חנוך לוין, מחזאי, במאי, סופר ומשורר, נולד בתל אביב בכ״א בכסלו תש״ד, 18 בדצמבר 1943. גדל בשכונת נווה שאנן הסמוכה לתחנה המרכזית הישנה. הוריו הגיעו ארצה מלודז׳, פולין ב-1935 עם בנם הבכור דוד בן תשעת החודשים, לימים במאי ומנהל אמנותי של תיאטרון ״הבימה״. האב היה שומר מצוות, נצר לשושלת רבנים מחסידות פולין, וגם לוין חבש כיפה עד גיל ארבע-עשרה ולמד בבית הספר הממלכתי-דתי ״יעבץ״. את שירו הראשון כתב בגיל שש, לאחר שמטוסים מצריים חגו מעל התחנה המרכזית והטילו עליה פצצות. האב הגאה שמר את השיר בכיסו. בגיל שתים-עשרה וחצי התייתם מאביו, שמת מהתקף לב, והאם האלמנה נאבקה לפרנס את שני בניה. את לימודיו התיכוניים החל בתיכון ״צייטלין״ הדתי, אך משסיים כיתה ט׳ נאלץ להפסיק, עבד כנער שליח כדי לסייע לאמו בפרנסת הבית, והמשיך בלימודי ערב. בתיכון השתתף לראשונה בחוג דרמטי ושיחק במחזה מיכל בת שאול של אהרן אשמן. למעשה נחשף לעולם התיאטרון כמה שנים לפני כן, באמצעות אחיו, ששימש עוזר במאי בתיאטרון ״הקאמרי״. במהלך השירות הצבאי היה אחראי על מתקן הקשר של פיקוד מרכז, תפקיד שהצריך סיווג ביטחוני גבוה במיוחד. בשירות המילואים הועבר ליחידת נ״מ בחיל התותחנים. רק בתקופה זו חדל, בהשפעת חברים, לצום ביום הכיפורים.
    בשנים 1964–1967 למד באוניברסיטת תל אביב בחוגים לספרות עברית ולפילוסופיה. הוא סיים את לימודיו, אך לא ניגש לבחינות הגמר. ב-1965 החל לכתוב טור סאטירי בעיתון הסטודנטים דורבן. מקומו הקבוע היה בעמוד האחרון, והוא נשא את הכותרת ״דף האחוריים של חנוך לוין״. סגנונו המושחז ודעותיו הקימו לו מבקרים שכינוהו פציפיסט, מופרע ואינפנטיל והאשימו אותו בהשתמטות מצה״ל. בעקבות אחד הטורים נתלתה על לוחות המודעות עצומת גינוי, שעליה חתמו ארבע מאות סטודנטים. לוין הפסיק את כתיבת הטור למשך חצי שנה, ומשהתחדשה הופעתו לא פחתו הפרובוקציות והנימה הסאטירית גברה, במיוחד בעקבות מלחמת ששת הימים, שבה שירת באל עריש ביחידת נ״מ.
    הפרסום הראשון של כתיבתו הספרותית היה ב-1966, כאשר סיפורו ״דינה העקשנית״ הופיע במוסף הספרות של הארץ. כעבור שנה התקבלה בהערכה הפואמה שלו ״ברכות השחר״, שהופיעה בכתב העת היוקרתי יוכני בעריכת נתן זך ואורי ברנשטיין.

לכתבות נוספות על חנוך לוין בספריה הלאומית

    במהלך לימודיו באוניברסיטה התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית, שם פגש בדני טרץ׳, וביניהם צמחה ידידות שבמהלכה נעשה טרץ׳ סוכנו הספרותי וסייע לו להעלות על הבמה את ביכורי יצירותיו. כשנה לאחר מלחמת ששת הימים הציע לוין לטרץ׳ להפיק קברט סאטירי עם מערכונים ופזמונים שכתב בעקבות המלחמה. עד מהרה נרתמו לכך כעשרה שחקנים ויוצרים ובראשם עדנה שביט, מורה לבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בקברט סאטירי זה הציג לוין חברה שבויה במליצות כזב, בסיסמאות הבל, בפטריוטיזם חלול. הוא בחן במבט מפוכח את גיבוריה המקודשים: החייל, האלוף, אלמנת המלחמה, ההורים, ופסק דינו היה כי כולם שקועים בעצמם, מנוערים מערכים. ההצגות, שהחלו באוגוסט 1968 במועדון ״ברברים״ בתל אביב, משכו תגובות סוערות של הצופים, אך לכלל אלימות הגיעו הדברים רק בהצגה הסאטירית השלישית שלו, מלכת אמבטיה, שהורדה בלחץ הקהל והשחקנים מבימת התיאטרון ״הקאמרי״ (1970) אחרי שהוצגה תשע-עשרה פעמים בלבד.
    מאז תחילת עבודתו בתיאטרון ב-1968 העלה לוין כמעט בכל שנה מחזה אחד לפחות. במשך שלושה עשורים פיתח פואטיקה בעלת כתב יד ייחודי בתחומי המחזאות, הבימוי, טכניקות המשחק והעיצוב הבימתי, ומילא מקום מרכזי בהשתנות הנמשכת של הדימוי העצמי הקיבוצי הישראלי. במותו השאיר אחריו חמישים ושישה מחזות, שרק שלושים ושלושה מהם הוצגו בחייו; שני ספרי פרוזה; שני קובצי מערכונים ופזמונים; ספר שירים; ושני ספרי ילדים. לאחר מותו הועלו על הבימה לא רק הצגותיו הקודמות, אלא גם מחזות שלא הוצגו בחייו. ביוזמתו ובעידודו של ״המכון למחזאות עברית ע״ש חנוך לוין״ הועלו על בימות חו״ל מחזותיו בתרגום לשפות אירופיות רבות, ומחזהו מלאכת החיים הוצג גם בקניה.
    ליצירת לוין מקורות אוטוביוגרפיים, שבאו לידי ביטוי בעיקר בשלבים הראשוניים של יצירתו, שקדמו לקברטים הסאטיריים. פואמת הביכורים שלו, ״ברכות השחר״ (1967), עשויה להעיד על מקורות יצירתו וגם להאיר את המשך דרכו. עניינה במותו של אחד, מר שרשבסקי, ומקום התרחשותה בשכונה ישנה ומרופטת בשולי העיר. במרכז עולמה עומד בית הכנסת. יתמות ושכול שורים עליה, אך בעיקר ניכרת בה אווירה של תִּפלות, המגמדת את הכול לממדי יומיום אפרוריים, גם את המוות, שהופך לסיום גרוטסקי של חיים חדלי פשר. מר שרשבסקי נישא בהלווייתו אל ״חופת האדמה״. ההלוויה היא חתונתו. וכך, כבר מראשית דרכו משתמש לוין בציור פיוטי המתיך לישות אחת שני ניגודים: חתונה שהיא הלוויה והלוויה שהיא חתונה, שני טקסים העומדים במרכז רבים ממחזותיו, לרבות סולומון גריפ, חפץ, שיץ, אורזי מזוודות, קרום, הלוויה חורפית.
    מעניינת במיוחד הסביבה הגיאוגרפית של הפואמה, אותה שכונה עירונית נידחת, המזכירה את שכונת ילדותו. כאן מצוי הבסיס לאחד החידושים המובהקים של יצירתו: ההסטה של זווית ההסתכלות מהזדהות עם ההוויה החברתית והלאומית הישראלית, לביקורת מושחזת עליה, המבוססת על הביוגרפיה שלו. נראה כי מי שגדל בסביבה כזאת לא יוכל להזדהות, כמו גיבוריהם של משה שמיר או ס׳ יזהר, עם מערכת הערכים של החברה שלא קירבה אותו בשנים המעצבות של חייו אל מרכזי הפעילות וההכרעה. כאן גם המקור לתחושת הנתק והניכור המקיפה את כלל יצירתו ובונה את חוויית היסוד ואת המוטיבים הייחודיים לה. למשל, הנרטיב של מחלת האב ומותו; של האם האלמנה קשת היום, שהקדיש לה אחדות מהתמונות המרגשות במחזותיו; או של ״המבשר״ המביא תמיד בשורות רעות. דמויות האב, האם והבן עומדות בתשתיתם של רבים ממחזותיו.
    אפשר להבחין בארבע תקופות עיקריות ביצירתו: בשלוש השנים הראשונות הציג את שלושת הקברטים הסאטיריים: את ואני והמלחמה הבאה (1968), קטשופ (1969) ומלכת אמבטיה (1970). הז׳אנר המאפיין את השלב השני של יצירתו הוא ״קומדיית הייסורים״, שבה הוא עושה שימוש מתוחכם באמנות הגרוטסקה והפרודיה, ואלה הולכות ונעשות לסימן ההיכר האמנותי (ועם הצלחת מחזותיו, גם המסחרי) שלו. ראשיתו של שלב זה ב-1969, עם הצגת סולומון גריפ, והוא כולל מחזות כמו יעקובי וליידנטל (1972), חפץ (1972), נעורי ורדה׳לה (1974), קרום (1975), פופר (1976), סוחרי גומי (1978), אורזי מזוודות (1983). בראשיתה של תקופה זו היה לוין צעיר בן עשרים ושש, אבל עולמו הדרמטי היה מאוכלס באנשים בגיל העמידה, המתהלכים בשכונה ישנה ומרופטת, שאווירתה הדחוסה והעגומה מעוררת בהם את דחפי החלום ורצונות המנוסה, אך סופם שהם שבים ושוקעים בשלולית חייהם ובסיאובם הנפשי.
    השלב השלישי החל בסוף שנות השבעים, עם העלאת המחזה הפיוטי הוצאה להורג (נובמבר 1979), ובעקבותיו עוד שמונה מחזות מטפיזיים, הכתובים כפרודיות על מחזות הכנסייה של ימי הביניים ועל הטרגדיה היוונית והרומית, ובהם: ייסורי איוב (1981), הזונה הגדולה מבבל (1982), הנשים האבודות מטרויה (1984), הילד חולם (1993), פעורי פה (1995) וכריתת ראש (1996). אם עד כה היתה יצירתו מוגבלת לתחום המשפחה הזעיר-בורגנית המתבשלת במיץ העכור של עצמה, הרי עתה ברא עולם שאווירתו מעוררת חיל וצמרמורת; ומול הכיעור העולה על גדותיו של הנמושות השכונתיות העמיד את ההדר הקודר של שדים וליליות מצוחצחים ורהוטים, המתעללים בנפשות אומללות, הזוחלות אל מותן המיוסר במנהרות התופת.
    בהזונה הגדולה מבבל נדמה היה שעבודתו הדרמטית הגיעה לא רק לשיאה, אלא גם למיצוי אמירתה. והנה, ב-1986, עם הצגת יאקיש ופופצ׳ה, הסתמן כיוון חדש: ז׳אנר הממזג את שני קודמיו, קומדיות הייסורים והדרמות המטפיזיות, לישות תיאטרונית הנראית כאילו בלתי אפשרית: פארסות מטפיזיות. אלה קומדיות שמגחיכות את מה שאינו בר-הגחכה כביכול – הדמוני. העולם של הטרגדיות המטפיזיות מותך לשלולית מסואבת של קומדיית חיזורים עלובה, ושב ונקרש כמין מסכה מעוותת של ליצנים מעוררי פלצות. את שני מחזותיו האחרונים כתב על ערש דווי, אשכבה והבכיינים, שאותו שיכתב ממיטת חוליו, והמחזה הוצג אחרי מותו.
    ביצירתו נוצרו כעין דמויות קבע, המשמשות כאותן דמויות קבע של הקומדיה דל׳ארטה: האב, האם והבן; הטפיל או דייר המשנה; ההיפוכונדר; המאהב, המשרת האישי, המשרת המסורס, הגבר-ה״חפץ״; העלמה היפה והאכזרית; הרווקה המכוערת, בת הלוויה, המשרתת. בין כל הדמויות הללו בולטות שתיים: דמויות הגבר והאישה. הוא חדל אישים, היא מדונה שטנית מחוזרת. הוא מעריץ אותה ונכון לשרתה, אך פגישתו איתה היא תקלה שסופה רע, ואילו היא מפיקה הנאה מרגעי ייסוריו הגדולים ומשפילה אותו עד דכא דווקא ברגעי חייו האחרונים. עם זאת, הגבר הוא תמיד הבמאי של סצנות העינוי. מנקודת ראות זו המחזות הם בימוי של דימוי של טקס עינוי, הנעשה בידי גבר דחוי. גבר זה אינו חי את החיים במגע ישיר, אלא תוך התבוננות מרוחקת בהם, כבדימוי.
    ביצירותיו מדבר לוין בשפה בהירה ואכזרית על שורשי הדברים: סבל ותקווה, תום ורמייה, מין ומוות. הוא חודר אל המקומות המוצנעים של הנפש, קורע אופקים חדשים אל החוויה הקיומית הישראלית, מסייר במרחבי זמן ורגש שלא היו מוכרים עד זמנו בתיאטרון או בספרות הישראליים, מדובב בריש גלי את שפת הלילה ואת מילות הגמגום שנוקטים הבריות ברגעיהם האינטימיים, ומעורר בצופיו ובקוראיו חלחלה וגיחוך, צחוק וצמרמורת. יצירתו היא ביטוי לחיפוש אחר פשר בעולם שאיבד את אלוהיו בידי אדם שאיבד את אמונתו. למרות השלילה של כל הערכים שבהם מחזיק המאמין, מאפיינים את יצירתו החתירה לממד המוחלט והניסיון לעמוד מול הממשויות של הקיום; לשוב ולחוש פליאה קוסמית וחרדה ראשונית שחש בהן המאמין, וניסיון להיחלץ מהקיום הטריוויאלי, המכאני וחסר המודעות.
    כתבי חנוך לוין יצאו לאור החל בשנת 1999 בשבעה-עשר כרכים בהוצאה משותפת של ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב. ב-2009, במלאות עשור למותו, הוקדש גיליון 19 של כתב העת מטעם, בעריכת יצחק לאור, ליצירתו של לוין.
    חנוך לוין נפטר בתל אביב לאחר מחלה קשה בו׳ באלול תשנ״ט, 18 באוגוסט 1999.

נכתב על-ידי חיים נגיד ונעם סמל עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, אתר התיאטרון הקאמרי, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה, אתר חנוך לוין, Электронная еврейская энциклопедия]

• חפץ : מחזה בשתי מערכות (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ב  1972)
• נעורי ורדה׳לה : מחזה בשתי מערכות (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ד 1974)
• יעקובי ולידנטל <שם זמני> : מחזה עם פזמונים (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ד 1974)
• שיץ : מחזה מוסיקלי (תל אביב : ספרי סימן קריאה : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1975)
• קרום : מחזה עם שתי לוויות ושתי חתונות (תל אביב : ספרי סימן קריאה : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור,תשל״ו 1976)
• שני מחזות : סולומון גריפ - פופר (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ז 1977)
• מסע הדוד מקס (תל אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשמ״ג 1982) <איורים - הלה חבקין>
• מה איכפת לציפור : סאטירות, מערכונים, פזמונים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : מועדון הספר העברי : ספרי סימן קריאה, 1987) <התוכן: את ואני והמלחמה הבאה – קטשופ – מלכת האמבטיה – הפטריוט – בוא אלי חייל נחמד – נשר שחור על גג אדום – הוי בשר, בשר, בשר – לנסר את אשתי גם אני יכול – אין מקום לשניים על עמוד חשמל>
• מלאכת החיים ואחרים : מחזות (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״א 1991) <התוכן: יאקיש ופופצ׳ה – נכנע ומנוצח – מלאכת החיים – המתלבט – הילד חולם>
• איש עומד מאחורי אשה יושבת (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ב 1992)
• הזונה מאוהיו ואחרים : מחזות (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשנ״ו 1996) <התוכן: הופס והופלה - האשה המופלאה שבתוכנו - הזונה מאוהיו - פעורי פה - הכובש - מרפא הטחורים>
• חיי המתים : שירים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ט 1999)
• מסע הדוד מקס (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1999) <איורים - הלה חבקין>
• אחרון : פרוזה, תסריטים ותסכיתים, מערכונים, שירים ופזמונים (בני ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ג 2003)
• אשכבה (תל אביב : הקאמרי, התיאטרון של תל-אביב, 2003) <מתוך כרך 10 של מחזות חנוך לוין בהוצאת סימן קריאה, ספרי תל-אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד>
• הרטיטי את לבי : קומדיה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ו 2006)
• כשתחשכנה עיניי : שירים ומוסיקה ממחזותיו של חנוך לוין (אור יהודה : הד ארצי, 2008) <2 תקליטורים. יוזם, מפיק ועורך - ערן ליטוין ; הפקה - בועז הראל>
• ספר הציטטות של חנוך לוין (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע״א 2011) <ליקטו, מיינו וערכו - עודד וולקשטיין, דני טרץ׳, מולי מלצר>

מחזותיו של חנוך לוין על פי סדר כתיבתם:
מתוך ספרו של יצחק לאור חנוך לוין: מונוגרפיה (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2010)
[תודה ליצחק לאור על הרשות לפרסם הטבלה]

• Yaakobi & Leidental : a play with songs / translated from the Hebrew by Dennis Silk and Shimeon Levy ; introduction by Arieh Sachs (Tel Aviv : Institute for the Translation of Hebrew Literature in co-operation with Cultural Division of the Dept. for Education and Culture in the Diaspora, 1979)
• Yacobi et Leidenthal : pièce en trente tableaux et douze chansons ; Marchands de caoutchouc / texte français de Laurence Sendrowicz, Liliane Atlan (Montpellier : Domaine de Grammont, 34000 : Théâtre des treizes vents : Centre international de la traduction française-Maison Antoine Vitez : diff. Espaces 34, 1994)
• Der Zufriedene, der Lüsterne und die Gelöste : Geschichten / Zusamengestelt und aus dem Hebräischen übersetzt von Vera Loos und Naomi Nir-Bleimling (München ; Wien : Hanser, 1998)
• The labor of life : selected plays / translated from the Hebrew by Barbara Harshav ; with an introduction by Freddie Rokem (Stanford, Calif. : Stanford University Press, 2003)
• Théâtre choisi. I. Comédies / traduit de l׳hébreu par Laurence Sendrowicz ; textes d׳accompagnement de Nurit Yaari (Paris : Éd. théâtrales ; [Montpellier] : Maison Antoine Vitez, 2001)
• Théâtre choisi. II. Pièces mythologiques / traduit de l׳hébreu par Laurence Sendrowicz et Jacqueline Carnaud ; textes d׳accompagnement de Nurit Yaari (Paris : Éd. théâtrales ; [Montpellier] : Maison Antoine Vitez, 2001)
• Théâtre choisi. III. Pièces politiques / traduit de l׳hébreu par Laurence Sendrowicz et Jacqueline Carnaud ; textes d׳accompagnement de Nurit Yaari (Paris : Éd. théâtrales ; [Montpellier] : Maison Antoine Vitez, 2004)

מונוגרפיות:

• חנוך לוין: האיש עם המיתוס באמצע : עיונים ביצירתו התיאטרונית של חנוך לוין / עורכים - נורית יערי, שמעון לוי (תל-אביב ; : הקיבוץ המאוחד, תשס״ד)
• ספר חנוך לוין הצעיר / עורך - יצחק לאור (תל אביב : מטעם, ספטמבר 2009) <גיליון מיוחד של ׳מטעם׳ (גל׳ 19) במלאת עשור למותו של חנוך לוין>
  תוכן העניינים
  על הספר:
  • הנדלזלץ, מיכאל.  תוגה חד-תרנית.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 860 (כ״ט באב תשס״ט, 19 באוגוסט 2009), עמ׳ 4.
  • יהב, גליה.  ספר חנוך.  Time Out תל אביב, גל׳ 354 (13 עד 20 באוגוסט 2009), עמ׳ 127.
  • קקון, אורן.  הקהל היה לב המחזה.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ב בטבת תש״ע, 8 בינואר 2010, עמ׳ 2 <חנוך לוין צריך היה לרצות את קהלו, קהל שגם ידע להוריד הצגה כשלוין חצה את הגבול בעיניו. הקהל היה שותף מלא ביצירת מחזותיו של לוין; קטעים רבים צונזרו על ידיו, מחזות טובים רבים לא הועלו>
• גוטר, סיגל.  למה יווני?, למה ישן? : תסמונת המלט במלאכת האבל של חנוך לוין - מחקר אינטרטקסטואלי (רמת גן, תשס״ג 2003) <דיסרטציה--אוניברסיטת בר אילן, תשס״ג 2003>
• הנדלזלץ, מיכאל.  חנוך לוין על-פי דרכו (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2001)
  על הספר:
  • גילולה, דבורה. חנוך לוין על פי דרכו. במה, חוב׳ 163 (2001), עמ׳ 89.
  • לאור, יצחק. מה נשאר לנו מהביקורת. הארץ, תרבות וספרות, ד׳ באייר תשס״א, 27 באפריל 2001, עמ׳ ב 14.
  • פראג, אורית. כתיבה מלב אוהד. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, י״א באייר תשס״א, 4 במאי 2001, עמ׳ 28.
  • קינר, גד. כל המטפחות, כל הצלחות. תיאטרון, חוב׳ 5 (2001), עמ׳ 69-70.
• יבין, עמרי.  בין פז׳וז׳י לשצ׳וצ׳י ובין תל-אביב לאוהיו : מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין (ירושלים : הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס״ט 2009)
  תוכן הענינים
• יורן, נועם. המילה הארוטית : שלוש קריאות ביצירתו של חנוך לוין (חיפה : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס״ב 2002)
  על הספר:
  • קינר, גד. האמת המופרכת והמלה המפרכת. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 553 (ה׳ בתשרי תשס״ד, 1 באוקטובר 2003), עמ׳ 10, 13.
• כספי, זהבה. מבנה ופירוק - הכוח המדומה בדרמה המוקדמת של חנוך לוין  (ירושלים, 1996) <עבודת גמר (מ״א)--האוניברסיטה העברית בירושלים-החוג לספרות עברית-הפקולטה למדעי הרוח>
• כספי, זהבה. בתוך ״המרחב הצר״ : סובייקט, זהות וקיום בדרמה של חנוך לוין  (ירושלים, תשס״ב 2001) <דיסרטציה--האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס״ב 2001>
• כספי, זהבה. היושבים בחושך : עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים (ירושלים : כתר : מרכז הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2005)
  התוכן:
  • מבוא: ״כי מה זה אדם?״ ומיהו המחבר?
    בין המסכה ל״לא מסכה״ - האדם אצל לוין
    הקשרים: הביוגרפי, ההיסטורי והספרותי
  • חלק ראשון: ״הרואה את המתים״ יש לו מה לעשות - תיאטרון פוליטי וחברתי
    ״פעם בעשר שנים עושים לנו מלחמה״ - הכתיבה הסאטירית
    ״ולמה הממשלה מאשרת דברים כאלה?״ - הכתיבה הפארודית
    ״יד קשה בעולם קשה״ - נרטיבים של כוח וחולשה
  • חלק שני: החתירה לאותנטי
    ״עד שתגיע למרכז, שם הילד המבוהל והנכשל״ - המהלך הקריטי מהילדותי לילדי
    ״את תשתיני, אני אפער פה״ - הגוף: צורה, חומר, קול
  • חלק שלישי: יחסי במה-קהל בתיאטרון של חנוך לוין
    ״ואנחנו נשב בחושך ונביט אל האור״ - התהליך ההכרתי של הצופים
    ״צפו במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות״ - התהליך הרגשי של הצופים
    משורר העורף האנושי או מנקה המחראות - עמדת המחבר בין ניכור לחמלה
  • סיכום: מסכות סדוקות
    לוין בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם
  על הספר:
  • גלעדי, אמוץ. המוות נוכח בכל במלוא עליבותו, ללא האמונה המנחמת בייעוד שמעבר לחיים. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 663 (ז׳ בחשוון תשס״ו, 9 בנובמבר 2005), עמ׳ 14.
  • חזקיה, קרין.  זהבה כספי, ״היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין ... ״.  תיאטרון, גל׳ 17 (2006), עמ׳ 60–62.
  • ליבנה, נרי.  ״היושבים בחושך״.  הארץ, המוסף השבועי, 27 במאי 2005 <ראיון עם זהבה כספי על ספרה>
• לאור, יצחק.  הקומדיה של חנוך לוין : פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום (תל-אביב, 1999) (דיסרטציה לתואר דוקטור--אוניברסיטת תל-אביב)
• לאור, יצחק.  חנוך לוין : מונוגרפיה (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2010) *
  תוכן העניינים
  על הספר:
  • בן, מנחם.  רוטן ומטרחן.  nrg מעריב <מקוון>, 20 באוגוסט 2010.
  • בראון, אראלה.  ״אנחנו״, כלומר אנשי השירות, העבדים.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳    (י״ד בחשון תשע״א, 22 באוקטובר 2010), עמ׳
  • לויתן, עמוס.  לוין כפשוטו.  עתון 77, גל׳ 360 (אדר-ניסן תשע״ב, מארס-אפריל 2012), עמ׳ 37–39.
• נגיד, חיים. צחוק וצמרמורת : על מחזות חנוך לוין (תל-אביב : אור-עם, תשנ״ח 1998)
  על הספר:
  • הכהן, רן. עובד קשה - ונהנה מכל רגע. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, י״ט בתשרי תשנ״ט, 9 באוקטובר 1998, עמ׳ 26 <ראיון עם הסופר חיים נגיד בצאת ספרו ״צחוק וצמרמורת: על מחזות חנוך לוין״ ובצאת כתב-העת ״גג״, גיליון מס׳ 1 (בעריכתו)>
  • לאור, יצחק. ספר להכנת שיעורי בית. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 309 (י׳ בשבט תשנ״ט, 27 בינואר 1999), עמ׳ 10
• קופרפיש, שרון.  תיאוריית יחסי-אובייקט למלאני קליין כעקרון מארגן בשלושה מחזות מיתיים מאת חנוך לוין (תל-אביב, 2002) <חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, החוג לתורת הספרות הכללית, אוניברסיטת תל-אביב> <דיון ב״יסורי איוב״, ״הזונה הגדולה מבבל״, ו״הנשים האבודות מטרויה״>

מאמרים:

[צילום: יעקב אגור]

• אשכנזי, יאיר.  ״לפני שאמות, הייתי רוצה להשאיר אצלך יתום צעיר״.  הארץ, גלריה, כ״ב בכסלו תשע״ז, 22 בדצמבר 2016, עמ׳ 1–2 <על הסרט התיעודי ״הפשע הקרוי אדם״ על חנוך לוין>*
• בן-מאיר, אורנה.  הצגת אשכבה של חנוך לוין כמסע אסטרלי.  מותר, גל׳ 14 (תשס״ז 2006), עמ׳ 103–108.
• בן-שחר, רינה.  על אמצעים לשוניים-סגנוניים בעיצוב עולם האבסורד במחזות חנוך לוין.  דברים: כתב-עת אקדמי רב-תחומי, גל׳ 5 (חשון תשע״ג, אוקטובר 2012), עמ׳ 9–19.
• ברתנא, אורציון. ״פרס ביאליק״ או ״פרס פני הדור״? ב. הסופר, גל׳ 2 (ניסן תשנ״ה, אפריל 1995), עמ׳ 39–42. <ערעור המחבר על הענקת ׳פרס ביאליק׳ למאיר ויזלטיר ולחנוך לוין>
• דורון, מיכל.  מנוכר מנותק אמיתי וכואב - חנוך לוין על ספת הגרפולוג.  מאזנים, כרך פ״ב, גל׳ 1 (אב-אלול תשס״ח, ספטמבר 2008), עמ׳ 16.
• דר, רות.  שחש וברדש - זיכרונות מעבודה משותפת.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ד באב תשס״ט, 14 באוגוסט 2009, עמ׳ 4 <במלאות עשר שנים למותו של חנוך לוין>
• הייטנר, אורי.  מוות סתמי לחיים סתמיים.  מקור ראשון, שבת, ה׳ בחשון תש״ע, 23 באוקטובר 2009, עמ׳ 4 <״בשיריו של חנוך לוין ... ניכרת הגאונות - אך יותר מכך העדר הצדק והתקווה...״>
• הנדלזלץ, מיכאל.  אותה אמבטיה.  הארץ, גלריה, י׳ בתמוז תש״ע, 22 ביוני 2010, עמ׳ 1, 2 <הפקה חדשה של ״מלכת האמבטיה״ על ידי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, 40 שנה אחרי שהועלתה לראשונה על ידי התיאטרון הקאמרי>
• הראל, ורד.  בשם האני הסמוי, האני-ילד : חנוך לוין בעקבות יוג׳ן יונסקו.  מאזנים, כרך פ׳, גל׳ 3–4 (תמוז תשס״ו, יוני 2006), עמ׳ 32–35.
• וולפמן, יפה.  ׳פיגורות׳ בתיאטרון העברי: ׳המלכים׳ של נסים אלוני ו׳המיוסרים׳ של חנוך לוין. בתוך: עיונים בספרות משווה / העורכים: דב לנדאו, גדעון שונמי, יפה וולפמן (רמת גן: המחלקה לספרות משווה - הפקולטה למדעי הרוח - אוניברסיטת בר-אילן, תשס״א 2001), עמ׳ 41–51.
• וייס, יונה ועדינה עבאדי. תאטרון וקולנוע בהוראת עברית: טיפוח כשירות לשונית באמצעות קטעי הומור מיצירת חנוך לוין. הד האולפן החדש <מקוון>, גל׳ 86 (2003)
• טל, רונן.  ״חנוך לוין ידע שהגזענות הזאת תהיה רלוונטית תמיד, גם שנים קדימה״.  הארץ, גלריה, ו׳ באייר תשפ״ג, 27 באפריל 2023, עמ׳ 1–3 <על המחזה מלכת אמבטיה בהפקה של במאי ושחקנים ערבים שמציגים בעברית דרגה נוספת של האירוניה>
• יבין, עמרי. ״היכן הם חבריא אותם הימים שדפקנו את רינה בגן השקמים״ : דימויה של העיר העברית הראשונה במחזות השכונה של חנוך לוין.  מכאן, כרך ז (סתיו תשס״ו, נובמבר 2006), עמ׳ 113–133.
• יורן, נועם. המופשט-הקונקרטי והמדינה: חנוך לוין ו״העולם הזה״. עלי שיח, חוב׳ 43 (2000), עמ׳ 46–70.
• יורן, נועם. האדם אינו אלא תבנית נוף חפצו. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 528 (ז׳ בניסן תשס״ג, 9 באפריל 2003), עמ׳ 10 <ביקורת על קטלוג התערוכה ״חנוך לוין - אדם, חפץ, אדם״ בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע״ש גניה שרייבר, באוניברסיטת תל-אביב, בעיצוב והפקת מגן חלוץ ובעריכת דפנה רז>
• יערי, נורית.  הסבל האנושי כתמונת במה רב-פרפסקטיבית : המדמה של חנוך לוין כמתווה לכתיבת טרגדיה בת זמננו.  מכאן, כרך ז (סתיו תשס״ו, נובמבר 2006), עמ׳ 135–148.
• כספי, זהבה. על הקברטים הסאטיריים של חנוך לוין. הארץ, תרבות וספרות, ז׳ בתשרי תש״ס, 17 בספטמבר 1999, עמ׳ ב 13.
• כספי, זהבה. ׳כולנו חלשים כל כך בעצם׳ – תפיסת הכוח במחזות הראשונים של חנוך לוין. דפים למחקר בספרות, כרך 12 (1999–2000), עמ׳ 333–351 <על ׳חפץ ואחרים׳ ועל ׳סוחרי הגומי׳>
• כספי, זהבה. מצורת הגוף אל הבשר והדם : ייצוגי גוף בדרמה של חנוך לוין. מכאן, כרך ג׳  (חורף תשס״ג, דצמבר 2002), עמ׳ 62–85.
• כספי, זהבה.  הפטריוט בשירותה של   ׳מלכת אמבטיה׳: מלחמת ששת הימים ביצירתו של חנוך לוין.  ישראל: כתב-עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, כרך 13 (אביב תשס״ח 2008), עמ׳ 249–266.
• לאור, יצחק. המלך האכזר מכל המלכים : הסאטירה של חנוך לוין ממרחק זמן. סימן קריאה, חוב׳ 22 (יולי 1991), עמ׳ 397–407 <חזר ונדפס בספרו אנו כותבים אותך מולדת : מסות על ספרות ישראלית (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשנ״ה 1995), עמ׳  171–191>
• לאור, יצחק. ״דמו לכם לא-כלום״ : על מושג הייצוג בדרמה של חנוך לוין. תיאוריה וביקורת, חוב׳ 14 (1999), עמ׳ 5–37.
• לאור, יצחק. על כל במה : פרק מילדותו של המחזאי חנוך לוין. הארץ, תרבות וספרות, ח׳ באלול תשנ״ט, 20 באוגוסט 1999, עמ׳ ב 13.
• לאור, יצחק. איך צריך יהודי לשבת על כיסא : שנה למותו של המחזאי חנוך לוין. הארץ, תרבות וספרות, י״ז באב תש״ס, 18 באוגוסט 2000, עמ׳ ב 13.
• לאור, יצחק. גברים משוגעים על זה. הארץ, תרבות וספרות, כ״ג בניסן תשס״ב, 5 באפריל 2002, עמ׳ ה 3 <סקירה אודות שני מחזות מאת חנוך לוין ״רווקים ורווקות״ ו״רומנטיקאים״>
• לאור, יצחק. איך אומרים לקרדה בצרפתית : על ״הכנסתו״ של לוין לתוך הרפרטואר של התיאטרון הצרפתי. הארץ, תרבות וספרות, כ״ב בסיוון תשס״ד, 11 ביוני 2004, עמ׳ ה 3. <ביקורת על ספרו של חנוך לוין ״מבחר מחזות - מס׳ 3: יצירות פוליטיות״ (בצרפתית)>
• לאור, יצחק. ״ועכשיו מישהו אחר במקומי״: חמש שנים למותו של חנוך לוין. הארץ, תרבות וספרות, ג׳ באלול תשס״ד, 20 באוגוסט 2004, עמ׳ ה 1.
• לאור, יצחק. ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה אנו מאמינים. הארץ, תרבות וספרות, ט״ז באדר א תשס״ה, 25 בפברואר 2005, עמ׳ ה 2. <סקירה אודות המחזה ״המדמה״ מאת חנוך לוין, המוצג בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב>
• לאור, יצחק.  ״ובחושך, בדממה נשכח לו דובדבן״ : על הפנטזיה בקומדיות של חנוך לוין.  מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, חוב׳ 4 (דצמבר 2005), עמ׳  131–147 <על הפנטסיה בקומדיה הלוינית המוצגת למעשה כפרודיה על פנטסיה, ומבטאת אי אימון של המחזאי ביכולת להגשים את הפנטסיה ולהיגאל. דמויותיו נועדו לכישלון מראש, אך יחד עם זה מותיר להן לוין את הפינטוז ואת האפשרות להתנכר לעובדה שמתחת ליש המדכדך הזה אין ולא כלום>
• לאור, יצחק.  ״מחשבה נידחת מאסיה על דג מלוח פולני״ : חנוך לוין והפנטזיה האירופית של הציונות המזרח-תיכונית.  מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, חוב׳ 5 (מארס 2006), עמ׳ 113–128 <החלק הראשון של מאמר זה התפרסם בגל׳ 4 של ׳מטעם׳. המחבר יוצא נגד הביקורת שהעבירה רבקה יהושע על חנוך לוין ב״מעריב״, סופשבוע, 9 באוגוסט 2002 במאמר ״לשחוט את השוחט״. על חנוך לוין והפנטזיה האירופית של הציונות המזרח-תיכונית>
• לאור, יצחק.   נמאס לו לקנא בצרפתים: בין ״הרטיטי את ליבי״ ל״הבכיינים״: חנוך לוין ותודעת הלא-מערב.  מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, גל׳ 16 (דצמבר 2008), עמ׳ 101–118 <לוין הוא היוצר המודע ביותר מקרב בני הארץ לסתירה הלא נפתרת בין היות יהודי (מישראל) והיות אדם (במערב). היהודי מישראל הוא אחר נצחי, שמקיים מתח מתמיד בין חייו מחוץ למערב לבין תרבות המערב אליה הוא שואף>
• לאור, יצחק.  ״יש עוד חנוך לוין אחד, לא זה שמת״.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ח באב תשס״ח, 29 באוגוסט 2008, עמ׳ 1.
• לאור, יצחק.  ואז פרצה מלחמת 67׳, הערות לביוגרפיה עתידית: חנוך לוין כאמן צעיר.  מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, גל׳ 19 (ספטמבר 2009), עמ׳ 138–142 <על השנים 1965–1970>
• לאור, יצחק.  בין אלטמן הקטן לשְוַרְצִיסְקָה : קומדיה, עצב ודמוקרטיה.  מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, גל׳ 23 (ספטמבר 2010), עמ׳ 129–139 <על דמות האב הנעדר והוויתור האדיפלי אצל חנוך לוין>
• לאור, יצחק.  ״להתאבד או לחכות לחורף וללבוש מעיל?״ : 19 שנים למותו של חנוך לוין.  הארץ, ו׳ באלול תשע״ח, 17 באוגוסט 2018, עמ׳ 23 *
• מילמן, יוסף. ״כתבתי מחזה רך מדי... לכל הרוחות״ ניכור מטפיסי ופואטי בתיאטרון המחאה של חנוך לוין. עלי שיח, גל׳ 36 (1995), עמ׳ 77–106.
• מירון, דן.  מספר שנגע בכתפו של מחזאי.  ידיעות אחרונות, ד׳ בסיוון תשל״ח, 9 ביוני 1978, במוסף ׳תרבות, ספרות ואמנות׳, עמ׳ 3 (מתוך פנקס פתוח) <נדפס גם ב׳הדואר׳, שנה 57, גל׳ ל״א (י״ח בסיון תשל״ח, 23 ביוני 1978), עמ׳ 526–527; גל׳ ל״ב (כ״ה בסיון תשל״ח, 30 ביוני 1978), עמ׳ 542–543. חזר ונדפס בספרו פנקס פתוח : שיחות על הסיפורת בתשל״ח (תל-אביב : ספרית פועלים, תשל״ט 1979), עמ׳ 60–71. על קטעי סיפורים מאת חנוך לוין שפורסמו בכתב העת ׳סימן קריאה׳>
• נגיד, חיים.  הזונה מאוהיו מדברת הונגרית : התיאטרון הלויני כובש יבשות ומדינות.  תיאטרון, גל׳ 7 (2002), עמ׳ 74–75.
• נגיד, חיים.  הך! הך! הך! חוצבים מנהרה אל האושר : הסימטריה הצורמת ב׳סולומון גריפ׳, ׳חפץ׳, ׳יעקובי ולידנטל׳ ו׳סוחרי גומי׳.   בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 48–84.
• נגיד, חיים.  שרשרת ההוויה הקטנה : גברים ונשים ב׳נעורי ורדה׳לה וב׳פעורי פה׳.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 85–104.
• נגיד, חיים.  כל-גבר מוקע על עמוד הקלון : מטאפורה כמערכת אלגורית ב׳הוצאה להורג׳.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 105–131.
• נגיד, חיים.  גבר ואישה צמודים יחד בחיבוק האוקסימורון : המזוכיזם ב׳הוצאה להורג׳ וה׳האישה המופלאה שבתוכנו׳.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 132–145.
• נגיד, חיים.  פסיון בממלכת הרשע : פחיתות טרגית ורצינות קומית ב׳יסורי איוב׳.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 146–163.
• נגיד, חיים.  השטן לבש בגדי אישה וקרא לעצמו בגווי : על ׳הזונה הגדולה מבבל׳ ועל הקשרים הסמויים בינה לבין ׳שיץ׳.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 164–183.
• נגיד, חיים.  פליטים מול חוף אי הרחמים : על המוטיב הסמוי של השואה בה׳ילד חולם׳. בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 184–195.
• נגיד, חיים.  ההיפך - וההיפך מההיפך : קרנבליות ופסיביות במבנה העומק של מחזות חנוך לוין.  בספרו: הליצן בן דמות היגון : על רצינותה של הקומדיה הישראלית: היבטים קומיים בשפת התאטרון של נסים אלוני, חנוך לוין ומיקי גורביץ (תל אביב : ספרא, 2013), עמ׳ 196–223.
• נץ, רויאל.  על דור שביזבז את משורריו: חנוך לוין - קינה מאוחרת.  הוֹ! כתב עת לספרות, חוב׳׳ 3 (שבט תשס״ו, פברואר 2006), עמ׳ 172–191.
• נץ, רויאל. ״ועץ החיים ועץ הדעת ילבלבו ליד פי הטבעת״ : על השימוש הקרנבלי בחרוז בשירה הישראלית שאחרי נתן זך. הוֹ! כתב עת לספרות, חוב׳ 5 (שבט תשס״ז, פברואר 2007), עמ׳ 154–166 <דן בין היתר בשירת חנוך לוין>
• נתנאל, נורית.  ״הארץ הזאת זקוקה לקרקס״: דימוי הקרקס וייצוג הציונות במחזאות הישראלית.  במות ומסך, גל׳ 7 (2012), עמ׳36–53 <דיון, בין היתר, במערכון ״האלמנה וזחטי״ לחנוך לוין>
• עוז, אברהם.  המזוודות של חנוך : נוסעים ללא מטען ביצירת חנוך לוין.  בספרו: שדות ומזוודות : תזות על הדרמה העברית והסיפר הציוני (תל אביב : רסלינג, 2014), עמ׳ 207–231.
• פרחומובסקי, מרט.  70 להולדת חנוך לוין.  TimeOut תל-אביב, גל׳ 554 (13 עד 20 ביוני 2013), עמ׳ 38–50 <לקט רשימות וראיונות על חנוך לוין ויצירתו>
• קינר, גד.  השרוול ההפוך : צמצום הוויה כהרחבתה המצמצמת בשירת חנוך לוין.  גג: כתב עת לספרות, גל׳ 21 (חורף 2009), עמ׳ 30–33.
• קינר, גד.  ובבוקר נפלא לה-לה-לה, שוב נבכה על מותם תה-תה-תם.  הארץ, תרבות וספרות, ו׳ באלול תשע״ח, 17 באוגוסט 2018, עמ׳ 2.
• קלדרון, נסים. פוליטי -- לא פוליטי : על חנוך לוין.  בספרו: בהקשר פוליטי : ארבעה מאמרים על סופרים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תש״ם 1980), עמ׳ 47–51 <נחתם: יוני 1979>
• רוקם, פרדי.  ׳מי שנוסע למרחקים יודע הרבה׳.  מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך כ״ה (תשע״ג, 2013), כרך שני, עמ׳ 789–795. <על ולטר בנימין וחנוך לוין>
• רינון, יואב.  על העדרו של הממד הטרגי מיצירתו של חנוך לוין.  הארץ, תרבות וספרות, כ״א בתשרי תשע״ג, 7 באוקטובר 2012, עמ׳ 8.
• שוהם, חיים.  אדמטוס ופוזנא רוצים לחיות : אוריפידס וחנוך לוין.  עלי-שיח, חוב׳ 24 (סתיו תשמ״ז 1986), עמ׳ 29–37 <חזר ונדפס בספרו תיאטרון ודראמה מחפשים קהל (תל אביב : אור-עם, תשמ״ט 1989), עמ׳ 61–76>
• שקד, מלכה.  מינחת חנוך שונא הנשים : הגרוטסקה הפאתטית של לוין.  בתוך:  ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה : מאמרים מוגשים לגרשון שקד / עורכים: יהודית בר-אל, יגאל שוורץ ותמר ס. הס  (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד ; ירושלים : כתר הוצאה לאור, 2000), עמ׳  381–394.
• Abramson, Glenda. Charting the Israeli unconscious: the theatre of Hanokh Levin. Jewish Quarterly, vol. 46, no. 4 (1999-2000), pp. 31-34.
• Avigal, Shoshana. Hanoch Levin, Enfant Terrible of the Israeli Theatre. Ariel, no. 63 (1986), pp. 38-57.
• Brown, Erella.  Cruelty and affirmation in the postmodern theater: Antonin Artaud and Hanoch Levin. Modern drama, vol. 35, no 4 (December 1992), pp. 585-606.
• Brown, Erella.  Politics of desire: Brechtian ״Epic theater״ in Hanoch Levin׳s postmodern satire. In:  Theater in Israel / edited by Linda Ben-Zvi (Ann Arbor, MI: University of Michigan Press, 1996), pp. 173-199.
• Brown, Erella.  Between literature and theatre : Hanoch Levin and the author׳s function. JTD - Haifa University Studies in Jewish Theatre and Drama, vol. 5-6 (1999-2000), pp. 23-57.
• Handelzalts, Michael. The Levin-Sobol syndrome: two faces of modern Israeli drama. Modern Hebrew Literature, no. 1 (1988), pp. 21-24.
• Levy, Shimon. The gospel according to Hanoch [Levin]. Theatre Research International, vol. 13, no. 2 (1988), pp. 146-154.

על המחזה ״כולם רוצים לחיות״ לחנוך לוין.

• שז. להרוויח עוד חוקן ולמות. על המשמר, 3 באפריל 1985, עמ׳ 10.

על ״ייסורי איוב״

• מירון, דן. ההשפלה, החרפה והכאב.  מעריב, כ״א באדר ב תשמ״א, 27 במארס 1981, עמ׳ 37 <חזר ונדפס ב׳הדואר׳, שנה 60, גל׳ כד (כ״ז בניסן תשמ״א, 1 במאי 1981), עמ׳ 389>
• Feldman, Yael S. Deconstructing the Biblical Sources in Israeli Theater: Yisurei lyov by Hanoch Levin. AJS Review, vol. 12, no. 2 (1987), pp. 251-277.

על ״החולה הנצחי והאהובה״

• דנה, רחל. ההקצנה של האובססיה, או - חוקי הקיום של הדחפים הפנימיים. עתון 77, גל׳ 86 (אדר-ניסן תשמ״ז, מארס 1987), עמ׳ 19.
• מירון, דן.  מספר שנגע בכתפו של מחזאי.  ידיעות אחרונות, ד׳ בסיוון תשל״ח, 9 ביוני 1978, במוסף ׳תרבות, ספרות ואמנות׳, עמ׳ 3 (מתוך פנקס פתוח) <נדפס גם ב׳הדואר׳, שנה 57, גל׳ ל״א (י״ח בסיון תשל״ח, 23 ביוני 1978), עמ׳ 526–527; גל׳ ל״ב (כ״ה בסיון תשל״ח, 30 ביוני 1978), עמ׳ 542–543. חזר ונדפס בספרו פנקס פתוח : שיחות על הסיפורת בתשל״ח (תל-אביב : ספרית פועלים, תשל״ט 1979), עמ׳ 60–71. על קטעי סיפורים מאת חנוך לוין שפורסמו בכתב העת ׳סימן קריאה׳>

על ״חפץ״

• לשם-עזרא, דנה. חנוך לוין - ״חפץ״ (תל-אביב : אור-עם, תשנ״ג 1993)
• רפ, אורי.  האדנות חייבת להיראות.  הארץ, תרבות וספרות, י״ט באלול תשל״ד, 6 בספטמבר 1974, עמ׳ 18.

על ״יעקבי ולידנטל״

• לאור, יצחק. אין מפלט מהשד : עם יציאת ״יעקבי ולידנטל״ בתיאטרון הקאמרי. הארץ, תרבות וספרות, י״ב באדר תשס״ד, 5 במארס 2004, עמ׳ ה 4.
• רפ, אורי.  האדנות חייבת להיראות.  הארץ, תרבות וספרות, י״ט באלול תשל״ד, 6 בספטמבר 1974, עמ׳ 18.
• שקד, גרשון.  מקברט למחזה פאנק: ״יעקובי ולידנטל״, מאת ח. לוין. בספרו: על סיפורים ומחזות : פרקים ביסודות הסיפור והמחזה (ירושלים : כתר, 1992), עמ׳  227–250.

על ״נעורי ורדה׳לה״

• ויזלטיר, מאיר.  ורדה׳לה ומה שנגזר עלינו.  גליונות שירה, גל׳ 2 (אפריל-מאי 1974), עמ׳ 20–21.
• רפ, אורי.  האדנות חייבת להיראות.  הארץ, תרבות וספרות, י״ט באלול תשל״ד, 6 בספטמבר 1974, עמ׳ 18.

על ״סולומון גריפ״ ו״פופר״

• וילף, מיכאל. משחקים בחפץ. מאזנים: ירחון לספרות, כרך מ״ה, גל׳ 5 (תשרי תשל״ח, אוקטובר 1977), עמ׳ 352–353.
• לאור, יצחק. ״תן להתחתן כמו שצריך״: קריאה ב״סולומון גריפ״. פרוזה, גל׳ 101–102 (1988), עמ׳ 52–56.
• שקלובסקי, רחל. המירוץ המגוחך והטראגי אחר האושר : על המחזות המוקדמים של חנוך לוין. בספרה: בחיפוש אחר החיים הטובים : 35 ביקורות של ספרים (תל אביב : ירון גולן, 1996), עמ׳ 122–127.

על ״מלאכת החיים ואחרים״

• אויחמן, רוברט. היופי שבעליבות.  על המשמר, י״א בסיוון תשנ״ב, 12 ביוני 1992, עמ׳ 19.
• לאור, יצחק. חנוך לוין: העלבון, ההשפלה, המוות. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ח׳ באב תשנ״א, 19 ביולי 1991, עמ׳ 22.

על ״איש עומד מאחורי אשה יושבת״

• אויחמן, רוברט. היופי שבעליבות. על המשמר, י״א בסיוון תשנ״ב, 12 ביוני 1992, עמ׳ 19.
• אופיר, עדי. הגבר הוא המשרת האישה. מעריב, השבוע, א׳ באדר ב׳ תשנ״ב, 6 במארס 1992, עמ׳ 52.
• גור, בתיה. שבוע של ספרים. הארץ, תרבות וספרות, א׳ באדר ב׳ תשנ״ב, 6 במארס 1992, עמ׳ ב 9.
• גיל, אבי. אי אחדות הניגודים. עתון 77, גל׳ 147–148 (אייר תשנ״ב, אפריל-מאי 1992), עמ׳ 20–22.
• הולצמן, אבנר. בשירות הגבירה. בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 93–95 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, אפריל 1992>
• הנדלזלץ, מיכאל. העולם מקולף מעטיפתו. הארץ, מוסף שבועי, י״ז באדר א׳ תשנ״ב, 21 בפברואר 1992, עמ׳ 21.
• יורן, נועם. חדר ההמתנה של הזונה : חנוך לוין ועיתונות נשים. תיאוריה וביקורת, חוב׳ 10 (1997), עמ׳ 81–103 (עמוס לויתן מגיב על מאמר זה ב״עתון 77״, גל׳ 215 (טבת תשנ״ח, ינואר 1998), עמ׳ 40).
• לוי, עמי. הלוגיקה הלווינית. על המשמר, א׳ באדר ב׳ תשנ״ב, 6 במארס 1992, עמ׳ 19.
• לויט, ענת. מה הייתה אומרת ורדה׳לה. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ד באדר א׳ תשנ״ב, 28 בפברואר 1992, עמ׳ 25.
• מלמד, אריאנה. מחנך מופלא ומבעית. חדשות, יהיה טוב, 28 בפברואר 1992, עמ׳ 30–31.
• נבו, גידי.  נובלת ההשפלה של חנוך לוין - המקרה של איש עומד מאחורי אשה יושבת.  בספרו: מושב לצים : הרטוריקה של הסָטירה העברית : חמש קריאות (אור יהודה : דביר ; באר שבע : הקשרים, המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע״א 2010), עמ׳ 138–159.
• נבות, אמנון. עקרון הגיהוק הלוויני. עכשיו: ספרות, אמנות ביקורת, חוב׳ 58 (1992), עמ׳ 326–327.
• רינון, יואב. שתי קריאות מאוחרות. הארץ, ה׳ בכסלו תשנ״ד, 19 בנובמבר 1993, עמ׳ ב 9; י״ב בכסלו תשנ״ד, 26 בנובמבר 1993, עמ׳ ב 9 <ביקורת על ספרו של חנוך לוין ״איש עומד מאחורי אשה יושבת״ ועל ספרו של ז׳ן רואו ״שדות התהלה: רומאן״>
• Nevo, Gideon. The organon of humiliation in Hanoch Levin׳s narrative fiction : the case of איש עומד מאחורי אשה יושבת (A man standing behind a seated woman).  Hebrew studies, vol. 46 (2005), pp. 25-47.
• Shaked, Malka.  The pathetic grotesque of A Man Stands Behind a Seated Woman.  Hebrew Modern Literature, N.S., no. 11 (Autumn/Winter 1993), pp. 43-47.

על ״הג׳יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים״

• בן-נתן, איתן. היינו הך אחד גדול. דבר, דבר השבוע, ה׳ באלול תשנ״ד, 12 באוגוסט 1994, עמ׳ 17.
• גור, בתיה. חיינו לשווא, ולשווא גם נמות. הארץ, י״ט באלול תשנ״ד, 26 באוגוסט 1994, עמ׳ ב 9.
• גיל, אבי. ״טורקי טורקי- מי חלם אותך הלילה״. עתון 77, גל׳ 180 (שבט תשנ״ה, ינואר 1995), עמ׳ 7.
• הולצמן, אבנר. מי שחי זקוק לאהבה. בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 132–133 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, אוגוסט 1994>
• הנדלזלץ, מיכאל. תודעת אפסיותנו. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 82 (ט״ז בתשרי תשנ״ה, 21 בספטמבר 1994), עמ׳ 6.
• לאור, יצחק. אין לנו אבא. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״ט באלול תשנ״ד, 26 באוגוסט 1994, עמ׳ 29–30.
• מנור, גיורא. הג׳יגולו מתל-אביב. על המשמר, 21 בספטמבר 1989, עמ׳ 14.
• פוירשטין, אמיל. לוין חדש. הצופה, 26 בספטמבר 1989, עמ׳ 2.
• צור, יגאל. הג׳יגולו מקונגו, כתב וביים חנוך לוין, הקאמרי (הד הבמה). הד החינוך, יוני 1990, עמ׳ 42.
• רז, טובה. שליטה וירטואוזית. על המשמר, דפים לספרות, ב׳ בחשוון תשנ״ה, 7 באוקטובר 1994, עמ׳ 18.

על ״הזונה מאוהיו ואחרים״

• גור, בתיה.  למוסקווה או לתהום.  הארץ, תרבות וספרות, ג׳ באדר תשנ״ו, 23 בפברואר 1996 <חזר ונדפס בספרה מבלי דלג על דף : מבחר מסות ומאמרים / עורכים פוני בז׳זינסקי ואריאל הירשפלד (ירושלים : כתר, 2008), עמ׳ 362–366>
• הנדלזלץ, מיכאל. הצרה שהחיים לא נותנים הנחיות ברורות. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 159 (כ״ב באדר תשנ״ו, 13 במארס 1996), עמ׳ 10.

על ״משפט אונס ואחרים״

• לאור, יצחק. אף פעם אין הוא חוזר על עצמו. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 250 (י״א בכסלו תשנ״ח, 10 בדצמבר 1997), עמ׳ 1, 14.

על ״ההולכים בחושך״

• לאור, יצחק. הקפיאו את הרגע, נתגעגע אליו. הארץ, תרבות וספרות, ח׳ באב תשנ״ח, 31 ביולי 1998, עמ׳ ב 14.

על ״חיי המתים״

• זך, נתן. מחשבות מוות (על שירים של חנוך לוין).  הד החינוך, כרך 73, גל׳ 6–7 (1999), עמ׳ 29.
• לאור, יצחק. אין חיי עולם הבא. הארץ, תרבות וספרות, כ״ו בשבט תשנ״ט, 12 בפברואר 1999, עמ׳ ב 13.
• נגיד, חיים. שובר לב, כובש לב. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, כ׳ בטבת תשנ״ט, 8 בינואר 1999, עמ׳ 26.
• קליינברג, אביעד.  לא הכל יישכח.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 313 (ח׳ באדר תשנ״ט, 24 בפברואר 1999), עמ׳ 1, 17.

על ״החייל הרזה ואחרים״

• לאור, יצחק. איך זה לחיות, אה? ספר לנו. איך זה לחיות! איך זה לחיות! הארץ, תרבות וספרות, כ״ד בכסלו תש״ס, 3 בדצמבר 1999, עמ׳ ב 13.

על ״הילד חולם״

• המאירי, ישראל.  ׳למדו אותי את הפנים׳: האחר המיתי במחזה ׳הילד חולם׳ מאת חנוך לוין.  בספרו: הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס (תל אביב : רסלינג, 2013), עמ׳ 131–168.
• כספי, זהבה. יקיצה וזיכרון ב׳הילד חולם׳ מאת חנוך לוין. מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך י״ח (תשס״א 2001), עמ׳ 311–319.

על ״אורזי המזוודות״

• פלדמן, בלהה.  המחזה ״אורזי המזוודות״ מאת חנוך לוין.  בתוך: החלום כסולם וכסמל : חלומות ופתרונם בהגות היהודית וביצירה בת-זמננו / עמירה ערן, בלהה, רינה שלף (תל-אביב : הוצאת הספרים של מכון מופ״ת, תשס״ו 2006), עמ׳ 160–164.

על ״אחרון״

• לאור, יצחק. רק לבאים באהבה. הארץ, תרבות וספרות, ח׳ באלול תשס״ג, 5 בספטמבר 2003, עמ׳ ה 2.
• מוקד, גבריאל [ג.מ.] על הספר ׳אחרון׳ מאת חנוך לוין.  עכשיו, חוב׳ 69–70 (אביב תשס״ה 2005), עמ׳ 371–372.

על ״הרטיטי את לבי״

• כספי, זהבה. ״הנה העולם. הנה שולחן, כיסא, עץ, שמים! ואיפה אני?!״ הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 678 (כ״ד בשבט תשס״ו, 22 בפברואר 2006), עמ׳ 1–2
• לאור, יצחק. ״לעולם-לעולם לא אהיה שלך!״. הארץ, תרבות וספרות, כ״ו בשבט תשס״ו, 24 בפברואר 2006, עמ׳ ה 2.
• מישורי, אפרת. החיים על פי לוין. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, כ״ד באדר תשס״ו, 24 במארס 2006, עמ׳ 30.

על ״כשתחשכנה עיניי : שירים ומוסיקה ממחזותיו של חנוך לוין״

• הנדלזלץ, מיכאל. מה אכפת לציפור המכנסיים הקטנה. הארץ, גלריה, י׳ בכסלו תשס״ט, 7 בדצמבר 2008, עמ׳ 2.

על ״איחש פישר״

• הנדלזלץ, מיכאל.  אדם בעקבות האבר שלו.  הארץ, גלריה, כ״ה בתשרי תשע״א, 3 באוקטובר 2010, עמ׳
• הנדלזלץ, מיכאל.  תמצית החיים כאיכס.  הארץ, גלריה, כ״ז בתשרי תשע״א, 5 באוקטובר 2010, עמ׳

על ״ספר הציטטות של חנוך לוין״

• הורוביץ, אריאל אברהם. ״ספר הציטטות של חנוך לוין״.  מוצ״ש (מצורף ל׳מקור ראשון׳), גל׳ 35 (כ׳-כ״ו בכסלו תשע״ב, 16–22 בדצמבר 2011), עמ׳ 53.

על ״מסע הדוד מקס״

• דר, יעל.  נישט פאר די קינדער.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 340 (כ׳ באלול תשנ״ט, 1 בספטמבר 1999), עמ׳ 14 <ביקורת על ספריו של חנוך לוין ״הילדה חיותה רואה ממותה״ ו״מסע הדוד מקס״>
• סדן, מאיר.  מסע הדוד מקס.  העוקץ <מקוון>, 22 ביוני 2004.
• רותם, תמר.  הדוד חנוך מספר סיפור.  הארץ, גלריה, ח׳ בתמוז תשע״ג, 16 ביוני 2013, עמ׳ 6–7.

• ״הפשע הקרוי אדם״ - סרטו של רפאל לוין על אביו (קדימון)