ספר האפוקריפים
מאתקארל צ'אפק
שם היצירה במקור: Karel Čapek, Kniha Apokryfů
שם היצירה במקור: Karel Čapek, Kniha Apokryfů
עונשו של פרומיתיאוס
מאתקארל צ'אפק
משתעלים כבעוויתות ונאנחים מעומק נשימתם בתום הליכי חקירה ממושכים, יצאו חברי בית הדין המיוחד להתייעצות, שנערכה בצלו של עץ זית מקודש,
“ובכן, רבותי,” פיהק היפומיתיאוס, אב בית הדין. “זה נמשך ונמשך, לכל הרוחות! אני חושב שאפילו אין צורך להשמיע סיכומים, נו, אם כן, בכדי למנוע לזות שפתיים – – – אז, אם כן, הנאשם פרומיתיאוס, אזרח דכאן, לאחר שהובא לדין על שהמציא את האש ובכך – הממ, הממ – – פגע בסדר הציבורי המקובל, הודה בפנינו כי: ראשית, אכן באמת המציא את האש; שנית, הוא מסוגל, בכל עת שיחפץ, לחולל את הנ”ל על ידי תהליך המכונה הצתה; שלישית, לא שמר בסוד כראוי את ההמצאה, ולחילופין את המתקן המהווה היזק ציבורי, ולא דיווח על כך לשלטונות המוסמכים, אלא גילה אותו בשרירות לב לידיעת כל דכפין ולשימוש בידי אנשים לא מוסמכים לכך, כפי שהעידו לפנינו האנשים הנוגעים בדבר שזה עתה שמענו את עדותם. אני חושב שדי בכך ושנוכל לגשת מייד להצבעה על ההרשעה ועל גזר הדין."
“סלח לי, אדוני היושב ראש,” העיר אפומיתיאוס המשנה, “אבל הייתי אומר שבשים לב לכובד משקלו של בית דין זה אולי בכל זאת מן הראוי שלא נפסוק את הדין אלא לאחר התייעצות יסודית – ואם אורשה לומר כך – דיון מקיף.”
“כרצונכם, רבותי,” נעתר היפומיתיאוס הפייסן, “המקרה אמנם ברור, אבל אם מישהו מכם רוצה להעיר עוד משהו – בבקשה.”
“הייתי מרשה לעצמי להעיר,” נשמע קולו של הדיין הזוטר אמיתיאוס תוך שהוא מפנה את קנה נשימתו בשיעול כדת, “שלדעתי מן הראוי להדגיש בכל העניין הזה פן אחד במיוחד. רבותי, כוונתי לפן הדתי. הרשו נא לי – מה היא בעצם האש הזאת? מה הוא הניצוץ הזה הנוצר בעת ההצתה? על פי הודאתו של פרומיתיאוס עצמו אין היא אלא ברק, והברקים הם, כידוע לכל, גילוי כוחו של זיאוס אל הסערות. אנא הסבירו לי, רבותי, איך מגעת ידו של איזה פרומיתיאוס שכזה לאשו של זיאוס? באיזו רשות הוא השתלט עליה? מהיכן הוא לקח אותה? פרומיתיאוס רוצה שנאמין לו שהוא פשוט המציא אותה; אבל זאת אמתלה תפלה, אילו זה היה עניין כזה תמים, מדוע שלא ימציא אותה למשל אחד מבינינו? לפי דעתי הנחרצת, רבותי, פרומיתיאוס זה פשוט גנב את האש מהאלים שלנו. הכחשותיו ותירוציו לא יטעו אותנו. אני הייתי מסווג את העבירה מצד אחד כגניבה פשוטו כמשמעו, ומצד שני ככפירה וכחילול האלים. אנחנו מונינו בכדי להעניש בחומרה יתרה את החוצפה הכופרת ובכדי לגונן על רכושם המקודש של אלילינו הלאומיים. רק את זאת רציתי לומר,” סיים אמיתיאוס, ומיהר לקנח את אפו לתוך שולי גלימתו.
“דברים כדורבנות,” הסכים היפומיתיאוס. “האם יש עוד למישהו הערה?”
“במחילה ממך,” אמר אפומיתיאוס, “אבל אינני יכול להסכים לדברי עמיתי הנכבד. אני ראיתי במו עיני את פרומיתיאוס האמור כשהוא מצית את האש; ואומר לכם בכנות, רבותי, שכל העניין הזה הוא עניין של מה בכך. לגלות את האש – את זה יכול לעשות כל עצלן, כל יושב קרנות וכל רועה עזים; אנחנו לא עשינו את זה רק מפני שאדם רציני, כמובן, אין לו לא הזמן ולא הרצון לעסוק בשפשוף איזה אבנים. אני מבטיח לעמיתי הנכבד אמיתיאוס שאלה כוחות טבע פשוטים ורגילים, שההתעסקות בהם היא מתחת לכבודו של אדם הגון, לא כל שכן של האלים. לדעתי האש היא תופעה קטנונית מלגעת בדברים המקודשים על כולנו. אבל לעניין הזה יש פן אחר שעלי להביאו לתשומת לבם של עמיתי. נראה שהאש היא אלמנט מסוכן מאד, ואפילו מזיק. שמעתם שורה של עדים שהעידו לפנינו כי תוך נסיונם לבחון את אמצאת הפוחזים הזאת של פרומיתיאוס לקו בכוויות קשות, ואפילו במקרים מסויימים בנזקי רכוש. רבותי, אם יתפשט באשמת פרומיתיאוס השימוש באש, דבר שלדאבוננו אי אפשר עוד למנעו, איש מאתנו לא יהיה בטוח בחייו ולא ברכושו; זה, רבותי, עלול להיות סופה של הציביליזציה. די באי־זהירות זעומה – ומה יעצור את האלמנט הזה המפר כל שלווה? פרומיתיאוס, רבותי, חטא בקלות דעת הראויה לעונש, בכך שהביא על העולם היזק שכזה. אני הייתי מנסח את אשמתו כחבלה גופנית קשה וכאיום על בטחון הציבור. בשים לב לכך אני מצדד בעונש שלילת החירות לכל ימי חייו, בתנאים קשים ביותר, לרבות השמה בכבלים. אני סיימתי, אדוני היושב ראש.”
“הצדק אתך, עמיתי,” נהם היפומיתיאוס. “רק הייתי רוצה עוד להעיר, רבותי, בשביל מה בעצם היתה נחוצה לנו נגיד איזו אש? האם השתמשו באש אבותינו? לבוא עם דבר שכזה – זאת פשוט זילות בכבודו של הסדר המקובל שעבר אלינו מדורות עברו, זאת – הממ, חתרנות לשמה. לשחק באש – רק זה היה חסר לנו! וחישבו נא, רבותי, לאן זה יוביל: ליד האש יהיו האנשים לרגישים ללא צורך, יתגוללו בחום ובנוחות, במקום – נו, במקום שיילחמו וכיוצא בזה. מזה תצמח רק רכרוכיות, שפל מוסרי ו – – הממ, בכלל אי סדר וכדומה. בקיצור יש לעשות משהו נגד תופעות לא בריאות שכאלה, רבותי. בצוק העתים ובכלל. רק את זאת רציתי להזכיר.”
“נכון מאד,” נשמע קולו של אנטימיתיאוס. “אנחנו כולנו בוודאי מסכימים לדברי היושב־ראש שלנו, שהאש של פרומיתיאוס עלולה להביא תוצאות מי ישורן. רבותי, אל נא נשלה את עצמנו: זה עניין עצום. לשלוט באש – איזה אפשרויות חדשות נפתחות לפנינו! אזכיר רק באקראי: לשרוף את יבולי האויב, להצית להם את בוסתני הזיתים וכן הלאה. באש, רבותי, ניתנת לבני האדם עוצמה חדשה ונשק חדש; האש תהפוך אותנו לשווי אלים כמעט,” לחש אנטימיתיאוס, ולפתע התפרץ בחריפות. “אני מאשים את פרומיתיאוס, שהוא הפקיר את הכוח הזה, כוח האלים העומד בפני כל, בידי רועים ועבדים, בידי כל דכפין; שהוא לא מסר אותו לידיים מוסמכות שיידעו לשמור עליו כעל אוצר המדינה ולשלוט באמצעותו. אני מאשים את פרומיתיאוס שהוא מעל על ידי הפקרת גילוי האש, שהיתה חייבת להישמר כסודם הכמוס של האצילים. אני מאשים את פרומיתיאוס,” צעק אנטימיתיאוס בהתרגשות, “שהוא לימד להצית אש גם לזרים! שהוא לא שמר על הסוד גם בפני אויבינו! פרומיתיאוס גנב את האש מכולנו בכך שהוא נתן אותה לכול! אני מאשים אותו בבגידה! אני מאשים אותו בחתירה תחת אושיות הקהילה!” אנטימיתיאוס נתקף שעול מרוב צעקה. “אני מציע עונש מיתה,” הספיק עוד לפלוט.
“ובכן, רבותי,” אמר היפומיתיאוס, “האם עוד מישהו מבקש את רשות הדיבור? ובכן בית הדין מוצא את הנאשם פרומיתיאוס אשם הן בכפירה ובזילות האלים, והן בפשע חבלה גופנית חמורה, וכן היזק לרכוש הזולת ואיום על בטחון הציבור, ונוסף לכך בפשע הבגידה. רבותי, אני מציע להשית עליו או מאסר עולם, בתוספת משכב אבן ושימה בכבלים, או עונש מיתה. הממ.”
“או שניהם גם יחד,” נפלט מפי אמיתיאוס, “בכדי להעתר לשתי ההצעות.”
“מה פירוש – שני העונשים גם יחד?” שאל אב בית הדין.
“אני כרגע חושב על זה,” נהם אמיתיאוס. “אפשר אולי כך…. לגזור על פרומיתיאוס קשירת עולם אל סלע… ושיבואו להם נשרים ויטרפו לו את כבדו החוטא, התואילו להבין?”
“זה בא בחשבון,” אמר היפומיתיאוס בארשת שביעות רצון. “רבותי, זה יהיה הפעם עונש לדוגמה בעבור – – הממ, תעלולי פשע שכאלה, האין זאת? האם מישהו מתנגד? אז גמרנו.”
★
“ולמה, אבא, גזרתם על הפרומיתיאוס הזה עונש מוות?” שאל את היפומיתיאוס בנו אפימיתיאוס בשעת ארוחת הערב.
“את זה אתה לא מבין,” נהם היפומיתיאוס, תוך שהוא נוגס בירך כבשה. “שמע, נתח כזה, כשהוא צלוי, בכל זאת יותר משובח מבשר חי; אז תראו־תראו, למשהו האש הזאת בכל זאת טובה.– אלה היו טעמים של עניין ציבורי, אתה מבין? לאן עוד נגיע אם כל אחד יוכל לבוא עם משהו חדש וגדול בלא עונש, לא? אבל משהו עוד חסר בבשר הזה – – מצאתי!” קרא בקול עולז. “נתחי הבשר הצלויים צריך לזרות עליהם מלח ולמרוח אותם בשום! זהו זה! נערי, זאת היא תגלית! אתה רואה, את זה פרומיתיאוס שכזה לעולם לא היה ממציא!”
1932
על עידן השקיעה
מאתקארל צ'אפק
בפתח המערה היה שקט. הגברים יצאו עם בוקר, כשהם מנופפים ברמחיהם, בכיוון העמק, שבו נצפה עדר איילים; הנשים מצדן התפזרו ביער ללקט תותי בר, ורק פה ושם אפשר היה לשמוע את פטפוטן הצרחני; הילדים ככל הנראה השתוללו בנחל – ואגב, מי יכול בכלל לשלוט בהם, פרחחים פראים כמו זאבים. וכך ישב האיש הזקן, אדם קדמון, כשהוא מנמנם לו בדומיה הנדירה ומתרווח בשמשה המלטף של ראשית אוקטובר; על צד האמת הוא נחר ואפו פלט שריקות חדות, אבל הוא העמיד פנים שאיננו ישן, אלא שומר על מערת השבט ומושל בה, כיאה לראש שבט בא בימים.
גברת קדמון הזקנה פרסה עור דוב טרי וניגשה לגרד אותו באבן צור חדה. את זאת צריך לעשות ביסודיות, טפח אחר טפח – ולא כמו שעושה הצעירה, נזכרה לפתע גברת קדמון; הפוחזת הזאת נוהגת רק לעבור על זה בחפזון וכבר היא רצה אל הילדים, מוצילי־פוצילי – עור כזה, חושבת קדמון הזקנה, לא יחזיק מעמד, איפה, זה יעפש או יירקב; אבל אני לא אתערב לה בעניניה, חושבת גברת קדמון, אם הבן איננו אומר לה – – לומר את האמת, לחסוך הצעירה הזאת לא יודעת. ופה הפרווה נקובה, בדיוק באמצע הגב! אל אלהים, נדהמת הגברת הזקנה, איזה מטומטם זה היה שדקר את הדב הזה בגב? זה הלא יקלקל את כל הפרווה! את זה הגבר שלי אף פעם לא היה עושה, אומרת הזקנה בלבה במרירות, הוא תמיד ידע לקלוע לצוואר – –
“אה, כן,” גנח אותו רגע ממש קדמון הזקן ושפשף את עיניו. “עוד לא חזרו?”
“איפה!” נהמה הגברת הזקנה. “להם עוד תחכה.”
“יא.” נאנח הישיש ומצמץ, רדום עדיין. “איפה – אלה. נו, כן. ואיפה הנשים?”
“האם אני שומרת עליהן?” רטנה הזקנה. “בטח מרכלות באיזה מקום – –”
“אה, יא־יא”, פיהק סבא קדמון. “מרכלות להן. במקום ש–, – במקום שמשהו, נגיד, משהו – – אז זהו. ככה זה נראה.”
היה שקט; רק קדמון הישישה שפשפה במהירות ובעקשנות־של־זעם את העור הטרי.
“אני אומר,” נשמע קולו של קדמון, תוך שהוא מהרהר ומגרד את גבו. “תראי, שוב לא יביאו שום דבר. זה ברור כשמש: עם הרמחים המצועצעים שלהם מעצם – – ואני כל הזמן אומר לבן: תסתכל, שום עצם לא יכולה להיות די קשה ודי חזקה לעשות ממנה רומח! – – את זאת הרי תביני אפילו את בתור אשה, שלשום עצם, ואפילו שום קרן לא יכולה להיות כזאתהיא, נו, קשיחות, את מבינה? את פוגעת עצם על עצם ואת לא יכולה לחדור, לא? זה הלא אומר השכל הישר! אבל ראש חץ כזה מאבן, תקשיבי טוב – – כמובן, יש בזה יותר עבודה, אבל יוצא מזה, חביבי, כלי – אבל האם הבן שלנו יקשיב לעצה?”
“זה הלא ברור,” אומרת גברת קדמון בארשת חמוצה, " היום כבר אף אחד לא שומע מה שאומרים לו."
“אני הלא לא מנסה לתת להם פקודות,” התרגז הסב. “אבל גם לעצה לא ישמעו! מה תאמרי, אתמול מצאתי תחת הסלע כזה שבר אבן צור, כזה שטוח ויפה. די היה לסתת אותו קצת בקצוות להוסיף לו חדות, והנה לך ראש חץ, ממש תענוג. אז לקחתי את זה הביתה להראות לבן: תסתכל איזו אבן, מה תאמר? נכון, הוא אומר, אבל מה כבר אפשר לעשות בזה, אבא? ובכן, אפשר לסתת אותה לראש חץ, אני אומר. – אבל מה אתך, אבא, אומר הוא, מי יתעסק בדבר כזה? הלא יש לנו מהגרוטאות האלה מלוא המערה וזה לא טוב לשום דבר; זה לא נדבק לקנה העץ, תעשה מה שתרצה, אז בשביל מה זה טוב? – הם עצלנים הם,” צעק הישיש בזעם. “היום כבר אף אחד לא מוכן לעבד אבן צור כמו שצריך, זהו! רק נוחיות! בטח, חוד כזה מעצם מוכן אחת־שתיים, אבל גם באחת־שתיים יישבר. לא חשוב, אומר הוא, לוקחים חדש וזהו. נו טוב, אבל מה ייצא מכל זה? כל רגע רומח חדש! תגידי בעצמך – מי שמע דבר שכזה? יא־חביבי, ראש חץ כזה מאבן צור צריך להחזיק שנים על שנים! אבל אני אומר – ועוד ייזכרו במה שאמרתי: עוד יבוא יום ויחזרו בשמחה לכלי הזין האלה מאבן שאנחנו עשינו בזעת אפנו! לכן אני מחביא כל מה שאני מוצא: חצים ישנים וסכינים מאבן צור – – ולזה הוא קורא גרוטאות!”
האדון הזקן נחנק ממש מעצב ורוגז. “נו, תראה,” נשמע קולה של גברת קדמון, בכוונה להסיט את מחשבותיו. “תסתכל על העורות האלה. אמא, אומרת הצעירה, בשביל מה לגרד כל כך הרבה? חבל על העבודה; תנסי פעם לעבד את העור באפר, זה לפחות לא מסריח.” – “אותי תלמדי,” התנפלה הישישה על הכלה בהעדרה, “מה שאני יודעת, אני יודעת! מאז ומתמיד היו מגרדים את העורות, ואיזה עורות יצאו מזה! כמובן, אם חבל לך על העבודה – רק אם הן יכולות להתחמק מאיזו עבודה! רק בשביל זה הן ממציאות כל הזמן משהו חדש – לעבד עור באפר! מי שמע דבר שכזה?”
"אז ככה זה,'' פיהק קדמון. “אף פעם לא טוב להם איך שאנחנו עשינו. ושרמחים מאבן כבדים ליד. זה אם כן נכון – אנחנו לא החשבנו כל כך את הנוחיות; אבל היום – נונונו, רק לא לקבל יבלות על הידיים העדינות שלהם! תגידי את, לאן זה יוביל? תקחי את הילדים של היום. תעזוב אותם, סבא, אומרת הכלה, שישחקו. אבל מה יצא מהם ביום מן הימים?”
“לו לפחות לא היו כל כך רועשים,” התאוננה הגברת הזקנה. “לא מחונכים הם, זאת האמת!”
“הנה לך החינוך של היום,” שח קדמון הזקן בנימת הטפה. “אם אני פה ושם אומר משהו לבן, הוא יאמר: אבא, את זה אתה כבר לא תבין, היום יש תקופה אחרת, עידן אחר – – והוא מוסיף, אפילו הרמחים מעצם כבר אינם המלה האחרונה; פעם, הוא אומר, ימציאו האנשים עוד חומרים לגמרי אחרים – – את מבינה, פה כבר הכל נגמר: כאילו אי פעם מישהו ראה חומר יותר קשיח מאבן או עץ או עצם! זה אפילו את, בתור אשה פתיה, מוכרחה להבין, ש־ ש־ שזה עובר כל גבול!”
ידיה של גברת קדמון שקעו לחיקה. “תגיד,” אמרה, “איפה הם לוקחים את כל השטויות האלה?”
“נו, אומרים שזה מודרני עכשיו,” לעס הישיש באין שיניים. “תשמעי, שם, לצד זה, ארבעה ימי הליכה מפה, הגיע איזה שבט נוודים, כזה אספסוף זר, והם – כך אומרים – שעושים את הדברים האלה – – שתדעי, כל השטויות האלה למדו שלנו מהם. את הרמחים מעצם והכל. הם אפילו – – אפילו קונים מהם את הדברים האלה,” צעק בהתרגשות. “בעד הפרוות הטובות שלנו! כאילו אי פעם בא משהו טוב מידי זרים! רק לא להתחיל בעסקים עם איזה ערב־רב של זרים! ובכלל, זהו נסיון משכבר הימים, שבא אלינו מידי אבותינו: כל זר שבא – צריך בלי ענינים להתנפל עליו ולגמור אתו על המקום. כך זה היה מאז ומתמיד: בלי בעיות – ולקטול. אבל איפה, אבא, אומר הבן, היום התנאים שונים, עכשיו הולכים על חילופי סחורות – – חילופי סחורות! אם אני קוטל אותו ולוקח את מה שהיה לו, אני מקבל את הסחורה ואינני נותן כלום – בשביל מה להחליף? – מה אתך, אבא, אומר הבן, אתה משלם בחיי אדם ועל אלה חבל! – אז הא לך: חבל על חיי אדם! כאלה דעות הולכות היום,” נהם האדון הזקן בגועל. “מוגי לב הם, זה הכל. חבל על החיים! וממה יתפרנסו, תגידי, כל כך הרבה אנשים אם לא יהרגו מהם קצת? כבר עכשיו מתמעטים האיילים נורא! תראי אותם, על חיי אדם הם חסים; אבל כבוד למסורת אין להם, את אבותיהם ואבות אבותיהם אינם מכבדים – זה הרי הפקר,” פרץ סבא קדמון בצעקה. “לא מכבר אני מסתכל, כזה פספוס נוטף־אף לוקח חתיכת חרס ומצייר על קיר המערה ראש תאו. אני נתתי לו סטירה בריאה, אבל הבן בא ואומר, עזוב אותו, הלא התאו הזה כמו חי! פה כבר כלו כל הקיצין! האם אי פעם מישהו עשה דברים בטלים כאלה? אם אין לך מה לעשות, ילד, לך לסתת איזו אבן צור, אבל אל תצייר תאואים על הקיר! בשביל מה טובות שטויות כאלה?”
גברת קדמון נשכה את שפתיה. “לו רק תאואים,” פלטה לאחר רגע.
“אז מה?” שאל הסב.
“אבל כלום,” התגוננה גברת קדמון, “אני מתביישת להגיד – – אז שתדע,” החליטה לפתע, “הבוקר מצאתי במערה… חתיכת שנהב מממוטה. היה מגולף כמו… כמו אשה עירומה. שדיים והכל, אתה מבין?”
“מה את אומרת,” התפלא הישיש. “ומי גילף את זה?”
גברת קדמון משכה ברוגזה בכתפיה: “מי יודע? כנראה מישהו מהצעירים. אני זרקתי את זה לאש, אבל – – כאלה שדיים! פויה!”
“– – – – זה לא ילך יותר,” נפלט מגרונו של סבא קדמון. “זאת היא שחיתות! את רואה, זה בא מזה שחותכים כל מיני דברים מעצמות! אנחנו אף פעם לא חשבנו על בושות כאלה, כי מאבן צור אפילו אי אפשר לעשות את זה – לאן נגיע? אלה הן ההמצאות שלהם! כל הזמן למצוא משהו חדש, כל הזמן להנהיג מנהגים חדשים, עד שהכל יושחת ויושמד! – ואני אומר,” קרא אדם קדמון מתוך רוח נבואה, “הרבה זמן זה כבר לא יקח!”
1931
בימים ההם בזמן הזה
מאתקארל צ'אפק
אל איפאטור, אזרחה של העיר היוונית תביי, וקולע סלים, הגיע במרוצה, שעה שישב בחצר, עסוק בקליעת סליו, שכנו פילאגורוס וקרא כבר ממרחק מה: “איפאטור, עזוב את הסלים שלך ושמע! קורים דברים איומים!”
“מה בוער?” שאל איפאטור ונראה היה שהוא מתכוון לקום על רגליו.
“יותר גרוע משריפה,” שח פילאגורוס. “אתה יודע מה קרה? הולכים להעמיד לדין את המצביא שלנו, ניקומאכוס! יש אומרים שהוא נאשם באיזה תככים עם אנשי תסלוניקה; אחרים טוענים שמאשימים אותו באיזה שהם קשרים עם מפלגת הבלתי מרוצים. בוא מהר, מתאספים באגורה1!”
“ומה אעשה שם?” שאל איפאטור, פוסח על שני הסעיפים.
“זה נורא חשוב,” אמר פילאגורוס. “יש שם כבר המון נואמים; יש כאלה הטוענים שהוא חף מפשע, אחרים אומרים שהוא אשם. בוא לשמוע?”
“חכה,” אמר איפאטור, “אני רק אגמור את הסל הזה. תגיד לי, במה בעצם מאשימים אותו, את ניקומאכוס?”
“זה בדיוק מה שלא ברור,” אמר השכן. "אומרים דא והא, אבל השלטונות שותקים, טוענים שהחקירה טרם נתסיימה. אבל באגורה שמח, צריך לראות! יש שם צועקים שניקומאכוס חף מפשע – "
“חכה רגע; איך הם יכולים לצעוק שהוא חף מפשע אם, לא יודעים בבטחון במה מאשימים אותו?”
“זה לא חשוב; כל אחד שמע משהו, וכל אחד מדבר רק על מה שהוא שמע. לכל אחד הלא יש זכות לדבר על מה ששמע, לא? אני הייתי מאמין שניקומאכוס רצה לבגוד בנו בקשר עם אנשי תסלוניקה; אחד שם סיפר על זה ואמר שמכר אחד שלו ראה איזה מכתב. אבל אדם אחר אמר שזה קשר נגד ניקומאכוס ושהוא יודע על זה כמה דברים – מספרים שמעורבת בזה אפילו הנהגת הקהילה. אתה שומע, איפאטור? עכשיו השאלה היא –”
“חכה,” אמר קולע הסלים. “עכשיו השאלה היא: האם החוקים שחוקקנו לעצמנו הם חוקים טובים או רעים? האם מישהו באגורה דיבר על זה?”
“לא. אבל זה לא העניין. העניין הוא ניקומאכוס.”
“האם מישהו באגורה אומר שהפקידים המנהלים את החקירה נגד ניקומאכוס, הם מושחתים או מטי משפט?”
“לא. על זה לא דיברו בכלל.”
“אז על מה דיברו?”
“הלא אמרתי לך: על השאלה האם ניקומאכוס אשם או חף מפשע.”
“שמע, פילאגורוס, אילו אשתך הסתכסכה עם הקצב בגלל שהוא נתן לה בשר שלא כמשקלו – מה תעשה?”
“אעזור לאשתי.”
“לאו דווקא; אתה תסתכל האם לקצב הזה יש משקלות נכונים.”
“את זה אני יודע גם בלעדיך, בן־אדם.”
“אתה רואה. ואחר־כך תבדוק האם המאזניים בסדר.”
“גם את זה אתה לא צריך להגיד לי, איפאטור.”
“אני שמח לשמוע. ואם המשקלות והמאזניים בסדר, אתה תבדוק את המשקל של אותו בשר, ומייד תדע האם צודק הקצב או אשתך. זה מוזר, פילאגורוס, שבני אדם חכמים יותר כשמדובר בנתח בשר מאשר בעניינים ציבוריים. האם ניקומאכוס אשם או חף מפשע? זה יתברר על ידי שקילה, אם המאזניים והמשקלות בסדר. אלא שבשעת בדיקת המשקל אסור לנשוף לתוך כפות המאזניים להטות אותן לצד זה או אחר. מדוע אתם טוענים, שהפקידים החוקרים את ענייני ניקומאכוס הם רמאים או מי יודע מה?”
“את זאת אף אחד לא אמר, איפאטור.”
“אני חשבתי שאינכם מאמינים להם; אבל אם אין לכם סיבה שלא להאמין להם, מדוע לכל הרוחות אתם נושפים לתוך כפות המאזניים? אחד מהשניים: או שזה כך, כיון שלא איכפת לכם שהאמת תתגלה, או שכל זה איננו אלא אמתלה להתפלג לשני מחנות ולריב. שיכה הרעם את כולכם, פילאגורוס; אני לא יודע האם ניקומאכוס אשם, אבל אתם נורא אשמים בכך שהייתם שמחים להטות את הצדק. זה מוזר, השנה הערבות גרועות: מתקפלות כמו חתיכות חבל; אין להן שום חוזק. צריך היה שיהיה קצת יותר חם, פילאגורוס; אבל זה כבר בידי האלים, לא בידי בני האדם.”
1926
-
ה“אגורה” היה כינויין של רחבות השוק בערי יוון העתיקה, ששימשו כאתרי התכנסות הציבור לדיונים בעייני הקהילה. ↩
תֶרְסִיטֶס
מאתקארל צ'אפק
היה לילה והגברים בני יוון התקרבו אל האש הבוערת.
“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”
“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”
“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”
“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.
“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”
“הםם”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”
“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”
“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”
“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”
“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”
“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”
“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”
“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”
“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”
“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”
“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”
“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”
“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”
“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”
“זה נכון,” סבר היפודמוס, שקוע בהרהורים, “שהמלחמה הזאת כבר נסחבת משהו נורא.”
“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”
“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”
“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”
“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”
“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”
1931
אגאתון, או על התבונה
מאתקארל צ'אפק
אנשי האקדמיה של בויוטיה הזמינו את הפילוסוף אגאתון איש אתונה להרצות לפניהם על הפילוסופיה. אף על פי שאגאתון לא היה נואם מופלג, הוא קיבל את ההזמנה, בכדי להפיץ, ככל שיכולתו מגעת, את דבר הפילוסופיה, אשר “נראה היה שהיא נמצאת בתהליך שקיעה”, כדברי ההיסטוריון. ביום המוסכם הוא הגיע לבויוטיה, אך השעה היתה עדיין מוקדמת; אשר על כן יצא אגאתון לטייל בשעת הדמדומים בעיבורי העיר ונהנה ממעופן של ציפורי דרור מעל לגגותיה.
בשעה שמונה בדיוק הוא ניגש לאולם ההרצאות, אך מצא אותו ריק כמעט לגמרי; רק חמישה שישה אנשים ישבו על הספסלים. אגאתון התיישב ליד דוכן המרצים והחליט להמתין מעט, עד אשר יתאסף מנין גדול יותר של שומעים; בינתיים פתח את המגילה שממנה התכוון להקריא, והתעמק בה.
המגילה הזאת הכילה את כל שאלות היסוד של הפילוסופיה; היא פתחה בתורת ההכרה, המשיכה בהגדרת האמת, בהפרכתן של דעות פסולות, כלומר כל הדעות שבעולם מלבד דעותיו של אגאתון, ושרטטה את עיקרי הרעיונות הנשגבים ביותר. כאשר הגיע אגאתון למקום זה, הוא הרים את עיניו; הוא ראה שמספר השומעים עלה לתשעה, אשר על כן נתקף בזעם וצער, והוא הכה במגילה בשולחן ופתח כדלקמן:
"גבירותי ורבותי,
או ליתר דיוק andres Boiótikoi, לא נראה לי שעירכם מצטיינת בהתעניינות רבה בשאלות שברומו של עולם, הכלולות בתכנית הערב. אני יודע, גוברין דבויוטיה, שדעתכם נתונה כעת לבחירות הקרובות ל־bule המקומית, וכי שעה כזאת איננה מתאימה לדברי תבונה, ואפילו לא לחוכמה; בחירות הן עניין לפיקחים."
כאן עצר אגאתון את שטף דיבורו והרהר קמעה. “רגע אחד,” חידש את דיבורו, “זה עתה נפלט מפי משהו שטרם חשבתי עליו. אמרתי שלוש מלים: פקחות – חוכמה – תבונה. אמרתי אותן בכעס. שלושתן מציינות איזה שהוא כושר של האינטלקט; אני מרגיש שמשמעותן שונה לחלוטין, אבל אני מתקשה לומר מה מבדיל בינן. סלחו נא לי, מייד אחזור לתוכנית הערב; עלי רק להבהיר לעצמי את שלוש המלים האלה.”
“זה ברור,” הוא המשיך לאחר שעה קלה; "הניגוד לפיקחות הוא טפשות, בעוד שניגודה של חוכמה הוא שגעון. אבל מה הוא ניגודה של תבונה? יש מחשבות, רבותי, שאינן פיקחות, כי הן פשוטות מדי, שאינן חכמות, שכן הן דומות לשגעון, ובכל זאת הן נבונות. התבונה איננה דומה לא לפיקחות ולא לחוכמה.
"בני בויוטיה, בחיי היומיום לא איכפת לכם כזית, כפי שאנחנו אומרים ביוונית, מה הן הגדרות המושגים, ובכל זאת אתם מבדילים בינם. תאמרו שפלוני הוא ‘גנב פיקח’; לעולם לא תאמרו שהוא ‘גנב חכם’ וודאי לא שהוא ‘גנב נבון’. תשבחו את החייט על שהוא קובע את מחיריו בחוכמה, אבל לא תאמרו לעולם שהוא עושה זאת בתבונה. יש כאן הבדל כלשהו המונע מכם לערבב את המונחים.
"אם תאמרו על פלוני שהוא חקלאי פיקח, כוונתכם לומר מן הסתם שהוא מיטיב למכור את תוצרתו בשוק; תאמרו שהוא חקלאי חכם, כוונתכם שהוא בדרך כלל יודע לכלכל את ענייניו היטב; אבל אם תכנו אותו חקלאי נבון, משמעותו אולי שהוא חי טוב, יודע הרבה ומסוגל לשתף את עצמו בבעיות הזולת ולהשיא לו עצה רצינית.
"או, נניח, פוליטיקאי פיקח יכול בהחלט להיות נוכל ומזיק לקהיליה; אבל כפוליטיקאי חכם תכנה רק את מי שיודע לנהל את העניינים לתועלת הכלל ובאורח הראוי לשבח; בעוד אשר פוליטיקאי נבון, רבותי, את זאת אתם וודאי מרגישים כולכם, הוא אשר מכנים אותו ‘אבי המולדת’ או בדומה לכך; מכאן שהתבונה היא משהו הקרוב ללב.
"אם אומר על פלוני שהוא פיקח, אני מתכוון לתכונה הראויה לציון; כאילו אמרתי, נגיד, שלדבורה יש עוקץ או לפיל יש חדק. דבר אחר לגמרי הוא לומר שהדבורה חרוצה או שהפיל חזק מאד; יש בכך מעין הכרה: אני מכבד את החוזק, אבל לא את החדק. באותה מידת רצינות אומר על פלוני שהוא חכם. אבל אם אומר שהוא נבון – זה, חביבי, ענייו אחר; זה כאילו אמרתי שאני מחבב אותו. בקיצור, פיקחות היא מתת או כושר; חוכמה היא יכולת או עוצמה; אבל התבונה היא סגולה.
"ועכשיו אני כבר יודע מה ההבדל בין שלוש המלים: הפקחות היא בדרך כלל אכזרית, אנוכית ונוטה להרע; היא מחפשת את חולשות הזולת ויודעת לנצלן לטובתה; היא מובילה להצלחה.
"החוכמה היא בדרך כלל אכזרית לבני אדם, אבל צודקת כלפי תכליותיה; היא מחפשת את טובת הכלל; אם היא מגלה חולשה או פיגור אצל הזולת, היא מבקשת לסלקה על ידי הדרכה או משמעת; היא מובילה לתיקון הדברים.
"התבונה איננה יכולה להיות אכזרית, כי טיבה רצון טוב וסימפטיה; אין היא עוד מבקשת אפילו את תועלת הכלל, כי היא אוהבת את בני האדם ואין לה עניין בחיפוש תכלית מרחיקת לכת יותר; במוצאה חולשה או עניות רוח בזולת, היא מוחלת ואוהבת; היא מובילה להרמוניה.
"גוברין דבויוטיה, השמעתם אי פעם שאדם אומלל ייקרא ‘נבון’? או לץ? או אדם מר נפש ומאוכזב? אמרו נא לי, מדוע נוהגים – לפחות בחיים שמחוץ לפילוסופיה – לכנות אדם נבון באשר הוא ממעט לשנוא וחי בהבנה טובה עם העולם הסובב אותו? אמרו בלב פעמים רבות ומרובות את המלה ‘תבונה’; אמרו אותה כאשר אתם שרויים בשמחה או בצער, עייפים, ממורמרים וקצרי רוח; תשמעו בה הד של עצב, אבל עצב מפוייס, שמחה החוזרת אל עצמה בעדן, עייפות, אבל עייפות מלאת אתגרים, סבלנות ומחילה לאין קץ; כל אלה הם, ידידי, קולות מהנים ונוגים, קולות שבהם מהדהדת התבונה.
"כן, התבונה היא מין תוגה. את החוכמה יכול אדם להשקיע כולה בפעלו, יכול להגשימה במלאכתו. אבל התבונה לעולם תישאר מרחפת מעל לכל מלאכה. אדם נבון דומה לגנן, המזבל את גנו וקושר את הורדים לתמוכות ותוך כדי כך הוא חושב, אם תמצי, על אלהים. מלאכתו לעולם לא תקיף את מלוא תבונתו ולא תגשימנה. החוכמה היא חוכמת המעשה, התבונה – תבונת החוויה.
"אלא שמשוררים ואומנים רבי תבונה יודעים להשקיע גם את החוויה ביצירתם; אין הם מגישים את תבונתם במעשים, אלא במישרין בחוויה. זאת סגולתה המיוחדת של האומנות ודבר בעולם לא ישווה לה.
“ראו, פרשתי לגמרי מהנושא שלי. אבל מה נותר לי עוד לומר? אם התבונה נעוצה בחוויה ולא במחשבה, אין צורך שאקרא מהמגילה שהבאתי.”
1920
אלכסנדר הגדול איש מוקדון
מאתקארל צ'אפק
לאריסטו איש סטאגירה
מנהל הליציאון באתונה
מורי היקר והנערץ, אריסטו היקר!
מזמן, זמן רב, לא כתבתי לך; אבל כפי שידוע לך, הייתי עסוק יותר מדי בענייני מלחמה, וכאשר עלינו על הִירְקַנִיָה, דְרַנְגִיָנָה וגֶדְרוֹזִיה, כאשר כבשנו את בַקְטְרִיָה והתקדמנו אל עבר נהר ההינדוס, לא היה זמן ואף לא חשתי רצון לקחת לידי את העט. עכשיו אני כבר כמה חודשים בחזרה בשושן; אבל כאן היו דאגות למעלה ראש עם המינהל, מינויי פקידים וחיסול כל מיני סכסוכים והתמרדויות, כך שעד היום לא נתפניתי לכתוב לך משהו על עצמי. אמת, ידוע לך אל נכון מתוך הפרסומים הרשמיים מה קרה; אבל הן מסירותי לך והן האימון שאני רוחש להשפעתך על חוגי המשכילים ההלניים מניעים אותי לפתוח את לבי לפניך כמורי הנערץ ומנחי הרוחני.
אני נזכר במכתב האוילי והנלהב שכתבתי לך לפני שנים (איזה עידן עידנים זה כבר בעיני!) על קברו של אכילס; היה זה בפתחו של מסעי לפרס, ואני נשבעתי אז שבן־פליאס האמיץ יהיה לי למופת חיים. חלמתי רק על גבורה וגדלות; כבר היה מאחורי הנצחון על תראקיה וחשבתי שאני צועד בראש מחנה המוקדונים וההלנים נגד דריווש רק כדי להתקשט בעלה דפנה, ראויים לאבותינו שאותם פאר הומרוס האלהי בשירתו. אני יכול לומר שלא נשארתי חייב דבר לאידיאל שלי לא ליד כיירוניאה ולא ליד גראניקוס; אלא שאני מעריך היום אחרת את משמעותן המדינית של פעולותי דאז. האמת המפוכחת היא שמוקדון שלנו, קשורה כפי שהיתה קשר רופף ליוון, היתה מאויימת מצפון בידי התראקים הברבריים; הם יכלו להתנפל עלינו ברגע בלתי מתאים, שהיוונים היו מנצלים להפרת החוזה שבינינו ולהתנתקות ממוקדון. פשוט היה הכרח להכניע את תראקיה, בכדי להגן על אגפה של מוקדון למקרה של בוגדנות יוונית. זה היה הכרח מדיני, אריסטו היקר; אבל תלמידך לא הבין זאת אז דיו שעה שהפליג בחלומות על מעללי אכילס.
בכיבוש תראקיה נשתנה מצבנו: אנחנו שלטנו לאורך כל החוף המערבי של הים האיגאי עד בואכה בוספורוס; אלא שעל שליטתנו בים האיגאי איימה העוצמה הימית של ממלכת פרס; בייחוד בעומדנו על הבוספורוס והדרדנלים, מצאנו את עצמנו בקרבה מסוכנת לאיזור ההשפעה הפרסי. במוקדם או במאוחר נגזר עלינו להגיע לידי התנגשות בינינו ובין פרס בקרב על הים האיגאי ועל שיט חופשי במיצרים. למזלנו הקדמתי את המכה, לפני שדריווש הספיק להתכונן. חשבתי שאני צועד בעקבותיו של אכילס, ושאני עתיד לכבוש לתפארת יוון את איליאס החדשה; על צד האמת, כפי שאני רואה זאת היום, היה זה הכרח מוחלט להדוף את פרס מהים האיגאי; ואני הדפתי אותה, מורי היקר, בפעולה כה מושלמת שכבשתי בתוך כך את ביתיניה כולה, ואתה את פריגיה, קאפאדוקיה, בזזתי את קיליקיה ונעצרתי רק ליד תרשיש. אסיה הקטנה היתה שלנו. לא רק השלולית האיגאית הישנה, אלא כל החוף הצפוני של הים התיכון, או, כפי שאנחנו מכנים אותו, ים מצריים, היה בידינו.
היית אומר מן הסתם, אריסטו היקר שלי, שעתה הושגה המטרה המדינית והאסטרטגית שלנו, הוה אומר הוצאתה הסופית של פרס ממימי יוון. אלא שבכיבוש אסיה הקטנה נוצר מצב חדש; חופינו החדשים היו עלולים לעמוד תחת איום מדרום, הוה אומר מצד פניקיה או מצריים; משם יכלה פרס לקבל תגבורות ואספקת חומרי לחימה להמשך המלחמה נגדנו. היה זה לפיכך בלתי נמנע שנכבוש את חופי צור ונשתלט על מצריים; בכך היינו לאדוני כל האיזור הימי, אבל יחד עם זאת נוצרה סכנה חדשה: שדריווש, נשען על ארם נהריים העשירה, יפרוץ לסוריה ובכך ינתק את מושבתנו במצריים מבסיסנו שבאסיה הקטנה. הייתי חייב, לפיכך למגר את דריווש ויהי מה; הצלחתי בכך ליד תל־גומל; כפי שידוע לך וודאי נפלו לחיקנו בבל ושושן, פֶרְסָפוֹלִיס ופַסַרְגָדָה. בכך השתלטנו על המפרץ הפרסי; אולם להגנת מושבתנו החדשה כנגד התקפות אפשריות מצפון, היה הכרח לעלות למעלה, נגד המדים וההירִקנים. עכשיו השתרע שטח שליטתנו מהים הכספי ועד המפרץ הפרסי, אבל נשאר פתוח לצד מזרח; אשר על כן יצאתי בראש המוקדונים שלי לסביבות חרייבה ודרנגיאנה; החרבתי את גדרוזיה, עשיתי שמות באראחוזיה, ונכנסתי כמנצח לבקטריה; ובכדי לחשק את הנצחון הצבאי בעבותות קבע, נשאתי לאשה את רוקסאנה, בת מלך בקטריה. היה זה הכרח מדיני; כבשתי למען המוקדונים והיוונים שלי ארצות מזרח רבות כל כך, שנאלצתי, בין אם רציתי ובין אם לאו, לרכוש את לב נתיני הברבריים בני המזרח גם באמצעות הופעתי והפאר שבלעדיו אין הרועים האביונים האלה יכולים לתאר לעצמם שליט רב עוצמה. האמת היא, שזה היה לזרא בעיני ותיקי הקרבות המוקדונים; אולי היה נדמה להם שמפקדם מתרחק מחבריו לשדה הקרב. לדאבוני נאלצתי אז להוציא להורג את חברי פילוטאס וגם את קַלִיסְטֶנֶס; וגם פַרְמֶנִיון שלי קיפח את חייו. הצטערתי על כך מאד; אבל לא היה מנוס מזה, אם לא לסכן את צעדי הבא בעטיה של התרחבות המרי של המוקדונים שלי. שכן אותה עת הכנתי את מסעי הצבאי להודו. לידיעתך, גדרוזיה ואראחוזיה מסוגרות סביב בשרשרות הרים כמו מצודה; אבל בכדי שהן תהיינה אכן בלתי ניתנות לכיבוש, נחוץ להן שטח הפקר בחזית, שמתוכו אפשר להגיח קדימה או לסגת אל בין החומות. אותו שטח ההפקר הדרוש הוא הודו בואכה נהר ההינדוס. הכרח צבאי אילץ אותי לכבוש את השטח הזה לרבות ראש גשר מעבר לנהר; שום מצביא או מדינאי אחראי לא היה נוהג אחרת; אבל בהיותנו ליד נהר היפאסיס, התחילו המוקדונים שלי להתמרד באומרם שהלאה אינם הולכים בשל עייפותם, מחלות וגעגועים לבית. נאלצתי לחזור; היתה זאת דרך איומה עבור הותיקים שלי, אבל גרועה מכך עבורי; כוונתי היתה להגיע עד מפרץ בנגל, בכדי להשיג גבול טבעי עבור מוקדון שלי, ועכשיו נאלצתי לוותר על המשימה הזאת לזמן מה.
חזרתי לשושן. יכולתי להיות מרוצה על שכבשתי למען המוקדונים וההלנים שלי ממלכה שכזאת. אולם על מנת שלא אהיה עוד תלוי רק באנשים העייפים שלי, גייסתי לצבאי שלושים אלף פרסים; הם חיילים טובים ואני זקוק להם בדחיפות להגנת הגבול המזרחי. ומה תאמר, חיילי הותיקים ממורמרים על כך מאד. הם אינם מסוגלים להבין אפילו את זאת, שאחרי שרכשתי לעמי אזורים במזרח ששטחם פי מאה משטח מולדתנו, הייתי למלך המזרח הגדול; שעלי למנות את פקידי ויועצי מבין שורות המזרחיים, ועלי להקיף את עצמי בחצר מזרחית; כל אלה הם בחזקת הכרח פוליטי, שאני מקיימו לשם שמירת ענייניה של מוקדון רבתי. הנסיבות דורשות ממני שוב ושוב קורבנות אישיים למכביר; אני נושא בעול זה ללא טרוניה, כי מחשבתי נתונה לגדולתה ועוצמתה של מולדתי האהובה. עלי לסבול תחת עול הפאר הברברי הכרוך לעוצמתי ותפארתי; נשאתי לי לנשים שלוש נסיכות של ממלכות מזרחיות; ולבסוף, אריסטו היקר, אפילו הייתי לאל.
כן, מורי היקר: הוכרזתי לאל; נתיני המזרחיים הטובים משתחווים לפני ומקריבים לי קורבנות. זהו הכרח מדיני, אם ברצוני לקיים סמכות הולמת על אותם רועים בני הרים ומפעילי גמלים. מה רחוקים הימים שבהם לימדת אותי להשתמש בתבונה ובהגיון! אך התבונה עצמה מחייבת להתאים את האמצעים לחוסר התבונה האנושי. במבט ראשון יש בדרכי משום נופך פנטסטי; אבל כאשר אני משקיף עליה עתה בדומיית הלילה של חדר עבודתי האלהי, אני רואה שמימי לא נטלתי שום משימה שלא היתה מותנית התניה מוחלטת בצעדי הקודם.
ראה, אריסטו היקר לי מכל, יהיה זה למען השקט והסדר, למען אינטרס מדיני מובהק, שאוכרז לאל גם במולדתי המערבית. זה ישחרר את ידי כאן במזרח, אם אדע בבטחה, שמוקדון והלאס שלי קיבלו את העקרון הפוליטי של סמכותי המוחלטת; אוכל אז לצאת בשקט למסע הבטחת גבול טבעי למולדתי היוונית בחופיה של סין. בכך הייתי מבטיח לעולמי עד את עוצמתה ובטחונה של מוקדון שלי. כפי שאתה רואה, זאת היא תוכנית צנועה ומושכלת; כבר מזמן אינני ההוזה שנשבע את שבועתו על קברו של אכילס. אם אבקשך עתה, שתכין, כידידי רב התבונה ומדריכי, מהבחינה הפילוסופית ובאורח שיהיה קביל על היוונים והמוקדונים שלי, את הכרזתי לאל, אני עושה זאת כפוליטיקאי ומדינאי אחראי; אשאיר לשיקול דעתך, האם ברצונך ליטול משימה זו כעניין מושכל ופטריוטי והכרח מדיני.
אני מברך אותך, אריסטו יקר שלי,
שלך אלכסנדר
1937
מותו של ארכימדס
מאתקארל צ'אפק
זאת לדעת, שהסיפור על ארכימדס לא היה בדיוק כפי שכותבים; אמנם האמת היא שהוא נהרג כאשר כבשו הרומאים את סירקוז, אבל אין זה נכון, שלביתו נכנס חייל רומי בכוונת ביזה, ושארכימדס בהיותו שקוע בשרטוט איזה מבנה גיאומטרי נבח כלפיו כביכול ברוגזה: “אל תיגע בעיגולי!” ראשית כל ארכימדס לא היה שום פרופסור מפוזר שאיננו יודע מה מתרחש סביבו; נהפוך הוא – הוא היה מטבעו חייל אמיתי, שהמציא עבור מגיני סירקוז כל מיני מכונות מלחמה; שנית, אותו חייל רומי לא היה שום טוראי שיכור תאב ביזה, אלא סרן לוציוס המשכיל והשאפתן, איש המטה, שידע עם מי יש לו הכבוד, והוא לא בא לבזוז, אלא ניצב על מפתן הבית, הצדיע ואמר: “איחולי בריאות טובה לך, ארכימדס.”
ארכימדס הרים את עיניו מלוח השעווה שלפניו, שעליו הוא באמת שרטט משהו, ואמר:
“מה יש?”
“ארכימדס,” אמר לוציוס, “אנחנו יודעים שבלי מכונות המלחמה שלך לא היתה סירקוז מחזיקה מעמד אפילו חודש; ככה נדרשו לנו שנתיים של עבודה. אל תחשוב שאנחנו החיילים לא יודעים להעריך את זה. מכונות יוצאות מהכלל. ברכותי.”
ארכימדס עשה תנועת ביטול בידו. “מה פתאום, הרי אין בזה שום דבר מיוחד. מנגנוני הטלה פשוטים – נו, משחק שכזה. מבחינה מדעית אין לזה הרבה ערך.”
“אבל מהבחינה הצבאית יש,” סבר לוציוס. “שמע, ארכימדס, באתי להגיד לך – בוא לעבוד אתנו.”
“עם מי?”
“אתנו, הרומאים. אתה הלא מן הסתם יודע שקרתגו נמצאת כבר בתהליך של שקיעה. למה זה טוב לעזור להם עוד קצת! עכשיו נטפל בקרתגו, עוד תראה. היה עדיף בשבילכם ללכת אתנו, אתם כולכם.”
“מדוע?” נהם ארכימדס. “אנחנו אנשי סירקוז, במקרה יוונים אנחנו. מדוע שנלך אתכם?”
“כיון שאתם חיים בסיציליה, ואנחנו זקוקים לסיציליה.”
“ולשם מה אתם זקוקים לה?”
“כי אנחנו רוצים לשלוט בכל הים התיכון.”
“אהא,” אמר ארכימדס והתבונן בריכוז בלוח השעווה שלו. “ולשם מה אתם רוצים זאת?”
“מי ששולט בים התיכון, שולט בעולם כולו. זה הלא ברור.”
“האם באמת אתם חייבים להיות שליטי העולם?”
“כן. שליחותה של רומי היא להיות לשליטת העולם. ואני אומר לך, שהיא תהיה.”
“יכול להיות,” אמר ארכימדס ומחק משהו בלוח השעווה. “אבל אני לא הייתי מייעץ לכם, לוציוס. שמע, להיות שליטי העולם – זה יטיל עליכם מעמסת הגנה נוראה. חבל על העבודה שזה יטיל עליכם.”
“זה לא חשוב; אנחנו נהיה ממלכה גדולה.”
“ממלכה גדולה,” מלמל ארכימדס. “אם אני מצייר עיגול קטן או עיגול גדול, זה נשאר עיגול. שוב יש לך גבול – אתם לעולם לא תהיו בלי גבולות, לוציוס. אתה חושב שעיגול גדול מושלם יותר מעיגול קטן? האמנם אתה חושב שאתה גיאומטר גדול בציירך עיגול גדול?”
“אתם היוונים תמיד משחקים בנימוקים,” התריס סרן לוציוס. “אנחנו מצדנו מוכיחים את האמת שלנו אחרת.”
“במה?”
“במעשה. למשל, כבשנו את סירקוז שלכם; לפיכך סירקוז שייכת לנו. האין זאת הוכחה תקפה?”
“כן,” אמר ארכימדס, והתגרד בקצה העט בבלוריתו. “כן; כבשתם את סירקוז; אלא שזאת כבר לא תהיה אותה סירקוז כתמול שלשום. היתה זאת עיר גדולה ורבת תהילה, בן־אדם; עכשיו היא כבר לא תהיה גדולה. חבל על סירקוז!”
“אך לעומתה רומי תהיה גדולה. רומי חייבת להיות החזקה ביותר בעולם כולו.”
“מדוע?”
“בכדי שתשתמר. ככל שאנחנו חזקים יותר, יש לנו יותר אויבים. לכן אנחנו חייבים להיות החזקים ביותר.”
“מה שנוגע לכוח,” מלמל ארכימדס, “אני ככה, קצת פיזיקאי, לוציוס, ואומר לך משהו. הכוח נקשר.”
“מה פירוש?”
“זה חוק שכזה, לוציוס. כוח המופעל, נקשר. ככל שתגדילו כוח, כן תזדקקו לכוח נוסף לקיימו; ויום אחד תבוא השעה –”
“מה רצית לומר?”
“לא כלום. אני לא נביא, בן־אדם; רק פיזיקאי. הכוח נקשר. יותר אינני יודע.”
“שמע, ארכימדס, הלא תרצה לעבוד אתנו? אין לך מושג, איזה אפשרויות עשויות להיפתח לפניך ברומי. היית בונה את מכונות המלחמה הגדולות ביותר בעולם –”
“סלח נא לי, לוציוס; אני אדם זקן, והייתי רוצה עוד לפתח מחשבה אחת שלי או שתיים. – כפי שאתה רואה, אני משרטט פה משהו.”
“ארכימדס, האם לא קוסם לך להשתתף אתנו בכיבוש העולם? – למה אתה שותק?”
“סלח לי,” נהם ארכימדס, רוכן על לוחו. “מה אמרת?”
“שבן־אדם כמוך היה יכול להיות לשליט העולם.”
“הםם, שלטון על העולם,” שח ארכימדס שקוע בהרהוריו. “אל תכעס, אבל אני עסוק פה במשהו יותר חשוב. אתה מבין, משהו מאריך ימים יותר. משהו שבאמת יישאר.”
“ומה זה?”
“תיזהר, אל תיגע בעיגולי! זאת דרך לחשב את שטחה של גיזרת המעגל.”
★
מאוחר יותר נמסרה הודעה רשמית, שארכימדס המלומד קיפח את חייו במקרה.
1938
לגיונות הרומאים
מאתקארל צ'אפק
ארבעה ותיקי קרבות של יוליוס קיסר, אשר חזרו הביתה – לאחר השתתפותם במערכות גליה ובריטניה – עטורי תהילה, בטריומף שעלה על כל מה שהעולם ראה עד אז, ובכן אותם ארבעה גיבורים, ר"ל Bullio, רב־טוראי בדימוס, Lucius, המכונה בשל רזונו Sartor,Macer, המכונה Hilla, מרפא הסוסים של הלגיון השני, ואחרון אחרון Strobus מהעיר Gaeta, התכנסו בבית היין של היווני הסיציליאני, הממזר הידוע אונוקרטס, על מנת להיזכר בצוותא במעללים הצבאיים המהוללים, שהם היו עדים להם. כיון שהיה קצת חם, הציב אונוקרטס למענם שולחן ברחוב, ושם בילו ארבעת החיילים בשתיה כדת תוך כדי שיחה קולנית. לא ייפלא איפוא, שכעבור שעה קלה התאספו סביבם אנשים עוברי הרחוב ההוא, בעלי מלאכה, נהגי פרדות, ילדים ונשים שתינוקות בזרועותיהן, בכדי להקשיב לשיחתם. זאת לדעת שאותה עת היו מעלליו של יוליוס קיסר הגדול עדיין מעוררים עניין בלב כל אזרחי רומי.
“אז תשמעו,” אמר סטרובוס איש גאאטה, “מה שקרה כאשר עמדו מולנו שם על גדות הנהר ההוא שלושים אלף סנונים.”
“חכה,” תיקן אותו בוליו, “ראשית, מספר הסנונים לא היה שלושים אלף, אלא בקושי שמונה עשר אלף, ושנית, אתה היית בלגיון התשיעי שאף פעם לא עמד מול הסנונים. אתם אז חניתם במחנה באקוויטניה ותיקנתם את הנעליים שלנו, כי אצלכם שרתו רק סנדלרים ותפרנים. כך; ועכשיו תמשיך לספר.”
“אתה מבלבל את העניינים,” טען סטרובוס. “שתדע, אנחנו אז חנינו בלוטציה. ואת הנעליים תיקננו לכם כאשר שפשפתם אותן עד חורים בבריחה ההיא מגרגוביה. אתם אז קיבלתם טוב על התחת, אתם והלגיון החמישי, והגיע לכם.”
“זה לא היה כך,” אמר לוציוס, המכונה Macer “הלגיון החמישי אף פעם לא היה ליד גְרֶגוֹבִיָה. הלגיון החמישי קיבל את המנה במכנסיים תיכף על יד ביברקטה, ומאז אי אפשר היה לשלוח אותם לשום מקום אלא בשביל לאכול. יופי של לגיון,” אמר Macer וירק למרחק.
“אבל מי היה אשם בזה,” אמר בוליו, “שהלגיון החמישי נכנס על יד בִיבְרַקְטָה לבוץ. היה צריך לקדם את השישי, אבל אלה מהשישי לא התחשק להם, המשתמטים האלה. הם בדיוק הגיעו ממסיליה מהנקבות –”
“מה פתאום,” התנגד סארטור המכונה הילה, “הלגיון השישי שמה בכלל לא היה; הוא הגיע לחזית רק ליד האקסונה, כאשר פיקד עליהם גאלבה.”
“אתה לא מבין בזה כלום, סרס סוסים שכמוך,” דברי בוליו; “באקסונה היו הלגיון השני, השלישי והשביעי. את השישי מזמן שלחו הֶאבורונים לאמא שלהם.”
“זה הכל שקרים,” שח Lucius Macer. " האמת היא שהלגיון השני שאני שרתתי בו, נלחם על האקסונה; את היתר מצצת מהאצבע."
“ספר לסבתא”, אמר סטרובוס איש גאאטה. “על האקסונה אתם נחרתם בעתודת העורף, וכאשר התעוררתם כבר נגמר הקרב. לשרוף את גנאבום, את זה ידעתם, ולשחוט כמה מאות אזרחים בגלל שהם תלו שלושה נושכי נשך, זה מה שהייתם מסוגלים.”
“זה היה לפי פקודת קיסר,” אמר הרזה ומשך בכתפיו.
“לא נכון,” קרא הילה; “זה לא היה קיסר שנתן את הפקודה, אלא לאביאנוס. איפה קיסר, הוא לדבר כזה יותר מדי פוליטיקאי; אבל לאביאנוס היה חייל.”
“גאלבה היה חייל,” אמר בוליו, “כי הוא לא פחד; אבל לאביאנוס היה תמיד חצי מיל מאחורי החזית, שלא יקרה לו משהו. איפה היה לאביאנוס כאשר הקיפו אותנו הנרביים, אה? שם נפל הסגן שלנו, ואני בתור בעל הדרגה הגבוהה לקחתי פיקוד. חבריא, אמרתי, מי שייסוג לי צעד אחד –”
“עם הנרביים, זה לא היה כלום; הם זרקו עליכם אצטרובלים ובלוטים. יותר גרוע היה עם הארברנים.”
לך לעזא–", התריס הרזה, “את הארברנים אי אפשר היה להשיג. חביבי, זה היה כמו ציד ארנבות.”
“באקויטניה,” אמר הילה, “שם אני הרגתי פעם איל ביריה; זה היה אחד כארז, היו לו קרניים כמו עץ – שני סוסים הצטרכנו להביא שיסחבו אותו למחנה.”
“זה כלום,” הכריז סטרובוס, “אבל בבריטניה, שם יש איילים – משהו!”
“תחזיקו אותי,” קרא בוליו, “פה רוצה סטרובוס למכור לנו את הסיפור שהוא היה בבריטניה!”
“גם אתה לא היית שם,” השיב הרזה. “היי, אונוקרטס, יין! אני אגיד לכם, היכרתי כבר שקרנים לא מעט, שסיפרו שהיו בבריטניה, אבל אני לא האמנתי לאף אחד.”
“אני הייתי שם,” אמר הילה. “הובלתי שם חזירים. היה שם הלגיון השביעי, השמיני והעשירי.”
“אל תגיד, בן־אדם,” התבטא סטרובוס. “העשירי לא היה אף פעם מעבר למחנה הסקוואנים. היה מה לראות כשהם הופיעו מצוחצחים באלזיה. אבל שם הם קיבלו מנה, הינוקות.”
“שם קיבלנו מנה – כולנו,” אמר בוליו. “הרביצו בנו כמו בדייש, אבל בסוף בכל זאת ניצחנו.”
“זה לא היה כך,” התווכח הרזה. “זה בכלל לא היה קרב גדול. כאשר בבוקר יצאתי מהאוהל –”
“זה לא היה כך,” אמר הילה. “ליד אלזיה זה התחיל בלילה.”
“לך הביתה,” אמר בוליו; “זה התחיל כשגמרנו את ארוחת הצהריים; אז בדיוק היה בשר כבש – –”
“לא נכון,” אמר הילה בהנחיתו את אגרופו בשולחן. “ליד אלזיה היה לנו בשר בקר, כי הפרות שלנו חלו. אף אחד כבר לא רצה לאכול את זה.”
“אני אומר שזה היה כבש,” התעקש בוליו. “אז הגיע אל הלגיון החמישי סגן לונגוס – –”
“בן־אדם,” אמר הרזה. “לונגוס הרי היה אצלנו, בשני, אבל ליד אלזיה הוא היה כבר מזמן מת. בחמישי היה הירטוס.”
“לא נכון,” שח הילה. “בחמישי היה זה – איך קוראים לו – אה, כן, קורדה.”
“איפה!” התעקש בוליו. “קורדה היה במאסיליה. זה היה לונגוס ודי; הגיע ומספר, איזה גשם מחורבן – –”
“ודווקא זה לא,” קרא סטרובוס. “זה לא היה כך. ליד אלזיה אז בכלל לא ירד גשם. היה חום מחניק, אני זוכר איך הסריח בשר החזיר.”
“זה היה כבש,” צעק בוליו, "וירד גשם! ואז בא אלינו ההירטוס הזה ואומר: “בחורים, נדמה לי שהנעליים שלנו יתמלאו בבוץ. והוא צדק. עשרים שעות נמשך הקרב – –”
“זה לא היה כך,” אמר הרזה. “כעבור שלוש שעות הכל נגמר.”
“אתה מתבלבל,” אמר סטרובוס, “שלשה ימים זה נמשך, אבל בהפסקות. ביום השני אכלנו אותה – –”
“לא נכון,” הכריז הילה. “אכלנו אותה ביום הראשון, אבל ביום השני ניצחנו.”
“שטויות,” אמר בוליו, “אנחנו בכלל לא ניצחנו וכבר רצינו להיכנע, אבל הם נכנעו קודם.”
“זה בכלל היה אחרת,” דברי הרזה. “בכלל לא היה שום קרב על־יד אלזיה. אונוקרטס, יין! חכו, אספר לכם משהו: כאשר הטלנו מצור על אבריקוס – –”
“אבל זה לא היה כך”, נהם בוליו ונרדם.
1928
על עשרת הצדיקים
מאתקארל צ'אפק
ויאמר ה': זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד;
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו – כלה; ואם לא – אדעה.
ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע?
אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האף תספה, ולא תישא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?
ויאמר ה': אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר – ונשאתי לכל המקום בעבורם.
ויען אברהם ויאמר: אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמישה, התשחית בחמישה את כל העיר? ויאמר: לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמישה.
ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר: אולי יימצאון שם ארבעים? ויאמר: לא אעשה בעבור הארבעים.
ויאמר: אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם: אולי יימצאון שם שלושים? ויאמר: לא אעשה אם אמצא שם שלושים.
ויאמר: הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני: אולי יימצאון שם עשרים? ויאמר: לא אשחית בעבור העשרים.
ויאמר: אל נא ייחר לאדוני ואדברה אך הפעם: אולי יימצאון שם עשרה? ויאמר: לא אשחית בעבור העשרה.
וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, ואברהם שב למקומו.
(בראשית, י“ח, כ’–ל”ג)
וכאשר שב למקומו, קרא אברהם לשרה אשתו ויאמר: “תשמעי, קיבלתי את זה ממקור מוסמך ביותר, אבל אסור שזה ייוודע לאיש. אלהים החליט להשחית את סדום ואת עמורה בעבור חטאותיהם. כך הוא אמר לי אישית.”
ותאמר שרה: “אתה רואה? לא אמרתי לך מזמן? וכאשר סיפרתי לך מה הולך שם, אתה עוד הגנת עליהם ועלי צעקת: תשתקי, אל תידחפי לדברים שאינם מעניינך! עכשיו אתה רואה, אני מזמן אמרתי שמשהו מוכרח לקרות. לא מזמן דיברתי עם אשת לוט, אני אומרת לה: ‘גברת, לאן זה יוביל?’ מה אתה חושב, האם ישחית אלהים גם את אשת לוט?”
ויען אברהם ויאמר: “זהו כל העניין. איך לומר, בלחץ שלי הסכים אלהים להניח לסדום ועמורה, אם ימצא שם חמישים צדיקים. אני עמדתי על המקח והורדתי את זה עד לעשרה. בשביל זה קראתי לך, שנבחר בשביל אלהים את עשרת הצדיקים.”
ותאמר שרה: “טוב עשית. אשת לוט היא חברתי, ולוט הוא בן חרן אחיך. אני לא אומרת שלוט הוא צדיק, אתה זוכר איך הוא הסית נגדך את כל העבדים, אל תגיד, אברהם, זה לא היה בסדר, הוא לא מבקש טובתך, אבל הוא בן אחיך, גם אם חרן לא התנהג אליך כיאה לאח, אבל זה כבר עניין משפחתי.”
ותוסף ותאמר: “תגיד לאלהים שיחוס על סדום. אני כזאת, אני לא מבקשת רע לאף אחד. ממש רועדות לי הרגליים אם אני חושבת כמה אנשים יכולים למות שם. לך לאלהים ותגיד מלה טובה שיחוס עליהם.”
ויען אברהם: “יחוס אלהים, אם ימצא עשרה צדיקים. אני חושב שנוכל לייעץ לו מי הם. אנחנו הלא מכירים את כל אנשי סדום ועמורה. למה שלא נוכל למצוא עשרה צדיקים לאלהים?”
ותאמר שרה: “אין לך קל מזה. אפילו עשרים, או חמישים, או מאה צדיקים אראה לו. אלהים יודע שאני לא אעשה רע לאיש. אז אמרנו אשת לוט, ולוט בן אחיך, גם אם הוא ערמומי ואכול קנאה, אבל הוא שייך למשפחה. אז יש לנו שניים.”
ויען אברהם ויאמר: “ושתי הבנות שלהם.”
ותאמר שרה: “שלא תחשוב, זו הבכורה, יסכה, זו אין בה טיפה של בושה. ראית איך זו סובבה את ישבנה מולך? אשת לוט עצמה אמרה לי: ‘יסכה – אני מודאגת בגללה; אני מאד אשמח אם כבר תתחתן.’ הקטנה נראית לי יותר צנועה. אבל אם אתה חושב, אז תכניס את שתיהן.”
ויאמר אברהם: “אז יש לנו כבר ארבעה צדיקים. את מי עוד אפשר לקחת?”
ותען שרה ותאמר: “אם לָקַחְתָ את שתי הבנות, אז צריך לַקַחַת גם את ארוסיהן, את יובב ואת שבא.”
ויען אברהם: "מה אתך, שבא הוא הרי אחיו של דדן. היהיה אחי גנב ונושך נשך לצדיק?
ותאמר שרה: “אברהם, אני מבקשת ממך, תעשה את זה למען המשפחה! וכי למה לא יהיה ארוסה של מילכה הגון כארוסה של הזנזונת הזאת, יסכה? היא בחורה הגונה ולפחות לא מסובבת את מותניה לנגד עיני זקני קרוביה שהיא חייבת בכבודם.”
ויען אברהם ויאמר: “שיהיה, אם את אומרת. אז אם נכלול את יובב ואת שבא, יש לנו כבר ששה צדיקים. עוד נותר לנו למצוא ארבעה.”
ותאמר שרה: “זה כבר יהיה קל. חכה, מי עוד צדיק בסדום?”
ויען אברהם: “הייתי אומר – נחור הזקן.”
ותאמר שרה: “אני מתפלאת עליך, איך בכלל אתה יכול לדבר עליו. האם הוא לא שוכב עם בנות ערלים, הגם שהוא זקן? אז כבר יותר מתאים שבתאי.”
ויקצוף אברהם ויאמר: “שבתאי הוא עכו”ם ונשבע לשקר. אל תבקשי ממני שאציע אותו לאלהים כאחד הצדיקים. אז כבר מוטב אלמודד או אליאב."
ותען שרה ותאמר: “אז שתדע, אליאב נואף עם אשת אלמודד. אילו היה אלמודד גבר, היה מגרש אותה, את הנפקנית הזאת, לאן שהיא שייכת. אבל אולי תוכל להציע את נעמן, הוא הלא לא אשם בכלום, מפני שהוא משוגע.”
ויען אברהם: “את נעמן לא אציע, אבל אציע את מלכיאל.”
ותאמר שרה: “אם תציע את מלכיאל, אל תדבר אלי. האם מלכיאל לא לעג לך שהגר הזאת ילדה לך ואני לא?”
ויאמר אברהם: “לא אציע את מלכיאל. מה דעתך, לצרף את חצרון או את יהללאל?”
ותען שרה ותאמר: “יהללאל מופקר וחצרון מתרועע עם זונות אכדיות.”
ויאמר אברהם: “אציע את אפרים.”
ותאמר שרה: “אפרים טוען שכל איזור ממרא שלו, איפה שרועים העדרים שלנו.”
ויאמר אברהם: “רשע הוא אפרים. אציע את אחירם בן יזיאל.”
ותען שרה: “אחירם הוא חבר של מלכיאל. אם אתה רוצה הצעה, אז תציע את נדב.”
ויען אברהם לאמור: “נדב הוא קמצן. אציע את עמרם.”
ותאמר שרה: “עמרם ניסה לשכב עם שפחתך הגר. אני לא יודעת מה מצא בה במיוחד. מוטב את עזריאל.”
ויאמר אברהם: “עזריאל הוא לץ. אי אפשר להציע לאלהים מוקיון. מה דעתך על נמואל? לא, אפילו נמואל לא כדאי. אני בעצמי לא יודע למה דווקא נמואל.”
ותען שרה: “מה יש לך נגד נמואל? הוא טיפש, אבל אדוק.”
ויאמר אברהם לאמור: “יהא כך. נמואל הוא השביעי.”
ותען שרה ותאמר: "חכה, תוציא את נמואל, הלא הוא חוטא במעשי סדום. מי עוד חי בסדום? תן לי להיזכר: קהת, צלפחד, איתמר…
ויען אברהם: “ירחק ממך כדבר הזה. איתמר הוא שקרן, ומה שנוגע לקהת וצלפחד – האם הם לא תמכו בפלג, הזכור לקללה? אבל אולי את מכירה איזו אשה צדקנית בסדום. אני מבקש, תיזכרי.”
ותפתח שרה את פיה ותאמר: “אין כזאת.”
וייעצב אברהם עד מאד ויאמר: “האין עשרה צדיקים בסדום ועמורה, למען יחוס אלהים עליהן, הבנויות לתלפיות?”
ותדבר שרה ותאמר: "לך, אברהם, לך ושוב אל מול פני האלהים, שח נא שחוח אפיים, קרע בגדך, וכך תאמר: ‘ריבון העולמים, אנכי ושרה אשתי בכיינו שוטחים לפניך לבל תשחית את סדום ועמורה בעבור חטאותיהן.’
“ועוד תאמר: ‘חוס ורחם על עמך החוטא והשהה קצפך מהשחיתם. ברחמיך, אדוני, תן להם חיים. אבל מאתנו, ריבון העולמים, מאתנו בני אדם אל נא תבקש להציע לפניך עשרה צדיקים מבין בני עמֶך.’”
1931
פסוידו־לוט, על אהבת המולדת
מאתקארל צ'אפק
ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום. וירא לוט ויקום לקראתם וישתחו אפיים ארצה;
ויאמר: “הנה נא, אדוני, סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, והשכמתם והלכתם לדרככם”. ויאמרו: “לא – כי ברחוב נלין.”
ויפצר בם מאד ויסורו אליו ויבואו אל ביתו, ויעש להם משתה, ומצות אפה, ויאכלו.
…………………………..
ויאמרו האנשים אל לוט: “עוד מי לך פה? חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום; כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה.”
וייבהל לוט בשומעו את הדברים האלה ויאמר: “ולמה לי ללכת מפה?” אשר על כן אמרו לו: “כי לא ירצה אלהים להשחית צדיק.”
וישתוק לוט שעה ארוכה, ויאמר: “אנא, אדוני, הרשו נא לי ללכת ולומר לחתני ולבנותי להיכון לדרך.” ויענו לו: “עשה כן.”
וייצא לוט וירוץ ברחובות העיר ויקרא אל כל בני העיר: “קומו צאו מן המקום הזה, כי משחית ה' את העיר,” ויהי כמצחק בעיניהם.
וישוב לוט אל ביתו, ולא ינום, כי אם הגה הגה כל אותו הלילה.
וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמור: “קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות, פן תספה בעוון העיר.”
“אני לא הולך,” אמר לוט. “סלחו לי, אבל אני לא הולך. חשבתי על זה כל הלילה. לא אוכל ללכת, כי אחד מבני סדום אנכי.”
“צדיק אתה,” ענו המלאכים, “אבל המה רשעים, וצעקתם עלתה לפני אדוני ויקצוף. מה איכפת לך מהם?”
“אינני יודע,” אמר לוט, “גם על זה חשבתי, מה איכפת לי מהם; כל חיי הוכחתי את בני עירי ושפטתי אותם לחומרה, עד אשר עתה בא עלי מורא לחשוב על זה: יען כי מות ימותו. וכאשר באתי לעיר סגור, היה נדמה לי שבניה טובים מבני סדום.”
“קום,” אמרו המלאכים, “צא לעיר סגור: באשר היא תינצל.”
“מה לי סגור,” ענה לוט. “יושב בסגור איש צדיק: בכל אשר שוחחתי עמו, התאונן על בני עירו, ואני קיללתי את בני סדום בעבור חטאותיהם, אבל עתה לא אוכל ללכת. אנא השאירו אותי פה.”
וידבר המלאך ויאמר: “אלהים ציווה להשחית את סדום.”
“אמן כן יהי רצון,” אמר לוט בלחש. “חשבתי על זה כל הלילה; וזכרתי כה רבות עד אשר בכיתי. השמעתם פעם את בני סדום שרים? לא, אתם לא מכירים אותם בכלל, שאם לא כן לא הייתם באים כך. בנות סדום, בעוברן ברחוב, מרקדות במותניהן ומזמזמות שיר בין שפתותיהן; ושוחקות בעומסן מים בכדיהן. אין מים זכים כמי בארותיה של סדום; ואין לשון שתמתק להישמע כלשונם של בני סדום. כאשר ימלמל תינוק, אבין לפשר בכיו, כאילו שלי היה; וכאשר ישחק, הרי זה אותו משחק כזה ששיחקתי אני בהיותי קטן. וכאשר בכיתי, אמי בלשונם של בני סדום ניחמתני. אלהים,” קרא לוט, “כאילו זה היה אתמול!”
“חטאו בני סדום,” אמר המלאך האחר בחומרה, “ולכן – –”
“חטאו, אני יודע,” הפסיק אותו לוט בקוצר רוח. “הראיתם לפחות את בעלי המלאכה שבתוכנו? נראים הם כאילו משחקים להם; אבל משסיימו לעשות בד או אריג, ידלג הלב מרוב שמחה כמה יפים הדברים. כה אמונים הם במלאכתם, שהיית חפץ להתבונן בהם כל היום; ובעשותם את הדברים הרעים ביותר, כואב הדבר יותר משיכאב לראות איש סגור באותם מעשים ממש. זה מייסר אותך כאילו לך עצמך יש חלק בחטאתם. מה בצע בצדקתי אם איש סדום אנכי? בשופטכם את סדום, אותי אתם שופטים. אני לא צדיק. אני כמותם. לא אלך מפה.”
“תומת אתם,” אמר המלאך מרצין פנים.
“אולי; אבל תחילה אעשה לבל יומתו הם. אינני יודע מה אעשה; אבל עד הרגע האחרון אחשוב שעלי לבוא לעזרתם. האם אני יכול סתם כך ללכת לי? אני מורד באלהים, ולכן לא ישמעני. אילו נתן בידי שלש שנים, או שלשה ימים או לפחות שלש שעות! מה חשיבות בעיניו לשלש שעות? אילו הורה לי אתמול: לך לך מתוכם, כי בני עוולה הם, – – אזי אמרתי לו: המתן נא לי מעט, אני עוד אדבר עם זה או עם זה; הלא שפטתי אותם במקום להיכנס לקהלם. אבל כיצד זה אלך לי עכשיו, כאשר נגזר עליהם להישחת? האין לי חלק בכך, שכדי כך הגיעה אשמתם? אני – אין רצוני למות; אבל חפץ אני שגם הם לא ימותו. אשאר.”
“את סדום לא תציל.”
“אני יודע: האצלח בכלל במשהו? אבל אנסה, אינני יודע עוד, מה; רק זאת אני יודע שכך נגזר עלי. כי כל חיי שפטתי אותם בחומרה שאין למעלה ממנה; כי נשאתי אתם את העול הכבד ביותר: שגיאותיהם. אלהים, אפילו אינני יודע לומר, מה הם לי; רק להראות אוכל זאת, בהשארי אתם.”
“אנשיך,” אמר המלאך, “הם הצדיקים המאמינים באלהים כמוך; החוטאים, הטמאים ועובדי האלילים אינם אנשים שלך.”
“הכיצד – הלא אנשי סדום המה! אתם לא תבינו זאת, כי אין אתם יודעים את קול הבשר והאדמה. מה היא סדום? אומרים אתם שהיא עיר החטאת. אבל בני סדום בהלחמם אינם נלחמים לחטאותיהם אלא למען משהו טוב יותר שהיה או יהיה; וגם הגרוע מכולם יכול לפול למען כולם. סדום – הרי זה אנחנו כולנו; ואם ערך לי בעיני ה', יזקפנו לסדום ולא לי. מה עוד אדבר? אמרו נא לאלהים: לוט עבדך יעמוד לפני מחנה בני סדום ויגן עליהם מפניך, כאילו היית אויבו.”
“הרף,” קרא המלאך, “נורא הוא חטאך; אבל אלהים לא שמעך. היכון וצא את העיר: הצל לפחות את אשתך אשר לך ואת שתי בנותיך.”
ויבך לוט: “כן, עלי להציל, הצדק אתכם. אנא, הובילו אותי.”
… ויתמהמה, ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו כי חמלת ה' עליו.
(כאשר הובילו אותו, התפלל לוט לאמור:)
"כל אשר חיי נתנו לי, בידייך נתנו; כי נברא בשרי מעפרך
וכדבר בנייך ובנותייך בשערייך, כן פי ידבר; אשר על כן בכל אשר דיברתי אליהם
נישקתים, גם בקללי אותם. "אני רואך גם בעוצמי עיני, כי את בקרבי עמוק מעיני שוכנת; בתוכי את, כאשר אני הייתי בתוככי. "ידי עושות מלאכתן בדרכייך מבלי דעת; ובהיותי במדבר – בדרכייך רגלי יהלכו. "סדום, הוי סדום, האין את היפה בערים? אילו רק אשנב קטון ראיתי, אפוף בבד פסים, אני אכירנו: זה הוא אשנב מסדום העיר. "ככלב אנכי המובל מבית אדוניו; גם אם ישפיל פניו עד עפר לבל יראה עוד, הכר יכיר את ריח הדברים אשר ידעם. "באלהים האמנתי ובחוקותיו; בך לא האמנתי, אף כי קיימת
את; הארצות שאינן ארצי כצל הנן, שבעוברי בהן – לא קיר ולא עץ יהיו לי
משענת; כי כצל המה. "את הנך, ואין בלתך; וכל אשר קיים – אלייך אשווה. בראותי אותך, רק אותך אראה, ובראותי זולתך רק אלייך אשוונו. "האמנתי באלהים, כי דמיתי באלהי סדום הוא; באין סדום, אין אלהים. “שערי, שערי סדום, לאן יוליכוני ריקם? היכן אציב רגלי?
כי אין אדמה תחת רגלי; ובעומדי לא אעמוד. לכו־נא בנותי ועזבוני, כי לא אוכל
לכת עוד.” ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר: “הימלט על נפשך, אל תביט אחריך ועל תעמוד בכל הכיכר, ההרה הימלט, פן תספה.” השמש יצא על הארץ – באומרם זאת. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה' מן השמיים. ויבט לוט אחריו ויצעק וירוץ אל העיר. “מה עשית, ארור?” קראו אחריו המלאכים. “לעזור לבני סדום אני הולך,” ענה לוט ונכנס העירה. 1923 “אני מתפלאת עליך,” צעקה גברת דינה. “אילו הם היו אנשים
הגונים, היו הולכים אל ראש העיר ולא ככה כמו קבצנים! ולמה לא לקחו אותם
הביתה השמעונים? למה שנאכסן אותם דווקא אנחנו? מה אנחנו יותר גרועים
מהשמעונים? אני יודעת, אשתו של שמעון לא היתה מכניסה לבית שלה אספסוף שכזה!
אני מתפלאת עליך, בן־אדם, איך אתה מבזה את עצמך בגלל מי יודע מי
הם?” “אל תצעקי,” נהם יששכר הזקן, “הם יכולים לשמוע!” “שישמעו,” אמרה גברת דינה והרימה את קולה עוד יותר. מה
איכפת לי! לאן נגיע, שאסור לי בבית שלי לפצות פה בגלל איזה נוודים! אתה
מכיר אותם? מישהו מכיר אותם? הוא אומר – זאת אשתי. שיספר לסבתא, אשתו! אני
יודעת איך העניינים האלה הולכים אצל חלכאים שכאלה! ותתבייש לך שהכנסת משהו
כזה לבית שלך!" יששכר רצה לומר שהוא הכניס אותם רק לרפת, אבל שתק; הוא הלא אהב שלום בית. “והיא,” המשיכה גברת דינה בטרוניה, “היא בהריון, שתדע לך.
אלהים אדירים, זה עוד היה חסר לנו! ריבון העולמים, שלא נדע מדיבותיהם של
הבריות! אני מבקשת שתאמר לי, איפה היה הראש שלך?” גברת דינה לקחה נשימה
עמוקה. “בטח, לצעירונת כזאת אתה לא יודע להגיד לא. כאשר היא גלגלה עליך
עיניים, כמעט שנקרעת מרוב אדיבות. לי לא היית נענה כך, יששכר! הנה
תציעו לכם מצעים, חבריא, יש שם ברפת המון קש – כאילו בכל בית לחם רק לנו יש
רפת! למה השמעונים לא נתנו להם קצת קש? כי השמעונית לא היתה מסכימה שבעלה
יעשה את זה, אתה מבין? רק אני סמרטוט כזה, אני שותקת על כל דבר – –” יששכר הזקן הפנה את פניו אל הקיר. אולי היא תפסיק, חשב; היא קצת צודקת, אבל לעשות רעש כזה בגלל פעם אחת – – "להכניס אנשים זרים לבית,'' חידשה גברת דינה את זעמה
הצודק. “מי יודע מי הם? עכשיו אולי גם לא אצליח לעצום עין כל הלילה! אבל זה
לא איכפת לך, אה? לכל מיני אנשים הכל, אבל בשבילי כלום! שפעם אחת תתחשב
באשתך החולנית העובדת בפרך! ובבוקר עוד תרצה שאעשה להם סדר שם! אם האדם הזה
נגר, למה הוא לא יוצא לעבודה? ולמה עלי כל הצרות האלה? אתה שומע,
יששכר?” אבל יששכר, פניו אל הקיר, העמיד פני ישן. “אוי, הבתולה הקדושה,” נאנחה גברת דינה, “איזה חיים שיש
לי! כל הלילה לא לישון מרוב דאגה… והוא ישן כמו בול עץ. הם יכולים לקחת
את כל הבית, והוא ישן שנת ישרים… אלהים, איזה צרות על ראשי!” השתרר שקט, רק יששכר הזקן קצב בקפידה את החושך בנחירתו. ★ בחצות העירה אותו משנתו אנקת אשה חנוקה. אוי ואבוי, הוא
נבהל, משהו הולך שם ברפת! רק שדינה לא תתעורר מזה… שלא תתחיל שוב
בטענותיה! אשר על כן הוא שכב ללא ניע, כאילו ישן. לאחר שעה קלה – שוב אנחה. אלהים, רחמנות! אלהים, תן שדינה
לא תתעורר, התפלל בחרדה יששכר הזקן, אבל הנה כבר הרגיש שדינה לידו מתחילה
להתנועע, מרימה את ראשה ומקשיבה במתח. יהיה רע, אמר יששכר בלבו, כולו
מדוכדך, אבל שמר על דממתו. גברת דינה קמה בהשקט, עטתה צעיף ויצאה לחצר. בטח תזרוק
אותם מכאן, אמר יששכר בלבו אין אונים. אני לא אתערב, שתעשה מה שהיא
חושבת… לאחר רגעי שקט מתמשכים באופן מוזר חזרה גברת דינה בצעדים
זהירים. ליששכר אחוז השינה היה נדמה שהוא שומע אוושת עצים בוערים, אבל הוא
החליט לא לזוז. אולי קר לה לדינה, הוא החליט, והדליקה אש בתנור. אחר־כך דינה שוב התגנבה החוצה. יששכר פקח קמעה את עיניו
וראה מעל לאח קומקום מים רותחים. בשביל מה זה, הוא אמר בלבו, משתומם, ומייד
שוב נרדם. הוא התעורר רק כאשר גברת דינה יצאה בריצה, בצעדים משונים, להוטים
וחשובים, הקומקום המהביל בידה, אל החצר. ויתפלא יששכר ויקום ויתלבש קצת. אני חייב לראות מה הולך, אמר בלבו במרץ, אבל בדלת הוא התנגש בדינה. תגידי מה את מתרוצצת כל כך, רצה לשאול, אבל לא הספיק. “מה אתה מסתובב כאן,” התפרצה גברת דינה לעברו ורצה שוב
החוצה, הפעם מחזיקה בידיה מיני בדים וסמרטוטים. על הסף הסתובבה. “לך
לישון,” צעקה בקול מחמיר, “ו… ואל תבלבל לנו פה את המוח, אתה
שומע?” יששכר הזקן יצא לאטו לחצר. פתח הרפת הוא ראה דמות גברית
רחבת כתפיים תקועה שם באובדן עצה, וישם את צעדיו אליה. “כן, כן,” הוא נהם
בנימת ניחומים, “היא זרקה אותך החוצה, מה? בטח, יוסף, אלה הנשים…” ובכדי
להסיח את הדעת מחוסר האונים הגברי, הוא הצביע לשמיים: “תראה, כוכב! כבר
ראית פעם כוכב כזה?” 1930 ויהי בנוסעם ויבוא אל כפר אחד ואשה אחת ושמה מרתה אספה אותו אל ביתה. ולה אחות ושמה מריה אשר ישבה לרגלי ישו לשמוע את דברו. ומרתה יגעה ברוב שירותה, ותיגש ותאמר: הלא תשים על לבך, אדוני, אשר אחותי עזבתני לשרת לבדי, אמור נא אליה ותתמוך בי. ויען ישו ויאמר לה: מרתה, מרתה, את דואגת ומבוהלת לדברים
הרבה. ואין צורך אלא באחד, ומרים בחרה בחלק הטוב אשר לא יוקח
ממנה. (לוקס, י', ל“ח–מ”ב)1 אותו ערב נכנסה מרתה לשכנתה תמר, אשת יעקב גרינפלד, אשר זה עתה ילדה; ותרא את האח ההולכת וכבה, ותיקח בולי עץ ותוסיפם לאש ותשב ליד האח ללבותה. וכאשר עלו הלהבות, הביטה מרתה לתוך האש ושתקה. ותאמר גברת תמר: “את בחורה נחמדה, מרתה. את כל כך דואגת לי, אני אפילו לא יודעת איך לגמול לך.” אבל מרתה לא אמרה כלום, ולא הסבה את עיניה מהלהבות. ותשאל גברת תמר ותאמר: “האם זה נכון שהיה אצלכם היום הרבי מנצרת?” ותען מרתה: “היה.” וגברת תמר נשאה את ידיה כבתפילה ואמרה: “בטח שמחתן, גברת
מרתה; אני יודעת, אלינו הוא לא היה בא, אבל לך הכבוד הזה מגיע, את עקרת בית
כל כך טובה – –” ומרתה התכופפה אל האש, סדרה מהר את העצים ואמרה: “אני אגיד
לך, גברת תמר, טוב מותי מחיי. איפה יכולתי לחשוב שעכשיו, לפני החגים – טוב,
חשבתי, אני קודם אכבס – את הלא מבינה, מריה שלנו, כמה כביסה היא צריכה. אז
ככה אני זורקת את הכביסה המלוכלכת על ערימה, ופתאום “בוקר טוב, בנות”,
והוא עומד בפתח! אני התחלתי לקרוא “מריה, מריה, בואי הנה”, שהיא ככה
תעזור לי קצת לסלק את ערימת החולצות הזאת, – מרי מגיעה כבמעוף, פרועה, ואיך
שהיא רואה אותו, היא מתחילה לצעוק, כמו שדעתה היתה נטרפת עליה: “רבי,
רבי, אתה באת אלינו?” ופתאום – בום, היא כבר על הברכיים, מתייפחת ומנשקת את
ידיו – גברת תמר, אני התביישתי בעדה, מה הרבי יחשוב, בחורה היסטרית כזאת
ומטורפת, ומסביב הסמרטוטים המלוכלכים – אני בקושי הוצאתי מפי: “רבי אולי
תשב”, ואספתי את הכביסה; ומריה מושכת אותו ביד ובוכייה: “רבי, דבר, אמור
לנו משהו, רבן!” רק תחשבי, גברת תמר, היא אומרת לו ‘רבן’! ובכל מקום סביב
אי סדר כזה, את יודעת איך זה כשמכבסים, אפילו את הרצפה לא כבדתי – מה הוא
חושב עלינו מן הסתם!” “נו, את יודעת, מרתה,” ניחמה אותה גברת גרינפלד, “הגברים בדרך כלל לא כל כך שמים לב לקצת אי־סדר. אני מכירה אותם.” “וגם אם כך,” הכריזה מרתה ועיניה ברקים. “סדר צריך להיות.
תסתכלי, גברת גרינפלד, כאשר הרבי אכל אצל המוכס ההוא, אז מריה היתה מסוגלת
לרחוץ את רגליו בדמעותיה ולנגב אותן בשערותיה. אני אגיד לך, גברת תמר, אני
לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, אבל לפחות רצפה נקיה צריך לפרוס לו מתחת
לרגליו. זה כן. ולהניח לפניו את המרבד היפה, את יודעת, זה הדמשקאי. ולא
כביסה מלוכלכת. לנגב את רגליו בדמעות ושערות, את זה מיר’לה יודעת; אבל
להסתרק לפחות כשהוא בא, זה לא; ולנגב את הרצפה מלפני רגליו, גם זה לא. רק
להשתטח לפניו על הרצפה ולגלגל עיניים, ועכשיו ספר משהו, רבן!” “והוא סיפר?” שאלה גברת תמר בלהיטות. “סיפר,” אמרה מרתה לאט. “חייך ודיבר אל מריה. את מבינה,
אני קודם סידרתי את הכביסה הזאת, ואחר־כך הלכתי להגיש לו קצת חלב עזים
ופרוסת לחם – הוא נראה עייף ומיוגע; הלשון דגדגה לי לומר לו, רבי, אני אביא
לך איזה כרים, תנוח קצת, תנמנם, אנחנו נהיה שקטות כמו הנשמות בגן העדן,
אפילו לא ננשום – אבל את יודעת, גברת גרינפלד, הלא לא תרצי להפסיק את
דיבורו. וככה רק התהלכתי על בהונות רגלי, בכדי שמריה תתפוס שצריך לשמור על
שקט מוחלט, אבל איפה! “ספר, רבי, בבקשה, בבקשה, עוד משהו”, והוא, בטוב לבו,
רק חייך ודיבר – –” “אה, כמה שהייתי רוצה לשמוע מה הוא אומר,” נאנחה גברת תמר. “גם אני, גברת תמר,” אמרה מרתה בקול יבש. “אבל מישהו היה
צריך לצנן בשבילו את החלב, שיהיה טרי. ומישהו היה צריך להשיג קצת דבש על
הלחם. אחר־כך לקפוץ לביתו של אפרים, אני הבטחתי לאשתו שאעיף מפעם לפעם מבט
על הילדים שלה בשעה שהיא מוכרחה להיות בשוק – את מבינה, גברת גרינפלד,
בתולה זקנה כמוני בכל זאת לפעמים טובה למשהו. לפחות אילו אחינו אלעזר היה
בבית! אבל כאשר אלעזר ראה בבוקר שהולכים לכבס כביסה, הוא אומר: “בנות,
שמעו, אני מסתלק; אבל את, מרתה, שימי לב אם יעבור פה סוחר התבלינים מלבנון,
תקני בשבילי את התה נגד שעול” – זאת לדעת, שאלעזר סובל ממשהו בחזה, הוא
יורד לנו נורא, גברת תמר. ואחר־כך חשבתי בלבי, אילו אלעזר חזר בעוד שהרבי
נמצא פה – אני מאמינה, גברת גרינפלד, שהוא מסוגל להבריא את אלעזר שלנו; כל
פעם ששמעתי צעדים בחוץ, קפצתי החוצה וקראתי לכולם: “אדון אשר, אדון לוי,
אדון יששכר, לוא ראית את אחי אלעזר, תגיד לו שהוא צריך לחזור מייד, אבל
מייד, הביתה!” ותוך כדי כך לצפות שלא להחמיץ את סוחר התבלינים – אני לא
ידעתי מה לעשות קודם.” “אני מכירה את זה,” אמרה גברת גרינפלד. “משפחה תמיד גורמת לדאגות.” “מילא, דאגות,” אומרת מרתה. “אבל תסתכלי, גברת גרינפלד,
הבן־אדם היה רוצה גם לשמוע דברי אלהים חיים. אני רק אשה פשוטה, אמה כזאת
אני, – אני אומרת, מישהו צריך לעשות את זה, מישהו צריך לבשל ולכבס ולתקן את
הבגדים ולכבד את הבית, ואם מירה’לה שלנו אין לה אופי לזה – – היא כבר לא כל
כך יפה כמו שהיתה פעם, גברת תמר; אבל היא היתה פעם יפהפיה, כזאת ש־ ש־
שפשוט הייתי מוכרחה לשרת אותה, את מבינה? ויחד עם זה כל אחד חושב שאני רעה
– – גברת גרינפלד, את הלא יודעת את זה, אשה רעה ואומללה לא יכולה לבשל טוב,
ואני טבחית לא רעה. אם מריה היא יפה להפליא, אז שמרתה תבשל טוב, אני לא
צודקת? אבל, גברת תמר, אולי את יודעת גם זאת: לפעמים הבן־אדם לרגע, רק לרגע
קט, מקפל את ידיו בחיקו, ואז באות לו מחשבות מוזרות כאלה, שאולי פעם מישהו
יספר לך משהו, או איכשהו יסתכל עליך… כאילו אמר: בתי, את אהבתך את מגישה
לנו ואת כולך לנו נתת, בגופך את דואגת לשמור ולטהר הכל בטוהר נשמתך; לביתך
ניכנס כאילו את עצמך הוא. מרתה, גם את, בדרכך, אהבת הרבה – –” “נכון, זה כך,” אמר גברת גרינפלד. “ואילו היו לך ששה ילדים כמו שיש לי, מרתה, אז רק היית יודעת.” ותאמר מרתה: “גברת גרינפלד, כאשר ככה פתאום בא הרבי מנצרת,
אני כמעט נבהלתי אפילו: אולי – – אולי הוא בא לומר את הדברים היפים ששנים
רבות כל כך חכיתי להם – ובדיוק באמצע כל האי־סדר הזה הוא בא! הלב דפק לי
בגרון, לדבר לא יכולתי – אמרתי בלבי: זה יעבור, אני אשה פתיה, בינתיים אשרה
את הכביסה, ואקפוץ לאשת אפרים ואשלח לחפש את אלעזר שלנו ואכניס את
התרנגולות לחצר, שלא יפריעו לו – –. ואחר־כך, כאשר היה כבר הכל על מקומו,
בא עלי מין בטחון נהדר כזה: שעכשיו אני מוכנה לשמוע דבר אלהים חיים. אז
הלכתי בשקט־בשקט לחדר ששם הוא ישב ודיבר. מריה ישבה למרגלותיו, לא הסירה
עין ממנו – –.” מרתה חייכה ביובש. “עלה בדעתי, איך אני הייתי נראית
אילו גלגלתי אליו כך את העינים! ואז הוא, גברת גרינפלד, הוא הסתכל בי ברוך
ובנועם כזה ופניו קרנו, כאילו הוא רוצה לומר משהו. ופתאום אני רואה –
אלהים, כמה הוא רזה! הלא ברור, בשום מקום הוא לא אוכל כמו שצריך, בלחם
ובדבש בקושי נגע –. ואז פתאום בא לי לחשוב: אפרוחי יונים! אני אכין לו
אפרוחי יונים! אשלח את מירה’לה לשוק לקנות אותם, והוא בינתיים יוכל לנוח
קצת – – “מירה’לה,” אני אומרת, “בואי לרגע למטבח.” אבל מריה כלום, כאילו
היא עוורת וחרשת.” “זה בטח כי לא רצתה להשאיר את האורח לבדו,” ניסתה גברת תמר לרכך. “מוטב היה לה לשים לב שיהיה לו משהו לאכול; זהו תפקידנו
שלנו, הנשים, לא? וכאשר ראיתי שמירה’לה כלום, רק מסתכלת כמו אחוזת דיבוק,
אז – גברת תמר, אני אפילו לא יודעת איך זה קרה, אבל הייתי מוכרחה לומר את
זה. “רבי,” אני אומרת, “לא איכפת לך שאחותי נותנת לי לשרת לבדי? תגיד לה
שתעזור לי במטבח!” ככה זה פתאום יצא ממני – –” “נו, והוא אמר לה?” שאלה גברת גרינפלד. ויפרוץ שטף דמעות מעיני מרתה הצרובות. “‘מרתה, מרתה, את
דואגת ומבוהלת לדברים הרבה. ואין צורך אלא באחד, ומרים בחרה בחלק הטוב אשר
לא יוקח ממנה.’ – כך איכשהו, גברת תמר, הוא אמר.” לרגע נפלה דממה. “וזה היה הכל, מה שהוא אמר?” שאלה גברת תמר. “זה הכל, מה שאני יודעת,” אמרה מרתה וניגבה במרץ את
דמעותיה. “אחר־כך הלכתי לשוק לקנות את היונים – אלה גנבים שם בשוק, גברת
גרינפלד – וטיגנתי אותם, ובישלתי מרק מהקרביים –” “אני יודעת,” אמרה גברת גרינפלד, “את נשמה טובה, מרתה.” “זה לא,” קטעה אותה מרתה. “שתדעי, אז קרה לי בפעם הראשונה
שהיונים לא היו מטוגנות דיין. הבשר היה קשה: אבל אני – הכל נפל לי מהידיים.
מה לעשות, אני כל כך מאמינה בו, גברת תמר!” “גם אני,” אמרה גברת תמר ביראת כבוד. “ומה עוד אמר, מרתה? מה הוא אמר למריה? מה הוא הטיף?” “אני לא יודעת,” אמרה מרתה. "שאלתי את מריה, אבל את יודעת
שהיא מטורללת קצת – ‘אני כבר לא יודעת,’ אמרה, “חי נפשי, אני לא יכולה
להגיד לך ביושר אפילו מלה אחת, אבל זה היה כל כך יפה, יפה להפליא, מרתה,
ואני כל כך מאושרת – –” “גם זה משהו,” הודתה גברת תמר. ותקנח מרתה את אפה במרץ ותאמר: “אז בואי, גברת גרינפלד, אני אחתל לך את התכשיט שלך.” 1932 ציטוט זה, והבאים אחריו, מהברית החדשה – בתרגום פ. דעליטש, ברלין, 1928. (המתרגם). ↩ גם לבית היני1 הגיעה הידיעה שהגלילי נשבה והושלך לכלא. בשומעה את הבשורה, קפלה מרתה את ידיה לתפילה ודמעות זלגו
מעיניה. “אתם רואים,” היא אמרה, “אני אמרתי שכך יקרה! מדוע נכנס לירושלים,
מדוע לא נשאר פה? פה לא היה יודע עליו איש – – היה יכול לנגר פה בשקט – –
אפשר היה לסדר לו בית מלאכה אצלנו בחצר –” אלעזר היה חיוור ועיניו להטו מתוך התרגשות. “אלה דיבורים
בעלמא, מרתה,” הוא אמר. “הוא היה חייב להיכנס לירושלים. היה חייב
להתייצב מול הפרושים וגובי המסים, היה חייב לומר להם בפנים מה ואיך –.
את זאת אתן, הנשים, לא מבינות.” “אני מבינה את זה טוב מאד,” אמרה מריה בקול דק ובריגוש.
“ושתדעו – אני יודעת מה יקרה. יקרה נס. הוא יניע אצבע אחת, וחומות הכלא
ייפתחו לרווחה – – וכולם יכירו בו, יפלו על ברכיהם לפניו ויקראו ‘נס’ –
–” “לזה את יכולה לחכות,” אמרה מרתה בדכדוך. “הוא אף פעם לא
ידע לדאוג לעצמו. לא יעשה למען עצמו שום דבר, לא יעזור לעצמו בכלום, אלא אם
– –” הוסיפה כשעיניה פעורות לרווחה, " – – אלא אם יעזרו לו אחרים. אולי הוא
מחכה שיבואו לעזור לו – – כל אלה שהיו שומעים את דרשותיו – – כל אלה שהוא
עזר להם – – שיחגרו חגור ויבואו – –" “ומה!” הכריז אלעזר. “אל תפחדו, בנות, כל יהודה מאחוריו.
הם לא יצליחו – איפה! שיראו לי! – מרתה, תכיני את הכל לדרך. הולכים
לירושלים.” מריה קמה על רגליה. “גם אני אלך. לראות איך נפתחים שערי הכלא, והוא יופיע בנוגה זרחו – מרתה, זה יהיה נפלא!” מרתה רצתה לומר משהו, אבל בלעה את דברה. “תלכו, ילדים,”
היא אמרה. “מישהו צריך לשמור פה – להאכיל את העופות ואת העזים – אני אכין
לכם תיכף את הבגדים וקצת עוגות לדרך. אני כל כך שמחה שתהיו שם!” ★ כאשר חזרה, סמוקה מאש התנור, היה אלעזר חיוור ונרגש. “אני לא מרגיש כל כך טוב, מרתה,” הוא נהם. “איך בחוץ?” “חמים ויפה,” אמרה מרתה. “יהיה לכם נעים ללכת.” “חמים, חמים – –”, ענה אלעזר. “אבל למעלה בירושלים תמיד נושבת רוח קרה כזאת.” “הכנתי לך מעיל חם,” הודיעה מרתה. “מעיל חם,” רטן אלעזר באי נחת. “הבן־אדם מזיע בו, ואז בא
משב רוח קר, והא לך! תגעי בי, האם איו לי חום כבר עכשיו? את מבינה – לא
הייתי רוצה לחלות בדרך – – על מריה אי אפשר לסמוך –. מה אני אועיל לו, אם
למשל אחלה?” “אין לך חום,” ניחמה אותו מרתה וחשבה בלבה: אלהים, אלעזר הוא כל כך מוזר מאז – – מאז שהוקם לתחיה2 – “גם אז תפסתי משב רוח רע, כאשר – – כאשר כל כך חליתי,”
שח אלעזר מתוך דאגה; זאת לדעת שהוא לא אהב להשיח במותו הקודם. “את הלא
יודעת, מרתה, מאז אני איכשהו לא בקו הבריאות. זה לא בשבילי, הדרך וההתרגשות
– אבל כמובן, אני אלך, רק שהצמרמורת הזאת תעבור.” “אני יודעת שתלך,” אמרה מרתה בלב כבד. “מישהו מוכרח
לבוא לעזרתו; אתה יודע – אותך הוא – – ריפא,” הוסיפה בהיסוס, כי גם היא חשה
שבלתי הולם לדבר עם אדם בתחית המתים שעברה עליו. "תסתכל, אלעזר, אחרי
שתשחררו אותו, תוכל לפחות לבקש ממנו שיעזור לך, אם אולי תרגיש לא בטוב – –
" “זה נכון,” נאנח אלעזר. “אבל מה אם לא אגיע לשם? מה אם
נאחר להגיע? צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות. ומה אם יהיו בירושלים
מהומות? את הלא מכירה את החיילים הרומיים. אלהים, לוא רק הייתי
בריא!” “הלא אתה בריא, אלעזר.” מרתה ממש דחפה את המלים מגרונה. “אתה חייב להיות בריא, באשר הוא ריפא אותך!” “בריא,” אמר אלעזר במרירות. ''את זאת אולי אני מיטיב
לדעת, האם אני בריא או לא. אני רק יכול לומר לך, שמאז לא היה לי רגע קל
– –. לא שאני לא נורא אסיר תודה לו על כך שהוא… העמיד אותי על רגלי. את
זאת אל תחשבי עלי, מרתה; אבל מי שעבר את זה כמוני, הרי הוא – הוא – –"
אלעזר נרעד וכיסה את פניו בכפיו. “אני מבקש ממך, מרתה, עזבי אותי עכשיו;
אני אאזור כוח – רק כמה רגעים – זה בטח יעבור – –” מרתה התיישבה בשקט בחצר; היא הביטה נכוחה בעיניים יבשות,
תקועות, ידיה שלובות כלתפילה, אך לא התפללה. תרנגולות שחורות נעצרו בהליכתן
והסתכלו בה בעין אחת; כאשר בניגוד לצפייתן היא לא זרקה להן גרעינים, הלכו
להן לנמנם בצל הצהריים. אותו רגע יצא אלעזר כמעט בזחילה מהפרוזדור, חיוור עד מוות,
ושיניו נקשו. “אני – אני לא יכול עכשיו, מרתה,” גמגם, “אני כל כך הייתי
רוצה ללכת – אולי מחר – –” גרונה של מרתה חנק אותה. “לך, לך לשכב, אלעזר,” היא אמרה בקושי. “אתה – לא יכול ללכת!” “אני הייתי הולך,” נקש אלעזר בשיניו, “אבל אם את חושבת,
מרתה – –. אולי מחר – – אבל את לא תשאירי אותי בבית לבדי, נכון? מה אעשה פה
לבד?” מרתה קמה על רגליה. “לך בשקט לשכב,” היא אמרה בקולה המחוספס הרגיל. “אני אשאר אתך.” אותו רגע נכנסה מריה לחצר, מוכנה למסע. “ובכן, אלעזר, אנחנו יוצאים?” “אלעזר אסור לו לצאת לשום מקום,” ענתה מרתה ביובש. “הוא לא מרגיש טוב”. “אז אלך לבדי,” נשפה מריה. “לראות את הנס.” מעיני אלעזר זלגו לאטן הדמעות. “אני כל כך הייתי רוצה ללכת אתך, מרתה, לוא רק לא פחדתי… עוד פעם למות!” 1932 בית היני מוזכר בברית החדשה (יוחנן י"א, א') ככפר
מושבם של מרתה, מרים ואחיהן אלעזר. בפסוק י“ח נאמר אח”כ “ובית היני
קרוב לירושלים כדרך חמש עשרה ריס” (משמע כשלשה ק"מ). יש המזהים את
המקום עם הכפר אל־עזריה דהיום (אולי כשל הקרבה לשם אלעזר).
(המתרגם). ↩ אלעזר, גיבור הסיפור, הוא הוא האיש שעל פי המסופר
בברית החדשה הוחיה בידי ישו באחד ממעשי הנסים הבולטים המיוחסים לו שם
(יוחנן י“א, י”ז–מ"ו). (המתרגם). ↩ …איזה טענות שיש לי נגדו?? אני אומר לך תיכף, שָכן: לא
שאני מתנגד לתורתו. זה לא. פעם הקשבתי לדרשה שלו, ואגיד לך, כמעט שהייתי
לחסיד שלו. אז חזרתי הביתה ואני אומר לדודני הבורסקאי, שמע, את זה היית
צריך לשמוע; אני אגיד לך – בדרכו שלו האיש הוא נביא. מדבר נורא יפה, האמת
ניתנת להאמר; הלב מתהפך לך בקרבך; עיני אז היו מלאות דמעות, כמעט רציתי
לסגור את החנות וללכת אחריו שלא לאבד עוד קשר עין אתו. חלק את רכושך, כל מה
שיש לך, הוא אמר, ובוא אחרי. ואהבת לרעך כמוך, ועזרת לאחיך העניים, וסלחת
למרעיך ודברים שכאלה. אני הלא נחתום פשוט, אבל כאשר הקשבתי לו, הרגשתי כזאת
שמחה וגם כאב, אני לא יודע איך לומר זאת: כזה משא, לכרוע ברך על הארץ
ולבכות, ויחד עם זאת היה לי כל כך קל בלב, כאילו הכל נופל ממני, אתה מבין,
כל הדאגות והרוגזות. אז אני אומר לדודני, טיפש אחד, תתבייש לך; אתה מדבר על
הבלים, מה מי חייב לך, ושאתה צריך עוד לשלם מעשר, וארנונות ורבית; מוטב
שתחלק את כל מה שיש לך בין העניים, תנטוש את האשה ואת הילדים ותלך אחריו – ושהוא מרפא חולים ומגרש דיבוק, גם על זה לא הייתי טוען
נגדו. אמת, זהו כוח מוזר ולא־טבעי; אבל הלא כל אחד רואה שהרופאים שלנו הם
בטלנים והרומאיים לא טובים מהם בכלום; כסף לקחת הם יודעים, אבל כשאתה קורא
להם לגוסס, אז הם מושכים בכתפיים ואומרים לך – היית צריך לקרוא לי קודם.
קודם! אשתי המנוחה היתה חולה שנתיים בדימומים; אני הובלתי אותה מרופא
לרופא, אין לך מושג כמה כסף זה עלה – ואף אחד לא הצליח לעזור לה. אילו אז
כבר היה הוא מסתובב מעיר לעיר, הייתי נופל לפניו על ברכיי, והייתי אומר
לו: רבי, רפא נא את האשה הזאת! והיא היתה נוגעת בכנף אדרתו והיתה נרפאת.
וככה היא מסכנה סבלה, אי אפשר אפילו לספר – אני רק משבח אותו על שהוא מבריא
חולים. אתה מבין, הרופאים צועקים שזאת רמאות וריפוי בנפלאות, ורצו שיאסרו
זאת עליו ומי יודע מה; אבל ככה זה הולך עם אינטרסים. מי שרוצה לעזור לאנשים
ולגאול את העולם, תמיד מתנגש באינטרס של מישהו; אי אפשר להשביע את רצון
כולם, אי אפשר אחרת. אני אומר שירפא, ומצדי שגם יחייה מתים; אבל זה עם חמשת
הכיכרות – את זה לא היה צריך לעשות. בתור אופה אני אומר לך, זה היה עוול
גדול כלפי האופים. אתה לא שמעת את הסיפור על חמשת כיכרות הלחם? אני מתפלא; כל
האופים ממש משתגעים מהמקרה הזה. אז מספרים שהגיע אליו המון עם במקום נידח,
והוא ריפא את חוליהם. וכאשר נטה הערב, ניגשו אליו תלמידיו ויאמרו: “המקום
חרב וגם נטה היום; שלחה נא את המון העם וילכו אל הכפרים לקנות להם אוכל.”
ויאמר אליהם: “אינם צריכים ללכת, תנו אתם להם לאכול.” ויאמרו אליו: “אין
לנו פה כי אם חמשת כיכרות לחם ושני דגים.” ויאמר: “הביאום אלי הנה.” ויצו
את העם לשבת על הדשא, ויקח את חמשת כיכרות הלחם ואת שני הדגים, ויישא עיניו
השמימה, ויברך ויפרוס ויתן את הלחם לתלמידים, והתלמידים נתנו לעם. ויאכלו
כולם וישבעו, וישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים; והאוכלים
כחמשת אלפים איש מלבד הנשים והטף. אתה תודה, שכן, את זה לא יכול לסבול שום אופה; זאת הלא
גזירה שאי אפשר לעמוד בה, הלא כן? אם הדבר הזה ייהפך למנהג, שכל אחד יכול
להאכיל חמשת אלפים איש בחמישה כיכרות לחם ושני דגיגים, אז האופים יוכלו
ללכת ישר לרעות באחו, נכון? מה שנוגע לדגיגים האלה – מילא; אלה גדלים במים
מעצמם, וכל אחד יכול ללכת לדוג אותם. אבל אופה צריך לקנות ביוקר קמח ועצים
להסקה, צריך שיהיה לו עוזר שמוכרחים לשלם לו שכר עבודה; צריך להחזיק חנות,
צריך לשלם מסים ומי יודע מה, כך שבסוף הוא יכול לשמוח אם נשארת לו איזו
פרוטה למחיה, שלא יצטרך לקבץ נדבות. והוא, הוא רק מרים את העיניים לשמיים,
ויש לו די לחם לחמשת אלפים איש או כמה; הקמח לא עולה לו כלום, הוא לא צריך
להביא עצים ממי יודע איפה, שום הוצאות, שום עבודה, – – מובן, אז הוא יכול
לתת לאנשים את הלחם בחינם, נכון? ולא איכפת לו שהוא מנשל את האופים בסביבה
מהרווח הקטן המגיע להם ביושר! אני אומר לך, זאת תחרות לא הוגנת, וצריכים
היו להפסיק לו את העסק. שישלם מסים כמונו, אם הוא רוצה לעסוק במקצוע האפיה!
אלינו כבר באים אנשים ואומרים, איך יכול להיות שאתה דורש סכום כסף שכזה,
כאילו אנחנו עובדי כוכבים ומזלות, בעד כיכרון עלוב של לחם? בחינם צריך לחלק
את זה, כמוהו, ואיזה לחם זה, פריך וניחוח, שאנשים ממש משתגעים אחריו. – –
כבר נאלצנו להוריד את מחירי המאפה; בהן צדק, אנחנו מוכרים אותו מתחת למחיר
הקרן, רק בכדי שלא ניאלץ לסגור את החנויות; אבל לאן זה יוביל, מזה מסתובב
לאופים הראש. מספרים שבמקום אחר האכיל ארבעת אלפים איש לבד מהנשים והטף
בשבעה כיכרות וכמה דגים, אבל שם אספו רק ארבעה סלים של פירורים; מסתבר
שהעסק כבר לא הולך לו כל כך כמו קודם, אבל אותנו, את האופים, הוא יביא לפת
לחם. ואני אומר לך, שהוא עושה את זה רק מתוך טינה לאופים. אמנם סוחרי הדגים
גם כן צועקים, אבל אתה הלא יודע, שהם מפקיעים את מחירי הדגים שלהם – בושה!
זה כבר מזמן איננו עיסוק המתנהל ביושר כמו מקצוע האפיה. תסתכל, שכן: אני אדם זקן ואני לגמרי ערירי; אין לי אשה ולא
ילדים, ומה אני כבר צריך לעצמי. לא מזמן אמרתי לעוזר שלי שיקח את עול
המאפיה שלי על צווארו. אתה רואה שאני לא נלחם למען תועלתי שלי; חי נפשי,
הכי כדאי היה לי לחלק את רכושי הדל במתנה וללכת אחריו ולטפח את אהבת הזולת
וכל מה שהוא מטיף לו. אבל כשאני רואה איך הוא קם עלינו, על האופים, אז אני
אומר: זה לא! אני בתור אופה רואה שזאת היא לא גאולת העולם, אלא אסון ממש
בשביל המקצוע שלנו. אני מצטער, אבל בזה לא אוותר לו. זה לא ילך. מובן מאליו, אנחנו הגשנו תלונה לחנניה הכהן וגם לנציב
הרומי על הפרת הסדר הטוב במסחר ועל המרדה: אבל הלא ידוע, כמה לרשויות שום
דבר לא בוער. אתה מכיר אותי, שכן; אני אדם מתון ואינני מחפש סכסוכים עם אף
אחד; אבל אם הוא יבוא לירושלים, אני אעמוד בראש חוצות ואקרא: לצלוב
אותו! לצלוב אותו! 1937 הסיפור סובב על אחת מאגדות הנסים של ישו שבברית
החדשה, שבה מיוחסת לו האכלת המון של חמשת אלפים ראשי בתי אב בחמשה
כיכרות לחם ושני דגים (מתי, י“ד, י”ד–כ"א). (המתרגם). ↩ "אתה שואל, בן־חנן, האם הוא אשם. זה ככה: אני לא גזרתי
עליו מיתה, רק שלחתי אותו אל כיפא, הכהן הגדול. שיגיד לך כיפא מה אשם הוא
מצא בו, אני לא מתעסק בזה. "אני איש מעשה בא בימים, בן־חנן, ואומר לך בגילוי לב. אני
חושב שהמשנה שלו יש לה פה ושם גרעין טוב. האיש הזה צדק בהרבה מובנים,
בן־חנן, והוא התכוון לטוב ונהג ביושר; אבל הטקטיקה שלו היתה גרועה. כך אי
אפשר לנצח. היה עדיף לו כתב את הדברים והוציא על זה ספר. הבריות היו קוראים
את הספר והיו אומרים שזה ספר חלש או מוגזם, שאין בו שום דבר חדש ודברים
שכאלה כהנה וכהנה, כפי שהכל מדברים על ספרים בכלל. אבל כעבור זמן מה היו
כותבים על עניין זה או אחר מתוכו גם אנשים אחרים, ואחריהם עוד אחרים, נו,
ולפחות משהו היה נקלט. לא הכל, לא המשנה הזאת בשלמותה, אבל את זאת הלא שום
אדם נבון לא ידרוש. די אם ינציח לפחות רעיון אחד או שניים. ככה עושים את
זה, בן־חנן יקירי, אחרת זה לא הולך כשבאים לתקן את העולם. צריך ללכת
בסבלנות ובצעד מדוד. אני אומר, צריך טקטיקה נכונה; מה בצע באמת, אם לא נדע
להגשים אותה? "בזה בדיוק הוא שגה, שלא היתה לו הסבלנות. הוא רצה לגאול
את העולם חת־שתיים, גם נגד רצונו. וזה בלתי אפשרי, בן־חנן. הוא לא היה צריך
ללכת עם זה ישר ובדילוג אחד. את האמת צריך להבריח, צריך לפזר אותה טיפין
טיפין, פה קצת ושם קצת, שהבריות יתרגלו. ולא פתע פתאום: חלק את כל אשר לך
ודיבורים שכאלה. זאת שיטה לא נכונה. והיה צריך להיזהר יותר במעשיו. למשל,
כאשר הוא גירש בשוט את החלפנים מבית המקדש – הלא גם הם יהודים טובים,
בן־אדם, ורוצים להתפרנס ממשהו! אני יודע, חלפנות כסף לא שייכת לבית המקדש,
אבל זה היה כך מימים ימימה, אז למה לעשות מזה עניין? הוא היה צריך להגיש
עליהם תלונה לפני הסנהדרין, וזהו. הסנהדרין אולי היה מצווה עליהם להעמיד את
הדוכנים קצת יותר רחוק, והכל היה בא על מקומו בשלום. תמיד תלוי איך עושים
את הדברים. אדם הרוצה להשיג משהו בעולם, אסור לו לאבד את הראש וצריך שתהיה
לו שליטה עצמית, וצריך לשמור על שיקול דעת וקור רוח. ואותם מפגנים המוניים
– הלא ברור ששום רשות לא אוהבת את זה. או שהוא הניח לבריות ככה לקדם את
פניו כל פעם שהגיע לירושלים; אין לך מושג כמה מורת רוח זה גרם. היה צריך
להגיע בריצה קלה ברגל, ולברך פה ולברך שם, כך צריך לעשות את הדברים מי
שרוצה להשפיע. שמעתי אפילו, שהוא קיבל הזמנה של מוכס רומי להתארח אצלו, אבל
אני לא מאמין, שגיאה מגושמת כזאת הוא בטח לא היה עושה; זאת מן הסתם רכילות
מרושעת כזאת. ואסור היה שיעשה את הנסים שלו; בדברים כאלה נגזר עליו שאנשים
ייפגעו. הלא לכל האנשים לעזור הוא לא יכול, ואלה שלא עשה נסים בעבורם
כועסים אחר־כך. או הסיפור עם הנואפת – אומרים שזה באמת קרה, ואם כך, זאת
היתה שגיאה נוראה. להגיד לאנשי משפט, שגם הם אינם חפים מפשע – איך אפשר
לקיים ככה מערכת משפט? אני אומר לך, שגיאה אחרי שגיאה. הוא היה צריך רק
להיות מורה ולא לעסוק במעשים, ולא לקחת את עיקריו ברצינות גמורה שכזאת, ולא
לרצות להגשים את הכל תיכף ומייד. הוא ניגש לעניין מהצד הלא־נכון, בן־חנן;
בינינו לבין עצמנו, יכול להיות שבהרבה דברים הוא צדק, אבל הטקטיקה שלו היתה
שגויה; ולפיכך זה לא היה יכול להיגמר אחרת. “אל תשבור על זה את ראשך, בן־חנן; זה בסדר. הוא היה איש
ישר, אבל אם רצה לגאול את העולם, אסור היה לגשת לזה בדרך הרדיקלית. מה, האם
בצדק נגזר דינו? איזו שאלה! הלא אמרתי לך – מהבחינה הטקטית נגזר היה עליו
להפסיד!” "שב, בן־חנן יקירי, אני כולי לרשותך. אז אתה רצית לדעת,
האם לדעתי האיש הזה נצלב בצדק. זה עניין פשוט, אדוני היקר. ראשית, זה לא
ענייננו, אנחנו לא גזרנו עליו מיתה, אנחנו רק מסרנו אותו לידי התובע הכללי
הרומי, אמת? בשביל מה עלינו לקחת על עצמנו אחריות שכזאת, הלא כן? אם נגזר
דינו בצדק, מה טוב; אם נעשה משפח, זו אשמת הרומאים, ובבוא היום נוכל לזקוף
זאת לחובתם. ככה זה, בן־חנן היקר; עניין כזה שומה שנסתכל עליו מהזוית
המדינית. לפחות אני, בתור הכהן הגדול, חייב להביא בחשבון את ההערכה המדינית
של כל עניין. רק חשוב, חבר: הרומאים פטרו אותנו מאדם, אשר – איך לומר – אשר
לא היה רצוי לנו מסיבות מסויימות; ועם זאת, האחריות מוטלת עליהם – – "מה? אתה אומר – מה הן הסיבות? בן־חנן, בן־חנן, נדמה לי
שהדור דהיום חסר תודעה פטריוטית די הצורך. האמנם אינך מבין כמה זה מזיק לנו
כאשר מישהו תוקף את מוסדותינו המוכרים כמו הפרושים ומועצת החכמים? מה יחשבו
עלינו הרומאים? הלא זאת חתירה תחת התודעה הלאומית! אדרבא, אנחנו חייבים
מסיבות פטריוטיות לטפח את יוקרתם, אם ברצוננו למנוע את נפילת עמנו ברשתן של
השפעות הגויים! מי ששולל מישראל את האמונה בפרושים, משחק לידיהם של
הרומאים. ואנחנו תמרננו את העניין כך שהרומאים עצמם גמרו אתו: זה מה שנקרא
פוליטיקה, בן־חנן. ועכשיו יימצאו עוד מבולבלים שדואגים, האם הוא הוצא להורג
בצדק או לא! תזכור, איש צעיר, שטובת המדינה היא מעל לכל דין וצדק! אני
מיטיב מהם לדעת, שהפרושים שוגים לא מעט; בינינו – הם פטפטנים ונוכלים, אבל
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו יחתור תחת סמכותם! אני יודע, בן־חנן,
שהיית לפנים תלמידו; מצאה חן בעיניך משנתו שלפיה אנחנו חייבים לאהוב את
רעינו ואף את שונאינו ודיבורים שכאלה; אבל תחשוב על זה בעצמך, מה זה יועיל
לנו ליהודים? “ועוד דבר. הוא לא היה צריך לומר שהוא בא להושיע את העולם
ושהוא המשיח ובן האלהים ומה לא. אנחנו הלא יודעים שהוא מנצרת – חשוב נא:
איזה מין מושיע? חיים עוד אנשים שזוכרים אותו כתכשיט ההוא של הנגר – והאדם
הזה רוצה לתקן את העולם? איפה! אני יהודי טוב, בן־חנן, אבל איש לא ישכנע
אותי שאחד משלנו יכול להושיע את העולם. היה בכך משום יהירות מצדנו, בן־אדם.
לא הייתי אומר מלה, אילו הוא היה מצרי או רומאי; אבל סתם יהודון מהגליל –
זה מצחיק! את זה הוא יכול לספר לגויים, שהוא בא להושיע את העולם, אבל לא
לנו, בן־חנן. לא לנו. לא לנו.” 1934 ויקרא פילאטוס לנחום, איש יודע קורות העתים, מלומד, ויאמר לו: “נחום, מאד חורה לי שעמכם גמר אומר לצלוב את הגבר הזה. יקח אתכם האופל, הלא זה הוא משפח.” “אלמלא קיים משפח, לא היתה היסטוריה,” אמר נחום. “אני לא רוצה שיהיה לי עסק עם הדבר הזה,” אמר פילאטוס. “תאמר להם שיהרהרו בזה עוד פעם.” “כבר מאוחר מדי,” שח נחום. “אני אמנם עוקב אחר העניינים רק
מתוך ספרים, ולכן לא הלכתי לראות את אתר הצליבה; אבל לפני שעה קלה הגיעה
משם המשרתת שלי וסיפרה שהוא כבר צלוב, והוא תלוי בין האיש שמימינו והאיש
שמשמאלו.” ויקצוף פילאטוס ויכס את פניו בכפיו. אחר־כך אמר: “אז לא
נדבר על זה יותר. אבל מה, תאמר נא לי, מה פשעו האיש שמימינו והאיש
שמשמאלו?” “לא אוכל לומר,” אומר נחום; “יש האומרים שהם פושעים,
ואחרים שהם איזה מבשרים. ככל שאני יכול לשפוט על פי ההיסטוריה, הם כנראה
עסקו בפוליטיקה; אבל לא נכנס לי לראש, שהעם צלב אותם יחד.” “לא הבנתי אותך,” אמר פילאטוס. “זה כך,” אמר נחום. “לפעמים אנשים צולבים את זה שבימין
ולפעמים את זה שבשמאל; זה היה כך תמיד לאורך ההיסטוריה. כל עידן והמעונים
שלו. היו תקופות שבהן נכלא או נצלב מי שנלחם למען אומתו; ובתקופה אחרת מגיע
תורו של הטוען שיש להילחם למען האביונים והעבדים. שני אלה מתחלפים, ועת לכל
אחד מהם.” “אהה,” אמר פילאטוס. “אז אתם צולבים כל אדם הטוען למשהו הגון.” “כמעט,” אמר נחום. “אבל אליה וקוץ בה. לפעמים היית אומר
שבני האדם דואגים יותר לטפח שנאה לאחרים מאשר לקדם את העניין ההגון שהם
מצדדים בו. בני האדם תמיד נצלבים בעבור משהו יפה וגדול. זה הצלוב אותה עת,
מקריב את חייו למען משהו גדול; אבל זה הגורר אותו אל הצלב וקושר אותו אליו
– הוא, פילאטוס, אדם רע ופראי ומכוער מאד למראה. פילאטוס, אומה זה דבר נעלה
ויפה.” “לפחות האומה הרומית,” אמר פילאטוס. “גם אומתנו,” אמר נחום. “וגם הצדק לאביונים הוא עניין גדול
ויפה. אלא שבני האדם מסוגלים להחנק משנאתם וקצפם על דברים יפים וגדולים;
והיתר הולכים פעם עם זה ופעם עם האחר, ותמיד עוזרים לצלוב את האיש שהגיע
תורו; או שהם מתבוננים גרידא ואומרים: מגיע לו, היה צריך ללכת עם הצד
שלנו.” “ומדוע,” שאל פילאטוס, “הם צולבים את זה אשר בתווך?” “זה ככה,” ענה נחום. “אם זה שמשמאל מנצח, הוא צולב את זה
שמימין, אבל עוד קודם לכן את זה שבתווך. אילו ניצח זה שבימין, היה צולב את
זה שמשמאל, אך קודם לו את זה שבתווך. כמובן שגם ייתכן שיהיו קרבות
ואנדרלמוסיה; אז יצלבו זה שמימין וזה שמשמאל יחדיו את זה שבתווך, כי הוא לא
החליט נגד מי משניהם הוא יילך. אילו עלית על גג ביתך, היית רואה את השדה
הקרוי חקל־דמא: שנאה מימין ושנאה משמאל, ובתווך זה אשר רצה לתקן את הדברים
באהבה ובתבונה, כפי שמספרים עליו. ומלבד זאת היית רואה המון אנשים,
המתבוננים במחזה, ואוכלים תוך כדי כך את ארוחת הצהריים שהביאו אתם. איכשהו
מחשיך; עוד מעט ירוצו הכל לבתיהם שלא יירטבו בגדיהם בגשם.” וכאשר באה השעה הששית, ירד החושך על הארץ כולה עד השעה
התשיעית. ובשעה התשיעית קרא זה אשר בתווך בקול גדול, ויאמר: “אלי, אלי,
למה שבקתני?” והנה פרוכת המקדש נקרעת לשניים מראשה עד תחתיתה, והאדמה
רועדת והסלעים מתבקעים. 1927 אותו ערב סעד פילאטוס עם שלישו; היה זה סגן סוזה, יליד
קירנייקה. סוזה לא שם אפילו לב לכך שהנציב איכשהו מרבה לשתוק, ופטפט
בעליצות שנבעה מהיותו לראשונה בחייו עד לרעש אדמה. “זה היה מצחיק,” הוא צהל בין מנה למנה. “כאשר אחרי ארוחת
הצהריים החשיך לפתע, רצתי החוצה לראות מה קורה. על המדרגות היה נדמה לי
שסתם ככה מעדתי או נתקלתי במשהו או מי יודע מה – נו, זה היה מצחיק; חי
נפשי, אקסצלנציה, לא הייתי מאמין לרגע שזאת רעידת אדמה. ולפני שהגעתי
לפינה, כבר באים מולי איזה אנשים באזרחית וצועקים בעינים בוהות: “קברות
נפתחים וסלעים מתבקעים!” ישמרני האל, אני אומר בלבי, אולי זאת רעידת אדמה?
בן־אדם, אני אומר לעצמי, איזה מזל שיש לך! הלא זאת תופעת טבע נדירה,
לא?” פילאטוס הנהן. “אני כבר ראיתי רעידת אדמה,” אמר. “זה היה
בקיליקיה, לפני, חכה, לפני שבע עשרה שנה – כך בערך. אז זה היה יותר
גדול.” “בסך הכל לא קרה כלום,” הודיע סוזה בקלילות. “ליד השער
בחקל־דמא התפוררה חתיכת סלע – כן, ובבית הקברות נפתחו כמה קברים. אני
מתפלא, איך כאן קוברים כל כך רדוד, בקושי אמה. זה גם מסריח להם
בקיץ.” “מנהג שכזה,” נהם פילאטוס. “למשל בפרס – שם לא קוברים בכלל. פשוט מניחים את הגופה בשמש, וזהו.” “על זה צריך להיות איסור, אדוני,” סבר סוזה. “מסיבות היגייניות וכדומה.” “לאסור,” מלמל פילאטוס. “לפי זה היית כל הזמן צריך להורות
ולאסור משהו; זאת פוליטיקה גרועה, סוזה. לא להתערב להם בעניינים – אז יישמר
לפחות שקט. אתם רוצים לחיות כמו חיות – תבוא עליכם הברכה. אה, סוזה, אני
כבר ראיתי כל כך הרבה ארצות –” “אבל אני הייתי רוצה לדעת,” חזר סוזה לנושא התעניינותו
העיקרי, “איך זה קורה, רעידת אדמה שכזאת. אולי יש מתחת לאדמה חורים כאלה
המתמוטטים ככה מעצמם. אבל מדוע שיירד אז חושך כזה ברקיע? זה לא נכנס לי
לראש. בבוקר הלא היה יום כזה רגיל ובהיר – –” “אני מבקש סליחה,” נשמע קולו של פאפאדוקיטיס הזקן, יווני
מהדודקנז, שהיה משרתם. “אפשר היה לצפות לזה כבר מאמש, אדוני. אתמול היתה
שקיעת שמש אדומה כל כך, אדוני, ואני אומר לטבחית, ‘מרים, מחר תהיה סערה או
ציקלון.’ ‘ולי,’ אומרת מרים, ‘יש כאבים בגב.’ משהו היה צפוי, אדוני. אני
מבקש את מחילתו.” “משהו היה צפוי,” חזר פילאטוס על הדברים, מהורהר קמעה.
“אתה יודע, סוזה, גם אני צפיתי למשהו היום. מהבוקר, כאשר מסרתי את האיש
מנצרת לידם – אני הייתי חייב למסור אותו, כי הפוליטיקה של רומי היא לא
להתערב עקרונית בעניינים המקומיים, זכור זאת, סוזה: ככל שיש לאנשים פחות
עסקים עם הרשות, כך קל להם לשאת את נוכחותה – לכל הרוחות, איפה
הייתי?” “אצל האיש מנצרת,” סייע סוזה. “אצל האיש מנצרת. אתה יודע, סוזה, הייתי צריך להתעניין בו
קצת יותר. האיש נולד בעצם בבית־לחם – – אני חושב שמה שעשו בו האנשים פה היה
בעצם רצח משפטי, אבל זה עניינם; אלמלא מסרתי אותו לידם, היו בלי ספק קורעים
אותו לגזרים, והמינהל הרומי היה יוצא מזה בבושת פנים. אבל חכה, זה לא שייך
לכאן. חנניה הכהן אמר לי שזה היה אדם מסוכן; הוא סיפר שכאשר האיש נולד, באו
רועי הצאן מבית לחם והשתחוו לפניו כמו לפני מלך. ולא מזמן גם הקבילו את
פניו כמו שנהוג אצלנו במסע טריומף. זה לא נכנס לי לראש, סוזה. אני בכל זאת
הייתי צריך לחכות – –” “לחכות למה?” הזכיר לו סוזה כעבור שעה קלה. "שאולי יבואו אלה אנשי בית־לחם. שלא ישאירו אותו בידי
האינטריגנטים מכאן. שיבואו אלי ויגידו: “אדוני, האיש הוא מבני המקום שלנו
ואנחנו מחשיבים אותו; כלומר, אנחנו באים לומר לך שאנחנו מתייצבים לצדו ולא
נרשה לפגוע בו.” – – סוזה, אני כמעט ייחלתי לבואם של אנשי ההרים האלה;
הדיינים הקשקשנים האלה מכאן יוצאים לי מהאף – – ואני הייתי אומר להם: “תודה
לאל, בני בית־לחם, חכיתי לכם. למענו – ולמען עירכם וארצכם. בסמרטוטים על
מקל אי אפשר לשלוט; לשלוט אפשר רק בגברים ולא בפיות מקשקשים. מאנשים כמוכם
קרוצים צבאות שאינם נכנעים; מאנשים כמוכם קרוצות אומות ומדינות. מספרים לי
שהאיש שלכם מסוגל להחיות מתים. אבל אני שואל אתכם, מה אפשר לעשות במתים?
אבל אתם פה, ואני רואה שהאיש מסוגל גם להפיח רוח בחיים: שהוא העניק להם
משהו כמו גאווה וכבוד – אנחנו הרומאים קוראים לזה Virtus, אינני יודע איך אומרים את זה בלשונכם,
בני בית־לחם, אבל אתם מגלמים את זה. אני חושב שהאיש הזה עוד יעשה דברים.
יהיה חבל עליו.” פילאטוס השתתק וטאטא בפיזור דעת פירורים מהשולחן. “נו, הם לא באו,” נהם, “אה, סוזה, איזו משימת שווא הוא השלטון!” 1932 ויען ישו לאמור: “… לזאת נולדתי ולזאת באתי בעולם כהעיד לאמת, כל אשר הוא מן האמת, ישמע בקולי.” ויאמר אליו פילאטוס: “מה היא האמת?” ואחרי דברו זאת יצא שנית אל היהודים ויאמר אליהם: “אני לא מצאתי בו כל עוון.” (יוחנן, י“ח, כ”ז–כ"ח) ויהי בערב ויבוא איש נשוא פנים בעיר, ושמו יוסף הרמתי, וגם
הוא מתלמידי ישו. וייגש אל פילאטוס לשאול את גוית הצלוב. ויצו פילאטוס
ותינתן לו ויאמר אליו: “הוא נצלב במשפח.” “אתה מסרת אותו להמיתו,” אמר יוסף. “כן, מסרתי,” ענה פילאטוס, "והבריות חושבים שעשיתי זאת מפחד מפני כמה צעקנים עם זה בר־אבא1 בראשם.
לשלוח עליהם חמישה חיילים, ויהיו בשקט. אבל לא בזה העניין, יוסף
הרמתי. “לא בזה העניין,” חזר ואמר לאחר שעה קלה. "כאשר דיברתי
אתו, ראיתי שבעוד כמה זמן יעלו תלמידיו על הצלב אנשים אחרים: למען שמו,
ובשם אמיתו הם יצלבו ויענו את האחרים, יהרגו אמיתות אחרות וירוממו על
כתפיהם בר־אבא אחרים. האיש הזה דיבר על האמת. מה היא אמת? “אתם אומה משונה, המרבה לדבר. יש ביניכם פרושים, נביאים,
מושיעים ומנהיגי כתות. כל המטיף לאמת אחת, אוסר על כל האמיתות האחרות.
כאילו נגר שעשה כסא חדש יאסור לשבת על כל הכסאות שעשה מישהו לפניו. כאילו
בעשיית הכסא החדש נתבטלו כל הכסאות הישנים. לאחר ככלות הכל ייתכן שהכסא
החדש טוב, יפה ונוח מקודמיו; אבל מדוע, לכל הרוחות, לא יוכל אדם עייף
להתיישב על כסא כלשהו, עלוב, אכול תולעים או קשה כאבן? עייף הוא ושבור,
והוא זקוק לנופשו; ואתם באים וסוחבים אותו בכוח מהמושב שעליו נחת, בכדי
שיילך וישב בשלכם. אני לא מבין אתכם, יוסף.” “האמת,” התנגד יוסף הרמתי, “איננה דומה לכסא או מקום מנוח;
היא דומה יותר לפקודה, האומרת: לך לשם ושם, עשה זאת וזאת; הכנע יריב, כבוש
עיר זו, הענש על מעשה בגידה וכדומה. המסרב לציית לפקודה כזאת, הוא בוגד
ואויב. כזאת היא אמת.” “אה, יוסף,” אמר פילאטוס, “אתה הלא יודע שאני חייל ואת רוב
ימי בליתי בקרב חיילים. תמיד צייתתי לפקודות, אבל לא כיון שהן היו אמת.
האמת היתה שאני עייף או צמא; שהתגעגעתי לאמי או לתהילה; שהחייל הזה חושב
עכשיו על אשתו והאחר על שדהו ובהמתו. האמת היתה תמיד, שאלמלא הפקודה, איש
מבין החיילים האלה לא היה הולך להרוג אנשים אחרים, עייפים ואומללים כמוהו.
מה אם כן האמת? אני מאמין שאני קרוב אל האמת, ולו במקצת, בחושבי על החיילים
ולא על הפקודות.” “האמת איננה פקודתו של מפקד,” ענה יוסף הרמתי, “אלא פקודתה
של התבונה. הלא אתה רואה שהעמוד הזה לבן; אילו טענתי שהוא שחור, זה היה
מנוגד לתבונתך ולא היית מרשה לי לומר זאת.” “מדוע לא?” אמר פילאטוס. “הייתי אומר בלבי שאתה מן הסתם
אדם אומלל נורא או מדוכדך, אם אתה רואה עמוד לבן כשחור; הייתי משתדל להטות
את דעתך; אכן, אפילו הייתי מתעניין בך יותר מאשר קודם. ואם אכן זו טעות
וטעות בלבד מצדך, הייתי אומר, שבטעותך מושקעת נשמתך לא פחות מאשר
באמתך.” "אין אמת שלי, " אמר יוסף הרמתי, “יש רק אמת אחת, טובה לכל.” “ואיזו היא?” “זו שאני מאמין בה.” “אתה רואה,” שח פילאטוס בלאט. “בכל זאת זו אמת שלך.
אתם דומים לילדים קטנים, המאמינים שהעולם מסתיים בקצה אופקם, ומעברו אין
כבר כלום. העולם גדול, יוסף, ויש בו מקום לדברים הרבה. אני חושב שאפילו יש
בו מקום לאמיתות הרבה. ראה, אני זר בחבל ארץ זה, וביתי רחוק מעבר לאופק;
ובכל זאת לא הייתי אומר שהארץ הזאת איננה אמת. גם זרה לי משנתו של ישו זה
שלכם; האם עלי להסיק מכך שהיא לא נכונה? אני חושב, יוסף, שכל הארצות
נכונות; אבל העולם חייב להיות רחב דייו בכדי להכיל את כולן זו לצד זו
כסדרן. אילו הוצבה ארץ ערב לחופי הים השחור, לא היה זה נכון. וכך גם
באמיתות. מן הדין היה שהעולם יהיה רחב ידיים, מורכב וחופשי כדי להכיל את כל
האמיתות הנכונות. ודעתי היא, יוסף, שהוא אכן כזה. בעלותך על הר גבוה דיו,
אתה רואה שהדברים מתמזגים וכמו מתיישרים במישור אחד. מגובה מספיק, אפילו
האמיתות השונות מתמזגות. האדם איננו חי, כמובן, ואיננו יכול לחיות על פסגת
הר; די לו אם יראה מקרוב את ביתו ואת שדהו, המלאים אמיתות ודברים; זהו
מקומו הנכון ושדה פעולתו. אבל מדי פעם הוא יכול להעיף מבט אל ההרים או אל
הרקיע ולומר בלבו, שבמבט משם אמיתותיו והדברים הסובבים אותו אמנם קיימים,
ודבר לא נגנב מהם, אלא שהם מתמזגים עם משהו הרבה יותר חופשי שאיננו כבר
קניינו. להיצמד לחזון הרחב הזה, ותוך כדי כך להמשיך לטפח את שדהו שלו – זה,
יוסף, קרוב ליראת שמיים. ואני סבור, שאביו־שבשמיים של האיש המסויים הזה אכן
קיים, אבל הוא חי די בשלום עם אפולו ואלוהויות אחרות. חלקית הם חופים זה את
זה, וחלקית הם שכנים. ראה, ברקיע יש מקום למכביר. אני שמח שיש שם גם
אביו־שבשמיים.” “אתה לא חמימא ולא קרירא,” אמר יוסף הרמתי וקם על רגליו. “אתה רק פושר.” “לא כך,” ענה פילאטוס. “אני מאמין, מאמין, בכל לבי מאמין,
שיש אמת והאדם לומד לדעתה. היה זה מטורף לחשוב שיש אמת אשר נבצר מן האדם
לדעתה. הוא אכן לומד כך; אבל מי? אני או אתה, אולי הכל? אני מאמין שלכל אדם
יש חלק בה; גם לאומר הן, וגם לאומר לאו. אילו שניים אלו התמזגו והבינו איש
לדעת רעהו, היתה נולדת האמת כולה. הן ולאו לא יתמזגו כמובן לעולם, אבל בני
האדם מסוגלים לכך; יש יותר אמת בבני אדם מאשר במלים. לי יש יותר הבנה לבני
אדם מאשר לאמיתותיהם; אבל גם בכך יש אמונה, יוסף הרמתי, גם לכך הכרח לקיים
מסירות והתלהבות. אני מאמין. בלב שלם ובלא ספק אני מאמין. אבל מה היא
האמת?” 1920 שמו של בר־אבא המוזכר בסיפור נסמך על המסופר בברית
החדשה (מרקוס, טו, ו–טו; יוחנן, יח, לט–מ): כאשר באו נציגי היהודים אל
פילאטוס, הנציב העליון של הרומאים בארץ, לבקש חנינה לאחד הנידונים,
כמנהגו מדי שנה לקראת חג הפסח, הציע להם פילאטוס את ישו; אולם הם דרשו
את שחרורו של בר־אבא, שהיה “אסור עם המורדים אשר רצחו רצח בעת המרד”,
ועמדו על דעתם; אשר על כן “ויואל פילאטוס לעשות כרצון העם, ויתן להם את
בר־אבא, ואת ישו הכה בשוטים וימסור אותו להיצלב.” ↩ הסיפור הזה היה בלי ספק מרשים יותר, אילו גיבורתו היתה בתו
של דיוקלציאן, או דמות אחרת של צעירונת זכה בבתוליה; אלא שלמרבה הצער היא,
מסיבת האמת ההיסטורית גרידא, אחותו של דיוקלציאן, מטרונית באה בימים
ומרשימה, היסטרית ואקסצנטרית קמעה לדעת הקיסר, אשר הרודן הזקן, במידה
מסויימת, פחד ממנה. לפיכך, משהודע לו על בואה, הוא הפסיק את דיונו עם הנציב
בקירנייקה (שבפניו הביע במלים בוטות את אי שביעות רצונו) והלך לקראתה עד
לדלת. “מה העניינים, אנטוניה?” הוא צהל בקול ז’וביאלי. “מה היית
רוצה? יש לך שוב איזה מקופחים? או שאני צריך לעשות משהו נגד עינויי החיות
בקירקסים? או שאת מתכוונת להנהיג חינוך למוסר בקרב הלגיונות? אז קדימה, שבי
וספרי.” אבל אנטוניה נשארה על עומדה. “דיוקלציאן,” היא פתחה בנימה כמעט חגיגית, “אני מוכרחה להגיד לך משהו.” “אהה,” אמר הקיסר מתוך השלמה והתגרד בעורפו. “אבל למען השם, היום יש לי כל כך הרבה עבודה! זה לא סובל דיחוי?” “דיוקלציאן,” המשיכה אחותו בלא להירתע, “אני רוצה להגיד לך שאתה מוכרח לחדול מהרדיפה הזאת של הנוצרים.” “מה אתך,” נהם הקיסר הזקן, “מה פתאום – אחרי איזה שלוש
מאות שנה – –” הוא הביט בריכוז בפניה של המטרונית המרוגשת; היא נראתה פתטית
– עיניה חמורות הסבר וידיה, המעוקמות מפודגרא, מקופלות כבעוית. “נו טוב,”
הוא מיהר להוסיף, “אפשר לדבר על זה; אבל קודם כל תעשי לי טובה
ותתיישבי.” אנטוניה צייתה בהיסח הדעת, והתיישבה על קצה הכיסא; תוך כדי
כך היא איבדה מקצת מרוח הלחימה, קומתה קָטְנָה והיא התבלבלה; פינות פיה
נתרככו מבכי: “האנשים האלה כל כך קדושים, דיוקלציאן,” היא הוציאה מפיה,
“והיופי הזה של אמונתם – – אני יודעת, אילו אתה היכרת אותם – –
דיוקלציאן, אתה מוכרח להכיר אותם! תראה ש… שדעתך עליהם תשתנה מהקצה
אל הקצה – –” “אבל הלא אין לי עליהם שום דעה רעה,” אמר דיוקלציאן
במתינות. “אני הלא יודע, שכל הדברים שמספרים עליהם הם רכילות ודיבה רעה.
אלה האוגורים שלנו, הם הממציאים את כל הדברים האלה – את מבינה, קנאת
המתחרים וכן הלאה. אני ביקשתי לוודא ונמסר לי שהנוצרים האלה הם אנשים
הגונים למדי. מנומסים מאד ונכונים לעזור לזולת.” “אז מדוע אתה רודף אותם כל כך?” שאלה אנטוניה, נדהמת. דיוקלציאן הרים קמעה את גבותיו. “מדוע?? איזו שאלה? עשו כך
מאז ומתמיד, לא? ויחד עם זאת אי אפשר להרגיש שהם הולכים ומתמעטים. הדיבורים
על רדיפות הם הגזמה נוראה. כמובן פה ושם צריך להעניש כמה מהם, למען יראו
וייראו –” “מדוע?” חזרה המטרונית על שאלתה. “מסיבות פוליטיות,” שח הקיסר הזקן. “תסתכלי, יקירתי,
יכולתי לתת לך שורה שלמה של נימוקים. למשל, שהעם דורש זאת. ראש וראשונה זה
יסיח את דעתו מדברים אחרים. שנית, משתרשת התודעה ששולטים ביד רמה. ושלישית,
זה במקומותינו מעין מינהג לאומי. אגיד לך, שום מדינאי נבון ואחראי לא ימהר
ללא צורך להפר מינהגים. זה מעורר הרגשה של אי בטחון ו – המממ – אי יציבות
והתפוררות. אחותי האהובה, אני כבר בימי שלטוני עשיתי חידושים רבים יותר
מאשר מישהו לפני. אבל אלה היו דברים שהיו מוכרחים להיות. מה שלא מוכרח
להיות, לא אעשה.” “אבל הצדק, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בשקט, “צדק מוכרח להיות. אינני מבקשת מידיך אלא צדק.” דיוקלציאן משך בכתפיו. “ברדיפת הנוצרים יש משום צדק, כי
היא תואמת חוקים תקפים. אני יודע, מה על קצה לשונך: שאת החוקים האלה אני
מוסמך לבטל. מוסמך, אבל לא אבטל. טוני יקירתי, זכרי: minima non
curat praetor1; אני לא יכול
להתעסק בקטנות כאלה; הואילי נא לחשוב על כך, שהמינהל של כל האימפריה מונח
על כתפי; וילדה שלי, אני שיניתי אותו מן היסוד. אני תיקנתי את החוקה,
הבניתי מחדש את הסינט, ריכזתי את המינהל, ארגנתי מחדש את הביורוקרטיה,
חילקתי מחדש את המחוזות והתקנתי את ניהולם התקין – אלה דברים ששומה היה
לעשות אותם למען הממלכה. את אשה ולא מבינה בזה; אבל התפקידים הרציניים
ביותר של שליט הם המינהליים. תאמרי בעצמך, מה משקלם של נוצרים שכאלה לעומת
– לעומת – נגיד, הנהגת מנגנון ממלכתי לביקורת פיננסית? אלה שטויות
בעלמא.” “אבל אתה, דיוקלציאן,” אמרה אנטוניה בנשימה דקה, "היית יכול לסדר את העניין הזה בקלות כזאת – " “יכול. ושוב לא יכול,” אמר הקיסר בהחלטיות. “אני העמדתי את
כל האימפריה על יסודות מינהליים חדשים – והבריות בקושי יודעים זאת. כי
הנחתי להם לחיות על פי מינהגיהם. אם אני נותן להם את הכמה־נוצרים שלהם, יש
להם הרושם שהכל נשאר על מקומו, והם שקטים. ילדתי האהובה, מדינאי חייב לדעת
עד לאן הוא יכול להעיז עם הרפורמות שלו. – ככה זה.” “אז רק לכן,” אמרה המטרונית במרירות, רק כדי שתהיה לך מנוחה מהצעקנים והפרזיטים שמסתובבים פה –" דיוקלציאן העווה את פניו. “אם את רוצה, אז גם לשם זה. אבל
אני אגיד לך, קראתי בספרים של הנוצרים האלה שלך, וקצת גם הרהרתי
בהם.” “ומה מצאת בהם רע?” נפלט מפיה בתקיפות. “מה רע?” אמר הקיסר שקוע בהרהורים. “להיפך, משהו יש בזה.
אהבה ודברים כאלה – נגיד הבוז הזה להבלי עולם – בעצם אלה אידיאלים די יפים,
ואלמלא אני קיסר – – את יודעת, טוני שלי, היו דברים במשנתם שממש מצאו חן
בעיני; רק לוא היה לי יותר פנאי לחשוב על נשמתי –” הקיסר הזקן הכה ברוגזה
בכף ידו בלוח השולחן. “אבל זה אבסורד. מבחינה פוליטית בלתי אפשרי, לא ניתן
להגשמה. האם אפשר לבנות מלכות שמיים? איך מנהלים את זה? באהבה? בדבר אלהים?
אני הלא מכיר בני אדם, לא כן? מבחינה מדינית זאת משנה כל כך בלתי בשלה
ובלתי בציעה, ש־ ש־ שזה ממש בר־עונשין.” "אבל הם הרי לא עוסקים בשום פוליטיקה,” הגנה עליהם אנטוניה בלהט. “וספרי הקודש שלהם לא נוגעים בפוליטיקה אפילו במלה אחת.” “בשביל פוליטיקאי מעשי,” אמר דיוקלציאן, “הכל הוא
פוליטיקה. לכל יש חשיבות פוליטית. כל מחשבה מחייבת הערכה פוליטית, איך אפשר
היה להגשימה, מה לעשות ממנה, למה תוביל. ימים ולילות, ימים ולילות שברתי את
ראשי בכך איך אפשר היה להגשים את המשנה הנוצרית מבחינה פוליטית; ואני רואה
שזה בלתי אפשרי. אני אומר לך, מדינה נוצרית לא היתה מחזיקה מעמד אפילו
חודש. תחשבי, האם אפשר להקים צבא נוצרי? האם אפשר לגבות מסים על דרך
הנוצרים? האם בחברה נוצרית היו יכולים להיות עבדים? לי יש נסיון משלי,
טוני: לא שנה, אף לא חודש אפשר לשלוט על פי עקרונות הנצרות. לכן הנצרות
לעולם לא תכה שורש. היא יכולה להיות אמונתם של בעלי מלאכה או של עבדים, אבל
לעולם, לעולם לא להיות דת המדינה. זה בלתי אפשרי. את יודעת, ההשקפות האלה
שלהם על קניין, על אהבת הרעים, על פסילות הפעלת כוח וכן הלאה, זה הכל דברים
יפים אבל אינם ניתנים לביצוע למעשה. בשביל חיי המעשה, טוני, זה לא מתאים.
אז תגידי, מה לעשות בהם?” “אולי בלתי אפשרי,” לחשה אנטוניה, “אבל בשל כך זה עוד לא פשע.” “פשע,” אמר הקיסר, “הוא מה שמזיק למדינה. והנצרות היתה
מטילה מום בריבונות המדינה. זה לא ילך. אחותי האהובה, הכוח העליון חייב
להיות בעולם הזה, לא בעולם הבא. באומרי שמדינה נוצרית איננה אפשרית מעצם
העיקרון, יש להסיק מכאן על פי ההגיון שהמדינה איננה יכולה לסבול את הנצרות.
מדינאי אחראי חייב להתייצב בפכחון נגד חלומות בלתי בריאים שאינם ניתנים
להגשמה. בין כה וכה אלה הזיות של מטורפים ועבדים – –” אנטוניה קמה, נושמת בכבדות. “דיוקלציאן, אז שתדע: אני קיבלתי על עצמי את עול הנצרות.” “מה את אומרת,” התפלא הקיסר במתינות. “נו, מדוע לא? אני
הלא אומר, שיש בזה משהו; וכל עוד העניין נשאר עניינך האישי – – אל תחשבי,
טוני, שאין לי הבנה בשביל דברים כאלה. גם אני הייתי רוצה פעם להיות נפש
אדם; הייתי רוצה, טוני שלי, לתלות את הקיסרות שלי על מסמר, את הפוליטיקה
והכל – – כלומר, ברגע שאסיים את הריפורמה של המינהל הממלכתי ועניינים
שכאלה; ואחר־כך הייתי הולך לאיזה מקום בכפר – – ולומד את אפלטון – ישו –
מרק אורליוס – וגם את פאולוס הזה שלהם או איך קוראים לו – – אבל עכשיו
תסלחי לי; יש לי פה איזו התייעצות מדינית.” 1932 “שופט עליון לא יעסוק בקטנות” – עקרון מינהלי של המשפט הרומי (המתרגם) ↩ בבוקר הביא שליח ידיעה מקצה היער, שבדרום מזרח נראה בלילה שטפון של אש. אותו יום ירד גשם רביבים דקיק של יום סגריר, העצים הרטובים
לא אבו להידלק; שלושה אנשים מבין המסתתרים בנקרה מתו מדימום מעיים. כיון
שלא היה כבר מה לאכול, יצאו שני גברים אל הרועים שמעבר ליער; הם חזרו עם
רדת הערב רטובים עד לשד עצמותיהם ועייפים עד מוות; בקושי ניתן היה לדלות
מהם שרע מאד; הכבשים גוועות והפרות מתנפחות; הרועים התנפלו עליהם ברמחים
ובסכינים, כאשר אחד מהם ניסה לקחת אתו את המבכירה שהפקיד בידם לפני הבריחה
ליער. “הבה נתפלל,” אמר הכומר שסבל משלשול מדמם. “אלהים ירחם.” “Kyrie eleison”, 1 החל למלמל
מקבץ האנשים המדוכדך. אותו רגע פרצה מריבה צורמנית בין הנשים, משהו על
סמרטוט מצמר. “מה שוב יש לכן, זקנות בלות,” צרח ראש הקהילה והלך להצליף
בהן בשוט. בכך הותר המתח של חוסר ישע, והגברים החלו להרגיש שוב
כגברים. “לכאן הסייסים המדולדלים לא יגיעו,” סבר אחד מזוקן. “איפה
– בתוך הנקיקים האלה, דרך הסבך הזה – אומרים שיש להם סוסים קטנים ורזים כמו
עזים.” “אני הייתי אומר,” אמר גוץ אחד מרוגז, ''שהיינו צריכים
להישאר בעיר. כל כך הרבה שילמנו בעד הביצורים… בכסף הזה יכלו לבנות
ביצורים כמו פלדה, לא?" “בטח,” לעג לו רווק שחפן. “בעד הכסף הזה יכלו לבנות
ביצורים מעוגות. לך ונגוס קצת – הרבה אנשים, חביבי, אכלו מזה לשובע; אולי
משהו נשאר גם בשבילך.” ראש הקהילה נשף כמתרה בהם; השיחה הזאת בעליל לא היתה שייכת לכאן. “אני הייתי אומר,” התעקש האזרח המרוגז, שחיל פרשים נגד
ביצורים שכאלה… פשוט לא לתת להם להיכנס לעיר, וזהו זה. יכולנו להישאר
יבשים." “אז תחזור העירה ותיכנס למיטה,” יעץ לו המזוקן. “ומה אעשה שם לבדי,” השיב האדם המרוגז. “אני רק אמרתי
שהיינו צריכים להישאר בעיר ולהתגונן… הרי יש לי זכות להגיד שנעשתה שגיאה,
לא? כל כך הרבה עלו לנו הביצורים האלה, ואחר־כך אומרים לנו שזה לא שווה
כלום! בבקשה!” “בין שזה כך או כך, עלינו להאמין בעזרת אלהים. ידידי, הלא אטילה זה איננו אלא עכו”ם – –" “שוט האלהים,” נשמע קולו של נזיר שצמרמורת נקשה בשיניו. “עונש משמיים.” הגברים נשתתקו באי נחת; הנזיר הקודח הזה כל הזמן מטיף
ואיננו שייך לקהילה. בשביל מה יש לנו כומר משלנו? הרהרו הגברים. הוא בשר
מבשרנו, הולך אתנו בכל ואיננו מקלל כל כך את החטאים שלנו. כאילו שחטאנו כל
כך נורא, חשבו הגברים ברוגזה. הגשם פסק, אבל טיפות כבדות האווישו בתחתית צמרות העצים. אלי, אלי, אלהי, נאנח הכומר, מיוסר בחוליו. לפנות ערב הביאו שומרים צעיר מדולדל; פליט מהמזרח, סיפרו, מהשטח הכבוש. ראש הקהילה התנפח והתחיל לחקור את הפליט; לדעתו, מסתבר, מן
הדין היה לבצע פעולה רשמית שכזאת בכל חומר הדין. כן, אמר הצעיר, ההונים כבר
נמצאים כאחד עשר מילין מכאן ומתקדמים לאט; הם כבשו את עירו והוא ראה אותם,
לא, את אטילה לא – אבל ראה גנרל אחר, כזה שמן. האם הם שרפו את העיר? לא, לא
שרפו; הגנרל הזה הוציא מנשר שלאוכלוסיה האזרחית לא יקרה שום דבר, אבל העיר
חייבת לספק מספוא, אספקה ומי יודע מה. ושהתושבים חייבים להימנע מכל התבטאות
עויינת כלפי ההונים, אחרת יינקטו אמצעי דיכוי חמורים ביותר. “אבל אלה העכו”ם הלא רוצחים גם נשים וילדים," טען בבטחון המזוקן. לדברי הצעיר – לא. אצלם, הוא אמר, לא. הוא עצמו התחבא בתוך
קש, אבל כאשר אמא אמרה לו, שמספרים שההונים עומדים לגייס גברים צעירים לשמש
להם רועי בהמותיהם, הוא ברח בלילה. זה, לדבריו כל מה שהוא יודע. הגברים לא היו מרוצים. “הלא ידוע לכל,” הודיע אחד מהם, “שהם כורתים ידי תינוקות ומה שהם עושים לנשים אי אפשר אפילו לספר.” “אני לא יודע על שום דבר כזה,” אמר הצעיר כמתנצל. לפחות
אצלם, הוא אמר, זה לא היה כל כך נורא. ומה מספרם של ההונים? בערך מאתיים,
יותר כנראה לא. “אתה משקר,” צעק המזוקן. “הלא ידוע לכל שמספרם עולה על חמש מאות אלף. ולאן שהם מגיעים, הם רוצחים ושורפים את כל מה שבדרכם.” “נועלים אנשים בגרנות, ושורפים אותם למוות,” אמר אחר. “ואת הילדים הם משפדים ברמחיהם,” העיר שלישי במר לבו. “ואחר כך הם צולים אותם על אש,” הוסיף רביעי תוך שהוא מקנח את אפו המנוזל. “עכו”ם ארורים!" “אלי, אלי,” ייבב הכומר. “אלהים, חוס ורחם עלינו!” “אתה בחור מוזר,” אמר המזוקן אל הבחור בחשדנות. “איך אתה יכול לספר שראית הונים, כאשר התחבאת בקש?” “אמא שלי ראתה אותם,” גמגם הצעיר, “והיא היתה מביאה לי אוכל אל מקום מחבואי – –” “אתה משקר,” רעם המזוקן. “אנחנו הלא יודעים – איפה שההונים
שמים את רגלם, הם אוכלים את הכל, כמו ארבה. אפילו עלים על העצים לא נשארים
במקום שהם עברו, אתה מבין?” “אלהים שבשמיים, אלהים שבשמיים,” התחיל האזרח המרוגז ליילל
בהיסטריה. “ומדוע, מדוע זה קורה? מי אשם בזה? מי הניח להם להגיע עד הנה?
אנחנו הוצאנו כל כך הרבה כסף על הצבא… אלהים שבשמיים!” “מי הניח להם להגיע עד הנה??” נשמע קולו הלגלגני של הרווק.
“אתה לא יודע? תשאל את הקיסר ירום הודו בביזנץ, מי הזמין הנה את הקופים
הצהובים האלה! חביבי, היום כבר כל אחד יודע מי מממן את זו נדידת העמים! לזה
קוראים פוליטיקה גבוהה, אתה מבין?” ראש הקהילה נשף בחוזקה בארשת של רצינות. “שטויות. זה אחרת
לגמרי. ההונים כנראה בביתם התפגרו מרעב… אספסוף עצל… לעבוד לא
יודעים… ציבילזציה איו להם… והם רוצים לאכול לשובע. לכן הם עולים
עלינו… לז – – – את פרי עמלנו. רק לגנוב, לבזוז ולחלק שלל… ולהמשיך
בדרך, מנוולים!” “הם עכו”ם חסרי השכלה," שח הכומר. “עם של פראים, לא
נאורים. זה רק מבחן בשבילנו מידי אלהים; הבה נתפלל ונהלל את שמו, והכל ישוב
על מקומו בשלום.” “שוט האלהים,” פתח הנזיר הקודח שוב בדרשה. “אלהים מעניש
אתכם בעבור חטאותיכם, אלהים מוליך את ההונים וישחיתכם כמו את סדום. בעבור
נאפופיכם והכפירה בעיקר, בעבור קשי לבבכם והסבת פניכם מדרכי האלהים, בעבור
חמדנותכם וזללנותבם, בעבור חיי השפע ורדיפת הממון הפנה אלהים את פניו מכם
והסגירכם בידי אויב!” ראש הקהילה פלט נחרה מאיימת. “שמור את מוצא פיך, אדון; פה
אתה לא בכנסיה, ברור? הם באו לזלול. רעבתנים הם, שוכני ביבים
ואספסוף…” “פוליטיקה יש מאחורי זה,” התעקש הרווק. “ניכרות בזה אצבעותיה של ביזנץ.” כאן נשמע קולו הנרגש של אדם שחום, פחח במקצועו: “שום
ביזנץ. את זה עשו הדַוָודִים ואף אחד אחר! לפני שלוש שנים היה פה דווד
נודד, והיה לו סוס כזה קטן ומיובש כמו סוסיהם של ההונים.” “ומה בכך?” שאל ראש הקהילה. “זה הלא ברור כשמש,” צעק האיש השחום. “הדַוָודִים האלה
הלכו בראש, לראות מה נמצא איפה… מרגלים הם היו… את זה עשו הדַוָודִים!
מישהו יודע מאין באו? ומה בכלל רצו פה? מה, מה… בשביל מה, כשיש בעיר פחח
מקומי? רק לקלקל לנו את הפרנסה… ולרגל… מימיהם לא ביקרו בכנסיה…
הטילו כשפים בבקר… ושובל של זונות משכו אחריהם… הכל אלה הדַוָודִים!” “בזה יש משהו,” הרהר המזוקן. “הדַוָודִים הם עם משונה, אומרים שהם אפילו אוכלים בשר חי.” “כנופיית גנבים,” אישר ראש הקהילה. “גונבים תרנגולות ובכלל.” הפחח נחנק מזעמו הצודק. “אתם רואים? אומרים אטילה, ובעצם
אלה הדַוָודִים… ידיהם בכל, הדַוָודִים הארורים האלה! הטילו קסמים
בבקר… שלחו לנו את השלשולים… הכל הדַוָודִים! צריך היה לתלות אותם
מייד, כשמופיע אחד כזה בקרבנו! אתם לא שמעתם על הדַוָודִים אשר בגיהינום?
ולא שמעתם שההונים בצעדתם מתופפים בדְוָודִים? כל ילד צריך להבין את הקשר
הזה! אלה הדַוָודִים הביאו עלינו את המלחמה… הדַוָודִים אשמים בכל…
ואתה!” הוא פתח בצעקה אל עבר הצעיר הזר כשפיו מתמלא קצף, “אתה גם כן
דַוָוד, אתה בן בריתם, מרגלם של הדַוָודִים! בשביל זה באת… רצית לבלבל
אותנו, דַוָוד שכמוך, רצית להסגיר אותנו בידי הדַוָודִים…” “לתלות אותו,” שרק הגוץ המרוגז. “חכו, חברים,” הרעים ראש הקהילה לתוך ההמון. “צריך לחקור את זה… שקט!” “איזה לחקור,” צרח מישהו. התחילו להתאסף גם הנשים. ★ אותו לילה נשטף האופק באש מצד צפון מערב. טיפטף גשם דליל. חמישה מבין ההמון מתו משלשול ושיעול. את הצעיר תלו לאחר עינויים ממושכים. 1932 “הצלוב, רחם עלינו” – פסוק הפתיחה של סדר התפילות הנוצרי. (המתרגם) ↩ אל Nikephoros, אב המינזר ע"ש שמעון הקדוש הגיע אחד Prokopius, שידוע היה כמומחה מלומד ואספן נלהב של
האומנות הביזנטינית. הוא היה נרגש בעליל בשעת ההמתנה, בפוסעו אנה ואנה
לאורך הפרוזדור המוצלב של המינזר. עמודים יפים יש להם פה, הוא אמר בלבו,
וודאי מהמאה החמישית. רק ניקפורוס לבדו יכול לעזור לנו. יש לו השפעה בחצר,
והוא היה לפנים צייר. ולאו דווקא צייר גרוע הוא היה, הישיש. אני זוכר שהוא
עשה בשביל הקיסרית התוויות לריקום רקמות, וגם צייר בשבילה תמונות קדושים –
לכן מינו אותו לאב מינזר כאשר ידיו התעוותו ממחלת הפודגרה והוא לא יכול היה
עוד להחזיק בהן מכחול. ואומרים שלמלתו יש עדיין משקל בחצר. אל אלהים, זהו
ראש עמוד נפלא! כן. נוקפורוס יעזור. מזל שנזכרנו בניקפורוס! “ברוך הבא, פרוקופיוס,” נשמע מאחוריו קול רך. פרוקופיוס הסתובב על עקבו. מאחוריו עמד ישיש מיובש וחביב,
שידיו שקועות בשרווליו. “ראש עמוד יפה, הלא כן?” הוא אמר. “עבודה נושנה
מנקסוס, אדוני.” פרוקופיוס נשק לקצה השרוול. “באתי אליך, אבי,” פתח בקול
רועד קמעה, אבל אב המינזר הפסיק אותו. “בוא לשבת קצת בשמש יקירי. זה טוב
בשביל הפודגרה שלי. איזה יום אלהים איזה אור! – אז מה מביא אותך אלי?” הוא
אמר לאחר שהתיישבו על ספסל האבן במרכזו של גן המינזר, שהיה מלא זמזום
דבורים וריחות של מרווה, קורנית ועשבי הנענע. "אבי " פתח פרוקופיוס “אני פונה אליך בתור האדם היחידי שיש
בידו למנוע פורענות תרבותית בלתי הפיכה. אני יודע שאמצא אצלך אוזן קשבת.
אתה אומן אבי. איזה צייר היית לפני שהוטל על שכמך העול הנכבד של תפקידך
בקודש! יסלח נא לי אלהים, אבל לפעמים אני מצטער שלא נשארת רכון אל לוחות
העץ שבהם השכלת בשעתו ליצור את דמויות הקדושים מן היפות ביותר של המסורת
הביזנטינית.” האב ניקפורוס קיפל, במקום תשובה, את שרוולי גלימתו והציג
לאור השמש את ידיו המצומקות, מלאות הבליטות, המעוותות, דמויות כרעי תוכי.
“אה, לא,” הוא אמר בקיצור. “מה אתה מנסה לספר לי יקירי!” “זאת האמת, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס. (אם האלהים הקדושה,
איזה ידיים!) “דמויות הקדושים שלך אין להן כיום מחיר. לא מזמן דרש יהודי
אחד בעד תמונה שלך אלפיים דראכמות, וכאשר מאנו לו, אמר שהוא יחכה, ובעוד
עשר שנים יקבל תמורתן פי שלושה.” האב ניקפורוס השתעל שעול של ענווה והסמיק מרוב שמחה. “מה
אתה שח?” מלמל. “מה פתאום שמישהו אפילו ידבר על האומנות הקטנה שלי? אין
צורך, אנא חשוב: יש רבי אומנים אהודים כמו ארגירופולוס, מלווזיאס,
פאפאדיאנוס, מגאלוקאסטרוס ורבים אחרים, למשל זה, מה שמו, שעושה את הפסיפסים
האלה – –” “אתה מתכוון לפאפאנאסטזיאס?” שאל פרוקופיוס. “כן, כן,” נהם ניקפורוס. “אומרים שיצירותיו זוכות למחירים
גבוהים מאד. נו, אני לא יודע; אבל לטעמי יש בפסיפסים יותר מן הבנאות מאשר
מאומנות הציור. אומרים שהזה שלך – נו, איך קוראים לו – –” “פאפאנאסטזיאס?” “כן, פאפאנאסטזיאס. מספרים שמוצאו מכרתים. בימי הסתכלו
אנשים על האסכולה של כרתים אחרת. זה לא זה, היו אומרים. קווים חדים מדי,
והצבעים! אז אתה טוען שיצירותיו של בן כרתים זה זוכות למחירים נורא גבוהים?
הממ, מוזר.” “אני לא טענתי שום דבר מעין זה,” התגונן פרוקופיוס. “אבל האם ראית את הפסיפסים האחרונים שלו?” האב ניקפורוס נענע את ראשו לשלילה בהחלטיות. “לא, לא,
יקירי. מה יש לראות בהם? קוים כמו חוטי ברזל, והזהב השופע והצעקני! האם שמת
לב שבפסיפס האחרון שלו עומד המלאך גבריאל בשיפוע, כאילו הוא נופל? הלא בן
כרתים זה שלך לא יודע לצייר אפילו בובה שתעמוד כמו שצריך!” “זאת לדעת,” אמר פרוקופיוס בהיסוס, “שבמקרה הוא עשה את זה בכוונה, מטעמי הקומפוזיציה – –” “אני מודה לך בכל הכבוד,” התפרץ אב המינזר תוך שהוא מנפח
ברוגזה את לחייו. “מטעמי הקומפוזיציה! כלומר, מטעמי קומפוזיציה מותר לצייר
באופן גרוע, הלא כן? והקיסר בכבודו ובעצמו הולך לראות את זה ויגיד, מעניין,
מאד מעניין!” האב ניקפורוס כבש את התרגשותו. “קו הציור, אדוני, קודם לכל קו
הציור: בזה טמונה כל האומנות.” “דברי מאאסטרו,” מיהר פרוקופיוס להחמיא. “אני מחזיק באוסף
שלי את ‘העליה לשמיים’ שלך, ואגיד לך מייד, אבי, לא הייתי נותן אותה תמורת
שום ניקאון.” “ניקאון היה צייר טוב,” אמר ניקפורוס בהחלטיות. “אסכולה
קלאסית, אדוני. אלהים, איזה פרופורציות יפות! אבל ‘העליה לשמיים’ שלי היא
תמונה חלשה, פרוקופיוס. הפיגורות חסרות התנועה, והצלוב בעל הכנפיים כמו
חסידה – – בן אדם, ישו הלא צריך לרחף גם בלי כנפיים! לזה קוראים אומנות!”
האב ניקפורוס קינח את אפו מתוך התרגשות בשרוולו. “מה יש להגיד, אז עוד
לא ידעתי לצייר. לא היה בזה לא עומק ולא תנועה – –” פרוקופיוס הביט נדהם בידיו המעוותות של אב המינזר. “אבי, אתה עוד מצייר?” האב ניקפורוס הניד את ראשו לשלילה. “אה, לא. אה, לא. אני רק מפעם לפעם מנסה משהו לתענוג שלי.” “פיגורות?” פלט פרוקופיוס מינה וביה. “פיגורות. בני, איו לך דבר יותר יפה מפיגורות. פיגורות
עומדות הנראות כאילו הן תתחלנה לצעוד. ומאחוריהן רקע שלתוכו, היית אומר, הן
יכולות לסגת. זה קשה, יקירי. מה יודע על זאת זה שלך – נו, איך קוראים לו –
הטייח שלך מכרתים עם הדחלילים המעוותים שלו!” “הייתי משתוקק לראות את תמונותיך החדשות, ניקפורוס,” אמר פרוקופיוס. האב ניקפורוס הפטיר: “מדוע? הלא יש לך הפאפאנאסטזיאס שלך!
אומן גדול, אתה אומר. ראה גם ראה, טעמים של קומפוזיציה! ובכן, אם אמנם
הדמויות שבפסיפסיו הם בכלל אומנות, אז אני כבר לא מבין מה היא אומנות ציור.
אתה כמובן מומחה, פרוקופיוס; כנראה שאתה צודק, שפאפאנאסטזיוס הוא
גאון.” “את זאת לא אמרתי,” מיחה פרוקופיוס. “ניקפורוס, אני לא באתי לריב אתך על האומנות, אלא להציל אותה, בטרם יהיה מאוחר מדי.” “כנגד פאפאנאסטזיוס?” שאל ניקפורוס בהתעניינות ערנית. “לא. כנגד הקיסר. הלא אתה יודע. הוד מלכותו הקיסר קונסטנטין קופרונימוס1 רוצה, בלחצם של חוגים
כנסייתיים מסויימים, לאסור על ציור דמויות הקדושים. לדבריו זאת עבודת
אלילים או משהו כזה. שטות שכזאת, ניקפורוס!” אב המינזר עצם את עיניו בעפעפיו הקמולים. “שמעתי על זה, פרוקופיוס”, הוא מלמל. “אבל זה עוד לא בטוח. לא, זה עוד לא גמור.” “דווקא בשל כך אני בא אליך, אבי,” דיבר פרוקופיוס בלהט.
"הלא כל אחד יודע, שלדידי הקיסר זאת רק שאלה פוליטית. הוא לא דואג כזית
לעניין עבודת האלילים, הוא פשוט רוצה שקט. ואם ברחובות הבירה מסתובב אספסוף
מונהג על ידי קנאים מלוכלכים ושואג “הלאה הצלמים”, אז השליט שלנו ירום הודו
חושב שהפתרון הנוח ביותר הוא לוותר לערב רב הפרוע. האם ידוע לך שהם מרחו
לכלוך על הפרסקות בקפלת “האהבה הקדושה”? “שמעתי על זה,” נאנח אב המינזר בעיניים עצומות. “איזה חטא,
אם האלהים! פרסקות כאלה יחידות במינן, מעצם ידו של סטפנידס! האם אתה זוכר
את דמותה של סופיה הקדושה, משמאלו של ישו המברך? פרוקופיוס, זאת היתה הדמות
היפה ביותר שראיתי מימי. סטפנידס, בן־אדם, היה רב אומן, אין מה
לדבר!”" פרוקופיוס רכן אל אב המינזר בארשת של חשיבות. “ניקפורוס,
הלא כתוב בתורת משה מסיני: “לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר
בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ!” ניקפורוס, האם צודקים הטוענים שציור
תמונות ופיסול פסילים אסורים מאלהים?” האב ניקפורוס הניד ראשו לשלילה מבלי לפקוח את עיניו.
“פרקופיוס,” הוא לחש כעבור שעה קלה, “האומנות היא קדושה ממש כמו עבודת
הבורא, כיון… שהיא אומרת הלל על מעשי האלהים… ומלמדת לאהבם.” ויצייר
בידו העלובה צלב באויר. “האם לא היה הבורא בעצמו אומן? האם לא יצר את דמות
האדם מעפר האדמה? האם לא נתן לכל דבר אשר מתחת לשמיים צורה וצבע? ועוד איזה
אומן, פרוקופיוס! לעולם, לעולם לא נוכל ללמוד ממנו דיינו – – אגב, אותו
איסור היה תקף רק בתקופה הברברית, כאשר האנשים עוד לא ידעו לצייר
היטב.” פרוקופיוס נאנח אנחת רווחה מעומק לבו. “ידעתי שכך תדבר,
אבי,” הוא אמר בנימוס. “בתור כומר – – ובתור אומן. ניקפורוס, אתה לא תניח
שמעשי אומנות יושמדו!” אב המינזר פקח את עיניו. “אני? מה אני יכול לעשות,
פרוקופיוס? הימים קשים; העולם המשכיל נהפך לברברי, מגיעים אנשים מכרתים או
מי יודע מאין – – זה נורא, יקירי; אבל במה נוכל למנוע את הרעה?” “ניקפורוס, לוא היית אומר מלה לקיסר – –” “לא, לא,” אמר האב ניקפורוס. “עם הקיסר אינני יכול לדבר על
זה. לקיסר הלא אין שום יחס לאומנות, פרוקופיוס. שמעתי שלא מזמן הוא שיבח את
הפסיפסים של ההוא שלך – נו, איך אתה קורא לו?” “פאפאנאסטזיאס, אבי.” “כן, זה שעושה את הדחלילים המעוותים. הקיסר אין לו מושג מה
היא אומנות. ומלבאסיאס הוא לדעתי גם כן צייר גרוע. כמובן, האסכולה של
רוונה. ואתה רואה, בכל זאת מסרו לו את ביצוע הפסיפסים בקפלה של החצר! איפה,
בחצר אין מה לעשות, פרוקופיוס. אני הלא לא יכול ללכת לשם ולבקש שירשו לאיזה
ארגירופולוס או לההוא – איך קוראים לזה מכרתים, פאפאנאסטסיה לא? להמשיך
ולקלקל את הקירות!” “לא בזה העניין, אבי,” אמר פרוקופיוס בסבלנות. “חשוב נא על
זה – אם ינצחו שוברי הצלמים – תושמד כל האומנות. גם תמונות הקדושים שלך
יועלו באש, ניקפורוס!” אב המינזר הפטיר בתנועת יד. “הן היו חלשות, פרוקופיוס,”
הוא מלמל. “לא ידעתי לצייר בעבר. לצייר דמויות, אדוני, את זה לא לומדים
אחת־שתיים.” פרוקופיוס הצביע ביד רועדת על פסלו העתיק של בככוס הצעיר, מוסתר למחצה על ידי שיח שופע. “גם הפסלון הזה יוכחד,” הוא אמר. “איזו חטאת, איזו חטאת,” לחש ניקפורוס תוך שהוא עוצם את
עיניו בכאב. “אנחנו כנינו את הפסלון הזה ‘יוחנן המטביל הקדוש’, אבל זהו
בככוס אמיתי, מושלם. שעות, שעות שלמות אני מבלה בהתבוננות בו. זה כמו
תפילה, פרוקופיוס.” “אתה רואה, ניקפורוס. והאם עלינו להניח לשלמות אלהית כזאת
להיות מושמדת לעד? להניח לאיזה קנאי מכונם ומכרכר לשבור אותו בפטיש
לחצץ?” אב המינזר שתק, ידיו שלובות. “אתה יכול להציל את האומנות עצמה, ניקפורוס,” הפציר
פרוקופיוס בלהט. “חייך הקדושים ותבונתך הקנו לך מעמד עצום בכנסיה; החצר
מחשיבה אותך עד מאד; אתה תהיה חבר במועצת ההגמונים העתידה להחליט האם כל
התמונות וכל הפסלים הם אך ורק מכשיר לעבודת אלילים. אבי, גורל כל האומנות
מונח בידיך!” “אתה מגזים בהערכת השפעתי, פרוקופיוס,” לחש אב המינזר.
הקנאים האלה חזקים, והאספסוף מאחוריהם – –" ניקפורוס השתתק. “אתה אומר, שהם
עתידים להשמיד את כל התמונות והפסלים?” “כן.” “וגם את הפסיפסים ישמידו?” “כן. יגרדו אותם מהתקרות ויפזרו את האבנים באתרי אשפה.” “מה אתה סח,” אמר ניקפורוס בעניין גובר. “אז גם יקלפו את המלאך גבריאל המעווות של זה – נו – –” “כנראה שכן.” “זה טוב,” ציחקק אב המינזר. “זאת תמונה גרועה מאד, בן־אדם.
עוד לא ראיתי דחלילים בלתי אפשריים שכאלה; וקוראים לזה טעמי קומפוזיציה!
אני אגיד לך, פרוקופיוס, ציור גרוע הוא חטא וכפירה בעיקר; כפירה באלהים.
ולזה בני אדם נדרשים להשתחוות? לא, לא! האמת היא שלהשתחוות לפני תמונות
גרועות זאת באמת עבודת אלילים. אני לא מתפלא שאנשים מתקוממים נגד זה. הם
צודקים לגמרי. האסכולה של כרתים היא תורת שווא; וכזה פאפאנאסטזיאס הוא כופר
גרוע יותר מאשר אלה השוללים את מוצאו האלהי של ישו. אז אתה מספר,” פטפט אב
המינזר לתומו בעליצות, “שהם יגרדו את המריחות האלה? אתה מביא בשורות טובות,
בני יקירי. אני שמח שבאת.” ניקפורוס קם על רגליו במאמץ ניכר, לאות שהראיון
נסתיים. “מזג אויר יפה יש לנו, הלא כן?” פרוקופיוס קם אף הוא, מדוכא עד עפר. “ניקפורוס,” הוא פלט
לפתע " גם תמונות אחרות יושמדו! אתה שומע? כל האומנות תישרף ותישבר
לרסיסים!" “מה אתה אומר” חזר ואמר אב המינזר כמנחם. “חבל עליה חבל
מאד. אבל אם על העולם להיפטר מהציורים הגרועים אסור לשים לב יתר על המידה
לחריגות פה ושם. רק שלא ישתחוו בני אדם לדחלילים מעוותים, שכמותם עשה הזה
שלך – נו – –” “פאפאנאסטזיאס.” “כן, זהו. אסכולת כרתים עלובה עד להחריד, פרוקופיוס. אני
שמח שהסבת את תשומת לבי למועצת ההגמונים הזאת. אני אהיה שם, פרוקופיוס,
אהיה שם, גם אם יצטרכו לשאת אותי לשם על ידיים. עד יום מותי לא הייתי סולח
לעצמי, לוא החמצתי את המעמד. רק שימחקו את חרפת המלאך גבריאל הזה,” צחק
ניקפורוס בעד לחייו הקטנים והמצומקים. “יהי אלהים אתך, בני,” אמר, בהרימו
את ידו המעוותת לברכה. “יהי אלהים אתך, ניקפורוס,” נאנח פרוקופיוס בייאוש. אב המנזר ניקפורוס פרש מן המקום בניד ראש מהורהר. “אסכולת
כרתים הרעה,” הוא מלמל. “הגיע הזמן שיפסיקו להם את זה… אל אלהים, איזו
תורת שווא… הפאפאנאסטזיאס הזה… וגם פאפאדיאנוס… אלה לא פיגורות, אלא
צלמים, צלמים ארורים בהיכל,” צעק ניקפורוס, בהניפו את ידיו המיוסרות.
“צלמים… צלם… צלם בהיכל…” 1936 לקונסטנטין החמישי קיסר ביזנץ (741–775) הודבק בידי
מתנגדיו שם הגנאי קופרונימוס (= “טינופת שמו”), בשל התנגדותו לשימוש
בציורי קדושים לצורך הפולחן הנוצרי. (המתרגם). ↩ בדרך המלך בואכה Forli (במקום שממנו מסתעפת הדרך ל־Lugo) נכנס נזיר־קבצן לבית נפח
אחד לפוש ולסעוד את לבו; הוא היה גוץ, כאילו גופו נדחס אל תוך עצמו,
ובחייכו את חיוכו הרחב, נראו בפיו כמה שיניים צהובות. “אחא הנפח,” אמר
בעליצות, “יברכך אלהים, אני היום עוד לא אכלתי.” הנפח התיישר, ניגב את זיעתו וחשב בלבו משהו על נוודים. “תיכנס,” נהם, “אולי יש שם חתיכת גבינה.” אשת הנפח היתה הרה ואשה אדוקה היתה; היא רצתה לנשק את ידו
של הנזיר, אבל הלה מיהר להחביא את ידיו ופטפט בלהיטות: מה פתאום, אמא, מה
לוא אני נישקתי את ידך שלך? לי קוראים האח פרנצ’סקו, קבצן. יברכך
אלהים." “אמן,” נשפה אשת הנפח הצעירה והלכה להביא לחם, גבינה ויין. הנפח אדם שתקן היה; הוא הביט ברצפה, ולא ידע מה לומר. “מאין אדוני בא?” שאל לבסוף. “נו, מאסיסי,” אמר הנזיר. “דרך ארוכה למדי, אחא. לא היית
מאמין כמה נחלים, כרמים ושבילים יש בעולמנו. אין אתה יכול לעבור בכולם,
בן־אדם, ושומה היה שכך תעשה. בכל מקום יש יצורי אלהים, ובלכתך בדרך נראה לך
שאתה מתפלל.” “אני פעם הגעתי עד בולוניה,” אמר הנפח שקוע בהרהוריו, “אבל
זה כבר מזמן רב. אתה מבין, אדון, נפח איננו יכול לקחת אתו את סדנתו
למסעות.” הנזיר הנהן בראשו. “לחשל ברזל,” אמר, “זהו, נפח־אחא, כמו
עבודת אלהים. האש יפה וקדושה. האח אש, בחורי, הוא יציר אלהים חיים. כאשר
הברזל מתרכך ואפשר לכופף אותו – איזה יופי, נפח־אחא, אוהו! ולהביט לתוך האש
– זה ממש כמו התגלות.” הנזיר חיבק בזרועותיו את ברכיו כדרך נער, והתחיל
לספר באש. מדורות הרועים, מדורות זעירות בכרמים, לפידים, נרות והסנה הבוער.
בינתיים פרסה אשת הנפח בד לבן על השולחן והגישה לחם, גבינה ויין. הנפח מצמץ
בעיניו בפיזור הדעת, כאילו הוא מתבונן באש. “אבי,” אמרה אשת הנפח כמעט בלחש, "לא היית רוצה לטעום משהו?” האח פראנצ’סקו נטל פרוסת לחם, לש אותה באצבעותיו והפנה
מבטי תמיהה אל עבר הנפח ואשתו. מה יש לכם אתם השניים, הוא התפלא, שאתם
שתקנים כאלה וכאילו לא מצויים בעורכם? אנשים הגונים כאלה, הבחור במו דוב
והאשה מבורכת, מה אתכם, מה מעיק עליכם? פרוסות האוכל שבפיו גדלו מרוב מבוכה
וצער. במה אוכל, אנשים יצורי אלהים, לשמח את לבכם? לספר לכם סיפורים
משעשעים על קורותי בדרכים? לשיר ולקפץ על מנת לשמח את לבה של אשה המצפה
לברכת שמיים? הדלת נפתחה קמעה. אשת הנפח הרימה את ידה והחווירה. בדלת נראה ראשו של כלב כנוע ועיניו מפוחדות. הנפח קפץ ממקומו, ורידי מצחו נתמלאו דם והוא רץ אל הדלת. “צא, מפלצת ארורה!” צרח ובעט בדלת. הכלב פלט יללה וברח. פני האח פראנצ’סקו נעצבו והוא לש במבוכתו את פרוסת הלחם
לכדי כדורים זעירים. “נפח, נפח,” נפלט מפיו, “מה עשה לך יציר אלהים
הזה?” הנפח פנה בדאגה אל אשתו. “ג’וליאנה,” נהם, “תרגעי! תרגעי!” האשה ניסתה לחייך, שפתיה רועדות; היא קמה, חיוורת ומסתחררת, ופרשה בלי אומר. הנפח ליווה אותה במבט קודר. “אחא,” לחש פראנצ’סקו בצער, “מדוע תגרש את הכלב אחיך מעל שולחנך? – אני הולך.” הנפח חרחר ברוגזה. “אז שתדע, אבי,” אמר בקול מחוספס, “הכלב
הזה – בחג הפסחא חכינו לביקור. בתה של אחות אשתי מפורלי היתה אמורה לבקר
אצלנו, ילדה עדיין – – היא לא באה. אחרי שבועיים באו הוריה לקחת אותה…
חיפשנו את הילדה, ואין זכר לה, בשום מקום. שבוע לפני חג השבועות הגיע הכלב
שלנו מהשדות הביתה וסוחב משהו בשיניו ומניח אותו על המפתן. הסתכלנו –
קרביים. רק אחר־כך מצאנו מה שנשאר מהילדה –” הנפח נשך את שפתיו בכדי
להתגבר. "אנחנו לא יודעים מי עשה את זה. האלהים יעניש את הרוצח. אבל הכלב,
אבי – " הנפח הניע את ידו. “אני לא מסוגל להרוג אותו, זה הגרוע מכל. ובשום
פנים אי אפשר לגרש אותו. הוא מסובב את הבית כמבקש – – האם אתה יכול לתאר
לך, אבי, איזו אימה – –” הנפח עבר על פניו בידו הקשוחה. “אנחנו לא מסוגלים
אפילו להסתכל עליו. בלילה הוא מילל על יד הדלת – –” האח פראנצ’סקו נרעד. “אתה רואה,” נהם הנפח. “סלח לי, אבי, אני רוצה לראות מה שלום ג’וליאנה.” הנזיר נותר לבדו בחדר, והשקט המוחלט העיק עליו. הוא הלך על
בהונותיו אל הדלת. לא הרחק עומד כלבון רועד, זנבו בין רגליו ותוקע בו מבט
תוהה. האח פראנצ’סקו פנה אליו. הכלבלב הניע את זנבו כמנסה, וייבב. “אה, מסכן שלי,” מלמל פראנצ’סקו ורצה להסתכל הצדה, אבל
הכלב מתחיל לכשכש בזנבו ואיננו מסיר את עיניו ממנו. “עצוב לך, אחא, מה?
עניין קשה.” הכלבון גורר את רגליו ורועד מהתרגשות. “מה תאמר, אחא,” מנחם
אותו פראנצ’סקו, “אף אחד לא רוצה לדבר אתך, מה?” הכלבלב בוכה וזוחל אל רגלי
הנזיר. האח פראנצ’סקו איכשהו נגעל ממנו. “לך, לך לך מפה,” הוא משיא לו עצה.
“לא היית צריך לעשות את זה, אחא. זה היה גופה הקדוש של נערה –” הכלב שוכב
למרגלות הקדוש ומיילל. “תפסיק, אני מבקש ממך,” נוהם פראנצ’סקו וגוחן על
הכלבלב. הכלב נתקשח מעוצם הצפיה. אותו רגע יצאו הנפח ואשתו אל המפתן, לחפש את אורחם. והנה
פתח הבית שרוע הנזיר על ברכיו, מגרד את הכלבון המתייפח מאחורי אוזניו ואומר
בלחש: “תראה, אחא, תראה, יקירי; מה, אתה מלקק את ידי?” הנפח חרחר בגרונו. פראנצ’סקו הפנה אליו את מבטו ומלמל בביישנות: “תראה, נפח, הוא כל כך ביקש!! איך אתם קוראים לו?” “Bracco”, נהם הנפח. “Bracco”, אמר הקדוש והכלב ליקק את לחיו. הנזיר קם על רגליו. “די לך, אחא,
אני מודה לך. הגיעה שעתי ללכת, נפח.” הוא חיפש מלת פרידה מתאימה; עמד לפני
אשת הנפח וחשב בעיניים עצומות על ברכה הולמת. כשפקח את עיניו, כורעת לפניו אשה צעירה וידה מונחת על ראש
הכלב האדמוני. “ברוך שם שמיים,” לחש פראנצ’סקו וחשף את שיניו הצהובות.
“אלהים יתן לכם גמולכם!” והכלבלב פתח בריצת מעגל מטורפת מרוב שמחה סביב הקדוש והאשה הכורעת. 1932 האנשים אשר בכיכר סן־מרקו בקושי שמו לב, כאשר שליחי החוק
הובילו את הישיש אל הדוג’ה. הוא היה מרופט מאד ומלוכלך, אפשר היה לחשוב שזה
איזה גנב־של־זוטות מהנמל. “האיש הזה,” הודיע סגן המושל לפני הכס המלכותי, “טוען ששמו הוא Giovanni Fialho, סוחר
מליסבון; הוא טוען שהיה בעל ספינה והוא נחטף עם ספינתו, על צוותה ומטענה,
על ידי שודדי ים אלז’יריים; הוא מעיד שהוא הצליח לברוח מספינת העבדים
ושביכולתו לשרת את הריפובליקה הוונציאנית שירות מצויין – איזה שירות, את
זאת הוא מוכן לדבריו למסור רק באוזני הוד מלכותו.” הדוג’ה הזקן הביט בריכוז רב בישיש הפרוע במבט של ציפור טרף. “אז אתה,” אמר לבסוף, “מספר שעבדת בספינת עבדים?” במקום תשובה חשף האיש את קרסוליו המלוכלכים; הם היו נפוחים
מלחץ כבלי הרגליים. “וגבי,” הוא הוסיף, “מלא צלקות, הוד מלכותך. אם תאבה
שאראך –” “לא, לא,” אמר הדוג’ה מהר. “אין צורך. מה רצית לומר לנו?” הגוץ העלוב זקף את ראשו. “תן לי ספינות, הוד מלכותך,” הוא אמר בקול צלול. “אוביל אותן לארץ אופיר, ארץ הזהב.” “לאופיר,” מלמל הדוג’ה. “אתה מצאת את ארץ אופיר?” “מצאתי,” אמר הישיש הגוץ, “והייתי שם תשעה חודשים, כי נאלצנו לתקן את הספינה.” הדוג’ה החליף מבט מהיר עם יועצו המלומד, ההגמון מ־Pordenone. “היכן ארץ אופיר?” שאל את הסוחר הישיש. “מהלך שלושה חודשי הפלגה מכאן,” אמר הספן. “יש לשוט סביב אפריקה כולה, ואחר־כך שוב צפונה.” ההגמון מפורדונונה הניע קלות את ראשו. “ואיך חדרת לפנים
הארץ?” שאל הדוג’ה. “מספרים שאופיר מופרדת מהים בשרשרות הרים ובמדבריות
בלתי עבירות.” “נכון,” אמר הספן Fialho,
“אין שום דרך המובילה לאופיר. המדבר ההוא שורץ אריות וההרים עשויי זכוכית וחלקים במו זכוכית מוראנו.” “ואתה הגעת עד אל מאחוריהם?” פלט הדוג’ה. “הגעתי. כאשר תיקננו את הספינה שנפגעה קשה בסערות, הגיעו
לחוף אנשים לבושים בגלימות לבנות אדומות־שוליים, ונופפו אלינו
בידיהם.” “כושים?” שאל ההגמון. “לא, monsignore. לבנים כמו אנגלים, ושערותיהם ארוכות זרויות אבקת זהב. הם היו יפים להפליא.” “ומה, חמושים הם היו?” רצה לדעת הדוג’ה. “היו להם רמחים מזהב. הס הורו לנו לקחת כל מה שיש לנו
והעשוי ברזל, להחליפו באופיר תמורת זהב. זאת לדעת שבאופיר אין ברזל. הם
עצמם השגיחו שניקח אתנו כל דבר מברזל: עוגנים, שרשראות, נשק ואפילו מסמרים
שחיברו את ספינתנו.” ומה הלאה?" שאל הדוג’ה. “בחוף המתין עדר של כששים פרדים. היו להם כנפיים כמו כנפי ברבורים. קוראים להם פגזוס.” “פגזוס,” הירהר בקול ההגמון המלומד. “על אלה נשתמרו ידיעות
כבר מימי היוונים הקדומים. אפשר להסיק מכאן שהיוונים הכירו את
אופיר.” “זאת לדעת שבאופיר מדברים יוונית,” הכריז הסוחר הישיש.
“אני יודע קצת יוונית, כי בכל נמל יש איזה גנב בן כרתים או בן
סמירנה.” “אלה ידיעות מעניינות,” נהם ההגמון. “והאם בני אופיר הם נוצרים?” “שלא אחטא לאלהים,” אמר Fialho, “אבל הם עובדי אלילים, עכו”ם ממש, monsignore. הם סוגדים לאיזה אפולו, או כך דומה קוראים לו." ההגמון מפורדנונה הניד את ראשו. “זה היה מתאים. כנראה שהם צאצאי היוונים שנסחפו בסערת הים לאחר כיבוש טרויה. ומה עוד?” “עוד?” אמר Giovanni Fialho. “ובכן
הטעננו את הברזל על הפרדים בעלי הכנפיים. שלושה מבינינו, והם אני,
איזה Chico מקאדיז ומאנולו פררה מקומברה, קיבלנו
סוסים מכונפים ובהנחיית הגברים מאופיר טסנו הישר מזרחה. הדרך נמשכה תשעה
ימים. כל לילה נחתנו, בכדי שהפגזוס יוכלו לרעות ולשתות. הם אוכלים רק עירית
ונרקיסים.” “רואים שהם ממוצא יווני,” נהם ההגמון בלחש. "ביום התשיעי ראינו אגם כחול כמו אבן ספיר, "המשיך הסוחר
הישיש. “ירדנו בחוף האגם. חיים בו דגים מכסף שעיניהם אבני אודם. והחול שעל
שפת האגם, הוד מלכותך, כולו פנינים, בגודל חלוקי נחל. מנולו כרע ברך והתחיל
להתפלש בפנינים האלה מלוא ידיו; אז אמר לנו אחד המלווים שלנו שזה חול
מצויין, שבאופיר שורפים אותו לסיד.” הדוג’ה לטש את עיניו. “סיד מפנינים! זה הלא נפלא!” “אחר־כך הובילו אותנו אל ארמון המלוכה. כולו מבהט, רק הגג
מזהב, והוא זרח כמו השמש. שם קיבלה אותנו מלכת אופיר, ישובה על כס
מבדולח.” “האמנם באופיר שולטת אשה?” התפלא ההגמון. “אכן, monsignore. אשה שיופיה מסנוור, דומה לאלה.” “כנראה אחת האמזונות,” סבר ההגמון, מהורהר. “ומה בנוגע לנקבות אחרות,” אמר לפתע הדוג’ה, “אתה מבין, אני מתכוון לנשים בכלל, יש שם נשים יפות?” הספן שילב את ידיו. “אה, הוד מלכותך, כמותן לא היו אפילו בליסבון בימי נעורי.” הדוג’ה נופף בידו. “אל תספר! בליסבון, סיפרו לי, הנשים
שחורות כמו חתולות. אבל בוונציה, בן־אדם, בוונציה לפני איזה שלושים שנה –
אלה היו נשים! כמו של טיציאן! אז מה עם הנשים באופיר, ספר!” “אני כבר זקן הוד מלכותך,” אמר Fialho, “אבל מנולו יכול היה לספר, אלמלא הרגו אותו המוסלמים שתפסו
אותנו ליד איי הבליארים.” “הוא יכול היה לספר הרבה?” שאל הדוג’ה בעניין רב. "אלהים שבשמיים " קרא הספן הישיש, “אפילו לא היית מאמין
לו, הוד מלכותך. אספר רק זאת, אחרי ששהינו שם שבועיים, יכולת לנער את מנולו
כולו ממכנסיו.” “ומה בנוגע למלכה?” "המלכה ענדה חגורת ברזל וצמידי ברזל. ‘אומרים שיש לך קצת ברזל,’ היא אמרה; ‘כאן אנחנו מקבלים לפעמים ברזל מסוחרים ערביים.’ " “סוחרים ערביים!” צעק הדוז’ה והיכה באגרופו במשענת היד של
כסאו. “ראה, ראה, בכל מקום מכרסמים הנוכלים האלה בשווקים שלנו! את זאת לא
נסבול, כאן מדובר באינטרסים החיוניים ביותר של ריפובליקת וונציה! את האספקה
לאופיר נוביל אנחנו, וזהו! אתן לך שלוש ספינות, ג’ובני, שלוש ספינות מלאות
ברזל – –” ההגמון הרים את ידו. “ומה הלאה, ג’ובני?” “המלכה הציעה לי תמורת כל הברזל שבידי זהב באותו משקל.” “ואתה, כמובן, הסכמת, גנב שכמוך!” “לא הסכמתי, monsignore. אמרתי שאינני מוכר ברזל לפי משקל אלא לפי נפח.” נכון," שח ההגמון. “הזהב כבד יותר.” “במיוחד הזהב מאופיר, monsignore.
הזהב הזה משקלו פי שלושה מזהב רגיל, והוא אדום כמו אש. ובכן, המלכה צוותה
לצקת מהזהב הזה עוגן, מסמרים, שרשראות וחרבות בדמות אלה מברזל שבידינו. לזה
נאלצנו להמתין שם כשבוע.” “ובשביל מה צריכים שם ברזל?” התפלא הדוג’ה. “כי הוא נדיר אצלם, ויקר מציאות, הוד מלכותך,” אמר הסוחר
הזקן. “הם עושים ממנו תכשיטים ומטבעות. הם מחזיקים מסמרי ברזל בארגזים,
בחזקת מטמון. הם טוענים שהברזל יפה מהזהב.” הדוז’ה הוריד את עפעפיו דמויי עפעפי תרנגול הודו. “מוזר,” הוא נהם. “זהו, ג’ובני, סיפור יוצא מן הכלל. ומה קרה אחר־כך?” “אחר־כך העמיסו את כל הזהב על פרדים בעלי כנפיים, והובילו
אותנו באותה דרך אל חוף הים. שם תיקננו את הספינה במסמרי הזהב ותלינו את
עוגן הזהב בשרשאות הזהב. את החבלים והמפרשים הקרועים החלפנו בחדשים ממשי,
והפלגנו, ברוח גב בכיוון הביתה.” “ומה פנינים,” אמר הדוג’ה, “פנינים לא לקחתם אתכם בכלל?” “לא לקחנו,” אמר Fialho, “אני מבקש
סליחה, הלא הן היו שם כמו חול. רק כמה גרגירים נשארו דבוקים לנו בנעליים,
וגם את אלה לקחו מאתנו העכו”ם האלז’יריים, כאשר התנפלו עלינו ליד
הבליארים." “נדמה,” נהם הדוג’ה, “שהתיאור הזה מתקבל על הדעת.” ההגמון אותת בהנד ראש קל את הסכמתו. “ומה עם בעלי חיים,” הוא נזכר. “יש שם באופיר איזה קנטאורים?” “לא שמעתי עליהם, monsignore,” אמר הספן בנימוס. “אבל יש שם ציפורי אש.” ההגמון נשף דרך האף. “אתה כנראה מבלבל את הדברים. ציפורי אש יש במצריים, וידוע שהן בעלות רגל אחת בלבד.” “וגם יש שם חמורי פרא,” הוסיף הספן, “מנומרים בשחור ולבן כמו נמרים.” ההגמון הרים את עיניו בחשדנות. “אתה, האם אתה מתכוון לתעתע
בנו? מי ראה אי פעם חמורים מנומרים? דבר אחד מוזר בעיני, ג’ובני. אתה טוען
שטסתם מעל להרי אופיר על גבי פרדים בעלי כנף.” “אכן, monsignore.” “הממ, צא וראה. לפי ידיעות ממקורות ערביים חיה בהרי אופיר
ציפור פלא הנקראת גריפין, אשר, כידוע, מקורה ממתכת, צפורניה ממתכת ודורבניה
מברונזה. לא שמעת עליה דבר?” “לא שמעתי,” גמגם הספן. ההגמון מפורדנונה הניע את ראשו בפליאה. “מעל להרים האלה,
בן־אדם, אי אפשר לטוס, את זה לא תספר לנו; הלא זהו תחום מושבה של ציפור
הגריפין. זה בלתי אפשרי מהבחינה הטכנית, כי הגריפין היה אוכל את הפגזוס
האלה כמו שציפור דרור צדה ואוכלת זבובים. בחור, אתה לא תרמה אותנו. ומה,
ליצן שכמוך, איזה עצים צומחים שם?” "ובכן, איזה עצים,'' הוציא המסכן מפיו בקושי, “ידוע איזה עצים. עצי דקל, monsignore.” “אתה רואה – אתה משקר,” אמר ההגמון בנימת נצחון. “על פי
בובון איש ביסקרה, שהוא בר סמכא בנושא הזה, צומחים באופיר עצי רימון
שגרעיניהם אבני חן. בדית, בחורי, סיפור מטופש!” Giovanni Fialho נפל על ברכיו. “חי אלהים שבשמיים ממעל, monsignore, איך יכול סוחר בור ועם הארץ כמוני לבדות מלבו את אופיר?” “לי אתה מספר?” גער בו ההגמון המלומד, “אני יודע טוב
ממך שיש בעולם ארץ אופיר, ארץ הזהב; אבל מה שנוגע לך, אתה שקרן ונוכל. מה
שאתה מספר, מנוגד למקורות בני סמכא, ולפיכך הוא שקר וכזב. הוד מלכותך, הגבר
הזה הוא רמאי.” “עוד אחד,” נאנח הדוג’ה הזקן, ומצמץ בעיניו מתוך דאגה.
“איום ונורא, כמה הרפתקנים כאלה מסתובבים כיום בעולם. תקחו אותו
מפה!” סגן המושל הרים מבט שואל. “כרגיל, כרגיל,” פיהק הדוג’ה. “תנו לו לשבת עד שיכחיל,
ואחר־כך תמכרו אותו לספינת עבדים. חבל,” נהם, “שזה רמאי; לא מעט מהדברים
שהוא סיפר היה בהם איזה גרעין… כנראה שהוא שמע את זה מערבים.” 1932 לא, אין לי כלום, אומנת – ואל תקראי לי ילדת פז. אני
יודעת, שכך היית קוראת לי כשהייתי קטנה; וליר המלך היה קורא לי ילד זערור,
נכון? הוא היה אז מעדיף בן – מה את חושבת, האם בנים טובים יותר מבנות? ריגן
היתה מאז ומתמיד כזאת גברת מגונדרת וקורדליה – הלא את יודעת: יושבת תמיד
כטרף לזבובים; כמו חומר ביד היוצר. וריגן – לא היית מייחסת לה את
זה: אפה במרומים כמו מלכה אבל אנוכית – את זוכרת?
בה זה היה טמון מאז ומתמיד. תגידי את, זקנה, האם אני הייתי רעה כשהייתי
קטנה? את רואה. איך זה קורה שאדם נהיה רע? אני יודעת, אומנת, שאני רעה. אל
תגידי, גם את חושבת כך. לי לא איכפת, מה אתם כולכם חושבים עלי. אולי גם
רעה: אבל בעניין הוא, עם אבא, אני הייתי הצודקת, אומנת. מדוע הוא התעקש
שהוא מוכרח לסחוב אתו את מאת הברנשים שלו, ולוא רק הם היו רק מאה: נוסף כל
מיני אנשי סגל, זה פשוט בלתי אפשרי. אני הייתי רוצה לראות – – חי נפשי
אומנת; אני אהבתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם; אבל החבורה הזאת שלו,
אל־אלהים – הלא הם הפכו את ביתי לבית בושת! רק תיזכרי, אומנת, איך זה היה
נראה כאן: מלא אוכלים־ואינם־עושים, תמיד המולה ומריבות וצעקות, והלכלוך,
הלא את יודעת – גרוע ממזבלה. תגידי, אומנת, איזו עקרת בית היתה משלימה עם
דבר שכזה? ולתת להם פקודה אי אפשר היה, איפה! להם יכול היה לתת פקודה
רק ליר המלך. – עלי רק היו מלגלגים. בלילה הם היו זוחלים אל המשרתות – כל
הזמן אפשר היה לשמוע טאפ טאפ ואיזה רעש והמיה וציוצים – הדוכס ישן כמו בול
עץ; אני מעירה אותו, אתה שומע? והוא רק נהם, עזבי אותם ולכי לישון. – –
תחשבי, אומנת, הלא גם את היית צעירה, את מסוגלת לתאר לעצמך את הדברים, הלא
כן? כאשר התלוננתי לפני ליר המלך, הוא עוד לעג לי: מה את יודעת, ילדה, מה
את יכולה לצפות אחרת מברנשים זכרים? סתמי את אוזנייך וזהו. ואז אמרתי לו שכך זה לא ילך, שעליו לסלק לפחות מחצית מאלה
אוכלי חינם. ואת רואה – הוא נעלב. כפיות טובה, הוא אמר, ומי יודע מה עוד.
הוא קצף, משהו נורא, אין לך מושג. אבל אני הלא יודעת מה יכול להיות ומה לא;
והם, הם דואגים רק לכבוד שלהם, אבל אנחנו, הנשים חייבות לחשוב גם על
הבית ועל הסדר הטוב. להם לא איכפת שייראה פה הכל כמו אורווה. תגידי,
אומנת, צדקתי או לא? את רואה. ואבא נעלב עד מוות. מה יכולתי לעשות? אני
יודעת, זקנה, מה אני חבה לו, אבל בתור אישה יש לי גם מחוייבות כלפי ביתי,
מה דעתך? ולכן אבא קילל אותי. והדוכס – – – רק מצמץ בעיניים וגרר רגל אחר
רגל. את חושבת שהוא קם להגן עלי? לא. הוא הניח שינהגו בי כבאשה רעה קטנונית
ואוהבת מדון. אומנתי, אומנתי, את שומעת – אותו רגע זה התפוצץ בקרבי: התחלתי
לשנוא את בעלי. אני שונאת אותו שתדעי! שונאת! וגם את אבא אני
שונאת, את מבינה? ככה זה, ככה זה; אני רעה, אני יודעת, אבל אני רעה רק מפני
שהייתי צודקת – – לא, אל תדברי; אני באמת רעה. הלא את יודעת, זקנה, שיש לי
מאהב, נכון? לוא רק ידעת כמה לא איכפת לי שאת יודעת! את חושבת שאני אוהבת
את אדמונד? אני לא אוהבת אותו; אלא שאני רוצה איכשהו להתנקם בעד – בעד זה
שהדוכס לא התנהג כגבר. אני פשוט שונאת אותו. אומנת, אין לך מושג מה זה
לשנוא! משמעו – להיות רע, רע, רע עד היסוד. כאשר האדם מתחיל לשנוא – הוא
כאילו משתנה כולו. אני הייתי בימי בחורה טובה למדי, אומנת, ויכולתי לגדול
להיות אשה טובה; היה הייתי בת, היה הייתי אחות, ועכשיו אני רק רעה. אני כבר
לא אוהבת אפילו אותך, זקנה שלי, ולא את עצמי, לא את עצמי – אני צדקתי
בשעתו; אילו הכירו בכך, הייתי שונה, האמיני לי – לא, אני לא בוכה. אל תחשבי שזה מייסר אותי. להיפך, האדם
חופשי יותר בשנאתו. הוא יכול לחשוב ככל שעולה על רוחו – לא חייב להעצר בפני
שום מחסום. את רואה, לפני כן לא העזתי לראות בבעלי שהוא גועלי, שהוא
בעל כרס, שהוא סמרטוט, שידיו מזיעות; עכשיו אני רואה זאת. עכשיו אני רואה
שאבא ליר הוא רודן מגוחך, שהוא זקן חסר שיניים ומבולבל – הכל אני רואה.
שריגן היא צפע ואני, אומנתי, אני – יש בתוכי דברים כה מוזרים וכה נוראים –
לפני כן לא היה לי מושג מכל אלה. לפתע בא הכל. תגידי, האם זאת אשמתי
שלי? אני צדקתי, אסור היה להם להביאני עד לידי כך – – – – את זאת את לא יכולה להבין, אומנת. לפעמים אני חושבת
שהייתי מסוגלת להרוג את הדוכס כאשר הוא נוחר לידי. פשוט לשחוט בפגיון. או
להרעיל את ריגן. הנה, אחותי היקרה, קחי ושתי טיפת יין. האם את יודעת שריגן
זוממת לגזול ממני את אדמונד? לא שהיא אוהבת אותו; ריגן קרה כמו אבן. אבל
היא עושה זאת נגדי. והיא לוקחת בחשבון שאדמונד איכשהו יחסל את הדוכס הטרדן
ובעצמו יתפוס את השלטון ואת כסאו של ליר. זה בטוח שזה כך, אומנת. ריגן היא
עכשיו אלמנה – הלטאה הזאת היתה תמיד בת מזל. אבל אל תחשבי: בזה היא לא
תצליח: אני עומדת על המשמר ושונאת. אני אפילו לא ישנה, רק בכדי שאספיק
לחשוב ולשנוא. לוא רק ידעת, כמה יפה ובלי גבול אפשר לשנוא בחושך. וכאשר אני
נזכרת, שכל זה בא רק בגלל עקשנותו של אבא וקצת אי סדר בבית – – תגידי, כזאת
שום אשה לא היתה סובלת – – אומנת, אומנת,אומנתי, מדוע לא ראו אז, שאני צודקת? 1933 (חזיון עשירי) רוזנקרנץ וגילדנשטרן (יוצאים) המלט: עוד רגע קט, המתן נא, גילדנשטרן מלה עוד, רוזנקרנץ! רוז.: כן, נסיכי? גיל.: ביקשת נסיכי? המלט: רק שאלה. איך, אמרתם, השפיע על המלך זה המחזה – זו הטרגדיה על המלך המרעיל? רוז.: נורא, נסיך. המלט: אכן – נורא? גיל.: המלך כה קצף – המלט: והמלכה? רוז.: כמעט שהתעלפה. המלט: ומה השאר? גיל.: במי נסיכי דובר? המלט: נו, זה אתם וגם אנשי חצר והגבירות וכל מי שנכח בשעת ההצגה. הלא אמרו דבר? רוז.: לא, נסיכי. גיל.: כה התרגשו שלא יכלו אף הגה להוציא. המלט: ומה פולוניוס? גיל.: הוא התייפח. המלט: ומה בני החצר? רוז.: כולם בכו. אני עצמי לדמעותי נכנעתי, את גילדנשטרן ידידי ראיתי מוחה לחות בוגדת מעיניו. המלט: ומה החיילים? גיל.: פניהם הליטו לבל יראו הכל התרגשותם. המלט: אתם סבורים שהמחזה הצליח – רוז.: ללא ספק. גיל.: והוא לכך ראוי. רוז.: מבנה נפלא! גיל.: ועלילה סוחפת! המלט: אני סבור שיש בו חסרונות – רוז.: ומה הם, נסיכי? המלט: כך, למשל…. סבורני כי אפשר עוד להיטיב את משחקו. ברור, השחקנים עשו כטוב שביכולתם, אולם מלכם היה לא מלך של ממש ולא ממש רוצח. רבותי, לו רק אני רוצח זה, אזי – הו, חי נפשי! – רוצח של אמת היה למד ממני מה הוא רצח! ראו נא ושפטו! (משחק.) רוז.: עצום, נסיך! גיל.: איזה משחק! רוז.: אפשר היה לחשוב כי – בחיי – ראית בימיך רוצח מתגנב אלי מלאכתו הארורה. המלט: לא, רוזנקרנץ, פשוט זה בתוכי – מאין ועל מה, מי זאת יידע? אך אנא התקרבו. להמלט – גיל.: מה, נסיך? המלט: סוד משלו. רוז.: הוי, האמנם, נסיך? המלט: וסוד גדול. לא לאוזני אנשי חצר, אולם אוזני טובי רעיו ישמעו. אנא! גיל.: בי, נסיכי. המלט: לא, שום נסיך! גיל.: אזי, הוד מעלה. המלט: רק המלט. גיל.: כרצונך, נסיך. המלט: ובכן, הקשיבו, ושמרו את זאת רק בלבבכם. כי דעתי נחרצת היא. רוז.: והיא, נסיך יקר? המלט: להיות שחקן. רוז.: או – האמנם, נסיך? המלט: נחרצת, רוזנקרנץ, היא, וסופית. מחר אצא עם זו הלהקה אל העולם. מעיר לעיר נתור ושם נציג את המחזה הזה על מלך שנרצח, ועל רוצח שאת כסאו ירש ומיטתו, מיטת כלולות שלא נתקררה; ועל מלכה, עודה שרויה באבל ומתעלסת במשכב נוטף זעה ושמן עם נבל מוג לב, רוצח וגנב, שודד מלכות… ככל שבו הגיתי, כן נמשכתי אל זו הדמות. אותו שחק רציתי, בכל תהום נבלותו, את היצור הזה בשפלותו, את זה הנחש, שעצם מגעו בשחין נגוע, – איזה תפקיד! ורק את זאת רציתי: אותו רק לשחק – וודאי אחרת מהשחקן ההוא – כמיטבו עשה, אולם לא די בכך לרוע אשר כזה. המלך – ניחא; אך למנוול כזה אין הוא גדול דיו. חבל על התפקיד! לוא לי ניתן אותו רק לגלם, נכנסתי אל תוך תוכי הנפש המגעלת, למצוץ את כל חטאת אדם עד כלות! איזה תפקיד! גיל.: איזה מחזה! המלט: לא רע לחלוטין ־ רוז.: הוא מצויין! המלט: שומה אולי רק קצת אותו עוד להגיה, וכך בכלל… ביום מן הימים אחזור לחומר זה – כי כך ראוי; מושך אותי המלך הבוגד, מפלצת זו, נתעבת ושפלה. הו, רוזנקרנץ, רעי, עז רצוני לכתוב מחזה. רוז.: זה נהדר, נסיך! המלט: כתוב אכתוב. וחומר לי בשפע זה הנבזה ראשון. והשני אחריו: אנשי חצר, החנפנים הנבערים – רוז.: עצום, הוי נסיכי! המלט: והשלישית: קומדיה שכזאת על משרת זקן ומטומטם – גיל.: מה מצויין! המלט: והרביעי מחזה על נערה אחת. רוז.: איזה מחזה? המלט: מחזה. פשוט. גיל.: זה חומר טוב מסתמא. רוז.: ממש שירה. המלט: והמלט יכתבנו. שוטה על כס מלכות, שודד בלי נשק, גווי אנשי חצר שחוחים ישתחו, והמלט רק יכתוב. ומלחמה תקרינה, לחלשים תרע, לגבירים תיטיב, ואילו המלט – הוא יכתוב. לא שיקום ויעשה דבר – גיל.: מה, נסיכי? המלט: כיצד אני אדע? מה לעשות כנגד ממשלה קלוקלת? רוז.: כלום, נסיך. המלט: אכן לא כלום? גיל.: ובכן, היה היו גברים שקמו והתייצבו בראש עמם, בכוח דיבור או במופת להנהיגם למעשים ומרי – בם לשבור שלטון קלוקל. רוז.: אך זה קורה, נסיך, רק בהיסטוריה. המלט: כן, אכן. רק בה. האם אכן אמרת, גילדנשטרן, שכוח הדיבור הוא מסוגל עמים כה להלהיב? אילם הצער – עד שיבוא האיש שלדברים יקרא בשם נכון, צרוף האמת: ראו – זוהי עבדות, וזה משפח, ופה בכם כולכם פשעו במעל, וזה האיש, שמלך לו יקראו – גנב הוא, רמאי, רוצח בן זנונים – כך זה, נכון? ומי בכם הגבר שעוד יסבול ההשפלה הזאת, הלא תקחו החרב או הרומח – או חרפתכם אתכם סרסה עד כי אתם אינכם עוד אלא עבדים נושאי שלילת כבודכם בהכנעה –? גיל.: גדול הוא כוח דיבורך, נסיך. המלט: אמנם? ובכן האם ראוי לי לקום – כבהיסטוריה – ולברוא בכוח דיבורי את קול שדי? רוז.: העם הזה מסור לנסיכו. המלט: ואז לצעוד בראש ולהפיל את המלכות שבה הכס רקב? גיל.: חדל נא, נסיכי, חדל; זו כבר פוליטיקה. המלט: מוזר מאד לחוש את גודל המשימה שלי קורצת כך מול פני! תודה לכם, רעי. רוז.: אנחנו לא נוסיף עוד להפריע. רוז.: וגיל. (יוצאים) המלט: להיות או לא להיות, זו השאלה. ואם להיות, אז מה? הוי, אלהים, להיות נסיך, אמת! ולעמוד לצד הכס, חיוך על השפתיים, איש מאנשי חצר, יציב ונאמן – ולמה לא בעצם על הכס? כי בו יושב אחר – ולהמתין עד יתפגר או עד יקרש דמו בו, עד שישחיר! כך, האמנם? עדיף לתקוע בחזהו מאכלת, חזה בוגד, לנקום את מות אבי ולטהר חרפת משכב אמי! מה ההיסוס? הנמושה אנוכי שאין לה דם, או מה? – לא, אין זה כך. בפרצופו אשקיע את עיני, בפני זימה, שפתי התועבה ובעיניו המרצדות בלי הרף, ואז ארגיש: שלי הוא קורבני; עכשיו לעוט! – ואנסה בסתר לנסוך על פי צורה של מלתעות. איזה תפקיד! להיות שחקן – הו, כן: יכולתי אז לחשוף את כל הרוע, נחבא מעין אך חסר בושה, שפרצופו מסתיר בחיוכו – – מושך ומפתה. – אולם לחשוב שקלסתרו ידעו רק בני דורנו ואחרינו לאוו? לא – הדרוש הוא הרשעתו בלב כל הדורות, וכל המפלצות בנות אנוש אתו, וכל הרקב שהקיף בו את כל ממלכת דנמרק! שליחות רבת תגמול! – אכן כמשורר אוכל וודאי ליטול עלי לכתוב גליון אישום שיאריך ימים ועידנים ולהראות באצבע (שרקב לא יוכל לה), המורסה שופעת המוגלה – הנה ראו נא את כושר דיבורי! הלא חבל הוא לבזבזו עלי בלבד בלב? ומה אם אעמוד בשוק, אקרא שם לכל העם לבוא לשם לשמוע את דבר בשורתי אשר משם אפיץ – הלא הם לא קרוצים מרפש, ואם אדע דבר, אוכל בלב כולם שם להצית את אש המרד וסער לחולל כנגד העריץ! מושך ומפתה.– – אך זה דבר שימנעני לשחק אותו! חבל! איזה שחקן להיות יכולתי! אך כשחקן גרידא האם אוכל את סערו של מרד לחולל, אשר יצלח כסאות מלוכה מוטט? – – ואם אחרת – לא אוכל לכתוב את מחזותי! חבל! – מה לעשות, אם כן, לעזאזל? לחשוף אותו מעל במת משחק, או להוקיע בכתב, אשר בשער יציגנו בתור ערפד, או אם להפילו ממלכותו בידי המון זועם? מה, אם כן, מה? – ומה אם, כה נניח, אני רק מדמה רצון נקם? האם עלי להיות שחקן למען הסר מסיכתו גרידא? – אם כבר שחקן, אזי משום שדחף זה דוחף אותי מעומק נשמתי ליצור דמויות אנוש – בין שתהיינה טובות או מושחתות! אותו שחק הייתי מעדיף – איזה תפקיד! – להיות שחקן! או לתומי לכתוב – לא מנקמה, רק בעבור העונג שהמלים אשר אפיק קורמות עור וגידים מבין אצבעותי – אך למה רק לכתוב? הלא מוטב לנאום? להיות נואם, מנהיג העם, דובר בשטף כמו ציפור אשר שיריה משלחת לשמיים, דובר בלהט עז ובריהוט ובמידה כזאת של כוח השכנוע שאת עצמי אביא להאמין למוצא פי שלי! – – כי זהו זה. לחיות כולך את שלהיות בחרת, זאת המלה, האומר הגואל! להיות שחקן. לכתוב? שמא ללכת בראש העם? הזה או זה? הו, תופת! במה לבחור? מה להועיד להמלט? הו – מה הכל יכולתי לעשות לו משהו הייתי! – כן; אך מה? הנה – זו השאלה! 1934 מותה של דונה אלוירה האומללה נוקם. Don Juan Tenorio שכב, חזהו נקוב פגיון, בפונדק de las
Reinas גוסס בעליל. “Emphysema של
הריאות,” נהם הרופא המקומי. “יש אנשים שאולי עוד היו יכולים לצאת מזה,
אבל caballero כל כך תשוש כמו דון־חואן – זה קשה־קשה, Leporello; הייתי אומר שהלב שלו לא מוצא חן בעיני. זה הלא מובן: אחרי השתוללויות כאלה in venere – מקרה אסתני מובהק, רבותי. אני הייתי
קורא על כל מקרה לכומר, לפורלו; אולי עוד תחזור אליו הכרתו, אף על פי שלפי
מצב המדע כיום – אני לא יודע. אומר לכם שלום, היה לי הכבוד,
caballeros.” כך קרה ש־Padre Jacinto התישב
למרגלותיו של דון־חואן והמתין, שמא החולה יתעורר מעלפונו; בינתיים התפלל
בעבור נשמתו של החוטא הידוע לשמצה. לו רק הצלחתי להביא פדות לנשמתו של בן
השטן הזה, חשב בלבו הכומר הטוב; נראה שהוא גמור – אולי זה ימוטט את
גאוותנותו ויביא אותו לידי צער וחרטה. זה לא קורה לכל אחד שיפול לידו כזה
הולל מפורסם וחסר מצפון; חביבי, מקרה יקר ערך שכזה אולי לא נפל בחלקו אפילו
של ההגמון מבורגוס. אנשים ילכו וילחשו מפה לאוזן: תראה, זהו פאדרה חאסינטו
– זה שקנה פדות לנפשו של דון־חואן – הפאדרה התחלחל והצטלב; מצד אחד התעשת לנוכח הנסיון השטני
הזה להחטיאו בחטא ההתנשאות, ומצד שני שם לב שננעצו בו עיניו היוקדות וכאילו
לועגות של דון־חואן הגוסס. “בני היקר,” אמר ה־פאדרה בהוד אבל בכל החביבות שהיה מסוגל
לה, “אתה הולך אל מותך; עוד מעט קט תעמוד בפני כס המשפט האלהי, תחת עולם של
כל החטאים שהסתבבת בהם בחייך המטונפים. אני מבקש ממך למען אהבת אלוהינו,
הסר אותם מעליך כל עוד יש זמן; לא יאה לך לעבור לעולם הבא, עטוף לבוש טמא
של פריצותך ומוכתם בהפקרות מעשיך עלי אדמות.” “כן,” נשמע קולו של דון־חואן. “עוד פעם להחליף תלבושת. פאדרה, אני תמיד הקפדתי להתלבש כמתאים לנסיבות.” “אני חושש,” אמר פאדרה חאסינטו, “שאינך יורד לסוף דעתי. שאלתי, האם אתה רוצה להתוודות מתוך חרטה על מעשי הפקרותך.” “להתוודות,” חזר דון־חואן בקול רפה. “להשחיר פניך. אה, אבי, אתה לא היית מאמין, איך זה קוסם לנשים.” “חואן,” הזעיף הכומר הטוב את פניו, “עזוב כבר את הבלי העולם הזה. זכור שאתה עומד לבוא לפני בוראך.” “אני יודע,” אמר דון־חואן בנימוס. “אני גם יודע שראוי למות
כדרך הנוצרים. תמיד הקפדתי על מה שראוי לעשותו – כל עוד זה היה אפשרי, אבי.
בהן צדקי, אומר לך הכל ללא היסוס; ראשית אני חלש מכדי להרבות בדיבור, ושנית
דגלתי תמיד בעיקרון להגיע למחוז חפצי בדרך הקצרה וללא עקלקלות.” “ברוך תהיה על צידוק דינך,” אמר הכומר חאסינטו. “קודם כל,
בני, עליך להיכון כדין, לפשפש במעשיך ולעורר בנפשך את רגשי החרטה על מעשי
העוולה שעשית. אני בינתיים אמתין.” לאחר הדברים האלה עצם דון־חואן את עיניו ויפשפש במעשיו בעוד הכומר מתפלל בלחש לרחמי שמיים והארה אלהית. “אני מוכן, אבי,” נשמע כעבור רגע קולו של דון־חואן, והוא
החל להתוודות. פאדרה חאסינטו הניד מפעם לפעם ראשו לאות שביעות רצונו; נראה
היה שהווידוי מלא וכן; לא חסרו בו לא השקר וחילול שם שמיים, רצח, שבועת
שקר, התנשאות, ואף לא רמאות ובוגדנות – דון־חואן היה באמת חוטא בעל משקל.
ולפתע השתתק ועצם את עיניו. “תנוח מעט, בן יקר,” עודד אותו הכומר בסבלנות, "ואחר־כך תמשיך. “גמרתי, הוד קדושתך,” אמר דון־חואן. “ושמא שכחתי משהו – אלה וודאי רק זוטות שהאל הטוב יסלח לי ברחמיו.” “הכיצד?” הזדעק הכומר חאסינטו, “וכי אלה בעיניך זוטות? ומה
עם מעשי הניאוף שבהם טינפת את כל חייך, מה עם הנשים שפיתית, מה עם התאוות
הטמאות שהתענגת בהן ללא רסן? רק התוודה נא, בחורי; מפני אלהים, פוחז שכמוך
לא תוכל להסתיר אף אחד ממעשי הזימה שעשית; מוטב לך להצטער על נבזותך ולהקל
על נשמתך החוטאת!” בפניו של דון־חואן נראה ביטוי של כאב וחוסר סבלנות. “כבר
אמרתי לך, אבי,” אמר בעיקשות, “שגמרתי. בהן צדקי, אין לי עוד מה
לומר.” באותו רגע שמע בעל הפונדק de las Reinas צעקה מחרידה מחדרו של הפצוע. “יהי האל עמנו,” קרא והצטלב, “נראה
שפאדרה חאסינטו מגרש דיבוק מגופו של ה־señor המסכן. ריבונו שיל עולם, לא שאני אוהב דברים שכאלה בפונדק שלי.” הצעקות האמורות נמשכו עוד זמן רב; לרגעים התעמעמו לכדי
דברי שידולין דוחקים, לרגעים התלקחו לשאגה פראית; לפתע פרץ מתוך חדרו של
האדון הפצוע פאדרה חאסינטו, סמוק כמו תרנגול הודו, ותוך קריאת שם הבתולה
הקדושה רץ אל הכניסה. אחר־כך השתרר בפונדק שקט; רק לפורלו המדוכדך חמק לחדר
אדוניו, אשר שכב פרקדן ונאנח, כשעיניו עצומות. ★ אחרי הצהרים הגיע לעיירה הזאת Padre Ildefonso de
Societate Jesu, רכוב על פרדה בדרכו ממדריד לבורגוס;
ומכיון שהיה חם מדי אותו יום, התעכב בדרכו בבית הכומר המקומי, לביקור אצל
האב חאסינטו. הוא היה כומר צנום, מיובש כמו נקניק צלוי, בעל גבות שעירות
כמו בית שחיו של קצין פרשים. אחרי שסעדו את לבם בחלב חמוץ, תקע הישועי את זוג עיניו באב
חאסינטו, שניסה לשווא להסתיר שמשהו מסעיר את רוחו. היה שקט, עד כי זמזום
הזבובים נשמע כמעט כגלגולי רעם. “ובכן זה כך” פלט לבסוף חאסינטו המיוסר. “יש לנו כאן חוטא
קשה, והוא שכיב־מרע. שתדע, דון אילדפונזו, זהו דון חואן טנוריו הידוע
לשמצה. הוא הסתבך פה באיזו תקרית, דו־קרב או מה – בקיצור, אני הלכתי לוודות
אותו. בהתחלה זה הלך, פשוט תענוג; הוא התוודה – יופי של ווידוי, האמת ניתנת
להאמר. אבל כשהגענו לדיבר הששי – כלום; לא הצלחתי להוציא ממנו מלה. אין לו,
אומר הוא, מה לומר. בחיי הבתולה הקדושה – איזה נוכל! רק תחשוב, זה ההולל
הכי גדול בשני חלקי קסטיליה – לא בואלנסיה ולא בקדיז תמצא אחד שישווה לו.
אומרים שבשנים האחרונות הצליח לפתות שש מאות תשעים ושבע נערות; מהן מאה
ושלש עשרה הלכו למנזרים, כחמשים נרצחו בידי אבותיהן או בעליהן בחימתם
המוצדקת, וכמספר הזה ליבן נשבר מצער. ועכשיו תאר לעצמך, דון אילדפונזו,
מופקר כזה טוען על ערש דווי בפניו של הכומר המוודה, כי מה שנוגע לניאוף אין
לו ממה להתוודות! מה אתה אומר?” “כלום,” אמר האב הישועי. “ואתה מנעת ממנו את המחילה?” “כמובן,” ענה פאדרה חאסינטו בדכדוך. “כל הדיבורים שלי עלו
בתוהו. שידלתי אותו כך שאבן היתה מתעוררת לחרטה, אבל על הבן־בלי־יעל הזה לא
עבד כלום. בהתנשאות, הוא אומר, בהתנשאות חטאתי, אבי, נשבעתי לשקר, מה שאתה
רוצה; אבל בענין שעליו אתה שואל – אין לי מה לומר לך. ואתה יודע מה הענין,
דון אילדפונזו?” התפרץ פתאום הפאדרה ומיהר להצטלב. “אני חושב שהוא כרת ברית
עם השטן. לכן הוא לא יכול להתוודות מזה. זה היה כישוף טמא. הוא פיתה את
הנשים בקסמו של השטן.” האב חאסינטו רעד כולו. “שמא תנסה להסתכל
עליו, Domine, הייתי אומר שאפשר להבחין בזה ממבטו.” .Don Ildefonso, S.J שתק והרהר. “אם אתה חושב,” אמר לבסוף, “אלך לראות את האיש.” ★ דון־חואן נמנם כאשר דון אילדפונזו נכנס בהשקט לחדר ורמז
ללפורלו בהינף יד לצאת; אחר־כך התישב למראשות המיטה והתבונן בפניו הנפולות
של האיש ההולך למות. לאחר שעה ארוכה נאנח הפצוע ופקח את עיניו. “דון חואן,” אמר הישועי במתינות, “נדמה לי שהדיבור מעייף אותך.” דון־חואן הנהן בתנועת ראש חלושה. “איו דבר,” אמר הישועי. “וידויך, דון חואן, לא היה ברור
בנקודה אחת. לא אציג לך שאלות, אבל אולי תוכל לתת ביטוי להסכמה או התנגדות
למה שאומר לך – עליך.” עיני הפצוע ננעצו כמעט בחרדה בפניו הקפואים של הכומר. “דון חואן,” פתח דון אילדפונזו בקול קליל קמעה, “שמעתי
עליך כבר מזמן; רבות הרהרתי, מדוע בעצם אתה אץ מאשה לאשה, מאהבה אל אהבה;
מדוע לעולם אינך מסוגל להעצר ולשהות באותה תחושת שובע ורוגע, שאנחנו בני
האדם מכנים אותה אושר – –” דון־חואן חשף את שיניו בהעוויית כאב. “מאהבה אל אהבה,” המשיך דון אילדפונזו בשקט. “כאילו רצית
תמיד שוב ושוב לשכנע את מישהו – כנראה את עצמך, שאתה ראוי לאהבה, שאתה גבר
כמו שנשים אוהבות אותו – או, דון חואן המסכן!” שפתי הפצוע נעו; היה זה כאילו חזר על המלים האחרונות. “ברם לאמיתו של דבר,” המשיך הכומר לדבר בנימה ידידותית,
“מעולם לא היית גבר, דון חואן; רק רוחך היתה רוחו של גבר – והיא
התביישה, señor, ובייאוש ניסתה להסתיר שהטבע לא חנן אותך במה שנתון לכל יצור חי –” מהמיטה נשמע קול יבבה של נער. ''לכן, דון־חואן, שיחקת את הגבר כבר מימי בחרותך; היית
אמיץ עד טירוף, הרפתקן, מתנשא ושחצן, בכדי לדכא בתוך עצמך את ההרגשה
המשפילה, שהאחרים טובים וגבריים ממך; אבל זה היה שקר, ולכן ערמת בפזרנות
הוכחה על הוכחה; שום הוכחה לא יכלה לספק אותך, כי היא היתה רק מדומה ועקרה
– אתה לא פיתית אפילו אשה אחת, דון־חואן. אתה מעולם לא ידעת אהבה, רק
התאמצת בקדחתנות, ככל שפגשת אשה נחשקת ורמת מעלה, להקסים אותה ברוחך,
באבירותך, בתאוותנותך, שבהן שכנעת את עצמך; אתה ידעת לעשות זאת בשלמות, כי
שיחקת את התפקיד. וכאשר בא אותו רגע שבו ברכי אשה מתמוטטות תחתיה – זה היה
מוכרח להיות בשבילך גיהינום, דון־חואן, זה היה גיהינום, כי באותו רגע חווית
את גאוותך הארורה יחד עם ההשפלה הנוראה ביותר. וחייב היית להקרע מהחיבוק,
שזכית בו במחיר סיכון חייך, ולברוח, דון אומלל, לברוח מזרועות האשה
המוכנעת, ועוד לפלוט דבר שקר יפה משפתותיך, השפתיים שאין לעמוד בפניהן. זה
היה וודאי גיהינום, דון־חואן." הפצוע הסב את פניו אל הקיר ובכה. דון אילדפונזו קם. “מסכן,” אמר. “התבייש להודות בכך אפילו
בשעת הוידוי הקדוש. נו, אתה רואה, עברנו את זה; אבל אסור לי לגזול מהאב
חאסינטו את הבעל־תשובה שלו.” אשר על כן שלח להביא את הכומר; וכאשר הגיע פאדרה חאסינטו,
אמר לו דון אילדפונזו: “ראה, אבי, התוודה מהכל ובכה. חרטתו היא כנה מעל לכל
ספק; אולי אפשר להעניק לו את המחילה.” 1932 לאציל האנגלי הצעיר, Sir Oliver Mendeville, ששהה באיטליה במסע לימודים, הגיעה, בהיותו בפירנצה, הידיעה
שאביו, Sir William, נאסף אל אבותיו. לפיכך נפרד Sir Oliver, בלב כבד ודמעות למכביר, מ־signorina Maddalena, תוך שהוא נשבע לשוב בהקדם האפשרי, ויצא בלווית משרתו בדרכו לנמל ג’נובה. ביום השלישי למסעם הם נקלעו לגשם זלעפות, בדיוק בכניסה לכפר שכוח אל. Sir oliver עצר את סוסו מתחת לצמרתו של עץ ענף. "Paolo, אמר למשרתו, “תסתכל האם יש פה איזה albergo, כלומר אכסניה, שאפשר לחכות שם לגמר הגשם.” “מה שנוגע למשרת ולסוסים,” נשמע קול מעל ראשיהם, נשמע קול מעל ראשיהם, “ה־albergo הוא שם מעבר לפינה; אבל אתה, cavaliere,1 תעשה חסד עמדי, אם תואיל לסור אל מתחת לקורת הגג הצנועה של ביתנו.” Sir Oliver הסיר את כובעו רחב השוליים לאות ברכה ופנה אל החלון שממנו גיחך כומר זקן ושמן. “Vossignoria reverendissima”2 אמר בנימוס רב, “מקדם בנדיבות
יתרה פני זר העוזב את ארצכם היפה, כשכבד עליו משא התודה על כל הטוב אשר
הרעיפה עליו בפזרנות כזו.” “Bene 3, בני,” אמר הכומר, “אבל אם תמשיך לדבר
עוד קצת, תתרטב לגמרי. אז תואיל לרדת מהסוסה הבלה שלך, ותזוז קצת, כי נפתחו
עד מאד ארובות השמיים.” Sir Oliver התפלא מאד, כאשר molto reverendo
parocco4 בא לקראתו בפרוזדור הבית: כומר קטן כל־כך לא
ראה מימיו; כאשר קד את קידת הנימוסין, נאלץ להתכופף עד שראשו נתמלא
בדם. “אה, עזוב,” אמר הכומר. “אני רק בן המסדר הפרנציסקני5, cavaliere. קוראים לי Padre Ippolito 6. הא, מריאטו, תביא לנו נקניק ויין. לכאן, אדוני, יש פה חושך נורא. אתה Inglese,
נכון? תראה, תראה, מאז שאתם האנגלים קרעתם את עצמכם מחיק הכנסיה הקדושה, אתם פוקדים את איטליה כמו זבובים. אני מבין,
signore, אין ספק שאתם מתגעגעים. תראה, מאריאטו, האדון הוא Inglese. מסכן, כל כך צעיר וכבר אנגלי! תחתוך לך חתיכת נקניק, cavaliere, הוא על אמת מ־Verona. אני אומר, ליין צריך נקניק ורונזי, ושבני בולוניה יתפחלצו עם
המורטדלה שלהם. תהמר תמיד על נקניק ורונזי ושקדים מלוחים, בני. אתה לא היית
בוורונה? חבל. משם בא הוורונזי האלהי, signore. עליך להבין שמוצאי מוורונה. עיר ואם, אדוני. קוראים לה גם עיר ה־Scaligeri7 האם היין לטעמך?” “Grazie, Padre”8 מלמל סר אוליבר. "אצלנו באנגליה קוראים לוורונה “עירה של
יוליה”. “מה אתה שח,” התפלא Padre Ippolito, “ולמה? אפילו אני לא יודע שהיתה שם איזו נסיכה יוליה. נכון,
כבר ארבעים שנה שלא הייתי שם – איזו יוליה זאת יכלה להיות?” “יוליה לבית קפולט,” הסביר סר אוליבר. “אתה יודע, יש לנו
אפילו מחזה כזה עליה, פרי עטו של אחד שייקספיר. מחזה יפה מאד. אתה מכיר
אותו, Padre?” “לא. אבל חכה רגע, יוליה לבית קפולט, יוליה לבית קפולט…” קשקש Padre Ippolito, “בעצם הייתי צריך להכיר אותה. הייתי מבקר בבית הקפולטים עם Padre Lorenzo –” “אתה הכרת את הנזיר לורנצו?”, לחש סר אוליבר בנשימה עצורה. “ואיך לא אכיר אותו? אני, אדוני, הייתי פרח כמורה שלו.
תשמע, אולי זאת אותה יוליה שנישאה לרוזן פאריס? אותה אכן הכרתי. היתה אשה
מצויינת ויראת שמיים, הרוזנת יוליה. היא היתה מבנות הקפולטים, אלה שהיתה
להם חנות קטיפה.” “זאת לא יכולה להיות היא,” הכריז סר אוליבר. “יוליה
האמיתית הלכה לעולמה בדמי ימיה ובדרך כה נוגעת ללב, שקשה לתאר
כמוה.” “אה,” אמר ה־molto reverendo, “אז
זאת לא היא. היוליה שהכרתי התחתנה עם הרוזן פאריס והיו להם שמונה ילדים.
אשה למופת והדורת כבוד, אדוני הצעיר, שאלהים יזכה אותך בכמוה. אמת, סיפרו
שלפני כן היא פעם השתגעה אחרי אחד כזה crapulone9 – אה, signore, על מי לא סיפרו כזאת? הנעורים הם, כידוע לכל, בלתי שקולים ומטורפים. תשמח, cavaliere, שעודך צעיר. האם גם האנגלים צעירים?” “כן,” נאנח סר אוליבר. “הלא גם אותנו, אבי, מלחכת להבתו של רומיאו הצעיר.” “רומיאו?” שח Padre Ippolito ולגם מיינו. “אותו הייתי צריך להכיר. הנה הנה, האם זה לא אותו
sciocco10 צעיר, הפוחז הזה, המנוול לבית
Montague, שפצע את הרוזן פאריס? אמרו שזה בגלל יוליה. כן, ככה. יוליה נועדה לרוזן פאריס – שידוך טוב, signore, הפאריס הזה היה איש צעיר עשיר מאד וטוב לב – אבל הרומיאו הזה
החליט, כך אומרים – שאת יוליה יקבל הוא – איולת כזאת, אדוני,” נהם
ה־padre. “כאילו בית קפולט יכול היה לתת את הבת
למישהו מהמונטגיואים פושטי הרגל. והוסף לכך, שהמונטגיואים צדדו
ב־Mantova, בעוד שהקפולטים היו בצדו של הדוכס ממילנו. לא, לא. אני חושב שה־assalto
assassinatico11 נגד פאריס היה פשוט התנקשות על רקע
פוליטי. כיום יש בכל רק פוליטיקה, בני. ברור כשמש, אחרי השערוריה הזאת היה
רומיאו מוכרח לברוח למנטובה, ולא חזר יותר.” “זאת אם כן טעות,” נפלט מפיו של סר אוליבר. “אני מבקש את מחילתך, Padre, אבל זה לא
היה כך. יוליה אהבה את רומיאו, אבל הוריה ניסו להכריח אותה להינשא לרוזן
פאריס – –” “והם ידעו למה,” הסכים הכומר הזקן. “רומיאו היה ribaldo12 וצידד במנטובה.” “אבל לפני החתונה עם פאריס השיג לה האב לורנצו אבקה, שתגרום לה למוות מדומה,” המשיך סר אוליבר. “זה שקר,” אמר Padre Ippolito בעוז. “את זאת לא היה לורנצו עושה לעולם. אבל האמת היא שרומיאו
התנפל על פאריס ברחוב, ופצע אותו. אולי היה שיכור.” “סלח לי, אבי, אבל זה היה לגמרי אחרת,” מחה סר אוליבר.
“האמת היא שאת יוליה קברו. רומיאו פילח את פאריס מעל קברה לפי חרב –” "חכה " אמר הכומר. “ראשית זה לא היה מעל לקבר, אלא ברחוב ליד אנדרטת Scaligeri. ושנית, רומיאו לא פילח אותו,
אלא רק דקר אותו בכתף. בחורי, להרוג את מישהו בחרב זה לא תמיד מצליח. רק
תנסה, איש צעיר!” “Scusi,”13 התווכח סר אוליבר, “אני ראיתי את זה בהצגת הבכורה ממש על הבמה.
הרוזן פאריס באמת נדקר בדו־קרב למוות, ונפח את נשמתו בו במקום. רומיאו,
באשר חשב שיוליה באמת מתה הרעיל את עצמו על קברה. כך זה היה, אבי.” “איפה!” נהם האב Ippolito, “לא הרעיל את עצמו. ברח למנטובה, ידידי.” “סלח לי Padre” עמד סר אוליבר על שלו, “אני בעיניים האלה ראיתי – ישבתי בשורה
הראשונה! אותו רגע התעוררה יוליה מתרדמתה ומשראתה שיקירה רומיאו מת, לקחה
גם היא רעל ומתה גם היא.” “מה פתאום,” כעס Padre Ippolito.
"אני משתומם – מי בכלל התחיל ברכילות הזאת. האמת היא שרומיאו ברח למנטובה,
ויוליה המסכנה, מתוך צער לקחה קצת רעל. אבל זה לא היה כלום,
cavaliere, רק ילדותיות כזאת;
תחשוב על זה – עוד לא מלאו לה חמש עשרה. אני יודע את זה מפיו של לורנצו,
איש צעיר; מובן מאליו, אני הייתי אז כזה ragazzo 14, "הכומר הטוב הראה קו גובה של כאמה מהרצפה. “את יוליה לקחו אחר־כך אל דודתה ב־Besenzano, בכדי שתתאושש. שם ביקר אצלה הרוזן
פאריס, ידו עדיין בתחבושת, וברור לך איך דברים כאלה נופלים: היתה זאת אהבה
איתנה כמו קורה. לא יצאו שלשה חודשים והם נישאו. Ecco, signore15
– ככה זה בחיים. אני עצמי הייתי בחתונה בתור פרח כמורה בגלימה לבנה.” סר אוליבר יישב נדהם קמעה. “אל נא תכעס, אבי,” אמר לבסוף, “אבל במחזה האנגלי הזה זה יפה יותר פי אלף.” האב איפוליטו נהם. “יותר יפה! אני לא מבין, מה יפה כל כך
אם שני אנשים צעירים מקפחים את חייהם בידם. היה חבל עליהם, איש צעיר. אני
אומר לך, יותר יפה הוא שיוליה נישאה לאיש וילדה שמונה ילדים, ואיזה ילדים,
אלהים אדירים: כמו תמונות, אחד אחד.” אוליבר נענע בראשו. “זה כבר לא זה, caro Padre 16; אתה אינך יודע מה היא אהבה גדולה.” הכומר הגוץ מצמץ שקוע במחשבה. “אהבה גדולה? אני חושב שזה
קורה, כאשר שני אנשים יודעים לשאת זה את זו לאורך כל החיים… במסירות
ובנאמנות… יוליה היתה אישה נדירה ואצילית, אדוני היקר. חינכה שמונה ילדים
ושירתה ליד בעלה עד מותה. – – אז אצלכם קוראים לוורונה “עירה של יוליה”? זה
יפה מאד מצדכם, האנגלים, cavaliere. גברת יוליה היתה באמת אישה יוצאת מן הכלל, יתן לה אלהים תהילת נצח.” אוליבר הצעיר ניעור לפתע ממחשבותיו. “ומה קרה לרומיאו?” “זה? אפילו אינני יודע. משהו שמעתי עליו. – אח אני נזכר. התאהב במנטובה בבתו של איזה marchese – – איך רק קראו לו? Montefalco, Monfalcone או כך איכשהו. אה, cavaliere, זה היה מה
שאתם מכנים “אהבה גדולה”! אפילו חטף אותה או משהו כזה, זה היה סיפור רומנטי
נורא, אבל את הפרטים שכחתי; עליך לדעת – זה קרה במנטובה. אבל סיפרו
שזאת passione senza esempio, תאוה כזאת שאין לה אח ורע, אדוני. לפחות כך הילך הסיפור.
Ecco, signore – הגשם פסק.” סר אוליבר קם ממקומו ומתח את גובה גופו המביך. “היית נחמד אלי נורא, Thank you so much .Padre. אולי תרשה לי
להשאיר בידיך משהו… בשביל עניי צאן מרעיתך”, מלמל תוך שהוא מעלה סומק
ודוחף אל מתחת לשולי הצלחת חופן מטבעות. “מה פתאום, מה פתאום,” נבהל Padre Ippolito ונפנף בידיו במחאה; “מה פתאום, כל כך הרבה כסף בעד נתח כזית של
נקניק ורונזי!” “קצת גם בעד הסיפור,” אמר אוליבר הצעיר בחפזון. “היה – אה, היה מאד, מאד – – אני לא יודע איך לומרVery much indeed.” אל חלונות בית הכומר נשפכו קרני השמש. 1932 Cavaliere – אביר; פניה מקובלת לאנשי האצולה, בעיקר צעירים. ↩ Vossignoria reverendissima – הוד קדושתו הנערץ. ↩ Bene – טוב, בסדר ↩ molto reverendo parocco – כומר נכבד מאד. ↩ המסדר הפרנציסקני – מסדר של כמרים ונזירים שעיקר אמונתם בחובה לחיות חיי עוני וצניעות חומרית. ↩ Padre – אב. ↩ Scaligeri – בני משפחת della Scala שמשלה באיזור ונציה במאות ה־13–14. ↩ Grazie – תודה. ↩ Crapulone – הולל. ↩ Sciocco – טיפש, “מטורלל”. ↩ assolto assassinatico – תקיפת רצח. ↩ Ribaldo – נוכל. ↩ Scusi – סלח לי. ↩ ragazzo – ילד, נער. ↩ Ecco – ובכן, הנה. ↩ Caro – יקר. ↩ Mlle Claire (מאנשי ה־Comedie Francaise) לא הוציאה הגה; היא ידעה שהקיסר רגיל מפעם לפעם לשקוע בהרהורים
ואיננו אוהב שיפריעוהו בכך. ואגב, בינינו לבין עצמנו, על מה אפשר לדבר אתו?
מה תאמרו – הלא הוא בכל זאת קיסר; לא מרגישים כאן בבית, הלא כן? (אחרי
ככלות הכל הוא פה זר, מהרהרת Mlle Claire,
pas tres Parisien.) אף על פי כן, ככה ליד האח, יש לו פנים די יפים. (כמובן, אלמלא היה כל כך שמן.) (la la, אפילו אין לו טיפת צוואר –
c’est drole.) (אבל כמובן היה יכול להיות קצת יותר מנומס!) על האח מתקתק שעון שיש כבד. מחר, מהרהר הקיסר, עלי לקבל את
נציגי הערים – מטופש אבל מה לעשות; הם וודאי יתלוננו על המסים. אחר־כך
השגריר האוסטרי – כל הדיבורים האלה על ההיסטוריה. אחר־כך יבואו נשיאי בתי
המשפט החדשים להציג את עצמם – אני חייב לקרוא עוד בטרם בואם היכן פעל בעבר
מי מהם; האנשים נהנים שאני יודע עליהם משהו. הקיסר מונה בעזרת אצבעותיו.
עוד משהו? כן, הרוזן וונטורה, שוב יבוא להלשין על האפיפיור – – נפוליאון
דיכא דחף לפהק. אלהים, איזה שעמום! צריך הייתי להזמין את ההוא – מה שמו? את
האיש הזריז שחזר עכשיו מאנגליה. איך רק קוראים לו – porco, הרי זה המרגל הטוב ביותר שלי! “Sacrebleu,” נוהם הקיסר, “איך קוראים לברנש ההוא?” Mlle Claire שינתה את יציבת ישיבתה ושתקה מתוך הזדהות. לא חשוב, מהרהר הקיסר, מה שלא יהיה שמו; אבל הידיעות שהוא שולח הן בדרך כלל מצויינות. אדם מועיל, זה – maledetto! כמה טפשי לשכוח שמות! אני הלא מחונן בזכרון טוב לשמות, מתפלא
הקיסר. כמה אלפי שמות אני נושא בראשי – רק החיילים שאני מכיר בשמם! הייתי
מתערב שאני זוכר עד היום את שמותיהם של כל חברי בבית הספר לקצינים – וגם של
חברי מילדות. חכה, הנה Tonio המכונה,Biglia Francio הקרוי Ricintello, Tonio Zufolo,Mario Barbietola, Luca שכינויו Feto (הקיסר חייך), Andrea המכונה Puzzo או Tirone –– את כולם אני זוכר בשם, אומר הקיסר בלבו, אבל עכשיו אינני מסוגל בשום אופן להיזכר בזהו –
tonerre! “Madame,” אומר הקיסר מעומק
הרהוריו, “האם גם לך יש זכרון משונה שכזה? האדם זוכר את שמות חבריו מילדות,
אבל נבצר ממנו שמו של אדם שדיבר אתו לפני חודש.” “כמובן, Sire,” אמרה Mlle Claire, “זה מוזר כל כך, הלא כן?” Mlle Claire ניסתה להיזכר בשם כל שהוא מימי
ילדותה; אבל לא צף בזכרונה אף לא שם אחד, ונזכרה רק בשמו של מאהבה הראשון.
זה היה איזה Henry. כן, Henry היה שמו. “מוזר,” נהם הקיסר, בתוקעו את מבטיו בלהבות שבאח. “כולם חיים לנגד עיני. Gamba, Zufolo, Briccone, Barbabietola, Fuzzo הקטן, Biglia, Mattaccio, Mazzasette, Beccajo, Ciondolone, Fanciuto – היינו כתריסר בנדיטים, Madama. לי קראו Il Capitano – Polio.” “נהדר,” קראה Mlle Claire. “אתה, Sire, היית המפקד?” “אכן כן,” סיפר הקיסר שקוע בהרהוריו. “או שהייתי ראש
השודדים או ראש השוטרים, הכל על פי הנסיבות. אני הובלתי אותם, את מבינה?
פעם אחת אפילו פקדתי לתלות את Mattaccio בעוון אי ציות. ברגע האחרון הוריד אותו השומר הזקן Zoppo מהעץ. באותם הימים היתה הגישה לשלטון שונה. capitano
שכזה היה אדונם של אנשיו לשבט ולחסד – היתה שם כנופייה עויינת של נערים, שאותה הנהיג אחד Zani. מאוחר יותר
הוא היה באמת ראש שודדים בקורסיקה. לפני שלוש שנים הוריתי להמית אותו
ביריה.” “אפשר לראות,” נשפה Mlle Claire, “שהוד מלכותך כבר נולד מנהיג.” הקיסר הניד את ראשו. “את סבורה כך? אז, בתור Capitano, חשתי את עוצמתי באופן הרבה יותר החלטי. למשול, Madame, זה לא רק לתת פקודות. לתת פקודות ללא היסוסים וללא התחשבות – לא
לדאוג לתוצאות אפשריות – – Madame, זאת היתה תחושת הריבונות שבדבר, שזה רק משחק, שידעתי שזה רק משחק
– –” Mlle Claire החלה להבין שאל לה להתערב בדיבור; יהא נא הדבר זקוף לזכותה. “וגם עכשיו, גם עכשיו,” המשיך הקיסר בדברו פחות או יותר אל עצמו. “לעתים קרובות עולה על דעתי לפתע פתאום: Polio, הלא זה רק משחק! קוראים לך הוד מלכותך, קוראים לך Sire, כי אנחנו
משחקים בזה, אנחנו כולנו. החיילים האלה העומדים דום – – המיניסטרים
והשגרירים המשתחווים אפיים – – הכל משחק. ואף אחד לא ידחוף את רעהו במרפק
במותניו, אף אחד לא יפרוץ בצחוק – – בתור ילדים שחקנו גם כן באותה רצינות.
זה חלק מהמשחק, Madame: להעמיד פנים כאילו כל זה קורה על אמת – –” על האח מתקתק שעון שיש כבד. הקיסר מוזר, חשבה Mlle Claire בלבה, בתחושת אי בטחון. “אולי מעבר לדלת הם קורצים עין זה לזה,” ממשיך הקיסר בהרהוריו. “ואולי הם מתלחשים: הוא ממזר הוא, Polio,
איך הוא יודע לשחק את הקיסר; לא הניד אפילו עפעף – – אלמלא זה משחק, אפשר
היה לחשוב שהוא לוקח את זה ברצינות!” הקיסר חרחר, כאילו הוא צוחק בלב לבו.
“מצחיק, מה, Madame? ואני כל כך מרכז בהם תשומת לב
– – אם אראה את דחיפת המרפק הראשונה, שאני אהיה הפורץ ראשונה בצחוק. אבל –
כלום. לפעמים יש לי הרגשה, שהם קשרו קשר לסדר אותי. את מבינה – שאאמין שזה
לא משחק, ואחר־כך ילעגו לי בצוותא: Polio, Polio, איך
סידרנו אותך!” הקיסר צחק בשקט. “לא, לא! אותי לא יסדרו! את שאני יודע, אני
יודע – –” Polio, הרהרה Mlle Claire. כשתבוא שעת הפינוקים, אקרא לו בשם זה.Mon
petit Polio.Polio. “סליחה?” שאל הקיסר בנימת קול חריפה. “לא דבר, sire,” התגוננה Mlle Claire. “טוב שכך. חשבתי שאמרת משהו.” הקיסר גחן אל האש. “מוזר.
אצל הנשים לא הרגשתי בזה בחריפות כזאת; אצל הגברים זה שכיח יותר. בעומק
נשמתם לעולם אינם חדלים להיות נערים. לכן הם עושים דברים רבים כל כך – הם
בעצם רק משחקים. לכן הם עושים את הדברים בלהט כזה ובריכוז, כי זה בעצם
משחק, האינך חושבת? האם יכול מישהו להיות קיסר ברצינות, המממ? אני יודע שזה
רק צחוק.” היה שקט. “לא, לא, לא,” מלמל הקיסר. “אל תאמיני. אבל
לפעמים מאבד האדם את הבטחון, את מבינה? לפעמים הוא נבהל – – הלא אני
עדייו Polio הקטן וכל זה סתם כך, אמת? אבל, mon Dieu, עד שזה
יתפוצץ! זהו העניין, שאין האדם לעולם בטוח לגמרי – –” הקיסר הרים את עיניו
והתבונן בריכוז ב־Mlle claire. “רק ביחסיו עם אשה, Madame, רק באהבה הוא בטוח ש־ ש־ שהוא כבר לא ילד; כאן הוא לפחות יודע
שהוא גבר, לעזאזל!” הקיסר קם על רגליו בקפיצה.“Allons, Madame!” לפתע הוא היה לוהט ונוקשה מאד. “Ah, Sire,” נאנחה Mlle Claire, – Comme vous etes grand!" 1933
ליל הקודש
מאתקארל צ'אפק
מרתה ומריה
מאתקארל צ'אפק
אלעזר
מאתקארל צ'אפק
על חמשת כיכרות הלחם
מאתקארל צ'אפק
בן־חנן
מאתקארל צ'אפק
חנניה הכהן
כייפא הכהן הגדול
הצליבה
מאתקארל צ'אפק
ערבו של פילאטוס
מאתקארל צ'אפק
ה"אני מאמין" של פילאטוס
מאתקארל צ'אפק
דיוקלציאן קיסר
מאתקארל צ'אפק
אטילה
מאתקארל צ'אפק
שבירת הצלמים
מאתקארל צ'אפק
האח פרנצ'סקו
מאתקארל צ'אפק
אופיר
מאתקארל צ'אפק
גונריל, בת ליר המלך
מאתקארל צ'אפק
המלט, נסיך דנמרק
מאתקארל צ'אפק, ויליאם שייקספיר
וידויו של דון־חואן
מאתקארל צ'אפק
רומיאו ויוליה
מאתקארל צ'אפק
נפוליאון
מאתקארל צ'אפק
שתיקות עם ת.ג. מסריק
מאתקארל צ'אפק
מתוך: שתיקות עם ת.ג. מסריק, שם היצירה במקור: K.Č., Hovory s T.G.Masarykem , Fr.Borový & Čin
מתוך: שתיקות עם ת.ג. מסריק, שם היצירה במקור: K.Č., Hovory s T.G.Masarykem , Fr.Borový & Čin
הערת מבוא ל"שתיקות עם ת.ג. מסריק"
מאתאפרים פרויד
בראשית שנות השלושים של המאה, בשיא פריחתה הפוליטית והתרבותית של הדימוקרטיה הצ’כוסלובקית, בהתקרב חייו המדיניים של מייסדה ונשיאה הראשון, תומס ג. מסריק, לסיומם (והוא בן למעלה מ־80), ניגש קראל צ’אפק, הדמות הבולטת בספרות ובפובליציסטיקה הצ’כית של דור העצמאות, לכתיבת ביוגרפיה של נשיאו.
הספר הנושא את השם “שיחות עם ת. ג. מסריק” ערוך באורח יוצא דופן למדי: הוא מחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מסופר סיפור חייו, בגוף ראשון; משמע, הסופר שם בפי גיבורו מעין אוטוביוגרפיה; החלק השני הוא תרשומת של שיחות על נושאי מדינאות והגות הבאות להציג את השקפות גיבור הספר על עולם ומלואו, באספקלריה של התנסותו; החלק השלישי – פרק הסיום לפי אורכו, אבל חלק אוטונומי של העבודה כולה לפי מהותו – הוא ציור דיוקנה של האישיות ועולמה הרוחני, שבו, לראשונה בספר, נוטל המחבר את רשות הדיבור במפורש.
חלק זה, שקריאתו איננה מותנית בידיעת האירועים והנסיבות הקונקרטיים של המקום והתקופה1, ויש בה עדות חיה על האקלים הרוחני שבו חיו, הגו ופעלו הנפשות הפועלות – מוגש כאן לקורא העברי.
-
למעט כמה פרטים שהמתרגם ראה צורך להסבירם בהערות שוליים. ↩
שתיקות עם מסריק
מאתקארל צ'אפק
"לא רציתי לשקר… "
רבים שאלו את מחבר ה“שיחות עם ת. ג. מסריק” כיצד זה בעצם נוצרו ה“שיחות”: האם המחבר רשמן בקצרנות בו במקום, האם רשמן יום ביומו, ובכלל איך זה היה.
ראשית כל על המחבר להתוודות שימים רבים לא העלה אף בחלומו לרשום את אשר הזדמן לו לשמוע מפי הנשיא. יהא נא הדבר נזקף לחובת רשלנותו: לעולם אין הוא נוהג לשאת בכליו פנקס שלתוכו יעלה דברים על הכתוב; מעולם לא רשם יומן, ובזכרונותיו, כבניירותיו, שורר אי־סדר שאין לו תקנה. שמא מוכר לכם סוג זה של בני אדם, והלא לא תצפו מהם שירשמו זכרון דברים מסודר על מה ששמעו או ראו.
ואולם פעם – היה זה בטופולצ’אנקי1 – ירד גשם רצוף כל שעות היום. הנשיא ישב בחברת אורחיו ליד האח המוסק; אוהב הוא להתבונן באש המלחכת. והשיחה קולחת, ומתחילים לספר על קורות המלחמה, והיכן וכיצד מצא עצמו כל מספר במצבו החמור ביותר. “המצב החמור שפקד אותי,” מתחיל הנשיא, “זה כשהגעתי למוסקוה.” ומספר כיצד אנשיו החליטו לשולחו מפטרוגראד שבה השתוללה המהפיכה, למוסקוה, שאמורה היתה להיות יותר שקטה. הוא יורד מהרכבת – ושומע יריות. הולך ברגל למלון, אולם נעצר על ידי כיתת חיילים: אי אפשר להמשיך, יורים שם. בכל זאת הצליח להגיע לכיכר, ושם ערוכים משני עבריה אנשי קרנסקי מזה והבולשביקים מזה, ויורים מרובים ומקלעים. “אני הולך,” הוא מספר, “ולפני הולך אדם, מתחיל לרוץ וחומק לתוך שער שנפתח לפניו. היה זה מלון מטרופול. אם כך – אני רץ בעקבותיו, אבל בינתיים טרקו את השער ממש בפני. אני מקיש בו וקורא להם: ‘מה אתם עושים, תפתחו!’ ‘אתה אורח שלנו?’ קורא אלי השוער, ‘אחרת לא נוכל להכניס אותך, הכל תפוס!’ לא רציתי לשקר, אז צעקתי עליו: ‘אל תעשה שטויות ופתח את הדלת!’ הוא נרתע ופתח.” וכן הלאה. הנשיא שקע בזכרונות ומרחיב את הדיבור על המצור שצרו על מלון מטרופול, על הקרבות בקייב ועל “הבחורים שלנו”, כפי שהוא נוהג לכנות את הלגיונרים הצ’כיים. אבל בלב המחבר נתקע משפט קצרצר אחד: אותו “לא רציתי לשקר”. בכיכר במוסקוה יורים, משני הצדדים נוקשים כדורים באבני הרחוב ובקירות, ופרופסור מסריק עומד מול שער סגור של מלון שאין מוכנים להניח לו להיכנס לתוכו. אם יאמר שהוא אורח, יכניסוהו; אבל הוא, גם ברגע זה, רגע של חיים ומוות, אינו רוצה לשקר. ואחר־כך הוא מספר זאת כאילו מובן הדבר מאליו, רק במשפט קטן ויבש: “לא רציתי לשקר”. זה היה הכל.
אז, בפעם הראשונה, רשם המחבר והדפיס את מלות הנשיא: רק בשל המשפט הקטן האחד, לבלתי ישקע בתהום הנשיה, ולמען הראות את יפי פשטותו וטעם אמירתו כלאחר יד. ולאחר מכן שוב לא עלה על דעתו לרשום את אשר אוזניו שומעות. שנים לא חשב על כך; עד אשר פעם – שוב בטופולצ’אנקי – ישב בשיחה עם הנשיא בצל עצי ערמון עתיקים; היה סתיו ומפעם לפעם נשר פרי ערמון בשל ונקש בקרקע. הביאו דואר. הנשיא קרא את מכתביו וגם המחבר קבל מכתב. מבית הוצאה ידוע. מחבר ה“שיחות” פרץ בצחוק: “פה מציעים לי לכתוב ביוגרפיה שלך. כאילו ידעתי כדבר הזה! לכתוב ביוגרפיה צריך אדם להיות לא מעט היסטוריון, לקרוא המון מקורות, לאמת ולוודא, ומי יודע מה עוד.”
הנשיא הניד ראשו. “לכתוב ביוגרפיה – אמת: תפקיד קשה.”
היה שקט, ורק הערמונים הבשלים נושרים קפוץ והקש מסביב. המחבר נזכר לפתע בכדורים הקופצים ומקישים בכיכר שבמוסקוה. “אלא לוא כתבתי כל מה שאתה עצמך סיפרת מפעם לפעם על קורותיך. גם זה כמעט ביוגרפיה.”
הנשיא הצטחק. “נו, עשה בי כרצונך.”
“אבל תצטרך לעזור לי אם יקרה ולא אדע משהו,” המשיך המחבר.
הנשיא קם. “מה לעשות, אעזור,” אמר במעין כניעה. “אבל עכשיו עלי ללכת לעבודה. להתראות.”
זו, אם כן, היתה ראשית כתיבתן של ה“שיחות”.
כן; אבל עד כתיבתן חסר הרבה. לאחר שהמחבר חיטט בזכרונו ושלף הכל, מצא שידוע לו די הרבה על ילדותו של הנשיא, כי בה אהב והרבה הנשיא להיזכר ולספר; על שנות הלימודים גם כן נאמר לא מעט, אבל אחר־כך התחיל החומר להתדלדל. היה צורך לאלץ את הנשיא שיספר על עצמו קצת יותר.
בדרך כלל התנהל הקרב עם בוקר בגן שבטופולצ’אנקי. סמוך לשעה תשע יצא הנשיא ושם את פעמיו אל סוכתו האהובה שטופת השמש. המחבר השכים להכין את מתקפתו, בדרך כלל חזיתית. אחרי פרק זמן הולם שהוקדש לשתיקה, פתח: “איך זה היה בעצם בענין המאבק על כתבי היד2?”
הנשיא נד בראשו. “לא יפה,” אמר לאחר הרהור והתחיל לצחצח את משקפיו. המחבר המתין להמשך. הנשיא הרים מבטו: “קראת כבר את עתוני הבוקר? שמת לב לזה וזה?” – ואחר־כך דיבר על דברים רבים, רק לא על פרשת כתבי היד.
למחרת הכין המחבר שאלה אחרת: “ומה עשית בשנות התשעים?”
“שגיאות,” שח הנשיא בקצרה ובנימה של נעילת דיון.
עיניכם הרואות, לא קל היה להציל מפי הנשיא פרטים על חייו, ועד שהושלמו ה“שיחות” נדרשה מידה גדושה של סבלנות – משני השותפים.
לבסוף נכתב הכל אשר שמע המחבר; מעט ולקוי, חללים חללים; אך מה לעשות – “להדפיס כך?” – שאל פעם.
הנשיא משך בכתפיו: “ולמה לא?”
“לא היית רוצה להציץ בזה?” היסס המחבר. “שלא יהיו שם שגיאות.”
“אם אתה רוצה –” אמר הנשיא; – וכך הגיע כתב היד לידיו. כשיצא מהן, היה מלא תוספות בכתב ידו של מסריק. מילואים, זכרונות שנתחדשו, פרטים לא ידועים.
מלא שמחה חזר המחבר לעבד את החומר שנתוסף. ושוב הביאו לאישור. ושוב קיבל אותו מועשר בתוספות חדשות, פרטים וזכרונות שעלו וצפו.
“זה לא ילך,” הוא מיחה, “אתה עובד על זה יותר ממני.”
“ומה בכך?” אמר הנשיא.
“אבל איך זה אקבל כך שכר סופרים?” התגונן המחבר תוך שהדגיש בידו את משקלו התופח של הכתב. “לפחות אולי נחלוק – חצי־חצי.”
הנשיא הגיב בתנועת ביטול. עכשיו אכלת אותה, חביבי, כועס המחבר על עצמו בלבו. זה לא יעבור לך ככה, להציע שכר לראש המדינה!
אבל למחרת בבוקר בדרך אל הסוכה, עמד לפתע ראש המדינה מלכת ועיניו נוצצות. “אני כבר יודע,” אומר הנשיא, “מה אעשה בשכר הסופרים שאקבל ממך. אני מכיר אלמנה אחת עם ילדים כאלה נחמדים ונקיים; תמיד רציתי לתת לה משהו – עכשיו יהיה לי לזה כסף משלי.”
אולי גם זה שייך לסיפורן של ה“שיחות”.
מסריק משוחח – ושותק
מחבר ה“שיחות” מודע לכך שהיה מגיש תמונה בלתי מושלמת ואף מעוותת אלמלא כתב פרק זה. יש אנשים המיחסים ל“שיחות” נאמנות מעין צילומית. זאת, אם כן, טעות. צילום – או ליתר דיוק הסרטה של השיחות האלה היתה נראית בערך כך: סוכה בנוית גזעי עץ ליבנה, עליהם מטפסים ורדים וערערים. ת. ג. מסריק יושב על מושב עץ מחוספס, מרפקיו שעונים על ברכיו, מושך בשפמו ושותק; חושב כפי הנראה על ענינים משלו. גם מחבר ה“שיחות” שותק, מעשן להנאתו וחושב על עניניו הוא, נאמר על אותה פרת־משה־רבנו המטיילת לה על כף ידו. לבסוף מרים הנשיא את ראשו, מראה סביבו בידו ואומר רק: “הנה…”; אשר פירושו: איזה יום יפה, הבט בהרים שם באופק, באילן זה שצבעה של אש עלה בעליו. מחבר ה“שיחות” מניד ראשו בשתיקה כרוצה לומר: כן, יום יפה, אין כמוהו כבוקרו של סתיו; וגם עלי האשור כבר כמוזהבים – הנה, סנאי; שקט, לבל יברח.
כללו של דבר, לא קשה היה לרשום מתוך הזכרון את אשר דובר בבקרים רבים־רבים שכאלה; אבל יחסר אותו שקט, אותה שתיקה שמתוכה נולדו מלים ונשזרה בלאט שיחה. השתיקה הזאת היתה נוכחת תמיד, מושמת בינות המלים, נועלת משפטים; לא שתיקה כבדה מתוך שאין מה לומר, אלא שתיקה נוקבת, שתיקה של אדם השוקל־וטורה, החש יותר צורך לחשוב על דברים מלדבר בהם. ורק אז, משסיים שיקולו, יפתח בדיבור: בהיסוס ולאט, כמי שמתרגם ממחשבות לתוך מלים; אין זה קל, כי המלים יש והן צרות מדי ויש והן רחבות מדי משיבטאו את מחשבתו אל נכון. לכן ידבר מתוך אי רצון, ואם ידבר – בצמצום ידבר, להמעיט ככל האפשר במלים; ולאט, על מנת שיספיק בפסק הקט של הרהור לחפש את המלה המדוייקת יותר; ובהפסקים, כיון שהמחשבה חסרה את הכריכות המכנית של המשפט המדובר. רבה, רבה השתיקה שממנה נולדו ה“שיחות”; רק מחברן יודע כמה הן בלתי שלמות; והחסר בהן יותר מכל הוא אותו קונטראפונקט השתיקה.
בוקרו של ספטמבר; בסוכת עצי ליבנה יושב נשיא זקן, כובעו בידו, והוא מהרהר. מהכפר נשמע צחוקם של זאטוטים, גבוה מתחת לרקיע משוטט לו נץ, עלהו של אדר צונח בהשקט ארצה. הנשיא מרים ראשו כמי שעומד לומר דבר, אבל אין הוא אלא מראה סביבו באצבעו הארוכה ורבת ההבעה ופולט בלחש: ”הנה…”. ואני יודע מה רצית לומר: כמה יפה הכל, וכמה אתה אוהב את השמש, את בשלות הסתיו אבל גם את צהלת החיים, ומעל לכל, כי ברגע זה אתה משיח עם אלוהים.
כן, אבל איך לומר זאת בלא מלים?
ת. ג. מסריק בהחלט איננו הטיפוס הדברני. אין חלקו עם בני אדם הזקוקים לדיבור בכדי לחשוב, החושבים באמצעות הדיבור או הכתיבה. הנואם מלידה, למשל, מפיק את מחשבתו תוך שהוא מדבר, הוה אומר מתוך הדיבור עצמו; דיבורו ניחן בכריכות משלו ובשטף המשיט את מחשבתו. מסריק איננו נואם מלידה. לדידו קיים תמיד משהו מעין תהום בין המחשבה והבעתה המילולית; ההבעה איננה מביאה לו הקלה, אלא אי־נוחות מסויימת, כי עליו לנטוש את שטף מחשבתו, לדלג על פני התהום וכאילו לפלג את רוחו: מלבד החשיבה עליו גם לדבר, לחפש מלים, לתרגם תכנים של החשיבה לתיבות מילוליות; אין זה אפשרי בלא מאמץ – ואי־בטחון כלשהו, הדומה לאותו אי־בטחון שנרגיש בעשותנו בשמאלנו דבר אחד ובימיננו דבר אחר. לעתים יבטא מחשבתו רק בקוויה הכלליים או ברמז; לעתים לא יסיים משפט ויחתמנו בהינף יד, ימשוך בכתפיו ויפטיר “… וככה”; משל כאילו חמק מתוך הקשר הדיבור לתוך הקשר החשיבה. מהבחינה הדקדוקית יש ומשפטיו לוקים בשלמות ועקיבות תחבירית; פיסוקו אינו אלא ביטוי לנתחי שקט שבהרהור. אל נא תשגה באי־סבלנות, ואל נא תנסה לקפוץ לתוך רגעי ההשתתקות; שוב תבקיע מהם לאחר חיפושים מלה שקולה. האדם החושב איננו אץ במלותיו, אלא במלאכת חשיבתו.
אמרתי, אצל מסריק קיימת הפרדה רגשית בין המחשבה וההבעה המילולית; די לו כי יחשוב, ולהבעה דרושה לו מידה כלשהי של כפיה עצמית; ביסודו של דבר הוא מדבר מתוך אי־רצון ולא בקלות. נטיה זו מתגלה בסגנון דיבורו בשני אופנים. ראשית, משיוכל, ישתמש בביטוי מוגמר, בניסוח שהשתמש בו לאותו ענין כבר קודם לכן; יש לו מלאי של אמרות שגיבש לעצמו – אם כי במשך הזמן הוא נוהג עוד לתמצתן ולקצרן – הלא הן מטבעות הלשון הידועות והמתקשרות לשמו. הוא אינו אוהב לחזור בהרחבה על דברים שהם לדעתו גמורים וחתומים; להם הוא מייחד משהו כמו אידיאוגרמים. אם יאמר, למשל, “אדם לא נאה”, הרי כלולה בכך פסיקתו לשבט של אנשים משונים ושל אורח חייהם, וכל עומק אי הסכמתו וזעמו; יותר לא יאמר. הביטוי “אדם הגון” כולל כבר הרבה: יושר מוסרי, שכל, מהימנות ואומץ, בקיצור המון תכונות טובות ונדירות. “אדם יפה” – הרי זה כבר השיא שביכולתו לומר על אדם; ואגב, איזו קלסיות יש במלות ההערכה האלה!
התולדה השניה של מיעוט דיבורו הוא היפוכה של הראשונה: כבדות מסויימת בהבעה המילולית. רבים הם המסתפקים לכל ימי חייהם במלאי מצומצם של משפטים וניסוחים מוגמרים הנמצאים תדיר תחת ידם לכל הזדמנות. מסריק תמיד מחפש ביטוי, נרתע ממלים, אומד אותן כמהסס, המביעות הן באמת בדייקנות ובמלואו את אשר בלבו. אופייני לאותו מאמץ הוא נוהגו לערום מלים נרדפות. הוא יאמר, למשל: “מדינה, ריפובליקה, דימוקרטיה זקוקה לזה וזה.” כל אחת מהמלים הנוספות מבקרת, מצמצמת ומשלימה את קודמתה. מדינה, כן, אבל מדינה ריפובליקנית3; כן, ריפובליקה, אבל ריפובליקה דימוקרטית במלוא עקביותה; דימוקרטיה, כן, אבל דימוקרטיה המזדהה עם המדינה וסדריה. מפעם לפעם תמצא אצלו ביטוי מעין זה למנין תוכנו והיקפו של מושג, אותו נסיון להגדיר מונח תוך כדי השימוש בו. אם תרצה לומר, הוא אינו חושב ואינו מדבר במלים, אלא בתכנים; לכן אותה הערמת מלים על מנת להקיף את רוחבו ואת מלואו של ענין שבו הוא הוגה.
אין הוא אוהב ורבליזמים; בדיבורו ובמחשבתו הוא סר מכל אשר נולד ממשחקי מלים; מונע לשונו ממיטאפורות, אנלוגיות, משלים ובמיוחד גוזמאות. כן אין הוא אוהב את המשחק הלוגי הסובב על מלים, כמו אנטיתיזות מלאכותיות, דיאלקטיקה מושגית, בעיות הנרקמות ממלים ופתרונות מילוליים. בפגשו בכאלה, יפטיר: “זאת סתם סכולסטיקה.” לא מלים, אלא דברים: תרגם זאת לשפת המדינאות, והרי לך: לא מלים, אלא מעשים. כפי שאינו אוהב לדבר, אף אינו אוהב לכתוב; פעם אמר על עצמו, שהיה “מסתפק ללמוד ולחשוב”. ואחרי מחלה אמר: “שמחתי שלא הייתי חייב לדבר עם איש; לפחות יכולתי להרהר.”
ואם לדבר, אזי לא לשווא. קורה שתוך כדי שיחה תצוף בעיה; לרגע יקשיב ואחר־כך יאמר: על זה כבר נכתב ספר זה וזה." ללמדך: למה לדבר על מה שתמצא בספר? אוהב הוא מאד להקשיב לדברי מומחה־לדבר, יהא התחום אשר יהיה; הכל מענין אותו, ובלבד שאפשר ללמוד משהו. “זה אדם מעניין” הוא נוהג לומר על אנשים המסוגלים לספר לו על דברים שלא הכיר. אז הוא נהנה ומקשיב בעונג; אפילו ישאל שאלות – הוא שדרכו להפגין מידה של ביישנות בכל הנוגע להצגת שאלות; דומה שבעיניו שאלה איננה אלא פלישה לתוך שתיקת הזולת. הוא יקשיב בריכוז רב להרצאה המקצועית ביותר; אחר־כך יעיר: “מצא חן בעיני איך האיש הזה מלא בעניין שבו הוא מדבר, ואיך זה האיר את ברק עיניו.”
לעולם לא לדבר על מה שאיננו יודעים. הוא עצמו יאמר לעתים בהיתקלו בנושא שהוא מחוץ לתחומו: "ובכן – את זאת אינני יודע… “עם הארץ” יאמר ברוגזה על מי שמורח את חוכמתו ודעותיו על עניינים שלא למד דיים ולא התנסה בהם. את זאת איננו ממהר לסלוח. לעתים רחוקות (רחוקות יותר משיידמה לקוראי ה“שיחות”) הוא משתמש במשפטים אפודיקטיים; הוא מעדיף להקדים את הבעת דעותיו במלים “אני חושב”, “הייתי אומר”, “אני מתאר לעצמי”. יקרה שלא ישיב לשאלה, ימשוך בכתפיו, נו, אינני יודע; ולמחרת יפתיעך: “אתמול שאלת אותי על זה וזה; חשבתי על זה – זה כך וכך.” ועוד אחרי ימים רבים יחזור לנושא. “לא מכבר דיברנו על זה וזה; אני חושב שראוי להוסיף…”.
הייתי אומר שכל דיבורו נע בשני מפלסים: מצד אחד בטחונו בדברים, עקרונות־ללא־ספקות, אמיתות שעליהן קנה לו שביתה; אותן יביע בהחלטיות, בקיצור מגובש, בעיבוי לשוני בלתי רגיל, תוך הדגשתן על ידי אגרוף קמוץ או תנועה נמרצת של אצבע זקופה. המפלס השני הוא מדיטציה, חיפוש, דרך־אין־קץ של שיפור ההכרה, ביקורת וביקורת־עצמית מתמדת. ואני לא אדע, מה משניהם מאפיין אותו יותר לעומק: האם אותו בטחון בהיר, איתן ומהימן של אדם יודע ומאמין, או אותה בדיקה ובחינה, אותו חיפוש־שאין־לו־סוף אחר האמת.
כי בכך מתמצה הכל: לדידו לדבר פירושו לדבר אמת. האמינו נא: עצם הסגנון, עצם אמצעי ההבעה של האמת שונים הם מסגנונה של האמת־למחצה, של השקר ושל הבורות. אין לה לאמת מה להסתיר או לגשר על ידי מלים בעלמא, אין מה ליפות או לקשט. מלת האמת איננה כסות העוטה את המחשבה, אלא היא אומרת להיות המחשבה עצמה, איננה מתימרת להיות אלא בשורת תכני החשיבה. כאשר מסריק מדבר, הוא מוסר דין־וחשבון על מה שהוא חושב; דין־וחשבון ענייני, מאופק, תמציתי ככל האפשר; והוא נשמר מכל משמר שלא להיסחף על ידי המלים. נוהגים אנו לחשוב במקוטע ולהעיד על כך במשפטים שלמים ומהוקצעים: אומרים אנו יותר מאשר חשבנו. מטריק לעומת זאת מנסה תחילה לסיים את מחשבתו; העדות תמתין ותימנע מלהקדים את המחשבה. הקצב, התחביר והמבנה של דיבורו נקבעים על ידי עבודת החשיבה המתמדת; אין כאן שום מכניזם מילולי האץ לו מאליו, ולא הברקה פתאומית של רעיון שלידתו במפגש מלים; לאט, מלה אחר מלה, בינות שהיות של הרהור, צומח המשפט המדובר. משפט כזה איננו תבנית לוגית פורמלית שלתוכה אפשר לצקת מחשבה; אין זאת אלא שהמחשבה מפלסת את דרכה במלים, נעצרת, מהססת, פולחת קדימה בכיוונה שלה. משפט ממשפטיו של מסריק שומה לקרוא לאט. לא בנשימה אחת; אל תיחפז – סופו שיסגיר לך לא רק את מלוא תוכנו, אלא גם את נימת הלוואי האישית ואת האפיון הרוחני של אומרו.
אמרתי שבאורח התבטאותו של מסריק המחשבה תמיד, תמיד סוללת את דרכה בכיוון משלה. יהא הדבר מודגש במיוחד, מכיון שמבחינה זו ה“שיחות” מעוותות עד היסוד. במציאות הן היו רחוקות מלהיות שוטפות, כפי שהן נראות: שום נושא לא מוצה בישיבה אחת, ולפי הסדר הרשום. שכן מחשבתו של מסריק הולכת בדרכה שלה; אם תרצה לומר, יש לה קצב משלה שאליו היא חוזרת במוקדם או במאוחר, אך כמעט ללא מנוס. כל שיחה רצינית סופה לפנות או אל המעש המדיני או אל אלוהים: אל הדאגה הפעילה לעניני היום והמחר, או אל הנצח. לרוב הוא “ברח” בשיחה עם המחבר מכל שאלה אחרת אל שתי השאלות המרכזיות האלה אשר אותן הוא חי, כך נדמה, ללא הפסק; הן נוכחות גם אם ידבר על דבר אחר, ובהזדמנות הראשונה יחזור אליהן, בדיבור – ובהרהור שבשתיקה. ואולם יעד החשיבה הכפול הזה איננו בחזקת אנטיתיזה; שניהם לדידו קרובים־קרובים זה לזה, כאילו מדובר במציאות אחת הנשקפת פעם בזוית הראיה של הנצח, ופעם בזוית הראיה של יום הפעילות. אתה יודע שהאמונה היא לו ראשית־כל הומניזם, אהבת האדם, שירות לזולת; אבל גם המדינאות היא לו הגשמתו של אותו הומניזם ואהבת אנוש; מזה אל זה יוליכך רק צעד אחד זעיר. לעולם איננו מערבב את השניים: הוא כולו מאמין באמונתו, וכולו פוליטי במדינאותו; אך לעולם איננו תופסם כסותרים זה את זה, לעולם לא יניח לא מזה ולא מזה. אומרים שזוהי אי־פשרנות; אבל להיות כך אי־פשרן, חייב האדם להיות כמו קרוץ מגוש אחד.
בכלל, אופייני למחשבתו והתבטאותו של מסריק, שאינו מכיר באנטיתיזות רדיקליות. הוא משיח, נאמר, על דימוקרטיה ודיקטטורה; תצפה שיחדד מושג אחד למול רעהו ויניחם לפניך כתרתי דסתרי, אבל לא; יהרהר קצת ויוסיף: “אבל אל נשכח שגם הדימוקרטיה איננה יכולה לוותר על דיקטאט, וגם הדיקטטורה אומרת להישען על שלטון העם.” ובדומה לכך בכל ענין. אין סתירה בין התיאוריה והפרקטיקה, אין ניגוד בין שכל ורגש, בין המדע והאמונה, אין קונפליקט בין פוליטיקה ומוסר; אי אפשר להציב זה מול זה גוף ונפש, אין דואליזם בין החולף והנצחי. כל המושגים המונגדים באורח מלאכותי, המחודדים זה כנגד זה – מתקרבים לאמתו של דבר, חופים ומשלימים זה את זה ומעצבים את המציאות השלמה, המלאה והמוחשית, שממנה קורצו על דרך ההפשטה. הדגש הוא דווקא על אותה שלמות; הכרחי הוא לקבל את המציאות במלואה ולתפסה בשלמותה: זה מה שמכונה בפי מסריק קונקרטיזם ופלורליזם; אלא שדרוש היה מונח שיבטא לא רק את המוחשיות והריבוי, אלא גם את השלמות, הסינתיזה והאיזון, את הרוגע וההיקפיות, את אי־ההתפצלות, במלה אחת את ההרמוניה, את הקלסיות של ראיית דברים שכזאת. אין הוא נזקק ליישוב ההדורים בין אנטיתיזות ולגישור על פני ניגודים, כי אין הוא מייצר אותם בעולם מושגיו; אין הוא נזקק לחיפוש האחדות האחריתית, כי היא נקודת המוצא שלו. תורת ההכרה שלו היא תורת השלמות: הכרתו של האדם השלם על כל הכישורים אשר בו. ואף המטאפיזיקה שלו היא מטאפיזיקה של שלמות: הוא מקבל “את העולם הגשמי ואת הרוחני, את העולם הפנימי של תודעת היחיד ותודעת המוני אדם, מקבל את עולם הנשמות ואת האלוהים”. מצוות האהבה שלו היא מצוות השלמות: לאהוב אהבה שלמה ומלאה, לאהוב אלוהים ואדם, לאהוב הכל: ההומניזם שלו הוא אהבה אוניברסלית. הרגע הנוכחי הוא קטע ההיסטוריה, בתוכנו חי העבר והעתיד, וכל רגע מחיינו נגזר מהנצח: בכך שלמותו של הזמן ושל חיינו. שוב ושוב, בכל ותמיד, עולם שלם ומלא. הייתי אומר שזהו אידיאל סטטי: בהיות הכל שלם ומלא, אין החיים ואין ההיסטוריה תנועה מתמדת ממשהו אל משהו אחר, אלא עליה בסולם השלמות והעמקה לשורשו של הקבוע. זהו אשר הוא עצמו מכנה “האפלטוניזם שלי”. החשוב איננו רק שקיימת תנועה, אלא מה טיבו של הנע ומשתנה, ובכל זאת קבוע על אף התנועה. וכיצד זה אפשר להבין אחרת את הקבוע, היציב על אף ההתפתחות, אלא כתכנית, כאידיאה ייעודית? ההתפתחות איננה שינוי אלא שלמות גוברת; ובל יטעונו כשלונותיה ומשבריה – האין אנו ניצבים רק בתחילת ההתפתחות?
נעסוק, נאמר, בניגוד שבין האמונה והמדע; המדע עוקר את האמונה ומנסה לדחוק רגליה באמצעות ההכרה. וכאן ירים מסריק את אצבעו ויזהיר: יש מדע ויש מדע, יש אמונה ויש אמונה. המדע עוקר אמונה עוורת, אמונה תפלה, אמונה של בורות; אך מאידך יש מדע של מנדרינים, של שביעות רצון עצמית, מדע־למחצה, המעמיד פנים כאילו הוא יודע הכל. מדע מושלם ואמונה מושלמת אינם תרתי דסתרי. גם זה אופייני למסריק: לא ניגוד בין מדע לבין אמונה, אלא בין מדע לבין מדע־שקר, בין אמונה אמיתית ומודעת לבין אמונה שטחית, תפלה ואלילית. אין ניגוד בין חירות ובין משמעת; אבל יש ניגוד בין חירות אנארכית לבין חירות אמת, בין משמעת של עבדים לבין משמעת של שירות הדדי. וכך בכל. בהגיעם אל שיאם, אל מלואם ואל שלמותם, חדלים האידיאלים האנושיים לסתור זה את זה; בהביאנו את הדברים אל השלמת החשיבה והעשיה, נגיע אל הסינתיזה בינם. שוב ושוב אותו קו אופי קלסי: המלא והשלם אין בו עוד סתירה. בהטיבנו יותר ויותר להכיר את המציאות, בכווננו את מעשינו בעקביות גוברת על פי אמות המידה של הכרה ואהבה – מתקרבים אנו צעד אחר צעד, בפועל ובמעש, אל ההרמוניה האובייקטיבית של העולם – אל הסדר האלוהי, כפי שמכנה זאת מסריק המאמין.
מיוחדת במינה היא תפיסתו את הזמן. ישוחח, נאמר, על ענייני המדינה ויפתח: “אם נסתכל קצת לאחור…”; אתה מצפה שידבר על יסוד המדינה או משהו דומה, אבל לא; ה“קצת לאחור” מתיחס לקיסרות הרומית העתיקה או לכנסיית ימי הביניים. כל ההיסטוריה היא נימוק אקטואלי, כאילו התרחשה היום. הוא מסתמך על אפלטון כאילו יצאה ה“פוליטיאה” לאור אשתקד, והיא עדיין בחזקת החדשה האחרונה של הספרות המדינית. הזמן החופף אותו הוא בן אלפי שנים; הוא כולל את כל תולדות האנושות ועתידה. והוא חושב כל הזמן קדימה: מה יהיה מחר, בעוד עשר שנים, בעוד כמה מאות שנים; בכל עשייתנו אנו ממשיכים את ההיסטוריה ומכינים את העתיד; לפיכך עלינו לשאול תמיד, מה היא ההיסטוריה ולאן פני ההתפתחות בעתיד. מתנזר הוא מהעלאת זכרונות; אולי על ילדותו הוא מוכן לספר דא והא, כמו כל אדם זקן, אבל מלבד זאת נשואות עיניו יותר לעתיד. זה אופייני לאמונו המיטאפיזי שכל מהלך העולם הוא אל הטוב יותר והמושלם יותר. תור הזהב איננו מאחורינו, אלא הוא אתגר לכל מאמץ אנושי; אל לנו לאבד סבלנותנו אם אינו בהישג ידנו ואל לנו לשגות ברפיון אומץ. טחנות שמיים טוחנות לאט, הוא מרבה לציין. אם אותה תקוה סבלנית ואמיצה איננה האופטימיזם במלוא אמיתו, אינני יודע מה ראוי לכנוי זה. ואולם אף לא דבר שאפשר להגשימו עכשיו אל יהא נדחה לעתיד, ושום אמונה שבעוד כמה אלפי שנים יהיה טוב יותר אין בה כדי לחלצנו מן החובה להגשים כבר עתה את אשר בכוחנו להגשים; גם אם חיים אנו בנצח, אין אנו חיים חיים מלאים וחיי אמת אלא בעבודה, הכרה ואהבה כאן ועתה. זה הוא המפתח לעולם מחשבתו של מסריק.
לא יצאנו כאן להגיש אפיון מלא, ולא כל שכן ניתוח הפילוסופיה של מסריק, אלא משהו אחר: להעמיד מול עיני הקורא משהו כעין הרקע הרוחני או המרחב שבו נתרקמו המשפטים והפרקים של ה“שיחות”. אמת נכון, היה זה בוקרו של ספטמבר, השעה העשירית, שנה זו וזו; זה עתה נסתיים העיון בעתונות, ובעוד זמן קצר תתחיל העבודה הרשמית וכל מה ש“שייך לעסק” של נשיא המדינה. אבל בינתיים מרקיע מעל סוכת עצי הליבנה זמן אחר, בן אלפי שנים; בסוכה הזאת משוחחים אפלטון ואוגוסטינוס, תקופות ומאות שנים ניצבות זו לצד זו; לאט, במהורהר, הוגים כאן במה שקרה זה עתה – האימפריה הרומית התפוררה, מעצמות קמו ושקעו, רוח האדם השתחררה והלכה; הוס לחם לאמיתותיו, המלך ייריק לשלום העולם וקומנסקי להרחבת הדעת4; כל אשר היה וקרה לעולם ולנו נלקח בחשבון, כדרך שאנו מעצבים את תמונת היום מקריאת העתון. ככה זה. כדרך שבעל מלאכה ניגש לעבודתו: תחילה יעיף מבט סביבו לסקור את סדנתו וכל אשר בה, האם הכל במקומו. כן, הכל במקומו: תולדות כל התקופות, קולות כל מורי הדרך, חוקי האלוהים ומעשי האדם. ואז ישתהה עוד הנשיא על פרט זה או אחר, וכבר הוא חושב על עבודתו.
חושב על עבודתו: זה וזה מצב הענינים, צריך לעשות קונקרטית זה וזה. אבל מעל למצב המדיני היומיומי, שהוא חי אותו מתוך דאגה עניינית, שוב מרקיע משהו כמו מרחב עצום: אותה תפיסה כוללת של האנושות והאלוהות, של עשיה ושיתוף פעולה, ושל ההשגחה. וגם אם יכעס על דבר־מה, וגם אם ידבר על תלאות היום, וגם אם ישתוק: תמיד שולט אותו סדר־על. לפעמים יש לדבריו גוון של יובש: לא מלים גדולות, לא הטפה מלהיבה, לא מעשי כשפים במונחים; רק עובדות קרחות, הגדרות מפוכחות, ביקורת עניינית, או היסק של הגיון מעשי. אבל אם תטה היטב אוזניך, תשמע יותר מזה: לכל משפט כזה נלוית בת־קול הבאה מאותו מרחב רחב הידיים, רב החוזקה ויפה המבנה; כל מלה היא חוליה של המערכת התומכת של הכרה, אמונה ואהבה; היא קרוצה מעפר, אבל היא אבן מאבני מקדש. משפט משפט ומשקלו שאפשר לחושו ולמודדו כאבן בנין; אך לא תתפוס את משמעו אלא אם תשווה לנגד עיניך את דמותם של העמודים, הקשתות, הנדבכים והחומות המרכיבים את המבנה כולו. רק אז נוכל להעריך את הסדר מלא היופי והתבונה, הגלום בכל קורטוב של חומר הבניה.
זאת, אם כן, אשר כנינו השתיקה עם ת. ג. מסריק. אל נא נשים לב למלים, אלא לבת־קול זו השקטה והעמוקה. רק בה התוכן המלא, תוכה של אמת, אמת שלמה. ויהא נושא השיחה כה גשמי וכבד כמו הפוליטיקה; תמיד אותה בת־קול לצדה, בשתיקה וללא מלים; האין אתה שומע את המיית ההיסטוריה ואת ציוויי שמיים? האין אתך עולמם של אפלטון ואבות הנצרות, סדרי כנסיית ימי הביניים, המיית עולם החולין, אנקת השחרור וסבלנותה השקטה של התבונה? מה רבים הקולות המולידים את ההרמוניה!
לקרוא את מסריק, לקראו בתחושת ההרמוניה, הרי גם זו שיחה־ושתיקה. שיחה על כל החולף החשוב לנו; והרהור שקט בכל אשר הוא מעולמו של הנצח. המתעלם מכך, לעולם לא יגיע להבנתו עד תום.
-
כפר שבו נהג מסריק לבלות את חופשותיו ולהפגש עם ידידים אנשי רוח במפגשים שהפכו את שם הכפר לשם דבר. ↩
-
בשנות השמונים של המאה שעברה התפרסם שנתגלו כתבי יד צ‘כיים מימי הביניים המוקדמים, וחוגים לאומניים השתמשו בגילוי כהוכחה שהתרבות הצ’כית קדמה לתרבות הגרמנית. אנשי מדע מתחומים שונים (היסטוריונים, ארכיאולוגים, חוקרי אומנות, בלשנים וכימאים) לא התקשו לגלות את הזיוף, ומסריק – שהגיע למסקנותיו על יסוד ניתוח סוציולוגי – התייצב בראש קבוצת ה“כופרים”. המחלוקת זעזעה את הציבוריות הצ'כית והיתה לזירת התנגשות ביו ה“פטריוטים” שהגנו על גירסת אמיתות כתבי היד על אף כל הראיות העובדתיות – בטענה של התרומה החשובה־מכל של המיתוס לתודעה הלאומית – לבין אנשי הדעת ה“כופרים” שהעמידו את האמת מעל לשיקולי תועלת לאומית מפוקפקת. מסע ה“פטריוטים” נגר ה“כופרים” לווה בהסתה פרועה, כולל, כמובן, האשמות בבגידה באינטרס הלאומי העליון – באוניברסיטאות, בחיי החברה וברחוב. מסריק עצמו סיכם את הפרשה (על אף היסוסיו לחזור ולעסוק בה, כמתואר בתמליל העיקרי) במלים אלה: “מה שהרגיז אותי יותר מכל היה כשראיתי אנשים המגינים על כתבי היד ולא ביושר: לא האמינו באמיתותם, אבל פחדו להודות בכך… לדידי היתה שאלת כתבי היד ראש וראשונה שאלה מוסרית – אם הם מזוייפים, עלינו להודות בכך קבל עם ועדה. גאוותנו, חינוכנו אל להם להישען על שקר. ועוד: לא נוכל להגיע להכרת־אמת של תולדותינו בבוסס רגלינו בעבר מדומה. זה היה לי מובן מאליו” (“שיחות”, עמ' 96–97) ↩
-
יש לקרוא מונח זה בהקשר הנסיבות ההיסטוריות של הקמת המדינה הצ'כוסלובקית, שייחדה לשלילת המונרכיה, כעיקרון מדיני, מקום מרכזי ב“אני מאמין” הממלכתי שלה, על רקע השתחררותה ממסגרת המונרכיה האוסטרו־הונגרית. ↩
-
להבהרת אזכורן של שלוש הדמויות הבולטות האלה בהיסטוריה הצ'כית עבור הקורא העברי, הרי תמצית אפיונם (מידי המתרגם):
יאן הוס (Jan Hus) (1369–1415), פרופסור לתיאולוגיה (1398) וכהן־דת בכנסיית בית־לחם בפראג, הוקיע בדרשותיו את שחיתות הכנסיה; הטיף לפלורליזם בכנסיה ובמיוחד יצא נגד נידויו של הריפורמטור האנגלי John Wycliffe. זומן לרומא וסירב להופיע; בתגובה הוטל עליו חרם הכנסיה. בספרו De Ecclesia טען לבכורת התנ"ך, בעיקר הנביאים, כמקור אמונת האמת. בשנת 1414 זומן שוב למועצת הכנסיה בעיר קונסטנץ שבשויצריה להשמיע בפניה את טעוניו, ועל מנת לוודא הפעם את הופעתו צוייד בכתב ערבות לתנועה וחזרה חופשית בחתימת הקיסר זיגיסמונד. על אף התחייבות זו נאסר עם הגיעו והועמד לדין בפני אותה מועצה שהזמינה אותו להתדיין אתה. הוא נידון למוות בעוון כפירה בעיקר והוצא להורג על המוקד ללא שהיות.
מותו של הוס לא כיבה את אש הכפירה בייחודו של המרכז הכנסייתי, ותנועת הריפורמה לבשה בהדרגה צורה של מרד גלוי ולבסוף מלחמה דת שנמשכה כמה עשרות שנים. כמאה שנה לאחר מות הוס הורם נס המרד נגד הסתאבות הכנסיה הקתולית בגרמניה בידי מרטין לותר.
ייריק איש פודבראד (Jirík Podebradsky) (1420–1471), מלך צ'כיה (1458–1471), מחסידי תנועת הוס וממנהיגי המרד ההוסיטי. לאחר המלכתו ניסה – ללא הצלחה – להביא לידי פיוס לאומי. ב־1460 הגיש למלכי אירופה הצעה להקמת “ברית נסיכים להבטחת שלום העולם”. האפיפיור הטיל עליו חרם בשל אותו נסיון להקמת ארגון בינלאומי חילוני, שנתפס על ידי הכס הקדוש כאיום על מעמדה המדיני של הכנסיה.
יאן עמוס קומנסקי (Jan Amos Komensky, בגירסה הלטינית Comenius (1592–1670), מאבות מדע החינוך של העת החדשה, היה פעיל ברחבי אירופה בהטפה לראיית החינוך כדיסציפלינה מדעית. ספריו העיקריים היו Didactica magna (על המסד המדעי של תורה החינוך) ו־Orbis pictus על הצורך להשתית את החינוך על הצגת העולם כמציאות קיימת, ולא כמערכת מושגים ערטילאיים, תוך שימוש נרחב באמצעי המחשה). ↩
חייו ויצירתו של המלחין פולטין
מאתקארל צ'אפק
שם היצירה במקור: Karel Čapek, Život a dílo skladatele Foltýna,Fr.Borový, Praha, 1939
שם היצירה במקור: Karel Čapek, Život a dílo skladatele Foltýna,Fr.Borový, Praha, 1939
חייו ויצירתו של המלחין פולטין
מאתקארל צ'אפק
1. השופט המחוזי שימק: ידיד נעורים
את בדה פולטן – אז אמנם היה חותם את שמו במחברות של בית הספר בדריך פולטין – הכרתי כשהייתי בן שש עשרה ומשהו. עברתי אז ממקום אחר הישר לכיתה הששית של הגמנסיה שבה פולטין למד, ובאקראי, כדרך שיש ונקבעים גורלותיהם של בני הנעורים, הזדמנתי לשבת לידו על הספסל השרוט והמרוט שנגזר עלינו לחלוק.
אני זוכר את תלמיד הששית פולטין, כאילו ראיתיו אתמול: בחור ארוך גו בעל עור עדין ושיער חום־זהוב סמיך ומתולתל בתלתלים זעירים, שהיו בעליל גאוותו הגדולה; עיניו היו תכולות בהירות, בולטות מקוצר ראיה, אפו ארוך וסנטרו נסוג באופן בולט; ידיו גדולות ומזיעות, והוא התקשה לשלוט בהן – כללו של דבר תמונה של העדר פרופורציות, מבוכה ואי־יציבות האופיינית לנערים בגיל ההתבגרות. הוא נראה תדיר כנעלב והגיב בזלזול שקט וחסר סבלנות. במבט ראשון לא מצא חן בעיני; שמתי גם לב לכך שאין לו בכיתה אף לא חבר אחד, ושהוא מתנזר בהתנשאות מכל מגע עם קולקטיב הנערים.
אני לא הייתי בשום פנים תלמיד בולט, אבל לפחות נאבקתי בעקשנות ובמרירות־מה בכל הקשור לבית הספר, בחומר הלימודים ובמורים; הייתי נער קטן קומה, בלתי גמיש ומכוער, וזה לבדו מלא אותי רוח קרב ותחושה שאסור לי להיכנע. אולי זאת הסיבה שבעטיה עברתי את תלאות בית־הספר שרוט וחבול אמנם, אבל בכל זאת מנצח. גורלו של פולטין היה גרוע יותר; הוא היה אכול תאווה להתבלט ויחד עם זאת סבל נואשות מאימת הציבור; בבית הוא שינן את החומר עד כלות הנשמה, אבל כאשר נקרא אל הלוח, רעד סנטרו עד כדי שקשוק שיניים ולא הצליח להוציא מלה, ורק היה בולע בהתרגשות ופיקת גרונו היתה מקפצת לאורך צווארו הרזה והרך. “שב לך, פולטין,” היה המורה מסנן בהבעת גועל. “לוא רק טיפחת את המתימטיקה במקום את הבלורית!” פולטין היה מתיישב, מובס, בולע ובולע ועיניו התכולות מתמלאות דמעות; ותוך כדי כך היה מניע את שפתיו, כאילו רק עכשיו ניסח את התשובה הנכונה. בכדי שלא יתגלה שהוא על סף הבכי, הזעיף פנים כנעלב וכולו התנפח; היה זה ביטוי לבוז הנורא שהוא רוחש ל“בלתי מספיק” שקיבל, למורה, למתימטיקה ולבית הספר בכלל. המורים לא אהבו אותו והתנכלו לו ככל יכולתם. אני חשתי כלפיו צער כשעמד כך לידי וסנטרו רועד ופיקתו מקפצת, והשתדלתי ללחוש לו. תחילה היה נעלב, אלהים יודע מדוע. “תעזוב, שמעת?” הוא לחש בזעם כשעיניו מלאות דמעות, כאשר המורה ללטינית הושיב אותו בציון “מספיק בקושי”. “אני לא מבקש שום דבר מאף אחד!” אולם ברבות הימים הוא התרגל לכך שאני עוזר לו; הוא עלה עלי בהתמסרות ללימודים ובתאוות הישג, היה מוכשר ובעל תפיסה מצויינת, אבל חסר היה כל בטחון עצמי או מה; אני לא ידעתי שום דבר על בוריו, אבל היה לי יותר אומץ. לא יצאו ימים רבים ופולטין התחיל לסמוך עלי, ואפילו קיבל זאת מידי כשירות המובן מאליו; הוא נעלב עד מוות אם פעם לא כתבתי לו שיעור בית, ומראהו היה כה מנופח ואומלל בעת ובעונה אחת, עד שכמעט ביקשתי את מחילתו. וכך המשכתי לשרת אותו.
ככל הידוע לי מוצאו היה ממשפחה עניה – כמוני; אביו היה לבלר או משהו כזה. הוא גר אצל דודתו, בתולה זקנה שהשתייכה איכשהו לכבודה המקומית, אבל ממה התפרנסה, רק אלהים יודע; אולי מהשכרת משנה; אבל איך יכול אדם להתפרנס מזה שיש לו בדירה תלמיד אביון אחד, לא תפסתי עד היום. לי תמיד היה נדמה שהיא חיה כמו עש, מאפודות ושכמיות הצמר שלה. את בדרישק שלה, כפי שהיתה מכנה אותו, אהבה אהבה עזה ופינקה אותו ככל שידה השיגה בעוני הזה. את בדרישק רודפים, היתה מתאוננת, מכיון שהוא עולה עליהם כל כך בכשרונו; אבל יבוא יום והוא יראה להם מה חבוי בו, והם כולם יתביישו! “לי כל כך לא איכפת, דודה, מה מישהו חושב עלי,” היה פריצק1 עונה בקול כאוב ומתנשא, וזוקף את ראשו על בלוריתו המטופחת אל־על. “אלמלא אבא, הייתי בורח מבית הספר המטומטם הזה – – אני יודע מה הייתי עושה, כולם היו פוערים את פיותיהם!”
הייתי בא אליהם להכין עם פריצק את השיעורים. הם גרו בחדר קטן ומטבחון; מחצית החדר היתה תפוסה על ידי פסנתר חרקני, מזכרת חיננית לימים שבהם היתה הדודה עטורת התלתלים, כפי שאפשר היה לראות בצילום ישן, לומדת לנגן את “תפילת הבתולה” ואת “פעמוני ערבית”. לאט־לאט, כפי שאי אפשר אחרת אצל נערים בגיל ההתבגרות, התקרבנו והתידדנו. היינו זוג מוזר: הוא ארוך ורזה, בעל עור־של־נערה, עיני תכלת ותלתלים זהובים כשל כבש, אני מוצק, שחרחר, עם בלורית דמויית קיפוד – מה אומר, החבריא די צחקו למראה הצמד־חמד הזה. פעם ישבנו בביתו וסיפרנו זה לזה על עולם ומלואו; השעה היתה שעת דמדומים, באח לחשו גחלים, ואני נתקפתי לפתע התרגשות־אין־שם־לה גדולה ועצומה; פריצק השתתק ורק סרק את בלוריתו באצבעות ידו הארוכות. “חכה רגע,” לחש בקול מסתורי ונעלם במטבח. בחוזרו לבש מין מקטורן ממשי סגלגל וצעד כמו סהרורי, כאילו ריחף באויר. ללא הגה פתח את מכסה הפסנתר, נחת על השרפרף והתחיל לאלתר. ידעתי שהוא לומד לנגן בפסנתר, אבל זה היה עבורי חידוש. פריצק ניגן, עבר ממנגינה למנגינה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות; אחר רכן עד אל פני המקלדת, כאילו נשבר, ואז היה כמאווש על פני הקלידים. ככל שגברה המנגינה, הזדקף אף הוא, כאילו הפורטה נושא ומרומם אותו; לבסוף הרעים, בעליצות עילאית, בכל כוחו במקלדת, והשליך את ראשו לאחור; כך נותר, גם כשהפסנתר נדם, ועיניו החוורות בוהות כאילו לתוך עולם אחר, ונשף בכבדות כאחוז עוית.
אני אינני מבין במוזיקה; אני מתרגש באותה מידה מתיבת נגינה כמו ממוזיקת הספירות, אבל מה טוב יותר, לא אוכל לומר. האקסטזה המוזיקלית של פולטין כמעט הבהילה אותי; קצת התביישתי במשהו לא מודע אשר בד בבד גם הלהיב אותי. “זה היה נפלא,” הכרזתי בנימת הוקרה. פריצק נעור כמו מחלום, החליק בידו לאורך מצחו וקם. “סלח לי,” התנצל, “אבל כאשר זה בא עלי, אני מוכרח… זה חזק ממני.”
“ובשביל מה המקטורן הסגלגל?” פלטתי.
פריצק משך בכתפיו. “אני תמיד לובש אותו כאשר אני מנגן. אחרת אינני מסוגל ליצור, אתה מבין?”
לא הבנתי אמנם מאומה, אבל לא הייתי בטוח שמא זה שייך באורח כלשהו למוזיקה. פולטין ניגש אלי והושיט לי את ידו. “אתה שומע, שימק, לאף אחד אף מלה. זה הסוד שלנו.”
“וכל כך מה?” שאלתי מבלי להבין.
“זה שאני אומן,” לחש פולטין. “ברור לך, החבריא היו צוחקים, והמורים היו זועמים עלי עוד יותר. בלאו הכי הם רואים שאני מצפצף על הלימודים שלהם… אתה לא יודע כמה זה משפיל כשאני חייב לשנן את המילונים והנסחאות שלהם! אני הלא יושב שם בכיתה ושומע מוזיקה, מוזיקה…”
“וכמה זמן אתה כבר יודע שאתה אומן?”
“מזמן. לפני שנתיים הצלחתי להיכנס לקונצרט,…. זה היה נפלא! הבן־אדם הזה ניגן עד שהשערות שלו נגעו ממש בקלידים… שם תפסתי את זה. חכה,” נשף בלחש כמשיח סוד, “גע לי כאן, בצדעות! אתה מרגיש?”
“מה?” השתוממתי. יכולתי לחוש רק את שערותיו, מתולתלות וסמיכות כמו פרוותו של פודל.
“הצדעות שלי בולטות. זה סימן לכשרון מוזיקלי נדיר. זה הלא ידוע,” הוסיף כלאחר יד. “גם מוטת האצבעות. אני תופס עשרה קלידים כמו כלום. אל תחשוב, אני רוצה להיות בטוח, שאגיע למשהו באמנות. ואני מרגיש את זה, שימק, אני יודע את זה כל כך לבטח – –”
אני זוכר את החויה כאילו ארעה היום. בחדרה של הדודה שררה כבר חשכה, רק מפעם לפעם הבהיקה גחלת בנפלה מבעד לשבכה. ישבנו יד ביד, שני נערים אביונים ומשולהבים; ידו היתה לא נעימה למגע בשל היותה קרה ולחה, אבל בזה הרגע לחצתי אותה בהתרגשות ולבי עובר על גדותיו מרוב אהבה והתלהבות. “פריצק,” לחשתי, “פריצק – –”
“קרא לי בדה,” תיקן אותי פולטין בעדינות, “אבל בבית הספר לא, רק בינינו, אתה מבין? זהו שמי האמנותי: בדה פולטן. אסור שאיש ידע. בדה פולטן,” חזר בנהנתנות. “איזה שם ספרותי היית אתה בוחר?”
“שמעון,” אמרתי ללא היסוס. “בדה, האם אתה כותב שירים?”
“שירים?” משך את המלה בקורט של אי בטחון. “תגיד לי, מדוע – – ואתה כותב?”
“כותב.” כך, עכשיו זה יצא החוצה, מה שהעיק עלי כבר מזמן ומלא אותי קנאה. אל תחשוב לך, פריצק, שרק לך יש סוד גדול שכזה! “בינתיים יש לי רק כמה מחברות,” הוספתי בצניעות.
פריצק הניח את ידו סביב צווארי. “כך; אתה משורר! אתה רואה, לא הייתי חושב עליך – – שמעון, האם תראה לי את שיריך?”
“אולי פעם,” נהמתי במבוכה. “ולמה אתה לא כותב?”
פריצק שלח את מבטו לתוך החושך. “אני? זה יישמע לך מוזר, לפעמים אני חושב בחרוזים; פתאום אני מתחיל כך לעצמי לפזם משהו, ויוצא שיר. אפילו לא הייתי מספיק לרשום; כך זה זורם בי ומצטלצל מעצמו –”
קצת רטנתי בלבי שלו זה בא בקלות כזאת; אני נאלצתי לחשל את חרוזי בכבדות, להזיע אותם עד זוב דם, לכרסם את קצה העט ולמחוק שוב ושוב בזעם את אשר כתבתי; כנראה כך היה מכיון שהייתי נער פרולטרי זועף ועיקש – כנראה שחסרה לי לכך ברכת שמיים של אמת! לעולם לא הערכתי את שירי יתר על המידה; אבל כעת בכל זאת חרה לי שאין אתי אותו חסד, ושאני מאלץ את עצמי לחרוז. היום אני יודע כמובן שזה היה רק מין פולחן הכרוך בגיל ההתבגרות; הנערים של היום נוטים להתגבר על משבר הגיל הזה על ידי הספורט ומידה של ציניזם, אבל בימי נעורי הרבה ספורט לא היה; בנו התרחש מהפך הגיל יותר בתחום הרוח וההגות; כמעט מחצית הנערים בכיתה חטאו בסתר בכתיבת שירה. כמובן, עזבתי את זה ברבות הימים, כמו כולם; אמת, מאוחר יותר הזדמן לי להדפיס פה ושם איזה מעין־שיר, אבל כיום כבר איש איננו יודע על כך, – גם אני לא. רק לפעמים אני מהרהר, כמה שירת נעורים כזו היתה כנראה מגושמת וירוקה.
“אתה יודע, למשל שיר כמו –” נשמע קולו של פריצק מן החשכה. “ערומה עמדת בינות עצי ליבנה כסופים –”
הסמקתי גם בחושך. “אתה… ראית?”
“ראיתי.”
“איפה?”
“לא אומר. שמה היה… מנואלה.” שלח את אצבעותיו לתוך בלוריתו. “אין לך מושג, שמעון, מה אני כבר חויתי. כל אומן מוכרח לחוות נורא הרבה. אני למשל מכיר כבר כל כך הרבה נשים…”
“פה?” פלטתי בספקנות. זה היה מוזר; הרי ידעתי את מבוכתו של פריצק ואת דכדוכו במגע עם כל אדם.
“לא. אצלנו בבית. אצלנו יש טירה של רוזנים. אתה יודע, אבא שלי הוא מנהל אצל הרוזן. ערב אחד שמעה אותי הרוזנת מנגן פרלוד בפסנתר… ומאז היא מזמינה אותי אל הטירה. עצי הליבנה האלה, זה שם בגן, אתה מבין?… לי יש מפתח משלי אל גן הטירה… איפה כאן! כאן לא הייתי מדבר עם איש… זאת לא האוירה היאה לי. שם בטירה יש להם צ’מבלו בן מאתיים שנה, ועליו אני מנגן; האולם האדום מואר רק בנרות בפמוטים של כסף… הרוזנת היא מוזיקנטית עצומה; תמיד תופסת את שערי בין אצבעותיה –” ופריצק פלט שריקה של הנאה.
“והיא יפה?” כך, בחושך ובריחוק, הכל היה נראה איכשהו אפשרי.
“כזה יופי בשל,” הודה פולטין כמומחה לדבר. “אני, עליך לדעת… מלמד את בתה לנגן. היא חונכה במנזר ספרדי –”
ושמה מנואלה?
“… לא. שמה איזבל מריה דולורס. הרי היא עוד ילדה, בן אדם; היא בת שש עשרה,” הוסיף בעליונות של גבר. “נכון, נדמה לי שהיא התאהבה בי; אבל, ברור לך, אני…” משך בכתפיו. “לרוזן יש אמון כזה בי – זה ענין קשה. רק פעם אחת נישקתי אותה, אבל אין לך מושג, איזו אש בוערת בה… אבל מה איכפת! אומן איננו חייב כל התחשבות, אתה לא חושב? לאומן יש זכות בלתי מוגבלת לחיות; הרי הוא יוצר מתוך מה שהוא חווה… זה ענין גדול להיות אומן, נכון?… תן יד, שמעון, שלא תספר על זה לאף אחד… על הרוזנת הזאת ובכלל. בהן צדק?”
“בהן צדק!” ידו היתה קרה יותר ולחה יותר מתמיד, ורעדה מרוב התרגשות." אז שתדע… שתדע… הרוזנת גם היא כבר העניקה לי את אהבתה. אתה משורר, שמעון, אתה תבין… גם אתה מצפצף על משפטים קדומים, נכון? לו ידעת כמה איזבל יפה! אתה לא מכיר את חיי הכפולים, שימק, אתה מכיר אותי רק מבית הספר; אז שתדע, אני… אני חי כמו אומן, הבנת? שגעון… ללא כבלים… בכל רמ“ח אברי.” תוך כדי כך קמץ ופתח כבעוית את כפות ידי הנער הגדולות שלו, כאילו רצה לתפוס בהן משהו. הייתי נבוך; השתוקקתי להאמין לכל דבר רומנטי שבעולם, אבל היתה לי הרגשה מייסרת של משהו לא טבעי ולא מציאותי; ויחד עם זאת התביישתי נורא בשל חוסר הדמיון שלי וחוסר אמון חברי. “תמשיך, ספר,” נהמתי בזעף.
“אגיד לך,” גמגם פריצק כקודח, “אני מיטיב ליצור לאחר שחוויתי משהו גדול. אהבה גדולה… או חטא גדול. גם זה שייך לאומנות – גם אתה ידעת, לא? אתה חייב פעם לספר לי מה חווית… בתור משורר. אבל המוזיקה היא עוד יותר מזה, המוזיקה היא… אותו משהו־שאין־לו־מלים אשר בנו, אתה מבין? אתה יודע, שמעון – אני אישיות דיוניסית. אני – – – חכה,” אמר לפתע בקול אחר. “הדודה באה.”
הבתולה הזקנה פתחה את הדלת ונכנסה, נר דולק בידה. “בחורים, בחורים, אתם יושבים פה בחושך?”
“אנחנו רק חזרנו על שיעור בהיסטוריה,” מלמל פריצק ומצמץ בעיניו קצרות הראי והמסונוורות. צווארו הארוך והלבן וסנטרו הנסוג העלה בי דימוי של אווז נעלב.
★
הקשר שנקשר היה לידידות לחיים ולמוות; הידידות הגדולה הראשונה היא משהו גדול ונהדר, כמעט כמו האהבה הראשונה. היתה לנו חלוקת תפקידים מוסדרת היטב: פולטין בעל מזג דיוניסי, עובר על גדותיו, שופע חלומות ונתון לדחפים, חסר מעצורים, אורגיאסטי ומשכר; הצמיח רעמה כמו של פאפואן והתהלך כשכובעו בידו ובלוריתו השמימית מתעופפת ברוח. עבורי מצאנו, לשביעות רצוני הניכרת, מזג של הפאיסטוס; הייתי בדל־אדם שחור דמוי קיפוד, רוקע חרוזים באש של מדורה, וייצגתי את הכוח המפוכח, הצמוד לקרקע, המחוספס והספקן; אפילו הייתי מנסה לצלוע כמו הפאיסטוס. כך היינו משוטטים בעיר העתיקה וסביבותיה כמו שני אלים; בזנו ללא סייג לבני התמותה הרגילים, היינו פוגשים בטיילת־של־ערב נימפות ביישניות או מנאדות תאוותניות, ולפעמים היינו מתגנבים לסביבותיו של מוסד מקומי מפוקפק בכדי לחטוף מבט המעלה את הולם הלב, לפחות מבעד לחרכים, אל הזוהר האדום של מאורת אלילת האהבה. מה עלוב היה, לעומת שכרון כזה מעולמה של האנטיקה, איזה “בלתי מספיק” בשיעור לטינית או יוונית! בבית הספר היה דיוניסוס כושל נואשות כשפיקת גרונו מקפצת וסנטרו רועד, בעוד הפאיסטוס הזועף היה דג מתחת לספסל פירורי ידע מספרי הלימוד ופתקי־עזר. סופו של דבר, דיוניסוס נפל באלם בבחינה בפעלים הבלתי סדירים והתישב בעיניים שטופות דמע ובהדר מעוות, בעוד הפאיסטוס לוחץ מתחת לספסל את ידו המביעה לחיצה קשוחה ונאמנה. גם מאלים לא נחסך גורל של קנאה. האספסוף שבכיתה הששית היה נהנה, מתוך שמחה לאיד, ממאבקינו במפלצות עוטות עור מורים; למה בכלל יכולים לצפות אלים מידי תולעי אדם קטני רוח! אבל פעם אחת לפחות הפגין דיוניסוס עמידת גבורה נוכח העולם האדיש שלא הבין אותו והתעלל בו; זה היה לאחר שהמורה הקרח שלנו לצ’כית נעצר לידו ואמר בנימת גערה: “פולטין, פולטין, מתי כבר תלך להסתפר בכדי שיתאוורר לך מה שיש לך בראש במקום מוח!” או אז הסמיק פריצק, קפץ על רגליו וכשעיניו אש להבה הלם באגרופו בספסל. “אדוני המורה,” צעק בקול היסטרי ומתחלף, “אנחנו בבית ספר ולא במספרה! השערות שלי אינן מעניניך, ואני אוסר עליך למשוך בהן!” הדברים נגמרו בנזיפת־מנהל בעבור חוצפה, ופריצק היה לכמה זמן גיבור הכיתות הגבוהות. אבל על זכותו לרעמת אומן עמד בהצלחה, ועוד הוסיף עליה עניבה־של־אומן; המורים הרפו ממנו גם כאשר היה מסרק את רעמתו האהובה בשעת השיעור.
כעבור זמן מה נפרדתי מפריצק – זה היה בעצם בגלל השירים שלי. הוא הציק לי כל הזמן שאראה לו אותם, עד שיום אחד, באי רצון ובמבוכה, הבאתי את המחברות המעוכות למחצה והמכוסות כתב צפוף; כבר אז חשתי את הרתיעה הזאת להופיע לעיני זולתי. לא רציתי לשאול אותו מה דעתו על שירי, והוא לא פתח בשיחה עליהם. רק כעבור כמה חודשים הערתי דרך אגב, שאולי יחזיר לי אותם.
פריצק השתומם. “איזה שירים?”
“המחברות האלה שהשאלתי לך.”
“אה, כך,” נזכר פולטין ונעלב. “אני אביא לך אותם מחר, אם אתה לא מאמין לי,” מלמל והתנפח בארשת של תוכחה. המשכנו ללכת ושתקנו; פריצק רק נהם בכעס ונד בראשו כאדם שנתקל באי־תובנה פוגעת וכפיות טובה. לפתע נעצר והושיט לי את ידו הקרה. “שלום, אני הולך –”
“תגיד לי רק מה עשיתי לך?”
“כלום,” אמר, נפגע ובולע דמעות. “אני… אני רציתי להלחין כמה מהשירים שלך, ואתה… כאילו רציתי לגנוב אותם!”
“אבל אתה לא אמרת על זה מלה!”
“אני רציתי להפתיע אותך… האחד כבר כמעט גמור, זה שמתחיל: לבד, לבד מתחת פני רקיע כסוף עבים –”
לחצתי את זרועו הצמוקה. “אל תכעס, פריצק, אני לא ידעתי מכלום! אני כל כך שמח, שמשהו לפחות קצת מצא חן בעיניך! אבל אתה לא אמרת מלה –”
“אני כל כך מלא בזה, כל הזמן זה מצטלצל לי בראש, ואתה… אומן לא היה עושה זאת,” צעק לפתע על סף הבכי. “זה הוא אי־אמון כזה שפל – אל תפחד, אני כבר אחזיר לך את המחברות שלך! אני לא זקוק לאף אחד… אני מספיק לעצמי…” הסתובב על אתר והתחיל ללכת בכוון הנגדי. השגתי אותו ודיברתי על לבו שעה ארוכה: שלא התכוונתי לכלום, שהוא יכול להשאיר את המחברות אצלו כמה זמן שירצה – –
“את זאת לא היית צריך לעשות, שימק,” חזר בנימת העלבון. “אתה הרי יודע שאני מטבעי בוהמי כזה…. איך אני יכול לזכור מה להחזיר למי! זה חלקו של אדם המתחיל להתרועע עם אנשים אשר… אשר אינם ברמה שלו!”
בקיצור, נשאר בינינו משקע של מרירות; פריצק כמעט שלא דיבר אתי… היתה זאת עונת הבחינות של מחצית השנה, ופולטין קצר ציוני “בלתי־מספיק” זה אחר זה; לשווא נטיתי ללחוש לו, הוא מאן בעקשנות לשים לב לנסיונות העזרה מצדי, והיה חוזר למקומו כשהוא בולע בכבדות, עיניו שטופות דמעות והבעת פניו תוכחה טראגית; על פרצופו היה רשום ממש פתטית, שהאשם בכל זה הוא אני. במחצית השביעית נכשל פריצק בשלשה מקצועות; החויר בראותו את התעודה, וסנטרו התחיל לרעוד, אבל הפנה אלי את גבו כשניגשתי אליו לומר לו שלא יקח ללב. זאת אשמתך שלך, אמר הגב המתחלחל מבכי עצור. צר היה לי מאד עליו… ועל עצמי.
ברבות הימים כרת פריצק ברית ידידות גדולה חדשה. הפעם זה היה החניך המצטיין של הכיתה, תלמיד למופת וחביבו של חבר המורים: נער חוור, עדין ומעודן, יפה כמו ילדה, מסודר ומנומס… בכיתה יצא לו שם של “סבון” ונהגו כלפיו בבוז מתון ואי־אמון בשל היותו מקפיד כל כך בעניני הלימודים. כיצד זה שניים אלה התידדו כל כך ומה הם מצאו זה בזה, זאת אינני יודע; שכן אני הרגשתי כלפי שניהם מידה כזו של קנאה נואשת וזועמת, כנראה מפני שבמעמקי נפשי השתוקקתי בעצמי לזכות בידידותו של התלמיד המופתי של הכיתה. חשתי עצמי אומלל ונטוש, בראותי את השנים מטיילים יחדיו. פעם, בכוונה, נהמתי בגבו בגסות: “לוא רק היית מחזיר לי את המחברות!” פריצק לא הגיב, ורק הביע באמצעות גבו את מידת הבוז כלפי. למחרת, באמצע השיעור, החויר לפתע כמו נטה למות וקם כמגשש סביבו, כאילו מתעלף למחצה.
'ימה יש לך, פולטין?" שאל המורה.
“אני מבקש, המורה,” נשף פולטין, “אני לא יכול לשבת פה. שימק מסריח.”
הסמקתי, כאילו הלם בפני. “זה לא נכון,” התגוננתי, ולא ידעתי נפשי מעוצם העלבון והבושה. “שיגידו כולם –”
“מסריח מלכלוך,” חזר פריצק בתוקף על דבריו.
המורה התכעס. “אז שב במקום אחר ואל תפריע בשיעור!”
פולטין אסף את ספריו ובחיוך קל של מנצח עבר על בהונות רגליו אל מקום מושבו של המצטיין שלו, כאילו מרחף. מאותו רגע לא דיברתי אתו יותר. ואת מחברותי לא החזיר לי.
★
אינני יודע, אולי נצבעו זכרונותי על בדריך פולטין בצבעי הארוע הזה, אשר אז פגע בי כל כך קשה והשפיל אותי. כיום, בתור שופט, אני מתבונן במעשי אדם ביתר סלחנות, ובמיוחד אינני מתיחס לבני הנוער, על השקרים והבגידות שלהם, באורח כל כך טראגי; התרגלתי שלא לראות בגיל הנעורים יותר מאשר מצב של אחריות עונשין מופחתת. אולם אז הייתי, כמובן, המום מעל לכל מידה; רציתי לקפוץ לנהר או לברוח – – היום הייתי אומר שפולטין אולי רצה ממילא להתקרב ככל האפשר למצטיין שלו, בכדי לזכות מידיו בסיוע שופע יותר ומהימן יותר משיכול היה להעניק לו תלמיד כה בינוני כפי שהייתי אני. האמת ניתנת להאמר שהצלחתו של פריצק בבית הספר השתפרה מאז אותו ארוע. אבל אולי היה בזה יותר, איזו תשוקה משותפת עזה או ידידות תמהונית, כפי שהדברים קורים בגיל הזה. אני זוכר, שפעם נקראו שניהם אל המנהל להשמיע את גרסתם; היתה חקירה דיסקרטית, אבל במה היה הענין, זאת לא נודע לנו לעולם.
לא אוכל לטעון שלאחר נסיונות ילדות אלה באמת למדתי לדעת את אופיו של בדריך פולטין; חיי ומקצועי לימדו אותי זהירות מה בשפיטת נשמותיהם של בני אדם. היום הייתי מסכם את אשר יכולתי ללמוד בערך כך: נער בעל רגישות יתרה, שאפתן וקצת מפונק, עם נטיות אומנותיות ואולי גם כשרון מוזיקלי אמיתי – את זאת לא אדע לשפוט; גנדרנות מפותחת עד כי שגעון גדלות, ובד־בבד תחושה כואבת של נחיתות סוציאלית ופיזית, והעדר אמון בעצמו; שקרנות מוגברת במקצת והתפארות, שאינה בלתי מקובלת בגיל מסויים. היה יכול בנסיבות רגילות להתפתח לגבר אולי לא פעיל באורח יוצא דופן, אבל בהחלט בעל התענינויות נאצלות מעל לממוצע. נטיה ברורה לנהנתנות רוחנית. טיפוס אסתני ורגשני. זה כל מה שאוכל לומר כבטחון.
2. גברת יסכה הודץ: אריאל
הכרתי את מר בדה פולטין כאשר היה תלמיד הכיתה השביעית של הגימנסיה. כפי שאי אפשר אחרת בעיר שדה, הוא עורר בנו הנערות ענין כבר קודם לכן, אף אם רק מרחוק; היינו מכנות אותו “השביעיסט היפה” ומספרות זו לזו סיפורים על קרירותו כלפי בנות, ומי יודע מה. מזה נבעה כמובן סקרנות נוספת. היתה לו בלורית זהובה מתולתלת, עינים כחולות מבהיקות וגדולות, וקומתו ארוכה ונוטה לחולשה; הוא היה מהלך כבחלום, עיניו דבוקות למרחקים, כובעו בידו ובלוריתו מתעופפת ברוח. בעינינו, תלמידות התיכון לבנות, הוא מאד מצא חן: כך ולא אחרת תארנו לעצמנו משורר. לגבי נערה בגיל ההתבגרות שבימים ההם זה היה “משהו”; היום אני רואה אצל בתי שהאידיאלים של דור הנערות הנוכחי שונים, פחות אויליים וסנטימנטליים מאלה שלנו. אולי זאת קידמה; אבל אני חושבת שלא אבין זאת.
היכרותנו נרקמה בשיעורי הריקודים; אני הייתי בת הזוג הראשונה שמר פולטין הזמינה למחול. עוד היום אני רואה אותו מרביץ בפני את הקידה הנבוכה ממרום קומתו וממלמל את שמו. אני חושבת שהייתי נבוכה כמוהו, אבל אני מקוה שזה לא היה כה גלוי לעין כמו אצלו. עלי לומר שלעולם לא היה רקדן טוב; יתרה מזו, כבר לאחר צעדים אחדים הזעיף פניו ונהם שהוא שונא את הריקודים, שהוא לא סובל את התיפוף הנורא הזה בפסנתר, ומייד: “עלמתי, האם את אוהבת מוזיקה?” אני נאבקתי באותם הימים ב“קובץ השיעורים לפסנתר למתחילים” ושנאתי את המוזיקה מכל הלב; אבל הצהרתי ללא היסוס, שאני אוהבת מוזיקה עד שגעון. היום אני מתפלאת מדוע בעצם בני הנוער כל כך אוהבים לשקר. “אם כך, תהיה בינינו הבנה,” קרנו פניו של מר פולטין תוך שהוא דורך על רגלי. ברגע זה איכשהו סלדתי ממנו, אולי מפני שחשתי לפתע שאני משקרת; אפו נראה לי ארוך מדי, סנטרו קטן מדי, ידיו גדולות מדי, ואינני יודעת כבר מה עוד. תחושה זו של אי־מציאת־חן היתה ראשיתה של אהבתי הראשונה; עד אז אמנם הייתי כבר פעמיים מאוהבת עד מוות, אבל זה לא מובא בחשבון. האהבה הראשונה איננה רק התאהבות גרידא, אלא התודעה שיש לך בחור משלך.
הוא היה מלווה אותי בדרכי משיעורי הריקודים, ואחר כך יצאנו לטייל בשעות הערביים; הטיולים האלה היו יותר חשובים, מפני שהייתי צריכה לשקר בבית שאני יוצאת עם מניה או אלה. היום זה אחרת; כשאני שואלת את בתי, היא אומרת לי בשקט שהיא יוצאת עם בחור. הוא נורא מצא חן בעיני בלכתו לצדי בצעדו המתנדנד, כולו רצינות, ומדבר בקולו הנמוך. התפארתי לפני הבחורות, שרכשתי את “השביעיסט היפה”. מניה אומנם יצאה עם שמיניסט, אבל לא היו לו השערות הארוכות ובכלל לא היה מענין; אלה אפילו נראתה בחברת צוער במדים, אבל זה היה רק בן־דוד שלה. הייתי גאה ללא גבול שלי יש אומן; הוא הודה בפני שהוא משורר והוא חווה מאבק רוחני פנימי איום ונורא, האם עליו להקדיש את כל כולו למוזיקה או לשירה. “אין לך מושג, יסכה,” היה אומר תוך זריקת הבלורית לאחור, “מה כבדה עלי ההחלטה הקשה. מה את היית בוחרת?” לדידי זה היה היינו הך; בעומק נפשי ראיתי גם בשירה וגם במוזיקה רק משהו שאנחנו הנערות חייבות ללמוד, כי זה שייך להשכלה; אבל אולי דווקא לכן שניהם כל כך הרשימו אותי. “תראה, בדה,” עניתי ברצינות תהומית, שרק בני שש עשרה מסוגלים לה, “מדוע אתה חושב שעליך לוותר על אחד מהם? למשל…. למשל היית יכול פעם לבדך לכתוב ולהלחין אופרות… כמו ריכרד ואגנר, לא?” (הייתי כל כך גאה שאני יודעת את זה על ואגנר.) בדה הסמיק מרוב שמחה, ובפעם הראשונה בחיי תפס את זרועי; אולי זה קרה גם מכיון שהרחקנו ללכת בתוך שדרת העצים יותר מבעבר והרגשנו כאילו אנחנו מחוץ לעולם הסובב. “יסכה,” מלמל בהתרגשות ובהתלהבות, “שום אשה בחיי לא הבינה אותי כמוך.” אחר כך זה בא כאילו מעצמו, שהוא תפס את שני מרפקי וניסה לנשק אותי; אך בהתרגשות הזאת נחתה הנשיקה אי שם על אפי. אבל זה בכלל לא היה חשוב; עליתי על גדותי מרוב גאוה שאני מבינה ללבו של ענק הרוח כמו בדה, וגם שהנשיקה הראשונה מאחורי. היתה איזו תחושה של בגרות או נצחון, – – אינני יודעת איך לכנות אותה. אחר־כך נזכרתי שאמר: שום אשה עד כה לא הבינה אותו כמוני. התחלתי לשחק את משחק הקנאה, קנאה שלאמתו של דבר לא הרגשתי; שחררתי בבת אחת את זרועי מהחזקתו והלכתי בעקשנות בצד האחר של שדרת העצים, תוך שתיקה שאמורה היתה להראות כמסתורית.
בדה נבוך, והיה ממש אומלל… “יסכה,” ביקש בקול רועד, “מה יש לך?” הסתכלתי ללא ניע קדימה; קויתי שהעלטה היורדת תקנה לפני מראה חוור וטראגי. “בדה,” אמרתי בלחש, “אתה אומר שכבר אהבה אותך אשה אחרת?” רק יצאו הדברים מפי – ורציתי להעלם מרוב בושה; באה עלי אימה בשל לחיי הלוהטות. אלוהים, איך יכולתי לפלוט שטות כזאת! הרי זה נשמע כמו הצהרת אהבה, אשר – רציתי – בכל מקרה – לשמור לעצמי, עד אשר הוא יבקש! ועוד, לראשונה בחיי אמרתי על עצמי ‘אשה’; הרגשתי עמוק־עמוק בתוכי משהו נורא וכמעט משכר.
בדה כנראה לא הבחין במבוכתי; הוא הרכין ראשו וסרק את בלוריתו באצבעותיו. “כן,” אמר בקול עמום, “אהבה.”
“ומה היה שמה?”
" – – שמעונה," מלמל בהיסוס.
מי כבר יכולה לשאת את השם ‘שמעונה’, תהיתי; אבל בעצם זה שם יפה, יותר מיסכה. “אהבת אותה… ללא מיצרים?”
“אפשר לקרוא לזה… תאווה,” אמר במחוה־יד של פרישה מנושא. “יסכה, את עוד ילדה… את לא יכולה להבין זאת…”
“אני לא ילדה,” עניתי כנעלבת והשתדלתי לקנא במשהו שנקרא תאווה. אני חושבת שלא הצלחתי, על אף קימוטי מצח מאולצים.
“התוכלי לסלוח לי?” נהם בדה בהכנעה.
לחצתי את ידו ללא מלה. טיפש שכמוך, זה הלא עצום, שאתה כבר כל כך מבוגר! אילו רק החברות שלי ידעו – הן היו פוערות פה! יסכה, את בטוחה? ואיך נראתה אותה שמעונה? היא היתה בת עשרים, הייתי אומרת להן; ויפהפיה היתה כמו המדונה של טוריצ’לי. לא, בוטיצ’לי. טוריצ’לי זה איזה צינורות. כזה יופי מסתורי, חוור. בימים ההם האמינו במסתורין, בחולניות ודברים כאלה; הבנות של היום הן שונות, בריאות ופרוזאיות כמו בולי עץ, אבל כאם אני כמעט מעדיפה את גישתן.
מאותו ערב בלתי נשכח פרחה האהבה הגדולה ללא גבולות; היינו מטיילים יחד בשדרה לאורך הנהר, וכמו שאומרים נשמותינו התמזגו, בעיקר בערוב היום. אחר־כך נאלצתי לרוץ עד כלות הנשימה בכדי להגיע הביתה בזמן, ולשקר איפה הסתובבתי כל כך הרבה זמן, – זה היה כל כך מרגש! הייתי מאוהבת בבדה עד מעבר לאוזניים, אבל משונה היה שחשתי אי־נעימות כאשר רצה לקחת את ידי בידו או לשלב זרועות או אפילו לגנוב נשיקה. היה נדמה לי שידיו קרות וגדולות מדי, והיה טפשי ומביך כשלחייו התחילו להתלהט וסנטרו רעד מהתרגשות. ישמרני אלוהים, נחרדתי וכבשתי צחקוק – או אולי היו אלה רחמים מייסרים ועצבניים, קשה לי לומר. ישמרני אלוהים, עכשיו הוא שוב ינסה לנשק אותי; מה הוא מוצא בזה! רק הרבה יותר מאוחר גליתי מה יש בזה; אבל אז הסבתי את פני, ככל שיכולתי. בסוף בדה נגע באפו הקר והמגושם אי־שם בסביבת אוזני; רציתי בסתר לנגב את הלחי, אבל העיקר שזה נגמר! “את כל כך קרירה,” מלמל בדה בנימת גערה; ואני חלקית התביישתי נורא שאני כזו קרירה, – שמעונה וודאי לא היתה כזאת; מצד שני ראיתי בזה תכונה רומנטית ונדירה שייחדה אותי, תכונה שהשתדלתי להבליט ולעורר ענין בה ככל יכולתי, בעיקר בין הבנות. עוד הרבה זמן אחר־כך האמנתי שאני בעלת מזג קריר ומסוייג. ישפטו השמיים, מדוע אדם צעיר נוטה להחשיב כל כך את תכונותיו האישיות – ויותר מכל את התכונות שהוא רק מייחס לעצמו.
ובכל זאת היתה זאת אהבה גדולה. הייתי גאה ומאושרת שיש לי כבר בחור משלי, שהוא גדול ממני בראש, שהוא כזה אומן ומשורר, שיש לו שערות יפות כל כך ושהוא מדבר אתי ברצינות כזאת כדבר אל אנשי עט. הייתי מהלכת לצדו מאושרת כאשר דיבר על המוזיקה, על תוכניותיו ועל עצמו. הוא אהב לגלות לפני את צפונות לבו על מה שהוא כינה גורלו של אומן; מן הסתם סבל קשה מסביבתו שדכאה אותו, ומחיי בית הספר החונקים, כפי שהתבטא, את חופש היצירה ואת חירותו האמנותית. בעניין זה חשבתי בלבי שאני שותפת לרגשותיו מעומק לבי, לפחות בכל הנוגע לסביבה ולבית הספר חסרי ההבנה; גם אני הייתי מעדיפה בהרבה להתרוצץ ולהסתובב ביחד באחו הפורח, כציפורי דרור, ללא הפחדים מאמא ומהבחינות. “את כל כך מבינה אותי, יסכה,” נשף בדה בהתפעלות. אשר לי, לא היה לי הרבה לומר לו על עצמי; לכן לא הייתי מוציאה הגה כאשר היה מרחיב את הדיבור על מאבקי נפשו ועל יסורי היצירה. “את היא ההשראה שלי,” היה מתודה לפעמים, ואני הייתי מאושרת ללא גבול. פעמים אחרות היה רומז ברמזים סתומים שחייו, לפני שהכיר אותי, היו נוראים ומופקרים. “אני, עליך לדעת, אדם תאוותן, יסכה,” נהם וקמץ את אגרופיו. “כל אומן הוא יצרי וחושני עד להחריד.” חשבתי אז שתאוותנות היא כאשר מסמיקות האוזניים והידיים רועדות; פרט לזאת נראה לי בדה, בעל בלורית הכבש והטלפיים חסרי המנוחה, יותר משהו כמו מלאך. אינני יודעת מאין בת כזאת שואבת את זה, אבל באהבתי אותו היה משהו כמעט אמהי: צורך כזה להרגיע ולעודד אותו ולהתפעל ממנו, כמה הוא גדול, שתהיה לו שמחה. בפני חברותי כמובן הייתי מתפארת כמה בדה חושני ושבגללי זנח חיי הפקרות, ומה הכל מייסר אותו – מה לא תפטפטנה בנות בינן לבין עצמן! גם הייתי מקריאה להן משיריו, אשר הקדיש לי. אחד מהם עוד מצאתי לא מזמן; הוא מתחיל במלים: “לבד, לבד, מתחת פני רקיע כסוף עבים…” בעלי טען שיש בו משהו, אבל בתי צחקה: זאת, אמרה, היא כזאת כאבתנות מצחיקה. אז שרפתי אותו, אני חושבת; התביישתי כנראה שאי־שם בסתר לבי עוד נגעה הביקורת הזאת במקום כואב.
מה שייסר את בדה יותר מכל היה, שאיננו יכול לנגן עבורי בפסנתר, או משהו משופן שלו הוא סגד (גם אני, כפי שהבטחתי לו בהתלהבות), או יצירה שלו עצמו, שעליה הוא סיפר לי הרבה ובמעורפל; שם היצירה היה “אריאל”. כמעט שתלש את שערותיו כאשר דיבר עליה: שאני בכלל לא מכירה אותו כל עוד אינני מכירה את המוזיקה שלו, וכמה השראה היה מקבל אילו הורשה לעבור על פני הקלידים בנוכחותי. אשר לי, היה לי ממש פחד מהמוזיקה הגבוהה, אבל תיארתי לעצמי, איך בדה יטלטל את רעמתו הזהובה בשעת הנגינה, וזה היה מספיק לי. היינו מאד אומללים, שהדבר איננו ניתן, עד אשר פעם גבר עלי צערי. “בדה,” אמרתי באומץ, “אני פעם אבוא אליכם; בבית לא יהרגו אותי בגלל זה.” הוא הסמיק במבוכה וגמגם שזה בלתי אפשרי, שהוא גר אצל דודה שלו, ומה היתה הדודה חושבת; אבל אחר כך היה שוב ושוב חוזר לזה, שלוא רק פעם אחת בחייו היה זוכה להוכיח לי שהוא אומן…
פעם אירע שהורי נסעו לכמה ימים. אני הייתי מייד מוכנה עם תוכניתי. “בדה,” אמרתי, “מחר אחרי הצהרים אתה בא אלי ותנגן לי את אריאל. ההורים שלי נסעו.” צפיתי שישמח מי יודע איך; במקום זאת הסמיק והתקשה לדבר, הרי זה אי אפשר, את זה לא יכולים לעשות, ומה יגידו אנשים ואלוהים יודע מה. מה אומר, כמה זה היום יותר פשוט: אני חוזרת הביתה, ומהכסא קם משהו ארוך, פלא שלא מפיל בראשו את הנבשרת. “זהו יאן, אמא,” אומרת בתי בפשטות, ואני מושיטה לו יד ואינני יודעת איך לקרוא לו. בעשרים השנים האלה השתנה הרבה. –
“כלום,” אני אומרת, “אני רוצה לשמוע את ה’אריאל' שלך.” עוד נותר לעשות את הסידורים עם העוזרת; אמרתי לה שאחרי הצהרים יבוא איזה אדון, מוזיקאי, לבדוק את הפסנתר שלנו, האם הוא לא צריך כוונון. אבל לאנה שלנו זה לא היה בעליל איכפת. אחרי הצהרים פתאום התחלתי לחשוב שבכל זאת לא הייתי צריכה לעשות זאת. ואם לא די בכך, ראיתי את אנה לובשת את בגדי החג שלה.
“אנה, לאן את הולכת?”
“יוצאת,” מסננת אנה בין שיניה, “אם ההורים שלך אינם, יש לי יום חופש, לא?”
הייתי המומה, אבל לא היה מה לעשות. בפעם הראשונה הרגשתי בבית את תחושת היותי לבדי, מתוך דכדוך והתרגשות; ובעוד שעה קלה צריך היה להגיע בדה. כעסתי על עצמי על שלבי הולם כל כך, והעיקה עלי דממת המוות בדירה הריקה. הדממה הזאת נקרעה לפתע בצלצול קצרצר, כמו מבוייש, של הפעמון. הייתי נאלצת לגשת לפתוח. על המפתן עמד בדה, כמו גנב. “אה, זה אתה?” הוצאתי מפי במאמץ – זה כוון להיות לגמרי טבעי, אבל אני הרגשתי כאילו עולה לתוך גרוני כדור כבד; יחד עם זאת הרגשתי באימה ובזעם שאני מסמיקה כמו פרג. “זה אני,” לחש בדה, חוור ונרגש כאומר להתעלף, ועל בהונותיו, כאילו יותר מדי על בהונותיו, התגנב פנימה. הוא היה כל כך נרעד, שפתאום הצלחתי לגייס את כוחותי ויכולתי לשחק בגברת קטנה. “תיכנס, תיכנס, מר פולטין,” ודברי נימוסין שכאלה; אינני יודעת מאין זה בא לי, כנראה שנשים נושאות את זה בדמן. “אני כל כך שמחה לקראת ‘אריאל’!”
“יסכה,” לחש בדה, “את… בבית לגמרי לבד?”
“כמובן,” אמרתי בארשת בוגרת, כאילו מובן הדבר מאליו. “עכשיו תנגן, בדה; בשביל זה באת.”
לבסוף הצלחתי להושיב אותו על השרפרף ליד הפסנתר. הוא סרק את רעמתו באצבעות שתי ידיו, ועבר קלות על המקלדת. ודי. “אריאל הזה,” התחיל בהיסוס, “– שתדעי, זה אני עצמי. אלה חיי הפנימיים, המטוהרים והגאולים. את יודעת, מאז שהתוודעתי אליך… אני מרגיש כל כך יותר טהור…” תוך כדי כך תקע את אצבעותיו בקלידים באקורדים אחדים. “זאת תהיה ההתחלה. אל תכעסי, יסכה, אבל אני עוד לא גמרתי אותה. רק את האלגרו – והרונדו.”
“אז נתחיל באלגרו.”
הוא הרעים בקלידים, החל מהצלילים העמוקים ביותר ועלה מעלה־מעלה, ונקש קלות כמה פעמים בקליד אחד לגמרי למעלה. “הזה לא מצלצל כמו שצריך,” אמר בסבר רציני, “ואני כל כך צריך אותו! את יודעת בשביל המוטיב שבו אריאל צוחק כמנצח… את יודעת מה? אני אנגן לך נוקטורנו של שופן.”
“ולא את אריאל?”
“היום לא, יסכה. היום… אינני יכול.” כמיואש תקע את אצבעותיו ברעמתו. “את קרובה מדי אלי. אני חושב רק עליך. תגידי בבקשה, מדוע את כל כך מייסרת אותי?”
ראיתי שצווארו מאדים. אל אלוהים, חשבתי, עכשיו שוב ינסה לנשק אותי! “בדה,” אמרתי לפתע, “אז תנגן משהו! תנגן מה שתרצה!”
הוא קם מהפסנתר, רועד כמו עלה. “יסכה,” לחש והרים אלי את ידיו הקרות, הלחות. “יסכה, את הלא אוהבת אותי!”
סנטרו נקש בשיניו, ובפניו נראו כתמים אדומים. אלוהים עדי שהייתי מאוהבת בו; אבל באותו רגע הוא פתאום נראה לי לא־יפה ועלוב – אילו עשה עוד צעד, הייתי בלי ספק מנחיתה את אגרופי בפניו.
כנראה שהוא קרא את פני נכונה; הרגשתי בעצמי משהו קשה מאד ומתוח סביב פי. הוא נרתע והסמיק כל כך שהתחלתי לחוס עליו; המתח שבי פג במקצת, והיית מוכנה לעשות הכל בכדי שלא יהיה כל כך נעלב. אבל בדה בלע כמה פעמים במאמץ נראה לעין, התנפח ותקע בי עיניים שוטטות. “לא ידעתי שאת בורגנית כזאת,” סינן והפנה את פניו אל החלון. משהו זז בי. אינני יודעת האם אוכל היום לומר אל נכון מה הרגשתי; אולי היה זה זעם – על עצמי ועליו, ויחד עם זה בא לי לבכות בכי נואש. רק לא לבכות, חשבתי בלבי, רק לא לבכות!
“לך, בדה,” הצלחתי לומר, “לך! לך!”
הוא פנה אלי. עיניו היו מלאות דמעות, סנטרו נופל־ונוקש והוא בלע בכבדות. הרגשתי אימה רק במחשבה שמא ינסה לנשק אותי. “אז לך כבר,” פרצתי בצעקה ועיני נתמלאו דמעות; וכאשר ידית הדלת נקשה בזהירות, אולי בזהירות יתרה, מאחוריו, פרצתי בבכי קורע. מהשפלה, מזעם… ואולי גם מצער.
רציתי לכתוב לו אחר־כך מכתב ארוך – כבר אינני יודעת מה היה צריך להיכתב שם, אבל כנראה שהאשמתי אותו בהתנהגותו, ושוב תוך כדי כך סלחתי לו – בקיצור דיפלומטיה נשית שכזאת; מפליא הוא, באיזו מהירות נערה כזאת מתבגרת. אלא שעוד לפני שהספקתי לשלוח את המכתב, הוא פגש בי ברחוב. הלכתי שלובת זרוע עם מניה ובכוונה צחקתי מלוא גרוני על איזו שטות, שלא יחשוב שאני מתייסרת; אבל לבי הלם בגרוני מפחד ומאהבה. בדה עבר על פנינו בצעד מתנדנד, כולו נפוח ונעלב, ואפילו לא הביט בי.
מניה נעמדה ועיניה בקודקודה. “יסכה, אתם כבר לא מדברים?”
לראשונה בחיי לא יכולתי להמציא שום דבר שיציל את כבודי בעיני חברתי. “מפני שהוא מגעיל,” התפרצתי כמעט בגסות. “אני מתעבת אותו!” פתאום זה היה בחוץ, וזאת היתה אמת. מניה אחר־כך סיפרה לבנות שהייתי חוורת כמו סיד. נו – אינני יודעת; אבל זה היה הסוף בינינו. רק פעם אחת עוד בכיתי כאשר שמעתי שאמר לאלה בבוז גלוי: “יסכה? כזאת בורגנית!”
★
עכשיו נדמה לי שסיפרתי יותר על עצמי מאשר על מר פולטין. אבל כנראה שאי־אפשר אחרת; הייתי אז גור־אדם, וצעירים נוטים יותר להתענין בעצמם מאשר בזולתם; שכן זולתם אינם בעיניהם אלא תואנה המסייעת להם להבין את חייהם שלהם. לכן אין הצעירים בוררים יתר על המידה עם מי לבוא במגע; עבורם זה יותר עניין של מקרה והזדמנות מאשר של בחירה של ממש. היום אני חושבת שבאמת לא הייתי מתאימה בשביל מר פולטין: הוא היה בוודאי אומן, אופי בלתי רגיל ואישיות של משורר, על יתרונותיו וחולשותיו; היה עדין יותר, עמוק יותר ורגשני יותר ממני, נערה פשוטה ושטחית. כנראה שצדק שאני בורגנית; היום אני מרוצה מזה וכמעט מצחיק אותי שאז זה כל כך כאב לי. כל אדם צעיר חושב על עצמו מי יודע מה. אולי גם זה, אשר הרתיע אותי באופן אינסטינקטיבי, זה שהיה, כפי שבתי היתה אומרת, “נורררא ארררוטי”, היה חלק של טבעו המרומם והאומנותי; אבל כשאני נזכרת איך הוא היה מגושם ומגוחך, כאשר רצה נגיד רק לנשק אותי, אני אומרת בלבי, חבובה, הוא לא היה אז מבחינה זו יותר מנוסה או יותר בוגר ממך; כנראה רצה להרשים אותך בזה שהעמיד פנים שהיה מי יודע איזה מפתה או חוטא. היום הוא היה מספר לך שהוא נוהג במכונית מירוץ או שהוא משתייך לאיזו מחתרת פוליטית. לפני עשרים שנה החשיבו יותר ספרות ודברים כאלה. הזמנים משתנים, אבל הנעורים תמיד נזקקים למשהו להתפאר בו ולהתנפח בעטיו, גם אם זה בכל דור משהו הפוך.
3. ד"ר ו.ב.: באוניברסיטה
אני חושש שמא יהיה בהעלאה זכרונותי ביחס לבדריך פולטין משום גרימת עוול. שכן לא חיבבתי אותו מרגע פגישתנו הראשונה. חזרתי לאחר חופשת הקיץ ללימודי בשנה הרביעית של פילוסופיה ובעלת הבית בשרה לי שיהיה לי שותף לדירה בחדר שכונה החדר עם הפסנתר; היה זה חדרון צר ממש כמו חדרי, אבל במעשה כשפים כלשהו הצליחו לדחוס לתוכו עוד פיאנינו צרוד. פולטין בא להציג את עצמו. הוא היה בחור בעל חוטם ובעל בלורית פרועה, סנטר נסוג וחלוש, צווארו ארוך כמו נקניק והבעה של זחיחות בעיניו החוורות. זה עתה השיג את תעודת הבגרות ונרשם למשפטים; אבל בעיקר ברצונו ללמוד מוזיקה. האם לא יפריע לי שהוא מלחין עכשיו פואמה סימפונית ‘אריאל’, זה תלוי, אמרתי לו; אני – עליך לדעת, איש צעיר – קצת מבין במוזיקה. הוא רצה מייד לקשור שיחה על מוזיקה; מן הסתם עוד לא היה מודע לתהום הרובצת באוניברסיטה בין השנתון הראשון והרביעי. כנראה שהסבתי לכך בעדינות את תשומת לבו; הוא התנפח כנעלב ומרגע זה השתדל ככל יכולתו לעשות עלי רושם במשהו. למשל בזה שחזר הביתה רק בארבע לפנות בוקר ובעט ברהיטים, בכדי להראות כהולל קשה. או שהתחיל בשעה הכי בלתי אפשרית לנגן בפסנתר, כאילו הוא מלחין; אבל זה היה רק אלתור של פרלודים או ואריאציות זולות על לחנים של אחרים – מי שיודע קצת לאכף את הפסנתר, הקלידים תחת ידו מנגנים מעצמם. או שפטפט על אומנות; הוא רכש לו כתריסר מלים גדולות, כמו אינטואיציה, התת־מודע, שורש־ההוויה ואינני זוכר מה עוד, ועכשיו זה מילא לו את הראש. מוזר, באיזו קלות ניתן להפוך מלים גדולות למחשבות גדולות. יש אנשים שאם תפשט את מילונם, לא יהיה להם מה לומר. כאשר אני שומע או קורא פטפוטים כמו גיבוש־על רוחני, או תמורת המהות של הצורה, או סינתיזה שביצירה או ביטויים שכאלה, אני מרגיש בחילה. אלוהים אדירים, חברים – אני חושב – לתחוב לכם את האף לכימיה אורגנית (ועוד לא אמרתי מתימטיקה), ואז נראה אתכם כותבים! בזה לדעתי טמונה הצרה הגדולה ביותר של תקופתנו: מצד אחד מוחותינו עובדים עם מיקרונים ועם גדלים אינפיניטיזימליים ובדייקנות כמעט מוחלטת, ומצד שני אנו מניחים למוחותינו, רגשותינו וחשיבתנו להשלט על ידי המלים המעורפלות ביותר. תמיד הבנתי במוזיקה; הרגשתי בה משהו גדול וטהור וארכיטקטוני, כמו במספרים, אפילו אם לפעמים נמהל בה משהו שריח עור אדם דבק בו. לכן ממש שנאתי את האיש־הצעיר פולטין עם ה“פה־גדול” שלו על המוזיקה בתור ביטוי של יצר החיים הקמאי. אינני יודע מאין באה לו התיאוריה, שכל האומנות מקורה בכוח־הקמאי הארוטי ולכן שייכת לתחום הפעילות המינית. האומן אחוז דיבוק של אלוהות ארוטית, טען; את הטירוף הזה איננו יכול לבטא או לחוות אחרת מאשר ביצירה, יסורי־יוצר והנאה עילאית. אז שלא יעשה את זה בפרהסיה, כעסתי; אבל פולטין לא נכנע. זה בדיוק זה, היה אומר: כל אומנות היא אקסהיביציוניזם. היצירה האומנותית היא אנוכיות אלוהית: לחוות במלואו, עד שכרון חושים וללא סייג את עצמו, את פנימיותו, את כל האני שלו. – והבלורית הפרועה, נהמתי, זה גם כן בשביל לחוות את עצמך? – הבחור נעלב קמעה: אולי תהיה לו עוד זכות, אמר, להיבדל במשהו מעדר מעלי הגרה. פשוט, לא יכולנו להגיע לידי הבנה; יחד עם זאת היה לפולטין צורך בלתי נסבל להביע את עצמו במלותיו הגדולות ולשפוך על זולתו את השקפותיו ואת מצבי רוחו המשתנים; היה כנראה די בודד, אף על פי שהתחיל, נוסף לכל, להתפאר בקשריו החברתיים והארוטיים.
אינני אוהב כאשר מישהו מתקשט בהצלחותיו אצל נשים; אני מואס במה שמכונה דון־חואניות, לא בשל מה שמביא לו פורקן, אלא בשל ההתפארות היהירה וחסרת הבושה כאילו היה זה הישג ספורטיבי. פורץ קופות איננו מתפאר בפומבי בכמה קופות שדד, אבל כובש כזה בשדה המין ממלא בזה את פיו. מפעם בפעם היה פולטין מרמז במסתוריות שיש לו ענין עם איזו אשה נשואה או שאיזו רוזנת מאוהבת בו עד שגעון; די היה אם ראית אותו מדבר ברחוב עם עלמה כלשהי, וכבר גילה את אוזנך שהנערה הזאת לא תמאן לו שום הוכחה של חסדה. בחורה נהדרת, מה? העיר במומחיות, וגיזרה – לא היית מאמין! האמת ניתנת להאמר שהוא התלבש באלגנטיות מתגרה והיה “מטאטא” כל נשף מהודר, רק, כפי שהיה אומר, בכדי “לקשור קשרים”. עד היום אינני מבין מאין היה לו הכסף הדרוש; הוא היה עני כמו עכבר, ושבועות ארוכים לא אכל אלא כמה לחמניות, אבל היה מסתובב מלובש בהידור, נודף בושם ומסורק למשעי. ניחשתי שהוא מאלה היודעים לחיות על חוב; אני עצמי לא יכולתי לתאר לי מה עושים בכדי שמישהו ילווה לי כמה כתרים. היתה לו אמביציה מוזרה להיכנס לחברת עשירים; בבית כמובן העמיד פנים של בוהמי מושבע המצפצף על אספסוף הזוללים ובז לכל מלבד האומנות־באלף־רבתי. פעם הוא שוב טרטר לי באוזן עם הרוזנות והגבירות שלו ורמז רמיזות אינטימיות על נערה אחת שנראתה לי טובה מדי בשביל גנדרן ארוך אף שכמוהו. איכשהו תקפה אותי חימה ואני אומר לו: “אל תפטפט, בן־אדם, פולטין, אליך עוד שום אשה לא שלחה מבט; רק מפני שאף אחת לא רוצה אותך, אתה בודה מלבך את החזירויות האלה.” הוא הסמיק ועיניו נשטפו דמעות; ראיתי שפצעתי אותו אולי יתר על המידה, אבל לא היה כבר מה לעשות. אם נעלבת, יהי כן; אבל לפחות אתה יודע שאני רואה את תוכך.
מאז שנא אותי בסתר שנאת מוות. היינו נפגשים, אבל רק על חודה של סכין; אחרי ככלות הכל, לחיות ליד אדם הנחנק בעליל בשנאתו אליך הוא במובן מסויים מטרד. אבל בסוף בכל זאת התנקם בי; לעולם לא הייתי מאמין שאפשר לפגוע באדם על ידי מוזיקה. ומעשה שהיה כך היה: היתה לי חברה, פילוסופית כמוני, בחורה נאה וטובה; למדה בוטניקה, בעוד שאני היית ממלא מקום אסיסטנט בכימיה אורגנית; הכרנו כאשר נזפתי בה במעבדה על שלא היה לה מושג מה לעשות כשהוטל עליה לבודד איזו גלוקוזה. הייתי אוהב לטייל אתה, היתה רעננה ועליזה, בעוד שאני נחשבתי יותר לעכביש מלומד; לא עלה על דעתנו לחשוב על אהבה או משהו כזה – פשוט היה לי טוב ונעים לטייל יחד ברחובות העיר אחרי ההרצאות. פולה היה שמה. פעם לפנות ערב, מי ידע מדוע, החליטה לקחת כמה ספרים שהשאלתי לה, וניגשה אלי הביתה להחזיר אותם. אני לא הייתי בבית. היא צלצלה בדלת, ופתח אותה פולטין, לבוש במין מקטורן קטיפה. במקרה פגשתי אותה עוד אותו ערב. הזכירה כבדרך אגב שהחזירה לי את הספרים, ופתאום שואלת, כשקמט ניצב פולח את מצחה מעל לאף: “תגיד לי, החבר שלך המוזיקאי, הוא בן־אדם קצת מוזר, לא?”
מייד הייתי במצב הכן. “מה קרה, פולה? האם נטפל אליך?”
“אך לא,” אמרה בהבעת גועל. “תגיד,… האם הוא באמת אומן כל כך גדול?”
הענין לא מצא חן בעיני. אה, אמרתי בלבי, פולטין כנראה הציג את הצגתו! “תשמעי, פולה, האם הוא לא פטפט משהו על מהות־הראשית הארוטית או ענינים כאלה? האם לא ניגן לך איזה נוקטורנו? לא דיבר על שגעון אלוהי וחויית האני המסחררת?”
“מדוע?” שאלה בהתחמקות.
“כי,” אני מסנן בין שיני, “אם הוא נגע בך בידו, אני אשבור לו את האצבעות!” אין להכחיש – היתה זאת התפרצות של קנאה.
היא עמדה מלכת, כעוסה בעליל. “והאם ברור לך שאני לא זקוקה לאף אחד שיגן עלי?” רבנו עוד קצת, ומבחינה זו הכל היה בסדר. אחר־כך רצתי הביתה לישר את העניינים עם פולטין. הוא ישב בחדרו בחושך ואלתר על הפיאנינו כאילו אחוז חלום. “שמע, פולטין,” התפרצתי, “האם פולה לא היתה פה?”
הוא לא הפסיק לנגן, רק שמעתי את נשימתו מתגברת. “היתה,” אמר כעבור רגע באדישות והמשיך לפרוט באופן סתמי.
“לא אמרה כלום?”
“– כלום. שום דבר מיוחד.” פתאום עבר לואלס מתוך איזו אופרטה. לי היה נדמה כאילו נחת אגרוף בפני: היתה זאת מנגינה כזאת מלאת המיה וזימה, מתחנחנת בארוטיות שפלה ומתמזמזת –
“מה זה צריך להיות?” התפרצתי כנגדו.
“דיאדא טראראא,” שר פולטין וטרטר על הפיאנינו את החלאה המרוחה המגעילה, כאילו זה מארש חגיגי. פחדתי שאני מסוגל בחושך הזה לחנוק את צווארו הדקיק וההדוניסטי; לכן מיששתי את דרכי אל מתג החשמל והדלקתי אור. פולטין מצמץ עלי בעיניו המסונוורות וניגן, ניגן, ניגן, מטלטל את כל גופו ופיו מעוקם, מבטו משולהב מהחזירות הואלסית הבכיינית. ידעתי שבכך הוא מלכלך ומשמיץ את פולה, שהוא מפשיט אותה בפני, שהוא לועג לי: היתה פה, היתה פה, והיתר יצייצו הציפורים. ידעתי שהוא משקר, שהוא רק רוצה לפגוע בי ולהעליב אותי ושהוא ממש מתפתל מרוב עונג נקמתו. יכולתי לחנוק אותו למוות או משהו; אבל אין אתה יכול לעקור את שיניו של אדם מפני שניגן טינופת של ואלסים. “מנוול,” צעקתי עליו, אבל לפני שהספקתי לטרוק את הדלת, הסתובב פולטין אלי כשעיניו קורצות לעג ועל שפתיו חיוך של נצחון, והעיף את רעמתו אל־על כאומר: כך, הא לך!
למחרת היום עברתי לגור במקום אחר. לפולה לא אמרתי כמובן דבר; אבל החברות בינינו נפגמה במשהו. כנראה בשל התפרצות הקנאה: כבר לא יכולתי להעמיד פנים, אפילו לא כלפי עצמי, שכלום, רק טוב ונעים לי לטייל אתה בדרכי מההרצאות. ערב אחד, כאשר שוטטנו יחד ברציף, אחז בי דיבוק המוטיב מהואלס של פולטין, בכל כעורו, וחושניותו החודרת והכפייתית; זה יצא כל כך אידיוטי וגס שבאמת העלבתי את פולה, ונפרדנו שלא בטוב. היא היתה בחורה מצויינת ונבונה, ואני התהלכתי אותה עת כמו משוגע. אני חושב שמוכרח היה לדור בפולטין זה גניוס מסוגו, אם ידע להביא על אדם קללה באמצעות המוזיקה; אבל גם בכשרון יכול להיות משהו כמו רשע.
כעבור זמן מה שמעתי שפולטין התחתן בעודו תלמיד משפטים. סיפרו שהוא נשא לאשה את בתו של נגר עשיר בעל חמשה בתים להשכרה. אני חייב לומר, שאותי זה לא הפתיע.
4. גברת קארלה פולטין: בעלי2
נפגשתי עם בעלי המנוח לראשונה בנשף המשפטנים. הוא היה אז גבר יפה תואר, גבוה, תכול עינים ובעל זקנקן, עור עדין, מצח גבוה ובלורית מתולתלת של אומן; אני הייתי נערה שמנמונת ובלתי מנוסה בת עשרים, שחונכה בבית־ספר פרטי, יותר משהו כמו פרגית לתצרוכת בית. אלמלא הכריחו אותי הורי לקחת חלק במה שמכונה חיי חברה, אני הייתי מעדיפה לשבת בבית ולרקום עד בלי די תוך כדי טוויית חלומות נעימים. כאלה היו אז פני החינוך – שבנות אל להן לדעת דברים או לעסוק במשהו רציני, רק לנגב אבק, לשחק קצת בקלידי פסנתר ובעיקר לתפור את צידת הנדוניה לעתיד. ללכת למאורע חברתי פירושו היה אמא בגבך, חנק במחוך, נעילת נעליים קטנות מדי ולענות בביישנות מטופחת לבני־הזוג־של־ריקודים “אבל יעזוב נא, אדוני!” ומפעם בפעם להתעלף בכדי שכולם יראו כמה את עדינה, ענוגה ואנמית. אומר לך, אני שמחה שכל זה כבר מאחורי; היום אני שמנה בת חמשים – עזוב, אינך חייב להיות מנומס; הלא נוח יותר שבני אדם יאמרו זה לזה את האמת. בקיצור אז היו מחנכים בת הגונה כך שבלתי נמנע היה שתתאהב בגבר הראשון שיבקש את ידה; ובטרם הכירה אותו באמת, החתונה כבר היתה מאחוריה. ואתה רואה, יחד עם זה לא היו אז כה הרבה נשואין כושלים כמו עכשיו.
מר פולטין מצא חן בעיני; היה כל כך אדיב, אלגנטי והרכיב מונוקל; מייד התחיל לחזר אחרי במרץ, וגם את אמא הקסים כל כך שהזמינה אותו אלינו בו במקום. האמת היא שאמא טעתה; היא חשבה שהוא ממשפחת פולטין מהרובע השלישי – זאת היתה משפחה עשירה כזאת מענף הקונדיטוריה; ועד שהתברר לה שבדריך הוא רק יתום שאביו היה לבלר באחוזת אצילים, היה כבר מאוחר מדי; אני הייתי מאוהבת בו מעל לאוזניים ורציתי לקפוץ לנהר אם לא יניחו לנו. אבא אמנם לא רצה אפילו לשמוע על מר פולטין, אבל אמא איכשהו הצליחה להרגיע אותו: אמרה לו שאם הוא משפטן וכמעט עורך־דין, לפחות יידע מה לעשות ביחס לחמשת הבתים שלנו, או כך. אז אבא דרש שלפחות יגמור את הדוקטורט, ולו בגלל התואר; אבל אחר־כך החליטו שכל זה יחכה עד לאחר החתונה, כי אני התחלתי כל כך להשתעל ולרזות מרוב צער, שהם התחילו לפחד עלי. הכל בא איכשהו בחטף, אינני יודעת; אפילו לא היה זמן לחשוב קצת.
בשל מה אהבתי אותו? זאת הלא אין יודעים. עלי עשה רושם כביר שהוא אומן ומלחין; מצא חן בעיני שהוא כל כך משכיל, איש העולם ועדין; אבל יותר מכל כנראה השפיע עלי שהוא היה אדם כזה רך וחלש. אני הייתי ברווזה טיפשה ורגשנית, אבל בכל זאת הבחנתי שהוא עוד יותר חלש ושהוא זקוק לאדם שידאג לו. זה היה רק מראה עיניים כאילו הוא מסתכל על כולם מלמעלה; אנשים חשבו שהוא מי יודע כמה נפוח ויהיר, אבל לאמתו של דבר הוא היה ביישן ומסכן להחריד. “אצלך אני מרגיש כל כך בטוח, שרלוטה,” היה אומר – אני נהניתי שהוא קורא לי שרלוטה; קארלה נראה לי שם טיפשי נורא, כמו של עוזרת בית. “אצלך אני מרגיש כל כך בטוח; את כל כך שקטה וסבלנית –” רק יותר מאוחר קלקלו אותו חברים – איזה חברים, אדוני! הם קראו לעצמם אומנים אחד אחד… זאת לדעת, מר פולטין היה רך יתר על המידה; מי ששם עליו את ידו, יכול היה לעשות בו כבחומר ביד היוצר. אז, כאשר חיזר אחרי, דיבר כל הזמן על המוות; זה כל כך השפיע עלי, – אני בעצמי לא הייתי בריאה, ולכל נערה צעירה יש שעות שבהן היא רוצה למות סתם ככה. איש צעיר איננו יודע להעריך את החיים. מר פולטין היה אומר לי שאני שושנה לבנה; זה נורא מצא חן בעיני, ושתיתי בהסתר חומץ בכדי להיות עוד יותר חיוורת. מר פולטין היה אז משתעל לפעמים גם הוא, ובערב היו ידיו לוהטות כמו מחום; אני חושבת שזה היה בגלל חוסר מזון, – מאוחר יותר הוא סיפר לי שימים שלמים לא אכל יותר מלחמניה בכדי שיוכל להביא לי זר פרחים. דברים כאלה היו חשובים לו. נו, היינו ילדים; החזקנו יד ביד ודיברנו על כך שעוד מעט נמות, – זה מאפשר לך כל כך יפה לרחם על עצמך ולהרגיש שאתה יותר מדי טוב בשביל העולם הזה. זה אשר קרב אותנו כל כך.
לאחר שהתחתנו, הוא, כמובן, לא דיבר עוד על המוות, כאילו זה ניתק לפתע. הורי סדרו לנו דירה יפה בת ששה חדרים, בזה היה אבא גדול; ומר פולטין הסתובב בחלוק משי ופניו קרנו. יכולת לראות שטוב לו להיות עשיר, והוא ידע לשחק את התפקיד להפליא. יותר טוב מאשר מי שנולד כך. הוא קיבל את השפע ואת כל הדברים הטובים והיקרים כמובנים מאליהם – גם את טעם הכסף למד להכיר; עם כל ההדר התחיל לשמור שלא יוצא כסף לריק, שהמשרתים ינהגו בחסכון וכך. עד כדי כך, שהתחלתי כמעט לפחד שמא יהפוך לקמצן, אבל הורי אמרו, עזבי אותו, זה דווקא טוב; אנשים בעלי אמצעים צריכים לדעת לחסוך. רק זאת היו רוצים, שהוא יעשה את הדוקטורט הזה במשפטים; אבל השנה הראשונה, זה היה כאילו ירח הדבש, ואיש לא הזכיר את זה בקול. רק מר פולטין לפעמים התחיל לדבר על זה בעצמו; השתעל קצת והתאונן שהוא עוד לא בקו הבריאות, שהלימודים היו הורגים אותו… בכלל, מוזר היה איך הוא לפתע נעשה דאגן לבריאותו; לאחר כל התעטשות מייד למיטה, והיינו צריכים לטפל בו כמו בילד. זה כן, עם הבריאות שלו הוא ידע לרדת לחיינו, אבל זה קורה אצל אנשים אמידים, פחד נורא כזה ממחלה וממוות. ואני חשתי שהוא הכי שלי כאשר אני עושה לו קומפרסים או מכינה לו לימונדה; לכן עוד עודדתי אותו בכך. אפילו לא שמתי לב שבזה אני הופכת את עצמי לעבד שלו; זה התברר לי כאשר היה כבר מאוחר מדי, כאשר התחילו החיים האחרים שלו. נו, מה לעשות!
גם למוזיקה הוא הקדיש פחות; אמת, לפעמים ניגן, והיה אומר שבעצם היה צריך לקחת את המורה הטוב ביותר, שביד השמאלית אין לו ההיקש הנכון, אבל אף פעם לא קם לעשות זאת. פה ושם בהיות רוחו טובה עליו הוא ניגן משהו עבורנו; אבא המסכן הקשיב בהתרגשות ותמיד היה נהנה, בדריך, זה נשמע כמו פנינים. בעיני מצא חן כאשר ניגן בהתלהבות כזאת וזרק את בלוריתו לאחור; הייתי גאה בו וגם אמרתי בלבי שלפחות אבא יניח לו עם הדוקטורט שלו; הרי בדה לא נצרך לזה. שום אומן הרי לא צריך להיות דוקטור. וכאשר הוא בסוף סרק את שערו באצבעותיו וקם מהפסנתר בחיוך כזה קטן של מנצח – אלה היו הרגעים היפים ביותר שלי. פעמים אחרות הוא נעל את חדרו ואסור היה בשום מחיר בעולם להפריע לו; היה אומר שהוא מלחין משהו; כל הבית היה חייב להלך על בהונות – פעם נכנסתי במקרה; שכב על הספה, כפות ידיו מקופלות תחת ראשו… אז הוא התרגז נורא, שאין לנו הבנה ליצירה שלו, חטף את כובעו, וטרק את הדלת בצאתו. מאז אותו יום – איפה, אם המדובר באומנות, איש לא העז לעמוד בדרכו.
עד אשר יום אחד אבא שוב היה אצלנו וקצת דיבר סחור־סחור; ואחר־כך שאל את מר פולטין ישר: ובכן, מתי בעצם הוא מתכוון לעשות את הדוקטורט. בדריך החוויר וקם. “אדון מאשק,” אמר, “אז שתדע, אני החלטתי להקדיש את עצמי רק לאומנות, בין אם זה מתאים למישהו ובין אם לאו. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה; לי דרכי ברורה.” ולקח את הכובע ויצא. אבא, כמובן, קיבל קריזה; אומנות, אמר, זה לא קיום, והוא עצמו לא יהיה משוגע לפרנס את האדון החתן כל הזמן, והמוקיון הזה עוד ישמע ממנו. אני כמובן פרצתי בבכי, ואמא התייצבה לצד בעלי. היא, מסכנה, כל הזמן האשימה את עצמה שאני התחתנתי אתו, ויחד עם זה החמיא לה כשהוא נישק את ידה עשר פעמים ביום. היא דברה על לבו של אבא עד שהצליחה: שלא ישחית לי את אהבת בעלי, ושמלחין כזה או מנצח תזמורת, גם אם זאת לא הכנסה מי יודע מה, בכל זאת יש לו מעמד חברתי מכובד, ויכול להיות אפילו פרופסור בקונסרווטוריון ומה לא. אבא אמנם נהם ברוגזה, אבל לבסוף כנראה אמר בלבו שבעד הכסף שלו יכול האיש לעסוק אפילו באומנות. באותם ימים ברחה איזו נסיכה מלכותית עם מוזיקאי; היתה זאת פרשה גדולה, ובמוזיקאים דבק משהו חשוד ויחד עם זה מרומם מעם. בקיצור גם אבא השלים עם העובדה שיש לו חתן אומן, ויותר לא דובר על זה; רק מר פולטין לא השאיר ספק במראה פניו, שהוא בכל זאת מעולם אחר מאשר משפחתנו.
מאותה עת הנהיג שאנשים יקראו לו מאסטרו. מאסטרו בדה פולטן, ולא אחרת. בעיני זה לא מצא חן: לו קראו מאסטרו פולטן ולי גברת פולטין, כאילו אינני בכלל אשתו. ואחר־כך התחיל להזמין אלינו חברה של מוזיקאים וסופרים; פעם או פעמיים בשבוע היו מנגנים אצלנו רביעיות או רסיטלים בפסנתר, והיו באים עד חמישים אורחים, – ברור לך שבשביל עקרת בית צעירה זה לא היה דבר של מה בכך. מר פולטין היה מקבל את אורחיו במקטורן קטיפה וענב עניבה שחורה רחבה, ועל פרק ידו נוצצת שרשרת זהב; הוא דרש ממני לפנות אליו ‘בדה’ ובגוף השלישי, והוא פנה אלי ‘גברת פולטין’, בכדי שזה יישמע יותר אצילי. לפעמים הוא נעתר לבקשות וניגן בעצמו משהו בפסנתר, אבל מיצירותיו שלו לעולם לא, את זאת לא רצה; לפעמים היו מנגנים אצלנו יצירות של מלחינים צעירים או מקריאים הצגות תיאטרון בהצגת בכורה; למופעים האלה יצא השם ‘הפרמיירות לבית פולטין’, – עלה הון תועפות כמה אוכל ושתיה הלכו שם. לרוב הם היו אנשים די נחמדים, צנועים ופשוטים, האומנים האלה; אמת, היו כאלה שנשארו אחר־כך תקועים עד השעות הקטנות ובמחילה מכבודך השתכרו כמו לוט, – איך נראו אחר־כך השטיחים והוילונות, כולם ספוגי עשן, חבל לספר! אני לא אהבתי את זה, אבל מר פולטין היה אומר, תביני, אומנים! את אלה צריך למדוד בקנה מידה אחר, ולרצות ביקרם, שמפעם בפעם יוצא להם לאכול לשובע. אני יודע, היה מוסיף, מה זה רעב. זה מאד שמח את ליבו שהוא היה יכול לשחק את המצנט בעל היכולת. מאד אהב לריב אתם; לא שתה כמעט כלום, אבל התווכח בלהט על האומנות המודרנית. בשבילי הדיבורים האלה היו גבוהים מדי והעדפתי ללכת לשכב; אבל לפעמים אפשר היה לשמוע, עד שעות הבוקר, את בעלי צווח, בעוד שהקולות האחרים ממלמלים יותר ויותר מרוב שכרות. אם זה מה שמשמח את ליבו, הייתי חושבת לפעמים; אתי לדבר על דברים כאלה לא יוכל –
באותו הזמן הלך אבא המסכן לעולמו אחרי שלקה בשבץ. בגלל האבל הפסקנו לקיים את הערבים האומנותיים בביתנו. למר פולטין זה חסר מאד, והתחיל לצאת לפגוש את המוזיקאים והליטראטים בחוץ. אני כמעט שמחתי שיש לו הזדמנות להתבדר; להגיד את האמת, אני לא הרגשתי את עצמי בחברת האומנים האלה אף פעם בבית, במיוחד עכשיו, אחרי פטירת אבא, – אז בא לך להבין יותר לאיזה עולם אתה שייך. אחר־כך התחילו להגיע אל בעלי כל מיני ליטרטים ומוזיקאנטים; מר פולטין אמר שהוא עובד אתם, אבל אני חושבת שהוא הלווה להם כסף. לפעמים רמז שהוא עובד על משהו גדול, והיה נועל למשך ימים ולילות את חדר העבודה שלו. פחדתי שלא יתחיל שוב להשתעל; הייתי אומרת לו, תראה, תעבוד פחות, אתה הלא לא זקוק לזה. זה הרגיז אותו. לך אין מושג, צעק, מה זה ליצור; אומן חייב ממש להישרף ביצירתו ולהקריב למענה הכל, את האני שלו, את כל חייו – – – ואחר־כך שוב היה מתבטל במשך שבועות, לא עושה שום דבר, רק מתגלגל ומסתובב – היה אומר שהוא מתרכז. ובכן, אני לא מבינה בזה, אבל לפי מה שראיתי, היצירה הזאת היא עבודה מאד מוזרה.
פניו לא היו טובים; התחיל להיות קל להפגע ולהתפרץ – זה לדבריו הטמפרמנט האומנותי; אבל אני חושבת שמשהו הציק לו. כל הזמן דיבר על העבודה הזאת שלו, שזאת תהיה יצירת חייו; זה נועד להיות אופרה, לי רק היה מוזר שלפעמים היה מכנה אותה ‘יהודית’ ולפעמים ‘אבלרד והלואיזה’; עכשיו – אמר – הוא עובד על הליברית, ותיכף אחר־כך יתחיל בהלחנה. בראשו זה כבר כולו גמור, רק לכתוב את זה עוד חסר. ופתאום טראך! עזב את הכל, וימים שלמים וגם לילות היה־כלא־היה; היה חוזר חיוור וקודח – רק עכשיו נכנס לדבריו להזיית אמת של היצירה. ואחר־כך לפתע פתאום נעלם לגמרי והשאיר מכתב שהוא הולך בעקבות שליחותו האומנותית. אתה יכול לתאר לך איך הרגשתי. ביום המחרת נודע לי שהוא ברח עם איזו זמרת מחו"ל. אני לא אקרא בשמה, אבל היתה זאת אשה מזדקנת, גדולה וחזקה כמו סוסה, אשר התחילה כבר לאבד את קולה, והיתה סוחבת אחריה ברחבי העולם שובל של שאריות תהילתה; אנשים היו באים לראות אותה ולצחוק…
זה מוזר, לי בכלל אין טבע של קנאית, אולי יש לי דם של דג; ואולי כבר מזמן לא היו הדברים ביני ובין בעלי כאלה שאחוש קנאה – אינני יודעת. אני יותר התביישתי, שברח כמו נער, טיפש ומאוהב, ושהבושה היתה כל כך ברבים; ספרו שלכוכבת הזקנה הזאת היו פרשיות כאלה בכל עיר שבה הציבה את רגלה. כעבור עשרה ימים חזר הביתה בתשובה; כרע לפני ברך והתוודה, שהיה מוכרח לעשות את זה, שבאשה הזאת הוא מצא את הטיפוס של ‘יהודית’ שלו, ושהיא היתה לו למקור השראה שאין למעלה ממנו. האומן מוכרח להקריב הכל, הכל, למען יצירתו, טען בעין דומעת, ומוכרח לרמוס הכל למען סיים את יצירתו. לאומן יש זכות לכך, צעק כמיואש, ותפס את ידי; את חייבת להבין אותי ולסלוח לי, אצלך אני מרגיש כל כך בטוח –
אני בכלל לא רבתי אתו; רק חשבתי בלבי כמה כסף היה מוכרח ללכת על זה. אז תשמע, אמרתי, אתה יכול להשאר פה; שם החדר שלך, ובפני אנשים לא קרה כלום. אבל בכספי כבר לא תעשה; אני אתן לך דמי כיס, ואת ענייני אנהל בעצמי. היה לי כמעט מוזר איך אשה מסוגלת להקשיח את לבה. הוא הלך נעלב, ומאותו זמן היה רשום על פרצופו שפגעתי בו נורא וגרמתי לו עוול.
בני האדם משונים; מקודם, כאשר ידיו היו מלאות כסף, הוא היה כמעט קמצן; עכשיו ביזבז את דמי הכיס מייד עם קבלתם, ואחר־כך היה מסתגר בחדרו ויוצר. הוא ירד מהדרו במידה מופרזת, ואפילו התחיל לשתות; פעם או פעמיים תפסתי שהוא לקח קצת כסף מארנקי – לא אמרתי כלום, אבל כנראה הרגיש שאני יודעת; הוא התחיל לרמוז שכדאי שאשגיח על כספי מפני המשרתים. נו, הייתי מניחה מזמן לזמן קצת כסף פה ושם, שייקח; כל אחד מאתנו ידע שהשני יודע, אבל לא הנחנו לדברים להתגלות במפורש, שלא נצטרך להתבייש זה מפני זה. אז התחיל גם במגעיו עם אנשים משונים, כמו קנר העיוור – ממנו ממש פחדתי; מר פולטין תמיד השקה אותו בקוניאק עד שכרה, ואז הקנר הזה התחיל לצווח ולהרביץ בפסנתר, נו, היה ממש מטיל אימה. אני יודעת, הייתי חלשה; הייתי צריכה להפסיק את זה; חיה כזאת הלא לא שייכת למגורי אדם. אבל אני אומרת לך – חשבתי, אלה מוזיקאנטים, את אל תתערבי; לפחות יש לבדריך חוויה אומנותית והוא לוקח אותה כל כך ברצינות. האמת היא, אותם ימים היה כל הזמן כותב משהו ושוב מוחק, מנסה לנגן בפסנתר ושוב רץ לרשום את זה; לילות שלמים שמעתי אותו מרעיש ומתהלך בחדר אנה ואנה. הוא רזה להחריד, רק האף בלט לו בפנים והשערות הפרועות עטרו את ראשו. “עכשיו אראה לכולם”, היה אומר, “מה חבוי בתוכי! אתם עוד תראו מי זה בדה פולטן, אתם כולכם!” תוך כדי כך היה פוער עיניים ממש לוהטות, כאילו גם אנחנו, שהיינו משרתים אותו כמו עבדים, היינו שנואי נפשו. וכל הזמן בחברת אותו קנר העיוור; לפעמים היה אוסף אותו גם בלילה באיזה בית מרזח וסוחב אותו אליו הביתה, וכאן היו צועקים ומכים בפסנתר; בבוקר היינו מוצאים את קנר ישן אפילו בחדר המדרגות – אתה רואה, את כל זאת הייתי מוכנה לסבול; אמרתי בלבי, אולי באמת מר פולטין מלחין משהו גדול והוא זקוק להשתוללות בוהמית שכזאת. פעם נפלה ביניהם מריבה נוראה; אני שמעתי צעקות, זרקתי על עצמי חלוק ורצתי לחדרו של האדון. הקנר הזה יושב בכורסה, בועט סביבו וצורח כמו חזיר נשחט, וכאן על פניו יורד לו דם; מר פולטין עומד מעליו, סכין בידו, קצף סביב לפה, ומגלגל עיניים כמו מטורף. או אז עשיתי סדר, אל תשאל; הקנר הזה לעולם לא נראה עוד אצלנו. מר פולטין פרץ בבכי, שהגבר הזה סוחט אותו מבחינה אומנותית, שהוא גונב את רעיונותיו; לכן, אמר, איבד את עשתונותיו, והיה אולי הורג אותו אלמלא הופעתי אני. היה צורך במאמץ להרגיע אותו, עד כדי כך היה נואש; אפילו רצה לקפוץ מהחלון. אדוני, חיים קלים לא היו לי!
לזמן מה הענינים נרגעו; מר פולטין כתב בהתמדה, שקט כאילו כלום. סיפר שהוא כבר מסיים את האופרה על יהודית והולופרנס; שזה חומר נפלא. היה מנגן בפסנתר איזה אריות ומעברים; אני במוזיקה לא מבינה הרבה, אבל אגיד לך, נגיד הסצינה שבה יהודית נכנסת לאוהלו של הולופרנס, – יכולת להרגיש ממש מחנק בגרון: תאווה כזאת פראית כמו עווית, – אני ממש לא יודעת איך בעלי הגיע לזה. תוך כדי כך היה פרוס על שפתיו אותו חיוך קטן של נצחון, שלפנים כל כך אהבתי. עזוב, הוא בכל זאת חייב היה להיות מוזיקאי גדול. אולי גאון, אינני יודעת. אמרתי בלבי, נו, נשואין של אושר אולי לא היו לי, אבל אם בדריך יכתוב משהו גדול, לפחות לא חייתי לשווא.
אותם ימים היה בא אלינו מוזיקאי אחר, מר טרויאן היה שמו; אבל הוא בכלל לא עשה רושם של אומן: ארוך ורזה, משקפיים על האף, יותר כמו איזה מדען; כזה אדם שקט, ביישן ומנומס. הוא היה סגן מנצח האופרה או משהו כזה, ושמעתי שהוא מוזיקאי בחסד. הוא היה יושב עם מר פולטין כל אחרי הצהרים ורק דיברו בשקט וליטפו את קלידי הפסנתר. תמיד הבאתי להם בעצמי קפה ועוגיות, ומר טרויאן זה היה מייד קם, כמו נשוך, לקוד קידה; בכל מקום מסביב היו פזורים דפי נייר־תווים – מר פולטין היה כולו להוט, רק שכבר אהיה בחוץ; עד כדי כך היה שקוע בעבודה הזאת. ועל שום דבר אחר אי־אפשר היה לדבר אתו – רק על האופרה הזאת; הוא הסביר, שזו עבודת ענק לעשות את התזמור או משהו כזה. פעם כמעט שהתנגשתי במר טרויאן הזה, בצאתו בעד הדלת; הוא נעצר והתחיל לגמגם: “גברתי… גברתי, תגידי לו שיעזוב את זה… או שישנה את זה לגמרי! אני מבקש ממך, אנא תגידי לו.”
היה לי צר על בדריך שהשקיע בזה כל כך הרבה עבודה – “האם אתה חושב,” שאלתי, “שאין לו כשרון?”
“אך לא,” פלט במעין חוסר סבלנות. “כשרון יש לו, אבל… אני לא שם על כשרון. כשרון זה לא כלום. בשביל מוזיקה צריך אדם משהו… יותר, משהו שאיננו רק באוזניים – –” הניד את ידו, לא ידע איך לומר זאת. “תגידי לו… שיעשה מעצמו אדם אחר! שלום!” ונעלם. אדם משונה. בזמן ארוחת הערב אמרתי למר פולטין כבדרך אגב, שאולי לטרויאן זה יש איזה הסתייגות מהאופרה שלו.
פניו הסמיקו והוא הניח את המזלג. “אמר לך משהו?”
“מה פתאום,” אני אומרת. “רק היה לי רושם כזה. האם הוא מבין כל כך גדול במוזיקה?”
מר פולטין משך בכתפיו. “מבין, אבל… אין לו טיפת דמיון. לחבר, נגיד, אורטוריה, זה כן – אבל בשביל אופרה צריך להיות דמיון ממש שטני. איפה טרויאן, הוא כזה פאקיר באומנות, יבש כמו חציר… אומן הרי לא יכול לחיות כמו נזיר.” וכן הלאה – כך הוא התחיל לדבר על זה מעצמו, ותוך כדי כך כאילו היה רב עם מר טרויאן; שאומנות אי־אפשר לעשות בלי תאוות, שאומן חייב להיות מגורה מבחינה רגשית ויצרית, ומי יודע מה עוד.
“אני יודעת,” אני אומרת לו, “מה שנוגע לגירויים האלה. אני כבר שמעתי שאתה שוב מסתובב בעקבותיה של איזו זמרת.” – סיפרו שזאת נערה צעירה לגמרי, שרק זה עתה בקעה מהקונסרווטוריון וכבר פעם או פעמיים שרה כמה תווים בתיאטרון. אני כבר אמרתי, אינני יודעת לקנא, אבל כאשר הוא עצמו העלה את הנושא, אז לא אשחק את החרשת, נכון?
מר פולטין לא הניד עפעף. “תתארי לך,” צעק, "הטרויאן הזה חושב לו, ש’יהודית' איננה בשבילה! ‘יהודית’ כזאת מובהקת, יחידה במינה! רק עוד לעורר בה את הנשיות התהומית, את הטירוף האירוטי – " ואני כבר לא זוכרת מה עוד; אני, אתה מבין, אינני אוהבת במיוחד דיבורים שכאלה.
“ואתה הוא זה שרוצה לעורר בה את כל הדברים האלה, מה?” אני אומרת לו.
הוא התנפח, כאילו זה מובן מאליו. “ומדוע לא?” התפרץ בבטחון עצמי. “שתדעו לכם, אני אעשה ממנה אומנית גדולה, אני, בדה פולטן! היא יכולה רק לשמוח שפגשה בי! בי יש משהו ברברי, משהו הולופרני; אני אלוש אותה לתפקיד של יהודית בגוף ובנפש – –” תאר לך, את זאת הוא אומר ליד השולחן לרעייתו־כדין־וכדת! מעולם לא ראיתי אותו בוטח בעצמו באופן כל כך גרנדיוזי; הוא צעק דברים על עצמו, על היותו אומן וגם איך כולם רוצים לשעבד אותו, גם כזה כמו טרויאן ומי לא; ושוב על זה איך הוא בז לסביבה הזעירה והבורגנית – – ועוד, מה יכול היה השם בדה פולטן להיות בעולם הגדול! אבל עכשיו כבר ילך בכוחו זה להגשים את שליחותו ללא התחשבות; רק עכשיו הוא מרגיש את כוחו היוצר הנורא והברברי –
היה קצף על שפתיו, סנטרו רעד, והוא היכה באגרופו בשולחן. אני אומרת לך, לי פתאום היה צר עליו. אוי ואבוי, חשבתי בלבי, אם כך, מסכן, המצב של האופרה שלך כנראה בכי רע, וכלום כבר לא ייצא ממנה! ככה פתאום, בו ברגע, הבנתי את זה, אני אפילו לא יודעת איך; כנראה מפני שהתרברב כל כך, ממש אחוז עווית של יאוש. כנראה שכבר לא תעשה דבר, בן־אדם, ותצטרך להשלים עם זה. כמעט שהוקל לי איכשהו; הוא יעזוב את האומנות ולפחות יהיה שקט… ממשהו צריך לחיות, ואנחנו כבר לא בני עשרים, אז למה כל כך להתייסר! לא שלא הייתי האשה המאושרת ביותר בעולם אילו בדריך היה עושה משהו גדול ונוחל הצלחה; אבל בנו, הנשים, יש לפעמים משהו כמו שאיפה או צורך להיכנע. את מרגישה אחר־כך איכשהו יותר בבית או ככה.
כמובן, זמן מה כמעט שאי אפשר היה אפילו לראות אותו בבית, הוא היה בריצה מתמדת בעקבות הזמרת הזאת; רק בבקרים היינו שומעים אותו שורק ושר בחדר האמבטיה, ככה בכדי להראות כמה הוא מאושר וצעיר; תמיד פרח בדש בגדו, מגוהץ ומפיץ ריח בושם, וקורן סביבו. נו, אני חושבת, שלא כל כך הצליח אצלה. היה חוזר הביתה רק לפנות בוקר, בכדי שנחשוב שהיה אצלה ללילה; אבל סיפרו לי שהוא יושב בדד לגמרי בבתי קפה ובבארים ומחכה עד שעת הסגירה, ואחר־כך עוד מסתובב עד אור הבוקר ברחובות. העוזרת ראתה אותו בבית מול הראי, צובע לו כתמי אודם שפתיים בלחי, שייראה כמו מנושק בבואו בצהריים לארוחה, לבוש חלוק ומפהק לרוחב הפנים – איזו קומדיה! חשבתי לעצמי, הוא וודאי עושה את הדברים האלה בכדי שלא נרגיש שחדל מכתיבת האופרה. אבל הוא לא חדל; אני לא יודעת איפה הוא הגריל את האיש הזה, מולנדה, ופלא שלא הכניס אותו לגור אצלנו; שוב היה מסתגר אתו בחדר העבודה ונתן לנו להבין שהוא עובד על האופרה, שהוא מסיים את ‘יהודית’ שלו – פעם מצא בעתון את שמה של הזמרת הצעירה שלו. הניח את העתון וסינן ברישול: “הבחורה הזאת מספרת שהיא תשיר את ‘יהודית’ שלי! משוגעת! על זה היא עוד קטנה…” בזה נגמר הענין.
מולנדה זה היה פעם סטודנט לרפואה, אבל יותר התעסק במוזיקה ובהוללות; סיפרו שהוא ניגן בשביל תלמידי רפואה בבתי מרזח וחיבר פרודיות ושירים. היה צעיר, בעל פרצוף נפוח ומוקיון, שלעג לכל דבר; אבל מוזיקאנט מבטן ומלידה, המוזיקה פשוט נזלה לו מהאצבעות. עזב את הרפואה וכתב שלאגרים, טנגו ודברים שכאלה; אומרים שהוא עשה בזה לא מעט כסף. אחר־כך לפתע פתאום נעלם וצץ מחדש באמריקה, באיזה וארייטה, או להקת כושים איזושהי, כמוזיקאי אקסצנטרי. בסוף חזר, ריקא שהתנוון, והיה שותה, משהו נורא; אז מצא אותו מר פולטין וקשר אתו קשר של שותפות. הם היו מבלים ימים שלמים בחדר העבודה של האדון, רבים ביניהם ומנגנים בפסנתר; אבל בסוף יצא מזה תמיד איזה ואלס או טנגו. צריך היה לראות איך מולנדה זה העווה את פניו וקיפץ על השרפרף כאשר דפק בקלידים וזימר את היצירות שלו; לא יכולת שלא לזעוף ולצחוק בעת ובעונה אחת, כזה הוא היה מוקיון וליצן. אני לא יודעת איך שניים אלה יכלו להיות רתומים יחד; בדריך היה מטבעו יותר רציני וחגיגי – – בערבים יצאו להתהולל, כמובן אם היה למר פולטין קצת כסף. לפעמים היה הליצן הזה מולנדה כמו מיואש, ואז שתה עוד יותר; אז היה מגיע חיוור ופרוע ומנגן בפסנתר באריכות ובפראות כזאת… עד שיצא מזה שוב אותו המקצב המטורף המוכר שלו.
עד אשר בסיום תקופה פרועה שכזאת הם פתאום התפכחו ורק התגודדו ראש־אל־ראש; בסוף אפשר היה לשמוע מחדר האדון כל מיני מנגינות פוקסטרוט וטנגו ושוב סרנדות של זימה – אתה יודע, אני אוהבת מוזיקה שמחה, יותר מאשר את הרצינית, אבל… אינני יודעת איך לומר זאת: לבדריך זה איכשהו לא התאים. התחילו לבוא אלינו אדונים גדולים, הכל היו איזה דירקטורים: כאלה כל־יכולים, כל אחד מהם היה נראה כאילו שייכת לו חצי אמריקה; ומר פולטין העמיד פנים של חשיבות רבה וקרא לזה ישיבת הנהלה; מהישיבות האלה יכולת לשמוע את קולו הצוהל של בעלי ואת דפקוקיו של מולנדה בקצב הפוקסטרוט – נו, זה מאד לא מצא חן בעיני. ערב אחד דיבר מר פולטין קצת סחור־סחור ורמז שסוף־סוף הוא כבר צריך באמת להתחיל במשהו ושעכשיו יראה לכל מה בדה פולטן יודע; שהוא גם רוצה כבר פעם להרויח קצת כסף משלו ולחיות כמו מלך – ובסוף יצא המרצע מהשק, בסגנון גדול ובהתרגשות רבה. תכנית כבירה, אמר. הוא יכתוב עם מולנדה אופרטה לסרט. הליברית כמעט גמורה, ומה שנוגע למוזיקה – שלאגרים כמו ברקים ורעמים. היום הולכים רק סרטים, הכריז, והגיע הזמן שיקחו אותם לידיים אומנים אמיתיים; בהתחלה אמנם צריך לבוא עם משהו יותר קל –
חנק לי בגרון, כמה שרחמתי עליו; כנראה הוא הבחין בזה, והתחיל להבטיח לי שזה יכניס הון תועפות, ואחר־כך הוא ישוב אל ‘יהודית’ שלו. הוא סרק את בלוריתו באצבעותיו וצעק כמו תמיד כשרצה לשכנע את עצמו. כאשר תהיה לו הצלחה עולמית עם הסרט, תחדור גם ‘יהודית’ לעולם כולו. רק בשל כך, רק בשל כך הוא עושה את זה. אל תחשבי, היום גם מוצרט או סמטנה היו כותבים לסרטים, טען בלהט; וחוץ מזה הליברית הזאת כל כך פואטית –
תשמע, אני אומרת לו, אז יש לך שוב רומן עם איזו שחקנית קולנוע?
הוא נרתע והסמיק. “מדוע את חושבת? זה מובן מאליו שעלי לקיים ישיבות עם אומני הקולנוע! יש שם תפקיד נשי משהו עצום, הלואיזה… בשבילו יש לנו זמרת נהדרת; השם חדש, אבל הילדה הזאת היא חתיכה, וקול וסקס־אפיל – בסרט צריך להיות סקס־אפיל, את מבינה? אל תפחדי, זאת תהיה הצלחה אדירה! הנקבה הזאת תגיע פעם להוליווד, את זה אני יכול לתת לך בכתב –”
חכה, אני אומרת לו, זה לא כל כך מעניין אותי; אני רוצה יותר לדעת, מדוע אתה בא עם זה אלי.
זה ככה, התחיל, ועכשיו זה יצא ממנו פרט־אחרי־פרט. מפיקי הסרטים נלהבים, לדבריו, מהרעיון הזה, ובהחלט רוצים להיכנס לזה; זה כבר מוסכם. אבל אם רוצים להגיע להצלחה עולמית, יש צורך בהשקעה בתפאורות, ועוד. זה מובן מאליו שהכסף הזה יחזור לפחות פי שלושה; אבל צריך להתחיל בהשקעת מזומנים, בכדי לתת לרעיון הזה מה שמגיע לו –
כמה? אני שואלת אותו.
מר פולטין בלע כמה פעמים, עד שפיקתו קיפצה בגרונו. אפילו לא כל כך הרבה, הוא אומר. היה מספיק… מיליון וחצי. סכום מצחיק לעומת מה שזה יחזיר בבטחון מלא –
ולך יש מיליון וחצי? אני אומרת לו.
מר פולטין המשיך לבלוע ולסרק את שערות ראשו באצבעותיו. זאת אומרת… זאת אומרת, הוא הביא בחשבון שאני הייתי יכולה למכור בית אחד או שניים – (עליך לדעת שמחמשת הבתים שירשתי מאבא – שניים כבר לא היו.) ועוד: זאת תהיה השקעה עצומה בשבילי; הוא יתן לי התחייבות שחור על גבי לבן, שתוך שנה הוא מחזיר לי כפליים. אם אני אומר לך, צעק, אז את יכולה לסמוך על זה! זאת הרי יצירה שלי, וגם לך צריך להיות איכפת שסוף־סוף אכבוש את מקומי – –
חכה רגע, אמרתי לו. אני כבר שילמתי בעד הנשואין שלי בשני בתים, אם לא למנות את הנסיון שרכשתי. אבל זה לא חשוב. אם כי לא עד כדי כך לא חשוב שאני אעזור לך ככה להשליך את כבודך כמוזיקאי. לא, לענין הזה אני לא נותנת פרוטה שחוקה אחת. ויותר, אני מבקשת ממך, אל תדבר על זה אלי!
מר פולטין קם, בעיניים דמועות, והעמיד פנים שהוא רוצה ללכת. לזה לא צפיתי, הוציא מעצמו מתוך עלבון, שאת כל כך לא תאמיני לי! אני נשבע לך שאני עושה את זה בשביל ‘יהודית’ שלי! לכל כך רבים הצעתי אותה… הוצאתי מאות ואלפים בעד הכנת העתקים, אבל עד שאדם לא כובש את מקומו כמלחין, הכל לשווא. אז זהו הסוף שלי, לחש והניד ידו מתוך יאוש. הסוף, הסוף! הלך אל הדלת ונעצר כשהידית בידו. שתדעי, מלמל, אני עכשיו אצטרך לירות בעצמי!
אתה? אני אומרת. שטויות!
הוא עמד בראש שמוט כמו ילד המתוודה על משהו. זאת אומרת… הענין הוא שחתמתי על שטרות, גמגם על סף הבכי.
על כמה?
על… שבע מאות אלף. – אחר־כך התברר שזה היה מיליון ומאתיים אלף; אבל זה כבר היה לדידו רק פרט קטן.
אלהים אדירים, בן־אדם, איזה שטרות, כשאין לך פרוטה לנשמה!
אני אמרתי להם, שאני שותף לבתים שלך, גמגם, מדוכדך. אני לקחתי בחשבון שאת תשקיעי בזה את הכסף… כאשר זאת הצלחה כזו מובטחת…
אל־אלהים, אני צועקת, משוגע, זאת הלא מרמה, מה שעשית!
אני יודע, הוא מוסיף. אבל עשיתי את זה בשביל ‘יהודית’. אני יודע, אני אדם אבוד. טוב, צרח בזעם והשליך את ראשו לאחור, אז תהרגו אותי! בדה פולטן לא מבקש מכם כלום!
לי זה הספיק. ככה, ואתה עוד תשחק את הנגזל, חשבתי בלבי. תעשה מה שאתה רוצה, אמרתי, אבל אני מוסרת את הענין לעורך־דין שלי. בינתיים מיותר להוסיף לדבר.
כל אותו הלילה רחש מר פולטין בחדר עבודתו, פתח וסגר ברעש מגירות ומפעם בפעם ניגן כמה אקורדים בפסנתר כאילו הוא נפרד ממנו. בבוקר נעלם, ועשרה ימים לא הראה את פניו. בחדר נשאר רק סרחון משריפת ניירות; על השטיח ליד האח היה מונח דף שרוף עם הכותרת: “יהודית, אופרה בחמש מערכות. חיבר והלחין בדה פולטן.” ובתוך האח המון נייר שרוף. הסתכלתי; היה זה רק נייר תווים ריק לגמרי.
העורך־דין שלנו היה איש זקן וחכם, ידיד של אבא מנוחתו עדן. בתור משפטן הוא יעץ לי: תניחי לעניין, שיעמידו אותו לדין, נוכל שכמוהו. אבל בתור ידיד ותיק של המשפחה הוא הסכים מכל הלב, כאשר ביקשתי ממנו שינסה איכשהו ליישב את העניין. בתנאי אחד, גברת קרליצ’קה, אמר: שאת תתגרשי מהשחצן הזה; אחרת לא תישאר לך אפילו ידית־של־דלת מחמשת הבתים שאבא שלך, זכרו לברכה, בנה. אני לא יודעת איך הוא עשה את זה; בסוף הוא קנה את השטרות האלה בארבע מאות אלף בערך ונעל אותם בכספתו.
בינתיים חזר מר פולטין הביתה, מדולדל כאילו לן על ספסל בגן הציבורי; אמר שהוא רק בא לקחת כמה דברים, אבל שמח מאד כאשר העוזרת הביאה לו על מגש ארוחת צהריים; היא סיפרה שכמעט פרצה בבכי: איך הוא הודה לה ואיך שסנטרו רעד מהתרגשות. בחדרו הוא היה שקט כמו עכבר קטון; כל הזמן כתב משהו או ניגן בלחש בפסנתר. אחר־כך אסף את התווים שלו והלך אתם לאיזה מקום; היה כבר נובמבר, והוא בכוונה לא לקח מעיל ורץ ככה במקטורן הקטיפה ובעניבה המעופפת, שייראה כמו אומן רעב. אלה היו קפריזות כאלה שלו.
כאשר העורך־דין שלנו זימן אותו בענין הגט, פרץ מר פולטין בבכי. אני מודה, אמר. אני מודה: לחלוק את חייך עם גורלו של אומן – זה גיהינום. תגיד לגברת שרלוטה, שאני מחזיר לה את חירותה. – – לא עשה שום קשיים; היה כל כך נכנע ואדיב – – רק כאשר אמר לו העורך־דין שאני קובעת לו קצבה חודשית צנועה שהוא יכול לבוא לקבל במשרדו, התיישר, הסמיק וצעק כנעלב: מה? כסף? אתה חושב שאני קבצן? מוטב לי להתפגר מרעב מאשר לקבל נדבות!
טוב, אומר העורך־דין, אני אמסור את זה לגברת קארלה.
מר פולטין, סיפר העורך־דין, תפס את ראשו ופרץ בצחוק של משוגע נואש. אתה צודק, מלמל, אני באמת קבצן! אני אומן! אני מבקש ממך, אולי אפשר לקבל מפרעה של חמש מאות כתר?
מאותו זמן אינני יודעת עליו הרבה. פעם פגשתי אותו ברחוב – נו, מה אומר לך איך הרגשתי! הוא נראה כמו משוגע, בלוריתו המתולתלת אל־על, סביב הצוואר רצועת משי מלוכלכת ותחת בית שחיו נייר תווים – – כל חודש היה מופיע במשרדו של העורך־דין לקבל את הכסף, גאה כמו אל, רק הכניס את הכסף ברישול לכיסו וסיפר שהוא מנהל משא ומתן עם זלצבורג או עם המטרופוליטן אופרה באמריקה על הפרמיירה של ‘יהודית’. או שהיה מספר שרק עכשיו הוא מרגיש בן־חורין, שהאומן הוא אומן־באמת רק בעוני וברפש, ודברים כאלה. פעם בא כמו קודח, ואמר שבעוד שבוע תוצג ‘יהודית’ לנסיון באיזה אולפן הסרטה, רק לקהל מוזמנים; יבואו לראות אותה מנצחי אופרות ומפיקים מכל העולם. תוך כדי כך הוא נתן לעורך־דין שני כרטיסי כניסה – אחד בשבילך, אמר, והאחר, אם אולי מישהו יהיה מעוניין.
נו, מובן מאליו, לא הלכתי.
בערך כעבור שבוע קיבלתי הודעה, שלקחו אותו לבית משוגעים; כעבור יומיים הלך, מסכן, לעולמו. בעתונים לא הוזכר דבר מותו אפילו במלה אחת – – ערכתי לו הלוויה מכובדת בקרמטוריום; תמיד ביקש שגופתו תישרף – כמו פניקס, היה אומר. בכל זאת באו להיפרד ממנו עשרים או שלשים איש, רובם המוזיקאנטים שהיו באים אלינו לאותן ערביות מוזיקליות. אבל גם מר טרויאן היה שם, והביט בעצב כזה דרך המשקפיים שלו; גם הליצן מולנדה לא נעדר, עם חבורתו, ובכה כמו ילד. באה גם הזמרת הצעירה שהמנוח היה לפנים משוגע עליה, עכשיו כבר גדולה ומפורסמת – זה היה יפה מצדה. והכי מוזר – פתאום התחילו לנגן בעוגב את הלארגו של הנדל, כל כך מסעיר את הלב… זה היה פרופסור מפורסם של הקונסרווטוריון שניגן. ואחר־כך רביעיית מיתרים. המוזיקאנים הגדולים ביותר שלנו, תאר לך! ניגנו לו רביעיה של בטהובן… אני לא יודעת מי הוא שסידר את התהילה הזאת, אולי מר טרויאן או מי יודע מי; אבל זה היה כל כך יפה וכה רב הוד, שהוקל לי פתאום ויכולתי סוף־סוף לבכות. מר פולטין היה מוכרח להיות בכל זאת אומן גדול, אם ליוו אותו למנוחות אומנים שכאלה ולא רצו לקבל בעד זה תשלום. מה שלא יהיה, היתה לו הלוויה כמו מוזיקאי אמיתי.
– – – לפעמים אני אומרת לעצמי – אולי בכל זאת יכול היה ליצור משהו. אני בוודאי לא הייתי אשה בשביל אומן, אני יודעת, אבל הענקתי לו לפחות עושר חומרי והפרעתי לו מעט, ככל שאשה יכולה להמעיט להפריע. אולי לא הבנתי אותו מספיק; אבל אדם פשוט אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. לפחות מצבה יפה הצבתי לו: נבל מברונזה ולרוחבו ענף של עלי דפנה. וכתוב עליה רק: בדה פולטן. זה הכל.
5. פרופ' ד"ר שטראוס: אבילארד והלואיזה
הכרתי את מר פולטן כאשר הוא ארגן בביתו קונצרט ביתי בשיתוף “רביעיית הפרופסורים” שלנו (שני פרופסורים, נשיא בית המשפט והכנר הראשון המצויין שלנו, פקיד במכון האנטומי), שבה ניגנתי ויולה; זאת לדעת שהתכנית של הערביות המוזיקליות שבביתו היתה בדרך כלל טובה למדי. כאשר נודע למר פולטן לאחר גמר הנגינה בצוותא, כי העיסוק שלי הוא בעצם היסטוריה משווה של הספרות, הוא משך אותי אחריו לחדר השכן; הוא עשה עלי רושם של איש צעיר משכיל, עשיר ונעים הליכות, חובב נלהב של מוזיקה ושל כל דבר שיש בו יופי. ובכן, הוא משך אותי לצד ופתח, שהוא מוקסם מהחומר הגלום בפרשת אבילארד והלואיזה ושהיה רוצה לעשות מזה רומן, או אפילו אופרה; ושאעשה אתו חסד אם אספר לו משהו על אבילארד ותקופתו.
במקרה זהו תחביב שכזה משלי, אותן המאות האחת עשרה והשתים עשרה עם כל הסכולסטיקה שלהן ופריחת הנזירות; אני חושש, שאותו ערב שכחתי את עצמי והרציתי הרצאה סמינריונית על הנומינליזם של ימי הביניים, ניתחתי את ה־Glossulae super Porphyrium וחלקתי כדרכי על Schmeidler; שכן דעתי היא שמכתביהם של אבילארד והלואיזה אמיתיים לפחות בחלקם. מר פולטן הקשיב כאילו דברי מעניינים אותו עד מאד, אם כי לא ברור לי מה יכלו להועיל לו ה־Glossulae או ה־Introductio in theologiam של אבילארד לכתיבת האופרה; אבל בהתלהבות־של־פרופסור שלי לא חשבתי על זה. אפילו הבטחתי לו, שאם החומר הזה כל כך מעניין אותו, אוכל להשאיל לו את הספרות הנוגעת לענין לשם עיון. מר פולטן היה נלהב והודה לי מראש. מצא חן בעיני שמלחין או משורר מתיחס ברצינות כזאת לחומר שבידו ומשתדל לחדור לתוכו מהבחינה המקצועית; לכן שלחתי לו חבילה שלמה של מקורות, הוצאות לאור שונות של כתבי אבילארד, את Carriere, Hausrath ועוד. לאחר זמן פגשתי אותו, ואני שואל לשלום הלואיזה. הוא עובד עליה ללא הרף, המתיק אתי מר פולטן סוד; אהבתם של אבילארד והלואיזה היא לדידו הנושא המלהיב ביותר לחיבור אופרה שאפשר להעלותו על הדעת, שחברו בו תשוקה והתעלות הנפש. שמחתי בכך; שכן המאה השתים־עשרה, על המתח האופייני לה שבין הסדר הכנסייתי ובין הגורמים האנושיים המבשרים את ניצני הריניסאנס, היא באמת תקופה מעניינה ונהדרת. לא רציתי לבקש ממנו להחזיר לי את המקורות, כל עוד הם יכלו לשמש לו השראה או הנחיה. לדאבוני איבדתי לאחר מכן קשר אתו, כך שלא יכולתי עוד לשלוח לו את ההוצאה החדשה של הקונטרס משל אבילארד De unitate et trinitate Divina שכללה את פירושיו הביקורתיים של Geyer; היתה שם הערה מעניינת על מה נכלא אבילארד במנזר.
מאוחר יותר הגיעתני לצערי הידיעה שמר פולטן הלך לעולמו בעוני; הספרים שלי, בייחוד ההוצאה יקרת הערך של Cousin משנת 1849 שאין עוד להשיגה, אבדו כנראה לאחר מותו. חבל, חבל מאד, שהמלחין הצעיר המוכשר לא סיים, ככל הנראה, את האופרה שלו על אבילארד והלואיזה; אכן נדיר הוא שאומן ניגש אל חומר יצירתו, אשר שבה את לבו, ברצינות עמוקה וביסודיות מקצועית כזאת.
6. ד"ר י. פטרו: תמליל ליהודית
הוצגתי בפני מר פולטן באכסדרת התיאטרון במהלך הצגת בכורה כלשהי. כבר קודם לכן שמעתי עליו כעל איש צעיר ועשיר ביותר ועם זאת מסור לאמנות. בקשירת ההיכרות הראשונה עשה עלי רושם של עלם גנדרן במקצת ויהיר, אבל לבבי; לא מצא חן בעיני זקנקנו המגודל למחצה, המונוקל שלו, האלגנטיות הריחנית ושרשרת הזהב אשר לפרק ידו. לומר זאת בגילוי לב, חשבתי בלבי: סנוב. הוא לחץ את ידי בחום ובלהיטות ומייד הזמין אותי אליו הביתה “אל גברת שרלוטה ואלי, לאחת הערביות המוזיקליות האינטימיות שלנו”, כפי שהתבטא. הוא לחץ עד כדי כך שהבטחתי לו לבוא, אם כי באי רצון; אחר כך הגיעה גם הזמנה מודפסת:
Soiree musicale chez Mme et Maitre Beda Folten Comme chez soi
זכיתי רק לערבית מוזיקלית אחת שכזאת. פולטן, לבוש מקטורן קטיפה וענוב עניבה מתעופפת קיבל את פני בלבביות משתפכת. “תיכנס, תיכנס,” צהל, “כאן אתה בין אמנים!” אשתו היתה גבירה קצת חסרת הבעה, אנמית, אבל בעליל אשה טובה; היא הזכירה לי את דמותה של מרתה, אשר טעם קיומה הוא הדאגה לאוכל ושתיה, וחיוך ביישני ואמהי שבו זיכתה פה ושם אורח בודד, שלא ידעה, באמונה, על מה לשוחח אתו. הם שכרו בהשאלה שני מלצרים מבית הקפה שהכרתי אותם; הלבישו אותם במכנסיים קצרים, גרבי משי, ואפילו כיסו את קרקפותיהם בפיאות נכריות לבנות ומפודרות בכדי שיזיעו עוד יותר בהגישם תה ומשקאות. היו שם אולי כארבעים איש, – את רובם הכרתי; חציים היו נבוכים כמוני, בעוד שהמחצית השניה מהרה לאכול ולשתות ככל שאפשר יותר. הכל היה איכשהו מאולץ וחסר התאמה. פולטן הילך בין אורחיו בז’וביאליות עם מקטורן הקטיפה שלו, לזה טפח על שכמו, את זה משך אחריו אל המזנון, שם חיזר אחרי איזו גבירה מוזיקלית, – תערובת מוזרה כזאת של נדיבות, קולגיאליות, תצוגה ו־sans façon משפחתי מעושה או pas de chichi בוהמי. לבסוף הוליכו אותנו אל “חדר המוזיקה” והושיבו אותנו על הרצפה, על כריות, על כורסאות, או השעינו אותנו על האח או על משקוף הדלת – וקדימה לנגן; מלחין צעיר אחד ניגן סואיטה משלו לפסנתר, ואיזו עלמה הגישה עלי כינור יצירה של עלם שעיר וממושקף שליווה אותה בפסנתר, – אני חושב שזה לא היה רע; אבל תשומת לבי שלי היתה נתונה יותר לכך כיצד מר פולטן ורעייתו ישבו באמצע החדר בכורסאות, כמו זוג מלכותי, וסביבם רבצו על הרצפה ועל הכריות “האמנים האלה”; פולטן נענע בראשו כשעיניו עצומות למחצה, מעשה אומן, בעוד שגברת פולטין נשכה בשפתיה, ובעליל חשבה על ההוראות למשרתים. אינני יודע מדוע כל זה גירה אותי איכשהו לזעם; כנראה שאנחנו לא עשויים לפאר שכזה.
אחרי התכנית תפס אותי מר פולטן תחת בית השחי כממתיק סוד ומשך אותי אל הטרקלינון הסמוך. “אני כל כך שמח שקשרתי אתך היכרות,” ניסה לשכנע אותי בלהט, “והייתי מאושר לו יכולתי לסייע לך במשהו.” לא ידעתי על שום דבר שמר פולטן היה יכול לעשות בעבורי; הוא המשיך ואמר שהוא מעריך במיוחד ובאופן בלעדי את שיפוטי כמבקר תיאטרון ומומחה בתחום האסתטיקה. “הענין הוא שאני מצוי בעיצומו של חיבור אופרה ‘יהודית’,” הודיע תוך שהוא מסמיק קמעה. “כתבתי בעצמי גם את הליברית. לדעתי,” אמר כשאצבעותיו סורקות את שערו, “לדעתי צריך המלחין לכתוב את התמליל בעצמו; רק אז תהיה היצירה מקשה אחת; או אז אין ביצירה שום אישיות זרה, שום דימוי שאיננו משל השראתו הפנימית משלו – –”
כנגד זה אי אפשר היה, ככלות הכל, לטעון הרבה. פולטן חזר על הדבר כמה פעמים בלהט ופיתח את הרעיון בביטויים משתנים, עד אשר יצא המרצע מהשק, מה בעצם הוא רוצה ממני. שאואיל בבקשה ברוב טובי ואעבור על הליברית שלו. ושאומר לו בגילוי לב אם היא איננה עומדת במשהו בפני הביקורת החריפה ביותר. “אתה מבין, אני יותר מוזיקאי מאשר משורר,” הצטדק, ועוד פעם: כמה הוא מעריך ללא סייג את שיפוטי, ומה לא. מה לעשות: אכלתי אצלו שני כריכים, ונאלצתי איפוא לומר לו, שבחפץ לב וכיוצא בזה. הוא לחץ את ידי בחום. “מחר אשלח לך את כתב היד; ועכשיו, בבקשה, בוא נצטרף אל החבורה הצעירה.” החבורה הצעירה התחילה בינתיים לשתות כמו לוט ועשתה מהומה עד שהחלונות רעדו; עקרת הבית ליוותה את הנעשה בחיוך חסר ישע ומאולץ, ופולטן הרים קול: “רק בשמחות, ילדים, כמו בבית! כאן אתם בין אומנים!”
למחרת היום הגיע כתב היד, טבול בסל ענק עם יינות, ענבים, חסילונים ומה לא; היה לי חשק רב להחזיר לו את הכל. הליברית היתה נוראה; כמה חרוזים נאים או קטע נסבל, ואחר־כך עמוד או שניים של ברבורים פאראנויאיים; אחר־כך שוב קטע מבטיח של דיאלוג או סצינה בעלת תבליט כלשהו, ושוב אותו גבוב מלים מבולבל ומתרברב; התמליל ניסה להיות דימוני, ניסה להיות חושני, אבל למעשה היה מאניאקלי ומפלצתי בנפיחותו הפתטית. הדמויות הופיעו ללא התחלה וללא קשר ופתאום הלכו לאיבוד; חציים נשכחו על ידי המחבר ברשימת הנפשות הפועלות… במערכה הראשונה מאוהב ביהודית איזה רועה צאן בשם עזרון, במערכה השלישית הוא נהפך למצביא ירובעם, ובסוף נעלמים שניהם. פשוט – אנדרלמוסיה. לא ידעתי אל נכון, למה פולטן בעצם מתכוון; עלעלתי בכתב היד שנית וקראתי דיאלוג של הולופרנס, ערוך בחרוזים מצלצלים ומשתובבים, אירוניים מתחת לפני השטח, ולפתע הבנתי: את זאת יכול היה לכתוב רק Franta Kupecky!
לא עמדתי בפני היצר, לקחתי את כתב היד והלכתי בערב לראות את קופצקי בבית המרזח שלו. “תקרא את החרוזים האלה, פראנטיק,” אני אומר לו. “מה אתה אומר?”
קופצקי מצמץ בעיניו לעברי והעווה את פניו. “לא רע. אבל ההמשך, זה כבר לא שייך לשם.” עלעל בכתב היד ונד בראשו. אחר־כך פרץ בצחוק. “חברה',” קרקר, “חברה', זה מוצלח!”
“פראנטיק,” אמרתי, “תסתכל, המונולוג הזה של יהודית נראה כאילו כתב אותו Tereba, אתה לא חושב?”
קופצקי נענע בראשו. “אז גם טרבה,” מלמל. “נו, נכון, גם לו לא היה מה לאכול!”
“כמה הוא שילם לכם בעד זה?”
“הוא?” נהם פראנטה. “לי נתן שלושת אלפים בעד כל הליברית, קמצן מלוכלך; אבל בסלט הזה נשארו משלי רק שלוש חתיכות. את החרוזים הכי טובים הוא השמיט.” התחיל לגחך כמו פסל אליל סיני. “!Gesamtkunstwerk. אני רואה, את זה בטח כתבו לו לפחות חמישה אנשים! זה למשל הוא משל Vosmík. וזה,” התעכב על עמוד אחד, “ממי זה רק יכול להיות? ‘יהודית, הו יהודית, למה זה היססו רגלייך –’ את זה אני לא מכיר אפילו. ‘על חזי השעיר’ – זה יכול להיות Lhota. אתה זוכר את החרוז שלו: ‘… כרעם צעדם של גברים שעירים…’? אתה לא מכיר אותו? כזה צעיר וחלשלוש כמו תינוק…”
“תגיד לי בבקשה,” שאלתי אותו, “איך הוא היה מזמין אצלכם את העבודה?”
קופצקי משך בכתפיו. “נו, איך! הגיע הנה… כאילו במקרה. ברור, שמח מאד לפגוש את המשורר היקר –”
“לערביות המוזיקליות לא הזמין אותך?”
“לא,” אמר פראנטה בזקיפות קומה, “חזירים כמוני הוא לא מזמין. אצלו אתה צריך להיות בוהמי, אבל עם נעלי לקה. סלוני, מבין? כאן במסבאה הוא ישב אתי, המצנט! אני בכוונה העמדתי פני שיכור, שאוכל להגיד לו ‘אתה’ כמו שמדברים עם חבר; איך שזה התפתל –” התגלגל קופצקי מצחוק. “נו, ואחר־כך התחיל, ידידי, אני מלחין אופרה; את הליברית אני כותב בעצמי –”
“– בכדי שהיצירה תהיה כמקשה אחת.”
“זהו. אבל שהראש שלו מלא רעיונות מוזיקליים ואיננו יכול להתרכז כמו שצריך על הליברית. אילו יכולתי לעצב לו את העלילה ולכתוב לו כמה רעיונות ומונולוגים בחרוזים… שיהיה לו, כך אמר, קו מנחה זמני להשראה המוזיקלית. נורא הרבה דיבר, בן־אדם! לכזה מלחין בטח יש יסורי יצירה נוראיים…”
“ואתה ביקשת מקדמה, נכון?”
“מאין אתה יודע?” התפלא קופצקי. “שמע, אולי יש לך בשבילי איזו עבודה?”
“אין,” אמרתי. “והברבורים המטומטמים האלה שיש שם, את אלה כנראה כתב לו האדון המחבר בעצמו, מה?”
“איפה!” נהם פראנטה. “בשביל זה היה לו פייטן צעיר אחד, כזה בנעלי לקה, שתמיד מבקר אצלו.”
“משוגע?”
“כנראה שלא,” סבר המשורר קופצקי. “אבל אצל פייטנים אתה לעולם לא בטוח”.
★
כאשר בא פולטן לקבל את כתב היד, דיברתי אליו בערך לאמור: “תסתכל, פולטן, זה לא ילך. כפי שהואלת להעיר בצדק גמור, יצירה אומנותית חייבת להיות מקשה אחת. זה כאן, למה שקראת ליברית, נראה כאילו כתבו זאת חמישה אנשים. כאילו לקחת חמישה תמלילים, כל אחד ממישהו אחר, והדבקת אותם יחד בחתיכות, כמו בוחש בעיסה. אין לזה ראש ורגל. אין לזה עלילה מלוכדת. כל סצנה יש לה סגנון אחר, אינטונציה אחרת ודמויות אחרות… אתה יכול לזרוק את זה, פולטן!”
הוא בלע כמה פעמים מתוך דכדוך, ומצמץ בעיניו כמו תלמיד מסכן. “דוקטור,” גמגם, “האם לא היית יכול לתקן את זה במו ידיך? אני כמובן לא הייתי מבקש זאת חינם…”
“לא. אני שואל אותך, איך אתה יכול לקנות תמלילים מכמה אנשים, ואחר־כך להציג את זה כליברית שלך? דבר כזה הרי לא עושים!”
הוא התפלא ואפילו נעלב במקצת. “ולמה לא? ‘יהודית’ היא הרי נכס רוחני שלי! לעשות מ’יהודית' פואמה או אופרה, זה הלא הרעיון שלי, אדוני!”
“כן,” אמרתי לו. “רק שלפניך הגו את הרעיון הזה אחד – Joachim Graff ו־Nikolas Konac ו־Hans Sachs ו־Opitz ו־Hebbel ו־Nestroy ו־Kaiser ואופרות על הנושא חוברו על ידי אחד Serov ו־Wetz ו־Honegger ו־Goosens ו־ Emil Nikolaus von Reznicek – אבל זה איננו אומר שאי אפשר לכתוב על יהודית עוד תריסר אופרות נוספות,” הוספתי מהר משראיתי כמה הוא מדוכא. “תלוי איך תופסים את החומר הזה, לא?”
הוא התמלא בעליל שמחה ופניו אורו. “זה הוא! והתפיסה הזאת היא שלי במלואה! אתה יודע, איך הולופרנס מעורר בבתולה יהודית את האשה… כזה בולמוס מטורף של ארוטיקה; רק בגלל זה היא תרצח אותו… זה הרי רעיון נפלא, לא?”
כמעט רחמתי עליו; לא היה לו בעליל מושג, כמה כל זה כבר משומש. “ובכן,” אמרתי, “נראה לי שהמוזיקה יותר חשובה. אתה יודע מה, תבקש מאיזה מחזאי ראוי לשמו, שיכתוב לך בעצמו את כל הליברית; אבל שגם יחתום על זה, אתה מבין?”
הוא לחץ את ידי בחום והודה לי בהתרגשות. אני מבין אותו, הוא אמר, ונתתי לו טעם חדש לעבודתו – במה, אינני יודע. ושוב שלח סל מפואר כזה עם אננס, חרטומן ו“מרי בריזאר”. כנראה מכיון שהוא היה אומר על עצמו שהוא תאוותן ונהנתן בכל מאודו.
★
כעבור כחודש הופיע שוב, קורן יותר מאי פעם. “דוקטור,” הריע בתרועת נצחון, “אני מביא לך את ‘יהודית’ שלי! עכשיו סוף סוף זהו זה! הפעם השקעתי בזה את כל התפיסה שלי! אני חושב שהפעם תהיה מרוצה גם מהמבנה וגם מהעלילה –”
לקחתי את כתב היד מידו. “אתה כתבת את זה לבד, פולטן?”
הוא בלע קמעה. “לבדי. הכל לבדי. אני לא יכולתי להפקיד את ‘יהודית’ שלי בידי אחר. זוהי דמות כל כך לגמרי משלי –”
עלעלתי בכתב היד; כעבור כמה רגעים הבנתי. פשוט תרגום רשלני ופה ושם עיוות מחריד של ‘יהודית’ של Hebbel; לתוכה נדחפו כמה חרוזונים יבשים ומלגלגים של קופצקי, החזה השעיר של להוטה, ושוב קצת מהברבורים רפי השכל –
“זה מספיק לי, פולטן,” אני אומר. “מישהו סידר אותך. הלא ארבע חמישיות מזה הוא פלאגיאט של ‘יהודית’ של הבל! עם זה אסור לצאת לעיני הציבור.”
פולטן הסמיק ובלע. “אולי אפשר לכתוב… התגונן בקול רפה,” – ‘על פי מחזהו של הבל כתב בדה פולטן’."
“אל תעשה את זה,” הזהרתי אותו. “מה שמעוללים שם להבל, זה צועק לשמיים; על זה היה צריך להיות עונש מיתה. אתה יודע מה – אני מוטב מייד אשרוף את זה.”
הוא חטף את כתב היד מידי, ואימץ אותו אל לבו כמו אוצר. “רק תעיז, אתה,” צעק ועיניו ניצתו בשנאת ייאוש. “זאת היא יהודית שלי! שלי!! זאת תפיסתי שלי, רק שלי… מה כל כך איכפת ש־… ש־…”
“שמישהו כבר כתב את זה קודם, לא?” ראיתי שהוא לא תופס בכלל את הצד המוסרי, אם לומר כך, של הענין, ושהוא מאוהב ב’יהודית' שלו התאהבות ילדותית; האיש הזה היה אולי שולח יד בנפשו אילו ניסו להוציאה לו מראשו. משכתי בכתפי. “אולי אתה צודק, פולטן. אם אדם אוהב משהו מאד, אז במובן מסויים הדבר הזה שלו. תסתכל, אני מציע לך משהו: אני אחשוב על הליברית שלך שהיא סמרטוט ופלאגיאט, ואתה תחשוב עלי שאני אידיוט או מה שאתה רוצה, וזהו.”
הוא הלך נעלב עד עומק נפשו. מאותו יום לא הייתי בעיניו אלא נברן ספרותי, קפדן מנוון ומי יודע מה עוד. דבר אחד נכון: לשנוא הוא ידע כמו איש ספרות אמיתי. בזה לא היה שני לו.
7. וואשה אמברוז': הנדבן
היינו, בכיתת המצטיינים של הקונסרווטוריון, שלושה נערים עניים: הכנר Procházka, המכונה לאדיצ’ק, Mikes השמן והישנוני, הקרוי פאטי, ואני. ממה התפרנסנו, רק אלהים היודע; כנראה מזה שהיינו מלווים זה לזה כל הזמן את אותם עשרים הכתרים, אשר פאטי זכה להרויח ערב אחד בעבור נגינה בפסנתר במועדון לילה.
יום אחד קרא לנו מורנו ורבנו האהוב והודיע לנו בשמחה רבה: “בחורים, יש לי בשבילכם נדבן!” וסיפר שבא אליו חובב אומנות אמיד ואמר לו שהוא מוכן לתמוך בשניים או שלושה מלחינים מבטיחים לעתיד. מאה וחמישים כתר לחודש, בחורים, אמר לנו; זה לא הרבה, אבל אם תשתדלו להיות בסדר, יכול להיות שזה יהיה עם הזמן יותר. אז שלא תעשו לי בושות, חבריא, סיים הזקן הטוב בהתרגשות מה, ושתתנהגו כמו שצריך! תזכרו ללבוש חולצות נקיות ולא להניח את הכובע על הפסנתר. ועכשיו דאגו להסתלק ולהציג את עצמכם כראוי!
מובן מאליו שדאגנו להסתלק; מאה וחמישים כתר, זאת היתה בשבילנו מתנת שמיים שלא תיאמן. כאשר צלצלנו בדלתו של מר פולטן, היתה לנו הרגשה כאילו אנחנו עדר שלם של מלחינים מבטיחים בחליפות שחורות נוצצות, והשתדלנו להיות דקים ככל האפשר שלא ניראה כל כך רבים. משרתת הבית, סינר לבן קצר לשמלתה, ליוותה אותנו אל חדרו של מר פולטן; הוא היה ישוב ליד מכתבה ענקית, לבוש חלוק משי רקום חוטי זהב, וכתב. הוא הרים את ראשו, הרכיב את משקפיו אשר שיוו לו ארשת זקנה יותר וחמורת סבר יותר, וסקר אותנו אחד אחד בתשומת לב רבה. היה כנראה (לא ברור לי על סמך מה) מרוצה מאתנו, כיון שנד בראשו לעברנו בידידות ואמר: “אז זה אתם? המליץ עליכם בפניי המורה שלכם. הוא אומן גדול, רבותי! אומן ואדם גדול!”
מלמלנו שמובן שאכן כך. מר פולטן צלצל בפעמון וקם. אני נבהלתי שאולי עשינו משהו שלא כראוי ושהוא רוצה לזרוק אותנו החוצה; פאטי נשף בהתרגשות ולאדיצ’ק בחן בעיניו הגדולות את החדר המרופד קטיפה. אבל הם לא זרקו אותנו, רק המשרתת־החתיכה נכנסה לחדר וקדה קידת כבוד כמו על בימת תיאטרון. “אנני, תביאי לאדונים תה,” ציווה מר פולטן. “ושבו, רבותי! כאן, בבקשה!” מלמלנו אמנם שאנחנו ברצון עומדים, אבל הוא כפה עלינו לשבת בכורסאות שכמותן עוד לא ראינו. פאטי שקע כל כך עמוק, שהוא קפא על מקומו, לאדיצ’ק לא ידע מה לעשות ברגליו הארוכות, ואני פתחתי בשיחה בכך שהשתעלתי שעול קל וביישני. מר פולטן זינק לתוך כורסתו ושילב את קצות אצבעותיו הארוכות. “מאסטרו גדול,” חזר עוד פעם. “אני, רבותי, מברך אתכם על שהוא רבכם. בכלל ההתמסרות לאומנות היא דרך חיים יפה. יפה… וקשה. אני מיטיב לדעת מה יסורים כרוכים בהיות אדם אומן.” תוך כדי כך סרק בידו הארוכה את בלוריתו. “עליכם להיות נכונים לחיים קשים של התנזרות – –” פאטי מיקש המבוהל מצמץ, ולאדיצ’ק סייר בעיניו לאורך הוילונות והמרבדים. מר פולטן דיבר על חוסר ההבנה אשר אומן חייב להתיצב מולו, ואני מפעם בפעם פלטתי קולות שונים של הסכמה. כאן נכנסה משרתת הבית ובידה מגש ענק; לאדיצ’ק זינק לקראתה בכדי לקחת את המגש באבירות מידיה, אבל כנראה שזה לא היה בסדר, כי היא אפילו לא שמה לב לכך והציבה את תפארת התה לפנינו. כל חיינו לא ראינו כדבר הזה: ספלים דקים כמו נשמת אף, הכל מלא צלחות פריכות, כד של תמצית תה, כד של מים רותחים, צלוחית של רום, צלוחית של תמצית לימון, צלוחית של קצפת, קערה מלאת כריכים, צלחת של ביסקויטים, קערית של סוכריות ומי יודע מה עוד, ועכשיו היא סידרה את הכל לפנינו על השולחן. לאדיצ’ק סקר אותה ללא בושה בעיני הפייטן שלו והיה נראה כאילו רוצה להושיט אליה יד; פאטי הנדהם עצר את נשימתו ותחב בי אצבע מתחת לשולחן, ואני דאגתי בשבילם לשטף השיחה בכך שמפעם בפעם אמרתי “כן”.
“לשרותכם, רבותי,” עודד אותנו מר פולטן, ובעצמו מזג לנו תה. “בהיר? כהה?” שאל. אנחנו אותו יום עוד לא אכלנו; פאטי שלח את ידו אל בין הכריכים וכבר נשא אל פיו אחד העמוס לעייפה בנקניק ואלתית. עוד הספקתי בזמן לבעוט בו, שימתין. מר פולטן בינתיים מזג תה גם לעצמו ובחש בו לאט בכפית כסף; סוכר לא לקח. אשר על כן עשיתי כמוהו. פאטי הנבוך הניח את הכריך על המפה המרוקמת בכדי שלא ילכלך את הצלחת, וגם הוא בחש. מר פולטן המשיך לבחוש שקוע בהרהורים, ואחר־כך החל מחדש לשוח על גורלו העגום של אומן בימינו; הוא לקח ביסקויט, נגס ממנו פירור אחר פירור ולגם תה מר. עשיתי כמוהו, נגסתי פירורי ביסקויט ולגמתי תה מר. פאטי שלח אלי מבט שואל, וגם הוא לקח ביסקויט. אני מקווה שעשינו על מר פולטן רושם טוב. אחר־כך נעור לאדיצ’ק מתדהמתו, השלים את נפח הספל שלו ברום והתחיל ללעוט מהכריכים; לצערי לא יכולתי לבעוט בו. אני תמיד אומר שהכנרים האלה לא יודעים להתנהג ושהם לוקים ביוהרה. כאשר פאטי ראה אותו, אסף את הכריך שלו ונגס בו את שיניו. כנראה שזה לא היה צריך לקרות, כי מר פולטן נעץ בו את עיניו ואמר: “אתה אם כן פסנתרן, מר –, מר –?”
פאטי המסכן הסמיק, בלע את כל אשר בפיו והניח את חציו השני של הכריך חזרה על המפה. “מיקש,” הוציא מעצמו בקול חנוק. “כן.”
מר פולטן המשיך לשאול אותו, עת אשר לאדיצ’ק חיסל כריך אחר כריך. אחר־כך בא תורי; מר פולטן שאל באדיבות מאין אני, מי היה אבי, איזו מוזיקה חביבה עלי ביותר, ושאלות דומות ההולמות את גילי. אחר־כך הביט בלאדיצ’ק. לאדיצ’ק קם, התמתח כמו חתול שאכל לשבעו, וכאילו כלום הלך אל הפסנתר שעליו היה מונח כינור חום כהה; לקח אותו בידו, פרט בו כלאחר יד כיאה למומחה לדבר ובחצי פה שאל: “מיטנוואלד?” זאת היתה המלה הראשונה שהוציא מפיו.
פניו של מר פולטן קרנו. “כן. כמו ידו של מאסטרו Matthias Klotz. רגע, אראה לך את התעודה.” מיקש ואני החלפנו מבטים. חכה, לאדיצ’ק, זה לא יעבור לך ככה! בינתיים הניח לאדיצ’ק פרוחאזקה את הכינור הצרוד קמעה מתחת לסנטרו, עבר על פני מיתריו כמה פעמים בקשת והתחיל לנגן שיר מאת דה־פליה. הבחור הזה ידע להתנהג כאילו הוא מאז ומתמיד בקשרים רק עם נדבנים. מר פולטן שקע בכורסה והקשיב בעיניים עצומות ונד בראשו לאות שבח. “טוב,” אמר לבסוף. “האם יש לך משהו משלך?” לאדיצ’ק לא הניד עפעף ופתח בואריאציות שלו על שיר ילדים; גמר שלוש, אמר “כך”, הניח את הכינור וחזר אל הכריכים. מר פולטן שלח את מבטו אלי. וכבר ישבתי ליד הפסנתר ופתחתי די באומץ באנדנטה שלי; היום אני יודע ש“סיפחתי” בו לא מעט משל מורנו היקר, אבל אז הייתי די גאה באופוס 3 שלי. אחר־כך הגיע תורו של פאטי הגאון שלנו; הוא סבל מאימת ציבור נוראה וניגן גרוע את השאקונה הנהדרת שלו על נושא מקסים. מר פולטן לא אמר בתגובה דבר; עלי להודות שזה חרה לי במקצת – אמת, פאטי ניגן אותו יום רע מאד ובכל שגיאה העווה את פניו כמו ילד שמן העומד לפרוץ בבכי, אבל השאקונה הזאת שלו היתה לחן כל כך נקי, שכל מי שמבין ולו במקצת מוזיקה…, אלא ש – – מי מבין אותה באמת?
הענין הסתיים בסך הכל בטוב; מר פולטן פסק שהוא מעוניין בקידומנו, ובטאקט רב חילק לנו מעטפות סגורות; כפי שהתברר, היו בכל אחת שני שטרות טריים של מאה כתר. אפילו הושיט לנו את ידו בלבביות, ואמר שנחזור בעוד חודש לנגן לפניו משהו חדש. חזרנו הביתה חדורי אושר; היה לנו נדבן משלנו, היה לנו, על פי תפיסתנו, כסף כמו זבל ובכלל שמיים שופעי כינורות; רק לאדיצ’ק חזר כל הזמן בצער אל המשרתת; חברה', היה נזכר, שמתם לב לנעליים שלה, לכובעה? – מוזר, כאשר חזרנו לשם בפעם השניה והשלישית, היא כבר לא נראתה בעינינו כל כך יפה ומיוחדת; ומוזר עוד יותר – התברר שעם המאתיים לא היה חלקנו טוב מזה שבלעדיהם. איך זה, אינני יודע.
כעבור חודש חזרנו, כשכל אחד נושא תחת בית שחיו כמה דפי נייר תוים: חיבור מוזיקלי מוקדש למאסטרו בדה פולטן. לאדיצ’ק חיבר fandango לכינור בליווי פסנתר, אני הלחנתי שיר אחד, ופאטי הביא רונדו זעיר רומנטי לפסנתר. מר פולטן גילה שמחה כנה וגדולה; הוא התיישב בעצמו ליד הפסנתר, וניגן את השיר שלי תוך שהוא מזמזם את המנגינה; גם את הרונדו של מיקש ניגן ונד בראשו מתוך שביעות רצון. נגינתו היתה חובבנית למדי, אבל שליטתו היתה בעליל טובה וניכרה בו רגישות מוזיקלית. אחר־כך ניגנתי עם לאדיצ’ק את הפנדנגו; לאדיצ’ק עוד הוסיף באלתור, מעשה שטן, pizzicato a la guitarra, ופני מר פולטן ממש קרנו. “טוב, בחורים,” אמר, אתם גורמים לי נחת." אחר־כך פתח בשיחה על אמנות ההלחנה. “אני חושב, בחורים צעירים, שמשגה הוא להלחין מה שבדיוק עולה על דעתכם. אני הייתי נותן למלחין צעיר כזה שיעור בית, ועכשיו, בחור, תראה מה תעשה מזה! ההשראה האישית שעתה תבוא עד שתמצא את הסגנון שלך.” השתתק כמהרהר ולבסוף אמר: “אותי היה מעניין, אילו למשל שלושתכם עיבדתם נושא אחד. אז הייתי מיטיב להכיר אתכם, והייתי יכול ליעץ לכם לאיזה כיוון לפנות…” הוא החליק בידו על פני מצחו. “למשל… למשל איזו פתיחה קטנה: לילה במחנה צבאי. לילה כמו ערב קרב. זה דימוי מוזיקלי חזק, הלא כן?”
עיני פאטי כמעט שיצאו מחוריהן. “ו־… יש שם אור כוכבים?”
מר פולטן כיסה את עיניו בכפות ידיו. “לא. יותר כמו חשרת סערה. אני רואה ברקים אדומים באופק. במחנה נשמע קול תופים וחצוצרות מזעיקות משמר –”
“איזה צבא זה צריך להיות?” שאל לאדיצ’ק ביובש.
“למה?”
“בגלל הכלים.”
“נכון,” הסכים מר פולטן ונד בראשו לאות שבח. “נאמר… צבאו של נבוכדנצר המלך, שזה יהיה מאד אקזוטי.”
פאטי נראה מעוך. “אבל אלה היו עובדי אלילים,” הוא הפליט לבסוף.
מר פולטן הסתכל לעברו בפליאה. “זה היה מפריע לך?”
פאטי הסמיק, והיה בעליל אומלל לגמרי. “כאלה שלא יודעים עליהם כלום,” הוא גמגם. “אילו לפחות היו שם כוכבים… זה כבר ניתן יותר לביטוי!”
“האומן היוצר יודע להעלות בעיני רוחו הכל,” סבר הנדבן שלנו. “אבל אני לא אכריח אתכם. זאת היתה רק מחשבה כזאת שלי.” הפעם היו במעטפה של כל אחד שלוש מאות כתר. למרבה הפלא, לא האריכו ימים יותר מאשר המאתיים קודם. על הכסף רובצת כנראה קללה מוזרה: לעולם איננו מספיק, בין שיש יותר ובין שיש פחות.
כמובן שהסתערנו על משימתנו עם המחנה של נבוכדנצר, על מנת לשמח את לבו של מר פולטן. לאדיצ’ק החליט על אתר, שזה חייב להיות “כזה מזרחי” ודחס לתוך הפרטיטורה תופים תורכיים ותופי דוד למכביר והוסיף יללה מתמשכת ממרחקים, “כמו שירת המואזין” (רק שלאדיצ’ק התעקש לומר מוזאין); לי יצא איזה נוקטורנו לירי, עם רמז מבוייש קמעה של חצוצרה צבאית; בעוד שפאטי נאבק לתוך הלילה במחנה נבוכדנצר ותלש בייאוש את שערות ראשו, כי לא הצליח להכניס לשם את “הברקים האדומים באופק”. כל הזמן, טען, יש לו שם כוכבים, – לילה ללא כוכבים, אמר במר ייאושו, זה הלא בכלל לא לילה, זה רק חור שחור ושומם! בסוף יצא מזה לארגו הירואי זעיר לפסנתר, אולי הדבר הטוב ביותר שפאטי חיבר עד אז; אלא שלא היה לזה קשר רב עם מחנה צבאי.
הנדבן המיטיב שלנו היה מרוצה מאד; הוא התעמק ביצירותינו כשמשקפיו רכובים על אפו והניע בהשקט את שפתיו. “לא רע,” נהם בהערכה כשרכן על הפרטיטורה של לאדיצ’ק. “יללת התן היא רעיון טוב.” לאדיציק בעט בנו בהסתר שלא נגיד מלה על המוזאין שלו. אצלי הוא שיבח את השימוש בחצוצרה; אבל מעל הלארגו של פאטי הוא העכיר את פניו וחיטט בקיסם באוזנו. “קצת קריר,” פסק. “אין לזה הגודל.”
“כן,” לחש פאטי המדוכדך.
“שמע,” החליט מר פולטן, “לך אולי היה מתאים יותר כזה פסטורלה קטן. תאר לך עדר צאן… ורועה צעיר מנגן בקלמית שיר אהבה – –”
“כן,” לחש פאטי ומצמץ בהכנעה, אבל על לחייו העגלגלים השתרעה הבעת אימה; במצחו ניבעו טיפות זעה כאשר חשב על עדר הכבשים ושירת האהבה של הרועה. לאדיצ’ק קיבל כשיעור בית שיר לכת לכבוד מצביא ברברי. “בערך כך,” אמר לאדיצ’ק, מוכן לכל דבר, ותופף באצבעותיו בשולחן את נושא שיר הלכת הברברי. לי הקצה מר פולטן איזה חרוזים שאנסה להלחין אותם. אמר שזו מקהלת נשים המקוננות על אימי המלחמה. החרוזים האלה נראו לי משהו נורא, כל הזמן “הוי הסבל, הוי הצער” ודברים כאלה. אבל ידו של מר פולטן היתה הפעם עוד יותר פתוחה, ולפיכך השתדלנו להשביע את רצונו ככל שיכולנו.
“אתה יודע מה, פאטי,” אני אומר, “אני אעשה לך את עדר הכבשים עם הקלמית ועם שיר האהבה; כזה געי ופעי וחלום אהבה, זה בדיוק ההתמחות שלי. ואתה בעד זה תלחין לי את ההוי סבל, הוי צער. אתה כמו עשוי בשביל הוי צער ומקהלת האמהות. ומר פולטן הלא לא יבחין מי עשה מה.”
אותו שיר אהבה יצא מתחת ידי כל כך מוצלח שפאטי הצנועתן הסמיק למשמעו; כל כך זה המה וערג בתשוקה. “תשמע,” התגונן פאטי, “את זה אני לא אוכל לתת לו, הוא הלא יצחק ממני! כך אני נראה?” לעומת זאת הוא הוביל את ה’הוי צער' בקונטראפונקט מושלם בתור cantus firmus; הוסיף הד, וסיים בהתמשכות מונוטונית לקול האלט, עד שעברה בך צמרמורת לאורך הגב.
כאשר מסרנו למר פולטן את שיעורי הבית, הוא לא הסתיר את שביעות רצונו; רק מעל הפסטורלה שלי הוא שלח מבט מלוכסן של גערה קלה אל עבר פאטי. “זה קריר,” אמר בצער. “ביצוע יפה, אבל לגמרי חסר תשוקה.”
“כן,” מלמל פאטי המסכן. כנראה שהנדבן שלנו שם עליו עין לרעה.
“אתה עוד לא אהבת, נכון?”
“לא,” לחש פאטי את וידויו.
“זאת שגיאה,” פסק מר פולטן. “אומן הלא חייב לאהוב, בתאווה חושנית, ללא רסן, כמו דיוניסוס. – –”
“כן,” נשם פאטי ומצמץ מפוחד בעיניו הקטנות; כנראה שחשש שהנדבן שלנו ידרוש ממנו בפעם הבאה הוכחות לאיזו תשוקה חסרת רסן. במקום זאת הוא קיבל כשיעור להלחין “מוטיב של בתולה נושאת כד בדרכה אל הבאר”. הוא נאנח אנחת רווחה; זה היה משהו מתאים לו. לי הוקצה רציטטיב של כרוז המכריז מלחמה על מישהו; ולאדיצ’ק קיבל דואט אהבה של רועה צאן בשם עזרון עם איזו יהודית. את הדואט עשיתי אני, ולאדיצ’ק את הכרוז, כי הוא אהב תרועות; הוא הכניס לשם שש חצוצרות – “שש חצוצרות, בן־אדם,” הוא התמוגג, “את זה כבר אפשר לשמוע!”.
מר פולטן כמעט חיבק אותנו כאשר הבאנו לו את הפרטיטורות שלנו. היה מרוצה מאתנו כאב מבניו. “את התוים האלה, בחורים, אני אשמור אצלי, עד שתהיו למוזיקאים גדולים. אני רואה שאתם מתקדמים.” אנחנו חיבבנו אותו: הוא היה נדיב ואהב את המוזיקה ללא מיצרים; מה עוד אפשר לבקש? הוא שאל אותנו איך אנחנו חיים, איזה קשרים חברתיים יש לנו וכיוצא באלה. “זה לא ילך, בחורים,” הוא אמר בתוקף, “אני צריך להכניס אתכם קצת לעניני העולם. אומן גדול צריך לדעת לנוע גם בחברה הגבוהה ביותר. הוא חייב להיות כמו רוזן. יבוא יום ותסעדו בחברת מלכים ותתנו אהבה עם הנעלות שבנסיכות –”
עיני פאטי בלטו מחוריהן מרוב אימה, בעוד שלאדיצ’ק רק מצמץ קלות כאומר: מה שנוגע לנסיכות, אפשר להתחיל מייד.
“רגע,” המשיך מר פולטן. “אני מארח פה כמעט מדי שבוע חברה מוזיקלית. אומנים יוצאים מהכלל, אינטלקטואלים, מבקרים ואנשים כאלה… חברה אינטימית לחלוטין, אבל לכם היתה יכולה להועיל בבוא היום, לא? תכירו הרבה אנשים, זה דרוש לאומן. לפחות תהיה דרככם להצלחה סלולה. בחורים, איזה בגדים יש לכם?”
התברר שהבגדים הטובים ביותר שלנו היו אלה שלבשנו אותה שעה.
מר פולטן התבונן בנו במבט ביקורתי וקימט את אפו. “זה לא ילך. אתם יודעים מה, אני אזמין בשבילכם סמוקינגים יפים. ואתם תבואו אל בין האנשים שלי ותנגנו משהו ממה שהלחנתם, בסדר? זה יהיה בשבילכם הזינוק הכי טוב לחיים.” היה ברור שהוא שמח שיכול להעניק לנו גם את השירות הזה; הוא שלח אותנו לחייט צמרת, ושנבוא להראות את עצמנו בתלבושת החדשה.
טוב, באנו; היה יום קייץ לוהט, ולנו היה נדמה שכל העולם מסב את ראשו בראותו בעיצומו של יום שלושה צעירים מהלכים בתלבושת ערב. לאדיצ’ק הארוך צעד ברישול כמו נסיך יפה ומורם מעם, אני הייתי נרגש כמו נער בר־מצווה, בעוד שפאטי הזיע וניפח את לחייו מרוב סבל, כאילו הוא צועד אל הוצאתו להורג, והסמוקינג אכן חונק אותו תחת בית השחי. מר פולטן ספק את ידיו בראותו את חולצותינו ונעלינו. “זה בלתי אפשרי, בחורים,” הוא הודיע. “אתם צריכים לקנות עוד עניבות פרפר, חולצות הגונות ונעלי לקה; וביום חמישי תבואו הנה בשמונה בערב, יהיו פה מוזמנים. הייתי רוצה שתנגנו את היצירות שהקדשתם לי.”
טוב, הגענו בתלבושת מלאה בשמונה על הדקה: לאדיצ’ק שוה נפש כמו דוכס, אני נרגש חגיגית ופאטי מיקש מוכה קשיון מרוב חרדה, כאילו היה בול עץ. נגענו קלות בפעמון בית פולטן, ובא לקראתנו ראש משרתים לבוש גרבי משי ופיאה נוכרית לבנה. “ישמרני אלוהים,” נשף פאטי, אבל לאדיצ’ק צעד פנימה בקומה זקופה, כאילו היו לו בבית עשרה משרתים; מאין זה בא להם לכנרים האלה! מלבד המשרת לא היה בפרוזדור איש.
"האדונים הם מוזיקאים?” שאל המשרת. “נא להיכנס כאן, אודיע לאדון על בואכם.” הוא דחס אותנו לחדרון קטן ועזב אותנו מסתכלים זה בפני זה. כעבור רגע קט הופיע מר פולטן במקטורן קטיפה חום כשעניבתו מתעופפת. “שלום, בחורים, שלום,” אמר בחפזון ובפיזור דעת, “תיכף יביאו לכם משהו לאכול.” וכבר היה בחוץ.
כעבור זמן קצר הופיעה המשרתת עם מגש. “שתאכלו משהו,” מסרה לנו. לאדיצ’ק הכניס כריך לפה והחל להיטפל אליה; היא קבלה את זה בטבעיות גמורה, וצווחה “אי, אתה אחד” ו“עזוב” וקריאות דומות. גרונו של פאטי היה חנוק, עד כי לא יכול היה להכניס אוכל לפיו; גם אני, הצעיר שבחבורה, הייתי איכשהו נבוך, אבל לא ידעתי ממה. כאשר המשרתת יצאה כבצעדי מחול, בעוד היא חורצת כלפיו לשון, הרים לאדיצ’ק את גבותיו ואמר: “חבריא, לי נדמה –”
“מה?” פלט פאטי בדכאון.
לאדיצ’ק משך בכתפיו. “אני הייתי מעדיף ללכת הביתה.”
אחר־כך הופיע בדלת משרת. “מאסטרו פולטן ממתין לכם.” הלכנו בעקבותיו בשורה עורפית. בטרקלין הגדול עמד מר פולטן, במקטורן החום שלו, לצדה של גברת לא כל כך יפה, בעלת ארשת פנים של חולין ומחייכת בחוסר בטחון. “יקירתי,” שח מר פולטן בנימת אבירים, “הואילי נא להרשות שאציג בפניך את ידידי הצעירים.” מלמלנו משהו על הכבוד המיוחד ונישקנו לידה הקצרה והרכה. בינתיים קיבל מר פולטן בצהלה את פניו של ראשון הקרואים. “תיכנס, בוא תיכנס,” צהל בהתלהבות, “כמו בבית!” אחר־כך בא האורח השני והשלישי; מר פולטן כבר לא שם לב אלינו. לאדיצ’ק תחב את אצבעו במותני: “תראה, שום סמוקינג!” עמדנו שלושתנו בפינה כמו אי שחור זעיר, בעוד מר פולטן, ליד דלת הכניסה, פולט צעקות של קבלת פני אורחים מקרב לב, ורעייתו מושיטה את ידה כלפי הבאים בחיוך נבוך וחביב. הקרואים באו בזה אחר זה, זרקו מבט זר של שאלה לעבר קבוצתנו השחורה וצעדו בבטחה אל הטרקלין השכן, שבו ככל הנראה היה המזנון. לנו היה חם יותר מרגע לרגע: איש לא לבש סמוקינג. ואיש לא דיבר אתנו.
“מה נעשה?” לחשתי.
“תחכה,” סינן לאדיצ’ק ותחב את אצבעו אל בין צלעותיו של פאטי, שעמד ללא ניע כמו פסל אליל גוץ ושמן. “בן־אדם, תזוז קצת!” פאטי באמת מצמץ בעיניו ורעד. “צריך קצת להתפזר,” לחש לאדיצ’ק בזעם, “שלא נהיה כל כך בולטים.” “לאן?” נחרד פאטי. הוא בעליל סבל עד כדי סף הבכי – מרוב השפלה או משהו; שפתיו הילדותיות התעקמו ורעדו. לאדיצ’ק החויר ומירכז את גבותיו; באותו רגע הוא נראה כביר. בדיוק ברגע זה הוביל מר פולטן אל המזנון אישיות חשובה מאד, אם לשפוט לפי ההתלהבות המשתפכת שבה הוא קיבל את פניה. לאדיצ’ק צעד שני צעדים וקד קידה קלה. “הרשה לי, אדוני,” אמר בקול רם, “שאציג לך את המלחין מיקש.” האישיות החשובה הסתכלה בתמהון, ופאטי המסכן קד קידה מבוהלת כמו שק קמח הנוטה ליפול. מר פולטן הסמיק ובלע משהו. “כן, כן,” אמר בחפזון ובעצבנות. “מלחין מוכשר מאד. וזהו מר – מר – מר פרוחאזקה.” לאדיצ’ק הושיט את ידו אל האישיות המפורסמת בטבעיות חסרת בושה של נסיך. “נעים מאד, אדוני!”
“מי זה היה?” לחש פאטי, עדיין מוכה שיתוק.
“אינני יודע,” אמר לאדיצ’ק אדיש וזועף.
מר פולטן חזר מהמזנון הישר אלינו. “רבותי,” לחש, גועש מזעם עצור, “אל תשכחו שאינכם פה בתור אורחים, אלא בתור – בתור –”
“מוזיקאנטים בתשלום,” השלים לאדיצ’ק בשקט. “בבקשה.”
מר פולטן הסתובב על עקבו וחזר אל הכניסה. בינתיים התמלא הטרקלין הגדול חבורות חבורות של אורחים ששבו מהמזנון.
“בואו, חבריא,” לחש לאדיצ’ק, “אל חדר המוזיקה!”
שם כבר היה מוכן פסנתר ה־Steinway במרכז החדר, ועליו כינור ה־Mittenwald החום כהה. ויצירותינו, המוקדשות בכתיבה־תמה למאסטרו בדה פולטן. אני יודע, היה זה מרד הסגל; אבל לא היתה לנו ברירה. פתאום נשמע געש צלילים פראי וקמאי מתרומם וממלא את חלל הטרקלין, אני עם פאטי ליד הפסנתר בארבע ידיים, לאדיצ’ק עם המיטנוואלד תחת סנטרו, בקיצור מנגינת הוללות של בית קפה לילי; פאטי העווה את פניו בהתלהבות ולאדיצ’ק הסתובב וחולל כמו כנר צועני; להדגיש זאת, הוא הוריד, התכשיט שכמוהו, קווצת שיער על מצחו. בדלת הופיעו פנים מבוהלים. הכינו בכלינו ביתר שאת, ולאדיצ’ק התנפח והלך והשתחווה בפני האורחים כממתיק נגינתו לתוך אוזנם. אבל אז כבר נכנס מר פולטן וטרק את הדלת מאחוריו. היה חיוור ורעד מזעם. “השתגעתם, אתם – אתם –”
“סליחה, אדוני,” אמר לאדיצ’ק בהרימו את גבותיו, “האם איננו פה בתור אורקסטרה ביתית?”
כעבור חצי דקה היינו ברחוב; אבל הוקל לנו. בבוקר החזרנו למר פולטן את הבגדים החדשים; אלא שלאדיצ’ק הנוקם השיג קודם לכך נר, על מנת למלא את הסמוקינג שלו טיפות רבות של שעווה.
★
היתה לנו אותם ימים הרגשה של אכזבה מהנדבן שלנו; מאז, כמובן, נאלצנו בתור מוזיקאים לבלוע לא מעט דברים, שלא היו הרבה יותר טובים. מאידך, גם מר פולטן נחל את אכזבתו מאתנו: איש מאתנו לא היה למלחין. פאטי המסכן שלנו, מיקש הגאון, מת כעבור זמן קצר ממחלת פרקינסון בעקבות שפעת; לאדיצ’ק פרוחאזקה נעלם איכשהו ברוסיה, ואני אינני אלא – כפי שכתוב במודעות – “ליד הפסנתר וואשה אמברוז'.”
8. שתי הערות
בסיפורה של הגברת פולטין הוזכרו שני אנשים שמילאו תפקיד מסויים, אם כי אפיזודי, בחייו וביצירתו של בדה פולטן. מסיבות מובנות מאליהן אי אפשר היה לקבל את זכרונותיהם על המלחין המנוח; לפיכך אנו משלבים במקום זה, למען ההקשר העניני ורצף הזמן, לפחות אותם נתונים ופרטים מעטים שהצלחנו לאסוף, במישרין או בעקיפין, על שני האישים האמורים.
הראשונה בהם היתה אותה “זמרת מחו”ל", כפי שציינה אותה גב' פולטין. היתה זאת באמת אחת מכוכבות האופרה המפורסמות ביותר, ועל גחמותיה הפרימדוניות, על אהבותיה ועל עדייה, על שכרה ועל חוזיה המופרים סופרו סיפורים שלא ייאמנו. באותם הימים, זאת לדעת, כאשר התארחה במקומותינו, החלה תהילתה האופראית כבר לדהות; היא היתה כבר די מעל לחמישים, בעוד שבדה פולטן זה רק עבר את גיל השלושים. אף על פי כן היתה לה עדיין הופעה נשית מרשימה, והופעותיה לא היו כשלונות כה חמורים כפי שנרמז; לפחות אומנותה הבימתית עדיין עשתה רושם עז.
כותב שורות אלה היה אישית נוכח בתיאטרון, שעה שהיא הופיעה הופעת אורח בכרמן; בהפסקה פגש באכסדרה את בדה פולטן. “איך היא מצאה חן בעיניך?” שאלתי אותו.
פולטן העווה את פניו בהעוויה זעירה. “בכלל לא,” אמר ביובש. “זקנה מדי.”
“איך לא,” אני אומר לו. “קח בחשבון שכבר היתה מפורסמת כאשר היתה אהובתו של…” וקראתי בשמו של אחד היוצרים המפורסמים שבעולם בתחום האופרה, אשר היה אותה עת כבר כעשרים שנה בעולם האמת. דברים כאלה אין אומרים מתוך רשע, אבל איכשהו אי אפשר לך להמנע.
בדה פולטן גלגל את עיניו לעברי. “אתה בטוח? אבל זה הלא מדהים! מאין אתה יודע?”
“זה הלא ידוע,” אמרתי לו. “אחריו היה לה זה וזה,” וקראתי בשמותיהם של ראש מדינה אחד, טנור גדול אחד וסופר מפורסם אחד. על פולטן כל זה בעליל עשה רושם כביר. “תשמע, זאת צריכה להיות אשה נפלאה,” פלט בהתפעמות, “את זו הייתי רוצה להכיר!”
כאשר ירד המסך בתום ההצגה, ראיתי את פולטן עומד בשורת המושבים הראשונה; הוא מחא כף כמו משוגע, פלא שלא נפל לתוך בור התזמורת. הוא נשאר שם כמעט אחרון והמשיך במחיאות כפיים מטורפות; הוא זכה לכך שהפרימדונה השתחוותה במיוחד לעברו ושלחה לו נשיקה באויר.
כעבור יומיים היא ברחה אתו להרי האלפים; היא היתה חתומה על עוד הופעה במאדאם באטרפליי או משהו אחר, אבל זאת היתה שוב אחת האסקפדות המפורסמות שלה. כעבור שלושה ימים נוספים הופיע אצלי בדה פולטן, הרוס ופרוע, עד כי שסנטרו רעד. “אני מבקש ממך,” לחש, “אני מבקש שתשאיר אותי אצלך כמה ימים; אני כעת עוד לא רוצה לחזור הביתה…”
ספקתי את ידי. “בן־אדם, אז הוונוס הזקנה הזאת זרקה אותך החוצה?”
הוא הסמיק והזעיף את פניו. “מה פתאום,” סינן בין שיניו. “הזאת התאהבה בי עד שגעון… זקנה איומה! עוד תראה שהיא תבוא בעקבותי… אני לא רוצה שהיא תמצא אותי!”
“פולטן,” אני אומר, “מדוע בעצם ברחת אתה?”
שפתיו רעדו והוא בלע בקושי. “זה מפני ש־… מפני שחשבתי שיש בה מי יודע מה! אתה בעצמך סיפרת, מי הכל אהבו אותה…”
הוא נשאר אצלי כשבוע; מתוך כמה רמזים וכשלי לשון הבנתי ששכר אתה וילה ב־Wolfgangsee; אבל כבר בלילה הראשון פרצה שערוריה נוראה, ואלילת האופרה שלוחת הרסן זרקה מערכת שלמה של כוסות מלוטשות על ראשו. כמסתבר, בבוקר היא נסעה לאיטליה, ופולטן חזר בהשקט.
בעצם צר היה לי עליו בענין זה. אני חושב שהעניין לא היה אצלו בכלל, כמו שאומרים, התאהבות עד אובדן חושים, אלא יותר מין תאוות כבוד: מכיון שהיא היתה אהובתו של אחד המלחינים הגדולים, איזה מלך ומי יודע מי עוד, או שהיא עצמה היתה כל כך ידועה ומפורסמת, נו, מי יודע; אני אומר לפעמים בלבי, שאולי לפחות בדרך הזאת הוא רצה להיות משהו כמו יורשו של המוזיקאי והיוצר המזהיר אשר פעם אהב אותה. אולי זה נראה לו כגורל הולם של אומן גדול לכוות את אצבעותיו בזו הלהבה ההיסטורית כמעט. עוד כעבור שנים נהנה להראות עקבה כלשהי שנשארה בצווארו אחרי מחלת החזירית ולטעון שזאת מזכרת מדקירת סכין. מקנאה, היה אומר. ואחר־כך היה רומז כממתיק סוד: את זאת עשתה לו זו וזו האלוהית, אתה יודע, זו שהיתה אהובתו של המלחין ההוא רב התהילה. גם לי סיפר את הגרסה הזאת; כנראה כבר שכח שאני מכיר את הארוע יותר מקרוב.
★
האדם השני שגב' פולטין הזכירה בזיכרונותיה, הוא “קנר העיוור”. ככל הנראה מדובר בלדיסלב קנר, שעקבותיו נעלמו כעת, אשר היה בשעתו ידוע למדי בחוגים מוזיקליים מסויימים ובאתרים הזנוחים יותר של חיי הלילה של פראג. הוא אכן היה כמעט עיוור, והיה מוזיקאי; אבל היכן למד לנגן, איש איננו יודע. הוא שנא שנאה פאנאטית את הקונסרווטוריון ובז ל“אדונים המוזיקאים המלומדים”; די היה להראות לו את מישהו ולומר שהוא “אדון מהקונסרווטוריון” וכבר היה על סף חניקתו בהתקף של זעם. הוא היה קטן, קרח, ומלוכלך נורא; פניו הזכירו משהו בין ורלן וסוקרטס. הוא היה גר, ככל הידוע, בפרוור בצריף עץ עלוב, שבו כמובן לא היה שום פסנתר ובכלל לא כלום; ממה התפרנס לא ידוע, אבל אפשר היה למצוא אותו סביב חצות הלילה באיזו מסבאה שבין קצה המזרח וקצה המערב של העיר, כל עוד היתה שם לפחות מלצרית שמנה אחת ופסנתר, עלוב ושבר כלי ככל שלא יהיה; אז הוא היה כבר שיכור כמו לוט ופטפט וגלגל את גלגלי עיניו העיוורות דמויות הזכוכית. מעת לעת קם והלך אל הפסנתר לנגן; כאשר היה שיכור, הלך תמיד לנגן, כמו שאחרים הולכים לבית שימוש; זה היה לדידו משהו כמו הפרשה כפייתית שאין לה רוויה של משהו טמא. לפעמים היה מחקה־מסלף בזעם את יצירותיהם של “האדונים המוזיקאים” ומלגלג עליהן – מי יודע, היכן הוא שמע אותן, בהתחשב באורח חייו; פעמים אחרות היה מנגן רק לעצמו אלתורים פראיים ועמומים; ולפעמים היה מנגן בעד כסף, אבל אז לעולם לא יצירות או שירים של אנשים אחרים. אם אמר לו מישהו, קנר, נגן את הואלס מה־ Rosenkavalier או משהו כזה, היה חורק בשארית שיניו החומות ומסנן: “קנר לא מנגן!” היה צריך להגיד לו כך: “קנר, קנר, נגן לי כך: שאני מצפצף על כל העולם. קנר, נגן לי שאני צריך לרצוח את הנקבה שלי, את הזונה המחורבנת. קנר, נגן לי משהו נורא גס.” אז היה קנר מתחיל מייד לנגן. אני עצמי אינני מוזיקאי, אם כי אני אוהב מאד לשמוע נגינה; אבל פעם הבאתי בכוונה למסבאה, שבה היכה אותה שעה קנר בפסנתר מט להישבר, מנצח אחד גדול מאד. הוא הקשיב במתיחות ובהתלהבות עד שפניו התעוותו כמו בשגעון. “בן־אדם,” הוא לחש בקול צרוד ולחץ את ידי, “הגבר הזה הוא גאון! אלוהים אדירים, החיה הזאת אפילו לא יודעת מה היא מנגנת! חכה,” ושוב התרוצץ בפניו טיק של עוית, "חכה, מה זה שהוא מנגן? – – אלוהים שבשמיים, זה חזיר! שמע, עכשיו – עכשיו – " וקנר נדנד את הרפסודיה הברברית שלו בתנודה שלוחת בושה וצחק מלוא הפה בקולו הצרוד. “עוד! עוד!” הוא קרקר וקיפץ כמו מטורף על השרפרף שליד הפסנתר. “ועוד! כך!”
לא יכולתי להחזיק את המנצח שלי; הוא קפץ על רגליו, ניגש לקנר ודחף לו שטר של אלף כתר על הפסנתר. “חזיר שכמוך,” הוא אמר לו, חוור מהתרגשות, “עכשיו תנגן משהו הראוי למוזיקאי גדול וגאוני כמו שאתה – טינופת שכמוך!” קנר התרומם, חוור עד מוות ושערו סומר; חשבתי שהוא יתנפל על המנצח שלי ויחנוק אותו, אבל הוא רק נסוג וגמגם: “קנר לא מנגן! קנר לא מנגן!”
המאסטרו תפס אותו בצווארונו. “קנר,” אמר לו בקול מאיים.
לפתע התחיל קנר לעוות את פניו באורח מוזר, כפני אומלל. “אני יודע,” גמגם בפכחון פתע, “אתה זה וזה.” וקרא למאסטרו בשמו – איך הגבר הכמעט עיוור זיהה אותו, נעלה מבינתי.
“אז מה,” גרס המאסטרו בין שיניו, “מנגנים כמו שצריך?”
קנר נראה, כאילו רוצה לכרוע ברך. “אני מבקש ממך, מאסטרו,” גרגר, “אני מבקש, לא… אני מבקש… לא לפניך!”
“מדוע?”
קנר רעד כמו עלה. "אני חזיר, מאסטרו… אני כבר לא יודע… אני מבקש, הנח לי! "
“בוא לשבת אתי, קנר,” אמר המאסטרו. “אתה יכול לדבר אתי כמו עם חבר. אתה מבין?”
היה זה ערב מוזר. קנר פעה בקול המתקשה להתבטא ותקע במאסטרו את עיניו הבולטות הבלומות מראות בהערצה נואשת ופאנאטית; אם אמרת בפניו באך או בטהובן או סמטנה או שם אחר של גדולי המוזיקה, הוא היכה במצחו בשולחן ומלמל: “מאסטרו, אינני ראוי…”
“קנר, היום אנגן אני לך,” אמר לפתע המאסטרו והתיישב ליד הפסנתר. “אתה זוכר את זה?” קנר היכה במצחו בשולחן והתיפח. “אינני ראוי!” “אתה זוכר את זה, קנר? ואתה עוד מכיר את זה? זה גלוק. – ואת זה אתה מכיר? זה הנדל.” המאסטרו לא היה פסנתרן גדול, אבל זכרונו היה כביר. “ואת הבאך הזה אתה גם כן מכיר? חכה, עכשיו בא המקום הזה. אתה שומע, קנר?” זה היה כאילו הוא נושא תפילה רבתי להצלת נשמתו של אדם אבוד; כמו הוא מגרש בקדחתנות דיבוק. הוא היה חיוור וסמור שיער ובפניו רקד כל העת טיק; מעולם לא ראיתי אותו חמור סבר כל כך ומרוכז ומחופר כל כך במוזיקה. “קנר, עכשיו שים לב! אתה שומע? בן־אדם? אלוהים, איזו מוזיקה! קנר, עוד אינך ראוי?”
וקנר רק ענה בסיבוב ראש מיואש.
לפנות בוקר לויתי את המאסטרו הביתה. הוא היה זעוף כמו שד. “על היצור הארור הזה חבל,” נהם בייאוש. “הגבר הזה יש לו יותר מוזיקה באצבע אחת מאשר לי בשתי ידי!” והמאסטרו לא היה מאלה הממעטים בערכם הם.
★
אני מזכיר את הארוע הזה רק מכיון שיש בו אולי כדי להבהיר, איזה אדם היה קנר. מוזר על כן עוד יותר שהוא נרתם יחד עם פולטן, או ליתר דיוק פולטן אתו. מי שהכיר את פולטן האלגנטי והמסובן תמיד עם הבלורית הנהנתנית שלו, מונוקל בעין ושרשרת זהב בפרק היד, את פולטן המונדני, האצילי והאמון על החברה הגבוהה, לא יתפוס כיצד זה הוא סובל לידו שבר כלי אנושי עלוב וזנוח כל כך, ולא רק סובל: שהוא מתקשר עם קנר קשר אינטימי ביותר. אפשר היה למצאם יחד בבתי קפה זעירים עלובים שבהם היה קנר מנגן; בדרך כלל היה פולטן מעמיס אותו למכונית ומביא אותו לביתו. הוא היה רומז שהוא מנסה להציל אותו מוסרית ואומנותית; יחד עם זאת הוא היה משקה אותו לשוכרה עד גבול אובדן ההכרה, ואפילו הוא עצמו איכשהו הדרדר, כאילו הוא תחת השפעתו המנוונת. הוא הזניח את עצמו באופן מופגן וכמעט טקסי; כאילו חשוב היה לו להיראות כבוהם קל דעת וזנוח קמעה. בלהיטות רבה הסכים לבוז הקולני של קנר כלפי האדונים המוזיקאים המלומדים. המוזיקה צריכה להיות כאן, היה אומר, והכה בחזהו, ולא על תעודה של בית ספר; קנר, אנחנו עוד נראה להם, לתולעי הספרים! האדם חייב להיות כאחוז דיבוק המוזיקה, הוא היה צועק ומגלגל את עיניו; היצירה היא טירוף ושכרון! קנר היה מלווה את דבריו בהנהון ראש ובקרקור עילג; ופולטן היה, לבסוף, מעמיס אותו למכונית ונסעו. זוג מוזר.
מדוע הם נפרדו לאחר פרק זמן, אינני יודע. יום אחד פגשתי את פולטן, שוב מונדני, מריח מבושם, עם המונוקל, ושאלתי אותו, מה שלום קנר. הוא העכיר את פניו וקימט את חוטמו. “בן־אדם בלתי אפשרי,” נהם בנימת דחיה. “מקרה אבוד. השתדלתי להציל אותו, אבל –” ונד בידו המקושטת שוב בשרשרת הזהב.
מאוחר יותר פגשתי את קנר בלילה ברחוב; היה כמובן שיכור; שאלתי אותו כבדרך אגב על פולטן. הוא מלמל משהו כאילו פולטן רצה להרוג אותו בסכין. וכל הזמן בירבר משהו על איזו יהודית. “יהודית הלא היתה שלי,” פיטפט, “ולו לא היתה זכות… לא היתה זכות… אני מצפצף על הכסף שלו, אדוני,” שרק בזעם, “תגיד לו את זה, אדוני! וגם תגיד לו, שאת יהודית לא אשאיר לו!”
תחילה חשבתי שהוא מדבר על האופרה שאותה כבר הרבה פולטן כל כך לפרסם ולהלל; אבל אחר־כך נזכרתי שבאחד מבתי הקפה שבו היו מבקרים יחד, היתה מלצרית, שהם עצמם היו מכנים אותה יהודית, כזאת חוטאת שחורה וגדולה. אני חושב ששניהם חיזרו אחריה ושלפחות קנר היה מאוהב בה עד כלות הנשמה; שמעתי אותו פעם מאלתר שם “שירת יהודית”, כזה שיר נצחון מיני פרוע, או כיצד אומר זאת; רק הצטערתי שלא שמע אותה המאסטרו המנצח. ובכן, אולי זה היה בגלל יהודית הזאת, שהם נפרדו ברוגז; אבל זכרונותיה של הגב' פולטין מצביעים יותר לכיוון השערתו הראשונה של הכותב.
כבר נאמר שלדיסלב קנר נעלם זמן קצר אחר־כך; הוא חדל פשוט להיראות בלוקלים שלו, ועד אשר מישהו מהחברים שלו נזכר בו, זרמו מים רבים, וקנר שקע בתהום הנשיה. כל דור אומנים והתמהונים שלו; עם זאת נעלם אותו מוזיקאי מטורף ועיוור־למחצה מוקדם מדי משיזכה למקומו הראוי לפחות במרשם קורות תקופתו.
9. יאן טרויאן: תיזמורה של יהודית
הקשר שלי עם מר פולטן המנוח לא היה ארוך ימים, ולמעשה היה מקצועי גרידא. פעם הוא בא אלי לתיאטרון, שבו שימשתי אז קורפטיטור באופרה, בבקשה יוצאת דופן: שאעזור לו בתזמור האופרה שלו ‘יהודית’, שלדבריו סיים את כתיבתה. הוא אמר לי, כי בתורת המוזיקה הוא בעצם אוטודידאקט; כי הוא מנגן משחר ילדותו ואוהב את המוזיקה אהבה עזה, אולם הנסיבות לא אפשרו לו ללמוד בקונסרווטוריון. “אולי,” אמר לי, “אני יותר משורר; לבי נלכד בקסם סיפורה של יהודית ורציתי לכתוב עליה דרמה. אין זו אשמתי, אבל בכל סצינה שכתבתי, בכל דיאלוג אשר עיצבתי, נדחף לתודעתי מאליו הביטוי המוזיקלי, בעוצמה שאין לגבור עליה, וכבש את לבי. היצירה שרה, במקום שנועד לה הדיבור בלבד.” הוא משך בכתפיו אין אונים. “הייתי מוכרח לכתוב את זה בתורת יצירה מוזיקלית. צעד אחר צעד זה צמח מעצמו, התמליל והמוזיקה. כעת גמרתי בקווים כלליים את היצירה, אבל אינני יודע כיצד להמשיך. על אף הכל אני חסר ידע טכני מסויים, אם לומר כך, פן המלאכה שבדבר, למשל בתזמור –”
“סלח לי, אדוני,” אמרתי לו, “באומנות אין שום פן של מלאכה. כל האומנות חייבת להיות מלאכה מושלמת; וכולה חייבת להיות אומנות. כך אסור לדבר, אדוני,” אמרתי לו. “התזמור איננו שום מלאכה. תסתכל על ברליוז, אדוני. או תעיין בפרטיטורה של דון ג’ובני, איזו מין מלאכה זאת. זה לא ילך, בבקשה; ככה בכלל לא יהיה לנו על מה לדבר.”
הוא התנצל, שלא התכוון לכך, שהוא רק כעת למד לדעת, כמה מכאיב החסר של נסיון טכני והכרת חוקי המוזיקה; שלא היה זקוק ליותר מאשר הנחיה או יעוץ שיסייעו לו להמשיך בעבודה, ולכן הוא פונה אלי, בכדי שאעזור לו; והוא נקב בגמול כספי שהפתיע אותי בנדיבותו.
“זה לא בא בחשבון, מר פולטן,” אמרתי לו. “את זאת לא אוכל לקבל. אני יכול לתת לך שיעורים, כל עוד לא תמצא מישהו מתאים יותר; אני הייתי מיעץ לך לקחת את זה וזה,” וקראתי בשמם של כמה מוזיקאים טובים. “אני מתמחה ביצירות קוליות,” אמרתי לו, “אבל אני נותן גם שיעורים. כך וכך לשעה. אבל אם הנושא הוא תזמור, אני מייעץ לך לקחת מישהו אחר. אני אינני איש כלים, מר פולטן. לי מספיק הקול האנושי. זה לא ילך.”
“הענין הוא שחשובה לי דווקא עזרתך שלך,” הוא אמר. “עליך מספרים שאתה המוזיקאי המחמיר ביותר, הסגפן ביותר. לי חסרה דווקא המשמעת הגדולה,” אמר. “אני חושש שההבעה המוזיקלית שלי אנארכית מדי. אודה לפניך שאני קצת ברברי. אני יודע,” אמר, “שיש לי עודף של כוח יצירה ודמיון; אבל אינני בטוח, האם יש ביצירתי הסדר הנכון והנקי.”
“זה לא ילך, מר פולטן,” אמרתי לו. הסדר צריך להיות בתוכך. אתה יודע מה, אני אסתכל על האופרה שלך; אבל אינני יכול ללמד אותך משהו שאיננו בתוכך. אני מצטער, במטותא ממך, אבל פשוט אינני יכול. חומר מקראי כזה כמו יהודית," אמרתי, “זה ענין רציני מאד, מר פולטן. גם אם זה מהספרים החיצוניים. אני נסיתי את כוחי במזמורי תהילים, אדוני, אני יודע מה זה. קשה. קשה מאד־מאד.”
הסכמנו שאבקר אצלו, ושהוא ינגן לפני את הקטעים העיקריים של ‘יהודית’ שלו; ואחר־כך נסכם. הגעתי בשעה היעודה; מר פולטן קיבל את פני בלבביות, והתחיל להרצות את התפיסה הכוללת של ‘יהודית’. “לא כך, בבקשה,” אמרתי לו, “קודם העלילה, ואחר־כך מייד תואיל לנגן. קטע אחר קטע, מר פולטן. שורה אחרי שורה. מה שאיננו בשורות, איננו בקונצפציה.”
“איך שאתה רוצה,” אמר. “ובכן קודם מתחילה הפתיחה לפני שערי בית־אל. תאר לך נוף של מרעי צאן, ומוטיב אהבה בנגינת קלמית. השחר מפציע והנערה יהודית הולכת, כדה בידה, אל הבאר.”
“אל מחוץ לחומות?” אמרתי. “ובכן זאת טעות. בערים מבוצרות היו הבארות בפנים, אדוני. לא ייתכן אחרת.”
“זה אולי לא כל כך חשוב,” התגונן מר פולטן. “כאן מדברים על מוזיקה ולא על היסטוריה.” היה נדמה לי שהוא מר נפש. “נו, אחר־כך מגיע הכרוז של הולופרנס עם תוקעי שופרות וקורא לעיר בית־אל להיכנע. העיר מסרבת. אחר־כך שומעים תקיעת אזעקה, ומקהלת נשים מקוננת על המלחמה הממשמשת ובאה. זאת הפתיחה.”
“תואיל נא לנגן אותה,” אמרתי. “בשביל מוזיקה יש בזה די והותר.”
הוא ניגן בפסנתר; נגינתו אמנם לא היתה נקיה, אבל מיומנת למדי. אחרי הקטע של הנערה ליד הבאר נעצר לפתע. “כאן חסר לי המעבר אל תוקעי השופר והכרוז,” התנצל. “אינני יודע איך לעבור מהפסטורלה לתרועות.”
“את זאת עליך לראות בעצמך, מר פולטן,” אמרתי. “עליך לדעת מה קורה שם. אז תמשיך לנגן!”
הוא המשיך, ושר בעצמו את אריית הכרוז. אחר־כך שוב נעצר. ''עכשיו העיר מסרבת להיכנע להולופרנס. זה עוד אין לי. ועכשיו באה האזעקה," אמר והקיש בחוזקה בקלידים. “וקינת הנשים.”
כל הענין ארך שמונה עשרה דקות.
“ובכן כך אי אפשר, מר פולטן,” אמרתי. “אי אפשר לחלוטין. אתה יכול לזרוק את זה ולהתחיל מחדש.”
הוא היה מדוכדך עד עפר ובלע במאמץ ניכר. “אתה חושב שזה כל כך גרוע?”
“גרוע מאד,” אמרתי. “תסלח לי, אני מצטער, אבל עלי לומר לך זאת. לרוב יש לך שם דברים טובים, אבל ביחד זה גרוע. הפסטורלה, זה דביסי; אבל רועה הצאן עם הקלמית שלו, זה לא מתאים, מר פולטן. זה רועה בסגנון הרוקוקו. רועה צאן במקרא היה לוחם נע־ונד. נושא רומח. מוזיקאי חייב לחשוב. הנערה עם הכד היא טובה, כמעט קלסית. עבודה נקיה, אדוני; אבל הקלמית לא מתאימה אליה. יש בה משהו אלילי. זה לא שייך לשם, אדוני, אין לזה נימת הרצינות הנקיה. במטותא ממך, זה בכלל לא בא בחשבון. התרועות, זה ורדי, זאת אאידה. כתוב בזריזות, נוצץ, דרמטי, רב־הדר, אבל אני לא הייתי מכניס את זה לשם; שם צריך להיות משהו יותר חמור סבר. האזעקה בעיר גרועה. זהו וריזם, אם תרשה לי, זהו נטורליזם, זאת בכלל לא מוזיקה. אחר־כך יש לך שם מקהלת הנשים על המלים ‘הוי הסבל, הוי הצער’. טוב מאד, מר פולטן. מצויין. רק חבל עליה לאופרה. זאת יכולה להיות יצירה קולית זעירה עומדת בפני עצמה. אני במקומך הייתי מניח לאופרה, מר פולטן. אופרה איננה אומנות נקיה. זה תיאטרון והכל ביחד. לא מוזיקה נקיה. אתה היית יכול לעשות מוזיקה נקיה, אדוני, כמו אותה נערה ליד הבאר, או מקהלת הנשים. אני אינני יודע מה לומר לך עוד.”
הוא הקשיב ונגע קלות בקלידים. “אולי אתה צודק,” אמר במאמץ. “בי יש כל כך הרבה… אולי אינני יודע לשלוט בזה דיי ולהחליק…” לפתע קם וניגש לחלון. על גבו יכולת לראות שהוא בוכה.
“תראה, מר פולטן,” אמרתי, “כך אי אפשר. אסור לבכות. האומנות איננה צעצוע שבגללו בוכים. אסור לו לאדם לחשוב על עצמו. לא חשוב מה יש בתוכך, אלא מה אתה עושה מזה. אם אתה רוצה לעשות אופרה, עשה אופרה; אבל לבכות – כך, במטותא, לא אוכל להישאר פה. שום רגשות כאלה, מר פולטן. האומנות היא עבודה. היצירה היא עבודה ורק עבודה. פה תתיישב ליד הפסנתר ונגן ואריאציות על המוטיב הזה שלך, של הפסטורלה. תנסה את זה כלארגו, ובמז’ור.”
הוא קינח את אפו כמו ילד לאחר בכי, התיישב בצייתנות ליד הפסנתר, ושלח את אצבעותיו באופן סתמי אל הקלידים. “אני מבקש ממך,” אמר, “לא היום. היום אינני יכול. תראה לי בעצמך למה אתה מתכוון.”
אני אינני אוהב לאלתר, אבל ניגנתי ואריאציה הירואית על המוטיב שלו. פניו כמעט קרנו מאושר. “זה לא רע,” הפליט. “אתה חושב שכך הפתיחה הזאת יכולה ללכת?”
“עכשיו תנסה אתה בעצמך,” אמרתי לו. הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן את הואריאציה שלי במז’ור עד לתו האחרון; מן הסתם היה מחונן בזכרון מוזיקלי בלתי רגיל.
“ובכן, לא כך, מר פולטן,” אמרתי. “זאת היתה הואריאציה שלי. אתה צריך לנסות משהו משלך.”
הוא ניסה, כשמצחו חרוש קמטים, אבל היתה זאת שוב אותה ואריאציה, רק שהפעם הוא שזר בה את מוטיב הקלמית המגעיל. נענעתי בראשי. הוא הפסיק לנגן ואמר: “עליך לסלוח לי, אבל היום אין לי ההשראה הנכונה.”
“אתה לא צריך שום השראה,” אמרתי. “מוזיקה, אדוני, חייבת להיות מדוייקת כמו ידע. אתה חייב לדעת מה צריך להיות שם. לחשוב, אתה מבין? שום השראה. רק עבודה.”
שפתיו נתעגלו כמו שפתי ילד נרגז. “את זאת אינני יודע. אני לא יודע ליצור בדרך היבשה.”
“זה חבל,” אמרתי. “אז אני לא יכול ללמד אותך כלום, מר פולטן. אני מצטער, אבל כך אין לי מה לחפש פה.”
עיניו שוב נתמלאו דמעות. “אז מה עלי לעשות?” לחש בדכדוך. “אני הלא חייב לגמור את ‘יהודית’ שלי!”
הוא היה אומלל כמו ילד, עד שצר היה לי עליו. “תראה, מר פולטן,” אמרתי, “נעשה את זה, אם כן, כך: אני אעבור אתך על פני האופרה שלך תו אחרי תו ואומר לך, מה גרוע בה או איך היה נוהג מלחין מנוסה. ואתה תסיק מזה בעצמך מה עליך לעשות, טוב?”
הוא הסכים, וכך התחילו השיעורים שלי עם מר פולטן.
★
תארתי את שיחתי הראשונה עם מר פולטן בהרחבה כזאת, מכיון שאפשר להבחין בה כמה דברים. ראשית, שהוא באמת אהב מוזיקה אהבה גורלית והיה אחוז שגעון לכתוב אופרה; אולי היה קופץ מהחלון לוא ניסה מישהו לקחת אותה ממנו. שנית, שבאמת היה אוטודידאקט ודילטנט, שניצב אין אונים מול מטלות שכל תלמיד ממוצע של קונסרווטוריון חייב לדעת לבצען בזרת ידו. שלישית, שעל פי כמה דוגמאות שהוא ניגן לפני, הוא היה ברוך כשרון יפה וראוי לתשומת לב; ככל שכך, כן הביך אותי והרגיז אותי עוד יותר, שליד שתי יצירות זעירות נקיות להפליא, כמו הנערה ליד הבאר ומקהלת הנשים, הסתפק בקטעים פחות או יותר בנליים או לקוחים מיד שניה, ושלא היה מודע לכך מה גדול ההבדל ביניהם.
כן לקחתי אתי לצערי כבר מהשיעור הראשון את הרושם שלעולם לא אגיע להבנה טובה עם מר פולטן. הוא נמנה בעליל עם האומנים, הרואים באומנות מין הבעה עצמית או השמה עצמית, אמצעי לבטא בו ללא סייג את האני שלהם. לעולם לא יכולתי להשלים עם תפיסה זו; אינני יכול להעלים שכל האישי נראה לי יותר כזיהום הביטוי האומנותי. כל אשר בך, אנושיותך, אישיותך, אתה עצמך, אינך אלא חומר, ולא צורה; אם אתה אומן, אין אתה קיים בכדי להרבות חומר, אלא בכדי לתת לו צורה וסדר. נשימתי נעצרת תמיד בקוראי במקרא: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו… ורוח אלהים מרחפת על פני המים.” מרחפת בייאוש, מכיון שהחומר היה חסר צורה, חומר תוהו ובוהו. “ויאמר אלהים: יהי אור! ויהי אור.” את זאת יש להבין בהתוודעות עצמית ראשונה: החומר מודע לראשונה אל עצמו ומביט בעצמו בהנץ השחר הראשון; זאת היא איפוא התחלת כל לבישת צורה. “וירא אלהים את האור כי טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החושך.” נאמר: “ויבדל”. פירושו הפריד, הגביל וטיהר. “ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע… ויקרא אלהים לרקיע שמים… ויאמר אלהים: ייקוו המים מתחת לשמים אל מקום אחד, ותראה היבשה ויהי כן; ויקרא אלהים ליבשה ארץ… וירא אלהים כי טוב.” מכיון שנאמר קודם, כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הרי משתמע מכך שלא הבריאה עצמה, אלא רק אותה הפרדה ואותה הבאת סדר לדברים היא ראשית של אמת, ועבודת הבריאה האלוהית. אינני איש מקרא, אלא רק מוזיקאי, ואני מבין זאת כך: בראשית קיים רק אתה עצמך, חומר תוהו ובוהו; אתה עצמך, האני שלך, חייך, כשרונך, כל זה איננו אלא חומר: לא מעשה בריאה, אלא רק פרי הבריאה. וגם אם תרחיב את האני שלך ככל שתרחיב ותשלים את חייך, אין אתה אלא חומר תוהו גולמי שאלוהים מרחף עליו בייאוש באין לו על מה לשכון. עליך להבדיל בין אור לחושך, בכדי שהחומר ילבש צורה; עליך להפריד ולהגביל, בכדי שיתהוו דפוסים ברורים והדברים יעמדו לנגד עיניך באור מלא, עטורי חסד כביום הבראם. אתה יוצר רק כל עוד אתה נותן לחומר צורה; ליצור הלא הוא להפריד ולהבדיל ולעולם, לעולם לשים גבולות סופיים ואיתנים בחומר, שהוא עצמו אינסופי ושומם. הבדל, הפרד! אחרת יחרב עולמך ויהי לחומר היולי, שלא שכן בו עוד חסד אלוהים. שהרי כבר בנושאך את עיניך או בהטותך אוזן, בתופסך ובהבינך, אתה מבדיל בין העצמים או הקולות; ובאיזה טוהר ובהירות, באיזו חומרה ורצינות, באיזה הוד עליך לטוות גבולות בהיותך אומן המנסה לצעוד בעקבות אלהים! הבדל, הפרד! גם אם יצירתך מתוכך באה, עליה להתחיל ולהסתיים בתוך עצמה; צורתה שומה שתהיה סגורה בשלמות כזאת, שאין בה עוד מקום לשום דבר אחר, גם לא לך; לא לעצמיותך, לא לתאוות הכבוד שלך, לא לשום דבר שבו ימצא את עצמו וייהנה מעצמו האני שלך. לא בך, אלא בה בעצמה חייבת יצירתך למצוא את צירה. כל אומנות רעה ולא־טהורה מקורה בכך שנשאר בה משהו אישי, משהו שלא היה לצורה ולדבר מובדל; אין היא לא יבשה אשר אלוהים קרא לה ארץ, ולא מקוה המים אשר קרא לו ים, אלא רפש, חומר בלתי מובדל ושומם. רוב האומנים, כמו גם רוב בני האדם, רק מכפילים עד אין סוף את החומר, במקום לתת לו צורה; יש הפולטים אותו בתור לבת תופת, ויש השופכים אותו בתור בוץ חלקלק שעל שפת המים; עוד ועוד תופחת ונערמת אדמת תוהו בלתי גאולה, הממתינה לסדר הנורא ומלא ההוד של הבריאה. הבדל, הפרד! לעולם לא יפוג תוקפו ולא ייתם מוראו של חוק נורא הוד זה, חוק יום הבריאה.
כי גם השטן מתערב באומנות להשחיתה; תדעו היטב לפי שהוא מטבעו תאב כבוד ויהיר. הוא מתרברב בחומר, במקוריות או בכוחנות; כל מידת יתר, כל תפיחה חמצה מנשימתו המושחתת; כל רברבנות וכל הדרתנות נופחת מחלאתו וגאוותו המעוותת; כל אשר זול באמנות, מבריק ומבקש למצוא חן אינו אלא סחבות גנובות של התהדרותו החקיינית; כל הבלתי מוגמר והבלתי עשוי עד תום הם עקבות חפוזות של פזיזותו הקדחתנית ורשלנותו הנצחית; כל צורנות מזוייפת ומנופחת היא מסכה שאולה שבה הוא מנסה לשווא לכסות את שממונו הנואש. בכל מקום שבו עובד אומן, כבכל מקום שיש בו יצירה אנושית, מסתובבת רוחו הרעה המבקשת הזדמנות להתגלות, לנסותך או לדבוק בך. מכיון שהוא עצמו איננו מסוגל ליצור, הוא מנסה להשתלט עליך. בכדי לקלקל את פועלך, הוא מקלקל אותך ומאכל את פנימך בשבח עצמי וזחיחות הדעת. בכדי לרמותך, בכדי שלא תכירנו בדמותו האמתית חסרת הצורה, הוא מתחזה כאתה עצמך ומאמץ את טובתך. “זה אני,” הוא לוחש באוזנך, “אני, גאונך; אני הוא האני הגאוני וצמא הכבוד שלך. כל עוד אני אתך, אתה גדול וריבון; תעשה את שתחפץ; לא תשרת אלא את עצמך.” כי השטן לעולם איננו מבקש שנשרת אותו, אלא את עצמנו; הוא יודע היטב למה הוא עושה זאת ובמה הוא יכול לאכוף את נשמת האדם ומעשיו. עניו, אבל גם כוחו לעולם הוא בכך, ששום דבר איננו שלו; העולם הוא לאלוהים והרוח הטמאה אין לה בית בו. השטן יכול רק להרוס מה שאינו שלו; לעולם אינך יודע שמא הוא מתערב בעבודתך; רק דבר אחד איננו יודע: לעשות עבודה נקיה ומושלמת.
השבח לאל, לבסוף אני יכול לדבר על האומנות בלבד; אבל מוכרח הייתי לדבר על אלהים ושטן, כי אל יאמין איש שהאומנות היא מחוץ לטוב־ורע. להיפך, באומנות יש מקום לטוהר נעלה יותר וגם לשפלות ולחטא מכוערים יותר מאשר בכל עיסוק אנושי אחר. יש אומנות נקיה המנסה להפיק עבודה נקיה ומושלמת; יש אומנות שבה צורת הדברים מובדלת וגאולה, ואף הייתי אומר – חלקת אלוהים חיים; כי בדברים יכול לדבוק משהו כמו קדושה ברורה או קללה עמומה. הכל תלוי בך; ככל שתאהב את הדברים יותר, כן תתעלה במאמץ עילאי יותר למהותם המלאה, הנסתרת והמושלמת. אין יצירתך מוטלת עליך בכדי שתתבטא בה, אלא שתיטהר בה, שתשתחרר בה מעצמך; אין אתה יוצר מתוך עצמך, אלא מעל עצמך; במורא ובסבלנות אין קץ אתה חותר לראיה ולשמיעה טובה יותר, הבנה בהירה יותר, אהבה גדולה יותר והכרה עמוקה יותר, מזו שבה ניגשת ליצירתך. אתה יוצר, בכדי להכיר בעבודתך את צורתם ושלמותם של הדברים. עבודתך את הדברים היא עבודת אלוהים.
ולעומת זאת יש אומנות טמאה ומקוללת….
כאן נסתיים התמליל של קראל צ’אפק
עדות אשת המחבר
עוד כמה עדים נועדו להשלים פרטים ולתרום בעדויותיהם להבהרת סופו של המלחין פולטין. המחבר לא יכול היה, לדאבון הלב, לשומעם או לבקש מהם חומר. נותרו רק כמה הערות נטושות על גבי פיסות נייר, שוקטות ואלמות כמו המוות. כמה שורות, רשומות בכתב היד הקרוב כל כך, שהוא יותר מאשר פניו וקולו של האדם שאבד. הן לא היו יכולות, מן הסתם, לסיים את הסיפור באוזני מי שלא היה בסוד העניינים מלכתחילה, אלמלא אושרם הטראגי של הערבים לא מכבר, כאשר עדיין שני אנשים תחת גג אחד היו משיחים על עבודתם.
לקראֶל צ’אפק היה האיש שעליו כתב תמיד יותר מאדם חי; הוא, הקמצן במלים, ידע לספר עליו במשך שעות רבות כשעיניו קורנות, כשמבע פניו אחר כל כך, יפה יותר תמיד כשהשיח באומנות. לכן אני יודעת כל כך הרבה על המלחין פולטין; אולם אינני מעיזה אלא להשלים את העדויות שקדמו, בלא פרטים יתרים, כי אני סבורה, שאחרי הנקודה שהטיל המוות, אין להוסיף מלים זרות יתרות.
אני יודעת שהמחבר רצה להניח לו להדביק לבסוף קרעים־קרעים את האופרה ‘יהודית’. מפלאגיאטים, זיופים וגניבות אומנותיות, מפלצת מוזיקלית עלובה ובלתי מוצלחת, שהיתה במשך שנים משאת נפשו. מעצמו לא נתן לה כלום מלבד תאוותו החולנית להיות אומן, אדם כה בלתי מסוגל להתבטא, כבר בבית הספר, באהבה, בכל.
“ייתכן שפעם היה בו משהו שכל כך שיגע אותו,” אמר לי פעם קראל צ’אפק בדמדומי היום, כאשר כבר לא ראינו זה את עיני רעותו, “אבל הרגה אותו שקרנותו, מסכן, והוא נכנס לתוך עולם השקר לכל רוחב חייו ולא יכול היה עוד לצאת מתוכו. כולו היה דמיון שבאחיזת עיניים ללא שום מציאות של אמת, שאתה ניתק כל קשר מוסרי, את יודעת – ואיך וממה הוא, כסיל אומלל, רצה אז ליצור?” –
כמובן, איש לא קיבל ממנו את האופרה הזאת, גם כאשר ניסה בשעתו כאדם עשיר לסלק מכשולים ועוולות בכסף; אבל פעם, כאשר היה כבר מאד זרוק ומסכן, הוא מצא את “האנשים שלו” אשר עזרו ל’יהודית' לראות את אור העולם.
זה היה כך: בדה פולטן, אותה שעה כבר זנוח וכחוש, היה מהלך במסבאות ומחפש ידידים ותיקים וחדשים. הוא בכה, התנפח, פיטפט ושתה, וסיפר לכל אחד על האופרה שלו. אחר־כך נדד הביתה, בלי כובע, ראשו זקור ומתנודד ומפגין את בלורית האומן שלו, ופה ושם הדהים עובר ושב שאחר בדרכו, במונולוג בקול מורם. לעתים קרובות נשען על קיר בית קר וכיסה בידו את לבו במחוה מעושה; הפרחחים והטיפשים שעברו במקרה במקום, לעגו לו קצת, כי איש מהם לא ידע, כמה הוא באמת נחנק וכואב.
ואחר־כך נאספה חבורה עליזה שכזאת למתוח את פולטין עם ‘יהודית’. מה לעשות בו במשוגע – ישחקו לו קומדיה נהדרת, ויהיה גם להם צחוק לא רגיל. “את העוול הזה צריך לתקן, פולטין!” “אנחנו נעזור לך להגיע אל העולם הגדול, מאסטרו!”
הוא התרוצץ כמו מטורף והזמין כל מי שהזדמן לו בדרכו מבין באי עולמו־שהיה, בעיקר את אלה שלפנים לא האמינו ב’יהודית'.
אחד מהחברים הטובים השיג מקום לביצוע ההצגה הערמומית, איזה אולפן שבו היו מציגים סרטים למעוניינים; היתה שם, מאחורי המרקע, במה קטנה, בשטח של כמה מטרים ריבועיים בקושי, אבל ממילא לא היה די כסף לשלם עבור להקה גדולה יותר. פולטין עצמו גייס את התזמורת והמקהלה משורות האומנים המתחילים וכאלה שחלפה שעתם, היה רץ לחזרות, תופס את לבו בכפו ובכלל בער. לערב הגדול שלו הוא הגיע בחליפת ערב שאולה, וניפנף כמה פעמים כבהבעת תודה את בלוריתו אל עבר הספסלים הראשונים, שעליהם ישבו הידידים שעזרו לו להגיע לאירוע הזה. הוא לא ידע כמובן שמזמן איש איננו חושב אותו לאדם נורמלי, שהוא נפל קורבן למתיחה אכזרית, שמזמן הוא נחשב למשוגע, מוקיון ודמות מצחיקה, פטפטן, שקרן ורמאי עלוב, כי פרצופו של כל אדם, כל כמה שהוא מסתתר מאחורי מליצות וכחל־וסרק רוחני – סופו תמיד להתגלות.
כמובן שהאופרה זכתה להצלחה סוערת מידי הקהל המוזמן; מחיאות הכפיים והצעקות הכריחו את בדה פולטן הסמוק והמאושר לצאת לפני המסך, והוא הודה ונופף את בלוריתו בהצגת אפיסת כוחות נפשית, פרי מתח היצירה. הוא זרק את מבטו אל שורות אלה שסייעו בידו להגיע למסע נצחון זה; והלאה מעבר לזה, אל שורות הקהל הרחב המשתולל – – ואודם התהילה וההצלחה הפך על פניו המיוזעים חוורון מוות.
כי בדה פולטן ראה לפתע את עולמו, בפעם הראשונה, ללא מעטה השקר וללא אשליה, כך, כמות שהוא נראה מכאן, מקדמת הבמה; מאות פרצופים מוכרים לו מערביות התה והמוזיקה שהיה עורך, מאות בני אדם שאתם המתיק את סודו, שלהם הציג את עבודתו הטמאה שלא היתה אלא אחיזת עיניים; את פרצופה של הביקורת שאותה ניסה לשווא לשחד, בין בצניעות אומנותית מעושה ובין ביהירות.
לסתו נטולת הסנטר החלה להתרופף, לא עמד לו כוחו לשמור את פיו סגור, כיאה לרגע חגיגי, כי הוא ראה בבהירות אכזרית שכל ההמון המריע הזה לועג לו. האדונים מהמסבאה שסדרו לעצמם מהתלה קצת יותר יקרה, חברים לשעבר אשר קיבלו את ההזמנה בכדי שיוכלו לצחוק לשובעה ממטורף. בתור צופים הם שיחקו בו קומדיה שלא היתה שונה מזו שהוא שיחק בהם; מכאן הוא רואה זאת עתה, זה השקרן העלוב, ההרוס והנבגד, הוא רואה אותם מעודדים זה את זה להגביר צריחה ולהוסיף התלהבות כביכול, רואה את המרפקים הננעצים במותני הזולת, רואה שורות של פרצופים מעוותים מצחוק, והם מתנדנדים אנה ואנה כאילו הבמה הקטנה הזאת היתה ספינה בלב ים סוער.
הוא התנודד אל מאחורי הקלעים, חלש מאימה, בושה וייאוש, לבו מתכרבל בקרבו כמו כלב דרוס ונשימתו קשה, קשה עד מאד. שאון מחיאות הכפיים המלעיגות באולם מתגבר, כמה זוגות רגליים אפילו רוקעים בגסות ושמו נשמע שוב ושוב מהגרונות הצורחים באירוניה מרושעת.
בדה פולטן מתבייש להתעלף, ואין לו כוח לברוח – וגם אין לאן, שכן החלל שמאחורי הקלעים דחוס בגופות המשתתפים המעכבים בעדו כמו קיר רך ובלתי חדיר.
“הם קוראים לך, אדוני המלחין!”
“לך לקוד קידת תודה, מאסטרו!”
“תראה את עצמך, בדה פולטן!”
“תראה את עצמך, בדה פולטן,” צווחים קולותיהם של מוזיקאנטים עלובים אשר תת־תזונתם הביאה אותם להשכיר עצמם בעד כמה מאות בשביל הקומדיה העליזה – תראה את עצמך, קוראות עיניהם הלועגות – תראה את עצמך לעדר השואג על הספסלים אשר בא לסדר לך הצלחה, כי אתה, מסכן, הרי כל חייך לא השתוקקת לדבר אחר! תראה את עצמך, שכן סוף סוף הם רואים אותך כפי שאתה, שייהנו ממש כמונו, שגם אותנו אתה מצחיק!
עוד כמה פעמים דחפו אותו אל לפני המסך ועוד כמה פעמים שב אל הפרצופים הלועגים של המשתתפים. שום דבר כבר לא נותר ממנו, מבדה פולטן הישן, כל יציבת הגוף וזקיפת הראש הלכה כלא היתה, שערותיו נופלות על פניו הלבנים אחרת לגמרי מאשר בימים שבהם שלט בצווארו הארוך, הזיעה משתפכת בכיעור על חליפת הערב המסכנה, והרגליים מטות ליפול. זה שעשוע גדול, גדול מאד בשביל ההמון המריע, וצחוקם גובר כשהוא תופס בשתי ידיו את לבו, כי עד היום הכל שעשה הליצן הזה היה העמדת פנים, ובוודאי גם זה הוא המשך מצחיק של אפיסת כוחו של גאון שהתהילה יכלה לו.
כיצד זה ייתכן, חושב פולטין שלבו חונקו כצווארונו, ורצפת הבמה בורחת לו כבוגדת וכשובבת מתחת לרגליו. מה קרה לעיניו ולעיניהם, הרואות לפתע את אשר הן רואות כמות שהוא. איזה אספסוף רע, גס ועוין הוא הקהל, שצעקתו ותרועתו סוגרות על לבו ועל גרונו כבורג. הוא נוטה לבכות כמו ילד קטן, הוא נשען על כתפו של מנגן הבסון ובידו השניה מנגב את הזעה בממחטה מלוכלכת והוגה ממי לבקש רחמים, בכדי שיוכל סוף סוף לחדול לצאת אל מול הכנופיה הנבזית והמרושעת הזאת באולם.
מנגן הבסון מחזיק בסבלנות את הגוף המזיע והרפוי ולבדה פולטן נותרו כמה רגעים לשוח עם אלוהים. – כל חיי נאבקתי והתייסרתי, אכלתי את עצמי ושילמתי בכדי להגיע ליום הזה! כל חיי שרתתי משהו שחשבתי אותו לשליחותי בחיים! – הוא חושב שהוא מקנח את אפו, אבל הוא בוכה בקול, והכלב הדרוס, הלב, מתבוסס בכאב נורא. – איך זה ייתכן, הלא עבור זה נתתי את כל חיי, רבון העולם, כל הזמן הארור והמיותר אשר הקצית לי!
אותו ערב לא סיימו את הצגת ‘יהודית’, כי בדה פולטן יצא מדעתו, דבר שוודאי לא התכוונו אליו גם אלה שמזמן חשבו אותו למשוגע. לקחו אותו לבית משוגעים, מסכן, כמות שהיה, בחליפת הערב השאולה, ומנהל המוסד, אשר צויין ברשימות המחבר כעד הלפני־אחרון, היה אמור להשמיע את עדותו המסכמת. אני יכולה רק לומר את אשר ידוע לי מפי המחבר ומעדותה של גברת פולטין: כי הוא נפטר שם כעבור יומיים.
“תהיה לו הלוויה יפה,” סיפר לי קולו של צ’אפק בדמדומים האחרונים ההם של חיינו המשותפים. "רבים מבין המכרים יבואו בסוף ללוות אותו ברגשי חמלה כלשהם. את יודעת, החיים מטבע הדברים כוללים גם משוגעים אומללים, והמוות הוא לאט לאט המוסד האלוהי האחרון שלפניו יש לבני אדם קצת דרך ארץ. גברת פולטין היתה הלא אשה טובה וסדרה לו הלוויה יפה, כפי שהולם את שמה הטוב של משפחתה. ובמהלך הטקס ניגן פרופסור מפורסם של הקונסרווטוריון בעוגב את הלארגו של הנדל, ובסוף ניגנו את בטהובן – הרביעיה הטובה ביותר שלנו. זה לא קורה לכל אחד, נכון?
“כמובן שאשאל אותם למה ומדוע – ואני יודע מראש מה יענו לי: הוא אמנם לא היה איש האומנות, אבל בסוף הוא נשרף בה. הלא לא אחת ייחס לעצמו אדם תפקידים שאינם בשבילו, וזה תמיד נגמר בטראגדיה. ועוד – יאמר בלא ספק אחד מהם – אתה יודע, עם פולטין זה, זה היה מוזר. כזה פלאגיאט, ומריחה עלובה, אבל בכל זאת היו בו כמה טיפות של חסד. אמת, זה מעט בשביל חיים שלמים, מעט להחריד, אדוני, אבל בפני בית הדין של מעלה אסור שיאבד אפילו גרגיר אחד של זהב. ופולטין השאיר לנו שניים, אתה יודע, ב’יהודית' העלובה והמטולאת שלו. יש שם מקום אחד, עם תמליל מצחיק נורא, ‘הוי הסבל, הוי הצער’ ואחר־כך מוטיב הנערה, – שם יש מוזיקה בהירה ונקיה כמו מעיין של מים זכים. הרבה כבר חשבנו על זה, אדוני, אלוהים היודע מאין זה בא לו!”
“את זה הלחין בשבילו אותו פאטי, נכון, שהנחת לו למות ממחלת פרקינסון?!”
“כן, הוא. את רואה, ואף פעם לא אבו להכיר בכך שלבחור הזה יש כשרון; אבל זה נשאר אחריו, וזה העיקר. גם אם בתמורה זכה פולטין המשוגע לקבורה של אומן.” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.