שממנו הטפנו לרעיון המוֹנוֹתיאיזמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו, אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא.
יצירה יעקב והאינדיאנים
/ סטיבן וינסנט בני / אברהם רגלסון
(פרוזה)
אחד מצאו לאטלזון שהוא מדיין בדבר הלכה עם ידיד שלו, כי שמעון איש אדוק היה, ולו שם טוב בבית-הכנסת "מקוה ישראל סבא של סבא מתחילה עמד מן הצד מתוך צניעות שבו – הן בא רק למלא את שקו שנתרוקן, ושמעון היה המעביד שלו.
יד
אמרתי "מה טוֹבוּ אהליך יעקב", ארד גם לסיפא של הכתוב
"ומשכנותיך ישראל", היינו, ישראלסבא. ישראלסבא מיסודם של יהודים יראים,
חרדים עם אל ועם קדושי הצדיקים והחסידים, הקמים בלילה לערוך תיקון־חצות
ועצם אהבתו השרשית ליהדות ולמורשת ישראל־סבא וזיקתו לשפה העברית, שלה הוא
נאמן ואותה לא ימיר באחרת, לא בשפת־המדינה שחסרה לו "אותה האחיזה הגדולה" המשתפת את בחירי האנושות של כל הדורות
והחסרה להם ל"פרי שדותיו שנסתחפו של ישראל סבא"; כן מתוודעים אל איזה
פזר, איש המעשה המבולבל, המתעתד לעלות לארץ־ישראל (כמרומז שם כלאחר יד)
– והוא אחד לפני מותו"), ולא מביט לאחריו כמו
היהדות המסורתית שממנה יצא; ובתוך העולם היהודי הצר, הנמשך ממרחקי ישראל סבא עד אפסי תמורות בתעלומת האופק, נכנף בקרן־זוית מפולשת ונידחה
עולם־היחיד הגנסיני המצומצם, המשובש וחסר־העקיבות
לימוּדיהם ודעותיהם וכו' לדורות הבאים, אך לא לבניהם אחריהם, כי אם לעמי הנכר, אשר לא מקרבם יצאו, ורק ישראל סבא, עם הספר, הוא שהנחיל לבניו אחריו את ספרו ועם זה גם נצחיוּתו " (שם)…
בירור מפורש כזה בדבר מעמדו
לזכור את הרעיון הזה על פירושו האמיתי של אותו רעיון על התורה, שהיא שומרת
ע לישראל, כלומר: התורה, רוח ישראל סבא, כל זמן שישראל עוסקין בתורה, ממילא
מגלפת גילופיה, חורתת אותותיה בקלסתר פניהם של ישראל ואנפּהא נהירין
הרב־מג בכל תנועה, את האמן הגדול לעוית ולשאט־נפש לחיתוך
פרצופי־בוז כלפי קטני־מוחין, את הקדמון שבו, את ישראל סבא היוצא תמיד רכוב
על גבי אחד מ"חברה הלבנה", רתחן וקפדן, בן־פרצי ועושה מרידות ביהודים
היפים.
