עורך: אהרון האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל, שלדון טייטלבאום

לפני חודשים אחדים הוזמנתי להתראיין באחת התוכניות ב’קול ישראל'. בשיחה שהיתה לי עם מפיקת התוכנית היא התעניינה במינוי על ‘פנטסיה 2000’ עבור בתה, נערה בת 13, הקוראת את חוברת בעניין רב. אמרתי לה שככל הנראה בתה היא נערה אינטליגנטית מאוד, ואז הגיבה בפליאה: “מדוע אתה אומר כך? האם ‘פנטסיה 2000’ איננו עתון לילדים?” מעניין, אבל נתקלתי בדעה מוטעית זאת יותר מפעם אחת, ואינני בטוח אם יש לי הסבר נאות לכך. אני יכול רק לבשר להוריהם של בני הנעורים הקוראים בהנאה את ‘פנטסיה 2000’ (ואני שמח שיש רבים כאלה), שכמות הקוראים שגילם פחות מ־14 שווה, פחות או יותר, לכמות הקוראים שגילם בסביבות ה־60. זה אולי אחד הדברים המייחדים את ‘פנטסיה 2000’ לעומת כל כתב־עת אחר. אמנם לא ערכנו מעולם סקר סטאטיסטי על הרכב הקוראים שלנו, אך יש לנו מידע כללי על פי המכתבים המגיעים למערכת, והן על פי השאלון שצורף, בזמנו, לגליון מס' 1 של החוברת (בו התבקשו הקוראים, כזכור, לדרג את הסיפורים לפי איכותם, ולציין גם גיל). קשה להתייחס אמנם לאותם כמה מאות הקוראים שהגיבו אז בתור מדגם סטאטיסטי, אך לפחות ביניהם הייתה קבוצת הגיל של 16–30 הבולטת ביותר, עם מיעוט של בני 11–15 ומיעוט קטן יותר של בני 50–60. מכל מקום. ידוע לנו שאת ‘פנטסיה 2000’ קוראים תלמידי בתי־ספר תיכוניים, סטודנטים, פרופסורים, קיבוצניקים, עירוניים – וכולם משני המינים. אין לנו מושג אם ניתן להציג ‘מודל’ של קורא אופייני, אם כי יש לנו השערות בנדון. מה שאנו יכולים לעשות זה להיעזר בסקרים ומחקרים שנעשו בחו"ל בנושא זה, שהוא ככל הנראה חביב מאוד על חוגי המד"ב: “מיהו חובב מד”ב?“. המגזין ‘פנטסי אנד פיקשן’, שממנו נלקח רוב החומר המתורגם המופיע ב’פנטסיה 2000', נוהג לציין שרוב קוראיו הם צעירים (כ־65% מתחת לגיל 45). ובעלי השכלה גבוהה (84%). רבים מבין ירחוני המד”ב בארה"ב נוהגים לערוך סקרים שכאלה, ואם כי יש ביניהם הבדלים, המגמה של קהל קוראים צעיר יחסית ושרובו משכיל, בולטת בכולם. בנושא זה נעשו מחקרים סוציולוגיים מפורטים יותר, ועל כך תוכלו לקרוא במאמרו של הסוציולוג ד"ר נחמן בן יהודה, ‘מיהו חובב מד"ב’. בהקשר לכך מן הראוי להזכיר את הנושא המעניין של התפלגות המינים בין חובבי המד"ב. במשך שנים נחשב המד"ב לתחום ‘גברי’ לחלוטין. סקרים שנעשו לפני כמה עשרות שנים העלו שלמעלה מ־90% של קוראי כתב העת ‘אסטאונדינג’ היו גברים. במשך השנים הלך ועלה בהתמדה אחוז חובבות המד"ב, וכיום יש כבר מספר כתבי־עת המדווחים על כמעט איזון בין שני המינים. לנו אין ספק שאין שום סיבה שלא יתקיים איזון כזה. הדעה שלבנות ‘המין היפה’ אין זיקה לנושאים טכנולוגיים אין לה שום אחיזה במציאות בימינו, מה עוד שהמד"ב עצמו אינו כל־כך ‘טכנולוגי’ כפי שהיה פעם. ואם לשפוט לפי המכתבים המגיעים למערכת ‘פנטסיה 2000’, אחוז קוראות המד"ב אצלנו הוא גבוה למדי (אם כי אפשר לטעון, כמובן, שהן פשוט נוטות יותר לכתוב מכתבים למערכת…) לכן הופתעתי במקצת כאשר בעת הרצאה שנתתי לאחרונה בפני מנהלי ספריות של בתי־ספר תיכוניים, נשאלתי ע"י אחת הספרניות על אילו ספרים כדאי להמליץ בפני התלמידות, כדי לקרב אותן יותר לתחום זה, שכנראה נחשב עדיין בבתי־הספר התיכוניים בארץ משום מה כ’עיסוק של בנים'. לי אין תשובה ברורה על שאלה זאת, ואני יודע רק שכמה מידידותי הטובות קוראות מד"ב טוב בהתלהבות לא פחותה משלי. ואולי לכם יש רעיונות בנושא?

ובינתיים, קריאה מהנה!

סיפורים:

שירת השַׂעיר – פול אנדרסון

הֶתמֵדו של חזון (חלק ב') – ג’ון וארלי

הגנורים יצאו מהכרכוף – רג’ינלד ברטנור

אולי תצאו שם! – שינוצ’י הושיי

שדון הדיו – ר.מ. למינג

אלה תולדות… – יהושפט גבעון

הפודריה של מר בוליני – רו הרץ

החלון – בוב לימן

הציד – ג’ון כריסטופר

בגלל ליל ערפל – לארי ניבן

מדורים:

מיהו חובב מד"ב? – ד"ר נחמן בן־יהודה

מבזקים קוסמיים

דיוקן: ג’ון וארלי – יוחנן נאגל

על המד"ב כספרות וביקורת מד"ב – יגאל צמח

מכתבי קוראים

האותות הראשונים שהחלה לתת מהפכת המיחשוב בחברה המערבית (שיאה של מהפכה זו עדיין לפנינו), הולידו סיפורי מד"ב רבים שנושאם המחשב ויחסי הגומלין בין האדם לבינו. לחלק נכבד מסיפורים אלה התגלגל, ללא ספק, אותו ‘תסביך פרנקנשטיין’ הוותיק, שעיקרו – הפחד מפני השתלטות המכונה על האדם. נושא זה מטופל בסיפור שלפנינו בדרך מיוחדת במינה – ובסגנון המזכיר פנטסיה מיתולוגית.

פול אנדרסון הודה, שבכתיבתו של סיפור זה הוא הושפע עמוקות מסיפור האימה המפורסם על אודות המחשב המתעלל ביצורי־אנוש: ‘אין לי פה ואני מוכרח לזעוק’ – סיפורו הנודע ביותר של הארלן אליסון. משנת 1966 (הכלול בקובץ ‘הטוב שבטוב’ מס' 4 בהוצאת ‘לדורי’). ‘שירת השעיר’ נכתב אף הוא ב־1966, אך ראה אור רק בשנת 1972, ושנה לאחר מכן זכה בשני הפרסים היוקרתיים ‘הוגו’ ו’נביולה' גם יחד. הסיפור תורגם עבורנו על־ידי הסופר והמשורר יותם ראובני.

* * *

שלוש נשים: אחת מתה; אחת חיה; אחת אינה חיה ואינה מתה, לעולם לא תחיה ולעולם לא תמות; היא ניצחית בתוך הסכום.

על גיבעה המתנשאת מעל העמק שבו עוברת הדרך העילית, חיכיתי לבואה. הכפור הקדים השנה, והעשב החוויר. שיחי אוכמניות שבני אדם וציפורים ניקרו את פירותיהם כיסו את המידרון. היו שם עצי תפוח אחדים, עתיקים מאוד, שרידי זן אשר טופח על־ידי בני דורות שאיש אינו זוכרם מלבד הסכום. אני יכול לראות שיברי חומה בין הקוצים – שענפיהם המסוקסים התנועעו כאחוזי טרוף. תפוח יחידי שנותר שם נפל על האדמה. שמעתי את קול החבטה כהקשה נוספת של איזה שעון ניצחי. השיחים רעשו ברוח.

הרכסים שסביבי היו מכוסים צמחיה אדמדמה. שמיים גבוהים ושמש הנוטה לשקוע. אד כחלחל ממלא את העמק ובנחירי עולה ריח של עשן. זהו הקיץ האינדיאני, המדורה המכלה את השנה היוצאת. היו בוודאי עונות אחרות. היו בוודאי חיים אחרים, שקדמו לחיי ולחייה; ובאותם ימים היו מילים שבהן השתמשו כדי לשיר.

המוסיקה מותרת ואני הוצאתי זמן רב בהלחנת נעימות למילים שאני שב ומגלה. “בצמיחה הירוקה של ירח מאי –” אני לוקח את הנבל שעל גבי, מכוון את המיתרים, שר למענה ביום הסתיו הכלה:

הד של צעדים עבר על הדשאים, והאישה אמרה, מתוך צחוק חרישי, “הו, באמת, תודה רבה.”

פעם, סמוך למותי שלי, כאשר הייתי מבולבל, עמדתי בבית אשר היה שלנו. זה היה בקומה המאה ואחת של בניין נאה. אחרי חשיכה, העיר כמו בערה למעננו, התנוצצה, זהרה והניפה יריעות־קרינה ענקיות כאילו היו דגלים. שום כוח, להוציא את הסכום, לא יכול היה להשתלט על מחול האש של מיליון מכוניות־אוויר אשר נעו בין המיגדלים; שום כוח לא יכול היה לנהל את העיר כולה, לתחזק את כורי הכוח הגרעיניים ואת בתי החרושת האוטומאטיים, לווסת את רשתות השיווק, הסניטציה, התיקונים, השירותים, החינוך, התרבות, הסדר – והכל כאילו היה זה גוף אחד, ניצחי. היינו בני מזל על שהיינו שייכים לכך וכמו־כן איש לרעהו.

אולם באותו לילה אמרתי למיטבח שישליך את ארוחת הערב שהכין למעני. השלכתי על חומר היחומים הכימי שארון התרופות הושיט לי, הכיתי במנקה שעה שהדף את הטינופת וציוויתי על האורות להיכבות בכל הדירה. עמדתי ליד הקיראי, הסתכלתי החוצה אל המגלופוליס; הכל הבריק. החזקתי בידי את פסלון הטיט של פניה. היא פיסלה אותו בעצמה. הבטתי בו שוב ושוב.

שכחתי לאסור על הדלת להכניס מבקרים. היא הכירה את האישה הזאת ונפתחה למענה. היא באה מתוך כוונה טובה: להוציא אותי ממצב הרוח שהיה רע בעיניה. שמעתי אותה נכנסת ומסתכלת על סביביה. משקלה היה כמעט כמשקל נערתי, ושיערה היה אסוף בצורה שהיתה חביבה על נערתי; הפסלון נשמט מידי ונשבר לרסיסים, משום שלמשך שניה חשבתי כי זאת אהובתי. מאז לא יכולתי שלא לשנוא את תֶרַקיה.

הערב, על אף האור המועט, לא אחזור על הטעות הזאת. רק אצעדת הכסף שעל שדה השמאלי זכרה את עברנו המשותף. היא עומדת בארץ השממה: מגפיים, חצאית מפרווה אמיתית וחגורה של עור, סכין לירכיה ורובה על כתפה. תלתליה סבוכים ועורה שחום אחרי שבועות של שיזוף. שריטות וכתמים מבצבצים מתחת לזיגזג הצבעוני שהיא ציירה על גופה. היא עונדת שרשרת של גולגלות ציפורים.

האיש המת היה, בעיניה, בנם של העצים והאוקים יותר משהיה שייך לאלה שהלכו בעקבות תרקיה. היא הרגישה בנוח בחוץ, עד שלא נאלצה לוותר על בגדיה, על הגיונה או על עדינותה, כאשר מאסנו בערים הגדולות ויצאנו אותן. כך מצאתי את השמות הרבים שבהם כיניתיה, כגון איילה חיוורת או סייחת היער. בספרים הישנים שבהם אהבתי לעיין מצאתי עבורה שמות כמו אלוואן ודרייאד (היא רצתה שאמצא לה שמות; נהנתה מכך ללא קץ, משום שמעולם לא באה לידי עייפות).

צלילי הנבל נדמו. הסתובבתי ואמרתי לתרקיה “לא שרתי למענך. לא שרתי לאיש. עזבי אותי לבדי”.

היא התנשמה. הרוח בידרה את שיערה ויכולתי לנשום את ריחה של תרקיה: לא ריח של נקבה כי אם ריח של אימה. היא קימצה את אגרופיה ואמרה “אתה מטורף.”

“היכן מצאת מלה כל־כך משמעותית?” אמרתי; בשל הכאב שחשתי – ולמען האמת – בשל הפחד שאחז בי, היה עלי להתנפל על משהו, והיא היתה שם. “את כבר לא יכולה להסתפק במונחים כמו ‘בלתי מאוזן’ או ‘חסר שלווה’?”

“זאת מלה שלמדתי ממך,” אמרה להגנתה. “אתה והשירים העתיקים והארורים שלך. הנה, מלה נוספת, ‘ארורים’. ואיך שזה מתאים לך! מתי תשים קץ לבדיחה הזוועתית הזאת?”

“ואסגיר את עצמי לאיזו מרפאה, לשם נקוי מוחי? לא בקרוב, יקירתי.” השתמשתי במלה האחרונה במתכוון, אבל היא לא יכלה לעמוד על הזעם ועל העצב שהיו טמונים בה: כך קראתי פעם גם לנערתי. הדקדוק הרשמי וחוקי השפה נוקשים ככל דבר אחר בתרבותנו, הודות להקלטות אלקטרוניות ולימוד ניאורוני; אולם כפלי משמעות חומקים מן המערכת המתוחכמת.

אמרתי בקול היותר עירוני־טכני שלי: “למען האמת, אני איש מעשי, לא מתלוצץ. במקום להימלט מרגשותי – באמצעות סמים, התאמה עצבית (או מישחקים פראיים, כמוך) אני עומד להגשים תוכנית אשר תחזיר אלי את האישיות שגרמה לי אושר.”

“בכך שתפריע לה בעת לכתה הביתה?”

“לכל אחד יש זכות לשטח את בקשתו באוזני מלכת־האפילה כשהיא נמצאת על האדמה.”

“אבל זה לא בזמן המתאים…”

“אין כאן חוק; רק מנהג. אנשים יראים לפגוש אותה מחוץ להמון, מחוץ לעיר, במקום שם איך אורות. הם לא יודו בכך, אבל הם פוחדים. ואני באתי הנה במיוחד לשם כך: לא להיות חלק מן ההמון. אינני רוצה לדבר אל תוך מקליטון, כדי שמחשבים ינתחו אחר כך את דברי. כיצד להיות בטוח שהיא מקשיבה? אני רוצה לפגוש אותה בעצמי, יצור אנושי יחיד, ולהביט בעיניה שעה שאני שוטח את בקשתי.”

תרקיה נרעדה. “היא תכעס.”

“האם היא עדיין מסוגלת לכעוס?”

“אני… אינני יודעת. ומה שאתה עומד לבקש הוא כל כך בלתי אפשרי. כל כך מגוחך. אתה רוצה שסכום יחזיר לך את אהובתך. אתה יודע שהוא איננו עושה לעולם מעשים יוצאים מן הכלל.”

האין היא משהו יוצא מן הכלל?"

“זה עניין אחר. אתה משתטה. סכום זקוק לטוב, נאמר, לקשר אנושי ישיר. הוא צריך משוב רגשי ותרבותי כפי שהוא צריך נתונים. כיצד יוכל למשול בדרך אחרת? והיא נבחרה מבין כולם. והחברה שלך, מה היא היתה? שום דבר!”

“לגבי היא היתה הכל!”

“אתה –” תרקיה נקשה בלשונה על שיניה. ידה הונחה על זרועי החשופה; מגעה היה לוהט ונוקשה. ציפורניה ננעצו בבשרי. לא הגבתי. היא סילקה את ידה ונעצה את מבטה באדמה. להקת אווזים עברה מעלינו. קריאותיהם נישאו ברוח החזקה שביער.

'ובכן," אמרה, “אתה מיוחד. תמיד היית כזה. אתה יצאת אל החלל וחזרת עם המפקד הגדול. ייתכן מאוד שאתה האדם היחיד עלי אדמות שמבין משהו בקשר לקדמונים. והשירה שלך, אכן לא נועדה לבדר… שיריך מטרידים את בני האדם ואין לשכוח אותם. לכן, היא אולי תקשיב לך. אולם סכום לא יקשיב לך. הוא איננו יכול להוציא הוראות מיוחדות בקשר להחייאת המתים. אם ינהג כך פעם אחת, האם לא יהיה עליו לעשות זאת לכל דורש? המתים יקומו לתחיה ויחסלו את החיים.”

“לא בהכרח,” אמרתי. “מכל מקום, אני מתכוון לנסות.”

“מדוע אינך יכול להמתין עד הזמן המובטח? אז, כמובן, סכום יברא את שניכם מחדש באותו דור.”

“יהיה עלי לחיות את החיים האלה בלעדיה,” אמרתי, והסתכלתי אל הדרך העילית שהתפתלה כנחש בעמק. “חוץ מזה, איך את יודעת שאי־פעם תהיה תחיית מתים? יש לנו רק הבטחה. אפילו פחות מכך.”

היא נרתעה אחורה, שלחה את ידיה כאילו להפיל אותי. אצעדת־הנפש שלה בהקה. זיהיתי גירוש־שדים עוברי. היא חסרה כל דעות קדומות. אלה הוצאו בצורה מדוקדקת מתוך עולם הפלדה והאנרגיה שלנו, לפני זמן רב. אף שלא הייתה לה מלה אשר תתאים לכך, היא חשה שזהו חילול הקודש.

אמרתי, בשקט, נזהר שלא לעורר ויכוח, מעונין רק בכך שאישאר בגפי: ''לא חשוב. ייתכן איזה אסון טבע. התרסקות אסטרואיד ענקי, למשל – שיהרוס את כל המערכת לפני שייוצרו התנאים המתאימים לתחיית המתים."

“זה בלתי אפשרי,” אמרה, כמעט בחמת טירוף. “ההומאוסטאטים, תיפקודי התיקון.”

“בסדר. כני זאת בתיאוריה הקשרית בלתי מתקבלת על הדעת. הבה נצהיר שאני רוצה את כנף סנונית שלי עכשיו, בחיים האלה, ולא איכפת לי בכלל אם זה הוגן כלפי האחרים או לא.”

גם לך לא יהיה איכפת, חשבתי. לא לאיש. אתם לא תצטערו. אתם רוצים לשמור רק על המודעות הפרטית שלכם; איש כבר איננו קשור אליכם כדי כך שלדבר תהיה משמעות בעיניו. האם תאמינו אם אומר שאני מוכן להציע לסכום את מותי חלף שחרורה של פריחת־שמש שלי?

לא גיליתי את המחשבה האכזרית הזאת, ולא אמרתי דבר מה אכזרי הרבה יותר: חשתי שסכום משקר, שלעולם לא יושבו אלינו המתים. כי (אינני מבקר־כל; אינני חושב בעזרת רמות אנרגיה שליליות אלא באמצעות מולקולות שעימן נולדתי; עם זאת, עדיין יכול אני להבין את פשר התשוקה, את פשר האכזבה) אם ניקח בחשבון – העניין המרכזי הוא לנהל חברה יציבה, צודקת ושפוייה. הדבר מצריך את סיפוקם של צרכים סימליים ואינסטינקטיביים, לצד הצרכים הגופניים. לכן נולדים ילדים. המיספר המזערי בכל דור שווה למיספר המירבי. המספר שישמור על אוכלוסיה קבועה.

כמו כן דרוש להסיר את אימת המוות מבני האדם. על כן באה ההבטחה: בבוא העת, יתחיל סכום לברוא אותנו מחדש, מצויידים בזיכרון הכולל שלנו, נראים כפי שנראינו בנעורינו. הדבר יכול להיעשות שוב ושוב, פרק חיים אחר פרק חיים לאורך אלפי שנים. לכן מוות הוא, באמת, שינה.

– ובשנת מוות זאת, מה חלומות יבואו? – לא. אינני מעז לעסוק בכך. אני שואל את באשר לעצמי: מתי וכיצד צופה סכום (בחברה מיוצבת, אם יורשה לי להזכיר) להיווצרות התנאים אשר יהיו שונים כל כך מהנוכחיים, עד שהקמים לתחיה, לרבבותיהם, יוכלו להתקבל בברכה?

אינני רואה כל סיבה לכך שסכום לא ישקר לנו. גם אנחנו היננו חפצים בעולם שהוא מפעיל.

“רבנו על כך כבר קודם, תרקיה,” נאנחתי, “לעיתים קרובות. ממה את מודאגת?”

“לוואי שידעתי,” השיבה בנמיכות קול, והמשיכה כאילו היא מדברת אל עצמה: "מובן מאליו שאני רוצה להזדווג איתך. אתה מוכרח להיות טוב, שכן הנערה הזאת שעקבה אחריך במבטיה, וחייכה כאשר ראתה אותך ונגעה בידך – אבל אתה לא יכול להיות טוב יותר מכולם. זה לא הגיוני. הדרכים האפשריות הן כה רבות. לכן, מה איכפת לי שאתה הורס את עצמך בשקט ומעדיף לשוטט לבד? בגלל זה אתה משהו מיוחד?''

“את חושבת יותר מדי,” אמרתי. “אפילו כאן. את מעמידה פנים שאת פרימיטיבית. את מבקרת בשטחים הפראיים כדי להתנער ‘מדחפים אטאוויסטיים שמקורם בלידה’… אבל את לא מסוגלת לשתק את המחשב שבתוכך, ורק להרגיש. פשוט להיות.”

היא התנשפה. נגעתי בעצב עדין. הסתכלתי בעדה, לאורך הרכס המכוסה צמחים, עצי אורן ואלונים, ויכולתי לראות את האחרות, מציצות מבין העצים. אלה הנשים ההולכות בעקבותיה, פרועות שיער כמוה. אחת נשאה שני אווזים על חזה ודמם נקוש על ירכיה. בשל התנועה הזאת, הפולחן המיסתורי הזה היה גם של תרקיה; לא רק גברים לבדם יוכלו ליהנות מן השיגרה הנעימה ומחיי העונג של הערים ולבוא, למשך שבועות אחדים, אל השממה כדי להיות למשך זמן קצר כאוכלי האדם שמהם מוצא גזענו. גם על הנשים לעמוד בכך, כדי שיוכלו להעריך טוב יותר את תרבותנו הנוכחית עם שובן אל הערים.

לרגע חשתי שלא בנוח. אנחנו לא נמצאים בפארק ציבורי המצוייד בשירותי מחנאות. אנחנו בשטח פרא. רק גברים מעטים באים הנה ורק לעיתים רחוקות באות נשים. האיזור נמצא, פשוט כמשמעו, מעל לחוק. כל מעשה שייעשה כאן איננו בר־ענישה. נאמר לנו כי הדבר עוזר לגיבוש החברה שלנו, בכך שהאלימים יכולים לבוא הנה ולהשתחרר מדחפיהם המזיקים. אבל אני הוצאתי זמן רב בשטחי הפרא מאז הפציע כוכב השחר שלי; הלכתי בגפי. ראיתי את המתרחש בעיניים אשר קראו סיפרי היסטוריה ואנתרופולוגיה. מוסדות מתפתחים; טכסים, שיבטיות, פולחנות אכזריים הנחשבים לבלתי טבעיים בכל מקום אחר, מתפשטים משנה לשנה. אחר כך, המשתתפים בהם שבים לבתיהם ומאמינים באמת ובתמים, כי הם נהנו רק מאוויר צח, התעמלות ותרגילים לשיחרור דחפים. תן לה לכעוס דייה ותרקיה תקרא לשומרים לעזרתה.

הנחתי את ידי על כתפיה. קלטתי את מבטה הנסער ואמרתי לה ברכות: “אני מצטער. את פוחדת שהיא תכעס ותביא מזל רע לאנשייך.”

“לא,” לחשה תרקיה. “הדבר לא הגיוני. אבל אני מודאגת מפני מה שעלול לקרות לך. ואז –” לפתע היא השליכה את עצמה עלי. חשתי בידיה, בשדיה, בביטנה הנלחצת אליי מבעד לשימלתה. לשיערה היה ריח של עוקצניות ופיה הדיף ניחוח של מוֹשק. “אתה תאבד!” התייפחה. "ומי ישיר למעננו?''

"מה הדאגה? הפלאנטה שורצת בדרנים!'' אמרתי.

“אתה הרבה יותר מכך,” אמרה. ''הרבה יותר. אני לא אוהבת את מה שאתה שר באמת לא; ומה שאתה שר מאז מותה של הנערה הטיפשה הזאת הוא נורא ואיום! אבל, בלי שאדע מדוע, אני רוצה שאתה תסעיר אותי.''

ליטפתי את גבה באיטיות. השמש היתה סמוכה לשקוע. קרניה נצצו באויר הקריר. נרעדתי ושאלתי את עצמי מה עלי לעשות.

צליל החזיר אותי אל עצמי; הוא מקצה העמק, מתחתינו, מהמקום שהוסתר מעבר לצוקים. הקול רעם באוזנינו והתגלגל במרחבים וחדר לעצמותינו. שמענו את הקול הזה בערים, ושם שמחנו על שיש לנו בתים ואורות לחסות בהם. כעת היינו לבד איתו, עם קול המרכבה שלה.

הנשים זעקו. שמעתין בקושי מבעד לרוח, וקולן אבד ביערים. הנשים יחפשו את המחנות שלהם יתלבשו היטב יעלו אישים. כעת יאכלו את הממריצים שלהן; התהלכו שמועות מוזרות על אשר הן מעוללות לאחר מכן.

תרקיה נגעה בצידו השמאלי של חזי, מעל האצעדה. “הארפר, בוא איתי!” התחננה. התרחקתי ממנה וירדתי לעבר העמק. צעקה עלתה בעקבותי.

היה עדיין אור בשמיים ועל הרכסים. אבל ביורדי אל העמק קידמה את פני אפלה. המקום נעשה צר, ושיחים דבקו לבגדי. מדי פעם חשתי כיצד רגלי נשרטת, בגדי נתפסים, נקרעים; היתה צינה. לחץ דמי הגבוה ומעבר המרכבה שלה גברו על יכולתי לקלוט מציאות מבוקרת. עולמי הפנימי היה כולו פחד, וכן, אבל לצידו הייתה איזו תחושה של התעלות, תחושה של שיכרות אשר חידדה את הדברים ולא הקהתה אותם, פסיכאדליה שפיתחה את יכולת הקליטה של המוח ואת זאת של הרגשות; התעליתי על עצמי; לא הייתי מטרה שמצאה גוף. לא מתוך אי־נוחות, ולמענה, חזרתי אל מלים שדוברן הקדמון היה זה מכבר לאבק, ולהן התאמתי לחן משלי:

הגעתי אל קרקעית העמק, ויכולתי לראות אותה.

מרכבתה לא היתה מוארת, משום שעיני ראדאר ונווטים אינציאליים אינם זקוקים לאור, לשמש או לכוכבים. גלגליה חצו את האוויר באיטיות; כלי התעבורה הרגילים היו הרבה יותר מהירים. אנשים אמרו כי מלכת־האפלה נעה כה לאט משום שכך היא נשארת קשורה אליו והיא מסוגלת להתייעץ כל הזמן עם סכום. הסיבוב השנתי שלה הגיע עתה אל קיצו; היא בדרכה הביתה; עד בוא האביב היא תהיה במחיצתו של אלנו. מדוע היא אינה ממהרת הלילה?

משום שהמוות אינו צריך למהר לעולם? תמהתי. עמדתי באמצע הדרך, שורות השיר עדיין חיות בתוכי; הגבהתי את הנבל ושרתי בקול רם:

המכונה איתרה אותי ושידרה אלי אזהרה. עמדתי במקומי. המכונה יכולה לעקוף אותי; הדרך רחבה ביותר, ולא תמיד יש צורך בשטח חלק לנחיתה. אולם אני קיוויתי, אני האמנתי כי היא תבחין בתקלה שבדרכה, וכי תפעיל את רמקוליה וכי תמצא שאני יוצא דופן במידה מספקת כדי שתעצור לעמוד על התופעה. מי, בעולמו של סכום – ומי, אף בין החוקרים אשר הוא שלח לכל העברים, בצמאונו חסר הלאות אל מידע – יעז לעמוד באמצע ארץ השממה ולנגן על נבלו ולשיר:

המכונה נחתה לידי. הצלילים האחרונים של הנבל גוועו ברוח. פאתי מזרח היו משוחים שני ובמזרח היתה כבר אפלה. כאן, הרחק בעמק, לא יכולתי לראות הרבה מבין הצללים.

חפות המרכבה הוסרו. היא עמדה זקופה ומבטיה נעוצים בי. שימלתה וברדסה שחורים, נעים בלי הרף ככנפים חסרות מנוח. פניה כתם של לובן. ראיתי אותה כבר קודם לכן, באור מלא, ובאלפי תצלומים; אבל לא יכולתי להיזכר בכך עכשיו. ראיתי שפתיים חיוורות ותווי פנים חדים, שיער חולי ועיניים גדולות וירוקות; אבל אלה אינן יותר ממלים.

“מה מעשיך?” קולה היה נעים ונמוך; אבל האם זהו הקול אשר, הו, בו היא מדברת כאשר סכום אוסף אותה אליו? ''מה שרת?"

תגובתי היתה כה רמה, עד כי קודקודי המה ואני התנשאתי וגבהתי. “גבירתנו, בקשה בפי.”

“מדוע לא יכולת לא הבאת אותה לפני כאשר הייתי בין האנשים? הערב אני חוזרת הביתה. עליך לחכות עד שובי בשנה הבאה.”

“גבירתנו, את ואני לא היינו רוצים שאוזניים אחרות תשמענה את אשר בפי.”

היא נתנה בי מבט ארוך. האם חשתי בה פחד? (ודאי שלא בי. המרכבה שלה חמושה ותוכנתה להגיב במהירות כדי להגן עליה מכל אלימות. ואם אני באיזה אופן בל־ייאמן הייתי מצליח להרגה, או לפגוע בה, כך ששום תיקון כימורפואי לא היה מועיל, לא היה עליה לחשוש מפני המוות. האצעדה הרגילה מגיבה בעוצמת רדיו מספקת כדי להיקלט בתחנת גובה, כשאנחנו מתים; ותוך כדי תהליך זה קיימים סיכויים קלושים ביותר שהנפש תיפגע עד בואם של הגלגלים המכונפים אשר ישאו אותה אל סכום. אין ספק כי מעגליה של מלכת האפלה יכולים להזעיק עזרה אף קודם לכן, והם ודאי מבודדים טוב יותר מאלה של כל יצור אנושי. והיא תיברא מחדש. היא נבראה מחדש שוב ושוב. מוות והולדת מחדש מדי שבע שנים שמרו על נעוריה הנצחיים בשירותו של סכום מעולם לא עלה בידי לגלות, מתי היא נולדה בפעם הראשונה).

פחד, אולי ממה ששרתי וממה שאני עשוי לומר?

לבסוף היא אמרה – בקושי שמעתי את דבריה מחמת האיוושות בעצים – "תן לי את הטבעת, אם כן.''

הרובוט הננסי שניצב ליד כיסה כאשר היא מופיעה בין בני־האדם, סובב לעברי את טבעת הכסף הקהה. הציפוי העליון של הטבעת שנראה כיהלום, השתפע; לא יכולתי לקרוא את אשר נכתב על הלוח, אבל הזוהר הבליט את פניה כאשר נרכנה מן האפלה כדי לקרוא. מובן מאליו, אמרתי לעצמי, הנפש הנוכחית אינה משוקללת. הדבר ייארך זמן רב מדי. ייתכן שעל האצעדה יש מיספר זיהוי המוטבע בתוכה. הטבעת מעבירה את המידע הזה לחלק קרוב ביותר של סכום, המגלה מיד את הרשום במיספר הזה. קיוויתי שבכך ייתם הכל; סכום לא היה טורח להגיד לנו.

“איך אתה מכנה את עצמך כרגע?” היא שאלה.

מרירות עברה בי. “גבירתנו, מדוע הדבר הזה חשוב לך? האם המיספר שקיבלתי עם הולדתי איננו שמי הממשי?”

היא היתה רגועה. “אם עלי להעריך נכונה את דבריך, אני צריכה לדעת עליך יותר משאוכל להסיק על־פי המידע הרישמי. שם מצביע על הלך נפש.”

אף אני הייתי רגוע, ודמי זרם במהירות רבה, כך שלא יכולתי לדעת אם אני נע, אם זמן עובר. “גבירתנו, אינני יכול לתת לך תשובה כנה. בשנה האחרונה לא נגרמו לי צרות בשל שמותי, או בשל כל דבר אחר. אבל אנשים אחדים, המכירים אותי למן הימים הראשונים קוראים לי הארפר.”

“במה אתה עוסק מלבד השמעת המוסיקה הנוגה הזאת?”

“שום דבר. בימים אלה. גבירתנו. יש לי כסף שיספיק למחייתי, אם אני אוכל במשורה ואינני מחזיק בבית משלי. לעיתים קרובות מציעים לי מזון ומגורים תמורת שירַי.”

"מה שאתה שר אינו דומה למה ששמעתי מאז – " הרובוט נרעד לרגע. “מאז העולם נוסד. אל לך להעיר סמלים מתים, הארפר, הם מתהלכים בחלומותיהם של בני אדם.”

"האם רע הדבר?''

“כן. החלומות הופכים לסיוטים. זכור: האנושות – כל אדם שחי אי פעם, היה בלתי שפוי, עד שסכום השליט סדר. הגיון ושלום.”

“ובכן טוב,” אמרתי. “אפסיק זאת אם אוכל להעיר את המת שלי.”

היא נשפה. הוצאתי את ידי והרובוט איכסן את הטבעת. שוב היא היתה חסרת פנים, עומדת מתחת לכוכבים מתנוצצים, בקצה העמק המואפל הזה. קולה היה קר כאוויר הלילי: “איש לא יוחזר לחיים עד בוא התחיה.”

לא אמרתי: “ומה בקשר אליך?” משום שהדבר יכול היה להישמע כחילול. מה היא חשבה, כיצד היא התייפחה כאשר סכום בחר בה מבין כל הצעירים שעל פני האדמה? במה היא התנסתה במשך מאות שנים? לא העזתי לתאר זאת לעצמי.

לעומת זאת, נטלתי את הנבל שלי ושרתי, הפעם בשקט:

ידעתי את מקור השפעתם של שירַי: הם עסקו בתשוקות ובשאיפות שלא הטרידו איש – ורובנו בקושי ידענו על קיומן – בעולמו ממושטר של סכום. אך חסרתי את האומץ להאמין, כי השירים יגעו לליבה כשם שנגעו ללב אחרים. האם היא לא נתנסתה באפילה ובאימה, נוראות מאלה שהקדמונים יכלו אף להעלות על דעתם? היא אמרה: “מי מת?”

“היו לה שמות רבים, גבירתנו,” אמרתי. "אף אחד לא היה יפה דיו. אני יכול למסור לך את מיספרה.''

“ביתך? לפעמים אני נשאלת אם אי אפשר להשיב לחיים ילד שמת זה עתה. לא לעיתים קרובות עכשיו, אחרי שהם מועברים לבתי גידול. אבל, לפעמים. אני אומרת לאם כי היא יכולה ללדת שוב. ואם נתחיל להשיב לחיים תינוקות וילדים מתים, באיזה גיל עלינו לחדול?”

לא. זאת היתה אהובתי.''

“בלתי אפשרי!” ניכר היה בה שהיא משתדלת לא להישמע בלתי ידידותית, אך לא יכלה לשלוט בנימת התדהמה. “לא תתקשה למצוא אהובות אחרות. אתה נאה, והמצב הגופני שלך ממש מעולה. אתה בוער כלוציפר.”

“האם את זוכרת את השם לוציפר, גבירתנו?” אמרתי. “אם כך, הרי שאת באמת עתיקה מאוד. די עתיקה עד שעלייך לזכור כי גבר עשוי לחשוק רק באישה אחת, רק בה בכל העולם, בארץ ובשמיים.”

היא ניסתה להתגונן בהילתה. "האם היתה זאת הרגשה הדדית, הארפר? אני יודעת הרבה יותר ממך על המין האנושי, ואין ספק שאני הבתולה היחידה ביקום.''

"עתה כשהיא מתה, גבירתי, ייתכן שאת היחידה. אבל אנחנו – האם ידוע לך כיצד היא מתה? יצאנו אל איזור פרא. גבר ראה אותה, יושבת לבדה, כשאני יצאתי לאסוף פנינים כדי לעשות לה ענק. הוא התקרב אליה. היא דחתה אותו. הוא ניסה להכריחה. היא התמוטטה. האיזור היה שומם, צפוף צפעים, והיא הייתה יחפה. צפע הכיש אותה. מצאתי אותה רק כעבור שעות אחדות. עד אז, הרעל והשמש הקופחת – היא מתה זמן קצר לאחר שסיפרה לי מה אירע ועד מה היא אוהבת אותי. לא הצלחתי להביא אותה לטיפול כימורפואי בזמן הדרוש להשבת הליכי־חיים. היה עלי לראות כיצד גופה נלקח למשרפה ונפשה נלקחת אל סכום.

“באיזו זכות אתה תובע אותה בחזרה, כאשר ידוע לך כי מתיו של איש לא יכולים לקום לתחייה?”

"בזכות אהבתי אליה ואהבתה אלי. אנחנו דרושים איש לרעותו יותר משאנו זקוקים לשמש או לירח. אינני סבור שתוכלי למצוא גבירתי, שני אנשים נוספים שמרגישים כך. והאם לא כל אחד אמור לדרוש את החיוני לשם קיומו? באיזו צורה אחרת ניתן יהיה לשמור על שלמות החברה?''

“אתה מתחיל להיות דמיוני מדי,” אמרה. “תן לי ללכת.”

לא, גבירתי. אני אומר את האמת לאמיתה. אבל המלים העלובות והריקות לא ייטיבו לשרת אותי. אשיר לך כי ייתכן שאחר כך תביני."

לקחתי את הנבל אבל יותר מאשר שרתי לה. שרתי לאחרת.

“אינני יכולה עוד,” גנחה. "לא ידעתי כי רגשות כאלה קיימים עדיין.

“עכשיו את יודעת, גבירתנו. האם אין זה מידע בעל חשיבות לסכום?”

“כן, זהו מידע נכון.” לפתע נרכנה לעברי. ראיתי את הרטט שעבר בה באפלה ושמעתי את שיניה שנוקשות בצינה. “אינני יכולה להתעכב כאן יותר. בוא איתי. תשיר למעני. אני חושבת שאוכל לעמוד בכך.”

אודה, לא ציפיתי להצלחה כזאת. אך גורלי אינו נתון בידי. החפות נסגרו ויצאנו לדרך.

היינו בתא הראשי. מאחורי הדלת הקידמית היו ודאי חדרי השרותים שלה; בתא הגדול היו אך לוחות־עץ בגדלים שונים. אם כן, גם היא זקוקה לבריחות קצרות מקיומנו הממוכן, האין זאת? הריהוט הפנימי היה מזערי וקוויו קרים. הצליל היחיד שנשמע היה צליל צעדינו. המסכים לא היו מופעלים ועל כן לא נראה בהם דבר מלבד הלילה שבחוץ. התקדמנו אל עבר מקרן, ידינו פשוטות אל החום. כתפינו רטטו. עורה היה רך ושיערותיה התפזרו מתחת לשולי הברדס, ניחוחן כניחוח הקיץ שתם. ובכן, האם היא עדיין אנושית?

לאחר זמן רב, היא אמרה בלא להביט לעברי: ''השיר ששרת בדרך כשאני באתי – אינני זוכרת אותו. אף לא מן השנים שחלפו לפני שנעשיתי מה שאני כעת."

“השיר עתיק יותר מסכום.” עניתי. “והשיר יתקיים גם אחריו.”

“באמת!” היא היתה פקעת של עצבים. "שיר לי את היתר.''

היא קטעה את השיר, כיסתה את אוזניה בכפות ידיה וצעקה ''לא!'' ואני, בלא הכרת תודה, המשכתי: “את מבינה כעת, לא כן? את לא ניצחית. סכום איננו ניצחי. ולא האדמה, ולא השמש, לא הכוכבים. אנחנו מתחבאים מפני האמת. גם אני נהגתי כך, עד אשר איבדתי את הדבר היחיד שהיה בעל משמעות בחיי. ואז כבר לא היה לי מה להפסיד, ויכולתי להישיר את מבטי קדימה. ומוות הוא מה שראיתי.”

“לך מכאן הנח לי!”

“לא אניח לאיש, מלכה, עד אשר אקבל אותה בחזרה. השיבי לי אותה, ואשוב להאמין בסכום. אהלל אותו עד שגברים ייצאו במחולות לשמע שמו.”

היא נתנה בי עיניים כשל חתולה פראית. “האם אתה חושב שעניינים כאלה משנים לו?”

“ובכן,” אמרתי, “שירים עשויים להועיל. בעזרתם ניתן להשיג במהירות גדולה יותר את הנחפץ, ולא משנה מה טיבו של זה, ‘אופטימיזאציה של כל הפעילות האנושית’ – האם זו לא היתה התוכנית? אין לי מושג אם פני הדברים לא השתנו בינתיים. סכום מוסיף מידע כל העת. ספק בליבי אם את עצמך מבינה את התכלית שלו, גבירתנו.”

'אל תדבר עליו כאילו היה חי", אמר בנוקשות. “זוהי מכונה, מחשב תאוצתי ולא יותר.”

“האם את בטוחה בכך?”

“אני – כן. הדבר הזה חושב טוב יותר מכל יצור אנושי, שחי בעבר או בהווה או שיחיה בעתיד. אבל הוא לא חי, הוא איננו בעל תודעה. זוהי אחת הסיבות שהחליט כי הוא זקוק לי.”

“מכל מקום, גבירתי,” אמרתי לה, “התוצאה הסופית תהיה אשר תהיה מונחת אי־שם בעתיד הרחוק. כעת אני מודאג מכך; אני שרוי בצער; אני מקבל את אי־ההגדרה העצמית. אבל זה אך ורק משום שלא נותר לי דבר מלבד ההפשטות האלה. החזירי לי את קרן־האור והיא – לא העתיד הרחוק – תהיה כל מעייני. אהיה אסיר תודה בכנות. ושניכם תדעו זאת על־פי השירים שאבחר לשיר. וכבר אמרתי, כן, כי השירים האלה עשויים לסייע לו.”

“אתה חצוף בצורה שממש לא תיאמן,” אמרה בקול נוקשה.

“לא גבירתי. מיואש.”

צילו של חיוך נגע בשפתיה. היא נרכנה לאחור, ולחשה: “ובכן, אקח אותך לשם. מה שיתרחש שם, אתה מבין, נמצא מחוץ לשליטתי. ההבחנות וההערות שלי יותר מפריטים ספורים שיש לדון בהם, מבין מיליונים של פריטי מידע. מכל מקום, דרך ארוכה לפנינו הלילה. תן לי את המידע שעשוי לעזור, הארפר.”

לא סיימתי את הקינה. לא חשבתי עוד על אבל, על הצער. במקום זאת, במשך השעות, קראתי לאלה אשר נגעו בשימחה (לא בהנאה, לא בטירוף הקצר, בשימחה) אשר גבר ואישה עשויים לדעת יחד. ידעתי איפה אנחנו תקועים, והייתי זקוק לניחומים האלה.

והלילה העמיק. ריחפנו מעל שממה. מעל הארץ שאינה יודעת חיים. ראיתי את עמודי הברזל, את הטילים ואת זרקורי ההגנה, את שורות הרובוטים את הגידים הקשורים והשקופים, באמצעותם מכיר סכום את העולם שבו הוא שולט. על אף כל הכוח והתאוצה האצורים כאן, הכל היה שקט. דומה שהרוח עצמה קפאה למוות. כפור נצץ על קני המתכת. ומולנו, החל להופיע הארמון המשונן של סכום.

היא לא הגיבה כאשר שירי גסס בגרוני. היא היתה בלתי אנושית; פניה קרים וחסרי הבעה. קולה היה בעל צליל מתכתי. היא הישירה מבטה קדימה. אבל בכל זאת דיברה אלי:

“האם אתה מבין מה עומד להתרחש? במשך מחצית השנה אני אהיה חלק בלתי נפרד של סכום. אני משערת שתראה אותי, אבל למעשה תראה רק את בשרי. מה שידבר אליך יהיה סכום.”

“אני יודע.” היה עלי להתאמץ בדיבורי. בואי עד כאן מהווה ניצחון על פני כל אדם שקדם לי. ואני באתי כדי להילחם למען אהובתי, רקדנית־ירח שלי. אבל ליבי פירפר בפחד, קולות המו בראשי וזיעתי הסריחה.

הצלחתי, בכל זאת, להוסיף: “אכן תהיי חלק ממנו, גבירתנו. זה נותן לי תקווה.”

לרגע נפנתה אלי, ידה מושטת לעברי ומשהו שב ועשה אותה כה צעירה ושבירה עד שכמעט שכחתי את הנערה המתה. והיא לחשה: ''אילו ידעת עד מה אני מקווה!"

הרגע חלף; שוב אני לבדי בין מכונות.

היה עלינו לעצור בכניסה לארמון. החומות היו גבוהות עד שהיה נדמה כי הן נוגעות בכוכבים; הן היו כה אפלות, עד שלא הסתפקו בכך שבלעו את האור אלא אף הקרינו עיוורון. אתגר ותגובה רטטו ערוצים אלקטרוניים שלא יכולתי להרגיש בהם. מנגנוני השמירה של סכום חשו בהימצאותו של בן־תמותה בכלי הטיס. טילים הסתובבו והתבייתו עלי. אבל מלכת האפלה ענתה – היא ידעה להיות נחרצת – ומלתעות המצודה נפתחו לקראתנו.

ירדנו. פעם אחת, נדמה לי, חצינו נחל. שמעתי קול של מים זורמים וטיפות דבקו בשמשה, אך נעלמו כמעט מיד. תמהתי אם היה זה מימן נוזלי, שנועד לשמור במקומות אחדים על טמפרטורה של אפס מוחלט.

כעבור זמן רב נעצרנו, וחפות המרכבה נפתחו. קמתי יחד איתה. עמדנו בחדר, או במערה, שבה לא יכולתי לראות דבר משום שלא היה כל אור, להוציא את ההחזר הזרחני שזרם מכל הגופים שם, לרבות גופי. אבל חשבתי שהחדר חייב להיות ענקי, משום שעלה בו רחש של מכונות עצומות, שהגיע כאילו מרחוק, כבחלום; הקול שלנו אבד במרחקים. אוויר הוזרם פנימה, לא חם ולא קר; רוח מתה.

ירדנו אל הריצפה. היא עמדה לפני, ידיה שלובות על חזה, עיניה עצומות למחצה. היא לא הביטה בי. היא הסתובבה והחלה להתרחק. עקבתי אחריה עד שלא יכולתי לראותה עוד מבעד לסבכים חסרי הצורה שנוצרו בתוך עינָי.

משהו אחז בגלימתי. השפלתי את מבטי והופתעתי לראות את הרובוט הננסי, אשר המתין לי כל הזמן. לא יכולתי להעריך כמה זמן עבר.

הוא הוביל אותי לכיוון אחר. חשתי חולשה, רגלָי כשלו, שפתותי רטטו, עפעפַי כבדו וכל שריר שלי כאב בנפרד. מדי פעם עבר בי פחד רפה. כאשר הרובוט אומר: “שכב כאן.” אני אסיר תודה.

הקופסה מתאימה לי. חוטים נכרכים סביבי. ננעצות בי מחטים המתחברות לצינורות. אינני שם לב למכונות הנוהמות סביבי. הרובוט מסתלק. אני שוקע אל תוך אפלה מבורכת.

אני מתעורר בגוף חדש. נראה שמין קליפה צמחה בין מוחי הקדמי לבין האברים החייתיים הישנים. אני חש באימה ושומע את צעקות הדחפים שלי; אך המוּדעות שלי היא צוננת, שלוה, הגיונית. אני מרגיש כאילו ישנתי במשך שבועות, חודשים, ובינתיים העלים נשרו ושלג ירד על העולם. אבל זה יכול להיות מוטעה, ומכל מקום אין לכך חשיבות. אני עומד להישפט על־ידי סכום.

הרובוט הקטן וחסר הפנים מוביל אותי דרך מסדרונות רוחשים ושחורים, בם נושבים רוחות מתים. אני מסיר את הנבל ואוחז בו בידי: ידידי ונשקי היחיד. אם כך, שלוות המוח שנגזרה עלי איננה יכולה להיות מוחלטת. אני מחליט כי, פשוט, אינני רוצה להיות מוטרד בכאב; (לא; טעות; לא משהו אנושי כדי כך; בלי רצון; מתחת לרצון הזה לשקול קיים רק תוהו).

לבסוף קיר ניסט ואנחנו נכנסים לחדר שבו היא יושבת על כס מלכות. הקרינה העצמית של מתכת ובשר אינה מורגשת כאן, כי יש אור – מין קרינה לבנה ממקור בלתי נראה. לכן הוא גם הרחש האילם שמשמיעות המכונות סביבה, לבנים הם פניה ושמלתה. אני מסיר את מבטי מעל המסכים הדוממים, נועץ את מבטי בעיניה, אך נדמה שאין היא מזהה אותי. האם היא רואה אותי? סכום הושיט אצבעות בלתי נראות של השראה אלקטרומגנטית ולקח אותה חזרה אל תוכו. אינני רועד או מזיע – אינני יכול – אבל אני מהדק את כתפי נוגע במיתר ומחכה שהוא ידבר.

והוא עושה זאת, ממקום מוסתר. אני מזהה את הקול שהוא בחר לדבר בו: זהו קולי. הגוונים וההדגשות נכונים וטבעיים. כך בדיוק הייתי מדבר עם כל אדם. מדוע לא? בתהליך המיחשוב של מה שייעשה בי, ובתיכנות העצמי התואם, השתמש סכום מן הסתם במיליוני סיביות של מידע. מיבטא מדוייק הוא באמת בעייה שולית. לא… שוב אני טועה. סכום אינו עושה דברים שבאותה מידה אפשר בלעדיהם. השיחה הזאת עם עצמי נועדה להשפיע עלי בצורה כלשהי. אינני יודע כיצד.

“ובכן,” הוא אומר בקול נעים, “היה לך טיול נחמד, לא כן? אני מרוצה. ברוך הבא.”

דחפי מתקוממים לשמע מלות־אנוש אלה היוצאות ממכונה חסרת חישה וחיים. הגיוני שוקל תשובה אירונית כגון “תודה לך,” ומחליט אחרת; אני שותק.

“אתה מבין,” אומר סכום אחרי רגע מעורר חלחלה, ''אתה יחיד במינך. סלח לי אם אדבר איתך בגלוי. המונומניה המינית שלך היא רק דוגמא אחת לאטאוויזם הכללי של אישיות מותנית בדיעות קדומות. עם זאת, בניגוד למקובל, אתה חזק דייך ומציאותי מספיק על מנת לשתף פעולה עם העולם. ההזדמנות הזאת לפגוש אותך, לשוחח איתך, לנתח אותך שעה שנחת – פתחה לפני היבטים חדשים של הפסיכופיזיולוגיה האנושית. ייתכן שהדבר יוביל לפיתוח שיטות מימשל משופרות."

“אם אלה הם פני הדברים.” אני אומר, “תן לי את הפרס המגיע לי.”

“שמע נא,” אומר סכום בנימה שקטה, “אם מישהו בכלל צריך לדעת זאת, הרי אתה האיש: אינני כל־יכול. נבניתי כדי לסייע בשליטה על אוכלוסיה בעלת תרבות מורכבת ביותר. בהדרגה, ככל שהתוכנית שלי להתפשטות עצמית איפשרה לי זאת, נטלתי על עצמי סמכויות החלטה נוספות. הן ניתנו לי. אנשים היו מאושרים להשתחרר מן האחריות, והם יכלו לראות בעצמם כיצד אני מיטיב לעשות מהם או מכל אחד אחר. אבל עד היום סמכותי תלויה בקונצנזוס מהותי. אם אתחיל לבחור לעצמי תחביבים, כמו למשל, החייאת אהובתך – ובכן. יהיו לי צרות.”

“הקונצנזוס תלוי יותר בהערצה מאשר בהגיון,” אני אומר. “אתה לא סלקת את האלים, אתה קלטת אותם אל קירבך. אם תבחר לעשות נס למעני, הנביא המזמר שלך – ואני אהיה נביאך אם תעשה זאת – הדבר רק יחזק את אמונתם של האחרים.”

“כך אתה חושב. אבל הדעות שלך אינן מושתתות על המידע המדוייק שלי. כמות המיסמכים ההיסטוריים והאנתרופולוגיים מן העבר לא ניתנת למדידה. מזמן סילקתי אותם מן התולדה. כאשר התרבות תהיה מוכנה למהלך כזה, אורה להם להשמיד את עצמם. הם מבלבלים. ראה מה שעוללו לך.”

אני בוהה לתוך עיני הסורק. “לעומת זאת,” אני אומר, “אנשים ישמחו לדעת כי סכום היה קיים לפני בריאת העולם. בסדר. לא אכפת לי, כל עוד אני מקבל את אהובתי בחזרה. תן לי את הנס, סכום, ואני מבטיח לך תשלום טוב.”

“אין לי ניסים. לא במובן שלך. אתה יודע כיצד הנפש פועלת. בתוך האצעדה מצוי נגיף מדומה, מערכת של קליטת מולקולות פרוטאין גדולות, הקשורות במישרין למערכת הדם ולמערכת העצבים. הן מקליטות את התצורה הכרומוסומית, את מאפייני הבשר, את השינויים המתמידים, כל דבר. עם מות הבעלים, האצעדה מתפרקת. הגלגלים המכונפים מביאים אותה הנה, וכל המידע שבתוכה מועבר אל בנק הזיכרון הפנוי. אני יכול להשתמש במידע כזה כדי לכוון את הגידול של גוף חדש; גוף צעיר שבו אצורים המנהגים והזכרונות של הבעלים הקודמים. אבל אינך עומד על המורכבות של התהליך, הארפר. אני זקוק לשבועות, מדי שבע שנים, ולכל העזרה הביוכימית הניתנת להשגה כדי שאחדש את הקשר האנושי. שלי. והתהליך אינו מושלם, כמובן. התצורה נפגמת תוך כדי איחסון. אתה יכול לומר שהגוף והמוח אותם אתה רואה לפניך, זוכרים את מותם. ומדובר על מוות קטן. מוות גדול – בן אדם, חשוב בהגיון. תאר לך –”

אני יכול; והמרחק בין רגש להגיון מיטשטש. אני שר, מכל עומק לבי:

שלווה, לבסוף. אבל, אם איחסון הזיכרון איננו תמידי אלא ממוחזר; ואם במחילות אינסופיות אלה של צינורות וחוטים, משהו משרידיה הגופניים נשמט והוא משוטט לבדו, חסר זיכרון בלי להיות מודע לשום דבר אחר זולת זה שהוא מת – לא!

אני אוחז בנבל וצועק בקול שהידהד בחדר: “החזר לי אותה! אם לא – אהרוג אותך!”

סכום מצא שהדברים משעשעים; ולמרבה האימה, החיוך השתקף על שפתיה של מלכת האפלה שלא נעה כלל. “ואיך אתה מציע לעשות זאת?” שאל אותי. הוא ידע – אני יודע – מהו הדבר שעלה בדעתי, לכן אני אומר: "איך אתה מתכוון לעצור אותי?''

“אין צורך. אתה תיחשב למטורף. מישהו יכריז שאתה זקוק לטיפול פסיכיאטרי. הם ידרשו ויקבלו ממני את האבחנה. אני אמליץ על הסרת גידולים אחדים”.

“מצד שני, הואיל ואתה בחנת את מוחי, והואיל וידוע לך באיזו מידה אני מצליח להשפיע על בני אדם בשירַי, גם הגברת הושפעה, אפילו היא – האם לא תעדיף שאני אעבוד למענך? במילים כמו: ‘הו, בוא וראה. עד מה רבו חסדי האלוהים; יבורך האדם הבוטח בו; ירא את אלוהים, הנה קדושיו; כי הם לא יכולים לתת את מוראם עליו’. אני יכול לעשות אותך לאל.”

“במובן מסויים, אני כבר אל.”

“ובמובן אחר, לא. עדיין לא.” אינני יכול לשאת זאת עוד. “מדוע אנחנו מתווכחים? אתה החלטת עוד לפני שהתעוררתי. תגיד לי מה ותן לי ללכת!”

סכום משיב, בהתחשבות מוזרה: “אני עדיין מעיין בך. בפניך אוכל להודות כי הבנתי את הגוף האנושי עדיין לוקה בחסר. איזורים אחרים אינם ניתנים לתכנות, אינני יודע בדיוק מה תעשה, הארפר. אם לספק זה אוסיף מקדס סיכן פוטנציאלי–”

“הרוג אותי, אם כן. הנח לרוחות הרפאים שלי לשוטט לעד בחלומותיך המוקפאים.”

"לא, גם זה לא מתאים. אתה יותר מדי חשוד ושנוי במחלוקת. אנשים רבים מדי יודעים שיצאת לדרך עם הגבירה''. האם ייתכן כי מתחת למתכת ולאנרגיה, יד לא־קיימת עברה על פנים לא קיימים בתנועה של מבוכה? בשקט ששרר נשמעו דפיקות ליבי.

לפתע, הדהים אותי בהחלטתו. “הסיכויים המחושבים אומרים כי אתה תכבד את הבטחותיך ותהיה מועיל. לכן, אעניק לך את מבוקשך. מכל מקום–”

אני על ברכיי. מיצחי נוגע בריצפה עד שהדם ממלא את עיני. אני שומע מבעד לסופת הרעמים:

“–המיבחן חייב להימשך. אמונתך בי איננה מוחלטת. למעשה, אתה ספקן למדי באשר למה שאתה מכנה האלוהות שלי. ללא הוכחה נוספת של רצונך לבטוח בי, לא אוכל להעניק לך את החשיבות שתוענק לך אם אמית אותך. האם אתה מבין?”

השאלה לא נשמעת רטורית. "כן'', לחשתי.

“טוב, אם כן”, אמר קולו המתורבת, והנעים – "התיכנות העלה כי תתנהג כמעט בדיוק כפי שהתנהגת ותתכונן בהתאם. גוף אהובתך נברא מחדש שעה שהיית תחת עיון. המידע היוצר את האישיות מוזרם עתה אל הנוירונים שלה. היא תהיה מוכנה לצאת מכאן יחד איתך.

“אני חוזר, עם זאת, על כך שחייב להיות מיבחן. התהליך הכרחי לשם התוצאה. אם אתה תהיה הנביא שלי, יהיה עליך לעבוד איתי לעיתים קרובות; יהיה עליך לעמוד בשיפורים רבים. התהליך יתחיל הלילה. האם אתה מעוניין?”

“כן, כן, כן, מה עלי לעשות?”

“רק זאת: צא בעיקבות הרובוט. בנקודה כלשהי היא, האישה, תצטרף אליך. היא תהיה מוּתנית ללכת בשקט, כל כך בשקט עד שלא תוכל לשמוע את צעדיה. אל תביט אחורה, אף לא פעם אחת, עד שלא תגיע אל העולם העילי. מבט אחד שלך אחורה ייחשב למרד נגדי, ויירשם כמידע המצביע על כך שאינך יכול להיות נאמן לחלוטין… וזה ישים קץ לכל. האם אתה מבין?”

“זה הכול?” אני צועק. “שום דבר נוסף?”

“זה יתגלה לך כהרבה יותר מסובך ממה שאתה חושב”, אומר סכום. קולי צולל כמו במרחקים ללא גבולות: “להתראות, עובד אלילים”.

הרובוט הקים אותי על רגלי. הושטתי את ידי אל מלכת האפלה. עיני היו מכוסות דמעות ובקושי הבחנתי שהיא לא רואה אותי. “להתראות”, מילמלתי והנחתי לרובוט שיוביל אותי.

מצעדנו דרך המחילות האפלות מתארך. בתחילה אני נרגש מדי ומאוחר יותר נידהם מכדי לדעת איפה אני נמצא. אבל אחר־כך אני מודע לבשרי ולבגדי ולרובוט הצבוע כחול כהה. צללים וריחות עמומים; לעיתים רחוקות חולפת על פנינו מכונה, בלא להשגיח בנו. (לאיזו תכלית זקוק להן סכום?) אני כה נזהר שלא להביט אחורה, עד שצווארי מתקשח.

אף שאין זה אסור, לא כן, אולי אוכל להסיר את הנבל ולנגן קצת כדי לשאוב אומץ ולראות אם משהו משתקף בעץ המבריק?

שום דבר. ובכן, הולדתה השנייה צריכה לקחת זמן – הו, סכום, היה זהיר! – ואחר כך יהיה צורך להוביל אותה דרך מערות רבות, בלי ספק, לפני שהיא תגיע אל מאחורי גבי. סבלנות, הארפר.

שיר. ברך את שובה הביתה. לא, בחללים הריקים האלה תאבד כל מוסיקה: ועתה היא שרויה בטראנס המוות, שממנו רק השמש ונשיקתי יוכלו להוציאה; אם היא באמת הצטרפה אלי. ניסיתי לשמוע את קולם של צעדים אחרים.

אין ספק כי הדרך קצרה עכשיו. שאלתי את הרובוט וכמובן שלא קיבלתי תשובה. עשה הערכה. ידעתי באיזו מהירות נעה המרכבה בבואנו… הצרה היתה באי קיומו של זמן. לא היה לי אור, לא כוכבים, לא שעון – שום דבר מלבד ליבי, ואיבדתי מכבר את סדר דפיקותיו. אין דבר, בקרוב נצא. לשם איזו תכלית אועיל אם אלך במחילות האלה עד מותי?

טוב אם אתמוטט ליד השער החוצה, לא אוכל לגרום צרות בלתי צפויות למראה שושנת־עד שלי.

לא, זה מגוחך. אם סכום לא רצה לתת לי את מבוקשי, היה עליו רק לומר זאת. אין בכוחי לגרום נזק כלשהו לחלקיו.

ברור; ייתכן שיש לו תוכניות לגבי. הוא דיבר על תיקונים ושיפורים. סידרה של טיפולי־הלם, שהנוכחי הוא הקשה בהם, יכינו אותי לכל אשר בכוונתו לעשות בי.

האם ייתכן שהוא שינה את דעתו? מדוע לא? הוא דיבר בגילוי על אי־היציבות של הגורם האנושי במיבנה הגוף. ייתכן שהוא העריך מחדש את האפשרויות והחליט כי ייטב אם לא ייענה לבקשתי. ייתכן שניסה, ונכשל. הוא הודה שתהליך התחיה איננו מושלם. אל לי לחכות ליופי שאני מכיר; היא תהיה שונה במקצת. זאת, במיקרה הטוב ביותר. אבל נניח שהמיכל סיפק גוף ללא הכרה? או מיפלצת? נניח שברגע זה עוקבת אחרי גוויה שסועה?

לא! חדל סכום יידע ויתקן. האם יעשה זאת? האם יוכל? הבינותי באיזו מידה היה המסע הזה באפלה, בעודני משתדל שלא להביט אחורה, מיבחן לאמינותי ולכניעתי. אני אומר, בכל כוח ישותי, כי סכום הוא כל יכול, על־חכם, על־טוב. אני מציע לסכום את האהבה שבאתי לזכות בה בחזרה. הו, הוא הסתכל עמוק לתוכי, עד מרחקים שאליהם מעולם לא הגעתי בעצמי מעולם, אבל אסור לי להיכשל.

גם סכום כך?… אם במקום כלשהו היתה שגיאה קטנה… מוטב שלא אראה זאת באור היום. ומוטב שהיא, יחידתי, לא תגלה זאת. כי מה נוכל לעשות אז? האם אוכל להוביל אותה הנה בחזרה, להקיש על שער הברזל ולצעוק, “אדון, נתת לי משהו שאיננו יכול להתקיים! הרוס אותו והחל מחדש.” לאיזו תכלית תשמש השגיאה? משהו כה דק, כה חודר, שלא יתגלה לי ואני אחבק מיפלצת? האם לא ייטב אם אסתכל – לוודא את הדבר כל עוד היא שרויה בהשפעת המוות – ולהשתמש בכל כוחו של סכום כדי לתקן את מה שיידרש?

לא, סכום רוצה שאני אאמין כי הוא איננו טועה לעולם. אני הסכמתי למחיר הזה. וליותר מכך… אינני יודע לכמה, אני לא רוצה לחשוב על כך, המונח הזה, ‘תיקונים’, הוא מכוער… האם לאהובה שלי אין כל זכויות? האם אין אנו צריכים – לפחות – לשאול אותה אם היא רוצה להיות אשת נביא? יד על הלב: האם אין אנו צריכים לשאול את סכום, איזו משמעות נודעת בעיניה למחיר שישולם תמורת חייה?

ההיה זה הד של צעדים? כמעט הסתובבתי. קפאתי במקומי; רעדתי. שמותיה נפלטו מפי. הרובוט האיץ בי.

דמיון. לא היו אלה צעדיה. אני לבד. תמיד אהיה לבד.

הכתלים הוסרו; או שכך נדמה לי. הייתי עייף מכדי לקלוט כל תחושה קינֶסתֶטית. חצינו את הנהר הרועש, והקור חדר עד עצמותי כשעמדתי על הגשר. לא הייתי רשאי לפנות אחורה ולהציע את מעילי לאהובתי אשר זה עתה קמה לתחיה. עברתי דרך אינספור חדרים שבהם עסקו מכונות בדברים חסרי משמעות. היא לא ראתה כל זאת קודם לכן. לתוך איזה סיוט ניעורה! ומדוע אני, אני שבכיתי עת אהבתי את חושיה הגוועים, מדוע אינני מביט אליה. מדוע אינני מדבר?

ובכן יכולתי לדבר אליה. יכולתי להסביר לה את פשר המעשים ולומר לה שבאתי כדי להחזירה אל אור השמש, לא? שאלתי את הרובוט. הוא לא השיב. לא יכולתי לזכור אם מותר לי לדבר אליה. אם הדבר נאסר עלי או לא. גיששתי את דרכי הלאה.

נתקלתי בקיר ונפלתי. אחת מזרועות הרובוט הרימה אותי. ראיתי מעבר ארוך מאוד וצר דרך הסלע. יהיה עלי לזחול. ובסוף, בסוף נפערה דלת. האבק היקר של האדמה חדר אל האפלה. הייתי עיוור ומובס.

האם שמעתי את צעקתה? ההיה זה המבחן האחרון? האם היה זה מוחי החולה והמזועזע אשר בגד בי? או שמא היה זה גורל אשר, כפי שסכום מתעלל בנו, מתעלל בשמשות ובסכום? אינני יודע. אני יודע כי הסתובבתי, והיא עמדה שם. שיערה היה ארוך והמוות זה עתה היה מסתלק מפניה הזכורות לי, שבהן אך התעוררו התודעה והאהבה אלי – והיא הרימה את ידיה ואת רגליה ועשתה צעד אחד לעברי ונעצרה.

רובוט גדול שעמד מאחוריה לקח אותה. אני חושב שהוא שלח אלומת אור דרך מוחה. היא נפלה. הוא גרר אותה.

הרובוט שלי התעלם מצעקותי. הוא דחף אותי לעבר המנהרה. הדלת נטרקה בפני. ניצבתי מול קיר שהיה גבוה כהר. שלג יבש ירד. השמיים היו אדומים כדם. שחר. כוכבים עדיין מנצנצים במערב וקרני אור נוטות על פני המכונות.

כעת אני נסער מדי. כמעט נרגעתי. מה עוד נותר? הדלת עשויה ברזל, הקיר הוא סלע. התרחקתי קצת מהדלת, ברוח, הסתובבתי, התכופפתי והתחלתי לרוץ. אני אניח למוחי להתפצפץ על השער שלו; בכתב חרטומים אכתוב את שנאתי.

חשו בי בפנים. הכוח שעצר אותי חייב היה להיות גדול עד אימה.

נפלתי על האדמה, ליד איזו מכונה מכונפת. קולי בקע מתוכה. “לא כאן. אקח אותך למקום בטוח”.

“מה עוד תוכל לעולל לי?” נאנקתי.

“לשחרר אותך. לא יפגעו בך ולא יצרו את צעדיך על פי פקודה משלי”.

“מדוע לא?”

“ברור מאליו שאתה הולך להפוך את עצמך לאויבי. זהו מצב חסר תקדים, והזדמנות מיוחדת לאגור מידע.”

''ואתה מגלה לי את הדבר? אתה מזהיר אותי מראש?"

“בוודאי. על־פי החישובים שלי, המילים האלה יגָרוּ אותך עד למאמצים כבירים.”

“לא תחזיר לי אותה? אינך רוצה את אהבתי?”

“לא בנסיבות הקיימות. יותר מדי דברים בלתי נשלטים. אבל שינאתך תהיה, כפי שאמרתי, ניסוי מועיל.”

“אהרוס אותך”, אמרתי.

הוא לא טרח לדבר עוד. המכונה שלו תפסה בי והעיפה אותי. הושארתי בפרברי עיר קטנה בדרום. משם הלכתי ערירי, בלי לדעת את נפשי.

אינני זוכר הרבה מאירועי אותו חורף, וזה גם לא איכפת לי במיוחד. הרעשים בראשי חזקים מדי. הלכתי בין מיגדלים גבוהים, בין עצים, בגנים מטופחים, דרך מחנות שקטים. אינני מסורק, אינני רחוץ, אינני מגולח; עצמותי בולטות מבעד לעורי. בני־אדם אינם אוהבים לראות את העיניים האלה, השקועות בתוך חוריהן, וייתכן שמשום כך הם נותנים לי לאכול. אני שר להם.

דברים אלה חדרו אל תוכם, אף שלא היו שייכים לעולמם. לכן, לעיתים קרובות מגרשים אותי בקללות ולפעמים עלי להתחמק מאלה שמנסים לעצור אותי ולהכותני. שדרה היא מקום נוח, אם אני מצליח למצוא אחת בחלק הישן של העיר; אני שוכב שם, וישן עם החתולים. גם יער טוב. העוקבים אחרי אינם אוהבים מקומות פראיים.

אבל אחדים מביניהם סבורים אחרת: הם ביקרו בפארקים, בשמורות, במקומות פראיים. מטרתם היתה מוגדרת – פראות מדודה בקפידה שאחריה עליהם לשוב לבתיהם – אבל לפחות אינם פוחדים משתיקות ולילות חשוכים. אחדים מהם החלו ללכת אחרי בקביעות עם בוא האביב. הם סקרניים בתחילה. אך לאט לאט, חודש אחר חודש, שיגעוני מעורר בהם משהו רדום, בעיקר בצעירים שבהם.

הם יושבים לרגלַי ומאזינים לשירים שלי. הם רוקדים, כמטורפים, לקול הנבל. הנערות מתקרבות אלי, אומרות לי שאני מקסים אותן ומזמינות אותי להזדווג איתן. אני לא נעתר, וכשאני מסביר להן מדוע הן נבוכות, מעט מבוהלות, אך לרוב הן משתדלות להבין. הגיוני שב אלַי עם פריחת החרולים. אני מתרחץ, מסתרק, מסדר את זקני, דואג לאכול כפי צרכי גופי. לעיתים נדירות עלי לבקש אחר מישהו שיקשיב לי; לעיתים קרובות ביותר אני מחפש את הבדידות, את השקט, מתחת לשמיים המכוכבים, וחושב.

מה הוא האדם? לשם מה הוא האדם? קברנו שאלות כאלה; נשבענו כי הן מתות – כי מעולם לא היו ממשיות, וכי הן בעלות משמעות אֶמפירית בלבד – ולא האמנו כי הן יסירו את תילי האבנים שהערמנו עליהן ושוב ישוטטו בעולם הלילי. כשאני לבד, אני קורא להן אלַי. הן לא יכולות להזיק למתים, שעימם אני מחשיב את עצמי.

אני שר לזאת שאבדה. הצעירים מקשיבים ותוהים. לעיתים הם נאנחים.

“אבל זה לא כך!” מחאו. “אנחנו נמות ונישן זמן־מה, ואחר־כך נחיה לנצח בתוך סכום”.

עניתי ברכות רבה ככול שיכולתי: “לא. זכרו שאני הייתי שם. לכן, אני יודע כי אתם טועים. ואם אתם צודקים, לא יהיה זה צודק שתהיו צודקים.”

“מה?”

"אתם לא מבינים? איך זה צודק שמכונה תשלוט באדם. אין זה צודק שנחיה את כל חיינו מתוך פחד שאנו עלולים לאבדם. אינכם חלקים במכונה, ויש לכם עניינים אחרים לענות בהם, חוץ מאשר לסייע למכונה לפעול כהלכה''.

שיחררתי אותם ופניתי משם. הלכתי, שוב בודד, אל קניון שבו זורם נהר. טיפסתי אל פיסגתו של הר. לא התגלה לי דבר. טיפסתי במאמצים אל עבר האמת.

והאמת היא שיש להשמיד את סכום, לא כנקמה, לא מתוך שינאה. לא מתוך פחד, אלא רק משום שהרוח האנושית אינה יכולה להתקיים במציאות שבה אף הוא קיים.

אם כן, מהי המציאות האמיתית שלנו? וכיצד עלינו לשאוף אליה?

חזרתי עם שירַי אל המישורים. שמי יצא לפני. קהל רב בא אחרי ביורדי מן ההר.

“מלכת האפלה תבוא בקרוב אל המקומות האלה”, אמרו לי. “המתן עד בואה. תן לה להשיב על השאלות שאתה מפנה אלינו והמדירות שינה מעינינו בלילות”.

“עלי לפרוש ולהכיר את עצמי”, אמרתי. טיפסתי במדרגות. האנשים התבוננו בי, מלאי הערצה, עד שנעלמתי מעיניהם. המעטים שהיו בתוך הבניין יצאו. שוטטתי באולמות גבוהי תקרה, הלכתי דרך חדרים מלאים שולחנות, בין מדפים עמוסי ספרים.

זיכרוני נפגע באחרונה; לפני כן, אינני יודע מתי, כבר חייתי את השנה הזאת. ייתכן שבספריה הזאת אוכל למצוא את הספר שבו קראתי במקרה, אולי בילדותי. הספר שבו נאמר כי האדם קדם לסכום; כי האדם נבון ממנו, אני נשבע כי כך היה כתוב; כי במיתוסים של האדם מצויה אמת גדולה יותר מאשר במתמטיקה של סכום. הוצאתי שלושה ימים ושלושה לילות בחיפושים. לא נשמע דבר מלבד רחש הדפים. אנשים הציעו לי מזון ומשקה ליד הדלת. הם אמרו לעצמם כי הם עושים זאת מתוך רחמים, מתוך סקרנות, כדי שלא לשאת בייסורי מצפון אם אמצא את מותי בדרך בלתי מקובלת. אבל אני ידעתי מהי הסיבה.

מקץ שלושת הימים, אני רואה שהתקדמתי. יש לי יותר מדי חומר; ליבי נמשך אל משעולים צדדיים של יופי וקסם (סכום מתכוון להשמיד אותם). חינוכי היה דומה לזה של כל אחד אחר: מדע, הגיון, התנהגות שפויה (סכום כותב את תוכנית החיים של כל אחד ומכונות הלימוד מחוברות במישרין). טוב, אני יכול לבקש מאוהדים אחדים שיעזרו לי. על סמך קריאתי אני יכול להכין תוכנית מחקר. אני יושב מול מכונת מידע ומריץ את אצבעותי על הקלידים. הם משמיעים טירטור.

קלידים אלקטרוניים הם כלבי צייד זריזים. המרקע מואר תוך שניות ואני קורא מי אני.

למזלי, אני קורא מהיר. לפני שהספקתי ללחוץ על הכפתור ‘הבהר’, המילים נעלמו. סימנים חסרי משמעות היבהבו על המסך, ולאחר מכן נכתב:

הנירוואנה שאני חש (כן, מצאתי את המילה הזאת בספרים הישנים, והיא כה מתאימה עכשיו) איננה גורמת לי להיות סביל. עובר בי זרם חזק יותר מזה שידעתי כאשר חיכיתי למלכת האפלה בארץ הפראית. אני אומר, רגוע ככל שאני יכול: “צירוף מיקרים מעניין. אם אכן זהו צירוף מיקרים”. קולטי קול מוצבים, כמובן סביב השולחן.

נוסף לכך: חוסר רציפות בהגיון האירועים.

החזון שהתבהר בתוכי כה מבהיק, עד שאינני יכול להתאפק מלהשיב: “או גורל, סכום?”

חסר משמעות. חסר משמעות. חסר משמעות.

“מדוע אתה חוזר על עצמך? פעם אחת תספיק. נוסף לכך, יצרת שילוש. האם במקרה אתה מקווה שהמילים שלך יביאו לכך שאחדל להתקיים?”

אינני מקווה. אתה ניסוי. אם חישובי יצביעו על הסתברות משמעותית לכך שתגרום הפרעה רצינית אחסל אותך.

אני מחייך. “סכום”, אני אומר, “אני עומד לחסל אותך”. אני נשען אחורה ומכבה את המכונה. אני יוצא אל הערב.

לא הכל ברור לי, לפי שעה; עלי לומר זאת. אבל אני יכול לדבר מיד אל אלה אשר ממתינים לי. בעודי מדבר, אנשים נוספים באים, שומעים ונשארים. עד מהרה הם מתקדמים למאות.

אין לי בשורת אמת חדשה להציע להם; אינני אומר דבר שלא אמרתי קודם לכן, אף שאז לא דיברתי בצורה שיטתית; אינני אומר דבר שהם לא התנסו בו בעצמם, באפלה האינסופית של קיומם. היום, מכל מקום, כשאני יודע מי אני, אני יכול לנסח היטב את הדברים. אני מדבר בשקט, מזכיר מדי פעם שיר נשכח כדי להדגיש את כוונתי; אני אומר שחייהם מנוונים וחסרי סיכוי; אני אומר להם שהדבר הזה איננו מרכז הקיום וכי הוא רק אוסף של חתיכות מתכת, אלומות אנרגיה, כמה תצורות נלעגות ועצובות בתוך חלל־זמן אינסופי. אל תתנו אמונכם בסכום, אני אומר להם. סכום הוא בר־חלוף כמוכם וכמוני. חפשו את המסתורין; מהו היקום כולן אם לא מסתורין? חיו באומץ, מותו בכבוד, ואז תתעלו על כל מכונה. ייתכן שתהיו אפילו אלוהים.

ההמולה גוברת. הם יורים תשובות, שאחרות מהן נשמעות כמו יללות חייתיות. אחדים תומכים בי, רובם נגדי. הדבר איננו משנה. אני חדרתי אל תוכם, המוסיקה שלי מתנגנת במערכת העצבים שלהם, וזוהי מטרתי העיקרית.

השמש יורדת מאחורי הבניינים. העיר חשכה. עד מהרה אני מבין את הסיבה. הנה היא באה, מלכת האפלה, שאיתה הם רוצים כי אתווכח. מרחוק אנו שומעים את קול מרכבתה. האנשים נתקפים אימה. הם אינם רוצים לעשות זאת יותר. הם נהגו להסתיר את ריגשותיהם ממנה ומעצמם בכך שקידמו את פניה בחומרה, בטיכסיות קלושה. כעת ייעלמו אם ירצו בכך. אני הסרתי את המסיכות.

המרכבה עוצרת ברחוב. היא יורדת, גבוהה, עוטה צללים. האנשים מפנים לה דרך, כמים הנסוגים מפני הכריש. היא עולה במדרגות להתמודד איתי. אני רואה כי שפתיה אינן אומרות נוקשות וכי עיניה מצועפות דמעות. היא לוחשת כך שאיש לא יוכל לשמוע: “הו, הארפר, אני כה מצטערת”.

“בואי, הצטרפי אלי,” אני מזמין אותה. "עיזרי לי לשחרר את העולם.''

“לא. אינני יכולה יותר מדי זמן אני איתו”. היא מזדקפת. קולה גובר, כדי שכולם ישמעו. רובוטי הטלוויזיה הקטנים מתקרבים אלינו, כדי שכל תושבי הפלנטה יוכלו לצפות במפלתי. “לאיזו חירות אתה מטיף?” היא תובעת לדעת.

“החירות להרגיש”, אני אומר. “לתור. לתהות. לשוב להיות אנושיים”.

לשוב להיות חיות טרף, אתה מתכוון? האם תפרק את המכונות שמקיימות את חיינו?"

“כן. אנחנו מוכרחים. פעם הן היו טובות ומועילות, אבל הנחנו להן להתפשט כמו סרטן. עתה רק ההרס שלהן והתחלה חדשה יוכלו להציל אותנו”.

“האם לקחת בחשבון את ימי התוהו”?

“כן. אין זה דבר הכרחי. לא נוכל להיות בני אדם בלא לדעת סבל. אף בסבל יש הנאה. באמצעותו נחוג סביב עצמנו, סביב האדמה והכוכבים, החלל והזמן, לעבר המסתורין”.

“אם כך, אתה טוען כי יש משהו מעורפל ובלתי מוגדר מעבר ליקום המדיד?” היא חייכה אל המצלמות. כולנו למדנו בילדותנו כי עלינו לצחוק לשמע דברי לעג מעין אלה. “אנא, תן לי הוכחה”.

“לא”, אני אומר. "לעומת זאת. הוכיחי לי את שלא קיים דבר שאיננו מסוגלים להבין באצעות מילים ומישוואות. הוכיחי לי גם כי אין לי כל זכות לחפש אחריו.

“חובת ההוכחה היא על שניכם, ששיקרתם לנו לעיתים כה קרובות. בשם ההגיון אתם השלטתם את המיתוס. הטוב ביותר ישלוט בנו! בשם החירות, כבלתם את חיינו הפנימיים וסירסתם את נפשותינו. בשם השירות, קשרתם וסינוורתם אותנו. בשם ההישג, כלאתם אותנו במיכלאה קטנה יותר מדיר חזירים. בשם הנדיבות יצרתם כאב ואימה וחשיכה בתוך חשיכה”. אני פונה אל המאזינים. “אני הייתי שם. אני ירדתי אל המחשכים. אני יודע!”

“הוא גילה שם שסכום לא ייעתר לבקשתו המיוחדת, על חשבון בקשותיהם של כל האחרים”, קראה מלכת האפלה. "כעת הוא טוען שסכום הוא אכזרי''.

“ראיתי את אהובתי המתה”. אני אומר להם. “היא לא תחייה עוד לעולם. אהובותיכם לא יקומו לתחייה. אתם לא תקומו לתחייה. מִשכּנו הוא המוות עצמו. עלינו לחפש חיים והולדת חדשה אי שם, במסתורין”.

היא צחקה בקול רם והצביעה על אצעדת הנפש שלי, שהתנוצצה באור הכחלחל של שעת בין הערביים. האם היא צריכה לומר משהו?

“האם מישהו יתן לי גרזן וסכין?” אני שואל.

רחש עובר בהמון. אני מריח את הפחד שלהם. פנסי הרחוב נדלקים, כאילו הם מסוגלים להאיר יותר מאשר את הפינה הלילית הזאת. אני מושיט את ידַי וממתין. מלכת האפלה אינה אומרת לי דבר. אני מתעלם ממנה.

הכלים עוברים מיד ליד. האיש שמביא אותם אל מעלה המדרגות דומה ללהבה. הוא כורע לרגלי ומניח את אשר ביקשתי. הכלים טובים: סכין ציידים וגרזן דו־להבית.

לעיני העולם, אני לוקח את הסכין בידי הימנית ואני חותך את חיבור האצעדה. הקשר אל עולמי הפנימי נותק. הדם זורם, מבהיק באור הפנסים. איני חש בכאב; אני נרגש מדי.

מלכת האפלה זועקת. “אתה התכוונת לכך! הארפר! הארפר?”

“אין חיים בסכום”, אני אומר. אני משליך את האצעדה והיא משמיעה צליל קהה בנפילתה.

קול מתכתי: “עיצרו את המטורף הזה לתיקון. הוא מסוכן מאוד”. שני המשגוחים שניצבו בשולי הקהל מנסים להתקדם. דוחים אותם. אלה המבקשים לסייע להם נתקלים באגרופים ובציפורניים.

אני לוקח את הגרזן ומבקע את האצעדה. החומר האורגני שבה נחשף לאוויר הלילה, רעב להפרשותַי, נובל.

אני מרים את הכלים: הסכין המדממת בידי השמאלית, הגרזן בימנית. “אני מחפש את הנצח במקום שם יש לחפשו,” אני קורא. “מי בא איתי?”

המולה עולה מן הקהל שתובע כלי נשק. הם מסוככים עלי בגופותיהם. עיניהם כעיני נביאים. אנחנו מחפשים מקום מיסתור, כי רובוט צבאי מופיע ועד מהרה יבואו נוספים. הרובוט הקטן שמר על מלכת האפלה, וכעת אני רואה אותה בפעם האחרונה.

ההולכים אחרַי אינם קובלים על כך שהבאתים עד הלום. הם שלי. בי הטוב אשר איננו יכול לשגות.

המלחמה ביני ובין סכום החלה. ידידי מעטים ואויבי רבים מספור. אני עובר בעולם כאיש נמלט. אבל אני תמיד שר. ותמיד נמצא מישהו שרוצה להאזין, שרוצה להצטרף אלינו ולחבק באהבה את הכאב ואת המוות.

בסכין ובגרזן אני לוקח את נשמותיהם. אחר כך אנחנו מקיימים למענם את טכס ההולדת־מחדש. אחדים יוצאים להיות שליחים; רובם עונדים העתק של אצעדה ושבים לבתיהם כדי ללחוש שם את דברי. בעינַי יש בכך הבדל קטן ביותר. אינני נחפז; הנצח הוא שלי, כי אני מדבר על אשר מעבר לזמן. אויבי אומרים כי אני מטיף לאלימות ולטירוף קדמון; שאני אהרוס את התרבות; הם אומרים שלא איכפת לי כהוא זה אם מלחמה, רעב ודבר יאיימו שוב על האדמה. האשמות אלה גורמות לי שביעות רצון. לשונם אומרת לי כי גם בהם עוררתי כעס. והכעס שייך לנו ככל הרגשות האחרים ואולי אף יותר מהם, עתה, בסתיו האנושות. עלינו למוטט את סכום וכל מה שקשור בו אחר כך יבוא החורף על הבארבאריות. ואחר־כך יבוא האביב של תרבות חדשה ואולי אף אנושית יותר.

דומה שידידַי מאמינים כי הדבר יתרחש בחייהם: שלום, אחווה. הנאה, קדושה. אני יודע דברים אחרים. אני הייתי במעמקים. השלמות של האנושות, שאני מביא בחזרה, לוקה באֵימות משלה.

ואז סכום ייהרס; ואז, חזקה ומטוהרת, תוכלי לשוב אל האדמה ולהיות גשם.

אני אמתין לך.

בדידותי מתקרבת אל קיצה, אור־יום שלי. רק מטרה אחת נותרה לפני. האל חייב למות כדי שהנוהים אחריו יוכלו להאמין כי הוא קם מן המוות ויחיה לעד. אז הם יתקדמו ויכבשו את העולם.

והם אלה שאני פגעתי בם. הם נולדו וגדלו כמוני, הם סילקו את מכונות הנפש וחיפשו במוסיקה ובהתעלות משמעות לקיומם. אבל אמונתם היא פראית, והיא לוקחת אותם אל האיזורים השוממים, הם שם מחסלים את המשגוחים שנשלחים בעקבותיהם ומקיימים טכסים אכזריים. הם מאמינים כי המציאות הסופית היא ניקבית. שליחיהם באו אלי והציעו לי נישואין מיסתיים. דחיתי זאת; חתונתי נערכה לפני זמן רב, והיא תיחגג שוב כאשר מעגל חיים זה יחלוף מן העולם. לכן שנאו אותי. אבל אמרתי שאבוא ואדבר אליהם.

עזבתי את הדרך בקרקעית העמק וטיפסתי תוך שירה, אל הגבעה. לאלה שהורשו לבוא אחרי עד הנה אמרתי שימתינו לשובי. הם רעדו בשעת השקיעה; השויון האביבי בין יום ולילה יחול בעוד שלושה ימים. לא קר. אני הולך בין שיחים ועצי תפוח עתיקים. אם רגלי היחפות משאירות טיפות דם בשלג, טוב הדבר. הרכסים שמסביב מיוערים והם ממתינים כשלדים לעלים הירוקים. שמי המזרח אדומים, שם ניצב כוכב הערב. הרחק נראית להקת אווזים המקדימה את שובה הביתה. קריאותיהם הרפות מגיעות אלי. במערב, מעלי ולפני, עולה עשן. והנשים מצטיירות בשחור על רקעו.

ד"ר נחמן בן־יהודה הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגליון מס' 19הופיע ראיון עימו, תחת הכותרת ‘המד"ב כמיתוס מודרני’. ד"ר בן־יהודה היה בין יוזמי הכנס הישראלי הראשון למד"ב, ושל הכנס הבינלאומי ‘ג’רוקון 82’ שיתקיים בירושלים בקיץ הבא. המאמר שלפנינו מהווה חלק ממאמר מקיף על ההיבטים החברתיים של המד"ב, שיופיע בגליון מס' 6, כרך י"א, של כתב העת ‘לדעת’ המוצא לאור ע"י מוסד ויצמן לפרסומים.

* * *

בניגוד להרבה תחומים ספרותיים, אמנותיים, ואפילו מדעיים שונים, משך אליו המדע הדמיוני המודרני אלפי חובבים אשר לא הסתפקו בקריאה פסיבית של ספרי מדע דמיוני, או בצפיה פסיבית בסרטים בנושא, אלא, יצרו תת־תרבות ענפה, בינלאומית במהותה. הזכרנו קודם לכן את כנסי המדע הדמיוני העולמיים. אלו הם כנסים הנערכים אחת לשנה ובהם מחולקים הפרסים על ספרי/ סרטי/סופרי/ירחוני המדע הדמיוני הטובים ביותר לאותה שנה (אלו הם פרסי ה’הוגו' על שם הוגו גרנסבק, איש שהיה עמוד תווך, מגבש ויוצר הז’אנר המודרני של מדע דמיוני.) למרות שפרסי ה’הוגו' הם היוקרתיים ביותר וניתנים, אולי, להקבלה לפרסי ה’אוסקר' בתחום הקולנוע, הרי שבמקביל להם הופיעו פרסים נוספים. הבולטים שבהם הם פרסי ה’נביולה' (ערפילית) המחולקים ע"י סופרי המדע הדמיוני עבור הספר/סיפור הטוב לאותה שנה וכן פרסים עבור הפנטסטיקה.

ככלל, תת־תרבות של המדע הדמיוני שואבת את מקורותיה מירחונים – הן המקצועיים והן החובבניים. ניתן להבחין בתת־תרבות זו הן מבחינת העניין בנושאים שמגלים חבריה (למשל: מסע בזמן, מסעות בין גלקסיות/כוכבים, תפיסה על חושית, צלחות מעופפות, תחנות חלל, עתידנות ועוד), הז’רגון בו הם משתמשים (ואגב, לא רק באנגלית יש מלים מיוחדות למדע דמיוני, ואשר רק חובבי מדע דמיוני יודעים את הקשרן. גם בעת התרגום העברי של יצירות מדע דמיוני שונות פותחו מילים מיוחדות כמו: חייזרים, פסיכוהיסטוריה, גניטה, כנפנוע, עלחלל, חושבן, זוכרן, פיאזוביזיה, פיאזופון ועוד), מפגשים בין חובבים, קשרים בינלאומיים, עשרות, אם לא מאות, חוברות מדע דמיוני המיועדות רק עבור חובבים והנכתבות ע"י חובבים (בניגוד לירחונים היותר מקצועיים) וכמובן הכנסים. אמנם אין ספק כי הכנס העולמי על המדע הדמיוני הוא האבן השואבת עבור חובבים, אולם אין כמעט חודש שעובר ושבו לא מתקיים לפחות כנס אחד (אם לא יותר) של מדע דמיוני באזור מסויים, או בעיר מסוימת באירופה או בארצות הברית. ניתן, אם כן, לתאר ולשרטט את דמות תת־התרבות הפעילה של המדע הדמיוני. השאלה הבאה אשר עלינו לשאול עצמנו היא, כמובן, מיהם חובבי המדע הדמיוני? כיצד ניתן לאפיינם כקבוצה?

התשובה לשאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר. מידת העניין והמעורבות אותה מגלים אנשים שונים במדע דמיוני היא שונה. יש כאלו הקוראים ספר מדע דמיוני מפעם לפעם, יש כאלו הצופים בהנאה בסרט מדע דמיוני, יש כאלו הקוראים בקביעות ירחון מדע דמיוני, יש הקוראים יותר מירחון אחד שכזה, ויש כאלו הנכנסים לתת התרבות עד כדי כך שכל סגנון חייהם משתנה. למשל, קבוצת צעירים וצעירות אשר הושפעו מאוד מספרו של רוברט היינלין ‘גר בארץ נוכריה’ ייסד את מה שקרוי ‘כנסיית כל העולמות’ (עם עיתון משלה שנקרא ‘הבֵּיצה הירוקה’) והחלו לחיות בקהילות משלהם לפי העקרונות אותם מונה היינלין בספרו. זו אולי הדוגמא הבולטת ביותר, אך לא היחידה – היו מקרים נוספים כגון זה. ואולם, שינוי סגנון חיים אין פירושו בהכרח ניתוק ממציאות חברתית מסוימת ותחילת חיים בצורה שונה קיצונית. מסירות למדע דמיוני יכולה גם להתבטא במעורבות רבה בפגישות שבועיות/חודשיות במועדוני חובבים והפניית כל משאבי הפנאי לעיסוק בתחום. גם פה, אם כן, אנו רואים כי מידת המעורבות ושינוי בסגנון חיים אף היא בעלת שונות גבוהה ואיננה אחידה. יש לזכור עובדות אלו כאשר אנו שואלים את השאלה אודות האיפיונים החברתיים והקבוצתיים של חובבי המדע הדמיוני.

להלן נסקור את הממצאים שעלו ממחקרים שונים בדבר האיפיונים החברתיים של חובבי מדע דמיוני. יש לזכור כי רוב המחקרים בוצעו על אותם חובבי מדע דמיוני המגלים פעילות ולא פסיביות, שכן חלק ניכר מהמחקרים בוצע על חובבים שהגיעו לכנסי מדע דמיוני שונים. יש לזכור גם כי הנתונים שיוצגו להלן מייצגים ערכים קבוצתיים ולא אישיים. כמו כן, כל המחקרים עליהם ידווח להלן (מלבד מקרים בהם ידווח אחרת) הם על אוכלוסיה אמריקאית, והתוצאות שידווחו אינן דווקא ממחקר זה או אחר, אלא מסוכמות על סמך כלל המחקרים השונים.

גזע: מסתבר כי למעלה מ־90% מחובבי המדע הדמיוני הם לבנים ורק בסביבות 10% אינם כאלו.

מין: כיום בין 70%–75% מחובבי המדע הדמיוני הם זכרים. כדאי לציין כי למרות שזו פרופורציה מאוד גבוהה עבור הזכרים, יש כיום יותר חובבות מדע דמיוני מבעבר. למשל, מסקרים שבוצעו ב־1949 עולה כי אז היו כ־90% זכרים וכ־10% נקבות מבין חובבי המדע הדמיוני. ב־1954 היו כ־94% זכרים ורק כ־6% נקבות. המגמה המסתמנת כיום היא להגדלת חלקן של הנשים בתחום. הסבר אפשרי לתופעה זו הוא כי מדע דמיוני עוסק במדע וטכנולוגיה ותרבות מערבית. יחס זה של זכרים/נקבות יתכן והוא משקף את היחס הכללי באוכלוסיה לקומפלקס זה.

העליה באחוז הנקבות בין החובבים משקפת, קרוב לוודאי, הן את השינוי בתדמית האשה מחד גיסא, ומאידך, הדעיכה המסוימת שחלה בספרות מדע דמיוני ‘טהור’ והעליה העצומה שחלה בספרות הפנטסטיקה שבה הצד הטכנולוגי/מדעי הרבה פחות מודגש. כדאי לציין, אגב, כי הבדלים תרבותיים אינם יכולים להסביר את כל השוני בין פרופורציות זכרים/נקבות בקרב חובבי המדע הדמיוני. בברית המועצות למשל, העלו כמה מחקרים כי קיים אותו יחס בערך בין המינים בקרב החובבים וזאת למרות ששם במקצוע מדעי־טכני־תרבותי כמו רפואה יש רוב עצום לנשים ובמקצוע אחר כמו הנדסה, מהוות הנשים כ־35%.

גיל: מסתבר כי החובב הממוצע הוא בשנות ה־20 לחייו. (יוצא הדופן היחיד, הידוע, הוא קבוצת החובבים קוראי הירחון ‘אנאלוג’ אשר נראה לכאורה, כי כקבוצה הם בשנות ה־30 לחייהם). נראה כי קבוצות חובבים גדולות מאבדות את עניינן במדע דמיוני בשנות ה־40 וה־50 לחייהם, לשאלה מדוע מתרחשת תופעה זו אין בידינו תשובה.

מצב משפחתי: הנתונים מציגים כי כ־70% מחובבי המדע הדמיוני, הם רווקים /ות (דבר התואם את גילה הצעיר, יחסית, של קבוצה זו), כ־25% נשואים/ותו כ־5% גרושים/ות חיים/יות בנפרד מבני זוגם/ן.

השתייכות דתית: מסתבר כי חובבי המדע הדמיוני, כקבוצה, אינם מצטיינים בדבקות/אדיקות. כ־53% מהם שינו את דתם מאז ילדותם. קתולים ופרוטסטנטים נמנים בין אלו המשנים את אמונתם בצורה הרבה ביותר. יתר החובבים טוענים כי הם חילוניים, אתיאיסטים או אגנוסטים.

השכלה: רוב חובבי המדע הדמיוני הם או סטודנטים או בוגרי אוניברסיטאות. 25%–30% מהם מחזיקים בתארי מ.א. ומעלה.

מקצוע: כפי שניתן להבין מהנתונים עד כה, חלק לא קטן מחובבי המדע הדמיוני עדיין אינם נמצאים בצורה פעילה בשוק העבודה, שכן הם לומדים או מכינים עצמם לקראת עבודה, ואולם, מאלו אשר כבר עובדים, מסתבר כי רובם עוסקים במקצועות של ‘צווארון לבן’ בתחומים מדעיים ו/או טכנולוגיים. במחקר מסויים בו נעשה שימוש סולם סוציולוגי לקביעת יוקרה מקצועית, נמצא כי 70% מהחובבים אשר עובדים, עוסקים במקצועות הנמצאים – מבחינת יוקרה – מעל לממוצע.

הכנסה: הכנסת החובבים, כקבוצה (לגבי אלו שעובדים ובעלי הכנסה). גבוהה מזו של ההכנסה החציונית בארצם (אגב, ממצא עקיבי עם הממצאים בדבר המקצוע).

הכרה פוליטית: כ־34% מהחובבים מתארים עצמם כבלתי תלויים, כ־30% מגדירים עצמם כליברלים. בנוסף, כ־70% מהחובבים הגדירו עצמם ‘שמאלה מן המרכז’ ורק כ־14% תיארו עצמם כ’ימינה מן המרכז.

מקום במשפחה: חלק גדול מאוד מהחובבים הם הילדים הבכורים במשפחה, או, בנים/ות יחידים.

תחילת קריאה של מדע דמיוני: מסתבר כי רוב חובבי המדע הדמיוני מתחילים את עניינם בתחום בקריאת ספרות מדע דמיוני, וכי תחילת קריאה זו היא – לרוב – בגיל ההתבגרות.

קריאה בכלל: מאחר ומעורבות ועניין במדע דמיוני פרושם, בהכרח, הרבה קריאה, נשאלת השאלה מהם הרגלי הקריאה בכלל של קבוצה זו של חובבים? מסתבר כי החובב הממוצע קורא כ־94(!) ספרים לשנה, כאשר כ־40% מהם אינם ספרי מדע דמיוני, וכ50 ספרים מתוך כמות זו נקנים על ידו והיתר מושאלים. כדאי לציין כי, בהשוואה להרגלי קריאה של האוכלוסיה הכללית, חובבי מדע דמיוני קוראים הרבה מאוד.

תחביבים: האם לחובבי מדע דמיוני יש תחביבים חוץ מהתחום עצמו? התשובה לשאלה זו חיובית. התחביבים אותם מציינים רוב חובבי המדע הדמיוני כתחביביהם האהובים הם, לפי הסדר, קריאה, ספורט, ומוזיקה, (אגב, שוב ממצא עקיב עם גיל קבוצה זו).

עד כאן מנינו איפיונים חברתיים על קבוצת חובבי המדע הדמיוני כקבוצה. האם יש לנו גם מידע פסיכולוגי קבוצתי על החובבים? גם התשובה לשאלה זו היא חיובית כי המידע מועט יותר. שוב, הנתונים הנמסרים לעיל הם על קבוצות חובבים אמריקאיות ומסוכמים מעבר למחקר מסויים:

מנת משכל: נושא זה הוא אהוב במיוחד והיה אחד הראשונים שנחקרו. במחקרים שונים, עם שיטות שונות ועל מדגמים בגדלים שונים, עלה כי ממוצעי מנת המשכל (I.Q) של החובבים שהתקבלו נעו בין 140 ל־127 נקודות. המחקר הגדול ביותר על מנת משכל בקרב החובבים בוצע בשנת 1962 והניב כי מנת המשכל הממוצעת היתה 127 (אגב, לשם השואה, ממוצע מנת המשכל של בוגרי אוניברסיטה הוא כ־120 וממוצע מנת המשכל של קבוצת מחזיקי תואר הדוקטור הוא 130). אם נתונים אלו אכן מדוייקים ומייצגים (היינו שממוצע מנת המשכל של חובבי מדע דמיוני הוא באמצע ה־120 נקודות) אזי, לקבוצה זו יש מנת משכל גבוהה יותר מאשר לחלק גדול מאוד מהאוכלוסיה.

יצירתיות: המחקרים בתחום אינם מניבים תוצאות עקיבות. על כל פנים, מהנתונים הקיימים עולה כי חובבי מדע דמיוני מנסים להיות יצירתיים. כמעט מחציתם מנסים – בשלב זה או אחר – לכתוב סיפורי /ספרי מדע דמיוני. במבחני יצירתיות שונים מדורגים החובבים גבוה על סולמות תיאורטיים ואסטתיים.

איפיוני אישיות: תחום זה הוא הקשה ביותר ונסכם בו רק מעט מהנתונים הקיימים. מהמחקרים השונים עולה כי הזכר הממוצע, חובב המדע הדמיוני, מדורג מעט נמוך בצורך שלו בדומיננטיות. הנקבה הממוצעת דורגה הרבה מתחת לממוצע בתחומי סיעוד ודומיננטיות. לעומת זאת דורגה הנקבה הממוצעת מעל לממוצע בצורך להצגה עצמית וסבילות וכן הרבה מעל לממוצע בהשגיות, תוקפנות, ובדרוג מאוד גבוה באוטונומיה. כדאי לציין כי ציונים אלו מאוד דומים לציונים שקיבלו סופרי מדע דמיוני במבחנים שווים.

לסיכום

סקרנו במאמר קצר זה את טיב המדע הדמיוני והתפתחותו, עמדנו בקצרה על איפיוניהם העיקריים של סיפורי מדע דמיוני חברתיים והתעכבנו על האיפיונים החברתיים של חובבי מדע דמיוני. לסיכום, ניתן לטעון כי המדע הדמיוני מהווה תחום עיסוק מובחן, עבור הרבה מאוד אנשים, כאשר ניתן לא רק להגדיר, ולייחד את התחום עצמו, אלא גם את העוסקים בו והמעורבים בו באמצעות איפיונים ייחודיים. ברור כי ממצאים מהסוג שהוצגו לעיל מעלים שאלות סוציולוגיות הנוגעות להסבר אינטגרטיבי של התופעה (דרך השוואות וניתוח התופעה ומרכיביה ברמה המדעית, פילוסופית, חברתית, דתית ושל תרבות פופולרית) ואולם, לצערנו, הסבר שכזה הוא – בשלב זה – מעבר להיקף ולגודל של המאמר. במאמר זה התמקדנו בעיקר על נסיון להבהיר את עצם טיבה של התופעה, תוך הדגש הצדדים החברתיים שלה.

הערה אחרונה לסיכום תהיה נסיון להצביע על העיסוק במדע דמיוני בישראל. לצערנו, מה שקרה בארץ בתחום עד כה הוא דל ביותר וניתן, באמת, לסכמו בכמה מילים. עד סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים לא היה בארץ עיסוק ממשי במדע דמיוני. אמנם, בשנות ה־50 יצאו כמה חוברות של עיתון מדע דמיוני – (קוסמוס) אך הוא שבק חיים מהר למדי. באותן שנים פעלה גם הוצאת ‘מצפן’ שתירגמה והוציאה לאור כ־4 ספרי מדע דמיוני אך גם מבצע זה לא עלה יפה. בשנים האחרונות חלה התעוררות רבה בתחום, והחלו לצאת לאור שלושה ירחוני מדע דמיוני, שמהם שניים שבקו חיים ורק ‘פנטסיה 2000’ ממשיך להופיע. הוצאות ספרים שונות בארץ תירגמו בשנתיים־שלוש האחרונות למעלה מ־130 ספרי מדע דמיוני, ועוד היד נטויה. התחום גם חדר מעט לבתי הספר ולאוניברסיטאות שם החלו מעט לעסוק בו. מועדוני חובבים של ממש לא קמו בארץ ונסיונות להקים מועדונים שכאלו בתל־אביב ובירושלים נתקלים בקשיים רבים (אם כי קוימו בירושלים ובתל אביב מספר ערבי מדע דמיוני, בהצלחה לא מבוטלת.) לאחרונה התקיים כנס מוצלח מאוד בירושלים, שבו השתתפו קרוב לאלף חובבים מכל הארץ. לצערינו, מספר סיפורי/ספרי המדע הדמיוני הישראליים המקוריים הוא דל להחריד, ועוד פחות מכך סרטי מדע דמיוני. ל־1982 מתוכנן בירושלים כנס בינלאומי גדול בו ישתתפו, בין היתר, סופרי מדע דמיוני ידועי שם כהארלן אליסון, אלפרד בסטר, בן בובה, הארי האריסון, רוברט שקלי, רוברט סילברברג ואחרים. התקווה היא כי כינוס זה אכן יעורר יותר את החובבים המצויים בארץ.

תמצית החלק הראשון¹

תחילת הסיפור מהווה תאור־רקע למה שעתיד להתרחש; שנים ארוכות של תהפוכות־כלכלה משפל לגאות וחוזר חלילה הותירו את חותמם על אופי החברה האנושית באמריקה. וזאת בנוסף לאסונות כמו הרס הכור הגרעיני באומהה שזיהם בקרינה רדיואקטיבית חבל ארץ שלם, והפך רבנות מתושבי מיסורי לפליטים חסרי בית. גיבור הסיפור נע ונד בדרכים בין מחנות הפליטים (שכונו ‘ערי גייגר’), בדרכו לעבר קליפורניה. הוא מבלה את לילותיו בקומונות שונות ומשונות שתושביהן מתנסים באורחות־חיים חדשניות ונסיונות חברתיים נועזים.

לבסוף מגיע הגיבור לחומתו של יישוב מוזר, המאוכלס על ידי קומונה של עוורים־חרשים־אלמים – תוצאה של מגפה שתקפה אלפי תינוקות בארה"ב שנים לפני כן. אט־אט מתוודע הגיבור אל אנשי העיר (ששמה קֶלֶר, על־שם הלן קלר). העיר תוכננה ונבנתה על־ידי אנשיה עצמם, כך שתאפשר אורח־חיים תקין לחברה הנעדרת כושר ראייה, שמיעה ודיבור, והגיבור מוצא עצמו, כמובן, כחריג שחייב ללמוד הרבה כדי להסתגל לצורת החיים הזרה לו. יחסי ידידות נרקמים בינו לבין נערה בת שלוש־עשרה, בת הדור השני למקימי קלר ששמה ורוד. מאוחר יותר מתברר שבני דור שני זה מסוגלים לראות, לשמוע ולדבר, אם כי יכולת זו אינה דרושה להם עוד בקלר. התקשורת בין אנשי קלר מתבצעת ב’שפת־גוף' – שהיא פיתוח ושכלול של שפת החרשים־אלמים, וכוללת מגע רגיש ביותר של ידיים בידיים ובכל יתר אברי הגוף. מטבע הדברים, שיחה קבוצתית בין אנשי קלר נראית בעיני זר דומה למדי לאורגיה, מה עוד שהתעלסות ויחסי מין ממש הינם אחת מצורות הביטוי של שפת־הגוף. הגיבור עצמו מתנסה בחויה זאת, והוא מחליט להישאר בקלר ו’ללמוד לדבר' בנוסח אנשיה.

לקריאת החלק הראשון. הערת פב"י

* * *

לקומונה היו מעלות ומורדות משלה. הם ציפו להם, כללית, אך לא ידעו באיזו צורה יתגלגלו.

החורף קטל רבים מעצי הפרי שלהם. הם החליפו אותם בזני כלאים. הם איבדו עוד דשן ואדמה בסופות משום שלתלתן לא היה זמן לעגנם. הפעולות המשפטיות חיבלו בלוח־הזמנים שלהם, והעניינים לא הסתדרו ממש בתלם עד השנה הבאה.

כל דגיהם מתו. הם השתמשו בגוויות כדשן ובדקו מה היה עלול להשתבש. הם השתמשו בכלכלת שלושת השלבים מהסוג שחידשו ‘האלכימאים החדשים’ בשנות ה־70'. היא היתה מורכבת משלוש בריכות מקורות: אחת שהכילה דגים, אחרת עם קונכיות מרוסקות ובקטריות במגזר אחד ואצות בשני, ושלישית מלאה דפניות. המים שהכילו פסולת דגים מהבריכה הראשונה נשאבו והוזרמו דרך הקונכיות והבקטריות שסתרו את רעליהם והפכו את האמוניה שהכילו לדשן לאצות. מי האצות הוזרמו לבריכה השלישית כדי להאכיל את הדפניות. הדפניות והאצות הוזרמו לבריכת הדגים כמזון והמים המועשרים שימשו לדשן את צמחי החממה בכל הכיפות. הם בדקו את המים והקרקע ומצאו כי כימיקאלים דלפו מזיהומים בצדפות והתרכזו לאורך שרשרת המזון. לאחר ניקוי יסודי והתחלה מחודשת פעל הכול כשורה. אך יבולם המזומן הראשון אבד להם. מעולם לא רעבו. אף לא סבלו מקור; היה שפע אור־שמש כל השנה, הן כדי לספק כוח למשאבות ולמחזור המזון והן כדי לחמם את מעונותיהם. הם בנו את בנייניהם קבורים־למחצה בהתחשב בכוחות החימום והקירור של זרמי אויר. אולם היה עליהם להוציא חלק מהונם. בשנה הראשונה ניכר גירעון.

אחד מבנייניהם התלקח בעת החורף הראשון. שני גברים וילדה קטנה נספו כשמערכת הכיבוי לא פעלה כשורה. היה זה הלם לגביהם. הם חשבו שהדברים יפעלו כפי שהובטח בפרסומות. איש מהם לא ידע הרבה על עסקי הבינוי, על הֵערכוּת בניגוד למציאויות. הם מצאו כי אחדים ממתקניהם לא עמדו בדרישות והנהיגו תוכנית לבדיקות תקופתיות בכל. הם למדו לפרק ולתקן כל דבר בחווה. אם הכיל דבר־מה מיכשור אלקטרוני מסובך מכדי שיוכלו להתמודד עימו, היו מוציאם אותו ומתקינים משהו פשוט יותר.

התקדמותם החברתית היתה הרבה יותר מעודדת. ג’נט החליטה בתבונתה שתהיינה רק שתי מטרות קשות ומהירות בממלכת יחסיהם. הראשונה היתה שהיא סירבה להיות להם לנשיאה, יושבת־ראש, מנהיגה, או מפקדת עליונה. מלכתחילה ראתה כי נדרשת אישיות מניעה כדי להביא לכך שהתיכנון ייעשה והאדמה תיקנה, ולגבש תחושת יעד משאיפתם הלא־מוגדרת לאלטרנטיבה. אולם משהגיעו לארץ המובטחת, מייד פרשה. הם יפעלו מנקודה זו כקומוניזם דמוקרטי. אם ייכשלו, יאמצו גישה חדשה. כל דבר ורק לא דיקטטורה והיא בראשה. היא לא רצתה כל יד בכך.

העיקרון השני היה לא לקבל מאום. מעולם לא הוקמה קהילה עיוורת־חירשת עצמאית. לא היה עליהם להשביע שום ציפיות; לא היה עליהם לחיות כפי שחיים הפיקחים. הם היו לבדם. לא היה איש שיאמר להם לא לעשות משהו, פשוט משום שלא נעשה מעולם. המושג שהיה להם כיצד תיראה החברה שלהם לא היה בהיר מזה של אף אחד אחר. קודם לכם נכפתה עליהם תבנית שלא היתה רלבנטית לצורכיהם, אך מעבר לזאת לא ידעו. הם יחפשו את ההתנהגות ההגיונית, את מה שמוסרי לעיוורים־חירשים לעשות. הם הבינו את כללי המוסר הבסיסיים: ששום דבר אינו מוסרי תמיד, ושכל דבר הינו מוסרי בנסיבות הנכונות. הכל היה תלוי בהקשר החברתי. הם התחילו מלוח חלק, ללא כל דגמים לחקותם.

בסוף השנה השניה היה להם ההקשר שלהם. הם שינוהו ללא־הפסק. אך המדגם הבסיסי נקבע. הם ידעו את עצמם ואת מהותם כשם שלא היו מסוגלים לעשות בבית־הספר מעולם, הם הגדירו את עצמם בתנאיהם שלהם.

את יומי הראשון בקלר ביליתי בבית־ספר. היה זה הצעד ההכרחי והנחוץ. הייתי חייב ללמוד לדבר שפת־יד.

ורוד היתה נוחה וסבלנית מאוד. למדתי את האלפבית הבסיסי והתאמנתי בו היטב. אחר הצהרים כבר סירבה לדבר אלי בקול, והכריחה אותי לדבר בידיי. היא היתה מדברת רק בעקבות לחץ חזק, ובסופו של דבר חדלה לגמרי. כמעט שלא דיברתי בפי מילה אחת לאחר היום השלישי.

אין זאת אומרת שדיברתי לפתע שפת־יד שוטפת. כלל וכלל לא. בסוף היום הראשון ידעתי את האלפבית ויכולתי להבהיר את עצמי בכדי עמל. לא היטבתי כל כך לקרוא מלים שאוייתו לתוך כף ידי. זמן ממושך היה עלי להביט ביד כדי לראות מה אויית. אך כמו בכל שפה, בסופו של דבר חושבים בה. אני דובר צרפתית שוטפת, ואני זוכר את התדהמה כאשר הגעתי לבסוף לנקודה שבה שוב לא תירגמתי את מחשבותי לפני דברי. הגעתי לכך בקלר תוך שבועיים.

אני זוכר את אחד הדברים האחרונים ששאלתי את ורוד בדיבור. היה זה משהו שהעיק על ליבי.

“ורוד, האם אני רצוי כאן?”

“היית כאן שלושה ימים. האם אתה מרגיש דחוי?”

''לא, לא בזה העניין. אני חושב שפשוט רציתי לשמוע מהי מדיניותכם לגבי זרים. לכמה זמן אני רצוי?"

היא קימטה את גבתה. ניכר כי היתה זו שאלה חדשה.

“ובכן, מבחינה מעשית – עד שרובנו נחליט שאנו רוצים שתלך. אך זה לא אירע מעולם. איש לא נשאר כאן הרבה יותר מימים אחדים. מעולם לא היה עלינו לפתח מדיניות מה לעשות אם, דרך משל, מישהו שרואה ושומע רוצה להצטרף אלינו. איש לא רצה, עד כה, אך אני מניחה שזה עשוי לקרות. סברתי היא שהם לא יקבלו זאת. הם עצמאים מאוד ומקנאים לחירותם, אם כי אולי לא ראית זאת. אינני חושבת שתוכל אי־פעם להיות אחד מהם. אך כל עוד תהיה מוכן לחשוב על עצמך כעל אורח, קרוב לוודאי שתוכל להישאר עשרים שנה.”

“אמרת ‘הם.’ האינך כוללת את עצמך בקבוצה?”

לראשונה נראתה מעט שלא בנוח. הלוואי שהייתי מיטיב יותר לקרוא אז שפת־גוף. חושבני שידיה היו יכולות לספר לי רבות ונצורות על מחשבותיה.

“ודאי,” אמרה. “הילדים הם חלק מהקבוצה. זה מוצא חן בעינינו. אין ספק שלא הייתי רוצה להיות במקום אחר, לפי מה שידוע לי על החוץ.”

“אינני מאשים אותך.” היו כאן דברים שנותרו לא אמורים, אולם לא ידעתי די לשאול את השאלה הנכונה. “אבל זו אף פעם לא בעיה, להיות מסוגלת לראות בעוד איש מהורייך אינו יכול? האין הם… נוטרים לך איזו טינה?”

זו הפעם צחקה. “הו, לא. לעולם לא. הם עצמאיים מדי לזה. ראית זאת. הם אינם זקוקים לנו לשום דבר שאינם יכולים לעשות בעצמם. אנחנו חלק מהמשפחה. אנחנו עושים בדיוק אותם דברים שהם עושים. וזה באמת לא משנה. לראות, זאת אומרת. וגם לשמוע. פשוט התבונן על סביבותיך. האם יש לי אי־אלו יתרונות משום שאני רואה לאן אני הולכת?”

היה עלי להודות שאין לה. אולם עדיין נותר הרמז למשהו שלא אמרה לי.

“אני יודעת מה מטריד אותך. בעניין ההישארות כאן.” היה עליה למשוך אותי חזרה לשאלתי המקורית; תעיתי.

“מהו?”

“אינך חש כחלק מחיי יומיום. אינך עושה את חלקך במלאכה. אתה מצפוני מאוד ואתה רוצה לתרום את שלך. אני יכולה להבחין בזה.” היא קראה אותי כהלכה, כרגיל, ואני הודיתי בכך.

“ולא תוכל עד שתהיה מסוגל לדבר עם כל אחד. אז בוא נחזור לשיעור. אצבעותיך עודך מרושלות מאוד.”

היתה עבודה רבה לעשות. הדבר הראשון שהיה עלי ללמוד היה להאט. הם היו עובדים איטיים ושיטתיים, עשו שגיאות ספורות, ולא היה אכפת להם אם ארכה המשימה כל היום כל עוד בוצעה כהלכה. כאשר עבדתי לבד לא היה עלי להיטרד בכך: טיאטוא, קטיף תפוחים, עישוב הגנים. אך כשהייתי במשימה שדרשה עבודת־צוות, היה עלי ללמוד קצב חדש לחלוטין. הראיה מאפשרת לאדם להשלים היבטים רבים של המשימה בכמה מבטים מהירים. עיוור יבצע כל אחד מחלקיה של משימה מורכבת בתורו. את הכל היה הכרח לוודא במגע. ליד שולחן המלאכה, מכל מקום, יכלו להיות מהירים ממני בהרבה. הם יכלו לגרום לי להרגיש כאילו אני עובד באצבעות רגליי במקום באלו של ידי.

מעולם לא הצעתי להחיש משהו תודות ליתר ראייתי או שמיעתי. בצדק רב היו אומרים לי לא לדחוף את האף. קבלת סיוע מפיקח היתה הצעד הראשון לתלוּת, ולאחר ככלות הכל, עדיין תהיה להם אותה משימה לעשות גם אחרי שאלך.

וכך שבתי לחשוב על הילדים. התחלתי להשתכנע בקיומו של תת־זרם של טינה אולי לא־מודע, בין הורה וילד. היה ברור כי שוררת אהבה רבה ביניהם. אולם האין זה מן הנמנע שהילדים לא ינטרו טינה על דחיית כישוריהם? כך נראה הטיעון שלי, מכל מקום.

במהרה התאמתי את עצמי לשגרה. התייחסו אלי לא טוב יותר ולא גרוע יותר מאשר לכל אחד אחר, ועל כך הייתי אסיר תודה. אם כי לא אהיה לעולם חלק מהקבוצה, אפילו רציתי בכך, לא היתה כל ראיה לכך שלא הייתי חבר מלא. ממש כך התייחסו לאורחים: כפי שהיו מתייחסים לאחד משלהם.

החיים היו מספקים שם באופן שלא היו בעיר מעולם. היא לא היתה ייחודית לקלר, שלווה פסטורלית זו, אולם הם נהנו ממנה בכמויות נדיבות. האדמה מתחת לרגליך היחפות היא משהו שלעולם לא תוכל לחוש בו בגן ציבורי בעיר.

חיי יומיום היו עסוקים ומשביעי רצון. היה צורך להאכיל את התרנגולות והחזירים, לטפל בדבורים ובכבשים, לאסוף דגים ולחלוב את הפרות. הכל עבדו; גברים, נשים וטף. הכל כמו השתבצו יחד ללא כל מאמץ ניכר, נראה שהכל ידעו מה לעשות מתי. אפשר להמשיל זאת למכונה משומנת־היטב, אך מעולם לא מצאה מטאפורה זו חן בעיני, במיוחד לגבי בני אדם. חשבתי עליהם כעל אורגניזם. הוא הדין בכל קבוצה חברתית, אולם זו פעלה. ברוב הקומונות האחרות שביקרתי בהן היו פגמים מאיימים. הדברים לא נעשו משום שמישהו היה מאובן מדי או שאי אפשר היה להטרידו או שמלכתחילה לא הבין מדוע נחוץ לעשות זאת. בערות מעין זו מובילה למחלת טיפוס וסחף אדמה ואנשים הקופאים למוות ועובדים סוציאליים הנוטלים את הילדים. ראיתי את זה קורה.

לא כאן. היתה להם תמונה טובה של העולם־כמות־שהוא, לא התפישות המועטות והוורודות שאוטופיות אחרות רבות כל־כך כורעות תחת עולן. הם עשו את העבודה שהיה צורך לעשות. מעולם לא יכולתי להבין את כל אומיו וברגיו (שוב מטאפורת המכונה) של האופן שבו פעל המקום. רק בריכות מחזור־הדגים די היה בהן להטיל עלי מורא במורכבותן. הרגתי עכביש באחת החממות, ואז גיליתי כי הושם שם כדי לאכול סוג מסוים של טפילי צמחים. והוא הדין בצפרדעים. היו במים חרקים שנועדו להרוג חרקים אחרים, והענינים הגיעו עד כדי כך שפחדתי לפגוע בזבוב ללא אישור קודם.

עם חלוף הימים, סופר לי חלק מההיסטוריה של המקום. נעשו טעויות, אם כי מעט עד להפתיע. אחת היתה בשטח ההגנה. הם לא התכוננו לכך בהתחלה, כי לא ידעו רבות על האכזריות והאלימות הסתמית המגיעות אפילו לפינות נידחות. רובים היו הבחירה ההגיונית והעדיפה, אולם היו מעבר ליכולתם.

לילה אחד הופיעה מכונית עמוסת שיכורים. הם שמעו על המקום בעיירה. הם נשארו יומיים, ניתקו את קווי הטלפון ואנסו רבות מן הנשים.

האנשים דנו בכל האפשרויות לאחר תום הפלישה, והכריעו לטובת הפתרון האורגני. הם קנו חמישה כלבי־רועים גרמניים. לא המפלצות הפסיכוטיות שמשטרת אלבוקרק המליצה עליהן. הם אומנו הן ככלבי־עיוורים והן ככלבי־משטרה. הם היו בלתי־מזיקים לחלוטין עד שהפגין זר אלימות גלויה; ואז אומנו לא לפרוק נשק, אלא לזנק לגרון. זה פעל, כרוב פתרונותיהם. הפלישה השניה הסתיימה בשני הרוגים ושלושה פצועים קשה, כולם בצד השני. כדי לקדם מקרה של התקפה מתואמת, שכרו נחת־בדימוס ללמדם את יסודותיו של קרב־מגע מלוכלך. הם לא היו ילדי פרחים מטוללי־עין.

היו שלוש ארוחות מעולות ליום. והיה גם זמן מנוחה. העבודה לא היתה הכל. היה זמן לצאת עם חבר החוצה ולשבת על הדשא לרגלי עץ, בדרך כלל בעת השקיעה, או לפני ארוחת הערב. היה זמן להפסיק לעבוד לדקות מספר. לחלוק באיזה אוצר מיוחד. אני זוכר כיצד לקחה אותי אישה אחת – שעלי לכנותה הגבוהה־ירוקת־העיניים – למקום שבו גדלו פטריות במשטח הקריר שמתחת לאסם. התפתלנו לשם עד שפנינו היו קבורים בדשא. קטפנו אחדות, והרחנו אותן, היא הראתה לי כיצד להריח. לפני שבועות מספר הייתי חושב שהרסנו את יופין, אולם, בסופו של דבר, הוא לא היה אלא חזותי. כבר התחלתי אז לזלזל בחוש זה, המרוחק כל כך ממהותם של העצמים. היא הראתה לי כי עדיין היו יפהפיות למגע ולריח לאחר שקיקלנו אותן לכאורה. ואז הסתלקה למטבח כשצרור קטוף בסינרה. טעמן היה אף טוב יותר באותו לילה.

וגבר – אני עדיין מכנה אותו הקירח – שהביא לי לוח שהוא ואחת הנשים הקציעו בנגריה. נגעתי בחלקתו והרחתיו והסכמתי עימו כמה טוב הוא. ולאחר ארוחת הערב, ה’יחדיו'.

בשבוע השלישי להיותי שם, ניתן לי רמז למעמדי בתוך הקבוצה. זה המבחן האמיתי הראשון אם יש לי מקום בתוכם. יותר מכל אורח, זאת אומרת. רציתי לראותם כידידיי, וכנראה הייתי מוטרד מעט למחשבה שכל ארחי־פרחי שנקלע למקום היה זוכה לאותו יחס. היה זה ילדותי ולא הוגן כלפיהם, ואפילו לא הייתי מודע לתרעומת עד שחלף זמן מה.

שאבתי מים בדלי לשתיל שניטע בשדה. היה זרנוק למטרה זו. אולם הוא היה אז בשימוש בצד האחר של הכפר. עץ זה לא היה בטווח הישגן של הממטרות האוטומטיות, והוא החל להתייבש. נשאתי אליו מים כל עוד לא נמצא פתרון אחר.

היה חם, בסביבות צהרים. את המים לקחתי מברז שעמד ליד הנפחיה. הצבתי את הדלי על האדמה מאחורי והשענתי את ראשי מתחת לזרם המים. לבשתי חולצת כותנה שכפתוריה פרופים בחזית. היה טוב לחוש את המים שוטפים דרך שערי ונספגים בחולצתי. נשארתי כך כמעט דקה.

נשמעה נפילה מאחורי, וכמעט שחבטתי את ראשי כשהרמתיו מהר מדי מתחת למגופה. פניתי וראיתי אישה שרועה על פניה באבק. היא התהפכה לאט, אוחזת ברגלה. ליבי נפל בקרבי כשהבינותי שנכשלה בדלי שאותו השארתי בחוסר זהירותי על משעול הבטון המהיר. חשבו על כך: אדם משוטט על אדמה שהוא בטוח כי היא פנויה מכל מכשול, והנה לפתע הוא יושב על הקרקע. המערכת שלהם פעלה רק מתוך אמון, והיה עליו להיות מלא, וכל אחד היה חייב להיות אחראי ללא חשד. התקבלתי לתוך אמון זה, והפרתי אותו. חשתי ברע.

על ברכה השמאלית היתה שרטת גועלית ששתתה דם. היא מיששה אותה בידיה, ביושבה שם על האדמה, והחלה ליבב. היבבה היתה מוזרה, כאובה. דמעות נבעו מעיניה; אז הלמה באגרופיה על הקרקע בקריאת “הְנְנְן־ה, הְנְנְן־ה, הְנְנְן־ה!” עם כל מהלומה. היא כעסה, והיתה לה זכות לכך. היא מצאה את הדלי כשהושטתי אליה בהיסוס ידי. היא תפסתה ועקבה אחריה לפני. היא מיששה את פני, בבכי בלתי פוסק, ואז קינחה את אפה וקמה, ופנתה לאחד הבניינים. היא צלעה קלות.

אחד האנשים יצא להביאני. היה זה ‘איש גדול’. כך קראתי לו משום שהיה הגבוה מכל בקלר. הוא לא היה שוטר כלל, נודע לי מאוחר יותר; הוא פשוט היה הראשון שפגשה האישה הפצועה. הוא נטל את ידי ומישש את פניי. ראיתי דמעות מתקשרות כשחש ברגשות שם. הוא ביקש ממני להיכנס איתו.

נאספה ועדה מאולתרת. חבר שופטים אם תרצו. הוא הורכב מכל מי שנמצא בהישג יד, לרבות כמה ילדים. הם היו כעשרה אך תריסר. הכול נראו עצובים מאוד. האישה שפגעתי בה היתה שם, ושלושה או ארבעה אנשים ניחמו אותה. אכנה אותה ‘צלקת’, משום הסימן הבולט על החלק העליון של זרועה.

הכול חזרו ואמרו לי – בשפת־יד, מבינים אתם – כמה צר להם עלי. הם טפחו עלי וליטפו אותי, וניסו להרחיק חלק מהאומללות. ורוד נכנסה במרוצה. שלחו להביאה כדי שתשמש כמתורגמנית בשעת הצורך. מאחר שהיה זה הליך רשמי, היה נחוץ להם להיות בטוחים כי אני מבין את כל המתרחש. היא ניגשה ל"צלקת" ובכתה עימה מעט, ואז ניגשה אלי וחיבקה אותי בכוח, ואמרה לי בידיה כמה צר לה שכך קרה. בדמיוני כבר ארזתי את חפצי. לכאורה לא נותרה אלא הרשמיות לגרשני.

אז ישבנו כולנו על הרצפה. היינו סמוכים, צד נגע בצד. הדיון החל. רובו היה בשפת־יד, ורוד שירבבה מלה פה מלה שם. לעיתים רחוקות ידעתי מי אמר מה, אולם מן הדין היה זה. היתה זו הקבוצה שדיברה פה אחד. לא הגיעה אלי שום הצהרה שלא הפכה כבר קודם לכן לקונסנזוס.

“אתה מואשם בהפרת החוקים,” אמרה הקבוצה, “וכי היית הגורם לפציעתה של (זו שכיניתי צלקת). האם אתה חולק על כך? האם יש איזו עובדה שעלינו לדעת?”

“לא,” אמרתי להם. “לא התנהגתי כראוי. חוסר זהירותי הוא שגרם לכך.”

“אנו מבינים. אנו משתתפים בצערך ובחרטתך, הברורה לכולנו. אולם חוסר זהירות הוא עברה. האם אתה מבין זאת? זו הָאשמה שעליה אתה (–)”. היה זה מערך סימנים בקצרנות.

“מה זה?” שאלתי את ורוד.

“אה… ‘מובא בפנינו’? עומד לדין'?” היא משכה בכתפיה, לא מרוצה באף אחד מהפירושים.

“כן. אני מבין.”

“מאחר שהעובדות אינן מוטלות בספק. מוסכם כי אתה אשם.” (“אחראי” לחשה ורוד באוזני.) “צא מעל פנינו לרגע כדי שנוכל להגיע להחלטה.”

קמתי לעמדתי ליד הקיר, מאי רצון להביט בהם עם שהוויכוח נע קדימה ואחורה מבעד לידים השלובות. גוש לוהט עמד בגרוני ולא יכולתי לבלוע. אז התבקשתי לשוב ולהצטרף למעגל.

“העונש על עבירתך קבוע בחוק. אלמלא כן, הלואי שיכולנו לפסוק אחרת. יש לך כעת ברירה בין קבלת העונש המוטל ומחיקת העוון, או סירוב לפסיקתנו וסילוק גופך מאדמתנו. מהי בחירתך?”

ביקשתי מוורור שתחזור על זאת למעני, כל כך חשוב היה לי להבין היטב מה מוצע. כשהייתי בטוח שקראתי זאת נכוחה, קיבלתי את עונשם ללא היסוס. הייתי אסיר תודה לאין שיעור על שניתנה לי ברירה.

“טוב מאוד. בחרת לקבל אותו יחס שהיה זוכה לו אחד משלנו שהיה עושה אותו דבר. בוא אלינו.”

הקבוצה חרגה ממעגלה המכונס והכול הצטופפו עוד יותר. לא נאמר לי מה עתיד לקרות. נמשכתי פנימה ונדחפתי בעדינות מכל צדדי. צלקת ישבה בשיכול רגלים פחות או יותר במרכז הקבוצה. היא בכתה שוב, ואף אני כן, כמדומני. קשה לזכור. בסופו של דבר הייתי מוטל כשפני כלפי־מטה בחיקה. היא הלקתה אותי.

אף פעם אחת לא חשבתי על זה כעל בלתי סביר או מוזר. זה זרם בטבעיות מהמצב. הכול אחזו בי וליטפו אותי, אייתו הרגעות לכפותי ולרגלי וצוארי ולחיי. כולנו בכינו. היה זה דבר קשה שהיה צריך להתמודד עימו בקבוצה שלמה. רק זו שנפגעה, צלקת, ביצעה ממש את ההלקאה. זו היתה אחת הדרכים שבהן גרמתי לה עוול, מעבר לעובדה שחבלתי בברכה. הטלתי עליה את החיוב ללמדני לקח, ולכן בכתה בקול כה רם, לא משום הכאב בפצעה אלא משום צער הידיעה שיהיה עליה להכאיב לי.

לאחר מכן אמרה לי ורוד כי כי צלקת היתה הסניגורית המסורה ביותר לתת לי את הברירה להישאר. כמה מהם רצו לגרשני תכף ומייד, אך היא העניקה לי את המחמאה בה וחשיבה אותי כאדם טוב דיו להעמיד את עצמה יחד עימו באותן נסיון קשה. אם אינכם יכולים להבין זאת, לא תפשתם את תחושת האחוה שחשתי כלפי אנשים אלו.

זה נמשך זמן רב. היה זה מכאיב מאוד. אולם לא אכזרי. גם לא משפיל מטבעו. היה שמץ מכך, כמובן. אולם במהותו היה זה לקח מעשי שנלמד באמצעים הישירים ביותר. כל אחד מהם עבר זאת במהלך החודשים הראשונים, אולם לא לאחרונה. לומדים מזה, האמינו לי. חשבתי על כך רבות לאחר מכן. ניסיתי לחשוב מה עוד היו יכולים לעשות. הלקאת מבוגרים היא בבחינת בל יישמע, יודעים אתם, אם כי הדבר לא עלה בדעתי עד זמן רב לאחר המאורע. זה נראה כה טבעי בעת ההתרחשות עד כי המחשבה לא חדרה אפילו לתודעתי שהיה זה מצב מוזר להיות בו.

הם עשו משהו דומה לילדים, אם כי לא כה ממושך או קשה. היתה הקלה מוסכמת באחריות לצעירים. המבוגרים היו מוכנים להשלים עם ברך שרוטה או חבורה אקראית כל עוד למדו הילדים. אולם משהגיעו למה שנחשב לבגרות – וזה היה כל אימת שרוב המבוגרים חשבו כך או כשלקחו לעצמם את הזכות – אז הפכו ההלקאות לרציניות באמת.

היה להם עונש קשה יותר, אולם הם שמרו אותך לעברות נשנות או במזיד. לא היה עליהם להטילו לעיתים תכופות. העונש היה נידוי. איש לא נגע בעבריין במשך תקופת זמן מסוימת. כששמעתי על כך, נשמע לי העונש קשה מאוד. לא נזקקתי לכך שיסבירוהו לי. אינני יודע כיצד להסביר זאת, אולם ההלקאה בוצעה בדרך כה אוהבת עד כי לא חשתי מחולל. זה מכאיב לי יותר מאשר לך, אני עושה זאת לטובתך שלך, משום אהבתי, לכן עלי להכאיב לך. הם גרמו לי להבין את הקלישאות הנושנות הללו במעשיהם.

כשנגמר הכל, בכינו ביחד. אולם במהרה הפך הבכי לשמחה. חיבקתי את צלקת ואמרנו זה לזו עד כמה צר לנו על שזה קרה. דיברנו זה עם זו – התעלסנו באהבים תוכלו לכנות זאת – ואני נישקתי את ברכה ועזרתי לה לחובשה.

בילינו את שארית היום יחד, והקלנו על הכאב.

כשהתמחיתי יותר בשפת־יד, ‘נפקחו עיני’. מדי יום ביומו הייתי מגלה רובד חדש של משמעות שחמק ממני קודם לכן. כאילו קילפתי בצל כדי לגלות קליפה חדשה מתחת לקודמת. כל פעם חשבתי שהגעתי לַליבה, רק כדי לגלות שהיתה שכבה אחרת שעדיין לא יכולתי לראותה.

קודם חשבתי שלמידת השפת־יד היא המפתח לתקשורת עימם. לא כן. שפת־יד היתה דיבור תינוקות. זמן רב הייתי תינוק שלא יכול לומר אפילו נו־נו. שוו בנפשכם את הפתעתי כאשר, לאחר שלמדתי לומר זאת, גיליתי תחביר, נטיות, חלקי דיבר, פעלים, זמנים התאמות במין ובמספר ודרכי תילוי. השתכשכתי בשלולית בשולי האוקינוס השקט.

בשפת־יד כוונתי ל’אלפביתא הידנית הבינלאומית'. כל אחד יכול ללמוד זאת תוך ימים או שעות מספר. אבל כשמדברים עם מישהו בעל־פה, האם מאייתים כל מלה? האם קוראים כל אות כפי שאתם קוראים את זה? לא, תופסים מלים כשלמויות, שומעים קבוצות צלילים ורואים קבוצות אותיות בגשטאלט מלא משמעות. לכל בקלר היה עניין רב בשפה. כל אחד מהם ידע שפות אחרות – שפות מדוברות – ויכלו לקוראן ולאייתן בשטף.

בעודם ילדים הבינו את העובדה כי שפת־יד היא דרך שבה יכולים עיוורים־חירשים לדבר עם זרים. בינם לבין עצמם היה זה מגושם יתר על המידה. היה זה כצופן מורס: יעיל כשמוגבלים לאופני העברת תקשורת בינאריים, אך לא האופן המושלם. דרכיהם לדבר זה לזה היו דומות הרבה יותר מזה לסוג שלנו של תקשורת כתובה או מילולית וכן – היותר לי להוסיף? – טובות יותר.

גיליתי זאת לאט, ראשית כשנוכחתי לדעת כי, למרות שיכולתי לאיית בידי במהירות, נדרש לי זמן ממושך בהרבה לומר דבר־מה משנדרש לזולתי. אי אפשר היה להסביר זאת בהבדלי מיומנות. לכן ביקשתי ללמוד את דיבור הקצרנות שלהם. שקעתי בכך, וזו הפעם לימדוני כולם, לא רק ורוד.

זה היה קשה. הם יכלו לומר כל מלה בכל שפה בלא יותר משתי תנועות־יד. ידעתי כי זה מבצע לשנים, לא לימים. למד את האלפבית ויש לך כל הכלים הנחוצים לאיות כל מלה קיימת. זה היתרון הגדול כאשר הדיבור הכתוב והמדובר מבוססים על אותה מערכת סמלים. הקצרנות לא דמתה לזה כלל. לא היה בה שמץ מהלינאריות או הפשטנות של השפת־יד; היא לא היתה צופן לאנגלית או לכל שפה אחרת; לא היה לה מבנה או אפילו אוצר־מלים משותף עם כל שפה אחרת. בני קלר הרכיבו אותה כולה בהתאם לצורכיהם. כל מלה היתה משהו שהיה עלי ללמוד ולשנן בנפרד מאיות שפת־יד.

במשך חודשים ישבתי ב’יחדיו' לאחר הסעודה ואמרתי דברים מעין “אני לאהוב את צלקת הרבה הרבה טוב,” בעוד גלי שיחה גואים ושוטפים ומקיפים אותי, נוגעים בי רק בשוליהם. אולם התמדתי בכך, ולסבלנותם של הילדים אלי לא היה גבול. השתפרתי בהדרגה. יהא זה מובן כי שאר השיחות שאתייחס אליהן התרחשו או באמצעות שפת־יד או בקצרנות, שהוגבלו בדרגות שונות בעטיי. לא דיברתי ואף לא דיברו אלי על־פה מאז היום שבו נענשתי.

קיבלתי שיעור בשפת־גוף מוורוד. כן, התעלסנו באהבים. נדרשו לי כמה שבועות לראות שהיא יצור מיני, שליטופיה שהתעקשתי לראות כתמימים – כפי שהגדרתי זאת בשעתם – היו ולא היו תמימים בעת ובעונה אחת. היא ראתה זאת כטבעי לחלוטין שהתוצאה מכך שתדבר אל הפין שלי בידיה עשויה להיות שיחה מסוג אחר. חרף היותה עדיין באמצע ההתבגרות המינית, התייחסו אליה כאל מבוגרת, ואני קיבלתיה ככזאת. התנאתי התרבותית היא שעיוורה אותי למה שאמרה.

וכך דיברנו רבות. עימה, הבינותי את מילותיו ולחנו של הגוף טוב יותר מאשר עם מישהו זולתה. היא שרה שיר חסר־עכבות מאוד בירכיה ובידיה, חופשי מאשם, גלוי ורענן בתכלית בכל תו שנגעה בו. “לא סיפרת לי רבות על עצמך,” אמרה. “משהו שעשית בחוץ?” אינני רוצה ליצור את הרושם שדיבורה היה במשפטים, כפי שהצגתיו כאן. דיברנו בשפת־גוף, מזיעים ומריחים זה את זו. המסר הגיע דרך הידים. כפות־הידים, הפה.

הגעתי עד הסימן לכינוי־גוף, גוף־ראשון יחיד – ונעצרתי. כיצד יכולתי לספר לה על חיי בשיקאגו? האם עלי לדבר על שאיפתי המוקדמת להיות לסופר וכיצד לא עלה הדבר בידי? ומדוע לא? יכולתי לספר לה על מניעי. יכולתי לספר לה על מקצועי, שלא היה אלא עילעול חסר־משמעות בדפים במהותו, לא יצלח אלא להוסיף לתוצר הלאומי הגולמי. יכולתי לדבר על מעלות ומורדות כלכליים שהביאוני עד הלום בעוד שדבר זולתם לא היה מצליח לנשלני מהחלקתי הקלה דרך החיים. או הבדידות בלהיות בן ארבעים ושבע שמעולם לא מצא אי־מי הראויה לאהבה, מעולם לא נאהב בתמורה. על היות עקור דרך־קבע בחברת פלדת־אלחלד. מופעים חד־פעמיים, הילולות שתיה, תשע־חמש, שירות התעבורה של שיקאגו, בתי קולנוע חשוכים, משחקי כדורגל בטלביזיה, גלולות שינה, מגדל ג’ון האנוק שחלונותיו נעולים כדי למנוע נשימות ערפיח או קפיצה החוצה. כזה אני, לא כן?

“אני מבינה,” אמרה.

“אני נודד,” אמרתי, ולפתע הבנתי כי זאת האמת.

“אני מבינה,” שנתה. היה זה סימן שונה לאותו דבר. ההקשר היה הכל. היא שמעה והבינה את שני חלקי, ידעה כי האחד היה מה שהייתי קודם, השני מה שקיוויתי כי הינני.

היא שכבה מעלי, ידה האחת על פניי כדי לתפוש את משחק־הגומלין המהיר של רגשות בחושבי על חיי לראשונה מזה שנים. והיא צחקה וצבטה באוזני בעליזות כשסיפרו לה פני כי לראשונה מאז שיכולתי לזכור, הייתי מאושר בנוגע להם. לא רק אמרתי לעצמי כי אני מאושר, אלא באמת. אי אפשר לשקר בשפת־גוף לא יותר משיכולות בלוטות הזיעה לשקר לפוליגרף.

הבחנתי כי החדר היה ריק שלא־כרגיל. שאלתי על סביבותי בדרכי המגששת, וקיבלתי את הרושם כי רק הילדים היו נוכחים.

“איפה כולם?” שאלתי.

“כולם בחוץ * * *,” אמרה. זה היה כך: שלוש סטירות חדות על החזה באצבעות פשוקות. יחד עם צורת האצבע ל"צורת פועל, בינוני," היה פירושן שכולם בחוץ * * *ים. למותר לציין שלא הבנתי הרבה.

מה שכן הבנתי במידת מה היה שפת גופה בעת שאמרה זאת. היא היתה מוטרדת ועצובה. גופה אמר משהו כגון “מדוע אינני יכולה להצטרף אליהם? מדוע אינני יכולה (להריח־לטעום־לגעת־לשמוע־לראות) לחוש איתם?” זה בדיוק מה שאמרה. שוב, לא בטחתי בהבנתי די להמשיך בפרשנות זו. עדיין ניסיתי לכפות את תפישותיי על הדברים שחוויתי כאן. הייתי משוכנע כי היא והילדים האחרים נוטרים איזו טינה להוריהם, משום שהייתי בטוח כי כך דרכו של עולם. הם ודאי חשים עליונות, ודאי מרגישים כבולים.

מצאתים, לאחר חיפוש קצר באיזור, במרעה הצפוני. כל ההורים, אף לא אחד מהילדים. הם עמדו בקבוצה ללא כל מערך ברור. לא היה זה מעגל, אולם הוא היה כמעט עגול. אם היה אירגון כלשהו, הרי היה טמון בעובדה שכל אחד נמצא בערך באותו מרחק מכל אחד אחר. כלבי־הרועים הגרמניים והשטלאנדית היו שם בחוץ, וישבו על העשב הקריר כשפניהם מול קבוצת האנשים. אוזניהם היו זקופות, אך הם לא נעו.

התחלתי לגשת לאנשים. הפסקתי כשנעשיתי מודע לריכוז. הם נגעו זה בזה, אך ידיהם לא נעו. אנשים אלו נעו תמיד, והדממה שבראייתם ניצבים ללא־ניע החרישתני.

צפיתי בהם לפחות שעה. ישבתי עם הכלבים וגירדתי מאחורי אוזניהם. הם לחכו אותי, כדרכם של כלבים כשהם מעריכים זאת, אולם תשומת ליבם המלאה הופנתה לקבוצה.

בהדרגה הבינותי כי הקבוצה נעה. התנועה היתה איטית מאוד. רק צעד פה וצעד שם על־פני דקות רבות. היא התפשטה בדרך כזו שהמרחק בין הפרטים נשמר. כמו היקום המתפשט, שבו נעות כל הגלקסיות זו מזו. זרועותיהם היו פשוטות כעת; הם נגעו רק בקצות־אצבעותיהם במערך תחרה דמוי־בדולח.

לבסוף נותק המגע כליל. ראיתי את אצבעותיהם מתאמצות לכסות את המרחקים שהיו גדולים מכדי לגשר עליהם. ועדיין התפשטו כמצולע משוכלל. אחד מכלבי־הרועים החל ליבב מעט. חשתי כי השיער על עורפי סומר. קריר כאן, חשבתי.

עצמתי את עיני, מנומנם לפתע.

פקחתין, מזועזע. ואז כפיתי על עצמי לעוצמן. צרצרים צירצרו בדשא מסביב לי.

היה משהו בעלטה מאחורי גלגלי־עיני. חשתי שאם אוכל להפוך את עיני אוכל לראותו בקלות, אך הוא תיעתע בי באופן שלעומתו נדמתה ראיה צידית לקריאת כותרות ראשיות. אם היה אי־פעם דבר מה אשר קשה ללוכדו, ועל אחת כמה וכמה לתארו, זה הדבר. הוא דיגדג בי זמן מה בעוד הכלבים מיבבים בקול, אולם לא יכולתי להבינו. ההקבלה הטובה ביותר שאוכל לחשוב עליה היא התחושה שעיוור אולי מקבל מהשמש ביום מעונן.

פקחתי שוב את עיני.

ורוד עמדה שם לידי. עיניה היו עצומות וקפוצות, והיא כיסתה על אוזניה בידיה. פיה היה פתוח ונע בדומיה. מאחוריה היו כמה מהילדים המבוגרים יותר. כולם נהגו כמוה.

איזו איכות שבלילה השתנתה. האנשים שבקבוצה היו כעת במרחק רגל בערך זה מזה, ולפתע נשבר הדגם. כולם התנודדו לרגע, ואז צחקו באותו רעש מוזר, מודע־למחצה שחירשים משתמשים בו לשם צחוק. הם נפלו על הדשא ואחזו בכרסיהם, התגוללו והתגלגלו ושאגו.

ורוד צחקה גם היא. להפתעתי, אף אני כן. צחקתי עד שחשתי כאב בפני ובצלעותי, כשם שאני זוכר שעשיתי לעיתים לאחר שעישנתי עשב.

וזו היתה * * – –י*ה.

אני יכול לראות שנתתי רק מבט שיטחי על קלר. ועלי לדון בכמה עניינים, לבל אפתח פתח לרשמים מוטעים.

בגדים, דרך משל, רובם לבשו משהו רוב הזמן. ורוד היתה היחידה שעשתה רושם כי היא מתנגדת להם מטבעה. מעולם לא לבשה דבר. איש לא לבש דבר שהייתי מכנה זוג מכנסים. הבגדים היו רופפים; גלימות, חולצות, שמלות, צעיפים, וכיוצא בהם. גברים רבים לבשו דברים שניתן לכנותם מלבושי נשים. הם היו פשוט נוחים יותר. רובם היו בלויים. לרוב היו עשויים משי או קטיפה או משהו אחר שמגעו נעים. הקלרית ההטפסית היתה לובשת גלימת משי יפנית, שעליה דרקונים רקמת־יד, וחורים גדולים רבים וחוטים פרומים וכתמי תה ועגבניות מכסים את כולה בעודה מבוססת בדיר־החזירים עם דלי מי־שופכין. רוחצים אותה בסוף היום ולא דואגים לכך שהצבעים ידהו.

כמדומני שאף הומוסקסואליות לא הזכרתי. ניתן לזקוף לחובתה של התנאתי המוקדמת ששני קשרי העמוקים ביותר בקלר היו עם נשים: ורוד וצלקת. לא אמרתי על כך ולא כלום פשוט משום שאינני יודע כיצד להציג זאת. דיברתי עם נשים וגברים כאחד, באותם תנאים. למרבית הפתיעה כמעט שלא התקשיתי לגלות חיבה כלפי גברים. איני יכול לחשוב על הקלרים כעל ביסקסואלים, למרות שמבחינה קלינית כך היו. היה זה עמוק בהרבה מזה. הם לא יכלו אפילו להכיר מושג כה מרעיל כטאבו הומוסקסואלי. היה זה אחד הדברים הראשונים שלמדו. מי ששם פדות בין סקסואליות להטרוסקסואליות, מנתק את עצמו מתקשורת – תקשורת מלאה – עם מחצית הגזע האנושי. הם היו פאנסקסואלים; הם לא יכלו להפריד מין משארית חייהם. אפילו לא היתה להם מלה בקצרנות המיתרגמת ישירות לאנגלית כמין. היו להם מלים לזכר ולנקבה בואריאציות אין־ספור ומלים לחויה הפיזית לסוגיה ודרגותיה, שאי אפשר היה להביען באנגלית, אך כל אותן מלים כללו גם חלקים אחרים של עולם החויה, ואף אחד מהם לא תחם את מה שאנו מכנים מין לגומחה חבויה משלו.

ישנה שאלה נוספת שלא עניתי עליה. יש לענות עליה, משום שאני עצמי תהיתי עליה כשהגעתי לראשונה. זו השאלה באשר לנחיצותה של הקומונה מלכתחילה. האם באמת היתה זו הדרך ההכרחית? האם לא היה מוטב להם שיסתגלו לדרכי החיים שלנו?

לא הכל היה אידיאל שליו. כבר דיברתי על הפלישה והאונס. הדבר היה יכול לקרות שוב, במיוחד אילו התחילו הקבוצות המשוטטות מסביב לערים לשוטט באמת. קבוצת סיור של אופנוענים היתה יכולה למחותם מעל פני האדמה תוך לילה. ולהתעצמויות החוקיות לא היה קץ. בערך פעם בשנה עטו העובדים הסוציאליים על קלר וניסו לגזול מהם את ילדיהם. הם הותקפו בכל דרך אפשרית, החל מניצול לרעה של ילדים וכלה בתרומה לעבריינות… עד כה לא עלה חפצם בידיהם, אולם היה זה בגדר אפשרות.

ולאחר ככלות הכול, יש בשוק מכשירים מתוחכמים המאפשרים לאדם חירש ועיוור לראות ולשמוע מעט.

פעם פגשתי אישה עיוורת־חירשת שחיה בברקלי. אני נותן את קולי לקלר.

ובאשר למכונות אלו…

בספריה בקלר יש מכונת ראיה. היא משתמשת במצלמת טלויזיה ומחשב כדי להרטיט סדרות צפופות של חודי מתכת. המשתמש בה יכול לחוש בתמונה נעה של מה שהמצלמה מכוונת אליו, יהיה אשר יהיה, היא קטנה וקלה, מותאמת לנשיאה כשהדוקרן נוגע בגב. היא עולה כשלושים וחמישה אלף דולר.

מצאתיה בפינת הספריה. העברתי אליה את אצבעי ופס נוצץ נותר מאחור עם נשירתה של שכבת האבק העבה.

אנשים אחרים באו והלכו, ונשארו.

לא היו להם מבקרים כה רבים כבמקומות האחרים שהייתי בהם. הם לא היו על הדרך.

איש אחד הופיע בצהרים, הביט על סביבותיו, ועזב ללא הגה. שתי נערות, בורחות בנות־שש־עשרה מקליפורניה, הופיעו לילה אחד. הן התפשטו לארוחת הערב וזועזעו לגלות שאני רואה. ורוד הפחידה אותן עד מוות. ילדות מסכנות אלו עוד היו צריכות לחיות זמן רב לפני שיתקרבו לדרגת התיחכום של ורוד. אבל מצד שני ורוד אולי היתה חשה שלא בנוח בקליפורניה. הן עזבו למחרת, כשהן אינן בטוחות אם השתתפו באורגיה או לאו. כל הנגיעות הללו בלי להגיע לעניין: מוזר מאוד.

היה זוג נחמד מסנטה פֶה שפעל כמעין מתווך בין קלר ועורך־הדין שלהם. היה להם ילד בן תשע שפיטפט ללא־קץ בשפת־יד עם הילדים האחרים. הם הופיעו בערך כל שבוע לסירוגין ונשארו ימים מספר, ספגו את אור־השמש והשתתפו ב’יחדיו' מדי לילה. הם דיברו קצרנות מהוססת והעניקו לי את הכבוד לא לדבר אלי על־פה.

כמה מהאינדיאנים באו מפעם לפעם, במרווחים לא קבועים. התנהגותם היתה שוביניסטית כמעט עד כדי תוקפנות. כל הזמן נשארו לבושים בלווי’ס שלהם ובמגפיהם. אולם ניכר כי רחשו כבוד לאנשים, אם כי חשבום למוזרים. היו להם עסקים עם הקומונה. היו אלו בני הנבאחו שהסיעו במשאיותיהם את התוצרת שהובאה לשער מדי יום ביומו. מכרוה, וזכו לאחוזים. ורוד אמרה שהם הקפידו על היושר בעסקותיהם.

ובערך פעם בשבוע יצאו כל ההורים לשדה ו* * *ו.

השתפרתי יותר ויותר בקצרנות ובשפת־גוף. נעתי במהירות בערך חמישה חודשים, והחורף היה באופק. טרם בחנתי את חפצי, לא חשבתי בכנות מהו שהייתי רוצה לעשות בשארית חיי. נראה שההרגל לתת לעצמי לרחף היה מושרש מדי. הייתי פה ומתוך הרגל לא יכולתי לא להחליט ללכת ולא להתמודד עם הבעיה אילו חפצתי להישאר זמן רב.

ואז קיבלתי דחיפה.

זמן רב חשבתי שהיה לזה קשר כלשהו למצב הכלכלי בחוץ. אנשי קלר היו מודעים לעולם החיצון. הם ידעו כי התבודדות והתעלמות מבעיות שניתן לפוטרן בקלות כאירלבנטיות לגביהם היו נתיב מסוכן. לכן חתמו על ה’ניו יורק טיימס' בברייל ורובם קראוהו. היה להם מכשיר טלויזיה שחובר בערך פעם בחודש. הילדים היו צופים בו ומתרגמים להוריהם.

וכך ידעתי כי האי־שפל נע לאיטו למערבולת אינפלציונית נורמלית יותר. עבודות נפתחו, הכסף שב וזרם. כששוב מצאתי את עצמי בחוץ זמן קצר לאחר מכן, חשבתי כי זאת הסיבה.

הסיבה האמיתית היתה סבוכה יותר. היה לה קשר עם קילוף מעטה הבצל של הקצרנות וגילויו של מעטה אחר מתחתיו.

למדתי שפת־יד בכמה שיעורים קלים. אז נעשיתי מודע לקצרנות ולשפת־גוף ועד כמה יהיה קשה יותר ללומדן. במשך חמישה חודשים של התעמקות מתמדת שהיא הדרך היחידה ללמוד שפה, הגעתי לדרגה המקבילה לזו של בן־חמש או שש בקצרנות. ידעתי כי אני יכול לשלוט בה, אם אך תינתן לי שהות. שפת־גוף היתה עניין אחר. אי אפשר למדוד התקדמות בקלות שכזו בשפת־גוף. היתה זו שפה חמקמקה ואישית לעילא שהתפתחה בהתאם לאישיות, לזמן, למצב־הרוח. אך למדתי.

ואז התוודעתי ל’מגע'. זה התיאור הטוב ביותר שאני יכול להעניק לו בשם־עצם יחיד וחופשי באנגלית. הכינוי שהם העניקו לשפת שלב־רביעי זו השתנה מיום ליום, כפי שאנסה להסביר.

לראשונה התוודעתי אליו כאשר ניסיתי לפגוש את ג’נט ריילי. כעת ידעתי את כל תולדות הווצרותה של קלר, ולא יכולתי למוצאה באף מקום. היכרתי את כולם בשמות כגון צלקת, ו’זו־ששינה־הקידמית־חסרה', ו’האיש־מתולתל־השיער'. אלו היו שמות בקצרנות שאני עצמי הענקתי להם, וכולם קיבלום ללא שאלה. הם נטשו את שמותיהם החיצוניים בתוך הקומונה. לא היתה להם כל משמעות לגביהם; הם לא אמרו מאומה ולא תיארו מאומה.

מלכתחילה חשבתי כי שליטתי בלתי־מושלמת בקצרנות היא שמנעה בעדי מלשאול את השאלה הנכונה באשר לג’נט ריילי. ואז ראיתי כי הם אינם מספרים לי בכוונה תחילה. הבנתי מדוע, ואישרתי, ושוב לא חשבתי על כך. השם ג’נט ריילי תיאר מה היתה בחוץ, ואחד התנאים שהציבה מלכתחילה לקידום העניין כולו היה שלא תהיה מיוחדת בפנים כלל. היא נסוגה לתוך הקבוצה ונעלמה. היא לא רצתה להימצא. בסדר.

אולם חקירת השאלה הרגשתי שלכל־אחד מחברי הקבוצה לא היה כל שם ספציפי. זאת אומרת, לוורוד, דרך משל, היו לא פחות ממאה וחמישים שמות. אחד מכל־אחד מחברי הקבוצה. כל־אחד מהם היה שם הקשרי שסיפר את סיפור יחסיה של ורוד עם אותו אדם מסוים. שמות התואר־הגופניים הפשוטים שלי התקבלו כשמות שילד עשוי להעניק לאנשים. הילדים טרם למדו לחדור מתחת לשיכבה החיצונית ולהשתמש בשמות שסיפרו על עצמם, חייהם, ויחסיהם לאחרים.

מה שהיה מבלבל אף יותר, השמות השתנו מיום ליום. היה זה המבט החטוף הראשון שקיבלתי מהמגע, והוא הפחידני. היה זה עניין של פרמוטאציות. רק פיתוחה הראשוני הפשוט של הבעיה הראה כי לא פחות משלושה־עשר אלף שמות היו בשימוש, והם לא נשארו בשקט כדי שאוכל לשנן אותם. כאשר דיברה אלי ורוד על ‘הקירח’, דרך משל, היתה משתמשת בשם ה’מגע' שלה לגביו, ששונה בעקבות העובדה כי היא מדברת אלי, ולא אל ‘האיש־הקטן־והגוץ’.

ואז נפתחה מתחתי התהום של מה שהחמצתי עד כה, ולפתע נעתקה נשימתי מפחד גבהים.

‘המגע’ היה דרך דיבורם זה לזה. היתה זו תערובת לא־תיאמן של כל שלושת האופנים שלמדתי, וממהותו היה כי מעולם לא נשאר בעינו. יכולתי להקשיב להם כשדיברו איתי קצרנות, שהיא הבסיס האמיתי ל’מגע', ולהיות מודע לשמץ מזרמי ה’מגע' ששטפו ממש מתחת לפני השטח.

היתה זו שפה של המצאת שפות. כל אחד דיבר בדיאלקט מיוחד משלו משום שכל אחד דיבר בכלי מיוחד משלו: גוף שונה ומערכת חויות חיים. הכל שינה אותו. הוא לא נותר בעינו כלל.

הם היו יושבים ב’יחדיו' וממציאים מערך שלם של תגובות ‘מגע’ בלילה; אידיומטי, אישי, עירום כליל בישרותו. והם השתמשו בו אך כנדבך בניה לשפת הליל הבא.

לא הייתי בטוח שברצוני להיות עירום עד כדי כך. לאחרונה התבוננתי מעט בעצמי פנימה ולא הייתי מרוצה במה שגיליתי. ההבנה כי כל אחד מהם ידע על כך יותר ממני משום שגופי הכן סיפר מה שלא רצתה דעתי הנפחדת לגלות היתה מהממת. הייתי עירום תחת זרקור ב’קארנגי הול', וכל סיוטי הַבְּלִי־מכנסים שהיו לי מעולם הגיחו לרודפני. העובדה כי כולם אהבוני על אף כל מומי לפתע לא היה בה די. רציתי להתכרבל בארון חשוך עם האני המוּלד שלי ולהניח לו להירקב.

הייתי עשוי להתגבר על פחד זה. אין ספק שורוד ניסתה לסייע בידי. היא אמרה לי שזה יכאב רק זמן מה, שבמהרה אתרגל לחיות את חיי כשרגשותי האפלים ביותר חרוטים באש על מצחי. היא אמרה גם ש’המגע' אינו כה קשה כשם שהוא נראה בראשונה. לאחר שאדע כהלכה קצרנות ושפת־גוף, ישטוף ה’מגע' מאליו כשם שהעסיס עולה בעץ. לא יהיה אפשר למנוע זאת, וזה יקרה לי ללא מאמץ רב בכלל. כמעט האמנתי לה. אך היא בגדה בעצמה. לא לא, לא. לא זאת, אולם הדברים שבה שנגעו ל* * י*ה שיכנעו אותי שאם אעבור זאת רק אחבוט את ראשי חזק יותר כנגד השלב הבא במעלה הסולם.

* * *

כעת היתה לי הגדרה מעט טובה יותר. לא כזו שאוכל לתרגם בקלות לאנגלית, ואפילו ניסיון זה רק יגלה את המושג המעורפל שהיה לי ממנו.

“זוהי צורת נגיעה”, אמרה ורוד, וגופה נע כמטורף בניסיון להגיע אלי במושגה שלה חסר־השלימות על טיבו, שבורותי כבלתהו. גופה הכחיש את האמת שבהגדרת הקצרנות שלה, ובו בזמן הודה בפני כי היא עצמה אינה יודעת מהן.

“זו המתת שבעזרתה יכול האדם להתפשט מן הדממה והעלטה הנצחיים אל משהו אחר.” ושוב הכחיש זאת גופה. היא היכתה על הרצפה בהתמרמרות.

“זו התכונה הנובעת מההימצאות התמידית בדממה ובעלטה, מהנגיעה באחרים. כל שידוע לי בבירור הוא שהראיה והשמיעה לא מאפשרים או מאפילים עליה. אני יכולה להעטות על עצמי דממה ועלטה ככל האפשר ולהיות מודעת לשוליה, אך האוריינטציה החזותית של הדעת ממשיכה. הדלת נעולה בפני, ובפני כל הילדים.” הפועל שלה ‘לגעת’ בחלק הראשון היה מזיגה על־דרך ה’מגע', מזיגה שהגיעה אחור לכל זיכרונותיה עלי ועל מה שסיפרתי לה על חויותי. היא רימזה והעירה ריחן ומגען של פטריות שבורות באדמה הרכה שמתחת לאסם עם הגבוהה־ירוקת־העין, (זו שלימדתני להכיר במהותו של עצם.) הוא כלל גם התייחסויות לשפת־גופנו בעוד אני חודר למחשכיה הלחים, והדין־וחשבון השוטף שמסרה לי על איך זה לקבלני לתוכה. כל זאת במלה אחת.

הירהרתי בכך נוגות זמן ממושך. מה היה הטעם היה הטעם לשאת ולסבול את מרומי ה’מגע', רק כדי להגיע לדרגת עיוורונה המתוסכל של ורוד? מה היה הדבר שלא פסק לדחותני מהמקום היחיד בחיי שבו הייתי מאושר מכל?

דבר אחד היתה ההבנה, שהגיעה במאוחר למדי, ואשר ניתן לסכמה כ"מה לכל הרוחות אני עושה כאן?" השאלה שהיתה צריכה לענות על שאלה זו היתה "מה לכל הרוחות אעשה אם אעזוב?''

הייתי המבקר האחד והיחיד מזה שבע שנים שנשאר בקלר יותר מימים ספורים. הירהרתי בכך. לא הייתי חזק דיי או בטוח דיי בהערכת עצמי כדי לראות זאת אלא כפגם בי לא באותם אחרים. ברור שהיה קל מדי להשביע את רצוני, שהייתי שאנן מכדי לראות את הפגמים שראו אותם אחרים.

לא היו אלו מן ההכרח פגמים בבני קלר או במערכתם. לא. אהבתי אותם וכיבדתים יתר על המידה מכפי שאחשוב כך. מה שעשו כאן התקרב ללא ספק יותר משהצליח אי־מי אי־פעם בעולם חסר־שלימות זה לאורח־חיים שפוי והגיוני, ללא לוחמה ועם מזער של פוליטיקה. בסופו של דבר, שני הדינוזאורים העתיקים הללו הם הדרכים היחידות שגילו בני־האדם להיות חיות חברתיות. כן, אני אכן רואה מלחמה כדרך לחיות עם אחר, בכך שכופים עליו את התנאים בדרך כה בוטה עד כי לא נותר לו אלא להיכנע לעול, למות, או לשפוך את מוחו של היריב. ואם זה הינו פתרון למשהו, מוטב לי לחיות ללא פתרונות כלל. הפוליטיקה אינה טובה מזה בהרבה. הדבר היחיד שעומד לזכותה הוא שמפעם לפעם היא מצליחה להחליף משפטים ולא אגרופים.

קלר היתה אורגניזם. היתה זו דרך התייחסות חדשה, ונראה כי פעלה. אינני ממליץ עליה כעל פתרון לבעיות העולם. ייתכן שהיא מסוגלת לפעול רק בקבוצה שלה אינטרס־עצמי משותף מאחד ונדיר כחירשות ועיוורון. אינני יכול לחשוב על קבוצה אחרת שתלות הדדית כזו שוררת בצרכיה.

תאי האורגניזם שיתפו פעולה להפליא. האורגניזם היה חזק, משגשג, והיו לו כל התכונות שאי־פעם שמעתי עליהן כמגדירות חיים למעט היכולת להתרבות. ייתכן שזה היה הפגם הגורלי שבו, אם היה בכלל כזה. ודאי שראיתי זרעים כלשהם מתפתחים בילדים.

עוצמתו של האורגניזם היתה בתקשורת. אין דרך לעקוף זאת. ללא מנגנון התקשורת המפורט שאי־אפשר־לזייפו שהוטבע בקלר, היתה מאכלת את עצמה בקטנוניות, קנאה, רכושנות, ותריסר חסרונות אנושיים ‘מולדים’ אחרים.

ה’יחדיו' הלילי היה בסיסו של האורגניזם. כאן, מאחרי הסעודה ועד הזמן לישון, דיברו הכל בשפה שלא היתה מסוגלת לדבר־שקר. אם התבשלה בעיה, היתה מציגה את עצמה ונפתרת כמעט אוטומטית. קנאה? טינה? איזו עוולה קטנה ומתמגלת שמישהו מטפח? אי אפשר היה להסתירם ב’יחדיו', ובמהרה התקבצו הכל מסביב והרחיקו את החולי באהבתם. התהליך דמה להתקבצותן של כדוריות־דם לבנות מסביב לתא חולה, לא כדי להשמידו, אלא כדי לרפאו. נדמה שלא היתה שום בעיה שאי אפשר לפתרה אם טופלה די מוקדם, ובעזרת ה’מגע' ידעו על כך שכניו של האיש עוד לפניו וכבר טרחו ליישר את העקוב, לרפא את הפצע, ולגרום לתחושה טובה יותר כדי שיוכל לצחוק על כך. היה צחוק רב ב’יחדיו'.

חשבתי שזמן־מה חשתי רכושנות כלפי ורוד. אני יודע שכך הרגשתי מעט לראשונה. ורוד היתה ידידתי המיוחדת, זו שעזרה לי כבר מההתחלה. שבמשך ימים מספר היתה היחידה שיכולתי לדבר עימה. היו אלו ידיה שלימדוני שפת־יד, לגמרי בעצמה. אני יודע שחשתי בזיע של טריטוריאליות כאשר שכבה לראשונה בחיקי וגבר אחר התעלס איתה באהבים. אך אם היה איזה אות שהקלרים היו מיומנים בקריאתו, היה זה אות זה. הוא פשט כפעמון אזעקה בוורוד, בגבר, ובנשים ובגברים שמסביב לי. הם הרגיעו אותי, ליטפוני, אמרו לי בכל שפה שזה בסדר, ולא להרגיש בושה. ואז החל הגבר המדובר לאהוב אותי. לא ורוד, אלא הגבר. אנתרופולוג תצפיתי היה מקבל מזה נושא לתיזה שלימה. האם ראיתם את הסרטים על התנהגותם החברתית של הבבונים? גם כלבים עושים זאת; זכרים רבים עושים זאת בין היונקים. כשזכרים מסתבכים במאבקי שלטון יכול החלש יותר להפיג את התוקפנות אם ייכנע בהפניית זנב. מעולם לא שככו רגשותי במהירות כזו כבשעה שבה ויתר הגבר על המושא להתנצחות בין רצונותינו – ורוד – והפנה את תשומת ליבו אלי. מה יכולתי לעשות? יכולתי לצחוק, ובמהרה צחקנו כולנו וזה היה סופה של הטריטוריאליות.

זו מהות פתרונם של תושבי קלר לרוב בעיות ‘הטבע האנושי’. מעין אמנות מלחמה מזרחית: המותקף נכנע, מתגלגל עם המהלומה עד שתוקפו נופל על עכוזו מעוצמת התקיפה. הוא עושה כך עד שהתוקף רואה כי המהלומה הראשונית לא היתה שווה במאמץ, שהיה זה מעשה אווילי למדי לעשותו כשאין מתנגדים לו. מהר מאוד שוב אינו טרזן מלך הקופים אלא צ’ארלי צ’פלין, והוא צוחק.

כך שלא גרמו לכך ורוד וגופה הנחמד והבנָתי כי לעולם לא תהיה שלי לנעול אותה במערתי ולהגן עליה בעצם־ירך מכורסמת. אילו התעקשתי להישאר באותו הלוך־רוח היתה מוצאת אותי למושך בערך כמו עלוקה אמזונית, והיה זה מעודד מאוד להפריך את הביהביוריסטים ולהתגבר על כך.

וכך חזרתי לאותם אנשים שביקרו ועזבו, ומה ראו שלא ראיתי אני? ובכן, היה דבר־מה מאוים מאוד. לא הייתי חלק מהאורגניזם, ולא משנה עד כמה היה האורגניזם חביב אלי. ואף לא היו לי כל תקוות להיות אי־פעם לחלק. ורוד אמרה זאת כבר בשבוע הראשון. היא עצמה חשה זאת בהדרגה פחותה יותר. היא לא יכלה ל* *+**. עובדה זו לא היה בה כדי להרחיקה מקלר; היא אמרה לי זאת פעמים רבות בקצרנות ואישרה זאת בשפת־גוף. אילו עזבתי, היה זה בלעדיה. כשניסתי לעמוד מן הצד ולהתבונן בכך, חשתי אומלל למדי. מה אני מנסה לעשות, מכל מקום? האם היתה מטרתי בחיים באמת להיות לחלק מקומונת עיוורים־חירשים? הייתי כה מדוכדך באותו זמן עד כי ממש ראיתי בזאת טעם לפגם, למרות כל העדויות לַהפך. עלי להיות בחוץ בעולם האמיתי, במקום שבו חיים האנשים האמיתיים, ולא נכים מוזרים אלו.

נסוגותי ממחשבה זו מהר מאוד. לא יצאתי לגמרי מדעתי, רק הייתי סהרורי קצת. אנשים אלו היו הידידים הטובים ביותר שהיו לי אי־פעם, אולי היחידים. היותי נבוך דיי לחשוב כך אפילו לשניה הדאיג אותי יותר מכול. ייתכן שהוא אשר דחפני לבסוף להחלטה. חזיתי עתיד של התפכחות גוברת ותקוות נכזבות. אם לא אהיה מוכן לוותר על עיני ואוזני, תמיד אהיה בחוץ. אני אהיה העיוור והחירש. אני אהיה המוזר. לא רציתי להיות מוזר.

הם ידעו שהחלטתי לעזוב עוד לפני שידעתי אני. כמה הימים האחרונים שלי הפכו לאמירת־שלום מתמשכת, ופרידה אוהבת נחקקה בכל מלה שנגעה בי. לא הייתי עצוב באמת, ואף הם לא. זה היה נחמד, ככל מה שעשו. הם אמרו שלום בדיוק בתערובת הנכונה של געגועים והחיים־חייבים־להימשך, ולהתמשש.

המודעות ל’מגע' ניקרה בשולי דעתי. זה לא היה גרוע כל־כך, ממש כשם שאמרה ורוד. תוך שנה או שנתיים הייתי יכול לשלוט בזה. אולם כבר קבעתי את דרכי. שבתי למסלול־חיי שבו הילכתי זמן כה רב. מדוע זה לאחר שהחלטתי מה עלי לעשות, אני ירא לבחון־מחדש את החלטתי? אולי משום שההחלטה המקורית עלתה לי כה הרבה עד שלא רציתי לעבור זאת שנית.

יצאתי בשקט בלילה לכיוון דרך־המלך וקליפורניה. הם היו בחוץ, בשדות, ושוב עמדו באותו מעגל. קצות־אצבעותיהם היו מרוחקים יותר מאי־פעם. הכלבים והילדים התגודדו מסביב לשולים כקבצנים במשתה. קשה לומר מי נראה רעב יותר אך נדהם יותר.

החויות בקלר לא חלפו עלי מבלי לטבוע בי את רישומן. לא יכולתי לחיות כמקודם, זמן־מה חשבתי שלא אוכל לחיות כלל, אך חייתי. הייתי מורגל מדי לחיים מכדי לנקוט את הצעד ההחלטי ולשים קץ לחיי. יכולתי לחכות. החיים כבר הביאו לי דבר נעים אחד; אולי יביאו לי אחר.

הייתי סופר. גיליתי כי ניחנתי עתה במתת גדולה יותר לתקשורת מאשר קודם. או אולי היתה לי כעת לראשונה. בכל אופן, כתיבתי עלתה בידי ואני מכרתי. כתבתי מה שרציתי לכתוב ולא פחדתי פן ארעב. קיבלתי את הדברים בבואם.

התגברתי על האי־שפל של 97', כאשר הגיעה האבטלה לעשרים אחוזים והממשל שוב התעלם ממנה כירידה ארעית. היא עלתה בסופו של דבר, ושיעור חסרי־התעסוקה נותר מעט גבוה יותר משהיה בפעם הקודמת ובפעם שקדמה לקודמת. נוצרו עוד מיליון אנשים חסרי־תועלת שלא היה להם מה לעשות אלא לשוטט ברחובות ולחפש קטטות, הריסת מכוניות, התקפות לב, רציחות, יריות, הצתות, הפצצות ומהומות: תיאטרון הרחוב שופע־ההמצאות, שאינו תם. מעולם לא היה משעמם.

לא הפכתי לעשיר, אולם בדרך כלל היה לי נוח. זוהי מחלה חברתית, מסימניה היא היכולת להתעלם כאשר החברה שותתת מוגלה ויתושים רדיואקטיביים מאכלים את מוחה. היתה לי דירה נחמדה במארין קאנטרי, מחוץ לטווח ראייתם של מקלעי הצריחים. היתה לי מכונית, בתקופה שאלו החלו להיות מותרות.

הגעתי למסקנה כי חיי לא נועדו להיות כל מה שרציתי שיהיו. כולנו עושים פשרה זו או אחרת, טענתי; ומי שציפיותיו גבוהות מדי, חזקה עליו שיתאכזב. אומנם עלה בדעתי כי מה שהסתפקתי בו רחוק מ’גבוה', אך לא ידעתי כיצד לפתור זאת. עשיתי זאת בתערובת של ציניות ואופטימיות שהיתה לכאורה התערובת הנכונה לגבי. המשכתי בפעילות מכל מקום.

אפילו הגעתי ליפן, כפי שהתכוונתי מלכתחילה.

לא מצאתי עם מי לחלוק את חיי. לשם כך היתה רק ורוד, ורוד ומשפחתה, והפריד בינינו זרם שאותו לא העזתי לחצות. אפילו לא העזתי לחשוב עליה יותר מדי. זה היה מסוכן לאיזוני. חייתי עם זה ואמרתי לעצמי שכזה אני. בודד.

השנים התגלגלו להן כטרקטור זחלילי בדכאו, עד ליום שלפני האחרון של האלף.

סאן פראנסיסקו ערכה חגיגה גדולה לכבוד שנת 2000. מי שם יריקה על זה שהעיר מתפרקת, שהציביליזציה מתפוררת מהיסטריה? בואו נעשה חגיגה!

עמדתי על סכר שער הזהב ביום האחרון של 1999. השמש שקעה באוקיינוס השקט על יפן, שהתברר כי אינה מיוחדת כלל אלא מרובעת ועשויה קוביות נוסח ניו־סאמוראי. מאחורי התחרו הפצצותיהם הראשונות של הזיקוקין העליזים למראית־עין בזוהר הבניינים הבוערים שבו חגגו הנכים החברתיים והכלכליים בדרכם שלהם. הכרך רעד תחת מועקת האומללות, והיה קרוב להחליק לאורך קוויו המשוננים של השבר התת־קליפתי של סן אנדריאס. בדעתי צילצלו פצצות אטומיות במסילותן, נכונות לנטוע פטריות לאחר שננצל עד תום את האפשרויות האחרות.

חשבתי על ורוד.

מצאתי את עצמי מאיץ דרך מדבר נבאדה, מזיע, לופת את ההגה. קראתי בקול אך ללא צליל, כשם שלמדתי לעשות בקלר. האם השיבה אפשרית?

הקפצתי את המכונית העירונית מעל למהמורות בדרך העפר. המכונית התפרקה לגורמים. היא לא נבנתה למסע כגון זה. השמים החלו להתבהר במזרח. היה זה השחר של אלף חדש. העמקתי ללחוץ על דוושת הדלק והמכונית כירכרה בפראות. לא היה לי אכפת. לא עמדתי לנהוג חזרה באותה דרך, לעולם לא. כך או אחרת, הייתי כאן כדי להישאר.

הגעתי לחומה והתייפחתי מהקלה. מאה הקילומטרים האחרונים היו סיוט שבו תהיתי אם היה זה חלום. נגעתי במציאות הקרה של החומה והיא הרגיעתני. שלג קל נשר על הכל, אפור בשחר המוקדם.

ראיתים במרחק. כולם בחוץ, בשדה שבו השארתי אותם. לא, טעות היתה בידי. היו אלו רק הילדים. מדוע נראו כה רבים לראשונה? ורוד היתה שם. הכרתיה מייד, למרות שמעולם לא ראיתי אותה בבגדי חורף. היא היתה גבוהה יותר, מלאה יותר. כעת כבר היתה ודאי בת תשע־עשרה. ילד קטן שיחק בשלג לרגליה, והיא חיבקה עולל בזרועותיה. ניגשתי אליה ודיברתי אל ידה.

היא פנתה אלי, פניה קרנו בברכה, עיניה בהו בדרך שמעולם לא ראיתי קודם. ידיה ריפרפו עלי ועיניה לא נעו.

“אני נוגעת בך, אני מקדמת אותך בברכה”, אמרו ידיה. “הלואי שיכולת להיות כאן אך לפני רגעים ספורים. מדוע הלכת לך, יקירי? מדוע נשארת במרחקים זמן כה רב?” עיניה היו אבנים בראשה. היא היתה עיוורת. היא היתה חירשת.

וכך כל הילדים. לא, ילדה של ורוד שישב לרגליי הרים אלי את מבטו בחיוך.

“איפה כולם?” שאלתי כששבה אלי נשימתי. “צלקת? הקירח? ירוקת־העין? ומה קרה? מה קרה לך?” התנודדתי על גבול התקף לב או התמוטטות עצבים או משהו. חשתי כי המציאות שלי נתונה בסכנת היעלמות.

“הם אינם,” אמרה. המלה השלתה אותי, אולם ההקשר איחדה עם ה'מארי סלסט' ורוונווק, וירג’יניה. מסובכת הדרך שבה השתמשה במילה אינם. היה זה כמשהו שכבר אמרה קודם: לא־מושג, מקור לתיסכול מעין זה ששילח אותי במרוצה מקלר. אולם כעת סיפרה מילתה על דבר־מה שטרם היה שלה, אולם היה בטווח הישגה. לא היתה בה כל עצבות.

“אינם?”

“כן. אינני יודעת היכן הם. הם מאושרים. הם * * *ו. זה היה נפלא. יכולנו לגעת רק בחלק מזה.”

חשתי כי לבי פועם לצלילי הרכבת האחרונה היוצאת מהתחנה. רגלי הלמו לאורך הכבלים עם היעלמה לתוך הערפל. היכן גדודי האתמול? עדיין לא שמעתי על אגדה שבה ניתן לשוב לארץ הפלאות. אתה מתעורר מגלה שהסיכוי נעלם. אתה השלכת אותו מעל פניך. שוטה! מקבלים רק סיכוי אחד, זה המוסר־השכל, לא כן?

ידיה של ורוד צחקו לאורך פני.

“אחוז באותו חלק־ממני־המדבר־פה־אל־פטמה,” אמרה ומסרה לי את בתה התינוקת. “אתן לך מתנה”.

היא הושיטה את ידה ונגעה בקלילות באוזני באצבעותיה הקרות. שאון הרוח נאטם, ולאחר שנסוגו ידיה לא שב עוד לעולם. היא נגעה בעיני אטמה את כל האור, ולא ראיתי עוד.

אנו חיים בדממה ובעלטה המבורכות.

"כמה טוב לצאת שוב החוצה. בקושי אפשר לפגוש מישהו במשך תקופת־קרח."

רגֵ’ינלד ברטנור נולד בוולדיבוסטוק, סיביר, ב־1911, ובגיל 8 הגיע לארה"ב. הוא החל לכתוב אחרי מלחמת העולם השניה, סיפורת ותעוד כאחד (כולל מאמרים על נושאים צבאיים). את ‘הגנורים יצאו מהכרכוף’ כתב בשנת 1950, וזהו בלי ספק סיפורו המפורסם ביותר. בעקבותיו באה סדרת סיפורים על־אודות פאפא שימלהורן, שהוא גיבור הסיפור שלפנינו. ברטנור ערך גם שלושה ספרי מאמרים על ספרות המד"ב, וכן פרסם שורה ארוכה של ‘בדיחות מד"ב’, שנודעו בכינוי ‘פגהוטים’, וזאת על שם גיבורן של בדיחות אלה, ברנש בשם פרדיננד פגהוט.

* * *

כאשר שמע פאפא שימלהורן על המלחמה עם בובוביה, קנה תיבת־ארוחות, עטף את נשקו הסודי בנייר חום, ועלה על האוטובוס הראשון הישר לוושינגטון. הוא הופיע בשער הראשי של “הלשכה לנשק סודי” עת קצרה לפני הצהרים מצויד בתיבת־ארוחות, זקן, ובסון.

ממש כך – בסון. הוא הסיר את העטיפה מעל נשקו הסודי. הוא נראה כבסון. ההבדל לא ניכר.

רב"ט ג’רי קוליבר, שהיה במשמרת בשער, לא ידע שיש הבדל. כל מה שידע היה כי “הלשכה לנשק סודי” היא מעשה־זיוף, שנועד להרחיק את המטורפים כדי שלא יציקו לציבור, ושזו יחידה מחורבנת, ועדיין כל אחר־הצהרים לפניו עד למועד פגישתו עם קייטי.

“בוקר טוף, בחור חייל!” נהם פאפא שימלהורן.

רב"ט קוליבר קרץ לעבר שני הטר"שים שהשתזפו איתו על מדרגות בניין־המשמר. “חזור בחג־המולד, סנטא,” אמר. “סגור לשם בדיקת־מלאי.”

“לא!” פאפא שימלהורן נטרד משלוותו. “אני לא יכול לא ליות בעפודה כל־כך הרפה זמן. וחוץ מזה, יש לי כאן נשק זודי. תן לי להיכנס!”

הרב"ט משך בכתפיו. פקודות הן פקודות. משוגעים או לא, חובה להכניס’תם. הוא נשען לאחור ולחץ על מתג־התעתועים, סתם כדי לעשות רושם על הפסיכי. ואז, בצילצול מפתחות, הילך לשער. “נשק סודי, הא!” אמר בפותחו אותו. “בטח אתה מתכוון לנצח ולגמור עם המלחמה תוך שבוע.”

“שפוע!” שאג פאפא שימלהורן בצחוק. “בחור חייל, אתה רק חכה! היא נגמרת תוך שתי ימים! אני קאון!”

כשנכנס, נזכר רב"ט קוליבר בתקנות ושאלו בחומרה אם יש לו אי־אלו חומרים נפיצים עליו או בידיו.

“הו־הו־הו! לא צריך חומר נפץ כדי לנצח במלחמה! אז בזידר, אתה תחפש עלי!”

הרב"ט חיפש עליו. הוא בדק את תיבת־הארוחות, שהכילה ביצה אחת טרופה ומתובלת מאוד, שני כריכי חזיר, ותפוח. הוא בחן את הבסון, ניערו והציץ לתוכו כדי לוודא כי הוא ריק.

“בסדר, קשישא,” אמר לאחר שסיים. “אתה יכול להיכנס. אבל מוטב שתשאיר כאן את החליל שלך.”

“זה לא חליל,” תיקנו פאפא שימלהורן. “זה גנור־פפייף. ואני מוכרח לקחת אותו כי זה הנשק הזודי שלי.”

הרב"ט, שתיאר לעצמו כשעה של ניסיון לצפור את “בבואה מבעד לשיפון,” משך בכתפיו מעשה־פילוסוף. “בארני,” אמר לאחר הטר"שים, “קח את הברנש הזה למגזר שבע.”

כשיצא החייל טן־דו עם פאפא שימלהורן, לחץ על מתג־התעתועים עוד פעמיים סתם לשם מזל. “זה כבר היה שיא,” העיר.

רב"ט קוליבר, כמובן, לא ידע שפאפא שימלהורן לא דיבר אלא אמת לאמיתה. הוא לא ידע שפאפא שימלהורן באמת גאון, או שהגנורים ישימו קץ למלחמה תוך יומיים, או שפאפא שימלהורן ינצח בה.

באחת ועשרה עדיין נעלם מידיעתו של אל"מ פווהאטן פיירפאקס פולארד קיומו של פאפא שימלהורן, למזלו.

אל"מ פולארד היה כיפח וצנום וגלדני. הוא נעל מגפים, דורבנות, ואחת מאותן חולצות כעין־השזיף שהיו אופנתיות בפורט הואצ’ואה בשנות העשרים. הוא לא האמין בנשק סודי. הוא לא האמין אפילו בפצצות אטומיות וטנקים, בתול"רים והתקפה אוירית. הוא האמין בסוסים.

הפנטגון החזירו לשירות מהגמלאות כדי לפקח על “הלשכה לנשק סודי,” והוא היה האיש הנכון לתפקיד. בארבעת חודשי כהונתו, נשלח רק ממציא אחד – ברנש בעל רעיונות הגיוניים מאין כמותם בנוגע לאוכפים – לדרגים גבוהים יותר.

אל"מ פולארד ישב ליד מכתבתו והכתיב למזכירת הח"ן הבלונדית שלו מעותק פתוח של “האבסה מודרנית” לאלוף וורדרופ. הוא עסק באיסוף החומר לעבודה משלו, שהיתה עתידה להיקרא “חרב וכידון בלוחמת העתיד.” כעת, באמצע ציטוט המפרט את יתרונות החנית הבנגאלית, עצר לפתע. “מיס הופר!” הכריז. “מחשבה עלתה בדעתי!”

קייטי הופר משכה באפה. אם הוא חייב להתנהג ברשמיות, מדוע אינו יכול פשוט לומר סמלת? קצינים בכירים אחרים תמיד פנו אליה בכינוי חמודה או מותק, לפחות כשהיו לבדם. מיס הופר, אכן! היא שבה ומשכה באפה ואמרה “כן סר.”

אל"מ פולארד ניחרד, כדי לטהר את מחשבותיו כנראה. “אוכל להצהיר על כך כעל עיקרון,” התחיל, “כי החיפוש המטורף אחר מה שמכונה נשק מדעי מהווה איום חמור לבטחונה של ארצות־הברית. כמתריסים בפני מדע המלחמה בן־האלמוות, מייצרים אנו ללא הרף כלי־נשק שיעילותם מוטלת בספק, נשק־נגד לנשק זה, נשק־נגד־נשק־נגד־נשק, ו – כולי. חמושים עד לשינינו בתיאוריות ורעיונות־שוא, נעמוד במהרה אין־אונים – שמעת אותי, מיס הופר? אין־אונים –”

מיס הופר גיחכה ואמרה, “כן סר.”

“מול התקפתו של איזה אטילה,” צעק האל"מ, “איזה ג’ינג’יס חאן מודרני, שטרם נולד, ואשר יפזר את הטכנאים מתקני־התקרים שלנו כמוץ בפני סופה, ויפרוש חיל־פרשים על־פני האימפריה שלו! מיליון מוז’יקים מהירים יוכלו–”

אך העולם לא נועד לגלות מה בדיוק יכולים או לא יכולים מיליון מוז’יקים מהירים לעשות. הדלת נפרצה לרווחה. מהמשרד החיצון בקעה צווחה חדה וקצרה. קצין גוץ וצעיר נורה על־פני החדר, בלם לפני מכתבת האל"מ, הצדיע בפראות.

“אוווו!” התנשפה קייטי הופר, ופקחה לרווחה עיניים כחולות. פניו של האל"מ הפכו לפתע לאבן. ונשימתו של הקצין הצעיר שבה אליו זמן מספיק לקרוא, “אלי, זה־זה קרה, סיר!”

סגן האנסון לא היה חייל קרבי; הוא היה מדען. הוא לא קבע קודם כל פגישה הוא נכנס ללא נקישה, באופן בלתי־צבאי ביותר. ו–ו–

“מיסטר!” שאג אל"מ פולארד. “היכן מכנסיך?”

שכן ניכר היה כי סגן האנסון אינו לובש כאלו. ואף לא לבש גרבים או נעל נעלים. וכנפותיה המהוהים של חולצתו כמעט שלא הסתירו את תחתוניו המרופטים.

“דבר כבר, לכל הרוחות!”

הסגן הביט בעינים ריקות על גפיו התחתונים ושוב חזרה. הוא החל לרעוד. “הם – אכלו אותם!” פלט. “זה מה שאני מנסה לספר לך! האל יודע איך הוא עושה זאת. הוא בערך בן שמונים, והוא – הוא פועל בבית־חרושת לשעונים! אבל זה הנשק המושלם! והוא פועל, הוא פועל, הוא פועל!” הוא צחק בהיסטריה. “הגנורים יצאו מהכרכוף!” שר, ומחא כפים.

כאן קם אל"מ פולארד מכיסאו הקיף את מכתיבתו, וניסה להרגיע את סגן האנסון בכך שטילטלו כדבעי. “חרפה!” צעק לתוך אוזנו. “הפני את גבך!” פקד על קייטי הופר המסמיקה. “שטויות!” נהם כשניסה הסגן לפטפט משהו על אודות גנורים.

ו"מה זה שטויות, בחור חייל?" חקר פאפא שימלהורן מכיוון דלת הכניסה.

הסגן הצביע ברעד על אל"מ פולארד. “גנורים זה שטויות!” ליגלג. “הוא האומר.”

“הא!” נעץ פאפא שימלהורן מבט זועף. “אני להראות לך, בחור חייל!”

האל"מ התפרץ. "בחור חייל? בחור חייל? עבור לדום כשאני מדבר אליך! לדום, לעזאזל איתך!''

פאפא שימלהורן, כמובן, לא הקדיש לו כל תשומת לב, דמומה או לאו. הוא הרים את נשקו הסודי לשפתיו, והצלילים הראשונים של “בואו לכנסיה ביער העד” התנהמו בחדר.

“מיסטר האנסון!” זעם האל"מ."אסור איש זה! קח ממנו את הדבר הלזה! זה כבר יותר גרוע מכדורים! אני – "

בשלב זה, יצאו הגנורים מהכרכוף.

לא קל לתאר גנור. התוכלו לתאר לעצמכם יצור כעין־עכבר, גודל כגודל עכבר וצורתו כשל חזיר פרא, אבל כביכול זוהר? ולו אצבעות ברגליו הקדמיות והאחוריות, וזנב חשוף, ורוד, ועיניים צהובות בכמה מספרים גדולות מדי? ושלוש מערכות שיניים חדות בפניו? תוכלו? ובכן, זה בערך זה – אלא שאף אחד לא ראה גנור מעולם. הם לא ככה. כשהגנורים יוצאים מהכרכוף, הם מכסים הכול – כמו למינגים, ואף יותר – מיליונים על מיליונים ממין זה.

ובבואם – ויאכלו.

הגנורים יצאו מהכרכוף ממש כשהיגיע פאפא שימלהורן ל"…הכנסיה בגיא." הם כיסו את מחצית הרצפה. וכירסמו את מחצית השטיח עד תום, לפני שגמר את “אף מחזה אינו כה יקר לילדותי.” ואז הסתערו על אל"מ פולארד.

האל"מ טיפס על מכתבתו והחל להצליף על סביבותיו בשוט הרכיבה שלו. קייטי הופר טיפסה על ארון תיוק, כינסה את חצאיתה, וצרחה. סגן האנסון, המוגן בעירומו המלרעי, נשאר בעמדתו וגעה בצחוק פרוע.

פאפא שימלהורן הפסיק לצפור כדי לצעוק, “אל תידק, בחור חייל!” הוא התחיל שוב, והפעם ניגן דבר־מה בלתי־מוכר לחלוטין – משהו שלא נשמע כלחן כלל.

מייד עצרו הגנורים. הם הביטו מעל לכתפיהם בחשש. הם בלעו את שיירי כרית הכיסא של האל"מ, זהר זוהר מבריק, השמיעו מעין קול חריקה מבחיל, הפנו את זנבם ונעלמו בין לוחות־העץ.

פאפא שימלהורן בהה במגפיו של האל"מ, שנותרו שלמים עד פליאה, ומילמל, “הממ־מ, אז ככה זה!” הוא פזל בהערכה אל קייטי הופר, ששמטה את חצאיתה כראוי. הוא הלם על חזה עצמו, והכריז, "הם נהטרים, הגנורים שלי!''

“מ–?” האל''מ הפגין סימנים לטראומה נפשית עמוקה. "לאן הם הלכו?''

“לאיפה שפאו,” השיב פאפא שימלהורן.

“היכן זה?”

“זה אתמול!”

'הרי־הרי זה מגוחך!" האל"מ מעד ונפל לתוך כיסאו. “הם לא היו כאן אתמול!”

פאפא שימלהורן בחנו ברחמים. “כמופן שלא! הם לא היו כאן אתמול כי אתמול היה אז היום. הם כן כאן היום, כשאתמול זה כפר אתמול. זה לא אותו טבר.”

אל"מ פולארד הפנה מבט מתחנן לסגן האנסון.

“אולי אוכל להסביר, סר,” אמר הסגן, אשר נראה כי מערכת העצבים שלו הפיקה רוב טובות מביקורם השני של הגנורים. "היותר לי להגיש את דיווחי?''

“כן, כן, ודאי.” אל"מ פולארד נאחז בקש בשמחה.

האנסון משך לעצמו כיסא ו–עוד פאפא שימלהורן ניגש לפלרטט עם קייטי – החל לדבר בקול נמוך ורציני מאוד.

“ממש קשה להאמין בכך,” אמר, “שכל המבחנים השגרתיים מראים כי הוא לכל היותר מורון בדרגה גבוהה. הוא עזב את בית־הספר כשהיה בן אחת־עשרה, שירת כשוליה, ועבד כשען עד שנות החמישים שלו. לאחר מכן היה שרת־ניקיון ב”מכון לפיזיקה גבוהה של ג’נבה" עד לפני שנים ספורות בלבד. אז בא לאמריקה וקיבל את משרתו הנוכחית. עניין ג’נבה הוא החשוב. הם התרכזו באותה תקופה בהשלכות של עבודתם של איינשטיין ומינקובסקי. ודאי שמע הרבה שלא־במתכוון."

“אבל אם הוא מורון – “האל”מ שמע על איינשטיין, וידע כי הוא באמת רציני מאוד” – מה זה יוכל להועיל לו?"

“בזה בדיוק העניין, סר! הוא מורון בדרג המודע, אולם בתת־הכרתו הריהו גאון. איכשהו, חלק מדעתו ספג את החומר, מיזגו, והעלה את הרעיון הזה של הבסון. יש בתוכו גביש קטן ומוזר שצורתו צורת ר, תלוי בקנה, וכשנושפים הגביש מרטיט. אין אנו יודעים מדוע הוא פועל – אבל ברי שכך הוא!”

"אתה מתכוון ל־אה־המימד הרביעי?''

“בדיוק. אם כי נטשנו את האתמול מאחור, הגנורים לא עשו כן. הם נמצאים שם כעת. כשיום מסוים הופך לאתמול שלנו, הוא הופך להיום שלהם.”

“אבל – אבל איך הוא נפטר מהם?”

“הוא טוען שהוא מנגן אותו לחן לאחור, ומהפך את האפקט.”

פאפא שימלהורן, שעד כה עודד את קייטי הופר למשש את קיבורותיו, נפנה. “חכה חכה!” רעם בצחוק. “פקרוף, עם הגנור־פפייף שלי אני משטר לאוייף! אנחנו זוכים פמלחמה!”

האל"מ נרתע. “הדבר לא נוסה, לא הוכח! הוא – אה – מצריך מחקר נוסף – ביצוע בשדה – מבחן בחומצה.”

"אין לנו זמן. סר. נאבד את גורם ההפתעה!''

“נדווח דיווח שגרתי דרך הצינורות המקובלים,” הצהיר האל"מ. “זו מכונה ארורה, האין זאת? אין לסמוך עליהן. כך היה תמיד. יהיה זה בניגוד לעקרונות המלחמה.”

ואז היתה לסגן האנסון השראה. “אבל, סר,” טען, “לא נילחם בעזרת הגנור־פפייף! הגנורים יהיו הנשק האמיתי שלנו, והם אינם מכונות – הם חיות! האלופים הגדולים ביותר השתמשו בחיות המלחמה! הגנורים אינם מעוניינים ביצורים חיים, אך הם יבלעו כמעט כל דבר זולתם – צמר, כותנה, עור, אפילו פלסטיק – וכמויותיהם פשוט אסטרונומיות. אילו הייתי במקומך, הייתי מתקשר לשר תכף ומייד!”

לשניה היסס האל"מ – אבל רק לשנייה. "האנסון " אמר בהחלטיות, "יש לך טיעון כאן – טיעון מוצק ביותר!''

הוא הושיט את ידו לעבר הטלפון.

נדרשו פחות מעשרים וארבע שעות לארגן את “מבצע גנור.” שר ההגנה, לאחר שהתייעץ עם הנשיא והרמטכ"ל, מיהר בעצמו לנכוח בקדם־מבחנים ישירים של הנשק הסודי של פאפא שימלהורן. עד רדת הערב, נודע כי הגגורים יכולים:

א. לכסות לחלוטין את את הכל בטווח של מאתיים מטר מהגנור־פפייף תוך פחות מעשרים שניות.

ב. להפשיט יחידת חי"ר שלמה, שבידיה נשק כימי, עד לעורה לבשרה תוך דקה אחת ושמונה־עשרה שניות,

ג. לאכל את תוכנם של חמישה מחסני אפסנאות תוך מעט יותר משתי דקות וחצי, ו־ד. לצאת מהכרכוף כשנוגן בגנור־פפייף במערכת גלים־קצרים חסויה ומוגנת.

כן התברר שאין אלא שלוש דרכים יעילות להרוג גנור – לירות בו למוות, להטביעו באש נוזלית, או להטיל עליו פצצה אטומית – ושיש בהחלט יותר מדי גנורים מכדי שאף אחת מהשיטות הללו תהיה שווה יריקה.

עד אור הבוקר הועלה אל"מ פווהאטן פיירפאקס פולארד – שכן היה הקצין הבכיר היחיד שראה מעודו גנור, ומשום שהיה שהיה ידוע כי חיות הן התחום שלו – לדרגת תא"ל וניתן לו הפיקוד על המבצע. סגן האנסון, כעוזרו, לפתע מצא את עצמו רס"ן. רב"ט קוליבר הפך לרס"ל, כנראה משום שהיה במקום כשירד המן. ולקייטי הופר היתה פגישה קצרה אך נמרצת עם פאפא שימלהורן.

איש לא שבע רצון. קייטי התלוננה שלפאפא שימלהורן ולגנורים אותו רעיון במוחם, ורק הטכניקה שלו שונה. ג’רי קוליבר, שיצא עם קייטי בקביעות, התאונן שאוכל הנבלות הזקן עם השרירים הוריד את דירוג־ההופר שלו לאפס. רס"ן האנסון ניעור לרעיון כי מישהו אחר מלבד האויב עלול לעלות על הגל של פאפא שימלהורן. אפילן תא"ל פולארד היה מוטרד –

“הייתי יכול להתעלם מהכול, האנסון,” אמר חמוצות, “אלא שהוא קורא לי ‘בחור חייל’. לא אסכים לזאת! מדע המלחמה אינו יכול לשאת חוסר משמעת. דיברתי עימו על כך, וכל מה שאמר היה, ‘זה בזידר, בחור חייל. אתה יכול לקרוא לי פאפא’.”

רס"ן האנסון השתלט על פניו, ואמר, “ובכן, מדוע לא לקרוא לו פאפא, סר? לאחר ככלות הכול, בדיוק מגעי אנוש שכאלו הם העושים את ההיסטוריה.”

“אה. כן – ההיסטוריה. התא”ל הירהר לרגע. “הממ, אולי כך, אולי כך. לנפוליון תמיד קראו ‘הקורפורל הקטן’.”

''כעת שאתה מזכיר זאת." אמר תא"ל פולארד, מתנער מהזיותיו, "אכן הגיע תזכיר – אה, מיס הופר, הביאי לי את התזכיר מג־1, התואילי? תודה. הנהו.. נראה שהם החליטו – אה – לשבש את השידורים.

“לשבש אותם, סר?”

“כן, כן. ואני פירסמתי פקודות מבצע בהתאם. רואה אתה, המודיעין דיווח לפני כמה שבועות כי האויב יודע לפענח כל מה שאנחנו משדרים באופן זה. כשמר – אה, ‘פאפא’ שימלהורן יתחיל לשדר, נשבש אותו, אבל לא נעביר את מפתח הצופן לצד שלנו. משערים כי בין חמישה לחמישה־עשר מקלטי אויב ישמעו אותו. ניגון הלחן יהווה את שלב מספר אחד. כשיגמור, יכובו המיקרופונים, והוא ינגנו לאחור. זה יהיה שלב מספר שניים, כדי להיפטר מאותם גנורים שיופיעו בסביבה.”

“נשמע הגיוני למדי.” רס"ן האנסון קימט את מצחו. “ומחוכם למדי, אם יתנהל הכול כשורה. אבל מה אם לא? האם לא מוטב לשמור קלף מכריע בשרוול?”

הוא שב לקמט את מצחו. אחר־כך, מאחר שנראה כי לתא"ל אין שום רעיונות בנושא, שב למשימותיו. הוא בדק בדיקה סופית את החדר אטים־הקול המיוחד שבו היה פאפא שימלהורן עתיד לצפור. הוא קבע את המקומות בחלונות התצפית שלו – אחד לנשיא, לשר, ולתא"ל פולארד; אחר לרמטכ"ל, עם עמיתיו מחילות האויר והים; עוד אחד ללשכת המודיעין; והאחרון לצוות הפועל של “מבצע גנור,” לרבות הוא עצמו. בעשרה לחמש, כשהיה הכול מוכן, עדיין דאג. “שמע נא,” לחש לפאפא שימלהורן, כשליווה אותו לחדר הרה־הגורל. “מה נעשה אם הגנורים שלך באמת ישתחררו כאן? לא תוכל לנגן אותם חזרה לתוך הכרכוף בחודש שכולו ימי ראשון!”

“אל תידק, בחור חייל!” פאפא שימלהורן העניק לו טפיחה מצלצלת על השכם. “יש לי טריק אחט שעוט לא סיפרתי לכם!”

ובאישור מעורפל זה, סגר את הדלת מאחוריו.

“מוכן!” הידהד רס"ל קוליבר.

המתח גאה. הדקות חלפו בתיקתוק. ידו של התא"ל הושטה לניצב־ח־2 שלא נמצא לו. בחמש בדיוק –

“הסתער!” קרא התא"ל.

אור אדום התלקח מעל המיקרופונים.

ופאפא שימלהורן החל לצפור את “בואו לכנסיה ביער העד.”

הגנורים, כמובן, יצאו מהכרכוף.

הגנורים יצאו מהכרכוף, וזהרור רעב בעיניהם הצהובות. הם כיסו את הרצפה כמרבד. הם החלו להיערם. הם הסתערו כנגד רגליו האיתנות של פאפא שימלהורן, ומערכות התער־החשמלי של שיניהם הזעירות נעו כמו אני־לא־יודע־מה. מכנסיו נעלמו מתחת לזרם – מעילו המשובץ, עניבתו, צוארונו, קווצות זקנו. ופאפא שימלהורן, ללא רתע, הניף את הבסון הגדול שלו מחוץ לטווח הישגם של הגנורים והמשיך לנגן, "פואו, פואו, פואו, פואו לכנסיה פיער־העט… "

כמובן, רס"ן האנסון לא יכול לשמוע את הגנור־פפייף – אולם הוא נהג לשיר את השיר בבית־הספר של יום ראשון, וכעת הידהדו המלים במוחו, שורה אחר שורה, חרוז אחר חרוז – המחשבה האיומה היכתה בו שפאפא שימלהורן יוכרע, ייבלע, יוטבע בגנורים…

ואז שמע את קולו של תא"ל פולארד, לא עוד יציב –

“מ־מוכנים, לשלב שניים?”

“מ־מוכנים!” השיב רס"ל קוליבר.

אור ירוק הבזיק מול פאפא שימלהורן.

לרגע אחד לא השתנה דבר. ואז היססו הגנורים. בחשש העיפו מבטים מעבר לכתפיהם השעירות. הם זהרו. הם החלו לסגת. אחורה, אחורה, אחורה, שטפו, והותירו את פאפא שימלהורן לבדו, מנצח, ועירום כעורב־הציצה.

הדלת נפתחה, והוא הגיח – זכה לברכות והולבש, ו(להתמרמרותו הרבה של רס"ל קוליבר) דחה הזמנה לסעודה בבית הלבן לטובת פגישה עם קייטי. השלבים הפעילים של “מבצע גנור” תמו.

בבובוביה הרחוקה, מכל מקום, שלט התוהו. לאחר מכן נודע כי אחד־עשר מקלטי אויב חקרניים פיענחו את צפירתו של הגנור־פפייף, וכי גלי גיאות של גנורים פלשו לאחת־עשרה מעריו הראשיות של האויב. עד שבע וחמש־עשרה, למעט כמה תחנות גבול היסטוריות, נותקו כל שידוריה של בובוביה. בשמונה פסקה הפעילות הצבאית של בובוביה בכל הזירות. בעשר ועשרים נודע לעיתונות נדהמת כי כניעתה של בובוכיה צפויה בכל רגע… הנשיא קיבל מסר מהמרשליסימו הבובוביני, ובו נשאלה רשות לטוס לוושינגטון עם הרמטכ"ל שלו, חברי ממשלתו, ומספר קרובים. והאם יואיל בטובו כבוד הנשיא – שידר המרשליסימו –להורות למישהו לפוגשם בנמל־התעופה עם תשעה־עשר זוגות מכנסים אמריקניים, חדשים או משומשים?

יום הניצחון באירופה לא דמה לכך. אף לא יום הניצחון על יפן. ברגע שהגיעו העיתונאים לרחובות וזעקו: בובוביה נכנעת! עכברים אטומיים מכלים האויב! – אסטרטגיה של גאון שוייצרי מנצחת במלחמה! – החלו ההמונים להשתולל. ממיין עד פלורידה, מקליפורניה עד קייפ קוד, הועלו האורות, סירנות ופעמונים וצופרי מכוניות הידהדו לתוך הלילה, ומיליוני גרונות ניחרו בשירם “בואו לכנסיה ביער העד.”

למחרת, לאחר שהמון מצלמות טלוויזיה הראו לאומה כולה את החתימה הרשמית על הסכם הכניעה, כובדו תא"ל פולארד ופאפא שימלהורן בטכס ציבורי מרשים.

פאפא שימלהורן זכה להצבעת תודה משני בתי הקונגרס. הוא קיבל תארי כבוד אקדמיים מהארוארד, פרינסטון אמ־איי־טי, וכמה מכללות עדתיות מטקסס. הוא דיבר בקצרה על שעוני־קוקיה, הגנורים, וקייטי הופר.

תא"ל פולארד, לאחר שעוטר בכמה וכמה עיטורים לאומיים וזָרים, דיבר באריכות מה על השימוש בחיות, בלוחמת העתיד. הוא ציין כי הסוס, מכל החיות, הוא התואם ביותר למטרות צבאיות רגילות, ודיבר בפרוטרוט על רבים מן הקרבות והמערכות שבהם נוסה והוכח. הוא אך החל בעניין חרבות וכידונים כאשר קטעה הופעתו הפתאומית של רס"ן האנסון את הפרשיה כולה.

האנסון דהר לקול יללת סירנות. הוא נטש את בני לויתו האח"מים ורץ על־פני הבימה. חיוור ומתנשף, הגיע אל הנשיא – ואם כי ניסה ללחוש, היה קולו רם דיו להגיע לאוזניו של התא"ל, “ה…גנורים!” נחנק. “הם בלוס אנג’לס!”

בו ברגע התאים עצמו התא"ל לנסיבות. “שימו לב, בבקשה!” צעק במיקרופונים.“טכס זה תם עתה. אתם יכולים לראות עצמכם – אה – משוחררים!”

לפני שיכול קהלו להגיב, הצטרף לפקעת האנשים מסביב לנשיא, והאנסון תידרך אותם באשר למאורעות. “היתה זו יחידת מחקר! הם עבדו על מפענח – משהו חדש – טוב יותר משל האויב. הם לא ידעו. ניסו אותו על פאפא כאן. הקליטו. ניגנו אותו אחורנית. היום לוס אנג’לס מוצפת!”

במשך כמה שניות ארוכות השתררה דומיה נואשת. ואז “רבותי,” אמר הנשיא בשקט, “אנחנו באותה סירה עם בובוביה.”

התא"ל גנח.

אולם פאפא שימלהורן, להפתעת הכול, געה בצחוק קולני.

הו־הו־הו־הו! אל תידק, בחור חייל! תסמוך על פאפא שימלהורן הזקן. בכל מקום, פפופופיה, יש גנורים! יש לנו אותם רק פלוז אנג’לז, ושם זה לא משנה! וקם כן, יש לי טריק שעוט לא סיפרתי!" הוא קרץ קריצה ערמומית. “טפר אחת מפחיט גנורים –”

“בשם השם – מה?” קרא השר.

“זוזים,” אמר פאפא שימלהורן. “זה הריח.”

''סוסים? האם אמרת סוסים?" התא"ל בטש בקרקע. עיניו ירקו אש. “חיל פרשים!” הרעים. “חייב להיות לנו חיל פרשים!”

לא בוזבז רגע אחד. תוך שעה קוּדם תא"ל פרווהאטן פיירפאקס פולארד, קצין הפרשים הבכיר היחיד שידע משהו על גנורים לדרגת מפקד הארמיות וניתן לו פיקוד עליון. רס"ן האנטון הפך לסא"ל, שינוי מעמד שסיחררו מעט. רס"ל קוליבר קיבל ממ"ק.

תא"ל פולארד נקט פעולה מיידית ונמרצת, תקציב חיל־האויר לשנת־הכספים הופקע כולו. כל דבר שאפילו רמה לסוס, אוכף, דורבן או חבילת שחת נשלח מערבה במשאיות וקרונות מוחרמים. מש"קים וקציני פרשים לשעבר גויסו לשירות מיידי מבלי להתחשב בגיל ובליה־ותלאה, וטייסים ממורמרים הביאום לנקודות כינוס באורגון, נבאדה ואריזונה. כל מי שראה סוס מעודו גויס לשירות. מקסיקו שלחה כמה גדודים על בסיס החכר־ושאל.

לעיתונות היה יום־שדה. כוכבי הוליבוד עירומים נלחמים בגנורים! היתה הכותרת ברבים מהעמודים הראשיים מלאי התצלומים. לייף הקדיש גיליון מיוחד למפקד הארמיות פולארד, גֵ’ב סטיוארט, מרשל ניי, בליזאריוס, התקפת הבריגדה הקלה בבאלאקלאבה, ו־AR50–45, “אסכולת החייל הרכוב ללא נשק.” הג’ורנל־אמריקן דיווח, בהתייחס למקור מהימן, שרוחו של גנרל קסטר נראתה נכנסת למועדון הקצינים בפורט ריילי, קנזאס. ביום השישי, נכון לפקודתו של תא"ל פולארד, רוכז בשדה כוח הפרשים הגדול ביותר שנודע בהיסטוריה. משמעתו והופעתו היו בלתי מושלמים בהחלט. מיומנותו ברכיבה היתה, לכל היותר, פגומה. בכל זאת, מצב רוחו היה מרומם, ו –

“לא עוד” הצהיר התא"ל באוזני עיתונאים שראיינוהו במפקדתו בפניקס, “ניתן לפוליטיקאים ותיאורטיקנים ארוכי־שיער לשכנענו לנטוש את עקרונות המלחמה מנוסי־העיתים, ולהשליך את יהבנו הלאומי על – על מיכשור.”

התא"ל שלף את חרבו והצביע על מפת המבצעים שלו. “האסטרטגיה שלנו פשוטה,” הכריז. “כוח הגנורים ודאי כבר עבר את המדבר בדרום, והוא פולש לאריזונה. בנבאדה הם התרכזו נגד רנו ודרג' ווירג’יניה סיטי. מכל מקום נראה כי מתקפתם העיקרית מכוונת נגד גבול אורגון. כידוע לכם לרשותי עומדים למעלה משני מיליון רוכבים – כשלוש־מאות גדודים. תוך שעה הם ינועו קדימה. נאלץ את הגנורים לסגת לשלוש קבוצות עיקריות – בדרום, במרכז, בצפון. אז, כאשר יוגבל די הצורך השטח שבו הם אוחזים ינגן פאפא – אה, זאת אומרת, מר שימלהורן בכלי שלו במערכת שידור ציבורית ניידת.”

בזאת רמז תא"ל פולארד כי הראיון בא אל קיצו, ורכב על סוס ערמוני נהדר שהעניקו לו אזרחי לואיסויל עד למטוס שיטיסו לדירת המבצעים.

למותר לציין, בהתנהגותו במלחמה נגד הגנורים הופגנה דרגה גבוהה של יוזמה ומרץ, והבנה מושלמת בעקרונות האסטרטגיה והטקטיקה בני־האלמוות. אומנם כמה גורמים מקנאים בפנטגון התייחסו לאחר מכן למערכה כאל “המצוד של פולי,” אולם העובדה נותרה בעינה כי הוא הצליח להשיג ניצחון מוחלט תוך חמישה שבועות – חודשים לפני שבובוביה אפילו חשבה להבטיח בתוכנית החומש שלה לשמכנס את אוכלוסייתה. ללא רחם נהדפו הגנורים מוכי־האימה אחורנית, חריקתם המבחילה נשמעה למרחקים. בלילה האיר זוהרם את השמים. בדרום, שם הוגבלה היערכותם למדבריות, הספיקו שלוש צפירות במהופך להביא את נפילתם. במרכז, שם היתה הפעילות כבדה מן המצופה, היו נחוצות שבע־עשרה. בצפון נדרשו תריסר לבצע את המלאכה. הקול נישא על פני אזור של כמה מאות מילין רבועים בעזרת מערכות רמקולים ענקיות שהוטענו על עגלות לווי או נישאו בצרורות. נרשמו מקרים לאין־ספור של גבורה אישית – וג’רי קוליבר, לאחר שאיבד ארבעה זוגות אברקים מונה בשדה לקצין במו ידו של תא"ל פולארד.

מובן כי כמה גנורים הצליחו להימלט – אולם חתולי המדינה, שיילללו בתיסכול, שמו קץ לחייהם. באשר למקרים הרבים מספור של חוסר משמעת עליזה שאירעו כאשר חלפו הכוחות המנצחים בערים המעורטלות, תרתי־משמע, לאלו נסלח במהרה והאוכלוסיה המאושרת. שכחה אותם.

בחשאי, כדי להימלט מהתלהבותם הפורצת של המוני המעריצים, טסו תא"ל פולארד ופאפא שימלהורן חזרה לוושינגטון – ושלוש יחידות מלאות, חרבותיהן שלופות, נדרשו לפנות להם את הדרך. בסופו של דבר, מכל מקום, הגיעו לפנטגון. הם הילכו לעבר משרדו של התא"ל שלובי זרוע, ואז, ליד הדלת עצרו לדקה או שתים. “פאפא”, אמר תא"ל פולארד, והצביע על הגנור־פפייף ביראה, “עשינו היסטוריה! וחי האל, עוד נעשה!”

“יא!” אמר פאפא שימלהורן בקריצה עצומה. “אפל הלילה, בחור חייל, נעשה חקיקה! יש לי פקישה עם קייטי. פשפילך יש לה חפרה”.

תא"ל פולארד היסס. “האם לא יהיה זה – לא יהיה זה רע – אה – למשמעת?”

“אל תידק, בחור חייל! לא נספר לאף אחת!” צחק פאפא שימלהורן – ופתח לרווחה את הדלת.

שם עמדה לה מכתבתו של התא"ל. שם, לצידה, עמד סא"ל האנסון ועל פניו מבט מודאג. ליד אחד הקירות עמד סגן ג’רי קוליבר, מגחך גיחוך נתעב, וידו הבעלנית מסביב למותניה של קייטי הופר. ובכיסאו של התא"ל ישבה גברת זקנה ונוקשה מאוד, בשמלה שחורה ונוקשה מאוד, ונקשה במטריה נוקשה מאוד על הנייר הסופג. ברגע בו ראתה את פאפא שימלהורן, פסקה מנקישתה והצביעה עליו במטריה. “ככה!” ליחששה. "אתה חושף שאתה לפרוח? לקלקל את הפסון היפה של קוזין אנטון, ולשחק פעכפרים, ועם נקבות בחורות־חיילות־להתחיל?''

היא פנתה לקייטי הופר, והן החליפו מבט נשי של ניצחון והבנה. “מזל שטילפנת, אז אני יכולה למצוא אותו,” אמרה. “את פחורה נחמדה. את יכולה לראות כשזאף מסתתר מתחת לעור כפש”.

היא קמה. בעוד קייטי מסמיקה, צעדה על פני החדר, וחטפה את הגנור־פפייף מפאפא שימלהורן. לפני שיכול אי־מי לעצור בעדה, הסירה ממנו את הקנה ורמסה את הגביש דמוי ה־ר ברגלה. “עכשף”, קראה, “כפר אין גנורים ועניינים עם אנשים־פלי־מכנסיים!”

בעוד תא"ל פולארד בוהה בתדהמה מטומטמת וג’רי קוליבר מגחך בשמחה לאיד, אחזה בחוזקה באוזנו של פאפא שימלהורן המסכן. “אז הולכים הפיתה!” ציוותה, וכיוונה אותו לדלת. “שם אין בחורות־חיילות, וצריך לצפוע את הפית!”

פאפא שימלהורן הלך ללא התנגדות ועל פניו נסוך מבט נכא־רוח. “שלום!” קרא באומללות. “אני מוכרח ללכת הפיתה עם מאמא”. אולם בעוברו ליד תא"ל פולארד, קרץ את קריצתו הרגילה. “אל תידק, בחור חייל!” לחש. “אני אפרח שוף – אני קאון!”

מטבע הדברים, רובם המכריע של הסיפורים המתפרסמים ב’פנטסיה 2000' מתורגמים מאנגלית, ובמקורם נכתבו על־ידי סופרים אמריקניים, ולעיתים בריטיים. הפעם לפנינו קוריוז מיוחד, והוא סיפור שאמנם תורגם אף הוא מאנגלית, אך מקורו יפני – פרי עטו של שינוצ’י הושאיי, שהוא אחד הסופרים הפופולאריים ביותר ביפן, ולאו דווקא בתחום המד"ב, ופרסם למעלה מ־1000 (!) סיפורים קצרים.

כדאי לציין שיפן מצטיינת בפעילות מד"ב ענפה, שתחילתה בתרגומי ספריו של ז’ול וורן שהתפרסמו שם כבר לפני למעלה ממאה שנים, וזכו לפופולאריות עצומה. ההתפתחות הטכנולוגית המהירה והמדהימה של יפן עודדו את פריחת המד"ב שם, בעיקר אחרי מלחמת העולם השניה.

* * *

הטייפון חלף והשמים הבהיקו בתכול משגע. כפר קטן, לא הרחק מן העיר, ניזוק גם הוא.

במרחק מה מהכפר, ליד ההרים, נסחף ונעלם במפל אדמה בית תפילה קטן.

“מעניין לדעת כמה זמן היה כאן בית תפילה זה?”

“אין ספק שהוא ניצב כאן מאז ומקדם, זמן רב מאד!”

“עלינו לבנותו מחדש, ומיד!”

בעוד שכמה מאנשי הכפר עמדו שם והחליפו דעות, קרבו ובאו אנשים נוספים.

''באמת נסחף בית התפילה!"

“אני חושב שהוא עמד כאן, בנקודה זו!”

“לא! אני חושב שהוא עמד מעט יותר לכיוון ההוא!”

בדיוק בשלב זה של הויכוח הרים אחד מהם את קולו: “היי, תראו! מה הוא החור הזה?”

במקום בו נאספו כולם נפער בור בקוטר של מטר בערך. הם ניסו להציץ פנימה, אבל הוא היה חשוך ואפל כל־כך עד שלא יכלו לראות דבר. משום מה היתה להם הרגשה שהחור הוא עמוק מאד, כאילו חודר אל לב האדמה. אחד מהם אמר: “מעניין אם אין זו מאורת שועל?”

“היי – אולי תצאו שם!” קרא אחד הצעירים אל תוך הבור. שום הד לא חזר מבפנים. הצעיר הרים אבן קטנה והתכונן להשליך אותה אל תוך הבור.

“הנח, אתה עלול להביא קללה על ראשינו,” הזהיר אותו איש זקן, אבל הצעיר לא ענה והשליך את האבן בתנופה פנימה. כמקודם לא היתה שום תגובה, ולא נשמע שום קול מתוך הבור. הכפריים כרתו כמה עצים, גידרו את הבור, ופנו לחזור אל הכפר.

“מה עלינו לעשות עכשיו?”

“האין אנו צריכים לשוב ולבנות את בית התפילה?”

“ובדיוק במקום שבו עמד מקודם!”

יום תמים חלף בויכוחים ללא החלטה סופית. השמועה פשטה מהר, ומכונית עם שלט ‘עתונות’ הגיעה נחפזת. לא חלף זמן רב וגם מדען מאיזה שהוא מכון הגיע, ובהבעת ‘הכל יודע’ על פניו הסתובב ליד הבור. אחר כך נראתה במקום חבורת זרים סקרניים, מרחרחים מסביב, ופה ושם נראה ביניהם אדם בעל הבעה ערמומית, אשר מסתבר שהיה קבלן לדבר זה או אחר. מחשש פן יפול מישהו לתוך הבור, נשלח גם שוטר מנקודת המשטרה המקומית להשגיח ולהזהיר. אחד העיתונאים קשר אבן גדולה לקצהו של חבל ארוך מאד, והוריד אותו לאט אל תוך הבור. היתה זו דרך ארוכה וממושכת. החבל הגיע לסופו ולא נראה שהאבן פגעה בקרקעית הבור. העיתונאי ניסה למשוך את החבל בחזרה אך ללא הצלחה. שנים־שלושה מהנוכחים נחלצו לעזרתו אבל כאשר משכו בכוח, נקרע החבל ליד פתח הבור. עיתונאי אחר, שהחזיק בידו מצלמה, ראה זאת, ובשקט פרם את הקשר בחבל העבה שהיה קשור כבר למתניו. המדען התקשר לאנשים במעבדתו, ואלה באו והביאו אתם צופר־ערפל רב־עצמה. בעזרתו קיווה המדען לבדוק את ההד החוזר מקרקעית הבור. הוא ניסה והשמיע צפירות בעוצמה שונה, אך שום הד לא חזר. המדען היה נבוך ומבולבל, אבל היה זה למטה מכבודו לסגת ולוותר, ביחוד כאשר כל אחד מהנוכחים (והיה שם קהל גדול) צפה בו במתח רב. הוא הניח את הצופר בדיוק מעל פי הבור, כיוון אותו לעוצמתו המירבית והפעיל אותו זמן ממושך. על פני השטח נישא קול בעוצמה כזאת למרחק תריסר קילומטרים אבל הבור בלע את הקול אל תוכו, ושום הד לא חזר. בליבו פנימה היה המדען המום וחסר ישע, אבל בשלווה מופגנת, באדישות ובהבעה האומרת שלכל העניין יש הסבר הגיוני, פלט כלאחר־יד “סיתמו אותו!” והסתלק מהמקום. הכי בטוח זה להיפטר ממשהו שאין מבינים אותו. הצופים הרבים שנקהלו, מאוכזבים שזה כל מה שעתיד לקרות, התכוונו לחזור כלעומת שבאו. בדיוק אז פילס לו אחד הקבלנים דרך, והציע, “תנו לי את הבור, אני אמלא אותו עבורכם!”

“נהיה אסירי תודה לך אם תעשה זאת,” ענה לו ראש הכפר, “אבל איננו יכולים לתת לך אותו אנחנו צריכים לבנות כאן מחדש את בית התפילה.”

“אם אתם רוצים בית תפילה – אבנה לכם אחד יפה. אולי אתם רוצים גם בית־עם בצמוד לו?” עוד בטרם יכול היה ראש הכפר לענות, הריעו אנשי הכפר האחרים בקול, “באמת? אם כך היינו רוצים אותו קרוב יותר אל הכפר! אחרי הכל זהו רק בית ישן, אנחנו ניתן אותו לך!” וכך סוכם העניין, ולראש הכפר לא היתה כמוכן שום התנגדות לדבר.

הקבלן היה נאמן להבטחתו, בית התפילה היה אמנם קטן, אבל קרוב יותר אל הכפר. בצמוד לו הוא בנה גם בית־עם.

בזמן שבבית העם החדש חגגו את בוא הסתיו, נוסדה ‘החברה למילוי הבור’ ופתחה את משרד משרדה הקטן על יד הבור. הקבלן נתן הוראה לחבר עובדיו לנהל מסע פרסום גדול בעיר ובעתונות: “יש לנו בור עמוק במיוחד! מדענים משערים שעומקו לפחות 5000 מטרים! מצויין להטמנת חומרי פסולת מכורים גרעיניים!”

מוסדות ממשלתיים הנוגעים בדבר נתנו את האישורים הדרושים. מפעלים גרעיניים נלחמו על החוזים. אנשי הכפר אמנם חששו במקצת מכל זה, אבל נרגעו כאשר הובטח להם שבשום אופן לא יהיה זיהום מעל פני השטח, לפחות לא תוך כמה אלפי שנים וכמו־כן שהכפר יקבל חלק מהרווחים. גולת הכותרת היה כביש מעולה שנסלל במהירות מן העיר אל הכפר.

על פני הכביש נעו משאיות כבדות, מובילות מכולות גדולות. מעל לבור נפתחו המכסים והפסולת הגרעינית נשפכה אל תוך הבור. ממשרד החוץ וממשרד הבטחון הובאו תיבות גדולות עם מסמכים מסווגים וסודיים, בכדי להיפטר מהם. פקידים בכירים אשר באו להשגיח על סילוק החומר, שוחחו ביניהם על משחקי גולף. נחותים בדרגה היו מדברים על פינג־פונג, בזמן שהשליכו פנימה ניירות. הבור לא הראה כל סימן לכך שהוא מתמלא. הוא היה עמוק במידה שלא תיאמן, או אולי היה רחב מאד בתחתיתו. לאט, אבל בהתמדה, התרחבה וגדלה ‘החברה למילוי הבור’ וקבלה על עצמה משימות נוספות. פגרי־חיות, ששמשו לניסויים של מחלות מדבקות במעבדות אוניברסיטאיות, הובאו ונזרקו פנימה. עליהם נוספו גוויות של נוודים וחסרי־בית שלא נדרשו על ידי בני משפחה.

“כדאי יותר להעביר אל הבור את האשפה והביוב, מאשר להטביע אותם באוקיינוס”, חשבו בעיר, ונעשו תכניות לבניית צינור ארוך שיוביל אל הבור. בכלל הבור היה פתרון מצויין לבעיותיהם של תושבי העיר. היתה זו עיר תעשייתית, אשר ייצרה הרבה. כל אחד שנא לחשוב על התוצאות הבלתי נמנעות הנלוות לייצור. אנשים רצו לעבוד רק בייצור או בשיווק. לא היה זה מעינינם להתעסק בפינוי השפכים או באיסוף הפסולת וסילוק והגרוטאות. בעיות אלה נפתרו יפה בעזרת הבור. נערות צעירות שהתארסו השליכו יומנים ישנים אל תוך הבור. כאלה שהתחילו ברומן חדש זרקו פנימה את תמונות אהובי ליבם הקודמים. המשטרה היתה שבעת רצון כאשר השתמשה בבור בכדי להיפטר ממצבורי כסף מזוייף במומחיות. פושעים הרגישו הקלה לאחר שנפטרו מעדויות מפלילות שהושלכו אל תוך הבור. כל דבר שמישהו רק רצה להיפטר ממנו – הבור בלע הכל.

הבור טיהר את העיר מזוהמתה. הים והשמיים נראו זכים יותר מאשר קודם לכן.

בתנופת־בניין אדירה נבנו גורדי שחקים בזה אחר זה.

יום אחד, על הפיגום העליון של שלד הפלדה, באחד הבניינים הגבוהים ביותר ההולכים ונבנים, תפס אחד הפועלים שעת־שלווה. מעל לראשו הוא שמע פתאום קריאה: “היי – אולי תצאו שם!” אבל כשהרים את ראשו והביט אל השמים מעליו לא ראה דבר. השמיים הריקים, תכולים וטהורים ללא עב, ואף אחד לא היה שם, כמובן. הוא חשב שרק נדמה היה לו ששמע את הקריאה ואז כאשר חזר לתנוחתו הקודמת, נזרקה אבן קטנה מאותו כיוון שממנו בא הקול, חלפה על ידו ונפלה ארצה. אולם האיש שצפה בדממה אל קו הרקיע של העיר היה מנומנם ושלוו ולא השגיח בדבר.

בגליון הקודם סיפרנו במדור זה על הופעתו המחודשת של כתב־העת הוותיק ‘גאלאקסי’, לאחר תקופה של עיכובים והופעה לא־סדירה. ובכן, מתברר כעת שהשמחה היתה מוקדמת מדי. המגזין מצא עצמו שוב בקשיים כספיים, ויש אומרים שלא עמד אפילו בנטל הכספי הכרוך במשלוח החוברות לרבבות מנוייו! המצב כרגע הוא שהמו"ל וינסנט מקקאפרי הודיע רשמית על סגירת המגזין, ועל אי־יכולתו לשלם שכר־סופרים לרבים מבין מחברי הסיפורים שהתקבלו לפרסום ב’גאלקסי'. כתב־העת השני שהוציא אותו מו''ל, ‘גאליליאו’, נסגר לפי שעה אף הוא, גם כן מסיבות כלכליות. אף כי כרגע אין לכך סיכויים רבים, אין להוציא מכלל אפשרות את הופעתם המחודשת של שני מגזינים אלה, במידה ויירכשו ע"י מ"ול אחר שיהיה מוכן להסתכן. דברים כאלה כבר ארעו לא פעם בתחום מגזיני המד"ב.

הירחון גאלאקסי

*

לאחרונה הגיע לידי העורך מכתב מדובי לרר, חבר־מערכת לשעבר של ‘פנטסיה 2000’, השוהה כעת בארה"ב הנה קטע ממכתבו:

“באחד מעיתוני הסטודנטים של אוניברסיטת ניו־יורק נתקלתי במודעה על עמוד שלם בדבר פתיחתה החגיגית של חנות חדשה בשם ‘כוכב־לכת אסור’ (כשם סרט המד"ב הישן והנודע), שתהיה מוקדשת כולה אך ורק למד”ב ולפנטסיה. (קשה להאמין, אבל עד כמה שהצלחתי לבדוק, בכל ניו־יורק יש רק עוד חנות אחת למד"ב, קטנה למדי. זה הכל! אין אף חנות אחת לספרי מד"ב משומשים, בין כל החנויות הרבות לספרים משומשים. לעומת זאת יש כמות גדולה למדי של חנויות המתמחות ב’קומיקס'. (ממש לא יאמן כמה סוגי ‘קמיקס’ שונים ומשונים אפשר למצוא כאן.)

בכל אופן, מישהו ‘תפס שכל’ והחליט לפתוח את החנות הנ"ל, ואף הכריז שתהיה זו חנות המד"ב הגדולה ביותר במזרח ארה"ב (שתי קומות). אך, כפי שאומרים כאן, ארה"ב זה כבר לא מה שהיה פעם, ואת החנות הזאת פתחו דווקא שלושה אנגלים… הם בעלי חנות המד"ב הגדולה ביותר באירופה, השוכנת ברובע סוהו שבלונדון (הייתי שם פעם, ולכן חיפשתי משהו דומה כאן). ובכן, החלטתי לגשת ולראות איך נראית פתיחת חנות מד"ב בניו־יורק. ואכן, לא יאומן. כשעה לפני מועד הפתיחה התאסף תור ארוך להחריד (כמו לסרטי קולנוע מצליחים), כדי להיכנס לחנות. גברים, נשים וטף וחייזרים למיניהם עמדו בסבלנות והמתינו לפתיחה. איכשהו נדחקתי פנימה. בדלת קידמה את פני אישה הלבושה בדיוק כמו ‘אשת הפלאות’ (דמות ידועה מהקומיקס), וחילקה עלוני פרסומת. הילדים קיבלו בובות קטנות של גיבורי ‘מלחמות כוכבים’ ו’האימפריה מכה שנית', או עטים שעליהם שם החנות. כמו כן חילקו דברי מאכל ומשקאות רגילים בטעמם, אך מוזרים בצבעם. הכניסו בהם צבעי מאכל מטורפים לחלוטין: עוגיות סגולות, קוקה־קולה לבנה, שוקולד ירוק, וכן הלאה. מגעיל ביותר. החנות עצמה מרשימה למדי; מאות ספרי מד"ב ופנטסיה (רק חדשים!), וכן כל מיני אמצעי עזר: ספרים על סרטים, תיקי שרטוטים מתוך סרטים, בגדי מד"ב, צעצועי מד"ב, תחפושות מד"ב (הראש של יודה מ’האימפריה מכה שנית' מוביל), וכמובן המון קומיקס. בנוסף על כל החוברות המפורסמות שכמובן נמצאות שם, גיליתי שם כמה וככמה חוברות שעד אז רק שמעתי עליהן, כמו ‘גליליאו’, ‘לוקוס’, בטאון אגודת סופרי המד"ב האמריקאיים, כתב־עת מיוחד על עב"מים, ‘סיינס־פיקשן כרוניקל’, ‘סיינס־פיקשן טיימס’, ‘פנטסי ניוזלטר’, ואפילו בטאון ארגון חובבי סדרת ‘האסיר’, אותה סדרת סרטי טלוויזיה בריטית שהוקרנה לפני שנים בארץ. בקיצור, ממש גן עדן לחובב מד"ב. יש שם עוד המוני עיתונים שמעולם לא שמעתי עליהם, על קולנוע מד"ב, מד"ב וויזואלי, קומיקס־מד"ב ומה לא. אפשר גם למצוא שם חומר ל’מבזקים' למאה השנים הקרובות!"

סביב סרטי מד"ב מפורסמים פורחת בארה"ב תעשיה מצליחה של אביזרים, מזכרות, בובות, ודגמים למיניהם הלקוחים מאותם סרטים. אחד מיצרני התחפושות מציע, למשל, מבחר עשיר של ראשים מפלצתיים שונים של דמויות מתוך סרטים חדשים כמו ‘מלחמות־כוכבים’, ‘הנוסע השמיני’ ועוד, וגם מסרטים ישנים כולל ‘דרקולה’ ו’פרנקנשטיין'. לחובבי ‘מפגשים מן הסוג השלישי’ מציעים ‘אולפני או’קווין’ מניו־יורק דגם מדוייק (בקנה מידה 1:75,000) של חללית האם מהסרט, יחד עם ‘הר השטן’ המפורסם שלידו בוצעה הנחיתה המרשימה בסוף הסרט (ראה תמונה). אפשר לבחור דגם מוזהב (כ־50 דולאר), מוכסף (כ־30 דולאר) או לא צבוע (20 דולאר). שלושתם מצויידים בנוריות המהבהבות בשלל צבעים כמו בסרט (כמעט….)

אך כל זה כאין וכאפס לעומת הפריט יוצא הדופן המוצע למכירה ע"י יצרן המסכות הנודע דון פוסט: ובכן, תמורת סכום ‘צנוע’ של 375 דולאר (!) יכול כל חובב־אֵימה לרכוש לעצמו העתק מושלם, בקנה מידה אחד לאחד, של גלגולו הראשוני של אותו יצור מפלצתי ומגעיל למראה מהסרט ‘הנוסע השמיני’ (אשר כזכור בתחילת הסרט נצמד כעלוקה לפניו של אחד האסטרונאוטים שבחנו את ה’ביצים' המסתוריות, ופתח את סדרת הארועים מסמרי השיער). הדגמים ממוספרים כולם (מתוך הנחה ברורה שייהפכו במהרה לפריטי אספנות מבוקשים שמחירם יילך ויעלה), ומוגשים בתוך תיבה שקופה (ראה תמונה).

*

לאחר שנתיים של התעוררות מרשימה של תחום המד"ב בישראל, שבאה בעקבות שנות תרדמה רבות, מתרחש עתה בארץ תהליך דומה לזה שפקד ארצות אחרות רבות: התארגנות מואצת של חובבי מד"ב בחוגים ופעילויות שונות. אחרי הכינוס הארצי המוצלח של חובבי מד"ב לפני כשלושה חודשים, הוקמה סוף סוף רשמית האגודה הישראלית למדע בדיוני, ונרשמה כאגודה עותומנית; בחודש מאי התקיים בבית־לסין בת"א מפגש שלישי של ‘מועדון פנטסיה’, ובו הוקרן הסרט ‘זרע אנדרומדה’, ולפניו התקיימה הרצאה של ד"ר אורציון ברתנא, (מרצה לספרות באוניברסיטת הנגב ות"א) על חשיבותה של ספרות המד"ב. כמו כן החל להתארגן חוג חובבי מד"ב של אזור תל־אביב, בפגישה ראשונה שהתקיימה ב־20 למאי ב’מרכז לאמנות־התנועה' בהרצליה, שבבעלותו של מר משה לרון. בפגישה נכחו כ־40 משתתפים, וכן אורחים מהחוג הירושלמי הפעיל מזה שנה וחצי. החוג התל־אביבי הוקם ביוזמתו של מר אפרים ארצי, מורה במקצועו, והחליט לקיים מפגשים סדירים מדי כמה שבועות באותו מקום, כחלק מפעילותה של האגודה הישראלית למד"ב. פרטים נוספים על האגודה ופעילותה ניתן לקבל בת.ד. 12078, ירושלים.

*

פרדריק פול

הסופר פרדריק פול פרסם לפני חודשים אחדים מאמר במגזין החובבים ‘סטארשיפ’ (‘ספינת כוכבים’), ובו סיפר, בין היתר על הספר התעודי שהוא כותב מזה שנתיים, ביחד עם בנו, על סרטי המדע הבדיוני. לצורך הכתיבה בילו עד כה השניים למעלה מאלף שעות (!) בצפייה בסרטי מד"ב, ברובם ישנים. “אחדים מהסרטים הישנים מחזיקים מעמד יפה גם היום,” כותב פול. “הסרט ‘כוכב־לכת אסור’ מהנה ביותר. כך גם ‘קינג קונג’ – אני מתכוון לגירסה המקורית, ולא לתרנגול הענק והנפוח של דינו דה־לאורנטיס.” לאחר דיון בסרטים ישנים וחדשים יותר, מגיע פול למסקנה שנקודת התורפה של סרטי מד"ב היא דווקא התפאורה המתוחכמת ופעלולי הצילום המיוחדים: או שהם פרימיטיביים ומאכזבים לעומת המראות שבונה בדמיונו כל קורא בעת קריאת סיפור מד"ב, כפי שקרה ברבים מהסרטים הישנים, או שהם מתוחכמים כל כך שהם ‘גונבים את כל ההצגה’ ומהתוכן עצמו לא נותר הרבה. מסקנתו המפתיעה של פול היא שאמצעי התקשורת האידיאלי למד"ב הוא דווקא… הרדיו!

ג’ון וארלי

כמו בהרבה תחומים אחרים שולט גם בתחום המד"ב חוק המטוטלת: אם המסורת מודה ביותר מאפשרות אחת של פעולה, תהיה התחלפות עונתית בין האלטרנטיבות. האלטרנטיבות נקבעו לגבי המד"ב עוד מראשיתו. מצד אחד ז’ול וורן בעל המדע־הבדיוני, או ליתר דיוק, הבדיון המדעי, עם מלוא הדגש על ‘מדעי’, ומצד שני ה.ג'. וולס, שעשה את המדע קרדום לחפור בו אוטופיות וספקולציות פילוסופיות וחברתיות. עוד זכור אותו ויכוח מר בין ז’ול וורן המרוגז לחסידיו של וולס בסוף המאה שעברה: וולס כתב באותה תקופה את מה שהוא כינה ‘פנטסיות ספקולטיביות’ – סידרה מזהירה של ספרים שבכל אחד מהם תקף בעיה חברתית, מאלה שעניינו אותו גם בכתיבתו ‘היותר רצינית’ (שאגב גם בה נימהלו לעתים יסודות מד"ביים טהורים). ‘מזון האלים’ דן ביחס של קינאה ואי־סובלנות קטנוניים שבני אדם ממוצעים, האזרחים הטובים למיניהם, מוכרחים לגלות כלפי ענקי הרוח, שכאן הופיעו במסווה של ענקי הגוף. סיפורו המפורסם ‘בארץ הסומים’ דיבר, במסווה דק של אלגוריה מד"בית, על אי־סובלנות חברתית כלפי כל מה שהוא שונה ממך: הנורמה בארץ הסומים אינה מאפשרת לאדם פקוח עינים, אף שמבחינה ‘אובייקטיבית’ (האם ישנה כזו בנמצא?) יש לו יתרון ברור על פניהם, אלא להיחשב נכה שיש להביא לו תקנה על ידי ניתוח. מה שהרגיז את ז’ול וורן לא היה הביקורת החברתית, ואפילו השימוש בחומרי מד"ב למטרות אחרות, אלגוריות, סאטיריות, או פילוסופיות, אלא העובדה שוולס לא ‘נהג כבוד’ בחומרים אלו. כשוולס שולח את אנשיו אל הירח, אין הוא טורח כלל להרהר בסוגיות הבאליסטיקה, או להמציא איזה מתקן קביל מבחינה מדעית, אלא ממציא, ישר מן השרוול ובלא יגיעת מוחין רבה, ‘קאבוריט’ – חומר המאפשר לכלי טיס כבד ומגושם לבטל את כח המשיכה ולהעפיל בלא כל קושי נוסף אל הירח. המצאה מעין זו העלתה את לחץ דמו של הצרפתי חם המזג, שראה כאן פגיעה שאין לה כפרה במה שהוא ראה כמושכל ראשון של כתיבה מד"בית: לציית לחוקי הטבע הקיימים עתה, ולחרוג מהם רק בכיוון אקסטראפולטיבי. במלים אחרות: הופעת המדע בעתיד צריכה להיות המשך רצוף של הופעתו עתה; ההתפתחות צריכה להיות ליניארית, אין מקום לדבר על ‘מוטציות’ מדעיות, ולא כל שכן להתעסק בפנטסיות במסווה של מדע. לכן ז’ול וורן ‘ממציא’ את הצוללת, הטנק, המטוס וכיו"ב, והוא שולח את אנשיו לירח בטיל, או ליתר דיוק פגז חלול הנורה מתוך תותח בעל מימדי ענק. אמנם ‘המצאה’ זו הוקעה כמגוחכת למדי בהתחשב בבליסטיקה החדשה, אך לפחות לא היתה כאן סתירה גלויה לחוקי הטבע שהיו מקובלים בימיו, והוא לא גלש לפנטסיה. אמנם הוא לא עשה דין צדק עם וולס, שכשרצה היה בעל כוח המצאה ‘מדעי’ לא נופל משל וורן (דווקא וולס היה בעל השכלה מדעית), כשניבא למשל את צורת ‘המלחמה באוויר’, ובמידה מסוימת אפילו את ניצולו המלחמתי של כוח האטום. אלא שוולס לא היה מעוניין בכך; בשתי דמויות אלה מתפלג התחום בצורה די ברורה לשתי חטיבות – זו שמתכוונת אל אקסטראפולציות ליניאריות מתוך המצב הקיים, הרואה את השאר כטפל למטרה זו, וההפוכה – שרואה ב’ניבוי מדעי' רק מכשיר שרת לתכליות אחרות. שני הגורמים קיימים תמיד – גם אצל וולס יש ‘מדע’, אנא שימו לב לזה! גם וולס אינו עוסק בפנטסיה אלא במד"ב. אין הוא שולח את אנשיו לירח באמצעות מעשה כישוף, אלא ע"י ‘המצאה’ מדעית. רק שהוא בניגוד לוורן לא טרח להסביר את המצאתו ולפרט את מנגנוניה המדעיים. הפרופורציה אם כך היא של אמצעי ומטרה: מצד אחד ישנו מד"ב שמשתמש בחידושי המחר המשוערים כדי להפנות (בדרך כלל) חיצי סאטירה כלפי ההוה, ע"י צורות חיים יותר מחודדות, ומהצד השני ישנו סיפוק בגלילת פרטי דיוקנו של המחר, כשהמגמות האחרות מנוצלות למלא את המסגרת ולא להפך.

כשאנו באים איפוא לחלק את הז’אנר, אנו זקוקים לחלוקה משולשת: המד"ב מצד אחד והפנטסיה (מהסוג של מורקוק, זילזני, אדגר רייס ביראוז וכו') מצד שני. זו חלוקה ראשונה. ומה שחשוב יותר כי אין אנו מתעניינים כאן בשאלת הפנטסיה ויחסה למד"ב מדעי (או ‘קשוח’) ולמד"ב ‘פילוסופי’. ז’ול וורן וה.ג'. וולס יכולים לשמש נציגים טובים של שני מחנות אלו, ואם נציץ בספקטרום יורשיהם במאה השנים האחרונות נמשיך לראות את ההתפלגות בצורה חדה למדי: מצד אחד אולאף סטייפלדון (שאמר על וולס שהוא היה עבורו יותר חיוני משחיוני החמצן לאדם), מצד שני סי. אס. לואיס. מצד אחד היינליין, מצד שני אורסולה לה־גוין. מצד אחד פריסט, מצד שני בליש, וכו' וכו'. איזאק אסימוב, אגב שהנטיה שלו היא בפירוש לצד הראשון, ושאף יצר מגזין מד"ב משלו רק כדי להילחם בנטיה ה’חולנית' לדעתו של פסילת המד"ב ה’קשוח' – נעזר בתחבולות בדוקות של יריביו: הדוגמה המפורסמת היא, כפי שניתן לנחש, ‘המוח הפוזיטרוני’ שהיה מרגיז את וורן לא פחות משהעלה את חמתו ה’קאבוריט' של וולס, ולא פעם מקריב אסימוב מדע כדי להשיג תמונה חברתית. אלא שהוא תמיד משתדל שהתמונה תהיה שיטתית; ועל כן, במקום לעשות אקסטראפולציה בתוך תיאוריה מדעית קיימת, הוא תופס מרובה וממציא מדע חדש שלם: רובוטיקה, פסיכוהיסטוריה וכו'. עכשיו, מה שיש בו כדי לעורר עניין מיוחד הוא כמובן השאלה האם התפלגות זו היא הכרחית; כלומר, האם מי שמכר את נישמתו למדע יוצא, בתוקף הגדרה מתחומו של המין השני, ולהפך. לשם משל – כשהכסלי מחבר את ‘עולם חדש נועז’ המפורסם שלו, האם הוא שייך למחנה הראשון או השני? אף כי וריאציות מטשטשות תמיד את התשובה המיידית נראה שלאחר הרהור תימצא בכל זאת אבחנה חד־משמעית: הכסלי שייך לילדי טיפוחו של וולס, לא של וורן. אמנם הוא ממציא אלף ואחד פרטים הממלאים מסגרת המחר, ובאופן שיטתי גוזר את המסקנות החברתיות, את צורות החיים, העיסוק והשלטון שכרוכות בפיקוח גנטי אוניברסלי, בדיוק כשם שאורוול גזר את ההשלכות בתחומים שונים אל דיקטטורה הנעזרת בהתניה ביהביוריסטית־פאבלובית. אבל שניהם חותרים בברור לאמירה אחת: בחינה פילוסופית של נפש האדם, של יצר השלטון וההתמכרות לשלטון, של אינסטינקט החופש אצל הפרט וכיו"ב. ניתן לומר בפירוש שעבור שניהם הפרטים הטכניים, שהם המעניינים לרוב את קורא המד"ב הרגיל, אינם אלא אמצעים, שעקרונית ניתן היה לוותר עליהם, ושכל הצדקתם בכוחם המיוחד לעורר בעיות אוניברסליות. ובכן – מול אמת־מידה עליונה זו שאלתנו היא, הפעם, מיהו ומהו ג’ון וארלי – האם הוא וולסיאני או וורני? האם הוא כותב מד"ב לשמו או אלגוריה? שאלה זו מעניינת משום שזו אחת הפעמים הנדירות, והמאלפות, שהתשובה אינה קלה, וההבחנה מתערערת. בנקודה זו מתעוררת חשיבותו המיוחדת של וארלי (וכמה דומים לו כגון דוריס פיסרצ’יה) לכתיבה מד"בית, ולא כל שכן לתאוריות על המד"ב והגדרותיו. וארלי הוא מיקרה מיוחד, סינתזה בין וולס וּוורן, נישואים בלתי כשרים אך מוצלחים ביותר בין המד"ב כמדע למד"ב כאלגוריה. העובדה שוארלי כתב בינתיים מעט מאוד, וספרו הגדול היחיד עד כה, ‘קו החרום של אופיוקי’ תורגם לעברית, מאפשרת לקורא העברית לדון על וארלי בכלל ולא על קטע זערער של כתיבתו, כנהוג.

אין ספק שמצד אחד וארלי הוא ההתגשמות המלאה ביותר, בעידן סופרי המד"ב הצעירים ו’בעלי הסגנון', של הרוח המדעית. וארלי התחיל את דרכו הספרותית בשנת 1974. הוא למד פיסיקה וספרות אנגלית, וידיעותיו במדע מספיקות לא רק כדי לעסוק ב’אקסטראפולציות' אלא גם לנסות ולהמציא ‘דיסציפלינות’ חדשות. לפני שאנו מגיעים לשאלה ה’סינתזה' נשאלת השאלה מה פרושו של מד"ב ‘מדעי’ עכשיו, מאה שנה אחרי וורן, וכאן אני חוזר ל’עקרון המטוטלת'. כשיש שני מחנות הרי השלטון בתחום מסויים עובר מיד ליד כל כמה עשרות שנים, כשבכל תקופה יש כמה ‘מורדי אור’ שבסופו של דבר מצליחים להניע את הדברים כרצונם וליצור אופנה חדשה. בשנות הארבעים בלט בתחום המד"ב שלטון רודני בלתי מעורער של ג’ון קמפבל, שטיפח דור שלם של אנשים שהאמינו כי בכדי לכתוב מד"ב טוב, כלומר מדעי, יש צורך רק לקחת עקרון כלשהו בפיסיקה או אסטרונומיה, ו’לפתח' אותו מעט בכיוון הרצוי. בידיו של קמפבל עצמו וכמה מיורשיו כגון היינליין, השיטה פעלה. דווקא בתחום זה בו בונה סופר את הקריירה שלו על סידרה אינסופית של סיפורים קצרים, הסבים סביב לרעיון ‘מדעי’, מאומץ כוח ההמצאה לשוא כדי למצוא דבר מה חדש, אחרי שהמלאי המתקבל על הדעת ממוצה. כעבור שנים כבר ‘המציאו’ כל מה שניתן היה להמציא; סופר צעיר צריך היה להתחשב במאגר אינסופי של רעיונות, ואם רצה להיות מקורי לא עמדה בפניו אלא הברירה בין המצאת משהו חדש באמת (וניתן לשער שלו היה מסוגל לזה היה עוסק במדע ולא בכתיבה על מדע), או, להתחיל לכתוב בצורה אחרת. על כן הופיעה קבוצת סופרים אשר החליטו לטפל בסיטואציות שהטכנולוגיה אינה עשויה לפתור בהן דבר. מאחר שבשנות השישים סערך הרוחות בעולם המערבי סביב לתסיסה החברתית, מרידות סטודנטים, ומרי תרבותי מסוגים שונים, היתה השעה כשרה לנצל את סוג הכתיבה הזה לצרכי סאטירה וביקורת. כאן נזכרו בהכסלי, אורוול, לואיס, והכתיבה קבלה צביון שונה כליל מציפיותיו של קמפבל; אחד הגילויים הבולטים של שינוי באוירה היה הפסימיות החדשה. כי מדענות, ‘סיינטיזם’, מהסוג של קמפבל הולכת בדרך כלל ביחד עם אופטימיות: האדם ממציא המכונות מסוגל להשתלט על היקום ולעצבו בהתאם להחלטותיו, כלומר גם לעשותו טוב יותר. שוב היינליין הוא דוגמה טובה: ‘גר בארץ נוכריה’ מצהיר, בעצם, שאין דבר העומד בפני הרציונליות, אף כי לעתים יש צורך לעטפה במעטה של דת, כדי שבני אדם יסכימו לקבלה, לטובתם. הגיבורים הציניים, הרציונליים, אוהבי הבריות ואוהבי החיים של היינליין, שתמיד מצליחים להשיג את מבוקשם הם אופטימיסטים מושבעים, שפרושו שהם מאמינים בשכל; בדרך כלל יוצרם גם מעניק להם שכל כמה שרק אפשר (כל גיבוריו של היינליין נתברכו במוח מחשב, רבי־אומנים בשחמט, ומסוגלים לפרק מנוע אטומי לפני ארוחת הבוקר), ולבסוף – שבמידה וייתקלו, כפי שקורה ביקום הרחב, באי אלו יצורים זרים, יהיה זה לטובתם של הללו שיכנעו מהר ככל האפשר לפני שיאונה להם רע. ניתן לצפות שמערכת זו של הנחות – עליונות המדע – עליונות השכל – שליטה של האדם ביקום – תתקבל בגיחוך ציני על יד בני הדור של מלחמת וייטנאם, מהומות חברתיות, התעוררות ‘העולם השלישי’ וכיו"ב צרות ומצוקות.

הספרות, ואפילו לא ספרות המד"ב, אינה מנותקת מהמציאות החברתית וההיסטורית. אדרבא, אנשי ‘הגל החדש’ שצרפו לפסימיזם החדש, ולאי־אמון מושרש בכוחו של האדם להיטיב עם עצמו או עם עולמו, סגנונות פחות נאיביים של צורת הסיפור, ראו במדע גילוי של יהירות אנושית שלא עמדה במבחן; המדע הוא שחולל את מלחמת העולם השניה, את הירושימה, את הרצח היומיומי בוייטנאם, את הבעיות האקולוגיות המחריבות את הטבע החי והצומח, והמדע צריך ללכת. סופרים כבריאן אולדיס האמינו בהצהרה של ארתור קסטלר שבהתפתחותו של האדם התחוללה ‘טעות אבולוציונית’ – כוחו המדעי התפתח בלי כל פרופורציה ליכולת הרגשית שלו להשתלט על כוח זה בצורה רציונלית. הדוגמה המשובחת ביותר לפסימיזם אנטי־מדעי מצויה, לצד הדיסטופיות המרובות, במכלול יצירתו של קורט וונגוט: ב’בית מטבחיים חמש' משמידים האמריקאיים עיר שלמה, ב’הסירנות של טיטן' מנסה האנושות להשמיד את עצמה בכל אמצעי בלתי כשר שבנמצא, ב’עריסת חתול' – ממציא ‘מדען מטורף’ (נקודת השיא האירונית של מיתוס מקובל זה) את הקרח שעד מהרה יאבן את כל החיים ביקום. האוירה היתה עכורה מאוד בתקופה זו עבור סופרים ‘נאיביים’ שחושבים שהמדע יכול להועיל למישהו, או שמבקשים להצדיק את התפשטותו האימפריאליסטית של האדם על פני עולמות אחרים. הגיבור המקובל הוא האדם חסר כוח חיים, שפעולתו בדרך כלל מזיקה יותר משהיא מועילה. המפגש עם יצורים זרים מגלה כמעט בהכרח שהם עולים עלינו לא רק בשכלם (דבר שהפך צפוי עוד בשנות החמישים) אלא גם במוסריותם ואם הם שונים מאיתנו אין לזקוף את דבר זה לחובתם, להפך. (ראה ‘אוהבים’ של פארמר, ‘האיש במבוך’ של סילברברג, ‘הנודד’ של לייבר, ‘סולאריס’ של לם, ורבים אחרים). אלא שיחד עם דיש, אולדיס, פריסט, יק, דילני, הגיע בסופו של דבר, גם מאגר חדש זה של רעיונות למיצוי מסויים. אכן, בניגוד לדור הקודם שרעיונותיו פשוט אזלו (די לקורא סיפורים של אסימוב או היינליין כדי להיווכח עד כמה הם חוזרים על אותן נוסחאות שחוקות), מיצוי מלא היה בלתי אפשרי מחמת יתרון אחד ממנו נהנו בני הדור החדש: מאחר שוויתרו על צורת כתיבה פשוטה, על גיבור כובש מהסוג של היינליין, על עלילה פשטנית, דמויות שטוחות חסרות חיי נפש, וסגנון ‘שקוף’ שכמעט אין מבחינים בו, נאלצו סופרים אלו להיות סופרים טובים יותר, לתכנן טוב יותר, לבנות פסיכולוגיה, להעמיק את החקירה בקשרים חברתיים, ולעיתים, כמו שעשו אולדיס, ברדברי או לֶם, אפילו לגלוש לפיוט שהיה מפיל את קמפבל מהכסא כשפניו ירוקות מבחילה. האינדיבידואליות של הכתיבה הפכה מרכיב כה מכריע בטיבו של ספר כזה, עד כי לא היה מקום לחשוש עוד מהעדר רעיונות. ודוקא משום כך, משום שהגבול בין כתיבה זו לפנטסיה, כלומר לאותו מחנה נבדל כליל, התחיל מטשטש, התעוררו סופרים חדשים ששוב רצו להבליט עצמם ע"י חריגה מהאופנה השלטת, לעשות משהו חדש. מה עשוי להיראות חדש? על פי עקרון המטוטלת פונים אל הישן מלפני דור: מה שהיה ישן ונלעג אתמול, הרי היה חדש ורענן שלשום, וניתן לאמצו כנקודת זינוק. ג’ון וארלי הוא התוצר של חשיבה נכונה זו: יש להחזיר את המדע הבדיוני למד"ב בלי לוותר על מה שכבר הושג בעת שחרורו מהסכימות הדלות של קמפבל. ברור שהמד"ב ה’מדעי' של שנות השבעים אינו יכול להיות דומה לסבו משנות החמישים, אך גם לא לאביו שוחר הפנטסיה והאנטי־מדעי של שנות השישים.

נבחן עתה את וארלי ונראה כיצד בן־כלאיים זה של ‘המד"ב הקשוח’ ו’המד"ב הפיוטי' מתקיים, ומדוע הוא רוכש לו עתה חסידים. הדבר הבולט ביותר ב’אופיוקי' הוא מה שניתן לקרוא, על פי פראזה של אריסטו “אין מדיא רס” – “באמצע מהלכם של דברים”. שיטה זו פועלת בכמה מישורים: (א) במישור העלילה והפעולה בסיפור אנו “נקלעים לתוך המערבולת”, באופן שלוקח לנו זמן לא מועט כדי להבין מי קשור במי, מה פירושם של שמות היצורים השונים המופיעים, מהם מנגנוני הפעולה של אביזרים שונים, מיהי הגיבורה, מה יחסיה ל'ואפות' שומרות הראש וכיו"ב. אחרי כמה עשרות עמודים מתחילה התמונה להתבהר, אנו מסוגלים ל’ארגן' רטרואקטיבית אפיזודות שונות ולשחזר את הכרונולוגיה של הסיפור, להבחין כהלכה בדמויות וכיוצא בזה. שיטה זו מבטיחה, ובכך יתרונה העיקרי, תחושה של ‘עולם ומלואו’: בעלילה הליניארית הפשוטה של סופרים פרימיטיביים בדרכי הכתיבה, החל בז’ול וורן דרך היינליין ופרנק הרברט, וכלה כמובן באסימוב, שבהם (כפי שהיה מקובל מן הסתם גם בקרב אנשי המערות) אנו שומעים שארוע ב' בא אחרי א', ו־ג' אחרי ב'. ואילו כאן מבלבל הסופר את זמני הארועים, מציג אותם מנקודות תצפית שונות, לעתים מחליף את צורות הסיפור, גוף ראשון, גוף שלישי וכו'. שיטה זו שאותה ואת לקחיה ירש וארלי מאנשי ‘הגל החדש’ מצליחה באמצעות מספר קטן יחסית של ארועים להפגין רושם של מלאות אינסופית. וארלי מספק כמה מאות ‘אפיזודות קטנות’, שברי ארועים, שברי מחשבות, זכרונות, וכיוצא בזה, שביניהם פעורים פתחים גדולים ברצף, ואנו מוכרחים לסתום פערים אלה, כלומר ‘להמציא’ את הקשר, ולבנות את סטרוקטורות הרצף בכוחות עצמנו. הרושם הבלתי נמנע הוא לא רק של עולם מופלא ופחות מוכר מכפי שראוי לעולם מד"בי, אלא גם רושם שמאחורי כל אפיזודה מסתתרות הרבה אחרות. (ב) אבל לצד שיטה זו של כתיבה, ישנה גם שיטה של חשיבה שמכריעה בתפיסתו של וארלי כסינתזה המיוחדת שאנו מוצאים בו. ה’חשיבה באמצע הדברים' מתבטאת בכך שוארלי מתחמק ממתן הסברים. אומנם זאת החל לעשות כבר היינליין לפני שלושים שנה: בניגוד לסופרים נוסח ויינבאום שבאו לפניו והשתדלו להסביר את חוקי העולם שבו משוטטים גיבוריהם, ורצוי מוקדם ככל האפשר, נתן לנו היינליין להסיק אותם. שיטתו של וארלי נבדלת בעיקר מבחינת האינטנסיביות והסיבוך שהוא מפעיל: באלף האביזרים, כוחות ההנעה, דפוסי החברה, היחסים בין הכוכבים השונים, צורות יחסי המין והאהבה, צורות הבילוי, מיבנה הגוף של הגיבורים וכו', מספר וארלי את הסיפור בלי להסביר דבר, כאילו הכל היה ברור. ניתן לקרוא לשיטה זו שיטת ‘הסיפור למכר’: אנו שומעים על עולם זר, המרוחק מאיתנו מאות שנים של אבולוציה מזורזת; ווארלי מספר את מאורעותיו כאילו הוא וגם הקורא נקלעו בלא ידיעתם לעולם חדש, ובעודו ישוב בבית קפה, הוא מעיין באחד העיתונים. הכל מסופר בטון עובדתי ככל האפשר, על ידי משפטים קצרים, בלי להביע תמיהה. כלומר – העובדה שוארלי הוא אמן גדול ובעל דמיון מיוחד באקסטראפולציה היא פחות חשובה מצורת הסיפור ושיטת החשיבה. אין הוא נותן לנו את התוצר המיידי של האקסטראפולציה, אלא את המסקנות הרחוקות הפחות חשובות, הפחות בולטות של תוצר זה. אנו מתבקשים לנחש, מצורות חשיבה, קיום ופעולה פרטיקולריות וספציפיות ביותר, את עקרונות החיים הלא־מנוסחים שמסתתרים מאחוריהם. ואמנם, כל מי שקרא את ‘קו החרום של אופיוקי’ בהנאה, הצליח במידת מה לעשות את מלאכת הפיענוח, שלעתים מקשה עליה וארלי בתחבולות שונות: למשל, דרוש לנו רב כדי להבין ש’ואפה' שפעם מדובר עליו (עליה) כעל זכר, ופעם כעל נקבה, היא (הוא) יצור אנדרוגני משוכפל השומר על ראשו של אחד מרודני העולם, ושנבנה על פי דגם קדמון יותר. כן דרוש לנו זמן כדי להבין שאי אפשר להשמיד את ה’ואפה' בזכות השיכפול הגנטי המיידי והמושלם. כך מנצל וארלי לצורך סיפורו לא את את תאורם של העקרונות המופעלים – כגון עקרונות הגנטיקה וה’שיכפול' המוחי, אלא רק את ההשלכות היותר רחוקות של עקרונות אלה. אם אמרתי ש’שיטת הסיפור במהלך הדברים' יוצרת רושם של עושר בעולם המתואר, הרי שיטת ‘החשיבה באמצע מהלכם של דברים’ גורמת לכך שאנו מאמינים, במין אפקט של הלם, שהעולם הזה הוא אכן עולם המחר הריאליסטי. זהו אפקט פסיכולוגי מיוחד במינו אך טבעי: לו דרש מאיתנו וארלי לבחון, לנוכח תיאוריות קיימות של, למשל, גנטיקה, את שאלת השכפול המוחלט של מוח האדם והכנסתו לכל גוף כרצונו (שנבחר על פי קריטריונים של העדפה אסתטית – הגיבורה למשל אוהבת פרווה במקום עור), יכול היה להיתקל בחוסר אמון. ואילו, כשהוא מניח את העקרונות האלה באפלה, כאילו היו מובנים מעצמם, ומאכלס את עולמו רק בתוצאות הפרטיות שלהם, הרי אנו עצמנו עושים את מלאכת בניית התאוריה שמאחורי הפרקטיקה, וכשאנו מנסחים לבסוף לעצמנו את העקרונות, אנו חשים כביכול שהם כבר מוכרים לנו, שהרי כבר התעסקנו עם תוצאותיהם בסיפור עלילה הומוגני ועקבי שאותו בלענו ברצון. על ידי כך, אנו עצמנו בולמים את ‘הלם העתיד’ ומסתגלים לתאוריה כביכול אחרי שהתוודענו לתוצאותיה המעשיות. משל למה הדבר דומה? לאיזה יווני קדום אך בעל היגיון בריא, שבמקום לנסות וללמדו את עקרונות פעולתו של מנוע בעירה, נתנו לו לראות אדם נדרס על ידי מכונית. אם ינסה האיש לבדוק את צורת ההנעה שגרמה לאותו ארוע אשר אולי עורר בו רגש מסויים, ועל כן הפך ‘מוכר’, תהיה התאוריה שתתגלה לא פחות מפתיעה אך בכל זאת קבילה ביותר מבחינה פסיכולוגית. זהו האפקט של ‘קו החרום של אופיוקי’; וארלי חושב על התאוריות האקסטראפולטיביות שלו בהרבה תחומים ובעושר דמיון שמתחרה בלי ספק בוולס, סטייפלדון, אסימוב, קלארק וכל השאר; אך הוא מתאר את גילוייו כך שאנו בולעים את הפתיון לפני שאנו מבחינים בכך שהוא צמוד לחכה, ולאחר מכן כבר אין הברירה בידינו אלא לנסות ולנחש את עיצובה של החכה בעצמנו, בעוד שתהליך החשיבה של וארלי עצמו היה כמובן בעל כיוון הפוך. אבל – עד כאן ראינו רק שוארלי אינו אלא סופר מוצלח. עקרונית אין כל הכרח שנראה בשיטת כתיבה מיומנת ‘סינתזה’ בין שני המחנות בהם דנו. הסינתזה ממש מתחילה בקו מבחין שלישי של וארלי, שהייתי קוראו – ‘פילוסופיה מדעית’ (או אולי ‘פילוסופיה מד"בית’). אמרתי שבעוד שסופר כגון ליינסטר מעוניין ב’המצאה' של איזה רעיון מדעי, סופר כסימאק או הכסלי מעוניין בהשלכות החברתיות־פילוסופיות של מצבים, אשר זריקתם לתוך ‘עתיד’ פשוט מחדדת את סיטואציית הבעיה הכרוכה בהם; כלומר, מצד אחד ישנה הכתיבה למען התגלמותה של בעיה מדעית או אקסטראפולציה ממצב מדעי נתון למצב עתידי, ואילו מן הצד השני ניצול של אקסטראפולציה כזו בשביל לזרות אור (בדרך כלל אלגורי) על בעיה אנושית אוניברסלית, או שאלה פילוסופית, מוסרית, תרבותית שודאי מתקיימת עכשיו, כשם שהתקיימה ותתקיים מאז היות האדם ועד שיגיע לסוף דרכו. המיוחד בוארלי הוא שיש אצלו מיזוג של שתי צורות החשיבה, באופן הבא: הוא מעוניין אמנם בבעיות הפילוסופיות הגדולות, בדפוסי החיים, במה שמתחייב לגבי סדרי מימשל, פירסום או היזדווגות, בחידושי הטכנולוגיה (דברים בהם עסקו למשל פול וקורנבלוט, או או אלפרד באסטר), ומבחינה זו הוא שייך למחנה של הכסלי ושות'. אך אין הוא רוצה להפוך את האקסטראפולציה המדעית לקרדום לחפור בו, לאמצעי גרידא כדי לחדד בעיות אלה. אין הוא משתמש במד"ב כזרקור שמאירים בו איזו סיטואציה בעייתית של האדם. הוא עושה משהו אחר לגמרי: הוא סבור שהסיטואציה המדעית החדשה מעוררת בעיות חדשות, שהאקסטרפולציה המדעית מאפשרת לנסח שאלות על האדם שלא היו קיימות לפני כן, ושהמדע החדש, או העולם החדש החדש שמדע זה מאפשר ובונה, מחייבים פילוסופיה חדשה, בעיות חדשות, דילמות מוסריות חדשות. דוגמאות למכביר ימצא הקורא לעצמו, משום שמרבית הסיטואציות בספר בנויות על דילמות כאלה, אך לצורך הדגמה משלי, אציין דווקא בעיה עתיקת יומין במחשבת האדם על עצמו. אך האור החדש שוארלי מסוגל לזרות עליה תלוי לגמרי באקסטראפולציה המדעית שלו; אין היא רק אמצעי לחידוד הבעיה אלא אי אפשר לחשוב על הבעיה בגירסתה זו אלא במיסגרת עולם שבו ‘מקליטים’ את כל מחשבותיו; עולם שבו בני אדם נתונים במערך שכפול רוחני מלא שמתבצע כך: כל זמן מה ניגש האדם למקום מסוים שבו ‘מקליטים’ את כל מחשבותיו ונסיונו עד הרגע ההוא. ברגע שתאונה כלשהי פוגעת בגופו של האדם, כך שה’אגו' שלו למעשה מושמד, משכפל בנק הזיכרון את האגו שהוקלט, מכניסו לגוף והריהו חי ופועל מהנקודה שבה הפסיק (פחות או יותר – מאחר שחולף זמן בין המוות להחיאה, אף כי זו שאלה טכנית בלבד שאין צורך להתחשב בה בשקילת הבעיה הכללית, שכן עקרונית ניתן לצמצם הפסקה זו למינימום). ובכן – עד כאן אין בדברים בעצם חידוש. יש כאן ‘זריית אור חדש יותר’ על בעייה עתיקת יומין של זהות האדם, וניתנת למראית עין התשובה הצפויה, שזהות האדם היא במוחו, ואם המוח נשמר גם האדם כך. אבל – האם זה מה שוארלי אומר? כאן מתבלטת ביתר שאת הטכניקה החדשה, ליתר דיוק, הפער שבין ‘התוצאות’ ל’עקרונות': לו ניסח וארלי את העקרון שמאחורי האקסטראפולציה הטכנולוגית הזו המופגנת כאן ותו לא, זו היתה המסקנה שלנו, וזה היה ‘הוא’ שהיא זורה על בעייה עתיקה, בעיית הזהות. אבל וארלי נותן לקוראיו לא את העקרון והטכנולוגיה כתאוריה, כהפשטה, אלא סיטואציה שבה חשב כבר על תוצאות מרוחקות למדי של עקרון זה, ובה מתגלה משהו חדש. מתברר, ויכולנו לחשוב על כך, בעצם, שה’אני' מוגדר בשביל עצמו על ידי גופו החש באופן בלתי אמצעי את העולם בכל רגע נתון, ולא על ידי ‘מוח מוקלט’ שעבור גוף כזה עשוי להיראות כהפשטה רחוקה ונוכרית. הגיבורה שמוחה המוקלט מגולם במהלכו כמה וכמה פעמים בגופות שונים, עקב נסיבות עלילתיות שונות ומשונות, נתקלת בקשיים ניכרים בבואה לשכנע את אחד הגופות הקודמים ‘להתאבד’ במקומה. למעשה לא היה ה’אני' ההוא שלה צריך להתנגד שהרי הוא ממשיך לחיות בדמות אחרת; למעשה אין הוא מוכן כלל לוותר על חווייתו המיידית, וכוחה של ההישארות המנטאלית והמוקלטת שווה בעיניו כקליפת השום, כך ששני ה’כפילים' נאלצים להיאבק מאבק לחיים ולמוות זה עם זה. זוהי כבר לא גירסא וריאנטית על השאלה הקודמת אלא, בעצם, שאלה מסוג חדש, המעוררת בעיות מוסר מסוג חדש, ומחייבת תשובות חדשות לשאלת הזהות האינדיבידואלית, וברור שהיא לא היתה בחלל מופשט אלא היא ניתנת לניסוח (עלילתי ויפה זה) רק במיסגרת האקסטראפולציות המפורטות מאד של וארלי. בזה אני רואה את תחילתה של הסינתזה. כך נופלות הבחנות ישנות וקם לתחיה עולם חדש נועז של הדמיון המד"בי.

ג’ון וארלי, בן 33, ניסה את כוחו בכתיבה עוד בימי ילדותו שעברו עליו בעיירות הקטנות של טקסס. הוא נרשם לאוניברסיטה ללימודי פיסיקה ואחר־כך לספרות אנגלית, אך כעבור שנה עזב והחל במסעות נדודים ברחבי ארה"ב. לאחר תקופת־מה התחתן ואז ניסה שוב לכתוב, הפעם גם כדי להרוויח מזה משהו. חיש מהר גילה שקשה לחיות מסיפורים קצרים ואז כתב את ספרו ‘קו החרום של אופיוקי’. ההכנסות מספרו זה קיימו אותך ואת משפחתו במשך כשלוש שנים, שבמהלכן כתב סיפורים קצרים רבים שהופיעו בכתבי־עת ואנתולוגיות. כמו כן כתב ספר נוסף באורך מלא, ‘טיטאן’ ואחריו עוד אחד – ‘הקוסם’. רבות מיצירותיו היו מועמדות לקבלת פרסים, אך רק כאשר כתב את ‘התמדו של חזון’ (המופיע בגליון זה) זכה בפרס ה’נביולה', בשנת 1979. דווקא סיפור זה הינו יוצא דופן מבחינת הרקע, הזמן והמקום, לעומת מרבית סיפוריו האחרים, שעלילותיהם מתרחשות בעתיד הרחוק, במה שמכונה על ידו שמכונה על ידו ‘שמונת־העולמות’: האנושות נטשה זה מכבר את כדור־הארץ והתפזרה במערכת השמש; חילופי־מין הם דבר שבשגרה, ושכפולי גוף ומוח מקנים לאדם מעין חיי אלמוות.

לאחר זכייתו בפרס ה’נביולה', רואיין ג’ון וארלי עבור כתב־העת ‘פיוצ’ר לייף’. הנה מספר קטעים מתשובותיו למראיין:

* * *

"את הספר הראשון שכתבתי לא הצלחתי למכור בכלל. שמו היה ‘ענק הגאז’ והוא תאר פלישה אל כדור־הארץ של יצורים מכוכב לכת גאזי ענקי, דמוי כוכב הלכת צדק. אותם יצורים תוארו למעשה בתור התבונה העליונה של היקום…

“רוב סופרי המד”ב שקראנו עוסקים בבני־אדם הכובשים את החלל. אני סברתי שייתכן מאוד שנגלה שאין אנו יכולים לכבוש את החלל, שכן הוא נכבש כבר ע"י יצורים שאין אנו יכולים כלל להשתוות אליהם. אינני חסיד מושבע של דעה זאת, אבל נראה לי שזאת אפשרות.

"כתבתי את ‘ענק הגאז’ ב־1973, ואיש לא רצה לפרסמו, ובצדק; הספר היה כתוב בצורה מחרידה… ואז החלטתי ללמוד לכתוב כמו שצריך, ולשם כך כתבתי 15 סיפורים קצרים, על נושאים שונים: החל מסיפור הפלישה וכלה בכדור־הארץ שלאחר כ־500 שנה, כשמקיץ הקץ על יצורי אנוש טכנולוגיים…

“… אנשים התלהבו מהרעיון של ‘קו החרום של אופיוקי’, אותו קו תקשורת בין־כוכבי שמקורו במערכת ‘אופיוקי’ והוא מכוון למרחק של כמה מיליארדי ק”מ מחוץ למסלולו של פלוטו. הרעיון נולד אחרי שהרהרתי בכל הנסיונות הרבים שנעשו מסוף שנות ה־50 לקלוט תשדורות מן החלל. חשבתי, שמא אנו מאזינים במקום הלא נכון? אולי לא נוכל לקלוט מכאן מאומה. האמנם ישדרו הישר אלינו, במרחק כל־כך קרוב לשמש, העלולה לעוות את התשדורות? ואיזה עניין יש להם בכלל בנו, אם איננו יכולים לצאת הרחק אל החלל כדי להאזין לשדר…?

"בזמנו החלטתי שבסיפורים שלי לפחות 50 אחוזים מהדמויות יהיו ממין נקבה, והשתדלתי לשמור על כלל זה… ב’שמונת־העולמות' אין משמעות מיוחדת למינה של דמות מסויימת בסיפור מסויים, שכן כל דמות יכולה להחליף את מינה מעת לעת. אבל בסיפורים אחרים שלי, שאינם שייכים לסיפורי ‘שמונת־העולמות’, יש עדיפות לדמויות נשיות. בספר ‘טיטאן’, למשל, הפיקוד על החללית נתון בידי אשה.

"… אין לי השכלה של ממש במדעים, אלא רק רקע כללי ו’תחושה' בפיסיקה. אמנם התחלתי ללמוד פיסיקה באוניברסיטה, אך היה לי קשה מדי, וככל שלמדתי יותר כך משך אותי פחות להיות פיסיקאי או אסטרונום… זה מייאש כמה עליך ללמוד עד שתוכל אולי לנסות ולגלות משהו חדש בפיסיקה. אילו יכולתי לחקור דברים יסודיים בנוסח איזאק ניוטון, אז זה היה תענוג…

“עליך להבין משהו במדע כדי ליצור סיפורי מד”ב, אבל אינני סבור שאתה מוכרח להיות מדען כדי לכתוב סיפורי מד"ב ‘נוקשה’. קיבלתי הרבה מחמאות על אי־אלו רעיונות מדעיים ששילבתי בספרי, ולפעמים נדמה לי שרק אני יודע שאת רובם בדיתי מליבי. הינחתי כל מיני הנחות שאין לי כל מושג אם הן אפשריות אפילו מבחינה תיאורטית. אבל אם אתה ממקם את העלילה מספיק רחוק בעתיד, אתה יכול לומר למשל שתהיה אפשרות לבצע בזול ובקלות שינוי־מין הפיכים, או שכפולים גנטיים מיידיים. אין כל טעם לנסות ולהסביר איך הדבר ייעשה, שכן אין לי שום מושג, וצר לי אם אני מאכזב בכך מישהו…

"אם שואלים אותי על העתיד האמיתי, אז נדמה לי שאני אופטימי ביותר בנוגע לדברים רבים. יש בי עוד תקווה שיבואו גם דברים טובים, אבל קשה לי להיות אופטימי לגבי חברה שהצטיידה בכל־כך הרבה כלי נשק אטומיים כפי שעשתה החברה שלנו. אני חש שבסופו של דבר השימוש בהם יהיה בלתי נמנע. אני מאמין שהאנושות תשרוד ותמשיך להתקיים, אך זה לא יהיה קיום נעים במיוחד…

“… הייתי רוצה שחקר החלל יואץ. אין לי ויכוח עם אלה שטוענים שעלינו לפתור את בעיותינו כאן לפני שנצא אל החלל, כיוון שאינני מאמין שבעיותינו כאן תיפתרנה אם נצא אל החלל ואם לאו. מצד שני, אינני מסכים לטענה שיציאה אל החלל פרושה נטישת כוכב־הלכת הזה. אני מקווה שנוכל לעשות את שני הדברים גם יחד; נוכל לעשות כמיטב יכולתנו להציל את כדור־הארץ שאותו אנו מתאמצים כל כך להרוס ממש עכשיו, ויש סיכוי שלחלק מבעיותינו נמצא פתרונות בחלל.”

לפנינו סיפור פנטסיה מקורי ויוצא דופן, שנדמה לנו שלא נטעה אם נאמר ששורשיו יונקים הישר מפנטסיות האימים של רוברט לואיס סטיבנסון, אדגד אלן־פו ודומיהם. וכי מה הפלא? המחברת, ר.מ. למינג הינה בריטית ילידת 1949, התחנכה ב’פאבליק סקול' בוויילס, ואחר־כך באוניברסיטת אוקספורד, עבדה בתור מורה, ספרנית, ומוכרת ספרים. סיפורים רבים מפרי עטה ראו אור על דפי כתבי־עת ואנתולוגיות שונות. לעובדה שהיא מתגוררת בצפון־לונדון וחלון ביתה משקיף על מסילת־הברזל, יש בוודאי גם קשר כלשהו לסיפור שלפנינו.

* * *

באותו יום ירד גשם בסקֶלפטון. גשם מצליף ועיקש, מהסוג המרטיב את צווארונך במהירות. גרוע מכך, הגשם היה מלוכלך, מחיר אותו אנו משלמים, כך סבור אנוכי, עבור בניית ערים של בתי־חרושת. בסקלפטון הכל מזוהם: הלבֵנים שחורות; חלונות הראווה בעיר עטויים במשקע אפור; הוילונות דהויים, גווניהם מוסתרים בשכבות לכלוך. כל המעקים והמסוכות מכוסים במעטה קטיפתי שחור, ההופך בגשם לנוזל דמוי־דיו, ההורס את בגדיך כשהם מתחככים בו. כל תושבי העיר מושפעים מכך; אפילו הצעירים לובשים ארשת־פנים מוזרה, חסרת־מבע, כשל גומי שחוק, עם קוים מודגשים סביב העיניים והפה, כאילו שורטטו בעיפרון שחור.

סקלפטון, כפי שהבנתם, רחוקה מלהיות אידיליה. אין זה מקום שבו יבחרו אנשים לפתוח בקריירה ספרותית. למעשה, אינני מכיר איש שיבחר במקום כזה למגורים, מלבד אחי. אולם אחי תמיד הוקסם מחלאה וניוון. בקתות העוני, זוהמת התעשייה המודרנית על כל כבשניה ומנועיה, יש בהן מין קסם שטני לגביו; אני זוכר אותנו כילדים, כשאני שיחקתי במימי הפלג, מרקוס תמיד חפר בערימות הרפש שהותירו אחריהם הצוענים.

“זה יותר מעניין,” היה נוהג לומר. “יותר משעשע.”

משעשע! אינני יכול להאמין כי היתה בינינו הבנה או חיבה זה לזה אי־פעם; אחרי שניתק קשריו עם המשפחה, לא ציפיתי לשמוע ממנו. אי־לכך, גברה תדהמתי שבעתיים…

בתוך המונית הרועמת ומתיזה מים ברחובותיה של סקלפטון, שלפתי את גלוייתו מכיס מעילי כפי שעשיתי פעמים רבות בזמן הנסיעה, והתבוננתי בה בקפדנות. מכתב סתום ומביך כמותו לא קיבלתי מעולם.

בפינה העליונה מצד ימין היתה הכתובת:

כל זה היה כתוב בבהירות בכתב המוכר לי – אותיות גדולות ובטוחות, הגולשות קדימה בזוית מחושבת יפה – אך את הכתב בגוף המכתב, לעומת זאת, אי אפשר היה לשייך לאותו אדם. הכתב נראה כשל ילד; אותיות גדולות וצמודות זו לזו.

בוא לראותני, למען השם.

יותר מעוותת היתה החתימה. האות מ' מעוכה, משאירה רושם של אצבעות שבקושי זזות. ה’ר' מרוחה לרוחב, ה’ק' כמעט לא קיימת. והשאר – קו מתעקם לתחתית הגלויה.

פשוט לא ידעתי מה לחשוב. האופי הבלתי יציב של השרבוט הזה והדחיפות שנשתמעה ממנו מלאוני חרדה. מכיוון שמרקוס ואנוכי לא היינו קרובים זה לזה מעולם, חשתי בייאוש המבצבץ מבין השורות. שאחי יפנה אלי, אל אדם אותו החשיב לאפס חדל־אישים! המצפון לא הותיר לי ברירה אלא לבטל את הפגישות העיסקיות ולבוא.

לבסוף פנתה המונית לעבר רחוב מכוער של בתים מרובי־מרפסות. תארתי לעצמי שזוהי תוספת חדשה לסקלפטון, מכיוון שהלבֵנים היו עדיין אדומות, וראשי החנית של המעקים היו חדים ומודרניים בצורה ברברית. החזרתי את הגלויה לכיסי. היבטתי בחלונות הבתים, מנסה לנחש אלו אנשים גרים שם. ברור היה שהבתים אינם בתי פועלים – יותר מדי מפוארים, וילונות עם גדילים ועציצים; אבל מנהלים ברכבת ופקידי בנק, חשבתי, וגם מנהל בית־ספר אחד או שניים, יתאימו בוודאי לסביבה כזאת. מכובדי העדה של סקלפטון. מחשבות אלה גרמו לי לצפות לפניה אל רחוב מכוער יותר, לרובע פועלים, מקום בו היה מרקוס בוחר לו למשכן ממנו יישלח את חיציו באצולה המקומית. אך להפתעתי בלם הנהג פתאום. “רחוב מגדל מים, לא כך אמרת? מספר 36.”

בהרגשה שהגעתי מוקדם מדי, חילצתי את עצמי בכבדות מהמונית ושילמתי לברנש. מכובעו זרמו מי־גשם על פניו, אך לא נראה שאי־נוחות זו הטרידה אותו כהוא זה. למעשה, הוא נראה טיפוס שמעט דברים יטרידו אותו, אם בכלל; פניו הרחבים נראו נפוחים ורפויים, וכאשר הושיט ידו אל הכסף דמו עיניו חסרות־ההומור למשקולות שהייתי שם בחכתי, כשעסקתי בדיג בילדותי.

הוא לקח את התשלום ודמי השתיה הנדיבים שנתתי לו, נהם קלות ונעלם במורד הרחוב, כשהוא מתיז מים לכל עבר.

תשוקתי המיידית היתה למצוא מחסה מפני הגשם. מבלי להשתהות הרבה ניגשתי לדלת ומשכתי בפעמון. שמעתי צילצול חזק במסדרון. מייד התרוממה דמות מאחורי השמשה האטומה, ובן־רגע התיצבה לפני אישה צנומה בעלת תווי פנים חדים, שעוררה בי סלידה מיידית. תנועותיה היו מהירות וחדות. היו לה עיניים מתרוצצות וחדות. היא נראתה כבת חמישים, שערותיה, שהיו פעם חומות־זהובות, היו אסופות לפקעת מהודקת בקפידה. קולה היה דק וצורמני.

“כן?”

היא בחנה אותי מסף הדלת. ניחוחות של ארוחת צהריים – זיהיתי ריחות בצלים וכרוב – הגיעו אלי מהמסדרון שמאחוריה.

למרות שהשאירה אותי עומד בחוץ, בגשם, הייתי נחוש בהחלטתי להיות מנומס, ונתתי לה לחוש שאני מחשיבה כגברת המחזיקה בת־לוויה או מנהלת משק בית, מישהי שעונה לצלצול בדלת במקומה. האם היה לי הכבוד לפנות אל מרת ברידסון בכבודה ובעצמה?

פרקי אצבעותיה התהדקו על הדלת.

“מה ת’רוצה?” שאלה. “אם אתה עוד אחד מאותם רופאים, אין לי יותר מה לומר, אתה שומע אותי?”

“גברת,” הפעם דיברתי ביתר תקיפות, שנבעה מהגשם הטופח על גבי. “באתי לראות את אחי, מר דייויס, מר מרקוס דייויס. הוא גר כאן, אני מניח?”

למשמע מידע זה קפאה הגברת במקומה. רק עיניה נעו, בוחנות את פני, בגדי, ולבסוף נחות על תיקי. כדי להסתיר את אי־נוחותי, שאלתי, “האם אחי נמצא?” עיניה שבו וננעצו בפני.

“אתה אחיו? ובכן איחרת. הוא הלך, נלקח.” היא הדגישה את המילה בסיפוק מוזר.

הלך. הוכתי בתדהמה. תארו לעצמכם אותי, עומד מול הנקבה הזו, הנצמדת לדלת כעכביש אנושי, בעוד אני עומד בגשם הניתז על ראשי ורגלי – תארו לעצמכם אותי, מוזעק בדחיפות שכזאת למקום כזה, כדי לשמוע שמרקוס “הלך.”

לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהפטיר כמו אידיוט, “הלך?”

ביד אחת היא פתחה את הדלת, ובשניה הידקה את הצעיף מאחורי כתפיה.

“מוטב שתיכנס. הוא הלך, והוא חייב לי כסף. שכר דירה של שבוע, ודברים שקניתי, והמהפכה הזאת בחדרו, אני אאלץ לדרוש פיצויים…”

הלכתי בעיקבותיה לתוך חדר הכניסה. סגרתי את הדלת בשקט רב, למרות שאינני יודע מדוע השקעתי מאמץ כה רב לא להפריע. היה זה כאילו חששתי להפריע למישהו שגר במעלה המדרגות.

חדר הכניסה היה קפוא ואפור כמו שאר סקלפטון, מדכא כדרכם של חדרים שאינם בשימוש, מעלה צחנת טחב ואבק. הכיסאות רכות־המשענת נראו אכולות עובש, והייתי בטוח שהם יהיו ספוגיים למגע. שאר הריהוט היה כהה כארון מתים, ונראה מנותק למדי משימוש רגיל, יומיומי. בכל זאת ניגשה מרת ברידסון למכתבה זולה, הוציאה ממנה מחברת אדומה, ודיפדפה בה. היבטתי בה מתוח.

“גברת ברידסון… היכן בדיוק נמצא אחי?”

“ארבעה עשר שילינג – שכר דירה ושרות… שני שילינג וחצי לעטים ודיו… הקירות זקוקים לציפוי מחודש…”

היא הפסיקה פתאום, כאילו נדרש זמן־מה עד ששאלתי חדרה מבעד לחשוביה, והביטה בי בהבעה עויינת שלא ניסתה להסתירה. ואז, הפנתה אלי את גבה ופנתה לשבת על אחד מאותם כסאות רכים, במטרה ברורה להגדיל את המרחק בינינו.

“בבית משוגעים,” אמרה. “לקחו אותו אתמול.” היא הביטה בי כעכביש בזבוב.

“סליחה?”

אולם שמעתי היטב. התיישבתי על החפץ הקרוב ביותר, שלמרבית האירוניה היה ספסל תפילה עם משענת קשה. במוחי התרוצצו שברי שאלות, ותחילותיהם של רגשות, שטרם הגיעו לידי ביטוי. האישה ניחשה אל־נכון ששמעתי, מאחר שלא השיבה על שאלתי. לבסוף נדמה לי ששאלתי. “כאן? בסקלפטון?”

“מחוץ לעיר. פעם היה זה בית־מחסה. עתה הפכוהו לבית משוגעים.” היא כיווצה את שפתיה כמי שרווה רב נחת וחיכתה. הגשם זחל על שמשת החלון, יוצר קמטים על פניה. לא מצאתי מה לומר. כשתפסה זאת מרת ברידסון והניחה לבסוף, כנראה, שאינני טיפוס היסטרי, נטתה לפתוח יותר את פיה.

“הוא היה חייב ללכת,” אמרה בהטעמה. “אחיך היה חולה, מר דייויס…” ואז, כאילו שלא הבנתי את כוונתה, “חולה בראש.” כתפיה נעו במין עווית קלה, כמעט לא־מורגשת, מתחת לצעיפה. “קולות ורעשים משם למעלה,” אמרה. “כל הזמן, יום ולילה. הוא לא ירד למטה לאכול… שלח אותי לקנות דיו, כאילו אני נער־שליחויות. הייתי צריכה להבחין מזמן שזה לא טבעי… אבל אתמול…” פעם נוספת כווצה שפתיה, כאילו היססה אבל תוך־רגע חזרה לדבר במהירות.

“אכלנו ארוחת בוקר במטבח, בתי ואני, כשפתאום שמענו רעש מלמעלה, כמו כסאות נופלים, ואז שאגה – שאגה מטורפת זועמת. מרי נבהלה כל־כך והפכה ללבנה כסדין. ‘מה זה היה?’ היא שאלה. רציתי לומר ‘שום דבר’, המילה היתה על קצה לשוני, כששמענו אותו יורד למטה. אז אמרתי, ‘את, הישארי כאן ותהיי בשקט!’ יצאתי מהחדר… עליתי במדרגות ובאמצע הדרך ראיתי אותו…”

היא השתתקה שוב. היה לי הרושם שהיא מתענגת על הסיפור. שמלתה הכהה התפרסה סביבה בכיסא, והמחברת האדומה נחה בחיקה כדבר חי, כמו – הרעיון פתאום צף בראשי ללא סיבה – גידול טפיל לא ממאיר.

“ושם הוא היה,” דחקתי בה.

“הוא עמד שם בוכה, ידיו על פניו, כמו תינוק. צעקתי בבהלה והוא אמר ‘אל תסתכלי, הביאי איזו עזרה, רופא!’ ואז רץ בחזרה לחדרו, ונעל את הדלת.”

מרת ברידסון הניעה בחומרה. “הבאתי עזרה מיד,” אמרה. “שלחתי את מרי להביא שוטר. באו שניים, פרצו את הדלת, ולקחו אותו ללא מהומה. חוץ מכמה תיגרות בדרך… אבל, הלוואי ולא היו שוברים את המנעול.” הוסיפה. “היה זה מנעול טוב. מכיוון שאתה ג’נטלמן, מר דייויס, אני מזכירה את הפיצוי…”

“חוששני שאינני מבין.”

היא אחזה את המחברת האדומה בחוזקה, ונעמדה.

“העירבוביה, חכה עד שתראה אותה. אני מניחה שאתה רוצה לראות אותה?”

“הו, כמובן…”

וכך, הלכתי בעיקבותיה בשנית, כשאני משאיר את תיקי על ספסל־התפילה שבמסדרון, ומדדה אחריה המום. למרות שאהבתי לאחי לא היתה רבה, מעולם לא איחלתי לו דבר הגרוע יותר מטעמו של עוני, כדי שידע להעריך את היתרונות של חיי־משפחה. כמו כן מעולם לא חשדתי במרקוס שלקה באיזו חולשת־דעת הרסנית. האקסצנטריות שלו תאמה תמיד להפליא את מראהו החיצוני. עם כל המוזרות שבהתנהגותו, ידע תמיד להתאימה לדעותיו, ואלה כשלעצמן לא היו כל־כך משונות, ונשמעו נם מפי אחרים מפעם לפעם. מרקוס בבית משוגעים! עדיין לא האמנתי לחדשות אלה, שעה שהלכנו לאורך המסדרון.

שם ראיתי ילדה בעלת מראה חולני, עומדת ליד מה שזיהיתי כדלת המטבח, שכן ריח הכרוב התחזק עם פתיחתה. הילדה לטשה בי עיניים גדולות ומפוחדות.

“חזרי לשולחן, מרי,” אמרה מרת ברידסון מבלי להעיף בה יותר ממבט חטף. “יש שם פרי בצד,” והובילה אותי במעלה המדרגות. טפסנו. הבית נהיה חשוך ומדכא ככל שעלינו. עדיין רדף אותי הרושם שמישהו נמצא באחד מחדרי השינה, מישהו הזועף על פלישתי. בעל נכה, אולי? הורה זקן?

“ובעלך, גברתי, מה הוא אומר על עסק הביש הזה?”

“מר ברידסון הלך לעולמו. נותרנו רק הילדה ואני.” היא העיפה לאחור מבט חד. “זוהי הסיבה שאני חייבת לקבל פיצוי. קשה להסתדר לבד.”

“הו, בהחלט…”

לא היה איש למעלה. הגילוי השפיע עלי אופן מוזר: תקף אותי פחד, לא ממה שעלול לקרות, אלא ממה שכבר קרה. רגלי נחלשו ונעשו כבדות באורח מסתורי, וידי שנחו על המעקה הפכו חמות ודביקות, כאילו נמרחו בגריז. היה ברור לי כעת, שהנוכחות המעיקה שהרגשתי מוצאה במאורעות העבר, מן הזוועות שתקפו את אחי ואשר עדיין מעמעמות כאן, גם אחרי לכתו.

הרעיון היה כה מביך, עד שנשימתי נעתקה, ובאמת התחלתי להתנשם בקול רם, כשלרווחתי עצרה האישה. הגענו לקומה השנייה. לפנינו עמדה דלת חומה. היא דחפה קלות, והדלת נפתחה. הצבע היה שרוט, ונראה היה שיותר ממגף כבד אחד בעט בה. שבבי־עץ בלטו מאיזור המנעול – סימני אלימות, אשר למרבית הפלא שיפרו את מצב רוחי. לפתע הרגשתי שלמרות הכל אני מוכן לעמוד בפני מה שנמצא מעבר לדלת, יהא הדבר אשר יהיה, ולהתנהג כמו שהייתי תמיד – מעשי ולא נתפש לדמיון.

מרת ברידסון פסעה הצידה, תנועות פיה מביעות מאבק פנימי שרק אלוהים ידע את פישרו. היא אמרה, “היכנס פנימה, מר דיוויס, וראה בעצמך. לא נגעתי בחדר מאז לקחו אותו.” קיבלתי את האתגר כמעט ללא רתיעה.

הוילונות היו מוגפים, כך שהכל היה מעומעם, וחשתי רק בסירחון – עובש וזיעה של מצעים מעופשים – אבל תוך מספר שניות הבחנתי בחוסר הסדר. כל כלי המיטה היו מפוזרים, כיסא הפוך על הרצפה, שולחן מכוסה בניירות… כשעיני התרגלו לאפלולית, שמתי לב לפרטים. מיהרתי לחלון והיסטתי את הוילונות הצידה, בתקווה שהאור יוכיח שראיתי מחזה תעתועים, אולם לעומת זאת אישר יום הסגריר של סקלפטון שעיני לא הטעו אותי.

דיו! הקירות היו מוכתמים בכתמי דיו לרוב: סגולים, כחולים, אדומים… נתזי דיו בכל מקום, ולא רק על הקירות, אלא גם על הוילונות, על השטיח ועל הניירות שעל השולחן. כאילו הושלכו בקבוקי דיו כהה לכל עבר, ללא הבחנה.

אחדים מהכתמים יצרו צורות של כריזנטמות גדולות, אחרים היו מרוחים, כאילו חפץ כלשהוא – לוח או ספר – נלחץ עליהם ומרח אותם על הקיר. יותר מוזרים היו החרירים על הקירות, כאילו חדרו נקודות דיו דרך הטפטים. על ציפוי העור של המכתבה ועל סופג הדיו הבחנתי בחרירים כאלה, כולם כהים מדיו.

והספרים. כשני תריסר ספרים פוזרו על הרצפה, דפיהם קרועים או מקומטים, הכריכות מכוסות בכתמים. יכולתי רק להסיק שמרקוס העיף אותם מהאיצטבה בפרץ חימה, רוקן קסתות שלמות של דיו עליהם והשליכם סביב החדר.

עובדות מטרידות נוספות: בנוסף למכתבה, סל אשפה מלא ניירות היה הפוך על צידו, ומתוכו התפזרו ערימות של בקבוקי דיו על השטיח; על המכתבה עצמה, ערימה של עטים וציפרני עטים, כולם מכופפים ומעוותים, מפוזרים בין הניירות.

סימנים של טירוף? אני מודה שלמרות החלטתי לקבל הכל בשלווה לא ציפיתי לעדות כה חזקה. בחיפוש אחר משהו לבטא בעזרתו את תדהמתי, הפכתי מספר דפים, תוך שאני קורא פה מילה, שם משפט. למרות שרוב הדפים היו כתובים בכתב לא ברור, בכמה מהם היכרתי את הסגנון הישן וההחלטי של מרקוס. התוכן, כפי שהבנתי, היה דמיוני, מין דו־שיח חסר־חן שנראה כתרגיל בעגה המקומית, והמחשה זו של נסיונו זה של אחי לעבוד נגעה מאוד לליבי. רציתי לקרוא יותר, להבין. אבל עברתי דף אחר דף, וכולם היו מקוטעים… אפילו בטובים שבהם לא היו יותר מחמישה ששה משפטים לפני שהאותיות השתנו והכתב התעוות, ירד בתלילות כלפי מטה, כאילו כח בלתי נראה דחף את העט, או שהאותיות הצטמצמו והתקרבו, כאילו הכותב התנגד נואשות לכוח הזה. חשבתי על הכתיבה שעל הגלויה שבכיסי. הוא תאם להפליא את מה שראיתי כאן.

אלכוהול? סמים? איזה מין כוח הרסני פעל כאן? בזמן שהעסקתי את מוחי בחידה הזאת, נכנסה גברת ברידסון לחדר, מאחורי. נרעדתי כאשר ראיתי את זרועה – עורה שקוף – מושטת לידי כדי להרים את הניירות מעל המכתב. היא לטשה בהם את עיניה.

“הוא היה איש חכם? אחיך, אני מתכוונת.” כאילו היה לה ברור שכבר מת.

“בדרכו.”

סלדתי מקרבתה ועברתי אל הקצה השני של המכתבה, כביכול כדי לבדוק את תומך כסת הדיו הנאה. הוא היה מכוסה לגמרי בדיו, וחלק אחד שלו, במקום בו היתה שקועה כסת הזכוכית, נראה שחור וקטיפתי מרוב הדיו שנספג שם.

הערתי בטיפשות:

“הוא תמיד מיהר מדי, שפך דברים.” הבחנה אשר בהתחשב במצב החדר, היתה כמעט בדיחה. מיד התחרטתי עליה. במבוכתי הרמתי את מכסה כסת־הדיו ונתתי לו לצנוח חזרה בקול עמום. תנועה עצבנית זאת הותירה כתם דיו על אצבעותי.

האישה רטנה.

“אתה רואה איזו מהפכה? והבט בזאת, כלי המיטה הרוסים.”

היא חצתה את החדר והרימה את אחד הסדינים בקצהו. לעיני נגלו כתמים נוספים בצבע החלודה שלא ראיתי קודם.

“דם?”

“הוא לא היה תאווה לעיניים כשלקחו אותו, אני לא אומר יותר מזאת. הראית מספיק?”

“כן,”

דם… ובכל זאת, באותו זמן סרב מוחי להתיחס ברצינות למילה. היו לי אז דאגות אחרות. באותו רגע התייחסתי יותר לעניין השולי של הפיצוי: נראה היה לי שזה עניין של כבוד.

ירדנו שוב לכניסה. הוצאתי חמישה סוברנים מהארנק והושטתי לאישה.

“אני מניח שזה יספיק?”

“אני חושבת.”

בלי לומר מילה, היא לקחה את הכסף ונעלה אותו במכתבה הכהה, מסובבת את המפתח בכוונה מלאה, ומניחה אותו בכפה. ואז אמרה: “אתה תלך לראותו, אני מניחה, אם כבר באת לכאן. אתה יכול להישאר כאן הלילה ולארוז את חפציו.”

היו אלה הוראות, לא שאלות. ואני מעז לומר שאכן ניזקקתי ליד מכוונת כשעמדתי שם, מכורבל במעילי ומהסס. לא התלהבתי מהכנסת האורחים של הגברת ברידסון, אולם לא יכולתי לחשוב על שום תוכנית אחרת. נראה היה לי הגיוני ללון לילה אחד תחת קורתה. היא צדקה, כמובן. היה עלי לארוז את חפציו של אחי, ממש כאילו באמת היה מת.

“ובכן, אם זה…”

“זה בסדר.”

היא זקפה ראשה במעין תנועת ניצחון. כפי הנראה לא התענגה ביותר על הרעיון לנקות את האנדרלמוסיה שהותיר אחי בעצמה.

“יש לנו עוד חדר, נוח למדי.”

“תודה לך… ובנוגע ל… המוסד… הזה”

“אתה מתכוון לבית המשוגעים?”

קולה הדק התרונן כשביטאה את המילה. אפילו לאחר תשלום הפיצוי היתה עדיין חמוצה וזועפת באופן הפגנתי – אבל אני מניח שאין ביכולתי להאשימה בכך. לגלות שדייר שנראה כה שקט ומלומד הוא למעשה משוגע, יגרום לכל אחד להיפגע. זה היה לא נוח, אבל יכולתי להבין. לקרוביו של משוגע לא סולחים בקלות. הו, כמה שהיא התענגה על מבוכתי!

“לך לשם ברגל,” הציעה, במנוד־ראש קליל. “זה מה שאני הייתי עושה, אלא אם כן אתה רוצה את שמך בעיתון. ג’נטלמן מהדרום מבקר בבית המשוגעים… שלושה קילומטר לאורך דרך הטחנה. לא ייקח לך הרבה זמן,” היא הידקה את צעיפה סביבה, כאילו כדי להזכיר לי כמה עגום ורטוב היה היום.

אם כן, הלכתי. למה לחזור על עוגמת־הנפש של אותו טיול? הרי כתבתי כבר מספיק על קסמיה של סקלפטון. מספיק לומר שהגשם השחור הוסיף לרדת עד שכל המרזבים נמלאו, ונירטבתי עד לשד עצמותי. אולם מצבי הנפשי היה, למען האמת, הרבה יותר קשה ממצבי הגופני, ככל שהרחובות הרחבים עם בתי הגזוזטראות הלכו והפכו לסימטאות, והבתים לקורות בתי חרושת, גברה בי תחושת הדכאון והייאוש. אחי בבית משוגעים! אתם רשאים להאשימני בחוסר אנושיות, אולם הייתי כה המום מהנסיבות המזוויעות עד שאפילו כשעבר ההלם לא חשתי דאגה של ממש למרקוס. הייתי עסוק מדי במאמץ להכריח את עצמי לצעוד קדימה. הרגשתי דחף עז לנטוש את אחי, להשאיר את חפצי ברחוב מגדל המים ולברוח דרומה ברכבת הראשונה שאצליח לתפוס.

האמינו לי, הפיתוי היה חזק, והגיע לשיא ברגע שראיתי לראשונה את בית המחסה.

משני צידי הדרך, היו חומות בתי החרושת, אולם לאחר מכן ניתן היה לראות את מורד הגבעה – אדמה עזובה, מלאה אשפה ובוץ. מבעד לגשם הצלחתי להבחין בבניין גדול ואפור, שמראהו עוות בגשם העז. גבוה ודמוי־קופסא התנשא המבנה במרחק־מה ממני, והטיל עלי אימה. מדוע – אינני יודע; על כל פנים, מוטב לא לנסות להסביר, כיוון שהמומחים טוענים שהמחשבות בעזרתן אנו מקשרים בין דברים לעולם אינן מה שנדמה לנו. בכל אופן, אותו מבט ראשון במוסד, גרם לי לעצור, משותק מפחד; הבניין הזכיר לי כומר אחד שלימד אותי דיקדוק לטיני בילדותי. אדם גבוה וקפדן, שנהג ללבוש תמיד שחורים והדיף ריח סבון, אך הנורא מכל היה הוא עצמו. כל אימת שלא הצלחתי להטות את הפועל אל שם־העצם כנדרש, פער הוא לוע עם שינים צהובות וחדות; איש זה היה אימת ימי ילדותי המוקדמים. הוא החדיר לדמי את כל המרכיבים של הלם, סלידה, אימה וריתוק גם יחד.

מעודי לא הרגשתי מאז את כל התחושות האלה יחד, עד שראיתי את בית המשוגעים.

כדי לעודד את עצמי ללכת קדימה, הוצאתי את גלוייתו של מרקוס מכיסי.

בוא לראותני, למען השם

מרקוס.

לטשתי עיניים במילות הייאוש האלה, עד שהגשם טישטש אותן, בגרמו לדיו ליזול בקילוחים עכורים אל כף ידי.

למרבה המזל, המוסד לאישפוז חולי הנפש של סקלפטון לא היה גרוע יותר מבפנים מאשר מבחוץ, לפחות לא במה שהיה גלוי לעין.

צעקותי הרמות הביאו שוער מאיר־פנים, מקפץ ומדלג לאורך החצר כשסינור משוך על ראשו מפני הגשם. מבעד לסורגי השער ראיתי אותו מתקדם. האם נראה משוגע? אולי אחד מבפנים שבוטחים בו? חיכיתי בעצבנות כששיחרר את המנעול והביט בי בפניו האדמוניים. הוא נראה מדי לבבי מכדי להיות איש סקלפטון.

“מצטער שנתתי לך לחכות, אדון.” הוא גיחך. ואז הביט בי ואמר, “אלוהים אדירים, כמה ש’תה רטוב! סלח לי אדוני, אבל היית צריך לצלצל בפעמון.”

הייתי נפחד מכדי לראות את כפתור הנחושת הגדול, הקבוע בקיר.

“עסקים, אדוני?”

“הייתי רוצה לברר אי־אלו פרטים על קרוב, בן דוד. הוא הובא לכאן אתמול.”

“טוב, 'כנס ותראה ת’מנהל.”

השער נטרק בנקישה מאחורנו. בריח אחד סוגר בפניך עולם ומלואו. הלכתי בעקבות מורה־הדרך העליז לאורך החצר, ולא בקלות אשכח את טפיחת הגשם על המרצפות, את שיכשוך המים במרזבים, מכיוון שהחצר נראתה גדולה ללא גבול. היא זהרה באור כסף־אפור. מלמעלה, בין הכתלים הגבוהים, בצבצה חלקת־שמיים שסגרה על המוסד כמו עפעף; לא התקשיתי לחוש כאילו נפלתי לאיזה בור עמוק. מצב עצבַי גרם לי, ללא ספק, להגזים בהערכת גובהו של הבניין.

במהרה התברר לי שהיתה זו שגיאה להביט למעלה, כי ראיתי פרצוף מציץ מאחד החלונות המסורגים, כחוש וחיוור עד מאוד, ולמרות שהחלון היה גבוה, גרם לי הפרצוף לעצור, כנחש המהפנט את קורבנותיו.

השומר חזר על עקבותיו.

“בוא אדון.. למ’שתהיה עוד יותר רטוב…”

הוא הרשה לעצמו למשוך אותי וזה, בנוסף לקולו ההגיוני, ביטל את הכישוף. הייתי חופשי לנוע.

דממת מוות שררה במסדרונות הארוכים, הקרים, ובכל זאת, נדמה היה לי שקולות עמומים בקעו מאי־שם; קירות צבועים עד גובה הכתף בירוק חיוור שזהר בצורה מעוררת סלידה בהצטלבויות המסדרונות, שבהן תלויות מנורות גז; שורה של דלתות סגורות, לכל אחת מספר; מדרגות אבן; ספסלי עץ ארוכים.

“חכה כאן, אדון,” אמר השוער. “ואני’גיד להם שבאת. איזה שם אמרת, אדוני?”

“שמי דייויס… ושמו של החולה, מרקוס דייויס.”

פתאום אחזה בי בהלה שמא ישכח אותי השוער שם ולא יאמר מילה לאיש, ולכן הצעתי לו שילינג. הוא לקח אותו בקריצה.

“תוד’רבה, אדון, אל תדאג…”

הוא נעלם מאחורי הפינה.

ההמתנה נתארכה. פתחתי את מעילי וניערתי ממנו את טיפות הגשם שלא נספגו. השתוקקתי לנער את המים גם ממכנסי, אפילו חשבתי להפשילם ולבדוק את מצב רגלי, אולם היה זה כמובן בלתי אפשרי; כל אחד יכול לבוא, ואם אכן יבואו פתאום, הייתי רוצה להיות לבוש ומוכן לבריחה.

ואמנם כמעט ונמלטתי על נפשי, כשמעבר לפינה הגיח איש דמוי דוב – שמעתיו בא לפני שראיתיו: צעדים כבדים וצלצולים צורמים שבפחדי דימיתי אותם לצלילי שרשראות שבורות, אולם התברר שלא היו אלה אלא המפתחות שבחגורתו. כמו כן נתלתה בחגורתו מעין אלָה. אני משער שהוא היה שומר, למרות שבעיני נראה יותר כסוהר מהגיהנום, עם פניו השחורות מזיפי־זקן, ושרווליו המופשלים שחשפו זרועות שריריות מגודלות שיער שחור.

הזוועה הזו עצרה מספר צעדים לפני הספסל, מתעלמת מחיוכי החלוש וסורקת אותי בעין בוחנת.

לבסוף שאל, “'תה מבקר, אה?” הבטחתי לו שכך הוא והוא המשיך לדרכו.

התחלתי להתיאש מבואו של השוער. ספרתי את דקות על שעוני. ארבע, חמש מהן עברו, ולבסוף, כדי להפיג את המתח, השתעלתי – רק כדי להוכיח כמה נוח חשתי במקום. התחרטתי על מעשה זה. השיעול התגלגל למעלה ולמטה במסדרון, ומתח את עצבי להחריד, במשך רגע ארוך עד אימה. התחלתי לרעוד; למעשה כבר טבלתי כולי בזעה קרה כששמעתי לבסוף צעדים. הפעם היו אלה פסיעות קלילות, כמעט עליזות, ומעבר לפינה הופיע איש צעיר עם פנים ורודות וחיוך ידידותי. שפמו היה מסולסל יפה.

"מר דייויס? היה לו קול נעים וצלול, “אני עוזרו של מר פורסטר. הוא יקבל אותך עכשיו, האם תואיל…?”

כבר עמדתי על רגלי; והוא הובילני במורד הפרוזדור, בנימוס ללא דופי.

ב

18 באוגוסט

המקום נסבל. האישה מבשלת מאכלים מתועבים ומעניינת כמו חתיכת גיר. נתתי הוראות להשאיר את המגש מחוץ לחדרי כדי שלא אשתעבד לשיגרה, וכדי שתחָסך ממני נוכחותה. חוץ מהאלמנה ישנה כאן בתה, יצור עכברי בגיל שלוש עשרה, בורחת תמיד כשאנו נפגשים על המדרגות. לא עוד התחיבויות משפחתיות! חופש! אני מרגיש שאכתוב מכאן דברים נפלאים. מחלוני אני מביט על ארובות בתי־חרושת וגגות שחורים. סובבתי את השולחן כך שהנוף ישרה על עבודתי.

המטרה: לכתוב נובלה בלי צביעות: בלי נופים ציוריים, בלי גיבורה נשית שכולה נוטפת דבש ודברי מתיקות, בלי גיבור מקסים… להראות כמה אומללים ועלובים החיים בגלל שיעמום ואדישות. להראות כמה קהו הרגשות, וכמה רבה האדישות אפילו למה שקרוי ‘מחריד’ או ‘מזעזע’ כיצד? על ידי שימוש בחומר ‘מזעזע’ כך שלא יגרום בעצם לכל זעזוע.

26 אוגוסט

התחלתי בעבודה והקצב טוב. המילים זורמות להן. בישלתי לי קפה סמיך על הכיריים שליד מיטתי, ואני לוגם ממנו כשמוחי נחלש. הטעם איום ונורא, ממש כמו רע, ואכן זהו תוכנו – אך כיצד הוא מעורר את הרעיונות במוחי!

על פי רוב אני עובד בלילה, מתחיל בחמש בערב וממשיך עד שמפציע השחר. אחר כך אני ישן עד הצהרים. גברת ברידסון משאירה ארוחת בוקר על המגש לפני שהיא הולכת לישון, כך שהסידור עובד יפה. אני אוכל ארוחת בוקר לפני שאני ישן, ומתעורר לארוחת צהריים.

אחרי הצהריים אני משוטט לפעמים בין החצרות והמחסנים, מאזין לקללות הפועלים, או שאני מנסה לחדור מבעד פניהם האטומות. לעתים אני הולך במורד דרך הטחנה ומביט בתלי האשפה שהצטברו סביב. ולפעמים אני חוקר את בקתותיהם של העניים מאוד, אשר אין להם כל תעסוקה והם חיים כמו כלבים עזובים.

מספר זונות מתקהלות להן באחד מבתי המרזח של סקלפטון, כמה מהן מושכות למדי בהופעתן הטורפנית. לא אתערב בקהלן! אדבר איתן, כמובן, כדי ללמוד כמה משועממות הן, ומיואשות. אבל לשכב עימן? לעולם לא!

מפני שאסור שדבר כלשהו יסיח את דעתי. מלבד זאת, אני מכיר כבר את השעור שגופותיהן מלמדים. ועכשיו עלי ללמוד סוג אחר של התנזרות: אי־סיפוק התיאבון. עלי להתנסות בשתי הקיצוניות אם אני רוצה שהספר ישכנע.

28 באוגוסט

קללה ומארה תבוא על משפחתי עם החינוך היוקרתי שלהם! פרק שני: אני כותב על שיכור המכה את אישתו. אני מתאר את מחשבותיו כשהוא מתנודד בדרכו הביתה אחרי לילה שלם של שתיה – איך נראה לאור זה החינוך המעולה? מגוחך! משפטים מתגלגלים בלאטינית, מליצות נבובות צועדות בסך, סימני פיסוק בסדר מופתי – ממש קרנבל!

אותה ‘תרבות’ כביכול, אותה מתנה שאחי רוברט נהג לומר שעלינו להודות עליה לאלוהים ולקדושיו, חונקת אותי! בשבילי היא כמו עור שצריכים להשילו. היא מזהמת כל חלק מחיי בו היא נוגעת.

למשל, הביטו בשם אלוהים, בפסקה האחרונה שכתבתי, על הזונות: “מתקהלות להן באחד מבתי המרזח של סקלטון, כמה מהן מושכות למדי בהופעתן הטורפנית, אך אני לא אתערב…” איזה תרח תאוותן צדקני אני נשמע! אך כיצד להימנע מכך? איך לא להישמע צבוע אם חונכתי על שפת הצביעות, עם כל חלקות־לשונה וערכיה הכפולים?

אני רואה שמשימתי העיקרית היא להישתחרר מחינוכם של הוריי.

הבעיה היא הקפה שאני שותה. למרות שהוא מחדד את מחשבותי, הוא מפריע לשנתי כך שאני עייף רוב הזמן ומתעצבן בקלות. ובכל זאת, אינני יכול לחדול. לפעמים בלילה, לאחר ספל אחד מאותו רעל, אני חושב בבהירות שכזאת שליבי עולה על גדותיו משמחה! לא איכפת לי אפילו שאין לי עם מי לחלק את רעיונותי. ברגעים כאלה אני סבלן להדהים אה, שיחכו כולם, אני אומר לעצמי, יבוא יום והם יקראו בספרי, ואז יבינו…"

אני עובד ברציפות שתיים־עשרה שעות ביממה.

ה־1 לספטמבר

השכתוב של פרק שניים עלה יפה. אני משתפר, משפטי נעשים קצרים יותר, קרים יותר. המילים קהות יותר. הדמויות מעסיקות אותי כל־כך עד שיציאה החוצה היא בעיני בטלה לשמה. לכן הצטיידתי במלאי של דיו וציפורני כתיבה. גברת ברידסון מביאה את האוכל לדלתי כמו מכונה, ואני יכול להתמסר לכתיבה ללא הסחת דעת. אין שום מאורעות חיצונים לתת עליהם את הדעת.

תיקון: ישנו אחד. הילדה, מרי, מפחדת ממני קצת פחות. עכשיו היא פשוט מוקסמת, כפי שהיתה מתפעלת מאיזו חיה מפלצתית או גמד.

אתמול בלילה, כשבאתי מחדר האמבטיה, מצאתי אותה עומדת כשרק כותונת לגופה, רגליה יחפות ושערה פזור על כתפיה. נרעדתי למראהה. מדוע? ובכן, לא הייתי אומר שהיא יפה – יותר מדי דומה לרוח רפאים. אך גיליתי שגופה הרבה יותר מפותח מכפי שזה נראה בהיותה לבושה בבגדי הילדה הקטנה, שבהם הייתי רגיל לראותה. ושוב, חשבתי שתברח לה למראי, אבל לעומת זאת היא עמדה בדרכי כך שהייתי צריך לעוקפה ושיפשפה ידיה בצידי חולצתה.

3 לספטמבר

הכתיבה מתקדמת. קשה לי להפסיק אפילו כדי לישון. כשאני ישן בכל זאת, מלאים חלומותי זכרונות הילדות. רוברט, שמנמן ובעל מידות טובות, חביבן של כל הדודות. אני תמיד חוטף עונשים; סגור בארון חשוך על כי השתמשתי בספר תנ"ך בתור פטיש מאולתר, או נשלח למיטה על שקישקשתי מלתעות־דיו על פרצופי הפורטרטים שבסלון. ישנם גם חלומות אחרים, על נשים חושניות כבדות־שדיים וירכיהן העבות מסורגות בוורידים כחולים. כשאני ער, אני מוצא בריות אלו כדוחות ומקוממות, אולם בחלומותי הן באות אלי כאלילות, מבטיחות מיני תענוגות לרוב.

אני מגלה באיזו עוצמה נלחם גופך נגדך כשאתה מגביל אותו כל היום לעיסוק אחד הנעשה בישיבה. תן לו שמץ הזדמנות והוא יכתיב את מעשיך.

“לך קצת לשכב,” הוא לוחש, “הרשה לעצמך להתענג קצת, מפני שאתה אנין־דעת מדי בשביל המופקרות של סקלפטון.” ואז הוא מוסיף ברשעות, “צבוע!”

אני שותה קפה וכותב. כל האנרגיה מתועלת לעבודה. האם לא רצוי לטובת הספר, כפי שכבר ציינתי, שאלמד את ההתנזרויות הבסיסיות האלו?

גמרתי את פרק שלוש. אני נהנה מהקצב, אבל פוחד שפתאום לא ישאר לי מה לומר עוד, והעט ייבש. כדי לגרש פחד זה אני משחק משחק.

על המכתבה עומדת קסת־דיו נמוכה ומעוטרת. כל לילה אני ממלא אותה בדיו ואומר לעצמי:

“לא אלך לישון עד שתתרוקן.”

ואז אני מתיישב לעבוד.

זה הפך למין טכס מוזר. אינני יודע מדוע הוא באמת עוזר.

6 לספטמבר

פרק רביעי. בנו של השתיין שלי עזב את העיר כדי להפוך לאדם הגון. אני ממשיך לשים בפיו משפטים יבשים וסרקסטיים, אך זה מוקדם מדי. הוא עדיין לא ניתק מעברו ולכן הסגנון אינו מתאים. עלי לכתוב זאת מחדש.

8 לספטמבר

אני תקוע בפרק רביעי. הלכתי אתמול לטייל מעט, אך זה לא עזר. שבתי לחדרי ואוננתי. ישנתי שינה כבדה ושחורה.

כישלון.

9 לספטמבר

סימפטום מעניין של עודף עבודה: פרק רביעי החל להתקדם, בצעדים חורקניים, אבל גם תקווה לכוחות מחודשים. כדי לעזור לעניין שתיתי כמות הגונה של קפה מזוקק, ובשעה אחת בבוקר כבר החליק לי עטי בקלות על פני הנייר. חשתי חום רב ועצרתי כדי למחות את זיעתי ממצחי, ואז קרה לי דבר מוזר. אתאר זאת בדיוק כפי שקרה, מפני שיתכן שזוהי שטות או תעתועי מוח עייף.

קסת־הדיו היתה פתוחה, כרגיל. מצאתי עצמי לוטש אליה עיניים, חושב על המילים שאכתוב, כשפתאום החל המכסה לרעוד קלות, בתנועה כה קטנה עד שלא יחסתי לה כל משמעות. אבל לא המשכתי בעבודתי: התבוננתי. נדמה היה לי שהנוזל שבפנים אף הוא נרעד, ונקרש…

פתאום החל להיפרד מהנוזל משהו שברירי, מדובלל, מאורך־אברים, וטיפס בכבדות על דפנות הקסת. בתחילה חשבתי שזהו זבוב או עכביש שנפל לדיו ועכשיו מנסה להציל את חייו. לא, אם להיות כן, אינני מאמין שחשבתי זאת. ידעתי שזה משהו אחר, מיוחד, בעל משמעות מיוחדת בשבילי.

הדבר היה שחרחר־כחלחל, נע בתנועות חדות, גובהו היה כגובה אצבעי האמצעית. הוא היה ערום, וכפי שהצלחתי להבחין מצוייד בכל האברים של יצור־אנוש, רק שהיו כה כחושים ולא־ממשיים עד שנראו כאילו צוירו בציפורן עבה. במאמץ־מה הצליח היצור להחלץ מהקסת, חזר אל שיווי משקלו והביט בי.

בפניו הכהות היה נעוץ זוג עיניים אדומות, וכשחייך, נראה קצה של לשון אדומה. לא הבנתי את פשר החיוך. למרות שבמחשבה לאחור הייתי משווה אותו לחיוכו של נער רחוב, מלגלג וחצוף, במידה מסויימת של עויינות; אולי חיוכו של גנב.

לא הרגשתי פחד. גם לא רצתי מהחדר להגיד לגברת ברידסון שתזעיק רופא. במקום זה, שלחתי את ידי וניסיתי לנגוע בו באמצעות עטי בצורה עדינה, כדי להיווכח במוחשיותו; אך הוא נע מהר מדי בשבילי. הוא החליק על העט כילד המחליק על מעקה המדרגות, עד שהגיע לאצבעותי, ואז קפץ על רגליו, רץ בחזרה לקסת ומשם חרץ אלי את לשונו האדומה, לפני שחמק חזרה לדיו.

מה עלי לחשוב? כלומר, מה המשמעות?

עלי לישון יותר. אסור לי להתעלם מאזהרות אלה.

10 לספטמבר

בלי שדונים היום! טיילתי היום במורד דרך הטחנה, ועברתי על פני בית־המשוגעים. בדרך חזרה עצרתי במסבאה כדי לשוחח עם הבנות. אחת מהן היתה לוכדת את תשומת ליבי לולא הספר. אך אני לא אוותר. עבדתי הלילה ללא לגימה אחת של קפה.

12 לספטמבר

השדון חזר. הוא יצא אמש כדי לשבת ברגליים משולבת על המכתבה. למעשה לא שמתי לב ליציאתו. לפני היה מונח גליון ריק ובן־רגע הוא ישב שם, באמצע הנייר, מגחך ומציג את לשונו לראווה. ביודעי שאין זו אלא הזייה, עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם ממנו והוא ישב שם בדממה מוחלטת. כל פעם שהיבטתי בו הוא חייך; מלבד זאת לא אמר כלום. אני חושב שהוא מנסה לקשור עמי קשרי חברות. הוא נעלם שוב, בלי ששמתי לב.

למרבה הפלא, פרק 5 מתקדם יפה: תיאור חייה של האישה, אשת השתיין, קיום עלוב וחסר תקווה הנקטע על ידי רגעים של אלימות. העניין דרש טיפול זהיר – קל היה לגלוש לפאתוס הרסני – אבל אני חושב שהצלחתי: תאור סבלותיה מייגע להחריד, רצוף ארועים אפורים שקל לחזותם מראש. צחוק הגורל! לכתוב כך על האפרוריות בחיים, בזמן שהרפתקאה משונה כזאת פוקדת את ראשי! אבל אסור לי להיסחף בהתלהבות. השדון, כמו כל החיים, הוא לא־כלום, פשוט לא־כלום.

15 לספטמבר

לא יכול לישון, לא מסוגל לכתוב. ירדתי למטה לבקש מגברת ברידסון עוד לחם ומצאתי את הילדה לבד, עסוקה בלישת עיסה כלשהי. כשנכנסתי פרצה בשורה של ציחקוקים. עוד לחם? בבקשה. היא חתכה פרוסה עבה מהכיכר. התכוונתי לצבוט בלחייה לאות תודה על השרות, אבל היא קפצה בבהלה הצידה, וידי התחככה בשדיה.

נכנס לראשי הרעיון האבסורדי שהיא לא היתה מוחה אם ידי היתה נשארת שם.

ברור שאני עייף מדי. עלי לנסות לנוח יותר, ולקרוא.

16 לספטמבר

הוא הופיע בזמן שקראתי, השד! לא הייתי זקוק ללגימת קפה כדי להעלותו הפעם. הרגשתי בנוכחותו לפני שהסתכלתי.

הכרחתי את עצמי לגמור לקרוא את הדף לפני שהסתובבתי לראותו, והנה – ישב לו על ערימת כתבי־היד שלי, חורץ את לשונו האדומה! החוצפה! הוא נופף בידו בעליצות, קם על רגליו והחל לפזז על הדף האחרון, אותו כתבתי בזהירות כה רבה. היתה זו פרובוקציה. חברית, אבל מרגיזה.

“לעזאזל איתך,” אמרתי. “אני אוכיח שאינך קיים!” שמטתי מידי את הספר. התרוממתי לכיוון השולחן על מנת לתופסו. חשבתי רק לנגוע בו ולהרגיש שזה אויר – זה יפתור את הבעיה אחת ולתמיד…

אבל הוא התחמק ממני, דילג מהקסת לנייר הסופג, ובחזרה לכתב היד, בזמן שידי נחתה תמיד במרחק סנטימטר ממנו, כמו פקיד עצבני המנסה להרוג זבוב. כל הזמן, למרות שלא יכולתי לשמוע מאום, ראיתי אותו צוחק, פניו הכחולות מתעוותות מעליצות. הוא אקרובט לא רגיל! עשה סלטות ודילוגים מסחררים כדי לשעשעני. זו היתה חוויה! כתבי היד נפלו על הריצפה, התפזרו על השטיח. מספגת־הדיו התנדנדה כעריסה. הסתובבנו סחור־סחור סביב השולחן עד שהיה ברור שלא אוכל לתפסו ללא הסכמתו. לבסוף, פניתי אחורה ואמרתי, “שדון, ניצחת! רציתי רק לגעת בך ולהיוכח שאתה אמיתי.”

הוא נשען על הקסת, מתנשף בכבדות. יכולתי לראות את חזהו השחור נושם ונושף. עיניו האדומות יקדו. ואז, בבת אחת הושיט את ידו: היא היתה ארוכה, עם אצבעות מחודדות, אורכה מוגזם ביחס לשאר חלקי גופו.

“האם זו הזמנה?”

הוא הנהן בראשו. צעדתי קדימה. השדון המשיך להישען על כן הקסת ולהתבונן בי.

“האוכל לנגוע בך?”

קולי היה רווי ליגלוג. אין לי חוש הומור מפותח, אך זה נראה די מצחיק לבקש רשות מהזייה.

הוא הנהן שוב. שלחתי את אצבעי וליטפתי קלות את חזהו. ציפיתי להרגיש רק את העץ של כן־הקסת אך זו היתה טעות. הוא היה קר ורטוב כמו הדיו עצמה. העברתי את אצבעי לאורך צלעותיו. אחר כך טפחתי על ירכיו הכחושות והרגשתי את שריריו מתקשים מעוצמת החוויה. במשך כל הזמן הזה הוא לא הסיר עיניו ממני וחייך, בגלותו אגב כך את חניכיו הארגמניים. נראה היה שהשדון שלי יודע ליהנות מתענוגות־חושים; הוא נכנע למסע הגילויים שלי בהנאה מרובה.

ובכן – חשבתי – לא זו הדרך להוכיח שאיננו אלא יציר דמיון… להיפך, האצבע שבה מיששתי אותו הפכה קרה, כאילו נגעה במשהו מוחשי לפחות כמו קרח. הסרתי אותה ממנו. מה לעשות? הוא חיכה, ואחר עושה תנועה נמרצת. עוד! הוא רצה עוד!"

הנה כי־כן, יש לו תיאבון רב בגופו דמוי הגבעול. הפתרון הוא, אם כן, פשוט להתעלם ממנו.

חזרתי לספרי והתאמצתי לא להביט במכתבה; אבל פעם או פעמיים פשוט לא יכולתי להתאפק, ובכל פעם שהסתכלתי מצאתיו יושב על השולחן, ברכיו משוכות עד סנטרו, מביט בי בזעם עצור. העמדתי פנים כקורא. מה לעשות? לפנות לרופא? כל טיפול שרופא יציע לי יגרום להפסקת הכתיבה. הוא ישלח אותי לנוח, או שימלא אותי בכדורי שינה. לא, אם אינני רוצה להפריע את עבודתי עלי להיפטר משד זה בעצמי.

כשאשמורת אחרונה עלתה בחלון, הייתי כבר תשוש ומשתוקק לשינה; אבל זה יצר בעיה. כשאניח את ספרי ואקום על רגלי, מה אם הוא יהיה עדיין שם, מתבונן בי? לך לישון והתעלם ממנו, יעצתי לעצמי.

למזלי, הפעם הוא לא היה שם.

ובכן שכבתי לישון, מותש לחלוטין, אך לא יכולתי להירדם. למרות רצוני אני ער ומחכה לו שיבוא שוב. בנסיון להרגיע את עצבי רשמתי את כל הפרשה. למזלי היומן נמצא ליד מיטתי, ואינני צריך להסתכן בטיול למכתבה. רשמתי זאת בעיפרון שאני שומר מתחת לכרית כדי להעלות רעיונות על הנייר ברגע שהם צצים במוחי.

אולי מוטב שפשוט אקבל אורח זה מבלי להיות מודאג. בדרך זו, סביר שימוג חזרה אל תוך מוחי.

18 לספטמבר

אמש הופיע השדון בשעה מאוחרת. הייתי כה שקוע בעבודתי שכמעט שכחתי אותו. פרק 5 גמור, וכעת בפרק 6 אני מעיף את השיכור שלי מעבודתו. בפרק זה מתדרדר הגיבור לשפל חדש של יאוש והשפלה. אני חושב שהפרק טוב. שפתי הפכה יותר מחוספסת, אני מוליך את הגיבור בכל מיני צורות של ניוון מבלי שהקורא יקבל רושם של משהו מוזר או אקזוטי, וזו היתה בדיוק כוונתי. אם רק אצליח להתמיד בזאת!

נאמן להחלטתי, התעלמתי מהשדון, דבר שלא שימחו ביותר. הוא קיפץ על הניירות ואז כשלא הצליח לצוד את תשומת ליבי החל ליצור עיגולים בשולי הדף בו כתבתי. אפילו אז העמדתי פנים שאינני רואה, למרות שהצצה חטופה גילתה לעיני את חיוכו המפנה מקום למבט זועף. הדבר הארור רצה תשומת לב! המשכתי בכתיבתי והזעתי. כיצד לשחרר עצמי מהתופעה? אין מילים בפי לתאר עד כמה רציתי להתרכז בפרק – למעשה יכולתי להצליח בכך לולא קרו כמה דברים.

הדבר הראשון היה קול, הקול הראשון ששמעתי משפתי השדון, ציוץ קצר וגבוה, כמו מילמולי תינוק. הקול הפתיע אותי כל־כך עד כי הפסקתי את כתיבתי והבטתי בו. הוא עמד שם על המכתבה ליד פרק ידי הימנית, ידיו השחורות על מתניו, עיניו מאדימות, זועמות, פניו מעוותות בכעס.

“מה קרה?” שאלתי.

הוא צייץ שוב והחווה בזרועותיו.

“אתה רוצה שאגע בך שנית, לא כן?”

חיוכים ונידנודי ראש. הוא נשכב בצייתנות, בכל אורכו. “מצטער, יש לי עבודה לעשות,” אמרתי והמשכתי לכתוב, אבל לא מפתיע שהמשפט שכתבתי היה קשקוש עלוב.

פתאום נשמע ציוץ נוסף ואז – דבר מתמיה ביותר: עטי החליק במורד הדף בזיגזג פראי. המנוול! הוא קפץ לנגד עיני, תפס את העט ועתה התנדנד עליו, רגליו מתנענעות ביחד קדימה ואחור…

ניסיתי למחוץ אותו בתנועה חזקה – אבל ללא הועיל: הוא החליק הצידה, ממש נזל כדיו, ונתן בי מבט של זעם פראי. אחר תרו עיניו אחר איזה כלי, נשק כלשהו…

כעת, כמובן, כל נסיון להתרכז היה בלתי אפשרי. ויתרתי על המאמץ לאלץ עצמי לכתוב והיבטתי בו. הוא טיפס על הכן של קסת־הדיו, המקום שבו שמרתי סכין נייר, מספר סיכות ומהדקים; הוא בחן את כלי המתכת, בכוונה ברורה לברור לו אחד.

עכשיו הגיע תורי לחייך.

“אל תהיה טיפש!” צחקתי. “חלשלוש כמוך לא יוכל להרים חפץ בגודל כזה!”

הוא נאבק עם צפורן מוצקת, מהסוג בו משתמשים לאותיות מקושטות. הבוז שלי ייסר אותו. נפלטו ציוצים נוספים והוא הפסיק את עיסוקיו כדי לנופף אגרוף כלפי.

“ברָווֹ!” מחאתי כפיים, “ברָווֹ!”

זה הגדיש את הסאה! משתולל מזעם, תפס סיכה, אחז בה כבכידון והטיל אותה על הדף שסיימתי לכתוב.

הדבר ייראה אולי מבדח, אבל מעולם לא נראתה לי סיכה כחפץ כה אימתני. הוא הרים אותה כמו ננס אפריקני בעת ציד, מכוון אותה לנקודה מסויימת בין עיני, בעוד אני יושב קפוא. לא חשבתי שיהיה בו מספיק כוח להרים חפץ כזה. הוא כוון למטרתו, לשונו מרטיבה את שפתיו כשהוא מתרכז. ואז, בבת אחת הניף את הסיכה ותקע אותה בתוך הנייר שלפניו ומשך אותה עד שהנייר נקרע, מפריד על ידי כך את משפטי החדשים והמבריקים לשניים.

אלוהים, אם הוא יעשה זאת שנית…!

פרצתי בשאגה וניסיתי למחוץ את ראשו במכת אגרוף – אולם הוא חמק ממני! הוא דקר את ידי בסיכה מספר פעמים, כמו עקיצות דבורה. הייתי מופתע מכדי למשוך את ידי. לבסוף קראתי:

“אני נכנע! די!”

הדקירות נפסקו. טיפלתי בידי הפצועה וחזרתי לשולחן. היכן הוא היה? הנה, שם, השחור, שוכב במלוא אורכו על הנייר הסופג, וחיוך של חצי ירח נסוך על פרצופו. הוא סימן לי בידו, ואני ליטפתי אותו לאורך צלעותיו, בעוד הוא מצחקק ומצחקק.

עברו כחמש דקות. הוא קם, קד קידה אירונית, וצלל חזרה אל תוך קסת־הדיו.

סגרתי את המכסה ושמתי משקולת מעליו. אחר כך נרדמתי על הכיסא.

היום הקישה הגברת ברידסון על דלת חדרי. היא רצתה לדעת אם ישנתי היטב. האם לא היו לי חלומות רעים? כן, כן, אמרתי. קולה הדק והקנטרני ממש דוחה אותי. מדוע אינה יכולה לומר את כוונתה! עיניה הקהות מרמזות כי יום אחד קשה של עבודה ירפאני מחלומותי.

אני בוהה ללא הפסקה בדקירות שעל ידי. האם אני גרמתי זאת לעצמי? אם כן, אני באמת משוגע אבל הסיבה ברורה: בדידות, זה הכל. והפיתרון יכול להיות פשוט גם כן. אילו נמצאתי בחברתו של מישהו מעשי וחסר דמיון, מישהו בינוני ואפור, אולי תתאדה כל התסיסה הזאת ממוחי? אזמין את אחי רוברט, אולי כדאי לנסות.

21 לספטמבר

הוא פשוט מסרס אותי, המנוול! איכשהו הוא מצליח לדחוף את המשקולת שהינחתי על מכסה הקסת. (לא! לא אאמין כי הסרתי אותה בעצמי). הוא יוצא החוצה ודורש את מנת תענוגותיו. אני מלטף אותו עד שהוא מתעייף. אם אני מסרב, הוא מחכה עד שאתחיל לכתוב, ואז הוא נשען על העט עד שאיני מצליח לכתוב דבר, או שהוא מושך את העט לכיוונים שונים עד שהכתב נעשה בלתי קריא. משחק אחר: הוא יושב על שפת הקסת ומתיז מתוכה דיו על הניר.

אני משעשע אותו, ואז הוא שקט לזמן מה, עד שהוא משתעמם. ואז הוא פותח במסע חקירות: מתחיל לטפס על שרוולי ומגיע עד צווארי. הוא חופר באצבעותיו החדות בעורי, ומצמיד את גופו הדק ללחיי, קר ורטוב.

זה דוחה. אינני מעיז לצאת החוצה מחשש שמא הוא מתחבא עלי. אאבד את מעט שפיות הדעת שנותרה בי אם הוא יטפס על ראשי כאשר אהיה ברחוב. אולי אף אחד לא יראה אותו מלבדי, אך אין זה משנה. להיות משוגע בפומבי זוהי הודאה באיבוד שפיות הדעת, בעוד שלהיות משוגע בדלת אמותיך זהו מצב בו נמצאים כולנו לעיתים.

הוא מכלה דיו בקצב בלתי־רגיל. אינני ממלא עוד את הקסת, אך הוא גונב ישירות מהבקבוקים. אולי הוא שותה דיו. אולי הוא עשוי מדיו וחייב לחדש את עצמו כל יום. כמות גדולה מתבזבזת כשהוא שופך דיו על דפַי, כשאני מרגיז אותו. כעת עלי לשמור את כתב־היד נעול במגירה ליד מיטתי. סכין הנייר נמצא שם אף הוא.

למרות התנגדותו של שליטי עשוי־הדיו, כתבתי לרוברט. אבל איך אשלח את הגלויה אם אינני מעיז לצאת! (כן, גלויה: כתבתי בקשה דרמטית ומסתורית. שום דבר אחר לא יביא את אחי אלי).

22 לספטמבר

היתה לנו תיגרה! הלילה איבדתי את סבלנותי וסירבתי ללטפו. הוא גמל לי על ידי כך שקרע כמעט כל דף שהתחלתי לכתוב. עברתי לספה. שמתי דף נייר על ספר, וניסיתי לשכוח אותו. אבל השטן הזה התחבא בכיסי! ברגע שהתיישבתי קפץ החוצה, פתח את פיו וירק כמות אדירה של דיו על הספר – עותק יקר של כתבי אֶנְגֶלס. הו, כמה בערה בו חמתו על כי ניסיתי להימלט! הוא קיפץ בתוך שלולית הדיו שעשה על כריכת הספר, מצייץ ללא הרף. אני חושב שקולו מתחזק… הציוצים הללו נעשים קולניים מיום ליום. הטרחן המפונק! הנחתי את הכרך של אנגלס בעדינות, ושלחתי ידי מאחורי לספר אחר, מקוליי. טראח! ניסיתי להטילו על טינופת־הדיו, אבל כרגיל לא עלה הדבר בידי. החטאתי את המטרה, ראיתי אותו, את יצור־הרפאים חומק, לעבר השטיח. אבדתי את השליטה והטחתי בו ספר אחר ספר, והוא פילס דרכו ביניהם בלי פגע, כשהוא עוצר מדי פעם כדי לשלוח לשון לעברי, לקרוע דף מאחד הספרים, או כדי לזהם בדיו ספר אחר; ובכל זאת המשכתי, ברוב טמטומי, להפגיז אותו בספרים. ככל שהמשיך להרוס, המשכתי לזרוק בו עוד עד שהתעייף מכל הספורט הזה, רץ במהירות הבזק לקירות והחל ללכלך גם אותם בדיו. גם על הוילונות לא פסח.

היה עלי לעשות דבר־מה, ולכן רצתי למכתבתי ואחזתי בעט; אחר רדפתי אחריו, מנסה להצמיד אותו לקיר על ידי חודה של הציפורן. אבל הוא גבר עלי. הוא היה קופא עד שהגעתי קרוב, ואז, בתנועה זריזה היה מתרחק כשליש המטר ממני. זה היה איום… כמו לטאה ללא זנב, בטנו צמודה לקיר, נאחז בו בציפורניו… אולי הוא יכול להידבק למשטח חלק?… אינני יודע. עלי על כל פנים, העיף את ציפורניו.

לבסוף הנחתי את העט וניסיתי למעוך אותו לקיר בעזרת ניירות. ללא תועלת: הוא זריז מדי. ויתרתי; ועכשיו אני שרוע על מיטתי, משרבט בעיפרון רשימות אלה. לרווחתי, זה עתה נעלם, המענה האכזר שלי. הוא מתחבא, לא ספק. על מנת לשוב לאיתנו במהרה.

עלי ללכוד אותו איכשהו. עלי להיפטר ממנו! הוא משגע אותי.

נקודת אור אחת היום; כששמעתי את הנקישה של מגש ארוחת־הצהריים שהונח בחוץ פתחתי את הדלת; היתה זו הילדה, מרי. התחננתי לפניה לשלוח את הגלויה. בתחילה נרתעה: היא נראתה נבוכה, כאילו זה לא היה הגון שאדע כי כעת היא מביאה לי את ארוחותי במקום אימה; או שמא הבחינה בי במשהו משונה. דיברתי ברכות.

“אינך מפחדת ממני, לא כן?”

היא נשענה על המעקה, כעכבר נכון למנוסה; התאמצתי לחייך נואשות, עד כדי כאב. הגלויה היתה חייבת להישלח! לבסוף, אני משער, חיוכי כבש אותה. היא התקרבה ולקחה את הגלויה באצבעותיה הלחות. משרווח לי נשקתי אותה בראשה, במקום בו התפצל שיערה בשביל לבן. היא רצה במורד המדרגות. הרגשתי התרוממות רוח. או־אז גמרתי אומר להתנגד לשד הלילה ויהי מה.

רק לאחר מכן עלה בדעתי לקרוא למרי שוב ולומר לה שאני זקוק לדיו, ואם היא או אימה יביאוהו לי, אסדר את התשלום עם שכר הדירה. הוא כילה שני בקבוקים שלמים מאז אמש.

24 לספטמבר

תפסתי אותו! תפסתי אותו סוף־סוף! הוא מחובר בסיכות לחלק השטוח שבגב המספגה. כמובן שזה היה מעשה ברברי מצידי, אין ספק, אך לא היתה שום דרך אחרת. ככלות הכל איננו בשר ודם, על אף כל ציוציו וצווחותיו. ואילו לכדתי אותו פשוט מתחת לספל, הוא היה בוודאי מחליק מתחתיו… כל־כך הרבה מתכונותיו הן כשל דיו… לא, הייתי חייב להשתמש בסיכות. נעצתי אחת בכל כתף, אחת ברגל ימין, אחת במרפק, שמאל. סידור מקורי שכזה ימנע דמיון לא־נעים למעשה צליבה. אני מתכוון שנעצתי בו את הסיכות בצורה שתזכיר לי שלמרות ציוציו אין כאן משהו מֶטָפיזי או טראגי. אני פשוט משחרר את נפשי מאובססיה.

אולי במשך הזמן אצטרך להוסיף עוד סיכה ברגל ימין, כדי שלא יצליח להשתחרר; אך עד עתה הוא שוכב נכנע, מצייץ, עיניו האדומות מגלגלות באופן שנועד להביע ייסורים פיו פעור לרווחה עד כי אני יכול לראות לא רק את חניכיו הארגמניות ולשונו, אלא גם חצי סהר של שיניים שחורות ומחודדות. ממש תאווה לעיניים.

חיבורו בסיכות הוא רק אמצעי זמני. עלי לחסל אותו. חשבתי לשרוף את הדף הסופג היחיד יחד איתו, אבל מזג האויר כה נוח ואין לי אח בחדר, ולסחוב אותו לתנור המטבח יראה לי כאישור נוסף לשגעוני.

אבל איך להיפטר מיצור היכול לחיות כשהוא טבול כולו בדיו? יש לי רעיון לניסוי. אני אמחה אותו! אני עומד לכסותו בנייר סופג, ומקווה שכושר הספיגה של הנייר, בצרוף צימאון־הדיו, יחסלו אותו סופית.

הו, כמה טוב לשבת שוב אל השולחן, לטבול את העט בדיו ללא אותן הפרעות בלתי נסבלות.

המשך לצווח, יצור מחליא שכמותך! בעט באוויר ברגלך החופשית! אלוהים, המבט הארסי שבפניו! אין זה ולא כלום, ידידי היקר, בקרוב תפסיק להתקיים!

בסופו של דבר נוכחתי לדעת שהיה די קל לתפוס אותו. כשנדחף מול העט כדי למשוך את תשומת ליבי, חיכתי, הנחתי הצידה את העט ואמרתי:

“שביתת־נשק. אין לי מצב רוח לתיגרה נוספת. אינך רואה שלא היה לי כוח לנקות את סימני המריבה מליל אמש? מדוע שלא נהיה חברים ונשעשע איש את רעהו!? במה תירצה?” מה ירצה? שילטפו, ימזמזו וישפשפו אותו, כמובן! הוא שכב אפרקדן על גבי העץ של מספגת־הדיו, ואני טיפלתי בו במירב תשומת הלב עד כי לשונו ליקקה את שפתיו ועיניו נעצמו בטרוף־חושים. מעודי לא היתי כה ציתן.

“אתה אוהב זאת?” שאלתי, “זה טוב!?”

הוא חייך אלי, עיניו כשני חריצים. המשכתי ללטף אותו… עד שעיניו נעצמו.

ואז ננעצו בו הסיכות, בו־זמנית, אחת בכל כתף. הכנתי אותן בהיחבא, אחת בידי השמאלית, והשניה בין האגודל והאצבע המורה של ידי השמאלית; השדון לא שם לב שבניגוד להרגלו ליטפתי אותו הפעם באָמה שלי.

ברגע שננעצו הסיכות נפערו עיניו לרווחה, בתדהמה מיוסרת. הוא החל להיאבק ולנסות לקום, אבל אז כבר נעצתי סיכה נוספת במרפק הימני, עד שווידאתי את חדירתה עמוק לתוך העץ.

הצמדת הרגל השמאלית לקחה קצת יותר זמן, מכיוון שהוא בעט תחילה בחוזקה, ואפילו הותיר סימנים על פני העץ. עכשיו הוא בידי! אני אניח נייר סופג מעליו ואישן היטב הלילה. מחר או מחרתיים יבוא אחי רוברט, כולו חרד ודואג, הישר מחיק המשפחה; ואני אצחק ואומר: “מה לא כשורה? הכל בסדר, רק תכסיס להביאך הנה, נערי! הגיע הזמן שנלגום משהו בצותא!”

זה ירגיז אותו לגמרי. “להביא אותי לכאן ללא סיבה!” אני כבר יכל לשומעו מטיח בי זאת בשעה שאני כותב שורות אלה!

ג

“הדבר ידכא אותך,” אמר ד"ר פורסטר בקול שלוו, “אם תראה את אחיך. הרשה לי להציע לך, אדוני, כי לא תעשה זאת לעת עתה. עזוב אותו להשגחתנו הבלעדית. יותר מאוחר, כשפצעיו ירפאו, אולי…” הוא הפסיק וחייך חיוך רחב.

“פצעים?”

זכרתי את האישה מרימה סדין מוכתם בדם. אבל רק ברגע זה, בחדרו הנוח של ד"ר פורסטר, הבנתי שמרקוס נפגע. לתדהמתו של האסיסטנט של הדוקטור, ומבלי שהרופא עצמו הפתע מכך, נדמה לי קמתי וצעקתי בקול: “אבל ברור שעלי לראותו! אני מוכרח!”

“אנא, הירגע אדוני,” אמר האיש הצעיר, כשהוא נע על מנת להתייצב ביני לבין הדלת.

ד"ר פורסטר חייך.

“לשם מה?” שאל. “נתנו לו כדורי שינה, המסכן היה מותש לחלוטין. אפילו אם תוכל לדבר אליו, הוא לא יוכל לענות לך.”

“אבל לפחות עלי לראות…”

“את התחבושות? מר דייויס, שב בבקשה.”

צייתתי בשקט. מר פורסטר פנה אלי בחביבות. הוא אמר, “אני רואה שבעלת הבית של אחיך לא טרחה לספר לך את הפרטים.” אחר התבונן בציפורניו המטופחות להפליא, כאילו להביע באיזו עדינות הוא רגיל לנהוג בבני־אדם.

מצאתי עצמי רועד. לו רק באתי מוקדם יותר, האם לא היה נמנע כל זה?

“האמת היא,” המשיך הדוקטור בדברו בעדינות כמו כומר. “שאפילו אם מרקוס – האם מותר לקרוא לו מרקוס? – יחזור לשפיות דעתו, הופעתו החיצונית לא תהיה לגמרי בסדר. הוא איבד עין אחת לגמרי, אתה מבין, השניה ניזוקה קשה, אך יש לנו תקווה.”

הוא נאנח קלות לנוכח שתיקתי.

“נוסף לכך יש חתכים עמוקים בלחייו ובשפתיו, אשר ישאירו צלקות. המכשיר שבו הישתמש לא חתך בצורה נקיה.”

“עין? מכשיר?” חזרתי על המילים כמו איזה יליד פרימיטיבי המנסה להבין את עיקרי הדת הנורתי.

“ציפורן של עט. במצבו הנפשי הרעוע פצע אחיך את עצמו בציפורן של עט.”

“אבל – מדוע?”

לנוכח טיפשותה של השאלה הרים ד"ר פורסטר את ידו אל השמיים כמחכה לאיזו הארה. עוזרו הנלהב פתח בדיבור נימרץ.

“יש לו הזיות, אדוני. כשהביאו אותו לכאן, הוא צעק כל הזמן על איזה שד שהשתחרר בשנתו ונקם בו.”

“שד?” זה נשמע כל כך לא אפייני למרקוס עד כי מחיתי. “לא יתכן!… אחי איננו איש דתי…”

“הוא גם אינו איש שפוי, אדוני,” אמר פורסטר, ובלי אזהרה מוקדמת קם בנוקשות ממקומו, נראה עייף מהראיון. הוא הביט לכיוון הדלת. עדיין מתעקש לראות את אחיך? ישנם כמה מסמכים שעליך לחתום עליהם…"

לראות אותו? קמתי ממקומי, מלא בחילה וחסר החלטיות. לראות את מרקוס – זה לא היה קל יותר מאשר לזנוח אותו. להציץ לתוך תא אפלולי ולראות, מקופל על מזרון ערום, את מה שהיה פעם אחי השחצן, להעיר אותו ולשמוע אותו מצווח דברים לא מובנים אלי – ההצעה גרמה לי להתכווץ! ומי לא ירגיש כך? ובכל זאת, להסתלק כך סתם…

למזלי, בא לעזרתי האסיסטנט הצעיר של הד"ר פורסטר. בהניחו יד אבהית על שרוולי, הציע, “האם לא יהיה נבון אדוני, לבוא מחר? אחרי שיהיה לך זמן לחשוב?”

הו, ללא כל ספק!

הרשיתי לו להוליכני משם, ובקושי הפטרתי “שלום” לפורסטר, לפני שמצאתי עצמי שוב בפרוזדור.

“אני אלווה אותך לשער,” אמר האסיסטנט. הלכנו יחד את מרבית הדרך בדממה. במצב ההלם בו הייתי נתון, שמתי לב לפרטים לא רלוונטיים: כיצד מרצפות האבן בחלקו הפנימי של המסדרון היו משופשפות יותר מאשר בחלקו החיצוני, כך שנראה היה שכל באי המוסד הלכו ליד הדלתות והקפידו להתרחק מהחלונות. הבחנתי גם שבכמה מהדלתות היו שני מנעולים ולא אחד. וכמו כן, ראיתי, מבעדן חלון גבוה, שהגשם הפך לערפל שטני.

כשחצינו את החצר הסיר האסיסטנט מעל ליבו עובדות ומחשבות שד"ר פורסטר כנראה לא חשבן לחשובות, או לא ידע עליהן.

“מקרהו של אחיך,” פתח, זוהר בהתלהבות, “מעניין אותי מאוד. הוא אינו כמו המניאקים הדתיים… הסתובבתי ליד ביתו, אתמול, אתה יודע.”

“אתה, אה כן…”

זכרתי במעומעם את הערתה של הגברת ברידסון בדבר ביקור של רופא.

“קיויתי לראות את חדרו, אולי למצוא רשימות.”

“ובכן,” אמרתי, “ללא ספק מצאת הרבה. הוא בא לכאן לכתוב ספר.” האיש הצעיר חייך והניד בראשו.

“לא, אני מתכוון לסוג שונה לגמרי. יומן, פנקס עם רשימות בעלות אופי יותר אישי. כתיבה מקצועית אין בה עניין מיוחד.” ושם, באמצע החצר, הוא עצר והתבונן בי מבעד לגשם הדקיק.

“אם תמצא משהו כזה,” התעשת, “האם תיתן לי אותו? הדבר עשוי לעזור מאוד לאחיך. האישה לא הניחה לי להתקרב לשום דבר, לא הפסיקה לדבר על פיצויים ועל קריאה למשטרה.”

הוא צחק בעונג בהיזכרו במקרה. היבטתי בטיפות הגשם הזורחות על שפמו והחלטתי שאדם זה, עם יכולתו להינות מהחיים ומוחו המעשי, הוא האיש המתאים כדי לעזור למרקוס.

הבטחתי לו שאם אמצא רשימות בעלות עניין, אביא לו אותן כשאחזור למחרת.

לצערי לא מצאתי דבר, רק את תילי הדפים המוכתמים, הכתובים למחצה, ובמגירה ליד המיטה, את הנסיון הספרותי של אחי, כה גס רוח ועגום בתפיסתו, שלא יכולתי לעכלו. לגבי, היתה זו ההוכחה הסופית והמרה לשיגעונו. התבישתי שמרקוס יכתוב זבל כזה. לקחתי את הדפים לתנור המטבח ושיגרתי אותם לעולם השיכחה. עוזרו של פורסטר אמר ככלות הכל, שרומן איננו מעניין אותו, ולי לא היה לא כל רצון לחשוף את המשפחה ללעג מיותר.

הבערתי כל דף. עבודה מצערת ומדכאה. עד היום הזה ריחו של נייר שרוף ממלא אותי גועל, במיוחד בערבים, אם הוא מעורב בריח קלוש של גאז. זאת בגלל מנורת הגאז במטבחה של הגברת ברידסון, שדלקה באיטיות בשעה שביצעתי את תפקידי.

כאילו כדי להכביד עלי עוד יותר, נכחה שם גם האישה. היא ישבה בכיסא נדנדה ליד הדלת, והכיסא, חורק קדימה ואחורה, אחורה וקדימה, שיווה לה מראה של הינהון ארוך ומדושן־עונג. והיתה שם גם הילדה, ישובה ליד השולחן, מעמידה פנים כלומדת תרגילים ממחברת מהוהה, אבל למעשה לא מסירה ממני את עיניה. כל פעם שנפניתי מהתנור לחייך אליה, השפילה את עיניה במהירות למחברת, וברגע שהורדתי מבטי ממנה כדי לשים עוד ניירות באש, המשיכה להביט בי. יכולתי לחוש את מבטה על עורפי.

שמחתי כשסיימתי הכל. כל כתב־היד הפך לאפר ויכולתי להימלט על מנת לארוז את שאר חפצי אחי. אבל למרות שעבדתי במהירות גדולה, לא יכולתי להימלט מהתחושה שמישהו נמצא שם. מיהרתי לפרוש לחדר שהקצתה לי מרת ברידסון, ונעלתי עצמי בפנים. הלכתי לישון שינה טובה אחרי צרות היום.

אך לשווא! במשך שעות שכבתי ער, פני לתיקרה, במוחי תמונות שונות: מרקוס, האישה בצעיפה, בית המשוגעים, ד"ר פורסטר עם ידיו האלגנטיות ועוזרו החטטן… שורות של כתב חסר פשר. לבסוף, קצת לפני שהפציע השחר, נמנמתי קלות רק על מנת להתעורר שעה לאחר מכן בהרגשת חולשה חולנית. חשתי שאיני מסוגל לבקר בבית המשוגעים. כשקמתי, מסרו לי עצבי אולטימטום. פסעתי לכיוון המראה כשמברשת בידי, כשלפתע הפחידה אותי כל כך השתקפותי במראה עד כי המברשת נשמטה מידי, ונפלה על הריצפה. אך היה זה רק פרצופי החיוור, עם עיני הפקוחות לרווחה.

מה עשיתי? האשימו אותי אם תרצו, אבל מיד כשיכולתי לעקור עצמי מרח' מגדל המים 36, עליתי על הרכבת הביתה! כתבתי לד"ר פורסטר ממקום מבטחים, שאני מודה לו על עצתו הנבונה לא לראות את מרקוס במצבו הנוכחי, וביקשתי כי ישלח לי את המסמכים הדרושים… אם מאוחר יותר יעזור ביקורי לריפויו של אחי, ביקשתי שיואיל בטובו להודיעני….

ארבע שנים חלפו, וטרם קיבלתי הודעה מבשרת־רעות כזאת. לעוזר הנילהב לא שלחתי דבר. מה יש לומר? לא מצאתי שום פנקס, שום יומן שאוכל להציע לו; לא יכולתי לעזור. נוסף לכך, קריאת הרומן של אחי מילאה אותי בסלידה כזאת מאופן פעולתם של מוחות בלתי שפויים, עד שסלידה זו מיתנה את התלהבותי מהעוזר. הוא חשב שיוכל לעזור למרקוס? טוב, שינסה! אני לפחות ידעתי את גבולות כוחי ולא ניסיתי להילחם נגד כוחות האופל.

בכל זאת תהיתי, ואני עדיין תוהה, אם אדם לא צריך להיות קצת משוגע כדי למנות עצמו כאלוף המקופחים.

יגאל צמח התגלה כאחד הכשרונות הבולטים בתחום המד"ב הישראלי, בסיפוריו ‘פיל עומד לדרוס’ ‘מהר יותר, גבוה יותר’ שהופיעו בגליונות הראשונים ו‘ההתגלות’ שראה אור בגליון הקודם. הפעם אנו שמחים להגיש מאמר מפרי עטו שבו מגיב יגאל צמח על מאמרי ביקורת ספרותית שהופיעו לאחרונה ב’פנטסיה 2000', מאת הנרי אונגר ויוחנן נאגל.¹

* * *

“… מה שהינו ‘טוב’ אצל האשֶק, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותו מתחומה של הסאטירה הטהורה. מה שהינו ‘טוב’ אצל טולסטוי, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותו מתחומו של הרומן הטהור… מה שהינו ‘טוב’ אצל שייקספיר, דוקא הוא הגורם ההולך ומפקיע אותו מתחומה של הטרגדיה הטהורה…”

מדוע אמירות אלו נראות בעינינו פרדוקסליות (לא ‘נכונות’ או ‘בלתי נכונות’, אלא פרדוקסליות בעצם צורת ניסוחן), בעוד שאמירתו של יוחנן נאגל: “… מה שהינו ‘טוב’ אצל אורסולה לה־גוין, דוקא הוא הגורם שהולך ומפקיע אותה מתחומו של המד”ב הטהור." (גליון מסי 20, מדור ‘ספרים’ על ‘המנושל’ עמ' 62) נחשבת לסבירה ע"י רבים? ההנחה המובלעת כאן היא שהמד"ב (ומספר ז’אנרים נוספים כגון סיפורי ילדים וספרי מתח) אינו ‘ספרות’ אלא סוג מסוים של קבצי אותיות שאנשים מסוימים אוהבים להחזיק מול עיניהם ואפילו מוכנים לשלם תמורת זאת. לכל היותר ייחשבו קבצי אותיות אלה ל’שוליים' של הספרות.

גישה זו מתחדדת לאור כינויה של הספרות האחרת (זו שאינה כוללת מד"ב, רחמנא ליצלן) כ’ספרות היפה' או ‘הספרות הרצינית’. אם תרצה ואם לאו, אתה נתבע להסיק שהמד"ב הוא בלתי־רציני ומכוער על פי הגדרה. וזאת מפי אחד מעורכי ירחון המד"ב בישראל! אין תימה, איפוא, שמבקרים אחרים נוקטים לשון ישירה יותר: “אין הוא אמנות” (!) מתריס הנרי אונגר (‘מה זה לא מד"ב’ – גליון מס' 19). הוא אמנם מסייג את ההכללה במספר חריגים, אך, כפי שאראה בהמשך, דוקא גישתו של נאגל עלולה לסייע בידיו למצוא את ה’פתרון' כביכול, ל’מקלקלי השורה' הללו.

אני, שאינני מבקר ספרותי ואין לי כל השכלה פורמלית בתחום זה, נאלץ להרים את הכפפה ולהתמודד בתנאים בלתי שווים עם גישה זו, מכיוון שלצערי אינני שומע קולם של מבקרים אמיצים שיעזו לשחות נגד הזרם ולהצביע על המגרעות הלוגיות שבה. הנרי אונגר מביא הגדרה מסוימת ל’ספרות גדולה', שחסרונה, לטעמי, אינו סרבולה אלא צָרוּתה לצורך הדיון הזה לפחות (ויאיר מר אונגר את עיני: מאיזה מילון אסתיטי לקוחה ההגדרה “מודעות־פרושה אומנות”?). אני אסתפק בהנחה שספרות הינה צורה (ולא נושא) מסוימת של אמנות מילולית. ומאחר ואנו מצטמצמים למד"ב מילולי בעל צורה פרוזאית, תהא ה’ספרותיות' שבו תלויה בערכו האומנותי ותו לא.

נראה שהמבקרים עושים שתי טעויות רווחות. הראשונה היא הזהוי בין המושגים “התכונות המהותיות של המד”ב בתור שכזה" ו–"התכונות המסתברות ביותר בקרב אוסף היצירות שנכתבו עד היום ואשר נחשבות כמד"ב". ההבדל בין השניים ברור, ונובע בעיקרו משני גורמים: א) המד"ב רחוק מאד מלהיות ממוצה ע"י כותביו. ב) מוטעה לבחון סוג אמנות כלשהו על פי ממוצע; תשומת הלב חייבת להתרכז ביצירות השלמות ביותר בעוד שעל ה’זבל' להיפסל כראוי לדיון. איש לא יקבל ברצינות, למשל, טענות בדבר טבעו של הרומן המבוססות על דוגמאות מתוך ‘הרומן הרומנטי’… אך רק לאור הבלבול המושגי הנ"ל, אפשר להבין כיצד מקבלות לגיטימציה טענות מן הטיפוס “אסימוב אינו סופר, מכאן מד”ב אינו ספרות."

הטעות השניה חמורה עוד יותר. והיא רמוזה כבר במושג השני שהזכרתי: שהרי הביטוי ‘נחשבות כמד"ב’ מעורר מייד את השאלה – נחשבות על־ידי מי? על־ידי ממסד עוין?! אם כן, אין יותר בעיות: כל יצירת מד"ב המגלה ערך אומנותי תיחשב כלא שייכת לז’אנר (שהרי הז’אנר אינו אמנות) ואז נוכל בקלות להוכיח, על סמך היצירות שהשארנו בתוך הז’אנר, שהוא אינו אמנות, ועל כן לפסול כל יצירת אמנות… וחוזר חלילה. מובן שזהו טיעון המאשש את עצמו, ועל כן ריק מתוכן.

אלא שאפילו הטאוטולוגיה הנ"ל אינה תמיד נשק יעיל בידי שוללי האמנות שבמד"ב. כי מה יעשו בסיפור יפה ורגיש, כתוב ובנוי היטב תוך שימוש אסתיטי מבריק בחומרים מהם הוא עשוי, מביא להזדהות עם דמויות ומסרים, מעורר את הרגש והשכל – אך מתרחש בעתיד, מכיל מסעות חלל וזמן, מפתח טכנולוגיה וחברה שונים, דן במפגשים עם חייזרים ובאבולוציה של האדם – בקיצור, יצירת מופת אומנותית שלמרבה המבוכה שזורה באלמנטי מד"ב כה מובהקים עד שאי אפשר להוציאה מן הז’אנר מבלי לעורר גיחוך?! בעיה!… אני מקוה שאין מי שיעיז לומר שהאפשרות הנ"ל אינה קיימת, בטענה שהצירוף של אלמנטי מד"ב עם ערך אסתיטי מהווה סתירה א־פריורי.

וכאן נכנסת לתמונה גישתו של מר נאגל ומצילה את המצב. אין זה אלא פלפול נוסף הבנוי על הטיעון המעגלי הקודם, ותמציתו היא: הסיפור, אמנם, יחשב כמד"ב, אך היופי שבו ישויך לגורמים שמחוץ לז’אנר. ועל כן נמצא, אולי, סיפורי מד"ב יפים, אך לא יופי במד"ב שכן היופי שבהם הוא גורם זר ל’בדיונות' שבהם. אבל איש אינו מבקש לטעון שעצם השימוש באלמנטים בדיוניים מבטיח אומנות, ממש כשם שאיש אינו מנסה לטעון שהיופי שבז’אנר כלשהו מקורו בעצם השימוש באלמנטים המגדירים את הז’אנר. ה’טוב' שביצירה יִמַצֵא לעולם באופן בו מטפל המחבר באבני הבניין שלה ולא בהן עצמן. ומשום כך אין משמעות לקביעה כי ה’טוב' שביצירה מסוימת שייך או לא שייך לז’אנר כפי שאין לטעון שציור הינו יפה בזכות הקוים השחורים שבו ולא הלבנים.

פעמים רבות נידון מעל דפי הירחון עניין הגדרת המד"ב. מובן ששאלה זו מעניינת יותר את המערכת, שעליה לקבוע סייגים לעצמה, מאשר את הקורא, שלגביו סיפור טוב הינו סיפור טוב בלא קשר לתוית. אולם אם באים לטעון כי המד"ב אינו אמנות על־פי הגדרה, יש צורך לחזור לעניין זה. הגדרתי הפרטית היא: מד"ב הינו ענף ספרותי שיצירותיו מניחות שהמסגרת הכוללת, המהווה רקע ליצירה (חוקי טבע, מצב חברתי, אפשרויות טכנולוגיות, תכונות האדם עצמו, גיבורים לא אנושיים וכדומה), שונה בפרטים מסוימים ממסגרת העולם המוכר (זו המשמשת את הפיקציה הלא־בידיונית). אמנם ניתן לטעון כי בהגדרה זו לא יובדלו סוריאליזם ומד"ב, אך באמת קשה להפריד בין השניים. לא הגדרה זו ולא אחרות סותרות אמנות בדיונית.

זאת אף זאת. כל ההגדרות מאפיינות מד"ב על־ידי מה שיש בו, ולא על־ידי מה שאין בו. במילים אחרות, אין שום דבר שנוכל לומר עליו, כי אם הוא נמצא ביצירה מסוימת – אזי היצירה אינה בדיונית. מכאן שאין שום סתירה בשיוך יצירה מסוימת למספר ז’אנרים בו־זמנית. והרי אנו מדברים על רומן בדיוני, סיפור בלש בדיוני, קומדיה בדיונית וכו'. כאמור, גם במקרה זה אין ערכה האמנותי של היצירה נובע מאיזו תכונה ז’אנרית שהיא, אלא מכשרונו של המחבר לארוג הכל יחדיו.

וכאן אנו נוגעים בקונבנציה מינוחית שמר נאגל ואחרים נכשלים בה. קרי: חריגה מן הז’אנר. התמונה המטעה היא של תחומים מוגבלים שהמד"ב כבול בהם, ויצירות מסוימות המבקשות לצאת מגבולות ‘המד"ב הטהור’ (כלשונו של נאגל) ולהתבשם מריחות גנים אחרים. אך כפי שכבר אמרתי, המד"ב מוגדר רק על־ידי דברים מסוימים שיש בו, ואינו מוגבל כלל באשר לשאר. אין בנמצא ‘מד"ב טהור’ המכיל רק מה ששייך להגדרת המד"ב, אם יש בכלל הגדרה כזאת. אם ינסה אי־מי להגדיר גבולות מוזרים כאלה (ואני אינני מסוגל אפילו לנסות) יווכח מיד שכל יצירת מד"ב ‘חורגת מן הז’אנר’. המושג, איפוא, פסול מלכתחילה.

אני רואה, אם כן, את המד"ב כשדה מסוים, אך אין־סופי, שהבאושים שהצמיח אינם מעלים ואינם מורידים, בעוד שעצי הפרי המבצבצים בו מעידים נכונה על האפשרויות הגלומות בו. היצירות המובילות במד"ב הן קודם כל ספרות (או אמנות) ורק אחר כך שייכות לז’אנר, בדיוק כמו יצירות גדולות אחרות. וכאן עלולים לשאול אותי: אם כך אני רואה את המד"ב, מה מקומן של אותן יצירות מד"ב שהינן דלות ביותר כאמנות?

ובכן, מקומן, כמובן, בשולי הז’אנר. לא הז’אנר הוא הנמצא בשולי הספרות, שיש צורך ‘לעלות ממנו’ או ‘לרדת עליו’ (כדברי נאגל) אלא יצירות בתוכו, (ויהיו אלה רוב היצירות שנכתבו עד היום – אין הדבר מפחיד אותי) הן הנמצאות בשולי הז’אנר. לכל ז’אנר השוליים שלו. ויכוחים יכולים להתעורר על שיפוט ערכי של יוצרים בתוך הז’אנר, אך לא על ערכו של הז’אנר ככלל, שהוא דבר שאינו בנמצא.

מכל היוצרים בז’אנר, דומה שהשנוי במחלוקת יותר מכל הוא גם המפורסם ביותר – אסימוב. (ראה מכתבו של מר פישל, גליון מס' 20). אין לי ספק שלכתיבתו של אסימוב מגרעות בולטות. קראתי רק חלק קטן מ־200 הספרים שלו, כנראה את המפורסמים שבהם, וגם מתוכם מצאתי הרבה שאינו ראוי לדפוס (‘אבק כוכבים’, למשל, שתורגם לאחרונה לעברית, הינו ספר אוילי לדעתי). אך לגבי ספרים אחרים (‘קץ כלזמן’, למשל) – האמנם נוכל לומר בלב שלם שהם חסרי ערך אמנותי? אינני סבור כך. קריאתם מהנה ואין ספק שהם מקפלים בתוכם יופי גם אם אינם נופלים למסגרת הקריטריונים של המבקרים למיניהם.

וזו בעצם הסיבה לשמה הזכרתי את אסימוב (אחרי הכל, הוא אינו זקוק לסנגוריה שלי עם שחצנותו הפרובוקטיבית). נראה לי שמבקרי הספרות אינם ערוכים כראוי לביקורת המד"ב. אם מישהו בוחן את ‘קץ כלזמן’ דרך כל המסננים שברשותו ולא מגלה בו שום ערך אסתיטי – כנראה שעליו לבנות לו כמה מסננים חדשים. לגרגרים החדשים יש התנהגות זרה קצת, וכדי להוציא מהם את היפה – היפה האוניברסלי – שבהם, יש צורך בשיטות ניתוח חדשות. אך אלה לא יוכלו להיות מפותחות מתוך גישה מזלזלת ומתנשאת!

אך אין לי ספק שגם ללא כלים חדשים אלה, ימצאו הרבה יצירות מד"ב כאמנות במלוא מובן המילה. וכאן אני מוכרח לסטות חזרה למכתבו של מר פישל, שמרשה לעצמו לחלק ציונים לקבוצה נכבדה של יוצרים, ותוך כדי כך לפטור את ‘שער’ הנפלא של פ. פול כ’אוסף של שטויות'. ‘שער’ הוא דוגמא מצוינת לחוויה ספרותית ממדרגה ראשונה. כשלעצמי, קראתיו מרותק עד לשעה שלוש לפנות בוקר ואז, משהגעתי לשורת הסיום הפרדוכסלית והיפהפיה שלו הפכתיו והתחלתי לקראו בשנית למן העמוד הראשון.

לסיום, הבהרה: אין לי ספק שאחטא לאמת אם אייחס ליוחנן נאגל כוונה מפורשת לשלול את ערכן האמנותי של יצירות המד"ב המעולות. עיון במאמרים אחרים שכתב מראה, כי כשם שמצא אצל לה־גוין ‘טוב שאינו שייך לז’אנר’ כך מצא אצל אחרים ‘טוב השייך לז’אנר’ (אני, כאמור, שולל את הראשון כמו את השני). אולי נגרר אחר קונבנציות לשוניות וגישות שגורות. מאידך, משנאמרו הדברים משמעותן עומדת כשלעצמה ומצריכה תגובה, וזאת עשיתי.

יהושפט גבעון הינו פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת הנגב, חובב מדע בדיוני זה שנים ארוכות, ואחד הראשונים שהחלו לעסוק בישראל בסיינטולוגיה, תורה שהתפתחה על יסוד כתביו של סופר המד"ב והונה הדעות רון האבארד. מאמרו של פרופ' גבעון ‘היה או לא היה’ התפרסם בגליון מסי 15 של ‘פנטסיה 2000’.

* * *

גילגנו־5 התעורר. הכרתו שבה אליו טיפין־טיפין. בתחילה לא ידע היכן הוא נמצא ומה בדיוק קרה לו. דבר אחד כן ידע. עליו לזכור. בזאת תיבחן הצלחתו. איזו הצלחה? עדיין התקשה לזכור. מסביבו היו גושי אבן מרוסקים ומותכים, אדמה חרוכה המכוסה באפר, עשן וערפל סמיך. הוא התאושש קמעא והחל לבחון את זכרונו. התמונות לא היו בהירות מספיק והוא נחרד. אולם, ככל שהתבונן בהן, התבהרו. לפתע, בהבזק אחד, התברר לו הכל.

הוא אמנם הצליח לעבור בשלום את המחסום. הוא נזכר בכל ההכנות המדוקדקות שטרח בהן שנים לפני כן, כאשר היה ברור לו מה שעמד להתרחש. הוא התכונן לכל אפשרות – מקלט שצויד בכל ההתקנים הדרושים להגן על גופו; תפריט מיוחד לחיסון מפני קרינה; תרגילים שונים שפיתח לעמידה בפני הלם ולשימור הזכרון – כל מה שיכול היה להשתמש, בידע הכללי ובתגליותיו שלו במחקרים השונים שערך לפני המפולת. ככל שרבו הסימנים להתקרבותה של השואה, כך נותר בודד בהתעקשותו להתמודד עמה. ברגע האחרון ממש, אפילו פוטר מעבודתו ולא נחסכו ממנו לגלוג ורמזים שדעתו נסתרה.

הוא שחרר את עצמו מהריסות המקלט ויצא לסקור את סביבתו. ההרס מסביב היה מוחלט ולא נשאר זכר לצומח או לחי. בכל אשר פנה מצא רק גלי הריסות, אבנים מותכות ואדמה חרוכה המכוסה באפר שהבהיק בזוהר עמום ומאיים. השמים היו מכוסים בעננים סגולים וכבדים. לאט לאט תפס שההרס הקיף את כל היבשת, אם לא את כל כדור הארץ. קשה היה לו לקבל שהוא היה האדם היחידי שניצל, גם אם ידע שבסופו של דבר, החיים יתעוררו מחדש על־פני כדור הארץ. גילגנו־5 החל בהכנות לחיפוש ממושך.

הוא עבר ממקום ישוב אחד למשנהו בחיפושיו הנואשים. מדי פעם גילה מקלט הרוס שבין גלי הריסותיו נמצאו גויות חרוכות שהתפוררו בגלל הקרינה. פה ושם מצא גם כמה מקלטים שלא נהרסו, אך יושביהם, שלא היו מוכנים היטב, לא נותרו בחיים. גויותיהם היו מונחות בפתחי המקלטים, עטויות חליפות מגן קרועות ומרוטשות. כפי שניבא, הם לא היו מסוגלים לעמוד בפני ההלם למראה ההרס, נתקפו בטירוף וריטשו את חליפות המגן שלהם. מדוכדך, המשיך גילגנו־5 בחיפושיו. אולי בכל זאת מישהו הצליח לעבור את השואה ובמקרה ניצל? אך בכל אשר פנה מצא רק הרס ומוות.

שנים עברו. הקרינה דעכה. ניצני חיים ראשונים החלו לבצבץ במקומות שונים. צמחים מוזרים פרצו וגדלו בין ההריסות. זוחלים מעוותים שעלו מן האוקינוסים, התפשטו בכל איזורי החופים ואף התקדמו אל פנים היבשת.

יום אחד גילה גילגנו־5 יצורים דמויי אדם שנעו בין השיחים בקבוצות קטנות. כאשר התקרב אליהם והם הבחינו בו, נתקפו בבהלה ונסו מפניו כשהם מנופפים בזרועותיהם השעירות והארוכות וצורחים צריחות גרוניות מקוטעות. הוא נזקק לכל כוחותיו הנפשיים כדי לעמוד בהלם הפגישה המחודשת הזו עם בני גזעו. הוא החליט לבוא אתם במגע. אחרי נסיונות וכשלונות אחדים שעלו בתוהו, מצא גילננו־5 את הדרך ליצירת קשר עם שבט אנושי אחד שגילה באחד העמקים. הוא למד את לשונם הדלה, חיקה את התנהגותם בזהירות רבה, ואחרי שקנה את אמונם, קבלו אותו כאחד מבני השבט לכל דבר. לא היתה זו משימה קלה לגילגנו־5. אמנם, כך גילה חיש מהרה, רמת האינטליגנציה של צאצאי־אנוש אלו היתה גבוהה, אולם היא היתה מוגבלת לכל מה שקשור במלחמת הקיום המיידית – מזון, נשק, כלים ויצר קיום צר־אפקים. הם שכחו לחלוטין את עברם והתיחסו אל מצבם הנוכחי כאילו היה טבעי ומובן מאליו. ככל שניסה לעורר בהם סקרנות וענין ביחס למהות האדם ולעברם, הם פשוט לא היו מסוגלים להבין מה רצה מהם. הוא גילה גם שתוחלת החיים של חבריו לשבט היתה קצרה ביותר. אותם חברי השבט שקיבלו אותו לשורותיהם כבר מתו מזמן ואילו צאצאי־צאצאיהם החלו להתיחס אליו באופן עוין למדי. גילגנו־5 נאלץ לעזוב את השבט ולחפש אחרי שרידים מוצלחים יותר של גזעו. הוא לא הצליח למצוא כאלה. כל השרידים האנושיים שנתקל בהם בחיפושיו, היו שוים ברמתם, פחות או יותר, לאלה שבקרבם חי באותו עמק נידח.

כך עברו עוד אלפי שנים. צאצאי האדם גילו מחדש את הכתב והחלו לבנות יסודות להרחבת תרבותם. כאשר התפתחו סיכויים סבירים להיווצרות של מסורת שבכתב, החליט גילגנו־5 לנצל את המגמה הזו על־מנת להחדיר לתודעתם של השרידים האנושיים את האמת בדבר מקורם ועברם. הוא ישב וכתב את תולדות האנושות עד לשואה האטומית ותוצאותיה ואח"כ יצר מגע עם שבט שנראה לו מפותח דיו כדי לשמר את המידע עד ליום שבו יוכלו להבין אותו. הוא השתלב באותו שבט שנראה לו מפותח דיו כדי לשמר את המידע עד ליום שבו יוכלו להבין אותו. הוא השתלב באותו השבט והגיע בו לעמדה של זקן השבט ואז מסר לידי סגניו עותקים של רשימותיו והשביעם להעביר אותם לידי תלמידיהם מדור לדור. כאשר היה בטוח שאמנם יכבדו את בקשתו, עזב את השבט בתואנה שהוא מבקש לו לחיות את ימיו האחרונים בבדידות. הוא קיוה שכאשר האנושות תתפתח ותגלה מחדש את האנרגיה הגרעינית, יוכלו גם להבין את מה שכתב ויחלו לחקור את עברם האמיתי. הוא מצא לו מקום באי נידח, בו בילה את זמנו בציפיה לבאות.

שלוותו הופרעה ע"י צפירה של אניה. גילגנו־5 נפעם מהתרגשות. הוא רץ אל החוף צועק ומנופף בידיו אל הספינה. נוסעיה, שחשבו אותו לפרא שניצול מסירת ילידים שנטרפה בים, לקחו אותו עימם ודאגו לכל מחסורו. במשך המסע למד את שפתם ואת מנהגיהם מבלי לעורר בהם כל חשד. כאשר הספינה הגיעה לנמל ועגנה בו, הקברניט לקח את גילגנו־5 כדי להראות לו את פלאי העיר. התלהבותו של גילגנו־5 לא ידעה גבולות. כל מה שראה בעיר העיד שאמנם תחזיתו התממשה. כל מה שנותר לו לעשות היה לבדוק מה נפל בגורלן של רשימותיו.

הקברניט הוביל את גילגנו־5 לבית מלון מפואר, שיכן אותו בחדר רחב ידים והודיע לו שעליו לצאת לסידורים שונים וכי יחזור בעוד כשעה. גילגנו־5 הסתכל מסביבו ובחן את הדברים שהיו בחדר. במגירה העליונה שבשידה שליד המיטה מצא ספר בכריכה שחורה והחל לעלעל בו. כאשר חזר הקברניט לחדר, שאל אותו גילגנו־5 למה משמש הספר הזה. הקברניט, שחשב את גילגנו־5 לפרא חסר תרבות, הסביר לו בעדינות שזה ספר עתיק מאד המכיל את האמת על האדם ועל מקורו. קשה היה לגילגנו־5 להסתיר את התרגשותו. הוא ממש חטף את הספר מידי הקברניט והחל לקרוא בו מן ההתחלה בשיטתיות. מה שקרא בו היה מוכר לו למדי. הוא נזכר באמונותיהם הפשטניות של ידידיו בשבטים שבהם חי לפני זמן כה רב. הוא כמעט והניח לספר כאשר משהו תפס את תשומת לבו, משהו על גשם ששטף את כל החיים מעל פני הארץ. גילגנו־5 הבין מה קרה לרשימותיו. משימתו נכשלה כליל. עליו להתחיל הכל מבראשית. הוא הבין שעבודה רבה ודרך ארוכה לפניו.

יום אחד השתעשע ברעיון שאולי וייתכן וכמה צאצאי־אנוש יוכלו להבין את האמת מתוך קריאה בסיפור. הוא התישב ליד השולחן והחל בכתיבה: “נוח התעורר. הכרתו שבה אליו טיפין טיפין…”

הסיפור החביב שלפנינו הגיע למשרדי המערכת לפני זמן רב מאוד, כשהוא מלווה בהערה “מוקדש לזוהרה.” שלחנו מכתב למחבר, רו הרץ, במטרה לברר פרטים עליו. וכעבור זמן־מה חזר המכתב כלעומת שבא, כשעל המעטפה נכתב: “עבר לכתובת בלתי ידועה.” לאחר זמן נוסף נזכרנו בסיפור והחלטנו לפרסמו, ואולי כעת ייצא המחבר מאלמוניותו?

* * *

הכל החל בכך, שהמחשב העולמי קיבל את מנת הנתונים היומית שלו, השווה אותה למאגר הקודם, התעסק בו ברוב ענין דקה ארוכה, כהרגלו, ופלט שורת סימני צופן על נייר ירוק.

פקידת המסוף קיפלה את הנייר הירוק, כהרגלה: בדיוק במחציתו, קיפול מדוקדק ושווה, העבירה אותו במכונת האטימה וטבעה את חותמה בפינתו השמאלית. לאחר שסקרה בהנאה את יצירת המופת היומית שלה גלגלה אותה למנהרת הלחץ. “פינג!” אמר המכשיר חמש קומות נמוך יותר, וריציארד ק. תמה לעצמו אם היה זה הדו"ח, או שקפה הבוקר היה מוכן. זה היה רק הדו"ח. ריצירד ק. השחית בחוסר סבלנות את הקיפול המדוקדק. בדיקת הדו"ח הפכה לענין שבשגרה, ולא היה סיכוי שישתנה אי־פעם: ‘שלילי’ היה מודפס שם מדי יום בצופן, ורק התאריך היה משתנה. על תוכנית המחשב היה לבדוק ולדווח – האם יש פלישה לכדור הארץ, מה הסכנות, וכיצד ניתן למנען.

אבל לא הייתי מספר לכם את כל זה, כי בטח כבר קראתם אודות הענין, או ראיתם בטלויזיה: הם תמיד מדווחים שהמחשב אומר ‘שלילי’ כשעדיין יש פניקה בענין פלישה, יצורים מהחלל החיצון וכל השטויות האלה, והעיתונים עושים חגיגה בעמוד השני. אך הפעם נראה היה שהמצב שונה; הדף היה מלא בסימני צופן, וזה כבר היה סימן רע. ואחרי שגמר את תרגום הצופן ידע ריצירד ק., שהוא או המחשב עומדים לפני התמוטטות. המחשב סיפר לו, בתימצות הגיוני ויבש:

“עקב טעות בהעברת מסה בגלקסיה בלתי ידועה, נפלט יצור חלל זר למימד כדור־הארץ. אי אפשר היה לחזות את הטעות מראש, עקב חוסר נתונים. היצור מזוין בנשק מסוג קרני גמא קצרות. כוונותיו אינן שליליות, וכפי הנראה לא יתקיף, אלא יתגונן. נוכחותו על כדור הארץ מסוכנת, כיוון שהוא מערער את המבנה הטבעי, והעברת המסה הזרה למימדינו עלולה לגרום ל’חור שחור' ולהעלמת כדור הארץ. האדם היחיד המסכן אותו היא נערה בת 17 בשם זוהרה, הגרה בישראל, מזה”ת (דו"ח 317). אם יפגוש בה היצור, יחוש זאת, וינסה להשמידה בעזרת מיסוס פרודות, אשר יחריף את סכנת חוסר האיזון. שניהם נמצאים כעת ברחוב אבן גבירול, עיר: תל־אביב. דו"ח שני בתהליך עיבוד."

“אלוהים!” אמר ריצירד ק. לחלל הריק. לא היה דבר שיוכל לעשותו, מלבד להמתין לדו"ח הבא, ולגמוע מהקפה הקר. “אלוהים.”

“פינג:” אמר מכשיר הלחץ בעליצות.

חייבים להודות שזוהרה, למרות שידעה את עצמה היטב, לא הרגישה אותו יום מיוחד כתקוות האנושות. למען האמת, היא קיותה שאף אחד מידידיה לא יראה אותה נכנסת לחנות התמרוקים המצועצעת שב’מיני־סטור' ובעוגמה הירהרה בזמנים שנערה מפודרת כראוי היתה פטורה מהערות חסרות־טעם של ‘זרוקים’ למיניהם. “פשוט נולדתי מאתיים שנה מאוחר מדי,” אמרה לעצמה, אבל לא הייתה ברירה. כל שהצליחה לסחוט משמש הקיץ בנועייבה נעלם ונשטף עם הגשמים הראשונים, ושוב הרגישה כבובה לא צבועה במוזיאון השעווה. אילו רק היתה מכשפה: מכשפות יכולות להרשות לעצמן להיות חיוורות כרצונן, ומי שיעז ללגלג יהפוך לג’וק… ואולי היא מכשפה טבעית, מבלי שתדע? הרעיון שיעשע אותה, וכמו בת מזל תאומים אמיתית אמרה לעצמה שהדבר הגיוני ביותר, ושהפודריה רק נחוצה לה כקמע כישוף נגד המוקד והבחינות באלגברה. העולם נראה מרתק הרבה יותר, וכשהזבנית העגלגלה חייכה אליה חיוך רחב מהצפוי, נראה העולם גם ידידותי ועליז.

“פודריה? או, בוודאי, יקירתי,” אמרה הזבנית בנוסח המקובל על זבניות־כל־העולם. “אני חושבת ש’בון־טון' ימצא חן בעיניך, אם כי בנות גילך מעדיפות יותר את ה’מרטין'…”

“בנות גילי… אה…” פטרה זוהרה את ההשוואה המגוחכת.

“כמובן, כמובן…” דישדשה העגלגלה בחנות. “והנה, מה יש לנו פה? פטנט קומפקטי ושימושי, ישר מבוליני, ברומא: במכסה החיצוני קבועה מראה רגילה, ובפנימי – הפלא ופלא, מראה מגדילה, לראות פרצוף חמוד. רוצה לנסות? לא עולה כסף…”

זוהרה נטלה את הכרית הוורודה ביד מהססת, וטבלה אותה באבקה ריחנית.

“אבל לא, לא,” קפצה המוכרת. “את מוכרחה לבדוק את הצבע בחוץ, בשמש: הרי לא תישארי כל היום בבית!”

“אילו רק הייתה הברירה בידי…” חשבה זוהרה לעצמה, יצאה בצייתנות לרחוב, ובהתה באפה, שהשתקף אליה מהמראה המגדילה, גדול, ורדרד ומוזר.

זוהרה לא יכלה לראות את היצור מהמימד האחר, כיוון שהיה בלתי נראה, כמובן. אך היצור איתר אותה מיד, כיוון שהדיפה אותו תדר גל רוחני שבני האדם משייכים ליצורים מאגיים, נפלאים ונהדרים. לא היה ספק – זהו מקור הסכנה לשהותו על כדור הארץ, ורק דבר אחד יכול היה לעשות: למוסס את פרודות המכשפה לחלל הכוכב בקרן הגמא. הוא הרים את כלי הנשק, כלא את כיוון הקרן על הדמות, והפעיל את תמסורת הקרן, שזינקה על טרפה, פגעה בראי הקטן שהרכיב מר בוליני על הפודריה וחזרה אל היצור מהמימד האחר, מפוררת אותו, להפתעתו, לפרודות קטנות באורך גל של אלפיות המילימטר.

כתב של ‘העולם הזה’ שעמד בסמוך לא הבחין בכל אירוע יוצא דופן.

מר ריצירד ק. ישב במשרדו, דו"ח המחשב האחרון בידו, וצחק צחוק היסטרי ממושך ופרוע. כשנרגע, הרים את שפופרת הטלפון וחייג למעבדה: “היי פול. עשה לי טובה ובדוק את המחשב. מה? לא, שום דבר מיוחד, באמת, אלא שהוא פתאום שלף לי איזשהו סיפור דמיוני ומגוחך לגמרי על נערה שחיסלה יצור כוכבי מזוין בקרן גמא בעזרת ראי של פודריה שרצתה לקנות. נו, באמת. אולי מייבש הלחות התקלקל, או שהמחשב הוזן במידע מוטעה אתמול… מי יודע?”

“בסדר, אני כבר בדרך,” אמר פול. “אבל, מתוך סקרנות: הנערה קנתה את הפודריה בסוף?” ריצירד ק. הביט בתדפיס:

“לא.”

זהו אחד מסיפוריו הראשונים של בוב לימן, סופר אמריקני צעיר ובלתי מוכר, יחסית, שהחל את דרכו במד"ב לפני כשנתיים. אם העובדה שהסיפור עוסק בפרוייקט צבאי סודי ביותר, בתפישה על־חושית, בניינים נעלמים וכדומה, איננה מספיקה כדי לעורר עניין, אזי נוסיף רק שסיומו של הסיפור איננו מומלץ לקריאה לבעלי עצבים חלשים…

* * *

“איננו יודעים מה, לעזאזל, קורה שם,” אמרו לגילסון בוושינגטון. “זה יכול להיות די גדול. המטורף האחראי ניסה לשמור על זה בסוד, אבל הצבא ערך בדיקה בטחונית שיגרתית והמפקד סיפר לנו. תכנית מטורפת. כנראה מוחזקת כבר שנים בלי שמישהו ישים לב. תפישה על־חושית, למען השם. אולי מצאו משהו. סגן־האלוף מהביטחון חושב כך. מכל מקום מצא מה זה.”

המטורף האחראי היה פרופסור ממורטט לפסיכולוגיה בשם קרנץ. הוא והסא"ל פגשו את גילסון בשדה־התעופה ויצאו מייד למקום במכונית צבאית. הסא"ל החל מייד לדבר.

“יש כאן משהו משונה מאוד, גילסון,” אמר. “מעולם לא ראיתי דבר כזה, אני או מישהו אחר. קרנץ מופתע מזה בדיוק כמו כולם, וזה הרי המבצע שלו. אנחנו רק אחראים לביטחון. לא שהם היו זקוקים לו עד עכשיו. לא היה צורך אפילו בסודיות, רק לשמור שהציבור לא יצחק עד מוות… המערכת שיש לנו כאן היא…”

“ד”ר קרנץ" אמר גילסון, “עדיף שתיתן לי סיכום מושלם על המצב, בינתיים אין לי כל מידע.”

קרנץ התעסק בהצתת סיגר. הוא נשף ענן עשן מחניק ואמר דרכו, “חסר לנו אחד בניין טרומי, אחד מחשב טובמ”ק, קצת מיכון רפואי ואחד, הממ, חוקר בשם קולברגסט."

“חסר גם הסבר,” אמר גילסון.

“איננו, נעלם. בניין על כל תכולתו. פשוט איננו שם עוד. אבל יש לנו משהו בתמורה.”

ומהו?"

“אני חושב שעדיף שתחכה ותראה בעצמך,” אמר קרנץ. “נהיה שם עוד כמה דקות.” הם עברו דרך הפרברים הקיצוניים של האיזור העירוני; סדרת שכונות מוזנחות. הכביש הוביל במורד העמק ליד הנהר והעיירות היו מתוחות לאורכו, רוחבן לא יותר מגוש בנינים אחד או שניים כל אחת, רחובותיהן הצדדיים מטפסים אל הרכס הראשון. באחת מקהילות גוססות אלה הם עזבו את הכביש הראשי והחלו, בדילוגים, לעלות בצלע ההר על דרך מתעקלת שפניה התחלפו מאבנים לעפר אחרי שהבתים האחרונים נותרו מאחור. מעבר לפיסגת הרכס החלה הדרך לרדת באותה תלילות בה עלתה וכחצי קילומטר לאחר מכן נכנסו לכביש שאת הכניסה אליו היה רואה רק מי שידע היכן לחפש. כעת היו ביער. היה זה יער מלאכותי, אולם החיתוך הראשון נעשה לפני זמן כה רב עד שהוא יכול היה להיות יער בתולי, שקט, אדיש, ומעט קודר ביום אפור זה.

“חמוד,” אמר גילסון. “איך פרויקט כזה מגיע למקום מרוחק שכזה?”

“המקום היה פנוי,” אמר הסא"ל. “מאז מלחמת העולם השניה. הקימו אותו לאיזו עבודה על מרעומי־קרבה. סגרו אותו ב־48'. היה ריק עד שהפרופסור השתלט עליו.”

“קולברגסט קצת תמהוני,” אמר קרנץ. “לא מוכן לעבוד באוניברסיטה – יותר מדי אנשים, טען. כששמעתי שהמקום הזה פנוי, ביקשתי וקיבלתי אותו – ביחד עם הסא”ל הזה כאן. קולברגסט היה מרוצה מהמתקן, אבל אני חושש שהפריע קצת לסא"ל."

“משוגע מדופלם,” אמר הסא"ל. “והעוזרים הקטנים שלו עוד יותר גרועים.”

“טוב, מה לעזאזל הוא עשה?” שאל גילסון.

לפני שהספיק קרנץ לענות, בלם הנהג מול שער מתכת שעמד לרוחב הכביש. השער הוחזק באמצעות שרשרת כבדה ואובטח על ידי חיילים חמושים. אחד מהם, תת־מקלע בידו, הציץ לתוך המכונית. “הכל בסדר, אדוני?” אמר.

“בסדר ועוגיות, סמל.” אמר הסא"ל. היתה זאת סיסמה, בבירור. הנגד פתח את המנעול הענק שסגר את השרשרת. “די פרימיטיבי,” אמר הסא"ל כשעברו דרך השער, “אבל מספיק עד שנביא ציוד מתאים. אנשים עם כלבים מסיירים לאורך הגדר. שים לב לזה עכשיו.”

זה היה בית. הוא עמד במרכזה של קרחת שטופת שמש, לבן, מבריק ולא במקום. מסביב היתה קדרות של יער תחת שמיים מעוננים, אך איכשהו זרחה שמש על הבית, מנצנצת מהחלונות הממורקים ומבריקה את צבעי הפרחים בערוגות המטופחות, מוחזרת מלובן קירותיו החוצה את קרחת האפורה והמזוהמת ואת מצבור הבניינים המוזנחים שבה.

“לא הייתי יכול לבחור זמן מתאים יותר,” אמר הסא"ל. “שמש זורחת שם, וכאן מעונן.”

גילסון לא הקשיב. הוא נחלץ החוצה מהמכונית ובהה, מרותק. “אלוהים,” אמר, “כמו גלויה ויקטוריאנית ארורה.”

חריטות מעוגלות התפתלו על מבנה העץ המסתעף, הצטופפו על קרשי הגג התלול, טיפסו על מגדלים וצריחים כשהם מעטרים ראשי עמודים ומתווים מרפסת ארוכה ואוורירית. חלונות לא גבוהים גילו שהחדרים בפנים מרווחים ורבים. הבית נראה חדש, או לפחות צבוע לא מזמן ומטופח מאוד. דרך גישה מחצץ לבן ודק הוביל לשער רחב לרגלי הבית.

“מה אתה אומר על זה?” אמר הסא"ל, “כמו בית־סבא?”

למען האמת, הוא אכן נראה כך: כמו בית סבו, מוגדל ומושלם, כמו דרך עדשת נוסטלגיה רומנטית; בית־סבא מטופח ומפונק כמו שהחווה הישנה מעולם לא היתה. הוא אמר “וקיבלתם את זה בתמורה למבנה טרומי, לא?”

“בדיוק כמו זה,” אמר הסא"ל כשהוא מצביע על אחד המבנים הזנוחים, “אך כמובן שבמבנה הטרומי יכולנו להשתמש.”

“מה זה צריך להביע?”

“הבט,” אמר הסא"ל. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה אל הבית. האבן התרוממה, הגיעה לפסגת מעופה והחלה לרדת. לפתע לא היתה שם עוד.

“רגע,” אמר גילסון. “תן לי לנסות את זה.”

הוא זרק את האבן כמו כדור בסיס, זריקה חזקה וגבוהה. האבן נעלמה כחמישה־עשר מטר מהבית. כשהביט בנקודת ההיעלמות, נעשה גילסון מודע לכך שהדשא החלק והירוק נגמר בדיוק מתחתה. במקום בו נגמר הדשא, התחילו העשבים והאבנים המרכיבים את האדמת הקרחת. קו ההפרדה היה ישר לגמרי, בזוית למשטח הדשא. ליד שביל הגישה פנה בזוית ישרה וחתך את הדשא, את שביל הגישה והשיחים באותה דייקנות חדה.

“ריבוע מדוייק,” אמר קרנץ. “בעל צלע של שלושים מטר. קרוב לודאי זוהי קוביה. אנו יודעים שהתקרה מגיעה לגובה עשרים ושבעה מטר באויר. אני משער שיש עוד שלושה מטר מתחת לאדמה.”

“‘זוהי’?” אמר גילסון. “למה אתה מתכוון?”

“תן לזה שם כבקשתך” אמר קרנץ. “מקלט טלויזיה תלת מימדי ברוחב שלושים מטר. כדור בדולח ריבועי. מי יודע?”

“האבנים שזרקנו, הן לא פגעו בבית. לאן הן נעלמו?”

“אה, באמת לאן? ענה על שאלה זו וענית על כולן.”

גילסון נשם עמוקות. “בסדר, ראיתי. עכשיו ספר לי על זה. מההתחלה.”

קרנץ שתק רגע, ואז, בקול יבש של מרצה אמר, “לפני חמישה ימים, ב־13 ביוני, בערך בשעה 11:30 בצהריים, שמע טוראי אליס מולויהל, ששמר בשער, מה שתאר לאחר מכן כ’מין התפוצצות שקטה'. הוא נכנס למחנה, נעל את השער מאחוריו ורץ לכאן. הוא נדהם לראות, במקום המבנה הטרומי המוזנח של קולברגסט, את הבית הזה. אני מניח שעמד מלעלע בגרונו וממצמץ במשך זמן, מנסה לעכל את אשר אמרו לו עיניו. אחר־כך רץ לביתן השומרים וקרא לסא”ל שקרא לי. באנו לכאן וגילינו שדונם אדמה, הבניין שעמד עליו, והאיש שבתוכו, נעלמו והוחלפו בדבר הזה, חד וחלק.

“אתה חושב שהבניין הטרומי הלך לאן שהאבנים הלכו,” אמר גילסון. היתה זו הצהרה.

“מדוע, אפילו איננו בטוחים לגמרי שהוא נמלט. הרי מה שאנו רואים לא יכול להיות באמת כאן.”

“על הבית ההוא יורד גשם כשכאן זורחת השמש, ועכשיו אתה יכול לראות את אור השמש עליו, ביום כזה. הדבר הזה הוא חלון.”

“חלון לאן?”

“ובכן – זה נראה כמו בית חדש, לא? מתי היו בונים בתים כאלה?”

“אלף שמונה מאות ושבעים או שמונים, משהו כזה.”

“כן,” אמר קרנץ. “אני חושב שאנו מביטים בעבר.”

“הו, למען השם,” אמר גילסון.

“אני יודע מה אתה חושב, ויכול להיות שאני טועה. אבל אני חייב לציין שזה נראה כך. אני רוצה שתשמע מה אומר ריבס. הוא היה כאן מההתחלה. סטודנט מתמחה, עובד כאן בתור עוזר. ריבס!”

בחור צעיר, רזה מאוד וגבוה התיישר מתנוחת כריעה מעל מכונה משונה שעמדה ליד הקו בין הדשא לבוץ, ופסע לעבר שלושת הגברים. ריבס היה משולהב. “הו, זהו העבר, ללא ספק,” אמר. “אי־מתי בשנות השמונים. נערתי השיגה כמה ספרים על תלבושות מהספריה, והבגדים מתאימים לתקופה זו. גם העיטורים על רתמות הסוסים מהווים רמז. לקחתי את זה מ…”

“רגע אחד,” אמר גילסון. “בגדים? אתה מתכוון שיש אנשים בפנים?”

“כמובן,” אמר ריבס. משפחה נחמדה. אב, אם, ילדה קטנה, ילד קטן, סבתא זקנה, כלב. אנשים טובים."

“איך אתה יכול לדעת?”

“עקבתי אחריהם במשך חמישה ימים, אתה יודע? יש להם – היה להם – מזג אויר נוח שם – או אז, תלוי איך מגדירים את זה. הם נחמדים זה לזה. הם מחבבים איש את רעהו. אנשים טובים, אתה תראה.”

“מתי?”

“ובכן, הם יאכלו מיד ארוחת צהריים. לרוב הם יוצאים לאחר הארוחה. עוד שעה אולי.”

“נחכה,” אמר גילסון. “ובינתיים ספר לי עוד קצת בבקשה.” קרנץ החל שוב בקול המרצה. “לגבי מהותו, לא ידוע כלום. יש לנו כאן חלון שנפתח לעבר, כך אנו מאמינים. אנו יכולים להביט לתוכו, כך שאנו יודעים שהאור חודר דרכו; אולם הוא עובר בכיוון אחד בלבד, ועדות לכך היא שהאנשים שם לא חשים בנו כלל. שום דבר אחר לא עובר. ראית מה קרה לאבן. דחפנו מוטות דרך החיבור שם – אין התנגדות – אך כל מה שעובר נעלם, אלוהים יודע לאן. מה שאתה מעביר, נשאר שם. חוט חתוך בצורה נקייה. מדהים. אך מה שנעלם לא מגיע למקום בו מצוי הבית. החיבור אינו בינינו לבין העבר; הוא בינינו לבין מקום אחר. אני חושב שהחלון שלנו אינו אלא תופעת לואי מקרית – עוות זמן כתוצאה מאותם כוחות הקיימים לאורך החיבור.”

נילסון נאנח. “קרנץ,” אמר. “מה אומר לשר? הגעתם במזל לתוך מה שיכול להיות הדבר הגדול ביותר שקרה מעולם, והשארתם אותו חסוי במשך חמישה ימים. לא הינו יודעים מזה היום לולא הדווח של הסא”ל. חמישה ימים מבוזבזים. מי יודע כמה זמן ימשך הדבר הזה? כל הממסד המדעי הארור צריך להיות כאן – צריך היה להיות מהיום הראשון. זה מצריך את כל הטיפול המלא, ומה אני מוצא? אתה וסטודנט מתמחה זורקים אבנים ודוחפים מוטות, נערה מחפשת תאריכים על תלבושות. זה גובל בפשע."

קרנץ לא נראה מתחרט. "חשבתי שזה מה שתגיד, " אמר. “אבל ראה זאת כך: אם תרצה ואם לאו, הדבר הזה לא נוצר באמצעות טכנולוגיה או מדע. פעלו כאן כוחות ‘פסי’ טהורים. אם תוכל לשחזר את עבודתו של קולברגסט, יתכן שנצליח לגלות מה קרה, ואולי אף לחזור על התופעה. אולם אינני מרוצה ממה שעומד לקרות אחרי שתקרא לכל המדענים שלך, גילסון. הם ימדדו ויבדקו ויניחו ויסיקו, ולעולם לא יקבלו לרגע את הבסיס האמיתי למה שקרה. ביום בו יגיעו, אני יוצא ולעזאזל, גילסון, זה **שלי!”**

"לא עוד, " אמר גלסון. “זה גדול מדי.”

"לא שלא עשינו כמה נסיונות בעצמנו. " אמר קרנץ. “ריבס, ספר לו על המכונה החובטת שלך.”

“כן, אדוני,” אמר ריבס, “אתה מבין, מר גילסון, מה שאמר הפרופסור לא היה האמת המוחלטת, אתה יודע? לפעמים משהו יכול לעבור דרך החלון. ראינו זאת ביום הראשון. היה היפוך טמפרטורות מעבר לעמק, והסירחון ממפעל הכימיקלים הצטבר במשך השבוע. הוא התפרץ באותו יום והרוח דחפה את הטינופת דרך הבקע וישר לכאן. באמת סירחון רציני. צפינו באנשים שם ופתאום הם החלו לרחרח, לקמט את האף ולעוות פרצופים. שיערנו שזה היה צריך להיות הסירחון מהכימיקלים. דחפנו מוט מייד, אבל הקצה שלו נעלם, כרגיל. הפרופסור הציע שאולי יש מחזוריות או משהו דומה, במעבר, הקיים רק בהפסקות. אילתרנו מכשיר כדי לבדוק את הרעיון. בוא תעיף בו מבט.”

היה זה גלגל תנופה אופקי שבהיקפו חובר משוט. כשהגלגל הסתובב המשוט עף מעל שולחן. סל היה תלוי מלמעלה ובהפסקות צנח משהו מהסל על השולחן והוכה מיד עת ידי המשוט שהעיף אותו לאויר.

גילסון הציץ לתוך הסל והרים גבה בשאלה. “קוביות קרח,” אמר ריבס, “צבועות כתום, לזיהוי. הדבר הזה יורה קובית קרח לכיוון החיבור, פעם בשניה. מישהו נמצא תמיד בתפקיד עם שעון עצר. מצאנו שכל חמש עשרה שעות ועשרים דקות הדבר הזה פתוח למשך חמש שניות. חמש קוביות קרח עוברות ונופלות על הדשא שם. שאר הזמן הן פשוט נעלמות בחיבור.”

“קוביות קרח. מדוע קוביות קרח?”

“הן נמסות ונעלמות. אנחנו לא יכולים לזהם את העבר בפריטים מהזמן שלנו. אלוהים יודע איזו השפעה עלולה להיות לזה. חוץ מזה, הן זולות ואנחנו יורים מהן הרבה.”

“מדע,” אמר גילסון בכבדות. “אני לא יכול להמתין ולשמוע מה הם עומדים להגיד בוושינגטון.”

“גחך כמה שאתה רוצה,” אמר קרנץ. “הבית קיים, החיבור קיים. בשם האל, גילינו כאן איזו צורה של מסע־זמן ועשה זאת קולברגסט המטורף, ולא פיסיקאי או מהנדס.”

“עכשיו כשאתה מעלה את הנושא,” אמר גילסון, “מה באמת ניסה האיש שלך, קולברגסט, לעשות?”

“שאלה טובה. מה שהוא עשה היה… – טוב, בלי להתחכם יותר מדי, הוא ניסה לגלות כישופים.”

“כישופים?”

"מהסוג שנוהגים להטיל. לחשי קסם. אל תתחלחל כל־כך. יש בזה הגיון מבחינה מסויימת. המקום הזה נוסד כדי לחקור טֶלֶקינֶזיס – השפעה על חומר באמצעות המוח. ברור מאליו שטלקינזיס, אם ניתן ליישום בדייקנות, יהיה נשק נהדר. ההנחה של קולברגסט היתה שיש באמת אנשים המבצעים מעשי טלקינזיס, ולמרות שלעולם הם לא יודעים ולא מסוגלים להסביר איך הם עושים זאת, הם מבצעים פעולה מוחית מוגדרת המאפשרת להם להישתמש באיזשהו מקור אנרגיה. קולברגסט ניסה לגלות את המכנה המשותף בתהליכי החשיבה שלהם.

הוא הריץ הרבה טלקינזיסטיים מוצהרים דרך כאן ודיווח שמצא תבנית, סוג של דפוס־חשיבה הפועל בתחתית של, או מתחת לרמה המילולית. באחד מהאנשים שלו מצא זאת כסידרה של תווים מוסיקלים, בכמה מהם כשטויות מסוגים שונים ובאחד, הוא אמר, כמתמטיקה ברמת ביה"ס יסודי. הוא הזין כל זאת למחשב בנסיון לבטל ‘רעש’ פשוט ואפיונים אישיים של כל אחד מהאנשים, כדי להצליח לגלות את העיקר המעשי והיעיל. ואז הציע לארגן עיקר זה למילים; מילים שיגרמו לעיצוב הזרמים המוחיים של אדם המדבר אנגלית תקנית, רק שינקזו וישלטו על כוח טלקינטי לפי רצון המדבר. תקרא לזה מילת־קסם. כישוף.

מסתבר שהתקדם הרבה יותר משחשדתי. אני חושב שהגיע לכמה מילים, ניסה אותן וביצע ניסיון בטלקינזיס – משהו קטן, כמו לגרום למאפרה להתרומם משולחנו ולרחף באויר, אולי. וזה עבד, אבל מה שהוא קיבל לא היה כוח עדין להרמת מאפרה; הוא פתח את השער לרווחה, ואיזה כוח נורא עבר דרכו. זוהי רק השערה, ברור מאליו, אבל זה חייב להיות משהו דומה כדי לגרום לדבר שכזה!"

גילסון הקשיב בדממה. הוא אמר, “לא אגיד שאתה משוגע, כי אני רואה את הבית ורואה מה קורה לקוביות הקרח האלה. איך זה קרה לא מעניין אותי. הבעיה שלי היא מה אמליץ לשר לעשות עכשיו, כשזה כבר בידינו. דבר אחד בטוח, קרנץ: זה לא יהיה מגרש המשחקים הפרטי שלך עוד הרבה זמן.”

נשמעה צעקה של כאב צרוף מריבס. “הם לא יכולים לעשות זאת,” אמר. “זה שלנו, זה של הפרופסור. תביט בזה, תביט בבית הזה. אתה מתאר לעצמך חבורת מהנדסים מחורבנת שתשחק בזה?”

גילסון לא יכול היה להבין את הרגשתו של ריבס. הבית היה ספוג כעת באורה של שקיעה אדומה; הוא נראה זורח מבפנים בסומק ורוד עמוק. אבל, הירהר גילסון, הזריחה בעצם לא היתה נחוצה; רגשנות וכמיהה אוניברסלית לזמנים פשוטים וטהורים יותר, יכולות להעניק גוון מספיק ורוד. הוא היה מודע לכך שהנוסטלגיה בה חש היתה נוסטלגיה למשהו אותו לא חווה מעולם, שדרך החיים אותה סימל עבורו הבית היתה עובדה שיצר לעצמו מטלאי סיפורים ושירים; למרות זאת חש עצמו רעב לחיים ההם, עורג לזמן ההוא. היה זה זמן של נוחות ובטחון, זמן בו היה קצב־החיים רגוע והאויר נקי; זמן של חן וסיגנון, כשגברים צעירים במקטורנים מפוספסים וכובעי ספנים ערגו בגנדרנות אל נשים בשמלות לבנות וארוכות, מעבירים את אחרי־הצהריים העצלים של הקיץ בשיחות שלוות על מרפסות מוצלות. היו שם טיולי אופניים עליזים לאורך דרכים מוצלות ומתפתלות בין ההרים עד לעמק קריר ובו פלגי מים זכים; היו נסיעות ארוכות ומתוקות במרכבות של סוסים סבלניים, תחת ירח גדול ולבן, זוג אוהבים מתחשש לקול ציפורי הלילה. היו מסעות לאורך הנהר הרחב והצלול, ספינות הדורות על פני מים, רוגעים, שטות לצלילי תזמורת המנגנת על המזח.

כן, חשב גילסון, וקרוב לודאי שהיה שם איזה תרח זקן ולו אוסף של דברי חוכמה, מספר עד כמה היו הימים טובים יותר לפני מאה שנה. אם לא ישמור על עצמו, הוא עוד עלול לעזור לקרנץ וריבס לשמור על הדברים בסוד. ריבס הצעיר – משונה, בשביל בחור בגילו – נראה שקוע ללא תקנה בביצת הנוסטלגיה. הצורה בה תאר את המשפחה היתה הערצה צרופה.

הו, זה היה בפירוש הזמן לקרוא לבחורים קרי־העיניים. בהחלט הזמן הנכון.

“הם צריכים לצאת כל רגע עכשיו,” אמר ריבס. “חכה עד שתראה את מרתה.”

“מרתה,” אמר גילסון.

“הילדה הקטנה היא ממש בובה.”

גילסון הביט בו. ריבס הסמיק ואמר, “טוב, אני נתתי להם שמות. הילדים, מרתה ופיט. והכלב אלפי. הם, ככה, הולמים את השמות האלה, אתה מבין?” נילסון לא ענה וריבס הסמיק עוד יותר. “טוב, אתה יכול לראות בעצמך, הנה הם באים.”

משפחה נחמדה מאוד, כפי שאמר ריבס. אחרי שצפה בהם במשך חצי שעה, היה גילסון מוכן להודות שהם היו מושכים, ומושלמים בדרכם, ממש כמו ביתם. הם היו בדיוק מה שהיה חסר להשלים את התמונה, ליצור תמונה מושלמת בסיגנון הציור הויקטוריאני. אבא ואמא נראו עדיין יפים ומאוהבים, הילדים בריאים, שמחים ומרוצים מעולמם. כך לפחות זה נראה לו כשצפה בהם בערב המחשיך, מדמיין את השיחה הנוחה והחביבה של ההורים, תוך כדי ישיבה על הנדנדה במרפסת, כמעט שומע את קריאות הילדים ונביחת הכלב במרוצתם על הדשא. היה כמעט חושך כעת; אור עמום של מנורות נפט זרח בחלונות, וגחליליות נצנצו על הדשא. היתה קשת אש כשהאבא זרק את בדל הסיגר שלו מעבר למעקה וקם על רגליו. אז המשיכה הפנטומימה כשהוא קרא לילדים, שכצפוי עירערו על ההחלטה, וכצפוי קיבלו רשות לשחק עוד מספר דקות ואז נצטוו לחזור בתקיפות. הם נעו בהיסוס לכניסה והוכנסו פנימה בעוד הכלב, שהתעכב להרטבה אחרונה על שיח, מגיע בריצה ומצטרף עליהם. הילדים והכלב נכנסו לבית ואחריהם האבא והאמא. הדלת נסגרה ונשאר רק האור העדין מהחלונות.

ריבס פלט נשיפה ארוכה. “האין זה משהו?” אמר, “זוהי הדרך לחיות, אתה יודע? אם אדם היה יכול פשוט להגיד לעזאזל עם כל הטינופת בה אנו חיים היום ולחזור לשם ולחיות כמוהם… ומרתה, ראית אותה. מלאך, לא? בן־אדם, כמה הייתי נותן כדי…”

גילסון קטע אותו. “מתי עוברת פנימה קבוצת קוביות הקרח הבאה?”

“…שאוכל ל… אה, כן. בוא נראה. החדירה האחרונה היתה ב־3:15, בדיוק לפני שהגעת. הבאה תהיה ב־6:35 בבוקר, אם המחזור לא ישתנה, מה שלא קרה עד עכשיו.”

“אני רוצה לראות זאת. אולם כרגע עלי לטלפן למספר מקומות. סא”ל!"

גילסון לא ישן אותו לילה וכמוהו כנראה גם קרנץ וריבס. כשהגיע לקרחת בחמש בבוקר הם עוד היו שם, לא מגולחים ואדומי עיניים, שותים קפה מטרמוס. היה שוב מעונן והקרחת היתה חשוכה לגמרי, פרט לאור חיוור מעבר לחיבור, בו החלה זריחתו של יום חדש.

“משהו חדש?” אמר גילסון.

“אני חושב שזו השאלה שלי,” אמר קרנץ. “מה עומד לקרות?”

“אני חושש שבדיוק מה שציפית. אני חושב שעד הערב המקום הזה יראה כמו כוורת. עד מחר בערב יהיה לך מזל אם תמצא מקום לעמוד בו. אני מתאר לעצמי שבנון צמוד לטלפון מאז דיברתי איתו בחצות, מזעיק את המדענים. הם יאספו את הטכנאים, שיביאו עימם את המכונות שלהם, והצבא עומד לתגבר את השמירה. מה בנוגע לקצת מהקפה הזה?”

“קח בעצמך. אתה מביא חדשות רעות, גילסון.”

“מצטער.” אמר גילסון. “אבל זהו זה.”

“לעזאזל!” אמר ריבס בקול, “הו, לעזאזל!” הוא נראה כעומד לפרוץ בבכי. “זה יהיה הסוף שלי, אתה יודע? הם אפילו לא יתנו להיכנס. סטודנט מתמחה עלוב? בפסיכולוגיה? לא אוכל להתקרב למקום! הו, לעזאזל כפול ומכופל!” הוא לטש בגילסון עיניים מביעות חימה ויאוש.

השמש זרחה, מביאה עימה אור אפור לקרחת וברק לבית מעבר לחיבור. הכל היה שקט פרט לחבטה הקצובה ממכונת הקרח. שלשת הגברים הביטו בשקט על הבית. גילסון שתה את הקפה שלו.

“הנה מרתה,” אמר ריבס. “למעלה.” פרצוף קטן הופיע בין הוילונות של חלון בקומה השינה, ועיניים כחולות ומבריקות חקרו את הבוקר. “היא עושה זאת כל יום,” אמר ריבס. “יושבת שם וצופה בציפורים ובסנאים עד שאני משער שקוראים לה לארוחת הבוקר.” הם עמדו והביטו בילדה הקטנה, שהביטה במשהו מעבר למרווח החלון שלהם לעולמה, משהו שהיה מאחוריהם אילו היו באותו עולם. גילסון כמעט תפס עצמו מסתובב לראות מה היה הדבר בו התבוננה. וריבס חש כנראה דחף דומה. “על מה אתה חושב שהיא מסתכלת?” אמר. “לא חייב להיות שם יער כמו עכשיו. אני חושב שהכריתה נעשתה לפני כן. אולי שדה? עדר־בקר או סוסים? בן־אדם, כמה הייתי נותן כדי להיות שם ולראות מה זה.”

קרנץ הביט בשעונו ואמר, “עדיף שנזוז לשם, נותרו רק עוד כמה דקות.”

הם נגשו למקום בו המכונה הטילה עדיין קוביות קרח, בקצב קבוע, אל החיבור. חייל עם שעון־עצר ישב לידה, מאחורי שולחן עגול, אימתני וערמת טבלאות. הוא אמר, “שתי דקות, ד”ר קרנץ."

קרנץ אמר לגילסון, “פקח עיניך על קוביות הקרח. לא תוכל לפספס כשזה יקרה.” גילסון הביט במכונה, משועשע מעט מהרעשים שפלטה. פלינק – קוביה נופלת; ווופף – המשוט סובב, בנג – משוט פוגע בקוביה. ואז מסלול שטוח אל החיבור, ושם נעלם פתאום הקליע הקטן. שניה אחריו, עוד אחד. ואז עוד אחד.

“חמש שניות,” קרא החייל. “ארבע. שלש. שתיים. אחד. עכשיו!” התזמון שלו סטה בשנייה. קובית הקרח נעלמה כקודמותיה. אולם הבאה אחריה המשיכה במעופה ונחתה על הדשא. זאת היתה עובדה, באמת, חשב גילסון. מסע־זמן לקוביות קרח.

פתאום שמע מאחוריו צעקה בלתי מובנת מעברו של קרנץ, אחת מריבס, ואז בצלילות ואימה: “ריבס, לא!” מקרנץ. גילסון שמע שעטת רגלים וקלט הבזק של תנועה מזוית עיניו. הוא סבב בזמן והספיק לראות את גופו הצנום של ריבס דוהר קדימה, חודר דרך החיבור ונוחת על הדשא. קרנץ אמר בזעף, “טיפש!” קובית קרח נורתה ונחתה ליד ריבס. המכונה היכתה שוב; קובית קרח עפה ונעלמה. חמש השניות של החדירה תמו.

ריבס הרים את ראשו והביט לרגע לעבר הדשא עליו שכב. הוא העביר מבטו אל הבית. אחר־כך קם באיטיות על רגליו, עוטה הבעה רבת־עניין. חיוך פשט באיטיות על פניו והגברים המשקיפים עליו מהצד השני יכלו כמעט לקרוא את מחשבותיו: טוב, שכה אחיה. עשיתי זאת. אני באמת כאן.

קרנץ ליעלע ללא שליטה. “אנחנו עדיין כאן, גילסון. אנחנו עדיין כאן. אנחנו עדיין קיימים, הכל נראה אותו הדבר. אולי הוא לא שינה הרבה. אולי העתיד קבוע והוא לא שינה דבר. פחדתי מזה, ממשהו דומה. מאז הגעת, הוא היה…”

גילסון לא שמע אותו. הוא הביט בחלחלה וחוסר־אמון בילדה שבחלון, מנסה להבין מה שראה, ולא האמין למראה עיניו. התנהגותה לא היתה נכונה, מאוד לא נכונה. אדם הופיע לפתע על הדשא שלה, כך פתאום, מהאויר, בבוקר שטוף שמש, והיא לא הראתה שום הפתעה, תימהון, או פחד. במקום זה היא חייכה – מיד, בצורה מיידית מדי, חיוך שהתרחב והתרחב עד שנראה כחותך את החלק התחתון של פרצופה; חיוך שחשף יותר מדי שיניים, חיוך קבוע, לא במקום, חיוך איום תחת עיניה הכחולות והמבריקות. גילסון הרגיש איך קיבתו מתכווצת; הוא הבין שהוא פוחד עד מוות.

הפרצוף נעלם לפתע מהחלון; מספר שניות לאחר מכן נפתחה הדלת בחטף, והילדה הקטנה פרצה דרך הפתח, שועטת במהירות מטורפת לקראת ריבס. כשהיתה כמה מטרים ממנו, קפצה עליו בזריזות מסחררת של פנתר. הפתעה הופיעה בעיניו של ריבס שעה שהשיניים החזקות והקטנות שסעו את גרונו.

היא נפלה מעליו וקפצה שוב. מזרקה של דם מבריק פרצה מהחור הפעור בצוארו. הוא הביט בה בתדהמה רגע ארוך ואז הרים ידו לכסות את הפצע; הדם שטף דרך אצבעותיו וזרם במרפקיו. הוא כרע על ברכיו אט־אט, בוהה בילדה הקטנה בתדהמה מוחלטת. הוא התנדנד, רעד ונפל קדימה על פניו.

היא הביטה בו בעיניים קרות כשל זוחל, בחיוך האיום. היא היתה ערומה ונראה היה לגילסון שמשהו לא נכון בגבה, כמו גם בפיה. היא הסתובבה ונראתה כצועקת לעבר הבית.

בן־רגע רצו כולם החוצה, אבא, אמא, ילד, סבתא, כולם עירומים, כולם עוברים את השינוי האיום בפה. בלי שהיות ובלי להאיט עטו על הגופה, רכנו סביבה וכאחוזי דיבוק קרעו מעליה את הבגדים. ואז, כשהם רוכנים על הדשא תחת שמש הבוקר, החלה המשפחה הנחמדה בארוחתה המזוויעה.

קרנץ מלמל בלחש, “מריה הקדושה, אם האל, התפללי עלינו…” החייל עם שעון־העצר הקיא ברעש. מישהו רוקן מחסנית של תת־מקלע על החיבור, והסא"ל קילל במרץ. כשגילסון לא יכול היה להביט עוד במשתה המבחיל, הסתכל הצידה ומצא עצמו לוטש עיניים בכלב שישב, שמח בחלקו, על המרפסת, מכשכש בזנבו.

“באלוהים, זה פשוט לא יכול להיות!” התפרץ קרנץ. “זה חייב היה להיות מוזכר בספרי היסטוריה, בעיתונות, אילו היו אנשים כאלה כאן. אלוהים, משהו כזה לא יכול היה להישכח!”

“אוה, אל תדבר כמו טיפש!” אמר גילסון בכעס. “זה לא העבר. אני לא יודע מה זה, אולם זה לא העבר. לא ייתכן. לא, זה… מקום אחר. אולי מימד אחר? יקום אחר? אחת מאותן תאוריות. עולמות מתחלפים, עולמות של ‘אִם’, עולמות של אפשרויות, יהא שמם אשר יהיה. אבל הם קיימים בהווה, זה בטוח, הטינופת הזאת שם. הכישוף הארור של קולברגסט קדח חור לאחד העולמות המקבילים הללו. זה חייב להיות משהו כזה. ובאלוהים, איזה מין היסטוריה, לעזאזל, הולידה את המפלצות האלה?! אין הם אנושיים, קרנץ, בשום פנים ואופן, למרות מה שהם נראים. ‘טיולי אופניים עליזים’! עד כמה יכול אדם לטעות!”

בסוף זה נגמר. המשפחה שכבה על הדשא בקיבות תפוחות, כולם מכוסים דם ושומן, שמורות עינים כבדות מסביאה. שני הקטנים נרדמו. הזכר הגדול נראה שקוע בהירהורים. לאחר זמן־מה קם, אסף את בגדי ריבס, ובדק אותם בקפדנות. אז העיר את הנקבה הקטנה ונראה כחוקר אותה. היא אותתה, הצביעה והדגימה את הגעתו בריחוף של ריבס. הוא הביט תוך מחשבה על המקום בו הופיע ריבס, ולשניה נדמה היה לגילסון שהעיניים חסרות הרחמים הביטו היישר לתוך עיניו. הוא הסתובב, צעד לאטו, מהורהר, לעבר הבית.

דממה שררה בקרחת, פרט לדפיקות המכונה. קרנץ החל לבכות והסא"ל לגדף בקול חדגוני. החיילים נראו המומים. כולנו אחוזי אימה, חשב גילסון. מפוחדים עד מוות.

על הדשא הוצגה פארודיה גרוטסקית של עשיית סדר לאחר פיקניק. הקטנים הביאו סל ותחת השגחתן הקפדנית של הנקבות הבוגרות החלו לאסוף את השאריות מהארוחה. אחת מהן זרקה עצם לכלב והחייל הקיא שוב. כשהדשא היה נקי לגמרי, הם נשאו את הסל אל מאחורי הבית והבוגרים נכנסו פנימה. רגע לאחר מכן, יצא הזכר החוצה לבוש חליפה לבנה. בידו נשא ספר.

“תנ”ך," אמר קרנץ בתדהמה. “זהו תנ”ך."

“מה פתאום תנ”ך, אמר גילסון. אין שום אפשרות שלברברים האלה יהיה תנ"ך. זה משהו אחר. חייב להיות."

זה נראה כמו תנ"ך; כריכתו היתה מעור שחור וכשהזכר החל לדפדף בו, מחפש פרק מסויים, יכלו לראות שהנייר היה אותו נייר דק וקשה, שלרוב מודפסים עליו ספרי קודש. הוא מצא את הדף שחיפש והחל, כמו שהדבר נראה לגילסון, לקרוא בקול רם כשהוא הוגה בבירור כל מילה.

“מה, לעזאזל, הוא מנסה לעשות?” שאל גילסון. הוא עדיין דיבר כשהחלון חדל להתקים.

הבית, הדשא והכרוז לבוש הלבן נעלמו כלא היו. גילסון קלט הבזק חטוף של עצים מעבר לבור הרחב שבינו לבין העצים, אז הועף מרגליו על ידי מכת הדף והאויר התמלא אבק, פיסות פסולת מעופפות ויללת הרוח. הרוח פסקה באותה פתאומיות בה החלה, והחל טיפטוף של עצמים קטנים שהועפו לרגע. מקום הבית הוסתר לגמרי על ידי מערבולת אבק.

האבק נמוג אט אט. במקום בו עמד החלון היה היה בור גדול באדמה, בור מרובע לגמרי בצלע שלושים מטרים ובעומק שלושה מטר, קרקעיתו שטוחה כשולחן. מבטו החטוף של גילסון, לפני שהרוח פרצה למלא את הריק שנוצר, הראה את הדפנות חלקים וישרים כמו חיתוך גבינה בסכין; אולם עכשיו נוצרו מפולות קטנות בהיקף, כשאדמה וחצץ התמוטטו וגלשו לקרקעית, והדפנות נעשו גסות ולא אחידות.

גילסון וקרנץ קמו על רגליהם באיטיות. "כנראה שזהו זה, " אמר גילסון. “קודם היה ועתה נעלם. אבל היכן המבנה הטרומי? היכן קולברגסט?”

“אלוהים יודע,” אמר קרנץ. הוא לא נהג בחוסר כבוד. “אבל אני חושב שהוא הלך לתמיד. לפחות הוא לא נמצא היכן שהיצורים האלה.”

“מה הם, אתה חושב?”

“כפי שאמרת. בודאי אינם אנושיים. פחות אנושיים מעכביש או צדפה. אבל, גילסון, הדרך בה נראו והתלבשו, הבית ההוא…”

“אם יש מספר אינסופי של עולמות אפשריים, אזי כל סוג אפשרי של עולם קיים במקום כלשהו.”

קרנץ לא נראה משוכנע. “טוב, אולי. איננו יודעים כלום, לא כן?” הוא שתק לרגע. “הדברים הללו מפחידים מאוד, גילסון. לא לקח לה אפילו חלקיק של שניה להגיב לבואו של ריבס. היא ידעה מייד שהוא זר ונעה מייד כדי להשמידו. וזאת ילדה קטנה. אני חושב שאולי נחוש יותר בטוחים, עתה, כשהחלון נעלם.”

“אמן ואמן. מה אתה חושב קרה לו?”

“ברור מאליו, לא? הם יודעים איך להשתמש באנרגיות שקולברגסט הסתבך עימן. הספר – יכול להיות שזה ספר כשפים. חייב להיות להם מדע כזה – חומר בדוק ואמיתי, חלק מהידע המקובל שלהם. הוא פשוט לקח את ספר הלחשים מצא את זה שהיה צריך (הייתי רוצה לראות את תוכן העניינים של הספר הזה!) ואמר את המילים. פוף: החלון נעלם וקולברנסט תקוע, אלוהים יודע היכן.”

“ייתכן שזה נכון, אני משער, ואפילו קרוב לודאי, לעזאזל. למעשה אין לנו שמץ של מושג על כל זה.”

קרנץ נראה פתאום מבוהל. “גילסון, מה אם… תראה, אם היה כל כך קל בשבילו לבטל את החלון, אם יש לו שליטה כזאת על כח טלקינטי, מה ימנע ממנו ליצור חלון אלינו? אולי הם מביטים בנו עכשיו באותה צורה בה היבטנו אנחנו בהם. הם יודעים שאנו פה, עכשיו. אלו רעיונות יכולים להיות להם? אולי הם זקוקים לבשר. אולי הם – אֵלים?”

“לא,” אמר גילסון. “בלתי אפשרי. היתה זו פשוט מקריות עיוורת שהציבה את החלון דווקא בעולם ההוא. לקולברגסט לא היה מושג על מה שעשה יותר משיש לקוף על לוח־בקרה של מחשב. אם תאורית העולמות האפשריים היא ההסבר לדבר הזה, אזי העולם אליו הגיע הוא אחד מאינסוף עולמות. אפילו אם היצורים האלה שם באמת יודעים כיצד ליצור חלונות כאלה, הסיכויים הם אינסופיים נגד מציאתנו על ידיהם. במלים אחרות, הדבר למעשה בלתי אפשרי.”

“כן כן, כמובן,” אמר קרנץ בהכרת תודה. “בודאי. הם יכולים לנסות עד קץ הזמנים, ולא ימצאו אותנו. אפילו אם ירצו בכך.” הוא חשב לרגע. “ואני חושב שהיו רוצים. היה זה רפלקס טהור שגרם להם להשמיד את ריבס, תגובה לא רצונית כמו קפיצתה של ברך, כך זה נראה. עכשיו, ביודעם שאנו פה, הם ייאלצו לנסות הגיע אלינו; אם הערכתי אותם נכון, לא תהיה להם אפשרות לעשות משהו אחר.”

גילסון זכר את העיניים, “לא אהיה מופתע כלל,” אמר “אבל כעת, מוטב ששנינו…”

“ד”ר קרנץ!" מישהו זעק. “ד”ר קרנץ!" אימה נוראה היתה בקול. שני הגברים הסתובבו. החייל עם מד־העצר הצביע ביד רועדת לעבר משהו לבן שנוצר באויר מעל שפת הבור, ועף החוצה ולמטה כדי לנחות ליד חפץ שהיה מוטל שם קודם. אחריו עוד אחד; ואז עוד אחד ועוד אחד. חמישה בסך הכול, מפוזרים על שטח של כמטר ריבועי אחד.

“אלה הן עצמות!” אמר קרנץ, “הו, אלוהים, אלה עצמות!” קולו רעד על סף ההיסטריה. גילסון אמר, “חדל מזה, חדל! בוא!” הם רצו למקום. החייל כבר היה שם, רוכן, פניו מעוותות מאימה וגועל. “זאת,” אמר מצביע, “זאת שם, זאת העצם שהם זרקו לכלב. אפשר לראות את סימני השיניים. אל אלוהים, זאת העצם שהם זרקו לכלב.”

הם כבר יצרו חלון, אם כך, חשב גילסון. הם צריכים לדעת המון על הדברים האלה כדי לעשות זאת כה מהר. והם מביטים בנו עכשיו. אבל למה העצמות? כדי להזהיר אותנו? רק לנסיון? אבל אם נסיון, מדוע דווקא העצמות? מדוע לא אבנים – או קוביות קרח? כדי לראות את תגובתנו. לראות מה נעשה.

ומה באמת נעשה? איך נגן על עצמנו מפני זה? אם זה בטבעם של היצורים הללו לשתף פעולה זה עם זה, המשפחה הנחמדה הזאת לא תאבד זמן ותפיץ את הידיעה על פני עולמה, כך שבאחד הימים נגלה שמיליון מיליונים מהם מזנקים בבת אחת דרך חלונות כאלה בכל כדור־הארץ. מופיעים פתאום כענן ענקי של ארבה טורף, שוצפים קדימה כדי לטרוף באותה פראות שלוחת־רסן עד שישאירו את כדור־הארץ כמדבר זרוע עצמות. היש איזו הגנה נגד זה?"

קרנץ חשב בכיוון דומה. הוא אמר ברעד, “אנחנו בצרה, גילסון, אבל דבר אחד קטן לצידנו, אנחנו יודעים מתי הדבר הארור הזה נפתח, יש לנו תיזמון מדוייק. וושינגטון כולה תצטרך לפעול, להזהיר את כל העולם, לעשות זאת דרך האו”ם או משהו. אנחנו יודעים בדיוק של שניה מתי אפשר לחדור דרך החלון. נארגן מערכת התראה, כל קהילה על כדור הארץ שורקת או מכה בפעמונים כאשר מגיע הזמן. הפעמון מצלצל, כולם תופשים כלי נשק ועומדים מוכנים. אם הדברים לא באים תוך חמש שניות, הפעמון מצלצל שוב וכלם חוזרים לחיים נורמליים עד הצילצול הבא. זה עשוי לעבוד, גילסון, אבל עלינו לפעול מהר. תוך חמש עשרה שעות ומספר דקות החלון ייפתח שוב."

חמש עשרה שעות וכמה דקות, חשב גילסון, ואז חמש שניות של פגיעות, ואז עוד חמש עשרה שעות ועשרים דקות של ביטחון עד שהאימה מגיעה שוב. וכן הלאה עד – עד מתי? כצפוי, עד שהיצורים מגיעים, דבר שאולי לא יקרה לעולם. (מי יודע כיצד פועל מוחם?), או עד שהתאונה של קולברגסט תשוחזר, דבר שגם הוא יכול לא לקרות לעולם. הוא פיקפק אם בני אנוש יוכלו לחיות בתנאים כאלה מבלי להשתגע. ספק אם המוח האנושי יוכל להתקיים כשהעתיד היחידי הנראה לעין יהיה רכבת הרים אין סופית מטה, לתוך תהומות עמוקים של אימה, ואז בסערה מעלה לפיסגות קצרות של הקלה. האם ימשיך המוח לתפקד כשהאפשרויות היחידות בפניו הן מוות נורא או מתח מתמיד בלתי נסבל? האם ישנה איזו דרך, שאל גילסון את עצמו, שהגזע ימשיך להתקיים עם הידיעה שאין לו עתיד מבוסס מעבר לחמש עשרה השעות ועשרים הדקות הבאות?

אז הבין, בחוסר־אונים ויאוש, שרווח הזמן לא היה חמש עשרה שעות ועשרים דקות, ואפילו לא שעה, לא היה רווח־זמן בכלל. החלון כנראה לא היה מחזורי. פתאום הופיעו מהאויר ערבוביות מגובבות של עצמות וחלקי לבוש קרועים; שטף של פסולת זרוקה בזילזול ניתך ארצה בקול טירטור ונערם שם, מצחין ומאיים.

"אנחנו יודעים שאתה שם בפנים!"

ג’ון כריסטופר הוא שמו הבדוי של הסופר האנגלי כריסטופר סמואל יאוד, שספרו המפורסס ביותר הוא ‘ככלות העשב’ שראה אור בעברית בהוצאת ‘מסדה’. ג’ון כריסטופר נולד ב־1922, וספרו הראשון היה יצירת פנטסיה בשם ‘הברבור הלבן’ שפורסמה ב־1949. ב־1954 פורסם ספר המד"ב הראשון שלו, ‘המאה העשרים ואחת’ ובו קובץ מסיפוריו שנכתבו אחרי מלחמת העולם השניה. בסוף שנות ה־60 פנה כריסטופר לכיווני כתיבה אחרים, ‘על סף המד"ב’ או מחוצה לו. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1972.

* * *

היא לא היתה בטוחה עד לרגע האחרון שאמנם תתלווה אליו למסע זה.

היחסים שביניהם הלכו ונתערערו במרוצת הזמן. היתה זאת התנכרות הדרגתית, לאו דווקא עימות מוגדר. הוא עבד בפרך והיה עייף וסחוט בסופם של ימי עבודתו הארוכים. היו אמנם סיבות מעשיות לכך שהתראו כה מעט, אך מעבר לכך היתה תחושה של פירוד. שניהם הרגישו בכך שפניהם מועדות לכיוונים שונים ואף מנוגדים.

המסע הזה לא קסם לה. מעולם לא אהבה ציד, למרות שהוריה היו שניהם חובבי ציד. היא לא היתה מסוגלת להפיק הנאה מהריגתם של צפורים או בעלי חיים אחרים, אף כי היתה מודעת לכך שמעבר למעשה ההרג היתה בכך משום הפגנת מיומנות ברמה גבוהה. היא עצמה ראתה את רתיעתה מן הספורט הזה כחולשה שלה. היא ידעה שזו גם דעתם של הוריה.

ובכל זאת מוזר כי הציד היה הגורם העיקרי שהביא לנישואיה. היא הצטרפה אל הוריה בתום מבצע ‘ספארי’ ארוך ואז פגשה אותו. אביה היה מרבה לשבח אותו כצייד מעולה. הוא התיחס אליה בתשומת לב רבה וזה נעם לה מאוד. היא היתה מודעת לכך שדעתו החיובית של אביה עליו תרמה רבות להתקשרותם.

היו כמובן גם גורמים אחרים: הוא גבר נאה, שידע להקסים אשה ולהראות התחשבות בה. גורם נוסף היה יחסם של הוריה אליו שנעדר את הלעג היהיר שהיה מנת חלקם של המחזרים האחרים שהיו מחוסרי אמצעים כספיים ומעמד חברתי כמותו. הוא היה פקיד בממשל של המושבה. פקיד שנאלץ לעשות דרך ארוכה וקשה כדי להגיע למשהו. נוכחותו בספארי הזה באה לו בזכות היותו צייד מעולה ובזכות תקופה ארוכה של חסכון שגבל בהקרבה עצמית.

הוא חיזר אחריה תקופה קצרה מאוד. לא עבר זמן רב עד שהציע לה נישואין. ההצעה נענתה בחיוב. נערך טכס נישואין מפואר והיא חזרה עמו לתחנתו המרוחקת בלב המושבה שבה שרת. החודש הראשון להיותם יחד חלף באושר מושלם ושישה נוספים באוירה של נחת ושלווה. כך חלפה שנת נישואיהם הראשונה.

במשך השבועות האחרונים היא נצלה את זמנה הפנוי לעריכת מעין חשבון נפש על יחסיהם. היא הבינה שאת תמונת יחסיהם אי אפשר לצבוע בשחור ולבן בלבד – התמונה המתקבלת מורכבת מהרבה יותר גוונים. היא ידעה שהיא עצמה היתה מעין ‘מציאה’ בשוק העלמות. זאת בשל עמדתו הרמה של אביה בממשלה, ובשל הירושה המשפחתית שכללה, מלבד עושר רב, גם מעמד חברתי מכובד.

ולמרות זאת חשה שעד כה לא תפשה מה היה ערכה לגביו ולא הבינה באיזה אור הצטיירה דמותה בעיניו. הוא לא ראה בה ‘מציאה’ אלא נכון יותר לומר ‘שלל’. ככלות הכל, הרי היה צייד. עשרה הרב או מעמדה החברתי הרם לא נחשבו בעיניו כמו עצם הצלחתו במשימה הקשה שנטל על עצמו – לכבשה. היא תהתה במרירות אם לא היה רוצה לשים אותה בתיבת זכוכית כדי שיוכל להציגה לראוה כמו את דג האמנון הענק שהיה מוצג בצורה כזאת מול שולחן הכתיבה בחדר עבודתו. היא נסתה להיות כנה עם עצמה; היא ירדה לעומק נפשה היא וגילתה שהסכמתה להינשא לו באה במידה לא קטנה מרצונה לצאת מתוך סבך שבו היתה נתונה בבית. לתמרן בין הרצונות המתנגשים לחיות בשלום עם הוריה מחד, ומאידך – לא להכנע להם בדברים שהיו עבורה ענין של חרות אישית. בנישואין ראתה את הדרך לצאת מן המבוכה. לא רק לצאת כי אם גם לצאת בכבוד, אפשר להגיד כמנצחת. למרות הערצתם את כשרונו כצייד לא התכוונו הוריה לראות בו חתן רצוי אלא שלא יכלו לחזור בהם מדברי השבח שהרעיפו עליו בטרם פגשה בו. גאוותם מנעה אותם מלנסות להפריד ביניהם. הדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניהם לעשות זאת היתה לנמק את התנגדותם בחוסר הכסף ובחוסר המעמד החברתי של האיש, ולכך לא יכלו להביא את עצמם. לא היתה זו הפעם הראשונה בה הכירה בכך שנישואיהם התבססו על צרכים וצפיות שונות בתכלית ושהיה צפוי שהתהום שביניהם תתגלה מיד עם תום ירח הדבש. ומה הלאה? אם יתגלגלו הדברים מעצמם, כי אז אחת משתיים: או שישלימו עם חיי נישואין חסרי כל תוכן –’נישואי נוחיות' כפי שכינו זאת בשפת התקופה הויקטוריאנית, או שיסיימו בגירושין. היא ידעה שהאפשרות הראשונה היתה בעלת הסיכויים הרבים יותר. הוא בודאי לא ירצה לותר על שללו על אף העניין המועט שהיה לו בה. ובאשר לה עצמה, הרהרה, יהוו גירושין מפלה שעליה למנוע. היא ראתה בעיני רוחה את החיוך הלגלגני מרחף על שפתותיהם של הוריה שלא בפניה כמובן, למשמע החדשות המסעירות. כלומר השיקולים שברקע יגרמו להמשכת החיים המשותפים, לעת־עתה בכל אופן. מחשבה זו גם כן החרידה אותה. באופן זה תשמר מפלתה כסוד פנימי שלה, ועם זאת סודיות זו היא שתהפוך את המפלה לעמוקה עוד יותר.

חייב היה להמצא פתרון כלשהו. חייבת להיות דרך להתעלות מעל מגבלותיהם האישיות ולבנות חיי נישואין אמיתיים. היא היתה בטוחה בכך אף אם ידעה שמסקנה זו היתה תוצאה של יאוש עמוק. היא עדיין כיבדה אותו והרגישה שגם הוא מכבד אותה. היא קיוותה שיהיה מסוגל לבחון את עצמו באורח אובייקטיבי כפי שעשתה זאת היא עצמה. אמנם קווי התענינותם הלכו בכיוונים שונים וגם אופיים היה שונה מאד. אך למרות הכרתה בכך היא ידעה שעם הרבה רצון טוב ונאמנות אפשר לבנות גשרים מעל תהום זו של שוני ביניהם. ובמשך הזמן יהיו גשרים אלה ממשיים וחזקים דיים לאפשר לאהבה לעבור עליהם מצד לצד.

אמנם, זה לא יהיה קל. ענין המסע הזה העסיק אותה מאד. היא נעלבה קצת כששמעה שהוא ביקש לערוך מסע זה בעת חופשתו השנתית הראשונה אחרי נישואיהם. חרה לה שלא התיעץ בה קודם. הוא פשוט הודיע לה: שבועיים בהרים, ושהשיג רשיון לצוד דוב גריזלי. היה זה מין מוגן ומכסת הציד היתה מצומצמת מאוד. היו דברים רבים שהיתה רוצה לעשות בעת חופשתה הראשונה – כמעט כל דבר אחר היה עדיף בעיניה.

היא לא היתה חייבת להילוות אליו, הרי יכלה לצאת למסע אחר בגפה, אולי ביקור באחת הערים ההרוסות. זה יכול היה להיות טוב מאוד. פרט למניעת המתח העולה מהיותם יחד כאשר אין ביניהם כל קשר של אהדה, היא חשבה שבהיעדרו היתה יכולה לשקול טוב יותר את הדברים. המרחק הפיסי אולי היה מוסיף לסיכויי שיפור יחסיהם. בהפגשם שוב אולי היו רואים זה את זו בעיניים אחרות, במבט טרי יותר; אולי יכלו לפתח יותר הבנה הדדית. אמנם גם היפוכו של דבר אפשרי. אולי סירובה להילוות אליו היה פותח שער להתחלה של שנאה שתבוא במקומה של האדישות הקיימת. בכל דרך שתבחר היה סיכון מסויים. אם היא תתלווה אליו אין לדעת באיזה כיוון יתפתחו הדברים. השהייה בצוותא בחיק הטבע תקרבם בהכרח זה לזו, וקרבה זו אין לדעת מראש מה תביא עמה. מחד גיסא עשויה היא לבנות אה הגשר הראשון. אך מאידך קרבה גופנית בלתי מוצלחת עשוייה להעמיק את התהום שביניהם באורח בלתי חוזר. בסופו של דבר החליטה להצטרף. הוא אישר זאת מצידו בתנודת ראש קלה מבלי להוסיף מלה. הוא לא גילה שמחה ואף לא רוגז.

כעבור יומיים חשה שעשתה את הדבר הנכון. האוירה ששררה ביניהם היתה טובה יותר משהיתה מזה חודשים רבים. היא הרגישה שזו היתה האוירה הנכונה, קבלת המציאות במעין סובלנות ונחת. לא היתה שום התפרצות של תאווה או יצר פראי – אף לא חשבה לרגע לצפות לדבר כזה – הרי היתה מציאותית דיה לגרש מליבה צפיות שכאלה. נוצרה אווירה של רצון טוב שהושתת על הדדיות מן הסוג של ‘תן וקח’ ואשר מקורה בתחושה של חוסן פנימי, מיקומם רק הועיל. את מחנם הקימו בגבעות שלרגלי ההרים הגבוהים ממש. לא רחוק מהמחנה עבר נהר ובו זרם מתון של מים זכים. ברדיוס של כ־150 ק"מ ממקום המצאם לא היה דבר מלבד הטבע; חיות בר, ציפורים, דגה במפרצי הנהר ושפע של עצים, שיחים ופרחי סתיו.

כבר ירד השלג הראשון והלבין את פסגות ההרים הגבוהים. מזג האויר היה נאה. הימים בהירים, הערבים נעימים וצוננים קמעה. בלילות זרחו הכוכבים גדולים וצלולים, תלויים בכובד מן השמיים השחורים הענקיים. האופק נגמר בפסגות ההרים מסביב. עיניה היו תרות אחריהם בגעגועים ובלי שמץ של חרטה. יופי הטבע והעירנות הפיסית השפיעו על שניהם לטובה. שניהם כמובן הגיבו בדרכים שונות. היא התיחסה לסביבה כדבר שיש לקבלו ולהתמסר לו. ואילו בעיניו, עיני הצייד, היה הטבע רק רקע לציד. עם כל השוני שבתגובותיהם היו שניהם שותפים לאותה הרגשה של הנאה עילאית מיופיו של הטבע. הוא נהג להשאיר אותה לבד כאשר יצא לציד. היא ספגה את קרני השמש תוך התמסרות מוחלטת למנוחה. בשובו עם שלל הציד היתה נוטלת אותו מידיו וניגשת לנקותו ולבשלו. זה לא הפריע לה. היא לא סלדה מעצם מותה של החיה כי אם מפעולת ההריגה. ימים חלפו והוא לא הצליח לצוד את דוב הגריזלי. הוא דיבר עליו והיא היתה מקשיבה לו תוך נסיון, לעיתים מוצלח, להתגבר על הסתייגותה מן הציד. הוא מצא עקבות והלך אחריהם אך ללא הצלחה. לכל הפחות ידע כבר בבטחון שהיו דובים באיזור. היה הכרחי להתאזר בסבלנות.

“תוכל להשתמש ברחף,” אמרה לו, “במקום לעקוב אחרי הדוב ברגל.” האם לא היה זה מגביר את סיכוייך לאתר את הדוב?

“חייבים ללכת ברגל,” הגיב.

“האם משום שכך כתוב ברשיון?” שאלה. “גם אם תעשה אחרת לא יוודע הדבר לעולם.”

“זהו הכלל,” ענה. “יש לפעול בהתאם לכללים.”

בעיניה היה זה חסר משמעות, אלא שלא רצתה להגרר לוויכוח עמו. היא הניחה שיש לכבד את עמידתו האיתנה על קיום הכללים המקובלים. החשוב מכל היה שהוא חש מאושר ושהיתה ביניהם הבנה.

אחרי כן אמר: “אם לא אצליח לצוד אותו עד למועד חזרתנו המתוכנן ייתכן שאתיחס אחרת. אני רוצה את הפרווה הזאת.” הם התחייכו יחד. תגובתו היתה ילדותית אבל היה בה מין חן של גילוי לב. גילוי לב זה מצידו קירב אותם זה לזו. היא הרגישה שעשתה את הדבר הנכון.

הוא הצליח לצוד את הדוב שלו יום לפני המועד האחרון שקבע לעצמו. הוא הביא אותו למחנה ברחף, פשט את עורו מיד ונתן לה אומצת דוב כדי שתכין את ארוחת הערב. הדוב היה זכר מבוגר, למעלה משני מטר מראש עד לזנב. הוא היה מרוצה מאד. מאוחר יותר בשבתם בנחת ליד המדורה תחת כיפת השמיים זרועת הכוכבים, ואמר:

“הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.”

“כן. אני שמחה מאד,” ענתה.

“היש משהו שהיית רוצה שנעשה?” שאל

היא ראתה בזאת סימן לקשר טוב יותר, הדוק יותר, משהיה ביניהם אי־פעם. הוא הרי השיג את מבוקשו והנה בכל זאת עלה בדעתו לשאול אותה שאלה זו. למעשה לא היה לה כל רצון מיוחד, די היה לה בשיפור שחל ביחסו כלפיה אלא שהרגישה שהיא חייבת להגיב. שלא לתת למשב רוח חדש זה לחלוף בלא מענה. היא אמרה לו: “חשבתי…”

“כן?”

יכול… היה להיות נחמד להתקרב ברחף אל אחת הפסגות הגבוהות שם."

“מדוע לא?” השיב, “נעשה זאת מחר.”

האש של המדורה החלה דועכת. הוא הוסיף עוד ענף והאש נתחזקה. היא הרימה את מבטה אל הכוכבים. הם נראו מרוחקים מאד, אדישים ובלתי חשובים…

מזג האויר נשתנה במשך הלילה. רוח חמה חדרה מן המערב והביאה עמה גשם קל וגם זה גרם לו לשמחה. מזג האויר היה טוב כל עת שהיה עסוק בציד ועתה הזמן המתאים ביותר לשינוי. העננים הנמיכו, הם יתרוממו מעליהם ברחף.

ובאמת כך היה. בעלותו עבר הרחף בתווך של אפור כהה שהיה לאפור בהיר יותר, בגוון של פנינים ושל זהב נוצץ, והגיע לבסוף לעולם של תכלת מסנוורת ששכן מעל לשכבה האטומה של לובן עננים. פסגות ההרים מכוסי השלג הלבן עדיין התנשאו אל־על. הוא כיוון את הרחף אל הפסגה שהיא בחרה. בשטח לא נראו כל סימני חיים פרט להם עצמם ולנשר בודד. היא הרהרה שמא ירצה לצוד את הנשר ושמחה כאשר התברר לה שלא. הם נחתו על כר של שלג, אכלו ארוחה קלה ונהנו מאור השמש. היום עבר בנחת ושניהם חשו מרוצים ולאים. אחר הצהרים החלה שכבת העננים שמתחתם להתפזר. תחילה נראו הגאיות שבצידי ההרים; אחר כך העמקים שופעי הירק והחיים.

היא ידעה מעט ימים כה מאושרים, אולי בעצם אף לא אחד. ועם זאת לא הצטערה כאשר החליט שהגיע הזמן לשוב. באו יחד, היו פה יחד וחוזרים יחד.

נותרו רק גושים בודדים של שיברי ענן. הוא הנמיך טוס לכדי גובה של כעשרים מטרים מעל צמרות העצים. יושבת לצידו בשקט, הסתכלה מטה ביער האינסופי הפרוש מתחתם ובו יובלים וקרחות יער פה ושם. בעלי חיים היו בורחים מפני צילו של הרחף. הוא לא הגיב. היא הרהרה: יש קץ לכל דבר, ככל הנראה גם לתאוות ההרג.

לפתע אמר: “הביטי”!

“מה?”

היא נדהמה מן ההתרגשות בקולו.

“הביטי שם.”

הוא הפנה את הרחף לאחור. היא לא ראתה דבר מלבד גוש צפוף של עצים בקרבת יובל. לפתע פתאום משהו התנער שם, רץ אל תוך מי היובל והחל שוחה בו. היא הכירה את היצור למרות שמעולם לא ראתה כמותו במציאות, אלא רק בתמונות. הוא הפנה את הרחף כדי לעקוב אחריו. ובאותה תנועת יד לקח את רובה הציד. היא זעקה: “לא. אסור לך!”

“איזה פריט יפה!”

“הם מוגנים באופן מוחלט! אתה יודע זאת!”

“פרט למקרה של התגוננות. מי יכחיש שכזה לא היה המקרה שלנו? הם מתקיפים לפעמים.”

– היא נזכרה בדברים שיצאו מפיה בעניין הדוב. “איש לא ידע לעולם.” זה היה נכון.

היא אמרה לו:“אסור לך! אל נא תעשה זאת!”

הוא לא ענה. כל חושיו רוכזו בציד. היצור רץ לאורך היובל והיובל זרם בדרך עקלקלה בין העצים שעמדו קרוב לגדותיו. היה קשה לראות כדי ירי. היא הבחינה במשהו. לא הרחק ממקום המצאם חלף היובל בקרבת קרחת יער. שם ייטיב לראות. נשימה עמוקה פתאומית שלו נתנה לה להבין שגם הוא הבחין בכך. ברגע האחרון עזב היצור את היובל, סטה פתאום שמאלה אל תוך הצמחיה הסבוכה. הוא הספיק לירות לעברו פעם אחת והחטיא. אחרי כן נכנס היצור לעבר היער הצפוף שהשתרע למרחק ניכר. הוא קילל בקול רם. היא שתקה כאשר הפנה את הרחף לאחור בסבוב חד. המרדף נגמר והוא נכשל. לא היתה כל אפשרות לראות דבר כלשהו בתוך סבך הצמחיה. מכל מקום לא היה מקום לנחות בו. השמש עמדה כבר לשקוע. הערב אין הוא יכול להתחיל במרדף ולמחרת חייבים היו לשוב. היא ידעה שיכעס, והיתה מוכנה להשלים עם הכעס תמורת כשלונו בהריגת אותו היצור. היה זה ללא־נשוא אילו הרג אותו. לעומת זאת קצת כעס היה דבר של מה בכך. בהביטה עליו היא ראתה שכעסו חלף כבר. הוא היה רק מהורהר במקצת ואמר:

“הם ערמומיים מאד. אולי היה זה פתיון?” שוב הפנה את הרחף לאחור והתקדם לאורך היובל. הם הגיעו אל מעל לקרחת היער, ליד גוש הצמחיה שלתוכה נכנס היצור בדהרה קודם לכן. הוא הנמיך טוס ואמר בהתרגשות:

“כן, כך תארתי לעצמי.” הוא ירה סתם לתוך הסבך. משהו זז ורץ ופתאום נתגלה בין העצים. הוא הרים שוב את הרובה.

כעת אמרה בחרדה עמוקה עוד יותר מאשר קודם:

"לא. אינך רואה? זו נקבה בהריון. הוא כבר ירה. היא תפסה ברובה ותוך כדי כך ראתה את היצור מועד ונופל.

הוא הנחית את הרחף בסמוך לגופה. יחד יצאו מתוך הרחף והביטו בגופה. זו שכבה על צידה בתוך שיח עמוס גרגרים כחלחלים. הדם שפרץ מתוך הפצע שבגבה הכתים את הגרגרים ואת האדמה שמסביב.

היא הביטה בגופה. הפרוות שבהן היתה עטופה נשרו מעליה בחשפן את העור הלבן שמתחתן. קשה היה לה להאמין שמין של יונקים מסכנים שלט פעם בכוכב־לכת זה ובנה את הערים הגדולות שהושמדו על ידי אבות־אבותיה.

גם הכרבולת שעל ראש הגופה, שהיתה ירושה בולטת שבאה למין זה מאבותיהם הזוחלים, נפלה ולא היתה עוד אדומה כי אם חיוורת. הוא לא השיג כלום בהרג הזה. פריט זה לעולם לא יוכל לפאר את אוסף הפוחלצים שלו. המין הזה נכחד כמעט לגמרי והיה עתה מוגן באופן מוחלט. הטענה של ירי מתוך הגנה עצמית בנקבה הרה לא תעמוד לו. איזה בזבוז. היא ידעה שבכך תמו למעשה חיי הנישואין שלהם. הם ימשיכו להתנהל באופן פורמאלי בלבד כמו גוויה ההולכת ונרקבת ולא כחיי נישואין של ממש.

גופת היצור היתה מוטלת לרגליה. היא נזכרה בשמן של הנקבות בנות המין הזה: ‘אשה’.

לא נותרה בה כל הרגשה של רחמים. היצור הזה, בעצם קיומו ובמותו הרס את תקוותיה. היא שנאה אותו עוד יותר מששנאה את בעלה. היא הפנתה עורף, בכבשה דחף פתאומי להתנפל על הגופה המוטלת ולמרוט את בשרה הערום בציפורניה, ורצה אל עבר הרחף.

"עלינו להיות אסירי תודה, מה היה אילו נפט יכול היה להתערבב עם מים?"

לארי ניבן הינו אחד מסופרי המד"ב המצליחים ביותר בשנים האחרונות. במאמרו ‘מסע בזמן – הלכה ומעשה’ שפורסם בגיליון הקודם, התייחס ניבן בין היתר לנושא ‘העולמות המקבילים’, נושא שהפך זה מכבר לתת־ז’אנר בפני עצמו במד"ב. הסיפור שלפנינו, אשר נכתב בשנת 1971, משתייך לתת־ז’אנר זה, בדומה לסיפור ‘עצור את הצפלין’ (גיליון מסי 2), או לסרט הטלוויזיה הבריטי ‘החיפוש אחר האהבה’ (לפי סיפור קצר מאת ג’ון וינדהם) שהוקרן על מרקעינו לפני כשלושה חודשים.

* * *

הבַאר מכר המון קפה אירי אותו לילה. קניתי בעצמי שניים. היה חם בפנים, כמעט יותר מדי חם. רק כאשר דחף מישהו את הדלת, היה מתגלגל פנימה ענן של ערפל צונן ולח.

מאחורי החלון היה תוהו אפור. הערפל אסף לחיקו את כל אורות העיר: אור צהוב דולף מתוך הבַאר, עובר מעל פנסי המכוניות; אור לבן מפנסי הרחוב הקפואים וצבעי הקשת של שלטי הנאון. הערפל ערבב את כל האורות לבלילה אפורה־לבנה והדליפה חזרה דרך החלונות.

כתמים בהירים נסחפו לאחור עם צעדיו של הולך רגל. מכוניות. ריחמתי על הנהגים. לנסוע דרך תהום אפורה חסרת צורה, להתקדם מפנס רחוב לפנס רחוב בלתי נראה, להישמר מפני גיחת־פתע של נקודה אדומה של רמזור: צומת דרכים שאחרת לא ניתן להבחין בו… היו לי חברים בסן פרנציסקו; היו מקומות אחרים שם יכולתי להיות. אבל זו לא היתה עירי ויקחני האופל אם אנהג הלילה.

לילה אבוד. גמרתי את המשקה. עוד אחד ואחצה את הכביש אל המלון שלי.

“מוטב לך לחכות עד אשר הערפל ידָלֵל,” אמר האיש לידי. הוא היה זר, כולו אומר בינוניות: קומה בינונית, משקל בינוני, תווי פנים רגילים, ציפורניים גזוזות, שער חום נוצי, ללא צלקות. האיש הבלתי נראה. לא הייתי מבחין בו בכלל, לולא דיבר. אך הוא חייך כאילו הכירני. אמרתי: “סליחה?”

“העניין הוא, שהמלון שלך עלול לא להיות שם, לאחר שתחצה את הכביש. אל תהיה מופתע”, הוא הוסיף, “אני יכול לקרוא מחשבות. אנחנו למדנו את התורה, במקום שממנו אני בא.”

יש דרכים קלות להפסיק שיחה עם זר. מבט אטום, למשל. אבל הייתי משועמם ובודד ושיחה יוצאת דופן היתה אולי הדבר לו נזקקתי.

אמרתי: “מדוע המלון שלי עלול לא להיות בדיוק במקום בו השארתי אותו?”

הוא קימט את מצחו לעבר המשקה שלו, אחר־כך לקח לגימה.

“האם אתה מכיר את התאוריה של מסלולי עולם מוכפלים? נראה כי כל אימת שמתקבלת החלטה, היא מתקבלת לשני הכיוונים. העולם הופך לשניים או יותר עולמות, אחד לכל כיוון של החלטה. אני רואה ששמעת על כך. ובכן, לפעמים מסלולי העולמות מתמזגים שוב…”

“אבל…”

“זה בדיוק כך. העולם חייב להתחלק בסדר גודל של טריליון פעם בשניה. למה זה כל כך לא מתקבל על הדעת? אם אתה באמת רוצה לצחוק, שאל פיסיקאי על חלקיקים מתפצלים.”

“אבל אתה אומר שזה אמיתי. כל פעם שאני מסתפר…”

“אחד ‘מכם’ מחכה עד מחר”, אמר האיש חום־השיער. “אחד מכם שומר על פאות־הלחיים. אחד מקבל טיפול־ציפורניים במספרה, השני קוצץ אותן בעצמו. גודל הטיפּ גם הוא משתנה. כל אחד מכם אמיתי בדיוק כמו השני, וכל אחד מכם שייך למסלול עולם שונה. זה לא היה משנה לולא קווי העולם היו מתמזגים לעתים תכופות כל־כך.”

“אהה”, גיחכתי לעברו, “ומה בקשר למלון שלי?”

“אני אראה לך. הסתכל דרך החלון. אתה רואה את פנס הרחוב?”

“במטושטש.”

"בטח במטושטש. סן פרנציסקו היא עיר עם היסטוריה פעילה. מסלולי העולם מתמזגים כל הזמן. מה שאתה רואה זו ההסתברות שפנס רחוב נמצא במקום מסוים. נראה כמו כדור גדול ומעורפל, נכון? זהו מצבור הנקודות שבהן עשוי להימצא הפנס – או מנורת־הגז. צפיפות ההסתברות המירבית היא במרכז, שהוא הבהיר ביותר.

“אינני תופס.”

“כשקווי העולם מתמזגים, הכל מיטשטש. ככל שדבר רחוק יותר, הוא נראה מטושטש יותר. לא הייתי צריך להגיד נראה, משום שהטשטוש הוא אמיתי; זאת איננה אשליה. האם אתה יכול לראות את המלון שלך מכאן?”

הסתכלתי דרך החלון הקרוב ולא יכולתי. שעתיים לפני כן כמעט תעיתי בדרך כשחציתי את הכביש. הלילה יכול אדם לאבד דרכו בכל רחוב של עיר ולתעות בצורה עיוורת סחור סחור בתקוה למצוא פֽנִיָה.

“אתה רואה? המלון שלך מרוחק מדי. בתוך התוהו שם בחוץ, הסבירות שמלונך יימצא במקום מוגדר היא קטנה מכדי להראות, ממש אפסית. לעולם לא תצליח.”

היה משהו באופן דיבורו…

“תמהתי מתי תבחין בכך.” הוא חייך כאילו היה לנו סוד משותף.

“כל הזמן הזה”, אמרתי, “חשבתי שאתה מדבר כמו כל אדם אחר. אבל זה לא כך. זה לא רק שרידי מבטא זר. אנשים אחרים לא אומרים ‘צפיפות־הסתברות’ או ‘תֶאורֶמה’ או ‘סדר גודל’..”

“נכון, הם לא אומרים…”

“אם כך, שנינו חייבים להיות מתמטיקאים!” החזרתי לו חיוך.

“לא,” אמר.

“אז…” לא המשכתי. נסוגתי מן הבעיה, או מן התשובה.

“הכוס שלי ריקה. אתה רוצה עוד אחת?”

“תודה, ברצון.”

הסדרתי זאת עם המוזג. “מצחיק”, אמרתי לאיש חום־השיער.

“תמיד חשבתי שסיבת הטשטוש בעת ערפל היא טיפות מים זעירות באוויר.”

“הבל הבלים,” אמר. “אומנם יש באמת מים כל אימת שנוצר ערפל, ולזה אין לי הסבר. ההתעבות היא כנראה תופעת־לוואי של היטשטשות מסלולי העולם. אבל זה לא צריך להפריע לשדה הראיה. הרי המים שקופים.”

“כמובן. כיצד יכולתי לשכוח זאת?”

“אני שכחתי זאת בעצמי, לפני הרבה זמן.”

המשקה התחיל להשפיע עליו, אני חושב. היה לו מבטא זר שהלך והתבלט.

“משום כך אני כאן.. משום כך עצרתי אותך. משום שאתה תיזכר.”

המוזג הביא לנו את המשקאות שלנו. כתפיו הגדולות היו שקועות על רקע האור הערפלי האפור שנטף בחלונות.

לגמתי מן המשקה הבוער.

ויסקי אירי וקפה שחור חזק נסכו בי חמימות, כנגד הצינה שמאחורי הקירות. לקוח יצא והערפל התערבל סביבו ובלעו.

“הלכתי לתוך הערפל יום אחד,” אמר האיש חום־השיער. "הערפל היה סמיך כמו הלילה. קילומטר מעוקב של ‘צמר־גפן’ כמו שאומרים. יצאתי לקנות שקיק של טבק. כשהגעתי לחנות הוא ניסה למכור לי חבילה של מדבקות נייר עם תווית ספרדית. "

“אהה. מה עשית?”

“ניסיתי ללכת הביתה, כמובן. הדברים החלו להשתנות בצורה מוזרה, בזמן שתעיתי בערפל. כשהתבהר ונשארתי נטוש לנפשי, אפילו הכסף שלי לא היה שווה. הכי גרוע היה שלא יכולתי אפילו לספר את סיפורי. אף אחד לא יכול היה לקרוא את מחשבותי כדי לדעת שאני שפוי. הברירה היתה למצוא סוללת ערפל אחרת או לנסות ולפתוח בחיים חדשים.”

“בלי כסף?”

“הו, מכרתי את הטבעת שלי ומצאתי משחק פוקר.”

“אוהו!”

“זה היה לפני שנה. זה הסתדר טוב למדי. בהתחלה חשבתי על איזו אמצאה מכניסה, כמו הרוכסן, אבל ירדתי מזה. אתם מתקדמים בהרבה מאיתנו במדעי הפיסיקה. אבל כסף זו לא בעיה. לפעמים יש איזה מירוץ סוסים מכור מראש. לפעמים אני מוצא משחק פוקר, או משחק קוביה מזוייף בו אני יכול להמר בצורה הנכונה.”

“נשמע נהדר,” אבל לא ישר במיוחד, חשבתי.

“אתה לא מסכים?” קולו של בן שיחי הפך חד וקר.

“לא אמרתי זאת.”

“אני מצפצף על מה שאני לוקח,” אמר האיש חום־השיער בכעס. “אני יודע איך להתיר מוחו של אדם חולה. אם שחקן יושב לשחק כשיש לו בעיות רגשיות, אני יכול לעזור לו. אם הוא באמת זקוק לכסף, אני יכול לגרום לכך שיקבל.”

“מדוע אתה לא נעשה פסיכיאטר?”

הוא הניד בראשו. “זה יקח שנים ואז לא אוכל לעולם להחזיק חולה מספיק זמן, כדי לתרום לעצמי במשהו. הוא יבריא מהר מדי. חוץ מזה, אני שונא אנשים מסוימים. הייתי רוצה להזיק להם במקום לעזור להם… בכל אופן איני יוצא יותר לתוך הערפל. אני נהנה כאן. עצרתי אותך משום שאתה אחד מאלה שזוכרים.”

“אמרת זאת כבר. מה בדיוק…?”

“הרי אנשים תמיד הולכים אל תוך ערפילים. למה לא שומעים יותר על־אודות אנשים התועים מתוך מסלולי עולם חילופיים? זה משום שהזכרון שלהם מסתגל.”

“אה.”

"תפסתי זאת פעם כשזה קרה. נערה מאי שם… לא תפסתי את הפרטים; הם נמוגו מהר מדי. השגתי לה עבודה כרקדנית גו־גו. אני חושב שהיא היתה פילגש ראשית בהרמון של מישהו לפני שנתקלה בערפל.

“הזכרון שלהם מסתגל. הם שוכחים את חבריהם, קרוביהם, את הבעלים והנשים במסלול העולם הישן. הם זוכרים מי הוא מלך או נשיא או יושב ראש בעולם החדש. אבל לא כך אנחנו. אתה ואני שונים. אני יכול להבחין ביחידי הסגולה.”

“משום שאתה יכול לקרוא מחשבות.”

חלק בתוכי עדיין לא האמין; ובכל זאת… זה התאים יותר מדי טוב. האיש חום־השיער דיבר כמו פרופסור למתמטיקה משום שדיבר אלי ואני הרי פרופסור למתמטיקה והוא קורא מחשבותי.

הוא הביט בכוסו, מהורהר. “מוזר שהרבה אנשים חשים את האמת. הם משתדלים להימנע מטיול או נהיגה בערפל. בעמקי הכרתם הם יודעים שעלולים הם לחזור הביתה ולמצוא מחנה רומאי, או אולם רקודים דרואידי, או מרכז של עיר, או תלולית חול. אתה ידעת זאת בעצמך. החלק השטחי של מוחך חושב שאני שקרן משעשע. החלק העמוק שלך יודע כל זאת לפני שדיברתי.”

“פשוט אינני אוהב ערפל,” אמרתי. הסתכלתי דרך החלון אל המלון שלי שהיה מעבר לרחוב. ראיתי רק תוהו רטוב ואפור ותנועה מתערבלת.

“חכה עד שיתבהר.”

“ייתכן שאעשה כך. עוד כוסית?”

“תודה.”

איכשהו, מצאתי את עצמי המדבר העיקרי. האיש חום־השיער הקשיב, הניד בראשו פה ושם, שאל שאלות מדי פעם.

לא הזכרנו ערפל.

“אני זקוק ליקום מאורגן,” אמרתי ברגע מסוים. “אחרת, למה למדתי מתמטיקה? לעולם אין דו־משמעות במתמטיקה.”

“לעומת זאת ביחסים בין־אישיים…”

“בדיוק כך!”

“אבל מתמטיקה היא משחק. מתמטיקה מופשטת אינה קשורה כלל ליקום הממשי אלא על ידי צרופי מקרים או נוחיות. כמו, למשל, המספרים הדמיוניים: משתמשים בהם בתכנון מעגלים חשמליים אם כי לבטח לא נועדו לכך.”

“לא, כמובן שלא.”

“אם כך זו הסיבה שלא התחתנת מעולם?”

“נכון,” אמרתי בעצב. “יקום מאורגן. היי, את זה לא ידעתי קודם, לא כן?”

“נכון.”

הערפל התפזר בסביבות השעה אחת. חברי חום־השיער ליווה אותי החוצה.

“המתמטיקה לא מתאימה למציאות. לא יותר ממשחק ברידג'. היקום האמיתי הוא אנדרלמוסיה.”

“כמו… יחסים בין בני־אדם…”

“אולי כעת ייראו לך קלים יותר…”

“כמו ערפל. אולי. למדתי אי־אילו דברים חדשים על־אודות עצמי. איפה המלון שלי?”

לא היה שום מלון מעבר לרחוב.

פתאום הייתי פיכח לחלוטין ומפוחד לגמרי.

“אם כך,” אמר שותפי לשתיה, “כנראה איבדת אותו מוקדם יותר. היה ערפל כשחצית את הרחוב?”

“סמיך כמו דייסה. הו אחי, מה אני עושה עכשיו?”

“אני חושב שהערפל מתחיל להתעבות שוב. מדוע לא תמתין? הבַאר לא נסגר לפני ארבע.”

“הם סוגרים בשתיים, בעולם שלי.” בעולם שלי. כשהודיתי בכך, הפכתי זאת למציאות.

“אם כך אולי תשאר בעולם זה. לפחות המוזג לקח את הכסף שלך. זה מזכיר לי…” הוא הושיט לי את ארנקי.

הוא כנראה כייס אותי מוקדם יותר. “בשביל השירות,” אמר. “אבל נראה שתצטרך את הכסף.”

הייתי מודאג מכדי לכעוס. “הכסף שלי מתקבל, אך הצ’קים שלי לא יתקבלו. יש לי עוד סימסטר ללמד בברקלי… לעזאזל! אני מוכרח לחזור.”

“אני מתכוון לרוץ,” אמר האיש חום־השיער. תנסה את הערפל אם אתה רוצה. אולי תמצא את דרכך הביתה. "

והוא הלך לו, רץ להקדים את הערפל. כשחזרתי לתוך הבַאר, נמשך הערפל בקנוקנות אפורות.

שעה לאחר מכן היה הערפל קילומטר מעוקב של צמר גפן, כמו שאומרים, צעדתי לתוכו.

התכוונתי ללכת מסביב לבניין למקום בו השארתי את המלון שלי. אך לא היתה כל אפשרות להתמצא וגבולות הבניין השתנו כל הזמן. המראה נעלם, הצליל השתנה והתעמעם באורח מוזר. הלכתי כסומא וחרש למחצה, ידי מושטות קדימה לגונן על פני, פוסע לאט מחשש למעוד.

מדבר אחד, לפחות, שכח האיש חום־השיער להזהירני: הלכתי לעבר צורה מטושטשת המזכירה הולך רגל, לשאול על הכוון, וכשהגעתי אליו הוא לא נראה אנושי. הדבר הביט בי חסר רגש, בעוד אני משרך רגלי באי־ביטחון.

ייתכן שהתרחקתי מן האיזור. המלון השתנה מתל קברים עתיק למעינות חמים (חשתי בריח חריף של קיטור), לגורד שחקים בעל קירות זכוכית, ללוח אנכי של בזלת שחורה, לבור עצום עם אבנים לוהטות בתחתיתו. לעולם לא שב להיות מלון.

הערפל הפך לבן עם שחר. שמעתי משהו מתקרב. הפוט־פוט־פוט של מנוע אופנוע אבל מעוות. מעוות לקלופ־קלופ־קלופ של פרסות סוס… ועדיין מתקרב. הצליל הפך לפַד־פַד־פַד, של משהו כבד וחַתולי. קפאתי תחתי…

הערפל התבהר, והקול נשמע כשתי סדרות של צעדים; שני אנשים לבושים בצורה מוזרה באים לקראתי. היה שחר והערפל נעלם, ואני הייתי חסר־ישע.

בדממה מפחידה תפסו אותי שני הגברים במרפקי, סובבו אותי והוליכו אותי לתוך הבניין שהיה פעם המלון שלי. עכשיו הפך למעין בית־חולים.

בהתחלה זה היה גרוע מאוד. המטפלים דברו בשפה מלאכותית, פשוטה מאוד וחד משמעית, כמו שפת הסימנים של חרשים־אלמים. עד שלמדתי אותה, הייתי סבור שהוכנסתי לתוך בית חולים לחולי־רוח.

היה זה מרכז לאימון אנשים שאינם יודעים לקרוא מחשבות. שהיתי בפנים במשך חודש, ואחר כך שישה חודשים נוספים כמתרפא־חוץ. התקדמות מהירה, הם אמרו; אבל הרי לא סבלתי מכל נזק מוחי אורגני. רוב החולים נמצאים שם בגלל נזק לאונה הדפנית הימנית. לא היתה כל בעיה לשלם את חשבון בית־החולים. היו בבעלותי פטנטים על מרססי־לחץ ומצית הגז. כעת אני מנסה לתכנן מהדק.

וכשהערפל הוא קילומטר מעוקב של צמר גפן, כמו שאומרים, אני נשאר במקומי עד שהוא נמוג.

איור: אורי פינק¹

העב"מים – מכונות זמן?

למקרא המאמר על העב"מים בגליון מס' 19 עלה בדעתי הסבר פשוט והגיוני לתופעה – כל כך פשוט והגיוני שאני ממש מתפלא שעד עתה לא נתקלתי בו בכתובים. אני מאמין ומקווה שחוקרי העב"מים (או לפחות איזה סופר מד"ב מוכשר) חשבו על זה לפני, ואשמח לקרוא בגליונות הבאים מה דעתם בנושא. אז אולי זה נכון ואולי לא, אבל נראה לי שהעב"מים הם בסך הכל מכונות הזמן של נכדינו (או של נכדיהם). הסבר כזה הרבה יותר פשוט וסביר, לאור הדיווחים שהצטברו עד היום, מן הסברה העיקרית שטופחה עד עתה, לפיה העב"מים הם ספינות חלל מעולם אחר. הפתאומיות שבה העב"מים מופיעים ונעלמים, והעובדה שעד היום לא הצליחו לעקוב אחריהם אל מחוץ לאטמוספרה, ניתנות להסבר רק באמצעות מסע בזמן. הטכנולוגיה של העב"מים מספיק קרובה למושגים שלנו כיום כדי שניתן יהיה לראותה כהמשך ישיר לאותו קו התפתחות שאנו מכירים; אילו היו אלה מוצרי ציביליזציה זרה לחלוטין, היה קשה להסביר את המימדים הקרובים לאנושיים, ואפילו את האור (בתחום הנראה לעינינו!) בחלונותיהם של העב"מים. התרבות הדיווחים בשנים האחרונות נובעת אולי מכך שהמסע אל ימינו קצר יותר, ולכן פשוט וזול יותר, מן המסע לעבר יותר רחוק; ריבוי הדיווחים בארה"ב, יחסית לשאר חלקי העולם, נובע כנראה מכך שמכונת הזמן תפותח בארה"ב. הזהירות הרבה שמגלים טייסי העב"מים בקשריהם אתנו נובעת, לדעתי, מאותם פרדוכסים של המסע בזמן שאנו מכירים כבר כיום – זהירות כזו מופיעה ברבים מסיפורי המד"ב העוסקים במסע לאחור בזמן (וכשאינה מופיעה, התוצאות הרסניות), והיא מנוגדת מאד למהירות הרבה שבה פוגשים טייסי החלל בסיפורי המד"ב שלנו את תושביהם (ומנהיגיהם) של העולמות הזרים בהם הם נוחתים ואף מזדהים בפניהם בשם ובכתובת.

אז אם עדיין ניתן ללמוד משהו על העתיד מסיפורי המד"ב של ימינו, נראה לי שהם תומכים בהסבר שאני מציע. ועוד נימוק אחד: מי שאינו מקבל את העב"מים כמכונות זמן אנושיות, חייב להניח שהאנושות לא תצליח לעולם לפתח את הנסיעה בזמן לאחור. לפי כל קנה מידה הגיוני, המציאות וההסטוריה שאנו מכירים כיום חייבות לכלול את זכרם והשפעותיהם של כל המסעות בזמן שהגיעו אלינו עד עתה מכל תקופה שהיא בעתיד. להניח שהגיעו אלינו נוסעי זמן ולא הותירו זכר וסימן, פרושו ליחס להם שלמות על אנושית שבודאי לא יצליחו להגיע אליה. אז אם אנו מאמינים שאי פעם נצליח לפתח את הנסיעה בזמן, ונניח שנוסעי זמן עתידיים כבר הגיעו אלינו, צריך פשוט לחפש את עקבותיהם. ועקבות כאלה יש די והותר – כל אותם דיווחים ותאורים, משחר ההסטוריה ועד היום, שאנו מיחסים בינתיים לעב"מים.

לסיכום אם נראה בעב"מים מכונות זמן אנושיות עתידיות, נמצא שעסקנו בשתי בעיות שונות – “מה הם העב”מים" ו– “איפה נוסעי הזמן” – ופתרנו כל אחת מהן באמצעות השניה. כידוע, שילובים נאים מסוג זה איפיינו מאז ומעולם היפותזות מדעיות מוצלחות. עכשיו צריך רק להוכיח שזה נכון – מישהו יכול אולי לעזור?

דורון אבי־עד, רעננה

לצערנו, אנו ואלצים לאכזב את הקורא אבי־עד. הסברה שהעב"מים אינם אלא מכונות־זמן מעשה ידי אדם הועלתה לא אחת בסיפורים ובמאמרים שונים. רמז לסברה זאת מופיע אפילו במאמרו של קרל סגאן (גליון מסי 21), אשר נכתב לפני יותר מעשר שנים.

*

כועס ועצוב

קראתי בכעס רב את מכתבו של מר מרדכי פישל (גליון מסי 20), ועצוב לי מאוד על שחובבי מד"ב מסוגלים להתייחס כך לנושא.

מר פישל שמח “לשבור מיתוסים” של ספרים קלאסיים שבעיניו אינם אלא קשקושים חסרי־ משמעות; כתבי אסימוב, לדבריו, הם משעממים וכתיבתו גרועה, ספרו של פרדריק פול ‘שער’ הוא אוסף שטויות ו’האיש במבוך' מאת רוברט סילברברג הוא ‘סתם ספר מתח’. אם זו דעתו של פישל על סופרי הז’אנר, אינני מבין מדוע בעצם הוא קורא מד"ב. עם כל כך הרבה קטרוגים, מוטב שיחפש לעצמו חומר קריאה אחר!

אמנון אגסי, ת"א

*

פתרון תעלומת מותו של פלוי

ההסבר ל’פואנטה' של הסיפור ‘מותו של פלוי’ מאת אסימוב (גליון מסי 19) הוא פשוט – משחק מלים. אסימוב שיחק כאן במילותיו של שיר אמריקאי ישן ומפורסם:

ואם נקרא את סיומו של הסיפור ‘מותו של פלוי’ באנגלית, יתברר משחק המילים:

דוד אפשטיין, רחובות

הצדק, כמובן, עם הקורא דוד אפשטיין ואנו מודים לו ולקוראים אחרים שהאירו את עינינו בקשר למשחק המלים, שלכל אמריקאי הוא כנראה מובן מאליו. ידוע שאסימוב הוא ‘משוגע’ למשחקי מלים, והאמת היא שכאשר פרסמנו את הסיפור חשדנו שיש כאן משהו כזה, וציפינו שאחד הקוראים יגלה את הדבר.