יואל הופמן, סופר, מתרגם וחוקר נולד בעיר ברשוב, טרנסילבניה (כיום בתחומי רומניה), בי״ד בתמוז תרצ״ז, 23 ביוני  1937 לאביו, יליד הונגריה ותושב וינה שעסק בתעשיית העץ ונשלח במסגרת עבודתו לטרנסילבניה. סמוך ללידתו נפטרה אמו והוא גדל אצל אחותה שהיתה יוצאת גרמניה. בהיותו בן שנה עלתה המשפחה לארץ ישראל. בילדותו דיבר שתי שפות: הונגרית וגרמנית. רקעו המשפחתי משתקף בתיאור קהילות ההשתייכות של גיבוריו. ילדותו עברה ברמת גן והיא מצטיירת, בדרך כתיבתו המיוחדת, בספריו השונרא והשמטרלינג (2001) וקוריקולום ויטה (2007).
    למד לתואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, ולתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. ב־1962 לימד קורס בפילוסופיה משווה: ״מזרח ומערב״, ובעקבותיו נשלח על ידי מורו, פרופ׳ בן־עמי שרפשטיין, ללימודי תואר שלישי באוניברסיטה התיאולוגית בקיוטו. השתלם אצל מורים ידועים בפילוסופיה של הדתות ובבודהיזם, במקביל השתלם באופן בלתי פורמלי בזן־בודהיזם באוניברסיטת האנאזוֹנוֹ בקיוטו, וקנה לו שם בינלאומי בידיעת השפה היפנית ובכתביה הבודהיסטיים, בעיקר בזכות התרגום לאנגלית של ספר התשובות הסודי לחידות הקואן של כמוּרת הזן, תרגום שלנוסח העברי שלו העניק את השם קול היד האחת (2005).
    כששב לארץ לימד תחילה באוניברסיטת תל־אביב, וכשהעתיק את מגוריו לצפת החל ללמד פילוסופיה של המזרח הרחוק באוניברסיטת חיפה, עד ליום פרישתו כפרופסור מן המניין מאוניברסיטה זו. התגורר במעלות ועסק בכתיבה ספרותית ובתרגום כתבים בודהיסטיים.
    חיבר כעשרה ספרי פרוזה לירית, תירגם מבחר מכתבי הטאואיזם והזן־בודהיזם מסינית ומיפנית לאנגלית ולעברית, והיה מן הסופרים החשובים ביותר בין פורצי הסגנון שבקאנון הספרותי העברי הפוסט־מודרני של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים.
    ספריו הראשונים נגעו בתחום העיסוק האקדמי שלו – הפילוסופיה הסינית הקדומה והזן־בודהיזם ביפן – וזכו לפופולריות רבה: קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של צ׳ואנג־טסה (1977); לאן נעלמו הקולות?: סיפורי זן ושירי הייקו (1980); והקובץ אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים (1985).
    את כניסתו לספרות העברית ראוי לסמן בפרסומו של הסיפור ״קֶצְכֶן״ (בגרמנית: חתלתול) באלמנך לדברי ספרות ואמנות, אגרא 2 (1985–1986) בעריכת דן מירון ונתן זך. כבר בסיפורו הראשון הזה, המסופר מנקודת מבטו של הילד קצכן, הסתמן קו סיפורי וסגנוני חדש, שהיה בו לא רק מן החידוש המפתיע, אלא בעיקר מן הזעזוע הנפשי שטקסט ספרותי עשוי לעורר במיטבו. הגבולות הדקים שבין אי־שפיות לפיכחון, בין חולי נפשי לנורמליות, נפרצו בשפה שירית ובמטפוריקה החוֹצה את גבולות הלוגיקה הרטורית. נוסח זה, שהתקבל באהדה רבה, התעצם עוד יותר בקובץ הסיפורים הראשון, ספר יוסף (כתר, מסדה, בעריכת יגאל שוורץ, 1988). בספר ביכורים זה, המכיל ארבעה סיפורים, העמיד הופמן נוסח חדש של ריאליזם לירי, שעתיד להתעצם בספריו הבאים. ב־1988 ראה אור ספרו בפברואר כדאי לקנות פילים (איורים: כרמי גל). זהו ספר ילדים לכאורה, המטרים בתכניו, באמנות הסיפור ובתפישת העולם שלו את קורפוס הסיפורת המרכזי שלו.
    עם הופעתו של הספר בֶּרְנְהַרְט (1989) הוצג לראשונה בפני הקורא העברי טקסט הופמני טיפוסי. ברומן זה נפרשת יריעה אפית רחבה על קבוצה ירושלמית של יוצאי גרמניה, בני משפחתו וחוג ידידיו של ברנהרט שזה עתה התאלמן. בשתי עלילות מקבילות, האחת כרוניקאית יבשה, על ימי מלחמת העולם השנייה, והשנייה לירית נפשית־מטפיזית, מצטייר בנובלה זו עולם מוזר, שבו לעולם החיצוני יש אמנם נגיעה עמוקה בנפשות הגיבורים, אך אין זו נגיעה רגילה המסתברת מתוך חוקי ההיגיון הריאליסטיים, ואפילו לא מתוך הסבר רציונליסטי פסיכולוגי. הזהות ה״יקית״ בפרט והאירופית בכלל מתוארת באירוניה עצובה המגחיכה את הבסיס הלוגי, הרציונלי שבמסורת תרבותית מערבית זו, אך מצד אחר מבליטה באמצעות הליריות המטפורית והאסוציאטיבית שלה היבטים עמוקים של חמלה עמוקה והכלה אינסופית של צער. הקשב אל הניואנסים הדקים של כל תנועה והגיג של הגיבור מקבל נפח מועצם מן הצורה המיוחדת של הדפסת הטקסט הספרותי בפרגמנטים קצרים יחסית (המעלים על הדעת טיפוגרפיה שירית) ובצד אחד בלבד של הדף. צדו האחר של הדף נותר ריק ככתם גדול ולבן של שקט, המעניק לטקסט חלל הדהוד גדול במיוחד. הטיפוגרפיה הזאת נשמרת בכל כתביו הבאים של הופמן, ובכל עבודה שלו היא ממושמעת באופן שונה. בשני ספריו כריסטוס של דגים (1991) וגוּטַפֶּרְשֶׁה (1993) המשיך הופמן את פיתוח האפוס של יוצאי גרמניה. בכריסטוס של דגים נעשה הקיום ה״יקי״ למשל ספרותי על הגאולה שמביאה המוזרות לעולם, כאותו דימוי של הדוד הרברט המבקש לגאול את הקרפיון שמחזיקה אשתו מַגְדָה באמבטיה באמצעות השלכתו אל הים, מעשה הממית את הדג. בספר זה נעשית הצורה הספרותית קרובה עוד יותר לשירה, בקיטועהּ הפרגמנטרי ובטיפוגרפיה המותירה חללים לבנים בגוף הספר. עם זאת הליריקה האפית של הופמן לעולם אינה מאבדת את יכולתה לספר סיפור במובן המרתק והפשוט של ה־Story teller, שאיכותו טמונה בדקוּת ההומור הפילוסופי הפקפקני שלו, ולשונו מפתיעה באונומטופיאיות האסוציאטיבית שלה: אני אוהב מילים כמו ״פַּפַּגַי״ או ״טִינְטֶה״. / דודה צרפתייה [קוקֶטִית. מגופה עולים / ניחוחות של בושם זול] קרויה ״טוֹנְט״. / אבל דודה גרמנייה [עבת בשר] קרויה / טַנְטֶה. וכשדודה גרמנייה מניפה מטלית / על השולחן והופכת בקבוק־דיו אומרים / ״שָׁאוּ [כלומר ״רְאו״], טַנְטֶה שפכה את / הטִינְטֶה״. (כריסטוס של דגים, פרגמנט 47) בספרו גוּטַפֶּרְשֶׁה מעלה הַמְּסַפֵּר תמונות ילדות ברמת גן, שבמרכזן דמות האב פרנץ. הספר הוא מסה לירית אבסורדית־הומוריסטית של מעברים משפה למטא־שפה, ושבירת כל המחיצות שבין הביטוי הרגשי למובן המטפורי שלו. בספר מה שלומך דּוֹלוֹרֶס (1995) התמסר הופמן לדיבור השירי כצורה של דיבוב תודעתה של גיבורה עלומת־שם המשוחחת עם חברתה דּוֹלוֹרֶס ומספרת לה על יום אחד בחייה. סיפור זה של הוויית חיים שגרתית תל־אביבית מתאר ייסורי נפש, שלמרות הרגילות שלהם הם ביטוי עמוק של שיברון לב, של פריכות הקיום ושל תובנות עמוקות לתודעה נשית. ספרו הַשׂוּנְרָא וְהַשְׂמֶטֶרְלִינְג (2001) מאויר על ידי המחבר ברישומי עיפרון העשויים במשיכת קו אחד, והטקסט שבו הוא שחזור שירי הומוריסטי של ילדות ברמת גן בשנות הארבעים והחמישים. ספרו הלב הוא קַטְמַנְדּוּ (1999) הוא תיאור של חיי נפש של משפחה חיפאית שבנה לוקה בפיגור, סיפור שאפשר לראות את המשכו באפרים (2003). שני ספריו Curriculum Vitae (2007) ומצבי רוח (2010) עוצבו כ״פנקסים תאומים״ של יומן חיים הנתון לפרויקט שילוב המבעים האהובים עליו: פרגמנטים שיריים, רישומי־קו־אחד, אוטוביוגרפיה והרהורים פילוסופיים סטואיים־אירוניים בנוסח הזן־בודהיזם.
    יצירותיו תורגמו לשפות רבות, והן מופיעות כסדרה קבועה בהוצאה הניו־יורקית היוקרתית A New Direction Book, שמטעמה זכה בפרס. הופמן הוא חתן פרס ניומן (1999) ופרס ביאליק (2002).
    יואל הופמן נפטר בח׳ באלול תשפ״ג, 25 באוגוסט 2023.

נכתב על־ידי רחל אלבק־גדרון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה] 
[צילום: אמיל סלמן/ג׳יני]
[איור תחתון: אלינה גורבן]