹת שאר האוּמה, ואין לך יצירה גדוֹלה בּמסלוּל־רוּחה, שהשבט הקטן לא מצא צינוֹרוֹת־סתר להוֹליך פּלגיה אליו וּלהזרים את יוּבליו לתוֹכה. אפילוּ אתה מכּלל הסַפקנים בּענין קדמוּתם של ישׂראל בּתימן, ואך רקמת־אגדה הוּא לך בּוֹאם אליה בּימי יהוֹיכין, בּימי שלמה, לא כּל שכּן בּימי יהוֹשע, וּכקמט בּרקמה זוֹ הוּא לך ענין עזרא הסוֹפר וקללתוֹ, ויוֹתר שאתה נוֹטה למסוֹרת צנעא ואגפּיה המקדימה להביא את ישׂראל לתימן לפני החוּרבּן, אתה נוֹטה למסוֹרת שנתפּשטה בּצפוֹנה של תימן המאַחרת בּוֹאם של ישׂראל אליה לאחר החוּרבּן, ואפילוּ אתה מוֹסיף איחוּר על איחוּר, אי אתה יכוֹל שלא לראוֹת ישוּבם נטוּע ועוֹמד לפני חתימת תלמוּד בּבלי, ואתה נפלא לראוֹת את השבט אחוּז ואדוּק בּמוֹסדי־השתיה של האוּמה, אחיעזר ואחיסמך בּהרחבת בּנינם, נכנס בּעוּלהּ של ההלכה וּמסייע לחישוּלה, מתנאה לזיוה של האגדה ושוֹזר בּה מדרשיו; כּשם שאתה נפלא לראוֹתוֹ, בּהמשך הדוֹרוֹת, סוֹפג מאוֹרה של הפּילוֹסוֹפיה ומחוּמה של השירה, בּת גוֹלת ספרד, ועוֹשׂה כּמתכּוּנתה; קוֹלט גלי־גלים מרחשה של הקבּלה וצוֹלל בּמעמקיה. ואחרוֹן־אחרוֹן, שהוּא ראשוֹן־ראשוֹן – כּמעט שאין לך שבט בּשבטי־ישׂראל, שגָלוּתוֹ נעשׂתה לוֹ קבע כּפי שנעשׂתה לשבט תימן, וכמעט שאין לך שבט בּשבטי־ישׂראל שראה את גלוּתוֹ ארעי כּפי שראה שבט תימן, וסימנך אחד: איך היה ננער וחוֹזר וננער בּדמוֹתוֹ לשמוֹע פּעמי המשיח. וסימנך אחר, גדוֹל מקוֹדמוֹ: הזדעזעוּת גדוֹלה, שרוֹב האוּמה ידעה בּימי שבּתי צבי ושהרטיטה גם אחינוּ אלה, לא היתה להם ראשוֹנה לעָצמה – הם ידעוּה דוֹרוֹת קוֹדם לכך, הם ידעוּה דוֹרוֹת אחר כּך. הרי כּמעט בּדוֹרנוּ זיעזעתם פּרשת שוּכּר כּוּחיל וכל שלוּח ושלוּח, ודוֹר אחרוֹן בּכלל, שבּא אליהם היוּ אוֹחזים

שוּלי בּגדוֹ כּאחוֹז בּגדוֹ של המשיח. אמנם, תנוּעה גדוֹלה אחת בּישראל לא הגיעתם, הלא היא תנוּעת החסידוּת של הבּעש"ט ותלמידיו, אך ראֵה זה פּלא – האֵם, שהוֹלידה את התנוּעה הזאת בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא, הוֹלידה מעין תנוּעה דוֹמה גם בּקרב השבט הרחוֹק. תוֹרת המסתוֹרין הצמיחה פּה פּרח־חמוּדוֹת של דביקוּת בּהשם, השלוּבה בּכיסוּפי־גאוּלה, בּאהבת שערי־ציוֹן, וּממנה יתד וּפינה לנחשוֹלי־עלייתם לארצנוּ.

ב

אכן, הראִיה הכּוֹללת נוֹטעת בּך רגש של פּליאה, שיש בּה, כּבכל פּליאה, אחת מששים של תדהמה. אולם משנתאוֹששת ממנה, אתה מבקש בּיאוּר וּפשר ואתה ממיר את הסיקוּר הנמהר, המגמא מרחקי דוֹרוֹת וּמבליעם, בּעיוּן המתוּן, הבּוֹדק בּמעשׂי דוֹר ודוֹר וּמפרטם. תחילה אתה כּפוֹסע מאגדה לאגדה – אך יצאת מאגדת־הקדמוּת, שפּירשת אוֹתה כּדרך שאתה מפרש אגדה דוֹמה שרקמוּ יהוּדי ספרד (שם המגמה לנקוֹת עצמם בּעיני עצמם – ידם לא היתה בּחטאים שגרמוּ לחוּרבּן הבּית, וּפה המגמה לנקוֹת עצמם בּעיני הגוֹיים – ידם לא היתה בּצליבת משיחם), והרי אתה נכנס לאגדת מלכוּת החימיארים, שהיתה כּמלכות ישׂראל, ודמיוֹנה של האגדה כּאגדה של גוֹלת ישׂראל אחרת, מלכוּת כּוּזר שהיתה כּמלכוּת ישׂראל, וכאן וכאן חבוּי גרעין עז של ממשוּת היסטוֹרית, וקילוּפה קשה, קשה בּיוֹתר. בּעצם, רק משנכבּשה תימן לפני דת מוּחמד, אתה נכנס פּה בּחלל־אוירה של היסטוֹריה, ואם כּי בּית־אחיזתך אינוֹ מרוּבּה, הרי פּרוּטוֹת־הידיעות מצטרפוֹת לך לחשבּוֹן בּרוּר, והוּא חשבּוֹנוֹ של ציבּוּר שאינוֹ פּרוּש מכּלל האוּמה וקוי־חיבּוּר לוֹ עם מרכּזיה – אם סוּרא וּפוּמבּדיתא וּגאוֹניה, אם מצרים והנשר הגדוֹל, הנוֹדע בּגוֹדל השפּעתוֹ עליהם (איגרת תימן) וּבגוֹדל הערצתם לוֹ (הזכּרת שמוֹ בּקדיש). אמנם, אחר כּך ההדים מַקלישים והוֹלכים, זעיר שם זעיר שם מסתננת ידיעה על גזירוֹת וּשמדוֹת, והיא מלמדתך עוֹצם חסינוּתוֹ של השבט היוֹדע לעמוֹד בּפני פּיתוּי ואיוּם, על נפש אמוּנתוֹ ואמוּנת נפשוֹ; זעיר שם זעיר שם בּוֹקעת אנחת גוֹלה בּדוּדה, שצערה מתגבּר בּימי חירוּם, ששרשרתם נמשכת והוֹלכת – החל בּמלחמת פּוֹרטוּגל וכלה בּמלחמוֹת התוּרכּים – כּי כּרבוֹת חילוּפי שליטים ובלבּוּלי משטר כן רבּוּ יסוּריה, שאינם מעטים גם בּימים כּתיקוּנם, ימי עמלוֹ של שבט, אשר תבוּנת כּפּיו תנחם – הלא הם מאז האוּמנים בּמדינה, העוֹשׂים בּכל מלאכה וּמלאכה. אכן, מאֵרת הגוֹלה היא, כּי גם העדינה בּמלאכוֹת, גם הבּזוּיה בּמלאכוֹת, האסוּרוֹת על בּני העם השליט על פּי אמוּנתם, יעשׂוּה ישׂראל – כאשר יעשׂוּ בּכסף וּבזהב וּמלאכתם מלאכת־מחשבת כּן יעשׂוּ בּניקוּי המחראוֹת והרחקת הנבלוֹת. וּמה גדוֹל כּוֹחם של בּני־גוֹלה אלה, שההשפּלה הזאת כּיתר ההשפּלוֹת אשר היוּ מנת חלקם, לא קיעקעוּ יסוֹד נפשם, ולא רוֹפפוּ עמוּדי רוּחם, ונר אלוֹהים לא כּבה בּלבּם ואוֹרוֹ דלוק תמיד ועתים הפציע מלוֹא שלהבתוֹ (שירת ר' שלוֹם שבּזי). רצוֹנך הרי אתה רוֹאה את השבט ואָרחוֹ וחייו כּמיניאַטוּרה של גוֹרל האוּמה כּוּלה המקיימת אוֹרה בּאפלת הגָלוּיוֹת, וּכדרך מיניאַטוּרה היא מבליטה הכּל בּתוֹספת נוֹפך של שבעה מיני חן.

ולא בּלבד עדת־תימן ותוֹלדתה, אף איש־תימן נראה כּמיניאַטוּרה חיננית בּעיניך. הנה הוּא לפניך על שיעוּר קוֹמתוֹ המוּעט והתמיר, על גוּפוֹ צמוּק־הבּשׂר וּדרוּך־השרירים, על רגליו הדקוֹת, קלוֹת הדילוּג וּזריזוֹת המירוֹץ, על פּניו הארכרכּוֹת ואַפּוֹ הנאה, על שחרוּת־שׂערוֹתיו ועיניו הבּוֹערוֹת, חדוֹת־הראִיה ועמוּקוֹת־ההבּטה, דיוֹקן בּוֹלט ושלם בּיִחוּדוֹ. ואתה יוֹדע כּי החכמים, שחקרוּ טבעוֹ וטיבוֹ, סיבּכוּ את בּעיתוֹ האַנתרוֹפּוֹלוֹגית כּדרך שסיבּכוּה בּשאר בּני עמנוּ לשבטיהם. שמעת את רוּבּם לאוּמדנוֹתיהם – גם את אלה העוֹסקים בּהשוָאת מבנה גוּלגלוֹת, גם את אלה המבליטים ענין עירוּבי־גזע שוֹנים; שמעת בּיאוּריהם – אם הקיצוֹנים (פריץ כּהן), אם המתוּנים (רוּפּין), ואין אתה בּהוּל לראוֹת דעתם כּמסמר הנטוּע, משראית חכמים אחרים, סוֹתרים אוֹתם מכּל וכל – אם אלה המבליטים את השוֹני שבּיניהם וּבין העם שישבוּ בּקרבּוֹ, והוא שוֹני המעמידם גזע נבדל מסביבת־גידוּלוֹ, ואם אלה (וייסנבּרג) המסיקים מכּך, כי הם הם צאצאי העברים הקדמוֹנים לאמיתם, וּביוֹתר אתה נרמז על החקירוֹת (סקוֹט) המוֹליכוֹת למסקנה, כּי גם מבּחינת הגזע יהוּדי תימן הם הקרוֹבים בּיוֹתר לאבוֹתינוּ הראשוֹנים.

וּבראוֹתך לפניך את המיניאַטוּרה החיננית, אתה מגלגל את זכרוֹנך על פּני משטח־הזמנים הנרחב, שהתגוֹלל דוֹרי־דוֹרוֹת, עד שאתה, בּן גוֹלת אירוֹפּה, זכית לראוֹת עין בּעין את בּן גוֹלת תימן; אתה יוֹצא לראוֹת בּחוּטים שנארגוּ בּהמשך התקוּפוֹת בּינינוּ, ואתה זוֹכר בּרחש חיבּה ותוֹדה את שלוֹשת הסוּגים, שעמלוּ לטווֹת את החוּטים היקרים האלה. הסוּג האחד עיקרוֹ ראִיה מקרוֹב – הלא הם אלה שהלכוּ תימנה וּבאוּ אל בּין אחינוּ וראוּ אָרחם והליכוֹתיהם וחקרוּ תוֹלדוֹתם וּמעשׂיהם, וכאשר הביאוּ בּשׂוֹרת האוּמה לשבטה כּן הביאוּ בּשׂוֹרת השבט לאוּמה. הסוּג האחר עיקרוֹ עיוּן מרחוֹק – הלא הם אלה, שנעזרוּ בּמחקרי הראשוֹנים והוסיפו עליהם בּבדיקת שׂרידי כּתבים וצירפוּ בּדיקה לבדיקה, עד כּי הקימוּ לפנינוּ בּנין של חקר שבּסיסוֹ מאוּשש. והסוּג השלישי – נמזגוּ להם הראִיה מקרוֹב והעיוּן מרחוֹק בּאוֹפן מיוּחד בּמינוֹ. הלא הם אלה, שמתוֹך שהם יוֹשבים בּארצנוּ יש בּידם למַזג דרך המשוּלחים והתיירים ודרך החכמים היוֹשבים בּקתדראוֹת. הללוּ מצוּדת־מחקרם פּרוּשׂה על ישוּבי התימנים בּארצנוּ, מהם המשמרים חטיבת הוָי וחיים כּמתכּוּנתה בּמחוֹזי גידוּלם; מהם ששוּב אינם משמרים אוֹתה, אך זכרוֹנם וידיעתם הם מקוֹר נאמן; מהם העוֹשׂים עצמם בּחקר שבטם – הלא היא קבוּצת החוֹקרים הצעירים, שכּבר יש בּידם כּמה פּעוּלוֹת נאוֹת.

ג

אמרת: משוּלחים. אמרת: תיירים. וראוּי שתאמר: גיבּוֹרים. חַשב בּדעתך, מה רבּוּ סכּנוֹת הדרכים, מה רבּוּ המעצוֹרים והקשיים בּארץ ההיא, שהיתה רחוֹקה וּנצוּרה כּאחת, והם השליכוּ נפשם מנגד, הם הלכוּ וּבאוּ. וּמה דל היה רכוּש הידיעה שבּידם – קוֹרטוֹב מפּי ר' בּנימין מטוּדילה, קוֹרטוֹב מפּי ר' עוֹבדיה מבּרטנוּרה, שלא היוּ בּעצמם בּתימן. וגם שאינם בּני בּרית לא ידעוּ הרבּה – בּן אירוֹפּה, שהצליח ראשוֹנה להגיע עד מֶכּה (לוּדויקוֹ ד’וארטמה בּראשית המאה הט"ז) מביא איזה רמז, משלחת המסחר הצרפתית (בּראשית המאה הי"ח) מביאה ידיעות קצרוֹת, ורק עם המשלחת הדנית של קרסטן ניבּוּהר (בּ־1763) שומע עוֹלם־המדע על יהוּדי תימן. ידיעוֹת אלה וכאלה ודאי היוּ בּידי שני התיירים הראשוֹנים, שיצאוּ בּמכוּון אל יהוּדי תימן, שניהם משוּמדים וּכמוֹתם תכליתם (יוֹסף ווֹלף בּ־1836 והנרי אהרן סטרן בּ־1856), אך ספק אם ידעוּ עד מה אחינוּ המשוּלחים שיצאוּ אל יהוּדי תימן ולשמם. אלה היה די להם בּידיעה עמוּמה על מציאוּתוֹ של שבט נידח ויצאוּ וּביקשוּ, בּכלל בּקשתם אחרי עשׂרת השבטים, שרגש העם לא השלים, לא רצה להשלים, לאָבדנם. אין אתה יוֹדע כּמה שלוּחים הלכוּ לתימן וכמה הגיעוּ אליה, הרבּה מהם שמוֹתיהם נשתקעוּ, ואתה מחזיק טוֹבה לאברהם יערי שיִחד, בּכלל פּעוּלתוֹ הבּיבּליוֹגרפית הענפה, פּינה גדוֹלה לחקר השפּעתה של ארצנוּ על הגָלוּיוֹת (איגרוֹת ארץ־ישׂראל, מסעוֹת ארץ־ישׂראל) וסיפּר לך בּענין השליחים מארצנוּ לתימן (“סינַי”, שנה ב', חוֹברת י’–י“א, תרצ”ט), החל בּר' אברהם בּן יצחק אשכּנזי, שהלך לתימן בּשל“ט וכלה בּשמוּאל יבנאלי שהלך בּתרע”א לעוֹרר את גוֹלת תימן וּמכּוֹח פּעוּלתוֹ בּא גל־העליה הנמשך והוֹלך עד ימינוּ. וזוֹ גַלריה רבּת־פּנים – הרי ר' אברהם בּן יצחק אשכּנזי, מיסד הדפוּס העברי הראשוֹן בּצפת, יוֹצא לבקש תמיכה לישיבה בּטבריה שנשבּר משענה עם מוֹת דוֹנה גרציה (חוֹתנת דוֹן יוֹסף נשׂיא), והוּא מביא לבני תימן ספרים והם שוֹתים בּצמא דברי תוֹרתוֹ; והרי שליח מצפת, ששמוֹ לא נתקיים בּידינוּ, שנשלח בּמיוּחד לבקש שבטים רחוֹקים בּמדבּרוֹת ערב, והרי ר' בּרוּך בּר' שמוּאל מצפת, יליד פּינסק, שנשלח בּפירוּש למצוֹא את בּני משה, וּבידוֹ איגרת אליהם הכּתוּבה בּידי ר' ישׂראל משקלוֹב, ראש עדת הפּרוּשים בּצפת, ותוֹלדוֹת שליחוּתוֹ (תקצ“א–תקצ”ד) כּחזיוֹן־תוּגה – נעשׂה רוֹפא האימאם, הוּתר לרכּוֹב על סוּס ולחגוֹר נשק, וסוֹפוֹ נחשד בּריגוּל והאימאם הרגוֹ בּעָקבה. והרי ר' עמרם המערבי מצפת, שחוֹקר ארצנוּ ר' יהוֹסף שוַארץ שלחוֹ לבקש את יהוּדי חַיבּר; והרי ר' חיים הכּהן פיינשטיין מצפת שיצא שלוֹש פּעמים אל יהוּדי הוֹדוּ וישב בּין יהוּדי תימן (תרל"ג) והוּא גוֹאל אדמת אוּם־ג’וּני אשר עליה הוּקמה אחרי כן ראש־פּינה, אֵם מוֹשבוֹת הגליל. והרי ר' שלוֹם חמדי ור' יוֹסף נדאף שנשלחוּ, כּשנה אחרי יסוּד עדת התימנים בּירוּשלים (תרמ"ג), לתימן לקבּוֹע בּה קוּפּוֹת על שם ר' שלוֹם שבּזי, והרי ר' אברהם אלנדאף, יליד תימן, שיצא לתימן למכּוֹר את התכלאל (הסידוּר) והתאג (חוּמש) שהדפּיסוֹ בּעיר מוֹשבוֹ ירוּשלים, והרי אחרים וכוּלם כּמוֹסיפים נטף־שמן למנוֹרת האהבה, אהבת ציוֹן, הבּוֹערת מאז בּלב בּני תימן ואשר אוֹרה השיבם אליה.

פּסחת, וּבמכוּוָן פּסחת, על שלוּח – כּי הוּא קוֹבע בּרכה מיוּחדת לעצמו. הוּא ר' יעקב סַפּיר, יליד אוֹשמיאַני, בּא כּנער קטן עם הוֹריו לצפת, בּר־מצוה כּבר נתיתם, לימים הלך לירוּשלים והיה בּה מלמד וסוֹפר העדה, מחבּר מליצוֹת לעת מצוֹא, וּבשנת הל“ו לחייו (תרי"ט) יצא לתימן, התחפּשׂ בּה כּאחד יהוּדיה, סבב בּישוּביהם, לרוֹב בּרגל וּבמקצת בּרכיבה, וּמה שקלט בּמראה־עין וּבמשמע־אוֹזן העלה על הכּתב בּספרוֹ “אבן ספּיר” (חלק א‘, ליק 1866, חלק ב’, מיינץ 1874). הוּא יצא לתימן כּמשוּלח בּעניני החוּרבה בּירוּשלים וחזר כּמגלה אבן מאבני בּנינה, מגלה גוֹלת תימן וראש פּוֹתרי חידתה. סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת, כּוֹח התבּוֹננוּת ודקוּת הבחנה, רוּח שירה וחן שׂחוֹק, וּביחוּד אהבת האמת, עמדוּ לוֹ לתת בּידנוּ ספר־מסעוֹת למוֹפת, שאתה קוֹראוֹ בּעוֹנג בּין בּמטבּע הארוֹך כּנתינתוֹ הראשוֹנה וּבין בּמטבּע הקצר כּנתינתוֹ זה מקרוֹב (מהדוּרת א. יערי, הוֹצאת לוי־אֶפּשטיין, תש"ו). וּכגוֹדל מַתת הספר גוֹדל המַתת האחרת אשר בּאַמתחתוֹ – הלא הוּא הביא ראשוֹנה כּתבי־יד שנשמרוּ בּידי בּני תימן; וּבעקבוֹתיו הלכוּ אחרים וכן נוֹסף אוֹצר יקר לספרוּתנוּ וּמחקרה. יפה היא האמירה המַמשילה גילוּיוֹ כּגילוּי הגניזה בּמצרים, אך דיוּקוֹ של המשל הוּא, כּי גניזה כּפוּלה היא, גניזת אוֹתיוֹת וּגניזת נפשוֹת, וּבאחרוֹנה הגדיל. כּי מעתה נתעצם והלך החיבּוּר בּין כּלל האוּמה ושבטה – גם הוּא עצמוֹ חיזקוֹ (“איגרת תימן השנית” – וילנא 1873) ולא דבר־גוּזמה הוּא, כּי מכּוֹח־כּוֹחוֹ נתעוֹררה עליית תימן ששעתה כּשעת עליית בּיל”וּ (תרמ"ב וסימנה אעלה בתמר) והיא פּגישה, שמַשמעוּתה מתנוֹדדת בּעיניך בּתחוּם־הערפילים שבּין המקרה והפּלא.

ד

בּעל “אבן ספּיר”, שמתוֹך מאמרוֹ המקיף של יוֹסף יוֹאל ריבלין עליו (“מאזנים”, כּרך י"א), למדת גוֹדל זכוּיוֹתיו גם בּתחוּמים אחרים, הוא כּחוּלית־מעבר, המחבּרת אחרית־רוֹמַנטיקה של מחַפּשׂי עשׂרת השבטים וראשית־ריאַליוּת של חקר עדוֹת ישׂראל, בּין שהוּא חקר להכּרת עצמנוּ, לליכּוּד אברי האוּמה, בּין שהוּא חקר לשמוֹ. אילוּלא פּילס המשוּלח הזה הנתיבה לא היה מצליח כּאשר הצליח החשוּב שבּמסעי־החקר לתימן. כי יוֹסף הלוי, יליד אַדריאַנוֹפּוֹל ואיש־פּאריס, שישב בּה בּקתדרה, חוֹקר מהוּלל של לשוֹנוֹת בּני־שם, סוֹפר וּמשוֹרר עברי (והוּא מחלוּצי המשקל בּהברה הנכוֹנה והרצאוֹתיו בּלשוֹננוּ עוֹררוּ את אליעזר בּן־יהוּדה לדיבּוּר עברי והחיאתוֹ) – שכּבר עשׂה מסע־חקר אל הפּלשים, יצא (בּ־1869) בּשליחוּת כּפוּלה, של האקדמיה הצרפתית מזה ושל חברת כּי“ח (כּל ישׂראל חברים) מזה, למסע־תימן, שהצלחתוֹ כּפוּלה – הוא חידש חידוּש גדוֹל בּמדע (לפניו נוֹדעוּ אך עשׂרוֹת כּתוֹבוֹת שבאיוֹת והוּא הוֹסיף עליהן כּשבע מאוֹת), שפּירוּשוֹ תוֹספת ענף בּמחקר לשוֹנוֹת בּני־שם; בּרוֹב תחבּוּלוֹת הגיע למקוֹמוֹת אשר רגל בּן־אירוֹפּה לא דרכה בּהם לפניו, שוֹטט בּין בּלבוּש רב ירוּשלמי וּבין בּלבוּש יהוּדי תימן, בּקרב ישוּבי ישׂראל. אך צר כּי לא כּתב רשמיו וּרשימוֹתיו בּספר כּוֹלל והסתפּק בּמה שפּירסם למפוּזרין בּבּיוּלטינים וכתבי־עת (ה“לבנוֹן” בּכללם), וכן צר כּי לא נתפּרסם בּלשוֹננוּ חיבּוּר מפוֹרט על כּך (א. אלמליח מזכּיר חיבּוּר כּזה אשר אתוֹ בּכתוּבים) וּמתוֹכוֹ היית יכוֹל להחויר לעצמך, עד כּמה ההשפּעה, שיצאה ממילא מלפני איש כּמוֹתוֹ, שהשׂכּלה ורוֹמַנטיקה היוּ מפוּתכוֹת בּנפשוֹ, סייעה להנבּיט את התנוּעה שצמחה לימים, תנוּעת דרדע (דוֹר־דעה), היא ההשׂכּלה נוּסח תימן. על כּל פּנים אתה זוֹכר, כי בּן־הלוָיה שלוֹ, ר' חיים חַבשוּש, מחבּר “חזיוֹן תימן” ו”הליכוֹת תימא", הוא מבּני חוּגם של התוֹכן ר' סעיד ערוּסי ור' יחיא קאפח, מחוֹלל התנוּעה ההיא.

אוּלם אם תעוּדתוֹ של הלוי כּפוּלה, הרי תעוּדה של חכם אחר, שבּא אחריו, אחת: אַרכיאוֹלוֹגיה. הוא אֶדוּארד גלאזר, שמתוֹך רשימתוֹ של ש. ד. גוֹיטיין עליו (בּקוֹבץ “שבוּת תימן”) נראה לך גדל בּכפר־הוּלדתוֹ בּצ’כיה בּבית הוֹריו, חקלאים־למחצה, שוֹמר בּנַערוּתוֹ בּלילוֹת את שׂדה־הכּרוּב מפּני גנבים, לוֹמד בּפּראג, נוֹשׂא לבּוֹ לארצוֹת רחוֹקוֹת, מעמיק חקר, וּפגישה עם חכם־המזרחָנוּת, דויד צבי מילר בּוינה, מעמידתוֹ על תפקיד חייו. עד כּמה התקין עצמוֹ לתפקידוֹ, אתה לָמד מתוֹך כּך, כּי בּשוֹטטוֹ בּתימן השׂכּיל להוֹפיע בּתוֹרת תוּרכּי בּפני התוּרכּים וּבתוֹרת ערבי בּין הערבים, והללוּ טעוּ בּוֹ, עד שקראוּ לוֹ לדרוֹש בּמסגדם, כּשם שהיהוּדים, וּבכללם בּן־לויתוֹ, ר' חיים חבשוּש, טעוּ בּוֹ ולא נראָה להם מכּלל ישׂראל, שנמנה עמוֹ מראשיתוֹ בּאוֹתוֹ כּפר בּבּיהם עד אחריתוֹ בּשׂדה־קברוֹת־היהוּדים של קהילת מינכן. הוא הרבּה יוֹתר מכּל חוֹקר אחר לפניו וּלאחריו לישב בּתימן, שבא אליה ארבּע פּעמים (בּשנים בּין 1882 ו־1893), אך כּשם שהוּא עצמוֹ לא שׂיחק לוֹ המזל – זכוּיוֹתיו לא עמדוּ לוֹ להגיע לכלל כּהוּנה בּמוֹסד חכמה וחקר, כּך גם כּתביו לא שׂיחק להם המזל – חלקם גדוֹל נשאר בּגנזים, וּבכללוֹ גם מה שכּתב בּעניני יהוּדי תימן. הוּא שעוֹרר את בּן־לויתם של הלוי ושלוֹ, ר"ח חבשוּש, שהתחיל לכתוֹב ספרוֹ עברית, כי ימשיכוֹ ערבית, הוּא הוּא הספר שהזכּרת, “חזיוֹן תימן”.

יצאת מתחוּמם של התיירים (בּהם גם הרמן בּוּרכארט על מסעיו ואחריתוֹ – הוא נרצח ב־1909 – וּקבוּצת־צילוּמיו חשיבוּתה מוֹספת והוֹלכת משוּם התמוּרוֹת שחלוּ בּינתיים בּחיי יהודּי תימן והליכוֹתיהם) ואתה חוֹזר לתחוּמם של המשוּלחים. ואלה שני משוּלחים מיוּחדים בּמינם, ואם אתה מעיין בּתעוּדתם השוֹנה אתה רוֹאה בּשוֹני הזה את נקוּדת־המפנה ההיסטוֹרית לדוֹר ולדוֹרוֹת. השלוּח האחר, יוֹם־טוֹב צמח, יליד בּוּלגריה וחניכה של חברת כּי"ח, ואחד מראשי מפעלה – מנהל בּתי־הספר שלה בּארצוֹת שוֹנוֹת (בּוּלגריה, סוּריה, עיראק, לבנוֹן, מרוֹקוֹ) – נדרש על ידיה ללכת תימנה ולראוֹת מעמד יהוּדיה, בּיחוּד דרכי החינוּך וההשׂכּלה, ולבחוֹן אפשרוּיוֹת הקמת רשת בּתי־הספר כּדרך החברה ההיא בּארצוֹת המזרח, וּמה שהעלה בּמסעוֹ (1909) קראת בּמאמרוֹ המפוֹרט של א. אלמליח (בּקוֹבץ “שבוּת תימן”). השלוּח האחר, שמוּאל יבנאלי, נראה, על פּי תעוּדתוֹ ודרכּה, כּגוּלת הכּוֹתרת של שלשלת השליחים שיצאוּ מלב האוּמה, מארצה, להביא מאוֹרה ואוירה לאפלת הגלוּיוֹת וחללה. לאחר שקראת לפני כּמה שנים מאמריו הנלבּבים של ר' בּנימין וצירפת להם מה שקראת זה עתה בּזכרוֹנוֹתיו של רוּפּין על השליחוּת הזאת, אתה משבּח את החוּש הנכוֹן, לתת את התעוּדה הזאת על שכמוֹ של האיש הזה, אשר על כּל סביביו לא היה מסוּגל לקיימה בּשלימוּת־נפש כּמוֹתוֹ. יפה האַסוֹציאַציה: מי ששמוֹ מעיקרוֹ וַרשבסקי, כּלוֹמר, בּן־וַרשה, וּבאוירה של ארצנוּ הסב שמוֹ להיקרא יבנאלי, רוֹכב כּר' אליעזר בּן יוֹסף על חמוֹרוֹ בּישוּבי תימן וּמעוֹררם בּשם הארץ, כּי יבוֹאוּ להיוֹת בּעוֹבדיה. יפה ממנה הסמל: שלוּחה של תנוּעת התחיה הוּא, למעשׂה, שלוּחוֹ של המשׂרד הארצישׂראלי, כּלי־הבּנין של ההסתדרוּת הציוֹנית, לאמוֹר, סערת־החזוֹן נגלית כּשהיא כּבוּשה בּערוּצי העשׂיה. קראת את הדברים ונוּסח הדברים, אשר השלוּח הזה אמרם לאחינוּ הנידחים, שעיניהם ולבּם נתלוּ בּפתחי פּיו, וראית גדלוּתם בּמה שידע לקפּל את הרמז, הדרוּש והסוֹד בּפּשט.

כּבר הקדימוּך אחרים לאמוֹר: צר כּי יבנאלי לא כּתב דבר־מסעיו בּמגילת ספר וּפירסם רק קצתוֹ (“הפּוֹעל הצעיר”, “אדמה”, “דבר”, בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”, אך אפילוּ לא יֵענה לבקשת רבּים לעשׂוֹת את הדבר הזה, הרי רשמי מסעיו כּתוּבים וחתוּמים בּישוּבי התימנים וגידוּלם בּארצנוּ.

ה

תמה פּרשת הראִיה־מקרוֹב, מתחילה פּרשת העיוּן מרחוֹק – פּמליה גדוֹלה של חכמים יוֹשבים בּבתי־עקד בּכרכּי עוֹלם וּבוֹדקים בּגוילים, גויל וחידתוֹ, והם עמלים בּפתרוֹנה וּפתרוֹניה. אֶריך בּראוּאֶר, שעוד תיחד את הדיבּוּר על גוֹדל זכוּיוֹתיו בּפּרשה שלפנינוּ, נתן בּידך (“קרית ספר” תרצ"ג) רשימה המשקפת את שנכתב בּענין יהוּדי תימן וּמתוֹכה והתוֹספאוֹת לה שם (של א. יערי, א. ר. מלאכי ועוֹד) אתה למד גם על הפּמליה הזאת מרוּבת האוֹפי והפּנים. אתה מוֹצא אבוֹת חכמת ישׂראל ותוֹלדוֹתיה, חוֹקרי כּיתוֹת, מוּמחים לחקר המדרשים, לספרוּת הגאוֹנים, הפּיוּט, עוֹסקים בּלשוֹנוֹת המזרח, אֶתנוֹלוֹגים, פוֹלקלוֹריסטים, בּיבּליוֹגרפים וכיוֹצא בּהם. הרי שי“ר וצוּנץ וגייגר וּגרץ, והרי דֶרֶנבּוּרג וּבּרלינר ושכטר וגאסטר, והרי הווֹלסוֹן וגינצבּוּרג, הרי בּכר וּקרוֹיס, והרי נוֹיבּוֹאֶר, פּוֹזנַנסקי והירשפלד, הרי ד. צ. מילר וגוֹלדציהר והוֹרביץ, והרי שטיינשניידר ושחז”ה ושׂשׂוֹן וּמַרכּס ודוידזוֹן, הרי גוֹטהייל וקוֹהוּט וּפרידלנדר ואחרים. והרי חכמים שישבוּ ויוֹשבים עמנוּ בּארצנוּ – גרינהוט ומ. ב. לוין ויבּדלוּ לחיים ארוּכים, יצחק בּער וגרשוֹם שלוֹם ואחרים, חכם חכם וענינוֹ, אם מסכת אם סנסן. אך אתה מוֹדה, כּי יוֹתר משאתה נמשך למחקרים הספּציאַליים של הסוּג הגדוֹל הזה, אתה נמשך לסוּג השלישי, אלה שנמזגה להם דרך התיירים ודרך החכמים כּאחת בּאכּספּדיציוֹת שמקוֹמן קרוֹב בּיוֹתר – פּה, בּקרב בּני תימן בּארצנוּ. עד כּמה אכּספּדיציוֹת כּאלה עשׂוּיוֹת להעשיר ואף העשירוּ את דעתך וידיעתך בּתחוּמים שוֹנים, למדת, כּדרך משל, מַחכּים וּבוֹלט, משלוֹש דוּגמאוֹת גדוֹלוֹת.

הדוּגמה האחת היא מפעלוֹ של אברהם צבי אידלזוֹן. אם תאבה לדעת בּקצרה חייו ודרכּוֹ, תקרא מחבּרתוֹ של מנשה רבינא (הוֹצאת “רננים”, תרצ"ט) ותראה לפניך יליד עיירה מוּעטת אֵי־שם בּלַטביה, המיטלטל בּישיבוֹת ליטא וּבקוֹנסרבטוֹריוֹת אשכּנז, משוֹרר־חזנים וחזן, הנה הוּא בּלוֹנדוֹן והנה בּליפּסיא, הנה בּלבוּב והנה בּיוֹהאניסבּוּרג, עד שהוּא בּא, בּימי העליה השניה, לארצנוּ ויוֹשב בּה כּמה וכמה שנים וּבה מתקיים אדיר חפצוֹ – חקר המוּסיקה שלנוּ למקוֹרה ולמקוֹריוּתה. תחילה בּיקש את המקוֹריוּת בּנוּסח של גדוֹלי החזנים בּדוֹרוֹ וּמצאוֹ שאוּל מאחרים, אחר בּיקשהּ בּנעימה של שירי־העם וּמצאה פּרוּצה להשפּעוֹת אחרים, עמד וחקר את הנגינה של קיבּוּצי ישׂראל הרחוֹקים זה מזה, כּדי להעלוֹת את המנגינוֹת המשוּתפוֹת, וּלשם כּך העמיק בּחקר הטעמים של קריאת התוֹרה עד שנתלכּדה לוֹ, ליכּוּד של השערה, כּמין צוּרה, שהיתה, כּנראה, כּמטבּע הנגינה העברית בּשיפוּלי ימי הבּית השני. וּבחיפּוּשׂיו אלה היוּ לוֹ למשענת גדוֹלה עדוֹת המזרח, ולַכּל לראש, העדה הבּוֹלטת בּיוֹתר בּדמוּת פּרצוּפה – עדת תימן. מה תימַה כּי התחקה בּכמה דרכים על יִחוּדם – רשם שירתם, על נוּסחה וּמנגינתה ואף שדיקדק לקלוֹט אוֹתה בּתוים לא סמך עליהם אלא הקליטה בּפוֹנוֹגרמה. פּרי יגיעתוֹ מאמרים וּמחקרים שפּירסם בּכתבי־עת בּלוֹעזית וּבעברית (בּ“השילוֹח”, “רשוּמוֹת”) ועיקרם ספרוֹ הגדוֹל: אוֹצר נגינוֹת ישׂראל, שכּרכוֹ ראשוֹן כּוֹלל נגינוֹת יהוּדי תימן (יצא עוֹד בּתרע“ד וחזר ויצא בּהוֹצאת בּנימין הרץ, בּרלין־וינה, תרפ”ד) – 226 חטיבוֹת שרשם מפּי טוֹבי החזנים והמשוֹררים התימנים בּארץ־ישׂראל וּבדקן על ידי עוֹלי תימן מקרוֹב בּאוּ. חקירת הנגינה הזאת, שנשמרה מהשפּעת־חוּץ לא־שמית וניתן על פּיה לבדוֹק יסוֹדוֹת הנגינה העברית, חשוּבה הן לחקירת הנגינה של בּית הכּנסת שלנוּ הן לחקירת הנגינה של הכּנסיה הנוֹצרית, וּמתוֹך המבוֹא לספר אתה למד דקדוּק עבוֹדתוֹ – חקירת מבטאם של התימנים (דיוּק בּהברת התנוּעוֹת וּבביטוּי הדגש), בּחינת פּיוּטם והבחנתוֹ (כּמעט שאין פּיוּט חילוֹני וכוּלוֹ קוֹדש אלא שמיעוּטוֹ בּבית הכּנסת ורוּבּוֹ מחוּצה לוֹ), ההבדלה בּין שירים ושירוֹת וסיוּגם, בּדיקת הנגינה בּבית הכּנסת (זמרה פּה אחד בּדיוּק משקל כּדיבּוּר בּהטעמה) וּמחוּצה לה, הקוֹלוֹת (העדפת הטנוֹר בּגבר והאַלט בּאשה), דרך התפילה והקריאה בּתוֹרה (ט"ו נוּסחאוֹת, דרגת ההתפּתחוּת שהיא גדוֹלה בּנגינה מחוּצה לבית־הכּנסת וּביאוּר טעמיה, הריקוּד והשפּעתוֹ (מדידת השיר ומשקלוֹ), תגבּוֹרת העצמיוּת והמקוֹריוּת של הנגינה וסיבּוֹתיה (היבּדלוּת משכניהם בּמאוֹת האחרוֹנוֹת) והכּל בּרוֹב דוּגמאוֹת וּמסקנוֹת נאוֹתוֹת. החטיבוֹת ניתנוֹת בּטכּסט וּבתוים: תחילה נגינוֹת בּית־הכּנסת (שבּת וחוֹל, מוֹעדים, קינוֹת, סליחוֹת, ימים נוֹראים, שוֹנוֹת) ואחר השירוֹת. כּללו של דבר, עבוֹדה רבּתי, החשוּבה מצד עצמה וּמצד השפּעתה – מלבד שעוֹררה להמשך החקירה, הרי הטתה גם את היצירה המוּסיקלית המקוֹרית של דוֹרנוּ מעל בּאר, מעין, מקוֹר.

ו

הדוּגמה האחרת היא מפעלוֹ של אֶריך (שמוֹ העברי מעיקרוֹ עמנוּאל, אך הוּא קרא לעצמו חירם) בּראוּאֶר, שאילוּלא נקפּד בּלא עתוֹ היינוּ זוֹכים לאתנוֹלוֹגיה של שבטי ישׂראל, שראה אוֹתה כּתפקיד חייו, ושענינוֹ להציל, כּדבריו, בּשעה האחרוֹנה מה שההשׂתערוּת המחריבה של התקוּפה המיכנית גוֹזרת עליו חליפה אוֹ כּלָיה. מדברי אַזכּרה והערכה של חבריו, גרשוֹם שלוֹם וש. ד. גוֹיטיין, עמדת על סגוּלוֹתיו של האיש – מלא וגדוּש, אמן פּילוֹסוֹפוּס, צייר מוּכשר וצלם מוּמחה, מבין בּמלאכוֹת וּבקי בּטיב חמרים ועשׂייתם, חוֹבב ילדים וּמשׂחקיהם, העמיק בּשׂדה־האתנוֹלוֹגיה, כּתב על יהוּדי כּוּרדיסטן ועל יהוּדי אַפגָן וּלפי שמוּמוֹ לא הניחוֹ להפליג בּמסע ותיוּר בּא ב־1928 לארצנוּ לחקוֹר פּה בּמרכּזם של שבטי ישׂראל וּתחילת מחקרוֹ בּין יהוּדי בּוּכרה, אך מהרה פּנה לשבט הבּוֹלט, שבט תימן. והוּא, שהניח יסוֹד לאתנוֹלוֹגיה יהוּדית מַשוה, נתן בּידך את הספר בּה“א הידיעה על חיי התימנים, ההוָי וההליכוֹת (עטנאָלאָגיע דער יעמעני־טישען יוּדען, היידלבּרג 1934, הוצאת ספרית האוּניברסיטה, קארל וינטר) ואתה מצר כּי המחקר הזה לא ניתן עדיין בּלשוֹננוּ כּוּלוֹ אלא בּקצתוֹ (על קברי הצדיקים וספרי־תוֹרה עוֹשׂי נפלאוֹת בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”, על החקלאוּת והמלאכה אצל יהוּדי תימן בּקוֹבץ “שבוּת תימן”), שכּן הספר הזה, בּן ארבּע מאות עמוּדים ומעלה, מלבד שהוּא מפעל־בּכוֹרה בּאתנוֹלוֹגיה של שבט משבטי עמנוּ, הרי הוּא עשׂוּי דרך שיטה ויסוֹדיוּת, מופת לדרגה הרצוּיה והמחוּיבת. תחילה הוּא פותח לפניך את שערי התרבּוּת החמרית ואתה רוֹאה את בּית המגוּרים על שיעוּרוֹ, בּנייתוֹ וחמרוֹ, על סידוּר כּליו וקישוּטוֹ, אתה רוֹאה את הרוֹבע כּוּלוֹ (בּעיקר צנעא) וחלוּקתוֹ, שוּקוֹ וּרחוֹבוֹתיו. אחר בּאה מסכת הלבוּשים (הרי הסימנים, כלומר, הפּיאות והמלבוּש מבדילים את יהוּדי תימן מסביבת העם השליט) ועינם (איסוּר בּגדי צבעוֹנין) וטיבם (לבישת מלבּוּש בּלוּי ומהוּה שלא להטיל קנאה), לבוּש חוֹל וקוֹדש (הטלית והשׂמלה המצוּיצת), הבדל לבוּש בּין של גבר וּבין של אשה בּעיר ובכּפר, ענין התכשיטים (הם גם קוּפּת־חסכוֹן גם קמיעין). וכאשר ראית את אחיך בּלבוּשם אתה רוֹאם בּאכילתם, אם מזוֹנוֹת אם מוֹתרוֹת, וּכללם פּרימיטיביוּת וצמצוּם (כּמעט אין תרבּוּת מטבּח), אתה רוֹאה בּטחינת הקמח וּבמעשׂה הלחם, דרך האפיה וסוּגי המאפה, אתה למד להבחין בּמיני תבשילים וּנזידים וּבמיני בּצק לכינוּייהם וּמַתכּוֹניהם, אתה רוֹאה פּרשת הבּשׂר, השחיטה והמליחה והתיבּוּל, שוֹמע על מיעוּטוֹ של סוּג אכילה (דגים) ועל מנהג אכילה שלא הוּרגלת בּוֹ (אַרבּה). ועתה מסכת מַשקין – הקפה (בּמחוֹז גידוּלוֹ הוּא נעשׂה לא בּבישוּל של גרעינוֹ אלא של קליפּתוֹ) והארק ויין־הגפן ויין־הצימוּקים וּמתבּאר לך ענין הקאת (רישוּם ליעוּסוֹ כּרישוּם האוֹפּיוּם) וּשתית הטבּק (טיטין) בּנַרגילה (גוֹדל חביבוּתה ניכּר בּמה שהיא כּמעט הכּלי היחידי שהוּבא לארץ־ישׂראל) והרחתוֹ (בּוּרדוּגן). וּמשראית את דרך המשפּחה בארוחה וּבסעוּדה אתה רוֹאה את המשפּחה עצמה ודרכּה – ענין יחוּס וּמוֹהר, תנאים וקידוּש אירוּסין וקידוּש נישׂוּאין, הכנוֹת החתוּנה ועצם החתוּנה ודרכּה בּמנהגוֹת כּלילי צביעה, גילוּח החתן והלבּשתוֹ, תהלוּכת הלפּידים, הלבּשת הכּלה, ליל הקידוּש והיִחוּד, ושבעת ימי המשתה, קריאת ההפטוֹרה בּפי החתן ודברי־שירה ונוּסחם. אחר אתה רוֹאה קשי חייה של האשה העמלה, שוֹמע על ריבּוי הנשים וטעמוֹ, עניני גט ויִבּוּם (קיים פּה בּלבד) וחליצה, רוֹאה את האשה ודרכּה בּהריוֹנה ולידתה, חוּמרוֹת הטוּמאה, גירוּש הרוּחוֹת הרעים והעישוּנים, בּרית המילה (כּסא אליהוּ מוּבא לבית האב), שמוֹת התימנים (גם בּשם האב החי) והאגדוֹת האֶתימוֹלוֹגיות הנדרשות בהם, מסורת השבטים וגניזת מגילות היוּחסין, ואתה מלַוה גידוּלוֹ של הילד שיוֹצאת שנתוֹ ראשוֹנה והוּא מוּבא בּרוֹב שׂמחה, בּפסח אוֹ שׂמחת־תוֹרה, לבית־הכּנסת ועד שיוֹצאת שנתוֹ חמישית אוֹ ששית ונערכת חגיגת גזיזת שׂערוֹתיו (חלקה). זה כּשנתים אוֹ שלוֹש הוא כּבר לוֹמד, מה שאין כּן הילדה, שילדוּתה גם קצרה משלוֹ, שכּן היא מקדימה לעבוֹד. אתה מצר לראוֹת בּמיעוּט המשׂחקים, בּין משׂחקי זמרה וּבין משׂחקי־מעגל, שהיוּ עלוּלים להמתיק הילדוּת רבּת־המעמסוֹת. תיאוּרים שלפניך הרצאתם ענינית, אבל בּדבּר החוֹקר על האשה אתה חש בּרטטי־כּאבוֹ ואמנם מר וקשה גוֹרלה – בּעלה יש לוֹ עוֹלם, מחוּצה לעבוֹדתוֹ, והוּא לוֹ סעד ותנחוּם, מה שאין כּן היא, שאין לה מקום בּכּניס (בּית־הכּנסת) והיא כּבהמת־עבוֹדה מעוּנה – עבודת הטחינה (מה סימפּטוֹמַטית השאלה ששאלוּ לו ליבנאלי: האם גם בארץ־ישראל האשה חייבת לטחוֹן יום־יום). וּמה כּבדה עליה מלאכת־היד, מקוֹר־עזר לפרנסה – בּת ארבּע אוֹ חמש כּבר עוֹשׂה בּה ושיעוּר עבוֹדתה ט”ו עד ט"ז שעוֹת בּיוֹם וּשׂכרה מוּעט. עיקר המלאכה בּחייטוּת, אך יש גם מלאכוֹת אחרוֹת, בּיחוּד בּכּפר – אריגה וּקליעה וּמעשׂה מטאטאים וקדרוּת ועזרה למלאכת הבּעל (אפילו בּנפּחוּת). מה תימַה כּי אינך מוֹצא נשים מצטיינוֹת ושׂיא־ההישׂג הוּא כתיבת ספרי־תורה, וכוח היצירה הכּבוּש מצא לו מעט פּוּרקן בּשירה (בּכלל המשוֹררוֹת מפוּרסמת בּתוֹ של ר"ש שבּזי אשר לה מיוּחס הפּיוּט: שבח אשיר ואוֹדה ואהלל), בּיחוּד בּשירי־העם ששׂפתם, כּמוּבן, ערבית. השבּתוֹת והמוֹעדוֹת הם לה כּכוֹכבים המטילים אור של גיווּן בּמוֹנוֹטוֹניוּת חייה והגבּליה שאינם נטרדים בּשׂמחוֹת (המשפּחה מסיבּה יחד, אך בּברית־מילה, חתוּנה וכוּ' ישיבת גברים לחוּד ונשים לחוּד, והוּא, כּמוּבן, הדין בּריקוּדים). בּקראך את שירי־הטחינה ושירי־הילדים שניתנו לפניך בּמקור וּבתרגוּם אתה שומע אפילוּ מהיסח־החיים את הד תמציתם. ומהיסח־החיים לפידם – עניני מיתה וּקבוּרה, טהרת המת, הלבּשתוֹ וּבישׂוּמוֹ, הלויה (הגברים הוֹלכים אחרי המיטה והנשים נשארוֹת בּבּית צוֹפוֹת מבּעד לחלוֹן, בּוֹכוֹת וחוֹבטוֹת ראשן), מנהגי האבל (הקריעה לא תאוּחה בּמשך כּל השנה), בּית־הקברוֹת, הקבר (מערה), המצבה ונוּסחה (והעדרוֹ מחוּצה לצנעא).

בּבוֹאך בּשער הכּלכּלה אתה רוֹאה עיקרה, החקלאוּת, אסוּר על היהוּדים (בערָב שלפני האיסלם היוּ בעיקר חקלאים וכן ודאי יהוּדי חַיבּר) אם כּי לא בּכל מקוֹם וּזמן נתקיים האיסוּר בּמלוֹאוֹ, וּמצאת בּכּפרים יהוּדים עובדי אדמה, ואפילוּ כּדי אחוּזות. אך עיקר פּרנסתם על האוּמנוּת, שכּן הערבי כּל מלאכה, וּביוֹתר הנפַּחוּת היתה בּזּויה עליו, ונעשׂתה המלאכה כּוּלה ענינם של היהוּדים (עד כּדי כּך שנתפּשטה סברה, כּי סתם אוּמן ערבי צאצא אנוּסים) וכמעט שאין לך מקצוֹע שלא היה כּבוּש בּידיהם (וּראה רשימתוֹ המַחכּימה של יבנאלי על יהוּדי דמר). והמקצוֹע נמשך מאבוֹת לבנים וּמתנחל דוֹרי־דוֹרוֹת ונוֹטע כּעין גאוה מקצוֹעית וּמכּאן הבדלת דרגוֹת־מלאכה כּרוּח של קַסטה. אתה רוֹאה את האוּמן הצמוּד לסַדנה, אם בּביתוֹ אם בשוּק, ואתה רוֹאה את האוּמן הנע ונד, היוֹצא אם לימים ואם לחדשים ועד אהלי הבּדוים יגיע, ויש שאינוֹ פּוֹקד בּיתוֹ אלא לפסח וסוּכּוֹת. רוּבּם צוֹרפים וטיב מלאכתם מעוּלה וירדה בדורותינוּ, בקוּם לה תחרוּת קשה בּיבוּא סחוֹרוֹת זוֹלוֹת. ואחיזתם בּמלאכה זוֹ מאז וּמקדם וכנראה עוֹד מלפני האיסלם והיא נכבּדה בּיוֹתר ונתפּשטה בּיחוּד בּין הלמדנים. וּמשראית דרכּה של מלאכה זוֹ וכליה נגלוֹת לפניך חברוֹתיה, האחת, רבּת האחריוּת והסכּנה, טביעת המטבּעוֹת, והאחרת מעשׂה הנַשקים הזריזים בּתיקוּני נשק (מהם גם קלעים טוֹבים וּמוֹרי קליעה). והרי לפניך האריגה מלאכת תלמידי־חכמים, והסַנדלרוּת שהיתה בּמחוֹזוֹת שלמים כּבוּשה בּידי היהוּדים בּלבד, והרי החַייטוּת שעיקר עיסוּקה בּגדי נשים והרקימה שהיתה לפנים מפוּתחה הרבּה ועוֹסקיה היוּ יוֹשבים עליה וּבשעת מעשׂה מפלפּלים פּלפּוּלי דאוֹריתא (אחר נעשׂתה מלאכת נשים, אוּלם גם בּימינוּ היוּ התימנים טוֹבי הרוֹקמים בּארצנוּ), והרי מלאכת הכּוֹתבים, כּלוֹמר, הסוֹפרים, שהיו טוֹרחים בּכתיבת ספרי תאג, ותכלאל ודיוַאנים וספרי־תוֹרה וּמגילוֹת וּמעתיקים שבּזכוּתם נתקיימוּ בּידנוּ כּתבי־יד יקרים, והיא מלאכה שירדה, בּיחוּד משנדחקה מפּני הספר הנדפּס; והרי הקדרוּת, שהיתה כּמעט כּוּלה כּבוּשה בּידי יהוּדים, וּמצאת ישוּבים שלמים של קדרים, והיא גם מלאכת נשים. והרי העשׂיוֹת הטמאוֹת בּעיני המוּסלמים (בּקצבוּת, סַנדלרוּת וּבוּרסאוּת יעסקוּ אך בּני הכּת הנמוּכה) והיהוּדים אנוּסים לעשׂוֹתה – ניקוּי המחראוֹת (והיא מלאכה העוֹברת בּירוּשה) והסרת הנבלות וּקבוּרתם של שאינם מאמינים (תיירים שנרצחוּ וגם חללי התוּרכּים). ובזה יצאת ממדוֹר המלאכה וּבאת בּמדוֹר מסחר ושיווּק – יהוּדי תימן מרבּים בּטלטוּלים בּדרכים (ימי־השוּק) ועיקרם הליכה בּרגל (גזירת הרכיבה הוּמתקה רק בּזמן האחרון, וּמי שלא היה בּידוֹ לקנוֹת חמוֹר היה מהלך וּסחוֹרתוֹ על גבּוֹ). וּלענין מסחר־הקבע אתה רוֹאה חנוּיוֹת היהוּדים בּשוּק, הנטוּע בּעיר הערבית שאין הם רשאים לדוּר בּה, והם אנוּסים לצאת מתוֹכה בּטרם רדת הלילה וּלהפקיד רכוּשם בּידי שוֹמרים ערבים. אתה רוֹאה מראה שוּק, בּיחוּד בּצנעא, ואך גברים בּוֹ, כּי האשה לא תבוֹא בּשוּק (ושוּק היהוּדים בּכללוֹ). והמסחר היה תחילה בּידי הערבים, ורק ירידת האוּמנוּיוֹת דחקה את היהוּדים לתוֹכוֹ ורוּבּם סוֹחרים זעירים אוֹ רוֹכלים (וּבהם בּני י"ב שנה) המסוֹבבים בּכפרים שאין בּהם יהוּדים, וּמסחרם בּחלקוֹ הגדוֹל סחר־חליפין. אכן גם המסחר הגדוֹל היה בּחלקוֹ בּידי יהוּדים, יצוּא הקפה, שתחרוּת דרוֹם אמריקה היתה לוֹ מכּה קשה.

ועתה תחזה בּהלכוֹת מדינה וחברה – והיא מדינה שיש בּה מעמדות בני־חורין ושאינם בני־חורין והיהוּדים בה מיעוּט נדכּא והיחסים עמהם נקבּעים על ידי חוּקי הדת השלטת. מכּאן הריחוּק בּינם לבין שאר האוכלוסים והוּא גדול בעיר וּמוּעט בכפר, מכאן המסים השונים (מס גוּלגולת וקודם קנסות), מכאן איסוּרים וּגזירות (איסוּר רכיבה על אוּכּפים, שחל גם על רוב התיירים, והוּא עתה בחינת הלכה ואין מוֹרין כן; איסוּר חגירת נשק, שלא נשמר בכל המחוזות – האגדה על ישׂראל בּני מדבּר המזוּינים. מכּאן ההכרח לבקש חסוּת של התקיף (כאילו החוסה בן שבטו); מכאן הטרגדיה של היתומים, שאביהם מת קודם בגרוּתם, וחלה עליהם גזירת המרה, ושחזרה בּדוֹרנוּ לתוֹקפּת־חוּמרתה (גם אם דבר־ההתיתמוּת מתגלה לאחר שנים) והניחה פּתח להלשנה, וידה על מצילי־היתום שגם ענשם המרה. גזירה זו כאחיותיה בגורמי היציאה שלא בהיתר ושאיסוּר ממכּר הבּתים מחמיר עליה, אך אינוֹ מעכּבה. וּבתוֹך מעגל החנק הזה נטוּעה ועוֹמדת הקהילה, שאיגוּדה פּשוּט ביותר וכמעט ללא מוסדות, ראשה כלפּי חוּץ הנשׂיא וראשה כלפּי פנים המרי – שפּרנסתו לרוב על מלאכה. ישוּב גדוֹל יש לוֹ גם חזן, דיין, מוֹרה, רוֹאה, שוֹחט, ישוּב מוּעט איש אחד הוּא לו בחינת וכוֹללם יחד. עיר־שׂדה אין בה יותר משנַים, שלושה מרי והם רבּים, כּמוּבן, בּצנעא. אתה רוֹאה כּפרשה מוּרכּבה עניני השיפּוּט – מה לבית־דין של ישראל וּמה לבית־דין של הרשוּת (הקאַדי), מה למוסד של שבעה טוֹבי העיר אשר בצנעא, ומה לדיינים שבּחירתם אינה פּטוּרה מבּוּלמוֹס־מחלוֹקת, מה לבית־דין המוּסלמים שהיהוּדים משתדלים כּכל האפשר לעקוֹף אוֹתוֹ (אין יהוּדי יכוֹל לתבּוֹע מוּסלמי לדין אלא אם יש לוֹ עדים מוּסלמים, והללוּ אינם בּהוּלים להעיד) וחוּקיו המשוּנים (היהוּדי שנעשׂתה גניבה בּביתוֹ נענש על שוּם שלא גילה את הגנב) וענשיו החמוּרים (מקנסוֹת עד גדיעת זרוֹע), שגם הם אינם מלוא־כּפּרה (אחרי ריצוּי העונש חובת קרבּן אשם – עשיר מביא שוֹר). אלא שבּתי־דין אלה יש תריס בּפניהם – מיעוּט העבריינוּת בּין היהוּדים (זוּלת פּסיכוֹפּתים אך פּושעים מעטים) אף כי הם חמי־מזג ודייננים.

ראית חוֹמת הגזירוֹת, האיסוּרים והחוּמרוֹת המקיפה חיי אחינוּ, בּוֹא וּראה את החוֹמה מבּית – דרך אמוּנה, שמירת הדת, קיוּם התוֹרה וּמצווֹתיה. אתה רוֹאה בּית־תלמוּדוֹ של הילד (כּניס זעירי) והוּא לרוֹב חדר פּשוּט, צר וּללא אוֹר וסידוּרוֹ פּרימיטיבי (מחצלת – עליה נרדם הילד בּן השלוֹש ואילך, מעייפוּתוֹ – עמוּד קטן, כּדי מים בחצר) ותלמידיו בּעירוּב גילים והלימוּד כל היום, עד שאין פּנוּת למשׂחקים, והמוֹרה לרוֹב מרי שעיקר אכילתוֹ בּערב, פּעמים הרבּה הוא עוֹשׂה בּמלָמדוּת ואוּמנוּת כּאחת, וּמעמדוֹ דחוּק ואך בּצנעא הוּא מתוּקן יוֹתר. הקריאה והלימוּד תחילת קליטתם יוֹתר בּאוֹזן מאשר בעין בעזרת הגדולים וּבכוחה של זכירה, וכשלומדים לקרוא בּספר כּבר יוֹדעים מחצה וידעת את תמוּנת הקוֹראים הקטנים מסביב לספר אחד וההתאַמנוּת לקרוֹא בּוֹ מכּל צדדיו. עיקר הלימוּד חוּמש וּפירוּשים, משנה ועין־יעקב, שוּלחן ערוּך וּבאגב נקנית ידיעה בּעברית, ארמית וערבית (תפסיר לרס"ג) וההקפּדה בּבּיטוּי וּבטעמים מביאה לידי כּתיבה בּלא שגיאוֹת. וכך גדלה עדה של יוֹדעי קרוֹא וּכתוֹב בּין אוֹכלוֹסית הערבים שתשעים ותשעה למאה בּהם אַנאַלפבּיתים ונמצא כּי כּלפּי הערבים והנשים הם למדנים גמוּרים. ודרך המוֹרים בּחוּמרה וּבעריצוּת עד שהכּינוּי מרי, הוּא מלת־ההפחדה, וּצליפת השוט (עשׂוּי עור שוֹר) נוספים לה ענשים אחרים (כּמין תליה בּתקרה). ודרגת הגילים – בּן ארבּע למקרא, בּן שש לנביאים, בּן תשע קוֹרא בּתוֹרה, בּן עשׂר עד שתים־עשׂרה עוֹזב את הכּניס ולרוֹב אוֹחז אוּמנוּת אביו. בּר־מצוה אין מרכּזוֹ עליה לתוֹרה (הרי קוֹרא בּה גם קוֹדם והוּא מנהג המצוּי בּיניהם בּלבד) וּמנהגוֹ דרשה בּהלכוֹת תפילין. ועתה הנחת את כּניס זעירי וּבאת לכניס אל־כּבּיר, הוּא הוּא בּית־הכּנסת, שאיסוּר בּנינוֹ בּערים בּוּטל אך בּדוֹר האחרוֹן ושעל כּן נקבּע בּבתי פּרטים וכלכּוּלוֹ על חשבּוֹנם וסימנוֹ טיוּחוֹ הלבן, סידוּרוֹ כּחדר רגיל שפּרוּשׂוֹת בּוֹ מחצלאוֹת וּפעמים גם עוֹרוֹת אוֹ מַרבדים, ההיכל בּצפוֹן וספר־התוֹרה כּדרך הספרדים וכל כּלי־קישוּטוֹ רימוֹנים פּשוּטים. אין אתה רוֹאה בּימה אלא תיבה המוּזזת לאמצע לקריאת התוֹרה, וכן אין אתה רוֹאה נר־תמיד והקהל נכנסים חלוּצי־נעל וּבכן רוּבם יחפים והם עוֹטי שמלה, גם בערב שבּת. כּבר ידעת כּי האשה אין לה מקוֹם בּכּניס, אוּלם בּצנעא תראה נשים זקנוֹת בּחדר מסוֹרג חלוֹנים. והכּניס הוּא לא בּלבד בּית תפילה ולימוּד אלא בּית־ועד ונוֹהג בּוֹ איסוּר עישוּן והיתר ליעוּס הקאת כסיוּם הפּרשה הזאת ניתנת לפניך רשימה מפוֹרטה של בתי־הכּנסת בּצנעא.

כּוֹחה של שבּת שידעת בכל הגָלוּיוֹת אתה רוֹאה פּה – בּאוֹרוֹ המוּפלא והקורן בּאפלת ששת ימי־המעשׂה – קסמה הוא כּמשנה פּה את החיים בּתכנם וּבמַראם, איש איש הוא כמלך במשפּחתו, רוּח של חגיגיוּת שוֹרה על הכּל – על אמירת שיר השירים וּפזמוֹן בּר־יוֹחאי, הטליוֹת (היראים מעוּטפים בּהן גם אחרי קידוּש ויש גם בּסעוּדה), ההליכה בּחצוֹת לילה לכּניס ואמירת תהילים בּעל־פּה משוּם החשכה, תפילת השחרית וההליכה הבּיתה והחזירה לכּניס, כּל העוֹלים לתורה קוראים בה אחד אחד, וּכבר ראית קטן בּכללם (הוּא גם קורא תרגוּם, שׂריד מעמדוֹת־גילים) וּקניית העליה היא בּשמן למאוֹר וחלה על חמישי, שביעי וגוֹלל, והמפטיר הוּא חשוּב בּיוֹתר והחתן נקרא לוֹ, ועצם הקריאה היא, משוּם דקדוּקה, בּארוּכּה. לאחר סעוּדה שניה מקיימים שינה בּשבּת תענוּג וּלאחריה פּלפּולי דאוֹריתא, וּבהבדלה אין אתה רוֹאה מנהג נר קלוּע. ועתה בּבוֹאך להתנאוֹת לזיום של מוֹעדים אתה מתעוֹרר על דברים שלא ידעתם ממנהגוֹת אבוֹתיך, כּדרך השַמש המעוֹרר בּשוֹפר בּלילי סליחוֹת (אשמוּרוֹת) והילדים מסייעים אוֹתוֹ בּשוֹפריהם הם וּמכּים בּכּלבים שיעזרוּ גם בּנביחתם והרחוֹב רעש והמוּלה. בּראש־השנה אתה שוֹמע צרת דוֹרוֹת ראשוֹנים שנאסרה עליהם תקיעת־שוֹפר והוּצרכוּ לקנוֹת זכוּתה וּבערב יוֹם־כּיפּוּר אין אתה רוֹאה מנהגי כּפּרוֹת כּשם שאין אתה רוֹאה מנהג מַלקוֹת ולאחר תפילת ליל כּל נדרי אתה רואה הקהל הלבוּש לבנים מנשקים אדם את חברוֹ. בּסוּכּוֹת אין אתה רואה סוּכּוֹת מיוּחדוֹת מחוּצה לבּית אלא בּסידוּר מיוּחד שבּבּית, וכל אחד ואחד, אפילוּ בּן שנה, יש לוֹ לוּלב משלוֹ; והוֹשענא רבּא כּמוֹתוֹ כּיוֹם־כּיפּוּרים (אגדת הצל) וּבשׂמחת־תוֹרה אתה מתעוֹרר על המנהג להוֹציא כ"ב ספרי־תוֹרה כּמספּר האוֹתיוֹת. חנוּכּה וּביחוּד פּוּרים הם חגי הילדים וּבשניהם נוֹהגת מדוּרה, קריאת המגילה בּפני הנשים בּבּית היא בּערבית, וּממשׂחקי הילדים בּוֹלטוֹת לפניך הפּצצוֹת הקטנוֹת (אגוֹזים בּלוּמים אבק־שׂריפה) וּממנהגיהם מעשׂה בּוּבּה כּצוּרת המן שיוֹרים בּה ושׂוֹרפים אוֹתה, ואתה תמה על מיעוּט התחפּוֹשׂת. לפני פסח אתה רוֹאה את האשה יגעה, עליה אחריוּת כּשרוּתה של המצה ובמערכת הכנוֹת הכּשרוּת בּכלל נעדר מנהג הגעלה בּאבנים מלוּבּנוֹת. ההגדה היא כּמעט כּשל שאר העדוֹת וּמכלל המנהגים של ליל הסדר הרי נשתקעה הפּנטוֹמימה של יציאת מצרים (משׂא המצה על השכם) ונתקיים מנהג הרמת השולחן ‏ כדי להוֹרידוֹ בּכל אמירת דיינוּ וּבהבּיטך על השוּלחן אתה תמה על חסרוֹנה של כּוֹס אליהוּ, כשם שאתה תמה בּשבוּעוֹת שאין בּוֹ מנהג קישוּט בּירק. בתשעה באב מכבּים את האורות אחרי אמירת הקינות וּבו מעלים זכר חנה ושבעת בּניה והוּא יוֹם תיקוּן קברים.

ובתוֹך החיים האלה וּמתוֹכם מהבהבים זהרוּרי אוֹר הנערב וּבראוֹתך אוֹתוֹ כּפיתוּכם של יסוֹדוֹת שוֹנים בּיוֹתר תתקשה ללכּוֹד צירוּפם, כדרך שלכדוֹ החוֹקר, בּכינוּי אחד: מַגִיָה. בקוים כּוֹללים משׂוּרטטת ההשפעה של הקבּלה לשׂרעפּיה (זוֹהר, ‏תיקוּני זוֹהר, גיקאטיליא, רמ“ק והאר”י) ואמוּנת הכּשפים, חכמת הנוֹטריקוֹן וסיפּוּרי־הפּלאוֹת, ואויר־דמדוּמים זה ממלא כּל חלל החיים, וגם בּקוּם בּדוֹר האחרוֹן ר' יחיא קאפח להבהיק אוֹרה של השׂכּלה, קם עליו יריבוֹ ר' יחיא יצחק הלוי וצץ מדוֹן וּפרחוּ חרמוֹת וירדה הגמוֹניה של צנעא, והאמוּנה בּקבּלה מעשׂית נגרעה, אך לא נטרדה וּביסוֹדה נשארה בּעינה עוֹמדת. כּמוֹתה האמוּנה בּסיפּוּרי־פּלאוֹת (קפיצת־דרך, רוֹאה־ואינוֹ־נראה) הנתפּסים כּעוּבדוֹת, כּמוֹתה האמוּנה בּספרי קוֹסמים וקמיעין ואיצטגנינוּת וחלוֹמוֹת ושברם, וכרגיל בּעקב המַגיה הלבנה כּרוּכה אחוֹתה השחוֹרה (עזרת שדים, תבשילי רעל וכיוֹצא בּהם). ואם מתמיהתך פּה כּלילת אמוּנת המשיח בּפרשת המַגיה הרי בּאמת כּיווּצה בּתחוּם הזה מבאר צדדיה ואינוֹ ממַצה תוֹכה, מיצוּי שאינוֹ מענינה של אתנוֹלוֹגיה וכוֹחה. אתה סוֹקר בּקצרה ענין משיחי־השקר, למן המאה הי“ב (איגרת תימן), דרך האמוּנה כּי ר' שלוֹם שבּזי, שהשפּיע פּה בּמכריע על האמוּנה וההוי בּספריו (חמדת ימים, אל־רמל) וּבפיוּטיו, נוֹעד להיוֹת המשיח, וגוֹדל־רישוּמה של תנוּעת שבּתי צבי, עד המאה הי”ט, מעשׂה שוּכּרי כּחיל, קדר שהכריז עצמו משיח וסוֹפוֹ נרצח בּהרים, שהתבּוֹדד בּהם, ונתלה בּרוֹבע היהוּדים והיוּ מאמיניו מחכּים לשוּבוֹ ואחד תלמידיו בּא תחתיו משמוֹ ואמר כי אליהוּ הנביא החיה אוֹתוֹ, ואף נשׂא את אשת הקדר לאשה לוֹ וילדה לוֹ בּן וּבבּרית מילה התרחשוּ נסים ונפלאוֹת (אליהוּ הנביא היה המוֹהל) וההבדל שבּין שני המשיחים, הרב ותלמידוֹ, כּהבדל שבּין טירוּפוֹ של תמים וּבין תעתוּעיו של רמאי (ואברהם יערי סיפּר פּרשה זו בּמפוֹרט בּקוֹבץ “שבוּת תימן”), אך גם הפּרשה הזאת אוֹת למתיחוּת הציפּיה למשיח, שמתוֹכה מתבּארת לך ההפלגה בּמידת הכנסת אוֹרחים: שמא האוֹרח הוּא הגוֹאל.

ז

ועתה שהוּראית שלד־בּנינו של הספר היקר הזה ואתה חוֹזר והוֹגה משאלתך לראוֹתוֹ כּוּלוֹ בּלשוֹננוּ, בּוֹא וּראה בּדוּגמה השלישית והוּא מפעלוֹ של ש. ד. גוֹיטיין. בן־בית בתרבוּת ישראל וּבתרבוּת ערָב, פּתוּח וער, חוֹמד דבר־סגנוֹן ויִחוּדו, מן המחוּיב היה לוֹ שיכלוֹל את השבט הזה, בּעל הסגנוֹן המוּבהק, בּתחוּם עיוּנוֹ, על הדרך הכּפוּל של מחקר מדוּקדק וּמגע חי, וגם פּרי שקידתוֹ כּפוּל – גם דברים לחוֹקרים שאוּמנוּתם בּכך וגם דברים להשׂכּלת הרבּים. כּשם שמצאת מאמרים אחדים בּכתב־עת לחקר לשוֹנוֹת שם, בּ“לשוֹננוּ” וּב“קרית ספר”, כּן מצאת מאמרים אחרים בּ“דבר” ו“יידישה רוּנדשאוּ”, וּשני ספריו מחוירים לך כּפל מגמתוֹ ועשׂייתוֹ. הספר האחד הוּא אנתוֹלוֹגיה על יהוּדי תימן בליקוּטוֹ ותרגוּמוֹ שעשׂתה שליחוּתה בּשׂפת לוֹעז (כּלוּם אין אתה זוֹכר כּי מוּשׂגים ראשוֹנים על יהוּדי תימן נקנוּ לך וּלרבּים כּמוֹך בּמחבּרתוֹ הגרמנית של ר' בּנימין שבּאה לידך בּילדוּתך). בּספר קטן זה (“פאָן דען יוּדען יעמענס”, הוֹצאת שוֹקן, בּרלין 1937), דוּגמה של מוּעט המחזיק את המרובּה, למדת מתוך המבוא תמצית ענינם ותוֹלדתם של התימנים ואחר ניתנוּ לך פּרקים שענינם אגדה ותולדות, תורה ואגדה, הוָי והליכות וסיכּוּמם תמוּנה שלמה. הספר האחר, גם הוא לוֹעזי, הוּא ילקוּט גדול של פּתגמים וניבים מתימן ("יעמעניקא שפּריכווערטער אוּנד רעדענסארטען אַאוּס צענטראלאסיען, הוצאת אוֹטוֹ האראסימוֹביץ, ליפּסיא 1934) והוּא דוּגמה של עבוֹדת־חקר כּללית, בּתרבּות ערב וּלשוֹנה, שנעשׂתה מפּי יהוּדי תימן היוֹשבים בּקרבּנוּ. מתוֹך ההקדמה אתה שוֹמע כי כּשני שלישים של הפּתגמים האלה בּדיאַלקט של תימן נאספוּ בידי יהוֹשע שאלתיאל שגדל בירוּשלים והחוֹקר בּדק כל פּתגם ופתגם מפּי שני עוֹלים אשר בּאוּ זה מקרוֹב מתימן. הפּתגמים האלה הסדוּרים לפי אלפא־בּיתא (מספּרם הכּוֹלל 1432) הם תרוּמה חשובה להכּרת המשל התימני, ורק חלקם המוּעט הוּא יהוּדי (הפּתגמים המתיחסים למלאכה), אוּלם הבּחירה, התפיסה והשימוּש הם של יהדוּת מרכּז תימן (כּמעט שלא ידוּבּר על נשק וּקרב, שהוּא שם מיסוֹדי החיים של האוֹכלוֹסיה, לעוּמת זאת ידוּבּר הרבּה על מערכת המלאכה וסגוּלתה. הבּוּז לבּטלה, הסתפּקוּת בּמיעוּט אכילה וכדוֹמה). ולא הדגשת עבוֹדתוֹ זוֹ של החוֹקר, אלא להבליט זכוּתוֹ הגדוֹלה – לעוֹרר את אחינוּ בּני תימן, היוֹשבים בּקרבּנוּ, לתת את חלקם הם לחקירה. אין הוּא לא הראשוֹן ולא היחיד – כּבר ראית יגיעתוֹ של אידלזוֹן שהוּצרך להילחם בּרוֹב קשיים (איסוּר לגלוֹת לוֹ סוֹדוֹת הגנוּזים בּשירים, אמוּנת־הבל כי קצת־עוֹזריו שמתוּ, מתו משוּם הפוֹנוֹגרם) וּכבר ראית עבודתו של בּראוּאֶר. אבל גוֹיטיין הוּא שעוֹררם שלא להסתפק להיוֹת יסוֹד סביל – נחקרים, אלא יסוֹד פּעיל – נחקרים וחוקרים כּאחת, בּחינת חוֹקרי עצמם. מוּבן כּי יד התמוּרה בחיי יהוּדי ‏תימן בּאמצע, אבל אין היא גוֹרעת מזכוּתוֹ של האיש בּבחינה זוֹ. הוּא גם הראם ולימדם כּיצד מלאכה זוֹ נעשית – מלבד שהדריכם למעשׂה (וּראה מאמרוֹ: כּיצד לחקוֹר את שׂרידי תימן, בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”) לימדם בּדוגמה נאה, איך יעשׂוּ אוֹצרוֹת־ספרוּת שלהם רכוּש כּולנוּ. נעזר בּכוֹח חדירתוֹ בשתי הלשוֹנוֹת וּבסגוּלת תרגוּמוֹ (שכּבר הראה כּוֹחוֹ היפה בּתרגוּם תשוּבוֹת ר' אברהם בּן הרמבּ"ם) תירגם ללשוננוּ את הספר שכבר הזכּרת, ספרוֹ של ר“ח חַבשוּש: “חזיוֹן תימן” והסב שמוֹ: “מסעוֹת חבשוּש” והוּא סיפּוּר מסעוֹתיו עם יוסף הלוי בּתימן המזרחית ועל חיי היהוּדים והערבים שם (הוֹצאת א. י. שטיבּל, תרצ"ט). חרש־נחוֹשת זה, שידעתוֹ בּן־לוָיה של הלוי וּגלאזר, היתה בּוֹ השפּעתם, ועיקר סגוּלתוֹ, שהמתרגם מגדירה בּביטוּי תנ”כי: לב שוֹמע וכשרוֹן המסַפּר מַלבּיבים את ספרוֹ על קוֹראיו. ותקוה היא הקשוּרה בּלבּך, כּי גם ספרוֹ אחר “הליכוֹת תימא” וחיבּוּרים של בּני חוּגוֹ, כּר' סעיד אלערוּסי, יזכּוּ גם הם לגאוּלתם, ואוּלי בידי חבוּרת החוקרים הצעירים שגוֹיטיין היה בּעזרם.

וּבבוֹאך לדבּר בּחלקם של התימנים עצמם בּחקירת עצמם תזכּוֹר מדוֹר קוֹדם את ר' אברהם אַלנדאף, שחיבּוּרו “שירי תימן” הוּא נסיוֹן בּיבּליוֹגרפיה של ספרוּת יהוּדי תימן, אך בּעיקר תינתן דעתך לבני דוֹרנוּ – לאחד מטוֹבי העדה ועסקניה, איש בּינה ופקחוּת ר' אברהם טבּיבּ, הלא הם חיבּוּריו המַחכּימים שנתפּשטוּ בּרבּים (“גוֹלת תימן”, “שבי תימן”) ולחבוּרת בּני הדוֹר שלאחריו – מ. קהתי, יהוּדה רצהבי, שמעוֹן גרידי, יצחק דמתי ואחרים. והרי לפניך שתי דוּגמאוֹת שיעמידוּך על צד החשיבוּת של עבוֹדתם. הדוּגמה האחת, חקירת המבטא של התימנים – כּבר עשׂוּ בּה חכמים, אך בּבוֹא יצחק דמתי (אשבט), מתלמידי ר' חנוֹך ילוֹן, לדבּר בּפרשה זוֹ, הרי הוא מדבּר מתוֹך הרגשת דקוּיוֹת העלוּמוֹת ממי שאינוֹ מעוֹרה מטבעוֹ בּעוֹלם־הגָאים זה. הדוּגמה האחרת, חקירת פיוּטם של התימנים – כבר עשׂוּ בּה חכמים, ויש בּידך הקוֹבץ הגדוֹל “שירי תימן” שההדירוּ א. אידלזוֹן ונ. ה. טוֹרטשינר, אבל אם יהוּדה רצהבי נזקק לדיוּן בנושׂא הזה (ראה מאמרו על הפּיוּט התימני ב“קרית ספר”, שנה י"ט) הרי מלבד מה שהוּא בּא להשלים (שירת חוֹל, – וּכבר ידעת שפּירוּשה, בּעצם, שירת קוֹדש מחוּצה לבית־הכּנסת, זכתה לכינוּסה, מה שאין כּן הפּיוּטים, שנדחוּ מפּני פּיוּטי הספרדים ואלה שנאספוּ מחסדי מעתיקים נאספוּ) והוּא מנסה לסַכּם (ראה רשימתוֹ הבּיבּליוֹגרפית הכוללת 386 פּיוּטים ב“קרית ספר”, שנה כ"ב), אתה חש מדרך דיוּנוֹ, כּי הקירבה הטבעית יש בּה כּמה יתרוֹנוֹת לחקר, לא כּל שכּן אם הוא בּא לדוּן בּענינים של פוֹלקלוֹר (ראה, למשל, מאמריו על עצירת גשמים, נימוּסי בּרכה בּ“רשוּמוֹת” סידרה חדשה) וכיוֹצא בּאלה. וכמוּבן מאליו הוּא, כּי הפּעילוּת הזאת ניכּרת בּיחוּד בּחבוּרת הצעירים, שהגיעוּ לכלל מזיגה בשאר הישוּב, וּכדרך הטבע הוּא כּי יזמה יתירה מגלה קבוּצת הצעירים הפּעילה בּקרב ציבּוּר הפּועלים והסתדרוּתו, שהיא כּכוּר־היתוּך של קיבּוּץ גלוּיות וּמיזוּג עליוֹת, וּבה פּעלוּ מאז אישים המסוּרים בּמיוּחד לעניני התימנים, וראש להם יוסף שפּרינצק (הוּא שטבע, כּמדוּמה, את ההגדרה החריפה: התימנים –הליטבקים של המזרח) ולא מקרה הוּא כּי מתוֹך החוּג הזה יצאוּ לא בּלבד נסיוֹני פּוּבּליציסטיקה (קונטרסים ועתוֹנים לעת מצוֹא) אלא גם שני הקבצים הנאים והגדוּשים רוֹב ענין, שכּבר הזכּרתם כמה פעמים: “מתימן לציון” בעריכתם של ישראל ישעיהוּ ושמעוֹן גרידי (הוֹצאת “מסדה”, תל־אביב, תרצ"ה) וּ“שבוּת תימן” בּעריכתם של ישׂראל ישעיהו ואהרן צדוֹק (הוֹצאת “מתימן לציון”, תל־אביב, תש"ה) ושאתה מצפּה להמשכם. כּי מזיגת השבטים על ירֵשתם לא תבוֹא לא בּדרך ההתבּלטוּת היתירה ולא בּדרך ההתבּטלוּת היתירה אלא בּדרך שילובה של המַהוּת על יִחוּדה, בּמידה שהיא עלוּלה וּראוּיה להיות ירשה לכלל העם, שילוּב כּאמת־משקלה וּכמשקל־אמיתה.

ח

ולענין הירֵשה ראוּי שתרחק מדבר־השלָיה – מסכת ההוָי של העדה הזאת כּשל שאר עדוֹת ישׂראל חוּליוֹתיה מתפּקקוֹת והוֹלכוֹת. הרבה תמוּרת הזמנים וכרחם עושׂה, הרבה תמוּרת היחיד והציבּוּר וּרצוֹנם עוֹשׂה, וגם המעבר מיִחוּדוֹ של שבט לאיחוּדוֹ של עם בּמציאוּתה של ארצנוּ הוּא על דרך עקירה צוֹרך נטיעה היא, ונמצא שהירשה פּירוּשה מה שעשוּי להיות קנינוֹ של העם כוּלו אם מעשׂה אחיזה בחיים, אם מעשׂה רשוּמות בספר. אם תבחון את עדת תימן ליסוֹדוֹתיה מבּחינת כּשרם וכוֹחם לקיים עצמם כּירשה, תמצא מה שעלוּל וּמה שאינוֹ עלוּל לכך. הרי לפניך, כּדרך משל, בּחינה אחת: נחלת המלאכה, מלאכת־מחשבת עדינה, שהיתה עשׂרוֹת דוֹרוֹת בּידי העדה הזאת, מה יהא עליה. ואתה שוֹאל שאלה זוֹ אפילוּ אם אתה נוֹטה למסקנוֹת החקר של מ. נַרקיס (“מלאכת האמנוּת של יהוּדי תימן”, ירושלים, תש"א): יהוּדי תימן מקיימים בּמלאכתם, בּיחוּד מלאכת הצריפה, מסוֹרת ישנה בּידם, כּעדוּת הדמיוֹן שבּין המוֹטיביקה של התכשיטים מעשׂה ידם וּבין המוֹטיביקה של התכשיטים ההלניסטיים, והמסוֹרת הזאת המניחה לך פּתח לעמוֹד על מלאכת האמנוּת של תימן לפני האיסלם, לאמור, תימן החימיאָרית, ואוּלי גם המיניאית, נראית לך בּחינת מסוֹרת ישנה, שנשמרה בּידם מתוֹך ידיעת המלאכה והחוֹמר, אך אין הכרח לראוֹתה מסוֹרת יהוּדית דוקא. אתה שוֹאל אוֹתה שאלה כּשם ששאלת, למשל, בּמוּסיקה, בשירי־העם של שבטי ישׂראל השוֹנים, שמצאת בּהם ציבּוּרי־חטיבוֹת ויסוֹדם אינוֹ ממקוֹר ישׂראל, אבל לפי שנספּגה בּה מנפשיוּתם וּמזגם של אבוֹתינו, הרי נוֹספוּ בּהם יסוֹדוֹת־מִשנה, פּעמים כּרטטי־סתר דקים מן הדקים, והם שחיבּרוּם למקוֹר ישׂראל. אך אפילוּ תתעלם משאלה זוֹ של מקוֹריוּת המלאכה ההיא, שהיתה מחַייבתך לשמרה כּקנין העם, הרי תשאל מה יהא על מידת היכוֹלת המוּפלגת, על סגוּלת השימוּש באמצעים, על רצינוּת־העשׂיה, פּשטוּתה וחגיגיוּתה, כּפי שנתגלוּ בּמלאכת אחינוּ אלה, וּבראוֹתך את מערכת הסגוּלוֹת האלה (גם לאחר מאמצים כּשל “בּצלאל”, “שָני” וכדוֹמה) משתקעת והוֹלכת, אין בּפיך אלא התשוּבה שאתה משיב על כּרחך לכל שאלה וּשאלה, מה יהא בסופו של כּל יסוֹד ויסוֹד בחיים אלה, שבּוֹלטת בּוֹ תכונת היקר, הסגנוֹן, והיא תשוּבת תיקוּ, שאין לה תיקוּן אלא בקיוּם מאמרוֹ הנוֹדע של המשוֹרר, כּי מה שנגזרה ליו גזירת־כּלָיה בּמחוֹז־החיים יקוּם ויחיה חיי־עד בּמחוֹז־השירה. לאמוֹר, בּיצירה, בּאמנוּת על שלוֹש דרכי בּיטוּיה: הדמוּת, הצליל, המלה.

ומשהגעת לפרשה זוֹ, אין אתה יכוֹל לכבּוֹש תמיהתך, כּי הענין הגדוֹל הזה לא בּא עדיין על מילוּאוֹ ורוּבּוֹ כּכוּלוֹ עוֹדוֹ כגליון החָלק, עוֹדוֹ תפקיד שהוּא זכוּת וחוֹבה כּאחת. וּבראוֹתך, למשל. כּי היסוֹדוֹת האלה, אם בצירוּפם ואם בּפירוּדם, נעשׂוּ לכמה וכמה מסוֹפרינוּ ענין לאגדה, שיר, סיפּוּר, רוֹמן, בּין אם כּתיבתם לפי תעוּדוֹת שבּכתב וּסברה רחוֹקה (א"ש פרידבּרג) וּבין אם כּתיבתם לפי מגע שבּעל־פּה וּראִיה קרוֹבה (ד. שמעוֹנוֹביץ, מ. קוּשניר, י. בּוּרלא, י. זרחי ואחרים), ואפילוּ בּראוֹתך את ח. הזז שהעמיס על עצמוֹ את התעוּדה המרכּזית בּתימַטיקה של הדוֹר ועיצוּבה – קיבּוּץ הגלוּיוֹת ותיאוּרוֹ על דרך סיתוּת דיוֹקנוֹ של שבט ושבט בּהוָיתוֹ, הוָיה של דיאַלקט, וּכגוֹדל התעוּדה גוֹדל כּוֹחוֹ לה וּבה, אַל תניח להם לאחינוּ בּני תימן שיתנחמוּ בּחינת צדיקים מלאכתם נעשׂית בּידי אחרים, שכּבר אמר החכם מכּל אדם: אַל תהי צדיק הרבּה. כּי האחרים אפילוּ סגוּלת החדירה שלהם מוּפלגת בּיוֹתר, הרי דוקא בּתחוּמם של הוָיה והוָי אין בּכוֹחה של חדירה מאוּחרת לבוֹא תחת חוָיה מוּקדמת, חוָיה מטבע הבּריאה והגידוּל, ואפילוּ אינטוּאיציה מוּפלגת, הנעזרת בּבקיאוּת מוּפלגת, לא תימלט, בּמעט אוֹ בּהרבּה, מסַכּנת פּסידוֹמוֹרפוֹזה. אי לזאת, מה שראית בּשבטינוּ הגדוֹלים בּמנין אתה רוֹאה, אם בּמוּקדם ואם בּמאוּחר, בּשבטינוּ הקטנים בּמנין: כּכל שמתרחבת והוֹלכת בּהם השכבה, שנחלצה מידי אוֹיבה הכּפוּל של כּל התבּוֹננוּת עצמית, וההתבּוֹננוּת בּיסוֹד האמנוּת בּכלל, – היא היהירוּת מזה והנחיתוּת מזה – כּכל שמתרבּים בּהם היחידים היודעים כּבבת אחת להיוֹת גם בתוך ההוָיה של עדתם וגם מחוּצה לה, כּן הם נתבּעים יוֹתר ויוֹתר למלאכה זוֹ, מלאכת־מחשבת. שעל כּן תשׂמח כּכל שתראה מאחינוּ בּני תימן מצטרפים למַעגלה של היצירה על שלוֹשת תחוּמיה, וּביחוּד בּתחוּם הקרוֹב לך, תחוּמה של ספרוּת, והם מדבּרים בּה על עדתם כּדרך המדבּר על חוָית השתיה, כּדרך המדבּר על נפשוֹ מנפשוֹ. אמנם, אם לספרוּת כּטעמוֹ ורוּחוֹ של הדוֹר, הרי אינוֹ דומה מי שאֵם־ספרוּתנוּ זאת, ההשׂכּלה, התחילה לו בּמבוֹרר בּימי ר' משה בּן מנחם וּבתוֹככי אירוֹפּה למי שהיא התחילה לוֹ בּמעוּמעם בּימי ר' יחיא קאפח, וּבירכּתי ערב, ואף כשאינך כּוֹפר בּאפשרוּת של קפיצוֹת־הדרך ואתה רוֹאה תהליכים המַחפּיזים את ההתפּתחוּת, אתה מבין, כּי גם הצטרפוּת נמרצת מצריכה שעת נביטה וּבישוּל, ושעל כּן שׂמחתך לגילוּיי ההצטרפוּת הזאת כּוֹללת גם מה שהוּא בּשכנוּתה של יצירה ואגַפּיה.

ט

בּשכנוּת סמוּכה ליצירה בּיסוד האמנוּת נמצא הספר המוּנח לפניך עתה, ספרוֹ של מהלל העדני “בּין עדן ותימן”. שמוֹ מלמדך כּי הוּא בּן קהילת עדן, והיא מיוּחדה במעמדה וּבגוֹרלה בגלוּת תימן. הלא תזכּוֹר מה נמלצוּ דברי ר' יעקב ספּיר בּבוֹאוֹ לתארה: “פּה עדן – – אוֹר חדש יפיק בּרקיו. פּה נוֹגה בּרק ממשלת בּריטאניא תבהיק בגבוּרת יפעתה, פּה שבתה מַדהבה, נשבּת המוֹן קוֹל נוֹגשׂ הערביה; פּה אך שׂוֹבע רצוֹן תקבּיל פּני שוֹחרי מַרפּא בּכנפיה, פּה אך שאננוּת מבטחים בּלב דוֹרשי תוּשיה וחוֹסן ישוּעת מגיניה”. וגם לאחר שתפשיט את מחלצוֹת המליצה הערבה ותעמיד את העצם על עיקרה, תראה חשיבוּת סיפּוּחה זה של עדן לבּריטניה וגוֹדל השפעתוֹ על קהילת היהוּדים בּה וּסביביהם. עם הסיפּוּח הזה שעשׂה את העיר נקוּדת־חיבּוּר של מַעצמה חוֹבקת זרוֹעוֹת עוֹלם ונקוּדת־עירוב של עמים וּלשוֹנוֹת, נערבה גם הקהילה הזאת בּקו־ההֶפגש של הרוּחוֹת שנשבוּ מעברים ולא עמדה, כּשאר גלוּת תימן, בּיִחוּדה ובידוּלה, אלא נפתחה יוֹתר בּפני ספירת ההשפּעוֹת. אין בּידך לדוּן בּענין קדמוּתה של הקהילה, אך זאת ידעת, כי הראיה הגדולה שבּידי ר“י ספּיר, המצבות העתיקוֹת, שעל פּיהן בּיקש להוֹכיח כּמה קדמוּיוֹת אחרוֹת (של הכּתב האַשוּרי ושל ראשי־תיבוֹת ושל שמוֹת החדשים וכדוֹמה) ניטל יסוֹדה משנסתרה עתיקוּתן, וכן אין בּידך לדוּן בּענין מיוּחדוּתה של הקהילה מיסוֹדה ואף בּראָיוֹת שמביא לפניך מחַבּרנוּ עתה נראה לך מדרך ההיקש על המוּקדם על פי המאוּחר. על כּל פּנים בּעיוּניך בּמחקרים על מנהגוֹת תימן היית מדי פּעם בּפעם נתקל בהערה: ואילוּ בּעדן כּך וכך. קצת הבלט־שינוּיים אלה מפוּזר בּספרוֹ של בְּראוּאֶר. – והרי דוּגמאוֹת: לבישת טלית קטן על ידי שאינוֹ מרי, שידוּכי בּנים על ידי האֵם, מנהג שחיטת עֵז אחרי לידת הבן, מנהג הנחת חרסים על עיני בּר־מינן וּפיו, מנהג הצעת מיטת המת ועריכת שוּלחנוֹ במשך שנת האֵבל, מכירת פּתיחת היכל וּגלילה לכל החוֹדש, בּנין סוּכּה על הגג וּבחצר, קריאת המגילה על ידי שני חתנים וכיוֹצא בּאלה. – ואם תרצה ללמוֹד ענין זה לפרטיו, טוֹל הספר “נחלת יוֹסף” לר' שמוּאל בּן יוֹסף מ' ישוּעה איש עדני (ירוּשלים, תרס"ז) וראשית חלקוֹ ב': “מנהגים שאנחנוּ ק”ק עדן יע”א נהוּגים בהם מקדם כפי מה שקיבּלנוּ מאבותינו נע“ג” ועיין שם. עיוּנים אלה יוֹרוּך כּי מעמדה של קהילה זוֹ גרם שתהא ראשוֹנה לפגישה סמוּכה עם עדוֹת ישׂראל אחרוֹת וּבעיקר אחינוּ הספרדים, ראשונה לקליטת ספרי־דפוּס והקלטתם בשאר קהילות תימן – ור"י ספּיר מספּר לך בּקצרה על ר' משה חנוֹך הלוי, אשר בסוּכּתוֹ ישב בּחג הסוּכּוֹת, האיש אשר “השׂבּיע כּל ארץ התימן בּספרים רבּים… שהביא מליווֹרנוֹ”, אבל מחַבּרנוּ מקדיש לוֹ פּרק מיוּחד ומתוֹך תיאוּרוֹ אתה למד, כּי האיש ההוּא, על דרך חייו רבת־הגלגוּלים, שבּית־כּנסתוֹ וּמנהגיו בּעדן הם כּמוּבלעת בּתוֹכה, היוּ כּמכשירים את הקרקע לקליטתה של כּמין השׂכּלה מיוּחדה בּמינה. גירסה מיוּחדה של נוּסח טוֹב תוֹרה עם דרך ארץ, שהביא פּה לידי מזיגה של מסוֹרת ודעת, שהיתה כּוּלה בּתחוּם ישׂראל, ושימשה תריס ושער כּאחד – תריס בּפני מאֵרת עיר נמל קוֹלוֹניאַלית, הפּרוּצה לרוּחוֹת ההשטחה והשחיתוּת של תרבּוּת ליואנטה; שער אל תנוּעת הלאוּמיוּת והציוֹנוּת והפּגישה החיה, בּרוּח תכניתה ותפקידה, עם שאר שבטי ישׂראל בּבנינה של ארצנו.

“עמוֹק הוּא ימה של גלוּת תימן ואין יד החוֹקר מַגעת עד קרקעיתוֹ, אוּלם בשבתוֹ בּעדן יוּכל לעקוֹב מהלך גלוּת תימן ממרחק מקוֹם” – כּך כּוֹתב מחַבּרנוּ, והוּא מהדוּרה מיוּחדה של טיפּוּס הנפלה שמצאת בּטוֹבי דוֹר המשׂכּילים שלנוּ, בּגלוּת אשכּנז, פּוֹלין ורוּסיה, טיפּוּס שנאחדוּ בו רציוֹנַליזמוּס ורוֹמנטיקה ואתה מסבּיר לך סגוּלת התבּוֹננוּתוֹ וכשרוֹן דיוּנוֹ בּמה שהוא בּחינת רציוֹנַליסטן יוֹדע להיוֹת רחוֹק מנוֹשׂא דיוּנוֹ כּמידת הריחוּק הנצרכת להתבּוֹננוּת בּיסוֹד בּינת השׂכל וּבחינת רוֹמנטיקן הוּא יודע להיות קרוב לנושׂא דיוּנו כּמידת הקירבה הנצרכת להתבּוֹננוּת בּיסוֹד בּינת הלב, והעיקר שאותו ריחוּק ואוֹתה קירבה מתקיימים בּוֹ כּביכוֹל כּאחת. והרי הוּא מעמד־הנפש וּמערך־המזג שהכשיר בּספרוּתנוּ את הקרקע להכּרת עצמנוּ לאוֹר אמת־האמנוּת ואמנוּת־האמת. וּראה, ההקבּלה לאותוֹ הטיפּוּס הנפלה של דוֹר המשׂכּילים מרחיקה והוֹלכת: מה הם אוֹתה מזיגה נתקפּחה להם כּכל שנזקקוּ לדבר־בּיאוּר ונתעצמה להם כּכל שנזקקו לדבר־תיאוּר, אף מחַבּרנוּ כּך, וּמי שהיה בּידו להקבּיל את פּירוּשוֹ לתנ'“ך – והוּא אתוֹ בּכתוּבים ורק חלקוֹ המוּעט, פּירוּש (אוֹ בלשוֹנוֹ: בּיהוּר) לספר קוֹהלת כּבר נדפּס – שבּוֹ הוּא מתגלה כּעין מַלבִּי”ם נוּסח עדוֹת המזרח, וּלהקבּילוֹ לספר שלפניך, עוֹמד בּבירוּר על הבּחינה הזאת, והמעמיק יגַלנה גם בּגוּפוֹ של הספר שלפניך.

מתוֹך הספר שלפניך אתה למד כּי המחבּר, שזכה לשני שוּלחנות, כשם שעיסוּקוֹ בּעוֹלם־העשׂיה הקנה לוֹ בּקיאוּת בּהוָית־העוֹלם ורחשוֹ, כך עיסוּקו בעולם־הספר הקנה לו חריפוּת בּהבחנתם, אך אילוּלא סקרנוּתוֹ האינטלקטוּאלית, שגרפה בּחמדה שלל מראוֹת וּתנוּעוֹת ואילוּלא עֵרוּתוֹ האמנוּתית שעוררתוּ לחזוֹר וּלהחיוֹת את שפעת הענינים והנפשוֹת האלה, לא היית זוכה לספר הזה, שענינוֹ כּקליידוֹסקוֹפּ של מנהגוֹת והליכוֹת, דמוּיוֹת וגוֹרלוֹת, מעלוֹת חיים ומוֹרדוֹתיהם. כּשם שאתה נפלא על כּוחוֹ של המחבּר בּריבּוּי הפּנים על עניניו וּתכניו, כּך אתה נפלא על דרך שימוּשו בּכלי לשונו, המצטרפים לידי סגנון מקורי, המשמש נאמנה דרכי־ביטוּי שוֹנים בּיוֹתר: מתינוּתוֹ של סיפּוּר, רהיטוּתה של התרגשוּת, שׂחוֹקוֹ של הוּמוֹר, עקצהּ של אירוֹניה, כּשם שהוּא משמש מיזוּגי־יסוֹדוֹת שוֹנים: לעג וסלחנוּת, פּרימיטיב וּמוֹדרניוּת, מַראה עינים והלָך־נפש. והעיקר, אילוּלי האָמן שבּוֹ, שהיה כּמנמנם בּוֹ בּחייו גדוּשי־הנסיוֹנוֹת וּמרוּבּי־הפּגישוֹת וננער בּימי זקנתוֹ הבּרוּכה ונתן את הקוֹלמוֹס בּידוֹ, לא היה נוֹתן בּידך ספר שבּוֹ אתה רוֹאה בּעיניך בּעליל וּכמוֹ חי כּל המסוּפּר בּאזניך, ואתה מעוֹרר סביביך, לשתפם בּהנאה וּבתוֹעלת, לאמוֹר: ניתי ספר ונחזי.

דב שטוק

1) נולדתי ביער הסטוּפסקאַי, מאחורי מלאַווה, בליל־ניטל, ב־24 דצמבר, 1886.

(כתבתי כמנין סיפורים: “ניטל” “בליל־ניטל”.)

2) שמי: יוסף מאיר אוֹפאַטוֹבסקי.

יוסף – בשם זקן־אבי מצד אמו, ר' יוסף טוכהאנדלאר, חסיד קוֹצקאַי וסוחר־אריגים אמיד. ישב בטשאֻכאַנובה.

מאיר – בשם זקן־זקני, רבה של סוֹסק ופיאֶטרקוֹב, ר' מאיר ב“ר אליקום געץ. כתב את ההקדמה לספרו של אביו: “שו”ת אבן השחם”. ב־1886, כשנולדתי, מלאו בדיוק 200 שנה להולדת ר' מאיר.

אוֹפאַטוֹבסקי – אחד זקני, ר' אליקום געץ, היה חתן באפטא (בערך 1785) – אפטא־אוֹפאַטוֹב – מכאן השם אופאטובסקי.

3) בהיותי בן חמש, ב־1891, עזבו הורי את היער הסטוּפסקאי וחזרו והשתקעו במלאווה. אבי היה סוחר־יערות.

4) אבי – דוד אופאטובסקי.

5) אמי – נאַנטשא (מביתה דוֹמבקאֶוויטש).

6) שני אחי – משה נולד 1880 ופייבל־שרגא – 1883. שניהם ניספו עם משפחותיהם במחנות־ריכוז.

7) אבי, נולד 1858, בטשאֶכאנוֹבה, היה למדן משכיל. כתב שירים עבריים. כל השירים העבריים בכתָבַי הם שלו. היה מראשוני פעילי חובבי־ציון. ייחוסו נמשך מר' מאיר מטאַנהוֹיזן, פראנקוניה התיכונה (1530). זאת תיארתי בסיפור: “שבת אחר הצהרים” – (“בנפול פולין”, עמ' 214). ב־1906 בא אבי לניו־יורק. דוקא באמריקה האדיק הרבה ועסק בקבלה. נפטר 1912 (“מות”, כרך 8, עמ' 81).

8) אמי, נאַנטשאֶ, מוצאה מיהודי־יער. אביה, אברהם דומבקאֶוויטש, חוכר אמיד לא ידע כְתוֹב. אני מציירו בסיפורי “בגשמי־חשון” (“בנפול פולין”, עמ' 218). אמי קראה בכל שבת את הסידרה בפולנית, בתרגום התנ"ך של צילקוֹב.

9) כמעט שלא למדתי בחדר. אצל פנחס המלמד למדתי עברי. חומש כבר למדתי בחדר מתוקן ליטאי, אצל יוּזשאֶלאְבסקי, שאבי הביאו מווארשה. כשנכנסתי לבית הספר העממי הרוסי, אל סאַנינוֹ, בהיותי בן־עשר, כבר למדתי מפי אבי, למדתי עברית ותנ“ך. בן שתים־עשרה סיימתי את בית־הספר העממי הרוסי. אבא התחיל לומד עמי גמרא, עמי ועם אחי הגדול פייבוש. בין בקיץ בין בחורף בשעה שש כבר ישבנו ולמדנו. בן ארבע־עשרה כבר למדתי “מורה נבוכים”, “הכוזרי”, ידעתי חתיכה אבן־עזרא. בן־חמש־עשרה כבר הגעתי בווארשה לבית־ספר־למסחר. אחי פייבוש, שכבר היה אז באודיסה בקורסים־למורים, היה כותב אידיש ועברית. את הסיפורים העבריים הדפיס בלונדון ב”הדגל" של סובאַלסקי. קראתי הרבה. את ספרייתו העברית של אבי ידעתי בעל־פי. הייתי מאוהב בברדיטשבסקי, בפרץ. בחורף 1900 הייתי כרוך אחרי “אמונת חכמים”, לר' אבי שר שלום באזילה וראייותיו, כי השכל איננו הכל; איטלקי מענין. כבר ידעתי אז את הספרות הפולנית, הרוסית.

10) סוף 1905 נסעתי לנאַנסי, צרפת. נכנסתי לפוליטכניון, התחלתי ללמוד מהנדסות. סוף 1906 חזרתי לפולין, לא היו לי אמצעים ללמוד. אז כתבתי סיפורי ראשון: “מעבר לגשר”, הלכתי עם הסיפור אל י. ל. פרץ. תיארתי זאת במאמר: “איך ראיתי את י. ל. פרץ” (מאסף – “י. ל. פרץ”, ליטערארישער פארלאג, ניו־יורק, 1905, עמ' 43).

11) באחד־עשר במארס 1907 הגעתי באניה טראַווה לניו־יורק. עבדתי בשאַפים, בחלוקת עיתונים (הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”), עד שהגעתי לקופאֶרי־יוניון למהנדסות.

12) סוף 1910 פירסמתי גירסה שניה של סיפורי הראשון שלא נדפס: “מעבר לגשר” (מאסף: “ליטעראטור” 2).

13) ב־1912 נדפס: “רומן של גונב־סוסים” שלי במאסף: “שריפטן 1.” הרומן היה מחושב ביתר רחבות. רחל, אהובתו של זיינוול, היתה שרה’קה מתוך “בדד”. “גונב סוסים” ו“בדד” – רומן אחד. חברים, שקראו את הרומאן, עמדו על כך, שאטול את שרה’קה, נערת־היער, מעם זיינוול. נפתיתי להם. אולם שיורי־זיינוול נשתיירו ב“בדד”, שנקרא קודם: “רומן של נערת יער” (נדפס ב“צוקונפט” 1918).

14) ב־1913 הדפסתי ב“שריפטן 2” את “מוריס ובנו פיליפ”. אותה שנה עזבתי את “שריפטן” והוצאתי את המאסף: “די נייע היים”, 1914, שבו נדפס הרומן שלי: “מגיטו ניו־יורק”.

15) בשנים 1912–1914 הרביתי לקרוא את הכרוניקות: “סדר החכמים וקורות הימים” שההדיר נויבאואר. שקעתי בגרץ, בדובנוב.

ימי הביניים – גזירות, רדיפות, קידוש־השם. איך חיו זאת היהודים? וכשמצאתי בדובנוב בסוף המאה התשע־עשרה אותן גזירות ורדיפות עצמן, היה לי הדבר קשה. הרי אני חייתי בשנות־התשעים של המאה התשע־עשרה, בעיר־הסְפר הרוסית־פולנית מלאווה, והתחברתי אל ילדים יהודיים ונוצריים, רחצנו יחד בנהר, שיחקנו יחד “פאַללאנט”, גלשנו וטיילנו יחד, ואשר לגזירות – היו על גבי הנייר – היהודים לא שמרו על הגזירות. מלאַווה היתה עיר יהודית חסידית־מלוכיית. ובבוא שבת, בבוא יום־טוב, היו הגויים בגלות אצל היהודים. הרהרתי בלבי: “אם המאה התשע־עשרה מתוארת תיאור אפל כל־כך בידי ההיסטוריונים שלנו, מי יודע אם אין הם מגזמים בענין ימי־הביניים?” והם גיזמו. יתר־על־כן נתנו לנו את “השבת” ואת “קידוש־השם” בלבד. על ששת ימי החול דלגו. ה“חול” המדולג דחפני לרומן ההיסטורי, דחפני לכתוב “יום ברגנשפורק”, כי אתן את עם־הארץ מימי ר' עקיבא, כי אתן את יום־החול לא של עם־הארץ בלבד, אלא גם של ר' עקיבא ושל תלמידיו.

ניו־יורק, מאי, 1950

י. אופאטושו

תמונה 1

שחרית־של־תכלת. שמשון ננער, חוכך עיניו, מַטיל הצצה בחלון, הצופה לאֲפר:

“יום נכון. נו, הבה ונקים את עצמנו!”

הוא קופץ מתוך המיטה, מנַקשש אצבעותיו, מפהק כדיבעי ומתבונן בכלובוני־הציפורים, התלויים בשמי־קורה. הוא גם מַטיל מבט בתינוק, הישן ליד הכיריים בעריבה, מפטיר “שנה שחורה” סתם־בעולם, רוקק ומצית פאפירוסה.

יחף בתחתונים מטייל שמשון כמה פעמים רצוא ושוב בחדר עד – שהוא נוטל ורוחץ עצמו. המגבת על כתפו, דבלולי־שערו רטובים ופרועים, בא שמשון לפני מיטת אשתו, ונוער לתוך אזנה:

“ביילה! נָחַרת דייך! קומי והתקיני מה לכבוד הפה!”

ביילה מתפעפעת מאימה, מתישבת, פוערת זוג עיניים בוהות, רואה לו לשמשון עומד וצוחק, אוחז מָתניו מצחוק, רוקקת לאמור:

“תוּף, חלומותי השוממים לראשך!”

התינוק בעריבה ננער ובוכה והולך. משתתק כדי־רגע, חוזר ובוכה, ומתלעלע והולך.

ביילה ושמשון פותחים בבת־אחת וקוראים:

“וולוויל! וולוויל! לך ונענע את התינוק!”

נשמע ריטון ממעלה־התנור:

“כזה ממזרון! אפילו לישון אינו מניח!”

וולוויל, נער כבן תשע, עשר, עיניו הקטנות שחורות, מנוצצות, כותנתו הקצרה עד הטבור, זוחל ויורד. הוא מנודד את העריבה ומוסיף ברטינה:

“שאַ –, שאַ־אַ־אַ־אַ־אַאי!…”

התינוק בכיו גובר להכעיס. וולוויל צובטו ויושב לו.

“ממזר, נדנד,” צועקת ביילה, חוטפת נעל ומטילה בראשו של וולוויל.

וולוויל מתיבב.

הצעקה מוסיפה והולכת.

רוּז’קה, שחמומית־דהה, עגילי־גלגל באזניה, ננערת, מתישבת על ספסל־השינה ומתחילה מיָיראה את ביילה, כי אם לא תחדל לעשות בוקר־בוקר חתונות כאלו, תחפש לה דירה אחרת.

“הריני שוב בדלות!” אומרת ביילה ומגיחה מתוך המיטה.

החתולה השחורה, המוטלת על גבי הכיריים, כרוכה ככעך ומנמנמת, ננערת, קופצת מטה, מגבנת את גבה, פוערת זוג עינים נוצצות ומתמתחת והולכת.

וולוויל שכח בכייתו, מתגנב בחפזה ומורט מריטה עזה בזנבה של החתולה. החתולה נעקרת, מתחילה מתזתזת וגבה המגובן מרתית בעווית.

הכל פורצים בצחוק.

ביילה זורקת על עצמה חצאית ועורכת את השולחן. שמשון לובש זוג מכנסי־טריקו, חולצה חתוכת־גלאי חדלת־שרוולים וקשוטה פיסות־פח כסופים וזהובים, מסלסל מעשה ברנש שפמו ופוזם אגב כך ניגון.

רוז’קה הולכת אצל המראה. השערות השחורות חוֹפות על לחייה החיווריינים. היא מרטיבה את השערות במי־קולון, מתפַּדֶרת, מציתה גפרור ובקצהו המפוייח היא מציינת חצאי־סהר מתחת עיניה. היא חובשת כובעו טעון־הפעמונים של שמשון. נוטלת את התחתונית הקצרה בידה ויחפה היא פותחת מחול־פאַדיספאן לרוחב־החדר.

שמשון רומז לו לוולוויל, והוא קופץ לתיבת־הזימרה ופותח בנגינת־וואלס.

שמשון חובק גזרתה של רוז’קה ורגליהם מתנועעות בקלות באויר.

ביילה, עומסת קערת־חומר גדולה וחמיצה בה, נעצרת, מניעה כתפיה לקצב, נהנית משמשון שלה.

לאחר רגע כבר מסיבים הכל לשולחן ובולעים בחמדה את החמיצה.

אחרי הסעודה עומס שמשון את תיבת־הזימרה על גבו, בידו הוא מחזיק כלובון עם חזרזירי ים. וולוויל מטלטל אחריו מרבד ישן, צימְבלון וארגז עם כלי־להטים. כך הם מחזרים על פני העיר. שמשון מעמיד את תיבת־הזימרה, פורש את המרבד ורומז לו לוולוויל. תיבת־הזימרה מנגנת:

“מאַלגוֹז’אַ – אַטאַ, מאַלגוֹ – אוֹז’אַטאַ!…”

שמשון מתלוה בצימבלון והקהל מסייעו. תיבת־הזימרה משתתקת. שמשון מַחבִיק ידיו החשופות על חזהו הבולט וצופה, מעשה־אמן, בקהל. מתון־מתון הוא מתפרקד על המרבד, פניו כלפי שמים. קמעה־קמעה מתנשא חזהו ומתמתח. הוא מתרומם מעלה־מעלה. פניו מאדימים והולכים ועיניו, כקרוּשות, לא־ניע ולא־זיע. הנה דמותו כשל פאראַבּולה והנה כשל חצי־עיגול. חברה פוערים פיותיהם ונדחקים הָלוך וקרוב.

וולוויל במכנסוני־טריקו קצרים, בסַנדלונים, רצועת־סאמיט שחורה מעל כרסו הקטנה, דוהר ועולה על חזהו של שמשון ומעמיד עצמו על ראשו. קמעה קמעה פושט שמשון רגליו, חזהו שוקע לאטו. והנה הוא מוטל כבתחילה, פניו כלפי שמים. הוא נוטל ידיו הזעירות של וולוויל וזורקו ביעף, וולוויל מתהפך וניצב, כאילו לא אירע כלום.

“וויוואט! בראבו!” צוֹוח הקהל.

שמשון מקפיץ את גופו, כדג בשפת־נהר, וניצב על המרבד. הוא מהַלך כמה פעמים רצוא ושוב וגופו הגמיש מסמן אילך ואילך עיגולים באויר.

הנה הוא מוטל ככעך, רגליו סביב צווארו. וולוויל מעמיד עצמו על עקבי־שמשון. בתנופה פושט שמשון רגליו. וולוויל מסתחרר באויר, והוא נטוע ועומד.

הקהל משתאים.

וולוויל מתחיל מנגן בתיבת־הזימרה ומביט, אם אין זורקים משהו צָרור בפיסת־נייר מעל החלונות הגבוהים.

שמשון מוציא בינתיים מתוך הארגז קצת סכינים חדים מבריקים, שידיותיהם שחורות ומתחיל זורקן באויר.

בחפזה עצומה מתנופפות הסכינים, מעופפות והולכות, רודפות דוהרות. הלהבים המנצנצים פוסקים את האויר, מסמאים את העינים, ודומה הנה־הנה הם נוקבים את ידיו של שמשון.

הנה מוציא שמשון מנורת־בזק על גולתה, מעלה בה אש, מעמידה על מקל וזורקה. המנורה מסתחררת, מסתחררת וחוזרת ונופלת על המקל. הוא מוציא קוביות, מרטיבן ומדליקן. הקוביות משתלהבות ושמשון בולען כאיטריות.

“וויוואט! בראבו!” מבטשים הקהל.

“מאַלגוֹז’אַ־אַטאַ, מאַלגוֹ־אוז’אַטא!…” – מנגנת תיבת־הזמרה.

וולוויל נוטל את הצימבלון ומטבעות שונים נזרקים לתוכו.

כחצות־היום הם נכנסים למסבאת־המרתף לסעודת־צהריים.

בעל־המסבאה, יהודי עבה ששערותיו גזוזות, כדרך קאַצאַפ, עיניו כשל עגל, הוא חברו של שמשון. הם מכירים זה את זה עוד מבית־הסוהר הישן.

המסבאה מריחה בכרוב, חריכה וטחב. כמעט כל האורחים היושבים במסבאה לבושים מגפי־לַכּה וכובעים שמצחיותיהם לכּה. קצתם משַׂחקים בקלפים, קצתם – בדוֹמינו, וקצתם – בקוּביות. שמשון מהלך לו במתינות במסבאָה, מטיל חידודים על ימין ועל שמאל. חברה מתגלגלים מצחוק. בקצת שולחנחנים הוא קולט כדידת־שֵיכר ונכנס עם וולוויל לאכול בחדר הסמוך. באמצע האכילה נכנסת “הדודה גולדה”, פושטת לו לשמשון יד קטנה עבה, ומתישבת.

וולוויל חושש להביט בה – עיניה הזעירות־חזיריות ניבטות בדוחק מלחייה המחוטטות. היא נוטלתו על ברכיה, מנשקתו, נותנת לו עוגות ואומרת לו, כי היא דודתו.

ככלות האכילה נכנסים שמשון וגולדה לחדר אחר, והוא מצוה לו לוולוויל, שישגיח על הכלובונים.

מקץ רבע שעה נכנס שמשון בלא גולדה. הוא כעוס, עומס את תיבת־הזימרה על גבו, מרמז לו לוולוויל רמיזת־יד ויוצא. בדרך הוא מצוה לו לוולוויל, שלא יספר בבית ולא כלום.

“אמא יודעת היכן אנו אוכלים צהרים,” אומר וולוויל.

“בהמה! לא זאת! – בדיבור אחד – אַל תדבר!” מתקצף שמשון, מרכין ראשו ונגרר לאה דרך העיר.

שבת אחרי הצהרים.

בבית שָקט, אך דרך החלון הפתוח מעופף בהמולה רוח־חול, המְנשא באויר כמה תריסרי עלים טרופים ואובד באנחה הרחק, אי שם בלב־השדה.

בחוץ אי שם מתגעשת קריאת גבר סתם־בעולם ומשתתקת.

למרגלות המיטה, ראשה שעון אל ידה, יושבת ביילה ומביטה, כיצד שמשון נוחר. היא מבחינה, כי שמשון מחייך בשינה.

“הוא ודאי חולם עליה, על ‘הדודה גולדה’,” מהרהרת ביילה ונאנחת.

גדול חשקה להטיל עצמה לתוך המיטה, לחבק את שמשון, לנשקו בחוזקה.

התינוק בעריבה מקיץ ומתיבב.

ביילה פותחת את הדלת, קוראת לו לוולוויל, המשחק עם חבריו בכפתורים, וולוויל נכנס מלוהט, רוקע מכעס בעקבים היחפים, חורק שיניו, ניגש במרוצה לתינוק ומנדנד בחימה את העריבה. התינוק נופל מתוכה ומתלעלע.

ביילה חוטפת כלוֹנסית ומתחילה חובלת בוולוויל.

כנכווה קופץ שמשון ממיטתו, אוחז בה בביילה בשערותיה ומתחיל חוֹנקה.

וולוויל מתחבא בינתיים בפינה. רואה את אמו מוטלת לרגלי אביו, כתרנגולת שחוטה, והיא מתכתשת.

“נא, נא! – מהרהר וולוויל – חושי טעם של מכות! דעי, כי גם אני כואב!”

שמשון חורק שיניו וצועק:

“נבילה!… אשבור עצמותיך, אם תגעי בו עוד פעם אחת… זכרי, מכשפה זקנה!… זכרי!…”

“הַכֵּה! – מנשמת ביילה, פוערת זוג־עיניים – ידעתי, כי רצונך להפטר ממני! לא תזכה לכך! חולי־רע שכמותך! אתה חושק בבתולה!… היום אקצר את “הדודה גולדה” כדי גולגולת!”

שמשון אינו משיב, בועט בה ויוצא מן החדר.

וולוויל סובר, כי עתה תבוא מיתתו. את עיניו הוא עוצם ומחכה, כי האֵם תשתער עליו ותשמוט באצבעותיה הארוכות, הרזות, נתחי־בשרו.

ביילה מתרוממת, מוחה את הדמעות, פושטת את וולוויל עד כותנתו וסוגרת את הבגדים בשידה. היא מכבדתו בקצת מהלומות, מצוה עליו, שינענע את התינוק ויוצאת.

וולוויל מתהלך בחדר, גונח וניצב ליד החלון.

מעם הָאֲפָר נשמעים צלילים מתונים של חליל. וולוויל נזכר, איך הוא נודד עם אביו בשדות. הוא חש בצלילים כיסופים, מחביק את ידיו הקטנות על החזה ובקוֹלקוֹלו הדק הוא פותח ומזמר:

“פוֹצ’אֶמוּ־ו מאֶני מא־אט רוֹדִי־לאַ – – – –”

ביילה יצאה בכויה מביתה. אגרופיה קמוצים, היא רצה ובמוחה מתערבלת “הדודה גולדה”.

“הכל היא, החזירה העבה, הכל היא! – מהרהרת ביילה – היא המביאה עלי מזל כהוי כזה אצל שמשון! אנקר את עיניה! אראה לה כיצד מנַכְּרים בעל!”

מעבר לנהר, שמימיו שם רדודים, עומדות שִקְצות צעירות, עד מעל ברכיהן במים, וחובטות במזוּרים את הכבסים. הן חובטות וצוחקות ברמה לפארובקים (נערי־אכרים), הרועים סוסים באפר.

הנה מתגנב פּאַרוֹבֶּק צעיר במכנסי־בד ארוכים ומקטורן אדום, ואוחז רגלה של שיקצה.

הנערות מתחילות לשכשך, לצוֹוח, מכבדות את הבחור בכלי־לבן רטובים.

הפארובקים פקֵעים מצחוק.

ביילה נעצרת.

היא מתבוננת בנערות האדומות ורגליהן היחפות ועבות, במחלפותיהן־פשתן, בחולצות־לבד המנומרות אדום, והיא נזכרת:

היא נערה. בחולצת־סאמיט שחורה, שכליבותיה לבנות, שרוך־סאמיט לצווארה, שערותיה סרוקות נוסח סֶצֶצְיָה, – היא יושבת ומחזיקה את ראשו של שמשון בחיקה. אצבעותיה הארכרכות, שקצותיהן מכופפים קצת, טובלות בתלתלי־שמשון והיא מספרת – – – היא מספרת חרש־חרש על “האברך השחור”, שקראה זה עתה…

שמשון אינו גורע ממנה עין, וביילה מספרת במתיקות כל־כך, בחִיות כל־כך. – – –

פתאום חשה ביילה דמעה חמה על ידה. היא נרטטת, מעמיקה אצבעותיה בתוך שערותיו, ודומה עליה, כי הנה היא יושבת, נערה קטנה, על שרפרף בבית־אמה – – –

– – – היא כובשת את ראשה הקטן בחיק אמא… ואמא מספרת על צוענית השוכנת בדד בביקתה, על סלעים גבוהים, בין אָרנים עבותים־מגודלים… והצוענית מכשפת את כל הסביבה… והצוענית מפתה אל בין הסלעים העצומים את כל הנערות, הממרות פי אמותָן. – – שמשון מתרפק על שדי ביילה, מחבקה בעוז ומלחש:

“ביילקה עטרת, הגידי לי, אבקשך, האם אני אחד ויחיד לך? את נאמנה לי? הגידי!”

והוא נאחז בה ביתר־שאת.

“ביילשי! – חוזר שמשון ואומר – את לא תשארי מנחשת־קלפים. לא; סמוך לאחר החתונה נפליג לורשא. איסָפח לקרקס ותהיי מאדאם!… מאדאם שלי”! – – – –

הנה מתמתח שמשון על ספסל־השינה. ביילה זוחלת ועולה עליו, משחקת כילד המשחק, כעלות־השחר, עם אביו. והנה היא רוכבת עליו, והנה היא נושכת בתאוה את שפתו התחתונה; הנה היא משרבבת את אגרופוניה לתוך דבלוליו, מחככת את לחייה הפלוּמיות בלחייו המגודלות, עוקצות משהו… ומה אין היא עושה?

“טראַ־טראַ־טראַ־טראַאַאַאַאַ” – מתחצצר הדוור, בכניסתו לעיר, והוא מעורר את ביילה משנתה.

בתהייה היא מבטת סביבה, אינה רואה איש, יושבת ליד שפת הנהר ומתהרהרת.

“כבר ששה חודשים – נאנחת ביילה – ששמשון משתמט ממני. זה מקרוב אף התחיל להכותני… הכל אותה “דודה גולדה”, הכל היא!…”

“ואולי רוּז’קה” – היא נעצרת כדי־רגע ומשוטטת בבכי.

בת רוח מתנועעת. גלים קלים משכשכים, שוטפים את החוף. הנהר מזמזם. דמעות כשיעור אפונים מתגלגלות מלחיי ביילה, מתגלגלות המימה. – –

כעוס יוצא שמשון מן המסבאה.

הוא מרחיב רגליו, תוקע ידיו לכיסי־המכנסיים, מביט מסביב, משל מחַשב להיכן יילך. המסבאה לרבות חבריו מאוסים עתה עליו, הוא מתאווה להיות בדד־בדד אי־שם הרחק ולהרהר בנחת. בפסיעות אמיצות פוסע שמשון בבז’ז’ינקה (חורשת־ליבנים) שמאחורי־העיר.

החורשה מריחה בביצות, בשחת, קצורה־אך־עתה. אילני החורשה הם כמצומדים בקרקעם, כאילן גדול, אינסופי, רחב־גרם. הלילה משתרבב לאטו, כבעל כשפים, על היער, משנה סדרי־אילנות, שיחים, קולע מחלפות ארוכות לעצי־ליבנה צעירים עד כדי אימה מוזרת.

מעבר לחורשה נשמעים צלילי־יגון של פעמון־בית־היראה.

שמשון יושב מתחת לאילן, רוקק וקולט עשן סיגרה. הוא יושב ומחשב, כיצד ייפטר מביילה, כבר היא לו לזרא.

לא מה שהיתה לפנים! – גונח שמשון ופולט נחששי־עשן דקים.

“אפילו “הדודה גולדה”, דומה אשת־ערמומיות, האַ? אבל עדיין לא רוּז’קה! לא זאת!”

לבו נמשך לרוז’קה.

הנה הוא רואה אותה בגאַברֵלה הארוכה התורכית שלה, שחצאי שרווליה רחבים. השערות פזורות. עגילי־הגלגל הארוכים מתנודדים באזנים. רוז’קה יושבת, מקפלת את הגאברלה אל בין רגליה ועיניה השחורות, הערמומיות אינן נותנות מנוח, יוקדות…

שמשון מחייך:

כוח משכּר מתחיל גדל בקרבו, משתפך בחפזה במלוא־גופו, ממלא כל קמט, כל עורק… הוא מתעוות מתחת לאילן כברדלס ומנהם:

“ריבה להיבה!”

שמשון נזכר:

הוא הולך עם רוּז’קה לצוד דגים. הם יושבים עד עומקו־של־לילה, מרעיבים עצמם כהוגן, ויותר מקצת דגיגים אינם שולים. עייפים הם שבים הביתה. בדרך מתאוה רוז’קה לבולבוסים צלויים, שמשון חופר ומעלה בולבוסים צעירים, רכים, נוטל קצת שחת מעל הערימה, שומט קליפת־עצים, ומדורה משתלהבת בלב האפָר.

הם בולעים בבולמוס את הבולבוסים התחוחים.

שמשון משתטח על גחונו ליד האש, משעין את ראשו על שתי ידיו ומתהרהר. דממה. אי־שם הרחק־הרחק מכרכרות צפרדעים.

בהנאה פרועה הוא מתבונן בשוּניות־הלהבות המיתמרות מן המדורה. דומה, כי שוניות־הלהבות מתכופפות וקרבות לשמשון, משעשעות בו: מתכופפות וניסוטות.

דממה. כל רגע חותך כזיגזג ברק.

רוּז’קה יושבת ליד שמשון על הברכיים, מפזרת את מקלעותיה השחורות, פורשת את שמלתה, כדוגרת את כנפיה, מוציאה מבית־שחיה מסכת־קלפים, טורפתה ומניחתם על גבו של שמשון.

היא מוציאה קלף:

מלכה־אצטרובל.

“שחמומית עיניה כלילה, מצפה לך אי־שם, הרחק־הרחק מאד… היא מתגעגעת. אנשים רעים אינם מניחים אותם לבוא אצלך!… היא תעמוד ברוב פורעניות, אבל סופה תשיגך, שמשון שמשון!” – – – – –

“ביילקה כדיוקה, כך היתה לפעמים מדַברת, מנחשת… עיניה שלה! אֵש תופת!” מהרהר שמשון ומרגיש, כי משהו מתערבל במוחו ומקפץ ללא־סדרים.

רוז’קה מניפה קלף:

“עילי־ענבל.”

– – – נסיך, שתלתליו צהבהבים, מאוהב עד־מות בשחמומית. הוא כובשה, כולאה בטירת־הכשפים שלו. השחמומית נמלטת מטירתו ובאה אליך, שמשון!

רוז’קה משתתקת. הלחיים מאדימות. רוח שַיֶיפֵת נישאת קלות על פני האפר. המדורה דועכת. הנה רואה שמשון, כיצד זוג־ידים ארוכות בלא־דמות נִמתחות והולכות… הידים מושכות, קוראות אל הטירה, שבה מוטלת השחמומית השבויה.

שמשון מגפף את רוז’קה, מנשקה, דוחק ראשו בחיקה.

רוז’קה מחבקתו ולוחשת:

“שמשון, הנה, לכאן נשיקה!” ומראה צוואר־הברונזה שלה.

שמשון משַקע ראשו בצווארה, מתיר בשעת־מעשה חולצתה, מרפה לולאות־שמלתה.

“מה אתה עושה?” לוחשת רוז’קה ונדחקת ביתר־שאת לשמשון.

שמשון איננו משיב, נוטלה על זרועו ומתקלע עמה על יד המדורה. – – –

מאָז געגועיו על רוז’קה גוברים והולכים.

שמשון מתהפך אל צדו אחר, פולט כמה פקעות־של־עשן ומתהרהר:

חברו, שלמה קראדניק (גנבן), שבא מורשא, סיפר לו, כי בנערה כרוז’קה ניתן בוארשה לעשות חיים מכובדים. לא חסר היה הרבה, שמשון יתקע, בשל עצה כזאת, בחרטומו של קראדניק.

“מה אתה חושב לך, כּרכּשתן? – אמר שמשון בחימה – רוּז’קה היא מן הללו? לא, רוּז’קה היא שלי!”

בבת אחת שוכח שמשון את עצמו ודומה עליו, כי הוא אלפונס (סרסור לדבר עבירה). הוא מטייל לו ברחוב טוברוֹבה, במכנסיים בהירים־רחבים עם משבצות, בחזיית־פּיקֶה לבנה, בשעון־זהב ושרשרת־זהב. על אצבעותיו אבני־ברקת. הוא מטייל ורואה, כיצד היוֹלדים (המופקרים) נטפלים אליו. “הדודה גולדה” יושבת בפתח ומקבלת את קצת הגרוּשים.

ליום טוב בא שמשון הביתה לעיירתו. מצוחצח, הוא הולך לתפילת־השכמה, קונה מפטיר, מנדר נדבה נאה. אחרי התפילה הוא מזמן את חבריו למסבאה. אוכלים, שותים ושמשון מספר, כיצד חיים בורשא, זריזותם של גנבי ורשא. חברה יושבים בדרך־ארץ ובולעים את דבריו – – – – – – – – – –

פּסיעות. בחור גבוה במגפי־לַכָּה ומכנסיים הדוקים עובר על ידו. הוא שומט את כובעו הקטוֹן לצדעו, להבליט יותר את פאתו הקוזאקית.

זה הוא יאן, שֶקֶץ המדבר אידיש למחצה. הוא תמיד בבז’ז’ינקה, צד צפרי־כנרי ומאלפם להוציא פתקים. פאתו המפורעת בגבבי־קש מוכיחה, כי זה עתה קם משנתו.

“היי, גוי שכמותך, להיכן אתה נגרר?” צועק שמשון. יאַן מביט סביבו, מבחין בשמשון, צועק:

“יֶא־זוּס־מאַריאַ – ומצטלב – אני נגרר אליך, שמשון. משהו עגום היום, אחא. מתאווה להרטיב את הגרון, והריני רעב כזאב!”

שמשון קם על רגליו, מתמתח, פותח את פיו. אַ־אַ־אַ פרוע חותך את דממת־החורשה.

“שמשון, שמא יש לך פּאַפּירוֹסה?” שואל יאַן.

שמשון תוקע אצבעיים לכיס־החזייה, שולף סיגריה, מכבד את יאַן.

הם נעלמים בחורשה.

באמצע־החדר, אל שולחן עגול, יושבות רוז’קה וביילה ומשחקות אוֹקוֹ. על השולחן, בתוך מכתש, דולקת עששית וזגוגיתה מטולאת. לאחר כל מסכת־קלפים מרימות המשחקות את העששית וזורקות דמי־משחק – בשביל נפט.

רוז’קה מרכיבה רגל על רגל, טורפת את הקלפים ובעוויה עליזה היא פוזמת פזמונות שונים. ביילה מתלווית לה – ועל השולחן מקשקשים מטבעות.

על מעלה־התנור מפייח פתיל בבקבוק־נפט – שם יושב וולוויל ויגע בעפיפון.

הדלת נפתחת. שמשון ויאַן נכנסים. שמשון עליז, מדבר עם ביילה, משל לא התרחש ביניהם כלום. הוא מעמיד כמה בקבוקי יין שרוף ואומר לה לביילה, שתעשה מה לטעימה.

רוז’קה במגפונים משורכים שעקביהם גבוהים, בתחתונית קצרה מפוספסת, שמתחתיה מציצים גרביים צבעוניים, ניגשת ברקידה למראָה.

היא קולעת בידיה הגמישות את מחלפותיה המסוכסכות, הארוכות. חולצת־בוֹרדוֹ מתכווצת וכל כפיפה של גופה מתבלטת, מגרה.

שמשון דוחק בו ביאן והוא רוה נחת. הוא מתגנב, תופס לה לרוז’קה ומחפה על עינה. רוז’קה מעמידה פני־פחדים, מתרטטת ונשמטת:

“איך אפשר להפחיד כל־כך בן־אדם? הרי כל לבי הולם!” – מתכעסת רוז’קה ותוקעת את ידו של שמשון אל חזה. – “נא, ראֵה!”

שמשון תוקע את ידו אל מתחת לחולצה. רוז’קה מכה מכה קטנה. הכל צוחקים. רוז’קה בושה, רצה אל שמשון, מתחילה מושכת את אזנו:

“חזיר שכמותך!”

שמשון מרכין ראשו, מחייך ומניח לה שתמשוך.

יאַן גורר בינתים את וולוויל ממעלה־התנור, מושיבו על ברכיו ומחקה כל העופות והחיות. הוא זוקף את צוארו הארוך – וצפור כנרי מזמרת; הוא מתכווץ – תרנגול קורא; משרבב ראשו – כלב נובח. מוציא מבית־מגפו חליל ומחלל מאַזוּרקה.

הקהל מעליזים והולכים ומסיבים לשולחן. רוּז’קה מסבבת את האורחים בבקבוק. הכוסיות מתרוקנות עד מהרה וחוזרות ונמזגות. הפנים מתגוונים, איש מאַמֵץ את חברו, מתבדחים ומספרים מעשיות… רוּז’קה גומעת כמה כוסות, מעליזה יותר, מַשְבִּיבָה יותר… היא יושבת על ברכי שמשון.

שמשון חובקה ומתחיל מנשקה.

ביילה מחוירה ביותר, ועד מהרה היא חשה גל דמה חובט פניה. היא מקמצת אגרופיה, מבקשת לחטוף בקבוק, לחבוט בגולגולת.

בזוועה היא רואה את שמשון השיכור־למחצה מגפף את רוז’קה ומדבר מלים קטועות. היא רועדת מכעס, ודומה היא מבקשת לאכול את שמשון בעיניה.

היא קופצת ממושבה. בפסיעות כושלות ניגשת ביילה לתינוק ונוטלת לה לעריבה וזורקתה. התינוק נופל מתוכה ומצטווח. דמעות נראות בעיני ביילה. נעורים בה רחמים על התינוק, היא מרימתו, מאמצתו לחזה ומנשקתו. היא חשה עצמה חלושה כל־כך, חדלת־ישע כל כך…

יאַן נותן לו לוולוויל יין שרוף ופאַפירוסות שיעשן. וולוויל נהנה הנאה עזה – הוא חש עצמו בגור יותר, גדול יותר… אולם עד מהרה הוא חש בראשו, והכל בחדר סובב הולך הולך. – – – –

לילה. וולוויל מקיץ. המנורה במעלה־התנור מעמעמת ומאירה בדוחק את פני הישנים.

הוא מתחלחל – האֵם על הקרקע, שערותיה פרועות. היא נוחרת. על ידה מוטל יאן מתוח כאילתית על כבסים סאובים פשוּטי־צפיות. אבא מוטל בבגדיו עם רוז’קה על ספסל־השינה.

המנורה המפוייחת מנשאת מעל החדר ריח כבד, חונק. על הרצפה המזוהמת מתגוללים: פיסות נייר, בדלי־פאפירוסות, גפרורים. בפינה מוטלים שני כסאות במהופך ועל ידם שני בקבוקים שנשתו זה עתה. סמוך לדלת, ליד ספסל, מוטלת אשפה, כוס שבורה וחתיכות־סוכר. וולוויל רואה כל אלה בהצצה ראשונה ויָרא הרבה. אולם בעיקר הוא ירא להביט לצד אמו. דומה עליו, כי זוג עינים ירקרקות מציץ בו מתחת לשערות המפורעות.

מעל מעלה־התנור נשמע צרצור הצרצר. חזרזירי־הים מרטננים. צללים משונים מקפצים ומרקדים על הכתלים.

וולוויל ירא, עוצם עיניו – גלגלים כחולים וארמונות שלמים הוא רואה לפניו… שם בפינה עומד מישהו ומאריך כנגדו לשון… וולוויל כובש את ראשו העמק־העמק בכר ורועד מאימה.

[ניו־יורק, 1910]

בקצה היער הליפובְצאי, על תלולית, שבה נעוצה ראשית כפר זאוואד, עמד בנין שחור עקמני, העשוי כלונסאות מרובעים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן ומלוכלכים בחמר וזבל־בהמות. חיים הנפח, יהודי כבד, מעומָל ובעל גרמים גדולים, עינים אדומות מאש, פנים חרושות, מכוסות פיח, עמד בתוך המפחה בכומתה עבֵשה ובסינר־עור. במלקחיים ארוכים החזיק מוט מלובן והביט בהנאה, כיצד בנו שלמה, בחור נמוך, רחב־גרם בכותונת שחורה חדלת־שרוולים, נקב נקבים בברזל.

בחוץ עמד בנו בכורו של חיים, לייזר, אברך נשוי, מעט שערות פזורות על סנטרו, ופירזל פרסות סייח אמוץ. לייזר החזיק את רגלי הסייח בין רגליו וקלף את הפרסה במפסלת. האכר אחז חרטומו של הסייח, גיפפו, נתן לו גזָרים לבנים והסייח פרכס כבקדחת. כל רגע הזקיף אזניו, עקר רגלו אחורית והצטהל, בפערו לרווחה שני נחיריו האדומים.

בן זקוניו של חיים, לייבקה, נער שחור וקרוע־בלוי, כבן שלוש עשרה, אפו פולני זקור, ניצב בחברת כמה שקצים והראם “יורה”. אותו יורה משמעו מפתח גדול. המפתח כרוכה לו משיחה ארוכה ובקצה־המשיחה – מסמר גדול וראשו רדוד.

“היי, חברה!” – פנה לייבל לשקצים, וגרד אגב־כך ברגלו היחפה שמאל את רגלו ימין – “מי רוצה לקנות את היורה הזה? לא למעלה מחמש קוֹפּיקוֹת, הביטו וראו, כלי יקר! יריה וזרזיר הרוג!”

השקצים התבוננו ב“יורה”, מיששו בו, אך לא היה בהם בהול לקנותו.

“נוּ, אתה ולאַדק,” – פנה לייבל לבנו של הגורגנאי – “הרי אָב עשיר לך, על שום מה אינך קונה?”

“באַ!” – השיב ולאַדק והתחיל לדבלל ראשו־פשתן – “שמא אינו יורה כלל. נראה תחילה כיצד הוא יורה!”

“אינך מאמין – השיב לייבל – הנה אירה מיד. ואם אין בידך כל המעות – הוסיף לייבל לדבר – אין דבר, אאמינך. תן כבר קופיקה והשאר תפרע מעה־מעה. טוב?”

לייבל הוציא מכיסו צרור גפרורים, הניצתים מאליהם, התחיל שובר ראשיהם, דחסם בנקב המפתח, גדשם יפה־יפה, ותקע את המסמר בנקב. ציווה שהכל יפרשו הצידה, נטל את המשיחה בידו־ימין ובמלוא־כוח הטיח את ה“יורה”, בזריזות כל־כך, כנגד אבן, שהמסמר ניקב את הגפרית. נפץ כשל פיסטולט נשמע ועננת־עשן עמדה בחלל־האויר.

הסייח ניתק ממעמדו והפיל את הנפח והאכר ועקר, בקפצו מעל הגדרות.

חיים הזקן יצא עם שלמה. אכרים התכנפו מכל העברים. רדפו אחרי הסייח.

לייבקה בינתיים נעלם והתחבא מאחורי ממגורה. חיים הזקן התרוצץ על פני החצר, חיפש את לייבל ודיבר אל נפשו:

“הדא – ממזר! אני היום אפשוט עורו. כשאין עליו עול, גדל עם השקצים בכפר. וסופו שמד. בלי נדר, למחרת השבת, אני מוליכו העירה, מוסרו למשה הסנדלר, ושם יטעם שבעה טעמים!”

הוא צעק, קרא:

“לייבל, לייבקה, גש נא הנה!”

לייבל הזקיר את עצמו מאחורי הממגורה, התגרד בקיר כחזירון שמן ואמר בברוגז:

“לא אלך!… תכה אותי – – כשאיני אשם…”

“מי יכה אותך, מי, כָבד־של־כלב! – חרק חיים שיניו והניף את מכנסיו הרחבים – בוא כבר הנה, אתה שומע?!”

בינתיים התגנב שלמה’קה והגיש את לייבקה לאביו.

חיים תפס בשערות הנער, חבט בו בידיו הגרמיות, רמס ברגליו וגעה.

“בריון, אהרגך אחת ולעולמים, אחנקך, גנב שכמותך! שלא תלך לי בדרכיו של וולף, אתה שומע?! שלא תשחיר את פני לעת זקנתי!” וחזר ורמס את הנער ברגליו.

לייבקה לא הזיל דמעה, היה מוטל על הקרקע, מכווץ כבעל חי קטן ומת וצימת את עיניו. אגב־כך הרהר באחיו וולף. ידע, כי וולף צלעותיו מסתיימות בחישוק גרמי, שהעבה שבמקלות מתפצל בו לשניים. לא אחת ראה לייבקה את וולף משתטח במסבאה של מֶכיל. הוא היה מציב ברזל על לבו החשוף והעזים שבאכרי־הכפר היו מפטשים בפטישים גדולים מטילי־ברזל. חישוק כזה, ידע, בא מרוב־מהלומות, והיה ודאי לו, כי לכשיגדל, יצמח גם לו חישוק כזה או אָז לא ישוב עוד “הזקן” להכותו.

חיה, אשת הנפח, יהודיה גבוהה צמוקה כבת־חמישים וכמה, בעלת שפם שחור, באה כרגע מן הכפר.

“רוצח, סופך תהרוג את הנער, דייך, אתה שומע, קורח זקן.”

“יללה עליך ועל בנך כאחת! – פנה חיים לאשתו, בהחזיקו יד הנער – כשאין את טובה ממנו! עומדת לימינו, הרגו לה את בן־זקוניה – – – שתֵהרגי, חסידה שכמותך! אילו הייתי מכה בך כפרות מייד למחרת־החתונה, הייתי נושע! לא, – רקק חיים באנחה – – נפלתי בפח! לא היה זה שידוך בשבילי!”

מן היער בא וולף, בנו אחר של חיים, בחור שחור כצועני, כבן עשרים ושמונה. היה לבוש כובע־אריג קטון, שמצחייתו עור, זוג מגפי־לכּה, שבתיו מקופללים. בידו זלזל ארוך והוא סובבו, מעשה־משובה, בין אצבעותיו.

בראותו את האב מחזיק את לייבקה ומידיין עם האֵם, שיסע וולף בזעימה:

“נו, אבא, כבר פתחת בדרשנות, טול וסיים אותה, כל הכפר כולו מתכנסים על פלאכם השחור! לך, מוטב שתלך, למפחה!”

הזקן, משראה את וולף, נבוך מעט, הרפה מלייבקה, רקק, הניף מכנסיו וקילל סתם־בעולם:

“שתיפול בכם דלקה! חיים נפח ישאל מפי ר' וולף גנב, אם הוא רשאי להכות את לייבקה. שלא יזכה לכך! כולם סוף־מזמורם לבוא.”

לייבקה עמד עמידה חפוזה, ניער מעליו את המהלומות, משל כלבלב הקופץ מתוך המים, מישמש בעכוזו המחובל וביקש לקיים ויברח.

“היי, לייבקה, בוא־נא! – קרא לו וולף – מה, האחור צורב? הא, הא, – נצטחק – חושבני, שלא יארע לך כלום! נא, הא לך ששיה ובוא עמי ליער. הסכת ושמע, אם יעקב “לבלר” יהיה ביער, תשוב מיד, ואם לא, תיגש ללאה, ותאמר לה, כי אהיה הערב אצלה. נו, בלא שהיות, בחפזה של פולקה!”

במעמקי היער, ליד הצריף, נעצר וולף.

“שמע, לייבקה, הריני ניגש למקום שכורתים את האלון.”

“ואני?”

“אתה תחכה פה, שמעת? אציץ אם יעקב איננו שם. מה ביקשתי לומר? כן! אם לא אחזור בעשר, חמש־עשרה דקות, אתה רשאי לילך הביתה. אך שמע־נא – וכאן הטיל וולף את אצבעו על אפו – חסום פיך!”

למען וולף היה לייבקה בא באש. היה תמיד משַנן דברי וולף: רצונך להיות אדם, למד את עצמך שתיקה! אפילו יחתכו בשרך רצועות רצועות – תשתוק! אל תזיל דמעה!

מוחו, מוח־ילד, הבין מה מתרחש בין וולף ולאה, אף כי לא ידע לכנותו. לפי שאהב לחקות בכל את וולף – הרהר, כי לכשיגדל, יזדמן כך עם פייגלה – בתו של יעקב. לייבל הוציא את הששיה מפיו, ניגבה במכנסיו והתחיל משחק עם עצמו שחוק־פנים־או־אחור. בבת אחת השתרע על האזוב, מיצמץ בעיניו והביט בשמש הבוערת. קשת־חלב אפפתוּ כולו, חיממה פניו. פתאום נשמעה נקישה. לייבקה ננער. לא הרחק ממנו הגיח מן העשב עפרוני ועג עוגות עוגות נמהרות מעלה־מעלה. הנה כבר הוא במרומי־מרומים, בלב־השמש, והציפור מתפזמת ומצטפצפת בקול גבוה והולך, ובבת־ראש הוא מתפוצץ, מתנפץ, משתסע ומתפזר אילך ואילך כרעם רחוק. לייבקה צימת יותר את עיניו וחש צמד כנפיים נצמחות מתחת זרועותיו, מניפות אותו ומנַשאות לעומקו־של־רקיע. כל הכפר עומדים ותמהים – לייבקה מעופף. ובבוא אביו להכותו, הרי הוא מניף זרועותיו, מטפח בכנפיו – ותפוש אותי! ואם פייגלה תרצה בכך, יקחנה על כנפיו ויראנה, כיצד בארמונו של פריווס מרקדים אשכנזים והוא מכּרם ומיודעם.

הרי הוא עצמו ראה, עם בארטק הרועה הזקן, כיצד ישראל פריווס הזקן יושב מת בארמון, מחזיק קיסם דולק, פותח ארגזים ומונה דינרי־זהב. האשכנזונים חטפו את אחיו הקטון ואמא בוכה בלא־הפוגות, כי פישלה מת. הוא רואה אותו לילה־לילה. האשכנזונים מוליכים אותו לארמון ושם, מתחת מערת־זהב, קופצת שפעת־ילדים, ופישְלֶה בכללם. הוא הכירו מיד, שאל לשלום־אמא. אך הוא שותק – ממאן לגלות דבר. על כסא גדול ראה שם את אמה של פייגלה, את גיטל היפה, איך ישבה ושרשרת־זהב גדולה לצווארה. הוא יספר לפייגלה. מה פירוש? ברצותו הוא מנפנף כנפיו וכבר הוא בראש האילן הזה. ומיד – נפנוף אחד – וכבר הוא בראש האילן האחר, והוא מותח גופו – והוא טס ישר למרדכי לבלר…

ממלאַוואַ בא שוטר־הכפר, קאַצאַפ כבן חמישים, עיניו קאלמיקיות זעירות. הוא הלך קרוש, בצלצלו בחרבו החלודה.

“היי, לייבא, מה אתה מפרכס כל כך? אתה שרוי בקדחת?”

לייבקה קפץ בחָפזה, ראה את השוטר, חייך, התיצב מלוא־ארכו, קירב אצבעיים למצחייתו הקרועה, וכחייל חלק לו כבוד.

“א זדראַווי ז’אֵלאַיאֶם, גוספודין באבורין!”

“ומה אתה עושה פה, ביער? – חייך באבורין, הסיר את כובעו, כובע־האריג הכבד, ומחה את מצחו האדום, המיוזע – אתה שומר את הקונטראבאנדה (ההברחה) של וולף?”

“טאַק טוֹצ’נוֹ!” (אָכן) – השיב לייבקה, הוציא אגב כך את הששיה – “נא, ראֵה, זה נתן לי וולף, כי אשמור לו שם בבור אילו צרצורים יין שרוף – –”

“כן, כן, כן! גדל והולך מוֹשאֶניק (רמאי)!” – התגלגל צחוקו של הקאַצאַפּ – “היי, הראה נא את הששיה!”

“היא מזוייפת” – צחק לייבקה ונתן לו את המטבע.

הקאַצאַפ סובב אותו, התבונן בו, הקיש בו בחרבו, ובאחזו צווארונו של לייבקה אמר בחומרה:

“היכן נטלת את הששיה, אתה ז’ידוֹבסקאַיאַ מוֹרדאַ (חרטום יהודי), אמור? דין לשחוט את כולכם היהודים! כולכם! הששיה היא מזוייפת!”

“וולף הוא ש…” – פתח לייבקה ומיד התחרט.

“כך, וולף נתן לך, אמור, אמן־הכיסים? בוא כבר עמדי! אקח אותך מיד לרבות אביך, אחיך־הגנב, וכולכם הולכים לי לסיביר! בכבלים! לסיביר!”

לייבקה התחיל מפרכס להחלץ ממנו. הקאַצאַפ מרט יפה־יפה אזניו, כיבדו כמה כיבודים באחוֹרו ופנה ללכת.

לייבקה נתרתח ורתת כולו. ידע, כי אם הקאַצאַפ נטל את הששיה, אין היא מזויפת, התחיל רודף אחרי בּאַבּורין ואבן בידו, צעק כי ישיבנה. הקאַצאַפ לא ענה. לייבקה הטיל מיד את האבן בראשו ונעלם בין העצים.

אכרים בכתנותיהם־בלבד עמדו, קרדומות חדים בידם, וחצבו עיגולים מסביב לאלונים הנפוּלים, שִקצות וגויות קשישות תקעו טריזים למתחת הקליפה, שמטוה וגיבבוה תלוליות־תלוליות. קצתן מחו פניהן הרטובות, המשולהבות בידיהן המלוכלכות ורבבים כתמתמים נשתיירו פה ושם.

“יעזור האל!” – קרא יעקב, יהודי בשנות־הששים, משקרב ובא.

“לעולם ועד!” – –

האכרים, משראו את פּאַן פּיסאַז' (אדון לבלר), התחילו לעבוד ביתר חריצות.

“נו, מה תאמרו, אבא – פנה יעקב לאכר ישיש – כמה ערימות אלון יהיו לנו השנה?”

“באַ, הידעתי – נתהרהר האכר, ומשך אגב־כך מכנסיו־בד – יהיו כאלף, אם לא למעלה מזה!”

יעקב ישב על עץ כרות. תמה, כיצד קאַצפֵר הישיש, גוי כבן־שמונים, עודו עומד יום תמים, קרדום בידו ואינו מפגר אחרי שאֵרי־האכרים.

קאַצפֵר היה עוד יערן אצל אביו של יעקב. בימים ההם היער היה צפוף יותר, והמעבר בו מן הנמנעות – כך היו העצים קרובים וסמוכים. אַלוֹנים ישישים נפלו מאליהם מרוב זוֹקן, היו מוטלים עשרות שנים, מתפוררים, ואלונים רכים עלו וצמחו מתוך העצים הרקובים.

לא אחת, בעתות־חורף, היה קאַצפֵר מתחבא בפינה ומילל כזאב. מיד נענו זאבים רעבים מכל העברים ועינים נוצצות, זאֵביות דלקו מתוך היער.

יעקב מביט בפני־קאַצפר הקמוטות כתפוח־חורף אפוי, בעיניו העצומות־כמעט מזיקנה, ואילולא הידים, שהתנועעו קמעה קמעה, דומה היה, כי קאַצפֵר נרדם במעומד.

“עם דומה לחמור” – אמר יעקב לנפשו.

הביט על פּיאַסאצקאַ הזקנה ובתה קאַשאַ – העניות שבכפר, אין להן אלא מוֹרְג (צמד) קרקע וביקתת־חמר.

קאַשאַ עמדה, רגליה היחפות פסוקוֹת קצת, שמטה במהירות את הקליפה והגישה לאמא. קאַשאַ בידיה הקטנות נראתה כתינוקת. יעקב הבחין, כי שמלתה קצרה יותר מפנים מאשר מאחור:

“שוב נתעברה” – הרהר.

אשתקד הרתה קאַשא לגוֹרגנאי. התקין עצמו לשאתה לאשה, בינתיים נעלם והיא שוב מעוברת.

אכר הבחין בו ביעקב, שהוא מביט בקאשא ומחייך, נתרווחה רוחו מעט ואמר:

“קאַשאַ, אלהים עמדך, כנראה נתפטמת יתר־על־המידה, ראי מה כרס נצמחה לך?”

קאַשאַ האדימה ולא השיבה כלום.

“היית רוצה, כי אשתך תתפטם יתר על המידה – אמרה אמה של קאשא ברוגזה – התבוננו נא בו, לכאורה כוואַט גבר כאלון ואין בכוחו לכרוך זנב לחתולה, ממוזמז כל כך! לא בכדי נגררת אשתך עם אחרים!”

“כך, כך, תני לו! – נענו קצת שקצות – אל תבליגי, פיאַסאֶצקאַ!”

“אַת, כלבתה זקנה, עודך גרועה מבתך – אמר האכר מתרתח – ומי לא יזכור, שהיית נגררת עם הפאן (אדוני־האחוזה) הצעיר, ושנה שנה היית ממליטה בממגורה ממזר!”

“אתה, אוזן־חזיר, אתה! – פראַנקא שלך לא ילדה ממזר לסולטיס (ממונה הכפר), ואתה עצמך גם בן־זנונים. לא בחינם היתה אמך סוכנת אצל הכומר שתים עשרה שנה! ואותי עצמי חיבק הוויקאר (הכומר) הזקן, כשהתוודיתי לפניו! אולם אני לא הייתי פותה! במחיר הנשיקה קיבלתי חמישה רובל ומחילת־חינם על כל עוונותי!”

“אמת היא אמת” – צחקו הכל.

“שלשלת־יוחסין” – חייך יעקב לנפשו, ושוב לא הקשיב לדברי האכרים.

חיפושית גדולה עמדה על שיח־אוכמניות, קודרת, מושפלת־חרטום. אחרת עגה בזמזום. חתכה כמה וכמה עוגות, כל רגע קרבה לחיפושית שעל השיח, גיפפתה בגפיה, ליקקתה בחרטומה, ועד מהרה שבה ונעלמה בזמזום מעלה־מעלה. פתאום ניצבה החיפושית על השיח, ארגה משהו ברגליה האחוריות, הניפה גפיה. החיפושיות קרבו קמעה־קמעה זוֹ לזוֹ, התקלעו ברגליהן, הקישו בגפיהן ופרחו יחדיו.

יעקב נתהרהר והתחיל משוטט ביער.

מאז גילו לו, כי וולף דר' חיים הוא אצלו בן־בית מצוי, היה יעקב הזקן מהלך כמי שניטל ראשו. להפטר מוולף, כדרך שסבר תחילה, לא היה מכלל הדברים הקלים כל־כך. כי השם ישמור ויציל – ברנש כזה יכול בנקל להבעיר, לדקור, ומה אינו יכול?

באמת, לא נטה הזקן להאמין, כי בין וולף ולאה מתרחש דבר של ממש. נו, באמת? מי בת ישראל עסקים לה עם גנב? על אחת כמה וכמה אשת איש! אלא מאי? ואמנם, לא מצא יעקב הזקן תירוץ, וחש כי נפל, נפילה מגונה, בפח, וממשמשת ובאה זיקנה חשכה – – ומי יודע? אפשר והוא עונש מן השמים. הוא הבטיח לה לגיטלה, זכרונה לברכה, אשתו הראשונה, כי לא ישא בתולה – – נו לך והיֵה ברייה! ודאי שלא היה זה שידוך בשבילו; החותן, שלמה חוכר, אינו מבני־מעמדו – – אך לא כלום! אָבוּד!

כן גרר עצמו יעקב ביער עד הערב־יום. לא הרחק מן הצריף ראה את קאַשאַ.

“מה את עושה פה?” – שאל אותה יעקב.

“אמא ציוותה עלי לחכות לפיתקה” – ענתה ולא הרימה עיניה.

יעקב נתגלגלו רחמיו על השקצה, כיצד ישבה מכווצת, בחיבוק־ידים – כתב לה פיתקה, נתן עשירית־נחושת מתנה ואמר לה, שתלך הביתה.

השקצה נפלה והתחילה מנשקת ידו.

“לאו, קאַשאַ, אין צורך – גימגם יעקב – אין אני קסיוֹנדז (כומר)” – ואסף את ידו.

יעקב הקיף בבת אחת בעינו כל צדדיו, הביט בקאַשאַ וחש כוויה בכל האברים. קרב אל השקצה, מיד נבוך, הניד ידו ופרש לו.

כשבא יעקב לפני־ביתו וראה את וולף קופץ מעל גדרו, נתבלבל כדי־רגע, התאפק מיד, וצעק:

“היי, וולף!”

וולף ראה את יעקב, מעשה־תחושה שמט כובעו מעל עיניו וניגש, בצפצפו מה בעד שיניו ההדוקות.

“מה לך קופץ מעל גדרות כחתולה? – חייך הזקן – ידעתי, בני־אדם, כמדומה, נעשה בשבילם שער!”

“הלא ידעתם, ר' יעקב – השיב וולף במזג טוב– כבר טבע הוא בי! הפרנסה שלנו מביאָה לידי כך,” ופרץ בצחוק.

“ואתה עודך חי, הא?” – טפח הזקן על גבו.

“מה אתם שואלים ר' יעקב! עתה אני מתחיל לחיות!”

“כך, הא, הא, הא” – נצחק כביכול הזקן.

יעקב לא היה שוטה, המשיך בינתיים את השיחה ואגב־כך חישב, איך ימעיד את רגלו של וולף. חש, כי עתה שעת־הכושר.

“ומה בעסקי פרנסה?”

“חלוש, ר' יעקב!”

“שמע, וולף, רוצה אתה לעשות כמה רובל?”

“רוצה ורוצה!”

יעקב אחז ידו של וולף, פסע עמו כמה פסיעות ועמד מלכת.

“האזן, היתה זו מצוה להוציא את הצחור מעם מיגוֹצקי – זה הוא גוי כֶּרע־כלב, אינו יכול להביט בדלת אמות שבהן עומד יהודי! מה לך עוד? את הצחור הוא קורא ראַבין (רב). אני עצמי הייתי מקבל מידך את הסוס. הייתי נותן לך עשרים־וחמש, ובלבד ללמד את הערל. וכסבור אתה, חתיכת־מלאכה קשה היא? – אסור? (חלילה)! אתה יכול להוליך מיד את הסוס מן האחו, אסור אם כלב יחרץ לשונו! נו, מה אתה מחריש!”

“יהלוך! – ענה וולף – הבו חמש דמי־כף” (דמי קדימה).

“עשוי!”

בערב סגר חיים את המפחה והלך עם הבנים הביתה. לייבקה התלבט גם הוא ביניהם. נראה, כי מהלומות־אביו לא פגעו בו ביותר. ידע, כי הדין נותן כך, שאבא יש לו ידי־ברזל בריאות לשם הכאה, וכשיגדל הוא, גם לו יהיו ידים תקיפות, ואף הוא יכה. שעל כן נהג יתר דרך־ארץ באביו מבאמו. אף שאמו ויתרה לו הכל. ובאמת גם חיים אהב את לייבקה, שאין המכות נחשבות לו. ספג, לא פעה פעייה וחסל! – כך צריך להיות – הרהר חיים. בלכתו מן המפחה הביתה, צבט חיים כמה פעמים בלחיו של לייבקה, הימהם מה. היו רעבים, לא דיברו ביניהם והרהרו, כיצד ינעצו ללועם את הבולבוסים הרתוחים בחלב־חמאה.

חיה, משראתה את החֶברה מרחוק, גברה חיותה. גלגלה מהר־מהר לאמצע־החדר חבית־מליחים, הסירה את הדף מעל ספסל־השינה, הטילתו על גבי החבית, הציבה עביט־חמר כפול־אזנים ובו בולבוסים תחוחים, קמיחים, שני כדים חלב־חמאה, ככר לחם מאפה־ידיה וקערת חמאה. חיים נכנס עם הבנים, הציץ במה שמוצב על השולחן וצעק:

“נו, חברה, קחו עצמכם לתפילת מנחה, מהר!”

הוא עצמו ניגב ידיו בנטלת־הנחושת הרטובה, אזר עצמו בממחטה הססגונית במקום אזור וקרא:

“אוי, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה!” – –

החברה התפזרו על פני החדר וטחנו מה בפיותיהם.

“אוי, אשימה אספרנה! – ליבבקה, הִעַזת את הפרות הביתה?”

“כ־ן!” – השיב לייבקה, בגלגלו בולבוס חם מלסת ללסת.

אחרי תפילת מנחה הסבו הכל לשולחן, נטלו כפות־הפח בידיהם ושיקעו עצמם ראשם ורובם באכילה.

על המפתן נגלה יהודי קשיש, צרוֹר על גבו. היהודי הקיש במקלו במפתן.

“ברוכים היושבים, בתאבון! ודאי יש לכם כף־תבשיל ליהודי עני!”

“ודאי יש – השיבה חיה מרוצה – הסר נא, דודי, את הצרוֹר והסב לשולחן.”

היהודי היה לבוש חאלאט של בד, זוג־מגפיים, לבָנים מרפש, ובתיו כבדים. כנפות החאלאט היו נתונים לתוך החבל, שהיה אזור בו. הוא הסיר לאטו את הצרור, נטל ידיו ואמר המוציא בקול רם.

“יהודי, מהיכן?” – נתן לו חיים שלום.

“מהיכן? – משך האורח דיבורו וחתך את הלחם פרוסות קטנות – המ, דודי רחימאי, מכל העולם כולו! היום אני פה מחר שם, וכך מגלגלים את מעט השנים, ובלבד להפליג!”

החבורה סבבה עד מהרה את האורח כמין אבן טובה, אזניהם אפרכסאות לכל מלה שלו. ומה תימה? הרי יוצאים ירחים ואין רואים אדם חי פה בישוב, זולת בני־הכפר, ושעל כן הישוב נמאס ומתאווים לשוחח עם יהודי, לשמוע מה מתרחש בעולם. וכשהחבורה ישבו כך והקשיבו בהתמדה, מה פני־חיי־היהודים בעומקה של ראשיי (רוסיה), נפתחה הדלת והשוטר באַבּורין, הסוֹלטיס, ועוד קהל אכרים נכנסו הביתה.

חיים אפילו לא זע ממושבו. כבר הורגל בצרות, ידע, כי מתבקש שׂר־הגן־עדן שלו, וולף.

האכרים צעקו, צווחו, איימו שיטילו דליקה, בילשו בבית, בעליה – וולף לא היה.

חיים הזקן עמד פתאום על רגליו, נכנס אל בין האכרים, פתח ואמר:

“פאנוביא (אדונים), כולכם מכירים את חיים הנפח, אמת? ולא מהיום! נולדתי בזאַוואַד, וכשנחלקה לכם קרקע, וויתרתי על חלקי, נתתי לכם את חלקתי מתנה. מה לכם שותקים?”

“אמת, אמת,” – קראו האכרים.

“ועתה, מי עשה לכם את העגלות, את הכרכרות? מי מפרזל לכם את הסוסים? הכל חיים הנפח, אמת? האם רימיתיכם פעם אחת? הגידו! אמת, יהודי אנוכי – אבל יהודי ישר!”

“אמת היא אמת – צעקו האכרים – חיים יהודי ישר!”

“ובכן, מה אתם רוצים ממני? מה אשמתי היא, כי יש לי בן גנב? הלא ידעתם, אין אב נתלה תחת בנו!”

האכרים נרתעו קמעה קמעה לאחוריהם. חיה בכתה, חיפשה את לייבקה, אולם לייבקה היה מכבר ביער, הלך להודיע לו לאחיו, כי יעקור.

בערב עמדה צינה של מאַי.

וולף שכב באוסם נפול־למחצה, שעמד ביער, וחיכה ללאה.

שיקע ראשו בין כתפיו, התקפל במעילו ורעד מקור. בילש בכיס־החזייה בדל־פאפירוסה והציתה. מסביב עמדה דממה. אך איזה שונר שחור היה מוטל על הקורה, סמוך לגג, רטן וירה בעיני־זרחן ירוקות.

וולף הבין, כי לא דבר חלק הוא, שלאה מתמהמהה כל כך, ולא יכול למחול לעצמו בשום פנים, שהיה חמור כזה, ולא תפס, כי יעקב טומן לו פח. ועכשיו דין שייפרד מעל כפר מולדתו, אם רצונו לפשוט חי את טלפיו. הקנתור אכלו. בבת־אחת זקף עצמו, כיווץ מכעס אגרופיו וקילל. חישב להפרע מהכל, להביא עליהם צרות צרורות, ויעקב החסיד, עוד היום יוציא לו את סוסיו! כשם שהוא יהודי!

נשמעו פסיעות. לאה, עטופה מטפחת, נכנסה חרש לאוסם.

“מה איחרת כל כך, לאה’שה! מה נשמע?”

“נשמע, כן – התקצפה לאה, – בדוֹחק נעקרתי, עסקים שלך – – ועכשיו מחפשים אחריך, כל הכפר כולו על הרגלים, מוטב ותעקור בעוד מועד, שמעת!”

“מה את סחה, שטיא, מי יעלה על דעתו לחפשני פה בלילה? והידעת של מי הסליחה (ההלשנה)? הזקן שלך, מש…! גשי הנה, יונתי, קר לי כל־כך! תהיי פה עמדי עד שַחַר, טוב?”

“מה עולה על דעתך, מה? מוטב ותשמע בקולי ותעקור רגליך, גזירה שמא יבואו כל רגע לכאן, כל הכפר על אכריו יצאו לחפש אחריך.”

“אל תהיי תינוקת, לאה, לא יתפסו לו לוולף” – והוא חבק אותה.

ישבו על ערימת גבעולי אפונה ישנה, התחבקו, התגפפו ושכחו את הכל.

נשמעו קולות. לאה ריתתה ופתחה בבכיה. וולף הרגיעה, אפפה גבעולי־אפונה, שיחשבוה ערימת קש, והוא עצמו השתטח על הקרקע והטיל אָזנו לדלת.

הקולות הלכו ורמו. וולף לא נתבלבל. חסם בקרש את הדלת, העלה קלשון שבור בן שתי שיניים וגמר בנפשו שלא להכנע בשום פנים. חידד ביותר את אזניו.

“הכו בו! הוא יאמר! על כרחו יאמר!” – שמע וולף קולות ונרטט.

“אם אין אתה אומר, היכן וולף, אתה נתלה, שמעת לייבאַ?” – הכיר קולו של בּאבּורין.

שוב עמדה דממה. פתאום נשמעה תשרקה, כאילו נחבט מי, קולות: ביתר תוקף! ביתר תוקף! ולייבקה נתיבב.

כחיה משוסה התרוצץ וולף באוסם, הקלשון בידו, ואל אלהים יודע, על שום מה חיפש קלשון אחר, או קרדום, שיֵצא ויראה להם, לאותם אחי־כלבים, כיצד מַכִין נער קטן, את לייבקה שלו. באוסם לא היה עוד קלשון. בכייתה החרישית של לאה הקניטתו. שכח, כי לאה היא אהובתו, ובאָחזו ידה, לחש לה:

“החרישי, נבלה, כי אדקרך!”

מרוב כעס הטיל את הקלשון בשונר, שלא הספיק להאחז בכרעיו והשתרבב כלפי מטה כאבן.

שוב שמע קולו של באבורין:

“פּאנוביאֶ, זה הקטן סופו גנב! הוא יודע, היכן וולף, שאילולא כן, מה היה עושה פה בלילה ביער? הוסיפו להכותו, עד שיספר.”

עד מהירה נשמעו צעקותיו של לייבקה, געייה מאוימה, שדמיו של וולף הקרישו בעורקיו. הוא רעד, אטם אזניו והטיח ראשו בקיר.

“אתה אומר, כי הוא בביקתת־החמר? אתה, עורף־כלבים שכמותך! על שום מה לא אמרת מיד, וחסכת מעצמך מכות!?”

“לביקתת־החמר, לביקתת־החמר, קחו את לייבקה עמנו” – נשמעו קולות־פרא.

וולף שמע סביבי־לבו מתחממים, גרונו נחנק והוא ליחש: לייבקה’לה, לייבקה’לה!

הבקיע את הדלת ויצא בקלשון.

האכרים התפזרו. עד מהרה שכב באַבורין מדוקר. הוא חבט ימינה, שמאלה, הטיח על גבי הגולגלות, נפל ומיד קם, וחזר וחבט וחבל – – ופתאום חש כוויה בראשו – כאילו מדדו לו במוט.

“אחריתך היא, וולף!” – ונפל.

כשפקח עיניו, כבר הנץ שחר.

“הוא חי!” – נפל עליו לייבקה והתחיל מנשק ידיו.

השמים התחכללו מעל היער. וולף צפה ארוכות בלהבה, ביקש להזָכר מה, חש כוחותיו כָלים, וראה את לייבקה על ידו.

כאילו הוקל לו, הביט ארוכות בלייבקה ועל שפתיו החרבות־בדם ניגלה חיוך.

וכשלייבקה נחרד, לא יכול לעמוד במבטו של וולף ופנה לו בבכייה עורף, הוסיפו עיני וולף הקפואות להביט במקום, שבו נראו לו פניו של לייבקה.

(1914)

א

קשה גורלו של סופר שפיזור כתביו מצמצם את השער המניח אפשרות־בינה במלוא דמותו, קשה ממנו גורלו של סופר שגניזת כתביו סותמת את הפתח המניח אפשרות־הצצה בקצה־דמותו, קשה משניהם גורלו של סופר שהיתה בו יד הפיזור והגניזה כאחת. הלא הוא גורלו של הסופר המחונן בכשרון־אמת ובכשרון־לאמת, צבי ישראל שביד – שנפטר כאלמוני־לא־אלמוני מעולמו על ספה של שנת החמישים ושלש לחייו. בקהל הקוראים זכרו אמנם את שמו, שכן הסיפור “החמור מסנהדריה” שנדפס על דפי "התקופה״, והריפורטאזה “הקברט הגדול” שנדפסה בהמשכים מעל דפי “דבר”, עשו רושם, הסיפור ברקמתו המשוזרת והריפורטאזה ביריעתה המגוונת, אך לפי שהופעתם היתה בריווחי־זמנים רחוקים, היה מחברם בחינת כוכב שגילויו נבלע בעילומו, ולפי שרובי־כתביו לא יצאו מרשות־היחיד לרשות־הרבים, נתעממו ואפילו נתכהו זכרו וזכרונו.

על שום מה הגיעו גורל זה הוא מכלל החידות שאין הם חסרות מלוח־המזלות המוזר של מה שנקרא קרית־ספר שלנו. לכאורה אין לך כל כשרון וכשרון שאינו זוכה בה לבת־קול, בין כראוי לו ובין שלא כראוי לו, ולכאורה נסדר מישטח־הריזוננסים בה באופן, שכל בת־קול ובת־קול נקלטת בה בין כשיעורה ובין שלא כשיעורה, באים חייו ודרכו של בעל־האסיפה שלפנינו וטופחים על פנינו. יליד קהילה נחשבה, הקרויה בנוסח ישן: צאנז ובנוסח חדש: סאנדז, שנטבע בה בדורות אחרונים רישום אישיותו של ר' חיים האלברשטאם, והיתה שדה התנגחות מיוחדה בין זרמי־החיים והרוח; מחונך בבית שזכה לשני שלחנות, מתנודד בין מסורת והשכלה; תלמיד בגימנסיה הפולנית בעירו ולאחריה תלמיד המכללה הגרמנית בברלין, אחזה בו רוח ההתנערות של טובי בני גילו ועלה בראשית העליה השלישית לארצנו, ונראה כי בשעריה מתפעמת בו השירה, והוא נאמן לה אמונת־סתר וכמין רהיית־תמיד, שאין הוא מתגבר עליה אלא לשעה רחוקה, חוסמת את הדרך שבין פיו ולבו ובין אוזן־הרבים. אין לדעת פשרה של הרהייה הזאת, אבל גם משיטי־כתביו גם מפתיתי־שיחו ניתן לשער, כי יד אכזבה מרה היתה באמצע. תכונות־יסוד שבו, עדנת־רגישות ושפעת־נדיבות, נראו לו כתכונותיה המחויבות של החברה החדשה, שאליה נשא את לבו, ומשלא נמצאו לו בה, בראשית־נסיוניה, שניסה גם הוא לחיותם, התירא שמא תחסמנה גם ממנו, הסתגר בתוך צמד־תכונותיו ונתערער, אם לא נשבר, הגשר שבינו ובין זולתו. וההסתגרות שהחריפה והלכה חידדה את רגישותו עד דק, ומי שלא ראה אותו בנסיונותיו, המעטים והנדירים, לעלות על הגשר ולמצוא חיבור לחברת ספר וסופר לא ראה אדם בגודל יסוריו. הרבה עשתה מידת הקשיחות של מוסד ויחיד, ולא זו שבמזיד אלא זו שבמילא, שנעשתה כמידת־קבע בארצנו; הרבה עשה משטר־הכיתות של בימות ואכסניות, שאי אפשר לו בלא צד של פרכוסי־הדדין המשתרבבים והולכים כמאליהם, כי איש שנתברך או נתקלל ברגישות מופלגת, המתקשה שלא ליתפס לחשדנות, יקבל עליו, אם לאנסו ואם לרצונו, את חירות־הדיבור כלפי פנים וגזירת־האלם כלפי חוץ. וביחוד אם הדבור הוא לו כקדושה ורגשו מלחש לו, כי מחוצה לארבע אמותיו אורבת סכנת החילול.

ולא מעט נסיוני־חייו עשו, כפי שאנו למדים מעדותם של הקרובים ביותר. נכזב מחלומו, חלום האדם החדש והחברה החדשה, במציאות, ומתעקש ונאמן לו בנפש, נלבט בעולם־המעשה: נסמך על רוחב־ידיעותיו בלשונות, יתר על לשוננו ולשון־ערב ידע רוב השפות הקלאסיות, הרומניות, הגרמניות והסלאויות, מצא לו פינת־התעסקות צנועה, מלאכת־תרגומים, שטענה לו פרנסה בצמצום; משרה־של־קבע, שהיתה עשויה לפי יכלתו וסגולתו ואף היתה מוציאה אותו וביתו לרווחה מעט לא נמצאה לו, ומשנמצאה אחז בה עד־ארגיעה, שלא יכול להשלים לפגימה כלשהי במידת־היושר או במידת־ההגינות, והרי באמת הפגימות לא חסרו ואפילו התגברו והלכו, וביותר כשדחקו הכניעו ועבד כפקיד בבית המשפט המנדאטורי באוירה דחוסה של ביזוי ושיגרה, ולא הוצרך לראות צל־הרים כהרים. “ארבע עשרה שנה – מעידים בניו – עשה שם כפקיד הנחבא אל הכלים; עינו היתה פקוחה תמיד לראות כל דל נכלם ואובד עצות, כובסת שנושלה מדירתה, יתום שאין לו מודע, רוכל שאין לו ערב, את כולם עודד וניהל בעצה, לכולם עזר בערבותו, בהלוואה, בכתיבת בקשה – שלא על מנת לקבל פרס.” אלו המצוות, הנראות קטנות והן גדולות, ועליהן העולם עומד.

ב

אסיפת הכתבים הניתנת עתה לקהל־הקוראים, סוגיה שונים – שיר, אגדה, מסה, סיפור. שירו צלול בענינו ומעוין בבנינו ונפלג לצד שעיקרו רשות־הרבים ונעימתו לרוב מאג’ורית ולצד שעיקרו רשות־היחיד ונעימתו לרוב מינורית. הפילוג הזה מפלג את ביטויו מן הקצה אל הקצה – מכאן הקו המתלל של הפתוס, מכאן הקו המשתפל של האלגיה. כי כמה שיריו, שענינם רשות־הרבים, הם שירי חגם של הרבים – בתוך שפעת המוני עמלים החוגגים יום עמלם יום האחד במאי הוא כמבליע מידה, שהוא בוש לגלותה בשארי הימים, היא מידת האנתוזיאסט, הנוצר בלבו את אמונת שחריתו שלו ושחריתו של החג, האמונה בשלישיה הגדולה: עבודה, רחמים, חנינה. מתוך חיתוך הדבור הרם והקצוב עולה תמימות גדולה, אך דין לזכור, כי אין זו תמימות נוסח פרויליגראט שלפני התנסותו של הסוציאליזם אלא לאחריה ואפילו לאחר הסתאבותו, ולא בכדי נאחזת התמימות המיוסרת בדמותו של צלוב מודרני, גוסטאב לנדאואר ובאמונה של “וברוך הזורע פרחים בשממה”. וודאי לא מקרה הוא כי כמה שיריו, שענינם רשות היחיד, הם שירי חולו של היחיד – כסמל להם הוא השיר, הבנוי חלוקה משולשת, במקביל לשלושה מעמדי חיים מתחלפים – הצפור הממריאה בזמרת־חמדה לשחקים, הקכלי המנמיך בפשטות־שיר על עפר, השיר הרתום ליגיעו, ואחרון אחרון גורל. ודומה כי כאב־הכפילות הכרוך בפיצול־הרשויות, רשות וביטויה רשות וביטויה, ביקשה מזור לעצמה בהתרת־המתח ועדות לכך טיפוחו של הפזמון, שמנגינתו מתבקשת מאליה, והמתעלה לפעמים כדי שיר־עם ובלדה, הוא שהיה פרוז ביותר למחוזה של האופטימיות, – הקלות והמשובה הן שסייעו לו לגבור על רהייתו מפני גילויו של דבש האמונה, שהיתה מגונזה מתחת לענת הנסיונות.

מה שהיה לו בשירה הפזמון, היתה לו בסיפור האגדה. נראה כי מוטיב האגדה העסיקו בכמה דרכים, ורמזי־התענינותו זרויים בכמה וכמה פינות. כן, למשל, ישלב בתוך שיר־חמדה: “לשירי פיתויי האזנת רתת / רעדו יצורי גוך / ושבי נלכדו לחכמת מדוחי / כאותם מלחים ששולל הובלו / אל אי המאוויים הרונן.” או, למשל, בהגדרת ענינה של הריפורטאזה שלו: „נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגלת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגרים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם.״ ואמנם הבודק בקבוצת הסיפורים שלפנינו, רואה מאמצי־גישושו של המספר לתפוס דברים־כהוויתם ואין הם נתפסים לו לא בנוסח־אגדה ולא בנוסח־ריאליסטיקה, לא כל שכן בנוסח של שירה־בפרוזה, אלא בסיפור שאגדה וריאליסטיקה מעורבים בו ללא־הפרד, כחטיבת־עלילה שהיא כממש מכל ממש. לאמור, יהא סדר־כתיבתם של הסיפורים כאשר יהיה, דין לראות את הסיפורים כדרגות־הכנה לסיפורו הנחשב ביותר, הוא "החמור מסנהדריה״. מבחינה זו "אוקאשו וגורישה״, השאול מהווי רחוק וזר, מעשה זוג המאורסים ומורא־האחרית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין האהבה, אלא בגילגול החילופים. מבחינה זו “הנזירה מכפר נחום”, השאול מהווי קרוב וזר, מעשה הפגישה בין פועל עברי ונזירה קתולית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין ההדיינות, הדיבורית ואפילו דיקלמטיבית, על ישו ותורתו, אלא בגילגול החילופים. כאן – נושא המכתבים הלובש לרצונו צורת הארוס שנספה תחת מפולת־הרעש, כאן – הפועל פצוע רגלים הנלבש לכרחו צורת הצלוב ודיוקנו. כמעבר בין שני הסיפורים האלה ובין “החמור מסנהדריה” נראה הסיפור, שלא בא על גמרו ואף שם אין לו ונסמן בשלושה כוכבים, מעשה עובדיה שטיין הנשלח, בעודו חולה, מבית־החולים ואינו יודע להיכן יטלטל גופו הקודח ורוחו הדואב; מאחוריו חיי־קיבוץ, שהיו לו כאכזבת־האכזבות – כי הוא ראם, לאחר תמוטת ערכי היהדות, בחינת עוגן הצלה אחרון (“נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שיתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו והשאיר מים, יון, רפש”), לפניו שממה וסער והוא נע ונד בה, עד שאזנו צדה מנגינת פסנתר ועולם נשכח, עולמה של המוסיקה הגדולה, ננער בו, והוא נגרר באחרית כוחו, לבית שמתוך חללה נשמעת המנגינה, ונופל באין־אונים במסדרונו, וכשהוא ננער מעלפונו, הוא רואה עצמו שרוי במיטה צחונה, עכברים מקפצים עליו, היא מאורת איש עמל, שחייו בתכלית העניות ורוחו בתכלית העדנה – הוא הוא שאספו ממסדרונו של הבית והוא שטיפל בו באמונה ובמסירות, עד שהבריא מחליו. עיקר־רעיונו של הסיפור, הכתוב בנפתולי גמגום ואמירה, הוא בקונפרונטציה בין אמונתם של דרי־מעלה ובין מוסרם של דרי־מטה, ובמסקנה החדה היוצאת מלפני הקונפרונטציה הזאת.

והנה יסוד האגדה, שנרקמו בו הסיפורים הקודמים, ויסוד הריאליסטיקה שנזכר בסיפור הזה נלכדו בסיפורו הגדול מהם בהיקפו ונפלה מהם בטיבו “החמור מסנהדריה”, ולא עוד גם מה ששמענו משיטי־שיריו נטווה גם הוא ברקמת הסיפור הזה. מעשה הרוכל מצניע־לכת ומיטיב לכל, שהחוזה השחור מגלה לפניו חביון־נפשו, שבו מסתתר אויבו, יצרו הרע, והוא תחת להכניעו נפתה לו וגילוי רשעתם של אלה שהיטיב עמהם מגביר פיתויו, והוא בא על ענשו, שהוא מתגלגל לחמור ורואה מתוך גלגולו את פנימו ואת ברו, באופן שגלגולו לא קללת־עונש הוא לו אלא ברכת־מוסר הוא לו; והוא נאבק ביצרו הרע, תחילה נלחץ בו (הצלת שטרי־הקרקעות והצנעתם) ולסוף נחלץ ממנו (פיזור מעותיו לצדקה) ונגאל מהויתו החמורית וחוזר להוויתו האנושית, הוא מעשה־משזר העשוי להפליא. בעין־בוחן חדה נכבשו החיים בשכונה ירושלמית בתקופת בולמוס טיפוסית והם מצוירים עד־דק; בדקדוק חמור נתפסו הגות ורחש של סוגי אדם שונים, תמימים ונבלים, זקנים ובני עמידה וצעירים, פשוטי־עם ומשכילים־למחצה; בתחושה טמירה ניצודה הוויה בהמית על גושי־יצוּריוּתה ופירכוסיה, כניסוי לחרוג אל מעבר לאנושי ולראותו באספקט של היוליות מוגברת, ובמסוכם מלאכת־מחשבת, שהמעמיק לעיין בה קורא בתוכה עלילת אדם שזכה למעלת הפשטות הגדולה, מעלת החיים שמוסרם אינו תכנית אלא תוכן, אינו שאיפה אלא נשימה, והוא בגד בה כרגע קטן והוא ממרק בגידתו בגלגול־נפש יום תמים, וחוזר לפשטותו כקדם, כשם שהוא קורא מתוכה וידוי אדם אשר חזה כל אלה מבשרו ומנפשו והלביש חזיונו הלבוש היחיד היאה לה לאמת, לבוש המשל, והלבשתו באופן שאין הסיפור יוצא מידי פשוטו, גם אם הוא נדרש כדרך שהסיפור נדרש בדמיונה של אגדת־העמים.

ג

וכפרק לגופו היא הרפורטאז׳ה המקיפה, שהיא תרומה חשובה לבירורם של אימי־הדור – פריצת תהום האפלה בלב־אירופה. רבים טרחו ורבים יטרחו על הארת הבעתה הזאת, ובבוא שעת־סיכום לא תעדר גם הפוזיציה שלפנינו – תאור החזיונות המתמיהים, שזכרם נתעמם ולא ניתנה עליהם הדעת, לראותם אותות מבשרים לרוח־העועים אשר האפילה את עין־אירופה והטביעה אותה בדם ודמעה וכיסתה אותה מליוני חללי בני עמנו. המקביל מה שעולה מתוך דפי הרפורטאז׳ה המצוינת הזאת ומה שעולה מתפיסתו של ח. הזז (“חבית עכורה”) – הערכת המאניאקים הקטנים כבשורה מחרידה להופעת המאניאק הגדול, אסונו וחרפתו של מין האדם – יבין כי לפנינו, כדבר המשורר, מוסר אלהים ותוכחה רבה.

דב סדן

א

שמחה הדייג, יהודי מהודייט, מגושם דר בשכנות עם פנחס “לבלר”. ביקתת־האכרים של שמחה על גגה, גג־הקש, השחור מיושן, עמדה בקצה נהר ז’וֹלדוֹבקה, במקום שהיא כחוצבת לעצמה מדרגה בין סלעים חדוּדים ונופלת בהמולה לתוך הווייכסל. מרחוק נדמה, כי הביקתה נצמחה מתוך סלעים, מתנדנדת ומשתכשכת במים כאסדה וסביב־סביב נקלעים קני־כסף.

הדייג ושלושת בניו עמדו בלא קאַפוטוֹת, יחפים, במכנסיים מופשלים מעל הברכיים ומרחו בגבינה שני קיתונות ידוניים. אֵשת שמחה, יהודיה בריאה, אדומה כאכרה, במטפחת לבנה משולשת־קצוות לראשה, עמדה יחפה, באצבעות רחבות ומצומרות כאצבעות־אווז, ותיקנה רשתות גדולות מסורגות. הגברים הטילו אבנים לתוך הקיתונות, שהנהר לא יטלטלם. ומשנתמלא קיתון דגים, מיהרו והדליקו צרורי־קיסמים, שהדגים לא יראו לאן יברחו, והוציאו את הקיתון. את הדגים המפרכסים הכניסו לרשתות המסורגות ותלו ברפסודית ששוטטה במים מחוברת בחבלים עבים לחוף.

על הרפסודית ישב בן־זקוניו של שמחה, זֶליג, נער כבן־עשר, תלתול בסמוך לאזנו וזרק פירורים לבקבוק־מים, שבו שוטט דגיג־זהב.

זליג גדל ביער כעִזַת־בר. לפעמים קרובות היה נעלם לכמה וכמה ימים, עלה במתגנב בסירה הטעונה מלח, שעברה על ידם, ובבית לא חש איש חסרונו. ופעם אחת וזליג לא חזר שבוע תמים, הטילה האֵם מלה. הכל שתקו. ולא בכדי! כשנולד זליג ואותו תלתול עליו, נתחלחלה האֵם ושלחה להביא את ה“טשאַרוֹבניצאַ” (מכשפה), כי תלחש עליו.

המכשפה אמרה לשמור על הפעוט יפה־יפה, שאם־לא־כן תבוא הקיסרית של הווייכסל, וואַנדאַ הקדושה, ותקחנו.

והדייג ובניו האמינו באמונה שלמה כי חלקת־המים, שהם יושבים על ידה, כורח הוא לה לבלוע אדם, שכן הדַיִג נתמעט משנה לשנה. המים תובעים את שלהם – על כן הכל יהלוך בלא־מזל.

כל פעם, שזליג היה נעלם לכמה ימים, היו הכל שותקים ואיש־איש הרהר בלבו, כי המים כבר ניתן להם קרבן, והנה, כלהכעיס, חזר הקטן תמיד. הווייכסל כבר הקיאתו מקרבה שלוש פעמים. שעל כן לא רצה שמחה לדעת על הנער, לא לימדו יהידות, ואמנם זליג היה מהלך קרוע ובלוי.

“מה הושבת את עצמך, מה, בהמה שכמותך – גערה הדייגית בזליג – לך אל ה”לבלר" ושאַל, כמה דגים לשלוח לשבת."

הנער תפס את הבקבוק עם דגיג־הזהב והפליג ליער.

זליג הרהר, כי לכשיגדל, לא יצוד דגים בקיתונות. הוא יבנה לעצמו דוגית וידוג במכמרות. וכשיעשיר (והוא ודאי יעשיר) יקנה לעצמו זוג מגפי־גומי, שבתיהם ארוכים, ויקשרם באבזם עד למטה מכרסו, מעיל־עור ויפליג במים בדוגית ממש, שגלגלה גדול כל־כך. או אז יבנה לעצמו בית עם מרפסת מזוגגת, כשל פנחס לַבלר. ושמא יתן את דגיג־הזהב דורון לרחל? הרי היא ברוגז עמו זה יומיים! הוא חתך את זנבה של חתולתה השחורה. כפרה נאה וטהורה! כשהדגים מטילים ביציהם, אין היא חייבת להתגנב ולזלול אותם! כן, את הדגיג יתן דורון לרחל. אמת, דגיגי־זהב אינם מתגוללים בווייכסל, אך אין דבר, כשיגדל יצוּד לויתן, ירוקנו, יתפור לעצמו בעור־קשקשיו זוג־מכנסיים המחובר למעיל כאחת, שלא יירָאו מתוכו אלא העינים בלבד, והוא יפליג בסנפירים זקופים לדגיגי־הזהב. הוא יודע, כי מדורם הוא במעמקי בורות־המערבולת. אך הוא יאמר לה לרחל, כי תחליף את המים ותזרוק לתוכם קצת פירורים.

במרפסת ישבה רחל והִדַיינה עם החתולה השחורה, שהיתה מוטלת בסל מרופד וגבה נפוח:

“חתולתי העלובה! את כואבת! נו, אל תבכי! מיקולאַי אומר, כי יגליד. על שום כך תלתולו של זליג יגדל כל־כך. את רואה, כך! – והיא פרשה את שתי ידיה הקטנות – והוא יהיה כעור ומאוס – נצחקה רחל – זליג וזנב על לחיו!”

“רחל, את רואה, יש לי דגיג־זהב! את רוצה בו?”

רחל, הטתה עצמה ממנו ושירבבה את שפתה:

“אני ברוגז!”

“על שום מה את ברוגז?”

“על שום שאתה גזלן!”

“כשאבא ציווה עלי, על דיברתי! ועוד ציווה עלי שאתפוס את חתולתך לתוך שק ואגלגלה מעל התלולית, כך שכשֵך, לתוך המים!”

“וכסבור אתה, כי יכופר לך? אלהים יענשך! מיקולאַי אומר כי תלתולך יגדל כל כך, כשיעור הזנב החתוך.”

זליג נתבלבל כהרף־עין, נאחז בלחיו ואגב־כך נדמה לו באמת, כי התלתול מתארך.

“שקר! ובכמה את מתערבת, כי מחר יסור ממני? יש לי תרופה כזאת!”

“איזו תרופה?”

“מורחים אותה בדם־יונים כמה פעמים, הרי הוא מצמיק ונושר.”

“אם־כן, על שום מה אין אתה עושה כך?”

“כי אמא אומרת, שהתלתול הוא ממוזל, ואם אני מסירו קודם י”ג שנה, המזל יברח ואיננו."

“ואתה ממוזל?”

“וודאי, רואה את, הווייכסל הקיאתני שלוש פעמים, ויכולתי לשחות אפילו בים! אבי הוא דייג שנים מרובות כל־כך, ומעודו לא צד דגיג־זהב. ואני אף יודע היכן מדורם! ואת אינך יודעת!”

“היכן?”

“בבורות־המערבולת!”

“זליג, אמת, כי בור המערבולת מוכרח שנה־שנה לבלוע אדם?”

“בודאי, הם דרים שם עם דגיגי־הזהב! את יודעת, כשאגדל אפליג שמה, לדגיגי־הזהב.”

“ואם לא יתנוך לצאת?”

“כן יתנוני!”

“ומה תעשה שם?”

“הידעת מה, שם מוטלים כל אוצרות־הים, אמלא כיסי זהב וברקות ואחזור.”

“ותקח גם אותי?”

“אותך? כשאת ברוגז!”

“לא אקח!”

“אַל תקח!”

“השיבי את דגיג־הזהב!”

"דגיג־הזהב? ועל שום מה אתה רע כל כך, נוטל את חתולתי ו – – – – "

“על דברתי, שוב לא אחתוך את זנבה!”

“כשכבר חתכת!”

“רחל, היכן את? האוכל מצטנן” – קראה השפחה הזקנה.

“אני כבר הולכת” – השיבה רחל ועמדה על רגליה.

“בואי מחר אלינו, רחל, החסידות כבר טסו ובאו, תבואי?”

“אבוא” – ונכנסה הביתה.

ב

היער רעש בחדוה, והריח בקאַליפוֹניָה.

זליג, שזוף כבן־צוענים, הלך יחף ביער, שטה משבילם של הרבים, שוטט על פני האדמה השחורה, הבוֹצנית, המגודלת־טחב, ונהנה מצינתה ולחותה של הקרקע הנמוגה ומקרקשת מתחת רגליו הזעירות כבצק הנלוש יפה־יפה. הנער החזיק מַפתח בפיו ושרק עולם־ומלואו.

רחל עליזה, לחייה משולהבות. נעליה וגרביה בידיה, הלכה בעקבי־הנער.

קרניים, שהיו מסותרות בעומקו של יער, התחילו פתאום לשטות ברחל, להקלע סביבה, התגנבו מאחור, נשקו לה, ונסוֹטו, ופתאום שפכו עליה אורת־כסף כזאת, שהיא צמצמה את עפעפיה ופלטה צוָוחה של חדוה.

ציפרים גברה חיותם, נחלצו במחי מעומקו־של־עשב, נתלו כנגד החמה המלוהבת ונסתלסלו.

היער רעש בחדוה והריח בקאליפוניה.

ודומה היה, כאילו מחנות כנרים נפזרו על פני היער, והם נלאים והולכים, מפסיקים קמעה קמעה נגינתם. – והנה הבחינו הכנרים בצמד־הצעירים העומדים יד ביד יחפים על האדמה הלחה, חשו כוחם מתנער, התחילו משַפשפים מהר־מהר את קשתותיהם בנתחי קאליפוניה האדמדמים־כתומים, והארנים הרמים התרטטו כמיתרים דרוכים, התנהמו כים רחוק, שקֵט: נעורים! נעורים!

משיצא הצמד מן היער, ישבו על חופה של הווייכסל והתחילו שוטפים רגליהם המרופשים במים השקיפים.

מעֵבר מזה של הווייכסל התפשטו אפרים רחבים, ירוקים, מנומרים דרדר צהוב.

על האפר שוטטה חסידה לבנה וזנבה שחור. היא הרימה את רגליה האדומות כקביים, זקפה בגדלות את צוארה הארוך וחרטומה האדום ובלעה בקלינוּ־קלינוּ צפרדעונים ירוקים. והחמה שטה ויצאה מתחת עננה והתחילה מגמרת; ניצבה החסידה על רגל אחת, החביאה חרטומה ומחצית־ראשה מתחת לכנפה, ונשארה עומדת כן על האפר הירוק כמצויירת.

“רחל, יודעת את, מה היה דבר טוב?”

“מה?”

“השָבעי, כי לא תספרי לאיש!”

“אסור שלא!”

“לכי, חוששני שכן תסַפרי!”

“על דברתי לא, זליג!”

“ובכן תזכרי! – וזליג הרים אצבע לאַפו – יודעת את, מה עלה על דעתי?”

“מה?”

“לא תנחשי!” – צחק זליג.

“אמוֹר כבר!” – התחננה רחל, נטלה ידו של זליג ושפשפה רגלה הלחה ברגלו.

“יודעת אַת, אילו השגנו ביצת־אווזה, אוי, היה זה טוב!”

“לשם מה לך ביצת־אווזה?”

“הייתי מטילה בקן־חסידות וייצא חצי־חסידה וחצי־אווזה.”

“והחסידה תניח לך?”

“אטילה עם שחר, כשהוא והיא פורחים להם.”

“זליג, יודע אתה, מי מביא את התינוקות? בריינה אומרת, כי החסידה מביאה תינוק בכפיפה.”

“היכן הם דרים כל התינוקות?”

“בשמים!”

“וברדת גשם?”

“ברדת גשם? איני יודע, מסתמא הם מתחבאים, כשעננים יורדים לשקות בווייכסל.”

“והחסידה, העומדת באפר, גם היא יכולה להביא תינוקות?”

“בודאי!”

“זליג, וכשארצה מאד־מאד, תביא החסידה גם לי תינוק?”

“ודאי! – וזליג פשט ידיו – הר כזה תינוקות!”

“לך, אתבייש בפני בריינה להביא תינוק הביתה. נערה קטנה כמוני אסור שיהיה לה תינוק! צריך להתחתן תחילה, אמת?”

“אם כן על שום מה היה לפראַנקה בת־היערן תינוק? היא לא התחתנה!”

“הרי היא שיקצה!”

חסידה אחרת, קטנה משהו, כנפה לבנה כמסויידת ירדה לאטה. ה“הוא” שעמד בלב האפר כאילו נתפוגג משכרונו, פרש כנפיו, זקף צוארו הארוך, נתפהק והתחיל רץ מסביב. ה“היא”, ראשה זקוף וצווחה – קליאַ־קליאַ – – ה“הוא” נעצר, הרים את חרטומו האדום הפתוח קמעה, שהחזיק בו צפרדעון ירוק, הביט במשובה אל ה“היא” כאילו אמר: “אצלי לא תמות האשה ברעב”, והגישוֹ לה, בשעה שה“היא” התכעכעה, זקפה צוארה, גילגלה עיניה ובלעה את הצפרדעון, שלא היה לו כל חשק לטייל בגרגרתה של החסידה, ניקר ה“הוא” אותה כמה פעמים בחרטומו ברוב־חיבה, נבר ראשו מתחת כנפה ופישפש משהו. חזר והתחיל ממַחֶה בכנפיו, מנמיך טוּס מסביבה, מתחנחן בצוארו הכפיף, החכם, והעוף השקט־תמיד התפזם: קליאַ־קליאַ־קווה, קליא־קליא־קווה!

זליג יצא מתוך המים.

“לכי כבר הביתה, רחל, והביאי ביצה, עכשיו הקן ריק. מהרי, נעלי נעליך!”

רחל עליזה נעלה נעליה, חשה עצמה רווּחה יותר וקפצה.

“נו, מה אינך הולכת?” – שאל זליג.

“הריני מתעצלת לבדי!”

“אלך עמך, טוב?”

והילדים, שלובי־ידים ומקפצים, נעלמו ביער.

ג

זליג, עליז, בא לממגורה, שעליה היה קן־החסידות, נטל מיד רחל את הביצה, החזיק בה בשפתיו ובקלות מעשה־חתול התחיל מטפס בקיר־החמר הישר. נאחז בקורה מגוּלה, כאילו ביקש שיווי־משקל והטיל עצמו מלוא־גופו על הגג. הקן היה עשוי מַשדדת־עץ ישנה. במַשדדה היה מונח סל מרופד עשב וענפים. ריח עבש של דגים, צפרדעים ותרנגוֹלוֹנים טפח בפניו של זליג. בקן היו מוטלות שלוש ביצים גדולות. זליג הוציא ביצה, הניח תחתיה ביצת־האווזה וביקש לצנוח מעל הגג, והנה צמד החסידות נגלו בבת־אחת ונישאו פרושי־כנפיים נוכח זליג. עוד היתה שהות בידו לקפוץ, אך התירא כל־כך, שמא ינקרוהו החסידות, שנשאר כדי־רגע עומד והביצה בשתי ידיו.

רחל פלטה צריחה:

“זליג, קפוץ למטה!”

זליג התכווץ, הסתיר פניו בשתי ידיו, כמי שצופה למכות והתחיל גולש מן הגג המשופע. ה“הוא” בטוסו פשט את צוארו הארוך, התמודד בחרטומו החד כנגד פני זליג. הוא השתמט מחרטומה של החסידה, ניקר בגבו ונפל מעל הגג כאבן. הביצה נפזרה והשתפכה על זליג בנוֹזלין כתומים.

רחל סבורה היתה, כי זליג ודאי נחבט חבטה־של־מיתה, והתחילה צובטת בשרה, כרעה על ברכיה ליד זליג, חבקתו בשתי ידיה, התחילה מנשקתו והתיבבה:

“זליג’ל, יקירי, אתה כואב, אמור? אני אשמה בכל! על שום מה הבאתי את הביצה?”

זליג, כשהתאושש ממכתו, חש כאֵב בגבו, ונזכר, כי החסידה ניקרתו, רחל בראותה דם שותת מעל המעיל, אחזה ראשה:

“אוי – אמא, דם!”

ושוב ישבה על ברכיה, על יד זליג, והתחילה פוצרת בו:

“זליג’ל, יקירי, בוא אלינו, בריינה תשים לך מה, חס ושלום שתספר למישהו, תראה, אני מבקשת אותך, זליג’ל, בוא!”

היא נשקתו ובכתה: הכל בשלי!

זליג, בראותו כי בוכין עליו, נפחד באמת, חש כאבו ועמד על רגליו.

“בואי, רחל, ניגש אל הנהר, תשטפי־לי את הדם, טוב? אל תבכי, לא יארע לך כלום! כבר היו חורים גדולים מזה בראשי ונרפאו.”

“אתה כועס, זליג?”

“לא!”

“אתה רוצה, כי נהיה חָבר לעולם?”

“ודאי שאני רוצה!”

“אתה רואה, אני אוהבת אותך כל־כך” – אָמרה רחל ותפסה את ידה מעל המרפק לפיה, צימתה את עיניה ונשכה נשיכה עזה, שניכרו כל שיניה, מעוטרות־דם.

הם החרישו, הלכו מעל הטרפים הדקים, היבשים, שנשברו תחת רגליהם, הלכו לווייכסל.

רחל, כאֵם קטנה, התחילה מטפלת בזליג. הסירה את מעילו, אחר כך פשטה את כותנתו, שכחה לחלוטין, שאָסור להביט בנער ערום, נטלה את סינרה הלבן, טבלתו במים קרים ומחתה פצעו של זליג, הוא שכב על ארבע, כחיה קטנה פצועה, לא נע ולא זע, ונהנה, שרחל מטפלת בו. כשניגבה את פצעו, כיבסה את סינרה, סחטתו יפה־יפה והניחתו על פצעו של זליג, פרשה עמו אל בין השיחים, לצל, ואמרה לו שישתרע, פניו בחיקה, שהפצע יגליד קמעה. זליג ציית לה ונרדם מיד בחיקה.

ד

ה“היא”, החסידה, לא סרה כל אותו בוקר מקנה – הביטה בפעוטות המבקעות את הביצים. ה“הוא” היה מפוזר, ריחף מעל הקן וצרח צריחות מוזרות, הביא מדי פעם בפעם משהו אל פיה של ה“היא”, ושוטט בחָפזה מעל הממגוֹרה, צוארו מכונס אל בין כנפיו, בדומה לאברך, שאשתו הצעירה עומדת לֵילד לו את בכורו.

ה“היא”, פלטה קליוּ־קליו משונה. ה“הוא”, ישב, פרש כנפיו ורבץ על הקן. כדי רגע נתבלבל, הביט אל ה“היא”, שהרכינה מבויישת את ראשה, כאילו התחננה: על דיברתי, שאיני אשמה. אווזונת קטנה התגלגלה מתוך הקליפה המכורסמת של הביצה. ה“הוא” חש, כי הכל מזדעזע סביבו וכזכר מרומה השתער על ה“היא” ומרטט במקורו את נוצותיה. ה“היא” הרכינה יותר את ראשה, התקרבה יותר אל ה“הוא” וכאשמה ממש לא התגוננה; אדרבה הכל שבה התחנן: מוטב ותכה. ה“הוא” ניקר את האווזונת הקטנה במקורו, אחז בראשה הקטן וזרקה מעל המַמגוֹרה, התחיל מכעכע במַקוֹרוֹ וכפותיו את הקן, ושוב לא הציץ בה“היא”, עמד רגע ופרח. ה“היא”, הזדקפה, התחילה ביתר־שאת לחדד את מקורה במשדדה והתיבבה על־פי־דרכה. ודאי היה לה, כי לא אשמתה היא, פורענות התרגשה, והיא תספר להם, לזיקני־הלהקה… היא תראה להם את שני הגוזלים, חסידונים ממש, כפותיהם אדומות ומקוריהם אדומים, וחזרה והתיבבה.

זליג ורחל ישבו על הרפסודית.

“את יודעת, רחל?”

“מה?”

“מן היום והלאה אוכל לשחות ממש כברווז.”

“הכיצד?”

"אחתוך את האצבעות ב – – – "

“אל תעשה זאת, אתה שומע, זליג! על דיברתי, אהיה ברוגז עמך לעולם!”

“אם אינך נותנת לי! תשמעיני תחילה!”

“ודאי שאיני נותנת!”

"את רואה, אטול את העוֹר מבין כפות אצבעות־האווזים, אתקען לבין אצבעותי, אקשרן יפה־יפה, עד שיצמחו לתוכי ואחר־כך – – – "

“ודם לא יזול?” – שיסעתו רחל.

“ודאי שלא יזול! אוֹפלו לימדתני לחתוך אצבע בחד־שבסכינים ושלא יזול דם, הרי אמה שלה מכשפה!”

“הרי אתה ברוגז עם אופלו?”

“ודאי שאני ברוגז! את יודעת, רחל, אופלו יש לה עשב כזה, כשמלקקין אותו ישנים מעת־לעת, אינך מאמינה? על דיברתי!”

“אז יש לה!”

שתקו רגע.

“זליג, אמת הדבר, כּי אמה של אופלו מהלכת בנעליים העשויות גידי־אדם?”

“ודאי. את יודעת, אמה של אופלו אפשר לה שתיעשה גם קנֵה־קש, שתסתתר בקטון־הסדקים! הרי היא מכשפה ממש.”

הווייכסל החרישית התבעבעה. הבועות נעשו עיגולים. העיגולים גדלו והלכו, בלעו זה את זה, פשטו והלכו והווייכסל, השקטה תמיד שפניה כפני אספקלרית־בדולח, כאילו נקפאה, והרדימה כל סביביה.

סנונית התנפנפה, הבחינה במים סנוניות אחרות, נעצרה בליבוב, טבלה מקורה בווייכסל וחזרה וביעבעתה.

זליג סיפר כי מתחת “האבן השחורה”, בארמון־זכוכית דרה וואנדאַ, קיסרית הווייכסל. בימות־החמה הלוהטים, כשהוויכסל מתרדדת, באה וואנדאַ עם אחיותיה אל האבן והן מפתות ומושכות את הילדים הקטנים. כבר ביקשה שלוש פעמים לחטוף גם אותו, אבל הוא יש לו לחש כזה, כשהוא אומרו, מתעגלת סביבו טבעת של אש, ואין היא יכולה לגשת אליו.

“זליג, ולשם מה לה לוואנדאַ ילדים מרובים כל כך?”

“לשם מה? היא מנשקת הלוך ונשק, עד שיוצאת נשמתם, והריהי אוכלת את לבותיהם!”

הם ראו מחנה חסידות טסות ויורדות אל אי שבלב הווייכסל.

“הן באות לערוך חתונה, – אמר זליג ופנה לרחל – בואי, נפליג אליהם בסירה”.

זליג התיר את הסירה מעם הרפסודית. רחל הביטה סביבה, אם אין מכר רואה אותם וקפצה עליזה לתוך הסירה.

רחל התבוננה בגלים, גלי־הבדולח הקטנים המתקפללים והולכים, בולעים זה את זה, מסמאים את העיניים, והיא הִעֱלִיזה ביותר ופלטה צריחה משונה.

עלו על האי, גררו את הסירה והשתטחו על העשב.

החסידות התיצבו בחצי גורן עגולה, זוג קשיש יותר, משל שני בעלי־בתים חשובים חבוקי־ידים, פסעו באמצע העיגול. ה“הוא” בא בטיסה, האווזונת המתה במקורו, קירב והגיש אותה לזוג הקשיש יותר – התבוננו וראו!

זוג הקשישים התבוננו באווזונת, ריחרחוה, נוֹדדו צואריהם הארוכים, גיעגעו על פי דרכם ושתי החסידות עלו ופרחו.

עד מהרה חזרו עם ה“ההיא”. השלוחים מסרו בקליו־קליא את טענותיה של ה“היא”. החסידות התגעגעו, התרתחו, הגיחו מתוך העיגול, הצטוֹפפו כנופיה אחת ומרחוק נראתה כמין מפלצת רחבת־גרם בעשרת־ראשיה הכפיפים נטועה ועומדת בלב הווייכסל ומצווחת קליוּ־קליוּ־קליאַ־קליאַ!

החסידות סבבו את ה“היא”. ה“הוא” ניגש בראשונה, ניקר בראש אשתו, ומכל העברים נישאו אליה צוארים ארוכים ומַקוֹרים פתוחים, נוצות הסתחררו בחלל־האויר והעוף נקרע קרעי־קרעים.

השעה איחרה. רחל ישבה ובכתה, ידעה, כי היא וזליג אשמים בכל. זליג התרומם:

“בואי, רחל, נפליג הביתה.”

נכנסו לסירה. עננים כבדים נערמו פתאום מעל הווייכסל, ניצבו כמו נד, כמיני חורבות, ועמדה חשכה גמורה. ברק הצית את כל הווייכסל. רחל נבהלה, מריבוי־אור לא ראתה ולא כלום, כי היא בסירה ועמדה וקפצה. בקע רעם, כאילו נשתסעו הררי טרשים, וירד מבול.

רחל שוב לא היתה בסירה. זליג זרק מעליו את מעיל, וחפש את רחל, ירד אל מתחת למים – רחל איננה.

הווייכסל סערה.

נחשולים שחורים, כחיות משוסות, קצף בפיותם, ניצבו על רגליהם אחוריות, געו, השתערו על זליג. מכל העברים ברקים, כסרטי־אש סימאו את עיניו. הסירה כבר רחקה ממנו, נישאה לבדה מעל הווייכסל. נחשול עֲטָפוֹ, והוא, זליג, חש, כי הוקל לו, הִרפה ידיו ורגליו וראה ארמון שאוּריו ירוקים שט כנגדו. וואנדא עוטָה ברקים לבנבנים תלויה ועומדת בחלל־האויר. היא קוראת אותו אליה, מראה לו את רחל, משַלַחת בו ברקים, והברקים, כלשונות ארוכות, דקים והולכים. הברקים מדגדגים, מנשקים, מכוים, ואמו עומדת עליו, סוחטת לימון על סוכר ומטילה לתוך פיהוּ. ופתאום פורשת וואנדא שערותיה־מים. השערות מתארכות, עוטפות אותו, וכמו מאלפי מרזבים זורמים מים, מכבים את הברקים, וטוב לו כל־כך, והוא שוֹחה.

(1914)

גבוהה, בלונדית, שתי צמותיה העבות פשתן, מוטלות במרושל על העורף, עשויות כביכול להתפזר כל רגע על כתפיה, עיניה גדולות, קצרות־רואי וכאחת עמוקות־כחולות, לבושה שמלה מרופרפת, היורדת ברוך מעל כתפיה, ובכל זיע גופה שורה עצלות נעימה, מגרה – הרי מאדאם מארקיז.

היא מוטלת על ספה רכה, קוראת כביכול ספר, ובעיניה המעוצמות היא מביטה, כיצד חותנתה, איטלקית גבוהה, שָׂבה, משעשעה בבנה בן־החמש.

פתאום נצחקת הזקנה, מצביעה לכלתה על הנכד, אומרת מה ונושקת ראשו, עיניו. הכלה מנענעה ראשה, אינה יודעת כוונת־הזקנה, מניחה את הספר ומתהרהרת.

אין היא יכולה להשיח עם חותנתה, היושבת זה מקרוב במדינה, באה לעת זקנה מפלורנצה לילדיה. שיחתן בתנועות־ידיים, בלשון־אילמים, ולעולם אין הן יודעות מה האחת רוצה מחברתה. הכלה תמהה, לאוֹירווינג שלה היושב, פיו פתוח, ומקשיב, כיצד סבתה מספרת לו מה באיטלקית. הסבתה מדברת בידיה, בפניה, בכל אבריה, והנער מאזין, כאילו הבין כל מלה. ומי יודע? אפשר והם משיחים בלשון־תינוקות?

הכלה הופכת פניה, שומטת מראשה מסרק־עצם, מרימתו ונועצת בשערותיה הפזורות כדרך שנועצים קלשון בערימת־קש. היא נוברת את עצמה בכרים הרכים וחשה, כי היא עצבה.

מאז בוא החותנת לביתה, חשה מאדאם מארקיז, כי הכל לה זר פה, כאילו הזקֵנה היתה מצפונה, והתחילה מתגעגעת על ביתה.

היא נולדה, גדלה וטופחה בחצר על יד הים השחור. מילדותה היתה פורשת מן הבריות. תמיד היתה טרודה עם עצמה. משגדלה והסרסורים, שהיו מסבבים את אביה, התחילו מדברים בה נכבדות, סירבה לשמוע על כך. היא חלמה תמיד, כי – “פאטשוֹרין”, שזוף־שמש ורוח, תלתליו סבוכים, שחורים, יבוא בליל־סערה בסירתו אל מתחת לחלונה. בשנתה יגנבנה ויוליכנה אי־שם, לִקְרים או לקאַווקאַז, והם יישבו שם בין הרים גבוהים, הרחק מישוב־אדם.

הסרסורים והעניים, שהיו מסבבים את אביה, היו מרבים לבוא אליה ובידם מכתבי־בניהם, שהיו באמריקה. היא היתה קוראה באזניהם את המכתבים, חשה, כי שם, מעֵבר־לים, החיים חיי־רווחה, וגמרה בנפשה להפליג שמה. לאחר רוֹב מריבות עם הוריה, הרי היא, מֶרי שטיין, נערה בת שש עשרה, הגיעה ללונדון. הלכה לעבוד ב“שאַפ”. מרי נכזבה, למן היום הראשון, ואילולא בושה, ונסעה חזרה הביתה.

בינתיים התוודעה, כמעט בלשון־אילמים, אל פיליפ מאַרקיז, איטלקי שזוף, ששערותיו שחורות, עד שניתן להשתקף בשחרותן. האיטלקי, שעיניו שחורות, חֲלוּמות, תנועותיו זריזות, נשא חן לפניה. ויותר מכל נשא חן בעיניה השם – מארקיז! מה נאה צלצולו! לאחר כל יום של עבודת־פרך, שבו היתה מרי, בשאַפ צר, מאובק, כפופה ושפופה, תופרת יום תמים כפתורים, היה הוא, מאַרקיז, בא אליה מצוחצח, נודף בשמים. ערב־ערב היה מביאה למקום אחר, משעשעה עד שהנערה אהבתו. ראתה בו את הגיבור מלפנים, “פאטשורין” ונישאה לו לאשה.

מארקיז היו לו כמה מספֵרוֹת, היה אמיד, ריהט לה בית כרצונה. יום־יום התבדרה במקום אחר, היה לה חוג־מעריצים – על הרוב אמריקאים ואיטלקים שהתאמרקו. לא היתה לה פנוּת לחשוב על עצמה, כמעט ששכחה, כי בת־ישראל היא והורים לה ברוסיה. כשנולד אירווינג, עלה בה אמנם הרהור־מה, כי צריך “ליהד” את הילד, בושה מפני בעלה, סברה, כי פיליפ אינו יודע, שהיא יהודיה, והחליטה לקרוא שמו אברהם, כשם אביה־זקנה. לקרוא לו אייב – מידה יהודית יתירה היא. גויים אין להם שמות כאלה, שעל־כן עשתה מעשה־פשרה וקראה שמו אוירווינג. לאחר ימי־הלידה שכחה את הכל, לא היתה לה, בפשיטות, פּנוּת להרהר בכך. התפלאה, על שום־מה דעתם של הבריות על האיטלקים קשה כל־כך – שהם נוהגים מנהג רע בנשיהם. אדרבה, מאז היותה שרויה עם פיליפ, לא שמעה מפיו דיבור רם. אולם מאז בוא הזקנה מאיטליה, באה תהפוכה במוחה. טינה בלבה, כי הזקנה מדברת עם אוירווינג איטלקית, וזה כמה פעמים, לאחר רוב שנים, שהתחילה להרהר באידיש. אין היא יודעת על שום־מה, אולם כשהיא נשארת עם הזקנה בבית, היא רועדת; הרגשה היא בה, כי הזקנה היא מכשפה, עשויה בכל רגע להשתער עליה בידיה הגרמיות. או־אז היא חשה, כי חוטאת היא. אביה ואמה התחילו זה מקרוב להֵראות בחלומותיה. הם בוכים, מתחננים אליה, כי “תיהד” את הילד, כי תפרד מבעלה. כל פעם היא ננערת תשושה עד־תום, בוהה סביביה, מוצאת את בעלה על ידה, ניזוזה מעליו, מתחבאת בקצה־המיטה, משל מתיראה מפניו. כל אימת שהוריה נראים בחלומה, היא מוצאת על ידיה ורגליה סימנים כחולים, כצביטות־מתים. היא חשה, כי הכל קשרו עליה, מוטלים חבויים אי־שם בזויות, מתחת למיטות. ובשעת־כושר ראשונה ישתערו עליה, יענישוה. דעתה התחילה להתעורר על דברים, שלא ראתם עדיין. כשבאה עם פיליפ להתארח, שוב לא יכלה לשמוע מעשיותיו. דומה עליה, כי כל מה שהוא אומר הוא גס, שהוא גופו ברנש גס, ובין היום למחר ינהוג בה שלא כהוגן, יהא קנאתן, כדרך כל האיטלקים, ויחתוך פניה בסכין־גילוח. ימים תמימים היתה מתהלכת ומהרהרת, כיצד “תיהד” את הילד. תחילה ביקשה לספר זאת לפיליפ. אחר־מכן החליטה, כי בקיץ, כשתסע להרים, לאויר צח, תעשה זאת שלא מדעת־בעלה. שמעה, כי איטלקים הרבה מתגיירים, כשהם נושאים נערות יהודיות, וכדי־רגע נגה מוחה – מי יודע? אולי, אם תבקש בחזקה מפיליפ, תיפול לרגליו, תבכה, היה עושה גם זאת? או־אז היתה קוראת אליה את אביה ואמה – – –, מה ברייה מגונה היא! למעלה משלוש שנים שלא כתבה אליהם מכתב. אמה ודאי כבר זָקנה, זקנה מצרות, ומסתמא בוכה בלי הפוגות… ואבא? היא חשה חמימות אופפת את לבה, בגרונה נצבר מה, ועיניה מתלחלחות. על מרבד רך ישבה סבתה הזקנה, אוירווינג בחיקה, והיא שרה לו מה.

מרי נרטטה, התאוותה לחטוף את הילד שלה. לומר לה לזקֵנה, כי שוב לא תכנס הנה, שתשב במטבח, ובהרהוריה חיקתה את הזקנה כדרך זימרתה – קאַפושאֶטו, שטי־לאֶטו, מאַנ־צ’אֶטו, מכשפה זקנה!

היא ישבה וצעקה:

“אוירווינג, בוא־נא הנה.”

אוירווינג נחלץ מסבתה, השתער ונפל בזרועות אמו:

“מאַ – – – מאַ” – – –

האם נשקתו, חיבקתו ובראשונה, מאז שנים, דיברה אליו אידיש:

“מיין זוּנדל, מיין אברהמ’ל, וועסט פאָרן צוּם זיידן? האָסט אזא שיינעם זיידן מיט א לאנגער גרויער באָרד, מיין אברהמ’ל.” (בני, אברהם שלי, תסע אל סבא, יש לך סבא יפה כל כך וזקנו ארוך, שם, אברהם שלי!)

אוירווינג כאילו נפחד, דחק בידיו את אמו, לא הבין מה היא סחה, וביִראה הביט עליה.

“מה את מדברת, מאַ? אינני מבין…”

“אתה אוהב את מאַ?” – שאלה האם.

אוירווינג חיבק את אמו בידיו, ברגליו, נישק את פניה והאֵם, בכויה־למחצה, התגוללה עמו על הסַפּה, סיפרה לו, לחצאין באנגלית לחצאים ביידיש, על עצמה, על הוריה, ואגב־כך הרגישה, כי הוקל לה.

(1917)

לא הרחק מכפר בּוֹירק, בין שדות־כותנה, שנמשכו מלוא־עין, ביער־ארנים צפוף, המנומר עצי־ברוש, עמד בנין ישן, שחור, בנוי כלונסאות עגולים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן, מלוכלכים בחמר, בזבל בהמות, ואילולא מעט התרנגולות, שטבלו בחול החם היה מקום לסברה, כי חורבה היא פה, ואין אדם יושב בה. לצד היער על גבעה, הוריק אלון מעורטל חדל־ענפים, שמוּט־קליפה, ובו היה חרות, בכתובת־אש, נשר. האלון היה מוקף אבנים – זכר, כי פה היו לפנים אינדיאנים עורכים תפילה.

לפנים־לפנים ירה גינראל בוֹירק, בשם אלהים ובשם המלך האנגלי, כמעט מחצית השבט השלֵו טשאראקי, ואת הנשארים היה נוגשׂ הלוך ונגוֹשׂ, במשך שנים, עד שעזבו קמעה־קמעה את הסביבה ועברו לפלורידה. שעל־כן התיר לו המלך לסחור בעבדים ונתן לו מתנה כברת־קרקע. את כל הסביבה הקרויה “בלורידזש”. הגנרל בוֹירק הוא שהקים את בנין־הכלונסאות, הביא עשרות משפחות־כושים לעַבד את שדות־הכותנה הראשונים. זה היה עוד בימים ההם, כשנדרש אך ביום להיות לָבָן, ובלילה, כשהלבן לא גירש את הכושי ולא כבש את מיטתו, היו שופכים עליו קיתונות־לעג.

אחרי מלחמת־האזרחים כמעט שכל הכושים ברחו, התישבו בערים ובכפרים רחוקים, שאין מכירים אותם. בין אלה, שנשארו, היו דזשים וילדיו.

הבוירקים נסעו, מתו, וכל הרכוש עבר לידי קרובה רחוקה באנגליה, ואילולא שם־הכפר, לא היתה ברייה יודעת, כי היה לפנים גנראל בוֹירק. פאַרמרים עשירים חכרו את שדות־הכותנה ודזשים נעשה “פוֹרמאן”, שכר בכפרי־הסביבה כושים לעבודה.

על הסף בצל ישב כושי זקן. את רגליו היחפות עשה כקורות־אלכסון, ידיו הארוכות־מדי שילב סביב רגליו, וכפות־ידיו הכבדות על אצבעותיהם הפשוקות, כאילו לא היה כוחן להסגר, נגעו בקרקע. הוא נימנם ועפעפיו עצומים־למחצה. אַפו הקצר השטוח על נחיריו הפתוחים, קרזולי־ראשו, שזחלו עד הגבות, ידיו החשופות וגבו כאילו כּסויים עור־פרווה אפור, מוקרח – הכל הזכיר אוראַנג־אוּטאנג זקן.

זבובים, כשיעור־דבוֹרים, בטניהם זהב עמדו על ידיו השׁעירות, על מצחו המגודל־שער, סביב אפו, ארגו ברגליהם האחוריות והקדומניות, טסו רצוא ושוב וזמזמו. והוא כמעט שלא איכפת לו. הוא חלם על הימים ההם, שבהם הבשיל הכל בשדות, ולא היה צורך לתלות על הגדרות נחשים, להוריד גשם. הכושי לא דאג, היה לו מה שיאכל עד בלי די – ואמנם היו שמחים, ידעו, כי הלבן דואג לך, ומשהתנגן ה“בּאנדזשוֹ”, התכנסו הקהל מרחוק בלב־השדה לריקוד. אולם מאז מלחמת־האזרחים ירדה אנדרלמוסיה. היוקר מאמיר ומאמיר, עוד מעט ולא יוכל אדם לחיות. דור הצעירים פרועים, אינם יראים אלהים ולבן, מסרבים ללכת בתלם, מתעצלים… לפנים היה לו ללבן שוט ושעל־כן לא ידעו “לינטש”… המלחמה היתה להם לכושים קללה ממש, היא כרתה את ידיהם – כפי שאמר לו הכומא האַרפֶּר – וציוותה עליהם שיילכו לעבוד בלא עזרת־הראש.

במוחו האטום חזר בפעם האלף מעשה בראשית ברא אלהים כושי ולבן ושׂם לפניהם שני צרורות, גדול וקטון. ויקרא אלהים בראשונה לכושי ויצו עליו כי יבחר לו צרור. ויפקח הכושי את עיניו הגדולות, החומדות ויבחר את הגדול. וימצא הלבן בצרור הקטון בקבוק־דיו ועט, והכושי מצא בצרורו מחרשה ומשדדה. מני־אז עבד יעבוד הכושי את השדות והלבן יעשה בספרי־החשבונות. מדי פעם בפעם ניענע ראשו, פער פיו, חרק שיניו המאוכּלות מזקנה, כאילו ביקש להבריח זבוב, וחזר ונתנמנם.

הכושי הזקן היה דזשים.

מן היער נישא ריח כבד של גומי, טֶרפּנטין, נתערב בריח של שדות־כותנה מלבלבים, והיה תלוי כנגד העינים כנתחי אֵד המיתמר פקעות־פקעות מעל נהר. הריחות שיכרו את הכושי, הכבידו אבריו המפורכים. פתח פיו, עצם עינוֹ־שמאל, ובעינו־ימין הביט בשקיעת־החמה. צלילים יחידי־הברה של עופות וחיות הבליטו רב־יתר את הדממה, טלטלוה והידדוה מעל השדות הרחבים כסיפורי־אגדה והרדימו את הכל מסביב. החמה שקעה. הוא ישב ופיו פתוח, עודו צופה בעינו־ימין במקום־השקיעה. וצער־החידלון עשה את פניו אטומים וחדלי־ישע.

ירדה אפלולית.

בפתח הפתוח, שהיה מואר אור־מנורה עמום, ישבה בתו הבכורה של דזשים, כושית בשנות־עמידה, ניענעה בידה אחת תינוק ובידה אחרת קוססה מתוך צלחת כחולה תירס קר. התינוק מאן לישון, התעוות; הציגה את הצלחת על רצפת־הלבֵנים, גחנה מעל העריסה, ובקול דק, מצלצל כשל נערה צעירה, פיזמה בתוגת חרש:

(כלומר: לך תישן, ילדי־פעוטי, אמא הלכה לעיר, אבא מתרוצץ וסובא, אין איש עם התינוק).

כושי כבן שמונה, שהיה מוטל על גחונו על הרצפה, עלעל בביבליה מצויירת, הניח מידו את הספר, נגרר על כל ארבע אל הצלחת, והתחיל באצבעותיו תוחב את התירס לתוך פּיהו.

חתולה צהובה, שנמנמה למראשות־התינוק התמתחה ופתאום קפצה מעל לראש הכושית. זו נפחדה, רקקה ושילחה אחרי החתולה קללה. הבחינה, כי בנה הקטן בולע את התירס, פסקה לנענע את התינוק ופתחה בצעקה, בהבליעה את המלים בניגון ממושך:

“פראֶד, הרחק מעליך את הצלחת! לא היתה לך מנה שלך, זללן שכמותך? הזהר פראד, שלא איטָפל אליך. דייזי ודיינה מתו, כל הילדים הטובים מתו, וצרה צרורה שכזאת לקתה פעמיים באבעבועות וחיה וקיימת! מה אתה מלטיש את שיניך? מוטב ותשקה את הפרחים!”

הכושיש חייך מאוֹזן לאוֹזן, התלקק בלשונו האדומה, נטל כד־מים והשקה את פרחי־גאראַניום אדומי־דם, שעמדו בכל חלון וחלון, בקדרות־חרס, בארגזי־עץ. העמיד את הכד, ניצב באמצע־החדר, הביט כדי רגע בכרזת־הקרקס האדומה, שהיתה תלויה בקיר, זקף עיניו ולא ידע מה יעשה. נתגרר מתוך החדר, שאמו לא תבחין וישב ליד סַבו על המדרגה.

החתולה בצבצה ונגלתה, התחילה מכשכשת בזנבה, מתחככת לרגלי דזשים היחפות, רוטנת. פראד חטף זבוב אחר זבוב והגישם לחתולה. החתולה זקפה ראשה, התכעכעה ובלעה את הזבובים חיים. מרוּצָה התלקקה, רחצה עצמה בלשונה, בכַרעה, והשתטחה לרגלי דזשים.

“פראֶד – נזקף וצידד הסבא וחייך כנגד נכדו – הידעת, על שום מה חתולה רוחצת עצמה לאחר האכילה? הריני מדבר אליך, ומה לך חוטף זבובים?”

“אני שומע סבא!”

“שפיר; כשחתולה צדה בראשונה עכבר, אמר לה העכבר: אין אני מיצר, שאת באה לטרוף אותי, חזקה את ממני, צַדת אותי – אכלי! אך אין את רשאית להעליבני! דרכם של בריות, קודם הסעודה הם רוחצים ידיהם, פניהם ואַת – לא כלום! חטפת ומיד את באה לאכול בידיך המסואבות! הדין עמך – אמרה החתולה – המתיני, עד שאני רוחצת. וכשהחתולה רחצה עצמה, לא היה העכבר. מאותו יום שוב אין היא מאמינה לכל נפש, תחילה היא אוכלת ואחר היא רוחצת; חי־חי־חי, בריה בוגדנית, החתולה! שמע נא, פראֶד, הֶאכלת את השפנים?” – סיים באותו ניגון עצמו.

“כן, סבא.”

“ובכן, לך לישון!”

“הלא בּוּקאֶרט לא חזר עדיין מן העבודה?”

“ודאי הוא עובד אֶוור־טיים (שעות נוספות).”

האדמה המלובנת הצֵנה, מילאה את האויר חמימות, שהצריבה את הגרון, הצמידה את העינים, בדרך־החול נגלו אילו צללים, קפצו זה לתוך זה. הנה נמוגו, הנה חזרו ונגלו.

“באים, כמדומה, מן השדה, הא! – זקף הזקן אוזן – האם בּוּקאֶרט הוא?”

“סבא, זה לא בוקאֶרט – אחז פראֶד בחטף את יד סבא – זה בא השֶריף, עם אנשים אחרים.”

“מי, השריף?” – עמד הזקן על רגליו באנחה, חיכה בהכנעה, כי יבוא, והתחיל קורא את בתו:

“קיטי, קיטי, מה תאמרי, שהשריף בא אלינו בשעה מאוחרה כל כך? האַ?”

נפחדת עמדה קיטי והקערה בשתי ידיה. הסתובבה, לא ידעה מה תעשה, לא ידעה כיצד תיפטר מן הקערה, פתאום הציגתה בנמרץ על הריצפה ויצאה.

לפני הבית עמד השריף, אברך לא־גבוה, צנום וכפיף, כאילו היה עשוי תיל־פלדה. המגפיים על בתי־השוקיים המהודקים היו לבנים מאבק, ועל זרועו נשא רוֹבה. עמו עמדו שלושה פאֶרמאֶרים בשנות־עמידה.

“גוּד איוונינג, (ערב טוב), דזשים!” – בירכו השריף מעשה־קונדס.

“גוד איוונינג, קאֶפטן! – קדד דזשים והצביע על הדלת הפתוחה – אורחים מכובדים!”

“הקשיבה נא, דזשים” – התקרב אליו השריף – “באנו הנה בשל ביזנס (עסקים)… וכך הוא הענין, אם אין אתה רוצה, כי הכפר יעשה לינטש בבוקאֶרט, הסגר אותו מיד לידינו, אל תאַבד זמן! כל הכפר כולו עלול בכל רגע לבוא, אתה שומע?”

הכושית הצטלבה ורעדה. עוד בבתוליה, כשכיבסה כבסים בבית פאֶרמר, ואבדה כף־כסף, פתחו הפארמר ואשתו בגערות כאלה עליה, איימו במלקות, אם לא תודה ותתוודה, עד שמרוב אימה ניטל לשונה. מאז היתה מתיראה מפני כל לבן. עתה, ששמעה דברי השריף, נסערה כולה, מרוב אימה באה בקרבה רוח־גבורה, והתלעלעה בניגון:

“יקירי, מה הוא סח? ומה עשה בוּקארט שלי? שקֵט כזה, אינו פוגע בזבוב, הבּוֹי המסכן שלי!”

“בוקארט גרר לפני שעה את בתו של מאקלוּר… בקושי השיבו את רוחה… מאקלור רץ ורובהו טעון, כמשוגע, מזעיק זקן וטף, שיעזרו לו לעשות דין לעצמו. אתם מבינים פירושו של דבר?”

האם והסב ידעו כן ידעו פירושו־של־דבר, כי בוקאֶרט השקט לקח נקם על אחותו, ראגינה בת הארבע־עשרה, שמאֶקלור אנס אותה. נבוכים הביטו זה בזוֹ, ניענעו ראשיהם והחרישו.

“מה לך מחריש, דזשים? – דחק השריף – אמור לי, היכן הוא, בהן־צדקי, כי עוד היום אוליכו לאַטלנטאֶ, שיבוא בפני הדין, שאם לא כן, ייעשה בו לינטש!”

“בוקאֶרט לא בא עדיין מן העבודה – השיב הזקן, ועשה עוויה כמי שמתיסר יסורי־גוף – ידעתני, כי אין אני אומר כזב.”

“ומה, אתה אומר אמת? – נענע פאֶרמר – אפילו כשתישמע תקיעת־שופר האחרונה, יענה כושי אמן אחרי דרשת־הכומר ובשעת מעשה יאמר קלוֹק־קלוֹק לתרנגולות שכנו! אנו מכירים אתכם!”

הכושית נפלה לרגלי השריף והתיבבה יבבה חדה משל כלב נובח:

“מה רוצים מעמנו, האומללים?… מאֶקלור אנס את בתי־יחידתי, עודה ילדה, ילדה בת ארבע עשרה ומהלך בן־חורין… ובוקאֶרט שלי שקט כל־כך…”

“מה תועיל בכייתך – נחלץ השריף מידיה – תזכרי, מוטב ותסגירו אותו לידי, אם אין אתם רוצים, שההמון יעשו בו לינטש!”

דזשים הביא את הביבליה והראה לשריף:

“אין אתה מאמין לי, אין אתה מאמין לכושי, שפיר! כושי אינו מהימן, גבר אינו מהימן, ואפילו ענן אינו מהימן! יש וענן מבשר גשם וגשם אין! האם צדק דזשים?”

“צדק!”

“אבל הביבליה” – דזשים קירב את הספר לשריף, “הביבליה מהימנה, לביבליה מאמינים הכל, כי המלה הנדפסת אמת – הריני נשבע לך, הרי אתה מכיר את דזשים, כשהיית עוד קטן כל כך, נשאתיך על זרועותי, אמת?”

“אמת!”

“הריני נשבע לך בביבליה, כי בוקאֶרט לא חזר עוד היום הביתה, כשם שאני נוצרי! אתה מאמין לי? אם לאו, הדלתות פתוחות, לך וחפש!”

“הריני מאמין לך, מאמין לך, דזשים” – היטיב השריף את הרובה על כתפו – “העיקר שצריך להשיג את בוּקארט, אם יהיה לכם מראה־מקום, שהוא נמצא בו, הודיעוני מיד, אתם שומעים? גוּד־בּאַי!”

“לילה טוב!”

“חוסו על הבּוֹי שלי, על בוקאֶרט המסכן שלי!” – גנחה האם על השריף.

השריף ניענע, מעשה משובה, ידו אל הפארמרים וארבעתם יצאו לדרכם. קמעה־קמעה שקעו עקבותיהים בחוֹל הרך. מדי פעם בפעם נגררו על הדרך קצת צללים, נמזגו באילנות, בעלים, והדממה הטילה אימה.

“הם יעשו בו לינטש” – התיבבה האם – “הבּוֹי המסכן שלי, על מה הגיענו כך? על מה? התחננתי אליו, כי יבליג! אף כי באמת הביאה החיה הלבנה, כוונתי למאֶקלוּר, יללה על ראֶגינה שלנו… ישלם לו האלהים…”

“בכייתך, בתי, לא תועיל כל מאומה – נענה דזשים – עכשיו צריך להתראות עם בוקאֶרט ולומר לו כי יעקור. אילולא זקנתי כל כך, והלכתי. לא טוב היות זקן, לא טוב, העצמות נוקשות כחישוקים מכוּרסמים מסביב חבית מלאה, חי, חי, חי…”

“בוא, בני – אחזה האם ידו של פראֶד ורעדה כולה – בוא, נלך להציל את בּוקאֶרט!”

“יושיעכם האלהים” – ירד סבא מעל המדרגות, הביט אחרי בתו ונכדו, עד שנעלמו, ולא יכול למצוא מקום לעצמו.

הוא הדיר את עצמו מהבטה לצד היער, שבו החשכה, כתהום־מעמקים, בלעה את הכל. זקף עיניו לשמים המכוכבים, בטח כי יש עין צופה מלמעלה למטה, ורואה מה עוול גדול מעוללים לביתו. חזר וישב על הסף, הרהר כי התרנגולות ישנות מכבר, והוא אין לבו נמשך עתה למשכב.

מן היער, מן השדות באו צללים, התפשטו על דרך־החול. הלבנה הטילה מכיתות־אור והעצים הגדומים נראו מרחוק כבני־אדם וחיות.

הכושי הזקן חזר ועשה רגליו כקורות־אלכסון, אזרן בידיו והביט נכחו. ראה כוכבים נופלים אל היער העבות, אל בין השדות, ובמוחו הזקן נתלהט מה. נזכר, כבחלום, איך ניטלו ממנו בילדותו אחיו ואחיותיו, איך הִלקו את אביו. השוט התעופף בשריקה מעל בשרו, ננעץ בדמו, ואימה מוטבעת, שאפשר וחיו אותה אבות־אבות־אבותיו ביערות אפריקה, כשזחלו על ארבע, התחבאו מפני חיה טורפת – אותה אימה עצמה התחילה ננערת בו, האימה שלא יתלו את בוקאֶרט שלו. התחיל רועד, ראה חיות ועופות באים מן היער, מן השדות, נגררים על פני דרך־החול, קרֵבים והולכים ובאזניו צללו כזמזומי־קונכיות… הקולות נשמעים ברמה, ברמה… עוד מעט ויכתירו אותו ויטרפוהו נתחים נתחים.

ניתק ממקומו, חש צמרמורת קרה ועוקצת בכל אבריו כמי שניבט בעיני־המות, ונכנס בחָפזה לביתו.

התינוק בכה. סגר בטריקה את הדלת, כאילו ביקש להחבא בפני מי והתחיל מנענע את העריסה. התינוק זקף ידיו הזעירות לסבא. הוא הוציאו בזהירות, אימצו אליו, נשתתק. דזשים שוטט על פני החדר, הביט בעיני נכדו, והמהם ביגון־בית־יראה נוגה:

(כלומר: אלהים גאל את דניאל מבור־האריות, את יונה ממעי־דגה, ואת הצדיקים מכבשן – ועל מה לא יגאל אותנו? אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, על מה לא יגאל אותי?)

מסביב הטרקלין (מסבאה) של מאֶק פאֶטריק וחנות־הברזל של ליוי היתה מהומה. כמעט כל הכפר כולו היו מכונסים פה. הלכו מן הטרקלין לחנות־הברזל, קנו כדורים, כדורי־ציד, החליפו רובים ישנים בחדשים, אמרו דברי־מבינות. הצעירים בחולצות פלאַנילה אפורים, שצוארוניהם מופשלים, מטפחות אדומות משולשות־קצוות לצוואריהם, כדוגמת קאַו־בּוֹיס חגורי־חבלים, העשויים לציד־סוס־פרא, עמדו כנופיות־כנופיות, והִמרו אלה את אלה, ודומה היה, כי הקהל מתקינים עצמם לציד.

בחור החזיק בשלשלת כלב־ציד שעיר, שגדלו כזאֵב, ושלא עמד במנוחה במקומו, סבב אילך ואילך, סחב אחריו את בעליו, והקהל סביבו ניסוט ממנו, ניסוט והולך.

“עצתי – זקף הבחור ראשו לקהל, כשהוא נסחב, פסיעה־פסיעה, אחרי כלבו – עצתי, כי ישלחו פלוגה למעֵבר־היער. והיה אם יצא, יחסמו דרכו!”

“הוא לא יצא מן היער” – נענה אחר.

“אתה בטוח כל כך?”

“ודאי שאני בטוח! הודענו לכל הפארמרים, היושבים סביב־סביב. עינם תהא פקוחה.”

“הוא כבר לא יתחמק מידינו!” אמר דרך־משובה לנערה בחורון צעיר עם רובה ישן, שגררוֹ בקושי על כתפו.

“מה תאמר לדזשאַן ותותחו?” – התבדח מי על חשבון הבחורון, כי תשמע הנערה.

“הא, דזשאן? אני מתערב, כי הוא בחור שטוף־סיכונים!”

“אתה יכול לחזור על כך” – נבוך הבחורון בפני הנערה ונתיצב ביתר זקיפות.

“אל נא תפגע בדזשאן, יש לו מכונה!”

“ומי מתגרה בו? אני אומר אך זאת, כי הכושי יכול לקפל ברייה כזאת כמו דזשאַן, ולהחביאו אי־שם בכיסו צדדי.”

הקהל צחק.

“היכן, אתם סבורים, הוא מתחבא, הכושי?” – ניגש מי.

“הוא ודאי יושב בביצות!”

“נוֹ סאֶר (לא אדוני)!”

“אתה בטוח כל־כך, כי לא?”

“אתה בטוח כל־כך, כי כן?”

“חוששני, שנהא אנוסים להקיף את היער!”

“ובכן, לְמה אנו מחכים?”

“אכן, לְמה אנו מחכים?”

“לשריף!”

“ראה פראַנק – נענתה נערה – שתביאו אותו חי!”

“ואם נביא אותו מת?”

“היינו־הך! כושי בין כך ובין כך אין בו נשמה!”

“קחוני עמכם” – באה נערה בחולצה לבנה ומרופרפת, שערותיה קשורות במטפחת, משל מוכנת לעלות על סוס.

“באמת, תרכב עמכם מיטא!”

“מוטב לאו – התערב אחיה – הלא ידעתם בוֹיס, כי אם נלוית לֵידי, שוב אין בני־חורין, כלום לא צדקתי?”

“צדקת!”

“צדקת!”

מאֶקלור, אבי־הקרבן, פאֶרמר נמוך־קומה, כתפני, צוארו אדום ולחייו מזכירות שָבץ־לב הלך מסיעה לחברתה, ווינטשאסטאר טעון על כתפו־ימין, גרר מדי פעם איש אחר לטרקלין, ולא חדל לתופף על לוח־לבו:

“קאֶררי המסכנה שלי… ילדתי המסכנה… אהה, אם תפול החיה בידי! ראו, בויס, שנתפסנו עוד היום, צֶדק אני דורש לבתי, לקאֶררי שלי… אזכור לעולם, לא אשכח לנצח, מה עשיתם למעני! קאֶררי המסכנה שלי, ילדתי המסכנה…”

השריף בא רכוב על סוס קטן, זריז. הקהל סיבבוֹ. עמדה דממה. השריף מתח גופו הגמיש, קומתו נתגבהה והוא ניצב על ארכובת־האוכף. הניף ידו ודיבר בקול בוטח:

“ידידים ושכנים! מי שיתפוס את הכושי חי יקבל מידי הגובֶרנר חמישים דולר ומאֶדאַל!”

“הוּרריי!” – צווח הקהל.

“הריני פונה אליכם בשם הגוּברנר, שלא תעשו דין לעצמכם. אתם מבטיחים?”

“אול־רייט!” – נשמעו פה ושם קולות בודדים.

“עכשיו, בויס, אל תאבדו זמן, חבשו את סוסיכם, וניפגש ליד הסאֶמאֶטאֶרי (בית־הקברות), אול רייט?”

“אול־רייט!”

הקהל נתפזר בחָפזה לכל העברים. מאקלוּר וקצת בחורים נשארו עומדים ליד הטרקלין.

“ישלה את עצמו, השריף, כי נסגיר לידו את הכושי” – נתקצף צעיר.

“הוא יחכּה הרבה!”

“לשם מה כבר דיבורים – הביט מאקלור סביבו וחייך חיוך כפול־משמעות – העיקר שנתפשנו! תכנסו, בוֹיס – הראה על הדלת הפתוחה של הטרקלין – נשטוף חלילינו, ויאיר המזל יותר!”

מיסטר ליוי הסתובב בין הקהל, חיפש את בנו בן־העשרים. נכנס לטרקלין ומשכו מתוכו:

“אתה לא תצטרף!”

“כן אצטרף!”

“ואני אומר לאו! יהודי אסור לו שיתערב!”

“ואם ייעשה כן באחותי” – רתח הבן.

“מה לך לחשוב, מה ייעשה? לא ייעשה! אבל אם יַרשו לו לשיכור, כמו מאֶקלוּר, שיוכל בעצמו להיות דזשאַדזש (שוֹפט), הריני מבטיחך, כי היום יעשו לינטש בכושי ומחר ביהודי!”

“לא עשו עדיין לינטש ביהודי!”

“אתה יודע, לפחות, מה הם הולכים לעשות?” – ניקש האב בארבע אצבעות במצחו.

“הם הולכים לעשות לינטש בכושי!”

“וזה בעיניך לא כלום? לעשות לינטש באדם, הוא בעיניך לא כלום? נו שתוק, בַּעַר, שתוק, בוא כבר הביתה! נוּ מה אתה עומד מה, בוא!” – משך אותו האב בשרוולו.

הבן חשב, כי האב הוא “ירקרק”, ורגוז הלך אחריו. כשהאב הגיע לחנות, תפס, כי בנו נעלם. הביט על המגרש הריק, שהיתה בו לפני שעה קלה המולה כל־כך, וכמי שאינו יכול להושיע לנפשו, ניענע בידיו:

“ילדים אמריקניים! הולך וגדל דור!”

האפלה גברה והוסיפה. הרוכבים הדהירו את סוסיהם, כמעט ששתקו. הרכיבה־בצוות, התנופה, הכלבים שהקדימו ורָדפו, התכנפו, התפזרו בנביחה בין השדות, – כל זה הבריח כל קורטוב אימה, הוסיף רוח־של־אומץ. הקהל שכחו, כי בוקאֶרט הוא ענק, מרים על גבו קרון טעון קש, כי הוא מסוגל בַתיגרה לסלק בנקל לבדו חמישה, ששה אנשים. כל אחד ואחד ראה עצמו גיבור – הנה הוא תופס את הכושי, השריף נותן לו תודה, עונד לו לעין כל את המאֶדאַל.

לבנה במילואה הוציאה את האילנות מן היער, פשטתם מעל דרך־החול, החליפה סדרם, שיעשעה בעלים, כבצִפָרים. פה ושם נצמחו אנשים, גבוהים, רחבי־גרם, רוֹבים בידיהם. נשימת־הרוכבים נעשתה פסוקה, ברכיהם נעשו נוקשים. נצמדו לכרסי־הסוסים – פשטו הסוסים, שעטו במרוצה. אילמים, לא מרוצים, על שום שהיו אלה אילנות, נישאו הרוכבים ביתר חפזה על דרך־החול. הצללים קפצו לפניהם, סימאו את העינים והרוכבים, לקצב־שעטות־הפרסות, הוסיפו לארוג חלומותיהם.

מאֶקלוּר על סוסה גבוהה, הרובה שמוט על כתפו, נראה צמא־קרָב, מוחו התבעבע מרוב שיכר, הסיט מצנפתו והוקל לו, חש עצמו מתרומם על בהמתו, עוד מעט ויאמיר מעל האילנות. לא פסק להשיח עם עצמו, קילל, נעזר בגסים שבניבולי־הפה, נהנה מעצם־המחשבה, כי הוא חותך את הכושי אבר־אבר, מספר, איך חנק את אחותו של הכושי, איך פירפרה תחת ידיו והתנחם, כי באש ישיג צדק לבתו.

רוכב הניח אצבע על ראשו והראה על מאֶקלור:

“הגדיש את הסאה!”

“הוא מבוסם!”

“מה תתנו, חברה, אם נשיג עתה כמה כושיות צעירות אַה־ה!” – מצמץ אחר עינו.

מן היער נישאה זעקת־כיסופים, כשל פרה כלואה, שניטל ממנה העֵגל.

“אין ריחן טוב, אך האמת היא אמת, כל לבָנה לא תשוה להן. הן בוערות!”

“מה זעקה היא זאת?” – שאל אחד.

“מין עוף כזה!”

“צבי עורג!”

“לא צעקת כושי היא אחרי מותו?”

“כושי?”

“כן, אחרי מותו מתגולל כושי בביצאות וביערות, עד שנשמתו מלבינה…”

“כושי ונשמה לו?”

איש לא ענה. הזעקה גברה והלכה, באה מעברים שונים, עד כי קוֹר עברם. הרוכבים איששו את ישיבתם באוכפים ואילמים, מהורהרים, נישאו אל תוך הלילה.

על יד היער נתחלקו פלוגות של חמישה חמישה ופשטו והפליגו לדרכים שונות, באופן שיקיפו את הביצות מכל העברים, רכבו לאטם, נעצרו כל רגע, הקשיבו לנביחת־הכלבים שנשמעה מפקידה לפקידה, שנוקה ופסוקה, כאילו הקול התנפץ אל האילנות. בביצות אררו הצפרדעים, נשתתקו מעט, כדי להתקרקר ביתר־עקשנות, כאילו ביקשו להעיר כל יצורי־יער. אי־עתה הצריח עוף, בזעזעו בכנפיו את האויר, ועמדה אימה מוזרת. זעקת־הכיסופים, כשל פרה שניטל ממנה העגל, נישאה מן היער האפל ואפס־הידיעה, מהיכן וממי הוא נישא, הֶחֶריף ביותר את הפחד, ליחש, כי הנה־הנה תגיח משם, מעָביה של אפלה, נשמה ארורה, שחורה כלילה, ותחסום דרכם, תוליכם תוֹעה. קצתם הצטלבו ואחרים עשו להם לב, בצפצופים ורקיקות. רכבו שעה, שעתיים. הרכיבה השקטה היתה לזרא, שעל־כן רָמו הדיבורים, תכפו הקללות־בעלמא, איש לא חשב עוד על חמישים הדולארים, על המאֶדאַל, על אונס נערה לבנה. הטינה על הכורח להיגרר, בשל כושי, לילה תמים, עלתה על הכל, הקהתה את קטון־הרגשות ואילו נתפס בידם עתה, היו משסעים אותו שְסָעים־שסעים.

השריף ושלושת גיסיו הפליגו אל הביצות, ונדברו ביניהם, כי אם יתפסו אותו, מיד ילבישוהו ללא הכּר וישלחוהו לאַטלנטא. הוא יראה להם, לפארמרים, כי יש דין ומשפט, וחובה לקיימו, הוא יראה להם, לשם מה שריף בכפר!

הנביחה גברו עזותה ורשעתה, משל הכלבים השתערו על מישהו. מאֶקלוּר וחבריו ירדו מעל סוסיהם, הלכו לפי הנביחה. ביער עמדה חשכה, שחסמה את הראייה כדי אמתיים. יכול אדם להסתתר מאחורי אילן, ואי אתה מבחין בו, לא־כל־שכן כושי; אי לזאת היו להם “זרקורים”.

מאחורי אילן עמדו שני בריות נפחדים, התגוננו בענפים מפני הידים שהשתערו עליהם. מאֶקלור הקריב את “זרקורו” לצמד והציץ בהם יפה־יפה:

“את היא זאת, בת־קופים ארורה! הגידי, היכן בוקאֶרט, ואם לאו, אנו תולים אותך ואת ממזרך הקטן על העץ, שאת עומדת מתחתיו!”

“איני יודעת” – רעדה הכושית.

“אם אינך יודעת, מה את נגררת ביער, ארורה” – נענה אחד.

“זרקו את החבל על צווארה ותגיד!”

“אני עצמי הלכתי לחפשו” – התיבבה.

“את אומרת?” – כרך מי את החבל לצווארה.

פראֶד התלבט לרגלי מאֶקלור, נישקוֹ, בכה:

“הַרפה מאמי, מאמי…”

“הרפה ממנה, מן המכשפה ותדע הכלבה הארורה, כי אנו, הלבנים, אין אנו רוצחים! – קרב מאקלור אל הכושית והרחיק את הבחור עם החבל – מי מכם יש לו זפת?”

“נקשטם בנוצות ונשלחם הביתה!”

הם הפשיטו את האם וילדה, מָרחום בזפת, נעצו נוצות, ובצפצופים וביטושים דחקום בעזרת־כלביהם. וכל מה שגבהה נביחת־הכלבים כאילו ביקשה להחריש את בכי־הכושית וילדה, כן גברה קינתם החדה והחודרת, שהיתה כיללת־ינשופים רעבים. האם נטלה את הנער על זרועותיה. נשקה אותו, הרגיעתו והלכה עמו הביתה. שכחה את עצמה, היתה אדישה שהיא ערומה, לא שמעה איך מתעורר היער, אך זאת ראתה, איך הם תופשים את בוקארט, כורכים חבל לצוארו, וחזרה ונתיבבה.

אי שם ישב קוֹלני וספַר: וויפ־פור, וויפ־פור־וויל!

מיוגע מבכי האזין פראֶד לצריחת־העוף, כאילו היה מתגרה בו ותצילנה אזניו:

“וויפ פור, וויפ פור, ווי, וויפ” –

“הך עניים, הכּה עניים, הך, הך” – – –

בביצות, שבה דרכה רגל אדם לעתים רחוקות והתגוללו חזירי־בר, שכב בין שיחים כושי בן ששה רגל. דומה היה עליו כי בכי נישא ונביחת־כלבים נישאת, וקפץ על רגליו. פער שתי עיניו הגדולות, השחורות, שהלובן שוֹטט בהן, כמו בדר צהבהב ומוּתך והבהיק מבין הענפים כעיני חיה מורעבת.

היה זה בוקאֶרט. הוא ידע, כי מקום־מבטחים הוא, ואפילו ידעו, היכן הוא, תחלופנה כשעתיים, עד שיגיעו לכאן. הציץ ברוֹבה, השעוּן אל שיח וגמר בנפשו, כי לא ייתפס חי, יתגונן עד אחרון־הכדורים. כמעט שלא התחרט, אך ניחם, על שום מה לא הרג את מאקלור, חש כי רוב־שנים ואפילו מלוא־חייו לא היו נותנים לו מה שחי בזה הלילה האחד. עוול, עוול גדול עוֹלל למשפחתו, ואנשי הכפר עשו עצמם כלא־יודעים. יתר־על־כן, כלהכעיס בחרוּ הכפר את מאֶקלור כבעל־הבית של הטשוירטש (הכנסיה)!

תשומת־לבו נמשכה לפטריות, שראשיהן רחבים בשרניים. שכח את הכל, הרהר, כי אמו תטגן את הפטריות, ופיו נתמלא מים. קטף פטריה, מיעכה, ותמה כי הבלים כאלה עולים עתה במוחו. נזכר, כיצד קאֶררי התגוננה, שרטה, נשכה, התחננה אליו – – – ואחר־כך?

בוקאֶרט התעגם והלך, צָפה בלילה האפל, ואף שהאמין, האמין בעוז, כי יש אלהים, ודאי היה לו, כי אין לבן המאמין בו, ההולך בדרכיו, והצדק אין לחוֹלל בו הרבה בעולם הזה. מאֶקלור נוטל את כל הגנבות, והכומר, מיסטר הארפר סועד על שולחנו סעודת־צהריים בכל ראשון בשבת. והכומר גופו? הכל יודעים, כי עוד אשה לו באַטלנטאֶ, שחורה, ושני ילדים, וכאן אין פוסקת מפיו ההטפה, כי אחרי שעה עשר בערב לא יימצא צעיר ונערה בדרכים! והשחורים? הוא רעד, נשבע לקַחת נקם. הוא ילמדם לקח, יצית בית בית, ישלח את כל הכפר כולו באש!

נשמעה צהלת־סוס. בוּקאֶרט נטל את הרובה, העמידו בין השיחים, חידד אזניו וחיכה. דממה. אך צפרדעים קרקרו בביצות, הבליטו יותר את הדממה. נשמעו קולות קרֵבים והולכים, באים מכל העברים. הקרקור הקניטו, הפריעוֹ מלהאזין, הקולות מהיכן. ודאי היה לו, כי שמע את המלה “כושי”, לא ידע אם נדמה לו, או אם השונא באמת קרוב כל־כך ופתאום ראה לפניו כלב. הכלב הושיב עצמו על רגליו האחוריות, כמתקין עצמו לקפוץ עליו. היה מוכן לירות, אולם תחושתו לחשה לו, כי ירייה תסגירו, הפך את הרובה, חבט בקת את הכלב, שרגליו נתפרפרו כלפי מעלה ופלט חרחור.

הדממה חזרה כבראשונה ובוּקאֶרט חש צלילת־אזניו, ומוחו. התמתח מלוא־ קומתו, זחל על ארבע, קלט כל צליל, כל רשרוש. עיניו בערו, פילסו את החשכה, הבחינו בקטנה שבגבשושיות־האיזוב, ונזכר אבי־אבי־זקנו, שהתגנב על ארבע על שפת נהר־קוֹנגו, שבו נחשים מנוצצים היו מגוננים ומעוננים בעיניהם הירוקות מבינות הדקלים הרמים.

גמר בנפשו לקדם ברובהו אחד־אחד, לא להניח לתוקפיו פתח־התקפה.

כבר נשמעו פסיעות־הסוסים, המבוססות בביצה. בוּקאֶרט קצרה רוחו, חיכה כי כבר יבוא מי. פתאום סינוורו זרקור, סָמאוֹ כדי־רגע. הרעיון, כי הוא נתפס להם חי שיתקוֹ ומרוב אימה ירה. הדממה עמקה מבתחילה. הד הַיְרי נתקע באזניו ושמע קול:

“בוקאֶרט, אנוכי הוא, השריף! ידעתי, כי אתה משכיל לירות, תוכל גם לירות את שלושת גיסי, שהם עמדי! אולם מה זה יועילך? סוף כל סוף יתפסוך! פטור אני מלומר לך, מה צפון בזה… שמעני, והסגר עצמך לידי…”

“לא בחיי!” – שיסעו בוקאֶרט.

כוונתי, לידי החוק – הוסיף השריף – החוק אינו יודע לא לבנים, לא שחורים, החוק הכל שוים בפניו! ואם אתה חש עצמך חף, ישחררוך; ואפילו ימצאוך אָשם, יתנו לך חייך מתנה, שכן מיס מאקלור חיה. הא, מה תגיד?"

בוקארט היה כשרוי בחוֹם, דברי השריף בילבלוּ דעתו, מילאו את ראשו עשן, וגבורתו נפוגה. חש, כי זה הוא הדרך הישר, כי אם השריף ירצה, יוכל לשלחו לאַטלנטאֶ, ושם אפשר, כי ברוב יגיעה “יבוא על צדקו”.

“וואֶל, מה אתה שותק? – חזר ונשמע קולו של השריף – הכנע לפני בוא הקהל, שאם לא כן אתה מאַחר!”

“השבע־נא לי – התרומם בוקארט – כי לא תמסרני בידם!”

“נשבעתי – הרים השריף ידו – כי עוד הלילה אשלחך לאַטלנטאֶ!”

בוקאֶרט יצא מבין השיחים. הניח את הרובה, וניגש אל השריף:

“הנני, תאסרוני!”

ראה, כי בידי השריף מוכן זוג־צמידי־ברזל, נתכעס ושאל:

“אתם אומרים לכבול אותי!”

“יאֶס!”

“הרי בעצמי הסגרתי את עצמי, ועל מה תכבלוני?”

השריף כבל בזריזות את ידיו. בוקאֶרט ראה רוכבים באים. עיקל בעצבנות את ידיו, חש את עצמו כבול והתיסר, על שום מה נכנע. לפני רגע היה עוד בן־חורין, יכול היה להפרע מכל אחד ואחד מהם, ועתה יוכל כל אחד ואחד מהם להלעיב בו, להכותו… והוא? אין לפניו אלא חירוק שינים בלבד – ככלב בשלשלת. תפס, כי שוב אין לפניו דרך־חרטה, התבייש בפני בחורי־הכפר, כי הוא, בוקאֶרט, שהיה בידו להכניע חמישה מהם, כבול, והם בני־חורין. ומה שהיה כבול, דיכא אותו כל־כך, כי הוא בעצמו חש את עצמו אשם, גרוע מסביביו, חיכה כי יפָרעו ממנו, והיה ודאי לו, כי לא יצא חי מן הביצות.

“הנה הוא הכושי! הנה הוא עומד! – ירדו הרוכבים בצעקות מעל הסוסים, ואחד מהם ירה מרוב שמחה – הורריי לכבוד השֶריף!”

“הורריי! הורריי!”

אחד אחד הגיעו הרוכבים.

הקיפו את הכושי, הראו לו את החבלים, שעליהם יתלוהו; חבטו באגרופים בפניו, והוא, כבול, שותת־דם, רטן לאחר כל חבטה, וכאילו חייך בעיניו וחיכה, כי יוסיפו להכותו. מאקלור נפל על השריף, נשקוֹ ופרץ בבכיה. ניגש אל הכושי, רקק בפניו:

“חיה רעה, עתה איפרע ממך.”

קמץ את אגרופיו, השח את ראשו ואת ערפו הרחב כפר משוסה, והשתער על הכושי. הכושי הרים רגלו ומאֶקלור התגלגל.

“קחוהו! קחוהו!” – נישא מכל העברים.

השריף נכנס באמצע:

“אזרחים ושכנים! זכרו, הבטחתם לי, הבטחתם לי לעזור להסגירו בידי החוק!”

“אנחנו החוק!”

“כושי אינו אדם!”

“כלב!”

“נכון! כלב! וכלב שוטה יירה!”

“הריני פונה אליכם בשם החוק!” – הגביר השריף קול צעקתו – “נסוּ־נא להיות במעמדי! לשם מה אני כאן? על שום מה נותנת לי הממשלה שכרי? כי יישמר החוק. ידעתי, כי כואבים אתם, ידעתי כי לב מאֶקלור שותת דם, הלא אב הוא! אולם אנו ראשית־כל אזרחי־ארצות־הברית, וחוק ארצות הברית חייב להשמר, שאם־לא־כן, אלו אזרחים אנו? שאם לא כן איש את אחיו חיים בלעו! ידידים ושכנים! נסו־נא להיות במעמדי, איש מכם במקומי לא היה טוב ממני! הריני פונה…”

“עזרו נא לי, בויס” – השתער מאקלור על הכושי, שעיניו מלאו דם, פיו נפתח, כאילו אמר לעמוד על נפשו בשיניו.

השריף דחף את מאֶקלור, והשתערו אחרים. התגלעה תיגרה. השריף היכה ב“קלוב” (קת) על ימין ועל שמאל, וחסם את הדרך אל הכושי.

כעסם של הקהל גבר, התרעמו על שום מה השריף עומד לימינו ואפילו מכה. ופתאום והנה אחד שירדה עליו מכה, נזל דם מראשו. הכל אמרו די – בצעקות נדחקו הקהל אל השריף, הפילוהו, רמסוהו ברגליהם. עד שחר עינו את הכושי ובזמרה הוליכוהו לכפר.

ב“בוירק האֶט ניוס”, המופיע אחת לשבוע, נדפסה בעמוד־השער הודעה באותיות גדולות: הלילה לאחר ציד של חמש שעות, נתפס בביצות הכושי, שאנס את בתו של מיסטר מאקלור.

המשפט יתקיים מחר, יום ראשון אחרי־הצהרים, ליד הגבעה האינדיאנית, לא־הרחק מבית הקברות, באותו מקום עצמו, שאליו גרר הרוצח את קרבנו.

אנו מקוים, כי איש משכנינו לא ייעדר.

הועד.

מיד לאחר הצהרים התחילו הפאֶרמרים להתכנס מסביב לגבעה האינדיאנית. באו משפחות משפחות. סקוטים קצרי־קומה, רחבי־גרם, גזוזי־זקנקנים וגלוחי־שפמים, דומים כמי שמבקש להתעטש; אנגליים גרמיים, גלוחים למשעי, שפתותיהם הדוקות; גרמנים זקנים “אונקל סאֶם” על־פיותיהם, בפלאַטדייטש שלהם, כאילו אך עתה באו משם; קצת איטלקים, “דזשאנק פאלארס” (סוחרי־נושנות), גדשו את עגלותיהם הצרות נשים וטף, תלו זוֹגים לאין שיעור, ובאו זה עתה בהמולה. סלאַווים, שעבדו באריזת־תפוזים, באו בבגדי־מכורתם. ריפורטרים של עלוני־משפחה בסביבה באו באופניהם, התרוצצו בעזפנות ויוהרה בין הקהל נייר בידיהם ורשמו רשימותיהם. בקריאה: “האַלו פרופיסור” הקיפו את הרוקח־לשעבר, זקן ששערו הלבן יורד על כתפיו, ומגבעתו המהוהה עשויה נוסח דזשורזש וואשינגטון, ובקורת־רוח רשמו, כי זה כבר מעשה־הלינטש השלושים, שהפרופיסור נכח בו בחייו. בדרך־החול בא סנדלר־הכפר, יהודי מגושם. הוא היה מאובק, מיוזע, נחפז ונזכר, כי ממש כך היה מטוֹרד במולדתו הישנה, כשהיה לאחר השכמה בהול לראות בתרגילי־הצבא.

בני־אדם, שכמעט לא יכלו להדבר ביניהם, והיו מתחמקים זה מזה כל ימיהם, היו שונאים זה את זה, השליכו בבת אחת לאחוריהם כל דעות מוקדמות, ושוב לא נתחלקו לאמריקאים, גרמנים וסלאווים, שכחו את המפריד, כאילו לא היה קיים והתאחדו. זה בא הגזע הלבן להפרע מן השחור.

הקהל הלכו ורבו, השתטחו מסביב לגבעה, רוחם קצרה כמו בקרקס לפני פתיחת החזיון, והתחילו מוחאים כפיים.

עמד חום. שדות־הכותנה עמדו מאובקים, ראשיהם המלובלבים כפופים כלפי הקרקע. במורד נמשך הסאֶמאֶטאֶרי, מגודר גדר אבן לבנה, הקברים נמשכו שורות־ישרות, מרחוק התקרבו האבנים הלבנות, נראו כבקתות מסויידות והצלבים הלבנים מעליהם סיפרו על רחמים, על אלהים צלוב הקורא אליו את החלשים.

“מוליכים אותו! מוליכים אותו!” – נשמע מכל העברים.

הקהל קפצו על רגליהם, התחילו נדחקים ונצפפים לרגלי הגבעה, עמדו על בהונותיהם. בוקארט הלך זקוף, הביט נכחו, כאילו לא ראה איש. נראה שלוו. עוד באותו לילה, כשהסגיר עצמו לידי השריף והובא לכפר, נחבט ומצולק, באה עליו מרה שחורה כבדה. חדל מרעוד, לא התחנן עוד על חייו, היה אדיש לסובביו, לא ענה לשאלותיהם. שעות ישב מהורהר וכשכבר אמר משהו, לא היה זה דבר־הרהור, אלא דבר־הבל, שאינו מעלה ואינו מוריד. היחיד, אשר לו ענה, היה הכומר. הוא חש עצמו נוח יותר במעמדו, ביקש ממנו, כי יקרא באזניו, איך צלבו את ישו. וכקרוא הכומר ונסתלקה המרה שחורה ופניו הבהיקו בשחרורית שמנה כל־כך, שנראה, כי אם יחתכו עורו, יהא שותת דם שחור לארץ. עתה, כשהגיע לכסא הצטלב, הטיל מבט בקהל ושלוות פניו נגוזה, כמעט שהכיר את הכל ובן־רגע נקב עשרות שמות, תמה עם מי עומד מנהל־הדואר. אה, הוא מכירו, אך שכח את חניכתו, בשבוע האחרון קנה לו האיש מכונה (מכונית) חדשה, שילם שלושת אלפים דולאר. בוקאֶרט לא יכול להפטר מן השם הנשכח, משל זבוב טורד, ראה לפניו את המכונית בת שלושת אלפי דולאר, ראה את הרחוב ואת הבית, שבו יושב האיש, ולא יכול להזכר שמו; התענה בכך, הוסיף להתיַגע, כאילו היה זה עיקר־העיקרים, שהוא עתה מענינוֹ.

האנשים שהביאו את בוקאֶרט, היו מטפלים והולכים. הורידו מעל המכונית שרשרות, חבל, מוט־ברזל, סלי־נצרים עם נפט.

“ואיה העצים?” – שאל אחד.

“אכן, איה העצים?” – הניח האחר את פיו פתוח.

“יסע מי לחורשה ויביא!”

“עכשיו לילך וליסע?”

“יאחרו?”

“מהרו, מהרו, חברה!”

חמישה בחורים עלו על המכונית ונעלמו בשריקה.

השמחה נשבתה. הקהל קצה נפשם להביט על הכושי, ישבו אחד אחד בצל, הוציאו סֶאנדביטשים ואכלו.

“לא הייתי רוצה לפגוש אותו יחידי בלילה!” – הראה אחד על בוקאֶרט.

“כסבור אתה, כי אם הוא גבוה כל־כך, דין שיהא חזק כל־כך?”

“כמה שהוא חלש, הריני נותן לך שטר בן־חמש, שתזמין אותו ל”פייט" (מאבק)!"

“האַ־האַ, הכושי היה מכניע חמישה כמותך!”

“יהא זה דזשאַב (עסק) קשה, בויס”

מה, לצלותו?" – צחק מישהו.

“באש טובה לא יהיה ממנו, מקץ עשר דקות, זכר!”

“הריני מתערב, כי הדבר יצריך חצי שעה”

“בכמה?”

“שנים כנגד אחד!”

“אול־רייט!”

“ואת השריף חבלו כהלכה, האַ” – הטיל מישהו.

“הוא שוכב במיטה.”

“כך יאה”

“כבר היתה לו יותרת־פלפל באף”

“כבר יצוה עד דור עשירי שלא להגן על כושי!”

“האלו הארי, היכן אבא?” – טפח הסנדלר על גב בנו של ליווי.

“אי אתה מכיר את הזקן שלי? הוא מטורף! היתה לי היום מחלוקת עמו! – חייך האֶרי – הוא מאיים לנטוש אותנו בבוירק ולהתישב בעצמו בניו־יורק בין יהודים! לשיטתו צריך לעשות לינטש בכפר כולו, ולא בכושי, איך זה נראה לך? האַ, האַ, האַ!”

“מה אתה סבור? – הזיח הסנדלר את מגבעתו המקושה ונעשה כפילוסופוס – אפילו לשרוף שחור צריך אדם לב! גויים בלבד מסוגלים לכך!”

“ירקרק, כמוך כזקן שלי!” – צחק האֶרי לתוך פניו.

הסנדלר הניח את ידו המגודשת על ראשו של האֶרי, שהתכופף מאָזלת־יד, הביט בו בביטול, לא ענה דבר ונעלם בין הקהל.

“ירקרק!” – הביט אחריו הארי.

“הוא מדבר עם הסאֶקסטוֹן” – העיר מישהו.

“מי, הכושי?”

“מה הוא רוצה?”

“איני יודע.”

“הוא רוצה, כי יתנו לו ביבליה.”

“לפני מיתתם הם נעשים יראי־שמים.”

“אומרים, כי הכומר היה אצלו כל הלילה כולו.”

“הוא חייב להחזיק לנו טובה, עוד מעט ונשלח אותו לגן־עדן.”

בוקאֶרט כרע על ברכיו ופתח וקרא בקול מתוך יוחנן הקדוש. הקהל, שהיו מתבדחים, באה בהם רוח־סקרנות, פסקה המולתם, והקשיבו לקולו של בוּקאֶרט, שרעד תחילה, אולם אחר־כך גברה ביטחתו, והלך ורם מעל פני השדה.

“מה אנו מיטגנים פה; מוטב ונשב מתחת לעץ שם צונן יותר.”

“– – – ואראה בהפתח פתח בשמים, והקול הראשון, אשר דיבר אלי, כקול חצוצרה, המדברת אלי לאמור: בוא ועלית אלי ואראך דברים אשר יבואו באחרית הימים – – –”

עמדה דממה כדממת־תפילה. הקהל עמדו על בהונותיהם, הקשיבו, ולעיניהם החויר סאֶמאֶטאַרי קפוא, שצלביו כבשו והקהו את קטון־המאוויים. קשישי־הפאֶרמרים הרגישו עצמם ברע, התחמקו ממבטי־שכניהם. קולו של בוקאֶרט הלך הלוך וגבוה הלוך וצָלול, עיניו זקופות לשמים כעיני־קדוש. כן היה, כנראה, מראה נוצרים הראשונים, בעמדם לפני המוקד. הקהל התחילו פתאום להביט סביביהם, שכחו את בוקאֶרט, ושאלו איש את חברו:

“מה מתרחש? מה שם?”

בין הקהל עמד קטן־קומה, שלא נראו אלא אגרופיו הזקופים וקולו נשמע אטום ולח, כמתוך קבר:

“נוצרים אתם? אם אתם נוצרים, חרפה היא להיות נוצרי, או אז אינני נוצרי!”

הקהל נתחלחלו. העינים הקפיאו, הפיות נפערו וכל עצמם נראו כנלושים בחמר רך, וכל יד היתה יכולה לכפוף את ההמון, לעסותו.

המכונית הטעונה עצים, שנגלתה בדרך־החול, היה בה כדי לחזור ולעורר את ההנאה הרדומה של עינוי־חלש, ומכל העברים נשמעו קולות:

“מה הוא רוצה היאֶנקי?”

“מי צריך לו כאן?”

“ילך לו לבוסטון!”

“אילולא היאֶנקים הארורים, לא היו הדברים מגיעים עד־כדי־כך!”

“הם ששיחררו את הכושים, – יילכו וישתדכו עם השחורים!”

בינתיים באה במרוצה המכונית, נטעו והעמיקו את המוֹט באדמת־הגבעה, הלמו בפטישים כבדים שהחרישו את דברי יוחנן הקדוש. מסביב למוט נערמו אבנים, נערכו העצים, כחצי תריסר אנשים ניגשו אל בוקאֶרט:

“מוכן?!”

בוקאֶרט קם לאטו, הביט בהם, כאילו ביקש שלא לשכוח את פניהם, התחיל לתלוש מחזון יוחנן הקדוש דף אחר דף, וחילקם לקהל מסביב.

צמרמורת הרעידה את הכל, חשו, כי אילו מישהו היה עומד לימינו, לא היתה יד מורמת כנגדו, והיו מתפזרים ונוסעים הביתה.

דממה כבדה, מדכדכת, הטילה עצמה על הכל, זעיר־שם זעיר־שם נדחקו כמה פאֶרמרים במרפקיהם בין הקהל, קיללו מרוב־תרעומת, רקקו, ונטו לשוב לביתם. אחרים נעלמו במכוניותיהם. דבר זה הפעים את הקהל, הגביר עצבנותו. חשו בכך ראשי־הכנופיה, נפחדו, הקיפו את בוקאֶרט כאילו התיראו שמא יחלצוהו מידם, ובחומרת־רוגז דחקו בו:

“מוכן?”

בוקאֶרט חזר וכרע על ברכיו, התפלל מעט, הביט בתולעת קטנה, שזחלה ליד ברכיו, הסיט אותה, כאילו חשש, שמא ירמסוה, התרומם בשלווה, ודומה היה, כי אינו תופס את הצָפוי לו. קרב אל הכסא, נשען בגבו אל מוט־הברזל, אילם ואדיש הביט בקהל, באנשים, המטפלים בו. חצי־תריסר אנשים קשרוהו אל המוט, כרכו חבלים ושרשרות לגופו עד שניצב סמוך לברזל כחצוב. הטילו סביבו גזרי־עצים, ענפים יבשים, ושפכו עליהם נפט.

הקהל השתערו ממקומותיהם כי ייטיבו לראות, טיפסו על אילנות, על מכוניות. אבות הרימו את ילדיהם, גברים את נשיהם על כתפיהם וחיכו בעוצר־נשימה למַה שעומד להתרחש. מאֶקלוּר, לבוש־בגדי־חג, ניגש ברוממות ולא חדל משינונו:

“אודה לאלהים כי עזרני לעשות צדק לבתי המסכנה! אודה לאלהים – –”

עיניו הכבויות של בוקאֶרט התלקחו, דָמו פרץ אל צדעיו, ראשו נתרווח, אפפתו אורה, שהקיפה את כל הקהל כולו. מאורעות־לאין־שיעור הסתמנו בן־רגע, וכולם בולטים וברורים כל־כך, על כל זוטותיהם, ומתחת לזוטות נמתח, כמו בחלום, חיוורון כאוב, הציץ מבין המאורעות, כמתוך מחבוא, כיווץ את הלב וליחש וחזר וליחש: קאֶררי, קאֶררי – –

מאֶקלוּר הצית גפרוּר וקירבו לענפים.

“או־הה!…” – צלף באויר, כאילו התנשבה רוח והקהל נדחקו וקרבו.

כדי רגע לא נראה אלא כחול־שלהבת קטנה. אך מיד התלקח הנפט, ניצוצות ניתזו, העצים התחילו מפצפצים וכהרף־עין נדלקו מכנסיו של בוּקאֶרט, ונשמעה חריכת־בשר, והוא אפילו לא נאנח.

הלהבות זחלו לאטן על בגדיו, ניצוצות נפזרו מענן עשן סמיך, אפור; בוּקאֶרט הסב ראשו, ופניו המכווצים, הדוויים היתה בהם רכּות־מה. פתאום התחיל מתכווץ מאחורי החבלים, נחלץ, הסיט מעט את ראשו מן האש הגדֵלה והולכת ובראשונה זעק:

“אוי, אֵלי! בני־אדם, הרפו! דברים בפי אליכם, אנא, הרפו, אוי אֵלי, אֵלי…”

אגרופיו קמוצים, שיניו הצחורות זועקות נשוכות בשפתים, שנראו כפצע־דמים, התפתל, התכווץ, הניע כל אבר כל שריר, נאנק. נזדעק בקולות מזעזעים. שרירי־ידיו, שרירי־חזהו נמתחו עד התפקע; העינים המאָדמות הגיחו מראשו ואת זעקותיו החריש ההמון, המון־פרא:

“דין לעשות כך לכולם!”

“לֶקח!”

“הוא לא יתנפל עוד על נערה לבנה!”

“אתה חש?” – שיאפף מישהו והתלקק.

“אַה־ה, באמת!”

“חריכה!”

“חזיר!”

מאֶקלוּר היה כסובא, התנודד מאושר. הסיר את מעילו, התחיל מתופף באגרופיו על חזהו, הִפְזיז את רגליו וזימר בצרידה. הקהל נלווה לו, קצב ישיש נפל בזרועותיו, התנשקו, השתטחו על האדמה וגופותיהם המלוהטים התכווצו בדשא. הקהל גברה פראותם, התחבקו, צרחו, כאילו ביקשו בבת אחת להפטר ממשהו זר, שהיה תלוי כשלשלת לרגליו; ודומה היה, כי עבודת־האלילים שהקיצה, לאחר אלפיים שנות תרדמה, מתנקמת עתה על הגופים המסוגפים, הבשר המולקה, מבקשת לעקור מן השורש את דורות־הפרישות. שעל־כן נטלו לו לאלהים הצלוב שניתץ במלת־הקסם: רחמים את אלילי־קדם, ונאבק בהפקרות ובחטא, וחזרו והושיבו אותו על המוט ושרפוהו.

זעקותיו של בוקאֶרט נחלשו, כאילו כוחותיו עזבוהו. ראשו היה מוטל מעולף על חזהו. לא קילל, אך נאנח והתחנן:

“בני־אדם, רחמו, ירוּ אותי! בני אדם…”

איש לא האזין.

פתאום והחבל, שהיה על כתפיו וחזהו, אוּכּל ורפה, השלשלת נשמטה מזרועותיו, הזדקף, פסע כמה פסיעות וניתק ממקומו. פיסות בגדיו הבוערים נשרו פה ושם.

קהל־הפרא לא ציפוּ לכך וניסוטו לאחוריהם. האימה, שהענק הבוער עשוי בכל רגע להחלץ ולפרוץ לתוך הקהל, אפפה את הכל. הנשים והתינוקות פתחו בצעקות, נדחקו אל הגברים. השלשלת שלרגלי בוקאֶרט עצרתו. בידים פרושות השתער אל ההמון, התגלגל ונשאר מוטל באש. ראשו על גבי אש והוא מוטל נמוך מרגליו.

קמעה קמעה הכל לגבו גווע, התמסמס, ואך באזניו הלמו פטישים הַלמוּת קהה, ואף ההלמוּת רחקה, רחקה והתחילה משוטטת לעיניו כטבעות־אש, ונכרכה סביביו. ראה את אמו מעליו, התחיל טס עמה בחפזה עצומה, והלהבות אחריו, פקח עינו־ימין, ראה את האנשים עומדים ורגליהם למעלה, וכדי־רגע נשאר מוטל כך. הלהבות אפפוהו, פצפצו, כאילו יצקו עליהם שמן וחלל־האויר היה מלא חרכון.

ההמון התפזרו ונסעו. מסביב לאש היוקדת, שהתלקחה פה ושם לרגע ודעכה, הסתובבו בחורים, נברו במקלות באפר, חיפשו למזכרת מי שן, מי עצם שרופה, – למען יִרְאו הדורות הבאים, שאבותיהם היו אמריקאים אמיצים.

השמש התחילה שוקעת. מסביבו עמדה דממה – דממת־בית־הקברות לאחר סתימת־הגולל, כשהיללות עודן תלויות בחלל־האויר. מן היער באו ביעף עורבים, חגו במַקורים פעורים מסביב לגבעה המהבהבת, קיעקעו וחיכו כי תדעך האש. נשמעה נהימה חנוקה, כאילו האדמה פלטה את הזעקות והקולות, שספגה בקרבה. הצלבים על הסאמאטארי עמדו משולהבים מזיו החמה השוקעת – סיפרו על האלהים הצלוב, הקורא אליו את החלשים.

(1917)

הנקישה בגלגל התנענעה בעצלתיים – גלין־גלאַן גלין־גלאַן – התגברה, הרטיטה את השמשות, הידדה בחדרים האפלים, וגררה את הכל מתוך המיטות. מלובשים־למחצה, הגיחו הקהל, הקשיבו נבוכים לצלצול, שנישא מעל העיירה, צלצול הולם ורם, ושאלו אחד אחד את שכנו:

“דלקה?”

“אי דלקה?”

ארבעת הכושים, שישנו בבית־הסוהר העירוני, ירדו מעל אצטבותיהם, תקעו את ראשיהם באשנבים הקטנים משורגי־הברזל, והקשו זה לזה:

“מה, שרפה?”

מכל חלקי־העיר נהרו ההמון לבית־הסוהר. באו בקרדומים, מוטות־שבירה וחבלים. השריף וקצת שומרים עמדו, ברובים טעונים, במבוא־השער, הרחיקו את הקהל והתחננו:

“התפזרו!”

“התפזרו, שכנים!”

“אנו דורשים צדק!” – נשמע מכל העברים.

“זאת דורשים גם אנו” – תופף השריף על לבו והראה על השומרים – “לשם מה, סבורים אתם, אָנו כאן? פושע צריך שיימסר בידי החוק.”

“אנחנו החוק!” – שיסע מי את השריף.

“אמת, אנחנו החוק!” – סייעו קצתם.

“השריף רימה אותנו!”

“נסע עמנו לחפש את הכושי, בשעה שהחזיק אותו בבית־הסוהר!”

“הוצא את הכושי!”

“הוצא אלינו את החיה!”

הכושים ניסוטו מעם האשנבים, לטשו לובני־עינים גדולים, כתמתמים, עמדו כחיות נפחדות והחרישו. הזקן שבהם, אפור־שיבה, הסיר מעל צוארו צלב קטן וכרע על ברכיו.

“הצילוב יושיעו!” – נהם צעיר, שוטט בחדר אילך ואילך ועיניו מאומצות, כאילו ביקש בריחה.

דזשאַן, כפוף מעט, אצבעות שתי ידיו פרושות, עיניו כיוצאות מחוריהן, לא זע ממקומו, עמד ורעד, כאילו נחבט מוחו במשא כבד.

“אתם שומעים, הם דורשים את דזשאַן!” – פלט הצעיר דיבור ולא פסק לשוטט אילך ואילך.

“לא נסגירנו!” – נענה הזקן.

שני הנותרים החרישו, היו טרודים בינם לבין עצמם כאילו לא האזינו לזקן.

הצעקה בחוץ גדלה, באה מכל העברים. ההמון הלכו הלוך ורב, נדחקו וקרבו לשריף, דרשו את הסגרתו של דזשאַן. וכל פעם שהאסירים שמעו את שמו של דזשאן, ולא את שמותיהם, הלבינו, פניהם החשוכים רגעו להרף־עין, כאילו בתוך הסכנה להיותם נטרפים בידי ההמון, הבהיקה פתאום תקוה להצלה.

הקהל הלכו וקרבו לשער. נשים עמדו בין הגברים, שיסו, עודדו רוחם, וכל אחד ביקש להצטיין, להראות בּריוּתוֹ.

השריף נכנס אל ביניהם:

“שכנים, הריני פונה אליכם בשם החוק, התפזרו – – – אזרחים ושכנים! – – –”

איש לא האזין. כל אחד ואחד צעק משהו אחר, החריש את קולו של השריף, וההמון אגרופיהם קמוצים, בקרדומות ובחבלים, קרבו והלכו. השריף ראה, כי המון עומד עליו כנד. עלול כל רגע למעכו, לסגור עליו; ראה, כי לא יעשה בטוב כל מאומה, רמז לשומרים ופתאום כולם ירו באויר.

נד האנשים נרתע מפחד, הכעס גבר. בחור טיפס ועלה על השער. שומר השליכו בקת־הרובה. הסאה נגדשה. בצווחה, כפראי־אינדיאנים, השתערו על השריף, געו:

“הוּ־הוּ! הוּ־הו!”

“הטילו את החבלים!”

“הנך כך!”

“תפשוהו!”

“תלוהו!”

“הו־הו!”

הצוויחה נתפרעה, נתגבהה, היתמרה מעל בית־הסוהר, בלוית ברד־אבנים, בקבוקים וכלונסאות.

הכושים פרשו מדזשאַן, הסתודדו.

דזשאן, כפוף, אצבעות שתי ידיו פרושות, רתת כולו. בלובני עיניו הכתמתמים היה שרוי צערה ואפס־ישעה של בהמה סמוך לשחיטה.

“מה יהיה? מה יהיה?” – סיכסך הזקן את קרזולי־שערו האפורים.

“הם דורשים אותו!”

“הם דורשים את דזשאַן!”

“אם אין אתם שומעים לי, יעשו לינטש בכולנו!”

“ובכן, תגידו לו!”

“הבה נגיד לו!”

“שמעתם, עלינו לסבול בגללו!”

“הם אפילו אינם יודעים, כי אנו יושבים פה!”

“ובכן, הבה ונגיד לו!”

שלושתם פנו לצד דזשאן, נשארו עומדים ופיותיהם פעורים, כאילו הרהרו, כיצד יפתחו. דזשאן נפל לרגליהם, נישקם, פרץ ביבבה, חדידה, עד צמרמורת.

“אחי, אל תתנו להרגני! חוסו על אחיכם!”

בכייתו נגעה אל לבם. אולם האימה, כי הם מאַבדים זמן, כי הם כמי שבא להציל טובע ונסחף לתהום, אותה אימה עצמה הקהתה בהם כל רגש.

הצווחות באו מן המסדרון:

“הוא במרתף!”

“החיה היא במרתף!”

“השריף יצווה לדור עשירי שלא יעמוד לימין כושי!”

“הכינו בידכם את החבלים, בּויס!”

“נתלה אותו באמצע הרחוב.”

הכושים ניצבו באפס־לשון, ראו את המות עין בעין, פתאום השתערו על דזשאן, פתחו את הדלת, גילגלו אותו החוצה, כדרך שמשליכים עגל או סוס לעדת־זאבים, ובלבד להמלט, להציל את החיים.

(1920)

אברהם לא ידע בעצמו, עד מה עשיר הוא. מנין הבהמות, שהיו מהלכות באפרים הגדורים, נמצא, כמעט שנה שנה, כפול ביום מפקד. כברות־קרקע נוספו – ונוספו ידים חדשות, ובחצר עבדו, מזריחה עד שקיעה, עבדו בפרך וטבלו בזיעה.

אברהם לא נח ולא שלו, לא יכול היה לבטוח באיציק בנו יחידו, שלא יצא מכלל בוסר. היה נותן עינו בבהמות, עומד בשעת קציר־היבול, נושם את הריח החי של חלב מקציף, מקבל פני־סוחרים. לא הניח כדי רגע את המושכות מידו והשגיח, שכל הברואים בחוותו יהלכו רתומים בעול.

גופו המגודל, ערפו האדום, שהיה כעשוי להשתרבב, פניו המצופדים על ורידיהם האדומים – הכל היה נוטע דרך ארץ. לא יכול שאת בראותו בני־אדם יושבים בטל – למבט עיניו היו ה“ידים” מזריזות, התנועות – מחפיזות. הוא גופו היה ניצב באפר ומַגל בידו, ועובד יד ביד עם הקוצרים, ושוכח עצמו בתוך עבודתו.

בביתו בלבד היה אברהם שקט. השפחות חייבות היו להַלך על קצות־הבהונות, ללחוש בשפתותיהן, משל חולה שרוי בבית. אשת אברהם, שרה’לה, היתה חלושה, מצומקת, שנים פרפרה נשמתה. כל רגע היתה ממתחת את צוארה הארוך, המקומט, כשל פּרגית ממורטה, ושיעול כקול פחים היה מכווץ ומענה את גופה הרפה.

היא שנאה מהומה, ישבה ימים תמימים אל החלון, הביטה באפר, ובראותה תרנגול נגרר לצד תרנגולת ועושה עוויות חן, היתה מבריחתם ברוגזה:

“תוף! עקור!”

מרוגזתה היתה משתעלת, יוצאת למרפסת, שבה היתה כלתה משחקת עם הנכד בן־השנה.

אברהם, שכל החצר כולה היתה נתונה בכפו, והכל רעדו מפניו, לא יכול היה בביתו להוציא דיבור רם, היה מרגיש עצמו, על גופו הבריא, בכל רע. בנו לא השביעוֹ נחת, ואך במעט יכול היה לסמוך עליו. מאשתו היה מרוחק, זה שנים לא היה שרוי עמה, בכל חושיו היה טרוד ומוטרד בחווה. היה עומד על רגליו עם האר־יום, מעולם לא ידע, מתי חלף הלילה, לעתים רחוקות נתן דין וחשבון לעצמו.

כך יצאו שנים. אברהם העשיר. העשיר הרבה, שוב לא הוצרך לעבוד, אבל לא היה בידו להושיע לעצמו, עבד כבתחילה.

אולם מאז בוא כלתו לחצר, נתנדנדה רוחו, היה מקדים לשוב מן השדה, אחרי הסעודה היה נסגר בלשכתו, שוכב על הספה, מפקיר עצמו להרהורים רעים. והם לא הסתלקו, היו צרים עליו, מתגרים בו, על שהוא מענה את גופו, על שעמלו ועשירותו סופם יכלו בעשן. האשה חולה, זה שנים חולה.

לפרקים, כשהיה רוכב על פני השדות, רואה סביבו שפעת־הסוסים והאדמה הנמשכת לאין סוף, נאנקת מרוב שפע, עלתה בדעתו – כי הוא אברהם, ואלהים בירכו, על כי הוא הולך בדרכיו, ולא לשוא נקרא בנו יצחק וכלתו רבקה.

מעם השדות שאין־להם־סוף בא קול, כרך עצמו סביבו, ליחש באזנו:

“אברהם, אברהם… העשרתיך… הגדלתיך… לך אל פראֶנק, הרועה, קח את דייזי בתו לפלגש.”

התחלחל, אמר להבריח את ההרהורים הרעים ועצר את סוסו ליד בית קטן.

“הו־הו־הו!”

דייזי, מוּלאַטית, צעירה, יצאָה, קדדה בפני בעל־הבית:

“אבא באפר!”

אברהם הרהר ארוכות בדייזי, חישב להשתקע ביער, התנחם, כי כל האבות היו להם פלגשים, והמחשבה הזאת סבבה במוחו, ארגה מעגל מפנים מעגל, מעגל מעבר למעגל, ובאמצע ישבה דייזי, כולה קטיפה.

מן העיירה הגיע השוחט הזקן.

“ר' לייזר, אתה נוסע אלי?”

“כן, ר' אברהם!”

“טוב, באמת רצוני לדבר מה עמך.”

אברהם עלה על העגלה, קשר את הסוס מאחוריה. השוחט זקף אזנו:

“הבה ונשמע.”

“סבורני… דרך יהודים… כלומר בימינו… יותר מאשה אחת אסור לו ליהודי לשאת, הא?…”

“לא, ר' אברהם, אסור! במה דברים אמורים?”

“סבורני, מי שיש לו אשה חולה, משותקת, הרי לא־כלום… חייב לשאת את תרמילו…”

“אוֹמַר לך, ר' אברהם… מי שאשתו חולה, והמחלה אין לה תקנה, מוצאים בשאלות ותשובות של האחרונים, כי הוא רשאי לקחת פלגש… נמצא אפילו אצל ר' יעקב עמדין.”

“כך!” – פער אברהם זוג עיניו, שהשוחט נרתע מעט.

אברהם חזר הביתה ודעתו רווחה.

“מה איחרת כל־כך?” – יצאָה אשתו לקראתו – “האוכל הוּצן!”

“יחממוהו! פטור, נו!”

“אתה מדבר עם עבדיך? מה לך צועק?”

“אני מדבר עמך, שרה! עמך!”

היא נשתעלה.

אברהם לא אכל, נסגר בלשכתו, שוֹטט על פני החדר, זעק בלא אוֹמר ודברים.

דפיקות על הדלת, פתח אותה.

כלתו עמדה מזהירה, לחייה מלוהטות, אך טול ונגוס אותה.

“ילך החותן לאכול!”

כעסו של אברהם פג.

“הביאי לי את האוכל הנה!”

“טוב!”

“הגידי לו, רבקה’לה, כי יטריח עצמו לחדר־האוכל” – נענתה שרה’לה מאחורי הדלת.

אברהם נטש את שתי הנשים, יצא מן הבית והפליג עם האפרים.

(1922)

בּאן בא בעגלה טעונה גדמי־אילנות. ריפה את מושכות־העור, שלא יחככוּ את עור־הכרסים, נתן לגימה לסוסים והוליכם לאורווה.

החצר הדיפה ריחות של עורות שרויים, פירות צבורים ועומדים. ריחות דקים חריפים זירזפו מתלי־אשפה, מדיר־החזירים, פישרוּ את האויר החמוץ, ובין־ערביים צונן עמד במרחק כמה אמות.

הסוסים לא עמדו על עמדם סביב השקתות, העיפו בנחיריהם את שיבולת־שועל, סכסכו קש רענן המוצע תחתיהם. אבק התמר ועלה. גירדד בגרון, באף. בּאן נתעטש, אחת, שתיים, וכתפיו המוצקות התנדנדו.

בעל־הבית, מיסטר סמיט, שריווח תבן בקלשון, לא נראה מבינות הערימות הפזורות. אך ניצנוץ שיניים ארוכות, פלדיות נגה כל רגע באורווה האפלה, וסיפר, כי מאחורי אלומות־התבן עומד סמיט קדורנית.

הפארמר היה לעתים רחוקות נכנס לכלל שיחה עם בּאן, אפילו לא פלט מלה, כששתי פרותיו הטובות ביותר זללו יתר־על־המידה וכרסיהן התנפחו והתבקעו. סמיט נשאר, לאחר הפורענות, מעת־לעת בשדה, הפיג את צערו בחפירת גדמי־אילנות, בעיזוק אבנים מבין הערוגות.

בהשכמה מנה הפארמר מלים מעטות, פירש יום־עבודתו של באֶן, ובעצמו יצא עם בנו לשדה. עצמות רזות, צרובות־שמש על שריריהם, נכפפו אָב ובנו מעל האדמה, מזריחה עד שקיעה, נמשכו כחוטי־התיל האילמים, שהפרידו את שדם משדה־שכנם.

עתה, כשבּאֶן מצא את בעל־הבית באורווה, תמה, שסמיט ירא השמים עובד כל יום־השבת אחרי־הצהרים. בּאֶן חיכה, שהפאֶרמר יקראנו, ומשלא נקרא, הסיר מעליו את המעיל, נטל מעל הקיר קלשון, והעפיל בזריזות על ערימת תבן.

אילמים עבדו, לא ראו זה את זה, אך שיני־הקלשונים החדידות התנגשו בצלצול. הפאֶרמר הניף חפני־תבן, זרקם מטליות־מטליות ובזריזות כל־כך, שבּאֶן נמצא מפגר. הבחין, כי השינים הארוכות, המחודדות יורדות ברציחה, עלולות להמית בדקירה. בּאֶן הזיז עצמו הצדה. פשק משהו רגליו, התאשש בהן בערימה. תפס את חפני־התבן בעצם־ההרמה בזריזות ובתנופה כל־כך, שקלשונו של הפאֶרמר נגע נדירות בערימה. ההתמודדות לא פסקה, ארכה חמש דקות, עשר דקות, חמש עשרה. העבודה נשכחה. האחד ביקש להתיש את כוחו של האחר, הקלשונים נתקלו זה בזה, נתקעו עד מעל לידיות, הפאֶרמר נעצר, אמר באפס נשימה:

“דיינו היום, עת פת ערבית!”

מרוּטב, מלוהט, עד עלות אד מכל גופו, ירד בּאן מעל הערימה. נפגש בעיני הפארמר האפורות, שהביטו גם חסודות, גם פוֹשעות, והתחיל לרחוץ ליד הבאר. במשך חמש שנים, שבאן גימא את הארץ לארכה, לרחבה, לא יכול להשתהות במקום אחד, בדק ומצא, כי לעולם אין ביטחה במחיצת פארמר שתקן.

בּאֶן נכנס הביתה. סמיט עמד ליד העגלה הטעונה גדמי־אילנות, מבטו הפליג לנקודה ופניו נראו פני־תם. באן היה ודאי לו, כי מאחורי מצחו הקצר, המגודל־שער, של הפארמר, מסתחררת נקודונת מטושטשת, מענה אותו – מחר מחרתים יטול הגוי השקט את הרובה מעל הקיר, ירה יירה את אשתו, את בנו, אותו, את באן, ואת עצמו יסגיר לידי השריף.

בעלת־הבית, שהיתה כהיפוך בעלה, פתחה את הדלת.

“ערב טוב, מיסיס סמיט!”

מה שלא אמר הבעל עד־תום, אמרה האשה – רזה, צחה כל־כך, עד שאחזה צינה את העומד בקרבתה – אמרה במופלג, דיברה גם תחת בעלה:

“קללה, קללת־אלהים, באן! החזיר המפוטם נפל!”

“מתי, היום?” – אָמר בּאן ושוב לא תמה, כי בעל־הבית מהלך וכשרטת בראשו.

“אין מזל, בּאֶן,” – הוסיפה מיסיס סמיט עצים בתנור־הברזל – “דוקא הבוקר היה קונה, כבר הגיע לארבעים דולאר… בעלי התעקש, טען כי בראש־השנה נשיג כפליים… בשעת־צהרים, אני יוצאת לדיר ועביט־אוכל בידי, והחזיר מוטל וטלפיו כלפי מעלה… זו, באן, עבודתה של הארורה! היא סיממה אותו!”

“אַת מתכוונת לקלאַרק הזקנה?”

“סופה תסמם את כל בהמותי” – הראתה מיסיס סמיט על בנה, שעסק בגראמופון – “מה לך יותר, בּאֶן, דזשאַן ראה במו עיניו, כיצד המכשפה הזקנה ליקטה בביצות מלוא־שק־צפרדעים!”

“לא בלבד צפרדעים, אמא” – הציץ הבן מאחורי הגראמופון – “כל מיני שרצים, שהם מצויים בביצה, היא דחפה לתוך שקה, ואגב כך קיללה בשפתיה!”

“האם יגיד לי מי, כי נוצרי הגון ילך לביצות ללקוט כל שיקוץ מסואב! – נזקף החזה המכוּוץ, הרזה כקרש־כביסה, מתחת לחולצה המתוחה – מכשפה בלבד, ויתר־על־כן קאטוליק מפשפשת בשרצים! עתה, בּאן, ודאי לי, כי לא בלבד את החזיר, אלא אפילו את הפרה, היא שסיממתה!”

הפארמר לא יכול לשמוע דברי אשתו. האריך לרחוץ מתחת לברז הקר, קימט פניו קשי־העור, הטריד רב יתר את חוטמו היבש, לא יכול היה בשום פנים להשלים לאסונו.

בשעת־הארוחה נזדמן לו לבּאן שישב ממול הפארמר, שלא הרים את ראשו מעל הקערה, התרעם בלבו, על שאשתו מדברת עם הפועל. וכשסמיט חתר והגיע בכפו עד קרקעית הקערה, שעליה הגיח בן בקר מצויר מבין הבולבוסים המהבילים, זקף פתאום עיניו כנגד אשתו, שניטל לשונה. המטבח הגדול היה מלא ניקושי כפות־קערות, גמיעות קולניות. ראשים מסוכסכי־שער התכופפו מעל האכילה, והטילו הצצת־צדדין בבעל־הבית. בעל הבית, פוריטני ירא, שלא עלה על משכבו בלא פרק־ביבליה, האמין, כי השכנה, הקאֶטוליק ארורת האלהים, הרגה את חזירו, והיה מוכן לירותה.

הבן, שהקדים לכלות את הארוחה, כונן את הגראמופון, ופזמון רחוב כרכי וצורם בקע מתחת לתקרה.

“מה נגינה היא, דזשאַן? מוטב ותלך ותרתום את הסוסים!” – הזיז האב את הקערה מעליו.

“להיכן אתה מתכוון לנסוע, מיסטר סמיט?” – התחרט בּאן לאלתר על שאלתו.

סמיט לא ענה. נטל מעל הקיר רובה, ניגבו, וכשסגר את הדלת בעדו, אָמרה אשתו:

“אבא שלי, משבאה עליו פורענות כזאת, אסור היה להראות לעיניו… היה מכה את אמא, את הילדים, משתכר ימים ולילות. שלי אדם אחר הוא, שקט… מקמץ את שפתיו ומכרסם את עצמו, אוכל את בשר־עצמו… קודם הפרה, ועכשיו החזיר, וחזיר כזה הרי זה הון… לא יימחל להם… הננו מתקינים עצמנו למיטינג…”

“היכן, בכפר?”

“לא בכפר, בשדה יהיה המיטינג, ניפטר מהם, מהקאטוליקים… משפחתי יושבת פה למעלה ממאה שנים, והוא הדין משפחת־בעלי, וקאֶטוליקים לא היו לנו בינינו, ולא יהיו לנו גם להבא!”

“והקאטוליקים, מיסיס סמיט, יחרישו?” – הביט בּאֶן על צוארה הרזה של בעלת הבית, שוורידים השתזרו בו כחבלים קטנים.

“אילו היינו מתעוררים על כך קודם, לא היה בסביבה אפילו קאטוליק אחד, לא היינו מרשים, כי האחד יפתח חנות־מכולת, האחר יסחר במספוא־בהמות. אולם גם עתה לא איחרנו עדיין את המועד. בהשוואה אלינו, הפרוטסטאנטים….”

בעלה נכנס, לעס מלוא־פיו טאבק, משך את פניו, פני־החוטים; גבות עיניו נקמטו, הקדירו.

“עודך מלהגת?”

הפארמר ירק במקום עמידתו צרורית־טאבק־לעיסה וסיים באותה תנופה עצמה:

“סופך לגמור?”

דבריו נתקעו לה לבעלת־בית בגרונה, כקריאה פסוקה בגרגרתה של תרנגולת. בחופזה העמידה את הכלים בחבית־הכיור והתחילה קוראת למשרתת:

“הלן, הלן, הדיחי את הכלים!”

בּאן יצא למרפסת, צנח וישב על המדרגה, שהוליכה לחצר. הסוסים, רתומים לכרכרה קלה, הרימו חרטומיהם הקצופים, ביקשו לירוק את מתגי־הברזל, ניערו בעקשנות ראשיהם המשוכבדים, הפיצו סביביהם צחצוחי־קצף. כלב זקן, מגודל־שער כתיש, בא, התחכך בצמרו לרגלי בּאן, וכשבאן הניח עליו ידו, השתטח הכלב בהכנעה.

בקוצר־רוח חיכה הפארמר לאשתו ובנו, וכשכבר ישבו שניהם בכרכרה והוא שרק להם לסוסים, אמרה בעלת־הבית:

“אַל תחכה לנו בּאן, ודאי נאחר לשוב. לילה טוב!”

הסוסים עקרו את הכרכרה, נישאו מעל הדרך הכבושה, עד מהרה צידדו והפליגו, ושעטת־הפרסות ושקשוק־הגלגלים רחקו והלכו.

הדממה לא הרדימה את אפס־המנוחה, שהפאֶרמר הניח אחריו, והשדות הרחבים הצטמצמו והצֵרו. שנים התגוללו, חיים נפרשו, החלל, קיצים וחרפים – נתמלאו סוסים בהמות ופארמרים. בּאֶן צר היה לו על צרור השנים המבוזבזות.

המשרתת, לכאורה נערה שלקה שכלה, ניצבה על מדרגה. היתה חולבת את הפרות, מטפלת בעופות, מתקוטטת עם בני הבית. במעומד צנחה בשילובי־רגליה, השמלה סביבה, כסחרחורת, אגרופיה, מעשה־משובה, לירכיה:

“אתה יודע, לפחות, להיכן נסעו?”

בּאֶן הלהיט את הסיגריה השניה, ניענע ראשו ניענוע של לאו.

“הרי הם מציתים על גבעה צלב!”

“מה?” – קלט בּאֶן מלוא־פיו עשן. לשלהבת־הסיגריה ראה, כי עיני הלן, ירקרקות, כשל עוף דורס, מנצנצות בצינה, כאילו תותבות היו.

“הקוק־קו־קלוקס־קלאן מציתים היום צלב” – אָמרה ואספה את שמלתה המנופנפת, שחשפה עצמות ברך – “הם מציתים שני צלבים, את האחד בקאַוּנט שלנו ואת האחר באַלסטר… שני הקאַוּנטים היו צהובים זה לזה בבחירות האחרונות, באים הם היום להתפייס…”

“אפשר, והקלאֶניקים יהיו פה אורחינו” – נענה בּאֶן.

“אפשר לצפות להם, לשדים הלבנים!”

“כפי שאני רואה, הלן, אין הקלאֶניקים חביבים עליך ביותר.”

“אף אני לא עליהם!”

“על שום מה?”

“על שום שאבי היה קאטוליק.”

“ואַת לאו?”

“אני? מאָז עמדי על דעתי, איני הולכת אל הטשורטש. איני הולכת, ויתפקעו הכל!” – פרצה בצחוק חד והנחיתה בתהודה את ידה על ברכו של בּאן – “ואתה הולך?”

“אני יהודי.”

“העטלפים אף את היהודים אינם מחבבים” – נחה דעתה של הלן, שאין היא אחת ויחידה – “מוטב היה, אילו יכולנו להסתתר.”

“אני לאו” – עמד בּאן על רגליו.

“הם מפשיטים עירום, הקלאֶניקים” – משכה הלן את שמלתה סביב שוקיה, חצתה אותם בידה במשובה כל־כך, שעיני בּאן התנצנצו – “ממרחים בזפת והעומד על נפשו, אף יתלוהו!”

“האם הבעל בית שלנו הוא קלאֶניק?” – שאל בּאֶן בעלמא.

“הוצרכת לשמוע, מה גערות גער היום באשתו, צווח, על שום־מה היא מחזיקה בביתה כופרים, כוונתו היתה אלינו” – הצביעה הלן על עצמה, על בּאֶן, ועיניה נשתלהבו – “הרי מיסטר סמיט מאמין, כי אלהים ענשו על־כך. הטוב שבחזיריו נפל… וזו אך התחלה, בּאֶן, עוד תראה… אלמדוֹ לקח, ולא אותו בלבד, את אשתו, את בנו, את סוסיו, את פרותיו, את כולם־כולם!…”

“ואת מאמינה, הלן, כי החזיר זלל באמת יתר־על־המידה?” – מדד בחשדנות את הבתולה.

“אין אני אומרת כלום, מה אומַר – קורת־רוח התלבטה בין דבריה, – אם מיסיס סמיט תחסר חזיר, אין אתה חייב להצטער, בּאן, ואני לא־כל־שכן! הרי הם מצמיקים מיראת־שמים, אינם יכולים שאת, כי קאטוליקים מתישבים בסביבה. ואין היא יחידה! בעלה עיקש ממנה, והבן, הגזר המשורבב, משתבח, שלא היה עדיין בחייו במואוויס (סינימה) – כל שיראת שמיו גדולה, כלביותו גדולה הימנה!” – סיימה הלן ובת־צחוק התפוצצה מפיה הפתוח על שיניו המתאימות.

בשעת דיבורה של הבתולה, נזקרו זוטות, שבּאֶן לא עמד עליהם קודם. כל אימת שמיסיס סמיט היתה מריבה עם הלן, אירע משהו, העיסה לא עלתה, תירוש־התפוחים החמיץ, שני עצי־הדובדבן יבשו. קשות היו עליו כל הזוּטות האלה, ולא רצה לראות קו־חיבור ביניהן ובין המשרתת. אולם בת־צחוק, שהתפשטה על פניה של הלן, לקויי־הבינה, נטלה את כל ספקותיו. שוב לא היסס, היה ודאי לו, כי היא, הלן, סיממה את הפרה, את החזיר.

מוזר היה לו לבּאֶן במחיצת־הבתולה. קם, משך כתפיו, התגבה. רקק מלוא־פיו, כאילו לא נפרש לפניו לילה לח, מכרסם, אלא עמד אדם, שונאו.

“היודעת אַת, הלן, ממילא מסתיים מחר השבוע שלי… ונמאסתם עלי כולכם – קאטוליקים, פּרוטסטאנטים, ואפילו יהודים יראים… הריני הולך כך, בלא אמירת שלום…”

“כל מקום שתלך עכשיו, בּאֶן, תתקל בו בעטלפים! שמע בקולי, והכנס אצל הקלאַרקים ונשמע, מה בפי הקאטוליקים!”

מעם השדות נישא רוח והביא עננים, כיבה את הכוכבים הצעירים. האפלה מישמשה וזחה, נעצרה מרחק פסיעות מעטות מן האדם, ניתזו טיפות קרות. אי־שם ערג צבי ממושכות ומשועממות. בן־הבקר, שעמד ברפת בשלשלת, שנקבה אפו, כמעט שמוטט קיר, ונענה לו לצבי בגעיית־זוועה.

שני צלבי־אש עלו ובצבצו מתוך הלילה, התחדדו, והאש טפטפה נטפי־נוזלין מעל השלהבות.

הבית הקטון ושני אנשיו, שעמדו איש איש ביגונו, כאילו התקטנו, התכווצו, ואף כי בּאן והלן היו מוכנים, מחכים להצתת־הצלבים, נטלו השלהבות את נשימתם.

בּאֶן, שקיפח מכבר את פרצופו, פעמים הרבה לא ידע בעצמו, אם הוא יהודי או לאו, נפשו געלה מנעוריו בצלב. אפילו בעיירתו הפולנית לא היה מסתפק, כדרך חבריו, באמירת שקץ תשקצנו. פעם אחת חירף את נפשו ומרח יויזל (ישו) העשוי־פח בזפת. עתה, כשראה את צלבי־האֵש, נתבעבעה בו השנאה הקדומה. הצניח את ידיו לתוך כיסי־מכנסיו:

“אני הולך!”

“לא אשאר פה לבדי” – קרבה אליו הלן.

“בואי גם את.”

“וחפצי?”

בוהק־עיניה של הלן העמיק, וקשה היה לומר, אם היתה זאת האימה מפני הקלאֶניקים, או הטינה, כי עליה לנטוש את חפציה.

“ומה, בעצם, יש לך, מזוודה?” – שאל אותה בּאֶן – “קחיה עמך!”

בּאֶן צרר את חפציו בצרור, נעמד על המרפסת, חיכה לבתולה. היא התמהמה, הוא ניגש אל החלון, ביקש לקרוא לה. היתה אפלה, הלן באה במרוצה מן הרפת, מנשמת, גררה את המזודה השעוונית שלה.

“מה לך עתה ברפת – אחז בּאן זרועה, שהתעוותה – סימַמת את הפר?”

הבוסר המעוות צחק מתוך הפנים המשולהבות, נח בזוויות־הפה, בעינים הירוקות, נצח את מבטו של בּאן.

הם יצאו מן החצר, הלכו עם החורשה. בּאֶן הטיל צרורו על כתפיו, האזין, איך הגשם מתופף על המזודה השעוונית של הלן ותמה, מהיכן לו לאדם רישעות הרבה כל־כך. צלבי־האש הלכו עמהם, לא כבו בגשם, אלא נשתפכו יותר, וכל מה שהאש הבריחה מעליה מטליות חושך, האדימה קצות הרים ואילנות, כן גברה האפלה מסביב.

מסביב לביתם של הקלאַרקים התכנסו בחצר פאֶרמרים, באו שניים שניים, שלושה שלושה, הרובים מלוכסנים על כתפיהם. הלהגנים התרעשו, הלכו מכנופית־פאֶרמרים לחברתה, ניגעו את השתקנים ביצר־נקם.

זרקורים ניצתו, האירו לסתות מפוטמות, אזנים מפולשות. פנים אטומות היו שורות בגשם, חיכו, כי כבר יפליגו לדרך.

“בנו עצמנו האשם – הילך קלארק הזקן, זריז־תנועה, בין הקהל – מה שלא עמדנו עד עתה על נפשנו, הגביר את חוצפתם!”

“צדקת!”

“מיסטר קלאַרק צודק!”

“רוצים להפטר מעמנו, הכרותים!”

"טוענים, כי אָנו נגד פּרוֹהיבּישן.

“כי נוצרים שאינם מדירים עצמם מטיפה מרה, אינם נוצרים!”

“בבּטל (בית־אֵל) פתחו חנות־מכולת שלהם!”

“אף בקרייג!”

“ובליווינגסטון!”

“מתכוונים לקפח את פרנסתנו.”

“רוצים באמת להפטר מעמנו!”

“לא בחייהם!”

“שנה את דבריך!”

באה במרוצה אכרה צעירה, מגודלת, במגפי־גומי, נדחקה אל בין ההמון, צעקה:

“אחים קאטוליקים, הארורים חטפו את ארתור שלי!”

“מי היא זאת?”

“הרי זו אשת־הנפח!”

“הם גררו את נערי, ילד בן־חמש!” – ביקשה האם צדק מעם הקהל – “ועשה זאת הרוקח.”

“ודאי לך, כי הרוקח חטף את הנער?” – שאל אותה קלאַרק הזקן.

“מה לכם עוד, מיסטר קלאַרק” תפסה האכרה את ידי הזקן – “הרוקח, הוא בכפרנו מנהיג הקלאֶן, משוטט וטוען, כי אם יהרגו את ביצי־הכּנים, לא יהיו הכנים עצמם”

“ושותקים לו?” – שאל בחור, שק מעל ראשו, כדחליל להבריח צפרים.

“לא נחריש כלל וכלל!”

“מכה תחת מכה, שכנים! הוא נטל את ילדך, דין שתיטול את ילדו!”

“זו היא הדרך היחידה.”

“דם יישפך ועוד היום!”

“עלינו להתכנס כאחד, להתחבר עם היהודים, אפילו עם הכושים!”

“עם הכושים לאו דוקא!”

“אם איש־שלומנו מדבר כך, במה הוא טוב מקלאֶנים?” – עמד פאֶרמר כנגד חברו – “חוקת ארצות־הברית מלמדתנו: כי כל בני־אדם, בלא הבדל אמונה וגזע, הם שווים מבטן ומלידה! אלה דברי אמת, ודברים אלה הבאנו ברובה! בהם דגל גם לינקוֹלן!”

“הנה בּאֶן! גם יהודי לנו!”

“שניים, שניים!” – פקדו מכל העברים – “התישבו שניים שניים!”

ההמון התחיל לזוע. השורה נמשכה על פני החצר, השתרגה, ננעצה אי־שם בשדה. חרש, בלא פנסים, נגררו הקהל, הפליגו עם האפר, עם שדה־הטרשים, שבו נתחבר מעלה־הר במורד־הר. הלכו, ראשיהם מורכנים, תזתזו ברגליהם, ספגו את הלחלוחית.

קצת הפאֶרמריות, צעירות, גרמיות, שלא פרשו מעם הגברים, נשאו רובים, גירשו את המרה־שחורה, הקלו את הפסיעות הטפוחות:

“לו הצלחנו לעקוף את ההר” – פתח מי.

“או־אז באמת ירקדו העטלפים.”

בּאן לא האמין, כי שכנים יצאו בלא סיבה באמצע־הלילה, רוביהם טעונים, וירצחו זה את זה. בעיניו נראה הכל כמהתלה, הלך סקרן, ביקש לראות, איך הקלאֶניקים, בקאפוטות הלבנות, בברדסים המזוקפים, נישאים, כמלאכי־חבלה, מסביב לצלבי־האֵש. אימץ את הצרור לכתפו, חייך, שהלן נגררת על ידו במזוודה השעוונית.

טיפות נשרו לשקערוריות המים, שהאדמה לא יכלה לסופגם. התפיפה נחלפה באטימות, נחה מעל הכתפים, ומתוך החשכה הרטובה נתלקחו גלגלים סַסגונים לנגד העינים. פארמרים התקרבו לבית סמיט, שהיה תקוע סוֹמא בלילה.

“הבה ונצית אותו, בּוֹיס!”

“נשלח בו אש!”

“ישמרכם אלוהים.”

“אך לא אש!”

כלבו של סמיט ריחרח את בּאן, צץ על ידו, התחכך לרגליו, ריטן מחדוה.

“האַלאַוּ, פרינס! האַלאַוּ!”

בּאן הפך פניו, חיפש את הלן. היא לא היתה. ההמון נעצרו פתאום. השורות האחרונות ננעצו בראשונות, השתערו בידים על גבים, על כתפיים, פערו פיות ואזנים:

“שריפה!”

ביתו־של־סמיט בער. שוּניות־אש לקלקו את הגג, הצטנפו כצנפות־עשן… הכלב המריץ חיכוכי־חרטומו לרגלי בּאֶן, פתח בנביחה, שקולה הלך ורם, ראה, כי אין באֶן זע – הניחוֹ, ורץ הביתה אל האש.

“ועתה, שכנים, אם אין אתם רוצים להניח כאן את עצמותיכם, בואו הביתה!” הניף פארמר שתי ידיו, שייטיבו לראותו – “ודאי האש כבר נראית מן ההר, והקלאֶניקים ישתערו עלינו.”

“מי הוא שהצית?”

“דין ירייה יפה לו!”

“בן־כלב שכמותו!”

“הסגירו אותו, שכנים!”

עמדה דממה, איש לא נע ולא זע. הגשם שטף את העינים, עימעם את הראייה לכל העברים.

“היא שעשתה זאת!” – הצביעה צעירה על הלן.

“מי?”

“מי היא זאת?”

הלן גחה היא ומזודתה, ידיה ורגליה רעדו ומרוב אימה ניטל לשונה. ההמון הקיפו אותה:

“מי את?”

“הרי זו המשרתת של סמיט!”

בעוד ההמון נדחקים מסביב לבתולה, התקרבו צלבי־האש. דמויות סבבו את השלהבות, משל לא פארמרים, אלא שבט־פרא עורכים את פולחנם.

פלחה יריה הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו לידע, היריה מהיכן. נשמעה שניה, שלישית, באויר הלח נתהבהבו אוּרים, נישאו בשריקה.

ההמון שכחו את הלן, הורידו את הרובים מעל כתפיהם, חיפשו את האויב מסביב. לא נראָה איש.

מכל העברים נשמעו קולות:

“התפזרו, בויס!”

“התפזרו!”

“הנמיכו את הרובים!”

“אל תבזבזו כדורים לשוא!”

היריות בקעו מצדדים שונים, קרבו והלכו. הפארמרים התפזרו, עמדו מתחת העצים, אָרבוּ, ומשניצתה שלהבת קטנה באפלה, ירו אליה.

אך עתה הבין בּאֶן, כי לא דבר־הלצה הוא, ודין שיעקור, יחמק מן האש. עמד מטושטש, לא האמין עדיין, היכן הוא; ומוחו התפתל בו הרהור, כי בני־האדם הם עשירים מדי, שבעים מדי. כוחות נצברים והולכים, ואין להם היכן יזרמו, נטפלו הפרוטסטאנטים לקאטוליקים.

בּאֶן הרים ידו לאזנו, משל התכוון להבריח זבוב מזמזם. לא ידע, כי הכדור רחק ממנו. שכנו, פרמר תמיר, אחז כריסו, ביקש לישב ונפל ואפו נתקע באדמה המלוחלחת. הרובה נשאר מוטל מרחק פסיעות מעטות, בּאֶן גחן, הרים את הרובה והפליג ימינה.

יצא מתוך החורשה. הלן על מזוודתה באה לקראתו, התרתה בו:

“פה אתה עלול ליפול בנקל בידי הקלאֶניקים, בּאֶן!”

“ובכן, מה עצתך?”

“קפנדריה לנחל!”

הם פסעו פסיעות גסות, החרישו ולא חשו כי רגליהם שורות בנעליים הרטובות. היריות שהתקרבו דפקו בהם כדפוק שוטים. הלן פיגרה, התאותה לישב קמעה מתחת שיח וגררה אחריה את בּאֶן. הגשם העזיז, ושוב לא ירד טיפי־¹

פלחה יריה. הפארמרים לא יכלו לעמוד על עמדם, סבבו במעגל, ביקשו אימת־מות.

הם עשו קפנדריה לנחל, שהתנענע בגשם, שטף ברוגזה את הגדות, הציף כברת־אפר.

בּאֶן חלץ נעליו, הפשיל מכנסיו ובכעס נטל את המזוודה מידי הבתולה. היא הטילה את שמלתה מעל ראשה, ושניהם נכנסו לתוך המים הקרים, שהתנשאו מרוח וגשם.

הקרירות העמיקה, גדלה על פני הבשר. הרגלים חתכו את המים, שהכבידו את הבגדים, ונצררו בהם כפטריות.

מרוטנים, קפואים, יצאו מעברו האחר של האפר. בּאֶן סחב מעליו את מכנסיו, סחטן:

“אַל תעמדי ואַל תרעדי, הלן! רוצי, שתתחילי להזיע!”

בּאן רץ לפניה תחילה, טבל בזיעה, רץ לקראתה, והיא שנגררה עם מזוודתה, לא יכלה להתחמם, ושיניה נקשו זוֹ בזוֹ:

“אני קודחת כולי!”

“לא להעצר ולעמוד! לא הרחק רובצות בהמות, תתחממי ביניהן! הבי את מזוודתך, מהר, מהר!”

בדוחק נגררה ובאה. בחורבה, שבה עמד גג על עמודים וקירותיו פתוחים, שכבו כעשר פרות ועגלות. נישא ריח־בהמה חם.

בּאֶן נכנס אל בין הבהמות, כאיש־שלומן, בשריקה. החליק את זו, חבט את זו, ומשנתגעתה פרה או עגלה, חבק צווארה, אחז את הזוֹגים, שלא יצלצלו, והדמימם.

סייע לה להלן שתתפשט, ראה פניה הכחולים המוצלפים מאדימים. שיפשף בידיו החַמוֹת את בשרה הרטוב, הושיב אותה בין הפרות, חיפה את רגליה האדומות בזבל־בהמה, עד שלא נראו כלל. בּאֶן ישב על יד הלן. הגשם התדפק בגג, מחה עקבי־מאות רגלים, והיריות, שנתמסמסו מכבר, צללו עדיין כמים באזנים.

פרה פלטה זעקת כיסופים – בּאן נצחק, הלן אחריו, וחדוה פעמה וגחה משני הלבבות, כמתוך מעיין. מבעד הקירות הפתוחים נראו הצלבים דועכים, צוללים בגשם ששטפו אינו פוסק. הפרות זקפו ראשיהן המטומטמים, התיראו מפני הברקים המלובנים, שהסתמנו מעל הרקיע, כקרני צבאים מסועפות.

(1924)

לפנות ערב נעצרה רכבת־המשא ועמדה. טשאַרלי, שזוף, גרמיי, צווארו ארוך וכפוף, כשל אווז זקן, פיתח את שקי־המספוא. זה שנים הוליך קרונות תרנגולות מן הסאוּט לניו־יורק. העופות חשו, כי הגיעה שעת האכילה, שלפו מבעד קרשי־לולי־העץ צוואריהם הארוכים, ראשיהם, צווחו, פרשו כנפיהם, ובקרון, שטפחו בו שלושת אלפים צמדי־כנפיים, נתנשב רוח כל כך, שהאוכל הנשפך להן, כאילו הפריחתו רחת. הקרון, הלולים, הכל אבד באבק, משל מחנות אווזים באים בדרך חולות.

קוֹנדוּקטוֹר פתח את הדלת ונכנס אל הקרון:

“נעמוד כאן כשעה בערך. רצונך, בוא ונאכל יחד ארוחת־ערב.”

טשאַרלי לא ענה. הציץ בקיר, שבו רשם בגיר את מספר התרנגולות, שנפלו יום־יום. פַטָם הגון אסור שיפלו לו בממוצע למעלה מעשרה עופות ביום. הוא מנה ששה קוים; מרוצה העלה את האוֹוֶרוֹל והרהר, כי מותר לתת להם שני עופות. חיפש ומצא שתי תרנגולות חיוורות־כרבולת, היה ודאי לו, כי בין כך ובין כך הן פושטות כרעיהן בלילה, לקט בלולים למעלה משני תריסרי ביצים, בעודן חמות, ומסרן לקונדוקטור:

“די?”

“די, די!” – הטיל הקונדוקטור את הביצים לתוך מצנפתו – “עוד לנו גם בשר מן הבוקר.”

טשאַרלי פשט את האוֹורוֹל, רחץ ידיו, מרח ראשו במשחה בשומה, ושערותיו הבהיקו כראשו של סוס־ים, כשהוא מוציא ראשו מתוך המים כנגד השמש. כשנכנס טשאַרלי אל הקרון, שמאחרי הקטר, כבר נשמע ריח תרנגולות צלויות. כל שנסעו ברכבת־המשא, שכל עצמה למעלה ממאה קרונות, היו מכונסים כאן. שני מכונאים, שני קונדוקטורים, מַסיק – שהפיח לא היה ניכר בו לחלוטין, ברנש צנום – דזשאַקי לשעבר, שהוליך קרון־סוסים, נוהג־חזירים קצר ומחוּטט, שנסע עם אשתו הקצרה ממנו, פניה פני־גבר, ואילולא חזה, שהיה משופע, עד שניתן לערוך עליו שולחן, אפשר היה לדמוֹתה גבר מחופש.

הגברים ישבו לשולחן מרובע, שתו איש איש כוסית יין שרוף, וליפתוה בגבינה לבנה, ביצים מגולגלות וציפו בקוצר־רוח לתרנגולות הצלויות. כמעט ששתקו, ישבו עיניהם עצומות, הביטו באשת־נוהג־החזירים, שעמדה מעל האש והתנועעה בעצלתיים.

“כמעט שלא נשתייר ולא כלום, טשארלי” – מזג לו מכונאי כוס יין שרוף – “הא לך, הרטב את חלילך!”

טשאַרלי שתה, דמעיו הגיחו, טעם ביצה ולא ענה דבר.

הגברים סבבו את אשת־נוהג־החזירים, כמין יופי, הפריזו וחזרו והפריזו עליה מחמאות, שירתוה, ודומה היה, כי הבריות, שרחקו שבועות מביתם, נעו ונדו בדרכים, אין להם אשה יפה מאשת־נוהג־החזירים.

היא פירשה מעל השולחן עתון, העמידה צלחות ואגב־הילוך גחנה מעל ראשו של טשאַרלי:

“אה, מריח! – והגישה את הבשר לשולחן – אמרתי מאז, כי טשארלי הוא ספורט!”

הקהל לא ענו, הזיזו עצמם על כסאותיהם מסביב לשולחן, כביכול נבהלים על הבשר, ומי שזריזותו מרובה משל חברו כבש מושב בסמוך לאשת־נוהג־החזירים. עד שלא נתנו עיניהם והתרנגולות אינן.

נוהג־החזירים התגדל על השאר באשתו, החליק אותה, לא פסק משתות, וכשעיניו נשטפו דם, השעין ידיו אל השולחן, כבש ראשו בידיו ופלט קול של מטה. הכושי והקונדוקטור העמידו אותו על רגליו והוליכוהו לקרון־החזירים. הוא חירף, קילל, קרא את אשתו. השאר נעשו קנוּטים. כל אחד ואחד הרמיז את חברו, כי הנה הרכבת זזה, ושוב אין מה לעשות פה, בקרון, עד שהכל נשארו בו בקרון.

עם השריקה הראשונה תפסה אשת נוהג־החזירים ידו של טשאַרלי:

“בוא! האם רצונך להשאר פה?”

“נוֹ (לא)!”

“ובכן, מהר ובוא!”

כמעט שרצה עמו, נשפה והתחננה:

“הושיבני בקרון!”

“אוֹלראיט!”

“בוא גם אתה. מה תעשה לבדך אצל התרנגולות? עצוב, בעלי ישן.”

נכנס עמה, ממשכב־בעלה נישא חירחור וקשה היה לומר, מהיכן הוא נישא, אם ממנו, אם מן החזירים; טשארלי הילך בקרון, לא ידע מה יעשה, כל רגע הציץ, כאילו ממשכב בעלה תר אחריו זוג עינים.

הרכבת נזדרזה, התחילה זוחלת לאטה. טשאַרלי קפץ מתוך הקרון.

“להיכן?”

“מוכרחני ליכנס אל התרנגולות.”

“השאר כאן!”

“איני יכול!”

“השאר, אני אומרת לך!”

“לישון אין היא מניחה! הניחי לישון. את… התהפך הבעל – עם מי אַת מדברת?”

“עם שום בריה!”

“כרגע דיברת עם מישהו!”

“אָז דיברתי!”

עמדה דממה. טשאַרלי עמד בפתח, הביט על השדות המגודלים, הביט בחמה השוקעת, ובאָה עליו עצבות. השתרע על שקי־המספוא, עצם את עיניו, ביקש להתנמנם, וכמעשה־להכעיס זחלו הבלים במוחו. היה לו צר על משהו. הביט בארוכה נכחו, ראה את קיר־הקרון נזוז, ראה את נוהג־החזירים ישן עם אשתו, וממול פלט תרנגול קריאתו, תחילה בקול רם, שנתמשך והלך, וטשאַרלי לא יכול לשכב תחתיו. התמתח, חזר וניצב בדלת הפתוחה וצותת. היתה דממה. לא נשמע אלא הד הגלגלים על גבי הפסים ומסביב, לכל־מלוא־העין, ניצתו וכבו זבובי־פז.

מקרון־החזירים פשט את ראשו דזשאַקי הצנום, הקטן, הביט סביביו, אם אין עין רואה, טיפס בקרון והתחיל, מעשה־קוף, לקפץ מעל הגגות.

טשאַרלי נאנח, רקק מתרעומת, סגר בטריקה את הדלת וחזר והתכרבל בשקים.

(1924)

הרבנית הווּרקאית מאנה להשאר לימים הנוראים בין גויים בסוֹלאֶץ, שבה ריפאו את רגליה המשותקות, בערב ראש־השנה באה אל החצר עם פמליה־של־נשים. לבה הזקן של הרבנית החיש את הלמותו. היא הביטה לכל העברים, היה ודאי לה, כי הרבי ייצא, יצפה מבעד לחלון. החלונות היו, כמו תמיד, סגורים, מוגפים תריסים לבנים. מבני־הבית רצה לקראתה דושקאֶ בלבד, קרובה רחוקה, שגדלה בביתה. הרבנית החולה הביטה בדושקאֶ, התרעמה בלבה, שהנערה הקטנה, שהרבי היה מחליק ראשה, לחייה, בגרה וגדלה, נעשתה קודם־זמנה בתולה.

“מה לך רצה כל כך? מה שמחה קפצה עליך?” רגזה הרבנית כביכול דרך־הרגל.

“אַת שמחה, שאני משותקת?”

“דוֹ־דה!”

הרבנית חבקתה, התנשקה עמה, והתחרטה תוך שאלתה:

“מה עושה הדוד?”

“הוא, ברוך השם, בריא!”

חסידים, שהיו בחצר, הושיבו את הרבנית בעגלה, שגלגליה־גומי, והסיעו אותה בחגיגיות הביתה. בתה הנשואה של הרבנית, שדעתה לקויה, שמחה כל־כך בעגלה, הנוסעת מאליה, ששכחה את אמה, ומעשה־תינוקת התחילה מרוב־שמחה מניפה שמלתה ומשלשלתה:

“עגלה! עגלה!”

“שרה’לה, אינך שואלת כלל, מה שלום אמא!”

נטלה הרבנית סנטרה, כדרך שנוטלים סנטרו של תינוק.

שרה’לה פתחה פיה על שיניו, הצחורות כדי בהיקה, חייכה חיוך של שטות והפכה את פניה. הרבנית ניענעה ראשה, הביטה אחרי בתה, שגדלה כל־כך, עד ששמלותיה כמעט נתפקעו עליה, ונאנחה:

“פורענות כזאת!”

התישרה בעגלה ונודדה את ידה:

“מה לך עומדת? שכחת, כי בשתים־עשרה בדיוק מברכין היום ברכת־הנרות? הרי ערב ראש־השנה הוא!”

“השולחן, דוֹ־דה, כבר ערוך”.

הרבנית לא ענתה, התנענעה בידיה ונכנסה בעגלה לחדר סמוך.

החדרים, גדולים, אפלולים, חלונותיהם ממוּסַכּים, היו גדושים רהיטים עתיקים, מורשת אבי־זקנו של הרבי, הווֹרקאי הקמאי.

הווֹרקאים לא זכו ילדיהם באריכות־ימים, ואם ילד האריך ימים, לקה שכלו. בחצר היו משוטטים משוגעים. כולם בעלי מרה שחורה שקטים, שלא פגעו באיש לרעה. אחד־אחד ישב בחדר מיוחד, שיקע את מעוֹגיו ועוויותיו בתוך הקירות, בתוך חטיבות־הרהיטים הכבדות, עד שהדוממים התחילו מטילים אימה של מרה־שחורה.

בחדר, שהרבנית נסעה לתוכו, ישב גיסה, זקן בשנות־הגבורות. חאַלאַט־המשי, שחוטיו הקלישו, היה מהודק באזור־אריג, עיניו המגודלות שער היו מכוונות לרצפה ושפתיו החרבות מלמלו: הוא עתיק־יומין, עתיק־יומין, והוא גם בחור ואיש־מלחמה – – –

הזקן ישב בחדר המעוזב, שארג־עכבישים נפרש בו מזוית לזוית, מלמל בשפתיו ובין קמטי־פניו, פני־הגויל, נצבר עפר.

בימים שהרבנית באה להשתקע לוורקא, כבר ישב הוא בחדרו ובקול רם היה מחשב חשבונות בינו ובין העולם. בכל יום ששי בשבת היה מחפש את גיסתו, מוצאה ומתחנן אליה:

“רבנית, תני לי לבנים לשבת.”

היא הביטה, כיצד הוא מתקפל בחאַלאַט שלו, מוסיף להדק את אזור־האריג, התכוון לעולל משהו, ובחדר נשמע:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין”. – – –

“מה אתם עושים, רב מאיר’ל?” – חזרה הרבנית כמה פעמים – “האם נתנו לכם בכל יום ששי בשבת לבנים?”

הוא לא זקף עיניו, הוסיף למרטט את אזורו, ובחדר המעוזב נשמע בדוחק:

“עתיק־יומין – – – עתיק־יומין” – – –

הרבנית צינה אחזתה. הביטה בישיש הקרוש, הגוסס כך שנים, וכל חייה פה, בחצר נגלו לפניה כהרף עין. לילותיה שעברו עליה בבכיות, רוב חדשים שיצאו עד שהסכינה לגיסה, היתה יראה, שהמשוגע לא יזחל אליה דרך הקיר. ילדיה לא האריכו ימים, וכשנולדה שרה’לה ורוחה לקוי והיא, הרבנית, באו עליה חלאים, נהג בה הרבי קרירות. מרה־שחורה חמורה נצברה בחצר, אפפה את הכל, הקהתה כל תשוקה, היתה הרבנית וילדתה מתחמקות מן הבריות, חשה את הקללה בקרבה, ונהנתה הנאה חולנית, כי הקללה מתפשטת ותלויה מעל החצר. ודוקא בימים ההם נפטר איזה קרוב שלהם, הניח ילדה, והרבי כנסה בביתם. הרבנית שנאה את דוּשקא, לא יכלה ראות את הרבי משחק עמה, התענתה בראותה את הילדה מבריחה בצחוקה את המרה־שחורה מתוך החדרים המעוזבים. השנאה לדושקא גדלה במרוצת השנים בלב הרבנית, ולא יכלה למחול לה, על שפרצה בצחוקה לתוך חייה הארורים. וככל שעצמו עינוייה, כן עצמה בה תאוות־החיים. בהבל־פיה הפיגה את העבר הכבד וגמרה בנפשה להפסיק שתיקתה. עוד היום, ערב ראש־השנה, תדרוש מפי רבי ברכה.

מחתה את עיניה ונכנסה בעגלתה לחדר־האוכל.

כאן התישרה, ניתן בה קול אחר, קראה את המשרתות, ושילחתן אילך ואילך, לא יכלה שאת, כי דושקאֶ נעה וזעה, שהיא שמחה במופלג, והיא התרעמה עליה:

“על שום מה אין אַת מעמידה את הפמוטות?”

הרבי בבגדיו־משי הלבנים נכנס, שערותיו חפופות, לא אמר שלום לאשתו ופלט סתם בעולם:

“עת ברכת־הנרות!”

“שלמה’לה, קודם שאני מברכת הנרות – התחננה אליו הרבנית – רוצה אני את ברכתך. תפעל מלפני המקום, שאבריא!”

“אין בידי לפעול!” – משך הרבי כתפיו.

“לכל העולם כולו אתה עוזר” – התיבבה הרבנית.

“כשאין בידי לפעול” – שפשף הרבי במבוכתו יד ביד.

“מלפני המקום כבר תפעל” – צעקה הרבנית – “תפעל קודם מלפני עצמך, שאבריא!”

“עת ברכת־הנרות!” – טען הרבי את שלו.

“לא אברך!” – חבטה הרבנית בידה על השולחן.

“אינך רוצה לברך?” – רעדו ידי הרבי – “טוב, טוב! דושקאֶ, גשי וברכי!”

עמדה דממת־אימים. הרבנית הביטה בדושקאֶ, כיצד עמדה ועיניה מושפלות, משל כלה מבויישת, נזכרה, כי זה שנים והרבי הוא פרוש, ומשהו נתחוור לה, וגופה החולה התכווץ ממכאוב.

“על מה הגיעתני שפיכת דמים כזאת…”

“דושקאֶ!” – שיסע הרבי את דברי הרבנית – “הרי מדברים אליך, דושקאֶ, לכי וברכי על הנרות!”

“צאי מביתי!” – משכה הרבנית באגרופיה אל דושקאֶ.

קודם שהספיקה דושקא לנוע, תפסה הרבנית מעל השולחן פמוט והטילתו בראשה:

“רבונו של עולם, שתשארי אלמנה צעירה!”

שרה’לה לקוית־המוח, שישבה כל אותה שעה אל החלון ושיחקה בבובתה, קפצה מתוך המהומה, ראתה את אמה מיבבת, פלטה בכייה ממושכת, כמין ילל־נביחה, והכל סמר בשרם.

(1924)

כשעבר אֵבל השלושים על פטירתה של הרבנית, קרא הרבי, ר' מאיר’ל, את ילדיו הנשואים, הניחם עומדים שעה ארוכה ליד הדלת, כאילו לא היה איש בחדר, והטריד מוחו על ספר. הילדים ידעו, לשם מה אביהם קראם, ואף שהיו מסכימים תמיד לכל תנועה ותנועה שלו, עלה לפניהם בכל זאת במוסכם, כי הפעם יתנגדו. הביאו עמהם את דודם־זקנם, הרבי הסוֹכאַטשובאי, וסברו כי בעזרתו יפעלו מלפני אביהם. הרבי סגר את הספר, זקף את עיניו, כקצר־רואי, ראה את הילדים והרעים:

“מה שוב?”

“הרי שלחת שנבוא!” – נענתה הבת הבכירה.

“צדק, צדק!” – מחה הרבי מצחו, כאילו נזכר מה, הציץ בזקנו ודיבר במפוסק – “ביקשתי – – – כן, שתדעו, כי אני עומד להתחתן עם דבורה’לה!”

חטיבות־הרהיטים הכבדות, ארונות־הספרים הרחבים, לא נתנו לדבריו שיסתננו דרכם, שייספגו בתוכם, נישאו דבריו שעה ארוכה בדממת־החדר. הילדים, שלא הסכינו למחשבה, כי אמם מתה, לא יכלו בשום פנים להשיג את השייכות שבין הקרובה הצעירה, דבורה’לה, שגדלה בביתם, ובין אמם הרבנית. הגברים החרישו, גברו על טינתם, ואילו הבנות לא יכלו החרש, לא יכלו להניח, כי דבורה’לה, שלא היה יאה להן להתחבר עמה, תיעשה פתאום רבנית ותכבוש את הכסא, שבו ישבה אמם עשרות שנים.

הבת הבכירה הידקה יותר את מטפחת־המשי השחורה, שכיסתה את ראשה, ופסעה כמה פסיעות לצד אביה:

“לא נוכל לשאת את זאת!”

“מה?” – שאל הרבי.

“פחיתות־כבוד היא לאמנו!” – נענתה בת אחרת.

“הרי אין אבא מתכוון – התקרבה הבת הבכירה – שהיא תהיה רבנית?”

“מה אתן מדברות כולכן יחד?” – הרים הרבי גבותיו הארוכות – “מה היא? מי היא?”

“אָנו מתכוונות לדבורה’לה!” – צעקה הבת הבכירה.

“לא ניתן!” – התערבה צעירה ממנה.

“מי שואל מכן?” – פירש הרבי את ידיו – “אילולא דבורה’לה, לא הייתי קורא לכם כלל! האם אני מחוייב ליתן דין וחשבון? לשאול עצה מבנותי שלי? דבורה’לה אינה רוצה במחלוקת, בת כשרה, נעניתי לה והודעתי לכם, אבל עצות? – זקף גבותיו כנגד בתו הבכירה וקראה ברמיזת־אצבע הנה, – גשי נא הנה, שרה’לה! כך דרך כיבוד־אָב? כך לימדתך אמא, זכרונה לברכה? על שום מה שותקים אחיך? הם יודעים, כי אם אבא עושה, מן השמים הוא!”

שני הבנים הרתיעו עצמם לפניהם, כאילו ביקשו לומר מה, הציצו זה בזה ועמדו בשתיקתם.

“לא יתכן, כי זה מן השמים!” – נענתה הבת הצעירה.

“שתיקה, חצופה!” – חבט הרבי על גבי השולחן.

הבנים נבוכו, רצו לומר מה, ובנקישת־דלת יצאו מן החדר.

“פייגלה הדין עמה” – זקפה עצמה הבכירה בסמוך לפני אביה – “אני שהייתי חופפת את ראשה של דבורה’לה, אני שגידלתיה, והנה אֶפֶס שכזה תהיה בעלת־הבית בחצר, תכבוש את כסא אמנו? שמעתם?” – פנתה לארבעת הקירות – דבורה’לה היא ששלחה שנבוא, אינה רוצה במחלוקת… מסתמא סוברת, שאומר לה מזל טוב! לא תזכה לכך!"

“צאינה!” – קפץ הרבי – “צאינה מלפני עיני!”

“לא נצא!” – נצרחה הצעירה.

בשעה שהבנות רתחו וצעקו, נכנס הדוד הזקן, ר' מנדלי הסוֹכאטשובאי, ישיש, חרש אל החדר, ניענע בידיו הרועדות, כמבקש לשכך את הכל, ובדוחק הניע שפתותיו:

“שאַ, שאַ, שאַ־אַ!”

“טוב, טוב” – רצה שרה’לה אל הרבי הסוכאטשובאי – “יואיל הדוד להגיד, עם מי הדין!”

“לכו, ילדים, לכו” – הראה להן הדוד את הדלת וסגרה אחריהן.

ר' מאיר’ל יצא לקראתו, נתן לו שלום והושיבו על כסאו:

“שבו, הדוד!”

“הבנות התנפלו עליך. בנות־צלפחד, מילא, פטור… כשסבתך, מירה’לה, שנבדל לחיים ארוכים, היתה נטפלת לסבך, זכרונו לברכה, ולא הניחתו שילמד, לא היה צועק כמוך, אלא שמט מראשו את השטריימל, הביאו אל לפני הסבתא, שתדבר מלוא ספּוֹדק, וכשנשתתקה, היה מהפך את השטריימל, מנערו, ויושב וחוזר ללמוד, מילא, פטור…”

“אולם חסל כיבוד־אָב” – פתח ר' מאיר’ל.

“כשהדין בכל זאת עמהן” – שיסע ר' מנדל את דבריו – “הן טוענות, כלומר הבנות, כי דבורה היא אילונית. אינה יכולה להעמיד ולדות.”

“בלבול, הדוד” – הזדעזע ר' מאיר’ל – “לא תרתענה עצמן מכל דבר, ובלבד לקלקל את השידוך!”

“זאת נראה” – הרגיעו ר' מנדלי – “אולם אם היא באמת אילונית, אסור לך לשאת אותה.”

“יש להן סימנים?” – ריטט קולו של ר' מאיר’ל – “כלומר, מהיכן להן? שקר הוא! לא אתן לבדות בלבול על בת כשרה, כל־שכן יתומה!”

“המתן” – גחן עליו ר' מנדלי – “לדברי שרה’לה, אין לה שדיים, קטנים הם משל גבר, ואין סימן של פטומת.”

“אָז מה?” – פירש ר' מאיר’ל חמש אצבעות ידו שמאל, ופניו החמורות הבהיקו – “אין זו אילונית.”

“ר' חייא אומר, כי הוא מכלל הסימנים” – השיב ר' מנדלי והתיז תיבה אחרונה – “וסוף סוף, שמע, היא צריכה בדיקה!”

“מה כוונתך?”

“פּשוט, קרא לדוֹקטוֹר, ואם אתה סומך עלי, מהיכא־תיתא, ואם לאו, צוה ויבוא הרב, שאלה היא, שאלה חמורה!”

ר' מאיר’ל הרהר רגע, קימט את זקנו הדליל, חייך לתוך עצמו, ונענה:

“טוב, דודי, טוב!”

כתום שעה הוליך הגבאי לחדר, שבו עמדו דוקטור־העיר והרבי הסוכאטשובאי לקיים את הקונסוליום. דבורה’לה, עודה תינוקה, הלכה ועיניה מושפלות, ובגדיה הלבנים, הקלים, עטפוה צניעות, שאינה מצויה אלא בבנותיהם של רביים.

שרה’לה באה לקראתה. דבורה’לה הזדקפה, הביטה בה בעקשנות, כאילו התגרתה בה:

“אבל מי תהיה הרבנית?”

“אני!”

דבורה’לה תהיה הרבנית!

– – – ביום הרביעי הקדוש שפטו אכרים הרריים בסביבי זשמיגרוד את יוּדאַש [יהודה איש קריות] פוחלץ־של־בובה הולבש קאפוטה של אַטלס, שטריימל, נזרק ממגדל־בית־היראה וטבע בנהר וויסלוקה –

גוניאֶץ קראַקוֹבסקי

עם שחר נהרו אכרי־ההרים אל העיירה. הם באו בשבילים לוליניים, שבלטו לעומת הרי־הטאַטרה הכחולים, הלבינו כנגד החמה, כמסוידים.

אכרי־ההרים, במגפיים ארוכות, כפתּנים כחולים, צעדו עם נשיהם, עם ילדיהם, דפקו ברמה במקלותיהם המסוקסים.

“לפני שנה, ילדים” – אָמר אכר זקן, מגודל־שער – “לא היה האוסטרי מתיר פרוצסיה כזאת.”

“הרי גם לפני שנה הטילו את יוּדאַש לתוך הנהר!”

“בחשאי חשאים.”

השבילים התגלגלו, הזדווגו, התרוצצו במורד־ההר ובגיא שבו ישבה העיירה, בא לקראתם בית־היראה הישן על שני מגדליו.

החמה המריאה. בהקה מן ההרים. לבושים מצויצים, סרטי־שער ססגונים, חרוזות צבעונים – הכל נצנץ בבוקר הצעיר, שקוי־השמש.

בעיירה כבר היתה המולה. כפרים שלימים של אכרים, אכרות עמדו בשוק, בפרשות־הדרכים. פעמוני־בית־היראה התנענעו חרש. זקן וטף נשתתקו, כרעו על ברכיהם והצטלבו. אי שם פתחו נשים בשירה נוגה. אחרות נלווּ. וככל שעצמו צלילי־בית־היראה, נתרטט האויר, התגלגל בין ההרים הכחולים, משל רעמים רחוקים, כן גברה עצבות שירתם של האכרים ונישא מעל הראשים המדובללים.

אמהות, סבים החזיקו ילדים, נכדים בזרועותיהם וחיכו בקוצר־רוח להתחלת הפרוצסיה. זקן, כדמות מפלצת, בדומה לשיקוץ מעופש, עמד בין האכרים, וסיפר על יודאַש, שנחלץ באמצע הפרוצסיה ונעלם על גבי מטאטא. עזרתו בכך מינוֹצקה הזקנה, המכשפה, השוכנת בביצאות, והעם מרוב כעסם תפסו לה למכשפה, ערכו מדורה באמצע השוק והביטו, כיצד הארורה נצלית.

האכרים שסבבוהו התלקקו, הצטערו, שלא היו באותם הימים הטובים, ופתאום הבחינו, כי הפרוצסיה כבר התחילה.

בראשה נשאו שני אכרים “אדם”, שזקנקנו צהוב ומפותל, לבוש קאַפּוטה של אַטלס ושטריימל. משמר־שקצים, כלונסאות בידיהם, הפרידו, כמו נד, בין הגולם וההמון.

הקהל זזו לאטם, רוחם קצרה, ומכל העברים נשמעו קולות:

“סבא, הגביהני יותר!”

“אינני רואה כלום!”

“היכן הוא יוּדאַש?”

“היי, בני אדם, הפכו־נא את פניו של הלא־טוב לצד הילדים!”

“כשיש לו שתי פנים!” – פלט מי צחוק לא־נעים.

“אַל תתבוננו בו, נשים!”

“סטאֶפקה שהתבוננה, ילדה שדון ולוֹ קרנים!”

אכרה זקנה לא פסקה מהצטלב:

“הריני משביעתך, יוּדאַש, בחמשת פצעיו של האדון ישו, בשלוש היתדות, שניקבו את ידיו ורגליו, אַל תטול במותך את החלב מן הפרות, את היבול מן השדות, טול במותך כל נגע וקללה, ולא יתענה עוד האדם.”

האויר נתמלא קולות מאויימים. הצריחות נישאו מכל קצות־העיר, ירדו במטומטם מעל הגופים המבהילים ובאזניים צללו יריות־פקקים.

רק אילו מאות היהודים, ששכנו מימי־קדמונים בעיירה, ישבו מאחורי דלתות נעולות־שלשלת, מאחורי תריסים מוגפים. דרך סדקדקים צפו בשוק. וכל אימת שהחלל המזועזע פגע בתריסים, התחילו היהודים רועדים, כאילו נישאו מעל נחשולים, ואָמרו בלבבות חרדים עם הפעוטות תהילים.

היהודים ידעו, כי ביום הרביעי הקדוש, סכנה היא להראות ברחוב. התיראו, שמא אכרי־ההרים ייפרעו מהם היום על כל השנים, שבהן היה האוסטרי משבית את החג. הפרוצסיה נעצרה ליד בית המשפט העירוני. אספסוף התפרע:

“תבחרו שופט!”

“תובע!”

“אנו רוצים בכבוד הרוקח!”

“שכזה, שאין צריך לחתוך לשונו.”

“הרי הוא!”

“שאַ, שאַ־אַ!”

“הוא כבר מדבר!”

מעל הגזוזרה שלפני בית־המשפט, גחן איש בן ששה רגל על ההמון, קולו שנמוג בתוך ההמולה, הלך וחזק, הלך ועז, נישא מעל השוק כפעמון:

“אחים! כשהאדון ישו הסב בסעודה האחרונה עם האפוסטולים בעלית־קיר של שואב־מים, ישב גם יוּדאַש ביניהם. האדון ישו נתן להם לאפוסטולים שישתו מכוסו ואמר, כי הם שותים מדמו, העתיד שיישפך על חטאות־האדם, ככתוב במאַרקוּס הקדוש. ויוּדאַש – הצביע הנואם על הגולם צהוב־הזקנקן – לוציפר הנורא, השד המגונה בעל העין האחת, כבר מכר את האדון ישו בשלושים שקל! אחים, התבוננו־נא בפרצוף: זקנקן־הדמים, העין האפלה הרעה, והמציץ בעיני הרמאי, רואה תחת הפן האחר שני פנים, ואין הוא יודע, את מי מהם ישפוט. ועתה כבוד השופט, מששמעת ונוכחת לדעת, כי יוּדאַש, המפלצת, הוא רמאי ורוצח, לא רוצח פשוט, הוא טוען את החמוּר שבעונשים, ואפילו עונש של מיתה לא סגי לו.”

האויר נרעש מצריחות־אכרים, וההמון התנודדו:

“מות ליוּדאַש! – מות ליוּדאַש!”

איש לא הקשיב לפסק־דינו של השופט, שעמד אובד־עצות, פיו פעור ודבריו כנופלים לתוך תהום.

“מה אָנו עומדים כאן?”

“מה אָנו מקשקשים?”

“סחבו את יודאַש למגדל בית־היראה!”

“היכן הזשידקים (=יהוּדוֹנים) שבעיר?”

“הם מתחבאים!”

“צריך לתלות אחד מהם בפאותיו!”

ההמון ניתקו, עשו קפנדריה לנוֹטרים, הלמו במקלותיהם בחנויותיהם הסגורות של היהודים, בתריסים, ובין העינים ריקד השד, חיפש יהודי חי.

הנוטריוס ניגלה בחלון הפתוח.

“כבוד הנוטריוס, יודאַש הנדון, רוצה לצוות לפני מותו!”

“בבקשה, בבקשה, אדונים!”

העמידו את הגולם ופניו אל הנוטריוס. בחור התגנב, צידד אזנו אל השטריימל וקפץ בצחוק.

“מה ליחש לך, יאַנאֶק?”

“כי נגלגל את רחמינו עליו ונוציא את שלושים השקל שדבקו בידו!”

“האם עודו מחזיק בהם?”

“הנה־הנה הוא מחזיק בהם” – גרר הבחור את חברו – “הבט וראֵה!”

האכר נזוז באימה לאחוריו, לא ידע, על שום מה הקהל סביבו צוחקים, תוהה ובוהה בנוטריוס, שקרא את הצוואָה:

“…אני, יוּדאַש, הנני ברנש זקן, חלוש, ברייה עלובה… בידכם להרגני, לטבעני, בין כך ובין כך לא תירשו למעלה משלושים שקל… אולם זכרו, כי שפתותי דין שתהינה יקרות בעיניכם: הן נשקו את ישו.”

“די!”

“די!”

“אַל תתנוהו לנאץ!”

“סתמו את לועו!”

“אין אָנו רוצים לשמוע!”

“טבעו אותו בלא צוואָה!”

אכר, כתונת לבנה מעל מעילו, הניף צלב מוזהב, שישו המסומר שירבב את ראשו על חזהו.

מאחורי ישו גררו את יוּדאַש על זקנקנו הצהוב, המפותל, עינו אחת חבושה והוא טען באזני אחיו:

“מה לך שותק, ישו?”

“מה אומר?”

“אתה שואל זאת, ישו? אתה, שנפלת קרבן על חטאות־האדם? מה עשית בו באדם? הביטה על ההמון הפרועים לשימצה המחפשים יהודי חי כקרבן להם! ומשלא יכלו לתפוס אותו, עשה אותי, את אחיך, כפוחלץ, כמעשה־תינוקות בבובתם, והם משככים בקרבם את יצר החיה. אתה בוכה, ישו?”

ההמון לא הניחו לו ליודאַש, שיטען טענותיו עד תומם, ניתקו אותו מעם אחיו בעצם־השיחה. כל העיניים היו פונות אל מגדל־בית־היראה. בחלון מרובע, חדל־שמשות עמד יודאַש, עינו אחת חבושה, זקנקנו דליל, קאַפוטת־האַטלס נקמטת, מנצנצת בחמה. עמד רגע ולהמולת קולות מזעזעים התחיל מעופף – נפל, כשק־חוֹל, על האבנים.

ההמון הסתערו במקלות, בכלונסאות על יודאַש, והלקו אותו שעה ארוכה, וכששוב לא נשתייר זכר מפניו, נרגעו ההמון, מסרו את המפלצת לזאַטוטים והביטו בחדוה, כיצד הללו גוררים אותו אל הנהר.

(1924)

מאובק מן הדרך הוא הדוֹקטוֹר האמריקני, ששוטט על פני עיירות־פולין ואמר, כי המקוואות צריך שתהיינה סאניטריות – הלך לבדו לחפש את הבית, שנולד בו. ודאי היה לו, כי הבית הוא חומה בת שלוש קומות ובמוחו התפתל זכר מעשה שהיה, איך נפל מן הגג לתוך החול ולא נפגע כל עיקר. עתה, בלכתו בתוך הסמטאות, נמס חלומו כאָין. הבתים הקטנים – מגובננים, הסמטאות – צרות, אין במה לנשום, ואף שאין נפגשים באדם אלא במעט, הרגשה היא, כי הנה־הנה יתמעכו הצלעות בדֹוחק. כל מה שהתקרב לביתו, נכחדה והלכה החדוה, שחיממתו זה שבועות, חדות־הבריאה של עיירה מיוחדת במינה, של עיירתו שלו, נכחדה והלכה. בהלמות־לב קרב אל הסימטה, ראה לפניו ביקתה מגובננת וכתלה מעוקם, הנוטה בכל רגע לנפול. שוב לא תמה, על שלא נפגע, כשנפל אי־אז מן הגג.

מאוכזב אחז בידית ופתח. היה זה בית ריק. הילֵך מחדר לחדר. לא מצא נפש חיה. נכנס למטבח. באמצע־המטבח עמדה גיגית־חול ובה התמסמסו נרות־חֵלב, ומלאו את החדר המועט ריח כבד ומצריב. בזוית צצה זקנה כפופה, הביטה רגע, פשטה צוואר ארוך, מקומט על חישוקיו הבולטים המושחלים כזפק של תרנגול צעיר. נפחדת הביטה על הזר. הדוקטור הצביע על גיגית הנרות:

“מה זאת, סבתה?”

כיווצה את לסתותיה הצמוקות ופתחה פֶה חדל־שינים:

“כל העיר כולה הם ילדי, הריני מילדת למעלה מחמישים שנה… ובמות מילדת, בא כל אחד ואחד, שהיא יילדתו, ומעלה לה נר… ברל הקמחאי, היושב בשוק, כבר בני־נכדים לו… משפחתו בלבד תעלה לזכרי למעלה מארבעים נר. חי, חִי, חִי! דור־הצעירים הביאו מוורשה מילדת, והיא לבושה לבנים, רוחצת ידיה בקארבול ואין מי שיקראנה… הכל באים אצלי, אצל לאה המילדת… אתמול שמעתי, כי כלתו של משה יוסף כורעת ללדת. אני באה – ניצבת הוורשאית בתכריכיה הלבנים. שואלת אני את משה יוסף: משה יוסף, ואותך מי יילד? את, לאה’שי! ואת ילדיך מי יילד? את, לאה’שי! ולכלתך שוב לא אסכּוֹן, הא? נתן לי אלף מארק – – – אלף מארק אינם כיום דבר של מה בכך. קניתי לי חבילה תה וכובע־סוכר…”

הדוקטור הבחין, כי הזקנה מבולבלת ותלה בלבולה בזיקנתה המופלגת. היא התקרבה יותר, נגעה, מעשה־ילד, באצבעה בכפתורי־הפליז של אדרתו הצבאית ומיד רחקה.

“אילו בעלי, ניבדל לחיים ארוכים, היה חי, לא הייתי היום אלמנה שוממה, והוורשאית לא היתה, לעת־זיקנתי, כורתת את פתי מתוך פי… בעלי חכם היה, אמר, כי בידי־זהב הייתי בוורשה עושה הון… אך אני עקשנית הייתי, סירבתי לצאת מן העיירה. פה נולדתי, פה התחתנתי ופה תעלה כל העיר כולה נרות לנשמתי… כל העיר כולה ילדי הם, למעלה מחמישים שנה שאני מיַלדת… בעלי גלב היה, היה מעמיד כוסות־רוח וגוזז יהודים במרחץ… היתה לי בת אחת. בעלי שנֵאָה, היה יהודי כעסן, בתי היתה היפה שבעיר, בעלי השיאה לבורסאי, היתה לו בורסקי משלו ובתי היתה בוכה, שבעלה נשמע ממנו ריח עור… עור חי… היא רצתה במשה כליזמר – כל הבחורות היו כפרתו. למחרת־החתונה ברחה בתי אל הכליזמר. בעלי כעסן היה, נטל חבל והלך אצל האשה הצעירה, כרך את החבל לצווארה והוליכה הביתה, כדרך שמוליכים בהמה… הרחוב חשך מרוב בריות והחרפה שירדה על בתי־יחידתי… היא שלחה יד בנפשה. לא יכלה שאת את ריח העור הכבד… עתה אני מעלה נרות לעילוי נשמתה הכשרה. אתה רואה?…”

ניגבה את עיניה הכבויות וחזרה ופתחה:

“הכל מתו… הניחוני בדד… אף סופי למות… כל העיר כולה יעלו נרות לזכרי… הכל, הכל… סַבּים, אבות, נכדים… זורים חול לתוך גיגיות, לתוך עביטים וכל הבא מביא נר, מדליקו לנשמתי, נשמת לאה המילדת… יילדתי בבית ר' איטשי הדיין מפלצת לפני שלושים שנה, והנה עומדת בתוך עמוד, מתלכלכת יום יום, מפלצת ששתי שיניה כשל חזיר־בר… יילדתי תינוקות בעלי שני ראשים, בעלי שלוש רגלים… אין בהם חי, ואני, לאה, קברתי את הבעל, את הבת… כל העיר כולה הם ילדי, כבר למעלה מחמישים שנה שאני מילדת…”

ניגשה אל החלון. ניגבה בידה את השמשה, הציצה החוצה והתעוררה כמי שפורענות באה עליו.

“עת ברכת נרות!”

הדוקטור אחזתו צינה והתחיל מרגיע את הישישה:

“סבתה, הלא היום רביעי בשבת!”

לא ענתה דבר, הטילה על עצמה את המטפחת, הדליקה נרות בפמוטות ובירכה חרש. הניחה את הדוקטור עומד ויצאה מן הבית. הדוֹקטוֹר הלך אחריה, ראה את הקהל נהנים:

“לאה שוב שבּת עליה!”

מיד צצו ילדים, סבבוה, זימרו בניגון של הקורא־לבית־הכנסת:

“לאה, אין שו–ל אריי–ן (לאה אל בית הכנסת)!”

“הניחו, שקצים, הניחו עכברושים, נוּ, נוּ, הניחו ילדים” – היא התחננה אל הפעוטות – “כל העיר כולה ילדי, אני כבר מילדת למעלה מחמישים שנה…”

(1922)

הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני.

שליש נכנס:

“כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.”

“הכניסהו!”

בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת.

“אתה החייל גרוחובסקי?”

“אני, כבוד הקאפיטאן!”

“אתה ברחת משדה־הקרב?”

“אני, כבוד הקאפיטאן.”

“בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?”

“כן, כבוד הקאפיטאן.”

“הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?”

החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו.

“אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?”

“לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!”

“הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?”

גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם.

“אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!”

“על שום מה?”

“על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!”

“מה כוונתך?”

“בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!”

הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני.

“לא כל הפולנים הם כך!”

“כולם, כבוד הקאפיטאן!”

“לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!”

נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים.

“הוליכוהו למשמר!”

הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו.

בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם.

נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים.

הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד.

“הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?”

ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר.

התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו.

פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד:

“היהיה לי העונג לרקוד עמה?”

“לצערי, תפוסה.”

פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו:

“אין אני רוקדת עם יהודים!”

פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי.

הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק.

(1924) עריק הקאפיטאן פאלד לא רגע. כפוף משהו, שרוי־בשׂמים, לבוש שינל חדש, מהודק, בדש מֶדליה – נגרר על פני הלשכה, צלצל בדרבניו, נחפז לבּאל, שהעיר ערכה לכבוד הצבא הפולני. שליש נכנס: “כבוד הקאפיטאן, הביאו את גרוֹחוֹבסקי.” “הכניסהו!” בקוצר־רוח התהלך פאלד בלשכה, קבע וחזר וקבע את המוֹנוֹקל לעינו, התרעם בלבו, על שום־מה גרוחובסקי הוא יהודי. ראה כמין הלצה בכך, שהוא, המוכשר בקציני־הגדוד, שמו פאֶלד, ופלוני עריק שמו על טהרת־הפולניות – גרוחובסקי. גמר בנפשו להחמיר. להחמיר יותר מנוצרי. הובא חייל קרוע־בלוע, מלוכלך. החייל הצדיע. הקאפיטאן קבע את המוֹנוֹקל, התבונן בו, ומבטו נפל על אגודל־רגלו של החייל, שהציץ מתוך נעל מפורמת. “אתה החייל גרוחובסקי?” “אני, כבוד הקאפיטאן!” “אתה ברחת משדה־הקרב?” “אני, כבוד הקאפיטאן.” “בלילה, שאמרנו להשתער על לובלין?” “כן, כבוד הקאפיטאן.” “הידעת, גרוחובסקי, כי דינך דין־ירייה?” החייל לא ענה, אך קירב את אצבעותיו למצנפתו והצדיע, מבטו של הקאפיטאן שוב נפל על אצבע־הרגל החשופה והוא נתרכך. ישב, רמז לו לחייל שיקרב וישב כנגדו. “אמור, גרוֹחוֹבסקי, על שום מה ברחת? פחדת, שמא תיהרג?” “לא, כבוד הקאפיטאן! כבר אני למעלה משנה בשדה־הקרב!” “הידעת, כי בבריחתך הגברת את החשד, כי היהודים ממאנים להלחם, ואלפי יהודים בצבא־פולין לוקים בשלך?” גרוֹחוֹבסקי הביט סביביו. העינים שבפניו הצנומים גדלו, נאבקו כדי רגע עם עצמם. “אנו היהודים אין אנו צריכים להלחם!” “על שום מה?” “על שום מי, כבוד הקאפיטאן נהא נלחמים, מעלים את עצמנו קרבן? על שום הפולנים? הפולני אינו שועה לקרבננו!” “מה כוונתך?” “בלילה, קודם שעמדנו להשתער על לובלין, היתה במחנה כעין חגיגה. באוהל שלי הייתי היהודי היחיד. אכלנו, שתינו. משנתבסמו קצת הקהל, נטפלו אלי, אל היהודי, פשוט אנסוני שאזמר מה־יפית. ובני־חם לא הסתפקו בכך, כבוד הקאפיטאן, העמידו את הכידונים כנגד חזי ואנסוני, שאספר להם מחיי־האישות שלי… ראיתי בעיניהם השיכורות, שהם עלולים לדקור אותי בכל רגע, וסיפרתי דברים שלא היו ולא נבראו, סיפרתי יותר משביקשו… אותו לילה, כבוד הקאפיטאן, ברחתי, נשבעתי, כי לא אלחם עוד, ראיתי, כי פולין אינה שועה לקרבני!” הקאפיטאן לא ענה מיד. משהו ניתק במוחו, ליחש לו, כי הוא קאפיטאן פולני. “לא כל הפולנים הם כך!” “כולם, כבוד הקאפיטאן!” “לא כולם, לא כולם! והללו אף שיכורים היו!” נשמע צלצול. נכנסו שני חיילים. “הוליכוהו למשמר!” הקאפיטאן יצא לרחוב. עצבות נצנפה מתחת מַדיו המהודקים, לא יכול להפטר מאצבעו החשופה של גרוחובסקי. כעסו על גרוֹחוֹבסקי נתרכך, הירהר, כי אפשר לגלגל בזכותו, הבין, כי נוהגים גסות בחיילים יהודים, אך בשום־פנים לא יכול להעלות גזירה שוה לעצמו. בא לאולם־הבּאַל. תזמורת־צבא ניגנה. קצינים צעירים – דם וחלב – במדים מהודקים, מנוצצים בכסף וזהב, נישאו מעל הרצפה המדונגת, הם וגבירותיהם. נישא וואַלס. זוגות חגו, נעצרו כל רגע ומרחוק נראו כסחרחורת ססגונית. הקצינים חבקו את הגבירות, משולהבים ליחשו לאזניהן, הגלאי העמוק בהק ועצר את הנשימה. האברים נתרככו, נתגשמו ועיניים ננעצו בעיניים. הנגינה, העיניים המלוהבות סחפו את פאֶלד. שוטט על פני הריצפה, הקדים שלום, ביקש גבירה לריקוד. “הוקרתי, כבוד הקאפיטאן” – נעצר־למחצה בכל רגע קצין אחר – “על שום מה בגפו?” ברוח נינוחה הצדיע פלד וקודם שהיה בידו להשיב, כבר רחק מכרו ממנו, נגרר עם הזוגות, כבשטף־נהר. התזמורת לא פסקה נגינתה. הקהל גררו רגליהם לקצב, צלצלו בדרבנותיהם ושמלות־המשי הצבעוניות התנפנפו. פאלד הבחין, כי אַחד קציניו הוליך גברת, הושיבה. ניגש. הקצין וִידעוֹ לגברת. קדד: “היהיה לי העונג לרקוד עמה?” “לצערי, תפוסה.” פאלד נכנס לכלל־שיחה עם קצין אחר, שמע את הגברת מתגאה על שסירבה לו: “אין אני רוקדת עם יהודים!” פאֶלד קבע בה את המוֹנוֹקל, ראה את הקצין שלו נבוך, לא ענה דבר, ועלה על דעתו גרוחובסקי. הוא לא שמע, מה הקצין מדבר אליו, ניסוט ונעלב ביקש לעזוב את הבית. קציניו טרחו על כך, שירקוד, הביאו לו גבירה אחרי גבירה. ידע, כי עושים עמו חסד, לא החזיק להם טובה, רקד כל הנשף כולו, ולא יכול ליפטר מגרוחובסקי העריק. (1924)

נאֶש הפסיק כתיבתו. הניח את העט, הסיט מעליו את גליוני־הניר הכתובים, ונסמך בגבו אל דופן־הכסא. מבטו נגרר מעל שולחן־הכתיבה, שעליו היה מונח שבועון, שלא נפתח עדיין. כמאליהן קרעו האצבעות את סרט־העטיפה, עלעלו את העתון. עיניו הלאות קראו את התיבה: שמד. היתה זו כותרת, באותיות גדולות יותר, על גבי מאמר. השם גופו הדיד את ליאותו של נאש. מנוחתו נתדנדה. עיניו דהרו על גבי השורות, ומוחו נתקעו בו ספרוֹת:

“– – – בהונגריה מצויים כשלושים עד ארבעים אלפי־משומדים… בסלוואקיה – חמשת־ששת אלפי משומדים… בפּראַג… בוינה… (משומדים הרבה כל־כך…) משומד, ההולך בעצמו לבית־יראתם, שולח את בנו להסתדרות־נוער חלוצית…”

נאש הניח את השבועון והתרומם. התחיל משוטט על פני החדר, משוטט רצוא ושוב. תוך שיטוטו התחילו ידיו מתנועעות, כלפי מעלה כלפי מטה, ככפות מאזנים תלויים, שעליהם מוטלים קיומם של ישראל וכלייתם של ישראל.

“האמנם אנו כלים והולכים?”

החדר, שבו שוטט נאש, נעשה לו פתאום צר. נכנס לחדר־האוכל. מחדר־האוכל נמשך, עם הפרוזדור הצר, הארוך, אל המטבח. ומן המטבח – חזר לחדר־הכתיבה. עמדה בהם דממה. מחוצה לנאש לא היתה שם נפש. בנו־יחידו של נאש, נשוי, היושב הרחק מניו־יורק, מבטיח לו לאָב במכתביו, כי הוא וילדיו יעמדו ביהדותם. אשתו של נאש הלכה למיטינג, שבו מתכוונים לפתוח בניו־יורק בית ספר “פארוקיאל” ביידיש.

והוא, נאש עצמו??

הוא משוטט על פני החדרים עשר דקות, עשרים דקה, משוטט מחצית־שעה. תוך שיטוטו נתרווחו הקירות, נתרומם הגג. מתנשב רוח קר, עוקצני. השמים – מעוננים – שמים, שאינם מבטיחים כל עזרה. מאחוריו – בית־עולם; מעליו – שמים מעוננים.

האמנם אנו כלים והולכים?

נאש ניצב, בעצם־שיטוטו, ליד ארון־הספרים. הוציא ספר, עילעל, ריפרף. עיניו חטפו מכיתות דברים וקיפחום תוך חטיפתם, ואצבעותיו הוסיפו לדפדף, עיניו החריבו ישובים שלימים, עקרו יערות על שרשיהם, שיירו חורבות ובתי־עלמין. יחיד – רבי חייא אלדאודי – הציל את שירי ר' יהודה הלוי; יחיד אחר הציל את שירי ר' משה בן עזרא; שלישי – את שירי ר' שלמה בן־גבירול. שלושת היחידים – יהודים משורינים – נצרו לנו בכל זאת את תקופת־הזהב, תקופת־ספרד. שלושה יחידים בלבד – שלושה יהודים משורינים בלבד…

דיים שלושה צדיקים להציל תקופה… ומה נשאר?

“האמנם אנו כלים והולכים?”

הרעיון בלבד פיזר את העננים, חזר וציפף את הקירות ורוחו של נאש נתרווחה יותר. ומשחזר וישב אל שולחן־הכתיבה, נשמע צלצול בדלת. כדי רגע שקל בדעתו – לפתוח, או לא לפתוח. ברגיל, מישהו בא אצלו, הוא מקדים ומטלפן. וכאן אפשר יתפרץ מי אליו ויבזבז זמנו של נאש, כשהוא עומד לכתוב. מצילת־החשמל חזרה ונצטלצלה. ועד מהרה – בפעם השלישית. הצלצול הרים את נאש מעל כסאו. כמעט שרץ אל הדלת ושאל:

“מי שם?”

“מאנשי־שלומנו, פתח.”

בפתח עמדו פנים, שהיו מוכרות לו לנאש. אולם נאש לא תפס, בהשקפה ראשונה, מי הוא. הפנים, על לסתותיהם המלאות, חייכו. ולא כך הפנים, כשם שחייכו העינים הזעירות, שכאילו אמרו:

“נו, נראה באמת, אם תנחש מי אנוכי?”

וכשפלט נאש: “מוריס? מה מעשיך מוריס?” – נהנתה הברייה ואמרה:

“הידעת, מיסטר נאש, כמה זמן לא התראינו?”

“שתים־עשרה שנה?”

“בהן שלי, ניחשת” – נכנסה הברייה אל הפרוזדור, ונאש סגר את הדלת.

האורח התפשט את מעילו. וקודם שהספיק נאש ליטול את המעיל, הוציאה הברייה מכיס־שחיה קוֹלב אוֹטוֹמאַטי, שנפתח בנֶקש. תלה בעצמו בזריזות את המעיל, והלך מרוצה אחרי נאש. נאש לא ערב לו הביקור. מוֹריס מילנר, שאֵר רחוק של אשתו, לא היה חביב עליו. וכשישב מוריס בנוח בכסא המרופד ולא ידע היכן יניח ידיו הגדולות, אמר נאש:

“על שום־מה לא טילפנת, כי תבוא? הרי אפשר היה, שלא תמצאני?”

“הייתי לא הרחק מזה” – העביר את עצמו מן הכסא המרופד לכסא פשוט, שעמד קרוב יותר אל נאש – “עלה בדעתי, כי ראוי ליכנס מיד אל נאש, ולטכס עמו עצה. והיכן דוֹבָּה? אין היא בבית?”

נאש ניענע בראשו, כי אשתו אינה בבית. רצה להפטר עד־מהרה מן האורח, ושאל:

“ומה עצה אתה מבקש לטכס עמי?”

“בענין הצעירה בבנותי, בענין באֶסי. זכורה היא לך?”

“לאו.”

“לפני חודש מלאו לה שבע־עשרה שנה. נערה נאה, קוֹמנית. בהצצה ראשונה אתה אומר בת־תשע־עשרה, בת־עשרים היא. ולמדה עד עתה יפה־יפה. בבת אחת – היא ממאנת לגמור חוק־האַי־סקוּל. וכדי גמר אין לה אלא שנה אחת בלבד. אני מדבר דברי־כיבושים, אני מדבר דברי תרעומת, אין מועיל. כבר אני בא בטענות לאסתר: “הרי אֵם את, דַבּרי את אליה.” אומרת לי אסתר, כי באסי בלבלה לעצמה את ראשה בבחור.”

“ואתה מכיר את הבחור?” – שאל אותו נאש.

“האם אני מכיר את הבחור?” – נשתפכו עיניו הזעירות לתוך לסתותיו השמנות – “הרי מילדותה גדלה עם פראדי. הרי אנו גרים דלת־מול־דלת. זה חמש־עשרה שנה, שאנו שכנים.”

“ואותו פראדי” – שאל נאש – “הוא בחור הגון? מה מעשיו?”

“גמר לימודי־ביזנאס־סקוּל, ועובד בבנק.”

“הרי טוב.”

“ודאי ניתן לומר הרי טוב” – שיכּך מוריס את דיבורו – “אלא הצרה היא, שפראדי אינו יהודי.”

“מה, שייגץ?” – משך נאש, בעיווי־פנים, את כתפו, כאילו הכוו אותו – “באת אצלי לשאול עצה, מה תעשה, מה תעשה? אבא־אמא חייבים שלא להתיר כזאת… מעט יהודים מצויים כאן, שרודפים אחרי גוי, אחרי שייגץ?”

“גוי, שייגץ” – ניטפשו פניו השמנות של מוריס – “פראדי הוא שייגץ, כשם שבאסי שלי היא שיקצה!… ילדים, ילדים טובים, הרי גדלו אצלי בביתי… מה שייגץ הוא פראדי ועליך, מיסטר נאש, אני תמיה. הרי אתה מדבר, כדרך שהיה מדבר סבּי, אָבי… וכסבור הייתי היפוכו של דבר – נאש, סופר, איש־העולם, יאמר: ‘מוריס, שלח אלי את הילדים, אדבר עמהם דברי כיבושים, אולי פראדי כזה יתגייר’. ואתה, מיסטר נאש ‘גוי, שייגץ…’”

נאש צחק:

“כן, מוריס מילנר ניחשת, אני מדבר כדרך שהיה מדבר סבך, אביך. ואין הבדל אלא בכך, שאילו היה בא יהודי אל סבך, ואולי אף אל אביך, לקבל הכשר, כי בתו תינשא לגוי, היה סבך מגלגל יהודי כזה מעל כל המדרגות.”

“כך דוקא” – עמד מוריס על רגליו.

“כך, מוריס, כך” – ליווה אותו נאש במבטו בלבד.

מוריס מילנר לבש את המעיל, קיפל את הקולב האוטומאטי ובנקש סגר את הדלת אחריו.

נאש חזר וישב אל שולחן־הכתיבה. הסדיר את גליוני־הנייר הכתובים, והירהר, כי כל שהאילן איתן יותר ומסועף, כן תרבה שלכתו באחרית־סתיו, בהסתער רוחות וסופות.

(1943)

היום יום־ראשון בשבת שלפני ראש השנה.

רכבת־הבזק, ניו־יורק־שיקאגו, באה בדהרה, כמותה כשד, בשריקה, בנשיפה. הנוסעים התחילו נִזְרים מתוך הקרונות. קצתם הפליגו ליציאה, אחרים ניצבו על עמדם. מתוך הקרון האחרון יצא ר' יוסל חזן, בעל־קומה, זקנו מגודל, שחור, שקצותיו כבר האפירו, ובמגבעת רבנים. הוא נסע לעבור לפני התיבה, בימים הנוראים, אל בני־עירו, אל אנשי־מלאווה. ר' יוסל העמיד את המזוודה, שהחזיקה בידו, והתחיל תר סביבו, חיפש בעיניו את משלחת־בית־הכנסת “אנשי־מלאווה”, שהוצרכה להמתין לו. באמת, היסס ר' יוסל, אם יסע לשיקאגו. יותר משהיה חזן משורר, היה “אומר”. יתר־על־כן חסיד ירא־שמים. וכאן נסיעה רחוקה כל־כך. אולם בני־עירו דחקו בו, הפריזו מאה ועוד מאה. האשה, הילדים התערבו – “סע יוסל, סע אבא” – ונסע. והיכן הם היהודים, שהוצרכו להמתין לו?

גבאי־בית־הכנסת “אנשי מלאווה”, ברל חייט וברוך קצב, הבחינו ביהודי בעל־הזקן וננערו:

“כנראה זה הוא.”

“באמת נראה כך.”

ברוך קצב, שרחבו יתר על גבהו, הפליג לצד ר' יוסל. בידו־ימין תקע לו “שלום עליכם” ובידו־שמאל נטל מידו את המזוודה. ברל חייט החרה אחריו:

“מיד הכרתיכם, ר' יוסל.”

“וגם אני אותך” – תקע לו החזן יד רכה, חמה – “הרי ברל אתה? האם לא שוררת לפנים אצלי, ימים נוראים, במלאווה?”

“אתם זוכרים, ר' יוסל” – נהנה ברל חייט.

מכוניתו של ברוך עמדה בסימטה צדדית, אפלה. ברוך ישב אל ההגה, ומשנכנסו החזן וברל, הגיפו את הדלתית אחריהם, הודיע ברוך קצב:

“אנו נוסעים ישר לבית־הכנסת.”

“לבית־הכנסת?” – תמה ר' יוסל.

“בני־עירנו מחכים לכם.”

המכונית התגלגלה דרך רחובות וסימטאות, התרוממה במעלה־הר, נישאה במורד־הר, הידסה וחזרה והתגלגלה. החזן לא ידע למי יענה תחילה – לברוך או לברל? שניהם המטירו עליו שאלות, שאלו וחזרו ושאלו לקרובים, לבני־עיר שישבו בניו־יורק, ומשעמדה דממת־רגע נשם החזן נשימת־בינתיים ושאל:

“האם הפרזידנט שלכם, מאכס סמיט, בן־מלאווה? הריני מכיר, כמדומה, את כל מלאווה כולה, ושם כזה אינו זכור לי.”

שני הגבאים נצחקו.

“ודאי בן־מלאווה”– הדהיר הקצב את המכונית – “משהתחיל מעשיר, החליף את שמו. אגיד לכם מיד, ר' יוסל, מי הוא הפרזידנט שלנו מביתו. הוא כבר יושב פה הרבה, למעלה מארבעים שנה. את אביו ודאי הכרתם, את חצקל האדום עם התוכי.”

“חצקל קאַטאַרנאַזש? זה עם תיבת־הזימרה?”

“אַי, אַי, ר' יוסל זוכר” – כבש ברל חייט משמחה את ראשו בכפיו – “באמת היו קורין לו כך.”

“הפרזידנט שלנו, מאכס סמיט, הוא בנו בכורו של חַצקל” – המשיך הקצב את שלו – “הוא עשיר כקורח, יש לו עסק־נעליים, בנו דוקטור, חתנו דוקטור. אולם כשהוא נשאל, מי הוא מביתו, הוא עושה את עצמו פּגר. אין הוא יודע, אין הוא בן־מלאווה לחלוטין. מוצאו מכפר מועט הסמוך למלאווה. נבלה כזאת, בוש באביו, בוש ביחוס־אָביו. ואתם, ר' יוסל, אם אין אתם רוצים לקלקל, למען השם, אל תזכירו לו דבר. אין אתם מכירים אותו, אין הוא מכיר אתכם – אתם זרים. זולת זאת מאכס בחור טוב. נגיסה, לגימה והעיקר – כיסו פתוח תמיד. צריך לעזור לו ל’אחא' ירוד – מאכס אינו מסרב לעולם.”

שתי המנורות במבואי־בית־הכנסת צרמו את העיניים. החזן לא זכר, מתי יצא מן המכונית, מתי נכנס אל בית־הכנסת. כל פנייה שפנה – פנים מוכרות, שראם בנערותו, שראם בבחרותו; הפנים חייכו כנגדו: “ר' יוסל דילן, החזן דילן”. חסל ניו־יורק, חסל שיקאַגוֹ. החזן ראה לפניו את בתי־החומה שבשוק, את הבתים הקטנים המחופים ציפחה, המחופים רעפים, קש. ראה את הרחוב הווארשאי, את הרחוב הפלוֹצקאי, את סימטת־בית־הכנסת. כל מלאַווה קמה בו לתחיה, דיברה מקרבו, חיתה במאות העיניים, עיניים כהות, עיניים אוֹרוֹת, שצפו אל החזן, בלעו כל דיבור שלו, התענגו ושרו את פרקי־תפילות־ימים־נוראים, שיותר משהיו לו לר' יוסל דבר־זימרה, היו לו דבר־“אמירה”. ור' יוסל גופו? כל זוג־עיניים לא זו בלבד מוּכּר יפה־יפה, אלא שהיה לו שם, היה לו כּינוי. הנה משה שקוֹפּ (סוסה), הנה פנחס אוֹגר (רכש) והנה וולף פאואר (בוּר)… ידים לעשרות התרוממו במחיאות, נמשכו אל ר' יוסל:

“הוא־הוא ר' יוסל שמלפנים!”

“‘אמירתו’ סוכּר־למתוק!”

“טוב! טוב!”

“מה פירוש טוב?”

“כל מלה שפתיים תישַק.”

ברוך קצב דחק עצמו במרפקיו בין הקהל, פינה דרך לפרזידנט, שהיה גבוה ורחב מן החזן בעל־הקומה. הקצב הציגו:

“מי אתם, אין אני יודע” – פשט הפרזידנט את ידו לחזן – “אני עצמי איני בן־מלאַווה, אבל להתפלל אתה יודעים. זה היה טוב, טוב במאד. עתה ניסע למסעדה, כשרה, נטעם קמעה.”

מסביב לפרזידנט התחילו מהלכים משרתים, נגררו אחריו, כשומרי־ראש.

במסעדה, שבה נערך שולחן, הושיבו את הפרזידנט ואת זוגתו בראש. מימינו של הפרזידנט – את החזן, משמאלו – את ברל קצב. עם הסעודה, משלגמו כמה כוסיות יין־שרוף, גילגלו בה במלאַווה. – נזכרו דברים, שנשמעו מפי אבות, מפי סבים וסבי־סבים. הפרזידנט בלבד שתק. בשעה שתים־עשרה־בערך, אמרה האשה לבעלה:

“כבר חצות־לילה, מאכס.”

“אז מה?”

“הילדים מחכים לנו.”

“יחכו, היחסנים, הדוקטורים שלי.”

“אני עייפה.”

“לכי, מי מעכב בידך? דברי־החכמה, שאני שומע מפיך כל ימי־החיים, לא אשמע הפעם” – אמר הפרזידנט בקול – “מרבה נכסי במה שתלך, לכי, לכי!”

“מאכס, כבר לגמת לגימה יתירה?” – ביקש ברוך קצב לפייסו בדברי־כיבושים.

“אתה, ברוך פושט־עורות, אתה בלום פיך!” – צחק הפרזידנט במבוסם – “בני, הדוקטורים מתבישים בו באביהם, במאכס סמיט, אולם אתה, ברוך, יחסן אתה כמוך כמוני. הזוכר אתה, ברוך, כשהיינו, במלאַווה, מחזרים יחדיו אחרי שיקצות?”

קהל־המסובים צחקו. הפרזידנט גחן על החזן, ליחש מה באזנו, שהכל שמעו:

“חזן דמלאווה, לא אוכל עוד החרש, לא אוכל. גם אני בן מלאווה. הריני זוכר אתכם והריני זוכר את אביכם, החזן הזקן דמלאווה. הנה זה עתה הזכרתם את סימטת־בית־הכנסת. שם נולדתי. את אבי הכרתם יפה־יפה. מי במלאווה ולא הכיר את חצקל האדום? חצקל קאַטארנאַזש עם התוכי? הכרת אותו, הה?” – עבר הפרזידנט ללשון אתה – “מה לך מחריש?”

“ודאי שהכרתיו” – נבוך ר' יוסל.

“ודע, כי אף שאבי היתה לו פרנסה כַּלביית, היה יהודי תם וירא, שהיה בוכה כל יום־הכפורים כולו, ואני, מאכס, בן כּלביי שכזה, מתבייש בו באבא. מהיום – לא אוסיף עוד, חזן־דמלאַווה, לא אוסיף עוד” – הפך את פניו אל בני עירו – “שומעים אתם, בני־עירי, גם אני יליד־מלאווה, הנני בנו־בכורו של חצקל האדום, שמי מאַנֶס, לא מאכס. מה לכם שותקים, בני עירי, תתענגו על חשבוני! יין, יין שרוף, כאוות נפשכם על חשבוני! – האַי, היכן הוא, בעל־המסעדה? ואני מבטיחכם, ר' יוסל, בלי נדר, השתא בראש־השנה, ביום־כיפור, לא תזוז רגלי מבית־הכנסת. אתם מאמינים לי?”

“אני מאמין לך, מאַנס, אני מאמין לך” – לא ידע ר' יוסל מה יעשה ואמר: – “בגלל זאת בלבד כדאי היה שאבוא לימים־נוראים לשיקאַגוֹ. בגלל זאת בלבד, מאֶכּס, נזכה אנו, בני־מלאווה, בתפילתנו לשנה טוֹבה.”

(1930)

דזשאֶני בת־העשרים, בלוֹנדית, גבוֹת ארוכות, כהות מעל העיניים הכחולות, שכבה בערסל, שהתנודד קמעה בין שני עצי־אגוז ישישים, מסועפים. מבטה תעה במקלעת־העלים של צמד־העצים, תעה תָמה, על־שום־מה העלים עינם כפול. העֵבר העליון, המכוון לשמש, הוא ירוק. התחתון – דהוי ומדוהה, בדומה לכפותיו של כושי.

מן הערפל נראה מורד־ההר, שעליו הבשילו ערוגות־ירק. עמדו שלהי־אוגוסט. הכל מסביב היה בגמר־בישולו – העגבניות היוקדות, שהיו תלויות מאובקות, נמשכו כלפי הקרקע. כפלטי־כרוב המתכרכים, קני־התירס, שקומתם כשל חוֹרש צעיר. הכל היה בגמר־בישולו, הכל ליטף את העין, הרגיעה.

והיא עצמה – דזשאני – אף היא בעונת־בישולה. בעוד חודש, כל לכל המרובה בעוד חמישה שבועות, עתידה היא שתלד. דזשאני רוצה בבת. בעלה, הוֹירבּי, רוצה בבן.

דזשאני היתה מורה־לריקודים. ההוראה לא היתה לה אלא אמצעי בלבד. חלומה היה להפתיע, בין היום למחר את ניו־יורק. להיות מרתה גראהאם חדשה. שעל־כן עשתה לבושה כדרך מרתה גראהאם, כמותה סרקה שערה, הרזתה את לחייה, דימתה את הילוכה לשל מרתה גראהאם. ודזשאני יותר משכבשה בריקודה, כבשה ביציבתה. הרגלים הגמישות, הראש המחוטב על צווארה היפה, כל יציבתה, כל מנהגה – שירה. בא הוֹירבי, פרקליט אמיד כבן־שלושים, ודזשאני נישאה לו.

אך עתה נראה, כי חלומות־בתוליה עתידים שיתקיימו. הוירבי דיבר על שכירת תיאטרון ליום ראשון בלילה, שבו תוכל דזשאני להופיע, עם להקתה, בריקודים חדשים, ריקודי־דזשאני. ופתאום – דזשאני הרה.

דזשאני היתה אומללה. המלה “הריון” ניסרה במוחה, כסנאי בכלובו, כל מה שביקשה להעמיק בהבנת המלה “הריון”, כן נתכווצה זו והלכה, חמקה מבין האצבעות ודזשאני חזרה לבראשית – היא הרה.

היה ודאי לה, כי ילד, העומד להוולד דרך־מקרה, גזרה שיהא מפלצת – היתה דזשאני מרבה באמבטיות־חרדל חמות, מטלטלת משאות, רוקדת, מתגלגלת, בטיולי־מגררת בשלג – לא הועילה דבר.

ומשלא הועילה דבר, פתחה ובכתה. שכבה על הספה ובכתה. וככל שניגרו דמעותיה, היתה בה הרגשה, כי הוולד יוולד בלא עינים. ומשבכתה די שבעה, פסו כוחותיה, ותמיד הוקל לה. או אז השליכה מעליה את שמלת־הבית וניצבה ערומה בפני המראָה. נהנתה מגופה שלה עצמה – ענף רענן, כפיף. קו גמיש נמתח מראשה עד לקרסוליה. עם כל פנייה וכפיפה לבש הקו צורות שונות והוקל לה. זה נמשך כשעה קלה. בעומק נפשה פנימה משהו התבעבע, ליחש לה, כי נשים בחדשי־הריונן האחרונים מתמסמסות, הקוים מתקפחים, מתמוגגים, וננערה בה חימה על בעלה.

כך יצא החורף, האביב והקיץ מישמש ובא.

הוֹירבי הושיב את דזשאני בבוֹנגאלו. העמיד לה משרתת. והוא עצמו נסע בוקר־בוקר במכונית, לניו־יורק, ובערב בשעה שש בקירוב כבר חזר.

דזשאני, שכבר השלימה, זה חדשים, לרעיון־הריונה, התגעגעה עתה, בשכבה בערסל, על פירכוס הנפש הקטנה, שעמדה לצאת לאויר־העולם; התגעגעה כדרך המתגעגעת על אהובה. החימה על בעלה פגה מכבר. עתה, חודש ימים קודם הלידה, היתה תחרות בינה ובין הוירבי: היא רצתה בילדה והוא – בילד.

דזשאני נתמתחה בערסל. לרגליה מונח היה הרומאן של לורנס: “סוֹנס אנד לוֹוארס”. הרימה את הספר, פתחתוֹ והתחילה כותבת על גבי עמוד־השער החלק שמות־נערות; אחד השמות האלה יבחרו היום. איוואט הוא שם נאה. לאַוּראַ צלצולה יפה גם הוא. ואם יהיה ילד? לא. אסור שיהיה, ואף לא יהיה. ילד אינו עדין כל־כך. אינו נישא בבטן כדג קטן, שעם כל שחייה ושחייה הוא מחמם את כל אבריה.

דזשאני הכירה בעצירת־המכונית, כי הוֹירבי בא מן העיר. כדי רגע שקלה בדעתה – לצאת לקראת בעלה, או להמתין שיבוא אליה? כשכבר ביקשה לירד מערסלה, שמעה, כי עם הוירבי נמצא עוד מישהו. כבר נשארה שוכבת. וקודם שתיקנה שערותיה, בא הוירבי במרוצה ובידו עתונים, ז’ורנאלים, תיבה שוקולד:

“האַלוֹ, דזשאני!”

“האַלוֹ, הוירבי!”

וכששניהם התנשקו וחזרו והתנשקו, וכשהוירבי כבר שאל, כדרך ששואלים תינוק קטן, שאל מה הרגשתה, אמר:

“הבאתי לך אורח.”

“את פאַ?”

“ניחשת.”

“האלו, פא!” – התנשקה דזשאני בערסל עם אביה – “טוב שבאת. שב נא פא!” – ופינתה לו מקום על ידה.

אביה של דזשאני, בזקנקן הדוקטור המגוזז, בעצבות שבעיניו, שנראה בהצצה ראשונה רחוק כל כך מדזשאני, נראה, בהתבוננות־יתר, דומה לבתו. אלא שהיתה זו פליאה, מהיכן לו לשוחט בת רקדנית.

וכשישב אביה, פתחה דזשאני את הרומן של לורנס, המוטל על ידה, ואמרה לבעלה:

“הוירבי, מה בעיניך השמות שהכינותי? יש לי פתק שלם.”

“של נערות גרידא?” – חייך הוירבי.

“של נערות.”

“ואם יהיה ילד?” – צחק.

“תבוֹר אתה שם. ותהיה ילדה” – אמרה דזשאני בודאות, שאינה מניחה אפשרות אחרת – “ואתה הסכת ושמע. בחרתי כעשרה שמות” – התרוממה בערסל ונשארה שוכבת, שעונה אל מרפק, והתחילה קוראה:

“נראה לך השם איוואֶט? ולוּסיל? ולאַורא? ודשיאן? ומאַיאַ? זה הוא שם אלילה מכסיקנית…”

“שמעתי כאן פתק שמות גויים. מאיא, את אומרת, הוא שם פסל־מסכה מכסיקנית… ואם, בעזרת השם, תלדי בת, תבחרי שם מתוך הפתק הזה? ואפילו לא עלה על דעתך לקרוא שם אמך? ואמך לא נקראה לא איוואט ולא לוּסיל, ואף לא שם של פסל־מסכה. אמך נקראה רחל־לאה. על שום מה לא תקראי, אם תהיה זאת ילדה – שם רחל לאה? כך מנהגם של ישראל. קוראים בשם סבתה, בשם סבא…”

כדי רגע עמדה דממה. האב ביקש לומר, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא משום שלא שינו שמותיהם. אולם למי יאמר? לחתנו, שפתח בהרשיל וסיים בהוֹירבי? לבתו, שפתחה בשיינדל וסיימה בדזשאני? והוא ענין השם בלבד? בו בלבד קעסקינן? כשהללו יהודים בלא יהידות, כשהללו אינם חיים אלא כדי לחקות את הגוי, ותו לא. הוא לא אמר כל זאת, אך שאל לה לבתו:

“נו, שיינדל, מה הסוף? רצוני שתקראי שם אמך.”

“אין השם נאה בעיני” – התנודדה דזשאני.

“רחל־לאה יפה אלף מונים מאיזו מאַיאַ… יפה, יפה הימנה! ואם לא תקראי לבתך שם אמך, לא אדרוך על סיפך!”

“יהיה ילד, חָמי” – ביקש חתנו להמנע ממריבה ונטל את חמיו תחת זרועו – “יהיה ילד וייקרא בשם אבי.”

“כך הדין נותן” – הלך חמיו אחריו. נכנס לבונגולו וטען לנפשו – “מוטב ילד, מוטב.”

(1942)

שעת עשר בבוקר. הפחמים שבתנור־הברזל נתהבהבו זה עתה, לא חיממו עדיין את חדר־הכיתה הגדול של בית־הספר העממי, שבו היה הכפוֹר שורה על הזגוגיות, שורה בסדקי־הדלת, שפניה לחצר.

על גבי הקירות – פרץ, מנדלי, שלום־עליכם, ביאַליק. מסביב לקירות – ארונות ספרים, באמצע החדר – ספסלים. על גבי הספסלים – העליונה שבכיתות. בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה, תלמידים, תלמידות.

המורה, שלמה אשכנזי, ישב בין התלמידים. הפנים הכהות, העינים הגדולות, השחורות, נראו צעירים, אך השערות השחורות בראשו, לצדעיו, כבר האפירו.

המורה, קרא “שלוש מתנות” של פרץ, קרא כך, שכל אחד ואחד מעשרים ושלושה התלמידים נמשך ושיתף את עצמו. החבריה הצעירה עיניהם נפקחו ביתר־רחבות, הם עצמם התחילו לראות, הם עצמם היתה בהם שמחת־יצירה, שמחת־התרת־סבכים.

ומשהפסיק המורה קריאתו, עמדה בכיתה דממה כל כך, שנשמעו פיעפועי ההיבהובים בתנור הברזל, משל מחטים תופרות אריג־משי. נדמה, כאילו הדיבור האנושי בוש מפני “שלוש המתנות”, המתנות המוזרות, שנוצצו בחדר־הכיתה הקר כאוצרות, והלבבות הצעירים פירפרו כמוהו.

איש בחדר הכיתה לא שמע דפיקה בדלת. ומשחזרה הדפיקה שנית, שלישית, אמר בחוּרוֹן למורה:

“חבר אשכנזי, מתדפקים על הדלת.”

בפתח הפתוח עמדה נזירה קשישה עטופה שחורים. בידה־ימין מחרוזות. אשכנזי ניגש אליה בהעוויה שביקשה לומר:

“את רוצה מה, אחות?”

הנזירה דיברה ברהיטה, כאילו היתה חייבת בשליחות. דיבורה בצרפתית:

“האם אתה, מוֹנסייר, המורה אשכנזי?”

“כן, אנוכי.”

“האם היתה לך לפני שנתיים, שלוש שנים, תלמידה רַשל שמה?”

שלמה אשכנזי, שכבר היה עשר שנים מורה בבית־ספר עממי במונטריאַל, כמעט שלא הבין צרפתית. התנצל לפני הנזירה. וכשחזרה על שאלתה באנגלית גרועה, הגריר המורה חמש אצבעותיו על מצחו:

“רשל? תלמידה שלי?”

“רשל באַטיסט” – ניסתה הנזירה לסייעו.

“אַ!” – הבהיקו פני־המורה הכהות – “רשל באַטיסט, ודאי שלמדה מפי. נערה יפה, בלונדית. יתומה עגולה. ודאי שלמדה מפי. בבת אחת נעלמה. אומרים לי, כי היא יושבת בטוֹרוֹנטוֹ.”

בשעה שהמורה דיבר אל הנזירה, הגיחו החבריה מאחורי הספסלים. החבריה עמדו במעגל, הקשיבו לשיחה. הנזירה הצביעה עליהם:

“אין הם צריכים לשמוע.”

המורה פתח דלת צדדית ונכנס עם הנזירה לחדר קר. הנזירה עמדה רגע ועיניה עצומות. קצות אצבעותיה נגררו על גבי המחרוזות, כעל גבי מנענעים, הנועדים להמליט צלילים. אחר־כך פקחה את עיניה, עיניים כחולות, ילדיות, ואמרה לו למורה:

“רשל מתה.”

“מתה? מכבר?” חש המורה הקור נישא מעל גופו, משל לחלוחית קרה מעל נייר־ספיגה.

“רשל המסכנה נתיסרה בעולם הזה על עוונותיה” – דיברה הנזירה אל תוך החלל, שבו נסתלסל הבל־פיה, כעשן – “יתומה. לא היה מי שישגיח עליה. בחור פיתה אותה, החזיקה בבית־בושת במוֹנטריאל. כשסרקה את שערה בצינורות מלובנים, ניצתו. נשרפו פניה, נשרפו עד־מות. שלושה שבועות שכבה בבית־החולים של דזשאַן הקדוש. אם חטאה, מירקה את חטאיה בעולם הזה. ביקשתני, כי אקרא ללוויתה את המורה היהודי שלה. אילו ידעת, מוֹנסייר אשכנזי, כמה ביקשה כי אקראך. בימיה האחרונים לא פסקה מלדבר על סיפור, שקראת עמה, סיפור על “שלוש מתנות” שנתקבלו בשמים, שאלהים בכבודו ובעצמו קיבלם. על ערש־מותה מכרה רשל המסכנה את טבעותיה, עגיליה, שמלותיה. תמורת כל אלה ליקטה חמישים דולאַר. מה מאושרת היתה רשל המסכנה, כשמסרה לי את חמישים הדולאר בשביל אותו בית־ספר יהודי, שבו למדה. הבטחתיה, כי גם מתנתה תתקבל בשמים. מה אתה אומר, מונסייר מורה?” – הושיטה לו את חמישים הדולאַרים – “הנה המתנה.”

“תתקבל, אחות!” – לחץ המורה את ידה – “ודאי שמתנתה של רשל תתקבל. ומתי הלוויה?”

“ממתינים בלוויה לך, מונסייר המורה” – הצביעה הנזירה לצד החלון.

המורה פתח את החלון. מאחורי החלון, על שלג מקושה, עמדה עגלת־המתים. מאחורי עגלת המתים – מכונית אחת־יחידה. מתוך בתי־השכנים הציצו עיניים סקרניות. המורה חזר וסגר את החלון, ושאל את הנזירה:

“והיכן קבורתה?”

“בבית־עולם יהודי.”

“ואנו שנינו נהיה המלווים.”

“אנו שנינו.”

וכשהמורה כבר עמד בערדליים במעיל, אמר לתלמידים:

“הקשיבו, ילדים, יש לנו לוויה. תלמידה שלי וחברת־בית־הספר שלכם מתה. תתלבשו, נלווה אותה כמה רחובות.”

תחילה ירדה הנזירה. אחריה – המורה. הילדים התיצבו צמדים־צמדים מאחורי עגלת־המתים. כמתחת לאדמה נצמח יהודי זקן כפוף, מדובלל־זקן, וקופסה בידו:

“צדקה תציל ממות.”

הלוויה זזה ממקומה.

(1928)

לזישא לאַנדוֹי ז"ל

כבר עמד עיצומו של יום־הששי, כשהקיץ וולף לאַנדא, התחיל מתמהמה ונשאר שרוי במיטתו, וידיו שלובות למראשותיו.

יום־הששי היה יום־מנוחתו. אל המערכת, שבה עבד, לא היה הולך ביום־הששי. העתון, חרדיי, לא היה מופיע בשבת. יום־ששי היה לאנדא אוכל פת שחרית במיטתו, קורא שירים ונהנה הרבה מעצלותו עד לאחר־הצהריים. אולם אותו יום־ששי לא עלתה לו המנוחה. חובה, כעוֹל כבד, היתה מוטלת עליו ותובעת.

רצונכם, לא היתה זו חובה כלל. הסכיתו ושמעו – ואם בנו האַחר של הרבי מביאַלה, הרבי ר' מנחם־מנדל, בא מפולין לניו־יורק, מה שייכות היא לו, לוולף? אבי־דוד־זקן. הוא, וולף, נינו של הרבי הסטריקוֹבאי, הוא שאַר־שארו של ר' מנחם־מנדל. בפולין לא נפגשו שארי־השארים מעולם. כשבא וולף, בחוּרוֹן בן־שש־עשרה, לניו־יורק, היה ר' מנחם־מנדל, בן החמישים, רבי משכבר. כיום הרבי ודאי בן־שבעים. והוא, וולף? מעצם־המרחק, שבין שאר ושאר נסתחרר ראשו של וולף. ואף־על־פי־כן? לא אחת דומה עליו, על וולף, כי מאז היותו בן־שש־עשרה הוא הולך בדרכי זקן־זקנו, בדרכי הסטריקוֹבאי. הסטריקובאי היה שר שירים למקום ולכנסת־ישראל, ונינו שר שירים ל“נערות כחצאי־לבנוֹת”.

זקן־זקנו של וולף, ר' אברהמל הטשכאנובאי, סבר, כי הטומאה משרה עצמה בלילה על האצבעות, והאצבעות עולות בשינה לנגוע בפנים. היה הצדיק ר' אברהמל ישן בכסיות. ונינו שהיה, להכעיס את הסבים, חולם על “מזמורי נערות” ו“זנבות־חזירים” שר גם את שירת ה“סיטרא אחרא” לרבות מ"ט שערי־הטומאה. ובכן, מה שייכות עשויה שתהיה בין הנכד ובין הסבים והדודים?

ואף־על־פי־כן?

משנודע לו לוולף, כי ר' מנחם־מנדל הוא בניו־יורק, נסתכסכה מנוחתו. לא דיבר עם שום אחד על כך: לא עם אשתו, לא עם שני ילדיו. הוא הבריח מעליו את החדשה, פיתה את עצמו, כי נחלץ ממנה מכבר. אולם אך נשאר עם נפשו, ראה לפניו זקן בן ששה רגל, הדרת־פנים, לבוש אטלס ומשי. זקן ופאות – בוֹהק צחור. העיניים – אבוקות נהירות. כך, סיפרו לו, היו פני הסטריקוֹבאי, פני הביאַלאי. כך היו פני דודו זקנו, ר' רפאל. כך, מן הסתם, פני ר' מנחם־מנדל.

והוא, וולף לאנדא?

לא חתימת־זקן, לא ציצית. בלורית שערות בלוֹנד יורדת על מצחו, משתרבבת על עיניו הכחולות, החלומות. ובזוויות־הפה חיוך־ביטול לאדם, לעולם, חיוך־הביטול של אוסקאר וואַילד, בשעה שנדון על משכב־זכור.

לא אחת, כשוולף היה עומד לפני המראה, סורק את בלוריתו הפרועה, היה שואל את נפשו: “מה שייכות בין חיוך־הביטול שלי ובין הטשכאנובאי, הסטריקוֹבאי, הביאַלאי?”

על גבי השטח למעלה – אין שייכות. אבל בעומק־הנפש נמשך וולף לפשטותו של הטשכאַנובאי, לתמימותו העמוקה. הוא שהיה אומר: “אבותי ידעו להתחבא מפני בני־אדם. ואילו אני, אברהם, חוטא אני. מנעורי רצים אחרי”.

זה שנים וווֹלף נשא בקרבו מזמור־שיר לסַבּוֹ הטשכאנובאי. שורת־המזמור הראשונה היא תמיד על דל־שפתיו. בין בבית, בין במערכת, בין ברחוב – כל אימת שהוא נשאר עם נפשו – נגלית השורה, תובעת ממנו תיקון לעצמה, נשמעת וחוזרת ונשמעת:

וּבְקִרְבַת יֶתֶר חָשׁ דָּמִי

אוֹתְךָ, הַטְשֶכָנוֹבַאי,

כִּי מַמָּשׁ כְּמוֹ לָךְ – הַחַיִּים

לִי חוֹבָה…

וכשמשתערות עליו הטורים האלה ופותחות בתביעתן, הוא רואה, כי עשרים־שנה רימה את עצמו, כי שיריו על “הזמיר הכחול והאדום” לא היו אלא אוּרי־רמיה, שהרחיקו אותו מסביו ואבותיו, ובאמת נעקרת מקרבו תמיד הזעקה:

“אין אני בן חורין! מזקני־זקני נמשכת אלי שרשרת ארוכה.”

והשרשרת גררה את וולף ומשכתוּ אל הרבי, שבא מפולין, אל ר' מנחם־מנדל, שכתב גם הוא שירים בימי־נעוריו.

אחרי הצהריים יצא וולף לאַנדאַ מן הסוֹבווי לאיסט־בּרוֹדוואי. השחיל עצמו לרחוב האֶנרי. אך פה נתרומם בו לבו, נתרומם בפירפור, ולא יכול לשוב למנוחתו.

הרבי השתקע בבית פרטי, בנוי עץ, בן שתי קומות. הוא כבש לעצמו את כל הקומה העליונה. וולף נישא לאטו מעל מדרגות־העץ, שחרקו, ולא ידע מה ידבר עם הרבי. לעיניו ניצבה אם־זקנתו, אשת הרב הטשכאנובאי הצדקת איטלה. האמנם היתה סבתונת קטנה כל־כך? וכשהיתה בחורף, בימי השלגים הגדולים, הולכת אל יולדת עניה, וכוס מרקחת בידה, היו הבנים המגודלים נושאים את אמם הקטנה על כפיהם?

יהודי, בלא מעיל, בטלית־קטן בלבד, זקנו ופאותיו מנופנפות, עצר את וולף:

“ומה תאמר לטוב ולמוטב?”

“כאן מתאכסן ר' מנחם־מנדל?”

“כאן.”

“ומי אתה, המשמש שלו?”

“הן.”

“רצוני לראות את הרב.”

“לא בשבת! בשבת אין הוא מקבל שום אדם.”

“הרי אין עדיין שבת.”

“הרבי, אצלו כבר שבת.”

“הגידו לרבי, כי קרוב בא לראותו.”

“מאי קרוב?” – התבוננו עיניו הפיקחות של המשמש מתוך פליאה וביטול בקרוב, הגלוח.

“הגידו לרבי, כי נכדו של ר' מרדכי מוֹטל בא לראותו.”

“משמע, שאתה נכדו של ר' וולף הסטריקובאי?”

וולף ניענע בראשו ניענוע של הן.

“זמן רב באמריקה?”

“כעשרים שנה.”

“מה, סוחר?”

“לא, עובד בעתון.”

“כתבא?” – המשיך השמש בביטול את הדיבור.

כאן נפתחה הדלת, והרבי, גדול־קומה, כפוף משהו, בקאַפוטה־של־אטלס נכנס חרש בסנדלי בית רכים, מעשה־עור־יעלים, וניצב בפתח. הפוזמקאות הלבנים מאחורי האַטלס השחור. איזור המשי העבה היה קשור במרופרף למתניו. והפנים, פיקחים, דוויים, ממוסגרים בזקן־שיבה מחודד, הביטו בו בוולף, כאילו היה מיצר עליו, כי הנה אפשר ואדם יבזבז כל כך את צלם אלוקים שלו.

הרבי נתן לו שלום ואמר:

“כפי שאני שומע, אתה נכדו של הדוד מוֹטל.”

“כן, רבי.”

“אביך אמר לי, כי יש לו בן באמריקה. הרי שמך וולף, כשמו של הסטריקובאי ז”ל. סבא גדול היה לך, וולף."

“היה לנו אבי־סבא גדול ממנו” – אמר וולף.

“האם אתה לומד תורה?” – שאל לו הרבי.

“מכבר לא למדתי, רבי.”

“חבל, חבל וולף – התחילו פני הרבי מתעננים – אולם אם אתה, כתבא, באת לראותני, באת לראות קרובך רבי, עודך במדרגה. יש בי בטחון, כי עתיד אתה לשוב גם לתלמוד־תורה, ועתה, וולף, כבר שבת אצלי” – הושיט לו הרבי את קצות־האצבעות, נכנס לחדרו בניגון טשכאנובאי ישן וסגר בעדו את הדלת.

וולף נשאר עומד באמצע־החדר והביט בדלת הנעולה. האם חש עצמו נעלב? לאו. מי היטיב כוולף היטיב לדעת, עד מה השבת קדושה לו לגזע הטשכאנובאי, הרי ר' אברהמל הטשכאנובאי התחנן אל רבנים חסידיים, אל רביים, שלא יבואו אצלו לשבת. הרי משום האורחים יהא חייב לנהוג כרבם של חסידים, בעוד שלא סר כל ימי חייו מנוסח אשכנז.

ור' מנחם־מנדל אצלו הרי כבר שבת. ובשבת יצא הרבי, נתן לו לוולף שלום, אמר כמה מלים ונכנס לחדרו המיוחד בניגון טשכאנובאי, העצור בעצמותיו של וולף מימי נערותו. באמצע ניגון־זמירות ראה לפניו את הטשכאנובאי הראשון, ראה את ר' אברהמל, הנחפז בבוקרו של יום־ששי לאחר התפילה, הולך עם משמשו מחנות לחנות, בודק את המשקלות, מבקש לדעת, אם יהודיו נוהגים מאזני־צדק דין־צדק. ובשעה שתיים כבר פוסע השמש לבדוֹ, פוסע ברחובות וסמטאות וקורא לבית הכנסת.

וכשירד וולף במדרגות וכבר היה בהאנרי־סטריט, חזר ובקע בגרונו ניגון־הזמירות הטשכאנובאי, ניגון “כל מקדש שביעי כראוי לו”, ונישא מעל רחובות ניו־יורק.

(1942)

בשעה שש בבוקר הקיץ המהנדס אנגלמאַן והתחיל מחפש סביבו בחשכה:

היכן הוא? מה חלום חלם?

העצבות העוטרת את עיניו, את זויות־פיו העמיקה – החלום, שעינה אותו, כמדומה, כל הלילה כולו, והיה שרוי בקצה־לשונו, לא יכול היה עתה בשום־פנים להזכר בו. בבת אחת משך כלפי מעלה את תריס־האשנב שבקרון־השינה ולעיניו הממַצמצות התפשטו והלכו אַפרים, הרים ונהרות. האכספרס שיקאַגוֹ־ניוּ־יוֹרק לפת בנשיפה, בשקשוק, את הפסים, התנענע, ובניענועיו חזר והרדים את אנגלמן, שנסע לניו־יורק, להתיעצות של מהנדסים. המהנדס אנגלמאן היה גם ממציא. היה לו בשיקאַגוֹ בית־חרושת קטן לניסויים, שבו נבחנו מנועי־מטוסים חדשים, מתוקנים. ובענין מנוע־מטוס מתוקן כזה עמד אנגלמאַן להשמיע הרצאה בהתיעצות־המהנדסים.

אנגלמאַן הגיף את התריס, עצם עיניו והתכרבל. עם הנינועים נעלם הכל – רכבת האכספרס, קרון־השינה, לפיתת־פסי־הגלגלים והפסים. הוא היה בבית־החרושת שלו עצמו, עמד כפוף מעל הסַדנה, בדק את המברגים, בחן את מנגנונו של המנוע החדש. עם העבודה נתרווח מוחו, אורו עיניו. הגלילים במנוע החדש נתכפלו והלכו, לחשו לו, כי בכוחו של מנוע כזה ניתן לטוס לרקיע, להתרומם מעל כסא־הכבוד, ולא בלבד בעולם הרישעה, אלא גם בעולמו כביכול, שברא עולם כעור כזה. ובמרומים כאלה, מה ערך להם לנאצים? מה ערך לו להיטלר? וכשנישאים כנגדו מאות, אלפים מטוסים גרמנים? מה ערכם? הנה מתנועעים מנועי־מכונתו החדשה, מפיצים גלי־חשמל, המשתקים את מטוסי־הגרמנים, עוצרים אותם בעצם־טיסתם, ומדרדרים אותם כּירוּיים ארצה.

והלאה? מה הלאה?

עומקם של השמים נעשה פתאום אדמת־מִקְשָה, אדמת־אש, שעליה נרצחו יהודים, נשרפו חיים.

אנגלמן היה לו אב זקן ושני אחים בפולין, שני אחים גדולים ממנו – משה ופייבל – היכן הם? היכן נשיהם, בניהם ונכדיהם? היכן ניספו? בכבשני טראבלינקה או מאַידאנאק?

מכל קרוביו של אנגלמאַן שרר דוד בניו־יורק. את הדוד כבר לא ראה עשרות שנים. עכשיו, בשכבו בקרון־השינה, אחזוהו געגועים לדודו, לאחי־אמו, שהיה בעירו מבריח דרך הגבול הפרוסי בני אדם, סוסים.

חיים נפרשו, חיי־דודו, נפרשו כחלום. וכתוֹם החלום חזר אנגלמאן וגלל אותו וביתר פרטים, וביתר שמחה ובעומק־יגון. כן יצאו שעות. שעה שש נעשתה שבע, שבע – שמונה, תשע. האכספרס שיקאגו־ניו־יורק נעצר בגראַנד סאנטראַל.

אנגלמאַן תפס מזוודתו ונישא עם זרם־הנוסעים. היום יום־שבת. ודאי היה לו, לא ידע בעצמו על שום־מה, כי אם יסע עתה אל הדוד, ימצאנו בביתו. עוד במלאַווה היה הולך להתפלל בהשכמה. וכשהוא, אנגלמאן ואביו היו הולכים להתפלל בשטיבל, כבר היה הדוד יושב מעל קערה דגים ממולאים.

המהנדס אנגלמאַן השאיר את המזוודה בבית־הנתיבות. נכנס לטאכסי ראשונה ואמר לנהג:

“מאתיים עשרים וחמישה דילאנסי סטריט.”

מחמת הדוחק היתה המונית נעצרת וחוזרת ונעצרת. אנגלמאַן קצר־הרוח חזרו ונפרשו לפניו חיים, חיי־דודו. אפילו כינויו של הדוד הינה אותו – “דער שווארצער וואָלף” (זאב השחור). ודודו היה גבוה וזריז כזאב, ואף שחור. ולא כל־כך משום עורו הכהה, כמו זקנקנו, וגבותיו כעין הזפת.

העיר כולה רעדה מפני הדוד. העיר ידעה, כי שכמותו יכול להטיל דליקה, סחורה־טריפה, להכות שוק על ירך, לקטול חת־תרי.

וזאב השחור עשה כן. הוא שלט בתחום ששה מילין בתחום־הגבול. כל חוזר־סיביר, כל פליט־סוהר – האספסוף היתה להם תמיד “רגל” בבית וולף, תמיד – תחנת־פריקה. בריות חשוכות השתהו בחצרו הגדורה, שאפילו יומם עמדו בו אפלולית וצינה כשל מרתף. הבריות היו שוהות באורוות הסוסים, באסמים.

ופתאום אנוס היה זאב השחור לעקור – הוא דקר בגבול “אוביאזטשיק” אותו יום, כשזאב עקר לאמריקה, העמידו הקהל תיבת־זימרה באמצע־השוק – העיירה על יהודיה, שמחו שנפטרו מנבוזראדן השחור.

זה היה לפני שלושים ושתים שנה. המהנדס אנגלמאַן היה אז נער כבן שתים־עשרה. אל הדוד היה הוא, יוסל, בא בגניבה, שאביו לא יוודע. אביו של יוסל, משכיל חסידי, סוחר־יערות, בוש בגיסו, בזאב, לא רצה שילדיו יהא להם כל מגע־ומשא עם ביתו של זאב. אמו של יוסלי היתה היחידה, שהיתה הולכת בגלוי אל אחיה. על ביקוריה אצל וולף לא היתה האֵם מעולם משמיעה דיבור ובעלה לא שאל אותה מעולם על אחיה, כאילו היה זה רבב במשפחה.

אולם יוסל נמשך אל הדוד. היה מחכה ליום־שבת, כשאביו היה מתנמנם אחרי הסעודה, אחרי הלימוד בשבתות כאלה היה מפליג אל דודו…

לפני הפתח, על ספסל ארוך, ישבו צעירי־ברנשים ופיאותיהם נוסח־קוזאקים. המגפיים, המצחיות – לָכּה. החָבריה מפצחים חמניות, צוחקים, מתגרים בנערות העוברות ושבות. שלהי־שבת שוֹצפים טשוּלינט, ריח־סוסים טעים, ריח־זבל־סוסים.

“הנה החסידל דילן!”

“הנה יוסל!”

הברנשים נטלו לו ליוסל למעגלם, נתנו לו חמניות, נהגו בו מידת שווה בין שווים. וכשהחבריה צידדו אל אורוות הסוסים, כדי לעשן, נתנו גם ליוסל פאפירוסה.

יוסל ודאי היה לו, כי הברנשים יחרישו, ולא יפלטו אפילו הגה באזני הדוד, כי עישן. אך זאת היו חסרים! זאב השחור היה לא בחור אחד מרטש על שום־כך, אף כי הוא עצמו עבד כל מיני עבודה זרה. לשנים, כשהמהנדס אנגלמאַן כבר היה בשיקאגו, היה תמיה וחוזר ותמיה – מה טעם, ששבי־סיביר, חוזרי־סוהר, נוהגים מידת־אחים בנערים? אותם “בריות לא מהוגנות” – כפי שהם מכנים את עצמם – לעולם לא ימסרו, לעולם לא ילשינו, אם נערים מעוללים מה. שעל־כן הקטנים נמשכים אל החבריה כל־כך.

יוסל חיבב את הדוד, חיבב את הברנשים, חיבב את הסוסים. וכשהברנשים נתפטפטו בענין הדוד, לא נלאו מלגלגל סיפורי־מעשיות עליו. סיפור מוזר מחברו. כאן סילק “אוֹביאַֻזטשיק”, המן הרשע, כאן הטיל דליקה ב“ראַמפאַ”. וולף השחור ניתן להתהדר בו. והברנשים היו מדברים בו בדרך־ארץ כל־כך, כדרך חסידים המדברים ברבם. סיפרו בשבחו של וולף, איך בשנות נעוריו גנב בתו של שְרָרָה ונעלם עמה.

וכל מה שאנגלמן החמיר יותר עם יוסל, כל מה ששמר יותר שלא ילך אל הדוד, כן גברה תשוקתו של הנער ונמשך אליו.

והיום?

היכן ר' משה אנגלמן? סוחר־היערות הנאה, המשכיל החסידי, שהיה יום־יום מוכרח לקרוא שלושה גאַזטין (עתונים) – את ה“היינט”, את “הצפירה” ואת “גאזיטא וואַרשאַווסקאַ”? אנגלמן, שהתימר כל כך בבנו האחר, פייבל בן־השלוש־עשרה שידע להסביר חתיכות אבן עזרא המוקשות ביותר. היכן הברנשים, שהיה להם מדור באורוות־הסוסים של הדוד וולף? והרי הללו לא התיראו מכל. ויהי זה מלאך־המות עצמו. האמנם אינם? אבא, האחים, הברנשים, אין אף יהודי במלאַווה?

יהודי במלאווה?

לא יתכן, לא יתכן.

הטאֶכסי נעצר בדילאֶנסי סטריט. הנהג העלה את האשנב:

“הרי מאתיים־ועשרים־וחמישה, דילאנסי סטריט.”

המהנדס אנגלמן עלה על המדרכה. שילם, נכנס למסדרון ועיכב יהודיה:

“האין היא יודעת, היכן גר כאן וולף דוֹמב? יהודי קשיש.”

“וולף דומב?” – משכה היהודיה כתפיה – “שם כזה לא שמעתי. גר פה איזה וולף, אבל לא דומב. שמו וולף קוֹן, יש לו סוס ועגלה והוא קונה גרוּטאות. ואין הוא יהודי קשיש, אלא זקן ממש בגבורות… הוא גר בקומה הרביעית, כשאתה עולה, ימינה.”

אנגלמן נישא מקומה לקומה, ודיבר אל נפשו:

“אפשר שינה שמו?”

על הדלת תלויה היתה מזוזה ארוכה בנרתיק־פח. אנגלמן צילצל. שמע כעיסה מאחורי הדלת:

“אמרתי להם לגויים, שלא יצלצלו אצלי בשבת, ואין מועיל. מי זה? מי שם?”

“האם גר פה וולף דוֹמב?”

נפתח קצה־פתח. תחילה נראתה כיפה, לאחריה פנים חבוטות וזקן לבן. מתחת לגבות־שׁיבה עבותות, הציצו עיניים זעופות ותמהות:

“מי שואל לווֹלף דומב?”

“אני.”

“מה אתה רוצה ממנו?”

“דוד הוא לי!” – נענה המהנדס – “ומי ששאלתיו, אמר לי, כי פה בבית גר איזה וולף קוֹן, לא דומב.”

הדלת נפתחה ביתר רווחה. אך עתה הכיר אנגלמן את דודו. הוא היה גבוה וזריז־נוע, כבשנות־שחרותו. הפנים והזקן בלבד נשתנו. בפולין היה וולף גוזז את זקנקנו השחור. פה – הפסיק מעשה־הגזיזה, והרי הזקן ארוך ולבן. הוא התבונן בו באֶנגלמן. עיניו הזעופות נתרככו, התחילו מחייכות:

“יוסל?”

“כן, הדוד.”

התנשקו.

“הדוד, למה שינית את שמך?” – שאל אותו המהנדס.

“מה אכחיש, יוסל” – סגר הזקן את הדלת אחריו בשרשרת – “עשיתי שטות, ששיניתי שמי. על שום מה קוֹן? הריני כהן, שידלוני בני־עיר, שאקרא עצמי קון.”

הדוד אחז כתפיו של אנגלמן, הביט אל פיו, ערם עליו קושיות, ובפניו הקמוטות, החבוטות בערו עיניו השחורות:

“מהיכן אתה בא? משיקאַגו? אתה, כמדומה, מהנדס?”

“כן, הדוד.”

“אם־כן, על שום מה לא המצאת מכוֹנוֹנת כזאת, שתחריב את יֶקה־שוטה? זכינו לזמנים, אַפסוּס כזה, היטלר־גנב כזה מושל בכיפה! טוב, יוסל, טוב, שבאת לראות את דודך” – הוציא הזקן מארון בקבוק יין־שרוף ועוגיות – “אילו באת ביום־חול, לא היית מוצא אותי. שבת איני עובד. יש לי באיסט־ריוור חתיכה של ביזנס. הריני קונה גרוטאות – ברזל, חבלי־אניות ישנים. כך גוררים את קומץ־השנים, יוסל. לא מאי דהווה במלאווה, לא דא. הייתי זורק את הביזניס באיסטר־ריוור, אולם חביבים עלי מי־נהר, חביבה עלי הרחבות. זה מזכיר לי את זשוֹל־דאבקה, מזכיר לי את פרגוד גבולה של מלאווה, שבו אני, זאב השחור, הייתי כמלך בגדוד… זוכר, יוסל? ושלך? אבא? האחים? יודעים פה הכל, שמתרחש במלאווה. זוכר אתה, אצלי עבדו שני ברנשים, האחד – שפאק והאחר פישל. הנה בני־כלבים אלה, הגרמנים, נכנסו למלאווה ושרפו את בית־הכנסת. מי, סבור אתה, נבהל להציל את ספרי־התורה? שפאק ופישל. כששפאק יצא מתוך האש וספר תורה בידו, ירו אותו הגרמנים. אתה זוכר את פישל? בן שמונה־עשרה היה מרים קרון קמח. מרוב כעס, שהכלבים ירו את שפאק, תפס לו לאַחַד היורים וקפץ עמו לתוך האש. שניהם נשרפו. שפאק ופישל – אלה קדושים. אני גאה עליהם, על בחורי! היודע אתה, לפחות, יוסל, כי אין לי כל נפש? גלמוד אני. דודתך זה שנתיים שמתה. משק נאה, נאה! והכל סופו הבל – מזג וולף שתי כוסיות יין־שרוף – נו, לחיים, יוסל, לחיים!”

“לחיים, דוד!”

“אף שאתה מהנדס, יוסל, תהא היום חייב לאכול עמי טשולינט, לא יזיקך חס ושלום. לא הרחק מזה, בנוֹראֶק־סטריט, באמת אצל בן־עיר, אצל איש־מלאווה, אני סועד בשבתות. נו, – חזר וולף ומזג את הכוסיות, – לחיים!”

“לחיים, דוד.”

וולף ניגב ביד אמונה את השפם, נגס עוגית ודרך־ידידות הניח ידו על כתפו של בן־אחותו:

“תמצא שם חצי מלאווה. בוא, יוסל!”

“טוב, דוֹד!”

הזקן עמד על רגליו. העמיד את הכיבוד. אחר שמט את כיפתו וחבש מגבעת מקושה:

“הולכים אנו, יוסל, והטשולינט, אבטיחך, יערב לך, טשולינט־דמלאווה.”

וכששניהם היו ברחוב, נטל הזקן את אנגלמן תחת זרועו:

“מאי דאיכא איכא, יוסל, אולם מאז החריב אותו כלב, אותו גרמני, את מלאווה, אני מתגעגע הביתה. הייתי מקריב שנת־חיים ויותרת, שאטייל כך עוד פעם אחת, בשוקה של מלאווה, ברחוב הפלוצקאי, ברחוב הווארשאי… אין עוד שפאק, אין עוד פישל… ברנשים, כמדומה, ברנשי־טרפה… כשצריך היה לחרף נפש על בית־כנסת בוער, על ספר תורה, נתנו הברנשים את חייהם, ניספו כקדושים…”

באמצע־הליכתו עצר הדוד את בן־אחותו. הניח ידיו על כתפיו, הציץ לתוך עיניו:

“טוב, שבאת אל הדוד, טוב!”

ואנגלמן ננערה בו אהבת־נעורים לדוֹד, לברנשים, לשפאק ולפישל, שניספו על קידוש השם.

(1943)

לשטאַבזיב – למשה’ק ויוסף, ז"ל

מפצצות־הבעֵרה, שהאויב הבריד מעל הבתים כל הלילה כולו, עמד גיטו־וארשה בלהבות.

משה קלאפטר, במעיל־עור קצר, רובה אַבטומטי מעל כתפו, הילֵך מחצר לחברתה. ממיעוט־שינה וממיעוט־אכילה הצמיק. פסיעתו – זריזה. המבט בעיניו השחורות – תערובת נקמה וזעף – לא סיפר, כי בו, במשה קלאפטר פנימה, מתרוממת חדוה חנוקה, ששלהבות־פצצות־הבערה כבו, שמכונות־ירייה מוצבות בשערים, בחלונים, על הגגות. ולא זו בלבד. כל בית־החומה בן־חמש־הקומות במוּראַנוֹב על שלוש חצרותיו, שהיו מזויינות כמצודה, נתנו בו בקלאפטר ביטחה. ומעל המצודה הדגל היהודי – כחול לבן – התנפנף והתנשבב ללובן ולאודם של הדגל הפולני. הדגלים נקובי־כדורי־הגרמנים, סיפרו, כי יהודים ילחמו עד אחרון־נטפי־דמם.

שתי החצרות הראשונות, אפלות, מבואיהן מקומרים, נמשכו כמנהרות. חצר בתוך חצר. זקפת ראשך – חלונים וגזוֹזרוֹת, שנישאו עד מעל לקומה החמישית. החצרות לא שבתו. ממרתף־האבן, שנכרתה בו זה מקרוב באֵר, נישאו ונחלקו מים על פני החצרות, על פני הקומות. ואף שעמדה אפלה, רחשה הליכה, חפיזה. הכל צפו בשמים האפלים, שהאדימו לא מזריחת־חמה, כי אם מדליקות, שדלקו עדיין בגיטו. הכל היה ודאי להם, כי האויב יפקיע את הגיטו בפצצות־בעֵרה, שהברידם מעל הבתים, כמעט כל הלילה כולו. אִשים דלקו, שערים התפקקו, התמוטטו. בין הלהבות – זעקת גברים, נשים, טף ובכים.

ועתה – עם הנץ – עומד הגיטו כאתמול, כשלשום, כבליל הסדר הראשון, כשפלוגת־צבא גרמנית, נכנסה לגיטו לבצע גירוש חדש.

משנגלה הגרמני בגיטו, קידמוהו מכל העברים יריות. פצצות ורימוני־יד התפוצצו, הפקיעו פה זחל, שם זחל. האויב, שהתחיל נרתע, הניח אחריו חללי־גרמנים, שניספו בלהבות הזחלים המפוצצים שלהם עצמם.

כך נפתח המרד.

קלאַפטֶר ראה בכל אלה ניסים.

ומשנעשו בתי־החומה על חצרותיהם בן־לילה מבצרים, שבהם יהודים, מזויני־פצצות, מכונות־ירייה, רובים־כנגד־זחלים, התאגדו לפלוגות־קרב, לא היה זה נס?

וכשחמש מאות יהודים, מחופשים במדי־גרמנים, התנפלו על ה“פאַוויאק”, הרגו את חיל־משמר הגרמנים ושיחררו אילו אלפי אסירים – לא היה זה נס?

קלאַפטר נכנס לחצר השלישית, שיותר משהיתה דומה לחצר וארשאית, היתה דומה לכברת שוק־סוסים. אולם סוסים לא היו פה מכבר, את קרונות־המשא ואת הסוסים של קלאפטר עיקל הגרמני עוד ב־1940. מסביב לחצר נמשכו אורוות־סוסים בנויות אבן, שבהן נכבלו ונכלאו כחמישים שבויים גרמנים.

בבור, שהיה דומה כחפירה, עמד זחל גרמני, שקלאַפטר כבשו ביום ב' דפסח מידי השונא. הזחל היה מכוסה חטיבות פח מסויידות, בדומה לקיר המסויד, שהתקלף והלך.

קלאפטר הרים חטיבת פח ושאל:

“באיזה פרק, חבריה?”

“הבקענו.”

“עד דלוּגאַ?”

“כן.”

פניו הצמוקות המקושות של קלאפטר אוֹרו. אילו תפס עתה את האחים שטאבזיב – הן משה’ק, הן יוסף – היה מנַשקם. לאחר ראשון הנצחונות על הגרמנים, נכנסה עיקשות בלבם של האחים שטאַבזיב, ליקוב מנהרה אל הרובע הפולני, יומם ולילה – שלושה שבועות תמימים חפרו את המנהרה. האחים שטאַבזיב לא זו בלבד שנהגו בעבודה, אלא עמדו בעצמם במעדרים וחפרו. וצעיר האחים, משה’ק, קצין פולני לשעבר, הוא רב־מג, יושב בעליה ועושה פצצות. ואינו ישן לחלוטין, משל השד שוכן בקרבו. בכוחם של בחורים כמו האחים שטאַבזיב ניתן להפוך עולמות. עצם־הרעיון הפעים את קלאַפטר. אילולא בוש בפני הצעירים בחצר, היה שומט את הרובה מעל כתפו ויורה סתם, יורה על שום שהמנהרה כבר ניקבה, על שום שעובדים עמו האחים שטאַבזיב, על שום שמרחק פסיעות ממנו נמצאים למעלה מחמישים שבויים גרמנים. בכללם "האֶר אוּבאַר לאקסאֶר, חומץ בעיניו!

קלאַפטר ניגש אל שלושת בחורים, שאחזו רובים בידיהם, עמדו מסביב לאורוות־הסוסים, שמרו על הגרמנים השבויים. קלאפטר שאלם:

“מה שלום סמוכי שולחננו?”

“מתחננים, שלא יירו.”

“ו”האֵר אוֹבּאַר“?”

“הוא נעלב עד היסוד בו, שהושיבו אותו בין פשוטי־חיילים.”

קלאַפטר צחק. היה יורה על־אתר את אנשי־הגיסטאפו, באה פקודה לתת להם אכילה פעמיים ביום.

פקודה היא פקודה – הירהר קלאפטר ונכנס לחצר האחרת.

בא לקראתו משה’ק שטאַבזיב, שרוחבו יתָר על גבהו. המדים הגרמניים, כאילו נוצקו לכתפיו הרחבות־ביותר. הזקן שלא גולח, השינה הגזוּלה, החיים שנתונים בסכנת־תמיד, חרתו בעיניו החומות עזוּת, שכנה לטירות. זקף ידיו, כאילו חיפש את קלאַפטר:

“אנו מוקפים מכל העברים תותחים וזחלים. ההתקפה עשויה שתפרוץ כל רגע. והרי הגרמני ודאי לו, כי לא נכנע. אני ואתה – לא כל שכן! אין אנו חייבים אלא בחילופו של תכסיס. תחת התגונן – נשתער על האויב ומיד!”

בא שליח – נער בן־ארבע־עשרה. הודיע:

“האויב נישא במכוניות־משא משורינות, עם רחוב דלוגאַ. בראש – שלושה זחלים.”

“לתקוף את האויב קודם שיגיע למוראַנוב” – פטר קלאפטר את השליח.

גוש־אש עט בשריקה, בנהימה. השריקה והנהימה התכפלו, נישאו מכל העברים. האדמה ניצתה תחת הרגליים. תותחים וזחלים לא פסקה ירייתם וחפזונה – פלי־פלי, טאֵק־טאֵק – לא הניח אפשרות לספור.

מתוך החלונים, מעל הגגות, מן הרחובות קידמו יהודים את התותחים, הזחלים, בכדורים ובפצצות.

כחמישים בחורים במדי־גרמנים עטרו את קלאפטר ושטאַבזיב. קצת בחורים החזיקו בידיהם פצצות ורימוני־יד, אחרים – רובים ומַקלעים.

קלאַפטר, עור ועצמות, כאילו נילוֹש בחוטי־תיל, שאל את הבחורים:

“מי מתנדב?”

הכל הרימו ידיהם. קלאַפטר גחן על בחור, לחש לו מה. מאורוות־הסוסים הוצא “האֵר אוֹבּאֵר” – גרמני רם קומה וצלקת מעל עינו־ימין. קלאפטר שאל אותו:

“האר אוֹבּאר, כמה יהודים הרגת בחייך? אתה ממצמץ בעיניך, האַ? גרמני מטונף, יקה מטונף! הוי, הייתי פושט את עורך!”

קלאַפטר כונן רובהו וירה. הגרמני צנח כשק קמח.

קלאַפטר שוטט מחצר לחצר. אחריו – שטאַבזיבּ – חמישים הבחורים. פתחו את השער. בשיקשוק בא זחל, שני, שלישי. מן החלונות שילחו מַקלעים מניפות־אש, חיפו על הבחורים, שזחלו עם המדרכות, זחלו על ארבע אל הרחוב. זחלו לקראת הזחלים, שהטיחו גלי אש כלפי החלונות, כלפי החומות.

מעל מיצר מוראנוב עמדו פקעות עשן. נשמע נפץ אחד, ועד מהרה אחר. שלושת הזחלים בערו, התפוצצו. בדהרה באה מכונית־משא משורינת ובה חיילים גרמנים. מקלעים טיאטאו את הרחובות. כמטאטא־אש, פינו את הבחורים מעל המדרכות.

משה קלאַפטר יצא מתוך השער. תחת רובה היתה עתה פצצה בידו. הוא רץ באותו זעף עצמו, שהלך וגדל בקרבו. כל פינה שפנה אליה, התחילו הבתים מרתתים. נשמע נפץ כל־כך משל מוראנוב כולו נקרע לשנים.

על יד הזחלים שבערו היתה מוטלת מכונית־המשא המשוריינת, מוטלת כפגר. בין החיילים הגרמנים השסועים, מוטל היה משה קלאַפטר. הגרמנים המוכים נסוגו ממוראנוב.

היה זה יום העשרים למרד.

(1943)

ספרן המחלקה הסלאַווית, רווק בעיצום־שנות־החמישים, כבר עמד באדרתו. ומשנטל את המגבעת, ששוליה רחבים וקמוטים, והיה מוכן לצאת, בא עוזרו במרוצה:

“דוקטור סלוֹמקאֶ, טלפון.”

דוקטור סלוֹמקאֶ הניח את המגבעת וקירב את השפופרת לאָזנו:

“האַלאַוֹ!”

“דוקטור סלומקאֶ? כאן מדברת הילינה… הילינה וויאֶרזשינסקאַ. הייתי רוצה במאוד לראות אותך היום, דוקטור. קיבלתי מכתב מליצמאַנשטדאַט… כן, כן, מלוֹדזש… המכתב הלך דרך שווייץ. וויאֶרזשינסקי יבוא מוואשינגטון אך בשבת, או ביום ראשון. התבוא מיד? תאכל פת שחרית עמנו. טוב, טוב, אני מחכה לך.”

דוקטור סלומקאֶ תלה את השפופרת. על פניו, שהיו מעוננים ומאובקים, התפשט חיוך – הרווק הזקן חש עצמו מעודד, שגברת צעירה, נאה, מזמינתו אליה. נטל את המגבעת, והפליג עם המסדרון המרוצף למדרגות־השיש הרחבות.

דוקטור סלומקאֶ יצא לרחוב. השעה חמש דקות אחרי שש. ערב־ספטמבר צונן, פשוֹט הפיג את ליאותו שלאחר יום עבודה בבית־הספרים.

האֶוואֶניו החמישית, בסביבי הרחוב ארבעים־ושנים, לא היתה בת־מעבר. בריות למאות, לאלפים, זרמו על שתי המדרכות. דוקטור סלומקאֶ נכנס אל בין הקהל. אדרתו – מותרת כפתורים, מגבעתו – בידו־ימין. על פניו המעוננים, שלא ראו איש סביבו, שרה עדיין קוֹרטוב־חיוך. דבלול־שערות כעין החום, שכבר האפירו בסמוך לצדעים, צנח על מצחו, כעין גיגית. עיניו, חלומות, לא ראו מי בא אחריו, מי לפניו. ומוחו של הספרן טילטלו הרחק־הרחק מניו־יורק, טילטלו ללודזש.

דוקטור סלומקאֶ הכיר יפה־יפה את כל משפחתה של הילינה. הוא הכיר את אבי־סבה, את החרשתן הלודזשאי העשיר פרוּסאַק. אבי־סבה היה מחסידי־גוּר, ממקורבי־הרבי. סבה ואביה, – בנקאים וארשאיים, מתבוללים. הילינה היתה כבר בנערותה מומרת. נישאה לוויאֵרזשינסקי, צעיר הפרופיסורים למשפט־הכנסיה. אחרי חורבן פולין נמלטו לרומניה. מרומניה לצרפת. מצרפת לניו־יוֹרק.

דוקטור סלומקאֶ התוודע אל הילינה בבית־הספרים. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע נבהלה אל המחלקה הסלאַווית. לעתים רחוקות ישבה לקרוא ספר. על הרוב דרשה למשפחות פולניות עתיקות, וכשפלטה פעם אחת, כי המאוּזוֹליאום היפה ביותר בלוֹדזש עומד בבית־העולם היהודי, עומד על קברו של אבי־סבה, היתה זו לדוקטור סלומקאֶ הפתעה. הילינה, אשת פרופיסור וויאֶרזשינסקי, יהודיה? מעולם לא היה חושדה בכך. שערותיה – בלונדיות בהירות. עיניה – כחולות. ומבטה – ים ורוחות. בדיבורה, ויציבתה, במבטה – אף לא שיור של יהודיה. דוקטור סלומקאֶֶ שאלה:

“מי היה אבי־סבך?”

“פרוּסאַק.”

“החרשתן?”

כן."

“הרי הכרתיו.”

לאחר השיחה הזאת התחיל דוקטור סלומקאֶ לבוא לביתם של הוויאֶרזשינסקים. הילינה המומרת, שכמעט ולא ידעה דבר בעניני יהידות, מצאה בו, בדוקטור סלומקא, משענת. בראשונה נזדמן לה יהודי, המתפאר ביהידותו. יתר־על־כן בקי כל־כך. לא בלבד ביהידות, אלא גם בתולדות־אבות־הכנסיה. ומשהוכיח דוקטור סלומקא, כי אף אבות־הכנסיה אין להסתמך עליהם, לא אבזביוס, לא הירוֹנימוס, מקוריהם היהודיים הם מכלי שני, שלישי, הרי לא בלבד בעלה של הילינה, פרופיסור וויאֶרזשינסקי, לא ידע מה שישיב, אלא גם הבישוף מפוזנא ניטל לשונו. דבר זה קירב כל־כך את הילינה אל הסַפרן היהודי, שלא די שהיתה שופכת לפניו את לבה, היתה אף מתוודית לפניו, כלפני הכומר הקאתולי שלה. היו לה טענות לאבא־אמא על שהמירו דתה בקטנותה. התימרה, כי לאחר מות אבי־סבה הביאו מגרמניה את דוֹקטוֹר גרונוואלד, גדול־ארדיכלי־בתי־קברות, כי יציב על קבר־אבי־סבה מאוזוליאום. והיה מה לראות – לודזש כולה היתה מתהללת באותו בנין.

דוקטור סלומקאֶ נעצר בדרכו. ברחוב הששים והאֶווניו החמישית הקהל הקליש בהרבה. האויר, – כחלחל, צונן – הצהילוֹ. חמישים וכמה שנותיו של הדוקטור לא הכבידו, לא רבצו כמשא על כתפיו הכפופות מעט. העייפות לאחר יום־העבודה כאילו התפוגגה, ואילולא בית מגוריה של הילינה, היה דוקטור סלומקא פוסע הלאה.

דוקטור סלומקא צלצל. הילינה פתחה לו את הדלת, נטלה אדרתו, מגבעתו, הכניסתוּ, כבן־בית, שמחכים לו, מבקשים לראותו.

רק בחדר־האוכל נשק הדוקטור ידה והבחין, כי פני הילינה עצובות. נראה לו, כי בעצבותה יפתה יותר. תכלת, תכלת רחוקה, עמוקה בעיניה. רעב סביב שפתיה היפות. מכל אלה נישאו כיסופים, כיסופי־שלהי־קיץ.

וכשסלומקאֶ כבר ישב בראש השולחן הערוך, המפית על ברכיו ואכל, שאל:

“ומה כותבים לך, פאַני הילינה, מליצמאַנשטאַדט?”

“מה כותבים לי?” – הוציאה הילינה ממעטפה מכתב, הכתוב על גליוני נייר שקוף – “הגרמנים הרסו את בית־העולם היהודי הישן. נחש, פאַניה דוֹקטורִזשאֶ, מי נהג בעבודת ההריסה?” עיני דוקטור סלומקאֶ, עינים פיקחות, היו כשואלות:

“מי?”

“בנו של הארדיכל גרונוואַלד” – הזיזה עצמה הילינה אל סלומקא – “האב גרונוואלד בנה את המאוזוליאום של אבי־סבי, והבן גרונוואלד הרסו.”

“נוסח נאצים ממש” – חייך סלומקא.

“מה אתה יודע, פאניה סלומקא” – רעד קולה של הילינה – “הריני מהלכת כל היום כולו, כאילו ניטל ראשי. עם ערב צר לי חדרי כל־כך, שהייתי מוכרחת לצלצל אליך. מה ניתן לעשות? באמת הכל יימחה כך ולא יהיה עוד זכר לאבי־סבי?”

“מה פירוש,” – הסיט מעליו סלומקא את הצלחת על צלעות הטלה המכורסמות – “היש לך תצלום אבי־סבך?”

“יש לי.”

“ובכן ממסגרים אותו ותולים בקיר.”

“זה הכל?”

רק עתה התעורר דוקטור סלומקאֶ על כך, כי העצבות בעיני הילינה היא יהודית. עינים כחולות, שערות כה בלונדיות – כל אלה חיפו על המבט הזה. הילינה ביקשה משען בו בספרן. ולא בלבד מבטה של הילינה, אפילו לשונה, דיבורה הפולני הנאה, ניתן בו עתה קמט, קמט יהודי. כאילו נאנחה.

“והמאוזוליאום? באמת, דוקטור, היה זה פאר־המשפחה. לא אבא, לא סבא, אפילו לא אני, המומרת. כל אלה היו לשם הרחוב, לשם רחוב־הפולנים. אולם בינינו לבין עצמנו, כך בארבע עיניים, הרי הכל היה אבי־סבא, הכל – ר' אברהם פרוסאק. ועתה? הא, דוקטור? החריבו את המאוזוליאום, שמוהו כעפר, וחסל אבי־סבא, חסל ר' אברהם פרוסאק.”

קולה של הילינה דק. עם המלים האחרונות התחיל נשבר. האם בכתה?

דוקטור סלומקאֶ תמה – מה כה נוגע ללבה המאוזוליאום של אבי־סבה? החריש, הביט, איך מכיתות אור הלבנה שמבעד החלונות הפתוחים רובצות על גבי הרצפה, אף שהלבנה גופה לא נראתה עדיין. מכיתות האור כבו עד מהרה. פני הילינה נשתנו. נראו עייפות, זקנות, רצוצות.

(1943)

בביצות סטוּפסק, כמסע שלוש שעות ממלאָווה, שהו פארטיזאנים.

היתה זו פלוגה קטנה, כל עצמה מנין. הפלוגה היתה מורכבת שתי משפחות. ה“יערן” קוויאַטאק וארבעת בניו וסוחר־השוורים לֶמֶל, שהיה גם שטוף־סיכונים, “מוליכן” ושלושת בניו. נטפל להם איש זר, אוּנגאַר אילם, שיותר משהיה דומה כיהודי, היה דומה כאכר־הררים, ענק.

שתי המשפחות – היערן וסוחר השוורים – ישבו במשך שנים, בית נשוך בבית. ישבו בכברת יער כרוּת ועקוּר, סמוך לגבול הגרמני, שהפריד את יער הרשות הפולנית ויער הרשות הפרוסית. שתי המשפחות עסקו בצייד והברחה. לא היו זזים בלא רובה, בלא אקדח – אויבי־תמיד של המחרשה. דיבורם מועט, רחקו מאכרים שכנים, מיהודי־גבול, הביטו בהם בחשדנות, משל מביט בבני־תחרותו.

שתי המשפחות היו שרויות בשלום ביניהן. שניהם – בין קוויאטאֶק, בין למל – שטופי־סיכונים. שניהם גולגולתיהם נעוצות יפה־יפה בערפם. שניהם שיחק להם מזלם – בנים כאלה כוחם להפוך עולמות. ופתאום – שבר כזה ותהפוכה כזאת. הגרמני לקח את השוורים, לקח את הפרות את הסוסים. וכשהנשים סירבו להגיד, היכן בעליהן, נוֹרוּ אחת־אחת והבתים נשרפו.

הפלוגה לקחה נקם. הנה נוֹרה המפקד של ווּלקא, והנה – המפקד של סטוּפסק. הנה פוצץ בית הנתיבות בוולקא, והנה פוצצה טחנת־המים, שטחנה שיפון וחיטה בשביל הגרמני. משמרות־לילה גרמניים או שנעלמו, או שנמצאו ירויים.

ומעשה־הנקם היו באופן, שהאויב לא יכול להבחין, כי אך ידם של עשרה פארטיזאנים באמצע. הוטל קטון־החשדים בכפר, נשרפו בתיו. נתלו זקנים וטף.

הגרמני הכריז: “מי שיביא את היערן קוויאַטאֶק, את סוחר־השוורים למל – בין חיים, בין מתים, – זוכה בעשרת אלפים מאַרק”.

הם לא הובאו. אף כי לא מעט אכרים בכפרי־הגבול ידעו, מדורם היכן. אדרבה, מכפרי־הגבול סיפקו בידם מזונות. סיפקו בידם פחמים, רימוני־יד ומוקשים. אף הודיעום מקומו של האויב היכן.

כן נקפו שנתיים.

תחילת דצמבר, ושלג יבש יורד זה יומיים. רוחות קרים נופפו מכיתות־שלג, ניפצון אל העצים, אל הגדמים העקורים, שנראו מרחוק כדובים לבנים. השעה שעת־ערב. בן זקוניו של למל, שמשון, רובה בידו, עמד על המשמר, שמר מבואי־סטופסק, שבהן היה צריף־הפארטיזאנים. עם הצינה נישא לאזניו קול חנוק. ליכסן רגלו לפניו והאזין בכל רמ“ח ושס”ה. לא ראה נפש, ולא שמע, כי אם הלמות לבו המחרישה בזעקה את הדממה. מדברים פולנית. כך לכדו לא מעט גרמנים יהודי במלכודת. לא, לא פולנית היא, נמתח שמשון לתוך הערב, מתפללים. הדממה שבה כשהיתה. שוב לא שמע הגה, אך חש את האויב הקרב מכל העברים. יכול הוא להשתער עליו מאחורי כל עץ ועץ. הביצות, היער, הכל צעק: “השלך את הרובה, רוץ לצריף והודע כי האויב צר עלינו”.

שמשון נעשה כולו עיניים ולא ראה כל מאומה. ופתאום – מאחורי שיח מושלג התנוססה בריה גבוהה ורחבה, כבנין. למראית־עין – לא יהודי, לא גרמני, לא פולני. בפניו המגודלים שער היה אֵלם מאוים כל־כך, עד כי שמשון ניטלו רגליו וידיו. מרוב אימה כונן את הרובה וצעק.

“הרם ידים!”

הזר הרים ידיו מעל ראשו. שמשון קשר ידיו וגער:

“לך!”

הוליכו אל הביצות, מקום־הצריף.

הבריה היתה חשודה. קוויאטאֶק התיר מעל שכמה של הברייה תרמיל ופתחו. גרר מתוך התרמיל ככר לחם, ואמר לו לסוחר־השוורים:

“הוא “משלך”, למל.”

למל גרר מתוך התרמיל טלית ותפילין. יצאה שעת־לילה גדולה, עד שהברייה הוכיחתם, בלשון אילמים, כי הוא יהודי, כי הוא בא מאי־שם, בקאַרפטים, כי ברח מאוֹשוויאֶנטשים, שבה שרפו את אשתו וילדיו, שבה שורפים יהודים קרונות־קרונות.

הברייה נשארה עם הפארטיזאנים. הוא נעשה המרכז, והם כינו אותו “אוּנגאַר”. עודם ישנים, ואך הפארטיזאן על המשמר הוא ער, וכבר האוּנגאַר האילם בחוץ בטליתו ותפיליו. היה חובק בידיו אילן מושלג, משל “מזרח”. ראשו המעוטף טלית היה כבוש בידיו וכתפיו הרחבות התכווצו. כפורו של הנץ היה גדוש־יסורים:

“אוי, אבא, אבא… אבינו שבשמים… הושיעה־נא…”

“מי מדבר?” ננער קוויאַטאק ממשכבו.

“באמת, מי מדבר?” יצא למל והקשיב.

“ה”זר" הוא ודאי קדוש" – נענה קוויאטאק.

הכל האמינו בכך. הכל סברו, כי אין הוא אילם, אלא גזר על עצמו תענית־דיבור. מי יודע, מה מכביד על לבו של אדם? יתר־על־כן היה זריז ומקדים להתחקות על עקבי־האויב. היה היחיד, שהביא, בשבוע־ימים, שני גרמנים חיים, סחבם עקודים על גבו.

כך יצא חודש ימים.

הפלוגה נודע להם, כי בשבת לאחר חצות־לילה תגיע רכבת משא, ולא תעצר בסטופסק. הרכבת תוליך קרונות יהודים מצרפת, מאיטליה, תוליכם לאוֹשוויאֶנטשים, למאַידאַנאֶק, לתאי־הגזים.

בסמוך לחצות־לילה התפזרה הפלוגה במוצאו של יער. כל אחד ואחד שכב מתחת לעץ. רוח קרה ושלג נורא חתכו באברים. לא חשת ידיך ורגליך. ומשהתחילה נישאת מעל השלג נשיפת הקטר, נשכחו הקור, הסכנה, כל אחד ואחד זקף ראשו, הטיל מבטו בסוכה של ה“דרוּזשניק” שנראה מרחוק כתל־שלג.

מתוך הסוכה יצא ה“דרוּזשניק” עוטה פרווה, כפוף, פנסו ירוק – “הכל כתיקונו”.

נשיפת־הקטר, שיקשוק־האופנים, נבחת הרוח – הכל נתכפל בלילה, שבו השלג העוקץ נטל את הראייה.

רכבת־המשא התרוממה במעלה־הר. התרוממה גונחת כל־כך, כמו חישבה להעצר. הקטר עבר על פני ה“דרוזשניק”, סחף קרון אחר קרון.

ה“דרוזשניק” כיבה את הפנס. שב אל הסוכה. בעצם ההליכה שמט מעל עצמו את פרוות־הכבשים השחוקה וניצב, ברייה בת ששה רגל, העטופה חטיבת בד לבן. הוא מנה את הקרונות:

“ארבעה, חמישה… שמונה… עשרה…”

נאחז וטיפס במדרגת הקרון האחרון. הרכבת הוסיפה להלך במעלה הר. אזני האונגאר האילם היו עֵרות ומחודדות כל־כך, שיכול היה, בתוך הסופה, לצוד איוושת־רגל, פסיעת־אדם.

האילם נגרר מגג־קרון לחברו. רוח, שלג טרפו את פניו, את כתפיו. נאחז בגגות הקרונות. עיניו – עצומות. שפתיו – מצומתות, וכל כולו תפילה: “תמות נפשי עם פלשתים”. ומשהגיע לאחרון־הקרונות, בקעה ועלתה בו שמחה, הסיר מעל איזורו שני רימוני־יד, הטילם אחד אחד בקטר. רצועות־אש נמשכו כלפי שמים, הציתו את השלג, את הרוח. הקטר התרומם, גרף את הקרון הראשון, מושב־הגרמנים. הנפצים הרצופים החרישו את האזניים ודירדרוּ את האילם בתנופה כל־כך, ששוב לא ידע את נפשו. רק שפתותיו שיננו כמאליהן, כשואלות:

“היהודים ניצולו?”

רוח ושלג השיבו ביללה.

(1947)

משיצאה דינה מן הסוֹבּוויי, שׂיכּל בקרו־של־יום, צעיר וחוורוור, את דרכה. עמדה כדי רגע, ונמלכה בדעתה – להמתין ל“בּוֹס”, או לילך ברגל? היה לפניה מהלך עשרים דקה.

דינה הפליגה עם כביש־האספלט, שמשני צדדיו פזורים היו בתים ובתי־עולם. היא הלכה לראות בהקמת מצבה לאמה.

דינה הסתתרה מפני המשפחה. לא הודיעה להם לקרוביה בענין־המצבה, לא יכלה שמוע, איך הם מרבים לספר שבחיה של אמא, איך הם מבכים אותה – נשמה כשרה כזאת, צדקנית כזאת, וטמונה ב“חסד של אמת”.

ביקשה להיות בדד בשעת הקמת־המצבה, כדרך שהיתה כמעט בדד בשעת־הקבורה. הלוויה היתה ביום ב' דסוכות. אבא שתק, הקרובים היראים לא הניחו לדינה, שתיסע גם היא. בדוחק התחמקה מהם, תפסה טאֶכסי ונסעה לבדה אחרי ארון־המתה. לפניה נישא קרון־המתים, שבו ישב שמש ד“חסד של אמת” עם הנהג. אחרי קרון־המתים – דינה בטאכסי.

בבית־העולם נכנס השמש אל המנהל, והנהג, בחור רזה וכומתה מעל אזניו, קרב אל דינה, הסיר את הכומתה מעל ראשו הקרח, חבשה במצודד והראה בידו על הקרקע של “חסד של אמת”:

“כל אלה קברתי אנוכי. ואני חש את עצמי בבית־העולם בן־בית ממש. אף לא הייתי מתירא ללון פה לבדי”

אחר־כך הוציאו את הארון – השמש והנהג. ליד הקבר הכרוי עמדו שני פולנים מלוכלכים, מעדרים בידם, וכשהפולנים הורידו בזריזות את הארון אל הקבר, צץ השמש עם שק מפולש.

“מה זאת?” – שאלתו דינה.

“אלה ‘שמות’” – נהרו פני השמש – “לא לכל אחד הם ניתנים לקברו. זהו בזכות אביך, ר' שבתי; בזכות אמך, הצדקנית”

דינה עמדה המומה ומהוממת. ראתה, איך סותמים את הגולל. תלולית־העפר פוחתת והולכת. ביקשה לומר קדיש, לא הניחה השמש – יום־טוב.

מתי היתה זאת?

לא ניתן להאמין, כי כבר חלפה שנה ומעלה. במשך השנה היתה דינה בבית העולם פעם אחת בלבד, – ביום השלושים. על גבי הקרש, התקוע למראשות־המתה, רשמה את שם אמה באידיש ובאנגלית.

עתה מפליגה דינה עם כביש־האספאלט. הדרך נתקלת בשיירי־מטליות־יער, שזהרורי חמה משחקים בהם שחוק־המחבואים.

בראש – צלה של דינה – דק וגמיש כענף. הפנים הרזים – חולמניים. השמלה – מתקפלת, מצניעה עולם, עולם־בתולים:

“אמא”.

“מה, דינה?”

אֵלם צונן פחז ובא, סיפר, כי מחצית־יובל ישב אביה של דינה, ר' שבתי, בגוֹראק־סטריט. בית מוזנח. והדירה – שני חדרונים אפלים ומטבח – חורבה.

ר' שבתי היה רבי, נהג “שולחן” בשטיבל, בדאלאנסי־סטריט. רוכלי־דגים, קצבים התחננו אליו:

“רבנו הקדוש, נפרע את כל הוצאות־’חצר'. ביד רחבה אנו, החסידים, נפרען”.

ור' שבתי?

אטם אזניו – כי מה היה כל צרכו של ר' שבתי?

היה אוכל פעם אחת ביום, אחרי מעריב, כף־תבשיל. לא דאג אלא על משפחתו. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע היה ר' שבתי יוצא לרחוב ושק על גבו. היה קונה שיירי־אריגים ואביזרים ומוכרם לחייטים. מכל אלה היה מצרף לטובת משפחתו ששה עד עשרה דולאר בשבוע.

המשפחה לא היתה גדולה – האשה, דינה ובן, בעל־מום.

האשה, נמוּכה, צפודה כקלף, היתה יושבת תמיד על גבי ספר. לא היתה לה מלה טובה לבעלה. היתה מקבילתו בקללות, בבואו לאכול את כף־התבשיל. היתה מלוותו בקללות, כשהיה, באמצע הלילה, יוצא לתקן חצות. לא היה אפילו משיב על קללותיה, כאילו לא לו התכוונה. יותר מאלה הדאיבו מה שאשתו מהלכת בשערותיה שלה – שערות קלושות, אפורות, אסופות כקשר על ערפה, כשיעור־אגרופו של ילד.

גופו הגבוה, הצמוק של שבתי, בן־הששים, התכופף. עיניו השחורות קדחו ומפניו הבוערות, על הזקן המחודד, שסרב לה לשיבה, פיעפע רוב יגון, רוב מגור מפני הגורל, מפני גורל אדם.

את חוטאֵת, אסתר".

“ודאי שאני חוטאת. על שאתה מענה אותי, מענה אותי, נתן לך אלהים בעל־מום”.

“הודי לאלהים על נחת־רוחך מדינה”.

“דינה ודאי שעליך להתימר בה” – בררה האשה את המלים, כמחטים – “בתך רקדנית. רוקדת בפני גברים ערומה־למחצה. רבי אמריקאַני שלי. מה תאמר על כך? התימר לך, התימר לך – – – בתך נוסעת בשבת, אוכלת טריפות…”

ר' שבתי כבש ראשו בשתי ידיו וניסוט אל הפתח, ניסוט לאורך הקיר, כעוקף אבנים.

כך שבועות, כך שנים, כך מחצית־יובל.

דינה צידדה לבית־העלמין. פתחה פישפש־ברזל והפליגה בדרך הרחבה, הלבנה, וחלוקי־אבן קטנות, צחות, רחוצות, הקציפו מתחת רגליה.

דינה חיפשה ומצאה את הקבר. השם שעל גבי הקרש היה שטוף גשם ושלג. הקבר מגודל־דשאים. דינה קטפה כמה ציצים, הניחתם על קבר־אמה והביטה סביבה, אם מחוקק־המצבות כבר בא והמצבה עמו.

מחוקק־המצבות, יהודי קשיש, זקנקנו כעין השׁוּם ללובן, העמיד מצבה על קבר אחר.

דינה הגמישה כאילו דקה יותר. נישאה ביעף למחוקק־המצבות.

“לא זה הקבר”.

מחוקק המצבות, קצר־רואי, כאילו עיניו כסויות אבק, התבונן כדי רגע בדינה. אחר־כך הוציא מכיס־חזייתו פתק, קרא את שורת־הקבר ומספרו ומשך כתפיו:

“האמנם, בטוחה את, כי לא זה הקבר?”

“הרי בעצמי תקעתי את הקרש”.

“אין זו ראיה” – שיפשף מחוקק־המצבות את עיניו – “מחמת גשם, מחמת שלג האדמה מתרככת. הקרשים נשמטים ונושרים. וכסבורה את, כי יש בזה הפרש גדול? ובלבד ששוכבים!”

"הרי הנה רשום שם אמי! – תקעה דינה את הקרש בסמוך לפרצופו של מחוקק־המצבות.

“אם כך, דין לשאול במשרד. גם הם אפשר שיטעו” – הניח מחוֹקק־המצבות את דינה ופנה אל המשרד.

עצבות היתה שרויה מעל קברי “חסד של אמת”. העצבות סיפרה על בני־אדם, המתים אי־שם מאחורי־הגדר. הקברים נרמסים ומאזיבים קמעה־קמעה, מתישרים עם האדמה ושוב אין להם שאר וזכר.

מחוקק־המצבות חזר עם המנהל. ספרו את השורות, את הקברים. אמר המנהל:

“הדין עם מחוקק־המצבות”.

“אבל הקרש…” – פתחה דינה.

לא הקשיב לה איש.

דינה נישאה מקבר לקבר. התבוננה בכל גבעול־דשא, בכל חלוק־אבן, ביקשה להזכר, מה היה מראה־הקבר לפני שנה. בינתיים הקים מחוקק־המצבות את האבן וחיזקה. יישר את התלולית המגודלת עשבים. וכשנטל את כמה הדולארים, שדינה עוד חבה לו, התחיל להרגיעה:

“המצבה נטועה במקומה הנכון. רצונך בעגמת־נפש, אין להושיע. ורימינהו, מאי נפקא מינה? ובלבד ששוכבים!”

מחוקק־המצבות, בידו שק־העור על מכשיריו, נפטר, לדרכו. דינה נותרה לבדה. הפנים הרזים דוויים, צמקים. וכל כולה – רצועת מים כפופה. דמיונה כצל, שירד מעל המצבה, וכי ילאה הצל, ישוב ויתיצב על אחת טבלות השיש.

(1944)