צבי לוז נולד בי׳ בטבת תר״ץ, 10 בינואר 1930 בקבוצת דגניה ב׳ להוריו רחל וקדיש לוז (לוז׳ינסקי), ממייסדי הקבוצה (לימים כיהן אביו כיו״ר הכנסת הרביעית, החמישית והשישית). התחנך בבתי הספר של קיבוצי עמק הירדן, בית החינוך העממי והתיכון החקלאי
״בית ירח״. ב-1948, בעודו תלמיד כיתה י״ב, הופסקו לימודיו כשלושה חודשים לפני הכרזת המדינה, והוא גויס להגנה ואחר כך לצה״ל, והשתחרר אחרי מלחמת השחרור בדרגת סרן. ב-1957 החל ללמוד ספרות ומדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, ומ-1962 היה אסיסטנט של פרופ׳ ברוך קורצווייל. ב-1968 קיבל תואר דוקטור, והמשיך ללמד במחלקה לספרות עם ישראל עד פרישתו ב-1998, בדרגת פרופסור מן המניין. עבודתו המחקרית ממשיכה גם עשור ויותר לאחר פרישתו, והוא ממשיך ללמד ספרות במכללה האקדמית עמק הירדן, אף שאיבד בשנים האחרונות את ראייתו.
ב-1954 התפרסם בדבר סיפורו הראשון, ״מסע השלושה״, ומאז פירסם סיפורים ורומנים שקובצו בספרים:
מקום שהנחלים הולכים, סיפורים (הקיבוץ המאוחד, 1965); עונות, סיפורים (1970);
אגדות המקום, טרילוגיה (1972); סובב הולך, רומן (1975); גל חוזר, רומן (1977);
מאזן, סיפורים (1980); הצטלבות, רומן (1982); ציד יונים, סיפורים לבני נעורים (1982);
נפשו בכפו, רומן (1985); שומר רוח, רומן (1988); מכאן ועד היכן, רומן (1990);
שקפים, סיפור רב־קולי (1994). ב-2011 ראה אור ספרו טלטלה חוזרת הכולל ארבעה־עשר סיפורים קצרים.
כתיבתו מושכת אל הריאליסטי, המימֶטי, הצלול והגבישי. מבלזק למד להפגיש את קוראיו ברומנים מאוחרים עם גיבורים שכבר הופיעו בספריו המוקדמים והתבגרו בינתיים. כך נהג, למשל, בספרו
מכאן ועד היכן, שבו הוא מעלה מחדש חלק מגיבורי הטרילוגיה שלו אגדות המקום, לאחר שבגרו והתפכחו. כאן גם מתואר המשבר הערכי והכלכלי שפקד את הקיבוץ בדור האחרון. באחדים מספריו ניכרת טכניקה של רשומון, שמתמודדת עם עולם בתר־מודרני, המאמין בנרטיבים ובאמיתות חלקיות ומוגבלות, ולא באמת אחת בלעדית של מספר כול־יודע. בכל ספריו משתקפת אישיותו, המורכבת מניגודים עזים שחיפשו ומצאו את איזונם: הדת והחיים, הקיבוץ והעולם האקדמי, החלום והאוטופיה מול המציאות המפוכחת. לשאלות מראיינים מדוע הפסיק לכתוב על הקיבוץ ענה בצער, תוך שימוש בפתגם אוקראיני:
״אי־אפשר לרכוב על סוס מת״.
חיבר יותר מעשרים ספרי מחקר, המצטיינים בסגנונם הבהיר ומאיר העיניים ובהבחנותיהם הנכוחות. הבולטים שבהם:
מציאות ואדם בספרות הארץ־ישראלית (1970); שבילי שירה, מסות על משוררים ושירות (1974);
משוואות שיר, מסות על שירה (1981); אצל גנסין, פירוש צמוד לסיפור
״אצל״ (1983);
תשתיות שירה, עיקרים בפואטיקה של ביאליק (1984).
כארבע־עשרה שנים הקדיש לכתיבת מונוגרפיות על משוררים, ובמהלכן פירסם עשרה ספרים: שירת נתן יונתן (1986);
שירת יעקב פיכמן (1989); שירת עוזר רבין (1992); שירת אברהם חלפי (1994);
שירת ע׳ הלל (1996); שירת אסתר ראב (1997); שירת יוסף צבי רימון (1998);
שירת אורי ברנשטיין (2000); המציאות האחרת: שירת פנחס שדה (2000);
שירת יעקב שטיינברג (2000).
לאחר שסיים את סדרת המונוגרפיות כתב ופירסם עוד עשרה ספרים, שחלקם בעלי אופי מחקרי־הגותי וחלקם הגות אישית:
היסוד הפילוסופי בשירה העברית (2001); מריבה עם האלוהים: מסות פרטיות (2002);
העיקר הלירי בשירה העברית המודרנית (2003); התגלמויות של מציאות בשירה העברית החדשה (2004);
אל מקום אחד: מסות פרטיות (2005); מחתרת השיר: מגמות ״אחרות״ בשירה העברית (2006);
אתגר היתרון וחסרון האתגר: על מצב הרוח השירי והתיאולוגי (2008); על החיים ועל החיים שבכתב (2009);
אור חוזר: מסות (2010); הזרימה הדו־סטרית של העברית (2012).ספרו האחרון עד כה הוא קובץ המסות בעקבות
חילופי משמרות: מסות ממבט חוזר (2016)
לוז לא היה איש פולמוס מובהק, אך מפעם לפעם השחיז את עטו נגד תופעות בעולם התרבות שהדאיגו אותו. כך, למשל, כתב בעיתון
הארץ (13 במאי 2005) את מאמרו
״לעלות או לרדת?״, הקובל על השתלטות רוח הפזמון על השירה העברית המתהווה.
״לעינינו מאבדת העברית את סוד קסמה והופכת שפת רחוב משמימה״, כתב, בלי להתכחש לעובדה ש״גם שפת רחוב יכולה להיות רבת־קסם בידי קוסמי לשון ראויים לשמם״. מעולם לא הגיש מועמדות לפרס כלשהו, אך זכה ביוזמת ועדות השיפוט בפרס קוגל (1966) על ספרו הראשון,
מקום שהנחלים הולכים, ובפרס רמת גן על מפעל חיים (2011). במשפחת לוז המורחבת אנשי ספר לא מעטים. אחיו הוא הסופר והחוקר פרופ׳ אהוד לוז, ובתו, המתמטיקאית תהילה לוז־גלמן, המשתייכת לדור המייסדים של חברת מחשבים גדולה, נטשה לא מכבר את עיסוקה והחלה להתמסר לכתיבה. ב-2005 יצא לאור הרומן הראשון שלה,
אלמנת קש. צבי לוז נפטר בי״ד בחשון תשפ״א, 1 בנובמבר 2020.
מהלו, אביבה. סיפורים עם טעם של
פעם : על סיפורי הילדים של הסופר צבי לוז. ספרות ילדים ונוער,
גל׳ 131 (אלול תש״ע, אוגוסט 2010), עמ׳ 32–44.
שאול בן־צבי, רבקה. ״השאיפה לאופנתיות לא עניינה אותי״.
מקור ראשון, שבת, כ״ח באב תשס״ח, 29 באוגוסט 2008, עמ׳ 6–7 <שיחה עם
פרופ׳ צבי לוז, חוקר שירה ומחבר רומנים על חיי הקיבוץ, המספר על ההבדלים
בינו לבין מורו, קורצווייל, ועל המחלוקות הרבות, בינו לבין אביו, קדיש לוז,
שלא מפריעות לו להמשיך להתגורר עד היום בדגניה>
שאול בן־צבי, רבקה. שני אמנים ושתי שתיקות : יצירה ויוצר
בסיפורים ״שתיקה הולכת ונמשכת של משורר״ לא״ב יהושע ו״גם מורדות ההרים״
לצבי לוז.
עתון 77, גל׳ 368 (סיון-תמוז
תשע״ג, מאי-יוני 2013), עמ׳ 30–31.
מוקד, גבריאל [גדעון מירב]. חזרה לספרות הנושא? עכשיו, חוב׳ 19–20 (חורף-אביב תשכ״ז 1967), עמ׳ 150–151.
שחורי, מרדכי. מקום שהנחלים הולכים. על המשמר, י״ט באדר תשכ״ו, 11 במארס 1966, עמ׳ 5.
על ״אגדות המקום״
ויס, הלל. ״אגדות המקום״.
בספרו: דיוקן הלוחם : עיונים על גיבורים
וגבורה בסיפורת העברית של העשור האחרון (רמת גן : אוניברסיטת בר־אילן,
תשל״ה 1975), עמ׳ 123–129.
