יסוד היסודות של תחיתנו הרוחנית היא ­– תחית הלשון העברית. תנועתנו הלאומית שואפת להפוך את הלשון העברית, שנכרתה מפינו לפני אלפַיִם שנה ושנצטמצמה בתחומי הדת והספרות בלבד, ­– לשפה חיה, לשפת הדיבור והחיים, המחשבה והיצירה של כל העם היהודי בארץ־ישראל ובארצות הגולה.

תחית הלשון העברית איננה מטרה בפני עצמה בתנועתנו הלאומית, כשם שגם תחיתנו הכלכלית ואפילו בנין הארץ אינם תכליות לאומיות בפני עצמן. התכלית העליונה היא ­– העם, השיחרור הרוחני והחמרי הגמור של האומה הישראלית. הלשון העברית והתרבות העברית הן מכשירים, כלי־יצירה, המסיעים לשיחרור העם; יחד עם זה הם עצם־היצירה של העם, הנֶכֶס הלאומי הקובע את הכוח התרבותי ואת הפרצוף הרוחני של העם.

הלשון אינה רק כלי־היצירה ופרי־היצירה של רוח העם. כוחה גדול מזה. יש לה שאר־כוח להלאים אם תרבות זרה, לגייר מחשבות ויצירות של עמי נכר ולעשותן חלק של התרבות הלאומית.

עובדה זו, שמכל מכשירי היצירה לא נשארה לישראל בגולה אלא הלשון בלבד, מבליטה ביותר את שאלת ערך הלשון וגבולות שימושה הספרותי בגולה. דוקא חוסר כלי־היצירה המצויים אצל כל עם נורמלי העומד בקשרים תרבותיים עם עמים אחרים מסגל ללשון העברית ערך מוּגדל וכוח מוגבר בפעולת הגיור של המחשבה הזרה, שהרי חוסר כלי־הקיבול לקליטת התרבות הזרה אינו מפחית את עצם הצורך של העם לקלוט את מיטב התרבות האנושית; אדרבא, חוסר זה מגדיל שבעתיים את תפקידו של מכשירנו היחידה, הלשון, לספק את הצורך התרבותי הזה.

הלשון הלאומית היא אחד הסימנים המובהקים של האיחוד והיחוד הלאומי. אמנם, לשון אחת יכולה להיות משותפת ליחודים לאומיים שונים, כמו למשל האנגלית באנגליה ובארצות הברית, הגרמנית בגרמניה ואוסטריה וכו'. אבל אין יחוד לאומי אחד קונה לעצמו כמה לשונות לאומיות. במקום שאתה מוצא רבוי לשונות אצל אומה אחת, (שוציה) אתה מוצא בה הרכב של גופים אֶתניים שונים. לכל קיבוץ לאומי ­– לשון לאומית אחת, לכל אומה היסטורית ­– לשון היסטורית אחת. יסודה הלאומי של הלשון הוא ההיסטוריזם שלה.

היסוד הטבעי, הפרֶהיסטורי הוא המבדיל בין הלשון העברית ובין שאר הלשונות שנוצרו על יד העם היהודי בתקופות גלותו השונות. העם העתיק ולשונות העתיקה ­– לשניהם שיתוף מקור וראשית, יחוד ראשוני, קדמון, עטוף תעלומות־בראשית. השפה הלאומית היא שפת־המסתורין של ראשית צמיחת האומה; שרשיה נעוצים בערפלי הקדם של שבטי ישראל. הלשון הלאומית איננה יצירה בלבד, היא יותר מזה: בריאה. בריאה זו פירושה: שיתוף הקדמות של עם ישראל, שפת ישראל וכל מעשה בראשית. “כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש”. העם יכול ליצור כמה וכמה שפות, אבל לברוא הוא יכול רק שפה אחת. בנדודי גלותו דיבר עם ישראל ויצר בכל הלשונות שבעולם, גם יצר לשונות עצמיות, כמו השפניולית, האידית וכו'. בלשונות אלו השקיע כוחות יצירה עצומים, יצר ערכין של ממש והעשיר בהם את אוצר תרבותנו. ואף על פי כן, כל הלשונות האלו, למרות שהתפתחו בדרך כל הלשונות החדשות ולמרות שהגיעו בהתפתחותן ­– וביחוד האידית ­– למדרגה של שלמות בצורה ובתוכן, לא יצאו מגדר של לשונות־גולה, כלומר לשונות שנוצרו לפי תכניות מסוימות, לפי חוקים קבועים ומחומר זר. היסוד הלאומי של הלשונות הללו הוא פרי עיכול האלמנטים הזרים על ידי שינוי המלים והמושגים והתאמת צורתם ותכנם לרוח העם ולטעמו. סימנו: יצירה יֵשׁ מִיֵשׁ, בנין לשון מחמרי לשון זרה או בליל לשונות זרות. אבל אין זו בריאה, כלומר יצירת יש מאין, יצירת סדר ומשטר לשוני מתוהו ובוהו של פראות שבטי־הקדם, שמתוכם יצא עם ישראל.

אנו מבחינים איפא בישראל שלש דרגות של יצירת לשון. דרגה אחת: עשיה. הלשון נעשית באופן מלאכותי על ידי טכניקה בלשנית ומשמשת אמצעי חיבור ציביליזציוני. הלשון אינה שייכת לשום אומה, היא בין־לאומית. (אֶספֶּרנטו). דרגה שניה: יצירה. הלשון נוצרָה בתקופת התרבות האנושית בכח החיקוי והגיור הלאומי. משמשת שפת־איחוּד של קיבוצי־עם מסוימים. (אידית, לַדִינו). דרגה שלישית: בריאה. הלשון נבראה בתקופת הקדם בשחר חיי העם. משמשת ביטוי־ראשון למסתרי נשמת העם. שפת האיחוד הלאומי של כל האומה הישראלית.

ומכאן ­– הקשר בין הלשון העברית והעבר ההיסטורי של עמנו. מתוך מיליה וצורותיה של לשוננו מדבר אלינו רוח־עברנו הנהדר ורב־העלילה. שכבותיה הכבדות, הססגוניות, המגוידות כגושי־השיש מכילות את התוכן התרבות של דורותינו הראשונים.

“הלשון העברית ­– אומר ארנסט רינן ­– זוהי חבילת חיצי פלדה, שופר של ברזל המחריד את הנפש בשתים ­– שלוש תרועותיו. האותיות שבספרים העבריים ­– אותיות של אש הנה. לשון זו ממעטת בדיבור, אך כל אשר תאמר ­– דומה להלמות פטיש עלי סדן; היא פולטת להבות חימה, צועקת חמס על פשעי־עולם, קוראת לארבע רוחות השמים להסתער על מצודות הרשע. כשופר של קדושה לא תשמש לדבר חול, לא תריע על הדר הטבע; היא תכריז על מלחמת קודש ברשע ותקרא לעצרה ומועד”.

הדברים נכונים רק במקצת. הערכת רינן ­– היא רְאִיַית נוצרי, רְאִיָיה מצד אחד. כי השתפכה הלשון העברית לא רק בלהבות חזון וסערות תוכחה. היא ידעה לפשוט מחלצות קודש וללבוש בגדי חול, לתאר שלות חיי הרועים בימי קדם (רות) לשיר על אהבה וגעגועים (שיר השירים), להורות במשל ומליצה חכמת העולם המעשי (משלי, בן־סירא), להנעים מזמורי שבח ופיוטי תהילה (תהילים) ולחתור עד סוד הבריאה וחֵקר תכלית העולם (איוב, קוהלת).

הלשון ­– היא ספר־הפתרונות לתעלומות החיים והמחשבה של האומה בקורות דורותיה. כל הַזְרויוֹת והתהפוכות של הלשון, כל שיבושיה וסירוסיה הם מגילת הלבטים והנפתולים של העברי הקדמון בשעה שכבש בלשונו את העולם החיצוני. אל לשונו הכניס בכל דור ודור את עצמיותו, את סגולותיו ושאיפותיו. כאבן־סיד זו המשמרת בעמקי האדמה את עקבי הצורות של צמחים ויצורים עתיקים שאינם קיימים עכשיו, כן גם השפה קלטה לתוכה ושמרה לדורות מושגים שיצאו כבר מגדר השימוש ושמרשים לנו עכשיו על ידי חקירות בלשניות לחתור אל הרבדים היותר עמוקים של נשמת הדורות, אשר חלפו ועברו עלינו.

הלשון ­– היא צורת הנשמה של האומה. “לכל אומה ואומה ­– אומר מהר"ל מפר”ג ­– יש לה מהות מיוחדת וצורה מיוחדת במה שהיא אותה, וההפרש בין הצורה והמהות, שהמהות היא כולה שכלית בלבד, והצורה אינה שכלית בלבד, רק שעל ידי הצורה נמצאת האומה בפועל. הלשון היא מוצא הדיבור אל הנגלה, ולכן תיקרא הצורה שעל ידה נמצאה האומה בפועל: לשון. כמו שהדיבור הוא צורת האדם, כך הלשון נחשב(ה) צורת כל האומה, וכשהדבר הזה נאבד, אין עוד צורת האומה. ומפני שיש לכל אומה מהות בפני עצמה, כך יש לכל אומה כתב (כלומר צור או לשון) בפני עצמו".

הצורה היא נצחית. אין לשון לאומית מתחלפת. אין לאומה חילופי־נשמה. אי אפשר לנפץ כלי ולשמור על תכנו. אי־אפשר להחליף לשון בלשון מבלי לזייף את נשמתה, את אוצר מיליה, ניביה, מושגיה.

הגדול שבזיופי הלשון הוא ­– התרגום. אכן יש בו בתרגום משום רגימת הגוף החי של מחשבת־האדם, שהרי הלשון כוללת בתוכה לא רק את אוצר המילים והניבים המגדירים את מושגי המחשבה וההרגשה האנושית, אלא גם את אוצר הציורים והמחזות, ההגיגים והרחשים, הרמזים המחשביים והנפשיים הצפונים במסתרי המלים. והנה כל הרמזים וההגיגים והציורים האלה מתנדפים, כשהמלים נתרגמות ללשונות זרות או כשאפילו משתמשים בהן בצורתן העברית ­– באידית או בלשון אחרת. המלה המעוררת זעזוע נפש ורטט פנימי ע"י המוצג הציורי המלווה את המלה, נהפכת לצליל ריק; נשמתה פורחת ואינו נשאר אלא צירוף של אותיות מתות שאינו אומר כלום.

כבר בתרגום הראשון ­– מלשון החיים ללשון הדיבור והספר­ ­– יש הרבה מן הזיוף. הלא האוצר המלולי של האדם, ויהי אף היותר מושלם שבבני התרבות, הוא כטיפה מן הים לעומת רבבות המושגים שישנם בעולם המחשבה וההרגשה. כמה מלים למשל אנו מוצאים בעברית ובלשונות אחרות להגדרת הגונים וגוני־הגונים של הצלילים, הטעמים או הצבעים? ממילא נמצא, שאפילו הלשון הספרותית היותר עשירה בעולם מזייפת את המציאות מחוסר יכולת להתאים את הלשון הדלה לשפע מושגי החיים. אבל זהו זיוף הכרחי שטבע הלשון מחייב אותו ושהוא משותף לכל העמים.

הזיוף שבחילוף הלשונות, הזיוף הנגרם על ידי תרגום לשון לאומית ללשון שניה אינו הכרח, אלא פרי תקלה לאומית, שיש בה משום אינוס התודעה הלאומית. אצל חכמינו אנו מוצאים יחס שלילי זה אל התרגום. בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה ובשעה שהעתיקו את התורה יוָנית, ­– היו שלושת ימי אפלה. באגדה זו בא לידי גילוי הפחד מפני התרגום, שיש בכוחו להלעיז את נשמת האומה ולעקור את שרשיה הרוחניים. המתרגם לא היה רשאי להגביה קולו יותר מהקורא, כדי שהתרגום לא ייחרת בזכרונו של העם ולא יירש את מקום המקור.

אחד המאוחרים של“ה הקדוש אומר: “רמז גדול אנו מוצאים אצל משה רבינו ע”ה: וירא ה' כי סר לראות. משה רבינו ע”ה ראה היטב, והוא סוד אספקלריה המאירה, כי קָרן אור פניו, פני משה כפני חמה, שהיא תורה אור, וכשנתן לו השי“ת תורה שבכתב, לא היה חושך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע”פ. וזהו: סר לראות. סר ­– ראשי תיבות סוד, רמז. סוד הוא דבר גדול: מעשה בראשית ורמז הוא דבר קטן: הויות דאביי ורבא. תורה שבכתב היא לשון קודש ותורה שבעל פה ­– תרגום המתקרב ללשון קודש, וזהו סוד שניב מקרא ואחד תרגום. ו“במחשכים הושיבני” ­– זה תלמוד בבלי, הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתה ­– סוד לשון קודש, והעולם נברא בלשון הקודש".

מה היה יחס העם אל לשון הקודש ולשון התרגום? בתקופת התלמוד התחילה שקיעתה של הלשון העברית בתור לשון הדיבור ובחיי העם נשתלטה הלשון הארמית, אבל גם אחרי שנכרתה העברית מפי העם לא חדלה מהיות לשון־קודש לכל העם ולשון של יצירה חיה לחכמי ישראל. סימן מובהק לחיוניותה של הלשון העברית היא לשון המשנה. לשון זו שלא היתה אלא המשך התפתחותה של לשון המקרא, הבהיקה ביפיה ועשירותה, בעוז דייקנותה וחן־עממיותה דוקא בתקופת החורבן, כשנפסק הקיום המדיני העצמאי של ישראל וכשהארמית השתלטה בחיי היהדות.

גם בתקופת ימי הבינים פרחי הלשון העברית. יותר מאלף שנים אחרי ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל קמו לישראל על אדמת ספרד משוררים נשגבים כרבי יהודה הלוי, רשב“ג, ר' שמואל הנגיד, אברהם ומשה אבן עזרא. היסוד החילוני שבשירת ספרד, שירי היין, האהבה והידידות מעידים יותר מכל שירי הקודש וספרות הפילוסופיה של חיוניותה של העברית. חקירת־הלשון על ידי אדירי בלשנינו ר' סעדיה גאון, ר' מנחם בן סרוק, ר' יונה אבן ג’נאח, ר' יהודה חיוג', הראב”ע, הקמחיים ואחרים לא היתה חיטוט באבק העבר בלבד, אלא הנחת יסודות וקביעת חוקים ללשון של שימוש ספרותי ומדעי. אפילו פייטני ימי הבינים, שרבים מהם פרצו את כל גדרי הלשון לא היו אלא נושאי התחיה הלשונית, כי שאפו להרחיב את הלשון, לגַמֵשׁ את צורותיה בהתאם לרוח זמנם.

במשך קיומה של האומה הישראלית לא נותקה אף לרגע שלשלת הזהב של חיי הלשון העברית. גם בתקופות־הדמדומים, כשלשונות הנכר ירשו את מקומה בחיי העם ובספרות, היתה הלשון העברית הכוח הגואל היחידי, שהציל מכליה את תרבות ישראל, שנוצרה בלשונות נכר; רק בלבושה העברי נשתמרה יצירת־ישראל לדורות.

עזיבת הלשון העברית ­– אומר ביאליק ­– גרמה לא רק לאבדן יצירות, אלא גם לאבדן חלקים שלמים של האומה. והיהודים באלכסנדריה של מצרים יוֹכיחו. תרגום השבעים שנעשה באמת בשביל היהודים עצמם, היה כולו משובש, מפני שהמתרגמים כבר נתרחקו מן המקור ולא ידעוהו. גם פילון עצמו לא היה בקי בלשון העברית. וכך הלכה היהדות האלכסנדרונית לאיבוד ורק משום שנקרעה מעל לשונה.

דומה לזה אנו רואים גם בתקופה הספרדית. כשהרגישו חכמי הדור בסכנה החדשה הצפויה ללשון העברית מצד הלשון הערבית, ביקשו לתרגם לעברית את ר' סעדיה גאון. ספר אדיר־מחשבה, כמו למשל “מקור חיים” לרשב"ג שנתחבר רומית ושהיתה לו השפעה עצומה על הפילוסופיה הנוצרית של ימי הבינים, לא היתה לו שום השפעה על המחשבה העברית. וכך אנו רואים, שהחוק הטבעי עשה את שלו, מה שניתרגם עברית ניצל משיני הכליון ונשתמר לדורות ומה שלא הורק אל הכלי העברי לא היתה לו השפעה בחיי היהדות.

פרוצס ההשתלטות של לשון חדשה בחיי העם היה מביא את האינטליגנציה העברית לידי תגובה נמרצה, לידי ריב־לשונות. התנגדות זו היתה מקבל ע“פ רוב צורה של אלטרנטיבה: עברית או לשון המדינה. “בארץ ישראל לשון סורסי (ארמית) למה? או לשון קודש או לשון יוונית”. בּבבל לשון ארמי למה? או לשון קודש או לשון פרסי” (שהיתה בתקופת התלמוד לשון־המדינה בבבל). קיצוניות זו היתה מוצדקה מבחינה פסיכולוגית, כי קנאי העברית בחרו בלשון המדינה הנייטרלית מהדיאלקט היהודי החדש, שהעמיד בסכנה את קיום הלשון העברית.

גם בתקופתנו זו שבאה לאחר ועידת צ’רנוביץ, התחדדה ברוסיה מלחמת השפות מן המחנה הציוני ומתנגדי הציונית וקיבלה ביטוי אלטרנטיבי: עברית או רוסית. לאידישיזם הקיצוני קדמה בציבוריות היהודית תקופת־בינים של אידית עממית־רומנטית מיסודם של מנדלי ושלום־עליכם. הציונות סייעה להתפתחותה והפצתה של האידית יותר מכל עסקניה שבמחנה האידישאי. בתקופה זו נתגבשה גם המגמה לבנות את התרבות הישראלית על יסוד של דואליזם לשוני לאומי. ביסוד הביסוס האידיאולוגי של הדו־לשוניות הלאומית היתה מונחת השקפת הקדמונים: “כבר אברהם היה מדבר ארמית באור־כשדים והיתה לו העברית לשון מיוחדת, לשון הקודש והארמית ­– לשון חול”. (ר' יהודה הלוי, “הכוזרי” מאמר ב').

את הרעיון הזה הרחיב וחיזק מ. י. ברדיצ’בסקי. מתוך בירור הסגולות הלשוניות של שתי השפות השמיות בא מ. י. ברדיצ’בסקי לידי מסקנה, שאנו ­– “עברים וארמים בלשוננו”. לא שנים מקרא ואחד תרגום, אלא שנים תרגום ואחד מקרא. שתי לשונות לעמנו לשני שימושים שונים, וה“יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא” יותר קרוב ללב העם מ“גדול ה' ומהולל מאוד”…

ברדיצ’בסקי הוא הראשון בין סופרינו הלאומיים שהרים את שניות הלשון למדרגה של עיקר. אסון היסטורי הפך ב. הרומנטיקון לגזרה הסטורית. אחדות ההכרה הלאומית מתחלקת לשתי רשויות. שר־האומה משתמש בשני כתרים: אחד לשבת ואחד לימות־החול. באותה דיאלקטיקה פיוטית רואה ברדיצ’בסקי גם בנפש ישראל שבזמננו שתי רשויות: עברית ואידית. “בלשון עבר וספרותה ­– אומר ברדיצ’בסקי ­– דבר לנו עם ערכי הדורות וגלגולי הדורות, לנו לרוב דבר עם האישים הגדולים ויוצרי המחשבה והספר, עם היחידים ושארית הנשמה של היחידים; ובלשון היהודית וספרותה לנו עסק עִם העָם הפשוט, שברא בשפה הגרמנית ושהטביע בו את רוחו…”

השקפה זו נעשתה בהיסח הדעת מקום־מקלט לכל מבקשי פשרה בשאלת הלשונות שלנו. אבל הראשון שביטל את תורת־השניות היה ברדיצ’בסקי בעצמו שכפר… באידית.

“לא רק שניות של לשונות לנו, עברית וארמית, עברית ויהודית, לנו גם שניות ביהודית גופא”. האחת היא הלשון האידית הפשוטה, העממית, שאין לה חלק ונחלה בספרות והשניה היא הלשון הספרותית האידית־גרמנית־עברית, “האומרת להתרומם על עצמה ושתפסיק עם זה את החוטים המקשרים אותה לעם”. ברדיצ’בסקי מודה לשם איפא באידית המדוברת וכופר באידית הספרותית המודרנית. אבל כלום כדאי הוא לשם אידית מקוצצת זוּ לחדש תורה שלמה של שניות לשונית? ואם כפירה באחדות הלשון, מדוע דוקא כפר ולא רבוי של לשונות?

שנים מקרא ואחד תרגום ­– היתה התחלת חורבננו. מרום פסגתו של חורבננו ­– הוא שנים תרגום ואחד מקרא. האידיאל הלאומי שלנו הוא ­– מקרא בּלי תרגום. אנו סובלים את התרגום כל זמן שהוא הכרחי, אבל בתנאי שבּעל־התרגום לא יגביה קולו יותר מן הקורא.

אחרי ועידת צ’רנוביץ התלקחה כאמור מלחמת־הלשונות בכל עוז חריפותה. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנות קיומה היתה הלשון העברית מטרה לחיצי זלזול וביטול מצד המחנה האידישאי ובאותה מידה השפיל גם המחנה העברי את הלשון האידית. האנטי־אידישיזם בצורת גילוייו השטחיות היה טבעי ומובן, אבל יותר משחיזק את כוחה של העברית סייע לביצור עמדותיה של התנועה האידישאית. ההתנגדות לאידית התגלתה לא במערכת נימוקים הגיוניים ומדעיים, אלא בתגובה נפשית, שנגרמה במקצת ע"י צורת־ההתקפה המלעיבה של ספרות־הפולמוס האידישאית.

מהסוג הראשון של נימוקי האנטי־אידישאים הקיצוניים היו ההוכחות הרגשיות שהיו ספוגות רוח קנאה נלהבה לשפת הקודש וזלזול בלשון־ההדיוטות, שבאה לרשת את מקום גברתה. זיווג המלים: “גברת” ו“שפחה” נעשה ל“שם־דבר” בספרות הפובליציסטית של אותה תקופה. לעומת הלשון העברית המקורית הוצגה האידית כלשון נלעגת, שפה מקולקלת ומשובשת, “ז’רגון”, זמורת־זר, “עברי־טייטש” “דיאלקט אשכנזי על טהרת ברדיצוב”, בליל לשונות זרות ללא דקדוק וללא מקוריות לשונית. אפילו אחד־העם, שהרגיש בזרותו של השם “ז’רגון” ביחס לאידית (עפ"ד, “שלילת הגלות”, כרך ד') ביקש נימוקים, כדי להצדיק את השימוש בשם המאוס הזה.

רוב הנימוקים האלה נתבטלו כבר בזמנם, אף על פי שהד קולם עולה גם עתה בחוגי המתבוללים. עכשיו לא יפסול אדם את האידית בתור לשון בגלל מוצאה מה“מיטל־הויך־דויטש”. ריבוי היסודות הזרים בלשון, עניות אוצר־המלים וחוסר הדקדוק ­– כל אלה מעידים על צעירותה של האידית, אבל אינם פוסלים את ערכה בתור לשון.

פחות ממנו היה מבוסס הנימוּק השני של מתנגדי־האידית הקיצונים ­– דלותה קלישותה של התרבות שנוצרה באידית. הספרות האידית ­– אמרו הללו ­– היא ספרות של “שיחת קרנות, חכמה קונטרסית, יצירות קיקיוניות”. אידית אינה מסוגלה לשירה לירית, למחשבה לאומית, לפרובלימות עוֹלמיות. לא נוצרה האידית אלא לשמש צרכי יום־יום של המוני העם וזהו גם תפקידה של ספרותה. אף נימוק זה נתבדה ונתבטל מעצמו עם התפתחותה המהירה של הספרות האידית.

הנימוק השלישי ­– היותר נפוץ והיותר הגיוני למראית עין ­– היה הפחד מפני הסכנה הצפויה לעברית מצד האידית. אם אין אפשרות להשליט כיום בחיים את הלשון העברית, מוטב שנשתמש “לפי שעה” בשפת המדינה, שהיא פחות מסוכנה לקיומנו מהאידית. עברית או רוסית! זוהי הסיסמה שהוכרזה אז בקול זועה במחנה העברים הקיצוניים.

סיסמה זו נקראה על ידי המחנה האידישאי בשם: “התבוללות ציונית”. ואמנם תוצאותיה המעשיות של הכרזת־סיסמה זוּ אישרו במקצת את צדקת הערכתם של מתנגדינו למרות הפרדוקסליות שבה. סיסמה זוּ נהפכה לאמתלה אידיאולוגית, שבאה להצדיק את השימוש בלשון המדינה בדיבור ובמעשה. למעשה הוקצע לעברית מקום צר בחגיגות ובהפגנות חיצוניות ובחיים נשתלטה לשון המדינה. הלשון הרוסית (ובימינו ­– לשון כל המדינות) נהפכה לשפת הדיבור של האינטליגנציה הציונית. הקיצוניים שבעברים בחרו למטרת התקפתם לא את הצד השלילי של האידית, אלא דוקא את החיוב שבה, את ערכה המלאים של האידית, המשמשת גורם מבדיל ומבַדֵד, מחיצה לאומית נוספת, תריס חדש בפני ההשפעות המטמיעות של הגולה. שלילת האידית בשל אפשרויותיה הלאומיות היא אנטי־לאומית. אנו כופרים ביחודה הלאומי של האידית, לא מפני שהיא באה לרשת את מקום העברית, אלא להיפך, מפני שאין בכוחה להחזיק¹ מעמד בתנאי הגולה ולהתקיים בתור לשון־יהודים. קיומה של האידית תלוי לא ברצוננו, לא במאמצנו הלאומי, אלא בתנאי החיים המיוחדים של הגולה, שבתוקף חוק היסטורי הכריתו ומכריתים את לשונות־הגולה מפינו. כל זמן שהאידית קיימת וממלאה ­– בין שאר הגורמים החיוביים ­– את תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית, חובת היהדות היא לקבוע לה את מקומה הראוי בחיינו.

אבל אין זה מתפקידה של התנועה העברית. תנועתנו איננה שוללת את האידית; היא מחייבת את העברית. פניה מכֻוָנים כלפי עבודת־הגשמה חיובית בשדה פעולתה הטבעי, והיא: בנין התרבות העברית והקמת האומה העברית.

מלחמת־הלשונות בישראל, הנמשכת קרוב לשלושים שנים טרם נגמרה; להיפך, מלחמה זו, אם כי בצורה אחרת ובהרכב חדש של הכוחות הציבוריים הלוחמים, עדיין נמשכת ועתידה להתגבר עם התפשטות התנועה העברית בישראל. עובדה זוּ מחייבת אותנו לקבוע יחס ברור ואביקטיבי אל שאלת הלשונות.

הטענה הראשונה של מחנה האידישאים היא: הלשון העברית מתה. הרוב המכריע של העם איננו מדבר עברית ואיננו יוצר עברית או בלשון הקלסיקון של האידישיזם: “האידית נלחמת מלחמה קשה בעד קיומה, אבל העברית ­– מתה זה כבר. אידית­ ­– היא יער רך הצומח בנוה מדבר, הוא צומח ומכה שרשים, אף על פּי שֶׁבֶּדְוִים יהודיים וזרים מבָרים רבים משטחיו, אבל העברית ­– בתור לשון ­– היא בית־עולם, ובבית עולם אין לקוות עוד לחיים” (ד"ר ח. ז’יטלובסקי). הלשון העברית גנוזה וכלואה בספרים ואין לה זיקה לחיים. העברית היא שפת העבר ההיסטורי שאין לו חזרה. העברית בחיים ובחינוך היא בלתי טבעית, וממילא גם בלתי פדגוגית. החיאת הלשון העברית היא דבר מלאכותי. מה שאין כן הלשון האידית, לשון הרחוב והשוק, שאינה זקוקה לטיפול וטיפוח, החיה ומתפתחת מעצמה, בכח עממיותה הקיבוצי.

אבל עצם המושגים טבעיות ומלאכותיות טעונים הגדרה מדויקת. שבטי הכושים באפריקה ועמי־הפרא של איי־הצפון ודאי שהם חיים חיים יותר טבעיים מעמי אירופה. לשוֹנות העמים הפרימיטיביים בעולם הן ודאי יותר טבעיות ויותר קלות מלשונות העמים בני־התרבות. ואף על פי כן אין קלות זו וטבעיות זו משמשות אידיאל לאנושיות. אבן הבוחן הוא: לא טבעיות ומלאכותיות, אלא פראוּת ותרבות. אין מושגי תועלתיות חלים בכלל על חיים לאומיים. הימיר עם את לשונו בלשון אחרת מפני קלותה? היחליף גוי את מדבר־מולדתו בנאות נכר? הלשון היותר קלה בעולם היא ­­– האֶספֶּרנטוֹ, אבל היימצא עם שיאמצנה ללשון לאומית?

כי מהי טבעיותה של לשון? לא רק שיח שפתים, אלא גם סוד שיח הנשמה, מן השפה ולפנים. כח החדירה לפני ולפנים, אל נבכי נשמת האומה. טבעיות של אויר המרחף לא רק על פני השטח, אלא חודר אל תהומי־תהומות. היכן טבעיותה זו של האידית?

"עדיין הייתי מבין ­– אומר ברנר­ ­– את כל טענות האידישאים, אילו היו ישראל חטיבה אחת, יושב על אדמתו ומדבר דוקא גרמנית ישנה, מסורסת ומעורבבת בלשונות שמיות וסלביות, אז לכל הפחות היה מקום לצעקה: גם אנגלית אינה אלא ז’רגון! ברם עכשיו, כשכולנו נידחים בגיטאות שונים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה, ולכל גיטו וגיטו יש לו ז’רגון שלו ולילדי הגיטאות שבמערב הנה גם הז’רגון של מנדלי אינו אלא שפה מתה, הרי ברי שאינו יכול להיות לעולם השפה המקשרת ומאחדת את כל אברינו הכתותים ופשיטא שאין רשות לאידית לאמר: אני השפה הלאומית, שפת נשמת האומה, שפת רוח האומה, שפת יצירת האומה ­– "

הטבעיות היהודית ­– במובנה של בעלי האידית ­– היא אילוסיה בחיי המציאות של הגולה. כי ישנה טבעיות יותר גדולה מזו של האידית, טבעיותה של לשון המדינה. אם למלאכותיות, הרי כל הקיום היהודי בגולה טבוע בחותמה. הלאומיים שבמחנה האידישאי הסיחו את דעתם מעיקר־העיקרים של חיי הגלות, כי בגלות הטמיעה היא טבע והיחוד הלשוני הוא בלתי טבעי. הטמיעה, כלומר פרוצס עקירת הלשון תחת השפעת התרבות החילונית של העמים השליטים, אינה מבחינה בין לשונות היהדות וכבר פגעה פגיעה קשה את האידית גם באמריקה גם בארצות אירופה. באמריקה קיימת האידית אצל הדור הצעיר רק באופן מלאכותי, על ידי בית הספר, כי מחוץ לכתליו ­– בבית וברחוב ­– יורשת את מקומה הלשון האנגלית. אבל גם במרכזי היהדות של אירופה המזרחית ניכרת במידה מחרידה התמעטות הדיבור והשימוש בלשון האידית. הטמיעה נוטלת מהאידית את יתרון “טבעיותה” והופכת אותה ל“לשון־קודש”, כלומר לשון הזקוקה לטיפול מלאכותי על ידי בית־הספר.

הטענה השניה של האידישאים ההולכת וחוזרת בנוסחאות שונות היא: האופי הקוֹנסרוַטיבי של הלשון העברית. בו בזמן שהאידית היא דימוקרטית, פרוגרסיבית ומהפכנית, העברית היא ריאקציונית מטבע ברייתה. משחק מלים זה של פרוגרסיביות וריאקציוניות בלשון דורש תשובה ברורה. לשון, כשהיא לעצמה, אינה פרוגרסיבית ואינה ריאקציונית. גם האלמנטים המשמרים גם המתקדמים מדברים בלשון אחת אצל כל אומה ואומה. בנוגע לעמנו, הרי דוקא החוגים הריאקציוניים מיסודה של “האגודה” הם מראשי תומכיה של האידית. לשון בורגנית, קונטר־ריבולוציונית, ­– הלכה זו נתחדשה בבית מדרשה של היבסקציה. שנאה זו לעברית מקורה לא במחשבה פרוגרסיבית, אלא בפסיכוזה של קנאות קיבוצית מטורפת. לשונם של עמוס ומיכה, שעמדו לימין עניים ודלים ורבו ריב יתום ואלמנה מיד עושקיהם, לשון חכמי ישראל, שהרחיבו בתורתם את מוסר הנביאים, לשון אהרן ליברמן, אשר נתנה ב“אמת” ביטוי עברי וראשון לסוציאליות היהודית בחיינו, לשון ספרותנו העברית, שרובה מוקדשת לעוני הממאיר ולדלות המרודה של המוני עמנו ­– לשון זו אינה פּחות פרוגרסיבית מלשונה של “שרה בת טובים” ומשפת ה“עמעס” של קנאי היבסקציה. הלשון העברית ­– טוענים מתנגדינו ­– לא חדרה אל הנקבוביות של חיינו הכלכליים, הסוציאליים, והחברתיים. אין לה רקע סוציאלי, המשמש אחיזה לכל חיי־הרוח. אבל דוקא החזית הסוציאלית היא נקודת המשען של התחיה העברית ומקום התורפה של התנועה האידישאית. חזית סוציאלית זו פירושה: מלחמת השחרור של העם מכבלי השעבוד הגלותי, שינוי יסודי של מבנה עמנו הסוציאלי בארץ ובגולה, השרשת עם בקרקע ובחיי עבודה, חינוך מהפכני לחלוציות, להעפלה ולהגשמה, חידוש החיים על יסודות של שויון וצדק חברתי, בנין מולדת עברית בכח הרצון והקרבן העצמי. ומה אנו רואים מצד שני? חוסר־אונים על פני חזית סוציאלית זרה. אכן, בימי האביב של תנועת השחרור ברוסיה הצארית היה לסוציאליזם היהודי הוד־זוהר של גבוריות מהפכנית, ואם כי הקריב את מיטב קרבנותיו על מזבח זר, רשם פרק של גבורה בספר הישר של תנועת העבודה בגולה. אבל מאז עברו כשלושים שנה, ומה הוא מאזן פעולתו של הסוציאליזם היהודי בגולה? איפה הפרוגנוזה הכלכלית של נביאיו? איפה חזון הפרוליטריזציה אשר חזו מחשבי־הקיצים האנטי־ציוניים? מה הם הכיבושים הכלכליים והמדיניים של העם היהודי העובד? ישראל עומד מדולדל לפני אבוס נשבר בכל רחבי העולם וטובע בים של דלות מרקיבה ומנַוולת, ­– איפה עוגן הישע והגאולה של הרדיקליות האידישאית? ובשעה שעם ישראל בונה את ביתו הלאומי במאמצים לא אנוש ובגבורה שאין על עפר משלה, מה נתנה זו לעם חוץ מהפקעת חזית ונעיצת חרב בגבה?

הטענה השלישית ­– העברית אינה מגינה מפני ההתבוללות.

“השווּ ­– אומר ז’יטלובסקי ­– את תפקיד הספרות העברית והאידית במלחמת העם היהודי בעד קיומו והתפתחותו. מה פעלה העברית? את מי הצילה מזרועות ההתבוללות? איזו עמדות שהיו בסכנה ­– ביצרה? איזו עמדות חדשות כבשה? איזו שכבות שעמדו להבלע בים ההתבוללות ­– הצילה? איזה אלמנטים שכבר התבוללו קשרה שוב עם העם קשר אוביקטיבי?”

יודעים מתנגדינו את האמת ומורדים בה, בהתעלמם מהמחנה הכבד של התנועה העברית בעולם, העומדת כצור איתן בלב ים ההתבוללות, תנועת החינוך העברי, שהקימה דור של רבבות, המחיה בדיבור פיו את הלשון העברית, תנועת החלוציות הממלאה בכוח העבריות את תעודת־הגשמתה, תנועת העבודה הציונית ותנועת הנוער המשתתפות בבנין עמם ומולדתם בכוח ההתחדשות הרוחנית.

לדעת האידישאים, האידית היא התריס היחידי בפני ההתבוללות. אין מן הצורך להדגיש, שהאידישיזם הרדיקלי בגולה החובק זרועות עולם בחלום־גאולתו הסוציאלי, נהפך לנושא הדגל של ההתבוללות האדומה, אבל גם לפי האידישיזם הלאומי מיסודו של ז’יטלובסקי וחבריו, במה עולה כוחה של אידית זו על העברית במלחמתה נגד הטמיעה? כבר הדגשנו, שהאידית מותקפת ביותר על ידי ההתבוללות, משום שחסר לה הכוח הפנימי להדוף את התקפות ההתבוללות, חסרה היא תוכן היסתורי־תרבותי, שיתן לה כובד־משקל ויציבות כלפי חוץ ושישמש גורם של משיכה וכינוס־כוחות כלפי פנים. שהרי האידישיזם הוציא מעולמו הרוחני לא רק את הלשון העברית, אלא גם את התרבות העברית הכרוכה בה. הלשון והתרבות העברית ­– לשתיהן אין חלק ונחלה בחיי היהדות המודרנית. “לכל היותר חוקרים אותה (את העברית) האידישאים, בשם שחוקרים את הלשון הסורית, הרומית והערבית; לכל היותר ­– ניהנים מיפיה כשם שהבלשן ניהנה מיפי היונית או הרומית; לכל היותר ­– ילמדו אותה בבתי הספר, כשם שלומדים שפות אחרות”. (ח. ז’ילובסקי).

הקיצוניים שבאידישאים מרחיקים לכת: התוכן האידישאי החדש מחייב גם צורה חדשה. יש פגם אורגני לאידית: קירבה חיצונית ופנימית לעברית. החיצונית: הכתיב העברי; הפנימית: האוצר המלולי העברי. הקנאים רואים צורך להפריד בין הדבקים הניזונים זה מזה, לבטל את קירבת המשפחה ולשחרר את האידית משעבוד הכתיב העברי, המעורר זיקה נפשית לעברית. והמדע האידישאי ­– ייוואָ בּלעטער כרך V ­– קובע אפילו בדיוק את מספר המלים העבריות הטעונות לימוד בכל מחלקה של בית־ספר (בשנת הלימוד הראשונה ­– 7 מלים, בתשיעית ­– 98 מלים, בסך הכול ­– 455 מילים!) “דִיאֶטה” עברית בשביל הגוף האידישאי של האומה הישראלית, שנקבעה על יסוד של שיטה מדעית, מתוך מושכל ראשון, שאת “כל היסודות העבריים שבלשון האידית ודאי שאי־אפשר ללמוד”!

והתוצאה? בורות ועם־הארצות מחרידה, שנשתלטה ברחוב היהודי. עם־הארצות לשמה, יהירה, מטומטמת, המתקשטת בנוצותיה של ההתבוללות. וכאן ­– נחתם גורלו של האידישיזם. תנועה בלי אידיאל לאומי וסוציאלי, בלי פטוס של מהפכה והגשמה, בלי קדושת־עבר וגבורה ­– סופה להתבטל בפני כוח עוזה של תרבות המדינה השולטת.

במאמרו הידוע “ריב הלשונות” גלל אחד־העם בכל חריפות־מחשבתו את שאלת מהותה ועתידה של הלשון האידית. אין לשון נהפכת ללשון לאומית בכוח טבעיותה, בכח שימושה בדיבור, אלא בזה שהיא כוללת את האוצר הרוחני של האומה שנצטבר במשך דורות. הלשון ההולנדית, למשל, נתעלתה ללשון לאומית מפני זה, שמלבד שימושה בדיבור היא אוצרת בתוכה את כל ערכי־התרבות של העם ההולנדי. להיפך, הדיאלקטים הגרמניים שלא ספגו את מיטב תרבותה של האומה הגרמנית, לא יהפכו לעולם ללשונות לאומיות. לשון לאומית אינה עולה לגדולה על ידי הכרזה, (ועידת צ’רבוניץ) אלא על ידי עבודת כל הדורות השקיעה בה. אין “זיווג שני” נוהג בחיים הלאומיים.

בעצם הכרזת האידית כלשון לאומית רואה אחד־העם סימן מובהק של שקיעתה והשתכחותה. הנימוק הפסיכולוגי של ההכרזה הוא: כל זמן שאיזה דבר קרוב לעיניני, איננו מרגישים בקיומו ומכל שכן שאיננו רואים צורך לרוממו ולשבחו, ורק מאחר שהוא מתרחק מאתנו וצורתו הולכת ומטשטשת, הננו מאדירים אותו בכח דמיוננו. הכנסיה הדתית במערב הוכרזה דוקא בו בזמן שהדת התחילה מתרופפת. גם האידית, כל זמן שהיתה הלשון המדוברת בפי כל יהודי המזרח, לא הולידה אף צל של מחשבה שזוהי לשוננו הלאומית, כי ידע העם להבחין בין שפת החיים והשוק ובין שפת ערכי־התרבות הנצחיים של האומה. ורק בו ברגע “שתנאי החיים התחילו להכרית את האידית מפי העם ובּהרבה מבתי ישראל (ביחוד באותם המקומות, שמשם יוצאת התורה הז’רגונית…) אין קולו נשמע עוד והדור הצעיר אינו משתדל אף להכינו, עתה כשהז’רגון עצמו הולך ופורש מן החיים, הולכת וכהה גם ההרגשה החיה ביחס למקומו וערכו, ועל כן אפשר עתה להסתכל בו דרך אספקלריה “רומנטית” ולקשור לו כתרים שאינם במציאות”.

אחד העם היה הראשון אשר נתן את הביסוס העיוני להשתכחותה של האידית.

גם ח. נ. ביאליק ניבא לאחריתה של האידית. את כוח קיומה ראה ביאליק בחיי־זיווגה עם העברית. כל זמן שצרפו ל“עברי” את ה“טייטש” וזיווגם יחד, יצא ה“עברי־טייטש” והיה לאידית, המקובלת אצל חלק גדול מן האומה. אבל אם יתגרש ה“טייטש” מהעברי, אותה שעה לא יהיה אלא “טייטש” בלבד, שאין לו זיקה לא ל“עברי” ואף לא לאידית. האידית ­– לפי ביאליק ­– היא בחינת “גיורת”. כל זמן שהיא עומדת בצדקתה כרות המואביה ומתדבקת בנעמי העבריה באמת ובתמים, היא רצויה לנו והיא יכולה אפילו לזכות ולהעמיד מקרבה את דויד המלך. אבל משעה שאין היא רוצה להידבק בזרעו של ישראל והיא פורשת לה וחוזרת לארץ מואב, שוב אין לה תקנה להעמיד דויד מקרבה אלא מואבי בלבד" ­– ­– ­–

“באותה שעה, שהלשוֹן העברית נעשתה חיה בארץ ישראל וכלשון חיה היא מתגלית ומופיעה על בימת החיים, ­– באותה שעה נתרופף הרבה מעמדה של האידית וכנגדה נתחזקה הרבה ­– אם מרצוננו או שלא מרצוננו ­– עמדתה של לשון המדינה. וכיוון שהאומה העברית לא תוותר עולמית על הלשון העברית, ומכיוון שמשא של שלוש לשונות הוא דבר שאי־אפשר לאומה, ממילא יוצא ששקיעתה של האידית היא הכרח היסטורי ואין לשנותו ובשביל קיומה של האומה העברית אין לנו אלא להשליט את הלשון העברית. נחמה אחת לי: שתהא לה, ללשון האידית, השארת־נפש על ידי תרגומה ללשון העברית. אבל מה שלא יתורגם הימנה לעברית, אבוד יאבד וזכר לא יהיה לו. שום רצון וכוונה טובה לא יועילו כאן. זהו ­– גזר דין מן השמים”.

דברים מעין אלה על גורל האידית אנו מוצאים אצל א. ד. גורדון:

“לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך וכך הולכת ומתה ולא יועילו לה כל הלחשים והקמיעות, התקיעות והתרועות של חובבי שפה אידית, “אידישיסטים” בלע”ז. רק עיוור או מי שעוצם עינו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת ­– גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית והז’רגון מתקיים רק הודות לאמיגרנטים המרובים הזורמים ובאים מהארצות אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה לשם לתוך כל שדרות העם היהודי. (הדברים נכתבו לפני המלחמה העולמית ובינתים נפסקה ההגירה והנבואה המרה הולכת ומתקיימת). מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה אלא מין “תמות נפשי עם פלשתים”.

מענינת ומקורית היא השקפתו של נחמן סירקין על היחס שבין העבריות והאידישיזם. את ערך האידישיזם מצמצם אף סירקין בתחום היצירה העממית. האידישיזם בא לעולמנו מתוך מגמות תועלתיות, לשם מטרות מעשיות, בתור אמצעי להפצת קולטורה, השכלה המונית, אירגון הפרוֹלטריון במלחמת קיומו וכו', ובמשלחתו זו הצליח. אבל תקופה זו נסתיימה והתחילה תקופה חדשה של ספרות ותרבות לאומית, שאינה משועבדת למטרות מעשיות. אמנם, יש והאידישיזם מתפרץ לכבוש גם בתקופה זו מקום בראש, אבל קצרה ידו לבצע את חפצו. האידישיזם אינו יכול לרוות את צמאון העם לרוח, לעיון, להתרוממות. ואם ההמון היה עד עתה מגשש באפלה והאמין בתמימותו, שהשפה העברית היא שפה ריאקציונית, משום שהיא מצויה אצל הגבירים וה“בעלי־בתים” יותר מאצל העניים, בא האידישיזם בעצמו ובמפעלו התרבותי הרס את מזבח אלילו והוליד את העבריות.

האידישיזם מפנה דרך לעבריות ­– זוהי נקודת המרכז של השקפת סירקין. “יש גבול ­–אומר סירקין ­– לאידישיזם, שאותו לא יכול לעבור; יש נקודת גובה בהתפתחותו, שממעל לו ­– או שהאידישיזם מוכרח להתרוקן מכל תוכן או שהוא בעצמו מוליד את העבריות. כשהאידישיזם פוסק להיות אמצעי קולטורי ושואף להתרומם למטרה בפני עצמה, כשהוא מתקרב לנקודה היותר גבוהה בהתפתחותו וניצב על מפתן של יצירה אמנותית טהורה, עוד מעט ומרחב של קולטורה לאומית ישתרע לפניו ­– והנה הוא חוזר בתשובה, חוגר את כל כוחו ונהפך לעבריות, בהכרה ובחיים.” אמנם, לא כל אידישיזם מפנה את דרכו לעבריות; לסלילת דרך זו נחוצה מלחמה ציבורית קשה ומאמצים כבירים בשדה התרבות והחינוך, אבל ברי לו, לסירקין, ש“כל אידית שאין עמה עבריות ­– סופה להתרוקן מכל תוכן ולהיבטל תכלית ביטול בחיי הנצח של התרבות הלאומית”.

בשאלת עתידה של הלשון האידית נשתמרה בספרותנו ההשקפה היסודית של אחד־העם. הסופרים המאוחרים חידשו את בירור השאלה על ידי נימוקים חדשים, שאין בהם משום שינוי יסודי של השקפת אחד־העם. בספרו “גולה ונכר” עומד ד“ר יחזקאל קויפמן בהרחבה על שאלת עתידה של האידית. האידית ­– אומר ד”ר קויפמן ­– איננה בת־קיים. העם המדבר אידית הוא מפולג־לשון, ופילוג זה עתיד לקצר את ימיה של האידית המדוברת. לשון הגיטו אינה שלטת לעולם שלטון יחיד. היא מוכרחת להקצות מקום ללשון הסביבה. אצל כל עם רק יושבי־הגבול נזקקים לשתי לשונות. אבל העם היהודי הוא כולו “יושב־גבול” ובזה הוא שונה מכל עם בעולם. ומפני פילוג־לשון זה עתידה האידית להשתכח. בתור לשון גלותית ­– דינה ככל הלשונות שנוצרו מתוך ההתבוללות החצאית, הגיטאית. האידית אינה לשון לאומית לא מפני שאין לה עבר, אלא מפני שאין לה עתיד. השתכחותה אינה אסון, אלא קיצה הטבעי של האידית. לא מיתתה היא מקרה, אלא אריכות ימיה. היא לשון שעה ומטעם זה איננה לשון לאומית.

השתכחותה של האידית הכרחית גם מטעם שני והוא: הסקולריזציה של החיים הדתיים והתרבות הדתית של העם.

הפרידו הדתי והסוציאלי שבין היהודים ושכניהם ­– הוא ששמר על הלשונות הגיטאיות מטמיעה. מאותה שעה שנתערערה המחיצה הדתית ובמקום הפירוד הסוציאלי באה השאיפה לאחדות סוציאלית והתחילה הדבקות בתרבויות נכר ­– נשבר כוח הקיום של הלשון הגיטאית, שהופקרה לכוחות ההרס של ההתבוללות. המעבר מהחיים והתרבות הדתיים של העם לתרבות־חול הביא אמנם לפריחת הלשון והתרבות האידית, החילונית והרדיקלית, אבל דוקא חילוניות זו ורדיקליות זו המבוססת על התפרדות היהדות הדתית, תסייע לכליונה המהיר של האידית.

המעבר לתרבות־חול שם קץ לחזיון שני המלווה את חיי היהודים בגולה והוא ­– יצירת הדיאלקטים היהודיים בארצות הגולה. הסיבה הראשית של צמיחת הדיאלקטים היא לא יחוד גזעי, משקי, תרבותי או טריטוריאלי, אלא היחוד הדתי (מ. מיזֶס). עם תקופת האמנסיפציה הולך ובטל הפירוד הדתי־סוציאלי שהיה קיים בין היהודים וסביבתם. לשונות הגויים הולכות וכובשות מקום בחיי היהודים בתור לשונות־תרבות משותפות, מבלי להשאיר מקום ללשון גלותית. מאידך גיסא חיי היהודים כשלעצמם ­– קצר כוחם לפרנס לשון דיבור גלותית לא בצורת דיאלקט של לשון הארץ ולא בצורת לשון יהודית מיוחדת. האידית היא, איפה, הדיאלקט היהודי האחרון בגולה. היא תשתכח מישראל לא מפני שדיאלקט אחר ידחק את רגליה, אלא מפני שהדבקות התרבותית בעמי הארץ תקפח את קיומה.

שקיעת האידית בגולה מוצאת את אישורה בעובדות ומספרים. הלשון האידית נוצרה כידוע בגרמניה בין המאה ה XIII וה XV והיתה שפת הדיבור היחידה של כל יהודי אירופה עד סוף המאה הXVIII, חוץ מן היהודים הספרדיים בצרפת, באנגליה, בהולנדיה ובאיטליה. היהודים שמרו בקנאות יתרה על האידית. האידית דחקה אפילו את הלשון העברית שנצטמצמה בתחומי הדת והתעודות המשפטיות והמסחריות. שפת המדינה היתה מותרת רק במידה שהיתה נחוצה למסחר. האידית היתה קיימת בתור “מוישֶׁל”, כלומר בתור לשון גרמנית משובשת, עד דור ההשכלה. ההשכלה הברלינאית קידשה מלחמה על לשון זו שהיתה בעיני המשכילים לשון נלעגת. האמנסיפציה, הקשר התרבותי והמסחרי של היהודים עם יושבי הארץ, התרבות הגבוהה של פּרוסיה והנהגת חובת־הלימוד הכללית בבתי־הספר ­– כל אלה גרמו שהלשון הגרמנית דחתה את האידית. שינוי־לשון זה נסתיים בגרמניה המערבית והתיכונית במחצית הראשונה של המאה ה XIX ובגרמניה המזרחית, כעבור עשרות שנים מועטות, עד שהאידית חדלה מהתקיים בגרמניה בתור לשון־דבור. במאה התשע עשרה פסקו היהודים לדבר בלשונותיהם ­– אידית ושפניולית ­– גם בצרפת, בהולנדיה, באנגליה, באיטליה ובהונגריה.

לעומת זאת נשתמרה האידית בארצות אירופה המזרחית. בפולין הרוסית חדלה הלשון הפולנית מהיות שפת המדינה והשפעתה לא היתה מספיקה כדי לבולל את היהודים. רוסיה הגדולה סגרה את ארצה בפני היהודים וממילא לא יכלה להשפיע עליהם השפעת לשון. רוסיה הדרומית, הלבנה וליטא היו גלילות מעטי־תרבות. גורמים מדיניים, סוציאליים ותרבותיים סייעו להתפשטותה של האידית. מלחמת שתי התרבויות הסלביות בפולין חיזקו את מעמדה של האידית שעמדה מחוץ למלחמה זו. השתתפות היהודים בתנועת השיחרור הרוסית בשנת 1905 הולידה את הצורך להפיץ את האידיאות הסוציאליות החדשות בלשון מובנת להמוני העם; קרוב לאותה תקופה התחילה גם פריחת הספרות והעתונות האידית. כל אלה סייעו להתפתחותה המהירה של האידית.

לפי מפקד־העם ברוסיה הצארית בשנת 1897 רשמו 96.9 אחוז יהודים את האידית בתור לשון לאומית ורק 3.1 אחוז ­– רשמו רוסית, פולנית ושפות אחרות. בתחום המושב עלה אחוז מדברי אידית עד 98 אחוז ומחוץ לתחום ­– עד 80.4 אחוז.

אחרי המלחמה העולמית והמהפכה הבולשבית ירדה הלשון האידית ברוסיה המועצתית. ירידה זו מתמיהה ביותר לאור העובדה, שהאידית נהנית בברית־הריפובליקות מזכויות פומביות ומוּכרה רשמית בתור לשון־היהודים הלאומית, בעוד שהלשון העברית אסורה בתור לשון הוראה והיא נרדפת על ידי הממשלה. ירידת האידית נגרמה על ידי השויון האזרחי, ביטול תחום המושב, הפיזור בכל רחבי המדינה והרדיקליזציה של הפּועל והנוער היהודי. על פי המפקד הרוסי משנת 1926 דיברו אידית:

ברוסיה הלבנה ­– 90.1 אחוז

באוקריינה ­– 76.1 אחוז

ברוסיה המרכזית ­– 48.1 אחוז

ברוסיה האסיאטית ­­– 35.6 אחוז

בכל ברית המועצות ­– 70.7 אחוז

המספרים האלה מעידים על ירידה ניכרת של הלשון האידית: בשטח תחום המושב ירד האחוז מ־98 אחוז עד 90.1 אחוז ברוסיה הלבנה ועד 76.1 אחוז באוקראינה.

פרוצס הירידה מתלווה בתופעות אפיניות:

1) חילוף האידית בלשון המדינה מתקדם ביותר בקרב מעמד הפועלים. הפרולטריזציה המוגברת של המוני היהודים ברוסיה תחיש מן ההכרח את ירידת הלשון. לפי המספרים הסטטיסטיים של ד"ר א. רופין, מדברים אידית בגלילות חרושת המכרות, שבהם עסוקים הרבה פועלים יהודיים, 58.7 אחוז גברים בגיל מ־35 עד 39 שנים, בעוד שבגלילות מעטי התעשיה מדברים אידית ­– 77.8 אחוז. המספרים האלה מאשרים את העובדה, שהפועל היהודי נהפך ­– לרגלי תנאי עבודתו וחייו ­– לנושא ההתבוללות הלשונית ברוסיה המועצתית.

2) הדיבור האידי הולך ופוחת מגיל קשיש לגיל צעיר. בין זקנים בני 65 מדברים אידית 97.3 אחוז בגלילות פולסיה ו־82.7 אחוז בגליל דניפרוֹפטרובסק, בעוד שבין גברים בני 25–29 שנים מדברים אידית 84 אחוז בגלילות פולסיה ו־48.6 אחוז ­– בגליל דנפרופטרוֹבסק.

גם מספרים אלה מוכיחים, שעם הסתלקות הדור הישן הקשור לאידית, תגדל מאד ירידת הלשוֹן.

3) במדה שתתרבה נדידת היהודים מגלילות תחום המושב הקודם אל פנים רוסיה, תגדל ירידת הלשון.

גם בארץ פולין ניכרת הירידה המהירה של האידית. במפקד העם משנת 1921 שבו נקבעה הלאומיות על יסוד לשון הדיבור ­– נרשמו מ־2,771,949 יהודים בתור:

פולנים ­– 25.5 אחוז (בני דת משה)

יהודים ­– 73.8 אחוז

רותנים ­– 0.1 אחוז

יתר הלאומים ­– 0.6 אחוז

100.0 אחוז

יותר מרבע יהודי־פּולין נמנו איפא על הלאומיות הפולנית.

החומר הסטטיסטי של מפקד העם משנת 1932 טרם עובד עד עכשיו. אבל יש יסוד להניח, שמספר היהודים שציינו אידית בתור לשון־אם הופחת במדת־מה כלפי מספרם בשנת 1921.

בצ’כוסלובקיה ציינו במפקד העם משנת 1921 ­– 354,342 יהודים את לאומיותם בתור:

יהודים ­– 51.0%

צ’כוסלובקים ­­– 20.7%

גרמנים ­ – 14.9%

הונגרים ­– 8.3%

נתיני חו"ל ­– 5.0%

רוסים ­ – 1.1%

חצי כל יהודי צ’יכוסלובקיה נתיחש איפא על עמים זרים. מתוך הסטטיסטיקה של תלמידי בתי הספר בשנת 24­–1923 רואים אנו, כי ברוסיה הקרפטית שיהודיה עדיין אדוקים­ ­– נמנים 98.9% של ילדים על הלאומית היהודית, בעוד שבסלובקיה מספרם מגיע עד 62.8% ובבוהמיה ושלזיה ­– רק 31.9%.

קטסטרופלי הוא המצב בהונגריה, שבה שלטה האידית בתור לשון דיבור עד אמצע המאה ה־XIX. במפקד שנת 1900 ציינו היהודים בתור שפת־אמם:

הונגרית ­– 70.3%

גרמנית ­ – 25.5%

סלובקית ­– 1.1%

רומנית ­ – 0.5%

רותנית ­ – 1.2%

קרואטית ­– 0.9%

יתר הלשונות ­– 0.5%

100.0%

זאת אומרת, שאף יהודי אחד לא רשם את האידית בתור שפת־אמו. האידית חלפה כליל והיהודים קבלו את לשון האומה השלטת, כפי שמעידים המספרים של מפקד שנת 1910, שבו ציינו 95.2% יהודים את ההונגרית בתור שפת אמם ו־4% ­– גרמנית.

גם בארצות הברית ניכרים סימני ירידת האידית. במדינה זו ובשאר המדינות של אמריקה הצפונית והדרומית היתה האידית שלטת בקרב יוצאי אירופה רק בדור הראשון של המהגרים, הדור השני מדבר בצד שפת המדינה (אנגלית וספרדית) גם אידית. הדור השלישי מדבר רק בשפת המדינה ועוזב את האידית.

במפקד 1920 ציינו מ־3,400,000 יהודים שבארצות הברית רק 1,093,000 יהודית את האידית בתור שפה־אמם, ז. א. 32.1% מהמספר הכללי.

בשנת 1930 ציינו מ־4,400,000 יהודים שבארצות הברית ­– רק 1,223,000 יהודים את האידית בתור שפת אמם, ז. א. ­– 27.8% מהמספר הכללי.

המספר המחלט של דוברי אידית עלה אמנם במשך 10 השנים לרגלי ההגירה, אבל האחוז ירד ב 4.8%.

בכל הסטטיסטיקות האלו אין גם לשכוח, שאת מושג “הכרת שפה בתור שפת אם” אין לזהות עם מושג “השימוש בדיבור” ושבכלל מספר היהודים המדברים בשפה הוא פחות ממספר אלה המציינים אותה בתור שפת אם מתוך נימוקים לאומיים.

לשון הגולה השניה שבה משתמשים המוני עמנו במשך יותר מארבע מאות שנים בתור שפת דיבור חיה היא – אחרי האידית – הלשון השפניולית או ה“לַדינו”. לשון זו היא עד היום שפת הדיבור החי של היהודים הספרדיים, כלומר צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה החמש עשרה. הלשון השפניולית היא במהותה הלשון הספרדית העתיקה, שקלטה לתוכה יסודות עבריים ובמשך דורות של התפתחות גם יסודות הלשונות של הארצות האירופיות, שבהן קבעו את מושבם היהודים הגולים. הלשון השפניולית נדפסת באותיות עבריות (כתב רש"י); הכותרות של הספרים והמאמרים באותיות מרובעות; באיטליה ובהולנדיה – באותיות רומיות. מספר היהודים המדברים שפניולית מגיע עד 400 אלף. הדיבור בלשון השפניולית נפוץ בארצות תורכיה, בולגריה, יוגוסלביה, יון, רומניה הישנה, ארצות אפריקה הצפונית (מרוקו, טוניס, טריפולי) וארץ־ישראל.

גולי־ספרד שעזבו את ארץ־הזדון הקטולית מתוך רגשי איבה נצחת לרודפיהם ושנשבעו לבלי לשוב אליה עולמית, שמו אל תוך תרמיל־נדודיהם הלאומי גם את הלשון שבה נכתבו פקודות האינקויזיציה. התפתחותה של לשון־הגולה החדשה הלכה בדרך הכבושה אשר התוו לה חוקי־הגלות הנצחיים: היהודים אצלו על שפתם החדשה מרוחם, התאימו את צורותיה ומליה לטעם היהודי, החדירוה ברוח העבר ההיסטורי והלבישוה בלבוש עברי. מכאן ואילך – שיתוף גורל מפליא עם אחותה הצעירה והכבודה ממנה – עם האידית. בלשון זו יצרו היהודים הספרדים ספרות רבה, דתית וחילונית. אכן הספרות השפניולית לא התרוממה מעולם למדרגה האמנותית והתרבותית של הספרות האידית: רוב יצירותיה – יצירות עממיות, חיבורים רבניים, ספרי מוסר ודת. מצבה – כמצב האידית, טרם שנוצרה בה הספרות הקלסית. אבל אין לשכוח שהשפניולית היא הלשון העממית, שפת־האם של הספרדים. בלשון זו נדפסת העתונות, המספקת צרכי יום־יום של המוני העם. הלשון השפניולית שמשה בכל התקופות ומשמשת גם עתה תריס בפני ההתבוללות והשפעתה המטמיעה של לשון המדינה. לשון זו משמשת גם גורם של איחוד לשוני ליהדות הספרדית הנפוצה בשלושת חלקי התבל הסמוכים.

ואף על פי כן – לא עצרו היהודים הספרדים כוח להציל את השפניולית מסכנת ההשתכחות. בארצות מושבוֹתיהם של היהודים הספרדים התחילה צוררת את לשונם ודוחקת את רגליה תרבות העמים השוֹלטים. פרוצס זה איננו חדש וכבר בדורות שעברו ניכר רישומו. השפניולית היתה נפוצה בעבר גם בקרב יהודי איטליה, הולנדיה וצרפת, אבל במשך הזמן החליפוה היהודים בלשון המדינה. תופעה זו הולכת ונותנת אותותיה גם במדינות ששרשי השפניולית היו בהן יותר עמוקות ושתרבויותיהן הנוצריות היו יותר ירודות מאלו של איטליה, הולנדיה וצרפת. עוד בשנת 1910 דברו שפניו­ֹלית בגלילות בּוֹסְנִיָה־הִרְצוֹגוֹבינָה מ־8217 ספרדים – 7.886, כלומר 96 אחוז. בבולגריה דברו שפניולית – מ 48.232 ספרדים – 41.920, כלומר 97 אחוז. המספרים האלה הולכים ויורדים. רוח הלאומיות הקיצונית שתקפה את שליטי רוֹב הארצות, הפוליטיקה המלאימה של השלטונות בשדה החינוך והתרבות, חובת־הלימוד בבתי־הספר, – כל אלה גרמו וגורמים לצימצום שדה־התפשטותה של הלשון השפניולית.

הראשונים ביהדות הספרדית שעזבו את השפניולית או השאירוה כשפת דלת העם היו היהודים הסרבּיים. כיום אפשר למצוא ביוגוסלביה קיבוצים ספרדיים שלמים שאיש מהם אינו שומע את שפת אבותיו. הדור הישן שהוא גם השמרני ביותר עדיין משוחח עם הצעירים או עם בני ביתו הפעוטים שפניולית, אבל אין אדם שלא יודה, כי דיאלקט זה חי את שנותיו האחרונות בקיבוץ של 50 אלף יהודים בסרביה.

הוא הדין בבולגריה. גם כאן הולכת השפניולית ומשתכחת ואת מקומה יורשת – חוץ משפת המדינה – הלשון העברית, הכובשת לה דרך בקרב הנוער הלאומי.

ביון העתיקה, בישובים כמו אתונא, קורפו ואחרים – אין, לפי עדותו של ש. יצחקי אף זכר לשפניולית. אבל אפילו בסלוניקי בירת מוקדון, זה מרכז היהדות של יון החדשה, הולכת הלשון ומצטמקת. בעיר זו, שבה נוסד בית הדפוס השפניולי הראשון והופיע העתון השפניולי הראשון בעולם (“איל לוּנאַר”) לפני ששים ושתים שנים, הוצאו לפני שנים 4–3 עתונים יומיים, 3–2 שבועונים ודו־שבועונים רבים. בזמן האחרון פסקו להופיע שני עתונים יומיים מפני התמעטות קהל הקוראים.

בתורכיה – מצב הלשון השפניולית נואש. ממשלת אנגורה השוֹבינית הכריזה חרם על הלשון והביאה לידי תסיסה פנימית בקרב היהודים עצמם, שגרמה גם להתנגשויות קשות בין חסידי־השפניולית ובין מתנגדיה המתבוללים. אפיני הדבר, שלפני חדשים אחדים החליף העתון השפניולי האחרון בתורכיה את כתב הרש"י באותיות רומיות ברוח הריפורמה התורכית.

ירידתה של הלשון השפניולית מדאיגה מאד. ירידה זו גורמת לטשטוש פרצופה הלאומי של היהדות הספרדית. קשה שבעתים ירידה זו, כי אין עמה עליה של הלשון העברית. מלבד בולגריה והעיר סלוניקי קשה להראות בכל שטח היהדות הספרדית על סימני תחיה עברית ועבודה עברית. אבל הירידה העברית, שבאה באשמת העסקנים הציוניים, אינה ממתיקה את גזר דינה של השפה השפניולית, צרתה של העברית שהוזנחה באשמתנו אנו, אינה נחמה לשפת דיבור חיה שהולכת ומשתכחת מפי העם.

שאלת עתידה של האידית שהועמדה בראשונה על ידי הפובליציסטיקה העברית היתה עכשיו גם לנחלת הפובליציסטיקה האידית. האידישאים ששפכו כל חמתם על העבריים, אשר העיזו לדון בשאלה זו, קבעוה עכשיו בעצמם במרכז עולמם הנבוך. נאלמה הנעימה האכסקלוזיבית של האידישאים. סגנונם דומה עתה לסגנון הידוע של שוללי הגולה הקיצוניים ביחס לאידית. אל הספרות האידית התפרצה שאלת־הגלות: “למי אני עמל”? קטעים אחדים מדברי סופרים ועסקנים אידישאים:

שלום אַש.

“איני רוצה להכחיש את הישגיה הגדולים של הספרות האידית בשנים האחרונות, איני רוצה לרפות את הידים ולהטיל פחד, אבל עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על כל הנעשה מסביב. החיים – נגדנו. מדברים על האינטיליגנטון המטיף לאידית ובביתו מדבר הוא עם ילדיו פולנית. וזוהי הטרגדיה. הנה התאונן באזני בא־כוח של מפלגה, שהקריב את חייו על מזבח האידית, כי ילדיו מדברים עמו רק פולנית. זה מראה כמה גדול כוחם של החיים. אידית היתה מין חסידות, מחאת ההמון הפשוט נגד המשכיל. המוני העם הגינו בכל נפשם ובכל מאודם על האידית. אבל המוני העם נרמסו על ידי גייסות השונא. בתי־הספר האידיים מתכלכלים במסירת נפש. צריך לאזור את כל הכוחות, כדי להחזיק מעמד. אם למות – הרי מיתה יפה”. (מדברי ש. אַש בויכוח הספרותי בפן־קלוב היהודי בורשה. “ליטררישה בלטר” 1932 גליון 42.)

נחמן מייזל, עורך ה“ליטררישה בלטר”, המביט באופטימיות על עתידה של התרבות האידית, כותב:

“למרות המצב הקשה שבו נתונה עבודת התרבות האידית במדינה זו או אחרת, עם כל הדכאון הכלכלי, מתנהלת בכל זאת העבודה במקצועות שונים של התרבות האידית. נמשכת התאבקות־הגבורה לקיים את עמדות ביה”ס האידי, התיאטרון האידי, העתונות האידית שנכבשו בעמל רב. מרץ המונים כביר מושקע, אבל ההתאמצות אינה מביאה לידי תוצאות רצויות – – – מדוע?

מפני שהעבודה נעשית קמעה־קמעה, חטופה, מרוסקה. אין חזית משותפת קיבוצית לעבודת תרבות במקצועות שונים. אין קשר בין מוסדות־התרבות האידיים בעיר אחת, ומכל שכן במדינה, ועל אחת כמה וכמה בארצות שונות

---

חורבן הספריות הגדולות והקטנות גרם לשקיעת המו“לות האידית. הקורא היהודי, שעמד בקשר עם הספרות האידית ע”י ספרית מקומו, עבר סוף סוף אל הספר הפולני" – – – מובן, שאשם במדה רבה המשבר הכללי, אבל לא הוא בלבד. הירידה הכללית נגרמה במידה רבה ע“י הפירוד בין עסקני תרבות והפירור של מוסדות־תרבות. את הדבר הזה אנו מרגישים בפולין וגם בארצות וקיבוצים אחרים. לרגלי נטיות מפלגתיות, לרגלי סכסוכים אישיים נחרבות מוסדות־תרבות חשובים מקומיים ומרכזיים שטיפלו בענפי תרבות שונים. הקשיבו לקול התאניה של רומניה היהודית הדומה לבית עולם. וכיצד המצב בלטביה? ומה נשמע בליטא? והוא הדין גם בארצות רחוקות: באמריקה הצפונית הגדולה ובאמריקה הדרומית הקטנה והצעירה, בכל אתר ואתר אותו פזמון, אותה קינת איכה, ומכל שכן באותם הקיבוצים, שהיצירה האידית דועכת בהם ממש כנר, כמו בלונדון, בבוקרשט” – – – (“ליטררישה בלטר” 1933 גליון 10).

ד"ר א. רוּבּק. (מתוך מכתב גלוי לנחמן מייזל).

“רגעי היסורים העוברים על עסקני התרבות, שהקריבו את זמנם ואולי גם כספם, כדי לבנות מוסדות מסוימים, – רק יחידים יודעים אותם. – – – מי שטעם טעם אכזבות אלו, ישאל סוף כל סוף את עצמו בנוסח: “למי אני עמל” הישן: מה בצע בכל ההתאמצויות, אם החיים מובילים בכיוון אחר לגמרי? מולך ההתבוללות הבולע בלי הרף את הדור הצעיר, העזובה הנוראה בחיי העם, עד שאי אפשר להשתמש לגבי ההמון הפשוט במבטא “אדישות”, כשם שאי־אפשר למשל להגיד, שפראי אפריקה הם אדישים לגבי פילוסופיה; הסכסוכים בין עסקני תרבות גופא, וביחוד – קוצר ראיתם וחוסר אונם בהגשמה היו בעוכרינו. אבל אין זה “תירוץ” לאנשי שלומנו. אסור לנו לכבות את בעֵרת־ההתבוללות בדברים בעלמא. כל אחד המיואשים צריך לדעת, שכל זמן שעוד ישנה תקוה לפריחה, צריך למשוך את העגלה, להסיח את הדעת ממעשי־קטנות של אחרים, ואם לא לקרב את הגאולה, אז – לכל הפחות – לעכב את הקטסטרופה, ואם נגזר עליה לבוא בעדו 200 שנים או יותר, אז יודעים אנו לכל הפחות שהכינונו ירושה גדולה”. (“ליט. בלטר”, 1933 גליון א').

זלמן רייזין

“נסיתי כבר להראות על הסיבות של המשבר המחפיר בשוק הספרים האידי. איני רוצה לחזור על נושנות. אבל ברי: בסביבה שנתפוררה כולה במובן תרבותי ושבה פורחת הפקרות, דמגוגיה ומליצה שדופה; שאת השאלות היותר חשובות של קיומנו פוטרים בה ב”חוזק" ובביטול; שבתי הספר האידיים מופקרים – באופן היותר טוב – ברשות קבוצות קטנות; שההתבוללות צועדת בה בצעדי ענק – – – בסביבה כזו ההתענינות בספרות היא מינימלית.

אי אפשר להוציא את הספרות מכלל כל התופעות של חיינו התרבותיים־ציבוריים. הקשר ביניהם הוא אינטגרלי. כל זמן שתנועת התרבות האידית היתה חזקה, פרח גם הספר האידי. כשהתרבות האידית נעשית הפקר, כשבתי הספר האידיים הולכים ונסגרים, כשהעתונות החביבה שלנו עוברת על כל אלה לסדר היום ומסיחה דעתה מעיקר העיקרים; כשהסופרים והעתונאים עצמם משמשים דוגמה מחפירה של התבוללות מעשית; כשהמלה האידית אינה מוגנת ואינה נתמכת על ידי העומדים על משמר ענינם המקצועי – היכולה אז יצירתנו הספרותית לתת פרי במדבר־שממה תרבותי־רוחני זה? (“ליט. בלטר” 1933 גליון 29).

יעקב לשצינסקי;

“ודאי שיצרנו גדולות בכל מקצועות התרבות האידית במשך היובל: שירה, ספרות יפה, מדע, מוסיקה וכיוצא באלה. אבל כל המקורות דללו ונסתתמו ויתוש הספק מנקר בעל כרחו: אולי הם האוצרות האחרונים של הגיטו היהודי, אשר אספנום וקיבצנום באהבה ובמסירות. הרסנו את כתלי הגיטו ועל ידי זה אולי הרסנו את התבדלותנו, את התבודדותנו, אותה המדרגה של “להיות אצל עצמו ועם עצמו” שבלעדיה אין בכלל יצירה עצמית, חלומות עצמיים, תרבות עצמית”.

"אל נרמה את עצמנו: ההתבוללות אוכלת אותנו; יותר נכון – מגרמת אותנו ואינה בולעת עד הסוף, היא מכניסה דיזורגניזציה בעמנו, מפרדת ומפוררת אותו לרסיסים, מקימה דור הפלגה של לשונות ותרבויות, אינטרסים ומגמות, געגועים וחלומות; דור הפלגה מקוצץ כנפים, הצולע על שתי רגליו, על רגלו הוא ועל הרגל הזרה, מצב של שעת־דמדומים מתמידה, נצחית, שעה שלא יום ולא לילה – – –

הנחמה שהלשון האידית והתרבות האידית עוד תאריכנה ימים ואין אחריות לנצחיות – אינה נחמה כלל: גסיסה ממושכה, יציאת נשמה איטית מרה ומדאיבה שבעתים ממיתה חטופה. ההתבוללות מכרסמת לא רק קיבוצים קטנים בפריס, בבריסל, באנטורפן, בלונדון ודומיהן, אלא גם את הקיבוצים הגדולים באמריקה, ששם יושבים מליוני יהודים לא רק זה אצל זה, אלא זה על גבי זה והיא עושה שמות במידה לא קטנה גם בפולין, מצודת החיים הלאומיים של היהודים. במשך 10 שנים נתמעט אחוז היהודים שרשמו אידית בתור שפת־אמם בעשרים נקודות. ואת מי איבדנו כאן? את הדור הצעיר!

אפשר לכרוע ברך לפני מיסדי בתי־הספר בפולין, בבריסל, בניו־יורק ובקובה; צריך להתפעל על אידיאליותם, מסירת־נפשם ונאמנותם הנלהבה לתרבות ההמונית המודרנית האידית. אבל אין לעצום את העינים לבלי ראות, שהאידישיזם לא נהפך לתנועה עממית. המוני העם לא חנוהו אהבה והתלהבות, המחזקות את ידי הלוחמים והמוסיפים עוז ואמונה בעתיד. יותר נכון – המוני העם לא הרגישו באידישיזם את האידיאל המבטיח את קיום האומה והמוביל לדרך הגאולה".

אין אנו מתכוונים להמעיט את דמותה של התרבות האידית ופחות מכל רצינו לטשטש ולבטל את דעתו של חלק המחנה, המאמין באמונה שלמה בכוח־היצירה הבלתי פוסק של האידית בגולה. לא באנו אלא להראות את הנגלות והנסתרות של המחשבה האידישאית במלחמת עצמה, בוידוייה והרהוריה, בסבלותיה ולבטיה, שרק בהם ספונה האמת המסותרת של התנועה.

אנו כופרים בעצם ערכה של המלחמה באידית להלכה ולמעשה. להלכה – מלחמה זו בארצות הגולה היא אנטי־לאומית; למעשה – הפסדה מרובה משכרה גם בשביל תנועתנו העברית. החלשתה של האידית איננה עלולה לחזק את התנועה העברית בחיי הגולה, והוא הדין גם להיפך. ערכן המשותף של העברית והאידית הוא – בכוחן המבדד, המבדיל ומפריד בין ישראל לעמים והמשמש גורם משַׁמֵר ומקיים. קיומנו הלאומי בגולה היה אפשרי רק בכוחם של הגדרים והמחיצות התרבותיים־היסטוריים, אשר חצצו בין היהדות והעולם החיצוני במשך כל דורות קיומה. המחיצה היותר עתיקה וחזקה אשר שמשה חומה בצורה ליהדות במשך אלפי שנים ואשר הצילה אותה מכליה – היתה הדת הישראלית. לו יכולנו לבצר חומה זו ההולכת ומתפוררת לעינינו מרוח הזמן, היינו יכולים לוותר על כל הגדרים והמחיצות, אשר הקימה האומה לשמירת קיומה. אבל קצרה ידנו לעכב בידי פרוצס היסטורי העובר עלינו. הנסיון היחידי שנעשה בכיוון זה – תנועת המתקנים הדתיים באירופה המערבית – לא הצליח. לתנועת מתקני־הדת היו בלי ספק שרשים לאומיים. המתקנים עשו מה שעשו לא מתוך הפקרות דתית ולא מתוך חיקוי גרידא לחוקות הגויים, אלא גם מתוך ראיית פרספקטיבה מעציבה שרצו לשנותה. בקשו להקריב חלק בכדי להציל חלק. ואולי היה אחר לגמרי גורל התפתחותה של התנועה, לולא הניפו את גרזנם על קדשי האומה ולולא קיצצו את מיטב נטיעותיה הלאומיות. על כל פנים השאיפה הרדיקלית היחידה בזמן החדש להציל את הדת ע"י אמצעי־דת עלתה בתוהו. עם התרופפותה של הדת נשבר כח־השמירה המכריע של היהדות הגלותית, ההתבדלות. היהדות החדשה, המשוחררת, שיצאה מתוך חומות הגיטו עתידה היתה, בתוקף הכוחות הצנטרופוגליים הכבירים של האמנסיפציה, להטמע בקרב העמים ולרדת בתור חטיבה אִתְנית עצמאית מעל במת ההיסטוריה, לולא קם ליהדות במקומה של הדת – כח מקיים חדש, התנועה הלאומית. במקום ההתבדלות הדתית באה איפא ההתבדלות הלאומית. אבל התנועה הלאומית בישראל עדיין צעירה לעמים וטרם הספיקה לכבוש את היהדות במלא היקפה. חמשים שנות ציונות – אינם אלא התחלה של פעילות בהיסטוריה ומובן, שהתנועה העומדת עדיין בראשית דרכה טרם הוכשרה למלוי כל תפקידי־הבידוד הלאומיים, שנתמלאו עד כה על ידי הדת. אחד ממקורות המשבר שבתנועתנו הלאומית הוא – חוסר הפרופורציה בין הכוח המבולל של העולם החיצוני והכח המבַדר של הציונות. כוח הלחץ החיצוני עולה על כוח ההתנגדות של מחיצתנו הפנימית. ומשום כך – אסור לנו להרוס כל מחיצה יהודית ותהי גם בלתי־ציונית ואפילו אנטי־ציונית, המפרידה בינינו ובין העולם החיצוני פירוד לאומי. האידית – היא אחת המחיצות הללו. הלשון האידית, התרבות האידית, בית־הספר האידי, התיאטרון האידי – כל אלה הם סייגים וגדרים, המבדילים בין ישראל לעמים ומחלישים את כוח המשיכה המטמיעה של התרבות הזרה. כל ההורס אותם – חובל את עצמו, פותח את הסכר לפני השפעת־הטמיעה של תרבויות־חוץ.

אין אנו נלחמים באידית, אנו נלחמים באידישיזם. אנו נלחמים בכל האירגונים והגושים הציבוריים המבטלים את ערכן הלאומי של הלשון והתרבות העברית והחותרים תחת קיומן. אנו נלחמים בכל התורות השואפות לרוקן את היהדות מתכנה ההיסטורי־תרבותי והעמידות פסל של תרבות עצמאית בהיכל השמם של התנועה האידישאית. אנו נלחמים על ידי הסברת מטרותינו העבריות, על ידי בנין התרבות העברית, על ידי ההגשמה העברית. חזיתנו – חזית ארוכה ועקלקלה העוברת גם בפנים תנועתנו הלאומית גם מחוצה לה.

קשה בלי ערוך מלחמתנו בעד הפצת הלשון העברית בגולה, כי רבו מתנגדינו, שנוספו על ראש־אויבנו – הגולה. תחת לחץ התנאים המיוחדים בתפוצות נתגבשה וזכתה להתעלות למדרגה של שיטה לאומית – שיטת דו־הלשוניות הכורכת עברית עם לשון המדינה והמשמשת יסוד לחינוך הלאומי החדש.

האוטרקויזם הקרוב לתפיסת העם ברוחו הפשרני ובנימוקיו ה“מעשיים” והטבוע בחותם עסקני התנועה הלאומית – פוגם את הכרת־האחדות העברית של העם ומכשיל את החינוך העברי. האוטרקויזם אינו נלחם נגד הגלות, אלא מסתגל לה ומתפשר עמה על יסוד “חצי שלי וחצי שלך”, ומבחינה זו הוא ירוד במעלה מהאידישיזם העקבי לפי דרכו. שכרה של העבריות בשיטת חינוך זו יוצא בהפסדה של לשון המדינה המטביעה חותמה על חיי־העתיד של הדור הצעיר. אחד מעסקני החינוך האוטרקויסטי הלאומי בפולין הגדיר את שיטת דו־הלשוניות העברית־פולנית הנהוגה בגמנסיות הלאומיות במדינה בתור שיטה ארעית, המשמשת מעבר לחינוך עברי שלם. אבל “ארעיות” זו נמשכת 15 שנים. גם הפוליטיקה החינוכית של הממשלה השוקדת על העדפת היסוד הפולני בחינוך לא תסכים לעולם למעבר כזה, לו גם הסכימו לכך יוצרי החינוך דו־הלשוני. דו־הלשוניות הורסת, כאמור, את העיקר היסודי של התנועה העברית, את אחדות ההכרה העברית ושלמותה.

אבל העבריות השלמה אינה פרובלימה של איכות בלבד, אלא גם פרובלימה של כמות. העבריות, כמו האידיות, מצויה במצב של מלחמה מתמידה נגד כוחות ההרס של הגלות. אם העבריות השלמה נתונה בתור תֵּיזָה, כלומר, בתור כח חיובי של יצירה ושמירה לאומיות, הרי הגלות היא האנטיתיזה, כלומר הכח השלילי של הטמעה והלעזה, השואף להכרית ולהשמיד את העבריות. ומכיון שהכוחות הנלחמים אינם שוים ויד האנטיתיזה על העליונה, עלינו להגביר מן ההכרח את כוח החיוּב של העבריות על ידי כוחות נוספים, והם האידיאליות והקנאות, שאינן שכיחות אצל עמים נורמליים ואינן נחוצות להם, באשר בחינוכם הטבעי חסר לגמרי יסוד האנטיתזה. ההתנגשות המתמידה של שני כוחות־הניגוד הנזכרים מביאה בחיי המציאות לידי סינתיזה, (לא במובן של שלמות, אלא של מזיגה), והיא – דו־הלשוניות. העבריות שֶׁבָה – היא פליטת העברית השלמה שעברה דרך המסננת של הגלות והמשתמרת בחיים ויצירה.

אבל עם התיזה של האוטרַקויזם החינוכי היא אותה הפליטה, הרי מטבע ברייתה היא נידונה להבָלֵע בתוך האנטיתיזה החזקה פי כמה ממנה, ולא נשארים מעבריות כזו אלא שְׂרִידי גירסא דינקותא ושיָירי רומנטיקה עברית המתנדפים עד מהרה בחיים המעשיים.

נכון הדבר, שה“חדר” המסורתי, אשר שִׁימֵש במשך אלפי שנים בית־היוצר של נשמת האומה, היה גם כן דו־לשוני. אבל ראשית – היה ה“חדר” עברי־אידי, והאידיות שבו היתה כולה עברית ברוחה ובכל מהותה, ושנית – אף ה“חדר” לא יכול לעמוד בפני רוח הזמן החדש ולבש צורה חדשה, מודרנית, וזה שנשתמר בצורתו הישנה – קופא על שמריו כבימי קדם ואין לו חלק ונחלה בחינוכנו הלאומי.

“עם אחד – לשון אחת” – זוהי הסיסמה של העבריות. ודאי שבין המעלוֹת שאנו מונים בלשוננו, גדולה עד למאוד חשיבות תפקידה לאחד את כל פזורי האומה המדברים בשבעים לשון. את מלוא ערכו של תפקיד זה אנו רואים כיום בארץ־ישראל המתחדשת. ואף על פי כן – תפקיד זה לא היה המכריע בהחיאת הלשון העברית. אילו בא ישראל להחיות את שפתו רק לשם האיחוד הלשוני של האומה, יכול היה לבחור לתכלית זו בלשון האידית השגורה בפי רוב מנין העם או באיזו לשון אירופית אחרת. בהכרזת הסיסמה הנזכרת נתכַּוַננו לשיתוף המוצא והגורל ההיסטורי של אומה ולשון ולקשר הנפשי האורגני שבין שתיהן. דוקא בשל הקשרים האורגניים האלה ייחדה האומה את העברית בתור לשונה הלאומית. עברית שאין הרעיון הלאומי מחיה ומפרה אותה וששרשיה אינם נעוצים בהכרת תחיתנו הלאומית – זרה לרוחנו וצוררת לתנועתנו. ויֵאָמרו הדברים בלי עקיפין: ישנה עבריות שהיא מסוכנה שבעתים מהאנטי־עבריות היותר מובהקה. סימנה: השימוש בלשון העברית וביצירה העברית לשם מלחמה ביהדות העברית. שכוח שכחנו, שכבר בתקופת ההשכלה כתבו משומדים דרמות עבריות, שירה עברית ובקורת עברית. שכחנו, שכל ספרות־הפולמוס של “הלשכה השחורה” היתה עברית. שכחנו, שגם ה“מיסיון” יצר ויוצר בעברית ספרות הסתה ומדוחים. המצב הורע עתה שבעתים. האויב שנמצא אז מחוץ למחננו הלאומי, יושב עתה בחדרי־חדרינו. בתוך־תוכה של תנועתנו הלאומית יושבים שונאי־ציון המכשילים אותנו מבפנים. ישנם סופרים הכותבים עברית והם צרים לתנועתנו. ישנם מורים המלמדים עברית בבתי ספר עבריים, והם בונדאים או קומונאים. הגיעה השעה להתאזר עוז ולבער את הרע הזה מקרבנו. הגיעה השעה להכריז ולהודיע בשער בת רבים, כי כל עבריות שאין תוכה כברה, עבריות שאינה אלא מקור פרנסה, קרדום לחפור בה, עבריות הכופרת בעתידה העברי של האומה הישראלית– אין לה מקום בנחלתנו. בשעת חירום אסור להתרכרך וללמד זכות על כל צרה שלא תבוא. אסור לקבל את הטוב הנובע ממקור של טומאה. ובשעה ששתו עלינו צרים מכל צד אשר קמו להרעיל את בארותינו, עלינו להקפיד הקפדה יתרה ולשמור שמירה מעולה על בארות־הישע האחרונות של העם.

עם אחד – לשון אחת. שיתוף של אחדות לעם וללשונו. כשם שבראשית התנועה הלאומית כָפרו החוגים הרדיקליים באחדות האומה הישראלית, ב“כלל ישראל”, כך הובלטה בימינו הנטיה להפריד גם את הלשון העברית ללשונות שונות. על הרצאתו של ח.נ. ביאליק בדבר 16 הז’רגונים שקמו לישראל בגולה, באה תשובתם של ש. אַש, ד“ר ז’יטלובוסקי, א. צייטלין ואחרים על “הז’רגון השבעה עשר”. הלשון העברית המודרנית נתרחקה לפי דעתם מלשון המקרא ונשתנתה בצורתה עד שחדלה מהיות לשון עברית ונהפכה ל”ז’רגון" חדש. תורה זו רווחת בעיקר בחוגים ה“בעל־ביתיים”, אשר חיבתם ל“לשון הקודש” נגנזה ב“כרכי תושיה” ובגליונות האחרונים של “הצפירה” ושעם מותו של יל"ג התחילה שקיעתו של עולמם העברי. ולאלה – חייבים אנו תשובה.

הלשון העברית ככל הלשוֹנות שבעולם כפופה לחוקי־התפתחות בלתי פוסקת וככל נכס תרבותי היא לובשת צורה ופושטת צורה במהלך התפתחותה. דור דור ולשונו, תקופה תקופה וסגנונה. השפה האנגלית דהאידנא רחוֹקה עד מאוד משפת שֶׁכְספיר ומכל שכן – משפת הכוֹבשים הראשונים, ואף על פי כן אין איש מטיל ספק ברציפותה ההיסטורית של הלשון האנגלית. הפרוצס הזה של התפתחות פנימית עבר גם על הלשוֹן העברית. לשון המשנה שנתגבשה על הרקע של הלשון העברית העתיקה לא היתה אלא דֶרֶג היסטורי חדש בהתפתחות הלשון. דוקא השתנותה של הלשוֹן הוא עדות נאמנה לחיותה, כי כל מה שהלשון הולכת ומתפתחת התפתחות טבעית וחיה, היא מתרחקת ממקורותיה העתיקים.

הרציפות ההתפתחותית של הלשון העברית לא פסקה במשך כל תקופת־הגלות הארוכה ולא נחלש אף לרגע כח־הסתגלותה לצרכי החיים שנשתנו מדור לדור. מובן מעצמו, שיותר מבכל הדורות נתרחבה הלשון העברית בדורנו והסיבות מובנות. ראשית, אוצר לשוננו העתיקה אינו מספיק, כדי להביע את שפע המושגים של התרבות והציביליזציה האנושית של תקופתנו. שנית, תנועת התחיה הלאומית שהביאה לידי חידוש העם בכל שטחי החיים והיצירה, דרשה להתאים את לשוננו שנצטמצמה בתחומי הספרות בלבד, לצרכי המציאות הישראלית, אשר נתעשרה בתכנים חדשים וצורוֹת־חיים חדשות על אדמת מולדתה המחודשת. שלישית, החיאת הדיבור העברי הוֹלִידה אף היא צוֹרך מיוחד בהרחבת הלשון. לא יפלא, איפא, שצורת הלשון נשתנתה במדה ניכרת במהלך התפתחותה. אבל השתנות זו, כפי שהדגשנו היא תופעה אורגנית וחוקית בהתפתחות הלשון. כל מה שהמדע מתקדם ומגלה חדשות בלשון העבר, הוא מגלה גם סתירות נוספות בין לשון העבר ולשון ההוה (טורצ’ינר). התפתחות הלשון היא ליגַלִזַציה של טעויות ושיבושים, שכיון דעלו – עלו ונתאזרחו בלשון. אמנם, רבים מסופרינו התריעו על השחתת הלשון העברית, אבל הם נלחמו לא בהרחבת־הלשון (אחה“ע, ד”ר ש. ברנפלד) אלא במרחיביה; הם נלחמו נגד חידושי־ההפקר של יחידים שזייפו את רוח הלשון, אבל לא נגד עצם הצורך של הרחבה טבעית ומדעית.

ומשום כך אין זוֹ אלא עניות־דעת, כשבאים לבטל לשון היסטורית בשל הרחבתה הטבעית וההכרחית. הרחבה הבאה לא מתוך קליטה מכנית של יסודות זרים, אלא הנובעת ממקורות ספרותנו ומעיני־תרבותנו העתיקה והחדורה ברוח לשוננו ועצמיותה השמית המיוחדת – הרחבה כזו היא ברכה ללשון, סימן של גידול טבעי וצמיחה אורגנית, המגבירים את אחדות הלשון ומעידים על רציפותה הבלתי־פוסקת.

1) הלשון העברית היא לשוננו הלאומית, שפת ראשית התהוותנו בשחר חיינו ההיסטוריים, שפת הנגלות והנסתרות של נשמת האומה הישראלית; בה נאצרו כל ערכי־הנצח של תרבותנו הלאומית.

2) שום לשון אחרת, – יהודית או בלתי־יהודית – אין בכוחה להקנות לאומה ע"י תרגום את ערכי תרבותה של העברית מבלי להמעיט את דמותה ולזייף תכנה של התרבות.

3) האומה הישראלית סגלה לעצמה כמה לשונות בגולה, שיצרה בהן תרבות עשירה. אבל כל לשונות הגולה נשתכחו ומהיצירות שנתחברו בהן נשתמרו לדורות רק אלו שהוחזרו לעם בלבושן העברי.

4) גם האידית היא אחת מלשוֹנות הגולה ומשום כך חלים גם עליה חוקי־הגלות שגרמו לעקירת הלשוֹנות בישראל. אף הלשון האידית עתידה להשתכח בישראל תחת לחץ ההשפעה המטמיעה של לשון המדינה ומטעם זה אין יתרון של “טבעיות” לאידית על העברית.

5) האידית – היא אחד מכלי־הגנתנו במלחמת קיומנו נגד כוחות־ההרס של הגלות. ומשום כך – אין אנו נלחמים באידית. אנו נלחמים באידישיזם, החותר תחת היסוד הלאומי של הלשון והתרבות העברית.

6) העברית היא לשון האחדות והשלמות של הכרתנו הלאומית ומשום כך אנו מתנגדים לכל דו־לשוניות המביאה לידי פילוג הכרתנו המוניסטית והמחלישה את כוחנו העברי במלחמת קיומנו הרוחני.

7) העברית – היא לשון עתידנו הלאומי, שפת תחיתנו הלאומית על קרקע המולדת. ומשום כך אנו מתנגדים לכל עבריות המתכחשה לאידיאל ההיסטורי של העם הישראלי.

8) הגלות היא נגד לשונות־ישראל. ומשום כך גם העברית גם האידית זקוקות לטיפוח ולפיתוח באמצעים ציבוריים. אבל במלחמת־קיום זו גדול כוחה של העברית מהאידית. טיפוח הלשון והתרבות בגולה דורש קרבנות עצומים, שהעם יביאם רק על מזבח־העברית, זו שקדושה היסטורית חופפת עליה ושבה התגלה גאון־ישראל בכל הדרו.

מסגולות התרבות הלאומית ראוי להרים על נס סגולה אחת שרגילים לזלזל בה, והיא: ההיסטוריזם, כלומר ההימשכות והרציפות ההיסטורית של התפתחותה הפנימית. כבר הדגשנו שהתרבות היא הרכוש הבלתי־נפסד של האומה, שארית־היצירה הנצחית המתנחלת מדור לדור. אכן גם התרבות היא תועלתית, אבל תכליתיות זו היא ממדרגה עליונה ואין בה כלום מהאוּטיליטריזם חסר־הנשמה של הציביליזציה העובדת גם לאלוהים גם לעבדו השטן והמסתגלת לדרישותיה ולצרכיה המעשיים של כל תקופה ותקופה. הקריטריון של תרבות אמיתית – היא התאבקותה עם הזמן, השתרשותה בחיק הנצח. תרבות בלי עבר, בלי שכבות היסטוריות של יצירת־דורות, – היא תרבות קיקיונית שאין עמה עתיד. ובזה הערך המקיים והמפרה של יסוד העבר בתרבות המזוקקה מסיגי הארעיות. לא מתוך פּיֶטיזמוס רגשני מקבלים אנו את מרותם של המתים הגדולים הממשיכים לחיות בתרבותנו, אלא מתוך הכרת ערכם היוצר בתרבותנו.

ומכאן – התופעה השכיחה בכל תרבויות העולם, לרבות את העברית, תופעת ה“שיבה” אל העבר. “שיבה” זו – היא חיזוק התרבות התשושה בחמרי הזנה עצמיים שנשכחו במשך הדורות או שלא נערכו בשעתם כראוי.

שנים המה הגילויים היסודיים של שיבה זו. גילוי אחד – כינוס כל יצירות־הרוח שנתחברו בלשון זרה ומטעם זה לא היה ניכר רישומן בחיי היהדות ולא היתה השפעה להן על התרבות העברית. על תקלה זו עמד בשעתו (בשנת תרע"ג בועידה הוינאית) ח.נ. ביאליק שהעמיד את גאולת תרבותנו הלאומית על עיקר הכינוס. בהרצאתו המפורסמת פירט המשורר את סוגי הספרות השונים הנמצאים מחוץ לתחומי ספרותנו וקרא לכינוס, לקיבוץ גלויות תרבותנו ופדיון שבוייה. בכינוס הספרותי ראה ביאליק משום אַנַלוֹגיה לחזיון דומה לו בספרותנו העתיקה, החתימה שנתלווה ע"י חזיון שני, הגניזה. מצד אחד נמסרה בידי העם על ידי החתימה ספרות מתוקנת ומסודרת, שמלבד ערכה כשהיא לעצמה שמשה גם קרקע ומקור יניקה לגידולים ספרותיים חדשים, מאידך גיסא נפרק על ידי הגניזה מעל צואר האומה עול השמירה של נכסים מתים, שנגנזו ונמסרו לבעלי הארכיונים מאפס צורך חיוני בהם.

צריך להדגיש, שהכינוס הספרותי והמדעי התחיל שנים רבות בטרם שהוכרז על ידי ביאליק בוינה. מבין החברות היהודיות שטיפלו בהוצאת ספרותנו העתיקה, כדאי להזכיר את חברת “מקיצי נרדמים” שנוסדה בשנת 1864 בעיר ליק (גרמניה) ושפעלה הרבה בשדה כינוס ספרותנו. במשך שבעים שנות קיומה של החברה הוצאו כמה וכמה יצירות חשובות מתקופת ימי הבינים, שכתבי־ידן התגוללו במשך דורות באבק הגניזה ללא גואל.

הגילוי השני של ה“שיבה” – הוא שיבה עיונית אל מקורות המחשבה הישנים מתוך בקורת־עצמית תרבותית. שיבה זו נתקלה באופוזיציה שרישומיה מרובים בספרותנו העברית החדשה.

הראשון לשינוי־הערכין בחיינו ובתרבותנו היה מ.י. ברדיצ’בסקי. ברדיצ’בסקי ראה את חורבננו הרוחני בשעבודנו לעבר תרבותי ובעשית ספרים, שאין לנו כל יחס אליהם. בלשונו השנונה הצליף את העם “הדורש אל אותיות מתות בספרים מתים” הכתובים על ידי סופרים מתים. אבל גם ברדיצ’בסקי שבא לשנות את ערכי חיינו מיסודם, שינה סוף סוף את השקפותיו. את רוב חזונותיו אשר חזה בשחר פעולתו היצירתית דן לגניזה. הוסיף אמנם לטוות את חוט משאת נפשו – שיבה אל חיי טבע ויצירת ערכים חדשים, אבל לא מתוך סתימת המקורות. אדרבא, הוא עצמו שב אליהם. בת־רוחו טבלה במקור־החיים של תרבותנו העתיקה ויצרה את סיפורי המעשיות בתקופת שני הבתים, את האגדות התלמודיות ואת הליריקה החסידית.

הרויזיוניזם התרבותי היה תמיד נשוא־השעשועים של הפובליציסטיקה שלנו. אבל הוא ידע גם לתחום תחומים ולהציב גבולות לעצמו. ברנר החריד עולמנו בדבריו הנועזים על ה“פסיכוזה של כתבי הקודש”. אכן, הוא כפר בקדושתם, אבל לא בנצחיותם התרבותית. נלחם ביהדות ה“מסויגת והמתוריגת”, אבל יחד עם זה חבב בכל נפשו ומאודו את המציאות הטרגית הזאת. עם כל אנטי־דתיותו הכיר בדבר אחד: ברציפות הרוחנית של דורותינו, הכיר במקורות.

גם בזמן האחרון נתן הרויזיוניזם התרבותי את אותותיו בספרותנו. ההתנגדות ל“שיבה” קבלה את ביטויה בויכוח ספרותי בין כלי מבטאה של אגודת־הסופרים “מאזנים” ובין עתונה של קבוצת־סופרים “כתובים” בקשר עם הסיסמה “שובו ליל”ג“, שהוכרזה על ידי אנשי “מאזנים”. בעלי־ה”כתובים" קבעו, אגב פולמוס חריף, מסמרות חדים בשאלת ה“שיבה”. אחד ממנהיגיה של קבוצת ה“כתובים”, רואה בחזיון ה“שיבה” מין פרישות והיבדלות פסיבית “מסבלות החיים ושאיפה לחיות על הרֶנְטָה של האבות זצ”ל, אשר הכה את היהדות לעדת שומרי חינם של רכוש חתום ומוגמר“. ה”שיבה" – לדעת ה“כתובים” – היא שאיפה להבנות מהספרות הישנה מאפס יכולת לתת לקהל הקוראים תוכן תרבותי, העולה על הבינוניות של זמננו. אבל גם התוכן התרבותי החדש לא הציל את קיומם של “כתובים” וראש ה“אופוזיציה” בחבר סופריה היה לאחד מעמודי ה“מאזנים”…

השיבה אל העבר, השאיבה ממקורותיו – איש לא תיכן את מהותן ורוחן, אבל הן התגלו תמיד בספרותנו בלי כונה מוקדמת, בתור הכרח פנימי ספרותי־ציבורי. ברדיצ’בסקי, פרץ, צייטלין, יהודה שטיינברג, עגנון, הורודצקי, בובר – כולם שאבו ממקור העבר לא מתוך חשבונות־ספרותיים, אלא מתוך צורך פנימי, שיש בו משום כיוון־תרבות ציבורי. שיבה זו אל המקורות מעידה עדות נאמנה על חיוניותה של תרבות־העבר, שכוחה עוד רב להזין ולהפרות את ספרותנו. שאיבה ממעיני העבר אינה לחלוטין סימן של ירידה ספרותית. גדולי היוצרים אצל אומות העולם כרו בכל הזמנים את זהב־יצירותיהם ממכרות התרבות העתיקה, ובעיקר – התרבות העברית. אין גבול ואין נקודת־שובע לקליטת השפעה תרבותית. הסייג היחידי ל“שיבה” הוא הבירור הפנימי, הקולט את המיטב שביצירות־העבר והדן לגניזה את הערכים שנתישנו ונתרוקנו מתוכן בשטף הדורות.

שאלת היצירה העברית בגולה מתפצלת לכמה שאלות, שהחשובות שבהן הן: אפשרות־קיומה של יצירה עברית בגולה ואפיה וכיוונה של יצירה זו. אל שאלת אפיה של היצירה העברית בגולה נשוב בפרקים הבאים, וכאן – נצטמצם בבירור הפרובלימה החיונית על עצם קיומה של תרבותנו הלאומית בגולה. היש אפשרות של קיום לתרבותנו זו? מה הם הגורמים אשר יפרו אותה בגולה? מה הם הכוחות אשר יכשירו את רוח עמנו ליצירה מקורית?

השאלה הזאת – היא השאלה המרכזית של התנועה העברית. זה קרוב לשבעים שנה, מראשית ימי “השחר” ואילך, עומדת שאלה זו על הפרק וטרם קבלה את פתרונה. במקום אחר הדגשנו את עמדתו של פרץ סמולנסקין בשאלה זו. רעיון המרכז הלאומי היה זר לסמולנסקין. לפי השקפתו, מובילה דרך גאולתנו מ“מרכז הרוח” בגולה אל הארץ. את התרבות הלאומית העמיד על שלשה יסודות: על האמונה באחדות הבורא, על לימוד התורה בלשון העברית ועל תקות הגאולה, כלומר הקמת ממלכתו הרוחנית של ישראל. בטיפוח הלשון והתרבות – ראה את סוד קיומה של האומה; “כי השפה תחזיק במעוזי הלאום, ואם היא תרד נשיה, אז יסוף גם זכר הגוי כולו מקרב הארץ”. – – –

רעיון זה חוזר גם במאמריו של אליעזר בן־יהודה, אבל בן־יהודה אינו מסתפק ביצירה רוחנית בלבד ומבליט את רעיון ה“מרכז” בארץ, “מרכז להלאומיות, אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגויה (האומה) הזאת”.

את רעיון ה“מרכז” הרחיב והעמיק אחד־העם. במאמרו “מחברתו של ד”ר פינסקר" מדגיש אחד העם, שד"ר פינסקר קידמהו בהכרזת "המרכז הרוחני, אלא שהוא, אחד־העם, מרחיק לכם בתפיסת הרעיון הזה. בעוד שחובבי־ציון עצמו את עיניהם על מכשולי חוץ ופנים ודרשו ארץ־ישראל ליהודים, ובעוד שבעל־האבטואמנסיפציה אשר התחשב עם המכשולים החיצוניים, דרש שארץ־ישראל תהי מקום־מקלט בטוח לא ליהודים, אלא ליהדות, מרחיב אחד־העם את נוסחתו של פינסקר, ועל השאלה: בשביל מי המרכז הרוחני? הוא עונה: ליהדות תחילה וסוף היהודים לבוא, כאשר יחדלו להיות “רק יהודים”…

אחד־העם לא כפר בערכו של בנין־הארץ הכלכלי. להיפך, גם הוא הכיר שה“ישוב החמרי בארץ לא בא אלא להיות היסוד להמרכז הלאומי הרוחני, שעתיד להברא בארץ ישראל על ידי הצורך הפנימי החי ברוח העם”. אבל אחד־העם לא האמין, שאפשר להקים מרכז חמרי בארץ ישראל, כלומר מרכז אשר יוכל להשפיע השפעה כלכלית ומדינית על כל היקף הגולה. את היחס בין המרכז וההיקף, בין ארץ ישראל וארצות הגולה הגביל אחד־העם בחיי־הרוח בלבד. ייסוד בית מדרש אחד או אקדמיה אחת לספרות ולחכמה בארץ ישראל היה בעיניו יותר חשוב ממאה מושבות חקלאיות, באשר המושבות אין בכוחן לחזק או לתקן את החיים הכלכליים של היהודים בגולה, בעוד שמוסד מרכזי לתרבות בארץ ישראל יחדש ויבריא את הכוחות הרוחניים של העם. ההשפעה של המרכז תחזק את ההכרה הלאומית בגולה, תטהר את הרוחות משפלות הגלות ותמלא את החיים הלאומיים תוכן לאומי אמיתי וטבעי. מובן, שהמרכז הרוחני יעסוק גם ב“גשמיות”, שהרי לא יתכן ישוב בלי משטר כלכלי המותאם לצרכי כל מעמדותיו. אבל השפעתה של ארץ־ישראל על הגולה תתפשט רק על חיי הרוח; את צרת־היהודים החמרית בגולה לא תפתור גם אחרי שיקום המרכז הרוחני בארץ, באשר העליה היהודית – לדעת אחה"ע – לא תמעיט לעולם את מספר היהודים בגולה, שהריבוי הטבעי בה יעלה תמיד על מספר העולים ארצה. ההשפעה על החיים החמריים בגולה תהיה אפשרית רק בתור תוצאה אמצעית של ההשפעה הרוחנית.

תורת הציוֹנות הרוחנית של אחד־העם כרוכה בהשקפתו הכללית על תפקידו של מרכז החיקוי בהתהוותו והתפתחותו של כל קיבוץ אנושי. החיקוי הוא הכוח הנפשי המניע את חברי הציבור האנושי לחיים של התקדמות ויצירה. החוקים, המנהגים, הדת, המוסר, הלשון, כל הקנינים הרוחניים של האנושיות – מקורם בחיקוי. בתקופת־הקדם היה מרכז החיקוי – הרוח הגשמי של האדם הנבחר, נשיא השבט, זקן המשפחה או העדה. בתקופה המאוחרה – המחוקק, הנביא, המנהיג הרוחני או המוסרי של העם. בימינו – מרכז החיקוי הוא האִידֵאָה. התרבות הלאומית תקרב ותאחד את כל פזורי ישראל ותעוררם לפעילות לאומית וליצירה תרבותית.

רעיון המרכז הרוחני עורר בשעתו תסיסה עצומה בכל חוגי התנועה הלאומית. חובבי ציון ראו בתורת אחד־העם סתירה עמוקה לעבודתם המעשית. המאמרים “אמת מארץ־ישראל” ו“הישוב ואפוטרופסיו” התוו את קוי־הניגודים הבולטים בין הציונות הרוחנית והמעשית. הציונים המדיניים נלחמו מלחמה קשה בציונות החדשה של בר־פלוגתיה של הרצל. שני הזרמים גם יחד, המעשי והמדיני, ראו בתורת אחד־העם משום המעטת דמותה של “הציונות הגדולה”. אבל גם רעיון־המרכז גופא המבוסס על החיקוי הקיבוצי הוטל בספק. בחריפות יתרה הצטיינו דברי הבקורת של יוצר האבטונומיזמוס הלאומי בגולה ש. דובנוב על תורת “המרכז הרוחני”. דובנוב הטיל בספק את עצם היכולת של המרכז להשפיע על ההיקף הגלותי השפעה של ממש. “אם אפילו – אומר ש. דובנוב ב”מכתביו על היהדות הישנה והחדשה" – המרכז הרוחני ייוצר בארץ־ישראל, מי יערבֶנוּ שחלק־היהודים המועט שישב בארץ־ישראל ישפיע השפעת־הלאמה מכריעה על כל הגולה הגדולה, כפי שחושב אחד־העם? אם הוא מניח שרוב היהודים ישאר באירופה ובאמריקה ורק מיעוט קטן ישתקע בארץ־ישראל, במה יפה כוחו של המיעוט הזה לשמש מרכז רוחני יחידי לכל היהדות? ומנין הבטחון, שהתרבות הארצי־ישראלית תכוון את תרבות יהודי המערב ולא שזו תכוון את התרבות הארצי־ישראלית או שתהי לכל הפחות לשתיהן השפעת־גומלין שוה? הרי אנו רואים – אומר דובנוב – שאל המושבות העבריות הצנועות בארץ חדרו האלמנטים היורש גרועים של התרבות הצרפתית החיצונית (הדברים נכתבו בשנת 1907. א.ל.), שהארץ־ישראליים עצמם קובלים עליהם. הנני מסכים להודות, שקומץ היהודים בארץ יחיה “חיים לאומיים יותר שלמים” מאשר בגולה, והנני שמח על זה, אבל אותי מעסיק גם גורל רוב היהודים שישאר בגולה – – – מאיזה חומר “אנושי” תיצרו את המרכז הארצי־ישראלי, אם לא תעבדו את החומר הזה במובן לאומי בגולה?

למרות ניגודי הדעות בין אחד־העם ודובנוב אין הבדל עמוק בהשקפותיהם ההיסטוריוזופיות. חוץ מהדעות המשותפות, שדובנוב עצמו מונה אותן ב“מכתבו” השביעי (ההשקפה הפילוסופית־היסטורית על ההתבוללות ועל התפתחותה הלקויה של היהדות המערבית במאה ה־XIX. היחס השלילי אל הציונות המדינית והאמונה בקיומם של רוב היהודים בגולה גם אחרי היוָסד המרכז), מאחדת את שניהם גם ההשקפה, שהיהדות בגולה יכולה להתקיים בתור חטיבה תרבותית רק באמצעות השפעתו של מרכז. ההבדל ביניהם הוא רק בקביעת אפיו של המרכז. דובנוב הרואה בהיסטוריה הישראלית מגמה לאומית ליצירת מרכזי־גולה המקיימים ומזינים את חלקי האומה בתקופות מסוימות, גורס: מרכז גלותי, כלומר מרכז רוחני באחת מארצות הגולה. אחד־העם השולל את הגלות מתוך פרספקטיבה היסטורית, גורס: מרכז רוחני בארץ. המרכז בארץ הוא דבר של הכרח משני טעמים: ראשית, מפני “שבזמננו הקולטורה מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרוב אליה צריך לבטל את עצמותו ולהתבלע ברוח השליט”, ומשום כך על היהדות להקים את מרכז־רוחה במקום שאין שום סכנה צפויה לתרבותה מצד התרבות הזרה השלטת; שנית, מפני שרק במולדת ההיסטורית תיצור היהדות תרבות אוניברסלית, כמו בתקופת הקדם.

ד“ר מ. קויפמן בספרו “גולה ונכר” מערער על שני הנימוקים הנזכרים של אחד־העם. אם היהדות אינה יכולה לקיים בכוחות־עצמה תרבות גלותית בארצות פּזוריה, במה יהיה כוחה גדול להשפיע מהארץ על כל קיבוצי־היהודים בגולה ולהגן על תרבותם מפני תרבויות הנכר השואפות לבלעה? בבקורת הנימוק הזה חוזר קויפמן על טענותיו של ש. דובנוב. אבל גם הנימוק השני בדבר התרבות האוניברסלית הוא – לדעת קויפמן – מחוסר יסוד. תרבות אוניברסלית אינה זקוקה לבסיס ארצי. אילו נשתמרה היהדות במהותה ותכנה האוניברסליים עד היום הזה, לא היתה זקוקה גם עתה לארץ והיתה פועלת בתור תרבות גלותית. עצם השאיפה לארץ מעידה, שניטל כוחה האוניברסלי של היהדות. על יסוד ניתוח החיים בגולה מוכיח קויפמן, שהמרכזים אשר יצרה היהדות בארץ ישראל ויתר הארצות לא השפיעו על התפוצות בכוחם המרכזי, אלא להיפך, פזורי ישראל נתרכזו תמיד מסביב למרכזיהם כדי לקבל השפעה. לא המרכז נתן להיקף, אלא ההיקף לקח מהמרכז בכוח הכשרתו הפנימית. עצם התרכזותם של היהודים מסביב למרכזים – היא תופעה גלותית ביסודה. השפעת המרכז תלויה בכוחה הפנימי של הגלות להתקיים קיום עצמי או: בכוחה של היהדות לחיות חיי גלות. אולם מזמן שהיהדות אינה יכולה יותר להתקיים ולהתפתח בתנאי הגלות והיא מוכרחה לבקש לה מקלט בארץ מולדתה הלאומית, – שוב אין לה חפץ במרכז ואין לה צורך לקבל השפעה מן המרכז. הכוח ההיסטורי היחידי שקשר את התפוצות עם המרכזים והזקיק אותן לקבל את השפעת המרכזים – היא הדת. הדת היתה הבסיס האוניברסלי לאחדותה וקיומה של האומה, היא הניעה את בני־הגולה להתיחד בגיטאות, היא יצרה את האבטונומיה הגלותית. מן הרגע שנשבר כוחה של הדת, פקע גם כוח השפעתם של כל המרכזים, אשר נתבסס על הדת, שום כוח בעולם לא יעכב את חורבן המרכזים באשר שום כוח, ואף תרבות חילונית, לא תוכל לרשת את מקום הדת ולמלא את תפקידה, תפקיד ההגנה והשמירה הלאומית. ובנידון זה אין – לדעת קויפמן – שום הבדל בין המרכז הארצי־ישראלי והמרכזים הגלותיים. המרכז הרוחני מיסודו של אחה”ע רוצה להציל את הגולה בכוחה של תרבות לאומית־חילונית, אבל דוקא כוח זה לא יוכל לעמוד בפני כוח־ההרס של תרבויות־הנכר. כוחה של ארץ־ישראל היה גלום בקדושתה הדתית ולא בתרבותה הלאומית. בכוח התרבות הלאומית לא יכלה ארץ־ישראל להציל את עצמה, (השתכחות הלשון העברית בימי בית שני) ועל אחת כמה וכמה שלא יכלה ולא תוכל להציל את הגלויות.

עוד קו־סתירה אופיני מגלה י. קויפמן בתורת הציונית הרוחנית. ציונות זו דוגלת בשם גאולה, אבל רעיון הגאולה ההיסטורי של עמנו פירושו בכל הדורות היה פשוטו כמשמעו: שיבה לארץ־אבות, גאולה שלמה מהגלות, “קץ”. אבל הציונות הרוחנית אינה מוותרת על הגולה; להיפך, היא שואפת לקיים וּלְחַזֵק אותה. ארץ ישראל – אינה סופה של גלות, אלא אמצעי לחיזוקה והמשכת קיומה, תריס בפני חורבן הטמיעה. הציונות הרוחנית מטילה, איפא, על ארץ־ישראל תפקיד, שמעולם לא מילאה אותו ושלא תוכל למלאו גם בזמן הזה.

עמדה קיצונית בשאלת שלילת הגלות תופס גם הד"ר יעקב קלצ’קין, הרואה אף הוא הכרח היסטורי בלתי נמנע בחורבן הגלות והמנַבא ליהודי הגולה כליון חרוץ, אשר שום מרכז לא יצילם מטמיעה גמורה בעמים.

קלצקין איננו שופרה של הציונות הרוחנית. זו האחרונה מאמינה בכוחו של המרכז לקיים ולהבריא את הגולה, בעוד שקלצקין גוזר עליה כליה. “הגלות – פוסק קלצקין – איננה בת קיים”. הגלות תיחרב חורבן גמור על ידי הטמיעה, שעתידה מן ההכרח לבוא בכל ארצות הגולה. אפשר להאטות את מהלך הטמיעה, אבל אי־אפשר לעכבה. אפשר באופן מלאכותי לעשות חיים לאומיים בגולה, מתוך פרישות והתנגדות תדירה אל המציאות הזרה שמסביב. אבל עם החי חיים של נזירות והתבדלות, חיים שאין עמהם יצירה חפשית וטבעית, “עם המתקיים לא בכוח־אב של מקור, אלא בכוח שני של התמדה, של אינרציה ההולכת ופוחתת מעצמה”, עם כזה – סופו להידלדל ולהתנוון ולאבד את שארית עצמיותו בגולה.

קויפמן וקלצקין – שניהם רואים את תגבורת ההתבוללות בעקבי התמוטטותה של הדת, אלא שמסקנותיהם שונות. קויפמן גורס: התבוללות, שאין בכוחה לגאול את היהדות מן הגולה (מה שמקרב את השקפתו דוקא להשקפת הציונות רוחנית), וקלצקין גורס: טמיעה גמורה ומוחלטת, שתבוא באחרית הימים ותגאל את ישראל מן הגולה. לדעת קויפמן נגועה ההתבוללות היהודית בליקוי פנימי, היא אינה יכולה לבוא לידי גמר, אינה יכולה לכלות בעתיד החִזוּי את השבט היהודי ולגאול אותו מן הגלות ע“י טמיעה. זהו – כשלונה הגדול של הטמיעה היהודית, כשלונה הסוציאלי, חוסר כוחה לפתור את שאלת היהודים, שאלת הגלות. (“גם היה לא אחיה – גם מות לא אמותה”). הסיבה – לדעת קויפמן – היא שלמרות התמוטטות הדת לא חדל הגורם הדתי במובנו הרחב לפעול גם עתה בחיי ישראל ולא רק בקרב היהדות החרדה, אלא גם בקרב היהדות הפרוגרסיבית. כי הדת מיחדת את ישראל לא רק יחוד רוחני בלבד, אלא גם יחוד אתני ויחוד של גלות ע”י שיתוף הגורל הגלותי, על ידי מלחמת האומות בישראל, שהטמיעה וההרס הדתי והתרבותי אינם יכולים לשים לה קץ. היחוד הזה חל, מדעת או שלא מדעת, גם על היהדות הבלתי־מאמינה.

אחרת היא השקפתו של קלצקין הרואה בטמיעה פתרון רדיקלי לגלות ישראל. הטמיעה הזאת היא לא רק אפשרית, אלא גם הכרחית. מלחמת האומות בישראל אין בכוחה לקיים את יחודו של העם, אשר שמר על קיומו בכח־החיוב העצמי ולא בכח־השלילה של הסביבה. המחיצות הגדולות של חוקי הדת, אשר צָרו את צורות חיינו לכל היקפם ולכל עמקם – הם שיצרו את הגיטו ולא החומות אשר העמידו לנו שונאינו מבחוץ. ומכיוון שחומת הדת הולכת ומתמוטטת, אין הצלה לישראל אלא בטמיעה. “חורבן דתנו – הוא חורבן מדינתנו שבגלות, חורבן ביתנו השלישי, ביתנו על אדמת נכר”.

תורת קלצקין עומדת על שלילת הגלות. הוא כופר לא רק באפשרות קיומה של הגלות, אלא גם בזכות קיומה. היהדות הגלותית אינה כדאית שתתקיים ולו גם יכלה להתקיים. ושני טעמים לדבר: כלפי חוץ אין רשות בידינו להתריע על קיפוח זכויותינו בגולה, שהרי אם אנו שומרים על זרותנו הלאומית בין העמים, עלינו להצדיק גם את מעשי העמים השומרים על עצמותם הם והנוהגים בנו דין של אומה זרה. קיום לאומי בגולה ושווי זכויות גמור – הם תרתי דסתרי, כי אין שווי זה נקנה אלא על חשבון אישיותנו הלאומית ובמחיר ההודאה הגלויה או הסתומה שאין אנו גוף לאומי בפני עצמו, אלא חלק הגוף של עם הארץ. שווי זכויות גמור מראה על הפסקת המלחמה, שאומות העולם נלחמות בנו והפסקת מלחמה זו מעידה על טשטוש דמותנו הלאומית. בה במדה שאנו שותפים לנכסי האומה הזרה, להתפתחות לשונה ותרבותה, אנו חוטאים לעצמנו וממלאים אוצרות זרים בגזל עמנו. בקיצור, אי אפשר לה לאומה ליהנות ממלוא הזכויות הלאומיות בגולה ויחד עם זה לשמור על עצמותה הלאומית. “אין תקנה לאומית לְאַנוֹמַליה לאומית”.

והטעם השני: הגלות מסרסת את פרצופנו הלאומי ומשחיתה את האדם שבנו. מבחינה לאומית מגדלת הגולה “עם לקוי בגופו ונשמתו בסביבה של טומאה לאומית”; מבחינה אנושית היא מגדלת “בני אדם קרועים ושבורים, מוכי־שניות, אכולי סתירה, תשושי־מלחמה בלתי פוסקת”. ורעה שבעתים גלות זו מהגלות שבה היו שרויים אבותינו, כי בתקופת שלטון הדת חיו אבותינו חיים שלמים ומלאים, חיים כמעט מדיניים בגלות, מה שאין כך בתקופת גלותנו עתה המצטיינת בירידתה הרוחנית והמוסרית.

אף קלצקין מתנגד לתורת ה“מרכז הרוחני”. לדעתו, ה“מרכז הרוחני” לא רק שלא ישמור על קיום היהדות בגולה, אלא עוד יחיש בה את הטמיעה ויקרב את קיצה של היהדות הגלותית. כשנשב בארצנו ונהיה אומה ולשון ככל הגוים, שוב לא יהיה מקום ליהדות מטושטשת ומחוקת־פרצוף. חותמנו הלאומי יתודע לכל העולם בדמותו הבולטת והברורה. יבוא הקץ למצב של גסיסת־אומה ממושכת. תינתן לבני האומה הברירה לתקן את עולמם בשני אופנים. או – או. או דרך טמיעה שלמה או דרך תחיה שלמה. “עתידה ארץ־ישראל שתקצר את ימיה של הגלות”. ו“מוטב שתתוקן האומה כלי שלם במקום אחד משתתגולל שברי־כלי במקומות רבים”.

ועד שתגיע שעת תיקונה הגמור של האומה בארצנו, גלות זו – מה תהא עליה? עד אותה שעה – גדול ערכה של הגלות וגדולה מצות הטיפול בהמשכת קיומה. “הגלות ראויה להתקיים לשם הגאולה מן הגלות”. קיומה של הגלות הוא קיום־בינתים המשמש אמצעי ומעבר לקיום אחר, מושלם ומתוקן. בשעת – בינתים זו אנו בונים את הארץ. ומשום כך עלינו להשהות ולהאריך, ככל האפשר, את תקופת־המעבר הזאת, כי מחורבנה של הגלות נבנית ארצנו, נבנה בנין־עתידו של עמנו.

מכאן – יחסו החיובי של קלצקין לעבודתנו הלאומית בגולה, חיוב הנובע מתוך שלילת־גלות מוחלטת. עלינו לחזק כל הגדרים והסייגים, המבליטים את זרותנו הלאומית והמגינים על יחודנו הלאומי, עלינו לאחוז בכל האמצעים המלאכותיים העלולים להאריך את חיי־הגסיסה של היהדות הגלותית. ומשום כך עלינו לטפל ברכושה הלאומי של דתנו המתמוטטת, עלינו לטפח את הלשון העברית ואת התרבות העברית על אדמת הנכר, עלינו לשמור גם על האידית עד כמה שאפשר, כי כולם הם אמצעים לאומיים לשם הארכת קיומנו בגולה המשמש מעבר והכשרה לתחית עמנו בארצו.

הפרובלימה של שלילת הגלות הנידונה זה עשרות בשנים בספרותנו אינה פרובלימה עיונית בלבד. בה קשורה השאלה המעשית היותר חיונית של חיינו בגולה, שאלת היצירה הלאומית. היצירה, כלומר ההתגלות העליונה של כוחות־האומה הרוחניים, תלוייה לא רק בגורמים חמריים, כלכליים־ציבוריים בלבד. היצירה זקוקה לאקלים מיוחד, לאוירה רוחנית, להכשרה נפשית. אפשר לגדל נטעים בחממה לפי רצונו של אדם, אפשר להצמיח מדבר ע"י השקאה מלאכותית, אבל בשנת בַצוֹרת לא תתן פרי גם אדמה דשנה ופוריה. היצירה זקוקה לאוירה פסיכית המגרה את יֵצֶר היצירה של היחיד והכלל והמשמשת מקור עידוד והשראה ליוצֵר. אוירה זו – אינה סביבת השובע והסיפוק העצמי של בוטחים ועליזים, אינה “האח המבוערת” של מדושני־החיים; זוהי מקצת האמונה, שבעבודת תרבותנו אין אנו זורעים לרוח ואין אנו נוטעים על צחיח־סלע, ואם גם מחר יחמוס רוח סערה את מיטב המטעים בשדה תרבותנו. זהו – צל ההכרה, כי יש שכר לפעולתנו, אם כי השכר הדל אינו לפי ערך פעולתנו רבת־הסבל. זוהי – שארית האמונה בנצח ישראל, המחזקת ידים רפות, המעודדת למעשי גבורה וקרבנות, הנותנת טעם ליסורי הגיהינום של הגולה. אבל אם גורל הגולה כבר נחתך ונגזר על ידי שר־האומה, אם אין לנו אחרית חוץ מהתנוונות ופרפורי גסיסה, אם כל חיינו בגולה אינם אלא חיי־תחנה, "מלון־ליל” גלותי, שעת־בינים, – מה כוחנו כי נאריך ונמשיך שעת בינים זו? להאריך תקופת מעבר זו אפשר רק על ידי עבודה ויצירה, אבל יצירה אינה הכנסה בלבד, אלא גם הוצאה והשקעה, הוצאה ודאית לשם הכנסות מסופקות, וכלום אפשר ליצור מתוך פרספקטיבה של חורבן, כלום אפשר להשקיע בשעה שיש בטחון גמור, שאין יתרון לכל עמלנו שנעמול בגולה?

האוירה של היצירה היא אוירה צבורית־מוסרית. גם עמים נורמליים רגישים מאוד לכל סימן של ירידה תרבותית, המקדירה את עולמם הרוחני, ומכל שכן – עם בלתי נורמלי כעמנו, שאין לו מקלט לעצמיותו הלאומית בגולה חוץ ממבצר רוחו. שני מאורות יגיהו את חשכת דרכנו בגולה: המאור הגדול – ארץ ישראל הנבנית והמאור הקטן – אידיאל ההתחדשות הרוחנית והחמרית של עמנו בגולה. אידיאלים אלה מחייבים – לראש וראשונה – יחס מוסרי: כֵּנות הרצון ויושר השאיפה להגשמתם המלאה של האידיאלים, בלי כוונות זרות ובלי חשבונות צדדיים. כי יש יצירה ויש יצירה. יש יצירה לשמה, יצירה לדורות, יצירה לשם בנין ויש יצירה כדי לזכות בזמן, יצירה לא לשם הבראת הגולה והפראתה, אלא לשם ניצולה ונישולה. יצירה כזו היא בלתי מוסרית. ניצול בלי הפראה והשבחה – שמו גֶזֶל.

אבל גם ניצול הגולה זקוק לכוח יצירה מיוחד ששמו שלטון, כוח ההשפעה הציבורית והמדינית על העם. והשלטון הוא רק בידי המאמינים. אי אפשר להלחם בעד השלטון בגולה, בלי אמונה בכוחותיה ובזכות קיומה של הגולה. אין מקבלים מן הגולה אלא אם כן נותנים לה. תורת הניצול של הגולה עתידה לקחת את ההגמוניה הלאומית מידי הציונים ולתת אותה בידי שונאי־ציון המתנשאים על העם לשלוט בו בזכות יחסם החיובי אל הגולה.

הגולה היא תסבוכת טרגית של מסיבות היסטוריות ותהפוכות גורל, שאין להתירה על ידי היקשים מופשטים של ההגיון הפורמלי. מבחינת ההגיון הפורמלי אין שום הבדל בין הסגנון האנטישמי והציוני הגוזר על היהודים להסתלק מזכויות לאומיות, באשר אי אפשר ליהנות מהן ולשמור כאחת על העצמיות הלאומית. מאותה בחינה אין גם הבדל בין ההתבוללות והציונות אלא בזה, שזו רוצה לקצר את תקופת הגסיסה ולהחיש את הגאולה מן הגולה, וזו – רוצה להאריכה, כדי לנצל בינתים את הגולה לצרכי בנין הארץ. אבל הגיון זה עוד הרחיק לכת במסקנותיו בימי ש. איש הורויץ, שהעמיד על הפרק את השאלת של “קיום היהדות” בכלל… הצגת השאלה לא היתה יותר טרגית מהשאלה גופה. ובה בשעה שחכמי ישראל הדפיסו ב“עתיד” את תשובותיהם המעמיקות על שאלת הסופר הלאומי הותיק, טפלו יהודים תמימים ומגושמים עלילה נתעבה על בעל־ה“עתיד”. אבל גם בעלילה זו היה משום תשובה אינסטינקטיבית של העם.

קיומנו בגולה מלא ניגודים וסתירות כרמון. מה יהי בסופה של תסבוכת טרגית זו – לאלוהים פתרונים. אבל כל זמן שהגלות קימת ומשמשת צוֹמֶת מרכזים לקיבוצי ישראל, עלינו לחזקה ולבצרה. רוחות־זועה הורסים חדשים לבקרים את חיינו הגלותיים, אבל כשוכני הארצות הנחרבות מהררי־געש, כיושבי־האיים הנשטפים מגלי הים, אנו בונים מחדש את תרבות חיינו עד ההרס הבא. גזרת גורל היא, שאין מהרהרים אחריה. אנו רוצים ביהדות שתתוקן כלי שלם במקום אחד, אבל אין אנו מוותרים על שברי הכלי המתגוללים בכל התפוצות.

אנו שוללים את הגלות, אבל אנו מחייבים את הגולה. אנו שוללים את החיים הכעורים, הירודים, הקלוקלים של היהודים בגולה, אבל אנו מחייבים את קיבוצי היהדות הפזורים בתפוצות ואנו רואים הכרח לאומי לעצמנו להשתתף בתיקונם ושיפורם של חיינו בגולה, בהבראתם הכלכלית, הרוחנית והמוסרית, באירגונם הלאומי והמדיני.

בעבודה זו של הקמת הריסות הגולה תשתתף בעתיד גם ארץ־ישראל, כשם שהגולה משתתפת עכשיו בבנין המולדת.

המציאות העברית בגולה העמידה בזמן האחרון שוב על הפרק את שאלת ה“מרכז הרוחני” ויחסו אל ההיקף הגלותי. במשך השנים האחרונות עבר על חיינו התרבותיים בגולה משבר פנימי קשה המעורר דאגה מחרידה לגורל תרבותנו. היסוד המכריע של תרבותנו – הספרות – ירד מעל הבמה, כמעט שחדל מהתקיים בגולה. רוב הסופרים העבריים עזבוּה: מקצתם עלו ארצה ומקצתם השתקעו בעתונאות האידית. העתונות היומית העברית נצטמקה בתחומי שבועונים מועטים; קהל הקוראים נשאר ללא ספרות עברית, ילידת הגולה. לא שרדה אף אחת מהוצאות־הספרים הגדולות, שהצמיחה ספרות כבירה במשך יובל שנים. הירידה הפתאומית הזאת עשתה רושם של חורבן, אם כי חורבן מוזר ומשונה. לא הושם לב לעובדה, ששיתוקה של הספרות העברית חל דוקא בתקופה, כשהלשון העברית שהיתה כלואה בספרים כל ימי חייה בגולה התפרצה החוצה והיא הולכת ונהפכת, זו הפעם הראשונה אחרי חורבן הבית השני, ללשון דיבור, ללשון החיים והעבודה של רבבות צעירים המאורגנים בהסתדרויות ומפלגות שונות, ללשונם הטבעית של רבבות תינוקות וילדים המתחנכים במוסדות החינוך הלאומיים. איש לא שם לב להתגברות התנועה העברית ולהתחלת הפרוצס של הבראיזציה שהתחילה בדור הצעיר, לכל זרמיו האידיאולוגיים השונים.

ירידת הספרות העברית בגולה נתקבלה על ידי ותיקי העסקנים הלאומיים כסימן של תשישות ועקרות רוחנית, כאות של כליון היצירה העברית על אדמת נכר. האופורטוניזם הלאומי ראה בירידת הספרות העברית את גזרת גורלנו בגולה והצדיק עליה את הדין. שוללי הגלות המובהקים ראו בשיתוק הספרות גילוי נורמלי של התבטלות ההיקף בפני המרכז, מקום יצירתנו הטבעית. לאורך כל החזית התחיל הויתור על היצירה העברית בגולה ודוקא בקרב הסופרים והעסקנים הותיקים. סגירת העתון היומי “הצפירה” בפולין שנפסק פעמים אחדות באשמת עריכתו הלקויה וחוסר הנהלה מסודרת, הצמיחה מאמריסטיקה תפלה על שקיעת העתונות העברית בגולה. אבל גדול שבעתים מהחורבן המדומה של התרבות העברית היה החורבן הנפשי של עסקני התרבות העברית שמהרו להתפשר עם המצב. אדישות קרה, עקשית, מטומטמת תקפה את רוב מנהיגי התנועה הציונית לארצותיהם. הציונות הרשמית נתרוקנה מתכנה העברי. העברית הושפלה ונזדלזלה, נדחתה מכסא כבודה לקרן זוית, נמסרה למורים ולנוער, ל“בטלני” התנועה. חורבן נפשי זה בא כעין סיום וחתימה ליחס הציונות הרשמית אל התנועה העברית, שנתן את אותותיו כל שנות קיומה של התנועה הלאומית והגיע למרום־פסגתו בשנות הזוהר של ה“ציונות הגדולה”, ציונות של מדיניות וקרָנות.

על רקע מציאות זו נתחדש הויכוח הספרותי־ציבורי על היחס בין הארץ והגולה. בתור ריאקציה נגד הפסיכוזה של שלילת היצירה העברית בגולה, באה ההשקפה השואפת להפעיל את הגולה בתור מרכז של יצירה עברית. במקום תורת ה“מרכז” של הציונות הרוחנית באה לידי גילוי קונצפציה חדשה והיא “תורת השותפות” בין המרכז וההיקף, שנתחדשה ע“י ד”ר ש. רבידוביץ.

הרבה ציונים – אומר ד“ר רבידוביץ – מחזיקים בשיטתו של אחד־העם, שארץ ישראל צריכה לשמש מרכז רוחני ליהדות הגולה, אבל הם אינם יורדים לסוף כוונתם של המושגים “מרכז” ו”היקף“. היתכן שיהדות הגולה לא תשתתף השתתפות של יצירה ממשית, מתמדת בספרות העברית? כלום “היקף” – פירושו ציבור של אנשים מקבלי רוח וספרות מה”מרכז" בחבילות־דואר פעם או פעמים בשבוע? בארץ ישראל ישבו אנשים מישראל וייצרו יצירות רוח, ובתפוצות ישבו המוֹנים מישראל ויבלעו את יצירותיהם אלה? הללו יהיו “נותנים” והללו יהיו “מקבלים” בלבד? ברור הדבר, שה“היקף”, כלומר יהדות הגולה, יקבל השפעה מהמרכז אך ורק אם יהדות זו שבתפוצות תשתתף בפועל ביצירתה של אותה התרבות העברית ההולכת ונוצרת כיצירת־שותפות בארץ ובתפוצות.

אין אדם חי – אומר ד"ר רבידוביץ – אלא אם כן הוא יוצר, וציבור לאומי – לא כל שכן. אין התפוצות חיות אלא אם כן הן יוצרות. וחובה כפולה ומכופלת עלינו לשקוד על כוח יצירתה של יהדות זו. במדה שיחלש כוח היצירה של הגולה, בה במדה תלך ותרד אף היצירה בארץ.

ד“ר רבידוביץ מעמיד את תורתו על שני עיקרים: 1) יצירה ישראלית־עברית כצורה הכרחית לקיום ישראל בגולה, 2) שלילת המונופולין של ארץ־ישראל לטובתה ולזכותה והכנסת תרבותנו לרשות שותפים. פתרון שאלת תרבות ישראל השלמה צריך לעקרו מרשות־היחיד של א”י ולהניחו ברשות־שותפים של א“י ותפוצות. שאלת היהדות הרוחנית בתפוצות נפתרת מתוך חיי התפוצות גופן ומתוך השתתפות יצירה של התפוצות ביצירת א”י. חיי היהדות בגולה צריכים לעמוד על יסוד היצירה המתמדת – לא רק בתחום הספרות בלבד. כפי שכבר הדגשנו, חולק רבידוביץ על תורתו של אחד־העם, שהעמיד את המרכז־הרוחני שלו על החיקוי. לא החיקוי הוא יסוד החיים, אלא היצירה. מרכז החיקוי לא יציל את ישראל. בכל מקום שישראל חי, עליו להעמיד מרכז של יצירה. ארץ־ישראל אינה צריכה לחשוש למרכזי יצירה כאלה; להיפך, דוקא מתוך חופש פנימי, מתוך יצירה עצמית תקבל יהדות הגולה את מרותה של ארץ־ישראל.

ליחס בין ארץ־ישראל והגולה קובע, איפא, רבידוביץ מונח חדש: שותפות. שותפות אלמנטרית שהיא חיה וקיימת בכוח הגורל, שותפות שאין לאחד משותפיה מנוס ומפלט ממנה. השותפות היא שותפות בין ישראל כאן ושם, בין ישראל וישראל, בין יהדות ויהדות. זוהי שותפות לגורל ישראל, שיוגרל לא כאן בלבד ולא שם בלבד, אלא ברשות השותפות כשהיא לעצמה. שותפות זו היא צורך הכרחי לשני השותפים גם יחד. אם תחדל השפה העברית מהיות שפת ספרות ליהדות הגולה, ייגרם על ידי זה הפסד רוחני גדול לתרבותנו. השתתפותם של סופרי ישראל בספרות העברית לכל ארצות מושבותיהם, – היא תנאי קיום יסודי להתפתחות השלמה של הספרות העברית. חידוש הספרות העברית בגולה יסייע גם להתפשטותו של הספר העברי הארצי־ישראלי בגולה. כי רק יהדות יוצרת זקוקה לו ולא יהדות הסמוכה לשולחן זרים, ויהי גם שולחן ארצי־ישראלי. על ידי משלחת מולים ומוסים הבאים לרכוש בגולה קונים וחותמים לא ייושע הספר העברי הארצי־ישראלי. אבל חידוש הספרות העברית בגולה הוא צורך פנימי ועצמי ליהדות הגולה גופה. ליהדות זו יש שפע של שאלות משלה, שאלות חיים ומחשבה הקשורות בתפוצותיה. הספרות והאמנות והמדע העברי אינם מן המצוות התלויות בארץ, הם הכרח בכל מדינה שאוכלסיה היהודיים מרובים. ספרות הגולה היא סימן של יכולת־יצירה, של בגרות תרבותית, של גילוי עצמי רוחני, וכל אלה לא יתוארו אגב השתתפות בספרות הארץ.

היש בהשקפה זו משום “אוריינטציה גלותית”? רבידוביץ הציוני אינו מטיף לאבטונומיזמוס עברי בגולה. הצורך להעמיד את יהדות התפוצות על יסוד היצירה, להקים בגולה במות ספרותיות וליצור יצירה לאומית עצמית לא היה נפחת אילו היה מתגשם אפילו חלומו של הרצל על מדינת היהודים במלואו. וראיה לדבר, התאמצותן הרוחנית והחמרית של מדינות גדולות התומכות ומטפחות את יצירות מיעוטיהן בארצות שונות. היצירה בגולה היא לא רק שאלה ספרותית־תרבותית, אלא גם שאלה מדינית ממדרגה ראשונה.

אבל כלום אפשר ליצור בגולה? כלום ישוערו חיי יצירה בגיהינום זה ששמו גלות? ורבידוביץ עונה על זה: יודעים אנו יפה, שגיהינום הוא גיהינום, ואף על פי כן – הרי אנו חיים בו ועתידים לחיות בו, ומשום כן עלינו ליחד לעצמנו בעל כרחנו ארבע אמות של חיי ישראל בגיהינום. את הגיהינום אפשר לנצח רק מבפנים ולא מבחוץ. כל הבורח מן הגיהינום מציל לכל היותר את נפשו – – – רבידוביץ אינו מפקפק ביכולת היצירה הספונה בגולה. על יכולת־יצירה זו עלינו לדון לא לפי הסופרים העבריים החיים בגולה, אלא “לפי הכרח היוצר הטבוע ביהדות הגולה גופה, לפי כוחה ורצונה האימננטי, שיבוא לידי גילוי יצירתי בעתיד הקרוב”.

השקפותיו של רבידוביץ שהובעו בכנסיה העברית בברלין ובשורה של מאמרים, עוררו פולמוס ממושך בעתונות העברית בארץ ובגולה (א. שבדרון, מ. קליינמן, א. ברש, י. רבינוביץ, פ. שיפמן ואחרים), שהוסיף קוים חדשים לפרובלימטיקה העברית בגולה. אשר ברש, בנאומו אשר נשא במסיבת קלוב־“הפן” בארץ ישראל נגע, בסמיכות לדבריו של רבידוביץ, בפרובלימה חשובה: ספרות של עם או ספרות של שבט? הנגזר עלינו ליצור ספרות של שבט ארצי־ישראלי או ניתנה לנו היכולת ליצור ספרות־עם רחבה המקיפה את כל היהדות בגולה? ברש מתנגד לתרבות של שבט, כי השבט טרם נתבגר להיות מרכזי. אמנם, ארץ־ישראל היא הלוז בשדרתנו, בבת עיננו ואנו מוכרחים להאחז בנקודה זו, אבל אי־אפשר להפקיר את כל הגוף בשביל בבת־העין. ההצטמצמות במציאות הארצי־ישראלית בלי חזון של עם יוצר בהיקף העולמי תביא לידי הצטמקות ולא לידי התרכזות. ספרות שאיננה מבטאה את כוחות היצירה הפוטנציאליים של כל העם – סופה להתנוון.

אם ארץ ישראל תתבדל מהגולה היוצרת, לא תיצור ספרות של שבט במובנה החיובי של המלה; לכל היותר תיצור ספרות פרובינציונלית, בעלת צביון לבנטיני. תקותה ועתידה של ספרותנו היא, איפא, בעבודת יצירה משותפת של העם העברי בארץ ובגולה. אמנם, בארץ יימצא תמיד החלק הפעיל שנתברך בתנאי יצירה יותר נוחים מאשר כל חלקי העם שבגולה. אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף לספרותו יצירה לאומית־אנושית של כל היהדות העולמית, אז גם ספרות זו נידונה לירידה שאין אחריה תקומה.

אנו מוצאים בספרותנו גם דעות שונות מזו. לפי דעת הרוב (י. רבינוביץ, פ. שיפמן) אין סכנה לתרבותנו מהשבטיות וההתפוררות התרבותית, שהן חזיון מתמיד בחיי עמנו. התרבות הפרובינציונלית, השבטית לא עצרה מעולם בעד יצירת תרבות־עם. להיפך, מבחינה היסטורית כל תרבות היא פרי מזיגה של תרבויות שבטים. יש שתרבות שבט אחד העולה ברוחו על יתר השבטים מתקבלת על ידיהם ונעשית תרבות־עם. כך נהפכה תרבות יהודה – ליהדות. אבל גם אחרי התלכד השבטים לעם בן תרבות, אחת עדיין מתקיימת על ידי תרבות־העם, גם תרבות מקומית, פרובינציונליות או שבטית. גם בימי הבית השני יצר הקיבוץ הארצי־ישראלי תרבות־עם, שהשתלטה על כל האומה ויחד עם זה צמחו תרבויות שבטיות באלכסנדריה, בבבל, בפרס וכו', שהיו שונות במהותן. חזיון השבטיות לא חדל גם בימי הבינים והוא הולך ונמשך עד ימינו.

י. רבינוביץ אינו מפחד מפני השבטיות: בכל דור ודור היתה העברית מחיה ומפרה את השבטים הנובלים. אם יש לפחד, הרי לזה שגם השבט הארצי־ישראלי יתפורר לאבק שבטים. יש סכנה שמא יבולע לשבט הארצי־ישראלי משטף השבטים האחרים הפורצים ארצה מהתפוצות ושמא יקום גם כאן ריבוי שבטים לשוניים, כשם שכבר יש בארץ ריבוי־גוונים דתי וסוף דבר, שניהפך לעם פוֹלִיגְלוטִי, שיצא מכלל שבט ולא בא לכלל האומה. ואם כן, באיזה כח תפעיל ותחייה העברית הארצי־ישראלית את שבטי־ישראל בגולה? תשובתו של רבינוביץ היא אחד־העמית. רבינוביץ רואה את ירידת התרבות העברית בגולה ומצטער, שדור שלם עזב את התרבות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. אבל הוא מקוה, שגאולתה תבא מן הארץ. על אדמת המולדת יקום ויחזק אחד משבטי ישראל, ואם יהי “שבט חי, פורה ויוצר, ימשוך אחריו גם את הגלות”.

פ. שיפמן מרחק לכת בהשקפתו. אף הוא אינו ירא מפני השבטיות. לדעתו, השבטיות היא לא רק הכרחית, אלא אפילו מועילה בתנאי פזורינו: יש בה משום מלחמה פרטיזנית לאומית, כשכל קיבוץ ארצי מגין על עצמו בכוחותיו הוא. אבל הוא אינו מסתפק בהשפעה מהמרכז בלבד. ההשפעה הזאת תלך ותגדל עם התגבשות היכולת התרבותית בארץ ועם התגברות הצורך בגולה לקבל את השפעת המרכז. שיפמן דורש פעילות תרבותית בגולה. חיי עמנו רב־השבטים בגולה מתפתחים תחת השפעת גורמים שונים, שחלקם מפרידים בין שבט לשבט, כמו למשל הנטיה להתבדלות מקומית וחלקם מקרבים את השבטים, כמו למשל ההתאגדויות הענקיות הלאומיות, הסוציאליות והפילנטרופיות של היהודים. צריך איפא לנטוע את ההכרה בלבות הקיבוצים השונים, שאין לנו הצלה מירידת תרבותנו אלא על ידי יצירה לאומית תרבותית משוכללת בטיבה ונפוצה בקרב כל שכבות עמנו, כדי להגביר את הגורמים המאחדים על הגורמים המפרידים בחיינו. שדה גידולה של תרבות לאומית זו – היא הארץ והגולה, כל ארצות מגוריהם של בני ישראל. ארץ ישראל היא מרכזנו. מרכז רוחנו בלי מרכאות, מרכז רוחנו ונפשנו, באשר היא המולדת. אבל הננו עומדים עדיין על סף בנין המולדת. במובן תרבותי – תמול שלשום באנו אל הארץ. ומשום כך מוקדם עדיין לדבר ומכל שכן לשפוט על ההשפעה הרוחנית של הארץ. מה, איפא, היחס בין המרכז והגולה? היחס הזה – לדעתו של שיפמן – הוא לא שותפות של יצירה, אלא שיתוף של יצירה. השותפות היא פרי חוזה או קנוניה מתוך חופש רצון והכרה. השיתוף – הוא הכרח מתוך יחס נפשי ללא תנאי וללא חוזה. בין מולדת ובנים אין יחס של שותפות. הבנים ממלאים את חובת המולדת, אם גם אין מתן שכרה בצדה.

ההבדל בין שתי ההגדרות הסותרות זו את זו אינו אלא דיאלקטי בלבד. למעשה משתמשים שני הסופרים בפָעַל אחד לשם הגדרת היחס, שניהם מטילים את חובת הפעולה המשותפת על הארץ ועל הגולה. והוא המכריע. שיתוף זה – פירושו: טיפוח הלשון והתרבות העברית בגולה מתוך שיתוף אידיאל לאומי ואחדות תרבותית, חינוך הדור הצעיר והכשרתו לקראת בנין הארץ, השתמשות בתרבות הארצי־ישראלית בתור אמצעי יסודי לתעמולה הציונית, יצירת קשר מתמיד עם מוסדות התרבות בארץ, תמיכה מוסרית במפעלי־תרבותה ויצירת שוק רחב בגולה בשביל תוצרת־הרוח הארצי־ישראלית. מאידך גיסא תשתתף הארץ באופן מתמיד ופעיל בחיים התרבותיים של הגולה על ידי עסקניה ושליחיה; העתונות הארצי־ישראלית תפתח לרווחה את דפיה לכל התופעות והמאורעות המתרחשים בעולם התרבותי בגולה; ראשי העסקנים בארץ ישתתפו במוסדות ההנהלה של התנועה העברית בגולה; הארץ תפעיל את היצירה התרבותית בגולה על ידי תמיכה מוסרית וחמרית. השיתוף הזה, כשהוא לעצמו, ישמש מקור לדחיפות רוחניות, לחילופי נסיונות ומחשבות, לגילוי הכוחות הרוחניים והנפשיים המכשירים בכללותם את הקרקע ליצירה. הגשמת מלוא התכנית של שיתוף־יצירה זה לא־תתואר אלא ע"י ליכוד כל הכוחות העבריים בארץ ובגולה המכירים באחדות־תרבותה הלאומית של האומה הישראלית, במסגרת של הסתדרות עברית אחת והיא ה"ברית העברית העולמית\”.

בראשית – היה האירגון. הסיבה הראשית והמכריעה של כשלון התנועה העברית בגולה היתה – חוסר האירגון. כל תולדות התנועה העברית בגולה אינן אלא שלשלת ארוכה של נסיונות ושאיפות למצוא צורה אירגונית מתאימה לתנועה העברית העולמית. הקץ לחיפושי הדרכים והצורות האירגוניות־הסתדרותיות הושם בשנת 1931, בכנסיה העברית בברלין, שבה נוצרה ה“הברית העברית העולמית”. ע“י יצירת הברית הוקם מרכז משותף לכל ההסתדרויות העבריות הארציות בגולה. התנועה המפורדת והמפוררת נתאחדה מבפנים ע”י אורגן מנהל עולמי. כלפי חוץ – נוצר מוסד רפרזנטטיבי המיַצֵג את כל התנועה.

אבל ה“ברית” עדיין עומדת בראשית דרכה בשדה האירגון, הכינוס והיצירה. בשעה שנתיסדה ה“ברית” היתה התנועה העברית ברוב ארצות הגולה קיימת בנס. רבים מיסודותיה נתמוטטו בשנות מלחמת העולם ובתקופת המשבר העולמי שבא לאחריה ואם כי נעשו מאמצים ציבוריים כבירים לחיזוקם וביצורם, גדל שבעתים חורבן התקופה מכל כיבושי־הבנין. בפרקים הבאים נעמוד בפרטות על התנועה העברית למקצועות פעולתה השונים; כאן נציין את מצבה בקוים כלליים.

ראש וראשון לפעולות התנועה העברית בגולה – הוא החינוך העברי. בשדה החינוך חולל הציבור העברי המאורגן גדולות. אבן הבוחן לחיוניותה של התנועה העברית ולהתקדמותה הוא – התגברות החינוך העברי, ביחוד בארצות אירופה המזרחית, הרשת המסועפת של מוסדות החינוך העבריים והדור העברי לרבבותיו, המתחנך בהם ברוח התחיה הלאומית. אבל גם בשטח הרחב הזה של התנועה מרובה הפרוץ על העומד. מוסדות־החינוך העבריים בפולין, ברומניה ואפילו בליטא ובלטביה מתקיימים בקושי. לבתי־הספר אין סביבה עברית, שתשמש להם המשך טבעי. הרחוב, המשפחה, האספה הציונית – אינם עבריים, מלבד הסתדרות הנוער הלאומית, שאף היא אינה עברית בשלמותה. הציבור היהודי מתיחס באדישות אל התנועה העברית וקניניה. יוצאים מן הכלל – חוגי העסקנים המקומיים וההורים וביחוד המורים. אבל שיעור קומתו הרוחני של המורה העברי הונמַך בציבור היהודי והמורה חדל מהיות כוח ציבורי משפיע בתנועתנו הלאומית והעברית.

מחריד הוא מצבה של הספרות העברית בגולה. היצירה הספרותית בגולה כמעט שפסקה לגמרי, חוץ מיצירות ספרותיות בודדות ומקריות. אין מוֹלוּ“ת עברית כתעשיה ספרותית רבת־היקף כזו שברוסיה לפני המלחמה או בגרמניה בשנות העשרים. יש סופרים ויש מולי”ם בגולה, אבל פעולתם המקוטעת והמקרית אינה מצטרפת לחשבון של יצירה אינטנסיבית היונקת ממקור המציאות העברית. אף העתונות העברית היא בשפל המדרגה. בכל העולם כולו, מלבד ארץ־ישראל, אין אף עתון יומי עברי אחד לגדולים ואין אף עתון ספרותי אחד לילדים. העתונות הקיימת היא – רובה ככולה – חדשית או שבועית ועל פי רוב – מפלגתית.

נקודת זוהר במציאות העברית בגולה היא – הדיבור העברי. הדיבור העברי חדל מהיות דבר מופלא ומוזר, ענין של הפגנה וקנאות והוא הולך ונעשה טבעי עד כמה שהטבעיות היא אפשרית בתנאי הגולה. אבל גם הדיבור העברי לקוי בחוסר שלמות ועקביות. חסרה לו ההתמדה העקשית יֵצר הכיבוש וכוח ההכרעה בחיי התנועה.

על הנהלת ה“ברית העברית העולמית” מוטלת התעודה לאחד את כל ההסתדרויות העבריות הארציות במסגרת ה“ברית”, לכנס ולרכז את כל הכוחות העבריים שבעולם תחת דגלה, לעמוד על משמר כבודה וצרכיה החיוניים של ה“ברית” בהיקף העולמי, להחיות את התנועה ע“י תכנית פעולה מקיפה, לחזק את המשמעת ההסתדרותית הפנימית של התנועה וליצור בסיס חמרי מוצק לקיומה. על ה”ברית" להפעיל את הגולה ולעוררה ליצירה, להשגיח על הפרופורציה הדרושה בין כל מקצועות היצירה ולמצוא – ע"י תכנית קבועה של אמצעי תעמולה והסברה – את הדרך אל העם העברי.

כדי שעיקרי הפרוגרמה של התנועה יתקדשו בקדושת־חוק וישמשו יסוד בל־ימוט לתורת התנועה, נחוץ שיוכרזו מעל במה בעלת משקל וסמכות. כזה הוא הקונגרס העברי הראשון. זה עשרות בשנים מנסר רעיון הקונגרס בעולמנו העברי. כל ועידה ומועצה עברית עולמית נסתיימה בהכרזה על כינוס הקונגרס, אבל הכינוס הלך ונדחה משנה לשנה. בתולדות תנועתנו העברית לא היו ימים להכרח כינוסו של הקונגרס כימינו אלה. אמנם, הקונגרס העברי אינו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי, אבל אמצעי כביר ורב־תוצאות. לתנועתנו העברית, בתור תנועה ציבורית־לאומית מאורגנת, אין התחלה, זמן מתן תכניתה. אף התורה שניתנה מן השמים – לא נפלה מן השמים: היא ניתנה במעמד הר־סיני. לנו חסר המעמד של התנועה. לתנועה הציונית יש הקונגרס הציוני הראשון, שעיבד את התכנית הבזילאית, יסוד היסודות של התנועה. אפילו לתנועה האידישאית יש – צ’רנוֹביץ. לנו – חסר התאריך ההיסטורי הזה, חסרה השבועה העברית, החובה העברית במובן ההסתדרותי. קדושת הלשון, חיבת־הלשון, ההכרה הציונית וכו' – כל אלה אינן מספיקות, כי אינן מחייבות לשום דבר. יחס הציונות אל העברית מעיד כמאה עדים על אמיתת הדברים. חסרה לנו חוקה עברית, שתקבע את הזכויות ואת החובות של העברי לגבי התנועה. ובאין חוקה – אין סדר ומשטר, אין חטא ועונש, אין משמעת ואין תנועה.

מה צריך להיות אפיו של הקונגרס הראשון – דמונסטרטיבי או מעשי?

בעצם השם – קונגרס ראשון – יש משום תשובה חלקית על השאלה. אי אפשר לו לקונגרס מכונן לוותר על יסוד ההפגנה, על ההכרזות הדמונסטרטיביות, שבתנאי חיינו בגולה יש גם בהן מן המעשה ומן ההכשרה למעשה. גם בזה ייבדל הקונגרס מן הקונגרסים הרגילים שיבואו אחריו.

הקונגרס יפגין כלפי פנים וכלפי חוץ על רצונה של האומה העברית לטפח את לשוננו ותרבותנו הלאומית;

יכריז על אחדות התרבות העברית בשביל כל חלקי האומה בארץ ובגולה;

יכריז על שיתוף הפעולה האורגני של הארץ והגולה בכל שטחי התרבות העברית;

יגיב על רדיפת הלשון והתרבות העברית ברוסיה המועצתית ועל קיפוח הזכויות של בתי־הספר העבריים ברוב ארצות הגולה.

הקונגרס העברי ישמש מקור התלהבות ועלית נשמה לכל התנועה העברית וילהיב מחדש את הגחלת הציונית ההולכת וכבה. הקונגרס העברי יוקיע לעיני כל את נגע־האדישות השוררת בתנועה הציונית ביחסה אל העברית ואת הסכנה הכרוכה בה לקיומה של התנועה הלאומית. הקונגרס יבליט את הסכנה הצפויה לארץ־ישראל מצד העליה ההמונית הבלתי־עברית הזורמת ארצה. הקונגרס יתריע נגד הפשרנות העלובה והמזיקה ביחס לעברית הרווחת בחינוך הציוני ויכריז על עבריות שלמה, ללא פשרות וּויתורים. הקונגרס יעבד את התכנית האידיאולוגית וההסתדרותית של ה“ברית”, שתתן מעוף חדש לתנועה ותשמש מנוף לעבריות של בנין והגשמה.

אבל, בעיקר, צריך הקונגרס להיות מעשי. על הקונגרס לברר ולקבל החלטות בכל השאלות המעשיות של חיינו הרוחניים. לשון, ספרות, מדע, אמנות, מו“לות, ספרנות, תעמולה – כל השאלות החיוניות האלו עומדות לבירור הקונגרס מהצד המעשי שבהן. בין תכניות־הקונגרס השונות והרבות שהוצעו בספרותנו, ראויה להיזָכר תכניתו המורחבת של ד”ר ש. רבידוביץ. בעל־ההצעה מציע לכנס לא סתם־קונגרס, כדוגמת הקונגרס הציוני, אלא קונגרס אחד שיהי עשוי כמה וכמה קונגרסים פּנימיים, קונגרסים של כל המעמדות התרבותיים בישראל, של כל הגושים המקצועיים והסוציאליים, שהם נושאי תרבותנו או שיש לשתפם בעבודתה. לפי תכנית זו תתקיימנה, איפא, בזמן הקונגרס ועידות מיוחדות לחינוך, לספרות ואמנות, למדע עברי, ועידות של הנוער העברי והאקדמאי העברי, ועידה של נשים עבריות, מועצה לשאלות הספריות והספרנות, שתתכנס בקשר עם תערוכת ספרים ודברי אמנות, שתיערך על יד הקונגרס. כל הועידות והמועצות הללו הן אבטונומיות בקביעת סדר־היום של עבודתן ובירור שאלותיהן. הן מקיפות את כל השאלות העיוניות והמעשיות הנכנסות לתחום סמכותן ומסתיימות ביצירת אגודות עולמיות המתקיימות על יד ה“ברית” (ברית עולמית של ספרות, ברית עולמית של מוסדות־ההשכלה העליונים, חברה עולמית למדע עברי, הסתדרויות עולמיות של הנוער והאקדמאים העבריים, אגודה עולמית של נשים עבריות וכו'). כל הועידות הנזכרות הן חלקי הקונגרס. ציריהן, שהם גם צירי הקונגרס, משתתפים בישיבת הפתיחה של הקונגרס, בישיבה המוקדשת לבירור האידיאולוגיה של התנועה העברית ובישיבת הסיום של הקונגרס, שבה נשמעות החלטות כל הועידות, נידונות ההצעות ההסתדרותיות ונבחרת האכסקוטיבה של ה“ברית” המורכבת מנבחרי כל הועידות.

מכל השאלות הטכניות המרובות הקשורות בכינוס הקונגרס, ראויה לבירור מיוחד שאלה אחת, שעוררה פולמוס־דברים במחנה העברים ושטרם נפתרה עד עתה והיא: שאלת מקום הקונגרס. הללו דורשים לכנסו בארץ והללו – באחד ממרכזי הגולה. יש הרבה מן ההגיון בדברי הטוענים שהקונגרס צריך להתכנס בגולה, והנימוקים הם:

1) הקונגרס יטפל בעיקר בשאלת התנועה העברית בגולה, כי הרי לשם כך נתכנס: לארגן ולחזק – בשורה הראשונה – את הגולה העברית, לכבוש בשביל התנועה את המוני עמנו העומדים לפי שעה מחוצה לה, לגייס את כל הכוחות העבריים הפעילים בשביל עבודת תרבותנו. ומשום זה עליו להתכנס לא במקום גידולה הטבעי של התנועה העברית, אלא במקום רפיונה, באוירה של המציאות הגלותית.

2) קונגרס בארץ ישראל עלול – בשל מרכזיותו הלאומית – להיהפּך לקונגרס ארצי־ישראלי ולדחות לקרן־זוית את שאלות־הגולה.

3) הקונגרס העברי צריך להיות גרנדיוזי במספר ציריו וצריך לשתף בעבודתו באי־כוח כל הארצות, דבר שהוא בלתי־אפשרי בארץ מפני ריחוק המקום ויוקר העליה.

4) הקונגרס צריך לשמש בשביל הצירים והאורחים, שישובו למקומותיהם מקור השראה ועידוד לעבודה מחודשת ומאומצת. דוקא ארץ־ישראל מעוררת את החשש, שרוב הצירים לא יָשובו לשולחיהם.

נימוקי הצד־שכנגד המראים על יתרונותיה של ארץ־ישראל בתור מקום כינוסו של הקונגרס הם:

1) קונגרס עברי בגולה – אין בו משום הפגנה לאומית־מדינית כלפי הגורמים החיצוניים והפנימיים. החלטות הקונגרס הראשון של התנועה העברית העולמית צריכות להיות טבועות בחותם המולדת.

2) ההשתתפות הפעילה של הארץ בקונגרס תסייע להידוק הקשר האורגני בין המרכז והתפוצות.

3) ריכוז הכוחות התרבותיים בארץ יסייע להרמת הגובה הרוחני של הקונגרס.

4) ראוי שההוצאות המרובות הכרוכות בנסיעה לקונגרס תשמשנה מקור הכנסה בשביל ארץ־ישראל.

שאלת מקום הקונגרס אינה, סוף־סוף, אלא אחד הפרטים של כינוס הקונגרס בכלל, וזוהי – השאלה העיקרית המחכה זה כמה שנים לפתרון.

אחת הסיבות העיקריות, שגרמו לכשלון אירגונה של התנועה העברית העולמית היה – חוסר קרן מרכזית לתרבות עברית, קרן שתתמוך בכל מפעלי היצירה הרוחנית ובכל מוסדות התרבות העברית בארץ ובגולה. יצירת קרן־התרבות נתאחרה בשל השתדלויותיה הבלתי־פוסקות של התנועה העברית לשתף את ההסתדרות הציונית בעבודת־התרבות בגולה. כפי שהזכרנו לעיל לא ירדה שאלה זו מעל סדר היום של הקונגרסים הציוניים. עסקני התנועה העברית לא חדלו לצפות לתמיכה הכספית של ההסתדרות הציונית מתוך השליה עצמית עקשנית. אבל כל הקונגרסים נסתיימו ברוח: Alle Sympatie für Kultur, aber keinen Groschen. במקום לתת אמצעים – באה הנוסחה הידועה: “לאחוז באמצעים”… תקציבי התרבות הוקצבו על ידי הקונגרסים רק לצרכי ארץ־ישראל. מתוך אמונה קדושה בצדקת דרישתם ובהתגשמותה הקרובה לא העלו העברים על דעתם את רעיון העצמאות הכספית אפילו בתקופת ההגשמה של העצמאות ההסתדרותית. הקונגרס הציוני העשירי עודד את מחנה העברים בפיקציה חדשה: בו נולד הרעיון של ה“מחלקה לחינוך ולתרבות” על יד ההסתדרות הציונית, אשר נוצרה בקונגרס ה…ששה עשר. ושוב נחלש המאמץ הציבורי לשם יצירת קרן־תרבות בשל תקוות־השוא שנתקשרו בקרן זו.

היה עוד טעם פסיכולוגי שעיכב את הקמת הקרן והוא: החשש להתחרות בשתי הקרנות הלאומיות הקיימות. אבל חשש ממין זה הובע גם בשעה שניגשו לייסד את “קרן־היסוד”. המציאות הכחישה את כל החששות. למרות קירבת־המטרות של שתי הקרנות המשמשות כאחת לבנין הארץ, עלו הכנסותיה של קרן־הקיימת בכל מקום שֶבו עלו הכנסותיה של קרן־היסוד ולא עוד אלא שהכנסותיה של זו עלו בדרך כלל על הכנסותיה של הקרן־הקיימת. ואין ספק שהכנסות שתיהן תעלינה עוד יותר עם הגברת פעולתה של קרן־התרבות. ירידת הקרנות שהולכת ומורגשת בזמן האחרון באה לא בשל התבַדות הרעיון של ההון הלאומי, אף לא בשל החרמות שהוטלו עליהן על ידי שתי מפלגות ציוניות, אלא בעיקר בשל התישנותה של שיטת המגביות המבוססת על התעמולה. הדיפרנציאציה הרעיונית המחרידה בתוך התנועה הציונית שנתפצלה לכמה וכמה מפלגות וסיעות וזרמים, הולכת ומבטלת את עצם האפשרות לנהל עבודת־תעמולה כללית. את מקום התעמולה שכבר בימינו ניטל חלק מכוח השפעתה יירש בעתיד החינוך התרבותי. קרן־התרבות אשר תתמוך ביצירתנו התרבותית ובמוסדותינו החינוכיים החדורים ברוח שחרורנו הלאומי – היא שתשריש בלב הדור הצעיר את חובת ההתנדבות הלאומית ותחדש את היחס לקרנות על ידי תוכן חינוכי־תרבותי.

התנועה העברית טיפחה שנים רבות את רעיון קרן־התרבות. במשך שלוש השנים האחרונות נתקבלו בדבר יצירת הקרן ההחלטות הבאות:

1) בתמוז תרצ"א החליטה הכנסיה העברית בברלין ליצור קרן־תרבות, שתהא “קרן קיימת לתרבות ישראל, קרן שתשא בעול החינוך העברי לכל צרכיו, בעול היצירה העברית באשר היא שם, קרן עממית אשר תשמור על קיומנו הרוחני”.

2) הקונגרס הציוני ה־17 בבזיל מילא את ידי האכזקוטיבה הציונית ליחד חודש בשנה לתעמולה ולמפעל כספי לשם מוסדות החינוך והתרבות העברית בארצות הגולה.

3) ההנהלה הציונית שנבחרה בקונגרס ה־17 נתנה את הסכמתה לסידור מגבית של קרן־התרבות. הסכמה זו ניתנה ג“כ על ידי הנהלות הקרנות הציוניות לאחר מו”מ שהתנהל עמהן על ידי הועד המרכזי של ה“ברית העברית העולמית” בברלין.

4) המועצה העברית העולמית בפרג באלול תרצ“ג החליטה לתבוע סיוע מצד ההנהלה הציונית וציוני כל העולם להפעלת קרן־התרבות של ה”ברית העברית העולמית".

5) הקונגרס הציוני ה־18 הדגיש את הצורך החיוני לחזק ולהרחיב בגולה את הפעולה בשדה החינוך והתרבות, שהם נשמת התנועה הציונית; חזר אחרי החלטות הקונגרס הציוני בדבר יצירת ה“ברית”; מסר לשם הכרעה לועד הפועל של ההסתדרות הציוֹנית את ההחלטה בדבר הקצבת תמיכה מתאימה ל“ברית העברית העולמית” ולמוסדות התרבות והחינוך המרכזיים.

בניסן תרצ"ד נתכנס בירושלים המושב של הועד הפועל הציוני. הועד המרכזי של “תרבות” בפולין פנה אל המושב בתזכיר, שבו דרש להקים את “קרן־התרבות”, אבל המושב גם לא העלה את השאלה על סדר־היום.

בכ“א תמוז תרצ”ד מת בוינה אביר משוררינו, חיים נחמן ביאליק ז“ל. הנהלת “הברית העברית העולמית” בא”י ובגולה (לונדון–ורשה) פנתה אל הציבור העברי ואל הנהלת ההסתדרות הציונית בדבר הפעלת קרן־התרבות שתיקרא על שמו של ביאליק ז“ל ותשמש זכרון־נצח לחזונו הגדול, אשר נשא בחובו את החרדה הגדולה לגורל תרבותנו ונלחם כל ימיו בעד יצירת קרן־ברזל לסיפוק צרכיה. אבל יצירת הקרן נתקלה שוב בקושיים פנימיים. ההנהלה הציונית החליטה למסור את ייסוד הקרן לסמכותו של הקונגרס הציוני התשעה עשר ולהסתפק לפי שעה ביצירת מוסד תרבותי שייקרא על שמו של ביאליק ז”ל.

“הברית העברית העולמית” מתנגדת לכל החלטה שיש בה כדי לדחות את יצירת הקרן. רק קרן עממית קבועה לצרכי תרבות יכולה לדעת מחנה העברים לשמש מקור־הכנסה מתמיד ובטוח, שיהא בכחו לאפשר תכנית־פעולה תרבותית מקיפה ומסודרת. קרן זו עלולה להתחבב על הציבור היהודי ולהשתרש בתור קרן־לאומית קבועה.

כבודו של ביאליק ז"ל אשר ראה בקרן זו את הבסיס החמרי היחידי של התנועה העברית דורש, שעל שמו תוקם קרן־עם לצרכי התרבות העברית. ואשר לחשש ההתחרות בקרנות הקיימות – כבר נאמר ונשנה שאין לו שום יסוד. להיפך, קרן־תרבות זו עשויה לשמש משען מוסרי גם לקרנות הציוניות ולהדק את הקשרים הרוחניים בין הארץ והגולה.

יצירת הקרן לתרבות עברית היא דרישת שעה שאין לדחותה. מצבה הנואש של התנועה העברית ברוב הארצות דורש במפגיע להחיש בהקמת הקרן. ההתעוררות הרבה של העם היהודי הרואה חובה לעצמו להציג זכרון־עד למשוררנו המנוח יכולה היתה להכתיר את ראשית פעולתה של קרן כזאת בתוצאות כבּירות. ייסוד מוסד תרבותי עשרים או שלושים בארץ אינה בטוי מתאים ליחס הכבוד שכל העם רוחש למשוררו המנוח, ובעיקר – אין בו כלל וכלל משום פתרון לשאלת תרבותנו ואין בכחו לקיים תנועה עברית יוצרת בארצות הגולה.

היסוד המכריע בתנועה – הם נושאיה ומגשימיה, כלומר החוגים הציבוריים שעליהם היא נשענת. המחנה העברי בכל העולם מתחלק לשלשה גושים גדולים. הגוש הראשון מקיף את המעמדות התרבותיים, כלומר הציבורים הקשורים בתנועה העברית קשר של אינטרס. אל הגוש הזה שייכים:

1) חוגי הסופרים והאמנים העבריים.

2) מוסדות חינוכיים מכל הסוגים הכוללים:

א) את ציבורי ההורים;

ב) ועדי ההורים;

ג) אגודות התלמידים.

3) עסקני “תרבות”.

4) אירגונים למען התרבות עברית, כמו מועדונים עבריים, “ברית דוברי עברית” וכו'.

הגוש הזה המצטיין בטיבו ואיכותו מקיף את החוגים היותר פעילים של התנועה העברית.

על הגוש השני נמנות המפלגות וההסתדרויות הציוניות המכירות בלשון ובתרבות העברית, ואלו הן המפלגות:

הסתדרות הציונים הכלליים. תומכת בתנועה העברית ובפעולתה. נלחמת בארצות שונות בעד זכויותיהם המדיניות של הלשון העברית והחינוך העברי. חלק קטן של ההסתדרות נוטה לדו־לשוניות חינוכית. ההסתדרות היא פסיבית בשדה הדיבור העברי.

מהחלטות המועצה הארצית של ההסת. הציונית בפולין (22–23 לאוקטובר 1933).

המועצה של ההסתדרות הציונית בפולין מביעה את הכרתה ל“ברית העברית העולמית” על מלחמתה בקונגרס הציוני הי"ח למען השפה, התרבות והחינוך העברי.

המועצה מחייבת את כל החברים של ההסתדרות הציונית:

א) לקחת חבל פעיל בעבודותיה של תנועת “תרבות” ולהגדיל את השפעתה של ההסתדרות הציונית בתנועה זאת;

ב) לדאוג לבתי הספר “תרבות” הקיימים ולהקים חדשים במקום שאינם;

ג) לשלוח את הילדים רק אל בתי־הספר של “תרבות”;

ד) לתמוך במוסדות “תרבות” המרכזיים והמקומיים ולהשתדל בדבר תמיכות ל“תרבות” בתקציבי הקהילות והעיריות;

ה) להשליט את העברית בחיי הציונים.

הסתדרות ברית הצוה"ר. (הרויזיוניים).

ההסתדרות תומכת בתנועה העברית ועומדת על בסיס של עבריות שלמה. שואפת לשעבור המפלגה. יחסה אל שיטת־החינוך של “תרבות” הוא אופוזיציוני.

מהחלטות הועידה הארצית הששית של ברית הצוה"ר בפולין.

1) הועידה הארצית של ברית־הצוה“ר בפולין מחליטה ליצור על יד הועד הראשי מחלקת־תרבות מיוחדת, אשר תדאג להפצת הלשון והתרבות העברית במערכות הצוה”ר.

2) מתוך הכרת הצורך לקבוע תכנית חינוך מדויקת בשביל בתי־הספר, שתהי מבוססת על יסוד הרעיון של מלכות־ישראל, מחליטה הועידה לכנס בזמן הקרוב ועידת מורים ועסקני־תרבות רויזיוניים, כדי לעבד את התכנית הנזכרת.

3) כדי להפיץ את הלשון והתרבות העברית, מחליטה הועידה ליצור על יד כל סניף וסניף את המוסדות הבאים:

א) קורסים ללימוד השפה העברית;

ב) סמינריונים לתרבות העברית;

ג) “ברית העברים” שתאחד את הרויזיוניים המדברים עברית.

4) כל פקידי המוסדות של הצוה“ר חייבים לדעת עברית בדיבור ובכתב. כדי למלא אחרי החלטה זו ניתנת לפקידים שהות של שנה. פקידים חדשים אינם יכולים לשמש במוסדות הצוה”ר בלי ידיעת העברית.

מפלגת העבודה הציונית “התאחדות”.

תומכת בתנועה העברית ומשתתפת באופן פעיל בעבודת “תרבות”. נלחמה בעד עבריות שלמה ומדגישה את היסוד־הארץ־ישראלי והעמלני בחינוך.

מהחלטות הועידה הארצית של “התאחדות” בפולין. (24–26 לדצמבר 1934).

1) הועידה מטילה חובה על כל חברי ה“התאחדות” ללוֹמד את השפה ולהגשימה בחיי יום־יום.

2) חברים של “התאחדות” שאינם יודעים עברית מוכרחים להתחיל בלימוד השפה לכל המאוחר עם גמר השנה הראשונה להשתייכותם למפלגה.

3) הועידה פונה בדרישה אל הועה"מ ואל ועדי הסניפים במקומות לתת את האפשרות לחברים שילמדו את השפה וירכשו לעצמם את קניני הרוח של היהדות.

4) הועידה מיפה את ועדי הסניפים לאחוז באמצעים החריפים ביותר ביחס לחברים שאינם לומדים עברית ואינם משתמשים בה בחיי יום־יום עד כדי הרחקתם מהמפלגה.

5) הועידה פונה אל כל החברים בדרישה להגביר את המאמצים לטובת החינוך העברי השלם מתוך תמיכה במוסדות “תרבות” הקיימים והקמת בתי“ס עבריים חדשים ועבודה מאומצת בתוך סניפי־”תרבות".

6) הועידה מחייבת את חברי המפלגה לשלוח את ילדיהם אך ורק לבתיה"ס העבריים.

7) הועידה פונה אל החברים שיגשו להקים בתי"ס עבריים מקצועיים.

8) הועידה מקבלת לידיעה בשביעת רצון את דבר הקמת “המחלקה לחינוך ולתרבות” ע"י האכסקוטיבה הציונית ומביעה את תקותה, כי מחלקה זו תתענין למעשה במפעלי החינוך העברי השלם בגולה ותגשים את החלטות הקונגרס בשטח השפה והתרבות.

המפלגה המדינתית

תומכת בתנועה העברית. שואפת לעבריות שלמה. רואה בהבראיזציה אחד העיקרים של הבראת האומה בגולה.

אל הסתדרויות הנוער התומכות בתנועה העברית שייכות:

הסתדרות “השומר הצעיר”.

תומכת בתנועה העברית, משתתפת באופן פעיל בעבודת “תרבות”, נלחמת בעקשנות והתמדה בעד עבריות שלמה. היחידה שהגשימה בגולה את עיקרי הדיבור העברי וההכשרה הרוחנית העברית.

מהחלטות מועצת “השומר הצעיר” בפולין.

א) “המועצה הנרחבת מציינת את הקשר האמיץ הקיים בין תנועת השוה”צ כתנועה חינוכית חלוצית ובין ביה"ס העברי. המלחמה על הגברת כוחו של בית הספר הזה ועל כיוונו החלוצי והעמלני מחייבת את התנועה להכפיל את מאמציה בכל מקום ומקום בשביל תנועת “תרבות” ובתי ספריה, לתת את האיניציאטיבה להקים בתי ספר וגני־ילדים עבריים במקום שאינם ולדאוג להרחבתם בכל אתר ואתר.

ב) המועצה מכריזה על גיוס גדול בקרב הנוער המתלמד השומרי והבלתי־שומרי לשם העברתו לביה"ס העברי השלם. על מוסדות התנועה לעבד את פרטי הפעולה הזאת ולחייב בהם את כל קני התנועה.

ג) המועצה פונה למרכז “תרבות” ולמוסדות המנהלים המקומיים שלה בדבר הקמת סדנאות־עבודה על יד בתי הספר העממיים והגימנסיות.

ד) המועצה מחליטה להעמיד במרכז הפעולה החינוכית בתנועה את עבודת ההבראיזציה בכל השכבות ומחייבת את כל המבקרים – חברי ההנהגה הראשית והגלילית ואת כל ההנהגות בקנים לנהוג בכל חומר הדין ביחס לבוגרים שאינם יודעים ואינם לומדים עברית. ביחס לבוגרים אשר נמצאים זה שנתיים בשכבה השלישית ואינם יודעים ואינם לומדים עברית – אחת דינם להוציאם מהתנועה.

“החלוץ העובד”.

יחסו אל הלשון העברית והתרבות העברית בגולה חיובי בהחלט. מדגיש את רעיון החלוציות ותרבות־העבודה בהכשרה הרוחנית של חבריו. משתתף בעבודת “תרבות”.

מהחלטות הועידה עולמית של ה“חלוץ” (דנציג 1926).

1) העיקרים הבאים הם חובה ב“החלוץ”:

א) עבודת כפים עצמית.

ב) עברית ותרבות עבודה.

ג) זיקה להסתדרות העובדים בא"י.

ד) השתתפות במפעלי ארץ ישראל העובדת.

1) הועידה העולמית של “החלוץ” רואה כאחד הנצחונות הגדולים של תנועת הפועלים בארץ את הכיבוש התרבותי הגדול והקשה, כיבוש הלשון העברית – המפתח לאוצרות התרבות של העם העברי – בתור שפת דיבורו ותרבותו האחת והכללית של הפועל העברי בארץ.

2) המשכת המפעל התרבותי של הפועל העברי בארץ והנחלתו לשדרות הרחבות של העם היהודי בכל ארצות הגולה – היא אחת מתעודותיה המרכזיות של תנועת “החלוץ”.

3) ההשתתפות הפעילה והערה של העליה החלוצית בבנין חברת העובדים בארץ, בהקמת מִשְׁקָה, תרבותה והסתדרותה תלויה בהקנית השפה העברית לכל חבר של ה“חלוץ” בתור שפת דיבורו ותרבותו בחיי יום־יומו.

4) הועידה העולמית של ה“חלוץ” מחייבת את כל ההסתדרויות להגביר את הפעולה להנחלת הלשון העברית לכל חבריה.

במפעלי התנועה העברית משתתפות רוב הסתדרויות־הנוער הציוניות וההסתדרויות החלוציות והן: הנוער הציוני הכללי, בית“ר, “גורדוניה”, “ויתקיניה”, “עקיבא”, “ברקאי”, ה”חלוץ" המרכזי, “החלוץ הצעיר” ועוד.

מקום מיוחד תופסות המפלגות הציוניות שתכניתן התרבותית טבועה בחותם דו־הלשוניות. על המפלגות האלו נמנות:

1) מפלגת “מזרחי”. המפלגה אינה רואה עצמה חלק של התנועה העברית המאורגנת ועומדת מחוץ ל“ברית העברית העולמית”. עבודתה התרבותית של “מזרחי” בפולין, כלולה בעיקר בחינוך המרוכז בהסתדרות “יבנה”, העומדת תחת השפעתה המפלגתית של “מזרחי”. בבתי הספר מיסודה של “יבנה” נלמדים הלימודים הכלליים בלשון המדינה. ברשותה נמצא גם מספר מועט של בתי ספר עבריים שלמים. המפלגה נלחמת בעד הלשון והתרבות העברית במסגרת תכניתה המפלגתית.

2) מפלגת־האיחוד של “פועלי־ציון (מאוחדים עם צ. ס.) והתאחדות”. תכניתה התרבותית של מפלגת־האיחוד שהוקמה בשנת 1932 בדנציג היא דו־לשונית. בתור תכנית־הסכם של שתי מפלגות היא חדורה ברוח פשרנות. כל סעיפיה קובעים לכתחילה את בכורת האידית בחיי האומה. העברית משמשת בצד האידית ענין הטעון הכרה וטיפול. במקום לציין שהלשון העברית היא השפה הלאומית של העם העברי מדבר המצע הדנציגאי על ערכה הלאומי והתרבותי של השפה העברית ועל המקום (?) אשר שפה זו תופסת בתנועת הַתְּחיה הלאומית. שפת האבטונומיה הלאומית בגולה היא אידית; התכנית מטילה על האיחוד את החוב להלחם בעד הזכויות המדיניות של העברית רק בארצות, שבהן היא משמשת שפת ההמונים היהודיים, כלומר בארץ־ישראל. התכנית קובעת גם שהתחיה התרבותית וההתפתחות של המוני העם בארצות שבהן השפה האידית משמשת שפת ההמונים – קשורה בשפה האידית. בפעולה החינוכית מרימה התכנית למדרגה של עיקר את כפילות החינוך, כלומר הקמת בתי ספר עבריים לחוד ואידיים לחוד בתנאי ש“על המפלגות הארציות המנהלות בתי ספר בשפת ההוראה העברית או האידית – להבטיח למיעוטים בקִרְבן את הזכות לסדר בתי־ספר משלהם בשפת ההוראה השניה”.

הגוש השלישי, שגם עליו עתידה להסָמך התנועה העברית הם החוגים הרחבים של הציבור היהודי העומד לפי שעה מחוץ לתנועה העברית. החוגים האלה שנתחנכו על ברכי המסורת הדתית וההשכלה העברית – זיקה פנימית להם ללשון ולתרבות העברית ויחס חיובי – לחינוך העברי. התנועה העברית המאורגנת, שנתרכזה עד עכשיו בחוגי ה“מעמדות” התרבותיות והמפלגות העבריות, טרם מצאה את הדרך להמוני־העם הקרובים ברוחם לתנועתנו. שדה־הבור של הציבוריות היהודית זקוק לחריש עמוק של הסברה ותעמולה עממית שתקרב את העם אל התנועה. כיבוש העם בעד התנועה העברית – זוהי התעודה, הסיסמה ההסתדרותית של תנועתנו העל־מפלגתית. על־המפלגתיות של התנועה העברית פירושה: איחוד כל חלקי התנועה, למרות ניגודיהם העיוניים, על בסיס של פעולה משותפת.

דרכנו – דרך מלחמה קשה ורבת־עמל, מלחמה בכל ממעיטי דמות האומה ומשפילי קומתה התרבותית, מלחמה בכל מציבי הגבולות והסייגים לרוח העם הישראלי. מצד אחד – נסיונות, מאמצים, קרבנות ושאיפות כיבוש ובנין, ומצד שני – הרס הנכר, חורבן הטמיעה, חשבון היאוש של שוללי־הגולה, התקפותיהם של שונאי־העברית וכשלונות העבודה הבלתי־נמנעים. תנאי עבודתנו בגולה מזקיקים לנקודת־זוהר, לאידיאל מעשי בגולה, שיכוון את כל מחשבותינו ופעולותינו. האידיאל הזה – שמו: שעבוד הגולה. אנו שואפים להשליט – עד קצה גבול האפשרות – את הלשון העברית בגולה בדיבור, ביצירה ובחינוך. בדרישה זו אנו באים אל העם, על אפם ועל חמתם של נביאי החידלון, המדביקים מודעות־יאוש על כתלי־הגולה. שאיפתנו – להחיות ולהפעיל את עולם־רוחנו הירוד, להפרות במדבר חיינו בגולה את כח היצירה העברית. שעבור – פירושו: שלמות. כל פינה יהודית, כל סדק ופירצה בבית־חיינו הרוחני מתמלא אויר־העבריות. אנו שואפים לכבוש ברוחנו את כל חיי־היהדות. אין “יחלוקו” ואין “גזורו” בלשון ותרבות. אין פשרות וּויתורים בעניני נשמה. אי אפשר להגשים את רעיון תחיתנו הלאומית רק מצד אחד, מצדו הכלכלי, כי אי אפשר בנשימה אחת למרוד בעניני חומר ולהכנע בעניני רוח.

שעבור הגולה – הוא אידיאל מעשי. פניו מכוונים אל הפעולה הממשית, אל המעשה הגואל. על התנועה העברית להפעיל את כל ענפי היצירה העברית והעיקר להכשיר את התנאים בגולה להתפתחותם. בהתאם לזה צריכה ה“ברית העברית העולמית” לטפל בשאלות:

1) השלטת הדיבור העברי בגולה;

2) החינוך העברי השלם לכל סוגיו;

3) ביסוס הספרות, המדע והאמנות העבריים;

4) הקמת מוסד ציבורי לאומי לכל סוגי היצירה הרוחנית;

5) הפצת הספר העברי, ייסוד ספריות ציבוריות וכו'.

הדיבור העברי בארץ־ישראל אינו פרובלימה עיקרונית אלא שאלה מעשית והיא: הגנה על זכויותיה המדיניות של הלשון העברית בארץ, מלחמה נגד קיפוח רשמיותה על ידי פקידי הממשלה, הגנה על הדיבור העברי נגד בלבול הלשונות שבא עם תגבורת העליה, מלחמה נגד חלק הישוב מהדור הישן וכו'. בתפקידים אלה מטפלות בארץ גם הסתדרויות מיוחדות מעין ועד־הלשון, ה“איגוד להשלטת העברית” וּ“גדוד מגיני השפה”. הדיבור העברי בארץ למרות כל הקושיים המרובים שהוא נתקל בהם הוא עובדה חיה, העומדת מחוץ לכל ויכוח. על כוחה ומידת התפשטותה של הלשון העברית בארץ מעידות תוצאות המִפְקָדים הממשלתיים שהעברו בשנות 1922 וְ־1932. בשנת 1922 רשמו את העברית בתור לשון־אֵם 80.396 יהודים ואת האידית – 1.946. בשנת 1932 רשמו את העברית בתור לשון־אם 160.000 יהודים, ואת האידית – יהודים 10.000 בערך. המספרים האלה מעידים עדות בולטת על השתרשותה של העברית בארץ.

הדיבור העברי, בתור פרובלימה תרבותית, קיים רק בארצות הגולה. פרובלימה זו למרות הנסיונות המוצלחים שנעשו בשדה הגשמתה עדיין עומדת בגדר של ויכוח אפילו בכמה חוגים ציבוריים המודים בעברית ורוצים בתחיתה בגולה. עובדה זו מכריחה אותנו לעורר מחדש את השאלה הנושנה על נחיצותה ואפשרותה של החיאת העברית בגולה. שאלה זו הולידה בשעתה ספרות עשירה וכדאי לעמוד בקצרה על ראשי נימוקיה:

1) הדיבור העברי נחוץ, באשר רק הדיבור בלבד נותן חִיות ללשון בשני גילוייה היסודיים: הנפשי והפיסיולוגי. הלשון חיה, כשהיחיד או הכלל קולט אותה ע“י שמיעה ושולט בה ע”י דיבור; כשהמחשבה האנושית מזדוגה בתנועות שרירי הגוף וְהַגָיֵיהם של אברי הנשימה והביטוי; כשהמלים מובעות ע"י המחשבה מתוך גירוי פסיכו־פיסי ולא בכוח זכרון מפשט. לָשון הנקלטת רק על ידי ראיה, בלי עזרת העצבים והשרירים המשתתפים בדיבור – אינה לשון חיה לא מהצד הפיסיולוגי ולא מהצד הפסיכי.

2) הדיבור העברי הוא הכרחי, באשר הלשון העברית בתור לשון הספר בלבד אינה מספיקה כדי ליצור את הסביבה הלאומית, שרק בה אפשר לְמַמֵש את התוכן הלאומי השאוב מן הספרות. בדורות העבר כשהיהודים היו רחוקים מתרבות הנכר, היתה מחשבתם של סופרי ישראל וחכמיה עברית; עכשיו כשתרבות העולם הרסה את הגיטו הרוחני שלנו ונשתלטה בתוכו, חדלה לשון ספרותנו מהיות לשון המחשבה של יוצריה. על פי רוב – ספרותנו בגולה היא תרגום עברי של מחשבה לועזית. הדיבור העברי הקשור במחשבה עברית עלול להשיב לספרותנו את מקוריותה היצירתית.

3) הדיבור – הוא גילויה הטבעי של הלאומיות. כוחו – ביסוד הלאומי האלמנטרי, הבלתי־מוּכר הספון בו. האיכר הרומני, הליטאי או ההונגרי הוא לאומי לא ע"פ הכרת תרבותו, כי על פי רוב אינו יודע גם לקרוא, אלא בפעולתו הלאומית, וקודם כל – בדיבורו. הדיבור קודֵם לקריאה לא רק אצל התינוקות, אלא גם אצל המוני העם. לשון הדיבור יוצרת סביבה לאומית מוחשית, מציאותית, מבדילה כלפי חוץ ומאחדת כלפי פנים. החיים והמות של האומה בלשון דיבורה החי. תרבות־הספר נותנת תוספת־כוח ללשון הדיבור, אבל אינה יכולה למלא את מקומה.

4) נימוק חשוב להשלטת הדיבור העברי הוא הנימוק הפידגוגי. דבר מוסכם הוא שהקריאה בלשון בלתי מדוברת היא קשה מאוד בשביל הילד ומתישה את מוחו וזכרונו. קריאת ה“עברי” דורשת זמן לא פחות משנה אפילו מילד עברי בעל־כשרון, וזהו איבוד זמן ובזבוז כוח לבטלה. על ידי הדיבור העברי יֵקל על הילד לימוד הקריאה. יחד עם זה הקריאה גופה שוב אינה מֵכַנִית, אלא קריאה מתוך הבנת הענין המביאה לידי קימוץ זמן המוּצָא לתרגום ולהסברה.

5) כוחו המַלאים של הדיבור עולה על זה של התרבות. הדיבור החי, השימוש המתמיד בשפה העברית מדוֹבֵב עברית גם את אלה שאינם רגילים לדבר או ששכחו את תלמודם שהביאו מבית רבם. השפעת הדור הצעיר על הזקנים בנידון זה ידועה למדי.

6) הדיבור החי משפיע על גורל הזכויות המדיניות של הלשון בגולה. לשון המצטמצמה בתחומי הספרות בלבד ואינה חיה בדיבור־פה, זכויותיה המדיניות מתקפחות על ידי השלטונות.

7) סגולה מיוחדת של הדיבור החי שאינה מצויה בספרות היא יצירת הניבים (דיאלקטים סוציאליים). אל הניבים האלה שייכים הז’רגונים של תלמידים, חיילים, סוחרים וכו'. הז’רגונים האלה סופם לחדור אל הלשון הרשמית המקבלת על ידיהם צביון ובליטה מיוחדה. גם אצלנו הכניסה תנועת העבודה והנוער כמה בטויים מיוחדים לאוצר לשוננו העברית.

אם נחיצות הדיבור העברי אינה מוטלת בספק, הנה יותר חמורה היא השאלה: אם אפשרי הדיבור העברי בגולה? שאלה זו נכללת בשאלה היסודית: אם אפשריים בכלל חיים לאומיים ויצירה לאומית בגולה? את גבולות האפשרות הזאת כבר התווינו בפרקים הקודמים. הגלות מטבע ברייתה אינה יכולה לתת לנו את מלוא האפשרות של יצירה לאומית, את מלוא החופש של חיים לאומיים. אלמלי היה הדבר אפשרי לא שאפנו לגאולה מהגולה. כל יצירתנו התרבותית והכלכלית בתנאי קיומנו הגלותי היא מלאכותית ביסודה. המגמה האוביקטיבית של התפתחות חיינו בגולה היא הטמיעה, החדלון הלאומי. חיי הגלות אינם אלא מלחמה מתמידה נגד מגמת חיינו זו. מתוך מלחמה לאומית עקשנית ובלתי פוסקת אנו מכשירים בגולה את הקרקע ליצירה. גבולות האפשרות תלויים איפא באירגוננו הלאומי, בהתמדת רצוננו והפעלת כוחנו הלאומי. גם הפצת הדיבור העברי בגולה, כטיפוח כל יתר המקצועות התרבותיים בחיינו, אינה אלא שאלה של אימוץ רצון והתמדה. לדיבור העברי בגולה, ביחוד בארצות אירופה המזרחית, יש אפשרויות רחבות להתפשטות בגבולות התנאים האוביקטיביים שבהם נתונים חיינו הרוחניים בגולה. הָאֵבולוציה של הדיבור העברי בגולה במשך השנים האחרונות מעידה על התקדמות מרובה בשדה החיאת לשוננו. נקודת הכובד של הלשון כאילו העברה מן הספר אל החיים. הלשון יצאה מתחומי בדידותה הדוממה, מד' אמותיה של המחשבה והיצירה ונכנסה אל העולם הרחב של המעשה. עם כל הסכנות הכרוכות במעבר זה מחיי פנים מעמיקים לחיי־חוץ שטחיים, אין להתעלם מיתרונו של הדיבור העברי והוא: הגברת היסוד־הטבעי של חיי הלשון. הולכת ונוצרת סביבה עברית; את מקום הרומנטיקה והחלוציות של דור החובבים הראשונים ירש בה השיתוף של האינטרסים העבריים. הכוח המחיה את הסביבה הזאת הוא לא רק הנשוא העברי כבתקופת “שפה ברורה”, אלא גם הנושא העברי, שהולך ומזדקק לסביבת־חיים עברית עצמית. התפתחות החינוך הלאומי השלם שהקים בגולה דור צעיר המדבר וחושב עברית, התגברותה של תנועת־הנוער הציונית הדוגלת בשם התרבות העברית והדיבור העברי, התפשטותה של תחיתנו הרוחנית בתור אידיאל מעשי של הגשמה עברית – כל אלה סייעו להרחבת הבסיס הטבעי של הדיבור העברי. אין לנו מספר סטטיסטי מדויק של דוברי־עברית בארצות הגולה. אבל אין ספק, שמספרם מגיע למאות אלפים והוא ילך ויגדל במדה שנדע להלחם בלי פשרות רכרוכיות בעד הגשמת האידיאל המעשי של שעבור הגולה.

הדיבור העברי בצורת התפשטותו בימינו – היש בו כדי להניח את הדעת? שאלה זו עוררה ויכוח חריף בספרותנו. הדיבור העברי בגולה זכה לקיטרוגים קשים שכדאי לעמוד עליהם. ואלה הם הקיטרוגים:

1) העברית המדוברת בפי הנוער היא מרוסקה ומשובשת.

“בושתי לשמוע – אומר ח. נ. ביאליק – את דיבורם הקלוקל… היה זה רגע מעלים¹ ומבייש. רצו להראות לי את הניצנים העליונים שלהם ואני יצאתי משם מלא עלבון לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במידה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החינוך העברי”… (“היהדות בגולה, ה”ארץ" נומר 3826).

2) העברית היא “עברית סרק”, עברית של דיבור בלבד, אבל לא של חיים וערכין. לעברית ממין זה צפויה – לדברי נ. ביסטריצקי – סכנה של התבוללות עברית אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות, “כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה, אבל ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה לבא השיבה אל המָקוֹר, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת יש רק שמד”.

3) “העברית תלושה מקרקע הספר העברי”. הדור הצעיר מדבר, אבל אינו קורא עברית. “דור של עברית מילולית התלושה מקרקע של ספר עברי – היא אחד מן הענפים היבשים אשר גידל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”.

כל הקיטגורים האלה אינם צודקים ביסודם וטעונים בירור.

1) נכון הדבר, שהעברית אשר בפי חניכי בית הספר אינה מתוקנת כל צרכה, אבל בתנאי החינוך בגולה לא יתכן אחרת. ילדי ישראל אשר נתחנכו בבית הוריהם על ברכי לשון לועזית או אידית – אי אפשר להם שיַקנו לעצמם בבת אחת את ידיעת הלשון. אם בית הספר הארץ־ישראלי המתקיים יותר מארבעים שנה בתוך סביבה עברית והמחנך את הילדים חינוך עברי שלם משחר ילדותם, טרם הספיק להקנות לחניכיו עברית טובה, בית הספר העברי בגולה, המתקיים לכל היותר תריסר שנים והנמצא בתוך סביבה זרה המתנגדת לחינוך הלאומי – לא כל שכן. “לנו – אומר דרויאנוב – חשובה עברית מרוסקה וגרועה – מפולנית שלמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבא במשך דור־דורותים לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל או לכל היותר – אם תנוח עליו הרוח – יגיע לידי עברית גרועה”.

המורה העברי בגולה ודאי שהוא שוקד על תיקונה של לשון הכתב. אבל בעצם ההקפדה על טהרת הלשון המדוברת יש משום הגזמה. לשון צחה ומתוקנת שגורה רק בפי המשכילים, אבל לא בפי העם או הדור הצעיר לאלפיו ורבבותיו. הסירוס ההמוני, הווּלגריזציה של הלשון היא גילוי טבעי של שפת החיים והרחוב. התלמיד היהודי בבית־הספר הלועזי התנכר תמיד בלשון דיבורו הספרותית, בעוד שהתלמיד הרוסי, הפולני וכו' דיבר תמיד בלשון פשוטה, המונית, ע"פ רוב משובשת מבחינה דקדוקית וסגנונית. ואף על פי כן יותר טבעית היתה לשון משובשת זו של הבלתי־יהודי, שלא הקפיד על צורות הלשון ועל טהרת־סגנונה מלשון היהודי המפוארה שהיתה מלאכותית, אינטליגנטָנִית. אין להגזים בדרישות ביחס ללשון הדיבור, כי גם דרישותינו נובעות לא מהחיים, אלא ממקור הספר והספרות.

2) עוד פּחות מבוסס הוא הקיטרוג השני, שאין לדיבור העברי בגולה יסוד של “חיים וערכין”. צודק דרויאנוב באמרו, שאפילו ה“לשון המילולית” של שבטי־הזוּלוּ הפראים אף היא אינה לשון סרק, אלא לשון של חיים וערכים. אם גם נסכים, שאפילו הלשון המילולית של האדם הטבעי הניתנת על ידי החיים עצמם והיוצרת ערכי־חיים ממשיים עולה על הלשון המילולית של הגולה הניתנת על ידי בית הספר בלבד והנותנת לנו רק קרעי־חיים ופרורי ערכים, הנה אין לשכוח, שאנו חיים חיי גלות ואין אנו יוצריהם ובעליהם של החיים הללו. אין חיים של לשון בלי לשון של חיים; הלשון היא דמות דיוקנם של החיים, ואין לדרוש לשון מתוקנת מחיים קלוקלים ורצוצים. להיפך, עלינו לברך את הדור הצעיר, כי פָּתַח פה לתרבותנו האלמת ונטע את הדיבור העברי בדור ההפלגה של הגלות. האירגון ההסתדרותי, החינוך הכללי והמפלגתי, החלוציות והצופיות, ההכשרה המקצועית והתרבותית, המתלווים בדיבור עברי – כל אלה הם עבריות של חיים וערכין, ולא עבריות סרק, ומכל שכן לא – התבוללות עברית, מושג שנתחדש בבית מדרשם של שונאי ציון ואויבי תחיתנו הרוחנית.

3) הקיטרוג השלישי: הדור הצעיר מדבר עברית, אבל אינו קורא עברית. קיטרוג זה נכון במקצת, אבל יש להזהר ממסקנות קיצוניות. חובתנו לגנות את ליקויי הדיבור העברי, אבל אין להתעלם מיתרונו על לשון־הספר בשמירת קיומנו הרוחני. לשון הדיבור – הוא כלי־השימוש הרוחני והמעשי של כל האומה, בעוד שלשון־הכתב היא נחלתם של יחידי־סגולה. הדיבור – ערכו תלוי בעצם קיומו, בעוד שהכתב – קיומו תלוי בערכו, כוחו מותנה באיכותו וממילא – הוא מצומצם ומוגבל. הדיבור – כוחו יפה ליצור את התנאים להתפתחות הכתב, אבל אין הכתב גורם בהכרח לפיתוח הדיבור, אם אין גורמים נוספים המכשירים את קרקעו, והראיה: הספרות הלאומית הכבירה שהתפתחה אחרי חורבן הבית השני במשך דורות רבים לא החיתה את הדיבור העברי.

בספרותנו הפובליציסטית הובלטה לא פעם השאיפה להעדיף את הספר העברי על הדיבור העברי. שאיפה זו שאין לה דוגמה אצל שום אומה ולשון מתאמצים להצדיק דוקא אצלנו ע“י תנאי־קיומנו המיוחדים בגולה. וטעות גוֹררת טעות. מכשהתחילו לבקש את סיבת הירידה של הספר העברי – מצאוה… ב”דיבור העברי הקלוקל". אבל הירידה בהתפשטות הספר היא תופעה כללית, עולמית ואינה קשורה בשום אופן בדיבור. הדיבור העברי אינו ריאקציה נגד הקריאה ואינו סוּרוֹגַט של הקריאה, אלא הוא צורך־עצמי תרבותי הנובע מתוך הרגשה לאומית מסוימת. ודאי יש סיבות אוביקטיביות מיוחדות שגרמו לירידת הספר העברי (עיין להלן בפרק הדן בשאלה זו) ואין ספק שדוקא הדיבור העברי עתיד לסייע להקלת פתרונה של פרובלימה חמורה זו.

מכל הקיטרוגים הממלאים את חלל־עולמנו עומד בתקפו רק קיטרוג אחד: הזלזול המחפיר בדיבור העברי. קיטרוג זה מכוון בראש וראשונה נגד מנהיגי התנועה הציונית ועסקניה בגולה, שבאדישותם הפלילית או בהתנגדותם המסותרת גרמו להזנחת הערוגה היותר פוריה בשדה תחיתנו הרוחנית. ישיבה עברית אחת מוקדשת לתרבות עברית – זהו הקרבן המכסימלי של קונגרס ציוני על מזבח התנועה העברית. סיבות הזלזול בדיבור העברי הן: חוסר־האמונה בכוח ההגשמה העברית של העם; יחס הביטול אל עסקני התרבות העברית; תפיסה שטחית של מהות תחיתנו הלאומית והשפעת הסיעות האוטרקביסטיות בתנועה הציונית. הזלזול בדיבור העברי הוא הגילוי היותר בולט של הירידה התרבותית המסמנת את כל התנועה הציונית, שהרי חסר לו אפילו אותו הנימוק המסורתי המכריע, הנימוק הכספי, המלוה כצל את דבריהן ומעשיהן של כל ההנהלות הציוניות.

אחד מראשי תפקידיה של ה“ברית העברית העולמית” הוא לדאוג להתפשטותו של הדיבור העברי בגולה ולשקוד על חיזוקו ושמירתו. ואלה הם דרכי ההגשמה של הדיבור העברי:

1) אירגון התנועה של הדיבור העברי.

על יד ה“ברית העברית העולמית” מוקמת “ברית דוברי עברית” שיש לה מרכזים ארציים בכל מדינה. (בפולין – ברית העברים “בני־יהודה”). הברית דואגת לא רק לדיבור העברי, אלא תומכת בכל מפעל שיש בו כדי להשליט את העברית בחיי היהדות.

2) ה“ברית העברית העולמית” דואגת לשעבור הקונגרסים הציוניים. הבחירות אל הקונגרסים מתנהלות על יסוד מצע הכולל את התביעות העבריות של ה“ברית”. על ה“ברית” להעביר בקונגרס הציוני הבא החלטה על חובת ידיעת הלשון המוטלת על צירי הקונגרס, הנקבעת בתקנון ההסתדרות הציונית. כל הרצאות הקונגרס נקראות עברית.

3) ה“ברית” מטפּחה את התרבות של הדיבור העברי; מקימה רשת של מועדונים עבריים ומעבדת בשבילם תכנית־פעולה תרבותית; דואגת לשימוש־לשון פומבי בועידות, באספות ובכינוסים וכמו כן במוסדות לאומיים; מגייסת גדודי מגיני לשון מקרב הנוער לשם התמדת הדיבור העברי היום־יומי; מוציאה מלונים ומונחי־לשון מקצועיים ומפיצה ספרות בעניני לשון.

4) מטעמים מעשיים ותעמולתיים נקבע זֵיטוֹן עולמי (“עַיִן” שחורה על רקע כחול), שכל עברי ועברי רוכס לְדַש בגדוֹ.

תרבותנו הלאומית – היא אוצר הנכסים הרוחניים שנוצרו ע"י עמנו במשך הדורות ושניתנו בכלי לאומי, בלשון העברית. לא כל מה שיצר הרוח הישראלי נכנס לתוך אוֹצר תרבותנו הלאומית. מבחינת הנושא – תרבות לאומית היא תרבות־העם המטופחת על ידי כל חלקי היהדות בעולם; מבחינת הנשוא – זוהי תרבות בשיעור קומתו הרוחנית של העם, זוהי התמצית המנופה של יצירת רוחו שנשתמרה לדורות. במקום התרבויות המקומיות, הפרובינציונליות או השבטיות שיצרנו ואנו יוצרים בגולה, אנו שואפים לתרבות־לאומית, תרבות מלאה ושלמה, שתקיף את כל ענפי היצירה הרוחנית, שתפעיל את כל כוחות־היצירה של העם ושתהא אחידה בלשונה הלאומית.

התרבות הלאומית – גם מטרה היא לנו וגם אמצעי. מטרה – באשר זוהי צורת קיומה היותר נעלה של כל אומה ואומה; אמצעי – באשר זהו כלי זיננו היותר נאמן במלחמת קיומנו. מלחמה זו מכוונת נגד כוחות־ההרס של סביבת־החוץ הזרה שבתוכה השקיע אותנו הגורל ההיסטורי. סביבה זו הפועלת באלפי צנורות של השפעה, המצודדת את הנפש בכוחה האדיר של הציביליזציה השלטת והמסמאה את העינים בזוהר קסמיה הכלכליים, התרבותיים והטכניים, מלעיזה ומטמיעה מן ההכרח את כל המיעוטים הלאומיים, ומכל שכן – מיעוט נרדף וחסר־הגנה כעמנו. אין בכוחנו לבטל את פעולת הלחץ הזה הבא מן החוץ לכלותנו, באשר בתנאי קיומנו בגולה אין אנו קיבוץ עצמאי המהוה אוטַרקיָה כלכלית ותרבותית היונקת משרשי עצמה והניזונה בכוחות עצמה. אוטרקיה חפשית כזו איננה אפשרית בגולה. אין מקום עתה בגולה לאבטונומיה לאומית (הנהלה עצמית קהילתית איננה אבטונומיה לאומית) וכשלונן של כל האבטונומיות היהודיות בגולה – יוכיח. נגזר עלינו בגולה להיות סמוכים על שולחן העמים השליטים. פוסקים המזונות – מאורע גרמניה! – ואין חיינו אלא גסיסה איטית בתוך מצור. וזוהי הטרגיות של הגלות. שיתוף חיינו עם חיי הסביבה הוא הכרחי, והכרח זה מגביר את פעולת הכוחות הצֶנטרופוּגַליים בקרב העם היהודי בצורה של התבטלות לאומית. אין זה ברשותנו לבטל את הכוח המטמיע של התרבות הזרה, אבל יש ויש ביכלתנו להחליש את כוח פעולתה ולהאטות על ידי זה את פרוצס הטמיעה. מטרה זו נשיג ע“י שני אמצעים: מלחמת־התרבות והיצירה התרבותית. עצם המלחמה בהשפעת התרבות הזרה ואירגון הכוחות הלאומיים מסביב למלחמה זו ובתוֹכה – יש בהם משום הגבּרת כוחנו התרבותי העצמי. אבל האמצעי החיובי המכריע הוא היצירה. היצירה בשדה התרבות הלאומית במלוא היקפה הוא הכוח המגין והמקיים, הממלא את הגֵרָעוֹן הרוחני הבלתי־פוֹסק הנגרם לנו ע”י כוחות ההרס של הגולה. עם בלי המשך מתמיד של יצירה לאומית, של תרבות לאומית – סופו לכליה, ושום זריקות מלאכותיות, שום טרַנספוּזיָה רוחנית, לרבות זוּ של ארץ־ישראל, לא תצילנו משחת.

הכוח הגואל והמשמר של היצירה הלאומית מכוון לא רק כלפי סביבת־החוץ, אלא גם – ובעיקר – כלפי פנים, כלפי היהדות גופה. אנו מדברים השכם והערב על אחדות לאומית, שהיא אמנם קיימת להלכה בהכרתנו, אבל למעשה אין לה בחיינו שום אחיזה של ממש. מעולם לא היתה היהדות מפוּרדת וקרועה קרעים אידיאולוגיים כבימינו עתה. המלט הרוחני שליכד את רוֹב חלקי האומה ועשאם חטיבה לאומית אחת נהפך לאבק פורח של הבדלים וניגודים וניגודי־ניגודים שונים. אין עם בעולם כישראל המתגאה באחדותו ואין שני לו בעמים להתפרדות ולהתפוררות. המאמץ הלאומי הגדול להביא את היהדות לידי הסכם בשאלות היותר חיוניות של קיום היהדות לא הביא לידי שום תוצאות ממשיות. הציונות נלחמת כבתחילה באדישותם או בהתנגדותם של זרמים שונים ביהדות, ואף ייסוד הסוכנות לא עצר כוח לקרבם אל המעשה הלאומי. רעיון הקונגרס העברי ואיחוד כל כוחות האומה על מצע מעשי משותף – רחוקים מהגשמה. אין לשון מדינית משותפת ליהדות האירופית והאמריקנית, ליהדות של אירופה המזרחית ולזו של אירופה המערבית ואפילו לחלקי היהדות בגבולות מדינה אחת. להיפך, היסוד המדיני הוא שהביא לידי התפוררות רעיונית של האומה וגם מפריע בעד איחוי קְרָעֶיה. המצע היחידי שיש בו מינימום של עיכובים והפרעות לאיחוד האומה – היא היצירה התרבותית. אף היצירה התרבותית – חלקי יהדות מסוימים הכופרים בעיקריה הלאומיים יימצאו מחוץ לתחומיה, אבל על החלקים המועטים האלה נוותר, כי מומרי התרבות הישראלית דינם כדין מומרי הדת המטהרים את מחנה ישראל ביציאתם. היצירה התרבותית הלאומית היא איפא הגילוי העליון של הרוח הלאומי הקובע את דמות האומה והמשמש מצע ומקור לליכוד כוחותיה של האומה ולאיחודה הרוחני.