טורים מיסודה של יחדיו, גליון א'. הנה הוא כמו שהנהו. מדבר בעדוֹ. על מומיו וסגולותיו. בראשי פסוקים. באותות ראשונים. וד"ל, האמנם אין די בזה? וכי באמת הכרח הוא להכריז הכרזות, לפרסם תכניות? נראה, כי כן. משום שהקורא אוהב הקדמות, מבקש פירושים, דורש דמי קדימה של “אני־מאמין”. וגם הפוסל את טקס־השוא יוצא ידי חובה זו בעל־כרחו. ושמא צודקים משהו הטוענים: “לגבי במה זו וחבר סופרים זה – אי אפשר בלי פתח דבר”, – שהרי “לא במטען ריק באתם אל ביתכם החדש”.

בית שנים פירושיו: אות ובנין. לדידינו: אות לבנין, אות שניה באלף־בית. “בית־שני” – בתאריך הספרותי של החבורה, הנספר ממגילת החורבן של בית־ראשון, מ"על מה חרבה"? או שמא נגול כשמלה – תיכף ומיד, מניה וביה ממש, בגליון הבכורה – את הכוון ואת הכוונה והכוונים להבא?

חורבן? כמובן. סיבות? בוודאי. הרי לא תקום עדה יום אחד לשרוף, כנירונים קיסרים, את המטרופולין שלהם לשעשע את לבם במחזה־האימים של אש האוכלת רכוש־נפש של שבע שנים כמעט, ואם פרצה הדליקה – וודאי היו חמרי דלק. ואצבעות מבעירות היו. וודאי. אבל כלום לנו הזכות “לעשות היסטוריה” ולערוך משפט פומבי בדבר אשר ימים ומעשים־יבואו ישפטוהו נכוחה? היו סקרנים, תאבי חדשות חריפות, שבקשו לגרות אותנו: “הבו לנו פרטים! גוללו את הפרשה כולה”. אך אנו לא נפתינו! לא כללות ולא פרטים הבאנו בזה מכל אשר מאחורי גבנו. ושום גירוי, מכל צד שיבוא, לא יביאנו לידי כך גם להבא. אנו כבר מעבר לתקופת הבית הראשון, ו"זכר לחורבן" – אינו ענין להוקעה בפרהסיה.

והבית השני? מצפנו ומצפונו מה הם? קשה לו לאדם, ולא פחות מזה לחבורה, להתוודות בהכרזות על “אני מאמין”. הקבוץ, כיחיד, נותן את עצמו, את תמצית עצמותו, יום יום. ועל הלכותיו יעידו הליכותיו. רק הן. הקורא המבין יצרף מעשה לכוונה, רצוי למצוי, גליון לגליונות, עבר להווה, ואת שניהם לעתיד – וכך, רק כך, יתגלה לו “הפרצוף הפנימי”.

שבע שנים מאחורינו. ומשכורתנו – לאה… אנו פותחים “שבוע” שני. והכיסופים הם למשכורת שלימה – ל…רחל. הנזכה?

טורים נולדים בשנה השביעית לקיומם.

ואוי לנו: בשבוע הדמעות לישראל.–

שבוע הדמעות לישראל. בני ציון מבכים את בנם ואין תנחומין.

ימי זעקה מתאפקת – והיא קשה מזעקה שבקול.

יד קין רצחה נפש אחת מישראל, יקרה, דגולה מרבבות.

והיד אלמונית, והאלמוניות הזאת היא המציתה בלבבות חרדה גדולה – כפחד לפני קריעת מסוה.

ניחושים מנסרים בלב:

– קין, איך?

והנחושים קשים, כל השערה צורבת מחברתה. צורבת וגוזרת:

– התאפק, איש ישראל! כבוש מכאוביך, כי בנפשך הוא. כי הנה היא השעה בה יקל לשטן המשחית לכרות ברית עם היצר הרע שבאדם.

– איש ישראל! בכל היקר שבנפשך, במיטב החרדה לגורלך – כבוש, כבוש את יצרך הפצוע.

כי אם יש תנחומין – הרי רק ביד המוסיפה לבנות, לזרוע.

ואם יש ציון לנפש המנוח – הרי רק בתגבורת בנין.

אל אלהים, סמכנו נא ביום שואה. – –

כל קורא נאור, כל פועל ואכר משכיל, כל צעיר מתלמד, – צמא לתשובות על שאלות הזמן שקשה להולמן. הוא מגשש באפלה של תעלומות החיים, תועה ונאחז בסבכי בעיות וסוגיות חמורות ואינו מוצא פתרון. הוא מעיף עין, סוקר וצופה למרחקי היצירה התרבותית, המחשבה והאמנות, ורואה מעין סמל בלהות: תלויה ארץ על בלימה. האנושיות מפוצלת ומפולגת: על חלק האחד עמים מעטים מתאמצים לבנות את חייהם מחדש (וזה משמש להם מקור ששון ושמחה לאמונה בחופש והתקדמות), ועל חלק השני הגדול, החתירה שהתחילה לאחר מלחמת־העולם – פירושה היא סתירה. בינתיים נחלשה הכמיהה התרבותית היפה, הוזל ונתהדייט והיה לסיאבון לחם־אלהים, ונחש העמוני יר"ה, בגזירת קלוני־הלמוני עורך משתה־המתים לכל הכיבושים התרבותיים ולקנינים הרוחניים, אשר עד דור המלחמה היה להם אשראי בלתי מוגבל בעולם. בגלל התמורות התכופות בסדרי החיים המתהפכות כלהט החרב, תשוקת הדת והדעת אשר בערה דורות רבים בלב האדם – הועמה; הולך ודועך החפץ לבוא עד חקר החיים והתרת חידותיהם, הוכתמה השמש הזורחת של שוויון וחופש היוצר ושל האזרח במדינה; הנפתולים הלאומיים והבינלאומיים הולכים ומתחדדים. קול המלחמה יוצא ונחלק לשבעים לשון, המגדילות את לשונות האש, הימים הקשים הקשיחו את נשמת האמן, מדוחי־שכרון ובלהות־תעתועים עברוהו והעבירוהו על דעתו, וכאודים מוצלים מאש מפעפעים כל משאות ומשואות האדם. אפילו איש בן־החורין עומד מזועזע־עצבים, נבוך ונסער ומוכה־תמהון מאד: יצרים מיצרים שונים מתרוצצים ומתגרים בקרבו, צלם הספק רובץ בכל ודמות הַתְמוטה מרחפת לנגד עיניו תמיד.

תמורת העתים נגעה גם בחיינו כאן, ואם צעיף הקדרות הולך ומצעף את פני אירופה, הרי שבעתים אורבת הסכנה במולדתנו הצעירה. הנה מתאבך ערפל דק הלוך ועבה, וגלי אש זרה מלחכים את גבולות ארצנו, והרי אנו עומדים עדיין בששת דורות־בראשית של יצירה, אנחנו רק מתחילים לטפס על סולם התרבות (הרוחנית והמדינית) המגובשת, ועדיין מִצְעָר המטען היסודי לעומת חוסן היצירה והתפארת שעדיין מזדהרת בארצות אירופה. ודווקא בשעת הרת־חירום זו, אצלנו כמעט השלך הס, שבתה ותנפש כל במה, רק צקון־לחש של יוצר אשר לבדד ישכון וקול המיה קלה של בן־יוצר. אכן, בכל דור ודור דומה הדבר כאילו העולם הולך ונחרב כליל, כאילו נכחד קיומו ואחרית נכרתה ע"י כחות השטן, אבל הרואה נכוחה, המעלעל בדברי־הימים וסדר השתלשלותם, יווכח, כי משחזת הזמן מחדדת בחפזון את הבעיות, העולם הולך ומשתרג לחבל עבות, אי־שם תהומות בוערות, וקשה להשתיק על נקלה את קול הנחשול של קץ כל בשר בא, ואי אפשר לתרץ בפסוקים ערטילאיים את הגעש בלב כל אדם, ועל אחת כמה לא קל לסמם את הפרפר הצבאוני המרחף על פני ארבע רוחות העולם ואופף את רוח האדם, כאדים מחניקים.

באין חזון יפרע עם – בימים שעָש מסאיר אוכל את לבנו, שבעתים מורגש הצורך בזיכוך והתעמקות, בפיקוח הנפש, בתיקון הדעות לפני תיקון המעשים: בימים האלה מורגש החוסר בברית אנשים השואפים לרכז, לגבש, להשביל ולהדריך ולקשר את האדם הבוגר אל רנן הנצח ואל מזמור השעה; חסרה אפרכסת־חיה, קשבת וקולטת, הנצמדת לתעלומות החיים ולמסתרי המות כאוזן להלמות השעון; חסרים יוצרים, אמנים, בני־אדם המאמינים עדיין, כי דווקא בשעה שלמראית עין נשדד החופש כליל ונטרפו כמעט כל הדגלים, – יש צורך לנגן עלי הגיון בכנור. איך להסיר את הלוט הלוט על פני האדם? כיצד להשקיף אל שפת־העינים אשר לגורל? מהי הדרך אשר אליה צריך לערוג, לכסוף ולחתור? לשם מתן תשובה יש ליצור במה מיוחדה, מקיפה, מרחיבה ומעמיקה, אשר יוצריה ינסו בחרדת־קודש לקבל עליהם את העול הקשה לא רק כהילכתא למשיחא ולא רק בבחינת הלכה ואין מורין כן, אלא כנסיון: כנסיון לחדש גירסא דינקותא של העיקרונים האנושיים, כבחינה ושיטה ללון בעומקה של תורה והלכה; יש ליצור חוג ההולך בצוותא־חדא, המריח ונוהה אחרי ארץ הצבי, השואף (לא על רגל אחת) לפתרון ולפדות, המרהיב לקלוף את החיים עד מחשוף בראשית ולחזות אותם עד אחרית הימים.

מלחמת הדעות מתגברת והולכת ושכיח הדבר, שהיא עוברת מן המדרש אל המעשה. עתונים אחדים (אם כי תפקידם אחראי ושבעתים קשה קיומם) התכווצו והתכנסו אל מתחת לשריון־הנייר. רבים מן הסופרים, המשחקים, המנגנים, הציירים כאילו צעיף־דומיה פרוש עליהם, כעין ליאות נפשית נסוכה אצל קברניטי הדור ואפילו בקרב הנוער, וכולם יחד מסתפקים על פי רוב ב"שב ואל תעשה". לאור המצב הזה מנסה להופיע מנין קטן, קבוצת יחדיו, אשר לא תמה ולא נכרתה מלבה האמונה, כי יש דרך להחזיר את עטרת תפארת החכמה, המחשבה והאמנות לחדשה. הוראת השעה וחובת־הלב נוסכים בקרבה את הרצון להתחקות ולנסות מחדש לתת ניב וביטוי, הבעה וחיתוך למתרחש על כדור הארץ ועל כברת ארץ קטנה זו. אכן, כל האותות מבשרות רע כמזהירות: הישמרו לנפשותיכם, ואם כי לפעמים אל־נכון דומה הדבר שהארצות מתמוטטות תחתינו, אנו מאמינים כי האדם בכליל־יפיו, בחין־ערכו, ביפי־צביונו ובטוב־טעמו, האדם החפשי הנושא את תואר הטוהר, לא אסף את נגהו ועדיין עלול הוא להשפיע אור חדש. לא דללו כל מעינות היצירה, וחזק הרצון אל הסקירה והחדירה לפנים מן הקלעים של התהוות וגידול, ומקום שם בֶצֶר התרבות ומחפרות היופי מוטלים כאבן שאין לה הופכין, הרי רוח באדם אם יתנוסס ויחולל פלאות. ועל כן נחזיק בתקוותנו ונייחל, כאיש אוהב נגשש אל זבול התפארת, אל חמדת המראות והצלילים, אל צדק ואמת ושלום, – על כל שבעת דרכי הנסיון, אולי עוף השמים יוליך את הקול, אולי יהיה זה כטל על גזה. ואולי – רק כניצוץ בנעורת?…

הרבה פנים ודרכים לבמה מעין זו שאנו מתכוונים ליצור: נחפשה־נא את אגפי־ענפינו, נפלס את נתיבנו עד שנבוא אל הדרך שצביון ואופי לה. אין אנו מתימרים כאבות־התומה לפענח את כל צפונות העתים רק בעתון האחד שלנו, ואין אנו מיחסים חלילה לגליונות הראשונים כח השופר של משיח, אבל אם נצליח בגבולות הנסיון (תרתי משמע) החדש להבליט את השאלות המדאיגות ומטרידות את האדם החי (האדם: באלף ובדם רבתי) אם נזכה להקהיל לצל־במתנו, שותפים, הערבים זב"ז בעבודה, ובני־ברית ליצירה ולמשא־נפש, אשר כפתם רעננה ויונקתם לא חדלה, וחברים אשר כוחם לא כחציר־גנות אלא כשורש בארץ גזעם, בעלי שדרה הנוחים להתלהב ואינם נוחים לדעוך, שאינם כורעים “מודים” יותר מדי בפני הגדולים ואינם מצניעים כלפי הקטנים, אם נצליח להתחמם גם לאור אבירי לוחמי החופש ונקיי הדעת, גבורי הרוח וענקי־השכל, הנלחמים כנגד ההתרוששות וההידלדלות שהאנושיות לקתה בהם, אם נדע לעטר את טורינו באנשי־מופת של כל האמות ושל כל הדורות, אם נשכיל להעמיק ולגוון את תוכן החיים של הדור הצעיר ולהעניק לו חין־הרוח היונקת משרשים עמוקים, – עדות היא כי הבמה החדשה היא נצר משרשי עץ־החיים, אשר יעלה ויצמח כגן רטוב.

מהי התבנית הכללית של הבמה? בתקופה של קפיצת־הדרך ותנועה ומהירות ויעף, הרי זו קלות־ראש להתכרבל ולהעמיד פנים תמימים ולקבוע מסמרות של גבולות דמיוניים, או לצייר בדמיון שאפשר לדון על שאלה פלוני מנקודת השקפה מוגבלת, לסובב סחור סחור ואף פעם לכרם לא לגשת. על טורי הבמה או על במת הטורים נסב את דברינו לענינים רבים ושונים, אבל נשאף: כי חזיון משותף ומאוחד ישזיר יחד את הצרור חסר־הדוגמה וילהיט צבע אחד אל משנהו, כי מקצב מיוחד ישמע וגוון בהיר יסתמן בתכונתו היחידית ושהכל יקבל את צורתו, שעורו ותארו. אמנם התחומים הראשיים אשר עליהם נשקוד בכח ההתמדה הם: השירה, הסיפור, החזיון, המסה והבקורת, משום שזוהי העטרה שעטרו לאדם בכל הדורות, אבל מלבד אלה נפקוד לעתים מזומנות מילי דעלמא ומילי דאתרא, נרים על נס את בעיות הדור, נפנה מקום־מרום בפתחי־שערים של הטורים לרוח־הזמן לכל גווניו, שזוריו וסבוכיו, נלמד להבין את מצב האדם בחברה, נמתיק סוד על צפוני המדינות, נרפד את עמודי הנוער בתפוחי־עץ־הדעת, נסקור את חכמת הנפשנות ומסתרי־החיים, נשכיל להבין את צפונות החכמה, ניתן לבנו לדרוש ולתור אחרי אוצרות המדעים וסודות האמנות, נבקר בשכיות החמדה, בבתי־נכאת, בתי־חזיון ושעשועים, נסייר בארצות ובימים, נעביר תחת שבט הבקורת בלי משוא־פנים כל סלף ונלוז (לפי הכלל העתיק בישראל: שפטו העדה – והצילו העדה), לא נפסח על דברים שנונים, תוססים, נמלא את פני טורינו מלבטי האשה החפשיה והנעקדת, את זו שושנת החן ומשוש כל לב; וכדי שלא נהיה תמיד סמוכים על שלחנם של האבות יהיה ראש פנת העתון מוקדש לשירה הצעירה המעולה, השירה המוקדשת לדממה, למות ולאהבה, הבאה אל עולמנו כצפור פלאים נעלסה ופורחת במהרה כלעומת שבאה; בקיצור – על הטורים הרבים ידונו על גוי ועל אדם, על מסילות הכוכבים ועל חוק לב האדם; ולאדם – שיר המעלות; נרים מאשפות את הפרט, היחיד אשר עבר את המפתן אל הנצח ונכחד מאנוש זכרו, ננענע את צלוחית הניחוח של כל טהר לב וכל נפש יקרה; ולזה הכנור התלוי על מיטתו של דוד, אשר נשכח בדורנו, לצער האדם וסלודיו עלי־אדמות, לאיש אשר לא רק ראה בשושנים אלא רעה גם בקוצים, לאיש אשר עשה יותר משבע הקפות בחיים, יוקדש מקום מכובד, אולי זה ישמש לנשמה הנעה ונדה כפֶרפֶטום־מובילה, הפורחת באוירון, – מעט צרי ומזור. אנו יודעים כי ריב־בית ומלחמת דעות אינם מוכרעים על ידי פסק־דין, ועל כן כל דעה חדשה ומקורית תהיה רשאית לבקש מקום להתגדר בו ויכולת להתבטא, ונלחם בה בדעותינו ובהשקפותינו (כאן נהיה שוררים בבתינו). תחת מזל של חבור־דרכים נאיר את פירוד ההשקפות. יוצרי הבמה אינם מלאכי השרת של מפלגה, סיעה או כתה פלונית. ביחס להשקפות על אמנות לסוגיה, ביחס לדעות תרבותיות־חברתיות שאנו חולקים עליהן ושיותר מתחום שבת מפריד ומבדיל בינינו, נתאמץ להתיחס אותה מדה שאנו נדרוש מאחרים שיהיו מתיחסים כלפי השקפותינו. בסבר מנומס נייחד מקום לכל בר־פלוגתיה ובלבד שדבריו יאמרו בטוב־טעם, בצורה ובסגנון. באיסרו־חג של חופש הדעות בעולם ננסה, לתת זכות הדבור לכל יוצר, דבר, קברניט, אם דבריו הם דברי אלהים חיים. לא נשא פנים לא לרפה ולא לנשגב ולא נטשטש כל חלוקי דעות. לאור השאיפות המרומזות והמגומגמות יוטבע חותם תכנית עבודתינו שעליה חרות הערגון לזווג החופש, המשמעת, האמונה והרצון.

עת האסף כחות – כל סופר אשר הוחן והוכן, מה שמביע ניצוץ הכשרון ושאר־רוח, כל ההתהוות באמנות ובתרבות, במה שטמון זעיר מחכמי־קדם וימים עברו לא כתכלית לעצמה, במה שצפון גורל פרי ההווה וגרעין העתיד, מה שעדיין לא הותך, ולא זוקק ולא רותק אבל יש בו ממתנת־אלהים ושפעת רוח גבוהה, כל החסידים והקנאים שיש להם יחס פנימי, רענני לאמנות, כל השואפים ללהט את רמץ היצירה, לאווש את גומא האמנות, כל הדואג למשק כנפי הפלד השחור והחרד לתרועת השופר של השטן, כל יוצר אשר לא נבהל מפני המכונה ואשר המכונה לא סנוורה אותו, – על אף הבדל הטעם, החינוך ותנאי־החיים, – מוזמן לנסיעה באורחה ויארח לחברה כבן־ברית.

אין אנו אדוקים בערוגתנו הקטנה ואין אנו קובעים תכנית מראש, לא שיטות ולא אסכולות, אבל גם לא עירבוב פרשיות, כי אם רוממות של שאיפה, כוונת הלב ורצון־עד אדיר לגשש אל הטוב והיפה, מתוך התאבקות והרפתקאות ולבטים ורתיעה ונסיגה אין־קץ – וללכת עקב אחרי עקב.

על הטורים יותן לקורא להשמיע את קולו, ננסה להכנס לעובי הקורא, למען נדע לכונן את צעדינו לקראתו, כדי לקרבו לטעמנו, לשאיפותינו ולהשקפותינו על התרבות והאמנות. לשם זה נתאמץ ליצור מעין במה־חיה, בית־מועד אשר יקבע עתים לתורה ולאמנות ולשיחה וישמש מקור חי ורענן לחליפות דעות. שיחת בני־אדם היא התמצית היקרה של חן ודעת, שיחות מלאות טל, רסיסי דברים נקלטים במוח דרך־אגב וממלאים אותו דמיון ורגש והזיה עדינה ונאצלת, – זוהי שיחת־חולין של תלמידי חכמים, הרוססת צחוק זך ופטפוט נעים ועליז עם ניצוץ הקודש. בבקורת עצמית, באורח רוח עיוני, נתאמץ לשתף את הקורא: לא ברעש אבל גם לא בחשאי־חשאין של אנוסי ספרד. עד שנסביר לו את הנטיות והמגמות הכמוסות בטורי הבמה. זה יהיה מעין לקח־תמיד, בגלוי לב שקוף כבדולח ובעזרת הקוראים נלחום במוניטין המזוייפות של דעת הקהל, וזה יביא יותר להתלכדות הכוחות.

אין אנו רואים את עצמנו כסמל השלימות, ולא לשם לספר בשער בת־רבים “כמה מעלות טובות”, אנו נרתמים לעול. אבל בשעה שרבים הסתלקו וחבויים בצלם, אנו מנסים להביע את צמאוננו לפני הקורא והיוצר העברי, לגולל לפניו את יריעות הצבעונין אשר לתרבות וליופי, לנפנף בכל בגדי־החמודות ובלויי־הסחבות אשר לאדם.

ואם תקצור ידינו לעשות תושיה? ואם נהיה דלים לעומת הרצון והכוונה? ואם יווסף עוד פרח על קבר המאווים? ניתן את המעט ברקמה של קרני־אהבה אל היצירה, החופש והיופי הנעלה. ככה יפול גבור בשדה־הקטל.

מכל מקום: אם היוצרים. האמנים, הקברניטים ירצו, אם הקורא ישתה בצמא את הדברים, נקווה כי הבמה תהיה בחינת עינים יפות, אשר עם כל קרן אור ישונה צבען, ואז:

נהיה לא רק נאה דורשים– כי אם גם נאה מקיימים.

סופרים מעפילים, שופעי־מרץ – ואני בטוח, שהם גם ישרי־לב – מיסדים במה חדשה ומבקשים גם את השתתפותי. ואני מסכים. כובש את אכזבותי ומסכים ויורשה נא לי להגיד מעל במתכם, כי כותב הטורים הללו חדל להאמין באנושיות “העתונאית” כי פסה אמונה מלבו. פסה – ואף על פי כן. אעפי"כ! – משום שאסור לו לאדם, לכל אדם באשר הוא, לזרוק את מרתו ויאושו בפני אנשים, המנסים ברעיונות הראויים ליחס של כבוד, כקרוע אשנבים אל החדש, אל חיים לא־היו־עוד וכי יש חטא פלילי ונורא מחטאו של האיש הבא לרצוח רעיונות וכיסופים בעודם באביבם? הרי אם יעשה איש את הדבר הזה, והוכיח, כי האנושיות, אשר זקנה קפצה עליה וניוונה את נפשה, מחזיקה בידה את רסן חייהם של הצעירים וממרירות־קנאתה בחדש מתנכלת היא למנוע מן העתיד את האפשרות למלא את חובתו! להיות יותר יפה ויותר טהור מן העבר ואת החטא הזה חלילה לי לחטוא. מוטב שתתווסף בתרמילי עוד אכזבה על צרור אכזבותי (כשם שהן מצטברות בוודאי אחת אל אחת גם בצקלונכם) מאשר אכפור בעתיד.

ומכיוון שפרעתי לאתמול את המס הזה, הרי אני חוזר ונושא את פני עוד פעם ועוד פעם אל מול פני המחר. כי חובת־תמיד היא לאדם להסביר פנים לעתיד־לבוא, גם אם כואב הלב מאד. ואל ידעו הבאות, כי שוב אין אנו מאמינים בשום דבר, כי נתרוקן הלב מכל תקוה. שמא, חס ושלום, מתוך כך יוולד המחר תשוש־זקנה, והחיים יהיו מיותרים. ובכן, – מבראשית!

***

וכבר רציתי לסיים בזה את דברי ברכתי, כי לאמתו של דבר לא היה לי לומר, אלא מה שאמרתי לעיל. אבל מה אעשה, ואני – איש ריב ומדון הנני כל הימים, ולהחריש לא אוכל. ומכיון שפסקתי את פסוקי על מחזיקי שבט הסופרים, לא אחשוך פי מלהגיד מלים ספורות גם לקורא, אשר הוא “הנגזל הנצחי”. רוצה הייתי לומר לו, ליוצר האלמוני, כי בכל המוסר הבלתי מוסרי הזה של נאפופי־העם הוא לבדו האשם. הוא – הקורא!

שמעני נא, איפוא, אישי הקורא!

– מי הוא האשם, שאיש העם נעשה גנב־הדעת, הגרוע מאל־קאפונה, גנב, שממשלות פורשות עליו את כנפי חסותן ומושיבים אותו עם נדיבי עמו בשֶבֶת נבחרי אומה, – מי הוא האשם בכך?

ואני נוטל רשות לעצמי לשבת עקלקלות, אך לדבר מישרים – כמאמר העממי, – ולהעיר לפניכם על סמך נסיוני בחיים, כי צעיר הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי סופר־אמת, איש הרוח הישר, שיהיו לו חסידים נאמנים באמת, שאתה הקורא תדבק בו לאהבה אותו ולסעדו. לא ראיתי כזאת! האמנם אך מקרה הוא? לא, לא מקרה. יש שורש ויש סבה לדבר. והסיבה היא, שהקורא – מעייניו בקל ובקלוקל, והוא להוט אחרי האוילי, הפוטר אותו מעול מצוות יותר משהוא משתוקק לדעת: האיך עליו לתבוע את זכויותיו האנושיות. כאן שורש הרע, וזוהי סיבת הירידה.

ועל כן זו ברכתי לכם, סופרים אחים: ראו דרכיכם ודעו, איך ליצור קהל קוראים כמותכם! – –

בראילה (רומניה)

יָמִים רַבִּים אֲנִי מַסְתִּיר בְּזַעַם

אֶת לַעַן הָאַכְזָב הָאֱלֹהִי,

אַךְ אֵיזֶה מֶרִי גֵא לוֹחֵשׁ: לֹא זֹאת הַפַּעַם…

לֹא הִיא… תָּמִיד לֹא הִיא…

כְּבִעוּתֵי אַחְרִית הֵם נִצָּבִים מִנֶּגֶד

כָּל אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר לְדוֹר אֻמְלָל.

מָה רַב הַנֹּגַהּ פֹּה, מַה מִּתְרוֹנֵן הַמֶּגֶד –

אִמְרוּ: עַל אֵיזֶה חֵטְא גַּם הֵם יוּשְׂמוּ לְאַל?!

בִּנְהִי, בְּחֵרוּק־לֵב רָאִיתִי: הָעֲטֶרֶת,

צֵרְפוּהָ אֶצְבָּעוֹת חוֹלוֹת הַכִּסּוּפִים,

וְהִיא מְגֻדָּפָה, מֻלְעֶגֶת, מְיֻתֶּרֶת

בְּשַׁעַר הוֹמִיּוֹת, כַּאֲסוּפִי.

כַּאֲסוּפִים אַתֶּם, צְרוּבֵי אֵשׁ־יָהּ מִמַּעַל,

בְּשַׁעֲרֵי הַשָּׁוְא לְמִשְׁכְּנוֹת לֹא־אֵל.

אֲנִי שׁוֹמֵע שׁוּב תְּרוּעוֹת בְּבֵית הַבַּעַל –

הֶמְיַת רוֹכְלִים בְּאֶדֶר הַגּוֹאֵל.

בְּמִצְהֲלוֹת מִרְמָה מִי הֶעֱכִיר הַבְּדֹלַח?

מִי הִשְׁכִּירְךָ יֵין חֹנֶף, בֶּן גִּילִי?

זוֹ יַד תַּעְתּוּעִים תַּגִיר דָּמְךָ לַמֹּלֶךְ

בִּיפִי כָּזָב וּבְנַהַם אֱוִילִי…

וְאִישׁ בָּכֶם לֹא קָם, וְאִיש לֹא הִזְדַוַּע:

מוּגְיוֹן קָטָן אֶת מַגְלֵבוֹ הֵרִים! –

וְהוּא – הַיְקוּם הָרָן, הַיְקוּם הַמִּשְׁתַּגֵּעַ –

דּוֹהֵר בְּלִי מַעֲצוֹר אֶל גֵּיא הַסַּנְוֵרִים.

בְּאֵין עוֹצֵר גַם בִּי עָלְתָה גֵאוּת עֲצֶבֶת,

וְיַד אַכְזָב הִדְלִיקָה אֲבוּקַת חָרוֹן:

– לֹא זֶה הַדּוֹר בְּאֹזֶן הַנִּצְרֶבֶת

לְקוֹל שַׁדַּי יַקְשִׁיב בְּשִׁכָּרוֹן.

עַל צִיר הַסַּנְוֵרִים יִסֹּב כּוֹכַב הַלֶּכֶת,

בּוֹ חוֹזֵי־יָהּ כּוֹרְעִים לַעֲיֵפָה. – –

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ, עֲטֶרֶת הַמּוּשְׁלֶכֶת –

מְיֻתָּרָה, מְגֻדָּפָה – –

אֵינִי זוֹכֵר אֵי־פֹה, אֵינִי זוֹכֵר אֵי־פַעַם

רָאִיתִי בְּדִמְדּוּם אֶת הֶחָזוּת הַזֹּאת:

מִקְהֶלֶת מַרְדָּנִים אֶת לַפִּידוֹת הַזַּעַם

נוֹשְׂאָה רוֹמְמִיוּת בְּאֶצְבָּעוֹת הוֹזוֹת.

הָיָה זֶה בֹּקֶר סְתָו. אוֹ שֶׁמָּא כָּךְ נִדְמֶה לִי?

אֵינִי זוֹכֵר אֵי־אָז. אֵינִי זוֹכֵר אֵי־כָךְ…

אֲנִי זוֹכֵר רַק זֹאת: נִגַּשׁ אֵלַי הַפֶּלִי

וְהוּא לָחַשׁ:

– הִנֵּה… הֵם כְּבָר בָּאִים בַּסָּךְ…

וְהֵם הָלְכוּ דֻמָּם… הַיּוֹם הָמָה כְּקֹדֶם…

(אֲנִי זוֹכֵר: הַיּוֹם הָיָה סְתָוִי מְאֹד),

בִּכְאֵב שֶׁנִּתְאַיֵּם זָעַק בָּרְחוֹב הָאֹדֶם,

וַאֲמָרוֹת פָּרְחוּ כְּעֶשֶׂר הַדִּבְּרוֹת.

וּלְפֶתַע – הֵן תָּמִיד לַהוֹד אוֹרֵב הָרֶצַח! –

צִדֵּי הָרְחוֹב נָשַׁמּוּ כְּקָרְחָה.

בָּתִּים סוּמֵי־חַלּוֹן וּמָקְדְּרֵי הַמֶּצַח

מְפַּחַד הִתְכַּוְּצוּ אֶל קְצֵה הַמִּדְרָכָה.

כָּל דֶּלֶת נִנְעֲלָה, כְּאֹזֶן נֶאֱטֶמֶת,

וּשְׁמֵי סַגְרִיר צָפוּ, בְּעַיִן עֲצוּמָה, –

מִקְהֶלֶת־מַרְדָּנִים עוֹמֶדֶת מְיֻתֶּמֶת,

כְּאִי נָטוּשׁ, כְּטֶרֶף מַשְׂטֵמָה.

אַךְ תּוֹךְ הַדּוּמִיָה – בַּת־מֶרִי מְשַׁוַּעַת –

קוֹלוֹת זִמְּרוּ בְּעֹז… לִבִּי שָׁמַע: אוֹי, וַי…

לִבִּי שָׁמַע: הַבּוּז! – סוּס וְרוֹכְבוֹ – וְשַׁעַט –

וּצְחוֹק רוֹבִים פָּרוּעַ: הֵם אוֹיְבַי…

הַלַּפִּידוֹת כָּבוּ… בִּשְׁלוּלִיּוֹת הָרֶפֶשׁ –

קִרְעֵי דְגָלִים… וְלַחַשׁ קוֹל אָדָם:

"עַל מִי תִּירֶה? אֶת מִי רָצַחְתָּ נֶפֶשׁ?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ…" – וְנָדַם.

הֵילִילוּ סַפְדָּנִים – אוֹ שֶׁמָּא כָּךְ נִדְמֶה לִי? –

נִדְמֶה לִי, כִּי סַגְרִיר הִדְמִיעַ: אֶת נִשְׁמַת…

נִדְמֶה לִי, כִּי שֵׁנִית נִגַּשׁ אֵלַי הַפֶּלִי:

– “הַקְשִׁיבָה: כַּךְ בּוֹכֶה הַדֶּגֶל שֶׁנִּשְׁמַט”?

וְגַם הַיּוֹם, גַּם פֹּה. עֵת אֶת נַפְשִׁי הֵבִיכָה

שִׂנְּאַת אָחִי אוֹתִי – עַל חֵטְא וְעַל לֹא־חֵטְא,

אֲנִי זוֹעֵק אֵלָיו: – עֲצוֹר! הֲלֹא אֲנִי אָחִיךָ?

אַךְ הוּא שׁוֹחֵט, שׁוֹחֵט…

הֵן כֹּה הָיָה אֵי־שָׁם – הֵן כֹּה הָיָה אֵי־פַעַם –

וְעַד עוֹלָם אֶרְאֶה אֶת הֶחָזוּת הַזֹּאת:

מִקְהֶלֶת מַרְדָּנִים אֶת לַפִּידוֹת הַזַּעַם

נוֹשֵׂאת, נוֹשֵׂאת בְּאֶצְבָּעוֹת הוֹזוֹת.

בְּצִפָּרְנֵי עֲוִית בְּרָקִים שָׂרְטוּ שָׂרֶטֶת

(אֶת מִי הַיּוֹם שׂוֹנֵא רָקִיעַ מְזֹעָף?)

נִדְמֶה לִי, כִּי שֶׁלִּי וּמִשֶּׁלִּי הָרֶטֶט,

אֲשֶׁר הִדְלִיק גַּם בַּשָּׁמַיִם אֶת חֲרוֹן הָאָף.

      אֲנִי מַבִּיט:

סוֹבֵב, סוֹבֵב כַּדּוּר מַרִיוֹנֶטִי.

      אֲנִי מַקְשִׁיב:

הַצִּיר נִסְדַּק, וְלֹא יֶחְדַּל חָרֹק.

תָּמִיד, תָּמִיד תַּכְלִית שִׂנְאָה שָׂנֵאתִי

אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר שָׁכַח לִצְחוֹק.

וּבֶכִי בַּלֵּילוֹת – וְהוּא כִּצְחוֹק הַצְּבוֹעַ –

אֶת זַעֲקַת הַצִּילוּ יַדְמִיעַ אוֹת בְּאוֹת.

אַתֶּם לֹא תִשְׁמְעוּ, אַתֶּם הֵן לֹא תָבוֹאוּ…

רַק יֶלֶד וּמוּקְיוֹן יַפְלִיאוּ עוֹד לִבְכּוֹת.

כִּי הֵם, אוּלַי רַק הֵם עוֹד יַחְרִידֵם הַשֶּׁקֶט,

וְהֶזְיוֹנֵי לֵילוֹת עוֹד יֵשׁ וִיבַעֲתוּם.

יָדָם הָעֲנִיָּה רַק הִיא עוֹד מִתְדַּפֶּקֶת

בְּקוֹבְלָנָה עַל שַׁעַר הָאָטוּם.

וּמִכְחוֹלִים עַל בַּד כִּי יִפְרְעוּ אִוֶּלֶת

אוֹ פַּיְטָנִים בִּכְאֵב יַלְהִיגוּ:

– שְׁצִ’יל–בּוּר–דִּיר. –

מִי עוֹד כְּמוֹתָם יָבִין: מִפַּחַד מִטַּלֶּלֶת

דִּמְעַת תִּינוֹק בְּשִׁגָּעוֹן אַדִּיר. – –

וְנֹגַהּ עֵץ רָקָב לָהֶם יִרְמוֹז: הַמָּוְתָה!

רְאֵה: מָשׁוֹט שָׁבוּר, וְהוּא עוֹדוֹ חוֹתֵר…

רְאֵה: הַחֲמוּדוֹת אֲשֶׁר אֵי־אָז אָהַבְתָּ,

וְלֹא תֹאהַב יוֹתֵר.

צַחֵק נָא, גְּרוֹק אָחִי, וּבִלְהָטִים בַּשֵּׂר נָא

עַל מוֹת לַבְּכִי בְּלַיְלָה מִלֵּילוֹת – –

הֲלֹא תִזְכּוֹר מַה שֶּׁאָמַר אָז דֶּה־לַא־סֶרְנָה

עַל הַמּוּקְיוֹן שֶׁמֵּת מְאֹד.

הוּא מֵת… הוּא מֵת מְאֹד…

וּכְבָר דָּעַךְ הַפֶּלֶא…

רְאֵה: כָּל הַפָּנִים בְּאֵין־דִּמְעָה בּוֹהִים…

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים וּבַלֵּילוֹת הָאֵלֶּה

יִבְכּוּ רַק יְלָדִים וֶאֱלֹהִים.

עַל סַף הַבַּיִת – פַּחַד מְנַחֵשׁ,

וְהַדִּמְיוֹן כְּשֶׂה נִבְהֶלֶת.

דְּבַר־מָה צָרִיךְ לְהִתְרַחֵשׁ,

יַד מִי דוֹפֶקֶת עַל הַדֶּלֶת.

וְאָז כָּל רֶגַע – קֵץ. וְכָל מִדְרָךְ – נְבוֹ.

כָּל הֶגֶה – פְּתָק מִן הָרָקִיעַ.

וּמִי יָעִיז לוֹמַר: “יָבוֹא!” –

אוּלַי לֹא הוּא, לֹא הוּא יוֹפִיעַ.

הָעֶרֶב בָּא – כְּמוֹ זְעָקָה בְּלִי קוֹל.

כִּנְדָן – וְאֵין יוֹדֵעַ מָה בוֹ.

בָּעֶרֶב לִי נִדְמֶה, כִּי עַל שִׂפְתֵי הַכֹּל

בּוֹעֶרֶת שְׁאָגָה: אַ־אַבָּא…

וְאֶלֶף תַּבְעֵרוֹת בְּשַׁעֲרֵי הַלֵּיל,

אַךְ גַּם בַּלַּיְלָה אֵין מָנוֹחַ.

וְיַד חִוֶּרֶת תִּבָּהֵל

אֶת עִתּוֹנֵי שַׁחְרִית לִפְתּוֹחַ.

וּבֹקֶר.

דֹּם.

בְּטֶפֶף בְּהוֹנוֹת

עַל פְּנֵי חֲדַר מִטּוֹת נַפְסִיעַ אֶת הַפַּחַד.

שְׁתִיקָה כָּזֹאת שׁוֹתְקִים רַק אֲרוֹנוֹת,

רַק אֲרוֹנוֹת לִפְנוֹת הַשַּׁחַר.

אָז נְמַשֵּׁשׁ פָּנִים, פְּנֵי אָח וּפְּנֵי אִשָּׁה…

הַכֹּל אִלֵּם וָמֵת, כְּלוּחַ הָאוֹרְלֹגֶן.

וּכְמוֹ סְפִינָה גְדוֹלָה בְּלִי נוֹעַ מַחְרִישָׁה,

כִּי שָׁכְחָה הַגְבֵּהַּ אֶת הָעֹגֶן.

פִּתְאֹם – בְּכִי יֶלֶד! “מָא”…

וְקוֹל אֶל קוֹל לוֹחֵשׁ.

כְּעֹגֶן הַמּוּרָם תָּזוּעַ מְטוּטֶלֶת.

וְהָאָדָם נוֹשֵׁם!… הַפַּחַד מְנַחֵשׁ…

יַד מִי דוֹפֶקֶת עַל הַדֶּלֶת. –

– לֵילִי עוֹלֶה בְּאֵשׁ. יְאוֹר דִּי־נוּר קוֹלֵחַ

בֵּינִי וּבֵין עוֹלָם. וּשְׁנֵי חוֹפָיו גְּבוֹהִים.

מַה זֶּה בּוֹעֵר בַּעֲצָמוֹת, בּוֹעֵר וּמִתְיַפֵּחַ:

– אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, אָדָם וֶאֱלֹהִים.

אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, כִּי כִּסּוּפִים וָמָוֶת

יַפְרִידוּ בֵּינֵיכֶם, כְּגֶשֶׁר הַכִּשּׁוּף,

וּצְעָקָה גְדוֹלָה בְּכָל חֲצוֹת נִצָּבֶת

עַל שִׂיא הַגֶּשֶׁר כְּיַנְשׁוּף.

עַל מַה כֹּה תִּשְׂנְאוּ בְּאַהֲבָה נִצַּחַת,

עַל מָה כֹה תִּשְׂנְאוּ אוֹתִי וְזֶה אֶת זֶה?

פֹּה לַיְלָה בְּלֵילוֹ עַל פְּנֵי יְאוֹר הַפַּחַד

אֶת דֹּבְרוֹתָיו שׁוֹלֵחַ הַהוֹזֶה.

וְאֹזֶן יֵשׁ רוֹאָה, וְעַיִן יֵשׁ שׁוֹמַעַת.

כְּמִזְרָקוֹר גּוֹשֵׁשׁ אַיֶּךָּ מִן הַחוֹף.

שִׁמְעוּ הֵיטֵב: מִכָּל נָתִיב עוֹלֶה הַשַּׁעַט

וּמִתְרוֹנֵן עַל פְּדוּת וְעַל מַכְאוֹב.

תָּמִיד אֵי־מִי אֶל מִי בַּלַּיְלָה מְשַׁוֵּעַ,

תָּמִיד אֵי־מִי אֶת מִי בַּלַּיְלָה מְבַקֵּשׁ.

אוֹתוֹת מִמֶּרְחַקִים! מוֹפֵת, כִּי יֵשׁ שׁוֹמֵעַ –

כִּי יֵשׁ, כִּי יֵשׁ, כִּי יֵשׁ!

הַחוֹף בּוֹעֵר כֻּלּוֹ. בְּצִפִּיָּה צוֹנֵחַ

הוֹזֵה הַהֶזְיוֹנוֹת. וּמֶבָּטָיו בּוֹהִים,

וְהוּא קוֹרֵא אֶל תּוֹךְ הַלֵּיל וּמִתְיַפֵּחַ:

– אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, אָדָם וֶאֱלֹהִים.

יוֹם שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם. וּכְרָךְ נָכְרִי. וְעֶרֶב

בֵּין שַׁלְוַת אֶתְמוֹל וְתֹהוּ מָחֳרָת.

בְּחַלּוֹן שָׁחוֹר וּמְלֻטָּשׁ בּוֹעֶרֶת

כִּשְׁקִיעַת כּוֹכָב בָּבוּאַת מְנוֹרָה.

מִגְבָּעוֹת שָׁטוֹת בַּאֲגַם הַחשֶׁךְ.

חִיּוּכִים צָצִים מֵעַל לַשֻּׁלְחָנוֹת

וְעֵינַי בְּלִי־הֶרֶף מְנַסּוֹת לִכְבּוֹשׁ אֶת

רַעַד הָאוֹרוֹת בְּפַנָּסֵי קְרוֹנוֹת.

אִישׁ לֹא יִתְרוֹמֵם, לֹא יְכַבֶּה סִיגָרָה

לְבָרֵךְ בּוֹאִי, לְהַגִּיד לִי: “אַתְּ”,

וְתוּגַת בְּדִידוּת, שֶׁצָחֲקָה וְשָׁרָה

תַּעֲזוֹב אוֹתִי וְתֵעָלֵם בַּלָּאט.

אָז יֵדַע הַלֵּב שֶׁגַּם אַתָּה הָעֶרֶב

לֹא הִתְגַּעְגַּעְתָּ לְמַגַּע יָדִי,

שֶׁאֲנִי עַתָּה כִּלְבָנָה חִוֶּרֶת

בְּשַׁחֲקֵי הַכְּרָךְ נוֹדֶדֶת לְבַדִּי.

טוֹבְעִים בִּשְׁחוֹר־נָהָר פַּנָּסִים אֲדֻמִּים,

כְּפִרְחֵי־פָּרָג שְֶׁנָּשְׁרוּ מִן הַצְּרוֹר.

כְּלֻנְסָאוֹת־הַבַּרְזֶל מִתַּחְתַּי רוֹעֲדִים וְהוֹמִים

בִּזְרוֹעוֹת־חֲשֵׁכָה רְטֻבּוֹת לוֹפֵת צַוָּארִי הַמָּגוֹר.

הַאֻמְנָם הָיָה לֵיל־אָבִיב עַל גֶּשֶׁר זֶה

וְעֵינַי קָטְפוּ זִכְרִיּוֹת מֵעַל עֲרֻגַּת־שְׁחָקִים?

וְהַכְּרָךְ הִתְרַפֵּק אֶל בִּרְכַּי כְּתִינוֹק הוֹזֶה

וּבִתְכֵלֶת שַׁלְוַת־הַנָּהָר טָבְלוּ כַּנְפֵיהֶם מֶרְחַקִּים.

מְזַמְּרִים פַּסֵּי־הַטְּרַם כְּנִימֵי גִתִּית מְתוּחִים.

כְּסַגְרִיר הַשָּׁר אֶת שִׁירוֹ מוּל שַׁעַר־הַסְּתָו הַפָּתוּחַ

מֵעַל לִתְהוֹם־הַנָּהָר הַטּוֹרֶפֶת אֹדֶם־פְּרָחִים

לְבָבִי כְּגֶשֶׁר תָּלוּי וְחוֹרֵק בָּרוּחַ.

– “הנני בא ועולה, הנני בא, הנני…” קראתי כאח מאחי האור מאז ומעולם.

– “הנני בא ועולה, הנני בא, הנה הנני עטרת תפארת זקני הדור ההופכי החושך למעינו אור!” הלא נקראתי לבית־הדין הגדול של אנשי האור והנה הופעתי עני כי יעטוף, יחף וכתונת פסים מוזרה לבשרי. הופעתי כי זה הכלל הגדול לאיש כמותי: להיות מופיע לתת דין וחשבון על המעשים שעשיתי והפעולות שפעלתי בכל יום ובכל לילה ובכל שעה כפי שיבוקש.

וזה דין הופעתי:

עזוב ונעזב לעצמי הייתי כל ימי. מימי ילדותי הראשונים. בן ובנות היו להורי. שלושה פיות צפו לרחמי אב ואהבת אם. הבכירה הרי היא בכירה לכל הבחינות וזכותה לעולם תעמוד. הצעירה הריהי צעירה לכל הדעות ובת טפוחים לכל הלבבות – ילדת זקונים נפלאה. זו בכה וזו בכה, זו בכך וזו בכך, מעלה זו לזו וסגולה זו לזו, דרישה מיוחדת לזו וזכות נוספת לזו. ורק אני האמצעי, הייתי העזוב. האחד בלא סגולה ובלא מעלה. בלא זכות ובלא דרישת זכות, האח העזוב לנפשוי עזוב – ובלי עזוב־תעזיב־עמו. וזו גאותי. זה הקמיע וזה המשען. כצל עובר עברתי את שדה ילדותי. במעגלים אפרורים. לא יד אם ענוגה טפלה בי בחלי. כי לא חליתי. לא אב טוב ומיטיב הרנין את עיני בלטיפה חטופה, כי לא מצאני הגון לפניו. לא שפחה חנפנית לקקה את כוונותי מזויות פי. לא. אני הייתי אני. האני הטהור. אחד. יחיד. שלי. רק שלי ואפסי עוד. זה כל עצבוני. וזה כל סודי. זה כל מריי וזה – גם מקור כוחי.

ואעפ"כ בודד לא הייתי. אורחי היו סרים אלי לבקרני. אורחים אהובים, אורחים נכבדים, כולם יקרים, כולם מחמדים, מאנשי הסגולה, הפמליא המעולה, לא מחיר וגמול לה. כך סר לי באחת הימים זיק. מי הוא זה? מה מעשהו? מה טיבו ומה מלאכתו? לא ידעתי.

– “שלום עליך, זיק” – ברכתיו.

– “עליך השלום, ידידי היקר” – היה עונה. חום ידידות שפעו עיניו החמות. (ומה מעטים הם בעלי העינים החמות בעולם!) ולי התברר כי ידידות יש למצוא רק אצל זיק ואחיו ברוח.

– “באתי” – המשיך האורח – “כדי לספר לך…” כך, ממש כך אמר. ובלא כל הקדמה אוילית.

הלא האדם רואה ללב אחיו ובן רגע הוא עומד על טיבו. בן־רגע הוא תופס את הדק שבדק הטמון בו. את נימו המיוחד. את הדופק הטמיר של הויתו. את נוטריקון הסתר שלו המלמדך מה יהגה ומה יעשה. מה מה יאמר ומה יענך רעך.

“אל תחשוב חלילה, שלא מצאת חן בעיני…” כך, ממש כך אמר. ובלא החנופה האוילית. לא ירא שמא אראה בו גונב לבי. “מיד ראיתי בך אדם כלבבי” – הוסיף – “ומיד ידעתי: זהו הקיר האטום ובזה הקיר יש לקרוע חלון ויהי האור. אלא שאין הדבר קל. ויש לנסות כל מיני נסיונות שתהא הרשות נתונה ולשון שנונה לפרח כהונה להעיף לוט בפנס סוד עד יתגדל ויתקדש האחד והאחדים של היש!”

נשתתק.

– “זיק, זיקיפי, רבי ואלופי, כוחי ומעופי, הריני עפר ואפר תחת כפות רגליך!” – קראתי. אבל הנאלם נעלם. לא קול ולא דמות. לא אדם ולא צל אדם לפני. אני עומד ומטיח את ראשי בכותל כדי להוכיח לעצמי שאני חי וקיים, רואה ושומע ומגיב. אבל זיק, שזה רק עתה דבר אלי עין אל עין ופה אל פה – איננו. אני נמצא כאן – רק אני. לבדי.

לשוא דבק בי הדבוק קדוריאל. לשוא מנעתי שינה מעפעפי מפחד שמא אחמיץ ולא אראה את היקר, בכל היקרים. לשוא. ורק משחדלתי להאמין בו, ובעצמי, ובעולם, הופיע שוב. – פתאום לפתע: – “תדע לך, כי לא אחד אני אלא אחדים. וגם אתה אם תזכה והיית כמוני. אבל תדע לך, כי לא הכל אני. ואעפ”י שלא תרד מיד לסוף כוונתי, תהפוך בדברי לכאן ולכאן ולכל הפנים ורמז אל רמז תלקט, כי העולם נבנה מרמז ורמיזה, המתלכדים ומתלבנים ומתאחדים לפגים ופגפגים, תגים ותגתגים, כתרי־כתרים וכתרתרים וסתרי סתרים וסתרתרים. והנה הם שוב מתפרדים ומתמרקים ומתפרקים על מנת לשוב אל מקור קדמותם… אין בי היש ושלמותו. אבל אחדים תמצא בי – ואחדים זה פחות מאחד. ורבים זה פחות מיחיד. אני רק השורש והגבעול, השחר והשמש, הטפה והים, הזרע והלחם… וצבת בצבת אני עשוי על פי אופן אופנתים. פקח עיניך ופתח מעינינך וישך להבינני…"

את זיק לא ראיתי ימים רבים. המשכתי את למודי בבית הספר. אבל המורים היו מסתלקים מלהבינני. הוספתי לבקר בבית הספר, אבל הרגשתי: כעצם זרה אני בגרונם. לא תבלענה ולא תפלטנה. דייני להציץ בספר מאיר עינים כדי לחדור אל תוך תוכו, אל כוונתו הפנימית. דייני לשמוע אל דברי חכמים כדי לשמרם היטב בלבבי. לא. בשום אופן לא נפלתי מחברי בידיעותי, אבל המורים היו פוסחים עלי במזיד. לא שאלוני ולא בחנוני, כאפס נפוח הייתי בעיניהם. כמין שלא מבני מינם. מעולם לא זכיתי להתכבד בציון של הצטינות. אף לא באות הוקרה. גם כאן. יחיד ובודד.

אחותי הבכירה נמשכה אחרי אחד בחור. ואני לא ידעתי כל מאומה. הרי הקטנים הם בלשים מטבעם ויודעים בכורה בטרם קיץ. סתרי לחשושים ודברי כבושים מדובשים – הרי בזה הם לשים ודשים: אבל אני – לא מבני מינם הייתי. לא ידעתי כל מאומה. בזיק הגיתי בימים ההם, כי הוא כל כוחי ומאודי, הוא מקורי וסודי ואין שני לו, ולא יהיה שני לו עד סוף כל הדורות.

שמו היה זכאי.

– “עליך לנהוג בו מנהג גיס צעיר בגדול ומכובד ממנו” – למדתני אחותי ואלצתני לספק לו סיגריות ומגדנות ואפילו – דברי כביסה. “ילד פקח” – למדני גיסי המכובד, זכאי – “יודע להשיג את המבוקש בהקפה”. ילד פקח הייתי בעיניו. אכן, זכיתי. הוא היה הראשון שגלה בי ניצוץ אחד, את הפקחות. ראה בי יותר ממה שראו עד כה מורי והורי. לכן הייתי עושה כמבוקשו. מתוך הכרת תודה. מה מוזר ומכניע דבש השוחד הנמזג בכוסות חונף! את המלאכה הזאת ידע זכאי. ידע את לב האדם. פקח.

לא הרבה שבת בחברתנו. באחד הימים הביא חבילה ופנה אל אחותי: “שמונה ואחד עתיקים ושנים באניה סוד ממתיקים – מה זה?” אחותי פרצה לחבילה. אשה. “זוהי מתנה בשבילי ואנחנו נסע לטייל” – נסתה לפרש סתומות. “לא יער ולא דובים” – צהל המתעתע. “זוהי מנורת כסף עתיקה”. “ומי הנוסע” – פרכסה אחותי. “תראי” – מצמץ בעיניו הזכאי. מיד הוציאני ולמדני פרק בהליכות העולם. “אנחנו מתקרבים למרכז” – הסביר – “אתה תכנס לאחת החנויות ותקנה כל הדרוש לסעודת תלמיד. הנה הפרוטות. ואת המנורה הזאת (המנורה היתה עתיקה ויפה להפליא) תשאיר עד שובך כעבור שעה. ורק אם יתנו עבורה כך וכך במזומנים, תמכרנה”. התחמק. ואני עשיתי את שליחותי באמונה. אבל מה רב היה תמהוני כאשר בשובי שקלו לידי אגב הפצרות ותחנונים את הסכום שנקב הגיס המכובד. ורק אחר ימים מספר, כאשר אחותי הבכירה ובחיר לבבה פרחו להם בדרך כל בשר ועקבותם לא נודעו, קראתי באחד העתונים מעשה בשני רמאים ממזרים שבצעו מלאכת מחשבת להפליא. אחד מחופש לתלמיד משאיר עד שובו מנורה עתיקה בחנות והנה מופיע נסיך בן נסיכים באותה החנות, מזמין סעודת מלכים למלון פלוני ומגלה את המנורה. הכלי העתיק שובה את לבו והוא מוכרח לקנותו בשביל האוסף הפרטי שלו בכל מחיר שיִקבו לו ולוא גם במשקל זהב. בקצור, בעלי החנות קונים את המנורה מהתלמיד העני, המתמוגג מעושר זה שנפל עליו כחתף, אבל בהביאם את סעודת המלכים ביחד עם המנורה אל המלון – והנה הילד איננו. לא נסיך ולא בן נסיכים, לא סעודת מלכים ולא אוסף עתיקות. והמנורה עצמה: זיוף עשוי דק שבדק.

את זכאי ואת בת זוגו לא זכיתי לראות עוד. ובכ"ז הופיעו לפני… בכ"ז. במעגלים קסמיים סובב האדם, הולך סובב האדם.

גם לאחותי הצעירה נזדמן בן זוג. הרי מדרך העולם הוא. ובכ"ז מפליא. הילד מסכין עם הוריו, עם אחיו, עם אחיותיו. כי אותם הוא לומד להכיר מיום התחבר והתלכד והתלבן בלבו ציור לציור והרגשה להרגשה, מיום התבצר בלבו המחשבה המסוימה הראשונה. אבל גיסים… גיסים מקרוב באו הלא הם כעצם מיותר ונוסף, מעין טלאי מצחיק ומרגיז. יש לנהוג בהם מנהג אח או אחות, אבל יחד עם זה אינך יכול להשתחרר מזרות אוירתם. אתה מרגיש: תהום בלתי ידועה לך פלטה אותם והיא עתידה לבלוע אותה שוב. הזהר פן יבולע לך, פן תבולע גם אתה… יש וההרגשה הילדותית הזאת מלוה אותך ימים רבים, יש והיא שוכנת בלבך כל ימיך. מי המה גיסי, זכאי וטהורי?

טהורי היה שמו של גיסי השני. בעצם לא היה גיס כדת משה וישראל. אבל אחת היא. הפעם ראיתי את המתרחש ובא וידעתי את מצב הדברים בעוד מועד. משום שגדלתי והתפקחתי או משום שלא חכיתי עוד לזיק היקר – לא ברור לי עד היום. בימים ההם התחלתי לועג, בראשונה רק בהסתר וזהירות, ואחר כך בלב מלא ומתוך מרירות, לעצמי, לחלומותי, לחזויותי. לועג ועוזר, לועג וחוזר היה גם גיסי טהורי:

– “גם אני סבלתי ממטען סיוטים, אבל משהתמסרתי למדעים…”

הוא למד רפואה. וזה גאותו. ידע לחבוש פצע ולרפא בשמן קיק. מעשה רב מאין כמוהו. ובכ"ז השפיע עלי. מאד השפיע.

– “מקורות ההכנסה היו מעולם מעטים. ורק הפקח ידע ויודע להטות את מהלך הענינים לתועלתו. היסוד המשתנה בעולם נקרא אתיקה. ואלו החזיר והנחש שבאדם אינו משתנה לעולם. אותו סולם ההצלחה היה קיים בעולם ההודי או הבבלי, המצרי או האיגאי, המיקני או היוני, האטרוסקי או הרומאי. העיקר הגדול היה: במסגרת החוקים הקבועים, המנהגים הנהוגים, המסורת הקימת למצוא לעצמו סדק לפעולה חפשית – היינו מהנה. הפקח היה הזוכה בזירת החיים. אחת היא מהי האצטלא שבחר לעצמו: כהן, עורך־דין, מחליף דמות מושבע, שופט, אצטגנין, פושט עור ערום, רופא או כד'. לכל אחד ממשלוחי היד האלה היו ימי זוהר. עוד לפני שנים מספר, כדאי היה, למשל, להשתמד. אבל היום אין בזה משום הכנסה בטוחה. היום צריך במסגרת המוסר הקבוצי, תועלת הכלל, טובת הצבור, קול המולדת, צו השעה, תביעת האנושיות, לחץ החברה ושאר המשבצות והשכבות והכלובים למצוא לעצמו מדשנה נאה. למשל: רופא נשים. הכלל הגדול הוא: לעולם תהא הפקח! לעולם תרכב על סוס. כי הסוס הוא סמל הכח. על כן אהוב הוא על כל שוע וקוע, מלך וכובש. הלא בלעדיו לא יתוארו כלל. אפילו ארבעת שטני האפוקליפסה, מחריבי העולם האיומים, יבואו רכובים על סוסים. תדע לך, הסיסמה היא: רכב וצלח…”

כך או בדומה לכך היה מדבר. ואני שומע ומהסס, עונה ומתפלמס. אבל יש והנה דמיתי כי לא הוא המדבר אלי, אלא אחר. אחד נשכח. אחד אשר דמות אין לו. אחד המצחק בי מתוך חיוך אכזרי והנה שוב מתוך בת־צחוק לבבית וקריצת עין שובבה. אחד זר ומאיים, ושוב אחד מכיר טוב המשנה טעמו ומשתטה. אחד המנסני באלף נסיון ואחד והנה שוב אחד המרגיע ומבטיח: הכל יזרום למקומו בשלום. מי הוא זה המדבר ומרמז, מי הוא?

גיסים היו לי. היו והלכו כלעומת שבאו. זכאי נעלם וטהורי הועלם. אחד שגמר את חוק למודיו והתחיל עוסק ברפוי נשים מצא כי הפרנסה הזאת אינה משביעה את תיאבונו. אמנם היה מרויח ואוסף פרוטה לפרוטה, אבל “הריוח בצמצום הוא מקור הטמטום” – היה אומר. לכן נפל על מציאה, חזר אחר נשי קצינים, חקר ודרש לתעלומות הבעלים, הסתבך באהבהבים מתוך כונה להמתיק ולהוציא סוד גם יחד – השביע את הגורל ובא על שכרו. פתאם לפתע הועלם. לשוא חזרה אחותי על כל הפתחים. לשוא שפכה תחנונים לרגלי מושלים ורוזנים. איש לא ידע לענות לה מקטון ועד גדול. או לא רצה. כמטורפת סבבה אחותי בחוצות. לבסוף נטרפה עליה דעתה באמת. טהורי היה כל מעינה. בו נאחזו כל נימי חיתה. והנה ניטל, באחד הבקרים משוה מן הנהר…

לא עזרה המרמה לאחד, הערמה לשני. היו והלכו כלעומת שבאו. נבלעו בתוהו.

עברו שנים. נדדתי לארץ רחוקה. הורי הלכו בדרך כל חי. ובכלל ניתקו קשרי המשפחה. הרי מוכרח כל אדם לחיות לפי מנענעי פסנתרו המיוחד. לא חשבתי על ימי העבר. לא העליתים על דעתי כלל, אם מתוך שכחה או מתוך חוסר פנאי. איש העסקים הייתי. איש הסוגד לאליל הדור הכל־יכול: ביזנס! בארץ פלונית צוקה ומצוקה – אני מנדב כך וכך כשבא הגובה ומכריח, אבל לבי רק לביזנס. במקום אלמוני יצאה הגזירה מלפני אדוני הארץ – אני משתתף בתרומות הנאספות, כשאי אפשר להשתמט. אבל ראשי ורובי רק לביזנס. אני קבוצי, ערך קבוצי, קנין כלל־תרבותי – אינני מבין ואין לי ענין בהם. כי אני רק לביזנס. כי זהו האליל־הדרקון המשפיע טוב לבדו. ירצה יגביה, ירצה ישפיל. ירצה יושיב בין נדיבים, ירצה ידכא עד עפר. מי עוד כמוהו באֵלֵי ימינו, מי כהדרקון האפרורי: ביזנס! כי דרקון הוא השולט בעולם ועושה חסדו לחסידיו מאז ומתמיד. דרקון המסתורין במצרים ויון היה אדום, מדם מלכי־מגור מיין גפנים שכור. דרקון עטוף פרפוריה מסנוורת, מאחז עין ולב ברב תפארת. אחריו הופיע הדרקון הכחול של הבבלי, הכשדי, הפרסי. מלאכת הפספסים מזעזעת עד היום. כאילו הורגי המלכות ההיא היו שופכים דם לא אדום אלא כחול. הימנונים מוזרים למלכת השמים והכוכבים את כבודו מספרים. והנה דרקון הצחות הנוצרית. תנא, וצום. וסגוף, ואינקויזיציה. לובן מנזרים קודרים ועצומים, גנות שושנים לבנות ודם הנשפך כמים. דרקון לבן כלובן האש. והנה שוב דרקון ירוק, המתגבר על אודם הדם. אין פחד מפני המות, מפני הדם האדום, כי בגן־עדן הירוק לנאמן נועדה הבת החמודה. והנה־הנה – אחר שאגה לסרוגין של הדרקון האדום – שוב דרקון חדש המתגבר ולוכד את כל העולם כולו: הדרקון האפרורי. הפלדי, הביזנסי. כליל־הכל. כל־מכיל. כל־יכול. כל־הכל.

לו סגדתי גם אני. טועים טעות גמורה, כל המתעלמים מן החזיוני שבביזנס. גם כאן, כמו בכל שדה אחר, יש מלכים או רוכלים, סוערים או זוחלים, מוקיונים מתגלגלים או בטלנים מתפלפלים. החזיוני היה טבוע בי מימי ילדותי והוא אשר למדני להפריח מגדלים בעסקי. מלך הייתי. מדמה הייתי כי הנני המלך. עד בוא אחר, חזק ממני שטפח על פני.

היתכן איש ביזנס בלי עקרת ביתו? צודקים כל הרואים בנשואין מנהג בורגני. נוחיות בבית והברקה בחוץ, שנים שהם עמודי התווך של העסקיות. ובן? גם הרצון להוליד יורש מקיים וממשיך יונק ממקור זה. כי בעולם הביזנס אורב אחד למשנהו, זהו הכרח, כי הארבון הזה אינו אלא הערבון לקיום העולם העסקי. מכשלוני נבנה חברי ומכשלונו נבנה אני. רק לבן אין אורבים. הלא הוא הממשיך ומקיים. האב והבן בעולם הביזנס הם עפיה"ר עצם אחד ובשר אחד. וזו הסבה למיעוט מלחמות הבנים באבות בין אילי הביזנס. התחתנתי.

העלי לאתר את אשתי? לא תארתי את הורי, את אחיותי, את גיסי. כי התאור המלולי אינו יכול למסור את העיקר. זוהר העינים, זיו הפנים, ריח השער וכו' אינם נמסרים במלים אלה בחושים. אהבתי אל אשה בהירה אינה נופלת בשום פנים מאהבתי אל אשה שחורה. חשוב רק עצם האהבה, סערתה או דממתה, פליאותה או שגרותה. אבל מתוך צמצומי בתיאורים נחשבתי לאדיש. אמרו: אינך מהלל ומשבח את אשתך עד לב השמים, סימן הוא כי אינך אוהב אותה. ע"י כך עוררו בראשית את תמהוני. הרי רק לבעל־בן־אב־אהוב יכול להיות ענין אמת אל אשה. אח"כ הבינותי כי יצר הסקרנות והקנאה מדבר מהגרונות: איך הם מבלים את חייהם? איך מתבטאת אהבתם? האם הם מאושרים יותר או פחות ממני? אח"כ בזתי לכל “המתענין” בגורל אהבתי, באורח חיי בכלל.

(המשך יבוא)

אַרְמְנוֹת מִקְשֶָׁה כִּתְּלוּ שׁוּלֵי רִבּוּעַ,

כְּתֵיבָה שְׁלוּחָה בְּחֶסֶד מֶלֶךְ רָב.

פַּנָּסֵי פְּנִינָה וְכַרְכּוֹבֵי זָהָב

בְּעֶדְיֵי מַזְכֶּרֶת־אֲהָבִים רִפְּדוּהָ.

הַכִּכָּר הִרְחִיבָה עַיִן, הֶאֱזִינָה –

פֹּה דְמָמָה תּוֹקַעַת בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל,

עוֹד מְעַט וֶרְסַאי תִּפְסַע אֶל הַמָּחוֹל

תּוֹךְ רִשְׁרוּשׁ גַּנִים – כִּמְשִׁי הַקְרִינוֹלִינָה.

מִבְּרֵכוֹת הַכֶּסֶף וֶנוּס מִתְיַלֶּדֶת,

לֶדָה־מִזְרָקָה נוֹשֶׁקֶת לַבַּרְבּוּר,

פַּאז' עָנוֹג חוֹשֵׂף אֶת רֶגֶל פָּמְפַּדּוּר

וּפִסְלֵי מַלְכוּת עוֹצְמִים עֵינָם: – בּוֹגֶדֶת!…

רָעַבְנוּ לַעֲפַר מוֹלֶדֶת וּכְלִילָהּ,

כְּמַלָּחִים נוּגִים לִבְשַׂר־אִשָׁה לָהוּט.

הִתַּרְנוּ אֶת הַדָּם מִנְּחֻשְׁתֵּי קְלָלָה.

מְסוּנְוְרֵי־צִחְיוֹן וַאֲכוּלֵי־מְרִירוּת.

חָתַרְנוּ מוּל זִרְמֵי הָעֶצֶב הַשָּׁחוֹר

וְלַחַשׁ־פָּז נוֹעָז הִתַּזְנוּ בַּגַּלִּים;

הִשְׁתַּקְנוּ בְּצִלֵּנוּ נִגּוּנֵי הָאוֹר,

כְּמוֹ כִּנּוֹר הַיָּם מַשְׁתִּיק קוֹלוֹת־דָּמִים.

וּמָהוּ הַכִּנּוֹר, אִם לֹא מִלְמוּל הַיָּם.

וּמָה הַיָּם, אִם לֹא כִּנּוֹר זוֹעֵם יָרוֹק!

כְּשַׁבְּלוּלִים מִלִּים פּוֹלֵט לוֹ הָאָדָם,

אַךְ שִׁיר דָּמוֹ נִפְסַק וּבִגְרוֹנוֹ נָמוֹג.

וְשִׁיר דָּמֵנוּ הוּא: הִנֵּה קָרוֹב הַחוֹף,

גְּבָרִים רָמֵי קוֹמָה בַּחוֹל יַחְווּ קִידָה.

נָשִׁים זְקוּפוֹת תִּרְעַפְנָה רֶטֶט: בֹּקֶר טוֹב!

וְזֶה יְהִי הַסּוֹף, כְּסוֹף שֶׁל אַגָּדָה.

אַךְ לֹא כִּבְאַגָּדָה גוֹעֵר הַקַּבַּרְנִיט,

בּוֹקֵעַ בַּסּוּפָה וּמִתְפַּתֵּל הַקּוֹל:

לַעֲזָאזֵל, חֶבְרַיָּה, הִנֵּהִי הַתַּחְתִּית

פּוֹעֶרֶת אֶת חֵיקָהּ, וְהִיא תַחֲבוֹק הַכֹּל.

סְפִינָה זוֹ עֲמוּסָה עוֹפֶרֶת־אַהֲבָה,

אַבְנֵי־רָקִיעַ בָּהּ, יַהֲלוֹמֵי־שִׂנְאָה.

סְפִינָה תוֹעָה הִיא זוֹ, גַּמֶּלֶת־עֲרָבָה,

שֶׁבָּהּ תִּגְוַע אִשָּׁה עוֹדָה בְּהֶרְיוֹנָהּ.

הַשְִׁלִיכוּ הַמִּטְעָן הַמַּיְמָה – וַחֲסָל!

וָלֹא: נַצְלִיל הַתְּהוֹמָה אֶת גּוּפוֹת הַבְּדִיל,

גּוּפוֹת אֲשֶׁר עוֹרְגִים לַשֶּׁמֶשׁ הַמֻּגְדָּל,

כְּעַיִן שֶׁל מוֹלֶדֶת הַלַּחָה מִגִּיל.

הֲאֵלֶּה יְדֵיכֶם הַשּׁוֹחֲרוֹת נָתִיב

לִקְרוֹעַ מִסְתְּרֵי הַלּוֹט וּלְהִצָּמֵד

אֶל שְׁדֵי עַלְמָה פּוֹרַחַת בָּאָבִיב

לְתַנִּינֵי הַיָּם תִּרְצוּ פַּת־בָּג לָשֵׂאת?

מֵעֲטִינֵי דוֹרוֹת אִם יְנַקְתֶּם מוּגְלָה –

אַל נָא תַרְשִׁיעוּ אָב, אַל תַּאֲשִׁימוּ אֵם!

אִם עַכְבְּרֵי הַזְּמָן יִגְּשׁוּ בַּאֲפֵלָה, –

שְׂרִידַת לִבְּכֶם עַד תֹּם הַנִּיחוּ לְכַרְסֵם!

הַשְׁלִיכוּ הַמִּטְעָן הַמַּיְמָה – וַחֲסָל!

וָלֹא: אֲנִי אֶהְיֶה קַבְּרָן וְאַשְׁמַדַּי –

אֶת סְפִינָתִי אַגִּישׁ בְּזֵר בּוֹעֵר לַגַּל,

כִּי בְעַצְמִי אַדְלִיק תְּרָנַי וּמִפְרָשַׂי…

א

גֶּדֶר אֲבָנִים, וּבָהּ מָבוֹא שָׁחוֹר.

שָׁלֵו מְאֹד מִלְּמַעְלָה הַיָּרֵחַ.

וְלַמֵּתִים – שַׁבָּת. מְנוּחָה בַּל־תַּעֲבוֹר

בְּאֵין חֲזוֹן־אֵימִים וּבְלִי חֲלוֹם שָׂמֵחַ.

כּוֹכָכִים שְׁקֵטִים עַל יְצוּעֵי הָעָב

אוֹר לַיְלָה מַשְׁכִּיבִים. וְהֵם חַפִּים מִפַּחַד.

וְרַק אֲנִי לְבַדִּי, כַּמֵּת שֶׁנֶּעֱלָב,

חוֹמֵל עַל גְּוִיָּתִי הַנֶּאֱנַחַת.

גֶּדֶר אֲבָנִים, וּבָהּ מָבוֹא שָׁחוֹר.

אֶל נֵצַח הַמְּנוּחוֹת אֶת פְּעָמַי אָשִׂימָה.

וּבְשַׁבָּת נִצְחִית, שַׁבָּת־בַּל־תַּעֲבוֹר,

אֶרְאֶה אֶתְכֶן, אֲהוּבָתִי וְאִמָּא – – –

ב

מִן הַבָּתִּים גּוֹרֵר אַתָּה גְוִיּוֹת,

מַשְׁלִיךָ אֶל כְּבִישׁ הָרְחוֹב כִּסְחִי־שַׁלֶּכֶת.

וְסוּס עִוֵּר, מִבְּלִי לִלְחוֹשׁ תְּפִלּוֹת,

דּוֹרֵס אוֹתָן בְּרֶגֶל מְלֻכְלֶכֶת.

וּלְפֶתַע תְּגַּלֶּה חִיּוּךְ־רֵעִים

וְגַם עַצְמוֹת שְׁלָדִים אִלְמִים כְּאֶבֶן.

מַתַּת עָרְמָה לְתִינוֹקוֹת חַיִּים

תּוֹשִׁיט לְשַׁעְשְׁעָם בְּיַד אוֹיֶבֶת.

וְהֵם שְׁקֵטִים יָבוֹאוּ אֶל בֵּיתְךָ.

תִּסְגּוֹר מֵאֲחוֹרֵי גַבָּם הַדֶּלֶת.

וְלַיְלָה טוֹב עַם חֲלוֹמוֹת מְנוּחָה

בִּבְלִי רַחֵם תַּבְטִיחַ לְכָל יֶלֶד.

וְיִשְׁכְּבוּ הַתִּינוֹקוֹת לִישׁוֹן

(אֶת גּוֹרָלוֹ אֵין שׁוּם תִּינוֹק יוֹדֵעַ)

וּלְאַט־לְאַט אָז יֶחְדְּלוּ לִנְשׁוֹם

וְלֹא יֵדְעוּ, כִּי צָד אוֹתָם פּוֹשֵׁעַ.

         לאנדה

כִּמְטַר־פְּרָחִים יוֹרֵד בָּרְחוֹב הַשֶּׁלֶג,

אָבִיב לוֹהֵט בְּגַן־הַשַּׁחַק הָרָחוֹק.

יַד־אֱלֹהִים טוֹבָה מִכּוֹכָבִים מַשֶּׁלֶת

תִּפְרַחַת לְבָנָה אֶל הָרְחוֹבוֹת.

בִּפְאַת רֹאשֵׁךָ חִיּוּךְ לָבָן זוֹרֵחַ,

פַּרְדֵּס הַכּוֹכָבִים הוֹמֶה בָּרֹם.

מִן הַשַּׁלֶּכֶת הַדּוֹלְקָה לָךְ אָנֹכִי קוֹלֵעַ

עֲטֶרֶת־כֶּסֶף בַּחֲלוֹם.

כְּנַחַל־אוֹר תִּנְהַר דַּרְכִּי הָאֲרֻכָּה אֵלָיִךְ.

הָעִיר הָלְכָה לְמֶרְחַקִּים. נָגוֹז הַכֹּל.

רַק נְשִׁיקַת־עֵינַי צוֹנְחָה אֶל שְׂפָתָיִךְ,

כְּעֵין שַׁלֶּכֶת־הָאָבִיב מִן הָרָקִיעַ הַכָּחֹל.

כשהתאוות המזיקות והנתעבות, הטמונות בתהום השחורה של ה"חיה־שבאדם", מגיחות ופורצות מעומק הפנימי שבחיה רעה זו ויוצאות לאויר העולם ועושות שערוריות, כמעשה ההולך ונעשה באשכנז כיום הזה, לחרפת הדור הזה ולדראון עולם, אז הדבר הראשון בתכסיס־המלחמה כנגד השטן המשחית הוא, שהטומאה המפעפעת לא תהא “רצוצה”, אלא “בוקעת ועולה” ומוארת a giorno באור בהיר, שמא תתכרבל, – כנקניק־חזיר במזוזות, – באקדמות־מלין מדעיות־טכניות, באנדרלמוסיה של שמות נרדפים, בערוב של מונחים פסיבדו־פילוסופיים ובנמוקים וכינויים גנובים מן המגדר של הבלשנות הפוליטיקנית, מבולבלת־המושגים; אלא להפך, שהמאורעות והמעשים והמגמות יהיו נקראים בשמם, בלשון פשוטה וב"רחל בתך הקטנה"! בעולם הריטוריקה הפומבית, בפובליציסטיקה ובקיקיוני הקונטרסים המפלגתיים נתפשטה, בעוה"ר, מודה נבערה: לתת לכל עובדה ולכל חצי־הרהור, מהמין הכי דל וגרוע ויום־יומי, תמרוקי לשון מדברת גדולות וסממני הגדרות לימודיות־עיוניות, שאין צורך בהם לשם הבעת הדבר הפשוט ושאינן מבררות, אלא מטשטשות ומסבכות אותו. לשעבר, לדוגמה, היו הבריות אומרים בלי כחל, בלי סרק ובלי פרכוס: “אין לנו כסף”. כיום הזה ישננו לשונם לאמור: “הננו מתקשים בהפרובלימה של הגורם הכלכלי, ואין אנו מוצאים את הגישה המתאימה להתרת שאלת התקציב”. הרעיון אחד הוא, אלא שהנוסח החדש עושה על השומע רושם של שעור, שנשמע מפי חכם יושב בקתדרה ושונה פרק בכלכלת המדינה. ככה, לשעבר, היו קוראים למשוגע – משוגע, ולגנב – גנב, וכיום הזה ידברו צחצחות על משוגע, שהוא מזועזע־עצבים, ועל גנב שהוא קליפטומאן.

נקל היה לראות מראש, שהקטב הנגדשמי באשכנז, שעיקרי תכסיסו הם – גנבת דעת ושקר מחוצף לאין שיעור, לא יוותר גם על התחבולה הזייפנית־הלשונית הזאת, כדי לחפות על עצם מהותו ואמתת אופיו הפוגרומי הפשוט, ולהתהדר בפום ממלל רברבן ע"י הצטבעות בגוון מדעי, כמעט בהתמחות מקצועית. נהרה נהרה ופשטיה. ברוסיה הצארית היו הורגים וחומסים ושודדים, עפ"י רוב, יהודים חנוונים דלים; באשכנז – מתנפלים על יהודים פרופיסורים, שופטים, עורכי־דין ורופאים, אגב אורחא גם מכים אותם, ועכ"פ מקפחים את פרנסתם וכופים אותם לעזוב את הארץ או לאבד עצמם לדעת. שני התכסיסים האלה – הי מינייהו עדיפא? הי מינייהו נתעב יותר? עיקרו של דבר אחד הוא.

כיוצא בזה, גם הנוסח של נמוק הפוגרום, החם או הקר, שהנגדשמיות עושה באשכנז. יש לו אופי מיוחד, מקומי, תוצרת הארץ. “Der Koebes ist ein Charakter” – כפתגם היינה ב"אטטא טרול". אין זה זדון בעל בלורית, אץ־רץ כברק, פוקע ועולה לגבהי־שחקים, אלא – חמת זוחלי עפר, עכור, תפל, דבר־מה בליעל־פרא, אבל נקרש בקפאון איסקימוסי קהה וכבד־מגושם, בלי לחלוחית של צחוק קליל, בלי מושג של הומור. הני גרמנאי רצינאי – הקורטוב של הומור, שהיה להם מכבר, רובו הושפע מיהודים. אין להם שום דקות, כדי הבנת הפסיכולוגיה של עמים אחרים, מקבלים ללא כל בקורת עמוקה איזו המצאה מאחרים, ומסדרים אותה לפרטיה, מחלקים לסוגים ולסוגי סוגים, מיון והסתדרות, הסתדרות ומיון. “קאבצאנסק” בבחינת היצירה המקורית, ויסודיות מופלגת בבחינת פרטי פרטים. עם כזה הוא מסוגל לתרום, ואמנם תרם גדולות לאוצר ההשכלה בדברים של חכמה ואמנות, ואוי ואבוי כשעם כזה, בתוקף שקדנותו, בדיסקיפלינתו הברזלית ובעקביותו הנוראה, מקבל ומאשר רעיון אליל ושגעון מגוחך־נורא כהנגדשמיות! אישטוצצי וקרושיוואן, ואפילו דרימון וקוזא היו רשעים עריצים, אבל עם קורט הרפתקנות וניצוץ של איזו פנטסיה. זה היה מין ירק שוטה הגדל מאליו: שטחיות וקצת מיניה וביה (אימפרוביזציה). לא כן הנגדשמיות האשכנזית. “ערשה ערש ברזל” ותכונתה “גרינדליכקייט”. קריאת מלחמתה על היהדות היא קריאת מלחמה עד־תום. זהו המצב. כל המנסה להמתיקו – הוא בוגד בעמו, בהאנושיות, וגם באשכנז בעצמה.

וכי עם כל הזעם והמרירות כנגד משובת הנגדשמיות המשתררת, מן הנמנע הוא לשכוח את אשכנז של קנט, גתה ולסינג, של היינה וברנה, של ההומבולדים, של בן־מנחם ואידוארד לאסקר ונימפון וברתולד אויארבאך – הארץ אשר בה נשתזרה ההשכלה הכללית עם היהדות באופן שאין דוגמתו. אי אפשר לשכוח את אשכנז של הקיסר פרידריך השני. אף של וילהלם הראשון. בימינו היה הדבר, וזכרונו הוא חדש עמנו. בחודש דצמבר לש' 1880 התחוללה תנועה קטנה כנגד היהודים באשכנז. ווירכוב ומומסן ויורש העצר פרידריך יצאו במחאה כנגד ההתרחשות ההיא, שהיתה באמת כזנב הלטאה המפרכסת. ביום 13 אפריל לש' 1881 נוסדה הליגה הנגדשמית, והגישה כתב בקשה אל ביסמארק להגביל את זכויות היהודים. ממשלתו של ביסמארק דחתה את כתב הבקשה ולא רצתה להעמידה על הפרק בפרלמנט, מהיותה מתנגדת אל החוקה שעליה נוסדה הממלכה. בחודש אבגוסט לשנה ההיא נתגברה התעמולה מעט, והקיסר וילהלם הראשון יצא כנגדה בדברים נמרצים. היו מפשרי חלמא שחשדו בביסמארק, שהוא תומך את הנגדשמיות בסתר כדי לבצר את רוח מתנגדיו, ואחרים הכחישו את ההשערה הזאת. בימי הקונגרס הברליני בש' 1879, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, נכנס ביסמארק בעובי הקורה בשביל השוואת זכויות היהודים ברומניה. והיא היה אז בצוותא חדא עם ד’ישראלי ועם סולסבירי.

קשה הפרידה מדבר שנשתרשו בו דורות: השפה, התרבות החיצונית, קרבת המקום לאירופה המזרחית, היחסים האישיים המהודקים, הזכרונות מבתי המדרש והפיוטים מהקהלות העתיקות ואלפי המנהגים והנוסח כולו, והתקופה של בן־מנחם וה"מאספים" שלאחריו, וכל תקופת “חכמת ישראל”, ומלחמת הסינודים והריפורמות, והאורתודוקסיה חדתא, ותנועת חיבת ציון והציונות, החברות והעדות! האם אפשר להעביר בדעה קלה ספוג מורטב על כל לוחות ושברי לוחות של אלפי שנים ורבבות אישים והגיונות, שנבלעו בתוך דמנו, ולמחותם כעב? ובכל זאת, מי יודע, אם אין לחשוב את כל התקופה ההיא כפרשה סתומה ו"מאי דהוה הוה" וחסל? היהדות האשכנזית עומדת על פרשת דרכים, היא איננה יכולה אף להשמיע את קולה באין מעצור וה"משכיל בעת ההיא ידום". אפשר, שזוהי באמת חתימת תקופה, כמו של היהדות הספרדית לרגל הגירוש. אפשר שזוהי המעטת־הדמות ע"י גירוש אמצעי של חלק ידוע והשארת חלק שיוכרח לעבור למקצועות אחרים. כבר אמרתי, וכמדומני, שבמימרא זו מצטמצמת כל הטרגדיה: חזרת היהודים אל הגיטו, שכבר איננו. האפשר להקים קרפיף חדש, ולכלוא בו את פסולי־האמנציפציה, לשוב ולסחור במכנסים בלים? התוכל היהדות להתפרולטריית? התוכל להסתדר על חשבון פרוצנטים, לדוגמא א' למאה לבתי הספר, ורבע־יהודי לכל כתה? או אפשר שייסדו בת"ס לעצמם – רעיון טוב מאד, אבל מי יודע, אם יתאים להסטרוקטורה האיקונומית ולהגיאוגרפיה? יש כאן לא רק שינוי מקום וסדרים, “אומשטעלונג” ו"אומשיכטונג", כמו שהמליצה המדעית מהלכת, אלא שינוי ערכין עיקרי וקפיצה לתוך הנעלם. בכל קפיצה כזאת תלויות רבבות נפשות – ושיטות והשקפות־עולם ומוסדות וקהלות, וזהו הגירוש הכי טרגי, לא מחוץ לגבול, אלא לפנים מן הגבול – גירוש ממקצועות, גירוש אדם ממנהגו, מחינוכו, מעסקו, משלחנו, ממעבדתו, שילוח לתוך עזאזל של ריקנות ואפס. יש בכרכור זה משום חורבן בולשבי, אבל בלי “חצי־הנחמה” של “צרת־רבים”. בולשביות לחד גיסא, ושוביניות של עריצות לאידך גיסא. היהודים בתור מספוא־תותח בעד הקיבה של האוכלוסיה, וכשיהיו נאכלים ונבלעים – מה אז? מרמזים, שיעברו לטורפיזה אחרת; אבל לא נכון הדבר, לא יעיזו. פתחן ביהודים, ויסיימו ביהודים. בשביל שינויים אחרים, מבית או מחוץ, נחוצה חכמה יתירה עם גבורה מיוחדת. כאן מספיק האינסטינקט, ואין דבר זולתו.

התעמולה האשכנזית שולחת משולחים וטיליגרמות וטיליפונים וכו' לאנגליה ולאמריקה, למחות ולקרוא תגר: איפה היו פרעות, איה היו פקודות לפרעות, מי באש ומי במים? הם דורשים בעד כל הרוג וכל נפצע, שטר בגושפנקא של האדון היטלר או של האדון גרינג. – תעמולה זו – או היא בעצמה טפשית, או היא חושבת כל זולתה לטפשים. האדון היטלר והאדון גרינג הם טרודים יותר מדי, ואינם הורגים, ואינם מוחצים בעצם ידם, גם אינם צריכים להוציא פקודות מיוחדות בנוסח: לך והרוג, טול ועשה חבלה – לא הם ולא פקידיהם הרשמיים. הם אך יצרו ויוצרים מצב־רוח של שנאה וחמת נקם, שלרגליו כל הנבלות האלה הן הכרחיות ונעשות מאליהן, ואחרי שנעשו –מאפילים עליהן, כופרים בכולן או במקצתן, תולים אותן ב"מקרים מעציבים", מנמקים אותם ברדיפת הקומוניסטים, ומכיון שהעתונות היא כבולה ומשועבדת, וכל אזרח הוא מאויים ע"י הטירור החום, הכל “הולך כשורה”, ונראה הדבר שאין פרעות. טכניקה זו: שיסוי ועלילות כזב והלהבת לב ההמון, המביאים לידי מעשי נבלה, ובאותו זמן התפרקות האחריות בעד המעשים שנעשו, ושהן בל"ס תולדות מחוייבות של החרחור והגירוי, מלאכה זו – נעשתה ע"י האיגנאטיבים והקרושיבאנים ברוסיה באופן גס, והנגדשמיות באשכנז קבלה את השיטה הזאת ושכללתה ביותר מדעיות. וזה דבר ההוספה האשכנזית: על המשטרה הקיימת מאז הוסיפו משמרות לווי, לקוחה מחלאת אספסוף הכת ומן הנוער השובב שבה. המשטרה הישנה אף היא אינה מורכבת מצדיקים, אבל מתוך הרגל הם מגינים קצת על סדר. ע"כ אין הנגדשמיות בוטחת בהם, ותוכף עליהם משגיחים על הכשרות הנאצית. המשגיחים האלה עושים בדיקות והתנפלויות גם על דעת עצמם, וגם בשותפות עם המשטרה הקיימת, המשטרה הקיימת עפ"י רוב נמנעת מהכאות ועינויים, ומניחה את העבודה הזאת לחיל המתנדבים, שהוא ערברב בלי שום אחריות ובלי שום יכולת להמצא, להחקר וליתן את הדין. קרוב לשער, שבמקרים רבים גם האדון גאהרינג איננו יודע את הנעשה. מיניסטר יוכל לדעת דברים שאירעו בארץ – או ע"י פקידיו המושבעים ועומדים להודיע לו, או ע"י העתונים. והנה בנידון זה – הפקידים לא יודיעו, מפני שגם הם אינם יודעים כלום, אחרי שהמשטרה נחלקה לשתי רשויות, ואם פקיד נורמאלי השייך למשטרה הנורמאלית יכתוב קובלנה אל השלטון הנאציי לטובת היהודים וכנגד איזה פוחז נאציי – אחת דתו להגרש מפקידתו, וגם חייו אינם בטוחים לגמרי. הטירור הוא שליט בחשאי, והוא עושה כל מין של הגנה משפטית או ע"י דעת הקהל לבלתי־אפשרית. גם מן העתונים לא יוכל המיניסטר לדעת כלום, מפני שכולם נאסרו, כמו ה"פארווארטס" או נזדייפו כמו ה"בערל' טאגעבל'“. הזיוף האחרון הזה מציג לעינינו דגמה צינית, שלא היה כמוה ברוסיה בימי שלטון הצאר. בתקופת הפרעות הגדולות היה עתון ליברלי כמעט יחיד בדורו ברוסיה, והוא ה”נובוסטי" של ה' נוטוביטש, שהיה יהודי מתבולל רוסי. רבת צררתהו הממשלה, הפסיקתו, קצצה בנטיעותיו, תבעתו לדין, ולא נועזה לאסרו לגמרי, ואילו אסרתו לגמרי – לא היתה עושה מפלצת מגוחכת כזאת – שהעתון שנוסד ע"י היהודי רודולף מאססע (מאזעס), שבא מעיירה פולאנית במזרח, ה"ברל' טאגעבל'" – ישאר בשמו ובכינויו, אלא שהעורכים יגורשו, ותחתיהם יוכנסו עורכים נאציים, ואותו עתון עצמו ישמש כלי מבטאו להנגדשמיות. זיוף מסורס כזה לא היו הרוסים נועזים לעשות. עדיין היתה להם איזו בושה כל־שהי.

(המשך יבוא)

פנת יקרת לו בספרות גרמניה, מקום של יחוד – וביחוד ביצירה הספורית שלה; שונה היא צורת המבנה של ספוריו ומשונה מאד דרך הבטוי והמחשבה שלו. תמצית אישיותו הספרותית היא חוסר הקביעות והעמידה, בתוכן ובצורה. לא מדת־חום אחת בספוריו ואף לא אחת המדה בספר האחר. משולה יצירתו לכדור הארץ שיש בו אקלימו הצורב של קו המשוה ואקלימו המקפיא של ציר הצפון. וביניהם צרופי־צרופים של קור וחום המשמשים בערבוביה, בחליפין ובהתאבקות תמידית. הוא שלהב את רוחו בשבעה מדורות האכספרסיוניזם הגרמני והלא־גרמני, והשכיל לגבש ולהאציל ליצירתו את הערכין הנצחיים שבתנועה ספרותית זו. איש מלבדו בספרות הגרמנית לא יצא בשלום מן הפרדס הזה, ככלות ימי השעשועים שבו כולם להיות “אנשים מן הישוב”, נבוני־לב, תמימי דרך שלא יסטו, חלילה, מן ה"כבוש העצמי" ולא יכשלו חס־ושלום ב"מעשי נערות"; כולם, בזה אחר זה, היו למספרים ורומניסטנים דלי־קומה, אפורי־צביון, אנשי הסדר הגרמני בתוספת מין ליריזם מתוק, מתקתוק, שאינו מוסיף כלום. דבלין מחונן חיוניות רותחת, סופר השולח את רוחו אל לוע הגעש שבחיי האדם, יוצר העושה את עצמו ובשרו מדחום לתבערות עולם־יה, איש השר עם ענקי־מחשבה, הבורא רצונות חדשים לספרים, התוסס ומתסיס.

והקורא את יצירותיו רואה את עצמו, כמפליג בעקבות שחיין ענק, כהולך למרחקים רבים, מגמא גלים וזוקף זרועות גבוהות עד לב השמים. ודרך השיט – תקופות היסטוריות חשובות או פרשת דרכים של ההתקדמות האנושית. מעברים, רעידת יסודי הקיום, טריפת המרגוע ותנודה מן הקצה אל הקצה. ואף על פי כן יש משהו משותף בין אלפרד דבלין היהודי־גרמני ובין מארסל פרוסט הצרפתי, שגם הוא מלוהט בגזעיות יהודית (אותה הזעקת־המונים, עולמות מרובים מרובים למקום אחר), הרי יש בכל זאת גם הבדל עצום: מארסל פרוסט עשה את יצירתו מין ראי מלוטש ומקסים המשקף בתוכו את ההמונים (המוני האישים – בעיקר, והמוני המאורעות – כתפל), הרי אלפרד דבלין מנפץ את האספקלריה, וגם את יצירתו עושה כמין המון מתנועע והומה עם ההמונים, והכל בשוא־נע, פעולה בלתי פוסקת, בתנועה מן הציר אל הציר. בחינת סרט שבספרות, שההעתק נמנע בו והחזרה על־ידי הזולת לא תתכן. כל ספר – כקן של נמלים, ככוורת. עולם העשיה, הזרימה, קלוח הדם, דופק הלב. קצב ושווי־משקל – ואין לדעת את נקודת המצאו, כי בו בזמן הרי זה גם תוהו־ובוהו, מעשה הפכה, בחינת מטוטלת של ההויה. מארסל פרוסט רועה את המאורעות והאנשים בשדה המרעה של יצירתו, – רועה בחכמה, ביכולת גאון. אלפרד דבלין – משיט את המאורעות בספינה ומפליגם למרחקים ומרחבים. ובספינה – המולה: הכל הומה, תוסס, והוא מפליגם והולך, מסיעם והולך, מהפכם ומטביעם בתהומות לא נודעות.

“מלחמת ואדצק במנוע הקטור” הוא הרומן הראשון של א. דבלין. כך, בוודאי, היה בימי דור ההפלגה. מבוכה מסחררת את הדעת; המון אדם רב: אילי־חרושת, בורגנים זעירים במלחמה ללא טעם וללא הגיון כמעט. תעיה גאונית במבוכי לבבות אנשים, דמיון הבוקע דרכים וכובשם, הולך וכובשם.

“שלש קפיצותיו של ואנג־לון, – רומן סיני” מרהיב בהתנגשות המסתורין עם הלסטות. ואיזה מעשה־מרכבה אדיר של שלוב דרכי יחיד בדרכי צבור, בדרכי העם, הלאום. סין הרחוקה, האכסוטית, הזרה־מוזרה – והנה שלנו היא, בנו היא, אנו היא, פה היא. ודווקא את הרשלנות הסינית, זו סין המתפטמת בסמי ארס משקיט, בכל מיני אופיוטים מרגיעים, כביכול, את סין זו המנמנמת, החלומית, נטולת החושים – אותה הפעיל א. דבלין, הפך אותה בוו־המהפך היצירתי שלו והביא שלכת של נפשות ומאורעות; הפכות, מרדים, כתות דתיות, נזירים, לסטים, גנבים, קציני צבא נעים־נדים, פועלים ועושים, שורצים, חיים וזורמים.

וזה הקצב וזו התסבוכת גם ברומאן בן שני הכרכים, מימי מלחמת שלשים השנה, “וואלנשטין” – עולמות יוצאים לדרך, הולכים ושבים, פוגעים זה בזה, פותחים את סגור מהותם – יוצאים וחוזרים ושמא גם מתחלפים, טועים: ההווה נעשה עבר, וכן להפך.

ולאחר אלה – אותה סימפוניה מסתורית, שנהבית, הר־ההרית, המפללת בשאגה ושואגת בתפלה, – אותה שירת העתיד הרחוק מאד – “הרים, ימים וענקים” (בהוצאה האחרונה – פשוט: “ענקים”), חושפת מעשי מרכבה גאוניים של מחשבה, הרצאה ודמיון. נסיון שמשוני הוא לחשוף במזרקור של היצירה את דמות המחר הרחוק, את מזלו הפתלתול, את דופק חייו. ולא על־ידי הגדרות עיוניות או הזיות סתומות, אלא באמצעות גבורים לא־גבורים שברומן זה. תהום אל תהום תקרא. אישים, עמים, רצונות ונסיונות להדמות לאלוהים, לבנות מחדש את מגדל בבל, להתענק, להתפרא, להתאלה.

ופעם ניסה – והצליח – גם לחרון בבתי־שיר פואימה גדולה מאד. חיי הודו, נופים רחבי־יד, דז’ונגלים, הרים, שלג עד, חזונות אהבה, הרפתקאות, תאוות – יריעה רחבה רוטטת לרוח החרוז הרחב, ושוב: מתנפחת כמפרש ומפליגה למרחב־יה.

“ברלין – ככר־אלכסנדר” – זהו שם יצירתו הספורית האחרונה של אלפרד דבלין. כאן שנה את טעמו. רצה, כנראה, להדגים לפני מישהו, ואולי לפני עצמו, איך כותבים רומן ריאליסטי וכתב רומן־ספור בנחת, כביכול. חפן את כל הסערה בכף־יד של אדם אחד, והכף הזאת גדלה, התאגרפה ככדור העולם כולו והיתה כמפלצת חביבה, אבל מאוימת, מאימת וכמו מבטיחה: לעולם לא ישתנו פני הדברים בעולם הזה!..

ולצד היצירה הספורית כבש לו אלפרד דבלין נתיב פתלתול. נתיב היחיד הגועש, הפורץ את גדר השיגרה, נתיב דברי מחשבה: “האני על הטבע”. “דע ושנה!” ו"הויתנו".

ה"אני על הטבע" הוא בבחינת “ויפח רוח חיים בכל הדומם שבעולם”. האש הוגה דעה, המים מעמיקים מחשבה, העץ מורה הלכות חיים. מין “מיקי־מאוז” ספרותי (טרם היות ה"מיקי־מאוז" בראינוע) והוא רציני, נכון, קיים, מפתיע בטבעיותו; והוא כתוב כמעט בלשון של חשבון ושל משקל ומאזן.

“דע ושנה!” הוא מקל־נועם על גבי הנוער שבימינו ועל גב הישיש שבימינו המתראה כנוער, עשית שפטים בננע המפלגתיות וה"שולחן־ערוכיות". שוט־לעג לאליל ה"כלכלה" הכל־יכולה, למכונה שבנפש. כאש מטהרת הם דברי הספר הזה. למקוטעין ולמפורקין חוברה היצירה המאמרית הזאת ומתנוססת כמגדל מאיר נתיב: היה, אדם, מה שהנך בלי עזרתו של ה"חייט – איש המפלגה", הגוזר אותך לפי המתכונת ועושה אותך לבוש לעצמך.

וספרו האחרון: “הויתנו”. באר החכמה של הבדידות באדם, והאדם לא יכזב לעצמו, לא יתכחש לטבעו. וטבע הם – גם העם, גם הלאום. ובספר פרק רב החשיבות, תועפות חכמה ותורה, משובצות ביפי הרצאה גמישה, טרזנית על היהדות, היהודים, היהודי.

עמוק, טראגי, עצום כשרון וטבעי, קל הרצאה, לכאורה, ותמיד עצמיי; אלפרד דבלין שומר לעצמו פנת יקרת בעולם היצירה הספרותית בעולם.

כלי השירה לעצמם: השורה המדודה, החרוז, הקצב – מכשירי הפאתוס הם. ואפילו המוחזק חולין, האפור והמצוי מתעלה ומשתגב בלבוש השיר. ושמא אין הפיוט בא אלא לשם תקון זה של נשמת החולין, לשם ההוכחה כי אין חול ויש רק מחללים.

והשר על הקודש – מחרף את כשרונו וקובע את נפש שירתו. אבן הנגף, שבה נכשלים רוב המשוררים, אבן הבחן שלהם היא: השירה בפאתוס. היינו: פאתוס בתוך פאתוס. משום כן נאבקים רוב המשוררים הגדולים עם עצמם ועם היצר לשיר על הנשגב: הם מזרימים את הדם החם הזה לתוך עורקים של פלדה וקרח, כובשים וממעטים את שטח השיר, מקהים משהו את מכשיריו ועל־ידי כך מנמיכים את התצליל הגבוה, הנראה כמגוחך (כי אלוהים צוה ליסודות מתנגדים שישאפו להרמוניה, ולא לכחות אחים שיתחברו ויהיו, חלילה, להרמוניה).

ומעטים מאד הם המשוררים המצליחים להתגבר על המגוחך שבחבור־אחים זה, היודעים לשמור גם על פאתוס התוכן וגם על פאתוס הצורה ולא לפגום בעצם היצירה. הפאתוס (שבעל־פה ושנכתב) בא לעולם בצורת גבישים; בדרך כלל אין לפוררו, לפי רצון הכורה, במדה ובמתכונת, כי הוא גם בבחינת הלַבָה מלוע געש, ואין לסתום אותו – לא במוך ולא באבן בזלת. ועל כן נמדד הפאתוס באבן־משקל קבועה, הוא השיר הכבוש, המפולד, האכזרי. ואלו מדת ה"פאתוס בפאתוס" לשם שווי המשקל זקוקה למזל, לנס טבעי.

לנס זה זכה גם א. צ. גרינברג בשירה העברית. הוא מניף את דברו כדגל רחב יריעה ומנפנפו בהתלהבות, כמאותת לקרובים והם רחוקים רחוקים מאד. מכה במקוש התוף על מיתרי כנור, ולהיפך: מקיש בשרביט כנור על התוף – ועל השירה, במובנה הנכון, שמר אף על פי כן. כי א. צ. גרינברג, הנואם בשורות ארוכות וקצרות, הצועק ומוחה בחרף ובחרוף משורר הוא.

רעה חולה היא לספרות העברית ובעיקר מכה קשה היא בשירתנו שרוב יוצריה ממהרים להתבגר; תור ילדותם חולף כהרף עין: הם מחכימים, לועגים ללהטי תמימות או התממות, מתבשלים ונושרים. מן המכה הזאת ניצל א. צ. גרינברג. אמנם, קולו מבוגר, גם את חכמתו אין הוא יכול להסתיר, – ואף־על־פי־כן בטויו צעיר ירוק, רענן, תמים ומתמם. רוצה הוא בתמימות. כי בלעדיה אין משורר. ואם לא תמימות בעצם, הרי ההתממות, הגדולה ביחס לשירה. וזו ישנה אצל א. צ. גרינברג, גם כשהוא מפקפק בה ומכחישה בשיריו.

הפאתוס שלו גדול, אמתי משום שהוא אורגני – הוא חוזר עליו באלף נוסחאות ונוסחא, הוא מתמיד בו, וגם מגביהו מספר לספר.

יש שהוא עושה את החול קודש ומדבר גבוהה עליו – ואז שירתו נאה, וגם כבירה. אך יש שהוא עושה את ההפך; הופך קודש לחול ומדבר גבוהה ואז הוא נכשל, מבליט זיוף במדה רבה ביעודו, ביכלתו. כי יש הנאה מן הכאב, הנאה ללא טעם – והוא הסאדיזמוס. אבל יש הנאה מתוך הכרה שיש כאב ואני מוכרח לקבלו, צריך לקבלו באשר אדם אני, בלעדיו מה אני בעולם החי. החיים: – כאב. א. צ. גרינברג – הוא נהנה על פי רוב מן הכאב, כי משורר חי הוא, אבל אין לכחד כי הוא נגרר לפעמים בחמסין של פאתוס לתוך גבולות ההנאה מן הכאב המהולה בסאדיזמוס, והוא המטיל את הצל בעיני המחפשים. את הרבב כנגד תלמיד־החכם כדי לשלול ממנו את חכמתו הדוקרת את הויתם האוילית; אלה השוחרים אחרי האמת, כביכול, שבדברים, ה"אמת האמתית". ואך לשוא הוכוח וההוכחה על האמת האמנותית הזורעת את האמת מחוצה לה, לפניה. יש משהו מן המעציב, שגם המשורר בעצמו, א. צ. גרינברג, לקוי בחוסר רצון להבין את האמת הזאת ונתפס לוולגריות (“כלפי תשעים ותשעה”), והרי היוצר צריך להבין, כי אוי ואבוי לעולם גם אם כל הדרים בו משוגעים עקרים וגם אם “משוגע־איש־הרוח־האחד” הם. היינו הך.

ולא על התבשיל שהקדיח – טולראנץ – אני מדבר, אלא על ההבנה, ההבנה היוצרת, הבנת הנמנע והמלחמה בו אף־על־פי־כן. כי אי־הבנה או אי־רצון להבנה והמלחמה – לא חכמה בה ולא פירות.

אכן, לא זה הוא א. צ. גרינברג המשורר. רק צלו הוא. אך למהותם של הדברים – הרי שירתו היא בגדר החתוך (זוהי המלה האהובה בשירתו) באבר החי, בכל מקום שתחתוך הדם יזנק, זינוק לא כדוגמת המזרקה העשויה לנוי בגן־העיר, אלא כלבת האש מן הלוע, ואם כי הדם זונק בסימני הפסק רבים (אמנם יש גם ללא אלה: “להכרת הישות” ב"אימה גדולה וירח").

יש כמה תקופות בשירתו של א. צ. גרינברג, הטרום א"י והא"י, ואם כי יש קו־משוה ביניהם, הרי הוא שונה בכל התקופה האחרונה שלו, תקופת א"י, אשר עשאה לציר שעליו סובב הולך גלגל הפאתוס שלו. חלוצים, מולדת, גולה, יסורי בנין וחבלי יצירה – נושאים הנושאים בחובם את אבן הנגף בשיגרה, בחוסר־טעם. א. צ. גרינברג התגבר על אלה והעלה את הנושאים למעלת יצירה ויופי של חיים מחוממים, הדליק מדורות התלהבות ומדורות פאתוס בישימון של קטנות ההשגות שבדברים חיוניים לאדם ועם. הוא עשה את א"י ציר, שעליו סובב כל העולם בכלל ובפרט, ההיפך ממה שעשה א. שלונסקי: העולם הוא אצלו הציר, ומסביבו נעה א"י, שהיא עולמו בתוך העולם. וכאן כוחו המהפך של א. שלונסקי בשירה העברית: עד לימיו היה משורר עברי נעשה קרתני דווקא בשעה שלבש את הסמוקינג האירופאי, דווקא בהחליטו להיות אדם; א. שלונסקי לא לבש את הסמוקינג אלא את חלוקו, או נכון מזה: את עורו ובשרו של אדם בעולם בפני אלהים.

אין לכחד שגם א. צ. גרינברג הוא מן המעטים בספרותנו היודע לשאת את החלוק האדמי הזה (“אנקריאון על קוטב העצבון”) בכבוד ובכח של יצירה ישראלית אנושית נאה, אלא שהוא רוצה דווקא ב"כתונת הפסים" של הפאתוס על דור התחיה, ואין לו מאשרים, וה"מאשרים" מתנכרים ודם הדגים דמם. וגם בשירי העצבון שאל את לשון ה"אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה". לגבי א. צ. גרינברג אין בזה מן הפגם כי מעצם טבעו נובעים הדברים. השירים האלה יש בהם מן החדוש והמקוריות, אלא שאין בהם מאותו הכח הגדול האצור ביתר חלקי שירתו.

ובשירה זאת השגו כביר. בספרו “כלב־בית” הגיע למדרגה של וירטואוזיות צורתית: פאתוס בתוך פאתוס מתוך שקט של בטחון. השורות קוצרו במקצת, נתוספו שירים בחרוזים והם בורקים ביפים, התוכן מחושל יותר, צרופי הלשון מדהימים במקוריותם, האפקים מבהירים, הדון־קישוטיות האצילה והתגבשה.

שירים רבים נכתבים במולדת. א. צ. גרינברג נמנה בין יוצרי שירה בלשון העברים החדשה.

סגורות הדרכים המובילות מאמריקה אל לבנו. חומה אטומה ובצורה של דעות מוסכמות היא המעצור לשנוי הדעה על היבשת הזאת: אישיה, מדינאיה, אמניה. אמנות אמריקאית: מי אדם רציני ויחרף את כבודו בבואו להוכיח את ההפך מן המקובל? ומי חכם ויעיז לפקפק בקבוע ועומד, בלכתו לבקש את המקור האמריקאי, העצמאי? חקה, חקה, איש העט, את כל הסברות של חבריך התיירים, אשר קדמוך וחשבו במקומך וקבעו מה שקבעו ושמו בפיך את הלעס (“מאסטיקה”) של מומחיותם, לעס, המשכיל, את גרת הדעות וההערכות שלא הוגעת את מוחך בהן. אתה תחקה, אתה תלעס, ובינתים תפרח לה המציאות האחרת כחלום פלאים.

דום פאסוס, הסופר האמריקאי, מזים את העדות של רישול־המוחין, אשר כותבי הרשמים החטופים מוציאים במהדורות חדשות לבקרים סברות ישנות ולא משתנות. כניאגרה זו שבמולדתו יאשד כח והפתעה: בשטף־קצף יתיז ממרומים שפע אור נוזל, תועפות דכיים מתנפצים בין רום ועומק. י’ון דוס פאסוס האמריקאי כותב – רומאנים, ספורים, מאמרים – כמו שלא כתבו אחרים, לא באירופה ולא באמריקה. הוא – כולו מקור. ודאי – לא קשה לראות בו חוטר מגזע אדגאר אלאן פו ונצר משרשי י’מס י’ויס. ידעתי את הפזמון הקטן של הרואים צל של גזירה־שוה ומריעים: “מושפע, מושפע!” כן, מושפע, ודאי מושפע, אך מלשון שפע. כי שפע לו. משלו. משל אלהים. וכשיש שפע אין פשע גם ב"מושפע", כי אי־שם, – בגובה־מרומים ובתחתיות – ניזונים אחים גדולים זה מזה – בתוקף מקוריותם.

ה"תכניקה" ביצירותיו “מוזרה” מאד. ובכוונה תחלה. והאם לא בזה עוצם כשרונו? הוא עושה בכוונה את הדבר שהיה עושה גם שלא בכוונה, מעצם טבעו שאינו יכול לו.

י’ון דוס פאסוס אינו רואה את הקוראים כמין לקוחות שיש להגיש להם את היצירה הספורית כעוגה אפויה, כלחם־פינוקים; הוא מגיש את חומר החיים כנתינתם ברשת המוח והלב של היוצר: כביכול בערבוביה, באי־סדר, במהופך, במקוטע: הקמח והסובין, המשארת, המים, האש והתנור. ואתה, קורא נכבד, הואילה נא ואפה לך המאפה כחכך הטועם – אם לעדינות ואם לגסות.

קטעי כרוניקה של עתונים, תמונות רחוב שנראו לו בדרך מקרה, דברי עיון, קורות סופר או לוחם, נאום באסיפה, רצנזיה על הצגה תיאטרלית – הכל משתרג כבדרך־אגב במסכת הרומאן. עומד אתה ותוהה: מה זה כאן? מה ענין ומה קשר לכל שברירי הדברים? ורק בסוף הספר תבין: הלא זהו אשד החיים. חידה ברורה, תינוקית, תמימה, ואין לפתרה אף־על־פי־כן. הכל מתפורר, מתרוסס בין אצבעותיך.

תמונות זעירות, דוגמת תאים קטנים. גלגל עיניך סובב הולך, – אתה הרואה, אתה המראה ואתה המוראה. ומתוך המהומה הזאת הולכים, אף־על פי־כן, ומצטיירים אישים מפורצפים יפה – מתבלטת חברה אנושית, מתגבשים מאורעות. לא בבת־אחת ובסדר אלף־בית, אלא בצירופי אתב"ש ותשר"ק, אלף ויוד ושוב אלף, ואח"כ מם סופית וקוצו של יוד והא השאלה – ושוב קמץ־אלף. וכך – עד אין קץ. וחיוניותן – בטירופן.

וכמה מן ההוד המקורי והמוזר ברומאן “המקבילה ה־42”. למשל: משסע הוא לפתע את ההרצאה על “גבורי” הרומאן ומשבץ את הביאוגראפיות, החיות והמוגבהות במנוף היצירה, של דבס, אדיסון, קארנייז', וילסון ועוד. התול וכובד־ראש, לעג ודמע, התעללות ורחמים. כבתשבץ, כבמעשה־מרכבה. יש והקריאה קשה, הדברים מרוגבים, לא דרך המלך ולא כביש (אדרבא, כבוש בעצמך!), טלטולי דרך הם. נסגר אתה לפתע פתאם במעגל צר – והנה הוא חוזר ומוציאך אל נוכח האופק המרהיב. ומוזר: חביבים טלטולי הדרך, קשה הקריאה – אך להניח מידך את הספר המופלא הזה אינך יכול.

ספרי י’ון דוס פאסוס ספוגים מרירות מיוחדת, שהיא כמנוף המנשא את הנושא, את היוצר ואת הקורא. לשונו מדוייקת, חדה, לשון של דם אנושי חם מאד. באמצעותה, על־ידי צורת הכתיבה המיוחדת, ע"י הרכב התוכן המקורי מרים דוס פאסוס הוד מעפר, חושף אמת ממדמנה ומעניק להם זכות חיים בעולם, הקוטל את החלום וממית את המקוריות. מלחמת היחיד בכלל – למען הכלל – הנה תמצית יצירתו של דוס פאסוס. החיים – אכזריות הם, והכלל – מטושטש ומטומטם, והכל יחד – איזה מגדל־בבל מבהיל ומיאש… – ואף־על־פי־כן אוהב י’ון דוס פאסוס את כל התגבושת הזאת, הופך בה, חופר בה ומפיק ממנה אצילות ועדון. ולשמה כדאי לחיות. כדאי ליצור.

הקדמה קצרה

לא חנני הטבע את הכשרון להביע בצחות־לשון את מחשבותי, לספר בניבים נאוים את אשר עם לבי, אך מרגיש אני, כי אם לא אעלה על הניר ולא אספר בקהל מה שראיתי בעיני ומה שעבר עלי במשך ארבע שנים ברוסיה הסובייטית, וחטאתי בזה חטא פלילי לאסירי הצינוק הגדול ולכל המתענים שם – בבתי הכלא, במחנות ההסגר ובמקומות גזירה.

רצה הגורל שיהא חלקי עם האסירים והגולים שם. נסתבבו המקרים והצלחתי לברוח, ולפי דרכי – בפרס, באפגניסטן, בטורקיסטאן הסינית, בהודו ובעיראק, – נזדמנתי לעתים קרובות עם אנשים רבים וכן שונים, ובתוכם גם עם העובדים במחלקות הפוליטיות השונות, ומה מאד השתוממתי בראותי, כי רק מעט מאד, ואולי גם פחות ממעט, מכירים הללו את כל הערבוביה והאנדרלמוסיה, וכי גם יש מהם רבים ההוגים חבה לארץ־הפכה זו, שלא מעמד הפועלים ואכרים מושל בה, אלא כנופיה קטנה של תלינים, הקרויה בשם ג. פ. או.

רוצה אבל לתאר כאן, – ביושר לב ולא באריכות, – את החיים הערבוביים וחסרי התכלית שברוסיה הסוביטית, בלי שרות הדמיון ובלי פניות, אלא בהבלגה, עד כמה שאפשר, על החימה שבלב. ואם כל מה שיסופר ויתואר בדפים הללו לא יביע את חויותי במלוא השלימות, – הרי צדוק־מה יבקש נא הקורא בפסוק הראשון שבהקדמה קצרה זו.

את צרור־הדפים הזה מסרתי למשורר א. שלונסקי על מנת שיעזור לי בעיבודם. ואני אסיר־תודה לו על עזרתו הספרותית הרבה.

א

בשנת 1928, לאחר שפטמתי את עצמי, מרצון ולתיאבון, מן הספרות הסובייטית, המשכילה לתאר בזכוכית צבעונין מגדלת את הקידמה וההישיגים השונים של רוסיה והמכריזה בקולי־קולות של בטחון, כי עתידה רוסיה להיות בזמן קרוב מאד בכירת ובחירת הארצות, אשר הרחק מאחוריה יפגר (תרתי משמע) כל שאר העולם, שאינו כלול במסגרת ברית־המועצות. – קמתי, אני נער כבן י"ח, ובלי שימת לב לתחנוני אבותי ולאזהרות ידידי, הצטיידתי ברשות כניסה לס.ס.ס.ר. ויצאתי מארץ ישראל “הנחשלת” ל"ארץ התרבות והבנין הסוציאליסטי". דרך יון וטורקיה הביאתני האניה לאודיסה. לא נמשך לבי אחרי מראות הדרך. וגם באודיסה לא שהיתי אפילו שהיה קלה, כי לבי נמשך לשם, למוסקבה הנכספת, קריַת אודֶם רב, בירת העולם שכולו טוב.

זכורני: היתה אז שעת־בוקר מוקדמת, בוקר סגריר. מוסקבה העיר עמדה מחותלה בעכרוריות אבלה. ונדמה לי, כי הכל מתכוון להתאים עצמו למזג האויר – הבתים, הרחובות, האנשים. כמעט נעצרה הרכבת בבית־הנתיבות הבריאנסקי, והנה אַרְבֶה של ילדים ונערים עט אל הקרונות – אספסוף קדורני של ילדי־הפקר, שהמטרופולין האדומה מבורכת בהם. מה מבקשים כאן הקרועים והבלואים הללו? מה טרף שוחרים הם? מתרוצצים־בולשים הם בין הנוסעים, מוצאים את נקיי־המלבוש ונטפלים אליהם בפישוט־יד. נצמד גם אלי אחד מהם – נער מחוצף ופזיז, שפניו מנוגעים בצרעת־התאוה, ועיניו – כשני גחלי שנאה.

– תן נדבה, אזרח!

סרבתי. השיבותי פניו ריקם. בפרינציפ עשיתי כך. קבצנות? פושטי־יד בשערי מוסקבה? אך לפרחח היו, כנראה, פרינציפים אחרים לגמרי, והוא זיכה את פני ברקיקה הגונה, שנתזה מקצות שפתיו בחריצות מיוחדת. ואחר הרקיקה – גם “הפטרה” בנוסח הפסוק הרוסי הידוע, כלוַאי לדברי המחאה, שנחרתו בלבי:

– האמיריקאים המפוטמים הללו! את פרוסת הלחם האחרונה הם באים להכרית מפינו…

סלחתי לו את הרקיקה. הפסוק האחרון פצע את לבי. בקשתי להבליג על רגש הגועל, שתקפני למראה הנער המנוגע. בקשתי לגשת אליו, לפייסו בדברים, להציל מפיו עוד דברים היוצאים מן הלב. אך הוא צידד רקיקה של בוז כלאחר־פה ונעלם. דלף. צנה נוקבת. נדמה לי: גם השמים רוקקים כלאחר־פה סגריר ועכרוריות.

זו היתה הפגישה הראשונה. עניה ומלוכלכה נראתה לי מוסקבה, יותר משתארתי לעצמי. משהו נצרב בלב, כעלבון: “הזאת נעמי?”… אך היתה זו רק קדרות־רגע, חולשת־הדעת כהרף־עין, מראות ראשונים, שאסור, אסור לשפוט על פיהם. ומיד נתחזקה החלטה בלב: דווקא! ואף על פי כן! עלי לעבוד כאן, עלי ללמוד פה. ללמוד ולעבוד ולהצטרף כחייל אלמוני אל צבא החלוצים האלמוניים של העולם החדש. כל העוול הסוציאלי נסתמל אצלי בפרחח קרוע ובלוי זה, שקדם את פני ברקיקה ומחאה. (הלא ראיתם את הסרט הסובייטי היפה: “הדרך לחיים”…) – –

– אני מארש לי את מוסקבה, ככלה לכלוכית, יפת־העתיד…

*

בראשית – פרשת המעון.

ובימים ההם אין מעונות בבירת ס.ס.ס.ר. היתה זו שאלת השאלות במטרופולין האדומה. מוסקבה היתה כפנס הגדול, וכפרפרים בלילה, נמשכו אליה המונות מערי השדה. נצטופפה העיר. דירותיה נתגדשו עד אפס מקום. בחדר אחד – שתי משפחות, או חמשה רווקים. “יושבי־קרנות”! בשם זה כינו אז את הדיירים: כי כל אחד שכר לעצמו קרן־זוית בחדר, ובפנקסו של ועד הבית נרשם כבעל פנה פלונית – ימנית או שמאלית, אחורית או קדמית – בחדר פלוני. בקושי רב זכיתי שיַקצו לי פנה באחד החדרים, שהיה מחולק לפי השיטה הסובייטית החדשה. הייתי דייר רביעי בחדר הקטן הזה. ד' על ד'. כמעט בלי גוזמא. אך – אין דבר! “צפופים – אך לא כפופים” – אומר הרוסי. בן־חורין אני כאן בארץ החירות, ומעט צפיפות לא תזיק…

על רגל אחת התוודעתי אל שלשת שכני, והשיחה היתה קלה, בדוחה, כאילו הכרנו זה את זה מימים רבים. התקשיתי מאד, אני הטירון, ב"הנדסה המסובכת" של חלוקת הדירות ובקשתי את הוותיקים, שיסבירו לי הסבר היטב: היאך, דרך משל, יחולק לפי השיטה הסובייטית החדשה חדר, שצורתו צורת עגול ולא רבוע? נתקשו גם שאר הדיירים. והיתה הבעיה חמורה מאד, אך למזלנו נמצא בתוכנו אחד, שהיה משרטט מומחה, ולא פחות מזה לץ הגון, והקושיה ניתרצה. ומעשה שהיה: בדירה פלונית חלקו את הטרקלין העגול בדרך הזה: תלו מספרים מעל למטות המועמדות בעיגול, ובמרכזו של אותו עיגול סודר… קלוב על שם קרל מרכס!

נסתיימה פרשת המעון, החלה פרשת “התכלית”. אמרתי: עלי ללמוד. ללמוד על מנת להועיל, והתחלתי להשתדל בדבר כניסתי לבית ספר גבוה. אך בתי הלימוד ברוסיה הפרוליטארית אינם “חומה פרוצה”. יש דין ויש סייג ברוסיה הסובייטית. ולפי הדין שם, בגן העדן הסובייטי, אין אדם זכאי ליהנות מפרי עץ הדעת, אלא אם כן יש לו מאחוריו קופה של יחוס אבות ויחוס עצמו. ואני – זכות אבותי לי לעוון ולמכשול: בעוכרי היתה כברת הקרקע שיש לאבי עד היום הזה. והיכן? בארץ ישראל!.. וזכות עצמי? צעיר לימים הייתי מלהתחפש כבעל וֶתֶק בעבודה (והותק כאן הוא שלש שנים, לפחות). ממילא הוכרחתי להסיר מלבי כל מחשבה על לימודים. מילא, ניחמתי את עצמי, הרי בא"י יש שתי מלים מצוינות: “לא איכפת”. ובכן, אין דבר! עוד עולמי לפני. אעבוד תחילה כמכסת העבודה שנקבעה, ואחר אלמד. ומה רע? והרי גם משלח־יד יש לי מן המוכן (ידעתי את מלאכת הנהגות). ומכיון שהעבודה נעשתה לי במצב זה לא רק אמצעי להשתתפות בבנין המולדת הסוציאליסטית, אלא גם – בתכלית פשטות – מטה־לחם יחידי, – לא הרביתי בשהיות והחלה פרשת “רצוא ושוב”. והנה גם כאן מכשול. “צבת בצבת”. בכל מקום בקשו ממנו “סמיכה” מטעם האגודה המקצועית, שסרבה לרשום אותי במחלקת הנהגים, משום שתעודת הנהג שלי היא ארצישראלית. הוכרחתי, אם כן, להרשם בין הנבחנים. מילא, גם זו אינה צרה, אלא מאי? מכיון שאינני חבר באגודה המקצועית, סרבו הבוחנים לבחון אותי. באתי אל האגודה המקצועית, והשיבו פני ריקם. ראשית: משום פסול בזכות־אבות; ושנית – משום שהמשטר הסובייטי משתדל “לעלות” על אירופה לא רק בהשיגי תרבות וטכניקה, אלא גם בקשחות־לב של פקידים, שגורל אדם לא נחשב בעיניהם למאומה. נדמה לי, כי רשעות רובוטית זו יש לה שם מפורש בלשון העולם הישן: ביורוקראטיזם.

וכך נשארתי קרח מכאן ומכאן. לא לאלוהים ולא לבריות. לא ללימודים ולא לעבודה. ולא פעם אחת, בכל הריצות והעלבונות הללו, זכרתי את רקיקת אותו פרחח קרוע ובלוי בבית הנתיבות של מוסקבה, אשר קבל בבוקר־סגריר אחד את פני הנער הארצישראלי בן הי"ח, הנושא בלבו חלום מלוהט על עולם חדש: אחר, מופלא, מטופח במיטב הכיסופים של חוזי חזונות באדם. והָעָש של האכזבה דבק בי. דבוק וכרסם, כרסם והכרע. אולי לשוב? לברוח? להודות: נטרפו ספינותיך, הנער התמים – – לא, לא! הרי יתכן מאד, כי רק חולשת דעת היא לי, רק מורך־לב הוא לבחור בן י"ח, שלא נתנסה עדיין בתהפוכות החיים, בנפתוליהם העזים ועל כן מכוערים לפעמים? שמא רק קוצר־רוח היא באנוש? והיאך מעז אני להוציא משפט על סמך כשלונות ופגימות, שסוף סוף רק בבחינת “שכר למוד” הם לטירון בחיים בכלל ובחיים חדשים, לא כל שכן. לא, לא! הסגריר יחלוף. הוא מוכרח לחלוף. וגם אם ארצה לחזור – הרי הרצון האישי בס.ס.ס.ר. חדל להיות אסמכתא מספקת ליכולת. בימים ההם היתה הממשלה נותנת דרכיות־חוץ רק לנוסעים בשם ג.פ.או. או לעובדים בסוכנויות הסובייטיות שבחו"ל. כאבק אדם הייתי בעיני בימים ההם, כעלה בשלכת. ומה עלוב נראיתי לי, לנפשי, כשפלוני ואלמוני מאזרחי רוסיה הסובייטית – בשמעם כי באתי לכאן מחו"ל – היו ממששים בראשי, כמרמזים: “כמדומה, שאין הבחור דנן שפוי בדעתו”…

וצרה גוררת צרה. כאדם שאינו עובד ואינו לומד, לא היתה לי לא זכות ולא אפשרות להמנות על אחד הקואופרטיבים לקבלת צרכי אוכל, ומכיון שהחנויות הפרטיות (שהיו קיימות עדיין בימים ההם, ימי שלהי הנא"פ) היו ריקות כמעט, נדונותי לחרפת־רעב ממש… לבקש עזרה מהורי או מידידי בחו"ל לא נתנני לבי – אם מפני בושה ואם מפני רצון שלא להכאיבם בידיעות על סבלי ועל פחי נפשי. גמרתי בלבי: בעצמי ובבשרי אשא את האחריות למעשה אשר עשיתי בטוהר־אמונה של חולם חלום.

החלו ימי הדכדוכים. ובאחד מימי הנדודים הללו – על פת לחם ועל עוגן הצלה לנפשי האובדת – הביאני המקרה להכיר אדם אחד נתין חו"ל, שעבד בקונצסיה האמריקאית לתעשית עפרונות. המציאות כאן השכיחה מנפשי הרבה ממה שהיה בהכרתי “לפנים” מן הקנינים היפים של המין המשונה הזה, ששמו אדם. וכשהסביר לי האיש את פניו וסעדני בצרתי, לא ידעתי: היאך לכלכל דבר? ואולי רק פח טמן לי איש חסדי? הרי מעשה בכל יום הוא ברוסיה הבונה עולמות חדשים. הרי “פרט קטן” אך מהותי הוא בהוי הסובייטי. אבל האיש היה נתין זר, אמריקאי, מאלה שאותו ילד הפקר בתחנת מוסקבה רואה בו את המפלצת, הבאה לגזול ממנו את פרוסת לחם העוני. והוא לא טמן לי פח. הוא סדרני באחת הסוכנויות הזרות. חשבתי: נושעתי סו"ס מבטלה, מיאוש, מרעב, אך לא נושעתי. ברוסיה אסור לרחם אדוני האמריקאי! ברוסיה בונים מלכות סוציאליסטית. בבקשה לשלח את הנער הזה, הילד התמים, המאמין עדיין, כי יש גם חלום בעולם. לנו אין צורך בו. לג.פ.או. אין צורך בנער תמים. בשביל עבודה בסוכנויות וצירויות זרות יש לה, לג.פ.או. אנשים משלה. הם, הללו, שמשו הג.פ.או., אינם חשודים על תמימות, כנער הזה, בן הי"ח, שבא מארץ התמימות הקלאסית מעבר לים התיכון אל ארץ הפכחות הקלאסית מעבר לים השחור. והנער סולק מעבודה, אך לא ריקם סולק. ג.פ.או. אינה פוטרת בלא־כלום. הנער נידון למאסר שבועיים על שקבל עבודה בסוכנות זרה בלי נטילת רשות מאת האגודה המקצועית, הנועלת לפניו את שעריה.

ושוב – נדודים ונקיון שנים, סיורים מרצון ובעיקר מאונס בהוי הסוביטי, אגב חיפושי עבודה ולחם. הסיורים והחיפושים הללו הביאוני סוף־סוף אל המקום היחידי, שבו ניתנה לי הזכות לעסוק ב…ספורט על לב ריקן. זה היה “הפיזקולטורניק האדום”. דהיינו: קלוב ספורטיבי. איני יודע, אם השם “קלוב” יאה לו ביותר. אבל התואר “ספורטיבי” היה על כל פנים התולי מאד. לשם כך חסרים חבריו רק דבר של מה בכך… רק מעט לחם לאכול… רק מעט לחם כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם עמידה, היאה אם לא להתעסקותם הפיזקולטורית, הרי על כל פנים, לגילם. מפני תשישות הנופים הרעבים לא היתה שום אפשרות לעסוק בתרגילים. “הרי הקלוב הזה אינו “דינאמו”, – היו קובלים “הפיזקולטורניקים” הללו. מעוטם – מפני קנאה ספורטיבית. ורובם – מפני קנאת מזונות מוצדקת בהחלט. אין להכחיש: “דינאמו” הוא קלוב ספורטיבי ראוי לשמו. הוא היחידי המונע את האפשרות להכחיש את מציאות הספורט הסוביטי. אך לא זוהי זכותו הגדולה בארץ המהפכה. עיקר גדולתו הוא בהרכבו ובתפקידיו, שהספורט הוא להם כסות עינים… לכל היותר אפשר לומר, כי “דינאמו” הוא קלוב “הספורט הכפול”: הפיזקולטורי וה.. טשקיסטי. חבריו הם כמעט רק מאנשי הג.פ.או. והתעודה העיקרית היא לא להחמיץ הזדמנויות, ואת ההופעות בחו”ל לנצל לא רק לעניני ספורט… אכן, הפונקציה הזאת קובעת את מנת המזונות, כדרך ש"ההויה קובעת את ההכרה", לפי בטחונו הגמור של כל תינוק בס.ס.ס.ר. איני יודע אם דוקא הויתי קבעה את הכרתי, בשעה ששרפתי מאחורי את הגשרים ונסעתי בלבב שלם לארץ הסוביטים, אך מנסיוני בארץ זו יודע אני, כי היא שקבעה אותי מחוץ לכל אפשרות להיות חבר בקלוב הספורטיבי של שלומי אמוני הג.פ.או. ומאין ברירה, ולא פחות מזה מאפס תוחלת, הייתי חבר בקלוב “הבלתי־ספורטיבי”, שאנשיו חלמו כמוני על ה"פיזקולטורה האלמנטרית" הידועה בשם: “לחם”.

(שאר פרקי הספר יבואו)

– לאחר מלחמת אתמול, ואולי ערב מלחמת מחר – כל המדבר על מלחמה באירופה של היום, הרי זה כמדבר על חבל בבית שיש בו תלוי: אין זה מן “הנימוס”… ואם אף על פי כן עושה אני את הדבר, הרי זה רק משום שאין לי מה לאבד עוד. את כל עולמו מאבד הסופר, שעבר עבירה על החוק האכזרי: “הוי דומה לקורא, או חדל ואל תהיה עוד”. והנני מוכן לחדול עכשיו, בתקותי להיות לאחר־זמן.

“תמול שלשום נחרבה כמעט אירופה במלחמת־העולם הראשונה, והנה היא מוכנה כבר להתחיל את המלחמה השניה. דבר לא נשתנה בה לאחר המלחמה, או נשתנה לרעה”. כך כתבתי לפני כמה שנים, והדברים יכלו ושמא יכולים הם גם היום להראות כלשון של גוזמא. אך האמנם נשתנה משהו לטובה במשך השנים הללו? האמנם רָחֲקו ממנו אפשרות המלחמה השניה? כל מה שנעשה בכוון זה מתְמַצֶה במלה אחת, קלילה ומרגעת: “סטאביליזציה”. “סטביליזציה” – פירושה התחדשות שווי־המשקל שהופרע במלחמה, חיזוק המעורער, תיקון המנופץ אך לא, חלילה, במבנה הרוחני, הפנימי, אלא במבנה החמרי, החיצוני של אירופה אשר לאחר המלחמה, ומתוך מושכל ראשון, כי החיצוני יושג גם בלעדי הפנימי, החמרי – בלעדי הרוחני: מוט יתמוטט הרוח, פור יתפורר הרוח, – אך אם הגוף יכון ויחזק – וחזר שווי המשקל להיות כשהיה, שהרי – החומר קודם לרוח; ולא הרוח מושלת בחומר, אלא החומר ברוח: זוהי המטפיזיקה של ה"סטאביליזציה".

חפץ־השלום והסכוי לשלום־של־קיימא, כלולים, לכאורה, בעצם המושג “סטאביליזציה” שהרי באין חפץ שלום ובאין תקות שלום, מה יועיל אדם בבואו לכונן היום את אשר יושמד מחר במלחמה חדשה, תהיה, בלי ספק, איומת חורבן לאין ערוך יותר מן הראשונה? יתכן, כי חפץ־השלום, אימת־הטבח, רגש הגועל למלחמה מצויים באמת על פני השטח העליון של “נשמת היום” אשר לאירופה שלאחר המלחמה; אך ככל אשר תעמיק להגיע עד חקר “נשמת הלילה”, כן יוחש הדבר שמן הראוי לכנותו בשם כוח המשיכה של המלחמה השניה. “השלום” המדומה – ושמא, לאמתו של דבר, רק שהלמה לשעה – מתדמה יותר ויותר למישור היאורי של ניאגרה, שעדיין הוא כראי המלוטש, אך כבר הוא מושך בכוח אדירים שאין לעמוד בו, וקולו קול המולת האשד, הרחוק עדיין אך כבר הוא הולך הלוך וקרוב. ושמא כשאנו מחזקים את הסדר החיצון ומסיחים דעת מן הסדר הפנימי, מחזקים אנו את הדפנות של כדור היריה, הממולא אבק שריפה: ככל אשר תחזקנה הדפנים, כן תחזק ההתפוצצות.

מקץ שנים תפרוץ מלחמה שניה. אם לא אנו, הרי בנינו, בני־בנינו יראוה במו עיניהם: הכל יודעים את הדבר או מנחשים אותו בסתר לבם. “שלום! שלום” – יאמרו, והאוזן שומעת: “מלחמה, מלחמה”. “הכל מדברים על שלום, מפחד הצפיה למלחמה”, כה אמר האיש, המיטיב, כנראה, יותר מכלם להכיר את מצבה של אירופה לאמיתה: הוא מוסוליני. “הרוצה בשלום, יכון למלחמה”; הרוצה במלחמה, ידבר על שלום. בקומה התחתונה – מרתף אבק השריפה של הפאשיזם; בקומה העליונה – המעבדה הסובייטית של חמרי ההתפוצצות; ובתווך – אירופה בצירי יולדה: מבקשת ללדת שלום, ויולדת מלחמה. בדברם על שלום “יארגו קורי שממית”, אך ברזל המלחמה יקרעם. השלום הנגלה הוא המלחמה הנסתרת. שור לטבח יובל ויגעה תחנונים; כן אירופה המובלת לקטל ומדברת על שלום. אפשר לנו להמנע ממלחמה שניה אילו זכרנו את הראשונה. אך זכרונה בלבנו –כנר יזכור קלוש הוא על קברו של החייל האלמוני. לזונה דמתה אירופה השואפת שלום: “אכלה ומחתה פיה ותאמר: לא פעלתי און”. שכחנו הכל, סלחנו לנו. השלום של עכשיו – ריוח הוא שבין שני אבני הריחים, מחנק שבין שתי סופות־סער – שביתת נשק בין מלחמה למלחמה.

היה זה בראשית המאה העשרים: אנית האוקינוס “טיטניק”, שמיליארדרים אמריקאים, הם ומשפחותיהם, ערכו בה, מסע־מזמוטים לאירופה, נתקלה – באשון לילה, בערפל, – בגוש קרח כביר, הצף על פני המים, וירדה תהומה לפתע פתאם, עד כי לא ניצל איש כמעט. אבדן טיטאניק – תמונת־כותרת היא לפרק חדש בדברי ימי העולם, למלחמה העולמית הראשונה, ואולי גם לשניה, לאחרונה. שלישית לא תהיה. הנה זה עתה נתקלה טיטאניק־אירופה – באשון לילה, בערפל, – בגוש קרח הצף על פני המים, ניצלה בנס, ושבורה למחצה הפליגה הלאה, והנה: שוב – אישון לילה, וערפל, שוב מלבין משהו כביר מבעד לערפל; צינה קרחונית נושבת וטופחת על פנינו – עוד גוש־קרח אחד, ואנו צוללים במים אדירים. ורב־החובלים – מה היה לו: הנרדם, ההוכה בעורון, או אולי אחר ינהל את הספינה במקומו, הבלתי ידוע?

מה תהיה המלחמה השניה – אין אנו יודעים, או ממאנים לדעת. אימה? לא, שעמום! הרי אם כה ואם כה אין ישע – ובכן, מוטב להסיח דעת, לשכוח. “אין העמים משערים כלל, מה סכנה ומה אימה יארבו לאנושיות, בפרוץ מלחמה חדשה” – כותב אנדרה מאייר, פרופיסור בקוליג' דה־פראנס, בתזכירו השלוח לחבר הלאומים. “אדי הרעל של המלחמה הקודמת היו כקליפת השום, כצעצוע של תינוקות, לעומת העתיד להתחולל לעינינו בפרוץ מלחמה חדשה”, – מוסיף מומחה שני, פרופיסור האוניברסיטה בקולומביה וו. קאנין. הכימיה הצבאית התפתחה התפתחות עצומה במשך שנות השלום. בשנת 1918, למועד מערכות הקרב האחרונות, נודעו כשלשים מינים של אדי רעל, ואלו עכשיו רב מספרם מאלף. אחד מהם, פוסגֶן, כח הרעלתו עצום ורב, עד כי נדיפה מקרית הרעילה כמעט את כל האמבורג כולה. בחמש מאות ק"ג מן האד הזה, שהן מלואת פצצות אחדות, אפשר להרעיל 100,000 מ"מ אויר. השטח המאוכלס שבו יעבור גל הפוסגן יהפך לבית קברות במשך רבע שעה. פגרי המתים יֵרָאו כגופות של טבועים, שפניהם הכחילו ואברי גופם נתעקמו בעוית. כדי להשמיד אוכלוסיה של 10,000 הקטארים – שטחה של פאריס – יספיקו עשרת טונים של פוסגן, אשר יושלכו בנקודות שונות, ולפי תנאי הַטַיִס הצבאי בימינו לא יארך הדבר אלא כמחצית השעה. תרכבות ציאן משתקות בכהרף עין את מערכת העצבים של האדם וממיתות אותו בין־רגע. חומצת הפחמן, המשוללת צבע וריח, אין שום דרך להקדים לה תרופה. לפי דבריו של ד"ר הילטון איירה ג’ונס איש ניו־יורק עלול אד חדש שהומצא להשמיד על נקלה צבא שלם, “כמישחל ביניתא מחלבא”. הטלת פצצות האדים – התנאי העיקרי של המלחמה הכימית – תלויה בשכלולה של התעופה, והתעופה – בקלות המתכת הדרושה לבנין האוירונים. ד"ר ג’ונס הנ"ל הודיע על גלוי מתכת חדשה – בֶרִיל שמה – החזקה כפלים כפלדה, ורק שני מונים גדול משקל־הערך שלה ממשקל־הערך של האלומיניום. אוירון העשוי מן המתכת בֶרִיל יַקל מאד, ואדם אחד יוכל להרימו. האדים המשתלהבים בגעתם באויר ילהטוהו להט רב, וכל הנמצא בשטח התפוצצותו של הכדור הממולא אדים כאלה מתלקח מעצמו, כגזיר עץ שהוטל לתוך תנור בוער. בתים המתלקחים כקופסאות של גפרורים, יערות שהאש אוחזת בהם מד' רוחותיהם בבת־אחת, שטחים כבירים מפוחמים – הנה מראה החורבן אשר יביאו האדים האלה. לכימיה תצטרף הפיסיקה: גלים חשמליים־מגניטיים הפועלים מרחוק, שאינם ידועים עדיין לבלתי בקיאים בדבר, אך כבר הם דומים למאגיה שחורה. תצטרף גם הביולוגיה: מלחמה בעזרת חידקי כַרְסָם, דֶבֶר, חולירע ואולי עוד מגפות שלא נודעו עדיין. איתני הטבע והאדם יהפכו למלאכי חבלה, לשטנים המשחיתים, ל"ענקים, אשר ג' אלפים אמה קומתם" ולנפילים “אשר יאכלו בראשונה את כל אשר על פני הארץ, ואחר יאכלו איש את רעהו”.

המלחמה העולמית השניה תהיה, כמדומה, לא טבח הדדי של גויי הארצות, אלא טבח עצמי של המין האנושי. כל הדברים האלה, הנראים כאגדה או כחן אפוקליפסי – שמא כבר מציאות היא, הקרובה אלינו, אף על פי שעדיין היא נסתרת מנגד עינינו. כל ממלכה מסתירה משכנותיה את סוד אמצאותיה הצבאיות; אסור לדבר על זה מפחד “פשע מדיני”. כל עם מטפח בשביל מקהלת־המלחמה הכללית את השטן המיוחד לו, בעל הפרצוף הלאומי.

“רבון העולם, תן בפי מלים פשוטות, מובנות!” – תפלה זו צריך להתפלל בימינו כל אדם הבא בימינו לדבר על הקץ. “אבא אני מפחד!” הנה, לכאורה, המלה הפשוטה ביותר. אך יעיז נא מי להגידה באירופה “השקטה” של ימינו – והיה זה ל"פורע מוסר", על צד היותר טוב. ועל צד הרע – “מבדח את הדעת”. אילו שאלוני: מהו הדבר שבעיני בן דורנו, האיש “התרבותי” הבינוני, הוא הזר, המוזר, התמוה, הבלתי מובן ובלתי מתקבל על הדעת ביותר? כי עתה עניתי: “הקץ”. אפשר לומר, כי הננו באים לאור השלום ומביאים עמנו את המושכל הראשון של האין־קץ המבורך: כל אין־קץ טוב מן הקץ. כל שיעור עם קואופציאנט של אין קץ נעשה חיובי בהחלט. אך צללי הקץ עוברים על פני האנושיות במחזורי חורבנות היסטוריים־כלעולמיים. עם כל חורבן חושבת האנושיות: הקיץ הקץ – וטועה. אך לא טעות גמורה: משיאי ההרים חללו של דברי ימי העולם נראה באמת האופק שלהם! הסוף. יתכן, כי גם אבדן אירופה לא יהיה קץ כל בשר, אך עם אבדן הכלעולמיות האירופית יהיה “דראון השממה במקום הקדושה” – וזהו האות המבשר את הקץ.

שוב כנוס של פא"ן. שוב מושב אושפיזין של “חבר הלאומים הרוחני”, שהצליח להוכיח את אפסותו המפוארה לא פחות ובודאי יותר מאחיו הבכור: החבר המדיני. את הלויתה החגיגית מאד עורכת הסנהדריה הזאת פעם בפעם בטקס מזמוטי רב, כמין “פיקניק בינלאומי”, מעין מסע של פגרא אשר לבני היכלא, שהעולם להם כמישור. אך הפעם, בפעם הי"א, היה זה פייף־או־קלוק מיוחד במינו – לאור הכליון של אותה מדורה איומה, שהדליקו אלה שהם גם עכשיו חברים נכבדים בפאן קלוב העולמי; לאור אוטא־דא־פה בה"א תרצ"ג ליצירה. לא טוב היה להם, מאד לא טוב היה להם, לאנשי־תרומות אלה, בכינוס הי"א. המזמוטיות הושבתה. לא עת בנקטים היא. חמסין של “אשמנו, בגדנו' נישא משם, מן המטרופולין של מולדת גיטה, ולהט את הפנים, את ה”פני" של האנושיות התרבותית. והפנים היו חפויות. הנה היא הפעם שבה נכנס צירוף המלים “בושת פנים” לידי פשוטו, פשוטו כמשמעו.

פרנסתי על עבודה במערכת עתון יומי – אך לא בעל כרחי אינני מצוי כל כך אצל עתוני העולם הגדול. בימים האלה אין לי חפץ לשתות, ולו גם בלי צמא, את המים המאררים, את מי הכזב של אנשי העט העתי. אך עם כל מיעוט בקיאותי בנכתב בימי טירוף אלה בכתבי־העת, רשאי אני לומר בודאות, כי בשום לשון כמעט ובשום אומה כמעט לא נשמעה הזעקה הראויה על אותו שגעון לסטימי, על אותה הילולה של רשע סדומי, אשר נסתמלו והופגנו בשריפת הספרים בלב ברלין, תלפיות התורה, החכמה והתושיה! איש, אף לא איש, אף לא איש־רוח אחד, אף לא אחד פייטן, המתרפק בחן־חן חרוזי על ברכי אלהים ותפארת, – אף לא אחד מכל אלה עמד בשעה גיהינומית, שעה דימגוגית, גוג־ומגוגית זו בראש הר גריזים של האנושיות להשאיג את התוכחה־הקללה, כנביא אחרית, שליח אל צדק ונקמות. היו תמימים, ואינני בין אלה, שאף על פי כן האמינו, כי בבוא יום העצרה ל"חבר הלאומים הרוחני" הלזה, יום ועידת פא"ן, ישמע הקטרוג העליון, יכופר סוף סוף הדם (שאינו רק טפות אדומות בגוף), אשר נשפך לעיני האנושיות כולה, ואין זועק. אין זועק – כי שכח האדם לבכות להשתומם, כי נסגר לפניו הדרך אל האלהים. והנה היו תמימים שהאמינו, כי עטונאים מחוננים, ואפילו מחוננים מאד, ואפילו מאד־מאד מחוננים, מסוגלים ממילא, לפי עצם מקצועם, בכח מעט או הרבה כשרון העשיה הספראית שיש להם, להגיד את הדבר שהאלהים מנע מהם, כי הוא ישימהו רק בפי שליחיו. האמינו – וכמו תמיד נכזבו. ועידת פא"ן היתה גם הפעם בדיוק מה שהיא יכולה להיות. היא היתה גם הפעם הזאת “פייף־או־קלוק” של אנשי טרקלין, המחוננים, ולא פחות מזה – פחדנים.

הפעם היה זה בעיר החמודה דוברובניק, עיר חוף ימים שוכנת, חוף הים האדריאטי, בדאלמאציה יפת מהנוף. ודאי חגיגית מאד היתה האניה, אשר הביאה לעיר ביוגוסלביה הקטנה מטען סיטונאי של כשרונות. כל כך הרבה אנשי שם בבת אחת. “הנסיך פטר” שמה של תיבת נח זו, שאיש מכל נוסעיה לא שער בודאי, כי על מי מבול הוא מפליג, ואין יונה אשר תביא את עלה הזית בפיה. מין למינו ולשאינו מינו – הקולומבוס של הפוטוריזם מארינטי, וכותב העתים האנגלי וולס. ושלום אש היהודי בצוותא חדא עם הסופרים הנאצים. כולם, כולם יחד. לכולם יש מקום בכל־בו זה, המתימר להיות הר־סיני של הרוחניות בדורנו האנטי־רוחני. קראתי פרטים על הבליל הזה וחשבתי בלבי: מה שותפות יש לכל אלה השונים זה מזה, לפעמים מן הקצה אל הקצה? מה תעודה להם, אשר יעשוה יחד? והאמנם “יחד” – פירושו רק אחדות המקצוע? והבינותי מאד את המתבדלים – ובראשם רומן רולאן – שהפכו עורף ולא פנים, מי מאין אמונה ומלא־איכפת, ומי מבוז והתנגדות, לארגון הזה, שסתירתו מניה וביה, שאין בו כמעט נקודה חשובה אחת, אשר תצדיק את קיומו. אדרבא: כל אשר בו הוא ניגוד משווע לעצם יעודו של איש־הרוח, אם עדיין יש איזה צידוק לתואר הזה, ונושאו מסוגל או רוצה לפחות לכוון את המארשרוט המוסרי־הרוחני של האנושיות. אם המטרה היא להשפיע: להיות מצפה מצפן ומצפון – היאך ירתמו יחדיו האקדמיקן הפאשיסטי מארינטי ומשורר האדם־המון ארנסט טולר? האמנם האינטרס הפרופסיונלי או האקדמי דיו להזעיק יחדיו באי כח שתי אנושויות? ו"הוו המהפך" את האמן לאומן – האמנם כדאי ומותר ואפשר לתלות בו יעודים בכלל, ומשותפים לא כל שכן. אכן, יקרה לי ספינת “הנסיך פטר” בנעדרים ממנה, באלה שלא באו, שלא יבואו, שבדילותם היא אות לרצונם הנגדי.

אך הספינה “פטר” באה – והביאה תשעה קבים מתפארתן של האומות ולשונות בעולם. ובימים 25–29 במאי שנת 1933 לסה"נ ישבו בשבת תחכמוני עשרות פייטנים־אסאיסטים־נובליסטים ב"בונדן־תיאטר" המפואר. הטקסיות נשתמרה בכל התגין, עם כל ה"רמונים והכפתורים". אנשי הרוח השכילו מאד לחקות – ולא רק בועידותיהם – את אנשי המדיניות. ולמחשבה על “הקונגרס” הזה לא היה קשה כלל לשער, כי מושב הוא של שרי מדינות, שבאו לרמות איש את רעהו על פי הסכם חשאי להעמיד פנים של מאמינים זה לזה.

כל האומות שלחו שצ’ים לכינוס הזה. ממש: “שבעים אומה ולשון”, כמליצת שפת עבר. והמרכאות מיותרות כמעט: לפי הספירה הרשמית – 300 צירים, באי כח ששים מדינות. ואורחים (וכמובן: “חשובים”!), כנהוג בהתאסף ראשי עמים או פלגות בחברה האנושית. כמו אל ביבר מופלא עטו הסקרנים החשובים הללו, מהם גם אחוז מסוים של תמימי לב, ביחוד מבני הנוער, המאמינים עדיין במיוחדותו של הסופר. אכן, היה זה מפקד נאה של “שאר־רוח”, תערוכה רבת תוצגת: כל כך הרבה מפורסמים בבת־אחת! ורק מה־בכך, רק משהו, הבלתי חשוב בימינו, נעדר בעצרה זו – אותו אקלים עליון, שאנו העברים כנינו אותו לפנים בשם המפורש: רוח הקודש. גלתה שכינה ממסבות אנשי הרוח בדור־כזבים זה.

אני קורא את הפרוטוקול. פתיחה, כרגיל. כמו תמיד. כאלו לא נסדק מה בעולמו של האדם. כאלו אין אוזן גם לאלה לשמוע באלה הימים את המשק האיום של כנפי הכליון. כן: בא־כח סופרי הארץ המאכסנת, ד"ר סויטיסלב סטפנוביץ, עשה שמוש לא מועט בכל השמות הנרדפים של שלום, אחוה, חירות – אך האם לא קראתי כבר את הפסוקים הללו בטלגרמות רויטר מג’יניבה, כאילו פלאגיאט הוא – מועידת מדינאים, מישיבות הועדות לפירוק שאלת פירוק הזיון. לא שמץ חזון, לא נדנוד שאר־נפש, אף לא משהו של “אש עצור בעצמות”. שוב: “אחדות הרוח”… “חופש היצירה”… “מלחמה לצדק”… “אחוות העמים”…

וברוח זו, אם כי ביתר גבהות, גם נאומו של ראש הפא"ן האנגלי, הוא גם נשיא הכבוד של קלובי הפא"ן בעולם, הוא גם נשיא הועידה הזאת – ה. ג. וולס. והרי הוא דוקא הדגיש את המחניים, את קו המשוה, החוצה בימינו (מדוע רק בימינו?) את כדור הארץ לשני מינים בגוש האנושי; הרי הוא בחלק מנאומו נסח אף על פי כן את האימה האורבת בימינו (מדוע רק בימינו?) לכל הבנין אשר כוננוהו אנשי מעלה מדור דור: הוא דבר על סכנת ימי הביניים (זכרתי: חזונו של ז. שניאור “ימי הביניים מתקרבים”…) – ואיכה זה לא הסיק את המסקנה היחידה, המתבקשת מאליה: אין מקום ולא סכוי, ולא שום תכלית כלל – לנוכח האימה הזאת – להתגוֹדד בארגונים קלוביים, פאנ"יים. מוקצה מחמת טשטוש הוא, וטשטוש – היא “בגידת כהנים”, לפי ביטויו של בינדה הצרפתי, והיא מתנקמת בבעליה. הבדילות, הלכוד האידיאי היחדויות הלוחמת בשם אלהים משותפים, אלהי החירות והתפארת, היא לבדה “הנס המאחד”. “סופרי כל העולם מצווים לקדש מלחמה לחירות האדם בעולם”? כמובן! אבל איך ילחם לרעיון אחד תומס מאן עם “בן־מקצועו” אוורסט, ואיסטרטי – עם “בן־אומנותו” מארינטי הפאשיסטי? האם אחד הוא רעיונם? האם לא אויבים הם? הרי למושגים האנושיים יש לא רק צליל פונטי אלא גם משמעות אתית! ו"חירות" היא תיבה בערך המלון התרבותי, שעל פי הפירוש הניתן לה על ידי פלוני או אלמוני יתחברו או יתפרדו האנשים. ואין שום משמעות כלל לצרוף הסתמי “סופרי כל העולם”. אפילו הנוסחה “פרולטרים של כל העולם התאחדו” נתבדתה, וזה מול זה עומד המאמין בזרוע מדכאה והמאמין בחירות. כי לא לפי הסימן החיצוני והמקרי של השתייכות למעמד חמרי אחד או לפי שווי האזרחות במלכות שלש המוזות של פא־אלף־נון יתגייסו בני אדם למלחמה ולתעודה. מחניים – גם במעמד עשוקי־החמריות, לא כל שכן – בשדה התרבות. ואם היתה נחיצות בתוספת הוכחה לאולת ש"בכלל־פא"ניות", הרי היא ניתנה על צד היותר מביש בשבת־אחים זו של סופרים בחסד צלב הקרס ואויביהם ביסוד היסודות של שנאת “ימי הביניים המתקרבים”, שעליהם דבר דברים כה נאים נשיא הפא"ן העולמי.

והיה זה בוודאי מחזה מלבב מאד, וביחוד מעודד, כשעלתה שם על סדר היום שאלת גרמניה. “האולם היה מלא עד אפס מקום” – מספרת הכרוניקה – בשעת הויכוחים בענין “איסטניסי” זה. כמובן! אטרקציה הרי זו על כל פנים. כדאי לשמוע, מה יגידו כותבי ספרים על משטר שורף ספרים? זה פיקנטי מאד. וגם אין להאשים חלק אחר בקהל, שמלא בישיבה זו את האולם מתוך אמונה, כי לנתיני המוזות יש גם מה לומר בנקודה בוערת זו, משהו מיוחד, מזעזע. אך לאנשי הפא"ניות לא היה מה לומר. לא מבחינת המיוחד ולא במובן הזעזוע. בחמקמקות הקדימום אחרים, חרוצים מהם במלאכה הזאת. ובלהבות אש בנגלית של מחאות מאונסות, פוליטיקניות, מתוך חשבונות צדדיים, מתוך צדקנות בצעית, קוניונקטורית – ודאי שלא יוכלו כותבי פיוט־אסיים־נובילות להתחרות עם החולשים על גויים ומדינות: במקל־נועם של פוליטיקה בעת שלום, ובמקל חובלים של גייסות ותותחים בעת מלחמה. והתוצאות: לא תחבלנות מובהקה של גונבי דעת פוליטיים ולא להט מחאה של חרון נפש, אשר לבעלי “זוג העיניים השני”, הרואים בחרדה רבה את חזון הבלהות של הימים ושואגים את שאגת האזהרה הגדולה. כל המלחמה הפרלמנטרית הזאת על ניסוח ההחלטה בדבר שהוא יסוד כל הזועה של הימים האלה, כל הפלירט הזה עם סופרי הפא"ן ההיטלראי – האם אין זו התצלומת המדויקת ביותר לערכה האנושי והמוסרי של כנסת סופרי כל העולם"?

– “לא לגעת בשאלות פוליטיות”– מתחננת משלחת סופרי “אמריקה הדימוקרטית”.

– “קלוב פא”ן בארץ אחת אינו רשאי להתערב בעניני ארץ אחרת" – מנסה סופר “שווייץ החפשית” בלהטוט יורידי כביכול להתחמק מאמירת הן או לאו.

– “לדחות את השאלה הגרמנית למושב אחר” – מציע מארינטי המוסוליניי, שאר־בשרם האידיאולוגי של הסופרים ההיטלראים, הצעת השתמטות, ממש כבא כח אנגליה בועדה לפירוק הזיון בג’יניבה כל פעם שיש סכנה שאפילו “לרמות זה את זה בדרכי שלום” אי אפשר יהיה.

וסוף דבר: כשהועדה המתמדת, – שתפקידה גם כאן, כבכל ועידת שליחים העומדים על המקח, הוא למעך, לטשטש, לרמות, – כשהועידה הזאת מציעה החלטה סתמית, לא־כלומית בעצם, שקלובי פא"ן צריכים להשתדל למנוע את מניעת החופש של הדעה והיצירה, – רק להשתדל, רק למנוע מניעה, רק להכריז הכרזה נאה ולשוב לבנקטים ולשכר סופרים – הרי “סופרי כל העולם” באי כח ששים אומות, מקבלים אותה, את ההחלטה הפחדנית הזאת, ב־10 קולות, ו־14 נמנעים. הסוכנות הטלגרפית מבשרת בחדוה: איש לא הצביע נגד! התשמעו: נביאי האמת והצדק של המאה העשרים, אסאיסטים ונובליסטים בחסד עליון, קנדידטים לפרס נובל, לא העיזו, חלילה, להודיע לעולם כולו על ידי מועל כפים: “אנו מתנגדים לחופש הדעה והיצירה”. אדרבא: אחדים מהם גם הצביעו בפירוש בעד… והתאריך הוא: סוף מאי שנת 1933!

אלה סופריך, העולם! אלה הם – הפא"ניים, האושפיזיים, בשעה ערב־כליון לאדם, בהשתקשק בעולם גלגל־הרכב האפוקליפסי של גוג ומגוג. אלה הם! – – אך יש גם אחרים? הם מעטים, הם יחידים, והם מתבדלים. כי באלה הימים ובאימות האלה רק ע"י הקו, המפריד בין מורדי האור ובין שונאי החשכה, יכון זה המקדש־מעט, שבו אם לא ילחמו הרי, על כל פנים, יתפללו היחידים־בעל־כרחם על פדות האדם, כי רע לו מאד. – –

אף על פי שהתודענו זה אלי זה במאוחר – בימים ההם כבר היינו שנינו מפורסמים למדי – היה גורקי נראה לי תמיד כידיד נעורים, כה רעננה וכה בלתי אמצעית היתה הרגשתנו איש את רעהו. אמנם כן: את שנות נעורינו בילינו כמעט יחדיו, זה בצד זה, אף על פי שגם לא שיערנו איש את קיום רעהו. שנינו יצאנו מתוך החיים הדלים והאבלים של קצוי כרך, – הוא בניז’יגורודסק, אני בקאזאן, – ובדרכים דומות עלינו אל המלחמה והתהלה. והיה יום, ששנינו בשעה אחת דפקנו על דלתי בית האופירה בקאזאן, ושנינו בעת אחת עמדנו למבחן למקהלה: גורקי נתקבל, ואותי פסלו. פעמים רבות זכרנו אחר כך את הפרט הזה וצחקנו. ואחר כך נמצאנו לעתים קרובות שכנים בחיים, שהיו אבלים וקשים לשנינו. אני עמדתי ב"שלשלת הפריקה" בנמל וולגה והטלתי אבטיחים מיד ליד, והוא היה כתף וטען על גבו – בקרבת המקום, כנראה – שקים שנשאם מן הספינה אל החוף. אני – אצל הסנדלר, וגורקי, בקרבת מקום, אצל אחד הנחתומים.

אהבה בין אדם לחברו אינה טעונה, בעצם, כל נימוק והצדקה: אוהב אתה, משום שאוהב. אבל אהבתי את גורקי במשך כל ימי חיי לא היתה אינסטינקטיבית בלבד, היו לו, לאדם זה, כל הסגולות המושכות אותי תמיד באפים של הבריות. במדה שאני בז לפרטנציוזיות המחוסרת כשרון, בה במדת משתחוה אני בכל לבי לפני כשרון אמתי, רציני וכן. גורקי הפליאני בכשרונו הספרותי הבלתי מצוי. כל מה שכתב על חיי רוסיה ידוע לי ויקר לנפשי, כאילו עד־ראיה הייתי לכל ספור שהוא מספר.

מבכר אני את הדעת באדם. וגורקי הרבה לדעת: ראיתיו בחברת מלומדים, הוגי דעות, כותבי עתים, אמנים, מהנדסים, זואולוגים וכל כיוצא בהם. וכל פעם שהיו הללו מסיחים עם גורקי בעניני מקצועם, היו המומחים מוצאים בו איש כערכם. גורקי היטיב לדעת ידיעה שלמה ויסודית כל פרט קטן וכל פרט גדול. אילו, למשל, עלתה מחשבה בלבי לשאול את גורקי, היאך חי הקיכלי, כי עתה ספר לי גורקי על הקיכלי פרטי פרטים, שאילו נתקבצו יחדיו כל הקיכלים מאלפי שנים, כי עתה לא ידעו כלל את כל אלה על אודות עצמם…

הטוב הוא היפה, והיפה הוא הטוב. בגורקי נתמזגו השנים והיו לאחדים. לא יכולתי שלא להתלהב כשראיתי את הדמעות הנוצצות בעיני גורקי בשמעו איזו זמרה נפלאה או בהתענגו על יצירה אמנותית של איזה צייר.

זכורני, היאך ידע גורקי להבין הבנה שבגבהות את יעודו של האינטליגנט. יום אחד, בשעת מסיבה שנערכה בביתו של אחד הסופרים במוסקבה, בהפסקה שבין שירת סקיטאלץ בלוית גתית ובין לגימת יי"ש וקנוח סעודה, נתגלגלה שיחה בין הסופרים: מהו, לעצמו של דבר, משמעו של האינטליגנט? שונות היו הדעות שחיוו הסופרים האינטליגנטים, שהיו במסבה זו. הללו אמרו, כי זהו איש בעל תכונות אינטלקטואליות מיוחדות; והללו אמרו, כי זהו אדם בעל מערכת־נפש מיוחדת וכדו'… גורקי הגדיר על פי דרכו את מהות האינטליגנט, והגדרתו זכורה לי:

– זהו אדם, המוכן בכל עת ובכל שעה לעבור גלוי־חזה לפני המחנה ולהגן על האמת, בלי שיחוס על חייו.

איני בטוח שדייקתי בצירוף המלים, אבל תוכן הדברים מדויק הוא. האמנתי בכנותו של גורקי והרגשתי, כי אין זו תפארת המליצה. פעמים רבות ראיתי את גורקי עובר גלוי־חזה לפני המחנה…

זוכר אני את גורקי חולה, חוור, משתעל בחזקה, בלוית משמר ז’נדרמים ברכבת שבבית הנתיבות במוסקבה. גורקי נשתלח אי־לשם, לצפון. אנו, ידידיו, ליוינו אותו עד סרפוחובו. בסרפוחובו נתנו לחולה את האפשרות לנוח, ללון לינת לילה במטה. באכסניה קטנה, בהשגחת הז’נדארמים, בילינו עמו בשמחה את ערב הפרידה, בשמחה – משום שיסורי הגוף לא צערוהו הרבה, כשם שלא צערוהו ביותר הז’נדרמים והגירוש. בלבו פעמה האמונה במפעל, שלמענו סבל יסורים, והדבר הזה עודד את כלנו. באיזו עליצות וחוסר כל דאגה צחק לכל תהפוכות החיים, מה מעט חששנו למאסרו הגופני של חברנו, בדעתנו, מה רבה אצלו החירות הפנימית.

זוכר אני, היאך חורו פניו והביעו חרדה רבה בתשעה ביאנואר 1905, כשאנשים רוסים פשוטי לב הלכו בהדרכת נאפון אל ארמון המלך להשתחוות ולהתחנן לפני המלך, שיתן חופש לעמו, ובתשובה על תחנונים תמימים קבלו מאת הממשלה כדורי עופרת – בחזה.

– אנשים חפים מפשע רוצחים הם, מנוולים!…

ואף על פי שבערב ההוא שרתי ב"דבוריאנסקויה סובראניה", בכל זאת אמת אחת היתה לי ולגורקי.

ומאליו יובן, באיזו שמחה שבגאוה שמעתי את דברי גורקי שאמר לי:

– כל מום רע שאשמע עליך, פיאודור, לא אאמין לעולם. וגם אתה, אל תאמין, אם יגידו לך רעות עלי.

ועוד זוכר אני:

– גם אם יתפרדו דרכינו בזמן מן הזמנים, אוסיף לאהוב אותך. גם את סוסאנין שלך לא אחדל מלאהוב.

ואמנם, את אהבתו של גורקי, את אמונו בי, הרגשתי פעמים רבות בחיי. מכל משמר שמר גורקי את מוצא פיו.

ובימי המהפכה הבולשביסטית, כשנכלמתי לנטוש את מולדתי והייתי מיצר על תנאי החיים והעבודה, ואחרי מלחמה פנימית ממושכת החלטתי סוף־סוף לצאת לחוץ־לארץ, לא ראיתי שיהא גורקי מתיחס באיבה להחלטתי…

ימים רבים עברו עלי בחו"ל, והנה קבלתי מכתב מגורקי, שבו הוא מציע לי לחזור לברית המועצות. זכרתי, מה קשים היו לי שם החיים והעבודה. נלאיתי להבין, מדוע נשתנתה דעתו של גורקי, ועניתי לו, כי לא הייתי רוצה לחזור עכשיו לרוסיה, והסברתי לו בגלוי לב את הנימוקים. כתבתי על כך לגורקי בשבתו בקאפרי. ודאי, בינתיים נסע גורקי לרוסיה ואולי מצא שם בשבילי איזו אפשרות לחיות ולעבוד. אך הנני מודה ומתוודה, כי לא האמנתי באפשרות זו. ושאלת יחסו לחזירתי לרוסיה היתה תלויה זמן מה ברפיון. גורקי לא הוסיף לדבר עליו. אבל אחר כך, כשנזדמן לי לבקר ברומא (היו לי שם קונצרטים), נפגשתי עם גורקי פנים אל פנים. הפגישה היתה עדיין ידידותית. ושוב אמר לי גורקי, כי מן ההכרח הוא שאחזור למולדתי. ושוב סרבתי. והפעם ביתר תוקף. אמרתי, כי איני רוצה לנסוע לשם. איני רוצה, משום שאינני מאמין, כי תהיה לי אפשרות לחיות ולעבוד שם, כדרך שאני מבין חיים ועבודה. ולא משום שמתירא אני מפני אחד המנהיגים או השליטים, אלא מפני שמתירא אני, אם אפשר לומר כך, מפני כל מערכת היחסים: מפני “המנגנון”… הכוונות הרצויות ביותר מצד כל אחד מן המנהיגים אלי יכולות לעלות בתוהו. ביום לא עבות אחד יכולה איזו אסיפה, איזו קולניה לבטל את כל אשר הובטח לי. ארצה, למשל, לנסוע לחו"ל, והם לא יתנוני לנסוע, יכריחוני להכנע ולא יוציאוני בשום אופן ואתה לך לבקש במי האשם.

אחד, יאמר, כי הדבר אינו תלוי בו. השני יאמר: “נתפרסמה פקודה חדשה”. והאיש אשר יבטיח ימשוך כתף, ויאמר: “זוהי מהפכה, חביבי. שרפה! והאיך יכול אתה לקבול עלי?”.

אמנם נורקי היה נוסע לרוסיה וחוזר משם כמה פעמים, אבל הרי הוא נפש פועלת במהפכה. הוא מנהיג. ואני מה? אינני קומוניסט, ולא מנשביק, ולא סוציאליסט־רבולוציונר, לא מונרכיסט ולא קאדט, והנה אם יבוא אדם וישיב תשובה כזאת על השאלה “מי אתה?” – יאמרו לי: “דווקא משום כך, דווקא משום שאינך לא דא ולא הא, אלא השד יודע מה, הכבד נא ושב בביתך, בן כלב”. ואני קללני אלהים, שאני אוהב מאד־מאד להיות בן־חורין ושום פקודה – לא מפי צאר ולא מפי קומיסאר – אינני סובל.

הרגשתי, כי סירובי לא נשא חן בעיני גורקי. ואחר כך, כשיחסה המפקר של הממשלה הסובייטית אל זכויותי החוקיות אפילו בחו"ל, הכריחני להסיק את כל המסקנות ההגיוניות מהחלטתי שלא לחזור לרוסיה, ו"העזתי" להגן על זכויותי אלה – נסדקה ידידותנו סדק עמוק. בין האבדות ההפסדים שהיו לי בשנים האחרונות – אינני מסתיר זאת, אלא אומר בלב נרגש – אבדתי שאבדתי את גורקי היא אחת הקשות והמדאיבות ביותר.

חושבני, כי גורקי החכם ודק־הרגש יכול היה, אילו רצה, להבין בלי משוא פנים את הנימוקים, שעוררוני בשאלה זו. אני כשלעצמי איני יכול בשום פנים לתאר, כי אדם זה מסוגל לעשות משהו מתוך נמוקים שפלים. וסבור אני, כי כל מה שאירע בזמן האחרון לידידי ורעי היקר מתבאר באיזו סיבה ושורש, ההולמים את אישיותו ואת אפיו, שאינם ידועים לא לי ולא לאחרים.

ומה אירע? מתברר, כי פתאום מחולקים אנו בהבנת המאורעות המתרחשים ברוסיה ובהערכתם. דעתי היא, כי בחיים, כבאמנות, אין שתי אמתות – אלא אמת אחת ויחידה. למי משנינו האמת הזאת? איני מעיז לפסוק הלכה. אפשר לי, ואפשר לגורקי. על כל פנים, שוב איננו מושווים באמת אחת, שהיתה לפנים משותפת לשנינו.

אני מוסיף לחשוב, כי חירותו של האדם בחייו ובעבודתו – היא הברכה הגדולה, כי אסור לכפות על האדם את האושר בעל כרחו. כי מי יודע, מהו האושר הדרוש לפלוני. אני מוסיף לאהוב את החופש, שלפנים אהבנוהו שנינו אהבה עזה, אני וגורקי יחד.

א

במלחמת העיונית אסטטית שבין “חומר וצורה”, או “תוכן וצורה” בספרות, כשיצאה הספרות ובשם האידיאה של הצורה בקשה להשתחרר מכבלי התוכן המגביל והנושא המוגבל ומכבלי־מוסר מוגבלים ונצחה, לאשרנו, וגבולות הספרות נתרחבו על ידי כך עד לאין קץ, – הפליגה אידיאת־הצורה בהמשך הזמן אל קיצוניות אחרת בהפשיטה ובבטלה לגמרי את ערך האתוס, התוכן החומר, ועי"ז הוציאה את אידיאת־הצורה מידי פשוטה ממשמעותה האמיתית והטבעית. ואף על פי שהדגישו תמיד, כי תוכן וצורה הם אחדות אחת, בכל זאת לא נמנעו, תוך כדי דבור, לטשטש את שאר הגורמים ודברו וכתבו כאילו היתה הצורה הגורם היחידי ביצירה, והעלימו עין, בכוונה או שלא בכוונה, ממדת השפעתם של שאר הגורמים, היינו: חוג השאלות, האתוס (לאו דוקא מוסרי), הלבוש הזמני – כלומר: מכל מה שאינו נכלל בצורה, באמנות ואפילו בכשרון־הסופרים. שאם לא כן, דהיינו: אם לכל אלה לא היה ערך מכריע ביחסנו ליצירה, ביחוד בת הדורות הקדומים – איך נתאר ואיך נסביר לעצמנו את התישנות של יצירות, שעוד לפני זמן קצר משכו כל לב בתעצומות, או למעריציהם כליל השלימות בצורתן; ולא עוד אלא שגם היום נוכל לראותן כשלמות מן הצד הספרותי ואסטטי, אם לא בשנוי חוג השאלות, האתוס, התוכן ודרך הפתרון. כי הן הצורה וכשרון הסופרים קבוע ועומד הוא. מלבד זאת הן בעיקרו של דבר מצומצם הוא המספר של “צורות־היסוד” בספרות, ואין התישנות מתפרשת אלא בשינוי חוג־השאלות, האתוס, וממילא גם החומר.

דור חדש, ושאלות חדשות – ופתאום נעשו יצירות העבר רחוקות וזרות. “נורָה” היא דראמה מצוינת בכל המעלות האמנותיות הטובות של איבסן, וגם היום לא ישתעמם בה הקורא, ואף על פי כן: נתישנה. הגילו הדורות החדשים ליקויי־צורה, שלא ראום קודם לכן? לא! אלא מאי? חוג השאלות ודרך פתרונן נשתנה, ה"מה" של היצירה והחיים המתוארים נתרחק, ועל ידי כך נתהווה נֶכֶר, ופתאום חסרה ההשתתפות שבלב. אין הקורא יכול להכניס את העבר המתואר לתוך ההווה שלו, והוא המוציא את משפטה של היצירה. כי כוחה של כל יצירה נפסק באמת כשתפנה להבנתו ההיסטורית של הקורא. יתר על כן: שנוי האתוס יכול לשמש גורם מכריע בשנוי התפיסה של כל היצירה כולה, ועם השתנות התפיסה נעתקים כל האלמנטים היחידים שמהם מורכבת הצורה או המבנה, ומקבלים ערך אחר, – ואשר נראה קודם־לכן ביצירה כמבוסס במבנה הפנימי שלה, נראה פתאום, באור החדש, כבלתי מספיק, וערכה האסטטי־פורמלי של היצירה נמצא משתנה על ידי כך.

ב

בסוחר מוינציה אפשר לראות בבהירות גדולה את מדת השפעתו של האתוס על הצורה ועל כל מבנה היצירה. בהמשך הזמנים עם שנוי האתוס, נהפכה קומדיה זו לטרגדיה, ובימינו כמעט שאין לה, לדראמה זו, תפיסה אחרת. ועם השנוי הזה נעתקה גם נקודת־הכובד מן הסוחר הוינציאני אל שיילוק, שהוא מרכז הטראגדיה. אבל בתורת הטראגדיה אין מקום לסיום זה. כל טקס המשפט, ה"סיום בכי טוב" שהוא כותרת הקומדיה, נעשה מיותר ופוגם. כל המחזה לא נעשה בעינינו אלא לטורזו, אמנם טורזו גדול ונשגב, שבמקומות אחדים עדיין כחו עמו לזעזע אותנו גם היום, אלא שהדרמה כולה שוב אינה מספקת. הנה כי כן אבדה קומדיה קלאסית את הגיונה הפנימי, וחוקיה, הפנימיים, שהם המהוים את צורתה, נשתנו רק מפני שנוי האתוס. ואל יאמרו האומרים, כי קומדיה זו היא מן הבלתי מוצלחות גם בשעתה ולעצמה, ואשר על כן לא מפני שנוי האתוס ושנוי השקפתנו בכמה דברים נתמעטה דמותה. כמו כן אסור לנו להכניס יותר מדאי מהבנתנו לתוך כוונתו של שקספיר ולומר: זו היא גדולתן של הקומדיות ואמת־החיים שבהן, כי לפתח הקומי רובץ הטראגי, כי המגוחך מעורר גם את רחמינו וכו', מסופקני אם האומר כך קולע אל מטרתה האמתית של היצירה וחוקיה הפנימיים. כי סוף סוף נתכוון המחזה “הסוחר מוונציה” להיות קומדיה ממש, ומהי תכליתה של הקומדיה אם לא הצחוק? ואמנם, מנקודת השקפתנו של שקספיר ודורו על יהודים ויהדות היתה קומדיה זו מן היותר מוצלחות בבנינה וביסודותיה הקומיים. לא נוכל לתאר כמעט את המולת הצחוק, הנקי מכל שמץ פקפוק והרהור עגום, שעורר מחזה זה בקהל שבא אל תיאטרונו של שקספיר. יסודות הקומיקה שבדרמה זו הרופפים לפי טעמנו היום (מי עוד בימינו יצחק בדרמה זו?) הספיקו בימים ההם ונבנו על יסודות פורמליים־אסטטיים נכונים. הן בעצם הופעתו של היהודי, בה בלבד, היה לדידם משום יסוד קומי גדול. והעובדה שהצרות מתרגשות ובאות כחתף, כעל איוב בשעתו – על היהודי – הוא הוא המצחיק ולא יותר. ואחר כך כשבכוח משחק דיאלקטי חריף, מצליחים הם להונותו, במשפט, היהודי, אין קץ לצחוקם הבריא והנקי משמץ פקפוק ומאותה הכפילות והתערובת הטראגית שאנו מיחסים לו. שאלמלי כן היינו שומעים לפחות הד מזה מפי גבורי הדרמה עצמה, עליהם היה להביע, או לפחות לחוש את הטראגיות ההכרחית שבדמות, אבל בכל המחזה אין זכר לכך. הם צחקו בלב מלא, משום שלפי האתוס של הימים ההם היה בזה מן הקומיות. ופה המקום להדגיש: היום חשים אנו את הטראגיות שבשיילוק. יסוד נפשו הוא טראגי בשבילנו. ואם אין אנו רוצים להוציאו מידי פשוטו, הרי אין לנו ברירה אלא לעשותו מצחיק בתנועותיו, בדבורו, בהגבתו על ענינים, היא לעשותו מגוחך בדברים הצדדיים כדי לכסות על העיקר הקומי שאיננו. שקספיר לא נזקק לאמצעים אלה, לא בצורתו והגבתו המצחיקה של “שיילוק” יראה את הקומי. אדרבא: בשבילו גדל אפקט הצחוק במדה ששיילוק נעשה גדול וחזק, כי היה בידו יסוד קומי והוא כשלונו של היהודי. אבל נושא כזה טבוע בעיקרו ביחס הסוציאלי והמוסרי ועמו הוא קיים ונופל. ולא זה בלבד אלא כל הנושא כולו תלוי במצב סוציאלי ידוע ועם השתנותו בהכרח שיפול גם הנושא. ואף אני לא הייתי נגש במדת אתוס חדש או באמת־מדה סוציאלית אילו צחקתי למקרא מחזה זה. כי זהו קנה המדה לזכות קיומו ולאקטואליותו. אבל הוא הדבר: אינני צוחק. אין דרמה זו מצחיקה אותי, אינו מצחיק היום. Einen Juden prellen לכל היותר: זה מעציב, מכעיס או מבייש. אם מצחיק הוא את מישהו, הרי זה משתדל להסתיר את הדבר. האתוס שלנו אוסר את הדבר, או מתיר אותו בענינים יותר קלים, ובכלל באופן יותר קל ובפחות תוצאות מכפי שהדבר נעשה בסוחר מוונציה. ויכול אני לתאר לי, כי עם שנוי האתוס והיחס הסוציאלי אל היהודי, למשל בקהל נציונל־סוציאליסטים גרמנים, תוכל דרמה זו לקבל שוב את הוראתה הראשונה ושוב תחזור להיות קומדיה מוצלחה לפי כל החוקים האסטטיים־פורמליים, כל הנמוקים הפסיכיים והקשרים הנראים בעינינו היום רופפים כל כך, חיצוניים, מיכאניים ובלתי מיוסדים במבנה הפנימי שבדברים, יראו בעיני אותו קהל היטלראי מוצדקים ושלמים גם מבחינה אסטטית.

ג

ודוגמא זו בידינו להרחיב על כל סוגי הספרות. טרגדיות רבות וגדולות ניטל טעמן הטראגי בעיני הדורות הבאים רק משום שינוי האתוס, ואפילו מפני שנוי הלבוש. עצמותן הפורמלית בלבד לא תוכל להצילן מכליון. והדבר מובן: שהרי אין להתיר את הרגש האסטטי מכל קשריו עם הסוציאלי. האתוס, חוג־השאלות והאידיאולוגיה וכו', סוף סוף גם הם מעורים בכל היקף החיים, וגם הם נתפשים רק מתוך הכלליות של הדברים. ואת הדבר הזה ידעה כל בקורת פרודוקטיבית וגדולה, כזו של טן בזמנו או גונדולף בזמננו, אם כי שניהם יצאו מנקודות השקפה, השונות זו מזו מן הקצה אל הקצה. יתר על כן: טן, בתורת “הסביבה” שלו, עמד על הגורמים הכלכליים, המטביעים, לפי דעתו את חותמם על היצירה, ובזה הקדים, במובן ידוע, את הסוציאליסטים או ביתר דיוק: את המארכסיסטים למיניהם. ובמסה שלו על “סטנדהל” יביע גם זאת: שיש דרגות גם בדברים, ויש הבדל במה מטפלים ומה מתארים. וגם מטרלינק הסיק את המסקנא האחרונה של הלך רעיונות זה, באמרו: הבינה והגורל. כי מנקודת עמדתו של הבינה אין מקום לטרגיות בכלל, חוץ מטרגדיה של “ישו” ו"אנטיגונה" (אם איני טועה). הטרגדיה של “המלט” לפי השקפה זו – אינה טרגדיה, בעצם, כי הבינה לא תוכל להטיל עליו את חובת הנקמה ולא יהא מקום להתפתחות פרובלימה. לפחות בכוון זה דומה הוא המלט, לפי השקפה זו, לאותו ילד המחזיק בידו קצה חבל הקשור בגדר וצועק כי קשור הוא. הטרגדיה של הילד תעורר בנו, לכל היותר, צחוק רחמים של גדולים למעשה־פתיות של קטנים, אבל את הטרגיות שבדבר לא נחוש, כי בכל טרגיות צריך שיהא הכרח וחוסר־מוצא. והנה נתאר לנו את כל יצירתו של שקספיר מתוך יחסו ועמדתו של איש שהשיג מדרגה זו! הלא יאבד כל הגיונן הפנימי בשבילו!

לא הארכתי את הדבור על המשלים הרבים, אלא כדי להוכיח באופן פרינציפיוני, באיזו מידה משפיעים האתוס, המצב הסוציאלי, חוג השאלות ואפילו התוכן. ועכשיו רוצה אני לעבור לעיקר הנושא להערכת אחד מספריו של סטנדהל “שרטרז” – מתוך ההווה שלנו.

א.

בַּדְּרָכִים בְּסִיבִּירְיָה

אֵי־מִי גַם הַיּוֹם עוֹד יִמְצָא שְׂרוֹךְ שֶׁל־נַעַל,

כַּפְתּוֹר עֲלֵי אֶרֶץ מוּנָח,

מַחְגֹּרֶת שֶׁל עוֹר, מְכִתָּה שֶׁל כְּלִי־חֶרֶשׂ

וְדַף שֶׁנִקְרַע מִתַּנַ"ךְ.

בַּנְהָרוֹת בְּסִיבִּירְיָה

אֵי־מִי גַם הַיּוֹם עוֹד יִמְצָא שֵׁבֶר קָרֶשׁ,

שָׂרִיד שֶׁל רַפְסֹדת שֶׁלִּי…

עֲנִיבָה עֲקֻבָּה מִנִּי דָם – בְּלֶב יָעַר,

בַּשֶּׁלֶג – פְּסִיעוֹת שֶׁל רַגְלִי…

ב

בַּלַּיְלָה לֹא נִזְכֶּה

לִרְאוֹת פְּסִיעוֹת לֹא־לָנוּ.

וְרוּחַ תְּכַסֶּה

אֶת הַפְּסִיעוֹת שֶׁלָּנוּ.

וְאֵי־לְשָׁם נָבוֹא

כֹּה עֲיֵפִים מִלֶּכֶת…

חוּרְבָה עוֹמֶדֶת שָׁם

בָּעֲרָבָה מוּשְׁלֶכֶת.

הִיא לָנוּ מְצַפָּה:

דְּלָתוֹת… חַלּוֹן פָּתוּחַ…

לָבוֹא, לִצְנוֹחַ שָׁם:

לָנוּחַ, נוּחַ, נוּחַ.

א

בַּחֲדַר הַיְּלָדִים הַכֹּל מְלֵא צַעַר,

בַּחֲדַר הַיְּלָדִים הַכֹּל נֶאֱנָח בְּלַחַשׁ,

הָרְהִיטִים, הָרִצְפָּה, הַתְּמוּנוֹת וְעוֹר־הַתַּחַשׁ,

הַחַיִּים בְּלִי־לָזוּז וְתוֹהִים אֲבֵלִים

בְּלֵילוֹת הַסַּהַר וּבְיָמִים אֲפֵלִים –

בַּחֲדַר הַיְּלָדִים הַכֹּל מְלֵא צַעַר.

בַּחֲדַר הַיְּלָדִים הַכֹּל אַט מִתְגַּעְגֵּעַ:

הַבֻּבּוֹת חַיּוֹת בַּחֲשָׁאי וְכוֹאֲבוֹת פְּנִימָה.

וַאֲנִי הַיֶּלֶד יַחַד עִמָּהֶן אָהִימָה,

אָהִימָה בְלִי קוֹל וְאֶמַס בִּדְמָמָה

מִבְּלִי דַעַת אֵיךְ, מַדּוּעַ וְעַל־מָה –

בַּחֲדַר הַיְּלָדִים הַכֹּל הוֹלֵךְ וְגֹוֵעַ.

ב

כַּלְבֵּנוּ שְׁמוֹ הֶקְטוֹר. –

כֶּלֶב גְבַהּ קוֹמָה בַּעַל עֵינַיִם אֲצִילוֹת,

עַל פַּדַּחְתּוֹ שְׁנֵי כְתָמִים בְּרֻדִּים

וְאֵינוֹ מִתְיָרֵא גַם מִפְּנֵי הַזְּאֵב. –

כַּלְבֵּנוּ הֶקְטוֹר הוּא נוֹרָא עֲלִילוֹת

וְאוֹהֵב יְהוּדִים.

הֶקְטוֹר הוּא שֵׁם מֶלֶךְ. –

כַּלְבֵּנוּ הֶקְטוֹר הוּא מֶלֶךְ הַכְּלָבִים;

הוּא מוֹשֵׁל עַל כֻּלָּם וְשׁוֹפְטָם בִּצְדָקָה,

מִשְׁפָּטוֹ מִשְׁפָּט חָמוּר וְעַל־פִּי הַתּוֹרָה

וְרַחֲמָן הוּא לַסּוֹבְלִים וַעֲנָוִים,

נִרְגַּז לְכָל יְלֵל וּלְכָל רֶגֶל שְׁבוּרָה

וּלְכָל מִין צְעָקָה.

כַּלְבֵּנוּ הֶקְטוֹר נוֹרָא בִגְאוֹנוֹ

וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נִרְדָּם – מַרְגִּישׁ הוּא אֶת הַכֹּל,

אֶת הַקָּרֵב בְּאַהֲבָה וְאֶת הַבָּא לִשְׂנֹא –

בְּפַת בַּג הַכֹּמֶר הוּא לֹא יִתְגָּאֵל,

הוּא מַבְחִין בֵּין נָכְרִי לְבֵין בֶּן־יִשְׂרָאֵל

וּבֵין קוֹל לְקוֹל.

כַּלְבֵּנוּ הֶקְטוֹר – לִי נוֹדַע הַסּוֹד:

הוּא אֵינֶנּוּ כֶלֶב;

גִּלְגּוּל נְשָׁמָה הוּא – נִשְׁמַת עֲמָלֵק,

אֲשֶׁר שְׁמוֹ נִמְחָה מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

וְהוּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה זוֹ הַפַּעַם הָאֶלֶף. –

וְיֵשׁ אֲשֶׁר תָּחוֹל עָלָיו רוּחַ הַנְּבוּאָה,

אֲזַי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת וּבִדְמָמָה נוֹבֵחַ. –

לְפֶתַע פִּתְאוֹם יֵעָלֵם וְיִסְתַּלֵּק

וְיִתְעֶה שָׁם בַּיַּעַר עֲצוּם הָעֵינָיִם.

אֲחֵרִים קוֹרְאִים לוֹ סְתָם כָּכָה: הֶקְטוֹר,

וַאֲנִי קָרָאתִי לוֹ בְשֵׁם צָפְנַת פַּעֲנֵחַ.

כַּלְבֵּנוּ הֶקְטוֹר. –

הוֹי, לוּ יְדַעְתֶּם מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ. –

יֵשׁ שֶׁהוּא עוֹמֵד שָׁעוֹת בִּתְפִלָּה

וְיֵשׁ – שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפָּרֵץ ולִבְרֹחַ

דֶּרֶךְ כָּל מִדְבָּר, כָּל נָהָר וְכָל אֲגַם,

לִבְרֹחַ לְמִדְבַּר־שֶׁמֶשׁ – וְאָז אוֹי וַאֲבוֹי:

אֲזַי יִנְקֹם אֶת נִקְמָתוֹ מֵאֶלֶף עַם וָגוֹי

וִיתַקֵּן אֶת מַה שֶּׁפָּגַם, –

וּבְנָהֲמוֹ נְהִימָה נָכוֹן לַמִּלְחָמָה

יִשְׁרוֹק לוֹ סָבָא: הֶקְטוֹר –

וְהוּא נִכְנַע מִיָּד.

יוֹדֵעַ הוּא, שֶׁעֲדַיִן הֶקְטוֹר שְׁמוֹ

נַפְשׁוֹ בִּנְחוּשְׁתַּיִם וְכֹחוֹ בַסַּד.

אָז יַלְחִית אֶל הַשַּׁעַר וְרָבַץ בִּדְמָמָה

וְעֵינָיו אַט זוֹלְגוֹת דִּמְעוֹת־אֲנוּשִׁים.

וְלֹא יָשִׂים לֵב

לִילָדִים, לִכְלָבִים, לִזְבוּבִים וּפַרְעֻשִּׁים

וּבִזְנָבוֹ יְכַשְׁכֵּשׁ רַק לַעֲנִיִּים מְרוּדִים –

כַּלְבֵּנוּ שְׁמוֹ הֶקְטוֹר וְהוּא אוֹהֵב יְהוּדִים.

ג

אַל תִּפְתְּחִי הַיּוֹם, אֲחוֹתִי, אֶת הַחַלּוֹן.

אֶתְמוֹל לְאוֹר הַסַּהַר חֶרֶשׁ מַר בָּכִינוּ.

וְהִנֵּה בַלַּיְלָה הִקְדִּירוּ כוֹכְבֵי־רֹן

וְהַבֹּקֶר – פְּנֵי אֱלֹהַּ, רְאִי, אֵיכָה הִרְצִינוּ.

הָעֵצִים הַיְרֹקִים כֻּלָּם נֶאֶלְמוּ־דֹם,

תְּפִלָּתָם נִטְרָפָה, נִיד אֵין לָהֶם וָזִיעַ;

בֹּאִי, אֲחוֹתִי, נִתְוַדֶּה עַל הֶעָוֹן:

אָסוּר לְבַכּוֹת אֵם הַמְחַיֶּכֶת מֵרָקִיעַ.

אָסוּר לְבַכּוֹת אֵם, כְּבַכּוֹת אָסוֹן,

אֲשֶׁר אֶת דִּמְעוֹתֶיהָ תָּמִיד־תָּמִיד הִסְתִּירָה.

אֲשֶׁר כְּשִׁיר־יְקוּם הָיָה לָהּ כָּל יָגוֹן

וּבְיֵאוּשָׁהּ אוֹתָנוּ מִזְמוֹר־לְיָהּ הֵשִׁירָה.

וּבְעָזְבָהּ אוֹתָנוּ בְחֵיק הָאֵל לִשְׁכּוֹן

שָׁמַעְתִּי בִשְׂפַת־קֹדֶשׁ חֶרֶשׁ לִי אוֹמֶרֶת:

כָּל רוּחַ מְצוּיָה, הַנּוֹשֶׁבֶת מֵהַיּוֹם,

לָכֶם כְּלוּלוֹתַי עִם הַנֵּצַח מְבַשֶּׂרֶת. –

וַאֲנַחְנוּ מַר בָּכִינוּ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָרֹן;

בְּיוֹם כְּלוּלוֹתֶיהָ, אֲחוֹתִי, אֵיךְ בָּכִינוּ! –

אַל תִּפְתְּחִי הַיּוֹם, אֲחוֹתִי, אֶת הַחַלּוֹן,

נִסְתַּתֵּר בַּלָּט. פְּנֵי אֱלֹהִים הִרְצִינוּ.

אז היתה שעת לילה מאוחרת. שעה עמוקה מאוד. הזמן אשר נתעה לתוכה לא ראה מאומה בחושך. הלך בקצב, אבל שכח לספור את צעדיו. עגולי אור מופלאי־דיוק ושווי־מרחק חלפו משני עבריו, כציוני דרך מהוקצעים. הפנסים שלשלו את זקני החשמל שלהם על חזיהם, ואורם הישן נתעטף בגלימות לילה. נחל שמים שוצף־כוכבים קלח בין שני טורי הבתים ללא רעש כל שהוא. כסרט קולנוע שנתאלם. הכביש והמדרכות שכבו, כלוט ובנותיו, רבי־חטא וקהי־שכל. הכל היה נטול רגש וחסר תנועה. רק הזמן ונחל השמים הלכו אי־אן. מלבדם הלך באותו רחוב גם בעל החטוטרת.

צעד. צעד. ועוד צעדים. גם הגבן לא ספר אותם. כל אחד מהם נדרס ברגלו, כאשכול דשן, והדרך אשר עבר בה היתה זבת מיץ אדם. – אל אלהים, חשב הגבן, למה אני עושה זאת? ובחשבו כן, הישיר פניו תמיד קדימה, יען ירא להביט אחורנית. הרבה והרבה פעמים עבר ברחובות האלה, ומדי עברו בהם נשא את משך הזרע. סבל ושמחה, קטנות וגודל־רוח, זכרונות וצפיה – את הכל הצמיחה לו המענית הזאת. גם גופו, אשר היה מקודם יפה וזקוף ועני, נבט פה בשדה. נבט והפריח מבין כתפיו את תרמיל החיים, את חטוטרת שימורי העבר.

כבדה היתה עליו החטוטרת. כבדה ואטומת מכאוב. פעם נפערה כפצע שותת־מגולה, ופעם – כפרח מפתח עלי כותרת, כבובת־תולעת מבקיעה כנפי פרפר. אחרי אלה היתה שבה ונסגרת, והיא כבדה יותר ואטומת עושר ומכאוב יותר. כל מגע רך וכל פגיעה מלוטשת היו מוסיפים נטל־מטמון על אוצרותיה, ואם עבר יום ומאום לא נוסף לה, כי אז צעקה כעולל־פראים רעב, מצומד לגב אמו, ודחפה אותו לפשוט יד לנדבות. מקרבה היו זוחלים חלומות לילותיו היפים ביותר ואל תוכה יצק לבו את הטובות שבאהבותיו ובשנאותיו. איש לא ידע, כי גבן הוא, כי איש לא התרפק עדיין על גופו ושום יד סקרנית עוד לא לטפה אותו לכל ארכו.

אבל הרעה כלתה אליו ובאתהו סוף־סוף. ולא היא באה אצלו, אלא הוא, אשר צמא לה כל ימיו, אשר בקש אותה בכל ולא מצאה, אשר למענה צבר את הון מומיו הכואבים, הוא בא אצלה. דפק בדלתה פעם. דפק פעמים ונכנס. היא חכתה לו, כנראה. קמה ו… את כל זה הוא זוכר בין השאר, כל זה נדרס כעת בין האשכולות, והדרך מאחוריו זבת מיץ אדום.

היא חכתה לו, כנראה, קמה ותושיט את שתי ידיה לשלום. כפותיו לפתו אותן, כלפות צוארי ברבורים. כולה נראתה לו אז כעוף מלכותי, יפת־נוצה ושנון־זדון. הוא החזיק בה היטב לבל תעוף. אבל היא קפלה כנפיה והניחה את צוארי הברבורים שלה על שכמו. החדר היה לנקרת־הר אפלה, והפנה אשר בה ישבו שניהם – לקן־נשרים. התקרה התעופפה לתוך החשך, והקירות נתערערו ונפלו לקול תרועת השופרות של הדממה הרבה. אבל העולם הרחב מאוד זחל אליהם מכל עבר לחממם ולהגן עליהם. היא התרפקה עליו ולטפה את גופו לכל האורך, ופתאום אמרה בקול פשוט: – אתה גבן.

כך באתהו הרעה. מתוך הטוב באה לו, מתוכה. בדברה אליו: – “נפשי כלתה אליך”, לא הבין כי הרעה היא שכלתה אליו… ידה הברבורית נחה על גבנון מנחתו, וזה התחלחל וקפא באושר גאולה קרובה. את כל משאו המר נשא רק למען הביאו הנה, אסוף רק למען תתו לה חופש, רק למען מצוא אותה. אבל כאשר זעם אליו ראשה היקר: – “לא בגללי באת, אלא בגלל המום, למען תלך ותשא גם אותי בתוכו כחלק מן הכל, מכלם, מכלן”, לא ענה לה: – “איך זה אשאך בתוכו, ואת גדולה וכבדה מכל אוצרו”. וכאשר קראה: – “אוהב־חיים בזוי, בשביל מי איפוא צברת את זוהמת הזהב הזאת?” לא ענה לה: – “בשבילך”.

לו ספר לה את הכל היתה מאמינה לו, כן. לכן ירא אותה. לכן ברח מפניה כמפני תהומות מרגוע בקצה דרך הרים ארוכה. היא חמדה אותו יפה וזקוף ועני, אך הוא אהב אותה מתוך החטוטרת. הוא חפש אותה, והיא מצאתהו. הוא בא עיף ומאושר כדי לקחתה אתו אל חרולי גניו הגדולים, והיא אמרה לו: – “שב ופרוק משאך”.

צעד. לאן? צעד. כעת הוא יודע את מקומה, על כן לא יוכל ללכת אליה, לחפשה ולתעות אליה. עוד צעדים. כעת הוא רומס ומאבד את הכל, יען כל מה שאסף למענה ובגללה וגם זכרה בתוך הכל, כל זה אינו שוה מאומה לעומת ישותה הנעדרת.

כאשר ידרס האשכול האחרון ישוב בדרכיו האדומות. משך הזרע. כמו אז, בידיו, אך הוא עצמו אחר מאוד. מעתה יזרע ויקצור, יצוד ויאכל, יצבור וישכח. הוא יהיה רק למען החיים וילך רק למען הדרך. כי מעתה אין בשביל מי ואל מי ללכת.

חיפה גלשה מהכרמל וגרפה אחריה את כל הדרו. הלשינו פעמוני המנזרים. מעל היציעים נאמו דגלים. ילדים זרמו בתמרוניהם הפועים. גם חניכי “מושב זקנים” הפגינו. קורפורציה של סטודנטים “פרחי־צמחי שקמונה” היו חבושים כולם כובעי בד אשר דמות בקבוקים להם, השתוללו כשכורים ופצחו בשיר:

עסקני “ליגת צדק”, גבירות בעלות עבר אציל הנותנות עכשיו “ארוחות צהרים”, ערבים מוכרי “אסקימו” – רעשו במגלש צבעוני והציפו את הרחובות מאובקי העתיד וכבדי התקוות. חיפה החוגגת נהרה אל תחנת הרכבת לקדם את פני האורח.

עדיין לא הוברר, מי הוא האושפיז המקווה: ראש הקונגרס היהודי עולמי, מזכיר האינטרנאציונל מאמשטרדם, או יורש העצר של מנג’וקו. אבל חיפה חגגה בכל לבה הפכח. דהרו הרוכבים התכולים מזכרון יעקב, והרופא יחביבי, המפורסם במשפטיו על המכות שהוא נוהג לכבד בהן את לקוחותיו, נדחק לירכתי המדרכה, ועיניו צדו את קרבנו החדש.

תחנת־הרכבת היתה מקושטה בגנדרנות של אלמנה עליזה. שמרו עליה שלשת הלגיונים של חברת “טראסק”: “לגיון השבֵעים” – היינו: הנוקטים שיטת “שלשים המכירים” (כל לגיונר מוצא לו שלשים מכירים ואוכל ארוחת צהרים אצל כל אחד מהם רק אחת לחודש, והרי הוא מופיע תמיד כאורח רצוי, וקיבתו בטוחה לאורך ימים), “לגיון המתאפקים” – היינו: הסומכים על נס; ו"לגיון הרעבים", היינו: שכל ימיהם הם מחרוזת של רעב עליז ואכזרי. כולם יחד הוקיעו ברבים את שמחתם בחיים ואת כשרונם להשתמט מעבודה.

וכשהקטר, הגונח כישיש בעלותו במעלה־הר, הריץ את הרכבות ועמד פתאום, כולו שוצף מרירות אדים ורותחין, נפתחה דלת הקרון של המחלקה הראשונה, ומשם קפץ משה חוטם – המזכיר האחראי של חברת “טראסק”. כולו מפואר טלאים נלהבים, וחטמו האנקולי הבהיק כחרמש בטרם קציר. ה"לגיונרים" הריעו לקראתו וזקפו “אצבעות משולשות” – הסמל האידיאולוגי של החברה – וההימנון “לעזאזל כל שמן זית” התאבך בתמרת קולות.

ארבעה רחבי־גרם הרכינו את שכמם והמנהיג עלה עליהם והתיצב כעל במה בפוזה של משיח מודרני. נאומו היה ברור ואכזרי:

– אחים לסבל! עוד במאניפסט הראשון שלנו הוכחנו לכל, כי המשטר הסוציאלי המחפיר של זמננו קיים לא בעטים של הקפיטליסטים המנצלים, אלא באשמתו של הפרולטריון עצמו. הלא כל העולם ועשרו בידיהם של העובדים, והם הולכים בדרך הבגידה לעצמם ונהפכים לעבדים נרצעים לקפיטאל. ומנהיגיהם הצבועים מעיזים עוד להרעיל את המוחות בסוציאליזם, שאין הם מאמינים בו בעצמם ורק תאות השלטון לעיניהם. אחים! לא יהי חלקנו עמהם! נלחם במשטר הקיים! עלינו לנצל את הקפיטל עם הפרולטריון יחד! שבתון פרמננטי! לא לעבוד! לא לתת להם כלום ולמצוץ מהם את הכל! יפחדו עכשיו השבעים והשאננים, המדמים כי הקיץ הקץ על ה"טראסק" – הטראסק חי וקים!

המו, התלקחו הלגיונים, וגם הקהל החוגג, שלא קלט את דברי האורח, מחה כף למראה החזיון המלהיב. התהלוכה כוננה פעמיה אל הדר הכרמל. בדרך נעצר משה חוטם, חבק את עץ הזית שעמד כצולע ומתעלף, נשק את עליו המאובקים ונשא משא הספוג פתוס לבבי:

– עץ זה – לא תואר לו ולא הדר, פרוש מן העולם ומסתפק במועט. אבל חכמה רבה וכח עז צפונים בו: פריו יתן למאכל ולמאור, על כן נאהבהו ונדליק לכבודו לפידים ומשואות!

כל הטרסקאים הרכינו ראשיהם לאות כבוד, לבות ההמונים נתמלאו עליצות, ובפיהם התלעלע “הידד” חגיגי. התנופפו הדגלים, הסיתו פעמוני המנזרים, גנו של אבס־אפנדי נתן ריח, ושליחי הקומאינטרן הפיצו כרוזים בשתי הלשונות המהפכניות – שפת התנ"ך ושפת הקוראן – והציעו למחות נגד תהלוכה אימפריאליסטית זו המכוונת לאינטרבנציה נגד רוסיה הסובייטית.

המזכיר האחראי בקר ב"בית החלוצות", שמע הרצאה ב"ויצו" על התגליות החדשות בכביסה הרציונלית. בעברו ברחוב הרצל כינה בשם “אפנדיציט הארדיכלות” את המרפסות המחודדות שבבנינים החדשים, ומלא וגדוש רשמים והגיונות הפך פניו ורגליו יחד עם חבריו אל מטבח הפועלים. אחרי בקור רשמי במסעדה ובקורת קלה על סדריה, הביא חיים אווז – אלוף הכספים – גרוש שלם, עמד בקרן הרחוב ואסף מילימים מכל עובר ושב, והסניף החיפני של טראסק כבד את המזכיר האחראי במנת סלט עם לחם. אחרי הסעודה ירדו כל החבורה אל חורשת הזיתים, העלו מדורות, הדליקו פנסים מימי קדומים, התנופפו ברקודים וצהלולי קולות. פתאום נדמו כולם, עמדו תחתיהם אבלים ומיוזעים, כאילו פלטו את כל שמחתם ונתרוקנו מתוכם.

החברה התפלשה סביב מנהיגה כבר מינן, בֶמְבֶק הסחבן קפץ ממקומו, התיצב לפני המנהיג, ועל פניו המחוספסות שפוך כל צער העולם. מצמץ בעיניו הקטנות כמדבר מתוך חשכה:

– משעמם בחיפה, משה חוטם! העתיד זוחל כאן כנמלה מעוברת, ואין במה לרוות את הלב הצחיח. הב לנו חזיון, חוטם, הָב לָן!

בֶמבֶק היה אמן “הסחיבה”. ולא המטרה היתה חשובה בעיניו, אלא האמצעים. ובעצם לא היה גונב במובן הרגיל, אלא עושה את מעשיו בפרהסיה, לעיני כל. מלאכת מחשבת, מעשה אמן. הטראסק ידע להעריך את כשרונו זה, ומשום כך לא התנגד למעשיו. אך במבק לא ידע לעשות שמוש בכשרונו זה, והיה נמנה על “לגיון הרעבים”. בגדיו שמשו מפה גיאוגרפית לכל מיני אכזבות. אבל הוא בעצמו היה אופטימיסט כרוני ונאמן לאידיאל. חברו, שותף לכשרונו, נלאה לסבול את המחנק הכלכלי של ארץ ישראל וצרות אופקיה ונסע לאוסטרליה. משם הריץ אליו מכתבים, בשורות אושר והתפעלות מארץ הזהב והאפשרויות הבלתי מוגבלות – ופתהו שיבוא ויחלק עמו את אשרו. אבל בֶמבֶק סרב. היתכן? האיש כמוהו יעזוב את הארץ? אמנם, מודה הוא, לע"ע צר המצע, זעומים ה"שאנסים". אבל מאמין הוא באמונה שלימה כי סוף־סוף יפתחו השערים, זרם עליה חדשה יציף את הארץ, הנמל יתפתח, התעשיה תגדל, וגם שאלת עבר הירדן תקבל את פתרונה הרצוי, וארץ ישראל תוכל לפרנס בכבוד גם את “סחבניה”. וגם בשעת משבר לאומי זה אינו פוסק מלתרום לקרן הקיימת. ואף על פי כן עם כל אהבתו הקנאית את המולדת, אין לחשוד בו בשוביניזם. אדרבא: חזק בו רגש האחוה הבינלאומית. אחד מחלומות לבבו היה לנסוע לקונגרס הבינלאומי לגנבים, המתכנס בכל שנה, אלא שחלומו זה לא נתקיים עד היום: ה"שאנסים אינם מספיקים". ובקובלנתו על השעמום, שהביא לפני המנהיג, רטטו הכמיהה למרחב־יה והשאיפה למפעלים מענינים.

כל הלגיונים תמכו בהצעת במבק.

– משעמם בעיר העתיד! “קפה קומפניץ” ו"קפה יונה", “קפה וינה” ו"קפה קומפניץ". והלב ריק ומרוקן.

נעץ המזכיר האחראי את עיניו בפני החברים שהתפלשו בעפר רגליו שדופי שעמום, עיניהם הכבויות שקעו במאורת קמטים וחטמיהם היהודים נשתרבבו כזנבות דגים מלוחים. הציץ משה חוטם ולא האמין למראה עיניו: הזוהי חברת טראסק? האלה הם הלגיונים הנועזים, אשר למצהלותיהם היתה מתמוגגת כל הארץ? כל עינים נשואות אליו. הרי הוא תקותם האחרונה, אם לא יפיח רוח חיים בעצמות המיובשות, אבד יאבדו את צלם האדם. יהפכו כולם לפקידים, פועלים, מורים, עורכי דין, חדלי אישים מכורים ככל אנוש עלי אדמות. עתידם מפרפר בידיו כגוזל רך, שאך זה הבקיע את קלפת ביצתו. לא, עליו להצילם! הרהוריו נתמתחו כקפיצים, ובעיניו הבולטות ככדורי פינג־פונג ניצת זיק היצירה המקורית. פתאום קם, התנער והכריז בחגיגיות עדינה של דיקטטור דימוקרטי,

– מחר לעת הזאת מול האמפיתיאטרון יוקם חזיון אשר שום במאי לא הציג דוגמתו לא בחיפה ולא במקום אחר בעולם. –

אמר ונעלם בין תלי האשפה והחצץ, המקשטים את עיר העתיד כבהרות תינוק החולה באדמת. צמרמורת תקוה תקפה את הלגיונים והם נפוצו בהתלהבות מתאוששת.

*

משה חוטם יוצר. משה חוטם קודח כולו מתאות היצירה. הוא רץ אל הטליפון כאל עוגן־הצלה אחרון, מצלצל אל ידידו הותיק בעל המחסן לתמרוקים ולרפואות פשוטות “צרי גלעד”, משנה את קולו ומוהל אותו רוך ומתיקות.

– אדון צור־שדי? שלום. שלום. הנני פונה אליו בהמלצתו של אדון פתאומי הבמאי של התיאטרון הסימפטומטי בתל־אביב.

– נעים מאד! מפעפע בשפופרת קול שקול.

– שמי – גריגורביץ־בארסקי – מוסיקאי יודע מרוסיה. אני מקוה כי שם זה אינו זר גם לו.

– לא חלילה! אין הוא זר לי, אלא שהרי סוף סוף קרתנים אנו, הנתוקים מן העולם התרבותי הגדול וחוג הכרותנו המצומצם הוא: ישה חפץ, הוברמן, ברונו אייזנר וכדומה. ואתו הסליחה, אדון גריגורוביץ־ברסקי, אם שמו לא הגיע אלינו עדיין. ודוקא משום כך כה נשמח להכירו… – מתנצל הקול בשפופרת.

– אדוני צורי־שרי היקר! היום באתי מרוסיה. בדיוק היום. ברחתי בדרך נס מאיי סולובקי והמות. שלחוני לשם על אשר לא הסכמתי להכיר בשטה הלניניסטית־הסטליניסטית השוררת במוסקבה. ברחתי דרך אפגניסטן, דרך הודו, ואין קץ לאשרי, כי הנה הגעתי סוף סוף לארץ ישראל, שהיא הארץ המוסיקלית בעולם. אבל יקר לי מחיי הבטנון שלי. הצלתיו מידיהם של משרתי סטלין, את הבטנון־הסטרדיבריוס האמיתי שלי…

–?!

– כן, ידעתי כי הקהל הרחב טועה בחשבו, כי סטרדיבריוס עשה רק כנורות. אבל הבקיאים בדבר יודעים יפה והיטב, כי הוא עשה גם שני בטנונים. בטנון אחד נמצא עכשיו בהודו אצל אחיו הצעיר של רבינדרנט טגורי, והשני – אצלי, ובלי הבטנון – חיי אינם חיים. בלי מוסיקה אינני אני, ונפשי משתוקקת כבר לקונצרטים. מחר בבוקר נוסע אני לתל אביב, ואין לי מקום בטוח שאוכל לְשַכֵּן בו את הבטנון עד שעת הנסיעה. והנה נפגשתי לאשרי עם האדון פתאומי, והוא יעצני לפנות אל כבודו כאל חובב האמנות וידיד המוסיקה… ורק בידי אדם כמוהו יכול אני להפקיד את היקר לי מחיי…

– ברצון רב, אדוני גריגורביץ־ברסקי, לאושר ולכבוד יחשב לי הדבר, אני שמח למקרה ש… – התרגש בשפופרת קול רווי חרדה…

– ובכן, הנני שולח אליו את הבטנון, ולבי שקט, ותודתי נתונה לו מראש…

– בכל הכבוד ובמלוא הרצון, האושר והחובה!

– שלום!

– ברכה!

והשיחה נגמרה.

האדון צור־שדי עמד במחסן שלו על יד הטליפון. ידיו הרועדות החזיקו את השפופרת, שחום השיחה עדיין מהביל בתוכה. רוחו היה מרומם ונרגש. הגורל בעצמו שלח לכאן אמן אמיתי מרוסיה הסובלת, ויש לו לאדון צור־שדי ההזדמנות והכבוד לעזור לו. כי מה חייו היום? מבוקר ועד ערב יתלבט בעמק עכור זה וימכור סמי שלשול, ששמם בלבד מעורר בו בחילה, והרי נפש אמן לו. הרי גם הוא היה משחק על הבימה… מחיאות כפים… פרחים… מעריצות… ועכשיו – מחסן לתמרוקים וסתם רפואות.

הוא נתר ממקומו. מתרוצץ מפנה לפנה. עליו למצוא מקום הוגן לבטנון היקר, שילין תחת צל קורתו לילה שלם…

הדלת נפתחת בקול צלצול מרגיז. שוב צעיר. כנראה זקוק הוא לאיזו רפואה.

המציאות השפלה טופחת על פניו וגוזלת ממנו את רגעיו המרהיבים הבודדים הנופלים בחלקו. התמרוקים והרפואות הפשוטות היו מכבידים על האמן והפייטן כחטוטרת נצחים.

ואותה שעה צלצל חוטם למשרד האבטומובילים “פזיז”.

– “פזיז”! נא להכין למחרת הבוקר שני מקומות – לאדם ולבטנון. היודע אדוני, מה זה בטנון?

– מה היא השאלה? כלום סבור אדוני, כי הנני נהג מבטן אמי? ידע נא, כי יש לי עסק עם מי שהיה סטודנט של הפוליטכניקום באודיסה ושבקר זמן מה גם בקונסרבטוריום במחלקה לכנור. האני לא אדע מה זה בטנון?

– הו, נעים מאד להכיר נהג מוסיקלי ואינטליגנטי. ובכן, מחר בתשע בבוקר יגש האוטו למחסן לתמרוקים ולרפואות פשוטות “צרי גלעד”?

– אצלנו במשרד השרות הוא מהיר ומדויק.

וחוטם מצלצל למשרד האוטומובילים השני, “זריז” המתחרה ב"פזיז".

– הנני מזמין למחר בשעה תשע שני מקומות: לאדם ולבטנון.

– בטנון? מי הוא זה?

– לא מי הוא, אלא מה הוא! בטנון הרי זה קונטרבאס – כנור גדול שהיו מנגנים בו לפנים בחתונות…

– הא, ידעתי!

– האוטו יגש למחסן לתמרוקים וסתם רפואות “צרי גלעד”.

– אצלנו: דיוק ומשמעת.

גמר חוטם את עניניו עם הנהגים והנה הוא מצלצל אל צור־שדי. עכשיו קולו גס ועבה:

– אדון צור־שדי מדבר? “צרי גלעד” תמרוקים ורפואות? איזה אידיוט הטיל עלי להביא אליך כלי־זמר, מין כנור משונה וגס שקוראים לו… בטנון. והנה אך לקחתיו בידי להשכיבו באוטו וצוארו, ימח שמו, נמחץ כעגבנית בין אצבעותי. מה לעשות בו עכשיו?

ואזני חוטם שמעו קול מיבב בשפופרת. קול אדם, שכל פצעיו זועקים:

– נשבר הבטנו־ן־ן־ן! נשבר…

חוטם החזיר את השפופרת למקומה. תפקידו נגמר, הזמן יעשה את שלו.

*

וצור־שדי התרוצץ במחסן בין התמרוקים והרפואות ומרט את שער ראשו. בדמיונו הצטיירה משום מה גוויתו התלויה של המנגן, ודמות לה כדמות בטנון ערוף־צואר. מרוב עצבנות חש במעיו, שנתו נדדה, ושום רפואה מרפואותיו לא הועילה לו. וכל ישותו – צפיה מכווצת לבוקר, לאותו רגע, בו יופיע המנגן וידרוש את בטנונו. נדמה לו, שהיום הזקין עשר שנים, ושערות שיבה קפצו על ראשו.

פתאם קפא דמו. אוטו של חברת “פזיז” דוהר בשצף־זריזות, כאילו אינו שפוי בגלגליו. חשכה התלקחה בעיניו כשנכנס הנהג ודרש את הבטנון. בטרם יספיק להסביר לו את כל פרטי האסון, והנה דוהר האוטו של ה"זריז". והנהג מתפרץ בשצף פזיזות, וגם הוא דורש את הבטנון. ראשו של צורי־שדי הסתחרר ונפשו שמטה לעמקי נשיה.

אבל כאן התנגשו האינטרסים של עובדי התחבורת בעיר:

– זריזים אתם? את לקוחותינו תגזלו?

– פזיזים אתם? גבול זרים תסיגו בלי בושה? הלא אצלנו הזמינו שני מקומות, לאדם ולקונטרבאס!

במלים לא הרבו – המהלומות התווכחו. התנדבו למלחמת קודש גם אנשים מן הצד, וכל הרחוב נחצה לכאן ולכאן ואנשים הפליאו את מכותיהם בהתלהבות מתוקה. הקהל לא ידע, מה פשר המכות הללו. מישהו הפריח שמועה, כי הבריתאים התנפלו על חברי ההסתדרות. מיד הופיעו המעונינים בדבר:

– היטלר!

– סטלין!

הפאשיזם עמד על הגובה וספג מכות במסירות ואהבה. הסוציאליסטים הגנו על מצודתם בחרוף נפש.

– בחיפה שלנו לא נרשה!

– בשל מה המהלומות? – סכן תייר את חייו ושיקע את דברי תמהונו בתוך אש הקרב.

– סוכני היטלר הם, בוגדים במולדת!

– אין דבר, לא יועיל לכם כלום! אנו נשבור את השלטון הסובייטי בחיפה!

ישיש, אשר תמול בואו מרוסיה, שהיה בשעתו ציר הקונגרס הציוני הראשון, מרט את שער ראשו והתחנן לפני הנצים:

– תמות נפשי ולא תחזינה עיני במחה הזה!

אבל איש לא חמל על ציר הקונגרס הראשון ועיניו הוסיפו לחזות במחזה של אגרופים.

הפאשיסט הנורא אמא אחי־אבא, שעשה את הקאריירה הפוליטית שלו במכות שקבל מאת הקצין דג חביב הקהל, הופיע לפתע פתאום ברחוב. הוא עבר בסך בלוית שלשה שומרי ראש, הניף ידו לברכה כדת וכמשמעת, לעודד בה את חבריו היושבים במסעדות ומרפאים פצעיהם בגזוז.

השמאל רתח:

– אמא, אחי־אבא!

הנקמה ניצתה בהמון. רצו לקרעו כדג, אבל הוא הלך קדימה אל עבי ההמון הרותח, בבת צחוק על פניו, כאדם שבחר במות. כל פניו השתוקקו למכות. – –

רק לעת ערב שקט הרחוב. רק לעת ערב נתברר, כי כל המהומה היתה בשל בטנון שלא היה ולא נברא. בנרות בקשו את משה חוטם, אבל הוא ברח מן העיר עטוף בגדי כומר קתולי. הקהל נחפז אל הקולנוע. השעמום חזר אל ערוציו, וכל המחזה נגמר רק בקרבן אחד. הפייטן בעל המחסן לתמרוקים ולסתם רפואות “צרי גלעד” שבק חיים לכל חי.

א.

התיאטראות בגרמניה הם על פי הרוב עסקים קאפיטליסטיים. בעלי התיאטראות הללו, היינו בעלי הבנינים ומנהלי העסקים, הם: שלטון המדינה או העיר. ישנם תיאטראות פרטיים, שהם קנינם של בעלים יחידים. האמן התיאטרלי – היינו השחקן, הזמר, הבמאי, הדרמטורג וכו’ – היה מתקבל (בדרך כלל, לשנה אחת) לתיאטרון הפרטי על־ידי המנהל, או לתיאטרון הצבורי – על־ידי הממונה, שנהל בשם המדינה או העיר את עניני התיאטרון החמריים והאמנותיים גם יחד. התיאטרון הפרטי היה תלוי בקופה, והתיאטרון הצבורי היה מקבל תמיכות מהשלטונות, ועל־ידי כך היה ביכלתו להרשות לעצמו נסיונות אמנותיים אפילו עד כדי כשלון – אבל יחד עם זה לא היה בן־חורין במבחר המחזות וקבלת האמנים, כי השלטונות קבעו את הכוון הפוליטי לפי תוצאות הבחירות האחרונות ומספר הצירים של כל מפלגה.

אין פלא, כי במצב דברים זה היו תיאטראות גרמניה, יותר מבכל ארץ אחרת, מושפעים מן המצב הכלכלי של המדינה. הם היו מד־מצב דק שבדק, ותמיד היה אפשר לעמוד על מצבו של התיאטרון מתוך ידיעת המצב הכלכלי. והמצב הזה לא השתנה גם לאחר שהיטלר עלה לשלטון.

עוד לפני 4–5 חדשים נסגרו בגרמניה כמעט 35–40 אחוזים מכל התיאטראות הממשלתיים או העירוניים, כי התמיכה קוצצה. שאר התיאטראות קצרו את עוגת העבודה (היינו: שלמו רק בעד 7 חדשי החורף) וקצצו את המשכורות. גרוע מזה היה מצב התיאטראות הפרטיים, שנהרסו לגמרי ממעמדם, מלבד ששה, בקירוב, בערים הגדולות (“נוייס תיאטר” – בפראנקפורט; במות בארנאי בבריסלאו, המבורג, מינכן וכו'…) מפני שקהל המבקרים נתמעט מאד. אפילו מכס ריינהרט, כבעל תיאטרון פרטי, מוכרח היה בראשית השנה הזאת להתיאש מהחזקת ה"דויטשס תיאטר" בברלין, אחרי נסיונות שונים שלא הצליחו. הוא השכיר את תיאטרונו לה' אחץ, שהוא, אמנם, משחק בינוני, אבל לעומת זאת – בנו של אחד מאילי התעשיה הגרמנית, הלא הוא יועץ־הסתרים דואיסבורג.

אז הגיעה לשפל המדרגה מצוקתם של עובדי הבמה, שבמצב דברים זה לא יכלו למצוא כל עבודה, והמאושרים שבהם השיגו עבודה בשכר זעום. לא מעטה מזו היתה הירידה בשטח האמנותי. כי לא היתה עוד שום אפשרות להקפיד על שיעור הקומה האמנותי במשחק, והיה הכרח לבקש דרכים שיש בהם הכנסה, כי על הפרק עמד קיומו של התיאטרון בכלל.

עם פרוץ “המהפכה הלאומית” התחוללה בצורה איומה מלחמה מיואשה של החזק נגד החלש, מלחמה על פת לחם: מלחמת הנאצים, הנתמכים בידי השלטון, נגד כל מתנגדיהם הפוליטיים וגירוש כל “האלמנטים הזרים” מן הכהונות המעטות המפרנסות עדיין את בעליהן. אין הממשלה הנאצית יכולה, כמובן, לפתוח מחדש את התיאטראות שנסגרו, להמציא עבודה למחוסריה, ועל כן מוכרחה היא – על כל פנים מסבות פוליטיות פנימיות – להבטיח את הכהונות הקיימות רק לחסידיה. וחילופי גברי אלה – היינו: דחיקת הזרים מפני הנאצים – נעשים, הנה זה כמה שבועות, בגסות ובאכזריות, שאין דוגמתן. כל התיאטראות העממיים הגדולים החליפו את הנהלתם: קרונאכר בפראנקפורט; מאיש במאנהיים; אלתמן בהאנובר; זירק בלייפציג; מייסנר בשטטין; אברט באופירה העירונית בברלין, ועוד רבים… – כולם פוטרו ממשרותיהם באמתלא של חטא היהדות או הסוציאליזם. וצריך לומר, כי האנשים הללו היו הבמאים הראשונים במעלה והמפורסמים ביותר בכל גרמניה. מקומם ניתן לדור חדש – במאים, שעיקר פרסומם הוא אמונתם הנאצית, אשר העלתה אותם אל שיא הקאריירה. על אנשי הבמה חלה “הגזירה האריית” כמו שהיא חלה על בעלי שאר המקצועות בגרמניה. אגודת השחקנים, שבראשה עמדו עד כה אנשי המחנה הסוציאליסטי נהפכה לאגודה מקצועית נאציונל־סוציאליסטית. התאחדות המנהלים האמנותיים, הבמאים, הדרמתורגים, המנצחים, התפאורנים, שהיתה עד כה יותר גמישה ויותר אמנותית מחמרית, ושבראשה עמד הבמאי הפרופיסור ליאופולד ייסנר, והיא כללה רק חלק קטן מן המנהלים האמנותיים, נהפכה גם היא לאגודה של חובה. שתי האגודות הללו הוכנסו בשבועות האחרונים לתוך ברית הלוחמים לנאציונל־סוציאליזמוס (מחלקת התרבות). רק חבר הסתדרות “כשרה” יכול לקבל עבודה בתיאטרון. אבל מושג החברות בברית זו הוגדר באופן מיוחד, כפי שאנו רואים, למשל, בהודעתה של התאחדות מנהלי־הבמות האמנותיים (“פ. ק. ב.”), וזו לשונה:

הסדור המוחלט לפי הכללים האלה הוצא לפועל באסיפה הכללית מה' ביוני. בד בבד עם הנ"ל נסגר העתון “סצינה”, מיסודה של האגודה ושל התאחדות השחקנים, ובמקומו מקבלים השחקנים מוסף של העתון “ברית לוחמים”, ולמנהלים האמנותיים ינתן עתון בהוצאת “המיניסטריון לתעמולה והסברה” ובעריכתו של הדרמתורגן הממשלתי העתיד לבוא. מן הצד הסדורי נעשה הטיהור בשלימות. “נפתרה” שאלת שנוי הפנים במבחר המחזות והבקורת התיאטרלית. הלא מובן, כי כל המחזות של יהודים או סוציאליסטים הם חרם גמור, שסומל על־ידי המיניסטר גיבלס בשרפת הספרים לפני האוניברסיטה באופן אוילי וברברי כל כך. והמבקרים התיאטרליים הידועים, כמו אלפרד קר, שספריו הוטבלו “טבילה של אש”, או יוליוס באב, אנגל וכו' הרי נסו מנוסת חרב או נדונו לשתיקה גמירה.

(המשך יבוא)

אנדרה ג’יד

דום אדֶלבֶרטו גרָזניץ', אשר פגשתיו ברומא, הזמינני ברוב חביבותו להתלוות אליו ולבלות עמו כמה ימים במונטה־קאזינו. היו לנו כמה ידידים משותפים, ובתוכם מוריס דניס, שצייר אותו. דום אדלברטו – מוצאו מהולאנד, והוא היטיב לשמוע כמה שפות. הוא היה איש האשכולות ושיחתו הקסימה. נעניתי לו מיד.

האורדן של “בנדיקט הקדוש” לא היה נוהג לקבל אורחים; לנוסעים הוקצו אולמים קבועים בכנסיה. אבל סבר דום אדלברטו, ובצדק, כי יתר ענין יהיה לי אם אחיה בין הנזירים שבקרבת מקום. ואמנם הצליח לקבל בשבילי תא מתאי הנזירים, ואת לחמי אכלתי לא במסיבת תיירים, אלא באולם הגדול של האורדן. חשבתי לשהות כאן רק שלשה ימים. אבל הימים האלה היו מחכימים בשבילי, הנוף, הנראה מבעד לחלון מתאי הגדול, היה כה מופלא, וחברת הנזירים כה מעניינת – עד כי ישבתי בעדתם שבוע שלם וזכר הימים לא ימוש מלבי לעולם.

תיכף לבואי אל הכנסיה הוצרכתי לבקר בקור של נימוס אצל הכומר אַבט. אבל הוא לא היה בקו הבריאות והודיעני, כי לא יוכל לקבל את פני. ורק בבוקר יום הפרידה הרשה לי לבוא ולהביע לו את תודתי. אני מודה ומתוודה: לא נעם לי טקס נמוסין זה. יראתי את הדבר, ובחרדה נכנסתי לטרקלין רחב־הידים, שבו המתין לי הכומר הגדול אבט; דום אדלברטו, אשר לווה אותי, הסתלק והניחנו יחידים.

הכומר אבט היה זקן בא בימים. ואף על פי שמוצאו מגרמניה, בכל זאת דבר איטלקית וצרפתית להפליא. אבל מה יש בפי להגיד לו? הוא ישב בחיק כורסה נוחה, שהמחלה אסרתו אליה. צריך הייתי לשבת על ידו. חביבותו היתה רבה מאד, ומיד הוטב לי בחברתו. לאחר חליפת דברי נמוסין, כנהוג, נתגלגלה מיד השיחה על המוסיקה.

– “יודע אני, כי הנך חובב אותה”, פתח ואמר לי, “וכי במשך כל הערבים הללו התענגת כאן על המוסיקה עם אדלברטו ואחרים. מאד הצטערתי, שלא יכולתי להשתתף עמכם, כי גם אני אוהב מאד את המוסיקה. שמעתי, כי הצלחת להפיק הרבה ממנענעי הפסנתר הבלתי מצויין שלנו. גם אני פרטתי על פסנתר. אבל מזמן חדלתי מזה ובעל כרחי הסתפקתי בתענוגים מקריאת מוסיקה ושמיעתה. לקרוא מוסיקה ולשמוע אותה שמיעה רוחנית, התדע, כי זוהי חדוה רבה וכן שלמה? כן, כשאני שוכב חולה במטה, – וכן יקרני עכשיו לעתים תכופות, – איני מצוה שיביאו לפני את הספרים הקדושים, אלא את המחברות של תוי הנגינה”.

הוא הפסיק לרגע קט, כדי לראות אם מקשיב אני לדבריו ואחר־כך המשיך: “ומה, לדעתך, מצוה אני להביא לפני? לא, לא, באך –לא! אף לא מוצארט… כמעט תמיד את שופן”… – והוסיף: – “הנה היא המוסיקה הטהורה ביותר”.

*

“המוסיקה הטהורה ביותר”! כן, זהו הדבר, שלא הייתי מעז לבטא, אך אני עושה כך רק בזכותו של אותו כומר מצויין וישיש. דברים מדהימים עד מאד, אשר לא יובנו כי אם לאלה, שלדידם המוסיקה של שופן אינה (או אינה רק) אולו ענין של חולין ואחיזת עינים, שהוירטואוזים מגישים לנו בקונצרטים שלהם.

והמדהים ביותר הוא, כי הדברים נאמרו מפי גרמני; כי לדעתי, אין מוסיקה לא גרמנית. אלו היה בארֶס איש בעל שמיעה מוסיקלית, כי עתה מי יודע מה עולל לשופן מפני היותו בן נאנסי – ודאי שהיה הופכו לאיש לותרינגיה! אף על פי שביצירותיו של שופן מרגיש אני את מוצאו הפולני ואת השכינה הפולנית, בכל זאת שמח אני להכיר בו את החומר ההיולי הצרפתי ואת האמנות הצרפתית. שמא מפריז אני? נניח, כי בהרכב שירתו הצלילית אין דברים על טהרת הצרפתיות. אך אין ספק, כי זיקתו הממושכה אל רוח צרפת ותרבותה השפיעו עליו בכוון ההתגברות על תכונותיו הסלאביות.

ולדעתי לא ביזה הוא ניגודו של וואגנר, כמו שהכריז ולא בלי זדון פרידריך ניצשה, אלא שופן. ואם יבוא איש ויעמיד את עוצם הכמות שביצירתו הענקית של וואגנר לעומת קוטן הכמות ביצירתו של שופן, או אז אשיבהו, כי דווקא בדבר הזה רוצה אני להבדיל ביניהם, כי דווקא מפני ענקיותה נראית לי יצירתו של וואגנר כגרמנית. וענקיות זו אינה רק באריכותה הבלתי־אנושית של כל יצירה לחוד, אלא גם בזלזול לגבי כל גבול וסייג. בקשיות העורף, בגיבוב כלי הנגינה, באמוץ הקולות יתר על המידה ובפאתוס המופרז.

שופן פסל לחלוטין את ההשתלשלות הריטורית. נראה הדבר, כי הוא התאמץ לצמצם את התחומין ולהגביל את אמצעי הבטוי עד מדת ההכרח המוחלט. הוא לא רצה למלא את רגשיו בתוים, כמעשה וואגנר, אלא הוא ממלא כל תו ברגשות. והייתי אומר: באחריות. ואם יתכן, כי יש מוסיקאים גדולים ממנו, הרי מתוקנים ומושלמים ממנו אין. אפשר להשוות את יצירתו של שופן ליצירתו של שארל בודלר (אף על פי שהיא גדולה ומקיפה יותר מ"פרחי הרע"), ולא רק מפני הריכוז האינטנסיבי שבשתיהן, אלא גם מפני ההשפעה הבלתי מצויה שמשפיעות שתי היצירות הללו.

*

הם מנגנים את שופן כאילו היה זה ליסט, ולא יבינו את ההבדל. בשביל אופן נגינה כזה הרי ליסט טוב יותר. כי כאן יש לו לוירטואוז במה להאחז ובמה להתלהב. כי אמנם נקל לו לתפוס את ליסט, ואילו שופן מתחמק מבין ידיו של הוירטואוז, וברכות כזאת שגם הקהל אינו מרגיש בדבר.

מספרים, כי בשעה שהיה שופן מסב אל הפסנתר, היה תמיד רושם, כי הוא מנגן אימפרוביזאציה. כלומר: שבלי הרף והפסק היה מחפש את רעיונותיו לצור להם צורות. דרך הפקפוק הזה, זו ההפתעה וזה הקסם – מן הנמנעות הם, אם אין היצירה באה בהתהוותה האטית אלא כמשהו שלם ואובייקטיבי. איני יכול לפרש בדרך אחרת את הכותרת שבה הכתיר כמה מיצירותיו החשובות: “Impromptus”. ומאד חשוב הדבר שיהיו יצירותיו מנוגנות כאימפרוביזאציות, במין אי־בטחון; על כל פנים, לא באותה השגרה המרגיזה. זהו “מסע של תגליות” והמנגן חלילה לו הבליט את העובדה, כי יודע הוא מראש את אשר יגיד וכי הכל כתוב שחור על גבי לבן; אוהב אני שיהא הפסוק המוסיקאלי המתהווה ועולה מתחת לאצבעותיו של המנגן דומה לקומפוזיציה עצמית, המפתיעה את בעליה והמשפיעה גם עלינו שנאמין לו ונשתתף עמו בהתלהבותו.

שופן מציע, מניח, מסביר, מפתה ומוכיח; ולעולם אינו קובע. ובמדה שרעיונו הוא בגדר של פקפוק, בה במדה הולכים אנו אחריו. תמיד מהרהר אני באותה “נעימת הוידוי”, שלאפורג מציין לתהלה אצל בודלר.

*

הוי, מה קשה היא המלחמה במקובל ובמזויף! מלבד שופן של הוירטואוז יש עוד שופן של הנערות. שופן הסנטימנטאלי מאד. לצערי, הוא היה כזה. אבל הוא היה לא רק כזה. אמת נכון הדבר: שופן המלאנכולי הוא עובדה והוא ידע להוציא מפי הפסנתר גם את ההתיפחות הנואשת ביותר. אבל יש אנשים ידועים, שמדבריהם אתה למד, כי הוא לא יצא מידי רכרוכיותו. ומה שאני אוהב ומשבח בו הרי היא יכלתו להבליג על עצב זה, לפסוח עליו ולצאת אל החדוה; כי החדוה מכריעה אצלו; חדוה, שאין בה מן הרגילות והכוללות של שומאן; אושר, המתקרב לאשרו של מוצארט, אלא שהוא אנושי יותר, קרוב יותר לטבע וכל כך ממוזג עם הנוף, כאותה בת־צחוק בלתי מצויה במחזה על גדות הבריכה שבסימפוניה הפאסטוראלית של בטהובן. לפני דֶבוסי וכמה מן הרוסים, לא היתה, לדעתי, המוסיקה שופעת אור ומנוחשלת מים, רוח ושלכת כמוסיקה של שופן.

*

ומה פשוטים הם המרשמים המוסיקאליים של שופן. אין להם אח ודוגמה בין כל היצירות של שאר המוסיקאים אשר קדמו לו. כולם (רק את באך אני מוציא מן הכלל) שרשם ברגש, כמשורר המחפש בדיעבד את המלים לבטא בהן את הרגש הקיים כבר. וכשם שפול ואלרי, יוצא להיפך, מן המלה ומן החרוז – כן יוצא שופן כאמן מושלם – מן הנעימה, מן הצליל (הלא היא היא האימפרוביזאציה). ועוד יותר מואלרי מפתח הוא את הדרך הזאת ומביא אותה למדרגת אמנות גדולה מאד.

כן, שופן מניח לצלילים שיוליכוהו, שישפיעו עליו; נראה הדבר, כאלו הוא רוצה לבחון את כוח הבטוי של כל אחד מהם. הוא מרגיש כי נעימה זו, או צליל־ביניים זה, אותה טרצה או סכסטה, שונים בחשיבותם לפי מעמדם בסולם הצלילים. ואתה מרגיש, כי מתוך כך הוא מחליף פעם בפעם ואומר לא כאשר חשב לומר. ובזה עוצם הכח של בטויו.

א. עיר ואם

חלקת הים האמהית חלצה שד־מפרץ כחול־ורידים מתוך כתונת־חול צהובה, וחיפה נצמדה אליו כעולל טפוחים. יונקת ואינה מרפה, יונקת ואינה שבעה… אמא־ים נוהמת ממש מרוב נחת: פקחית היא הרחימאית, פקחונת… ממלאה את כרסה הקטן, דואגת לימים יבואו… ואניות־דודות באות מרחוק ומקרוב, עבות־גזרה וגסות־קול. נותנות עצה, משלשלות מתנה, מעלות עשן־להג ומסתלקות מתוך נהימת ברכות וצביטות לחי:

– תינוקת בריאה, בלא עין הרע… תאוה לעינים ותיאבון לשפתים!

כאשר נגמלה הבת, חגרה האם קורסט־נמל הדוק, סגרה את חולצתה על כפתורי בטון, והילדה, משלמדה ללכת, פנתה לטייל הכרמלה.

מישהו פגש בה וקרא: – הרי את כמעט גברת!… ראשה לא הסתחרר עליה, ולבה לא פג; היא ינקה את הפקחות עם חלב אמא ולעסה אותה עם הסוכריות של דודותיה, – טוב, חשבה לעצמה, אם גברת אני, יש להתנהג ברצינות… מאז חדלה לדלג ללא סדר על גבי אבני שדה פזורות והתרגלה לילך בצדי רחובות ישרים וכבודים.

אחר כך נקרה לה שני והרביץ: – כמה יפה את!… גם נשיקת־אויר עליזה העיף לה. באותו רגע התחילה חושבת ברצינות על אודות שדוך הגון…

שלישי הזמינה לנשף מחולות, שיערך באוקטובר ש"ז בחסותו הנעלה של הנסיך מוולס – לכן היא תולשת יום־יום דף אחד מלוח הקיר שלה, מעיינת בחוברות אפנה, בוררת תיבות תמרוקים, לומדת לרקוד לקול פתפונים נמרצים ומתאמנת לענות למחמאות באנגלית ובגרמנית.

במשך כל העת, מראשית הגמלה ועד הצלחות פלירטיה הראשונים בדרך ההר, מביטה בה מן הצד עלמה זרה בחיוך של תמהון וחמלה.

תל אביב!… את זו לא פנקה אמא בילדותה, דודות רכות־לב לא הביאו לה שוקולדה, דון ז’ואנים הרריים לא רפדו את דרכה בשושני מחמאות, כמה “באלים ראשונים” הפכו לה למפח נפש ודמעות מרירות!… אבל, כמה צעירה היא עדיין, כמה סוער עוד חזה לקראת כל שמחה בת חלוף, כמה אין היא פכחת! כל באל הוא ראשון בשבילה. היא אינה מתכוננת לקראתו, היא נופלת לתוך זרועותיו באמון בתולי וברטט אושר חדש תמיד, היא חיה מיום ליום ומערב לערב, אין לה עבר ואין לה עתיד, כל רגע מוגש לה ככוס תרעלה. או כגביע יין. שולחנה אינו ריק לעולם.

…וחיפה הרצינית גוזלת רגע פנוי בין תופרת לתופרת. בין שעור רקודים לשעור אנגלית וממהרת לישב אצל ההר הזקן. והלה, כצועני־חוזה מגולל לפניה קלפי עתיד מזהירים:

– בן מלך עולה מן המערב… מתחרה מסוכנת בצפון… ריח נפט… נסיעה ארוכה ברכבת חדשה… אניות של עוגן… שרים ורוזנים באים מקצוי תבל…

חיפה מקמטת מצחה, מטה אזנה וחושבת… חושבת… היא לומדת את העתיד.

ב. תרנגולים ואפרוח

חיפה מרגישה את נשימת העתיד בכל המרחבים הגדולים, המתעופפים מסביב לה. העין צופה כאן תמיד למרחוק. העיר נמצאת בין הגובה ובין הרוחב, בין ההר ובין הים והעמק.

בלילה, עת כל מגרשי־הביניים הריקים מתמלאים גושי חשכה נוקשים, היא נראית גדולה, איתנה ומושלמת. כקרחונים שקטים וצופני סוד גולשים הבתים מול המעפיל לעלות בכביש. הכרמל רובץ מנגד כדבשת רחבה, עמוסת נטל כוכבים ושמים. המפרץ מהדק באגרופו את פנינת הנמל היקרה מכל יקר. הכל עמוס משהו, הכל צופן עושר בכל כובד הריון והבשלת פרי.

לפנות בוקר נשאים סלסולי תרנגולים מכל עבר. קריאת התרנגולים בעיר הזאת מזעזעת כנבואה רכה, כגזירה טובה, שאין להשיבה יותר… אני שמעתיה בעמדי על אחד הגגות; המקום היה גבוה והבית נראה בעיני כמגרד־שחקים. אור השחר החוור הבליט שרטוטים וטשטש גבולות. העיר נתרחבה תוך חלום עתידותיה. דודי Shell הבהיקו בעמק כמגני כסף עמומים. המפרץ היה שקט, כחלחל וקר, כלהב חנית ממורקת שנחתה בחוף לאות כיבוש. הבתים אשר על ההר נצבו כזקיפים ערים על משמרתם.

אך עם גבור היום מסירה מעליה חיפה לאט לאט את חרצובות חלומה, כיהודי שמסיר מעל ידיו את רצועות התפילין ונפנה לעסקיו הפעוטים בחנות או בשוק. היא משנה את פרצופה ונעשית אחרת, אחרת לגמרי; קרום הזיותיה מתנפץ לרסיסים, כקליפת ביצה, תחת איזמל השמש הנוקב, והיא מופיעה חשופה ונלעגת, כאפרוח שנולד קודם זמנו.

שכונת הדר הכרמל כאלו החליטה להיות כרך, ומכיון שהחליטה שוב אין לה אלא לבצע את זממה. כל בית חדש הנבנה כאן מהוה יציאת־דופן יהירה בגודל והצטעצעות; כל בית מתפרץ כהכרזת מחיר […]¹ הקודמים לו, בעת מכירה פומבית… כאן מוכרים את הימים אשר יבואו.

צבי העתיד הנפעם זוקף כאן את קרנו כמגדל שן, אשר נאה גם לפול ממנו ארצה, כמפוח אשר טוב גם לצלות עליו… הנפט העלה כבר משואותיו בכל עין. הנמל הנבנה מעלה כבר פאטא־מורגאנה של אניות לאין ספור, של קציני־ים יפים, מלחים שכורים וגנבים בינלאומיים… אמנם כל זה הולך ומתרקם, הולך ומתגבש. קרן הצבי של העתיד היה תהיה לקרן קיימת של הווה ענֵף ובטוח.

ג. שני טרקלינים ופרוזדור

מבעד למשקפת הבאות נראית לי חיפה כמרשיליא של א"י. היא תהיה ביאות כוח מושלמת ל"יהודי הבינוני" בארץ, ראי נאמן ליום־יום הסוער, על עבודתו והגיגיו.

החרושת הכבדה, שאין לה מקום נאה מזה לכל הדעות, תתן לה את יסוד העירוניות הפרובינציאלית הגדולה. ה"הינטרלנד" הכפרי שלה יביא לתוכה, יחד עם עגלות תבואה וירקות, גם עממיות שרשית ודשנה, ומבעד לחלון הנמל הבהיר יבקעו זהרורים חופזים מן העולם, לפרוש עליה אור הומור פשטני וערפלי, מלודרמה בת־חלוף של אורחים־פורחים ועשן אניות.

ירושלים – הרים של בדידות ונטל ירושה סביב לה. תל אביב גלויה, מסבירה פנים, אך גם היא, עם כל גמישותה, שומרת על ריוח אצילות בינה לבין העולם, בינה לבין הפרובינציה הא"י. קשרי עסק בלתי אמצעיים עם חוץ לארץ לא יהיו לה. היא תהיה המפקדת, הבוררת את יחסי השכנות, אבל בעבודה השחורה של ההוצאה לפועל לא תטול חלק רב (לעומת זה תהוה היא את התחנה הראשית למשא ומתן רוחני). גם הינטרלנד ממשי אין לתל אביב. מסביב לה – עיירות ולא כפרים. היא תעניין אותן כשוק, תמשכן כבירת שעשועים, תמשול עליהן כ־Arbiter Elegantiarum, היא תצחק, תבכה, תחיה בשביל כולם, אבל תבדל מן הכל כמשחקת־במה, שאורות ראמפה קנאים שומרים עליה.

לעומת שתי אלו – תל אביב וירושלים – תהיה חיפה העיר המפולשת. אחות בכירה לכפרי הארץ ושכנה מכובדת לכרכי העולם. אלה ואלה יבקרוה בצלצלי תלפון ואותות סירנה – יומם, ובבקוש שעשועים זולים ומחליפי כוח – לילה.

לפי שעה לא נעים, לא טוב לגור בעיר הזאת. הקצב הנפשי הנקלע בין אדם ועירו נוצר ומתגבש במשך דורות של חיי פנים אל פנים. אבל עיר שאינה אלא בית־קבול למה שעתיד לבוא ואדם, הפושט מעליו את העבר וההווה כעורות נחש בלים ומחכה בערומיו לעדי הבאות, אינם קיימים ואינם מענינים זה בשביל זו. עיר כזאת אינה חומה ומצפה לאזרחיה ואין היא מציאות נכר מעוררת לעוברי אורח.

כן יכונה שם המדור הזה, כאשר כיניתיו אי־שם, ועל החתום יבוא גם כאן, כאשר בא אי־אז, כינוי השם: א. סורר, כינוי־שם ולא עילום־שם, שהרי רשאי אדם לבור לעצמו לבושים חיצוניים, ולא כדי לעשותם מסכה להסתר־פנים, אלא כדי להתאימם לעיסוקו ולענינו. משל לאדם המתאים לעצמו חליפות בגדים לפי הזמנים והצרכים: מחלצות־חג ובגדי־עבודה, שמלת־נשף ומדי־שרד. האם לא כן יעשה גם הכותב, אשר עניניו שונים? מדוע צריך אני למשוך את שמי המפורש לכל מקום ובכל עת? יש “עבודה שחורה” גם במלאכת מחשבת, וכאן הנני פושט מעלי את בגדי־החג של השם, המרתקני כחוליה בשלשלת היוחסין שלי, ועוטה את בגד העבודה של כינוי־שם להצטרכות מיוחדת. אבל כדי למנוע כל חשש של כוונת הסתר, הנני מפענח לכתחילה ואומר: א. סורר הוא א. שלונסקי. ובזה יצאתי ידי חובת הקדמה.

***

אגב: בענין העילום, פסיבדונים בלע"ז, כיון שרמזתי עליו, אי־אפשר לי שלא אטפל בו מעט־קט, מפני מעשה שהיה. נגש אלי באלה הימים סופר פלוני וסח לי בלחישה: “יש לי בשביל “טורים” שלכם מאמר הערכה על ועידת הסופרים האחרונה”. ומיד הוא מוסיף, כבא לנמק בדרך רמז, מדוע הוא, הבלתי־טורימי, רוצה לפרסם הערכה על ועידת הסופרים שלו דווקא ב"טורים": “זו היתה תעודת עניות מכאיבה ומעליבה… ואני רוצה להוקיעה… אך, כמובן, בעילום־שם”…

עובדה קטנה, ומוסר־השכל בה רב, קודם כל איני מבין, מה טעם אי אפשר לו, לסופר בישראל, לכתוב קושט דברי אמת על כינוס סופרים באחת מעשרות הבמות בא"י? ואפילו ואולי דוקא בבמתם של הסופרים הללו עצמם? הרי הטענה כלפי הצד־שכנגד היתה תמיד ובכל מקום: בקורת – אדרבא ואדרבא… כולנו רוצים בקורת… אבל… אבל… לא רשעות… והנה הסופר הלז, שבקש לו לינת לילה באכסניה של “טורים”, מאנשי שלומם הוא, מן הכשרים בתכלית, ובקרתו היא בקורת של בן־בית, של דורש טוב – ומדוע אם כן, יודע הוא מראש, כי בשום מקום, ובכלי מבטאה של אגודת הסופרים לא כל שכן, לא ידפיסו את דבריו אלה? האין זה אומר, כי ההבדלה הזאת בין “דורש טוב” ובין “שונא” היא רק אמתלא?

אך הנקודה החשובה ביותר היא ההכרח לכתוב על כגון דא בעילום־שם. לא פחדנותו הפרטית של סופר זה מענינת כאן. רשאי פלוני להיות גם פחדן. אלא דא עקא שאין זו פחדנות אישית, אלא תוצאה של סדר־חיים ותורת נימוסין קבוצית. ואם זה המשטר וזה המשפט כאן – האיך תקום והאיך תכונן חברה של תרבות, שהיא קודם כל יריבו בנפש של מורך הלב? ועובדה קלילא זו מזכירה אותנו שוב ושוב, מה היא “העבודה השחורה”, שבה צריכים להתייגע הסוררים, – עם כל אי הנעימות, הקושי וגם ההסתכנות שיש במקצוע בלתי פופולארי זה.

***

אומץ רוח, מעשה גבורה, דהיינו: הוד שבגבורה. – נדמה, כי הננו עומדים כבר לאחר “שירת הברבור” שלו. הקרב האחרון של נאמני החירות וחולמי החירות (האישית והקבוצתית) נערך, כנראה, ברוסיה. נצחו המצוקים את האראלים, המציקים נצחו שם. אך לא ביד קלה נצחו. יחידים והמונים ניסו להציל את משא נפשם על ידי קדוש־השם. אחר כך באו אחרים בארצות אחרות וחיקו את אנשי קרמל – והצליחו ביתר קלות. הם לא נתקלו כמעט בהתקוממות. אבל לריקורד של קלות נצחון מסוג זה הגיעו הם, הצולבים על גבי הקרס את כל מה שנחשב תמול־שלשום לתפארת האדם ולגאונה של גרמניה, אם־כל־תרבות. מה אירע שם, בעמק הזועה הזה, בגרמניה, תלפיות ההשכלה והאמנות, משגב עוזה של הס. ד. בהנף אצבע קטנה, כמו בהזאת “מַי פְליט”, הוברחו מנהיגים ומונהגים, אנשי מדיניות ואנשי רוחניות, כולם, כולם עד אחד. עד אחד – כפשוטו האריתמטי. לא מרי ולא מרד, לא אגודה ולא מפלגה, וגם לא אחד איש סגולה, גם לא אחד במדינה – כבסדום, לפחות – אשר יפצה פה. והרי רק שלשום הצביעו מיליונים בעד הס.ד. מיליונים! היכן הם? היאך נעלמו פתאום? למה נלחמו שנים על שנים?

ומה יאמרו עכשיו חסידי הכמות, הבונים את עולמם על ספירת הקולות בעת הצבעה, הפוסקים עד היום בוודאות קומית מאד, אם כי לא פחות מזה עצובה, את המושכל־ראשון: “קול המון כקול שדי”? הנה מודיע “דבר” מפי סופרו מברלין בפשיטות גמורה: “בשורות (שורות המריעים להיטלר בראש כל חוצות גרמניה מן הקצה אל הקצה – א.ס.) – אותם הפועלים אשר לפני חדשיים הלכו עם הס.ד. והקומוניסטים” (גל. 28 במאי). בפשיטות, בלי הסק מסקנות. אתמול קול המון ברעו לס.ד., היום – אותו המון, ואותו קול ברעו – לכבוד היטלר. ו"קול שדי" איהו? ממה נפשך, אם ההמון הוא פוסק חשוב – מדוע זה תפסל עדותו־התלהבותו עכשיו? האם לא הגיעה השעה לערער קצת על הסוברניות האידאית שנמסרה לצמיתות להמון, באשר הוא כמות גדולה? נדמה כי יש מה ללמוד ממגלת הימים. נדמה, כי יש. אך אנו לא נלמד כלום, כמו שלא למדנו מלקח שנת 1914. והאם לא מהדורה חדשה ל־1914 היא לנו עכשיו?

***

ויהיה זה עוול מקצועי לי, אם אתכחש גם מן המסקנה השניה: מהתבדות המוסכמה בענין “איש הכשרון”. בגידת הכהנים – קרא לזה אחד סופר בצרפת, בינדה שמו. על נושא זה מדובר בגליון הבכורה של “טורים” במקום אחר וביתר הרחבה. והמעיין יעיין וימצא. כאן רוצה אני לרמז רק על ענין לוקאלי. דהיינו, על אגודת הסופרים, על זכות קיומה – בעולם זה ולעת כזאת. מאמין אני לאותו סופר, שהציע מאמר ל"טורים" על הועידה האחרונה. אלא מסופק אני, אם העריך נכונה את הסבות. כשלון – הוא אומר. אך האם כשלון מקרי הוא? תעודת עניות! אבל כלום סתם עניות היא? זהו עיקר השאלה. האין זו המסקנה הטבעית של הכלליות, של הקדירה־רבי־שותפויות כפרינציפ לארגון זה, המתעקש להיות דוקא קבוץ אידיאולוגי, מין כל־בו רעיוני, בשעה זו של חתך הגבולין בעולם. הסופר העברי – מכריזים הכרזנים – צריך לעת כזאת לשוב ולהיות מה שהיה: דברה ומאשרה של האומה, והסתדרותו: המנגנון המוציא לפועל את היעוד הזה. אך מה שהיה איננו עוד. עברו ימי החלומיות המשווה כל. דור ההפלגה הוא. המגמות נתפרדו. על כל פנים, הפירושים הניתנים למגמות, הנתיבות המובילות – הם נבדלו ונתפרדו מאד (הבדלי השגות בשפת האמנות – לחוד. וגם מהם ודאי שאין להתעלם). ומה יעוד אחד ומה מלחמה אחת לפלוני ולאלמוני, שהם כל כך נפרדים בשרשם של הדברים? היום אי אפשר עוד להסתפק בנוסחאות כלליות על “תרבות האומה”, “חנוך הנוער”, “תפקיד הדור” וכדו'. חדלו ארחות סתמיות, חדלו. הסופר לא פחות מכל אדם נדרש למתן תשובה ברורה, על כל פנים לעצמו. ודווקא משום שאגודת הסופרים העברים בא"י מסרבת לרדת מאיגרא רמה של פונקציות רוחניות אל המישור התחתון של הענינים הפרופסיונליים, דווקא משום שרוצה היא להיות מנגנון מכוון הרוחות – נושאת היא בתוכה את סתירתה, את תעודת עניותה כדבר אורגאני. כי אין עשירות במפורד, בלכוד הבלתי מתלכדים. סתם סופרות אינה – ולא היתה, בעצם, מעולם – יסוד מספיק לשותפים. ולעת כזאת – לא כל שכן. ואם רוצה אותו סופר להרהר מעט בדבר הזה ואפילו לסתור אותו – אדרבא! טורי ה"טורים" פתוחים לפניו. אך בבקשה – בלי הסתר פנים, בלי פסיבדונים. ימינו הם אכזריים עד מאד, ימי קריעת כל המסוות הם, ואיך אומר אחד היחפנים ב"בשפל": “הרי אמת היא! ומה בושה יש כאן? דבר אמת כמות שהיא – ודי!”

שבועון ספרותי־תרבותי רציני וכו'… ומה לו ו"לדברים של־מה־בכך", לפכים הקטנים של חולֵי החיים? – ודאי כך ישאל כל הקורא את הפרקים הבאים, אשר יתמידו עד אם יצטרפו כל קוראי “טורים” לכותב הטורים האלה ויהוו יחד מין לגיון (הלא עת “לגיונות” היא לנו!) לבדק “הבית” שלנו, הנבנה ברעיעות, ברישול וב"לא איכפת".

א. – “למד” זעירא…

הרשלנות מחלה מדבקת היא, וממילא מסוכנת. תכונת העָש לה: נכנסת בסתר, מכרסמת בחשאי, בכוון אחד, ומשגמרה כאן, הרי היא חוזרת ומכרסמת בכוון מהופך, ונמצא שכל הגוף מנוגע ונדון לכליה. והרשלנות אצלנו – בכל. אני נטפל דווקא לדבר של־מה־בכך, לאתא קלילא, ללמ"ד זעירא אחת.

יש שתי מלים: “קפיר, לבן” – המתנוססות על גבי שלטי קרטון גדולים של “עין חלב”, והלמ"ד של “לבן” במודעה זו קטנה היא, בעלת מום, צולעת. מסדר־האותיות טעה, המגיה לא תקן, המדפיס לא שם לב ולא בוש למסרה לידי המזמין, והמזמין לא חשש לתלות אותה ברשות הרבים ובמקומות רבים, והיא מעליבה אותי, הרשלנות הפומבית הזאת, יום־יום. והלא המסדר חייב לסדר היטב, והמדפיס מעונין בשכלול עבודת דפוסו, לפחות לשם משיכת לקוחות, והמזמין מעונין בפרסום. אלא מאי? בידוע הוא, המזמין, אצלנו, לא איכפת לו, הוא יקבל גם מודעה פגומה, מכוערת, והאין הוא סבור כלל, המעוניין, כי למראה רישול כזה אין לו, לקונה, אימון גם בקפיר ובלבן שלו? הרי רשאי אני לחשוש, כי אם מחר יפול זבוב או שממית לתוך התוצרת שלו לא ישים לב לדבר, כשם שלא שם לב ללמ"ד זעירא זו.

אני מציע ל"עין־חלב" להוריד את המודעות הללו, להחזירם לבעל־הדפוס ולהזמין במקומן חדשות.

ב. – עבדות רבתי…

ואף על־פי־כן, יש גם המשכללים אצלנו את מקצוע הפרסומת – כמנהג אירופה. כמעט ובוודאי ימצאו אוהבי הסגנון הכרכי, אשר ישמחו למראה המודעות הגדולות של “עדן” בתל־אביב (העשויות, בדרך כלל, בטעם) מעל לגג הבנין של סניף הדואר בקרן הרחובות ביאליק–אלנבי, תמונות גדולות, הארה חשמלית, אותיות לא־מכוערות, צבעים לא־גרועים. אך אולי יסביר לי מישהו, מי מכריח את בעלי המודעה להעדיף את הכתבות האנגליות על העבריות? מדוע זה האותיות העבריות קטנות הן וכתובות למטה, והאנגליות – גדולות ולמעלה דווקא? גם בחלון־הראווה סמוך לאותו בית – הפליה לטובת האנגלית: גם במעלה וגם במדה. ואיני מבין לא רק את “המוסר הלאומי” שבדבר אלא גם את התכלית המעשית. הייתי בתערוכות גדולות באירופה, המסודרות, בעיקר, בשביל הזרים הבאים מחו"ל, ולא ראיתי שם פרסומת אלא בלשון המדינה בלבד. ומדוע חושבים בעלי הקולנוע “עדן”, כי דווקא האנגלית ולא העברית תמשוך את קהל היהודים מתל־אביב?

ג. – רופא מרפא ו…שלט מחליא

יש שתי אותיות ומרכא ביניהן מלמעלה, שהן, כידוע, אות ותואר להשכלה גבוהה, לתרבות ואפילו לרוחניות. כוונתי לדל"ת־רי"ש: ד"ר: ומכיון שאני עומד בפרשת אותיות ושלטים וכו'… רוצה אני לשאול: מדוע צריכים גם בעלי השכלות גבוהות לכער כל־כך את השלטים, שהם תולים לראווה או לגאווה על שער מעונם? האם טעם והקפדה הם הכרח רק מעבר לים התיכון משם? ועוד: הרי זו רשות הרבים, ומה רשות לכם, ד"רים וכו', לזלזל בה?

– – הלך לו רופא פלוני ברחוב שיינקין ותלה בשער מעונו – שבבית יפה דווקא – שלט מכוער מאד. ולתוספת־נוי קשרו בחבל פרוע וגס. האמנם הכעור הוא סגולה למשוך חולים? או גם זהו אחד הגלויים של ה"לא־איכפת"!

ד. – אל תזרוק לי את הגפרורים…

נזכר אני ימים ראשונים בתל־אביב “הקרתנית”, שבעלי המסעדות והקפה היו מגישים בעצמם את המאכל והמשקה לסועדיהם… אך נשתנו העתים, העיר גדלה, הסועדים נתרבו, בעלי המסעדות קצתם הזקינו והתעייפו, קצתם התעשרו, והנה זכינו כבר למעמד של מלצרים. ולא נורא הדבר. זה פשוט, מובן, טבעי. כרך הוא כרך. ורק גס־רוח לא יבין, כי המלצרות היא עבודת המפרנסת את בעליה, וככל עבודה היא ראויה לכבוד. אך היא גם אינה פוטרת את בעליה מנימוסין ודרכי כבוד. אין צורך, חלילה, להפריז ב"מלצריות" במובן הרע, אך לא פחות מזה מרגיז גם ההיפך. המלצרים אצלנו פוגעים פשוט בכבודו של הסועד, נוהגים בעזות, כמתנקמים על “מקצועם המגונה”. והרי ברוך השם, זכינו שהמלצרים התל־אביביים ילכו דווקא בדרך הפסולה של המלצרות באירופה, ובמקום שכר הוגן דרשו אחוזים, דמי שרות ושתיה… יושב אתה במסעדה ולא ניחא לך. נדמה לך, כי אתה עושה איזה פשע מעליב, חלילה, בעצם שבתך על יד השולחן. המלצר אינו נגש לשאול בפשטות למבוקשך, ואם יגש – ילכסן עליך מבט מרושע. תדבר אליו – ולא יקשיב; תבקש מה ויתן לך את ההפך ממה שבקשת; ואת הכלים הנערמים לא יסלק מעל שולחנך עד אם תצא מן המסעדה. והכל – בכעס, ברוגז, כנדון למאסר ולעבודת פרך.

ולמלצרים הנה נוספו כבר גם עוזרים צעירים, “פיקולו” בלע"ז, או “קטינא” כהצעתו של א. שלונסקי. והם לומדים מחבריהם הגדולים וגם עולים עליהם: בקשתי אתמול מ"קטינא" אחד במסעדתי שיואיל בטובו לתת לי גפרור, והוא: זרקם באפי! רציתי לומר לו: בר־נש! וכי יש בושה בעבודתך? וכי יש בושה באיזו מלאכה שהיא? ולמה תרגז עלי? וכי נמוס ודרך ארץ הם פסול באדם? והרי אם מחר אעבוד בחנות נעלים, אגיש לך את הנעלים בנימוס, ובמנהלת שלי אמכור לך גליון “טורים” בכבוד, ובתיאטרון אשחק את תפקידי לפניך (במחיר ½ שילנג) בכשרון, בלי כעס, וברחוב אטאטא בלי רוגז, באוטו אסיעך ולא אזרוק את הכרטיס בפניך, אלא אמסרנו לידך בנחת, רק בנחת ובנימוס. כי עברו הימים ההם, שאנו, בני הגולה, התיחסנו למלאכה כאל בזיון. ודרך־ארץ הוא יסוד כל דבר. יש מסכת שלימה לכך בספרותנו העתיקה – חז"ל לא התביישו לעסוק בפכים קטנים של החיים, שהם סוף־סוף צירוף נשגב של מה־בככים חשובים…

י. קפדן

אנו קובעים כאן מדור מיוחד, המצריך הסבר־מה לתעודתו. המכוון הוא לאחד הסניפים של הפעולה האמנותית, – הלא הם: נשפי הספרות לצורותיהם – בבמות השונות, בקלובים, בבתי הספר. משעמם בצורתו ודל ומקרי בתכנו ותבניתו הוא הסוג הזה, הנפרץ, אעפ"כ, בין המטעמים הפומביים המוגשים לקהל. צורתו: שורה ארוכה או קצרה, אבל תמיד חדגונית, של מקראים, שאינם מצטרפים לאיזו חטיבה, אלא באים למלא חלל בסדר הנשף. יוצא לו הקריין ופולט את ה"נומר" שלו, ואחריו – שני ושלישי, ולפעמים – בין מקרא למקרא – פרט על כנור או פסנתר, ובמקום פרקים פרקים, הנצמדים למעין מסכת יחידת כוונה, ניתנות “אטרקציות” בלבד. והרפרטואר הדקלומי? שאלה כאובה וקשה היא לא פחות משאלת הרפרטואר הבימתי. על כל פנים, דלות התבניות של הנשפים והחזרה התמידית על שירים וקטעים מסוימים אינן מעידות לא על בקיאותם של הקריינים שלנו במצוי בספרותנו ולא על הקפדתו היתרה של הקהל לגבי המוגש לו. במדור הזה נשתדל לעמוד על התקלה הזאת, לבקש נתיבות וצורות לנשפים ולמסיבות וגם נתן פעם בפעם חומר־מקרא, אשר יחד עם המצוי כבר בעין, ראויים הם, לפי תכנם וצורתם, להיות נקראים… זה ישמש גם אתחלתא לחבור ילקוט הקריין, (ספר שמוש ועזר המצוי בספרויות העולם), העומד על סדר עבודתה של הוצאת הספרים שלנו “יחדיו”. (כל דברי המקרא אשר יתפרסמו במדור הזה זכויותיהם שמורות עם המחבר ועם מערכת “טורים”).

א.

הַאֲזִינוּ, אַחִים, וְתִשְׁמַע הַמּוֹלֶדֶת

מַרְשׁ הָעָמָל מִנִּי יָם וְעַד קֶדֶם!

הַסּוּ, גַּם הַסּוּ, שְׂפָתַיִם! הַפֶּה, דֹם!

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לָךְ, הַיָּד הָעוֹבֶדֶת!

       וְ – רֶגֶל צוֹעֶדֶת

       בִּשְׂדוֹת הַמּוֹלֶדֶת,

צוֹעֶדֶת וְשָׁרָה שִׁירָה מְעוֹדֶדֶת:

עֲדוֹר, בֶּן־הַדּוֹר,

וְהָרִיעַ בְּקוֹל:

             שְׂמֹאל! שְׂמֹאל! שְׂמֹאל!

ב.

אֶחָי,

כֹּה לֶחָי!

הַעְפִּילוּ הָהָרָה!

תְמוֹלִים הֶאֱפִילוּ –

נַבִּיט הָמָחָרָה.

אֵיכָה תִּיעַפְנָה כְּנָפֶיךָ, הַנֶּשֶׁר,

הֵן אָנוּ שָׂרַפְנוּ, שָׂרַפְנוּ הַגֶּשֶׁר,

מִי זֶה מוֹשְׁכֵנוּ לָשׁוּב אֱלֵי תְמוֹל?!

              שְׂמֹאל! שְׂמֹאל! שְׂמֹאל!

ג.

אָנוּ

כֻּלָּנוּ

יָדַעְנוּ

כִּי בָאנוּ

מֵאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת אֶל אֶרֶץ נִדַּחַת.

כִּי פֹּה יְשִׁימוֹן הוּא,

וְלָנוּ – נָכוֹנוּ:

רָעָב וְקַדַחַת.

וְאַף עַל פִּי כֵן

הַאֲמֵן

נַאֲמִין,

כִּי אָנוּ נָקוּם, גַּם אִם שֶׁבַע נִפּוֹל!

הַיְשִׁירוּ הָעַיִן,

הַגְבִּירוּ הַקּוֹל:

– מִי זֶה טוֹעֶה וּפוֹסֵע יָמִין? –

             – שְׂמֹאל! שְׂמֹאל! שְׂמֹאל!

א.

– מִי אַתֶּם?

– אֲנַחְנוּ

אֶבֶן־הַיְסוֹד לְבִנְיָן לֹא הָיָה עוֹד הִנַּחְנוּ,

לְדָת לֹא הָיְתָה עוֹד הִגְבַּרְנוּ שִלְטוֹן!

אִם עוֹד לֹא נִצַּחְנוּ,

הֲלֹא כְּבָר נָסַכְנוּ

שִׁיר יֹפִי וָמֶרֶד: דָּגָן וּבֶטוֹן!

צְאוּ נָא וּרְאוּ נָא,

אַחִים, וְאִמְרוּ נָא:

הֲבָא עֶרֶב־יוֹם־טוֹב, אוֹ נֵס הוּא, אֶחָי?

מַחְצְבוֹתֵינוּ סָלְעוּ:

      – הַכַּרְמֶלָה!

מַחְרְשׁוֹתֵינוּ עָלוּ:

      – יִזְרְעֶאלָה!

יָדֵינוּ בַּמֶּרֶד הִפְלִיאוּ הַפֶּלֶא,

הִפְלִיאוּ הַפֶּלֶא – מִדָּן עַד תֵל־חַי.

ב.

אֲנַחְנוּ יָפִינוּ

מְאֹד יָפְיָפִינוּ –

עַל כֵּן זֶה הַכַּעַס עוֹלֶה כְעָשָׁן.

    – הָהּ, הֵמָּה הֵעִיזוּ,

     הֵמָּה הֵהִינוּ –

כֹּה בְּקִנְאָה יְרַטֵּן הַיָּשָׁן,

וְהוּא לֹא יוּכַל לָנוּ סְלוֹחַ הַמֶּרֶד,

הוּא לֹא יִסְלַח כִּי יָפִינוּ יוֹתֵר.

עַל כֵּן נְסַפֵּר לוֹ בָּזֶה לְמַזְכֶּרֶת

סִפּוּר עַל הַקֶּשֶׁת וְעַל הַשׁוֹטֵר.

ג.

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּשׁוֹטֵר עַל יַבֶּשֶׁת,

שׁוֹטֵר, כַּנָּהוּג, הַלָּבוּשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,

שֶׁרָאָה בַּשָּׁמַיִם פִּתְאֹם אֶת הַקֶּשֶׁת,

צִבְעוֹנִין מְלֻבֶּשֶׁת,

מְקוּשֶׁטֶת בְּקֶשֶׁט –

וַיִּכְעַס –

וַיָּנִיף אֶגְרוֹפוֹ –

וַיִּצְרַד:

– אֵיזוֹ חוּצְפָּה הִיא, הוֹ קֶשֶׁת מַמְזֶרֶת!

מִי זֶה הִתִּיר לָךְ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

לָצֵאת מְהוּדֶרֶת בְּבֶגֶד תִּפְאֶרֶת

וְלַהֲפוֹך

לִמְצִיאוּת הַחֲלוֹם!

אַךְ הִיא, זוֹ הַקֶּשֶׁת,

אֵינֶנָה חוֹשֶׁשֶׁת,

פּוֹרֶשֶׂת הָרֶשֶׁת

עַל פְּנֵי הַיַבֶּשֶׁת,

הַנֹגַהּ כְּאֶשֶׁד –

     יוֹתֵר וְיוֹתֵר!

אֱסוֹף אֶגְרוֹפְךָ, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹטֵר!

ד.

הַאָנוּ בְּקִנְאָה

       נַבִּיט עַל שׂבַע גֹשֶׁן?

הַאָנוּ נִכָּנַע

      לְצִוּוּיֵי הַיֹּשֶׁן?

אָנוּ הוֹלְכִים – וְהַזִּיו בְּכָל דְּיוֹקָן,

אָנוּ הוֹלְכִים – וְהַבּוּז לְכָל זֹקֶן.

      כִּי לָנוּ הַנֹּעַר,

       הַטֹּהַר,

       הָאוֹר, –

לָנוּ שִׁירַת הֶעָתִיד מְזַמֶּרֶת

אֶת זֶמֶר הַמֶּרֶד –

הַדְּרוֹר.

ה.

פַּרְעֹה גָזַר: הַיְאוֹרָה הַשְׁלִיכוּ!

אִיזֶבֶל גָּזְרָה: – כֹּהֲנִים לַהֲרוֹג!

הַזְּקֵנִים הֵם כְּהוֹרְדוֹס: שִׁיר מֶרֶד יָרִיחוּ

בְּכָל הֶחָדָשׁ הַמֵּעֵז לַחֲרוֹג.

אָכֵן, בְּכָל דּוֹר – בַּהוֹוֶה, בָּעָבָר –

דָּנִים אֶת אֶחַי

בְּרֶצַח.

אַךְ אָנוּ עוֹלִים וְאוֹמְרִים:

       אֵין דָּבָר!

הַנֹּעַר חַי, חַי, חַי

       לָנֶצַח! –

שאלת המוסיקה בקולנוע מתחילה להעסיק גם את המוסיקאים הרציניים – אף על פי שרק מקצתה פרובלימה מוסיקלית היא. בעיקר עומדת על הפרק השאלה: כיצד לשלב בהבנה את המוסיקה בתוך הפילם? משמע, זוהי פרובלימה דרמתורגית. השומע בהקשבה מוכרח להודות, כי רק לעתים רחוקות הצליח השילוב הזה. אמנם, התעשיה הפילמאית לא הזניחה כל אמצעי, מאז הומצא הסינכרוניזם של התמונה והקול, כדי לחבב על הקהל הרחב את החידוש הטכני הזה. אבל יחד עם זה לא אחת גילתה גם חוסר־טעם גס. דיינו אם נזכיר את הסרטים האופיריטאים, או רבים מן הסרטים המכונים קומדיות פילמאיות, שהמוסיקה הרועשת שלהם, עם התזמורת הגדולה, מדכאה את השומע. צורות־הבעה תיאטרליות מסוימות הועברו סתם־כך אל סוג אמנות, אשר חוקי הבעה אחרים שולטים בו. רק לפני ימים מועטים ראינו בתל־אביב תמונה מן האופירה “מרתה”. חוסר יכלתו של הבמאי לעצב את החומר עורר הומור שלא נתכוונו אליו כלל. הזמר הופיע בתנועות מבהילות, לחץ את ידיו אל חזהו או פרשן לעברים. הניגוד בין התנועות העלובות הללו ובין הארייה המושרה בעשירות־קול – השפיע קומיות מחרידה. הבמאי לא נתן את דעתו כלל לעיצוב החזותי ולבימוי תוכנה של הארייה.

לעומת זאת יש ב"הרומנסה הסנטימנטלית" של אייזנשטיין, שהוצגה לפני זמן־מה בארץ־ישראל, נסיון להעביר את המוסיקה לשטח החזותי, ועל פי המוסיקה לעצב אסוציאציות תמונתיות. אמנם, הנסיון הזה המענין מאד כשהוא לעצמו, לקוי בסנטימנטליות מופרזת. עוד פסיעה אחת קדימה בדרך לפתור את בעית הקולנוע על פי המוסיקה נעשה בגרוטסקות הפילמאיות של המיקי־מהו. כאן נוצרה יצירה בעלת חוקים מיוחדים, והמוסיקה כאן אינה עוד פירוש לתמונה, אלא להיפך התהליך התמונתי נקבע על פי המוסיקה.

בשעה שרוב הסרטים מסתפקים בטכניקה הישנה של פירוש מוסיקלי, שנוצלה עוד ע"י הפילם האלם – בהבדל היחידי שלכל מחזה מזמינים היום מוסיקה לפי מידתו, משל לאדון נכבד המזמין חליפה לעצמו, – נעשו בכ"ז היום נסיונות מעניינים לראות במוסיקה יסוד דרמתורגי. בסרט הפופולארי “שני לבבות בשלשת רבעי טאקט” תפסה המוסיקה בדרך פשוטה מאד את מרכז העלילה. חופש הוואלס האבוד הוא כאן נקודת השריפה, עליה מתרפקת כל העלילה, ואליה היא חוזרת תמיד. אם כן, תמצא כאן עלילה קולנועית, וחוויתה היא בראש וראשונה חוויה של שמע.

נקודת גובה בשתוף גומלין בין הסרט והמוסיקה יש למצוא בפילמים של רנה קלר. כאן נעשה הנסיון להפוך את הבנין הפורמאלי של המוסיקה ליסוד של המונטאג' התמונתי. המוסיקה שובצה באמנות מפליאה. די להעלות על הדעת את השמוש הפילמאי בקומפוזיציה, שהושג ב"תחת גגות פריז", היינו: השתלטות הפזמון הקטן, באמצעות הקאמרה והמונטאג', על הפילם. גם ב"מיליון" של רנה קלר יש למצוא שוב את ההבנה בשילוב הדרמתורגי. גם כאן אין המוסיקה בחזקת ליווי, היא משלימה את הסרט, היא משתתפת במשחק. מי אינו זוכר בשמחה את הפארודיה המקסימה של האופירה, המתחילה בנקודת הגובה של הפילם. האתמוספירה של תמונת הרדיפה נמסרת כאן בעיקר על ידי המוסיקה. כמה “אספרי” נמצא ברעיון לשלב את הניגודים שבין תמונת אהבה ממוגגת־טריסטאנית ובין התשוקה הממשית מאד של כל הנוכחים אל מה שיש במעיל, שעליו יושב הזמר בלי־משים.

מן הראוי לציין גם את הפתרון הנפלא בסרט “יחי החופש”. גם כאן המוסיקה אינה מתבלטת, כשם שאין היא מתבלטת בשום סרט טוב. אבל האופן שבו מופיעה כאן המלודיה, נפסקת, לכאורה בדרך־מקרה, ושוב נמשכת – כל זה מקורו בדמיון יוצר, המשכיל ליחד לכל דבר את מקומו הראוי. מי אינו נהנה לזכר תמונת האוהב העומד תחת חלון אהובת נפשו? שיר נשמע מן הבית, הוא נרגש כולו בחשבו, כי אכן קולה הוא. המוסיקה קובעת כאן את צורת העלילה, היינו: המוסיקה ההיא, שלבסוף, כפי שמתברר, אינה קול האהובה, אלא – הגראמופון. זהו ניצול נפלא של אפשרויות פילמאיות על ידי המוסיקה, ואמצאות כאלה יש למצוא כמעט בכל תמונה בסרטים הנזכרים.

א. ימי קדם

הנסיונות הראשונים של הראינוע מסותרים מעיני האדם, הבא לחקור את האמצאה הזאת. ודאי יבואו ימים ועמהם חוקרים טובים מאלה, והם יחפרו ממטמונים וימצאו את השרשים הנסתרים היום. על כל פנים, ברור בהחלט, כי לא האחים לומייר היו הראשונים. רבים אלמונים הנחילו להם את תוצאות נסיונותיהם והכשירו את הקרקע ל"קולומבוס"יותם בשדה הראינוע. אך אנו נסתפק בנגלות.

בשנת 1897 פתחו האחים לומייר את הראינוע הראשון בעולם – במרתף של אחד מבתי הקפה בפאריס. לפני חמש שנים הציבה הממשלה הצרפתית ציון באותו מקום, להיותו גל־עד לראשית תקופה בעולם. אך איש מאותם הימים, אף לא האחים לומייר, לא פלל, כלל, כי שם, באותו מרתף נדח, הוחל משהו מהפכני, כביר־תוצאות. ולואי, אחד משני האחים (השני איננו בחיים עוד), התוודה על כך לפני ימים מועטים מעל בד הקולנוע הצרפתי. וה"בראשית" כך היתה: מרתף; המון־עם הבא לראות “נסים ונפלאות”. על הבד “סרט” ראשון – כולו אוולת קונדסית, אושבי־בושבי (“הוקוס־פוקוס” – בלע"ז), והעיקר: תמימות. אכן ביסוד התמימות המופרזת נולד הראינוע, – ככל חידוש בעולם. לאחר שנה יצא בכור “הענק האלם” ממעמקי המרתף ושיכן עצמו בסוכה. וכבר היו בעין האותות הראשונים של ההתפתחות; אלא שקצרה ידם של האחים למלא את השליחות, שנהפכה אחר כך להיסטורית, והם הוזקקו לאחים אחרים – הלא הם: האחים פאטה. למעופם המעשי של האחים פאטה נצטרף אחר כך גם מרצו של גומון, וירשום נא הקורא: אלה הם שני שמות מן החשובים ביותר בקורות הראינוע. והימים ימי שלוה פאטריארכאלית בעולם, ימים קטנים, שקטים, מגוחכים. והיה גם הפילם קטן, מגוחך, אנשים רצים ונופלים. כלים נשברים. מהומות קטנות. עלילות מגוחכות. משחק קלוקל. כי מי בעל שאר־רוח יפן אל מעשי נערות אלה, היאים לשעשועים של המון־עם בימי־ירידים? וגם השכר – מועט כל כך. זהו ענין לנחותי דרגא! אך ככל חידוש – ובכל מקצוע! – הוחלה גם דרכו של הראינוע בזלזול כללי מסביב, שהוחלף חיש מהר, כדרך העולם, בהודאה־בדיעבד מצד אוהבי המפורסמות והבטוחות. המזלזלים שינו את טעמם. והענק האלם, שהיה עדיין ננס, החל לכבוש לאט־לאט אפילו את מלכות הספרות. היומן של פאטה (הלא תזכרו: “יומן־פאטה רואה הכל, הכל יודע”) נעשה צורך שאין לוותר עליו. ובתי־ראינוע מוקמים בכל העולם.

ב־1910 מתחילה המהפכה. שחקנים ממש – מן ה"קומדי־פרנסיז" – משתתפים בפעם הראשונה בסרט. שמותיהם מפורשים בתכנית הרשמית. והסרט ה"גדול" הראשון נקרא בשם… “יסורי וורטר”. הוא נמשך 16 רגעים. ובכן: גיתה, שחקנים גדולים. ומיד – משתנה היחס מסביב. כל שחקן – הטוב והבינוני – כולם משתוקקים להתנוססות שמם על מרומי דפי הפרסומת הראינועית (הראינוע ידע עוד בראשית צעדיו להפליא פרסום), והשחקן “הגדול” מקבל 1000 פראנק בשכר תפקיד אחד! הענין נעשה כדאי גם לבני־עליה! וגם משך המשחק גדל: 40 רגע! אכן, המניעות מסולקות בזו אחר זו. הקרח זז. אנו עומדים על סף תקופת “הכוכבים” (ועתון ראינואי ראשון בעולם), וסמל התקופה – מקס לינדר. בתי הראינוע מפרסמים את שמו באותיות של קדוש־לבנה. שמו נשא על כל שפה, זהו שם־דבר! משחקו הוא אתחלתא של חידוש באמנות הקומדיה. אחריו יבוא שארלי שאפלין ויעלה את החידוש הזה אל גבהי הגאונות. חלפו ימי האלמוניות. גם ה"סוכות" לא יהיו עוד משכנו של הננס האלם ההולך ומתענק. מעתה – אולמות מפוארים, והפאר יגדל מיום ליום, וכשדבר מדברי העולם הזה מתחיל להפיץ סביביו ריח של כסף (לא צדקו הרומאים, שאמרו, כי “כסף אין לו ריח”…) הרי מובטח לו שלא יעזב ב"בדידות מפוארה". הסרט מתחיל להיות תעשיה! ובעקבות צרפת באות שאר הארצות: איטליה, גרמניה, אוסטריה – ואמריקה! לפי שעה – רק צעדי־צב. לעת־עתה – לא יכולת להן ולא רצון לעלות על אם־הראינוע. והימים ימי פרוס המלחמה העולמית. “תקופה החדשה” אותה מרחוק. היא תבוא גם לראינוע. ואמנם, היא באה עם פרוץ המלחמה. ראש חודש אבגוסט שנת 1914 הוא תאריך־חדש בראינוע.

י. בר־נחמה

עולם קטן

ארץ־ישראל, השופעת אור ושמש, המנומרת בצורות מרובות־הפנים בעולם הדומם, החי והצומח, המשתנה ולובשת צורה חדשה בימי שגשוג ופריחה, – מאפשרת את ההתפתחות תוצרת הסרטים, שעדיין היא רז סתום לרוב המתענגים בה. מה שנוצר עד כה במקצוע זה בא"י, בין מצד ההתכוונות ובין מצד הצילום האמנותי, טבוע בחותם הקרתניות, מרושל ודהה. על רקע האמנות הזאת ראויה לציון עבודתו החשאית כמעט של ב. אגדתי (אגא־פילם), הצומחת בהדרגה ובצניעות מתוך שרשיה. מגוף עבודתו אפשר לראות, כיצד הולך ונוצר נצר אמנות חדש, שעד עכשיו היה בחינת “מדרש פליאה”.

ב. אגדתי פתח במודעות. הוא עבר מחנות לחנות, בקר בבתי־מלאכה, בתי־ספר ובתי־משרד, ומכאן גשש מעט־לאט עד שהגיע לאותם הדברים, התופעות, הבריות, המתבקשים לראווה, וכן נוצר היומן הא"י. זוהי הפעם הראשונה שנחרת בזכרון החזותי של הצופה כמעט כל קטע, בחמשה יומנים: משבצות־פספסים של פרצופים, בריות שונות, תימני עם זקנו הדלול, טפיפת גבירות טיפוסיות, עינים מפיקות סבל ותקוה, מחרוזת צחורה של קצף על פני דבשות הגלים, סימטאות ירושלים, שאונה והמונה של תל־אביב וחידוש פני בניניה והדרה העשויים בקטעי־תצלימים בשיטה מקובצת ובחזות הכל, בחינת ציורנוע שיש בו רוח־חיים, עולם קטן של ילדים, שבפסיעותיהם ובתנועותיהם מפעמת עליצות־החיים. צרור־פרחים שנשמת חיים נכנסה לתוכו, ותפוזים מעוררים תיאבון בעסיסם, בצורתם ובניחוחם, – הראיה הזאת עושה את התמונות לרעננות ומשפיעות. אפילו בדברים שהטימפו אינו מתמיד, בקטעים שהחטיבה נפרדת ומתפוררת, מורגשת שאיפה ועמל, והטעם הטוב אינו סולד מן הלקויים; על פי רוב מתבלטת בעבודתו של ב. אגדתי המצאה של אמצעים ותחבולות שבחידושים הראינועיים. החקוי והיניקה שלו (רינה קלר, אייזנשטיין וכו') מעידים, שיש לו חוש להתהוות הדברים ולגידולם, הוא יודע ממי וממה להתפרסם, וכמעט תמיד הוא מכניס תוספת נעימה משל שקידתו. ב. אגדתי אינו עובד לפי סטאנדארד שלפני שלשים שנה, ואינו עובר את גבול יכלתו, ואם כי עדיין לא הותכה עבודתו בצורות גדולות, מקיפות וצלולות של סרט אחד גדל־המסרים, הרי הוא גם פה מגשש: “על כנפי הצלמניה מדן ועד באר־שבע” מעין כל־בו א"י יתבלטו אולי גרעיני הסידור, הגזרה והבניה הכוללים – ואז נקווה כי בדרך זו אפשר גם לרשת את מקצוע הסרטים.

י. נור

הדונאו הכחול

במוגרבי, ת"א

פילם מוסיקלי או סרט שיש בו מוסיקה? והרי יש גם רצון לשמוע ולראות משהו מלבד תזמורת צוענית, אפילו אם היא נפלאה. עלילה מחוברת בתפרים בולטים לקונצרט מוסיקלי נאה מאד אינה מספיקה. הבַמאי לא הוכיח – אמנם אפשר שלא רצה להוכיח כלל. שמא: שמע מה שהוא, ראה מה שהוא, נסה מה שהוא. בריגיטה הלם מתרוממת לפעמים לשיעור קומתה הטבעי: אליליות מפליאה, גם דורותיאה בושיה אינה חסרה חן. ומענין לדעת ע"י מי מוצדק השם: סטודיה בריטית וכו'? ע"י בריגיטה הלם, שילדקרויט, התזמורת הצוענית המצוינת, או אחרים? בכל אופן אם יש רצון טוב, אפשר לראות כאן אתחלתא של מה שהוא.

יוטא יוטא

מימיקרי

בעברית אפשר לומר: כרומיות, כשרון ההתהפכות, אחת הסגולות שלא כל בעלי החיים מחוננים אותה. האדם זכה בה. על כל פנים, סוגים מסוימים במין האנושי – בתוכם, לא כאחרונים במעלה, אנשי העתונות. הנה בדק אחד מחוקרי ימי המהפכה בצרפת בכתבי הגנזים ומצא את גליונות העתון “מוניטר” מימי נפוליון בשובו לצרפת אחרי גלותו. הנה שמונה ידיעות בענין זה: הסגנון המשתנה עם השתנות התאריכים הוא אופייני מאד:

א) “אוכל האדם הגיח ממאורתו”; ב) “מוצץ הדם מקורסיקא הגיע לז’ואן”; ג) “הנמר בא לקאפ”; ד) “האכזר בא כבר לגרינובל”; ה) “בונאפארט מתקדם בצעדי ענק, אבל לפאריז לא יגיע לעולם”; ו) “נאפוליון מתקרב”; ז) “הקיסר הגיע כבר לפוטנבלו”; ח) “הוד מעלתו הגיע לפאריז”. האם לא כך דרכה של העתונות מאז ומעולם – דרך של סגידה לתעלא בעידנא? האם לא בזו הדרך קבלו את פני לנין, מוסוליני? אין דבר, – מחר ימצאו גם בהיטלר סימני גדלות וכשרון וחשיבות – לא רק הנספחים אליו – מאונס ומרצון ולא רק בגרמניה, אלא גם אנשי ה"כרומיות" שבכל העולם, המסכימים תמיד למצליח ולכל דאלים.

ווגנר והספרות

חזיון מיוחד ויחידי כמעט הוא: השפעתו של וואגנר על הספרות. איש מעולם המוסיקה לא זכה להשפעה מרובה כשלו. אמנם תמיד היו הספרות והמוסיקה מושכות השפעה זו מזו וזורמות בערוצים תאומים וביחוד בימי הרומאנטיזם, וביתר יחוד הרומנטיזם הגרמני. אך אלה היו “יחסים פרטיים”, בודדים: סופר או פיטן פלוני אהב מוסיקה אהבה מיוחדת ושאב ממעינותיה תוכן והשראה. רק פלוני ואלמוני. אך עם וואגנר נשתנו היחסים. הם יצאו מגדר חבה פרטית ונעשו כמין כלל. וואגנר היה אליל ששלטונו על דור סופרים שלם, הוא היה נושא להתלהבות מיוחדת וקנאות של אסכולה ספרותית מסויימת בימיו. סופרים נבדלי אופי ושוני בכשרונות היו באים לידי אחדות דעה ושוויון הרגשה עם נגיעתם בנגינתו של וואגנר.

הסימבוליזם בצרפת היה – בעיקרו ובמהותו – מוסיקאלי. באמת ידועה הגדרתו של אחד הסימבוליסטים, שאמר: מ"תפקידה של השירה היה לשוב ולקחת מן הנגינה את אשר היה שייך לה מאז ומעולם". וסטיפאן מאלארמה, הרוח החיה באופנים השונים של הסימבוליזמוס, מתח את הדברים עד לקצה היכולת האמנותית. כל שיריו מיוסדים רק על אסוציאציות שבנגינה, מרובה הוא הדוק שבנגינתיותם, עד כי אין להם כל מפתח וממד. בשנת 1862, כשהכל סברו, כי משוגע הוא וואגנר, היה שארל בודלר הראשון שהגן עליו במאמרו החשוב, אשר הטיל סערה והשפיע במידה מרובה על גורלו המוסיקאי והספרותי. ווילייה דה ליל אדאם, לאפורג ומאלארמה הכריזו על עצמם כעל תלמידי וואגנר. וממנו נמשך עליהם חוט של גמישות ועמקות.

שלשה מתנבאים

רבקה וויסט, סופרת אנגליה ידועה בארצה מתנבאה על המדינות: בעוד 20–25 שנים יפנה הודה ויסור כבודה של הספרות בעולם, ורק לאחר 50 שנים תוחזר לה עטרתה. במשך הימים המבוהלים האלה יהיה כל העולם כולו מושקע בעשיית היסטוריה. עד סוף שנת 1933 תחזור גרמניה להיות מונארכיה (הנבואה נכתבה בטרם יעלה היטלר לשלטון), אך 5–6 שנים לאחר כך תיהפך למדינה קומוניסטית אשר תתאחד עם רוסיה. אחדות זו תשים קץ לרוסיה כמדינה עצמאית בעולם, וכל שאר הארצות באירופה יחדלו מן האימפריאליזם ויתרכזו כליל בחייהן הפנימיים, האינטימיים.

ב. רוסל, מבקר והוגה דעת אמריקני, גם הוא מתנבא. על מה? על ביטול חיי המשפחה. אין הילדים עלולים לחיות ולהתפתח בתנאי החיים החדשים, כשהאב וגם האם שניהם עקורים מביתם, אם לצרכי עבודה ואם לענינים אחרים – ואין שעתם ולבם פנויים להשגחה על צאצאיהם. וכל האותות והסימנים מעידים, כי הדבר עתיד להקיף את כל משפחות האדמה. או אז יתגדלו כל ילדי העולם בבתי חינוך, במעוני תינוקות שיתרבו, והמשפחה תחדל מקרב הארץ.

זאמיאטין, הסופר הרוסי, גם הוא מגיד עתידות. כופר הוא בדרכי הקטלנים שדנו את התיאטרון הדרמתי לכליה. בטוח הוא, זאמיאטין, כי בעגלא ובזמן קריב יקום לנו שקספיר חדש בעולם והתיאטרון יזכה לתקופת עלומים חדשים אחרי בלותו. גם על הראינוע יש חזות בפיו. הראינוע הוא “לחם המלחמה”, הוא סורוגאט, הוא “במקום”, ומשינתן הלחם הממשי לכל האנשים בעולם, יחדל הראינוע שהוא “במקום־לחם”. והנבואה השלישית מעין ענינו של ב. רוסל, והוא אומר: משיונח יסוד המטריאליזמוס בחיים, יתוועדו בג’ניבה ועידות מסוג חדש, שבהן ידונו על הכשרתן הפיזיות של האמהות והמיניקות, בדיוק כמו שדנים היום על צורות הנשק וכלי המלחמה, ורק האשה אשר תמלא את דרישות הועד הבינלאומי להיגיינה תקבל היתר ללדת. אכן, משהו נשבר במנגנון העולם והכל מצפים לתמורות, ולעת כזאת רבים המתנבאים.

לוניה־פואה היה שחקן צרפתי עד עת זקנה, ובערוב יומו פרש מן הבמה והשתקע באחוזתו הקטנה בנורמנדיה, לבלות בה את שארית ימיו ביגיע כפים למען מנוחת הנפש. לפני שנתים עלתה מחשבה על לבו: לנטוע באחוזתו גן־סופרים. הוא פנה אל הסופרים אנשי השם, שעבודתו הבימתית קשרתו עמהם, בבקשה שישלחו לו איש איש את עצו החביב עליו לנטעו בגן. לבקשה הזאת נענו: ברנרד שאו, כמובן, שלח אלון; הדרמתורגן סאוואד הביא בעצמו צפצפה; מטרלינק שלח מאחוזתו אקליפטוס; רומן קולוס –דקל; ג. הויפטמאן שלח אורן צפוני. על כל עץ תלויה טבלה, ועליה שם הסופר.

*

בספרו על אנגלית מספר אנדרה מורוא על טיולו עם מקדונלד בחצות לונדון. הסופר והמדינאי הסוציאליסטי לשעבר עברו על פני ארמון המלך וראו משמר של צבא־החצר העומדים מתוחי־קומה לתת כבוד לאחד שר, שעבר אותו שעה על פניהם. נתרגז מי שהיה בימים ההם דברה של תנועת העבודה באנגליה וקרא: “מן הראוי לשים קץ לאולת זו”… עברו ימים. יושב לו הסופר הצרפתי במולדתו וקורא ידיעה בעתון על כניסת ראש המיניסטריון האנגלי החדש אל חצר המלכות, כמנהג המדינה, ועל הכבוד שחלקו לו חיילי משמר בית המלאכות, במתיחת־קומה, כדין. ראש המיניסטרים החדש היה… ראמזיי מקדונלד.

*

המוזיאון גיטה בויימאר מקבל עד היום הזה דרישות מאת הספריה הלאומית בטורינגן לבקש ולמצוא בעקר ספריו של גיטה את הספרים ששאל מן הספריה הנ"ל. מענינת רשימת הספרים ההם. הרשימה היא ארוכה למדי: משנת 1782 עד שנת 1832 שאל גיטה 2276 ספרים. רובם ספרי מדע בעניני אופטיקה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה וביאולוגיה. כמה פעמים שאל את “עיקרי הפילוסופיה” של דקארט, שי"ל ב־1644 באמסטרדם. כמה פעמים שאל את הספר “רוח השירת העברית” של הרדר והרבה ספרים מבקורת המקרא וספרים היסטוריים וגיאולוגיים על ארץ ישראל. הספרים החביבים עליו ביותר היו, כנראה, ספרי תיאור המקומות האכזוטיים ומנהגי עמים רחוקים. הוא שאל גם ספר בעניני האהבים של המלכות, השמדת הארבה והגנה על יערות בפני רוחות. ביחוד מענינת העובדה, כי כמה פעמים שאל גיתה את ספרי עצמו. ב־1887 שאל את “פויסט” שלו במהדורות 1790. ב־1816 בקש את וורטר מ־1774.

*

יום אחד הלך ה. באלזאק לבקר אצל ידידו תיאופיל גוטייה, שהיה מפורסם כמבקר מחמיר וקפדן. בקשו באלזאק שיכתוב עליו מאמר גדול באחד מעתוני פאריס להחזיר אליו את קהל הקוראים שהחל לשכחו. בימים ההם היה מנהג בצרפת שהמבקר היה משלם למבקרו שכר סופרים. עמד גוטייה על המקח ובא לעמק השווה עם באלזאק, שהבטיח לשלם לו מאתים פראנק עם פרסום המאמר, והיה גוטייה נצרך גדול, ישב מיד אל שולחנו וכתב מאמר ארוך, שבו גמר את ההלל על ידידו הסופר. משנדפס המאמר, בא אליו באלזאק ושילם לו רק מאה פראנק. רגז המבקר: היתכן? הלא נדברנו בפירוש בענין התשלום. הרגיעו המבוקר והשיב: – “אני עומד בדבורי. אלא שאין אתה זכאי לקבל יותר ממאה פראנק, כי את המאה השניה צריך אני לקבל, לפי דבריך במאמר, שהרי לולי הייתי סופר גדול, כי עתה לא יכולת לכתוב מאמר עלי!”.

*

הוצאת ספרים אנגלית גדולה הציעה לווינסטון צ’רצ’יל שיכתוב בספר אחד גדול את קורות כל העמים הדוברים אנגלית אשר על פני כל כדור הארץ. לצורך זה הקציבה ההוצאה 100.000 דולר בתורת שכר־סופרים ותנאי התנתה, שלא יכיל הספר יותר מ־400.000 מילים, היינו דולר אחד במחיר ארבע מילים; משך כתיבתו של הספר לא יותר מחמש־שנים. זהו שכר־הסופרים הגדול ביותר שניתן בזמן מן הזמנים לסופר בעולם במחיר יצירה אחת. היו מקרים, כמובן, שסופרים הרויחו מיצירה אחת גם סכומים גדולים יותר, אבל רק כמשתתפים בעסק. “פשיטי דספרי” בשיעור כזה הוא ריקורד, וזכה בו ווינסטון צ’רצ’יל.

*

במאסף הסובייטי “השנה הט”ז" נתפרסם מאמרו של מ. גורקי על מומי הספרות הסובייטית. יש בזה משום גבורה בארץ הקלסית של אבדן־החופש אפילו בעניני טעם. אך מה שאסור לשור מותר ליופיטר, וגורקי התיר לעצמו גם להוקיע פסולים. ביחוד מרגיזה אותו הבורות האלמנטרית של סופרי רוסיה החדשה המרפישים לדעתו, את הספרות ב"גרוטאות מלוליות". ומי אשם? הבקורת. וזו לשונו: הבקורת שלנו מלמדת לחשוב, אך אין היא מלמדת לעשות. היא חד־צדדית במדה מבהילה. כל ענינה ועיסוקה אינם אלא הוראה סוציאלית־מהפכנית ואין היא מקנה כלל לסופרים הטירונים את ידיעת הכתיבה, את מלאכת המחשבת. אין הבקורת מעריכה די הצורך את ידיעת הלשון, שהיא חומר־היסוד של כל ספרות. הבקורת מניחה ומתירה על ידי כך לסופרים הצעירים שיכתבו ברישול, בלי הגיון ואפילו בסתם עם־ארצות. כללו של דבר: בלי כל יחס של כבוד אל הקורא.

(ליובל הששים של ביאליק)

בְּתוֹךְ מִדְבַּר בִּיַלִיקִיסְטִים

מָשׁוּל אַשֶׁל לְאוֹאָזִיס,

עַל כֵּן יִפְזוֹם שִׁיר־שֶׁל־"לִסְטִים"

בַּהֲבָרָה אַשְׁכְּנַזִּית.

שִׁיר שֶׁל “שׂוֹנֵא”, שִׁיר שֶׁל “חָצוּף”,

חַיָּב מַלְקוֹת, חַיָּב כָּרֵת…

אַךְ, כִּמְדוּמֶה, תּוֹכוֹ רָצוּף

“כְּלוּם”, הָרָאוּי לְהֵחָרֵז.

טִפַּת נֹפֶת מְזוֹג לְתוֹךְ כּוֹס,

בְּיֵין־מָרוֹר הִיא מְהוּלָה;

זֶהוּ פֶּשֶׁר פָּנִים שׂוֹחְקוֹת –

שַׁעַר קָטָן לְהִתְלוּלָה.

*

שִׁשִּׁים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים,

אַךְ יַכְחִידוּם תִּשְׁעִים קַבִּים

שֶׁל הַטּוֹחֲרִים בִּטְחוֹרִים,

הַמַּטִּילִים מַיִם רַבִּים.

עוֹד לֹא יָבְשָׁה דְיוֹ בַקּוּלְמוּס,

עוֹד בְּכִתְבֵי־עֵת יְטוּיַט,

עוֹד יְקוּלְמַס, עוֹד יְפוּלְמַס,

עוֹד יְסוּיָט, גַּם יְפוּיַט.

זֶה כַּחוֹל זִכְרוֹנוֹת יַרְבֶּה,

זֶה יִתְמוֹגֵג: אַי, אַי, בְּיָאלִיק – –

יְחַסְלֶנוּ עוֹד הָאַרְבֶּה,

וְהַיֶּלֶק עוֹד יְיַלֵּק.

כִּי הַחוֹב עֲדֶן לֹא סֻלַּק,

וְהַיְבוּל עֲדֶן לֹא לָקָה,

עוֹד יְיֻבַּל, עוֹד יְבוּלַק –

בּוּקָה, מְבוּקָה וּמְבוּלָקָה.

וְאֵי רֵעַ, אֲשֶׁר כָּכָה

לְרַ"חַן בִּלְחִישָׁה יֹאמַר:

– "עַכְשָׁיו בַּנְתִּי: נַפְשׁוֹ שָׁחָה

תַּחַת מַשָּׂא… נוּ… וְגוֹמֵר…"

כִּי בִּמְהוּמַת הַיְרִידִים

מִיַּבֶּלֶת לִבּוֹ יָמֵר:

"יָהּ, שָׁמְרֵנִי מִן הַיְדִידִים,

מִן “הַשּׂוֹנְאִים” כְּבָר אֶשָׁמֵר" –

מה עושה אשת המוקיון היושבת גלמודה בביתה, בחדר המטות האפלולי בשעה שבעלה זוקף את אצבעו הקטנה, נושא על קצה עששית ומתעמל בה?

כל־כך קשים הם פני הסינים שבקרקס, כאלו חרוטים הם מפתגמים.

הסוכריות הנקנות להצגות בקרקס טעמן כאלו כבר לעסון הסוסים.

וזה מראה המחשבה שחושב המוקיון התלוי למטה ראש:

“מתפלאים אתם שעיני נמצאות במקום שם חתוך פיכם, ופי נמצא במקום המצח”.

רק בשעה ששני אנשים גמרו את השיחות ביניהם, ואין להם עוד מה לספר זל"ז, מתחילים ביניהם היחסים האנושיים היפים.

יש אנשים, שמרוב טפשותם אין להם שום דעה קדומה.

יש אגואיסטים קלי דעת ויש אגואיסטים עמוקים. האחרונים מכונים בשם אלטרואיסטים.

צריך האדם לעבור שבעה מדורות הגלגולים עד שיסגל לעצמו חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים, – כן, בערך, מדמדם והוזה ההפכפך ומשוגע־הרוח קירילוב, ביצירת פיאודור דוסטויבסקי. צריך האדם לחלץ את עצמותיו, לחשוף את צפונות טבעו וגופו, להצרף בכור־האוני, להפליג ולשוט במי המבול (כדוגמת נח) מספירת האדמה אשר השחיתה כל בשר, אל מולדת הרוח, – עד יעבור את הגשר המתוח על התהום שבין המימד השלישי למימד הרביעי, עד יעבור מחסד לגבורה ומגבורה לתפארת – –

זהו חלום האדם וערגת־עד מני אז ועד עולם – לפרוש כנפים ולהגביה עוף, לנצח את ש"י עולמותיו של הקב"ה, להלחם כמו יעקב ששר עם אלהים, להיות אפרכסת המקשיבה למנגינה: “אל תירא עבדי יעקב”. שורש געגועי האדם בעולם־יה נעוץ ברצון הכביר להוציא את הניצוץ מן הקליפות. כל שאר האמצעים הם בחינת: שליחים, משמשים, כלים, לבוש וצעצוע. בסוד זה צפונים הכסופים ליצירה וכאן גם מקור השאיפה הנצחית להחזיר עטרת גבורים־ענקים־אבירים לאיתנה; הכמיהה לאדם משכמו ומעלה, אשר בצוארו ילין עוז, לאדם שאין על עפר מְשָׁלו, למעין יצור־פלא ממזל אור הדגול מרבבה, רענן ומשוכלל, מחוטב כתבנית נאה וזריזה, הכוסף לגמישות אינסופית ואינחופית, ש"יגאה כגומא", “יפרח כתמר”, “ישגא כארז בלבנון”, יתהלך על שבכה וישא בכפו את כפת הרקיע. – כסופים לשמשון הלופת את עמודי הפלשתים, השואף חופש־דרור; צמאון־העד לחבוק עולמות, צמאון־העוד לגמא ארצות, להיות כחוטר מגזע החותר אל הוד הגזע. זאת היא ראשית דעת האדם את עצמו, את האלהים, והוא הקובע את החותם על רגש העוז והדרת פנים עם משהו חן והדרה של מהפכה פנימית –

מהי הדרך המובילה אל המהפכה? זוהי חידת ילדים, הסגורה על שבע חותמות, אשר גם איצטגנינים המרחפים בנאות־הרואים לא על נקלה ימצאו לה פתרון. מהי הדרך? הרבה דרכים להפכה פנימית: מכמה חוטים שזור הפתיל שבנר, והוא דולק באור אחד, שבילים צרים רבים מתפתלים לפני המטפס אל שיא־ההר, והפסגה אחת היא. מחצבתה של תנועת הגוף – אחד הדרכים הנעלמים המאירים בפנסיהם את ההנדסה של החיים והיצירה. כי כה אמר לפני ימים רבים אוגוסטין הקדוש: “Pulchra numero placent” – היופי מקסים במספר שלו; על זה חזרו פעמים רבות חז"ל, ובפרק מיוחד עמד על המספר והנגינה הרבי מברצלב. אבל אנו עיפי זמן ודרכים אבדנו את המפתחות אל המבוך ונדמה, שלעולם לא נפתח שוב את הבריחים. יתכן, שותיקי הספורט, המהדרין־מן־המהדרין, יניעו עלי במו ראשם ובניד שפתים, הם סבורים כי שרביט האושר כבר בימינם וציץ הישועה על מצחם, אבל לאמיתו של דבר חסידיהם, אברכיהם, פרשו על הספורט את מצודתם, גדרו ארחו ועל נתיבותיו שמו חושך. מה שורש הרצון להמריא ולפרוח כצפור השמים? מנין הכמיהה לנטוע יד באויר, לצאת עם יורדי־ים, – אם לא ערגון האדם לקרוא דרור לעצמו, ליצור גן־עדן עלי אדמות? יתכן, כי פלוני הטייס המציא את האוירון בשביל בורסת לונדון או כדי להפריח מכתב ביעף אל בחירת־לבו במרחקיה, – אפשר שהוא גם לא הבין, כי אלה הם הגעגועים הראשונים אל חוף הפתרונים, כי כח נעלם דוחפו להיות בין כרובי־בראשית ולנצח את האויר, לכבוש את קני־הנשרים, לגמא גבהים, להתחרות עם הכוכבים והמזלות, לחפש את אתונות האנושיות בין ערפלים. כלומר: אילת־היצירה היא החובטת על מוחו של האדם ואומרת לו: פשוט צורה ולבש צורה; מצווה עליו להשרף חיים, להצרב מעלבון וכשלון, למות בגלל הרצון לחיים. להביא את עצמו קרבן – זוהי קרן־האהבה וסוד הצער. זוהי גם קרן הגוף והרוח, קרן הגופרוח (חומר־רוח רוח־חומר),¹ המזהירה ממעל לאיצטדיון והזירה, ההולכת ועולה מתהום הדורות, המאירה את עלטת הדרכים שכל נין־קין לא ישוף עקב – “ישיש בכחו ולא יצא לקראת נשק”, “עמו חכמה וגבורה, עמו עוז ותושיה”. לא להצטמצם בפולחן הרבן והרברבן, כי אם כל הימים לכסוף אל הכל, אל הגדול, אל הים הכביר, שאין בני־האדם (ברנשים) יכולים ללכלכו… שתי נשמות מתרוצצות בקרבנו, שתי הכרות: כנפים (כנפי רוח) ופלד (כנפי ברזל). בשביל השגיא־נאור לא צמחו כנפים אלא כדי להמריא אל המזל המזהיר, אל זבול האלהים; בשביל מלך אביון, האוחז בשולי־שלהי המלכות – הכנפים הן בשביל מטען ומשא כבד. אבל כמו בגביש קרח של ההנדסה מזדהרת אש מיין המסתורין, כן מבקיע לו דרך חלום זהב ענקי הנושא על שכמו את כדור העולם, חלום השמשונים השואפים לאחוז בכל כנפי הארץ ולנתק את הכבלים –

הספורט ביסודו הוא חזיון־אימים, טראגי, – זוהי שאגה לפדות ולפתרון. מלחמת הנצוח עם שוורים על הזירה במאדריד או במכסיקו, צחצוח חרבות, הופעת מתגושש ולודר אשר צואר עתק לו, עורף – גיד־ברזל, ידו – יד אמונה, וכל שוק – עשת, קול צעדה בטוחה וקצובה, אשר הד פעמי רגליו אמון בלכתו כהלמות לב נכון ושקט, המתכונן למלאכתו בעמל, בהתמדה ובשקידה רבה ימים רבים וחדשים חרוצים, על ידי אורח־חיים מיוחד, היוצא לעיני כל העם ולקול מצהלותיהם ערום בלי לבוש, ונאבק, מתגושש, מתאגרף, קולע את הדיסקה, רץ ברגל או תולה באויר כמשקולת, האדם או “הרבן” הזה אשר שיווה לגופו חוסן, בריאות, זריזות, אשר חזהו מנשם כתיקונו, וגווייתו יושבת איתן על הירכים וארכובה מוצקה לו, היכולה לטלטל את הגוף המלבב, – אינו נהנה מכל חושיו וסגולותיו הגופניות. לחם חמודות ויין רב לא יבואו אל פיו, לבו לא ילך אחרי עיניו ולא יפתהו לבו על אשה. הנה אלוף כשיש וכפסל משכית, ריח ניחוח מפאר עלומיו, טל הנוער ילין בתלתליו וזוהר השמש (השמשון) מעיניו יערוף, קל ויפה כגבור יצא מחופתו; והנה פקו ברכיו, התעוותו פניו, חרס הנשבר, מחתלים אותו באותה הגלימה אשר בשוליה התכוון להכניף את התוהו; התכסו חלודה הגביעים שממנה שתה את המתק והעדנה, נבלו הפרחים והחיוכים, סכים בשמן את גופו, מורחים ומושחים אותו בחדרמות… לאלוף הקרבן –

הגדרת הספורט מהי? איצטדיון, זירה, במה; מוטות, משקלות, כדורים, סייפים; מתגושש, לודר, רבן, אלוף, צייד מהיר, קפץ משכיל, – כל זה משמע: הכנעת הפראיות והבהמיות שבאדם, אימון לסבלנות, חישוב ועבודה הרת־המצאות דקות מן הדקות, משמעת, מזג שקט, אופי חסון, דיוק, רוך, תוקף, יצירת איש שליט ברוחו, אדם רך כשמן וקשה כחלמיש. לשם מה כל העבודה הקשה הזאת? לשם יצירת איש חי ורב פעלים, בעל מדות ומוסר, שתפארת לו מן האדם, מגן ומשען לכל קלסתר אדם שזיוו מבהיק, לתכן מקלט אדם על אדמות, להשפיע טובה לבריות ולשים את כל מגמתו ועמלו להביא ברכה לעולם, – ליצור אנושיות פועלת יותר ויותר מתוקנת. האין בזה משום קסם חן מיוחד במינו? האין גם יסוד זה אוצל מעלות נפלאות בטרגדיה של החיים?… הספורט הוא בחינת השירה: הלב בוכה מאד בדמעות, והשיר אסור לו לבכות (זהו בכלל סוד האמנות, סוד הישות), גם הספורטאי – אסור לו לבכות, לא רק בדמעות, אלא גם בתנועה קלה, כי כל מבט – מדקרות חרב. בדמו יוקדת תבערת הנצח, והוא צריך לחנך את עצמו, להראות ארשת שקטה של פנים המביעים כבוד ונכוחה, להבליג על קנאה בהוד של גבורה (“איזהו גבור הכובש את יצרו”), ברגש כבוד ויקר, להקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, – הסתגלות זו עולה בקושי, כי לא רק לפיד אלהים מאיר את חדרי נפשו של האדם, אלא גם שלהבת השטן! אבל בכח הסגולות הנפשיות, בהתאמצות הלב והמוח הוא שר עם נפשו עד שיכול לה, עד שאורח־חיים זה נעשה לאור־חיים, והוא מחזיק בכנפי החלום הזה כמו בנר־דולק ובבת־צחוק הוא מברך את יריבו המנוצח; “שחוק קחו עמכם, שחוק”, כדי שיהיה לאדם יתר שאת (שאת: בכל המובנים והפירושים) ויתר הוד. למעשה אין הבדל רב בין ה"הסתגלות" של הבמאי־הגאון א. ק. סטאניסלבסקי, בין שיטת החסידים ובין משא־נפש של הרוח המתאמצת להופיע גם בדמות הגוף. הנה יצאו אל הזירה בחורי־חמד, יפי גזרה ויפי עין, רעננים ולשדיים, בלתי־אמצעיים, חזקים, אדירים עם שרטוטי חמוקי חיטוב, קלילי יד וקלי־רגל – האם לא נצמדו עיני כולם אשר לא ידעו נפשם מן המחזה הנהדר הזה? יורדי־ים נשאים על כתף הגלים, מוטלים כעוללים בין שדי־אמותיהם, צפים ומתנודדים על פני רחבי מי התכלת כילדים בעריסות. איש־עם רץ אדם בעקבות חברו, דולק אחריו בחפזון, בטוח ברגליו הצבייות שידביקו במהרה, כציד מהיר נאמן לשולחיו אשר דברו נחוץ והוא אץ לדרכו, והוא מכביר על מתחרו צבא פלאים בדמיון פורח ומשגשג; או – צריך לחשב את דרכיו מפני חיות טורפות, הוא מערב את לבו לטפס ולעלות בגזע גבוה על אילן ענק, נאחז בכל הענפים ובכל התחבולות, מחליק מלוא אורך גוו, מסתלסל כחבל־עבות; והנה אשה ברה ורעננה, נשרה גאה, נטועה כחומר מקשה, רגע־קט בשרה מפרכס מגיל ועליצות וכהרף־עין והיא כבר פלסה לה נתיבות בים, – האם לא תנהר כל עין מאשה אשר עדנה לא יבול ובשמה לא יפוג? והנה זוג חבוקים וצמודים יחד, איש זרועו אל רעיתו, יצאו במחול (טנגו, טנדו, טן־גֵו) על הקרח בצעדים מהירים וצפופים זעירים־זעירים, נחרזים זה אצל זו כגרגרי פנינים, עקב עקב בצד בוהן; טפפה העלמה מסביב לעלם, טפף קל ותזח במעגלה דומם, כצפה באויר, פעם תסוג מעליו אחורנית כאיילה נפחדת, וברחקה כמה פסיעות, תשלח אליו את תאמי־כפיה הקטנות והענוגות ועיניה־תפילה, כמגישה אליו על כפות ידיה את נפשה ובשרה, משאת אהבה. – הנה עמדה קוממיות ובהתנופפה מלוא גוויתה רגע, שוב מיושרת ומתוחה כמיתר הכנור וכקרן האור, – משהו באלכסון; הנה תמכה ידיה במתניה הדקות, הצחות והאמיצות, תנוד ותדדה תחתיה בחן ובחסד, והנה הצביה היתה ללביאת אש ומחול הזוג נהפך לסערת להבה, שני לפידים חיים בוערים מחושמלים בנשמת כל־יש ורוח־חיה. כמה צחוק ונחת, ונהרה, וגיל שאנן קורנים מעיני הצופים הטובים והרעים! מה זה: רוח או חומר? נשים יפות מחוללות, גבורים צעירים עליזים וגאיוניים, חזות מוצקים, כל תנועות הגוף וכל צורותיו מובעות בדיוק ובחן, אפילו האצבעות מתיזות בלי־משים את מהלכן הקל של התנועות ויתדות הנגינה המלווה את המחול ואת שטפם הרחב, – האין כחוט השערה בין האמנות והספורט? מחכמת אימון הגוף נולדה אמנות הפיסול והחיטוב. האמנים בימים ההם התבוננו אל הגוף הערום בשעת תנועתו בגימנסיה, במחולות הקודש, במשחק בהמון, בבתי־רחצה, והגבור שנחל עטרת־נצחון זכה לדמות דיוקנו וצלם תבניתו. שכלול הגוף בימים ההם נחשב כמדת האלהות. אחרי מלחמת סאלאמיני התפשט את בגדיו הפייטן המהולל ביפיו, סופוקלס, ויצא לחול ולשיר שיר־נצחון לפני השבי והמלקוח. ביון וברומא קלסו גדולי המשוררים את המתגוששים. המשורר המפואר ביותר בימי־קדם, פינדאר, לא שר כמעט בלתי אם על המרוץ בקרונות; עד מה הרבו להעריץ את שלימות הגוף לא רק במנהגי פליסטרה אלא בכתבי־הקודש, יעידו הפסוקים הפיוטיים הרבים, שרק מעטים מהם עלו בזכרוני דווקא ברגע, שאני זקוק להם:

אכן, אצל עם ישראל היה תמיד עומד גם ארון ברית אלהים. הסמל היה השכינה, רוח ממרום באנוש, הצבי ישראל! “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך”… כלום גם היום צריך לחקות את דורות ראשונים? השגיאה העיקרית מקורה בזה שאנו תמיד גומאים מאגם הזכרון הקפוא, כאילו דברי הימים שמו בנחיריהם נזם מוזהב לנצח. דווקא משום שהכו בסנוורים של השרירים והשרירות, רומא נחלה מפלה. הספורט, שהיה קשור במשטר הצבאי, הראה סוף־סוף את פעליו, המלחמה הייתה למצב טבעי, התקיפים כבשו את החלשים. – כן קרה ברומא בהיותה יותר זריזה, יותר חרוצה, מסוגלת לציית ולפקד, ולכלכל את דרכיה בסדר נכון, לחשוב חשבונות מעשיים. היא הצליחה אחרי תעצומות של חמש מאות שנה להביא בעולה את כל אגפי ים התיכון. כדי להגיע לכך היא כפפה את עצמה למשטר צבאי, וכפרי זה היוצא מן הגרעין, יצאה עריצות צבאית, קמה קיסרות ובמקום Roma-Amor הייתה רומא־מורא. הספורט יצליח אם לא נחקה את דברי הימים. אמנם גם בימינו הולכת המגיה הלבנה של המשחק הטראגי ששמו ספורט ונהפכת לעין מגיה שחורה. בימינו אלף אלפי האלופים והרבנים הם בחינת “גליתים”, ולא “דוידים”, רבים מהם דומים יותר לראש בריונים, המזעיק את צבאותיו ומלמד את הנערים אופן חדש של דקירה בצד ובכתף. העתונאים המסלסלים בקודש חוטפים בזקים ע"י צלמניה, יש בכל הופעת הספורט משום “מסמריות”, סנסציה, ידידי רבן פלוני מוסיפים שמן ולבונה. הם מצפים לאחרית הקרב, כל פרנסי המקצוע הזה מתכבדים בכבודו, סרסורי עבירה מציתים חזיזים וברקים. סגולות הפרסום והקשקוש מטשטשים את התכלית, תפיפה בתופים, התלהבות מלאכותית, הגדשת הסאה, פתגמים נבובים. – כל זה מטיל קוצים על הספורט. אבל הואיל ורבים עושים כמקולקלים שבהם ולא כמתוקנים – עצם האומנות הזאת פסולה? היחס אל הספורט כמו לאיזו אומנות בזויה, כלשם של גנאי, אינו נבדל בהרבה מהיחס לשעבר אל המשחקים והבמאים, או אל הראינוע כאל חרס המצופה כסף. כלום אין כוכבי הראינוע והתיאטרון והסופרים והציירים רודפים אחרי הכבוד, הפומבן והפרסום? כלום רק בין הרבנאים והאלופים יש “עבדים המשמשים את רבם על מנת לקבל פרס”? ובימי החסידות היו כל המשולחים והשמשים צדיקים גמורים? ומאחורי הקלעים, הכל כשורה? ובמערכות היצירה הרוחניות הכל למישרים הולך? כלום אין מוציאים כהרף־עין מסוף העולם ועד סופו, מוניטין לאיזה סופר כוכב־דועך והוא לשיחה בפי הבריות וכעבור חודש הוא נשכח מלב כמו “הווידיט”²? גם מסביב לראשו של הצייר משתזרות הגדות. בקיצור, רבים מופיעים “כניני בוצינא קדישא” אבל בלי שלשלת היוחסין. כל המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע, המורים, הסופרים, האמנים, קברניטי הדור והאומה מתייחסים לחזיון הצודד רבבות אנשים באיזה רגש־חורג, נותנים לו שטר־טובה מתוך אונס, ועל כן רודה בו עם־הארץ. ועל כן כל איש שאינו יודע בהוויות הספורט הוא בעיניו בטלן, רחמנא ליצלן, שוטה, “נאד ורוח” בסגנון הארצישראלי. כל רעיון משול לגרגיר זרע – מה זרע זקוק למזון, שהשמש, המים, האויר, העפר מזמנים לו כדי שינבוט וילבלב, כן גם הרעיון, כדי להשתלם ולמצוא את תיקונו, זקוק לזיקוק ולזיכוך, זקוק למילואים, לנופך תרבות והשכלה להרבצת תורה מעט – “חכם לב ואמיץ כח”… “ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכלי המלך”… יתכן כי דברי יהיו בחינת כתב־חרטומים הנבצר מתפיסת בינתם של גבורי הזירה הצועדים איתן על האיצטדיון. אגלי־לעג יטפטפו מפני האגרופן בקראו את הטורים האלה, אבל האדם אשר אין דומיה לו, הרואה ב"ספורט" אות וסמל השאיפה לתפארת האדם, יבין למה ירמזון דברי. וכל משכיל השואף אל היופי, אל התרבות המקיפה, אל המהפכה הפנימית, אל תקון ושלימות, יבין כי גם תופעה זו היא רק המסווה על פני החיים. ולא יתחמק ממהות הספורט ומהמוני העינים הנצמדות אל הנהמא דכסופא, אל השעשועים ואל החזון. נמרוד, נמרוד, גבור צייד לפני אדוני יצא לרעות במרעה השלום, נמרים וגדיים יחדיו – זהו ספורט! עם כל שחר וברפות השמש מחזק שבט אחד של האדם את אבריו, מעדן את שריריו, דוהר ברכבי סוס, מגיע עד נבכי ים ובחקר תהום מתהלך, כדי להעניק מחזה נעים ל"שבטים הלבנים", כשה לטבח יובל (הספורטאי) וכרחל לפני גוזזיה עומד (ישעיהו, נ"ג–ז), מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה. האין בזה משום הבאת קרבן־תמיד בסגנון ימי־קדם, יותר דתי ופחות אלילי, האדם מביא את עצמו קרבן בעד החטא הגדול: למה נולד אדם…

כדי למזוג אל תוך כוס מים יין, צריך קודם לשפוך את המים מן הכוס, כן צריך האדם “לשפוך” לרגע קט את עצמו על מנת למזוג אל גביע נשמתו נוזלים זהיביים. צריך האדם לצאת מתוך עצמו, עד התפשטות הגשמיות והסתלקות הגבולין, על מנת לרכוש נשמה יתירה. “היציאה” הזאת – שמה התלהבות, התקדשות, התקרבנות. השטן והאלהים, שֵד ושדי נאבקים זה עם זה, שדה־המערכה הוא – לב האדם, אין אנו בני־חורין שלא לנסות:

– מי ינצח את מי?

צור וירושלים

חזיון מאת מ. שוהם, הוצ' “דביר” תרצ"ג

הבא מן הרוח הגדול מכניס מרחקים אל תוך ביתו. המשורר מ. שוהם אינו אושפיז בשירה ואינו קייטנאי בחזיון העברי. זה שנים מספר שהוא חותר ושוקע לתוך המצולה הצלולה ללא כל הכרזות והצהרות ומבלי לדרבן יותר מדי את עטו. בשקט מקושט קשת מתוחה צועד מ. שוהם לקראת סומק־הקסם של ירחי־אביבים בדברי־הימים וסופג בכאב את המלה: היה. הוא מאזין לקול הסערה המתפרצת מערבות המדבר הלוהט (“יריחו”), מסתכל בתיאבון סקרני בזהב חכלילי־שלהי ובארגמן השלכת הנושרת מתקופת אחאב־איזבל (“צור וירושלים”) ומנסה לפדות את החלומות בשבי. ואם כי מ. שוהם כוסף, כביכול, רק לעסיס המלה, לדמויות מעוצבות ומחוצבות בצחות המליצה הקדמאית והרעננה, הרי האמנות, הנושא אינם בשביל המשורר רק בחינת תזמיר מלוכד ומותאם ומזווג הנמס ברפיונו, וחזיונו “צור וירושלים” אינו רק אספקלריה של התקופה. מ. שוהם מחמם ומשגב את אמרי־השפר לשם הפעלה, והנושא וסתירות התקופה, סבוכיה וסכסוכיה נטווים בפלך זמננו.

צור וירושלים – האבנים העתיקות האלה אינן שקטות גם בימינו. אמנים רבים פרטו בניב רב־צלילים על המיתר המשתזר מגנזי הדורות, לא כולם הצליחו במדה שווה. גם מ. שוהם יצא לשאוב מבאר־הצלילים, מעגם־המים הזה את חמודות הפיוט וסממני האמנות. האם הצליח? כידוע אין בימינו אסמים גדושים בחזיון־עומר שהונף במולדת הצער, ועל כן שבעתיים מענין הנסיון של מ. שוהם, טביעתו בחומר וטוויות הנושא. הדרך אל החזיון המקורי מלאה חתחתים, אין עוד במה עברית מקורית, תרבותית, רצינית אשר תעפיל לרפד את קלעיה ועמודיה בארג הערגון הגדול, – אבל כלום בדרך מישור מגיעים אל השיאים? בחזיון “צור וירושלים” הסתלק מ. שוהם מדלף הדלות של ה"חזיינים" ובחר לטפס אל המקור הכמוס. הוא ידע שהצפור אינה עפה בזכות חוד הזנב שלה אלא בכח החזה הרחב והעצמות החלולות. בלי כובד המכונית, הנותן משען לגלגלים, לא תתכן הטיסה. “כובד” הנושא הרב־צדדי והרבגוני – צור וירושלים – הוא שנותן למ. שוהם את הכח לכתוב בחוויה, בצורה ובצלם. המרחק לפעמים מטעה את עין הצופה, ועל כן החלומות הארוכים והשונים חולפים ומרחפים לנגד עיניו כלילה אחד. ובגלל תפיסה זאת הכניס המחבר משהו חדגוניות בנושאים שאליהם נמשך בכל לבבו ובכל מאדו – כפרפר אל השלהבת.

החזיון “צור וירושלים” עולה לאט־לאט בסולם הזהב של הנושא, אבל זוהר העצבון, – עצבון קצת גנדרני, מושחז – מלווה את הקורא מהדף הראשון. הדמויות המופיעות במערכה, בולטות ובהירות ביגונן ובגילן. אלישע: אדם הלבוש כתונת פסים והנושא את שובל המלכה, השותה בצמא את התירוש הקר מגביעה של איזבל, באורח־פלא בורח מאת השטן למערת אליהו – את הדמות הזאת חבב המחבר ומתלתלהו תלתלה גדולה; איזבל (אי־זבל) אשר רגליה מנגנות בלכתן כעל מנענעי הפסנתר ודמיה המתרוננים כמו יין חם, שחור ומשכר שבעתיים, נצחה את כולם, נלחמת באליהו, אשר השליך את יהבו על המדבר, ואינה מנצחת; האשה המרעישה בצעדיה ובצמידיה לא ידעה, ולא ידעו צבאותיה ולא קברניטיה בצי שבמדבר, – כי גם אלישע חמק עבר ונצמד לבאר מים חיים שמצא כנודד במדבר; אחאב, אשר בסוף ימיו נזר הפז העיק עליו, – כולם מקוריים ומוארים באור בימתי. אבל מ. שוהם אינו במאי מובהק ועל כן יש גם “ירידות”. לא תמיד הוא מנצח בקלות ובבת־צחוק ואינו מעמיד סכר מול שטפון המלים, התמונות, אבל ברקע, במקום שם מתלכדים, המאורעות הפנימיים, הנפשיים הוא נועץ את המלים וקובען במקומן. וכלאחר־יד, כאילו בהיסח הדעת ובלי משים מתבלטות כל הבעיות החברתיות והלאומיות של הזמן ההוא ושל זמננו, ונפתח צוהר בדולח בתיבת דברי הימים. ואנו מקשיבים לנטף הנצח ולקול האורלוגין של שלטון וכשלון, נקמה וחסד ושל סוד החיים והמות…

יצחק נורמן

עלומים

מאת י. זרחי, הוצ' מצפה תרצ"ג

מעשה צלום פשטני, לפעמים באמצעים דלים למדי, עד כי אפשר לחשוב –ולא תמיד זה חסרון – שיד אחד העורכים המושבעים “שלנו” לא נגעה בספר הזה. בכ"ז תמצא כאן יסוד המביא לידי התרגשות: פרשת חיים. היינו, לא המחבר הוא האשם בכך, הנושא הוא. קשה לחשוב שצלם מתכוון למה שהוא. המחבר ניסה כנראה רק “למסור” דברים כמו שהם, והמסירה היא כ"כ אינטימית עד שאתה מתחיל להאמין: הכותב חי כנראה בקבוצה ובמושבה, ואהב בחורה חמודה – אהב מאד.

אמנם, יתכן שהיה רצון מלפני המחבר לגולל את פרפורי העבודה העברית, את ה"מה בין עבודת קבוצה לעבודה בודדת", את הרכוש הפרטי ה"חוגג". יתכן. אבל בעצם נגע רק במקום הנגע הכאוב ביותר – בחיי זוג.

אבל גם זו לטובה. כי מכח עצמך אתה מרחיב את היריעה ומתחיל שוב לעשות את חשבון חיינו כאן: האמנם כך מוכרח להיות? הדלות המזעזעת בקבוצה או במושבה? ההכרחי הוא “רומן” עלומים זה במולדת? הרשאים אנו לבזבז כביד מאסוכיסטית את אוצרנו הגדול והיקר מכל – את עלומינו? מי אינו יודע זאת: אהל, צריף, פח לישיבה, קרש לשכיבה, ומנורת נפט מטפטפת אור בלילות עצובים. לעתים ידיד מסור (עד גבול מסוים) ולעתים “בחורה שלי” אהובה מכל (גם היא רק עד גבול מסוים). בראשית צחוק בעינים ושכרון בלב. ואח"כ שממות במקום מוח. כי יש והעבודה נפסקת. כי יש וחיי דוחק של משפחה פרולטרית שלנו מתחילים לשעמם ויותר מזה, הילד הנולד היה יכול לעזור, אבל גם הוא אינו תמיד תריס בפני – התאבדות. ואם על אופק השממון המשפחתי־חדגוני הזה מופיע פתאם לפתע אוטו מצוחצח ובעל אוטו אדיב־לב, הרי, הרי… לאט־לאט כבסכין פגומה הולך ונחתך החוט המקשר. לאט־לאט, כרגעי גסיסה. אין אנו גזלנים, חלילה. אין “לעשות קץ” בבת אחת! “הבחורה שלי” נסעה הלכה לה. והבחור אומר במלים או בשתיקה, שהוא סובל. לא “לכי לעזאזל” עסיסי, לא התגלגלות לביבים חלילה. אלא… כך… כך… בערוץ הספרותי הפקחי־קבוע שלנו. כי זהו, אם אינני טועה, הקו המציין את ספרותנו הספורית “שלנו” בעשרות השנים האחרונות – ממש כהזונה “האצילה”, שהטביעה חותמת על הספוריות הרוסית. ואי הרמז – הרמז לפתרון? משעממים חיי משפחה (ולא רק אצלנו) כשניטל דבש האהבה. נכון. אם כן, יש לחפש, יש למצוא, יש ויש ויש… ומבלי משים אתה שואל את עצמך: כלום אין לנו הרצון לעצב תרבות חיים מיוחדת, בעלת חפושים, חפושים מאומצים ופתרונות־לשעה על מנת למצוא טובים יותר, ושוב טובים יותר מאלה – עד בלי קץ…

הופעת ספר מסוג זה מוצדקת רק אם מלאכת־המחשבת הצלומית מצטרפת למנין ודוחפת להעמקת שאלות חיינו ומביאה אותנו, ולו רק במקצת שבמקצת, אל שער הדיון ושער הממוש ומכריחה אותנו לתת תשובות, שהן אמנם הולכות ומשתנות מתקופה לתקופה, אבל יחד עם זה הן שאובות מנבכי היש ומצטרפות לחוליה קבוצית בענק התרבות האנושית.

י.ה.

פביאן

מאת קסטנר. תרג' א. ברודא. הוצ' שטיבל צ"ג

הסופר הגרמני אריק קסטנר, אחד מאלה שספריו הועלו באש ימי הביניים שהבעירו כהני־הבעל של היטלר, הוא בן לדור המלחמה, אשר הורעל מכל פרחי הרע, שהביאה עמה המלחמה, וגם נתבשם מצרור פרחי הטוב וכל התמורות בנפש, שבאו בעקבותיה. הוא פצוע, הוא מוכה איזה טירוף מיוחד, מין בהלת, פחד של אובד עצות – ובו בזמן יש בו מין כוח מיוחד לבטא דווקא בשקט את הדברים המזעזעים ביותר, משל לחרש, הבא להכות ואינו יודע, עד מה מכאיבה מכתו עד אשר יראה דם שותת. כך נכתב גם פאביאן שלו. כל החלאה שבאדם־חיה בכרכים שלאחר המלחמה, כל הזועה שבחיי המין המסולפים, כל האכזריות העוורת ביחסי אבות ובנים, מורה ותלמיד, עשיר ורש, איש המציאות הקפואה ואיש הכסופים הגאים, הנהפכים לדמיון חולה מחוסר אקלים יפה להם. דם, זנות, שחיתות גוף וסלוף רוח, עודף עושר ומצוקות רעב, – את כל אלה נתן קסטנר במין קלות, ביד רחבה ונדיבה, כמי שיש לו רב ואין הוא חס על פירורים. והתמונה מצטרפת אף על פי כן למגלת פורעניות וטירופים. אין בספר סלסולי סנגון, לא כוונות ולא כוונים – כמעט אי־ספרותויות. אך כמה נקיון לשון, כמה רהיטות. הרפרוף מחויב מעצם מבנהו של הספור המעולה הזה. התרגום העברי הוא כמעט מדויק (כי לשונו של קסטנר פשוטה מאד), אבל יש בו מן הקהות, והיא המכבידה על הקריאה, בניגוד לאפיו המיוחד של המקור. הוצאת שטיבל נתנה לקורא העברי ספר טוב.

י.ז.

– בד' וה' סיון נתכנסה בתל־אביב ועידת הסופרים העברים, נבחר ועד מרכזי חדש

– על הפרק בקרית־ספר בא"י עומדת שאלת הירחונים. מלבד “ביתר” (בעריכת י. קלויזנר) ו"גזית" (בעריכת ג. טלפיר), מתעתד י. למדן להוציא ירחון בשם “גליונות”. והיה מו"מ בין א. ברש, י. פיכמן וא. שטיינמאן בדבר יצירת ירחון משלהם. ויתכן, כי גם “מאזנים” יהפכו לירחון, אם כי בימים האחרונים יש מחברי אגודת הסופרים, הרוצים, לקיימם כשבועון דווקא.

– חבורת הסופרים העברים “פתח” בקובנה, שהיתה מסונפת ל"כתובים" ועכשיו פרשה ונספחה לחבורת “יחדיו”, הוציאה לאור חוברת חד־פעמית בשם “פעם”. הערכה תבוא.

– בחיפה החל להופיע שבועון (לעניני צפון הארץ, בעיקר) “השער” בעריכת ה' טריוואקס.

– בהוצאת “יחדיו” יצא לאור הספר “ריינר מריה רילקה” מאת י. זמורה.

– א. שלונסקי הכין ומסר לדפוס ספר שירים חדש בשם “אבני בוהו”, ובו שני סדרים: “כרכיאל” – שירי כרכים באירופה; “אבני בוהו” – שירי אדם ומות. הספר יצא לאור בהוצאת “יחדיו”.

– בהוצאת י. ל. גולדברג נדפסים ובקרוב יופיעו כל שירי אביגדור המאירי.

– בהוצאות הספרים בתל־אביב הופיעו ספרי מקור: “קטנות” מאת דבורה בארון, לבטים – מאת כהן מזרחי; שניהם בהוצאת “לכל”־"אמנות". “עלומים” – מאת זרחי, בהוצאת “מצפה”. חופים" (שירים) – מאת ש. בס, בהוצ. שטיבל.

– מלאו 30 שנה ליצירתו של ז. שניאור. הערכה תבוא.

– בהוצאת “דביר” יצאו לאור: שירי ילדים – מאת ח. נ. ביאליק; “פרקי יער” (שירים) – מאת ז. שניאור.

– בקלוב הפועלים בתל־אביב סודרה תערוכת ציירים מודרניים. בליל הנעילה נערך שם ויכוח על בעיות האמנות החדישה.

– בא לארץ על מנת להשתקע בה י. קלינוב, מפליטי ברלין.

– בהוצאת ועד הלשון יצאה לאור חוברת של מונחי הדפוס.

– א. שלונסקי מכין לדפוס ספר לילדים בשם “מיקי־מהו” (קרקס לילדים), שיופיע בהוצאת “אמנות”. פרק מן הספר נדפס במוסף לילדים של “דבר”.

– בירושלים נפתחה סטודיה לציור ולפסול של הציירים פ.ליטבינובסקי ומוקדי והפסל ציפר.

– מן הקונצרטים האחרונים בא"י: סמפוניה בנצוחו של ה' פרידלנדר; זמרה – שרה גולדשטיין; כנור – ש. באקמן.

– הקריין היהודי אהרנקראנץ מוינא ערך בא"י כמה נשפי קריאה.

– אחרי הצגת “רחב” מאת סקלר, מכינה “הבימה” את המחזה “היהודי זיס” מאת פויכטוואנגר (תרגם ס. אבי־שאול).

– אחרי הצגת “בשפל”, מכין ה"אוהל" את המחזה “אופירה בגרוש” מאת ברט ברכט (תרגם א. שלונסקי) ע"י הבמאי א. וולוף.

– בחג השבועות ערך ה"אוהל" בחיפה הצגת החזיון של יום־טוב “חג הטנא”, שנכתב ע"י א. שלונסקי על פי תכניתו של מ. הלוי. ההצגה מאת מ. הלוי; המוסיקה מאת ע. פונאצ’וב; ציור התפאורה מאת שמידט. בהצגה השתתפו כ־250 איש בהדרכת משחקי ה"אוהל".

– האופירה הא"י הציגה הצגת־כבוד לזמר וויקטורוף “ליצנים” ו"רוסטיקאנה".

– יעקב הורוביץ מכנס ומכין לדפוס קובץ ספורים חדשים עם ישנים.

– יצחק נורמן מכין לדפוס חוברת בשם “אדם בחברה”, ספר מסות ומאמרים בשם “ספינות”.

– י. זמורה מכין מסות בקורת על כמה סופרים עברים ולועזים, שיצאו לאור ספר־ספר.

– בא"י יש בזמן אחרון כמה התחלות בתוצרת הפילמים: אגא־פילם (מיסודו של ב. אגדתי) פא"י (חברה שהציגה את הסרט עודד הנודד), “אופק” (חברה המתכוננת לעבוד בהרחבה) “וקולאור”.

– המשוררת היהודית־גרמנית אלזה לאסקר־שילר נעלמה, והנה זה שבועות אחדים שאין איש יודע, היכן היא. יש חשש גדול שבריוני הלאומיות הליסטימית נוסח היטלר רצחוה נפש.

– בבוקארשט התנפלו בריוני קוזא הבן על פאנאיט איסטראטי. ברב עמל הצליחו השוטרים להצילו מידי גבורי הלאומיות הקיצונית נוסח רומניה.