מאיר זילבֶּרברג (מי שהיה “בחור” בעיָרתו הקטנה ובעיר הגדולה, שבה הוא יושב עתה, אין אנו יודעים, ואין הוא בעצמו יודע, מה הוא) נדמה לאדם ההולך בערפל: דרכו מִתְעַרְפֶּלֶת מלפניו ומאחוריו, ואין הוא רואה אלא את ד' האמות שבהן הוא עומד… מַעֲבָרוֹ הרחוק, שעבר עליו בלי תכלית, לא נשאר בזכרונו שום רושם. הוא זכר רק את ימי־נעוריו הראשונים, ופעמים, כשהיה יחידי, היה אוהב להגות בהם. ועתידו עדיין לוטה בערפל. פעמים נדמה לו, כאלו נתערבו עתידו ועברו יחדו; ופעמים נתחלפו שניהם בדמיונו: העתיד שלו יכול היה להיות לעבר והעבר שלו – לעתיד…

חבריו, שעזבו עמו יחד את העיר הקטנה והתחילו ליהנות מן “ההשכלה בת־השמים” פה בעיר הגדולה, נכנסו, אחרי כרכורים רבים, לחניות ונעשו למשרתים. אחרי שעברו עליהם ימי־הנסיון בחרפות ובגדופים מאת בעליהם, נעשו ל“אנשים”, כלומר: התלבשו בבגדים יפים בשבת ויום־טוב. חבריו אלה, כשהיו רואים את מאיר ה“יושב בטל”, שכאלו החיים לא רצו לעשות עמו “שותפות” כדי שיהא נמנה גם הוא בין “החברה”, – חבריו אלה היו מתמלאים רחמים על מאיר והיו נדים לו. אולם מאיר בעצמו לא היה יודע, מפני מה הם מתעוררים ברחמים עליו. הלא טוב לו אלף פעמים מאשר להם. הם נותנים במחיר הבגדים היפים, שהם לובשים, את חופשתם, והוא – צפור־דרור, אין לו אדונים ובעלים.

לפעמים, כשהם נפגשים יחדיו¹ בבית־הַקַוה, שהורגל לישב שם עד ההוראה הראשונה, הוא לוה מהם “גמילות־חסד”. חבריו תוקעים לתוך ידו את ה“זהוב” במעט בושה ופניהם מביעים “רחמנות”, והוא מקבל את הזהוב בצחוק קל על שפתיו.

וכך היה מאיר זילברברג נוהג לבלות את יומו: כשהיה קם בבקר משנתו, היה שוכב במטתו וחושב, ולפני עיניו עוברים הימים הראשונים מימי־נעוריו, כשהיה עדיין בבית־אביו. אולם הזכרונות האלה גזים כחלום נעים. לפעמים היה מעלה על זכרונו, או, יותר נכון, לפני עיניו היה מרחף מבלי לגעת בו, מה שאירע לו בהיותו כבד פה, כשלא היה לו מקום ללון והוא מתהלך בחוצות העיר, או כשהיה יושב כל היום בבית־הַקַוָה, מפני שלא היה לו כסף לשלם בעד מה שאכל ושתה, – יושב ומחכה ל“מַכִּיר”, שיבוא ויגאלנו. אולם הדברים הללו הם כל־כך רחוקים ממנו! – כאילו לא היתה לכל אלה שום שייכות אליו, כאילו כל זה נוגע לאיש זר, רחוק ממנו. אחרי שעזב את חדרו הקטן, שהיה לו בשותפות עם עוד צעיר אחד בקומה הרביעית באחד מן הבתים הסרוחים אשר ברחוב סְמוֹטְשָה, התהלך בחוצות העיר, ובכל בתי־הקהוה הללו, שה“חברה” מצויה שם, היה בא ומחכה עד שיזדמן איזה “מכיר” ויצוה להנערה להגיש כוס קַוָה. לפעמים, כשהיה מצטער על שהוא מבלה זמנו לריק, היה שב לביתו, לוקח איזה ספר ומתחיל להגות בו. אולם כתלי החדר היו מפילים עליו אימה, ומיד היה עוזב את החדר ושב להתהלך בחוצות העיר. אוכל הוא ארוחת־הצהרים, פעם אחת בשני ימים, ברחוב גָנְשָׁה בעד שלשה רובל לחודש. היום, שבו יש לו ארוחה, הוא “יום מאושר”. אז אין לו לדאג כלל וכלל. ולפעמים, כשהוא שב עם “מכיר” מארוחת־הצהרים שבע ושמח קצת, הוא רואה את עצמו כ“פיליסטָר”, ואז הוא מתחיל פתאם לשחוק שחוק גדול, בהביטו בפני האנשים העוברים, הטרודים והנחפזים. הוא אוחז אז בידי חברו וקורא מתוך שחוק גדול: “גולדשטיין, ראה את חפזונם! חי אני! חַה, חַה, חַה”! – חברו מעקם את שפתיו ושוחק גם הוא. וביום בלתי־מאושר, אם רוצה הקב“ה, הוא מזמין לו לפעמים “גמילות־חסד”… מן השעה החמישית עד השמינית הוא מתעסק בשתי הוראות־השעה, שמהן הוא מוצא את מחיתו, כלומר: משלם בעד ארוחה ושכר־דירה. וכשנפטר מהוראות־השעה, הוא ממהר לבית גרִיזֶנברג ה”דוֹד" (בחור זקן, “מכיר” לכל העזובים, שבביתו נמצאים כל אלה, שאין להם בית). בביתו של ה“דוד” כבר נמצאת ה“חברה”, ושם יש גם חמים, לחם וחמאה. את ה“חברה” הוא אוהב בכל לבו, בתוכה הוא חי, והרגעים היותר מאושרים בחייו הם אלה, שהוא מבלה בבית ה“דוד”.

אחרי־כן, כשהוא שב בלילה הביתה (אחרי הכרכורים, שהוא מכרכר עם השוער ועם בעלת־הבית עד שנפתחים לפניו שער־החצר ודלת־הבית), הוא נופל על משכבו. לפני מטתו עומד שלחן קטן, ועל השלחן בוער נר ומונח ספר פתוח מאתמול. הוא מתחיל להגות בספר, ועוד מעט והוא מתחיל להתנמנם. אז הוא מכבה את הנר בדפי־הספר ומסב פניו אל הקיר ויָשן. חלום לא ראה זה כמה וכמה שנים…

ולפעמים, כשהוא מכַבה את הנר ומסב פניו אל הקיר, אינו ישן מיד. אז הוא עוצם את עיניו ונותן את דעתו לישון. ובין כך הוא שוכב עֵר. והשֵנה נדמָה לו אז כצפורת, המעופפת ממעל לראשו והוא אינו יכול לתפשה בידו… ואם שנתו נגזלת מעיניו, הוא שוכב ומחריש, וגם מחשבותיו נראות רגע אחד כאלו פסקו פתאם מלעשות את מלאכתן, וגם הן שותקות. שוכב הוא ונדמה לו, כאילו מת זה כבר והוא מונח בקברו. ואז נדמה לו כאילו חזר העולם לתהו־ובהו – לא, לא היה עולם מלכתחלה, ואלה זכרונות החיים אינם אלא חלומות, הרהורים רעים, שהוא מהרהר בהם… ורוצה הוא לשכב כך על המטה או בקבר ולשתוק. רוצה הוא להפסיק את מחשבותיו, מתאמץ הוא שלא להרהר. ורגע אחד הוא שוכב ומסביב דומיה, וגם קול נחרת הישֵׁנים חדל. מסביב חשך ודומיה והוא עוצם את עיניו, משתדל שלא ישָׁמע קול לבו הדופק. ומתאמץ לחשות בפה ולחשות במחשבה, – אולם מיד הוא מתחלחל ומתבהל מפני הדומיה, והוא ירא… אַט־אַט הוא שומע את דפיקות לבו, והלמות־הלב בדומיה נדמָה לו, כאילו טפות־דם היו מטפטפות על הקיר. עיניו עצומות והוא מבקש את החלון בדמיונו… בלאט מוציא הוא את ידו מתחת לשמיכה וממשמש את הכותל. אבל בלבו הוא ירא שמא יחטפו ממנו את ידו, ועל כן הוא מסתירה מתחת לשמיכה. רוצה הוא לכסות את ראשו, ואולם ירא הוא להזדעזע באחד מאבריו. דומיה מסביב וחשך מסביב. “ומה זאת דומיה?” מסביב לא נשמע שום הגה, שום קול. “והחשך מה הוא?” – הוא רוצה למשמש, לחוש את החשך, לידע מה הוא – וירא הוא להוציא את ידיו. ונדמה לו במחשבתו, כי ימים רבים ושנים רבות יחלפו והוא ישכב כך… והנה קול יללת חתול עולה באזניו ממרחק, והקול קול ילדים קטנים, שנאנחים תחת יד הרוצח, הדָן אותם בחנק… והוא מתחיל להבין אז, כי הוא נמצא בחדרו וכי הוא שוכב על המטה; והחלון שם הוא, וממעל לחלון יש גג, ועל הגג עומד חתול ומיַלל. ממשמש הוא את ידו, והנה היא נמצאת פה על לבו, והוא מושיטה וממשמש את השלחן, העומד על־יד המטה. ואז שוכב הוא ומחשבותיו מתחילות להתברר במחו. “מי הוא?” – מאיר, ומאיר הוא בנו של ר' בנימין, היושב בק"ק זאַכלין באותו החדר הקטן, הנמצא בבית הנמוך שבחצר ר' זרח גולדשמיט. שם, באותו החדר הצר, עומדת מטה, מטה שבורה, בפנה שעל יד הכירים, ושם נולד הוא, מאיר. ואלמלא היו נמצאים אותו החדר הקטן ואותה המטה השבורה בעולם, לא היה הוא, מאיר, נולד כלל. ואלמלא נולד, מה היה הוא אז? הוא, אותו מאיר, השוכב עתה במטה, מה היה אז? מה…

ומיד הוא מתחיל לצחוק על עצמו ועל מחשבותיו. הוא נראה בעיניו כטִפֵּש, ומחשבותיו – כֶּאֱוִילִיות, והפילוסופיה שלו כהבל, שאין בו ממש. ואז הוא מתחיל להטיף מוסר לעצמו: “מה יהיה בסופך, מאיר? למה אתה יושב פה? מה חייך? ומה תהא תכליתך? תכליתך מה תהיה?”…

“ומה לי לדאוג לתכלית? זאת, זאת היא תכליתי!… וכי מה אני חָסֵר? הלא רוצה אני לחיות כך, הלא רוצה אני”! – טוען לבו בשבילו, בשעה ששפתיו מְמַלְמְלות: “מה תהא תכליתי?”

אולם לילות כאלה מזדמנים לו רק לעתים רחוקות מאד. ובלילה כזה נדמה לו, כאילו נפסק פתיל חייו כשהוא עומד באמצע הדרך…

מאיר ישב בכל ימות־החורף בחדרו הצר שבקומה הרביעית אשר ברחוב סְמוֹטְשָׁה, ישב וחשב. בחוץ חורף ובחדר – חורף, קור, שממון. אולם החורף לא צֵעֵר את מאיר, והוא גם לא שם אליו לב כלל. וכשהיה יושב לפני חלונו ומביט החוצה, היו נראים לו הגגות ככתֵפַיִם טעונות שלג, שמתנשאות כתף על גבי כתף ומביטות השמימה. והשמים לא רחוקים, וגם הם הרי־שלג הם, שמונחים איש על גבי אחיו. ויחשוב מאיר בלבו על אודות העיָרות הקטנות, הטובעות עתה בים של שלג. כל העולם טבע בשלג ולא יתעורר עוד ולא יקום עוד לתחיה. וזאַכלין, עירו הקטנה הזאת, מי יודע מה סופה? טבעה כלה בשלג – ואיננה.

ויקח מאיר את הסמרטוטים החמים, שהיו בחדרו, ויחַתֵּל בהם את גופו, וישכב על המטה ויחשוב: מה טוב הדבר, שהוא בא לדור בעיר גדולה כוואַרשא! פה הבתים כל־כך גבוהים וחזקים. אָה! לא בנקל יצלח לשלג לכסות אותם…

ואת השממון אשר בימות־החורף או בלילות־החורף הארוכים הרגיש מאיר ביחוד כאשר קרב האביב, כשהתעורר היקום לתחיה. באויר מרחפים ריחות־האביב הרעננים, וכל מי שנשמה בקרבו מרגיש את התחיה. אז, כשהיה מאיר משליך מעליו את סמרטוטי־החורף הכבדים והיה יוצא בבגדו הקל החוצה, – היה מרגיש את האביב הקרוב לבוא והיה חושב בלבו: “היאך? כל החורף הייתי קבור בחדר ואך עתה קמתי לתחית־המתים… האח, מה נפלא!”

בבוא האביב היה מאיר מרגיש את ה“צורך” לאהוב איזו נערה ולהיות אהוב… לא היה מקפיד, איזו נערה יאהב. אחת היא לו, תהיה איזו שתהיה. וכשהיה רואה נערה יפה לבושה שמלה קלה והולכת בקומה זקופה בחוצות העיר, היה עומד זמן רב ומביט אחריה ומתבונן, איך כתפיה נעות ומתבַּלְטות כעגולים מתחת לחָשְנָהּ, גם היה מרגיש, איך ידה העדינה רועדת בְּשַׁרְוֻלָהּ הרחב… ואז היה מאיר חושב: מה טוב ומה נעים היה, אילו היה יושב עתה עם אותה הנערה ביער, מחוץ לעיר, תחת עץ רענן, והיה סומך את ראשו על חָזָהָ, והיה שואף את ריח גופה הרענן. היא היתה מנמנמת, ומתוך שֵׁנה היתה מעברת את כפָּה הרכה על לחיו: “מאיר, הרדם… הרדם”…

ובית־הקַהוה של מַזֶלְמַן, שהיה מאיר יושב שם בימות־החורף, היה נראה עתה בעיניו כבית־מבשלות. החדר מלא עשן מן הפַּפירוסין ומפני הכירה הסמוכה, שמבשלים בה תמיד, כל היום. אז היה מאיר עוזב את “בית־המבשלות” עם מכתבי־העתים, הנמצאים שם למקרא, והיה מתגנב מחוץ לעיר ויושב על גדות הוויכסיל ומסתכל במימיו.

לפנות ערב בא אל הגן. הוא ישב על אחד הספסלים באותה שדרה, ששם שיירות של צעירים וצעירות מצויות ביותר. הוא הביט על השכן והשכנה, שישבו עמו על הספסל, ומבלי לשים אליו לב, חבקו זה את ידה של זו ושחקו בקול גדול. אז הִפְנה את מבטו אל העץ אשר ממולו בקרירות־רוח, כאילו אין הדבר מעסיק אותו כלל וכלל, ומעת לעת הביט עליהם מגבוה. השכן והשכנה מביטים עליו בחשד ובתרעומות, כלומר: מה לך ולנו? – הוא מרגיש במבטיהם, עוזב את הספסל והולך לו.

בפעם אחרת ישבו צעיר וצעירה על הספסל, שישב עליו מאיר. הזוג התקרב זה אל זו יותר ויותר, עד שישבו חבוקי־זרוע וחבוקי־גוף ובמבטי־רחמים הביטו על כל אשר מסביב. ידו של הצעיר היתה נתונה בתוך ידה של העלמה באיזו הרחבה, וכאילו הביעה: “לנו שרוי, הלא חתן וכלה אנחנו!” – פתאם נדמה למאיר, כאילו הם מתעוררים ברחמים עליו וקוראים לו: “נודד אמלל, מקומך לא יכירך פה!” – והוא עזב את מקומו והלך לו.

בשדרה החשֵכה, שבה ישב מאיר לבדו, נשמעו צעדי־אשה קלים. הוא מהר אחרי הצעדים והדביק את ההולכת. נערה הולכת יחידית. נראה, שהיא מרגשת בו ואינה בורחת מפניו, ו“אדרבה”, קרבתו נעימה לה: היא צועדת בנחת כדי שיקרב אליה. אולם מאיר שומר את צעדיה מרחוק. היא עומדת ומחכה. היא משוררת. הקול, שיוצא מגרונה, שורט את האוזן, ובכל זאת יש בו איזו געגועים של תאוה בלתי־נמלאה, והוא מושך את הלב… לבו של מאיר הולם, ידיו רועדות וברכיו כושלות – ואינו יכול למוש ממקומו. גם היא עומדת – ומחכה. – – –

– שוטה! מפני מה עִכַּבְתָּ אותי, אם אינך רוצה – – – היא כועסת והולכת הלאה…

______________

פעם אחת נתן את בגדו בעבוט והלך לְהִצְטַלֵם. הוא קבל שש תמונות בעד שני רובל. הוא בא אל חדרו, ישב אל השלחן, הסתכל בתמונה והתחיל להגות בה: הוא רצה למצוא בתמונה את תכונתו ואָפיו של המצוּלם. ונדמה לו, כאילו פרצופו של זה היא צורת איש רחוק וזר לו לגמרי, והוא רוצה לבוא עד תכונתו. והוא מביט על התמונה ונדמה לו, כאילו פרצוף זה אינו של אדם כלל. וכי כך היא צורתו של אדם? כך?

– מי אתה? אתה הנך מאיר, כן, ומאיר הלא אני הוא, אני… הנה פנַי, עינַי… אלה הן עיני…

שום מכיר או ידיד נאמן, שיוכל לתת לו את התמונה לזכרון, אין לו. על כן לקח את כל התמונות וכתב על כל אחת מהן: “למאיר זילברברג לאות זכרון” – ויתלן על הקיר.

ויהי היום, בחוץ גשם דולף, והוא נמצא בחדרו יחידי ומתהלך אחת הנה ואחת הנה, מבלי לחשוב ומבלי להרהר כלל. והתמונות מביטות אליו, ונדמה לו, כאילו הן שולחות לו לשון ושוחקות עליו… אז לקח אותן מעל הקיר ויקרען וישליכן ארצה. ועדיין התגולל חצי־פניו על הקרקע ונדמה לו, שחצי־התמונה קורץ לו בעינו האחת. אז אסף את גזרי התמונות והעבירם באש…

______________

כשהיה לו כסף, היה תענוגו האחד להחליף את דירתו. נראה היה לו, שאם יחליף את הדירה יחליף מיד את מצבו ומזלו. וכך היה הדבר נוהג: כשהיה נכנס לאיזו דירה היו יושבי־הבית, שבו שכר את דירתו, משבחים ומהללים אותו, ואולם לבסוף היה מתגַנה עליהם ויוצא מדירתם בשֵם רע…

לבעלת־הבית האחרונה, שבא לדור בביתה, היתה נערה בת שמונה־עשרה שנה. היא לא היתה מכוערת ביותר ולא יפה ביותר. והוא לא חשב על זה הרבה. לפעמים, כשהיה שב הביתה בערב, היה מוצא אותה יושבת על־יד השלחן וקוראת בספר בחשאי. לחייה המשופעות, ריסיה, שכִּסו את עיניה לחצאין, והבבות, שהיו בולטות מתוך הריסים, שערותיה שחָצו את ראשה וירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפיה, ושפתיה, שהיו דבוקות זו בזו מבלי לתת להשִׁנים להֵרָאות, – כל אלה היו מלאים איזה חֵן שָקט ורענן והביעו את מנוחת־הנפש של נערה שְׁקֵטה ו“טובה”. ובמנוחה זו היה מעט עצב, ביחוד בשעה שהיתה נותנת עיניה בספר פתוח ועפעפיה השחורות כאילו רכבו על גבי העינים הסגורות, והשערות שכבו במנוחה על ראשה… על כל זה היה שפוך איזה עצב מושך את הלב בנעימות מיוחדת.

לפעמים, כשהיה בא הביתה, נראה כעָצב. עצבות זו לא היתה שורָה עליו במחשבה קודם למעשה וגם לא היתה באה מאליה. פשוט, הוא לא היה מתאמץ להתבַּדֵחַ. הוא ידע, שעצבותו תמצא חן בעיני הנערה, ומה איכפת לו?…

וכשהיה בא בערב הביתה והיה מוצא אותה יושבת על־יד השלחן וקוראת, היה יושב גם הוא מעבר השני של השלחן “עצב”, שקוע במחשבותיו. הוא היה מביט עליה, ובמבטו היתה מעין “שאלה”, והיא היתה עונה לו גם כן במבט מעין זה. בלבו כאילו היה שוחק על “הַקוֹמֵדִיָה”, ובכל זאת לא היה שוחק כלל. לפעמים היה מצטער על שהוא מבלה את עתו בבטלה, משחק עם נערות, ואז היה רוצה להסיח מלבו, שהוא משחק עמה, והיה מנסה לפתּוֹת את עצמו, כי באמת ובתמים הוא עושה מה שעושה: הוא שב לימי נעוריו; היא השפיעה עליו מעין ילדות תמימה; הוא אוהב נערה ונערה אוהבת אותו, וה“אהבה” משפיעה עליהם רוח־עצבות נעימה. – ומה לאיש ולזה?

והוא מושך את הקומידיה הלאה והיא אינה מסָרבת… הוא אוחזה בידה ומסתכל עמוק בעיניה, והיא מבטת ישר בעיניו וכאילו אומרת: “רוצה אני!” – בלבו כאילו שוחק הוא, ובכל זאת אינו שוחק כלל. לפעמים הוא מתחרט על כל מעשהו זה. “מה אני רוצה ממנה?” – ובשעת החרטה הוא מחבק את ידה בחזקה ומעמיק להסתכל בעיניה. היא משפילה את עיניה ארצה, סומכת את ראשה על חזֵהו ומתאנחת בלאט. הוא מאַמץ אותה אל לבו בידו האחת, ואת ידו השניה הוא משים על עיניו, ועושה את עצמו כאילו בוכה. הנערה מסירה את ידו מעל עיניו ומסתכלת בהן עמוק־עמוק, וקוראת בלאט: “מאיר, מאיר!”

– חנה! – הוא קורא, כשהוא לוקח את ידו ושָׂם אותה על עיניו – – –

רגע אחד הם שותקים ומביטים איש על אחיו. ופתאם הוא אומר:

– עתה ידעתי, שלפעמים אדם בוכה בלבו. – הוא מתאנח אנחה ממושכה, – ובאותה שעה הוא נהנה מעצמו…

הוא אינו מנשק לה. הוא רק עומד על גבה, תומך את ראשו בשתי ידיו ומביט ארצה שקוע ברוב מחשבות.

ואחר כך, כשהוא שוכב על משכבו, הוא מהרהר רגע אחד על אדותיה. רוצה הוא להתחרט – ומתחרט… ומה איכפת לו? – חושב הוא רגע שני… אבל כְּשֶיִוָדַע הדבר לאִמה של חנה, תגרשהו מביתם…

וכשהוא מאַמץ את הכר אל לבו ורוצה לחשוב על אדות חנה, הוא חושב, בלי משים, על אדות יום מחר…

_______________

פעם אחת ישבו הוא והיא יחד בחדר. זולתם לא היה שם איש. לפנות ערב בחוץ גשם דולף והטפות מטפטפות על הגג הסמוך לחלון. חשך התחיל לשמש בחדר. היא שׂמה את ידה על כתפו והוא תמך את ראשו על חָזָהָ. הוא שמע, איך חָזָהָ עולה ויורד… נשימתה רחפה על פניו, והוא הרגיש אז בריח־פיה… הוא חבק אותה וְאִמְצָהּ אל לבו.

– היודעת אַתְּ? – עזוב הייתי מיָמַי. את אמי לא אהבתי; גם אני בעצמי איני יודע, מפני מה לא אהבתיה. אבי גרשני מביתי. נודד הייתי, נע ונד מעיר לעיר. מימי לא היה לי איש קרוב לי, לב שירגיש את לבי, איש שיאהב אותי באמת ובתמים – אותי, את עצמי… ותמיד הייתי מתגעגע על איזה איש, על איזה לב – והנה אַתְּ! הֳיִי שלי, שלי, שלי!…

והוא חבק אותה וְאִמְצָהּ אל לבו, ואת פניו הסתיר בחיקה ויתאמץ לבכות.

אולם לבכות לא יכול בשום אופן.

כאשר שם את פניו בחיקה פסקו מחשבותיו. ונדמה לו, כאילו הוא מחבק איזה דבר נודע לו מכבר, שאין לבו אליו כלל. ואולם שפתיו מִלְמְלוּ בלי משים:

– מה אוהב אני אותך, מה אוהב אני…

ואחר־כך, כשהתהלך מאיר ברחוב לבדו וערפל מלא את חלל האויר וכל העולם היה מְטֻבָּע וטמון בערפל זה, ורק שביב־אור אחד עוד התגושש עמו והתנוצץ מרחוק, כאילו בקש הצלה כדי שלא יטבע גם הוא, – הרהר על אודות הנערה, והרהוריו אלה כאילו רחפו כצפרים מעל לראשו והוא לא היה יכול לתפשם… רק שפתיו מִלְמְלוּ בלי משים: “מה אוהב אני אותה, מה אוהב אני”… ואז נגש אל הבית, שהם יושבים בו, והביט למעלה. בחלון עוד היה אור מתנוצץ, והוא עמד והביט וּמִלְמֵל:

– חנה’לֶה, חנה, חנה שלי! מה אוהב אני אותך, מה אוהב אני…

וילך הלאה.

______________

והדבר לא היה קשה כל־כך. הוא מצא חן בעיני ה“אֵם”, שהתחילה לדבר בגלוי על אדות האירוסין.

דוד ודודה באו בערב לבקר את האֵם. עששית־החורף מאירה את החדר. ה“משפחה” יושבת מסביב לשלחן והוא ביניהם והם מדברים עמו על “הכל”. הוא עונה לכל אחד ואחד בנימוס ובדרך־ארץ, וכאילו רוצה הוא להֵרָאות כ“יַדְעָן”, הוא מרבה לספר דברים שונים באיזו הרחבת־הדעת. הוא שוחק בלבו על זה, יודע הוא את מך־ערכו, אולם – אֶה, “לא זאת”… האֵם מגישה לו כוס־תֵּה והוא גומע מן הכוס ומדבר, ועונה לכל אחד ואחד, ונראה הדבר בעיניו, כאלו היה מתאמץ למצוא חן. אולם בלבו יודע הוא היטב, שאין הדבר כן, ובלבו הלא הוא מחכה לרגע שבו יתחולל ה“סְקַנְדַל” וישליכוהו החוצה… והוא משתוקק לדעת, איך יהי נראה אז בעיני חנה’לה… אבל אז הלא אחת יהיה לו, ולעת־עתה מה איכפת לו? – לעת־עתה הוא נראה בעיניהם כאדם הגון.

הנערה מסתכלת בפניו, והריסים, היורדים בצניעות עד חצי־עיניה, כאילו רוצים להביע את האהבה העזה שבלב הנערה. והוא עונה לה במבט כעין מבטה, ובאותה שעה הוא רוצה לקום ולצאת מן הבית. “מה לי פה?” – ואולם הַ“מה איכפת לי?” כופה אותו לשבת… ועוד – מי יאמר, שאינו אוהב אותה? הלא באמת, באמת הוא אוהב אותה, באמת ובתמים: “חנה, חנה היקרה – מה טובה אַתּ! מה טובה”!…

_______________

“הקומֵידיה” נתקימה מאליה. לא הוא גרם לה, אדרבה, הוא לא רצה בזה כלל. הוא סֵרַב ולא סֵרַב. אבל העיקר הוא, שהאיש המשחק את הקומידיה נראה לו כנכרי וזר לו. והוא הגה באירוסיו בשכבו בלילה על משכבו לבדו: “וכי משוגע אני? כיצד אירע הדבר? רבונו־של־עולם! כיצד?”… הוא מנסה להרגיע את עצמו בתשובת “מה איכפת לו?” – ואולם תירוץ זה אינו מְיַשֵׁב את ה“קושיא” ואינו מניח את דעתו. לפעמים הוא מוצא בעומק לבו את האירוסין שלו עם הנערה לדבר נכון. “ומדוע לא?” – הוא מדבר כאִלֵם אל לבו. ואולם כאילו ירא הוא מפני איזה דבר, מפני איזה “שוט”, וכאילו משתדל הוא למצוא חן בעיני ה“שוט”. ותוך כדי דבור הוא שוחק על עצמו: “וכי משוגע אני? חַה, חַה, חַה!”

והוא שוכב על מטתו. לבו הולם, ידיו ורגליו רועדות, ומצבו כמצב הגנב, שנתפש בשעת הגנֵבה. והוא חושב בעצלתים על אדות הנשואים, והמחשבות כאילו אובדות ומתמזמזות במחו. נדמה לו, כאילו צִפֳּרִים נִצָלוֹת מן המלכודת ומתעופפות באויר…

לבו הולם והוא מלא יראה ופחד, מבלי לדעת בעצמו את סִבַּת יראתו. במצב כזה הוא שוכב שעות אחדות.

– ומי יאמר לי, שהאיש צריך לדאוג לתכליתו? ומה היא התכלית כשהיא לעצמה? מי לא יאמר לי, שהחיים, החיים בפני עצמם, הם־הם התכלית היותר נרצָה? “החיים, החיים כמו שהם!” – הוא מתעודד ומדבר אל לבו – וכאילו היה רוצה לאחוז באותו הלחץ, הלוחץ את לבו כְבִצְבַת של ברזל, ולהשליכנו בעד החלון…

_ _ _ _ _ _ _

ואחרי ירחים אחדים מוכרח היה לקחת אותה לו לאשה…

______________

פעם אחת, כששב מהוראות־השעה שלו אל הבית לאכול ארוחת־הצהרים, מצא את חדרו סגור. השכנות הודיעו לו, שאשתו נאספה לבית־החולים ליולדות, מפני שבאה עִתָּה לילד בשעה מוצלחת.

הוא קבל את הבשורה ברוח קרה, ובלבו התפלא על זאת: “אני אַבא?”. – ובהליכתו ברחובות לבית־החולים הוריד את ראשו והרגיש את עצמו כאותו השובב, ששבר קדרתה של אמו־חורגתו וברח מן הבית על־מנת שלא לשוב עוד… בכיסו מצא עשר קופיקות ומבלי משים סר לחנות וקנה חצי ליטרא ענבים כדי להביא להיולדת.

בהליכתו תלש את הענבים מן האשכול אשר בכיסו וטעם אותם אחד־אחד. בדרכו לבית־החולים חשב והרהר, ובכל זאת לא היה יכול לתת חשבון לעצמו ממחשבותיו ונדמה לו, כאילו לא חשב ולא הרהר כלל…

הוא בא אל בית־החולים. השומר לא נתן לו לבוא לתוך הבית פנימה. על כן עמד וחכה. מיד יצאה חותנתו והוא נכנס עמה יחד אל בית־החולים.

כשעלה על המעלות התחיל לבו פתאם להלום, וידיו ורגליו התחילו רועדות, מבלי שידע בעצמו את סבת הדבר. הדלת נפתחה והוא נכנס אל תוך החדר, ששם שכבה אשתו.

היא שכבה על המטה, פניה היו לבָנים מאד, בלי טפת־דם, ואיזה חן עָדין של חולשה היה שפוך עליהם. שפתיה היו סגורות, ועיניה ישבו עמוק־עמוק בחוריהן והיו פקוחות לרוחה מבלי לזוז ממקומן, והן הביטו עליו במבטו של החלל על רוצחו, לאמר: “עשית את שלך”…

מתחת להמטה עמדה קערה מלאה דם קרוש, וכתם אדום השתרע על הרצפה… הוא הביט על הכתם ואיזה שחוק קל רחף על שפתיו, כשחוקו של המקלקל בשעת קלקלתו…

מיד נגשה אליו חותנתו ונתנה לתוך ידיו כַּר, ובכַּר היה כרוך מין חי בעל צורת־אדם, שהוא, מאיר, התירא שמא ימות ממבטו בלבד…

– מזל־טוב לך, מזל־טוב!

והוא אחז בריה זו בידיו והביט מן הצד על פניה הלבנים של השוכבת במטה – – –

וכשֶשָב לבדו אל ביתו תלש בדרכו את הענבים הנשארים על האשכול שנשאר בכיסו, וישימם לתוך פיו, ואל נפשו אמר בשחוק:

– לי יש בן, לי בן, חי אני! – – –

חדר קטן וצר. קירות מגואלים, הנראים כעומדים ומחכים לכלי-בית. באמצע החדר שלחן קטן. על פני השלחן מתגוללות חתיכות נייר, גליונות בודדים, פרורי לחם וחמאה, רטובים במים השפוכים על פני השלחן. לרגל השלחן, על פני הרצפה המטונפה, מונח צרור כתנות מגואלות.

והחדר מלא מטות.

בקר. וקולות שונים, העולים מנחירי הישנים, מתערבים זה בזה.

על שק התבן אשר על המטה, העומדת על-יד החלון, פרושה שמיכה מגואלה וקרועה. מן המטה בולט ועולה דבר עגול, ונדמה, כאילו התגנב חתול בלאט אל תחת השמיכה ושוכב שם בלי נוע. פתאם החלה השמיכה להתקמט, ומאחת מכנפותיה נראה ראש אדם מלא נוצה.

פנים לבנים ועגומים, עינים סגורות, נחירי-אף ושפתים פתוחות, השואפים את האויר המחניק בשקידה גדולה. פתאם נפקחו עפעפי העינים, ושתי בבות, אשר חוטי דם אדומים עוברים בהן, מביטות מסביב ונסגרות מיד; הקדקד נופל ומתחבא בכר, כמו לא שוה אור היום בנזק מבטו.

דממה ממושכה.

פתאם יושב האיש על המטה, מביט על הקירות המגואלים, מכונן את מבטו אל הספון אשר מלמעלה, והוא מסתכל ואינו מכיר את חדרו. הנה נשתנה החדר פתאם וכל כליו נעשו מוזרים בעיניו.

ומחשבה מרה מנקרת במוחו, והוא מרגיש פתאם, כי עזוב הוא.

רשמי-פניו מתעקמים, מצחו מתקמט ושפתיו-הצרובות מתכוצות והן מביעות איזה דבר מר.

הוא פונה ומביט אל לוחות הזכוכית בחלון. גשם דולף על פני חוץ, טפות קרות מטפטפות בעצלתים על לוחות הזכוכית. טיף, טיף. והוא יושב מבלי נוע; גם לפתוח את פיו ולפהק אינו רוצה.

וראשו נופל על המטה אחורנית.

מוחו ריק מכל מחשבה, ולבו – מכל רגש. יש שהשמיכה משתמטת מעל גוו ונופלת ארצה, ורוח קר נושב על רגליו היחפות. הוא מצטער מאד, ואולם נסה לא ינסה להוציא את ידו ולהרים את השמיכה, לכסות בה את גוו.

הוא שוכב.

פתאם נשמע קול חריקת-מטה ואחריו קול צעדי איש.

– פינברג! היש לך מעט כסף להלוותני?

דממה.

כנראה ידע השואל את פתרון דבר שתיקתו, וידום גם הוא.

הדלת נפתחה. איש בא או עזב את החדר.

פינברג שוכב – אחת היא לו.

_____________

הוא רעד.

והוא מוציא את ראשו מתחת השמיכה ומתבונן מסביב לו.

עוד הפעם אמר להחביא את ראשו בכר המגואל, ואולם פתאם, בלי משים, באה מחשבה במחו: מאין יקח היום לאכול? – והמחשבה הזאת הגבירה את התשוקה בלבו לקום ולצאת מן המטה.

– מאין? – בבית-הקַוה לא יתנו.

ובחשבו זאת, הוא לובש את בגדיו הבלים.

וברגע שהוא נועל את נעלו השני נפסק חוט מחשבותיו, ובלי מחשבה ובלי הרגשה, ורק להרגיע את עצמו, הוא אומר לנפשו:

– אי, ברעב לא אמות.

ופתאם והוא משתאה לעצמו: מדוע הוא דואג היום לנפשו יותר מיום אחר? הלא בכל יום ויום בצאתו בבקר מחדרו איננו יודע מאין יקח לאכול והוא חי ואוכל בכל יום ויום. אמת, הוא לא יאמין בנסים. ובכל זאת, כל חייו אינם עומדים אלא בנס.

והוא מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.

ואולם לבו מצטער ומחשבות מרות נוקרות במוחו.

והוא נגש אל החלון, מסתכל ורואה את הכותל העומד ועולה למעלה. והכותל שחור ומגואל, מאפיל ונוזל את אור היום.

גשם דולף, והטפות נוזלות ומרטיבות את הכותל.

ולבו מתעורר כרחמים על הכותל הנעלב. עליו, על הכותל, לעמוד תמיד במקום אחד, תמיד, מבלי נוע, גם צפור לא תשים בו את קנה.

כותל נעלב.

והוא יושב על החלון.

ופתאם והוא זוכר את משכן אביו, את הפנה אשר בין התנור והקיר, וזאת הקורה השחורה אשר בספון ואת יתדותיו העבות התקועות בו. בחצי החדר, שם בפנה אשר בין התנור והקיר, מתגורר אביו וכל בני-משפחתו. ובחציו השני מתגורר ר' יצחק החייט, והחלון עולה בחלקו של ר' יצחק.

והוא מתירא לגשת אל החלון וליהנות מאורו.

ואז הוא מצייר בנפשו וחושב: איזהו מאושר? מי שיש לו חלון בפני עצמו! – ומני אז היה מתגעגע לחלון שלו, והחליט, כי כאשר יגדל ויהיה לאיש ישכור לו חדר בפני עצמו, וכל החלון יעלה בחלקו.

והוא איש גדול ויש לו חלון בפני עצמו.

והוא יושב ושמח: כל החלון שלי הוא לגמרי. רק לי לבדי הרשות להביט על הכותל ולראות איך הגשם יורד עליו. הוא בוכה, טוב הדבר, עליו לעמוד במקום אחד ואינו יכול לבוא ולהחבא מפני הגשם. שמח אני לאידו על אשר הוא גוזל ממני את אור היום.

והוא יושב ושמח. רק על דבר אחד הוא מצטער, על המטה השנית אשר בחדר, והיא מזכירה לו, כי יש לו עוד שותף אחד לחלונו, ואולי עוד יותר מאחד.

____________

הוא רעב, עוזב את החלון ויוצא מן החדר.

בחוץ. השמים מכוסים עבים שחורות. גשם דולף, האבנים רטובות והרחוב מלא בצה.

מרה-שחורה נופלת עליו, והוא רוצה להשתרע באמצע השוק, לפשוט את ידיו ואת רגליו ולהשתקע בתוך הבצה. לשכב ולא לחשוב ולא להרגיש דבר.

אכן רגליו מוליכות אותו בעל-כרחו, מפני שהן רגילות לכך.

והוא הולך.

כחותיו הולכים הלוך וחסור, כאילו התגנבו והתחמקו בלאט מתוך הלב.

הוא זוכר את בית-הקַוה, אשר שם מתאספים רעיו ומכיריו, והוא ממהר ללכת.

והוא בא שם.

החדר מלא עשן. ענן מכסה את כל הקירות, ובתוך הענן מתנועעים ראשי אנשים. האנשים יושבים סביב להשלחנות ומדברים איש אל אחיו. האחד אוכל והשני קורא בגליון מכתב-עתי.

והוא מבקש במבטי-עיניו: אין אף אחד ממכיריו.

והוא פונה ויושב אל אחד מן השלחנות ומחכה. ממולו יושב איש צעיר, אשר רבידו הלבן מכסה את ה“כפתור” שבצוארו הארוך והממושך, גם הוא מחכה.

הנערה המשרתת מגישה לאיש הצעיר קערת ביצים מטוגנות ולחם וחמאה, ומשחקת בעיניה בשחוק חבה.

הצעיר מכין את עצמו לאכול בתאוה גדולה.

– מה להגיש? – שואלת הנערה.

– אין דבר. מחכה אני לאיש.

הנערה מביטה עליו בעיני חשד ורומזת להצעיר היושב ממולו והולכת מדי הפנותה את ראשה לאחוריה.

האיש אוחז בידו את הכף המלאה ביצים, פותח את פיו ומביט אל פינברג.

ופינברג מסב את ראשו ומביט על השלחן העומד לא-רחוק ממנו ובלבו הוא אומר: מי זה חושב דבר על אדותיך וקערתך? לדידי, יכול אתה להחנק באכילתך.

ובהסבו את פניו נדמה לו, כי הצעיר היושב ממולו חדל לאכול ורק אוחז הוא בכף ומביט בו.

הוא החזיר את ראשו עוד הפעם ויבט. הצעיר יושב ואוכל בתאוה גדולה.

פינברג התאדם ויאחז בגליון מכתב-עתי ויכסה את פניו בו.

הצעיר מביט עליו.

ועוד הפעם חושב פינברג בלבו: מי צריך לך ולקערתך?

ואולם האותיות בגליון רוקדות ורעיונותיו מסתבכים, ועוד הפעם נדמה לו, כי האיש מביט עליו. מביט עליו היטב, בכונה.

“לא, לא. הוא אוכל”.

“אכילתו משונה מאד” – אומר הוא לנפשו, והוא רוצה להביט ולראות אם באמת כן הוא הדבר.

ועוד הפעם הוא מפנה את ראשו ומביט.

ועוד הפעם חדל האיש לאכול ויבט גם הוא על פינברג בתמהון.

והם מביטים איש בפני רעהו ומחרישים.

פינברג קם ממקומו ועוזב את מושבו.

– “לי יש חלון בפני עצמי”. – המלים נתאבנו בפיו.

_______________

בחוץ.

הוא סובב בחוצות, מרחוב לרחוב. ראשו כבד עליו, הרעב מתגבר, רגליו כושלות.

והוא מתחזק והולך.

ופתאם והוא חושב: “כן, הוא יהיה בביתו”. והוא ממהר ללכת.

מיד הוא מקטרג על עצמו: אל תהי נבל! אל תשלך את יהבך על אנשים אחרים. צעיר אתה, מלא כח-עלומים, לך והתפרנס בעצמך.

“זֶלִיגְמֵן יוצא מן הכלל… משלנו הוא… אצלו מותר…” – כך הוא מצטדק.

והוא בא לתוך חצר רחבת-ידים, מלאה בצה ואשפה, משם הוא הולך ובא אל אכסדרה אפלה והוא מטפס ועולה במעלות רעועות.

“גם הוא בעצמו עני גדול… איש טוב… הוא חושׂך את אכלו מפיו”…

“אי, גם אני הייתי כמוהו, לוּ היה לי כסף. מאנשי-שלומנו הוא… כלנו כן”…

ובכל אלה איננו מוצא די טעמים להצטדק ולהכשיר את מעשיו; ערכו הוא נתמעט בעיני עצמו, והוא מתחרט.

“אדם צריך לדאג לעצמו” – ובעצלות הוא עולה על שלבי-המעלות.

והוא עומד ודופק על הדלת.

– הבביתו זליגמן? – הוא שואל את האשה הפותחת את הדלת.

– איננו.

והוא עומד ואוחז בידו את כף-המנעול ומביט אל האשה בעינים מפיקות איזו בקשה ותחנה.

– אחכה לו בחדרו.

והוא בא ומתנפל על המטה אשר על-יד הקיר.

חדרו של זליגמן דומה לחדרו הוא, ורק על דבר אחד הוא מתפלא. גם לו, לזליגמן, יש חלון, חלון שלם בפני עצמו, והוא, זליגמן, גם פעם אחת לא הזכיר דבר על אדות חלונו. והוא יושב דומם. מבטי עיניו נטוים אל ארון-הספרים העומד בירכתי-הבית.

“ספרם יפים לו – יקרים – ביבליותיקה יפה”.

ופתאם והוא מרגיש, כי לבו דופק בקרבו ואימה נופלת עליו.

והוא מפנה את עיניו מן הארון ומביט אל החלון.

ומסיח הוא את דעתו מן הספרים.

“לא! מי יעשה כזאת? חרפה”.

והוא קם ממקומו ונגש אל החלון ומסתכל.

ואולם הארון מושך את עיניו. שם ספרים עומדים. ויצרו מתגבר בו לגשת אל הארון, רק למען ישים את עינו בהספרים אשר שם.

והוא מביט בעד החלון החוצה. בית גדול עם חלונות רבים לנגד עיניו.

“עוד מעט ונראתה נערה מן החלון אשר ממולי. ועיניה מה גדולות, מה יפות!” והוא מחזיק, ועומד ומביט.

ואולם לבו מושך – והוא עוזב את המקום.

“עוד מעט ונראתה הנערה – עוד רגע”.

והוא עומד באמצע החדר דומם ומחריש, לבו דופק בקרבו והוא רועד.

“חס וחלילה! מי אומר כזאת?… רק להביט בלבד”…

ועוד רגע.

– לא, גם להביט אסור. עוד מעט ונראתה הנערה. הנה היא, הנה… וכדברו את הדברים האלה הוא עוזב את מקומו, נגש בלאט אל הארון ואוחז בספר.

“כריכה יפה, שוה רובל שלם. לכל-הפחות שבעים וחמש קופיקות”.

“הנערה עומדת לפני החלון והיא מסתכלת”.

והוא מרגיש, כי דפיקות לבו מתחזקות בקרבו, מתגברות, והוא רועד כמו בקדחת.

ובעיני-רוחו הוא רואה ארוחה יפה ושמנה, ובאפו עולה הריח הטוב והנעים של התבשיל.

בלאט הוא פותח את בגדו העליון, אצבעותיו רועדות והוא שומע את דפיקות לבו, אחרי כן הוא פותח את אפודתו ומסתיר את הספר תחתיה.

והוא מתגנב ויוצא מן החדר, והוא פנה אל האשה, בעמדו בפתח הביאה:

– אפגשהו בחוץ – אמר בקול רועד.

ויורד הוא מן המעלות. כמדומה לו, שזליגמן עולה. זליגמן יבוא לקראתו, ובמבט אחד יכיר מיד, כי הוא גנב ממנו דבר-מה.

ופניו של זליגמן, אשר היו תמיד בפניו כפני מלאך טוב, משתנים פתאם והיו בעיניו כפני איש רע, כפני רודף.

וירד מן המעלות ויעזוב את האכסדרה ויבוא החוצה.

“יוָדע הדבר. בלי ספק יודע” – ולבו דופק והוא רץ.

פתאם הוא שומע קול מאחריו.

– פינברג.

והוא מפנה את ראשו. הנה זליגמן. ופניו הלבנים והארוכים מביעים את רוע לבו.

– מדוע פניך כה רעים, פינברג? – וקולו הרך של זליגמן דוקר וחודר אל לבו.

והוא חושב: “יודע אתה איפה הצפנתי את הספר, מדוע תאחר להוציאו”?…

– חטמך הלבן מעיד בך, כי טרם אכלת היום – אומר זליגמן.

פינברג מחריש.

– מעט כסף יכול אני להלותך, אם תחפץ.

ובתתו את הכסף לידו הוא אומר:

– מהר לבית-הקַוה וחטוף ואכול.

וזליגמן הלך לו.

פינברג עומד והוא מרגיש את הספר תחת אפודתו.

גולדמן השתחוה בענוה, השח את ראשו, ויבט ביראה אל הגבירה גרינברג, הנשענת אל השלחן וסרח שמלת־הבקר אשר לבשה כסה את רגל אחד הכסאות העומד על ידה.

הגבירה נשאה את עיניה, הנסתרות למחצה תחת אשמורותיה, ותבט אליו ברחמים רבים: בת־הצחוק האנוסה אשר על שפתיה העבות, אשר כמעט לא נראה לעין, כי נחבאה בפניה המלאים והבריאים, הפיק מראה פני איש הבטוח כי עושה הוא ברגע הזה איזה חסד אשר לו הצדקה לדרוש תודה בעד זה, וזאת הגדיל את התקוה בלב גולדמן, ויאמר אל לבו: “אנשים טובים הם, אנשי חסד הם”.

– שב נא, צעיר לימים – אמרה לו הגבירה בהניעה ידה.

גולדמן הביט מסביב, ופניו הפיקו כעין בקשת רשות לישיבה מקירות הבית המשוחים בששר, מהמנורה הגדולה התלויה בתקרה והמבטת בעיני גאון מלמעלה, – הפקפוק והספק שהיו שפוכים על פניו, כאלו הביעו: “הלא אינכם מתרעמים, חס ושלום, על אשר באתי גם אני להשתמש בכם, כאלו הייתי אחד מהם”….

– עוד מעט ויבא אישי ואדבר עמו – אמרה הגבירה.

לב גולדמן נתמלא רגשי־תודה אל הגבירה גרינברג, על החסד הרב, שהיא עושה עמו. אך חסר לו העז והאמץ להביע לה את תודתו בפיו; “אם אודה לה בדברים – אמר אל לבו – אֵרע עוד בזה תחת להיטיב”.

– בקי אנכי בשלש לשונות: אשכנזית, רוסית ואנגלית, מלבד שפת־עבר. לשון פולנית אינה שגורה עוד על פי, כי לא הרביתי לדבר בה, וכל אלה למדתי מעצמי, מבלי עזרת מורה, בבית־הורי למדתי את כל אלה. אבי, הרב דמתא, גער בי על זה, מלחמה תמידית היתה בינינו – זה לי שתי שנים שאני יושב בוַרשה להשתלם פה בלמודים. בראשונה הייתי לקורוספונדינט באחד מבתי־המסחר, עתה פשט בעל בית־המסחר את הרגל ועלי לכלכל את נפשי בהוראות־שעה.

הגבירה שמעה את כל דבריו ותבט אליו במבט רציני, המעיד על טובה וחסדה.

עוד הפעם גבר בלב גולדמן החפץ להודות להגבירה על טוב לבה, בהתפלאו על החסד הרב שהיא עושה עמו: היא מראָה לו סבר פנים יפות מדברת אתו טובות מרשה לו לשבת על כסא המרבדים, מבטחת לו, כי תדבר עם בעלה הגביר על דבר ההוראה. חפץ הוא להתיפות ולהתהדר בעיניה, למען תחשוב הגבירה, כי דבר לה עם איש מבני־העליה ולא עם מורה פשוט מן השוק, ויבקש לו אמצעי, אשר על ידו יראה לה את רום מעלתו; אולם לא מצא רק את האמצעי האחד, רק את זה אשר אמר לה, כי בקי הוא בשלש לשונות וכי הוא קוריספונדינט באחד מבתי־המסחר.

הוא חפץ לקום ממקומו ולצאת, אך גם הפעם לא הרגיש בנפשו די אמץ לזה – עד אשר הפנתה לו הגבירה ערף ותפן אל השפחה אשר בבית־המבשלות לדבר אתה, ויהי זה לגולדמן לאות, כי הגיעה השעה להפטר.

– שלום! – גמגם ברעדה בקומו ממושבו. חפץ אחד מלא עתה את כל לבבו, חפץ נמרץ, כי יצלח לו לעשות איזה דבר, אשר ירים את ערכו בעיני הגבירה גרינברג; חפץ הוא, כי התקרה תפתח וכנפים תהיינה לו פתאם לעוף משם, והגבירה תביט אליו, תשתומם, תפער פה: אַה!! והוא בעצמו, אותו הבן־אדם הפשוט יסתר מפניה, הוא יעשה פתאם למיניסטר, יפשוט את בגדי החול אשר עליו, ויעמוד לפניה לבוש בגדי־שרד, למען תדע הגבירה גרינברג, כי לא עם אדם מן השוק דברה הפעם.

– שלום! – ענתה לו הגבירה, בהפנותה את פניה אליו ותבט עליו בעיני חמלה.

בצעדים רועדים קרב אל הדלת המובילה אל הפרוזדור, ובאחזו בכפת־המנעול המתנוצץ, הוריד את ראשו בעל השערות הפרועות, ובבות עיניו המתנועעות בלובן העין הגדול כמו שאלו:

– האם לא קלקלתי, חס־ושלום.

בבואו אל הפרוזדור לקח מעל התְּלי את כובעו המזוהם וילבש אותו, וימהר לצאת.

באכסדרה המתין מעט, הביט רגע אחד, העיף עיניו על כל סביביו, ולא התבונן אל הציורים והתמונות המצוירים על הכתלים, כי היה עסוק להסיר את הזעה אשר על פניו ועל מצחו הלוהטים.

“עשרה רובלים מַשׂכֹּרֶת נכונים לי”.

צחוק מעוה את שפתיו.

אולם הוא איננו בטוח עוד באשרו: רגיל היה בזה כי יבטיחו לו ולא יקימו את הבטחתם. “גם הפעם – אמר בלבו – לא יקימו את הבטחתם”.

אך בשפתיו הוא מגמגם:

– עשרה רובלים משכרת נכונים לי.

בזכרו את דברי הגבירה הטובים, את סבר־הפנים שנתקבל בו מהגבירה, החל להאמין, כי יעלה בידו הפעם להשיג את שעת ה“הוראה” החדשה. שמחתו גברה, ויתאוה לחבק ולנשק את כל העולם כלו.

כל העולם כלו, נדמה לו עתה, משתתף בשמחתו.

והוא יורד ברגלים ממהרות מן המעלות.

וברוצו לא התבונן אל הראש הנראה דרך הדלת הפתוחה, אשר יצא בה זה עתה, ואשר הביט אליו במבט של בוז.

זה היה ראשה של שפחת גרינברג אשר התבוננה, כי “הפַּן” הלבוש בגדי עניים אשר יצא עתה, שכח לסגור את הדלת.

– בקי בשלש שפות אני, בין רגע הייתי לבלשן, יודע אני שפת אשכנז, רוסיה, ואנגליה, בשפת צרפת לא אתהדר בפניהם: מי יודע, בבית־עשירים כזה ימצא בודאי איש היודע שפת צרפת, שמא אאחז ואתבדה! אך אנגלית, אנגלית אני יודע; אדרבה, יתהו על קנקני, הלא אין איש מהם יודע את הלשון הזאת.

כדברים האלה דבר אל עצמו ברדתו בחפזון מן המעלות, הוא לא התחרט על שהוציא דבר שקר מפיו, על כי התפאר במה שאין בו, אף לא הצטער על זה, שהוא אנוס למצוא את מחיתו על ידי כזבים, כי היה הדבר פשוט בעיניו בתכלית הפשיטות, כאדם האומר לחברו: היום אכלתי ארוחת־הצהרים.

לו נדמה, שהכזבים שהוא משתמש בהם שונים הם מהכזבים, ששאר בני־אדם משתמשים בהם. מרוב ההרגל נראה לו, כי זכוּת מיוחדת נתונה לו, שעל־ידה מותר לו להשתמש בכזבים, לקבל על־ידי זה את ה“הוראה” או להתודע לפלוני ולפלוני.

מרגיש הוא, כי שפל ערכו מאד, שפל הוא בעיני עצמו, ובעיני אחרים כל־שכן, ועל כן רוצה להֵרָאוֹת בעיני אחרים אחרת ממה שהוא באמת, – להַרְאוֹת להם לא את עצמו כמו שהוא, כי אם כאדם אחר לגמרי, כאדם יותר נעלה, יותר נשגב.

הכל נברא בשביל אחרים ולא בשבילו.

כל מה שיש לו, כל מה שהוא מתאוה אליו, אנוס הוא לקבל על־ידי עקמומיות, ערמומיות ואונאה; ותמיד הוא מפחד, כי היום או לאחר זמן יבוא איש מן השוק ויטול את בגדו מעל כתפיו, את שק התבן מתחתיו…

לחייו נכונות תמיד לקבל מכת־לחי על מה שהוא חי, כל גופו מוכן ומזומן בכל רגע ורגע לְהֵעָנֵש על שגם הוא מתאוה לאיזה דבר, על מה שהוא דוחק את עצמו אל החיים, ויש גם לו תביעות ותרעומות על החיים, כשאר בני־אדם.

אמת הוא, כי תביעתו מהחיים איננה בחוצפה ועזות יתרה… רק בדומיה, בקול רועד הוא תובע…

כלם תובעים בפה מלא ולהם הצדקה לתבוע, יש להם זכות על זה, שטר־חוב חתם להם הקב"ה, כל העולם כלו נברא בשבילם, הם רשאים, אבל הוא־הוא אינו מוצא זכות לעצמו לתבוע איזה דבר.

אם הוא מתאוה לאיזה דבר, אנוס הוא לגנוב אותו, והוא מוכן ומזומן לקבל את ענשו באיזה זמן מן הזמנים. הוא איננו מאמין במה שיש לו, אינו חושב שום דבר לקנינו הפרטי. לו נראה, כי כל מה שיש לו בא לו בגזלה – והוא מוכן תמיד שיבוא איש ויחזור ויקחנו מידו.

הוא איננו שואל ואיננו חוקר: מדוע? למה הדבר כך? הוא אינו מתרעם אינו עורך מחאה, ואינו מבקש כל עיקר שישתנה מזלו, כך הם הדברים וכך צריכים להיות.

כל בני־האדם חסד הם עושים אתו, בעל־חוב הוא לכל, כל אחד ואחד עושה עמו איזו טובת־הנאה, נותן לו איזה דבר במתנה או בהקפה. מכיר טובה הוא לכל בני־האדם, המביטים אליו בעין יפה, אינם מרימים עליו יד, אינם מכלימים אותו, חושבים אותו לאדם ככל שאר בני־האדם, והוא מרגיש בנפשו, כי חב הוא לאחרים, חוב אשר לעולם לא יפרע אותו.

ועל כן מכיר תודה הוא לאיש הבא אתו בדברים; לא במעשים הוא מכיר לו תודה, כי אם במחשבה, והוא כמו יביע את תודתו זו בכזביו, בזה שהוא מיפה את עצמו, מתהדר ומתעלה בעיני חברו, למען יחשוב חברו, כי דבר לו עם איש בעל־ידיעות רבות, איש אשר לו הון עצום ורב, לא עם “אותו” בעצמו והדומה אליו.

אמת הוא גם זה, כי דברי השקר שהוא מדבר, רק לפי־שעה הם, רק לאותו רגע, עוד מעט ויִוָדַע מי הוא, ואז דומה הוא בעיניו לגנב שגנב ומוכן ומזומן לקבל ענשו….

גולדמאן מוריד את עיניו ומביט אל הרחוב.

ערב.

רצועת שמים כהה פרושה לארך הרחוב, נראה, כאלו היא משבצת משני עבריה בגגי הבתים הגבוהים, בעלי חמש דיוטות, אך שמה הרחק, הרחק מאד, מקום שם השמים יורדים ומגיעים אל הבתים, שמה מעוטף בערפלי תכלת חצי גלגל של אש אדומה. הצעיף שבו עטוף הגלגל קרוע פה ושם, ושלהבת אדומה משתפכת מתוך הערפל. השלהבת המשתפכת מתעלמת מעט־מעט בענן אבק רב.

שתי השורות הארוכות של הבתים נראות כאלו הן כלן קיר חומה בצורה. משני עברי הרחוב נחפזים שני טורי מרכבות: הטור האחד ימינה והטור השני שמאלה; משני עברי המפסעה דוחקים ורודפים זה את זה שתי שורות אנשים, ורק לפעמים נפסקת השורה על ידי זה, שיעבור האחד את השני.

הרגלים קלות לרוץ, וגולדמן מתאוה ללכת עד אין סוף.

והוא נסחף עם זרם האנשים ורץ עמהם.

והוא מדבר אל לבו על־דבר ההוראה אשר תפול בחלקו… עשרה רובל, ואפשר עוד יותר, אולי חמשה־עשר רובל.

– הבל וריק – הוא מגמגם בשפתיו – בכדי שלא יבטח על זה בטחון גמור.

אך לבו מלא תקוה ומוחו תועה בדמיונות בלי דעת.

“…מעט־מעט יהיה לבן־בית אצל גרינברג, בתחלה הוראה, אחרי כן ישלח גם אל המסחר ידו, במשך הזמן יהיה לאחד מחברי המשפחה. הוא יפיק רצון מאת כל בני־הבית, חביב ואהוב יהיה להם, משרה נכבדה יקבל בבית־המסחר הזה. אולי יהיה גם לממונה על האוצר, לגזבר. בת בעל־הבית תחמדהו, סופה לאהוב אותו… והיא תנשא לו לאשה”…

– כן, כן! היה יהיה כדבר הזה – מגמגמות שפתיו, ובזה כמו הוא מתלוצץ ולועג על עצמו: שוטה שבעולם! למה אתה בונה מגדלים פורחים באויר? ותוך כדי דבור הוא חוזר ואומר:

– כן, כן! היה יהיה כדבר הזה.

ועוד הפעם מתגנב הספק אל לבו: “מי יודע אם אקבל את ההוראה?” קול נמוך, קול שפל נשמע במעמקי נפשו, והקול הזה מזכיר לו את המכרים הרבים אשר לו. בכל פעם ופעם כשמקבלים אותו באיזה בית בסבר פנים יפות מיד הוא מתחיל לרכוב על כנפי הדמיון, כי כזה וכזה יהיה, – וסופו, שמגרשים אותו משם תמיד בחרפה. פתאם יוָדע שם כי שקר דבר, כי הוליך אותם שולל, כי עשה שם מעשה תועבה.

בהתודעו אל איזו משפחה, יודע הוא תיכף, כי סופו לצאת משם בחרפה, וכי שמו ישאר שם לדראון, הוא מתאר זאת בנפשו אף בשעה שאינו מרגיש בעצמו שום חטא ועון.

כך הוא מנהגו תמיד, כשהוא נכנס בלילה אל חדרו. איננו בטוח, לפעמים, אם לין שמה הלילה, וכמו מחכה לקראת האיש, אשר יבוא ויגרש אותו משם.

והוא איננו קובל ומתרעם על זה, לא על עצמו ולא על אחרים, מפני שכן צריך להיות.

בשעה שהוא מתודע אל בני־אדם שהוא מוצא קורת־רוח בהם, אל בני־אדם החביבים לו באמת, והוא מתבונן כי מקבלים אותו בסבר פנים יפות, מראים לו חבה יתרה, והוא זוכר, כי סוף־סוף, כשיודע להם כי דבר אליהם כזבים, יגרשוהו מביתם בחרפה, אז לבו נקרע לגזרים. אולם בכל זאת איננו משתדל לשנות את מנהגיו, להיות גם הוא ככל האנשים, היודעים לכבד ולהוקיר את משמרתם ולהיות אהובים וחביבים לבעליהם ולאדוניהם ולהאריך ימים על משמרתם.

יודע הוא, כי כל עמלו לעזוב את מנהגיו המגונים אך לשוא הוא, סוף־סוף יחזור לסורו, מעֻוָת הוא אצלו שאין לתקן, וכי סוף־סוף יגרשוהו מן הבית הזה.

גרש יגרשוהו מן הבית הזה, מפני…. מפני שכן צריך להיות.

כזבים הוא מדבר. שקרן הוא, מתגאה הוא בפני הכל, אך הכל לשעה קלה סוף־סוף והמסוה נופל ונבלותו מתגלה…

והמחשבות האלה מפילות עליו תוגה.

הוא זוכר מקצת מדבריו, והוא סר בצדי הרחוב במקום ששם אין השאון רב כל־כך, מוריד את ראשון והולך.

רוח צח עובר על פניו ומשיב את נפשו. הוא חפץ עתה להיות לבדו, לשכב על שק־התבן, להסתיר את פניו עמוק־עמוק בשמיכה המזוהמת. מה טוב היה לו, לוּ היה יכול להסתיר את פניו בחזהו הוא, לשכב בדומיה ולחשוב…

הוא מבקש איש, אשר בפניו לא יצטרך להתגאות, להתהדר, איש, שבפניו יוכל להתראות כמו שהוא.

והאיש ההוא שלו יהיה.

שלו יהיה, לא לפי־שעה, לא מפני שאותו האיש איננו יודע את מי הוא מדבר, לא מפני שהוא מדמה, שהוא מדבר עם גולדמן הבוכהלטר, גולדמן הקוריספונדנט, המשתכר ששים רובל לחדש ויודע שלש לשונות, וכאשר יוָדע לו מי הוא, תוּפר הרֵעוּת ויאמר לו: “לך לשלום למקום שבאת משם”, – כי אם איש שונה תכלית שנוי מזה הוא מבקש, ובית אחר לגמרי, בית ששם יודעים את גולדמן המורה, את גולדמן כמו שהוא, אותו גולדמן המשתכר רק עשרה רובל לחדש, והטועם רק שתי פעמים בשבוע טעם בשר, – את גולדמן השקרן. ואותו האיש לא יהיה לו חבר לפי־שעה, כי אם חבר לעולמי־עולמים. איש אשר ירגיש אתו יחד את הכל, הכל, ולא שותף יהיה לו, שור בשותפות שאפשר לה להבטל בכל שעה ושעה – לא שותף, כי אם בשר אחד ונפש אחת יהיה.

לפניו יוכל לגלות את הכל, מפניו לא יסתיר דבר.

פתאום יעלה על זכרונו דבר־מה…

והוא הולך לאט, מתגנב אל אחד הרחובות השקטים. ערב, רוח קר נעים מנשב, הוא זוקף את צוארון מעילו להגן על עצמו בפני הקור, והוא מחביא את ידיו בכיסו והולך.

“… דבורה, כן, דבורה היא שם הנערה אשר בבית החיט ברחוב פרנצישקני”…

כבחלום הוא רואה אותה, הוא זוכר ביחוד את לחייה המלאות ואת הגומות הנוקבות ברב־חן את הלחיים בשעה שהיא משחקת, והעינים מתחבאות תחת אשמורותיהן ומרמזות משם, כאילו מבקשות הן דבר־מה, ושערותיה עוזרות גם הן אחריהן, מרמזות גם הן יחד את העינים.

מדי פעם בפעם, כשהיה נכנס אל חדרו, היא היתה מביטה אליו מלאחריו וכאילו היתה מדברת אליו איזה דבר.

בימי השבת אחרי הסעודה, אביה סרוח על מטתו, מכוסה בשמיכתו העבה וישן שֵׂנָה מתוקה, אמה יושבת בקרן־זוית ומנמנמת על ה“צאינה וראינה”, בחורים באו שוליי־החיטים, והם משתוחחים, מרבים בדבור, קוראים “ספורי מעשיות” או מספרים חדשות הנשמעות בעיר.

והוא יושב לבדו בחדרו, הוא מקפיד קצת על שהבחורים מרבים אתה שיחה, הוא מרגיש אליה רגשי־התקרבות, כאילו יודעים הם איש את אחיו זה ימים רבים.

הוא נכנס פעם בפעם בחדר שהם יושבים שם, על ידי אמתלאות שונות, ובעברו הוא שולח את עינו אליה, היא מרגשת ומבינה את מבטו, גם היא מבטת אליו – כאילו מבקשת סליחה ממנו… הוא מרגיש, הוא מבין את זאת, והוא נהנה מזה הנאה רבה, ולבו טוב עליו.

הן מחשבותיו גלויות וידועות לה, אך הוא לא יוציא דבר מפיו: מה לו ולה?

והיא מושכת לו חסד, מרבה להיטיב עמו. בבואו הביתה הוא מוצא את חדרו נקי ומתוקן, הכל מסודר על מקומו. מיד אחרי בואו היא נראית על הסף ושואלת: גולדמן! האגיש לך כוס תֵּה?

הוא איננו עונה לה, איננו מודה לה, אך בכל פעם ופעם הוא מביט אליה חרש – והמבט הזה מגלה לה את כל לבו…

והיא הבינה את מבטו – כך נראה לו, ותשב לו גם היא במבט חרש אך מלא ענין…

מה טוב היה לו אז.

הוא הרגיש אז, כי ישנה איזו בריה המתיחסת אליו לא ברוח קרה, הוא איננו עוד בדד וגלמוד, איננו עוד משולח ונעזב.

לא, שם ברחוב הארוך והמזוהם, מול בית־החרשת בעל הארובה השחורה, בנויה חומה גבוהה. דרך השער נכנסים אל החצר, ומשם הולכים אל אחד מחלקי החומה, דרך מעלות גבוהות וצרות, אכסדרה אפלה, ובדיוטה העליונה, על דלת מזוהמה, מֻדבק לוח קטן ועליו כתוב מספר 56, שם באחד החדרים הקטנים יושב החיט ושם – נערה, דבורה שמה, ובלבה…

אז היה מרגיש את עצמו דומה אל כל שאר האנשים, לאחד מבני־העליה, והיה מתעלה בעיני עצמו.

זוכר הוא, פעם אחת שב הביתה, החיט לא היה בחדרו, גם אשת החיט לא היתה בביתה, ורק דבורה לבדה יושבת ומתקנת איזה דבר לאור מנורה קטנה וכהה. זמן רב עמד אצל הדלת, ויבט למרחוק אליה, על פניה הנטוים אל מול הכתנת שעל ברכיה – ושערותיה יורדות על לחייה האדומות.

– ערבא טבא.

– ערבא טבא, שנה טובה – היא עונה לו בבת־צחוק. מבטת אליו, מתאדמת ואומרת:

– אתם הגברים, כמעט אך תנועו תנועה יתירה וכתנתכם נקרעת, אתם מוסרים אותה לכביסה כשהיא קרועה עד שלא תצלח עוד ללבישה וקונים לכם אחרת; כלום יש לכם פנאי, או כלום אפשר לכם לשים לב אל הבלים כאלה? ועל כן נטלתי עלי את העבודה הזאת… הן לא תכעס עלי בשביל זה, האף אין זאת?

הוא לא ענה אותה דבר, אך הביט אליה; זמן רב, רב מאד הביט בפניה – חפץ היה להביע במבטיו דברים רבים, דברים הנוגעים עד הנפש.

את כתנתו היא מתקנת לו, ישנה בריה החושבת אודותיו…

אך הוא לא בטח עוד בה בטחון גמור, לא מפני שלא האמין למראה עיניו אך מפני שהאמין, כי יקרה איזה דבר, כי יבוא איש ויגזול את זו ממנו.

לבו נבא לו כזאת מבלי חשבון ודעת.

הוא הרגיש בלבו איזו רגשות נודעים, רגשות נושנים, אשר זה ימים רבים, רבים מאד, לא הרגיש אותם, ונפשו היתה מתגעגעת תמיד אל הרגשות ההם.

איזה רוֹך משתפך בקרב לבו, מתאוה הוא לבכות, לבכות מרוב שמחה, לתמוך את ראשו אל לב אמו ולהוריד בבכי.

הוא חשב אותה לדבר שיש לו איזה יחס אליה, יחס תמידי, שלא יחדל ולא יפסק לעולם.

וזמן רב עמד ויבט דומם בפניה המלאים.

– מדוע אתה מביט אלי? – היא שואלת אותו בבת־צחוק, בהרימה בידה השמאלית את שערותיה אל מול ערפה.

וקולה מה רך, מה מתון… הוא מלא חמלה ורחמים.

אז ימלא לבו שמחה וגיל, הוא מרגיש את עצמו בין אנשים הקרובים ללבו. בין מכיריו ומיודעיו.

והוא עומד ומביט בעיניה.

לנשק את כל עצמותיה חפץ אז, להתדבק אִתה היה רוצה, להיות אתה לבשר ונפש אחד, להסתיר את ראשו בחיקה ולבכות שמה בדמעות חרישות, לגלות הכל לפניה, לגלות לה, כי עד עתה רמה אותה, אותה ואת אביה, כי אין לו כל משרה בבית־מסחר, איננו משתכר ששים רובל לחודש, ואיננו שולח את כספו הביתה.

אך שקר הכל, הוא איננו משתכר, עני הוא, מורה קבצן, המשתכר רק כדי מחיתו.

עני הוא, נעזב וגלמוד, אין לו איש לתנות בפניו את דאגתו…

אולם בכל זאת לא אמר לה אז, לא יכול לאמר לה, הוא בעצמו איננו יודע מדוע, הוא לא חפץ להשפיל את עצמו בעיניה; אדרבה, הוא חפץ עוד להתרומם, להתהדר בעיניה, רצה שתדע, כי הוא איננו אדם פשוט, אדם מן השוק.

כִּזֵב לה אז, כי מיום הראשון לירח הבא מוסיפים לו על משכרתו עשרה רובל לחדש, וכי יעשה לו בגדי תפארה אחד העשירים ויבקש לו עלמה הגונה.

אז השליכה עליו מבט חרש, ומבטה זה גלה לה אז דברים הרבה…

את כל חייו היה נותן, כי אמת יהיו כל הדברים אשר דבר אליה אז ומדי יום ביומו היא מוסיפה להתקרב אליו.

כשהוא בא הביתה פניה מבהיקים, מאושרת היא עד אין קץ.

הוא חשך אוכל מפיו, פעמים רבות לא החליף את כתנתו רק למען יוכל לשם לאביה את דמי־הדירה בזמנו.

וככל אשר הוסיף להתקרב אליה, כן גדלה תשוקתו לגלות לפניה את כל לבו, לבלי הסתיר מפניה כל דבר.

הוא חפץ כי היא תהיה שלו, לגמרי שלו, כי תדע אותו, את גולדמאן העני, את גולדמן¹ האֻמלל.

תמיד היה הולך וחושב מחשבות כאלה.

“כשישוב בלילה הביתה, יגלה לפניה את הכל, הכל באין נסתר כל דבר”.

והיא תקשיב לדבריו, תביט אליו… תנוד לו… תחמול עליו, היא תחבקהו, תמחה את דמעותיו, תנחמהו ותדבר אל לבו.

והלילה ההוא…

הוא שב אל ביתו, איש לא היה בבית ורק היא, דבורה, לבדה יושבת על־יד השלחן.

– ערבא טבא.

היא הולכת לקראתו ועל פניה צחוק.

– גולדמן.

והוא ישב על ידה נוגה ודומם.

– מה נשמע, משה? והמלה “משה” היוצאת מפיה בחבה, לא שמע עוד מאז שיצא מבית־אביו.

– אין דבר.

והיא פושטת אליו את ידה ומבטת אליו בדומיה.

הוא לוקח את ידה בידו, מביט ישר אל עיניה.

– מה בקשתך? – שואלה אותו בבת־צחוק.

עוד מעט והוא נכון לגלות לה את כל לבו, תדע גם היא… עוד מעט, נדמה לו, תקרב אליו, תחבק אותו בידיה תנחמהו: אל תדאג, משה, ה' יהיה בעזרתך.

– למה לנו להונות איש את רעהו? – נזרקות מלות אחדות מפיו ופתאם הוא מפסיק בדבורו.

כמדומה לו, שהיא מבינה למחשבותיו, ולבו רחב ופחד.

– דבורה, דבורה, עתה אוכל לגלות לך הכל… הכל אגלה לך… ידעתי כי אהב תאהביני… ידעתי!…

היא שותקת ומורידה את ראשה נכלמת.

– רק אותי בעצמי, אותי אַתּ אוהבת?

– בודאי – לוחשות שפתיה.

לבו בקרבו נמס, דמעות עולות בעיניו.

– דבורה… בכחש סבבתיך… רמיתיך, לא, אינני משתכר ששים רובל לחדש. אביון אנכי… מורה עני אנכי… רק כדי מחיתי אני משתכר… ופעמים שגם לחם צר…

היא שמה עיניה אליו.

– דבורה אַתּ אוהבת אותי, אותי בעצמי, אותי לבדי? – והוא נופל על צוארה, מכסה אותה נשיקות חמות, נשיקות בוערות.

– כן?!….

והיא שבה אל מלאכתה.

כל הלילה בשכבו על שק התבן, בחדר הצר והאפל, התאבה לבכות, לשפוך דמעות כמים, אבל אי־אפשר היה לו לבכות. דמעותיו קפאו בין ריסי עיניו. לבו היה לאבן.

ביום המחרת, הוא זוכר, יצא משם וישכור לו מעון אחר.

* *

הוא מביט אל סביביו, הליל פרוש על פני כל, והוא עומד על גשר הויסלה.

מרחוק נדמה לו, כי השמים והארץ התקרבו איש אל אחיו, התלכדו וידבקו ויהיו לאחד.

ממעל לו תלוי ים תכלת נקפא, ים על פני ים. יש שיעבור עליו ערפל בהיר ונשקף, אך חיש יתעטף בענן משי דק והוא נשקף ומאיר בעדו. מאחורי הערפל יסע ירח הכסף, העננים חולפים על פניו, פעמים שהוא שולח קו אור דרך אחד מסדקי העננים, הוא מתרחץ בים התכלת, מביט בבת־צחוק של תוגה במימיו. וחיש ישוב וימהר להסתתר תחת ערפלי התכלת, תחת העננים הקפואים.

ובארץ מתחת, על שפת הויסלה, נמשכת שורה ארוכה של פנסים, שורה הנמשכת הרחק, הרחק מאד, ומאחריהם נראה ענן שחור ועב – ומשם והלאה נראה רק ניצוצי־אור, רק זיקי־אש, שהולכים וכלים באויר. נראה, כאילו הם מרחפים באויר בין שני רקיעים בתָּוֶךְ.

ושם מעט הצדה בנוי בית גבוה – עינים שחורות לבית. דומה, שמתו שם כל האנשים בבית רק כתמים שחורים, ובין הכתמים שם למעלה מזהירה עששית קטנה באור כהה.

קול שאון; אופני מרכבה משתקשקים.

וַרשה, עטופה כלה בערפל, מבטת אליו למרחוק באלפי מאורות דולקים, קרני האור לוחמות את הערפל, עוברות ודוקרות אותו, מתלחצות ועוברות בו, אך העלטה כאילו מרמזת לו מרחוק ואומרת: הבה גודל לי, בי עטופה וַרשה הישַנה.

והליל פרוש על פני כל.

והוא עומד על הגשר ומסתכל במים. נדמה לו, כי הכל מסביב מתאבלים אתו יחד, הכל משתתפים בצערו, הכל יודעים ומרגישים את כל הנעשה בקרבו פנימה, מורידים דמעות על שברו, מוצאים אנחות מקרבם.

אך מיד נדמה לו, כי הכל זרים לו, כי אין לשום דבר יחס וקשר אליו, הכל שוחים וצפים להם בפני עצמם, והוא לבדו גלמוד ונעזב בין העולם הגדול וההמון הזה.

וגולדמן מרגיש מיני נענועים, רוחות תוגה מלאות אהבה חודרות אל כל עצמותיו.

בדד הוא, אין איש אתו, רק הוא לבדו, יודע הוא ומבין את עצמו, את מחשבותיו שהוא חושב – הוא מרגיש את עצמו והוא נותן דין־וחשבון לעצמו מכל מעשיו ודבריו.

ותמיד היה בדד וגלמוד.

חפץ הוא להיות קנין של איזה איש, ועוד בימי ילדותו היה חושב מחשבות כאלה, היה דואג מעין דאגה כזאת.

תמיד היה מתגעגע לאיזה בן־אדם שידאג אתו יחד, שיהיה לו לפני מי לתת דין־וחשבון על כל מעשיו, לא לפני אדון, איזה מושל, כי אם לפני אביו, לפני האיש שהוא שלו.

גם ענשׁ יענישהו, גם הכה יכה אותו, אך שלו יהיה ובצלו יחסה.

ואת מחשבותיו אלה חשב זה כבר, בהיותו עוד ילד קטן חשב מחשבות כאלה כל הימים.

וזכר ימי נעוריו עולה לפניו:

אביו ואמו אינם כל היום בביתם, רק הוא לבדו בבית, הוא יושב אצל עריסת אחיו הקטן, והוא מביט בפני הילד הקטנים והחורים, הוא רואה את עיני הילד הקטנות, המתנוצצות ושואלות את שאלותיהן באין אמר ודברים. לפעמים, כשהילד מסב את פניו הצדה, הוא מתגנב אל ארון־הלחם, פורס מן הככר איזו חתיכה, הילד משמיע קול בוכים, אבל תיכף יעצור בבכיו, כאילו יודע הוא, שאין איש אשר ישמע את קולו, והוא שוכב ומביט אליו דומם.

והוא יודע, שכאשר תשוב אמו מן השוק ותתבונן אל הלחם הפגום תענישהו קשה, והוא יושב דומם ומחכה אל ענשו, והוא זוכר פתאם, כי משונות היו הכאות אמו משל אביו, הכאות האם הן יותר חביבות, יותר נעימות. הוא זוכר, כי הרגיש בהכאות אמו מעין רוך וחמלה, כי הוקל על ידי מלקיותיה כֹבד האבן אשר על לבו.

וכרגע יזכר איזה דבר.

יום השבת היה, הוא שב מן הנהר, אשר התחלק שמה על הקרח, כלו קפוא מקור – הוא קבל את שכרו מיד אביו מנה הגונה של מהלומות, שהמטיר עליו עד שפך דם, אך אמו, שישבה עד עתה באחת הזויות ותרא את כל מעשה האב, קמה פתאם ותקרב אל אביו ותדחפהו, באמרה:

– אב הנך רק להכות ולשפוך את דמו, אבל לא להאכיל ולהשקות אותו. ידיך תיבשנה!

מחלוקת פרצה בין האב והאם, וימיטרו זה על זו חרפות וגדופים, והכל על ידו ובשבילו.

ועליו שפכו אחר־כך את כל חמתם:

– הא לך, הא לך! – קראה אמו קול גדול אחרי ששבעה מרורים מחרפות אביו וגדופיו.

אך שונים היו הדברים אז.

את מהלומות אמו קבל באהבה, חביבים היו לו היסורים האלה, כי הרגיש את עצמו בין קרוביו ומיודעיו, חוסה בצל הוריו, יש מי שיריב את ריבו, שישתתף בצערו.

אמו מסרה אותו לבעל־מלאכה, ללמוד אמנו אצל עושה־נעלים. אולם אז רפו ידי אמו, כוחותיה הלכו הלוך ודלים מיום אל יום. מחלה כבדה דבקה בה, והיא התקררה בלכתה בשוק והשעול אחזה, והשעול הולך הלך וחזק, ובבית אין איש לשמור על הילדים הקטנים ולהשגיח עליהם. אז הוציאו אביו מבית־האמן, והוא יושב בטל כל היום בביתו והשעמום מתגבר עליו.

הוא מתגעגע על המלאכה על אדוניו, הוא מתאוה לעבוד עבודה, נפשו??? בהבטלה. אביו משתכר אל צרור נקוב, והוא שופך את כל חמתו עליו, מכה אותו מכות אכזריות, עד אשר נמלט ויברח מהבית ויבלה כל היום בשדה אשר מחוץ לעיר.

ויבואו הימים אחרי חג הסכות. הוא נזכר, כי כבר החל אז הקור בארץ ורוחות רעות היו מנשבות, הכל הורידו דמעות, הכל געו בבכיה, שמי־השמים התאבלו ויוליכו קדרות ויתעטפו בצעיף אֵבל, כל העולם היה למבול של דמעות, גם השמים וגם הארץ, גם הרוחות נאנחות, נאנקות וגונחות, מיללות ושורקות שירי אבל ותוגה.

והוא אז בשדה, הוא וחבריו, הם מקלטים זמורות וקלחים יבשים, עושים חבילה, חופרים חריץ באדמה ומכניסים אל תוכן את הקלחים והזמורות,???? בהם אש וצולים על האש תפוחי־אדמה שהביאו אתם בכיסם איש־איש ככל יוכל שאת. פתאם הוא מרגיש בנפשו כי נעזב הוא, בודד וגלמוד, ולוּ גם יבוא ויכהו נפש – אין מי אשר יצילו מידו. אמו חולה ואביו טרוד כל היום לפרנס את ביתו.

אז צלצלה המלה “תכלית” במוחו, “תכלית, מטרה”. הוא חפץ לעבוד עבודה, להתעסק באיזה עסק, להיות טרוד גם הוא ככל האדם ולא ללכת בטל.

והוא רואה נערים קטנים רצים אל “החדר” וספריהם בידיהם, לכל אחד מהם יש “רבי” שהוא מדריך אותו, אך הוא לבדו נעזב הוא, גלמוד הוא…

והוא שב מן השדה אל ביתו – וענני־עופרת, מחנה של עננים מתאספים ופורשים חופה שחורה על פני השמים.

אחרי כן מתה עליו אמו. עליו היא מתי. אבד לו הדבר היותר יקר בחיים, הדבר אשר עשה וטרח בשבילו הרבה־הרבה.

ותיכף אחרי “השבעה”, הוא זוכר עוד את הלילה ההוא.

הוא גנב מכיס אביו איזו אגורות, הוציא כתנת מהארון, לקח אתו את אדרתו החמה, אשר עשתה לו אמו אשתקד, נשק את אחיו, הילד הישן, ואת כל אחיו הקטנים, ויתגנב על בהונות רגליו דרך הפתח ויצא החוצה – ואיננו.

הוא ידע, כי איש לא ירדוף אחריו, איש לא יתגעגע עליו. האפשר כי היה כן, אילו היתה עוד אמו בחיים?

אך אמו מתה, השיבה רוחה אל אלהים.

ואז, בהלכו על הדרך, ושם במרחבי השדה, טבוע בשבלים הגבוהות, בנוי גדר ה“בית־עלמין” ורק מצבו קטנות אחדות נשקפות כאילו שחו כלן אל ראש ה“אהל” הגבוה וכאילו אומרות: אתה תהיה למליץ בעדנו.

ושם קבר חדש, קבר אמו. שם במקום שמונחות האבנים הקשות, שם מבטת אמו מתוך קברה. היא יודעת, כי משה’לה שלה בורח מבית אביו, הרחק, הרחק מאוד, בתבל הגדולה.

ומתוך קברה היא מברכת אותו על דרכו:

“צאתך לשלום, בני! צאתך לשלום, בני!”

אז נשק את ציצית ה“הטלית קטן” אשר לבש, ואת תכריך “סדורו הקטן”.

והוא בא אל אחת הערים הקטנות.

הוא זוכר, כי קנה לו אז גלוסקה בשתי אגורות ואת יתר הכסף, ארבע־עשרה אגורות הנשארות, צרר לו בכתנתו, חשך אותם לימים יבואו.

נער קטן עודנו אז, וכבר הוטל עליו לדאוג לעצמו כאיש בא בימים.

הוא עומד בשוק ובוכה, איננו יודע לאן יפנה, לאן ישים פניו.

איש עובר על פניו, רואה ילד בוכה והוא עומד ומביט אליו. עוד אחד בא, קהל גדול נאסף מסביבו, ואחד החיטים, זוכר הוא, לקחהו אל ביתו ללון אצלו בחדרו הצר על שק תבן. ראשו מוטל סמוך אצל קיר החומה, ורגליו סמוכות אל ראש הגג וקרן אור הירח נשקפת דרך החור אשר בגג.

מעוטף בשמיכה המזוהמה הוא שוכב וחושב.

עליו לדאוג עתה בשביל עצמו.

הוא למד בבית־המדרש, סמוך על שלחן אחרים, ובבית איש זר הוא לן כל הלילות.

לאט־לאט נשכח ממנו זכרון אבותיו.

ירא הוא מפני כל איש. הוא נכנס ברשות כל איש ואיננו אף ברשותו של אחד. אדם לעצמו הוא, איננו שייך לשום איש, כי אם לו לעצמו, לו לעצמו.

והוא חפץ להיות קנין של מי, להיות שייך למי.

והוא עזב את בית־המדרש, ויבוא לעיר הגדולה להשתלם בלמודים, הכל הבטיחו לו הבטחות טובות, אבל איש לא קיים את הבטחתו.

ובעיר הגדולה הוא מרגיש את עצמו גלמוד משהיה, נעזב ומשולח משהיה.

שם בעיר הקטנה התעסקו עמו, היה לשיחה בפי הבריות. שם ידעו, כי ישנו בחור אחד ושמה משה, “ישיבה־בחור” הוא, שסר מדרך הטוב, שיצא לתרבות־רעה – מקללים אותו קללות נמרצות, שמו לחרפה ולדראון.

אבל שם היו יודעים אותו, התעסקו בו…

ופה בעיר הגדולה, מי ישים אליו לב? פה כאילו אומרים לו: עשה מה שלבך חפץ, לך והתלה על האילן, או שכב על משכבך ולא תוסיף לקום. איש אינו יודע דבר על אדותיו.

והכל שוים ביחוסם אליו. אולם הוא מתאוה לאיש, שיהיה קרוב לו יותר מכל האנשים.

* *

וגולדמן מביט מסביב לו, והלילה כסה הכל, חשך ואפלה מסביב, אנשים בודדים רצים־נחפזים אל ביתם, כל איש אל משפחתו ובני־ביתו.

הוא חש בנפשו, כי גם עליו ללכת הבית, כי יש לו מקום ללכת, למהר שמה. גם עתה יסתיר את פניו בשק התבן המזוהם; זה הוא ביתו, זאת היא משפחתו, אליו ישפוך רוחו ויתנה צרת נפשו.

והוא עושה את דרכו הלאה, הלאה.

והוא זוכר:

שם בבית־הַקוה.

רחל’ה. הוא מליט את פניו באדרתו – רחל’ה.

בחדר אשר מאחרי חדר־הקַוה, שם בין הקיר והדלת, שם החזיק ידה בתוך ידו, ובאזניו מצלצל קולה הנעים.

הם יושבים, והיא מגלה לפניו את הכל… הכל היא משיחה לפניו. אביה היה לפני בוּכהלטר באחד מבתי־המסחר, עתה חולה הוא, לעבוד אינו יכול, ועל כן שכרו להם בית־קַוה.

רצונה של האֵם, כי תקבל רחל’ה את האורחים בפנים יפות, בחבה, להתנהג כמנהג הדור החדש.

לזה קריצת־עין, לזה ניד־שפתים, לזה צחוק־חן.

– כל אלה, בתי – מסבירה לה האֵם – מנהג הדור הוא כך, באופן כזה ירבו ה“אורחים” בביתנו, אם מקבלים את בני־האדם בפנים מסבירות הם חוזרים ובאים פעם ופעמַים.

לא בפירוש היא אומרת לה את כל הדברים האלה, אינה מצוה אותה במפגיע אך כך היא דעתה.

אך רחל’ה מבינה, כי העלם הבא אל בית־הקוה שלהם, הבחור הקונה מידה דבר, מרבה עמה שיחה, לה הוא מתכון… הוא מתכון לאיזו טובת־הנאה ממנה.

והיא, רחל’ה, נערה שקראה הרבה יודעת רוסית ופולנית, יודעת היא את חיי הנודדים והעזובים שאין להם בית, היא אינה מבזה אותם בלבה – אדרבא, אליבה דידה, הם (כלומר, אלה הנודדים הבאים להשתלם בלמודים) חשובים מאד בעיניה.

והוא יושב ומאזין.

והיא מספרת לפניו את הכל, את כל לבה היא מגלה לפניו, כי בעל־הבית נושה באביה את דמי־הדירה, וכי אין להם אל מי לפנות לעזרה! אביה מוטל על היום בערשו, חולה הוא; אמה ממטרת עליו מבול של קללות, חרפות וגדופים…

והיא אינה מתביישת בפניו.

היא מכרת אותו, כי איננו אדם מן השוק, שלא תגרע בעיניו, שלא יבזה אותה בלבו בשביל עניותה.

והוא יושב ומאזין.

היא, הנערה העניה, מגלה לפניו את הכל, חושבת אותו לאיש ככל שאר האנשים, וּמתנָה לפניו את צרת לבה.

והוא שבע רצון בעצמו, ניצוץ גאוה נזרק בו, הוא חושב את עצמו לאיש, אשר אם רק יחפוץ יוכל לעזור, וכי ישנם אנשים המבקשים עזרתו.

והוא זוכר את כל אלה.

והוא מרגיש את עצמו נקשר אליה, מרגיש שהיא שלו, שלו היא, היא מכרת אותו…

וגם הוא מגלה לפניה את כל לבו.

ערכו לא יאבד בעיניה, מבינים הם איש את רעהו, לפניה יכול הוא להֵרָאות כמו שהוא, לפניה איננו צריך להתהדר, להתגאות.

היא אינה דומה להעלמה אשר ברחוב פרנצישקני, החיטית המודדת ערך כל איש לפי מעותיו, אבל לא כן היא, רחל’ה, משלנו היא. עלמה בעלת לב רַגש, לב משתתף בצער כל איש אֻמלל וקְשה־יום.

והוא מגלה לפניה, כי נעזב הוא, כי אין לו הורים, כי היו לו ימים, והימים רחוקים הם מאוד, ימים רעים ומרים, (והוא מספר לפניה גם את ה“הוה”, את כל הרעה אשר לו עתה, כאילו היה הכל בעבר), כי היו ימים שהיה רעב ללחם, היו ימים אשר לא היה לו כסף גם לשלם דמי־דירה, אבל עתה, עתה נשתנה מצבו לטוב.

אולם בלבו הרגיש, כי חפץ הוא להיות אהוב, הוא בעצמו עם חסרונותיו ומגרעותיו, הוא בעצמו כמו שהוא.

ונדמה לו, כי מכירים הם איש את רעהו זה כבר, כי מקורבים הם זה ימים רבים, רבים מאוד.

כשהוא יוצא מביתו הוא יודע, כי יש לו מקום ללכת שמה; כשהיה באחד הרחובות הרחוקים מביתו היה מבקש לו דרך קצרה, ובהביטו מרחוק אל בית־הקוה היה נהגה בלבו: פה יש נפש אחת הקרובה אליו מכל שאר בני־האדם.

הוא חש, כי רחל’ה זו שלו היא – כי קרובה היא אליו זה ימים רבים, רבים מאד…

הוא מגלה לפניה את הכל, מספר לה את כל אשר אתו, אך הוא מיפה את הדבר מעט, מקשט אותו מעט.

וכשהיה רואה את הבחורים, המתאספים שמה בלילה, מתלוצצים אתה, קורצים לה בעיניהם, נשבר לבו בקרבו, והוא חפץ לגרש אותם משם – להזהירם לבל יזידו עוד לדרוך על סף הבית הזה; איזה יחס יש להם עם זאת ששֶלו היא?

איזה בחור צהוב, שצוארון גבוה מכסה את הפִּיקה שבצוארו, בעל פנים המכוסים כתמי־קיץ, ומשקפים על אפו, התחיל לבוא אל בית־הקוה, היה שם לבן־בית. הוא מדבר רק פולנית.

אמה מקבלת אותו בחבה יתרה, מכנסת אותו לחדר הפנימי, והוא אוכל שם אתם לחם, כאחד מבני המשפחה ולא כאַחד האורחים.

הוא מזמין את רחל’ה ללכת עמו אל התיאטרון ומביא לה כרטיסים.

האֵם מתבוננת בזה ולבה בקרבה רחב ופחד מרוב עונג, היא מבטת בעיניה, האובדות בין קמטי פניה, וכל פניה צוחקים, וכאילו אומרים: האח מה גדול מזל בתי, אל תשלוט בה, חלילה, עין רעה.

והוא, גולדמן, יושב לו באחת הפנות – יושב ומביט.

ורחל’ה גם היא מבטת אליו – כאילו היא שואלת בעצתו.

והיא מודה להצהוב על טוב לבו, היא אינה רוצה ללכת לתיאטרון.

אמה כועסת עליה, מבטת אליה ברגז.

והוא, גולדמן, זוכר את כל אלה.

כל הלילה שוטט בחוצות, רקד, צהל וידבר אל לבו: האח, רחל’ה שלי היא, שלי היא.

ומה יש לו ולה?

לברוח אִתה הוא חפץ, לברוח אתה הרחק, הרחק מאד, לבדם יהיו, הם לבדם, איש לא יראה אותם, איש לא ידע דבר… כל העולם ישכח אותם…

רק הם שניהם לבדם.

ראשו נשען אל חיקה… הם ישכחו את התבל, והתבל תשכח אותם.

ואחרי רגע…

לא, הוא רוצה כי תהיה שלו בפני כל העולם כלו; הכל ידעו, הכל יראו כי זוג המה, הכל ידעו כי לב ונפש אחד המה.

הכל, הכל ידעו, לא ייראו מפני איש.

והוא זוכר אז, כי בשובו לביתו בשעה מאוחרת, הסתיר פניו עמוק־עמוק בשק התבן, ויחבק את השק התבן, לחץ אותו.

– שלי, שלי אתּ, רחל’ה.

ופעם אחת בשבתו את הנערה שלו, את רחל’ה, שם בחדר אשר מאחרי חדר־הקוה, היא מספרת לו, כי להבחור הצהוב שלש מאות רובל שמורים בבית הבנק. חמשים רובל הוא משתכר לחדש, והוא אוהב אותה… הוא חפץ לקחת אותה לו לאשה, הוא נכון לקחת אותה בלי כל פרוטה נדוניא. והיא, רחל’ה, רחל’ה שלו שואלת בעצתו, כיון שרע נאמן הוא לה, היודע את מצבה, הוא יחוה לה את דעתו, יאמר לה מה שעליה לעשות

הוא לא ענה לה דבר, אף הגה לא הוציא מפיו.

בראשונה, כאשר התודע אל רחל’ה ויגלו איש באזני רעהו את כל מכת־לבבם אמר בלבו, כי כבר קנה את לבה, לולא זאת – למה דברה אתו דברים של חבה?

הוא זוכר, כי תמיד כשהיו מראים לו פנים מסבירות היה שמח, וכי נערה שהראתה לו פנים שוחקות, מיד היה אומר כי היא אוהבת אותו.

ורחל’ה, כאחת הנערות שהרבתה לקרוא, יודעת, כי העניות לא תחשב לחרפה, כאשר התודעה אליו, חשבה אותו לאיש שתוכל לשפוך שיחה לפניו, אך כאשר נזדמן לה שדוך הגון, בחור הרוצה לקחת אותה כמו שהיא, כאחת מבנות חוה המתאוה להיות לאֵם – החזיקה בזה בשתי ידיה.

והוא יושב בבית־הקוה.

והבחור הצהוב היה שם לבן־בית גמור, הוא בא שמה כאדם הבא אל ביתו.

הוא מביא לה בכל ערב וערב תשורות שונות, והיא, רחל’ה, מראה אותן אל גולדמן; מה רבה הצלחתה, כי חתן טוב כזה נפל בגורלה!

וצר לה לרחל’ה, בהתבוננה כי גולדמן איננו שמח באשרה, כאשר אמרה בלבה הלא גלתה לפניו את כל מסתריה. מי כמוהו יודע צרת נפשה, שהיתה לה עד הנה ומה מאֻשרת היא עתה!

כשיחזיק אחד האורחים בידה היא שולחת מבטה אל הצהוב, כאילו מבקשת ממנו סליחה או רשות.

והם מטַילים שניהם בגן.

וגולדמן הולך בעקבותיהם בלאט.

לא מפני שיש לו איזו כונה בדבר, כי אם פשוט, הוא נהנה מזה.

הצהוב מתבונן בזה – דוחף אותה קצת ומראה עליו.

וגולדמן אינו מוצא לנחוץ להסתר תחת אחד האילנות, כי הלא איננו מתכון לשום דבר.

ורחל’ה רואה אותו, מנענעת לו בראשה בחבה, וכאילו היתה ברצונה להודיע לו, כי יש לה חתן טוב, וכי הוא צריך להיות מאֻשר על ידי המקרה הזה שקרה לה.

והוא? – הוא שבע רצון מזה.

אין לו כל תביעה לאיש, אין לו כל זכות להתאונן…

מאֻשר הוא, שבע רצון ונחת הוא, בשעה שהוא נעזב וגלמוד, בשעה שאין לו בעולמו אלא הוא.

בשעה שטוב לו, בשעה שיש לו מכירים, שיש לו איזה יחס עמהם, הוא מרגיש אחרי כל הטוב – כי אין הדבר עוד כמו שצריך להיות.

מתגעגע הוא להיות עצמו, לבדו… להיות בדד, נעזב ומשולח. להיות אֻמלל… שפל ונבזה….

הוא זוכר, כי פעם אחת בהיותו בבית־הקוה, ואז היה גם הבחור הצהוב שהיה שם בכל פנה ופנה, והיא רחל’ה תמיד על ידו.

גשם בחוץ.

הבחור הצהוב רוצה לצאת, והיא מוחה בידו, באמרה: תתקרר עוד, חס ושלום!

הוא אץ לדרכו.

והיא מסירה את מטפחתה אשר על צוארה, נגשת אל הצהוב ומשימה אותה על צוארו, מעמידה לו את צוארון אדרתו ומרכסת לו בשִׂכִּים.

– שובב, השמר לך לבל תתקרר – מאיֶמת היא עליו בצחוק.

והוא ישב לו אז וראה את כל אלה.

ידה, היד החמה שלה, נוגעת בצוארו, בצואר הבחור הצהוב, יראה היא שלא יתקרר החתן שלה.

והוא מרגיש רגשות נעימים, רגשות ישנים, ורוחות נעימות מנשבות וחודרות אל כל אבריו.

והוא הביט אליה ואל הבחור הצהוב, מבטיו הפיצו אש זעם, בראותו שהיא, רחל’ה, מחבקת את צוארו.

ולא מפני שהתאוה לאיזה דבר או שבקש איזה דבר ממנה הביט אחריה… רק, פשוט, הוא נהנה מההבטה בעצמה.

והבחור הצהוב מתבונן שהוא, גולדמן, מביט אליהם, ופניו הצהובים מלאים קצף, וכתמי־הקיץ על פניו, וכל יצוריו כאילו צועקים באזני גולדמן: נבל, מדוע אתה מתחקה על שרשנו, מה לך ולנו?!

והבחור הצהוב קרא את אמה ללכת אחריו בחדר השני. הוא התלחש שם אתה.

והוא יודע כי על אדותיו התלחשו.

אבל הוא, גולדמן, אחרת חשב אז. זוכר הוא את הנערה שלו, שם בחדר השני שהם יושבים בו שניהם ומדברים, איש־איש מגלה סודו באזני רעהו, איש־איש שופך מרי־שיחו ותוגת נפשו באזני רעהו; נפש אחת יש הלוקחת חלק בו.

ולא צר לו עתה על אשר נשתנה הדבר.

הוא היה כבר מוכן ומזומן לזה.

אולם בכל זאת הוא מתאר לו, מה טוב היה לוּ נגשה אליו רחל’ה שלו והיתה קושרת לו את מטפחתה על צוארו, היתה דואגת לו לבל יתקרר, חס ושלום.

חום עובר בכל יצוריו, איזה כח נסתר מנשב עליו, מסיר ממנו את המועקה אשר על לבו, טובל הוא בים של אהבה, נחמה וחיים.

אבל תיכף הוא מאשים את נפשו:

“אנכי, אנכי אינני בן־אדם כלל, איני דומה לאיש אחר, איני כדאי והגון לכך, אנכי איני רשאי לתבוע דבר, אין לי כל זכות ומשפט, אדם משונה אני”.

היא, רחל’ה, היתה מחבקת אותו, דואגת לו, היתה קוראה לו: גולדמן שלי, גולדמן שלי, היתה מזמינה אותו לחדר מיוחד, חדר לפנים מחדר, שם היו יושבים, לבדם היו יושבים שמה, ואיש לא היה מפריע את אשרם.

ובין רגע: כשר וישר הדבר, ראוי אתה לעונש זה, היה לך וגזלו ממך.

ובשעה שהוא חושב מחשבות כאלה, נגשת אליו אמה פתאם.

– בבקשה ממך, צעיר לימים, לך לך אל המקום שממנו אתה בא, מוחל אני לך במחילה גמורה את החמש ושבעים קאפ' שאתה חייב לי, אך לך מזה.

הוא לא ענה דבר – רק הביט חרש אל רחל’ה, שעמדה והביטה אליו כמבקשת סליחה, ויצא.

ולא היה הדבר רע בעיניו כלל.

…. החמש ושבעים קאפ' היו לו בכיסו אך לא רצה לשלם לה, כדי שלא תחשוב האשה כי הוא חפץ ליפות ולישר את מעשיו בעיניה…

ואל תאמר האשה הזאת, כי היתה לו בזה איזו כוונה….

* *

לילה.

דלתות הבתים סגורות, החנויות נעולות, האצטבאות סתומות, כתמים אפלים ושחורים צללים שחורים, כתם על גבי כתם, צל על גבי צל, עלטה ואפלה מסביב.

פנסים דולקים, רחוקים מרחק רב זה מזה, והאור הכהה, האור הרפה הנופל ומאיר על המדרכה, כאילו הוא מלוה את הרחוב השמם, והוא נבלע ואובד בים של חשך ואורו כמעט שאינו מורגש כלל.

מרכבה נוסעת מרחוק, קול משק האופנים, שאון הסוסים נשמע למרחוק והקול הולך הלך ורפֹה, הלך ומעט, השאון נבלע בדממת הליל והוא הולך ומתמעט עד שהוא משתתק לגמרי.

הנה פועל שכור הולך, לבדו הוא הולך, מתנועע הנה והנה, פעם בצל ופעם לאור הפנס. אך פתאם, כאילו ידע השכור כי אין איש אשר יתבונן אל “העויותיו” הוא זוקף את צוארון אדרתו ושב נוגה וזעף אל ביתו.

ולבדו, סמוך אל כתלי החומות, הולך גולדמן, ראשו שחוח לארץ והוא מביט בעין חודרת אל האבנים, כאילו חפץ הוא למצוא שם איזה דבר. אחרי כן הוא מרים את ראשו, מביט מסביב, רואה אחד הפנסים והוא נגש אליו, עומד על־יד הפנס כאילו הוא חפץ, כי האור שמפיץ הפנס יחמם לא רק את גופו הקפוא, כי אם גם את נשמתו הקפואה…

פתאם הוא שומע קול צעדים מאחריו.

והוא עומד, כאילו מחכה עד אשר יקרבו אליו ההולכים.

וקול הצעדים הולכים וקרבים, קול צחוק נחנק, קול אדם מתנמנם, הכופה את עצמו לצחק, נשמע בדומית הליל.

הם נגשים! נערה חבוקה בזרועות עלם צעיר.

בעברם שולחים הם את מבטם אליו, והמבטים כאילו אומרים לו: למה אתה מביט אלינו, מה לך ולנו?

בדומיה אך במהירות רבה, בתאוה ותשוקה נמרצה, ממהר גולדמן אחריהם.

אוחזים הם איש ביד רעהו.

ולב גולדמן פחד ורחב. סקרנותו גדלה מרגע אל רגע.

הנה זה עתה הטה העלם את פניו אל העלמה, והוא מביט ישר אל תוך עיניה. והרבה הרבה מביע המבט החדש הזה, מבט באין אמר ודברים.

וגולדמן הולך אחריהם, הולך וקרב אליהם, עוד צעד אחד והנה הוא ביניהם, והוא זוכר את זאת, והוא נרתע מעט לאחריו, מתקרב אל החומה, הוא מתכוץ, מצטמצם לבל ירגישו בו, והוא הולך דומם בעקבותיהם, הולך ומביט.

חשך ואפלה מסביב, ערפל עב.

הולכים הם לפנים וגולדמן אחריהם.

והנה הוא רואה, כי העלם הצעיר לוקח את העלמה בזרועה, אוחז בה בחזקה, לוחץ אותה לחץ רב. הנה הוא מביט אל תוך עיניה, וגולדמן יודע את כונת מבטו זה. יודע הוא, כי מבטו זה מביע איזו שאלה: התרשיני? עתה הוא מסב את מבטו, אך זרועו חזקה. דבוקה אל זרועה, כאילו מחזק הוא על ידי זה בקרבה את ההרגשה שהוא חפץ לעורר בה, כאילו הוא מגלה לה על ידי זרועו איזה דבר…

וגולדמן הולך אחריהם, מביט אליהם ולבו טוב עליו, כאילו איזו יד נעלמה מלטפת אותו, כאילו איזה קול נעים מחליק שם על לבו: גולדמן! גולדמן!

חום נעים עובר בכל אבריו.

חפץ הוא עתה לצחוק, לצחוק בקול גדול, לקפץ, לרקד באמצע הרחוב, ואחרי רגע הוא חפץ לבכות, לבכות בקול רם, דמעות כמים ישפכו מתוך עיניו.

אולם הולך הוא דומם, עקב בצד אגודל, בכבדות הוא מניע את רגליו.

הנה הוא רואה את הנערה והיא מתרפקת אל העלם, שערותיה המופשלות לאחריה סמוכות ודבוקות אל זרועותיו, וכל גוה מחֻבר אליו. מתלכד בו; הנה היא מרימה את ראשה, נושאת את עיניה, והוא מרגיש, כי עיניה מביטות ישר אל פניו, כאילו הן אומרות: הנני בידך, עשה עמדי ככל הטוב בעיניך, – וידו חובקת את גוה בעדינות ורק נגיעה קלה היא נוגעת בה.

וגולדמן הולך אחריהם, מתכוץ ומצטמצם, למען לא ירגישו, לא יתבוננו בו, וכצל שחור הוא הולך אחריהם, הוא מביט והאש השחורה שבעיניו נראית בחשכת הליל; ידיו רועדות, ורוח צח מנשבת ועוברת בכל גוו – הוא מתגעגע לאיזה דבר, רגשות ישנים מתעוררים בקרבו ושופכים נחלי נעימות בכל יצורי גוו.

הנה הם עומדים שניהם אצל אחד השערים, גולדמן מפסיק בלכתו ועומד מרחוק.

הם מצלצלים בפעמון, עומדים סמוכים איש על־יד רעהו, כאילו יראים הם להפרד זה מזה אף לרגע אחד.

אור הפנס הקרוב נופל עליהם, והוא מביט ורואה רק את חצי פניה ושערותיה, החצי השני נשען על זרועו.

קול צלצול מפתחות נשמע, דלת השער נפתחה.

הנערה כאילו הקיצה משנתה, מבטת בחרדה מסביב, שולחת אליו מבט של שאלה…

ושניהם נעלמים, ורק קול צלצול מפתחות מגיע לאזני גולדמן.

הדלת נסגרה.

הוא עומד רגע אחד, מביט על הדלת הנסגרה… עומד ומביט, סוקר בעיניו, פתאם הוא מתעורר והולך משם בצעדים נמהרים.

הלילה פרש את צלו על כל אשר מסביב, דומית מות שוררת בכל.

רק צל שחור מתנועע נראה, ורק קול צעדים רפים, קול אחד העוברים נשמע.

גולדמן הוא זה.

זמן רב הוא הולך, אך מחשבה אחת במוחו, רגש אחד בלבו, תמונה אחת לנגד עיניו.

הם, הוא והיא, עמדו לנגד עיניו, הוא התבונן אל כל תנועותיה, כל מבטיה, ראה את ההתקרבות, את ההתקשרות אשר ביניהם.

שם הם יושבים בודאי לבדם, באין מפריע, אחוזים איש ברעהו, היא מתרפקת עליו והוא נוגע בה נגיעה קלה, היא תומכת את ראשה על לבו, מבטת היא עמוק־עמוק בעיניו, לוחשת לו באזניו: מסורה אני בידך, עשה אתי ככל הטוב בעיניך…. והוא נוגע בה נגיעה קלה, כאילו ידו מרחפת ועוברת על פניה, שפתיו נוגעות בשערותיה ואומרת: ילדה פתיה, אל תראי!

והוא ממהר ללכת.

רעיון עובר פתאם במוחו, הוא משתקע מעט במחשבותיו, חורק בשניו:

“הם כשתי יונים תמימות. מדוע לא? מדוע לא?”

הוא זוכר זאת היטב.

מאחורי הדלת עמד, ומבעד חור המנעול הביט, הסתכל וראה.

ויודע הוא, מה גדולה תהיה חרפתו, אם ימצאוהו עומד מאחורי הדלת, אך הוא בעצמו איננו יודע למה, מדוע עליו פה לעמוד מאחורי הדלת, הוא נהנה מזה, תאותו גדלה מאד לראות זוג מספר אחרי החתונה.

הוא הביט וידיו ורגליו רעדו, לבו בקרבו דופק בחזקה, אך עמד והביט.

הוא יושב על־יד השלחן, שעליו פרושה מפה לבנה, ממול שתי המטות הגבוהות המוצעות תלוי ראי חדש, היא עומדת על־יד הראי ומסרקת את שערותיה. הוא יושב על־יד השלחן לבוש כסות־לילה, כפה על ראשו (כנראה, קם זה מעט משנתו), בידו איזה ספר והוא מעיין בו, מרים פעם בפעם את ראשו מן הספר ונושא בגנבה את עיניו אל הראי, ששם היא עומדת ועושה את שערותיה, הוא רואה בראי את פניה העגולים, את לחייה המלאות והאדומות ועיניה המביטות בחן ובחסד.

הלב הוא כאבן־שואבת. היא עומדת ומתקשטת, מפשילה את שערותיה פעם לפניה פעם לאחוריה, מסתכלת בראי לראות איך ייטב לה.

שם על אחת המטות המוצעות מוטלת אדרת־משי שלה, כובעה האמוץ בעל הנוצה הלבנה והארוכה, טבעות זהב ונזמי זהב.

היא עומדת על־יד הראי ומתיפה, משליכה עליו את מבטיה אחורנית בגנבה, אך הוא מתבונן עליהם, רואה אותם.

והוא עושה את עצמו כאילו אינו רואה מאומה, כאילו אינו מתבונן עליה כלל, והוא קורא בספר. צר לה מעט על הדבר הזה, מדוע אינו מתבונן אליה, היא מבטת לאחוריה, אך הוא אינו מפסיק מלמודו, אך בשעה שהיא אינה רואה הוא שולח מבטו אליה, מתחכך בזקנו, מעוה מעט את פניו, כאילו אומר: “אין דבר, אין דבר” – וחוזר וקורא.

– גדליה, התאכל פירות של שבת? – שואלת היא פתאם ומסבה את פניה אליו.

כן, הוא זוכר היטב את קולה, את החן השפוך על פניה בדברה, ופניה מפיקים תנועה, כאילו היא אומרת: “האף אין זאת, אשה יפה וטובה לך?”

הוא זוכר את זה היטב, הוא ירד מהמעלות, כל היום שוטט בכל רחובות העיר.

הם התגרו בו, כלם קשרו עליו קשר, לדבר באזניו דברים שפלחו את לבו, דקרו את חדרי נפשו.

ועתה בחשכת הליל – ליל החשך מתגרה בו, צוחק ולועג לו…

– חַ, חַ, חַ! – נשמע קול בחוץ.

שומר הלילה מביט מסביב, נגש אליו, מסתכל בעיניו.

– אַ טִי קוּדַא יִדְיָש? (אנה אתה הולך?)

הוא התעורר פתאם, והוא רץ אל כל אשר תשאינה אותו רגליו.

כל מחשבותיו דללו, כל זכרונותיו חרבו, כל רגשותיו מתו וכל מחשבותיו כלו.

בלבו הוא הרגיש איזה דבר, תערובות של טוב ורע.

ולבדו הוא סובב בלילה בחוצות.

הוא בא אל הבית שהוא גר בו, מצלצל בפעמון, מצלצל בכח בשכחו את הכל.

השומר בא ובידו חבילה של מפתחות ופותח את הדלת.

וגולדמן מביט על השומר מבט של שאלה, כלומר: הבא אליו מכתב או הבקְשוֹ איש בביתו?

השומר מבין למחשבותיו ומנענע לו בראשו.

ובעלות גולדמן את המעלות הגבוהות והחשכות שמע קול מגרד בדלתו.

הוא ידע מי הוא המגרד, זה הוא החתול השחור המתגולל באכסדרה.

יום חורף. השמים האמוצים, המשתרעים על פני הרחוב, מראיהם כמראה עיף וחלש; נדמה, כאילו הם מרוצפים למעלה כרצפת אבני הרחוב הישנה, המשתרעת לעומת פני השמים מלמטה. בעיני שליגלמן נראו פני השמים כתנועת פני איש המבעת: “מה איכפת לי?” מפני שרגילים הם בכך. רצפת הרחוב מתפשטת ונותנת לעגלות רבות ולרגלי בני-אדם רבות לדרוך עליה, מפני שהורגלה בכך משכבר הימים… אף השכור העני העומד בצדי הרחוב ופושט את ידו הקצוצה, ופניו כפני איש ישר וכשר, – גם הוא עושה זאת מפני שהורגל בזה…

וגם הוא, שליגלמן, סובב כל היום בחוצות העיר – מחמת ההרגל, והוא לא שם את לבו להצער הסתום הלוחץ אותו בחשאי, – רגש ישן ונודע הוא, שאין שוה עוד לטפל בו…

בלכתו על פני הרחוב, התעצב שליגלמן אל לבו. הוא זוכר, כי זה חמשה ימים שלא לקח שום ספר-דקדוק בידו, ומבטאו הרוסי כל כך דומה למבטא יהודי, עד שחבריו אינם מבינים אותו כלל בדברו אליהם רוסית, ולפיכך נפשו קצה בלמודיו. בימים האחרונים ראשו סובב עליו כגלגל, עד שאינו יודע את כל מה שנעשה אתו, וגם הוא בעצמו אינו יודע מדוע זה? חיי העיר הגדולה נמאסו בעיניו, הוא מרגיש את עצמו בודד, והוא חפץ לנסוע… הרחק… הרחק…

בבואו הביתה הוא מוצא את וָלְבֶּרג שכנו יושב כפוף ומעיין בספרו, בקמטו את מצחו ובצפצפו בשפתיו. ארבעת כתלי החדר הריקים כמו עומדים ומחכים לדבר-מה.

בזכרו את ולברג היה איזה צער נסתר לוחץ בכל פעם את לבו. בלבו חשב: הוא בודאי יעמוד בנסיון בירח מאי ויהיה לורה.

ואז זכר שליגלמן, כי הוא מרמה את עצמו; הלמוד נראה בעיניו כאיזה דחוי. הוא מדחה את עצמו: היום, מחר אלמד, כחוב ישן שהלוה משמט את הנושה בו.

ובלבו הוא שואל את עצמו; מה, האם ילד אני?

הוא לא מצא את עצמו אשם בזה, רק מצטער הוא על מה שהדבר הוא כך.

ואותם, שם בעיר הקטנה, גם אותם הוא מרמה: הוא הגיד להם בטרם עזב אותם, שהוא נוסע לורשה לעמוד בנסיון, ואחר-כך יסע לברלין, ושם ילמד עד שיהיה לדוקטור-רב.

ואחיו, ראש-הקהל בעירם, שולח לו כסף, – אחיו זה מצפה בכל יום ויום שהוא, שליגלמן, ישוב מברלין ושערותיו ארוכות, והוא, אחיו, יכול להתגאות בו.

ושליגלמן נתבייש בפני עצמו. הוא הרכין את ראשו וילך הלאה:

– כן. דוקטור-רב, כלם ירוצו אחרי: ראה, הדוקטור הולך.

ובזכרו את החמשה-עשר רו"כ, שעליו לקבל מאחיו בקרוב, החליט בלבו להשיב לו תיכף-ומיד את הכסף: “איני חפץ למכור את נפשי! – טען אל עצמו – אנכי איש חפשי, וחפשי חפץ אני להיות. כל מה שאני רוצה לעשות אני עושה. אין לי צורך בכספך, ואיני צריך לרמות אותך”.

ובכל-זאת הצטער שליגלמן על אשר זכר את החמשה-עשר רו"כ, כי זה היה גלוי וידוע לו, כי כמה שהוא מצפה יותר לאיזה דבר, כן תכזב דוקא תקותו.

והוא חפץ להשתיק את מחשבתו זו; אולם כאילו להכעיסו באה דוקא עתה המחשבה בלבו, כי זה שנים שלשה שבועות אשר קבל מכתב מאחיו, כי הוא שלח לו את הכסף על כתבת ה' גולדמנוויטש בן-עירם, והוא טרם קבל.

ונגד רצונו הוא מכין את פעמיו ללכת אל רחוב טוַרְדַא, אל בית-משכנו של ה' גולדמנוויטש.

בלכתו חשב שליגלמן, מה לעשות בכסף? אם לשלם שכר-דירה, אם לקנות לו מנעלים, ואם לשלם בעד ארוחות-צהרים לחדש? ובאותה שעה בעצמה חשב בלבו גם על דבר הנסיעה…

מאז בא לורשה הגדולה הוא מתגעגע לנסוע פעם אחת אל איזו עיר קטנה ולשהות שם כמה ימים. הרחובות, הבתים היו לו למורת-רוח. בכל מקום שתשים בו עיניך, שם רק תראה אנשים ובתים. גם השמים נראים כרצועה ארוכה. משבצת בין שני טורי הבתים, והכל ביחד נראה כבית-סוהר גדול; גם השמים משמשים פה לתקרת-ברזל לבית-הסוהר הזה, הרחוב הוא רצפת בית-הסוהר, והאויר הוא אויר בית-הסוהר…

והוא זוכר את פני השמים הרחבים המשתרעים שם, על עירו הקטנה. והם כפני אֵם רחמניה הפורשת את כנפיה לחסות על ילדיה האהובים: שם מאחרי הבתים נמשכים השמים מתפשטים והולכים ונוטים לארץ עד מעבר עצי היער…

ובעיני שליגלמן היתה הנסיעה כאידיאל נשגב ורם, שאיננו יכול לבוא לידי מעשה. גם עתה, בזכרו את החמשה-עשר רו"כ, לא יכול להאמין, כי אם רק ירצה יכול לעשות את כל מה שלבו חפץ. נדמה, כאילו לא יתנו לו לעשות זאת.

ובחשבו זאת, בא עד לפני בית גולדמנוויטש, אולם הוא היה בטוח, כי לא יקבל את הכסף: הלא הוא חשב והגה בו כל היום.

וכמו להכעיסו או להתל בו, הוא קבל מכתב מאחיו עם חמשה-עשר רו"כ.

וכדי לגמול לאחיו בעד לבו הטוב, מצא לנחוץ לקרוא מיד את המכתב. הוא החל לקרוא: אחיו מקונן על העת, כי רעה היא מאד, והוא שולח לו כסף רק כדי לזכות ולקבל נחת בזמן מן הזמנים, לכן הוא חושך אוכל מפי ילדיו ושולח לו את הכסף. הדברים האלה העציבו מאד את רוחו של שליגלמן. הוא הצפין את המכתב בכיסו, ויעזב את הבית.

הוא מהר ללכת. לבו היה שמח על הכסף שקבל, ובכל זאת הרגיש איזה רוח-עצב שתקפהו, והדבר נראה בעיניו, כאילו עשה מעשה מכוער והוא מכין את עצמו לקבל את העונש.

בעלותו על המעלות אשר בביתו, צפצף בשפתיו בלאט איזה נגון שהוא מנגן בכל פעם, בשעה שלבו טוב עליו, ובבואו אל הקומה השנית, מקום בית-משכנו של סוכן הבית, הרכין את ראשו, ולבו פעם בקרבו, – פן תפתח הדלת? (את הכסף אחז בידו בכיסו). ובהתגנבו עד המעלות המביאות אל הקומה השלישית, כבר מחה את שכר-הדירה מחשבונו, וללבו הוקל מעט.

הוא בא אל הפרוזדור וימשך את הפעמון. דממה. הוא מִשְׁמֵש באצבעותיו את סף החלון, אשר ממעל לדלת, המלא קורי-עכביש, וימצא מפתח, שבו פתח את הדלת ויבוא הביתה.

הוא יושב על-יד השלחן, מוציא את הכסף מכיסו, ומונה אותו, אחרי-כן קם ממושבו ויתהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, וידבר בפני עצמו:

– למה? מה יצא מזה? עוד יום אחד יעבור בבטלה? ובכל-זאת הוא נגש אל ארונו הקטן העומד בפנת הבית, פותח ומוציא איזה פרגוד חם אשר נתנה לו אמו בנסעו לורשה.

בלבשו את בגדו החם היה מלמד סניגוריא על עצמו: להיפך, צריך אני לנסוע. כן, האויר הקר, החיים השלוים שם בעיר הקטנה, ירגיעו גם אותי, אז אשוב, ואז אלמד בשקידה גדולה. שלשה ימים, לא יותר, שלשה ימים, ואני אעבור את ולברג בלמודו.

וכדי להרגיע את עצמו, הוא משלם בחנות-המזונות של שרה-ינטה חמשים קאפ' בעד הלחם אשר יקח להבא.

אחר-כך קנה לו נעלים בזהובים אחדים, וימהר לבית-הנתיבות.

____________

שליגלמן עומד על-יד חלון העגלה ומביט החוצה.

הנתיבה מלאה אנשים, אלא¹ נוסעים, ואלה באים ללוות את הנוסעים. על כל פנים שפוך עצב דומם, ודומה, כאילו פני האנשים נתרחצו בדמעות עיניהם. לפני כל חלון וחלון עומדים אנשים ונשים ומביטים בגעגועים רבים אל פני הנוסעים הנראים דרך השמשות. יש שעומד איש ומביט אל החלון ומניע בראשו, ויש שעומד האיש ומביט אל הנוסע – ושותק.

שליגלמן הביט מבעד החלון וירא והנה יהודים לבושים קפוטות ארוכות וכובעי סמיט חבושים לראשיהם, עומדים לפני העגלה ומדברים בהתלהבות עם “אברך” אחד, שכובעו החדש יושב לו על קצה ראשו, והוא מושיט את ידיו לכל העומדים. איש-איש מדבר אליו והוא מנענע את ראשו, והנה איש זקן נגש אליו וירחיקהו מן העדה וילחש לו דבר-מה באזנו, והצעיר מביט אל פני הזקן ושומע את דבריו ברב ענין ומנענע את ראשו לאות הסכמה. אצל האנשים עומדות נשים אחדות ומדברות בהתלהבות עם אשה צעירה העומדת ביניהן, והאשה לבושה בגדי יום-טוב, פניה כפני ילדה תמה למרות הפאה-הנכרית החבושה לראשה, שפתותיה האדומות והקלות מצחקות בלאט בעת שעיניה מלאות דמעות. בפאה-הנכרית אשר לה תרָאה ככלה תמימה שלבשה בחשאי את הפאה אשר לאמה, בחפצה לדעת איך תתראה כשתהיה לאשה…

תיכף נשמע צלצול הפעמון השלישי. הנשים נפלו בבכי על צואר הצעירה, ו“האברך” לקח את ברכת-הפרידה מהעומדים ויעלו אל העגלה.

ושליגלמן ראה: הנה אשה עבה לבושה שביס רחב וחדש, ולולאי-תכלת יורדים על צוארה, עומדת ומבטת בעד חלון העגלה אל פני הצעירה, ודמעות חמות זולגות מעיניה ונופלות על קמטי לחייה העבות. הנשים העומדות מדברות אליה והיא איננה שומעת.

מיד נשמע קול חליל ממושך, המרכבה החלה להתנועע ממקומה, ושליגלמן שמע קול בכי דק:

– אמי, שלום לך!

ואיזה קול חלש, מעורב בדמעות, נשמע מרחוק:

– ילד בידים זרות… – סופו של המאמר לא נשמע, הקול היה חלש מאד, והמרחק היה רב ביניהם, רק מרחוק נשמע איזה קול עב של איש אשר השתיק את קול הבכי הרך:

– נטע! כתוב מכתב מיד!

ועל לבו של שליגלמן עלה פתאם זכר מכתבו של אחיו, והוא הרגיש את עצמו בודד – ורוח עצב ומר נפל עליו. והוא עומד על-יד החלון ומביט, הבתים עוברים ומתרחקים איש אחרי אחיו, ועל פני חומר הלבנים האלה היה כתוב: “שלום לך, ידידי” – ונדמה לו, כאילו שאל את חברו בשלום והלז אינו משיב לו.

וגדר לבנה וארוכה משתרעת והולכת ועוברת לפני החלון, הולכת הלוך והתרחק.

ואחרי כן נראו פני השדות מסביב. לארך ולרחב משתרעים השדות הלבנים המכוסים שלג לבן, ונדמה, כאילו כנפי נשר לבנות מכסות את כל העולם כלו. ושם, מרחוק נראה תל עפר שחור מביט בתמימות השמימה ונראה מרחוק ככתם דיו נשפך על מפה לבנה.

ושליגלמן התעצב. הוא זוכר פתאם כי הוא מרמה את עצמו, את אחיו, ואת כל העולם כלו. הוא הבטיח לאחיו ללמוד ולהיות לדוקטור-רב, ולמה לא הודה לו על האמת? מדוע אמר לו, כי נוסע הוא להשתלם בלמודים – אף-על-פי שבעצמו אינו יודע מה תהיה תכלית למודיו? אחיו כבר מחכה ליום אשר ישוב מברלין בשערות ארוכות, ואולי גם באות-כבוד על חזהו.

בחשבו זאת הוריד את ראשו ושחוק עצוב רחף על שפתיו.

הוא זכר את החמשה-עשר רו"כ אשר קבל. גם שכר-דירה לא שלם, וגם בעד ארוחות-הצהרים לא שלם, ומה תהיה אחרית דבר?

והוא שואל את עצמו, למה ומדוע הוא נוסע? הלעשות עסקים? הוא נותן את כספו בהבלים, באין תועלת. הוא אינו משתלם בלמודים, וגם איננו מתעסק במאומה, ומה תהיה תכלית חייו?

בהעלותו על לבו המלה “תכלית”, מצא את עצמו כאילו ברח מהחדר ומכין את עצמו ל“קיום-פסק” מאת רבו.

כל עצמותיו רחפו. הוא הרכין את קומתו, ויסתר את ידיו בכיסי-בגדיו, ויבט בעצבון השמימה.

העננים נמשכים והולכים ממרחקי אין-קץ, שם, מאחרי המפה הלבנה; נדמה, כאילו התרחצו בשמים בנשקם זה את זה, והנה בא עוד ענן אחד ומתפשט ומתארך על גזרי העננים אשר מלמעלה. מיד הוא נבקע לרסיסים, ומבין סדקיו נראים העננים העליונים ומראיהם כמנוצחים מן העננים אשר תחתיהם, וכאילו אמרו: חזקים הם ממנו!

ולאט-לאט, והנה מתפשטים העננים ומתלכדים ומשתפכים יחדו עם השמים, והם מתרקעים, מתערפלים ומתעלמים בים הקרוש התלוי למעלה.

והוא מביט. ללבו הוקל מעט. הוא מצפין את ידיו תחת “קפוטתו” ומרגיש כאילו בודד ונעזב הוא בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. אולם על בדידותו אינו מצטער כלל, רוח היגון השפוך עליו נעים לו עתה, ושפתיו מצפצפות: “אנה אני נוסע?” – מבלי להבין את פרשת השאלה.

וחשכה נעימה וקלה החלה לרפרף על שטחו של העולם, והכל נעשה כאילו התרחק הלאה מן העין ויתעלם שם באיזה ערפל דק.

והמצע הלבן, המשתרע מלמטה, הולך ומתנשא ומתעלה. והשמים הכהים הולכים ומשתרעים, משתרעים ויורדים עד שמגיעים אל המצע הלבן ומתבוללים יחד, משתפכים לאחד, והערפל הדק יוצא מבין השמים ומכסה את הכל, ומאפיל על הכל.

מיד והנה נראו שני טורי עצים שחופים מכוסים שכבי-שלג, ובאמצע, בין העצים, נראה דרך שחורה עולה ותועה על המצע הלבן.

ועורב שחור בא ועומד על העץ, מביט וצורח, מיד הוא פורש את כנפיו השחורות – ויעף הלאה.

ואיש הולך על הדרך, והאיש הולך הלוך וקטן, ושליגלמן משער, כי האיש ההולך שם רואה עתה – והנה המסע, כחיה נוראה ירוץ על שדות ואחים, על הרים וגבעות, וחיה זו שולחת מלפניה את שתי עיניה הגדולות והבוערות, כאילו באה להשחית אל כל, וענן עשן גדול עולה מנחיריה, וענן העשן עולה ומתנשא השמימה. והעשן השחור מתערב עם העננים הכהים והם מחשיכים ומכסים את כל.

והאיש ההולך על הדרך רואה, והנה מאיזה חלון, שם במרכבה, נראה פנים לבנים וחלשים… והאיש הולך ומוליך אתו את מחשבות האיש שם במרכבה…

והנה נעלמו העצים ועמם נעלמה גם הדרך והאיש ההולך בה, והנה עמודים עומדים כשומרים אלמים לבל יפול, חלילה, המסע מבין השורות, ואחרי כן נראו בתים קטנים מִתְכַוצים מתחת הגגות, והשלג הרב אשר עליהם לוחץ אותם, ועשן יוצא מארובת-הגג, ואכר לבוש בבגדו השעיר עומד לפני הבית ומקטר את מקטרתו, ושחוק נקפא על פניו העבים. ודומה היה, כי האכר רומז בעינו האחת ושורק בשפתיו: טוב!

ושליגלמן שכח את הכל, את אחיו, את הלמוד, את החמשה-עשר רו"כ, הוא הרגיש רק את עצבונו, אך סבת עצבונו לא ידע בעצמו.

הוא התרחק מן החלון וישב על מקומו שקוע במחשבותיו, אולם פתאם הפסיקתו איזו נערה, באמרה:

– סליחה! אדוני יושב על מעילי.

– סליחה – צפצף שליגלמן ופניו התאדמו, ופתאם התביש מפני הנערה ויקם ממקומו ויגש עוד הפעם אל החלון.

הוא ראה רק את שמשות החלונות המתקדרות וזיקי-אש עפו לפני עיניו.

ומבלי משים התחזק בלבו לעמוד על מקומו ולהביט בעד החלון, ולא יכול ופתאם חזר וישב על מקומו.

שליגלמן התאדם. הוא לא יכול מעודו להביט בקרירות על איזו נערה שלא יתאדם ושלא ידפוק לבו…

הוא הסב את עיניו ממנה ויבט אל הזוג אשר ראם בראשונה בקחתם ברכת-הפרידה מאבותיהם. היא ישבה ובכתה והוא הביט אל הספון שקוע במחשבותיו.

שליגלמן האמין, כי יאהב בזמן מן הזמנים איזו נערה, או נערה תאהב אותו, ובהכיר שליגלמן איזו עלמה חשב בלבו, נגד רצונו שמא היא…

הוא שחק בחשבו זאת עתה, ובכל-זאת לא יכול להביט בפני הנערה היושבת ממולו, מבלי לחשוב ומבלי לכון את לבו להביט אליה בקרירות, ולסוף הסב את עיניו והביט אל הספון, ובכל פעם ששם את מבטו בפני הנערה בחשאי, חש בלבו כאילו גנב דבר-מה…

זמן רב ישב במצב כזה, עיניו הביטו נכחו, לבו פעם, והוא הרגיש את עצמו כאילו הוא עומד בנסיון לפני מורה.

“שוטה, בר מזל-רע, בחור מבית-המדרש” – קטרג על עצמו, ובכל זאת לא יכול להפטר ממצבו.

הוא חפץ לעזב את מקומו, ומבלי משים הכריח את עצמו לשבת.

– הגד נא לי, אדוני, האם אינך יודע מתי יבוא המסע אל התחנה “A”? – שאלתהו פתאם הנערה.

– אל התחנה “A”? תיכף אלך ואשאל. – הוא קם ממקומו.

“מה נוגע הדבר לך, שוטה שבעולם?” – חרף את עצמו, ובכל זאת לא יכול להשקיט את לבו בהשיבו לה:

– בשעה הששית.

– תודה, אדוני – אמרה הנערה, וכמו דברה אל נפשה: – מי יתן ואפגש עוד איש נוסע…

– אנה את נוסעת? – שאל שליגלמן, בהניע את ידיו מבלי לדעת איפה יתנן.

– אל העיר “N” – ענתה הנערה.

– גם אני נוסע ל“N” – אמר שליגלמן, כאילו נגלה לו פתאם איזה סוד מן השמים.

– ל“N”? – קראה הנערה בשמחה נסתרת. פתאם נשתתקה ותחכה לדבר.

– אם כן, תרשי לי לנסוע עמך יחד? – אמר שליגלמן.

– אם נעים לך, אדוני – ענתה הנערה בשחוק.

ושליגלמן ישב ויקמט את מצחו וישתקע במחשבותיו. הוא התאמץ להראות בעיני הנערה כאיש טרוד מאד בעסקיו.

אולם הוא שחק מבלי משים, ואז חש בלבו שהוא איש הולך בטל.

___________

פתאם נשמע קול חליל ואחריו צלצול פעמון, והמסע עמד אצל התחנה.

שליגלמן לקח את צרור חפציה והם ירדו מן העגלה. בהדחפם בין המון האנשים חשב שליגלמן בלבו, אם יראהו עתה אחד ממכריו, מה יחשוב על אדותיו.

“מה אני עושה? – שאל את עצמו – המשוגע אני?”

והנה הנערה פנתה אליו ותאמר:

– אדוני נושא את חפצי, תודה לך. – ובעיני שליגלמן כבר ישרה הנסיעה.

הם שכרו עגלה בעד רובל, ובעל-העגלה הבטיח להם, כי במשך שעה אחת יבואו אל העיר.

וערפל עב היה תלוי בין השמים והארץ ויכס בחשך את המצע הלבן. השדות הָלבנו, כאילו לחמו עם הערפל והלבינו מעט את החשכה המרחפת עליהם. דממה היתה שוררת מסביב, ופעמים תעה איזה רוח בשדה ויך בעצים, כאילו שאל אותם: “איה הדרך?” ושליגלמן חשב, כי מלבד שניהם הם לא נמצא עוד איש על פני הארץ. ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא אינו אלא השטח הקצר שסובב אותם, והם משוטטים בדממה בחשכה זו, והדרך אשר עליה נסעו נתעלמה ונשכחה כבר בחשכה אשר לאחריהם…

ואז זכר פתאם, כי ימי חייו רצים ועוברים, הזמן אינו עומד על מקומו, ביום זורחת השמש על השמים ואז הוא תועה בחוצות העיר, ובעת שהלילה מעלים על הכל הוא שוכב על שק התבן, וכה עוברים הימים והם שוטפים עמם את חיי האיש, אחת היא אם יחיה האיש חיי עונג ושלוה, או אם יעברו הימים בלי תכלית, בלי חיים ואור.

וקור עבר בעצמותיו. הוא רועד.

– מה, האם קר לך אדוני? קח נא את שמיכתי והתעטף בה, – וקול הנערה היה כל-כך רך, כל-כך טוב.

– תודה. – שליגלמן שכח את הכל, והוא רק מצא את עצמו במצב עצוב מאד ועצבתו היתה נעימה לו.

– התסע, אדוני, ל“N”, או הלאה? – שאלתהו הנערה.

– לא, אני נוסע ל“N” על-מנת לגמור איזה עסק עם סוחרים. אני סוכן בעסקי ולברג, ועלי לקחת כסף מהסוחרים היושבים בעירכם.

ובזכרו אחרי כן, כי הוא כזב לה, חשב בלבו: מה היה איכפת לו, אם היה עונה לה שהוא נוסע ל“N” ולא יותר. מי זה הכריח אותו לכך? ומה מחשבתו בזה?

הוא הרכין את ראשו. הוא חפץ, כי תשלט כה החשכה בלי קץ וסוף, והם יסעו יחדיו לעולם.

ושם מרחוק מתעלמים איזו פנסי האור בערפל העב, ולאט-לאט והנה מתרחק האור, הלוך והתרחק, עד שנתעלם כלו מן העין.

פתאם והוא הרגיש חום עובר בכל עצמותיו. הוא נגע בידו ביד חלקה וטובה. הוא חפץ להסיר את ידו, אולם מבלי דעת הוא אוחז בידה ויושב מבלי לחשוב מאומה, ומפסיק מלשאוף את האויר אל קרבו.

ולאט-לאט אחז ולחץ יותר ויותר את ידה, והיא יושבת ומחרשת, ונדמה לו, כי היא ישנה.

ופתאם אמרה הנערה כאילו הקיצה משנתה:

– ליל קר!

שליגלמן רעד ויען אחריה:

– ליל קר!

והם לחצו איש את יד רעהו.

ואז פקפק שליגלמן בלבו: באחוז איש ביד נערה, אם זאת היא סימן ה“אהבה”, או לא? רק מחשבותיו היו כהות, הוא לא יכול לברר לו תשובה ברורה. איזה רגש בוז לחץ את לבו.

ושליגלמן חשב עוד: מה יצא לו מהלמוד? ומה תהא תכליתו? לחוץ-לארץ לא יסע, מאין יקח כסף? הוא מרמה את עצמו, את אחיו, את העולם כלו.

ובלו חשב: מוטב שאשב בעיר קטנה, ושם אפרנס את עצמי מהוראות-שעה ואחיה חיי שקט ושלוה.

ואחרי כן חשב, כי הוא אוהב את הנערה, וגם היא תאהב אותו. – – –

והוא ישא אותה לאשה לו, והם יהיו שניהם ויאהבו זה את זו…

“… אני אוהב אותה בכל לבי ונפשי, אהבתי אותה מכבר, הלא תמיד חשבתי אודותיה… רק היא עמדה לפני עיני”…

אולם עוד הפעם נדמה לו, כי הנערה ישנה, והיא אינה יודעת כלום. והוא חפץ לדבר איזה דבר, להוכח, אם באמת היא ישנה ואם היא איננה יודעת כלום, אולם לא יכול, כי לבו היה הולם פעם.

“… לא, היא ערה – הבטיח הוא את עצמו – לא, היא יודעת את הכל, הכל… כל לבי גלוי וידוע לפניה”. – ובעיני שליגלמן נראה כאילו כבר דבר אתה אדות הדבר הזה…

ושליגלמן מצא נתיבה בחייו החשכים.

ופנסי אור נראו מרחוק, והוא לא ראה…

ונדמה לו כאילו נשא אותה לאשה, והוא מורה בעיר קטנה, ועתה הוא נוסע עם אשתו אל בית-משכנם.

וכבר החלו אופני העגלה לקשקש על אבני העיר.

“… ושם בביתם מחכה להם חדר חם ונעים. ושם בפנת הבית יושב חותנו איש שיבה וזקנו לבן, ומחכה”..

והוא התקרב אליה.

ופתאם עמדה העגלה לפני בית אחד, והעלמה ירדה מן העגלה.

ובעזרו, מבלי משים, להוריד את חפציה מן העגלה, חשב שליגלמן בלבו: “בקומי בבקר משנתי, כבר אני יודע את כל אשר לי לעשות כל היום”.

ופתאם החלה העגלה לנסוע, והוא שמע את קולה הרך:

– תודה לך, אדוני, לי טוב.

ושליגלמן הקיץ.

_ _ _ _ _ _ _ _

הרחוב כמו חולם בשנתו. שני פנסי האור העומדים באמצע הרחוב נראים כעששיות-ליל המאירות באור כהה בחדר-הישן.

והעגלה עמדה לפני בית-המלון.

ושליגלמן חשב, כמה יצטרך לשלם בעד לינת הליל.

וכשעמד שליגלמן בפרוזדור המלון, בחכותו עד אשר יפתחו לו את הדלת, חשב אדות העלמה.

בודאי רחף אז איזה שחוק על שפתיו, רק חשך היה מסביב.

משכבו של משה הוא “עיר המקלט” שלו, שבה הוא מתחבא מלפני כל הסובב אותו. בשעה שהוא שוכב בלילה על משכבו לבדו ומביט בעיניו אל תוך חשכת הדומיה אשר מסביב, הוא רואה את עצמו, כאילו הוא מתקַפֵּל ומתכַּוֵּץ, טמיר ונעלם מכל העולם כלו. לבדו הוא, לבדו עם מחשבותיו והרהוריו. לא האחרים רואים אותו ולא הוא רואה את האחרים.

עוד חושך בבית, אך מבין סדקי התריסים חודרים עמודי אור של אַבְקיקים ורסיסים. וחודרים הם עמודי האור האלו ונודדים עד שהם מגיעים אל איזה מקום בתוך הבית ושם הם נפסקים. מבחוץ נשמעים קול צעדים בודדים על אבני רצפת-הרחוב, ובבית פנימה מתהלך אז צל בודד מזוית אל זוית. משה שוכב עוד על משכבו, עיניו משוטטות דומם ובתוך הדומיה הזאת נדמה גם המחשבה במוחו. מן החדר השני נשמע קול אביו העצב, קול של ימות החול, שדומה לקול איש מונה מעות: “נשמה שנתת בי, טהורה היא – אתה בראתה, אתה יצרתה”…

והקול ההוא כאילו העירהו משנתו והזכירהו, שהיום יום הראשון בשבת, –היום של אחר השבת, שבו מתחילים ששת ימי המעשה…

והבטלה, שבה הוא מבלה כל הימים, מה שאינו עושה כלום ורק דוחה את הימים יום אחר יום, בטלה זו מכבידה עתה על לבו כאבן. דומה, כאילו חוב גדול מוטל עליו ויום הראשון הוא המלוה, הנושה בו את החוב הזה.

ובשעה שעלו מחשבותיו אלה על לבו, שכב משה מבלי נוע, כאיש שטבע בבוץ וכבר נתיאש להחלץ ממנו. אולם קול אביו, הקול העצב והנוגה הנשמע מן החדר השני: “הנותן לשכוי בינה”, נדמה באזניו לקולו הצרוד והנוגה של הפטיש, המכה על הסדן, וכאילו קורא: קום לך, קום לך, קום לך!

ובשעה שלבש את בגדיו חשב על אדות ענינים אחרים, ענינים, שהם רחוקים מאד מן העולם שהוא חי בו. ובמחשבותיו והנה הוא נוסע לארץ רחוקה, רחוקה מאד… בכרך גדול הוא, שם מעבר לגבול. על ראשו כובע מוקף קו ירוק והוא מטַיֵל עם בתולה בגן העיר. הוא מדבר אשכנזית, כאשכנזי גמור, כאשכנזי מלידה… אחרי רגע והנה הוא עומד על הקתדרה וקורא מעליה שעורו, ומסביב לו עומדים צפופים הרבה אנשים, שמקשיבים אל דבריו בתשוקה עזה… ופתאם – דמיונו תועה ומדלג מענין אל ענין – והנה הוא עומד על במת התיאטרון, והתיאטרון מלא אנשים מפה אל פה, והוא, ראש המשחקים בחזיון, פותח את פיו ומוציא “גַמָה” ארוכה… באותה שעה, שמחשבותיו נִשָׂאות על כרוב דמיונו והוא רואה את עצמו עומד על הבמה ומזמר, – עושות הידים את שלהן: בזריזות הן מושכות את מגפיו על רגליו ומלבישות אותו את מעילו, – והוא נכנס אל החדר השני. אור-בוקר של ימות החול מבצבץ דרך החלון ומתבולל באור הכהה, שמציפה מנורת-הנפט הקטנה, העומדת על הארון. אביו מתהלך בחדר בפוזמקאות וסנדלים על רגליו, אחת הנה ואחת הנה, ומתפלל את ה“ברכות” שקודם התפלה. משה מביט וזוכר איזה דבר ומפסיק בזמירתו והאב הלוחש בשפתיו מביט עליו בדומיה.

האֵם יושבת על-יד הכירים. סמוך לה עומד דלי מלא מים. היא קולפת תפוחי-אדמה, שמונחים בחיקה, וזורקתם לתוך הדלי, זורקת ושותקת. שני האחים הקטנים, השוכבים במטה שעל-יד הארון, מריבים ונצים, מכים והולמים זה את זה, האחד בוכה: “אמא! הוא מורט אותי!” – והאם מנהמת ברוגז, מבלי להרים את ראשה מעל תפוחי-האדמה: “לשמחה מה זו עושה?”

הוא עומד על-יד החלון ומביט אל הרחוב. ממולו נשקף, מעבר הרחוב השני, הגג הקטן והשחור של בית מאיר המלמד וחלק מן הכותל הַשָׂב, הנדמה כעומד ומביט דומם ומסתיר בקרבו איזה סוד קדומים; והבית הקטן, המקופל והחָבוי, כאילו עומד הוא כך “מששת ימי בראשית”, עומד ומביט על כל הנעשה ברחוב ומחריש. כפור לבן ודק מכסה את הגג, וקרני-אור בהירות משתפכות על הכפור הדק הזה. וכשרואה משה את קרני החמה המזהירות על הכפור נדמה לו, כאילו זכר איזה דבר, והוא מרגיש בלבו מעין שמחה. קול אבא, הנשמע מן החדר השני, לא החרידהו כבראשונה והוא מוסיף להביט דרך החלון ורואה את העשן המתַמר ועולה מארובת בית אהרן האופה. והעשן מתמר ומתפתל ונעשה עגולים-עגולים, עגול בתוך עגול ואופן לפנים מאופן, והוא הולך ומתרומם, הולך ומתדוקק עד אשר יהיה לאָין. ענן גדול, ענן-עופרת, פרוש על פני השמים כאספלנית גדולה, וקרני השמש מזהירות ועולות מתחת ראש בית-תפלת הקתולים.

ומשה לוקח את “שק-התפילין” בידו ויוצא החוצה.

בוקר. הבתים הנמוכים נראים כאילו הם אוחזים איש ביד אחיו וחוצצים בפני הרחוב. שמש-בוקר של חורף כבר הספיקה לחזור ולרַכּך את הבוץ והרפש, שנתקשוּ על ידי קור הלילה. האויר צח, רענן ומלא ריחות אביב לא-רחוק. הבתים הנמוכים, שראשיהם מכוסים כפור, כאילו חשים בעצמם, שאינם עוד מוכנים כראוי לקראת הקיץ ההולך ובא, והם מורידים מעל גגיהם טפות-טפות של מים. יהודים זקנים, בעלי שערות-שיבה, הולכים שחוח, אלה אל בית-הכנסת ואלה מבית–הכנסת. גביהם הכפופים אינם מרגישים כלל את בוא הקיץ. אחת היא להם, אם יקדים או יאחר לבוא. לפני חנותה של חנה שרה’ליס עומד קהל נשים. השביסים הלבנים שעל ראשיהן נשקפים מתחת למטפחות, שהנשים הללו עטופות בהן. אשה אחת מספרת ברוב ענין חדשות נכבדות, שקרו בלילה, ושאר הנשים מקשיבות לדבריה ומנענעות בראשיהן. ושם, אצל האטליז של בשר-טרפה, רובץ עגל על רצפת האבן ומסביב לו עומדים קהל יהודים, שמדברים עם האִכָּר, בעל העגל. העגל גועה וקול הַ“מֶה” העלז, שיוצא מפיו, נראה כמתאים עם היום הצח המתעתד לבוא.

ומשה מוסיף ללכת בדרכו. הנה הוא בא אל בית-הנפחים של ר' מרדכי הנפח. ור' מרדכי מחוץ לעיר הוא יושב, וביתו הוא הבית האחרון של העיר. ר' מרדכי עומד ומנַגד במנוחה את פרסות אחד הסוסים. משה עומד מלכת ומביט על ר' מרדכי, שמנגד את הסוס, ועל הסוס, שמושך עצמו לצדדין ובועט ברגליו האחוּרות¹. ובלבו הוא מהרהר אותה שעה: “מה אני עושה? למה אני הולך בטל?” –ובכל זאת אינו עוזב עת מקומו ומוסיף להביט.

בתי העיר, וגם רצפת האבן המשתרעת לאורך כל העיר, תמו כבר ולעיניו נראתה דרך רחוקה, רחוקה מאד. משני עברי הדרך עומדים אילנות כפופים ונבובים מזוקן ומסביב שדות רטובים.

והשדות משתרעים באורך וברוחב עד לאין קץ, וחדשים הם השדות ושחורים עוד כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי היוצר. מרחוק נשקפות ערוגות שנחרשו: אחת, שתים, שלש, – אך קצת הערוגות המסודרות מתעלמות מן העין ונבלעות בים הגדול של השדות הבלתי-מעובדים. אין סימן, אין גבול ומֵצר נראה. האדמה אינה בנינו של איזה איש, אלא בנינו של הקדוש-ברוך-הוא בלבדו. רק שם-שם, הרחק-הרחק מאד, נראה איזה אכּר, המרים שוט על שני סוסים, שמושכים אחריהם מחרשה. דומה, כאילו תעה האכר מן הדרך או טבע יחד עם סוסיו בים הגדול של האדמה השחורה, המשתרעת עד סוף העולם.

והדרך נמשכת ונמשכת. הנה שם, שם במרחק הגדול, נראה יהודי הולך, ומעבר השני, כאילו הופיעו מתחת לארץ, נשקפים שני סוסים, המושכים אחריהם עגלה. הסוסים האלה הולכים מן הכפר העירה.

ומאחרי השדות השחורים נראה מרחוק איזה קו לבן, –קו, שאי-אפשר עוד להכיר, מרוב המרחק, מה הוא.

וכל אשר מסביב מלא חיים ורעננות, כאילו זה עתה יצא מתחת ידי היוצר. ריחות האביב הקרוב לבוא כאילו מתפרצים לעלות מתחת לארץ, והכל מרגישים בבואם.

ונדמה היקום כחתן, –חתן אמיץ ורב-כח, שיושב וממתין לכלתו ולבו בטוח, כי עוד מעט ובוא תבוא…

ומשה נזכר, שגם מעבר הרחוב השני, במקום שמתחילה שורת הבתים להמשך, נמשכת גם דרך. והדרך ההיא דומה לָזוֹ שעליה הוא הולך עתה, ובאמת אין אלו שתי דרכים, אלא דרך אחת, ורק העיר הקטנה חוצה אותה לשתים. וכל העולם כלו אינו אלא דרך אחת, דרך ארוכה, שלפעמים מפסיקה “ישוב” קטן, ולאותו ישוב קורין בני-אדם בשם “קוטנא”; ומאחרי הישוב הזה חוזרת הדרך ונמשכת עד שתגיע לעוד ישוב קטן, הנקרא בשם “לֶנשיץ”; וכן הלאה– עד סוף העולם. ואילו היה בחור שכמותו, למשל, מתעורר בבקר לא-עבות אחד וחוזר על כל הדרך מישוב אחד אל השני ומן השני אל השלישי – מה היה בכך? למי איכפת דבר זה?

אך רגלי משה מטות אותו מן הדרך אל מקום אחד, ששם יש תלולית קטנה ומן התלולית נשקף “בית-העלמין”. משה עולה על ההר ויושב על האבן המונחת שם – ומביט…

ולא רחוק ממושבו עומדת סוכת איש-צבא, ואיש-הצבא וקנה-רובה בידו הולך לפני הסוכה אחת הנה ואחת הנה.

ועננים בהירים נִשָׂאים על פני השמים, והשמים הקלים רועדים על פני האדמה מלמעלה. ושם, הלאה, מתעלם הכל מן העין. והנה הנהר – המים משתפכים שם בהמולה ופה נשמע קול הגלים הסוערים כשהם משברים בקצף את גלידי הקרח, הצפים ובאים ממרחקים. רצועה לבנה, ארוכה ונמשכת, נראית לעין, והיא הולכת ונמשכת ומשתפכת אל איזה מקום הנסתר מן העין… ואותה הרצועה מפרדת בין שתי שורות של שדות שחורים. ולאורך השדה, המשתרע מעברו השני של הנהר, נראית דרך נטועה אילנות משני עבריה. ובדרך ההיא עובר איזה איש ומאחורי הדרך בנוים בתים.

ועל כל אלה פרושים כסדין שמים בהירים, שמים טהורים, שהם כאילו רועדים מנשיבתן של הרוחות הקלות, ואיזה מין נועם ורוך שפוך על הכל. ושם מרחוק יורד הרקיע… ובאויר רועדות כנפים לבנות של נשר אדיר.

אז יתאוה משה לראות את הארץ הגדולה, להיות שם, שם במרחקים, במרחבי אין-קץ.

אז יתאוה משה להכנס אל תוך העולם הגדול, להתערב עם הכל ולהיות עם כל.

ובעמדו על ההר הקטן הוא רוצה לפרוש את ידיו ולעופף הרחק, הרחק מאד בקרב התבל הגדולה והרחבה.

והוא עומד על התלולית הקטנה ומביט סביב לו.

הכל מסביב מתעתד לשוב לתחיה, לקבל את האביב העתיד-לבוא בכונה נכונה. הכל מרגיש בהתעורר האדמה משנת-החורף הארוכה. השמים נמתחים ממעל, האדמה מתפשטת מלמטה, – והאויר הצח, והרוח הקל המנשב בלאט – הכל חי ועֵר.

וגם הוא מרגיש את התחיה בלבו. הנשמה שבקרבו משתוקקת לעוף ולצאת מן הנוף –כלובה. לבו בקרבו מתעורר והוא מתאוה לאיזה דבר, הוא משתוקק לשפוך את נפשו בכל אשר מסביב, להוציא את נשמתו פה, בין השמים ובין הארץ, לחיות עם הכל ולפרוח עם כל.

והוא עומד על התלולית ומביט. שוכח הוא את כל אשר מאחוריו, את כל היהודים הגרים שם מתחת ההר, שעליו הוא עומד ומביט עליהם אל הבקעה. הנה נראו גגי הבתים הצפופים והנדחקים איש אל אחיו. הם נראים כ“אהלים” וכוּכים קטנים, שהמתים קבורים בהם. ובין הבתים מתנוסס גג אחד, שזוקר ועולה מבין כל הבתים. זהו בית-המדרש של העיר, שנראה כ“אוהל חשוב”, אשר רב העיר נקבר בו…

ושם בין הבתים זוחלת עדת-נמלים. הנמלים הללו עסקניות הן: הן רצות וממהרות, מקללות ומברכות אשה את אחותה…

מה קטנים, מה נבזים הם בעיניו!

גם הם חיים? גם הם מרגישים ומתאַוים?

ופה מסביב הכל חי וער. האדמה כלה שחורה ובריאה. פה מורגש ריח האביב, ריח החיים, העולה מן האדמה, המתרחבת ומתפשטת כה רָחָב וכה ארוך. הכל חי בתוך רחבות גדולה, מרחב-יה, ומשה עומד וחש את הכל; וחי הוא עם הכל ועֵר הוא עם הכל.

והנה עגלה רתומה לשני סוסים לבנים ונחפזת מאד נראית שם על הדרך. היא מתקרבת ובאה העירה. רגע אחד נתעלמה העגלה עם הסוסים מאחרי הבתים העומדים על אֵם הדרך, ואולם מיד נראתה שנית. הכל מסביב נח, מתפשט ברחבות, במנוחה, כל גזע וגזע נטוע בארץ. ועל הדרך העקלתון נראתה העגלה הרתומה לסוסים לבנים מחדש. הנה התקרבה העגלה. בתוכה יושבים ר' ברכיה אייזנמן נגיד העיר, ועוד שני יהודים מ“אנשיו” עמו. הם שבים בודאי מכפר לוקשין, שעשו בו מקח-וממכר עם ה“פריץ”. היהודים מביטים על משה, וכל אחד מתלחש עם חברו. העגלה עוברת לפניו, הסוסים נחפזים נטויי-גרון ורגליהם השוקעות בבצה שעל הדרך מתיזות טפות-טפות של מים; והגלגלים המתגלגלים ברפש משמיעים קשקוש קל. היהודים מסתכלים בפני משה. הנה ר' ברכיה החסיד, הזקן שב“שטיבל” שלהם, מביט עליו ונד לו בראשו, כאילו היה ברצונו של ה“נגיד” לומר: “בחור מבית-המדרש מבלה זמנו לבטלה! וי, וי!”

ובלי משים ממהר משה אחרי העגלה העירה.

ובדרך עלו על לבו של משה מחשבות מרות, שהעציבוהו מאד.

אביו הוא עני גדול. אין לו במה להתפרנס. הוא סרסר קצת, “יוצא ונכנס” בביתו של ר' ברכיה, גביר העיר. אביו, שהוא חסיד אדוק, מן המיוחסים, והוא חשוב מאד בעיני יושבי העיר, משתוקק לבן תלמיד-חכם. בניו, אֶחיו הבכירים של משה, שיצאו לתרבות-רעה (כלומר: שנעשו לבעלי-מלאכה, לבשו בגדים קצרים ויצאו לאמריקה), הבאישו את ריחו של אביו בעיני חסידי העיר. ולפיכך שם אביו עתה את כל תקותיו במשה. הוא יחזיר את העטרה ליושנה. בחור הגון, בעל כשרונות טובים. ומה שאינו רוצה ללמוד, זהו – אָ, לא כלום; יזקן ויחכם. בכל פעם, ששומע משה, איך אביו מתפאר בו לפני החסידים ב“שטיבל”, הוא מתבייש בפני עצמו, וערכו של אביו מתמעט בעיניו. בלבו הוא מלמד זכות על אביו ונד לו: עני הוא, בעשירות אינו יכול, איפוא, להתפאר. אולם בכל זאת אין הוא, משה, יכול לחשוך מאביו את מבטיו, המביעים בוז ובטוּל.

–ומה, וכי אין הדבר כן, משה? – פונה אליו אביו בצחוק רצון על שפתיו, כשהוא מתפאר בבנו בקרב קהל חסידים.

–תראה ותדע – עונה משה עזות ועוזב את ה“שטיבל”.

ואחר כך הוא מצטער בלבו על דבריו הקשים ולבו נוקפו על שהכלים את אביו לעיני החסידים… “מה ממני הלך, אילו הייתי עונה לו: כן, אבי, אשתדל?” – קובל הוא על עצמו וטוען אל נפשו.

וגם עתה, בהליכתו, זוכר משה את אביו. הוא יודע, כי כשיבוא הביתה ישאלהו אביו מיד: “משה, איפוא היית? בבית-המדרש?” –ואם “כן” יענה, אז אין קץ להשמחה, אשר ישַמח את אביו.

“את לחמו אני אוכל, מי נתן לי רשות על זה?” –טוען הוא אל עצמו. “כל איש ואיש צריך לדאוג לנפשו, וכל איש ואיש מחויב לשלם להחברה בעד כל מה שהוא לוקח ממנה. הרצען תופר את נעלי החייט, מפני שהחייט מתקן לו את ה”קפוטה" שלו" – חוזר הוא על דברי המלמד מַיֶרְקֶה, משכיל-העיר, שדרש פעם אחת לפני אספת בחורים שבאו אליו בסתר. ובמה אני משלם בעד הלחם שאני אוכל? האם בזה שאני יושב בבית-המדרש ולומד גמרא?" –שואל הוא את עצמו.

ושקוע במחשבותיו אלו הוא נכנס אל בית אביו.

על השלחן המכוסה מפה לבנה כבר הכינה אמו בשבילו שתי לחמניות וכוס קַוה. צולל במחשבותיו המרות נגש משה אל חבית המים, העומדת בקרן-זוית, כדי ליטול על הידים.

והוא יושב אל השלחן ואוכל.

מיד נפתחה הדלת ואביו נכנס החדרה.

האב נגש אל בנו ובצחוק של רצון על שפתיו, כמנהגו, אמר לו:

–משה’לה, האם בבית-המדרש היית? כן?

–ראוּ נא, גם לאכול לא יתנוני! הייתי, הייתי!

–שרה’לה! וכי כבר נתבשל “הַחֲמִיץ” כל צרכו? – פונה אביו אל אמו העומדת בחדר-הכירים.

והאב יושב על-יד השלחן ממול משה וחובק יד ביד, ממתין ומצפה שישימו את “החמיץ” לפניו.

משה הפסיק באמצע הסעודה, נגע בקצה אצבעותיו בכוס הקַוה העומדת לפניו, והתחיל מתנועע ומלחש בשפתיו, מתוך רגילות, את ברכת-המזון.

מיד קם ממקומו ואמר לצאת מן הבית.

–לאן? לבית-המדרש? – שואלהו אביו כשהוא מגיש את הכף אל פיו.

–לבית-המדרש, לבית-המדרש! – משיבו משה וממהר לצאת מן הבית.

וכשעזב את החדר הצטער בלבו על שֶׁעִגֵם את נפשו של אביו.

וגם ברחוב כבר מורגש היה האביב, הבא להחיות את העיר הקטנה. טפות המים, הנוזלות מן הגגות הכפופים, מַמְסוֹת את שארית הקרח והכפור שעל אבני הרחוב. הילדים, בשובם מחדרם לאכול ארוחת-הצהרים, מְשַׁכְשְׁכִים בַּבִּצָה ובָּרפש שברחוב. השמש שולחת את קויה המוזהבים, והקוים החודרים, הנופלים אל הבִּצה, מעוררים רגשי רחמים בלב הרואה, הַנָד להקרנים הַמִטַנְפוֹת ברפש. בבית אחד פתוח כבר אחד מחלונותיו, ועל הוָוִים התקועים בכתלי הבית מבחוץ תלויים בגדי קיץ, שנער אחד עומד לשמור עליהם וענף-עץ בידו. נשים יושבות על האצטבות שלפני הבתים ומתחממות לנוגה קרני השמש. הן טווֹת פוזמקאות ומשוחחות ביניהן בנחת.

והוא הולך ברחוב.

והבתים הנמוכים, המטוּנפים ברפש ובבִּצה, היהודים הזקנים, העטופים בגדי-חורף מוּכתָּמים ובלואים, ואבני הרחוב, הטובעות בים של רפש ובוץ, לעומת השמים הטהורים והמזהירים הנמתחים ברום, – כל זה עושה רושם של ערב איזה יום גדול, העתיד לבוא. זהו ערב אביב. ברחוב מורגש כבר “ערב הפסח”. הכל מטֻנף ומוכתם. הכל לבוש בגדי חול ושמח בלבו על בגדי-יום-טוב החדשים, שכבר הוּכנו בשבילו לימי החג הקרוב לבוא.

והוא ממהר ללכת. איזה משא כבד נגול מעל לבו והוא מרגיש את עצמו יותר קל. לבדו הוא. הוא איש אחד לבדו וכל העולם נכון לפניו. אל כל מקום, שהוא רוצה ללכת, הוא יכול ללכת, ואל כל אשר יתאוה לבוא אפשר לו להכנס.

והוא עובר על פני בית-המדרש הקטן, העומד באחד מי המבואות האפלים שברחוב היהודים.

מן החלונות הסתומים בקורי-עכביש נשמע קול הבחורים בלמדם. נגון הגמרא העצב מעורר בלבו געגועים כמוסים על אלה הבחורים התמימים, היושבים בבית-המדרש ולומדים. הם יודעים את הדרך הנכונה לפניהם. הם הולכים לבטח דרכם. הם שומעים לקול אבותיהם: יושבים בבית-המדרש ולומדים. והוא הולך בטל, מבלה זמנו לריק. מתהלך בחוצות העיר ואינו יודע בעצמו מה לעשות…

והוא מחיש צעדיו.

מיד נראה לפניו הנהר השוטף מאחרי בתי העיר.

ומשם, מרחוב היהודים, נשמע קול הגמרא העצב, ודומה היה, כאילו נכלם הקול העצב והשקט מפני החיים ההומים אשר פה מסביב.

גלי המים מתפרצים ושוטפים מעל לגלידי הקרח. פה ושם נשמע קול רעם הקרח בהשברו מתחת לגלים המתפרצים. והמים נלחמים עם רגבי הקרח, הרובצים עליהם. רגע –והנה גלידי-הקרח, הצפים על פני המים, מתחברים איש עם אחיו ונעשים לחומה בצוּרה אחת, הַשָׂמָה מעצור על הגלים השוטפים ואינה נותנת להם לעשות את דרכם הלאה; אך עוד רגע – והמים המתפרצים בשטף עז גורפים גם את רגבי הקרח עמהם.

על שפת הנהר עומדים דַיָגים ומושכים בחבלים מן המים את דוגיוּתיהם, שעמדו נקפאות בלב-הקרח במשך כל ימות-החרף, כדי שלא ישברו אותן הגלידים הצפים.

ומשה עומד על יד הנהר ומביט המימה.

מרחוק יבוא הקרח ויצוף על פני המים, וגליד את אחיו ירדוף, ישיגוֹ ויתחבר עמו ויחד יצופו הלאה בשצף קצף, כאילו עשו יד אחד לבוא ולהשחית ולהאביד את הכל…

ושם, הלאה, מתעלם הכל מן העין. ערפל אמוץ תלוי בין השמים ובין הארץ והוא מכסה את הכל ומעלים את הכל.

ומשה עומד ומביט המימה.

המים זורמים ועוברים הלאה… כן יזרמו ויעברו ימי חייו. העת אינה עומדת על עָמדה. הוא יזקן מיום ליום, ומה יהיה בסופו?

והשלג מעל פני האדמה יחלוף ותרָאה האדמה השחורה. והקרח יחלוף מעל פני המים, עוד מעט ולא יהיה עוד, והמים יזלו וישתפכו בטהרתם.

עוד מעט והאביב יבא. הכל יפרח, הכל יחיה.

ובלבו עוד כפור וקרח. קור-החרף יקפיא את דמו.

והאביב יבוא והוא טרם יהיה נכון לקבל פניו.

הימים חולפים והוא חי בלי חשבון, בלי תכלית.

ואז נדמה לו, כי כל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא שקוע ב“גלות”. גם השמים הנמתחים מלמעלה, גם האדמה המתפשטת למטה וגם האנשים ההולכים על הארץ, כלם שקועים ב“גלות” המרה. אין איש יודע את תכלית חייו, הכל עושים את מעשיהם בלי דעת וחשבון.

המים זורמים במהירות, גל ירדוף גל. היודעים הם את המקום, ששמה הם באים?

שום איש אינו יודע את מטרת חייו. הכל תועים. גם העננים הנמשכים תועים על השמים הרחבים. גם המים הנחפזים, הגלים הרודפים והנרדפים, תועים הם במים ואינם יודעים לאָן הם הולכים.

ופתאם –והנה השמש נראתה בשמים וקויה חדרו לתוך רגבי-הקרח אשר על המים, כאילו היה ברצונם להמסותם בחומם ולהרחיקם מן הארץ.

יום אביב, שמש אביב.

גלי-תקוה ואהבת-העבודה זרמו אל תוך נפשו.

שם, בחדרו, ישב כל היום וכל הלילה בקרן-זוית, ישב ויהגה בספר, ילמד, ישתלם באיזו שפה חיה, ואז יסע למרחקים, לחוץ-לארץ.

והוא ממהר לשוב העירה.

בהליכתו לא שם לב אל כל מה שפגש, אל כל מה שנעשה סביביו. הוא היה שקוע במחשבה אחת ובחפץ אחד: הוא ילמד, הוא ישתלם, הוא יהיה לאיש.

כמעט במרוצה נכנס אל בית אביו.

בחדר שמשו אור וצל בערבוביה. בקרן-זוית ישבה אמו וקולה נשמע בְּיַשְּׁנָה את התינוק הבוכה.

הוא הדליק מנורה קטנה ויתבודד בחדר השני.

הוא ישב אל השלחן ולקח אחד מן הספרים הקטנים, שהיו צבורים ומונחים עליו ולאור המנורה הכהה התחיל ללמוד בקול, מתנועע אנה ואנה:

–אני הולך, אתה הולך, הוא הולך.

המלות הריקות לא מלאו את נפשו הרעבה.

הוא קם ממקומו ויתהלך בחדר לארכו ולרחבו.

–עוד הפעם: אני הולך, אתה הולך, הוא הולך. הוא הו-לך.

הוא סגר את ספר-הדקדוק ולקח ספר אחר, אחד מספרי ההשכלה העברים.

הוא התחיל לעיין בספר היטב, להשקיע בו את כל מעיניו ולכַון את הכַּוָנה האמתית, הצפונה בכל משפט ובכל שורה.

הספר התמרמר על חשכת החסידים מורדי-האור, שנלחמים ב“השכלה בת-השמים”. אחרי שקרא בו כמה עמודים הרגיש בנפשו איזו לאות.

הוא זכר את כל מה שהרגיש וחשב במשך היום הזה, את כל מה שראה וחש, את העולם הגדול, שנפתח לפניו פתאם, ואת היאוש הנורא אשר תקפהו בשעות האחרונות, – ומבלי משים שאל את נפשו למקרא דברי הספר:

–וזהו הכל?

הוא סגר את הספר, ומחריש כאבן דומם, מבלי לחשוב דבר, נשאר תקוע על מקומו.

רצועת אור זך, אור הלבנה שהופיע בין כה וכה על כפת הרקיע, נראתה בחלון. שקט ודממה מסביב, רק מרחוק נשמע רעש-אופן, כשעברה עגלה על מרצפת האבנים, וקול תרועת הילדים בשחקם שחוק “סוס ועגלה” ברחוב.

מקדש לי. ל. פרץ.

הספר – גמרא “ברכות”, מדפוס אמשטרדם הישן.

אותיותיה נמחקו, דַפֶיה נפגמו, לוחותיה נתישנו ונתמזמזו. דומה היא ליריעה ישנה שעל גבי הדגל של אנשי-צבא בשובם משדה-מלחמה.

ר' יחיאל-מאיר קנה אותה ביחד עם כל מסכתות הש“ס, במחיר עשרים וחמשה אדומים. ר' יחיאל-מאיר, בתור בעל-בית זקן, מכובד ומהודר בקרב בני עדתו, מתנהג כבעלי-הבתים הזקנים, מסיים ש”ס אחת לשבע שנים, דף אחד ליום, דף אחד ליום, ולומד הוא בה באותה גמרא “ברכות”, מדי יתחיל בלמוד הש"ס, ואחרי שהוא מסיים אותה, מכניסה לארון, ועמדה שם וחכתה עוד שבע שנים אחרות, ולא יפליא אותה מכל המסכתות במאומה.

והדבר לא יפלא. מעשה זה היה קודם מתן תורה, רצוני לומר, קודם שיצא המאור מקוצק להאיר לארץ ולכל אשר עליה, וקודם שהפיץ השחר את קויו לחמם כל לב ולהלהיב כל נשמה, בכדי להביא את כלל האדם תחת כנפי השכינה הקדושה.

והתורה היתה עדיין, רחמנא ליצלן, חתולה בחתוליה. סברו בני-אדם כי עיקר הדבר הוא הלמוד בלבד, הלמוד הקשה, בלי לחלוחית, בלי חיים, בלי אותו האור הגנוז בה. רק ההגה והצפצוף הספיקו; מכל מבטא ומבטא נברא מלאך מליץ.

ותורתם, רחמנא ליצלן, היתה תורה שלא לשמה, רק משום מתן השכר אשר בצדה, רק משום שכך צוה הקדוש-ברוך הוא, רק משום שמצוה היא ללמוד, כי משלמים שכר בשביל זה – בעולם הבא. תורתם לא היתה משולה למים, כי אם לטפות שקפאו ונתקררו; הטפה שקפאה בתוך הים הקרוש אינה מתערבת ומתבוללת במי הנהר, אינה מתלכדת ומשתפכת במים הנוזלים, ואין לה אותם חיים ואותו העוז אשר במים הנוזלים הנשפכים.

הגמרא ברכות היתה טפלה ליתר מסכתות הש"ס, זקוקה להן. הדבר דומה לענף של עץ. כל זמן שהענף מחובר אל העץ ומקבל חִיות מן הקרקע ששם הוא נטוע, הענף משגשג ופורח, מוציא ציץ ועליו רעננים, וכיון שנתלש הענף מן העץ, עליו מתחילים נובלים, מתפרדים ונושרים ונופלים על הקרקע.

וכך היתה אז הגמרא ברכות: אחת מאברי הש"ס, טפלה להכלל כלו.

_____

אחר כך נשתנה הדבר.

הגמרא ברכות עלתה בפעם אחת לגדולה, לאצטבא העליונה. למה הדבר דומה? לענף שנתלש מן העץ ונטעו אותו באדמה פוריה, והוא מוציא ציץ ופירות בפני עצמו.

והדבר לא יפלא. מעשה זה היה אחרי שיצא מוניטין שלו, יתברך, בכל העולם כלו; תינוק של בית-רב כבר היה יודע, איה מקום כבודו, המקום ששם בית-המקדש בנוי והשכינה שוררת.

ר' יחיאל-מאיר נתן במתנה את כל מסכתות הש"ס לחתנו ר' יודל, בתור “מתנות דרשה” ליום חתונתו.

הם, להבדיל, מעריצים את הדגים הגדולים והעצומים שבמים, אשר עוז להם לבלוע בנשימה אחת את דגי הים הקטנים והחלשים. או יש דגים, שאוהבים לשכב בבצה כאגם המים. לשכב ולחשוב: מה נשתנה החול שבמים מכל חול שבעולם? החול שבבצה – שחור, והחול אשר על שפת הנהר – לבן.

ור' יודיל האברך לא כן היה: את המלחמה והקרב שנאה נפשו.

הוא היה דג חי במים חיים. חפצו רק לבוא במצולות הנהר, להתאחד עם כל דגי הים, ולחיות עם כלם באחדות ובשלום.

האחדות, השלום, אחריהם היה רודף בכל עוזו. בזמן שכל בני-האדם מתלקטים ומתאחדים איש עם אחיו, שכל הנשמות שבבני-אדם מתקלטות ומתדבקות, – אזור אחד מאגדם ושכינה אחת שורה עליהם, וכלם מתפללים במקדש אחד, וכלם מקוים לאל אחד, השמים אשר ממעל והארץ אשר מתחת, לכֹל, לכֹל הם, – אז נתמלאו צרכי נפשו. הנשמה שמחה, והגוף שמח, ושניהם יחדו מתאחדים ונהנים מזיו שכינת-יה, ואז רצונו שיהיה הגבוה או השפל, ורק שיהיה בתוך העדה, והעדה תהיה שלמה, קהל-אדני מן הקטן ועד הגדול.

ואז הוא מבין את הגדלות שבדברי דוד המלך עליו-השלום: ‘ברב עם הדרת מלך’. אני ואתה, ראובן ושמעון, כלנו בוא נבוא אל אדני, נתפלל יחדו ונשמח יחדו, ונעבוד לאל אחד, אשר כבודו מלא עולם ואשר לא מנע את חסדו מכל בריה – “ברב עם הדרת מלך”.

כל הנחלים ילכו ויזלו לים אחד, וכל הדגים שבנחלים ישחו לתוך הים הגדול הזה.

והאברך הלז היה כעץ החשמל שבאש אהב את הדבקות וההשתפכות, ההתלהבות והחפזון. התורה הישנה, גלי המתיקות והלחלוחית, בלי המאור שבה, בלי החיים שבה, היתה בעיניו לכתב כתוב וחתום ביד המלך: כן תעשה, והעבד עושה רק מפני שירא אדונו.

והוא אינו יכול להבין, איך יכול איש כזה לעבוד את אלהים, את אלהים שלו, של כל העולם כלו מסופו ועד סופו? האלהים שאוהב ושמרחם אפילו על הפחותה שבבריות ואשר כל העולם מראשיתו ועד אחריתו מלא כבודו – את האלהים הזה יעבוד איש, רק מפני שהוא יציר כפיו, ירא מפניו. איך זה לא יוכל האיש להתדבק בו, במעשיו, ולאהב אותו באמת ובתמים?!

הם סופרים ומונים את המצות וכמה שכר יגיע להם מאדונם, ודורשים ומפרשים טעמה של המצוה, מפני שגם זה נחשב למצוה. הדבר נראה במשא-ומתן. עוסקים הם במקח וממכר עם הקדוש-ברוך-הוא: "עשיתי לך את שלי, ועתה עשה אתה את שלך' – ואולם רצונו הוא להיות מבני משפחתו של הקדוש-ברוך-הוא, למחול על הכל, ובשעת הצורך, עליו לבוא בטענה-ומענה כבן, ולא בחניפות, בתחנונים ובקשות בעבר, אנחנו בניו והוא אבינו, ובעל-כרחו יענה אמן.

אין רצונו לקבץ ולאסוף את המצות ולמנות אותן, לעשות חשבון ולבוא על-ידי זה מאצטבא לאצטבא. את הקרירות שנאה נפשו. רק הכל – בבת-אחת, בטיסה אחת, בקפיצה אחת.

וימים ושנים רבים הוא יושב בקוצק. הוא אינו לומד. אלו שלומדים – הוא אומר – עומדים מחוצה של תורה, מתחממים מן הקרנים שהיא מפיצה למרחוק, והוא – רצונו להיות בפנימיותה של התורה, להיות גופה של התורה, תמציתה, להתלהב באש החשמל שבה, להתקדש ולהטהר עם טהרתה, בניצוצותיה הקדושים.

פעם בשמיטה הוא בא לבקר את בני-ביתו. ידוע, שהפרוד מן השכינה לימים אחדים קשה לו כפרידת הנשמה מן הגוף.

בראשונה, כשראו בני-ביתו שהוא נוסע לקוצק, חשבו כי רק לימים אחדים יעזוב אותם ומיד ישוב לביתו, כסדר העולם, שתקו והתירו לו מה שלבו חפץ; נתנו לו גם להוצאת-הדרך. אמנם חותנו, שהיה מתנגד קנאי, הדירו מנכסיו אם יסע לקוצק, ואולם יד אשתו היתה עמו וגנבה מבית אביה, שלא בידיעתו, ונתנה לו בחשאי.

ובשובו, אחרי שהתמהמה שם ימים רבים, לא נתנו לו לנסוע שנית, וגנבו את חפציו ומלבושיו והצפינו אותם, בכדי שלא יסע.

ואולם מי משגיח בדברים קטנים כאלה? שם שורה שכינה הקדושה וניצוצותיה מפיצים אור על פני כל הארץ.

מה עשה? גנב מסכת אחת מן הש"ס שנתן לו חותנו במתנה, והלך, בדרך נתן את המסכת בעבוט ליהודי כפרי.

והמסכת היתה אותה מסכת ברכות, ואז עלתה מיד לגדולה: הלא היא גרמה שעל ידה באה הטפה אל הים…

_________

ומכיון שנתגלגלה המסכת ובאה אל היהודי הכפרי, היתה מונחת שם בארון כאבן שאין לה הופכין. לא היה מי שילמד בה. רק לפעמים, כשקרה איזה מאורע לאותו כפרי, היה נגש ובכה לפניה – ונעשתה, רחמנא ליצלן, כמין עבודה-זרה.

עד שבא ר' גדליהו, בנו של ר' יודיל, שהיה מורה-הוראה בעיר קטנה, ורחם עליה.

ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת, כשברח אביו, ר' יודיל הלז, והלך לנסיעותיו לקוצק, וחותנו כעס על בתו על שסייעה לו גם היא ונתנה לו גם להוצאות-הדרך, לקחה אותו אמו על זרועותיה והלכה עמו לבקש את בעלה בקוצק.

הדרך העולה מעיר-מגוריה לקוצק מתפרד לשני דרכים: האחד עולה לקוצק דרך החיים, השני – לאישביץ דרך המות.

ושדַי אלהים משתרעים, מתפשטים ומתרחבים על פני האדמה אשר למטה, כאילו היה ברצונם לאמר לך: ראה, הנה אנחנו מקיימים את מצות ה', אשר צוה להדשיא דשא, והזרועים והירקות כאילו התאחדו והתלקטו איש עם אחיו והם מרמזים לך: בוא ותן לך מנוחה פה, והם כופפים ראש ומביטים בחבה וברחמים גדולים אל השמים המשתרעים שם מלמעלה, – יריעה אחת על השדה הגדול, – חופה לבנה על עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, כאילו ידע כל העולם כלו, כי אל אחד ברא אותו ואל אחד משגיח עליו.

והחסידים, העולים לקבל את פני רבם ברגל, צרורותיהם על שכמם ומקלם בידם, הם זורקים אבנים מדרך אל דרך ולוחמים את מלחמות אלהים.

שם, על פרשת הדרכים, צומח עץ, ולעץ ענפים רחבים, ותחת העץ מונחת אבן גדולה.

– ושם על האבן – כך היה מספר ר' גדליהו – ישבה אמי להיניק אותי מחלב שדיה.

מי יודע אם הניגוד וההבדל שבפרישת שני הדרכים ההם לא באו אל קרבו של ר' גדליהו ביחד עם חלב אמו.

כבית-מקדש בלי שכינה, כך ר' גדליהו בלי “רבי”. הוא היה חסיד בכל מאדו ונפשו, כל קרביו וכל בתי-נפשו היו מלאים חסידות. הוא היה מרגיש את הצורך העז של ההתדבקות בהשכינה הקדושה. ואולם שכינה אין אשר בה היה יכול ר' גדליהו להתדבק, באופן שתמלא את צרכי נשמתו, ואשר יהיה בטוח בה ויאמין בה, לא מפני שהוא יכריח את עצמו להאמין, רק שיאמין מאליו, בלי ידיעה, ורק בכל הכרתה של האמונה, בכל עוזה, התלהבותה וחומה.

ניצוץ היה מאביו, החשמל שבאש. הלב דופק ומתגעגע ומבקש התדבקות והתאחדות, רודף אחרי השלום והאחדות; הנשמה מבקשת והנפש היתה צמאה לאורה של תורה, להעיקר שבה; רצונו להיות נטף שמן זית זך, להעלות את המנורה הקדושה, מנורת התמיד, מנורת העולם.

אביו לא היה מעולם בביתו, וגדל אותו אבי-אביו בקרירות, כדרכם אז של בעלי-בתים מתנגדים. הוא הנחיל אותו אחריו רק את האופן להבין את התורה, לבאר אותה בק"ן טעמים, אבל לא נתן לו את גופה של התורה, את נשמתה, את המאור והחיים שבה. והתורה היתה בעיניו כפתקא, אשר עליה כתובות הרפואות של הרופא, הפתקא בלבד אינה עוד הרפואה, והיא רק פיסת נייר לצור על פי הצלוחית.

ונפשו של ר' גדליהו מתגעגעת ולבו שואף אל העיקר שבתורה, אל התורה בעצמה עם כל חומה, התלהבותה, ועם התמצית שבה ועם הניצוצות הקדושים ועם האצילות האלהית.

ואלמלי חי עוד “הזקן”… אז…

ואין גם למי לנסוע. הזקן נתבקש בישיבה של מעלה, נתחלקה, חציה לקח בנו, וחציה גזל “הוא” מגוּר.

כל זמן שהזהיר הכוכב והפיץ את קרניו והם נארגו, נאחזו ונתלכדו בכל הניצוצות ונטהרו מכל זוהמה ונתמלאו זיו והוד מן האור הקדוש אשר בהמקור, – נתאחדו הניצוצות בהכוכב ונתלקטו והיו לאחד; וכיון שנעלם הכוכב, – נתפזרו הקרנים והניצוצות והחוט נקצץ, וסטרא דשמאל התחילה מושלת בכיפה ופרשה את כנפיה השחורות על פני כל הארץ.

ובכל זאת לא היה ר' גדליה יכול להניח את דעתו ולמצוא סיפוּק לעצמו ולהיות בבחינת שב ואל תעשה.

הלך ובא לקוצק, אל הבן לוקח הנחלה.

אינו דומה הבן להאב. ואולם הוא מקרב אותו, מושיב אותו על-יד ימינו, מכריח אותו לאכול.

אבל דבר זה אינו ממלא עוד את צרכי נשמתו. מרגיש הוא, כי עודנו עומד מחוץ, הלב ריק, הנשמה ריקה, לא מצא מה שבקש.

והוא מתישב בדעתו: דלמא – גוּר.

ואגב הוא מלמד זכות, לבו מטעה אותו ואומר: דלמא, אלא דוקא גוּר, כי שם משכנה של התורה.

הלך ובא.

אולם העולם גדול מאד, אֻרוה גדולה, בין בני-אדם – צאן קדשים, כלבים רבים יש בארץ, ואין אף רועה אחר.

נשאר רק השוט של הרועה הזקן, רק חליליו הרבים שבהם היה מחלל את זמירותיו הנעימות, אבל איש אין בארץ, אשר ידע איך לחלל בהם, וידו הבכירה כבר נסתלקה, ואינה – והצאן נפוצים על פני השדה, צאן בלי רועה.

ונפש ר' גדליהו מתגעגעת…

ויקר מקרה שהוא היה מהלך בדרך פעם אחת, וחשך עליו השמש, וראה בית ונכנס בו, ושם דר יהודי כפרי. בקש ר' גדליהו ללמוד וספר אין אתו, רק ספר התהלים בלבד, והוציא היהודי הכפרי גמרא ישנה מארונו, והביט ר' גדליהו והכיר את כתב-ידו של אביו על גבי השער, והכיר שגמרא ברכות זו דומה למסכתות הש"ס אשר הנחיל לו אביו, וזכר מיד, כי הגמרא ברכות חסרה. שאל: “מי הביא אותה הלום?” ויספרו לו, כי לפני ימים רבים עבר פה חסיד אחר והעביט אותה בשני אדומים בעלותו לקוצק.

ושמח עליה ר' גדליהו ובכה מתוך שמחה, חבק ונשק את הגמרא – אולם אביון גדול היה, מורה-הוראה בעיר קטנה, ולא היו לו רק שני אדומים זהב. מה עשה? הלך ומכר את כל אשר לו, ופדה את הגמרא.

ור' גדליהו נוסע פעם לקוצק משום – זכות אבות, ופעם לגוּר משום – שרצונו להיות שוכן באהלה של התורה, ואולם ביותר הוא יושב בבית ולומד בגמרא ברכות.

ואז, כשנשמתו מתלהבת, נפשו משתפכת, וכלו הוא טבוע בהמתיקות של התורה, אז הוא מרגיש אחד מששים מקדושתו בקוצק.

ר' גדליהו נתן את הגמרא במתנה לבנו דוד’ל נ"י ביום חתונתו.

דוד’ל היה אברך צעיר, עילוי, סיני, עוקר הרים, ואולם הציץ, ר"ל, ונפגע.

והספרים הקטנים באים ויורשים מקומם של הספרים הגדולים.

ומתאבלת ועומדת הגמרא בארון-הספרים.

מספרים, שלפעמים אחז האברך הלז את הגמרא וזרקה לארץ, בעטה ברגליו, בזה אותה, והיו עתים שאמר לדון אותה באש.

ואחר כך היה הוא נופל על משכבו, שוכב וחושב מחשבות רבות – בודאי היה מתחרט על מעשיו ודרכיו, כי נשמתו עדיין לא נתקלקלה אז. ופתאם הוא קם ממקומו ומביט על הגמרא זמן רב ועיניו בוערות – ותוי פניו מתעקמים עקמימיות משונה.

ויש שישב והתחיל ללמוד בה.

אמת שהציץ ונפגע, ואולם למדן גדול היה והיה יושב ולומד שעות רבות, וקול נגונו היה הולך הלוך ועולה, והיה כעין זמר נעים – והתפשט ומלא את כל הבית.

ועצב היה מאד הנגון.

אומרים, שנשמתו היתה בוכה בקרבו בשעת הלמוד, וקול בכיתה היה נשמע אז בהנגון.

אפשר הדבר. בודאי התחרט על מעשיו.

_________________

נתגלגלה הגמרא ובאה לידי בניו של אותו דוד’ל.

הם, אם גם היו “גוים גמורים”, אוכלי טרפות וכדומה, בכל זאת היו לוקחים את הגמרא, ונתנו עליה כריכה יפה ומהודרה ופארו אותה והדרו אותה בכל מיני קשוט ופאר, ונתנוה בין כל הספרים החיצונים שלהם בארון-הספרים, והראו לכל הבאים – זו היא הגמרא אשר נחלו מאבות-אבותיהם.

בהיות הגמרא מונחת תחת רגליו של אותו האפיקורס, אשר בזה אותה ובעט בה, לא התאוננה. בסבלנות גדולה סבלה את הבזיונות והחרפות, והיתה מן הנעלבים ואינם צועקים.

ושם בארון היפה והמהודר, בכריכה היפה והמהודרה, ברשותם של בניו של אותו האפיקורס, התאוננה הגמרא והתאנחה.

בלחש, בחשאי נשמעו אנחותיה לכל איש אשר נשמה בקרבו.

אילו נמצא איש שהיה לוקח אותה משם והיה מביא אותה לבית-המדרש והיה נותן אותה על ארון ה“שמות”, היה מקיים מצות פדיון-שבויים.

כדי שלא יחשדוני אנשי-שלומנו כי נוטה אני לצדו, חס-ושלום, אקדים להם הקדמה קטנה, שמתוך כך יבואו לידי הכרה, שאני איני בא אלא ללמד זכות עליו.

אמרו רבותינו: “אין אדם נוקף את אצבעו למטה אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה”. בכל מה שהאיש עושה הוא מקיים מצות אלהיו, ולא רק האיש בלבד. ראה: צפור זו פורחת, את מצות אלהיה היא מקימת, שצותה ממרום לפרוח; השור גועה גם הכלב נובח, והגעיה והנביחה הן תודה והודיה, תפלת הכלב והשור ושירת רוחם…

גם רשע שעושה מעשה רשעות, התחשב כי שמח הוא לעשות רע? האמן לי, כי שכר העברה הוא מוסר-כליות, וצערו ממרק את רשעתו, אלא מה? הוא מקיים מה שצווהו ממרום, וגם זאת נחשבת לו למצוה.

ראה מעשיו של יצר-הרע וקח מוסר. בכל פעם שיצר-הרע בא להסית בן-אדם לדבר עברה, הוא בוכה ומתאנח: אוי לי שאומנותי בכך! ואינו יוצא לעבודתו עד שאלפי כתות של מלאכי-חבלה מכים אותו וכופים אותו לצאת. ובכל פעם שעונותיו של אדם באים לפני הקדוש-ברוך-הוא, הוא אומר: “אשרי המלך שעבדיו עובדים אותו כך באמת ובתמים…”

* *

בראשונה, בהלו¹ עוד נרו על ראשו, קראו לו ר' אברהם, ואחרי המאורע נשתנה שמו וקראו לו – הפושע.

כשנקרא עוד ר' אברהם היה חשוב ונודע בעדתו, וכלם מכבדים אותו ואוהבים אותו, והאם מברכת את בנה בחיקה: תהי, בני, צדיק כר' אברהם.

ור' אברהם יושב כל היום בבית-המדרש ולומד תורה. אמת, כי למדן גדול לא היה מימיו, רק איש צדיק תמים, הולך בדרכו התמימה, יהודי פשוט בלי כחל ושרק, עומד אצל הפתח בבית-המדרש בין העניים ומתפלל, ותפלתו לא היתה בהתלהבות גדולה, בצעקות ובתרעומות, רק הוא עומד ואינו זז ממקומו, עיניו נטויות למעלה, צוארו נטוי והוא מתפלל בחשאי, שפתיו נעות ותפלתו משתפכת כמי הנהר שנוזלים בלאט, במתיקות, בנעימות, באחוה ובשלום; כטפת דמע שנוזלת מעין הילד ונופלת בטפה השני המתגוללת עוד על הלחי, והטפות מתלכדות יחדיו. כמדומה לי, כי תפלתו, שעלתה כעמוד-אש השמימה ובקעה כל השערים הסגורים ונקשרה בכתר הכבוד, לא היתה לאבן ספיר נפלאה ויקרה, אשר קרני אורה היוצאות ממנה מעורות העינים. תפלתו נעשתה למרגלית קטנה המאירה באור חן, והניצוצות מהמרגלית אינם מתנוצצים ומבהיקים, רק מאירים בחשאי, באור תפארת, והאור מלא רחמים וחסד, והאור בא אל הלב ומאיר את חשכתו ומלהיבו בלהבת הקדושה, מתערב ונעשה אחד עם הנשמה.

ומדוע זה קראו לו “הפושע”? משום מעשה שהיה.

והמעשה כך היה:

אף אלה שהיו רודפים אותו בחייו, ושנענשו אחרי כן, הודו בעל-כרחם, ואפילו האפיקורסים, שדרך התשובה נסגרת לפניהם לעולמים, רחמנא ליצלן, כולם מודים: כי אוהב ישראל היה מאין כמוהו, ולא עוד, אלא יודעים היטב כי מפלתו באה, רחמנא ליצלן רק משום שהיה אוהב ישראל.

הוא אהב את היהודי מן השוק, דוקא את המגושם…

וכך היה אומר: יהודי בעל-עגלה הטרוד בכל ימי השבוע בסוסו ובעגלתו ושקוע בכל ימות-החול בצרכי הגשמיות, שתפלתו היא תפלה חטופה, תפלת אגב, ובבוא יום המנוחה והוא שובת את שבתו, ויושב אצל שלחנו הערוך, המטות מוצעות, הנרות דולקים, אשתו וילדיו יושבים סביב לו ומזמרים זמירות, ובעל-העגלה נרדם על הסדור בתוך הסעודה, ושוכח גם לברך ברכות-המזון, –אני אומר לכם, הקדוש-ברוך-הוא שורה בבית הזה. השכינה שמחה ואומרת: אשרי לי שבחרתי בעם-סגולה… היהודי שישבות ביום המנוחה גם סוסו ינפש עמו. הסוס עומד באֻרוה על האבוס ואוכל לתיאבון, גם הבהמה מרגשת כי היום יום השבת… ואחרי שבעל-העגלה קם משנתו הוא יוצא עם בהמתו אל הבאר, הדלי תלוי על צוארה והוא מטייל עם סוסו בשלוה ובנחת…

טיול כזה אהוב ורצוי להקדוש-ברוך-הוא יותר מאמירת “ברכי נפשי”. אפשר שבעבור זה אהב את המגושם, כי גם הוא בעצמו היה ממשפחת מגושמים, ועד שמלאו לו שלש-עשרה שנה היה אצל אביו מוכר חלב בכפר בודד ונשכח מרגל איש, ולא ידע גם צורת-אות. אביו המוכר חלב הביא לו מן העיר בחור אחד בתור מלמד, אולם בימי ילדותו היה שובב ולא חפץ ללמוד, רק רץ כל היום אחרי הסוסים והשורים.

באחו הוא יושב טבוע כלו בין העשבים הגדולים, ועל ידו עומדים הסוסים. ראשיהם נטוים ארצה ואוכלים מעשבי האדמה, והשטח הולך ומשתרע הלאה-הלאה… בלי קץ וגבול. ולעומתו משתרעים השמים מלמעלה, הולכים ומתרחבים הלאה-הלאה… והעננים הלבנים רוחצים בהם, ונדמה כאילו האדמה הרטובה המכוסה בעשבי ירק מבטת השמימה, וכאילו היה ברצון האדמה להתגאות ולאמר: ראו, השמים! אני מתאמצת ושמחה לקיים מצות אלוה, אשר צוה לי להדשיא דשא, ולעמתה הרקיע מביט ממרום וכאלו חפצו להגיד: ראי, האדמה, הנני שמח לקיים מצות אלהים אשר צוה להתפשט ולהתרקע הלאה… בלי קץ וגבול, והעצים האחדים, העומדים פה ושם כתועים בשדה, הם כעדי-ראיה ומתאמצים בתנועתם לפשר ביניהם… והוא יושב ונהנה מזיו-יה, וכל לבו ונפשו מלאים גיל וחדוה על מעשה יה… ופתאם כאילו נתגלה לו סוד מן השמים, ויתעורר ויקם, וילך אל הבית ויגש פתאם אל הבחור הלז, וישאלהו: רבי! כיצד מברכים על הנאת העולם ומלואו? הבחור המלמד שחק, ויאמר: ריקה! מברכים על לחם, על מים, אולם ברכה על הנאת העולם? מי שמע כזו!

והוא מתפלא מאד; העולם נאה, השמים כה נאים ויפים, הארץ כה נחמדה וטובה, ועל מראה המקום משוך חוט של חסד ורחמים – ואין מברכים ומודים על יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא! ובמלאת לו שלש-עשרה שנה נעלם פתאם מן הכפר ויבא העירה, ויכנס אל בית-המדרש וירא את ראש-הישיבה יושב בראש השלחן והתלמידים מסביב לו ולומדים בקול, והקול מתוק ומושך את הלב בחזקה.

ויתחיל הנער לבכות, וישא ראש-הישיבה עיניו וירא נער עומד, שערות ראשו נראות מתוך הקרעים אשר בכובעו, ונעליו קשורים ותלוים על כתפו, כדרכי הגוים ההולכים בדרך, ובגדיו קצרים כבגדיהם.

ויצחקו הבחורים, וראש-הישיבה נגש אליו וישאלהו: מה רצונך?

–ללמד אני חפץ – ענה בענוה ובתחנונים גדולים.

וירחם עליו ראש-הישיבה ויחל ללמדו, והוא לומד בכונה ובשקידה גדולה ולא עברו ימים אחדים וידע להתפלל, ויתפלל בעצמו.

ותפלתו היתה מושכת את הלב. צריכים היו לראותו בשעת תפלתו, עומד ומדבר, פשוט, כאיש שמדבר לחברו, במתינות, בפשטות יפה, בשלוה נאה.

ויהי היום ויראהו ראש-הישיבה בשעה שהתפלל, וכך אמר: תורה אני יודע, בלי ספק, יותר ממנו, אולם להתפלל איני מגיע לקרסוליו.

ומאז חי ר' אברהם הלז בעיר ההיא עד שגדל וישא בת חייט פשוט, וילמד את מלאכת החייטים ויהי נהנה מיגיע כפיו. ביום ישב ותפר, ובשעת התפירה היה סדור מונח לפניו, וזמרות התהלים היו שגורות על פיו, ובלילה התגנב ובא בלאט אל בית-המדרש וישב וילמד כל הלילה.

פעם אחת באו אורחים לעיר ולנו בבית-המדרש אחורי התנור, ופתאם נשמע בלילה בבית-המדרש קול דק ומתוק כעין זמר נעים, ויקיצו ויראוהו יושב אל השלחן ולומד. העששית הקטנה התלויה על החבל שופכת עליו את קויה הכהים, וכתלי בית-המדרש מסביב נבלעים בחשכה… והוא לומד בהתלהבות, אולם התלהבותו אינה נכרת לעין, רק בקרבו. הוא מתנועע לאט-לאט, וגם צלו מתנועע עמו, וקול נמוך ודק, כעין זמר, משתפך מבין שפתיו בדממה, וקולו הולך הלוך וגדל, ועוד מעט ובניו התחילו להתלהב, ועיניו–להפיץ ברקים, ונכר היה שנשמתו משתפכת בקרבו, ונדמה היה, כאילו נשק באהבה גדולה את שפתי השכינה המתגעגעת עליו… ומתוך התלהבותו הוא קם ממקומו, והולך בבית-המדרש, ומשפתיו מתמלטות המלים בקול חרד: רבונו-של-עולם!

–רבונו-של-עולם! ומיד קולו הולך הלך ורפה… הלך והחרש… ויעמד פתאם. ונדמה כאילו נרדם מתוך מתיקות וגם להב המנורה הולך וכלה… והוא עומד ואינו זע ממקומו.

ואימה גדולה נפלה על האורחים, והתחילו לצעוק, ופתאם התעורר ויגש אליהם, ויסגרו עיניהם מפני האור המאיר על פניו, ומפני הברק הקדוש אשר בעיניו, והוא עומד עליהם ושואל אותם ברחמים: – מדוע תצעקו, מדוע? האם קר לכם?

ובדברו הפשיט ר' אברהם את קפוטתו ויכס אותם.

למחרת ספרו האורחים את כל המאורע, ויאמרו, כי מיד כשנגעה הקפוטה בגויותיהם נרדמו, ולא ראו עוד, ולא ידעו עוד דבר. ואחר כך, כשהכירו בעלי-הבתים את גדולתו, התחילו לכבד אותו, והגישו לו פתקאות על כל צרה שלא תבוא, והוא משחק ועונה: האמינו לי, כי ילד ישראל המברך ברכת “המוציא” על הלחם אשר תתן לו אמו, יש ביכלתו לעזר לכם יותר מעשרים כמוני.

וכשהחזיקו בו, והפצירו מאד, ולא חפצו להרפות ממנו, ענה במתינות: רצונכם, שאני בשר-ודם כמוכם אהיה מליצכם לפני הקדוש-ברוך-הוא, אמשל לכם משל: למה הדבר דומה, לאור צבא השמים ואור כהה, שמפיצה מנורת-שמן. כמה שתחפץ להנות מן אור השמש תוכל להנות; ולא עוד, אלא שאין ביכלת שום אדם למנוע ממך את האור המתוק הזה. עני שבעניים, פחות שבפחותים, כמה שעיניו מסוגלות לקבל את האור תוכלנה לקבל, ולא עוד אלא אם גם נתפס בבית-האסורים והחלונות סתומים, בכל זאת בוקעים הקוים וחודרים מבעד החורים והסדקים, והוא רואה ונהנה מן האור. לא כן האור שמפיצה מנורת שמן. עשיר, שכסף אינו נחשב בעיניו כלום, קונה לו מנורות רבות ומאיר את ביתו באור גדול; עני יושב בחשך ומסתפק במה שהירח מרחם עליו ושולח לו את קויו ומאיר את ביתו בעד שמשות חלונו, ובמה הדברים אמורים בזמן שהירח מצוי, וכתלי הבתים הגבוהים אינם מחשיכים את חלונו. הקדוש-ברוך-הוא, הוא האור הגדול, האור הטוב שמאיר על כל הארץ, ומרחם על כל יצירי כפיו, כל העולם מלא חסדיו וטובו, והוא מרחם, אוהב וחומד את כל ברואיו. האמינו לי, כי לא למליץ אתם צריכים. הקב"ה הוא אביכם ואתם בניו האהובים, וכלום צריך הבן למליץ בעת שרצונו לדבר אל אביו?

וכששמעו זאת בעלי-הבתים החרישו. אולם בעיני אנשי-שלומנו לא הוטב הדבר, ובאמת הייתי אני הראשון שגליתי זאת לפני אדמו“ר שליט”א, והוא צוני אז להביאו לכאן, כידוע הדבר לאנשי-שלומנו.

ואנחנו הפצרנו בו, החזקנו בו בכל-כרחו. והוא הלך אתנו.

ארבעה ימים תמימים הלכנו.

ביום הרביעי לפנות-ערב היה הדבר. אנחנו מהרנו לבוא לעיר הסמוכה ללון שמה, הצרורות על שכמינו, והמקלות בידינו ואנחנו ממהרים את דרכנו.

עוד זוכר אני את הלילה ההוא. הלבנה כלה יפה, תועה בים התכלת הזה, שהולך ומשתרע ונבלע באיזה ענן שמרפרף על כל ומכסה את כל. והיא, הלבנה, הולכת אחרינו ומבטת אלינו ברחמים ובחסדים גדולים, כאילו בקשה מאתנו להורות לה את הדרך אשר לה לפנות, לימין או לשמאל, ועוד מעט וענן עבר וכסה אותה והיא מבטת מבין מפלשי הענן ואורה הלבן מאיר את ים התכלת, ומיד נתפזרו העננים והיא הופיעה בכל הודה והדרה ושחקה אלינו בשחוק של חן וענוה.

ורוח נעים היה מנשב על כל פנים, ואנחנו הבטנו אל כל פנות העולם, והכל היה מעוטף בטלית של רחמים, והכל היה חי באחדות של שלום ואחוה, ונפלנו בלי סבה בעצבות נעימה, כעין העצבון הבא מתוך רוב מתיקות, כעין עצבות של מוצאי-שבת.

ופתאם ור' אברהם פנה אלינו: יהודים! הקדשתם את הלבנה בחדש הזה? מיד עמדנו, הסרנו את הצרורות מעל שכמינו, רחצנו את ידינו במעין קטן, שהיה שוטף שם בצדי הדרך, וקדשנו את הלבנה.

הוא עמד והביט אל השמים, ושפתיו נעות כדרכו. ופתאם פנה אלי: שלום עליכם! קולו רעד כקול כנור, ועיניו הבוערות כאילו תבקשנה לשלום ולאחדות… ואז בפעם הראשונה התחלתי לירא מפניו. ואחר קדוש הלבנה פגה מעט עצבותנו, ואנחנו מהרנו.

והוא הביט אל השמים והתאנח: רבונו-של-עולם! כמה טוב עולמך אשר בראת בטובך ובחסדיך הגדולים, וטובך וחסדיך השפעת על כל יצירי כפיך, וכלם אוהבים אותך ואתה אוהב וחומד את כלם… והכל מתאחדים בך וגם אתה מתאחד בכל… וכל העולם מלא חסדיך.

ובאותו רגע הבטתי אל הלבנה ונדמה לי, כי עוד היא מבטת אלי בחסד: תועה אני, איך לפנות?

בערב שבת אחרי הצהרים באנו לשם, ועוד הספיקה השעה לטבול ומהרנו ל“קבלת-השלום”.

חדר מיוחד היה אצלו לקבלת-השלום. בראש שלחן קטן ישב הוא. ראשו נשען על ידו השמאלית וגבותיו הארוכות ירדו על עיניו, וידו הימנית היתה נטויה לקבלת-שלום. ואנחנו נגשנו, הושטנו לו את ידינו, והוא השיב לנו בשלוה וסדר מבלי לשאול דבר, גם אנחנו החרשנו, ור' אברהם נגש והושיט לו את ידו.

ופתאם והרבי התעורר והגביה את גבות עיניו בשתי ידיו, והביט אליו רגעים אחדים בדומיה.

וגם הוא הביט אל הרבי ויחרש.

החסידים התפלאו על עזותו של זה.

ואחרי כן באנו בערב להתפלל בבית-המדרש אשר להרבי. לפנות ערב. השמים שם הלאה נקרעו לשני קרעים, והשמש עומדת בפתח הקרע הגדול אשר מפאת מערב ושולחת את קויה האחרונים בגעגועים רבים ומזהבת את עין השמים, וקויה בוקעים ומזהירים את הבתים הנמוכים ואת שמשות החלונות, אשר משם יזהירו נרות של שבת, ומתבוללים האורות… לאט-לאט וקוי האור הועמו וכהו, וכל השמים התעטפו בטלית אמוצה, וכעין מראה עצבון, מראה צניעות וחסידות היה משוך עליהם, ושם הלאה-הלאה, בין הקרעים, עומדת השמש ומבטת אל העיר הקטנה, אל בית-המדרש, אשר מחלונותיו הגדולים נשפך האור של מנורת השבת, ואודם של בושה היה שפוך על הכל, כאילו הצטערה השמש על כי תלה הקב"ה את קבלת השבת בשקיעתה.

ובני ישראל היו מקבלים את פני שבת מלכתא בבית-המדרש אשר לרבי. הבית היה מלא מפה אל פה, זה דוחק את זה, והשני אוחז בחגורתו של חברו, רק אצל הארון הניחו מקום פנוי כמין עגול, ובתוך העגול עומד הרבי ומתפלל, וסביבו מקיפתו העדה.

ומיד עשו רֶוַח ביניהם, איש אוחז בידו של חברו ועומדים כנד מצד זה ומצד השני, והרבי הולך ומטייל ביניהם בסדר ומתינות ומזמר בקול דק…

ואברהם עומד אצל הדלת בחברת אורחים עניים ומתפלל, אולם שונה לגמרי היתה תפלתו. הוא הביט השמימה.

–לקדש! – נשמע קול כרוז.

והרבנית ובנותיה וכלותיה נראו בפתח, מקושטות ועדויות עד כי נתעַורו העינים מרוב האור, הזרוע מהמרגליות והאבנים הטובות אשר על צואריהן.

והרבי עומד ומברך על היין.

קומתו כפופה מעט וזקנו הלבן יורד על חזהו. גבותיו מכסות את עיניו, והוא אומר בקול, מזמר כל מלה ומלה בנגון מיוחד שלה, ומטעים ומסביר כל הברה והברה…

–אל השלחן! – נשמע קול כרוז.

בראש השלחן ישב הרבי, לימינו יושבים בניו וחתניו, משמאלו בני משפחתו, אחריהם החסידים הזקנים, אחריהם החשובים ואחריהם המכובדים…

וכל העדה עומדת סביב לשלחן.

והרבי אכל והשאיר שירים, בידיו נתן לבניו, ואחרי כן לקרוביו, ואחרי כן לחסידיו הזקנים, ואחרי כן להחשובים והשאר למכובדים…

פתאם נדמה העדה, הרבי אומר תורה:

“בהעלותך את הנרות”… כלומר: אם נשמת האדם היא במדרגה נמוכה, שקועה ח"ו בחלאת הטומאה… נתפשה ברשתו של יצר-הרע… והניצוץ שיש לכל נשמה שעמדה בהר סיני, שסודה היא אלהות, מתגעגע למעלה… ורוצה להתעלות, לבוא אל איזו מדרגה, והיא בעצמה איננה יכולה, רק צריכה וזקוקה לעזר… מצוה היא לעזור לה, להעלות אותה… מצוה לכהן לסייע לה… והפירוש: “דבר אל אהרן ואמרת אליו”: “בהעלותך את הנרות”–אם תחפץ להעלות אותה, “אל מול פני המנורה יאירו”, כלומר: אל מול המנורה – זו התורה, כלומר צריך אתה להטות את לבו של אדם לתורה, להיניק את הנשמה מקדושתה של התורה, ועל ידי זה תוכל אתה להעלות אותה, יוכל הכהן… ומני כהנא? רבנו. כי מיום שנטל בית-המקדש, והרבי, אוי, אוי, מנין הדור – הוא הכהן, צריך להיות כהן… בעל-כרחו… ממרום גוזרין עליו… להעלות את הנשמה גם בעל-כרחה…

–אברהם! – קרא פתאם הרבי – אברהם! גש הנה, אני קורא לך.

והוא נגש.

–אברהם, ההבינות?… אברהם, היודע אתה את הסוד של המלים?

–שתיקה כהודאה דמיא. צריך אני, מוכרח אני להעלותך בעל-כרחי, וגם בעל-כרחך.

ודממה גדולה נפלה בינינו.

–אתה מחריש? – שאל הרבי בהטעימו את המלים.

–אתם צריכים להעלות? האתם קניתם את הקב“ה לעצמכם ח”ו? סוברים אתם כי על ידכם יוכל אדם לגשת אל ה' אלהיו? אתם המעשרות, וכל בני ישראל – החולין? הקב"ה כל הארץ מלא כבודו, בכל מקום שתפנה, בכל מקום שתשים את עיניך, שתזדעזע באחד מאבריך, אתה מרגיש את האלהים, בקש אותו בלבבך! כי שם השרה את שכינתו הקדושה… תתגעגע אחריו ותרגיש כי הנך יציר כפיו והוא בראך!… בכל מקום, ובכל עת, ובכל שעה יוכל האדם לגשת אל אלהיו…

ועוד טרם כלה לדבר השתיקוהו אנשי-שלומנו, ולולא הרבי שהיה בעזרתו היו נקרעים אותו כדג.

–הניחוהו!

ואליו אמר:

–אברהם, פשעת!

ומאז קראו לו “הפושע”. נדח מן המחנה היה. החסידים הציקו לו וירדפוהו עד חרמה, גם להתפלל בבית-המדרש לא נתנוהו.

ואני באחת: גם רשע שעושה מעשה רשע מקיים מה שנגזר עליו ממרום. “אין אדם נוקף את אצבעו למטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה”… ועוד: מי יודע?

אולי שניהם דברי אלהים חיים!

אמונתו של ר' יחיאל-מאיר באה לו ממילא, בלי טעם וסברא. ואם תשאל אותו: “אישי ר' יחיאל-מאיר, מה ראית שתאמין כל כך בנסיו ובנפלאותיו של רבך, הלא איש עני ומדוכא ביסורים אתה כל ימיך, הלא לא עברה עוד עליך שעה אחת בנחת ובשלום?” אז יביט עליך ר' יחיאל-מאיר בהשתוממות ובפליאה גדולה. הוא בעצמו אינו יודע מדוע הוא מאמין, והוא טרם נסה לעשות חשבון בנפשו, אמונה זו מה היא. אך מאמין הוא מפני שלא יוכל לתאר לו את מהות האנשים הבלתי-מאמינים. איש בלי אמונה – הוא אומר תמיד – הוא גוף בלי נשמה, קליפה בלי תוך.

ור' יחיאל-מאיר בעצמו יהודי קטן, קצר-קומה כננס, הוא נראה, כילד תמים, שקפצה עליו הזקנה. רזה וכחוש-בשר, רק זקנו מגודל מאד ומגיע עד החגורה אשר במתניו.

פניו קטנים וקמוטים מאד, מתחבאים ואינם נראים מפני מצחו הגבוה והקמוט. אך עיניו הבוערות כאש, מאירות ומודיעות לכל איש את ערכו הרם של ר' יחיאל-מאיר.

ואם תראה בפעם הראשונה את ר' יחיאל-מאיר – תבטלהו בלבך, וכלָא יהיה בעיניך; אולם אם תוסיף להסתכל בו תראה, כי איזו רוממות תשכון על פניו, וביחוד על זקנו, המודיע את מעלתו.

מובטחני, שכאשר יצווה ר' יחיאל-מאיר לאיש לא נודע לו מתמול-שלשום לעשות לו דבר מה (כדרכו תמיד) לטובתו ולהנאתו, ימלא האיש הזר את בקשתו. בתחלה אולי ידמה בנפשו: “מה לו ולי? שוטה אני! וכי עבדו אני?” אולם רק הרהר יהרהר בלבו וידיו ורגליו תשתעבדנה אל רצון ר' יחיאל-מאיר.

וזוכר אני, שפעם אחת נפתחה דלת חדרי ברעש, ור' יחיאל-מאיר בא במהירות לביתי.

– צַוה להושיט לי כוס חמים; שמעתי שבביתך יש חמים נפלאים – אמר בנשימה אחת, ואנכי הבטתי עליו בהשתוממות ובפליאה גדולה. והוא לוקח כסא ויושב על-יד השולחן; ממשש כל דבר ודבר ומביט אלי בחוצפה, שואל אותי לעסקי, ותוך-כדי-דיבור הוא מתחיל להוכיחני בדברים כבושים על שאינני מתנהג ביראת ה'.

בתחלה אמרתי לגרשו מביתי. אולם אך הבטתי אליו ידעתי, כי הוא היה ל“בעל-הבית” בביתי, ועלי לעשות כל מה שיאמר לי בכל-הבית.

לא יכולתי לסרב לו ובעל-כרחי הלכתי למלא את מצותו.

מובן ממילא, כי בר-נש כזה אינו עוסק חלילה במילי דעלמא. הוא יושב ועוסק בתורה, או יושב במושב חסידים ומספר את נפלאותיו של הרבי.

והפרנסה,– גם כן מובן ממילא, מוטלת על שרה-גיטל אשתו.

כל היום היא מחזרת על פתחי הבתים וחבילות סחורות מעשי-ארג על ידיה.

ושרה-גיטל זו מאֻשרה היא. אשרי לנשי היהודים שנטלו מהן עול תורה ועול מצות, ובשביל זה הוטל עליהן עול הפרנסה.

ושרה-גיטל זו אינה אשה פשוטה, שאינה יודעת להעריך את ערכו של בעלה, היא בקיאה ב“אותיות הקטנות”, ובימי השבת היא מַקְרַאת את התפלה לפני חברותיה בעזרת הנשים, והיא ידעה גם כן כי היא רק טפלה לר' יחיאל-מאיר בעלה, כי לא נבראה האשה אלא כדי לפרנס את בעלה למען יוכל לשבת בשלוה ונחת ולעסוק בתורה, ובשביל זה תקבל שכרה בעולם-הבא, ותהיה שרפרף של בעלה בגן-עדן.

והיא מכבדת אותו ומקבלת באהבה ובחבה את הצרות והפורעניות, המוצאות אותה בשביל פרנסתה הקשה, ואיננה מתאוננת, חס-ושלום, על זה. כל היום היא עובדת כחמור. כל פרוטה ופרוטה שהיא משתכרת עולה לה בדמי לבה, ובכל זאת לבעלה, ליחיאל-מאיר שלה, אינה אומרת דבר. אינה חפצה לצערו, ופעמים שהיא לוה מעות רק כדי שתוכל לבשל בשבילו חצי ליטרא בשר בכל ערב וערב.

–יחיאל-מאיר, יחיאל-מאיר, מדוע אינך אוכל? מדוע? הלא רק בשבילך טרחתי – מתחננת היא לפניו, בבואו בערב לביתו.

–ואַתּ אכלת? – שואל יחיאל-מאיר אותה, ומביט בספר ומפריד באצבעותיו את שערות זקנו. והיא יושבת על המטה, ראשה נשען על שתי ידיה, מבטת בנחת ובחבה על בעלה, היושב על-יד השולחן. שחוק רצון מאיר את פניה הקמוטים והשזופים, והיא מלאת שמחה. בעלה ר' יחיאל-מאיר שואל אותה: אם כבר אכלה; בעל כשר וטוב כזה אין למצוא בכל העולם. הוא לא יאכל בטרם תאכל היא.

–אנא! אל תדאג לי – אומרת היא בקצת רוגז, שנשמעת בו חבה רבה – אנא אכול! אנא אכול! ותהי לך זאת לבריאות גופא.

–די לי, די לי, הצפיני הנותר בעד יעקב-דוד; הוא יבא תיכף מבית-המדרש.

והאשה לוקחת את הקערה עם התבשיל ונותנת תחת הכסת לבל יצטנן.

__________

אשרי האבות שזכו לבן כיעקב-דוד.

כל העיר מלאה תהלתו, כל “האמהות” מתברכות בו, מתקנאות באמו. אשרי האם שזכתה לבן כזה.

יעקב-דוד יושב כל היום בבית-המדרש והוגה בתורת ה'.

פניו הארוכים חורים מאד, לחייו רזות וכחושות, עיניו השחורות יושבות עמוק בחוריהן, מלאך-המות כבר הטביע את חותמו על פניו. זקנו כבר החל לצמוח: והוא מקיף את לחייו ושופך איזה חן עצב על מראהו.

הוא חולה במחלת ה“שחפת”.

והוא יושב ולומד, כל היום מבקר ועד הערב הוא עוסק בתורה, ובעצם היום, בשעה שהחמה שולחת את קויה מבעד החלונות אשר לבית-המדרש ומפיצה את אורה על כל אשר מסביב, והוא בין הבחורים היושבים צפופים על הספסלים, יושבים ולומדים. וקולם עולה וממלא את הבית.

הוא יושב ולומד, איננו חש כי לא אכל עוד וכוחותיו הולכים וכלים. הוא לומד, הוא מעמיק ויורד לעומקא דדינא, כל לבו ונפשו נתונים לתורת ה' וכל קרביו נהנים מזיו אורה של התורה. פתאם הוא מפסיק בלמודו, הוא מרגיש דקירה חזקה בלבו, אך הוא מסיח דעתו מזה, מקמט את שפתיו וקורא: אַי! אי! וחוזר אל למודו, וכרגע הוא שוכח הכל. אולם פתאם הוא מרכין ראשו לתחת השלחן, מוצא רוק מפיו והנה טפת דם על שפתיו…

לבו מתפלץ, צער נורא, מכאוב גדול הוא מרגיש…

אך הוא מקמט את פניו ולומד הלאה, ובלמודו הוא שוכח את הכל.

עוד רגע ולבו נוקף ואומר: יעקב דוד! מדוע אתה מחשה? ראה! אתה מתחייב בנפשך. זכור… זכור…

אך הוא לומד הלאה.

__________

וכל אנשי העיר מלאים שבחו ותהלותיו – “בחור כזה עוד לא היה בעירנו”, לא לחנם פניו חורים כל-כך, לא לחנם הוא חלש כל-כך, התורה מתשת את כוחו.

וכל גבירי העיר, אשר בנות להם, משתוקקים למשוך אליהם את הבחור.

וכל נערות העיר, אשר הגיע זמנן להנשא, פניהן מתאדמות בראותן אותו, לבותיהן מתפעמים בחזקה, והן מביטות אחריו מבין החורים והסדקים.

גם המרא-דאתרא הודיע לר' יחיאל-מאיר דרך רמיזא, כי גם הוא נכון לתת את בתו לבנו. הבטיח גם לתת מזונות להזוג על שלחנו כל ימי חייהם, ואחר מאה ועשרים שנה, מובן מאליו, ימלא הבחור את מקומו.

ור' יחיאל-מאיר מסתרב – הן איננו מאנשי-שלומו, כי הרב נוסע להרבי מסקרנביץ – והוא מחסידי גור…

___________

ושם בבית אביו הקר והחשך יושבים הוריו ומשוחחים.

עששית קטנה מאירה את חשכת החדר.

ר' יחיאל-מאיר יושב על-יד השלחן והוגה בספר, מטפחתו האדומה מונחת בחיקו, ראשו נשען על ידו האחת ובשניה אוחז בזקנו.

–הידעת, שרה-גיטל, כי גדליה השדכן בא אלי היום? הוא הראה לי אגרת מהמחותן מלונשיטץ. המחותן מתחייב לתת שתי מאות רו"כ וארבע שנים מזונות. אומרים, כי גם “הקרן” טובה מאד.

והאשה יושבת על מטתה, שחוק של רצון מאיר את פניה, חסד של אמת עושה בעלה עמה הפעם: הוא מתיעץ עמה, מספר לה על שדוכי בנם. אמנם, בנה הוא, אבל מה תדע אשה בעניינים כאלה?

בנחת ובחבה גדולה היא מבטת אל בעלה ואומרת בשמחה מסֻתרת: –יחיאל-מאיר, נחוץ לעשות לו איזה מלבוש, מלבוש יפה, הן לא נאה לבחור כמוהו להיות לובש מלבושים כאלה. האין זאת?

–מה לי ולעסקיך! – אם תחפצי עשי…

____________

בבית-המדרש.

בערב. חשכה ומנוחת-מות מסביב.

נר בוער על ה“עמוד”, ועל יד ה“עמוד” עומד יעקב-דוד. ראשו נשען על שתי ידיו ומתפלל.

בלבו הוא חש כאב נורא. והוא יודע, כי הוא מתחייב בנפשו. עליו לגלות זאת… לחוש עצה.

אבל למי יאמר? לפני מי יגלה?

לאביו?

אביו הוא עני מדוכא. גם הוא חולה, חולה מאד, פניו חורים ולבנים; לא פעם אחת שמע את אנחותיו המרות בשעת הלמוד, לא פעם שמע את גניחותיו הכבדות בלילה על משכבו.

–אבא! מדוע אתה נאנח?

–אֶ, מה איכפת לך?

–כנראה, גם אביו לא יגלה את סודו..

–היגלה זאת לאמו?

כל היום היא מחזרת על הפתחים עם חבילות הסחורה אשר על ידיה, בנפשה היא מביאה לחמה. לא פעם ראה אותה יושבת בערב, בבואה מן השוק עם הסחורה. על מטתה; טפות זעה נוטפות ממצחה והן עוברות ונופלות בקמטי-פניה, והיא שואפת רוח בכבדות.

–מה לך, אמי? מה לך? – שואל הוא אותה, בהביטו אליה באהבה וברחמים רבים.

–אין דבר, בני, אין דבר.

היא מתנחמת, בדממה היא נושאת את גורלה. היא עובדת עבודת פרך ומפרנסת את בני-הבית.

והוא חושב בנפשו: אני יושב ולומד ואמי עובדת… את דמה וחלבה אני אוכל.

אז תתנוצצנה דמעות בעיניו. אבל הוא מוחה אותן בבתי-ידיו.

הוא לא יחפץ לבכות.

רק לבו הולם בקרבו, מכאוב נורא וצער גדול הוא מרגיש.

היוסיף עוד איפוא יגון על יגונה?

כל פרוטה ופרוטה היא משתכרת בנפשה, ושכר הרופא… ומחיר סמי-התרופה…

“לא – הוא מחליט בלבו – לא אגיד לאמי, יהי מה שיהיה, ה' הוא רחמן ויודע הכל, וגם את צערי”.

והוא לוקח נתר וכותב על ה“עמוד” באותיות גדולות את שמו: “יעקב-דוד בן שרה-גיטל לרפואה שלמה”.

והוא חוזר לתפלתו ומזכיר את שמו ב“שמונה עשרה”.

_________

הוא פותח את הדלת ובא במנוחה הביתה.

–בני חביבי! הנה אוכל, אנא, אכול!

והוא יודע, כי אמו לא אכלה עוד, כי היא לא טעמה מהבשר, ורק הצפינה אותו בעבורו.

ועדיין מנקר במוחו הרעיון המר: היא עובדת, ואני אוכל.

היגיד לאמו המדוכאה, כי חולה הוא? כי תשלח לקרוא לרופא?

ובלבו הוא מהרהר: טפש! מתחייב בנפשך אתה! זכור! זכור!

“ושכר הרופא ומחיר סמי-התרופה?”

---

וכל אנשי הבית כבר שוכבים במטותיהם וישנים, קול נַחרם נשמע מתוך הדממה אשר מסביב.

ולבבו עצוב וקודר, והוא יושב על-יד השלחן ורואה את הצללים אשר על הקירות, עששית עומדת על השולחן ומאירה את החשכה, עוד מעט ויכלה הנֵפט אשר בעששית. הפתיל ייבש; עוד מעט תדעך השלהבת ותכבה. והשלהבת מתחזקת ועולה, הלהב מתלהב, אבל עוד מעט ותדעך, עוד מעט ותכבה.

חשכה מסביב.

ובחשכה יושב יעקב-דוד וחושב; מחשבות מרות מנקרות את מוחו. ואנחות מרות מתפרצות בחשאי מלבו.

…“אם נפט אין בעששית אז תדעך ותכבה”….

_______________

הנפט כלה בעששית, הפתיל יבש והשלהבת כבתה.

ולבו של יעקב-דוד כואב, וטפות דם נראות על לשונו, והוא מוחה ומוחה. הנה עוד טפה, עוד טפה. שם יגדל המכאוב בחזה, והלב מתכוץ ומתקמט.

ולאט-לאט ייבש הפתיל ויכבה האור.

_________________

ביום-כפור היה הדבר, יעקב-דוד נפל על הארץ והתעלף.

לֵיבְּקֶה המומחה החליט: משום חולשא דתעניתא – והתחילו להקיצו לתחיה.

זה לחץ לו מתחת לאזניו, השני – את אפו.

והוא נפל למשכב ונחלה.

ושרה-גיטל נתנה בעבוט את הכרים האחרונים, ואישה הלך אל הרבי.

בא, טבל, והלך לקבלת-שלום. (כחסיד אדוק ונודע בין השמשים, נתנו לו לבוא תיכף).

הרבי התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. הגביה את עפעפיו, והביט ואמר באנחה מרה:

–הלואי שירחם.

מתוך התשובה הזאת הבין ר' יחיאל-מאיר מיד, כי החולה אנוש מאד.

–רבי! – קרא בקול חרד.

הרבי נאנח.

ולר' יחיאל-מאיר לא דבר עוד דבר; וימהר לשוב הביתה.

בערב סוכות עם חשכה שב הביתה, ועוד הספיק להיות בשעת “יציאת נשמה”.

–ידעתי – ענה על כל השאלות.

הבחור מת.

______________

פרשו עליו מפה שחורה.

שרה-גיטל יושבת סמוך למת, בוכה, צועקת, מכה באגרופיה על ראשה, פניה לבנים, עיניה בוערות, ושפתיה חורות מאד.

ור' יחיאל-מאיר נטל את ידיו, עמד על-יד המת ויברך בנחת ובכונה גדולה:

“ברוך דיין אמת!”

ר' יחיאל-מאיר לא בכה, גם דמעה אחת לא נראתה בעיניו.

הלך ולקח את מלבושיו ליום השבת ויחבוש את כובע הסמט על ראשו.

–שרה-גיטל – קרא –קומי ממקומך, אסור להתאבל ביום-טוב.

והיא יושבת ועיניה נשואות למעלה אל הספון. והיא טוענת אל הקדוש-ברוך-הוא:

–רבונו-של-עולם, “קדיש” אחד נתת לי, בן אחד השארת לי מחמשת הבנים, ועתה לקחת גם אותו; רבונו-של-עולם, כל העולם שלך, ומה היה אכפת לך אם השארת גם אותו?

נחל דמעות פרץ מעיניה.

ויחיאל-מאיר, לבוש מלבושו וכובעו, עומד על עדה ואומר ברגז:

–אני אישך, יחיאל-מאיר, גוזר עליך בגזרת הבעל, שאַת חייבת לשמוע בקולו, לחדל מלבכות, לרחוץ את פניך וללבש את מלבושיך לכבוד יום-טוב, ה' נתן וה' לקח, השמעת?

–בני, נפשי, הכל לקחת ממני, הכתר מעל ראשי. הכל, הכל גזלת. הה, מה חפצת ממני, משרה-גיטל אמתך?

–חדלי, שרה-גיטל, חדלי!

ופניו אדמו מאד, ויעזוב את הבית.

__________________

ר' יחיאל-מאיר בא אל ה“שטיבל” להתפלל.

הוא עומד ומתפלל בכונה גדולה, מזמר בשעת תפלתו, כדרכו.

אחרי התפלה, הוא מסביר פנים יפות לכלם, מברכם בברכת יום-טוב.

הוא נגש לאחד החסידים מידידיו, ואומר

–גציל, היום אֹכל עמך בסוכתך.

הוא הלך עם חברו ויאכל וישת וישמח שמחת החג.

אחרי האכילה שב אל ה“שטיבל” ללמד.

צללים ודומיה מסביב, רק הוא עומד אצל ה“עמוד” ולומד.

והכל מסביב כאלו נרדם תרדמה נצחת, וגם הצללים על הכתלים עומדים בלי נוד, גם הם נרדמו.

הוא לבדו עומד ולומד.

והוא רואה לנגד עיניו את בנו, בפניו החורים, המכוסים מפה שחורה, והוא מנקה את חטמו במטפחתו וקורא: אִי, אִי! ושב אל למודו.

הגמרא שהוא לומד היא מסכת “סוכה”. הוא החל ללמד את המסכת יחד עם בנו – לגמור אותה בחג שמחת-תורה.

ובמוחו עולות הקושיות, השאלות והסברות אשר חדש בנו. והוא נזכר פתאם כי בנו זה מת.

מת!

ונגש אל הארון, ואומר בקול רם: צדיק אתה ה', אתה נתת ואתה לקחת.

ודמעה גדולה מתגלגלת מעיניו ועוברת בקמטי-פניו.

אולם הוא מוחה אותה מהר, מתחזק ולומד.

והנר מפיץ אור עצב על כל החדר.

בים עשבי־שדה, מכוסה טל שמים, נחבא הנער ורועה את צאנו אשר נתן אביו על ידו.

קוראים לו בשם “יאַשעק”; את שמו “היהודי” אינו יודע גם בעצמו, מעולם לא קראוהו עוד לעלות לתורה.

הכל יודעים, כי הוא אכר ובור. אביו, יצחק החולב, כבר נתיאש ממנו. בודאי לא יוכל גם לאמר קדיש אחריו, ואך לצאת ידי־חובת הבריות הביא אליו מלמד מן העיר.

המלמד עובד בכל כחותיו, הרבה פעמים מחזר עמו על כל מלה ומלה. והוא, כאילו אין הדבר נוגע אליו: קמץ־אלף – אפשר להיות גם – עורבא פרח…

– לך ולמד תורה לראש חמור – אומר המלמד ומניע ראשו, ואמו מתבוננת בו ומתאנחת.

אינם מצוים לו גם לקחת סדור ולהתפלל. להתפלל? הוא? יאשעק יתפלל? מה לו ולאלהים? חרפה למי שאמר והיה העולם, כי יאשעק יקרא קריאת־שמע לפניו.

ובכל זאת מבין יאשעק את האלהים ומרגיש אותו בלבו.

הוא רואה את האלהים בכל מקום, בכל אפשר יפנה. הוא רואה אותו בנחל, המשתפך ומספר את סודותיו להעשב הצומח על שפתיו, ובעלות מרחוק איזה עב ומרקיע עליו, הוא מרגיש, הוא מתאוה לאיזה דבר, מתגעגע….

בעת אשר נשיאים ינשאו על פני השמים, ירעם רעם, וברק מתלקח באש… בעת אשר ירד גשם, או עלטה תכסה את הכפר… או בעת אשר הוציאו את מאציעק הזקן מתחת המכונה ומרגלו הנכרתה זב דם הרבה… אז נצב הוא לנגדו… חש הוא אז בלבו את האלהים… לא בשמים מושבו, אינו צריך להרים את ראשו למעלה לראותו: לא, לו נראה הדבר, כי האלהים שוכן בארץ רחוקה, באיזו עיר גדולה, בעיר אשר בה יושב אדון־הכפר ואשר שם יושבים כל השרים הגדולים, וכל השרים הגדולים הם אך עבדים לו, כסטאַך, וויטיק העבדים לה“פריץ” אשר בכפר.

ויאשעק בעצמו איך יהין לקרב אל האלהים? גם רועה צאן האלהים – חושב הוא בלבו – צריך להיות אדון גדול מאד. ומי יודע, אם הפריץ בעל־הכפר שלו יזכה להיות גם רכב נוהג סוסי ה'? ואיך יתנו לו, ליאשעק, לגשת אליו?

אך לפעמים, בעת אשר פני השמים מלמעלה טהורים ובהירים וחולמים במנוחה בצעיף תכלת, והעשבים צמחים מתחת במנוחה, והצמחים נשרשים בארץ, ומביטים בלי אמר ודברים למעלה, ושם מנגד עומד היער, זקנו הירק של הכפר, ויהודי עובר־אורח הולך בדרך מרחוק, והשמים מלמעלה מתרקעים והולכים הלוך וירוד עד רדתם על הארץ, ויאשעק יושב לו על מפתן הגורן ומביט…. אז נדמה לו כי האלהים עזב מעט את שררתם של האדונים ובא לבדו הלום אל השדה, השתרע על הארץ ושוכב לו ומחכה…

ויאשעק חפץ להודות ולהלל לה' על כל אשר פה מסביב.

ולפעמים הוא חפץ ללכת בדרך מרחוק, ללכת בלי חשׂך עד אשר יבא שמה אל העיר הגדולה, אל מקום מושב האלהים, אל היכלו.

“אז אֶגש ואנשק את האלהים” – חושב בלבו.

ותיכף הוא מתאנח:

– האם יתנו לי לגשת אליו?

הוא יוכל לגשת אל ההיכל – אומר הוא בלבו – אך שם עומדים שומרים, אנשים גבוהים ושביסי תכלת על חזיהם, נעלים צהובים ברגליהם, לבושים חזיות אדומות מרוקמות, כמראה אשר ראה פעם אחת אצל הפריץ על המשתה אשר עשה בכפר, והם יבריחו אותו משם….

ותיכף הוא נמלך בלבו, כי איננו צריך ללכת, כי ה' הוא גם על השדה הרחב, ושומריו שומרים רק היכל ריק, בלי אלהים!

-———————

“אל מלך נאמן” – מלמד אותו הרבי מתוך ה“סדור”…. והמלות: אל מלך נאמן, נדמים לו כלחש בפני השומרים, למען יתנו לגשת אל היכל האלהים…

אבל לו מין תפלה אחרת אל האלהים, תפלה בלי מלים, תפלה הצומחת מקרבו וממלאה את לבו והיא מתפרצת משם החוצה בשריקה….

בעת חפצו להתפלל, הוא נותן שתי אצבעותיו אל פיו, מנפח את שפתיו ונושב רוח. ותפלתו משמיעה קול הד בכל היער…

והאלהים מבין אותו, מבין היטב את תפלתו.

והוא שורק רק אז, כאשר יחפוץ לשרוק אל האלהים, כאשר הוא מרגיש צורך בשריקה.

והאלהים, נדמה לו, פשט את בגדיו וישתרע עתה רחוק, רחוק מאד, על מרחבי השדה הנחבא בענן הטל, ושומע לשריקתו, ונהנה ממנה, ושמח בה.

ולא הוא בלבדו שורק! הוא יודע, כי הכל שורק אליו. כאשר יתחיל “נוסיק” כלב הכפר, לנבוח פתאם, לנענע בזנבו ולהביט אל השמים, אז הוא אומר, כי “נוסיק” יתפלל; בשוב הפרה הלבנה לפנות־ערב מן השדה, מוציאה את לשונה המטפת ריר ומתחלת לגעות: מֶה, מֶה, – הוא חושב, כי היא מתפללת; הסוס הערמוני מתפלל באופן אחר: הוא ירקד וידהר, עומד על רגליו האחרונות, כופף את ראשו: בוֹרר, רר.

הכל מתפלל, גם הצפרדעים אשר ביאור… כל אחת לוחשת לרעותה: קְוַה, קוה, קוה!

-——————

ליאשעק כבר מלאו שלש־עשרה שנה, איננו יכול לקרוא את שמע, וראש־השנה ממשמש לבוא.

והרבי עובד בו, כי ידע לפחות את שמע בראש־השנה, למען יוכלו לקחת אותו העירה.

וליאשעק קנו לכבוד יום־טוב ערך־בגדים חדש של צמר־גפן, צמד נעלים וכובע חדש…

יקרא לכל הפחות קריאת־שמע…

-—————–

בית הכנסת מלא אנשים, גדולים וקטנים, לבושים לבנים ועליהם טליתות, עומדים ומתנועעים וקול צעקתם ילך הלוך וגדל.

אצל העמוד, לפני המנורה בעלת שבעת הקנים ונרות־השעוה הדולקים בהם, עומד החזן ומשורריו… נגינות מעוררות בכי מלֻוות בקולות חנוקות נשמעות מסביב.

– “מי לחיים ומי למות”….

וקול בכי חנוק מתפרץ מעזרת־הנשים. ויאשעק, לבוש בגדיו החדשים, עומד, ושערותיו ממראה הפשתן נופלות מתחת לכובעו על פניו. פתאום הוא עוזב את מקומו ופורץ לו דרך ונגש אל כותל המזרחי ועומד מצד החזן. הסדור אשר נתן לו אביו, למען ידמו כי הוא מתפלל, נופל מידו, והוא עומד בעינים לטושות ומביט.

איזו נערים שובבים רואים את יאשעק, רומזים איש לרעהו, מראים עליו באצבעותיהם, מצחקים בלאט, ואחד מהם נגש אליו ומכה באצבע צרידה על חוטמו.

הוא איננו שומע, איננו מרגיש. הוא עומד ומביט פעם על החזן, ופעם על היהודים הבוכים. הנה לפניו פרוכת הקדש הלבנה ועליה כתוב באותיות זהב "קדש לה' ".

“האלהים הוא בודאי שם מתחת לפרכת” – חושב הוא בלבו.

אמו מבטת עליו מעזרת־הנשים, היא רואה איך הוא עומד ופוצה עיניו על כל אשר מסביב והסדור נופל מידו, והיא מתאנחת ואומרת בלבה:

– אכר, גוי גמור!

ואביו רואה אותו מתחת לטליתו ומתאנח מרה:

– רבונו־של־עולם! יבוא נא גם זכרונו לפניך!

ויאשעק עומד ולוטש את עיניו. כלם בוכים, כלם מתפללים, כלם קוראים אל האלהים בחזקה, וגם הוא חפץ לעשות כמוהם.

גם הוא חפץ להתפלל. גם הוא חפץ, לא לבכות, לא לצחק, אך להודות ולהלל לה' הוא חפץ! על הכל הוא חפץ להודות!

הוא חוטף את סדורו, פותח אותו במקום הקפול, אצל קריאת־שמע, ומתחיל:

– א־ל מ־ל־ך נ־א־מ־ן!

אבל התפלה הזאת אינה מלבבת אותו.

הוא אינו מבינהּ, זה הוא אך לחש, לחש יבש…

הוא חפץ להודות ולהלל באמונה, מעומק לבו – –

הוא ירא את היהודים המתפללים, הקהל הגדול המתפלל באופן אחר, אך תאותו גוברת עליו – ה' הוא גבוה על כלם! הוא מוכרח!

והוא נותן את אצבעותיו אל פיו – –

ושריקה חדה עוברת על פני בית־הכנסת הבוכה.

-—————–

כל קהל המתפללים חרדו.

מי הוא זה? מה זאת? מי שורק במקום קדוש?

אביו חפץ לאחוז בערפו ו“לדרסו”, כלם – להכותו…

פתאם פונה הרב הקדוש מכותל המזרחי אל הקהל ושואל:

– איה הצדיק אשר קרע את גזר־הדין, אשר נקב וחדר לתוך השמים דרך ענני־עופרת ויתן דרך לתפלותינו לעבור שמה?

אבל הצדיק לא היה עוד בבית־הכנסת…

הוא ברח משם, פשט את נעליו, שׂם אותם על שכמו והוא צועד הלוך וצעוד אל כפר מושבו.

אמי ספרה לי את הדבר הזה כשהייתי קטן, ואני רוצה לספרו לכם.

היֹה היה לפנים יהודי אחד חיט. ויגר החיט בעיר קטנה, ויהי עני גדול, וגם בנים לא היו לו.

והחיט ואשתו החיטה באו בימים, ויהיו נכונים ומחכים למות, אך כאשר זכרו, כי אין להם בנים, ולא יהיה מי אשר יאמר אחריהם את ה“קדיש”, נעצבו אל לבם מאד.

כי כה יאמרו אנשים זקנים: הילד דומה לענף אשר על העץ, ואדם אשר בנים אין לו, דומה לעץ שאין עליו ענפים. באים ועוקרים אותו משרשו – ונגמר. אולם אם יש ענפים לעץ, אז יכרתו את הענפים ויטעו אותם על אדמה אחרת. ואז אם גם ימות העץ, אך ענפיו פורחים וגדלים, והוא, העץ, מוסיף להיות בהם.

אולם האנשים הזקנים האלה לא היו מצטערים כל-כך, לוּ לא היו להם בנים כלל. אך מעשה שהיה כך היה: היֹה היה להם לפנים בן אחד, והוא לא מת, וגם חי איננו עתה.

בן היה להם, נער בן שמונה שנים. בחדר למד, עם חבריו השתעשע, רבו הלל אותו, השתובב ועשה מעשה נערות, אביו התאונן עליו באזני רבו – נער ככל הנערים, והנה בא האסון יום אחד…

הדבר היה לפנים, בעת ההיא, אשר אנחנו שומעים מסַפרים עליה ולא נאמין למשמע אזנינו. חושבים אנחנו, כי אגדה מספרים לנו, כאחת האגדות על דבר שבעת השודדים.

אבל הדבר הזה איננו אגדה. אבותינו ראו אותו בעיניהם, והם בעצמם סבלו הרבה יסורים ממנו, ואת ילדיהם הם קרה הדבר.

מתחת לסנורן של אמותיהם הוציאו את ילדיהן באונס – ולקחו אותם ושלחום למרחקים.

וכך היה הדבר. באחד הימים, אחרי אשר גמר הילד לאכול את ארוחת- הצהרים, ויקח לו את פנסו, וטרם לכתו החדרה עמד עוד רגע אחד ויבקש מאמו, כי תתן לו שתי אגורות לקנות בהן נפט בעד הרבי – ופתאם נפתחה הדלת ויבואו הביתה שני יהודים בעלי קומה גבוהה, אשר זקנם שחור, ומעילם שחור ומצנפתם שחורה, וגבות עיניהם עבות ושחורות, ומאחריהם עמד איש-צבא גבה-הקומה, ובידו קנה-רובה מזוין. והיהודים אחזו את הילד. הילד נבהל ויתחבא תחת סנור אמו. האֵם נאבקה בכל כחה, ובכל לבה חפצה להצילו. היא נאבקה עם היהודים הגבוהים. אך היהודים הגבוהים חזקו ממנה. הם דחו את האֵם, לקחו מאתה את הילד. באונס ובעל-כרחו לקחוהו. הוא פרש את ידיו הקטנות, התחנן. אמו פרשה ידיה גם היא, התחננה… אך עוד מעט והדלת נסגרה מאחריהם – והילד איננו. – ילדי! – נהמה האֵם.

– אמי! אמי! – שומעת עוד האם המתעלפת את יללת בנה מעבר הדלת השני. ומה היה אחר כן לילד ההוא?

לא האם, לא האב יודעים את זאת, ואין איש אשר ידע.

אם חי הוא – או מת כבר.

אם יהודי הנהו – או כבר היה לגוי.

אין איש יודע את כל אלה.

אם ימותו ההורים – ולא ידע הילד גם את היום אשר בו יאמר “קדיש” אחריהם.

וכדבר הזה קרה גם את החיט ואת החיטה ואת בנם אברהם’ל.

כי לקח לקחוהו מהם וישלחוהו לעבוד בצבא.

ומאז מת בעדם ילדם, ובוַדאי מות מתו גם ההורים בעד בנם.

אך דבר אחד בקש החיט מאת ה“חוטפים” אז כאשר לקחו את בנו ממנו: כי יתנו לו להפרד מבנו יחידו ולברכו טרם יצא ממנו.

ה“חוטפים” הרשו לו זאת.

והחיט לקח זוג תפלין קטנים וסדור קטן וימסור לבנו, ויאמר אליו כדברים האלה:

– אברהם! הנך הולך אל ארץ זרה ונכריה, ואל בין אנשים זרים לך. האלהים הוא היודע מה תהיה באחריתך. הנה אני נותן לך את התפלין האלה – שמור אותם כבבת עיניך. והיה אם תחפוץ לדעת מי אתה ומי אבותיך – והבטת על התפלין האלה. והאמן תאמין בהם, כי הם יובילוך אל המקום אשר ממנו באת.

אברהם לקח לו את התפלין וילך עם ה“חוטפים”.

ומאז איננו עוד – לא האב ולא האם יודעים אם חי עודנו בנם, והבן לא ידע אם חיים עוד אביו או אמו.

_____

ושנים על שנים עברו – האב איננו יודע על אדות בנו והבן איננו יודע אדות האב, ואיש את רעהו כבר שכח.

_____

ויהי היום, יום ששי לשבוע. ותקם החיטה בבקר ותקח את חלות-הלחם, אשר עשתה אמש בערב, לשאת אותן אל האופה. היא יוצאת אל הרחוב, והנה היא רואה כי הרחוב מלא ראשי אנשים, אשר בגדי כלם שוים, ובאמצע הרחוב עומדת ארבת-עשן והעשן עולה ומתמר לשחקים. והעשן של אנשי-הצבא משתרע על פני כל הרחוב וממלא את האויר. ותבהל האשה מאד ותשא את רגליה ותרץ מהר הביתה. – משה, משה, לך מהר ופשוט את בגדיך ושכב במטה, והאנח תאנח – כי אנשי-צבא באו העירה.

כי בימים ההם, כשהיו באים אנשי-הצבא לעיר זרה, ולא היו להם שם בתי-הַקְסְרַקְטִין, אשר בעד אנשי-הצבא, והיו מִתְאַכסְנִים בבתי העיר, איש-צבא בכל בית. והיה האנשים, אשר לא חפצו לְאַכְסֵן אצלם איש-צבא, ושכבו במטתם והתחלו.

וכה עשה גם החיט.

אך מהרה בא הביתה זֶ’נדֶל שוטר העיר ועמו איש-צבא.

זֶ’נדֶל השוטר – זה היה גוי, אשר מסגרת אדמה מסביב למנצפתו¹, ועינו האחת עורת. והוא היה עומד תמיד באמצע הרחוב עם נעליו המקושטים ובידו החנית, והוא היה מחרף ומגדף תמיד. הוא היה גם גובה המסים וממציא מעונות לאנשי-הצבא.

ויבא אל בית החיט. והחיט שוכב במטתו ויאנח מרה: – אוי, אוי, בתיה, ראשי, ראשי!

והחיטה עמדה אצל מטתו ותחבוש את ראש בעלה במטפחת לבנה ותספק כף: – אוי לי, אבוי לי, אֵלי הגדול, אלי!

וז’נדל בא עם איש-הצבא אשר נשא על שכמו חבילה גדולה מאד-מאד. – פה מעונך – אמר ז’נדל אל איש-הצבא. – אוי, פַּנִי (אדון) ז’נדל, פַּנִי ז’נדל, איך תעשה לי כדבר הזה? אלהים עמך! ראה, בעלי חולה, והיום יום הששי, צריך להכין ליום השבת.

אך ז’נדל הוא גוי לא-טפש. והוא אומר אל החיט: – האדון הפקיד שלחני לבקש בעדו חיט, הוא חפץ לתפור לו בגד חדש. והנה אתה חולה ואני אנוס ללכת אל יעק’ל. – איך? מי חולה? מה? מתי? – צועק החיט וקופץ ממטתו ולובש מהר את מעילו – בוא נא, פַּנִי רבי ז’נדל, מאה שנים תחיה. – הי, יהודי גנב… פה מעונך – אומר הוא אל איש-הצבא ועוזב את הבית.

החיט והחיטה מביטים איש אל רעהו. הם מביטים אל איש-הצבא והוא-עליהם. החיטה עוד טרם תסכים, אבל להגיד את זאת לא תעיז. ואיש-הצבא לוקח לו את חבילתו ונושא אותה אל אחת הפנות, מפנה לו שם מקום רחב, והוא מתחיל להוציא את חפציו.

ריח של זפת עולה על פני הבית. החיטה עוצמת את חוטמה בידה ומקללת את ז’נדל בקללות איומות – כאילו לבלי לבַיש את האורח הלא-קרוא. איש-הצבא עושה את עצמו כלא שומע ומוסיף לעבוד את עבודתו.

אך מהרה הסכינו זה לזה. איש-הצבא חטב למענה עצים לכבוד שבת, הביא לה מים, והיא נתנה לו פרוסת-חלה לבנה – ויתהלכו בשלום ביניהם.

הזקנים חדלו להצטער. הם זכרו את בנם. לפנים, לפנים חי – וימת. החיט חפץ לשאל את איש-הצבא, כאילו רק למען עשות לו צחוק, אולי, אפשר, באיזה אופן, על-פי נס, אולי פגש, ראה איש-צבא אחד, בנו; אך איך יוכל להשיב על שאלה כזאת?

וילך החיט אל בית-המרחץ, והחיטה החלה להכון לכבוד שבת, ותשלח את ה“טשולנט” אל האופה, ותכבד את הבית. ואת איש-הצבא בקשה כי יְפַנֶה את חבילתו וצרוריו לאחורי הדלת, כדי שלא יהיו נכרים דברי-חול בשבת, והוא מלא את בקשתה. אחר כן פרשה מפה לבנה על פני השלחן, ותעמד עליו שתי מנורות, ואת החלות הניחה עליו. אחר כן בא החיט וילבש את בגד-שבת שלו ואת משקפיו שם על חטמו, וילך אל בית-הכנסת. אז הדליקה האשה את הנרות, ובין כה ותבט אל איש-הצבא היושב בפנה, ותאנח אנחה עמוקה – גוי, את דבר-השבת לא יבין ולא ידע, אוי!

ואיש-הצבא ישב לו בפנתו על חבילתו. הוא רואה את האשה הנגשה אל המנורות, מניעה את ידיה על פניהן שלש פעמים, והוא מכסה את פניו בשתי ידיו ובוכה ומתעמק בהרהורים.

האמנם ראה את זאת לפנים, אם לא? – והוא חפץ להעלות על זכרונו, אולי היה פעם אחת בחייו בעיר אחרת בבית איש יהודי אחר – ושם ראה את כל אלה.

אבל בין כה הוא שוכח את הרהוריו, כי הרעב הציקהו. ויגש אל ארגזו ויצא את מלתחתו ויתר אותה ויוציא ממנה פת-לחם “קיבר” – ויאכל.

האשה רואה ומרחמת עליו – בשבת יאכל פת-קיבר, והיא נותנת לו חלה לבנה.

ואיש-הצבא מביט על השעון התלוי בפנת הקיר, אשר שני מטילי-ברזל לבנות תלוים על משקליו, והוא זוכר, כי גם את השעון הזה כבר ראה לפנים. אך איפה איננו זוכר, ואולי לא ראה כלל, ורק נדמה לו כך.

ותכף הוא נזכר, כי אין זאת אשר חלום חלם, בחלום ראה את כל אלה, אבל זה זמן רב.

בין כה והחיט שב מבית-הכנסת הביתה, אומר ברחבה “שבת טובה”, מתהלך על פני הבית הנה והנה, קורא את ה“שלום עליכם”. והחיטה נושאת על ראשה את חבישת-הנשים בימים ההם עם מקלעות תכלת. והחיט נגש אל השלחן וקורא ברחבה את הקידוש של שבת.

ואיש-הצבא יושב לו בפנת הבית ומתבונן אל כל אלה, והוא נזכר היטב, כי את כל אלה ראה זה כבר, בלי-ספק ראה, אבל איך ואיפה איננו זוכר.

והחיט יושב אל השלחן ומזמר את ה“זמירות”.

והנגון ידוע לו – דבר-מה התעורר בקרבו, והכל ידוע לו, החדר, ארבעה הכתלים, השעון, היהודי בעל הזקן הרחב, החבישה אשר על ראש האשה, המנורות אשר על השלחן, – הכל ידוע לו. אבל איפה ראה את כל אלה איננו זוכר ואיננו יודע.

והנה כלה היהודי לאכול את סעודת-השבת ויברך את ברכת-המזון. אז הוציאה הזקנה מהארגז הישן גרעינים לבנים ותניחם על השלחן, והשכנה שינדיל באה אל הבית, ובידה ספר-המעשיות על-דבר שבעת הגזלנים, למען קרוא אותו באזני כלם. ויפנו מקום על יד השלחן גם בעד איש-הצבא ויכבדוהו בגרעינים, והחיט התחיל לשאל אותו שאלות שונות: – בּוּדֶט וֹויְנַה? (התהיה מלחמה?) – בּוּדֶט – עונה איש-הצבא.

והוא מתחיל לספר, מאין הם באים ולאן ילכו, ועוד ועוד. – אוּ מֶנִי בִּיל סין (לי היה בן) – מתחיל החיט לספר לאיש-הצבא את כל המעשה – אבל מי יודע איפה הוא עתה, איפה הוא עתה? – ובן כמה שנים היה בנכם? – בן שמנה שנים – מספר החיט.

והחיטת תומכת את דבריו פעם במלה ופעם בדמעה. – האם זה כבר? – שואל איש-הצבא. – זה כבר! – בלי ספק לא יחיה עוד – מסכים איש-הצבא. – מי יודע?

ואחר כן שואל החיט את איש-הצבא: מאין הנהו, אם יש לו אם, אם יש לו אב, ומה שמם? – האלהים הוא היודע – עונה איש-הצבא – אני אינני זוכר ואינני יודע. בבית אנשי-הצבא חֻנכתי וגֻדלתי. אך בארגזי מתגולל שק קטן, אשר היה עמי בכל מלחמותי, ואני שומר אותו כבבת-עיני. אין זאת כי אבי נתנהו לי – מי יודע? אני אינני זוכר ואינני יודע מה היה מראה אבי, ומה היה מראה אמי, אבל, כמדומה לי, כי גם בבית-אבי היה תלוי על הקיר שעון כשעון הזה – אבל זה היה זה כבר, זה כבר.

ויבקשו את איש-הצבא, כי יַראה להם את השק.

ויוצא איש-הצבא מכיסו התחתון שק של תפלין ויַראה.

וירא החיט ויחורו פניו וירעדו כל עצמותיו.

ואיש-הצבא הוציא מתוך השק זוג תפלין קטנים וסדור קטן ויאמר: – את אלה נתן לי אבי, כאשר לקחוני מביתו וישלחוני לעבוד בצבא, אבל איני זוכר, “יַה בָּנוּ” (חי נפשי), אינני זוכר. – אברהם, בני, אברהם! – התנפל החיט בקול בכי על צוארי איש-הצבא. – מה זה? מי? – שואלת החיטה בבהלה.

והאנשים אשר מסביב עומדים תּמֵהִים ומתפלאים ומביטים איש אל רעהו.

לפנות ערב ביום חרף.

החשכה החלה לפרוש כנפיה ב“חדר” אשר לר' מאיר.

“חדר” קטן וצר, עששית מגואָלה קשורה בחבל אל הקורה התיכונה, אשר בסִפּוּן הנמוך, ומכוסה קוּרי־עכביש. העששית מכֻוָּנה לאמצע השלחן הארוך והצר, שספסלים סביב לו. ילדים יושבים וידיהם מונחות על הגמרות הפתוחות לפניהם, והם משוחחים ומדברים ברעש ובשאון. פני הילדים אינם נראים מתוך החשכה, רק כתמים שחורים מתנועעים ומזדעזעים על הספסלים; צללים שחורים משתרעים ומתנועעים על הקירות ועל הרצפה.

מקום המלמד בראש השלחן ריק, הגמרא פתוחה והרצועה עליה. ר' מאיר המלמד הלך לבית־המדרש להתפלל תפלת “מנחה”, ולפני לכתו הִתְרָה בנערים שיהיו יושבים במנוחה, מחזרים ומשננים את למודיהם, ויבטיחם, שאם יקַיְמו את דבריו יפטרם לביתם שעה אחת קודם. הנערים הבטיחוהו לעשות רצונו, אולם כצאת ר' מאיר את החדר החלו תיכף לשוחח ביניהם…

נער מביט על החבל ולבו, בלי מֵשִים החל לדפוק בקרבו: הלילה כה ארוך.

קולות משונים ומבולבלים נשמעו בחדר, זה נכנס לדברי חברו, וזה תופס בסנטר חברו ומכריחהו לשמוע את דבריו בעַל־כרחו, אף־על־פי שזה האחרון אינו חפץ לשמוע ומתאמץ להִשָמט ממנו… ראש־המדברים הוא בֶּריל היתום.

זה לא כבר מתה עליו אמו, והוא מספר לחבריו את מעלותיה:

כמה מלבושים יפים היו לה, כמה זוגות נעלים חדשים, כמה שביסים ועדיי־תפארת!

רגע אחד שומעים הנערים את דבריו ומביטים עליו בחמלה, ופתאם השני נכנס לדבריו והוא מתחיל לספר איזה ספור, השלישי בא ומפסיק גם אותו…

והצללים על הקירות ועל הרצפה מתנועעים ומזדעזעים בתוך החשכה. ובהם נכָּרוֹת תנועות ראשי הנערים וידיהם בדברם. פתאם נשמע קול נער וקולו כקול החליל.

– גם לאמי יש… – וידום.

דממה שוררת רגע בין הנערים: כלם התפלאו והשתוממו והביטו איש בפני רעהו כאלו קרה מקרה זר.

– חַ־חַ־חַא! – מתפרץ שחוק מפי נער אחד. הנער מתאמץ להתאפק משחוק, אולם קולו נשמע.

– דום! מדוע אתה שוחק? אסור… ואִלו היתה לך, חלילה… עבֵרה גדולה – נשמע קול נער אחד.

פניו בוַדאי חָוְרו, – “מלבין פני חברו ברבים”… – נשמע קול נער שני לוחש אזני חברו, וקולו נשמע לכל היושבים.

– רע עליו המעשה מאד! – ענהו עוד נער גם הוא חלקו.

הנערים החשו רגע.

והנער, שהפסיקו את שחוקו, יושב ושותק, ראשו מוּטה על חזהו – הוא מתבַּיֵש להביט בפני חבריו.

הלא יודע הוא כי חטא…

ר' מאיר המלמד בא מבית־המדרש.

העששית הודלקה; היא האירה רק את השלחן והגמרות הפתוחות. וכל החדר נבלע בחשכה וביַם צללים.

ר' מאיר – יהודי קצר־קומה, בעל לחיים רזות, דלות וחוְרות, וחוטם ארוך ועקום, ופניו מטילים אימה נעימה על תלמידיו.

– קראו! – מצַוה המלמד.

והנערים מתנועעים, גם הצללים על הקירות מתנועעים עמהם, כאילו היה ברצונם לשחק על מעשי נערים. וקולות הנערים יוצאים מגרונם ברעש ובשאון.

והנער שהפסיקו את דבריו, יושב בירכתי השלחן בקצה הספסל.

הוא קטן־קומה, פניו לבנים מאד וכחוּשים. הנשים אומרות על פנים כאלה, כי השכינה שורָה עליהם. עיניו גדולות מאירות ומוסיפות אל פניו איזה חן ויופי.

הוא יושב, מתנועע ולומד, והגמרא פתוחה לפניו. הרבי מבאר את הַסוּגְיָא והילדים מביטים על פני הרבי. והוא אינו שומע דבר, ועיניו אינן רואות את פני רבו הנוראים, את הרצועה הנכונה בידו ואת הגמרא הפתוחה לפניו.

– האשה טְרַינה המשוגעת עומדת לנגד עיניו… בחוץ, שם מול הבאר…

הוא ראה אותה…

את פניה הוא יודע היטב. מגואלים הם, שחורים ושזופים, קמטים על גבי קמטים, ועיניה גדולות ופתוחות והלבֶן שבהן מרוקם חוטי־דם, שמוּרות עיניה הפוכות החוצה ונראה האדֶם אשר מתחתן – וזאת מפֶּלֶת אימה ופחד על כל רואיה.

זוכר הוא את הפנים האלה.

עודנו בימים ההם נער קטן, והנה ברוך “ריש־דוכנא” בא להוליך אותו החדרה. הוא בוכה ואוחז בסינר אמו.

אמו… האשה הזאת… לא! בימים ההם לא היתה עדַיִן טְרַינה משוגעת; לא היתה מתגוללת בחוצות העיר וילדים שובבים רצים אחריה, – בימים ההם היתה אמו.

– אמו? כן, כן, היא אמו. הלא הוא זוכר את הפנים האלה. אולם אז היו לבנים, צחים ועדינים מאד; נעם ורוך היו שפוכים עליהם. ועיניה! עיניה הביטו אליו בחסד וברחמים ושחוק נעים רחף על שפתיה, ובשחקה התעַווּ מעט רִשְׁמֵי פניה. ועיניה נחבאו ונבלעו בין קמטי־פניה.

כן, הוא זוכר היטב…

ובימים ההם היתה אמו.

ועתה? עתה לא; עתה היא טרינה המשוגעת.

– לא, לא!

והוא מתנועע ולומד… “אמר אביי”…

– והשביס אשר על ראשה?

השביס? כן, הוא זוכר את השביס הזה, השביס השחור והמגואל, הנראה כעת בין שערות ראשה הפרועות והמכוסות בעפר…

היה ליל שבת.

ילד היה; הוא יושב על הכסא הגבוה העשוי לילדים, על השלחן לפניו שתי חלות קטנות, מכוסות מפה קטנה, גם מזלג קטן, סכין קטן…

ושם בראש השלחן ממול מנורת הכסף, יושב אביו ולְיַדו יושבת היא.

היא? טרינה המשוגעת?

לא, לא! אמו ישבה שם. אמו? כן, והשביס הזה עם הלולאות האלה היו על ראשה. והשביס היה עוד חדש, חדש ויפה, קשורים של תכלת, לולאות תכלת, לולאות לבנות ירדו על צוארה.

כן, אמו ישבה שם.

ועתה שביס זה לבושה טרינה המשוגעת.

והשביס קרוב לו. הוא מרגיש בלבו מעֵין קרבת־נפש אל השביס אשר על ראש טרינה המשוגעת.

פתאם התחלחל, אולם כרגע התעודד ויבט מסביב לו.

רצועת המלמד נפלה עליו.

והרבי עומד אצלו.

– יוסף! הראני נא את המקום אשר אָנו לומדים כעת – אמר הרבי בנגון הגמרא הנער התחלחל וידום.

גם הנערים התחלחלו, וידמו ויחכו.

– נער שובב, הלא תבוש.

הם לומדים הלאה. וגם הוא לומד, מתנועע, פותח את פיו ואומר: “מתקיף ליה רב פפא”!…

– צוארה של טרינה המשוגעת שחור ושזוף מאד. הוא נראה מבעד פי־הצואר הקרוע אשר בכתנתה המגואלה.

וגידי־תכלת מתנפחים, נמשכים ובולטים בצוארה השחור. גם באותם הימים היו הגידים בצוארה של אמו; אולם אז היה הצואר אחר, אחר לגַמרי. צואר זך ולבן, איזה חן היה שפוך עליו, חן המושך את הלב.

והיַבֶּלֶת השחורה אשר על שפתה העליונה של טרינה המשוגעת, יַבֶּלֶת זו היתה גם כן בצואר אמו, מימים רבים הוא יודע אותה, ובעודנו ילד חפץ להלבין אותה בנשיקות פיו.

אמו, ־טרינה המשוגעת, – פני אמו הלבנים… והעינים המביטות… חברת נערים שובבים… שם…על הספסל הקטן… בפנת הבית… – תמונות מבולבלות עולות לנגד עיניו.

הוא לומד הלאה, מתנועע, פותח את פיו וקורא בקול ביחד עם הנערים:

– “שְמַע מִנָהּ תְּלַת!…”

ועוד מעט, הוא שוכח את הכל.

תמונה אחרת לנגד עיניו.

– לילה.

גשם נִתָּך ארצה. השמים חשכים והארץ חשכה, והמטר סוחף בזעף. והכל שחור כל־כך…

והוא ממהר הביתה רטוב מהגשם; קר לו, והוא מליט את פניו בצוארון “קפוטתו” ורץ בכל כחו.

הוא עובר את המשעול הצר ובא לפני פתח ביתם. ופתאם יעמד על מקומו.

שם בפנת הרחוב היא עומדת מצטמצמת ומסתתרת תחת הגג, עומדת ורועדת מקור.

והוא עומד על מקומו, עומד ומביט עליה.

והגשם נתך על הקיר אשר על ידו היא עומדת – והנטפים מטפטפים ונוזלים בגדיה.

היא מבטת אליו…

ולאט־לאט היא נגשת אליו…

והוא אינו יכול למוש ממקומו.

ובעיניה, במבטה היה דבר מה… אז הרגיש כי היא אמו…

לבו דופק בקרבו, זרם חם עבר באבריו… הוא רעד, התחלחל רגע. אולם התאושש. – כן, הוא זוכר – הוא התאושש ויבט אליה. והיא נגשה לאט־לאט ותבט אליו…

רחמיו נכמרו על אמו. ויחפץ לגשת אליה, לפּוֹל על צוארה ולבכות, לנשק ולבכות.

היא אחזה בידו.

ואז התעורר פתאם ויברח.

ויברח, וירץ בכל כחו. והיא, כמדומה לו, רצה אחריו, רצה, וידיה פשוטות אליו. וכמדומה לו, כי שערות ראשה היו פרועות ונפזרות לכל עבר, והיא רצה, רצה בכל כחה.

והוא ברח מפניה, וכמדומה לו, כי שמע את קולה. היא קראה בשמו, כן. היא קראה בשמו:

– יוסילי, יוסילי, יוסילי!

מרחוק שמע את קולה.

הנער התחלחל ויתעורר.

הרבי יושב והתלמידים סביב לו, ולומדים.

והוא רואה את הצללים העצובים המשתרעים על הקיר.

העששית בוערת… הלהבה קופצת.

וגם הוא לומד. ופתאם…

– האשה טרינה המשוגעת באה בכל יום ויום ועומדת לפני פתח ביתם. פעם אחת שמע דברי שֵינְדָל השכנה: “לבה לא יוכל לנוח, – אף כי משוגעת היא. בכל זאת, לבה, לב אם, מרגישה אהבה לילדיה”.

הוא רעד, בשמעו את דברי שינדל.

ובעת שהוא רואה את אביו מגָרש אותה מלפני ביתם, לבו מתפלץ, לבו כואב עליו, והיא עומדת, עומדת ומבטת אליו, ובראותה אחד מאָחיו או מאחיותיו יאורו פניה, היא שוחקת ובוכה, בוכה ושוחקת.

והיא נגשת בלט אל הילד.

והילדים בורחים מפניה… הם יראים אותה.

הנער צלל במחשבות.

הרבי יושב בראש השלחן ומביט ביוסילי. אשר עיניו נשואות אל העששית הבוערת, מבלי דעת מאומה מכל אשר מסביב לו.

יוסף, הַראה נא את המקום אשר אנו לומדים כעת.

הנער התחלחל והביט על הרבי.

הרבי הביט על הנער וידום גם הוא.

עוד מעט, והרבי חשב דבר־מה ועזב את הנער וישב על מקומו.

– באותם הימים, בהיותה עוד בביתם.

בחצר אשר יגורו בו היום, גרו גם אז. על הספסל הנמוך אשר בפנת החדר, על־יד התנור, יושבת היא. ראשה על חזה ו“מרה־שחורה” שפוכה על פניה, והיא מביטה אל רגל מטת אביו העומדת מול התנור. תמיד היו עיניה נטויות אל הרגל הזו כאלו בקשה שם דבר־מה. והיה כאשר חָצַץ איש בינה ובין “הרגל” ויסתירה ממנה, הביטה אליו במבט תחנונים, ובקשתה היתה כל־כך נִכּרת על פניה, כל־כך חודרת על הלב, עד שהעומד היה מוכרח לעבור משם ולתת לה להביט אל הרגל.

ואביו כועס כל היום וצועק על אמו ועל כל בני־ביתו.

– משוגעת! – יקרא לה. כן, משוגעת!

לפעמים היה בא בערב מן “החדר”, ואביו אין בבית: העששית מפיצה את אורה הכהה על החדר ואיזה עצב נורא שפוך על הכל מסביב – – –

ואמו יושבת שם…

והוא נגש אליה, והיא מבטת אליו, מבטת ולא יותר.

– יוסף! הלא תמחל לי, הנני מבקשך – אמר פתאם הנער אשר שחק עליו בתחלה.

הוא התעורר והביט אליו והוריד עיניו ארצה.

– אנא מחול נא לי! אנא! – הפציר בו הנער.

והוא אינו מדבר דבר; ירא הוא להביט בפני המפציר בו.

הוא זוכר, שגם הוא רצה לספר דבר־מה על אדות אמו בעת אשר דברו הנערים על אמותיהם.

והוא שוכח הכל…

– הנה הסוכה באמצע החצר, סוכת קרשים אשר אביו יושב שם בימי החג. אמו? לא, טרינה המשוגעת יושבת שם…

הם מכים אותה בכל יום ויום בשוטים, בחבלים.

הוא רואה זאת, שומע את אנחותיה, את צעקות אמו, ולבו יכאב… הוא בוכה בחשאי.

הכל אומרים כי צריכים להכות אותה, כי זאת לה לרפואה. ובכל יום ויום שופכים מים קרים על ראשה.

והיא רועדת מקור, צועקת בקול נורא.

והוא רואה ושומע את כל זאת.

הוא זוכר:

בלילה היה הדבר.

ליל חשך, ליל אפל. השֵדים מטַיְלִים בחוצות העיר, ואמו, טרינה המשוגעת לבדה שם ב“סוכה”, היא לבדה.

רבונו־של־עולם!

והוא יצא מן הבית בלילה הזה, יצא יחידי מן הבית…

הוא יודע, כי האויר מלא שדים ורוחות, ואימה גדולה נופלת עליו, והוא הולך…

הוא נגש אל הסוכה שומע את אנחותיה, שומע את המיָתה בלט… – רק המיתה הוא שומע…

קול אנחה מרה מתפרצת מלבה… והוא בורח מן הסוכה…

כל הלילה לא ישן אז. ויחלום חלומות נוראים בהקיץ.

את הלילה ההוא לא ישכח לעולם.

ואת יללתה בלילה ההוא הוא זוכר היטב. הקול התגנב אל לבו וישרט שם שרטת. הוא מרגיש עוד עתה את קול היללה הזאת, אשר שמע אז מבעד קרשי הסוכה…

הוא זוכר:

פתאם לקחום, אותו ואת שני אחיו ואחיותיו, ויביאום אל דודתם גיטל, אחות אביו, ואביו נסע לאחד המקומות.

ואמו?

טרינה המשוגעת – מתגלגלת בחוצות העיר, נערים שובבים רצים אחריה, מתקלסים בה, לועגים עליה.

והיא שומעת ושותקת.

לבו כואב, חפץ הוא לגרש את הנערים מעל פני אמו, אולם הוא מתְבַּיֵש ומתחבא ולא יחפץ להפגש עוד עם אמו.

ויש שהוא חפץ להפגש אִתה. ואולם רק ביחידות, במקום סתר – לבל יראה איש, לבל ישמע איש. – – –

אחרי זמן רב בא אביו וישא אשה אחרת.

– זאת אמכם – אמר לבניו, והתרה בהם לבל יפגשו עם טרינה המשוגעת.

הוא שמע לדברי אביו, וימנע מהפגש עם המשוגעת.

לפעמים, בזכרו את כל אשר נעשה לה, להמשוגעת, הוא מהרהר ושואל את עצמו:

– מדוע? הלא היא אמי! אמי! אמי!

והנער יושב וחושב…

– סִגרו את הגמרות וקחו את הסדורים – צוה הרבי.

ברעש ובמהירות מלאו הנערים אחרי פקודתו, ובשמחה גדולה החלו להתפלל. גם הוא לקח את סדורו, והרבי נגש אליו, טָפַח לו על כתפיו ואמר: “אם תתפלל כאשר למדת, פה תשאר ופה תלין”.

והוא עומד ומתפלל.

– מדוע אני בורח ממנה? הלא היא אמי! אמי!

הוא לא ראה בסגור הנערים את “סדוריהם”.

אחרי כן, כאשר לבשו את “קפוטותיהם” ויאמרו “ליל טוב”, התעורר ויעש כאשר עשו הם.

הוא יצא החוצה.

חֻפּת תכלת מתוחה למעלה, וכוכבים מאירים מתנוצצים בה. הירח מביט מבין שמי התכלת באורו הלבן והבהיר. ודומה היה, כאילו גם לו, להירח, יש “אם משוגעת”, אולם הוא אינו מתבַּיש בה. הקור גדול, הרוח מנשב בחוץ.

הוא אינו מרגיש את הקור, הוא הולך.

ויעבור את הרחוב הגדול ויבא למשעול אשר בין שתי שורות בתים גבוהים המוליך אל הרחוב אשר שם ביתם.

פתאם עמד.

סמוך לקיר עומדת היא, – “טרינה המשוגעת”.

פניה לוטים במטפחתה והיא רועדת מקור.

רגע אחד עמד תחתיו, מבלי דעת מה לעשות הלגשת אליה אם לברוח מפניה?

והיא מוציאה את ראשה מתחת למטפחתה ורואה אותו. והוא עומד.

והיא מבטת אליו במבט של רחמים, במבט אֵם, כאִלו בקשה ממנו לבל יברח ממנה.

הוא עומד.

לאט־לאט היא מתקרבת אליו.

הוא מביט בפניה והיא מבטת בפניו.

כמדומה לו, שרואה דמעות בעיניה. הוא חש בלבו כאב נעים. היא אוחזת אותו בידה.

– יוסף בני, חַ־חַ־חַא! יוסף. קיצילי, מיצילי. מֶה!

עוד מעט והיא נופלת על צואריו ומחבקת אותו.

ויוסף התחלחל ויברח מפניה.

והמשוגעת רצה אחריו.

הוא בא אל בית־אביו והיא עמדה לפני פתח ביתם. פניו חוָרו, לבו דפק.

בבית – חום נעים, העששית התלויה על הספון מפיצה את אורה סביב ומאירה את כל החדר.

על־יד השלחן יושב אביו עם דודו והם טרודים בחשבון, אשר לא עלה להם יפה.

איזה גועל־נפש תקפהו.

ופתאם חש בלבו, כי הוא שונא את אביו.

אמו החורגת יושבת על־יד השלחן ותופרת.

– יוסף, הֲקַר לך? גשה אל התנור, הוא חם.

וקולה היה רך מאד, כקול אם.

גם אותה הוא שונא, גם אותה. הוא חפץ לבכות, והוא חפץ, כי אמו החורגת

תכעס עליו, תכה אותו, והוא יבעט בה ברגליו, ודבריה הנעימים מצערים אותו. והאם־

החורגת נותנת לפניו אוכל ויושבת לתפור.

והוא יושב על־יד השלחן לאכל.

ואז יקום הנער בלאט ולקח את הבשר ואת הלחם ושם בכליו. אביו יושב טרוד

בחשבון, ואמו החורגת יושבת ותופרת.

הוא פתח את הדלת ויצא בלאט מן הבית.

ויגש אל אמו מבלי דַבֵּר דָבָר. וישם בידה את הבשר ואת הלחם ויברח.

אמו הביטה אחריו ותשחק.

כל הלילה שכב הנער על משכבו ותדד שנתו מעיניו.

ומלחמה גדולה הוא נלחם כל הלילה בנפשו, ובאחרונה החליט דבר־מה.

בבקר קם הנער ממשכבו פניו חָוְרו מאד, רק עיניו נוצצו ויזהירו. והוא לא פצה את פיו.

הנער לקח את סדורו וילך החדרה. ולבו לא היה עמו, לא בעת הלמוד ולא בעת התפלה.

הוא שב מן החדר הביתה.

מחשבה אחת תמלא את כל לבו: מדוע הוא בורח מפני אמו? הלא זאת אמו!

סדורו בידו והוא הולך.

פתאם צהלו פני הנער ועיניו נוצצו עוד יותר.

הוא בא אל הרחוב, שם ממול הבאר.

והיא עומדת.

וחברת נערים שובבים סביב לה. זה מושך את השביס מעל ראשה, וזה אוחז בסינורה, והשלישי גונב ממנה את “סדורה” אשר בידה.

– הוּרַא! הוּרַא! המשוגעת! טרינה המשוגעת!

והיא עומדת ומבטת למעשי־הנערים ושוחקת, כאילו מקבלת עליה באהבה את גורלה.

פתאם – ויוסף נפל על הנערים ויגרש אותם, ושתי ידיו היו נטויות…

והוא אינו מדבר דבר, רק פניו אורו מאד, ועיניו נוצצו.

ואמו נגשת אליו, והוא עומד.

נערים משחקים וקוראים “בֶּה! הוּרַא!”

ואמו נופלת אל צוארו, מחבקת אותו ונושקת, והיא בוכה. בוכה ושוחקת.

והוא עומד.

– הוּרַא! בֶּה! – שומעות אזניו.

עוד מעט ואמו אוחזת בו והחלה לרקוד עמו.

– הוּרַה! חַ־חַ־חַא! המשוגעת מרקדת עם בנה!

קול שאון גדול עולה באזניו.

ופתאם עמד והביט אל הנערים מסביב ויתחלחל, וישאיר את מצנפתו בידי אמו, ויתחמק ממנה ויברח…

ומרחוק הוא שומע:

– בֶּ־בֶּ־בֶּ! המשוגעת מרקדת עם בנה!

והוא בורח. הלאה… הלאה…

לילה מסביב, ואני מתהלך בחשך לבדי.

והבתים, שאני רואה סביבי פזורים במרחב, רחוקים הם זה מזה, אינם מתחברים להיות לעיר, להקרע מן העולם הגדול ולהיות דבר בפני עצמו, כי אם נבלעים הם באין־סוף המקיף את כל…

כתם שחור כי תראינה עיניך, גג תבן לבן כי יתנוצץ מרחוק, תדמה, כי מן האדמה הוא צומח ועולה, כי לא ידי אדם יסדו את הבית הזה, כי אם עלה מן הארץ, כחציר אשר בשדה וכעצים אשר ביער.

וחפשי אתה, בן־אדם, בן־חורין בתבל החפשית.

והכל חולם וישן בחיק אלהים, והכל כופף את קומתו ומסתיר את עצמו בחיק האֵם הטובה – האדמה. דומה, כי הכל מסביב מאֻשר ושמח בגורלו, לא יתרעם, לא יחפץ להחליף גורלו באחר, לא יבוא בטענות לפני קונו… וארבות־העשן השחורות מביטות דומם אל השמים, כאילו מתפללות בעד כל אשר מסביב ומבקשות מאת הקדוש־ברוך־הוא: יהי נא רצונך, אלהים, טוב לנו!

הנני הולך.

והבתים מציצים מן הערפל העוטה אותם, מפהקים ומתפלאים: “הביטו, מי הֶנודד־הזה?” ועוד הפעם יסתרו בערפל, כאילו החליטו בדעתם: “לא שוה הדבר להתפלא”,

הנה ההר, ואנכי עולה עליו.

הוא מַּכָּרי זה כבר… כזקן המושיט את זקנו אל נכדיו ואומר בנחת: “מרטו אותי, ילדים, אם מתענגים אתם בכך”; וגם מטה את שכמו: “עלו, ילדים, אם חפצכם בכך” – כן גם הוא, זקן־העיר, אומר לנכדיו: שחקו לכם בעפרי, כי אהובים אתם לי, אהובים כלכם!

הנני עולה על ההר, על שכם הזקן.

לפעמים אני מטה את ראשי ומביט לאחרי. שם, בעמק, התחברו הבתים ומביטים אלי. שמי־התכלת מביטים בנחת ממרום, וכוכבים רבים מתנוצצים בהם, ערפל דק וצח עוטה את העיר, וממנו מתנשא השמימה מגדל בית־תפלת הנוצרים, ולא רחוק ממנו אובד בענן הנס הקטן אשר על ראש בית־הכנסת.

רחוקים הם האנשים, רחוקים הבתים איש מאחיו ביום, ומה קרובים הם בלילה! דומה, כי הכל קשור בעבותות משפחה כאח ואחות. גם ראשי בית־תפלת הנוצרים והנס אשר על בית־הכנסת שכחו את מלחמתם התמידית וחיים הם עתה בשלום ובשלוה, כי רקיע אחד פרוש על ראשם, וחולמים הם בעמק אחד, ואֵל אחד סוכך עליהם ופוקד אותם ברחמים.

הנני הולך ועולה על ההר.

המגדלים והגנים מביטים אחרי ומתלחשים איש עם אחיו, אך אנכי אינני שומע את לחשם, ואיני מבינם. הנה נדמה לי, כי מרחמים הם עלי, ונדים לי לאמר: “הביטו הנה הוא בורח מאתנו, עוזב אותנו”, – וכרגע ולי נדמה, כי הבתים מתקנאים בי: “יש לזה רגלים והוא יכול להתנועע וללכת אל אשר יהיה רוחו, ואנחנו, עלינו תמיד לעמוד על מקום אחד”…

ואני יורד מן ההר, מעבר השני.

ורקיע אחר פרש לו אלהים פה להדום רגליו: הנה הנהר, רקיענו, רקיע אדמתנו.

הרקיע אשר במרום ברא אלהים למענו ולמען מלאכיו; הוא מביט בגאוה ממרום, יודע הוא ומכיר את גדלו, יודע הוא כמה מרומם הוא מהאדמה ואנשיה, כמה חן־אלהים שפוך עליו, מה יפים ונחמדים כוכביו, ומה תמה הלבנה שלו, הרוחצת בו, וכנשא על כל, הוא מביט ממרום בגאון.

אך לא כן הרקיע, אשר לפנינו פה על הארץ: הנהר הוא רקיענו, רקיע לאנשים קטנים ופשוטים כמונו. רקיע־האדמה מתערב ומתבולל עמנו, מתאחד את נשמתנו.

אין ברק לו ואין אור לו, אך מראהו השאנן קרוב לך. לא תפחד למראהו, לא תירא פן יבלעך גדלו, כי אם תפקיד את רוחך בידו, וחפץ תחפץ לשפוך את נפשך לפניו, לספר לו את הכל כנער קטן הבוכה ומתגעגע אחרי אמו….

ולבכות תחפץ, לשפוך את דמעותיך בחיק מימיו, למען תתבוללנה הדמעות את גליו.

ונוהר הנהר, גל את גל ירדף, והמים הולכים ושוטפים, ואתה תדמה, כי הנהר שר את שירת־נשמתך, ומספר את הנארג במכמני לבבך. לא! הנהר שר את שירתו הוא, ומספר לכל את הנסתר בעמקי לבבו, ובשמעך ולבך ירוח, ולבכות תחפץ כעל לב אֵם.

הקודש־ברוך־הוא ירד מעל שמי־השמים, הוא עזב את כסא־כבודו אשר במרום, וישפוך את קדושתו וטהרתו פה באין־הסוף המרחף על כל. הקדוש־ברוך־הוא התפשט על הארץ – ומקשיב ומאזין לקול השירה הנשמע מסביב.

הגלים שרים ומשתפכים איש אל אחיו, מתחברים, מתאגדים את הגלים הגלים האחרים שכבר עברו, רודפים, דולקים אחריהם… המים משיקים בחן וענוה את שפות הנהר. הוא מקצה התבל יבוא, ויאבד בקצה התבל.

וטל עולה מהעשבים ומתנשא למרום, ויהי לחופה ארוגה מנשיקות אלהים. דומה, כי באויר התקבצו מארבע כנפות העולם דמעות אשר קפאו זה כבר, אשר מקורן מלבבות הרוחצים בנהרי אהבה ונחמה.

והחופה פרושה על כל היקום.

וכל הבריאה אשר ברא ה' רוחצת וטובעת בנהרי אהבה ונחמה.

ואני יושב על שפת הנהר.

הנה נשמעה שירת־הליל.

מרחוק בא הקול ואובד כחלום באויר, ומצלצל ומתאחד את שאון המית הגלים, והתאחדו הקולות – והיו לשירה אחת. ושטף המים לקח אתו את הקול להביאו אל קצה העולם.

וקול צפור, בלתי נראה לעין, ישמע, והצפור המסתתרת שופכת את נשמתה, את מאויה וגעגועיה בשירתה, ועוד הפעם דומיה, והכל נח ואובד באין־סוף המקיף את הכל.

על שפת הנהר אנכי יושב ומביט אל המים, ואל השמים והכוכבים.

את פני כבשתי בין העשבים ונשמתי טובלת במי־הנהר והיא מתפללת:

• אל־אלהים, מדוע זה אוית משכן לך את השמים? מדוע זה תסתר בענן? רד מהשמים על הארץ – כי כלום חסר אתה אם יהיו אנשיך למלאכים?

• רבונו־של־עולם, מדוע זה הפרדתני מעולמך? מדוע זה נתת לי רגלים ללכת מזה, אזנים לשמוע, ועינים לראות, גם לב נתת לי לחוש ולהרגיש את כל זאת, ואני אינני חפץ כי אם להתבולל, להתאחד את כל; אני חפץ, להיות אחד עם עולמך האחד… להנטע בגנך, כחציר בשדה וכעץ ביער, ולא כצפור קטנה זו, העומדת על הענף ומצפצפת וכרגע אובדת…

• רבונו־של־עולם – מתפלל אני – פתח נא, למצער, את לבבי, הרחיבהו והגדילהו, והקטן לי את שטח עולמך, למען אוכל לאמץ את עולמך אל לבי, לחבק ולנשק את כל.

ואנכי שוכב ופני כבושים בשבלים.

והגלים משתפכים, לא בקול ידברו, כי אם ישקו ויחבקו איש את אחיו, ומרחוק מרחפים ובאים הקולות הנעלמים – שירת הליל, ומתאחדים את משק המים. מאחד העצים ישמע קול צפור העורג לאהבה, והקולות מתאחדים למען היות לשירה רוממה, שירת הליל.

שירה רכה נושקת לנשמה.

ואלהים עזב את כסא־כבודו וירד משמיו, ויתאחד את העולם הגדול, את האין־סוף המקיף אותו ואשר אנכי בו.

וענן טל מקיף ומכסה את הכל.

ואצל שפת־הנהר אני שוכב ופני מסתתרים בדשא.

כבר נתמלאה תפלתי.

ואנכי אינני רואה מאומה, אינני חש מאומה ואינני יודע מאומה, אך נטוע אני לכל אשר סביבי ואנכי גדל וצומח בכל, בלוע ואחוז בכל, קול אחד בשירת אלהים הנני, חוט אחד בארג הגדול.

ואנכי בעצמי אינני יודע ואינני מכיר מאומה, כלנו חיים, כלנו שרים, אך ידוע לא נדע את שירתנו….

על שלחן מגואל וארוך, בפנת האטליז, מונחות ערמות־ערמות קטנות של דגים. ר' מתתיהו חרון עומד על־יד השלחן וקורא, בלי שיוציא את הסיגארה משפתיו: “זהוב בעד ליטרא, סורנה הֵנה נשים!” מסביב לו עומדות נשים, והן בוררות בערמות הדגים. זקנה, שראשה כפוף וצוארה עטוף מטפחת־חורף בימי הקיץ החמים, עומדת זה שעות אחדות אצל ר' מתתיהו חרון וטוענת בלי הפסק: “הלא יודע אתה בעצמך! אנא קח עשר קופיקות!” ר' מתתיהו חרון מסיח את דעו מנה ומתעסק עם נשים אחרות. בלומה, זו אשתו, הלבושה תמיד צעיף של שבת חדש עם לולאות של משי חדשות וה“תכשיט” אשר על הצעיף מתנוצץ מעל המצח הקשה המתקמט לרגעים, ועגילי־הזהב אשר באזניה מתנוצצים לאור קוי השמש, – בלומה זו מניעה את ראשה, כלומר: “פחות מזהוב אינני יכולה!” ובין כך וכך היא מושיטה את ידה ומקבלת את עשר הקופיקות מאותה האשה, אשר ריר פיה כבר מבצבץ מבין שפתיה הצרובות מרוב שיחה. בלומה מונה את הכסף בכובד־ראש וזורקתו לסיר נחושת מלוכלך, בקראה בהנחה: “זהוב אחד בעד ערמה גדולה כזו־אוי, עתים, עתים!” – הזקן חושד אותה ונותן עינו בה בנשכו את הסיגארה בשניו, והוא מניד בראשו: "בלומה, בלומה רעה! היאך אַת יכולה כזאת? – “אוי אוי”, – מסייעת בלומה לאישה, בכדי להפיג את חשדו – “זהוב בעד ערמה – האין עוד די להן?” הזקן מחריש ונאנח בלאט, הולך ובא אל סנדר הליטאי המוכר יין־שרוף בחשאי שם בחצר הבית שאחרי האטליז, בכדי להפיג את צערו על ידי כוס יין־שרוף.

ואז “מושלת” בלומה לבדה. לאחת היא מוכרת את הערמה במחיר זהוב, ולשנית היא מורידה את השער. הזקנה אוהבת, בכלל, למשול בכיפה, להיות “בעלת־בית”, או שלא “יביטו לתוך הקערה שלה”, כמו שאומרת היא. ולפיכך בעזוב בעלה את השלחן, היא לובשת את הסינור המלוכלך הגדול עם “הכיסים” הרחבים, אשר בעלה לבוש בו בערב יום־טוב בשעה שה“שוק” גדול, ומצלצלת במטבעות וקוראת בקול: “זהוב בעד ערמה, סורנה הנה נשים!” ומבטת, דרך־אגב, אל שרה־פייגה ה“שותפת”, העומדת על־יד “שלחן” שלה ממולה, כלומר: “אם רוצה את, אז תוכלי לאבד עצמך לדעת מרוב קנאה ועגמת־נפש!”

ה“שותף” שלהם הוא ר' נטע־וואלף, דייג זקן ומכובד, בעלה של שרה־פייגה. עוסקים הם בשותפות זה עדן ועדנים. היו עתים שהתקוטטו, שאחד חִיֵב את חברו בגזלת כסף, והקטטות הביאו למהלומות בפני קהל ועדה, ואחר־כך ל“משפטים”. אולם את השותפות לא הפסיקו ביניהם. העסק כאילו נברא בשביל שניהם, וממילא אין איש יודע איך זה נעשה – ורק קיצורו של דבר הוא, שהאנשים השלימו ביניהם.

הגברים מכבדים איש את חברו וחיים בשלום ואוהבים איש את אחיו; ואולם הנשים שונאות אשה את אחותה תכלית שנאה ומוציאות דבה אשה על חברתה. ויש שה“שותף” מבקר את חברו בשבת, אז מתאמצת ה“שותפת” לכבדו בכבוד גדול, לפצור בו שיאכל ורומזת לו, דרך־אגב, שאשתו שלו אינה ראויה לבעל כמוהו…. והאם ה“שותף” טועם מן הרקיקים שלה, היא שמחה בלבה: ה“שותף” אכל מן הרקיקים שלה, משמע שהיא “בעלת־בית” כהוגן.

לפעמים עושות ה“שותפות” שלום ביניהן. דבר זה יקרה בשעה “סבה”, שאחד מנכדיהן ימות, חס־ושלום; אז נגשת אשה לחברתה ודמעותיה על לחיה. או יש, שמגיע פרקה של בתה של אחת מהן להנשא לאיש, אז נעשית השניה ל“מחותנת” או גם בערב יום־הכפורים, כשהנר השקוע בדלי בתוך החול דולק והאב מברך את בניו, נכנסת פתאם אשה לבית חברתה ונופלת על צוארה והן מתחילות מנשקות זו לזו; ואולם מיד למחרת יום הכפורים אין איש יודע שוב את סבת הדבר והנשים מתחילות שנית מריבות אשה עם אחותה.

בבית ר' משה גומבינר יושב ר' מתתיהו חרון. החדר קטן, ולחדר פרוזדור ארוך, ומפני שהחשך מושל שם תמיד בין ביום ובין בלילה, אין איש יודע את החפצים, הסלים והארגזים, שמונחים וממלאים את חללו של הפרוזדור, ורק להם, לה“שותפים” לבדם, נמסר הסוד של אותו הפרוזדור, והם ממשמשים שם בחשך ומוצאים מיד אותו הסל או אותו הארגז שהם צריכים לו.

מיד אחרי חתונתם נתישבו בשעה מוצלחת באותו החדר, והחדר היה להם לקן בטוח. שם נולדו ילדיהם, גדולו ונשאו נשים, ומשם יצאו למדינות־הים, ונתפזרו ונתרחקו לכל ארבע פנות העולם…. שלש קורות בתקרה שלמעלה. האמצעית, העבה שבהן, היא ה“רב” ושתי הקורות לימינה ולשמאלה הן שני “עזרי הרב”. ועל היתד אשר בתוך הקורה האמצעית תלויה מנורה ישנה בעלת ששה קנים, וכפתור ופרח לכל קנה וקנה. פעם בפעם לימי חג הפסח המנורה “מתחדשת”, הזקנה עושה לה כעין מלבוש של פרחי נייר. לבושה היא, המנורה, באותו המלבוש בכל ימות השנה, מחג הפסח לחג הפסח, וזוגות־זוגות זבובים מתישבים באותם הפרחים ופרים־ורבים. והמנורה הלבושה בפרחי נייר תלויה באמצע החדר, רואה כל מה שנעשה בחדר, מקשבת לכל מה שנשמע בחדר, מצפינה סוד ונדמה, שהיא שוחקת בחשאי…. באמצע הבית עומד שלחן גדול ורבוע ובו גומות־גומות, שעשו בו ילדי ר' מתתיהו חרון בעוד שהיו בנעוריהם בבית־אביהם. בפנת הבית עומד תנור; “ידידי זקן זה נתקרר לימי זקוניו ובעליו זוכרים לו עוד את חסד נעוריו ומאכילים אותו “לחם חסד”. כשַמש זה שנפטר ממשמרתו ועמד התנור הזקן בדרך־ארץ ודומה, שהוא חושב ומביט על כל מה שנעשה ושותק… ובפנה בין התנור ובין הארגז הישן, העומד שם מימי קדם, מונחים חפצים שונים: בגדי אנשי־חיל ישנים, אזורי־עור שהם מתאזרים בם, קפוטות, מכנסים ומצנפות ישנות, רצועות עור שונות ועוד כמה וכמה חפצים שנשתנה צבעם ותכונתם, עד שאין איש יכול לעמוד על סופם… ומבין החבילות עולה ונראית מכונה ישנה, שענן אבק רובץ עליה; “שיריים” אלה הם עוד ממלאכת החייטות של ר' מתתיהו חרון, ששמש בה מימי עלומיו, בטרם שנתישבו עוד בניו במדינות־הים ושלחו לו כסף מדי חדש בחדשו. על־יד הקיר שתי מטות, מלאות כרים וכסתות – סמנים של עתים טובות ל”בעל־בית" נכבד. ברגל מטה אחת קשור בחבל ארוך חתול לבן גדול. החתול כבר נעשה לאזרח הבית, ולוּ גם הוציאו אותו לחפשי, לא היה בורח, וקשור רק מפני שכך נאה: צריך חתול להיות קשור לרגל של מטה… על הכותל ממעל להמטות תלויות שתי תמונות משונות; לפני מטתו הוא גיניראל זקן, בעל גבות עינים ושפמים ארוכות ועל החזה מידאַלים שונים ועל ירכו חרב, ולפני מטתה היא: אשת הגיניראל הלבושה שמלה לבנה רחבה, כרס על גבי כרס, כגלי מים המגיחים איש על אחיו, ועל צוארה קשורי מרגליות רבות. לפני החלון תלוה אספקלריה קטנה בעלת פגימות רבות ובתוך מסגרתה שתי פוטוגרפיות; ר' מתתיהו חרון יושב וספר בידו ובלומה אשתו לימינו; דרוש דרשו הבנים במדינות־הים את תמונות אבותיהם. על־יד מטתה היא, לעבר הדלת, עומד ארון ישן ורעוע מעט, ששתי אבנים משמשות לו לרגל אחת, ולוחות לבנים משמשים לו לחצי־שמשות. מיני קערות ישנות, צנצנות משונות בעלות צבעים רבים, וגביע כסף גדול – ירושת אבותיו של ר' מתתיהו חרון – נראים מבעד לחצי־השמשות. על הארון מונחים ספרים ערומים, בלי כריכות, וספר גדול עומד ביניהם, שמגבו מתנוצצות המלים: “מחזור”; ועל הארון אצל הספרים צנצנת גדולה, המכוסה עד החצי בנייר אשר מראה אפר לו, וממעל להנייר נוצץ, לאור קוי השמש החודרים מבעד להחלון, צבע אדום של מי־הפירות אשר בתוך הצנצנת עם מי־הפירות עומדת על הארון כל ימות־השנה ויד איש לא תגע בה, ורק לפעמים, כשה“שותף” מבקר בביתם בשבת אחרי שינת־הצהרים, בשעה שהזקן חגור במשקפים על גבי חוטמו לוחש דבר מה ב“צאינה וראינה” שבידו, אז תקח הזקנה את הצנצנת מעל גבי הארון ותכבד במי־פירות את ה“שותף”, וה“שותף” שותה בנחת ומוחה את שפמו במטפחת אדומה שבידו ואומר בדרך־אגב: “טוב, טוב מאוד!” ואז תבוא איה????? חיים ותחיה את עצמות הזקנה…. וכן עומדת הצנצנת בכל ימות־השנה, והזקנים אינם נותנים את לבם ליהנות ממי־הפירות, עד שיבואו הימים שלפני חג הפסח, ואז מורידים את הצנצנת ממקומה והיא נעשית לדבר חול, והם שותים מתוכה בימות החול ונאנחים…. ויום שלפני הפסח מרבים הם לשתות והם נאנחים עוד יותר, ובערב פסח, כשרואה הזקן את האנטיק בן השומר אוחז בהצנצנת בעודה ביד הזקנה ושותה ממנה בכל פה, הוא נאנח ממעמקים ואומר בלבו: “הזקנה שלי אינה בעלת־בית כלל וכלל; מפזרת היא ממון ללא־צורך. אוי! אוי!”

בסימטא, שאליו יוצא חלון הבית, נראית באר, ומסביב להבאר עומדים תמיד פועלים, נשים או תינוקות וכדיהם בידיהם ושואבים מים. בשנים האחרונות, כשהבנים יוסלי והינדה זכרו את אבותיהם ושלחו להם כסף מדי חדש בחדש ופוטוגרפיות מדי שנה בשנה, הניח הזקן את מלאכת החייטות והיה יושב בימות החול לפני החלון ומביט החוצה, רואה את אלה השואבים מים, שומע את קללותיהם וגדופיהם, שאחד מקלל ומגדף את חברו, ושותק… אשתו בלומה יושבת על־יד השלחן ועושה פוזמקאות. הזקנה נותנת עיניה באותם הפוזמקאות שהיא עוסקת בעשייתם ומצפצפת דבר־מה בשפתיה: בעלי־אשה כאלה יושבים בטל ואינם עושים דבר!… עלינו לילך את דרכנו, לראות, לשמוע ולשתוק… הזקן שומע את תרעומותיה, נושך את הסיגארה ומוציא עשן מבין השערות, שאין להכיר בהן אם שערות שפמיו הן או שערות קנו, שנתבוללו ונתערבבו יחדו. יודע הוא, שהזקנה רואה צורך לעצמה לקצוף, ואחת היא לו על מה היא מתרעמת. את קור־רוחו של הזקן אין הזקנה יכולה לסבול והיא מתחילה לצעוק בקול: “בעל־אשה כזה! מה אתה רוצה ממני? האם להתיק את הפתיל חיי לקחת אותי לך לאשה? האם לא טוב היה שבעתים לוּ ישבתי בבית־אבי עד היום?” – דבריה אלה מעוררים שחוק קל בשפתי הזקן; היא קובלת עליו עתה על אשר לקחה לו לאשה – מעשה שהיה לפני חמשים שנה; רוצה הוא לשחוק בפה מלא, ואולם מתאפק הוא בכל כחו, בכדי שלא יקל בעיניה… ושותק. שתיקתו אינה נותנת אותה לנוח, והיא צועקת בקול גדול: “רוצח, גזלן!” – ואז יעזוב הזקן את החדר וילך לבית־המדרש להתפלל תפלת מנחה, ובשובו הוא מוצא את השלחן ערוך לארוחת־הערב, ושם על הכירים בוערת אש וריח בשר נודף בחדר…

- היודעת את? ראובן ושמעון התקוטטו היום בבית־המדרש – מתחיל הזקן לספר ספור־מעשה.

- כן, בני־אדם מהוגנים אלו! – עונה הזקנה באירוניה קלה ושוכחת כל מה שהיה קודם.

——————

מנדיל בנם הצעיר היה שייך קצת לה“חברה”… בני העיר היו מתיראים ממנו והיו מתאמצים שלא לפגוע בכבודו. אביו כבר נתיאש ממנו ולא נתן לו לבוא אל ביתו – ורק אמו היתה מקרבתו בחשאי ומוסרת לו חפצים וכסף שלא בידיעתו של אביו. ואולם כששב מנדיל מעבודת־הצבא, ששם עבד ארבע שנים, נשתנה ונעשה לאחר. מנדיל הולך עם אביו ל“חברת הדיגים” להתפלל בצבור, מתנהג בדרך־ארץ בחוצות העיר ומשתדל למצוא חן בעיני הבריות; ומעט־מעט התחילו לדבר בו “נכבדות”.

פעם אחת נסעו ה“שותפים” אל הנהר לצוד דגים. הזקנים התישבו על שפת הנהר ויביטו המימה. על סירת־דוגה קטנה מפליג מנדיל בנהר, ושני פועלים עמו, והם מושכים מן המים רשת מלאה דגים. הרשת כבדה; מנדיל עומד בתוך הסירה ומושך את הרשת בכל כחו. השעה שעת מנחה. השמים הולכים ונמשכים ונוטים המימה, השמש פונה וצונחת ויורדת המימה; רוח קל עובר על פני המים ומרעיד את הגלים הקלים, וגל ירדוף גל. הזקנים יושבים ומביטים ורואים את מנדיל. הוא בתוך סירתו משוטט הלאה־הלאה עד לנטות השמים.

- מנדיל שלך נעשה לאדם הגון – אומר ר' נטע־וואלף ומביט על סנדליו הארוכים.

- אי – מתיאש אביו ומגביה את ידו – מה שהיה הוא שיהיה.

- נוּ, אל תאמר כך! עתה רוצה הוא לעבוד, להרויח פרוטה! – טוען ר' נטע־וואלף ומביט הלאה־הלאה, במקום ששם הסירה מפליגה בנהר.

הזקנים החרישו רגע.

- גיטל שלך היא נערה מהוגנה מאד. הולכת לה לדרכה, ועושה כל מה שאמה מצוה אותה – אומר ר' מתתיהו חרון אחרי דממה מועטה.

- אי! אל נא תאמר כך! הא לך פרוטה במחיר כל הבנים והבנות ביחד!

- נו, נו, על גיטל שלך אי־אפשר שתאמר כך! בכל פעם שאני רואה אותה, לבי מתמלא שמחה.

ויחרישו הזקנים ויביטו המימה.

ועל פני המים הולכת הסירה ומתקרבת. מנדיל מושך את הרשת וזורק את החבל אל שפת הנהר, והזקנים תופשים את החבל ומתחילים למשוך בכל כחם. עוד רגע אחד והרשת מוצאת על פני היבשה, והם מגישים את החביות אשר על העגלה וממלאים אותן מים, מוציאים את הדגים מן הרשת ומכניסים אותם לתוך החביות.

בין כה וכה ויהי ערב על פני חוץ. הלבנה מתהלכת בין חשרת עבים אשר ממעל ומבטת בדרך־ארץ, ככלה נאה, על פני כל העולם, וצלה מתרחץ בגלי המים אשר מתחת. על פרשת־הדרכים, לא רחוק מן הנהר, עמד בית־משקה; ויבואו הזקנים לבית־המשקה וישבו לשלחן ויצוו להגיש יין־שרוף.

ומנדיל עומד על רגליו. הוא לא העיז פנים לשבת אל השלחן ששם הזקנים יושבים עד שרמז לו ר' נטע־וואלף ויגש גם הוא וישב.

- שתה, מנדיל! עלם טוב אתה!

ומנדיל לקח את הכוס ויאחז בה בידו, ויהי מפקפק רגע, אם לומר “לחיים”, אם לא. המלה הזאת, איך שתהיה, אינה פשוטה כל כך… הזקנים הבינו את מבוכתו, ויאמרו אליו: שתה, מנדיל, לחיים!

- לחיים – צפצף מנדיל אחריהם בבושת־פנים, וישת.

אחרי כן, כשעזב מנדיל את בית־המשקה ויצא להתבונן אל העגלה, אמר ר' נטע־וואלף לשותפו:

- שמע נא לי, מתתיהו חרון!

- מה אתה רוצה, נטע־וואלף?

- הי! הגשׁ נא לנו שכר! – קרא נטע וואלף לבעל בית־המשקה.

- מתתיהו חרון! – התחיל שנית בקחתו את הכוס בידו – הלא אנשים אחים אנחנו, הלא… האם אינו כן, מתתיהו חרון?

- כן, נטע־וואלף!

• הלא ריב וקטטה לא היו בינינו מעולם! לפעמים, לפעמים – כך הוא – ואולם במי היה האשם? לא בי ולא בך, האמן לי! האם אינו כן, מתתיהו חרון?

- כן, נטע־וואלף!

- ובכן, מתתיהו חרון, שמע נא! עסק טוב יש לי בשבילך, שמע נא! – שפירט הגש נא! מהרה! – קורא הוא בינתים לבעל בית־המשקה – דע לך, כי בנך מנדיל – יכול אתה לאמר עליו מה שתאמר – ואולם בעיני, דע לך, בעיני הוא מוצא חן, עלם חזק ובריא, עלם הרוצה לעבוד ולהרויח פרוטה. מה שהיה היה – הלא גם אנחנו בימי נעורינו לא היטבנו את מעשינו. האם אינו כן, נטע־וואלף? זכור נא אז בלכתנו שנינו ביום השבת לחוץ לעיר, והיא – איך קראו לה?

- נו, נו, אחת היא.

- עתה בימי זקנתך הייתה צדיק תמים…

- אוי, אוי ימי־נערות! – נאנח ר' מתתיהו חרון.

- ובכן שמע נא. לך עלם טוב ולי בת. הלא יודע אתה אותה; לא, אני בעצמי לא אגיד כי היא נערה מלומדת או כי היא בת זונדיל – לא, הלא יודע אתה אותה.

- בת־סגולה.

- ובכן, מתתיהו חרון, נשתה לחיים! רוצה אני להתחתן בך. אי! אני לא רב, וגם אתה אינך רב; דייגים פשוטים היו אבותינו, דייגים הננו, ודייגים יהיו בנינו. – – –

וממחרת כשנפגשו הנשים מרת בלומה ומרת שרה־פייגה באטליז, נפלו אשה על צוארי חברתה והתחילו בוכות ומנשקות זו לזו. ור' נטע־וואלף ור' מתתיהו חרון באו מן השוק וידברו קצת שלא כסדר….

ובאותה שבת יצאו מנדיל וגיטל לטייל יחד בחוצות, ה“שונאים ראו והתפוצצו”…

ובעוד שנה והנה עוד שלחן אחד נוסף על השלחנות הרבים אשר באטליז. ר' מתתיהו חרון וִתּר מעט מקוניו שלו ור' נטע־וואלף – מעט מקוניו שלו, והזוג החדש התפרנס בפני עצמו.

וכיון שלקח מנדיל אשה, נשתנה ונעשה לאיש הגון באמת. מקדים הוא בכל יום לבוא לבית־התפלה, קורא שלום בראותו זקן ברחוב, ואינו מתבייש עוד לומר “לחיים” בקול גם בחברת אנשים מכובדים.

ומעט־מעט נעשה מנדיל קצת גבאי ב“חברה” שלהם.

בבית המלמד מווארקא היתה “חברת הקצבים והדייגים”. בליל שבת מתאספים המתפללים והם לבושים עוד בגדי חול, כי לא נאה לקצב או לדייג להתלבש בבגדי שבת בליל שבת, שזה מנהגו של יהודי יפה; והם יושבים ומשיחים בעניני ה“שוק” של אותו היום. “עשרים וחמש קופיקות במחיר ליטרא של דגים” – לוחש קצב צעיר באזנו של מנדיל, היושב בין בעלי־הבתים הזקנים ונותן עיניו בסדורו המונח לפניו. מנדיל אינו רוצה להפסיק ואינו נותן לב לדברי הקצב. הצעירים אצל הפתח לועגים למנדיל, “האיש ההגון” שיושב ומתפלל בסדורו. לפני ה“עמוד” עומד ר' מרדכי קצב, איש בא בשנים ועם־הארץ גדול, שרוצה להתכבד בעיני אחיו הקצבים בידיעותיו העבריות הרבות ומקדים הוא לבוא אל “החברה”, כי מתירא הוא שמא יקדמנו אחר ויגש אל ה“עמוד” ויקבל את השבת. מנדיל מתקנא בו. רוצה מנדיל לקבל את השבת בצבור, אלא יודע הוא שר' מרדכי לא יתן אותו, והוא מתירא שמא ישחקו הצעירים לו. רק בכל שבת ושבת בשעת הסעודה לוקח הוא את הסדור ומקבל את השבת בפני עצמו, מזמר בקול ומתאמץ לחקות את חזן העיר. בלבו הוא חושב אז, שהקהל עומד אחריו ושומע את קולו הנעים, – העולה וממלא את כל הבית, עד שבחורי הרחוב באים ומתיצבים לפני החלון ושומעים… מיד מרגיש מנדיל ש“החברה” עומדת לפני חלונו, ואז הוא פוסק באמצע, מתקרב אל החלון, מביט ואמר “שבת טובה” בבושת־פנים.

אכן אין שום איש יודע בעצמו איך דבר זה נעשה, ואולם מנדיל כבר עומד לפני ה“עמוד” ומקבל את השבת בצבור. הצעירים שומעים ואינם שוחקים עוד. מזמר הוא את זמירותיו, מחקה את העויותיו של החזן, ואין איש מרנן אחריו. לפעמים כשיושב ר' מתתיהו חרון על הספסל ושומע לקול בנו המתפלל בצבור, חושב הזקן בלבו: “מנדיל זה הוא בנו, אותו מנדיל שכבר נתיאש ממנו, מנדיל שיצא לתרבות־רעה, ואותו מנדיל בנו עומד עתה לפני ה”עמוד" ומדבר בעד הצבור לפני הקדוש־ברוך־הוא – מי למד לו את כל אלה?"

ומהרהר הזקן בלבו: “הוא ימות; שם בעולם־הבא, לפני כסא־הכבוד יעמוד למשפט; השטן יפתח את ספר־הזכרונות ויקרא את עונותיו, – והנה נשמע קול בנו האומר קדיש אחרי מות אביו, מיד והנה יד גדולה שלוחה והיא מוחה את כל עונותיו וכותבת אותו בספר ל”גן־עדן".

—————-

ר' מתתיהו חרון מת.

רצתה בלומה אשתו לשבת עם בנה, ויטלטלו את חפציה מאותו החדר ששם ישבו בכל ימי חייהם, ויביאום לחדר בנה, ולא יכלה הזקנה לישון בחדר זר, כי התגעגעה אל התנור שהניחה בחדר הזקן, ותתגעגע אל הבאר שנראתה מבעד להחלון, ותבוא בכל יום ויום ותעמוד באותה הסימטא ותבט בעד החלונות לחדרה שלה. הקירות ריקים, שלש הקורות אשר על התקרה אבלות, ועל הקרקע מתגוללים שבלי־קש ומיני חפצים שונים, ובכתה האשה כל הימים, עד שמוכרח היה מנדיל בנה לטלטל את חפציה שנית אל חדרה; וישבה שם הזקנה יחידה ותבט בעד החלון אל הבאר, שבני־אדם שואבים מים ממנה, ותהי הזקנה בוכה כל היום ומתפללת לאלהים, כי יקצר את ימי חייה ויזכה אותה לשבת עם בעלה יחד – אם בגן־עדן ואם בגיהנום.

ואם ישאל אותה איש: במה את עוסקת?

- סוחרת אני בדגים.

- וכמה אַת מרויחה לשבוע?

- מפסידה אני פעם חמש־עשרה קופיקות ופעם עשרים.

- ומי זה מפרנס אותך?

- בני במדינות־הים שולחים לי כסף מדי חודש בחדשו.

- ואם כן מה לך לסחור בדגים?

- ראה נא. כלום אתה אומר שאניח את פרנסתי לאחרים? הפרנסה הזאת שלנו היא מעולם, בה עסקו אבותי ואבות־אבותי…

I.

יום חרף לפנות-ערב.

חשכה החלה למשול בחדר הקטן והצר אשר למשפחת ראובן הרוכל. שמשות החלון מכוסות קרח וכפור ועליהן חותמות הרבה, אשר השקיע הנער שמואל במטבע הנתונה לו מאמו. – בפנת הכירים, שעוד מעט ונבלעה כלה בחשכת הערב, יושבת אשת ראובן. עיניה נטויות אל תפוחי-האדמה, שהיא מקלפת ופניה לא יראו; ורק תנועות ידיה הנעשות בעצלתיים מעידות עליה כי תפושה היא במחשבותיה. אולם עוד מעט והאשה זוקפת את ראשה, ונראו פניה הכחושים והבלים, הקמוטים מדאגה והמפיקים יאוש וצער, – והיא מבטת אל שמשות החלון אשר ממולה, כאילו חפצה היא להעלות על זכרונה דבר-מה ולהפיג בו את צערה. אבל כרגע תסב פניה, ועיניה נשואות בלי-משים אל ראש הנערה הקטנה היושבת לרגליה ליד הקדרה המלאה תפוחי-אדמה. והנערה טרודה מאד, וכל מעיניה וחושיה נתונים בשעשועי חרסים וסמרטוטים.

והאשה יושבת ומבטת באהבה ורחמים אל בתה הקטנה, והיא מתבוננת אליה כאילו לא ידעה אותה עד היום הזה. והנה עוד מעט וראשה מוסב הצדה, פניה מתעוים, עיניה מתחבאות ונבלעות בענן עצב ושפתיה מתכוצות כמו חפצה לבכות, והיא נאנחה בנפש מרה.

דממה שוררת בחדר סביב-סביב. האשה מקלפת את תפוחי-האדמה, חושבת ונאנחת, והנערה משחקת בסמרטוטיה ובחרסיה.

– אמי, אמי! – נשמע קול הילדה, והקול קול דק ורועד – וכרגע היא עסוקה בשחקה עוד הפעם, ושוכחת כי קראה לאמה.

– מה לך בתי, מה רצונך רחל? – שואלת האשה את בתה ברחמים גדולים

והילדה שותקת, כי כבר שכחה שקראה לאמה, והיתה שקועה בשעשועיה. רק אחרי שנות אמה עוד פעמים אחדות את שאלתה: “מה רצונך, רחל?” ענתה הנערה בקול נמוך מבלי גם הרים את ראשה מעל סמרטוטיה:

– אבל רעבה אני, אמי.

האשה קמה ממושבה ותגש אל הארון הרעוע, העומד בקרבת הדלת הפרוצה ודרך בה ינשב הרוח מחוץ, ותקח משם לחם ותפרוס ותתן לבתה. באמרה: הא לך פת-לחם, בתי, עוד מעט ויבֻשלו תפוחי-האדמה ואכלנו את ארוחת-הצהרים.

– אמי, אמי, מתי יבוא שמואל מחדרו? – שאלה הילדה ותקם ממקומה ותגש אל אמה ותתן את ראשה בחיקה.

– כן, בתי הטובה, הוא יבוא במהרה – ענתה האם באהבה רבה, בהעבירה ידה על שערות הילדה – גם אביך יבוא עוד מעט ונאכל כלנו ארוחת-הצהרים.

– גם אבי יבוא, גם אבי! – שמחה הנערה ותשנה את דבריה פעמים אחדות והיא מתחמקת מברכי אמה, צונחת על הקרקע ועוסקת בשעשועיה.

והאשה יושבת על הספסל הנמוך שם בפנה הנסתרה. היא כבר כלתה לקלף את תפוחי-האדמה, הציתה אש בכירים ותתן עליו¹ את התבשיל… האש פורצת ובוקעת בעד חורי הכירה וסדקיה ומאירה מעט את החשכה שבבית.

דממת עצב שוררת מסביב. האשה יושבת, ראשה נשען על ידיה, מבטת אל הנערה, מתאנחת בלאט ומנענעה את ראשה כמתיאשת. גם הנערה יושבת דוממה, תפושה בשחקה, כאילו הבינה למחשבות אמה ואינה חפצה להפריע את הדממה בקשקוש החרסים.

והאשה יושבת ונאנחת בלאט, מנענעת את ראשה אחת הנה ואחת הנה, שפתיה נעות, ובדממה נשמע קול רועד, קול בחשאי:

– אוי לי ואוי לנפשי!

עיניה נטויות ישר אל הנערה ומתבוננות אליה היטב; ולאור האש המתפרץ ומציץ מחרכי הכירים רואה היא את פניה הקטנים והחִורים, את חוטמה הדק, עיניה השחורות והגדולות, ושערותיה היורדות על כתפיה.

– הה, צפורי, עוד טרם תדעי מה היה לה!

האשה בוכה בחשאי לבל תשמע הנערה.

אולם עוד מעט והנערה נגשת אליה ושואלת אותה ברחמים:

– אַתּ בוכי², אמי, מדוע?

– לא, איני בוכה – עונה האם וכובשת דמעותיה.

והאשה נוגעת בידה אל כתף הנערה, בשאלה אותה:

– הגדול הכאב פה, בתי, הגדול?

– לא אמי, לא, חדלי לבכות!

וחשכה בולעת את החדר. אש הכירים שקעה ודממה שוררת מסביב.

עוד מעט והדלת נפתחה, ואיש קפץ ברעש ובשאון הביתה.

– מדוע חשכה בבית? מדוע אין מדליקים אש? – נשמע פתאם קול נער.

– שמואל – קראה הנערה בשמחה גדולה.

– כן, ומה חפצך?

והילדה מתחלת לילל:

– השיבה לי את גולמי! אמי, הוא גזל ממני את הגולם הקטן!

האשה העלתה את העששית הקטנה ותעמידה על השלחן הקטן שבאֶמצע החדר, האור התפשט סביבות השלחן ויהדוף את הצללים והחשכה אל פנות החדר…

והנה נער קטן לבוש מלבוש-שער, ולראשו חבושה מצנפת אשר מצחה קרוע עומד ומתגרה בילדה הבוכה, בשנותו דבריה אחריה: “השיבה לי את גולמי!”

האשה מהרה ותפייס את בתה, בתתה לה תפוח-אדמה מבושל, שהוציאה מן הקדרה.

– האב עוד לא בא? – קרא הנער ויסר מעליו את מלבוש השער, ויפרשהו על הקרקע באמצע החדר.

והחדר עם כליו וחפציו הרעועים קבל מיד רוח אחרת… הנער מרעיש את כל הבית.

והילדה כבר שכחה את גלמה שנגזל מאתה, ומפצירה באחיה, נותנת לו חצי תפוח-אדמה, שיזמר את השיר, שהוא משנן לו לימי הפורים.

הנער השמיט את מצנפתו לעבר אזנו הימנית בהתחילו לזמר.

והנערה עומדת על ידו שמחה ומוחאת כף.

והאם יושבת על הכסא הנמוך בפנת הבית, מבטת אל בתה שאינה יודעת עוד דבר ומתאנחת בחשאי:

– היא טרם עוד תדע דבר.

– הידעת, איפה היינו היום אני והאם?! – שאלה פתאם הנערה את אחיה, בחפצה לשלם לו את גמולו אשר גמל אותה.

– איפה? איפה?

– אצל “הַפַּן בעל המשקפים”!

– אמי, אמי, מדוע לא לקחת גם אותי בלכתך אל הפן, מדוע?! – קרא הנער.

– המחבל כבר בא מן החדר לגזול את מנוחתי ולמרר את חיי. חכה, עוד מעט ויבוא האב.

והנער בשמעו את שמע “האב” נשתתק, ויוסף לשחק עם אחותו.

אל השלחן יושבים הוא והיא, שותקים ושמחים.

ובפנת הבית מתעצבת האם, יושבת עגומה ונאנחת בחשאי: הוי, צפורי הטובה, מה אמללה את!

הדלת נפתחת ואהרן בא הביתה.

יהודי קטן מעוטף כלו סמרטוטים משונים, וידיו המקופלות אוחזות בשק ובמקל.

– האב בא! בא האב! – קוראים הילדים בקול, שנשמעה בו שמחה מעורבת באימה.

–ומה נשמע מלכה? – שואל אהרן את אשתו, מביט אליה כמחכה, ומניע את זקנו – מה אמר הרופא?

– מה יוכל לאמר? הה, כי שוד ושבר באו עלינו! – ענתה לו האשה בחשאי.

– מה? גבנון?! – שאל אהרן ויניע את זקנו עוד יותר.

האשה לא ענתה דבר, ורק מעיניה נזלה דמעה ותחלוף על קמטי פניה.

– ומה לעשות איפוא? – נאנח אהרן – הלא כולנו תחת השגחתו, הוא ירחם. “אשרי יושבי ביתך”…

ויעמוד על-יד הארון להתפלל תפלת מנחה.

דממה שוררת בחדר; הילדים יראים את אביהם ואינם מניעים יד ורגל, ורק לחש שפתיהם נשמע בלאט.

ובפנת הכירים יושבת האשה תפושה במחשבותיה.

מה חושבת העגומה? אולי על דבר גורל בתה?

אולם הנערה איננה יודעת דבר.

II

יום קיץ.

בפתח, בביאה אשר לחדר מלכה אשת אהרן עומדת רחל ונחבאת אל הדלת. היא מציצה בעד הסדקים והחורים שבמעלות המסדרון המוליכות אל הדיוטא הראשונה, מציצה ומביטה אל עבר המסדרון השני, אשר מאחורי המעלות. שם יושבות על הקרקע נערות אחדות, לפניהן כלי-שעשועיהן, והן מסיחות ביניהן.

רחל נערה קטנה, כאילו היא בת חמש שנים, צוארה הרזה נבלע בין שתי כתפיה הגבוהות, ומתחת למפרקתה מבעד לאפודתה בולט גבנון, ועליו יורדות שתי מחלפות שערותיה השחורות.

היא מבטת בעד חורי המעלות אל הנערות היושבות וצעצועיהן השונים סביבותיהן. הנה הן מסדרות ועורכות את כלי צחקן כל דבר על אָפניו – הנה הכפתורים, הנה הפרחים, וקוי-שמש הבוערים נופלים על ראשיהן, מזהיבים את שערותיהן ומפיקים נוגה על הכפתורים והפרחים, והנה קו שמש בוקע וחודר מבעד אחד הסדקים ונופל על סנטרה של האמללה…

– לא! לא אלך שמה, בשום אופן לא אלך, הנה העני הזקן, הגבן, הולך.

היא מסתתרת עוד יותר בפתח הבית.

וכמדומה לה, שהפרחים והכפתורים, שהיא רואה שם מבעד החרכים, כמו רומזים לה: “בואי הנה, רחל, באי הנה!” הנה שערות הילדות קורצות ואומרות: "בואי הנה, בואי לשחק אתנו, לא נעשה לך כל רע, לא נשחק ולא נקרא: “גבנת!”

היא מתבישה מפני עצמה ומתחבאת עוד יותר בפתח הבית.

– לא, לא אלכה! – היא חושבת בלבה, כי השערות אשר על ראשי הנערות הן קו שמש, הרומז לה גם הוא לבוא שמה לשחוק עם כל הנערות, וכל חפצן רק לרמא אותה, לעשותה לשחוק ולעג ולקרא באזניה: “עֲלִי, גבנת!”.

– לא, לא אלכה – חושבת היא בלבה – הנה הזקן הולך, העני הגבן!

והיא מרגישה עליה דבר-מה, המבדיל אותה מכל הילדים ומפחית וממעט את ערכה בעיניה היא.

הנה יושבת שם לאה הצהובה, ומעקמת שפתיה, שוחקת ורומזת לה: “עלי, גבנת!” הנה שערותיה הצהובות כאילו לוחשות באזניה: “ברחי, רחל, הנה הזקן הולך!”

והנה עולה הזכרון על לבה. היא רואה את הדבר לפניה ומרגישה עתה כל אשר הרגישה אז.

הן יושבות כלן על הקרקע ומשחקות והנה פתאם עובר לפניהןהעני הזקן, העני אשר גבנון לו מאחוריו, והוא הולך וראשו נטוי רצה כאלו נסוג מפני הראש השני, הוא הגבנון אשר מאחוריו, והולך ונאנח, הולך ונאנח.

והנערות קמות ממקומן, רצות אחריו, שוחקות וקוראות בקול גדול: “עלה, גבן! עלה, גבן!”

רק היא לבדה, רחל, נשארת על מקומה, היא חפצה לעזוב מקום מושבה, לקום וללכת, אך אינה יכולה. היא חפצה להסתר תחת המעלות, לקרבה אל הקיר ולהשקיע שמה את מפרקתה, את אחוריה, לבל יראו כתפיה, אבל אינה יכולה לוז ממקומה.

והנערות משחקות וצוהלות בקולן: גבן, בעל גבנון! והיא שומעת את קול צחקן: “גבן! בעל גבנון!”

והדברים האלה רומזים עליה, על רחל הגבנת, בעלת הגבנון.

ויותר מכלן שוחקת וצוהלת לאה הצהובה. הנה שערותיה הצהובות פרועות ונפזרות לכל עבר והיא מתרוצצת וצועקת בכל כחה: “עלה, גבן!”

ובעת שחקה מבטת לאה אליה וכאילו לוחשת לה באזניה:

– בוז לך, רחל. גם לך יהיה גבנון כזה, בושי והכלמי! גם לך גבנון שם מאחוריך.

וכל הנערות קוראות באזניה: רק עליך נאמרו הדברים רק עליך כוננו!

והיא יושבת ואינה יכולה לזוז ממקומה, ונדמה לה כי לאה לוחשת באזניה:

– אַת רחל, בעלת הגבנון, תהיי כזקן הזה, גם את תלכי בחוצות וראשך יהיה נטוי ארצה, כי ידחה מפני הגבנון… וגם אחריך ירוצו נערים ונערות ויתקלסו בך: עלי, גבנת, עלי, גבנת!

ורחל עומדת בפתח הבית ומבטת מרחוק על הנערות המשחקות שם מעבר השני אשר מאחורי המעלות, והיא זוכרת הכל, הכל!

והנה גם לאה יושבת, ושערותיה הנראות מרחוק קוראת באזניה: גבנת!

ופתאם, והיא ממהרת הביתה, מתחמקת בפנת הבית, שם תשב בדד ותדום כאשה זקנה היושבת ודואגת לפרנסתה.

ודממת-מות שוררת בבית. אין איש אשר יפריע את הדממה. שמואל בחדר, אהרן אביה איננו כל היום בבית, והאֵם טרודה בפנת הכירים.

רק קוי-השמש בוקעים וחודרים אל החלון הפתוח ונופלים על ראש הנערה היושבת דוממה, כאילו יודעת מרת נפשה, כי אין לה מנחם.

ופתאם, והאשה הרגישה בבתה היושבת עגומה, ותאנח ותשאל בקול רך מאד:

– רחל בתי, מדוע מהרת לבוא? לכי עוד, בתי, קומי ולכי לך. הלא נתתי לך אגורה, והנך יכולה להצטרף אל הסעודה אשר הן מכינות להן.

אבל הנערה יושבת דוממה, היא יודעת כי שם יושבת לאה אויבתה בנפש.

– גבנת!… – והקול קול לאה.

– אמי, אמי – קראה הנערה – לא אלך, אינני רוצה.

מלכה עמדה רגע ותחשוב מה לעשות, אולם עד מהרה התעשתה ותאחז ביד הנערה, ותמחה דמעותיה מעל לחיה, ותבט אליה בעינים מפיקות אהבה, ותתן לה עוד מטבע של שתי אגורות ותצא עמה החוצה.

–­ ילדותי, ילדותי הטובות! – קראה מלכה – תנינה גם לרחל לשחק עמכן, אקנה לכן ממתקים.

והאשה הלכה ותבא לנערות ממתקים ומגדנות ותעזב את בתה עמהן לבדה.

ורחל התחמקה והתקרבה אל הקיר, השקיעה את מפרקתה אל תחת המעלות ותשב דוממה בלי נוע.

חסד גדול עושות עמה הנערות, הן מניחות לה לשחק עמהן יחד!

והיא יראה לקחת דבר-מה בידה. לגעת באצבעותיה, להשמיע עצתה בענני השחוק, רק דוממה היא יושבת ומבטת אל פני הנערות: “האם לא תצחקנה עליה והיא – הלא גבנת!”

והנה לאה לנגדה.

ולרחל נדמה, כי כל מחשבותיה גלויות וידועות ללאה, ועיני לאה אומרות: יודעת אני מה אַת חושבת!

ועוד מעט ולה נדמה, כי גורלה נתון כלו בידי לאה ורק ברצון לאה היתה לגבנת; ברצות לאה יבלע הגבנון פתאם וימחה כלה, וברצותה יתעלה ויתרומם עוד יותר…

ולאה עוד שמה עיניה בה כאומרת לה: אל נא תסתירהו שם מאחורי המעלות…

ורחל גם היא מבטת בפני לאה מתחננתלה: אנא, תני נא להעלימו, להסתירו בשמיכה, באפודת-החורף אשר לאמי, ולא תראה חרפתי!

ולאה שוחקת וכמו קורצת ורומזת בעיניה: לא!

ועוד מעט ונדמה לה, כי לאה לוחשת באזניה:

– תמיד כל ימי חייך יהי לך הגבנון מאחוריך… את תגדלי ותהיי נערה יפה, בעלת פנים יפים וצחים ושערות שחורות ויפות, – אך גבנון יהי לך מאחוריך, וכלמתך נגדנו תמיד!

ורחל מהרהרת בלבה, וכאילו נלחמה בלאה, וצועקת: לא, לאת מדוע אהיה אני גבנת ולא האחרת?

– ושם… העצם הבולטת מבין שתי הכתפים?

ומחשבה מנקרת במחה:

– אעבירה חרפתי אשר יגורתי! עוד מעט ונעלמה מעיני כל. לא יוכר מאומה, לא יראה ולא ימצא עוד לעולם!

אולם שפתי לאה מתעקשות, עיניה הקטנות מתעלמות, ושערותיה הצהובות מזדעזעות ומתפזרות: יודעת אני כל מחשבותיך, גבנת!

היא מרגישה כי לאה חזקה ממנה…

III

עברו ימים רבים.

רחל היא נערה כבת שבע-עשרה שנה, אולם בקומתה דמתה לבת עשר, צוארה הרזה שקוע אל בין כתפיה הגבוהות ונראה רק ראשה הקטן בלבד. שערותיה השחורות יורדות על כתפיה, כאילו היו כונתן ורצונן לחתום בעד הגבנון הבולט ויוצא מבעד לאפודתה. פניה החורים ארוכים יותר מדי, והגומות שבלחייה נתמלאו ונשתוו, ועל כן נשחתה במראה ונתנולה. על שפתיה העבות מרחפת שאלה מרה כעין מחאה נגד הכל. עיניה שחורות, גדולות ומבריקות, ועל מצחה החלו להופיע קמטים-קמטים – רשמי זכרונות מרים ומחשבות נוגות.

היא יודעת כי אומללה היא. בעצמה אינה יכולה להאמין, כי יכולה היא להיות אחרת. היא, רחל, בלי גבנון!

יש אשר מביטים אליה אנשים בעינים מלאות רחמים, כמו ינודו לה בלבם, והדבר הזה מכאיב את לבה ומצערה אלף מונים יותר משחוק ולעג שהיא מרגישה בהם לפעמים, איש כי ישחק וילעג לגבנונה, הלא בטבע הדברים הוא, וגם היא בעצמה לא היתה מונעת מפיה משחוק לכל איש גבן – לו היתה נערה ככל הנערות. אולם העינים המפיקות רחמים וחנינה מביעות לה את ההבדל הרב שבינה ובין כל הנערות זולתה.

ובשבתה על-יד החלון ולפניה עוברות הנערות המטַילות לבושות שמלות יפות וחדשות, היא מביטה ומחפשת בהן רק חסרונות ומגרעות. רבקה התופרת מכוערה, הליכתה של זו כהולכת על ארבע, ושמלת האחרת אינה לפי מדתה, ושחוק של גועל-נפש מעקם את שפתי רחל.

ביום סגריר, כשהשמים מתקדרים בעננים שחורים, גשם שוטף נתך ארצה, ורפש וטיט בחוצות, אז היא שמחה מאד. כל הנערות מתעצבות על הגשם הטורד ומפריע את הטיול, ורק היא אינה לוקחת חלק בעצבות הנערות האחרות, ואינה מתאוננת על רוח היום…

ובזרוח השמש ואור וחיים בחוץ והנערות הלבושות שמלותיהן היפות מטַילות אחת הנה ואחת הנה, תשוח עליה אז נפשה העגומה, ומתמרמרת היא בחשאי על הכל: על הבריאה, על היוצר, על אשר הוציא את החמה מנרתיקה ועל הטיולים הבטלים שחלק לבני-האדם לענות בהם.

ביום סגריר, בעת הגשם טורד, אז היא מהרהרת כי דומה היא לכל הנערות, כלן יושבות בית, ואינן מתהלכות לרוח היום… אולם בזרוח השמש היא מרגישה את ההבדל אשר בינה ובין כל הנערות…

כמדומה לה, כי רק למען הרעימה ולהראות לה כי אומללה היא השמש זורחת…

___

הקדוש-ברוך-הוא הצליח בידי אביה להשתכר מעט כסף, וכאשר הוטב לו אמר האב להשיא את בתו בעלת-המום אשר לו, וגם דובער השדכן הבטיח לאביה, כי יחפש למענה איזה אלמן שאיננו מטופל כל-כך בילדים. אז עשו לה הוריה שמלה חדשה, ויקנו לה נעלים חדשים לכבוד חג השבועות.

וביום החג התאספו כל חברותיה ותבקרנה במעונה. היא קבלה אותן בסבר-פנים-יפות, ותראה להן את השמלה החדשה ואת הנעלים החדשים אשר לה. היא לבשה את השמלה להראותה את חברותיה אם תפורה היא לפי מדתה, וכל נערה ונערה החליקה לה בלשונה, כי צבע השמלה מתאים אל הוד פניה.

היא יודעת, כי מכזבות הן לה, וכי רק חלקות תבענה שפתיהן ובלבן הן לועגות לה ושוחקות על משבתיה, ובכל זאת נעם לה מאד לשמוע את משפט הנערות, ודבריהן ישמחוה מאד.

ועוד מעט היא מהרהרת בלבה כי אמת דבריהן, כי אמנם נערה יפה היא. ועוד רגע והיא חושבת, כי הנערות מתקנאות בה על יפיה ונעימות מראֶהָ.

–והגבנון, שם בין הכתפים?…

הגבנון עולה על זכרונה, והנה מוחה מתבלבל, מחשבות משונות, מחשבות נעימות ומרות, הרהורים טובים ורעים מתערבים ומתבוללים בלבה יחדו, ולאט-לאט והנה מוחה מתרוקן, הולך וריק מכל מחשבה ומכל דמיון. רק בלבה היא מרגישה איזה דבר שמשמח אותה, איזה שנוי נעשה בה עתה, והיא חושבת בלבה, כי מאושרה היא היום מאז.

– לאן נלך היום לשוח?! – שואלת נערה אחת לחברתה.

– לאן? – בדרך אשר נבחר לנו בכל שבת ושבת. שמה, אל מישור בית-החרשת החדש, אל פני היער.

ופתאם, ושמחת רחל נשבתה. היא החלה לפקפק, ספק גדול התעורר בלבה: אם היא, בשמלתה היפה, תלקח אחרי כבוד לארח לחברה עמן בטיולן או לא.

והיא עומדת ומבטת בפני כל נערה ונערה, ויש אשר תכף ראשה ארצה, והנה היא מתרחקת מהן, אומרת דבר ונגשת אל החלון להסתיר את מבוכתה.

– רחל, התהיי היום בערב בבית? – שואלת אותה אחת מחברותיה, ופני השואלת מתאדמים מאד.

בלאט תשיב אמריה לה: בערב.

– ואז נבוא אליך, ויחדו נצא לשוח. כן, אם נמצאך בביתך, נבוא אליך בערב.

הן יצאו מן הבית.

והיא נפלה על הכסא ואת ראשה שמה בין שתי ידיה, תפושה במחשבותיה.

גבנת היא, זאת תדע מכבר. לא בשבילה זורחת השמש לממשלת היום, רק בחשכת לילה הנה ככל הנשים. אולם הדבר לא יעציב את רוחה עוד. רעיונותיה, מחשבותיה אלה כבר נתישנו במחה, והנם כשאלה ישנה אשר אנו פטורים להשיב עליה.

אך זאת תהרהר בלבה, כי הגבנון הוא מין גנבה, דבר אסור, שבשבילו מענישים את הנתפש בו, בגללו שוחקים ומלעיגים ומורים באצבעותיהם, ועליה לקבל את העונש באהבה ובחבה, ולקרא תגר על עצמה, ולאמר: זאת לך, אמללה, מפני שגבנת את, לכלם הצדקה ולך בשת-הפנים. – – –

VI

אלמן בבני-ישראל אינו זקוק חלילה כלל לקחת גבנת לאשה, בעוד שידו משגת לקחת לו נערה בריאה ותמימה. ודובער השדכן לא מלא לאהרן את דברו כאשר הבטיח לו, וגם אלמן מטופל בבנים הרבה לא מצא להיות בעל ל“בעלת-המום” אשר לו.

שוממה, דוממה ועצובה היא יושבת בבית אביה.

אחת היא לה אם יש לה גבנון או לא – היא יודעת רק אחת: לקלל ולחרף, לשנוא תכלית שנאה את כל העולם כלו.

יש אשר יפצירו בה ללבוש את השמלה החדשה אשר עשו לה – והיא ממאנת, כי למה לה זה!

יום שבת לפנות-ערב.

ר' אהרן איננו בביתו. הוא הלך להתפלל תפלת מעריב בבית-הכנסת. אמה יושבת על הספסל לפני הבית ומשוחחת עם אשה, רק רחל לבדה נשארה, יושבת על-יד החלון ומבטת החוצה אל ההולכים לשוח לרוח היום.

והמהומה רבה, השאון והרעש הולכים הלך וגדל, נערות הולכות הלוך וטפוף, לבושות שמלותיהן ומביטות בגאוה על כל העובר על פניהן. ושם מעבר השני הולכים הבחורים החייטים והסנדלרים, מביטים ורומזים בעיניהם אל הנערות.

והיא רואָה הכל.

והנה לאה הולכת עם יוסף-דוד אישה. הם הולכים קרובים זה בצד זה ומדברים ביניהם בלאט… והנה הם עוברים לפני חלונה – לאה רואָה אותה ומניעה אליה ראשה לאות כבוד.

היא הגידה לרחל ברגע זה את הדברים המרים שהשמיעה מאז: “רחל גבנת, התדמי בנפשך כי גם לך יהיה בעל? הגם את תנשאי לאיש? עלי, גבנת! עלי, גבנת!”

היא מתרחקת מן החלון ויושבת על הכסא בפנת-הבית.

וקוי-השמש הבוקעים בחלון מתמעטים, הולכים הלוך ופחת, וכתמים שחורים משתרעים על הקירות, טוים ואורגים את האויר.

ולבה מתפלצץ³ בקרבה. כמדומה לה, כי היא שומעת קול באזניה:

– גבנת!

מי הוא זה הקורא באזניה? הכל קוראים – כל החדר, הכלים אשר סביב.

חשכה בבית סביב-סביב.

ובחשכה היא רואה את לאה היושבת בחדר עם בעלה, והחדר קטן ונעים מאד. הנה שתי מיטות מוצעות, שלחן קטן וארון קטן, כסאות אחדים, הכל נעים וטוב.

והם יושבים סביב לשלחן ומדברים ביניהם. הוא מביט אליה באהבה ובחבה, ודבריו מתוקים ונעימים.

והיא, לאה הצהובה, משחקת ומבטת גם אליו באהבה, מחבקת את צוארו.

ועוד מעט ודומה לה, כי לאה שוחקת ומתגרה בה: הגם לך יהיה בעל? הגם את תנשאי לאיש? גבנת!

וחשכה בבית סביב-סביב.

והנה הדלת נפתחה. אמה מלכה באה הביתה, ישבה על הכסא שפתיה נעות: “אלהי אברהם”…

דממה סביב, ובדממה נשמעה תנועת-שפתים.

והנה עוד הפעם נפתחה הדלת.

– מלכה! הדליקי נר… “במוצאי יום מנוחה המצא לעמך רוחה”.

עתה, כשאנכי יושב על-יד שלחני ומסדר ועורך את כל הדבר במוחי ומעיין אני בו מעט בישוב-הדעת ובמתינות יתרה, אין אני רואה בדבר הזה כל פלא. עתה הכל פשוט וטוב. יוס’קה “הגוי” יהודי הוא ככל יתר היהודים, ואף-על-פי שעומד הוא על פתחי הגיהנום, בכל זאת יהודי הוא לכל פרטיו עם כל מנהגיו ומדותיו ונמוסיו, ואין הוא יוצא מן הכלל אף במעט. ויהודי אף אם לא מחל על כבודו כבודו – מחול ממילא ואין משגיחים בו. - - - - - - - - - - – - - - - - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - – - - - - - - - - - - - - - - - - -

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - – - - - - - - - - -

“יוס’קה גוי” –כן אנו קוראים אותו פה.

והוא נאה לשמו ושמו נאה לו. במעוף-עין אחד תכיר, כי שייך הוא לאותן הבריות שקורין להן בני-בריוני. הכרת פניו תענה בו כי “גוי” הוא: זקנו גלוח; פניו הגסים מלאים בהרות של אבעבועות וכתמי-קיץ; שערותיו צהובות; מצנפתו חבושה בראשו מן הצד והיא נטויה מעט לגבי האוזן הימנית. לפאת-ראשו השמאלית נראות שערות מסורקות המתנשאות מעל למצנפת, כחוק לכל חבר להני בריוני. וחוטמו–ואולם חוטמו אינו מצטין ברב או במעט מכל החוטמים של יהודים כשרים המקיימים את כל תרי"ג המצוות. והרי לך שלשה סימנים מובהקים להכירו: גדול הוא יתר מדי, גבנוני ושפל, ושערות אחדות צומחות על גבי קצהו העב.

כל בני-העיר, מקטנם ועד גדולם יראים וחרדים מפני יוס’קה, ואם רואים אותו מצד זה, מיד פורשים לצד אחר, כדי שלא יתן עינו בם. ויוס’קה רואה את הדבר הזה ושותק, והוא נהנה הנאה משונה, מציץ בעין אחת ומהרהר בלבו: אני, יוס’קה, ראש בריוני העיר, מפני יראים כולם, וכל מה שאני רוצה לעשות אני עושה ואין מוחה בידי.

וכשהשוטר מדבר עם יוס’קה בשוק, ואפילו כשמדבר רק דברים בעלמא ואפילו כשמדבר בגנותו של יוס’קה, למשל, כשיאמר לו: יהודי ארור, יהודי רמאי, ויש לך ממון? לך והבא יין-שרף! יכנס הרוח באבי אביכם, יהודים נוכלים! רוב גנבי ישראל! וכשיוס’קה חונף לו וחולק לו כבוד בשפלות ומשתחוה לו ואומר: צדקת, אדוני הפקיד, אדוני הנשיא, הרם והנעלה, בהן-צדקי נשבעתי כי צדקת, אדוני הפקיד הרם והנעלה! – גם אז כשיוס’קה פורש ממנו אחרי שיחת גנאי כזאת, פניו משתנים כרגע ואין מי שידמה ושישוה לו. ומיד נגשים אליו כל בני העיר ומדברים אליו רכות וחונפים לו. זה חולק לו כבוד ומבקש אותו לסור אל ביתו, “לברך שהכל”, וזה ליהנות מן הדגים שהכינה ינטה אשתו.

ויוס’קה אינו אוהב שיפצרו בו הרבה וממלא מיד את שאלת האיש הקורא לו. ויוס’קה יושב בראש השלחן, מחליק את שפמו בגאוה יתרה ומדבר גדולות בשיחה שחציה יהודית וחציה פולנית.

– כן, פַּנִי. אתמול הייתי עם הפקיד בבית-המרזח, ושם נדברנו, בשעה ששחקנו בשח-מט, על יענקיל ועל שמריל, על זה ועל זה. אני אומר כך והוא אומר כך. ואולם אנכי יודע את הדבר אשר עלי לעשותו. יודע אני היטב.

ובעל-הבית עומד לפניו לשרתו ומשפיל את ערכו בעיני יוס’קה, חונף לו ומדבר אליו רכות:

– ידע ר' יוס’קה, כי אוהב נאמן אנכי לו, אוהב נאמן בכל לבבי ובכל נפשי, אני נשבע בהן-צדק שלי. ובאמת, מדוע לא? האין ר' יוס’קה יהודי כשאר היהודים? אלא מה? אין ר' יוס’קה מדקדק כל-כך בדברים שבין אדם למקום – מה איכפת לי? יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו. האם קוזַק אני של הקדוש-ברוך-הוא? האמנם? אלא מה – נמצאים יהודים שאין דעתם נוחה מר' יוס’קה, כמו, למשל, ר' גדליה או, למשל, ר' ברוך החנווני, שאמר בבית-המדרש בין-ערבים על ר' יוס’קה כך וכך. מדוע? מה להם ולר' יוס’קה? האין ר' יוס’קה יהודי כר' ברוך או כר' משה? ואולם אני, ידע נא ר' יוס’קה, כי אוהב נאמן אני לו, אוהב בכל לב ונפש.

ויוס’קה שומע ומסלסל את שפמו כגוי, או מקמט את שפתיו ומצפצף, קורץ בעיניו ואומר: אני יוס’קה, ויודע אני מה לי לעשות.

ויוס’קה אף-על-פי שהוא “גוי”, רוצה הוא בכל זאת כי יחלקו לו כבוד. הוא כועס וקוצף אם קוראים לו: “יוס’קה” ולא: “ר' יוס’קה”. ופעם אחת קרה מקרה והוא דרש מאת השמש שיתן לו “עליה” והשמש עקב אותו ויתן לו את ה“תוכחה”, ויוס’קה לא ידע ויעמוד על הבימה ויברך על התורה, ורק בשמעו כי הקהל מצחק, מיד הבין פירושו של דבר ויחלק להשמש מהלומות ביד רחבה ויקרע את טליתו מעליו ביום השבת על הבימה לעיני כל המתפללים, וכל הקהל חרד וכולם החרישו ולא דברו דבר. והרב גזר “תענית” על הצבור בשביל זה.

ויוס’קה הוא עני גדול, וכשהוא צריך לכסף הרי הוא נכנס אל בית הרב ומכריז ואומר: להוי ידוע, כי מוכן אני להבדל מחר מתוך העדה! אם תתן לי עדת היהודים כך וכך מוטב. ואם לאו – “גוי” גמור אהיה מחר.

והרב ירא ושולח את השמש להקהיל את הקהל – ועם-סגולתו של מי שאמר והיה העולם דואגים מאד, שלא יעדר שה מעדרו של הקדוש-ברוך-הוא, והם מעניקים לר' יוס’קה מכספם ומתירים לו הכל, אפילו גוי שיבשל לו קדירה ביום הכפורים, ובלבד שלא יבדל מתוך הקהל.

* *

והימים ימי אחרי חג הפסח. ל"ג-בעומר. לרגלי יומא-דפגרא זה פטר הרבי את התלמידים אחר הצהרים. כאשר נפטרתי מעל פני רבי הלכתי מעט לשוח אל חוץ-לעיר.

והליכתי לא היתה משום הליכה בלבד, לשם הנאה בעלמא או לשם טיול ולא יותר, אלא הליכה של איש יהודי. יהודי, ואפילו כשהוא ילד, כל מעשיו וכל הליכותיו של גדול הם ומחשבותיו קודמות תמיד למעשיו, ו“תכליתו” של הדבר מנקרת במוחו הקטן כחרטומו של היתוש במוחו של טיטוס.

לכן מיד, כשיצאתי אל מחוץ לעיר, התחיל לבי להרהר: משה’לי, מה עתה עושה? מה היא התועלת שתצא לך על ידי זה? ומדוע תבלה את עתך לריק, משה’לי? כך אני שואל, מקטרג וקורא תגר על עצמי. ומישב אני את השאלה, מפרש אותה ומלמד זכות: הליכה זו אינה משום טיול גרידא. ראשית, יש “שמא” בצידה – שמא מציאה אמצא, שמא יזכה אותי הקדוש-ברוך-הוא במציאה כשרה. ושנית, הן ל“ג-בעומר היום, ויש לחוש קצת מפני המנהג שנוהגים לשוח מחוץ-לעיר בל”ג-בעומר. ומנהג ישראל – דין הוא.

ואני הולך רק משום שחייב אני לטייל בל"ג-בעומר.

והשמש זורחת וקויה פרושים על פני כל הארץ.

והשדות והגנים והפרדסים הוציאו את עשביהם וזרעיהם. פרחים יפים וציצים נאים מסביב, וכל היקום כאילו מודה להקדוש-ברוך-הוא על חסדו אשר הביא את האביב על הארץ.

והעצים מוצאים עלים יפים וענפיהם פורשים צל נעים.

וריח שדה נודף מתוך האויר.

– רבונו-של-עולם! כמה יפה וכמה נאה עולמך שבראת!

ואני הולך ומתענג ושמח, כאילו ראיתי את שדי פורח; ואומר: מה יפה ניר זה! מה נאה אילן זה!

וזוכר אני את אשר קרה לאותו התנא אשר ברך את העץ: יהי רצון שהבאים אחריך יהיו כמותך!

וצפרים מתעופפות על העצים ומזמרות. וקולות נעימים ומתוקים נשמעים מסביב.

ואני מתענג ושמח. רצוני להודות להקדוש-ברוך-הוא על עולמו ולברכו בברכה נעימה. ואני מנגב את ידי ופותח את פי ואומר: ברוך אתה, אדוני אלהינו, על עולמך הנאה והיפה אשר יצרת.

ולבי דופק בקרבי וכל עצמותי רועדות על הברכה שברכתי לבטלה. ואני מתחיל לפשפש איזה דין בשלחן-ערוך, אם מחויבים אנו לברך על העולם ועל האביב – אך אינני מוצא. על הכל אנו מחויבים לברך, ואפילו על שתית מים קלה, ואולם לא על האביב הנעים.

וכשאני הולך כך ומתפלסף בלבי, והנה גוי קטן הולך לקראתי ובידו שוט. ולבי התחיל לדפוק בקרבי עוד יותר ויותר. וגיל ורעדה מלאו כל עצמותי.

הגוי הקטן הזה אינו בא אלא ליסרני על הברכה שברכתי לבטלה. – יהי רצון מלפניך, רבונו-של-עולם, והצילני מכל פגע ומכל שטן ומיד עשו הקטן הזה. אפלה נא ביד אדני ולא ביד גוי.

כך אני מתפלל בלבי תפלה קצרה ושגורה והולך הלאה.

יהודי קטן כשהוא יוצא מחוץ-לעיר הרי הוא מפקיר את גופו ואומר: כל רמ“ח איברי ושס”ה גידי מופקרים לכל. כל מי שרצונו לבוא ולהכות אותי– יבוא ויכה ואין מי שימחה בידו ואין מי שיסרב לו. הלא בשביל כך יהודים אנחנו; בשביל כך ב“גלות” אנחנו.

והערל הקטן הזה נגש אלי עם השוט אשר בידו – ואני עומד לפניו. כל גופי ונכון ומזומן, גוי קטן, לקבל באהבה וחבה את ה“מכות” אשר תכה אותו.

והוא מכה אותי בשוט אשר בידו וקורא: עלה, יהודי! עלה, יהודי! ואני מחריש ואיני מדבר דבר, ורק כאשר יגע השוט אל בשרי אני מעוה את פני, מעקם את חוטמי וקורא: אוי, וי-וי! אוי ואבוי!

והערל חוזר אחרי וקורא גם הוא: “אוי, וי, אוי, וי!” ומוסיף להכות אותי אחת ושתים, ואני עומד ומחריש. רק בלבי אני מהרהר ואומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול השם, אהוב ורצוי עלי ענשך, רבון העולם! רק יהי נא רצון מלפניך ותנקה אותי מכל חטא ועון. – – – – – – – – – – – –

* * *

ופתאום ואני שומע קול. אין זה קול ענות גבורה, כי אם קול ענות חלושה, קול ענות מחילה וסליחה, בקשה והפצרה. קול יהודי מדבר לועזית, חציה פולנית וחציה יהודית:

– יהי נא רצון מלפניך, ערל קטן, שתנוח דעתך מהכות את היהודי הקטן הזה. אנא, פַּנִי! מה עשה לך רעה היהודי הזה? מדוע אתה מכה אותו, מאָי פַּנִי!

הבטתי מאחורי וארא את פני יוס’קה הגוי.

ואני מברך בלבי את הקדוש-ברוך-הוא על הרֶוַח ועל ההצלה אשר שלח לי. ואולם מפקפק אני כרגע אם מותר לקבל רוח והצלה מיד גוי יהודי או מוטב לנפול ביד “ערל”. ויש להרהר בזה.

אבל בראותי את פני יוס’קה עם התחנונים והתפלה השפוכים עליהם, הנחתי את דעתי ועשיתי את ה“שמא” שלי ל“ודאי”. הרגשתי בלבי כי אחי הוא, בשר מבשרי ועצם מעצמי, ואף אם “גוי להכעיס” הוא בכל זאת אינו יכול לראות בצרת אחיו.

ומודה אני ומתודה לפניכם, כי באותה השעה אהבתי את יוס’קה “הגוי” בכל לבי ונפשי; שכחתי לגמרי מי הוא ונכון הייתי לנפול על צואריו ולבכות, לחבקו ולנשקו כאח.

אבל ה“ערל” הקטן אינו מניח את דעתו ואיננו שומע כלל וכלל אל אשר אמר לו יוס’קה.

ואני מתפלא ומשתומם. היתכן? האפשר כדבר הזה? הן יוס’קה הוא זה! יוס’קה המתהלך עם הפקיד כאח ורע, יוס’קה אשר כל העיר יראה מפניו ואשר גם הרב חולק לו כבוד, וכאשר יפגוש אותו יברכנו לשלום מפני היראה. והנה ה“ערל” הקטן הזה איננו שומע בקולו. היתכן? האפשר כדבר הזה?

ואני מישב את הדבר: אין זה כי ה“ערל” הקטן הזה אינו רואה את יוס’קה ואינו יודע כי יוס’קה הוא המדבר אליו. ואולם עוד רגע ויוס’קה יקרב הנה, והיה אם יראהו ה“ערל” הקטן הזה, אז יפול לרגליו ויתחנן לפניו לסלוח לו ולמחול לו.

כן אני מהרהר. ובלבי אני שמח על מפלת הערל הקטן הזה. עוד רגע ויוס’קה יבוא. חַ-חַ-חַא! אז אקח נקם מן הערל הזה.

אבל יוס’קה קרב ונגש אלינו והערל, עודו עומד והשוט נכון בידו ליסרני ואינו ירא כלל מפני יוס’קה.

ויוס’קה מתחנן לפניו ומבקש אותו ומשפיל ומבטל את ערכו בעיני הערל הקטן הזה.

ו“הערל” מצחק, מבזה אותו ומקלה אותו ואת כל היהודים.

היתכן? האמנם? האפשר כדבר הזה? הן יוס’קה הוא זה! יוס’קה ה“גוי”, יוס’קה שלכם!

ועוד הפעם אני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, כי לבי התעורר לרחם על הנעלב הזה. אחים היינו בצרה, ויוס’קה זה אשר יראתי מפניו ואשר כל עצמותי רעדו בשמעי את שמו, יוס’קה זה ה“גוי”, ה“כל-בו”, האוכל טרפה, את יוס’קה זה אהבתי והתגעגעתי לבכות על צואריו.

חבל לך יוס’קה, חבל לך, שראיתי בקלקלתך.

הוא אחז בידי ויברח עמי מפני הערל.

ובדרך החל להטיף לי מוסר: הכל בשבילכם, יהודים. עמכם אין לעשות דבר, רק להכנס לבית-הכנסת ולהתפלל “ברכי-נפשי”.

הפקיד הלך לקראתנו.

ואני חשבתי כי יוס’קה יקרב אליו ויספר לו את אשר קרהו, ואז יִקום מן הערל הזה.

יוס’קה עזב אותי ויעבור לפני הפקיד. ויאחז את מצנפתו בידו וישתחוה לפני הפקיד פעמַים ויעבור – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – –

* * *

ועתה, כשאני יושב אל השלחן ומסדר לי את כל הדבר במוחי ומעיין בו מעט בישוב-הדעת ובמתינות יתירה, אין אני רואה בזה כל דבר פלא. עתה הכל פשוט וטוב. יוס’קה ה“גוי” יהודי הוא ככל יתר היהודים, ואף-על-פי שעומד הוא על פתחי הגיהנום, בכל זאת יהודי הוא לכל פרטיו עם כל מנהגיו ומדותיו ונמוסיו, ואין הוא יוצא מן הכלל אף במעט, ויהודי אף אם לא מחל על כבודו – כבודו מחול וממילא אין משגיחים בו. – – –

אבל אז נפלאתי, אז נשתוממתי.

– היתכן? האפשר כדבר הזה? הלא יוס’קה הוא!

…אז לא הרגשתי את הנעימות, את העדן ואת הרוך שהיו בעולמי אשר אבד לי.

אחרי אשר נסתלקה ממני התמימות. אחרי מלחמות כבירות אשר נלחמתי בנפשי ואחרי תסיסות רבות שנעשו בחיי לרגלי המלחמות האלה, יודע אני את המנוחה את השלום, את התמימות ואת הצניעות שהיו בעולמי ממנו יצאתי, ויודע אני את העקמומיות אשר בעולם שאליו נכנסתי.

ובשבתי היום לבדי בחדרי הבודד בלילה, והעששית הקטנה מפיצה אור כהה מסביב וצללים על גבי צללים משתרעים על קירות החדר, אז יעלו הזכרונות על לבי.

ואני זוכר: בליל חורף הולכים אנחנו, אני והיא, בין שדרות העצים הבודדים, השתולים מאחרי הבתים אשר בעיר. השלג אשר כסה את הארץ מזהיר ונוצץ לאור הירח המגיה מתכלת השמים. הכוכבים הנוצצים מרמזים אלינו חרש: “אל תיראו, ילדים לא נגלה את הכמוס עמכם”…

והולכים אנחנו מבלי דַבֵּר דבר ומבלי הביט איש בפני רעהו. ותשוקה עזה מתעוררת בקרבי להביט בפניה, ללחוץ את שפתי על עיני התכלת אשר לה. ואז אני נוגע בידי אל ידה.

ויש שהרוח מנשב בין הענפים ואנחנו נבהלים ויראים מאד. אז אעזוב אותה לבדה ואני מסתתר תחת אחד העצים. – – – – – – – – – \– – – – – –

* * *

ואני כבר הייתי ל“חתן” ו“כלתי” באה לשבת אתנו.

ליל שבת קדש. החדר מפנה וערוך, המנורה הקטנה התלויה אל הספון נוצצת. מפה לבנה פרושה על השלחן, ועליו שתי חלות מכוסות מפה קטנה, ועל המפה כתוב: “לכבוד שבת קדש”. שתי מנורות הכסף הנוצצות על השלחן, הקערות ובקבוק-היין מפיקים את קדושת הלילה.

אמי מברכת על הנרות. בידיה תכסה את פניה ובוכה. ואבי כועס עליה כעס שיש בו חבה: “טפשות! למה זה אַת בוכיה? ברכי את אלהים, כי זכינו לראות את כלת בננו סמוכה לשלחננו”.

ואני לבוש בגד המשי החדש. מתהלך אני אחת הנה ואחת הנה בחדר השני. מקבל אני על עצמי את עול השבת בחבה. פני וידי רחצתי למשעי. טפות מים מטפטפות משערות ראשי ונופלות על צוארי. מרגיש אני בכל אברי את הנשמה היתרה הבאה ממרום לשכון בתוכי ואת הקדושה ואת המנוחה אשר הביאה אִתה.

וכל החדר קבל צורה אחרת, צורה יותר קדושה, יותר עגומה ויותר נעימה.

ואני מקבל בסבר-פנים-יפות את המלאכים הבאים אלינו לכבוד השבת. בשחוק נעים אנחנו מברכים: שלום עליכם, מלאכי-השרת, מלאכי-עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא.

ואני רואה את המלאכים. עומדים הם לפני, ועוד מעט ואני שולח את ידי לתקוע להם כף.

ואבי מזמר: “אשת חיל מי ימצא” – ומחליק בידו בנחת את שערות אחותי הילדה.

וגם אני מזמר: “אשת חיל” וחפץ אני כי ישתפכו בזמר הזה כל רגשותי, ושמעה “כלתי”, היושבת אל השלחן בבושת-פנים את אהבתי החזקה אליה ואת כל הדברים אשר נבצרה ממני להביע אותם בפי.

אמי קוראת אלי מן החדר השני. בבואי אני מרכין את ראשי ומברך את כל המסובים: שבת טובה! והיא מביטה אלי ומצפצפת בלחש – “שבת טובה”.

יודע אני את לחישת-השפתים הזאת. מבט-עינים אחד הגיד לי הרבה.

ושנינו יושבים ומחרישים. יראים אנו לשאת את עפעפינו, פן יפגשו מבטינו – – –

והורי יודעים את זאת ומצחקים בקרבם לתמימות ילדיהם. מי יודע, אולי זוכרים הם ימים ראשונים…

* * *

אני יושב בחדרי ולומד בניגון נעים. מטעים אני את קולי. יודע אני כי היא יושבת בחדר השני ושומעת.

ואיש אין בבית זולתנו. אבי נסע לרגל עסקיו, ואמי יושבת בחנות. רק אחותי הקטנה נותרה לשמור אותנו.

ופתאם ו“הכלה” אשר לי נראתה על מפתן החדר, ואני שומע את קולה המתוק.

– יוסי’לי, התשתה תה?

אני נבהל ומשתומם ואינני יכול לענות דבר.

– מבטלת אני אותך מלמודך, יוסי’לי?

– לא, שרה’לי, לא.

– מה תבקש, יוסי’לי?

– לא, אין אני מבקש דבר – משיב אני וקולי רועד, שבי, שרה’לי.

והיא יושבת על הכסא העומד לקראתי ואת ראשה הורידה ארצה. מקלעת שערותיה העבה יורדת בחן על כתפה, ואני משתוקק למשמש בה בידי ולהגישנה אל שפתותי.

– מה הן החדשות הנשמעות בעירך, שרה’לי?

–אינני יודעת.

שנינו אנו מחשים. מבלי משים אני מקרב את כסאי אל כסאה.

– שרה’לי? –

– מה שאלתך, יוסי’לי?

ומבלי ענות דבר אני מחזיק בידי במקלעות שערותיה.

– אבל יראה אנכי.

– מה אַת יראה, שרה’לי?

– פן תבוא אמך.

– הן נשמע בפתחה את הדלת.

ואני לוקח את ידה אל תוך ידי.

– אבל אני מבטלת אותך מלמודך.

– לא, שרה’לי, לא.

ושנינו מחשים. שלוה נעימה מסביב. העששית מפיצה את אורה החם וצללינו משתרעים על קירות החדר.

ומתוך הדממה, אני שומע את יללת הרוח בחוץ ואת הד קול לבה הדופק מבית

* * *

* * *

בודאי כבר שכחתָני, שרה’לי. הן בהגיע לאביך שמעי הרע, כי ספרים קטנים חיצונים נושרים מחיקי, קרע את ה“תנאים”. התנודי לי? העולה עוד על לבך זכר ליל השבת בשבתנו לבדנו?

ואולם לא לך לפנות לבך לדברים קטני-ערך כאלה; טרודה אַת כל היום בחנותך. הן עליך לפרנס את אישך הבטלן היושב בבית-מדרשו ולומד, ואת חמשת הילדים אשר לך…

* * *

גם היום אני יושב לבדי בחדרי – כמו אז. וגם היום אני מתגעגע געגועים כמוסים – כמו אז.

יודע אנכי מה קטן, מה דל ערכי בעיניה. יודע אנכי כי היא לועגת לי ולחלומותיה.

– מה, הגם לך לב? לב מתרגש ומתפעל? לב מתגעגע? הגם לך נפש משתוקקת לדבר אשר נקרא לו חיים?

– הגם אתה אוהב?…

ולחייך חורו ופניך נפלו ואור עיניך נדעך, ואוהב אתה את הבדידות ואין אתה יודע להתהלך עם אנשים. אתה, אשר מדות בית-המדרש ומנהגיו עודם שמורים אתך. האתה תאהב? הַ-ח-חא! – שומע אני את קול צחקה אשר היא צוחקת לי.

השחוק הנעים המרחף על שפתיה, הרמיזות החביבות שהיא רומזת בעיניה, מבטיה התמימים, כל אלה התנועות הבאות לשובב את לב האיש, לא אותן אני מבקש ממנה. לא בעדי היא עושה את כל אלה ולא בשבילי.

פניה היפים והתמימים, חוט החן המשוך על הפנים האלה – על זה אני מתענג ואל זה לבי מתגעגע.

ולי הרשות לדבר הזה, כמו שיש לי הרשות להתענג על שמי אדני ועל פני הלבנה היפים.

* * *

ואת כל ההרהורים הנעימים, את המחשבות ואת החלומות אשר אני חושב ואשר אני חולם על אדותיה – את כל אלה עלי להשמיע לה בדברים, מפה לאוזן במלים פשוטות.

את שפת האהבה הנסתרה אשר במבטים הגנובים, השלוחים מן האוהב לאהובתו, לא תדע. רמזים אין היא מבינה.

ואני, הבישן הגדול, אשר את הבישנות קבלתי בירושה בעודי בבית-המדרש הנמוך אשר ממנו יצאתי, אני אינני יכול להשמיע לה את כל אלה.

אחרי כל ההחלטות אשר אני מחליט בלבי לגלות לה את כל הלוחץ את לבי אין אני יכול להוציא את מחשבתי לפעולה.

שם, שם, הרחק מאחרי בתי העיר, אשר שם השדה והאחו מסביב לי והשבלים הכפופות מתלחשות אשה עם אחותה וגני בתי העיר מזהירים לאור קרני השמש האחרונות, שם ממול “בית-העלמין” השקוע בערפל, שם בשבתנו לבדנו אולי הייתי מגיד לה את אשר עלי להגיד.

ולא אני הייתי מגיד. אני הן אתבייש והמלים תצאנה קטועות מפי.

קול הזמיר הנעים העולה מבין ענפי העצים, הענן הלבן הנמשך על פני השמים, הרוח המתלחש בין העפאים – אולי היו הם מגידים לה את אשר בלבי. – –

* * *

כל העולם שמח. הכל אשר מסביב שש ועלז. כל היקום שותק מתוך שמחה וצהלה, ואני שרוי בצער. שקוע אני בעצב, בים של דמעות.

ובחפצי להפיג את צערי, ובבואי בחברת אנשים עליזים ואני חושב כי אשמח כמוהם, אז אני מתעצב ועצבי יבוא מתוך שמחה.

חפץ אני להסיר את הכבלים מעל ידי, לצאת מחדרי הצר ולשכוח את המתיקות ואת הנעימות אשר בצער זה, ואני משתוקק להכנס לחיים העליזים הסובבים אותי מכל צד. ואני מדמה כי התמורה הזאת תעלה לי על נקלה, כי רק בי תלוי הדבר וברצוני.

ובכל זאת כשאני נכנס אל הגן לטייל, הנני פורש מבלי-משים לאחת השדרות העזובות והבודדות ובעל-כרחי אני מתבודד ומתעצב.

מרגיש אני את עצמי מת בין החיים וחי אני במות…

לפני חמש או שש שנים, כשבא “השוטר” אל “הרחוב” בראשונה והוא עוד חדש, מאנשי-החיל של אותה השנה, ואת מנהגי המקום לא ידע עוד, – אז התהלך פעם אחת ביום הראשון לשבוע בבקר, לפני השעה השתים-עשרה, ברחוב העיר, וירא והנה חיים-נחום מונדריק קורא בפרהסיה קונים אל חנותו ומוכר להם סחורה. בעיני השוטר היה מעשה כזה, למכור סחורה ביום הראשון לפני השעה השתים-עשרה – דבר חדש עוד, והלך והוציא את ספר-רשימותיו ורשם בו את מעשה מונדריק ומסר את הדבר לבית-דין. לבסוף התפשר מונדריק עם השוטר; השוטר נעשה רגיל יותר ויותר, עד שהתחיל לדעת כי אין הדבר גדול כל כך. אבל בינתים עשה בית¹-דין את שלו וחרץ את משפט מונדריק להיות יושב חמשה ימים בבית-המשמר או לשלם קנס עשרים וחמשה רובל.

מונדריק צחק. עשרים וחמשה רובל במחיר חמשה ימים – הלואי שיעשה עסק כזה בכל שבוע ושבוע. מובן מעצמו, כי עשה מונדריק אז כאשר הגידו עליו בכל העיר, לאמר: “מונדריק משתכר חמשה רובל ליום” – ויקבל על נפשו את העונש ללכת ו“לשבת”.

ואולם ישיבה הלא אינה לכל הדעות מן המצוות, שאסור חלילה להחמיץ אותן. השתמט מונדריק ממנה מיום ליום…

וימים על ימים עברו. מונדריק כמעט ששכח את הדבר לגמרי, השוטר בודאי ובודאי שלא זכר עוד אותו – והנה הפקיד קורא את מונדריק לבית-הפקידות, וסופר בית-הפקידות קורא באזני מונדריק את כתב-הדת, להיות יושב חמשה ימים בבית-המשמר. מונדריק שומע וצוחק: היאך אפשר? בעוד שני ימים הוא עושה סעודת ברית-מילה לבנו הנולד. האם יעזב חיי-עולם וילך ויעסוק בחיי-שעה? –שומעים אנשי הפקידות את הטענה הצודקת ולוקחים ומניחים את הכתבים לקרן-זוית עד לשעת-הכושר. עובר והולך זמן-מה ומונדריק נקרא שנית. מובן מאליו, כי גם הפעם הזאת אין לו פנאי, משום שיש לו אח ואחיו זה מכניס לחופה את בנו בעצם היום הזה – ושוב מניחים את הכתבים לעת אחרת. נעשה נס והכתבים נשתקעו בין כתבים אחרים ולא נמצאו, וכך נשתקע הדבר לשלש שנים תמימות, עד שמונדריק בעצמו שכח אותו ולא זכר עוד. אכן בבית-המדרש עוד היו מזהירים אותו פעם בפעם והיו אומרים: “גזר-דין מכיון שנחתם שוב אין עוד ממנו שום הצלה!” –אבל הלא בכל אלה אין קול ואין קשב…

פעם אחת, כשקם מונדריק בבקר אחד מעל מטתו ופנה והלך לפתוח את חנותו והנה השוטר ושֶנְשִי השומר באים. קְרָא: “חי-וקים!” –מונדריק מובל לבית-המשמר.

–הוי, פַּנִי לֶבֶּן (אדוני שיחיה)! ביום השלישי יהיה יום-השוק הגדול; מחר עלי לסלק שטר-חוב קטן…

אבל לא הועילו תשובה, תפלה וצדקה. לוקחים את מונדריק ביד חזקה.

מונדריקובה (אשת מונדריק) רצה אל בית-הפקיד עם ילדה על זרועותיה, לבקש מלפניו רחמים. לשוא: מעיר-המחוז בא הכתב…

בית-המשמר העירוני הוא מאחורי הקנצלריה של בית-הפקידות, בבית היפה מכל בתי הרחוב, ושני חלונותיו הסרוגים פונים אל עצם השוק באמצע, ורואים משם את כל הנעשה בשוק.

ולעומת המשמר ישר מול פניו נראית חנותו של מונדריק. ועומד לו מונדריק על-יד החלון ומביט משם אל פני העבר השני ישר אל תוך החנות ורואה את כל הנעשה בה. יוצא קונה מן החנות ולא קנה דבר, ובני-ביתו רודפים אחריו להשיבו, עוזר להם מונדריק מבית-המשמר וקורא: “בוא נא, אדון, בא נא!”

יהודי כשאין לו עבודה, יושב וקורא תהלים. לעולם אין אדם מפסיד אצל הקדוש-ברוך-הוא. אבל מונדריק אוחז את התהלים בידו– ואין לבו כלל אל התהלים. רבונו-של-עולם! שטר-חוב עליו לסלק, מחר והנה כבר יום השלשים ואחד לחודש, ויריד כזה. יריד כזה – ופתאם מושיבים אותו, ועתה שב וקרא תהלים!

אחרי ארוחת-הבוקר, והאברכים, הסמוכים עוד על שלחן חותניהם ועוסקים קצת גם בפרקמטיה, יוצאים לטייל ברחוב העיר. כשהימים כתקונם ה“בֶרזה” שלהם היא לפני חנותו של ארוך-החוטם, למול בית-הקַוֶה הפולני; היום, כשמונדריק יושב הם עוברים לפני בית-המשמר: “צפרא טבא, ר' חיים-נחום, בשביל מה?”

–מעשה ישן!

הקהל מתלקט, ולכבודו של מונדריק הוא מתיצב לפני בית-המשמר. מתחילים לדבר במקח-וממכר.

–זונדיל קנה שעורים במחיר 2.80 – מספר האחד חדשה.

–יתפקקו בני-מעיו, העולם כלו מעט לו! – מוסיף השני.

הקהל עומד ומדבר. מונדריק עומד נשען על סף החלון ומשתתף באותה שיחה, אגב קונה הוא מאת ר' יחיאל חמשה שקי חטים ונותן לו דמי-קדימה. אחרי כן מתעורר האחד ואומר “שלום” והולך לו.

מורה-השעות העירוני משמיע את השעה השלישית. ברחוב נראים תינוקות של בית-רבן ההולכים ושבים חבורות-חבורות אל ביתם.

–כבר הגיעה שעת ארוחת-הצהרים – אומר אחד מבעלי-הבתים.

–כן, מובטח אני בזוגתי שתחיה, שעוד מעט ותקבל את פני בחבה היתרה שלה! –אומר מונדריק ונראה ששכח רגע איפה הוא והיה נכון ללכת עם יתר ההולכים.

–שלום – אומרים יתר הנאספים והולכים איש-איש לדרכו.

ומונדריק נשאר. פונה הוא לאחוריו ומסתכל: שם, בקרן-הזוית אשר על-יד התנור שוכב “פריץ” שִׁכּוֹר-העיר בתוך גל של רפש וישֵן.

מונדריק מזדעזע ממראה-עיניו ושב ופונה אל החלון ומסתכל אל השוק.

מרחוק הוא רואה את שלמה שלו הבא מן החדר ועושה מלחמה עם חברה של נערים בשוק העיר.

– שלמה! שלמה! – קורא הוא לבנו.

הנער בא עד לפני בית-המשמר.

–חכה, ואני אראך את ידי. שכר-למוד אני משלם, ואתה עושה לך מלחמות עם הנערים ברחוב העיר. לך כרגע הביתה!

הנער הולך הביתה.

–אמור לאמך, כי תשלח לי תיכף את ארוחת-הצהרים – קורא הוא לבנו אחריו.

הנער נחפז הביתה.

–תיכף, תיכף, הארוחה כבר מוכנה ומבושלת – נשמע קולה של מרת מונדריק, והוא רואה את ידה הרומזת לו מעבר הרחוב השני.

–האם היה לך היום איזה פדיון? – קורא הוא ושואל לעומתה.

–בעד שלשה שקים – צועק אליו הבן הבכור ועונה לו משם.

–כך הוא הפדיון אם אנכי אינני בחנות! כך הוא הפדיון אם רק אנכי אינני בחנות! – מתיפח אליהם מונדריק.

–אם כך הוא, אז מוטל היה עליך להיות בחנות! – עונה אשתו, והיא כבר הולכת וקדרה בין ידיה.

שלמה הנער הביא מים מן הבאר, להיות לאביו לרחצה, מונדריק רחץ את ידיו, ומונדריקובה “ערכה לו את השלחן” על סף בחלון מבעד לסריגתו. בין “שאו ידיכם” ובין “המוציא” ראה מונדריק את הפקיד הולך ועובר על פניהם, וירמוז עליו לאשתו: נו, נו.

עד שהביאה האשה את הפקיד עד לפני החלון כבר הספיק מונדריק לברך “המוציא”.

–מעשה יפה עשית לי! –אמר אל הפקיד וילעס את “המוציא” – אדם נוטל אב לבנים ומושיב אותו בבית-המשמר. אפשר שאיני משלם ארבעה רובל לשנה בעד הפטנט לחנותי?

–מה היה לי לעשות? שלחו את “הכתבים” אלי…

–פַּנִי לֶבֶּן (אדוני שיחיה)! הלוני נא עשרים רובל על הסך הדרוש לי לסילוק שטר-חוב.

–תבוא נא מונדריקובה אלי, קצת לאחר-כך– עונה הפקיד והולך לו.

מרחוק באמצע הרחוב עומד השוטר נשען אל מוט העץ. למן העת שמונדריק “יושב” מתבייש זה ומתחבא מלפניו. עתה רואה אותו מונדריק מרחוק. בלי דעת עמד השוטר והסתכל באשתו של מונדריק בשעה שנתנה לאישה לאכל, וראה את מונדריק מנקה את שניו בצפרנה של בהן ידו הימנית. בראות מונדריק אותו נענע לו בראשו: הוי, פַּני! הוי, פַּני!

עתה אי אפשר היה לו עוד להשוטר להשתמט ויהי מוכרח לגשת.

בבושת-פנים קרב אל חלון בית-המשמר, ובהביטו אל פני מונדריק הניע בראשו, כמרמז לעצמו: הוי שוטה, שוטה!

–ולמה היתה לך כל זאת? למה? – שאל מונדריק ונענע בראשו.

לאטו ירד הערב, כמו בצעדים רכים, על פני חוף הוויסלה הרחוק, המים נעו בנחת בין גדותיהם הרחבות כאילו אמרו ליַשן את אשר בם, ויסיעו סירת־שיט דוממה למרחקים. בקצה השמים הרחק־הרחק, במקום אשר כבר הצטיר גשר הברזל ויהי כמו תלוי בתוך האויר, בערו פני השמים באש אדומה ולוהטת. השמים הבוערים הציצו מבינות לעמודים המוצקים אשר עליהם נטוי הגשר ובשמי הלהבה הלוהטת הצטיירו הראשים הגבוהים אשר לבתי־התפלה: בתי־תפלה, בתי־תפלה ובתי־תפלה. דומה כאילו הנשמה הגדולה אשר לעיר הגדולה וורשה בוערת באש ורוחשת בגיהנם על חטאותיה הרבות אשר נעשו בה במשך יום הארוך והחם.

על פני המים מן הדרך העולה מקזמיר שטה סירה טעונה תפוחים ותקרב אל העיר הגדולה. את המשוט הנהיגה בּאִשע, בתו של אהרן כלמיר, הסוחר בפרי־עץ, והיא נערה אדומה ובריאה אשר רק ערי־השדה בתוך הגנים מגדלות כמוה, ואהרן עזר אחריה לחתור. הימים ימי האסיף אשר לפני חג הסכות, ואהרן בעל־הגן אסף את התפוחים מעל העצים ויובילם לוורשה בסירה. הרוח פזר את זקן אהרון השחורה והארוכה ויגל את שולי הקפוטה שלו, עד כי נראו הציציות החוצה. הרוח קרע את המטפחת מעל ראש בּאַשע ויפרע את קווצותיה השחורות והעבֻתות, אשר טפחו לה על לחייה האדומות והבריאות. ככה קרבו עד ככר שילץ ויהי כמו יבקע אהרן עם סירתו את השמים, לקרוע אותם מעל המים, אשר ערפל דק ורועד חִבר אותם כמעט בפאת תבל רחוקה, עד כי נראו כשני שמים.

כאשר באה הסירה עד ככר שילץ, למקום ששם קשורות שאר הסירות הקטנות והרבות אל שפת הנהר, ראתה בּאַשע מרחוק את “פשוריִק”, והוא בחור לבוש קרעים מבחורי הוויסלה, העומד תמיד ואורב לסירות הטעונות תפוחים למען אשר יבוא דבר־מה בכפו.

ובּאַשע קראה לאביה:

• ראה נא, היה פשוריק כבר אורב לנו.

• השוט נכון – אמר אהרן ויבט אל השוט אשר על ידו.

ככה הגיעו אל החוף. אהרן הוריד את הברזל אל תוך המים, ויצא ויקשר את הסירה אל אחד העצים הקרובים. אז נגש פשוריק ושלח ידו אל החבל ויאמר לעזור.

• אין לי חפץ בך… רק אל נא תבקש לה פה דריסת־רגל – קרא אליו אהרן וידחהו.

• ראו נא איך הוא ירא לנפשו! האם אקרע דבר מאשר לך?

• שלום יהיה לנו גם בלעדך! – אמרה בּאַשע ותשליכהו מעל הסירה.

• הוי, יכנס הרוח בעיניה! – רמז לה פשוריק בערמה.

• פשוריק גנב! העוזב אתה אותנו אם לא? – אִימה בּאַשע עליו ותקח את השוט בידה.

בין כה וכה נִגש השוטר הנצב שם. בגשתו ברך את אהרן לשלום. אהרן הסיר את מגבעתו לפניו. גם פשוריק השתחוה מרחוק בהסירו את מגבעתו.

• נער טוב! – ענה השוטר ויטפח לפשוריק בידו האחת על שכמו, ובידו השניה הוריד לו את מגבעתו עד למטה מאזניו – ואולם השמר נא, נער נחמד, פן תפול בידי.

• כבר עת לכך, כבר עת לכך! – הסכים גם אהרן.

• ניטשַבוֹ (אין דבר)! – ענה פשוריק ויתחלץ מיד השוטר.

-———————

אחרי אשר חזקו את הסירה אל החוף, הלכה בּאַשע אל החנות הקרובה לקנות את הצרכים הנחוצים.

דמדומי אפלה כבר ירדו והלילה רחף ברוח. כאשר שבה בּאַשע עם קניניה ותלך בין ערמות האבנים, הצבורות לפני שפת הנהר, לבוא אל הסירה, והנה פשוריק לנגדה. היא חפצה למהר ולהתחמק מפניו, ואולם פשוריק חסם את הדרך לפניה ויאחז בידה ויבט אל תוך עיניה בערמה.

הנערה חפצה להחלץ ממנו, ואולם הוא החזיק בה בכח והיא יראה פן יתפזר התֵה והסוקר¹ ותתנגד לו בדומיה. הוא חבק אותה בכח גדול ויאמצנה אל לבו בלי אומר.

הנערה אשר בעירה הקטנה לא חופפה עוד עליה עין גבר, אדמה כלה ודבר־מה החל לרתוח בקרבה… ומבלי דעת את נפשה דחפה את העלם ממנה בכח גדול עד אשר נפל ויתגלגל לאחוריו, והיא החישה אל הסירה.

-————————–

לילה. אך הלילה לא היה תלוי מעל למים, הלילה היה בתוך המים והמים בתוך הלילה, אחוזים איש בזרועות רעהו ונדחים אל איזו פנה רחוקה. רק לפרקים רחוקים תעה בלילה כוכב קטן אשר כבה; והמים שוקטים כולם, עד כי המית גל במעמקים היתה כספור אגדה חרישית וארוכה אשר תספר נשמה חרישית. ופה ושם טבלו במעמקי הלילה שביבי אורות, ויהי כמו צללו חיות שחורות אין מספר בתוך המים, והכוכב הקטן, העין, מאיר במצחו.

ופשוריק זחל חרש על ארבע עד הסירה. ומדי שכבו מלוא בשרו על פני הקרש המונח משפת הנהר עד הסירה, שלח את ידו אל תוך הסירה – לגנוב תפוחים.

על פני הקרש שכב וימשש בידו בסירה בלאט. ופתאום נח וישקוט. לבו חדל לדפוק בקול, כאשר דפק עד כה, וינע חרש. כף ידו חדרה לתוך דבר־מה עגול רך וחם. הנער שכב תחתיו יירא לחשוב בראשו, פן תשמענה מחשבותיו, וכן ירא לחוש בלבו. וידו אשר חדרה בתחלה לתוך הדבר החם, כן אחזה בו. ורק אחרי הבהלה הראשונה נסה הנער לשלוח את ידו הלאה… ולא מצא מעצור. אז הרגיש, כי הדבר הרך מתחם והוא לוהט תחת ידו. ואותו תקף רק רגש אחד: הנה תחת ידו פה דבר חי… חי ובעל רצון… ואת הנער משך דבר־מה בכח… וישכח לרצונו איפה הוא ומי הוא. והוא רק נשמט ויחלוק הלאה־הלאה — — — וירגש דבר חם ורק — — —

אז נשאר באשר הוא שם והוא משוקע כלו כמו הָשלך הלום בכח, ויחש נשימה חמה אשר תקפתהו כמו תחת מכסה חם… ככה שכב מבלי נוע ורק את פניו כבש בצואר רך וחם. אשר הסתיר את פניו בנעימות כמו בנוצות רכות וחמות.

והדבר החם והרך היה מוטל תחתיו דומם ובלי נוע. כמו לא היה זה דבר חי, רק הנשימה הלוהטת אשר עלתה מן הנחורים דפקה על לבו הערום ותבוא אל לבו ותחממהו.

והנער שכב וידום גם בלבו וגם בראשו.

והלילה היה בתוך המים והמים היו בתוך הלילה, והם אחוזים איש בזרועות רעהו ונדחים לאחת הפנות הרחוקות. ומסביב דממה גדולה, כמו עצרה תבל את נשימתה והיא מחכה ביראה לדבר־מה.

ורק לרגעים התנודדה הסירה בתוך המים, והמים נשקו חרש באפלה את שפת הנהר ויחליקו אותה ויסלסלוה.

-——————-

דבר־מה היה – וצעיף־כהה פרש הערפל על כל, ואין איש יודע איך היה הדבר. בתוך הערפל כבר החלו השמים להבדל מן המים ומראיהם מראה דבר עכור מאד, כמו גלי מי־ים עכור אשר תעו בתוך ים הלילה השחור ונסכו מראה אפר על העולם. כל אשר מסביב עוד היה עטוף בערפל עכור, והערפל רבץ גם על הסירות וגם על הבתים הקטנים על־יד המים אשר תבניתם הצטיירה מבעד הערפל ויהיו כיוצאים זה עתה מנרתיקם. המים קמו זה עתה משנתם, ועוד לפני “מה־טובו” השתפך גל אל גל שני. ואולם מרגע לרגע יצאו הסירות ותהיינה בולטות יותר ויותר מתוך הערפל. גשר־הברזל נראה מרחוק, ומבין העמודים אשר עליהם הוא נשען התחקו צללי גגות, גגות וגגות על פני תהום עכור.

על שפת הוויסלה עמד פשורק ויבט למרחוק, מבלי אשר ידע, אל אופק השמים, ופיו פעור וידיו משולבות והוא מפהק בפה מלא: לא היה כדאי — — —

והעולם הכהה מסביב פהק אחרי פשוריק גם הוא: לא היה כדָאי.

ובזוהר היום העכור עלתה ותגלה בין יתר הסירות גם הסירה אשר לאהרן כלמיר הבא מקוזמיר. זהר היום העכור קדם את פני באשע, אשר שכבה על מצע התבן ואת אדרת־השער אשר לאביה השליכה מעליה. הרגלים הערומות בלטו מבעד למעיל התחתון האדום, והקוצות השחורות והעבתות נכפשו אל לחייה האדומות והכבושות.

לברוח מהם חפצתי.

לברוח מהם והלאה, ולא אראה עוד את מעשיהם הזרים והמתועבים, את דרכיהם הסבוכים והנלוזים.

ואולם בכל מקום אשר אבוא, באפסי ארץ, באיים רחוקים, שם אמצאם, שם אפגש בם.

ואנכי חפצתי לברוח מפניהם, מפני האנשים, לברוח מפני ה“אדם” אשר לי, היושב בי.

לשוב לימי ילדותי חפצתי.

ילד אני חפץ להיות. ילד אשר לבו לב ילד, אשר כל חושיו ורגשותיו, כל מחשבותיו והרהוריו, כל דרכיו, מדותיו ומנהגיו – הם ילדות.

-——-

ואנכי כבר עזבתי את בית-אבותי, השארתי אחרי גוי את הכפר הנעים, את ביתנו הקטן העומד בודד, רחוק-רחוק בתוך העמק, טבוע כולו בים עשבים, בשפעת דשאים, בין שני הרים, ועל סביביהם אלונים גדולים וענפים רבים, והענפים עבים, והעלים רחבים, והם נותנים את צלם, צל עב מסביב, ותמיד שם כעין החשכה הנעימה החשכה המעוררת מצב של בין-השמשות.

ואנכי כבר עזבתי את הנהר הבודד, את המים הזכים הנוזלים והמפכים שם בין ההרים הגבוהים לאט-לאט. והגלים מלקקים את שפת הנהר ורעשו המים, ועוד מעט והתלחשו הגלים ומסרו איש אל אחיו בלאט את הסודות הכמוסים אתם.

ואנכי עזוב עזבתי את פני השמים הגדולים והרחבים המשתפכים למעלה כמימי נהר זך, ודבר-מה, אשר יענג את הלב וילהיב את הנשמה וירומם את הנפש, משוך עליהם. הנה עננים לבנים נמשכים, ועל גביהם ענני תכלת, וצללים וכתמים שחורים רוקדים פה על הארץ מלמטה, ובפאת המערב יורדת השמש חמימה וקויה האחרונים נושקים את האדמה באהבה והם מזהיבים את המים ונותנים זיו והוד על כל אשר על פני האדמה מסביב.

ואנכי זוכר את הלילה אשר ישבתי על ברכי אמי והבטתי אל תוך עיניה העמוקות והמלאות טפות צחות, והקשבתי והאזנתי לקול אדני הנשמע בלאט, בנעימות – מכל אפסי-ארץ.

וכעין ילדות-נצח, ילדות-תם, ילדות-נעם היתה שפוכה על כל אשר מסביב. הנה השמים מלמעלה, השמים הגדולים והרחבים, הנה ההרים הגבוהים, האלונים הרמים עם ענפיהם העבתים, והנהר הנוזל, והם כולם היו פתאם כילדים קטנים בעיני, ילדים, העושים את מעשיהם לא על פי מצוה ולא לבעבור ימצאו חן בעיני האנשים ולא במחשבה תחלה למעשיהם ולא בזמן קבוע ושעה קבועה. לא! כל דבר עושה את מעשהו יען כי כן רצונו וזה הוא חפצו. הנה השמש זורחת, משחקת, משחקת עם הילדים היושבים בין האלונים ביער. ועוד מעט והתגלגל הרעם ויצא הברק ועננים כבדים יקדירו את פני השמים וגשם מטר עז יתך ארצה – ואני איני ירא מפניהם ולבי לא חלל בקרבי.

ואני חושב, ולבי, לב ילד, יודע כי כל אשר מסביב עושה את מעשהו לא מפני ההכרח, לא ברצון אחרים, כי אם מפני שזה הוא רצונו להשתעשע מעט, להשתובב מעט.

ילד הייתי אז, ילד אשר לבו לב ילד ואשר כל מחשבותיו והרהוריו, חושיו ורגשותיו היו של ילד, והילד חושב, כי כל אשר מסביב לו אינו בלתי אם מעשה-ילדים.

ואז עזבתי את הכפר ואת כל אשר בו וברחתי ובאתי אל העיר, כי לאיש חפצתי להיות. אבוא אל האנשים ובקשתים והפצרתי בם כי ילמדו אותי ויורוני את הדרך אשר אלך בו לבעבור אהיה לאיש.

והמורה אשר נתנו לי ללמדני, מלל באצבעותיו, דבר בפיו, רזם¹ בעיניו, עד הבינותי וידעתי.

את הכל הבינותי, את הכל ידעתי והייתי לאיש.

ואולם לא על נקלה הצליח מורי ללמדני את כל הדברים הגדולים והרמים האלה. קשה מאד היה הדבר.

כי לבי, לב ילד, לא חפץ לדעת ולהבין את הדברים האלה; לא חפץ להיות ללב איש.

לבי, לב ילד, לא חפץ לדעת ולהבין את העולם ואת החיים, כי אם חפץ רק להרגיש את זאת, לחוש את זאת, את העולם ואת החיים ואת כל אשר בם.

עד אשר באו דברי מורי אל לבי, ויחנקו ויוציאו מעט-מעט את הילד אשר בי– ואהי לאיש.

ופתאום ואני מבין ויודע את הכוכבים במסילותם, ויודע אני את השמים ואת הארץ, את היום ואת הלילה, את האור ואת החשך, את הקיץ ואת החורף, את הגשם ואת הרוח, את השלג ואת הברד, את הרעם ואת הברק – את הכל הבינותי ואדע.

וכל הארץ והחיים והיקום נשתנו פתאם. השמים אשר ממעל אינם השמים הזכים אשר היו לי אז בימי-ילדותי. השמים אשר מאז היו כילדים תמימים בעיני, ילדים אשר דבקו ויתרועעו עמי, עם הילד השני, ואני מרגיש אותם. ואולם השמים האלה, השמים אשר נתנו לי האנשים, מה גדולים הם ומה רמים ומה נוראים, ואני יודע ומבין את גדלם ואת רוממותם ואת נוראותיהם. ויודע אני ומבין את קטנותי ואת שפלותי אני, יודע אני ומבין מה קטן אני ומה דל. מה קצרים ימי ומה ארוכים ימיהם הם. לאנשים גדולים, לענקים היו פתאום בעיני. הלוחמים את מלחמת היקום עם כל אשר מסביב להם, ולוחמים גם עמי, עם היצור הקטן, ואני נכשל ונופל לפניהם, כי הם חזקים ועצומים ממני.

ואת הכל אשר על פני האדמה הבינותי. הבינותי היטב ואדע כי רק את רעתי הם דורשים וכי רק במותי הם חפצים. כל האנשים וכל החיים אשר מסביב לי חפצים במותי, לבעבור יירשו את נחלתי, לבעבור יאכלו את הלחם הנשאר בפי אחרי מותי, ויתענגו על האויר אשר אני נוחל ושואף אל קרבי.

אנכי לוחם עם כל אשר על פני האדמה מסביב, והם לוחמים עמי, אב לוחם עם בנו, איש עם אחיו.

זבוב לוחם בזבוב, ופרח בפרח, זרע בזרע, עשב בעשב.

הכל לוחמים, והמלחמה ארוכה ואיומה, וכל הימים אשר האדם חי על הארץ הוא נלחם את המלחמה הארוכה והאיומה.

ואת הכל הבינותי ואדע, את כל הדברים הגדולים והרמים האלה כי הן הייתי לאיש. ואני מתעב ומשקץ חיים כאלה. לא, אינני חפץ בהם! הלאה-הלאה אברח מפניהם, מפני האנשים אשר כל חייהם אינם אלא מלחמה ארוכה.

לאיש עשוני – ואני חפץ לשוב ולהיות ילד.

ואני בורח מפניהם, בורח מפני האנשים הלאה, הלאה.

ולבדי אני הולך אל הדרך העולה אל הכפר אשר בו נולדתי, למקום אשר אליו התגעגעתי זה ימים רבים.

שקי על שכמי ומקלי בידי, ולבי מלא רגשות נעימים, געגועים כמוסים, רגשות ילד, געגועי ילד.

אולם מוחי… הה! מרות ורעות המחשבות אשר במוחי, והן מנקרות, מנקרות מנקרות.

–איפה? לאן?

ואני הולך.

והשדות ושדרות האחו משתפכים לאורך פני האדמה, ורוח נעים מנשב וכופף את ראשי השבלים, ושמים טהורים, כתמים לבנים על גבי כתמי תכלת, משתפכים ממעל ובקצה הארץ יורדים השמים, הולכים ויורדים ומגיעים אל האדמה אשר מלמטה, והאדמה עולה, הולכת ועולה, עד אשר תגיע לקצות השמים אשר ממעל – ואיש את אחיו ישקו.

ואני רואה את הטוב ואת החסד, את החן ואת הנועם –ולבי בי מתרחב ומתמלא, ואני אוהב וחומד את הכל בלבי, ונפשי משתפכת בי, ואני חפץ לחבק, לחבק ולנשק ולאמץ אל לבי את כל אשר מסביב לי, את האדמה ואת כל אשר בה ואת השמים ואת כל אשר בם.

ואולם מוחי, מוח אדם– שם יתוש מנקר: בן-אדם, היודע אתה את החיים אשר לאלה? העשב יונק ומוצץ את הדם אשר לירק; האחד נבנה מחורבנו של חברו.

ולבי, לב ילד, חפץ לשכוח את הכל. לבי רק מתענג, מתענג ושמח על הנעם והחן, הטוב והחסד השפוך על הכל.

אולם מוחי, מוח איש –שם יתוש מנקר ומנקר: בן-אדם, סכל, איך לא תבוש לחשוב בכל ה“הבלים” האלה?

ואני רואה את גגות הכפר מרחוק, והם רומזים וקוראים לי: שלום בואך, שלום בואך, שלום בואך! הוי, עד כמה חכינו לך! הידעת כי התגעגענו מעט עליך? – – –

ועוד הפעם לוחמים בי לבי ומוחי. לבי, לב ילד, מעלה את כל הזכרונות הנעימים, את ההרהורים ואת החלומות אשר חלמתי ואשר חזיתי אז – בימים ההם.

ומוחי, מוח איש, מחריש ולועג, לועג ובז לכל ההרהורים והחלומות והחזיונות.

ואני מתקרב ונגש אל הכפר.

הנה היער, העצים הגבוהים, הענפים העבתים, הצל הנעים; הנה הנהר הזך, לחש הגלים – והכל דוברים: שלום, שלום, שלום.

ואני עומד ומביט אל העצים העבֻתים.

ואני מרגיש כמו קרבת-משפחה –רגש המקשר אותי לכל אשר סביב לי.

ועיני לבי רואות את המקום האהוב, את מקום ילדותי, את המקום אשר התגעגעתי אליו זה ימים רבים.

ולבי בי מתרחב ומתמלא ומעלה את כל הזכרונות הנעימים, את הרגשות ואת ההרהורים הנעימים אשר חלמתי אז – בימים ההם – – – בעודי ילד.

ועיני מוחי רואות עצים בודדים, עצי-יער העומדים כאלמים ומחכים עד אשר ירים עליהם החוטב את גרזנו. בתי-ספר נמוכים וקטנים, נהר קטן אשר מימיו מלאים רפש וטיט.

ומחשבות מרות ורעות מנקרות במוחי: בן אדם, מה אתה עושה? לאן באת? הן שם לך העיר הגדולה, שם האנשים הרבים.

ואני חפץ לשכוח את הכל, את האנשים ואת העיר, אשר כל חייהם אינם אלא מלחמה ארוכה. ברחתי מפני האנשים, כי שנאתי אותם, ואולם מי יתן ואברח מפני ה“איש” היושב בקרבי והמושל בי, השוחק ולועג, הבז ומנאץ את כל מעשי הילד.

מלחמה. כל החיים אינם בלתי אם מלחמה ארוכה. הכל לוחמים בי ואני לוחם כל. ומוחי ולבי שניהם לוחמים בקרבי.

בין העצים הגבוהים והרעננים יושב אנכי לבדי. וענפיהם העבֻתים ומלאים עלים יחביאוני מכל רואה.

והשמש שוקעת, שוקעת, וקויה האחרונים מלבישים אור וזהב את כל ירק ואת כל עשב אשר על פני האדמה מסביב, ומאירים ומזהירים את המים הנוזלים לאט-לאט בנהר הקטן אשר בגן – ואחרי כן ישקו את צמרות העצים.

ולאט-לאט והנה ענן עולה מאחרי עצי-הגן, והתרחב והתפשט על פני השמים והדביק את ברק-הזהב היוצא מן הקוים ורבץ עליו וכסה אותו.

והלילה הנה בא, והכנפים השחורות נטויות על פני כל הארץ.

ואנכי אוהב את הלילה; ויותר – את החשכה, את הדממה ואת העצבון אשר יבוא עמו, והצללים השחורים, הרובצים על המסלה הישרה אשר לפני, אהובים לי מאד.

ואנכי יושב ומביט.

והלבנה – כלה יפה וצנועה, והיא החלה להביט מבין בדקי-הענן אשר ממעל ובֹשת לה כבֹשת נערה אשר לא בגרה, ושחוק לה כשחוק ילד תמים.

וכוכבים לאלפים מסביב לה, והם נוצצים.

ורוח קלה מנשבת בענפים וזעזעה את העלים והשביתה את הדממה אשר מסביב. ומרחוק נשמע קול רך ומלא עצב ומתוק מאד – הזמיר מתפלל.

וכל היקום מסביב שקוע בצנעה רבה ובעצבון.

והעצים מתפללים חרש.

והגן עם עציו, ותכלת השמים עם כוכביה הנוצצים והיקום עם כל קולותיו – כל אלה וכל אשר אנו שומעים, כלם קדש-קדשים.

והשכינה מלאה את הרוחות–ורואים אנחנו אותה בעינינו, ואנחנו יכולים לנגוע אליה בידינו.

ועוד צפרים אחדות טרם נרדמו.

והצפרים הם הכהנים המתפללים ב“בית-המקדש” הגדול, והן נותנות שבח ותהלה ותפארת וגדולה לאל הגדול והמחריש –

קדוש! קדוש! קדוש!

ועצי-הגן והרוח המנשבת בענפים והמון קולות, אשר לא אדע מה הם, עונים לעומתם:

קדוש! קדוש! קדוש!

ואתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר.

טרודים אתם ועסוקים כולכם בדברים קטנים ושפלים ונבזים.

ואתם תקחו את העצים המתפללים ותעשו אותם להיות לכם לתועבותיכם ושקוציכם.

ואתם לא תשמעו את אנחות העצים ואת זעפם אשר הם זועפים עליכם חרש.

ואַת הנה עברת ורגליך דוחקות את השכינה – ועיניך משקרות לכל עבר ושערותיך תפזרי לכל רוח.

והנער ירוץ אחריך והשיגך וחבק אותך ונשק לך – וצלצול הנשיקה כקול הברזל העולה על העצים.

ואתם טמאתם את קדשי-הקדשים. הסתלקה השכינה מתוך הרוחות, חדל הזמיר מתת קולו – כי טמאתם גם את קולו ותעבתם את תפלתו.

והלבנה מסתתרת אל מתחת לענן – וחפרה מאד ובושה.

אבל אתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר.

הנה הנער מביט אל פניך – והוא טרם יחפור וטרם יבוש.

ואת הורדת את ראשך על לבך – ותהי כמתקצפת עליו ועל מעשהו.

הוי שקר, הוי חנפה, הוי מעשים בלב ולב!

התזכרי עוד? התזכרי עוד? – – –

שם בתוך היער העזוב והשומם אשר מאחרי בתי-העיר, שם במסתרים בין עצים עבתים ישבנו שנינו לבדנו.

ושערותיך היו קדושות, טרם עוד נטמאו.

ופניך הזכים היו כפני מלאך-אל, והאור אשר בעיניך היה כאור הלבנה.

ואז התגנבה ידי ותגע אל ידך – – –

רטט קר חלף בעצמותינו, חרדנו וקמנו ממושבותינו.

לא דברנו דבר–ואף גם לא הבטנו איש אל אחיו, ורק אַת קדושה היית לי מאז!

והיום נטמאת, וגם שערותיך נטמאו. הנער טמא אותן במגע שפתיו–ופניך היו כבית-מקדש אשר נחרב.

והאש אשר בעיניך בוערת ומעוררת תאוה וזועה – – –

גם את בית-המקדש טמאתם ואת השכינה הגליתם ואתם השבתם את הכהנים מתפלתם – – –

והלבנה חפרה ובושה, והיא מסתתרת תחת הענן.

ורק הכוכבים מביטים עוד אל מעשיכם, והמה נאנחים, וכל היקום נאנח ובוכה – – –

ואתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר – – –

ויהי בכם ההפך – כי עוד מביטים אתם אלי בבוז ובשחוק – – – ואתם חושבים אותי למשוגע – –

* * *

* * *

האמנם משוגע אנכי? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – * * *

* * *