בֶּן־אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל

אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל.

(יחזקאל י״ז, ב)

ר׳ יהודה אומר אמת משל היה… אם אמת למה משל ואם משל למה אמת, אלא באמת משל היה.

(סנהד׳ צב:)

משֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה

מאת

יהודה ליב גורדון

---

רַבִּי מֵאִיר

מאת

יהודה ליב גורדון

הַמֵּאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה¹,

חֹטֶר תִּפְאָרָה מִגֶּזַע מַמְלָכָה²,

לָךְ אַקְרִיב סִפְרִי וּמְשָׁלַי אֶעֱרוֹכָה.

אוֹהֵב־אָדָם³, שְׁפַל־רוּחַ⁴, רוֹדֵף־שָׁלוֹם⁵,

חָכָם⁶ סוֹפֵר⁷ מֵלִיץ⁸ וּמְמַשֵּׁל מְשָׁלִים⁹,

וּבְדוֹרְךָ לֹא הָיָה אָדָם כָּמוֹךָ¹⁰.

אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ, אָדָם צָנוּעַ¹¹,

עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ אוֹר דַּעַת זָרוּעַ,

הוּא זִקֵּק רוּחָךָ מִכָּל דֵּעָה קְדוּמָה:

בַּסְּפָרִים כָּתַבְתָּ, נְבִיאִים אוֹ תּוֹרָה.

לֹא יָרַאתָ לִכְתּוֹב נֶגֶד הַמַּסּוֹרָה

״אוֹר״ תַּחַת ״עוֹר״¹², ״רוֹמִי״ תַּחַת ״דּוּמָה״¹³.

עַל כְּבוֹד חֲבֵרְךָ כִּכְבוֹדְךָ חָמַלְתָּ¹⁴,

לֹא בַּקַּנְקַן רַק בְּמַה שֶּׁבּוֹ הִסְתַּכַּלְתָּ¹⁵,

וּבְעַד שִׁנּוּי דֵּעוֹת אִישׁ לֹא הִרְחַקְתָּ,

מִמּוֹרְךָ אַחֵר שֶׁקִּצֵּץ בִּנְטִיעוֹת

לֹא חָשַׂכְתָּ לִלְמוֹד חָכְמוֹת וִידִיעוֹת

הָרִמּוֹן אָכַלְתָּ וּקְלִפָּתוֹ זָרַקְתָּ¹⁶.

לִפְנֵי שָׂרִים וּמְלָכִים הִתְיַצַּבְתָּ¹⁷,

לַעֲרוֹךְ דִּין עִמָּם מִבְּלִי־חָת נִקְרַבְתָּ,

וּכְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל לֵאלֹהֶיךָ נִלְחַמְתָּ¹⁸,

נִלְחַמְתָּ וַתּוּכָל, כִּי בִשְׂמֹאלֶךָ

הָאֱמוּנָה הַצְּרוּפָה מָגֵן עֶזְרֶךָ

וּלְחֶרֶב בִּימִינְךָ הַחָכְמָה שַׂמְתָּ.

אַךְ אַנְשֵׁי דוֹרְךָ עֶרְכְּךָ לֹא יָדָעוּ¹⁹,

עַל כֵּן נִחֲרוּ בָךְ, בִּכְבוֹדְךָ פָּגָעוּ²⁰,

אַתָּה מִפְּנֵיהֶם רֶגַע לֹא נִכְנַעְתָּ²¹.

הֵם שִׁנּוּ שִׁמְךָ²², גֵּרְשׁוּךָ מִקֶּרֶב²³,

גַּם צָרִים מִחוּץ רְדָפוּךָ בַּחֶרֶב²⁴

וּבְכֵן, נֵר־הַגֹּלָה²⁵, בַּגֹּלָה מַתָּ²⁶.

מִיּוֹם מַתָּ הָהּ פָּנֵינוּ מַה־שֻּׁנּוּ!

כִּמֵתֵי עוֹלָם בְּמַחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבוּנוּ²⁷,

לוּ עַתָּה קַמְתָּ לֹא עוֹד תַּכִּירֵנוּ –

עַתָּה לְהַצִּילֵנוּ יַד אָדָם תֵּלֶא,

רַק יַד אֵל תּוּכַל זֹאת, רַק נֵס וָפֶלֶא,

עַל כֵּן אֶקְרָא: אֱלֹהֵי מֵאִיר עֲנֵנוּ! ²⁸

וּמִיּוֹם מַתָּ הַמֹּשְׁלִים בָּטֵלוּ²⁹,

זִיו הַחָכְמָה נֶאֱסַף וַחֲכָמִים חָדֵלוּ,

עֵינֵי תַלְמִידִים בַּהֲלָכָה קָדָרוּ,

וּכְבָר בַּדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי אַחֲרֶיךָ

נִשְׁכְּחוּ מִלֵּב כָּל מִשְׁלֵי מוּסָרֶךָ

מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת רַק הַשְּׁלֹשָׁה נִשְׁאָרוּ³⁰.

וַאֲנִי – מוּלְךָ מוּל יַם הַגָּדוֹל דֶּלֶף,

אַחֲרֵי שָׁנִים כִּשְׁבַע מֵאוֹת וָאֶלֶף

דַּבֵּר בִּמְשָׁלִים כָּמוֹךָ אַרְהִיבָה?

תֶּן לִי רַק בִּקְצֵה מַקֶּלְךָ לָגַעַת³¹,

אָז אֶלְמַד מִמֶּנּוּ חָכְמָה וָדָעַת,

אָז לִמְשׁוֹל מָשָׁל, אָז לָחוּד אֵיטִיבָה.

---

עַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הֶעָנָן

מאת

יהודה ליב גורדון

לִימִין בֶּן־עַמְרָם אִישׁ גִּבּוֹר הֶחָיִל,

הַמּוֹצִיא עַמּוֹ מִסִּבְלוֹת מִצְרָיִם,

הוֹלִיךְ הָאֵל עַמּוּד אִשּׁוֹ בַּלָּיִל

לַנְּחוֹתָם הַדֶּרֶךְ, לִהְיוֹת לוֹ לָעֵינָיִם.

מַחֲשַׁכֵּי הַמִּדְבָּר מִנָּגְהוֹ אוֹרוּ,

עִמְקֵי הַתְּהוֹמוֹת וּנְקִיקֵי הַכֵּפִים,

וּבְנֵי הַיְשִׁימוֹן מֵרִבְצָם נֵעֹרוּ,

שֻׁעָלִים וּצְבֹעִים, תַּנִּים וַעֲטַלֵּפִים,

וַיִּתְּנוּ קוֹלָם בִּבְכִי מִסְפַּד תַּמְרוּרִים

עַל חָשְׁכָּם כִּי גָּז, עַל רִבְצָם שָׁדָדוּ;

וַיֵּילִיל הַיְשִׁימוֹן וַיַּעֲנוּ הַצּוּרִים,

וּבְנֵי שַׁחַץ בָּמוֹ נוֹעֲצוּ נוֹעָדוּ

לִנְפּוֹל עַל מַרְגִּיזֵי מִשְׁכַּן מִבְטֶחָם,

וּנְחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַהֲמוֹן עַקְרַבִּים

נָשְׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמִיתוּ רַבִּים.

אַךְ אֵל יוֹצֵר אוֹר לֹא אִישׁ וְיִתְנָחָם;

הוּא אָמַר וִיהִי אוֹר לִישֻׁרוּן סֶלָה

עַל אַף הַנְּחָשִׁים יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ אֵלֶּה.

לֵךְ – קָרָא לִנְבִיאוֹ – כַּלֵּה דַּרְכֶּךָ,

עַמּוּד אֶשְּׁךָ יָאִיר לִבְנֵי עַמֶּךָ,

יָפִיץ עֲלֵיהֶם אוֹר עוֹלְמֵי עוֹלָמִים;

וּבְנֵי עֵיפָה מוֹרְדֵי אוֹר עָלֶיךָ קָמִים

בַּחֹשֶׁךְ יְסוֹדָם וָאוֹר לֹא יִשָּׂאוּ –

גַּם הֵם אֶת חִשְׁקָם, אֶת חָשְׁכָּם יִמְצָאוּ:

עַמּוּד הֶעָנָן יִתְעַלֵּם עָלֵימוֹ

וִיכַלּוּ בּוֹ חִצֵּיהֶם, הוּא יְקַבְּלֵמוֹ,

אַךְ הוּא גַּם יְדִקֵּם עַד כִּי יִדַּכָּאוּ

וִיכֻסֶּה בַּחֹשֶׁךְ זִכְרָם וּשְׁמוֹתָם.

חָק־עוֹלָם הוּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם!

---

הלפיד

מאת

יהודה ליב גורדון

הַלַּפִּיד / יהודה ליב גורדון

הַחשֶׁךְ כִּסָּה כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם –

וַיְצַו פַּרְעֹה לַעֲבָדָיו וַיַּצִּיתוּ

לַפִּידִים בֹּעֲרִים רַבִּים, וַיָּשִׁיתוּ

אוֹתָם עַל הַחַמָּנִים,

הֵם עַמוּדֵי הָאֲבָנִים,

שֶׁבָּנוּ הַמִּצְרִים רֹאשָׁם בַּשָּׁמָיִם.

וַיְהִי אוֹר גָּדוֹל וַתּוֹפַע עֵיפָתָה,

וַיְהַלְּלוּ כֻלָּם אֶת חָכְמַת הַמֶּלֶךְ,

כִּי הִשְׂכִּיל לִמְצוֹא עֶזְרָה בַּצָּרָתָה

וּלְהַגִּיהַּ אוֹר עַל דַּרְכֵי כָל הֵלֶךְ.

אַךְ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ פִּתְאֹם בָּא שָׁם

וַיַּעַל עַל רֹאשׁ הָעַמּוּד הָרָם

וַיִּקַּח לַפִּיד וַיָּשָׁט בַּקָּרֶת

וַיַּצֶּת בִּרְחוֹב אֶחָד אֵשׁ בֹּעָרֶת,

וַתֵּצֵא אֵשׁ – בָּתִּים רַבִּים אֻכָּלוּ

וּמִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת רֻשָּׁשׁוּ דַּלּוּ,

וַאֲנָשִׁים רַבִּים נוֹתְרוּ עֲרֻמִּים.

וַיְחַלְּלוּ הָאוֹבְדִים אֶת שֵׁם הַמּשֵׁל

וַיּוֹצִיאוּ עָלָיו הַדִּבָּה,

כִּי מֵאִתּוֹ הָיְתָה הַנְּסִבָּה

לִשְׁלוֹחַ אֵשׁ בָּעִיר וּלְהַרְבּוֹת כּשֵׁל.

אַל, אַחַי! – עָנָם אַחַד הַחַרְטֻמִּים –

אַל נָא מַלְכֵּנוּ הַצַּדִיק תַּרְשִׁיעוּ;

הֶן הוּא שָׂם לַפִּידִים בַּעֲבוּר יַגִּיהוּ

בֶּאֱשׁוּן הָאֲפֵלָה דֶּרֶך כָּל נוֹסֵעַ,

וּבְמִי הָאָשָׁם אִם בָּא מִשְׁתַּגֵּעַ

וַיַּהֲפֹךְ לָכֶם לִקְלָלָה הַבְּרָכָה?

אִסְרוּ הַמְּשֻׁגָּעִים, בָּאזִקִּים שִׁיתוּ,

אָז לֹא יָרֵעוּ, אֲזַי לֹא יַשְׁחִיתוּ,

וּתְהִי מִצְוַת מַלְכְּכֶם לָכֶם לִרְוָחָה.

---

יַעֲלַת סֶלַע וְהַנֶּשֶׁר

מאת

יהודה ליב גורדון

יַעֲלָה הָרָה רָאָתָה

כִּי מָלְאוּ לָלֶדֶת יָמֶיהָ

וּלְרֹאשׁ סֶלַע עָלָתָה,

בַּעֲבוּר עֵת יֵצֵא יַלְדָּהּ מִמֵּעֶיהָ

יִפֹּל מַטָּה כִּנְפֹל אָבֶן מִקָּלַע

וִינֻפַּץ אֶל הַסָּלַע.

וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד

וַתַּשְׁלֵךְ הַיֶּלֶד

אֶל אַחַת הַפְּחָתִים עָמֹק מִתַּחַת,

וַתַּשְפַּל מַבָּטָהּ לִשְׂבֹּעַ נַחַת

לִרְאוֹת בֶּן-בִּטְנָהּ נִבְקָע אֶל עֵינֶיהָ.

וַתִּשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת בַּשֵּׁפֶל

נֶשֶׁר פּוֹרֵשׂ הַכְּנָפָיִם

וַיְקַבֵּל עָלֵימוֹ הַנֵּפֶל

כִּמְיַלֶּדֶת עַל הַבִּרְכָּיִם.

"מַה-לָּךְ פֹּה, עוֹף כָּנָף, שָׁמָּה מִתָּחַת!

– קָרְאָה הָאֵם הָאַכְזְרִיָּה אֶל הַנֶּשֶׁר –

מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיָּדְךָ הַצִּילוֹ מִשָּׁחַת?

הֵן בֶּן-בִּטְנִי הוּא וַאֲנִי אִמּוֹ אָנִי!

הַגְבוּל עוֹלָם תַּסִּיג, אוֹ תִקְשֹׁר קֶשֶׁר

לֵאמֹר כִּי לֹא כָל מַעֲלוֹת רוּחָמוֹ

יוּכְלוּ הוֹרִים לַעֲשׂוֹת בִּילִידֵי בִטְנָמוֹ?!

– אִם אַתְּ לֹא בִקַּשְׁתְּ, הָאֱלֹהִים צִוָּנִי

לָחוּשׁ הֲלֹם אֶל בֶּן-בִּטְנֵךְ לַיֵּשַׁע!

כִּי אִם אַתְּ, אַכְזְרִיָּה, רַחֲמַיִךְ תַּשְׁחִיתִי

וִילָדִים תַּמִּים לֹא יָדְעוּ כָל רֶשַׁע

רֶגַע הִוָּלְדָם מִבְּלִי רַחֵם תָּמִיתִי,

עוֹד יֵשׁ אָב רַחוּם לָהֶם בַּשָּׁמַיִם

לֹא יַחְפֹּץ מוֹת זֵד אַף כִּי תָּם וָיֶלֶד,

הוּא שָׁלַח אוֹתִי לִפְרֹשׂ הַכְּנָפַיִם

בַּעֲבוּר הַצִּילַם הֲקִימֵם בַּחַיִּים –

אוּלַי יִהְיוּ יִלְדֵי חֵפֶץ בֶּחָלֶד!!

                    --------

מִי בִקַּשׁ מִיֶּדְכָם בָּתֵי-סֵפֶר?

– יֹאמְרוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר רֹעֵי-אֵפֶר –

הַנִּיחוּ לָנוּ

וּנְגַדֵּל בָּנֵינוּ

כַּאֲשֶׁר אוֹתָנוּ

גִּדְּלוּ אֲבוֹתֵינוּ!

לָמָּה לָנוּ יוֹגְבִים, אִכָּרִים,

קוֹצְרִים וּמְעַמְּרִים וְדָשִׁים,

לָמָּה לָנוּ חוֹצְבִים בֶּהָרִים,

עוֹרְכֵי-דִין, רוֹפְאִים וְחָרָשִׁים.

לָמָּה לָנוּ פּוֹסְלִים צַיָּרִים

הַמְצַיְּרִים צוּרוֹת אֲנָשִׁים,

מְשׁוֹרְרִים וּמְחַבְּרֵי סְפָרִים

הַמַּטִּילִים זוּהֲמַת נְחָשִׁים

אוֹ מוֹצִיאִים עָלִים נִפְזָרִים

לַשַּׁבָּתוֹת וְלָחֳדָשִׁים??

יָבֹאוּ הַיְלָדִים בַּחֲדָרִים,

הַבַּחוּרִים בְּבָתֵּי-הַמִּדְרָשִׁים;

יִרְבּוּ בָנוּ לַבְּקָרִים

מֻפְלָגִים חַכְמֵי חֲרָשִׁים,

יוֹסִיפוּ חֳמָרִים חֳמָרִים

חוּמְרוֹת וּסְיָגִים חֲדָשִׁים;

יִתְמַנּוּ עַל הַצִּבּוּר גִּזְבָּרִים

בַּעֲלֵי אֶגְרוֹפִין קָשִׁים,

וְלֹא יוֹסִיפוּ מַשְׂכִּילִים נִבְעָרִים,

גְּדָיִם שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּיָשִׁים,

לְבַקֵּשׁ חֶשְׁבּוֹן וּסְדָרִים

בְּהוֹצָאַת כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים.

וּבְנֵי שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה הַנְּעָרִים

יִשְּׂאוּ, כְּדִין, לָהֶם נָשִׁים

וְיִהְיוּ רָבִים וּפָרִים

כּשֻׁמְשְׁמִין וְכַעֲדָשִׁים;

וְיִמְכְּרוּ מַשְׁקֶה הַגְּבָרִים,

וְתֵשַׁבְנָה בַּחֲנֻיּוֹת הַנָּשִׁים,

אוֹ יִהְיוּ רוֹכְלִים בַּכְּפָרִים,

שַׁדְכָנִים, קַבְּרָנִים, שַׁמָּשִׁים.

וְאִם נֵרַד כֻּלָּנוּ לַשְּׁעָרִים

דַּלִּים וְרֵקִים וְרָשִׁים,

וְאִם דַּלֹּנוּ וְנִגְזַרְנוּ

וְחַיֵּינוּ תְלוּאִים מִנֶּגֶד,

וְאִם עֲרֻמִּים נוֹתַרְנוּ

מִבְּלִי לֶחֶם וּבְלִי בֶגֶד,

וְאִם הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ,

לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ –

הִנֵּה לְכַךְ נוֹצַרְנוּ,

כִּי כֵן גָּזַר הָאֵל:

“יָאָה עֲנִיּוּתָא לְיִשְׂרָאֵל!” –

כֵּן דֹּבְרִים בָּנוּ הַיְּעֵלִים הָאַכְזָרִים,

אַךְ הָאֵל יִשָּׂאֵנוּ עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

אִם אַתֶּם לֹא בקַּשְׁתָּם הָאֱלֹהִים צִוָּנוּ –

הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה מֵעוֹדֵנוּ אוֹתָנוּ;

הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לַאֲבוֹתֵינוּ

כִּי לֹא יִכָּרֵת לָנֶצַח זִכְרֵנוּ וּשְׁמֵנוּ!

הֲלָנֶצַח יֵדְעוּ הַבָּנִים חֹסֶר

יַעַן כִּי אֲבוֹתֵיהֶם אֹכְלִים בֹּסֶר?

הֲלָעַד יִהְיוּ הַיְּהוּדִים

עֲדַת עֲנִיִּים וּמְרוּדִים,

הָרְחוֹקִים מִטּוֹב וָנַחַת,

נִבְזִים וּשְׂנוּאִים כַּגֵּרִים,

הַקָּשִׁים לַאֲחֵרִים

וּלְעַצְמָם כַּסַּפַּחַת?

עַל אַפְּכֶם וַחֲמַתְכֶם בְּנֵיכֶם יַשְׂכִּילוּ

וּבְאֶזְרָחֵי הָאָרָץ גּוֹרָלָם יַפִּילוּ,

לַאֲחֵרִים תּוֹעֶלָת יָבִיאוּ,

גַּם נַפְשָׁם בַּטּוֹבָה יַשְׂבִּיעוּ.

---

מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת

מאת

יהודה ליב גורדון

נַעֲרָה טוֹבַת תֹּאַר

מִימֵי יַלְדוּת וָנֹעַר

לָמְדָה לְעַוֵּת וּלְקַלְקֵל פָּנֶיהָ:

תִּקְמֹט אֶת מִצְחָהּ עִם גַּבֹּת עֵינֶיהָ,

תָּנַע רֹאשָׁהּ כֹּה וָכֹה כַּמִּתְיַפָּה,

אוֹ כִּי תוֹרִיד רִירָהּ מֵאַפָּהּ,

אוֹ כִּי תִמְחֶנּוּ עַל גַּב כַּפָּהּ,

וּבְדַבְּרָהּ תֶּחְטֹם, תִּקְרֹץ הָעֵינָיִם

וּתְעַקֵם הַשְּׂפָתָיִם.

הַהֶרְגֵּל נַעֲשָׂה אֶצְלָהּ טֶבַע

וַיִּדְבַּק בָּהּ כְּצָרַעַת נוֹשֶׁנֶת.

"חִדְלִי לָךְ – יִסְּרַתָּה הָאֹמֶנֶת

אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע –

הָסִירִי שִׁקּוּצַיִךְ מִפָּנָיִךְ,

לָמָּה יִתְקַלְּסוּ בָךְ רֹאָיִךְ?!

אַךְ לַשָּׁוְא אֶת דְּבָרָיהָ שִׁחֵתָה,

הָאֲמוּנָה נָתְנָה כָּתֵף סוֹרֶרֶת,

לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר,

לֹא עָזְבָה אִוַּלְתָּהּ וּמוּמָהּ לֹא הוּסָר.

וּבְכֵן הָיְתָה אִתָּהּ רוּחַ אַחֶרֶת

וַתְּמַלֵּא בַּמַּרְאוֹת אֶת קִירוֹת בֵּיתָהּ,

כִּי אָמְרָה: תֵּרֶא הָעַלְמָה מָשְׁחָתָהּ,

אוּלַי תֵּיטִיב דַּרְכָּהּ וּתְתַקֵּן עַוָּתָתָהּ.

אַךְ כִּרְאוֹת הָעַלְמָה

הַגִּלְיוֹנִים עָלֶיהָ סַבִּים,

מַרְאִים אֶת גֹּעַל צַלְמָהּ

וּמְגַלִּים מוּמָהּ בָּרַבִּים –

תַּחַת שׂוּם לִבָּהּ לִדְרָכֶיהָ,

לַעֲזוֹב תִּרְגַּלְתָּהּ וּלְשַוֹּת פָּנֶיהָ,

שִׁבְּרָה אֶת הַמַּרְאוֹת לִשְׁבָרִים

וַתִּשְׂטֹם אֹמַנְתָּהּ וּבְאֵיבָה הֲדָפַתָּה.

לִמְלִיצֶיךָ, יִשְׂרָאֵל, יֵעָשֶׂה כֵּן עַתָּה:

עַל מָה עִקְשֵׁי-לֵב שָׁם שָׂרְפוּ הַסְּפָרִים?

עַל מָה כְּסִיל מִתְעַבֵּר

פֹּה יִתְנַפֵּל עַל הַמְּחַבֵּר,

וַחֲפַרְפֵּרוֹת וַעֲטַלֵּפִים

מֵחֹרֵי עָפָר וְכֵפִים

שָׁם גּוּמָץ חוֹפְרִים

אֶל רַגְלֵי הַסּוֹפְרִים?

שַׁאֲלוּ אֶת פִּי הָעַלְמָה,

הִיא תַגִּיד לָכֶם עַל מָה.

---

הַזְּאֵב וּבְנוֹ

מאת

יהודה ליב גורדון

״הָאֱמֶת הַדָּבָר כִּי יֵשׁ בָּאָרֶץ

עִזִּים עַזּוֹת־נֶפֶשׁ הַפּוֹרְצוֹת פָּרֶץ

וּבַזְּאֵבִים תִּשְׁלַחְנָה יָד לָגַעַת?״ –

כֹּה שָׁאַל זְאֵב קָטֹן אֶת פִּי אָבִיהוּ,

וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיִּסְפֹּק עַל פִּיהוּ:

מִי סִפֵּר לָךְ זֹאת, נַעַר חֲסַר דַּעַת?

עִזִּים קָמוֹת בַּזְּאֵבִים! אַיֵּהוּ הָעֵדֶר

יַעֲבֹר חָק־עוֹלָם וִישַׁנֶה הַסֵּדֶר?

״רַבִּי סִפְּרָהּ לִי בִּהְיוֹתִי בַּחֶדֶר

– עָנָה הַזְּאֵב הַמֻּכֶּה בְּנֶפֶשׁ נֶאֱנָחַת

וַיִּתְגָּרֵד בַּקָּרַחַת וּבַגַּבַּחַת –

אַף אָמַר כִּי בְאֶרֶץ עוּץ נִמְצָאוּ

וּבְשֵׁם אִיּוֹב לִבְעָלֵימוֹ יִקְרָאוּ״.

– אִיּוֹב?! – קָרָא הָאָב בִּשְׂחוֹק – הוֹי גֹּלֶם,

אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא מֵעוֹלָם!

אִיּוֹב לֹא הָיָה אַךְ עִזָּיו נִמְצָאוּ,

גַּם עוֹד עַד הַיּוֹם בֵּינֵינוּ יֵרָאוּ,

אַךְ לֹא בְּקַרְנַיִם יִנְגֹּפוּ

וּבְצַד וּבְכָתֵף יֶהְדֹּפוּ,

כִּי אִם יַטִּילוּ גְּלָלִים

עַל עָלִים בָּלִים,

וְחָקוּק עַל מֵצַח אֵלֶּה הַשְּׂעִירִים:

״מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים – וּגְאוֹנִים אַדִּירִים״.

---

הסוס והסיס

מאת

יהודה ליב גורדון

הַסּוּס וְהַסִּיס / יהודה ליב גורדון

בִּהְיוֹת בְּנֵי הָאָדָם

שָׂפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים

לֹא נִכְשְׁלוּ בִּלְשׁוֹנָם

וְלֹא נֶחְלְקוּ בְּרַעְיוֹנָם;

וּמִיּוֹם נִפְלְגָה הָאָרֶץ

לִלְשֹׁנוֹתָם לְגוֹייֵהֶם

הִרְבָּה כּוֹשֵׁל בֵּינֵיהֶם

וַיִּרְחַב הַפָּרֶץ.

יֵשׁ גַּם בְּנֵי עַם אַחַד

יוֹשְׁבֵי מְדִינוֹת שׁוֹנוֹת,

אֵין לָהֶם לֵב לְיָחַד

מֵחֵלֶק שְׂפָתַיִם וְרִיב לְשֹׁנוֹת:

הָאֶפְרָתִי מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת

לֵאמֹר שִׁבֹּלֶת

אָמַר סִבֹּלֶת –

וַיֹּאחֲזוּ בוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ,

וּבֶן-וָואהלִין קָרָא חִירִיק

בִּמְקוֹם שֶׁבֶּן-לִיטָא קוֹרֵא שׁוּרֻק

וּלְבֵית-דִּין הֱבִיאוּהוּ.

שְׁנֵי סֹחֲרִים בַּדֶּרֶךְ אָרָחוּ

אֶל אַחַד הַיְּרִידִים יָרָדוּ,

וּשְׁנֵיהֶם יַחְדָּו הָלָכוּ

אַף אִם לֹא נוֹעָדוּ.

הָאָחָד תֵּימָנִי מֵעִיר " מֵלִיטָא "

הַשֵּׁנִי מִצָּפוֹן מֵעִיר מִלִּיטָא;

זֶה בָּא לִמְכּוֹר סְחוֹרָתוֹ

וָזֵה לִקְנוֹת סְחוֹרָה מְגַמָּתוֹ.

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הַצְּפוֹנִי:

"אֱמָר-נָא לִי, אֲדֹנִי,

מַה-חֶפְצְךָ בַּשּׁוּק וּבשְׁבִיל מַה בָּאתָ?"

וַיַּעַן הַדְּרוֹמִי: רְצוֹנִי

לִקְנוֹת סִוס ¹טוֹב בְּמָנָה אוֹ בְּמָאתַיִם. –

"לֹא יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ

(הַדֹּבֵר בּוֹ יַעֲנֵהוּ),

יֵשׁ אִתִּי סִיס כָּזֶה, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם,

אִם תַּחְפֹּץ בִּמְחִיר זֶה קָחֵהוּ".

וַיַּאֲמֵן בּוֹ הַקּוֹנֶה וַיֵאוֹת

וַיִּקְנֵהוּ מֵאִתּוֹ בְּלִי רְאוֹת,

וַיִּתֵּן כַּסְפּוֹ שְׁתֵּי מֵאוֹת.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְמָחֳרָתוֹ

הֵבִיא הַמּוֹכֵר אֶת סְחוֹרָתוֹ –

כְּנַף רְנָנִים נֶעֳלָסָה

נֶהְדָּרָה בְּנֹצָתָהּ.

וַיֹּאמֶר הַתֵּימָנִי בְּתִמָּהוֹן:

הֲרַמַּאי אַתָּה אוֹ מֻכֵּה שִׁגָּעוֹן?

לֹא סִיס הַיּוֹשֵׁב בַּכְּלוּב קָנִיתִי

כִּי אִם סִוס הָעוֹמֵד בָּאֻרְוָה אִוִּיתִי. –

"לֹא, טָעַן הַצְּפוֹנִי, לֹא רִמִּיתִיךָ,

כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי;

סִיס אָמַרְתָּ בְּפִיךָ

וְסִיס הֵבֵאתִי בְּיָדִי".

וַיִּנָּצוּ יַחְדָּו וַיָּרִיבוּ

וּדְבָרָם אֶל הָרַב הִקְרִיבוּ.

הַקֹּנֶה תָּבַע שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ הַמָּעוֹת,

לְפִי שֶׁהִטְעָהוּ בְּיוֹתֵר מִשְׁתוּת,

אַךְ הָרַב פָּסַק שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא שְׁטוּת,

וּלְפִיכָךְ – אֵין הַמֶּקַח מֶקַח טָעוּת.

הַקּוֹרֵא בְּוַדַּאי

יִקְרָאֵנִי בַּדַּאי,

כִּי הֲיִתָּכֵן

שֶׁבִּשְׁבִיל נְקוּדָה קְטַנָּה אַחַת

יָבֹאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים

לִמְרִיבָה מִתְלַקַּחַת

וּלְבֵית-דִּין יִהְיוּ עוֹלִים?

אָכֵן

מֶה כָּל הַמַּחֲלֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּיהוּדָה

אִם לֹא בִּשְׁבִיל אֵיזוּ אוֹת אוֹ נְקוּדָה.

פֵּרוּשִׁים קְלוּשִׁים וְדִקְדּוּקִים דַּקִּין,

אֵתִין וְגַמִּין אֲכִין וְרַקִּין?

בִּשְׁבִיל מַה בְּשָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת

נִקְרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל לִקְרָעִים

וַיְהִי לְכִתּוֹת שׁוֹנוֹת

לִפְרוּשִׁים וּצְדוּקִים, רַבָּנִים, קָרָאִים?

גַּם בְּיָמֵינוּ עָתָּה

מַה כָּל הַקְּטָטָה

בֵּין יַעֲקֹב בְּנָהּ שֶׁל “מוּשָׁה” ²

וּבֵין יַעֲקֹב בֶּן אֶלְקָנָה?

יַעַן לֹא יֹאמַר “כֶּתֶר” בִּקְדֻשָּׁה

וּבְקַדִּישׁ – “יַצְמַח פֻּרְקָנָא”!

---

הַהוֹלֵךְ לְבַקֵּשׁ אֶת יְיָ

מאת

יהודה ליב גורדון

(מעין מלכים א׳ י״ט, יא–יב)

לִדְרֹשׁ אֶת אֲדֹנָי הָלַךְ נָבִיא נָעַר

וַיֵּצֵא אֶל הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא בַּיָּעַר,

כִּי בַּקִּרְיָה דָּרַשׁ, בֵּין יוֹשְׁבֵי שָׁעַר,

בִּסְכָלִים וּנְבוֹנִים, בִּשְׁפָלִים וּגְבֹהִים

וְלֹא מָצָא אֶחָד יוֹדֵעַ אֱלֹהִים.

כִּי לֹא כָל הָאָרֶץ דְּבָרִים אֲחָדִים;

הָרַעְיוֹנוֹת שׁוֹנִים, הַלְּבָבוֹת נִפְרָדִים:

זֶה יִלְבַּשׁ בֶּגֶד אָרֹךְ וִיגַּדֵּל פֶּרַע,

זֶה יִרְחַץ יוֹם־יוֹם בְּשָׂרוֹ בְּמִקְוֵה מַיִם,

זֶה יִפְרֹשׂ מִדֶּרֶךְ־אֶרֶץ, זֶה יְחַיֶּה זֶרַע,

וָזֶה יִתְפַּלֵּל עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם –

וִידַמּוּ כֻלָּם לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם.

וַיָּבֶן כִּי לֹא מֵהֶם אַף לֹא מֵהֲמוֹנָם

תֵּצֵא עֲבֹדַת אֱמֶת וְיִרְאַת שָׁמַיִם.

וַיָּבֹא בַּמִּדְבָּר בַּמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם,

וְהִנֵּה קוֹל אֵלָיו דּוֹבֵר:

״הִנֵּה אֲדֹנָי עוֹבֵר!״

וְקוֹל הֲמֻלָּה כְּקוֹל תְּפִלַּת הֲמוֹן עָם –

״לֹא בַּתְּפִלָּה אֲדֹנָי!״

וְאַחֲרֵי הַצְּעָקָה שְׂמָלוֹת סְרוּחוֹת –

״לֹא בַּבְּגָדִים אֲדֹנָי!״

וְאַחֲרֵי הַבְּגָדִים פֵּאוֹת אֲרוּכוֹת –

״לֹא בַּשְּׂעָרָה אֲדֹנָי!״

וְאַחֲרֵי הַפֵּאָה כֹּל נְשָׁמָה זַכָּה –

וַיַּרְא וַיִּקְרָא וַיִּפֹּל עַל אַפָּיִם:

״קָדוֹשׁ בָּאָרֶץ, קָדוֹשׁ בַּשָּׁמָיִם,

קָדוֹשׁ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֱלֹהֵי הַצְּדָקָה!״

---

הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים

מאת

יהודה ליב גורדון

הַשֶּׁמֶשׁ הִשְׁתַּטְּחָה לִפְנֵי כִסֵּא אֱלֹהַּ:

״רִיבָה רִיבִי – קָרְאָה – שׁוֹפֵט גָּבֹהַּ,

נִזְרִי חֻלַּל וּכְבוֹדִי גָּלָה מֶנִּי.

פַּעַם מִשְׁפָּטִי וְדִינִי עָשִׂיתָ,

אָז – עֵת עִם הַלְּבָנָה אוֹיַבְתִּי

אֵלֶיךָ לַמִּשְׁפָּט נִקְרַבְתִּי¹,

אָז עֶלְבּוֹנִי תָּבַעְתָּ,

קַרְנֶיהָ גִּדַּעְתָּ,

רוּם לִבָּהּ הִכְנַעְתָּ

וַתַּדְבֵּר אוֹתָהּ תַּחְתֵּנִי,

וּשְׁמִי ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״ כִּנִּיתָ,

כִּי עַל כָּל מְאוֹרֵי אוֹר אוֹתִי עִלִּיתָ;

עַתָּה – כָּל צָרוּעַ, כָּל זָב,

כָּל הֶדְיוֹט, כָּל עַז פָּנִים,

כִּמְעַט יֵצֵא מֵאַחֲרֵי הַכִּירַיִם

וִיהִי לַמַּגִּיד אוֹ לָרָב

בְּחֶבְרַת חַיָּטִים אוֹ רַצְעָנִים,

יִטּוֹל אֶת הַשֵּׁם, יִקַּח לוֹ קַרְנַיִם,

וְכָמוֹנִי ״הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל״ יִקָּרֵא;

עֲשֵׂה מִשְׁפָּט וָצֶדֶק לְמַעַן תִּוָּרֵא!

– הֵרָגְעִי, בִּתִּי, עַל מָה שָׁוְא תִּתְעַבָּרִי?

עָנָה רָצוֹן הַיּוֹשְׁבִי בַּשָּׁמַיִם –

חֲזִי, בְּמִי קִנֵּאת וּבְשֶׁלְּמִי הַסָּעַר!

הֵן כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף אֵלֶּה הוֹדֵךְ לֹא יַחְסִירוּ,

כִּי כָל בָּאֵי עוֹלָם יֵדָעוּ

כִּי רַק בִּלְשׁוֹן סַגִּינְהוֹר בִּשְׁמֵךְ נִקְרָאוּ

וּמִימֵיהֶם לֹא הֵאִירוּ אַף לֹא יָאִירוּ.

״הוֹי – הוֹסִיפָה הָעֲלוּבָה – אֵל נֶאְדָּרִי!

הָעָם יַאֲמִינוּ בָם, זָקֵן וָנָעַר,

כִּי אֶל בַּעֲלֵי הַשֵּׁמוֹת לִבָּם פֹּנֶה

וּבְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אַחֲרֵיהֶם זֹנֶה״.

– אִם כֵּן אֵפוֹא – עָנָה שׁוֹפֵט צֶדֶק –

אֶתְקֹן גַּם זֶה הַמְּעֻוָּת וַאֲחַזֵּק בֶּדֶק:

אַכְרְזִיאֵל², קוּם הַעֲבֵר כָּרוֹז בָּעָם

לִבְלִי יָהִין כָּל רַב אוֹ מַגִּיד בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם

לַחֲתוֹם שְׁמוֹ עַל הַסְכָּמוֹתָיו וּשְׁאָר עִנְיָנָיו

מִבְּלִי שֵׁם הַתֹּאַר ״הַקָּטֹן״ לְפָנָיו.

---

בַּרְבֻּרִים אָבוּסִים

מאת

יהודה ליב גורדון

שְׁבוּעִים שִׁבְעָה לִפְנֵי הַפּוּרִים

קָנְתָה לָהּ רִבְקָה צֶמֶד בַּרְבֻּרִים

וַתַּעֲמִידֵם אִתָּהּ

תַּחַת הַמִּטָּה

וּלְחַג הַפֶּסַח אוֹתָם הִלְעִיטָה,

לֶחֶם חֻקָּהּ הִמְעִיטָה

וּלְבַרְבֻּרֶיהָ הוֹשִׁיטָה

רִיפוֹת וּלְבִיבוֹת מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה.

הֶאָח מַה־שָּׂמַח לִבָּהּ וּקְרָבֶיהָ רַנּוּ

עֵת מִיָּמִים יָמִימָה

רָאָתַם, מִשְּׁשָׁתַם,

וַתִּמְצָא כִּי הַבַּרְבֻּרִים עָשְׁתוּ שָׁמָנוּ

וּבְשָׂרָם רֻטֲפַשׁ וַתֵּרֶב מֻרְאָתָם

וַיַּעֲשׂוּ עֲלֵי כֶסֶל פִּימָה.

וּכְבָר הַתִּקְוָה שָׂחֲקָה אֶל עֵינֶיהָ

וַתַּעֲבֵר כָּל טוּבָהּ עַל פָּנֶיהָ,

וּכְבָר רִבְקָה בִּלְבָבָהּ

אַחַת לְאַחַת חָשָׁבָה

אֵת אֲשֶׁר יַמְצִיאוּ לָהּ בַּרְבֻּרֶיהָ:

כִּי תִשְׁחָטֵם אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר,

לִשְׁכֶנְתָּהּ הָעֲשִׁירָה תִּמְכּוֹר הַבָּשָׂר

וִיהִי לָהּ מַצּוֹת וָיַיִן לִסְדָרֶיהָ,

וּבַנּוֹתָר תִּחְיֶה הִיא וּבָנֶיהָ.

וּכְבָר חִלְּקָה כָּל נֵתַח

לְמִסְפַּר אֲרֻחוֹת הַפֶּסַח:

הָרֹאשׁ עִם הַקֶּרֶב

לַאֲרֻחַת הָעֶרֶב,

הַגַּרְגֶּרֶת עִם הַכְּרָעַיִם

תְּבַשֵּׁל בַּצָּהֳרַיִם,

וּמֵהַמֻּרְאָה וּמֵהַפֶּדֶר

תָּכִין לָהּ לַסֵּדֶר

תֻּפִינִים בַּמָּרָק

וּבַאֲרֻחַת הַיָּרָק;

וּבְכֵן תָּחֹג אֶת חַגָּהּ

מִבְּלִי צַעַר וּדְאָגָה.

הָהּ, בֶּטַח יֵלֶךְ הוֹלֵךְ תֹּם,

אַךְ לֹא יֵדַע מַה־יֵּלֶד יוֹם!

וּבְהַגִּיעַ יוֹם הַשְּׁחִיטָה

וַתּוֹצִיאֵם מִתַּחַת הַמִּטָּה

וַתִּשְׁחָטֵם וַתְּשַׁסְּעֵם שֶׁסַע –

פַּלָּצוּת אֲחָזַתָּה פֶּתַע,

כִּי שָׂרָט אֲדַמְדָּם בַּוֵּשֶׁט מָצָאָה;

וַתְּמַהֵר אֶל בֵּית הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה.

וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם

כָּל נֶקֶב וְכָל קֹרֶט דָּם

טָרַף הָרַב אֶת הַבַּרְבֻּרִים בְּאַפּוֹ

״שֶׁמָּא נִקֵּב הַוֵּשֶׁט וְהִבְרִיא וְנִתְרַפֵּא״,

וְעוֹד ״שֶׁבְּעוֹפוֹת אָסוּר הַלְעָטָה וְהַמְרָאָה״ –

וַתֵּצֵא הָאֻמְלָלָה וְיָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ,

כִּי נִשְׁבַּת לָהּ פִּתְאֹם חַגָּהּ וּמְשׂוֹשָׂהּ.

אַל תֵּרָגְנִי, אֻמְלָלָה רַבַּת בָּנִים,

כִּי כָרְתָה אַכְזְרִיּוּת הָרַבָּנִים

אֹכֶל מִפִּיךְ בְּעַרְבֵי פְסָחִים;

הֵן עוֹד מְקוֹרִים רַבִּים לָךְ נִפְתָּחִים:

תּוּכְלִי אַתְּ וּבָנַיִךְ לַחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים –

יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנִים בְּנֵי רַחֲמָנִים!

---

הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר

מאת

יהודה ליב גורדון

פרתו של הרב – מותר (אמרי אינשי)

״רַבִּי, שַׁעֲרוּרָה בְּיִשְׁרָאֵל נֶעֱשָׂתָה,

נַעַר שׁוֹבֵב חִלֵּל שַׁבָּת בְּיָד רָמָה״.

– מֶה עָשָׂה, הַגִּידוּ לִי, מַה־נִּהְיָתָה?״ –

״הָאִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת שָׁמָּה

רָאַתְהוּ בְּלֶכְתָּהּ מִבֵּין מַשְׁאַבִּים

נוֹשֵׂא מוֹרֶה שָׁעוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים״.

– מוֹרֶה שָׁעוֹת כֶּלִי הוּא, וּבְהוֹצָאָה

אָסוּר אִסּוּר גָּמוּר –

(פָּסַק הָרַב, הוּא גַּם מוֹרֶה־הוֹרָאָה),

הַמּוֹצִיאוֹ יֵעָנֵשׁ עֹנֶשׁ חָמוּר

וִיהִי מוֹפֵת לִצְעִירֵי הַיָּמִים

לִבְלִי יַעַבְרוּ עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.

מַהֲרוּ, הַשַּׁמָּשִׁים, בַּקְּשׁוּהוּ,

תִּפְשׂוּהוּ,

אֵלַי הֲבִיאוּהוּ.

וַיְמַהֲרוּ הַשַּׁמָּשִׁים וַיָּרוּצוּ

וַיָּפוּצוּ

וּמְלַמֵּד אֶחָד תְּפָשׂוֹ וַיְבִיאֵהוּ,

וַיַּבֵּט הָרַב וַיִּרְאֵהוּ

אֶת הַפּוֹשֵׁעַ כִּי בְנוֹ הִנֵּהוּ,

וַיֵּהָפֵךְ לִבּוֹ וַיַּעֲבֹר זַעֲמוֹ,

וַיַּחְלֵק אֶת זְקָנוֹ וַיְשַׁנֶּה טַעֲמוֹ:

״אִיתֵּימָא אִפְּכָא? מוֹרֶה־שָׁעָה

תַּכְשִׁיט הוּא וּמֻתָּר בְּהוֹצָאָה,

וּבִזְמַן הַזֶּה לֶיכָּא רְשׁוּת הָרַבִּים,

כֻּלָּם כַּרְמְלִית לְמִעוּט עוֹבְרִים וְשָׁבִים״.

וּבְכֵן יָצָא בֶּן הָרַב נָקִי,

יַעַן כִּי אָבִיו הָיָה חָרִיף וּבָקִי,

וַיֵּדַע לַהֲפֹךְ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים

כַּהֲפֹךְ אִישׁ נַעֲלוֹ עַל הָרַגְלַיִם.

לוּלֵא הָיָה מְלַמֵּד הַשַּׁמָּשׁ שֶׁמְּצָאָהוּ,

כִּי אָז מֵרֹאשׁ אֶל אָבִיו לֹא הֱבִיאָהוּ!

הֲטֶרֶם יֵדַע כִּי אֵצֶל הָרַבָּנִים

הַתּוֹרָה נִשְׁמַעַת לְכַמָּה פָנִים?

הַקּוֹרָה בֵּין עֵינֵינוּ

קִסֵּם הוּא לָהֶם לַחֲצוֹץ שִׁנֵּיהֶם;

הָאָסוּר לָנוּ וּלְבָנֵינוּ

מֻתָּר לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם.

הַגָּאוֹן רַב יָקֶה מִקַּ״ק חֲוִילָה

בַּעֲוֹנֵינוּ הָרַבִּים מִתְרַשֵּׁל בִּתְפִלָּה,

וּמַה־יֹּאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת? ״זוּ כֹחוֹ!

לֹא יִתְפַּלֵּל כִּי יֵשׁ לוֹ מַזִּיק בְּמֹחוֹ״.

בַּחֲצַר־סוּסָה אָסַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל

אֶתְרוֹגֵי אֶרֶץ יִשְׁרָאֵל,

בִּשְׁבִיל מַה? – בִּשְׁבִיל שֶׁדּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ

יִסְחַר בְּאֶתְרוֹגֵי קָרְפוֹ;

חֲתַן הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל רַב פֶּסַח

לוֹקֵחַ רִבִּית חֲמִשִּׁים מִמֵּאָה זְקוּקִים,

וּבְעִיר גַּמְלָא אֲסוּרִים כָּל הַיֵּינוֹת לְפֶסַח

כִּי בַּת הָרַב סוֹחֶרֶת בְּיֵין צִמּוּקִים.

---

רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ

מאת

יהודה ליב גורדון

(הַנִּמְשָׁל לִמְשַׁל יוֹתָם בֶּן יְרֻבַּעַל)

הָלֹךְ הָלְכוּ הַקָּהָל לִמְנוֹת פַּרְנֵס עֲלֵיהֶם,

אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וִיבִיאֵם וְיַעֲסֹק בְּצָרְכֵיהֶם,

וַיָּבֹאוּ אֶל אַחַד הַמְּיֻחָשִׂים

וַיֹּאמְרוּ: ״לִקְצִין־עָם אוֹתְךָ נָשִׂים,

פַּרְנֵס תִּהְיֶה לָנוּ כִּי בֶן רַבָּנִים אָתָּה״.

– ״לִהְיוֹת רֹאשׁ הַקָּהָל חֶרְפָּה הִיא עָתָּה

– עָנָה הַיַּחְשָׂן – כִּי בְּכָל הַמַּעֲלָלִים

יִתְעָרְבוּ כָּעֵת אֲנָשִׁים נִבְזִים וּשְׁפָלִים,

אֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין רָב בְּכָל מִשְׁפַּחְתָּם,

אֲשֶׁר יַחְשָׂם בְּכִיסָם וּכְבוֹדָם בְּאַמְתַּחְתָּם;

אֶת יַחְשִׂי וּכְבוֹד אֲבוֹתַי אַשְׁפִּילָה

אִם אֵלֵךְ לָנוּעַ בְּעִנְיְנֵי הַקְּהִלָּה״.

וַיֹּאמְרוּ הַקָּהָל אֶל אַחַד הַסּוֹחֲרִים:

פַּרְנֵס תִּהְיֶה לָנוּ, בָּךְ אֲנַחְנוּ בּוֹחֲרִים!

– ״אֵינֶנִּי רֹאֶה מִזֶּה כָּל רֶוַח עַתָּה,

הַקְּהִלָּה דַלָּה, הַכְנָסָתָהּ מְעַטָּה;

אַף עוֹד זֹאת: הַזְּמַן הֶחָדָשׁ עָלֵינוּ הֵקִים

רֹאֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת, אֲנָשִׁים דַּלִּים וְרֵקִים,

אִישׁ לֹא רָאָה מִיָּמָיו צוּרַת מַטְבֵּעַ

יִתְעָרֵב בְּצָרְכֵי הַצִּבּוּר וִיחַוֶּה דֵּעַ.

הֶחֳדַלְתִּי לִמְכֹּר מִינֵי מַשְׁקֶה וַאֲכִילָה

וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ בְּעִסְקֵי הַקְּהִלָּה?״.

וַיֹּאמְרוּ הַקָּהָל לִירֵא־שָׁמַיִם:

אוֹתְךָ נִבְחַר וְהָיִיתָ לָנוּ לָעֵינָיִם!

– ״הָהּ, רַבּוּ כָּעֵת כּוֹפְרִים וַעֲבַרְיָנִים

וַאֲנַחְנוּ אֲנוּסִים לָשֵׂאת לָהֶם פָּנִים,

לֹא נוּכַל כַּאֲשֶׁר נַחְפֹּץ לְיַסְּרָם עַל זְדוֹנָם,

יָרֵאתִי פֶּן אֶתָּפֵשׂ עִמָּם בַּעֲוֹנָם;

טוֹב לִי עֲסוֹק בְּסִגּוּפִים, בַּעֲבוֹדָה וּתְפִלָּה

מִלֶּכֶת לָנוּעַ בְּעִנְיְנֵי הַקְּהִלָּה״.

וַיֹּאמְרוּ הַקָּהָל אֶל אַחַד הַלּוֹמְדִים:

הֱיֵה לָנוּ פַּרְנֵס; אוֹתְךָ אָנוּ חוֹמְדִים.

– ״לֹא אוּכַל לָשֵׂאת פָּנַי אֶל הַמֶּמְשָׁלָה,

הִיא תִדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ הַשְׂכָּלָה, הַשְׂכָּלָה,

וַאֲנִי בִּלְעֲדֵי תַלְמוּדִי לֹא אָבִינָה

דָּבָר וַחֲצִי דָבָר בִּלְשׁוֹן הַמְּדִינָה;

הֶחֳדַלְתִּי אֶת פִּלְפּוּלִי, חָלִילָה,

וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ בְּעִסְקֵי הַקְּהִלָּה?״

וַיֹּאמְרוּ הַקָּהָל אֶל אַחַד הַמַּשְׂכִּילִים:

לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ תְּחִנָּתֵנוּ מַפִּילִים!

– ״כָּל הָעֵדָה כֻּלָּהּ פְּתָאִים וּסְכָלִים

שָׂטֵי כָזָב וּמַאֲמִינִים בַּהֲבָלִים,

וַאֲנִי סוֹפֵר וּמְחַבֵּר בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן,

חוֹקֵר וּמְהַנְדֵּס דּוֹרֵשׁ קַדְמוֹנִיּוֹת,

גַּם עַתָּה אֶכְתֹּב תּוֹלְדוֹת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן

עִם הֶעָרוֹת יְקָרוֹת טִבְעִיּוֹת וֵאלֹהִיּוֹת;

הֶחֳדַלְתִּי מֵעֲסוֹק בְּהַדְפָּסַת הַחִבּוּר

וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ בְּצָרְכֵי הַצִּבּוּר?!״

וַיֹּאמְרוּ הַקָּהָל אֶל אַחַד הָרַצְעָנִים:

פַּרְנֵס תִּהְיֶה לָנוּ, רֹאשׁ וּנְשׂוּא פָנִים!

– ״הִנֵּנִי!״ – עָנָה הָרַצְעָן וַיַּשְׁלֵךְ מֵאֵלָיו

סַדָּנוֹ וּמַרְצֵעוֹ וּשְׁאָר כֵּלָיו,

לֹא לָקַח עִמּוֹ בִּלְתִּי אִם רְצוּעָתוֹ

וַיֵּלֶךְ לִרְעוֹת אֶת עֶדְרוֹ צֹאן עֲדָתוֹ.

---

הֶעָשִׁיר בְּמוֹתוֹ

מאת

יהודה ליב גורדון

אִישׁ עָשִׁיר חָלָה נֶאֱנַשׁ וַיִּתְעַלָּף;

כָּל הָרוֹפְאִים פֶּה אֶחָד אָמְרוּ: חֲלָף!

וּכְבָר הֵחֵלוּ בָּנָיו

שׂוּם עַיִן עַל קִנְיָנָיו,

וּכְבָר הָאַלְמָנָה בִּלְבָבָהּ

עַל אֹדוֹת אִישׁ אַחֵר חָשָׁבָה,

וּבְנֵי הַחֶבְרָה אֻסְּפוּ עַל מַעֲמָדָם

(הֵמָּה רוֹכְלֵינוּ בְּנֶפֶשׁ אָדָם),

וּכְבָר נֶאֶסְפוּ וָבָאוּ

הַלּוֹמְדִים הַבַּחוּרִים

אֲשֶׁר קְרֹא עִבְרִית לֹא יָדָעוּ

לְצַפְצֵף כַּבַּרְבֻּרִים

מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים;

וּכְבָר עָרַךְ הָרַב לְהֶסְפֵּדוֹ מִלִּים

וַיָּשָׂם צִיר אֶל דַּלְתוֹת אִמְרָתוֹ

אֶת הַכָּתוּב: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ.

וּכְבָר הֶעֱמִיק כִּיסוֹ, הִרְחִיב חֵיק בִּגְדוֹ

לָשׂוּם בּוֹ שִׁקְלֵי שִׁלֻּמַת מִסְפְּדוֹ;

וּכְבָר גָּמַר בִּלְבָבוֹ

כִּי בִּזְהַב הַתְּנוּפָה בִּמְאַת הַשֶּׁקֶל

יַעֲזוֹב רַבָּנוּתוֹ וּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ,

יֵלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, לַעֲרוֹב מַעֲרָבוֹ;

יַעֲבֹר עַד מֵעֵבֶר לִנְהַר חִדֶּקֶל

לָבִיא מֵהֹדּוֹ חִלָּזוֹן לִתְכֵלֶת

וּגְלוֹמֵי שֵׁשׁ מִמִּצְרַיִם לַטַּלֵיתִים,

וּמֵהַר הַזֵּיתִים

עָפָר לַמֵּתִים,

וּלְהַבְדָּלָה מִשְּׁבָא בְּשָׂמִים וּשְׁחֵלֶת,

מִירִיחוֹ הֲדַסִּים עִם כַּפּוֹת תֹּמֶר

וּפְרִי עֲצֵי הָדָר מֵאַרְצוֹת גֹּמֶר;

וּבְשׁוּבוֹ יְסַפֵּר לִסְכָלִים וּפְתָאִים

מִקְרִים נוֹרָאִים וּמַעֲשִׂים נִפְלָאִים

מִבְּנֵי הָרַכָבִים נוֹשְׂאֵי הַשְּׁלָטִים,

מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים

וּמִן הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בַּלְבָנוֹן…¹

וּבְעוֹד רוּחַ הָרַב

בַּחֲלוֹם מְרַחֶפֶת

עַל אַרְצוֹת עֲרָב

וּבְנֵי שֵׁם וָיֶפֶת

שָׁב רוּחַ הַמֵּת אֶל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

הָהּ, כִּי הִכִּיתָ כָּל אֹהֲבֶיךָ לֶחִי!

אִשְׁתְּךָ לֹא נִתְאַלְמְנָה, בִּנְךָ לֹא יִהְיֶה מָנוֹן,

הָרַב עָזַב חֲלוֹם סַחֲרוֹ, כִּנְעָתוֹ,

וַיָּשָׁב אֶל תּוֹרָתוֹ וּלְקִנְאָתוֹ,

הַלּוֹמְדִים הַבַּחוּרִים

שָׁבוּ לַאֲחוֹרֵי הַתַּנוּרִים,

וּבְנֵי הַחֶבְרָה שָׁבוּ בֵּית הַיָּיִן

וַיִּתְּנוּ בַּכּוֹס עָיִן

לִמְצֹא תַּנְחוּמִים עַל אָבְדָן תִּקְוָתָם,

וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם:

״נִתַּק מֵעַל חַכָּתֵנוּ לִוְיָתָן,

מִתַּחַת הַחֻפָּה בָּרַח הֶחָתָן!״

עַל מַה־שָּׁוְא תִּתְאוֹנְנוּ, אַנְשֵׁי הַחֶבְרָה,

כִּי נִמְלַט צֵידְכֶם

הַפַּעַם מִיֶּדְכֶם? –

הֵן לַחְמְכֶם הוּא, עוֹד יָבוֹא יוֹם עֶבְרָה,

כִּי מִכֹּל יֵשׁ מִפְלָט לָנוּ בָּאָרֶץ:

מִמַּשְׂכִּיל מִתְחַסֵּד, מֵחָסִיד עַם־הָאָרֶץ,

מִבַּעַל־עֲגָלָה נוֹסֵעַ בַּעֲצַלְתַּיִם,

מֵחַזָּן מַאֲרִיךְ וּמִכְּאֵב שִׁנַּיִם,

מֵרָב מַחֲמִיר, מִמַּחֲלַת אֲחֹרַיִם,

מִבָּנִים סוֹרְרִים וּמִמִּדְיְנֵי אִשָּׁה –

אַךְ מִפְלָט אַיִן מֵחֶבְרָה קַדִּישָׁא.

– ״יָדַעְנוּ כִּי כֵן, אַךְ מִי יֶעֱרַב לָנוּ

כִּי יִהְיֶה רַב־חַיִּים אָז גַּבַּאי־חֹדֶשׁ

וַאֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ

נִהְיֶה הַשַּׁמָּשִׁים וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ?״

---

הַצְּפַרְדֵּעַ אֲשֶׁר בִּיאֹר מִצְרַיִם

מאת

יהודה ליב גורדון

וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ (אמרי אינשי)

בַּחוֹל עַל חֹף שִׁיחֹר נַחַל מִצְרָיִם

הַצְּפַרְדֵּעַ אֶת בֵּיצֶיהָ טָמָנָה,

וַתַּעֲזֹב עַל הַשֶּׁמֶשׁ בַּשָּׁמָיִם

לְחַמֵּם וּלְבַקֵּע אֹתָנָה;

וָהִיא הָלְכָה מִנֶּגֶד וַתֵּשֶׁב

בֵּין צִלְלֵי הַסּוּף, עַל רֹךְ הָעֵשֶׂב,

לֶאֱכֹל נִבְלַת חַיָּה בַּבֹּץ הִנִּיחָה

עַד רָקְבָה וַתִּבְאַשׁ וַתַּעַל צַחֲנָה,

וּבְאָכְלָהּ לִילָדֶיהָ מֵרָחוֹק הִשְׁגִּיחָה.

אֶל רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וּלְקוֹל הַטַּחֲנָה

יָרַד עָלֶיהָ הָעַיִט

וַיִּגְזֹל מִפִּיהָ הַצַּיִד.

וַתִּתְמַרְמַר הַצְּפַרְדֵּעַ הַגְּזוּלָה

עַל הַשּׁוֹדֵד בַּצָּהֳרָיִם

בַּעַל הַכְּנָפָיִם.

וּבְשֶׁצֶף קֶצֶף וּבְרָב הֲמֻלָּה

שִׁנְּסָה מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ אֶת כֹּחָהּ

לִנְקוֹם בָּעַיִט וּלְמַלֵּט מַלְקוֹחָהּ.

וַתִּבְעַר הַמִּלְחָמָה וַתִּטֹּשׁ הַמַּצָּה.

וּבְחֻמּוֹ שָׁכַח נָחָשׁ הַבָּרִיחַ

אֶת בֵּיצָיו אֲשֶׁר לָאָרֶץ הִנִּיחַ,

וּבֵין כֹּה עַכְבַּר־הַיְאֹר¹ הֵגִיחַ

מִמַּאֲרָבוֹ מִסֵּתֶר קָנֶה וּבִצָּה,

וַיּוֹצֵא וַיְגַמֶּא אֶת הַבֵּיצִים

וּקְלִפָּתָן זָרַק בֵּין הָעֵצִים.

הָהּ גַּם בַּמִּלְחָמָה

יַד הָעַיִט רָמָה,

וּרְעֵבָה שָׁבָה וַתֵּרֶא הַצְּפַרְדֵּעַ

כִּי גַּם בֵּיצֶיהָ הָאוֹיֵב בִּלֵּעַ,

וַיָּפָג לִבָּהּ וַתּוֹרֶד דִּמְעוֹת עֵינָיִם,

וַתִּתֵּן קוֹלָהּ בִּבְכִי וַיִּשְׁמַע מִצְרָיִם.

לָמֶּה תִבְכִּי, הַצְּפַרְדֵּעַ,

לָמָּה זֶה תָּרִיעִי רֵעַ?!

הֵן גַּם רַב חַיִּים מִמֵּיפָעַת

אָדָם עָרוּם, כֹּסֶה דָּעַת,

רֹאשׁ הַקָּהָל אֶצְלֵנוּ,

הִצִּית רִיב בִּקְהָלֵנוּ

עַל הַשּׁוֹחֲטִים וְעַל הַחַלָּפִים.

וַיִּרְבּוּ הַנִּלְחָמִים

וַתִּפְרֹץ הַמַּחֲלֹקֶת,

וַיִּשָּׁפְכוּ דָמִים

כַּמַּיִם בַּשֹּׁקֶת;

הָהּ, דְּמֵי הַקָּהָל הֵם וּשְׁקָלָיו עָפִים

לְמֵאוֹת וְלָאֲלָפִים,

כִּי עַל פִּי הַדִּבּוּר

שֶׁל פַּרְנֵס הַצִּבּוּר

נָתַן רַבִּי צֶמַח

נֶאֱמַן הַקָּהָל

מִמֶּכֶס הַקֶּמַח

כֹּל אֲשֶׁר שָׁאָל.

עַתָּה חָכְמַת רַבִּי חַיִּים נִסְרָחָה,

חֲמַת הַמַּחֲלֹקֶת כִּמְעַט שָׁכָכָה,

אַךְ אוֹצַר הַקָּהָל דָּלַל, כָּלָה כֶּעָשָׁן –

וְכַפָּרוֹתֵינוּ עוֹד יִשְׁחֹט הַשּׁוֹחֵט הַיָּשָׁן.

---

הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ

מאת

יהודה ליב גורדון

עָמוּס לַעֲיֵפָה כָּל חַטֹּאת יִשְׂרָאֵל

יָצָא הַשָּׂעִיר

מֵחֹמוֹת הָעִיר

וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו.

לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית קָשׁוּר בֵּין קְרָנָיו,

בּוֹ יוֹלִיכוֹ אִישׁ הָעִתִּי וְלָלֶכֶת יִבָּהֵל,

כִּי הֲמֹנִים הֲמֹנִים,

בַּבְלִיִּים אוֹ אַלֶּכְּסַנְדְּרוֹנִים,

הַחֲפֵצִים לִטְהָר מֵעֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים,

לְבַעֲבוּר הַרְבּוֹת חֲטָאִים

חֲדָשִׁים לִרְגָעִים,

יַבְהִילוּהוּ לָלֶכֶת בְּחִפָּזוֹן.

אִתּוֹ יֵלְכוּ מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

אַנְשֵׁי צוּרָה,

לָהֶם זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה,

וּבְמִשְׁמַנֵּיהֶם לֹא שֻׁלַּח רָזוֹן.

וְלִבְלִי יִהְיֶה לְפוּקָה

לוֹ חֹם הַיּוֹם

וְעִנּוּי הַצּוֹם

עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה

יֹאמְרוּ לוֹ: הֲרֵי מַיִם

וַהֲרֵי מָזוֹן!

כָּכָה יְפַנְּקוּ הָאִישׁ הָעִתִּי, כֵּן

בַּעֲמָלוֹ יִתְּנוּ לוֹ שָׂכָר;

אַךְ אֶת הַשָּׂעִיר הַמִּסְכֵּן

אָדָם לֹא זָכָר.

וּכְבָר עָבַר כַּמָּה

מִילִין בְּחַרְבוֹנֵי הַחַמָּה

מְזֵה רָעָב וְצִחֵה צָמָא,

וּבַאֲשֶׁר יָבֹא שָׁמָּה

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר אֵלָיו לִבּוֹ יָשִׂים

וְיִצְבֹּט לוֹ מִן הַצְּבָתִים,

אוֹ יַגְמִיאֵהוּ מְעַט מַיִם

לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ הַנְּכֵאָה.

לַשָּׁוְא יֶהְגֶּה הָאֻמְלָל בְּקוֹל שְׁבָרִים,

כִּי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

בַּעֲלֵי בֶטֶן הַמְּלֵאָה

לֹא יִשְׁמְעוּ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים,

לֹא יְקַבְּלוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן

יִלְלַת עֲנִיֵּי הַצֹּאן.

וּכְבָר הִגִּיעוּ וָבָאוּ

עַד הַסֻּכָּה הָאַחֲרוֹנָה,

וּכְבָר מִנֶּגֶד רָאוּ

אֶת הַצּוּק, הוּא שֵׁן־סֶלַע פֹּנֶה

עַל עֶבְרֵי פִי־פָחַת

וּתְהֹם רֹבֶצֶת תָּחַת;

וּכְבָר יִכּוֹן הַמְּשַׁלֵּחַ לְהַעֲלוֹתוֹ

אֶת הַשָּׂעִיר, וְלִדְחוֹתוֹ

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

לְעֵינֵי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

הַמְּלַוִּים אוֹתוֹ.

אַךְ פִּתְאֹם הִתְמַרְמֵר בַּעַל הַקְּרָנַיִם

וַיִּגַּח וַיֶּהְדֹּף וַיִּבְעַט בְּרַגְלַיִם

וַיַּחְפֹּץ זְנָבוֹ וּזְקָנוֹ הֵנִיעַ,

אַף פָּתַח אֶת פִּיהוּ – (הוֹי אֶצְבַּע אֱלֹהַּ!)

וּבִלְשׁוֹן אָדָם הִבִּיעַ.

אַל נָא עַל זֶה, קוֹרְאִי, תִּתְמַהּ תָּמֹהַּ!

אִם דַּבֵּר דִּבְּרָה אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם,

אִם יְדַבֵּר גַּם עַתָּה הַמַּגִּיד מִקִּלְעָם,

מַדּוּעַ לֹא יְדַבֵּר גַּם צְפִיר הָעִזִּים?!

וּבְכֵן הֵרִים הַשָּׂעִיר קוֹל תּוֹכֵחָה וּצְעָקָה,

קוֹל עוֹשֶׂה חֲזִיזִים,

בְּאָזְנֵי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָעַלִּיזִים:

״שִׁמְעוּ נָא, אַכְזָרִים

אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה!

הַמְעַט מִכֶּם כִּי לְרִסּוּק אֲבָרִים

בְּפִשְׁעֵיכֶם אַתֶּם דַּנְתּוּנִי,

כִּי עוֹד בַּחַיִּים חַיָּתִי

קִפַּחְתֶּם אֶת פַּרְנָסָתִי

וּבְרָעָב לִגְוֹעַ תִּתְּנוּנִי?!

לֹא מִצְוָה הִיא כִּי חֵטְא־מֶרִי וְחוֹבָה

לָמוּת בְּעַד כְּפוּיֵי טוֹבָה!

הִמַּקוּ אֵפוֹא בַּעֲוֹנְכֶם – וִישׁוּעָתִי קְרוֹבָה״.

וּבְדַבְּרוֹ שְׁאֵרִית חֵמוֹת חָגָר,

וַיְנַתֵּק מוֹסְרוֹתָיו וַיִּמָּלֵט מְהֵרָה

אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה

וְעָלָיו הַמִּדְבָּר סָגָר.

קוֹרְאִי הַנָּבָר!

הַעוֹד תְּחַכֶּה לַקֵּץ וּלְאַחֲרִית דָּבָר?

הַשָּׂעִיר נִמְלָט וְכֵן נָגוֹז וְעָבָר;

וְהַבַּבְלִיִּים וְהָאַלֶּכְּסַנְדְּרוֹנִים

הֲמֹנִים הֲמֹנִים

עָמְדוּ כֻלָּם

עַל פֶּתַח הָאוּלָם

וְלֹא מָצְאוּ חָזוֹן

מִלְּשׁוֹן הַחִלָּזוֹן,

כִּי לֹא הִלְבִּינָה

כַּאֲשֶׁר הִסְכִּינָה.

וּמַה־נַּעֲשָׂה אַחֲרֵי כֵן שָׁם?

אִם נִשְׁפַּךְ הַדָּם

בִּבְרוֹחַ

הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?

לֹא שָׁמַעְתִּי;

רַק זֹאת יָדַעְתִּי,

כִּי כְאָז כֵּן עַתָּה

הָעָם חָטָא

וּפְשָׁעָיו הַכַּבִּירִים

עָמַס עַל כֶּתֶף הַשְּׂעִירִים;

וְיַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

רַק נַפְשָׁם שִׂבֵּעוּ

וּמֵעֵיהֶם מִלֵּאוּ,

וְלֹא פָקְחוּ אָזְנַיִם

לִשְׁרִקוֹת הָעֲדָרִים

הַנַּעֲשִׂים אֲבָרִים אֲבָרִים.

---

בָּנִים זָרִים

מאת

יהודה ליב גורדון

בֵּיצִים עֲזוּבוֹת מָצְאָה הַתַּרְנְגֹלֶת

וַתִּדְגֹּר וַתְּחַמֵּם עֲדֵי הִמְלִיטָה;

וּבְעוֹד הָאֶפְרוֹחִים רַכִּים, אֵין יְכֹלֶת,

בְּרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲלֵיהֶם הִבִּיטָה,

לֶחֶם חֻקָּהּ הִמְעִיטָה

וּמִפִּיהָ אֹכֶל לָמוֹ הוֹשִׁיטָה

מִמֶּגֶד שָׂדַי, שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וָסֹלֶת

וּמֵחֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה.

כֵּן עַד הִגָּמְלָם כִּלְכְּלָתַם, נִהֲלָתַם,

מִמֶּרְחָק בְּזֵעַת־אַף לַחְמָם הֵבִיאָה.

תַּחַת כְּנָפָהּ יִשְּׁנָתַם

וּבְחֵיקָהּ עַרְשָׂם הִצִּיעָה,

וּפְעָמִים רַבּוֹת מֵרֹב חִבָּה

גַּם בַּלֵּילוֹת לֹא שָׁכַב לִבָּהּ.

וּבְהִגָּמְלָם וַתַּעַל נוֹצָתָם,

וַיַּעֲשׂוּ חַיִל וַיִּמְצְאוּ שֵׂכֶל

לָצֵאת בַּבָּר לַחְפּוֹר לְנַפְשָׁם אֹכֶל

מִבְּלִי עֵזֶר הוֹרָתָם.

וַיְהִי כִּי רָעוּ בָּאָחוּ

עַל חוֹף נַחַל מֵי שָׂחוּ

וַיִּשְׂחוּ וַיַּעַבְרוּ הַמָּיִם.

וְהַתַּרְנְגֹלֶת

עַל יַד הַשִּׁבֹּלֶת

גַּלְמוּדָה וַעֲזוּבָה עָמָדָה.

וַתָּבֶן כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדָה,

וַתִּקְרָא דָּגָר וַתְּפָרֵשׂ הַכְּנָפָיִם:

אֵין זֶה כִּי בְנֵי־אַוָּז אֵלֶּה הַיְלָדִים –

אוֹ מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים הַמְּלֻמָּדִים.

---

נָחָשׁ מְרַקֵּד

מאת

יהודה ליב גורדון

בִּנְאוֹת אֶרֶץ הֹדּוּ מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ

(שָׁם בִּיקַר הוֹדוֹ הַשּׁוֹשָׁן פּוֹרֵחַ,

שָׁם נֵרְדְּ מוֹר וּלְבוֹנָה יָפִיצוּ רֵיחַ,

וּבְסֵתֶר קְנֵי בֶשֶׂם, בֵּין פִּרְחֵי חֵן מִתָּחַת,

יִזְחַל נָחָשׁ שָׂרָף, יִרְמֹשׂ כָּל רָמֶשׂ),

שָׁם עֵדָה רַבָּה יוֹם אֶחָד נִקְהָלָה

לִרְאוֹת בִּשְׂחוֹק נָחָשׁ הַמְּרַקֵּד בַּצַּלָּחַת,

הֹדִּי אֶחָד עָמַד תּוֹךְ הַמַּעְגָּלָה

וּבְיָדוֹ הַנְּטוּיָה

צַלַּחַת כְּסוּיָה,

עַל יָדוֹ עָמְדוּ שְׁנַיִם

הַמְּנַגְּנִים בִּמְצִלְתַּיִם;

וּבְהָחֵל מַנְגִּינָתָם פַּעַם אַחַת

הֵרִים הַמְּנַחֵשׁ מִכְסֵה הַצַּלָּחַת

וַיְזַנֵּק מִתּוֹכָהּ נָחָשׁ צָבוּעַ,

וַיִּצְנֹף גֵּווֹ וַיָּחֶל לָנוּעַ,

וַיְרַקֵּד בְּדַעַת וּבְבִינָה

עַל פִּי מִדּוֹת הַמַּנְגִּינָה.

וּקְהַל הָרֹאִים יִתְעַנְּגוּ יִשְׂחָקוּ,

לִקְרֹב לָגֶשֶׁת אִישׁ אָחִיו יִדְחָקוּ,

נָטוּ גָּרוֹן, עַל בְּהֹנוֹת רַגְלֵיהֶם קָמוּ

וּפְנֵיהֶם הַחוּמִים קָרְנוּ מִנָּחַת.

אַךְ רֶגַע אֶחָד הַמְּנַגְּנִים דָּמוּ

וְהַמְּנַחֵשׁ לֹא מִהֵר כַּסּוֹת הַצַּלָּחַת

וַיְזַנֵּק הַנָּחָשׁ כַּחֵץ מִקֶּשֶׁת

וַיִּשֹּׁךְ הָאֲנָשִׁים שֶׁקָּרְבוּ לָגֶשֶׁת.

וּבְרֹאשָׁם דָּמָם! כִּי הֶאֱמִינוּ בַּנְּחָשִׁים

הַמְּרַקְּדִים כָּאֲנָשִׁים.

לֹא הַדַּעַת לִרְקוֹד וּלְהַחֲוֵי קִידוֹת

הִיא רֵאשִׁית חָכְמָה, תַּכְלִית הַהַשְׂכָּלָה;

מִבְּלִי לֵב טוֹב, מִבְּלִי תֻמַּת הַמִּידוֹת,

הַדַּעַת לָאָדָם מָוֶת וּמַפָּלָה.

מַה־יִּתְרוֹן אִם תִּנָּתֶן

דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל לַפָּתֶן

אִם לִרְקוֹד וּלְהִלָּפֵת יַפְלִיאוּ;

כָּל עוֹד טִבְעָם לֹא הֶחֱלִיפוּ,

כָּל עוֹד אַרְסָם לֹא הֵקִיאוּ,

רַק כֹּחַ לַעֲשׂוֹת רָע יוֹסִיפוּ.

---

הַמְּנֻוָּל בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ

מאת

יהודה ליב גורדון

פָּגְעוּ בַּמְּנֻוָּל וַיִּמְשְׁכֻהוּ

לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, וַיְלַמְּדֻהוּ

שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְחָכְמוֹת שֶׁבַע,

חָכְמַת אֱלֹהִים וְחָכְמוֹת הַטֶּבַע,

כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמֻהוּ;

וּמֻכְתָּר בִּשְׁלֹשָׁה כְּתָרִים

רָב וּמְהִיר־מִשְׁפָּט וְחוֹקֵר קַדְמוֹנִיּוֹת

עָזַב בֵּית־מִדְרָשׁוֹ וַיָּבֹא בֵּין הַבְּרִיּוֹת

לָשׂוּם בָּאָרֶץ – צַלְמָוֶת לֹא סְדָרִים.

כִּי לוּ גַּם בְּאֵשׁ אֹכֶלֶת

תָּבִיא נֶפֶשׁ מְנֻוֶּלֶת

לֹא תִטְהָר, לֹא תָסוּר מִמֶּנָּה הָאִוֶּלֶת!

מֵרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, מִקֶּדֶם מִפְעָלָיו,

נוֹדַע כִּי הוּא הוּא הַמְּנֻוָּל הִנֵּהוּ,

כִּי צֶלֶם הַשָּׂטָן לֹא סָר מֵעָלָיו,

כִּי חָכְמַת־אֱמֶת לֹא בָאָה קִרְבֵּהוּ;

כִּי עָסַק בַּתּוֹרָה לֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם,

לֹא לֶחְכַּם וּלְהֵיטִיב, לִמְצֹא חֵן וָשֵׂכֶל,

כִּי אִם מַזְלֵג בִּקֵּשׁ לוֹ בַּעַל שִׁנַּיִם,

לַחֲטֹף בַּאֲשֶׁר יִמְצָא לוֹ טֶרֶף וָאֹכֶל.

וּבְהוֹסִיפוֹ דַּעַת הוֹסִיף הַמְּזִמָּתָה

עַתָּה בְּמֹעֵצוֹת וָדַעַת יַעֲשֶׂה עַוְלָתָה

עַתָּה חָכָם הוּא לְהָרַע וּבַעַל מְזִמּוֹת;

לֹא הָיְתָה נְבָלָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ;

סוֹפֵר מָהִיר הוּא – וִיזַיֵּף חֲתִימוֹת,

וְלָמָּה לֹא יַלְשִׁין וְאִישׁ לָשׁוֹן הִנֶּנּוּ?

נַפְשׁוֹ נֶפֶשׁ בּוֹגְדִים וּשְׂפָתוֹ שְׂפַת שֶׁקֶר,

גַּם בֵּאלֹהָיו כִּמְעַט בָּגָד וְנִמְכַּר לָעֵקֶר,

גַּם גָּנֹב גַּם כַּחֵשׁ גַּם לִמְסָר־מַעַל,

אֵין חָרוּץ כָּמֹהוּ בִּבְנֵי־בְלִיָּעַל.

וְהַחָכְמָה בְּעֵינָיו כְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ,

בָּם יֹאחֵז וְנִמְלָט כָּל זֵד וּמְרַצֵּחַ.

מַרְבֵּי הַהַשְׂכָּלָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל,

אַל תִּפְסְקוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל¹,

אַל תִּזְרוּ פְנִינִים לִפְנֵי בְנֵי רֶפֶשׁ,

אַל תְּלַמְּדוּ חָכְמָה לִטְמֵאֵי נֶפֶשׁ!

לְתַלְמִידִים הֲגוּנִים זְהַבְכֶם תָּזֹקּוּ

וּלְמַרְקוּלִיס – אֶבֶן אַל נָא תִּזְרֹקוּ;

אִם תִּפְגְּעוּ בִּמְנֻוָּל – גָּרְשׁוּהוּ

וּלְבֵית־הַמִּדְרָשׁ אַל תִּמְשְׁכוּהוּ.

---

הַצְּפַרְדְּעִים הַמְּבַקְּשִׁים לָהֶם רָב

מאת

יהודה ליב גורדון

הַצְּפַרְדְּעִים קָרַת־רוּחַ לֹא מָצָאוּ

עֵת גֶּזֶר־עֵץ נִתַּן לַמֶּלֶךְ לָמוֹ

וּבְבוֹא תַּחְתָּיו הַשָּׁלָךְ לִמְשׁוֹל בָּמוֹ

צָעֲקוּ מָרָה, חָמָס וָשֹׁד קָרָאוּ¹.

מֵהֶם רָאוּ וַיֶּחְכָּמוּ

בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם קָמוּ

עֶת־בֹּא עֵת בְּחִירַת הָרַבָּנִים.

הָאָבוֹת הֻכּוּ וַיַּעֲרִימוּ הַבָּנִים!

כִּי הִתְחַדְּשָׁה גְּזֵרָה אֲחֶרֶת

עַל הַחַיָּה הַמְּנַתֶּרֶת:

שָׂרֵי הַמְּדִינָה שָׂמוּ לִפְנֵיהֶם

לִבְחוֹר רַב־מַלְכוּת עֲלֵיהֶם,

רָב מִטַּעַם הַמֶּמְשָׁלָה,

מַשְׂכִּיל וּמַרְבִּיץ הַשְׂכָּלָה.

יָמִים רַבִּים הִתְרוֹצְצָה חַיַּת קָנֶה,

אָסְפָה כֶּסֶף רָב וַחֲיָלִים גִּבֵּרָה,

וַתְּבַקֵּשׁ יָדַיִם אָנֶה וָאָנֶה

לָנוּס וּלְהִפָּטֵר מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה.

אַךְ הָהּ כִּי חָזְקָה מִצְוַת הַמֶּלֶךְ

וּבַאֲגַם הַהוּא הָיָה שַׂר־פֶּלֶךְ

אֲשֶׁר לֹא שָׁתָה יַיִן וְלֹא לָקַח שֹׁחַד

וּבְכֵן אָת חִיל יוֹם הַפְּקֻדָּה

יוֹם שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה אֵימָתָה וָפַחַד.

הַשֹּׁטְרִים תּוֹפְפוּ הִכְרִיזוּ:

״יוֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הָעִיזוּ!״

וַיֵּאָסְפוּ כָּל הַצְּפַרְדְּעִים יַחַד

וַיִּתְקַבֵּצוּ וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה,

קָהָל גָּדוֹל בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן,

וַיֵּלְכוּ וַיְדַלְּגוּ בִּקְפִיצָה

לִמְקוֹם סֵתֶר קָנֶה וּבִצָה

לַמְתִּיק סוֹד עַל אֹדוֹת הָעִנְיָן.

וַיַּעֲמִידוּ הַמְּחִיצָה

וַיָּבִיאוּ הַחֵק עִם הַגּוֹרָלוֹת,

וַיָּבֹאוּ הַמְּמֻנִּים מִבְּנֵי הַנֵּכָר,

וּמְצַפִּים מִסָּבִיב בְּעֵינַיִם כָּלוֹת

עָמְדוּ הַנִּבְחָרִים הָעֲתִידִים לַכִּידוֹר

אַחֲרֵי הַשְׁקוֹת אִישׁ בּוֹחֲרָיו יַיִן וָשֵׁכָר

אַף שָׂכָר טוֹב לָמוֹ הִבְטִיחַ וַיִּדֹּר

וַיָּבֹא גַּם הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הַבָּאִים:

״בַּחֲרוּ נָא בִּי, קָרָא, יוֹשְׁבֵי הַגְּבָאִים.

רְאוּ אוֹרִי מַה־יָּקָר, חֻמִּי מַה־נָּעִים!

אֲנִי אֶהְיֶה רַבְּכֶם, כֻּלְכֶם תִּהְיוּ חֲכָמִים,

כִּי אָפִיץ עֲלֵיכֶם אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,

לֹא עוֹד תֵּשְׁבוּ בַּמְּצוּלָה, תִּתְהַלְּלוּ בָּעֲמָקִים,

עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ נִדְרֹךְ, נַרְקִיעַ לִשְׁחָקִים;

אֶנְהַגְכֶם אֲבִיאֲכֶם מֵאֲפֵלוֹת לִנְגֹהוֹת,

לִמְקוֹם רוּחַ צַח, עַל הַגְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת״.

דִּבְרֵי־חֵן אֵלֶּה לֹא לָקָחוּ

לֵב יוֹשְׁבֵי הָאָחוּ!

״אֵין לָנוּ חֵלֶק בָּאוֹר, לֹא נַחֲלָה בַּחֹם!

– רָאשֵׁי הָעֵדָה כִּכְרוּכְיָא צָוָחוּ –

עַמֵּנוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים הוֹלְכֵי תֹם;

לֹא יָדַעְנוּ מִשְּׁנוֹת דֹּר

אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן־אוֹר;

בַּחֲשֵׁכָה תָּמִיד הִתְהַלַּכְנוּ

אֲבוֹתֵינוּ וַאֲנַחְנוּ,

עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ לֹא דָרַכְנוּ

וּגְבוּל אַגְמֵנוּ לֹא עָבַרְנוּ,

וַנִּהְיֶה טוֹבִים וּמְאוּם לֹא חָסַרְנוּ.

עַתָּה תִּהְיֶה לָנוּ לָרָב

הֲלֹא יַכֵּנוּ חֹרֶב וְשָׁרָב

וּבְקַרְנֶיךָ תּוֹבִישׁ כָּל אַגְמֵי־נֶפֶשׁ,

בִּצֹּאת וּגְבָאִים, מִקְוֵה טִיט וָרָפֶשׁ,

וַאֲנַחְנוּ – בָּם נִחְיֶה עֲלֵי אֲדָמוֹת:

טִיט הַיָּוֵן לָנוּ לִרְקָמוֹת,

אַוֵּיר רִקָּבוֹן חַיֵּי נְשָׁמוֹת״…

וַיַטִּילוּ הַכִּידוֹרִים

וַיֵּצְאוּ כֻּלָּם שְׁחוֹרִים –

וַיֵּצֵא הַשֶּׁמֶשׁ וּפָנָיו מְכֻרְכָּמוֹת.

וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי הַחֲבוּרָה

הַדּוּכִיפַת, הַתַּרְנְגֹל נַגַּר־טוּרָא,

הוֹדוֹ כָּפוּת וּמְסֻבֶּלֶת כִּרְבַּלְתּוֹ,

בִּטְנוֹ כַּעֲרֵמַת חִטִּים,

כָּרָב הַיּוֹשֵׁב עַל מֶמְשַׁלְתּוֹ

יָמִים רַבִּים וּרְחֹקוֹת עִתִּים.

״הֲגַם אַתָּה, גֶּבֶר יָהִיר, שֶׂכְוִי עַז פָּנִים,

תַּחְפֹּץ לְהִמָּנוֹת בֵּין הָרַבָּנִים?

צֵא צֵא מִזֶּה, קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ!

– גָּעֲרָה בוֹ חַיַּת קָנֶה בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ –

אֶפִּיקוֹרוֹס אַתָּה, מִין וּצְדוֹקִי;

אֶל בִּינָתְךָ תִּשָּׁעֵן,

לִשְׁרוֹק כָּמוֹנוּ תְּמָאֵן,

כִּי צַחוֹת תְּדַבֵּר, תִּקְרָא ״קוּקִי־רוּקִי״,

אַף תֹּאמַר לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה

וּלְהָעִיר מִשְּׁנָתָם אֶת הַנִּרְדָּמִים;

צֵא צֵא, אִישׁ הַבְּלִיַּעַל, גֶּשׁ־הָלְאָה,

אֵין חֵפֶץ לָנוּ בַּמִּתְחַכְּמִים וַחֲכָמִים!

לֹא הָיוּ תַּרְנְגֹלִים לָנוּ לְמוֹרִים

אַף הָיֹה לֹא יִהְיוּ לְדוֹר דּוֹרִים״.

וַיַּפִּילוּ כַּדּוּרִים וַיֵּצְאוּ שְׁחוֹרִים –

וַיְהִי הַדּוּכִיפַת לַחֲרָפוֹת,

וַיֵּצֵא וְאָזְנָיו מְקֻטָּפוֹת.

אֶת מִי אֵפוֹא תִּבְחֲרִי, קְהִלָּה קְדוֹשָׁה?

אִם כָּל קַו אוֹר זָרוּחַ

עַל גּוֹרָלֵךְ לֹא יָנוּחַ,

אִם כָּל אֲשֶׁר לוֹ בִּינָה

תּוֹצִיאִי בְּחֶרְפָּה וּבִשְׁנִינָה –

מִי יִהְיֶה לָךְ לָרָב וּלְאֶבֶן הָרֹאשָׁה?

אַחַי! – קָרָא אַחַד הַנּוֹעָדִים

מִכֹּתֶל מִזְרָח מִפְּאַת הַקָּדִים –

קִרְאוּ מֵעַל סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹתֵינוּ

אָז – בִּמְלוֹךְ גֶּזֶר־הָעֵצִים עַל אֲבוֹתֵינוּ,

אִישׁ צַדִּיק תָּמִים, אִישׁ שָׁלוֹם וּמְנוּחוֹת,

מִכָּל רָע הֵגִינָה עֲלֵיהֶם זְכוּתוֹ,

וַיִּהְיוּ טוֹבִים תַּחַת צֵל מַלְכוּתוֹ,

אַךְ לֹא הָיָה לָהֶם חָכְמָה בַּטֻּחוֹת

וַיִּמְאָסוּ בוֹ וַיֵּרָגְנוּ בְּאַגְמֵיהֶם –

עַד אֲשֶׁר מָלָךְ

עֲלֵיהֶם הַשָּׁלָךְ

אָז נָהֲמוּ וַיָּקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם –

נִקַּח מֵהֶם מוּסָר לַעֲשׂוֹת הַהֵפֶךְ״…

הַדַּרְשָׁן טֶרֶם כִּלָּה,

עוֹד בִּלְשׁוֹנוֹ מִלָּתוֹ,

וַתֵּהֹם כָּל הַקְּהִלָּה

וַיֹּאמְרוּ ״בָּרוּךְ״ לְעֻמָּתוֹ:

״לְשׁוֹנְךָ זָהָב, מִלֶּיךָ אַבְנֵי נֹפֶךְ!

הָבוּ לָנוּ לָרָב גֶּזֶר־עֵצִים,

בָּרָב כָּזֶה כֻּלָּנוּ חֲפֵצִים!״

וַיּוּטָל הַגּוֹרָל וּמֵאֵלָיו מוּבָן,

כִּי כֻלּוֹ הָפַךְ לָבָן.

וּבְכֵן עֵץ מִיַּעַר כָּרָתוּ

וּלְרָב מַשְׂכִּיל עֲלֵיהֶם שָׁתוּ,

וַיְקַדְּמוּ פָנָיו בְּתֹף וְחָלִיל

וַיְשִׂימוּהוּ לָרָב עַל כָּל הַגָּלִיל,

וַיַּרְבּוּ לוֹ שָׂכָר, מִנְחָה וְכָלִיל,

וּמָקוֹם נָתְנוּ לוֹ אֵצֶל אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ,

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ

אֶל הָעַמּוּד יַעֲלוּהוּ

וִיפַטְּמוּהוּ

מִבְּכֹרוֹת הָעֲלִיּוֹת וּמֵחֶלְבֵהֶן.

כָּכָה יִחְיֶה הָרַב שַׁאֲנָן בֵּינֵיהֶן,

חָפְשִׁי מֵעֲבוֹדָה, מִדְּאָגָה וָכָעַשׂ,

דָּבָר לֹא יוּכַל עֲשׂוֹ, דָּבָר לֹא יָעַשׂ,

כִּי אִם יֹאכַל וְיִשְׁתֶּה וְדָשֵׁן,

יְטַיֵּל וִיגַהֵק וְיָשֵׁן,

וּבְצִלּוֹ יִחְיוּ אַנְשֵׁי קְהִלָּתוֹ

אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ,

אֵין יוֹצֵאת וּצְוָחָה וָפֶרֶץ

וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ.

---

אַרְמוֹן נֻטָּשׁ

מאת

יהודה ליב גורדון

אִישׁ עָשִׁיר זָמַם שָׂדֶה וַיִּקֶן;

וּבְתוֹךְ חֶלְקַת מִקְנֵהוּ

הָיָה אַרְמוֹן עַתִּיק מִשְּׁנוֹת עוֹלָמִים,

הָאַרְמוֹן הַזֶּה מֵרֹב יָמִים

נִשְׁחַת תָּאֳרוֹ, שֻׁנּוּ פָּנֵיהוּ

(הָהּ! וּפְנֵי מִי לֹא יְשַׁנֶּה הַזֹּקֶן?)

בְּרָהִיטָיו הִשְׂבִּיעַ הַסָּס הָרְעָבוֹן

וַיַּהַפְכֵם לְבוּל עֵץ וּלְרִקָּבוֹן,

הַגֵּבִים, הַסִּפּוּן נֻפָּצוּ,

הָאַרְזָה עֵרָה, חַלֹּנָיו רֻצָּצוּ,

תִּמֹּרָה אַתִּיק וָאַיִל

פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ, לֹא מָצְאוּ חַיִל;

עוֹד הַדְּלָתוֹת הַמְּזוּזוֹת

בְּקִיר הַבַּיִת אֲחוּזוֹת,

אַךְ עָשׁ אֲכָלָן, כִּמְסֹס נוֹסֵס הָיוּ,

כֹּה וָכֹה נִשְׁקָף גַּם בֶּדֶק פָּתוּחַ

וּבַעֲדוֹ יִתְגַּנְּבוּ צִפּוֹר וָרוּחַ

וּבְקוֹל בֹּכִים יֶהֱמָיוּ.

כִּרְאוֹת הָאָדוֹן אֶת הַתַּהְפֻּכָה

וַיֹּאמֶר הַעֲלוֹת לָאַרְמוֹן אֲרֻכָה

וַיִּקְרָא לוֹ מִן הַבֹּנִים הַחֲכָמִים

חָרָשׁ חָכָם, אִישׁ בָּא בַּיָּמִים,

וַיִּתְבּוֹנֵן אֶל הָאַרְמוֹן וַיָּבֶן

וַיֹּאמֶר: הַבִּנְיָן עוֹד טוֹב הִנֶּנּוּ,

עוֹד שָׁתֹתָיו חֲזָקִים,

עוֹד קִירֹתָיו מֻצָּקִים,

אַבְנֵי גָזִית אֶבֶן אֶל אֶבֶן.

הַקַּדְמוֹנִים יָדְעוּ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ

חָכְמַת הַבִּנְיָה וַחֲרֹשֶׁת יָדַיִם –

עֵדִים נֶאֱמָנִים לָנוּ טִירוֹת הֹדּוּ

עִם עַמּוּדֵי מִצְרַיִם,

אֲשֶׁר עַד הֵנָּה עַל תִּלָּם יַעֲמֹדוּ,

הַנַּח אֵפוֹא הַבִּנְיָן עַל עָמְדֵהוּ

חַדֵּשׁ רַק פָּנֵיהוּ;

צַו וִינַקּוּ הַבַּיִת

מִכָּל שָׁמִיר וָשַׁיִת

וּמְקוֹם פֶּרֶץ נִבְעֶה יַקְצִיעוּ,

וִיחַלְּצוּ אֶת אַבְנֵי הַנֵּפֶץ

וַאֲחֵרוֹת תַּחְתֵּימוֹ יָבִיאוּ

רַק אַבְנֵי גָזִית אַבְנֵי חֵפֶץ,

וּמְזוּזוֹת וּדְלָתוֹת

יַעֲשׂוּ חֲדָשׁוֹת;

וּבַמֶּלֶט אוֹתוֹ כִּי טָחוּ

גַּם בַּשָּׁשַׁר פָּנָיו מָשָׁחוּ

אָז יִהְיֶה הָאַרְמוֹן בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת

לִמְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר, לַהֲדַר כָּל הַקְּרִיּוֹת,

כִּי תִפְאֶרֶת שֵׂיבָה תָּחֹף עָלֵיהוּ

וִיפִי הָעֲלוּמִים גַּם יֶהְדַּר פָּנֵיהוּ.

כָּל דִּבְרֵי זֶה הָאֳמָן אֱמֶת וָצֶדֶק!

מִי יִתֵּן לִדְבָרָיו לִבָּם יָבִיאוּ

הַמְחַדְּשִׁים הַחֲפֵצִים חַזֵּק כָּל בֶּדֶק

לִבְלִי כָּל יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ יוֹצִיאוּ,

כִּי מִזֶּה וּמִזֶּה הַטּוֹב יִבְחָרוּ

וִיחַזְּקוּ הַבִּנְיָן וּפָנָיו יֶהְדָּרוּ.

---

הַמּוּשֶׂק וְהַשָּׁפָן

מאת

יהודה ליב גורדון

¹

עַל הָרִים וּבְקָעוֹת

וּסְלָעִים וּגְבָעוֹת

קָפַץ הַמּוּשֶׂק, וַיִּרְאֵהוּ

שָׁפָן וַיִּשְׁאָלֵהוּ:

״אָן אַתָּה רָץ? מַה־זֶּה וְלָמָּה?

עֲמוֹד נָא רֶגַע, הַגִּידֵנִי!״

– הוֹלֵךְ אָנֹכִי הַיָּמָּה,

אַל נָא תַּעַצְרֵנִי. –

״וּמַה־תַּעֲשֶׂה שָׁמָּה?״

– הַאֵינֶךָ רֹאֶה כִּי חֹלֶה הִנֵּנִי?

כִּמְעַט שָׁכְנָה נַפְשִׁי דּוּמָה. –

״הֶרֶף מִדַּבֵּר דִּבְרֵי בָלַע!״

עָנָה הַשָּׁפָן מֵחַגְוֵי הַסָּלַע –

״אֵינֶנִּי רוֹאֶה כָּל מְאוּמָה!

הַאַף אָמְנָם חֹלֶה הִנֶּךָ?

הֲלֹא כִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם טוֹבִים פָּנֶיךָ

וּבְשָׂרְךָ רֻטֲפַשׁ, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ,

וַחֲבַרְבֻּרוֹת רִקְמָה כִּנְעֻרֶיךָ עָדִיתָ״.

– אָמְנָם תָּם אֲנִי מִמּוּם וּבָרִיא אוּלָם,

אַךְ כִּיסִי מָלֵא, זֶה חֳלִי לֹא אֶשָּׂאֶנּוּ!

הָרוֹפְאִים פֶּה אֶחָד שְׁלָחוּנִי כֻּלָּם

לִמְבֹאוֹת הַיָּם. שָׁם בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים

אָזוּר אֶת כִּיסִי עַד כִּי אֲרִיקֶנּוּ

אוֹ־אָז אֵרָפֵא מִמַּדְוַי הָרָעִים.

זֹאת מַחֲלַת בַּעֲלֵי הַכִּיס כֻּלָּמוֹ

הוֹלְכֵי עַל אַרְבַּע אוֹ הוֹלְכֵי עַל שְׁתַּיִם!

בִּמְלֹאת כִּיסָם יִתְחַלּוּ, יֵצָר לָמוֹ,

עֲדֵי יְזוּרֻהוּ אֶל מַעְיְנוֹת הַמָּיִם.

וּמֵהֶם הַמַּחֲלָה בִּמְהֵרָה

גַּם בָּאֵלֶּה דָּבֵקָה

אֲשֶׁר אַמְתַּחְתָּם רֵקָה

וְכִיסָם אֵינֶנּוּ מַעֲלֶה גֵּרָה.

---

נַפְשֵׁנוּ כַּצִּפּוֹר

מאת

יהודה ליב גורדון

(שלוח לתלמידי כמ״ר נטע… ביום קחתו לו לאשה את העלמה דבורה…)

״צַהֲלִי קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!״ פָּקַד נַעַר

עַל צִפּוֹר אַחַת שֶׁצָּדָה בַּיָּעַר.

כִּי כָלָה הַקַּיִץ וַיֵּאַת הַחֹרֶף,

הַצִּפֳּרִים קָמוּ וַיִּתְּנוּ הָעֹרֶף

וַיַּעַבְרוּ בַּסָּךְ אַרְצָה הַנֶּגֶב

– אֶרֶץ חֹם־תָּמִיד וַאֲבִיבָהּ לֹא יֶרֶף

מֵהַלְבִּישׁ רִקְמָה וָפֶרַח

כָּל גַּיא וָתֶלֶם,

כָּל גּוּשׁ וָרֶגֶב,

וּבְדֹלַח הַפֶּלֶג

לֹא יֵדַע שֶׁלֶג

וּבַעֲבִי הַקֶּרַח

מֵעֵין רֹאֶה לֹא יֵעָלֶם. –

אַךְ צִפּוֹר אַחַת לֹא עָצָרָה

עִם אַחְיוֹתֶיהָ הַנֶּגְבָּה לִנְסוֹעַ,

וַיִּתְקְפֶהָ הַסְּתָיו, הָשְׁבְּרָה קָדָרָה,

אֵין קַו אוֹר לַחְמָם, אֵין יָרָק לִשְׂבּוֹעַ,

וַתְּצַפְצֵף וַתֶּהְגֶּה וַתָּנֶד כָּנָף,

וַתְּנַתֵּר וַתְּקַפֵּץ מֵעָנָף לֶעָנָף,

וַיִּרְאֶהָ נַעַר וַיִּקָּחֶהָ

וּבַעֲלִיצוּת לִבּוֹ פָּקַד עָלֶיהָ:

״צַהֲלִי קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!״

הָהּ אֵיכָה אָרֹן – בִּנְהִי מִּתְיַפָּחַת –

וַאֲנִי עָיְפָה נַפְשִׁי קָרְבָה לַשָּׁחַת

מֵחֹסֶר מִכָּפָן, מִקֹּר וָעֹנִי!

הָשִׁיבָה לִי אֲבִיבִי, שַׂבְּעֵנִי, יַחְמֵנִי,

אָז תֵּדַע כִּי אֲנִי הוּא הַמְּזַמֵּר הִנֵּנִי.

״שִׁירָה לִי מִשִּׁיר צִיּוֹן!״ אֵיךְ אָשִׁירָה

וַאֲנִי נִמְכָּר לִצְמִיתוּת כִּשְׁבוּי־חֶרֶב

עָמוּם מַתְּלָאָה מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב;

כָּל רִגְעֵי יוֹמִי עַל פָּנַי אַעֲבִירָה

אִישׁ אִישׁ תַּחַת נִטְלוֹ יִדְכֶּה יָשֹׁחַ,

אֵין רֶגַע לָשִׁיר, אֵין לִמְצֹא מָנוֹחַ.

הָיָה הַיּוֹם וַאֲנִי שַׁרְתִּי שׁוֹרַרְתִּי,

תָּפַשְׂתִּי כִּנּוֹרִי, נִבְלִי עוֹרַרְתִּי –

הַיּוֹם הַהוּא עָבַר וּנְעוּרַי תַּמוּ

וּבְנוֹת הַשִּׁיר שַׁחוּ, נֶאֶלְמוּ נָדַמּוּ,

רוּחִי חֻבָּלָה, מוֹרָשַׁי נָמֹגוּ,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ עַל נִבְלִי יֶאֱרֹגוּ,

נִסְתַּם הֶחָזוֹן, נַעֲלֶה סוֹד אֱלֹהַּ,

וּכְרוּב זִמְרָתִי רֻתָּק בַּנְּחֻשְׁתַּיִם,

הִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ וִישָׂרֵךְ הַכְּנָפַיִם,

לֹא יַמְרִיא מָרוֹם, לֹא יֵדֶא גָּבֹהַּ.

״שִׁירָה לִי מִשִּׁיר צִיּוֹן״ – מָה אָשִׁירָה

אִם אֶת הָאַהֲבָה בִּלְבָבְךָ אָעִירָה –

יָדַעְתִּי כִּי תֶאֱהַב בִּלְעָדָי;

אִם אֶשְׁכָּר לָךְ אַקְרִיבָה –

יָדַעְתָּ כִּי רֵקוֹת יָדָי;

אוֹ אִם צִיּוּן אַהֲבָה לָךְ אַצִּיבָה –

יָדַעְתִּי כִּי יָדַעְתָּ כִּי מִיּוֹם יְדַעְתִּיךָ

כֶּאֱהוֹב אִישׁ רֵעֵהוּ כֵּן אֲהַבְתִּיךָ.

אַךְ אֶת פָּנֶיךָ רֵיקָם לֹא אָשִׁיבָה

וּבְיוֹם שִׂמְחָתְךָ רוּחֲךָ לֹא אַעֲצִיבָה,

עַל כֵּן אֵלֵךְ הַיּוֹם לִקְרַאת נְחָשִׁים,

כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַנָּשִׁים הַבָּלוֹת,

אַף כִּי לֹא אַאֲמִין בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת

וּבְמִסְתְּרֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים,

וּבִרְכַּת מוֹרֶה לְרֹאשְׁךָ אָשִׂים:

הֱיֵה עִם אִשְׁתְּךָ כָּל יָמֶיךָ צוֹלֵח

שַׁאֲנָן, רַעֲנָן, טוֹב לֵב, שָׂמֵחַ;

וֶהְיֵה אַתָּה נֶטַע רָטֹב פֹּרֵחַ –

מִמֶּנּוּ תָּמֹץ הַדְּבוֹרָה מֶתֶק וָלֵחַ

וִישַׂמַּחַ דִּבְשְׁכֶם אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים.

---

הַמְּזַמֵּר וְהַיְלָדִים

מאת

יהודה ליב גורדון

לָמָּה נִדְמֵיתָ, הַמְּזַמֵּר בַּיָּעַר?

– שָׁאֲלוּ פִּי הַזָּמִיר נַעֲרָה וָנָעַר –

זֶה יָמִים אֶת קוֹלְךָ לֹא הִשְׁמַעְתָּנוּ

אַף כִּי לָשׂוּחַ יוֹם־יוֹם הֲלוֹם בָּאנוּ,

הַאִם קָצַפְתָּ עָלֵינוּ? וּמָה הֶחֳרִי?

״יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעִים – הַזָּמִיר הִבִּיעַ –

עָבְרָה עֵת הַזִּמְרָה, עֵת יַחֵם הִגִּיעַ;

לֹא אוּכַל עוֹד לָשִׁיר – רֵחַיִם עַל צַוָּארִי״.

---

אֲדֹנִי־בֶזֶק

מאת

יהודה ליב גורדון

(שופטים א׳, ז).

בְּבֵית מִדּוֹת בַּעֲלִיָּה מְרֻוָּחַת

מְקֻטֶּרֶת מֹר, חֲטוּבַת אֵטוּן מִצְרָיִם,

עוֹמֵד שֻׁלְחָן עָרוּךְ, שֻׁלְחָן מָלֵא נָחַת –

אֲדֹנִי־בֶזֶק אוֹכֵל בַּצָּהֳרָיִם!

שָׂרָיו רֹאֵי פָנָיו עַל כַּנָם יַעֲמֹדוּ –

שַׂר הַמַּשְׁקִים, שַׂר הָאֹפִים, שַׂר הַטַּבָּחִים;

סָרִיסִים וּמְשָׁרְתִים יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ,

יָבִיאוּ כָּל מַאֲכַל תַּאֲוָה וּזְנֵי מֶרְקָחִים,

יָבִיאוּ הֲמֹנִים הֲמֹנִים

מַטְעַמִּים מִמַּטְעַמִּים שׁוֹנִים,

צָלִי וָנָא וּמְבֻשָּׁל בַּמָּיִם,

מִבַּהֲמוֹת אֶרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמָיִם.

וּכְלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ

רוֹבְצִים עַל הַמַּרְצֶפֶת,

פִּיהֶם פָּעֲרוּ וְנַפְשָׁם שֹׁאֶפֶת

לַחְטוֹף עֲצָמוֹת וְשִׁירַיִם,

אֲשֶׁר יַשְׁלִיךְ לָהֶם רַבָּם

הָעוֹמֵד עַל גַּבָּם.

עִמָּם שׁוֹכְבִים עַל הָאֲדָמָה

שִׁבְעִים מְלָכִים שְׁבוּיֵי מִלְחָמָה,

בְּהֹנוֹת רַגְלֵיהֶם וִידֵיהֶם מְקֻצָּצִים,

וּבִגְלַל זֶה הֵם נִלְחָצִים

לְלַקֵּט תַּחַת שֻׁלְחַן אֲדֹנָם

לִשְׁבּוֹר רַעֲבוֹנָם.

אֲדֹנִי־בֶזֶק אָכַל לָשֹׂבַע;

עַתָּה הִנֵּה הוּא, עֹדֶה גָּאוֹן וָגֹבַהּ;

מִתְעַלֵּס לִזְרֹק עֲצָמוֹת

אֶל הַנְּשָׁמוֹת

הָרֹבְצוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

פִּתְאֹם קָם שָׁאוֹן, נִשְׁמַע קוֹל בַּכֹּחַ:

הַכְּלָבִים הֵחֵלוּ לִנְבֹּחַ

וִיִּשְּׁכוּ בְּשִׁנֵּיהֶם

אֶת הַמְּלָכִים שְׁכֵנֵיהֶם

עַל לָקְחָם גַּם הֵם מִן הַנְּתָחִים הָעֲרוּכִים

עַל הַקַּרְקָע לִפְנֵיהֶם.

וַיִּתְאֹנְנוּ הַמְּלָכִים הַנְּשׁוּכִים

רַע בְּאָזְנֵי אֲדֹנֵיהֶם:

״הַבִּיטָה בְעָנְיֵנוּ

וּמִיַּד כְּלָבֶיךָ הַצִּילֵנוּ!״

וַיַּעֲנֵם אֲדֹנִי־בֶזֶק:

״אַתֶּם הָרְשָׁעִים וּכְלָבַי צַדִּיקִים;

הֵן מֵאִתְּכֶם יַגִּיעַ לָהֶם נֵזֶק,

וּבְכֵן הֵם הַנִּזָּקִים וְאַתֶּם הַמַּזִיקִים״.

וַיַּעֲנוּהוּ הַמְּלָכִים דְּבָרִים נִמְרָצִים:

״אֲדֹנֵנוּ, הַאִם הֶאָשָׁם בָּנוּ

כִּי עַד הֲלֹם בָּאנוּ

לְהִתְרַפֵּס בַּאֲבָרִים מְקֻצָּצִים

תַּחַת שֻׁלְחָנֶךָ,

לֶאֱכֹל לֶחֶם חֶסֶד עִם כְּלָבֶיךָ?

הֵן אַתָּה עָלֵינוּ עָלִיתָ,

בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ אוֹתָנוּ דִּכִּאתָ,

אֶת רָאשֵׁינוּ רִצַּצְתָּ

וּבְהֹנוֹת יָדֵינוּ קִצַּצְתָּ,

וַתִּתְּנֵנוּ בַּסּוּגַר בָּאזִקִּים

עַד כִּי לֹא נוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה

לִמְצֹא לָנוּ צֵידָה,

וּבַמֶּה אֵפוֹא יָפֶה כֹּחַ

הַכְּלָבִים לִנְשׁוֹךְ אוֹתָנוּ וְלִנְבֹּחַ?

יָקוּמוּ נָא אֲנָשִׁים צַדִּיקִים

– אִם יֵשׁ כָּאֵלֶּה בְּדוֹרֵנוּ! –

יָבֹא

כָּל אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בִּלְבָבוֹ,

יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ

וּבֵין נוֹשְׁכֵינוּ

מִי הַנִּזָּקִים וּמִי הַמַּזִיקִים?!״¹

---

אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים

מאת

יהודה ליב גורדון

הָיוּ בְיִשְׂרָאֵל יָמִים

(וְאֶחָד מֵהֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים)

שֶׁבָּם הָיוּ בְנֵי הַנְּעוּרִים

בְּתוּלוֹת וּבַחוּרִים

יֹצְאִים וּמְחוֹלְלִים בַּכְּרָמִים;

אִם הָיוּ הַמְּחוֹלְלִים צָמִים.

אִם סוֹךְ לֹא סָכוּ

וִיחֵפִים בַּמָּחוֹל הָלָכוּ –

זֹאת לֹא שָׁמַעְנוּ,

כִּי לֹא הִגִּידוּ לָנוּ הַחֲכָמִים;

אַךְ אַחַת יָדַעְנוּ

כִּי אֲהָבִים הַתְנֵה הִתְנוּ שָׁמָּה.

כִּי מִי עָרֶל לֵב, בֵּן סוֹרֵר,

אֲשֶׁר לֹא יִתְעוֹרֵר

לְקוֹל עַלְמָה רוּחָמָה

הַקּוֹרְאָה בָּרָמָה:

בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בוֹרֵר.

הִנֵּה כִּי כֵן יָדְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּימֵיהֶם

לְהֵיטִיב לִבָּם בִּימֵי בָחוּרוֹתֵיהֶם

וְלִחְיוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת

חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת.

וּבְלֵב בַּעֲלֵי הַכְּרָמִים

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

בָּאָה דְּאָגָה

פֶּן תִּהְיֶינָה הַמְּחוֹלוֹת לָהֶם לְחָגָא,

כִּי יָבֹאוּ הַבָּנוֹת וְהַבָּנִים

לְקַצֵּץ בִּנְטִיעוֹת הַגְּפָנִים.

וּמֶה עָשׂוּ? לָכְדוּ שֻׁעָלִים מִן הָחֳרָבוֹת

וַיָּשִׂימוּ לַפִּידֵי אֵשׁ בֵּין הַזְּנָבוֹת

וַיְשַׁלְּחוּם בַּכְּרָמִים

לְהַבְרִיחַ מִשָּׁם

אֶת עוּלֵי הַיָּמִים

בִּיקוֹד אִשָּׁם.

אַךְ הַשֻּׁעָלִים בְּטֶרֶם

אֶת הַמְּחוֹלְלִים הִדְבִּיקוּ

בְּזַנְבוֹתֵיהֶם בְּסִבְכֵי הַכֶּרֶם

אֶת הָאֵשׁ הִדְלִיקוּ

וַתֵּצֵא הַבְּעֵרָה,

וַתִּגְדַּל בִּמְהֵרָה

וַיִּתְאַבְּכוּ תִמְרוֹת עָשָׁן

כְּאַלוֹנֵי הַבָּשָׁן.

אָז רָאוּ הַבְּעָלִים

כִּי עֲשֹׂה הִסְכִּילוּ

וַיִּצְעֲקוּ מָרָה וַיֵּילִילוּ:

אֶחֱזוּ לָנוּ הַשֻּׁעָלִים!

וַיִּזְרְקוּ מֵי זֶרֶם

עַל הָאֵשׁ לְהַשְׁקִיעַ,

וַיִּפְרְשׂוּ מִכְמֹרֶת וָחֵרֶם

הַשֻּׁעָלִים לְהַכְנִיעַ.

אוּלָם בַּעֲלֵי הַזְּנָבוֹת

עֲזֵי נֶפֶשׁ הֵם וּלְבוּשֵׁי לֶהָבוֹת,

מִפְּנֵיהֶם לֹא יִירָאוּ

וּבְצֶדֶק לָהֶם יֹאמֵרוּ:

לָמָה תִּתְרָאוּ

וּבַבֶּכִי תְמַרֵרוּ?

הֵן אַתֶּם אֶת הָאֵשׁ בָּנוּ הִדְלַקְתֶּם,

מִנְּעוּרֵינוּ לָזֹאת גִּדַּלְתֻּנוּ,

וְגַם עַתָּה שָׁלוֹחַ שְׁלַחְתֻּנוּ

לְהַבְעִיר לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת

מִגָּדִישׁ עַד כֶּרֶם זַיִת –

וּמַה לָּכֶם אֵפוֹא כִּי נִזְעַקְתֶּם?

הַבִּיטוּ, הַכֹּרְמִים, וּקְחוּ מוּסָר:

הַדָּת – אֵשׁ הִיא, אֵשׁ בּוֹעֵרָה,

הַצְּרִיכָה שְׁמִירָה יְתֵרָה;

אִם רֶסֶן הַדַּעַת מֵעָלֶיהָ מוּסָר

תְּאַזֵּר זִיקוֹת וּתְהִי לְמִתְלַקָּחַת,

יֹקֶדֶת עַד שְׁאוֹל תָּחַת.

אִם לֹא רְאִיתֶם עֱזוּז אִשָּׁהּ

מַה־זִּיקֵי הַדַּת בֹּעֲרִים –

עִבְרוּ וּרְאוּ אִיֵּי אֱלִישָׁה¹

מַזִּיקֵי הַדַּת הַבֹּעֲרִים,

רְאוּ מַעֲשֵׂיהֶם; וְאַל תּוֹסִיפוּ הַחֲכָמִים

לַעֲשׂוֹת שֻׁעָלִים לְנוֹטְרֵי כְרָמִים.

---

מְחַשְּׁבֵי קִצִּין

מאת

יהודה ליב גורדון

בְּאֶחָד מִיּוֹמֵי דְפַגְרָא – הֵם הַיָּמִים

שֶׁבָּם בְּטֵלִים תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים –

יָצְאוּ מִבֵּית־הַמִּדְרָשׁ חֶבֶל נְעָרִים

אֹכְלֵי יָמִים וּמְלַחֲכֵי פִנְּכָא

לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה – כְּלוֹמֶר

לְתַקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה

לִפְנוֹת עֶרֶב בְּצֵל עֲצֵי תֹמֶר.

[כְּדֵי לִסְתֹּם פִּי הַמְבַקֵּר

לִבְלִי יָבֹא לִדְרֹשׁ וּלְחַקֵּר

אִם יִצְמְחוּ אוֹ לֹא יִצְמְחוּ תְּמָרִים

בִּסְבִיבוֹת בָּתֵּי־הַמִּדְרָשׁ וְהַקְּבָרִים

הִנְנִי מוֹדֶה מֵרֹאשׁ, – וּמַה לִּי לְשַׁקֵּר?

כִּי רַק בִּשְׁבִיל הַחֲרוּז שֶׁחָרַזְתִּי

בְּסַנְסִנֵּי הַתֹּמֶר אָחַזְתִּי]

וַיַּרְא בָּחוּר אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם

בְּרֹאשׁ הָאִילָן עַל עָנָף יְרַקְרַק

עַל פֶּתַח קִנּוֹ יוֹשֵׁב הָרָחָם,

וַיִּרְאֵהוּ הַתַּלְמִיד וּבְלִבּוֹ אָמַר:

הֵן בְּיָדִי לְהָבִיא מָשִׁיחַ עָתָּה

וְלִקְרֹא לִשְׁבוּיֵי עַמִּי דְּרוֹר!

וַיִּתְגַּנֵּב וַיִּקַּח צְרוֹר

וַיִּקְלַא אֶל רֹאשׁ הַתֹּמֶר,

וַיִּפֹּל הָרָחָם מָטָּה

וַיִּתְיַפַּח וַיִּקְרָא: שְׁרַקְרַק!

וַיְמַהֵר הַבָּחוּר אֶל חֶבֶר הַסְּגֻלָּה

וַיֹּאמֶר: ״רְאוּ שָׁם תַּחַת הַשֹּׂרֶק

הָרָחָם שֹׁכֵב עַל הָאָרֶץ וְשׁוֹרֵק;

עַתָּה תְמַהֵר יְשׁוּעָה וְתָחִישׁ גְאוּלָה״.

הַשְּׁמוּעָה עָשְׂתָה לָהּ כְּנָפַיִם

אֶל הָעִיר הַקְּרוֹבָה אֶל הָחָלָל,

וּבְטִיסָה אַחַת אוֹ בִשְׁתַּיִם

הִקִּיפָה אֶת כָּל רְחוֹב הַיְּהוּדִים,

וַיֵּצְאוּ כֻלָּם גְּדוּדִים גְּדוּדִים,

כַּאֲשֶׁר יַעַט הָעָם אֶל הַשָּׁלָל,

וַיָּבֹאוּ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָחָם

הַתַּלְמִיד הֶחָכָם

וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה הָרָחָם

נוֹפֵל מֵת וְהָאֶבֶן בְּרַקָּתוֹ,

וַיִּמַּס לִבָּם וַיְהִי לְמָיִם,

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

״אֵין זֶה כִּי בַּדָּאי הִנֵּהוּ

וּבְחַטָּאתוֹ פָּגְעָה בוֹ אֶבֶן מִן הַשָּׁמָיִם!״

בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה דֹרוֹת,

לֹא יָדַעְתִּי לָמוֹ סְפֹרוֹת,

חִשַּׁבְנוּ קֵץ הַפְּלָאוֹת

בְּצֵרוּפִים וְגִמַּטְרִיָּאוֹת

וּבְסוֹדוֹת וּרְמָזִים,

אֲשֶׁר מִלִּבָּם בָּדוּ

לָנוּ חַכְמֵי הָרָזִים;

וּמְשִׁיחֵי שֶׁקֶר עָמָדוּ,

בַּעֲלֵי שֵׁמוֹת וּבַעֲלֵי קַבָּלָה,

וַיַּפְקִידוּ עָלֵינוּ בֶהָלָה

גַּבָּאִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה,

וַיָּשִׂימוּ עָלֵינוּ שָׂרֵי מִסִּים

לִגְנֹב הַלְּבָבוֹת וּלְהָרִיק הַכִּיסִים,

וַיַּבְטִיחוּנוּ מוֹשָׁעוֹת

עַל יְדֵי הַשְׁבָּעוֹת

וּמַעֲשֵׂי נִסִּים.

וְרַק בִּכְלוֹת מִן הַכִּיס הַפְּרוּטוֹת

וּבְבֹא עָלֵינוּ שֹׁאָה

נִפְקְחוּ עֵינֵינוּ הַתְּרוּטוֹת

לִרְאוֹת כִּי הוֹלִיכוּנוּ תֹעָה.

---

הָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה

מאת

יהודה ליב גורדון

אֶחָד מִבְּנֵי מְלָכִים

(מִי מִבְּנֵי עַמֵּנוּ

בֶּן־מֶלֶךְ אֵינֶנּוּ?!)

סָחַר בִּסְחָבוֹת וּמְלָחִים.

הַמִּסְחָר בִּבְגָדִים יְשָׁנִים

נוֹחַ גַּם הוּא לַבְּרִיּוֹת

וְאֵינֶנּוּ נוֹפֵל בְּשׁוּם פָּנִים

מִן הַמִּסְחָר בַּאֲבָנִים

טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת;

אַף הָיֹה הָיוּ הַשָּׁנִים

אֲשֶׁר כָּל רָאשֵׁי הָאָבוֹת

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל סָחֲרוּ בִּסְחָבוֹת

וּבְמִכְנָסַיִם יְשָׁנִים.

אֶפֶס כִּי סֹחֲרֵנוּ

הַמֻּכֶּה בַּסַּנְוֵרִים

לֹא רָאָה כִּי בִזְמַנֵּנוּ

הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים;

וּבַהֲבִיאוֹ סְחָבוֹתָיו חֳמָרִים

אֶל בֵּית מַעֲשֵׂה הַנְּיָר לִסְפָרִים

וַיַּרְא אֶת הַיּוֹצֵר לָעֵינָיִם

עוֹשֵׂה מְלַאכְתּוֹ עַל הָאָבְנָיִם,

מַזִיד הַסְּחָבוֹת כִּנְזִיד עֲדָשִׁים

וּמְרַקְּעָם רִקְּעֵי גִלְיוֹנוֹת חֲדָשִׁים

זַכִּים וּמְגֹהָצִים וִיפֵי תֹאַר

כַּחֲטוּבוֹת אֵטוּן מִצְרַיִם לָטֹהַר –

וַיַּחְשֹׁב בַּעַל הַסְּחָבוֹת בִּלְבָבוֹ

כִּי אֵין לְמַעֲלָה מִמֶּנּוּ וּמִסְּחֹרָתוֹ,

כִּי כָל הָעוֹלָם – הָרָקָב יְסוּדָתוֹ,

וְכִי לָעָתִיד לָבוֹא

הַשָּׁמַיִם כַּסֵּפֶר יִגֹּלּוּ

הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם יִפֹּלוּ,

הָאָרֶץ וּמְלֹאָה יִבֹּלוּ

וְכָל הַיְקוּם יִהְיֶה לְגַל סְמַרְטוּטִין וָרֶפֶשׁ,

וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַטֵּט בּוֹ בְּכָל אַוַּת נֶפֶשׁ.

וּבְכֵן שָׂנֵא סֹחֲרֵנוּ שִׂנְאָה נִצַּחַת

אֶת כָּל דָּבָר חָדָשׁ תַּחַת

הַשֶּׁמֶשׁ; וּבְכָל חַיָּיו

הָיוּ כָל מַאֲוַיָּיו

לִקְרוֹעַ וּלְבַלּוֹת וּלְהוֹרִיד הַשָּׁחַת.

רוּחַ צַח כִּי יַחְלֹף עַל פָּנֵיהוּ

יָבִיא רָקָב בּוֹ וִיעַבְּשֵׁהוּ;

כִּי יִרְאֶה פְּרִי תַאֲוָה

הַמְּחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה

יִרְמְסֵהוּ בְּרֶגֶל גַּאֲוָה

וִישִׁיתָהּ בָּתָה וּשְׁמָמָה;

כִּי יִרְאֶה בֵּין אֲנָשִׁים

אִישׁ יוֹצֵר דְּבָרִים חֲדָשִׁים

יִתְאַמֵּץ לִכְרוֹת אֶל רַגְלָיו פַּחַת

בַּעֲבוּר הוֹרִידֵהוּ לִבְאֵר שָׁחַת.

אִלּוּ בְּיָדוֹ נִתְּנָה הָאָרֶץ

לֹא חָשַׁב סֹחֵר זֶה לוֹ לֶעָוֹן

לִפְרֹץ אוֹתָהּ פֶּרֶץ עַל פָּרֶץ

וְלַהֲפֹךְ אֶת הַכֹּל לִסְחָבוֹת וְרִקָּבוֹן.

בַּעֲבוּר יַחְפְּרֵם אַחֲרֵי־כֵן מִמַּטְמוֹנִים

וְיִכְתֹּב בַּסֵּפֶר זִכְרוֹן לָרִאשׁוֹנִים.

*

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים מִיהוּדָה

לְחַיּוֹת וּלְקוֹמֵם סֻכָּה הַנּוֹפֶלֶת,

לְפַנּוֹת הֶעָפָר וּלְהַעֲבִיר הַחֲלוּדָה,

לִפְתּוֹחַ בָּהּ חַלּוֹנוֹת וָדֶלֶת

וְלִבְנוֹתָהּ בֵּית מוֹשָׁב וּמְצוּדָה.

וַיָּבֹאוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַבּוֹנִים

וּלְהַסִּיעַ אֲבָנִים אִמְּצוּ אֶת כֹּחָם,

וַיָּבֹאוּ זִקְנֵי גְבָל הַנְּבוֹנִים –

וַיָּבֹא גַם בַּעַל הַסְּחָבוֹת בְּתוֹכָם.

וַיִּרְאוּ הַגִּבְלִים וַיִּתְפַּלָּאוּ:

״הֲגַם הָרָקָב בַּבּוֹנִים?!״ – קָרָאוּ.

וַיַּעֲנֵם בַּעַל הַסְּחָבוֹת קָשָׁה:

״חָלִילָה לָכֶם לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת

לִבְנוֹת לַסֻּכָּה חוֹמָה חֲדָשָׁה;

רַב לָנוּ לִסְתֹּם הַפְּרָצִים בִּסְחָבוֹת;

אַל אַבְנֵי הַבֹּהוּ יָד אַל תָּרִימוּ,

עַל גַּל הָרָקָב אֲנָךְ אַל תָּשִׂימוּ,

כִּי קָדוֹשׁ הוּא לָנוּ – תּוֹרָה מוֹרָשָׁה״.

אוּלָם הַגִּבְלִים קוֹל עָלָיו נָתָנוּ:

״הַס, פֶּתִי, אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ אִתָּנוּ!

הַאֻמְּנָם רַק בִּסְחָבוֹת וּמְלָחִים

תִּהְיֶה בֹּנֶה עִיר וּמְאַסֵּף נִדָּחִים?

טֹבוּ הַסְּחָבוֹת לָתֵת בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ

וּפְתִילָה לַעֲשׂוֹת מֵהֶן לַדְּלִיק אִישׁ נֵרוֹ,

אוּלָם בֵּית מוֹשָׁב, בֵּית חוֹמָה וּמְצָדוֹת

שֶׁלְאֹרֶךְ יָמִים לֹא יִפֹּל, לֹא יָמֶשׁ,

לֹא יִבָּנֶה מִבְּלִי אַבְנֵי מוֹסָדוֹת,

מִבְּלִי רוּחַ צַח וּמִבְּלִי אוֹר שֶׁמֶשׁ״.

*

וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַגִּבְלִין וּמַחֲזִיקֵיהֶם

וַיַּבְרִיחוּ אֶת בַּעַל הַסְּחָבוֹת מֵעֲלֵיהֶם

לִבְלִי יַפְרִיעַ אֶת הָעָם מִמַּעֲשֵׂיהֶם.

כ״ח אייר תרמ״ד, ספ״ב.

---

עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל

מאת

יהודה ליב גורדון

בְּבַיִת אֶחָד יָשְׁבוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים,

הָאֶחָד הָיָה מִבְּנֵי הָחָרָשִׁים

מְפַתֵּחַ חוֹתָמוֹת וּמְחֹקֵק מַטְבֵּעוֹת,

הַשֵּׁנִי בַּעַל־שֵׁם כּוֹתֵב קַמֵּיעוֹת

לְהֶדְיוֹטִים וּלְנָשִׁים.

הֶחָרָשׁ הַמְחֹקֵק

מִבְּלִי הַאֲמִינוֹ בַּלְּחָשִׁים

לַקַּמֵּיעוֹת לֹא הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק;

אוּלָם בַּעַל־הַשֵּׁם, הַיּוֹדֵעַ

חִין עֶרֶךְ מַטְבֵּעַ,

רָעָה עֵינוֹ

בִּסְגֻלּוֹת שְׁכֵנוֹ

וַיַּחְמֹד בִּלְבָבוֹ

אֶת כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּרְא הַמְפַתֵּחַ

כִּי מֵאַרְגָּז נָעוּל בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ,

שֶׁבְּיָדוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

יוֹם־יוֹם דִּבְרֵי חֵפֶץ יֹאבֵדוּ,

וַיַּרְא וַיִּבָּהֵל

וַיִּקְרָא: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!

הֲכִי אֶל בֵּיתִי יָבֹאוּ גַנָּבִים?

וּמִי הֵמָּה? נַעַר הַגַּלָּבִים,

הָרָץ נֹשֵׂא הַמִּכְתָּבִים,

מְדַשֵּׁן הָאֲרֻבּוֹת, מֹכֶרֶת הַבֵּיצִים,

שֹׁאֵב הַמַּיִם אוֹ חֹטֵב הָעֵצִים?

הֵן כָּל אֵלֶּה לַחֲדַר מִשְׁכָּבִי לֹא יֵרֵדוּ;

אוֹ אוּלַי רוּחוֹת רָעוֹת, שֵׁדִים וְלֵצִים

יִתְעֹלְלוּ בִי וּלְבֵיתִי יִוָּעֵדוּ?

אוֹ אוּלַי שְׁכֵנִי – בַּעַל־הַשֵּׁם? חָלִילָה!

אִישׁ אֱלֹהִים זֶה, נוֹרָא עֲלִילָה,

הָעוֹסֵק כָּל יוֹמוֹ בַּעֲבוֹדָה וּתְפִלָּה,

הַהֹגֶה בְּסִתְרֵי תוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה,

הַסַּרְסוּר הַנֶּאֱמָן בְּפַמַּלְיָא שֶׁל מַעְלָה

וּבְפַמַּלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁל סְגָנִים וּפַחוֹת

וּבִלְשׁוֹנוֹ הַמְמַהֶרֶת לְדַבֵּר צַחוֹת

מְדַמֶּה לְהָבִיא לָעוֹלָם גְּאֻלָּה;

אִישׁ הַהוֹלֵךְ כָּפוּף וּבְעֵינַיִם שַׁחוֹת

וְעֹצֵם עֵינָיו מֵהִתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה;

אִישׁ אֲשֶׁר תְּפִלָּיו כְּכַנְפֵי הַיּוֹנָה

וְצִיצִיּוֹתָיו נִגְרָרוֹת כְּפוּלוֹת שְׁמֹנָה;

אָדָם קָדוֹשׁ זֶה אָדָם צָנוּעַ –

הַהוּא יִהְיֶה גַּנָּב? וְלָמָּה? וּמַדּוּעַ?

אִם יֶחְסַר לוֹ כֶּסֶף לָמָּה לֹא יְבַקְּשֵׁהוּ

כְּבַקֵּשׁ אִישׁ חֶסֶד מֵאֵת רֵעֵהוּ –

הֲכִי תֵרַע בּוֹ עֵינִי וְלֹא אַלְוֵהוּ?

אוֹ אוּלַי יַעַן – מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ?

תָּם אָנִי, לֹא אֵדַע, זִמֹּתַי נִתָּקוּ!

אַךְ כַּתַר־לִי זְעֵר, כֶּלֶב עַז נֶפֶשׁ!

הֱיֵה אֲשֶׁר תִּהְיֶה הִנְנִי – אֵלֶיךָ!

הַיּוֹם אוֹ מָחָר מָצֹא אֶמְצָאֶךָ,

אֶטְמֹן לָךְ פָּח וּבְיָדַיִם תִּתָּפֶשׂ. –

כֹּה חָשַׁב הָחָרָשׁ וְלֹא הִתְמַהְמֵהַּ

וַיַּעַשׂ מִכֶּסֶף סִינִים מַטְבֵּעַ

וַיָּשֶׂם בָּאַרְגָּז וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים מִגָּדוֹל עַד קָטָן

כַּמָּה גְדוֹלִים מַעֲשֵׂי הַשָּׂטָן!

גַּם עֵינֵי הַמְּצוֹדֵד לֹא בֹשׁוּ מִמַּבָּטָן:

עָבַר יוֹם וַיִּלָּכֵד בַּעַל הַשֵּׁמוֹת.

וּבְצֵאתוֹ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְשׁוּק הַבְּהֵמוֹת

לִמְכֹּר כְּפַעַם בְּפַעַם בְּהוֹן יָקָר

אֶת קַמֵּיעוֹתָיו לְרֹעֵי הַבָּקָר –

אֶת הַשֶּׁקֶל הַמְזֻיָּף בְּכִיסוֹ מָצָאוּ;

וְאַחַד הַשּׁוֹטְרִים תְּפָשָׂהוּ

וּלְבֵית דִּין בַּחֲדַר הַקָּהָל הֶעֱלָהוּ –

אוּלָם גַּם בִּפְנֵי הַקָּהָל וְהַדַּיָּנִים

הַצָּבוּעַ עוֹד הוֹסִיף לְהָעֵז פָּנִים

וַיֹּאמֶר כִּי לֹא נָתַן יָדָיו לַחְטֹא;

לֹא חָמַד הוֹן זָרִים לְקַחְתּוֹ,

לֹא גָנַב וְלֹא כִחֵשׁ וְלֹא שָׂם בְּכֵלָיו;

כִּי הַשֶּׁקֶל הַמְזֻיָּף נִתְגַּלְגֵּל מֵאֵלָיו

מֵאַמְתַּחַת שְׁכֵנוֹ אֶל אַמְתַּחְתּוֹ,

וְכִי לֹא בוֹ הָעָוֹן וְלֹא הוּא הַפֹּשֵׁעַ

כִּי אִם שְׁכֵנוֹ הָרָע מְזַיֵּף הַמַּטְבֵּעַ.

וְהָחָרָשׁ סִפֵּר דְּבָרִים כַּהֲוָיָתָן:

כִּי בִרְאוֹתוֹ אַמְתַּחְתּוֹ חֲסוּרֵי מְחַסְּרָא,

טָמַן פַּח לִתְפֹּשׂ הַגַּנָּב בַּמַּחְתֶּרֶת,

לִבְלִי יוֹסִיף לִגְנֹב בַּיָּמִים הַבָּאִים,

וּבְחַכָּה הֶעֱלָה זֶה הַלִּוְיָתָן.

הָרַב הַמָּרָא דְאַתְרָא

לֹא מָצָא בָזֶה הַזִּיּוּף

לַמְחֹקֵק צַד חִיּוּב,

בְּאָמְרוֹ: שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא עַרְמוּמִית מֻתֶּרֶת,

שֶׁכָּל אוֹנָאָה אֲסוּרָה

חוּץ מֵאוֹנָאַת הָרַמָּאִים;

וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לַבָּא אֶת הַמְּגוּרָה

לִגְנֹב חִטִּים וּמָצָא זוֹנִין, בָּר וּמָצָא מַפָּל;

וּמִקְרָא מְפֹרָשׁ הוּא בְּבָבָא־בַּתְרָא:

״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״.

וּבְכֵן יָצָא הַפְּסָק מִבֵּית דִּין הַקָּהָל

כִּי הָחָרָשׁ הַמְחֹקֵק כָּל עַוְלָה לֹא פָעָל;

וּבַעַל הַקַּמֵּיעוֹת יָצָא חַיָּב

כִּי נִתְפַּשׂ בִּגְנֵבָה וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ

לַעֲמוֹד אֶל עַמּוּד הַקָּלוֹן כָּל יְמֵי חַיָּיו,

וּלְהִתְגַּלְגֵּל בְּעֹשֶׂה־״יִתּוּר״ לְאַחַר מוֹתוֹ…

ח״י סיון, תרמ״ה.

---

אֶצְבּוֹן בַּעַל הָעֲגָלָה

מאת

יהודה ליב גורדון

הַיְדַעְתֶּם אֶת אֶצְבּוֹן בַּעַל הָעֲגָלָה?

יֶשׁ־לוֹ סוּסָה אַחַת רָזָה וּבָלָה,

בִּשְׁאֵרִית כָּל כֹּחָהּ וּבְעָמָל רָב

תִּמְשֹׁךְ עֶגְלָתוֹ עֶגְלַת הַצָּב,

וּבְרָכָה רַבָּה אֶל בֵּיתוֹ תָנִיחַ –

וֶהוּא כֵּלַי וּבַעַל מְזִמּוֹת כַּשּׁוּעָל

יַאֲכִילֶנָּה רַק שַׁחַת וַעֲלֵי שִׂיחַ;

וּמֵחֵלֶב כִּלְיוֹת שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל

לֹא יִתֵּן לָהּ אַף לִטְעֹם וּלְהָרִיחַ.

לְסוּסָתִי בְּרִכְבֵי בַעַל הָעֲגָלָה

עֲדַת הַקּוֹרְאִים־עִבְרִית נִמְשָׁלָה!

עֲלוּבַת הַנֶּפֶשׁ מֵרֹֹב מַמְרוֹרִים,

יָבֵשׁ חִכֵּךְ עַד כִּי לִבְחוֹן לֹא יָבֵן

בֵּין שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל וּשְׂעֹרִים,

מַאֲכַל תַּאֲוָה לַסּוּסִים וַחֲמוֹרִים,

וּבֵין לֶחֶם הַקְּלֹקֵל בְּלִיל קַשׁ וָתֶבֶן

אֲשֶׁר לָךְ יָבָל

אֶצְבּוֹן הַנָּבָל.

---

גֹּרֶן הָאָטָד

מאת

יהודה ליב גורדון

עוֹד בִּימֵי יוֹתָם וַאֲבִימֶלֶךְ

חָפֵץ הָאָטָד לִהְיוֹת בַּיַּעַר מֶלֶךְ,

כִּי חֶמְדַּת הַכָּבוֹד קִרְבּוֹ בָּעָרָה.

״מַדּוּעַ לֹא אֶמְלֹךְ?״ – נַפְשׁוֹ אָמָרָה –

״יַעַן עֵץ יַעַר אָנִי? אִילַן סְרַק?

כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק לִי! הֲכִי רַק

עֲצֵי מַאֲכָל לִמְלוּכָה יִצְלָחוּ?

הֵן גַּם הָאֶרֶז עֵץ־פְּרִי אֵינֶנּוּ!

בִּמְקוֹם עָלִים עָלָיו מְחָטִים יִצְמָחוּ,

וּבְכָל זֹאת יִתְנַשֵּׂא זֶה בַּעַל הַמַּחַט

לְרֹאשׁ וּלְקָצִין עַל כָּל הָעֵצִים יַחַד;

וּבַמֶּה נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ?

כִּי אֶמְלֹךְ הֲלֹא אָז לְמַעַל אֶוָּרֵא

בְּשֵׁם ״הָאֶרֶז״ גַּם אֲנִי אֶקָּרֵא

(כִּי ״אֶרֶז״ יִקָּרֵא בַּיַּעַר כָּל מֶלֶךְ

כִּבְמִצְרַיִם פַּרְעֹה וּפְלִשְׁתִּים אֲבִימֶלֶךְ)

וּבְיָדִי אָז יִהְיֶה שַׁרְבִיט הַזָּהָב –

הוּא מַטֵּה־אֱלֹהִים מֵאֵין כָּמֹהוּ!

אֵין יֵשׁ דָּבָר לֹא נוּכַל בּוֹ עֲשֹׂהוּ;

הוּא מֹחֶה כָּל עֲוֹן וָפֶשַׁע כָּעָב,

הוּא יִמְחֶה גַּם פִּשְׁעִי מִלֵּב הָעֵצִים

כִּי אָטָד אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַקּוֹצִים,

וּלְנֹגַהּ בְּרַק שַׁרְבִיטִי

יַעֲשׂוּ בְרָכָה אִתִּי

גַּם כָּל עֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי!

וְנִגְּשׁוּ וְקָרְבוּ עָדַי

וְנִכְנְעוּ תַּחַת יָדַי

וְלֹא יֵלְכוּ עִמִּי קֶרִי.

אָז אֶהְפֹּךְ חֵךְ אֶחָד אֶל כָּל בַּהֲמוֹת שָׁדַי,

אֶצֹּק עֲלֵיהֶם רוּחִי, טַעֲמִי אָשִׂים בָּמוֹ

עַד גַּם פִּרְיִי, פְּרִי־כַחַשׁ, יִמְתַּק לָמוֹ.

אוֹ כִּי אֶקְרָא לְעֶזְרָתָה

רוּחָא דְזַרְדָּתָא¹,

וְהוּא אֶת רוּחוֹ יָעַר

עַל כָּל סִבְכֵי הַיָּעַר;

אָז יַחֵל לִפְרוֹחַ

גַּם קִמּוֹשׁ גַּם חוֹחַ,

שָׁמִיר וָשַׁיִת

יַעֲשׂוּ מַעֲשֵׂה זַיִת,

קוֹצִים וּבַרְקָנִים

יִתְּנוּ יְבוּל הַגְּפָנִים

וּפְרָחִים וּמְגָדִים יִהְיוּ עוֹלִים

בְּכָל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכָל הַנַּהֲלוֹלִים.

אָז יֵדְעוּ כָּל הָעֵצִים בְּנֵי גִילִי

כִּי לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִילִי.

וּבְכֵן – בֹּאוּ, הָעֵצִים, חֲסוּ בְצִלִּי!״

כָּכָה לֹא עֵץ שֶׁמֶן וּכְבוֹד הַלְּבָנוֹן,

לֹא שִׁטָּה וַהֲדָס, תִּדְהָר אוֹ בְּרוֹשׁ,

כִּי עֵץ יָבֵשׁ עֵץ שָׁפֵל קָפַץ בְּרֹאשׁ;

אָטָד נַעֲשָׂה אֶרֶז, עֶבֶד הָיָה מָנוֹן!

וַיֶּאֱסֹף הָאָטָד אֵלָיו מִן הַיַּעַר

כָּל עֵץ בּוֹקֵק, תִּרְזָה אַלּוֹן וָאֹרֶן,

וַיּוֹשִׁיבֵם מִסְּבִיבוֹ כַּחֲצִי גֹרֶן,

כְּשֶׁבֶת הַזְּקֵנִים בַּשַּׁעַר;

וַיִּקְרָא אֶל הָרוּחַ

לָבֹא עֲלֵיהֶם לָנוּחַ.

וְהִנֵּה מַשַּׁק כְּנָפַיִם

כְּכַנְפֵי הַתִּנְשֶׁמֶת

נִשְׁמַע לָאָזְנָיִם,

וְקוֹל כְּאֵשֶׁת מִדְיָנִים

אֶת אִישָׁהּ זֹעֶמֶת.

הַקּוֹל קוֹל זַרְדָּתָא אֶל הָאָטָד דּוֹבֶרֶת:

הוֹי יוֹנֵק אִישׁ שֵׂיבָה, נַעַר בָּא בַּשָּׁנִים,

הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מִתְחָרֶה בָּאֶרֶז?²

(יִסְלַח נָא הַקּוֹרֵא הַיּוֹדֵעַ

עַל כִּי חֲרוּזִי זֶה צוֹלֵעַ;

הֵן פְּנִינִים בַּחֲרוּזִים נֶחְרָזִים

גַּם הַדָּגִים בְּמַחֲרֹזֶת נֶאֱחָזִים,

אַךְ קָשֶׁה לַעֲלוֹת בַּחֲרוּז אֶת הָאֶרֶז

כִּי אֵין מִלָּה אֲשֶׁר בָּהּ יֵחָרֵז)!

הָאֶרֶז לֹא עֵץ פֹּרֶה, סָרִיס אוֹ עָקָר,

וּבְכָל זֹאת עֵץ הָדָר הוּא, עֵץ יָקָר:

רֵיחוֹ נוֹדֵף כַּעֲצֵי בָשָׂם וַאֲהָלוֹת,

גִּזְעוֹ אֵיתָן, יָצוּק וָטוֹב לַבִּנְיָן;

עַל כֵּן יִבְנוּ הַשָּׂרִים מִמֶּנּוּ הֵיכָלוֹת

עַל כֵן יַעֲשׂוּ הַצּוֹרִים בּוֹ מִקְנֶה וְקִנְיָן;

מִגִּזְעוֹ יַעֲשׂוּ תֹּרֶן, וּמִן הַלֶּכֶשׁ

כָּרֵי הַגָּמָל וּמֶרְכָּבִים לָרֶכֶשׁ.

סוֹף דָּבָר, מִן הַשֹּׁרֶשׁ עַד הַצַּמֶּרֶת

כֻּלּוֹ עֵץ חֵפֶץ הוּא, עֵץ רַב תִּפְאֶרֶת;

וְאַתָּה מָה כִּי לְכֹל לְרֹאשׁ הִתְנַשֵּׂאתָ?

אֵיזֶה דָּבָר טוֹב יֵשׁ בָּךְ כִּי תַחְפֹּץ הִשְׂתָּרֵר?

פֶּרְיְךָ אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת,

גִּזְעֲךָ חֲבִילַת זְמוֹרוֹת,

קוֹצִים וּצְנִינִים מָלֵאתָ

וְלַחוֹסִים בָּךְ חַיֵּיהֶם תְּמָרֵר.

בַּמֶּה אֵפוֹא תִּצְלַח לִמְלוּכָה?

טוֹב אַתָּה רַק כְּחֵדֶק יָשָׁר לִמְסוּכָה

וְכַעֲצֵי יָקוּד לְתַנוּר וְכִירַיִם;

וְגַם שָׁם תִּשְׂרַטְנָה בְּךָ יָדַיִם,

מֵעֲשָׁנְךָ תִּכְהֶינָה הָעֵינַיִם

וּמֵאוֹר אֶשְּׁךָ לֹא תֵאֹרְנָה. –

אַף גַּם זֹאת אֱמָר־נָא:

מִי אֵלֶּה לָךְ אָסַפְתָּ הַגֹּרְנָה?

קוֹצִים כְּסוּחִים כָּמוֹךָ כֻּלָּהַם,

אֵין לֵחַ אֵין רֵיחַ, אֵין לֵב אֵין טָעַם;

הַהֵם יַעַזְרוּךָ

לַעֲשׂוֹת מְלוּכָה?

שִׂים אֵפוֹא, הָאָטָד, לִבְּךָ אֶל דַּרְכֶּךָ: אִם אוֹתְךָ הָעֵצִים לִנְשִׂיאָם נָשָׂאוּ

יַעַן עֲצֵי מַאֲכָל הָרַבָּנוּת יִשְׂנָאוּ,

עָלֶיךָ עִם כָּל זֹאת לָדַעַת עֶרְכֶּךָ –

חִטִּים לֹא תִצְמַחְנָה מִמִּזְרַע קוֹצִים

וְהָאָטָד לֹא יִצְלַח לִמְלֹךְ עַל הָעֵצִים.

ה׳ תמוז, תרמ״ח.

---

חָתָן לַמּוּלֹת

מאת

יהודה ליב גורדון

יָבָל בֶּן שַׁמָּה אָדָם גָּדוֹל בְּעֵינָיו

יַעַן כִּי יִצְרוֹ גָּדוֹל מִשֶּׁל שְׁכֵנָיו;

לֹא הָיָה כְיָבָל אִישׁ מַכְנִיס אֹרְחוֹת

וּמְצוֹדֵד בִּקְסָמָיו נְפָשׁוֹת לְפוֹרְחוֹת.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יָבָל: יָבָל בֶּן שַׁמָּה

בֶּן־הַקּוֹץ שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ

נוֹלַד בְּבֵית חֹרוֹן תַּחְתּוֹן,

לֹא נוֹדַע לִפְנֵי שָׁנִים כַּמָּה,

בְּרֶגַע מוֹלַד הַחֹדֶשׁ

שֶׁמַּזָּלוֹ בְּתוּלָה.

הוֹרָיו הַיוּ שְׁנֵיהֶם מִכְּלֵי־הַקֹּדֶשׁ,

אָבִיו שַׁמָּשׁ, אִמּוֹ מַגֶּדֶת;

וּבְרֶגַע הֻלֶּדֶת

נִבְּאָה לוֹ הַמְיַלֶּדֶת

כִּי יִהְיֶה אָדָם קָדוֹשׁ וּבַעַל סְגֻלָּה,

וּנְבוּאָתָהּ לֹא הָיְתָה נְבוּאַת שָׁוְא

וְנִתְקַיְּמָה בְּיָבָל אַף כִּי לֹא כֻלָּהּ,

כִּי כַאֲשֶׁר תֵּרֶא,

יְדִידִי הַקּוֹרֵא,

הָיָה יָבָל קָדוֹשׁ חָסֵר וָ״ו

וּמְנֻקָּד בְּצֵירֶה.

וּמַרְאֶה יָבָל בֶּן שַׁמָּה

מַרְאֵה קֹף בִּפְנֵי אָדָם,

כָּל רֹאֶה בּוֹ תֹּאחֲזֶנוּ שַׁמָּה.

גַּמָּד הוּא: קוֹמָתוֹ אַמָּה

רַק פַּרְמַשְׁתְּקוֹ אַמָּה וָזֶרֶת.

מִצְחוֹ שָׁקוּעַ, לֶחְיוֹ נְטוּיָה,

שִׁנָּיו עֲקֻמּוֹת, פִּיו כַּמַּחְתֶּרֶת

וּזְקָנוֹ כִּצְבַת בִּצְבַת עֲשׂוּיָה.

גַּם בַּעַל סְגֻלָּה הָיָה יָבָל בְּגָדְלוֹ,

אִישׁ מְסֻגָּל לַכֹּל וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ,

כִּי עֵת נָפַח הַיּוֹצֵר בּוֹ רוּחַ נִשְׁמָתוֹ

לֹא נִזְהָר וַיִּפַּח יוֹתֵר מִמִּדָּתוֹ,

וּבְכֵן מִלֵּא אֹתוֹ אֱלֹהִים רוּחַ עַל כָּל גְּדוֹתָיו:

אִמְרֵי פִיו רוּחַ, בִּטְנוֹ מָלֵא קָדִים,

הַחֹסֶה בוֹ יִנְחַל הֶבֶל, יִירַשׁ רוּחַ.

וּפְנוֹתָיו וּתְנוּעוֹתָיו

כַּגַּלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה,

וּבְדַבְּרוֹ לֹא יַעֲמֹד תַחְתָיו, לֹא יָנוּחַ,

כִּי יְנַתֵר וִיפַזֵּז כַּקֹּף אֶל כָּל רוּחַ.

הַסָּרִים אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ בְּעֵינָיו כַּעֲבָדִים,

יִרְדֶּה בָם בְּפָרֶךְ וּבְיַד תְּנוּפָה,

יְכַזֵּב לָהֶם, יֹאמַר עַל הֵן לַאו וְעַל לַאו הֵן,

וְלַתַּקִיף מִמֶּנּוּ יַעֲשֶׂה חֲנוּפָה

וִידַבֵּר בְּפֶה רַךְ לִמְצֹא בְעֵינָיו חֵן.

בְּכָל לָשׁוֹן לֹא יָבִין לִכְתֹּב וּלְדַבֵּר כֵּן,

עַל כֵּן יִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים

יִכְתֹּב בִּכְתָב הַחַרְטֻמִּים

וִידַבֵּר כַּחֲכַם הָרָזִים

בְּרָאשֵׁי תֵבוֹת וּבִרְמָזִים.

וּבְכָל זֹאת רַבִּים לְפִתְחוֹ מַקְדִּימִים,

מַעֲרִיבִים וּמַשְׁכִּימִים,

כִּי עָשֹׂה עָשָׂה לוֹ יָבָל עֹשֶׁר

אִם בִּצְדָקָה וּבְיֹשֶׁר –

מִי יֵדָעֶנּוּ?

אַךְ לֵב כָּל יוֹדְעָיו בָּטוּחַ

כִּי בְחָפְנָיו לֹא אָסַף רוּחַ

וּצְרוֹרוֹ נָקוּב אֵינֶנּוּ.

וּבְעָשְׁרוֹ נָתַן יָבָל אֶל לִבּוֹ

לִרְאוֹת חַיִּים כַּמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ,

כִּי לֹא לֶאֱמוּנָה וּלְסִגּוּפִים בָּאָרֶץ גָּבָר,

וְלָמָּה יַאֲצִיל מִנַּפְשׁוֹ דָּבָר?

כָּל תַּעֲנֻגוֹת בְּנֵי אָדָם בִּקֵּשׁ וּמָצָא,

רָחַץ הֲלִיכָיו בְּחֶמְאָה, עַד צַוָּאר חָצָה,

וַיְהִי שַׁלְוָה בְּאַרְמוֹנוֹ, שָׁלוֹם בְּחֵילוֹ.

יְפֵה־פִיּוֹת תּוּבַלְנָה לוֹ כַּחֲשִׂיפֵי עִזִּים;

כָּל בָּתֵי מָשׂוֹשׂ וּשְׁאוֹן עֲלִיזִים

רָאוּ אֶת יָבָל לַיְלָה בְלֵילוֹ,

וּבְפִי יֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָיָה לְמִלָּה

כִּי רָאוּהוּ בִּזְמַן אֶחָד בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים,

לֹא רָאוּהוּ רַק בְּבֵית הַתְּפִלָּה

וּבְבֵית מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

וַיִּבֶן־לוֹ הֵיכַל חֶמֶד בֵּית מִדּוֹת

וּכְלֵי בַיִת הֵכִין לוֹ שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת,

מֶרְכָּבָה וְסוּסִים וּבִגְדֵי חֹפֶשׁ,

וַיָּחֶל לֶאֱכֹל, לִשְׂמֹחַ

בְּכָל אַוַּת נֶפֶשׁ

וּבְכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ.

שָׁנָה בְשָׁנָה הָלַךְ לִכְרַכֵּי הַיָּם

כִּי שָׁמַע כִּי יֵשׁ… בָּתֵי מָשׂוֹשׂ גַּם שָׁם.

עֶשְׂרִים שָׁנָה רָאָה יָבָל

חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה

בְּסוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו וְאִשּׁוֹת הַזִּמָּה.

עֶשְׂרִים שָׁנָה עַל בֶּן־שַׁמָּה חָלָפוּ

וּפִתְאֹם הִרְגִּישׁ כִּי חֲלָצָיו רָפוּ

וּמְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ כִּמְסוֹס נוֹסֵס בַּעֲצָמָיו,

לֹא יוֹעִילוּ לוֹ תַמְרוּקָיו וּבְשָׂמָיו

כִּי יָנוּס כֹּחוֹ…….

*

מָה אֶעֱשֶׂה כַּיּוֹם וַאֲכַפֵּר פְּנֵי אֱלֹהִים?

הַאִם אֶקְנֶה לִי שְׁתֵּי זוּגוֹת תְּפִלִּין

אוֹ אֶזָּהֵר בְּצִיצִית, בְּעֵרוּב תַּבְשִׁילִין?

״כָּל זֶה לֹא יוֹעִיל לְהַוָּתְךָ –

עָנָהוּ… אַךְ אַתָּה זֹאת עֲשֵׂה

וְתִתְקָרֵר דַּעְתֶּךָ, הִסְתַּכֵּל בְּמִילָתְךָ;

שׁוּב הִמֹּל שֵׁנִית אָז אוּלַי תֵּרָפֵא״.

*

הַצִּיצִית לֹא תָבֹא לְטַפֵּחַ עַל פָּנֶיךָ –

שׁוּב הִמֹּלָה שֵׁנִית – וְסָר עֲוֹנֶךָ,

וּתְפִלָּה וּצְדָקָה וּתְשׁוּבָה

לֹא יַעֲשׂוּ כָל פְּרִי תְנוּבָה.

*

לֹא אֲבַעְבּוּעוֹת הַשְּׁחִין קִלְקְלוּ פָנֵיהוּ

כִּי אִם הַצִּיצִית – עַל פָּנָיו טָפָחוּ.

---

עַל מָה רָגְזָה הָאָרֶץ?

מאת

יהודה ליב גורדון

צִיּוֹן בַּמָּצוֹר סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶרֶת –

אַרִיסְטֶבְּלוֹס עִם הֻרְקָנוֹס יִתְנַגֵּחַ.

הוּסַר הַתָּמִיד, בָּטְלָה הַמִּשְׁמֶרֶת,

אֵין צֹאן וּבָקָר לַעֲלוֹת בַּמִּזְבֵּחַ;

רַק בִּכְבֵדוּת רַבָּה וּבְהוֹן יָקָר

יִמְצְאוּ מֵאֵת צָרֵיהֶם צֹאן וּבָקָר,

בְּהוֹרִידָם לָהֶם בַּשַּׁרְשֶׁרֶת

קֻפָּה מְלֵאָה דִינָרִים

וְהֵם יַעֲלוּ קֻפָּה אַחֶרֶת

מְלֵאָה כְבָשִׂים וּפָרִים.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּתְנַכְּלוּ הַצָּרִים

לַעֲשׂוֹת תֹּעָה לַנְּצוּרִים בַּקֶרֶת

וּלְעֵת עֶרֶב כְּבוֹא הַחַרְסָה

הֶעֱלוּ בִּמְקוֹם בְּהֵמָה כְּשֵׁרָה

בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה

וּבִלְתִּי מַעֲלַת גֵּרָה.

וּלְעַוֵּר לַשֹּׁמְרִים עֵינֵיהֶם

מֵרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם

בַּעֲבֹתִים וּפְרָחִים אֲסָרוּהָ

וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב עִטְּרוּהָ

וַיִּרְחָצוּהָ מִצֹּאָתָהּ

לִבְלִי תַעַל צַחֲנָתָהּ.

אוּלָם אַךְ הַצֵּג הִצִּיגָה פַּרְסָה

הַבְּהֵמָה עַל גַּג הַחוֹמָה

רָגְזָה הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ

אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

וַתְּהִי צְעָקָה בִּירוּשָׁלַיִם

וְחַלְחָלָה בְּכָל מָתְנַיִם.

יוֹשְׁבֵי הָעִיר זָעוּ,

הִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל,

וּגְדוּדִים יַחְדָּו בָּאוּ

וּבְקוֹל חֲרָדָה קָרָאוּ:

״שׁוֹמֵר מַה־מִּלָּיִל?!״

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל־הַשּׁוֹמֵר

דֹּבֵר מִן הַחוֹמָה מֵעָל

אֶל בַּעַל־חַי רֹבֵץ בַּסָּל

הַתָּלוּי מִתַּחַת – וְאוֹמֵר:

אֱלֹהֵי יִשְׁעִי

יִשָּׂא לְפִשְׁעִי!

אִם גַּם אֵין קָרְבָּן לְיוֹם חַגֵּנוּ

אוֹתְךָ לֹא אָבִיא בֵּית אֱלֹהֵינוּ;

אַף כִּי רֻחַצְתָּ לְמִשְׁעִי

וּבְזָהָב צִפּוּ פָנֶיךָ

כְּרֵיחֲךָ אָז רֵיחֲךָ עָתָּה

וּבוֹ אַכִּירְךָ מִי וּמָה אָתָּה,

כִּי – חֲזִיר הָיִיתָ וַחֲזִיר הִנֶּךָּ.

וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן עַד בְּאֵר שֶׁבַע

עַל מָה הָאָרֶץ רֹעֶדֶת, נֶעְכֶּרֶת,

לֹא כִי נִשְׁתַּנּוּ עֲלֵיהֶם סִדְרֵי הַטֶּבַע

אַךְ יַעַן עָלָה חֲזִיר עַל גַּפֵּי קֶרֶת.