ללוּטָה, רעיתי הטובה

סיורו של המחבר בנכסי־התרבות שלנו, המחַדים בשפעת נוים וחילם, הרחיב את דעתו. רב יהא שכרו, אם למקרא “פני הספרות” יעור גם בלב הקורא רטט־גיל למראית תנובת חלקת העדית שלנו, שמתנוססת בירקותה, רעננותה ועסיסיותה במרחביה של הווית־הרוח.

משתרעים הנכסים בעליזות: פסי־בר ירוקים ומזהיבים מענגים את העין והלב. כיצד נערמו כריים גדושי מראות־אלוהים והגות־לב־ומוח, בכמות כה גדולה, בתקופות של שעבוד וקוצר־רוח כה קשים לישראל?

החל מרמח"ל וכלה באשר ברש טיולנו דרך ארצות, אומות ותקופות עם גושפנקתן וצביונן המיוחדים. מבעד רוחות הזמנים, הנופים ודמויות־האישים מפציעים ובוקעים נגוהות־שחרנו. והנה רואים אנו את עצמנו תקועים באמצע תור־התקומה של אומתנו. עם כל רוחות־החרדה המנשבות עלינו מעברים, אנו ניצבים היום טלולים ומופזים מאורות התחיה.

מי שקרקע־תרבות מוצקה מתחת לרגליו, קרקע־נצחים לבלי הימוט (הואיל וחוליות־התרבות הנפרדות הולכות וחוברות לחטיבה עם שעת־התחיה), −זה לא יתערער לעד, גם בבוא עליו שואת־פתאום.

נופו של המחבר נוטה לרוב לצד החיוב והחיבּה. תכונתו זו היא תולדה מזיקתו הנפשית לספרות כאל הגילוי האנושי המרומם ביותר. גילוי־השכינה באדם בעל־הרגש הנהו בעיניו חזיון־ההוויה הנעלה ביותר. זוהי הרגשת־הרתת בפני חלק־אלוה שבאדם. ואין לראות רפיון כוח־הבקורת כשאספקלרית המבַקר משַקפת לו, לפי טיב טבעו את מעלות רוחו של האדם (בחינת: רוח האדם העולה מעלה). שהרי אם עצמאי הוא האמן המָערך, לא יפגמו נקודות־כתמים באישיותו, כשם שלא יַכהו פגימות הירח את זיו אורו.

ומדומנו, שהקטגוריה על הבקורת של ימינו בכלל אין לה הצדקה. עיקר התרעומת כלפי הבקורת, שאינה שטופה מאוויים ורצונות, ועל־כן היא נטולת־יסוד. אבל המתרעמים שוכחים, כי רצונות ומאוויים אינם מותנים מטמפרמנט־היוצר בלבד, אלא הם בעיקר תופעות, שהזמן גרמן. בשעה שפרישמן, בריינין וקלוזנר התריעו, תססו ותבעו, היתה ספרותנו באותה שעה ריקה עדיין מאחד־העם ומנדלי מו"ס (אך זה החלו צועים בשמי־ספרותנו), מביאליק וטשרניחובסקי, ברדיצבסקי וברנר, שופמן ועגנון. באֵרנו לא נתמלאה עדיין מחוליתה. טבעות־שלשלתנו לא נתלכדו וכל אחת עמדה בבדידותה. המחסור היה זועק מכל פינה. מרובים היו צרכי ספרותנו, והיתה נסערת משפעת־תשוקות כמתוך רוח־תזזית. כזו כיתה הווית תרבותנו בתקופה הקודמת. ברם, כיום, עם התגשמותו של חלק גדול מן התביעות; עם היבּצע ערכין ספרותיים שהנפש נהתה אחריהם, − נתמעטו הדרישות והמשאלות, ובמקומן באו דברי־הערכה וסיכומים של היש המוחלט. דור־דור ובקורתו, המקבילה בהתאם לצרכיו ותנאיו.

ועם הסיום, עוד הערות קלות:

גם מבלי שאעיר, בולט הדבר לכל עין קורא, כי מחמת היעדרם של כמה אישים חשובים ב“פני הספרות” לא נסתיימה עדיין דמות מראֶהָ של הספרות כל צרכה. אולם, תקותנו תאַמצנו, כי חסרון זה ימָנה במהדורות הבאות. ואז, בהתאם למילואם במקומם ובעתּם, ובהתווסף גם יתר הכרכים, יחולו גם אילו שינויים בחלוקת המאמרים, מותאמים למדורותיהם, עפ"י מהותם וסדרי־העתּים.

ארשה לי, לבסוף עוד הערה שהובאה גם בפתיחה לספר ראשון “שלא כמוּת המאמר קובעת את ערכו של החזיון המָערך ולא את יחסו של המחבר אליו. זיקת הכותב לאישיות המָערכת, הרי בולטת לעינים גם בטורים־מספר. בעיקר חותכים את גורל המאמר, בין לצמצום ובין לאריכות, גורמים חיצוניים ומקריים”

פתח־תקוה, אלול תרצ"ט

מִיכָה יוֹסֵף בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי

קוים אחדים לדמות דיוקנו

"עולמי הוא של כל הדורות, של כל

הזמנים, של השתפכות כל לב ויגון לב.

עולמי הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש,

כל מי שנשמה באפו ומעשים בידו.

ערב אני בנפשי לכל אלה ושותף אני

בנפשי לכל אלה. אנכי הריתים, אנכי

ילדתים. אנכי הנני נושא אותם בחיקי

ואני סובל את עוונותיהם".

מי"ב

א. כרכים וכרכים – מלאים מזן אל זן!

ירושה עצומה כזו לא הניח אחריו עוד שום סופר עברי. היו והוֹוים בתוכנו אמנים יותר שלמים מברדיצ’בסקי. אולם שום אחד מהם לא היה ואינו עשיר כמוהו. ספרותנו, שלפי טבע בריתה וטיב אפיה, שרר בה תמיד הכח המקובץ, הקולקטיבי, − למשל: התנ“ך, התלמוד והאגדה – בולט בה כאחד מענקי־בראשית זה האיתן, ששפע יצירתו מיחד לעצמו שטח כמו בּיבּליה שלמה או ש”ס שלם. רושם דומה לזה יעור בלבב סוקר־הספרות למראיתם של רמח“ל ושל רפּ”ס. דומה בלבד, ואינו כן. כי באמת ובתמים ניתן לאמר, שמיום בריאתה של הספרות העברית לא זכתה עוד לחזיון עשיר ורחב וענוג כאחד, כמו שנתגלם ביחד באדם זה.

כמו גבי כל משורר מקורי, חיב החלד כולו לעבור מחדש, דרך אספקלריתו המיוחדה. כל משורר אמתי הריהו בעצם מעין כברה, שמבעדה צריך העולם עוד קצת להסתנן ולהנפות. אולם שום אדם מישראל לא חונן בשעור־היקף רחב שכמותו. בבחינה זו הנהו יחיד ומיוחד בכל קרית־ספרנו כלה.

הוא כאלו עמד על מרום גבעה נישאה והיה סוקר למרחוק, למלוא כל עבריו. מבלי היות סיָג כלל למעוף מבטו. ואף כי לא הביט בעד שפופרת זו – משקפת־הראות המכַיֶלת נקודות־ההויה המפוזרות לחטיבה אחת (במקום אחר הוכחנו, שזהו פגם לאומי או מדה לאומית אורגנית) – לא נראו בכל־זה נקודות ההיקף המאליפות שלו כפרוטות נחושת בעד דינר שנתחלף. לגרגריו כולם כאחד היה נצנוץ של זהב אמתי. בנדון זה דומה היה לו ביותר: י. ח. ברנר.

לפי גאות מרחביו, רעש דכייו ושיא שלותו לבסוף לא היה לבנו מהסס לענוד לו בחשאי עטרת גאונות: במצרי עוגתנו הצרה יהיה הוא לנו למין גטֶה. כל אותו הסוג הלזה התלכדו בו באחרונה ביחד. כה חלמנו בחשאי. –

אולם אררנו גורלנו. הוא לוּקח מעמנו בעצם תור היצירה. והוא רק בן חמישים ושש במותו.

ב

בודד היה מיד מתחילת הופעתו. ולא מפני שאיוה בעצמו להיות בּדוּל (באבו הרי היה איש־רעים, וגם הטרידוהו אז הרבה שאלות־השעה), אלא זרותו לא נעכלה היטב ב“חברה”. בהופיעו החל אך זה משתרר בקרית־ספר שלנו איזה סדר. עברה האנדרלמוסיה של ההשכלה ובצבצה ועלתה שוב נטית הרכוז, שמטאטאת תדיר אחרי החאוטיות ואחרי כל חומר היוּלי.

הגיעה לספרותנו שוב תקופה קלסית. פרקיו המנוּפּים של מנדלי ומאמריו המדודים של אחד־העם נצבו כמו בַּלם בפני זרם הדברים, ששטף ועבר מלוא חללה של הספרות. ניתן מחסום לחרות הסמולנסקינית. כל היגיעה היתה רק לריכוז וכינוס המכמנים. נובלה מעוטת־דפים של מנדלי היתה מקפלת תחתה, כמו ספור ביבלי קצר, שפע יצירה, מה שהיה אצור בתוך אלפי דפים של מספרינו הקודמים. ואחד־העם, לא זו היתה זכותו שהיה בעל מגמה בהירה ומפורשה, גדולה מזו משנתו גופה, שסדורה היתה קב ונקי ונעשתה מופת לרבים. ובאותה שעה החל צוֹעה בכח ובבטחה ברקיע־ספרותנו שמשו של ביאליק. −

שלשתם היו אמיצים, ובכחם כי עז, הטו את זרמי היצירה, המשתפכים חוצה, חזרה לתך מצרי אפיקיהם. כל מה שיצא מתחת ידם היה סמל של שכלול ושלמות. עיקר הגבורה היה פה, − יותר מכח ההענקה, − כח־הכיבוש, כח־ההתאפקות.

ולעומתם האסכולה של פרץ ופרישמאן, שלא שתה עליה העול, ולא ותרה אף על משהו של חרות, נתכּפפה גם היא, ביחס לשכלול חיצוני, למרותו של המשטר האודיסאי.

סדר ומשטר החלו שוררים בכל פנות הקריה.

ובאותה שעה התחיל מבצבץ ומופיע כפעם בפעם הקרנות הזויות השונות של הקריה – הזר, המשונה. כולו היה נגוד לסדר המופתי השורר. גם בגלימתו וגם באופן־הדבור. איזה מלמול “בלתי־מדוקדק”, לא בלי קסם חשאי, שהזכיר משום־מה עפרות־זהב מעורים ופתוכים עם רגבי האדמה. והיה משנה ומחליף לבקרים את מקום עמידתו. ובמקום עמדו שם היה פולט באותו רגע דבריו והיה גורם חוסר־סדר בכל פנה. הוא היה ממש בלתי־נסבל. –

וכמעט שהקיאתהו ה“חברה” מקרבה.

ג מה היה מראהו? מה היה אופיו?

הוא היה מדבר מבעד עב־הענן, כאלו היה לוטה בערפל תמיד. לא שזפתהו עין קורא. והיתה בבואתו נשקפת כמו ממרחקים, כמו פרצוף קדמון, אף כי קולו היה מלא חיות ורטט רענן.

קדמון ואחרון התמזגו בו אהדדי. התלכדו בו בכלל רובדים רובדים, הוא היה גוש מקוּבּץ. היה גם אמיץ וגם רפה. גם קשה וגם רך. גם קפדן וגם נוח. בכל־זה לא היו נגודים מתרוצצים בו. בכל־זה היה הוא ראוי לקבּול על אחד־העם השלם, שלא יגרום לנו במגמתו קרעים בנפש. בכל זה היה הוא ראוי לקרוא תגר על השניות של איש־הברזל אוסישקין וכת דיליה. כי הוא הנהו, למרות רבוא רבואות נקודותיו, אופי אחד, שלם. עשת מוצקה אחת. –

כי הוא היה אחד, מאוחד, אלא מחוסר־סיג, ונוהה תמיד לנעשה מאחורי האפקים. לשם נמשך תמיד, וגם נכונו להתם מצעדיו כל ימיו. מעצור בל ידע. גם לא עקיפין וקפנדריאות. ושפתו עושה תמיד הרושם, כאילו מדדָה היא על רכסים וגבנונים, ישר למחוז חפצה.

“הן שדמות הזכרון פתוחות למרחב, שם נטייל בעלות השמש ובבוא השמש”. ולא בלבד בתחום היקף שנותינו, שנות חיי אדם, אלא בלי כל תחומים כלל. כל התולדה היא מישור רחב אחד, כאלו לא היה חוצץ שום מעבר מתקופה לתקופה. עפעף־העין שלו פרקים נראה כאלו נפקח עתה בפעם הראשונה לראות החלד, ופרקים נראה נלאֶה ושבע מראות. בכלל חוסר־חרצובות עיקר תכונתו. חֵרות−הגושפנקה שלו. לבו הנהו מדור לקצוות הפוכות, קיצוניות. שהרי הכל כְּמַה למצוא מפלט בלבב המשורר כמו בתבת נוח. –

"אשה כי תענה, למראה עָוֹן של כל מעונה ונענה בחיים, תדמע עיני, תצא נפשי, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, אבין, אבין לנפשו; אבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, ואבין את האיש ועקת לבבו, כי יקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

אבין את הליל ואת הבוקר, את שירת הסתו והאביב, אבין חית השדה וצפור כנף, אבין את האלהים ואבין את האדם. אבין שומרי־תורה ואבין ממאני־תורה".

אין נבצר מלב המשורר ואין נסתר מנגד רוחו.

ד. "תנו לי מנוחת אדם ואל תעשוני למשורר.

תנו לי כר וכסת, גם לאבן להניח

עליה את ראשי. כחלום הוא לי כל הדבר,

חלום נורא."

מי"ב

שפעת ההויה נחתה עליו כיד כבדה. על כתפו מועקה של משא העולם כלו. רגליו נתונות בחחים. אימתי יריק שפע אוצרו, − ושנות־האדם כה חוצצו.

כחלום לו כל דבר, חלום נורא.

ספריו מ“העבר הקרוב” ו“מעמק החיים” אינם משמיעים שום רחש־חתירה של בטוי. אינם מבַטאים, אלא מגַלים את הדברים. בחשאי, בּלאט אנו פוסעים מספור לספור מבלי שתשמע שום המולת דברים. מתעורר בקרבנו לרגעים הרושם, כאילו נאבקו פה בחשאי עם גלים, ובנפשנו יש הד של מצולה בלי קרקע. איין סייג לעומק ההויה, אף עצמים גשמיים, כמו קדרות־נחשת כבדות, נעשים פה סמלים מפשטים של חוסן ועשירות. וסבר פני־האשה, שמופיעים לנגדנו כפעם־בפעם בספרים הללו, דומה לסבר־האיקונין של אֵם קדושה, נצחית, שאינה קרומה כלל בשר ודם. וכה הננו שוקעים וצוללים פה עמוק עמוק בעבי ההויה החלולה, בלי שום חציצה גופנית.

לנביאים באה התגלות האלהות בצורות שונות. לכל־אחד מהם בשנוי־צורה, באנפין וגוָנים שונים. למשורר באה התגלות ההויה במלוא עוצם שפעתה ובמלוא כובד תפארתה, כחלום, חלום נורא.

תום־תרדמה עוטה כל ההויה. אין מזימה רעה ומחשבת אָון. כחלום פז טהור על שפתי תינוק בעריסה.

אולם גם פעמי הגורל תעכַּסנה ותעכּורנה הדממה.

איזה מורא הוד!

ה

כּל שַתֶּ תחת רגליו.

יש שני מיני משוררים. האחד שקוע כל ימיו בטפוח אישיותו, בהגדרת עצמיותו (כל עיקרו של משורר הריהו בכלל הטבּעת דיוקנו במסכת ההויה), והשני נקבע לו פרצופו בעודו עובּר במעי־אמו. לא מינו לו יסורי התהוות האופי.

ברדיצ’בסקי זכה להיולד עם תו אופיו על מצחו. תכונתו המקורית משובּצה כבר בצביונה הגמור ביצירתו בעודה בחתוליה. לעומתו ביאליק, יצירתו כולה היא שרשרת ארוכה של חישול האופי. כל שיר הוא חשיפת טפח. בריאת יש מאין.–

לעומת ביאליק, המוחלט, הודאי, המוצק והמבוצר, שלהט החרב המתהפכת ממעל למוזָתו כמו לפני גן־העדן, קבועה בגלגל־ספרותנו האישיות ברדיצ’בסקי אחוזת־הבולמוס, זו הספגנית, הנושמת למלוא ריאָתו את מלוא כל החלד. –

ומבלי משים מבצבצים ועולים בלב חרוזים של טורקוַטוֹ טַסוֹ הערוכים לאנטוניו:

אַתָּה עוֹמֵד אֵיתָן וְשָׁקֵט,

וַאֲנִי נִרְאֶה רַק כְּגַל נְדוּד־סָעַר.

אוּלָם חֲשָׁב־נָא וְאַל יִשָּׂאֲךָ לִבְּךָ

עַל כֹּחֲךָ זֶה! הַטֶּבַע הַכַּבִּיר

שֶׁיִּסֵּד סֶלַע זֶה, הוּא

שֶׁנָּתַן גַּם לַגַּל אֶת־תְּנוּדָתוֹ.

מְשַׁלֵּחַ הוּא סַעֲרָתוֹ, הַגַּל יָעוּף,

יִתְנוֹדֵד וְיִגְאֶה וְיִשְׁתּוֹחֵחַ בְּקִצְפָּתוֹ.

בְּנַחְשׁוֹל זֶה הִשְׁתַּקֵּף כֹּה נָאֶה

הַשֶּׁמֶשׁ, מָצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַכּוֹכָבִים

עַל חָזֶה זֶה, הַמִּתְנוֹעֵעַ בְּרֹךְ.

ו

“אם תרצה לומר: יחיד אני, בידי הסוף לאיזה קו; ואם תרצה לומר: אב למשפחה חדשה אני, ראש לשבט, אבר הגוף, הד נשמע מיער רחב” –

הוא יחיד ומיוחד, שלא יהיה בטל בכל מיני אוכלוסין שבעולם, ולוּ יתמולל קולו במקהלות להקות משוררים, יהיה מבצבץ ובולט מביניהם. ניבו הוא שצמוד עם הויתו גרידא.

ואם תרצה, טבעת הוא בשלשלת־יוחסין ארוכה: בעורקיו שופע דמם של אד“ם ויל”ג. הוא האח הבכור של טשרניחובסקי. הוא אביהם ומחוללם של פיארברג וברנר.

ולא עוד, אלא בכמה וכמה פרחי־סופרים מהבהב ניצוץ של שאר־רוחו.

ועוד עתידים גרגרי־רוחו, הנפוצים וזרועים בכמה וכמה לבבות, לתת את תנובתם.

רק ימים באים, רחוקים, יתַנו: מה היה לנו…

ווינה תרפ"ב

א. בעיות

מהו הכח היצוק בקומץ־עלים הלזה, שהניח אחריו פייארברג לירושה, שפעולתם עלינו לא פסקה במשך שלשים שנה ומעלה, וטעמם עוד עומד בהם לבלי התנדף? מהו סוד ערכו של ספר־רשימות מעורבב זה, הכולל מספר ספורים ושני מאמרי־בקורת, ושנספחו בסופו גם שני “מכתבים מוואהלין”, למען הרבות את מכסת־הדפים העלובה? למה נזכר שמו בספרותנו, בין כשלעצמו ובין בהזדמנות ואגב־אורחא, לפרקים קרובות ביותר, − כאילו מן הנמנע לפסוח עליו, באין אופן? איככה נקלט פייארברג בשפע לבלי דגם, בכל חריסטומטיה – ומה זכותו של עול־ימים זה, שהעיר העברית הראשונה בארץ־ישראל קראה רחוב על שמו? כיצד עלה לו לעלם שחפני זה, שאוכּל בשלהבתו בכ“ד שנות חייו, כמספר כתבי הקודש וכמנין עשרים וארבע שנות מיכ”ל – לזעזע עולמנו הדל מן הקצה אל הקצה?

ב. צומת־שרשים

פרצוף רוב האמנים, הולך ומתחוור בהמשך השנים, מתוך הצטרפות קו לקו, שרטוט לשרטוט, עד שנעשה מסוים ובולט לעינים. ברם יש יחידים, בודדים, שימיהם חוצצו בגזרת הגורל, וקלסתר מראיהם אינו מספיק להסתמן, קוים קוים, ברבות השנים. מהות עצמיותם לא הגיעה איפוא בעין לגמר בישולה. ובכל אלה הנם עומדים ביצירתם למולנו במלוא שעור־קומתם וצביונם המלא…

אחד מהמה הנהו – מרדכי זאב פייארברג.

כיצירתו של מיכ"ל כך גם זו של פייארברג מזכירה מבלי משים צומת־שרשים עבותה ומשזרת במעבה שכבת־האדמה, למרות דקות עפאיהם ודלות בדיהם. אילנות אלה לא הספיקו אמנם לעשות ענפים רבים, ברם ריח־השרשים ורעננות העיקרים, הנודפים למרחוק מיצירתם, משרים בלב הקורא הרגשת־הפוריות והענפיות שבשפע, האצורות בכח בחזיונות האמנותיים האלה, שלא הוצאו לפועל במקרה… או נכון מזה: לא הוצאו לפועל במקרה על ידם, ברם נירם לא אבד, כי אם יורשיהם הרוחניים המשיכו עתרת היצירה הלזו, וגילמוה בהויה ובחיים, על כל קויה ושרטוטיה המקוריים. ולהם, ליוצרים הללו, הולמים מאין כמוהם טורי־השירה העזים שבאיוב:

אִם יְבַלְּעֵנוּ מִמְּקוֹמוֹ –

וְכִחֵשׁ בּוֹ: לֹא רְאִיתִיךָ;

הֵן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ –

וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ.

ג. בטוי־הנוער

הרבה חמימות היתה שורה בחבורה של פייארברג. הדבר החל בתקופת הנצנוץ של הספרות החדשה, בתחלת הלבלוב של אביב הציונות. קבוצת החברים של פייארברג: ש. צ. זצר, י. י. וואהל וכו' – היתה טפוסית לנוער העברי הנעור, באיפרכיות שבערי השדה. מתוך האוירה של הבטלה, שממון ואפס־ענין, זינקו הבחורים אל ה“ציונות” בבולמוס שלא ידע שבעה, והיא נעשתה להם לחזות־הכל, לשדה־עלילה, לתורת־חיים בעיון ובמעשה. אחד־העם, שניצב בחוסן רוחו, בחיים הרופסים של אומתנו שבתקופה זו, כנד בלתי מתערער, − היה לנוער מעוז־צור. היתה אורה ויקר בלבבות, חדות הניצנים. ויצירת פייארברג, שהאירה באותה שעה באור־יקרות מופלא במינו, לא היתה בטוי־עצמו גרידא, כי אם נבטה וצמחה ממעמקי השיתין של צבור הנוער. היא לא היתה יצירה מקרית, גלוי־רוח של פרט, כי אם ארשת־נפש מוכרחת של דור נעורים ידוע, בתקופה ידועה. ומה שיש בפיוט זה מתוך־הנוער המוחלט, בתור גיל־תקופה בחיי אנוש. זה לא נכחד בו גם עד היום (זה מבאר לנו גם באר היטב, למה נקלט פייארברג בכל חריסטומטיה לבלי חלוף, והנוער כולו להוט אחריו גם עכשיו). וכן לא נכחד ביצירתו גם “התקופתי”, מחמת הרגשת־האמת וצרבת־הכאב, המחלחלות גם היום בה ברטט חיותן, כביום נתינתן. ועל הכל לוקח שבי ביצירתו עד היום: כליון־הנפש לבלי תכלה, שגם בו ממבע הנוער הנצחי; געגועים עד לכיווץ הלב על שהולך וכלה לבלי שוב, וכיסופין למתרחש ובא ונהיה… ערגון נימי־הנפש עד לקצה המתיחות. כל הציורים הראשונים של פייארברג הם שאגת־גור, כמוסה־פנימית, לעבר הגווע שניסע יתרו בו וימות… ולבסוף עומד הוא כרבותיו אחד־העם וברדיצ’בסקי (ינק לא מעט גם מחלב יצירתו של מי"ב, למרות התנכרותו לזה), שסוע־נשמה ושותת־דם “על פרשת דרכים”, ו“על אם הדרך”, ומתריע לחלל אויר־הדורות בטינור לירי שלו, בקול קורע לב: "לאן”? –

ד. רחמנא לבא בעי…

יצירתו של פייארברג היא כולה שירת־הלב. הלב בלבד הוא היסוד ומניע היצירה שלו. פיוט ולא מלאכת־מחשבת. וגם בטויו הוא נלבב, קל ופשוט. מי שלבו עובר על גדותיו, אינו מתחבט למצוא ניב…

פייארברג לא היה טיפוס של “אמן”. לא היו לו גרויי־יצירה של מסתכל, מסוגם של מאפו ומנדלי, שהגילוף והחיטוב כשלעצמם היו להם לאידיאל. פייארברג היה בעיקר משורר מרגיש וחולה בגורל העם, חולה במשמעות הוראתה הפשוטה של מלה זו, כי הוא היה מיצר בצרת היהדות, בהרגשה דקה ועמוקה, עד לחלי. יצירתו, ודאי שבעיקר משום כך לא אבד עליה כלח, הואיל והוא לא תפס בה לעצמו אף קרן־זוית; אלא גורל־האומה – אך בו היו כל הגיגיו ומעיניו תמיד. ויחד עם ביאליק (“על סף בית המדרש”, “אם יש את נפשך לדעת”, “המתמיד”) וברדיצ’בסקי, עמד גם פייארברג בלב מורתח וקרוע ליד השוקת השבורה, ונימה שלו נצטרפה לנהם־היגונים שלהם: ערו, ערו עד היסוד. –

גרזן־היצירה היחיד של פייארברג, שהתפאר על חוצבו, היה: הלבב. כל פליטת־הקולמוס שלו היתה פליטת־דם־הלב. מוזר: הוא היה הניגוד הגמור של הוריו, שהיו שניהם, כפי עדותם של חבריו, קשי־לב וקשי עורף. ניתן לומר אמנם בבטחה, שגם הוא היה מוצק האופי: ברם לברכה ולא לקללה. כי מ. ז. פייארברג היה סמל העדינות, כולו נשמה יתרה, בחייו הפרטיים. היחסים עם הבריות היו ענוגים ונפשיים. זיקתו לחבריו עמוקה, מיסוד אהבת יונתן. ומגע שלו עם “כלתו” – שמימי. מרעיד את נימי הנפש. הוא היה המיכ“ל שבפרוזה הספורית, אם כי לא מוצק כמוהו, שטפת־ברזל מאופיו של אביו אד”ם חשלתהו. נהר יוצק – “יוצק” בשתי המשמעות, − היה יסודו. וגם במותו הוא ננהר ונשטף לאפיקי הדורות הבאים. הוא הומשך על ידי חבריו, ואפילו רבותיו. המשיך אותו מ.י. ברדיצ’בסקי – והוא “נתגלגל” גם בברנר. גם הוא אמר כבר בשעתו: “שפלים! אם אנשים חיים אתם, איה רגשותיכם? אים המון רחמיכם? דמעת אומלל אחד מפיקה חיים ותנועה יותר מכל מחולותיכם ושעשועיכם הבל”…

שחקה לו השעה שנולד בתקופה שלו, ההולמת את אישיות ותכונת אופיו. מזג־רוחו נשא בד בבד עם התקופה שבה חי. היה זה דור מתגעגע לערכי־חיים ההולכים וכלים. פייארברג תאר ביצירתו תקופה זו, מתוך מהות טבעו, אשר הוא גופו היה נושא הגעגועים היפים ההם. אילו היה חי פייארברג בתקופת יל“ג, סמולנסקין, בשעה שהאדיקות והחסידות שלטו לרע ביהודי – היה גורלו טראגי. אולם הוא חי בתקופת שקיעת ערכי היהדות – והלב הרגש שלו המה לדמדומים שבבין הערבים… הוא חי, כאמור לעיל, ב”בתקופה" שלו, שהיתה צפודה לרוחו כעור לבשר…

היינו דאמרי אינשי: מי שפעל לדורו, פעל לדורי־דורות, כי הדור הוא חוליה בשלשלת־היוחסין הנצחית, שלא תנתק ולא תקרע לעד.

ה. בת־שירתו

למרות הצד השוה בכמה בחינות, לא כמיכ“ל היה פייארברג, בן־החופש והמרחביה; לא פסע מאושש כמוהו על אדמת־מולדת מוצקה… הוא יליד הגלות והמחשכים היה, שוכן בבין ה”צללים“. מיכ”ל, על אף חליו, ידע משוש־אהבה וחדות־נעורים, ופייארברג היה מהמה ומנהם: “האם ידעתי מימי מה זה נעורים וחיים?”…

הוא היה שומע קול־הבריאה ממרחק, כמו מבעד קרום עבה… הטבע נגלה לו מבעד הצוהר של התנ“ך. “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר. יתרועעו אף ישירו”; “מעיינים בנחלים בין הרים יהלכון, ישקו כל חיתו שדי”; “אבל – מעיד הוא על עצמו – את העמקים, הבּר, המעיינים, הנחלים וההרים מימיו לא ראה”… ומיכ”ל הרי היה צועה כשמש במולדת הקודש, יותר מוחשי מאתנו, החיים היום בארץ זו ודרים עליה ממש…

דומה פייארברג בתוכן יצירתו יותר לביאליק. כמוהו הוא מַתנה על העדר־הנוער שברחוב, למראית הניגוד שב“ליל־אביב” מבחוץ. כמוהו הוא טועם ערירות ה“לבדי”… כמוהו הוא מקולע בין שני עולמות שונים, הרחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב, ולבו סובל את שניהם… כמוהו שר על יקרת־התורה, שזיוה הולך ומועב ושוקע ורווי גם הוא הרגשת נצח־ישראל:

"יודע אני, כי העולם רואה את בית מדרשי הישן המט לנפול כראות כל חורבה ישנה ושוממה המטה לנפול –

ואני רואה את בית מדרשי בנוי במרכזו של עולם ומשם קוי אורה יוצאים אל כל היקום…"

יצירתו כולה הוא עשת־יהדות, התוכה רובדי־חיים מכל החוליות של שלשלת הדורות. זיקה יש לו להיקף האומה, לכל שכבותיה, ואין מאורע או רושם בה, שלא נתרשם מהם שלא נחקק בלבבו. ועיקר העיקרים: יסוד־האהבה והחנינה ביצירתו מכריע את רוח־התוכחה שבה, והוא מקור עירנות־הלב של הקורא ביחס אליה… אינסטינקט העם מרגיש דבר זה ומעריכו.

אמנם, סגולת ה“תאור”, הבולטת פה ושם בפייארברג, מעידה גם כשרון־אמן להפליא, ביצירתו מנצנצים תכופות איי־חיים ירוקים וטלולים. הציור הקלאסי “העגל”; המעשיה העממית “בערב”; וכמה נאות־דשא שבמדבר “לאן” − מקסימים בדקות פיתוחיהם וביפעתם השַישית. הנה אמן לפנינו בעל שעור־קומה! ברם לא בהם מצא לו פייארברג את תקונו. נשמה חצוצת־ימים זו לא נתגלמה ב“ספור־הדברים” אלא ב“הגיון” או “שגיון”, − סוג־פיוט שלא נדע כּנוּתוֹ, − שנסתחפה שירתה בהם. זה היה רחש־וידוי של נפש סובלת, עומסת חטוטרת־התולדה ומכאוביה, עד כדי סחיטת הטפה האחרונה של לשד־חייה….

ו. לאן?

ארבעה אני יודע, פרוזאיקנים, שצרבת ה“לאן” – אי דרך ליהדות הנבוכה, האכולה – לחכה עמוק בנפשותיהם: אחד־העם, ברדיצ’בסקי, פייארברג וברנר. אחד־העם עמד תוהה, נבוך כהרמב"ם: “על פרשת דרכים”; ברדיצ’בסקי, שמוט־גלימא ופרוע־ראש ניצב “על אם הדרך”; פייארברג התריע, בחלל־האויר של שלשלת־הדורות, המהדדת בטבעותיה כברגלי אסיר: “לאן”? איום ומבעית; וברנר בעמדו בפני טשטוש־דרכים מוחלט, צעק צעקה גדולה ומרה: “אי הדרך, אי?”

“לאן” יצירה משומרת לדורות היא, לא הודות לסוד־האמנות החבוי בו, כי אם בעטיה של הצווחה המזעזעת והמנערת את גולם־האומה: לאן? ערכה של יצירה זו, שטעמה לא יפוג גם בעתיד הרחוק, אינו שקוע בדפים האחרונים שלה, בשעת גששו, כביכול, בפתרון הפרובלימה (כל זה היה פרי־השכל, עשוי בדרך מגמה), אלא בסטיכיה שבתמונות־החיים הזעירות, המפרכסות בחיותן ב“לאן”, טבעות־ההוי המנומרות שבשלשלת־התקופות, שנסתפגו במהות־אישיותו של פייארברג, − ושהוערו בתור חויות־נפש בטהרה על הדפים הכתומים (מדמע או מכלח שאבד עליהם) שבספור “לאן”. ביצירתו הוידויית הזאת, פורש פייארברג לעיני הקורא כל מיני שיראין ומכלולי־הפאר, מכמנים מדורי דורות, שהלכו ודהו אמנם, אך עם זה הכהו את העינים בזוהר יפעתם, − ובכל זה עומד הוא בגופו הרוטט מעירום ועריה, חשוף כערער בערבה, בלי כסות לעורו…

“לאן” שנכתב בדחילו ורחימו, במיטב ובשארית הכחות, הנהו אפופיאה של חיי עלם מישראל, מישראל ולא משום אומה אחרת. רקע הספור ארוג מהשיתין של ערכי היהדות הנצחיים, מאוירת־הרוח הישראלית של כל הדורות מאז ועד הנה. ספוג זיקות חשמל יהדותיים. מין גרגירי ראדיו, הנהו פייארברג מאין כמותו. העדית שבתמציות־חיים שבכל התקופות מצאה לה תקונה ביצירתו, ביחוד ב“לאן”. הוא כולל משופרא דשופרא מהוויות האומה, מהגות־לבה וממשאלות־נפשה ויצירה זו נקלטה בלב העם, למרות פגימותיה האמנותיות, באשר אוירה – חיי הנשמה היהודית, יצירה לאומית על כל אטריבוטיה. דוקומנט אנושי, כמעט אבטוביוגרפי, של אדם מישראל, המושרש במולדת־הרוח של עמו, ויניקתו משכבותיה מכל הדורות לכל תופעותיה וגילוייה השונים, מראשית צמיחתו עדי הגיעו לבגרות החיים; רבדים רבדים מגובבים זה על גב זה: מלחמת הנוער היהודי ביצר־השובבות, שהוא ממידת הגויים; המורא בפני הענשים והשפטים המתוארים בספר “ראשית חכמה”; תקון “חצות”; הצמאון להביא את המשיח כמו יוסף דילה רינה; “הימים הנוראים”; ה“צבא” היהדותי, הנמתח לעינינו שורה שורה, חוצץ; “תשעה באב”; התרוקנות לב פתאומית מהאלוהות; חשמול־הנפש על־ידי הפילוסופיה של ימי־הבינים; המגע עם “השכלה” (מגע גרידה, בלא זיקה, כי פגימותיה לא נכחדו מעיניו), הריצה שלו, עם השחר, בנעוריו, לבית המדרש, היתה הולמת לרוחו יותר מה“השכלה”, − חומר זה ביצירתו הוא מעור אחד עם “המתמיד” (כמה גרעינים שוים נזרעו בקרקע־הנשמה בו ובביאליק, ילידי וואהלין השנים, ואשרי ספרותנו, שהגיעו לגמר בישולם בנוסח כזה).

יען וביען שפייארברג היה מעורה כל כך באדמת המולדת של היהדות, ועטרוהו תמיד צללי־הדורות מסביב; והספר, שבעבורו יגונה עמנו בפי כל בתור “עם־הספר” לא נראה לרועץ בעיניו, אלא אדרבא: ברכת ההמשך שלו, שעוד יבוא, בעתיד הרחוק, שעשעה נפשו לבלי הרף (ראה "מכתב גלוי למר ברדיצ’בסקי בכתביו, וגם ברדיצ’בסקי בתקופתו האחרונה, השליך יהבו בעיקר רק על הספר, ולו השתעבד בכל חושיו לעבד לצמיתות). מטעם זה, מחמת מרבצו העמוק בנחלת־עמו, כשראה עצמו נגרף ונסחף ממשברי ים־נאדרי, זר – התבטאה בו בעצמו, בגופו, בדמו ובבשרו, הטראגדיה של הילד העברי שנשבה “בערב” על ידי הסיטרא אחרא; הוא עצמו, הילד השבוי, הנהו לברות ל“קליפה”, כביכול, המושכת אותו בלהטי־קסמיה, − מאחר שהשורש האמתי שבו נעוץ עמוק בנבכי השכבות של התרבות הישראלית הקדומה. עונשו של הקדוש מטשרנוביל הוא, שפגע קשה באביו הרב “המתנגד”.

---

הסקירה של פייארברג ב“לאן”, היא תמיד ממעל לשן־הסלע שעל שפת הנחל… “מדי זכרו את זכרונות נעוריו הוא רואה לנגד עיניו את הקו האדום, קו אור השמש, אשר הופיע בבית־המדרש בבוקר בבוקר על הקיר המערבי, ובין הערבים – על הארון והפרוכת; בלבבו פנימה, במקום אשר קבורים כל קדשיו ואלילי נעוריו, קבור גם קו־השמש הזה אשר שעשע את נפשו” – זוהי קרן־זוית מיוחדת שלו. שמבעד לאצטגנינותה עמדו הדברים מפולשים לנגדו. בטשטוש זה שבנחמן “המשוגע” יש מהטירוף, המראה את העצמים בערייתם. מנת־סגולתם העילאית של פייטנים אמתיים.

ז. מחייו

חיי מצוק בבית, ובלי אוירה של אחים לצרה – היחס אליו מצד משפחתו האדוקה ידוע למדי – בכל זה העיד עליו הלך־נפש הויתו תמיד “כי בקרבו יש אדוני”, כבטויו של משה בן־עזרא. כל חייו היו השראה לבלי הפסק, ביצירה ובמגע עם החברה. הוא היה חי ממש את כל ה“מעת־לעת” כולה, בכל כ“ד שעותיה, וגם כשישן, לבו היה ער. לא אבד אף רגע־חיים אחד לבטלה. הוא לא היה בעל־דמיון סתם או הוזה. המציאות היום־יומית לא נזדייפה בעיניו (כפי עדותם של ציוריו הריאליים). אולם מבעד לשפופרתו המיוחדת שלו, צפה וחדר לתוך חלל נבכי הדורות. לא מצע ההיסטוריה הוא שהשתרע לנגדו, אלא אויר חיי הנשמות של כל התקופות. הוא התהלך ממש עם גבורי האומה הקדמונים וראה חזיונות קדומים, כשם שנגלה “המגיד” או אליהו הנביא לרמח”ל. שניהם לא בדו מלבם דברים, אלא חזו אותם. פייארברג עצמו היה מין חטיבה מאוחדת של כלל היהדות. הבין אמנם את ערך חקוי־ההתחרות כהגדרת אחד־העם עם עמי־המערב, אולם נקלט בלבבו היטב הרעיון של “התעוררות־המזרח”, וראה בישראל את סמל החלוץ לתנועה זו במזרח, עוד לפני היות "ברית שלום” בעולמנו.

מלא חיות ושובבות היה פייארברג, כדברת חבריו, למרות חולשת גופו. בנהר היה כדג מפרכס וכן גם בחוג מרעיו היה מלא תנועה ופעולה. חייו אוכלו באינטנסיביות של “פרימוס”. הוא היה פעיל לבלי הרף: בהפצת תרבות ובתעמולה ציונית. עלם בן כ' ומעלה קצת, חובש בית המדרש, נעשה לדַבר ומנהיג, שיתגודדו מסביבו בני הנעורים שבעיירתו, ושמו נישא מעבר לתחומה. “לאדם העליון ראינוהו כולנו במוסריותו ורוחניותו – מספר ש.צ. זצר עמיתו – חשבנוהו לא כידיד ורע לנו, אך כמורה ומנהל האהוב על תלמידיו. הוא חי בעולם האצילות, חייו היו אז טהורים ונעלים, גם ברגע אחד לא נמצא בו גם שמץ עוון קל”. אחד־העמיות בתור שיטה, סמל המוסריות והיושר המוחלט, נעשתה לחוג הזה למשקולת. גוּר מ“בני משה” היה פייארברג, בנופך פאתוס ויסוד אהבה נמרץ של גיל־הנוער. ויצירתו כולה היא ארשת־שפה נאמנה לתקופת אביב חצוצת־הימים הלזו…

מתחת לכיפת־שחקים מלאת חשרת־עננים התהלך מ.ז. פיייארברג, עטור זוהר פנימי, בוהק הנפש. האוירה הביתית, חשכת־העיירה, הן לא היו אמנם מילתא דעבידא ליבטל – מכאן גם העצב הרווח ביצירתו כולה. הסבל המציאותי שלו, היום־יומי, שהפך לסמל של סבל הדורות. אך זוהר־הנשמה המפכה בלי הרף, גבר על הקלפה, על קרום־המציאות. ה“אם” שלו בציורו “בערב”, היא אשה כשרה, טהורה, ונכחדו בה כל היסודות הטפלים, הארעיים, והיא מבהיקה בחמלת אמהותה. קוי־הרנטגן של נשמת פייארברג לחכו את הפסולת של “הטיפוס”, והופעתה לעינינו במעלות הטהרה. גם באביו של נחמן ב“לאן”, לא דבק מאומה מסוגי האכזריות, שחונן בהם אביו של פייארברג, כעדות מרעיו, והוא מזהיר לפנינו רק במכמני סגולות־אופיו. ועל כל אלה התנוססה בלב פייארברג הטראגדיה שלו על מחמל־נפשו, כלתו־יפתו, מכלול־היופי של כל אוצרות יסוריו. מי יודע, אם אשה עבריה זו עוד בחיים חייתה, אפשר היתה יכולה לספר לנו פרטי־הפרטים של פרשה זו הנוגה־הענוגה ביותר במסכת־חייו כולה. כי זו היתה תוגת־חייו הכי גדולה. כי הוא אהב אהבה עזה עד כלות נפש את העלמה היפה הזאת, וגם נפשה דבקה בו לאהבה אותו. דבוקים וצמודים היו לבלי הנתק. וכשהמריצו המחותן לפייארברג להתיר את מוסרות־האירוסין, מחמת חליו הממאיר. מחלת־השחפת, − נאות הוא לדבר, מגאוה ומהכרת ערך־עצמו. ומזעזע את הנפש עד היסוד שייר־מכתב לכלתו בז’רגון, שנשאר לפליטה: “אסון וחולשה אובה שאת לבדי, ולא שיסבול אחר זולתי… כתבתי לך שבתור יהודי ובתור אדם, יקרים בעיני מדאי יסורי־הזולת, ולוא גם רגע קל… כתבתי לך, שהנני מוכן ומזומן להקריב חיי, עולמי בשביל אשרך…” “רק המות יפריד ביני ובינך” ענתה העלמה מתוך אלמון ושכול כרות המואביה, ובסופי־הסופות, כשהותרו האירוסין מחמת הכרח ההורים האכזרים, סבל פייארברג יסורי גיהינום על זה. בעיקר הצטער על מרי גורלה וכאב את מכאוביה, יסוריה וענוייה…

הספור “לאן”? הנהו בטוי היגונים הללו, בבואת היסורים ההם; הגם שתכנו רצוף צער־האומה וכלל־ישראל, מנהמת בת־הקול של טראגדיה אישית זו; מלחץ־הדוי הלזה נבראה בעיקר היצירה הזו, ואם גמר הגבור נסתיים במהדורתו הראשונה בהתקררות, הרי היה הדבר טבעי, למרות חששו של אחד־העם, כי הספור כולו הרי היה אגרת־הנפש כהויתה, לבלי מלאכת מחשבת, של המחבר גופו.

אכן יש מפלט לאדם מסוגו: לממלכת־הרוח. שם אתמוספירה נוחה לנשימה. לשם נס פייארברג תמיד כמו לעיר מקלט. שם היו נהירין לו השבילין יותר מאשר הסימטאות של נובגרוד־וולינסק, עיר מכורתו. שם הוא רעה את אילי־הרוח מכל הדורות. החל מהחוזים והתנאים, עם המשך חכמי ימי הבינים ומשורריהם, וכלה בבעש“ט והרנ”ק. ספרו על ה“בעל־שם־טוב”, שזמם לכתוב – ושמפאת העדרו נעדר לספרותנו – חסר לנו עד היום. זוהי חוליה שלא נתמלאה. ברם הזיקה שלו לסופרי תקופתו היתה גם כן רוויה רטט־קדושה, מלאה זיקין וחשמל. ביחוד מאושר היה שגם בימיו עצמם, לעיניו ממש, מצויה אישיות כאחד־העם – אשרי הדור שככה לו! –

כאמור, היה פייארברג אינטנסיבי, זריז, פעיל; מלא עירנות בלי הסח־הדעת אף לשעה קלה מתפקידו, שקוע תמיד באוירת־היצירה ובשעת כתבו את ספורו “לאן” – מספר עליו זצר, עד ראיה – התפשט לגמרי מגשמיותו ו“ישב שעות שלמות בגב שחוח וכפוף בעינים כהות ולאות, בפנים לבנים כסיד ויעבוד את עבודתו בשקידה גדולה ועצומה ובתענוג נפשי” (לו לא היה תלוי בסמכותם של העורכים – אמר פייארברג לחברו הנ“ל – כי אז הגדיל את ה”לאן" פי שלשה. וחבל מאד שהיה תלוי בהם). ולאחר שהתפרק לגמרי ממועקת יצירתו זו, עמד ככלי ריק, משועמם ודואב. ובקירוב יומים לפני גסיסתו אמר לחברו “רע מאד, אחי הטוב! אנכי שאלתי בימים האחרונים לקהל העברי: לאן? ומי יודע אנה אני הולך עתה?”. רעו הבליג על יגונו וכבש את דמעותיו: “האמינה, אחי, האמינה, כי עוד תשוב לאיתנך”… – “לא אאמין”. – “בן הנך לעם העברי אשר רק על אמונתו יחיה” וכ'… – “צדקת, אחי, צדקת, אבל לא אאמין”. − אז, באותה שעה הרחיק כבר פייארברג להפליג בעצם מחוג מרעיו. אז עלול היה להתעמק זמן רב בשאלה מהו היחס שבין חייו ובין מציאותו של המסמר התקוע בקיר, שמעילו תלוי עליו…

וכשרואה אני את תמונתו הדוממה של פייארברג, שנותרה לנו לפליטה לאשרנו והמצורפת לקובץ־ספורים שלו, − מדובבת היא אלי, עוד גם עתה, ניב מפורש, יותר מכל, מקורותיה של אישיות צעירה זו השותתת דם… בתמונה נראה יפה קלסתר הפנים הנלבב וחלק־מה מן הגוף שלאחר הצואר. הגולגולת היא בלתי פרופורציונאלית: רחבה לצד המצח, משופעת וצרה מהלסתות עד לסנטר. בולטים בארשת־בטוי אופיית: המצח, העינים והשפם. יש מה שמגלות לפרקים העינים. מחפה עליו פעמים הסנטר. הכתפים, הנראות חזקות למדי, צונחות. והמעיל הכבד מעיק עליהן משא לעיפה. העוצב הבולט ביותר ינוה בנוף הסנטר. למראית הסנטר, צץ ומבצבץ לעינינו משום מה מחזה: פייארברג לפני הגסיסה, בשבתו במטתו בראש מקופל בין¹ ברכיו כמו בתוך גלילי עץ, ובהרימו לרגע את עינו, המבט שלו מוצף יאוש, תפלה ותרעומת כאחד…

אכן עלם עצוב היה מ.ז. פייארברג בקריתנו, עצוב מאד. מיחיד הסגולה הבודדים, שהרעיפו לא מעט אגלי־בדולח לנאד־הדמעות של ספרותנו.

תרפ"ז

²:

רשימה א (ליובלו)

בארץ־ישראל חגגו הסופרים עתה את חג יובל החמשים של ש. בן־ציון. תמהני, שספרות־הגולה עברה בשתיקה על חג זה. וש. בן־ציון הריהו אחד מיחידי־הסגולה, מבעלי־העצמיות האמתיים, שספרותנו תתפאר בהם תמיד.

ואין אלה דברי־שבח גרידא, שהעט פולטם כרגיל בשעת־יובל, מתוך יחס־הערכה חגיגי. כי ש. בן־ציון אינו שייך לסוג הסופרים, אשר זוכרים להם חסד נעוריהם, מפני שהיו ממלאים בשעתם איזה “תפקיד” בספרות. ש. בן־ציון אינו זקוק כלל ליום מועד שכזה – לשעת־זכרון קבועה ומיוחדת. מפני שסיפוריו הטובים היו גורמים תמיד שעות־חג לקורא, בכל־עת אשר יגיע אליהם. כי הם דברי־אמנות אמתיים וטעמם לא יהיה ניטל, אם גם ברבות השנים ייראו החיים, המתוארים בסיפוריו, מוזרים, משונים. כי רוח־הקודש השורה עליהם לא תהיה בטלה בהם לעד.

הופעתו בספרותנו עשתה בשעתה רושם חזק. הוא היה אחד הפירות הבשלים הראשונים, שבישרו לספרותנו את תור התבגרותה. הוא יצא מבית־מדרשם של מנדלי ואחד־העם. אולם ביחד עם זה נשאר עצמי, מיוחד. השם “תלמיד” הולמו רק במדה שהיה משועבד, כמו כל אסכולה זו, אל הקרקעיות, הממש, המוחש. אולם גם בשדה־היצירה המשותף הזה היתה לו כעין פנה מיוחדה, פנת־שקט לעצמו, ששם היה ניכר ובולט אפיו האמנותי המיוחד, השונה משל אחרים. אמנם מנדלי פרש אברותיו הנשריות והיה מאפיל על כל “נמצא” במלוא שטח־היצירה הזה כולו; אולם על כשרונו של ש. בן־ציון לא יכול היה להאפיל. כי כשרון אמתי הריהו פרי עצמיות, שאינה תלויה בדעת אחרים, ועצמיותו של ש. בן־ציון שונה היא לחלוטין מזו של מנדלי. כי מנדלי היה מחונן בחוש־הכללה יוצא מהכלל. כל עצם או יצור נהיו בידו בכוח־נגיעתו בלבד לטיפוסים כוללים או גם לסמלים. מנדלי היה בעל חוש סינתיטי יוצא מהכלל. הוא היה רומניסט – במובן פנימי תמציתי – אף במסגרתה הצרה של הנובילה. לעומתו ש. בן ציון רק טיפוס של נובליסט הוא. נובליסט למופת. כח־השגתו לא ישתרע יותר מכפי מצעה של הנובילה.

אמנם גם יצירתו של ש. בן־ציון לא טיפלה בשום פעם לא ב“פרט” ולא ב“אפיזודה בודדה”; גם לשדה־ראיתה נכנסו תמיד רק ה“טיפוס” ו“הקבוע ועומד”. אולם במובן הרבה יותר מוגבל ומצומצם מאשר אצל מנדלי. שום “טיפוס” ביצירתו לא התרומם למעלת בא־כחו של “כלל ישראל”, כמו גיבוריו של מנדלי. לעומת “הטיפוסיות החברתית” המנדלאית, ניתן לציין ביצירתו של ש. בן־ציון “טיפוסיות אישית” של עצמים בודדים או יצורים פרטיים.

ביחד עם פרץ, פרישמן וברדיצ’בסקי, יצר הוא בספרותנו את הנובילה והסקיצה. וכל מה שהיה מעניק במקצוע זה, היה מהוקצע, מחוטב, כלי שלם. אולם הוא הנהו שונה משלשתם בתכלית. שלושת הראשונים, למרות מה שנבדלו זה מזה בתכונותיהם האמנותיות, איזה חוט של שותפות מקשרם בכל־זאת ומחברם באיזו מידה יחד. שלשתם רואים גם את העולם המוחשי מבעד דוק של פיוט. וש. בן־ציון הוא ריאליסט גמור. הוא נוטה לראות את ההוויה כהויתה בלי כחל ופרכוס. אולם אַל יהי הקורא טועה לאמור מזה, שאין רוח השירה מפעמת את ש. בן־ציון. הפרוזה הריאליסטית של סיפוריו הטובים הרי נקראת ממש כמנגינה. וזהו מפני שחטיבת־החיים ביצירתו של ש. בן־ציון מפרכסת ומקרטעת לעינינו, ממלוא שפעת החיות המפכה בקרבה. כי ש. בן־ ציון שייך לסוג הריאליסטים המסתכלים בחיים ורואים בהם את הגוף עם הנשמה גם יחד.

סגולה מיוחדה יש לש. בן־ציון, המיחדת אותו מכל חבריו. אידיליקן למופת הנהו. סגולה זו לא תסולא בפז! הקורא העברי ימצא תמיד ביצירתו של ש. בן־ציון פנות־מרגוע וחיזוק־הנפש בשעת רפיון־רוח. סגולה יקרה זו הכשירתהו גם לטעת ב“כרם־ספרותנו” אחת מיצירות־הנכר הפלאיות ביותר. בלי נקודת־המגע האידילית הטבעית שיש לש. בן־ציון עם “הרמן ודורותיאה” – לא היתה ספרותנו זוכה עוד לרכוש לה מרגלית נפלאה זו.

עוד מילדותו לא שפר עליו גורלו. מנת חלקו בחייו, מבעודו באבו, צרורה למשמרת בדפי יצירתו, כלילת השלמות והיופי “נפש רצוצה”; ולא מנתו בלבד, אלא חלק הנוער העברי באביב־חייו, בהלו נר ה“חדר” עלי ראשו. כל ההרפתקאות, דוחק־הנפש והעלבונות של הילד היהודי, בתקופות־לימודיו השונות, נחקקו בספר זה כבצפורן־שמיר. כחזון־בלהות נראה לנו בית־אולפנא זה בשעת הקריאה ב“נפש רצוצה”. האין יש צל־הפרזה בציורי־הוי הללו? האם לא הראה לנו מוסד־חנוכי זה, מאידך גיסא, בתאורי־אמת מלבבים, מושכים את הלב? אין ספק, כי תמונה זו מהולה גם בטיפה מרה, שהיתה נוטפת מעצם אישיותו של הצייר. אולם בקראך את סיפורי־האימים ביצירה נאדרה זו, יצירי האמת המוחלטת, − הרי נראה לך הצד השני, הרומנטי, כדבר שבמקרה, שנשתנה ממטבעתו, הודות לאופיו הנלבב של המלמד (אצל ר' מנדלי), שאינו מותנה מהתנאים היציבים. חיי־החדר של ש. בן ציון הם תולדה של תנאים אוביקטיביים, ואין היוצא־מהכלל, הבודד, עלול לבטלם.

ועם זה, למרות מרירות־החיים, בוקעים נגוהות־אור כבהרות־זוהר בימות־סגריר ממפלשי שמי־הנוער, הודות לחיוניות־הילדות המכלה את כל קוצי ההויה. חסד־אלוה החופף על תור־הילדות, אינו דוהה גם בלב הנער העברי, למרות שהוא משולל לגמרי אויר לנשימה. מועקה, לחץ גלות בתוך גלות, − ועם זה, בדרך־נס, חיוניותו הפנימית מפעפעת ומחלחלת, בבחינת “בית אבנים יחזה” (אל תקרא יחזה, אלה יחצה). עוד מינה האל עונג גם לילד מישראל: שבתות ומועדים וימי־הפגרא שבבין החגים. שמחת בר־מצוה (הצרפו של הילד ל“מנין” ול“זימון”) ומשוש−הסיפוקים של הנער מישראל שהפטר עליו כבר “ברוך שפטרני”, ושאבא כבר הפקע מעונשו.

בתוך ספירה זו של בישול ועיצוב לאדם מישראל הולך ומתרכך גם טון־הטרוניא של אבא, הולך וניטל עוקצו של קולו:

“− מותר ליקח קצת “ראשית חכמה” קודם התהלים…”

“כך אמר אבא לתוך חללו של הבית, בערב לאחר ההבדלה – ויצא לו אל החנות…”

“גם אמא עומדת כבר בחנות, − אך פניה, אלה הפנים הדלים שהתחילו מתקמטים קמטי זוקן, אלו העינים הרכות שגבותיהן השירו כבר שערותיהן, הפנים והעינים שנראו לי כל כך טובים באותו יום – עדיין הם מרפרפים עלי מעל ספר המוסר הישן… ועדיין צר לי ונעים לי בנעמן של יסורין, בכליון נפש של תוחלת… מין חדש של יסורין נודע לי היום – יסורי־קדומים שכבר ניטלה מרירותם ונתאהבו עליך ואינם אלא כאנחות אלו שבניגון חסידי… והניגון עצמו הרי אינו אלא של נחמה, − מעכשו הרי הכל צריך להשתנות לטובה, בעזרת השם יתברך…”

מראשית מצעדיו ניכר היה ש. בן־ציון בתור ריאליסטן מוחלט. ריאלי יותר אף מרבו מנדלי, שמגמתו הריפורמטורית בולטת היתה בכל יצירתו. הוא כאילו נוצר רק לעצב את העצם לעצמו (ועם זה לא נכחדה גם הכוונה החשאית, שנבטה מהתאור האמנותי של העוני המנוול: הרחק מן הכיעור!) בתוך הלהקה של מספרי התקופה, פרץ פרישמן וברדיצ’בסקי, שהיו בעיקר ליריים, רופסים, היה הוא המוצק, החוטב בשיש. מלבד האנדרטא של שיש, שהעמיד בספרותנו, לתקופת ה“חדר”, צייר בסממנים בלתי נדהים את “הדור העובר”, ו“הדור היורד”, את העיירה הביסרבית, ארץ־מכורתו, על כל שכבותיה. ובכול נתן את המוחלט, את שאינו־חולף.

עצמיותו בלטה, בדבריו המעולים, מראשית הופעתו, בעיקר בזה: שניכרת היתה קפדנות יתרה בכל מלה ומלה; שהיתה לכל משפט ומשפט משמעותו המדוייקת; שכל פסוק ופסוק וכל תג־ותג חשפו משהו. ש. בן־ציון חפר אמנם בקרקע־ההוי, ברגביו הנוּקשים, שהפך בהם בחריצות יתרה מנדלי – ועם זה היה מעשהו כולו: חידוש. דרכו היתה, − בניגוד להכללתו של מנדלי, − פירוט. אולם בכול: הקו האופייני, המותנה ומחויב־המציאות.

יחד עם מרירותו־מריו, מורגשת אצל ש. בן־ציון נטיה חזקה להשלמה. מתאווה הנהו, בעצם הימצאו בעלטת־חייו, לנגוהות־החנינה. לכן בולטים היסודות האידיליים ביצירתו. ראינו בסיפורו “נפש רצוצה” את גבורו הקטן מתאבק כל ימיו בכל מיני הרפתקאות, וביחד עם זה מפזז הוא לעינינו מופז נגוהות־שמש מופלאים. אף גילפן ב“מעבר לחיים”, ההולך תמיד קדורנית ללא תקנה – משעשעים גם אותו לעתים, ללא כל אחיזה, ניצוצות־אורה. טיפוסית ביותר ליצירתו היא האידיליה הקלסית שלו, שהיא אחת המרגליות הנוצצות בספרותנו: “זקנים”. סיפור ריאליסטי זה, שהנהו כולו כלי מלא חויות ומאורעות מדכאים, הנהו ביחד עם זה בית־סיתרה להשגב בו מפני מוראות־המציאות. רבות שבעה נפשם של “הזקנים” השכולים, שחלק מבניהם מתו עליהם וחלק מהם נדד לעבר־לים, ונתרוקן קנם, − ברם, חמימות עקבותיהם לא נתנדפה. ממעל למציאות ועל כולה משתררות שלות השקט והנאת־הקיום, ומפציעה ועולה ממשואות־החיים ההם מן בינה עילאית – מלאת ותור וסליחה המשלימה עם החיים בכל נוסחאותיהם.

סבל ודכדוך נשקפים לנו מבעד לכתביו של ש. בן־ציון, אך בחיי־הממש שלו הנהו שופע מרץ ועצמה. הוא עקר עצמו מהעיירה הבסרבית הנידחה לאודיסה, עיר ואם בישראל, מלאה סופרים וקברניטי־התחיה. ובה הפליא הוא לעשות בשדה־החנוך. במקצוע זה היה מחדש, חלוץ, ראשוני, חרוץ ושקדן. הרבה כוחות־יצירה שיקע באותה תקופה, בספרי־הלימוד הרבים שלו ובחריסטומטיותיו. מענין להסתייע בזה בעדות המשורר ביאליק, חברו־ליצירה, באותו זמן, במקצוע זה: “כמעט רושם של מהפכה עשו ספרי הלימוד “בן־עמי” של בן־ציון. הם נוצרו מתווך עבודה מעשית בבית־הספר. מן הלוח ירדו אל הנייר. מי לא ידע את התוכן של ספרי המקרא הקודמים, אותן החריסטומטיות, הריקות מתוכן ומשונות בסגנון? הם היו מתורגמים מספרי עמים זרים, מדברים שלא ניתנו להיתרגם כי חומר החריסטומטיות ניתן מספרות לאומית ויצירה עממית. ספריו אלה של בן־ציון שימשו סנונית ראשונה, מבשרת טון חדש וסגנון חדש. הילדים היו שמחים ונהנים לראות בספר משלהם, מנפש עמם. זו היתה עבודת בן־ציון, אבן־יסוד בספרות הפידגוגית העברית החדשה. − − בן־ציון היה יושב “שבעה נקיים” על ספרים אלה, תיקנם וחזר ותיקנם, עד שיצא מתחת ידו דבר מתוקן”. נאמנה עלינו מאין כמותה עדותו של שותפו־ליצירה, שבאותה עונה נתחברו גם הספרים המשותפים שלהם “ספורי־המקרא” בהוצאת “מוריה” (עבודה משותפת של בן־ציון, ביאליק ורבניצקי) בזה הכיוון ובאותה המגמה.

רבה היתה הברכה, אם כי לא מעט היה גם ההפסד, הטשטוש והסירוס של יצירות אחרים בספרי־הלימוד שלו, שהפשיט מהן את אדרתן והתאים להן את לבושו הוא (מגרעת זו הורגשה תמיד בכל מעשי־העריכה שלו). ברם, אחידות מפעלו, שאליה נשא נפשו, לא הָחטאה. וזה היה כשרונו מאז, להשתמש בעבודות־אחרים, בתור רקע לגילוי עצמיותו או למזיגת חטיבה אחדותית. חריסטומטיותיו הצטיינו, כדברי המשורר, באופין הלאומי־עצמאי, לא היו זמורת־זר, מעשי חיקוי. גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה משלנו היו. וזה היה שרותו החשוב לחנוך בכלל: הקישור עם המקורות. ודבר זה עלה בידו מפאת היותו בטבע מחנך, לא בלבד בטיפולו בספרי־הלימוד, אלא משהו חנוכי היה גם בחלק מסיפוריו, ואין צריך לומר בכל מקרי־עריכה, שחוש־המחנך שבו היה בהם קפדני מאד והגיע לבליטה יתרה.

לא סגי היה לו לש. בן־ציון גם בהכי. יזמתו הרוחנית ללא לאות, עקרתהו גם מסביבת חבר מרעיו והסיעתהו בודד לארץ חלומותיו, שאמר לבצע בה את כל משאלות־לבו ומשאות־נפשו החבויות. היקף אידיאליו החשאיים נסב ועבר את גבול השטח המציאותי. כאן, בעצם, נדחפה זרמת־יצירתו משפעת מניעים. מעין־רוחו המשיך לפכות בחזקה. טיפל בחנוך, עסק בעריכה (“העומר”, “מולדת”, “שי”, “האזרח” וכו'). העניק יצירות במקור ובתרגום “הרמן ודורותיאה”, וילהלם טל" לשילר, ו“מבחר שירי היינה” וכו'. גם מחובות־אזרח ועסקנות פעילה לא משך את ידו, פעל ועשה באינטנסיביות בשדות־יצירה שונים. הזכה ליבול מבורך גם בהימצאו במחוז־חפצו, האם היתה ברכה באסמיו? הפעולה עדיין באמצע ההתהוות, במלוא־הפריחה, − עוד מוקדם לבוא חשבון; עוד לא עת עשות סיכום.

חמישים שנה מלאו עתה ל ש. בן־ציון. בהיכל ספרותנו הוא מכהן בערך חצי יובל שניים, − וניתן לציין בהרגשת־סיפוק גמורה, שפעולתו הספרותית היתה במשך תקופת־יצירתו זו פוריה מאד. חרוץ ושקדן היה ש. בן־ציון תמיד, לא ידע מעולם בטלה. וכה הצטברו ספריו, במקצועות השונים, במשך שנות־יצירתו לביבליותיקה עשירה ומגוונת. מעין־יצירתו עוד מפכה ונובע “כהקיר בַּיִר מימיה”. המשך פעולותיו עוד מתמשך והולך – ואנו מחכים לפירות־רוחו הבשלים של חצי־היובל העתיד לבוא.

רשימה ב (בהעדרו)

סופר גדול וחשוב היה ש. בן־ציון, אך גם אדם טרגי. אמרתי פעם, שאנשי־האידיליה הם הטיפוסים העצובים ביותר. גורלו של בעל “הזקנים”, שלהוט היה אפילו אחרי הפכים הקטנים שבחיים, היה גורל קשה ואכזרי. האם תמיד התהלך זעום־עפעפים עלי אדמות?

לא. תקופתו הראשונה של ש. בן־ציון, בעונת אודיסה, היתה מלאה אור וזוהר; תקופת אביב וקיץ גם יחד היתה. תקופת ההתרועעות עם ביאליק וההפראה ההדדית בכמה מקצועות־יצירה: בפיוט וחנוך. אז הבהיק ש. בן־ציון בתור נובליסטן ראשון באסכולה של מנדלי בעצמותו האיתנה. בפנתו היה הוא חזק מרבו. אז זיכה הוא את ספרותנו במרגליות נוצצות: “נפש רצוצה”, “על קצה גבול הילדות”, “זקנים”, “אצל הכלה” ועוד. אופן־יצירתו, שחזון ואמת שימשו בו בערבוביה במזיגה נאה, עלול היה לשמש אידיאל לכל מספר־אמת. אז היה ש. בן־ציון אישיות ספרותית מוצקה. השלמות, ראש סגולותיו, היתה באותה תקופה.

לא האמנות בלבד היתה לו בימים ההם חזות־הכל, אלא התחיה למלוא היקפה, מעולפת אור־יקרות של אחד־העם, היתה מצודדת את נשמתו. והוא עמל היה בהנחת נדבכי “החנוך הלאומי” עם יתר אחיו. אז לא הלך ש. בן־ציון קדורנית, אז “מלא שחוק פיו ולשונו רנה”

ובכל אלה לא מצא לו לש. בן־ציון, לא אמר די. הוא חרג הראשון בכוח ממסגרות החבורה האודיסאית, להיות החלוץ לפניה, והעפיל למולדת בשליחות עילאית. הוא אמר לתקוע יתד לספרות בארץ, להניח את האריחים לבנין המרכז הרוחני מיסודו של אחד־העם. “העומר” היה הפרי הראשון של המגמה הלזו. באותה תקופה היה ש. בן־ציון הסופר הראשון במעלה בארץ. עתונות לא חסרה אז בה אולם ספרות הראויה לשמה, זה מוטל היה על שכמו ליצור. קדושת התפקיד הנעלה היתה חופפת אז על אישיותו. באכסניתו התכנסו כל המעולה והטוב שבסופרים – מי שלבו היה לספרות הגונה התגודד מסביבו. הוא טיפח וריבה גם כשרונות צעירים, ודפוס ראשון של ש"י עגנון יצא ממכבש עריכתו.

עד אז הלך הכל למישרים (“מעבר לחייים” יצא דופן במקצת, אך עליו לא נייחד הדבור בזה). ומכאן ואילך, דוקא עם השיגו את הפסגה של משאת־נפשו, מתחילה, מדומני, הסטיה מארחות־המישרים; הסטיה מתכונות־נפשו העיקריות ביותר. רוח האדם מי ידע?

ש. בן־ציון לא מצא בארץ את תיקונו. תחומי הכשרון שלו לא נתמתחו בה עד לקצות מצריהם. הסבות והגורמים – מי ידעם כיום? אמנם כמה יצירות נאדרות, במקור ובתרגום, העניק לספרותנו גם בתקופתו השניה. הספור “יקותיאל” היה כיבוש חדש, וכן הבליט כחות מרובים הרומן לבני־הנעורים “בצאת ישראל ממצרים” (ואצ"ל שתרגומיו הקלסיים היו נכס הגון לספרותנו). אף בשלמות אישיותו נראו בקיעים. האיש שמקודם החזיק כל ימיו בשולי הממשות ולא הרפה מהם – כאילו התכחש עתה לפתע פתאום לחוש־המציאות שבו והתחיל גם מתנבא. ועל־כן גם “העומר” כמעט שהכזיב את תוחלתו. אולם רע שבעתים, שמתחת לסף הכרתו גופא של ש. בן־ציון עצמו, התחיל להתמוטט הסיפוק… חוסר הסיפוק הוטבע בארשת דיוקנו. הבליח אמנם גם עכשיו מפעם לפעם המספר המובהק, שהפליט באון גוש־חיים מקרטע בקרית־הספר, − אך חיש השתררו עליו הפתוס והטמפרמנט, שהיו לפנים כבושים בלבו בהצנע לכת, וכאילו נתכסה במשאונם…

נדם לרוב קולו של הנובליסט־הריאליסט מפני שאונה של שירה אטומה. היפלא הדבר, שהתהלך מחריש וזועף וארס היה מפעפע בתוכו ואוכל שארו? הרבה עשה ש. בן־ציון בתקופתו השניה, אולם לא היה מרוצה בחלק הגון ממעשיו אלה בחדרי־חדרים, יען לא נבעו ממעין־עצמותו. כי מי כמוהו ידע, ששלמותו, שעליה היתה גאותו בחשאי, התערערה. תתכן אמנם אישיות בעלת־נגודים רב־גונית, ואין מחובתה להיות דוקא הרמונית, − אולם חוסר־שלמות שלו הוא פגם. כי הוא היה בטבעו חטיבה ריאליסטית, הטווה מתוכה חוטיה, וכל הבא מלבר לא היה קנינו (חוטי־רקמתו בתקופתו השניה, ברובם, זכה מן ההפקר).

לא הוכשר ש. בן־ציון, מפאת סגולותיו האזרחיות והפטריארכליות, להישאר זמן רב דבּר ספרותי לארץ־ישראל הצעירה, המהווה והבונה. משהופיע ברנר התוסס, הבוער והמפרכס, מיד נראה היה כאילו הוא בבואת הישוב החי, הרענן והכמה… כי זולת זווג־התכונות של מין במינו, נחוץ גם התאם־הזמנים. וי.ח. ברנר היה בן־הדור.

ש. בן־ציון היה סופר רפרזנטטיבי מענין של תקופתנו (גם הודות לקרעיו), מלא וגדוש בתוכן, צורה וסגנון (כמה ידע מכמני הלשון!) בתקופת־חייו הראשונה היה תמים ושלם עם רוחו – זכה ונעשתה תקופתו זו פרק קלסי בספרותנו. בתקופת־חייו השניה אמר לחרוג מחרצובות עצמותו – והישגיו היו קלושים. הוא כאילו נכסף להיות מודרני – ברם, שכבות קרקעו הישן נגררו עמו ודבקו לעצמו עד לבלי הפריד ודוקא בקרקעו הישן, בציורי־ההוי הליריים שלו, שובצו סמלים מודרניים כלאחר־יד. הוא נעשה בתקופתו השניה לבעל־קרעים, שבאטמוספירה אחרת, נכרית, היו יכולים ליהפך לו ולספרות לברכה. ובחוגנו אנו – מהעדר־יחס ומחמת מידת־הזלזול – נהפך לו הדבר לרועץ ולא ניצל גם מהתנונות משהי…

ירושה עשירה השאיר ש. בן־ציון לספרותנו בכמה מקצועות: בסיפור, בתרגום ובספרי־חנוך. רבות־בשנים לא יוכלו לפסוח עליהם, וחלק גדול מהם לא יהיה בכלל לברות לשני הדורות. כי ש. בן־ציון שייך, באין פקפוק, לסוג־הסופרים הקיים, אשר לא ימוט.

במה נפלה הוא מאחרים?

בהרבה. בכּל הוא שונה מאחרים. מסכת שלמה לא תכיל את שפע ההבדלים המיחדים אותו. אולם הבדל אחד מאלף אציין. ביאליק הנהו המשורר היותר פורה שקם לנו, עד היום. לכאורה הרי זה פרדוכס – אולם באמת עובדה היא. הוא האחד בין המשוררים שיש לו, בערך, מאה שירים. ודוקו ותמצאו: לא וריאציות, גם לא יצירי־מגירה¹, אלא מאה שירים במזומנים, שכמעט כל אחד מהמה עומד ביחידותו, בעצם־משקלו, בהלך־נפשו המיוחד, בסגנונו השונה מחבריו.

יש משוררים שמביאים עמם תדיר הלך־הנפש שלהם, הטבוע מבראשית בנפשם, הוא הכוּר, שכל החזיונות נצרפים בו. כל כמה שנושאי־שירתם יהיו מגוונים, עשירים ויפים, על כרחם הם כולם לברות להלך־נפש זה האחד. לעומתם ביאליק, ה“נאמן” – כהגדרת ברנר – דובר האמת הכי גדול שלנו, אצלו כל שיר מכיל את הלך־הנפש הצמוד ומחובר עם חזיון זה בלבד, ולא עם שום אחר. אין הוא מתפּתה אחרי שום קסם שמחוץ לגוף הנידון. החזון האוביקטיבי ניתן לו למנה.

יתכן איפא שמשורר יניח אחריו קובצים רבים, ולא ישלל בכל זה מלבבנו הרושם, שבעצם שר משורר זה רק שיר אחד. ולהפך, יש מי שינחיל קובץ אחד, ובהגותך בו לא תנצל מההרגשה, שלפניך מין תנ"ך, רוה וגדוש, הכולל ספרים מרובים, כבדים וקלים, אפלים ובהירים. –

כך הוא לנו קובץ־השירים של ביאליק.

איש־הֶחָזוֹן

יש עוד סוד אחר בתפיסת מהותו של ביאליק, מחוץ להגדרה הידועה של פרישמאן. אמנם צדק פרישמאן: אמן גדול. אין שני בתוכנו שכתב “מתי מדבר” או “צנח לו זלזל”. אולם אם מחמת אסטניסותו, שלל פרישמאן את האופי הנבואי משירתו של ביאליק, הנה בלי סגולה זו, אמנם בנוסח הדור, לא היה נעשה משוררנו לביאליק, בצלצולו המיוחד במינו. שהרי נפשו תתעב אמנות גרידא, למרות היותו האמן הגדול ביותר אצלנו. ומבלי משים מדת־המוסר מובלעת בדמו, והיא לו בדיעבד לקו ולמשקולת. ואילו הייתי צריך להכתירו בתואר אחד הייתי מציינו בשם: המעונה הגדול. ומכאן יתד ופנה ליצירתו ברובה. אין שני בספרותנו, מאז ועד היום, שמונו לו יסורים גדולים על גורל האומה, כמוהו. ושוב צדק פרישמאן: ליריקן. אולם לא ח.נ. ביאליק הפרט הוא הליריקן, אלא המית האומה כולה מחלחלת בשירתו. שועת העם כולו בוטאה בטוריו הלוהטים, שועה לעזרה. לא אדע אם זוהי גם הרגשה כללית, אולם בשעת צללי במעמקי התהומות של שירה זו, כאילו עולה לאזני אנקת האומה: “יתרי פתּח – ויענני…” כן, מחוץ לשפע היופי, הניתך עלינו בדפי שיריו מכל העברים, אופף אותנו אוירו של איוב, בהתבוסס המשורר בדם לבבו בלי הרף. מסתבר, שלאו גוף־יצירתו של ביאליק מעורר לנגדנו מראה־זועה זה, הואיל והוא כשלעצמו, להפך, הנהו כולו סמל מיתר־החיים המתוח; אלא בת־קול האומה מנהמת מחרבות שירתו, קלא דלא פסיק; יתרי פתח. בבחינה איובית, טרגית: “נִסע יתרם בּם…” מחזה־בלהה של מיתרי־החיים המדולדלים בכנור כי ינופץ הדריכהו מנוחה כל הימים. ולא יאומן כי יצוין: הוא האמן הכביר, העומד במגע בלתי־אמצעי עם הטבע כאחד מענקי היצירה, מי שנתן, למשל (נביא דוגמא אחת מעשרות), את החורף הרוסי, בטורים ברזליים, שלא תארו כמוהו, בתמצית כזו, שום “גוי”, המעורה שם בקרקעו; הפיטן, הרואה את העולם ומלואו באספקלריה של סמל לכל אדם – כל הענינים האלה בטלים והדר־המראות מתנדף וכלה בפני ההויה הגורלית המצומצמת של עמו. כי בעיקר ובעצם אין לפנינו אלא מין נחמן, גבור ה“לאן” של פייארברג, עם כל המרטירולוגיה האיומה שלו: כמובן, בתוספת הכוחות הביאליקאיים שלא ניתנו לברות, − למרות שגעון־המכאובים – לשיני הטרוף. אכן נתגלה, בחשאי אמנם, שנסיך־השירה הזה, לבוש מחלצות הפאר, אינו בעצם אלא נחמן בן הרב, החרד על אוצרות־היקר של מורשת אבות. בשירתו הוארה כמו בברק ענות ה“יהדות” השסועה. ודוקא לאור ה“ברקאי” של התחיה, שהוא הנהו מבטאה האלים והמשורג ביותר, נסתמנו בבליטות הבקיעים שנבעו בחומת היהדות. עוד לפני דור אחד היתה היהדות חטיבה שכל כלי יוצר לא יצלח עליה. ועתה – שכבת תרבות דקה זו, בלא שורש ובלי רקע, האם היא בכלל יצירה בת־קיימא? חלחלה עוברת בכל אברי הגוף למקרא הטורים הבאים, המשוים לנגדנו, בלא כחל ופרכוס, את מורא החורבן:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה לִּי וּלְשׂוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכַּח –

שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ

אַרְצָה חֲלָלִים.

מה איום הסמל, וכן הלאה והלאה, עד תום קובעת התרעלה:

וְשּׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.

מורדף בלי־חשך מחזיון־בלהה זה, ונדחף מאימת החדלון של תרבות־היהדות המרובצת בשכבותיה הרצופות מכל הדורות, − הָפנה המשורר לכוון יעודו. רעיון ה“כנוס” הוא פרי האידיאה של חטיבת־יהדות שלמה, בת שנות אלפים, בעלת ערכין אנושיים גדולים בל ימוטו. לא קרום דק לעצמו, בר־יומו, לפנינו בזה, − אלא שלשלת ארוכה של חוליות שלובות זו בזו ורתוקות אשה לרעותה: שלשלת יוחסין, מלתא דלא עבידא להבטל. עוד אחד־העם ראה תרופה לגבוש עצמותנו, שנאחז בקרנות “חכמת־ישראל” במהדורה תחיתית (פרט לבלטריסטיקה, שאותה לא גרס); אולם הכנוס של המשורר כולל היקף כל המקצועות של תרבותנו, והדגש הוטבע בפיוט (למרות הבליטו תמיד את ערך ההלכה, מכל מקום יניח המשורר את הפיוט, כדרך הטבע, בתור אבן־שתיה לתרבות): ספורי המקרא, האגדה, שירת ימי הבינים, וגם במשנה כבר החל. מה היה לעם דיואן של משורר ימי הבינים עם החטוט המדעי של “מקיצי־נרדמים” (בשביל אנשי־המדע לא תקופח זכות זו) – רק על־ידי מגע הקסמים של המשורר הפך הדיואן להיות ספר חי, יצירת־הווה, שירה מודרנית; רק הודות לזיקתו החיה, החברית, של המשורר ליצירות־העבר, שכאילו הוא מחזיר להן נשמה כאליהו בשעתו לבן האשה האלמנה. כי נצטוה המשורר מפי הגורל להיות החישוק המלפף את שכבות התרבות של דורי־הדורות שלנו, ולעשותן על־ידי מצרף אישיותו לעשת־תרבות מוצקה אחת. נמתחו הקוים על־ידי המשורר למפעל ענקי זה, והמלאת תבוא מאליה וממילא. ושוב לא תהא לספרות החדשה צורה של נמיכות־הקומה, אלא תהא שוכנת כבוד על דיוטות של דורי־דורות. לא בצדק היו מונים את המשורר בהערכת־זלזול ובהעדר־יחס לספרות הצעירה. אדרבה, בכל מקרה והזדמנות הוא מרים על נס תמיד, בקולמוס ובדבור, את הישגי הספרות החדשה (“שירתנו הצעירה” וכמה נאומים). ומי יהא עט אל כל נצן־יצירה אמתי, כמוצא שלל רב, אם לא הוא, שר השירה? לא זלזל המשורר אלא בעצמו גופו, את עצמו בלבד הפקיר כולו, ואולי גם את כוונו האינדיבידואלי, ושקע בתוך העם, ונעשה לאחד ממנו, לאדם חי מיגיע־כפיו, ויצירתו נבלעה בתוכו (בנאומים ושיחות) כתורה שבעל־פה (תמיד מרחפת לפני ביאליק משאת־הנפש של יצירת־עם מונומנטלית, אנונימית, שנכחד שם יוצרה). מכאן האהבה לבלי מצרים של האומה לבנה. העם מעריץ את היוצר שמעניק לו יצירות־נצח, חטובות, אובייקטיביות. אולם אהבתו נתונה בכל מאודו רק לזה שהוא חלק מעצמו, לזה שנותן את נפשו בעדו ומקריב עצמו על קדוש שמו. עיקר גדלה של אישיות־פלאים זו: שברח פתאום מאחוזת־שירתו, מעין מנוסת טולסטוי מיַסניַה פוליַנַה (ולא לעת זקנה, כי־אם בהגיעו למרום־פסגתו ביצירה, שההמשך השירי היה ניתך מעצמו, ממילא בשפע), ונעשה לעובד פשוט, למסיע אבני בנין, לחוטב עצים, לאיש־העם:

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי,

פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם.

חוטב־עצים עושה מלאכה לתומו, איש קרדום. מבלי משים נזכר לנו קרדומו של עמוס בשירו “חוזה לך ברח”: וכקרדום כּבד יפול דברי“. מובלע בהמון, בין באספות־עם ובין ב”עונג שבת" וביתר עצרות, − כל אשר ינאם או ישוחח, יש לזה שלא בכוונה, למרות הפשטות העממית – המשקל הביאליקאי, כמו מבעד קול בת־שירתו; ואיזו ארשת־צורה עממית שילבש, − תמיד מגיחה מבעדה וצפה ועולה אצילות התורה. לא באה, באין אופן, שום שתיקה ביצירתו הפיוטית, כפי ששוגים לחשוב כמה מבקרים, כי הלך־החיים שלו הוא שירה נאדרה רבתי אחת. הן בדברי תוכחה ותנחומין והן בדברי תורה, בין בנאום ובין בפליטת שיר חדש, הכל בא מתוך מתיחות יתרו, ולא מכח־כחו של עברו ולא בתור המשך שממילא. כבר אמרנו במקום אחר ובסגנון אחר: מאה שירים של ביאליק הם מאה ממש, טבין ותקילין. כי בכל אחד ואחד מהם לחוד נלחך הנושא עד גמירא. מעשה בראשית מתחדש לבקרים.

וכשביאליק בתוכנו, עם אישיותו, ניתן לנו גוש־היהדות המגובש מתחילתו ועד סופו. לא יחסר המזג של שום רובד תרבותי משל שום דור. והוא הסמל הקבוצי של כלל האומה באיתנותו. ואל ירתע אחור אף חבר־“הקבוצה”, איש־הבנין הישראלי (ראה מ. קושניר בקובץ “ועידת חבר הקבוצות השלישית”) מפחד ערכי־הקדושה של למוד תורה ואביזריה. באשר אם ישנם הקנינים בעין, אין שוב סכנה שתפוג חשיבותם בעיני אנשי־חולין (ויש להאריך בזה ואין כאן המקום). העיקר: שתתערה גם הקבוצה בשרשיה במעמקי גוש־אדמה דשן, ובתוך מעמקי שתין, ולא – מי יערב לה, שכל הויתה אינה אלא חלום יעוף. האידיאה של כנוסו, כפי שהמשורר מגלמה באישיותו, אינה בלם ליצירה העתידה, לנבטי־פקעים של התקופה החדשה, אלא, אדרבא, זוהי האידיאה של מולדת תרבותית ותיקה, של קרקע־עולם בתור כלי־קבול של גרעיני החדש, באשר זולתה יהא החדש פורח באויר. ומי חדש מהמשורר גופו, שמודרניותו, ככל משורר־נצח, לא תתנדף גם בדורות הבאים?

נוסה בזה, ברשימה קצרה, לעמוד על סוד פנת־נפש אחת של המשורר. ברור שעשרות השנים הבאות לטובה בחיי־ביאליק תביאנה הפתעות־רוח בלתי־צפויות. כווני ענקי־הרוח הם לרוב שלא במגמה המשוערת. על כל פנים אנו נצפה וניחל להן בחרדת־גיל, כאל מאורעות־הלאום הכבירים ביותר.

המכנס

מקובל אמנם בצדק, שאין כביאליק אינדיבידואליסטן, בודד, − אולם עם זה מחוור, ללא שייר ספק, שהצד הסוביקטיבי שבו אינו אלא סמל. שהרי עם כל תקפם של חייו האישיים, האינטנסיביים, כל עצמו אינו אלא שבוי־האומה. עם כל הבהירות של עצמיותו העשירה ביצירתו – מסכת חייו הפרטית נגולה לעינינו בשירתו בכל תגיה – בולט אצלו מעל לכל: הגורם הלאומי. כי מלבד תעצומות־ההרגשה של ביאליק עצמו בפני הוד הקמה בשירו “בשדה”, הרי מתנוססת בזה בעיקר המשאלה הלאומית: בולמוס העם לקרקע. תשוקת־האמת הנאדרה שלו וסגולותיו הפיוטיות האיתניות הן שהכשירוהו ליעודו הלאומי, והוא לא בא אלינו להתפרק גרידא מ“עדיו” הרב, אלא בא בעיקר לטעון על גבו… צורך התקופה היה זה, וזולתו אדם אין, שיוכל בצעו. הוא האביר והוא האדיר. התחיל בדבר מורו ורבו אחד־העם, שעם הופעת הציונות, לא מצא סיפוק בשאיפה למדינה בלבד; האידיאה של היהדות השלמה שעשעתהו וחותמה אמר לטבוע במוניטין של הציונות. היתה זו תקופה סואנת, זמן מתן דמות ומהות לאידיאל התחיה. ברם, היה זה רק ה“מבוא” למגלת־הגאולה שהחלה אך זה להגול לעינינו בפרשיותיה. אולם אחד־העם, לפי תכונותיו וסגולותיו, לא היה עלול להעשות ליוצר האידיאה של התחיה השלמה בעמנו, הואיל ופכח היה יותר מדאי למלוי תעודה כזו. לעומתו עלול היה ביאליק להעשות דבּר התחיה על־ידי האמונה העמוקה שבלבו ועל־ידי רוח החזון הגדול שפעמהו.

ואין להסיק מזה שביאליק בעל־הזיה היה. אדרבא, לא נכחדו מעיניו, בשום פעם, פגימות עמו, וסורק היה אותו לא פעם במסרקות־ברזל, אלא בנגוד ליל“ג השולל, צפה הוא מבעד אספקלריא של חיוב. לא שהיו מתעלמים מראיתו נגעי־עמו, אלא שהחיוב הטבוע בדמו, היה מכלה אותם כקוצים. והוא מסמניו של נביא התחיה. יל”ג כשצולה היה בשפודים מלובנים את “מאשרי העם”, נצלה גם הוא בגחלים שחָתה. חלודת־היאוש אכלתהו. לעומתו, ביאליק בהאנקו, שתת גם לבו דם, − אולם אמונתו התמה לא נפחתה, עם זה, אף במשהו.

עם הופעת ביאליק הגיע זמן “חלוף משמרות” בספרותנו, שמשה עמד במזל של חסול ההשכלה ועפעפי השחר של התחיה החדשה נבקעו. השירה שנאמנה באותה שעה לאידיאלים של ההשכלה ולשאיפות הריאליזם, נענתה ברצון לנקודת־המפנה של תנועת הגאולה, לשנוי היחס ויצירת זיקה לערכין הלאומיים שלנו. האוירה, שהיתה מלאה רוח־קטב בתחומם של “קוצו של יוד” ו“אשקא דריספק”, נהפכה להיות צלולה ומזוקקה ב“על סף בית המדרש” ובסביבת “המתמיד”. אותו נוף־עולם הראה לנו לפתע פתאום באור חדש. בכל אשר פנינו ראינו נגוהות־חיוב. רצון־הבניה הכריע כל נטיה להריסה.

זמן מועט לאחר התגלותו, הראה לנו ביאליק כחותם־תכנית של התחיה. כי הוא ראה נכוחה כיל"ג – ועוד יותר ממנו – את פורענויות הגלות, כמוכח ברוב שירי־הזעם שלו. לא שר הימנונים לבני־עמו ולא לטפם בדברי־מחמאה; − ברם הוא גופו עצם התחיה היה, לכן החיוב הלאומי, במשמעותו העמוקה ביותר, היה מהות הויתו העיקרית, ובכל אשר פעל ועשה בלט לעין כל: האינסטינקט של בניה.

כי על־כן נעשה הוא לארדיכל של הריניסנס התרבותי שלנו, הקובע את דיוקן־מראהו. הוא היה המשרטט את הקוים, המיצב והמעצב את התכנית, סגנון־הבנין והיקפו. והריניסנס שלנו, לפי שרטוטיו, נתגלם לפי הסגולות והיסודות היציבים, “שתות בל יהרסון” האלה:

א. תחית התרבות מתוך התחדשות;

ב. בניה ממושכה;

ג. אחוד וכנוס כל ההיקף של תרבותנו מאז ועד הנה;

ד. אידיאל העתיד הבלתי פוסק.

ריניסנס במובן המקובל הוא: התחדשות, תחיה, תחית עבר רחוק. לפי פרושו של ביאליק: “תחיה, ריניסנס בלעז, אינה בעצם אלא חזרה על הראשונות, אבל בדרך חדשה וקצרה, כלומר: מחזור חדש ומהיר של גלגל ישן”. “ביום שנחרב בו המקדש, נולד המשיח”. הנהיה לתחיה שכנה בנפש האומה מרגע שגלתה מארצה, ועל־כן הערגון למולדתנו נעשה לנשמת תרבותנו. כבר הוכח, שכל תרבותנו, גם הגלותית, סובבה סביב ציר המולדת הנכספת. הכל מתעתד לכבוד שבת, ש“ככלה בין רעותיה משובצה”. הדת והמשיחיות יצאו כרוכות בעמנו, וכחוט־שני עובר בספרותנו כולה, בכל שכבותיה, חזון־המשיחיות. ולאו דוקא הפיוט הדתי של ימי הבינים מלא כרמון כסופי־הגאולה. רמזי גאולה נמצאים למכביר גם בשדה החילוניות של הספרות העברית החדשה. אף מתוך ספרות ההשכלה, שהיתה בעלת מגמה מפורשת אחרת, נצנצו רמזי תחיה־גאולה, ב“שירי תפארת” לנפתלי הירץ ויזל, בחזיונותיו של שלום הכהן ויוסף האפרתי; בטיפול המתמיד בנושאים תנכיים של התחלת תנועת־ההשכלה היה משום גישוש סמוי אחרי התחדשות העבר הרחוק; היה בזה משום נהיה למקור־המחצבת. הובלט הדבר יותר ברומנטיקה שבאה אחר־כך ב“שירי בת־ציון” של מיכ“ל, ב”אהבת־ציון ו“אשמת שומרון” של מאפו, ב“דוד וברזילי” ליל"ג ובנגררים אחריהם. בכל אלה נראו נצנוצים, גישושים, “עקבות משיח”, ואצל מאפו אף יותר מזה – תאורי־ציון מוחשיים. צעדי־התחיה נשמעו ברורות עם “השחר” לסמולנסקין. אכן, התחיה הממשית, המגשמת, נבטה עם הופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי. המה במהותם הוו אותה. לא מתוך שטפלו בנושאים תחיתיים, − אלא בעצם היותם, בכל דופק רוחם היה משום התגלמותה. מנפשו של טשרניחובסקי זנקו כחות־קדומים והיו למבע בלתי־פוסק של מעינות־בראשית; וביאליק, שהיה כולו בית־כנוס של אידיאות אומתו מכל הדורות – היה על־ידי כך לתקליט־התחיה של כל קניני־היצירה הרוחנית של אומתו בכל היקפה; הוא היה נושא חזון המשיחיות המתגשמת, בבחינת גואל פזורי הגניוס שלנו וכנוס נפוצותיו מירכתי הדורות כולם.

ה“נגלה” שבביאליק בא לידי בטוי במסותיו יותר מבשאר מקצועות־יצירתו. במחיצתן נמצאים אנו מאחורי הפרגוד של גיא חזיונותיו. עם הגותנו וקריאתנו בהן, אנו רואים לפנינו גם את המשקלות המסיעים את מחוגי־יצירתו. הגורמים הנפשיים למפעליו כולם נחשפים כאן לפנינו. נגול לעינינו הדפתר על כל פרשיותיו, שלפיו בנה הארדיכל את עולמו.

שפונות אישיותו של ביאליק נבעו לפנינו לגמרי במסותיו. הן מעין חותם־תכנית של כל פעולות־יצירתו. לפנינו חזות־הכל − של כל העולם הביאליקאי.

רואים אנו אותו כאן כמי שבידיו נפקדו מפתחות־הזהב לאוצרות הרוח של אומתנו מכל הדורות, כמי שנועד מההשגחה העליונה להיות הגזבר המובהק ביותר לשכיות־החמדה של תרבותנו ולגנזי־הנסתרות של לשוננו. במשך דורות רבים לא קם לנו כמוהו, בתחום תרבותנו, בעל אמת־מדה של בנין רחב, מקיף. אפילו גדולי המכַנסים שלנו שמו את מעינם בענף בודד אחד, או בענפים בודדים, של תרבותנו, אולם ביאליק היה מלפף כחשוק את כל החוליות, כקודש כחול – את הכל הפך לחזון לאומי אחד, גדול ונאדרי.

ספר זה, שנקרא בשם הצנוע “דברי ספרות”, הגם שמעורבב הוא בנושאיו, − הוא בעל השקפת־עולם מסוימת. בקראנו במאמריו העיוניים של ביאליק, נזכרים אנו מבלי משים בפיטני ימי־הבינים, שהמחקר היה הצד השני במטבעתם. אולם אף הגדולים שבהם הגיעו רק לעתים רחוקות לידי בטוי מחוור כזה שאנו מוצאים בספרו, אף בסתומות החבויות ביותר, ומעטים מן המעטים הם שראו כמוהו את החוליות כטבעות של שלשלת אחת. כי מעיניו לא משה שלשלת־הדורות. נקח, לדוגמא, שני פיטנים־חכמים מאורי־עולם: ר' שמואל הנגיד ור' משה חיים לוצטו, שהיו מלאים וגדושים ערכין יהדותיים ביחד עם יסודות חילוניים. שניהם היו שקועים גם בעולם־התלמוד (חבוריהם במקצוע זה יוכיחו), לשם יחוד הנושא הזה כשלעצמו במצריו המוגבלים. לעומתם ביאליק, כשהגיע בהמשך התפתחותו ההדרגתית לטפול ב“משנה”, הרי נראה היה הענף הזה בתוך יתר ענפי ההיקף כעין בורג בחבור עם מנגנון שלם, נאדר. כי אידיאת־האחדות של תרבותנו כולה בתור חטיבה הנה השקפת עולמו הלאומית. ונראה היה ביאליק כעין מומוס של כל שכבות־תרבותנו בכל שנויי־האנפין שלהן. במהותו הוא היה משורר אחרון ברגשותיו ובאפני־בטויו, ביחד עם פרצוף בולט מדיוקנאות התנאים. יצירתו כולה, בכל גלוייה המודרניים, ספוגה כולה רוחה־ריחה של היהדות. ואידיאת החטיבתיות הלזו בולטה ביחוד בספר המסות שלו.

רב־אנפין היה: אישיות מדיוקנאות קדמונים, ראשונים, ובכל־זאת בן־דורו. גם את ה“כנוס” כולו אמר להעביר דרך כור ישותנו ההווית. כמשורר הקרוב אל עצמו ואל דורו הרגיש קודם־כל את חיי־דורו והרוחות המנשבות בו, וכמובן שנתפס תחלה לנושאי תקופתו, בין בחומר ובין ברוח. בטוי־רוחו היה כולו חדש, מודרני כמו שהיה בחיצוניותו כולו חילוני, ובתוך תוכו קודש־קדשים. למעלה־ראש לכל עניניו: התקופה ומשאלותיה. חבת־ציון היתה לנושא מאמרו הראשון, פרי־הבוסר (המאמר “לעניני הישוב”, ב“המליץ” תרנ"א) ומאמרו הראשון המבוגר היה על “שירתנו הצעירה”. ברם, עם הדבקו בכל חושיו במשאות־נפש דורו, העסיקוהו בעודנו באבו נושאים בלתי אַקטואַליים בשירה כגון: “על סף בית־המדרש”, “המתמיד”, וכו'. וכן עם כל הערצתו ואהבתו לספרות העברית החדשה, שהיה יוצרה הגדול, ראה בה בכל זה תריס רופף כלפי פורענויות־הנכר שעמדו לכלותנו. אימת חדלון־האומה הדריכתהו מנוחה תמיד ומפלט־יחיד מצא בכנוס כל הערכין הלאומיים הנצחיים. קריאת ה“כנוס” שלו במאמרו “הספר העברי” היא בבחינת “לך כנוס!” ביצירות האומה דלא ניידי, שכל כלי יוצר לא יצלח עליהן, ראה ערובה ל“נצח ישראל לא ישקר”. זאת היתה idée fixe שלו מבעודו באבו, כמוכח משירת־האביב שלו (“על סף בית המדרש”, “המתמיד” וכו'). מכאן מסתבר שפקח שכמוהו, שלא נתעלמו הימנו, כידוע, לקויי־עמו, − השקיף בכל זה באספקלריא מאירה על הווית אומתו. שאר־הרוח הלאומי, שנצטבר במשך דורי־דורות, אינו דבר העשוי ליבטל. זה היה המניע הראשי ביצירתו כולה וזו היתה השקפת־עולמו של הפילוסוף ביאליק, ששיטת־הכנוס שלו היתה מבוססת על יסודות־מדע בלתי מתערערים (לעומת הרופס ביצירת־ההווה הלך לנוע על ההלכתי, היציב ועומד). ומפעל הכנוס התחיל להתגשם בידיו עצמו. הודות למגע־המשורר בכל שכבות תרבותנו קם ויהי הפלא כמו בימי יחזקאל עם העצמות היבשות. אין להעריך כאן את השקפת עט־הקסמים שלו לתחית האגדה ושירת ימי־הבינים (מבלי לקפח בזה את שכרו של שותפו י. ח. רבניצקי), ומי ישער, מה היה ההישג במפעל־המשנה, אילו זכינו שיבצע את אשר החל. כי במגעו בלבד, על ידי העבירו את הדברים דרך צנור אישיותו, נעשו הנושאים הישנים כחדשים, שוים לכל נפש בני־דורנו. מבחינה זו היה הוא האחד, המיוחד והמאוחד, שערמות תרבותנו סדורות היו בנפשו, כשכבות דבוקות זו לזו, כעין חלקים חלקים של חטיבה אורגנית מוצקה, בלתי מתערערת. לגביהן אין קצוות מתנגדות, קודש וחול או מין בשאינו מינו, אלא דבר מותנה מחברו, חוליה נעוצה בחוליה, וכולם מהוים עשת־חיים אחדותית מראשה ועד סופה. אידיאה זו של אחדות תרבותנו, שהגה רבון תחיתנו, עלולה לחשלנו ולאחדנו לאומה רבתי בגויים שרתי באומות. שהרי נצבר במחסננו במשך אלפים בשנים לשד־חיים בשפע כמותי, עד כדי ספוק חיי־נצחים לאומה. ואין מגן עדיף לעם מדולדל ומטולטל בפני פורענויות, מאשר העיגון למשען־מבטחים זה. מכאן נובע רעיון־הכנוס, ומזה תוצאה לאידיאה רבת־ערך וכבדת־משקל כזו.

אידיאת הכנוס רווחת בהרבה ממסותיו, כי כאן “מקום הטבור” של השקפותיו, והגם שהתחיל בעיוניו בנושא־דורו, בדבר שהוא נעשה בו דבּרו, ושקרוב היה אל עצמו ביותר, ב“שירתנו הצעירה”, הרי ראינו, שלאט־לאט תפסו חוליות גדולות אחרות של תרבותנו את לבו ושדרות הדורות צמחו ועלו וקמו לתחיה בנפשו: הוא נעשה בבואתן, ומאמריו השונים והמגוונים נושאים ונותנים אם בחוליות־הספרות המרובות והשונות (כגון: על האגדה, על המשנה, על שירת ימי־הבינים, על רמח“ל וכו', ואם בחטיביותה של שלשלת תרבותנו כולה. המאמרים “חבלי לשון”, “הספר העברי” ו”הלכה ואגדה" הנם בעיקר מאמרים תכניתיים, הקובעים את מגמתו המיוחדה במשנת היהדות.

במאמרו “חבלי לשון” – הראשון למאמרים התכניתיים – הבהיקו כבר לעינינו הסימנים של הבונה. יש בטון המסה הזו בעיטה בהשקפת רבו אחד־העם, ונימה סטירית מחלחלת בדבריה על גרסו את תחית־השפה רק למחצה ועל חוסר אמונתו של אחד־העם בהצלחת הספרות היפה בלשוננו. ביאליק זנק במאמר זה כנביא התחיה, שאינו יודע חצאיות ופשרנות, אם כי פקחותו לא עזבתהו גם בזה אף לרגע. תחית השפה, בפה כבכתב, הנהו עצם שלם שלא ניתן להחצות; זהו לביאליק מושכל ראשון, שעליו יושתת הבנין כולו. כשהגיע לנושא זה לא היה עליו עוד כלל מורא רבותיו, אחד־העם ומנדלי מו“ס. במאמר זה כבר ניכר כרב שליט, כשר האוצרות של תרבותנו, שבראש וראשונה מפתחות־הזהב של הלשון בידו – יסוד היסודות של התרבות כולה. הטרידתהו בעיקר דאגת הלשון ומחסוריה היום־יומיים. בתור בלשן ותיק שידע מכמני הלשון מאין כמוהו, שהיתה מפעפעת בו תמיד הרגשת־הכנוס, חרד היה לחלקים משותקים בגוף הלשון, שבקש להחיותם ולהביא את מחזור־הדם שלהם למרוץ נורמלי. כי גוף־הלשון, לכל רמ”ח אבריו ושס"ה גידיו, היה בעיניו יצור חי, מפרכס ומפעפע. מצד אחד ידע הוא מאין כמוהו את דלותה, התאבנותה של לשוננו, באשר נזקק היה לעדנת־צלילים ולדקות־מושגים ולא פעם בלבד חש בהעדר הבטוי האלמנטרי ביותר; ומצד שני מי כמוהו ידע את רזי־רזיה וחדרי־משכיתה הגנוזים?

ראשון לחשבונות עולמנו היתה לו, כאמור, הלשון. והוא קושר כאן מלחמה עם חסידי־הלשון לחצאין, שדי להם בשימושם בה בכתב גרידא: “כותבם רואה את הלשון העברית, לא כזו שנגזרה עליה קבורה בד' אמות של כתב אלא כשבה לתחיה ממש” וכך מתוך השקפה “תחיתית” על הלשון הוא דן בשאלותיה ובאמצעי־החיאתה והרחבת כלי־הבטוי שלה ככל הלשונות החיות. ועם זה כבר הולך לבו שבי אחרי “הכנוס” והוא מציע בראש וראשונה את סדורו של המלון המכנס, הכונס את כל אוצרות הלשון (דבּר לשוננו, שנהירין לו כל שביליה, הפנות הנדחות ביותר, שואף תחלה לכנוס כל אוצרות הלשון). וכשמדבר ביאליק על “היוצר המודד תחלה את כחה של הלשון עד סוף תחומיה הרחוקים ביותר”, נראה לנו שתאר בזה את טפוס־עצמו. ולאחר שיכונס כל הרכוש שבעין – יתמלא גם האידיאל של המשורר להרחבה שבכוונה. “הרחבה בקיבולה ובשפע אַן גרוֹ והיא בחזקת לצורך – למפרע”. אולם המרחיב טעון מומחיות יתרה ובקיאות הגונה, למען דעת הבחין אם לבטוי פלוני או אלמוני אין אח וחבר עדיין בספרותנו. לתכלית זו חיב המחדש לדעת את רובה של ספרותנו על בוריה. יוצא מזה סדר מודרג כדלקמן: “תחלה מבפנים ולבסוף מבחוץ, מתוך אחיותיה השמיות עד כמה שאפשר, ובאין ברירה משאר הלשונות”. בסדור המלון מצרף המשורר את האמן בחלקו המכריע, את איש־הרגש ביצירתו החיה והדקה. מלון “לשוננו, שהיא בבחינת ‘כמו חיה’, זו הרבה יותר ממה שתוליד – נשאר מקופל במעיה לאחר זמן, וצריכים ליַלדה. ומלון שלה – תפקידו צריך להיות לפי זה לא כנוס הרכוש, אלא כנוס שיש עמו הפראה ותוספת כח ללשון, מעין סיוע ליַלד. המלון צריך לנצל את הלשון העברית לכל כחותיה הגלויים והנסתרים עד מקום שהדעת וה’חוש' מגיעים”. משום כך הוא מתנה בחבור המלון צֶוֶת של אנשי־מדע ואמנים ביחד, והיתרון לאחרונים, ודורש הוא לנהוג זהירות יתרה במלון מכנס, שלא למהול בו מלים השיכות למלון “מרחיב”. וכן שולל הוא בהחלט את תרגומו של מלון אירופי לשפתנו מפני האַבסורד שברעיון־ההבל הלזה, כי כל לשון סגולותיה העצמיות עמה, שלא ניתנו להרקה לשום לשון אחרת.

זכה המשורר בימיו למעין “אקדמיה” במזיגת בלשנים ואמנים, בצורת “ועד הלשון”, שפעל בראשותו גדולות ונצורות, במקצוע הלשון, והנהו ממשיך גם כיום ברוחו ובכוונו, כפי שבאו להגדרה במאמרי “חבלי לשון”.

צבת בצבת עשויה. מתוך שהגיע ביאליק למסקנת “מלון מכנס” על כרחו בא מתוך צרכים אלמנטריים כיוצא בהם לכלל שיטת־הכנוס. תחלה כנוס צורתי: יצירת הכלי המכנס, יצירת הלשון הרחבה והשלמה, ואחריה כנוס תָּכני: הספרים.

במאמר “הספר העברי” באה לידי בטוי מפורש החרדה הגדולה לתהו ובהו שבקרית הספר שלנו: “סבל ירושה צבור לפנינו כהר, הרי־הרים של ספרים, − וספר אַין”. ומה שגרוע מזה, הספרות החדשה, שלנו היא חזות־הכל, לא זכתה אפילו לסנקציה של האומה. והספרות הישנה? מי מבני־דורנו, הצעירים והערים לתקומת־האומה, − ענין לו להכנס לתוך הלבירינט הזה?

המשורר נדחף למפלט־הכנוס מאימת־העובדה, שנכסי־היצירה שלנו הנם כעדר נפוץ, תועה ואובד מאין מרחם. בהרצאה אחת על יל“ג בשנת תרע”ג הוא מתריע: “אין חוט־השדרה בספרותנו. כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גבורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי, שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של ד' מאות שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו − − אולם אנו העלובים, הנרדפים הנצחים, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר”.

אין איפוא דרך לתקומת תרבותנו, אלא בניה על יסודות וחבור השלשלת על כל טבעותיה. ואם תמצאו לומר: “אוצר היהדות”? לא הוא הפתרון. גופי היצירות הן בלבד עלולות לתת ספוק. כנוס במשמעותו הביאליקאי: חטיבתיות האומה ושרשיותה. גאון לאומי יָקנה לנו על ידי התלכדותנו דור לדור, תקופה לתקופה והצטרפותנו לרוחות עברנו ולכלל־הנפש הלאומית הנאדרה שלנו. כי, באמנה ובתמים, אם יראונו רק מנקודת־החוליא של דורנו, מה עלוב חלקנו, כי הכל חסרנו, והננו כננס לגבי אומה שפלה. אולם המשורר צפה וראה את חוליתנו ההווית מובלעת ומהודקת בשלשלת הזהב של הויתנו הממושכה. רק הוא, המשורר הלאומי, עלול היה לסקור את ההיקף של תרבותנו מכל הדורות. לבנות את גשר־הזהב בין הדורות, לעשות את יצירת העם לחטיבה אחת – זאת היתה משאת־נפשו הגדולה של המשורר שהביע אותה במאמר הזה.

המשורר מגיע במאמרו זה לידי “סך הכל” כזה: "יש לנו שלושה מיני נכסים ספרותיים:

א) נכסים עתיקים מרובים בלשון העברית, אבל בטלים ואינם עושים פירות, מפני התרשלות ה“בעלים” ושפלות ידיהם;

ב) נכסים מרובים, ישנים וחדשים, של רוח היצירה העברית, אבל ממושכנים בידי לשונות נכריות. ובין שני אלה –

ג) נכסים מועטים של ספרות עברית חדשה, רכה וענוגה עדיין, שתבואתה בבחינת “אביב” ולא הגיעה לגמר בישולה.

את המשובחים של הראשונים עלינו להחיות ולהפרות, את המשובחים של השניים – לפדות, ואת השלישיים עלינו לטפח ולכלכל בחרדה ובדאגה יתרה עד שיעמדו על מלוא כחם.

ואולם קודם כל עלינו להרוס את המחיצות שבין אלה לאלה, ודבר זה לא יושג אלא על־ידי כנוס, ברור וסדור, שיעָשו בספרות כולה על פי תכנית קבועה מראש, בשיטה מסויימת, תחת כנפיה של מחשבה עליונה אחת ולשם מטרה אחת – לשם תחית הרוח של כל האומה".

ועל־פי זה הוא מחלק את החומר של הספרות העברית למחלקות ראשיות אלה:

א) ספרי־תנ"ך, החיצוניים, הגנוזים. –

ב) לקוטים נבחרים ומסודרים מתוך הספרות האלכסנדרונית.

---

ג) הוצאה שלמה של כל ספרי יוסף פלאביוס. ד) המשנה, הוצאה פופולרית. –

ה) האגדה שבתלמוד ומדרשים. –

ו) הפילוסופיה. –

ז) המליצה והשירה. –

ח) המוסר. –

ט) הקבלה.

י) הדרוש, לקוטי הטוב והמובחר. –

יא) החסידות. –

יב) הספרות העממית שבעל־ ושבכתב. –

יג) הספרות החדשה.

מעין שלושה־עשר עיקרים נקט בזה: רוח קדושה חופפת בכל פרשת הכנוס, שלא מדעת. רוח דתיות, למרות ההדגשה היתרה: לאומיות. ועם כל ענותו הטבעית של המשורר ראה את עצמו ראוי להתוות את קוי הדיוקן הרוחני של האומה מכל הדורות והתקופות. מסתבר, שהתגנדרות היתה רחוקה תמיד מלב ביאליק, אולם חתוך־דבורו בנושא הכנוס הבליט שהנהו המקורא לכך. ואמנם הוא נעשה כהן־גדול לאידיאה זו ושרת אותה בכוונה ובדחילו, בשיטתיות והדרגתיות. וגישומה למעשה נתגלם על ידו עצמו, לחלקים, בסדר המותווה לעיל בערך:

א. – ספורי־המקרא.

ב. – ספר האגדה.

ג. – פרושו למשנה.

ד. סדור פיוט ימי הבינים.

ה. – ר' משה חיים לוצטו.

ו. – הספרות החדשה.

כל יתדות תרבותנו נתקעו על ידו, והמִלאת צריכה היתה לבוא. הוא נעשה לעורק־החיים בכל טבעות התקופות ההן וגם מובלע היה ברוח־אנונימית ביצירות של אחרים המכוונות למגמה זו, − ולוא היה מאריך־ימים היה מספיק בודאי להקים עוד כמה מפעלים, חלקים גדולים בתכניתו הגדולה.

בשעתו התנגדו ל“כנוס” שני זרמים: האדוקים והחפשים. האדוקים נלחמו כנגדו, למרות שהָדגש בו המומנט הלאומי, מפאת התנגדותם בכלל לשמוש במלה “כנוס”, שהנהו לדעתם מושג של קדושה. ברנר ואביזריהו התנגדו לו בחרף־נפש, מפני שבעטו בכל דבר שריח־קדושה נודף הימנו. מובן שברנר, מפאת אי־השלמתו עם מהות היהדות לגלוייה השונים, לא היה מסוגל להשיג את הצעת ביאליק לכנוס והתפעלותו מהלכתיות. עצם הזכרת המלים הדתיות הללו, עוררו נגוד וחשדות וסכנת אינקויזיציה.

ברעיון הכנוס היה משום השקפת־עולמו הפילוסופית של ביאליק. ראשונה נשתרבב הרעיון, כאמור, בתחית הלשון, ואחר זה בתחית התוכן של כל הדורות, שמהוה בסיכומו הכולל את היהדות, תמצית לאומיותו. ומכאן יחסו של ביאליק אל ההלכה, שהביע אותו במאמרו “הלכה ואגדה”. תפיסתו של ברנר את המושג הביאליקאי “הלכה”, היתה מוטעית מעיקרא, כמבואר על־ידי ביאליק גופא, בהרצאתו על הכנוס בנהלל. לא היה ב“הלכה” משום חזרה לקַנוסה אלא משמעותה בזה: צו תחיתי, רצינות, אחריות ומעשה. פירושה של “הלכה”: העקירה מההזיה, מהרשול, מהנירוונה, ששנות הגלות יצקו כעופרת לגוף. “הלכה” – חוט־שדרה אמיץ וזקוף, לעומת הגב הרופף והרופס, הגלותי. “אם אתם רוצים, חקלאות – זאת הלכה” השיב ביאליק לבני־נהלל לשאלת ההלכה.

יחס החיוב להערכין ההיסטוריים קנן עמוק בהויתו, ובצרון האומה היה לו תכלית־התכליות. אינסטינקט של קיום־האומה היה משרש בלבו כבלב יחידים, בודדים, בהיסטוריה היהודית. מסוגו של ר' יוחנן בן זכאי – נצח־האומה לא נתן דמי לו. לא הכריעה כאן את הכף מהותם המוסרית של החזיונות, − אלא תוקף כח־ההחסנה. בעצם תגבורת האומה שפונה המוסריות.

לנושא ההלכה הגיע המשורר לאחר עברו כבר כמה תחנות, לאחר הטפול באגדה. ומטבע האדם, בפרשה שעומד בה ומגלה את שפונותיה ושלה נתונים כל מעיניו, − נחשפת היא בתעצומות עזוזה ובכל חין ערכה. ברם, “הלכה” בהוראה שהשאיל לה המשורר במצות היעוד ודאי שידה תעוז ותרום על הכל, בכח מהותה הפנימית: עול־ברזל, משמעת, ציות, ולא למצוות קלות בלבד, שהיו כבר לטבע, למנהג, אלא לחמורות. זו היתה תביעת השעה הגדולה, שהמשורר נועד להיות שופרה. כי לביאליק, כאמור, היה הקוטב: בצרון הלאום, וכל שהיה בו מגרעיניות האומה – אותו אָגר למשמרת.

המאמר “הלכה ואגדה” הוא האפותיאוזה הנאצלה ביותר של רבון התחיה ליהדות הדורות. וחשובה לעינינו ביחוד הערצתו את היצירה האנונימית, העממית, המשוקעת בהלכה ובכל היצירה הקדומה שלנו (דרך־אגב: ארשת־הבעתו את גדולת הלמד־וויות של בעלי־ההלכה, שיצרו אנונימית, מעלה על הלב את הימנון־הנצחים של המשורר לאנונימיות בשירו: “יהי חלקי עמכם”).

ותמוהה זו ההשגה על ה“הלכה” וזו החרדה המשונה של הנאורים, שמא נשוב חלילה לרוח ההלכה וגורמיה, בשעה שסופו של המאמר מעיד בפרוש על תחלתו; בשעה ששֵם מושאל זה הנהו בעל מובן תחיתי בולט לעינים. שהרי עם כל תפיסת המחבר במאמר זה את חזיון־ההלכה על כל היקפו הנאדר, ועל כל עמידתו על רובד־חיים מוצק זה ( תקופת התלמוד), הגוש העממי האיתן, − חשובה לנו ביותר במאמר זה, זו בת־הקול המכרזת ומצוה עלינו: “בואו והעמידו עלינו מצוות!”

“יותן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס למטבעות מוצקות וקימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים”.

“אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?”

ביאליק המשיך את רקמת המסכת של מנדלי, בשטח ההמשך, בקו המסקנתי למעבר אל הריניסנס. היכא דמי מנדלי וריניסנס? מנדלי היה שקוע אמנם רק בעולם החולף, בכיבוש הזֵֵכר שלו; ואם לאחר השקיפנו בבואת־פרצופנו ביצירתו, הגענו לשינוי־צורה, הרי עברנו מתחום הבבואה לקו־התחיה, וזכה ביאליק ונעשה לעצם הקו. ואם יצירתו כולה של המשורר, גם בגולה, היתה טיפול אחד בפרובלימות התחיה, הרי בהגאלו ממש, בהגיעו למולדתו המוחשית, לירושלים של מטה, נעשה גם הטיפול יותר מוחשי ויותר מציאותי. טיפול שבעל־פה, מגע חי בדברים. מעתה כל מחזור השאלות של חיי־אומה ממשיים נעשה דחוף ותכוף ועוצב יום־יום כתשובה על שאלות־חיים, על מצוות־עשה. מעתה נתגלם הדבר בעצם מעשה. לאחר השתיקה הארוכה, האיומה, של המשורר (אחר ביקורו בארץ) שהכאיבה יותר משפעת דבורים; רק בהשתקעותו במולדתו

סמוי היה, לכאורה, המבוע; ברם, השפע נראה בכל מקום. ואף כאן, כדרכו תמיד: כבושיו היו קודש לעם. מה שנבצר מכח אנוש, − את זה שאף להרים לאומתו; לא היתה פנה שלא הופרתה מרוחו. יתר בצרון, יתר תריס, − אלה היו כאן משאלותיו, שאיפותיו. מילוי חובה אזרחית אלמנטרית היתה בעיניו התעודה הנעלה ביותר. הוא שימש דוגמא של אדם אחראי, − וזה שאף להטביע בכולנו. הוא היה עמוס תכניות והצעות לשיפור חברתנו ותיקונה בכל המקצועות. בעל־המצאה היה בשדה־הצבוריות מאין כמוהו. בשום מקצוע לא היה טירון ולא מרפרף, אלא נוקב עד לתהומות. ולא היה בתוכנו מפעל או מוסד תרבותי, שרוחו לא תהא חופפת עליו. ואף בחיים היה מן הפעילים. באחת: כחישוק היה מלפף כל גלגלי חיינו. במובן זה היה מיוחד במינו, שאינו מצוי בשפע גם בספירת הגאונות, בנוסח כזה.

גדול הוא ההיקף של הנושאים והמעשים שטיפל בהם כאן ביאליק, ששיקע בהם מעיניו, כחותיו וכשרונותיו. ולאו דוקא בבחינת דבּר, אלא גם מתוך חובות אזרחיות סתם. ויפה עשו המסדרים, שחסו על פכים קטנים כגדולים, אף כי ביחס לסדר הדברים היינו מרויחים יותר אילו סודרו ההרצאות הגדולות לעצמן, החטיבות הראויות להתכבד מסוג הנושאים: “לשאלת התרבות העברית” וכו‘, ולבסוף היו נספחים, כדברי־פרפראות, הקטעים והפירורים − סידור כזה, מדומני היה משוה לדברים אופי של כבוד ורצינות, ולא היה נפגם, על ידי הקטעיות המשתרבבת באמצע² לבי אינו נוקפני לומר, שהמשאות הגדולים שבקבצים מזיגה של נבואיות ומדע יצוקה בהם, והיא מהווה אותם ליצירה כלילת היופי והשלמות. ויש שהוא נכנס בהם לתחום שאלותיו בהיקף הרבה יותר רחב מאשר במסותיו, ובחופש־רוח גדול יותר, שהוא מסגולת הדברים שבעל־פה תמיד. ביחוד, מרעיש עוד כיום את הלב, גם בשעת הקריאה, הנאום בנהלל, הגדול והמקיף, נאום הכנוס: “לשאלת התרבות העברית”, שבו הוצעה כל השקפת עולמו, שגוללה לפנינו כשמלה פרושה. אף למקראו גרידא יחרדו בנו כל נימי הנפש, ואנו טועמים אחד מששים מטעם ה“המעמדות” הגדולים של האומה; כי בשיעור קומה של מחוקק נתגלה פה לפנינו המשורר. וכן גם יתר שיחותיו לאוכלוסיה שלנו, משבת־לשבת, ב“אהל־שם”, ילד־טפוחיו, כשהיה מרעים כהולם־פטיש על ראשי בני־עמו על חטאי־השעה, מענינא דיומא. למשל, משאו האחרון, בשעת־הפרידה מקהלו למסעו האחרון, בנוסח נבואי: "כה אמר ה’ על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו". והנהו הולך ופורט ארבעה סימני־מחלה, שנתגלו עתה בישוב. “סימן ראשון: ניצול אסון אחינו שבגרמניה למען בצע כסף. − − − כיצד קידמנו אנחנו את פני אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר־הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. – סימן שני: הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ובפריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. וכו' וכו' וכו'. הסימן השלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. − − − והנה עכשו עם מהומת־השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיר את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. וסימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה. הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול – העבודה העברית – הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה? – והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריב המפלגות –, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי־ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע”. האין זה פרק נבואי, פרי נשמה שותתת דם, בסגנון דורנו? השבו אלינו ימים מקדם או הוסענו כמה אלפים שנים אחורנית? אכן, לא נכחד הנביא מאז, שבהתחמץ בו לבו העשוי לבלי חת, הרעים בקולו האדיר והחזק: “אכן חציר העם”.

היקף תרבותנו לכל חוליותיה הובלט לפנינו, בעצם ובעיקר, ב“מעמד” נהלל זה. נוכחנו לפיו כי אפס קָצֶהָ הָראינו במאמרו “הספר העברי”. כי אם בדבריו המקיפים שבעל־פה הרחיב בכלל את הדבור על הנושאים המרכזיים, שעמדו ברומו של עולמו, כגון: על האגדה; מסכת אחד־העם; האוניברסיטה וכו', הרי במשא נעלה זה, הָפתענו מעושרו הנפרז של רוח עמנו ומשפע התוכן שנתברכה בהם ספרותנו שבכל הדורות. המשורר נראה כבן־בית גמור בכל רובדי תרבותנו. ביחוד התעכב הרבה על כינוס ה“מסורת”, שנשמט לגמרי במאמרו “הספר העברי”, והוא ראוי באמת שיוקצה לו מדור רחב. דברים נמרצים הורנו המשורר, אגב גררא, בנושא זה ובעניני־לשון בכלל; על ערך ה“פסוקים” העמוסים אטמוספירה תרבותית, בבחינת בני־ותיקין: “לא תמול נחנו”. מופלא, כמה נטה המשורר לצלול לנבכי הספירות של לשוננו. כשנתקל במסכת זו, היה מפעפע ותוסס עד שדעתו היתה מוסחת לגמרי מכל יתר הענינים ולא היה מפסיק ממשנתו זו אלא על כרחו. ברם, זוהי נקודה אחת מעשרות, במשא נהלל זה. כי כל הנכסים התרבותיים, נכסי־צאן־ברזל של האומה משתרעים כאן לעינינו, במעמד זה, וקרני שמשו של המשורר שופכות עליהם מנגהו ורוחו מחיה ומצמיח אותם. יש אמן שמחמת לחץ הערכין המרובים וצפיפות היצירה שקדמתהו, מצטמק יצר־היצירה העצמי שבו והנהו מתבטל. לעומתו משוררנו, כל הקנינים הרבים, קניני האומה, היו מגרים את יצר־היצירה שלו והוא התרומם על בסיס שלהם.

ארבעים עמודים גדולים מוקדשים לנושא הכינוס. ורוויים פתוס עליון ומוגהים באור עילאי. כשהמשורר רואה בחזון־רוחו את מפעל הכינוס הולך ומתגשם על ידי צעירי תלמידי־החכמים (תלמידי האוניברסיטה שלנו) ולב כולם פועם בחרדה ובצפיה לקראת תוצאות המדע בחדות־יצירה, אופפת אותו נהרה המרחפת ממעל הדברים. נראה בעין כיצד פרוצס הכינוס הולך ומתגלם ברוח הקודש בגזרת ההשגחה הלאומית.

זוהי שיטת האינסטינקט של אומה עתיקה הממיינת והמכניסה סדרים בערמות־יצירתה המגובבות, כדי להסיר כל הפרעה במרוצת־הדמים ברהטי־העורקים. ויש “מעקמים את הרעיון הזה כאלו הוא עומד להתחרות והוא בא מתוך דאגה ליצירה החדשה. (ואין כאן הפיכה בחברה בין הישן והחדש. – המעתיק.) הוא בא מתוך עצבון, מתוך רגש של עצב גדול, על שהיצירה החדשה שלנו, התרבות, לא זכתה עוד לאבטוריטטיות, בשביל כל האומה ובשביל העמים האחרים. ודוקא החפץ להרים את היצירה שלנו על מדרגת הסמכות כלפי כל העולם כולו וכלפי פנים, כלפי היצירה העתיקה שלנו, דוקא לשם יצירת האחדות, לשם המשך חוט־השדרה, כדי שתיפסק המחיצה בין הישן והחדש, בין היהדות והאנושות – בא רצון זה. הוא בא לתקן את הפגימות הללו, זה ייעשה אם ניגש אל הדבר על פי אידיאות קבועות מראש”.

שני חזיונות נערצים מאד בעיני המשורר בתרבות שלנו, והם מעידים על מגע יצירתי, טבעי ובריא: חזיון האנונימיות – עליו נשא כבר את משאו ב“ספר העברי” – היצירה עלומת־השם, היצירה הקולקטיבית וחזיון ההבלעה של הישן בחדש. שכבת תרבות קודמת נעכלת בתוך חולית החיים ההווית. התנ“ך, למשל, נבלע במידה ידועה בתלמוד, ז.א.: התנ”ך נקלט בלב בעלי־התלמוד מתוך תפיסתם שלהם. הם חיו אותו מבעד שפופרת תקופתם. כי חותם ההווה בלבד מחיה בלבבנו רובד־חיים קדום. אכן, לחיות איזו תקופה ישנה בהויתה הישנה, בתוארה העתיק, − בזה אין בעצם מתחית התקופה אלא משום תפיסה היסטורית וזכרון ימים עברו, בבחינת “זכור נא ימות עולם”, מבלי שתהא נכללת בקומפלכס מציאותנו הממשית. זכר פסוק תנכ"י מהצד התלמודי, שלא ממקורו, כי אם מתוך איצטגנינות התלמוד, אינו, איפוא, לדעת ביאליק, מעורר גיחוך, כי־אם להיפך, זוהי דוקא ראיה לתפיסה חיונית ממשית של הפסוק מהצד התלמודי, מבעד כור ממשיותו העצמית, מתוך ספירת סביבתו.

ועוד דאגה עיקרית לביאליק: הוא דאב על חוסר האבטוריטטה של תרבותנו החדשה כלפי דעת־הקהל הפנימית והחיצונית, כדוגמת התנ"ך והתלמוד. השגת סמכות זו היתה משאלת־נפשו הגדולה כל הימים. –

והנה נשאל המשורר: המעטה הרוחניות בעמנו, ששואף הנהו לבצר לה עוד מקום במחננו? ויצירת הכלכלה מה יהא עליה? וחיי־עבודה סתם, לתכלית חידוש אופי עמנו ככל־אדם – מה תקנתם? –

אמנם כן, הצדק עם המשיגים. באמת, הרוחניות – חשיבותה נודעת רק אז, אם היא היא התוצאה של חיי־הכלכלה. ללא קרקע – אין אויר ואין רוח. כשם שסדר “זרעים” היה אצלנו הרזולטט של חיי־חקלאות. האם משורר “השדה” יהא גוזר על חיי־מעשה? להיפך, חיי־הרוח הם הצמרת של אילן הכלכלה. חיי המעשה מה יהא עליהם? עם ישראל יעשה עסקים טובים, יעבוד את האדמה יפה – והדבר הזה (דבר הכינוס – המעתיק) בכ“ז צריך ומוכרח להיעשות. עבודה זו של כוהנים ולויים, פעולת השפעתה נודעה על העולם כולו. בכל־זאת, התנ”ך שהוא פרי היחידים הללו, היא יצירת כל העם כולו, כל העולם חי עליה, שר עליה, שמח בה, וכן כל יתר היצירות של העם. והעם עצמו, זה שעבד אדמתו, הוא השותף היותר גדול, הוא שנתן את החומר היותר גדול בכתביו, בלעדיו לא היה זה בא לעולם. אין סדר זרעים בלי עמי־הארץ שחיו על סדר “זרעים”.

ובנוגע לחשדות, שהמשורר נוטה ומושך ל“ישן”, לשאלת ה“ישן והחדש”, הוא משיב: “אני שואל אתכם: מדוע כשבאים אנו לא”י, אנחנו בוחרים אדמה ישנה מאד, קרקע ישנה מאד, קרקע זו שכ“כ התישנה, ישנה נושנה, − למה באמת לא בחרנו בקרקע חדשה? האם אין הקרקע הישנה באה גם היא, מתוך שיש לנו הרגשה בכ”ז שרק באדמה הישנה, בקרקע הישנה הזאת יצמחו אלה החיים המקווים? גם בעולם הרוח יש קרקע, ויש רק קרקע אחת ולא שתי קרקעות, יש ארץ אחת! קרקע, כשם שאינה נאכלת, כך גם אינה מתישנת. השמש גם היא שמש ישנה מאד, כמו כל מעשי הטבע. יש להבדיל מזה את מה שעושים בקרקע. מכאן מתחיל החדש, אבל היסוד הן צריך להיות ישן, מה שאנחנו נעשה באותה הקרקע, חריש, זריעה, עיבוד, − זה צריך להיות חדש". − − “הנה אני אומר: יש קרקע. אנחנו צריכים להשיב אלינו את הקרקע הזאת. שברי שברים של הקרקע הזאת מוטלים בעולם. יש משהו שניתן לנו משמים, שארית קטנה מן הקרקע הרוחנית, שארית של ספרות, שארית של אמנות, שארית של מדע, שארית של נסיון־חיים. אנחנו מוכרחים את כל זה להרחיב, לאחות את הקרעים הללו, לחבר אותם למסכת אחת, כדי קרקע, כדי להצמיח מהקרקע הזאת את החדש. בלי קרקע אין חדש. אינני מאמין ביצירת החדש שלנו עד כמה שלא יצמח מן הקרקע הזאת”. “אני אומר הקרקע הרוחנית שלנו נתונה משמים. היא ניתנה על ידי טבע הדורות וטבע האדם”, וקרקע־עולם זו צריכה לשמש בסיס טבעי לכלל תולדות תרבותנו.

והסיום הוא סיכום תמציתי של כל רעיונותיו בגיבוש מופתי: “הנה אני אומר כך: צורך היסטורי הוא עוד פעם לעשות סך־הכל של העבר, צורך היסטורי הוא לכנס ולגבש לשם קביעת יסוד ויצירת קרקע בשביל העתיד. צורך גמור הוא, צורך פסיכולוגי, להכניס את יצירת האומה שלנו לתחום התרבותי של העולם כולו, וגם צורך נפשי פנימי הוא בשביל צרכנו אנו, כדי ליצור את האחדות ואת הרגשת האחדות של היצירה החדש והישנה שלנו. צריכים אנו לגאול את כל הנכסים שלנו מתוך האויר הספציפי של כל הדורות, צורך גמור הוא זה לשם השפעת א”י וקשירת קשרים תרבותיים עם כל העולם כולו, צורך ריאַלי לשם הרגשת הטבעיות של הגידול התרבותי שלנו".

עולם מלא זה שלנו, אמר המשורר לתת בלב הנוער הער והפעיל, להחדירו בו בכל תאי נפשו, עד כדי עצוב אופיו על בסיסו, טפוס העברי הצעיר, מפרחי־הכהונה המשמשים בקודש־הכינוס יהא קרוץ מחומר העולם העילאי הזה. משאת־נפשו של אחד־העם היה הטפוס האידיאלי, מזרע המולדת, שיהא משמש לדגם לאדם מישראל, בכל התפוצות. סתם ולא פרש אחה"ע מה טיבו של עובר זה. לעומתו ביאליק הממחיש את תעודתו של צורבא־מרבנן שלנו: פעילות מדעית בסיתות אבני־הגזית לבנין הכינוס. אכן, טיפוס העלם הישראלי מסוג חיובי שכזה, ראוי אמנם להינתן לראוה ולשמש סמל…

בדברים שבעל־פה, שנאמרו לכאורה “לפי ההזדמן”, כמעט במקרה, יש בהם יציבות רבה – ולא פחות כמעט מהתורה שבכתב. הודות להם זכתה ספרותנו לשלל אוצרות. אלמלא ה“בעל־פה”, היתה ספרותנו נעדרת, למשל, הפורטרט של אחד־העם בסממני ביאליק, אילו היה מן הצורך לשבת על ה“אבנים” לעשותו. ואילו חסרה ואריאַציה כזו של דמות הענקים מבית־ספרותנו, ודאי היה זה ליקוי ללא תיקון. וכן גם ביתר הדברים. ברור שהמבוא ל“ספר האגדה” הוא מלוטש ומכוון יותר מהסריה של ההרצאות שלו “על האגדה”. ברם, ההיקף הוא כאן גדול יותר, ורב כח ההסבר והחופש, ורבות כאן הדוגמאות, ויש כאן מיצוי הנושא עד תומו. וכמה מחיה הוא לנו, בהבל־פיו החיוני, את תקופת־החכמים העשירה הלזו, וכיצד מקרב הוא אותה לחולית החיים שלנו, לנעימת תקופתנו!

אין צריך לומר, שרוח־הקודש של הכינוס שורה בסידרת־שיעורים זו. והרבה מן הדברים בספרי הבע“פ נוגעים לכינוס, בדרך בלתי אמצעית ובאופן אמצעי. ואפילו הענינים האקטואליים, בני זמננו, כגון: האוניברסיטה, “אוהל־שם”, הבימה ועוד, הכל כאשר לכל, כאילו יוצאים ומסתעפים מאותו אילן ששרשיו וגם ענפיו רבים כאן. וגם צורת הדברים חותם הכינוס עליה: סגנון הדרוש חביב על המשורר, גם בדברים חילוניים ובנושאים מדעיים, הייתי אומר: אפילו באנטי־דתיים. משבצות הכתובים (לרוב מדרשיים) מתנוססות בדברי־המשורר שבע”פ, באמצעיתם כטירות־היכל בלב־נהרות. ורוח־עתיקות עובר כמור גם את שעיפיו המודרניים ביותר. כיצירתו שבכתב כך גם דבריו שבעל־פה –אופי כינוסי להם. דברי הספרות שלו שבכתב הרי הם פרי האידיאה הנעלה של אחדות שלשלת־התרבות, והגוּיים הם ברוחה ובכיוונה וחדורים חטיביותה ושלמותה. מחזור הרעיונות הכינוסיים הולך ונשנה גם בדבריו שבעל־פה, הולך וחוזר חלילה כמו במעגל־קסמים. ביצירתו כעין: כינוס נכסי־הרוח הלאומיים, במיניאטורה, נתגלם ביצירת המשורר לתכלית הפגנת האידיאה של אחדות שלשלת התרבות. ברם, האין מידת־הכינוס סגולת־המשורר האינדיבידואלית, בנהגו דיון־לגניזה ומיון באוצרות־נפשו הפרטיים, מתוך התוהו של שפעת חומר־היצירה; שהרי “כינוס” אינו אלא סמל הריכוז העצמי, דוגמת השלמות וההרמוניה, שחונן בהן המשורר ושאיוה גם לנחלה לעמו. –

מְשׁוֹרֵר הַיְלָדִים

ביאליק הילד, שנשמר באדם המבוגר שבו, קובע פרשה לעצמה, פרשה מלבבת. כמדומני, שחלק־אלוה זה באדם, המשולל כל פרכוס מלאכותי, הוא אבן־השתיה של המין האנושי בכלל. יחסו החיובי של ביאליק למסד־הוויתנו זה, נשנה ונשלש כאקורד חוזר בכתביו כולם למיניהם השונים בשיר ובפרוזה, וכלות־נפשו לגיל־חיים זה הומה בנעימה יתרה בפיוטו (כגון: “אחד אחד ובאין רואה”).

לנושא הזה ייוחד בודאי מדרש שלם. אני אצטמצם בזה בפינת־יקרת אחת, בספרו “שירים ופזמונות לילדים”, שהם גופם מעשי־קונדס ממשיים, ולא דברי־חזון בלבד, בנושא הילדות. מענין כאן, כיצד כלול באמן הבשל – התינוק באבו. והן כזה היה ביאליק תמיד עד אחרית ימיו. תקופות־חייו המאוחרות לא עמדו בשום פנים לשטן לילד שלא נפגם בו אף במשהו. לעולם לא ימוש מנגד עיני המחזה: ביאליק בשנות העמידה, יהודי למעלה משלושים וחמש, מתרוצץ, עם הנץ החמה, כשרק כותנתו לבשרו, אילך ואילך, סחור־סחור, מסביב לשולי הבריכה במלון “ירקון” בפתח־תקוה, פזז וכרכר כסביבון. ותמוה: כיצד באדם זה, שהיה מלא וגדוש עול־יהדות, היה מפכה תמיד ולמלוא גדותיו מעין־הילדות. במסיבת בני־הנעורים נראה ביאליק תמיד: הצעיר שבחבורה. ומעשה־שובבות נאה היה לו יותר מאשר לכל המסובים. נראה היה, שעם מסע־שנותיו לא הפליג הוא עמהן. זו החיוניות המרובה שהיתה בו, העידה כמאה עדים, כי אצור בקרבו מטמון של חיים, יותר אפילו מבתינוקות, שדרך־החיים עדיין שרועה לפניהם במלואה.

ב“שירים־ופזמונות”, בחברת הילדים, הרגיש את עצמו ביאליק “מזיק” ממש. בהכנסנו פנימה, לטבורו של הספר, יש לנו הרושם, כאילו נועדה כאן “חבריא” ליום ההולדת של מן־דהו, וביאליק הילד הוא ראש־המדברים. הלואי שלא יתגלגל לכאן אדם בוגר, ולא יפגום באינטימיותה של המסיבה, ולא יכניס את יסוד הרצינות לתוכה. כך, באוירה זו כמו־שהיא, הכל הכל נאה וטבעי, בכול חום ותום. משחקי־הילדים הם מציאות חיה. רֵעו הילדים בלב שלם עם בעלי־הכנף השונים למיניהם, נפל החיץ ביניהם ובין חיתו־טרף. כאן, בעולם הילדים, טושטשו תחומי־המין. היקף החיים רחב לבלי מצרים. המדַבר, החי והדומם מהוים חטיבה אחת, ואי־אפשר לאחד בלא חברו. היקום כוללם יחד. כאן אנו נושמים אוירה שלפני דור־ההפלגה, לפני שבלל ד' את דעותיהם ותכונותיהם של יצוריו, בעולם זה מצא לו ביאליק את חבריו הטובים והנאמנים ביותר. הוא לא רק השתובב עמהם, במלוא אשדות חושיו, בבחינת “האי עלמא כבי הלולא דמיא”, אלא הפשיל לפעמים, לפניהם, את המסך כמלוא־סדק ל“אידך גיסא”. ויש שהיה חושף בזהירות במקצת מפצעי־לבבו, והיה ברמז זה יותר וידוי מגילוי. יכול היה לעשות זאת לא אחת בפני אחיו התינוקות, − אילו לא תקע בוגר את ראשו באמצע וסכל את תום ההרגשה.

כשלמה המלך, גבורו הנערץ באגדותיו, ידע גם ביאליק, שיחת דקלים ועשבים, חיות ועופות. ונזכרה לי שוב אפיזודה מאותה עונת־ביקור של ביאליק, בערך מלפני חצי יובל שנים בפתח־תקוה: רצה ביאליק להתפלל בשבת תפילה־בציבור בבית הכנסת. ויקר המקרה והוא הגיע שמה בשעה שכלתה כבר רגל מבית־התפילה. אך קידמה את פני המשורר פמליא של צפרים, שקיננו בכרכוב־התקרה, בשירה ובזמרה. מה עשה המשורר? נתעטף בטליתו ונצטרף ל“מנין” שלהן בציוצו: “ציץ, ציץ, צויץ; פי, פי, פי!…” לא נִפלה ביאליק במאומה מכל הלהקה כולה. ונתמלא בית־הכנסת כולו שבח ורננה.

קודם־לכול בולט בספר “שירים ופזמונות” המוחש והנגלה. שהרי הקוטב ביצירת ביאליק היה תמיד: הממש (מחמת שפעת־נשמה שבו). העדר־המופשט. כבר בשער־הספר מקדמנו הטבע על כל רחשיו, החי והדומם, הנושם חיות, ועם הגיענו אל “בגנת הירק”, נמצאנו גם אנו פתאום טופפים מבלי משים במחול־החיים יחד עם ירקות הגינה, המכרכרים עד כדי יציאה מן הכלים… (חוץ מ“האפון המסכן, שציציו נשרו כבר ותרמיליו עוד ריקים”. סוף עגום זה, הנהו מעין “זכר לחורבן”, בשעת חדותא.) מובן, שהגופניות היא העיקר בספר מסוג זה שנועד לילדים התובעים המחשה בכל דבר. יש דמות־הגוף לכל, − אף לעצמים מופשטים לחלוטין. קליפה נאה זו היא, לכאורה, כל התכלית בעצם־התוכן של הספר כולו. בה בלבד גלום, כביכול, עצם הסיפוק ועצם התועלת שבדבר. ועם כל זה – הילד מבקש תמיד את “היוצא לנו”, תמיד הוא להוט אחרי ה“גרעין”. מכאן ששירי הספר רובם ככולם בעלי רמז או סמל. כי אין חכם כבעל־התמימות, התינוק. רק הפואימות שבספר, שמחמת היקפן הן מבטאות את המכוון עד גמירא (כגון: “מעשה ילדות”, “קטינא כל בו”, “הנער ביער” וכו'), אין בהן הרבה מן ה“כיסוי”. אבל השירים הזעירים מלאים רזין דרזין כרימון. ודי לתינוקות ברמיזא, אך כשאול לא ידעו שבעה, את ה“מדוע” שלהם לא נדע רוות לעולם. הילד יודע כי “כפלים לתושיה”, כמה פנים לאמת, ויש להפוך בה ולהפוך בה. והאם אין נימה פילוסופית עמוקה, מכוונת לרוח־התינוקות, בשיר “נדנדה”:

נַד נֵד, נַד נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְּמַעְלָה?

מַה לְּמַטָּה?

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמָיִם.

פזמון־הגות זה מעלה על הלב פסוק מאיוב: “גבהי שמים מה תפעל, עמוקה משאול מה תדע?”

שירים אלה, בהיקבצם יחד, הפתיעונו בסגולות־שירה חדשות, שלא שערנון קודם בביאליק. קלות ועומק שחוברו יחד למכלול־יופי. נדמה, שכל המוטיבים, אשר אפס־קציהם חשף לקוראים הגדולים, גילה לקטנים כלאחר־יד ולבלי הסתר דבר. את כל לבו שפך לפניהם. לא רק שאצל להם מברכת ההומור שלו, אלא לא חשך מהם גם טפה מרה של זעם, שהיתה מחלחלת, לעתים, כארס בקרביו. האם השיר “סחרחורת” איננו תמצית, מועט המחזיק את המרובה, של השיר הגדול, “למנצח על המחולות”? כלום גילה גם לנו, הבוגרים, את לחץ־נפשו ללא־ מרפא, זו שועת־הבעתה המהדדת למלוא חלל־העולם כולו: “מה־מה־מה, מה־מה־מה! או, מי יחמול על השה –” (שיר זה מזכירנו בנעימתו את השיר “ד' רועי לא אחסר” שבתהלים", אך בהיפוך ההרגשה: שה בין זאבים – ללא רועה. הנמשל ברור למדי.) או בחיק מי שפך שיחו היוצר שבע־הלבטים, הגשש הנצחי במשעולי־היצירה, בתוהו־לא־דרך, שתמיד “מתדפק עדיין על דלת־השער…”

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים

הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,

אֵיךְ אָבוֹא בְּשַׁעֲרֵי

אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה

וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,

וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

בכלל, כשביאליק סח עם התינוקות על עצמו, כמסיח לפי־תומו (כגון בשיר “אצבעוני”) – נתברר לנו לפתע פתאום, כי בשעה שהיה משוחח עמנו, הגדולים, בנושא זה (כגון השיר: “הולכת את מעמי”, וכיוצא בו) היה מבכר את הסתום על פני המפורש. לנו לא היה רוחש אמון כזה.

אכן, מאד עגומים הדברים, שמעליהם הסיר ביאליק את הלוט בפני הילדים, אלא שמובלעים הם בתוך תשואת־החיים השוקקה בשירים. חביבים על התינוקות יסורים, ועיניהם לטושות לקראתם הרבה יותר מאשר למצהלות המשחקים. עגמת־הנפש של “היתום המשרת”, שלמראיתו ימוג כל לב (“לי אם ויתומיה והם על צוארי, עמלי לפיהם ועיניהם לשכרי”) וכן מנת־חלקו המרה של עציץ־הפרחים הגלמוד, שיציץ הגנה מן החלון (“כל חבריו –שם בגן, הוא לבדו עומד כאן”),− הם קנינו של הילד, שבו יחזיק ולא ירפה לעד. או היתכן שהמשורר, ידיד נפשם של הילדים, שכל לבו מסר להם, ידלג על מועקת־לבו הצובתת ביותר ולא יגלה להם הרגשת־הנכר המרה של האתרוג והלולב, שמבשרו חזה גורלם:

הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת לֵב הַגֵּר,

וּמִי זֶה יַגִּיד אֶת סוֹד חֲלוֹמוֹ?

הַחוֹלְמִים הֵמָּה עַל גַּנֵּי הוֹד,

עַל שְׁמֵי מוֹלֶדֶת נְצוּרֵי לִבָּם?

אִם עָיְפָה נַפְשָׁם לְנוֹד וּנְדוֹר,

זוֹ הִכְהוּ עֵינָם, הוֹבִישׁוּ אִבָּם?

כן, בספירה של הילדים, הודות למשב הרוח התמה, לא ייבצר מהמשורר מאומה. ועל כל מעלות הילד, שחוגו משתרע מחוץ לבני־מינו וזיקה לו לכל משפחות־האדמה, − ממעל לכל אלה מתנוססת הסגולה: ל“מעבר לים”, למעבר למציאות, למעבר לגדר־היש, − והייבצר ממנה דבר?

וּּרְאוּ נָא! שָׁם נִפְתְּחוּ

שַׁעֲרֵי רָקִיעַ

וּכְבוֹד אֱלֹהִים

בַּקֶּשֶׁת הוֹפִיעַ.

אכן, אין רציניים וכבדי־ראש כילדים, שכל אותם מעשי־קונדס שלהם אינם אלא אחיזת־עינים, קרום דק על פני תהומות…

ועוד שירה אחת לילדים נשארה אחריו, שלא נכנסה לקובץ ה“שירים ופזמונות”, מפני שהיא בפרוזה. אולם הרי זה שיר אדיר, שבכל מלה יש משקל מאופיו המוצק של המשורר הלאומי. זהו אות־הברית שבין המשורר ובין הילדים, ברית לא תופר לעד. זוהי ברכת־התודה ל“מברכיו מן הילדים”, לחג יובלו. למנחת הגדולים לא שעה המשורר. כלפיהם התריס בהזדמנות־יובל אחרת את שירו הידוע: “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם; אללי, כי הייתי איסתרא בלגינתכם”. אולם לחבריו־הפעוטות, בני בריתו הנאמנים, הוקדשו השורות הגרעיניות והמלאות הללו, שנקראות מאליהן ב“טעמים”, כמו פרשה מן ה“חומש”:

"לִמְבָרְכַי מִן הַיְלָדִים.

בִּרְכַּת יְלָדִים, כִּתְפִלָּתָם, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. עַל כֵּן עָרְבוּ עָלַי מְאֹד בִּרְכוֹתֵיהֶם, יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וּקְטַנָּיו. כֻּלָּן כְּאַחַת: אֵלֶּה שֶׁבִּכְתָב וְאֵלֶּה שֶׁבְּעַל־פֶּה. בֵּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְגִמְגּוּם שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וְנִכְתְּבוּ בְּעֹז וּבְבִטְחָה, כְּכָל אֲשֶׁר שָׂמוּ הוֹרִים וּמוֹרִים בְּפִיכֶם וּבְיֶדְכֶם. כֻּלָּן נֶאֳמָנוֹת עָלַי, וַאֲנִי כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי, הַכָּבֵד מְעַט מִשָּׁנִים, לְקַבְּלָן בְּאַהֲבָה וּבְתוֹדָה וּבְהֶמְיַת לֵבָב, וְעוֹנֶה אַחֲרֵיכֶם “אָמֵן” בְּפֶה מָלֵא. אָמֵן וְאָמֵן, כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים. כֹּה יַעֲשֶׂה וְכֹה יִתֵּן וְיוֹסִיף גַּם לָכֶם, יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל, טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים. יִתֶּנְכֶם אֱלֹהִים רְבָבוֹת רְבָבוֹת, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה וּכְפִרְחֵי הַבָּר, וְנִזְרַעְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁרַשְׁתֶּם בָּהּ, וּדְבַקְתֶּם בְּאַדְמָתָהּ וְלֹא תִּנָּתְשׁוּ עוֹד מִמֶּנָּה. וְהָיָה כַאֲשֶׁר תִּגְדְּלוּ, וַעֲבַדְתֶּם אֶת אַרְצְכֶם וְאֶת עַמְּכֶם בְּיָדַיִם אֲמוּנוֹת, בְּלֵב טָהוֹר וּבְרוּחַ נְכוֹנָה, וִהְיִיתֶם כֻּלְכֶם שָׂשׂוֹן לְהוֹרֵיכֶם וְתִפְאֶרֶת לְאַרְצְכֶם, וְלֹא יֵבוֹשׁ בָּכֶם עַמְּכֶם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. אָמֵן וְאָמֵן.

מִמֶּנִּי הָאוֹהַבְכֶם מְאֹד מְאֹד."

בהגיענו, עם הקריאה, ללב הברכה, אנו שומעים את קול ביאליק ברתת וזיע, עונה בכוונה “אמן” בפה מלא, “אמן ואמן, כה יעשה אלהים”. כאילו מתגנב ללבו צל של מורא… ובהגותו את המלים: “ברכת ילדים, כתפלתם, לא תשוב ריקם”, נראה לנו כאילו נאחז, בכל מאמצי כחותיו, בקרש־הצלה, בשעה ששטפתהו שבולת חזקה… האומנם מה שביאליק עצמו לא חזה, מזלו חזה? האומנם הדברים הקטנים־הגדולים האלה, היו כבר צוואה לאחיו הפעוטים, אוכלוסי מולדת־הילדות?…

סוֹד הַדִּבּוּר וְהַשְּׁתִיקָה

מאמר קצר למשורר “גילוי וכיסוי בלשון”, והוא מחזיק מרובה יותר מכל יצירתו המפורשת במלים. דובר ונדרש הרבה הרבה על שתיקתו של המשורר. ודאי שמאמר זה מבאר את סוד שתיקתו וגם השיר “חלפה על פני”. אולם האם פעולתו העצומה והאינטנסיביות האזרחית שלו בשנותיו האחרונות אינן מין שכרון, מין מנוסה מהתוהו הפעור בכל לועו האיום? כי הוא לא היה מאושר ביותר בדבּרו. שטף אמריו לא תמיד היה הד המולת־חדוה. כי בשנותיו האחרונות לחייו לא היה אִיֵנו שטוף־אורות, רק אי־שם הבליחו נגוהות־אור קלושים. היה, בלא ספק, בעסקנותו המופרזה הסח־הדעת מצללי־ההויה. אמנם היה בפעילותו התכופה פרי ההתערות במולדת, מהנאת ההשתרשות וטעם קיום מצוות וקבלת עול חובות־אזרח, כמתכונת האדם הנורמלי בארצו. ברם, בשעת התיחדותו או בשעת הרעיפו דברי־ודוי באוזן רעהו לאחר חצות־לילה, היו בנעימות־קולו רטט, עגמה והעדר־סיפוק.

בתור אישיות יוצרת הרי היה ביאליק מן הגדולים־הבודדים, מאלה שאינם עלולים להשלות את נפשם: הנאמן. הוא הרי ראה את ההויה באופן החלטי וידע את התוהו. איש־הביטוי העליון ידע שאין הפתרון בביטוי. התוהו אינו משתנה על ידו. במלה יש רק חציצה בפני התוהו, ברם, התוהו אינו נכחד. ואמנם ניתן לאדם מתוך עמדות שונות וכיוונים שונים, באופנים שונים לכסות, לכאורה, על התוהו, − האם יש בזה כיסוי מוחלט, מחיקת התוהו? אימה גדולה לנו בפני התוהו המוראה לנו על ידי ביאליק. האם ביאליק גופו, מחמת ראותו אותו באיתנות כה מוחשית, שאין מנוס לו הימנו – האם אינטנסיביות ביטויו ופעילותו הכבירה אינן מנוסה מפני התוהו?

בראשונה מבליט ביאליק, הכהן־הגדול לביטוי, את הכח האיתני הראשוני שבמלה (על ידי ראיות חותכות, מענינות). אחר זה גילה את הצד הטרגי שבביטוי, שאינו נוצר כשלעצמו בתור תכלית לעצמו, אלא בבחינת פליטה מהתהום. לא לשם גילוי אלא לתכלית כיסוי. " סגולה להסיח דעתו ולהפיג פחדו“. החתירה ל”מעבר הלז" אינה מביאה את פריה. כי בקלפך את הקליפה האחת ונדמה שהגעת לתוך, והנה נחשפה לעיניך שוב קליפה, קליפה אחר קליפה – לאור ההכרה הלזו מלפפתך אימת־מות שלעולם תעמוד בפני קיר אטום, לבלי חדור ולבלי הגיע בשום פעם לעצם הגרעין. “סוף־סוף, אחרי מיצוי אחרון לא יעלה בידנו אלא שם אחד הכולל את הכל, שם בן ב' אותיות. ואיזהו? − אותו ה’מה' הנורא… כי הרודף מוצא כל רגע את סיפוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט”. אך התהום פעורה לבלי חוק, וכשביאליק פורע אותה במלים “אך הנה מת האדם – והחלל נתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה. הכל נעשה פתאום בלתי מובן. ה’איקס' הנעלם משתרבב לפנינו שוב בכל מורא קומתו – ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודומם מאבן. אבל רק רגע אחד, לפי ששר של חיים מקדים סתימה לפתיחה – וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המלות”.

בכל זה, לאחרי הכל, מוצא ביאליק מוֹתר המשורר מהאדם סתם. הוא אינו מחפה לחלוטין על התהום, מצולות־התהום סואנות בחשאי מתחת לכיסוי, מתחת לריקוע הקרום הדק שלו. המשורר אינו עשוי לכסות על האמת. אם אינו עלול לחשפה, − ברם, אצבעו רומזת עליה תמיד. למה דומים בעלי־הרמז? "למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי ‘הצד המיחד’ שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה שעושה את המראות – וצרופי־הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן־החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם. − − −

ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת־הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף־עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו, בין הפרצים מהבהבת התהום" − − −

ובכל זה, למרות ההשגה הנכונה של מהות המלה, כפירושו הנצחי במסתו הנצחית הלזו, ישיר ביאליק הימנון חשאי, כבוש, לשירה ונושאיה שאינם פתאים. כי היא, כאמור, לא לכסות על התהום באה, אלא שהתהום מנצנצת פה ושם מבעד קורי־המלים. שהרי ביאליק גופו היה בשירתו מן היחידים הבודדים, מן החושפים הגדולים הנאמנים ביותר, בכוח גדולת המלה. “אני דרכי לגאול”, נפלט מפי המשורר בעידנא דריתחא בשעת הרצאתו הידועה בנהלל. וגאולת הסמוי מן העין היה גם עיקר תעודתו. כי הוא נמנה בין הגואלים האמתיים ביותר בכוח הביטוי האיתן וגם בגבורת השתיקה בעתּה. בלי נצחון מכריע המשורר מתריע: “לא את הפתאים בלבד שומר ה'”.

אשרי העם שדבּר תרבותו שלו הנהו זה שהדבור הגיע אצלו לקצה פסגת היכולת ושזכה גם ללשונות בלא מלים, לשלשתן ביחד: הנגינה, הבכיה והשחוק; שהתחילו אצלו ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באו אלא לפתוח. שמבעבעים היו ועולים מן התהום. “הם הם עלית התהום עצמו”. –

סִיּוּם

אף ביאליק עצם כבר עיניו לעד. אף הוא כבר נדם, זה הר־הגעש ויפה־הנוף בחלד המין האנושי. והוא הרי גילם את המושג חיוניות מאין כמוהו. במחיצתו, ככר שופעת שמש, נסו צללי המות. בו, כאילו היה לנו תריס בפני החדלון. וכשהיה מספיד חברים, קיננה הרגשה במעמקינו, שעליו לא יצלח כלי מלאך־המות (ואמנם הערים עליו, עקבו והשיגו בין המצרים, מאחרי שולחן־הנתוח. אחרת לא יכול היה לו). והנה הגיעתנו הידיעה המסמרת שער, שביאליק שלנו, שהיה זה עתה מתהלך בתוכנו, נגדע שם בווינה. הזהו האפילוג של חזיון־פלאים הלזה? האומנם? הטבע מפתיע אותנו בזיגזגים שלו. במסכת ביאליק אנו הרי עמדנו למעשה רק ליד פסיק, בלב היצירה… עוד רחוקה היתה הדרך לנקודה. תמיד, בראותנו אותו, כשתווי־פרצופו רוחשים תדיר חיות נצחית, רחש לבנו: כרבו מנדלי כתלמיד! והנה ניחת על קדקדנו פתאום הולם־הקרדום: הך! − − −

אנו המומים לגמרי –

כי הוא הנהו לנו היחיד, לא בלבד – כפי שנשנה ונשלש – יען הבריח בהוויתו את שלשלת־הדמים שלנו, של דורות עמנו כולם גם יחד; לא בלבד באשר בגופו הוא החיה לנו ואיחד את כל גושי־התרבות הקרועים והמפורדים, ועשם לחטיבה נאדרה, שאין כיוצא בה; לא בלבד מפני שיצירתו הנה לנו לפי מהותה, הרכבה ורבגוניותה, מין תנ"ך של ימינו; לא בלבד מפני שהוא הנהו הלב, שמבעדו קולח מחזור־הדמים של יצירתנו וחוזר חלילה אליו, ולכל יוצרי־דורנו זיקה לרוחו, ואף מבחינה שלילית – אלא הוא הנהו האחד והמיוחד שכּרה אוזן לאומה כולה, בכוחו כי עז, לדברו. לבב האומה נפתח לכל רחש־שפה וניד־נפש שלו, כבמעמד הר־סיני. האוזן קשובה היתה במדה שוה גם לשיחת־חולין שלו וגם לשיר קשה רב־משמעות. העם עט אליו כאל השלל היקר ביותר: ביאליק שאני מכל האחרים. העם ערל־הרגש עכשיו למיטב־השירה של פיטנינו הראשונים־במעלה, מחמת הפיטום בתרבות־הקלוקל של דורנו, − משנן בעל־פה את חרוזי שירו האחרון של ביאליק “פרידה”, גומע אותו עד לתהומו. קרקע־קליטה הנהו העם כולו לכל ניב של ביאליק. לא היה עוד פולח־לב־העם והופך רגביו לשדה פורה כמוהו. שום גרעין משלו לא היה זרע לבטלה.

עם ביאליק – התריע בשעתו הפסימיסטן ברנר ונאחז בקרנותיו בעצמת שריריו המשורגים – בתוספת משקל זה, עוד ניחא. רב לנו! ברם, כרגע ;בלעדיו (ובשעה שברנר איננו!), בתוך עדר שסוע ושסוי שלנו בלא ביאליק; ארץ־ישראל בהיעדר מתוכה ביאליק; הגלות בלי עוגן־המפלט הלזה; תרבות ישראל שנתרוקנה משמו, − אללי לנו, מה דמות נערוך לעצמנו!

³:

(הגיונות לחג יובלו)

ליובל השישים של המשורר נוטל אני את ספריו, עשרת כרכיו, מדפדף בהם וקורא, הופך בהם והופך, והרי אני כאילו משוטט בעולמות עליונים ותחתונים, נוסק אל על ושוקע תהומות והריני מנסה לרשום בזה מקצת מרשמי, לכאורה מופשטים, הואיל ואיני מסתייע כמעט במראי-מקומות, – ברם, מבוססים הם מכל מקום ומעורים בעצם יצירת המשורר, כי צמחו ועלו מהם כמבין חציר: פרחי-הקריאה וההתרשמות.

הערות אלה הן הדים ובנות-קול, שבצבצו עם העיון בשלשת הכרכים הראשונים, ספרי-השירה המקוריים בעיקר, שהם שנים מקרא ואחד תרגום. אכן יש עוד להעמיק את המענית, בהמשכים הבאים, בשדות המחזות, התרגומים הקלסיים ובפרוזה, המשתרעים ביתר שבעת הכרכים ועוד באלה העתידים עוד להאסף הגורנה, – רק מכל אלה ביחד תסתייע ותסתיים דמותו הענקית של המשורר, המפתיעה בעושרה ובשפעת מתנותיה בלי הרף.

עומדים אנו נדהמים ממש למראה רוח-החפש, העשוי לבלי חת, השולט במחוזות יצירתו. שהרי טשרניחובסקי הנהו בן-חורין גמור, שאין עליו שום סבל מסורת, וזהו מותרו על חבריו, העמוסים ברובם נטל העבר לבלי הפרק. לאחר הופעת ביאליק, גאון האומה, המכנס והמחשל חוליות תרבותנו לשלשלת זהב מרוכסת, בהשתעבד קברניט ספרותנו לכל מיני סייגים, הכרוכים בהכרח עם כל מיצוי כינוסי, – זנק לפתע פתאום שאול טשרניחובסקי כמתוך מארב ולפיד החופש בידו, חופש-הרוח, חופש בחיים, בדעות, ביצירה. ככה נעשה לצד השני במוניטין של התחיה שלנו. אמנם כינוס הנהו הא' והת' של תחית-האומה, אך אם זו נעדרת חירות, הרי היא משוללת את עיקר מהותה.

לכך נתלכדו ביאליק וטשרניחובסקי בלבב משכילי האומה לגוש אחדותי. שניהם מגלמים את חזון התחיה בתרי האנפין: כינוס וחירות.

בעונה אחת עם ביאליק הופיע טשרניחובסקי בשדה השירה וגורלו מנה לו יעוד, לא פחות חשוב כמעט מלביאליק. ביאליק איש ה“כינוס”, הפך את כל חוליות היצירה שלנו, החזקות והתלושות זו מזו, חסרות הדבק לחטיבה של שלשלת-הזהב, והוא גופו היה משמש סמל ודוגמה לכך, עד כדי הקרבת מיטב לשדו. ובאותה שעה נתגלה שאול טשרניחובסקי, מלא רוח-העפלה ובזבזן, ופניו אל החידוש הבלתי פוסק, אל המבוע התמידי. ואם כי יצירתו, בחשיבותה האמנותית, נצטרפה, ממילא אל רכוש ה“כינוס”, – ברם, כיוונה ויסוד נשמתה הם ההפך מזה: נבוע ושטוף ועבור על גדותיו. טשרניחובסקי הוא איש ההעזה הגדולה, עד כדי ריסוק אברים, – ברם, ההעזה ופלוס נתיבות, שלא שערום בשירתנו, היו מתפקידו. ביאליק, עם כל היצירה הסטיכית שלו, לא היה פגום אף פעם. כל שיר ושיר כשלעצמו הנהו אבר שלם, בלי הכרח הצירוף והסיכום עם הגוף כולו. אצל טשרניחובסקי נראים לעתים שירים בודדים, שהם פסולים, לכאורה, אבל בהצטרפם עם כלל שירתו חשיבותם מתבלטת, והם נעשים מותנים והכרחיים ומהווים ביחד, במזיגתם המשותפת, את הגדלות. זה נובע מאפיו הבזבזני, החפשי, ואולם מכל מקום, לא השטחי. כי זולת ביאליק אין גיבוש ותמציתיות בשירתנו כבחלק שיריו של טשרניחובסקי, שחותמת היעוד אינה טבועה עליהם ושאינם פרי הבזבוז. הרפרוף אינו, איפוא, טבע אצלו, אלא טיסת צפורת על פני האפרים הנרחבים. ולא מעטים הם השירים, שכשלעצמם נראים היו בשעתם כקלושים, וביחד, בקשר עם האישיות כולה, נתחוור עכשו מובנם המפואר והמלא. בעשרת הכרכים כולם, כבדי-המשקל, נגול ופורש לעיניו חזיון גדול, נאדרי. השפעיות בתור תכונה נתגלמה בהם. המעין הנובע ואינו פוסק: פואימות, אידיליות, חזיונות, “איליאס”, “שועל רינקה”, ספורים ועד, ועוד… ואיזו פנות של גדלות בסבך עבי-היער! איזו בליטות של עוז בסלעי הוד-היצירה!

כוחות-עד, אשדות-רגשות, יכולת-תאור בלתי מוגבלת; שפת אנוש חדשה, שלא היתה כמוה בצביון כזה; מקורות יניקה שלא נגלו עדיין בצירופים כאלה; – המה מראות-הנוף, שחושפת לעינינו יצירתו של טשרניחובסקי.

שיריו הראשונים הם דברי-פיסול גרידא. עלם פּסל, שכל מעיניו בחיטוב ובגילוף: מראות-טבע חטובים משיש. עמידתו מאוששת בשטח הערבה ותפיסתו בולטת, ברורה, ללא כל דמדומים. עד בואו היה פיסול ביצירתנו רק אגב-גררא, בדרך דימוי ומשל, לא לתכלית עצמו. הוא שבר את הלאו: “לא תעשה לך כל פסל”. ברם ניכר בו גם ההמשך למשורר-האדריכל אד"ם הכהן: גשום האידיאה שבטבע. אכן מכמרתו של טשרניחובסקי הנמשית ממצולות, תמיד כבדה: או שמפרפר בה לויתן, או לפחות תנין. ועם זה לא נמלט המשורר, עם כל אפיקורסותו מקו יהודי, אפיני, בהסתכלותו בטבע: רגש וסערה הוא רואה בו. וכאמור: גם איזו אידיאה וקצת תכלית.

טבע – זהו בכלל הצד החזק שבו. שהרי הוא גופו, גוש-טבע, אח לכל החי והדומם, החש בצערם ושמח בשמחתם. ויש שלנו הוא “נטע-זר”, ובצותא שלהם הנהו בן-בית גמור.

ברם פַסל זה אינו אמן גרידא, אף כי אין אף פגימה קלה באמנותו. נראה שהנהו חדור גם איזו מגמה, איזו אידיאה, ואינו נקי לחלוטין מתכליתיות. בתוך תוכו המה אידיאל דם: מרד. מהפכה בפסיכיקה של היהדות. כאמור: המשך לאד“ם הכהן, וכמובן גם ליל”ג. אד“ם (ב“אמת-ואמונה”) ויל”ג (ב“צדקיהו בבית הפקודות”), שניהם בעטו בעבר. ההשכלה הסיעה אותם ואת חבריהם הרחק מארחות היהדות החנוטה. לאן?

לאן? עם נצנוץ דמדומי “התחיה” בצבצה שאלה זו. ביאליק הציץ, נגלה לו לוע התהום, נרתע לאחור: החל לטפל בכינוס אוצרות תרבותנו. עליו ניטל תפקיד רמב"מי, אלא ביתר היקף: להוסיף ולחשל את הכיוון היהדותי. טשרניחובסקי דהר אל מעבר לגדר, הרחק למרחבים. הוא חי בעולם, חפשי לנפשו, כאילו לא שכן מימיו בתוכנו. אפילו דיוקן מראהו נכרי לגמרי. ומוזר היה לכאורה, שאדם זה יוצק דוקא את רחשיו והגיגיו בדפוסי אותיות עבריות ולא באחת מלשונות-לועז.

אדם חפשי בהחלט. נראה שאין אף גץ של “אמונה” בלבו. פריקת עול, מנהגים ומסורת. ער לכל גילוי שבטבע וקולט כל תופעות ההויה מבחינה אנושית גרידא. כל תהלוכת-חייו ומקרי גורלו הנם לגמרי מחוץ לקו השכיח בתוכנו. בן-ששים לאהבה ולמשובה כבן י"ח. והאין יש ועניני עם עם אחר מעורים בנפשו הרבה יותר מחיי עמו? “שיר גוי וגוי קסמני”… ובכמה “גלגולים” מופיע הוא לעינינו! שפע חיים ונושאים: חיים-קדומים, ימות-הבינים, חיי-ההוה, אלים רבים, ארצות מרובות, רחוקות וקרובות, – ובכל אלה מנסר גלגל חייו החפשי, מנסר ומשקשק עד כדי הפקרות. ולאחר כל אלה אינו קשור בעצם אלא לאומתו.

אמן זה אינו כלל שוה-נפש ביחס לגורל עמו, סבלו ושאלת קיומו. אמנם הוא אינו המשורר הלאומי, אין הוא הולך בדרך המלך הכבושה של העם, ואינו אומר קדוש לכל הנערץ באומה, אינו מבכה את חורבן בית-המדרש ואינו מתפעל מ“המתמיד”; הוא כאילו עומד מלבר. ולא עוד, אלא הוא גם שואף לשינוי פני האומה ביסודה. הוא לוחם. יחד עם ברדיצ’בסקי (ואחריהם החרה החזיק גם ברנר) – נלחם לתיקון אָשיות האומה ביסודן, לשינוי האופי היהודי הרוחני-מופשט ביותר; נלחם לתחית-האדם שביהודי. האידיאל שלו: נהיה ככל הגויים העצומים. כמוהם נעבוד, נעמול, נהגה ונשיר. והוא גם נאה קיים: הכניס שלל-חוץ פנימה, גושים שלמים חזקים ויציבים.

ולאלה מהמבקרים, שכאלו מחדשים סוגיה בהערכתם אותו, בשללם מהמשורר את זרותו ואת יוונותו, ניתן להעיר, שיוונותו בעצם, שנחשד בה מצד קליפת-יצירתו, הוכחשה עוד מלפני עשרות בשנים. מובן, שיהודי שרשיי, בנוסח-הבעה ביבלי כמוהו, אינו אלא עברי, – עברי מהשכבות הראשונות ברבדי הוית האומה. הוא איננו יווני, אלא עובד אלהים אחרים הנהו, לא באופן מלאכותי, כי אם מטבע ברייתו, כמו אבות אבותינו לפנים, בימי קדומים. בצבץ מחדש באישיותו זה הטיפוס הקדום, שאינו מוותר, אינו נכנע ואינו גורס אחדות-אלוה. אם תרצו, קראו לזה: פנתיאיסטן. כל מעינות הנפש, מאוייה ותשוקותיה, שנסתתמו בהמשך הדורות מתגרת יד אלימה ובולמת, כאילו הגיחו כאשדות-פרא מתוך סלעי-מגור. הוא, איש-השמש, הנהו מצאצאי אבותינו, “שפניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש”, והוא עצמו נראה בכליל הסוניטות “לשמש” כגוש-טבע, הרה עסיס-תנובה, שצפונה בו “ערובת חיי-עד ופליטת-מה מכבר, שאין לו בעולמו אך שמשו זה הצח”.

אין להניח, ששלילת זרותו ויוונותו, היא שקובעת בעיקר את אמיתות דיוקנו של משוררנו. לא יוכל ולא יאבה טשרניחובסקי להתימר, שלא השתמש מעודו בקנקנה של שירת יוון. וכן אין הוא טעון סנגוריה, על שהכניס גם יסודות נכריים להיכל שירתנו. אמנם, יתכן, שנכריותו של המשורר, מקור-מחצבתה, בשתין של רבדי-היהדות הקדומים. על כל פנים, בהתאם ליהדות של תקופות-הגלות, נראית היא כלועזית.

ואולי? אולי כל אותו הפולחן לאלילות אינו אלא יחס-ביטול, מין טון של הומור? בעצם אין תפלת-לחש בנפש המשורר לשום “יראה”; אין זאת אומרת, שאין תפיסה כלל לריליגיוזיות בנפשו, שהרי אילו לא צמא היה לאל חי, לא היה כה מגשש בגרוטאות של אלים, – אלא, נראה, שהנהו בהכרה ברורה כולו חולין, וכל העבודה שלו אינה אלא עיצוב של פּסל. אולי הנהו בעצם אפיקורוס. הוא אינו מתריע על כך, ואינו נלחם בדת משכילים (הלוחמים, עדיין זיק-אלוה מהבהב בהם!), באשר ענין זה כולו הוא מאחוריו. אכן, ניכר הדבר הזה ביחסו, באמנותו, בשיקוף הנושא ובסינונו. כל קסמו בפולחן זה וכל כוחו וגבורתו: בן-חורין הנהו, חפשי ממסורת וממשפטים קדומים. במדה נכונה: איש חדש. מן אדם-הראשון, הקולט הכל מבראשית, ללא מעמסה של מנהגים וקבלה.

מסתבר, שלפי יסודותיו האינדיבידואליים, האישיים-עצמיים, אין הוא עלול להיות מחולל “תחיה”, אולם הוא גופו, במלוא עזוז אישיותו, הנהו חטיבה תחיתית מכף רגלו ועד קדקדו. הוא גופו בהוויתו כולה שימש ומשמש סמל-תמיד לזקיפות-קומה, למרד בגלות, לשינוי-ערכין, לסגנון-חיים חדש, ליחס עולם אחר, לזיקה לטבע, לעולמיות ולכלליות, ולהתלכדות עם המין האנושי כולו, לביטול ההתבדלות והבדידות, לקרקור המחיצות, להנאה מחמודות התבל ככל האדם וככל אומה ואומה.

הוא הלך תמיד בדרכו שלו, המיוחדה, בלי מורך-לב ובלי רתיעה לאחור, הלך בדרך חדשה לגמרי, בלי נטות ימינה ושמאלה, אם גם קראו אחריו מלא. דרכו של “איש-השושנים” לא היתה מרופדת שושנים. הוא רד עם אל ועם אנשים וישׂר ויוּכל. המונינו לא קרבו אליו ביותר. הרבה משיריו, שירי-הלאום, אמנם שגורים על פי רבים – ולא רק מן השפה ולחוץ. מכל מקום, ההמון בער ולא ידעהו. רק את ביאליק הרגיש העם באינטואיציה, אם גם לא ידע את העיקר שבו, את שירתו. ברם, קורבה נפשית שלטה בין ביאליק ובין העם, באשר המשורר הותאם בהרבה אליו, עוד יותר בחיים מאשר ביצירתו.

ואף-על-פי-כן נקלט טשרניחובסקי יפה מכמה צדדים. לנוער הנהו משורר נצחי, מפני עודף-המרץ ורוח-ההעפלה שבו, מחמת היותו תמיד מלא לשד-עלומים. הוא גם נחלת יחידי-סגולה. ברם, כמה יסודות טרשניחובסקיים עדיין לא הגיע “תורם”. עוד לא הוכשר הדור. איתרע מזלו. דור דור ודורשיו. מי מפּלגות ישראל יעשה כיום את סמל טשרניחובסקי לנס לו? כאמור: הנוער וגם החלק המרדני שבאומה יהיו נענים לדגלו תמיד, בכל עת ובכל תקופה. אָטום כלפיו, בכוונה ושלא מדעת, יהא אותו החלק הרדום, המשמר, שהנהו נוּקשה כחמץ. אך יתכן, שדור יבוא יגיע אליו, והוא ישמש לו סמל להלך-נפשו ומאווייו. אין לחזות מראש את תהליך ההיסטוריה; הפתעות בה וזיגזגים לאין ערוך. ברם, מה לנו דעת-קהל או קול העם ברֵעו? אנו יודעים בבטחה ובאמונה: באותיות העבריות שלנו, בארשת-שפה עשירה בכל “גלגוליה”, אצר המשורר למשמרת-נצחים מכמנים, רגשות ותמונות-הוד, צבא-אדם והגיגיהם, דורות קדומים, תרבויות-לועז, אמונות ודעות, שלשלת חיים בכל חוליותיה; ועם זאת לא תתאכזב העובדה: הוא הנהו גוש-יצירה, המבריח תקופות-תרבות שלמות: גילום פרקי-העבר, ביטוי מציאות-ההווה והרה חזיונות העתיד. ועל כל אלה חופפת רוח-אדם חפשית, המלפפת כחישוק את כל שפע ההויה הלזו, שלא ידח ממנה נדח. לפי שפעת כוחותיו, אפשרויות הבעתו ועוצם הרגשותיו, הריהו עלול לשמש קנה-מדה למושג “גאונות”. ומה הנחיל לו עמו או, יותר נכון, מה גמלוהו קברינטי האומה, אלה שהשררה בידם?

כפרדוכס נראה הדבר, כיצד משורר “נכרי” זה העשיר את לשוננו ודרכי הסגנון שלה. בהתאם לעושר נטיותיו העצמיות וכיווני נפשו המקוריים, נחשפה גם ארשת-שפה מקורית, מיוחדת והולמת אישיות זו: סגנון חדש לגמרי, סגנון מוזר, מחוספס פה ושם, מפני חוסר הבנליות, מפני גילויי הנפש המקוריים, מפני שבא לעולם אדם חדש שלא היה כמוהו. החרישה שלו בלשון היתה בנוסח עצמאי לחלוטין, לגמרי מיוחד, שלא כפי השגרה. נשמעה אוושת המחרשה הגדולה בגן-שירתנו, כי הופך היה רגבים כבדים. נמלט היה מן המליצה השכיחה ויצר לו מליצה שלו. כדי להבין את טשרניחובסקי על בוריו, צריכים לדעת עברית כהוגן. ובלי בושה: יפה להחזיק מלון גדול ביד, ולרוב יצא הקורא ריקם מלפני המלון. שהרי הוא חשף מכמנים ואוצרות-קורח לשוניים, הערים ערמות של ביטויים ומלים מהתלמוד, מהמדרשים, מספרי יראי-שמים ומכל פנות-סתר. היה בו, בשעת-תיאור, איזה גרוי בלתי מרווה להעלות מתהומות הנשיה מלים נדחות ובלתי-משומשות. פעמים יש אפילו הרושם, כאילו התיאור בא לשם הצבת-יד למלים מוזרות אלה, ולא היה איכפת לו, אם גם “נתיבשו” מתוך-כך כמה מקומות ונעשו קשים ומשעממים. כנראה, שהפראת-הלשון היתה למשורר תכלית רבתי לעצמה.

יש איזו לועזיות באופני-הנוסחאות של טשרניחובסקי, בניגוד לנוסח האמנותי העברי המקורי. עוד מימי התנ“ך הוטבע בעברי ניב התמצית, האומר ההכרחי עד לכדי העיקר, התכלית. הטפל המשלים את העיקר כמעט שמוט היה אצל היוצרים העברים המקוריים. לכן היה ליצירה העברית המקורית (על כל חשיבותה התכנית-נצחית) כמעט תמיד אופי פרגמנטרי. שלא מדעת נכנעו לכלל פנימי-חשאי זה היוצרים עברים, לא-כל-שכן ביאליק, בעל הצבת הביבלית (סגנון ולשון ביבליים אינם מותנים בזה), שבה עקר את העצמים והנושאים שלו מחביונם. לחלקים מחונן גם טשרניחובסקי בצבת זו ביצירתו, אולם לרוב חומד הוא ונהנה לתאר מתוך רחבות-הנפש. עצם הפירוט שעשוע לרוחו. ביחוד מורגשת תאוה זו באידיליות שלו (בהן הוא משהה את עצמו בכלל באיזו נחת-רוח מיוחדת, לאחר שובו משוט בעולמות זרים ורחוקים, וטועם בהן טעם בית-אבא). בעצם לכל משורר-יוצר “חולשה” לתיאור, ביחוד לאֶפּיקן. גם ביאליק היה עושה זה בתאבון רב ב”מתי-מדבר" וביתר פואימותיו. אכן, לטשרניחובסקי טבע הוא, – שהרי מקצת “גוי” הנהו סוף-סוף, – ואין הוא מחמיץ שום הזדמנות לתיאור מפורט, ומקיימה לרוב בתאוה יתרה.

ואחרי כל אלה, כיצד תיתפס מהותו, הנחבאת אל כליה? הנה באנו משוט במחוזי שירתו, בשטחים רחבים שלכל סוגי יצירתו: שירי-הטבע, שירי-האהבה, הליריקה הגברית, שירי-המרד, הפואימות, האידיליות, הסוניטות, הבלדות ותרגומיו הקלסיים (המשורר מתרעם על הבקורת, שאינה מטפלת למדי בתורת המילודיקה והפואיטיקה, – האומנם בהן המפתח להגדרת אָפיו של המשורר?). אמנם כל סוג-יצירה הנהו סוגיה לעצמה, הטעונה דיון וניתן לדרוש עליה תלי-תלים של הלכות. ברם, קוטב אישיותו היכן הוא נעוץ? יש והוא מגלה לנו פתאום, ש“האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”, ומוכיח באותות, כיצד הוא קרוץ מחומר-קרקעו המוגבל בלבד. ואגב-גררא מבהיק עם זה ומתחוור, מניה וביה, שהוא בבואה ענקית, שמשקפת עולמות ודורי-דורות, תרבויות-אדם ותרבות אומתו.

האם משוררנו הנהו, בהיקף הוויתו כולו, גיבוש יהדותי מדורי-דורות? האם יש בכלל מושג “יהדות”, סיכום של תכונות ידועות, שהן בלבד נחלת עמנו? האם טשרניחובסקי נושא התכונות הללו ומגלמן? מה, למשל, למשורר פרוע-השער הלזה, משופד השפם וגלוי-הראש הקלסי – ולחסיד הבלזי או לחסיד מגוּר? מה כאן מקורבת התכונות או מהשייכות הגזעית? חיי-אומה עשויים רבדים רבדים – האם סם-חיים מיוחד מחלחל בהם ומהווה את כולם יחד לחטיבה אחת?

אכן, יש גם טשרניחובסקי בלי כל מסוה על פניו, וללא שום אפּור: טשרניחובסקי העברי, השותת דם, המיצר בצער-האומה, השואף לתקומה וקורא לגאולה, המורד בפסיכיקה הגלותית ושמח על כל צליל הרגשה תמה של חירות: הלא הם שיריו הלאומיים, בין שהם מלבים את שלהבת הצער, בין שהם חותים גחלים של נקמה ובין שהם מבליחים בניצוצות התחיה. המכוון כאן אינו, כמובן, לשירי-ציון הקלושים, מעשי-הילדות, מסוג דוליצקי, אלא לשיריו החצובים מבהט נפשו ומאש לבו: מסוגם של “ברוך ממגנצא”, ה“קיר בוורמיזא”, “בית-הכנסת-הישן בתיאודוסיה” וכו'. כאן הסנה בוער ואינו אוּכל.

בהתהלכנו על אדמת מולדתנו העתיקה-החדשה, זו קנה המדה של אלפים בשנים, ולפנינו נגולות מהדורות מהדורות, דור-דור ומראה-דיוקנו, שכבות שכבות של מנהגי-חיים ונמוסי-תקופות, קדומים וישנים, מימי-הבינים ומהזמן-החדש, – מבלי משים, באופן אסוציאטיבי, מבצבץ לעינים שאול טשרניחובסקי, חזון-פלאים זה, שגם באישיותו רבודים רבדי-תקופות בשטח אלפים בשנים: טפוס פריהיסטורי, ובתחומי שכבות ההיסטוריה המרובות שלו היסודות העבריים מכריעים את היסודות היהדותיים (מכאן הלועזות שבו), על כל אלה – אדם מודרני מאין כמוהו, ובכללותו: מהות פלאית קרוצה מחומר ה“שתות לבלי יהרסון”…

ועם כל כבושיו הנמרצים, כאילו עומד עדיין המשורר ברובו “בתור”. אמנם רבו כמו רבו חסידיו ומעריציו, מקצוות שונות, ברם ההד הנענה לעומתו אינו מכוון לנקודת-הקוטב שבנשמתו. כי עיקר מאוֹרוֹ עדיין גנוז בפני הקהל והוא לפי שעה מנת-יחידים. ברם, יש לקוות, כי בבוא היום, שבו יתנוסס לתפארה היופי בכל לב, שכל נפש עמנו תחרד לקראת כל גלוי שביופי, אז תצלצל שעתו של משוררנו וכסמל יופיע במלוא הדר מהותו מעל לשמי האומה. כי בעצם, מעל לכל גילויי-היצירה השונים שלו, הריהו בעיקר כהן לאלוהי-היופי, וכל יתר הופעות התרבות, כגון מוסר, דעת והשכל, הם בעיניו רק כרקחות וטבחות למושג הנעלה הזה, שרק הוא עלול לשמש מניע לזיכוכה וצירופה של האנושיות מכל פיגול ומחמצת הרוח.

ושוב יראה כפרדוכס, אם אניח, ש“איש-השושנים” אינו אדם עליז במאה אחוזים, אינו מחונן אושר בשפע, כפי שתענה חלקת-הדיוקן שלו וכמו שנראה הדבר על פי מלחמתו והכרעתו את גורלו בגבורה. כי העצב שלו נשקף לנו מתוך חרכי יצירתו כולה, ודוקא מערמות החיים המלאות גיל. באידליותיו ובפואימותיו ובכל מקום של שמחה יציץ עלינו מבין החגוים דוקא היגון. ועם כל משוש-החיים של המשורר, משוש יוקד ולא יכבה, ועם כל רוח האופטימיות שלו, שהנהו מניע וגורם רב ביצירתו, אין נחת מוחלטת במעמקי-המעמקים. ביאליק, המשורר של “ערבית”, אולי היה האדם העצוב ביותר; במחיצתו האישית היתה שורה לפרקים תוגת-עולמים. אולם היתה לו, לפעמים, גם הרגשת-פתאום, שאוירת האומה אופפת אותו, אוירה של שליח-צבור. לעומתו “המשורר-היווני”, סמל החדוה, החובק בזרועותיו תמיד חמודות-התבל כולן, שונה ומשלש עוד כיום, לאחר עשרות בשנים, את פזמונו הנוקב עד לתהום:

"וְשִׁירִי נָכְרִי, שִׁירִי זָר לְלֵב אֻמָּתִי,

עֲרִירִי כִּי הוֹפִיעַ וַעֲרִירִי יֵלֵךְ,

בְּאֶפֶס לֵבָב קוֹלֵט אוֹתוֹ וּלְלֹא בַת-קוֹל

בְּאוֹתָהּ צִוְחַת נֶשֶׁר בּוֹדֵד, צִוְחַת פֶּרֶא.

וּכְאוֹתָהּ רוּחַ, אֲשֶׁר תִּדֹּד לְעוֹלָמִים נָדַדְתִּי מִיָּם וְעַד יָם כָּל יְמֵי חַיָּי".

גם דמעה שלו, הממשית, ששמה מחנק לצוארו, ראינו בשעת מסיבת-היובל שלו: דמעתו על העדר ביאליק אחיו במסיבה זו. ברם, בה אצור היה כל כאב-חייו. שכבות-יסוריו מכל התקופות. מימי לא זעזעני כל-כך עמוק דמע, כמו בפעם הזאת. בכי איש-השושנים, שצהלת-החיים היא המניע החזק ביותר ביצירתו…

אידליותיו

לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי,

וְלֹא נַחְתִּי –

איוֹב ג'

מדומני, שטשרניחובסקי ניכר באידיליותיו יותר מאשר ביתר מקצועות יצירתו, הגם שבהן ניתן להתעלם בנקל. בנוף-קסמים זה מחבא לרוחו מאין כמוהו (יחידי-סגולה ברובם – ה“כסוי” עדיף להם מה“גלוי” שלהם).

ואליבא דאמת, האם האידיליה במשמעותה המקובלת היא צורה מתאימה לאישיותו של טשרניחובסקי? הרי אידיליה פרושה: שלות-השקט – ומי כטשרניחובסקי הוא סמל של חוסר-המרגוע? שהרי ניצוץ-המרד ל“צדקיהו בבית-הפקודות” של יל"ג גאה גאה במשוררנו זה ללבּה נאדרה והוא נראה בעצם כנגוד גמור לאידיליה כפי המושג המקובל –

אכן נדמה לי, שמשמעותה המקובלת של ה“אידיליה” הנה מוטעית לחלוטין. בפנימיותה הנה שונה לגמרי מקליפתה, מהנוסח המקובל. לא שקט ושלוה בלבד הנם מסגולותיה העצמיות, לא ששון ושמחה גרידא הם מתכונותיה העיקריות. לנגד עיני היתה תמיד מרחפת באידיליה דוקא העצבות הגדולה, והאידיליקן נראה לי כאדם הנוגה ביותר. רפרוף קל במיטב האידיליות העולמיות, הקלסיות, יאשר אמתות-ההרגשה הזאת. מחבר “רות”, שעשה השרות הגדול ביותר לאנושיות, בהבליטו בספרו את ברכת-האדמה ומגד תבואותיה וצו-החיים: להאחז באדמה לבלי למוט, – הוא גופו נתן עם זה בראש האידיליה את מגלת-היגונים המחרידה ביותר בספרות, התגלמות הצער לבלי הכיל בדמויות-אדם: אלימלך ונעמי, מחלון וכליון ורות… וזכורה בזה האמרה הידועה של גיתה, בשעת-קריאתו לפני שילר כתב-היד שלו “הרמן ודורותיאה”, כשדמעותיו נגרות מעיניו: “כך בוער האדם בגחלים שערך לעצמו”… (פרק א' בספר הנ“ל מלא קנים כמו ב”רות": פרשת-ההגירה של פליטי-המלחמה). וכך גם טשרניחובסקי לא נח באידיליותיו מזעפו, רק קרום-של חג נמתח ממעל לתהומותיו (המחקים השאננים בלבד, מחוננים בשקט ושלוה בלתי-מדומים. בהם אין פרץ ואין צוחה). גם לטשרניחובסקי, שהוא אידיליקן-אמת כחבריו שקדמוהו, “הלביבות בין האבעבועים…” בחיים אין סטטיקה. אם אפילו מגובשים הם בדפוסים מוצקים, יושב אויבם להם במארבם. ואם גיטל, אלמנת הרב, ב“לביבות מבושלות”, עומדת הכן בשתי רגליה על בסיס-מבטחים בלתי-מתערער, – הרי ריזה’לה נכדתה התמה, בבת-עינה ומאהבתה, מקעקעת מבלי משים את יסודה. עם קבלת המכתב: “מצודת פטרוס ופולוס… אסורה ומחכה למשפט”, עולמה של גיטל צונח לפתע אלכסונית וכמעט מט לנפול –

חָשָׁה הַזְּקֵנָה, כִּי יֵשׁ נוֹרָא, וְאָיוֹם,

וּמַבְהִיל

הוֹלֵךְ, וְקָרֵב, וּבָא, וְחוֹנֶה עָלֶיהָ לְרָמְסָהּ.

האידיליה האמתית אינה מטפוס של “אגיל ואשמח”, כפי ההגדרה המוסכמת. הצרות שבה אינן מדומות, אמנותיות, כדי להבליט בקוץ שבהן את שומן האליה. הן באמת בעין, טבועות במעמקי השתין… כי אין האידיליה בשום פנים בטוי של שובע, כי-אם רקע על פני תהומות. ומעין חדה לא יבצר מראות, שהאידיליקן הגיע עדיה דרך שבעה מדורי גיהנום, ולפי מהותו הוא אמן סובל, גבור הכובש את תוגת-החיים…

וטשרניחובסקי הוא אידיליקן טפוסי, סובל, מחשה ומתגבר, מן המעולים שבסוג. אידיליות-הפלדה שלו, מכמורת-המשורר כבדה בהן, כאילו משה תנין, ועם זה רוויות הן רטט ופרפור – והן בטוי אישיותו (אולי גורל-חייו!) באופן המפורש ביותר. ב“לביבות מבושלות”: למראות הלוע הפעור לקראת ריזה’לה, נכדתה של גיטל – אימת מות. וב“ברלה חולה”: “חרדתה של קרינה האם לגוזלה הרך (לאחר שנקטפו לה שנים ילדים בעודם באבם) שלא יעקר חלילה מזרועותיה…” וב“כחום היום”, שיר שכולו זהב (אהבת-ציון שבו לאין חקר אינה מפתיעתנו!) –, ההשלמה העילאית של האב שמחה עם מרי-גורלו, על מות לבן, באופן הנאצל ביותר, בצדוק הדין… ואף באידיליה “חתונתה של אלקה” (שבכמותה היא מגיעה כמעט לצורת אפופיאה), הזרועה אלומות שמש בכל דפיה, והעולם כולו נראה בה כבי הלולא – אפילו בה “גדלה הבכיה”. מפעם לפעם נשמעה יבכה¹ דקה, הפולחת כברק את החיים הסואנים והעליזים…

האידיליות, הנזכרות לעיל, עשויות מארג ההוי, בנוסח מנדלי, – ברם טשרניחובסקיות הן ביציקתן השירית, וחסד ההומור הרך חופף עליהן. ארס הסטירה המנדלאית אינו מפעפע בהן (כיצד “חבת ציון”, למשל, נשקפה ב“ברית מילה” של טשרניחובסקי לעומת בבואתה ב“ימי הרעש” למנדלי). אהבה יתרה בלבו לנושאים ולחומר שהוא מטפל בהם. הוא אוגר ולוקט זהרורי-חיים שאינם דוהים של תקופה גוועת, ומגבש אותם למשמרת-עולמים. האידיליה לטשרניחובסקי, זולת ששומרת היא על נר-תקופה שלא יכבה, הרי כוללת היא בחובה את הטרגדיה של הכליון שבה. באידיליה “לביבות מבושלות” – מלבד גרוטאות ביתנו העתיקים ומנהגי מסורתנו השמורים בה, הרי אוצרת היא בקרבה תוגתם של שומרי משמרת-הקודש האחרונים. גיטל ויבדוכה נאנקים: “הולך ופוחת הדור”. גם ב“ברית מילה” ממוזגים הצפיה החמימה לחדש וקדום פני הבאות עם עגמת-הנפש למראיתו של חורבן הישן. אוירת-הגעגועים אופפתנו בכולן, בלי קץ ותכלה, עד לכלות-נפש, לבלי מוצא…

ואף האידיליה, “חתונתה של אלקה”, הגדולה והנאדרה, העשויה עשת מוצקה אחת, בלי שמץ סנטימנטליות, – גם בה הרגשת הערגון אינה עוזבתנו אף לרגע. ויצירתו זו של טשרניחובסקי מתנוססת בקרית-הספר שלנו, כטירה, למראיתה הלב לובש גאות…

ובזה יוכר, אגב, ספר בר-קיימא על פני אחיו. בהופיעו נתברר פתאום מאליו, מהשואה סמויה, שאחיו, כלומר, הספרים הטובים אחרים, הנם בטוי של “פרטים” רבים (של מאות או אלפים אנשים), והוא הבטוי של ה“כלל” האחד

* * *

וגם זה מסימניו של הסופר הודאי, שאין הוא בורר לעצמו דוקא נתיבה נעלמה, התבודדות. גם על הכביש הרחב, הסלול, – נשמעת למרחוק שעטת פסיעותיו. הוא אינו בטל ברבים.

חומר אידיליות-ההוי של טשרניחובסקי אינו כלל קרקע-בתולה. הטרקטור שלו ננעץ פה באדמה תחוחה, מעובדה. אלא הבל-הלשד של הרגבים ההפוכים וריח אדמת-התנובה הם תמיד מאותות שדוד המערכות של ההויה…

בכל אידיליותיו בחר לו טשרניחובסקי את סגנון ה“נוסח”. היש פה אפיגוניות? לא. להפך. האידיליה שלו מלמדתנו להכיר, שהקליפה החיצונית, – חס לנו מלנהוג בה זלזול! – בעצם, טפלה היא. העיקר הוא רק השגב הפנימי. כל צנה וסוחרה לא יחסמו דרכו.

ולמרות הנוסח ה“יראיי” שבאידיליותיו, לא יכחד אף לרגע מעינינו פרצוף האיתן, בעל השרירים המוצקים. כי החוסן הטשרניחובסקיי הוא כל תקפן.

ואף באידיליות הסטיריות, שהן בעצם שכליות (הן הסטירה לפי תכונתה היא קומבינציה של שכל), – גם בהן נפש המשורר מהמה. גם באפר-הליצנות אינה נכחדת התוגה העמוקה. אכן יותר מאשר סטירה יש גם בהן הומור. מ“מרדכי ויוכים” (שיש בו תאור מופלא של השכור בכלל) נגולה לעינינו פרשת-הגלות של מרדכי לכל תופעותיה מתוך שכרון-בלהות, ובתוך מערבולת-יסורים של היהודי הגולה… יותר מאשר זלזול ופגיעה ברשע יש הרגשת-חנינה לגורל הנרדף, הגולה הנדח, ויחס בטול למתעלל…

מעודן וסקפטי ואנושי מאד הוא טשרניחובסקי באידיליה הסטירית השניה, ה“כף השבורה”. הכף המיועדת לשאיבה במלוא הכף, – שבורה; והאסירים אומרים להדביק את החצאים בחוטים… זוהי הפואימה של האסירים (בני-האדם יושבי חושך וצלמות!), שהעולם ומלואו, היקום, הוא בית-הכלא שלהם, כלואים הם בו בעול מסורת-אבות, במוסרות חוקי-התהוות ויצר וכו‘. וה“רצון החפשי” מפרפר באזיקי סבה ומסובב, ויופי הוא עבדו של זמן ו“אמת” ניתנה בשלשלאות מעמדות וכו’ (מזכיר בנוסחו במקצת את הסבא שלו: אד"ם הכהן) והכף שבורה… והנה הָשלמה מלאכת הדבקת הכף, ונישא לאזנינו שיר-אסירים במדור העליון: “קומה נבדל מתוך העולם הישן, ועפרו ננער מעל כף רגלינו”… ברם הנצחון שלהם: אחוי הכף השבורה בחוטים…

הטמענו בהתחלה, שטשרניחובסקי הוא איש עצוב ביותר, למרות המסכה שלו בצורת אידיליה או יתר הכלים שנחבא אליהם. דוקא משום שהוא איש-ה“שושנים” – צורב צערו על העדרן, ולא יועיל לעקם עלינו את כתוביו, עגמת-הנפש שלו חורגת ממילא ממסגרות יצירתו העליזה. כי הצער הנוקב, שמאחורי שכבות-החיים הנערמות, הוא, כמדומה, נשמת האידיליה ומהותה התכליתית (כי האידיליה אינה אומרת שובע וטמטום, אלא מרוק החיים מתוך התגברות על הצער) והוא הצער, מאלפנו, – למרות היותנו שרויים במעמקים, מתחת לשכבות-החיים, ביסורים, – שיש תגבורת ההרמוניה על הבהלה, התגברות החיים על החדלון…

בתנאינו אנו הספיציפיים, של אומה דוויה לאין מרפא, חזיון-טשרניחובסקי זה בשירתנו הוא סמל מנחם ומעודד:

אכן, יש עמידה איתנה גם על גבי תהומות…

פרשת יעקב כהן עשירה היא, חשובה ורבת-ענין, באשר שרת כהן בקודש למעלה משלושים שנה, – ונופך שלו בספרותנו בולט לעינים. הוא העשיר את שירתנו מפעם לפעם בנכסי דלא ניידי. נדגיש: שירתנו דוקא, – הואיל והוא, מדומני, היחיד אצלנו שאינו משמש כמעט בשום מקצוע אחר, זולת השיר (גם יצירתו הפרוזאית אינה אלא שירה פרוזאית), ונראה לי, שעובדה זו תאלפנו להבין את אפיו ומהות-רוחו המיוחדת. כי עיקר העיקרים למשורר, זה – הפיוט, – למרות שאינו משולל לחלוטין הרגשות מגמתיות. ולכן אין דומה לו בשירתנו למוסיקליות. וכן לא נראה כהן בראשית הופעתו מוטרד בפילוס נתיבתו, אלא נתגלה ברשות הרבים, בדרך הכבושה, – ולא החידוש שבגילוי קו-עולם מוזר הפתיע, אלא תוכן שירתו הבהיק וכבש את הלב. הוא הביא עמו לשירתנו את הזיקה אל תופעות הנצח ושירת השיאים שלו, שיאי האלפּים, היא סמל לכך. תמונות-הנוף הפראיות של שויצריה, נשתקפו בטוריו מוצקי-הגרמים, בעלי הבליטות והמשקעים. שירים אלה, האנושיים-מוחלטים, הפתיעו בשעתם בעבריותם הצחה, המופשטת מחלצות-הקודש, בלשון-החול שבהם. יש ביעקב כהן מבראשית-מה, בולט חוט-הסיקרא החוצץ בין הקודם והבא, מה שביאליק הכתיר בשעתו במאמרו “שירתנו הצעירה”. זה “האנושי” בעיקר (משולל ה“יהדותי”), הגיע אצלו לידי הבעה. תאמרו: טשרניחובסקי? בטשרניחובסקי נובעת הערצת היונות ואלילותה משפעת תסיסה של יהדות, מהתאבקות עמה. שכינת היהדות ממלאה את כל קרביו, והוא חייב להלחם בהשפעתה. ואידיליות-ההוי שלו מעידות על תחילתו. ראשית השירה הצעירה, שצבעה שונה, לא מסיבת מהפכה, אלא מחמת שינוי-המזג, הודות לשינוי-הערכין הפנימי בפועל; דמות העברי הצעיר, ניצבה לעינים בשירת יעקב כהן. ברם, אופי זה בצבץ לא בלבד בשירה הגלויה, בשירי-התחיה המרובים, אלא דוקא, ויותר מבהם, בשירה הבלתי-אמצעית שלו: בטון, ביחס, בהעדר-המסורת (לא בשלילותה, כמו אצל טשרניחובסקי), במזג-הצבעים של הפסיכיקה החדשה. אין החטוטרה של תרבות שנות-אלפים רובצת על הגב (משא-התרבות הגדול, העמוס, למשל, על כתפי ביאליק ומשוה לו דמות של אתליט רוחני, האחד והמיוחד, המחונן בשכם-ענקים, ואינו גבּן משפע המעמסה). ואחריו החרה-החזיק ז. שניאור (והם עולמות רחוקים איש מרעהו), ונבע פרץ המעין-החתום של שירת-האדם, של העברי החדש… לא יצעדו ברשויות-היחיד, בנתיבות-נעלמות, בקרנות-הזוית המופלאות-האינדיבידואליות, כחבריהם פיכמן, שטיינברג ושמעונוביץ; אלא שניהם היו צועים בכביש הסלול והרחב, ביחד עם רבותיהם-חבריהם ביאליק וטשרניחובסקי, וכמוהם נשמעו קולותיהם ברמה למרחק, לכל האפסיים. –

האספקלריה, שבעדה מסתכל יעקב כהן בעולם, היא מצוחצחת ומעמיקה. לרוב משקפת היא את הגרעין וזורקת קליפתו. מקרבת את התוך, ועוקרתו מחביון מעמקיו. ויש פעמים הברקה שמאחורי הפרגוד:

עַד נִדְמֶה,

בִּמְעוּף-אֵיתָנוֹ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ עָצַר,

אֶל עַצְמוֹ נִבָּט רֶגַע קָט וּמְהַרְהֵר

הַנֵּצַח…

יעקב כהן נענה ליעודו: המשורר. הציקתו רוח-שירתו, ועל הכל ישא אמרתו. ובהסתנן הדברים מבעד לרשת אישיותו, – יופיעו חדשים ממש, באשר לא היו עוד כה לעולמים. העולם גדול, רחב-ידים, – ומשוררי-אמת הם בבואתו המוחלטת, כ“עולם-האידיאות” של אפלטון. ויש משורר אינדיבידואלי, המבטא בעיקר רק את עצמו, ומחמת אמתו ואנושיותו ילמד ממילא על הכלל כולו. ויש משורר, מסוגו של יעקב כהן, שעיקר תפקידו: השירה על הכל; ואף הוא גופו, ונפשו בשאלותיה, אינם אלא נושא לפיוט ככל חומר אחר. בשירו “יונים”, של העלם בן-העשרים, נתגלה כבר אפיו השירי, שקורא לתת תואר לעצמים שבהויה, הגם שבעיקר הפליא כל לב במילודיותו ומתק קולו. ואחר זה “בנקרת שודירון”, “בשעה זו חרישית…”, “על יד מפל הרינוס” וכולי, – משורר אמן גדול קם לעינינו עם כל שיר ושיר, ואף נפשו היתה מתוארת ביצירתו. שירתו היתה עמו תמיד, והיא היתה משליחותו, ועל הכל ישיר, ואין נפקא מינה אם הושר מאז על נושאים אלה כהנה וכהנה, – העיקר כיצד הם ישתקפו בנשמתו, בצביון שלו, שלא היה עוד לעולמים. קיץ, חורף, אביב, סתיו, טבע, אהבה, לאום ואדם, מות וחיים, – כיצד כל אלה יהיו נראים עתה, ביום האחרון, באיצטגנינותו המיוחדה. גרוי לבלי חלוף בלב המשורר, והעצמים ירגזו ממקומם ובלי-הרף טרפו בין שיניו. והחומר תמיד חדש בעיניו, כאילו לא שדדו אדם מימיו מרבצו: הוא הראשון! אש-תמיד תוקד, התלהבות שאינה פוסקת, התרגשות לבלי גבול: ששון ותוגה, אלוהות ושטנות, חיים ומות, – טורי-שיש מתנוססים לתפארה, מגלמים חליפות וצבא את ההרגשות ההן, או חרוזים שותתים דם יתַנו לנו כל אלה… בשירת יעקב כהן ביחוד הולם תמיד הסגנון את העלילה. שירים ארוכים ושירים קצרים, בעלי טורים רחבים וטורים צרים, – הכל בהתאם לקצב ולמידת הנושאים, למופת. והשירים “בנקרת שודיריון”, “הצפור מתה עלי”, – יד אחת ביצעתם למרות שינוי אפייהם. כי בעיקר אל הפנים “פני ה'”, האל המסתתר, נכסף הוא תמיד, ובהתאם לזה נכונו משוטיו:

אֲדוֹנָי! הָהּ רַק רֶגַע כָּל אוֹרְךָ לִי הָאֵר:

כַּצִּפֹּרֶת בּוֹ אֶפּוֹל וְאֶהְיֶה לְבָעֵר! – –

וכך עקר הוא כמה גושים-מכמנים ממרבצם. חזיונותיו, למרות רפיפותם של כמה מקומות, – העידו ברובם על תנופת-יד נועזה. לא פחות רוחב-ההשגה יש בהזרמתו לעורקי-שירתנו דם-חכלילי ממעוזם של “איפיגניה בטוריס” ו“טורקוטו טסו” לגיטה, בהתקינו אותם לנו כעצם מעצמינו. ומי יודע אם לא עט בינתים אל שלל רב לא שערנוהו, וטרפו כבר בין שניו.

החיים הממשיים הנם, אף למשורר בעל-הזיה, קוטב כל עיניניו. המציאות שחי האדם אותה, במעת-לעת שלמה, היא עצם הויתו. הלווציה היתה ליעקב כהן רקע לבת-שירתו בתקופה ידועה, הואיל והוא חי בה, נשם את אויר הריה והקשיב לשקשוקי מעינותיה. במקום הזה נגלתה אליו השכינה. היה הדבר לפני תקופת הלאומנות, בשעה שקנה לו האדם את העולם במשיכת-הלב, ואצ“ל שהפייטן היה בבחינה ידועה אכסטריטוריאלי. שויצריה יפת-הנופים קשרה בעבותות-אהבים. האם שרו משורריה על מכורתם ביתר הרגשה ופתוס מאשר יעקב כהן? כשקוראים אנו את “הלווציה” ויתר שירי שויצריה שלו, עוד כיום אופפתנו הרגשה, כאילו נשמנו אוירת נחלת-האבות. כמה מעורה המשורר בשכבת-חייו זו, באדמה דשנה, בבחינת “רטוב הוא לפני שמש, ועל גנתו יונקתו תצא”. ולמרות שפע היצירה, העלולה בלי ספק להקנות סיפוק רב ליוצרה, – בכל זה תוגה תנוה בלב המשורר תמיד. אין קצה לשירים הליריים שלו, אם גם לא טבועים ב”אנכיותו" הבולטת. מהי איפוא נקודת-הצער הבוערת של חייו, התוססת, ואין דמי לה? מי יעמוד על מהות תוגת-החיים הלזו? –

והנה ינצנצו לעינינו לפתע חרוזים עצובים, עמוקים כתהומות, החושפים דמות הנפש במערומיה:

וְאָנֹכִי, אָדָם בּוֹדֵד, בְּסַעֲרוֹת-עוֹלָם, וּבְזִיק-אֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּי,

עַל אִי-הַפְּלֵטָה, עִם סְפֵקוֹת נַפְשִׁי מֻשְׁלָךְ

בְּיָם הַתֹּהוּ הַגָּדוֹל…

האומנם אזרח רענן זה של הלווציה כה נמק בבדידותו, מושלך עם ספקות נפשו בים התוהו הגדול? ואיה הנאת-אדם מחמודות התבל המאליפות? האין כאן מבע לכפילות-ההרגשה: מצד אחד משורש המשורר בכל נימי-נפשו באדמת הלווציה, כאילו היתה זאת מכורתו היחידה, ומאידך מלפפתו תמיד הרגשת-נכר מכרסמת, כאילו היה אורח נצחי בתבל-יה? “העל כן אני גר באשר אבוא וכאורח, ללון סר ומלוא מנוחתי, באשר גם אלין, לא אמצא לעולם?” כי נשמתו ההומה מרחפת זה כבר, מתדפקת על שערי ארץ אחרת:

נוֹף חֲלוֹמִי, מְקוֹם אוֹצְרוֹת-אֵל שְׂפוּנִים לִי, יָדַעְתִּי,

וְרֹב מַשְּׂאוֹת לְבָבִי, אַאֲמִין, רַק שָׁם תִּתְקַיֵּמְנָה – –

הָיְתָה הֶלְוֶצְיָה הַיָּפָה לְמִקְלַט הוֹד-אֲבִיב

נְעוּרַי,

תְּהִי נָא צִיּוֹן הַקְּדוֹשָׁה לִמְכוֹן רוּם-חַיַּי

וְאַלְמוּתִי…

הולכת ונשנית בזה לעינינו שוב נעימת-התוגה המזעזעת: “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב”…

מי עדיף ממי? האם זה שנהנה מהקוסמוס כולו לכל תופעותיו וגילוייו, בשגם אדם הוא, בבחינת “שמע, בכל לשון שאתה שומע”; או בן-עמו, העומס בחובו את שכבות-הדם הכבדות של אבות-אבותיו, רובדי-המסורת המגובבים, צער-העם וענוּתו ביחד עם תקוותיו ומשאלות-נפשו שמדור לדור. – – –

בכתבי יעקב כהן המחודשים, מכיל הכרך הראשון שני חלקים. החלק הראשון: “נעורים ונדודים” מטפל בחויות נדודיו ונעוריו, ברשמיו מיפי הנופים ומעזוז האהבה וממפלאות מעשי אלוה. והחלק השני: “מבין החרבות” כולו קודש לגורל עמו ויעודו, לסבלו ולצערו, לגלותו ולגאולתו. כל סגולות האומה, הנסתרות והנגלות, ערמת ירושתו, נערמו פה לכרי-תבואה מזהיב.

מאד תאב המשורר היות “המעין התמים ההוא, היורד בהרים, ברננה חרישית על סלע ושוּר ירקד וכל דופי לא ידבק בו, שמש-אל יפז גיל-שטפו וצללי-נשף רק סודו יעמיקו, תמיד, בלי-ייעף, יתן את נפשו נדבה, ישא בחדוה תמיד את שפע טובו לגיא ישא חיים וברכה לארץ רחוקה”…

ברם, יעקב כהן, לא יכול היה להסתפק בשיקוף ההוויה גרידא, בטעימתו אותה ובהנאתו מיופיה. נתברר, בהמשך הזמן, שנפשו נישאה לנושא יותר בשר-ודמי, יותר מוּחשי, הנובע מתוך “קירבה” ממשית. ומה קרוב לאדם יותר מגורל-עמו, שנוגע אל עצמו ובשרו ומדריכהו מנוחה בלי-הרף?

לרוב, כשמטפל היה יעקב כהן בעניני ההוויה השונים, הרי נראה היה כאיש-הצורה הנאותה, כולו הדור-נאה, מלא רוך ומילודיה, – ברם, בנגעו במגע קל בנושא האומה, הפך כולו לאש, ונפשו גחלים ליהטה…

כי נשא יעקב כהן בנפשו מעודו את להט החזון הקדום לא כחזיון אמנותי אלא כעובדא מציאותית. כי לא היה זה סיפור בלבד, מה שסח לנו המשורר במבוא ל“חזון התשבי”, שנתגלה לו אליהו בהקיץ. זו היתה אמת כהוויתה. עקבות חוויה זו ניכרו ונחרתו עמוק בחלק הגון מיצירתו בחלק השני. מהות אישיותו של כהן התנתה בפירוש פגישה ממשית כזו. ולא אליהו הנביא, הישיש החנון, המיתּי, הופיע לנגדו, אלא אליהו המוּחשי, בגיל-העמידה שלו, הקנאי, המתריע-המרעים: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?”

יש יצירה, שכשלעצמה אין חשיבותה נודעת ביותר, אולם אגב “הערת” המחבר, בחשפו את שרשיה השׂפונים במעמקים, יבריק לנו בה פתאום, כמתוך זרקור, טיב-מזגו של המשורר על כל קיפוליו הסמויים. הפואימה הפרוזאית “חזון התשבי” מושפעת אמנם, מבחינת הצורה, מ“מגילת האש” לביאליק, אולם מבחינה מהותית הנֶהָ בבואה שקופה של עצמיות הפיטן למלוא סגולותיו האישיות. מלבד שכוללת היא בתוכה קוים אבטוביוגרפיים, הרי פורצים ועולים שפעת חזיונות כלבות הר-געש, מערכות מאורעות ומקרים, חזיונות בלהה, שנקרו ויאתיו כתומם אחרי עשרות בשנים (חזיונות-הפלגה של בלבול לשונות בימות חבלי-המשיח), נחזו בשירה זו ברור היטב, כאילו היה יוצרה מגיד מראשית אחרית.

רואה המשורר את בוא היום הגדול וחבלי-המשיח הנוראים הכרוכים עמו, באשר הוא נשלח לבשרו, הוא עצמו הנהו “גלגולו” של התשבי (לא מתואר בלבד), אלא לו היעוד ועליו הגורל. עליו לעבור באומה כרוח מטהרת, כמטאטא השמד. בקראנו, או נכון מזה, בהרגישנו את כל אלה, מתחוור לנו לפתע פתאום, שכל מקרי-חייו של המשורר, שהקסימונו עד היום, טפלים הם לעומת קוטב-חייו הלזה. הם – נקודות-ההיקף המחוברות או הנשלבות מנקודת-המרכז הלזו, שהיא לב הוויתו כולה. בעצם נמצא המשורר תמיד תחת מרות גורל אומתו, או שהיתה עליו יד אלוהיה או ששרוי היה בספירות סביבת-הקדומים בשעת עיצובה וביצועה את מהות עצמיותה. נראה, איפוא, כאמור, ששירת-הקיום¹ שלו, בעתרת נוֹיה ועושרה, לא היתה, בעצם אלא היסח-הדעת מנקודת-הבערה שבנפשו, המכרסמת והמלחכת. מין מנוסה מעצמו, מדוויו, אל כל אשר ישאהו הרוח, בדומה לבריחה של יונה הנביא בשעתו:

וּבָאתָ אֶל-הַיְּעָרוֹת וְשַׁרְתָּ עִם-הַצִפֳּרִים

אֶת-שִׁירָן, וְאֶל-הַשָּׂדוֹת תֵּצֵא וְעִם הַשִּׁבֳּלִים תַּחֲלוֹם

וְתִתְפַּלֵּל, וְשָׂמַחְתָּ עִם כָּל קֶרֶן-פָּז וְעִם כָּל-גַּל עוֹבֵר

תִּשְׂחַק, כְּאַוַּת-נַפְשְׁךָ וּכְצִמְאוֹן-לְבָבֶךָ.

וְכִי-יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי הָעָם הַקּוֹדֵר

וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתְךָ: מָה הַשְּׂחוֹק אֲשֶׁר עַל-שְׂפָתֶיךָ? – וְעָנִיתָ

וְאָמַרְתָּ לָמוֹ: כִּי תִּהְיוּ לִשְׂחוֹק וּלְקֶלֶס בְּפִי

כָּל-הָאָרֶץ!

ברם, לא היא תכלית נפשו. היאחזו בכל מאמצי כוחותיו בשולי אדרתו של הטבע בחלק הראשון, אינו בעצם אלא היתקעות בעוגן-מפלט. שהרי עיקר ענינו וראש משאלות-נפשו: אומתו. ובחלק השני של כתביו חדלו האמנות והשירה להיות המניעים העיקריים ביצירתו. לא היופי היה שוב שובה את הלב, אלא חזון הגאולה:

הִנֵּה אֲנִי מֵקִים בְּיִשְׂרָאֵל דּוֹר בַּרְזֶל

וּנְחוּשָׁה, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע דִּמְעָה וְלֹא יֵדַע אֲנָחָה, דּוֹר

סַֹעַר, יְלִיד-מִדְבָּר, גֵּא וּמֻפְקָר וְאַכְזָרִי,

וּבְחֶבְיוֹן-כְּנָפָיו גְּאֻלָּה.

וְחָרְדוּ מִפָּנָיו כָּל זוֹחֵל וּמְעוֹפֵף וּבָאוּ בַמִּסְתּוֹר, וְכָל

עַנְנֵי-מַעְלָה יֶחֶרְדוּ עָלָיו לְהַשְׁחִיתוֹ, וְעָבַר בָּאָרֶץ

בְּזִמְרַת-יְשׁוּעָה וּבִמְחוֹל-פָּרִיצִים וְהֵקִיצוּ כָּל מֵתֵי

עוֹלָם…

מסביב אופף אותנו יקום נאדר-נהדר, מקסים-מכניע, שלו נשועבד במלוא עצמתם של חושינו. ברם, עיקר עניננו, המתנוסס ממעל לכל העצמים החיצוניים הוא: הווית-עצמנו לכל דקדוקיה. הקוסמוס השתקף אמנם בשירתו של יעקב כהן כמו במי-בדולח, אולם עולמו הפנימי, הסוער-בוער, מוּעד היה לכיווּן אחר: חבלי הגאולה ועקבתא דמשיחא. אוירה זו היתה לרוחו: מציאות חיה. אל ישָכח שירו הראשון של כהן:

“אֶשׁכַּב, אֶחְלוֹם: שַׁדְמוֹת-צִיוֹן, כַּרְמֵי אַדְמַת-אָבוֹת”.

מטבעו היה איש-עלילות. גם פעיל היה לרגעים" תזָכר עסקנותו הנלהבת ל“עבריה” מלפני עשרות בשנים. הוא גם הוכתר למנהיג רוחני למפלגה של נוער קנאי. וכן גם שיריו: “פעמי משיח”, “לטשה צורי”, “בריונים”, “דוד אלראי”, “חפץ אחרון” וכולי, על כל להט בטוים האמנותי, לא היו דברי יצירה בלבד, אלא נתחים חיים מעצמו ובשרו. כי הוא שיקף בכלל את תקופתו-תקופתנו: בוא היום הגדול וחבלי לידתו האיומים; מראה דורנו הנאש מפרפר, ובוהק פני המשיח הפולח את עלטת-חיינו שהיא בבחינת “וימש חשך”…

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא…”

(מלאכי ג' כ"ג)

יעקב כהן הנהו פיטן בעל ממדים רחבים (חזיונותיו ואגדותיו המהווים את חלק-הארי ביצירתו, שהתסיסונו והעלונו בשעת הקריאה, עומדים להיאסף ביתר שלושת כרכיו. הם קובעים לעצמם הערכה מפורטת שאין לפרטם בדרך-אגב). בריכה משקפת שטח הגון של הוויה, פרקי-חיים תוססים, מעולם המציאות והחזון. בראש וראשונה שר את מנגינת-חייו של עצמו. כל חוליות “שלשלתו” צרורות אחת לאחת ביצירתו. אכן, גם היקום כולו, במלוא השגב והנוי, מצא בו בבואה הולמת. לכאורה, ימצא לו לפיטן סיפוק למדי ביעודו, להיות ארשת-שפה ופה לבריאה כולה, לרחשי-נפשה והגות-רוחה (מסתבר, שאין לאדם תפקיד נעלה מזה). אכן, רוח הוא באנוש, נמצאנו למדים. הרוחני המוחלט של אומתו, לשד-הנצחים של דורי-הדורות, מחלחל היה במהותו של כהן בלי הרף. אך הוא, נראה, מהווה הנהו את החלק הבָּרי שבו, דם-התמצית של אישיותו. כי כל מה שהאדם הנהו בטבעו אזרח-העולם (הדור-נאה זיו העולם!) הרי נוח לו מכל: בית-אבא על ד' אמותיו, המבושם ריחות ונעימות, משקע-רקע של דורות, שעריסתו עמדה בו מיום הגיחו לחזות באור ד'. שהרי נחלת-האבות, זו המורשה של נימוסים ומנהגים ואורח-החיים המסורתי, היא בלבד מולדת-הנפש היחידה והאחידה של האדם, כהמות-רוח המשורר:

וְכָל-הַיָּמִים אַךְ לִקְרַאת-שֶׁמֶשׁ נָדָה

וְאֶל גִּלּוּי שְׁכִינָה עָגְמָה כָּל הַיָּמִים.

וְלֹא הָיָה כַּכְּאֵב, אֶל הַגְּאֻלָּה כָּאָבָה, וְכַגִּיל בָּהּ אֶל כָּל אוֹר, כָּל-צִיץ תָּמִים.

וְכַכֹּהֶנֶת הַשּׁוֹמֶרֶת אֵשׁ-הַקֹּדֶשׁ

לִבְלִי תִּדְעַךְ אַף בַּל שְׁבִיבָהּ יִקְטָן,

נַפְשִׂי כֵּן בָּהּ נֵר-הַתִּקְוָה שָׁמָרָה

בְּכָל סוּפוֹת גּוֹרָל וְתַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן.

בְּכָל סוּפוֹת כָּל-תַהְפּוּכוֹת הַזְּמָן

נִשָּׂא קוֹל כִּנוֹרִי, בָּדָד, הָמָה

יֵשׁ צָעֲקוּ נִימָיו, יֵשׁ נֶאֱנָקוּ

אַךְ שִׁיר-שִׁירָיו הָיְתָה הַנֶּחָמָה.

ויקר מקרהו, כעבור עשרות בשנים, בסייר הפיטן את נכסיו, בהעבירו עיניו על היקף אחוזתו כולה, ובראותו ערמות-רוחו מגובבות כריים בשלים, מזהיבים, “כעלות גדיש בעתו”, – באתהו פתאום תוגת-עולמים על גורל-האדם בן החלוף, על ה“היה” הנאדר שלו שנכחד לעיניו ממש, שרק

"נִיצוֹצוֹת מִזְעָר, וּכְמוֹ בְּמִקְרֶה, מִן הָאֵשׁ פֹּה

נִמְלָטוּ".

הָיוּ חֲלוֹמוֹת כַּבִּירִים, כּוֹכָבִים בָּם רִקְּדוּ

וּנְצָחִים,

רַק מְעַט מֵהֶם קָמוּ, וְלֹא בִּמְלֹאָם, וּּדְמוּתָם מְסֹרֶסֶת;

כָּהוּ, כָּבְדוּ הַשָּׁמַיִם נִטְּשׁוּ, נִשְׁכְּחוּ

הַפְּרָחִים,

וְנֶחְשַׂף הָרֹאשׁ יוֹם אֶחָד וְהִנֵּה הַקָּרְחָה בּוֹ

נוֹסֶסֶת.

נוֹשֶׁבֶת רוּחַ סְתָוִית… וְזָר וּמַפְלִיא הָרַעְיוֹן:

יוֹבְלוֹת יַעַבְרוּ, לֵב הַשָּׁר לֹא יִדְפּוֹק עוֹד,

שְׂפָתָיו לֹא תֶּהְגֶּינָה,

וְעוֹד פְּלֵטַת נְעוּרָיו בִּשְׂרִידֵי עָלִים אֵלֶּה תָּרֹן,

וּלְבָבוֹת רְחוֹקִים יִרְעֲדוּ לַצְּלִילִים, נִימֵיהֶם

תֶּהֱמֶינָה..

למקרא הטורים הנוגים הללו, מתכווץ הלב מרוב עגמה לגורל החיים וחדלונם; לגורל היצור העילאי, שחסר הוא “מעט מאלוהים”, שיסודו מעפר וסופו לעפר…

אבא – יהודי פשוט וכשר. אמא – אשה ענוגה וטובה. קו האופי – מורשה לו מאביו, העדינות והטוב הגיעוהו מיד הורתו.

עוד בילדותו התנכר בשאר-רוחו. ספג תורה כאדמה צמאה. ירא-שמים ואדוק היה וחיצי חבריו ה“אפיקורסים” ניחתו בו. אך יותר מכול חמד את השדות הרחבים מחוצה לעיר, האפרים הירוקים, מי-המנוחות… פעם לקחו אביו עמו בעגלתו לכפר הסמוך, – נפעם ממראות הטבע, והיה עורג אליהם מאז כאל מקלטו היחיד.

פעם הביא לו אביו למנה מאודיסה ספור-המעשה “אליבבה ומ' הגזלנים”, למקראו התלקח בו דמיונו, ואחזו מאז בולמוס-קריאה. השפיע עליו ביותר, “רובינזון קרוזו”, ומה שנעשה בשבילו מאפו בתקופה זו, סיפר לנו פיכמן במסתו הנלבבת עליו.

צרו לו ד' אמותיה של העיירה והוא השתוקק למרחב. בבוקר בהיר אחד התגנב בחשאי מבית-אבא, כשצרור-לבנים מדולדל תחת בית-שחיו (בו צרורים היו גם ספרי מאפו). מאז החלה פרשת הנדודים שלו וגלגולי-המלאכה השונים והמשונים. בכיסו לא נמצאה אף פרוטה, – ברם הסתדר ברווחה בקרון מתחת לספסל, עד שנתקל הקונדוקטור ברגלו המשורבבה חוצה, וגרפו ממקום-מחבואו והשליכהו באישון-לילה ליד בית-נתיבות נידח, מבלי שידע אנה לנטות…

באומנויות מרובות אחז הנער, ובכל אלה גוע כמעט ברעב. פעם נטפל לקבצן מחזר בעיירות עם “תיבת-זמרה” וערך עמו “גלות”. ופעם נתחבר לאיזה “שקץ” ועשו יחד מקח-וממכר בעצמות יבשות. אחר-כך נעשה שוליא לאופה, ל“משרת” בחנות, למלצר במסעדה, וגם מסבּלוּת ועגלנות לא הניח את ידו. לבסוף מצא את תיקונו ב“מלמדות” כפרית, לסיפוק-רוחם הגמור של בעליו. ומפני שהלשון הרוסית שגורה היתה בפיהם, עלה בידו לרכשה גם הוא. כך נפתח לו נקב כחודו של מחט לשירה הרוסית וגם החל לסגל לו אט-אט את השפה הגרמנית. היה זה חורף של בישול וביכּור. יומם עבד את עבודתו באמונה, ובלילה היתה שירה עמו.

אך בכל אלה לא מצא סיפוק לרוחו. נפשו כלה לכרך, למקום-השכלה ודעת, לעיר שחיי-צבור אינטנסיביים סואנים שם. ושוב חזרה אליו פרשת-הנדודים, נד ונע בערים שונות, עד שהגיע למטרופולין של בסרביה: **קישינוב. **

חשכת-המציאות שלו, בתור-הנעורים, הלכה ונמוגה כבערפל, עם חבלי-היצירה שהחלו מתרוננים בחובו ועם שעות-העונג שמוּנוּ לו לבקרים בהגיחו לקרבו את יצירות-המופת העסיסיות של ביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי ואחה"ע, שנתברכה בהן ספרותנו באותה שעה. לא היה צורך לרעות בשדות זרים! ספרותנו עצמה היתה בעיניו אי-קסמים מבורך, מלא וגדוש בכל המכמנים. אפילו פרישמן, הפיטן החד והקפּריסי, לא בוש עכשיו בדורו, – והחל צועה בראש “הדור” שלו, והיה זה בעיניו כלי-מבטא הוגן והולם את גיל-הבגרות של ספרותנו.

משאת-נפשו של פיכמן היתה אז, להצטרף ל“דור” נאור זה, לעבור את כור-המצרף המחשל של פרישמן הקפדן, – ודבר זה עלה לו, הודות לאמתות כשרונו המחונן, בנקל. פרישמן סמך את ידו עליו.

מְהַלֵּךְ אָנֹכִי בֵּין הַצְּלָלִים הַחֲבִיבִים – רֵעַי,

וּבְעֶצֶם לַיְלָה

אָרִים פִּתְאוֹם כְּנַף אַדַּרְתִּי,

וּכְחַיָּה פְּצוּעָה יִרְעַד הָאֹֹפֶל

מֵאֲבוּקַת סוֹדִי.

תוכו כברו. זקוף-קומה וישר-גו. באבריו בריאות בסרבית, ברם, נוגה העין מגלה, שנשמת משורר מסתופפת בגוף חסון זה. גם הידים החטובות נאה, הלבנות, חושפות את העצב הכמוס שבו… והוא הדין במהות יצירתו, כבבואת גופו. הביטוי ברור, מהוקצע וּודאי. ברם העולם שלו נטוי אלכסונית… הנוף המיוחד במינו עוד בקובצו “גבעולים”, אמנם מוצק הוא – אך מגובש גם האד העוטה אותו. המשורר נוטה לגדר הדברים, לביטוי עד גמירא, לסוף-פסוק (חולשה לפיכמן בשירה לפסוקים קצרים), וככלות הכל, אובד הפסוק בחלל אפקים לבלי תכלה… חותמה של שירת פיכמן: בריאות כדמות גופו. אך בחובה מכרסמת, תולעת העצב. טווה היא את קורי-משיה המיוחדים, העצמיים, של בת-שירתו. כי עם כל עוצם-ההנאה של המשורר מהיקף-המראות העוטרהו, הרי עיקר הנהיה שלו “לרוח הערב” ש“בכנפיה עצב סתרים” עם “ריחות הר כה דקים”. כמו למיכ“ל, כן גם לפיכמן, משאת-נפשו הנאצלה: הערב. טועם הוא אמנם בהנאה בקרי-אביב, ו”לבבו רווה זיו צהרים" – אך אינו מאמין במרגועם. בוגדה מנוחת צהרים: “יד רוקמת בחשאי חופות אור על תהומות-זועה. וחלומות לובן זכּים כּורים קבר לאיזה דבר”. מאמין המשורר רק בשעה אחת, שעת בטחון, נאמנה ועצובה:

שְׁעַת הָעֶרֶב הִיא הַגְּדוֹלָה

עִם תַּנְחוּמָהּ וְעִם מַרְגּוֹעָהּ,

הִיא לֹא תְּכַזֵּב לָךְ, בָּהּ תַּאֲמִין.

וְשֶׁפִי תֵּלֵךְ לִקְרַאת בּוֹאָהּ.

בְּאוֹר הַיּוֹם וּבְלֹבֶן זְהָבוֹ

צַפֵּה לִבִּי, לָהּ כִּי תָּבוֹא.

בשיריו הראשונים רווח בעיקר הנוף על כל קסמיו, בגילוייו השונים. מבעדו נראית גם נפש הפיטן, לכל קפוליה הסמויים. עוצב עליז ונסתר בחגוי הוויתו כולה, סתיו מזהיב ומאדים ניתך בשלכתו לעינינו. גבעולים בודדים, בולטים בשדות המרחביה ומבליטים את ערית הוויה. “צללים על השדות”. והמשורר, לא עצב יכרסמהו, כי חדוה גדולה בו קמה לכל מרחב זה, שדוד אדרת סוד, אף משלכת ריקה זו נשקף לו –

הֲדַר הַהֲוָיָה לֹא יְכַזֵּב,

כָּל מַשַּׁב רוּחַ הֶעְמִידַנִי עַיִן

בְּעַיִן עִם הַ“יֵשׁ” וָאֶתְבּוֹנֵן.

וּבְרֶגַע זֶה צְלָלַי כֻּלָּם נָמוֹֹגוּ

לְאוֹר חָדָשׁ, אֲשֶׁר נוֹלַד מֵאָז

וַיְחִי בִּי וַיְפַעֵם בִּנְגִינוֹתַי.

כאן סוד אספקלריתו העצמית, ההוויה כולה נראתה מבעד משקפת סתווית, עצובה-עליזה, בכל אמתה האובייקטיבית, הסמלית, אולם חס לך מלחשוב על אספקלרית-קוהלת, למרות כל עוצם אהדתו של המשורר לפילוסוף זה. עמקי-תהומות נחשפים אמנם לעינים, – ברם, בצרוף רמז של אזהרה למתינות-הצעד, לטפיפה בנחת על עברי פיותיהם עד הגיעו בשלום לככר-הנגוהות, לאפרים הירוקים של העליזות…

מדדה המשורר בגרציה על עברי התהומות, נחוי בידי צו-החיים לאי-מנוחות. במידה שיש מקום בלבו לרוחות-חרדה, בה במדה עלול הנהו ליהנות מפינת-מרגוע, וכה איווה לו הפיטן ב“אידיליות-ים”, למשך עונת-קיץ מלאה, עם הנץ האביב עד לשלהי דקיטא, נוה-שאנן לחוף-הים. הים על כל תעלומותיו, ישתרע וייחשף לעינינו, מכל צדדיו האידיליים. טיפוסי-אדם מכל המינים, קייטנים ואזרחי המקום, משתבצים נאה במסכת. ולב המשורר יעור לאהבה על כל קסמיה. אידיליה של אדם שנמלט מגוב האריות לאי מבטחים, כשטרף-חיים מפרכס בין שניו…

“ימי שמש” – כשמו כן הוא. ככוח-השמש בגבורתו. בפואימותיו הגיע פיכמן לשיא חוסנו. הרבה און הוצק בחרוזי השירות הללו. נדמה, שהפירות נשלו מעליהם, עם גמר בישולם. וכן גם סח לנו המשורר במבואו ל“ימי שמש”, שבמשך שנים-שלשה ימים, רשם במחברתו שעל ברכיו, בסיפון על האניה מאיטליה לא"י, כמעט כל חרוזי “רות” וגם חלק הגון של “שמשון בעזה”. צלחה עליו הרוח וזכה המשורר להשראה בלתי מצויה. ולא היתה זאת זכות המשורר בלבד, אלא של מקצוע-הפיוט בכלל, על שנתברך ביבול מחונן כזה.

ידוע שקשה מאד להיטפל לנושא תנכ“י, מפני שלמרות צמצומו המופרז, לא ישייר כמעט טפח להתגדר בו. נראה שנסחט הוא עד גמירא. הדבר מכוון ביחוד כלפינו מבפנים, הבקיאים בסגנון הרמזים של המקרא “דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא”. כל השירה הלועזית, המיוסדת על נושאים תנכ”יים, אינה עלולה להביאנו לידי התפעלות, באשר נתקיים בהם הכתוב: “סבאך מהול במים”. אף גדולי המשוררים שאיוו להם קרקע-יצירה הלזו (כגון: בירון, הבּל וכד') – גם אצלם מבהקת כאן רק האידיאה החדשה, שהנושא הביבלי היה להם רק ללבוּש. הם מזגו בעצם יין חדש לתוך קנקן ישן. נִפלה מאחרים הנהו רק אברהם מאפו, שמפאת יקוד-געגועים להדר-קדומים שלנו (עם כוונה לתתו בתור דגם לחיקוי), הצליח ב“אהבת-ציון” למתוח את הקלף התנכ"י ליריעה רומניסטית. בספר זה בלבד נשתמרו טעמו וצביונו של המקרא למרות התמתחותו.

פיכמן עיצב לנו גבורים תנכ"יים מבעד לאספקלריתו, מבעד לסגנונו הזך, בעמדו כבר הוא בעצמו על קרקע-המולדת המוחשת. אין הוא רוצה ליצור לנו את הגבורים בדמותם מאז דוקא. נוף-הארץ ניתן לנו, לא בעד משקפת רומנטית, אלא בעיניו הוא. הוא ארץ-הישראלי הממשי, – הנוף אינו קרוץ אצלו ממראות-הדמיון ואינו פרי הקריאה. לא. הוא הנהו רקע חייו המציאותיים. סגנון השירות האלה הנהו רגיל, פיכמני, בלי שמץ סטיליזציה. השגב אינו קליפה, – אלא נשגב הוא, מגוו. הפואימות הללו אינן “מחוננות” בסגנון נמלץ, העשוי במתכוון כלבוש לתקופה. הגבורים מדברים בפשטות, בסגנון זמננו. אחד משומרי הסף של המלך דוד מסיח לתומו כמונו היום: “אכן הלילה יתרחש כאן פלא”.

פיכמן אינו, אמנם, האיש אשר יעשה בלהטים לאומיים, שיצירתו תטיף דברי-תעמולה, – אולם מעצמן משתרבבות לתוך שירותיו נעימות-התקופה, הדי משאות-הנפש. מבלי משים נמלטות מפי נעמי מלים אקטואליות כאלה:

לֹא טוֹב כִּי יַעֲזוֹב אִישׁ אֶת אַרְצוֹ בְּעָנְיָהּ,

וְהִצִּיל רַק אֶת נַפְשׁוֹ. אַשְׁרֵי אִישׁ

אֲשֶׁר בַּצַּר לְאֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת,

עִם אֶחָיו יִשָּׂא חֶבְלָהּ, יֵשׁ בְּחֵיקָהּ

לְכָל-עֳנִי שִׁלּוּמִים, וְהִיא תְּפַיֵּס

כָּל נֶאֳמָן עִמָּהּ גַּם כִּי יִרֶב סִבְלוֹ.

וְנִסַּח מֵאַדְמָתוֹ – קִלְלַת-עוֹלָם

רוֹבֶצֶת עָלָיו כְּבֵדָה לְאֵין תַּקָּנָה.

או בדומה לזה, צרכי-השעה שלנו, מלחמתנו הממשית עם הפלשתים של ימינו, מַתנים איזה אידיאל של שמשון, מסוג הגבורים שלנו מימי-הקדומים; שמשון זה ש“חרשׁה ידוֹ את שׂדה עמוֹ ותּזרע זרע הפּדוּת לעד”; זה משטח-העוז, מרהיב-העינים בעושר עלילותיו, אינו משולל לחלוטין מגמה ומשאלה: מן דין הבו לון…

המשורר פיכמן, ששרוי בלי-הרף באוירת-יצירה מתמדת, הביע בצורה הנמרצה ביותר בשירו “אבל-דוד” את החרדה המזעזעת של סילוק שכינה בעצם עצמת תעצומות-היצירה: הטרגדיה האיומה של אטימת אטוֹמי ההשראה. זוהי שועה איומה, בעידנא דאתערותא, בבחינת “אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני.” ומי הוא זה המתריע בקול אימים על השיתּוק המבעית הלזה? לא אחר מאשר דוד המלך, מתוח-השרירים וערוך-המיתרים. נעים-זמירות-ישראל זה, שכגודל עוזו ואילותו, כך תערב עדנת כנורו. ובמדה שישגא חסון-נפשו, בה במידה ניתן לו למנה ניגודו: רוך-נשמה. והנה נפשו המלכותית שגלתה מספירת-האצילות הכי עליונה, נכסוף נכספה לראות את עצמה שוב בתפארת עזוזה. ומה עלז כל לב לפתע פתאום, בפואימה “יואב”, בהישמע מחדש צלילי-הכנור, וכל חלל-העולם נתמלא שוב רטט-צפיה לפלאי-יה. בהתחדש צלילי-הכנור, כל היקום כולו, כאילו נשם פתאום לרווחה, ונתמלא שוב עסיס, ואף יואב הגבור שתּש כוחו חגר פתאום אונים מחדש. הנגינה נראית בתור עורק-החיים של ההוויה כולה.

מעין כמייה לפורקן מחלחלת גם בשיר הדרמטי “הבעש”ט בדרך לא“י”, שקורץ מחומר שונה לגמרי מזה של התנ"ך. כמובן, אצל פיכמן אינו עלול אף חזיון מסוג זה ליהפך לדבר שבמסתורין, כמו שמחייב טבע החומר, באשר חוש-אמתּותו מונעהו מכך. אולם החתירה בגלי-העצבות לקראת “ספינת החדוה, באש לבנה כל מפרש בה בוער”, מעידה להיכן פני המשורר מועדות. בעצם הובעה בזה השקפת-העולם החסידותית, “שנקראה שוב לכבוש את החדוה”. ואשרי המשורר, מי שתוגת-החיים מלפפת את נפשו כל ימיו, שהגיע בשחיית-איתנים, בחרף-נפש ממש, עד לספינת החדוה:

וַיִּירַק כָּל תֵּל קֵרֵחַ

וְכָל יָד אֲשֶׁר יָבְשָׁה,

הִשְׂתָּרְגָה כְּבַד פּוֹרֵחַ

עַל תֵּבֵל שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה.

פואימותיו הדרמטיות של פיכמן קובעות לעצמן מקום כבוד בשירתנו, באשר מלאות הן וגדושות פיוט ומחשבה, סמלים ורמזים וראויות להערכה מפורטת, שרשימה קצרה מסוגנו תקצר מהכילה. למעריך-מאריך יש כאן מקום להתגדר, לתועלתם של הספרות ושל הקורא.

המבקר פיכמן הופיע בספרותנו, בתקופת היווצר המסה ונמנה בין יוצריה המעולים. אמנם לא חסרו בספרותנו באותה שעה מבקרים חשובים מכל הסוגים. ראובן בריינין כתב מונוגרפיות גדולות והגונות. דוד פרישמן הוקיע את זועת-הבטלנות שבספרותנו והוא גופו שימש דגם ומופת בטעמו היפה ובעדנת סגנונו. יוסף קלוזנר הבליט בהערצה את היש המחלט שבתקופת ההשכלה וקידם בהתפעלות כל הנולד במזל-תחיה. מ.י. ברדיצ’בסקי הניח את היסודות לבקורת ההתרשמות. פיכמן מיזג בתוכו את הליריות הפרישמנית עם ההתרשמות של ברדיצ’בסקי. הוא נתן לחזיונות המבוקרים לעבור על נפשו לתומם, ופרי התרשמותו היה מעין פואימה בפרוזה, כהתרשמותו מיפה-נוף מרהיב-עינים. הוא תר אחרי מחזות-טבע כלולים בהדרם: מאפו, יל“ג ומיכ”ל. ולפתע חמד לו נדודי-טיול לארצות-מרחקים: קוהלת ואיוב, וגם זה עשה עלינו רושם של חווית המשורר מחזיונות-הוויה מופלאים. לא בקורת-ספרים היתה זו לנו, אלא המשך מחונן של פיכמן המשורר בעמדו תוהה ומשתאה בפני חזיונות-יצירה רוחניים (כדוגמת שיריו: הומירוס, גטה וכו'), ממש כמתוך יחסו וזיקתו לחזיונות הטבע.

כך נראתה משנתו בתקופת-יצירתו הראשונה. אכן, עם המשך התפתחותו, נשתרבבה תוספת-מה במסתו: הגוון ההגיוני, העיוני. איני יודע אם נעשתה המזיגה בין האלמנטים השונים, שירה ועיון, – אולם העובדא בעינה עומדת, שנתוספה לו מידה חדשה זו, ואין ספק שמרובה חשיבותה כשלעצמה. שני אפני-היצירה פועלים על הנפש במידה הגונה, השירה בקסמיה וההגיון במשקלו. ואין המזיגה תנאי מוחלט. אני, למשל, הנני חסיד דוקא של הפרגמנט, המונע בהרבה דברי-טפל, שברובם אינם אלא לולאות-קישור. אבל לעצם עניננו: הספר “אנשי-בשורה” שנתהוו בו שינויים ותוספות, שנשתנה ממטבעתו הראשונה, אינו אלא סעודה מלאה של “בישרא וכוורא” בלוית צלילי-הנגינות המשובבים את הלב. פה אין העיקר פיכמן, המשורר רב-האיכות, בעדנת-טעמו ובנעימות-הגיונותיו, – אלא הגושים המוחלטים בשפעת עושר-מושגיהם ושלל תכונותיהם עומדים לעינינו כנדים לבל הימוט: רמח“ל, אד”ם הכהן, מיכ“ל, מאפו ויל”ג. גופים מוחשיים, המהלכים עלי אדמות, על הגיגיהם ועלילותיהם, נעצבו כחטיבה אֶפּית. ועוד פעם נדגיש: כאן אין המגמה לניתוח בקורתי של היצירה, אלא תיאור האישיות למלוא מעלותיה ועמידה יסודית על סגולותיותה ויחידותה. פורטרטים בשרטוטים אופיניים גדושים, כך שעלתה לו להוציא את הבקורת מאפיקי הרשימה והשרטוט ולהסיע אותה למרחב אפקיה של המסה. וכה נתמתחו מאמריו על מאפו ויל“ג, רמח”ל ומיכ"ל בהיקפם, עד כדי ספרים כמעט.

הוא גופו, שנושא בחובו זוהר סמוי, ידע לחשוף מאין כמוהו את הזיו שזורעים אנשי-הבשורה ביקום וסביביו. אישים ענקיים לקחו את כל לבו, והוא עקב אחרי כל תג שלהם, וצרר למשמרת כל נטף הויתם. רמח“ל ומאפו, מיכ”ל ויל“ג, סוללי-נתיבות היו, יוצרי-ערכין, – הוא גמע לתוכו את קובעתם עד לשכרה. המעריך השתדל להימצא במחיצתם, לנשום בצותא-חדא עמם ועם צביונם המשומר, באוירתם המסוימת, המיוחדת. גישתו אליהם: במכשירים פיוטיים והגותיים. היה לנו לרוב הרושם, שמצא מין את מינו. אם למשל, במסה על מיכ”ל הוא נותן מקום להתגדר לליריקן שבו; אם בחיבורו הענקי על יל“ג, רווח פה ושם האפּיקן שבו, – הרי אצל רמח”ל בטפּלו בחלק המחקרי שבו או במקובל, נתגלה לנו פיכמן בתור איש-העיון.

חרדת-הנפש ביחד עם האמונה ממזגות יפה את האישיות התמה הזאת. מתישבת איפוא על נקלה הזיקה של אדם עדין זה ל“איוב” ו“קוהלת”, במזיגה עם הפתּוס הנלבב בשעת הערכתו חזיון אמנותי כאברהם מאפו. עצוב ומאמין כאחד הנהו המשורר, שני הצדדים מהווים את הגושפנקא העצמית שלו. מתוך אמונה תמה בדור יוּלד, עלול היה האמן המבוגר להיפנות ל“עולם הקטן”, להסיח עמו כאיש לרעהו, מבלי היתּמם, מבלי הפליה – והם הבינוהו (אמונתו זו הצרורה בדפי ספרי-הלמוד שלו, היא שגרמה להפצה גדולה של ספריו. וכן גם סוד-הצלחתה של “מולדת” – ירחון שנועד לנוער ונתן סיפוק-רוח גם לגדולים – יתבאר מתוך תכסיסו המיוחד של פיכמן: להשתמש בשפה אחת לגדול וקטן, בסגנון השוה לכל נפש…).

כאמור, הרבה ירש פיכמן מרבותיו ברדיצ’בסקי ופרישמן, בתפיסה אינטואיטיבית וליריקה, ברם, הוא נוקה מסקפטיותם ומסטירתם של שניהם. באשר הוא מאמין אדוק בתנועת-התחיה למלוא כל גילוייה המרובים. והגם שלא יצא פיכמן מעולם מגדרו של אמן, ולא נשבּה למפלגתיות, – הרי שועבד מכל מקום בכל חושיו לחזון-הגאולה לצמיתות, ורוחו הופרתה מפתּוס התלהבותו. ועם נצנוץ שביב אפשרות הסיע המשורר את ביתו לארצו משאת-נפשו, לחוננה ולשרתה. וכאן מצא כבר את ברנר שקוע בראשו ורובו בפילוס נתיבה לציוניות-העובדת בספרותנו – ונכרך אחרי דעותיו, למרות שינוי-מזגיהם. ומוזרים דרכי הגורל: בספרות הארץ-ישראלית עשה אלוהים את ברנר ופיכמן זה לעומת זה. לעומת החאוטיות ההיולית, הסטיכית, של ברנר (חאוטי היה רק הוא בלבד, יתר המשתתפים בקבציו היו רובם מתונים), כאילו נתקע פיכמן בעל-ההרמוניה כבלם, כנד עוצר. ירחוניו של פיכמן כאילו גלמו את המאידך גיסא של מהלך ברנר. לעומת “האדמה”, שטחי הערבה הרחבים-ירוקים, שיחי-הפרא והדרדרים, – הרהיבו ה“מעברות” את העינים בשלל תשבץ-תפארה של תרבות-האדם. איני יכול להשוות לעיני מראה ספרותנו בארץ, אילו נעדרו במשק-תרבותה הירחונים: “מולדת” ו“מעברות”. איני יכול לתאר לי גם מה היה פרצוף-ספרותנו אף כיום בלעדיהם…

מלאים וגדושים אנו ברושמו של פיכמן, שרוחו ניתכה בלי-הרף בשדות-ספרותנו, במשך שלשים שנה. הגם שלכינוס מלא לא הגיע עדיין, באשר יצירותיו פזורות עדיין על “שבעה ימים”, – מכל מקום נשתקע פיכמן כבר בלבב הקורא בתור חטיבה משוכללת, בתור נכס. ה“גבעולים” נהפכו ברבות-הזמן לשדה-קמה מזהיב, (לפי שעה בשני קבצים הגונים: “צללים על שדות”, ו“ימי שמש”) וה“בבואות” – אנדרטות-הסופרים שלו – מתנוססות בשפע בקרית-ספרנו, כצריחי-מגדלים בולטים מעברים (חלק מזער מהן נקלטו בספרו החשוב “אנשי בשורה”). לכאורה נדמו שני הקבצים הללו, שצורת-הבעתם היא מאזורים שונים, לבעלי קצוות מתנגדות. שירה ובקורת – אקלימים שונים שולטים בהן. אכן למעשה אין הדבר כן. למעשה איכות אחת כלולה בשני הקבצים גם יחד. בשניהם השירה בסיס ומניע היצירה. אין נפקא-מינא אם “יפה-נוף” בצורת גביש-זהב, או “גורדון” בדמות אנדרטא יוצגו לפנינו, – יד אחת של משורר-פסל בצעתם. כי חכמת-הגילום של הלכי-נפש שונים – מסגולותיו העצמיות של פיכמן היא, שאר-רוחו המיוחד. כי הלך-הנפש הוא נשמת יצירתו כולה, בכל פינות אמנותו גם יחד. שהרי עם נקישת הטקט הראשון במנגינותיו, – נימת-הנפש שלנו תזועזע מיד. כי דומה הוא פיכמן לכנור ערוך-מיתרים, שלמגע נשיבת-הרוח הקלה ביותר נפלטים ורועפים הצלילים הנוגים… מבחינה זו הריהו נחשב בצדק לאחד מיחידי-הסגוּלה שבבעלי-הסגנון, שאין כמעט רגבים בשפתו, ושום “חמץ נוקשה”, שמחוננים בהם לרוב דוקא בעלי-ההגיון החמור… מרובות המעניות שפתח פיכמן בקרקע-הבור של ספרותנו. תלם מתגבב לתלם. ניתכו עם חרישו עפרות-הזהב המהבילים כחרגא דשמשא, ונהפכו ורבצו כמשטח-זהרים. כי לא היה מתרפה מימיו במלאכתו. זורע נאמן היה פיכמן כל חייו ולא היה רואה בעבים. ולכשתאָסף יצירתו המפוזרה הגורנה (ספריה נאה, מגוונת, תהא זאת לנו), נעמוד כולנו משתאים ומתפעלים, למראות שטח-האדמה הדשן, מרהיב-העינים, שזרועו כבשתו לנו. –

שיריו הראשונים של שמעונוביץ, לא הורגשו בהם סימני-בוסר וטעם קהות, בין בבחינת התוכן והצורה. התוכן רוה-סקפטיות והצורה ישנה נושנה, טפלה לגבי עיקר התוכן:

"שָׁוְא הַסָּאוֹן וְנִצְחִי הוּא רַק דְּמִי הַמָּוֶת;

אֵשׁ חַיִּים חִישׁ תִּכְבֶּה, אֵשׁ מָוֶת אִלֶּמֶת לָנֶצַח תַּגִּיהּ"

(תרס"ב)

האין השם, דוד שמעונוביץ, מקום-מחבא לרוח משורר מפורסם? האין כאן פסיבדונים? אולם עם ההשנוּת של השם הזה והפרסום המתמיד של עוד כמה שירים, נתברר שחזון-פיוט חדש לפנינו, מין תקליט-הויה מיוחד במינו.

מהו איפוא התבלין, ששמעונוביץ שת נוספות לשירתנו? – גונו המיוחד כמעט מובלע בנעימה: מימיו לא מתח קו מתחתו, לא הטעימהו ולא הדגישהו. שיריו המשובחים נקיים מכל כווני-חן וגנדרנות, שירתו בכלל לא ידעה התחבטות הילדות. הוא נכנס להיכל-השירה, כאמור, בוגר ומחושל. צעדיו נכונו ישר לקצות-ההישגים, שכבשה השירה באותה שעה. אחר ששה שירים, בערך, כבר העניק את ה“אחרון” הקלסי שלו, וביחד עמו את ה“קוף” (מבחינת הבטוי: פסגה, שלא נשאר לו כמעט חלל ריק, להאביר יותר כנף –) בולט היה מיד, שמשורר זה, למרות אופיו המחושל, נוסס בלבבו כאב. הטרגדיה של ה“אחרון” ויתמות ה“קוף”, בצורה פשוטה ואיומה כזו, עלול לבטא רק האיש שלבו עליו דוי. שני השירים האחרונים, המוקדשים לי. ח. ב. העידו שגם לגבי שמעונוביץ כלברנר, מהות היצירה וקוטבה, הוא ה“אנושי”. משורר מסוג כזה, בת-שירתו אינה משמשת לו שעשוע, אלא כל עיקרו: התוכן, לבלי כחל ופרכוס. וזה חותמם של שיריו הטפוסיים: תוכן עמוק ופשטות קלסית.

חדירה עמוקה מלפני ולפנים מהותו, מבעד לרובדי-נפשו, תחשוף לנו את החשמלה של אישיותו, שהימנה אור ונוגה ליצירתו כולה. שירתנו החדשה, עם ביאליק בראשה, הנחתה לאור עמוד-האש של חזון-המולדת המתחדשת, ברם לשמעונוביץ היה זה, מבעודו באבּוֹ, ממשות שלו (לא חזון גרידא), עצם המציאות. בהיותו עלם בן כ“ג, סטודנט, עלה הוא כבלו”יי לארץ, עבד, נטר כרמים. עם א.ד. גורדון התחיל לחשל במעשה את דת-העבודה (זכורני: אחד הערבים הפלאיים בגבעת עין-גנים, במעמד אד“ג ומרעיו הפועלים, ניתך פתאום מפי ברנר נאום-קלוסין מלא רטט הערצה ואהבה ל”משורר האמת דוד שמעונוביץ", – כשהעלם הפועל שמעונוביץ נחבא לאחוריו מבויש ונכלם). ואם גם הוא כברנר, הופנה מטעם ההשגחה העליונה מעבודת-הידים ליצירת-הרוח, – הרי הוטבעה המולדת באופן ממשי בנפשו, יותר מבחבריו כולם, וממשות זו הוּצקה באותיות כמו בדפוסי-חיים מוחשיים. ונעשה נס מתוך סגולת-האהבה, שחומר היולי כמעט, חומר חי ורופס, נתגבש באידיליות שלו להוי שלא בעתּוֹ, הודות לדבק-הפיוט הכל יכול. וחזון-הנפש קם ויהי לחטיבת-ישות מפרכסת.

ללא הקדמות יתרות, בצורת שירי-ציון, עלה שמעונוביץ בפשטות השכיחה שלו כחלוץ רגיל למולדת, לקוממה משוממותה. “שנה זו של עבודתי בארץ, נחקקה בלבי לעולם. ועד היום ניזון אני מרשמי שנקלטו בי אז”, מעיד המשורר על עצמו, לתומו, לאחר כ“ז שנים. ברכת-היצירה של אותה שנה התפשטה למרחקים. מלבד שריח התערות-שרשיו נדף לכל העברים, הרי נתמלאו רהטי-עורקיו דמים, וחוסן טבעו בא אז לגילוי בשירו “ספינקסים”. באותה שנת תרס”ט-תר“ע ניתך זרם-היצירה שלו בשפע לכל האפסיים. אקלים-הארץ התחיל לבצבץ מבעד טורי-שירתו, איזה אושר חשאי היה מתרונן בכל אבריו (הגם שלא נדם באזניו “לעגו של האפס הגדול”.) נושאי שירתו כאילו נתחוורו, משפעת האורה שרעפו שמי המולדת, ובטויו נעשה מסוים ומוגדר (ראו את שירו הקלסי: “ממעל לאוקינוס מתבצרות גיסות עבים”). דכדוך-הנפש שלו הלך ונמוג, ברם ללא טשטוש אופיו הרציני. כי צהלת-המולדת לא החרישה בו את מאוייו האנושיים. לאידיאליו לא התכחש. גם בעבדו בפרדסי פתח-תקוה ובהתעלסו באהבים ב”שומירה" הרחובותית עם בנות בועז, לא שר הוא “לאלה, שנהלם אלם על מימי-מנוחות ונאות דשא דשן”, כי לבו היה לאנשים, “שיחד עם צחוקם התפרץ גם צחוקו, עת נגלה לפתע התהום לעינים” (השיר “לא שרתי לאלה” נכתב ב“עין-גנים” הפועלית, אי-קסמים בודד לעבודה עברית באותו זמן). ברם, עוז-נפש וחישול-רוח הגיעו לו באותה שנה בשפע מיד המולדת הלוהטת שהבשילה בו את ניצניו החבויים, – וכתוצאה מזה השתרע לפנינו לפתע פתאום שדה-תנובה מרהיב-עינים, מרחביה, כריים, כריים של יבול דשן וגדוש.

עוֹד טֹוָה בִּי הַשְּׁקִיעָה קוּרֶיהָ הַחֲרִישִׁים, אַךְ נָתְנוּ כְּבָר אֶת קוֹלָן סוּפוֹתַי הַחֲבוּיוֹת .

המאוויים החשאיים הובלעו כבר בקול הסופות שנתחוללו בכוח. מעתה בא איזה חוסן פנימי לבליטה יתרה שהניעהו והמריצהו לנוע ולבקש את אחיו (במובנו של טשרניחובסקי) האלמנטים הפראים, ברחבי ההוויה. שיר כ“ישימון” (שבא אמנם אח"כ) עם נשימתו החמה ותקפו השמשוני, הנהו בלי ספק בטוי של מהות המדבר ואופי המשורר. ושירו “ספינקסים”, ויתר שיריו העזים מסוג זה, יעידו שהוא עצמו הנהו מין חית-יער, שלא הוכרעה במלחמת-החיים:

לַיְּעָרִים הַיְשִׁישִׁים אִנָּזֵר, לַיְעָרִים

הַפְּרָאִים,

אִסָּפַח לַזְּאֵבִים הַתּוֹעִים עֲדָרִים עֲדָרִים;

וּכְמוֹהֶם אֲיַלֵּל בַּלֵּילוֹת בְּלִי סַהַר

וְכוֹכָב,

וּכְמוֹהֶם יָגֵעַ וְאֻמְלָל דֹּם אֶבְכֶּה לַבְּקָרִים.

משורר מסוג זה, לא יקרס תחת נטל היסורים. הכאב שמש לו, בעצם, רק כּוּר-היתוך, שיעצם ויחזק, כדי שיוכל לספר מתון-מתון, מתוך הומור טוב, למרות הדוי הכוסס, דוקא אידיליות בחרוזים רחבים, שמפעפע בהן לשד חיים של שבט-העובדים, הגרמי, בארץ-האבות.

והמשורר טולטל שוב לארצות-הגולה, לתכלית הכשרתו בשביל המולדת. לזמן קצר יצא, – ובעטיה של המלחמה העולמית נשאר שם עשר שנים. נדד, ערך “גלות”, ספג לתוכו הרפתקאות המלחמה ופורעניות ה“גלויות” השונות שנתערערו, על ידי פוגרומים ושנויי-משטר שונים (הד התקופה האיומה הלזו גוּבש בספרו, “ממדבר למדבר”, בחרוזים טרופים ושסועים, שותתי-דם, שקורצו מעצם ימות האנדרלמוסיא ההם). לא היו אלה שנות נחת ומרגוע. עונת-היגונים הלזו, נצררה כהלכה בדפי שירתו שבתקופה זו. לדוגמא נביא ציוּן מרוכז שלו, משנת תרע"ט, שבו שם המשורר את דמעותינו בנאד להיות:

נִשֵּׂאתִי מִמַּעַל לֶעָבִים, מְכֻשָּׁף מֵחִידַת הַמְּרוֹמִים:

בְּמִדְבַּר שָׁמַיִם אֵין גְּבוּל לוֹ, חִפַּשְּׂתִּי מְקוֹר כָּל הַמְּקוֹרוֹת;

וּפִתְאֹם כְּחֵץ חָלַף לִבִּי הֵד קוֹלוֹת גַּלְמוּדִים, יְתוֹמִים

וּמִסְפֵּד מִתְאַפֵּק, מְמֻשָּׁךְ, בּוֹ עֶלְבּוֹן וּכְאֵב אַלְפֵי דוֹרוֹת.

וּכְצִפּוֹר שֶׁחֵץ חָלַף כְּבֵדָהּ, טֻלְטַלְתִּי

בְאוֹן לָאֲדָמָה,

וַתִּטְבּוֹל אֶבְרָתִי הַשְּׁסוּעָה בְּדַם הַקָּרְבָּנוֹת

הַנְּקִיִּים;

לְחַבְּקָם, חָפַצְתִּי, לְנַּשְּׁקָם, לִבְכּוֹת עַל פִּצְעֵיהֶם בִּדְמָמָה:

“הָה, דָּמִי לֹא נִגַּר עִם דִּמְכֶם, הָהּ, סִלְחוּ לִי, אַחִים עֲנִיִּים”…

אַךְ חֻנַּק קוֹל בִּכְיִי בִלְבָבִי. בְּלִי נִיד שָׁכְבוּ דֹם הַהֲרוּגִים,

עֵינֵיהֶם הַקְּפוּאוֹת הִבִּיטוּ בִּתְמִיהָה

לַשְׁחָקִים הָרָמִים,

וַתִּקְפָּא הַדִּמְעָה בְעֵינִי מִקֹּר חִידַת פְּנֵיהֶם הַנּוּגִים,

רַק פִּרְכְּסָה חֶרֶשׁ אֶבְרָתִּי, הַשְׁבוּרָה

לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים.

האין שיר זה מתאים, גם כיום, לפרשת שבוענו? לו דומיה תהלה, כי כל תוספת פירוש תהא ממעטת דמותו. בכלל, שיקוף ההויה ומלואה ורחשי חייה, מבעד אבן-הברקת שלו, הומשך תמיד במרץ מצד המשורר, בכוח היעוד העילאי. ובקראנו את החרוזים של הימים ההם, הננו נקלעים, למרות השלוה המדומה שבהם, מהלך-רוח אחד למשנהו. ממסגרות-היאוש הצובתות, אנו נמלטים עם המשורר לחיק הטבע, וגם שם לא יוּנח. מבליחה האהבה, מנצנצה ושוקעה. ושוב נפקיר עצמנו לטבע, להיות נלפפים בזרועות-הנצח האמיצות שלו. סוף סוף לו העוז והנצח.

שמעונוביץ נצל הרבה מוטיבים, המשמשים חומר לשירה: האנוש, הטבע, האהבה, המולדת וכו'. לא נעשה חנופה ולא נעלים בשעת-ההערכה על שיריו הבלתי-טיפוסיים לעצמיותו, שהנם טובים כשלעצמם, אך חסרים הם את חותמו האישי. ברם, לעומתם השירים המעולים, עשרות, עשרות, אשר נחתמו בטבעת-מלכותו המיוחדת, שאילו גם לא הצהיר שמו מתחתם, פינו יקבנו בשם, על-פי סוד גושפנקתו. המה, הגושים הקצרים, המלאים כרמון רזי-רזין, שיוחרדו בקושי מרבצם.

מהי איצטגנינות מופלאת זו, שמבעדה נראו לשמעונוביץ היקום וצבאיו, כה מיוחדים במינם:

וַיִּצְנַח הָרֹאשׁ עַל הֶחָזֶה, וַיְהִי

הַכֹּל עֲטוּף קֶסֶם וַעֲלָטָה נִשְׂגָּבָה

וּבְתוֹךְ הָעֲלָטָה הִתְלַקְּחָה שַׁלְהָבָה,

אַף רַעַם אֵיתָנִים הִתְגַּלְגֵּל בַּדְּמִי.

עלם בן י"ח היה שמעונוביץ בשעת הגדרתו את סמל אופיו, בבהירות כה מוחלטת.

רווחה היתה לנפש המשורר, בדוחק הימים ההם, כשהזהירה שוב המולדת לעיניו, לא בחזון אלא בהקיץ, לאור נגוהות-הממשות, כפי שראה וחי אותה בעין. רבים היו השירים אצלו, שטבועים היו בצביון המולדת. ברם, ארץ-ישראל המתהוה בצבעים מוחשיים, חתיכת-החיים החדשה, – ניתנה לנו לראשונה, באידיליות “ביער בחדרה”, וב“מלחמת יהודה והגליל”. כגל שמחה עבר בלב כל הקוראים, מכל הסוגים, להופעת זו מגלת-ההוי, בבואת מציאות-הויתנו החדשה. לא היה איש בתוכנו זולתו, שיהא סופג כמהו את החיים המתרקמים בעצם זרמת מרוצתם. רק אהבה לבלי-מצרים למסכת החיים הללו, עלולה היתה לעצב מפרורי-פרורים אפופיאה נאדרה, כספר האידיליות שלו. לכאורה כל פרק הנהו חטיבה לעצמו, אולם בהתלכדם ביחד, נעשה הספר לבעל שרות עילאי, לנוער-הדור כ“הרמן ודורותיאה” לגתה. רוח-הבניה מתנוסס בכל מלה. רוח-עגמה, מנת-גורלו של כל אידיליקן למופת, היתה חופפת בכל ההויה, אך ההומור, טוב-העין, היה מחפּה בחנינה על כל בקיעיה. כליון-הנפש ללא-רויה, כלול היה גם באידיליות, שלידתן היתה כבר בקדושת הארץ (כגון: “יובל העגלונים”, “בדרך”, “היורה”, “לקט”) ללא דיסטאנס הנכר. לא תמוה שספר-האידיליות מוקדש גם הוא לזכר יוסף חיים ברנר, כי גם זה אינו רק ספר-אמנות להתפאר, אלא נובטת מבלי משים, ממעל לאמנותו, מגמה תחייתית-אנושית. יש בזה מתגובת המשורר ושיתוף נפשו ליצירת חיי-חברה כשרים, צודקים ועילאיים. לכאורה תמוה: איזה חומר איוה לו שמעונוביץ לתיכון האידיליה, שהרי רוב הטפוסים שלו אנשי-סבל, בעלי-חלומות, – האלה יסכנו בתור נושאים לשירת השלוה והבטחון? אכן, אינסטינקט המשורר אינו מאַכזב בשום פנים. ארץ-ישראל שחזה שמעונוביץ באידיליותיו נאצלה היא, ספירת הנפשות ענוגה, אם כי, למראית עין, אנשיה אינם גבורים, בלתי מעורים לכאורה, – אולם דרוכים הם כמיתר, להערות נפשם, לרגע-מצוא, עד היסוד. נסוכי חזון, נחויים הם, לגישום היעוד הלאומי, ויד הבליה לא תחול בהם. ספר-האידיליות הנהו הימנון לחזון-המולדת: שירת החלוציות, בכל גלגוליה, בכללה גם הבלו“יית ויתר הסוגים, החל מ”בדרך" עד ל“מצבה”, עד לקץ ההתגלמות לגרגיר-עפר שבמולדת. רקמת-העדנים הלזו, הארוגה רטט-נפשות ואטון-נשמות, מזכירה משום-מה את ה“גשר-של-ניר”, שדרכו יעברו גאולים, לפי האגדה. הכשלון צפוי לאלה, שישתמשו דוקא ב“גשר-של-ברזל”, למרות תקפו המדומה.

אמנם, מן הראוי היה להעביר בזה לעינים את כל הטוב והחמדה שנאצרו בספר האידיליות, לעמוד על מכמני החיים הגנוזים בו, על ההחלטיות של יפה-הנוף ועל הטפוסים המענינים השונים למיניהם, – אולם מצע הרשימה יקצר מהכילם. ברם נהיר מעל לכל ספקות: מולדת נעטרת-טרשים היא ארצנו, אדמת-הנצחים האחת שלנו, שתחת כנפיה נחסה לעד.

מגע המשורר עם המולדת מחדש, הפרה שוב את בת-שירתו למכביר. כששב שמעונוביץ, לאחר נדודי-נכר מיגעים, בשנת תרפ“א, לארץ, ניתך שוב אשד-יצירתו, בשפעת-גלוייו, באינטנסיביות בלתי שכיחה. ספרי-שירה שלמים (ספר-האידיליות ברובו המכריע ו“ממדבר למדבר”), פואימותיו הגדולות, שירים ליריים מרובים ותרגום קלסיקנים, נוצרו בתקופה קצרה של שלש שנים. ובסוף עונת השפע הזו, בגמר שלש השנים, בתשרי תרפ”ד, עמד המשורר, בשפתים דבקות מצמא בלתי נשבר, כ“אל צָיון לוהט”, והיה מנקר ומחטט בצפרניו בחזה הסלע: “עלי עלי, בארי! באר, באר, עלי נא!”

איזה צמאון לוהט היה מכלה את שארו, והוא שמע את המית המעין הטמיר, צלצול נוזלי-בדולח, אך כפשע בינו ובין הפלא, ובאמצע: סלע.

וְהַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרֹֹאשִׁי לוֹהֵט בְּלַהַט

בֶּלַע,

חֲזֵה הָאֶבֶן אֲנַקֵּר וְנַפְשִׁי יוֹדְעָה בִּיגוֹנָהּ,

אִם גַּם לַבְּאֵר אַגִּיעַ, לַבְּאֵר בִּמְעֵי הַסֶּלַע –

יֶאֱדַם אֶגְלָהּ הָרִאשׁוֹן מִטִּפַּת דָּמִי

אַחֲרוֹנָה…

ברם, היה ודאי שלא “יאדם אגלה הראשון מטפת דמו האחרונה”, כפי שהיסס המשורר מתוך מסירות-נפש ותוגת-לב מחרידה (עוד מפסיעתו הראשונה, דובר בהחלט על “לבנת תכריכי המתים”, ולא נמנעו מהווצר ברבות הימים כרכי-יצירה שוקקים ועוברים על גדותיהם). ברי היה לנו שזינוק-יצירתו לא יתמהמה לבוא, הודות לטבע מקורו הברוך. ואמנם לא לשוא היה בטחוננו בו. המעין החל לפכות שנית, פעמים “בחשאי” ופעמים בשטף שוט סטירה. על כל פנים זרמת-הרוח שבה לעצמתה. ולא עוד אלא ניתן לומר ללא גוזמא: יצירתו הגדולה האחרונה “מצבה”, – היא גם שיא-פעולתו עד היום. התפתחות שירתו, שנראתה באידיליה רבתי זו, מסמנת אישיות איתנה, העולה משלב לשלב עד לקצה סולמה. מעין תמצית רוח יצירתו ניתנה לנו ב“מצבה”, שכל יסודות נפשו האופיניים כלולים בה: ההומור והתוגה ותגבורת החיוב על השלילה. גורל כתריאל צוה לנו לכולנו שארצנו תדושן מלשד-חיינו, עד להתלכדותנו זה בזו לרקע-הויה אחד. מדומנו, שנוסח-האידיליה מתאים לתכונת שמעונוביץ בכלל, – הואיל והוא נראה מתון, אידילי, שָלֵו; האם אינה מוצנעת המית-תהום גם באוקטבה המוטעמה המוגבהה, של קולו תמיד?

אפס קצהו של המשורר הָראינו ברשימה קטועה זו. כדי שנוכל להקיף את אישיותו במלוא רבגוניותה, זקוקים אנו עוד לכמה כרכים מיצירתו, המפוזרים עדיין בעתונות ובקבצים, המכריעים בכמותם את החומר המקובץ. לא נערכו כלל הפואימות הגדולות, המַתנות לכתחילה גישה מיוחדת לעצמן, וכתבי-הפרוזה שלו, המיחדים מקום לעצמם. וגם עצם ההערכה כולה ניתנה בזה רק ברמזים ולשיעורין, בהתאם לתחום המצומצם של רשימה. אך אחת ברור למעריך ללא צל ספק: צריחים כמתכונת “מצבה” יתנוססו בעתיד הקרוב על טירות-התפארה של שמעונוביץ.

(המשורר)

נרעש ומאושר עמד ביאליק, למראה הבכּוּרות הנאות של ספרותנו החדשה, שנתגלמה באותה שעה ביעקב כהן, יעקב שטיינברג וז. שניאור; וניתך ממלוא לבו אז הימנונו “שירתנו הצעירה”. ולשניאור הוקדשו הפסקים היציבים האלה: “שמשון צעיר, שגדלו בן לילה כל שבע מחלפותיו. גור אריה שיש בו מסימני משפחת ‘דבי עילאי’. איש לא ראהו כשחש בצמיחת שניו וצפרניו ואיש לא ראה גם בהאבקו… מתוך חביון היער, עז ואמיץ, זנק פתאום לקראתך, כשטרפו מפרפר בין שניו החדות ולהט נצחון בעיניו…” והוא, שניאור, ראה את עצמו עומד בפני “שקיעת החמה”. יום חדש וצעיר נשקף לנגדו מבעד עלטת-הלילה: ברקאי! ובאמנה הגיעו אז בשירתנו חלופי-משמרות: עד אותה עונה היה הכל סובב סביב ציר היהדות, כפי שהאיר זה ביאליק במאמרו הנ"ל, אף ההתנגדות ליהדות נבעה והֵקרה מתוך תחומיה, מתוך שאיפה לתיקון בדקיה. ועם החבריא הצעירה בא מִפנה חדש בשירה (עדיין לא נחקר באיזו מדה השפיעה גם על בּיאליק). “כשהם יוצאים – בדמות עצמם הם יוצאים ומעוטפים בטלית שלהם. ולא כ’שלוחי צבור' הם עולים לדוכן, אלא כשלוחי לבם – – – מלב מלא הם שרים ויש להם רב. החיים והמות, האהבה והשנאה, הטבע ונפש האדם, הקדושה והטומאה, האור והחושך, האלהים והשטן – כל אלו המוטיבים הנצחיים, שלא שערתם ספרותנו הפיוטית קודם לכן, נעשו עתה על ידם למוטיבים קבועים בספרותנו, לעצם מעצמיה”.

הערכת השירה הצעירה, וקביעת דיוקנו של שניאור במערכתה, – נעשו בזה כדאיבעי. “שלוחי לבם” – האינדיוידואליות נצטללה בשירה הצעירה ובקשה בטוי ומוצא. ושניאור תוסס כל ימיו לתת כל עצמו, – וכל כמה שהוא נשאב, מזנקים מעינות חבויים ועוברים על גדותיהם…

כשנתגלה ז. שניאור בפרדס השירה, עלם רך בלי חתימת שפם, – העמיד פנים נוגים-פקחים, והיה מקונן על לבבו המכורסם, “הלב שאכלוֹ שממוֹן וּכאב”. ברם, בשירו הראשון המיואש הזה, “לוּלי תקווֹתי” גנוז היה כבר רמז כלאחר-יד על “האַשף במקל הקסם”, ולכשינפנף אותו “וזרמוּ החיים בּכּל ומכּל”. כיום, אחרי עשרות שנים, בעמדנו לפני העבודה הרבה של שניאור במשק-היצירה העברי, מתחוור לנו, שאותו אשף, שנצנצה לנו דמותו בשירו הראשון, לא היה אחר אלא המשורר בכבודו ובעצמו.

“אשף”, כמובן בדרך השאלה, במובן המכוון לסמן את העושר רב הגונים, – הזריזות והגרציה שביצירתו. אכן, אליבא דאמת, טירות השירה שהציב שניאור בקרית-ספרנו ברובן הן חזקות ויציבות. אפיני יותר להבנת מהות יצירתו הוא הבטוי השני באותו שיר: “וזרמו החיים בּכּל ומכּל”. כי הגם שהיאוש לא היה מעולם העויה ילדותית גרידא ביצירת שניאור, כפי שנוכחנו במאוחר, – אלא היה והוא תמיד אחת השתות לבלי יהרסון בשירתו, – אולם נדבך-יסוד זה היה מתעלם לפרקים קרובים לגמרי מתחת לגלי החיים, שהיו מתפרצים וזורמים בכל מלבב המשורר. השירים הראשונים של שניאור היו מלאים עצבות. הוא נמצא עדיין בגיל רך מאד והיה נער מתאכזב, בלא ספוק כלל בחיים. ומלבד הרומנס “יד ענוגה”, שהיה מפעפע עסיס חיים, היה הכל מעולף קדרות. בשיריו הראשונים כרגיל, היה מרבה מן הרופס והרופף, אם כי נראה מיד בפסיעתו הראשונה כוירטואוז-הלשון. ברם, בשירו הי“ב “גלים” נתחוור פתאום, שאין כאן ענין עם בעל-לשון. לפנינו הופיע משורר גדול, בעל טביעת-עין גניאלית. בי”ב טורים קצרים קפל עולם ומלואו: האוקינוס והטרגדיה של הגל, שהוא כאבו של עצמו. ביחוד היה בולט בשירו השני “גלים”, שהיאוש והצער שלו אינם מעשה-התגנדרות של משורר…

ומיד לאחר שירו “גלים” בא השיר “עתידות”. ואז נעשה ברור וגלוי, שהיאוש, שהוא לשניאור טבע שני, לא ידביר תחתיו את המשורר. אדרבה, הוא נמנה על סוג בני-האדם, שהיאוש והעצב יחשלו את רוחם. הוא שייך למשפחה הקטנה והחשובה שבמין האנושיות, היודעת ורואה את מרי גורל-האדם ואינה נכנעת. נתברר, שבשניאור יש לנו לפי ההיקף ולפי כוחות-יצירתו אדם המסמל בכמה מובנים את מושג הגדלות. מבני-הענק הוא, ממשפחת האיתנים. והלא כה ישיר שניאור ב“חזון האדם” שלו:

אֵךְ מִקֵּץ יְנַצֵּחַ אָדָם, הַכֹּל יַדְבִּיר תַּחַת יָדוֹ;

וְהִתְמַכֵּר לוֹ הַטֶּבַע נִכְנָע, כָּבוּשׁ וַעֲבָדוֹ.

ואחר כך, כשניתך עושר היצירה שלו בשפע רב, בשלל-צבעים מדהים, נתחוור ששניאור הוא מבעלי-התגליות. מין קולומבוס ביצירה פיוטית. כי הוא גלה לשירה העברית טריטוריה שלמה, אמריקה בזעיר-אנפין: ארצות שונות, חבלים רחבים וכרים ירוקים, בטויי-לשון והגיגים, שעין לא שזפתם לפני בואו; נופי-ארצות, שטחי-טבע, רשמי-טבע. רשמי נדודיו ומסעותיו התמידיים שאגר לדורות. נתחוור, שהוא רוח בולשת במרחבים, שהביא עמו משלל גויים וארצות ושתלו בקרקע שירתנו, – ונכס זה התערה והשתרש בה ונעשה לנחלתנו; נתברר, שהוא השייט החפשי, פרוק עול וסייגים, נטול מסורה ושעבוד, שאין לו לפני מי ליתן את הדין, שאינו מצווה על כלום ש“אסור” ו“מותר” אינו בגדר השגתו, מפני שמשולל הוא כל “שלחן ערוך”, – הוא הרוח החפשית ביותר בשירתנו.

ברם מרוב העזותיו גם נכשל לא אחת. אולם עטור-צלקות, נאפד נצחונות מכל המינים הוא עומד לפנינו. מה רב הטרף מסביב! הנה “מתנה” הרוויה וספוגה דם; הנה “בהרים”. יצירה רבתי בכמות ובאיכות, מין סימפוניה עשירה; והנה “וילנה” ו“חוה”, – פואימות בנות-קים. והשירים הקטנים המפרכסים כדגי-זהב, מפרפרים ומזהירים בקשקשיהם. ועד כמה אוצרות ומכמני-פיוט.

ב“פתיחה” לספר “חזיונות” שלו, יורנו המשורר לדפדף ביצירתו כבפנקס. “זה יומני מסתער בחרוזים על שלחני, ושחוק על-פני כל סערו ירפרף – – – ונחת אין. הנפש – עוד לא רגעו שמָרי כוסה; התמונות צובאות אשה על אחותה ובלב מעגלן יחולל החזיון”. כמתכנתו אנו נוהגים ומגיחים לקרבנו את להט החרוזים כיין המשומר. כמוהו אנו מדפדפים “ביצירות שנים עברו”. צלילי-שיריו הומים רוך, עמוקות, פרוצות… והחזיון ינצח על “מקהלת נוהם, מצפצף ונובח, על אבל צפרדעים והגה יונים”. רבדים רבדים של מצבי-רוח והלכי-נפש שונים נערמים לעינינו. הנה שוב לנגדנו: “המשטמה”. בשיר זה הובע כל עוצם-עצמיותו, תעובו לקטנות – וחיבוק-העולם, עד כדי לפיתה בזרועות-עד. ולא יבצר הימנו עם זה, כגבירול בשעתu, להדבק בספירת העילאות הטהורה ביותר, ללא קורטוב חומר, ולזכות לרגש-הרחמים הנאצל, מנת-גורל הבודדים, ללא גרגיר פניה. בשיריו הזעירים, פליטת נשמתו הכוססת, יעורו רחמיו על מעשי-יה בבטוי אינטנסיבי של דם-התמצית הגועש שלו, (קראו את שירו “רחמים” בספרו “פרקי יער” עמ' ק”כ), שמתוך החָשלם בתוך כור-ההרגשה האיתן שלו, ארשת פניהם דמתה למידת-הדין. חוזק וחוסן בכל עמוד ובכל שורה. והנה השיר “ימי הבינים מתקרבים” – זו החזות הקשה שנבאה לנו כל השתוללות היצרים של תקופתנו. ראיה מעמיקה עד לערית השרשים של הוית העולם והאדם. קריעת כל קורי-האילוסיה – ללא חפוי כלל; הסתכלות ללא פניה. כך, באוביקטיביות כזו, רואה ומביט האופי הבלתי משוחד ביותר. והנה נשתרבב לנגדנו שוב זה השיר הצלול, המופלא: “אלי, אלי, למה עזבתנו!” עם נקישת-הצליל הראשונה הוסענו מיד לספירת האצילות המוחלטה. האין זה שיר לירי רצוף ללא שמץ תערובת? ברם, מניה וביה, כאילו ערבב עלינו המשורר את ה“יוצרות”. וזר לא יבלע הקודש…

והפנקס פתוח, ואנו משוטטים מדף לדף. כבמחול-חזיון מסתחררים אנו ביחד עם “המחולל”, בקראנו בפנקס שלפנינו. רבואות מראות חולפים לעינינו, עולמנו אנו וכל היקום וצבאיו; משחקי הגורל ועלילותיו. ובשעת הרחף מעל לעמודים, גוּנב לאזנינו שמץ-דבר, נמרץ ומצוה:

עֲמוֹד, מְחוֹלֵל, בִּשְׂעָרְךָ שֵׂיבָה!

עֲמוֹד נָא, מוּקְיוֹן יָהִיר, יְדַעְתִּיךָ!

תּוֹךְ גִּילְךָ תּוּגָה פָנִים מַאֲרִיכָה וְאַהֲבָה רַבָּה לְךָ בִקְלִפַּת אֵיבָה.

עֲמוֹד!… הַקַּבְּרָן מַשְׁחִיז מַעְדֵּרוֹ. הַשָּׁעוֹן פּוֹעֵם… הַנַּגָּר צָר הָאָרוֹן;

הַיָּם עַל בְּדִידוּת-עַד וְאֶפֶס יָרֹן. הַמְנַגֵּן מַחְבִּיא לַעֲגוֹ בַאֲפֵרוֹ…

וּבְעוֹדִי נִדְחָק אֵלָיו –

צַעֲדִי גוֹדְרִים,

הַסֵּפֶר תָּם… רַק פְּלִיטֵי צְלִילִים עוֹלִים;

בְּלִי יָד הוּצֵאתִי מֵאוּלַמִּים גְּדוֹלִים, וּמוּטָל לְבַד עַל סַף שְׁעָרִים קוֹדְרִים.

צמרמורת עוברת את הגוף למקרא הבתים האחרונים של “הפתיחה לחזיון”. הוסר הלוט לרגע – שָמט אפר ההויה. כולנו הוטלנו על סף שערים קודרים –

מדומנו, שהיקף-ראיה גדוש כזה של העולם ומלואו, שהָראינו מבעד אספקלרית שניאור, – אינו חזון נפרץ. ולא בקרית-ספרנו בלבד.

לְעוֹלָם לֹא אֲגַשֵּׁשׁ בַּחֶבֶל הַמָּתוּחַ

מִדּוֹר לְדוֹר, מֵעָבָר אֱלֵי בָּאוֹת, –

כָּל עוֹד עֵינַיִם לִי וּלְרוּחִי כַּנְפֵי-פְלָאוֹת.

חָפְשִׁי וּגְלוּי-עַיִן אֶשְׁלַח אֶת הָרוּחַ,

יָעוּף לַאֲשֶׁר יֹאבֶה וְאֶל אֳפָקֵי-שׁוֹשָׁן, מֵעַל לִמְגִלּוֹתֹ-סֵפֶר, מֵעַל לְעוֹלָם נוֹשָׁן.

הוא הנהו ההפך הגמור מיוצר בולט אחר בתרבותנו, בשדה הפיוט הפרוזאי: עגנון. האחרון – מעשי ידיו כולם מעמיקים את מעניתנו. סגנונו עשוי להטעים את רשומי נתיבתנו העצמית. עגנון ניתן להקרא בצדק יוצר לאומי, באשר כל דפוס משלנו, כלים וגרוטאות-צורות, שהם ארשת-שכינתנו, נמשכים וננהים לקולמוסו, כפרפרים לנגוהות-האורה, ושניאור, – כאילו פונה עורף בכוונה, למרובד והמגובש שבלשוננו. החדש שובה את לבו, הזר, שאינו בגבולנו, – מפתה. הרחבת היקף מעגלנו, – משאלת לבו. וכל אשר מסתנן מבעד כור עבריותו, הריהו שייך ממילא לנכסינו. ברם, אין לטעות ולהסיק שעגנון אינו גורס נושא אנושי או ששניאור בועט לחלוטין בסוז’יטים עממיים. אנו מוצאים ביצירת שני הפיטנים, גם בשניאור וגם בעגנון (עם כל שנוי-הרח והבדל הסגנון שבשניהם), שני הסוגים היצירתיים גם יחד. אלא שבעגנון בוקע אור הסמל האנושי מבעד קלפות-השריון של דיוקנאות היהדות. ושניאור מעניק לנו את “וילנה”, על כל עתרת מקוריותה היהודית, ויתר שירי-העם הפנימיים, בסגנונו השניאורי, ללא שמוש כלל במליצות ופסוקים, כי בכל דבר-יצירה מתכוון הוא לתת לנו את שגב-אישיותו האינדיוידואלי, רק את ז. שניאור, ומצא לו בזה. –

ביצירת שניאור שולטים שני אופני-בטוי: בטוי המרחביה, הפואימה נעתרת-המראות, שמשתפכים ומזנקים ממנה אשדות-כוחות כמו מתוך ניאגרה, ללא מאמץ וללא מחסום; והבטוי המרוכז, תמצית שבתמצית, שכל מלה מבהיקה בשפע נגוהות ובשפעת-משמעות ושהכל חצוב ממעמקי-הנפש וקרוץ מנצחיות השגת-האדם היחידה והאחידה. פניו מועדות תמיד אל הגדלות (תעוב בנפשו לרפיון מכל המינים) למשל “בגן החיות” רואה הוא את הלביא והלביאה “בשעה שנזקקים זה לזה”. שגב העלילה, בכל ניע וניד, מרהיב את עיניו, ועומד הוא משתאה למראית “חמדה זו מדברית ועם דם-בראשית זה, – לא נוצח עד היום”. ברם, מעמידתו של המשורר בפני הדר-המלכות ניכר, שקרוץ גם הוא מחומר זה. המשוררים הגדולים, כפשע במהותם בין הגדלות ובין הענוה. באותו “לקט” שמצוי בתוכו “גן החיות” הנ"ל, מזדקר לעינינו גם חתול קטן שמלבב אותנו באופיו האנושי: “בנימין”. לב המשורר מלא-המשטמה, יש לו גם אידך גיסא. ואין תימה בדבר: רחב הלב כפתחו של אולם, והוא שרחש בוז ושאט-נפש לקטנות וסכלות, והגה גם המון רחמים, חנינה ואהבה…

לא זה בלבד, מה שציינתי מכבר בשניאור, שעבריותו, כלומר, השתמשותו בלשון העברית, מיהדת ממילא את כל יצירתו, הגם שיסודתה על רקע אנושי-כללי; לא עבריותו שבדיעבד (שאם שניאור כותב “פזמון ערב”, האין במלה “פזמון” אסוציאציה של ימות-כפורים ואוירת-הדורות של “הימים הנוראים”? האין הוא מיהד כל נושא אנושי, כאיל הותך בכור-מצרף של כנסת-ישראל על כל שכבותיה?) אלא שהמוטיבים היהודיים שמלכתחילה, שבקובצי שיריו, אינם חזיונות נדירים ביצירתו. לכאורה נדמה לך בשעת סיורך בנכסיו שאזרח-העולם בלבד לפניך. כל אוצרות התבל ומכמניה, – קניניו הם. גם תסיק כך מעצם תכונת-זיקתו לעצמים של ההויה ומלואה, יחסו של אדם שמצוי לגבם, ללא התפעלות יתרה. ואמנם מעטים אזרחי-עולם ותיקים, שמרחבית-היקום תלפפם, שהיקף-העולם הנהו עסקם הממשי באמת כלשניאור. שהרי אפילו אצל טשרניחובסקי, “הנטע הזר” הקלסי, הערצתו את אַפּולו ודינירה וכו' יונקת בעיקר מתוך מקור-היהדות, מתוך אידיאל של “תקון” האומה. לעומתו אצל שניאור, רוב פואימותיו הנן בעלות אופי כללי גרידא מבלי שום זכר יהדות ומבלי קורטוב לאומיות. לכאורה נראה הוא בן-החורין הגמור, חפשי לחלוטין מחרצובות הגיטו. והנה באה “וילנה” (וגם “שעת רפיון” ואחרים) ותטפח על הדעה הזאת. קול-הדמים בוקע מבעד כל מיני קרומים וקלפות. כלל בטבע: אדם קרוב אל עצמו. מזה אין להתעלם. מלבד “וילנה”, “מנגינות ישראל”, ישנו גם “ממחזור אוקרינה”. אילו ניתן לשים מחדש בפי העם פיוטים מפורעניות דור ודור המחודשים כמנהג מלפנים, – הרי הסליחות שב“מחזור אוקרינה” הכי קולעות לתלאות זמננו, דור-אוקרינה. כל שורה קלויה ממכוַת-עד של מכת-הנצחים הטריה שלנו. קינות וסליחות של ימינו הן, שאף כי אין בהן חותם הסטיליזציה של הקינות הטפוסיות, הנן המשך מודרג וטבעי של אותה טרגדיה אריכתא מימות “איכה” ועד ימינו אנו. לסריה של שירת הפרעות שבדורנו “בעיר ההרגה”, “על השחיטה”, “ברוך ממגנצא” וכו', מצטרף גם מחזור-אימים הלזה. אלא שבהפוך לעמדת ביאליק, המשורר הלאומי, שהיה שופך רב זעמו במקרים אלה על ראש עצמו, מופנית חמתו של שניאור, בעל המשטמה, כזו של טשרניחובסקי, אל הגוי שאכל את יעקב ואת נוהו הַשם. ומופלא: למרות רוחו החפשית ללא חרצובות-דת, – הריהו עם זה, ברגעים עילאיים, כל כך מעורה בקרקע הדורות ושרשיו כה מסועפים בטרשי נחלת-אבות, שלא יכול היה להמלט אף מנעימות דתיות. ואין הדבר בגדר ודאי לחלוטין, שדורות באים, שלא ידעו פנים אל פנים את שניאור החילוני, לא יהיו נזקקים “לחקל תפוחין” ו“הימנון לשבת מלכתא” ו“תבלין” בתור “זמירות לשבת”, מפאת רטט-הנפש הרליגיוזי המפכה מתוכם…

וכן למראה חזיון הגאולה במולדת מתחיל גם שניאור להתרונן ולהתנבא. נחמדים הם “משירי ארץ-ישראל” בטון העממי והחיוני שבהם. רואה הוא את ידי עמק יזרעאל (הר המורה והרי הגלבוע) פרושות לחבק עם גאולים – ו“זרועות נתלו קרושות” רק זעיר פה ושם התפזרו מושבות. והר תבור העגלגל “פשט זרועות עד לקראת בן גדול, נתעה, ואלה חבקו רוח… אך לבו מצפה עוד וחולם במסתרים כמעין עין חרוד”. והמשורר רואה בעין, בהרגשה מוחשית, את מחרשת-הים החותרה בסער ונושאה על גבה “קהל צעירים מנומר, זה זרע עם עתיק ונצחו המשומר”:

מַהֲרִי הִנָּשְׂאִי מַחֲרֵשַׁת-הַמְּצוּלָה!

לְפָנַיִךְ בִּסְעָרָה צוֹעֶדֶת הַגְּאֻלָּה,

בְּסַנְדַּלֵּי לֶשֶׁם, כְּמַרְאֵה תְּהוֹם רַבָּה, –

וּגְלִימַת-הַקֶּצֶף מִתְּּלַבְּטָה אֶל גַּבָּהּ.

אולם גם שומע המשורר למנגינת מחרשת הברזל, מחרשת העם, אזנו צדה מנגינת החלוציות ומצטרף גם הוא בנעימתו: “חזק וחזק! דרך בצות-קדחת וטרשים וחול, משוך נמשוך אביונים-עליזים מחרשת העם – – – חזק וחזק! ונוטף היזע ומטפטף הדם, לרכך עד דק את עפרות השממה, ולהאדים דמומיות ולהזהיב הקמה, ועולה החלוץ ומושך בעול מחרשה עתיקה ופרוקה כעם; אַל תלונה, אַל קול – חזק!”

ולא פעם בלבד נשאלה השאלה: האם שניאור משורר לאומי? במה הוא בטוי מהותנו, עצמיותנו המיוחדה? במה? וכבר השיב ביאליק, עוד במאמרו “שירתנו הצעירה”, על השאלה המחוכמת הלזו: “ישראל סבא לא יבדוק תחלה בציציותם ולא יעמוד לחפש ‘כזית’ של לאומיות בנשמתם. הם הם הרי הלאומיות עצמה, חתיכה חיה של לאומיות ‘עצם מן הגאולה’”…

כְּצַנְתֵּר קוֹנְיָה מָלֵא סְגֻלּוֹת-חֶמְדָּה

בְּיָדִי אֹחַז חַיַּי…

שניאור הוא שונה מאחיו. שירתו פחות קרקעית היא משלהם, אם כי עולמו המסוים הוא סמל הממשות. מרכז שירתו של ביאליק היא היהדות, גוש-החיוּת הלאומי; אף טשרניחובסקי היהדות טבור עולמו, ודוקא בהאבקו עמה. אולם מצע-שירתו של שניאור הייתי אומר הוא היסוד המיטפיסי, באשר הוא יותר אינדיוידואליסטי מהמשוררים הנקובים לעיל (משונה ליחס את זה לבעל “כן נושקים אנחנו”). זהו היסוד המרתק והדוחה שבו. ועם זה הוא השמשון בעל שבע המחלפות (שדה-הפיוט הוא בלתי-מוגבל). אין אשף נאדרי כמוהו בשירתנו. שפע-הבעה כמוהו מי ימצא! הקוטב שבו אינו אלא הכוח ולא המוסר (“המוסר” מתועב בעיניו): “כל דאלים גבר”. המשטמה שבלבבו מזכירה את ר' שלמה אבן-גבירול. מחונן הוא בתוקף איצטגניותו, וכמוהו הוא הכל רואה וכל יכול. ממעלת שיא-אישיותו הוא מתכווץ למראה הקטנות והבערות שמסביב:

הַאֶזְרֹק סְגֻֻלָּה, סְגֻלַּת יָמִים רַבִּים

לַחֲזִירֵי-אָדָם נוֹאֲקִים שָׁם מָטָה? אוֹ נַעֵר פַּעַם אַחַת כָּל

הָאוֹצָר – קְפָץ! וְנַפֵּץ כֻּלּוֹ בָּעֲלָטָה?

ברם מרליגיוזיותו הממשית של גבירול אין בו. השטניוּת משתרעת על פני כל חלקה טובה. גם בשעת וידוי-רגשות עילאי טורף מפיסטו את הקלפים. בראשו ורובו שקוע הוא בסטירה, כי פקחותו ופכחותו מבלעות כל קורי-האילוסיה. תום וקדושה כאלו אינם ממנות חלקו. ועם זה מצויים בשירתו טורים ליריים. טהורים ומזהירים, המזעזעים את הנפש עד היסוד בה. גבר כי יריד בשיחו! אולם בפרובלימת אישיותו לא נקודה זו מכריעה. תקפו וגבורתו הם הם סגולות עצמיותו המוחלטה. רם-הקומה ורחב-המדות הוא גם ברוחו כמו בגופו. פירותיו שהבשילו נושרים בלי רשרוש, בכל יום תמיד. מי עקב ועמד על הכרי שלו, כעלות גדישו בעתו? מי יתכן רוחו?

שניאור הוא גוש-טבע, פעם סוער כמו ים זועף ופעם מתחולל כסופות-שרב. ויש שהוא גם כנהר שלום. כי על כל חליפותיו הן הוא המשורר, שהרגשתו אולי אינה טבועה בסתם-אדם, או שהיא ככל אדם בכוח ולא בפועל, וכל הנראה מוזר לכולנו, אינו אלא צמרת האדם, המתנוססת במשורר, נזר הבריאה. לא פעם נראה בשניאור עולם-הפוך כמו ברכת-ביאליק המאוזנת בחורש. הפתעות של פסיעות-רוח, באורח “לא יבוא” איש. אולם הסגנון שלו קלסי, איתן, ישר, כאילו היה פוסע בכביש-הרבים. אכן תאור מהותו “המשונה”, “ההפוכה” הגיענו מכבוד היער בעצמו, בספר החדש, המופלא – “פרקי יער”:

– וּמַה מַרְאֵהוּ? – עֵץ וְלֹא עֵץ וְלֹא עֹפֶר הָאַיָּלִים…

עֲנָפָיו שְׁנַיִם, בַּד מוּל בַּד, בְּלִי זְמוֹרוֹת וּבְלִי עָלִים.

– כְּעֵין אִילָן הָפוּךְ מַרְאֶה לוֹ

לְרֹאשׁוֹ סְבַךְ שָׁרָשִׁים,

וּלְמַטָּה גְזָעָיו… תְּאוֹמִים הֵם

וְהֵם רָצִים וְנִגָּשִׁים.

שניאור הוא משורר שיפה ברא לו עולמו, ובמעשי-בראשית שלו אין שותף לו…

פעם נקלעו צ. דיזנדרוק וכותב הטורים הללו לזימון עם שניאור בקרלסבד בשעת הקונגרס הציוני הי“ב, עם שקיעת החמה. אפלולית שררה באולם המרווח של המשורר באכסניתו הנאה. שניאור הגיש לנו מיני-תרגימא שונים ביד רחבה. באותה השעה הנוחה שבבין-הערבים לא זרק האוקינוס אף בליסטרא אחת, לא חרף ולא עיצב בחיקויו האמנותי שום “טפוסים” מפורסמים על קויהם האופיניים. טלית “המוקיון” שמטה מכתפיו, ו”המחולל" פסק מלהטיו. בקול ערב ורך פיזם כמה נעימות לשיריו, שהיו עדיין עמו בכתובים (כמדומני חלקים של איזו אופירה) ו“תוך גילו תוגה פנים האריכה”. נחשפה לפנינו אז בעין “האהבה הרבה בקלפת איבה”. לשעה לא ארוכה הופשל המסך ונתגלה לנו המשורר בכל ההוד של רוך-נפשו.

לאחר זמן מה, בחזרנו לאולם-הקונגרס ולאורו המסנוור חמק שניאור מעמנו והתערב עם שונים, כאילו בוש על שעת-החולשה שנתערטל לפנינו לשעה קלה, במערומי-נפשו, שלא במתכוון.

דור דור ותכונת-מזגו, דור דור ורקע הויתו. והגם שיש לכל אומה “שתות בל יהרסון” שלה, – בכל זאת עשויה היא רבדים-רבדים, ועתים אין למצוא את היחס שבין שכבה לחברתה, ועאכו"כ בינה ובין השתין הראשונים.

לכאורה מה בין יעקב שטיינברג, בגלגולו הראשון, שמבראשית הופעתו, לבין תרבות “ישראל סבא” הטבועה בגושפנקא מסוימה? מהי השייכות הגזעית שביניהם?

ובכלל, מה טיבה של בריה זו? איזה “טפּוס” הנהו? מתיחס לתקופת ביאליק, ונופו נוטה לרשות שניאור? גא כמוהו, איש-משטמה. בעל-השגה של גדלות מעורבת בתעוב לקטנות. תכלית-התכליות: האשה. – בבחינה זו הגיע לגלוי עושר-הרגשתו באופן הכי נמרץ. הבודד שבכולם וגם האינדיבידואלי ביותר. בודד, לא במכוון ספרותי, כי אם במובן ממשי. היוכשר לגשם את משאות-נפשו הנישאות? כבר בנעוריו היתה לו הרשות הגמורה לבעיטה. עומק, יכולת-הבעה וחדוש, – בנגוד לשירה הקודמת כהגדרת ביאליק ב“שירתנו הצעירה”. הוא בלט בתור “יוצא דופן”, למרות צביונו החיצוני בתור אחד מהחבורה. לתקופה קצרה נדמה היה שפיוטו נחוור וקלש, – אולם לאחר זמן לא מרובה, העידו ה“בשטנים” וספורים ריאליים אחרים על בריות-גופא, ללא מיחוש כלל. בכלל נראה לעינים: משורר אמתי בספירת הפּיוט וריאליסטן גמור בתאוּרי-החיים. אחר-כך, בהתבגרו, נתערבבו עליו התחומים הללו לברכה, – ונתהותה חטיבה ממוזגת, איתנה, כלולת-נגודים וכליל-השלמות בנוסח המגובש לפנינו כהיום.

ברם, יסודות-נפשו של משורר זה, מאיזה חומר קורצו? האמנם יש בעין איזה “טופס” יהודי מסוים? הרכב-אישיותו מהוה אדם-מישראל שונה לחלוטין מכפי המקובל. שהרי הוא לגמרי פרוק-עול מסורת, ובעל תפיסה חפשית, ופרשיות חייו חדשות, מן הבלתי שכיחות. בעצם לא ישורבב לשום אסכולה, כי הנהו כולו, מראשו ועד סופו, אינדיבידואלי. מפלס לו את משעוליו בערבות-החיים – בנתיבה לא שערוה. וגם ברשויות-הרבים צף ועולה הוא כשמן על פני מים. בולט הוא ביחידיותו, לא על ידי אמצעי-בטוי מיוחדים, אלא בתכנו המיוחד, בפרצופו העצמאי. ומפליאה הפשטות שלו, שלמרות אביבו לא הזדקק לשום קשוטים ולהטי-גנדרנות, – התוכן גרידא שמש לו חומר למדי. לא נזקק ליפעה חיצונית.

וזה כשלושים שנה ומעלה הנהו אזרח בספרותנו. במשך זמן ממושך זה הנהו מוסיף עליה נופך משלו, – ורשומו ניכר לברכה. נראה, שהנהו מותיקי הספרות ולמעשה עדיין צעיר הוא. ואך זה חגגו את יובל החמשים שלו. אכן, בוגר ונבון היה כבר בשנת השש-עשרה שלו, וכדבר רשב"ג “ולבי בן כבן השמונים”. הכרת-ערכו נשא בחובו עוד מילדותו. ובאמת, קובץ-שיריו הראשון, בהוצאת “יבנה”, הצדיק לחלוטין את הערכת-עצמו החיובית. בינה ופקחות היו מנתו מאז, והעולם ומלואו נשקפו אליו מבעד בבואה צלולה. העולם, – ולאו דוקא עולמנו בלבד. הוא לא בא, כאמור, ספוג יהדות, אלא אדם חילוני לחלוטין. מראה-טבע, זיו פני-אשה, ותופעות ההויה השונות הקסימוהו. גם כבשונו של עולם גרהו. כיצד הגדיר ביאליק את מהותו? “כנפיו נוגעות באויר העליון ומגבוה יראה. טיסתו טיסה רחבה, ישרה – שואפת למרחקים גדולים ורבים…” בעיקר התעכב על מראות-נוף שהסתננו מבעד נפשו ויצאו כמוגדרות, ללא גבוּב כלל, הכל ברור ומחוור. סגולת ההתבוננות ניכרה בו עוד מבאבו; מיד להופעתו, עוד מתחלתו נראה הוא לעינינו עומד “על הגשר” בתור עֵד רואה “במקום ההוא גלדי קרח נערמו לערמה; / רוחשים הקרחים ומעיק האחד על השני, / ורועשים המים המכוסים מתחת להמה”. עולם החוץ משקף כמו בבואה את עולמו הפנימי, הסמל במובן המעולה. פנים-נפשו ומראות-היקום ענינוהו באותה שעה במדה שוה. ויש שנטרד לשעה קלה מעולמו – ברם, מן השפה ולחוץ ומיד חזר לתחומו: הפּנים וראית ההויה. נראה היה כל הזמן כאדם העומד ותוהה. ולמרות תלונותיו ויחסו הפכח לכל תופעות היקום, לא נחנקה בו בכל זה הנעימה הריליגיוזית, שהיא סגולת כל משורר-אמת. שירו “עם שחר”, שנעשה לקנין לכל חריסטומטיה, הנה תפלה גבירולית שבנקל אפשר היה לשרבבה לפיוטי “המחזור”.

וְאָז חֲלוֹמוֹת בֹּקֶר, כַּכְּרוּבִים הַנִּבְרָאִים בְּשַׁחַק בִּשְׁעַת שַׁחֲרִית לְהַגִּיד שִׁיר לָאֵל,

יַעֲרוּ תֻמַּת נַפְשִׁי עִם רַעַד הָעֳפָאִים, וְנָסוּ עִם הָרוּחַ וְגָזוּ עִם הַצֵּל.

כבר בשיריו הראשונים בצבץ אדם בוגר שאפיו מסוים ומוגדר, אם כי גיל-חייו עדיין בוסר היה. נושאיו היו, כאמור, הטבע, האשה ויתר תופעות ההויה. ההרגשה הפכחית שלו היתה רחוקה משמץ-מה התפעלות. רוח של עצב ועם זה בלתי נכאה. הופיע משורר עמוק מתובל באבק פילוסופיה, פיוט ומחשבה מלוכדים באישיות אחת.

כזו היתה דמות המשורר בראשית מצעדיו.

בשנים הראשונות רואים את חבלי הנביטה של כשרון עצום זה. כל שפעת התוכן פרצה עם ההתחלה. אופן הבטוי לא עיקר היה אלא האיכות. והתוכן שלו היה רב, חדש ועצמאי. עול-ימים היה בלי חתימת-שפם, ועם זה אדם מבוגר בהחלט. אין לומר שהיה משולל השפעות ושלא גרר אחריו חקוי-מה, אולם עצמיותו מובלעת היתה בהם. רוח-קוהלת היתה מקננת בו עוד מבאבו, שלא בהתאם לפרק-חייו הצעיר; עלם סקפטי היה. הפכחות מציצה היתה מחרכי שיריו עוד מנעוריו. תכונה זו בלטה כבר באופן מפורש במחברותיו “ספר הסטירות” ו“מחולות”. אולם לא בהן נשתקפה מהותו, ולא הן בטוי אפיו העשיר. בשעת התחבטותו והתלבטותו בחשוף הויתו, עלול היה לשגות ולחשוב תכונה זו לעיקרית במהותו, אולם ברבות-הזמן נתחוור לו, שהיסוד הבנִיתי שבו מכריע. כבר בסטירותיו נופל לפתע, כבהסח-הדעת, אומר מפליא באויר: “בפלשתינא ראה חורש זיו השכינה”. לכאורה, נראה פסוק זה במשבצת הסטירה כדבר אירוני. אולם מראה זה אינו נותן דמי לרוחו: השכינתי מושך את הלב.

בקראנו את “ספר הסטירות”, “המחולות” ו“בדלוק המנורה”, אנו מתרשמים, שחומר זה לא נחצב מעומק השתין. נדמה שיותר מאשר חויה יש כאן שטפא דזמרא. אכן, עם הקריאה הממושכה, נתקל אתה לפתע בשיר, שהנהו רב-המשמעות, למרות קלותו. ובשובך, מושפע משנוי-הערכה כזה, לשיריו חבריו ששטפו קודם ללא עוצר-גבשושית – נחשף לך גם בהם משהו חשוב, בזכות מרעיו הטובים. –

ה“סטירות” ו“המחולות” שונים לגמרי משיריו הראשונים. בשיריו הראשונים, גישת-המחבר חדורת רטט ומורא ובאחרונים (הסטירות והמחולות) כאילו נתרופף הקולמוס, המוצק נתרכך, הכל קל ומרפרף. בראשונים נבטה ההתבוננות ובסטירות מקצת פוזה של זקנה בגיל-העלומים, במיטב תור-הפריחה. אך, כאמור, אין לשלול את ערך המחברות ההן. השירה שבהן הגויה בעצם על ידי איש-המעלה, והסריה “עתים” טבועה בחותם העצמי של המשורר במפורש. ברם נדמה לפרקים, בשעת הקריאה ב“סטירות” וב“מחולות” שהוחלפה השיטה במקצת אצל שטיינברג. בשיריו הראשונים דוקא הכל בָשל עד להפליא. ובסטירות, למרות שטף-החרוזים מבצבץ פה ושם משהו בוסר. שטף-המבע, שניתך לשטיינברג במחברותיו ההן, הרנין בודאי את הלב על התגברות המשורר על התחבטויותיו; ברם כל השפע הניתך הלזה, אינו בכולו נחלת-נפשו. המוטיב של המות, למשל, שהלך ונשנה הלוך וחזור בכמה עמודים כמתכונת אד"ם הכהן בשעתו, לא היתה בו מבעתת-החדלון בשבילנו. החץ עדיין לא היה שנון, כחציו הקולעים שבתקופת-הבגרות.

שטח-יצירתו של יעקב שטיינברג נחלק איפוא לשלוש תקופות:

א. – תקופה ראשונה: שיריו הראשונים בהוצאת “יבנה”, שבגרות היתה כלולה בהם לכל תכונותיה וסגולותיה, וגם אלו נקודות-בכח שהוצאו לפועל רק בתקופה ג'.

ב. – תקופה שניה: המשך היצירה שלו בכשרון, אולם במשהו סטיה מעצמו, מעיקר הויתו.

ג. – תקופה שלישית: החזרה הגמורה לעצמו, בהתפתחות מכסימלית של כל קוי-סגולתו. בה הגיע לתמצית הרגשה עד לגבול הדיוק המדעי; צרוף-הרגש-וההתבוננות במובן ההרמוניה; השיג את המצוי התנ"כי. הצורה, – לאו דוקא, לא היא שובבה את הנפש. המשורר עלול היה לותר גם על חרוז, נעימה, – העיקר הנהו התוכן, הנאמר, ולו גם בפרוזה יבשה, מוגבלת ומוגדרת. הלחלוחית תהא רועפת ממהות התוכן.

ביחס למהות-אישיותו של שטיינברג, אפשר למצוא בו שתי תקופות ראשיות: א. תקופת-הגלות; ב. תקופת התערותו במולדת. בתקופתו הראשונה היה הוא, כאמור, אדם, לאו דוקא מישראל, שעניני אנוש היו מטרידים אותו, בלא זיקה מיוחדה ליהדות (היהדות של פייגנברג ב“על גבול אוקראינה” רופפה), שבמקרה יוצר הנהו בעברית. בתקופתו השניה: דבריו קורצו כולם מחומר אומתו, מתוך יחס פנימי, כשהוא משורש בעמו ובתרבותו, והסתכלותו בהויה מותנית מהתערותו בהם. הוא נעשה, בתקופה זו, אזרח רענן בעמו, שכל מקרי חייו נוגעים לנפשו, וניכר מכל מעשיו שהנהו קשור עמם בטבורו. הוא אינו שוב חסר-מולדת. נרפא המחץ שבקינת-המולדת בחזון אבישלום, ועקבות הצלקות כבר נמחו; וכחזיון כליל-השלמות, ללא משהו פגם, נראה הוא באותה שעה. כאן, בסופי-הסופות, מצא את עצמו. פה, באדמת-המולדת, נצב לעינינו כחזיון תנ“כי. ואמנם, אף בראשית נביטתו, כשיצירתו היתה עדיין שירה-ש”בכח“, – הורגש בו מצביון זה. ואף בתקופת-הבזבוז שלו, גשום-עצמותו נתגלם תמיד, בתוך שפעת החומר הניתך, ב”שורות" עסיסיות. הספור שלו לא יצא כמעט בשום-פעם מחוץ לתחום התמצית. ובהתלכדותו בחטיבת-הארץ הורגש שנשתרבב באלמנט שלו. הוא והמולדת חד הוא. כמתכונת הארץ העסיסית כמתכונתו: רבוי מראות ושלל גונים-משלים, משובצים במצע קצר מהשתרע. מאז לא יצר שוב פואימות רחבות, כדוגמת “מסע אבישלום”, וב“דלוק המנורה”, אלא קפל שפע חיים, במסגרת של חרוזים, או ברשימה צרה, הקצרה מהתכנס, כי הגיע בתקופה זו לשיא ההישגים: לתמצית תנ"כית. כמובן שהתוכן והמגמה שבשטיינברג רחוקים מרוח התנ“ך, – אך מבחינת אמצעי-הבטוי הם והתנ”ך עשויים מעור אחד. הדברים שיצר בעונת-חיים זו אינם שוב מקריים, תוצאת גורמים חיצוניים, אלא הם גבשישי-חיים שלא יתָכנו בנוסחא אחרינא, מפני צמיחתם מרקע-האזרחות הבלתי מתערער שלהם. כאן נוצרה יציבות שבעל כרחה ללא תזוזה ונדוד. מפליא זה היחס הנפשי, האופף כחשוק רחוקים כקרובים, ברשימותיו ביחוד, והכל מתוך אינטרס לוהט של נוגע בדבר. וראה זה פלא: גבי איש בודד זה, שלכאורה לא יכלל בשום צותא, צפוי הכל כמתוך נגיעה; ושלא במתכוון, מתחוורת איזו חטיבתיות בתגובתו הפנימית, בין בהגותו ב“ירושלים” או בין באיתערותא שלו למראית “שירת ישראל” לרמב“ע, ובין בשפכו את חמתו על ה”יוצאים" ו“דקלים ערופים” וכיוצא בהם. כל אלה, תוצאות היציבות האזרחית, הנטועה כבמסמרים. –

בעל תכונה-בודדה הלזה, איש-המשטמה למופת, בלבו תִנוה, כפי שנתחוור באופן מוחלט, אהבה איתנה למולדת, לירושלים. יש באדם מוזר זה, שנראה באופן חיצוני גוש-קרח, – יש בתוכו איזה גרעין-גביש, מין שמיר חותך, שהוא יסוד מוסד של אישיותו, והוא תכלית קיומו ועיקר-יעודו בשירה: רגש-המולדת שבעין. כאן, בארץ-ישראל, באה כל גדולת-תכונתו לידי גלוי; התכונה הביבלית: הצמצום, התמצית, הסמל-הרמז. השיר שלו הגיע בצמצומו ובמלוא כח-תכנו למדרגה של גרעינות תנ"כית. באופן-הבטוי וגם בתוכן מזכירים הם את שירת גבירול. יש גם מקטרגים לבטוי שלו, הודות להתחבטותו וכבדו. אך עוול רב בקטרוג הלזה. באפיו האמנותי יש משעולי-התעלמות בתוך צוקי-הרים ובעבי-מנהרות, והוא מובלע בסובכי נופי-הטבע. ואחר-כך הוא שוב נגלה ומבצבץ כול מואר בנגהי-שחקים ובזוהר שמימי. –

לשני נושאים התיחס שטיינברג בתחלה בסטירה, – ובהמשך הימים הבאים נעשו לו לחזות-הכל: האשה וארץ-ישראל. נעימה של אירוניה חלחלה בדבריו בטפלו בהם בנעוריו. לאשה התיחס כזקן ורגיל בבחינת “קהלת”, ואחר-כך, בהתבגרו, זנקה האהבה אליו מכל העברים ונעשתה לו לתכלית-התכליות, וארץ-ישראל נעשתה לו בהמשך הימים לפנת-יקרת חיי-חיָתו, שהימנה ניזונית כל אישיותו, והיא הנה האלף והתיו של מות ההויה כולה.

כמובן שגם בהתערותו בצבור בולט הוא ביחידיותו. גם בהבטלו בקהל, טבועה גושפנקתו עליו. כי דוקא הוא בתוך רבוא-רבואות שונים לא יתערב, – כי הוא הנהו אינדיבידואליסטן מלידה, וזה כוחו לאלוהו…

לא השירה בלבד שמשה לשטיינברג אמצעי-בטוי למערכי-לבו. לא פחות הימנה נתגלם בכל שפעת צדדיו בספור. התלבטויותיו ודרכי-הגשוש השונות שלו, נראו עוד יותר באותה השעה מאשר בשיר, בספורו רב-הדיוקנאות והתכנים.

שלושה סוגים בספוריו: א. – הספור הריאליסטי (“בשטנים”, “בת הרב”, “אחרית הרופא” וכו'). ב. – הספור הרומנטי, שפיוט ועלילה מצומדים בו יפה (“בחצר-אצילים”, “על גבול אוקראינה” וכו'). ג. – הספור ההגותי-לירי, תמציתי-עסיסי (“מות הזקנה”, “רביד הפלאים” וכו'). בסוג האחרון, יש מן היסוד האֶסיי שברשימותיו. יש בו מתכונת-החשוּף, המצויה גם בשיחת-חולין שלו, שנתזין הימנה זיקוקין דנורא. –

ב“בשטנים” ניתנה לנו חתיכת-חיים מפרכסת, מגרה את היצרים בשעת הקריאה. כל מלה – אבר מן החי, מפעפעת חיות. כל טפוס קורץ מחומר-חיים מקרטע. כל הסביבה נושמת ומהבילה. בכל – טמפרמנט לוהט. הועמדנו בספור זה לפני שני עולמות זה לעומת זה: “המין החזק” ו“המין החלש”. ומפליא ההפך. “המין החזק” אינו אלא קהל “חלושים”. עולם הזכרים דוקא (מלבד יוסלי) כמוש. ועולם הנקבות מבוצר איתן. בספור זה נתן שטיינברג בטוי חזק לעלומיו, הרבה יותר מאשר בשיריו, ב“ספר הסטירות” וכו'.

ואם בריאַליזם שלו, בתקופתו הראשונה, יש כוחות, הסתכלות חודרת, חטוּב אמיץ, – הרי הענין האמתי בספור השטיינברגי בא עם ההמשך, בשעה שיד המשורר נראתה בו. מצד אחד הפיוט המרנין, “בחצר האצילים”; ומהצד השני העסיסיות ב“רביד הפלאים” ו“מות הזקנה”. באותה שעה נעשה הסמל חשוב ביצירתו, ונהיתה אוירה עילאית. זכורים לנו יפה העמודים האחרונים של הספור הפשוט לכאורה, “בלי יודעים”, – שהנם כולם גבוּש אחד של חויה עמוקה.

ועוד לו כלי-הבעה יחיד ומיוחד (כֶּליו גרידא, שאין כמתכונתו), “הרשימה” – שמבעדה נחשפו כל גנזי הנסתרות שלו, מכמניו החבויים ביותר. –

ברשימותיו בוטאו כל יחסיו להופעות-חיינו, שבעבר ושבהווה; זיקתו לעולמנו, לחיוב ולשלילה. הראוי להיות נערץ, אצל לו מכבודת הפיוט שבנפשו. והראוי לתעוב, – לא חשך חרפות וגדופים שבמחסן המשטמה שלו. הוא הנהו בטבע פּטריוט במובן העילאי, ושני הגלויים של יחסו נבעו מבחינה זו. הוא ידבר מתוך השקפה זו על הגדולות והנצורות שבנו, וגם לא בז לקטנות. אין טפל בעיניו גם לשום נושא פעוט, שנראה הנהו להיות בן-יומו. מתוך זיקתו הנושא מתעלה במילא. גם לא עשה בשום פעם כוונים ליפיה של צורה, ומימיו לא נבנתה יצירתו הימנו, – אלא יפיו היה כלול תמיד בתכנו. לא קדם היופי לתוכן, אלא אגב פליטת החומר, נערם לפתע משטח תפארת לעינים.

רשימותיו של שטיינברג אינן אלא שירה נשגבה. עסיס משומר של נושאים יקרים למיניהם. וצרוף הרמוני, מוסיקלי למלים ולשורות, – אם כי מסות של פּרוזה לפנינו. אין לקרוא אותן, אלא מתוך השראה, או בלוית מוסיקה. רק אז יחשפו בכל עומק משמעותן הנעלה וצליליהן הענוגים. רק שרידי-מספר שרו על שגב ירושלים כשטיינברג, ויחידי-סגולה מעטים הראו על נצחיות העברית במופתים שאין לסתור, כמוהו. מסופקני, אם יש יכולת באיזו לשון שהיא, לעשות נצורות במספר-מלים ולהערות עד תומם את ההגיגים, בצמצום ללא גרעון, עד לקצה הגבולין, כמו שעשה זה שטיינברג ברשימותיו (כדוגמת שופמן בשרטוט הספורי). בבחינת התמצית, ניתן לומר, הגיעה אישיותו בכל הפנות לשיא-השיאים. וזוהי תכונתו המהותית, המצינת אותו אולי ביותר מכל חבריו, והיא המתגלה בתקופתו האחרונה, בכל מקצועות עבודתו: בשיר, בספור ובמסה. אי אפשר להביע דבר יותר בקצור משמביע שטיינברג. בקראנו את דבריו האחרונים, מבצבצת מחשבה: אין לתת יותר משיור זה בלבד. כי ניתנו הענינים בתחומיהם המסויימים, ועם מלות-ההתאם היחידות, כחומט בקלפתו. נראה בעין: עסיס-הנפש שלו שנמזג בתחלה בקלות כנוזלים זכים, החל עכשיו לנטוף כיין משומר, כבד.

* * *

נותן הוא לעתים הערכה על חזיון ספרותי, בשנים-שלשה עמודים. פרקים יש בזה משום קליעת-חץ למטרה; ופרקים זהו דבר כללי-פיוטי, או רושם פריטת-החזיון על מנענעי-נפשו. עכ“פ עצם החזיון הנידון אינו עיקר לעצמו. יותר מחשוף תכונת החזיון, העיקר גלוי-עצמו באמצעותו; לא חשובה כ”כ הערכת החזיון, כהכרח-הפכוי של חביון-המעין. בדבריו אלה מרובה גם הפרדוכסליות, ההשגה המקובלת נרמסת כלאחר יד, אפילו לאו מתוך יחס-זלזול, אלא סתם אינה במציאות בשבילו.

על פיכמן, למשל, הוא אומר, שהנהו “נושא על נקלה את נטל הכשרון”. ההפך מעצמו. הוא דולה את שירתו בשרשיה מתוך הצומת ומתנשם בכבדות. –

מתהלך יעקב שטיינברג בקריתנו, בהכרת ערך עצמותו ובהרגשת-בטול לסביבה, – היא שמחפּה על מערומיה בדרכי-ערמה וחנופה וכשרון ההתחפשות. בודד הוא במועדיו, גם בתוך מרעיו, מפני שכוח-ההסתגלות שלהם מקרבת אותם בכל זה קצת לבריות. מימיו לא היה להוט אחרי פרסום ולא ניחא היתה לו להעשות אהוב ונערץ. המשטמה היתה לו לכור-מצרף, לזקקו מסיגים ופסולת. הקטנות והצמצום מעברים היו תועבת נפשו, כלגבירול בשעתו. העילאות, – אליה חתר תמיד בכל משוטי-נפשו.

תכונות-עמו הזידוניות הרגיזוהו עד מות, – אולם לא קדש כברנר מלחמה נגדן. בתור אָמן עלול היה להתמכר לגמרי לכל מיני נושאים, רחוקים מנפשו, מחמת גרוי יצירתי (לכן כתב שטיינברג גם סתם ציורים ריאליים, שלא היו מותנים מעצם-עצמיות אישיותו). האמן עט לכל ציד, כי ביותר חמד את עצמו כשטרפּו בין שניו. רק דברים סנטימנטליים מאסה נפשו. דברים שברגש, – ניחא, היא הדרגה העילאית ביותר, – אך בחל להשתעשע ברגש, לעשות לו כוונים. הוא מחושל-האופי. ארשת-הפנים נמרצה-מרוכזה, כמעט נזעמה. ועם העיון בשירתו (שירת ה“ערבים”) מתגלים נופים-לוּטים, כמוסים מעמיקים, שעקבותיהם מובילים לאזורים סתומים. שפע מרבה-להכיל נדחק לנגדנו מבעד מפרץ-המלים. ונצורות וסתומות יחשפו לפניך, ואתה לא בלבד תשתאה לחוסן היוצר, אלא גם גאות תלבש, שאתה זכית להיות כלי-הקבול להגות-האימות הלזו. בנת לרעו!

בספר הששי בשיריו “ערבים” (מהדורה ישנה בהוצאת שטיבל) המשורר מצא באַטמוספירה נישאה, שהדברים העמומים ביותר מבהיקים בצלילותם, ללא כל גבשושיות. זולת החשוף של פנות-סתרים לא שערון, אופן-ראיתו קולט את התוך גרידא, ללא קורט קליפה. ההסתכלות מבעד איצטגנינות ה“ערבים”, מבעד ראית-השקט, הנקיה מגבוב אור וחושך, מזוקקת שבעתים. נקודת-הבערה היתה גם באותה שעה: האשה. אולם בנידוננו לא אך זה בלבד: שכל שנאמר בספירה זאת, נתחוור מחדש, אלא שחוּננו החרוזים בסגולות-יקר השתים הללו: א. – בבואת-האהבה בצביון-הדור ותגובתו. ב. – אידיאת-האהבה הנצחית, במושג האפלטוני, ביסוד היציב שלה, הנשקפת כבבואה עולמית מתוך כל הדורות, בנוסחאותיהן השונות שבכל דור ודור.

חידת-האשה, לכל תופעותיה, היתה מניע לחשוּף סגולות-נפשו, כל ימיו. היא היתה גורם לגלוי כל אוצרות-יפיו ועושר רוחו. האהבה היתה חזות-הכל לחייו. בשירתו, במחברותיו הראשונות, היתה רק עוברת כבזק, כמיטיאור. ברם, בספור נתבטאה בכל שפעת כוחותיה ויפעתה. היתה חושנית תמיד, אך לא היתה, לרוב, משוללת הצביון הרומנטי (הספור המופלא “על גבול אוקראינה” קובע מבחינה זו הערכה מיוחדת לעצמו). בדרך כלל, היה שטיינברג מספר אוביקטיבי מיחס לחזיונות ועצמים שתארם, אולם בנגעו בנעימה של האהבה, פסקה ההסתכלות-שבגרידא, והוא נעשה כולו סוביקטיבי. הנושא הֵקר מבעד כל צנורות-נפשו, וכל מיתרי נשמתו המו. יש שהתיצבו לעינינו, בשיריו “ערבים”, סמלים לגורל-אדם ומעלליו; ויש שהיה נתפס כעם צבת רגע-חויה מופלא, שאזלת-יד כל אמן לעקרו משטפו, – ומלת-הקסמים ההגותית של שטיינברג הכריעתהו. המשורר מהלך בודד, עגום, בערבים, בנתיב הדומיה, ושואל אֵי-הדרך, איה? ומתוך נופים לוטים-נוגים בוערים-עשנים, מסתמן פתרון ללב. –

מַה חֶפְצְךָ פֹּה, עוֹבֵר-דֶּרֶךְ,

מַה תִּשְׁאַל לִנְתִיב הַדּוּמִיָה?

– יוֹם תָּמִים, יוֹם-אַהֲבָה עָבַר וְעֵינִי לָעֶרֶב צוֹפִיָּה.

מַה יִתֵּן, מַה יוֹסִיף הָעֶרֶב, מַה תִּרְאֶה בְּהָמִיר כֹּל צְבָעָיו?

– שָׁם אֵשׁ, עֲשַׁן-אוּדִים וָאֵפֶר,

שָׁם פִּתְרוֹן לַלֵּב אֲשֶׁר אָהָב.

זולת רגש, יש הרבה חכמה בשירים “ערבים”. בפיוט-האהבה הלזה אין אף קורטוב בנליות, למרות הנושא הנידוש. הרגש אינו מוּשלה בשוא, אלא מצומד בפתיל-משיוֹ עם חכמה. לכן צביון משלים לשיריו אלה, כדוגמת מכתמים, פתוכים עם רגש עילאי. האמת צריכה להאמר ברור: ב“ערבים” נעכבים אנו על ציורים צרופי-רגש, שבכמותם לא נתקלנו, ושנראים כה חדשים בעינינו, שאין הרהור אף לרגע, שבכיוצא בהם נפגשנו פעם, מה שנדמה לרוב אף בדברים מקוריים. קשה הקריאה בשירים אלה, מפני שהנחקק בזה, בלתי מוּדע מלמפרע. אולם לאחר השנוּן והשלוּש בהם, לאחר ההבהרה, יש לקורא מעונג-החשיפה ומטעם-השותפות עם היוצר. אגף-שירים הלזה “ערבים” בקובץ-שיריו הישן, נראה לנו כאוסף יקר של מיניאטורות עתיקות, כבית-נכאת של שכיות-חמדה בלתי מצויות. –

האין דומה המשורר לקין מורדף ככלב, מצותת ובולש, סופג לתוכו כל מיני אנחות-ההויה, מפסיק את מרוצתו לשעה קלה, על מנת להיטיב לצותת, – וממשיך במרוצתו ביתר תוקף. הירדוף משהו אחריו? מקרטע אילך ואילך וקול-אנקתו לא ישָמע. נחפז ואָץ לדרכו הלאה ללא סטיה וללא פניה מהיעוד שמוּנה לו.

יעקב שטינברג היה תמיד נאמן ליעודו מעין כמוהו, מבלי הסח-דעת כלל מתפקידו העליון, מכוון תדיר למטרתו, ללא הפסק כלל. הוא לא עשה מימיו את קולמוס-הסופרים הפקר, ואת דבריו פלסתר, – ולא בזבז את חילו לשמוש בו בפכים קטנים. ידע את אחריות הפיטן בכל עת שמשו בקודש, סגנון-השגב של כהן-גדול הלם את דבריו. לא הלך לבו שבי אחרי שום פתויים. וכל יצרי-רוחו האיתנים נתגבשו לנקודת-בעֵרה אחת: הפיוט. האם אין הפיוט שיאה של הרוח האנושית, פסגת גלוייה; ועוד למעלה מזה: המניע הנצחי והעיקרי לכל מעללי האדם, הגדולים והקטנים? שום נחשול-חיים עז ושום מערבולת-מפלגות אינם עלולים לסחפו לפיטן מבסיס-החרות שלו, כי כשרטון ננעץ הוא בעולם-החזון והשירה, שאין להסיעו הימנו בכל הכוחות.

רשימה א'

רק שנות מספר עברו מיום פטירתו, וכבר ניכר: הוא מסוג הטיפוסים, שבמידה שנרחק מהם, שיעור קומתם יגדל וישתגשג. עוד בחייו נעשה הוא לכמה לבבות לחזיון מיתי. ובהיעדרו, כשהוא הולך ונהיה לנחלת ההיסטוריה, תהא הולכת ומתחוורת לאט לאט ה“אגדה” שבחיי־אדם זה. שנגולו לעינינו, ובימינו אנו.

בן ארבעים ושמונה היה, כשעקר עצמו מסביבתו, שהיה מרופד בה באופן נוח עד למאוד. אם גרמה לו עקירה זו בשעתו כאב, זיבת־דם – סוד זה נשאר גנוז בלבו. בבואנו לארץ, לפני ט“ו שנה היתה הארץ כבר “מיוּשבת” מאת א.ד. גורדון. הוא היה אז כבר טיפוס בולט, אם כי נחבא אל כליו. עצם עברו של יהודי לא צעיר זה ברחוב, כשהמעדר נח על גבו הכפוף קצת – זה בלבד עורר תמהון בימים ההם ובאותן המושבות, שרגילים היו לראות את המעדר מחובר תמיד לכתפו האמיץ של הערבי. אז לא היתה עוד בארץ לא דגניה ולא מרחביה והוא היה נד ונע מפתח־תקוה לרחובות, מרחובות לחדרה. וכן חוזר חלילה, למקום שנתגלה שם סיכוי כל שהוא לעבודה. ואז, אך זה הונח היסוד ל”עין גנים", ששימש מעין פרולוג לנוסח של מושב־עובדים, והוא איוה לו מקום זה; בו הרגיש עצמו בטוב, בנעימים.

שם ראיתיו ראשונה, וגם הכרתיו. חל הדבר במקרה בתוך התרוממות־רוח חגיגית. ברנר היה שם באותה שעה. ליל־לבנה מלא אור כיום היה. ועל הגבעה ליד הבריכה נקהל כל בחור וטוב שבפועלים. ברנר עמד במרכז ואמר “מגידות” מתוך עצימת עינים. הקוטב שב“מגידות”, הציר שעליו חזרה וסבבה, היה: א. ד. גורדון. ועיקר התוכן היה: הבו גודל!

לאחר ה“דרשה” של ברנר, נתהוה במרכז מעין חלל עגול, גדול. קהל־השומעים נרתע איזה צעדים לאחור ובתווך נשתרבב איזה יהודי, שקומתו קצת למטה מבינונית, כשהוא מפזז ומרקד. בשעת הריקוד היה מפזז גם זקנו עמו. היה זה זקן “שליחים”, ממש כמו שיצויר בתמונות־צירים.

הוא היה פוזם גם בשעת הריקוד מתוך דביקות פזמון יהודי זה: “בין איך מיר אַ ארץ־ישראל אידעל, און זינג איך מיר אלידעל”.

זה היה א. ד. גורדון. מפי ברנר נתגלה, אמנם, זה עתה ברור בריה זו מה טיבה. אולם הופעתה היתה לי בכל זה מדרש פליאה.

מאז הייתי פוגש אותו תכופות. בביתו, ב“שיחות” פומביות, שהוא היה הפותח בהן, באספות, בספרות, בדגניה. הרושם שנתהוה נִפלה היה מהרגיל, מזה שמוכן למפרע בלב. עליו ניתן לומר: הוא עשה רושם. גם בנאומים היה “לא יצלח” כמו בכתביו (כפי המקובל), אלא שבעלטת־המלמול הבריק פתאום כך, שהואר לעינינו רגע עירום ההוויה כולה…

ועל הכל היו מלבבות העינים התכולות, התינוקיות. ולפרקים קרובים מאד, היה מתגלה גם קצת “קונדס” ביהודי מזקין זה. היה זה פלאי.

והמאמרים שלו? לא כולם נבלעו בהעלם אחד. המאמר “העבודה” הלהיב, קנה לבבות. “הדם והטבע” טעון היה פיצוח, וקורא שלא התרשל, נמצא לו בפנים גרעין חזק ודשן. ויתר המאמרים? הקטנים נקלטו בנקל והגדולים – אנשים שמצויים רק אצל ספרות, היו דולגים עליהם. היו בשבילם חומר היולי, חסרי סינטכסיס נכון, בלתי ספרותיים. ומי שידע את האישיות א. ד. גורדון, היה נתעה לתוכם כמו בתוך חורש אפל, סבוך. רגליו היו מתנגפות בגזעים גדועים שהשרף חלחל בהם, והיה מגיע כפעם בפעם לתוך קרחת רבת־אור… מי שזכה ונכנס פנימה, לא ניחם באחריתו; לא שב ריקם.

הפגישה בין א. ד. גורדון ובין י. ח. ברנר, גרמה בלי ספק להפראה הדדית ולהתעמקות מזגיהם. היו אלה אמנם שני אישים שונים איש מרעהו בתכלית: גורדון היה בעל חיוב קיצוני, וברנר היה שולל קיצוני. אך שרשי־הנשמה שלהם התחתיים, הכי עמוקים, היו ממין אחד.

ברנר תפס מיד, בטביעת־עינו החדה, שפגע בגבר רב, גבור רב־אונים, והוא גם התריע על זה מיד ברבים. בפיליטון ארוך, שנמשך בכמה המשכים ב“הד הזמן”, הרצה עליו ועל שיטתו ואורח־חייו. תכנו המפורט נתעלם ממני. אולם זכורני, שברנר המשיל את גורדון לברנד שבחזיונו של איבסן. דימוי זה גרידא דיו היה להעמידנו על טיב ערכו של בר־נש בלתי־ידוע זה.

ולא נתקררה דעתו של ברנר, עד שבחר בו גם למודל ליצירתו החשובה “מכאן ומכאן”. אריה לפידות, שמכיל בקרבו הרבה קוים אפייניים של א. ד. גורדון, הנהו הלוז של שדרת היצירה הזו.

ולא אמנע להביא לפחות מלים־מספר, שמעמידות דמות־דיוקנו לנגדנו בבליטות יתרה, בהוויתו העילאית:

“יודע אתה, עוד זאת: באמת אין הזקן מיסטי כל עיקר. הוא כולו הגיון, הגיון מסוג יותר רם, כמובן, לא הגיון המשכילים בני דורו (שגם הם, אגב, זכורים לטוב!), לא הגיון השכל כי אם הגיון האינסטינקט, הגיון החיים, עיקר החיים. גם הרליגיוזיות שלו – דע לך, גם הרליגיוזיות שלו – אינה מיסטית. הוא מתפלל, אבל לא בציבור ולא תפלת קבע”.

– – “יודע אתה, האיש השקט הזה, הוא על פי תכונתו גבור… גבור בכל שעה ושעה. כל הגדוד ברח והוא משתער יחידי על האויב – והדגל בידו. זהו גרנדיוזי! שמא חושב אתה, שבשעה כזו מצפים לאיזה גמול? לא, מי שהוא גבור בתכונתו – אי אפשר לו אחרת”.

“– – – ואת ידיו ראית, דוד? ההתבוננת לידיו הכחושות, השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אנג’ילו, דיאספורין, בחייך, ידי אנג’ילו!”

אפיינית ביותר היא הפיסקה הבאה, שבה נמסר למלוא ניד העויותיו, אופן־המלמול המיוחד, זה ה“דיאלקט” המשונה של אריה לפידות:

“אי?… רוצה ברמברנדט?… אם כן, הסתכל בפאת שמים זו… רואה אתה אותה טלית שכולה תכלת?… משל למה הדבר דומה?… רואה אתה עבים אלה? רואה אתה צבעים בקרן זו?… הרי לך רמברנדט…”

כן. מצד ברנר השולל היה לגורדון יחס חיובי מוחלט. רק יחס חיובי. שהרי בא. ד. גורדון לבד, בהופעתו כשלעצמה, יש כבר “אקטיב” הגון בחשבון חיינו. אין שום היסוס בדבר זה.

אך יחסו של גורדון דווקא לברנר, לא היה נקי לגמרי משלילה, ויחס זה לא היה משולל שמץ טרגיות. כי ניתן לומר בוודאות: האישיות ברנר היתה לגורדון חזיון נערץ ויקר בעולם. אובד עצות קורא ללפידות: האח הגדול. גורדון לא יכול היה ולא רצה להתנכר לאחוותו עם ברנר. ואם בברנר דווקא מפותחת מידת־ההרס ומידת־הביטול באפן כה נפרז, הרי רע הדבר לאין שיעור, הרי זה פוגע יותר מרבבות חיצי־האויב.

שלא מדעת נבעה האימה האיומה שלו מפני ה“ביטול”. בעצם ממקור האימון הגדול שלו בברנר ובחושו האינטואיטיבי. מתוך כך נערך הקרב בהערכתו של ברנר בתוקפנות כזאת, בכל כוחות־הנפש התוססים בו. לא ייבצר מהעין, שיש כאן מקצת יאוש שלא מדעת. כמעט כל מאמריו האחרונים של גורדון, אם כי משמשים הם בעיקר ל“רעיון העבודה” האחד, יכילו קצת “אבק שריפה” לפוצץ את “הערכת עצמנו” המשובשת של ברנר. מבלי לדבר כלל על מאמרו “הערכת עצמנו” של גורדון, שכולו מוקדש לנושא זה, ושבשל מותו עוד לא ראה אור.

עתה, שניהם אינם כבר עמנו בחיים, לא גורדון הזקן־רענן ולא ברנר עוּל־הימים מלא לשד החיים. גורדון נשאר עד נשימתו האחרונה מתנגד מוחלט לברנר. אולם קהל־העובדים, שאותו שרתו שניהם באמונה תמיד, מזכיר אותם עתה לאחר פטירתם בנשימה אחת. בהכרתו התאחדו שניהם לעצם אחד: גורדון וברנר – –

---

לרגל רשימתי זו, שבתי לקרוא שנית בימים האחרונים את מאמריו של א. ד. גורדון הפזורים. נפתעתי לגלות אוצרות מחשבה למכביר, שלפניו לא שערום. הקוטב של יצירתו כולה הוא אמנם “רעיון העבודה”. אך ממנו מסתעפים ויוצאים קוים להגיה את כבשונה של ההוויה כולה.

רשימה זו לא תטפל בבקורת יצירתו הספרותית של גורדון ובהערכתה למלוא כל צדדיה. זה ייעשה יותר על נקלה, כשספריו העומדים לצאת בקרוב, יעמדו בעין לנגד עינינו. אולם היא לא תמנע עצמה מן ההערה הבאה:

שבח זה מוסכם בפי כל: א. ד. גורדון קיים בעצמו, בגופו, את תורתו שהטיף לה כל ימיו. זהו אמנם עצם גדלותו של גברא רבא זה, וזהו גם סוד השפעתו.

וכאן נשאלת השאלה: אילו לא היה הוא גופו משמש סמוכה לתורתו, האם לא היתה היא מתקיימת לעצמה? באשר חמשת ספריו יורונו לראות, שהוא היה סופר מובהק, בעל ביטוי ברור ולפרקים קרובים מבריק, ומלא תוכן כרימון. ובאשר נווכח לדעת, שיצירתו הספרותית היתה חשובה לעצמה, איתנה, מטרדת אותו תמיד, עד כדי תת לו שטר־שחרור מקיום תורתו בפועל, בידיו עמו, כמו לכל סופרי העבודה שמלפניו ושבשעתו. לכן נשאלת השאלה: אילו לא שיקע את עצמו כולו, את הבשר ודם שלו, לשמש רעיונו זה, האם היתה תורתו נפחתת מזה?

בוודאי ובוודאי ניתן לענות בהחלט. לא בלבד שהיה גורם בזה פחת לתורתו, אלא שהיא לא היתה נבראת כלל. כי כל יצירתו הספרותית אינה בעצם אלא פירוש להאדם א. ד. גורדון. “ספרות” סמי מכאן, הוא לא היה “סופר”, שלקח לו תוכן העבודה לנושא יצירתו, אלא תוכן זה שמילא את כל הוויתו, כל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, ברא לו ניב שפתים, זיכה אותו בחרט־סופרים עז. הוא לא היה אלא שליחה של “דת העבודה”, שלא היתה נקלטת לעולם בתור “דת” בקרקע־חיינו, אילו לא היה א. ד. גורדון משמש אותה בידיו הגרומות. “ידי מיכאל אנג’ילו” שלו, ומפני כך, מפני שאיננו “סופר”, שסייגי הספרות גודרים בעדו, לא היה חושש לחזור מאה מונים, בהסברים מפורטים, על מהותו של הרעיון האחד, למען ייחרת כבצפורן שמיר בלב. ויצירתו הספרותית טבועה כולה חותם הדר השליחות.

והוא זכה לכך, מפני שהוא עשה את הנסיון עם ה“עצם” שלו גופא, מפני שהוא עשה את המהפכה ב“עולם הקטן” שלו עצמו. זוהי הגדולה.

ואובד־עצות גבור “מכאן ומכאן” כותב לאריה לפידות:

“עיקר זה – שלא הוטעם כהוגן. מפני מה? מפני… אגיד ישר: מפני שהרגשתי איזו חולשת הלב לזכרו. כל זמן שאני עומד בתחומים אחרים, בספרות, למשל, – שפתי אתי. אבל את העיקר הזה – מי יודע, אם לי יש הרשות להטעים את העיקר הזה. זה רשאי אתה, אריה לפידות!”

בבחינה זו לא דמה לו אפילו ברנר. במובן זה אחד הוא בעולמנו מסוג שלו, ואין שני לו.

בפעם האחרונה ראיתי אותו בוינה, שבועות מספר לפני פטירתו. אמנם גם בארץ כבר היה ידוע, שאין תקנה למחלתו: סרטן. אך לא ראו עצמם חבריו פטורים מלהביאו לוינה. אולי כאן תעלה לו ארוכה.

אמרתי “להביאו”, ובזה לא דקתי פורתא בלשוני. באמת הוא הלך ובא בכוחו כאז. עד הרגעים האחרונים לא סבל שיהא אדם משמש אותו. התקומם נגד כל שרות.

“נו, פריץ, עדיין אתה פה” – קדמני במאור־עיניו העליז – “כבר “השתלמת”… אימתי תשוב כבר הביתה?… נו”…

עצמות־לסתותיו בלטו עכשו קצת יותר. שיעור־הקומה הושח עוד כחצי טפח. אולם החיוניות בפנים, חלחלה כמאז, כתמיד. ולפרקים ביתר שאת. כנר בטרם הידעכו.

נפגשתי עמו תכופות. בחדר ה“ההתאחדות” גלוקנגסה 30; בקלוב העברי; בסנטוריום שבו התאכסן, רק התאכסן, באשר רוב הימים התרוצץ מחוצה לו. ובלכתי עמו ברחובות ההומים, ובשוותי לנגדי את הבכחנליות שתקפה עתה את העולם כולו אחרי המלחמה, נראה הוא לי כ“מזכיר עוון” בודד באמצע התבל; סמל המצפון.

ביקש שתסודר שיחה בנוכחותו ב“קלוב העברי”. הדבר יצא לפועל. שוחח; מלמל; פלט לבות־אש. פתוס… התוכן הישן: עבודה, טיפוח־עצמותנו, הקוסמוס, דגניה. הכל כדאשתקד. כלפני עשר שנים. כאלו לא היה הסרטן מחטט כמסוס בקרבו. כאלו היה בריא, שלם בכל גופו.

רבש"ע! האם יש באמת אדם שכולו “רוחניות”? האין לאדם זה. הקרוץ מחמר כמונו, ככולנו – בשר חי? איככה לא שמעתי כל אותם הימים הקשים שלו, האחרונים, שום אנקה, שום אנחה? שום פליטת מלה על מחלתו?

מה“שיחה” שבנו שנינו בלילה ברגל. לא הועילו שום הפצרות לנסוע. “הוא הולך כה בחשק רגלי” (לעתים רחוקות מאד השתמש ב“חשמלית”). ובהגיענו לסנטוריום שלו, ובראותי אותו, מערפו, מטפס במרץ במדרגות העליה שבה נמצא חדרו, מאוּשש, שקוע כולו במחשבותיו – הואר לי ששום כלי יוצר לא יצלח על רוח זה. גם המות לא.

ולאחר ימים מועטים שב לדגניה, להאסף אל אחיו, אל מולדתו.

רשימה ב'

א. ד. גורדון לא ייחס לכתביו חשיבות ספרותית, וגם מיאן שיתיחסו אליהם כאל דברי ספרות. הוא ציווה לפני מותו, שיפרסמו את מאמריו, לאו דווקא בנוסחתם המסויימת (בשעת הווצרם חס על כל תג ותג, והיה מדקדק עמם כחוט־השערה), יכולים לחול בהם גם שינויים ככל שימצאו המסדרים לנכון, ובלבד שלא יבולע לתוכן (חס להם למסדרים לקשטם בניבים נאווים), כי הקליפה לא נחשבה ביותר בעיניו.

לשבחם של מו“ל הכתבים ייאמר, שנהגו כהוגן, והשאירו את מאמריו של אד”ג בעינם, כבמהדורתם המקורית, הגרעין בקליפתו, כנתינתו משמים. כי אם אמנם לא נתכוון אד"ג מימיו לצורה מסויימת מלכתחילה, הרי מכל־מקום התוכן והצורה יצאו כרוכים ואין להפריד בין הדבקים.

אישיותו של אחד־העם כבשה את לבו של אד“ג לדבקה בספרות העברית (ספרות־ההשכלה על כל קלישות אידיאליה הרחיקתהו ממנה). כאחד־העם לא ראה אד”ג מעודו בספרות תכלית לעצמה, אלא אמצעי לגישום רעיונות או משאות־נפש. כך התיחס גם ל“סופר” שבו, וזוהי משאלתו ממעמקי נפשו, בכתב ובע"פ, מהסופרים מכל הסוגים, מהמדע, מהשירה וכל האמנויות היפות: היותם כלי־שרת למשאות־הנפש הנעלות של האדם.

עד שנת הארבעים ושמונה לחייו, עד עלותו לארץ, היה א. ד. גורדון עוסק בצרכי ציבור שונים בחשאי בעיירתו ולא נִפלה בזה מאחרים. עסק ב“חיבת ציון”, בהפצת הדיבור העברי, בייסוד בתי־ספר ובהשוואת חינוך הבנות כמתכונת הבנים. הוא גם טיפל בתנועת־ההגירה לארגנטינה בתור אמצעי־הצלה ארעי. צורך־ההענקה היה בולט בו מבעודו באבּו. שכבות עממיות רחשו לו אמון והנוער דבק בו, והוא היה דורש ברבים בבית־הכנסת בפני המוני־עם ובני־הנעורים. השפעתו היתה ניכרת כבר בגולה על כל יודעיו. ליוסף אהרונוביץ היה הוא אחד מכוחות־המשיכה לארץ.

אולם עם עליתו של אד“ג לארץ, עם נשימת־אפּו הראשונה בה, באתהו אתערותא דלעילא. נתחוור לו, באר־היטב, יעודו המיוחד. רבים, אמנם, היו עובדים גם לפניו וטעמו טעם זיעת־אפים ואת חנה וחסדה, ברם עמו נולדה הכרת ערך העבודה בתור קנין ונכס, בחינת “בהלה נר אלוה” עליה. בארץ קִיֵם אד”ג מיד הפיכה עם עצמו, שינוי אישיותו מן הקצה אל הקצה. אם בחו“ל היה בעל משרה הגונה, ההולמת את חשיבות אישיותו, הרי עם הגיעו לארץ, פשט מיד את לבוש־השרד של המשרדיות והפך להיות פועל בין הפועלים. חישל את רוחו גם עלבון מעמד־הפועלים בא”י באותה שעה. החרם בפ“ת באותה תקופה הביאהו להתלכדות גמורה עמם, ויתערב בהם ונעשה לעצם מעצמיהם. בגפו בא (אשתו ושני ילדיו נשארו בגולה), ויכול להתמכר כולו למשאת־נפשו באין מפריע. בסקרו ובעקבו אחרי מציאות־חיינו בארץ, נשגב הדבר מבינתו מבלי שיוכל הבן: דואגים אנו למלא בחיינו חסרונות מכל המינים, אך בהיעדר מעמנו נשמת־אפנו: העבודה, אין אנו מיצרים ודואבים. בכל המבוכים המפולשים והסמויים שהיה מתגלגל ובולש, מוצא היה את עצמו תמיד חוזר על עקבו ועומד כמקודם על אם־הדרכים, בפני שאלת־השאלות: העבודה. פותח הוא בדיון על ה”קונגרס" או בנושא ה“אוניברסיטה”, מטפל בפרובלימות המיוחדות שלהן, בבקיאות ובהבנת הענין על בוריו, ולפתע־פתאום, כמעט בלי רעיון־מבריח שהשתלשל מהכרח, ראה הוא את עצמו לבסוף עומד שוב במסכת העבודה.

בעצם רצה אד“ג את זה שאיוה אחד העם אלא בשינוי צורה. אחה”ע נשא את נפשו לטיפוח טופס אידיאלי בארץ שישמש סמל לתפוצות הגולה, אלא שטיבו של טופס זה לא היה מחוּור לו ביותר. גם אד“ג היה רוצה כמוהו בטופס אידיאלי, אלא שטיבו היה מחוּור לו כל צרכו: איש העבודה. העובד, במשמעותו המקובלה והפשוטה, שאבק־קדושה מחפה עליו שלא מדעתו, זהו הטופס האידיאלי. “והיה מחנך קדוש”. נקי מכל פגימה קלה. הולם במהותו המוסרית את מחנה העובדים. והעבודה מוטלת על כל בני־עמנו כולם, עבודת־כפים, ובעיקר: עבודה בתוך הטבע, היא לאד”ג נר לרגליו, שלאורו ילך תמיד, ומולהב הוא הימנו כאליעזר בן־יהודה משלהבת־יה של תחיית הלשון.

הוא היה רק אידיאליסטן, עם כל שפעת החומרות באידיאל ברור שגם העובד שואף לנוחיות, לחיי־רווחה, כדרך־הטבע של כל יצורי עולם. העובד אינו מעורה דווקא עם הכפר. אפילו החקלאים נוטים בחלקם לבכר את העיר. כיצד התיחס גורדון לנידוננו? “אנחנו שואפים מן העיר אל הכפר ועוד להלאה מזה. רצוני לומר, גם הכפר של היום אינו די בשבילנו. הכפר של היום עשוי להיות נמשך אחרי העיר, ואנחנו שואפים לברוא חיים כאלה, שיהיו לא רק די איתנים לעמוד בפני חיי העיר, אלא שיהיה בהם די כוח למשוך את העיר אחריהם”.

תמה אני אם אד“ג עלול כיום להיות נגרס ומקובל אצל הנוער הסוציאליסטי שלנו, הואיל והוא ההיפך הגמור של סוציאַליסטן מרכסיסטי, הואיל והוא מתנגד קיצוני של חמרנות, גשמיות ומכונתיות; באשר אד”ג הנהו אידיאליסטן קיצוני, המעמיד את כל עצמו ותורתו על אידיאליות, ועם זה הנהו לאומי ותיק, שכל השקפת־עולמו מבוססת על לאומיות; והסוציאליות, לדעתו, הנה סתירה גמורה ללאומיות: “בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין ליישבה. עקביים הם בוודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצונים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעליהם, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר איטי, לא־מורגש מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבתה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית”. ומהי צורת הלאומיות של אד“ג? “בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה”. ואד”ג מאמין שסופה של הסוציאליות להשתלשל בצורת לאומיות חדשה. “היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּייה במומנט הקוסמי”. שהרי הוא משוּרש בההכרה המוחלטת, שהאדם והטבע הנם זיווג מן השמים, הנם סמל ההרמוניה, חלק מן הקוסמוס, והעבודה הנה בעצם טבעו של האדם. האינדיבידואליות של היחיד היא העיקר שבהוויה, ועצמאותה של אומה היא שיא־השיאים שלה. העצמאות של הפרט שואפת להתבטא ולהתגלם, והעצמיות של האומה שהיא חלק מהטבע, מהקוסמוס, היא בלבד חלק אלוה ממעל, אמיתית ויציבה, ומוטל עלינו להישאר נאמנה לה לעד.

הוא הופיע בתקופה שלפני היעשותנו לפלגות, עם שחר העליה השניה, עם פריחת משאות־הנפש הנעלות בלב. הפועל נמצא כבר אותה שעה בארץ והאיכרים יצרו את המעמד הזה¹. אולם מפלגות ממפלגות שונות, בציבור־הפועלים גופא, טרם נראו. בועידת “האיחוד” הידועה, היה אד“ג מיצר מאד ומאד על הבקיעים שנראו בשדרות הפועלים. שהרי בלבו התנוסס בעצם רק אידיאל יחיד ומיוחד: להעביר את אוכלוסי עמנו, ואף בני־האמידים במשמע, אל העבודה; להסיעם מחיי־הבטלה, מחיי הפרזיטיות אל חיי העמל והאושר. אף מינה לי גורלי הטוב לעבוד עמו בימי עלומי בצותא חדא, מולהב כולו משלהבתו, בכיבוש הנוער הפתח־תקותי ובהכשרתו לרעיון העבודה. זכיתי לשבת עמו ערבים מרובים באספות ובשיחות ולחבר עמו תקנות אגודתנו לפרטי־פרטיהן (נתפרסמו אחר פטירתו בעתון “הפועל הצעיר”). בשם “התחיה” נקראה האגודה שקלטה את רוב הנוער המקומי, ושמגמתה היתה להכניס עבודה עברית ועצמית במשקי ההורים. לא אמר אד”ג לנשלם מזרועות הוריהם האיכרים, אלא, אדרבא, שהם ימשיכו את שלשלת אבותיהם בתוספת עבודה עצמית והעסקת פועלים עברים. באשר הוא לא יכול היה להשלים עם הרעיון ששדותינו ומשקינו ירוּוו בזעת־אפים של זרים.

בטבעו היה אד“ג אופטימיסטן. כל כמה שלא “הורבצו” בו צרות ופורעניות, לא הועמו נגוהות הטוב שהאירו בנפשו תמיד. מתו עליו חמשה ילדים, מתה עליו אשתו ולבסוף נקטף באבּו בנו יחידו (נשארה לו לפליטה רק בתו יחידתו יעל), וכל אלה היסורים לא הספיקו להחשיך עליו את עולמו. הוא גם טעם “התנפלות” של ערבים, בלכתו מרחובות ליפו, שירו בו ודקרוהו בסכינים וחייו היו נתונים בסכנה (אהרונוביץ מספר על זה: שיותר מהכאב הגופני, הציק לו הכאב המוסרי על חילול כבוד האדם). הוא דאב וכאב על הצרות הצרורות של העם: הפרעות באוקריינה; פרעות־הארץ במאי 1921 עם רצח ברנר. ברם מעל לכל אלה ההרפתקאות האירה לו כעמוד־אש: דת־העבודה שמילאה את כל ישותו ללא שייר חלל בלבו. הוא ראה כברנר את נגע אומתו, נגע הפרזיטיות, נגע הבטלה המנוולת־מנוונת ללא דוגמה ומשל, בשום אומה ולשון. וגם זה לא הקדיר בעיניו את מאורה של אומתו במאפלית המרטירולוגיה שלה. הוא נכנס בפולמוס חריף עם רעו י. ח. ברנר, שראה קלקלת אומתו בצורה שהקדירה עליו את שמיו והתהלך רוב ימיו קדורנית, מורעל עם מחץ בלב לבלי הרפא. לעומת פיסימיותו של ברנר, גברה באד”ג שבעתים רוח־האופטימיות. אדרבא ואדרבא, היא הנותנת והיא המחייבת לפעילות, למרץ וליתר גבורה, כדי לשקוד על תקנתה של האומה. האם לא היסורים הממרקים, המה שעידנו והעלו את רוחה לשיא הנעלה ביותר במוסר, במידות טובות ובסגולות אנושיות?

במאמרו “לחשבוננו עם עצמנו”, בתגובתו הנלהבה על הערכת ברנר, הנהו חושף: כמה הדור־נאה זיו אומתו לעומת הפיטום המגושם של יתר העמים. ועם כל ראייתו החודרת לליקויי־עמו יותר מאחרים, לא יכול שאת את ההתעללות וגינוי תכונותיהם של בני־עמו. אמנם גם בלב ברנר חלחלו סיפוקים סמויים מהדרתם של ערכי־האומה, ומתחת לסף־הכרתו ליהטה ההרגשה הלאומית בכיסופים לקניני־הנצחים של עמו. אלא הרעל שנמסך בקרבו המר לו מאד. ואצל אד"ג היה “הרוחני המוחלט” של אומתו בסיס הוויתה, למרות שנראתה דת־העבודה, בסקירה שטחית, בקצהו השני של “הרוחני”.

בפולמוסו עם ברנר במאמרו “הערכת עצמנו” – הגם שנאכל גם הוא בו כברנר וסבל על הפגם הלאומי שלנו: הבטלה, עם זה אין בבקורתו החריפה מרירות, באשר נפשו מתחממת תמיד מנגוהות־החסד, של הערכים הלאומיים, וניזונית מן הוויטמינים שלהם, ממקורות החיות הנצחית לאומתנו.

הוא קובל מרה על השפעת התרבות האירופית עלינו ועל התבטלותנו בפניה, על טשטוש עצמותנו ועל שלילתנו את כל ערכינו וקנינינו. “הולדה בקרבנו השלילה המבטלת הכל, השלילה העקרה, שאין לה לא שרשים ולא פרי )השלילה הגדולה התהומית, המחריבה ויוצרת יכולה להיות רק בת עצמות כבירה, חיה, טבעית). בשום אומה ולשון לא תמצא כל כך הרבה בעלי־שלילה כמו בקרבנו בזמן הזה. מחשבה חפשית, הכרה עליונה – הן בקרבנו כמעט שם נרדף לשלילת הכל, אבל בייחוד לשלילת הכל משלנו. קלים אנחנו מאחרים ומאבותינו בדורות הקודמים לשלול, לא מפני שאנחנו באמת מבינים יותר לעומקו של דבר, כי אם מפני שאנחנו מרגישים פחות, מפני שעצמותנו לקויה והרגשת עצמנו לקויה. – – – התבטלות בפני אחרים – זהו בעיקר הכוח הפועל בקרבנו היום. התבטלותו נפשית, תהומית, התבטלות שלפני־ההכרה ובלתי מוכרה, הקשה מכל התבטלות־מדעת שבעולם. – – – משתמשים בשם “היפנוז” ביחס להשפעת היהדות עלינו, אולם באמת נאה השם היפנוז להשפעת התרבות הזרה עלינו. זהו באמת היפנוז, היפנוז עריץ, משעבד את המוח ואת הלב ואת הרצון – את כל היש של היהודי, מבלי להשאיר כל אפשרות, והעיקר כל רצון להשתחרר ממנו”.

אד“ג מיצר שהנוער שלנו, בן־תקופתנו, אינו שוב המשך של הדורות הקודמים ושכמעט נפסקה השלשלת. “מובן, כי במידה שהדורות הולכים ומתחדשים בקרב חיינו, ההולכים ומתקרבים יותר ויותר אל זרם החיים הכללי, בעוד אשר הזרם הלאומי, העצמי לנו, שנבע כולו ממקור הדת, הולך הלוך וחסור, הלוך והתרחק מן הלבבות, – בה במידה נעשית השפעת התרבות הזרה עלינו יותר תקיפה, ופעולת ההיפנוז יותר נמרצה. עולמה של הנפש הצעירה בדור החדש נבנה על פי דפתראות ופנקסאות לגמרי אחרים, ו”השכבות הגיאולוגיות” מסודרות בו בסדר אחר לגמרי מאשר בעולמם של בני הדורות הקודמים".

הוא רואה בהשפעת התרבות האירופית עלינו, תרכובת נטע זר בגזענו וסירוס עצמותנו. ובהערכה עצמית לשם ביטול עצמי רואה הוא “מפעולותיו של גוף מתפורר לאטומיו ולא פעולה אורגנית חיה של גוף חי ושואף לחיים”. הוא דואב על אבדן ההרגשה העצמית, הלאומית, ההרגשה הבלתי־אמצעית, ששום הכרה עליונה אינה עלולה למלא את מקומה. “כי העיקר שבכל אומה היא הנקודה היסודית שבתכונותיה השונות על צירופיהן וצירופי צירופיהן; העיקר הוא הצביון המיוחד, הפנימי, הנעלם שבערכין הגדולים, – העיקר הוא, אם נכון לאמור כן, הטמבּר של רוח ישראל. חי בעולם, למשל, מזמר גאון, שהיה מפליא את שומעיו בקולו הערב והעמוק, והניח אחריו תווי־נגינה, שכתב בהם מה ששר בימי חייו, – מה נוכל לדעת על דבר הטמבר שלו על פי התווים האלה? ובנידון דידן ובשבילנו הלא העיקר הוא הטמבר. את הטמבר שלנו נוכל לדעת רק מתוכנו ומתוך שירה, כלומר במידה שנהיה יוצרים יצירה לאומית, אמיתית, עצמית, מקורית; במידה שנהיה בוראים לנו חיים חדשים לפי רוחנו, בה במידה יבוא לידי גלוי כשרון היצירה שלנו בצביוננו העצמי, בה במידה תבוא לידי גלוי עצמותנו הלאומית.” שמירת צביון הישות המקורית הנה לאד“ג מושכל ראשון ותכלית הוויתה של האומה; ובהכירו על בוריו את מצב־עמנו הטראגי, בתור אומה קרועה ושסועה, נמנעת חטיבתיות, – אינו מהסס להניח שגאולת האומה יכולה גם להתגלם ע”י גילוי העצמיות של כל פרט ופרט שבה. “אין לעצמאותנו הלאומית גואל אחר מלבד עצמותו של כל אחד מאתנו, של כל “אני” חי שבקרבנו”.

וכך נתגלגל אד“ג, מתוך מניעים נפשיים, כמעט כביאליק להשקפת־עולם כינוסית. כביאליק חדור גם הוא הכרת הערך של שלשלת התרבות שלנו, מאז ועד היום. אלא שביאליק הגיע ל”כינוס" מצד ערכו לעצמו, מתוך הרגשתו בחיובם הגדול של הערכין שלנו ואד“ג נשא נפשו לתרבותנו המלאה מתוך התבוננותו בפרזיטיות של בני־עמנו, שכל שנעשה בידי אחרים, מסגלים המה לעצמם לקנינם, לא בזעת־אפם ובעבודה עצמית. ואם הגענו לביטול עצמנו ולהערצת הזולת, מדוע לא נצעד פסיעה קדימה: טמיעה. אם ההיפנוז של ה”עבר" בטל, “בשם מה אנחנו נלחמים בהתבוללות, הבאה מאליה מתוך החיים? אדרבה, איזה חיוב יש להם לבעלי ההכרה העליונה שלנו, אשר בשמו אנחנו צריכים להתנגד לאותו הצעד אשר יקרב אותנו קירבה בלתי־אמצעית לאותם המבועים, אשר רק עליהם נשבור את צמאוננו, אשר יקרב אותנו קירבה משפחתית ל”חוזינו" המתהלכים אתנו – – – עם שאופיו, עצם עצמותו, עצם ה“אני” שלו פסול מימות עולם ועד עתה ואין לנו תקנה אלא בשינוי מוחלט, בשינוי האופי אַלאַ אירופה, – מה נשאר לו לעם כזה משלו, שבכוחו להמשיך את קיומו בתור עם, שבשבילו יסבול כל כך הרבה? למה לו לעם כזה להתנגד להתבוללות, הבאה מאליה. מתוך החיים? בשם מה להתנגד לאפשרות להיות אנשים אירופיים גמורים?"

אד“ג הנהו לנו ביטוי תקופתנו האחרונה, סיפוק הצורך הוודאיי, מחוייב־המציאות המחיש לנו ריפוי רדיקאלי מהגלות, ז. א. מהפרזיטיות שלנו בכל התחומים (הדבר שהוצע בעצם עוד ע“י אבות־ההשכלה: ריב”ל, רמא“ג ואד”ם הכהן ושבוצע ע"י תנועת־התחיה בטיפוח הישוב והחקלאות). אלא שהחידוש הגדול והמקורי אצל אד”ג הוא ההגשמה העצמית, העיצוב העצמי (שלא ע"י שליח), כמתכונת אליעזר בן־יהודה. ועם היות אד"ג רובד־חיים אחרון, אין הוא חדל מהיות עם זה ישות מגובשת ומצורפת מיהדות שמדורי־דורות, שנשתמרה בה הוויתה המקורית ולא נגמר ליחה.

מלחמתו של אד“ג בביטול הישות שלנו בכל התחומים, היא נמרצה, הואיל והוא איש־אמת קיצוני, שחייו מועדים אל קו־הפשטות שבטבע. הוא נלחם בהתבוללותם של ציונינו, סופרינו, ואצ”ל של הסוציאליסטים שלנו. מראה את הסוציאליסטן בכל אומה ולשון בתור טיפוס טבעי, בלתי מפולפל. כשנוגע דבר־מה בנפש האומה, הרי הנהו קודם־כל בן־עמו, שהסוציאליות טפלה לגבו. לעומתו שלנו – חסר־הקרקע והשרשים, זורק בהזדמנות הראשונה את צרות יהדותו כדבר שאין בו חפץ, הואיל והוא מין בריה דאזלת ערטילאית, שאינו חולה ואינו מרגיש, כי את החיים –– את כל החיים, ובכלל גם החיים העליונים, אלה שקוראים להם חיים בשביל האנושות, אם לא יותר מאלה, אם לא למעלה מאלה – הוא יכול לבקש רק מתוך עצמו, כי אין בשבילו חיים מחוץ לעצמותו, ואין בשבילו חיים עליונים מחוץ לעצמותו העליונה. – – – וכן הרגשת ליקויינו לכל עומקם לא תוכל לבוא אלא מתוך הרגשת־עצמנו עמוקה, מתוך אמונה חזקה בעצמנו, מתוך הכרת ערכנו. אין אדם רואה את נגעי עצמו אלא לאור נשמתו, לאורם של אחרים לא יראה כלום, או יראה רק חושך כללי, שאין להבחין בו כלום. ויותר שאור נשמתו גדול יותר הוא רואה את נגעי עצמו. ואני מאמין באור נשמתו הלאומית, ואני מאמין, כי גדול האור, – כי רואה אני את הנגעים לכל מראה עיני".

הרגשת העצמות של אומתו ואהבתו היתרה אליה היו מקננות עמוק בנפשו; לכן עם כל נעימת־הבקורת שפעמתהו ועם דברי־הטחתו כלפי אומתו, היתה זאת התמרמרות פנימית, תרעומת אדם שיקרו לו תכונותיה, מזגה וטבעה המיוחדים, שלא היה ממיר ומחליף אותם בסגולותיהם של עמים אחרים, באשר הערכין והקנינים שלה יקרו לו שבעתים. ועיקר העיקרים: הוא הוא שקבע את מוניטין־ הדור, המועיל והרצוי ביותר בתקופת־תחיתנו, לנוער ולעם כולו, ועם עצמו, דמו ובשרו, הציבוֹ: עבוד! הוא הנכס היקר ביותר ששום ויתור אינו חל עליו. כל אדם ואדם בתוכנו חייב להצטרף “למנין”, לאו דווקא יחידי־סגולה, אלא העם כולו, בנעריו ובזקניו. וזו גם התרופה הבדוקה ביותר להחלמתנו. כי אם העבודה הרצופה אתנו, שוב אין סכנת חדלון. הוא המשען האחד ללא אכזבה. במקום שמצוי כשרון־עבודה נמנעת תבוסה לחלוטין.

ימים מועטים לפני מותו לא פסק מדבר על הגשר שנגמר בנינו על הירדן על ידי המשרד לעבודות צבוריות: “הלא מאחרי החורבן זהו הגשר הראשון שנבנה בידי יהודים בארץ־ישראל ועל הירדן”. מנגינת העבודה המתה באזניו תמיד ומגילת־חייו הנאדרה נארגה על פי צליליה. “אילו יכולתי לעבוד עד יומי האחרון, – אמר לרעו, – הייתי הולך לקראת המות בשמחה”. משאת־נפשו זו לא נתגשמה. הסרטן הממאיר סיכל את זממו זה. המוות מצאו על ערש דויו. –

(ליום הולדתו השישים)

הנוער שלנו שרעה בשדות־נכר – הָקנתה להם בקיאות בתורת הלאומית על ידי בובר (ולאומיותו של בובר אינה אלא אנושיות צרופה). נוער אקדמי זה בעל רמה תרבותית וטעם מעודן, שנדחף על ידי גורמים חיצוניים ופנימיים לרעיון הלאומי, – נזקק היה להכרת הערכין הלאומיים. ותעודה זו, של הקניית הערכין ההן, מילא בובר במידה מפליאה מאין כמוהו. הוא לא היה תעמולתן ללאומיות או לציונות, אלא שרותו הבלתי־אמצעי לתנועת התחיה, הודות להשפעת אישיותו הרוחנית, נעלה מעל כל דרכי תעמולה שבכוונה. הוא הבין שראשית לכל מעשה נחוץ לבער אחרי הבורות ועם־הארצות ביחס לידיעת היהדות. הסתירה המגוחכת, להיות ציוני, כביכול, ללא מושג כלל בתרבות ישראל־סבא, שהיתה שכיחה בתקופת הרצל – הוטל על בובר לבטל. ותפקידו זה מילא בכשרון ובדעת. האמונים עלי ספרי בובר, ישכילו להבין דעת היהדות על בוריה, שהרי כל שכבות תרבותנו מרובדות ביצירתו וכל תורת היהדות, ליריעותיה המגוונות, כלולה בחיבוריו כחטיבה מסוימת. גם האידיאל לטופס יהדותי מעולה, כמתכונתו אצל אחד־העם, אם כי בשינוי גוון, הנהו גם משאת־נפשו של בובר (אם גם לא נאמר בפירוש, אלא מכללא איתמר). לכל הטפול ביצירתו בבעיות החנוך הלאומי־אנושי, מרובה. לא היה לנו, עד היום כמרטין בובר, סופר והוגה־דעות בלשונות לועז, שהפריית רוחו תהא כה חיובית וכה מכרעת בחיתוך־הצורה ובקביעת־הדמות של הנוער־הלועז שלנו.

ואף לנו, אנשי הקריה מבפנים – העיון בספרי בובר לברכה, ודווקא בלועזית. דוק ותמצא: אם נזדמן לך כתוב מן התנ“ך או מהמדרש בתרגומו של בובר, – יואר לנו הכתוב לפתע פתאום בזיוו הראשון. לנו ה”עברים" אין ערכי־תרבותנו נראים בעינם תמיד, מפני קירבתנו היתירה אליהם. ביצירת בובר הם בולטים לנגדנו תמיד, דווקא מחמת המרחק שמהוה הקליפה הלועזית. שבח זה לא ישמש בשום פנים הצדקה לכתיבה לועזית בתוכנו, – אכן למרטין בובר, לרגל שליחותו המיוחדת, תיחשב גם הברקה זו שעולה לנו מיצירתו – לצדקה.

עד כאן בנוגע לפנים, למהות השפעתו בתוכנו אנו, מכל הצדדים. וכלפי חוץ? אכן, עד בואו לא היה לנו כבובר ציר בגויים שלוח, ציר נאמן לשולחיו.

הוא היה האמבסדור שלנו, השגריר הראשון בעולם־הספרות הכללי, שתקע בו לנו יתד, והניף לנו את דגלנו הכחול־לבן, המתנוסס לתפארה בתוך דגלי יתר הלאומים.

אמנם קדמו לו בתוכנו יוצרים גדולי־הערך בלועזית, אך מה שעשה מרטין בובר בספרות הגרמנית הנאדרה, העולמית, – הרי עשה מתוך הכרת ערך־עצמו של קונסול הלאומיות העברית; בתור ש"ץ של הטריטוריה התרבותית־ישראלית…

בתקופת הכיבושים המדיניים של הרצל בתנועת התחיה, באו באופן מקביל גם הכיבושים הרוחניים של מקום מתאים בעולם־הרוח הכללי. אחד מאדירי הכובשים היה בובר, שנעץ את דגלנו הכחול־לבן בקרקע־העמים.

אומות־העולם נשתרשה בקרבן ההכרה המוחלטת, שההוויה של האומה הישראלית מורדת היא, קרועה וגזורה, גזרים גזרים. כאותו נחש שראשו נערף וגופו שסוע וחתוך, מפרכסות תקופות־חייה הבודדות, השונות, של האומה הישראלית, כנתחי־הנחש השסועים, המפרפרים ומקרטעים כל אחד לעצמו, בלי משהו של אחדות ביניהם. והנה בא בובר ומראה באותות ובמופתים, שהאומה הישראלית היא חטיבה אחת ושלמה… ההוויה שלה אינה קרועה ושסועה, ותקופות־חייה הבודדות אינן אלא שלבים בסולמו של יעקב, הסולם – הסמל המוצג ארצה וראשו מגיע השמימה. החל בובר ביצירתו, בתקופת־התחיה הנוכחית על אחד־העם ואחר עבר לחסידות, הקבלה והלאה. אח“כ טיפל בהרקת התנ”ך כולו לגרמנית, והלאום הישראלי נעשה בולט עם שלל ניגודיו שבו, כחטיבה אחדותית ממוזגת.

הכרת זכותו של הלאום הישראלי בממלכת־הרוח הכללית, בתור לאום מיוחד על כל סגולותיו וזכויותיו גם כיום (בהקבלה מתאמת עם מולדתו הממשית המתחדשת), – זוהי זכותו הוודאית של מרטין בובר. ולא לחנם הוסבה בגויים תשומת־לב יתירה ליצירתו, כי בעצם היתה זו מעין “מהפכה” בתוכם, באשר גרמה להם לשינוי־יחס פסיכולוגי בהערכתם את ישראל־סבא.

אמנם, יתכן, שעם כל הכבוד הרב שבובר נחל בתור קונסול ישראלי בספרות הגרמנית, – עצוב היה מאד בובר נכדו של ר' שלמה באָבער (הישיש, שהיה עודר בשקדנות במעניות־תרבותנו בלי הרף), על שהיה גולה ממולדתו הרוחנית, ונמצא תדיר מחוץ למחנה. וודאי שטראגי הדבר, שכוחות־הפראה נמרצים כאלה אינם מושקעים במשק־התרבות המקורי שלנו, בגנזי ספרותנו, – אך רוח הוא באנוש, וגורל־אדם הוא ינחנו.

בהזדמני עם בובר, בברלין, בשנת 1921 בערך, רטטה בשיחתו מלאת־הרוח גם נעימה נוגה: בגרמנית שאני, בה הוא מעורה ומשורש, ומן הנמנע יהא לדלוג בתרבות הגרמנית על הגוון הבוברי. לא כן בתרבות העברית, עם כל היותו מטפל בה אינו עוד בן־משק ביתה. ביחוד רחוק הנהו, לצערו, מקליטת הדבור העברי.

מאז עברו שבע־עשרה שנה. בינתים שקע בובר יותר ויותר לנבכי תרבותנו העתיקה. בינתים הספיק להריק את התנ"ך לגרמנית בנוסחא אחרינא שלו ובוודאי דבק בו משהו ממנו. גם ספריו שתורגמו לעברית על ידי סגל חבורת סופרים, שמסיבות־מה נדחתה עד כה הדפסתם, יסייעו בהתפרסמם גם הם במידה מרובה לקליטתו. בינתים נתחולל גם שינוי־מה בתרבות הגרמנית ובתפיסת־ערכיה במחשבת העם הגרמני. והנה בתמורת־העתים והרוחות ומטבע השתלשלות הענינים, עמד עתה בובר לשוב למחצבתו ולעלות ירושלימה, – ומעל הר־הצופים במכללה העברית, שהיתה חלום־חייו מנעוריו, יינשאו מעתה מדברותיו. מעתה יהא בובר שַמש, במושגו של הרצל, לעמו הוא – הזכות העילאית ביותר בהרגשת דַבּר־לאומי ומתוך התערותו בכל הוויתו באַדמת־המולדת יחוור לו, שעם כל הכוונות המועילות והרצויות שביצירתו הממושכת בנכר, פעמה בו בלי־הרף הרגשת התלישות. וזהו רז־היגונים הנסוך בפרצוף אישיותו תמיד, למרות הגיעו לשיא־ההישגים, מבחינת יכולת יצירתית רבתי.

ואנו תקוה, בשנת השישים שלו, יום־חגו – חגנו, שדברו מציון יינשא ויגבה מעל לספירות־הגבולין, החוצצים בין אדם לאדם, ויגיע ללב כל עמי־התרבות, יקובל וייקלט ברצון יותר מאשר עד כה, באשר לא יהא מעתה מופשט וקל, אלא רווי רוח־מולדת וספוג טעם רגבי־אדמה. ומעתה ישוקע בובר, לא בלבד בתרבות־העבר, אלא ישתבץ כנדבך איתן גם בחיי־התרבות המתחדשים והמתהווים, – כי עתה יכבד ערכם בזכות כובד משקלו הרב, והרווח יהיה עצום.

א. בגליציה

הדרך לשלמות, לתיקון הנפש, שאליהם שאף מעצם ימי עלומיו, היתה ארוכה ארוכה –כימי חיי אנוש. היא התחילה בגליציה לפני ימים רבים, ונסתיימה כאן – לעינינו.

כשהגיע שלמה שילר מרוסיה לגליציה כמעט לפני יובל שנים, בעודו נער, מצא עוד את גליציה בקלונה, בתקופת ההתנוונות שלה. היה זה הדור הירוד שלאחר הרנ“ק, שעשה רושם שלשד היצירה שלו נסחט כולו, עד היסוד בו. הריהי התקופה המפורסמת ש”בטלנות" ו“גליציה” נעשו בה לשמות נרדפים. מצד אחד שררה בה החסידות הקנאית שהחניקה כל ניצן של חרות, ומאידך היה אז סוג של מתבוללים בין הפרנסים, מין מיוחד של “משוקים”, שהיה גובל עם מלשינות לרָשות, ויתר מרעין בישין.

ברם, היתה זאת פסגת ההתנוונות ביחד עם התחלת הסיום שלה. החלו כבר להיראות גם הניצנים הראשונים של התקופה החדשה. הד חיבת־ציון מרוסיה גונב לאוזן גליציה. נוער־הסטודנטים, שפתאום הוארה לו הלאומיות הודות למגע עם הנוער הפולני, נזדעזע. אותה שעה החל מנצנץ עמוד־השחר גם לגליציה…

ד"ר שמעון ברנפלד, שזינק לספרות העברית, במין בולמוס־יצירה אשר לא ידע שבעה, היה האות הראשון של התנערות גליציה מקפאונה…

אחריו החרה־החזיק נוער־הסטודנטים. שדה־היצירה בגליציה נתכסה כולו דמומיות. בצבצו ועלו שמות, שנעשו מפורסמים בתנועת־התחיה שלנו, לכל מקצועותיה. חבר ה“צעירים” בספרותנו שקורצה הימנו האסכולה של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, גם הוא היה פרי האביב הגליצאי הזה: ד“ר דוד נימרק, ד”ר מרדכי אָהרנפריז, ד"ר יהושע טהון. –

אולם יותר אפיינית להתחדשות גליציה היתה החבורה של עסקנים וסופרים שהתרכזה מסביב לעתון הפולני “פּשישלושץ” (עתיד). בו ניתכה אש־התלהבות, שאחזה בכל קצות גליציה. היתה זאת חבורה ערה, חיה, שגרפה בשטף זרמתה את הנוער האקדמי הגליצאי ברובו. הופיע גם מחנה של מתנבאים: אברהם קורקס, דוד מלץ, גרשון ציפר, אדולף שטאנד ושלמה שילר. הם היו עסקנים, נואמים, סופרים וחוזים – ובכולם היה פירכוס ורטט. מלבד הרוסי שבהם, שלמה שילר, שכבר אז כבש את עצמו בגבורה, למרות שנפשו גחלים ליהטה. אם אדולף שטאנד היה הנואם־האמן, המצית לבבות בעזוז־רגשו; אם גרשון ציפר, זה רב־המעש, היה קולע למטרה, לעצם הפעולה – הרי היה שלמה שילר הלב של החבורה. עמו יחד, עם הצטרפות אוֹפיו אל החבורה, נתגבש כל הרופס, הרותת והקל שהיו נוחים להתנדף. כי מלבד שהיה שילר בטבע פילוסוף, שהיה רגיל להשליך את עוגן־מחשבתו למעמקים, היה הוא בעיקר נפש כשרה, שהיתה סולדת מפני סלף ועוות. ויותר משהיה שילר בעל־שכל, מוח חושב, היה הוא בעל הגיון, לבב הוגה, שרק למראית עין היה מרגיז את יצר השכל על יצר הלב, מחמת איסטניסות…

לבה של החבורה – כזה היה שלמה שילר. כי זמן קצר לאחר הופעתו, הוברר, שלא אלו הם חנא־וחסדא של אדם יקר זה, שיהא שופע יצירה למכביר, אלא שיהא הוא גופו, בעצם אישיותו הפרטית, אות בולט לכולנו, לטוהר־נשמה וליופי־המידות. זה היה ערכו המיוחד.

שלמה שילר נקלט כולו בקרקע גליציה, אם כי בשרשיו דבוקים היו פתותי־רגבים מהאדמה שהימנה נעקר. הוא ינק לתוכו תרבות אשכנז ששרדה בגליציה, מתקופת הרנ“ק ושי”ר, ובעצמו הזכיר במהותו שריד של אותה השיירה. הוא גם הוכתר בתואר הכבוד “אחד־העם הגליצאי”. אם לא היה צד־שוה בולט בתוכן יצירתם ובתכונת רוחם, נדמה שילר בכ“ז לאחד־העם בזה, שמחשבתו כזו של אחה”ע לא היתה מופשטה, בלי קשר חיוני עם חזיונות ממשיים, שהאומה מתחבטת בהם…

שלמה שילר הלך בחבורה, כל עוד שהציוניות לא הוצאה מידי פשוטה. אולם משעה שהתחילה החבורה לעסוק בפוליטיקה־של־הווה, הוקיר שילר אמנם את התמכרותם, אך ללכת עמם לא יכול יותר. ברם בדידותו לא מנעתהו להפיץ אורו מסביבו, אור שהקר בעצם מגוו, מאישיותו. באותו זמן התרכז והתעמק יותר בתוכו, ואז פרסם מאמרו הראשון בעברית ב“רביבים” א' של ברנר “על שרשי המסתורין”. משנעשה שילר לעברי, שוכללה דמותו הרוחנית עד גמירא…

רק לערכין המוחלטים (ארץ־ישראל, תרבות עברית, רעיון העבודה), התיחס שילר כלפולחן אלוהות. טבעי היה איפוא שיהיה מן הזריזים לארץ־ישראל, כדי להיעשות לבנה בבניין המולדת…

ב. בארץ־ישראל

יש סוג אנשים, והם המעט, אשר בחייהם אינם מורגשים כל כך, אך בבוא מותם, מתגלה פתאום שנתהוה חלל שאינו מתמלא…

האנשים האלה לא כבשו את מקומם בארבות־ידיהם, בכוחם כי עז, ובחריצות כשרון. לא זכו בו מפני עלילות ומעשים. אלא כזה היה המקום, מפני שהם עמדו עליו בלי תכנית אדריכל ובלי כוונת־מכוון.

בחייהם לא הורגשו כמעט, מפני חוסר־העלילה שבחזיונות האלה, אולם בהיכּחדם, כשהמקום נתפנה מהם, מאישיותם – נחשף לעינים פתאום בור שאינו מתמלא מחוליתו…

כששלמה שילר התהלך בתוך חומות ירושלים, לא הוסבה תשומת־לב יתירה אליו, מפני עניו ממעש, וברגע שנסתלק, פרצה פתאום זעקת־חרדה במחנה כאלו נתיתמו…

נתחוור פתאום, שדוקא הוא, שילר דל־העלילה, החלוש, היה סוכך על המחנה. ומשנעשה המקום ריק, כאלו נפרצה החזית…

הוא, בהוויתו כולה, בעדנת נפשו היקרה, היה סוכך ככרוב. מסביבו היה חופפת איזו טהרה. עמו יחד היתה הערובה שצלם־אלוהים באדם לא יחולל… אולם כשצדיק יוצא את העיר, מה גורלה?

הנה, מדומני, שהמלה הנכונה הופלטה: צדיק. כזה היה שלמה שילר. גם כשייסד שילר את הגימנסיה הירושלמית וניהלה, ושיקע בה כוחות־רוח למכביר, היה לבו מהסס: שמא? שמא אינו ראוי לאותה איצטלא. והוא לא פסק בחדרי חדרים להכשיר את עצמו ולפשפש בעצמו. כה רבה היתה האחריות כלפי התפקיד של מחנך. זה היה שוב: תיקון־הנפש. בכל דבר היתה התכלית: שלימות! לטפס ולעלות עוד שלב למעלה. דרגה עילאית היה גם מאמרו על היהדות ב“העתיד” ספר ד', שנכתב בירושלים זמן קצר אחר השתקעותו בה. מאמר זה היה היפותיאוזה על היהדות, שיר מזמור על השמינית! היהדות היתה לו תורה לשם עבודה: “אין האדם רשאי לפרוש מן הצבור ולחיות חיים בודדים, אלא עליו להתגלות במעשיו ולגשם את ישותו בפעולתו וביחוסיו אל בני אדם שכמותו”.

שילר, שלפי טבעו ותכונת מזגו היה אחד הבודדים האמולים, ידע להגביר את הרגש החברותי על רגש־הבדידות שלו. הפרובלימה החברותית אינה בארץ־ישראל בשבילנו הלכתא למשיחא, אלא שאלת הטביעה של צורת־חיינו הממשית. וכולנו נתבעים להשתזר בתוך מסכת־החיים המתרקמת הלזו, וגם מעונינים אנו לטבוע בה מבע־רוחנו אנו…

ושילר נענה. נענה לכל תביעה ציבורית שברום עולמנו; בכל מקום שנתגלה רצון לבנין ממש, ליצירה ממש: “קרן־הקימת לישראל” הארגון בארץ, החנוך, ועל הכל: רעיון העבודה שאליו נספח בכל תום־הפתוס העצור שבו וכובד־היחס ההוגן לו. ומה שהעניק שלמה שילר במקצוע זה בין בהטפה ובין בכתב, הוא מהמעולה שבו…

כך “גישם שילר את ישותו”. אמנם ההתגשמות בחייו לא התבלטה, אך עם מותו הורגשה ישותו של אישיותו שהיתה הולכת ומוסיפה שלימות עד דופק־נשימתו האחרון. נעשה פתאום ריק, חלל. בצבץ לפתע היסוס כוסס: עמו ודכוותיה אשר נער יספרם, יש ערובה לטוהר האויר מסביב. ובהיעדרו?…

ג. הסופר

עם כל מה שעבודתו הספרותית של שילר היתה טפלה לגבי אישיותו המוסרית הגדולה, היא חשובה לנו מאוד, משום שבה נתגלו רשומי רוחו היותר בולטים. במאמריו המעטים, שאינם ארעיים אצלו לעולם, מסומנים מסלולי נפשו ושאיפותיה – בהם ניכר הרצון להיקף, לתורת־חיים. אין זו ספרות, אלא נביטת הרוח.

גם לפי סקירה כללית גובלת פעולתו הספרותית של שלמה שילר, בתחום היצירה של נביאי־התחיה. ואם כי היה מטבעו איש־הגיון, קדם אצלו הגיג־הלבב על מערומי השכל. ולכשכונסו מאמריו בקובץ אחד, לא יוכל לעבור עליהם איש בשויון־נפש.

ממאמריו נשקפת לנו אישיות ברה וטהורה, נזיר־החיים, כולו קודש לאומתנו. כאמור, הלָמו בבחינה ידועה שם־הלואי “אחד העם הגליצאי”. אמנם הוא היה קולט לתוכו את גילויי־התחיה השונים, ברם עיקר הוויתו היה השימוש התמידי שלו בהיכל־התרבות. פילוסוף־אידיאַליסטן היה: בנימוסו ובאורחות־חייו נדמה בהרבה לפילוסופי־יון, שניחנו בקור־רוח ובהבלגת־יצריהם, ובחביון נפשו יקדו האידיאַלים. הפילוסופיה העתיקה ושל ימי־הבינים הובלעה בדמו, ודמות־דיוקנו הרוחנית והגופנית קורצה מספירתה. ובזה גם שונה שילר מאחה"ע, שהאחרון העציץ את בעל “שלטון השכל”, והוא ביכר על פניו את ר' יהודה הלוי; ולמרות אוביקטיביותו הפילוסופית של שילר בטיפוליו בנושאים השונים, לא היה עלול לייבש את לחלוחיותה של נפשו. הוא אמנם כולו הגיון, אולם לא נעלמו הימנו גם “שרשי המסתורין” (מדומני, זהו מאמרו היחיד, שהנהו פילוסופי־מדעי גרידא, ללא זיקה ישרה בנושא היהדות). ואם כי שלמה שילר הקפיד על חירות אישיותו, והוא לא נמנה בטבעו לשום מפלגה, וגם הדגיש מפקידה לפקידה את השלילה שבמפלגתיות, – בכל זה תרם את חלקו ביד רחבה לביסוס השקפת־עולמו של “הפועל הצעיר” וצדקת מצעו (“הפועל הצעיר”, מחוללה של דת־העבודה, שאני).

הוא היה מעשרות הראשונות, שהשתתפו עוד בקונגרס הציוני הראשון; ספג לקרבו את זרמי־הציונות המפכים מעברים השונים: שרשיותה של אחד־העמיות; חזיונות־ההיקף העולמיים של הרצל; הפתּוס הנבואי של מכס נורדוי (עליו חיבר את מאמרו המקיף ביותר, המגיע בכמותו כמעט לכדי ספר: נורדוי הציוני ונורדוי הסופר) ובסוף ימיו דבק בתורתו של א. ד. גורדון. כל המהוּיות ההן נתלכדו בנפשו לחטיבה מזיגתית. השקפת־עולמו רבודה היתה משכבות התחייתיות השונות. ולמרות היותו טיפוס של פילוסוף במלוא משמעותו של המושג הזה, נכונו עם זה כל מצעדיו על רקע הלאומיות. כל פעולותיו הספרותיות בעברית ובלועזית, בכל תקופות חייו, אינן טבועות גוון כללי־אנושי, אלא יהדותי־לאומי.

הוא לא היה חאוטי כא. ד. גורדון הנערץ בעיניו. לא היה משולל כמוהו ביטוי־ספרותי מלוטש. אדרבה. הוא חוּנן באמצעי־הבעה מובהקים, כסופר בעל־טעם ובעל חוש־אמנותי. איש־התמצית היה, שכל מלה שלו גרעינית ומרובת תוכן. אחד־העמי היה והבין אותו לכל מעמקיו, חש והרגיש אותו בכל רמ“ח אבריו, ששום אחד לא ידע למצות אותו כמוהו (מאמרו הגדול של אחה"ע נכתב כגוש אחד, ללא חלוקת־פרקים, כמו בהעלם אחד, ונראה שהנושא היה מובלע בו לגמרי). מלבד יראת־הכבוד ורגש־האהבה שלו לנידון, הנהו מזדהה בו כולו ומשווהו לנגד עיניו תמיד למופת. בעומק ובמשקל מסתמן איזה צד־שוה – אולם בהירות־המחשבה וכוח־ההבעה ללא מעצור של אחה”ע, הוא התחום ללא מעבר שנתקלו בו גם יתר חבריו.

משאותיו של שילר, שיחידי־סגולה ננהו אחריהם, יחדו לעצמם מקום עצמאי. הוא לא היה נואם סתם, אלא נשא דברו, ועם קצב המשא היתה ניסכת עליו ועל קהל־השומעים רוח־השראה עילאית, שהיתה מעלה אותו ואת שומעי דברו לספירות העליונות.

ד. הסיום

הוא לא היה מן הפעילים ביותר, מן הבולטים ביותר. במפולש כמעט שלא היה רושמו ניכר. ממחתרת שפעה ההשפעה שלו…

על כל המשמרות שעמד, לא ניתן לו תואר “מצביא”. בכל זה הוא היה אחד המניעים הכי־אמיצים בהחבא, דרך צינורות סמויים מן העין.

במידה שימיו ניגרו, ושארו נפסד וכלה – בה במדה נחסנה נשמתו בו. ורוחו עשתה כעץ יונקות חדשים…

היתה לו הזכיה, שיהא נופח את נשמתו בקשר עם שריד־הנצח שלנו: “הכותל המערבי”. באותו זמן מונתה ועדת הכותל מטעם השלטון, והיא המעיטה זכות עמנו עליו. גורל אנוש, – הפילוסוף שלמה שילר נפגע מפגיעת הקדושה שב“כותל”. מותו של אדם מסמל כמעט תמיד את מהות חייו. נפשו נרטשה מכאב האומה, מעלבון המולדת.

מאמר ראשון

קשה לעמוד על טיבו, הגם שכל מה שפלט עטו הנהו שקוף ופשוט. קשה, מפני שהנהו מתרוצץ ומקרטע בספרות אילך ואילך, ממקצוע למקצוע, ככסף חי שלא ניתן להיתפס בעין. “בּידואי” – קרא לו ר' בנימין. ואמנם אם כינוי זה אינו הולם את אפיו המערבי, הריהו מציין יפה את אופי־הנדודים שלו. כי יעקב רבינוביץ הנהו פיטן ממשפחת הנודדים. ומשפחה זו מצודדת את לבבנו תמיד במפלאות רשמיהם, שהם מביאים עמם מארצות נודם. אולם יותר מכול מושך את לבבנו זה חוט העצבות, המתוח בקלסתר פניהם. אנשים עצובים מאין כמוהם הם האמנים האלה. וחזות־פניהם עונה בהם, שלא לשם תענוגות־הבל ותפנוקי־בשרים הם מתרוצצים בעולם בלי־הפוגות. תהיה ונהיה בלתי־פוסקות הן הן שהודפות ודוחפות אותם להיות נעים ונדים בלי־הרף, להיות “עורכי־גלות” כל ימיהם.

יעקב רבינוביץ נכנס לספרות בתור מספּר. בספוריו הראשונים הזכיר הסגנון התנ“כי שלו במקצת את פרישמן, ואופן־הכתיבה את פרץ. אולם מזיגה זו היתה ביטוי של עצמיות מיוחדת: עין חדה של פסיכולוג ומשורר. איזה דוק של פיוט היה עוטה תמיד את המציאות שלו. כל ספור עשה רושם. ובשעת פולמוס והתפארות של ה”אידישיסטים", שמשומרים להם בבית־גנזיהם שלום אש ואברהם רייזן, היה ראובן בריינין מתיימר לעומתם ביהודה שטינברג וביעקב רבינוביץ, יבּדל לחיים. זו היתה ההתחלה שלו.

אולם נתגלה במשך ימים מועטים, שלא מספּר בלבד הנהו יעקב רבינוביץ. קולמוסו התחיל פולט פיליטונים דקים וענוגים, פובליציסטיקה מלאה חיות תוססת, רשימות ספרותיות, שהתגלה בהן יחס חדש, מקורי. והכל היה לוטה באיזה הבל־נשימה של לב חי, מפרכס ורענן. ואז נתגלה, שגם ספוריו היפים והמלוטשים ב“הדור” וב“השלוח” לא לוטשו כל־עיקר, אלא הופלטו כמו מתוך לבּה אלמנטרית, ככל דבריו בכל יתר המקצועות. ואז נתברר – או לפחות היה צריך כבר להיות ברור, – שאדם זה איננו האמן בה' הידיעה, אולם גם אינו סופר, אלא משורר, – משורר בלי חרוזים.

לא “סופר”, כפי שיש סוברים, שחונן בסגולת הכתיבה המכשרת אותו להיות שותף לכל המקצועות הספרותיים, אלא משורר, שכל המקצועות הספרותיים הנם לו – לו לעצמו – כלי שימוש, כלי שימוש בשביל ביטוי עצמיותו. סוג פייטנים זה שכיח בכל הספרויות וגם בספרותנו אנו. הם מחליפים לבקרים צורות הביטוי, אולם מבעד כולן מדברת העצמיות האחת והמיוחדת. אלה הם המשוררים שהליריות מפעמת בהם יותר מכל יתר יסודות שירתם. בספרותנו נמנים על הסוג הזה: פרישמן, ברדיצ’בסקי וברנר. וכשם ששונים שלושת אלה תכלית שינוי איש מחברו, כך, כמובן, שונה תכלית שינוי יעקב רבינוביץ משלשתם ביחד. לו יש גושפנקה שלו, המיוחדה, גם בסיפור, גם בפיליטון, גם במאמר וגם בבקורת. נימה אחת רוטטת, נימה שלו, שאין לשום אחר זולתו. אפני הבטוי השונים והמרובים ביצירתו אינם אלא נקודות מרובות ושונות של היקפו הרחב. אולם שפה אחת יש לכולם.

שפה אחת – שפתו של רבינוביץ. אותה יהיה הקורא הותיק מכיר, אם גם לא יראה את שמו מתנוסס עליה. לא מפני ששפה זו מצוינת באיזה סמנים של מניֶרה, אלא, להיפך, מפני שנעדרת היא כל סימני־העוויה מיוחדים. פשוטה, חוורה, מעוטת צבעים. אלמלי לא נתמלאה שפה זו תוכן, לא היתה מתקיימת. באשר היא כשלעצמה אינה מקסימה ואינה עלולה לאחוז את העינים.

לא ניתן לאמור, ששפה זו נולדה כך חוורה, מעוטת־דמים. אדרבה, בהתחלה הצטיינה גם היא בגנדרנות וביתר כווני־חן, שכל פרחי־הסופרים אינם חפשים מהם. אולם ברבות הימים כאלו “לוחכה” על־ידי להט אישיות אימפּולסיבית זו. טואטא כל מין סרח של מליצה. והשפה נעשתה חלקה וגלויה, שתהי קולטת רק את תוכן נפשו.

תוכן! צווי מוסרי זה הנהו ליעקב רבינוביץ קודם לכל הציוויים הספרותיים. ה“מה” קודם ל“איך”. הצורה טפל והתוכן עיקר (מכאן נובעת עצם התקוממותו נגד שעבוד ה“נוסח”). ואם ריתמוס שפתו מצטיין – למרות פשטותו – במעלות ומורדות, הרי הן באמת רק עצם הרכסים והעמקים של אופיו. כי “לשון” לשמה, זו שעושה בלהטים, מדומני, שום סופר בספרותנו לא יוכל להתפאר שנקי הנהו מסגולה זו לחלוטין, כמו יעקב רבינוביץ.

כיום, אחרי עשרים שנות עבודה פוריה, מאחר שנוכחנו למדי, שלפנינו מעין מפכה ומתעצם מתוכו, הוברר גם למדי, שזו הקלסיפיקציה, כלומר, הערכה־לשיעורין זו של יצירתו לפי המקצועות השונים לחוד ולפי חלק השתתפותו בכל אחד ואחד מהם, אינה עלולה להעמיד אותנו כהוגן על טיב אופיו. יש בזה מפּריטת הדינר. את העפאים והעלים הם – המעריכים – רואים, וגזע האילן נחבא מעיניהם.

אף אנו, לוּ אמרנו ללכת בעקבותיהם, יכולנו לכלול את פעולתו של יעקב רבינוביץ במלים מועטות אלה: הוא הצעיד את הפיליטון שלנו כמה וכמה פסיעות קדימה; הוא הכניס לסיפור שלנו ניואנס כה דק, שמראהו ענוג כמו ריח; הוא הדגיש ומתח בבקורת קו בולט מתחת לטעם ידוע, רצוי, מחלים; הוא הנהיג ז’ורנליסטיקה בלי שפעת קלגסין וכו' וכו'.

יכולנו וגם היינו צודקים במשפטנו. אולם בעצם חשוב ומענין אותנו יותר מכול פעולתו הספרותית זה הדיוקן האחד הטבוע על אישיותו. זו ה“תוספת האישית” שנתברכו בה כתביו מכל המינים. צליל־קול אחד וניד־העוויה מיוחד מציינים את כולם כאחד, למקצעותיהם השונים, בתור חטיבה. חטיבה בעלת גושפנקה אחת של אישיות, שמבקשת התגלמות בכל הצורות שהן. אישיות תוססת, חיה, מין סמבטיון, שפולט מעצמו ומתוכו גם בליסטראות וגם אבני־חן ומרגליות: חתיכת טבע.

ראשית מעשהו היה, כאמור, הסיפור. ואם אמנם היה סיפורו בהתחלתו רוגש, תוסס – הערים הוא את הסוד, שהמחבר אינו אמן בלבד. הערים סיפורו סוד זה מאז עד היום. ובעצם אפשר לסיפוריו להיות נדונים בתור חטיבה לעצמה. מבלי השען על “היחוס” של כל המקצועות שלו ביחד (אף כי הבקורת ביכּרה את הפיליטון שלו על־פני הכל).

ואין זו סתירה לדברי, שכלולה אישיותו של יעקב רבינוביץ בכל מה שהוא כותב. כי אם הבלטריסטיקה שלו הנה נקיה לחלוטין מכל שמץ של טנדנציה אישית, יחסים אישיים, נטלה בכל־זה את החלק הרב ביותר של אישיותו: יסוד התפארת. והוא ודאי היסוד התקיף והחזק בכל יתר יסודות אישיותו.

כאן שונה רבינוביץ לחלוטין מברנר, שבכמה בחינות דומים הם זה לזה. אמנם גם הבלטריסטיקה של ברנר אינה טנדנציוזית, זאת אומרת: אינה מתכוונת לתת לנו בעקיפין את נטיותיו ויחסיו של המספר, אלא שנובעים הם בה מאליהם, מבעד חושי־תפיסתו האישיים, מבעד הפיזיונומיה שלו כולה. לא כך היא זו של יעקב רבינוביץ. היא עשויה להעניק לנו רק את חלק הנוי של אישיותו, מבלי ערבוב משהו של יסודותיה.

במידה שהנהו פקח, ריאלי במאמריו ורשימותיו, בה במידה הוא הוזה בסיפוריו. הדברים אינם נראים מבעד חושי החול, אלא מבעד דוק של פיוט, של עונג־שבת. אינם כמו שהנם בעין, במציאות, אלא כפי שמשתקפים מבעד אספקלריה של פייטן, כמאמר פּטר אלטנברג: Wie ich es sehe“”.

והוא רואה את הדברים נוּגים וענוגים, דקים ויפים, מבלי היותם מהולים כלל בטפה של הסרקזם שלו. רומנטיקן הוא. רואה תמיד בנגלה את הנסתר שבו, כמו שכתב עליו פעם ברנר. חודר למחבואי מסתורין, שרק מיתר דק ועצוב ביותר עלול להגיע אליו.

ודרגות התפתחות סיפורו הולכות בקו פרללי עם אלה של יתר מקצועותיו, בשגם הנן מדרגות התפּתחות של אישיותו בכלל. הוא עובר מן הפתוס, דרך הציור, אל הסיפור. אל השקט האפּי. קודם “לב אשה” ו“מכתב אשר לא שלח לה”; אחרי־כן: “ביום אביב”, “באין שורש”, ולבסוף “הברכה” ו“הגידם”(בזה ציינתי רק שלש מתחנות־ההתקדמות הראשיות).

וצריכים הדברים הבאים להיות מוטעמים היטב, מפני שמבקרינו העלימו עיניהם מזה: אלמלי לא עשה יעקב רבינוביץ לספרותנו דבר, אלא היה מזכה אותה ב“יציע הקטן”, ב“בין החרבות”, ב“ברכה”, ב“לאור המות” וב“הגידם” בלבד – אף אז ראוי היה, שייקבע לו מקום מכובד בספרותנו.

מצאָהו ליעקב רבינוביץ גורלו של פרישמן, שהוכתר גם הוא בתואר “פיליטוניסטן” עד לבלי הירפא. ביחד עם הפיליטון, בעונה אחת, כתב גם את יתר דבריו, אלא שהפיליטון היה מאפיל עליהם – “רק פיליטוניסטן”. אף הדרמה המצויה “בין החרבות” בלתי־מסוגלת היתה לקעקע בשעתה דעה מוסכמת זו.

ואין תימה בדבר. צורת־ביטוי לא מסוייגת זו עלולה היתה יותר מכול להכיל עושר אישיותו ורבגוניותה.

הפיליטון שלו עבר אותם שלבי ההתפתחות שעבר בהם ספורו. בתחלתו היה גנדרני במקצת, מתולתּל, דקדנטי, פֶּרֶצי – שיר של פרוזה. אחרי זה כאילו, “גדלו שערותיו פּרע”, התוכן נעשה לו חזות הכל והיה בועט בכל הידור חיצוני. ובאחרונה, גם כשנעשה מרוכז, כבוש, גרעיני, לא חסר פשטותו – זו סגולתו היקרה ביותר של רבינוביץ – כמלוא נימה.

עיקר ערכו של הפיליטון שלו הוא, שאינו נכתב על־מנת למלא איזה “חסרון” שהוא בספרות. יל“ג, הנ”ץ, לוינסקי וטביוב, הם הוזמנו ליצור את הפיליטון, שהיה “חסר” בספרותנו עד בואם. פרישמן וסוקולוב, ביחד עם העצם המקורי והחזק שלהם, הכניסו מבעדו את ה“אירופיות” לספרותנו. פרץ היה פיליטוניסטן “מודרני”. כל אלה נענו למשאלותיה של הספרות. ולרבינוביץ’ לא ניתנה שום “תעודה” למלא פה, זולת זאת – להביע ישר את אשר עם לבו. ורק זה הוא עושה בפיליטוניו.

והרבה יש עם לבו להביע. כי היקף הענינים שיש לו יחס אליהם הוא רחב ביותר. מרובים הם החזיונות מכל המינים, שמעוררים את שימת לבו, אם לחיוב או לשלילה. וניתן לו להביע דברים לא־קלים ועמוקים באיזה קלות גרציוזית. והוא יודע גם את הסוד, כיצד לתפוס המשא הכבד, שיהי מונף על־נקלה, בלי שום יגיעה.

אמנם הוא פיליטוניסטן למופת.

אולם חוסר־הסייג, שהנהו מעלתו העיקרית של הפיליטון, הוא גופו הנהו גם לרועץ לו, וליצירתו של הפיליטוניסטן כולה, בכל יתר מקצועותיו. ביחד עם שפע־החיים העיקרי, משתרבב ביצירה, מפני העדר המחסום הפנימי, גם טפל. כי טבע ההפקרות הפיליטונית – אם הורשה לאמר כך – גורם, שכוח ההבחן בין העיקר לטפל נעשה לפרקים קהה במקצת. ויצירתו של יעקב רבינוביץ לא תוכל להתפאר גם היא תמיד, שנקיה הנה לחלוטין מפגם זה.

מבלי משים מתיצבת גם פה לעינינו השוואה עם יצירתו של ברנר. ברנר האיתן חונן להיות בורר בשביל יצירתו גרגרים מוצקים שלא ישתּחקו, או שהיה יוצק לתוכם – אם היו רכיכים ופשוטים ביותר – מאופיו המוצק, שהיה מחשל אותם להישאר בעינם תמיד, עולמית. לעומתו רבינוביץ – יצירתו כוללת פה ושם מן החומר המתמסמס. לפיכך: יצירתו של ברנר – לא תהיה הספרות מוַתרת בה אף על כקוצה של רצנזיה. וזו של יעקב רבינוביץ תהיה טעונה ברירה.

אולם מעין חדה, הסוקרת את יצירתו הענפה מכל עבריה, לא ייבצר למצוא דוקא בחאוטיות טבעית זו, בערבוביה זו של גודל ופעיטות, של הבלתי־מצוי והמצוי ביחד – איזו הפקרת עצמו, או איזו מידה יתרה של ותור. שהרי כמה וכמה יצירות משוכללות ואמנותיות שלו מוכיחות בפירוש, שיכול היה להכחיד לחלוטין את הפיליטוניסטן שבו.

אמנות לשם אמנות, אף כי רחשי הערצתו של רבינוביץ הובעו לה בדרכים שונים, אין היא האידיאל שלו. אמנם הנוי שבאדם הוא גולת־הכותרת שלו, אלא חשוב ממנו לאין־ערוך ה“אנושי” שבו. ובזה ניכר רבינוביץ, שהנהו חוטר מגזעם של בעלי־מוסר. שהרי הוא עצמו חונן במנה יפה של “אנושיות” (אגב, המלה החביבה עליו ביותר), זו שלפנים היו קוראים לה: מוסר.

אדם זריז־תנועה זה, שמתרוצץ אילך ואילך כאילו היה תלוש, – מחובר הנהו בעצם אל בסיס מוסרי מוצק מבלי התערער. הוא אין לו סיפוק בתעודתו הספרותית גרידא, אלא מלפפת אותו גם תמיד אחריות אנושית אלמנטרית ביחס ללאום ולחברה. יעקב רבינוביץ אינו יכול לעמוד כאחרים מלבר, להיות סוקר המעשים מבחוץ ולדונם לשבט או לחסד. לו החובה להיות בעצמו גם העושה. ארץ־ישראל אינה יכולה להיות לו נושא ספרותי בלבד, אלא מוכרח הוא בעצמו לעבור לשם, לחיות בה, להיעשות אריח בתוך הבנין. ובבואו לשם, מיד יסחפנו, כמובן, יגרפהו בכוח הרעיון היותר פּורה, היותר גרעיני שבתנועת התחיה. ביחד עם א. ד. גורדון וי. ח. ברנר ור' בנימין הנהו מעניק מיטב חלבו ודם תמציתו לפיתּוחה, שכלולה והתרחבותה של “דת־העבודה”. ועליו הוטלה החובה הפחות־נעימה, לא בלבד להינבא לה כחבריו, אלא להיות המוכיח הזועם. הוא נאלץ להיעשות איש ריב ומדון לכל מיני אוכלוסין. ולפרקים קרובות לא נוקתה גם מחנהו עצמה בעיניו – וזוהי רעה חולה! – אם נפגמה האמת.

ואז יש שהנהו גם פורש לצד מעצמת מכאוביו, או מפני שמצא מסביב אזנים אטומות משמוע. ואולם גם אז אינו נידון לשתיקה, לא סוּכּר שטף הגיגיו ורגשותיו. אל הסיפור ימצא מנוס כאל עיר־מקלט. ונפשו העצובה נעשית באותה שעה בבואת־בדולח של רוך אנושי בלתי־משוער.

היה מי שאמר, כי יעקב רבינוביץ הנהו בעיקרו מין מוכיח וצמא־צדק. מפעמת ביצירתו תמיד הנעימה הלירית, זו הנעימה הנוּגה, הגלומה בכל מה שפולט קולמוסו.

הערכה זו קולעת בלי־ספק לקוטב אופיו, אם גם לא לאופיו כולו מוכיח־משורר! אמת. שהרי במשך עשרים שנה היה רבינוביץ מכהן בספרותנו, גם למועיל וגם ליפה כאחד, לשניהם ביחד במדה שוה, מבלי תת היתרון לאחד על־פני השני.

אמרתי: היה מכהן, ובאָמנה צריך לאמר: יכהן, בעתיד. באשר לפי שטף־יצירתו ניתן לשער, שמעינו יעצום ויגבר עוד ויהיה מבקיע לו עוד נתיבות חדשים, נעלמים־רחוקים.

ווינה, תרפ"א

מאמר שני

(לחג השישים)

בהזדמנויות שונות הזכרתיו. לאו דוקא בשעת־יובל, כי אם בימות־החול כתבתי עליו מסה ב“התקופה”, שאולי הקניטה במקצת חלק מאנשינו שסבורים היו משום־מה, שלא הוא הנהו נושא מתאים למסה. ואני הייתי בדעה אחרת לגמרי בנידוננו. אדרבא, היא הנותנת: דוקא משום שהוא אינו נושא כל כך חלק, נושא קצת מחוספס, – משום זה יש גרוי־מה לחקרו, לתהות על קנקנו. דוקא הואיל והנהו “טשוּדק” –כבטויו השגור והחביב – לא בוהֶמי מלאכותי, אלא מופלא ומוזר מפאת עצמיותו, הנהו ענין לענות בו. מדומני, שמלבד רצנזיות עליו, וביניהן חשובות וגרעיניות (כגון של הלקין ואחרים), נשאר מאמרי הדל עליו, היחידי. וזהו לגמרי לא בצדק, בהתאם לחשיבות החזיון הספרותי העשיר הזה. והסיבות הן שתים. האחת: משום שבלתי־נוח הנהו לעיצוב דמות; והשניה: משום שמימיו לא לקח לו קרנים לנגח. כי הוא מעניין אותנו דוקא בסרח העודף שבו, בהעדר ההרמוניה, בטבעיותו. ויש בו כמו בטבע גילויים ותופעות ללא זוהר וללא ברק. ברם, כמו שהטבע נוהה בחשאי להרמוניה, אף בתופעותיו החורות, כך גם הוא שואף לדברים מחוטבים, אפילו לקלאסיים. והמטרה אינה לרוב ממנו והלאה.

כאן, ברשימתנו זו, נטַפּל בעיקר בצד האישי, מצד היקף יצירתו כולה. קודם־כל הריהו מסוג הפעילים. הוא בכלל אינו אמן שוה־נפש: הסעת עצמו לארץ־ישראל ופעילותו בה, חלה בתקופה שהציונות היתה עדיין לקברניטיה אידיאל־שעשועים. ראשונה תר את הארץ, לפני שלשים שנה ויותר, פעמיים. אחר זה השתקע בה ונעשה לגורם משפיע. לא לעסקן נעשה אלא לנדבך ולא לבנה סתם, אלא לאבן־פנה. הוא נעשה לראש־המדברים בשבועון “הפועל הצעיר”. אחרים אמנם היו לאבות תנועת־העבודה, שִכללו את השיטה, ברם הוא נעשה לכוח המושך שבאורגן זה. מפני שהוא שיקע בו את כל הטמפרמנט שלו, את הנפש. הוא היה המעיז הגדול שלא נשא פני איש ודיבר בגלוי על הכל בלא פחד ובלי־מורך־לב. לא נרתע לאחור. הוא נעשה איש־מדון לישוב כולו. בכל זאת ייחלו אל דבריו כאל מלקוש. היה להם קסם וברק האמת החדה והערומה. הוא נעשה למטה־זעם לישוב ולא נתן לראש וללענה ולהשתרש. בעיקר ניסרה אז מכל לכל הפרקים בחלל אוירנו פרובלימת העבודה העברית. זו היתה בראשית תקופת החישול של דת־העבודה. והוא נעשה ללוחם ותיק לאידיאל זה ולאויב־בנפש למתנכרים לו. כעין סמבטיון היה באתה התקופה. אך בשבתות ובמועדים, כשהונח לו מזעף אבני־הברד שבכל ששת ימי המעשה, נסתננה כעין סימפוניה של צלילים חנוקים, חשאיים, שהתנדפו כאד ואור מתוך לבבו הפצוע, צמא האמונה והתוחלת.

באותה שעה הפרה הוא את חיינו ומחשבתנו על ידי מאמריו והרצאותיו (הרצאותיו בעל־פה היו בנושאים שונים: צבוריים־ישוביים וספרותיים. החשובה שבכולן היתה על פיארברג, שהדה היה הומה בלבב השומעים כמנגינה נעימה). בלעדיו היה הישוב חסר באותה תקופה פרק מכריע. ומפני תגובתו הבלתי־פוסקת לעניני היום והזמן, ומפני העשותו לראש המדברים בשאלות הישוב ומחמת היותו הפובליציסטן החריף והחי ביותר, – הוּעבו יתר פינות יצירתו. והן הן שהיו לו בעצם חזות הכל. בהן, בעיקר, שח לנפשו בחשאי־חשאין. כל עצמו, רוחו, מהותו ואידיאליו האישיים נתגלמו בעצם אך בהן. ברם, הפובליציסטיקה שלו באותו זמן היתה כה נמרצה וכובשת לבבות, שהקורא היה מבקש עקבותיה גם בבלטריסטיקה שלו. והוא הרי היה כבר אז בעל החזיון “בין החרבות”, זו הדרמה המלאה המית־נפש עמוקה וראית הנולד, הקבורה מאז באחד מכרכי “העומר” ומחכה עד היום שיפקחו מעליה את הגל.

בעצם ראוי ומענין לעמוד על טיבו באריכות, מפאת הענין הרב שבאישיותו ובהתאם לרבּוי דברי יצירתו. רשימה קצרה לא תכיל אפילו את שמות יצירותיו ומאמריו החשובים. שהרי סופר רב־האנפין ורב־הגונים לפנינו: מספר ומשורר, הוגה־דעות ופובליציסטן, מבקר ואסיאיסטן. ספריו אשר ראו אור הם אוצרות מלאי רוח ומחשבה, דמויות ושפע רגשות; ומאלה אשר בכתובים (אין מגלין אלא בשעת־יובל), מתנוסס רומן היסטורי שהוא פסגת יצירתו (הרומן, בתור אמצעי אמנותי, הנהו לו בזמן האחרון כלי־הבטוי המוצלח ביותר לשפעיותו שהיא ראש סגולותיו). יש בזה מקום למבקר, לתהייה על קנקן מלא, בחיבור רב־הכמות שיעשה, בהכרח ההשפעה, ברבות הימים. נראה, שמסכת־חיים זו לא ניתנה פרשיות פרשיות ולא נחלקה כלל, כרגיל, לתקופות תקופות. סדר היצירה בחזיון ספרותי זה אינו בהדרגה מקובלת, צפויה מראש. פתח בסיפור, המשיך במאמר וברשימה, הגיע לדרמה ושירה ולבסוף איוה לו צורת הרומן, וחוזר שוב חלילה. אין אצלו התפתחות, כי בגרות היתה ראשית־מצעדיו. יש אצלו רק שכבות שונות שנערמו זו על גבי זו. יש שבינת־זקנים היתה בולטת בו באביב־חייו, ויש שמזנק עכשיו פתאום הטמפרמנט שלו כבגיל־הנעורים.

יהודי ליטאי, “מתנגד” פקח ופכּח, קר־המזג לכאורה, אולם מבעד לקליפת־שריונו מהבהב תמיד ניצוץ־יה. לכל שאלות־החיים יש התחשבות עם המציאות, לבלי צל דמיון, ריאלי מוחלט. לחלומותיו של הרצל התיחס בזהירות יתרה, אפילו במקצת חשד. היה נושא כליו של אוסישקין בשאלות הישוב, בתקופת העמידה שלו. הוא איוה לו ציונות ריאלית מעשית. לעומת זה ניתן להפליג בחלום ובדמיונות בדברי־שירה. שם ההזיה יפה ומפרה. הוא תר וחיפש בסיפוריו של ביאליק את הזָיַת המשורר. לכן אוהב הוא את “החצוצרה נתביישה” ולא גרס את הריאליות היבשה של “אריה בעל גוף”. בכלל נלחם עם האסכולה של מנדלי כל ימיו, ביחוד היה ה“נוסח” בעיניו לצנינים, מפני שלא היה יכול להשלים בשירה עם שום שבלונה וסייג, כי החרות היא סגולתה היקרה ביותר ונשמת־אפה. במציאות, בחיי־ההווה הקרובים לנו, אין לנו אלא מה שעינינו רואות. לעומת זה ב“מרחבית השירה” יש “תעלומת חכמה”, “כפלים לתושיה”. לכך אינו יכול לסבול את השיטוח והפירוט של הריאליזם לפרוטות. הסמל, הוא קרן־האורה המגיהה מחשכי המסתרים.

כשם שיעקב רבינוביץ הנהו ריאלי בחיי־המציאות, הריהו אוהב בבלטריסטיקה בעיקר את הפנים, את המהותי, את תעלומות ההוויה. בפובליציסטיקה הוא חומד את הגוף, את העובדה, ובפיוט הוא מבכר את האידיאה, הסמל. כבר בסיפוריו הראשונים היתה הנימה הלירית מרטטת בכולם, והיא שרווחת בעיקר גם באחרונים, אף בחלקים האפּיים. יעקב רבינוביץ מבקש את הנסתר – נאמר עליו. “היציע הקטן” היה האות הבולט הראשון, אחר כך חיטט “בין החרבות” )הדרמה הנזכרת לעיל, שנעשתה, עם חורבן יהדות גרמניה, אקטואלית) ו“באין שורש” – אנו מרגישים שכבה דקה של קרקע על רקע של תהום. והאם ב“נדודיו של עמשי השומר” המדבריות ובחיפושיו אחרי יהודי חבור אין “קיצור מסעות” מודרני? החלום הנהו חלק־חיים במציאותנו והוא מצוי לרוב בסיפורי רבינוביץ. שונה הנהו מאשר אצל ברנר ב“מסביב לנקודה” ו“מעבר לגבולין”. אצל ברנר הוא תוחם בספירות העילאיות ואצל רבינוביץ הוא משוזר במטוה המציאות. רטט־הנפש הוא נחלת רוב גבוריו ב“אור ואד” וכמעט אין מורגש מעבר בין הפרוזה הסיפורית של רבינוביץ לבין “סתיו” שלו (קובץ השירים). מעין המשך אחד מזה לזה, כי הכל שוקק מאזור הפיוט.

עיקר היניקה שלו מתרבות אשכנז, בהיפוך לבני גילו וחבריו שהתיחשו להשפעת רוסיה, ובמקצת של צרפת. גיטה – אם כי לא זה מקור מחצבתו – הנהו לו חזיון־ההערצה הנצחי. נובאליס והלדרלין משכו את לבו תמיד, איכנדורף ומשוררים מאחרים הפרו את בת־שירתו החרוזית. לסקנדינביים היתה לו זיקה משפחתית: באנג ויעקובּסן. ובקריתנו היו מוריו מבחינה ספרותית־פיוטית: פרישמן וברדיצ’בסקי. נטה אחרי בית מדרשו של מאפו, בניגוד לאסכולה הריאליסטית של מנדלי.

כשקוראים אנו את סיפוריו, שיריו, חזיונותיו, מאמריו, רשימותיו ו“השגותיו”, מתיצב לפנינו אדם פקח, חכם שראה הרבה, למד הרבה, שבע־נסיונות ומעורב עם הבריות; ועם זה אדם אציל, אח ורע לבודדים וגלמודים שנושאים בחובם סודות, בהצנע לכת, מכת ל"ו הצדיקים.

התוכן הוא כל עיקרו של יעקב רבינוביץ: יבוטא רק הוא ולא יגררו אחריו כל מיני בני־לויה. לכן הוא מוַתּר אפילו על סגנון־התאמה שיהא הולם את העלילה. גם בשעה שהוא עוסק בתקופה היסטורית, שסגנון נמלץ נאה לה, כעין תבלין לחפצו, – גם בסיפור כזה הוא משתמש בסגנון רגיל, פשוט. אינו רוצה להסתייע בשום אמצעים, כי אם ישר באמצעות סגנונו ישיג את מחוז חפצו. ראה “בהר”, סיפור ענוג ב“הדים”; ראה פרקים מסיפורו ההיסטורי הנזכר לעיל, ב“גליונות”. תוכן קדום מתובל רק אי־שם באיזו מליצה רגילה, קלה, שאיננה תכלית לעצמה אלא אמצעי־בטוי סתם כיתר המלים השכיחות.

הודות לתכונתו לפשטות ולצניעות, ולרגל שאיפתו התמידית לסגנון קל, גם בשעת דלוֹתוֹ מעומק השכבות, – נראה לעתים בשגגה לקורא, שגם תפיסת־חייו היא קלה. והדבר הזה אינו כן. כי יש דפים מרובים בספריו שקלוּת סגנונם אינה עלולה להכחיד תחת לשונה את עומקם וכובד משקלם, למרות שַטחו בכוונה את הסגנון; וקטעים שלמים ופתגמים רבים יכבדו כעגלה המלאה לה עמיר. מתוך זה מתברר לנו שמבטו של יעקב רבינוביץ נתון תמיד רק לחשוּב ולאיכותי, אלא שאין לו מגמה יותר נעלה ביצירתו מאשר לקרב את הענין להשגת קהל הקוראים. עינו תמיד לחווּר ולבהירות.

ומכאן גם הערה קלה למשיגים עליו ועל “חולשותיו”: “יש והנהו מוּרד פתאום מרמתו כמו מאיגרא רמה לבירא. הנהו קל יותר מדי. לרוב, ההתחלה מצוינה או העליה באה רק עם הסיום. כאן שטחיות יתרה. בכלל חסרה חטיבתיות”. אלה וכאלה טענות מבקרים. וכיצד הגילויים או המחזות בטבע? הכל מקשה אחת? באמנה, יעקב רבינוביץ הוא טבעי ביותר, אינו אמן העושה בכוונה, אינו מלאכותי. כי חותמו: בקשת האמת.

הוא משקיף על עולמנו ופילוסופית־חייו היא כך: המציאות אל תזוח מעינינו אף לשעה קלה. ראשית חכמה – לא לבוז לקטנות. בלי התנפחות! ללכת בגדולות – מהיכא תיתי, אך לא לדבר גבוהה גבוהה. האדם מישראל, יצוֹר ודום! תמיד אך עבוד, כי פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון, בעולמות עליונים ותחתונים.

בדרך כלל ניתן להגדירו שהנהו בטבע אופטימיסטון. אין הוא יכול שאת, בשעת “פרוספריטי”, כביכול, את הלסתות המפוטמות מרוב שובע. אז נוהג הוא דוקא להטיל טיפה מרה לכוס השׂשׂונים. אולם בשנים כתיקונן, שהן בדרך כלל שנות־רזון, הוא מעודד בטון אבהי רך ומציע תיקונים נחוצים, סידורים מועילים. ובשעת פורענות, חזיון בלתי נדיר, הטון שלו נעשה כולו לירי, מלא יחס, ודוקא בשעה זו נראה הוא בכל חוסנו. איתן ומחשל נראה הוא אז כעוגן, כנקודת־משען חשובה.

בעקשנות הולך הוא לתומו בדרכו המיוחדת ללא עוות. אילו היה מכוון בכוונה את חייו, בנתיב שהלך בו באביבו, יתכן מאד שהיה נעטר עתה כבוד ותהילה לאין ערוך. ברם, חייו נתפתלו בזיגזגים ולא בכביש סלול. מפני שאמתות־הויתו יקרה לו מכל ומפני שווֹתו לנגדו תמיד תכלית עמו הנעלה על כל ההישגים, – לא שפר עליו, במובן המקובל, גורל־חייו. מצב העם השסוע והדווי בתפוצות הגולה, ללא מוצא כמעט, מדריך את מנוחתו לבלי הרף. לאומיותו עמקה ורחבה בתקופת־חייו זו. האידיאלים החברותיים שפעמו בנפשו אז, חורו לעומת אימת הסכנה המרחפת מעל לראש האומה. אכן, האידיאות הנעלות וכן דרכי הגשמתן של דגניה ונהלל לא נפסלו בעיניו אף במשהו. הן גם עכשיו פתּוס־נשמתו ומשאת־נפשו, מפני שאידיאל הציונות הצרופה מתגלם בהן. ברם, הוא אינו נרתע מ“להגיד לעמו פשעו ולישראל חטאתו” בשעה שנגעיהם נראו לעין. כי הוא אינו משועבד לשיטת־חיים קבועה, שאם גם נשתבשה או נשתרבבו בה שגיאות, יהא כפות לה, שלא מדעת, לצמיתות, – אלא נאמן הוא לעצמיותו ולרוחו המפלסות לעצמן נתיבות שלא שוערו מראש, המבריקות כהפתעות פתאום.

נתגלה לנו עכשיו, לאחר חמש־עשרה שנה מזמן היכתב מאמרי עליו ב“התקופה”, שאז רק שלד אישיותו הראה לנו והמילאת שלה נתגלמה בעצם רק אחר כך בעושר מופרז כזה: קובץ־הסיפורים הגדל והמאושש “אור ואד”, שבו גלריה של טיפוסים רכים וענוגים; קובץ השירים הלירי “סתיו”, שקולוריט־המולדת נשקף בו; הרומנים “חיה’לי”, “נדודי עמשי השומר”, “נוה קיץ” והסקיצות העסיסיות לעשרות המפוזרות במאספים ובעתונים, והספר “השגות” והמאמרים והרשימות למאות, ועוד ועוד שעדיין בכתובים ולא ראו אור.

בהימצאנו בחברת יעקב רבינוביץ, בהתיחדנו עם ספריו המגוונים, נראה הוא לנו בתרי־אנפין: בודד וגם חברותי. בעצם, לפי מהותו ומזגו הריהו נוטה לרשות־היחיד, מתבודד עם נפשו באהלו. שיריו, סיפוריו הנוגים, בעלי הנושאים המוזרים והרחוקים, מעידים שהוא אינדיבידואלי ביותר. ברם, תגובותיו הלוהטות מפרק לפרק בשאלות־חיינו, כשהוא מזנק מתוך בדידות מאורתו לרשות־הרבים, לתוך הציבור, כשדברו הבוער כטרף בפיו, – מוכיחות שהוא קשור בעיקר למשאת־נפש עצומה הממלאה את כל לבו מתוך אהבת־ישראל רבה עד כדי הפקרת עמו בכל המובנים.

פעם באחד מבוקרי־הסתיו הביע ברנר את משאלתו (הוא התארח באותה שעה בביתנו) שנלך לבקר את יעקב רבינוביץ שישב שנים רצופות במושבתנו פתח־תקוה. בהגיענו לחדרו מצאנוהו שקוע עדיין בשינה; מכווץ ומקופל כתינוק, פרוק משקפיו, – נראה לנו רבינוביץ בכל עצבו העצום ותוגת־אור נסוכה היתה בשתי זויות־מצחו המקומרות. ברנר טבע בו את עינו למשך כמה דקות, ואחר הפליט פתאום ביראת־קודש ובהעוית־יד, כדרכו: צדיק.

יודע אני שיעקב רבינוביץ אינו אוהב בכלל ביטוי זה, ביחוד כשהוא מיוחס אליו. אולם אחטא לאמת אם לא אגדור בזה נכוחה את מהותו: הוא מצדיקי הדור. נצר מגזע רבנים מדורי־דורות, ספוג רוחניות ואצילות, קרוץ מחומר עדין (סבא שלו היה בעל־ביטוי בפירושיו לגדולי־ראשונים), מיחידי הסגולה. לא אמן שסיגל לעצמו כלים ומכשירים, אלא הכל קניני נפשו הם שניתנו לו למנה. גם זויות־המצח שלו המקומרות הן תוצאה של מחשבה מתמידה והגות־רוח בלתי פוסקת. וגם ביטוי פרוצס־הקליטה שלו, בלוית המית־נפש חשאית ונהימת החוטם, – הכל מנוסח העצמאי והמיוחד שלו. וכשם שבספרות הנהו פשוט, ללא שום מחלצות־פאר (הוא אולי היחיד ששואף לפשטות עד זיבולא בתריתא. יודע הוא אמנם גם להלביש “מחלצות” את הגיגיו וחזיונותיו, אולם לאחר צעד ראשון כאילו נמלט הוא אל נפשו), כך גם בחייו הממשיים: בלא כחל ופרכוס. לובש פשוטות בהחלט, בוחל בקישוט, מתעב התהדרות. ועל הכל שונא בצע, בצורה קיצונית כזו, שבזה כמעט “אין לו אח” בסגנון המפרשים.

יפה נעשה אם נסיים בשיר שלו שחזה בו לפני שנים את גורלו וזכה שיתקיים בו כבר לשיעוריו –

כִּי יָבֹא הַיּוֹם וְיָרְדָה עָלַיִךְ הַשַּׁלְוָה –

אֶת נַפְשֵׁךְ תִּשְׁאָלִי: אָן הָלְכָה, אָן אָבְדָה הַסְּעָרָה?

יְהִי אָז הָעוֹלָם לִמְקוֹר חַיֵּי־נֶפֶשׁ בִּשְׁבִילֵךְ,

תִּתְרָאִי לְעַצְמֵךְ רְחוֹקָה וּפֶלְאִית וְזָרָה.

עַל אֶבֶן לָךְ תֵּשְׁבִי בֵּין דְּשָׁאִים, לְרַגְלֵי אִילָנוֹת עַתִּיקִים –

בְּצִלָּם מְנוּחָה תִּמְצָאִי: רֵיחוֹת וּבְשָׂמִים תִּשְׁאָפִי;

וְרִנַּת צִפֳּרִים עַל רֹאשֵׁךְ תְּרַחֵף בְּהֶמְיָה שׁוֹקֵטָה,

וְאֶל בֹּהַר־הַמַּיִם בְּעַיִן שֶׁל נַחַת תִּשְׁקָפִי.

וּבָהַר הָעוֹלָם, וְצָלַל וְהָיָה כִּזְגוּגִית־חַלוֹנֵךְ, –

יְעָרוֹת וְכָרִים וְיוּבַל וְנַחַל וְהָרִים וּסְלָעִים

יֵרָאוּ בַּעֲדוֹ; וְרָעַף הָעוֹלָם אֶת טִפּוֹת טְלָלָיו

עַל נַפְשֵׁךְ, וְזָלְפוּ שָׁמַיִם עָלַיִךְ אוֹרוֹת וּפְלָאִים.

וְהַכֹּל יִהְיֶה לָךְ אָז מוּבָן וְנַפְשֵׁךְ לְאַט תִּפָּקַח,

וְנִשְׁקַפְתְּ אֶל אֶשְׁנַבֵּי־נִשְׁמָתֵךְ, וְרָאִית אֶת קְטַנֵּי קְמָטֶיהָ;

וְצָחַקְתְּ וְאָמַרְתְּ: הֵן רִמַּתְנִי נַפְשִֹי הַגֵּאָה זֶה שָׁנִים,

הִטִּילָה עָלַי פְּחָדֶיהָ, הֵעִיבָה עָלַי בִּצְלָלֶיהָ.

וְעַל יַד הַיּוּבַל תְּטַיְּלִי, תַּעַמְדִי עַל בִּרְכֵּךְ, תִּצְחָקִי,

וְשַׂמְתְּ אָז אֶת כַּפֵּךְ בְּתוֹכוֹ, וְשָׁאַבְתְּ בָּהּ מַיִם לִרְוָיָה;

יִזְּלוּ הַמַּיִם מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ, תִּשְׁאָבִים, תִּשְׁתָּיִים,

וְיָרַד הַנֹּפֶשׁ עַל לִבֵּךְ וְשָׁב אָז וְחָיָה.

לחג הששים ניתן לומר: באיקונין יצירתו עתה התחילו מסתמנים שרטוטים לפי תוי־הנגינה של השיר הנ"ל. סערת־הנפש אמנם עוד לא אבדה, אך הדי־הסימפוניה של השירה הענוגה הלזו כבר מרתתים פה ושם, במלוא שטחי־היצירה שלו, וריחות־בושׂמה נפוצו ונפזרו כבר בכל שדות־פעולתו הנרחבים. אנו מיחלים ומצפים להמשך המחונן, המבורך של יצירתו. אמן!

מבוא

יוסף חיים ברנר, בן המלמד החלכה, בא לעולם־הספרות בשעה שקרני אור הגיהו כבר את חשכת חיינו, אבל הוא ספג לתוכו בילדותו עוני וצער בביתו, והם נתנו אותותיהם בכל הויתו, ובכל אשר ביטא כבר בציוריו הראשונים הובלט למדי, שהוא איננו מספר סתם, אלא מתַנה.

אכן, עולמנו, כאמור, היה באותה שעה מוצף נגוהות. היו: ציונות, אחד־העמיות, חברתיות בצורה של ה“בונד” במהדורתו הראשונה, ביאליק, מנדלי. והיה חמים לברנר בתוך אוירתם של אלה, למרות היאוש ללא מוצא…

הציורים הראשונים הקטנים של ברנר (במתכונתם של ציורי א. רייזין, ועמוקים הרבה יותר מהם), העידו אמנם בחוורון הביטוי, שהוא לא יספח לאסכולה הקלסית, שהחלה מתנוססת לתפארה בספרותנו. לא, הוא לא היה קלסיקן. הוא לא נועד לצקת מכמנים של דורות לנכסי צאן ברזל. “בחורף” ו“מסביב לנקודה” הבליטו מפורש את הוזוב שבלבו, מעין זה פיארברג – אך בלי כפיפות לשום הגמוניה. ברומנים אלה חתך ברור, בהשמעת אושה, את הנתיבה שלו, שרגל אחר לא דרכה בה. שינוי ראיה, שינוי מסקנה. האם זוהי מהפכה? בקרית הספר שלנו היה בולט באותה שעה אחד יוצר־דופן: מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. הוא לקח לב ברנר שבי במרדו, בתסיסתו, בגירוייו, באי־קלסיות. ואכן, ברנר נִפלה ממנו בזה, שהוא גופו היה אקטיבי באישיותו במרידה זו. ברנר לא קרא לשינוי־ערכין ולמהפכה – כי אם הוא גופו היה בטבעו מָהפָּך. הוא התרועע עם הבחור הקצב, הנפח וכל מיני השוליות ונעשה לעצם מעצמיהם, מפני שהיסוד השרירי, הגשמי שבהם, היה יותר טבעי ומחלים בעיניו מן היסוד הבטלני, המופשט שבכותל המזרחי. באופן פיסי נעמה לו חברתם.

כי ברנר שטם את האוריריות, שחלליה עצומים מספור אצלנו. כמפלצת היה ניצב תמיד לנגד עיניו הציור המחריד של יל"ג, “חלל גדול, ענק שוכב למעצבה”. והוא אהב תמיד וערג בכל נימי־נפשו אל המציאות, הממש המוחש. ומפני הגורל שביצירתו ובחייו, שהמציאות בעצם בטלה בפניו, היה מתעלם בהכרה מפני חשש צל של אויריריות.

האקטיביות של ברנר, היא צריכה להיות מורמה על נס, והיא שהפנתה את המעבר של הנוער מאחד־העם לברנר בשעתו. זהו המעבר מהעיון אל הפעולה, מההלכה אל המעשה. ההמשך, הצעד־קדימה. כי דורו של ברנר היה דור־ההגשמה, וזקוק היה לסמל מגשים, וברנר הנהו, כידוע, בעצמו, בדמו ובבשרו, הגבור החי העיקרי של כל ספוריו. ברנר בעצמו, בתור סופר, הנהו הנושא הממשי של אידיאת־הספרות. זכורה תהא שנת 1905, שעת התמוטטות הבימות הספרותיות והעתונות עד אחת, בשעה שנאלמה לחלוטין המלה העברית. באו המים עד נפש. מה לעשות? פשוט! צריך ללמוד סדור־אותיות, כדי שאפשר יהיה להדפיס ולפרסם, מבלי להיות תלוי בשום אדם. וצריך לכתוב ולכתוב. בשעת־הצורך יציל זה הגוף הנמוך, אולם המאושש ובעל הכתפים, את הכל, ולא יאבד ניר למלה העברית. וההיפנוזה של הפעולה הזו, כינסה את המעולים שבסופרים, ונברא “המעורר” בבצורת הספרותית שבאותה שעה.

האקטיביות ומסירות־הנפש בכל מעשה עד טיפת־הדם האחרונה, שהן מצות דור החלוצים וחובת־התקופה – אישיותו של ברנר שימשה סמל להן. הוא היה הדוגמה החיה. לכן פעם לב הנוער לקראתו מכל תפוצות הגולה. ולכן סרה נפש הנוער באותה שעה מעם תורת אחד־העם, או נכון מזה, הוסעה הימנה צעד אחד לפנים: לברנר, כי מרוץ־הדמים הנע והשוטף בגוף־האומה, הביא בדרך־הטבע בעונתו את הנחשול הזה להחזקתו ולתכלית קיומו. כי במזל ברנר וגורדון עמדנו, ועדיין אנו עומדים בה, בתקופה זו.

וכיצד נעשה ברנר לחזיון מופלא כזה? מתוך איזו תרכובת של תכונות הוכשרה נפשו לתפקיד זה?

הנגוהות של שחר־התחיה נחתו עמוק ללב ברנר. מתחת לשכבות הצער והיסורים, שנתגבבו בלבבו, הציצו הנגוהות הללו לא אחת מבפנים ב“עיני־גנבה”. ומהם היסוד המחייב התמידי שבברנר, גם בעתות־היאוש הכי מחרידות. אולם גם היאוש שלו אינו בעצם אלא פרי החיוב המוחלט שבו. כי דוקא בתקופת־תחיה בשעת־סנורים נחוצה הפכחות האכזרית נגד שכרון־החושים המדהים של האוכלוסין, וקדרות־נפשו המחוננת של ברנר לא היתה אלא סם־שכנגד כלפי האופטימיות הנבובה, המרדימה והממיתה.

לאחר שאנו פוסעים ועוברים על תשעת הכרכים הגדולים שלו מתחוור לנו, שלפנינו איוב־הדור. מעונה ומתפלש באפר יסוריו ומכאוביו, אנוש לבלי הירפא.

לבבו הֲרֵה פירכות וקושיות בלי סוף. מין סמבטיון הפולט אבני־געש בלי הרף. אבל גם איי־שבתון מנצנצים בירקותם המרעננת פה ושם, להשיב את הרוח הנהלאה.

יודע איוב יותר מחבריו החכמים את טבעו האיתן של הטבע ואי־ההגיון שבמרידה כנגדו, בכל זאת: המרד האנושי, המחויב, המוחלט – הוא לבדו הנהו פרי עצמיותו של האדם; הוא הביטוי האמיתי היחיד שלו.

האם לא יכול היה איוב לדרוש נאה, לספר מפלאות תמים־דעים בלשון מדברת גבוהה גבוהה? יש פסוקים במענות איוב, שבהם הוא מתחרה בחבריו בתיאור גדולות הבורא ביתר שאת וביתר עצמה. אך לא זהו הצד האפייני שבאיוב, שבעבורו זך וחף הוא – דוקא הוא ולא חבריו החונפים – בעיני ה'. הצד האפייני שבאיוב הוא בזה, שתבע מהטבע את הפרינציפ המוסרי, אותו שטָבע האדם במסכת ההויה כולה, ושהוא הנהו החותם העצמי, המקורי שלו, בשגם אדם הוא.

אכן איוב־הדור הוא ברנר. ואם גם לא נוסה מימיו בעושר ממשי כאיוב, אולם לפי שנאת־הבצע האדוקה שלו, עשה תמיד רושם כאילו היה לו ענין עם עושר רב, והיה בוחל בו.

בכל יתר הענינים היה דומה בכל לאיוב. איש תם וישר וכו' – שהשטן הסית, תמיד ובלי־הרף, לבלעו חנם.

הוא “רגב האדמה”, כמבטאו של שופמן, אמר לפתור הכל בדרך־המציאות, וחשב שעומד הוא איתן על הקרקע לבלי המוט – אך הגורל העוור, שהתיז את גופו המוצק, הרס כהרף־עין את השקפת־המציאות כולה.

ההשלים ברנר לבסוף עם הבורא כאיוב בשעתו?

החיוך הטוב בפרצוף ברנר, לאחר הירצחו, מוכיח בפירוש שלא השלים. גם במותו לגלג ותבע בלי אומר ובלי דברים מהטבע את הפרינציפּ המוסרי.

יצירתו של ברנר ניתנה להחלק לשלש תקופות. א. תקופת רוסיה. ב. תקופת הגלויות (אנגליה, גליציה). ג. תקופת ארץ־ישראל. בשלשתן ביחד, היה ברנר בתור יוצר: משורר הדינמיקה, נצר העצמיות היהדותית. ובשלשתן שיקע את אישיותו האחת, עד שאפשר לכללן כולן יחד. ובכל המקצועות הספרותיים הנהו שליט: בבלטריסטיקה, בבקורת ובפובליציסטיקה; ולרוב, כל המקצועות משתפכים ומתמזגים אצלו יחד ואישיותו היא המדבקת והמאחדת את ניגודי־החיים בזרמת מרוצתם. ובכלל, הצורה של הסוג כמעט טפלה אצלו, כי העיקר הוא להשתחרר מלחץ הלב, באיזו צורה שתהא.

גוש זה של ארבעים שנות־חיים, שהחסין, שעבר כור העוני והיסורים, וחושל ונשא בכוח את אחריות אומתנו – לא התנדף ולא כלה עד גמירא, אלא נערף באמצע זרם־חיוניותו שהיה מחמר ומפעפע בו בלי הרף, בלי מרגוע…

לכל גבור שגיא־כוחות יש דבר, שבו ינופץ כוחו כאל סלע. לרוב הגבורים – האשה למכשול. שמשון ודלילה. ברנר יכול היה בנקל להפקיר את חייו, להשליך עצמו תמיד לכבשן האש – רק בן היה לו, שיקר היה לו מכל, שאליו נופצה גבורתו.

אכן ברגע האחרון לחייו, ברגע־המסה, כאשר בא האוטו להציל את חייו – אותו בלבד מתוך יתר האנשים – כשאמרו להפלותו מיתר הקדושים, הנידונים למות – כבש ברגע זה גם את אהבתו לבנו היחיד אשר אהב, הקריב את עצמו, צנתר־חיים שכזה, כובד של חיוניות, יצירה־בכוח אולי של עוד ארבעים שנה; יצירה רבתי, זו שלאחר “שכול וכשלון”, שלאחר ההזדככות – הכל הוטל לכף־המאזנים, והמה היו מהבל יחד, ברגע המסה…

רק עם הסתלקותו השתרר החיוך הטוב שלו בפרצופו (ראה תמונת ברנר לאחר הרצחו!). הנגוהות שבלב פרצו מתחת לשכבות היסורים, נצנצו ונוסכו בערוצי קלסתרו. אולם בחייו היו מגיהים ופוקדים קלסתר־פניו רק לעתים רחוקות, רחוקות. בחייו התהלך כמעט תמיד קדורנית, שחוח תחת נטל יגונו ואחריותו. וכמה טרגי הדבר: הוא הרי היה אחד היחידים שאלפי לבבות של בחורים וטובים פעמו לקראתו ברחשי־תודה ואהבה עד כדי מסירות־נפש, ואילו היה לבו מופנה לקליטת ההרגשה שרבים הגו לו, היה ניטל משהו ממרירות חייו, מעוקצם וחודם, היה רווח קצת ללב הגדול.

א. תקופת רוסיה: “בעמק עכור”

החידוש אולי הכי חשוב, שניתן לציין ב“שלישיה” ברנר־גנסין־שופמן, שנתקעה בלב־הספרות כשרטון, הנהו זה: מתן עצמם. הם בעיקר אמרו להוקיע את עצמם, בלי כל התיפּות (קדם להם בזה ברשדסקי, אך היובש היה בעוכריו). מה היה המניע הפנימי לזה? אולי בקשת האמת המוחלטה, כל אשר יעבור את כור־עצמיותם, אשר מבשרם חזו – ודאי שאמת הוא. שלשתם נתנו רק מה שהם טעמו בעצמם. מהשערה ואומדנא התרחקו עד כמה שאפשר. ברנר היה מתגנדר כמעט בממשיותו, שהרי בכל ספריו היו חוזרים ה“גלגול” שלו ואוירת־סביבתו, ורק ענין זה היה ניתן בכתביו, שהמגע האישי שלו לא נפסק עמו באמצעות חושיו או עצביו. לו לא היה סגי כלל בדמיון. גנסין, הגם ששירתו הדקה אינה טבועה בחותם זמן ונקיה היא כמעט לחלוטין מפיתוחי־חומר – גם הוא אינו בעצם אלא גוש־חיים מגובש של אישיות עסיסית. אין אף שורה ביצירתו (מלבד “צללי החיים”, שהיו לפני מתן עצמיותו), שלא יהא נודף ריח גנסין האישי הימנה. ושופמן – לו אינו נהיר כלל, כיצד ידור אדם עשרות שנים בגרמניה, למשל, ויהא רואה תמיד חלום באספמיא. רק לחץ חיי־ההווה הוא לאדם תמיד הקוטב בהוויתו. השעה, הכי אחרונה דווקא בחיי האדם וחיותה המפרכסת – היא הנושא היחידי הראוי להיקבע לדורות. בין בהינתנה בצורתה החאוטית בדפוסי ברנר, ובין בהיצרפה בכור־המצרף של שופמן. לדיסטנס – שלשתם אינם זקוקים, מבחינה זו הם ילידי התקופה או נכון מזה, ממבשרי התקופה המהפכנית אצלנו, – זו שמגששת רק אחרי האמת, ותובעת את עצמו של האדם להשגתה, לא באמצעות הזולת… במקום אחר ציינתי את האופי המשותף של שלשתם למרות הבדל־תכונותיהם: “הם נצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם”…

ברנר, כאמור, נתן בכל ספריו רק את עצמו, אף בציורים הראשונים שלו, למרות שייכותם עדיין מצד צורתם לז’נר הישן, גם בהם יש לנו כבר ברנר על כל סגולותיו העצמיות, שַועה על החלכאות חסרת־המוצא. תיעוב לשובע ולבהמיות. תוכחה ורוח חנינה. אנושיות אנושה ונואשה לבלי הירפא, ואידיאליות עד כדי הפקרת עצמו. הפסגה של עונה קצרה זו, עונת־ההתחלה, הוא הציור “מן הזוית”. קיפל ברנר את חיי היהדות הרוסית מהתקופה החולפת בציור זה, ולא מן הזוית בלבד. כסימבוליקן גדול מופיע ברנר בציור זה. אולם מענין אותנו גם פה יותר מכל הוא בעצמו: הן בתפקיד הילד, המעריץ הגדול של ה“ירושלמי” (הקורא לו בינו לבינו: “רבי מרדכי”, בדחילו ורחימו), שאינו מרגיש כלל ב“שגעונו” כי אם ברוח העילאית אשר לו; ובין בתפקיד ה“ירושלמי” גופו, ביטוי הגאולה המדמדמת ובאה… השתות של חוויות סופר זה הוערו פתאום בבת־אחת בציור זה. ברור: טבורו מחובר לקרקע־העם לבלי הינתק. קוטב־חייו הנהו עמו, ותקות־הגאולה העתיקה מתנוססת כאי־ירק בתוך חיי השממון והיאוש מכל העברים… בתוך דור־הסופרים החדש, בני־גילו של ברנר, בעלי שאיפות אוניברסליות, כביכול, בלט הוא כיוצא דופן…

יש סופרים־אישים שהם מהווים את הלוז שבשדרה בתרבות האומה. ההכשר לכך אינו תלוי בעיקר בתעצומות־עוז הכשרון או שאר הרוח. חוש־העם מפלה אותם לעצמו, עפ“י ברירה טבעית. מהו סוד הברירה וסימניה אילו הם? נדמה לי, שזוכים הם לכך, מפני שגורלם העצמי, האישי, אם גם מזעזע הוא אותם עד היסוד בם (ומי כמוהם מסוגלים כך להזדעזע), בטל מפני גורל האומה; ענין האומה מכריע את הכל בחייהם, והענינים האישיים, שהם הנם בעצם עצם החיים של כל אדם חי, נדחקים לקרן־זוית. יש בזה משום הקרבת עצמו לטובת הכלל. והעם חש בדבר זה. אין צורך למנות בזה את שמות שורת־האישים מסוג זה, שהיא ארוכה למדי באומה עתיקת־יומין. אך האם האברך הלזה, בעל ה”ירושלמי" (כך היה שם הספור במהדורתו הראשונה), אינו חוליה בשלשלת־היוחסין הלזו?…

“בחורף”

רק עם הספר “בחורף” יוטבע חותמו המיוחד של ברנר. בו באו כבר לגילוי כל הסגולות העצמיות שלו, מלבד התכונות הפנימיות (אלה לא נכחדו כמוכח לעיל, גם מהציורים האובייקטיביים שלו), גם התכונות החיצוניות: ההעויה, הצורה, הריטמוס, בראש וראשונה שובה את הלב: אור עירום־ההוויה. לאחר הפליאו אותנו בקישוטים אמנותיים פה ושם בציוריו, מפתיע ברנר כאן בפשטות עד לחוורון, ולפרקים עד לזוהר אור עילאי. כי ראשית לכל אצלו: האמת לבלי רחם! מכאן זו הצורה האבטוביוגרפית, המעבירה הכל דרך כור־עצמו ומצילה מכשלון תפארת המליצה. ספר זה הנהו מסוג מיוחד. מלבד ערכו הבלטריסטי בתיאור חותך של הווי, חיים וטיפוסים, נודעת הימנו מעלה יתרה, מכריעה. ממעל לכל חופפות סגולותיו: ודיו־לב וחשבון־נפש! מבחינה זו מצטרף “בחורף” ל“חטאת נעורים” של לילינבלום ול“לאן” של פיארברג.

עיקרו של ספר זה: נקודת השרפה. הצער, הרטט והכוונה. כאן לא העיקר הסיפור האמנותי: מה ואיך היה הדבר, כי אם הכאב על מה שהיה. ועם זה פועמת אי־שם משאלת־לב סמויה ומטושטשת. מהי?… פיארמן (ברנר, איש־האש) משמש כאן סמל הנוער, נוער־דורו, על התחבטויותיו והתלבטויותיו. מחצית הספר נעוצה אמנם בקרקע ההווי הישן, אך ברובו המכריע הנהו ביטוי הנוער המפרכס – וזהו חידושו! – וההווי הישן שבו הנהו הכּן שלו בלבד. ושוב כאמור לעיל: האמת לבלי רחם! אין חציו ערוכים דווקא כלפי דור עובר. הם ערוכים תמיד נגד בטלנות, טמטום, קהות, רשע וכסל, בכל מקום הופעתם. הפעם מכוון העוקץ דווקא כלפי הסיעה, שהוא בנפשו נמנה עליה (בעצם לא היה שייך באופן רשמי לשום סיעה, מפני חוש הבקורת שבו). אין רחמים לא כלפי אבא, ואף לא כלפי אמא (למרות רגש־הרחמים העז אליה), ועל אחת כמה וכמה כלפי עצמו. את עצמו היה חובל יותר מכולם. הוא היה חותך אבר אבר מן החי בגופו ובבשרו, ובזה הורה לנוער שלנו, זה שהיה שטוף־תיאוריות, דיסקוסיות והטפות באותה שעה, לעשות את עצמו נושא האידיאל, להעמיד קודם כל את ה“בשר־ודם” שלו לשרות המפעל. כי יהודי שביהודים הנהו ברנר: קודם היה המעשה ואחריו הדיבור…

“בחורף” הנהו, כאמור לעיל, ספר אוטוביוגרפי. הכל נמסר פה בהדרגה ובדייקנות, לא בדילוגים ולא לסירוגין. בחייו הוא הרי הנהו “בן בית” גמור. פה לא תצא שגגה מלפניו. העיקר הוא לא לזוז מהמעגל שעגה המציאות אף כמלוא פסיעה אחת. דמיון – הס מלהזכיר! השתלשלות התהוותו עוברת איפוא לנגד העינים בתכלית הדיוק. מתוך רוח־אחריות מוחלטת. הקרקע שהימנו צמח והאוירה כולה שנשם במלוא ריאותיו – אותותיהם לא ינכרו, והשלד של אישיות זו ניתן לנו עם ספר זה כבר בשלמות.

בשלמותו עומד כבר ברנר כאן לפנינו, אם כי מטושטש עדיין משהו, ובהפרזת אצבע על ה“המשך יבוא”… כן, ב“חורף” כבר ברנר השלם עמנו, בעל עין־השמיר, שהדברים בכל מקום שנחתים, בוקעים למגעה. האם הנהו באמת יאשן קלסי כפי המקובל? ברגע זה לא אשיב על שאלה זו. ברם, אמת ויציב שידו נטויה כבר ב“בחורף” על הסוציאליזם הדימגוגי, על הציונות הפרובינציאלית הקטנונית, ואצ“ל על בורסוף הנבוב, נגוע־הטמיעה, המעורר בחילה. נפשו מרה עליו עד כדי יציאה מדעת ואיבוד עצמו לדעת. ולמרות הכל אין הדבר מחוור כל צרכו אם היה ברנר בעל־יאוש. הפיסקה שבה הנהו מסיים את “בחורף” שאביאה להלן, מערערת במקצת את אשיות ה”מושכל הראשון" הלזה.

“היום תזרח השמש. ולא אותה של בוקר־החורף, אשר פני אשה צעירה, רפויה וחוורת לה, אלא שמש קיץ, עזה, גדולה, נוצצת, ועיני האדם לא תוכלנה להביט בה. אור וחום מסביב. ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים, מה אשמח על רגשותי, על נשימתי! לבי עולה על כל גדותיו… ויודע אני, שהחלק השני מחיי יהיה אחר ושונה… מה לי ולסכינים מנתחים? הכל עשיר מאד, מורכב מאד ועולה על כל נתוח… מה לי ול”חלפי שחיטה“? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק… אני שואל… אני חניך־הצער… אני נעלה על כל אלה ההבלים… אני חש חיים חדשים ואחרים – ובי צפון החומר להם… אני נושא את עיני… טובה ההכרה, טובה ההבנה!… אני יודע, כי רק עינויים נכונו לי בעתיד, ולא אירא, ולא אפחד… אחר הנני… אני רעב – ושבע… גדולים יסורים… גדול הבודד… גדול הנודד”…

כך כזה הוא יאושו של ברנר. האם לא יד החיוב, הכי עילאי, כאן על העליונה?

וכשם שאין הדבר ודאי, לפי הקטע שלעיל, אם הקוטב שבברנר הנהו היאוש, כך גם אין דבר מוחלט שהוא הנהו בעיקר ריאליסטן. לדעתי, לא פחות מזה הנהו סימבוליקן. ודוקא מפני הדיוק הנמרץ שבתיאוריו, דוקא מפני חרדתו הגדולה רק לאמת – דבריו לרוב סמליים, כלליים, ארשת־נפש משותפת לכל אדם. ביחוד ה“איים” הליריים שבסיפוריו (עליהם נייחד הדיבור בבא) שאם אמנם הם גם טבעיים וריאליים, מותנים מממשיותו של גבורו, – ברם, מה שמראה לנו בהם, הנהו מעבר למוחש. בשם “בחורף” גרידא יש סמל מהותי של המחבר. ניבא ברנר ולא ידע. אין המושג של שממון ויאוש הולמו. לא סתיו כאן, אלא חורף בהוראתו המשאלת של ביאליק. עז, חד, גוש איל מתאפק, בחורף – זהו אופיו הלוהט־עוקץ של ברנר…

“מסביב לנקודה”

עתה לאחר התימי לקרוא את הספור “מסביב לנקודה”, נתעוררו בי הרהורים ורשמים אלה:

יש ספרים מכל המינים בעולם, יש כאלה שהם אברים מן החי על האישיות ויש ספרים שהם מעשה־אמנות בלתי־שכיח. להטיהם של המחברים מפליאים. ומחבריהם אינם מתיחשים חלילה לנביאי־השקר, באשר בטבורם הם קשורים לקרקע־הספרות, והם מספקים לה את כל צרכי המשק שלה. הם מעצבים בחריצות כפים את הספרות, שהיא מנת גורלם. בכשרון־מעשה נעלים הם לפרקים אף על בעלי־האישיות. בכל זאת האחרונים, רק הם הנם נשמת הספרות. ההבדל ביניהם הנהו זה של המשַחק בעל הכשרון ובין עצם החיים. כל ספר של בעל־האישיות הנהו גילוי תג, צמיחת ענף ירוק של האישיות החיה והמפרכסת, ולא תיאור דבר שמלבר, לא נושא אובייקטיבי. כל ספר ממין זה הנהו חטיבת־החיים עצמה בלבלובה, ולא הסיפור המקסים על אודותיה. האישיות הולכת ונגולה לעינים פרשיות פרשיות. מסוג זה הנם ספריו של ברנר כולם.

מה לנו לקליפה (הגם שאף היא אינה טפלה כלל), אם התוכן שהוא כאן כל עצמה של היצירה, כה בולט ונראה לעין. אמנם כן. יש בספר זה בקרת חדה בתור המשך ל“בחורף”, על הציונות המתבטאת בצורה של ה“חדרים המתוקנים” ו“בתי־עקד העברים” עם אוירת־הקוטב של כנופית העסקנים המעלה באשה; יש בקורת חדה על התנועות החברותיות עם כנופית הטפילים הנטפלים להן כעלוקות בבשר הגוף הבריא. כן, מתוך קלחת־החיים הרותחת שומעים אנו בזה קול אדם מפרפר ומקרטע, כארי בסוגר. ברם, כל זה אינו אלא פרי הטמפרמנט של בונה. כי ברנר הנהו בעיקר אחד הבונים הראשיים של חיינו החדשים. האין זה פרדוכס? ומכל מקום זהו כל התוכן היחידי של מסכת “ברנר”, וזהו יעודו המיוחד בעולמנו. ולמרות שזהו כבר מן ה“מושכלות הראשונים” שספרי ברנר הם מלאי־יאוש, נסוכי־רעל, – אפשר בכל זאת לומר בבטחה, שהוא אחד מיחידי־הסגולה בעולם, שעמד על עברי פי־התהומות, והציץ לתוכן עמוק עמוק, וראשו לא נעשה עליו סחרחר. הוא לא היה מנתר ומדדה עליהן בהעויות־חן ובמשובת־משורר, ולא חפה בגשרי־נייר עליהן, אלא היה מתריע על סכנתן, ופילס לעצמו נתיבה ביניהן. ודוקא מפני שהוא היה רואה היטב את התהומות, הליכתו היתה בבטחה ובאון, והיאוש שלו? אמנם כן, הוא היה כואב ודואב למראות הפגימות בהוויה ובאדם עד ליאוש מוחלט, עד לשליחת־יד בנפש. האם פייארמן ואברמזון (גלגוליו של ברנר) לא נשאו בחובם כל ימיהם את סוד־המות, והאם לא היו נוהים אחריו כאל אי־מנוחות? הרי פייארמן ב“בחורף” קוצב כמעט בדיוק באופן מסתורי את שנת־מותו, ואברמזון כשעובר את גשר הנהר נסחב בכל כובד־גופו למצולתו כמו בכוח אבן־שואבת. אולם שליחת־יד בנפש, זוהי מנתו של אוריאל דוידובסקי האסטטיקן והפילוסוף, משולל המצע המוסרי. אולם אברמזון לא ישחת חייו סתם לבטלה, כי אם יעמידם לשרות היצירה תמיד, וביום־מסה והכרעה יבואו לאכספלוזיה של הפראה לדורי־דורות, כמו שהוא לנו מותו של ברנר…

אכן עיקרו של אדם זה – הריהו: לחרות את עקבותיו בהוויה. כי מלאך עומד ומכה בלי הרף לאישיות: גדל! וזהו צו פנימי שאליו נעגן בכל נימי שרשיו. עוד בילדותו “כבר ידע את רוח הדבר הגדול והעז, אשר החל לפעמו”. כבר אז שמע: “ה' קורא לנער” (ב“מסביב לנקודה”). אמנם ביצירתו של ברנר הורגש לכתחלה מעין סירוב להיענות לתפקידו. כי מגלת־הספר שפורשה לפניו “כתובה פנים ואחור, וכתוב עליה קינים והגה והי”. ברם, לאחר שהאכילוהו אותה “ותהי בפיו כדבש למתוק”. כי אדם רחב־גרם זה תקפו פשוט בולמוס למשא לעייפה. “והוא חש את עצמו בכל רגע ורגע כאילו הוא נושא את אלוהים”. ובדותא היא, שברנר לא ידע שמחה מימיו. חדות היצירה שבו עלתה בוודאי, ובלי שום פקפוק, על כל התענוגות של עוה"ז. כי המושג שלו על הסופר והערכתו אותם אינם לפי קנה־מדה של “בשר ודם”. “סופר עברי – היש אושר אחר בעולם? היש נעלה ונשגב מכגון זה?”

והוא אמנם רואה את ההוויה מבעד שפופרת עילאית. אף על פי שהנהו ריאליסטן דייקן, מתוך הכרה וחושים חזקים. וסתירה סמי מכאן, כי הסמליות בברנר אינה אלא שלב־עליון בסולם־המציאות שלו – שראשו מגיע השמימה. וכאן עלינו שוב להזכיר, וברחבות, את ה“איים” הליריים המיוחדים שלו, שנזכרו לעיל. בהם טובּע הרבה מעצמת עצמיותו של ברנר. כי אין הם כבסיפורי סמולנסקין מין ספחת חיצונית מהגיונות המספר שאינה מלוכדת עם עצם התוכן. כאן הם נובעים מעצם הנושא, והם פסגה של ראיה צרופה, נקיה כמעט מחרצובות־חומר. רוח שמימי מנשב כאן. מה שהָראינו בזה הן מראות שמאחורי הפרגוד, מעבר למוחש. הטירוף הברנרי, מסוג מרדכי ה“ירושלמי”, המהתך ככור את הזהב מסיגיו, הוא נשמת ה“איים” האלה. עינים מטייפות מסוג כתיבה זה, כארשת עיניו של ברנר לפרקים בשעת “יציאתו מהכלים”, לא מעלמא הדין. כי יש “בקרבו נטית־לב למטורפים”. “הלא על פי האטוויזם של מרת חברשטין מחויבים להיות במשפחתי משוגעים, מחויבים! ואמנם ישנם! אני בעצמי, אני בעצמי חי־חי…” והחוט הזה נמשך דרך כל היצירה, החל ממרדכי הירושלמי, דרך פייארמן עד לאברמזון. והניגון האחד המחריש את יתר כל הנעימות: האומה, והדם הסמיך, המצית־העם בת אלפים בשנים, מתרונן כל־כך ברהטי־העורקים. כל משאלה מדורי דורות מתפעמת כהולם־פעם. כל תג־חיים אישי גורר אחריו שלא מדעת אושת שלשלאות היוחסין. אם אברמזון נקוב בשם יעקב, הריהו: “בחיר האבות, אצל לבן כבר היה – – – עם שרו של עשו כבר נאבק ויוכל לו. עתה יהיה מלמד־תינוקות בארעא דאדומא עד סוף האלף השישי, עד היום שכולו שבת, שכולו טוב ומנוחה…”

ב“מסביב לנקודה” שה“איים” ממין הנ"ל זרועים בו כה למכביר, נתחוור לנו שמגמת ברנר לחתור בעיקר אל הנקודה, ולעבור אותה, ולהציץ בנעשה מעבר לה. ביצירתו כולה, כל מאמצי־כחותיו מופנים רק לתכלית זו. “בלבי צפיה גדולה, גדולה, גדולה. עוד מעט ונבקעו השמים ונולד איזה דבר גדול, גדול, גדול”. ברם, הנקודה מעכבת. “הפחד תוקף אותו. הוא אוזר שארית כוחותיו לעבור מעבר לגבולה, מעבר לגבול הנקודה, אך לשוא: אין מעבר. הנקודה גוזרת את לבו. אחת היא. נקודה אחת, קטנה, שחורה, איומה… הוא אומר להקיף עליה, להקיף את הדרך, והוא מסתובב מסביב לה. מעגל קסמים. שפתיו דובבות: עוד מעט, עוד מעט… ונדמה לו כי הוא קופץ ודולג עליה – אך כרגע הוא נוכח שטעות בידו: הן הנקודה בשמים היא ולא על הארץ. ואיך יעברנה?”

תיאור ההתחבטות של כל יוצר־אמת, הובע פה מאין כמוהו. ברם, עצם ההבעה הלזו – היא גופה עומדת מעבר ל“נקודה” שלא מדעתו של ברנר. וכן מתנוססים בירקותם גם יתר ה“איים” בערבות ספריו הראשונים, אכן סוד־הכיבוש של מבצר “הנקודה” נחשף לו לבסוף ב“מסביב לנקודה”, והוא לא שב מספרו זה כלעומת שבא: –

“ויאמר אליו ה': לך וטפסת על הכותל למעלה מחוט־הסיקרא, למעלה מרום התקרה, תמצא הגאולה השלמה. זכור ואל תשכח! הנקודה מסתלקת כמי שממית עצמו עליה, ואבוא היום”…

סוד זה “מי שממית עצמו עליה”, שמר ברנר בחובו יפה יפה, כל ימיו מאז ואילך. והדרמה “מעבר לגבולין” שנוצרה אחרי מספר־שנים היתה כבר כולה אי־פלאות שלם וחטיבתי, מעור אחד. כולה פרי בשל של השגעון העילאי, במובן הנבואי… וזכה ברנר לכך, מפני שסופו העיד על תחלתו, שהמית עצמו ממש עליה באמת, פשוטו כמשמעו…

עם סיום “תקופת רוסיה”

כדי להתחקות על שרשי הוויתו של ברנר, כדי לעמוד על תולדותיו בסדר כרונולוגי – אין לך מקור יותר טוב, מאשר יצירותיו עצמן. אין אנו זקוקים כלל, שיבואו אנשים מן החוץ, שחיי ברנר נהרו לנגד עיניהם בשחרותו ובעלומיו, ויורונו ארחות התהוות אישיותו ושגשוגה. כי אין אף מאורע חשוב אחד, שהיה מעצב ומחשל את אפיו של ברנר, שיהא נכחד ומתעלם מיצירתו שבכתב. כי הוא לא גילם את המופשט בהוויתו, כמו שעשה למשל י. ל. פרץ, שהיה גורם מתוך כך גם לטשטוש ה“אני” הממשי שלו, כי־אם אגר לנאד־שירתו את חומר־חייו הבשרי, היום־יומי, שהבליט את עצמיותו האיתנה, השונה ממילא מיתר הבריות בכל, מכל ולכל…

למקרא שלושת הספרים הראשונים, שהוערכו בפרוטרוט בפרקים הקודמים, נסתמן לנגד עינינו הגזע האלים של ברנר, שנראה דק בראשיתו, ושהלך הלוך והתעבה במרוצת הימים. עם הקריאה הוברר לנו שעתיד הלה להיעשות בזמן לא רחוק לאילן רב־הפארות… בפרק־זמן זה נעשתה דמותו של ברנר כמעט מסוימת. בספריו “בעמק עכור”, “בחורף” וב“מסביב לנקודה”, שהעניק ברנר לספרות בעונה הנזכרת לעיל, המכונה בפינו: “תקופת רוסיה”, התהוותה אישיותו בשלמות, ובמשך הזמן רק התרחבה יצירתו, השתכללה והתעמקה, ועשתה פרי־הלולים בשפע. בספרים הנ"ל עובר לעינינו ברנר התינוק, הנער, העלם והגבר… כל ההרפתקאות שעדו עליו, עד עזבו את רוסיה, נאצרו בספריו אלה באופן שמסכת־חייו הולכת ונטוית שתי־וערב לפנינו עד היעשותה למעשה־משזר מסובך ומורכב. קולע מאד למהות תכונות־היוצר שבו, למזג אפיו. משפטו של רבו עליו, עוד בילדותו, משפט חותך כאיזמל, הכולל סגולות ברנר הטיפויסות¹, החתולות בהויתו עוד באבּו ועד יומו האחרון: “הבנה, העמקה, שכל ישר, ולכל לראש: אמת ותמימות”…

סך־הכל צווח ככרוכיא עולה, איפוא, מדפי יצירותיו הנ"ל של ברנר, שהנם עקובים מדם־הלב שלו: חיי־ברנר באבּו, בשחרותו ובבחרותו, אשר הנם השתות בל יהרסון שבהווית האדם, בסיס התמיד של אישיותו, שלפיהם ישתקף לכל אחד ואחד עולמו ומלואו, – החיים האלה היו לברנר אפלים ומודחים לכל תוצאותיהם ומדויהם. באדם ברנר, העני המרוד בהבלי העולם הזה, ואדיר הרוח ספוג אצילות התורה מדורי דורות, – היו מעורבות ופתוכות² זו בזו אלו התכונות השתים: התבטלות חיצונית חולנית כמעט, פרי “גלות” של אומה שלמה בצירוף דלות פרטית מורשת־בית; וגאות־רוחנית־פנימית, שלא מדעת, בצירוף חוסן הערכת־עצמה של אומה עתיקת־יומין, כבירת נכסים רוחניים, נכסי דלא ניידי… כי מצד אחד נשא ברנר בחובו עלבון “בית־אבא” עם המסכנות החומרית לכל תוצאותיה המבישות, ומאידך גיסא היה לבוש גאות של יורש אוצרות־רוח שלא יסולאו בכל הון. ומכאן שתי הנעימות במזג אישיותו, תרתי דסתרי אהדדי: הענוה עד כדי התבטלות־היש הגמורה של האני־הפרט שלו והגאון הלאומי המובלע בדמו שלא מדעתו, שנמזגו בו יחד ובאו חליפות לידי גילוי ברוחו…

ב. תקופת “הגלויות”

“המעורר”

והנה התחילה פרשת ה“גלויות” שלו. ברנר נעקר על כרחו מרוסיה מולדתו, ונעשה דזרטיר (בעצם נעקר כל ימיו תמיד, כי כל חייו הרי היו טלטלה אחת…). ורוסיה – אם כי היתה לו לאם חורגת, חוננתהו בצידה לדרך, בסגולות הטיפוסיות ליוצרים בספרות הרוסית: יושר־הסתכלות, חיתוך־ביטוי ריאליסטי ואידיאליות. אך יותר מכל בלטה ארשת־העינויים בפניו, שנטבעה בהם בתקופת ההתהוות שלו. ניכר היה שרוחו חושל ופורזל, ונעשה אמיץ מאין כמוהו. ואם כי ברנר נשא על דבּשת־רוחו את עלילות הנוער שלו כמעמסה לבלי הכיל (עוני הבית, חיי הישיבה, חיי הקסרקטין, בית־הסוהר, ועל הכל– מלחמת־הדעות שבקרבו, הקשה מכל) – בכל זה היה הוא בתקופת־חייו זו מלא מרץ ועזמה, כדוּד גדוּש אדים עד להתפקע. והוא היה זקוק יותר מכל לכר נרחב, לשדמת־בור רחבת־ידים, לאדמת־שלחין הכמהה לאשדות רוחו השוקקת ומעלה קצף… כזו היתה בחייו תקופת “המעורר” שלו. אז נגלתה רוחו ברוב עצמתה, ותכונת הפעילות שבו נחשפה בכל תקפה ויכולתה. נתחוור באותה שעה, שעיקר אפיו של ברנר הנהו: פעילות. דוקא פעילות למרות לעג־הבוז לעצמו תמיד, בכל הזדמנות שהיא, לעג עצמו, לבטלנותו, לאפס המעשה, לחוסר האיניציאטיבה שבו…

“תקופת הגלויות” שלו (“גלויות” במספרים רבים, מפני תאורו של כל גלות לחוד, באוירתה המיוחדת, וגם מחמת שפע הסבל שלו, סבל לא של גלות אחת בלבד), היתה אמנם קצרה ביותר, עונה של שלש־ארבע שנים גרידא, אך היתה זאת תקופה גרעינית מאד, רבת יצירה וכבדת־משקל. נפש ברנר היתה באותו זמן דרוכה ומתוחה, בלא שביתה והתרופפות כלשהי, זו היתה עונה של בולמוס יצירה והשראה בלתי פוסקת. גושים גושים, בצורה של רומנים וחזיונות, ספורים ומאמרים, קורצו מאישיותו כאברים מן החי… הכל פרכס ופרפר, איש־געש. בוער. ואשו לופתת מכל העברים.

בן כ“ה היה ברנר, במיטב העלומים, בבואו לגלות וויטשפל. פליט מלחמה (מלחמה ממש, ומלחמת הרוח), שותת דם וענוד־צלקות, – אך עשוי לבלי חת. מהו כח המשיכה ללונדון דווקא? לגורל פתרונים: מבעד עב הערפל העוטה תמיד מטרופולין זו, נצטללו לו יסודות הוויתו. מתוך עלטת־התמיד של אם הבירות, חשוכת־השמש, הבריקו לו פתאום אבוקות חייו, שהבהירו לו תכלית־קיומו ועצם־יעודו: עבריות וארץ־ישראליות. זה היה מומנט הכרעה באישיותו של ברנר. כי עלינו לזכור שברנר מחמת ערות מזגו, סופג היה לתוכו גרעינים פוריים מכל התנועות החיות שברחובנו עד אותה שעה: ציונות, בונדיזם, טולסטואיות וכו', – ברם, בשום מפלגה לא יכול היה ברנר להתערות, כי שום מסגרת לא היתה עלולה לצמצם אותו ולהכילו. כי עם קליטת הטוב שבכל תנועה, לא נכחדו מעיניו גם פגימותיה ודווקא לרוב בזו התנועה, שנטה במידת־מה אחריה (זכרו: יחסיו לציונות, לסוציאליות ברומניו “בחורף”, “מסביב לנקודה” ועוד). ביצירתו כולה שמלפני “תקופת הגלויות”, היה רווח גישוש זה בעבי סבך הפרובלימות, עד לאין מוצא. והנה בלונדון, באיסט 48, מייל ענד רויד, בא רגע־ההכרעה: היכן עליו להשקיע כחו ואונו. באש שחורה על גבי אש לבנה נחקקה ההחלטה: עבריות וארץ־ישראליות (שתיהן לא בנוסח הרשמי) – להן יהא נעגן, להן בלבד נעבד לצמיתות. כידוע ננהה היה ברנר בכל מקום אחרי החלש, והנה העבריות מלבד שהיתה לו חוט־השדרה של ישותנו, שזולתה חיינו הם מאפע ותהו, הרי זקוקה היתה בעיקר באותה שעה למשען. היה הדבר בשנת 1905, שנת המהפכה הרוסית. כל מבצרי רוחנו כאילו טואטאו אחד אחד, לא נשארה שום אכסניה ספרותית על תילה עומדת. העתונות העברית בטלה כולה. “השלח” – בית־מדרשם של אחד־העם וקלוזנר, ביאליק ומנדלי – חרב. ה”שמד" מכל הבחינות פער לועו אל הנוער, את “כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”. דממת בית־הקברות. מי יפקח את הגל מעל הגוף המפרפר מתחתיו?…

יש שמבצבץ פתאום משהו בעולם, שיחרדו אליו בגיל, וייאמר עליו: הוא כיוון את השעה. טועמים בו את הסיפוק, הכרוך עם הדבר המתמהמה, שחכּו לו בכל יום, והנה הוא בא. קונטרסי “המעורר” היו חזיון מחוכה מסוג כזה. הם היו מכוונים למצב המוזר שלנו, בחיים ובספרות, באותה שעה. ביחוד היתה אישיותו של ברנר הולמת לשעה זו, והיתה משובצת על כל תגיה במסגרת מצוקותיה ופורענויותיה. השעה היתה טרופה. לא האפּיקה של אסכולת מנדלי ולא “שלטון השכל” של אחד־העם יכלו לספּק צורך השעה (ערכם המוחלט לא נפסל משום הכי אף כקוצו של יוד, אלא הם לא ביטאו את דרישת השעה). לבטיו של ברנר בלבד עלולים היו להביע את קרעי השעה האפורה. חשכת בתי־הכלאים של “מא' עד מ' “, ובבואת התהומות של “מעבר לגבולין” שלו; יליד “הפחד העתיק, הישראלי” ש”בליל תשעה באב” לשופמן; ו“במצר האדם” למיכה יוסף ברדיצבסקי – הם היו ארשת שפתיה של עונה אבלה זו. “המעורר” היה מכוון ומותאם לתקופה זו של “התפוררות האומה, התרוקנות תכנה והמות השחור האורב לה, הבא עליה, עם כל עומק היסורים של גסיסת ענק…” סגנון השעה לא היה, כאמור לעיל, קלסיות כי אם אכספרסיוניות, עוד לפני שהיתה נקובה בשם זה. בבחינת "הכה בכפך ורקע ברגלך, ואמור: “אָח”… כי לעורר ישני־מרמוטא, אנשים מתחת לעיי חרבות, אין צורך דוקא בטינור של אופירה ממלכתית, לתפקיד כזה מסוגל יותר קולו המרוסק והצרחני של המשווע לעזרה; "כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמור: שאל בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי הדרך, אי? – – "

וכה נעשה ברנר פתאום, מבלי שידע טיבה של האיצטלא, לפרֶמייר של ממשלת הספרות בריתנו, הוא אז עלם בן כ"ה (חברי הקבינט שלו, רובם היו צעירים, רעננים, וכל אחד מהם בורג בעל שליחות מיוחדת). זו היתה עונה קצרה, אך מלאה חיוניות, רטט ואביב. הושג שוב המגע החי של הספרות עם הקורא. הסופר נעשה שוב לחטיבה מאוחדה עם הקורא, עשת אחת. הקורא ידע לבטח, וגם נפשו לא הושלתה בשוא, שהקונטרס, שאצבעותיו מדפדפות בו ברטט־נשמה, שוּלח אליו ישר, בידיו ממש של העורך (לא ע"י שליח), כמכתב־אהבים (ברנר כשנפגש אחרי שנים עם מנוי “המעורר”, היה קורא לו מיד בשמו הפרטי). ומאידך: לא היה זה סופר, עצם שבדיסטנס, כי אם אח בכור, מדריך. והירחון הצנום, אך המגובש עם הרבה אותיות פטיט, למרות האמנות עד לבלי גבול של שופמן שבו, היה בעצם רק מעין אות־ברית בין העברים הצעירים, מין “מסדה” (לכאורה פיקציה משל ברנר, אך למעשה דבר של ממש, ברוח), חירוף־נפש אחרון והפקרת עצמו לחלוטין, במלוא משמעותו של מושג זה, של העורך בתור סמל. בכלל ובעיקר הושב רובו של הנוער המעולה, עם הקריאה בקונטרסים, חזרה אל המחנה ממרחקים, מסורבל שפע כוחות, שאלמלא “המעורר” היו משַחתים אותם לבטלה…

הנוער שנשבּה, זה שחיינו וספרותנו נראו לו בטלניים, חנוטים וקפואים, הרגיש פתאום, במחננו אנו, ממשב רוחו של “החדש”, שהיה כה להוט אחריו מחוץ לתחומנו. באותם הימים כבר בא לעולמנו, על ידי קול־הקורא של ויתקין, רמז מהעומד להתרחש בארץ־ישראל, התחילו מבליחים ניצוצות־אורה של שכינה קרבה. כת “הפועל הצעיר” קמה. אכן, נשב כבר בעלים אלה משהו מנשימתה של “דת העבודה” המתחוללת לבוא…

“רוח תזזית” זו חשתי גם אני, הנער אז, בעלעלי בקונטרסי אחי, בשעריהם ה“משובצים”, שהיו אמנם עמומים בעבורי, אך מושכים היו בחבלי קסמים. אם התוכן הפנימי, העיקרי, היה בשבילי ספרות חתומה, הטעונה לימוד )פרישמן היה נהיר לי ואהוב יותר מכל העולם) הרי המזוזות של אכסניא זו במבוא הכניסה ובפרוזדוריה השונים בין מאמר למאמר, היו מחוורות לי כל צרכן, ומגרות השפתים לנשיקת קודש, כמו בשפתים החרדות של אבא. “עוד אלוהי ישראל חי הנהו, יצאו לאור “משירי הזעם” של ח.נ. ביאליק”. כמה היה זה מובן לי, הנער, שהרי נראה לי באותו רגע רוח־אלוקים ממש, כש“המעורר” מפריז עליו באצבע. כי לא היו כדפים אלה ביטוי תור־הנוער, הנוער עצמו במלוא תום הרגשתו וטוהר התפיסה הבלתי מועמסת.

אכן “פרמייר” צעיר זה, העלם בן עשרים וחמש, חוּנן גם בחוש־טאקט בלתי מצוי. למרות מהפכנותו והשקפת־עולמו האפיקורסית (המדומה!) בטבעו, לא הבליט את מפלגתו בשעת שררתו, ולא התיימר בדגל מחנהו, שהיה חונה תחתיו, כמו שנאה לכל אישיות רפרזנטטיבית, הקיף וכלל גם הוא כל הסוגים השונים הנעוצים בממלכת הספרות, בלי הפליה כל שהיא.

“יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי המרד החסונים ובבעלי־המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן־גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר“י זי”ע ובנוהים אחר קברו של ר' נחמן מברצלב; יבואו הלום כל אלה, אשר דבר אלוהי ישראל ואלוהי־האדם בלבבם ובפיהם, ויעשו חטיבה אחת מפוארה, נשגבה, קדושה!" התרבות הישראלית כולה, על זרמיה ושדרותיה, על כל אפרכיותיה, מבלי ויתור על כל תג ושום קוץ, הוא שטח הטריטוריה הנאדר של מולדת־הרוח שלנו. שום כיבוש לא ישמט מתחת רגלינו. הכל נברא בדם־הנפש שלנו. האם תכונה זו הנה חוש־טאקט גרידא, או שמא היא ממידת האהבה הכלל־ישראלית, זו האהבה בלי־מצרים לכל גילוי של גניוס לאומי, באיזו דמות שהיא, היא האהבה שהיתה מאז ומעולם ועד היום הזה, נחלת כל גדולינו האמיתיים.

אמנות לשמה?

עם קריאתנו בסיפור “מא. עד מ.” רושמו עלינו בקירוב כך:

לאחר ששת ימי זריקת־האבנים של הסמבטיון, – באה שבת, באה מנוחה. ב“מא. עד מ.” ובייחוד ב“שנה אחת” נח ברנר מזעפו. אם תמצא לומר, יש בזה גם הוכחה כלפי האסכולה הקלאסית של מנדלי: אם לאמנות צרופה, הרי גם אנו איננו קטלי קני באגמא. בולט זה בייחוד, ב“שנה אחת”, הואיל וסיפור זה פועל כמעט כ“אמנות לשם אמנות”. אם יש בעולם כולו “מנין” ספרים המתארים את חיי הצבא באופן עמוק – הרי סיפור זה אחד מהמה. האם התכחש ברנר לעצמו בסיפורים הנ"ל? האין בהם משהו מסגולותיו? האין בהם מיחסו המיוחד ומעצמיותו המוסרית?

ריאליות ממדרגה משובחה, כמעט שהתעלם ברנר בספר “שנה אחת” שלא כדרך טבעו ונראה כעומד מן הצד כמעט. עוסק³ הנהו בפרובלימה של צבאיות, ומצד זה, הספר “שנה אחת” הנהו אחד הספרים המעולים־העולמיים, המוקיע את כל האימתנות והמורא שבחיים האלה, וכל חוסר־האנושיות שבליטוש־חרבות הלזה ובטיפוח יצר האדם לרע לו. נשמת הקסרקטין שבכל אומה ולשון ניתנה בזה, ובפרט הקסרקטין הרוסי, הספציפי.

ועם זה, עם כל האובייקטיביות האמנותית, הרי רווח ברנר בכל זה, בכל הספר. כי האמנות, על כל חסנה ותפארתה, אינה עלולה להיות מוצדקת וחשובה בעיני ברנר, אם תהא נעדרת הגרעין המוסרי. חנינה מינץ בתומו ובכשרותו – נראה, שהוא כל עיקרו של הספר. מינץ המתקן, הריפורמטור, האומר לזרוע את הטוב בלב האוכלוסיה הצבאית, שאינו נרתע לאחור אפילו כשמגיב החייל־הגנב על לחש־מוסרו, בסטירת־לחי צורבת ורועמת. בשם גבור־הספור חנינה גלום כבר מוסר־ההשכל שבספור.

ב“שנה אחת”, אינו מפריז ברנר באצבעו, כדרכו, על העול הבוקע שחקים, – אלא היצירה כולה. בנויה אבני־גזית מוצקות, וכל אבן מקיר תזעק עד לב השמים, על העבדות, השעבוד, העלבון ודיכוי־האדם. כאן, לא היה זקוק ברנר כלל להוסיף אף מלה מדליה – המגמה בקעה ועלתה מעצם תיאור קיום המוסד הלזה, ששמו: קסרקטין. כל לבֵנה של הבנין הזה, כשלעצמה, הנה פשע שאין לו כפרה…

לדבריו האמנותיים נמנים גם “לעת עתה” (דבר ריאלי חזק בחתוך־דבור מודגש) ו“ערב ובוקר”. דרמות קטנות: הראשונה ריאליסטית והשניה בצביון סימבולי. שתיהן חטיבות אמנותיות מהוקצעות (הגם שהשניה לא נמלטה מחותם אישיותו כמעט לא “ברנריות”.

למעלה מחוט־הסיקרא

כאן עומדים אנו באמת “מעבר לגבולין”, למעלה מחוט־הסיקרא. אופן־העמידה הנהו כזה, שהדברים מָראים לנו מעבר־הפרגודים. בספר זה, לא איים בודדים שלא מעלמא הדין לפנינו, כי אם אפרכיא שלמה…

ואף חזיון־חיים זה איננו משולל מציאות. כי את “הבלתי מצוי”, ברנר אינו גורס בשום פעם. אנו עומדים משתאים גם כאן למראה הטיפוסים הריאליים לגמרי, שמגלמים גיבורי המחזה הלזה (גלריה למופת של טיפוסים חיוביים ושליליים). התיעוב לדימגוגיה שבמפלגות: נפתלי אידלש ובירפלד; הסימפטיה לתמימים ולישרים: ר' חיים יהודה ורבקה; השנאה לצביעות שבדור הישן: ר' שניאור יחיאל קפלן; מקצת אהדה לדובה: הנאמנה, הטיפוס של הבתולה הריבילוציונרית לשבח ולגנאי; השיקוץ לפַני ודז’יקוב: האנדרוגינוסים של תערובת רוסיה־לונדון.

הפסגה והקוטב שביצירה: יוחנן, חזקוני ויוספ’ל; כולם היינו הך, אדם אחד. יוחנן הסובל, הרחום, הפיטן־הפילוסוף איש־התרבות; אליהו חזקוני – אחד מל"ו הצדיקים; יוספ’ל – תור הילדות, בלתי־האמצעיות, סוד כל הפיוט והאמנות; שלשתם ביחד זהו ברנר.

נפתלי אידלש, העסקן, עוזב את אשתו רבקה לאנחות – ברם, יוחנן לא ילוה עתה לדובה, כשנשארה רבקה באין דואג. “יוחנן שלי, – צווח חזקוני בחושך – יש בעולם למי להיות לאב”. רובו של הסיפוק מונח תמיד בהענקה, בנתינה הנצחית (זכורה לי העובדה שראיתי את ברנר עומס על גבו האטלטי בפ"ת שק גדוש תפוחי־זהב וסוחבו לדיליז’נס, על מנת להביאו למשפחה נפוחת־רעב ביפו, וארשת־פנים היתה לו באותה שעה, כלחזקוני).

ובסופי־הסופות: גם מתוך אפלה מודחה זו, מגיח יוחנן כמו ממנהרה מפותלה לתוך אוירה של אורה וחיים “ובזה הרגע מתגלה לי, אשר אם מכאובי גורמים לי עליה זו – ברוכים יהיו. – – – וכי האיש היודע, לסוף הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף – – – הנה רגע עילאה. רקע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה”.

ספר של עליית רוח בלתי־פוסקת הנהו “מעבר לגבולין”. הנהו נמצא בלי הרף באטמוספירת “נשמות של אומות ורוחו של אדם”. בגבורת לא־אנוש נכתב הוא בהעלם אחד, בהעדר מרגוע, במשך אחד־עשר יום. מבלי משים נזכרה לנו המימרא של גיתה לשילר ביחס ל“הרמן ודורותיאה” שלו: “כה ניצלה אדם בגחלי עצמו”…

לא לחנם דבק כה הנוער בברנר. הנוער יחוש בו יסוד בל ימוט – למרות ענותו ודכדוך נפשו. למרות לבשו תמיד רפיון־רוח – הרי ברנר איתן, ענק. משול ל“צדיק” שמבריח מעצמו כל ימיו את קהל חסידיו. כל ימיו הבליט ברנר את עליבותו ואפסותו, ודחה תמיד באמת־הבנין שבידיו. אולם הנוער הרגיש, שזה דוקא מאותו־הכוח שחוננו בו האדמורי"ם הטבעיים, “היהודים הטובים” באמת…

ב“מעבר לגבולין” מותווה גם באופן בולט אידיאל היצירה של ברנר: ריאליות וסימבוליות במזיגה נאה. ומענין: ריאליסטן זה הרשה לעצמו שיאי־תועפות כאלה, מיני המרָאות, שרומנטיקנים מושבעים, לזכרם בלבד, היה ראשם עליהם סחרחר…

ובשום פעם לא צנח ברנר לאחור, יען כי שרשי־יצירתו מעורים היו עמוק במעבה רגבי־האדמה.

אחרי “מעבר לגבולין” בא הסיפור הגדול “מן המיצר” (“מגילות חתוכות” מעין “שברי מחזות” ב“מעבר לגבולין”) עשוי מארג “מעבר לגבולין”, אלא עוד יותר פסימי, עוד יותר תהומי. תהום לונדון, אם־הבירות, פוערת כאן את לועה, – ופחדים יבואונו וחיל וחרדה יאחזונו. כאן מערבולת איומה של נחשולי־חיים שיפלטוהו לאדם לצוקי־הרים וסלעי־מגור עד שינופץ לשברי־כלי. פה כפירה ללא מוצא. וואריאציה כפולה ומכופלת של ברנר. בכל ספר מספריו הרי ברנר מחפש את עצמו, ונפש האדם משולה ל“כספית” שמשתמטת תמיד דווקא ברגע היתפשה בכף. אברהם מנוחין הנהו בעל־יאוש עד לזיבולא בתרייתא, מאפליית־עד מסביב, בבחינת “וימש חושך”:

“עוד שני חדשים” עברו, הכל כלה. הכל.

* * *

ואחרי ככלות הכל – “מיצר־עולמים, מיצר־עולמים”.

ומכל מקום חסד־אלוה לא סר לחלוטין. עוד מהבהב נוגה־אור שעתיד להתלקח. עוד כל הקיצין לא כלו –

“הילד אשר יתום יישאר אחרי, הילד אשר לא יבוא תחת השבט של מורים ומחנכים, הילד אשר אנוכי נטלתיו בזרועותי אשר אנוכי השקתיהו חלב, אשר אלי היה מודבק ברגע היותר גמור של קיומי החולף, אשר על כפי ישן שנת ילדים מתוקה – הוא יגדל – –”.

החיים עוד לא אספו חסדם מעלינו לגמרי…

ג. משהו מתקופת א"י⁴

מלאו עכשיו חמש־עשרה שנה להירצחו. השם ברנר נעשה לנוער הצומח ועולה לסמל, מופשט מעט מעט מחרצובות־החומר, ברם, לנו הוא עדיין בשר־ודם, במלוא תסס חיותו המפרכסת. עוד רואים אנו אותו בעין, בעצם עיצוב־יצירתו ובפוזות חיים שונות, וטועמים את הנאת השהייה במחיצתו. אמנם זר־הסמל היה עונד את ראשו של ברנר עוד בחייו. ועם כל חסידותו לריאליזם, – הרי נקודות־הגובה ביצירותיו היו בעצם ה“איים” הסימבוליים, שמנצנצים היו כצריחי מגדלור למרחקים (שהרי הריאליות שלו היתה תמיד בבחינת: “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”), שהרי ברנר כולו, על כל פכחותו, רציונליותו ואפיקורסותו, על קרבו וכרעיו, בחייו כבמותו, אינו אלא גילוי מיתי. ואם פורע היה אמנם כל קורי־הערפל, מכל פינות שהן, באכזריות יתרה, – ברם את מסתורין־הנפש שלו לא יכול היה לטאטא. ולכך היה במגע שלו, מקרוב ומרחוק, מרטט־קדושה. וזכורני שקונטרסי “המעורר” שלו, שאחי הבכור היה חתום עליהם, ושהיו בשעתם בפני כגן נעול, – הערו עלי אז רוח, מתוך משמוש ב“מזוזותיהם” גרידא. ריאליסטן זה, שנדמה היה שמבלע בכוונה כל קודש, היה אוצל עליך, מבלי־משים, רוח ממרום… ולעומדים בד' אמותיו, למסתופפים בצלו, מוּנוּ: ספירה נאצלה, מגע דק רוחני שברוחני…

(זכורני: אחת השבתות עם ברנר ב“גורן” הפתח־תקותית, ואח־הזקונים שלו, שרק זה הגיע מחוץ־לארץ, עמו. עם נטות־היום, העירהו ברנר לאחיו בהעוית־תום, כמתרדמה: “בנימין, שעת־מנחה. אם רוצה אתה, לא הרחק מכאן בית־הכנסת הגדול”. וזה היה ימים מועטים לאחר רשמו, בקירוב, את הרעיון: שהיה מצטער, אילו יודע היה בבטחה, שנמצאים בגדרה עוד בחורים מניחי־תפילין…).

כן, בידוע הוא: שברנר שאף לחילוניות ולריאליות, באשר גדוש ומלא היה מביתו קדושה ורוחניות. הן היו משאלות־לבו שחתר אליהן בעקביות וגם השיגן. לא מעט סיגל לו ממידות הללו בבית־מדרשם של רבותיו הרוסיים. ברם, חטוטרתו היה עומס, מבלי־משים, לבלי היפּרק. יסודות בית־אבא הם שתות לבלי יהרסון. הוא התגדר לא פעם בפריקת עול־שמים, והוא איש־האמת הגדול, השתחרר באמת מסבלות־דורות, בעקשנות וצו פנימי, לא פחות תקיף מתוקף החוקים והמצוות הדתיים. הייתי אומר, שגם שלילה זו, לא היתה לו אלא חוק רליגיוזי; גם סירוב זה היה צו דתי עליון. מיום עמדו על דעתו, נאבק ונלחם עם גוש־המסורת, שהיה, לפיו, לרועץ לנו מכל הבחינות. המשיך בעצם את הקו של אד“ם הכהן, יל”ג ולילינבלום. הגם שאקטואליותו נתרופפה בימיו. ברם מבחינה אנושית, חופש־דעות מוחלט הנהו נושא, שהזמן גרמו תמיד. ואם אפיקורסות היא עסק לתקופת־ההשכלה, הרי חופש הרוח הנהו ענין שתמיד ראוי לתת את הנפש עליו. ונמצאה גם הזדמנות להריק כל חצי אשפּתו (מליצה שלא בכוונת אירוניה) במלחמת חובבי־ציון עם “הפועל הצעיר”, לרגלי מאורע־מאמרו על הנצרות. נתחוור: גישתו היסודית של ברנר לערכי־האומה היתה מהקצה ההפוך לגמרי משל ביאליק. ביאליק הומרץ עם צלצול שעת־התחיה לשיטת “הכינוס” של קניני היהדות כולה, וברנר הגיע באותה שעה להצעת רביזיה שרשית של אותם הקנינים, אם בכלל מסוגלים עדיין לשאת את בנין־האומה בימינו ונסתבב מתוך כך לקעקוע ולהריסת כמה יסודות ואבני־שתיה. אנו לא ניכּנס בפולמוס, אם בקורת־היהדות של ברנר מוצדקת או לאו, – ברם, להט־הנפש שלו ולבבו השותת דם, החולה ומרגיש בגורל־האימים של האומה, הנם בודאי מגילויי דת־אש. על כל פנים נתחוור מאופן־הטיפול של ברנר בשאלת הווית־האומה, שגם הוא כביאליק, אין סיפק לו מעצמו בשדה־הפיוט בלבד, ולא ימצא לו בתפקידו האמנותי האיתן, בהצבת יד ושם גרידא לחטיבות־חיים הראויות להתכבד, אלא עושה הוא ברצונו הטוב ובכוונה מלכתחילה את הפיטן שבו כלי־שרת ליעוד שמעבר לפרגודי־המציאות.

אכן מחוור וידוע לכל בר־בי־רב שי. ח. ברנר היה בעיקר חילוני־ריאלי. אולם, האם גם מעשה זה ממידת־הריאליזם הוא, ליטול צרור־חיים גדוש ומגובב, מפרכס ומקרטע, ולזרוק אותו בתנופת־יד אחת השמימה, כחופן־חציר?

לא על השלילה לבד יחיה האדם היוצר. ירידה צורך־עליה היא, סתירה מתוך משמעות בנין. חיוב־החיים הוא התורה כולה של כל אישים־יוצרים. היאוש הנהו רק מניע וגורם ליתר יצירה, יתר בניה. ריאליותו של ברנר היתה אמנם בעיניו תריס בפני ארחות־הפּלפּול, אולם לא עלולה היתה לסתום בפניו בארות האומה, שכרו אותן דורי־דורות, ושהיו מפכים בהן מעינות־הנצח, מהשתין העמוקים ביותר, של שכבות הויתנו. הוא, הריאליסטן, לא נשבה לא לבונדיזם, לא לאבטונומיזם ולא לאידישיזם ולא לשום יתר להטי־הגלות וקסמיה. עבריות וארץ־ישראליות, שחותם הרומנטיקה היה טבוע עליהן, האידיאות המיסטיות הללו, – אחריהן הלך לבו שבי. חלוץ היה ברנר בעליה השניה. וכשהורם הנס (נס – תרתי משמע) של דת־העבודה, נמנה הוא מיד בין עובדיה, בדוגלים בשמה. כי נוססה בו רוח־דת מבעודו באבו עד נשימת־אפּו האחרונה. ונשמתו יצאה ב“אחד” של יהודי מאמין אדוק, על־פי רוחו העצמית ובנוסח דורו…

בני “העליה השניה” ציפו וחיכו בלב פועם לגילוי ברנר בארץ, להופעתו הפתאומית בתוכם. רווחו שמועות שעומד ברנר לבוא לארץ. מנחם גנסין קבל מכתב מידיו, שעוד מעט ויגיע. והנה באחת השבתות, ביום חורף בהיר, נפלה בשורה כפתק מרקיע בחוג־מרעינו במושבה פתח־תקוה: ברנר בעין־גנים. נזדרזנו לשם להקביל את פני ה“רבי”. הלב רעד בגיל. אז היה בכלל יחס־קדושה למלה הנדפסת, ועל־אחת־כמה־וכמה לגבור “מסדה”. בדרך עין־גנים נתגלה מרחוק איש פוסע מתונות, בחברת פועלים אחדים. אודה על האמת: לב־העלם שבי הלם והתפלל: הלואי ולא זה יהא ברנר. הלב סרב בהחלט לאשר את דמות־הגוף הזו בתור מגלמת נפש ברנר. הוא נצטייר בדמיון: בחור גבה־קומה, דק־הגו, כולו מחמדים ומשי… והנה לעינים: גוף נמוך מסורבל משהו, והלסתות בחלקן העליון כאילו מנופחות קצת. לא היתה זו בבואת חנינא מינץ ש“בשנה אחת” (פרצוף אוטוביוגרפי מכוער), אולם צורת־פניו, גם כמות שהיא, לא היתה מלבבת ביותר בסקירה ראשונה. בניגוד לגשמיות היתרה כבשו מיד את הלב היד העדינה של צורבא־דרבנן והעינים הקודרות בהאירן… נושא היה באותה שעה את אדרתו על שכמו, ונשאר הרושם הראשון לתמיד שהנהו עומס… בשעת ההתיצבות לפניו סיים הוא את הכתובת המלאה של כל אחד ואחד ממקבלי־פניו, מפני שהסיעה כולה היתה ממנויי “המעורר”, שמחמת מיעוטם זכר ברנר את אדריסותיהם בעל־פה.

דיוקן־מראהו קנה שביתה איטית בלב רואהו, אולם משנשתקע בו לא היה שוב עלול להצטייר בשינוי־גוון כל שהוא. רק זאת היא הדמות שנערוך לו. רשמי־פניו לא היו בנליים במאומה, אלא ביטוי אֶמוציות יסודיות. לטעמי, היה זה אחד הפרצופים המקוריים ביותר, היה בו משום גילום תכונות־אנוש: סבל, אחריות, בקשת־אמת, נדיבות, רחמים ומסירות־נפש. כל התכונות הנ"ל נתגשמו בו, בגופו וברוחו, כביצירתו כבחייו הממשיים.

חייו הממשיים, – בהשתקעו בארץ, הגם שלא רוּפדו חייו גם כאן בשושנים (מהות־חייו הרי היתה בעצם תמיד: חרדה ודאגה), – מכל מקום נעשה אזרח מעורה בשרשים בחבל־אדמה הלזה, עם כל החובות הכרוכות במושג זה, ורוח־הנדודים נעקרה לחלוטין מלבו. סערת הנפש כאילו שככה קצת, עם הטיפול בשאלות־הציבור ובעניני־השעה, המוּתנים מטבע ברייתו של משטר־חיים נורמלי. אם כי המשיך גם כאן את הריאליזם שלו (ב“אגב אורחא”, “עצבים”, “בין מים למים” ו“מכאן ומכאן” וכו'), הרי פעלו עליו גם בזה כוחות־חיים גנוזים ואלמנטים סמויים. כאן, על אחת כמה וכמה שלא החיים המפולשים, המציאות האפורה, הנם עיקר ההויה (אם כי לכאורה, ייחס ברנר תמיד חשיבות יתרה לקליפה), אלא גרעינם השפון בהם (ראה היצירה הנאדרה: “שכול וכשלון”), לכאורה נאחז ברנר כדרכו, גם פה, בעירום־המציאות, אולם לעומק ולמעשה, נשבה הוא בכל מאודו להרואיות שבמציאות. למאורע תל־חי שר ברנר את ההימנון הנשגב ביותר. הוא סמל למסירות־נפש, קינא במות־הגבורים של יוסף טרומפלדור (שלמעשה היה זה, לכאורה, צעד נמהר), והדבר לא נתן דמי לו, עד שזכה שמצוה זו, הנעלה במצוות, באה לידו ולא החמיצנה. העילאיות, ולא הריאליות, שבאידיאל־התחיה, קסמה לרוחו, ועקד עצמו לעולה על מזבחו. כי עוד בימי תל־חי, עם אָבדן טרומפלדור “סמל הגבורה הטהורה” שיווע: “היעמוד כל אחד ואחד מאתנו, – ושם יוסף טרומפלדור וחבריו על שפתיו – במקום אשר יעד לו גורלו?” – – "תל־חי. לב ישראל חי. אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו בחדרי לבנו בימי הזעם האלה, אשר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית – הרוממה של הגבור כּרוּת־הזרוע: “טוב למות בעד ארצנו”?

“טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.

זהו צד אחד שבמטבע ברנר: “קול הדמים” – בנוסח שופמן. אולם ה“מאידך גיסא”, זו אחריות־האדם, בשגם אדם הוא, היתה גם כן משוקעת עמוק בדמו: קול־האנוש האָנוש. בעצם פרק ברנר רבדים רבדים, המשוכבים בשכבות־חיים שונות, משקעים משקעים, – ועשה את זה בתאוה, במתכוון ובהכרה (הוא נראה בעיני בעלי הכינוס כתינוק ההורס חפצים על מנת למשש את השפון בהם). סתר ערמות דורות, מסורות מקובלות, פרקי־הווי מגובשים, – ואמר לצעוד בנתיבו, במסלול לא כבוש, כמתכונת צירוף־כתב חדש. כריים של טעויות זרה כמו דוה. החדש קסם לו, האמת־הצרופה הנצחית צדתהו, זו שאנשינו ראוה בחזון יותר מכל בני־חלד אחרים, ושערגו לה, שבצבצה ועלתה מפעם לפעם, והיתה צפה כגלגולת חיה מעל לנחשולים הזידונים ונתכסתה שוב במשאון ביתר שאת. החזון־לעתיד של “באחרית הימים”, קינן עמוק בנפשו והיה פנסו המאיר בעבי חשרת־חשכתו. אמת זו הוארה לנו לעתים, לפתע, גם מתוך קדרות־נשמתו, מתוך עיניו הברות. כמה תעוז גם כאן יד האוטופּיסטן על הריאליסטן שבו. שירת־הברבור שלו, המזעזעת את הנפש באהבת־האדם ובחוסן־האחריות שבה, הרי היתה שיחתו עם הנער־הפועל הערבי (שבוע ימים לפני הירצחו בידי ערבי), שנפגש עמו באחד הערבים, עם חשכה, ונפתחו לבבות־האנוש, איש לפני אחיו:

“אותה שעה למדתי חובה לעצמי, חובה קשה, על שלא למדתי לשוני לדבר ערבית. אילו ניתן פה… יתום אובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא. הן עלי היה להאיר את עיניך, להטעימך יחסי־אנוש!… לא, לא עשיית רבולוציה במזרח על רגל אחת בפקודת ועד ידוע ובטעם שליחים של פוליטיקה סוציאליסטית ידועה – לא, לא פוליטיקה!… זה, אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל־כרחנו, מתוך יאוש, בדלית ברירה! – לא, לא זה!… כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… וללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…” – –

“שלומי לך, חביבי”, לחשו שפתי ברנר, כשהנער־הפועל נפרד הימנו, ולבו המה לו, לנער, ולעצמו.

“המשכתי את תעייתי בחשכת־ערב”. – אלה היו דברי־היצירה האחרונים של ברנר.

לא נשתנה מאומה, כמעט אף כמלוא נימא, מאז ועד היום. גם אנו, הנשארים, עדיין ממשיכים את חיינו, כמו אז, בימים ההם בחשכת־הערב. פרשת חיינו לא הוסעה הרחק מהנקודה שעזָבָנו שם ברנר לאנחות. עצמנו במקצת, נחסנו משהו. ברם אוירת־חיינו, שאותה אנו נושמים, ושהימנה מותנה כוח־גידולנו, נשארה זו שהיתה בשעתו ממש. לא חל כל שינוי בבלהות נפשנו, מיום שנעקר הוא, המעולה, ממיטב בנינו, משורותינו. אקטואליותו של חזיון־ברנר, ביטוי מסירות־הנפש שבנו, לא נפחתה במאומה בהווי־חיינו במולדתנו, סמל־אישיותו מתנוסס, בחברת יתר חללי־המולדת, בימינו העגומים האלה, בזוהר־גיבורים בתור צו־דורות: צו־החיים, חיי־כבוד ויצירה, חיי־גבורה וטהרה, לנצח־נצחים, ולמופת טוב לכל העמים.

(קוים-מספר למהות דמותו)

בספרות העברית, שיש לה ככל הספרויות “שלשלת” שלה, זרועים פה ושם היחידים, העומדים ביחידותם, בין שהם חוליה בשלשלת ובין שהם בבחינת יוצא-דופן.

ניכר: הם לא נבראו להיות רק גלגל או בורג במכונה הגדולה ששמה “ספרות”. כל אחד מהם הנהו תכלית לעצמו.

ואם קשה מנת-חלקם של היחידים בכלל, קשה שבעתים גורל היוצא-דופן, קשה קליטתו בספרות כמו באדמת טרשים.

ואף-על-פי-כן: כבש לו ספרו המוזר של גנסין מקום מכובד בארון הספרים, בין יתר נכסי הספרות הקיימים.

הוא הופיע, או נזדקר לעינים, לא בדרך הכבושה, ומאחוריו כאלו נסמן תלם, חריץ עמוק. דיבורו התנהל בכבדות, בקושי, כמחרשה גדולה זו, שסכינה ננעץ עמוק בקרקע-בתולה. הוא פסק פסוקים, שצירופם היה חושף מחוזות סמויים, שלשום תייר לפניו לא היתה בהם דריסת רגל.

ובקרייתנו היה נחשב זמן רב לעילג, מפני שספרו לא ניתן בנוסח הרגיל, שהקורא יהא רץ בו כבדרך הרבים, שיהא מנחש למפרע לפי דפוס-הנפש המקובל, מה שיבוא בדף שלאחר זה. והרווחה רחקה לרוב מלב הקורא, שכאילו נתקל פה על כל צעד ברגבים, והוא נרתע ומיטלטל ונשבת משלוותו. שהרי הכל כאן ההיפך הגמור מהמושכלות הראשונים שבלב. אין פה מאומה מן הרגש המוסכם ומהלך-נפש הידוע בעל-פה. והכל מעורבב, מפתיע ומשומם, כה מפותל ומשומם.

אבל דקי-הטעם שבנו, עברם רטט למראה נפתולי סגנון זה, שאינם אלא פיתוחים מאליפים של האופי הגנסיני האחד, שאינו נכנע לשום נוסח, זולת זה של עצמו.

הוא היה “חי וכותב את לבו, חי וכותב את עצמו – וכותב בדמע. אפשר שהוא הכשרון היותר אמיתי, ובכן, איפוא, הכשרון היותר גדול שהיה לנו”.

מספד זה קשר עליו פרישמן במותו.

נטע מופלא זה מה טיבו?

תרכובת התכונה שלו היתה קצת משונה. אופיו ינק מכמה וכמה תחומים. שעל-האדמה שראה והרגיש בראשית, היה לו קוטב-ההתרשמות (בת-שירתו היתה בבואה נאמנה לו כל ימיו). אולם לא פחות מכך היתה השפעת ספירת-הרוח שנשבה עליו מן השפה העתיקה. היתה בנפשו ההפקרות, שכל עצמיות איתנה מחוננת בה, אך לא נסתפג אף כמלוא טיפה דם-היוחסין שלו, יחוס הרבנים, שהיה הומה בעורקיו, ושכאילו שם חח ברוחו. יחסו של אוריאל אל מארקו ואל נאַטאַשאַ הוא חזק, אלמנטרי, יחס של “שקץ”, – אולם מאידך גיסא אין האשה, זו “המגילה הסתומה” מופיעה לגנסין, אלא כשהיא עטויה רדידי-משי ולוטת-צעיף, כמו מבעד דוק-עין של צורבא מרבנן.

היה בו מזה ומזה – והחטיבה שבו לא נפגמה.

כחברו הגדול ברנר, הציץ גם הוא לתוך התהום, אלא שלמראית הלוע נתן בשיר קולו.

הוא העדין, הדק, האיסטניס שבספרותנו – מי סבל כמוהו מצוקת רעב? היש אף שורה אחת בספרו, שתהא מתַנה את זאת – זה לב האציל שאוכל במדוויו.

א. נ. גנסין

התוגה הגדולה, כי בתוגה

הגדולה – הגאולה.

גנסין

ארבעה סיפורים הם בעצם, ולא יותר, – אולם כל פסוק ופסוק שבהם הוא הפתעה של אמת, שרק אדם כאורי ניסן גנסין מסוגל היה לעקרה מחביונה. כל אחד מאתנו עלול, מפאת טבע ברייתנו האנושית, להיות כלי-קיבול למאורעות הרווחים בספוריו, באשר הם תמצית ההרגשה של כולנו, – אולם עם זה הם בלבד מסגולותיו העצמיות של אוריניסן (כשם שנהג לחתום מכתביו), מבחירי המין-האנושי. רק הוא ידע לבור כך את ה“צמוקים” מעוגת-החיים, כי לא ידע כמעט שום איש לפלוט כמוהו את הטפל. האם מפני שחוצצו ימיו, ניתן לו לקפל שכבות חויות למכביר בהעלם אחד? קוראים אנו את דפיו הגבושים-גדושים, ומתוך רתת-האותיות מתחוור לנו, שלא “סך אלוה בעדו”. גורל-האדם עומד כאן מפולש בערייתו… (כותרות-יצירותיו בלבד שוברן כבר בצדן: “הצדה”, “בינתים”, “בטרם”, “אצל”. ומלגו הכל מאידך גיסא, ומעבר זה היו מזדמנים עמו ברנר ושופמן, כידוע). אמן זה שהיופי הוא כל תכליתו, ושכל העוית-נפש שלו עדה לכך, – סגנונו מלא רכסים, הדורים ועקוב, חליפות וצבא עמו, כמעט דיסהרמוני, הואיל ובעט בכל ביטוי שמן המוכן, הואיל והכל כאן מעשה-בראשית. כל אשר יקרא פה, תמיד כמו באותיות פטיט, מבהיק לעינינו בחידושו, כאילו הוא נראה בהארה אחרת. אנו מובאים בזה לאזורי-תבל מוזרים, אך ממשיים, שלא דרכה בהם עוד רגל אדם. הסביבה וגבוריה חדשים לנו לגמרי. והאיש אשר ינחנו ביפה-נוף זה הוא פקח מאין כמוהו. וגדולה מכך התוגה לבלי מצרים, שניתנה לו למנה. שורש כל דבר אינו נכחד מעיניו, ולכן העצבות קשה מהכיל. כעין בושם של פילוסופיה דקה, בתורת מסקנא שמאליה, נודף למרחוק. החיים הם מעמסה כבדה מנשוא, אך כרוכים בעקבה גם הפרוק לרגעים, ובעיקר נגוהות הנופש. ביד זהירה אנו מוסעים דרך מדבר החיים, במעגלי שממון-המציאות, אך דוק-האהבה העדין המחפה עליהם, מכפר על הפשעים. האהבה ביצירתו של גנסין – בה בלבד טעם-החיים היחידי. הגלריה של הנשים הפלאיות (ואצלו כולן מופלאות) בספוריו מוגבלת, אולם בלב כולן ינוה איזה ערגון בלתי-נשבר, בלתי מרווה, של מגע-קסמים שבנפשות. סמי מכאן תאות-בשרים, אלא זיקה עילאית שביחסים. עולם-פלאות.

– “מאי הוה עלה – רבונו של עולם, מאי הוה עלה!”

הוא כשלעצמו, בן-הרב מפוצ’פ, עם כל חוש-היופי וההרמוניה הפנימית שבו, הריהו לכאורה מרוסק. לכאורה, אין כמוהו אכסטריטוריאלי, כדבר ר' ב., כלל-אנושי: וירטאוז פַּר אכסלנס. לכאורה, ארץ-ישראל הממשית בטלה בעיניו מפני גוש פוצ’פ מכורתו, שמעורה ומשורש היה רק בתוכו. ועם זה הנהו אוד מוצל באפרה של היהדות הנשרפת (ראה מכתביו לאביו). אין מתום. לפנינו תרכובת הרמונית של אישיות רצוצה, מיוחדת במינה, שמהוה הויה פלאית: עין חדה כשמיר, הבוקעת את קליפות החיים ומעמידתם בעירומם; כולו מועקת-היקום עד כדי לחץ-לב וחוסר-נשימה; וממעל להם פרושים נגוהות-אהבה וחמדת-חיים. ועל כולם מרטטים לב חנון ורחום, וכנור-נפש של משורר-עולמים. כדאיים הם החיים על כל שממונם, ושלילתם תחשב לחטא. את דוד רטנר מצאו אמנם מוטל מת בחדרו, ברם נפתלי חגזר (קרי: אורי ניסן) חי וקיים וממשיך את קיומו ויודע ועד כי “אדם יש לו תביעות תמיד”… “חבק בידו האחת את מתנה הרכה (של מינה) ובשנית הגיש את ראשה אל פיו ונשק לה בשפתיה הרכות והחרדות. ואחר-כך היו שוב הבבואות מפרכסות וצפות במים”. אולם מתוך מועקת-ההויה ולחץ עד לחוסר נשימה, קרס ונשבר דוקא הלב של גנסין, הפיטן הרָגיש והסולד, עד לבלי כלכל קושי ושעבוד-החיים.

ומדפדף אני בספרו, אין נפקא מינה איזה דף יעלה לי הגורל. את גנסין אפשר לקרוא לסירוגין, הואיל ואין הפיסקא האחת נשענת על כתפה של חברתה, הואיל וכל אחת מתכלכלת מלשדה לבד. מעלה זו, – רק הסופרים הגדולים נשתבחו בה.

כי זהו סוד האַלמוות: עלה ירוק, רענן, רווה תמיד כביום צמיחתו.

ועכשיו, עשרות שנים אחרי הידעך נר-החיים של גנסין, – אף-על-פי שחלו תמורות ושינויים בעולם, לא התנדפה כמעט במאומה אוירת-ההויה הפנימית, האצורה בדפי יצירתו. אותה מועקת-הנשמה שמקדם-קדמתה, היא מנת-גורלה של האנושיות תמיד. וכל תמצית-החיים על כל אביזריה שבספר זה, לא נתמעכה ולא נמר טעמה. אכן זהו ספר מוחלט, שזמנו בכל הדורות.

מכתביו

“המכתבים הם חלק מנשמת אדם”

(אורי ניסן לחוה דרוין)

רק שישים ממכתביו קובצו ב“הצדה” (קובץ זכרון לא. נ. גנסין) ש“הנם רק חלק קטן מכל המכתבים הנמצאים תחת ידינו ושהבטיח להמציא אלינו” מלקט-המכתבים, שמעון ביחובסקי. אלה ניצלו כאודים מוצלים, והייתר, רובם ככולם, נתכסו במשאון. אולם גם משארית הפליטה הזו, נשקפים לנו חיי-האמן, במלוא סבלם לכל אפסיהם: שטח-חיים של ט“ו שנים, החל משנת הח”י שלו עד פליטת נשימת-אפו האחרונה. רושם קריאתנו במכתביו, כאילו ראינו עכבר מתלבט בכתלי הכלוב, נואש ללא מוצא. מנוח משהו לכף-רגלו, מצא בקן-הוריו: פּוצ’פּ. משהו ואך לשעה קלה, כי אף בפוצ’פ נשמע תכופות חיבוט גפיו בסורג כלובו. העלם שידע מנוחה כי נעמה (לאחר נדודיו שב תמיד לנוח בחיק-הורתו), תעודתו היתה – הפירכוס" (כהגדרת עצמו בפני ר' בנימין). הוא קרטע כדג שנמשה מן המים.

אין לומר שגנסין מחוסר היה ענינים בחייו. מלבד שהספרות היתה ראש מאוויו (עוקב היה בלהיטות אחרי כל צעדיה, וכמה היה מטפח בנפשו אידיאַל של “נסיונות”), תפסו את לבו עניני הציונות: חינוך הנוער, ספריות, נשפים וחזיונות. כל כמה שייראה הדבר מוזר, אין לכחד שגם חלחלה באורי ניסן נימה של “עסקן”; שהרי אפילו בפתח-תקוה שהתהלך בה כ“בלתי-נראה”, ניצח על החזיון “פאמיליע צבי” לפינסקי, שבוצע ע"י “חובבי הבימה” המקומיים.

יותר מאשר בביוגרפיות ובמאמרים עליו ייחשף לעינינו גנסין במכתביו אלה. בעודו באבּו שולטת היתה בו רגשנותו; לניב הנאה היה עוד כוח-שליטה עליו. בהיבשלו – בולם היה כבר את יצרי-ההבעה. שואף היה שכל דברו יהא אמת. חריפות ההרגשה הזו, הנהייה לאמת ללא רוויה, בוטאו נמרצות באגרותיו לחוה דרוין. הנפש היתה מדובבת אמנם גם במכתבים המאוחרים, אך ללא כל כחל מליצה. פשט, – ללא רמז וסוד.

זהו גנסין, האמן הקפדן, החרד על קוצו של דיוק במכתביו כבסיפוריו. אלא שחופש-התנועה, שמזכתהו אוירת-הידידות במכתביו, משווה לאישיותו נועם מיוחד. הואיל ובמסיבת מרעיו ומשפחתו לא חגר את ה“קורסיט” (כמבטאו) שהשתמש בו בהיראותו על פני חוץ. גניחי קא גנח במכתביו כבסיפוריו, באשר אחד סבלו פה ושם, אלא שכאן הנהו עוד יותר ממשי, יען שנושאו אינו גבור מופשט: הרי זה אורי ניסן שלנו. והסבל הוא באמת רב לבלי-הכיל. הוא, המעורה בטבורו לרגבי פוצ’פ, נגזר עליו טלטול לבלי הפוגות, והגעגועים והחרדה לידידי-הנפש מכרסמים את הלב. שמא תדעו אתם, גלגול-מחילות הלזה מה תועלתו? התרוצצויות הללו מה טיבן? ומפני מי הוא בורח? מפוצ’פ לוורשה, מוורשה לקיוב, יקטרינוסלב וּוילנה. מהתם לפוצ’פ וחוזר חלילה. ו“לאחר שאינו מחכה כבר לכלום ואין לו מה להפסיד”, הוא נמלט לברנר, ללונדון. ולאחר ש“הפסיד” בלונדון גם פליטת-הפליטה, הנהו מודיע להוריו במוצאי יו“כ שבחוהמ”ס הוא יוצא לא"י. “מילא, מ’דאַרף זיִך ווייטער האָצקען” (ניטל להיטלטל הלאה).

ועל כל התלבטויותיו ועם התחבטותו בצפרניו כצפור בסורג – סוגרו, מפליט הנהו עוד מעין דברי-עידוד מלונדון לאביו הרב מפוצ’פּ, שבעצם יש בזה בעיקר משום חיזוק-עצמו; "ואני מצדי אין לי להוסיף לך אלא שיכול אתה להיות בטוח, שבכל אופן לא תבייש זקנתנו את ילדותנו. יושב אתה באהלה של תורה ואין אתה יודע את הנעשה מסביבך; אבל את שבעת מדורי הגיהנום כבר עברנו – ויהדותנו ניצלה. אילו היינו יודעים, שהדור הבא אחרינו ידע את היהדות כמונו, ויגדל יהודים, לפחות, שכמותנו!

יהא נא לבכם בטוח בנו, יקירי!"

ובסופי-הסופות, בהגיעו, לכאורה, למחוז-החפצים ככולנו, – נשאר אטום ועמום, ללא סיפוקים כלל. איררו הגורל, לאורי ניסן, ולא ראה נחת בא"י המכורה שהיתה לכולנו באביב-חיינו מקור-חיים, גורם דוחף ומניע את מאוויינו וכוחותינו לבלי הרף. ריק מכל, ערירי, התהלך גנסין בארץ, ערטילאי, ללא התערות וללא תיקון, כשציציות-שרשיו נגררות לארץ. גושי-הפיוט, שהיו צפים כגלידי-נהר בנפשו (קטעי המנגינה של “בטרם”), לא הרכו גם הם את קשי-רוחו ולא הפיגו את עגמתו שרבצה כנטל נוקשה במעמקיו בבחינת “וימש”. וליוליה הנהו מריץ מכתב קצר מ“עמק שושנים”, המשקף את הלך-נפשו, שבאותה שעה, בכל מערומיו: “רבה התוגה, יוליה, במה נזכרתי? ולמה? המדוחים הללו שם, במדינת-הדמדומים הרחוקה, היו אורות לבבי מזהירים. זה היה בשכבר הימים. את, כמדומה, ישנת אז, עכשיו – מהם שכבר היו לצללים ומהם שעדיין גוססים… יוליה, יוליה. שקי לגוליה ואל תעניני”.

ולאביו הנהו מביע את רשמיו מא“י בדברים מרים אלה: “בדבר א”י, לדעתי אינה תכלית בפני-עצמה, אחרי שכבר אני רואה, שאם תחליט אתה לנסוע ולהתישב בכאן, אהיה מתנגד גמור לזה, משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלבושים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה אצלכם היא. אני יודע, שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן”.

ודכדוך-נפשו נגלה בכל מערומיו בשורות-הבעתה בשפת-האם להורתו אהובתו: “און אין דער פריה, אז עס הייצט זיך אויס די אויווען, ביז עס ווערט פארטיג די בולבע צו אנבייסען און דו זאגסט תהלים, ניט פארגעס און פערווארף אפאר ווערטער אויך פאר מיר – פאר אפערוואגעלטע נשמה, וואס “לעכצט” נאך אשטיקעל מנוחה¹.”

ומנוחה רחקה ממנו. ולאחר שביקר את הכותל המערבי פעמיים ועלה להר הזיתים, וראה טור-מלכא ובמגדלו של כלבא שבוע היה ועוד במקומות קדושים ולאחר שהלך “לשאול לשלומה של רחל אמנו” (זיקתו לארץ כשל מנדלי: לירושלים של מעלה), צרר שוב את חפציו, והחל לערוך “גלות” שלו מחדש.

ומדומני שלא דקתי בלשוני במשפטי האחרון. הגם כי טלטולי-רוחו לא פסקו מעולם, הרי מעת שובו מהארץ. פסקו נדודויו. השתקע בבית-אבא בעקשנות ללא תזוזה² ובהומור דק הנהו מתאר זה במכתבו לפיכמן: “באמונה, חביבי – מטתה של אמא רכה תמיד כדי להפיל תרדמה מתוקה, ואני אדם חלש, ל”ע, ויצרי כ“כ חזק – – – אילו ידעת את ההרווחה שמסביבי עכשיו ואת הקונפיטות המחכות לי שם אל התה, שהילדים ודאי ילקקו אותן אם אהיה מתמהמה”.

אין ספק שנגוהות-חסד גם רווחו בנפש. שהרי “אצל” היה כבר דבר שבעין, מסויים. ואין לחשוד שהחיוב המוחלט של יצירה רבתי זו, לא היה בגדר טעימתו. וודאי לא היה נעדר סיפוק-היוצר. אך עם זה אין לומר שמנוחתו זו נעמה לו תמיד. הוא איש ה“כספית”, שההתרוצצות היתה מנת גורלו, לא יכול היה לישב בשלוה, כביכול, לעולם“. שניות-מאוויו – אהבתו את שלוות-הקן ונהייתו לנדודים – שלא סבלה מזיגה, סיכלה את שווי- משקלו. ויש שאותות-עצבנותו, מן הצלפה-עצמית ללא צידוק, מעידים על מצב-רוחו הנדכה, של חמש שנות-הכלא האחרונות בפוצ’פ האידילית שלו, ומָראים אנו את ה”מאידך גיסא" של המוניטין: “וגדול, גדול היה הכאב, שגרמת לי היום. וגדול היה פי שנים, בראותי, כי את אשר יגורתי תמיד אמנם בא, בא לי ואני, אני הוא שהסיבותי בכל אלה, אני ואסוני זה אשר אתי תמיד – זו נפשי המקומטה והמפותלת, שכחת-אלוהים זו ונתיבת הפתלתול שלה הנגואלות, שלולא את, שהיית מה שאת, ילדה מצויינת וטהורה שלי, היית זה כבר פוטרת אותה ברקיקה אחת והולכת ומתרחקת ממנה והלאה, כשם שהולכים ומתרחקים בשאט שבנפש מאת כל דבר טמא וחלאה, חוה, אהובה, ילדתי, היושבת בסתרי לבי! בתוגה כה גדולה את מדברת באמונה-בכוחות, שהספקות ירומו בה רימה, ונפשי אני הומה, נפשי אני האכולה רותחת והומה: רואה אתה? אם יש בדברים אלו שלה יותר מהרגשה חולפת שבנפש – חיינו שאתה, אתה האשם בזה ולא אחר, אתה ה”גדול" הפתלתול, האוכל את כל אשר סביבו, אכלת גם את נפשה, כחלודה זו, האוכלת בברזל. ובמה? במה? הלא רק בנשמת הרוח, שאתה נושם אצלה, רק בנשימה שאתה נושם…"

והנה בה הפירכוס האחרון שלו. לוורשה הלא-רוחמה, משוללת הקסמים בעיניו, נדד גנסין, לעבודה ולעריכה, לכאורה. ושם היה משתכר “עד כדי מחיתו ומחלתו, וכנראה לא יהא לדבר סוף, מלבד, כמובן, אותו הסוף אשר בשבילו גם נולדנו לעמל”. אולם לאחר זמן מועט נתחוור בוודאות שבעצם לא לבתי-מערכות היו מועדות פני גנסין, אלא לבתי-החולים ולסנטוריומים שבוורשה. הָראו לנו בעין ובמוחשיות יסורים שלו “כשאתה סובלם, הרי אתה מפרפר במיטה בלילות לא-שנה, מרגיש את כל הגיהינום שבחוסר האחיזה ושב”פערפאלען" שבדבר ולא כלום – למחר אתה מדבר וצוחק וכולי" ושולח אגרות סטואיות לר' יעקב טוקורוב הישיש, כתובות ברוח שוקטה, כאלו היה הדבר כולו מתיחס לגוף זר. ולמחרתיים ישלח עוד מכתב מרגיע, והפעם למשקה היקר שלו (הוא המשורר משה הופנשטין) ושוב אותו ההומור החנון ובזו בת-הצחוק הבתולית “אח, ידידי היקר – זוהי האמת היחידה הקיימת לעד: ראשי האילנות של אותו מקום… מי כבר מדבר ע”ד קורסיט? אילו היו משיבים לי, לפחות, את ה“הויזען” ואת הנעלים, כי שוכב אני בבית-החולים של התינוק ישו רק בתחתונים, במחילה, לבד וכוח אין ומה יהיה הסוף, משקה – ל“אלהים” פתרונים! כתוב לי, אח טוב, כתוב, כי בדבריך אני מוצא תמיד איזה דבר. שכחתי. בדבר מחלתי – הס. אל תגידה בגת, כי איני רוצה, שיוליכו את הקול לבית הרב בפוצ’פ. הלא תבינה. אח, משקה, משקה – העוד יבוא יום ונצחק יחד את צחוק המתים הנוגה שלנו? רואה אתה! באו ימים, שגם על צחוק שכזה אתה חס! משקה! היקר שלי! אני מחבקך ומנשקך".

נראה, שאורי ניסן אפילו לא חלי שזוהי פליטת שארית-הפליטה של לבו; שעם שירת-הברבור הלזו נופחה נשמתו בנשיקה…

תרצ"ט

“אצל”

כאשר באו “נתיבות” לידי, וכאשר התחלתי לעבור על ספר זה דף אחרי דף באותה ההסתערות שתתקוף את האצבעות ברגע הראשון למראית ספר חדש, והאותיות רחפו לעיני – האותיות העבריות שלנו, אשר לא זכרו ימות טובה כאלו לנוי, לרחבת ידים ולשמחת הנפש, – והנה קם וגם נצב “אצל” “לדוד פרישמן לחג יובלו”. ולא ידעתי מהו הדבר אשר יניע את ידי וימריצנה לתכן בזרת רחבו, למנות מספר לדפיו. למה? ואולם מיד לחשני לבי, כי כל התהלות והתשבחות אשר פזרו הסופרים לדוד פרישמן לחג יובלו להבל דמו בעיניו לעומת שי זה אשר הגיש לו בידיו גנסין אורי ניסן (אלי, מה משונים ומכוונים השמות, בם הכתיר הגורל את סופרנו!) טרם לכתו מאתנו.

לא תחשדוני, איפוא, כי פנִיה היתה מלכתחילה במשפטי. אדרבא, מבלי טורח יתיר לא עלה לי מעולם העיון בדבריו של גנסין. הרגש הרגשתים אמנם תמיד אך בין לא בנתים. לא בלי מורך נגשתי גם הפעם אל הקריאה. הגם שהאותיות הצהירו כ"כ. ואמנם, מכירים גם עכשיו את גנסין מאז, מכירים אותו מתוך קפיצתו מענין המתחיל סוף סוף מתחוור ולהיות כשורה ומובן, – לענין אשר הסתבכותו ופתרונו שוב בערפל. מכירים בקטעים הרחבים והארוכים אשר לא יתנו מנוח ורוָחה, כן, מכירין את גנסין מאז. אולם אז לא הכירו את גנסין של עתה. כי היכן כאן הקפאון של אז והיכן חשקו הנמרץ של הקורא להגיע למקום מנוחה? והיכן שם זו העדינות האסתטית, זו השפה המורכבה וגם ברורה, כי היא ברורה ומדויקה, קלסית, היכן זו השלמות?

“אצל”. ספר יקר זה – אחרית אונו של גנסין. התחבט והתלבט תמיד. אל תאמר האפיל והאהיל – זוהי תכונת סופר; רבה מאלה היא התחבטותו להביע. שופמן ידע להביע יחד את ההעלמה, אשר מידה היא בכל אנוש אסתטי. וגנסין נלחם. וכאן מוכרח היה לבוא הקול לעזרתו. בפירוש שמענו “אויה”. כאן נאלץ כבר לדבר. כ"כ הרבה שפון וטמון בלב – מי איש וישא אתו נטל זה הקברה?

ואשנס את לבי ואקרב אל “אצל”, אל א. נ. גנסין. אך הפעם בא עוד שמו בין הסופרים החיים – וחסל. אפשר יוציאו כתביו ואליהם יסופחו קטעים אשר טרם ראו אור ושוב יפגש שמו בהוצאה חדשה. יחרת שוב שמו על ניר חדש, אשר לא משמשה עדיין בו היד, אך כצל כל זה יבוא. המחבר במרחקים הנעלמים. הגם – אימתי לא היה גנסין במרחק הנעלם? מלה זו “מרחק” הרי תהלום גם יצירה זו. ובכל אלה, ובכל אלה – מה שונה הוא ההד…

והעיקר פה תמיד – כל שבמחבא היקום ובסתר הנשמה. והט אזנך ושמע: “… ומתחיל מסתכל בכונה רבה אל המים שמתחת. בראש ההר אשר מנגד היתה דולקת וגוססת מדורה אחת יתומה, שאותה כנופיא השיאה אותה, בטרם שנתפזרה והלכה אל הנקיקים אשר במורד, ובבואתה היתה מאדימה ומקפצת בתחתית המים, מתחת לחשרת הצל הגדול של ההר, שהיה מתנדנד שם וחולם. ואצלה היתה מתנודדת, פרקים מתגדלת ופרקים מתקצרת, תמונה אחת בודדה, שבבואתה המרפרפת אי אפשר היה להכיר בה יותר מזה שהיא של אדם. ואפרים נשא את ראשו והביט אל ראש ההר אשר מנגד. שם היתה באמת מטפלת אצל המדורה היתומה תמונה אחת גבוהה למדי של אשה וצלה היה גדול והיה שחור והיה מרקד אצלה”.

רחש-לחש. מלה זו של גנסין כאלו משתהוּ לסוד האמת והחיים מתוך מעמקי המעמקים. הוא הסוד העושהּ מעשיו באור ובמחשך, ביום ובלילה, אלא מהומת החיים תאפילהו. כי ככה ישוחחון אלינו הסופרים ממין זה: אמרתם אך חייכם העיקר. עכשיו הא לכם “חיים” והגידו אם לא לכם המה. אדרבא, אמרו אם אין אמת בהם. הכחישו אם יש לאל ידכם.

ואף הטבע מצא בו גואל וככה ירא א. נ. ג. ללבו: “… מאחורי ההרים צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחולה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פּזורות בככר כחולה וטהורה. והקבוצות מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת-אחת מכתפותיהן את החשכה הכבדה שבתחלה היו בטלות ומבוטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפיה זו הצונחת לה מכתפו של אדם, ונשארה מוטלת, כשהיא מכונסה ומכווצה כלה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מתמרות באד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדות ומתפזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הצירים המשובחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואים והגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיש חולם, הזכירו נגוהות אחרים ולבנה אחרת. וצר היה ללבב”.

כל אותה כלות-נפש הפלסטית של ליל-הלבנה ההוא הזך-מטשטש, לבנה המזכירה אחרת בנגוהותיה האחרים, וכל אותה הכנופיא המסתתרת בתוך הנקיקים: צל האשה שעל יד המדורה היתומה אשר ימינה שלוחה לשם-מה אל המדורה הלוחשת, הקול הכבוש של הכנופיא וצלצול צחוקה של עלמה שנפסק סופו, כל אלה המשתקפים בתוך בבואת המים המתנדנדה, הרי לא באו אלא להעלות אורות וניצוצות בפינות נידחות שבנשמתנו, הרי לחשוף יאמרו אלו כל שמעבר לדעת והכרה. אך לגלות מה שבהרגש הבלתי אמצעי.–

והאוזן מה ערה. והעין מה חדה. אה, עד היכן מגיעים באמצעותן של אלה! אין לשער. פתאם תופע עליך נהרה – לא שיערתה. אמת מן השמים. “צלצול שאינו נתפס אלא לאזני יחידי סגולה, ולהללו הרי זה מסוגל לגלות קצה איזה אופק חדש בפירוש נפתל”.

הנה פרצוף – וראית עולם מלא. הרגשות, התנודות והתנועות שבקרב – יעלו ויראון. כי כל תג יתַנה. כל רושם הפנים ימלל על אדם ומלואו. כי זינה אדלר “גבוהה למדי ולא יתר מדאי ופניה היו סגלגלים וחורורים תמיד ואישוניה היו תמיד מרוחקים ותמיד דולקים והקרומים החלבוניים שלהם היו גדולים ולבנוניתם היתה קצת כהה ומלאה זוהר, וכשהיתה מביטה אל פני אדם, כסבור היה זה משום מה, שהוא ידידה משכבר הימים, והיה מתחיל מסתכל בה יפה יפה ומוצא שאולי אפשר להטיל ספק בדבר” –

הפגשת מימיך צורה זו? וכן יתר הצורות. לא תהא אחת דומה לחברתה. ריבה זו, כיתר הגבורים העושים בספר, עלילותיהם ומצבי נפשותיהם, איש איש ואשה אשה, מעולם אחר המה כולם, כל אחד ואחד מעולם אחר. וכולם כסמלים יעשו לעינינו. ורק בנפשנו יתעללו הקוסמים הללו, לעורר בה נשכחות, להזכיר, להעיר ולהאיר. ולכך, יש כי ישתמש המשורר סתם במלת גוף “זה” או “זו”, כי לא המוחלט כאן העיקר, כ"א הענין הסתמי. “זו שהורידה את הלולאה”.

וכי זכרון זינה יעלה לפניו, יאמר: “ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכר פתאם דָלִיַת לִבְנֶה אחת רכה ולבנבנה ויפהפיה, שפגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפי אור צהרים שוחק, שיד האלהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה… היתה זינה אחת. הה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאה במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני אדם מתרגשים ובני אדם נפגשים ובני אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא רוח, וזינה – מי יהא זוכר את זינה? האם לא אגדה נושנה ואינה ברורה היא אשר זכר פתאום משחר ילדותו? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות אשר אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת”…

"ואפרים – ראשו היה מוטל בכפיו הפזורות, שהיו מחבקות ותומכות אותו, ופניו אל חלקת המים, הקפואה בנגהה וזורמת לאטה, ושפתיו פוטרות ופוטרות בלחש:

– בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היה היתה ריבה"…

מה רחוק… והכי לא יקרה לך כזאת, כי יעלה על נפשך זכרון חם מתהום חייך, והוא ילפתך ובדידותו תבעתך, וחשת ערירותם של חייך כי עברו, אשר הפכו זכרון וכאלו לא חיית אותם, ונתת אל לבך והשיבות, כי חיינו אינם אלא זכרון חוור… כל החיים כולם זכרון – ויותר לא דבר…

והאינטואיציה מה בטוחה, מה ודאית. וכי ישמע “קול כבוש מחמת לב מהסס של גבר היה משום-מה בטוח בו שאותו המדבר, הריהו מדבר וממשמש תכופות בשפמו”. והרואה זו “האורה הדובבת מבפנים. זו שאינה שולטת ביצרה ופולחת את הצחוק בקרניה האלמות והרוחשות”. ולא זה בלבד, אלא חשוף יחשוף מה צחוקו של אדם עלול לגלות ולעולל בו ברגע ומה בפי השלווה שאחריו. וגם יש כי “תבוא ללבו פתאם אותה דמות קלה של הרגשת פתאם שבהארה” – לזה האיש הרי בהכרח גולה עמוקות נקרא.

וארא בחזון את המשורר, כי ידו רוטטת וחורתת תיבה על הניר המבהיק בקדושה, זהירות וודאות. ואמנם, שגגה היא שיצאה מלפני. דוגמאות אלה למה? במה יצדק הפסוק האחד מחברו? מה אשמיט? הרי כל הספר כולו אינו אלא גילוי אחד של אמיתיות הנפש, אשר גלה לא גילה אותן עדיין איש. כי א. נ. גנסין ידובב שפתי דברים אשר עליהם יאמרו אחרים – אפשר מחוסר און ואומץ – כי השתיקה יפה להם. אצלו נשמות לא תהמינה – אלא תדובבנה, ידברו בשפת אדם כדבר איש אל רעהו.

ובשל אלה שירתו כבדה היא. הואיל וההרגשה עטתה חרצובות מלים – והן אשר יכבידו ויבליעו. עקב אשר שפתו היא שפת ההרגש הערטילאי – נעדרת לעתים היסוד הגשמי המוחש. כבדה היא שירתו גם בשל תפיסתה המדויקה ופלוסופיותה, הנוקבת את החיים בשאלותיה וספקותיה והרגשת האמת שבה. והעיקר בגלל צירוף-המלים, זו הקונסטרוקציה הנפשית המוזרה והמשונה אצלו מכפי הרגילה. ואתה, הקורא, אם מקומות מצאת אשר לא יובנו לך – אל תפטיר בשפה. הכל יפורש לעיניך כאשר תשוב לקרוא בספר זה שנית, שלישית. כי דע: לא ירדה כאן אף מלה לשוא. בכל חיות ואמת. ולא באה המלה של גנסין, המאלצת אותך לפרקים להפסיק את קריאתך ולבקש פתרונה במלון, להעשיר את שפתך ואוצר מלותיך, אלא מתוך הכרח באה, מתוך דיוק והרמוניה. כל אלה דע לך.

ולפתע פתאום נאלצתי להגביה ראשי מתוך הספר ולשוח את נפשי לתומי: אכן שפתנו אתנו, היא שפתנו העבריה אשר תדע להביע נסתרות לא ברמזים ולא תלא. ספרות עברית צעירה ישנה בעין – אם גם לא נרכיבה על גבי ספרי הענק שלנו. כזאת דברתי אל נפשי ואוסיף לקרוא. והביטה נא וראה: גם לאמנות תכלית יש – אמת שמה. ומלחמה בלתי אמצעית לה בזיוף ובשקר.

הנה מצבי נפש, שיחות, אשר לכאורה לפי טבע ענינם היו צריכים להטביע חותם בלתי שכיח על הפנים – והפנים נשארו למרות אלה כשהיו. ראשונה תשתאה למראית אלה, אך מיד ראית ונוכחת שזהו אמת והיפוכו שקר. שקר שבאפקט ושבמלאכותיות.

ולא עוד: הגבורים ב“אצל” ידברו תמיד כבני אדם מן הישוב. הגם שמי כמותם יודע נאמנה את הנעשה מעבר לדיבורים, מאחורי הקלעים שבלב? הכל הם יודעים – בדברם דברים סתם, ככל בני תמותה.

וכך הגעתי לאותו הפרק הנשגב, פרק ה', אשר בספר “אצל”. וכאן נפתחה, – נפתחה ממש – התהום לעינים. בו נגלו דברים אשר לא יגלה אותם איש אלא באחרית הימים. דברים, אשר רק העומד על עברי פי הפחת יראה אותם – ומת…

ולפתחו של המות התיצבו כל הנפשות – אף אחת מהן לא נעדרה – במערומיהן. קוּפל לו הוילון. ואין נסתר מנגד העין. הכל כה שקוף, כה זך.

כאשר ימות איש, תתרחק ותתקרס שארית הפליטה ברחמים ואהבה, כאילו נעשו גוש אחד – ואין תחרות וקנאה שולטות. על שום מה?

ברם החיים הולכים דרכם הלאה. המות לא ישים קץ למאוייהם. דינה היקרה לנו לכולנו מתה עלינו, רוחמקה – שילדות ובגרות ישמשו אצלה בערבוביה – אותה הילדה הבשלה לעינינו, ממש בשלה ברואים, ממשיכה להחליק צוארו של אפרים עת יצורי גוה רוטשים. כך הם החיים.

והאהבה סובבת הולכת סביב אפרים. האהבה. אלהים, מי ישיב לנו זו משכבר הימים, אשר האושר מעורה בה בהכרח? האהבה אשר מילאה בתי נפשנו אורה ונחת בכל רגע תמיד? אל אלהים! מה נשתייר לנו הימנה? מה בה עוד מלבד העגמה המסלסלת ונוחה?

ואפרים לא ישא סבל ירושה. איש בלא יהדות. פרובלימה זו אינה ענין לו ולא כל שכן שאינה מנקבת בו ואינה מרגיזתו, וממילא לא יחתור להתמזגות יהדותית ואנושית. כי לא ידע דאגות אחרות זולת דאגות אנוש.

איש יהודי סתם. חדש בעולמו בתכלית.

תרע"ג

רשימה א'

רגילים תמיד להזכיר את שלשתם בנשימה אחת: ברנר, גנסין ושופמן. ובעצם – עצמיותו של כל אחד מהם שונה בתכלית אחת מחברתה. לכל אחד מהם אופן ביטוי אחר ומיוחד. ולמה נכללים שלשתם ביחד?

עם כניסתם לספרות משל בכיפה בית-מדרשו של מנדלי, וגם האסכולה האימפרסיוניסטית עם פרץ וברדיצ’בסקי בראש עמדה כבר על תילה. הם ספגו לתוכם בבחינת-מה אוירם של שניהם. ברם, לא המזיגה של הריאליות והאימפרסיוניות היא המהות המשותפת שלהם, שעשתה אותם לחטיבה. הצד השוה שבהם הוא יותר איכותי. מידה אחת טבועה בהם לבלי היעקר: הם ניצלים שלשתם כאחד על הגחלים שלהם…

שלשתם אינם נמנים לסוג האמנים, שהוזמנו ל“עבּד” איזה “נושא”, להראות את החריצות שלהם ב“תיאור”, או בכוח-הקליטה של רשמים. עליהם ניטל לתת נתחים מפרפרים מטפטפים דם של עצמם, משלהם. אבר מן החי של ה“עצם” שלהם…

בבחינה ידועה הוקל לי. ח. ברנר מלחבריו. כשהמועקה שמה מחנק, פרץ ב“ויצעקו”. גנסין נשא בשרו בשניו דום, וגם בזה היתה מקצת רווחה. רק פרצופו של שופמן נשאר “חָלק”, בלי קמט-כאב, כאילו לא נידון הוא ברותחין הללו, שמתפתלים ומתעוותים בהם רמ"ח אבריהם של חבריו…

1. מחיצה

אפּיקן גדול זה, שלוותו אינה מוחלטה כל כך, כמו שנראית לנו בסקירה שטחית. להיפך, החרדה היא היסוד הכי חזק ביצירתו. ושלווה זו אינה אלא כסות-עינים…

בקובץ הראשון שלו “סיפורים וציורים” בהוצאת “תושיה”, בלטה ביותר חרדה זו. גיבוריו: שאול, בדלון ויונה היו מלאים חלחלה ויראה מסוּתרה. ואמנם יותר ממידת-בושה, היה בחרדה זו רטט אירוטי למגע ראשון עם העצמים…

ולמרות ריאליות ההרצאה בקובץ הנ"ל, היו הדברים בכל זה לוּטים…

ולאליהו בדלון נעשה מוּחש ש“מחיצה כמוסה חוצצת בלי חמלה בינו ובין כל החוץ הגדול”…

איך מפוצצים חציצה זו, שעירום ההוויה ייחשף לעיניך, בלי כיסוי אף כמלוא טפח? –

באותו ציור “מחיצה”, שאליהו בדלון הוא גבורו, מבוטאת שלא במתכוון, התגלותו של האמן, שבאה בדרך-עצבים זה כמו התגלות הנביא. ואם כי לא קורא מפורש בשם האמן, ניכר בכל זה שאליו המכוון. כל הפרוצס של התהוותו עובר לעינינו. אותם המורא והסירוב לכתחלה וזאת התעודה מלאת-האחריות שרובצת כחטוטרה בין הכתפים ושאין לפרקה.

ואם התרומם הציור הזה לביטוי הכאב הנצחי של האמנות, שחותרת כל ימיה לעירום-ההוויה ועדיין לא עלתה לה להזיז את ה“מחיצה” אף כמלוא טפח ממקומה. ועדיין ההוויה בבחינת “לא יראני אדם”… עם כל זה הרי צריך להודות שקוטב הציור הוא בפשט שבו: תיאור העלם העברי עשוק-החיים, שאָבדה לו בלתי-אמצעיותו עם העולם, וחציצה יש ביניהם תמיד. ואליהו בדלון מבקש “לפוצץ בבת-אחת את המחיצה הארורה, מחיצת-הקסמים, לפוצצה ולהתלכד, לו גם רגע אחד, עם כל ועם הכל!”

ולא שיער בדלון ש“מחיצת-קסמים” זו אינה בעצם אלא הדוֹק האירוטי העוטה את עין המשורר, שעומד כבר פנים אל פנים מול המערומים…

2. הריסת המחיצה

יצירתו של שופמן, אחרי הקובץ הצנום שלו בהוצאת “תושיה”, שאפה למגר לגמרי מחיצה זו. כל מאמציה היו מעתה, לבוא עם החיים במגע ישר, למששם בעצם הידים ולא לערוג אליהם מרחוק בלבד…

ניסן לוין, בסיפורו ב“בין החומות” – אולי הוא גלגולו של שאול – לבוש כבר “מונדיר” של חיל, ובאישון עיניו מהבהב כבר ניצוץ-הפכּחים שלאחר “טעם חטא”. והלל סנפיר ב“קטנות”, כשהנהו סר ל“בית” שבמשעול, בוחר כבר לשון-ערומים: “יפהפיות יש אצלכם?” והכובע שבראשו, נדמה, שמוט כבר לצד שמאל בנוסח בריונים…

החיים שהיו נעולים בשבע חותמות, שהיו אסורים בהנאה, דווקא אותם לטעום, לראותם בעריתם, זהו ראש המאוויים.

ואיזה בולמוס של חיים. שהיו בלומים עד עתה, התפרץ: “לטעום הכל, הכל!”

כולא האי ואולי… וכשהושט לדניאל קוראן ה“פליט” כרטיס מאחותו, ברגע שהתאבק עם השפחה הצ’כית החדשה, נתבשר שאחיו אשר נתלה, “קיפל את הכרטיס לשנים, תחבהו לתוך כיס חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוניה”.

כל כך טרודים אנו למצות את עסיס-החיים, שהראש חוצה עד לצואר בעומק הקובּעת, לבלי היעקר הימנה, כבהמה מתוך אבוסה.

ובסופי-הסופות מגיע הגבור האנונימי בציור “קול הדמים” וכובש את גרֶטיל הווינאית, באופן רשמי, חוקי. חודר לחדר-משכיתה של האַריוּת… למאידך גיסא זה, שהיה מציץ לתוכו בגנבה מילדותו בהרגשת-מורא, בת-טיפוחים של דורי-דורות, שהיתה מעורבת עם זה במין ערגה כמוסה, להיות צופה פעם ל“מאידך גיסא” זה מבפנים…

הסר כל משוכה, כל גדר וסייג, ולבוא במגע עם הנמנע גוף בגוף… זהו מעתה צווּיו האמנותי הפנימי של שופמן.

אולם למרות חלקת-הלשון ושקט-הרוח, נראה, שגם עתה עוד לא הכל בפנים כשורה. איזה יאוש בוקע ועולה גם מדבריו אלה, שמפרכסים לכאורה מרוב חיוּת… גם בעידנא דריתחא של מאה אחוזים טמפרמנט-חיים מבצבצת ועולה: “אותה השאננות המלגלגת שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו”, וגם רואה הוא את “אי-השתתפותו של צלו, שנגרר ושט בצדו כמו בעצלתים ובלי רצון”…

ובמרומים לא חדלו העורבים מהשמיע כעין הברת נצחון: “אֲהַ–הַ, אֲהַ–הַ!”

3. פרפר

וכי נותנים שכר על העברה?

(ברכות)

ג. שופמן נועד עפ“י מהות עצמיותו, לעבור כמה מדורי-גיהנום, למען גלות לנו את תעלומותיהם. הוא הוכשר עפ”י מזגו לשתות את כוס-החיים והתרעלה בה… זה מזלו והוא גורלו –

אכן גורל לא קל כלל לגבי אמן עברי, שבהכרח יש לו תכונה ישראלית, מוסרית.

כי עם כל עוצם ההנאה, שיש לגיבורי שופמן בצעדם למדחפות, הרי העווית-פנים חמוצה, מגלה תמיד את הטעם המר, שנשאר בפיהם עם העבירה.

מבלי משים, למרות כח-הגירוי החזק שיש ליצירות האירוטיות שלו, שנושבת מהן נשימת להט-היצר, כרוך עמהן תמיד שלא מדעת, גם איזה “מוסר-השכל”…

“וליהונג הלך, הלך, הלך”… – יסופר לנו בספורו “בקצווי הכרך” – “מי יודע? אדם שכזה הלא עלול גם לרשת את מיטתו של סימון”. כלומר: מיטה בבית-המשוגעים…

התכונה המוסרית, מורשת-דורות, כאילו משרבבה אצבע מרחוק לשם אזהרה: התהום לרגליך!

ברם, גיבורי שופמן אינם יכולים לציית להתראה זו. הרסן שולח מעל פיהם. המה כאילו באו לגבות מהחיים גם על שוברותיהם של אבא וסבא… ובחרוג מאוויי-היצר הכלואים, הם נסערים על כרחם לבלי מעצור ולבלי סייג, מתהום אל תהום…

אכן ראיית התהום שמדמדמת בעיני גיבוריו בשעת מדחה, מגלה לנו שהם טרגיים ומוסריים. הם עצמם, לפצעם, לא יוכלו להמלט מהתהום, אבל אות-אזהרה בולט הם לאחרים לבלי הימעד. וזהו שכרם…

ומתעוררת השאלה: אם ראיית התהום יש כאן, הרי נפתח להם בזה מוצא להצלה. ולמה יילכדו בכל זה לתהום?

– יילכדו בכל זה, בהכרח יילכדו. כי זה גורלם והוא תפקידם. דמם מצעיד אותם בהנאה מסותרת, למרות סירובם, ישר להתם. בה בשעה שהנוחם כוסס כעש את הלב.

כפרפרים כמוהם. כפרפרים ננהים ונוהרים גם הם ללהב-האש. אם גם תחרכנה כנפיהם, לא יבליגו על תאותם שדוחפתם וממריצתם ללהב-האש. סחור-סחור יפזזו ויכרכרו, עד עלותם כליל על המוקד לקרבן…

4. אהבה

ודגלו עלי אהבה

(שה"ש)

עד עתה דוּבר על שופמן, שמצא “מחיצה” ואמר לקעקע אותה עד היסוד, דוּבר על שופמן התוקף, השולל, תמצא לומר: הלוחם. אך עוד לא הוגדה מלה על היסוד הבונה שלו, זה מעין-האורה שמפכה בחשאי תמיד כחסד-אל, ולב הקורא הותיק ירחב ויפחד, במלוא מובנן של המלים האלה, לקראת כל גילוי-סוד שלו…

מהו הקסם של הפרוזה הזו, שאין בספרותנו משלה לחן ולאמיצות, לטוב-טעם ולטקט? איזהו המלאך הטוב, ששומר על פתחה, לבלי תת דריסת-רגל פנימה, אלא למשופרה, הנאמנה והעזה במלות?

– מלאך האהבה! כי מזגו של שופמן: האהבה, והיא גם דגלו.

לא האהבה הסנטימנטלית הידועה בעל-פה, שקולמוס-הפיטנים מהגה ומצפצף אותה בנוסח מקובל אחד. האהבה שלו כל גילוי הוא ניקוש חזק של גל-דמים שהתחבט לכתלי הגוף…

כי בין אם נרצה או לא נרצה, האירוטיקה היא פתיל החיים האחד אשר לכל חי. ואם ניסע יֶתֶר זה פסקה מנגינת-החיים, אפסה החיות… –

לשופמן גלוי הסוד, שכל נושא שתהא דש בו, אם גם בתוכנו רחוק הנהו מענין-האהבים, אינו בעצם אלא עקיפין מסביב לאותו נושא. אליו מוּעדות כל הפנים. ולכן לא יתנכר שופמן למציאות מוחלטה זו, לו גם יתחמק הימנה, כמו שלא יכול יונה הנביא לברוח מעצמו. ויצירתו כולה של שופמן היא שַועה כמוסה של אירוטיקה מעוצר כאב ואושר…

כפטר אלטנברג חברו, כך גם שופמן רואה באשה חזות-הכל: האספקלריה האחת שרק בה ייחשף לנו העולם ומלואו.

עוד בנערותו הופיעה לעיניו על פני החוג השחור, אחות ראובן היפה, והוא “נבהל מזיוה המעוור אשר לפניו ונרתע הרחק”. ותמיד, למרות בוּזוֹ ונאוצו את הנשים לפעמים בשיחותיו, היה בסתר נפשו “כמו מצר בצרתן, משום שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים”…

ובזה נִפלה שופמן לשבח מפטר אלטנברג. בשעה שאלטנברג נותן לנו את האשה בכל כוח-המשעבד שלה מבעד עצמו, מכלי-שני, מכוח-התרשמותו הימנה, מבעד חושי-ההתבטלות שלו בפניה – מתאר לנו שופמן, את האשה בעיקר, אותה על קסמה והדרה, עם האוירה שמסביבה, שהוא גופו רק נקודה משובצה בתוכה.

כי ג. שופמן הנהו האפיקן הגדול של האהבה, הדגול והמיוחד במינו.

5. ספר-החיים

עוד הערה אחת להבנת מהותו של שופמן. אולי תוכשר “צבת” זו, כביכול, לתפסו בשרשו –

הוא גופו, העצם שלו, הנהו המדיום בשבילו, לעמוד לפיו על הווית-האדם ואשר מסביב לו. כי עם כל עומק האינטואיציה, שבעצם לו ניתנה היא למנה, יתן הוא בקושי ביצירתו דריסת-רגל לבני-אדם שלא עברו את כור-אישיותו. הוא כמעט שאינו גורס גיבורים סתם ביצירה, שהמחבר לא חזה אותם מבשרו.

מבחינה זו מוזרים בעיניו האמנים, היושבים מחוץ לרוסיה, למשל, עשרות בשנים – ומעניקים לספרות תיאורים מרוסיה (הטענה מכוונת, כמובן, לריאליסטנים). היכן התנדפה אצלם פתאום מועקת ההווה, שהיא הנה בעצם עצם החיים ולחץ היצירה האמיתי? הוא לא כן עמדו. הוא מכעכע תמיד את חייו, את מציאותו היום-יומית, הממשית, כגבשושיות-דם מחזהו.

ומטעם זה ניתן לנו לעמוד בנקל ובהדרגה, עפ"י סיפוריו של שופמן, על השתלשלות חייו בכל היקפם. יצירתו היא בבואת-חייו לכל תקופותיהם, וגם בבואת הארצות, ששימשו מצע למסכתות החיים הללו (רוסיה, גליציה, אוסטריה ושטיריה).

ספרו של שופמן הנהו אפוא יומן של יחיד, למרות הכילו את הקוים האוביקטיביים ביותר, שכולנו משתקפים בהם, בפינותינו החבויות ביותר, כבקוי-רנטגן. הוא בעיקר ספר אבטוביוגרפי. ואף בספורי ההווי המעטים בספריו, האפיים עד זיבולא בתרייתא, דעתו אינה מוסחת מעצמו. כי הוא מחוג-האמנים שגופו עצמו ניתן לו לנושא וחומר לשירתו, כך שאין ניגוד כבאחרים בין עצמו ובין הנושא. הכֵּנות אינה פגומה כאן משום בחינה. העצם שלו, הממשי, אינו נחבא כבאחרים לעתות אל הכלים ומניח מאחוריהם רק לאחר כלות האמן את טיפולו בנושא החיצוני, הרחוק, האמנותי, אלא הוא גופו, יבוצע לעינינו, נתחים נתחים מפרפרים בחיותם – שכבות שכבות של תקופות-חייו השונות.

רק ספר חייו של היחיד שופמן הנהו זה, שלו בלבד, אם כי מחמת עצמת אמיתו הנהו משַקף את כולנו ברובו. אך האם לא הוא יתרונו, מה שהנהו דווקא ספר האינדיבידואליות שלו שהוא הביטוי של הבלתי-מבוטא שבנו?

שופמן וגנסין היו כבר שניהם הרמז לאכספרסיוניות. בהם, באישיותם, נזרקה כבר הנבואה לקרבת ההופעה ההכרחית, המטאטאת, ששמה: אכספרסיוניות. ברם, לדגנרציה, שהיא גם כן אחד הסימנים המוחלטים שלה, שניהם לא הגיעו. שועת האנוש למרי גורל-האדם מחלחלת אמנם ביצירת שניהם. אולם שניהם נוקו מהוולגריות והקיש-קיש שמצטיין בהם סוג אמנותי זה. ואשריהם שהתוך שבאכספרסיוניות, זה הטוב האנושי, נקלט בקרקעם בחשאי, כברכת-ד', ובעצם לא נדבק בהם אף משהו לא ממנה ולא מהמונה.

תרפ"ו

רשימה ב'

יצירתו – כולה תמצית. כיין-מוסקט באה היא באברי הקורא, ורשת מזורה לפתע-פתאום כאספקלריה של זהב לעינים. וריח-עדנים לה כריח-מוסקט, – ריח המכורה שלנו.

למרות ששופמן הנהו על-פי הוויתו האמנותית מן “האחרונים”, בכל המובנים, הריהו בכל זה משיירי המספרים הקדמונים של התנ"ך. גם בטיפה שלו האחת כלואים, כבמתכונתם, און ושגב של ים נאדרי…

מבחינה זו, הוא יורשם החוקי של מספרי כתבי-הקודש, גזעי, – ואין מָשלו.

כאבותיו הקדמונים – כמוהו, אין הוא צועד בשבילי דרכים או בנתיבה נעלמה, אלא פוסע בטוחות בכביש המפולש, ברשות-הרבים, בתוך רבוא רבואות אדם, ומגלה שם שולי-אפקים, שהיו סמויים מן העין… וכמותם – חל החשוף שלו תמיד על היסוד האנושי-כללי, ואף ה“טיפוס הספּציפי”, לכאורה, אינו בא אלא ללמד על הכלל כולו, – “אמיתות” השוות לכל נפש…

והגם שהנהו לפי מזג-אישיותו אמן אכסטריטוריאלי, “בין תקופתי” – הרי יצירתו טבועה בכל-זה בגושפנקא של זמנו. היא קורצה מחומר חיי-הדור ומשקפתו בכל אימת מוראיו וזעזועיו בשלש תקופותיו: לפני המלחמה; המלחמה; לאחר המלחמה. דורו חי ונושם בספריו, על כל ההוי שבו, ואוירת-הזמן המיוחדת, לארצותיו השונות, באשר זהו כוחו המוחשי של האמן, עם כל העדר-הזמניות שבאופיו, שהנהו מעורה ומהודק בשרשיו ברגבי המציאות. ואף הנביאים, למרות אוניברסליותם, לא נשתחררו מזה.

וגם בזה שופמן הנהו גזעי. עם כל המדחפות בחייו, שהאמן צפוי אליהן בהכרח, הודות למגעו הבלתי-אמצעי עם החיים – הרי שורה בכל זה רוח-המוסר על יצירתו של שופמן, מהחל ועד כלה. כי ביחד עם הטעימו אותנו, (במובן: טעימות) בתור אמן, את מתק העבירה (וזו ממידת-האמן, שאף טולסטוי בתקופת ה“תשובה” שלו לא יכולה להיפטר הימנה), – הרי הובלטו ביצירתו תמיד הגועל והגמול האיום הכרוכים עמה.

מוסר היהדות הובלע בדמו שלא מדעתו.

ברם, חוץ ממורשת-גזע, הרי מקסימה בעיקר האינדיבידואליות באישיות זו, המיוחדת במינה. בראש וראשונה בא לבליטה: האמן, בעל המגע הערום עם החיים, בלי חציצה של קליפה, כי החיים הטבעיים הם רכסים ועמקים, ואין הכרח שהעקוב יהא למישור. וכה נסבה גם שלשלת-חייו של שופמן, בלי יישור הדורים. לפעמים אפילו הרושם לנו, שיש כאן מזינוק בולמוס-החיים של האומה כולה, שהיתה עד כה בלומת יצרים, לפרקים. אכן, בדרך כלל, זורמים החיים באפיקיהם בנחת ובזעף ובעיוות-הישרה. הכל בדרך הטבע – בלי אידיאליזציה של כל מיני מגמות ומאוויים.

כל יצירתו של שופמן היא פריקת עול מטען-העבר, והגישה לחיים היא חפשית לגמרי בלי “איסור” ו“היתר”. אדם חדש – בלי מטען המסורת. בתור גבר, מצד האמיתות, האשה היא לו מניע היצירה, חזות הכל. היא רוח-התזזית, נשמת החיים. בבחינה זו, שופמן הוא מעין אדם-הראשון… מפליא, כיצד לאחר אלפים בשנה, ניתן עוד לעשות באזור-יצירה זה “תגליות” של קולומבוס ממש…

בלי “שולחן ערוך” – מפולס עולמו כולו. הכל בו “חידוש” – ועם זה “מקובל” על כולם. כי עמידתו של שופמן הנה בנוף-ראייה שכזה, שלא יתכן משם שום קו-רמיה. עמדת-איתנים, בלי יסוד כוזב. ברם, ההליכה הישרה, בלי עקיפין וקפנדריה דרך רכסים ועמקים, קשה היא. ולא בלי סכנת-נפשות…

ויש שבהיתקעו בשוחה עמוקה. בשעת-ההליכה. יעלה לאזנינו קול-צריחה של אדם, שפקדו עליו שלשה שקצים גדולים:

– כאן חצוב לך קבר!!"

(צריחת-הלב של האלמוני היא ב“קול הדמים”, בשעת המשבר של אשתו גרטיל. ברגע היולד הנער, “לבו נקרע לשנים”. לעינינו פעור לוע-התהום של הניגודים הגזעיים בזה, מאין כמוהו).

שבע יפול האמן ויקום, וידדה הלאה דרכו מעל לשיחין ובורות. אך נקודה נוּקשה אחת יש לפני-לפנים, שבה אצור כוח-המעצור, כאלו שמה היא את הרגלים בסד. אין להישיר לכת.

טרגיקה זו של התנגשות האמן בנקודה זו, היא פסגת יפיו וכוחו של שופמן. נוצצים כמרגליות במסכת יצירתו החפשית שלו, אלו ציורי-הווי הרוויים אהבה עזה כמוות לבית-המולדת המתַנים תוקפה של אותה נקודה (כמעט אין כמוהו שונא גויות), אך האמן, הוא יישיר צעדיו הלאה והלאה, להוט-יצרים לדבר שבאתכסיא, לשמאחורי הפרגוד, דרך פחים ומוקשים, – “זהירות לבלי ימעדו הקרסולים, **המפרקת!…”**

אין ערוך לסבל מסוג כזה, מחמת התרוצצות האמן עם הנקודה הנוּקשה הלזו, “נקודת-הפחד הקטנה וכו‘, המתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים וכו’, הפחד המיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, הממלא את האויר”. והפנים אמנם ישלָיו, והצחוק יתפרץ ממלוא כל החזה (הצחוק ביצירתו של שופמן הרי הוא מן המפורסמות). וההוויה מתפלשת בערייתה – גש וטול! ברם, בעד כל זכיה מן ההפקר – יוקם נקמת-שבעתים מידי עצמו, בתורת קנס מיד אותה נקודה. ואז יש שסורק הוא נפשו במסרקות ברזל, ולא ירתע אחור משום מסירות-נפש על קידוש-השם, אף לא מעקדת-הבן…

חה-חה, חה-חה… יתפרץ הצחוק כעין סטיכיה לבלי-מעצור. זה הסלסול של צלילי-קולו ממלוא כל הפה, מזכיר את דרדור-האגוזים העליז של המשחק-הפסחי, עם הנץ האביב… זה הצחוק הרענן-רונן רווה-הבינה, הנמוג ונבלע באין-סוף, אם הוא ישנו – אין מגור מסביב…

עם כל ההרכב של שבכת הברגים פנימה, הנצלבים זה בזה – ארשת הפנים נשארה בכל זה שקטה, פשוטה, פרצוף ככל אדם. משול לאתלט (למין זה יש לשופמן “חולשה”) שעיקר כוחו בפשטות, בחוסר-יזע. יש שקומתו של האתלט פחותה מבינונית, והגוף כולו רגיל. ברם, “פרסת ברזל ישבר בידיו לחצאין, כבצוע את הכעך; ואת המשקלות הגדולות יזרוק אליך ואילך כאבני-משחק קטנות. ודומה שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניוות, מתוך איזו צניעות. אדם מעולם אחר”.

אבטופורטרט מוצלח הוא זה של שופמן, מאין כמוהו. גם כיבושיו הנמרצים ביותר הושגו בקלות הנפרזה ביותר. תמיד הנהו עט בחשאי מפנה חבויה אל שללו, והנהו נכבש אגב-שעשוע. ואין אלה מעשי-להטים, אלא כמו באתלט, כוח-שרירים ממש. לפתע הוא הופך כבמקל-אשפים את ישותנו לאידך גיסא… “אל היחס המהופך, האמיתי; ששום לאן לא היה עוד”. או יסיענו בזרוע-הגבורה שלו אל “אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, נתהווה כמו באמצע…”

אדם מעולם אחר!

אכן, צדקה עשה הקב“ה עם הארצות, שהגלה את האמן לשם. כמה נקודות-הוויה רופסות, שלא באו ל”תיקון", גיבש שופמן במכבש האותיות התנ"כיות, לבלי הותיר שום שריד היולי. ותמונות-נוף גנוזות, של “מולדות” שונות (רוסיה, גליציה, אוסטריה, שטיריה), עם בושׂמן המיוחד, נעקרו כמו ממחצבה ממחבואיהן, בצבת-הקסמים של שופמן (ברם, ה“עולם” שתום-עין עדיין בפני היצירה העברית, ואינו חולה, שהיהודים הלועזיים, האמנים למיניהם, הם רק בבואה-דבבואה של כח-הקדמונים הלזה).

ויפה הגדיר פעם המשורר בשיחה את עצמיותו של שופמן (הנמסרת בזה, לצערי, לא כלשונו, ואולי גם לא בתכלית דיוק-התוכן): למה הדבר דומה? לכנופית-ילדים המביטה אחרי להקת-צפרים מעופפת. הלהקה מגביהה עוף והילדים מסתכלים ומסתכלים, מרחיקי-הראות שבילדים רואים כיצד נתכווצה הלהקה לנקודות זעירות כגודל עדשים. ומתריעים: הנה הנן! ואחר שנתעלמו הנקודות, מסתלקים הילדים לעברים השונים, ונשאר תקוע ועומד עוד ילד אחד, הצופה ומסתכל בצמצום-ראייה ורואה עוד נקודה קטנטנה והנתיב שלאחריה. נקודה זו, הסמויה מעיני כל – היא מהות היצירה של שופמן. –

תר"ץ

(להופעת ספרו “על הגבולין”)

הקדמה

הפסידונים שלו מעמיד אותנו במקצת על אופיו. האין הוא גלגול של בנימין מטולידה? הכסופים התדירים שלו לעולמות שהם מאחורי פרגוד האופק, מאמתים במידה הגונה את ההשערה הזו. שמָא גרים. לא בלי כוונה הנהו מתיצב לפנינו בתור דיוקן רומנטי, להודיעך מלכתחלה שכאן מן הנמנע לפגוש יחס של חולין לשום דבר. תיתי לו לר' בנימין ש“על הגבולין”, ספרו הראשון, אם כי לא סודר בדיוק כרונולוגי, שמר בכל זאת את דרגות ההפתחות של בקויו היסודיים. כך, שבשעת הקריאה בספר, צומחת וגדלה באופן אטי ומודרג לעינינו, אישיותו של הסופר במלוא היקפה.

א. ראשונות

אז, לשעבר, לא חונן עוד במתינות הברוכה שלו. עדיין לא זכה להומור המשעשע, שמשובץ כאבן חן ברשימותיו המאוחרות. בעיקר הפתיע אז הפתוס שלו, רוח היוהרא. הסתער בחוצפה כלפי אחד-העם. הרצליאני היה. חסיד ההיקף. המרחביה – לעומת הצמצום, האוהל. במלה אחת: בחור שמח, בריא, אלים. במקום “מרכז רוחני”, היה מתאווה להתעמלות הגוף, להתמתחות השרירים.

“כנסת ישראל שבגלות גליציה”, כמבטאו, התיימרה בבנה זה. לבני הנוער שאומנו שם על העברית, נעשה ר' בנימין לחזיון לֶגֶנדרי במקצת. סוּפרו עליו מעשיות: כיצד הנהו עושה בכפרים גרמניים ומטפל שם בכל עבודה גסה, באורוה, בשדה, כגוי ממש (“החלוץ” טרם בא לעולמנו). כיצד הנהו נע ונד ממטרופולין למטרופולין ואוסף מלא חפניו נסיון ודעת. והעיקר, אין הוא מתכחש, כחבריו הקודמים, לאדמת מחצבתו, גליציה, העלובה אז. במטילי ידיו החזקות מסִיע הוא משדה-הספרות את אבני הנגף, בשביל לסול נתיב לגליציה הצעירה. אחריו באה השיירה הקטנה, החשובה, התמציתית. ובישוב הא“י פילס את המשעול לגליציה שאחרי “מחניים”. הוא נצטרף ל”מזומן" הראשון. אחריו בא “המנין” ואחריו העשרות ולאחרונה “השומר הצעיר”. –

ב. עם ברנר

שמע-מינה כי שלהבת הלבב, היקוד

שבלבב הוא כאן העיקר, ה“פרימוס”,

השאור שבעיסה.

(מהקדמתו של ר' בנימין)

“המעורר” שזעזע בשעתו את לבב הנוער העברי – חלק הגון מהתוכן המזעזע שלו, אפשר לזקוף על חשבון ר' בנימין. ברנר לא נזקק אמנם לשותף בזה – אך המוטיבים שהכניס ר' בנימין ב“המעורר”, שיפרו ומילאו כלי-מבטא זה.

כי עמד אז ר' בנימין במיטב תור העלומים. רווי לשד, מלא תסיסה, צמא-חיוניות. ואם כי בטבע הנהו תמיד איש החיוב, בעל אמונה – בכל זאת חלחלה בו אז מנה יפה של מרד. לא בלבד שאמר לקעקע את בנין שיטתו של אחד-העם עד היסוד בו, אלא המשיך את מלחמתו של יל“ג בנביא הישראלי בצורה חריפה, בדברים בוטים כמדקרות חרב. ברם, אם לדבר בלשונו, “ניצוצי מינות – ניצני אמונות” ובו גופא מתאמת פתגם זה. פה, במינות שלו, היו חבויים כבר ראשית האמונה שלו, שורש שאיפתו: “כי לא זה הדרך בכלל” – קורא גם הוא בסגנון אחד העם – “כי לא ההטפה לעשות ספרים העיקר, כי לא הם בונים ערים בצורות ומחזקים ומגדלים ומיפים אותן, כ”א העבודה המסכנת, הקרב התדירי עם הטבע, עם סבך היער, עומק הררים, גאות גלים, עם אל אלהים אדירים ועם שבשבתא דעל-על”

* * *

המלה “עבודה” שלא הודגשה מצדו, ושלא באה אצלו במרכאות או באותיות מפוזרות, לא היתה אז לפני י"ח שנים, מהמלים השכיחות תדיר. בספרותנו עדיין היתה היא באותה שעה אורחת. ברם, בשביל ר' בנימין, לא היתה זו מלה גרידא, אלא מגמה. ואם כי היה צ’רטריסט נאמן, הרצליאני, הורתהו כבר אז האינטואיציה שלו מהי נשמת הציונות, מהו הכוון הרצוי. –

באותה תקופה, שהוא קורא לה “עם ברנר” – הבשילו אשכלותיו. פגישתו עם ברנר היתה לו בודאי לברכה רבה. האוריריות היתירה שמילאה את ה“ראשונות” שלו, הלכה אט-אט הלוך ונמוגה. המגע הקרוב עם ברנר הביא שלא מדעת לחישול האופי, לידי השתרשות. הסנטימנטליות והפתוס זוקקו לליריקה מיוחדת במינה. כל אשר ביטא והגה חוט של חן נמתח עליו. כל דבריו ב“המעורר”, החל מ“רומא וירושלים” וכלה ב“בדרך” שבחוברת המסיימת (שהשמיטו המחבר שלא בדין מהקובץ, ביחד עם עוד דברים חשובים וטובים), התלכדו למחזור שירים יפה. לא אחת עלתה, בשעת הקריאה בהם, המחשבה שרק יען שבחל המחבר בצורה השירית החרוזית, איווה לתת קולו בפרוזה כה נאוה וענוגה. אולם גם התוכן גם הצורה לא יכחידו שמשורר מסתתר בחביונם. לפרקים יבחר תוכן, שהנהו קרקע-בתולה. ואם טיפל בשדה שנחרש כבר, היה חידוש בקולטיבטור שלו. הצד השווה שבדבר, שהתוכן היה חשוב ועמוק. בין שנשאב מלגו, ובין שנשאב מלבר. גתּה, קרליל וביסמרק, דיזראלי, הרצל, אחד-העם – מדי דברו הוא בם, כאלו הופשל לרגע האופק, עינינו אורו. –

רובי דבריו שולחו אז מהשדות בגרמניה ובגליציה, שהפך בהם ועיבדם. וכל מה שדיבר ספוג היה ריחם ובושׂמם. הוא קיים בעצמו את המהפכה, מהפכת העבודה, ובידו ממש החיש את בואה. אחד מחלוציה הראשונים היה. וכל נושאי עניניו, אם לא הכילו גם פרובלימה זו, היו חדורים רוח ההשראה החלוצית, קרן אור השליחות. היה כאילו נפתח לו זוהר עילאי, ואור גנוז היה שופע ללבו. ראוי לתשומת-לב ולהדגשה: מלבד מחשבת העבודה, הוארה לעינינו הפרובלימה הערבית אז, לפני י“ח שנה, בצורה זו שניצבה לפני הקונגרס הציוני הי”ב, באינטרפרטציה של מרטין בובר. פּנשמיות, מוחמד, משא-ערב ועוד, – לא היו דברי הזיה אלא חזון.

כרביבים עלי עשב, היו לנו דבריו הרעננים בימי הנוער שלנו, עיננו תרה אחרי שמו, בתוכן הענינים של כל קונטרס וקונטרס של “המעורר”.

מחלקה זו “עם ברנר” מכילה מחצית הספר. בה נאצר הכל, שצל ברנר חופף עליו. הכל שנוצר בצוותא אחת עמו – החל מ“המעורר” וכלה ב“רביבים” בא“י. משתרעים פה ציוני דרך של תקופת-מפעלים משותפה: ה”מעורר“, “יפת”, “יזכור”, בינתים”, רביבים". זוהי שלשלת יצירתו של ר' בנימין, אלא שמשתבצת עוד “מסביב” באבני מלואים. ברנר היה בלי-ספק דרבן-הדחיפה לעלייה הגונה זו בסולם היצירה. ברם, נושא כליו לא היה ר' בנימין. להיפך, פולמוס חריף נטוש ביניהם. פולמוס, שיסודו בהבדל תכונות. גל מאמרים זה, הנקוב בשם “עם ברנר” – יובלט ויוגבר בו הבדל זה כמעט באופן הנדסי. פה בעלי-אופי שנים, שהנם תרתי דסתרי. ברנר, זו ההוויה האלמנטרית, חאוטית, בעלת רכסים ועמקים, נוף-טבע פראי. לעומתו ר' בנימין, כעדות עצמו, הנהו “גליצאי תם, שלא היה מעולם אלא אדם אידילי בלב-לבבו. מרחביה בלי גבול הוא המישור הפודולי בגליציה. אין בו כמעט לא הרים ולא יערים, הכל בו קוים ישרים, שקטים, נוחים. ומוציא מישור זה מין בני-אדם, החושבים לתומם, שגם החיים כולם אינם אלא מישור שכזה”.

בכל אלה רק המות יכול היה להפריד בין שני הרעים הדבקים האלה, יען שהיסוד האתּי, אבן-השתיה של שתי התכונות השונות האלה, הוא חיברן יחד.

ג. “מסביב”

“מסביב” – זוהי סריה של סקיצות קטנות. מראות נוף, ודמויות אדם. קצת פולמוס עם אחד-העם וקצת חזון-לב לעתיד. המכחול התאמן. שרטוט קטן בעל קוים בודדים, מעמיד אותנו על אופים של חזיונות נאדרים. ים יפו, כנרת, דנטה, סוקולוב, ועוד.

הביטוי נחסן. העוויות הילדות נכחדו. תור הבגרות הגיע.

אולם לא כוח-ההבעה בלבד גבר, אלא גם האדם עלה.

בסריה זו “מסביב” הובלעו כלאחר-יד רשימות שהן עצם עצמותו של המחבר. “הדונם”, “דת העבודה”, “לפני כס המשפט”. ברם, הקורא, העובר על הספר בעיון, – מצטרפת אצלו, מבלי משים, מחרוזת מיוחדת של רשימות, המפוזרות בשתי המחלקות “עם ברנר” וב“מסביב”, לחטיבה אחת, למסכתא בפני עצמה. מסכת העבודה.

מגילת שגיון. מונולוג. עלים. בהיר וטמיר. בצל המיתוס. שלשה שמתו כאחד. בראשית. כנרת. תוים. לפני כס המשפט. עשר רשימות אלה יכלו לעשות “מנין” לעצמן, בפני עצמן. ועטרת “עבודה” היתה הולמתן.

ר' בנימין פיזרן לבין יתר רשימותיו. מיאן לייחד להן מסכת לעצמה.

ואמנם כן. להיות טיפוס מיתי כא. ד. גורדון, שנעשה כך מבלי משים, אינו עולה גם ביד גאון עם כחות-נפש איתנים, כמו טולסטוי. ברנר, בעל התכונה הנבואית הישראלית, – למרות, שהיה “מגולגל” באיש חי מההווה, משנות המאה העשרים – פרש גם הוא אברות רוחו הענקיות בחלל אידיאל העבודה, והצל כמעט על כל הנמצאים במלוא משטח התחום הזה. בכל זה חלקו של ר' בנימין לא נבלע בתוכם. מפנתו הנהו נוצץ כברקת, שלא יועם זהרה, גם אם פלגי שמש יותכו במלוא כל האפסים.

נדחקים למפתח פי הקולמוס קטעים, שמפאת קיצורם לא אמנע אותם מהקוראים במילואם. והם ידובבו מאליהם את טיבם:

דת העבודה

“למה נכחד את האמת אשר בלבנו? למה נדבר ראמות ונשגבות על “טובת הישוב”? העבודה העברית אינה ענין של פוליטיקה, של “טובת הישוב” גרידא. היא יותר מזה. הוא מתרומם ונכנס לתוך אותו העולם שממנו הדתות יונקות. גם רעיון התחיה הוא בעצם הדבר המיותר נאצל ומטפיזי מאשר ענין של בנקים ודיוידנדים. ואף הוא אינו אלא תחית העבודה. זוהי תורה כולה. ואידך, כל אידך – כקליפת השום. תחיה בלי עבודה עצמית משולה, באמת ובתמים, “כצל עובר וכחלום יעוף”. נפלה בת-יהודה פלאים – לא מפני זה, שאת ארצה השמו ואת מבחר גבוריה הכו לפי חרב, אלא ע”י זה, שבעטיה של הגלות נתרחקה מן העבודה.

כאשר נתגלו בקהל לפני מספר שנים מאמיני העבודה הראשונה, לא הבין איש את שפתם. הם דיברו ע“ד תחית הלאום העברי והאנשים הטובים האמינו שבאים הם לבקש פרנסה בשבילם. הם דיברו ע”ד קדושת היצירה הלאומית והחושבים חשבו, שבאים הם לעורר “רחמנות”. בראשונה יכול היה חוסר-ההבנה להביא לידי טירוף הנפש. אך לאט-לאט התחילה דברת האנשים האלה להכות שורש בלבבות. מטבע הדתות שהן מתפשטות במהירות. גם לדת-העבודה קרה כדבר הזה".

דת-העבודה. טרמינוס זה טבע אותו ראשונה ר' בנימין. לפניו עוד לא היה בספרותנו.

והנה להלן הקטע ששימש מוטו למאמרו של גורדון: “עבודה”.

הדונם

“במרכז לבנוּ חרות בדמע ודם”. “גאולת הארץ” ולאו דווקא הארץ כולה ביום בהיר אחד, אלא כל דונם ודונם שבה. את מקום העז של לילנבלום נחל הדונם. הדונם הוא כל הגיגנו וחלומנו לבקרים. ונוסף לו, לשעל-אדמה זה, עוד תנאי אחד: שיהא הוא, במחילה מכבודו הרם, נעבד ע“י זרועותינו ומושקה מנטפי זעתנו, דמעותינו ודמנו אנו; שיהא קשר נפשי, פנימי, בין האדמה והאדם. הדונם כשלעצמו, בלי הוספה זו, מתחיל ג”כ, בכל יחשו הרב, להעיק על נשמתנו, למרר את חיינו".

ד. עתים

טנא מלא פירות בשלים. טעמים ומתוקים. ומתעורר לרגע ההרהור: האם לא רטט-היצירה, תור-הנביטה עיקר כוחו וקסמו של ר' בנימין?

ומתברר גם-כן: כמו בכל סופר אמת יש בזה, בכוּר מודרג וממושך, טיפוח אמנותי בלתי-פוסק. אם גם מבחינת התוכן מסתמנים מעלות ומורדות, יש שהמאוחר נופל מהמוקדם, הנה מה שנוגע לביטוי, יש רק עליה.

באופן זה ניתן לומר: שההקדמה שנכתבה באחרונה, היא הפרי הכי גמל שעלה בגורלו.

וסוגר אתה את הספר, וההמיה לא נשתתקה. ונזכר אתה בדברי ברנר עליו: “סגנון, שמכל משפטיו, יוצא כמין קול ובת-קול, באופן שבבואנו אל המשפט השני, זאת אומרת, כשכבר קולו של המשפט הראשון אבד, הנה בת קולו עודנה הומה… ודו”ק".

וע"ז צריך להוסיף מליצת המשורר: הגות לבו תבונות. הגה (הגה, הגיג, הגיון) – מלה זו החביבה על ר' בנימין, היא אפיינית בשבילו. כי במלה זו, כלולות שירה ומחשבה ביחד. והיא חותם יצירתו.

חתימה

ההיסק היוצא, איפוא, מדברינו הנאמרים לעיל הוא, שיצירתו של ר' בנימין היא בתכלית השלמות, כאילו לא חלה בה שום פגימה. האומנם כך הוא הדבר?

הדבר אינו כך. לו הבענו משפט כזה, היינו חוטאים לאמת, ונפשו של המבקר והמבוקר היתה סולדת. גם כשלונות היו לו, כלכל אדם. יש שתמימותו הטעתהו לחשוב, שלבנטיניות קולנית, גם בה יש מביטוי התחיה, והיה נותן לעתים ידו לנבובי-לב וחסרי-כשרון. ויש שנתעה להאמין, שפוליטיקה של ה“מזרחי” וריליגיוזיות הנטועה בנפשו מבעודו באבּו, הן היינו הך. והיה הוא גופו נגרר לפוליטיקה זו. ואנו, מוקיריו ואוהביו, היינו כואבים שהוגה לרגעים ממסלולו.

חרט-הסופרים המיוחד שלו, שימש במקרים כאלה לא לעצמו, לא לאופיו.

ניתן לציין אמנם בסיפוק: הספר “על הגבולין” אין בו שייר וזכר לשגגותיו אלה. משמע, שהדברים הנ"ל בטלים וטפלים בעיניו. אין הם באים במנין הקוים, שמהם נארגת הפיזיונומיה שלו.

אולם אנו איננו רשאים לדלוג עליהם. דברים שטבועים בחתימת ידו, אין אחריותו פוקעת מהם.

כל זה הוכרח להיאמר. לא לשם הטפת מוסר, אלא מתוך חובת הבקורת. למען דיוק ההערכה.

ברם, ארשת רוחו, שנתגלמה בספרו “על הגבולין”, שהיא בלבד עיקר עצמותו של המחבר, טהורה היא. מן הדפים כולם מנשבת אנושיות נאורה וטובה. אטמוספירה תרבותית מזככת ומזקקת בכל הספר. טוב למי שזכה ללון בעומקו של הפיוט הצח הזה.

תרפ"ג

מילואים

במשך עשרות השנים, משעת הופעת ספרו “על הגבולין” הרי משתרע לפנינו המשך מפואר והגון. למראית שפע הכריים של פעולות ומפעלים, נדמה, שעיקרי מעשיו נעשו בעצם בשטח הזמן הלזה. לא נפל דבר בעמנו, ללא הגבה מצדו. הוא הימין בתקופה זו עוד כהנה, והרים לכיוון השמרני את תרומתו המלאה. הוא הרים את האגף החרדי, בשפרו אותו ובשכללו, בהכניסו בו מיפיפותו של שם ובהביאו לחדריו משטר וסדר. שנים מרובות הנהו עורך את ירחון “ההד”, המוקדש ליהדות החרדית, ודבריו מצאו מסילות ללבות שלומי-אמוני-ישראל, ברכשו לעצמו אמון מוחלט מפאת נאמנותו ואמונתו התמה. הוא שימש לרעיון התחיה מצד זה בהצלחה מרובה. מלבד שסייע ל“מזרחי” להגיע לשכלול והתפתחות, עלה גם בידו מפעם לפעם להבקיע את החומה האטומה של “אגודת ישראל”, לכרות אוזן חבריה, לשמוע ולהאזין לפעמי המשיח.

מלבד בפינות הקודש, הצליח במאד ומאד להתפתח ולהתקדם בפעולתו הענפה והפוריה בספרות החול. הוא הוסיף דעת והשכלה והמשיך להכניס לאהלנו מיפיפותו של יפת. הוא העניק לנו שני כרכים פרצופי-אדם, עשירי רוח, מכל החוגים והמחנות, מכל הנימים והלשונות. הוא הראה לנו פסגות הרוח האנושי ועורר בנו תשומת לב וערגון ללא רוויה אליהן. לכאורה נמנה ר' בנימין, בתקופתו האחרונה, למחנה העתונאים, – אולם סגולת-יתר לדבריו, שברובם אוצרים בתוכם גרגרי-וויטמינים, המשמרים אותם בחיוניותם, גם בהיפסק הנושאים מאקטואַליותם. מאמרים למאות פרסם ר' בנימין בשאלות הוויתנו ותרבותנו, בשאלות היישוב והכלכלה, א"י והגולה, ועל כולן משעשעת רוחו, כבעודו באבּו, פרובלימת הפּנשמיות (היא רווחה כבר ב“לאן” של פייארברג). וניתן להודות: הגם שאידיה זו אינה נקיה מחזיונות-תעתועים, משומר בפנימיותה גרעין חזק, שעתיד לפרוץ מבעד הקליפה הקשה והמוזרה.

לפנים היה ממניחי “דת-העבודה” וגם היום נפשו נתונה למחונני עפרות ארצנו ולכל יגעי כפיים. אך רוחו שאת לא תוכל חרצובות מפלגות לעצמה, והנהו שַמש נאמן לכלל ישראל לכל שכבותיו. ואם כי נאמן הוא עתה, בעיקר, לדתנו האחת, ל“תורה ציוה לנו משה” שסוככת עלינו תמיד באברותיה ושרק בה הערובה היחידה לנצחיות ישראל, עם זה חביבים עליו בני עמנו לשדרותיו. אין הוא רואה אָון אפלו במפלגה הריביזיוניסטית וגם על “אגודת ישראל” ילמד זכות לפרקים. נפשו זוקקה וזוככה, ברבות העתים, וחוננה בהבנה אנושית של הגורמים והנעימים¹ של כל כת וכת וזכות קיומה.

ויש שמפליגים עוד יותר בשבח מידתו זו, שלא סגי לו לר' בנימין בחיבת כל כת וכת, אלא נוטה הוא לאהבה את כל פרט ופרט מישראל לחוד. פרדוכס: דוקא מתוך אהבתו היתרה לכלל-ישראל, מגיע הנהו לאהבת ר' ישראל. ועוד ייאָמר בחשאי: שטעות לחשוב שמרבית עתו של ר' בנימין קודש לפעולה ספרותית או ציבורית. ונהפוך הוא: רוב זמנו נתון לכיתות-רגלים ממוסד למוסד, ממשרד למשרד בשביל פלוני או אלמוני, ולטובת ראובן או שמעון (אף הוא בל ידע שמותיהם. לאו שמא גרים), כדוגמת ר' שלמה גמזו ב“מאחרי בריח הים”, למשל.

ברם, דברים אלה הם כבר בגדר רכילות. מי ימנה את פעליו הסמויים האלה של ר' בנימין?

תרצ"ט

א.מ. ליפשיץ הנהו סופר חשוב, אלא שפרסומו אינו מרובה מפאת תנאי גורלו האישי. מקומו בספרותנו, מראשית מצעדיו, הנהו מכובד ומבוצר. ב“השלוח” הדפיסו את מאמריו כבדי-המשקל, ובגרותו הספרותית ייחדה לו מיד את מקומו הראוי. הוא היה גם רבם וחברם של פרחי-הסופרים בגליציה מהשכבה האחרונה: אברהם בן-יצחק, ברש ועגנון. דבריו מדעיים, אולם לא חסרים גם נעימה של פיוט. חצובים ומפוסלים מאמריו כאילו היו דברי-אמנות.

הוא כתב הרבה על מהות הסגנון, חדר לנבכי סודותיו, חדירת אמן פסיכולוג. מתוך-כך ניתן לו לעמוד על אישיותם של יוצרים, אופיים ויחידיותם. מתוך יחס נפשי כזה עלוּל היה לראות חזיונות תולדתיים או חטיבות-רוח מגובשות כיצורים חיים. זיקה לו לכל רובדי תרבותנו: המשנה, האגדה, רש"י. גם ביאליק ועגנון קנו שביתה בלבו. בהשקפת-עולמו הנהו ממשיך את הקו של פינס-יעבץ, כמוהם בן-משק התרבות של ישראל-סבא. אולם עם זה הנהו גם בן-בית בספרות העולמית ובזרמיה המודרניים.

הקריה הופתעה כולה עם הופעת ספרו “רש”י" (אם כי מצד היכולת הספרותית היתה כבר חזקה עליו ממאמריו הקודמים), זו המונוגרפיה הרחבה-מעמיקה מסוגו של שי"ר, שהיתה באותה שעה כמעט מאורע בספרותנו. החזיון הנידון, הפופולארי והמַפרה, היה חי בקרב כל לב עברי, וחישופו באורח-מדעי מדויק ובהערצה נלבבת כזו, היה במידה ידועה, ביטוי-רוחו של עמנו. ההתפעלות על הספר הזה היתה אמיתית ומיכה יוסף ברדיצבסקי השמיע למקראו דברי-חזון.

א. מ. ליפשיץ כאילו נוצר להיות מורה ומחנך. והגם שבארץ-מכורתו לא היתה לו ההוראה קרדום לחפור בו, הואיל והיה בן-אמידים, וכל סיפוקיו ניתנו לו ביד רחבה, – עם זה נעשה הוא בלבוב, במקום-מגוריו, תֵּל שכל העברים היו פונים אליו, וביתו נעשה בית-ועד לעברים שהיה מרביץ בו תורה (ביתו היה מן הבתים העבריים הראשונים בגליציה) לכל שוחרי-תושיה מבני-הנעורים, שמהם יצאו גם כמה מורים לבתי-הספר העבריים בגליציה, ושמו נישא לתהילה ולברכה בפיותיהם.

מובן שהשפעתו החשובה, הממשית, באה בעיקר לידי גילוי נמרץ ומקיף בהיאָחזו בארץ בתור מורה, מחנך, מנהל ומפקח בבתי-המדרש למורים השונים. עושר-רוחו ואפני-ההסבר המופלאים שלו הביאו ברכה לא לעצם החינוך בלבד, – אלא גם בספרותנו המדעית, שנעשה לאחד ממכהניה המעולים, ניכרו עקבותיהם. כי חותם-המחנך שבאופיו טבוע בכל דברי-יצירתו. המורה ניכר בספרו “המשנה”, לא בלבד עפ"י חלוקת החומר לשיעורים, ודרכי ההסבר המפורטות החוזרות ונשנות, אלא מפאת המגמה החינוכית-מוסרית, המוטעמת ומודגשת בכוונה תחילה, גם בספרו “רשי” וגם במונוגרפיה “החדר”. בכל דבריו יש משום דחיפה, המרָצה ודירבוּן למחשבה עצמית ולמעשים טובים.

בעיקר מצליח א.מ. ליפשיץ במונוגרפיות. נקוּטה בידו שיטה מדעית, אגירת פרט לפרט, קו לקו, – ועם זה מחלחלת בהכללתם לחלוחית של חסידות. יודע הוא ללחוך יפה את הנושא, ומהצטרפות כל התגים ביחד, מתהווית ומשתכללת דמות מסויימת.

הוא העניק מונוגרפיות חשובות: רש“י, המשנה, האגדה, החדר, עגנון¹ ועוד. כפי שמוכיחים הנושאים, עיקר ענינו: היהדותי. הטיפול בביאליק ובעגנון נבעו ג”כ מזיקתו ליהדות. בחינוך שאף הוא ג"כ להרחיב את החלק היהדותי: הפקת החיוב מצורות-היהדות המסורתיות, מהווי ומנהגים שהושקעו בהם חיי-דורות. גם ידיעותיו בספרויות-לועז והכרתו את חיי-אירופה לא הזיזוהו מחיי-המקור שלנו. הוא רואה השתלשלות טבעית ומודרגת של חטיבתנו, ללא כל סטיה, החל מכתבי-הקודש והמשנה ואילך, וכל חוליותיה המרובות עד הגיענו לגזע הריז’יני. הגם שקצה השושלת שונה הנהו, לכאורה, ממטבעת טבעתה הראשונה.

רש"י. –

כולנו זוכרים את רש“י. זוכרים אנו את האותיות העקלקלות והמחודדות, עת הלבבות הקטנים אליהן שׂיברוּ, בשעה שנכפפו גבותינו על גבי חומש עם “חיבור”. כי תחנה לימות חיינו היו לנו האותיות האלו. הן קרבו אותנו לתקופת הבחרות הנכספה. כולנו זוכרים את רש”י. וה“רבי” עם רצועת העור יקום לעינים. וריח דמעות וחלב יעלה מתוך האותיות המטושטשות. כל אלה יתיצבו יחד ואין חוצץ ביניהם.

אטמוספירה זו תחתל את רש"י. ולא רק אותו בלבד. רובּה של ספרותנו העברית מימות התלמוד ואילך, – חתולתו בערפל עבות. דבקו בה, בספרות זו, סחי וטפל, אשר בחיינו שמחוץ לה, – ולה “שמות” (אשר מקומם יכירם בפלוש שבבית-הכנסת) נקרא. בעל כרחנו שנאנוה ונבזנה בשל רצוננו להתפרק מהארס שהטילו בנו החיים ההם.

ובשל הסנוורים, אשר הכתה אותנו האטמוספירה המלַווה הזו, לא הושם לב לא אל האור ולא אל החיים אשר שפעו לנו מבעד הכלים הללו. חסרנו את רגש-ההערכה הנכון – ואיבדנו עולם מלא. ואמנם אין אדם בעל טעם אשר יקל בטיב הכלים, אשר לא יבין שהצורה אינה חיצונוּת, אלא תוך היא. אכן בכל מקום פזורים ניצוצות של נשמה. ולזה אמנם נפשנו תכמה: לקבץ את כל הנדחים הללו מכל העברים והפנות ששמה המה פזורים. מהו הדבר שאליו צריך כל-אדם מאתנו לשאת את נפשו? לגשר. גשר אותנו וקשור את כל בעלי הקולות וכלי המבטא שלנו. כי נדע ונכיר אל נכון את הניגון אף אם לא ניתן להיתוות בתווי-נגינה. כי מוסיקה לנו בנוסחאות אשר נמסרו לנו מסיני. מוסיקה בנוסחאות-התפילה אשר ניתנו לנו בליובביץ' וטלנה, בז’ידציוב וסדיגורה. כי ידובבו המה ללבנו. אלה הצלילים והקולות המה היסודות אשר עליהם תכונן שירתנו העתידה.

ואם גם נפסלו לנו הכלים והדפוסים משל אז, אך הרי עלינו להבין שלשעתם לא הורע כוחם משל כוח ילדי-הנכרים הספיציפיים אשר בהם אך הגויים ישׂפיקו. והתורה להם “ממשות עולמית” (עפ"י ליפשיץ) כאותו אבנגליון אשר נבלע בדמם ונעשה ממשות חייהם של הגויים ללשונותם. אך העיקר הרי נותר לפליטת-תמיד: אש-קודש, אמת מלאה – ולמה אותה התהום?

לכן גדול הוא שכרו של האיש אשר נתעלה על אותה האטמוספירה המזייפת והמעמעמת, וישקף מנקודת-השקפה ברה, ויערך את הערך וההשפעה שהיו לאישיות המוסרית-הספרותית רש"י. ולא עוד אלא כי ינשאנו גם אנו אתו. בפרט ייראה לנו כוחו כי עז, על אשר יכול למצוא באישיות-פלאים זו, שאין לה סדר ומשטר, בהכרח לפי מהות עצמיותה, את המרכז וליצור ספר מדעי מדוייק.

ואמנם כן. יש גם אצל מחברנו הנכבד מקומות מדעיים אשר החרבה בתוכם, בהכרח, בעקב הפרוטרוט המַתימטי, אשר כל מדע לקוי בו. אך בכל אלה, יש בסגנונו תמיד מן המחשבה שבלב, אשר תשנה גם את אלה לטובה. יש בו, בסגנונו, מהתמציתי, הכולל. בייחוד חזק אצלו חוש-השמע וההרגש לגבי הקולות והגוונים אשר בסגנון ובמלה. והעיקר: מתייחס הוא כפסיכולוג נאמן להנושאים שלו, אשר רוח חיים באפם ויחדור אליהם כאל נפש חיה. יחס אנושי כזה, הוא שדרוש לנו תמיד. ותמיד אך אל המוּחש ואל התמונה, – תמונת ממש – ישא עינו. לכך סגנונו פלאַסטי. “מרזבות”, “נימוסים”, “גידים” וכו' – אלה הן צורות דיבורו. ולכך מן הנמנע אצלו הסדר הנבוב המדעי-המלאכותי – ומסקנתו היא תמיד תוצאתית, הגיונית ופסיכולוגית ונובעת מעצם הנידון, אשר המסובך שבו כאילו הולך ומוּתר, כאותה הפקעת אשר ברומַן.

ולא ההשתלשלות ההיסטורית שבו היא העושה את הספר הזה לכל-כך נפלא. האמת המדעית המדוייקת, – אינה לי הענין בה' הידיעה. אני אעריך בעיקר: הכוח, הגילויים, המקומות אשר לא ייראו לעיניך, כי אם ייגלו ויופיעו. וכאלה מה רבו בספר הפתוח לפנינו עתה. כי המחבר לא בלבד שנעורו מחשבותיו לרגל רש"י, כי אם כוחותיו הם אשר ביקשו אילן להתלות בו. שהרי המחבר דן על כמה וכמה ענינים העומדים ברומי-הרום. חטיבות הדורשות ייחוד לעצמן והיו יכולות לשמש נושאים לכמה פרקי-חקירה, יעלה כלאחר-יד. הואיל והכשרון יודע את סוד-הצמצום שבהרככה. ולא יבוא ויפריד, יפרט ויפריח את הנשמה – במקום שההרכבה היא עצם הויתה.

וככה יחי לעינינו פרצופו הנאמן, העדין והשלם של רש"י בלי אותם הסיגים אשר דבקו בו – “ובכלל אין לבקש אצלו הסתכלות-עולם שלמה ומסויימת. בודאי שלא שאף כלל לארוג מסכת רעיונות שכל נימיה מתאימים. השקפתו על העולם היא השקפת האגדה התלמודית, הנוחה, ולא חידש בעולמו הרוחני כלום. בהשקפת-העולם של האומה יש אחדוּת, אם לא כאחדוּת של מערכות היקשים, אבל כאחדוּת של הרמוניה של צבעים ושבסמפוניה של קולות וניגונים”.

כי סופר חשוב זה, שרש"י שמו, מצא כלי לעצמותו בצורת הפירוש. “ולכאורה פירש רק המקרא שלפניו, ורק דברי אגדה הביא, אבל החום שבדבריו בסַפרו בגנות החטא ובשבח התורה מַקרין מתוך נפשו הטהורה”.

ורש“י עצמו יאמר: “מי שלבו טוב – כל שעותיו דומות ימי משתה” (משלי ט“ו, עפ”י ליפשיץ). פתגם יקר זה ודאי כי לא עבר בלא השפעה טובה. ואפשר שהוא אחת האָשיות שהחסידות נבנתה עליהן. וכמה הדרכה טובה וכמה חיזוק ונוחם-לנפש בפסוק: “מי שיש בו רוח גבר, שהוא גיבור ואינו נותן דאגה בלבו – מקבל כל הבא עליו בשמחה ובחיבה” (משלי י“ח, עפ”י ליפשיץ). וכשנעיף עין על תיאורי-הטבע אשר ברש”י ובדקנו ומצאנו, כי מלתו על לשונם של מנדלי וברדיצ’בסקי, עת תעור עליהם רוח השירה. בייחוד יסכון דיבורו מאין כמותו לעממיות ורבה השפעתו בזה עקב הרצאתו ההסברית-החיונית.

ורש“י, ככל כשרון אמת, ידע את סוד הברירה והטעם. ור' יצחק מוינה מסר לנו את תיקוניו כצורתם. “וכך אני מדקדק מתוך פירוש רש”י כי ראיתי בפירושים שכתב בכתיבת ידו הקדושה שלכתחילה כתב כך… ומחק… וכתב למעלה ועשה ציוּן וכתב על הגליון… ועוד היתה תיבה אחת למחקה ולא יכולתי לראות מהי” (מתוך רש"י לליפשיץ).

אותן העדויות הנאמנות אשר יתנו חבלי יצירה.

ורש“י מספר על עצמו “כי לבו מלמדו לדבר צחות” ושה”ג הכיר: ש“דקדק מאד בלשונו שרָמז חידושים בשינוי אות” (מתוך רש"י לליפשיץ).

וזו מידה נכונה בא. מ. ליפשיץ, שאהבתו לא תקלקל את השורה. ולמרות הערצתו את רש"י לא ייחס לו דברים טובים שניתלו בהשערה, כי שמא עמלו בהם אחרים ויקופח שכרם. ואף לא יימנע מגנותו במקצת, במקום שרצון האמת בכך הוא.

ספרו זה של מר ליפשיץ, אלמלא בא אלא לקבץ לנו את אורותיו וטלליו של רש"י מכמה וכמה כנפות שבהן הם פזורים ונפוצים, ולעורר אגב-כך את תשומת-הלב הדרושה לאוצרותינו אלה, מה רבה היתה הברכה, על אחת כמה וכמה שצירף המחבר לזה כמה אור משלו, משנה נקיה, סדר מופתי, והעיקר: הבנה חיה. אכן הפליא לעשות!

ומי יחוש עתידות הרוח? תחומים בל ידע, זמנים לא יבין. רש"י אשר בוורמיזא, נגזר עליו שיבוא תיקונו האמיתי, לאחר בערך תשע מאות שנה, מאת העיר לבוב אשר בגליציה. שלמה באָבער הישיש מלבוב כבר לא נתן מנוח. בלבל כל שנותיו את הקריה, אסף ולקט וא. מ. ליפשיץ מלבוב כִלה. מי ישער קפיצותיו המשונות וגורלו של הרוח? אכן פלאי הוא.

המשנה. –

המחבר הוא בן-בית גמור בתקופת המשנה, בה ובכל הנלווה עמה. אין כאן בקיאות של תלמיד-חכם גרידא, אלא יש בזה חדירה מעמיקה לנפש הנידון. הכול חי לעינינו ומתפעם ממלוא עצמת חיוניות האישים, השקפת-עולמם והווי-החיים מדורי-דורות שנתגבש. ערכין לדורות באים ונכסי-צאן-ברזל. מאמר זה, שכמוּתו מגיעה עד כדי ספר, ונקרא מחמת ענותנותו של המחבר בשם מאמר, הוּרצו בו המסקנות האחרונות של המדע וגם הושערו כמה השערות חדשות ונתחדשו בו חידושים; הוא מטפל לא רק בתולדות המשנה אלא גם בתולדות שאר הספרות מתקופת התנאים “כי אין להפריד בין הדבקים שנולדו יחד ואין מובנים זה בלי זה, אולם המשנה עיקר והשאר טפל”.

ספר זה הנהו אספקלריא נאמנה של תקופה רוחנית הירואית, תקופת המשנה, ששימשה יסוד-מוסד לחיי-האומה הנצחיים, דיוקנאות של גיבורי-רוח צפו ועלו לנגד עינינו, אגב שרטוטי-אמן נמרצים. כל מסכת העמל והשקדנות, זה המחסן הגדוש גרגרי-חיות וחיסון חוסנה של האומה (שכל כלי יוצר לא צלח עליה), נגולה לעינינו על כל טבעותיה ורתוקיה: הסופרים; התנאים; ימי הזוגות; מחלוקת התנאים; משנת בית שמאי ובית הלל; סדרי בית הועד וחיי החכמים; בית המדרש; סדרי הלמוד; דרכי החכמים; תכונות התנאים; הלכות דרך ארץ; התהוות המשנה; ועד ההכרעה ביבנה וסידור המשנה; ר' יהודה הנשיא; חתימת המשנה; המשנה ותכונותיה; פרקי אבות; השקפת העולם של התנאים במשנה; לשון המשנה וסגנונה; סוף החתום וכו' וכו'. פתאום עם עיוננו במשנה של א. מ. ליפשיץ נמצאנו גם אנו תקועים בתוך המעגל שעגו לנו קדמונינו, כאילו לא זזנו מאז ועד היום כדי פסיעה אחת מתחומו…

החדר. –

מונוגרפיה זו היא חקירה מדוקדקת של המוסד התרבותי המקורי שלנו, חקירת מהותו-התהוותו, טיבם של המלמדים למיניהם ועמדתם הצבורית והדתית; מלמדי העיר ומלמדי הכפר וראשי-הדוכנא שלהם ועוזריהם לסוגיהם השונים (רק רווקים שמשו במשרת עוזרים). העוזרים הקטנים מרבית זמנם היתה מוקדשת לשימוש התינוקות, ויתר הזמן קודש היה למלאכות-הקודש: “מרעישים” לפורים; “דגלים” לשמחת תורה; “סביבונים” לחנוכה וגם הצטיינו ב“משחקי-הפורים”. חיי-הילדים מעורים היו עם חיי-המלמדים, באשר רוב שעות הימים בילו בחדרים. הם נהגו כמוהו וכמתכונתו בכל עניני הדת, הואיל וארחות-חייו היו לנגד עיניהם תמיד ואמרו להידמות לו בכל.

המונוגרפיה “החדר” נקראת כסיפור, באשר נוהרים ועוברים לעינינו טיפוסים ומאורעות-חיים; מנהיגים והווי, מתוארים ביד אמונה ומבוטאים בסגנון חי, שוטף. אווירת חיי-דורות מלפפתנו על כל כלי-הקודש לטיפוסיהם המגוּונים. כל מנהגי החדרים ושפעת התכוּנה לערבי-חגים שהגיהו את חשכת נפשות-התלמידים, חיבבו את המוסד בעיני תלמידיו על אף סבלותיהם ונגוֹהות הזכרונות היו משעשעים את הלבבות לאורך כל ימי חייהם. מאורם של חגי ישראל, בניגוד לחול של הגלות החל, ניתך בשפעת קרנים לכל האפסים. היקף חיי-החדר בשלשלתם העבותה, החל מגיל ה“חומש” דרך מאורע הבר-מצוה עד לקבלת ה“סמיכה” נגול לעינינו בפרשיותיו.

שלושה דרגים היו לחדרים: “חדר-דרדקים” (חדר-הדרדקים היה בי"ס מעורב); “חדר-חומש” ו“חדר-גמרא”. בהתאם לשלושת הדרגים השתמשו בשלושה ספרי-לימוד: הסידור, החומש ומסכת-הגמרא, ותו לא. והם ניתנו בלי השמטות וקצורים, במקורותיהם. שיעורים לא הוטלו לבית, הואיל והלימודים נמשכו במשך יום תמים בחדר. בלימוד החומש נהוגה היתה סדרת השבוע, לפי תכנית מקובלת בכל החדרים, ובעבוֹר תלמיד באמצע ה“זמן” מ“חדר” ל“חדר” (חדר החומש) לא הרגיש בסבל-השינוי.

שיטת-הלימודים בחדרים היתה ללא-שיטה, אלא בולטת היתה בכול המגמה: להבליע בדמם של החניכים את היהדות. השיטה היחידה שהיתה לקו האחד ב“חדר”: שפע לימוד. מתוך ריבוי העסק בתורה ומתוך החיים היהדותיים, המקוריים, יהא נעצב האדם מישראל (המחבר נותן לנו במפורט את סדרי-הלימוד של כל סוגי-התלמידים משלושת הדרגים במשך כל ימות השבוע).

ליפשיץ מוצא גם מעלות בשיטת-החדר: לימוד אינדיבידואַלי. “המלמד המכיר את טיבו של כל ילד והסתגל אליו והתאים הסברתו לאחד הלומד, אף שלא מדעת ומרצון, תפש את מהות התלמיד”. מיעוט מספר התלמידים בחדר-גמרא, הועיל הרבה להשלמתם ולהתפתחותם (מעשרה עד שנים עשר בכיתה). השיטה בחדר גמרא כוּונה ביותר לעילוּיים (בחדר-הגמרא הרי בא לאט-לאט מיוּן התלמידים המוכשרים) והפחתה בהסברה ובהקלה יתרה וחינכה לעבודה עצמית ולשיתוף-יצירה. בלי הקדמות מרובות הכניסוהו לתלמיד ישר ללימוד הסוגיא כדי לא להרבות חציצות בין המקורות ובינו, כדי להשרישו באדמת-מורשה.

א. מ. ליפשיץ – איש-שיחה הנהו. עשיר-רעיונות, גדוש גרגרי-הפריה, מתיז לבלי-הרף ניצוצות-רוח בבחינת “ברזל בברזל יחד”. בן-בית גמור במקורותינו. בקי בכל חדרי-התורה ושום רז לא אניס ליה בחכמת היהדות. אזרח בממלכת-הספרות ומקיף את כל מיני האמנויות. בשיחה, ספורטאי וטייל בכל נופי-התרבות ואיש-שיחה מובהק ללא סייג במקצועות מכל המינים, שהרי בשיחה אין אימתא דקולמוס (בכתיבה הנהו דווקא כבד-תנועה). השיחה קולחת ללא מעצור, מרפרפת ונוגעת עם זרמתה, בנושאים הנישאים בדרכה, כצוקי-סלעים איתנים. שפעת הידיעות ושלל הגוונים של הדברים מרוממים את נפש השומע. מפתיעים ארחות-הזכרון ואופני-התפיסה. מָעלים מתהום הנשיה מראות ועלילות. אטמוספירה של רוּם ב“שיחות” שלו, אוויר הרים. מדרכו להיטפל תדיר בכבשונו של עולם: היהדות לו מושכל ראשון ומערכת-הגיונותיו מסתעפת הימנה. התורה והמצוות – נשמת ההוויה כולה. ושני טיפוסים של מעשים יש שמהווים את ההיסטוריה: ההתפתחות והמהפכה. “מתן תורה אינו מסוג מעשי ההתפתחות, התורה היתה המהפכה, שבאה להפוך, להטות לדרך עולם: בתפישת העולם, ביחס החדש אל החיים, בהסתכלות הגדולה בעולם, בהסבר יחיד להיסטוריה, ברעיון הבריאה, בהשגת האלוהות היתה התורה לחידוש הכי גדול בעולם, לבריאה חדשה באדם. המהפכה נעשתה גם בפנימיותם של הסמלים, ובדרישת המעשים. ובסיני היה גילוי שכינה”. והתורה שבעל פה, צומת-המעשים, הנה דרגא גבוהה בעולם ההתפתחות הרוחנית “גלומה וצפונה בתוך המקראות, כסולת בתוך החיטה” – – – “הידעת מה שמסר האר”י הקדוש: יש שישים רבוא אותיות בתורה (מספר סמלי) ויש שישים רבוא נפשות בישראל, וכל נפש יש לה שורש באות שבתורה. זוהי השאיפה, זהו משא-נפש להיות האומה גוף גדול לתורה, וכל נפש אות חיה בתורה".

ב“שיחות” של א. מ. ליפשיץ מפעפעת היהדות כולה לכל חוליותיה ושכבותיה: החל מאברהם אבינו וגמור בכל תלמיד, מתקופתנו האחרונה, העתיד לחדש. ואף הוא גופו, א. מ. ליפשיץ בכבודו ובעצמו, אינו נרתע מלחדש גם הוא. ביטויים ומושגי-חוץ מתמזגים אצלו עם מושכלות-פנים לחטיבה ונעשים כלים לדברי תורה כשם שזמירות-נכר הפכו בפיות ה“צדיקים” לזמירות-קודש, “סמלים הם גלומי תרבות, נושאי רוח הרבים. הסמל הוא קומה שלמה; רעיון ורגש, רעות נפש ומעשה בו יתלכדו – – – הסמל הוא ממשות, קרם עור ובשר ורוח ינווה בו, כחיים עצמם. יש שגם מלה תהי לסמל, אז חדלה להיות מלה. והסמל יש שיבטא מה שאין לבטא במלים, כמוסיקה שתדע לבטא הלך-רוח והמות-נפש שלא נתפרשו לאיש, אולם יש בסמל יותר מזה. והחיים אף הם סמלי גבורה, בהם יזרום שפע שמקורו ממעל לשבעת ימי הבנין. – – – את חיינו הקיפה התורה סמלים שהם רמזי גבורה לנו. שהם מעלים את חיינו, שהם גודרים בעד הנפש ומַתווים לה דרך. המצוות הן מערכת סמלים, לשון סמלים, שבה אנו מדברים אל אלהים ואל נפשנו. האדם נעשה כלי לאורה, המצוה מתגלמת במעשיו ונפשו מתבטאת במצוה. – – – המצוות הן שנותנות אופי ליהדות וליהודים. צלם האלהים שעל היהודי יווצר רק באותו עיגול נשימה של מעשים וחיים. האופי של העם, הטיפוס היהודי, תכונתו היהודית של כל יהודי מוצאם מחוג יצירה זה של מעשים וסמלים”. בבחינת: תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת –

והשיחות שוטפות והולכות. ואגב-ריהטא נפלטות השקפות גדולי-המחשבה. משלנו ומעמי-לועז: הגל, דרווין וספנסר, הרנ“ק ואחה”ע. שיטת-ההתפתחות נדחית באמת-הבנין של היהדות. הבריתות הן האקטים של קבלת תורה. א. מ. ליפשיץ מקלקל מימרות של צדיקי עולם כחיצים: של ר' ישראל הבעש“ט, המייסד מקוצק, ר' צדוק מלובלין, התניא, וכו‘. משל יפה הוא מביא משל ר’ משה חיים לוצאטו בהערכתו את מהות התורה שבע”פ “לפני אדם יש אורלוגין, ובהם גלגלים ושלשלאות ומספרים על הלוח, והגלגלים מתנועעים ומורים שעות. אולם יש שיתנו מתנה לילדים אורלוגין שאין בהם אלא לוח של סיפרות בלבד, והם שואלים מפי הגדולים ומכוונים את השעות ומתגאים: גם לנו אורלוגין”. הנמשל מחוּור: תורה שלנו כאורלוגין בעלי גלגלים ומנגנאות ותורה לנו דרך חיינו. ותורה בידי האומות כאורלוגין שעשוי בידי ילדים. בלי תורה שבע“פ נשארה התורה עמומה. יש מושגים של חוק ומצוה שלא נתפרשו בתורה וכך הם היו לתורה שבע”פ.

ויש שבשטף אמרותיו יביע גם חזון: “לילי שבתות, זרי נרות, שערי שמים פתוחים, אדם סמל, ודבר אלוהים יוצא מפיו, במלים עתיקות יומין, ובמשפטים פשוטים. התזכרו סדר ליל פסח? הוד שולחן ערוך בזכוכית וכסף, סדרי סעודה של בני חורין מימי חרות העם, נוסחאות קבועים לדברים ולתנועות, ומסובין חברים, וזקן עוטה חלוק לבן בראש, ופניו מאירים באור של מעלה, ועל עיניו תשכון נהרה, וכולו לא מעולם הזה, נחה עליו הרוח, אחד קדוש עובר לפני המסובים ומעלה אותם לעולם אחר באותה שעה. התזכרו?”

אווירת דורות עטתנו בהישמע לאזנינו צלילי דבריו אלה.