פול ביר אומר בהקדמתו לאחד מספריו על הטבע כדברים האלה: “מספקני אם יש יכלת לעשות דבר יותר טוב להתפתחות שכל הילד וליציאתו מתחת עול הבערות והחשכה הרוחנית, מלפתוח לפניו את ספר הטבע הגדול וללמדהו לקרא בו על נקלה, האיש היודע להתבונן היטב יודע גם לחשב מישרים, ולמוד הטבע החיה לא אך מעורר את הרגש כי אם מפתח את השכל הישר”. והלמוד הזה נחוץ בפרט לרוב ילדי בני ישראל הרחוקים מהטבע, ממסתריה, נפלאותיה, חייה וכל הדרה ברחקם מארצם אשר היתה להם בימים הטובים והרחוקים ההם, ילד ישראל, עפ“י רוב, איננו מרגיש את הטבע ואיננו יודע אותה כי איננו מבינה; רוב ילדי ישראל אינם מתפעלים לא מצאת השמש בגבורתו כחתן מחפתו בפאת מזרח ולא מבואו לעת ערב בקצות ים; רוב ילדי ישראל אינם מרגישים כל נעם ויפי בגשם או בקשת, והמה להם אך ברכת אלהים ממעל כי יהיה שבע בארץ והלחם ימכר בזול, או אות זכרון לבני מרי כי רבה מאד רעת האדם, ואך יוצר הכל זוכר ברחמיו את בריתו אשר כרת עם נח; גלי הים ומשבריו כי ירעשו יגדלו ויגבהו לא יעוררו בלב רוב ילדי ישראל כל רגש או מחשבה על אדות גדל כח הטבע העצום, הם אך יברכו אז ליושב בשמים כי רגליהם עומדות במנוחה על היבשה; רוח כי תעבר בארץ והיתה בעיניהם כאסון נורא וידעו אך זאת כי היא מקצפה תשליך את כבעיהם מעל ראשיהם ותזרה עפר וחול בעיניהם. הֶמית הרוח מפחדתם בשמעם בה קול נהמת הרוחות הרעות; הרים ועמקים, עצים ופרחים, מעינות ונחלים הם כלם יחד בעיניהם ככלים נחוצים לאיזה דבר. ככסא ושלחן. מטה ומנורה אשר בחדר. – יקראו גם ילדי ישראל בספּורי הטבע החיה, ידעו את דברי ימיה, וראו אז בכל חלק הטבע הזאת ואבריה גופים חיים ומקרים, חיים המענינים אותם, ההרים לא יהיו עוד בעיניהם כסלעים דוממים מתים, וראו גם בהם כח חזק המאחד גרעין לגרעין המֶקים את ההרים הגבוהים והמבקיע ביניהם עמקים ובקעות. גם הרוח, גם העננים אשר יעלו על פני השמים יהיו בעיניהם לגופים חיים, גם השרצים השורצים גם הרמשים הזוחלים, גם הזבובים המעופפים, גם הדגים השוחים וכל זיז השדה היה יהיו בעיניהם לבעלי חיים שלמים עם דברי הימים ומקרים מענינים שונים. אז תפקחנה עיניהם, אז יתעורר בהם הרגש ליפי ונעם, וחזק בהם החפץ להתבונן אל כל אשר סביבותיהם, וחשבו למישרים ונתנו לבם לדעת הכל ולשאל על הכל: מדוע ולמה, והכירו עולם רוחני והתפתח שכלם בקרבם ויצאו מתחת עול הבערות והחשכה הרוחנית” כאשר אמר פּול ביר על אדות ילדי עמו החי, – “ויצאו גם מארבע אמות של החמריות והתקרבו אל הטבע” נוסיף אנו בדברנו על אדות ילדי בני עמנו.

אנכי שמתי לבי לדבר הזה מכבר, ומעת החלי לכתב ולהוציא את אשר כתבתי לילדי ישראל נתתי לפניהם תמיד פרקים מספורי הטבע, ועתה הנני מוציא את המחברת הזאת הראשונה, והיה אם תמצא לה מהלכים בין אחינו והיה לי לאות כי מצאו בה חפץ ואשתדל להוציא עוד כהנה וכהנה.

המתרגם.

בקראך ידידי הקטן את שתי המלים האלה תחשב בלבך: היודע אנכי מכבר הימים את כל אשר עבר על הסרגל וכל אשר נעשה בו, יודע אנכי כי סרגלתי בו את גליוני מחברתי, והוא גם עזר לי לציר ציורים שונים ותמונות על הגליון, יודע אני כי המורה מכה בו על השלחן להסות את התלמידים, יודע אנכי כל זאת. כן, כן, ידידי הצעיר אמת נכון הדבר, אתה יודע את אשר יעשה הסרגל ומה יֵעָשֶׂה בו, אך מה עבר עליו בטרם בואו לידך? שמע נא וספרתי לך:

חרש העצים גזרו במַשׂוֹר מעץ התדהר, והתדהר הזה היה זקן ומלא ימים כאבי אביך, בהיות עוד אבי אביך נער קטן היה גם התדהר הזה גרעין קטן מאד.

על ענף התדהר הזקן, אבי התדהר הזה תלה הפרי, ומשני עברי הפרי היו שתי כנפים דקות מאד, ובתוכן שני גרעינים קטנים.

ויהי בכלות ימי הקיץ ויבשל הפרי בעל הכנפים, וישלחו העץ מעליו, והרוח העמיסו על שכמו וישאהו רחוק מאוד, ויעלהו על ראש אחד ההרים הגבוהים, ויפילהו ארצה על הדשא הרך המכסה את פני כל הארץ מסביב. ויפלו הזרעונים מן הפרי, ויך האחד שרש בארץ, ויש ציצים קטנים מתחת לארץ. ויגדלו הציצים מעט מעט ויצאו הנצנים ויראו על פני האדמה וילכו השרשים הלך וגדול, ויתפשטו ויעמיקו לרדת בתוך הארץ, ויינקו את לשד האדמה וְלֵחָהּ והעלים הירוקים למעלה שאפו אל תוכם את אור השמש ואת האויר, ויגדל הצמח, והשרשים עבו וגדלו, והעלים רחבו, ויגבר הגזע משנה לשנה ויוסף כח ועצמה.

עברו שנים רבות, והתדהר הרך גדול ויזקן ויהי לעץ רענן, ויבאו חוטבי עצים היערה, ויראו את התדהר הגבוה והרם העומד ישר, וימצא חן בעיניהם ויכרתוהו ויסחבוהו העירה, ויקנהו חרש העצים ויעש ממנו כלים שונים, ויכין ממנו גם את הסרגל הזה אשר אנחנו מדברים בו היום.

ומה היה אחרית הזרעון השני? הלא תשאלני צעירי היקר –האף אין זאת?

גם ממנו צמח עץ גדול, והעץ ההוא עומד גם היום הזה ביער מכֻסה בעלים רעננים והצפרים עשו להן קנים בין ענפיו, והנוסע ינוח בצלו מחֹם השמש, ושואף רוח צח תחתיו, ואם חפץ תחפצו, צאו נא גם אתם היערה וראיתם את העץ הרענן הזה, והתבוננתם היטב אל עליו ואל פריו, ובצלו תוכלו גם לשאף רוח צח ולנוח מעמל דרככם.

לארי יקראו מלך היער, המלך ימצא תמיד חפץ להטיב לעם אשר ימשל בו, אך לא כן יעשה הארי מלך היערים, משל ימשל הארי בכל חיתו היער רק לטובתו הוא, טרף יטרף מהם טרף ויבז בז לכל אות נפשו ולא ידע רחם, ולמד למד הארי את דרכי חייו מאביו, וכמעשהו יעשה גם הוא, ואיך ידע אחרת? הן צפרניו החדות והעקומות, שניו הגדולות והחזקות, כמו נתונות הן לו לטרף טרף ולהיות חיים כאלה, ועבדיו גרי היער יודעים היטב את מלכם המושל בהם, יודעים הם את רוחו וטבעו, יודעים גם את אשר יעשה להם, והסתתרו ממנו ופחדו מאד לפגש אותו בדרך, ובשמעם את קול שאגתו יפחדו כלם ורעדו ומהרו לברח רחוק ממנו והלאה.

ויצא הארי ממעונו בערב, ויבא אל הנחל והסתתר בין השיחים וארב לטרף, וקרבה אחת מחיתו היער אל הנחל, והארי יושב לו ומחריש ואיננו זז ממקומו, לבלי יניע את ענפי השיחים ועליהם פן תשמע אִוְשָתָם¹, ובקרוב החיה התנפל מהר עליה וטרפה ואכל את בשרה, והארי עז לב ולא יחת מפני כל וחיות רבות חזקות וגדולות היה תהיינה לטרף לו.

אולם לעת זקנתו תקהינה שניו, וצפרניו החזקות תחלשנה ותרפינה, ואז יכול יוכל גם הסוס וגם החמור להנצל ממנו בבעטם בו בפרסותיהם, והשה והאיל בנגחם בו בקרניהם, ופצעים רבים ישאירו בבשרו לזכרון. אז ישים הארי את לבו לחיות קטנות וחלשות, והתגנב אל מושב האדם וגנב שה או עגל תועה, ואם יפגש על דרכו בעודם והתנפל גם עליו, ולכן נורא מאד הארי לעת זקנתו, ואם לא יעלה בידו ללכד שה או עגל והלך לצוד גם את הארנבת, או את השפן, וגם בעכבר לא תקוץ נפש הארי הזקן ברעבונו, ואז יוסף הרעב להציק לו, ואכל גם עשב השדה כצבי וכאיל וכבקר יאכל גם תבן.

ובראות האנשים כי אכל יאכל הארי מן העשׂב, וידעו כי רעבה נפשו וכי רזון שלח בעצמותיו וכחו עזבהו, והתאספו אנשים רבים חמושים והלכו בעקבות הארי ובאו עד המערה אשר בחר למשכן לו והתנפלו עליו כלם יחד כגדול כקטן כגבור כחלש והכוהו והמיתוהו ברמחיהם ומקלותיהם.

הארי המת לא יצלח לכל דבר, כאשר לא יסכין לאדם גם בחייו, בשרו לא יאָכל, זולתי משפחות אחדות מבני העמים הפראים תמצאנה חפץ בבשרו לאכלו, וגם עורו לא יצלח לכל, כי מלא הוא שריטות וצלקות, כזכרון רוב המלחמות אשר נלחם בימי חייו.

התכי יפה ונהדר עד מאד, אין מְצַיֵר שיכול לתאר בשרד נאמן את צבעי נוצותיו, מַקּוֹרוֹ¹ גדול, חזק וכפוף, ובנשכו בו יכאב מאד. מקום מולדתו בארצות החמות, שם חפשי הנהו לנפשו, וכל היום יטפס ברגליו מענף אל ענף על העצים אשר ביערים ההם, ופשט את צוארו ונאחז במקורו בענף גבוה ממנו ועלה למעלה, בעזרת המקור והרגלים גם יחד. במקורו יפצח התכי אגוזים ופרי עץ שונים אשר קלפה קשה להם.

והתכי החפשי יעבד כל היום, מהבקר ועד הערב בלי הרף, יבקש טרף לנפשו, ולא יחדל מהביט סביבותיו להשמר ממוקש ומפח, מעוף טורף ומציד. וכן לא ינוח התכי אף רגע, זולתי בעת שנתו.

ואם יצודו את אחד התכים, ונתנוהו בכלוב, שם אין לו עוד מקום לטפס, כי אך שנים שלשה מקלות ישימו בכלוב, שלחנו מוכן לפניו, כי האנשים אשר סביבותיו, יאכילוהו מעדנים וממתקים, וגם מפחד רע בטוח הוא בכלוב.

אולם אל תחשבו, בני הקטנים, כי החיים הבטוחים וחסרי העבודה האלה ינעמו לתכי; אל תדמו כי טוב טוב לו עתה בכלוב ולא יזכר עוד את היערים אשר ישב בהם בימי ילדותו וישכחם, לא, ולא בני, הבטלה תציק לו עד מאד!!

לאיש אחד היו שני תכיים, ויתנם יחד בכלוב אחד, וקירות הכלוב מקלי־עץ רך דקים, ויחלו התכיים לבקש להם עבודה וינקרו במקוריהם במוטות הכלוב, עוד מעט ונחצו המוטות לשנים והתכיים יצאו מן הכלוב, וימהר אדונם ויחלף את המוטות הנשברים בחדשים, ויחלו התכיים לנקר מעט מעט את המוטות החדשים ויעשו להם מוטות עץ קשה מאד, ולא יכלו עוד לנקר בהם, ויחלו למרט במקוריהם איש את נוצות ראש השני, ויהי אחרי עבר ימים אחדים ויהיו שנים לקרחים, וירא אדונם את זאת, ויושיבם בשני כלובים איש איש לבדו, וימרטו את נוצותיו הוא, ויבן האיש כי התכיים מבקשים להם עבודה ומלאכה, ויתן בכלוביהם מוטות עץ רכים ולא מרטו עוד את נוצותיהם ותעלינה על בשרם נוצות חדשות.

קערה מלאה אגוזים לפניך על השלחן, במלקחים, ולפעמים גם במקבת, תפצח את האגוזים, הקלפה קשה מאוד, והתוך מתוק וערב לחכך. צר לי, תאמר יקירי בלבבך, כי קלפה קשה כזאת תכסה את התוך הטוב והמתוק.

בקערה נשאר עוד אגוז אחד, אל נכון מתוק הוא מאד. כי השארית מתוקה וטובה תמיד, ולכן האחרון חביב תמיד, האגוז התּבקע, הקלפה נפתחה והאצבעות הוכנו לקחת את התוך והפה נפתח לבלעו, והנה האגוז ריק, אין באגוז דבר זולתי מעט אבק כהה, התולעה אכלה את תוך האגוז. אך איך היה כדבר הזה? איך יכלה התולעה הקטנה והרכה לחדר אל תוך האגוז? איך יכלה לעבור את הקלפּה הקשה? שמעו נא לי, בני היקרים, וספרתי לכם את הכל. בקיץ, טרם עוד יבשלו האגוזים, היו כלם מכסים בקליפה ירוקה רכּה, ויתלו על העצים שלשה וארבעה באגדה אחת, והקלפות לא תקשינה בעת אחת, ובעת אשר קלפת האגוז האחד קשה כבר כאבן, קלפת אחיו רכה עוד בתוכו.

וביום בהיר אחד הלכה חפושית קטנה לשוח על פני עץ האגוז, ועור בשר החפושית כעין אפר צהוב מעט ואבעבעות כהות עליו, החפושית קטנה מאד, וראש נפלא לה, פנים מארכים מאד, ומראה אף ארוך ודק מאד להם, ובקצה האף ימצא פי החפושית ושׁניה, ובשנים האלה תגרד גם את הדבר הקשה. החפושית הזאת דואגת לצאצאיה, ולכן תבחר למענם מעון בטוח כי יחסיו בו מקר ומרוח וכי ימצאו שם גם טרף לנפשם בימים הראשנים. ותעל החפושית עד האגוזים ותבחר לה אגוז אחד אשר קלפתה לא קשתה עוד, ותגרד בשניה את הקלפה עד כי תקב בה חור קטן, ובחור הזה תעזב את ביצתה, ובאפה תדחף את הביצה אל תוך האגוז הרך, ועל החור יעלה עד מהרה קלפה חדשה, ואך בהרת כהה קטנה יראה במקום ההוא.

ואחרי ימים אחדים תבקע הביצה ותולעה קטנה תצא ממנה, התולעת הזאת לא תזחל ולא תרוץ אנא ואנה, כי טרף מוכן לה. ולכן אין לה רגלים, ותאכל התולעה את תוך האגוז ומעט מעט תגדל; אך לא תזלל התולעה, ותעצר בעד תשוקתה לאכל הרבה, כי אם תרבה לאכל, ותם הטרף טרם עוד תגדל ומתה אחרי כן ברעב, ולכן נמצא לפעמים תולעה מתה בתוך האגוז הריק, אך על פי רוב לא תאכל התולעה את כל התוך. התולעה תגדל בשני שבועות, והיה כי יצר לה המקום בחדרה הצר ומצאה לה דרך בקלפה הקשה ויצאה החוּצה.

ונפלה התולעה לארץ ותטמן בעמק האדמה, ושם תשכב ותנוח ימים רבים מאד, יש אשר תשכב התולעה במעבה האדמה שנה שלמה ויש גם יותר. ושם תהפך לדַיָרה, ובקיץ תצא לראות את אור השמש, ומראה חפושית קטנה לה. ומראה החפושית הזאת כמראה החפושית אשר עזבה לפני שנה את ביצתה בחור האגוז. ועלתה גם החפושית הזאת על עץ האגוז והמליטה גם היא ביצים באגוזים ומהביצים תצאנה תולעים, והריקו את האגוזים למרות רוחנו.

פעמים רבות ראית את פרי החרוב ובלי ספק אכלת אותו בחמשה עשר בשבט, ואולי גם ביתר ימי השנה, הלא תחפץ לדעת את מולדת הפרי השחור ומתוק הזה, האף אין זאת?

“מה יפה היא הארץ אשר יגדל בה החרוב, תחשב בלבבך, מה נעים הוא יער עצי החרוב, ומה טוב לילדים היושבים בארץ הברוכה ההיא!”

עץ החרוב יצמח לרוב בארץ ישראל, וגם ביתר הארצות אשר על חופי הים התיכון, בארצות ההן מעטים מאד יערי מצל. מקומות רבים מכסים שם באבנים וצחיחי סלע, ויש אשר כל צמח אין עליהם, ויש אשר עלו קוצים ודרדרים. ובימי השמש ישלח השמש את קרניו החמות, וחם מאד ליושבי הארצות ההנה, והלכו לבקש צל לשבת בו להסתר מחֹם השמש, ובאו גם אלי יער עצי החרוב וישבו בצלו ושאפו רוח צח. ועץ החרוב לא יגדל אמנם בגבהו, אך ענפיו הרעננים ישתערו ברחב והפיצו צל רב.

עלי עץ החרוב קטנים וכעגול מארך תארם, והעלה איננו רך כעלי יתר העצים, אך קשה, חלק ומבריק, וגם בחרף לא יפלו העלים, וכסו כל ימי השנה את העץ.

ובימי האביב יציצו על הענפים ציצי פרחים ומראה אדֹם להם, ועלי הפרחים אינם יפים, ועל כל ציץ יצמחו ברבות הימים קנים אשר ארכם כארך כף היד ורחבם כשתי אצבעות ועבים כחצי האצבע. והקנים האלה המה פרי החרוב או קרן הדבש, וכבשל הפרי והיה טעמו מתוק וטוב הוא למאכל, אך אם יחפץ איש לאכל ממנו הרבה וחלה, כי פרי החרוב איננו משביע, גם מתוק הוא מאד עד לזרא, ולכן יאכלוהו אך עניי העם אשר אין ידם משגת לקנות להם לחם חטים; ואם ימוך איש ומטה ידו ואמרו עליו כי הוא אוכל חרובים. גם בתלמוד יאמר על רבי חנינה אשר הסתפק במועט, כי די לו קב חרובים מערב שבת לערב שבת.

הפרי הטוב והנבחר הזה ימכר לסוחרים, אשר יביאוהו אל ארצות המערב, והיותר תאכלנה בהמות הבית וחיות השדה, אבל גם הפרי המתוק והטוב לא יסכן לאוכלו תמיד.

מחרוב הנאכל ישארו גרעינים אחדים קשים ומבריקים, להם יקראו קרטים, ובימים הקדמונים שקלו בגרעינים האלה את המתכת היקרה והאבנים הטובות, ולכן יקראו גם היום לאבני המשקל אשר ישקלו בהן את המתכת היקרה ואת אבני החן – קָרָט על שם הקורט, הגרעין אשר בפרי החרוב.

ומעץ החרוב יעשו חרשי־העץ כלים מכלים שונים, ואת העלים יקחו הבורסקים לעבד בהם את העורות, ויושבי הארצות החמות יוקירו את עץ החרוב לא על פריו ולא על עליו, הם יוקירו את צלו הנעים ביום חם.

¹

על צואר אחותך הקטנה עֲנָק וחרוצי פנינים מענבר. הפנינים מבריקים כזהב ושקופים כזכוכית, ראש קנה מקטרת אביך עשוי ענבר, אולי תחפץ לדעת איה מוצא הענבר, היעלוהו ממעבה האדמה במתכת ואבקים יקרות? או יעשוהו במכונות בבתי החרשת? לא ולא, לא באדמה ימצאוהו ולא בבתי חרשת יכוננוהו, ילדות הענבר שונה מאד מילדות אבני החן! אבן הענבר איננו אבן, ואך זפת או נטף אהד העצים, אשר הקשה מרב ימים.

על חופי הים הבלטי, אשר עתה תעמדנה עליהם ערים גדולות ובצורות, הומיות ורוכלות, היו לפני שנים רבות, רבות מאוד, יערי מצל גדולים ועבים מאד. ואז לא ישבו עוד אנשים במקומות ההם, אז לא היה עוד כל שם וזכר להאשכנזים. ביער ההוא גדלו אז ויצמחו עצים גדולים וּרעננים, ובין העצים האלה צמחו גם עצי הכפר, ומראה עץ הכפר כאלון, ועליהם היו קוצים דקים כמחטים.

שרשי עצי הכפר ינקו אל תוכם לשד האדמה ויבאו אל אברי העץ, והמיץ הזה אשר בא בגזע ובענפי העץ נהפך לכפר רב, והכפר נאסף בנקרות העץ וגם בין הקלפה והעץ, כאשר נראה גם עתה בעצים אחדים, והכפר הנמג נזל בין בקיעי עור העץ וירד למטה, ורוב ממנו נאסף סביב השרשים, ואם ישב על אחד השרשים זבוב או חרגל או חפושית בעת ההיא, ועטהו הכפר הנוזל, הוא הענבר, מכל עברים עד כי טבע בו החי, ולכן נמצא בענבר חיות קטנות ורמשים, גם עלים וצמחים ושבכי עץ נמצא בענבר, ועל פי העלים והצמחים ושבכי העץ האלה הצליח ביד חוקרי הטבע לדעת אל נכון את כל הצמחים והעצים והשרצים והרמשים אשר נמצאו ביער בעת ההיא. עצי הכפר ויתר העצים מתו משכבר הימים ואין להם כל זכר, ויוכל היות כי קר החרף אשר יגדל מעת לעת היה בעכרם. ויחד עם העצים אבדו גם הפילים והאריות ויתר חיתי היער ההוא. ואך הכפר נשאר, מן הגשמים והשלג הנמס שטפו ועברו על פני הכפר וימשכוהו אִתם אל הנחלים ואל הים, וירד הכפר אל תחתית הנחל והים, וינוח בין צמחי הים והשיחים ובחול אשר בתחתית הים, כפר רב נשחת ויתפוצץ לרסיסים קטנים, אך רוב ממנו נשאר בתחתית הים עד היום הזה, והכפר יקשה משנה אל שנה ויחזק ויהי לאבן.

ובהתהולל רוח סערה ויהמו מי הים וירעשו גליו, והתנועעו גם המים אשר מתחת ולקחו את הענבר, הוא אבני הכפר, והשליכון אל החוף, ועל החוף ימצאון האנשים, ויש גם אשר ירדו אנשים מתחת המים והעלו משם את הענבר והביאוהו העירה ומכרוה אל החרש העושה כלי ענבר, והחרש ילטש אותן ועשה מהן ככל אשר יעלה על לבבו.

וּמִמַּפַּל הענבר ומהשברים יעשו אבקה לקטר בבית והיה לריח נחוח ליושבי הבית, כי ריח הענבר טוב ונעים מאד בהֵעלותו על האש, וגם לַכָּה יעשו מענבר ומשחו בה כלי עץ וברזל למען היות להם ברק.

הלא תראו בני, כי הענבר הוא כפר העצים אשר צמחו ביערים לפני שנים רבות מאד.

כל חלק יולד מביצה קטנה כגולת הסיך. החלק ימליט עד ארבעים אלף ביצים, השמעתם ארבעים אלף! ובני חלק אחד דים לסעודה שלמה ליושבי עיר לא קטנה, החלק ממליט ביצים בים קרוב לשפתו, ושם יחמו המים בקיץ מחם קרני השמש והתבקעו הביצים ויצאו החלקלקים אשר ימצאו רמשים דקים וצמחים די טרפם, ורבים מהם יהיו לברות לחיי הים, הקיץ יעבר והחלקלקים גדלו מעט, הרוח הקר יהמה וינשב בעברה, השלג יכסה את פני הארץ, אז יעזבו החלקים את השרטון, אשר גרו בו עד כה, והלכו אל עמק הים, שם ינוחו המים תמיד וחֻמם אחד בקיץ ובחרף, בקיץ אמנם אינם מים כמו השרטון, אך תחת זאת אינם קרים כל כך גם בחרף, והתאספו החלקים זקן ונער יחד אל תחתית הים, ושם ימצאו רבבות חיים שונים ומשונים, דגים וסרטנים, רכיכות וצמחיים, רבים מהחלקים יהיו לטרף לחיים גדולים מהם, ויש גם אשר החלקים הגדולים יאכלו את אחיהם הקטנים.

בפי החלק יש שנים קטנות, ובהן יאחז את טרפו.

ובשוב הקיץ והשמש יחל לחמם בקרניו את הארץ ואת הימים, והתאספו החלקים שפעות שפעות, ועלו על פני הים והלכו אל גדותיו. אז יתנפלו עליהם חיים רבים שונים ואכלום בכל פה.

השַחַף או אחד מהעופות אוכלי הדגים יתנפל עליהם ותפש את הדג הרוחף ואכלהו או נשאהו אל קנו לבניו הקטנים הדולפינים והתנינים ויתר החיים הגדולים אשר בים ירדפו אחרי שפעות החלקים ועשו בהם שַמוֹת, ואחריהם יראו גם האנשים באניות רבות קטנות וגדולות, ופרשו רשתות וחרמים, והעלו חלקים לאלפים ולרבבות, וגדל אחד קבוע לחֹרי הרשת למען יוכלו החלקים הקטנים לצאת מהרשת ולחיות בים עד כי יגדלו גם הם, ואז יבא זמנם הם לבוא אל הרשת ולהעלות היבשה. ומלחו הדיגים את החלקים ונתנום בחביות, והביאום אלינו ומכרום לסוחרים ולחנונים.

ואם כי הדיגים ידוגום שנה שנה לרבבות ולמליונים, בכל זאת לא ימעט מספרם, כי מהביצים אשר ימליטו יתבקע בשנה הבאה חלקים במספר נורא מאד, כמספר אשר היה בשנה העברה.

בימים הקדמונים ההם, והאנשים לא ידעו עוד לעשות גפריתיות להבעיר אש והוציאו את האש מפלדה וחלמיש.

את החלמיש ימצאו על פי רוב בין אבני הסיר בכדורי קטנים בקלפת סידית, ונפצו את הכדורים האלה לרסיסים. ואומן מהיר יכין ביום אחד עד אלף אבני חלמיש, והחלמיש הקשה הזה גם הוא ימס מעט מעט במים, ואם ירתיחו את המים, אשר המסו את החלמיש, ושקע החלמיש.

ובמים נמצאים חיים דקים וצמחים קטנים ודקים מאד אשר העין לא תראם, ואך במַגְדֶלֶת יכולים לראותם והברואים הקטנים האלה שותים יחד את המים גם את חלקי החלמיש הנמס, ומהחלקים האלה היה יהיה על החיים ועל הצמחים הדקים שריון קשה ומבריק, יפה ושקוף כזכוכית, ובמות החיים הדקים והצמחים הקטנים האלה, ונשארו שריוניהם, והתאחדו יחד והיו לחמר אחד קשה והוא החלמיש, וגונו כמעט תמיד אדמדם, ורצועות לבנות עוברות בו, ואם נתבונן אל החלמיש דרך המגדחת וראינו כי הוא כלו שריונות החיים והצמחים הדקים, אשר מתו מכבר הימים.

והחלמיש קשה מפלדה, ברזל הפלדה לא תשוט בחלמיש ולא תחוקק בו, והחלמיש יחוקק בברזל העשות וישרט בו, ואם יכו את קצה החלמיש החד בפלדה ונתזו מהברזל רסיסים קטנים ודקים ונצרבו הרסיסים האלה מהמכה והיו לנצוצי אש.

אם ירב החרש להכות בפטישו בברזל הקר והתחמם הברזל, בקדח הנגר במקדחו בעץ והתחמם המקדח, וגם ירך תחם אם תכה עליה בידךָ השניה אחת ושתים ושלש.

גם רסיסי הברזל, אשר נתזו ממכת החלמיש החד התחממו כל כך עד כי נצרבו והיו לנצוצים, גם מהחלמיש נתזו רסיסים קטנים אך הם לא נצרבו, ואם נכה בחלמיש בברזל העשות, ומתחת להם נתן גליון ניר, וראינו על הניר כדורים קטנים שחורים מאד, הם הם רסיסי הברזל ואם נקרב אליהם את המגנית ונמשכו אליו.

בימים הקדמונים במצא איש חפץ באש ונתן על הברזל ציתית והכה בחלמיש על הברזל ונתז הרסיס הנצרב והיה לנציץ ונגע בצתית ואחז בה. ונפח האיש בפיו עד כי התלה לחרור ולבער מעט מעט, והדליק את הנר. ועתה בימינו מה נקל לאיש להוציא אש, אך יקח בידו גפרית אחת ומרח אותה בקיר או ברצפה או בסול נעלו או ביד בגדו והנה אש מאירה ובהירה לעיניו.

מאחורי גננו יראה תל חול. ובו יגורו שפנים ברים רבים. והשפנים הברים האלה היו לפנים שפנים כַּיְּתִים, מרחוק הביאום אלינו לשעשועים לילדינו הקטנים, ולא שמחו השפנים במעונם, אשר נתנו להם ברפת, גם מאכלם, אשר הביאו הילדים להם יום יום, לא מצא חן בעיניהם, ויבקשו להם מעון אחר וצידה אחרת, בקשו ומצאו, ויצאו השדה ויבאו עד תל החול ויחפרו מעון לשבתם, ויעשו להם שם מערה קטנה ויציעו בה טחב ותבן ויעשו מבואים אחדים לחדרם, כי אם אויב אורב להם באחד המובאים ומהרו לנוס על נפשם דרך המבוא השני.

ויגורו בתל החול אך זוג אחד שפנים ברודים ככל שפני הבית ויולידו בנים, והבנים הולידו גם הם בנים, ויולידו שלשים ורבעים בקיץ אחד, ויפרו השפנים וירבו במאד, אך כל הנולדים לא היו ברודים כאבותיהם כי עין האפר לכלם וידמו במואיהם לבת משפחתם הארנבת, אך היו קטנים הרבה ממנה.

ובזרח השמש על פני הארץ ישבו להם השפנים בביתם ובבואו יצאו החוצה ובאו עד גן הירק אל ערוגת הכרוב ואכלו ממנו כנפשם שבעם, ויש אשר אכלו את התלתן ויש אשר שברו את רעבונם בלפת וכן אכלו את אשר תתאוה נפשם.

ובחרף, בימים אשר גני הירק שממים וריקים, ובאו השפנים אל גן עצי הפרי, וקלפו את העצים הרכים ואכלו את קלפתם, והסבו נזק רב מאד לבעל הגן, ובעל הגן נוקם ונוטר, והלך אל שכנו הציד ויפצר בו לכלות את המשחיתים הרעים האלה, ולתפשם חיים במערתם כבד מאד, כי ביתם עמק עמק בתל החול, וגם כלבי הציד המהירים, גם הם לא ישיגו את השפנים, ובאו עד מבוא מערת השפנים ונבחו ויילילו והשפנים לא יֵרָאו החוצה, ושבו הכלבים ריקם בבשת פנים.

והשיג לו הציד חֹלד אפריקני, וגוית החלד הזה דקה וארוכה ועורו כתם־לבן ועיניו אדומות כעיני השפן, בקיץ ישב החֹלד בסוגר והציד יכלכלהו בלחם וחלב, ובבוא החרף, והשלג יכסה את פני הארץ, ונקל אז למצוא את חורי השפמים בעקבותיהם, שתֵראינה על פני השלג, ולקח אז הציד את חלדו והלך אל מעון השפנים, והחלד כל כך דק ונכף, עד כי על נקלה יעבר במבוא הצר, ונתן הציד רשתות בכל המובאים, וקשר על פי החלד גִמּוּן למען לא יאכלם הןא שם לשלחה אל־החור, ולמען הפחיד עוד יותר את השפנים יקשר הציד מצלה אל צואר החלד, ושמעו השפנים את קול צלצול המצלה וראו את אויבם, ומהרו לנוס אל כל עבר, אך אל כל אשר יפנו יפלו ברשת, אשר הכין להם הציד.

על אחד הסלעים, אשר מתחת למי הים, יושב צדפי אחד ענק, והוא כבד כל כך, עד כי בכבדות ירימהו איש ממקומו.

והצדפי הגדול והכבד הזה, נחשב כאחד השלוים והשקטים אשר בין החיים, הנה הוא יושב לו במנוחה על הסלע, לאט יפתח את לוחותיו, ולאט יסגרם, ושתה ישתה מי הים בשלות השקט, ויחד עם המים המרים והמלוחים יבלע אל תוכו גם חיים דקים וקטנים אשר בים כי הם הם מאכלו.

ומי הים ישפלו פעמים ביום, ונשאר גם אז הצדפי על הסלע, ונראה אז מעל לפני המים אשר שפלו, וסגר את לוחותיו, וחכה במנוחה לגאוּּת הים, עד אשר יגאו מי הים עוד פעם אחרי עבר שש שעות.

ועל שפת הים ההוא גר נשר גדול ארך הכנפים, ויעש לו הנשר קן על שן סלע אחד העומד על שפת הים, הנשר יושב לו בקנו ולא יניע כנף ולא ינוד רגל, ובעיניו הצופות למרחוק יתבונן אל הים, אולי יעלה על פני מימיו דג או חי אחר, ואז ידאה כחץ מקשת, והתנפל אל טרפו אשר מצא, ובצפרניו הארוכות והחזקות יתפשהו ושסעהו ואכלהו.

ויהי היום והנשר יושב לו מול הסלע, אשר עליו וישכן הצדפי. ויפתח הצדפי את לוחותיו, כאשר יפתח התלמיד את ספרו, ועת השפל הגיעה, וקצות לוחות הצדפי נראו מעל פני המים, ויחפץ לסגרם, ויראהו הנשר ויתנפל עליו ויתן את רגליו בין הלוחות להוציא משם את החי השקט, והצדפי, בראותו את האורח הגס ולא הקרוא הזה, סגר עד מהרה את לוחותיו, וילחץ ביניהם את רגלי הנשר. אז ידע הטורף והבין את שגיאתו הפעם, הצדפי כבד מאד והנשר לא צר כח להרימהו ולשאתו אל קנו, וגם להוציא רגליו לא יכל, וינהם הנשר, ויך בכנפיו, אך ללא הועיל, הצדפי לא עזבהו, ובין כה גאו המים ויטביעו את מלך בעל הכנפים הגאה ברוב כחו, ואחרי אשר חדל הנשר מהתנועע, פתח הצדפי את לוחותיו, ויעזב את הנשר המת לחות על פני גלי הים.

בארצות הצפון הקרות, נמצאים דובים לבנים גדולים ואכזרים מאד, והם כל כך זוללים נוראים, עד כי יאכלו את כל אשר ימצאו אם עוד ראוי הוא לאכילה.

הדוב קם ממשכבו שלג, והחל לנהם מרב רעבונו, וישב על רגליו האחרונות, והריח מסביב, אולי יבוא לאפו ריח דבר אוכל.

הדב ימצא מאחרי אחד הסלעים ארנבת — חטף! — עד מהרה ותפשה ואכלה פעם אחת, הדוב יפגש בצבי, המוצא לו בעמל רב עשב קטן ודק מתחת לשלג, והפילו ארצה וטרפהו ואכלהו, שעות שלמות רצופות יארב הדוב במפתח הקרח, אשר עשה כלב הים בנשימתו החמה, למען יוכל לצאת החוצה כפעם בפעם לשאוף רוח, והנה — חטף! — הדוב הלבן תקע את צפרניו הארוכות והחדות בכלב בים והעלהו על הקרח ואכלהו.

אך בצידו ימצא לו אויבים מסכנים בין האנשים. היושבים בארצות הקרות ההן, גרי הארץ ההיא, הָאֶסְקִימוֹסִים, מוצאים להם את טרפם בצידם את הדגים, כלבי הים ויתר חיי הים הקרה, כי הקר החזק לא יתנם לעבד שם את האדמה להוציא ממנה את לחמם.

והנה איש אחד הולך אל מפתח הקרח לצוד כלב הים, והדוב כבר טרף אותו ויאכלהו, ובשניו החדות יחרק בזעם לנגד האיש הבא, והאיש מבין היטב את כונת הדוב ומבט עיניו ולא יחכה לבאור, ומהר לשוב על צעדיו בידים ריקות אל ביתו, ובלבבו יחשב עצה להנצל מהציד הזה המהיר ממנו.

חכה נא ידידי, יחשב האיש בלבבו, הלא זולל הנך, הנה אכין לך דבר מאכל אשר לא תרבה לשמח בו אחר אכלך אותו.

ולאסקימוסים אין סמי מות להמית בהם את הדובים, כאשר יעשו הכושים לצבועים, והיה להם גרם התנין במקום סמי המות, ולקח האסקימוס גרם תנין אחד וחדד את שתי קצותיו וכף אותו וקשרהו כי לא יישר מעצמו, וטבל אותו בחֵלב נמס פעם ופעמים ושלש, עד כי תעבה שכבת חלב עליו, והיה לצפה לא קטנה ונתנהו בקרח והתקררה היטב וקשתה, וכרת את החבל אשר קשר בו את קצות הגרם, והצנפה ולקח אתו גם קשת וחצים ולבש מחליקים¹ על רגליו והלך לבקש את הדוב הלבן ולפגשהו והדוב לא ישמח כלל לפגישה הזאת, הוא אך זה מלא את בטנו, ויחשב ללכת אל מאורתו לנוח, והנה בא הציד הרע, וישלח חץ ישר אל אפו, ויחר אף הדוב מאד ויאמר לנקם את נקמתו מהציד עז הפנים, ויפתח פיו וינהם וירם את רגליו וירדף אחרי הציד לתפשהו וללחץ מעט עצמותיו, וללמדהו מעט נימוס ודרך ארץ, אך הציד חכם ולא יחכה עד אשר ישיגהו הדוב, וירם גם הוא את רגליו וינס, ובנוסו השליך מידו את הצנפה אשר הכין אתו, והדוב רודף אחרי הציד, והנה ריח חלב בא לאפו, ויעמד וירח וימהר אל הצנפה, ומבלי בקש חשבונות רבים יבלעה, הצנפה באה אל תוכו, החלב נמס, הגרם התעודד ויישר ונקב בקירות הקיבה הרכים מזה ומזה ומת הדב האכזר והטורף.

ופשט האסקימוס את עור הדוב מעליו ועשה בגדים לו ולאנשי ביתו.

עכבר ההרים יגור על ההרים הגבוהים, מתחת בעמק יגורו האנשים בעריהם ובכפריהם, על ירכתי ההר יצמח יער עצים רעננים, וגם בו יֵרָאוּ, פה ושם בתים אחדים גלמודים ומעל ליער כּרים ונאות דשא, וגם שם מפוזרים בתים קטנים, הם נאות הרועים, אשר ירעו בכרים ההם את עדריהם בימי הקיץ, ומעל לכרים שני סלעים שממים, וביניהם בבקעות כרים קטנים וריקים, ולמעלה ראש ההר המכסה בשלג עולמים.

וקרוב לשלג, בבקעות הקטנות, אשר בין שני הסלעים יגור עכבר ההרים, הכר הקטן הירק הוא בעיניו מלא התבל באביב יצא ממאורתו להתחמם לאור קרני השמש החמות, ולבקש לו טרף לנפשו, ובשניו החדות יֹארֶה את עשבי ההר הקטנים והדקים, עשבים רבים שונים יטעם העכבר, ובחר לו את אשר ינכם לחכו, ובכל העת לא יחדל מהביט ומהתבונן סביבותיו, בבקעתו יודע הוא את כל אבן ואבן, ואף יראה מרחוק את הנשר המתעופף למעלה ברום השמים, או את השועל הערום המתגנב מאחרי שן הסלע, או את אחד האנשים, ושרק עד מהרה, והודיע לכל חבריו ואחיו כי צרה קרובה, ונסו כלם ונטלטו כרגע.

וחפר לו העכבר מאורה בסלע והעמיק אותה עד כשתי קומות האדם, ושם מתחת יעשה לו חדר ובו יגדל את בניו, ועשה מוצאים אחדים מחדרו אל עברים שונים, והיתה לו המאורה הזאת לדירת הקיץ, ולימי החרף יעשה לו מעון יותר נרחב, ולו אך מבוא אחד צר מאד, עד כי בכבדות יעבור בו, והעכבר לא יחכה לקראת אורחים, כי חפץ יחפץ לשבת במנוחה במעונו, ואם יבוא חי אחר אל חדרו ונשכו העכבר בשניו ושרטו בצפרניו, ואם יחפץ איש לחפר לבוא אל המעון העכבר וחפר לו הוא עד מהרה מוצא אחר ונמלט על נפשו, והעכבר ימהר לחפר מהאיש, ובחדרו יושבים כל בני משפחתו יחד בימי החרף, עד כי יגדלו דים, ובימי הקיץ הבא יחפרו הם בית לבדם, ובקרב קץ ימי הקיץ, ואסף העכבר אל ביתו תבן ועשבים למען יחם לו ולבניו. ויש אשר ימצאו בחדר העכבר כל כך הרבה תבן, עד כי איש לא יכל לשאתו בפעם אחת.

ובבוא ימי החרף, והשלג, המכסה את פני הבקעות אשר בין שני הסלעים, לא יתן עוד לעכבר למצא לו טרפו בשדה, ועזב אז העכבר את דירתו אשר דר בה בקיץ, והלך אל מעונו אשר הכין לו לחרף. והתאספו שם כל בני משפחתו וסתמו את המבוא הארוך בתבן ובעפר, כי לא תחדר הקרה אליהם, וצנפו העכברים את גויתם כדור, ושכבו בתכן, האחד על יד השני, וישנו כלם יחד, ושנתם תגבר מיום ליום, נשמתם תחלש, ורחש לבם כמעט יחדל, וכל אבריהם יחדלו מהתנועע, ולא ישמעו ולא ירגישו דבר, וכן יישנו כחמשה או ששה ירחים מבלי אשר יקיצו אף פעם.

ובבוא האביב, והשלג יחל לחמם, הכרים ילבשו דשא ירקרק, והטבע כלה כמו תתעורר לתחיה, והתעוררו אז ואבריהם יתחזקו, ופתחו אז את במבוא הארוך הסתום. והזקן שבחבורה יצא ראשון לראות מה נעשה על פני תבל ולהתבונן מסביב, פעמים רבות יוציא את ראשו להביט סביבותיו, ובהוכחו כי אין כל פחד לנגדם, ויצא הוא ראשונה ואחריו כל בני משפחתו והחלו לכרסם ולארות את העשבים החדשים.

ועכבר ההרים לא ירחיק ללכת ממעונתו, כי ירא הוא פן יתנפל עליו הנץ או הנשר וטרפוהו, או הנער הרועה יצידהו לשאתו בכלוב להראות לחבריו, והעכבר לא יוכל שאת חיי עבדות.

מעבר לים הגדול, באמריקה, חיה יחיה חי אחד אשר גדלו כגדל הכלב ומאכלו אך נמלים.

הנמלים גרות משפחות משפחות, בנות אלפים נפש, ומשבבי עץ ועפר תעשינה להן את ביתן והבית יגבה לפעמים מקומת האיש. והנמלים האמריקנים תחברנה את השבבים הדקים והעפר בריר. ועשו קלפה חזקה וקשה מסביב לביתן, עד כי אם יעמד איש או חי אחר גדול על הבית לא ישבר ובתוך ביתן תעשינה מבואים וחדרים רבים מאד, ובהן תשבנה ודאגו לביציהן ולבניהן ואם חי טורף יבא אליהן ויצאו כלו למלחמה נגדו באמץ לב והגינו על ביתן, כאנשי הצבא אשר יגינו על מבצרם. ונשכו הנמלים את אויבן והזילו בפצע נוזל ממאיר ומכאיב מאד, ודקרו גם בעוקציהן החדות והקשות.

ויבא אויב הנמלים הנורא, הוא אוכל הנמלים, אל ביתן, כל הלילה לא אכל ונפשו אִוְתה לשבר רעבונו, ועל אצבעות רגליו צפרנים חזקות וארוכות וחדות מאד, כי בלכתו לא יצעד על צפורניו ולא תקהינה, כי צעד יצעד על כפות רגליו, ויך הרָעֵב ברגלו בקלפת בית הנמלים בחזקה, וצפרניו נתקעו עמק בקלפה, ותעשינה בה חור לא קטן, ותצאנה כרגע מן החֹר נמלים רבות לנקם את נקמתן ממושבות מנוחתן, אך הוא לא יירא אותן ולא יחת מפניהן, כי שערות ארוכות ועבות תכסינה את כל גויתו ואת זנבו, ובשכבו לישן יתכסה בזנבו השעיר, וראשו נפלא מאד, הוא רחב למעלה והולך וצר הולך וחד לפנים, עד כי בסופו מראה חרטום לו ובקצהו פה קטן מאד, ובפה אין לו שִנַיִם כי אם לשון ארוכה מאד, והיא עגולה ודקה כתולעת. ומכסה בריר מתדבק, ותקע החי הזה את לשונו הארוכה בשפע, הנמלים אשר עלו מן החר, והתנפלו הן בשצף קצף על הלשון לעקצה, אך תדבקנה בריר המכסה את הלשון. וטרם תצלחנה להנצל ימהר הוא להשיב את לשונו אל פיו ובלען כלן יחד, והוציא עוד פעם את לשונו והכניס עוד פעם נמלים רבות אל תוך פיו. וכן ימלא את בטנו ושבע והלך לו לנוח, מעמלו אשר עמל להוציא את לשונו ולהכניסה.

הילד אך התעורר משנתו, הוא עודנו מתהפך מצד אל צד במטתו, השמש שולח את קרניו המאירות אל החדר פנימה והאבק ירקד בקרני האור.

אבק, אבק! מאין באת ולאן תלך? מה באת הנה? מה לך פה ומי לך פה?

ומה נפלא הוא האבק! הוא יוָלד בחדר פנימה, וגם יחדר לבוא אל החדר דרך חר המנעול ןדרך בקע הדלת והחלון, הילד לבש כתנת או שמלה חדשה, הכתנת והשמלה נשחקו מעט ביום הראשון, למחר עוד יותר ולמחרתים עוד יותר עד כי תקרענה מעט, ושערות חוטי הפשתים, הכֻּתָּנָה והצמר, אשר היו בשמלה או בכתנת, התרוממו לרקד בקרני שמש, וגם מהברזל והנחשת נשחקו רסיסים קטנים ודקים מאד וגם הם רוקדים בקרני השמש.

ובין הרוקדים והמחוללים האלה יש גם אשר באו מארצות רחוקות. ביניהם יש גם זרעונים קטנים ודקים אשר באו לבקש להם מקום להתישב, זרעוני הקוּמּנִית יבקשו להם לחם, עגה או זבוב מת, אז יבאו אל תוך הַבֵיּדיוֹ או יחברו אל המלתחה והתישבו על אחד הבגדים ועששו אותו, ויש אשר יתישבו על הרהיטים או על קירות התקרה ועששום.

מה שמחים, מה חפשים ומה נעימים חיי הצפור המהירה ביער! היא תישן במנוחה על אחד העצים, ומאז הבקר ועד בוא השמש תתעופף ותרקד מענף לענף. מהבקר ועד הערב תשמיע את שירתה המלאה גיל ונֹעם, בנחל השוטף לאט תשבר במאונה, וכל היער הגדול הוא שלחנה הערוך לפניה לסעד את לבה כי תרעב, פה תמצא לה גרעין או זרעון אחד, ושם רמש קטן או תולעת זוחלת, וגם פרי שיחים שונים תמצא לה ביער.

אך הצפור התמה הזאת לא תדע להבחין בין הזרעונים אשר הכין לה הטבע בידה הרחבה והנדיבה, ובין הזרעונים אשר יכין לה הציד הערום המבקש למשכה ברשתו ולגזל חפשתה ממנה.

וישמע הציד את שירת הצפור ותמצא חן בעיניו ויתאוה לצודה, ויקח לו כלוב ויחלקהו לשני חדרים, ויושב באחת צפור בית, ויסגרהו היטב ובחדר השני הוא הפח, נתן זרעונים ויבֵא את הכלוב אל היער, ויתנהו על יד הנחל, אשר הצפור המרננת תבוא שמה לשתות, והוא נחבא תחת אחד השיחים אשר על שפת הנחל.

ותבא הצפור המרננת אל הנחל, ותרא מרחוק בבריה ועל ידה זרעונים רבים, ןמה רבו הזרעונים האלה, והיא לא ראתה מימיה זרעונים במספר רב כזה במקום אחד. ומבלי בקש חשבונות רבים, תפרש כנף וכנשר יטוש אלי אֹכל, תעוף אל הזרעונים והיא לא תשים לבה אל המוקש אשר בפח, כי הזרעונים עִוְּרוּ את עיניה, ובקול צפצוף תבוא אל הכלוב פנימה, והנה — חטף! — הדלת נסגרה ברעש, והצפור נלכדה.

אמנם זרעונים רבים לפניה, אך היא שבויה, ולא תוכל עוד להתעופף לרצונה ביער מענף אל ענף ולשיר שירתה באזני גרי היער.

לפיל אף ארוך מאד ושנים גדולות מאד, והפיל גאה מאד, וחשב יחשב כי כל העולם לא נברא אלא בשבילו, ביער דממה דקה כמו תרדמה נפלה עליו, והוא הולך לו ומשבר את השיחים והעצים הרכים אשר ימצא על דרכו, הוא לא יחפץ לנטות מפני שיח קטן ועץ רך.

ויקרב הפיל אל כפר אחד, והנה מסביב לו יער תמרים צעירים. יושבי הכפר עמלו שנים רבות לגדל את התמרים הצעירים האלה, לבם מלא שמחה, בראותם כי קָלּטוּ התמרים היטב וישגו משנה לשנה, והפיל לא שת לבו לזאת, מה לו ולעמל האנשים? הן האדם לעמל יולד, וקיבתו הלא ריקה היא. ותפס באפו הארוך את הענפים הרכים ויסעפם ויאכלם.

והלך הפיל הלטה לדרכו בגאה וגאון, והנה שדה אורז לפניו, האנשים חרשו את האדמה, רבות רבות עמלו בעבודתם, השקו את השדה ויטעו בו את צמחי האורז, השבלים עלו וגבהו והֵנָה מלאות וטובות, והִנֵה בא ארוך האף ונתש את השבלים ואכל כנפשו שבעו, והנותר רמס ברגליו העבות והכבדות, השומר צועק בקולו להפחיד את הפיל, אך הוא לא יירא ולא יחת, הן שנים חזקות לו וגם אף ארוך מארך בין השנים האלה, ולמי אפוא כל האורז אם לא לו.

ומסביב לשגה האורז צומחים במבוקים, מגזעיו הגבהים יקוו האנשים לעשות להם סכות לשבתם והנה בא האדון ארוך האף אל היער הבמבוקים ושבר את העצים, האחד אחרי השני ועינו לא תחוס על עמל האנשים וטרחם, הוא חפץ לשעשע את נפשו מעט, ואיך ישים לב אל עמל האנשים, כי במה נחשבים הם בעיניו.

ועל יד הבמבוקים יער עצי פרי, ובא הפיל אליו והחל לעשות שם שמות, בשניו החזקות ישבר ענפים, ובאפו הארוך יזרקם למעלה באויר, וכן יבלה ארוך האף הגאה הזה זמנו ולא ישים אל לבו כי משחית הוא פרי עמל רב.

אך גם למעלליו יבא הקץ, האנשים התאספו אל יער הבמבוק ויהרגו את הפיל, חץ חד עבר באזנו והענק הגאה נפל ארצה מת, אז יתאספו כל ישבי הכפר מקטן ועד גדול לראות את מחרים שרותיהם וגניהם, וכרתו את אפו הארוך וצלוהו על האש ואכלוהו בשמחה, ועקרו את שיניו ומכרון לחָרָט ועשה הוא מהן צעצועים יפים שונים.

בקצה היער העב, בירכתי ההר, בין השיחים תצמח תּוּת מערבית, מה רבה וגדולה שמחת הנערים במצאם את המקום הנחמד הזה, הם ילקטו מלא חפניהם מהתות הזאת ויאכלו לשבע נפשם. השמש ירד, ויזכרו הנערים כי עליהם למהר לשוב הביתה, ויאמרו לבוא מחר עוד הפעם, ולעלות למעלה על ירכתי ההר, כי שם ימצאו עוד יותר מהפרי הטוב הזה.

אך שם למעלה, על ירכתי ההר, בין השיחים רובץ פתן רע, נקל אמנם להכיר את הפתן במראהו וברצועה הכהה העוברת על גבו מראשו ועד זנבו, אך מי יודע אם ישימו הילדים לב אליו? ונשיכתו מסכנה מאד, מי ישמר עליהם? מי יצילם מרעה?

ושם בנקרת האלון הזקן יגור לו הקפוד, שם יישן כל היום על מצע טחב ועשבים יבשים, את גויתו יצנף כדור, והתהפך מצד אל צד, ובהתהפכו יאחזו בנוצותיו הדוקרות טחב ועשב, ובערב, בשוב הנערים לביתם לישן, יתעורר הקפוד משנתו, והשתרע וחלץ עצמותיו וגהק ופהק, ויקם על רגליו הקצרות ויצא מנקרתו.

מה נפלא מראה גויתו! וראשו הקטן המחדד בקצהו יראה מבינות אלפי קוצים מסמרים המכסים את גויתו, ואשר עליהם נאחזים עוד הטחב והעשבים.

הירח מאיר מבין עלי העצים, כל עוף כנף ינום שנתו בקנו אשר עשה לו, או על אחד הענפים, או באחד השיחים, ביער דממת מות, אין קול ואין תנועה, אין עץ מגיע ענף, ואין עוף נודד כנף, אך הקפוד לא יירא ולא יפחד, ולמה זה יירא, הן יודע הוא כי קוצים דוקרים לו, וכל הנוגע בו ונפצע.

ועל יד היער גן עצי הפרי, ויבא הקפוד שמה לבקש ולראות אולי נפל לארץ תפוח או אגס בשל, אך לא ימצא דבר, וישב בבטן ריקה כאשר בא, ויעבר על פני אחד השיחים וריח נפלא בא לאפו ויעמד ויריח, ועל השיח נמצאות חפשיות קטנות, הם זבובי־ספרד, אשר ישתמשו בהם לרפואה, אם יקח איש חפושית כזאת ויעסנה בידיו ועלו עליהן פצעים וחברברות, ואם יאכל איש או חי אחר חפושיות כאלה, והרגיש בכל גויתו מכאובים נוראים, ועד מהרה ימות, אך הקפוד יאכל אותן במספר רב, מבלי אשר ירע לו, והקפוד יאכל עוד דברים ארסים רבים ושונים ולא יזיקו לו.

השחר עלה, ופאתי מזרח אדמו, הקפוד ירוץ לשוב אל נקרתו, והוא עודנו רעב, כי החיפושיות לא השביעו נפשו הרעבה, הנה הוא עומד על שן הסלע מעל צמחי תות המערבית, וירא והנה מתחת שוכב פתן בין הצמחים. אך איך יגיע אליו? הוא למעלה על השן, והפתן מתחת בבקעה, וביניהם מורד כקיר נצב, ויצנף הקפוד גויתו כדור ויתגלגל למטה, לו עשה כזאת אחד האנשים כי עתה נפזרו עצמותיו, אך קוציו הקשות היו למגן לו לבלי יפצע בנפלו, ויקם הקפד על רגליו, ויקרב אל הפתן. והפתן התעורר ויפן את ראשו אל הקפוד, ובעניו הקטנות יזרה אש, ויתנפל עליו הקפוד, ואחזהו בשניו החדות, הפתן יתפתל הנה והנה, ובשניו הארסיות יישך את הקפוד פה ושם, אך לקפוד לא הזיקו הנשיכות האלה, ונשך הקפוד את הפתן עד אשר ימיתהו ואכל את בשרו ואחרי כן ילך לו במנוחה אל נקרתו לנוח אחרי נצחונו הגדול.

השמש עלה עד לב השמים, טל הלילה כבר יבש מעל עלי העצים והצמחים, והילדים, אשר מצאו אתמול את התות המערבית, שבו עוד פעם היערה ובידיהם עלים ריקים למלאותם תות, והם לא ידעו וגם לא יעלה על לבם לחשב, כי הקפוד הציל את נפשם מרעה.

גם בין הכלבים יש מלֻמדים ובוּרים, חרוצים ועצקים, מהירים ונרפים, בֵיתים ובָרים, יש כלבים מלֻמדים ומהירים עד להפליא, יש אשר ינהנו עגלת חרף, יש אשר ירעו צאן, יש אשר ישמרו את הבית, יש אשר יצילו אנשים רבים ממות ויש אשר לא יצלחו לכל מעשה.

בערי אירופה ינקו את הרחובות יום יום, אך לא כן בערי ארצות הקדם, שמה לא הסכינו לזאת, יושבי הארצות ההן לא ירגישו גם צרך בדבר כזה, אשר אין בן לדעתם כל תועלת, הרחובות בערי אזה צרים ומלאים בוץ. חלונות הבתים נשקפים אל החצר או אל הגן אשר מאחרי הבית, וכל הזבל והמדנה והשופכים ישפכו אל הרחוב, וברחובות הצרים והמזבלים האלה, יגורו כלבים רבים אשר אין להם אדונים. והכלבים האלה נולדו ברחוב, שם שכבו אחרי הולדם עורים ארבעה עשר יום, שם ינקו את חלב אמם, שם גדלו ויולידו גם הם, הם הם, “כלבי הרחוב”, וסבבו הכלבים האלה על פתחי בתי הרחוב וחפרו בזבל ובמדמנה למצא אכלם, ומראיהם נורא מאד כי רֻבם מְקֹרָחים ומספָּחים.

ואם יתעה אחד הכלבים האלה ובא אל רחוב אחר, אשר לא נולד בו, והתנפלו עליו כלבי הרחוב ההוא. ונבחו ונשכוהו עד שפך דם.

ובאסיה וגם באמריקה הדרומית יש גם כלבים ברים הגרים עדרים עדרים יחד, רחוק ממעון האנשים. וחסרו להם מאורות לשבתם באדמת חול. ולאור הירח יתאספו יחד והלכו לטרף טרף ולמס חמס. הכלב הזקן ירוץ לפניהם להורות הדרך לבני חברתו, את ראשו יוריד לארץ ובאפו יריח אולי עבר פה שפן או צבי, וכל העדר רעבים מאד, שעות אחדות רצו בדרכים ובשדות, וכל עמלם לשוא, פתאם עמד מורה הדרך, הוא חש קרבת עדר כבשים.

הכבשים והטלאים ישנים במנוחה. בלילה הצח והבהיר ינוחו מחם היום הלוהט. והכלבים הברים חפצים לטרף את הכבשים הישנים, לשעסם ולאכלם, הנה הם מתגנבים אל העדר. הם הולכים וקרובים אל הכבשים, ומורה הדרך לפניהם. עיניו השואפות לדם מבריקות בלילה, הנה הם מתנפלים על העדר, ופתאם —פף — חץ אחד עבר, ואחריו שני ואחריו שלישי ואחריו רביעי וארבעה כלבים ברים נפלו מתים לארץ.

הרועים יושבים במארב זה זמן רב, כלביהם חשו מכבר כי אחיהם הברים הולכים וקרובים אל העדר, ויודיעו בנהמתם את הדבר לאדוניהם הרועים, הרועים שולחים חצים רבים אל עדר הכלבים הרבים והם נסים כל עוד נפשם בם, ורבים מהם נשארו מתים על יד הכבשים, והפשיטו הרועים את עורם מעליהם.

גם הכבשים התמימים התעוררו מתרדמתם מקול הרעש ונביחת הכלבים, ויבהלו מאד, ויתקרבו יחד האחד אל השני, וכל עצמותיהם רחפו, אך הפחד עבר, ודממה תשורר עוד פעם כמקדם.

מים נדלה מן הבאר, שמן יתנו לנו הזיתים, השמש מים זרע הקנבוס, ואת החלב תתנה לנו הפרה, הכבשה והעז.

הפרה תאכל פרחים ועשבים ובקיבתה יהפך הכל לחלב, והחלב יאסף בעטיניה, העגל ילך ברגליו מיום הולדתו, מַמה! יקרא העגל לאמו והיא תעננו בקולה: מִמי! ובלשונה תלקק את בנה הקטן. והיתה לה לשונה למסרק לנקות בו את שערות בנה העגל יונק חלב מעטיני אמו, החלב הראשון אשר תתן הפרה אחרי לדתה, איננו כל כך מתוק ונעים לחך, כחלב אשר יאסף בעטיניה ימים אחדים אחרי כן, אך לחך העגל ינעם גם החלב הראשון, העגל אחרי הולדו לא יוכל לאכול עשבים ועלים, אך בגדלו מעט יחל לארות עשבים, לנתש עלים, אך גם מינק לא יחדל, וכן יחיה העגל את נפשו גם בזה וגם מזה לא ינח ידו, עד אשר יגדל ונגמל ואכל אז אך עשבים, עלים וחציר.

והאכרה תחלב את פרתה שתים או גם שלש פעמים ביום בבקר, בצהרים ובערב, ומהחלב תעשה חמאה וגבינה.

וגם את העז ואת הכבשה תחלב האכרה, ויש אשר יחלבו גם את הגמלים, והחלב הצבאים מתוק מאד, וחלב הסוסות מין שכר מּשַכר, וכל החיים היונקים יתנו חלב, אך האדם לא יקחהו לו ואכלוהו בני החיים האלה.

ורחוק רחוק מעבר לים הגדול באמריקה יצמח עץ הנקרא “עץ החלב” והוא ממין התאנים, והיה אם יקדחו בגזע נקב קטן ונזל ממנו חלב לבן הרבה וטעמו טוב והוא מבריא מאד, ובערב בערב יבאו הכושים, זקנים ונערים, אל העצים האלה, ובידיהם כלים עשוים מקלפת הדלית, ולקחו להם את החלב הזה והיה להם לאכלה, והעצים האלה הם קנין כל הקהל והמה מעין לא אכזב, כי חלבם לא יתם מהם, אך לקחו ממנו חלב והוא עוד הפעם מלא, וגם בצמחים רבים אחרים יש מיץ לבן כחלב אך חלבם לא יצלח למאכל ולמשקה.

מיץ החלב אשר בפרגים ארסי מאד, מיץ החלב אשר בעלי ציץ השדה ובגזעו מר מאד, ומיץ “נץ החלב” ממאיר מאד לעור בשרנו, ואך תולעת נץ החלב ישתהו מבלי אשר יזיק לו, וכלל הוא בטבע כי לא כל הטוב והמועיל לחיים אחדים יצלח לחיים אחרים.

באחד הבתים גר עכביש אחד גדול ועב, ויגבה העכביש בעיניו מאד, הן הוא יודע לארג קורים ולצוד זבובים ובקות ולמצוץ דמם, ומי זאת איפוא ידמה לו? ויש לו העכביש בפנת הגג, כי שם יצא מביצה קטנה, ויתאוה העכביש תאוה להראות לפני האנשים, ולהראות להם את חכמת לבו במלאכתו, ויבא הביתה; ובאולם הגדול, אשר בדיוטה השלישית, התאספו אנשים רבים סביב לשלחן ארוך ערוך, ומעל לשלחן תלויה מנורה גדולה ויפה, וישב לו העכביש על המנורה, ויאמר בלבבו: הנה מקום נכבד הראוי לו הן כלי יפה ונהדר, בגדים יפים עד להפליא, וכל האורחים יתפלאו יחד לי וליופיי ולענותנותי הגדולה, ובשמחה רבה יאמרו: הנה חי יפה ונהדר כזה בא אלינו!

וירד העכביש מן המנורה וישב לו על העגה הגדולה אשר על השלחן, ויראוהו האורחים ויתנודדו כלם ויקראו: מה נבזה החי הזה, מה מגאלה גויתו ומה נתעבות רגליו השעירות! ונשים עדינות אחדות כמעט התעלפו למראה השרץ הזה, ויבא המשרת וירימהו וישליכהו דרך החלון החוצה. העכביש נאחז בסף החלון ובלבבו חשב: הגדולים כנראה אינם מבינים כלל את היפי הטבעי, ארד נא אל הדלים, הם לא נואלו עוד, ולא למדו אל דרך הגדולים לככר את היפי המלאכותי על הטבעי. וירד אל הדיוטה התכונה דרך החלון הפתוח, ובבית — חשכה, כי בעלי הבית הלכו אל המשתה אשר עשה שכנם היושב בדיוטה העליונה, אך העכביש ראה יראה בחשכה ועל יד החלון עמד הכישור, אשר גברת הבית תטוה בו, ויראהו העכביש, ויצחק ויאמר: הגם לחבלים כאלה חוטים יקראו, אנכי אראם איך לטוות חוטים ולארג ארג, אז יראו האנשים והשתוממו. ויחל לטוות בחלון הבית את קוריו הדקים, והקורים התפשטו מנקודה אחת אל כל עברים כקרני השמש היוצאות ממנו ומתפשטות, ואחרי כן הלך חלף והקף את הנקודה המרכזית סביב סביב, ויחבר בקורים קצרים את הקורים הארוכים, כאשר יתן האורג את העבר בין השתי, ואחרי גמרו את מלאכתו ישב לט בטבור רשתו, ויחליט לחכות פה עד אור הבקר, למען יראוהו האנשים, אותו ואת מלאכתו הנפלאה.

הבקר אור והדלת נפתחה, והאם בעלת הבית ובניה באו החדרה. ויראו את העכביש ואת רשתו אשר פרש בחלון ויקראו הילדים: מה נפלאים הקורים האלה! מה דקו ומה חלקו ומה יבריקו לאור השמש כקשת אשר בענן! ומה גדלה שמחת העכביש בשמעו כדברים האלה, ויחשב בלבבו: הנה ילדים יודעים להוקיר פעולתי, הנה הם מבינים את ערכי. אך האם ענתה לבניה לאמר: אמנם הקורים דקים ויפים, אבל לא יארגו ולבגד לא יצליחו, השליכום החוצה, את העכביש ואת קוריו יחדו. וימהר אחד הבנים ויקח מטאטא ויתקעהו בטבור הרשת. והעכביש, בראותו מרחוק את המטאטא ביד הילד, מהר להמלט על נפשו וירד עד הדיוטה התחתונה ובלבבו חשב: הקנאה היא אם כל חטאת, היא תעור את העינים, מי זה יכול לחשב כי אשה, אשר גם היא תטוה ותארג, תדבר עלי כדבר הזה, אך הקנאה דברה מתוך גרונה.

ויבא אל חדר הילדים, הוא חשב כי הילדים אשר אך זה התפלאו ליפי מלאכתו ישמחו לקראתו, בראותם עוד כמה מהיר הוא לצוד זבובים ובקות, והם בודאי יתנו לו לשבת במנוחה בחדרם הוא ישיב להם כגמולם והשחית את הבקות המציקות לילדים גם ביום וגם בלילה. ויפרש את רשתו בחדר, וזבוב אחד נפל כבר ברשתו, ויזמזם הזבוב בקול בוכים, ויתעורר אחד הילדים ויפתח את עיניו וירא והנה לפני מטתו עכביש עב אוחז ברגליו השעירות זבוב. ויצעק בקול ויבא אביו החדרה. וישקיט את רוח הנער הנרעש ויאמר לו: למה זה נזעקת? ומה זה כה פחדת? אמנם הוא חי נבזה ונתעב, שמנה עינים לו ובכלן יחד יזרה שנאה ואכזריות, אולם לאיש לא יזיק, בעל העינים הזה הוא ציד נפלא לצוד זבובים כי מכף רגלו ועד ראשו הוא מזוין למלחמה עמהם, לחייו מלאות ארס מסכן לזבובים וברגליו צפרנים החזקות בעיני הזבוב כצפורני הנמר והדב בעיני האיש, אמנם ידעתי כי לא נעימה גם לך נשיכתו כאשר לא תנעם לך גם חברתו, אך אין לירא אותו, ויקח האב את הקורים עם העכביש יחד וישליכם החוצה. ושם על יד החלון עמד התרנגל הקורא, וירא את העכביש המשלך מן הבית וימהר ויבלעהו.

היה היה בארץ סוס לבן אחד, ושערות זנבו הלבנות ארוכות מאד, ויגרש הסוס בזנבו את הזבובים והיתושים והבקות אשר נשכוהו וירם הימינה והשמאלה ויבריחם מעליו, סוס הלבן מת ויכרתו את שערות זנבו וימכרון למנגן בכנור, ונתנן המנגן בקשת כנורו וימשך בשרף את שערות הקשת וינגן על כנורו שירים ערבים ונעימים, ליללות רצופים עבד השער הנה והנה על פני מיתרי הכנור והשמיע קול, והאנשים מסביב רקדו ויחוללו. ויהי הלילה והמנגן נגן מנגינה אחת יפה ונעימה מאד, היא המנגינה היותר טובה והיותר נעימה אשר ידע המנגן הזה. כל השומעים מחאו כף ויקראו: הדרן הדרן! וינגן המנגן את שירתו עוד פעם ועוד פעם וילחץ בקשת על המיתרים ולא עצר השער הלבן כח וימתק.

ולמחרת הבקר השליכו את השער מן החדר החוצה, וימצאהו נער אחד וישמח מאד לקראתו ויאמר בלבבו: הנה שער ארוך אקחהו נא אל ביתי ומחר אעשה ממנו מוקש ללכד צפרים.

ויקח הנער את השער אל ביתו ויענב את קצהו האחד ויתן את קצהו השני בעניבה ובענף רך הכפוף כשלישיה ולמחרת הבקר הלך היערה ויקח אתו את המוקש ויתלהו בענף עץ אחד ומסביב לו נתן אשכולות עוזרדים אשר מצא ביער, עוד מעט וקרב קיכלי או עוף אחר לאכל את העוזרדים ונפל במוקש, ושער הסוס יעזר לנער לצוד את אחד העופות ולהביאו בסוגר, השער לא עשה מעודו רעה לאיש, הוא גרש את הזבובים מעל הסוס, שמח אנשים רבים ועתה יגזל את חרות העוף.

אך הנער לא קשר היטב את המוקש אל הענף, ותבא רוח חזקה ותפזר את העוזרדים ותשלך את המוקש ארצה, ויאחז השער בסבך וַיִנָּתֵק.

ימים עברו, שבועות חלפו וחדשים נגזו והאביב בא, ותבאנה שתי פריגיות ותעשינה להן קן על אחד העצים, ותאספנה הפריגיות עשבים וטחב לבנין קנן, ותמצא אחת מהן את השער הנאחז בסבך ותשמח מאד ותקרא: פיק, פיק! ותודיע בדבריה אלה את שמחתה גם לרעותה, ותקח את השער הארוך ותביאהו אל הקן, ותקלענה בשער עשבים וקנים דקים, ואת שני קצותיו הדקו בענפים. ולא הוסיף עוד הקן להתנועע הנה והנה מפני הרוח, ותמליט בו הפריגיה ביצים, ותבקענה הביצים, ופריגיות קטנות יצאו מהן, ותגדלנה הקטנות ותצאנה גם הן לבקש טרף להן.

הנוצות והעשבים והקנים והטחב, אשר הביאו הפרגיות אל קנן, התקלקלו ונשחתו מגשמים ומטל הלילה, וגם הרוח פזרתם ותשאם החוצה, אך השער עודנו הדוק במקומו מאז ועד היום זה שנים אחדות.

גם בתחתית הים יש ככבים, אך הם לא יזהירו כככבי השמים, ככבי הים הם חיים כאלה אשר גויתם השטוחה גדולה ככף איש ועביה כעבי האצבע. גופת החי עגולה או מחֻמשת, ומסביב לה גפים כקרנים, לרב הככבים חמשה גפים ויש ככבים אשר להם מעשרים ועד שלשים גפים, כי הככב מתחת לגופתו בטבור, עינים ואזנים אין לו ובכל זאת ירגיש היטב אם יקרב דבר אליו.

וללכד ככב הים בידים ערומות כמעט אי אפשר, כי הוא ימאיר את כל הנוגע בו כחרגל, כי גויתו מכסה בריר ממאיר, ובריר הזה יכסה גם את טרפו אשר ימיץ את לשדו בפיו ובהרים אשר בגפיו.

ובהגיע הככב את גפיו ישוט אל כל אשר יחפץ, והנה הוא נקרב אל דג אחד ויאחזהו בגפיו ויכסהו ברירו הממאיר וימיתהו ומצץ את לשדו ואת לחו.

אך הדגים מהירים מאד, ולא על נקלה יצורם ככב הים, ורדפו הככבים אחרי הרכיכות הנמצאות למכביר בים, הצדפי יפתח את לוחותיו לשתות מים והככב הולך וקרב אליו והצדפי לא יברח ולא ינוס ואך את לוחותיו יסגר היטב והככב ישכב עליו והוציא מתוכו את רירו וחכה עד כי ינסה הצדפי לפתח מעט את לוחותיו ובא הריר פנימה, והחליש את כח הצדפי כל כך עד כי לא יוכל לסגר עוד לוחותיו, אז ימץ הככב את לשדו ואת לחו.

האנשים לא יאהבו את הצב, מראהו לא ימצא חן בעיניהם, וכל רואהו יפנה פניו ממנו בגעל נפש.

הצב נולד, גדל ויזקן בבצה. ועינו כעין מי הבצה, גויתו השטוחה עבה כמו לו היתה נפוחה, ברגליו הקצאות לא תוכל לרקד על נקלה, הצפרדע תרקד מהר והצב לא יוכל כמעט להתרומם מן הארץ, ובכבדות רבה יתנהל ממקום למקום.

וכל החיים מתרחקים מהצב, ואין אחד בהם אשר יבקש קרבתו, כי מעורו יוציא כפעם בפעם ריח מסריח וממאיר, והריר הזה הוא לו למגן טוב השומר אותו מרעה, הצב אוהב לשבת בדד וגלמוד, ולכן ישב כל היום בבקעות הקירות או בנקרות גזעי העצים, ובבוא הערב יצא ממחבואו, ואת אשר יעשה בלילה בבצות ובגנים אספרה לכם בזה.

בלילה יצאו ממחבואיהם חיים רבים היראים אור היום, גם החמטים העצלים יתעוררו אז וזחלו אל הגן לאכב את הכרוב והחסה ויתר הירקות, אשר שתל הגנן בעמל רב, ביום תשמרנה הצפרים את הגן, והשחיתו את התולעים אשר יבאו לאכל את עצל זרים, ובלילה ישנות הצפרים בקניהן ויכלו התולעים והחמטים לכלות את פרי הגן, ויבא הצב לעזרת הגנן, גם הוא יצא ממחבואו לשמר על הגן והלך בעקבות החמט הריריות והמבריקות ומצא את החמט ואכלהו, והחמט הנמלט הלילה האחד יפל בידי הצב בלול אחד.

לפנים לא ידעו הגננים את כל הטוב אשר יעשה להם הצב, ורדפוהו ומנוחה הרדיפוהו על לא חמס בכפיו, ויגרשוהו מגניהם, אך עתה לא עוד ירדפום, ונהפך הוא כי עוד יגדלום בגנים כאשר יגדלו את החתולים בבתים.

באחד היערים, באחת הארצות חיֹה חיה קרן האף, והוא חי גדול לא מהיר, ורגליו קצרות ועבות ועל אפו קרן עקומה קשה וחזקה, ועורו עב כשתי אצבעות וקשה כשריון ברזל, עופות שונים עמדו עליו וינקרוהו בחרטמיהם ומקוריהם, והוא לא שם לבו להם, והיו לו העופות כזבובים לבני האדם.

וקרן האף איננו מפנק הרבה. הוא ירבץ על היבשה, וטבל במים והתגלגל גם בבוץ-וטובל.

מסביב שיחים וקוצים, וקרן האף הולך לטיל ביניהם ולא ישים לבו אל הקוצים הרבים אשר נדקרו בעורו וישרטו בו, הנה הוא נקרב בגאוה אל הגדר ויפרץ בו פרצה גדולה ויעבר אל הגן, ויאכל מכל אשר מצא עד לשבעה ואת הנותר רמס ברגליו, ואל האנשים לא שם לב ולא חשב עליהם, אולם הם חשבו הרבה על אדות מחריב גניהם, אחדים מהם נסו לשלח בו חצים אך לשוא עמלם, החצים שבו לאחר מעורו הקשה ויש אשר שלחו בו כדורי עפרת והכדורים שקעו בעורו והמת לא המיתוהו. כלבים התנפלו עליו, אך שניהם רכו מנשך את עורו הקשה כברזל. הוא נפגש באחד הימים גם את הארי מלך היער, והמלך היה רעב מאד וחפץ וחפץ חפץ מאד לטעס מבשר החי העב והשמן הזה, אך קרן האף לא נבהל. לא ירא ולא חת, ויעמד את קרנו הארוכה והעמוקה לנגד פני האריה הנוהם, והאריה התבונן בקרן, וירא ויבן כי קשתה קרן, ויעזב את קרן האף וילך לו לדרכו.

יחשב קרן האף בלבבו כי לעולם חסן, וכל רעה לא תבוא עליו, אך לא כאשר חשב כן היה.

ואחד הצידים מצא ביער את הדרך, אשר סלל לו קרן האף, בלכתו בה יום יום, ועל יד הדרך עומד עץ גבה, וענפיו משתרעים מעל לדרך, וימצא הציד אבן גדולה וכבדה ויחזק אליה מוט ברזל מחודד בקצהו ועליו קרס חזק, ויקשר את האבן ואת הברזל בחבל, ואת קצה החבל השני השליך מעל לאחד הענפים. וירם בו את האבן ואת הברזל למעלה, ואחרי כן מתח את קצה החבל לרחב הדרך, אשר יעבר בה קרן האף, ויקשרהו היטב אל אחד העצים וילך לו אל ביתו.

הלילה בא, וקרן האף יצא מבצתו, אשר שכב בה כל היום, וילך בדרכו ויבא עד החבל המתוח ויחשב בלבבו: היוכל החבל הדק הזה לגדר דרכי, ואני עצים גדולים ועבים שברתי, גדרים גבהים וחזקים פרצתי?! ויקרע את החבל. פתאום — בץ! — האבן נפלה והברזל החד נתקע בצוארו, ויפל קרן האף מת לארץ.

ולמחרתו יבא הציד ופשט את עורו מעליו ועשה לו ממנו שריון.

באגם אחד זר זאב המים, וזאב המים דג גדול וחזק, עין גבו כעין אפר ירקרק מנמר בכתמים שחורים ולבטנו עין הכסף, כל גויתו מכסה בקשקשים כשריונות האבירים לפנים, ופיו גדול מאד, ובו שנים חדות כמחטים ועקומות ופונות לאחור. והדג אשר בא אל פי הזאב הזה לא יצא עוד שלם השם. שנים רבות זר הזאב באגם ההוא, הזאב רדף אחריהם ויאכלם ויבלעם כשאל תמימים האחד אחרי רעהו. ויפל פחד הזאב על כל הדגים, ולא ידעו אנה לפנות, ויחבאו בטונה אשר על תחתית האגם, או מתחת לאבנים הנמצאות שמה, או בין צמחי המים. הערב בא, הירח מאיר מאיר באורו הכהה את פני האגם, ותתאספנה הצפרדעים ותרימנה קולן לשיר במקהלה את פרק שירתן, והנה בא הזאב הטורף ויחטף את אחד המשוררים ויבלעהו חיים, ויתר חברי המקהלה נמלטו על נפשם.בר אוז ישוט על פני המים וסביבותיו ילדיו הקטנים. למח בראותיו את ילדיו הצהובים כלם סביביו, ויבא הזאב ויחטף את אחד הילדים הרכים בכף רגלו וימשכהו אתי אל תחתית האגם ויבלעהו.

ובאגם ההוא יגור גם ברבר, והוא בעל כנף נקי לבן ובר מאד. ובשחותו על פני המים יכפף את צוארו הארוך ויפרש מעט את כנפיו הגדולות, ובגאה וגאון ישוט הנה והנה. והדגים לא יאהבוהו, כי ירבה להשחית ולאכלם בכל פה, ואך יראה את אחד מהם עולה על פני המים, וחטף אותו בחרטומו השחור והקשה ויבלעהו, גם האוזים וברי האוזים ישנאוהו תכלית שנאה כי אך בא אל האגם, ימהר הוא אליהם, ובא בתוכם והכם בחרטמו ובכנפיו ויגרשם רחוק רחוק.

ויהי היום והברבר שוחה על פני האגם בגאה וגאון כדרכו ובלבבו יחשב כי הוא הוא מושל האגם, ומתחתיו נקרב אליו זאב המים. אשר גם הוא יחשב כי לא נתן כל האגם לשלט בו, הזאב הביט למעלה והברבר מביט למטה, מבטיהם נפגשו. האחד ראה את רעהו ויחפץ לטרפו, ויך הברבר בחוטמו במים לתפש את הזאב, והזאב התנפל על הברבר ויתפש את ראשו בפיו, ולא יכל לבלעהו, וגם לכרת את ראשו בשיניו לא יוכל, אך גם לעזבהו לא יוכל כי שיניו העקומות והפונות לאחר נתקעו עמק בראש הברבר, ולא יכל להוציאו, וירדו שניהם תהומה, ולמחרת הוציאום הדייגים ברשת ושניהם מתים.

לעת הערב, ברדת השמש מאחרי ההרים, והחשך יכסה את פני הארץ. והילדים יאכלו את ארוחת הערב, יראו העטלפים על פני הארץ.

כל היום ישן העטלף בנקרת העטלף בנקרת העץ או נאחז ברגליו בתחתית הגג או נקודת התקרה, ויתלה בגויתו למטה ויישן במנוחה, כי ביום ירא הוא את קרני השמש פן תעורנה את עיניו, אשר לא תוכלנה לראות אור, וגם את חם היום ישנא העטלף.

בערב יצאו עוד חיים קטנים שונים ממחבאיהם, אז יצא העש והסס, האוכלים בגדי צמר, מכיסיהם, אז תראינה גם החיפושיות השונות למיניהן. כל החיים חפצים לטיל מעט בערב, לשאף רוח צח, ובלבבם יחשבו כי אין רואה אותם בחשכת הליל, אך העטלף רואה היטב גם בחשכה, וגם אזנים גדולות לו וכל אִוּשָה קטנה תבוא אליהן ובגפיו הקדומים אצבעות ארוכות מאד מאד. ואצבעות נפלאות כאלה אין לחי אחר, ואצבעותיו מחברות ביניהן בעור דק מאד, ובעור הזה מחברות האצבעות גם עם הגפים האחרונים ועד הזנב, והיה העור הדק הזה לכנפים להתעופף, והעור כל כך דק עד כי העטלף ירגיש בקרבו בעופו אל איזה גוף, כי דאויה, הנדהה בכנפיו אלה, נעצר בגוף ההוא ושב אל כנפיו וידע העטלף כי גוף קשה עומד לנגדו ונטה הצדה או לאחור.

והתעופף העטלף במהירות נפלאה כאחד מבעלי הכנף היותר מהירים, והתעופף גם בין השיחים והעצים ולא נגף בהם, במהירות יצוד זבובים וחיפושיות מעל לפני מי הנחל ולא יפל במים, שעות רצופות יעופף ולא ייעף ולא ייגע ולא יתקרר.

העטלף מביא תועלת לא מעטה לנינו בהשחיתו נדם רמשים רבים.