א

דפי שירה אלה – ענפים ירוקים הם, עתים – עלים בודדים מאילנות רבים־רבים, עמוסים, בעלי שיעור־קומה וענוים, בתוך יער עבות. יער זמירות נע־ונד היתה בעיני שירת יידיש, וככל שהתמיד־העמיק הקשב היה בא הרהור וטופח על הפנים: טורח זה לחבר עולמות־שירה יחד שמא אינו אלא התקנת סוגר לכנס בו רוח גדולה, לכלוא בתוכו מרחב של דורות ואישים.

לא הפלגתי לסבכי ראשית, בין שזו נעוצה, כסברה מקובלת, במאה הט״ו והט״ז, בשמואל־בוך, בבבא־בוך ובמגילת וינץ, ובין היא רואה עצמה כבת המאה הי׳ד, וחייה חיים שבע״פ ובכתבי־יד. אף אותה תקופה, הטבועה בחותמם של יהודי אשכנז וקולה של האשה נשמע בה ברור, יודעת צורות־שירה וסוגי־שירה שונים, שירי קודש וחול, משחרים למוסר־השכל ומתרוננים מתוך חירות, יראי־שמים ואירוטיים – מהם שאולים מן העברית ומן השכנים ומהם שנביעתם חיה, מקורית. משנדדה שירה זו ונתקרבה אלינו בזמן ובמקום, ככל שהיא נכנסת יותר לתוך המאה הי׳ח ובאה למזרח אירופה, לארצות הסלבים, לפולין ולרוסיה – נבחין בה קולות ומראות חדשים, שפע רב; עומדים אנו על אדמתה החדשה, שהיתה טובה לה וחורגת. לפנינו – המעשיה החסידית הפיוטית, עזת־דמיון, רבת־רימוזים, עשירת־השראה, ולפנינו – שיר־העם, הלובש גם בעניו רוב גונים וצורות; גלוי־פנים ומכסה, פעמים, כוונות שבלב. הנה הוא כלי־שרת למגמות של מוסר והשכלה; והנה הוא בא לבדח את ׳עמך׳, משרתו בהומור ובסאטירה; והנה הוא פכפוך תמים של משאלות ורציות, של חיים שפרוטתם המזומנת עלובה ודינרם המבוקש אובד בחולין. שירים אלה, אנונימיים וקרואים־בשם, פניהם – הפשטות, ויסודם – נלבבות. ממעינות זכים אלה שאבה השירה שקמה לאחר מכן, שעל־כן נאצל אף לה חן של טבעיות, נעימת קולה אינטימית ורחשי־לבה מפכים בצלילות. הלחן שליוה את שיר־העם הנגין גם את שיר היחיד בבואו. הלה, אף אם כליו לא היו מלוטשים, אף אם מראותיו והגותו באו מן הקרוב והמוכר – זכיה גדולה היתה שמורה לו, זכיה של עושר: מן העם לוקח – ואל לבו שב; המשורר, השיר והקורא – במעגל אחד נעו. הסימטה והסדנה, הסנדלר ואיש־החוט־והמחט, השוליה והמשרתת – בדיחתם וחידודם ביידיש, בה עלזו ובה רוננו רגשי לבם, אם תמימים ופרימיטיביים ואם פוקרים ורועשים. הנער היהודי, האנוס להיפרד טרם־עת ממשחק, ממשובות ומנערות וגם מספר, הנערה שגעגועיה הציצו מבעד לחלון אל המרחק, אל טווס־הזהב במעופו – שפכו שיחם, נלבבים ודמועים, ביידיש. וה׳טרובאדור׳ היהודי, כגון אותם זמרי ברוד, והבוהימה היהודית והשחקנים, זה שבט הנוודים של עם־נדודים – נטלו רשות לעצמם לחיות חיים שלא כשגור, חיים שיש בהם מידה יתירה של חירות ללא ׳היתר׳ עם גושפנקה – דוקא ביידיש.

ב

התעוררותה הפיוטית הגדולה של יידיש ופלישתה אל חיי העם – אחות היא להתחדשותה והתעצמותה של העברית. שתיהן ילידות שנות השמונים של המאה הקודמת, ודרכי הילוכן הנה הן מקבילות והנה הן חוצות זו את זו, עתים רצויות זו לזו ומתמלאות אחת מחברתה ועתים יריבות, רואות עולמן בגיאותו ובזוטו, קרבות ומרתיעות, ולפעמים דומה: לא אותם שמים נטויים מעליהן ולא אדמה אחת מפרנסתן. שירות שתים של עם אחד.

העברית נטועה בעבר המופלג, מהלך בה קולן של סערות ורובצות בה דממותיהם של חורבנות. צופה היא מבעד להיסטוריה אל העתיד. מועקת כל הזמנים, ענותם של דורות מכוונות הולם לבה ודפקה. כמעל גבעה נישאה סוקרת היא גורלן של תפוצות ופזורות, כולה חרדה לקיום הכבשה בין זאבים. הים הגדול של קורות העם, של פורענויות, הסיעו, כאילו, עיניה מראות גלי יום ושעה זידונים. לקויי ראיה סבורים היו: מקופחת העברית תחושת הווה, נטולה, כאילו, מקרקע של ממש; אך היא נשמה גורל עַם מראשית עד אחרית הימים.

אכן, יידיש, באין עליה מטען שנות אלפים ומשאוי של זכירה, דעתה ושעתה נתפנו יותר אל המציאות, אל הכאן ואל העכשיו. עיניה פקוחות היו למצוקות קרובות, לענות, לדלות, קשובה לאנחות לב מקרוב. צחצוח־חרבות שלה מכוון היה נגד ׳כלי־הקודש׳ יותר מאשר נגד טיב שליחותם של אלה בעם; תחת להיאבק עם רוח נאבקה עם נושאיה; מערכות שנחלצה אליהן נגד ׳כותל המזרח׳ ונגד ה׳פני׳ – היו בתחום הריאלי והסוציאלי. את רחובנו וסימטתנו זיעזעה, עוררה את ׳בונצ׳ה שוייג׳, נדכאי וחלכאי ׳עמך׳, כל מאודה – לצור צורה להמון הגולמי, לשים בפיו שם־מפורש.

ג

בשנים שקדמו למלחמת העולם א׳ יפה היה כוחה של יידיש בפרוזה יותר מאשר בשירה. ודאי סייע לה בכך עצם היותה לשון־דיבור חיה. קלסיקני הפרוזה ראינום כותבים יידיש, מתגעגעים לעברית וקמעה חוזרים ונותנים את עצמם, במו ידם או במסירת קולמוס, מתן שני עברי. פשיטא, ביאליק ובני־דורו פטיש שירתם חזק יותר, סדנם רחב וכוח זעמם ומחצם גדול. שירת יידיש הטון שלה מינורי יותר, מביאה היא עמה רוך והמיות לב רחום; היסוד הנשי, דומה, שליט בה. הרבה היא נותנת מכוחה לשיר־הרבים, הלאומי והסוציאלי, החוצב להבות, קולני כמעל גבי מתרסים, אך לא תמיד צלילו נקי והסובסטנציה הפיוטית שלו משקלה לא־מרובה. אולם כבר בימים ההם, בראשית המאה, שקודה היא על עצמה, על תוכה וברה, מצללת דברה, מגמשת לשונה, מעלה את מלאכת־הפיוט וטורחת להכניס שירה לבית היהודי, לפתוח לבבות לקראתה.

אותו מרכז גדול לשירת יידיש שהיה קיים ברוסיה – שלוחותיו עברו ים. יידיש נתלשת ממקום חיותה, מן העיירה ונזרקת לתוך הדינמיקה הסעורה של חיינו. למקום שאוכלוסי ישראל גולים לבקש לחם וחירות – לשם גולים עמהם גם סופרים ופרחי־סופרים, כשרונות קרואים ויעודים. מן הדרכים ומן היבשת החדשה צצים ועולים מוטיבים חדשים, הלכי־רוח וסמלים חדשים. המשורר, אפילו עיניו תלויות עדיין בבית העומד או מט לנפול בתחומה של העיירה, אפילו אינו אלא נע־ונד, על כרחו הוא מתחדש, מתעקש ונאחז גם בקרקע הזרה והקשוחה של הכרך האמריקני המתהווה.

ואילו השירה העברית – אנך שהיה נטוי בידה מתעקל לשעה ולשעות. היא חישפה אמנם את ההויה היהודית בין העמים, חזרה בכל כוחה אחרי פשר של ממש לנצח ישראל – ועם זאת אינה מצויה בתהליך העליה לארץ־ישראל במלוא שיעור כוחה. מוקדה ועיקרה – שחרור היחיד, עיצוב דמותו של האדם היהודי. מענה אותה הרגשת תלישות, ביעותי הידלדלות של מקורות ראשונים, הפער בין רצון החיים ובין היכולת לחיות. יש מן היופי הטראגי במאמץ זה של השבת יצרים ליהודי, החזרתו אל הטבע, רגנרציה של חושיו. אולם סיכון היה בכך, כי היחיד יראה מעתה את עצמו בלב־לבה של הויית העם, וכל העולם, כביכול, מקופל בו, והוא עצמו נתון־נתון לליבוטיו, ליבוטי בשר־ודם־ורוח־ונפש.

ד

המלחמה, מהפכות ותמורות – עמהן ואחריהן ימים של שברון ותנופה. מרכזי תרבות מתמוטטים ומשכני־הארעי אינם זוכים לאריכות־ימים. קרעים שבחברה היהודית נבלטים לאין תקנה, חיי העם נחצים לפי מגמת פניהם: הכא–והתם. העברית הולכת לארץ ישראל, רואה הכרח ההליכה, ואילו יידיש תרה אחרי אדמת צמיחה וגידול, ורואה הווה ועתיד בכל מקום שאוכלוסין יהודים מרובים מצויים. מתפצלת היא לשלושה מרכזים, שכל אחד מהם מתבצר ומבקש להיות פתרון הגמוני לקיום היהודי. פולין, ארצות־הברית וברית־המועצות – ג׳ ארצות, ג׳ מרכזים, ושנים מהם חיים, במעט ובהרבה, בזיקה למרכז השלישי, שראשיתו לא כאמצעיתו, ואמצעיתו לא כהווה. הצד־השווה – שכולם משתחררים מן ההמוניות, לא עוד יידיש כלי־שרת־והסברה, כי אם תכלית, גובר בה אמונה בכוחות עצמה, מעינות־פנים נבקעים. שדה־הסתכלותה גדל וטוח־ראייתה מרחיק; ביטויה מתעצם, גונים לקולה והדיאפזון שלה מתרחב. מאידך דומה היה, כי השירה העברית בארץ מצמצמת את עצמה ויפה לה, מבקשת לה כברת אדמה ופיסת־שמים, מתברכת בכיבושי ראשית של נופים רגועים, אידיליים של קרקע ארץ קטנה, ופרקים מתנאה גם במבוכת־מבע וצניעות הקול. שירת יידיש כובשת ועולה בדמויות שהיא מעצבת, באידיאות, בעצמת ביטוי. צרת היהודים מגבירה בה את התודעה של צרת היהדות, של מצוקות עולם. אפילו היא יונקת מן הסביבה הקרובה – שוב אינה רואה אותה מנותקת מכבשונה של הויה, מחזון לאומי וחברתי, והכל מואר בזרקורי מאורעות היסטוריים ואוניברסאליים. אימי המלחמה וההתפוררות שלאחריה; המציאות הגרוטסקית נעות־הפנים של אמריקה היהודית ׳העושה חיים׳; האמונה המתרוננת וההבטחות המרהיבות של ברית־המועצות; תקוות גאולה וחזון משיחי – פרצו בעזות לתוך ליריקת יידיש. חלומות גדולים ראתה, אמונה רבה טיפחה. מצוקות־נפש היחיד וצער האומה וקרעי החברה מגיעים בה למימד של עומק. התחילה תוהה על עתידות העם, חזרה ושקלה עבר, רחוק וקרוב, – ק׳ן שנות אמנציפציה, רעיונות ויצירה, בניה ומיט. דוקא ימי המהומה והחולין האמריקני מבקשים אחיזה בעבר, בתפארת־קדומים, במורשת, באגדי ובמיתי. בשני עשורי שנים הופיעו ׳הגולם׳ של ה. ליוויק ו׳ההלך׳ של מ. בוריישו; ה׳לילה׳ של משה־לייב הלפרן והפואימות של משה קולבאק; שירי הסער של פרץ מארקיש והבלדה האיציק־מאנגרית; תנ׳ך יהואש. קפיצת־דרך היתה לה לשירת יידיש בכל, גם בלכסיקה וביכולת הצורנית, גם בדקות התחושה ובמעוף ההשראה. ובעוד מתני ענות וניצול ועמל ויזע בארץ החיים – וכבר קם דור של שירת היחיד, משוררים, שבויי צלילים וגונים, חדשני צורה, והנה – מפגישי העכשיו עם מרחקי זמן ומקום, שחידוש ומורשת ירדו אצלם כרוכים. על־פני שטח צר של ארבעים שנה מצטופפים דורות של פיוט, סמוכים זה לזה ומפליגים זה מעל זה, וכולם – ברכתו של עם ופזרון עושרו.

אך עושר זה אינו בא ברוב טובה; קדרות רובצת עליו. משבאו ימי־השמד הפתיעה שירת יידיש בחיותה; בזרם עז קלחה במחתרת וביער; כאילו ערוכת מיתרים היתה לקראת השואה. קולה בקע בעוז, בבכי, במחאה ובהטחה ובזעקה. הלא היא שהעלתה ׳שירת העם היהודי אשר הורג׳, הלא היא ששרה בתעצומות־נפש שיר ׳אחרון גורל׳. אכן, גם המשורר העברי נחרב עליו עולמו, אף הוא ראה עצמו מתחת למפולת, אך היה לו גם עולם נבנה והולך, אדמה־מעט ושדות תוחלת מרובה. ושמא הקדימה השירה העברית זה מכבר וחזתה את הרעה בטרם נפתחה. ׳שירי הזעם׳ ו׳בעיר ההריגה׳ ראו את הארץ כולה כפי שהיתה לנו לאחר־מכן ברדת עלינו הלילה הנאצי; יידיש גילתה עתה פני תבל, עם הזרוע ועם הקרדום על החרבות ובתוך האש – ולא נאלמה. פרק שירה מופלא; כתונת־פסים של דור־זקונים שלנו טבולה בדם – – –

שלושת המרכזים הגדולים ליידיש. פולין היהודית שכלתה בגוב ובכיבשן; התכחשותם של המוני־העם בארצות־הברית ללשון זו שהעלתה חייהם, עזיבתם אותה דוקא בימי התעלותה ותנופתה; הריגת־מלכות בברית־המועצות, גזירת כרת, שנדונו בה לשונו של עם וספרותו.

חלומות נכנסו – וחלומות נפטרו. האומנם שליחות שלא נרצתה? תפארת של שקיעה?

עוד איים פזורים פה ושם, וישראל – אכסניה לספרות יידיש, יחידים וכיתות מתפללים ואומרים שירה, נאמני־יידיש מזה שנות־דור ודבקים־בה בדרך חרוכת להבות.

ה

לא מעט ממה שנתבקש להיאמר על אכסניות של שירה וזמנים, על אסכולות ואישים – אמור ומפוזר בסקירות־ההערכה הקצרות המתלוות אל דיוקנאותיהם של משוררי אסופתנו זו במבואי שיריהם.

שישה מנינים של משוררים. לא מעט נתחייבתי כלפיהם בבחירה, בתרגום, בדחילו לייחודם וקולם. כלום אין מן האשליה בתלישת דפים מתוך ספר־חיים־ויצירה וראייתם בחירים של שנים עשרות, של כרכים מרובים? שיקולים ושקילה, חרדה וכונת חדירה לתוך תוכם של דברים אף הם כוחם לא תמיד איתן למדי בפני טעם אישי, בפני תנודות בהזדהות המתרגם עם המתורגם. מידת הייצוג של כל אינדיבידואליות שירית אף היא כרוכה בדקי־שיקולים והכרעות, ולא נתיימר, כי אין אלא אפשרות אחת.

אך לא פחות מן החובה לנוכחים כאן, חבנו כלפי אלה שאינם עמנו בזה. ביודעין לא הובאו מדברי משוררים עבריים שכתבו יידיש, אם דרך קבע ואם במזדמן, – משוררים דו־לשוניים אלה פרשה בפני עצמה הם, והחיים אתנו – כוחם עמם לעשות לשירתם בהיות שעת־רצון־והתעוררות. ואולם משוררי יידיש לא מעטים הגונים הם למבחר זה, מהם ששמם על שפתי, ומהם שדברם נשמע כבר באזני עברית. אלא שמשאלות רבות שעת הגשמתן מתמהמהת. חיבת־לב לשירת יידיש היתה בי לחובת־לב, וזו – למצות־עשה; והנה תם מעשה הספר – ולא נשלם.

שבעים־שמונים שנות שירה, במובחר ובעידית שבה, במישורים המבורכים וברומם של שיאים. לא כונסו משירי־העם: ראויים הם לאסופה מיוחדת; וכן לא הבאתי מן המשוררים העממיים, הפרימיטיביים והפרוליטאריים – קנין היסטורי־תרבותי הם שאין חולקים עליו. המגמה היתה: השירה האמנותית, והתחום – למן י. ל. פרץ, האישיות רבת־ההשפעה־וההשראה על דורות של יוצרים, ועד סיום־שלעת־עתה – גילויים נחשבים שהבקיעו מבין חרבות ת׳ש–תש׳ה. השירים באסופה ניתנו בסדר כרונולוגי, וארצות־שירה, תקופות ואסכולות באות בשכנות. בבחירה ניתנה הדעת על דברים שיהיו נשמעים באזני בן־הדור ובן־הארץ. לא שההווה הוא אמַת־המידה ואמֶת־המידה, אך אין מנחילים שירה וספרות אלא־אם־כן קיים חיבור וקשר מעבר לזמן וללשון; לחיבור טראנס־זמני זה חתרתי בכל יגיעי, והוא הרעיון המקיף מעשה הספר הזה.

׳רָאִיתִי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת, כִּקְטַנֵּי מְאוֹרוֹת,

קְטַנֵּי מְאוֹרוֹת׳ –

המלים־המאורות, כדבר השיר באסופה זו, הנה הן מכונסות כאן להיות למאור אחד.

׳הִרְגַּשְׁתִּי מִלִּים יְהוּדִיּוֹת כְּיוֹנִים טְהוֹרוֹת,

יוֹנִים טְהוֹרוֹת׳ –

הנה הן מתלהקות. עוד עיני שהויות עליהן, ותפילתן: לדרך, רחומות – נתבו נתיב אל הלבבות.

מ. ב.

לזכרכם אבי ואמי

זלמן־יהודה נ״ע ואלטה־דינה הי״ד

ולכם, תיבדלו לחיים,

יהודית ועידו

ולבני־הארץ לדורותם

הקלדה: נעה הורן

הגהה: דרור איל

נולד: 1852, זאמושץ, פולין; נפטר: 1916, וארשה

׳שבת תהי׳ – צלילים רמים של שלשלת־הזהב, לעת ניתוק וריתוק חוּליות, והמשורר עצמו – חוּליה שכל־כולה ריטוט וניגון, צמצום השרשרת ומיתוחה. שירתו, שראשיתה עברית: ׳העוגב׳, עשירה בסוגי־יצירה רבים: במעשיות־עם, בסיפורי־חסידים, בדראמה, ובכל שיצר – עיצב את הסגנון הלירי.

מראשי בוני ספרות יידיש (המשולש: מנדלי–פרץ–שלום־עליכם), הדמות הראשה באסכולת וארשה. רב ומורה־דרך ומעורר. סולל נתיבה לרומנטיזם היהודי. פתח פה ל׳בונצ׳ה שוייג׳ היהודי, לעשוקי־חיים־וגורל; נושא צערם ומחאתם של עמלים ונענים. הביא עמו מהישגי השירה האירופית ותנופתה. לשונו ומזגו – הבהובים וחיזוזים; משפטו – לא ידע רגיעה, כולו פרפורים והשתלהבויות; מקצבוֹ נסער. – מן הגילויים המובהקים של יהדות פולין, המבקשת ׳למעלה מזה׳, הממריאה – וצונחת, נלהבת – ונכזבת. באין־המרגוע שבו, בחיפושיו־תמיד השפיע על כל ספרות יידיש, על האינטליגנציה ועל דור עולה ביצירה, על אוכלוסי ישראל, שביקשו את השבת שלהם, נצח שבתם – –

יְהִי שַׁבָּת!

שַׁבָּת!

לֹא יֵחָרֵשׁ,

לֹא יִזָּרֵעַ,

לֹא בִּנְיָן וְלֹא תִּקּוּן,

לֹא מִקָּח, לֹא מִמְכָּר.

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם?

– שֶׁיֶּחֱרַב הָעוֹלָם!

וְאָנוּ,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־שַׁבָּת,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־יוֹם־טוֹב,

אָנוּ יְהוּדִים־שֶׁל נְשָׁמָה־יְתֵרָה,

עַל חָרְבוֹתָיו נְהַלֵּךְ.

– לְאָן?

– אֵי־אָנָה?

אֵלָיו! אֵלָיו!

שָׁרִים וְחוֹלְלִים נֵלֵךְ

אֵלָיו!

רַנְּנוּ עִמִּי!

רִקְדוּ עִמִּי!

וְכָךְ!

וְכָךְ הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ,

שָׁרִים וְחוֹלְלִים…

אָנוּ יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גְּדוֹלִים,

יְהוּדֵי שַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב.

עֲנָנִים לִקְרָאתֵנוּ נִבְקָעִים!

שָׁמַיִם שַׁעֲרֵיהֶם פּוֹתְחִים!

לַעֲנַן־הַכָּבוֹד נִנָּשֵׂאָה,

אֶל כִּסֵּא־הַכָּבוֹד,

עַד לְכִסֵּא־הַכָּבוֹד!

עַל אֶבֶן הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ!

וְלֹא תַּחֲנוּן בְּפִינוּ,

וְיָדֵינוּ לֹא נִפְשֹׁט,

יְהוּדִים גְּדוֹלִים, גֵּאִים, אֲנַחְנוּ –

זֶרַע אַבְרָהָם… יִצְחָק וְיַעֲקֹב!

קָצְרָה רוּחֵנוּ מִלְחַכּוֹת!

אֹדֶם־עַיִן, כְּחוֹל שְׂפָתַיִם,

וְקֹרֶט דָּם בַּלֶּחִי אָיִן.

חִוְרוֹן הַמֵּצַח. יֶזַע קַר.

וְהַנְּשִׁימָה, קְטוּעָה, תִּבְעַר.

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת פֹּה תּוֹפְרוֹת.

מַחְטָהּ תַּבְהִיק. הַבַּד צָחוֹר.

מְהַרְהֲרָה אַחַת: אֶתְפֹּר,

אֶתְפֹּר יָמִים, אֶתְפֹּר לֵילוֹת,

לֹא לִי, לֹא לִי שִׂמְלַת־כְּלוּלוֹת.

וּמַה לִּי, מִי לִי כָּאן? – אֶתְפֹּר.

לֹא שְׁנָת לִי. לֹא מְנוּחָה.

אֶל ׳בַּעַל־הַנֵּס׳ אָקוּם, אֵלְכָה:

יִהְיֶה מֵלִיץ לְמַעֲנִי:

וְלוּ אַלְמָן, מִן הַזְּקֵנִים,

עִם יְלָדִים תְּרֵיסָר!

וְהַשְּׁנִיָּה: אֶכְלֹב, אֶתְפֹּר –

וּבְצַמָּתִי זֹרַק אָפֹר.

הוֹלְמָה רַקָּה, הָרֹאשׁ יִקְדַּח,

וְהַמְּכוֹנָה לַקֶּצֶב תַּךְ:

טַה־טַה, טַה־טַה, טַה־טַה!

הַהוּא רָמַז לִי – וָאָבִין:

בְּלִי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין

שָׁנָה תְּמִימָה שַׂחֵק וּרְקֹד

מוּכָן הַלָּז אִתִּי – לֹא עוֹד!

וּמַה יִּהְיֶה, וּמַה יְּהִי?

שְׁלִישִׁית בְּדַם לִבָּהּ שָׁרָה:

אֶתְפֹּר חוֹלָה, אֶתְפֹּר עִוְרָה,

אֶל כָּל דְּקִירָה – הַלֵּב יוֹגֵן:

שָׁבוּעַ זֶה הוּא מִתְחַתֵּן.

לֹא אַאֲחֵל לוֹ רָע!

יָמִים עָבָרוּ – נִשְׁכָּחִים.

׳קָהָל׳ יִדְאַג לְתַכְרִיכִים,

לְאַמַּת־קַרְקַע מְצֻמְצָמָה:

אָנוּחַ בָּהּ לִי בִּדְמָמָה.

אִישַׁן הַמָּוֶת וְאִישַׁן!

הָיֹה הָיְתָה נַעֲרָה לְפָנִים,

בְּנַעַר דָּבְקָה לְאַהֲבָה;

אַף הוּא אַהֲבָה לָהּ הֵשִׁיב;

שְׁנֵיהֶם – נַפְשָׁם עֲצוּבָה:

הַנַּעַר – אֵין כֹּל־לוֹ, וְזוֹ –

לְאָבִיהָ אוֹצָר שֶׁל זָהָב;

נוֹעֵל הַגְּבִיר בִּפְנֵי בֶּן־

עֲנִיִּים דַּלְתוֹתָיו.

הַבַּת – בְּקוֹל אַבָּא שׁוֹמַעַת:

מוֹלִיכִים לַחֻפָּה אוֹתָהּ כְּבָר;

הַנַּעַר – דּוֹעֵךְ כְּמוֹ נֵר,

גַּלְמוּד בַּמַּרְתֵּף הוּא נִפְטָר.

שָׁמְעָה, כִּי מֵת, מֵת הַנַּעַר,

וַתֵּצֵא מִבֵּיתָהּ בְּאֵין־אוֹר;

לְאָהוּב, אֶל הַקֶּבֶר תָּבוֹא –

וְנִפְתַּח לְפָנֶיהָ הַבּוֹר.

הַמֵּת כְּבָר מוֹשִׁיט זְרוֹעוֹתָיו –

לַקֶּבֶר מוֹשְׁכָהּ כֹּחַ רָב;

מֵעֵינוֹ אֶת הַחֶרֶס תָּסִיר,

נְשִׁיקוֹת תַּעְתִּיר עַל עֵינָיו.

פּוֹקֵחַ הַמֵּת אֶת עֵינָיו,

תְּחַבְּקֶנָּה יָדוֹ אַהֲבָה;

נִסְתַּם בּוֹר־קִבְרָם עֲלֵיהֶם;

יָנוּחוּ עֲלֵי מִשְׁכָּבָם.

נולד: אוגוסט 1856, יאנובה, ליטא; נפטר: מרץ 1933, ניו־יורק, ארה״ב

ה׳סבא של הסוציאליזם היהודי׳ – והוא מאבות הפיוט הסוציאלי־פרוליטארי ביידיש. בפעולתו הספרותית רבת־השנים, בפיוט, בפובליציסטיקה ובפיליטון, מצויה הסאטירה מותחת־הדין ומצוי ההומור ומידת־רחמיו. ניבו פשוט, צליליו מעוטי מילודיות, אך נרגשים באהבה לעובד; שיריו, שירי עבודה ומאבק, מוּשרים ומדוּקלמים היו בלונדון, באמריקה, ברחבי רוסיה.

דרך חייו של בן־ציון נובאכוביטש (שמו המקורי של מ. ו.) – נדודים, מאסר, גירושים ופעילוּת לא־תחדל. מיאנובה לקובנה ולווילנה, לאחר־מכן – לאוריוֹל שברוסיה; כאן, ב־1874 – ניצני עבודתו הספרותית בעברית, בעתון ה׳מגיד׳; מכאן, ב־1877 – לקניגסברג, משתתף ב׳האמת׳ של ליברמן, בשבוּעונו העברי של רדקינסון ׳הקול׳, ובן כ׳א נעשה עורכו של הירחון הסוציאליסטי ׳אסיפת חכמים׳, בו נדפסו דבריו בחתימת בן־נץ. ב־1878 נאסר, שוחרר בערבות ונמלט ללונדון, בה עשה ט׳ו שנים. כאן נצטרף לאיגוד הפועלים הקומוניסטי מיסודם של מארכס ואנגלס, הקים את הבמה הסוציאליסטית הראשונה ביידיש ׳דער פוילישער יידל׳. 1894 נקרא לאמריקה. מייסד את השבועון הסוציאליסטי הסולידי ׳דער אמת׳, והוא מחבוּרת מייסדי העתון היומי ׳דער פארווערטס׳ והירחון לספרות ולפוּבּליציסטיקה ׳די צוּקוּנפט׳. בחמישים שנות פעילותו נתנסה בנדודי־רוח ונדודי־לשון. מן ההשכלה ומנטיה להתבוללות הגיע לסוציאליזם, שהטיף לו תחילה בעברית בשיר ובמאמר; נתחבט הרבה בשאלה הלאומית. נע־ונד על פני אירופה ואמריקה, רדוף כמהפכן, כתב גם רוסית, גרמנית ואנגלית. לעת־זקנה פירסם זכרונות בעברית.

עִיר יֵשׁ בְּאַנְגְּלִיָּה, לֶסְטֶר זֶה שְׁמָהּ,

בְּלוֹנְדוֹן נִקְרֵאת כָּךְ כִּכָּר –

שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת, בִּדְמָמָה,

נִצָּבוֹת שָׁם יוֹם־יוֹם, אֵין־מַכָּר.

הַצְּעִירָה פְּרָחִים הִיא מוֹכְרָה,

שְׂרוֹכֵי־מִנְעָלִים – הַשֵּׁנִית.

בַּחֲצוֹת מִשְׂתָּרְכָה הַבְּכִירָה:

אֶת גּוּפָהּ זוֹ תִּתֵּן לַקּוֹנִים.

מַבִּיטוֹת הַצְּעִירוֹת בָּאָחוֹת,

לֹא אֵיבָה, לֹא אָלָה בְּקוֹלָן;

הֵן בָּזוֹת הַשָּׁלֹשׁ, נִדָּחוֹת,

לָרְחוֹב, וְלָעִיר, לָעוֹלָם.

אַךְ בְּשׁוּב הַקְּטַנּוֹת אֶל הַקֵּן,

לוֹ ׳בַּיִת שֶׁלָּנוּ׳ קוֹרְאוֹת –

עַל שְׂרוֹךְ וְעַל פֶּרַח שְׁתֵּיהֶן

מוֹרִידוֹת, אֵין־רוֹאִים, הַדְּמָעוֹת – –

נולד: 1860, מחוז חרסון, אוקראינה; נפטר: 1916, אודיסה, רוסיה

יש רואים בו אב ומחדש בשירת יידיש. מחובר לקרקעם של משוררי־העם שקדמו לו, עשה לגיבוש לשון יידיש, שיוה פנים אירופיות לשירתה: במקצב, בצילוּלו של הצליל והחרוז, במוסיקליות; העשיר אותה בתכנים ובצורות, הזרים בה נפשיות ופעמים רוממה בתנופה. בן שדה וערבה, ניחן בחוש לטבע ונוף, ושירו – תהילה לעבודה ולאדמה. בעמידתו בפרשת־הדרכים בין ההשכלה והציונות, נתרוותה שירתו מוטיבים של זו ושל זו, סופגת אכזבות ומחדשת אמונה. ימים שמלכות רוסיה השתעבדה בישראל ונתערער הקיום ונתחללו החיים, הבשילו ביצירתו מאוויי־חירות וגברה התשוקה להויה שיש בה בטחון וכבוד. ראשיתו השירית – בלשון הרוסית ובה עיקר־כוחו. מעורה בנופה של אוקראינה ובשירת אותו דור (שבצנקו, נקראסוב, פט), היה שליח פיוטי לעם המרודף, קול לא־ידום ליגונו ולזעמו. לימים עבר ללשון יידיש. בליריקה – נלבב וכן, שיריו האפיים שתולים על מעיני־העם: נושאים תנכיים, מוטיבים מימי הביניים ואגדות־עם המרטטות תעלומה בלדית. עתים פיזמן מעניני דיומא, ועשה לשון יידיש כלי־שרת למגמות ולרעיונות ציבוריים.

יליד בוברובי־קוט, מושבה חקלאית יהודית, מן הראשונות בפלך חרסון שבדרום רוסיה. ראשית חינוכו – חדר, ואהבה שגילה לעברית ולתנ׳ך נתקיימה בו כל ימיו; המשך חינוכו – בביה׳ס הרוסי שבמקום. 1880 רואה אור בכור־שירו ברוסית בעתון יהודי־רוסי. הוזמן ע׳י עסקני־ציבור וסופרים לבוא לפטרבורג (לנינגרד כיום), הירבה לפרסם בעתונות הרוסית הכללית והרוסית־יהודית, וכן התחיל כותב יידיש. אף־על־פּי שיצאו לו מוניטין נתלבט רוב ליבוטים. בעטייה של מחלה עזב, 1909, את פטרבורג והדרים לאודיסה. ׳חכמי אודיסה׳ זכרו לו ימי גדולתו ונהגו בו כבוד, אך קולו הונמך ונדם. על ערש־דוי, 1915, כתב סידרת שירים אחרונים – עברית. אחד מהם – זו לשון פתיחתו: ׳יוֹם שׁכּולוֹ בּרכה שׁלח / לי האל הטוֹב היוֹם׳.

הַיָּרֵחַ יָהֵל. מַזְהִירִים כּוֹכָבִים.

וְלַיְלָה בַּגַּיְא וּבָהָר.

פָּתוּחַ סִפְרִי הַקָּדוּם לְפָנַי.

אֶקְרָא בּוֹ מוֹנִים אֵין מִסְפָּר.

מִלִּים יְקָרוֹת. פְּסוּקִים קְדוֹשִׁים.

קוֹל אֶשְׁמַע: בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, הָעָם,

אַרְבֶּה זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי־הַשָּׁמַיִם,

כַּחוֹל עַל שְׂפַת־יָם.

רִבּוֹן־הָעוֹלָם, הַבְטָחוֹת כִּי הִבְטַחְתָּ –

דִּבּוּר אַף אֶחָד לֹא יֹאבַד.

רְצוֹנְךָ הַקָּדוֹשׁ יֵעָשֶׂה, וִיהִי־מָה.

בַּמּוֹעֵד, בַּמָּקוֹם לוֹ יוּעַד.

אַחַת הַבְטָחָה הִיא כְּבָר מְקֻיֶּמֶת:

אֵדַע זֹאת, אָחוּשׁ בְּבִטְחָה:

הָיִינוּ כַּחוֹל, כֶּעָפָר לְמִרְמָס,

הֶפְקֵר לְכָל רֶגֶל דּוֹרְכָה.

הָיִינוּ, אָבִינוּ, כַּחוֹל וְכָאֶבֶן,

פְּזוּרִים וּנְפוֹצִים בָּעוֹלָם.

אוּלָם כּוֹכָבֶיךָ, זַכִּים, בְּהִירִים,

אַיָּם, כּוֹכָבֶיךָ, אַיָּם?

יָדְךָ צַחָה, מִשְׁיִית

לִי תֵּן, יַלְדִּי יָקָר.

קְרוֹבִים אֲנַחְנוּ, שְׁאֵרִים,

שְׁנַיִם יְדִידִים מִכְּבָר.

סִפּוּר־מַעֲשֶׂה נִקְרָא,

סִפּוּר־פְּלָאִים אֶחָד:

אַתָּה מַתְחִיל, אֲנִי גוֹמֵר –

אַךְ מָה אִכְפַּת!

תַּנְחוּם אֶחָד מָתוֹק, מֵאִיר,

וְעִצָּבוֹן אֶחָד יַעֲטֹר:

רֹאשְׁךָ הַקָּט – בְּזִיו,

רֹאשִׁי – בְּשֶׁלֶג־צְחוֹר.

זָכִינוּ שְׁנֵינוּ בְּמַתָּת,

מִן הַחַיִּים מַתָּת אַחַת:

אַתָּה – בָּאוֹר, אֲנִי – בַּצֵּל –

אַךְ מָה אִכְפַּת!

אֶל סֶלַע־שַׁחַם מִתְרַפֶּקֶת,

בּוֹ לְאַהֲבָה דָבְקָה –

בְּקֵן־שֶׁל־נְשָׁרִים הִיא נִרְדְּמָה:

יוֹנָה רַכָּה.

רִחוּפִים שֶׁל נֶשֶׁר, זִנּוּקָיו,

וְרוּחוֹ – קִנּוֹ יָעִיר –

מִשְׁזָר לָהּ, מַאֲרָג לָהּ,

וְהָעֶרֶשׂ וְהַשִּׁיר.

וּמֵאָז הִיא בְּבֵיתָהּ

בְּדוּדָה, אִלְּמָה, תִּשְׁכֹּן;

׳צִפּוֹר־פֶּרֶא׳! ׳יוֹנַת־פֶּרֶא׳! –

לָהּ קוֹרְאִים הַכֹּל.

הַפִּרְאִית! – זִמְזוּם הַזְּבוּב,

הַפִּרְאִית! – עוֹרְבִים קוֹרְאִים.

חֲלוֹם הַנֹּעַר! – שְׁנָת־יוֹנָה שֶׁלִּי

בְּעֶרֶשׂ־נְשָׁרִים – –

נולד: 1862, סביבי סובאלק, פולין; נפטר: 1923, ניו־יורק, ארה״ב

מחלוצי שירת יידיש במוצאי המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית, – מן הראשונים בזמן ובמעלה. בן־העם, מקופח מילדות ומתורה, מנוסה נדודים ותלאות, נאבק על שירו, ועמדו לו בכך מזגו הנסער וכוח אישיותו. שירו טבעי ומזנק, רענן בתיאורו, מתרונן במקצב, ויודע להרעיש בדברי־כיבושין ולהצליף בסאטירה. נימות שירתו סוציאליות, לאומיות ועממיות, קולה הטחה, לבה לגורל היהודי, ועיניה – תוגה.

יליד הכפר באקשה בסביבות סובאלק שבפולין, בן למשפחת עובדים. ב־1882 – היא שנת ההגירה היהודית הגדולה מרוסיה – פנה לאמריקה, אך בדרכו שהה זמן־מה באמסטרדם, ועבד כלוטש־יהלומים. עד־מהרה שב במפח־נפש הביתה, אך מקץ שנה חזר ויצא עם משפחתו ללונדון ואחז מעשה־אבותיו בידיו (חייטוּת). נדד לאמריקה, עבד ב׳שאפ׳ לחייטים, וב־1866 ראה אור שיר־ביכוריו. שירתו הלהיבה רוחו של הפועל והמהגר היהודי באמריקה, והיתה נשמעת באזני העם ומוּשרת בפיו. ספרו ׳דאס לידער־בוך׳, שיצא לאור בשנות התשעים, הוציא לו מוניטין גם מחוץ לתחומי יידיש. הרבה נכתב עליו, תורגם ללשונות אחרות, בכללן – אנגלית. חוגי ספרות ותרבות בארצות שונות גילו ענין בו כבהפתעה כפולת־שלוש: משורר הגיטו, השאפ, היידיש. אך זיוו עומעם עד־מהרה, והמשורר נתייסר ביסורי שאול: בנו מת, והוא עצמו לקה בשיתוק, צפוי לסכנת הסתמאוּת. שׁכוּח ונידח חי שנותיו האחרונות.

צֵל דַּק רוֹעֵד עַל־פְּנֵי הַבַּקְשָׁה

הַדַּיָּגִים, כְּסוּפֵי־זָקָן, יַפְלִיגוּ

עֲלֵי גַלֶּיהָ חֲרִישֵׁי־הָעֶרֶב –

לַצַּיִד הַלֵּילִי הֵם נִשָּׁאִים.

צוֹפֶה יָרֵח – וַאֲנִי.

הַמְּשׁוֹטִים חוֹצִים הַמַּיִם.

הָרֶשֶׁת מִתְעַמְּקָה וּמַעֲמֶקֶת.

קַשְׂקַשֵּׂי־גָבִישׁ בּוֹרְקִים בָּאַפְלוּלִית.

הוֹ, יַלְדֵי־זִרְמָה נָאִים!

נֶהֱנֶה יָרֵחַ – וַאֲנִי.

אֶל מוּל שׁוּלָיו שֶׁל הַר־הַיַּעַר הַשָּׁחוֹר

נְבוֹכוֹת הֵן הַסִּירוֹת הָאֲפוֹרוֹת.

בָּאוֹת בַּעֲרָפֶל, וּלְיַד חוֹפִים אוֹבְדִים

נִגּוּן שֶׁל כְּפָר מָתוֹק נוֹגֵן.

קַשּׁוּב יָרֵחַ – וַאֲנִי.

בְּרוּכִים הֱיוּ, הַדַּיָּגִים עַל פְּנֵי עַמְקוּת אִלְּמָה!

שְׂאִי בְּרָכָה, תִּזְמֹרֶת־כְּפָר הוֹמָה!

אֲוִיר־הַלֵּיל הָרַךְ גּוֹמֵעַ בִּרְכוֹתַי.

נַפְשִׁי־סִירָה תָּשׁוּט עַל־פְּנֵי הַבַּקְשָׁה.

מַחֲרִישׁ יָרֵחַ – וַאֲנִי.

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן יָקִּיר,

יֵשׁ לִי יֶלֶד־מַחְמַדִּים.

מִדֵּי אֶרְאֶנּוּ – לִי נִדְמֶה:

תֵּבֵל לִי לְבַדִּי.

אַךְ לִרְאוֹתוֹ בְּעוֹד הוּא עֵר

יָמִים אֲקַו לַשָּׁוְא:

אֲנִי אָבוֹא – וְהוּא יָשֵׁן,

בַּלֵּיל אֶרְאֶה פָּנָיו.

אַשְׁכִּימָה שַׁחַר לֶעָמָל,

אָשׁוּבָה מְאֻחָר:

הָהּ, מִבְּשָׂרִי כִּי אֶתְעַלֵּם,

מַבַּט־יַלְדִּי לִי זָר.

בָּאֹפֶל לְבֵיתִי אָשׁוּב,

רוּחִי בִּי תַּעֲטֹף –

אִשְׁתִּי תַּקְבִּיל פָּנַי בְּגִיל:

עַלִּיז הַבֵּן וָטוֹב.

כִּי מֹתֶק הוּא וְאִמְרֵי פִּיו:

׳אִמְרִי – יִפְנֶה אֵלַי –

מָתַי יָשׁוּב אָבִי הַטּוֹב

וּמַה יָּבִיא לִי שַׁי?׳

אַקְשִׁיב וַאֲמַהֵר אֵלָיו:

דָּבָר יִפֹּל מִיָּד!

אַהֲבָתִי כָּאֵשׁ תִּבְעַר:

יִרְאֵנִי־נָא הַקָּט!

עַל יַד עַרְשׂוֹ לִי אֶתְיַצֵּב,

אַבִּיט, אַקְשִׁיב – וָהָס.

חֲלוֹם יָנוּעַ עַל שְׂפָתָיו:

׳אֵיפֹה אָבִי מֵאָז?׳

אֶשַּׁק עֵינָיו, עֵינֵי הַתְּכוֹל

הֵן נִפְקָחוֹת – הָהּ, בֵּן!

רוֹאוֹת הֵן, גַּם רוֹאוֹת אוֹתִי,

הִבִּיט – וַיַּעַצְמֵן.

אָבִיךָ פֹּה, הַבֵּן יַקִּיר,

הוּא שַׁי לְךָ הֵבִיא.

חֲלוֹם יָנוּעַ עַל שְׂפָתָיו:

׳אֵיפֹה, אֵיפֹה אָבִי?׳

בְּלֵב הוֹמֶה, בְּלֵב עוֹגֵם

אֶשְׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת:

׳יֵשׁ יוֹם, יַלְדִּי, אַתָּה תָּקִיץ –

לֹא תִּמְצָאֵנִי עוֹד׳ – –

בֶּן בְּלִי אֶרֶץ נָע וָנָד,

עִם מַקֵּל־גּוֹלִים בַּיָּד,

לֹא קָרוֹב וְלֹא גוֹאֵל,

כָּאן – הַיּוֹם, וְשָׁם – הַלֵּיל,

לֹא אֶתְמוֹל וְלֹא מָחָר,

מְרֻדָּף עֲלֵי צַוָּאר,

לְעוֹלָם: אַךְ שְׁכוֹל וּדְוַי,

לְעוֹלָם: אַךְ אַלְלַי,

לְעוֹלָם: אַךְ לֶךְ־לְךָ

בְּעוֹד הָאֵשׁ לֹא דָעֲכָה.

גְּבוּרָתֵנוּ בֶּעָפָר,

תּוֹרָתֵנוּ – בִּידֵי צָר,

לָנוּ שֵׁם – וְהוּא אָסוֹן,

מַחְצַבְתֵּנוּ – לְקָלוֹן.

כִּי גָדַלְנוּ – חֵטְא נִשָּׂא,

תִּפְאַרְתֵּנוּ – קַלָּסָה.

לְעוֹלָם: גּוֹרָל שָׁדוּד,

לְעוֹלָם: חַיֵּי עַבְדוּת.

לֵךְ בַּקֵּשׁ צְדָקָה, הַלֵּב,

בִּמְאֵרַת אוֹיֵב.

כֹּה שָׁנָה שָׁנָה תִּרְדֹּף.

לֹא תִּקְוָה, לֹא סֶלַע־חוֹף.

כֹּה נָנוּד מִדּוֹר אֶל דּוֹר,

עֲטוּפֵי אֵימַת־מָגוֹר –

מִנִּי עֹנִי אֶל עֱנוּת,

לֹא מִקְלָט וְלֹא חָסוּת.

לְעוֹלָם: צְעַד, צְעָד,

לְעוֹלָם: הוֹשֵׁט הַיָּד,

לְעוֹלָם: יָגוֹן, יָגוֹן,

עַד הָרֶגַע הָאַחְרוֹן…

בַּגַּיְא חוֹפֵז הַזֶּרֶם

הוּא שָׂח, הוֹמֶה, רוֹעֵשׁ.

אִם שִׁיר־פְּרִידָה הוּא לוֹ?

אוֹ שִׂיחַ־לֵב לוֹחֵשׁ?

אֶל הַר־מְכוֹרָתוֹ יִשָּׂא

שָׁלוֹם הוּא וּבְרָכָה?

אוּלַי תְּהִלִּים יַגִּיד גַּלְמוּד,

וְנַפְשׁוֹ עוֹגְמָה, בּוֹכָה?

אוּלַי יִשְׁאַל הַדֶּרֶךְ אֵי,

וְאִם רַבָּה הִיא עוֹד?

בָּאֹרַח הַנּוֹהֵר – אוּלַי

יַנְעִים שִׁירַת נְדֹד?

אוּלַי פִּי אִילָנוֹת יִשְׁאַל

אֵיפֹה סוֹפוֹ יָבוֹא?

אֶל אֵיזֶה נַחַל הוּא רָדוּף

וְלוֹ יִמְסֹר אֶת לְבָבוֹ?

אֹהַב הָרוּחַ, אֹהַב הַיָּם:

כִּי עַל כֵּן בּוֹדֵד אֲנִי כָּרוּחַ

וְכַיָּם הוֹמֶה לִבִּי.

אֹהַב הָעָב, אֹהַב הַלֵּיל:

כִּי עַל כֵּן כָּעָב בִּכְיִי

וְכַלַּיְלָה – עוֹלָמִי.

נולד: 1870, ואֶרג' בלובה, פלך סובאלק; נפטר: ינואר, 1927, ניו־יורק, ארה"ב

מראשי שירת היידיש המודרנית, בין הראשונים לפילוס מסילתה, לחידוש תכנים וצורות. ההגות היא אבן ראשה ואבן־חן ביצירתו, והוא בא בסודם של גוֹן וצליל, וקול ומראה ותוכן ירדו לו כרוכים. ‘ביית’ את ציור־הטבע בשירת יידיש. נתן לנוף חיות של ציוּריות והלך־נפש, אף העניק לו מיסוד ההתבוננות והאינטלקטואליות. מאזין לנביעתן של בארות־קדומים, העלה בדמיון־יוצרים אגדות יהודיות, וחטיבה לעצמם הם שיריו על שיריו על נושאים ומוטיבים מן המקרא, התלמוד והקבלה, שיסודם – שלמות האמונה ותמימות־הרגש. אך במעגלי העבר והטבע, לא נסגר שירו, הנפתל והנחבט בשאלות יקום וקיום, עולם ועם. מן הראשונים בשירת יידיש שנכנס לתחום ההשפעה של התרבות האנגלו־סאכסית.

יהואש (שלמה בלוּמגארטן) גדל בבית יהודי מסורתי של תורה עם דרך־ארץ, וזכה בנעוריו להשכלה יהודית וכללית. זמן־מה עשה גם בישיבת ווֹלוֹז’ין, אך עזב אותה עד־מהרה והתמכר ללימודי לשונות וספרויות־לעז. ראשוני שיריו ראו אור בשנת 1890, בקובץ ‘די אידישע בּיבּליאטעק’, בעריכת י.ל. פרץ, וב’הויז־פריינטס', בעריכת מ. ספקטור. אותה שנה עקר לאמריקה וקול שירו נדם. 1900 חלה ויצא לדנוור שבקוֹלוֹרדה. משחזר והופיע בבמות יידיש בארה’ב וברוסיה, ניתנה דעת הציבור עליו ברוב־הערכה. ב־1910 התחיל שוקד על תרגום התנ’ך ליידיש. 1914 הפליג לארץ־ישראל, ביקש להשתקע בה, למד ערבית, אף תירגם מן הקוראן, אך בעטיה של מלחה’ע אנוס היה לעזוב את הארץ. פרי מסעו לארץ וישיבתו בה הוא ספרו ‘מניו־יורק לרחובות ובחזרה’. בשנות חייו האחרונות שיקע עיקר כוחו היצרי בתרגום התנ’ך, שכמה וכמה מספריו לא הניחו דעתו של המשורר בכיבוש ראשון שכבש אותם, חזר ונתנם מתן שני. התרגום – נאמן ברוב דיוקים, חרד על הקצב ועל הגוֹן שבמקור, סגנונו עממי וארכאי, מכנס מילים נידחות ומשתכחות ונותן להן נשימה, וכולו בית־גנזים ללשון־יידיש עתירת מסורת ויסודות, עממית ופיוטית.

אֲנִי מִגְדָּל, עֵינוֹ נִפְקַחַת,

מֵאַפְלוּלִית יוֹמָם וָלֵיל;

פַּעֲמוֹן אֲנִי הַמְצַלְצֵל,

רָחוֹק, בַּסַּעַר וּבַפַּחַד.

אֲנִי דְּמָמָה צוֹנֶנֶת,

אֲנִי הָעֹמֶק הַיָּצִּיב;

אֶגְמַע לִי עִם כָּל טִיף

מְלֵאֻיּוֹת לֹא־תִּמָּלֶאנָה.

מִתּוֹךְ מִכְרוֹת אֶשְׁאָבָה

שִׂמְחָה, בַחֹשֶׁךְ, בַּמִסְתּוֹר

וְאֶאֱרוֹג הַפְּתִיל יֵאֹר

הַלַּיְלָה שֶלַּמָּוֶת.

אֲנִי הַשּׂבַע הָרוֹגֵעַ,

הַכֹּסֶף לֹא יֵדַע שָׂבְעָה;

תְּפִילַת הַנֶּפֶשׁ הָעוֹטְפָה

אֲנִי, עִם כָּל כְּאֵב – דּוֹמֵעַ.

אֲנִי חוֹמָה אֶל־עָל תַּגְבִּיהַּ,

וְקִירוֹתֶיהָ – זְגוּגִיּוֹת;

בַּקְצָווֹת – יוֹנִים שֶׁהוֹמִיּוֹת,

וּנְחָשִׁים מִמַּאֲרָב יַבְקִיעוּ – –

אֶתְכַּרְבֵּל לִי בַּאֲפֵל־הַקַּיִץ,

מִגְּבִיעִים שְׁחוֹרִים אֶגְמַע שְׁחוֹר־יַיִן.

בֵּין דֶּשֶׁא וְכוֹכָב

אָשִׂימָה מַאֲרָב

לְצוֹתֵת, לָצוּד דָּבָר.

מָה הַשִּׁיר יוּשַׁר

שֶׁנִּכְסַפְתִּי לְהַקְשִׁיב בַּדְּמִי,

מִנִּי מִי, אֱלֵי מִי?

אֲנִי הַנֵּר דּוֹעֵךְ בַּסַּעַר.

שְׁלַח יָדְךָ אֵלַי וָגֹן.

אֶל רֹאשׁ מִגְדָּל אֶזְחַל, תּוֹלַעַת.

הַרְאֵנִי־נָא הֵיכָן תִּשְׁכֹּן.

תַּבְנִית זוּטִית הַיָּם הוֹרְסֶנָּה,

אַתָּה הַיָּם, אַתָּה יַמִּי.

בִּסְבַךְ הַיִּסּוּרִים – הוֹרֵנִי

נְתִיבְךָ: הֵיכָן יַעֲמִיק.

יַאנְג־סֶה־פוּ בַּת הַמַּלְכָּה,

אַרְמוֹנוֹת שִׁבְעִים לָהּ,

קִיטוֹנוֹת שִׁבְעִים בְּכָל אַרְמוֹן,

חַלּוֹנוֹת שִׁבְעִים בְּכָל קִיטוֹן.

וְשׁוֹמְרִים נוֹדְעוּ בַּשְּׁעָרִים,

וּמָגֵן וָחֶרֶב זוֹהֲרִים,

יַאנְג־סֶה־פוּ אֶל הַמַּרְאָה:

מִי כָּמוֹךְ עוֹד כַּבִּירָה?

יַאנְג־סֶה־פוּ, בַּת הַמַּלְכָּה,

לַיְלָה־לֵיל יוֹרֶדֶת לַנָּהָר.

אָז כַּזַּית הִיא תִּזְעָר,

וְעַלְעָל יָרֹק תִּקְטֹף

לְהַפְלִיג בּוֹ מִן הַחוֹף,

מִן הָעֵשֶׂב שְׁנֵי חוּטִים

הִיא נוֹטֶלֶת לִמְשׁוֹטִים,

יַאנְג לַמַּים נוֹהֲרָה:

מִי כָּמוֹךְ עוֹד זְעִירָה?

בְּיַפַּן, אֵי־שָׁם,

יְזֻמַּר כֹּה שִׁיר נוֹשָן.

אִישׁ־צָבָא מִן הַנַּפָּח שׁוֹאֵל:

צֹר לִי חֶרֶב, בְּיָדְךָ חַשֵּׁל.

יְהִי הַלַּהַב קַל

כָּרוּחַ עַל הַגַּל

וְאָרֹךְ, רְחַב־תְּנוּפָה,

כַּשִׁבּוֹלֶת הַזְּקוּפָה.

יְהִי גָמִישׁ כַּפֶּתֶן וְזָרִיז,

בְּעֵינַים אֶלֶף מַחֲזִיז.

רַךְ יְהִי כַּמֶּשִׁי וְחָלָק

וּכְקוּר שֶׁל עַכָּבִישׁ כֹּה דַק,

קַר וְאֵין־רַחֵם כַּכְּאֵב…

‘וְעַל הַקַּת מָה אֲגַלֵּף? –’

עַל הַקַּת, נַפָּח חָבִיב –

אִישׁ־צָבָא לוֹ אָז יָשִׁיב –

נָא גַּלֵּף לִי עֵדֶר־צֹאן,

וְנָהָר אֵינוֹ פּוֹסֵק מִזְּרֹם,

בַּית, עֵץ שֶׁל דֻּבְדְּבָן עַל־יָד,

אֵם לְתִינוֹקָה חוֹלֶצֶת שַׁד…

בְּיַפַּן, אֵי־שָׁם,

יְזֻמַּר כֹּה שִׁיר נוֹשָׁן.

פְּרֹשׂ כַּפֶּיךָ וְתֵן לִי בִּרְכָתְךָ,

כָּבֵד, אַרְצִי וּשְׁזוּף־חַמָּה.

עַל יָדֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת –

קְלִיפַּת יָמִים בְּרִיאִים וַחֲסֻנִּים,

שְׁקוּיַת מָטָר וְשֶׁלֶג וְרוּחוֹת

וּצְרוּבַת שְׁמָשׁוֹת יוֹקְדוֹת.

נִכְנְסוּ שָׁנִים, יָצְאוּ –

וְאַתָּה מֵאַחֲרֵי בְּהֶמְתְּךָ הָלַכְתָּ,

וְהַמַּחֲרֵשָׁה פָּתְחָה לְנֶגְדְּךָ

רַחְמָהּ שֶׁל אֲדָמָה;

וַיַּעַל רֵיחַ קְרָבֶיהָ

וַיָּבוֹא אֶל בְּשָׂרְךָ.

אַתָּה לֹא יָדַעְתָּ,

וְלֹא בַּנְתָּ,

אַךְ בְּשָׂרְךָ סָפַג עַזֵּי־רֵיחוֹת

שֶׁל אַדְמָתְךָ,

שֶׁל פַּרְעֵי־שָׁרָשִׁים פִּלְּחָה מַחֲרַשְׁתְּךָ,

רֵיחַ זֶבֶל שֶׁל פָּרוֹתֶיךָ הַשְּׁמֵנוֹת,

שֶׁל תּוֹלָעִים בֻּתְּרוּ בְּלַהַב הַמַּחֲרֶשֶׁת.

הָרוּח נָשְׁבָה מְלוֹא רֵאוֹתֶיךָ,

רוּחַ בְּלוּלָה חָצִיר וְקוֹל־צִפּוֹר וְנַחַל,

וְהַשֶּׁמֶשׁ הֶעֱמִיקָה חֲנִיתוֹתֶיהָ

בְּכָל קַפְלוּל עוֹרְךָ הַגַּס

וְחֻדֵּי הַחֲנִיתוֹת עֲדַיִן נְעוּצִים בָּעוֹר –

מְכִתּוֹת שְׁחֻמּוֹת, קָשׁוֹת שֶל שֶׁמֶש.

וְהָרָקִיעַ הָרָחָב, כָּחֹל, אָפֹר, שָׁחֹר, אָדֹם,

רָחַץ עֵינֶיךָ.

לֹא יָדַעְתָּ,

וְלֹא בַּנְתָּ,

אַךְ גּוּפְךָ סָפַג כָּל מִזְרָם, כָּחֹל, אָדֹם, שָׁחֹר,

שֶׁל יוֹם, שֶׁל לַיְלָה, שֶׁל רְקִיעַ־דִּמְדּוּמִים

כִּסְפֹג אוֹתָם הַנַּחַל, הַבִּצָּה,

קוֹץ הַשָּׂדֶה,

וְהַסּוּס הַמְלַחֵךְ עֲשָׂבִים בָּאָחוּ.

וַאֲנִי – שִׁבְעִים לָשׁוֹן לָמַדְתִּי,

וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ דְּבַר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשָּׁמַיִם,

וּדְבַר הֶעָנָן

וְהַתּוֹלַעַת הַיִרֻקָּה עַל הֶעָלֶה, –

וְאֵלֶיךָ בָּאתִי וַאֲבָקֵּשׁ:

פְּרֹשׂ יָדְךָ וְתֵן לִי בִּרְכָתְךָ,

כָּבֵד, אַרְצִי וּשְׁזוּף־חַמָּה.

נולד: מאי 1872, מינסק, בילורוסיה; נפטר: 1939, ניו־יורק, ארה"ב

משורר ופובליציסט בעל שיעור־קומה וייחוד בספרות יידיש. סוציאליסט מנעוריו, בן־בית בחוגי הפועלים בעיר מולדתו מינסק ובווילנה, היתה ראשית דרכו בשירה – שירות לתנועה, עשיית נפשות לה, אך לעולם לא חדל מהַגוֹת בפלא הקיום היהודי ולא הדיר עינו ושירו מנוֹיוֹ של אילן וניר. לימים, בפעילות סוציאליסטית רבת־השפעה באמריקה, גבר הפובליציסטן שבו, שנתייחד בשאר־רוח, בראיה יהודית־היסטורית, ומאמריו נזדהרו בזהורית שירית. אף הליריקה שלו, שקולה נדם ונתעורר חליפות, נתנסתה בנפתולים בין המגמה הסוציאליסטית ובין החויה האישית. שירו היהודי, שפיכּוּיו גבר בשני עשורי חייו האחרונים, כל תולדותינו מפרנסות אותו בזעקות ‘שמע’, ביסורים ובעוז של עם־לא־יחדל. – דרכו בשירה: רחבוּת השוּרה, פשטות המילים, רהיטות המקצב; לא בסוד הצמצוּם כוחו הסוּגסטיבי, כי אם בשפע שבלב, הבא לעורר.

אברהם וולט (ליסין, חתימתו הספרותית, תרגום רוסי הוא של התיבה וואלד – יער) – בן למשפחה רבת־יוחסין, ובית־ילדותו – בית של תורה ויראת שמיים. עודו נער־עילוי הציץ בספרי קורות ישראל והעמים, שלח ידו בשיר עברי, בעקבות שירי רמח’ל ומיכ’ל. גלה לישיבה הנודעת סלובודקה, שהיתה מעוז לתנועת ה’מוסר'. לימים עשה גם בישיבת ווֹלוֹזין, אך כשהבחינו בנטייתו להשכלה – גורש מן הישיבה. הלך לווילנה, השתלם בלשון הרוסית ובספרותה, שקד על מדעי ההיסטוריה והחברה, וזכרונו הפינומנלי עמד לו בקניית הרבה דעת. חזר כסוציאליסט למינסק, ועשה בקרב הפועלים היהודים. דרכו המיוחדת, ה’וואלטית', חדורה רגש לאומי במובהק. נלחם נגד הקוסמופוליטיות המובילה לטמיעה, מבליט ערכה של לשון יידיש, מטביע מחותמו על תכניתם היהודית של החוגים, שמהם קם לימים ה’בונד'. משנת 1879 – באמריקה, והוא מראשי ‘פארווערטס, עיתון הפועלים ומעורכיו; למן שנת 1913 ועד מוֹתו – עורך הירחון ‘די צוקונפט’. תמורות רבות ידעו חייו ובכולם לא נטשו ה’רגש של קדושת החיים וקדושת המוות מתחת המאכלת והקרדום’; מתבונן במהלך הדורות ראה ‘עלים נושרים – אך האילן קיים; אילנות כורעים והיער לעולם עומד’.

הָאשֶׁר דַּעַת עַל הָאשֶׁר לְוַתֵּר

שִׂמְחָה זוֹ לְוַתֵּר עַל הַשִּׂמְחָה, כִּי דַי –

רַסֵּן חִמּוּד־הַלֵּב, בַּיָּד הַדְבֵּר,

וְגֵא, לְִכְבּשׁ גֵּאוּת בְּרוֹמְמוּת הַדְּוָי.

הוֹלֵךְ אֲנִי בִּנְתִיב הַצַּעַר, חוֹצֶה הַלַּיְלָה הַמְיֹעָר.

רִשְׁרוּשׁ־אִילָן הוֹיֶה לְגוּשׁ מַשְׁחִיר,

לְ’וַי' אֶחָד. כְּבַד־סוֹד, נִסְעָר, –

וְאַךְ כּוֹכָב זוּטָר, כָּעַין יִתְגַּחְלֵל, יָאִיר.

אֵין שַׁחַר לְלֶכְתִּי, וְלֹא אֵדָע אֵי־אָן אֶחְתּוֹר –

אַךְ עוֹד אוֹסִיף אֵלֵךְ, זֶה כּוֹכָבִי הִנֵּה הוּא מְנוֹרָה

דּוֹלְקָה בַּפֶּתַח, מֵאַחֲרָיו הַתֹּהוּּ שָׁם יִשְׂרוֹר;

הַ’וַּי' בִּפְנִים עוֹד יְעַנֵּנִי הַנּוֹרָא.

זֶה הַ’שְׁטִיבְּל' הַיָּשָׁן, בֵּית־הַמּוּסָר, שׁוּב אוֹתִי יָנִיעַ.

מֵרַחֲקֵי־יַלְדוּת נִשְׁקָף חֲזוֹן־עִוְעִים:

שַׁלְהֶבֶת הַמְּנוֹרָה בְּעַד לַדֶּלֶת, מַצְהִיבָה, תַּבְלִיחַ

וּפָנִים־שֶׁל־גְּוִיל מִתְלַהֲבִים, נוֹגְהִים.

הִנֵּה כְּבָר מְכַבִּים הָאוֹר, וּבָעֶלֶט הַצּוֹנֵן

בּוֹקְעִים קוֹלוֹת, כְּנָפַיִם מַשִּיקוֹת –

קוֹל וַי נִלְהָב וּמִתְרוֹנֵן;

קָרָה בְּעַצְמוֹתַי – וַאֲנִי יְקוֹד.

נִגּוּן הַמּוּסָר מִיָּמִים מִכְּבָר,

שֶׁכָּל יָמַי הִקְרִין אוֹתִי בְּפַחַד־אֵשׁ;

הֵן קְרָב לִי עִם עַצְמִי מֵאָז, זוֹכֶה בּוֹ – וְנִשְׁאָר

עוֹמֵד נָבוֹךְ בַּיַּעַר הָרוֹעֵשׁ.

דּוֹעֵךְ הָאוֹר, בָּעֶלֶט שׁוּב תָּאֵר,

בְּנִגּוּן־מוּסָר יָשָׁן, הִתְרוֹמְמוּת הַדְּוָי –

הָאֹשֶׁר דַּעַת עַל הָאֹשֶׁר לְוַתֵּר,

שִׁמְחָה זוֹ לְוַתֵּר עַל הַשִּׂמְחָה, כִּי דָי!

הַדּוּמִיָּה מֵעָל אֶל צְעָדַי תֵּרֵד,

וּבָאֲפוֹר, כִּשְׁעַת־הַלֵּיל, אֵלַי נִלְוֵית.

וּשְׁנֵינוּ יְגֵעֵי־עָגְמָה, אֶשְׁאַל בְּלַחַשׁ־קוֹל:

מַה פֹּה סְאוֹן סָאַן וְאֵי נֶחְבָּא הַכֹּל?

וּשֶׁמָּא בּרוֹדְוֵי זוֹ לֹא בְּהָקִיץ הִיא מְהַמָּה?

וּשְׁאוֹן־זָרִים זֶה – רַק הֵד הוּא שֶׁאֶשְׁמַע?

אֲנִי עוֹדֶנִּי יֶלֶד, סָגוּר בְּבֵית־מִדְרָשׁ,

פִּנוֹת־שֶׁל־צֵל כֻּלּוֹ, בְּקִמּוּרִים גֻּדָּשׁ.

מִתַּחַת קִמּוּרָיו לֵילוֹת תּוֹעֶה אֲנִי,

כָּל נִיד כָּל צְלִיל – מֻכְפָּל בַּהֲמוֹנִים;

רַבִּים־רַבִּים מִצְטַלְצְלִים אֶל קוֹל קַלִּיל,

רַבִּים־רַבִּים אֶל כָּל רַחְשׁוּשׁ זוֹנְקִים בְּחִיל.

הַכֹּל יָנוּעַ – וְהַכֹּל רֵיקָן רוֹבֵץ!

רִגּוּשׁ בַּכֹּל – וְאֵלֶם פֹּה כָּבֵד אֵין־קֵץ!

מִצְחָק זֶה בֵּין חוֹמוֹת־צְלָלִים אֵימָה יֹאמַר,

לִתְעוֹת בַּתַּעְתּוּעִים וְעַד הַסּוֹף הַמָּר!

בְּרוּם חַלּוֹן – הַעוֹד יַאְדִּים לִי שַׁחַר צַח?

וְהַשַּׁמָּש – הַעוֹד יָבוֹא וְדֶלֶת לִי יִפְתַּח?

לִבְכּוֹת אֶרְצֶה, אַךְ מִקּוֹלִי אֵחַת:

שֶׁלֹא יָשִׁיב הָרִיק לִי אֶלֶף פַּעַם וְאַחַת – –

אֲנִי הַסְּנֶה

בּוֹעֵר עַד אִם אֻכַּל;

אָחוּשׁ, אֶרְאֶה:

אֲפוֹר הָאֵפֶר – גַּל.

אֵין בָּא לִרְאוֹת הָאֵשׁ,

וְלֹא מַרְאֶה גָּדוֹל,

הַגֶּזַע הַלּוֹחֵשׂ –

כִּשְׁחוֹר גֶּחָל יִגְחוֹל.

לְבַדִּי אֲנִי עוֹמֵד

בִּקְצֵה הַיְשִׁימוֹן;

רוֹעֶה כִּי יִזְדַּמֵּן,

קָטֹן, נוֹהֵג הַצֹּאן –

הוּא לֹא יָשִׂים אֶל לֵב

בִּבְעֹר הַסְּנֶה;

השּׁוֹט בַּיָּד, צוֹלֵף –

הַצֹּאן מֵשִׁיב לוֹ: מֶה.

אִילָן־עֲנָק מִתַּחַת חֲלוֹנִי תִּפְרַח,

אֶל קֶרֶן זוֹ דְּחוּיָה אֵיכָה נִטְרַדְתָּ?

אֵין־זֹאת כִּי בְּצִיַּת־חוֹמוֹת, אֵין־אָח,

יְתוֹמוֹ שֶל יַעַר־עַד שָׂרַדְתָּ!

גּוֹמֵא הָיִיתִי מֶרְחֲבֵי הָאֲדָמָה

הַיּוֹם בַּמַּחֲשָׁבָה הַמְּרוֹמְמָה;

וּמְיֻסָּר, יְגַע גּוּף וּנְשָׁמָה,

בְּאִילָנִי הַמַּחֲרִישׁ אַבִּיט, אֶשְׁתּוֹמְמָה:

מִי מִמִּי חָכַם? אֵיכָה יוֹרִיק פֹּה בַּמֵּצַר,

שְׁוֵה־נֶפֶשׁ אֶל אֲשֶׁר יְסוֹבְבֶנּו?

לְפָנִים – אֶל הַגַּרְזֶן, עַתָּה – לָרוּחַ הַנִּסְעָר,

בְּזַעַף־נַהַם לַגֶּזַע מִתְכָּוֵּן הוּא – –

אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ, אוֹרִי, וְאָשִׂיחָה:

הוֹ, שׁוּבָה־אַכְלֵס זוֹ אֶרֶץ־שְׁמָמָה;

וְרוּחַ־חַיִּים נָא בַּטֶּבַע הָפִיחָה,

וְהַחֲזֵר בְּחֶמְלָה בְּקִרְבָּהּ הַנְּשָמָה.

כֹּהֵן לְאוֹרְךָ, לְפָנֶיךָ כּוֹרֵעַ,

מִתְפַּלֵּשׁ בִּיגוֹנוֹ אֵלֶיךָ יִקְרָא:

צַוֵּה לִי חֻמְּךָ וְאוֹרְךָ הַשּׁוֹפֵעַ –

כִּי רִיק מִסְּבִיבִי, וְקַדְרוּת, וְקָרָה.

עֲתֶרֶת גּוֹנֶיךָ הָשִׁיבָה לִי, הָבָה –

מֶבָּטִי מְפֻכָּח, אֵלֶיךָ כּוֹסֵף.

הוֹ תְּנָה וְאָחוּשָׁה הַנֵּצַח בַּמָּוֶת,

בַּקִּיוּם – הַפְּלָאִים נָא שׁוּבָה חַשֵּׂף.

וְאָשׁוּב אֶמְצָאֲךָ בַּכֹּל: בְּנִיעַ

הָרוּחַ, בָּאָבָק הַפּוֹרֵחַ קַל־קַל.

בֶּעָנָן שֶׁיָּעוּף – אֵלַי שׁוּב תַּגִּיעַ,

וּבְעֵשֶׂב מֵצִיץ – תִּשְׁתַּבָּח, תִּתְהַלָּל.

לְפָנֶיךָ, אוֹרִי, אַחֲרִישָׁה בְּבֶכִי,

בִּבְדוֹדִי אֶתְפַּלֵּל בְּאֵין־אֹמֶר, אֵין־קוֹל:

הַעֲלֵנִי מִתְּהוֹם אֲבַדּוֹן בְּחַסְדֶּךָ!

וְחַלְּצֵנִי מֵאַין – יָדוֹ פֹּה בַּכֹּל – –

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

אוֹרְךָ, בַּאֲשֶׁר הוּא יִזְרוֹם –

יוֹפַע לִי נְהָרָה.

בְּצִלָּם שֶׁל יָמִים הַכָּלִים אֲשׁוֹטֵט

אַחֲרֵי זְהוֹרִית שֶׁתּוֹעָה – וְאֵינָהּ.

וְהַדֶּרֶךְ – יְגוֹנִי וְרֵיקָן וּבוֹדֵד,

וְצִנָּה מְהַלֶּכֶת, צִנָּה – –

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

בַּאֲשֶׁר שָׂם, בַּאֲשֶׁר שָׁם תִּשְׁכֹּן –

הִתְגַּל מִסִּתְרָה.

וְאָשׁוּב וְאֶרְאֶךָ כִּבְקַדְמַת יַלְדּוּת רְחוּמָה,

וְיָשׁוּב וְיַפְשִׁיר אֲשֶׁר־בִּי־נִתְאַבֵּן,

וְיָשׁוּב לַתְּפִלָּה כָּל אוֹרָהּ וְחֻמָּהּ,

וּבִכְיִי יִתְרוֹנֵן – –

מִמַּעֲמַקִּים, מִתְּהוֹם,

אֵלֶיךָ אֶקְרָא:

בִּקַּשְׁתִּיךָ לַשָּׁוְא בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם:

בַּת־קוֹל לֹא חָזְרָה;

וְעַתָּה בְּסוֹפָהּ שֶׁל הַדֶּרֶך, בְּצֵאתִי מֵעוֹלָם,

מֵחֲלוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם כִּי אֵצֵא אַל־חֲזֹר –

הַאֻמְנָם תִּשָּׁאֵר כֹּה נָהִיר־נֶעְלָם, –

זָרוּת, וּמָגוֹר?

נולד: אפריל 1877, קראקוב; ניספה בשואה: יולי 1942

משורר־עם וזמר־עם. יש רואים בו את הטרוּבּאדוֹר היהודי, אחרון ל’זמרי בּרוֹד'. חן של פשטות ונלבבוּת עממית לשירוֹ, תחושתו הלאומית מגעת לשרשים, למתרחש בנשמת העם. שירו חדר אל הבית ואל הרחוב, נדד ועלה על קרשי הבמה והתפשט על־פני תפוצות פולין ואמריקה. נושא שירו – מן הקרוב: המשפחה, הילד, אהבה וגעגועים וענוּת. הלחן הנלווה אל החרוזים – ושניהם מיד אחת ניתנו – מוסיף להם המיית־לב וחמימות־רגש. נודעים היו כמה וכמה משיריו, כגון ‘רייזלה’, שיר של אהבה בתוך הסימטה היהודית, ‘שנות ילדות’, אך כבש ביותר השיר ‘העיירה בוערת’. השיר נכתב אמנם ב־1938 אחרי הפוגרום ביהודי העיירה פשיטיק שבפולין, אך שרוּהו בימי השוֹאה הלוחמים היהודים בקראקוב; השיר חרג מתחומיו הראשונים, קיבל משמעות עמוקה של ראיה למרחוק ואזעקה, לבש רוח של מרי ומרד.

מרדכי גבירטיג (שמו האמתי: בארטיג) – בן למשפחה דלה, ובעודו נער – שוליה של נגר. מנעוריו גילה עירות ואהבה לשירה, לנגינה ולמשחק. ב־1905 ראה אור שירו הראשון. במלחה’ע א' שירת חמש שנים בצבא האוסטרי. בשנות שירותו ולאחר מכן כתב שירים וחיבר או התאים להם מנגינות שהושרו בקרב יהודי גליציה. לימים נתנו עליהם דעתם זמרים ובמאי התיאטראות לאמנות זעירה ועשו להם פומבי רב. השירים יצאו במכוּנס, בצירופים שונים, ב־1920 וב־1936. באוקטובר 1940 גורש עם משפחתו למחנה שבלאגבניק, הסמוכה לקראקוב. באביב 1942 הוחזרו לגיטו קראקוב, וכל אותן שנים הוסיף לכתוב, ומקצת מן השירים הגיעו לידינו, והאחרון הוא השיר הסרקאסטי: ‘כי טוב’. ב־4 ביולי 1942, ביום גירוש היהודים מן הגיטו והסעתם למחנה־המוות בבלז’יץ, נורו מן העורף רבים מן המוּבלים, וביניהם מרדכי גבירטיג. בקראקוב, עיר־מולדתו שכה אהבה, נפל. ‘שלום לך, קראקוב’ שר בגיטו – והוא מעין קדיש על עצמו, פ.נ. על קברו, שלא נודע מקומו – –

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

הָהּ, עֲיָרָתֵנוּ זוֹ תִּבְעַר.

רוּחַ־זַעַף, רוּחַ־קֶטֶב,

מִשִׂתָּעֶרֶת, מִתְפַּשֶּטֶת,

מְשַׁרְבֶּטֶת הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְהַכֹּל סָבִיב בָּאֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

כְּבַר קָרֵב הַיּוֹם הַמַּר

וּבָאֵשׁ הַמִּתְלַקַּחַת

נַעֲלֶה כֻּלָּנוּ יַחַד

וְנוֹתְרוּ, כִּלְאַחַר קְרָב,

שְׂרִידֵי כֹּתֶל שֶׁחָרַב.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

אֵשׁ, אַחִים, סָבִיב תִּבְעַר.

רַק יֶדְכֶם תַּעֲמֹד בַּצָּר.

אִם לָכֶם תִּיקַר הָעֲיָרָה –

מַהֲרוּ־כַּבּוּ הַתַּבְעֵרָה,

בְּדִמְכֶם־כַּבּוּ הָאֵשׁ,

לְאֵל יֶדְכֶם כִּי יֵשׁ.

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶּגֶד

• לְמַרְאֶה הָעֲיָרָה;

• וְאַתֶּם עוֹמְדִים מִנֶֶּגֶד

• וְהָאֵשׁ גּוֹבְרָה.

הֲיִי שָׁלוֹם עִירִי!

הֲיִי שָׁלוֹם לָעַד.

לְיַד בֵּיתִי הָעֲגָלָה מַמְתֶּנֶת כְּבָר.

שֻלַּחְתִּי מִתּוֹכֵךְ,

כַּכֶּלֶב הַנִּטְרָד,

בְּיַד אוֹיֵב אַכְזָר.

הֲיִי שָׁלוֹם, עִירִי!

קָדוֹשׁ לִי עֲפָרֵךְ הַמְּחֻלָּל;

פֹּה נִטְמְנָה אִמִּי, הָאָב נִטְמַן.

אָמַרְתִּי: עַל־יָדָם אֶשְׁכַּב –

אַךְ לֹא רָצָה כָּךְ הַגּוֹרָל:

אֵי־שָׁם מַמְתִּין לִי בּוֹר מִזְּמָן – –

אוקטובר 1940

נולד: 1879, בכפר ברוסיה-הלבנה; נפטר: אוגוסט 1955, ניו-יורק ארה"ב

קוֹדמם ומבשרם של ה"יונגע" (הצעירים), חבורת יוצרי האימפרסיוניזם בספרות יידיש באמריקה. מן הריאליזם ששלט בה בתחילת המאה הוא בא, ושירתו עדיין נעה ממעגלות הריאלי והמוחשי אל החזוי והמדומדם, אל הלך-הנפש שאין לעולם-החוץ אחיזה בו אלא במרומז. מראות-השתיה של עולמו הן כפר-מולדתו, טחנת-המים באותה פינת-ילדות בבילורוסיה, הווי הכפר; נעימה עממית לשירו וקולו החרישי מצניע גם את החרוז שלא יהא בולט ביותר. בנות-לויה נאמנות לו: סנטימנטליות כבושה, מפוכחת, אלגיוּת של גורל-החיים, ראיית הפכין-הקטנים שביומיום בעין חוגגת, מתוכה מפציעה אירוניה דואבת על הגדולות שלא באו. שיריו המעוּלים יודעים סוד הצמצוּם, אינם יוצאים בתכשיטים ובתפאורה, אפילו רשולים כלשהו, אך פעמים מפתיעים בניגון פנימי, ביופי אפור יומיומי. בכרך האמריקני המוּקם והולך, בעצם ימי הצמיחה לשירה האוּרבניסטית, שמר על צליליו של הכפר, על מראות אינטימיים וסייע בדרכו הוא לשכלוּלוֹ ועידוּנו של השיר הלירי.

נולד בכפר ז’וכוביץ, פלך מינסק, רוסיה הלבנה. אביו בעל טחנת-מים. תלמודו – חדר, ישיבת מיר. 1899 הפליג לאמריקה, חזר לאחר שנתיים, יצא לאנגליה ועשה שנים אחדות בלונדון, ושוב רוסיה, ולמן 1907– ישיבת-קבע בארצות-הברית. פרנסתו תחילה על מכירת עתונים. קובץ שיריו הראשון ‘אויפן זאמדיקן וועג’ (בדרך החולות) יצא לאור בניו-יורק, 1911. מלבד קבצי שירה פירסם ספר זכרונות (בחלקו נדפס שנית ב’ספר רולניק, המשורר ושירו', קובץ מאמרי ביקורת והערכה, בואֶנוס-איירס, הוצאת יידבוך').

תְּנָה אָשׁוּב וְאָרִיחַ אֲדָמָה מְבֹרֶכֶת,

פִּכְפּוּךְ חַם שֶׁל מַיִם מַצְנִיעֵי-הַלֶּכֶת.

דְּמָמָה עֲמוּמָה זוֹ שֶׁל גֹּרֶן בַּקַּיִץ,

קְרִיאַת מְדוּרָה בַּשָּׂדֶה מִן הַלַּיִל.

תְּנֵנִי דַמּוֹת, לָחוּש עוֹד הַפַּעַם

קֵהָיוֹן שֶׁל הַבֹּסֶר, אֶת צֶרֶב הַטַּעַם.

צְלִיל חֶרְמֵש בַּקָּמָה כִּי אֶזְכֹּר, נָא עָזְרֵנִי

לַחוּתָם הַמְּשׁוֹבֶבֶת שֶׁל טַלְלֵי-צֶנֶן.

עַל כַּנְפֵי הָרוּחוֹת נָא הָשִׁיבָה-הָבִיאָה

חֲרִיק עֲגָלָה מִן הָרַחַק יַבְקִיעַ.

אַנְחַת שִׁבֳּלִים בַּמּוֹרַג תְּנָה לִשְׁמֹעַ,

לְשׁוֹן הַכְּפָרִים חַדֵּשׁ בִּי, אֱלֹהַּ.

דּוֹמֶה עָלַי: חַיָּיו שֶׁל מַאן-דְּהוּא אֶחְיֶה,

חַיֵּי אֶחָד שֶׁבִּנְתִיבִי לִי לֹא נִקְרָה;

שִׁיר מִתְרוֹנֵן פֹּה – אֲנִי אֵי-שָׁם שְׁמַעְתִּיו;

וְכָל אֵרוּעַ כָּאן – אֵי-אָז כְּבָר נִתְאָרַע.

דּוֹמֶה עָלַי: חַיִּים שֶׁל מַאן-דְּהוּא אֶחְיֶה,

אֲשֶׁר יוֹמוֹ נִבְקַע לִשְׁנַיִם – כֹּה הָיָה שָׁבִיר:

מָחֲצִית אַחַת הִיא לוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה – הִיא לִי;

אֶת סוּס-רִכְבִּי כְּבָר מִישֶׁהוּ הִדְהִיר.

בַּחֲרִיצֵי דָרְבַן-זָרִים – גּוּפוֹ שֶׁלּוֹ כֻּלּוֹ;

וּבָאֻכָּף – טְבִיעַת רוֹכְבִים קוֹדְמִים.

אֶדְהַר כָּרוּחַ, אֶתְנַהֵל לִי לְאִטִּי –

שֵׁנִי חוֹצֶה תּוֹכִי, רָחוֹק, מֻפְלַג-יָמִים.

חֲלוֹם כָּחֹל שָׁאַל הַשֶּלֶג מִשָּׁמַיִם,

וְהַמְּרוֹמִים נָטְלוּ מִשֶּׁלֶג צְחוֹר שָׁלֵו.

הַכּוֹכָבִים הֵם צוֹלְלִים גַּם פֹּה, גַּם שָׁם.

עֶרֶב. לַיְלָה. לֵיל כִּסְלֵו.

חוֹצִים הַשֶּׁלֶג – יָם גָּדוֹל שֶל זֹהַר –

נִצַּבְנוּ שְׁנַיִם, לְבַדֵּנוּ בִּדְּמָמָה. –

וּבְחַלּוֹן רָחוֹק הֵצִיצָה לֶהָבִית:

מִתְרוֹמְמָה אֵין-רֹגַע וּמִצְטַמְצְמָה.

רַבּוֹת הָגִינוּ, רַבּוֹת לוֹמַר אִוִּינוּ –

וּפִינוּ נֶאֱלַם.

כְּשִׁלְגֵי כְּחוֹל חוֹלְמִים הָיִינוּ;

כָּחֹל, אֵין-הֶגֶה חֲלוֹמֵנוּ אָז חֻלַּם.

פְּרִי אָפִיל שִׁירִי: תַּפּוּחַ

לְרַגְלַי אָדֹם יִרְתֹּק.

מִשֶּׁפַע שֶׁמֶשׁ לֹא יַסְמִיק,

וְשֶׁמָּא גַם אֵינוֹ מָתוֹק.

אַךְ הוּא בָּשֵׁל, עַלְוָה יֹאהַב –

יוֹתֵר מִזֶּה: הָאֲדָמָה.

שָׂבַע סוֹפֵי-הַקַּיִץ

וּשְׁחוֹר שֶׁל לֵיל שָׁתָה, גָּמַע.

וְהוּא נוֹשֵר, כִּי טַל וָלֵיל

שְׂפוּנִים תּוֹכוֹ, לִפְנֵי-לִפְנִים

יִטְעַם אָדָם, וְחֵךְ יַבְחִין

כִּי טוֹב הַלֵיל, הַטַּל טָעִים.

אֵינִי עָשִׁיר. בִּגְדִּי אֶחָד:

לַבַּיִת, לַדֶּרֶךְ בּוֹ לָצֵאת.

בְּיוֹם שֶׁל שׁוּק אֶסְחַר בּוֹ,

בּוֹ אֶתְפַּלֵּל בְּיוֹם מוֹעֵד.

נוֹפֵל עָלָיו אֲבַק-הַקַּיִץ,

וּמְרַפְּשׁוֹ הַסְּתָו

וְנֶתֶז בִּיב – וְסַבּוֹנִים

לֹא יְזַכּוּהוּ מֵרְבָב – –

בְּבֵית-מִשְׁתֶּה, בֵּין אֲבֵלִים –

בִּגְדִּי אֶחָד. לֹא אַחֲלִיפוֹ.

וְעִם הָרְבָבִים כֻּלָּם

לְמַלְכוּת-שָׁמַיִם בּוֹא אָבוֹא – –

נולד: 1883, ניז’ין, אוקראינה; נפטר: 1953, ניו-יורק, ארה"ב

נציג מובהק של ליריקת-יידיש הצרופה. מראשי חבורת ‘יונגע’ (הצעירים) שקיימו שירתם וחישלו כלי-השיר מתוך עוני אך נלהבי אמונה והם איים בודדים בהויה היהודית באמריקה בעשורים הראשונים של המאה. ‘ליפעות חדשות אז שוררנו’ – זו עדות המשורר על עצמו ועל חבריו-לשירה, ויעודם: ‘את לבו של העם ביקשנו לחבּר עם נויו של עולם’. הם ריעננו שירת יידיש בטיפוח תרבות המלה, בהגברת היסוד הנגיני ובשקידה על שלמוּת הצורה. שירו של מאני לייב עשיר-דימויים, מפתיע במעברים, מיוחד במילודיות, שחן עממי לה והמיית-תפילה. מבחינה המוטיביקה היה בשירו מהלך תחילה רישרוש שלכתם של הימים שלאחר כשלון מהפכת 1905, לאחר-מכן נתלוותה לו מבוכתו של אדם יהודי בכרך הזר, יחיד המבקש לו מפלט מן החולין והאפרוריות בעולם חזוי. לימים נענה שירו גם למציאות הסוציאלית, למרחב-מחיה והלך-נפש, ובאחרית ימיו גברה בו התחושה לגורל העם, לטרגיות קיומו. את ‘יגון היחיד’, אף ‘יגונו אחרון’ בקירבתו של המוות, שר בקול חרישי, בלב שהשלים וחי בגאונו – אך לא השלים עם יגון ‘מלכה-יידיש’; ראה – והנה היא מרוּמה ונבגדת בארץ אחת של אוכלוסין יהודים מרובים, ונעזבת על-ידי בני המהגרים ביבשת אחרת.

מאני לייב (כינויו הספרותי של מנחם לייב בראהינסקי) יליד ניז’ין, גליל צ’רניגוב. בן י’א החל לעבוד כשוליה של סנדלר (‘סנדלר טוב בין סנדלרים’ – שר לימים, בהיותו משורר ‘ששמו כבר נודע בשערים’). בן ט’ז נאסר על קיום קשרים עם תנועה מהפכנית. נמלט לאנגליה. כאן הכיר את י. ח. ברנר, שערך את ‘המעורר’, ובהשתדלוּתו רואים אור ביכורי-שיריו. למן 1905 – באמריקה. קנה לו שם גם בשירי-הילדים ובבלדות, המבהיקוֹת בזיוון של מעשיות-העם ושירי-העם.

שֶׁקֶט, שֶקֶט. אַל בְּקוֹל.

שַׁחֵי-רֹאשׁ וּמַחְוִירִים,

תַּחַת עֹל יָגוֹן כּוֹרְעִים,

כֹּה עִמְדוּ: דָּבָר יִפֹּל.

מִן הַלֵּיל, מִמַּעֲמַקָּיו,

לֹא-נִרְאָה, כְּבַמִּסְתּוֹר,

הוּא יָבוֹא עַל סוּס צָחוֹר

וּלְפִתְחֵנוּ יִתְעַכָּב.

מִדְּמוּתוֹ זוֹ הַזַּכָּה,

מִכְּסוּתוֹ זוֹ הַצְּחוֹרָה –

אוֹר עָלֵינוּ יִזָרַע,

גִּיל מוּלֵנוּ יִּבָּקַע.

שֶׁקֶט. שֶׁקֶט. אַל בְּקוֹל.

שַׁחֵי-רֹאשׁ וּמַחְוִירִים,

תַּחַת עֹל יָגוֹן כּוֹרְעִים,

כֹּה עִמְדוּ: דָּבָר יִפֹּל.

אִם רִמּוּנוּ עַד עַכְשָׁו,

וְהֵתֵלּוּ גַם הָתֵל,

וְיִחַלְנוּ כָּל הַלֵּיל,

וְצִפִּינוּ אַךְ לַשָּׁוְא –

נִשְתּוֹחַח בְּשִׁבָּרוֹן,

נִשְׁתּוֹחַח לָאֲדָמָה,

נַחֲרִישָׁה בִּדְמָמָה,

עַד הַדְּמִי הָאַחֲרוֹן.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט. אַל בְּקוֹל.

שַׁחֵי-רֹאשׁ וּמַחְוִירִים,

תַּחַת עֹל יָגוֹן כּוֹרְעִים,

כֹּה עִמְדוּ: דָּבָר יִפֹּל.

פַּשְטוּת זַכָּה, בְּסַכִּינֵךְ הַלְּטוּשָׁה נָא בּוֹאִי,

בַּתְּקִי בְּתוֹךְ נַפְשִׁי אֶת סְבַךְ-הַשְּׁחוֹר:

כִּי עוֹלָמִי, חָתוּם בְּמַנְעוּלִים כֵּהִים, כִּבְדֵי-הָרֹאִי,

פֹּה יַעַל כִּשְׁמָשׁוֹת עֲלֵי סִפִּי, רַב-אוֹר.

וְכָל אֲשֶׁר בַּאֲפֵלַת עֵינִי עוֹמֶקֶת

הֻכָּה בְּסַנְוֵרִים, עָלוּם הָיָה וָזָר,

יִנְהַר עַתָּה, כְּאוֹר הַקֶּשֶׁת הַמַּבְהֶקֶת,

וּכִצְחוֹר הַבַּד שֶׁל כֻּתָּנְתִי יִצְחָר.

וְכָל הַעֲצָמִים, דּוֹמֵם וָחַי מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם

מִמֶּנִּי רָחֲקוּ, וְלֹא עִמִּי הוֹלְכִים פְּנֵיהֶם –

גַלֵּם, כַּעֲרוּצִים טְהוֹרֵי-הַמַּיִם,

וּכְעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹת יָדַי אֵלַי קָרְבֵם.

עַל אַדְמָתִי צָרָה, אַדְמַת יָגוֹן שֶׁלּאֹ נִדְלֶה עוֹד,

יְצַלְצֵל קוֹלוֹ שֶׁל כָּל כָּלוּא בַּצַּעַר בִּנְחֻשְׁתָּיו,

כְּדָם אֶל דָּם נָא-יְצַלְצֵל לְתוֹךְ אָזְנַי בְּרַעַד,

וּבְדְבָרִי, אֲשֶׁר בְּכוּר שִׁירִי נִצְרַף.

שָׂרִיג-גֶּפֶן אֲנִי, שָׂרִיג בָּר!

עַל גֶּדֶר בֵּיתֵךְ מְשְׂתָּרֵג.

לוֹהֵב, אֲטַפֵּס, שָׂרִיג בָּר,

לִמְרוֹם חַלּוֹנַיִךְ עוֹרֵג.

עַל פְּנֵי רִצְפָּתֵךְ הִשְׂתָּרֵעַ,

בְּרִשְׁרוּשׁ שִׂמְלוֹתַיִךְ לִנְשֹׁם,

הַחֲוֵר בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ,

בְּהֶגֶה-שְׂפָתַיִךְ – עֲגֹם.

לֶאֱרֹב מִמְּאוֹר הַמְּנוֹרוֹת

יָרֹק כִּשְׂמָמִית וּמְסֻגְרָר,

לִגְוֹעַ, מְהֻרְהָר כַּמְּנוֹרוֹת,

בְּאֵשׁ הַקָּמִין מְאֻפְרָר.

לִשְכַּב חִוַּרְיָן וְהָרוּג

בְּשֶׁלֶג זְגוּגִיּוֹתַיִךְ זַכּוֹת;

בַּשֶּׁלֶג שָלוּג וּמָשְׁלָג

אֵלַיִךְ מִשֶּלֶג לִבְכּוֹת.

הִיא תִּשְׂתָּרֵךְ סוּמִית,

בְּאֶצְבָּעוֹת סוּמוֹת מְשׁוֹטְטָה

בָּרְחוֹבוֹת הַעוֹמְמִים,

בְּאֶצְבָּעוֹת סוּמוֹת מְאוֹתְתָה

בַּחַלּוֹנוֹת הַשּוֹמְמִים.

לְיַד גָּדֵר תֵּשֵׁב דּוּמִית,

שְׁחֹרַת-שֵׂעָר, מִתְבּוֹדְּדָה,

לְמִישֶׁהוּ חִצָּהּ מְכוֹנְנָה,

אֶת מִישֶׁהוּ מְצוֹדְדָה,

עַל מִישֶׁהוּ מְקוֹנְנָה.

צָנְחָה לָהּ כּוֹאֶבֶת הַזְּרוֹעַ

בֶּעָמָל הַכָּלוּא, הַמְּפֹרָךְ.

כַּבָּקָר פֹּה תֵּצֵא וְתָבוֹאָה,

וְאַתָּה – צְבִי אַתָּה רַךְ.

הַרְחִיבָה מַבָּט וְהַבְעֵר-נָא

וְאֹזֶן נָא כְּרֵה אֶל כָּל אוֹת

וּכְחֵץ מִנִּי קֶשֶׁת תְּמַהֵרְנָה

רַגְלֶיךָ שְׁלוּחוֹת עַל גְּבָעוֹת.

וְהַמְרֵא אֶל הָרוֹם הַגָּדוֹל

וּבְקֶרֶן נַגַּח צְבָא-רָקִיעַ

וְאֶל אֲשֶׁר בַחֲלוֹם – לְהַגִּיעַ,

וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם – לַחְדֹּל.

צִפּוֹר אַתְּ הֹדִּית, שְׁבוּיַת הַשָּׁטִיחַ,

אַתְּ לֹא תַּעַבְרִי אֶת שׁוּל הָאַרְגְּוָן:

אֶת זְהַב-מַקּוֹרֵךְ תְּשַׁרְבְּבִי לְהַגִּיעַ

לַגַּיְא, לַמַּעְיָן בְּצִלּוֹ שֶׁל אִילָן

הַקָּדוֹשׁ. רַגְלֵךְ בָּאַוִיר – בְּוָרֹד מְלֻטֶּשֶת,

הַשְנִיָּה – בִּסְבָךְ אֲרוּגָה.

וּזְנָבֵךְ מִתְאָרֵךְ עַל כְּחוֹלוֹ שֶׁל הַדֶּשֶׁא,

פָּרוּשׂ בְּתוּגָה.

הַשֶּׁמֶש הִיא לוֹטוּס, בִּיגוֹנֵךְ מִתְעַלֵּלֶת, –

צְהֻבָּה בְּעֵינֵךְ וּסְבִיבֵךְ הִיא תִּלְהַט.

כְּנָפֵךְ שֶׁפָּרַשְׂתְּ אֲדַמְדֶּמֶת-כְּחַלְחֶלֶת –

צוֹנְחָה עַל צִלָּהּ הַכָּחֹל שֶׁבַּצַּד.

צִפּוֹרִי-שַׁטְיָתִי! כִּלְפָנִים אַל תַּפְלִיגִי

לְגַמֵּא מֶרְחָבֵךְ, קַצְוֵי-יָם;

פֹּה יָד בָּךְ וָצֶמֶר וָצֶבַע יַחֲזִיקוּ –

בַּשִּׁבְיָה יוֹלִיכוּךְ עַד עוֹלָם – –

חֲצוֹת תָּעִיר בַּפַּעֲמוֹנִים הַנְּחֹשֶׁת.

בִּקְטֹרֶת וּבְלַפִּידִים עֵרָה הָעִיר.

אֵלָם קָם לִתְחִיָּה – אֱמֶת וָקֹשֶׁט! –

מַחֲנוֹת נוֹשְׂאִים עַל מוֹט מוּרָם, תָּמִיר –

דְּמוּתוֹ; בְּצַעֲדָם כָּבֵד, עִוֵּר –

אֵיבָה; וּבְצָרוּת-בָּתִּים, בָּאֵלֶם,

נְצוּרִים בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְחִיל גּוֹבֵר:

הוֹ, אָב רָחוּם! לְחֶסֶד נְיַחֵלָה!

הַשֶּׁלֶג רַן מֵעֵבֶר תְּרִיס מוּגָף.

כָּחֹל, עַז-צֶנֶן מְסַנְוֵר רָקִיעַ.

וְלֵיל, מֵעֲטַרְתּוֹ וְעַד מָתְנָיו –

שַׁלְוָה וְכוֹכָבִים. רַק זְעָקָה תַּבְקִיעַ

אֶת הַשַׁלְוָה, פּוֹרְצָה מַנְעוּל, בָּרִיחַ:

מִפַּחַד סַכִּינָם הַדָּם יָטִיחַ – –

פֹּה נִטְמַן בְּנוֹ שֶׁל הִירְשׁ אִיצֶ’ה: חֲרָסִים עַל עַיִן.

לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל הוּבָא, כִּיהוּדִי נָאֶה, בְּתַכְרִיכָיו.

לְעוֹלָמֵנוּ, כְּאֶל יָרִיד שְׁנָתִי, יָרַד בָּרֶגֶל, קַו לְקָו,

מִ’עוֹרְבָא פָּרַח' – יִשּׁוּב רָחוֹק, וַדַּאִי קַיָּם עֲדַיִן –

לִמְכֹּר פֹּה רוּחַ. הוּא שָׁקַל בְּצֶדֶק בְּמֹאזְנַיִם

לְסוֹחֵר-מוֹכֵר אֶחָד, יָדִיד, אֶת כָּל טוּבוֹ הָרָב,

וּלְהַדְלָקַת-נֵרוֹת, יָגֵעַ וּמְיֻגָּע הַבַּיְתָה שָׁב,

וְרִאשׁוֹנֵי כּוֹכְבֵי-שַׁבָּת נָטוּ שָמַיִם

עַל יִשּׁוּבוֹ, עַל רֹאשׁ כָּל יְהוּדִי וְגַג כָּל בַּיִת – –

עַתָה טָמוּן הוּא פֹּה. הַקֶּבֶר הָאָזוּב – פַּרְגּוֹד

בֵּינוֹ וּבֵין חֻלִּין שֶׁבָּאֲפוֹר, אֵין-הוֹד,

כְּחַיִץ בֵּין שְׁאוֹן-יָרִיד וּשְׁלוֹם-שַׁבָּת בְּבֵין עַרְבַּיִם – –

וְשְאֵרִיּוֹת שֶל רוּחַ לֹא-מְעַט, אַחַר שֶפֹּה נִטְמַן –

בְּצַוָּאָתוֹ פָּקַד לְתִינוֹקוֹת שֶל-בֵּית-רַבָּן – –

נולד: אפריל 1884, ראדומישל, גליציה; נפטר: יוני 1955, פלורידה, ארה"ב

מראשי קבוצת ‘יונגע’ (הצעירים) באמריקה וממבססי מגמתה ודרכה. שירו האימפרסיוניסטי נמלט במודע מן הפתיטי והנשגב; בקול חרישי ומילודי ישיר ליומיומי, לזוטות ולבלתי-נחשב; הדומם המצוּיר, קטע רוגע של בית, של אדם, של נוף – יש בהם מן הבינה שנצטללה, מהלך-נפש כתוֹם סער, מן הרגש הכובש את עצמו, כשלהבת שמצטמצמת. הנעימה השלטת – אלגית, וחיוּך-של-השלמה מרחף עליה. ספרו העיקרי: "מיין זומער' (הקיץ שלי), רוצה לומר: הפרי הגמל, ריחוּק מסערות-אביב, והמיית-שלכת כבר מדמדמת. במסותיו על הספרות – מועט מן המרובה שהיה נוהג להשמיע בעל-פה בחוגי משוררים וידידי-שירה – מתגלה המשורר כבעל-תרבות שירית, שהושפע אמנם מן הרוחות המהלכות באותם הימים בשירה הגרמנית, אך מבורך בטעם ובהבחנה; אמת-בנין בידו ואהבה בלבו אל היפה והוא שמח לברך ה’נהנין'.

נולד בראדומישל-גדול שבגליציה, קיבל חינוך מסרתי, וראשיתו הספרותית – בעברית (‘סנונית’, ירושלים, 1900) מ-1903 – באמריקה. עורך, יחד עם מאני לייב, כמה מקבצי החבורה ‘יונגע’ ‘דער אינזל’ (האי), מתרגם שירה ומשתתף קבוע בעתונות. באחרית ימיו נשתקע במיאמי-ביטש שבפלורידה וכאן יצא אחרון ספרו ‘פון אונזער פרילינג’ (מימי אביבנו) – זכרונות ודיוקנאות, משולבים דברי-הערכה על ספרות וסופרים, – ופני הדור, וקלסתר בני-דורו נשקפים כאן בעודם בצעירותם, מסוערים כלפי קודמיהם ומסתערים לשנות מן הערכים המקובלים בשירת יידיש.

הָאִילָנוֹת יוֹלִיכוּ לְקַצְוֵי-עַד,

וְהַמִּשְׁעוֹל בִּכְּחוֹל שָׁרוּי בַּצַּד.

וַאַגָּדִי יִרְמֹז הַכְּפָר, כּוֹחֵל,

בְּעַרְפִלִּים כֻּלּוֹ טוֹבֵל.

וּמְהַסֵּס, בְּאֵין תַּכְלִית, אֵין-כֹּל,

אַפְלִיג, אַפְלִיגָה בַּמִּשׁעוֹל.

הָאִילָנוֹת הוֹלְכִים – אֵלֵךְ אִתָּם.

אֶשְׁכַּח אֲשֶׁר-הָיָה, אֲשֶׁר-נֶחְתַּם.

וּבֶעָתִיד-לָבוֹא לֹא אֲהַרְהֵר:

רַק לֶכֶת אֶל הַכְּחוֹל, אֶל הַזּוֹהֵר.

לֶחֶם, וּגְבִינָה, וּדְבַש עַל הַשֻּׁלְחָן.

הַתֵּה, לוֹ גּוֹן-זָהָב,

קוֹרֵא בִּשְׁתַּיִם כֹּוסוֹתָיו.

יְרַקְרַק, צוֹנֵן וְרַעֲנָן

יִרְמֹז כַּד-מַיִם, מְעֻלָּף בַּטַּל.

בִּפְאַת שֻׁלְחָן – מִטְפַּחַת

שֶׁל אִשָׁה, וְיָד קְטַנָּה וּנְבוֹנָה צוֹנַחַת

עַל סֵפֶר-שִׁירִים מָאֳרָךְ,

בְּמֶשִׁי כְּעֵין-הַיַּיִן מְכֹרָךְ – –

בִּקְשִׁי-יוֹמֵנוּ מַה לָּנוּ עוֹד? –

לְהִתְקַסֵּם בַּאֲמָרוֹת נָאוֹת

וּבְשִׂמְחָה בְּדוּיָה.

עִתִּים – לִצְלֹל

בְּמַחֲשָׁבָה כְּבֵדָה מִכֹּל,

אוֹ, מוּטָב, בְּלֶטֶף שֶׁל עֵינַיִם

הַמּוֹלִיכוֹת, כְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן,

מִכָּאן

לִשְמֵי-שָׁמַיִם – –

נולד: מרץ 1884, ביאליסטוק, רוסיה; נפטר: 1949, ניו-יורק, ארה"ב

ליריקן ורומאניסטן, מן הפוריים והפופולריים ביותר בפולין היהודית, בין שתי מלחמות העולם. רומאנטיות-נעורים לשירו הלירי, הנמלט אל הטבע, אל פינות נטושות, ועצב אהבות נכזבות ושלכת-גנים מרחף עליו. לשיר-העם הוסיף ריטוט בלדי ושירת ‘קאזימירז'' האגדית ו’רייזלה בת השוחט’ היתה מתרוננת ודומעת בחלל עיירות וערים בפולין. – כרומאניסטן היה חביבם של הקורא היהודי הבינוני. קלות ופשטות ללא-יומרה הן מסגולות הפרוזה שלו, הנוטה לסנטימנטליות וטבועה בחותם של בלתי-אמצעיות, כמה מן הרומאנים שלו אוטוביוגרפיים במובהק. הגיבורה שאותה יתאר באינטנסיביות יתירה, היא האשה היהודית שכבר נתפרקה מחינה העממי, ולבה אל אהבהבים, להרפתקאות קלות. בימי הצלחתו היה מחבב להטעים את נטייתו הנארציסטית, בריחתו מסאון הרחוב אל פינת יחידותו. אולם תמיד הורגש גם איזה חוסר-בטחון, ומוראו של המוות לא היה בעצם אלא יראת-חיים. הרגשות עוממות אלו כבשו את המשורר כליל בימי השואה ולאחריה.

בן למשפחת סוחרים, נספח בצעירותו אל התנועה המהפכנית ברחוב היהודי; אף נחבש בכלא בעוון פעולת מחתרת. לאחר הפוגרום בביאליסטוק עבר ללודז'. ספרו הראשון ‘שטילע טרוימען’ (חלומות חרישים) 1909, נתקבל בעין יפה. בימי מלחמת-העולם א' שירת בצבא הרוסי, לאחר מכן ישיבת-ארעי במוסקבה, קרים, קיוב, מ-1919 – ישיבת-קבע בווארשה. ביקר כמה פעמים בערי-המטרופולין של מערב-אירופה. שפעת דבריו – רומאנים, סקיצות, מיניאטורות, שירה – קריאים ורבי-מכר. שלא כקורא, נהגה בו הביקורת הספרותית: פקפוק וקשר-של שתיקה. עם הפלישה הנאצית לווארשה, נמלט דרך וילנה, רוסיה, לארץ. עשה שנים אחדות בתל-אביב, אך מנוּתק מקהלו, התהלך כאן כמי שמבקש אבידת-חייו, ושירו מתנה, מזועזע, ‘אילן בפולין’, ‘שם’, ‘אין’, ‘טרבלינקה’. מן הארץ הפליג לניו-יורק, אך גם שם לא נמלט מן הבדידות, ואחרית שירתו חוזרת ונאחזת בראשיתה הברוכה, בפולין: ‘שם לשירי מחצבה, ולי – קוראי הנאמנים’.

אָהַבְתֵּי אֶרֶץ זוֹ זָרָה,

אֶרֶץ עֲנֻגַּת שִׁירָה.

יָגוֹן גָּדוֹל פֹּה חַי,

יְגוֹן אַחַי.

אָהַבְתִּי אֶרֶץ זוֹ זָרָה,

אֶרֶץ צִבְעוֹנִית, מְנֻמָּרָה.

לֹא פֹּה רָאִיתִי אוֹר-עוֹלָם –

אַךְ פֹּה אוּלַי אוּבַל לְבֵית-עוֹלָם – –

בַּרְבּוּרִים בִּגְאוֹנָם, בִּצְחוֹרָם.

צָפִים הֵם, צָפִים אֶל הַחוֹף.

שְׁלֵוִים, לְאִטָּם יִתְקָרְבוּ שָׁם.

וְנוֹצוֹת בִּיעָף מִתְפָּרְחוֹת.

לְעֵת-עֶרֶב, כְּחֹם הָאֲגַם,

בְּזֹהַר שֶׁל דָּם מַאְדִּים –

עֲיֵפִים, רְשׁוּלִים בַּרְבּוּרִים,

נִמְנוּם-לא-נִמְנוּם – וְרוֹדְמִים.

הַמַּקּוֹר מְכֻנָּס בַּכָּנָף –

מִי יֵדַע, מִי יָבִין חֲלוֹמָם!

הִנֵּה מְקִיצִים הֵם לְרֶגַע –

וְצָפִים אֲחוּזֵי-תַּרְדֵּמָה.

בַּלַּיְלָה, עֵת פֶּרֶא-צִפּוֹר

יִקְרַע אֵי-סָמוּךְ הֶחָלָל –

לֹא-עוֹד יֵדְעוּ שְׁנָת בַּרְבּוּרִים:

הַפַּחַד עָלֵימוֹ נָפַל.

צָפִים הֵם, צָפִים הֵם בָּאֹפֶל,

מַעְלָה-מַטָּה שׁוֹטֵט מַבָּטָם –

בּוֹלְעִים הֵם כּוֹכְבֵי-הַזָּהָב

הַלְּכוּדִים בְּמֵימֵי הָאֲגַם.

לַצִּפֳּרִים תְּכוּפוֹת אָטִילָה

פֵּרוּר, גַּרְגֵּר, בְּאוֹר שֶׁל יוֹם:

הַבִּיטוּ-נָא, קְטִינוֹת, אַל דְּחִילוּ:

אֲנִי אָדָם, אֵינִי אָיֹם.

רוֹצֶה אֲנִי לִקְנוֹת לִי רֵעַ,

לִזְכּוֹת בְּיַחַס אֲבַקֵּשׁ;

יֵעוּד כִּי אֵין לָאֱנוֹשׁוּת הֵרֵעָה –

זוֹ צִפּוֹרִי לֹא תְּבַיֵּשׁ.

לַגַּן, אֶל הַחַיּוֹת, אָסוּרָה,

אָבוֹא אֶל הָאַרְיֵה יִשְׁאַג –

בְּתֹם-לֵב אַחְרֵי יָדִיד אָתוּרָה,

בְּרוּחַ נְמוּכָה אֶנְהַג.

בְּהַכְנָעָה אָכְלִי הִקְרַבְתִּי

הַיּוֹם לַכֶּלֶב הַשָּׁכֵן.

יָשׁוּב עַל אַרְבְּעְתָּיו לִטַּפְתִּי

בֶּאֱמוּנִים עוֹרוֹ רַב-חֵן.

תּוֹךְ כָּךְ בִּפְנֵי הַכֶּלֶב שַׁחְתִי

כָּל הַזְּוָעָה כֻּלָּהּ עַד תֹּם,

וּבְאוֹתוֹת-מוֹפְתִים הוֹכַחְתִּי

כִּי לֹא רָצַחְתִּי עַד הַיּוֹם – –

נולד: 1885, נאראייב, גליציה; נפטר: יוני 1943, ארה"ב

ליריקן והומוריסטן. ההומור נוטה אל הגרוטסקי ואל הקאריקאטורי, והליריקה – מגעת פעמים כדי רוך סנטימנטלי. עשיר הברקות, חריף אסוסציאציות, שליט בסגנון מלא-חן ושופע חיות – וכולו רב-קרעים-וסתירות. הלשון העשירה היתה לו תיאטרון של מלים, וקלות הכתיבה הביאה אותו פעמים כדי ‘התעללות’ בנושא ובקורא. עם זאת מהבהבת בדבריו מלנכוליה דקה, שמקורה בהויה בוהימית, בתלישות מקרקע לאומית-חברתית מזינה וכן ביחס סאטירי ואירוני אל היומיומיות היהודית המתהוה בארץ החדשה. מן המבוכה נמלט עתים אל רומאנטיקה מתרפקת על נאראייב, עיירת-המולדת, אך לרוב ביקש לחפות עליה בספקנות מתגנדרת בניהיליות ללא אשליה, מתראה כאיש מרחבי-עולם.

החינוך – חדר. 1898 – לאמריקה. עד גיל ט’ז לימודים בבית-ספר אנגלי. לאחר-מכן – רוב עיסוקים, מצוי לרוב בין שאינם-יהודים. פרסומים ראשונים: שיר ופרוזה – ב-1902. כשרונו ההומוריסטי נתפתח (ואף בוזבז) בכתבי-העת ההומוריסטיים ‘דער גרויסער קונדס’ (הקונדס הגדול), ‘דער יידישער גזלן’ (הליסטים היהודי), ‘דער קיבעצער’ (חד מכת הליצנים), ‘הומאר און סאטירע’ ועוד. ספרו הראשון בשמו הספרותי – הוא ‘ווילדע רויזן’ (ורדי-בר), 1915, מיניאטורות אירוטיות, שיש בהן ‘קוֹלנוּת ועצבוּת ועדנה של גסוּת’. באותן השנים היה קרוב אל ה’יונגע', ידיד וריע למשה ליב הלפרן. מאז נתפס לצורות ספרותיות שונות וכשרונו בא בשפע רב: מיניאטורה לירית-פילוסופית, פיליטון והומורסקה, מאמר ומסה ושיר ואגדת-ילדים. נתן מחילו לתיאטרון בחיבור כמה וכמה דרמות, מיניאטורות דרמטיות וביקורת תיאטרלית. הירבה לתרגם ליידיש, אף כתב אנגלית. בשנות חייו האחרונות נתפס להלכי-רוח של אחרית, חזר וראה כי הרעיונות החברתיים, שאותם שירת כשרונו בקולניות יתירה הוליכוהו שולל, – אותו שהתיימר בכוח חושפני. פנים אל פנים עם המוות הרצין ה’קונדס' ו’הליצן', ואמר בוידוּי-הלב את ספרו האחרון: ‘מודה אני’.

דֻּבְדְּבָן יָפֶה עַל עֵץ

רְצוֹנְךָ לְהִנָּתֵק מֵאֵם-עָנָף? –

דֻּבְדְּבָן יָפֶה מַחְרִישׁ.

דֻּבְדְּבָן אָדֹם עַל עֵץ,

רְצוֹנְךָ לִנְשֹׁר לְתוֹךְ יָדִי פְּרוּשָׂה? –

דֻּבְדְּבָן אָדֹם מַחֲרִישׁ.

דֻּבְדְּבָן חָבִיב עַל עֵץ,

רְצוֹנְךָ כִּי צִפּוֹר-פֶּרֶא תְּנַקֵּר בְּשָׂרְךָ הָרַךְ? –

דֻּבְדְּבָן חָבִיב מַחֲרִישׁ.

דֻּבְדְּבָן נֶחְמָד עַל עֵץ,

רְצוֹנְךָ כִּי הַחַמָּה תִּגְמַע מִתּוֹך עוֹרְקֶיךָ אֶת דָּמְךָ הָרֵיחָנִי? –

דֻּבְדְּבָן נֶחְמָד מַחֲרִישׁ.

דֻּבְדְּבָן בִּגְמָר-בִּשּׁוּל עַל עֵץ,

רְצוֹנְךָ כִּי רוּחַ תְּטַלְטֶלְךָ לַנֵּכָר? –

דֻּבְדְּבָן בִּגְמָר-בִּשּׁוּל מַחֲרִישׁ.

דֻּבְדְבָן נוֹטֵף-עָסִיס עַל עֵץ.

רְצוֹנְךָ כִּי תּוֹלָעִים יְשָׁרִים יְכַרְסְמוּ לִבְּךָ הַקָּט וְהָאָדֹם? –

דֻּבְדְּבָן נוֹטֵף-עָסִיס נֶחֱרַד, נוֹשֵׁר עֲלֵי שְׂפָתַי.

קַרְנַיִם שְתַּיִם לַדִּישׁוֹן –

עֲדִי אִם זַיִן לְרֹאשׁוֹ?

הַנֵּטֶל גֵּא! – רוֹבֶה הֵתֵל,

צָלַּף בַּדֶרֶךְ הַר וָלֵיל.

הוֹמֶה הַצְּבִי, בִּדְוַי אֵין קֵץ,

שָׁבוּי, רָתוּק בֵּין עֵץ וָעֵץ.

מִי קַם שָׂטָן לוֹ לַדִּישׁוֹן?

הָרֹאשׁ הַגֵא, הָרֹאשׁ – רֹאשׁוֹ!

הַדָּם, שֶׁבֵּין קַרְנָיו נוֹזֵל,

עוֹטֵר צִיצִים לְקוֹץ נוֹבֵל – –

לָכֶם רָקִיעַ וְעָנָן אַנִּיחָה,

דִּמְעָה וְיִסּוּרִים אוֹרִישׁ –

יַשְּרוּ אַתֶּם הַהֲדוּרִים, הַצְלִיחוּ,

מְקוֹם שָׁם תַּשׁ כֹּחִי, הוֹבִישׁ.

נִסִּיתִי גַּם נִסִּיתִי רַב-תּוֹחֶלֶת

לְתַקֵּן עוֹלָם –

הָיְתָה הֲלִיכָתִי דֻּבִּית וּמְסֻרְבֶּלֶת,

וּמַעֲשַׂי – מְשֻׁבָּשִׁים כֻּלָּם.

אַתֶּם עֲשׂוֹת וַדַּאי תַּשְׂכִּילוּ:

שַׁחֵת יוֹתֵר קָשֶׁה מְאֹד…

פִּתִּי וְסַכִּינִי לָכֶם אַנְחִילָה,

וְסוּס-פּוּרִים שֶׁלִּי – בְּרָב כָּבוֹד!

דִּגְלוֹן שִׂמְחַת-תּוֹרָה לָכֶם מִשְׁמֶרֶת,

וּבְדַל תַּפּוּחַ גַּם: –

דִּבְלוּלֵי עָשָׁן יוֹצְאִים מִקֶּרֶב

אוּד הַחֹטֶר שֶׁעֻמַּם – –

נולד: ינואר 1888, בריסק־דליטא; נפטר: פברואר 1949, ניו־יורק, ארה"ב.

משורר ופובליציסטן רב־תהיות־והגות. מעורה במציאות היהודית בפולין ובאמריקה, בשנות החירום של שתי מלחמות־עולם ובהפוגה שביניהן, קושב כבד־אחריות לבעיות הקיום האקטואליות, לא פסקו כל הימים נדודי־רוחו. בוחן ובודק את נפשו ונפש שירו לאורו של העם, מבקש טעם עמידתו ההיסטורית וייחוד עתידו; שרוי בעולמות המחשבה היהודית, הפילוסופית והדתית, מפולש לספיקות – ונושא אמונה. תלמיד מובהק לי.ל. פרץ, מקורץ מן החומר הרומאנטי והחלומי, חתר, כרבו, אל השלימות הרוחנית ואל התיקון המוסרי, ולא מצאם בקיים ובמוגמר אלא בסעוּר ובמחלחל; צעד עם הרבים, – ועם זאת פרוש לעצמו, בעמידת־יחיד ובצעידת־יחיד אל ה’שבת הנצחית'; כמוֹתו ביקש קו־החיבור בין הייחודי־היהודי ובין האוניברסאלי, את הברית הקיימת בין היחיד והרבים תוך נפתולים של סתירות וכורח. עולם־פנים זה מעלה המשורר בתנופה אידיאית ובססגוניות צורנית בספרו הגדול ‘דער גייער’ (ההלך). נתפש, מרצונו ומכרחו, ברשת המעשים, מתבונן בנעשה ובעושים וצופה דרכם בגלגולים הרוחניים של חיי העם ומעליהם אל העומד להתארע, מבקש לפענח חזוּת הבאות. ההלך אף מפליג לארץ־ישראל אך חוזר בו, מחוסר אמונה כי ‘דורות עשויים לעשות קפיצת־הדרך’ ומתוך אמונה ב’עם עולם', אשר רק מכיתה ממנו עשויה למצוא תיקון וגאולה בארץ־אבות, שעל־כן ‘תיקון־אדם יקדש כל אדמה וכל נכר יביית’.

מנחם בוריישוֹ – שמו מעיקרו: מנחם גולדברג; בוריישו – כינויו הספרותי על־שם משפחת אמו. ראשית חינוכו אצל אביו, מורה עברי, כן בביה’ס הרוסי במקום. 1905 יצא לווארשה, וכאן, בכפיפתו של י.ל. פרץ, תחילת עבודתו הספרותית. למן 1915 בארה’ב, משתתף בעתונות היומית ובכתבי־עת בדברי שירה, ביקורת ספרותית ותיאטרלית ובמאמרים בעניני השעה. מטעמי פרנסה שינה כמה פעמים מקום־מגוריו ועסוקיו. בכור־ספריו ‘א רינג אין דער קייט’ (חוליה בשרשרת) ניו־יורק, 1916. אך ייחד את מקומו ואת שמו ‘זאוול רימער’ (זאוול הרצען), 1923, ‘כרוניקה פיוטית’, מחורזת, סיפורית־לירית, מימי מלחמת העולם, והנפש הראשית – איש־עם מגושם־גוף ואציל־רוח. כעשר שנים היה שקוד על ספרו ‘ההלך’, 1945, בו, כמו בספריו האחרים, ביקש למצוֹת חשבונו עם נפשו וטיב שליחותו בעם – חשבון דורות ודור ‘עלי־אפר’.

יְהוּדִי יוֹצֵא בְּיוֹם פָּנוּי שׁוֹטֵט בַּיַּעַר,

בַּאֲפָר שָׁקֵט לְהִתְבּוֹדֵד, נַפְשׁוֹ בּוֹ יַעַר.

וּבַשְׁבִיל, יַפְסִיעַ בּוֹ, עֵינָיו תֶּחֱזֶינָה:

כִּגְדוּד בַּסָּךְ יוֹצְאוֹת חוֹצֵץ פָּרוֹת־מֹשֶׁה־רַבֵּנוּ,

וּבְרֹאשָׁן, מְצֻיְּצֵי־כָּנָף וּמְרֻבֵּי־תִּפְאֶרֶת,

כְּפָרָשִׁים מְגֻנְדָּרִים שַׁיֶּרֶת פַּרְפָּרִים נוֹהֶרֶת.

מֵאַחַר שֶׁהֵם עָפִים כָּאן – יְהַרְהֵר – הַשְּׁבִיל שְׁבִילָם הוּא,

וּבַיַּעַר – הֵן לַהֵלֶךְ מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ.

וּזְהוֹרִית הַשֶּׁמֶשׁ עַל עֵצִים כָּאן מְגַחְלֶלֶת,

הִיא תּוֹרֶה הַדֶּרֶךְ, תּוֹבִילְךָ הַבַּיְתָה עַד לַדֶּלֶת.

אַךְ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, הֵם לוֹ חוֹצִים הָאֹרַח,

כִּבְמִתְכַּוֵּן שֻׁלְּחוּ, מְצֻוִּים עַל־פִּי הַכֹּרַח.

וְתוֹהֶה הוּא: מִמָּתַי מִנְהַג הַיַּעַר הוּא כְּאִלּוּ

לְהַקְבִּיל אָדָם חָדָשׁ בְּפַמַּלְיָא וּבִדְחִילוּ?

אַךְ מוֹרֵי־הַדֶּרֶךְ לְפָנָיו מְרַפְרְפִים שַׁיֶּרֶת,

מוֹלִיכִים אוֹתוֹ אֱלֵי־שָׂדֶה, בּוֹ דְגָנִיּוֹת עֲתֶרֶת.

פֶּרַח בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הוּא מְמוֹלֵל וְעֵינָיו יָתוּרוּ:

גְּבִיעַ־צְחוֹר, עֲלֵי־קְטִיפָה צְהֻבִּים עָטוּר הוּא.

הַגָּבִיעַ – מַחֲנֶה שֶׁל אַבְקָנִים מִצְּחוֹר יַצְחִירוּ,

זֶה עַל זֶה הֵם מִתְרַפְּקִים, בְּטוּרִים יַעֲטִירוּ –

וְהַכֹּל עוֹמֵד עֲלֵי עַמּוּד יָרֹק וְדָק אֶל עָל יַגְבִּיהַּ,

מִן הָאֲדָמָה פַּרְנָסָתָם יָבִיא הוּא.

מִי הֵם הַיְּחִידִים, ‘פְּרָחִים’ זֶה שְׁמָם בְּפִינוּ?

וַהֲרֵי כָּל פְּרָט רַבִּים הוּא, לְהִתְלַכֵּד יַחְדָּו הֵהִינוּ.

כָּל אֶחָד הֲרֵיהוּ סְכוּמָם שֶׁל אֲבָרָיו כֻּלָּם,

וּסְכוּם כָּל הַסְּכוּמִים הוֹיָה שֵׁנִית יָחִיד גָּדוֹל: יָחִיד־עוֹלָם –

אֶחָד וְכֹל מְקֻשָּׁרִים כֹּה, זֶה אֶל זֶה נִדְבָּקוּ,

שֶׁהַכֹּל שֶׁל כָּל אֶחָד הוּא, וְאַף אֶחָד לֹא מְנֻתָּק הוּא.

בֵּין הָעֲשָׂבִים – יִרְאֶה – עוֹמֵד סְנָאִי, בּוֹ יִתְבּוֹנֵן הוּא,

וּבְלִבּוֹ יֹאמַר: הַפַּרְפָּרִים, אֶת צְעָדָיו כּוֹנֵנוּ,

הֵם שִׁלְּחוּ אֶת הַסְּנָאִי בּוֹ, לְנַסּוֹתוֹ עוֹד פַּעַם.

אֶעֱשֶׂה תְּשוֹבָה בְּעוֹד מוֹעֵד – יֹאמַר – כִּי נַפְשִׁי יוֹדַעַת:

בְּנֵי־הַיְּקוּם אֲנַחְנוּ, וְכֻלָּנוּ נַעֲלִים בַּיַּחְסָנִים,

וְכֻלָּנוּ, כָּל אֶחָד, רָאוּי הוּא לְקַבָּלַת־פָּנִים –

לִכְבוֹדְךָ אָקוּמָה בְּבִרְכַּת בָּרוּךְ־הַבָּא נִלְבֶּבֶת,

וְכֵן גַּם אֶעֱשֵׂה לַצְּפַרְדֵּעַ, לַשָּׁפָן וְלָאַרְנֶבֶת.

הַסְּנָאִי מוֹדֶה – וּקְפָץ בֵּין הָעֵצִים אוֹתוֹ יַחְבִּיאוּ.

אַחֲרָיו יָתוּר הַיְּהודִי, וּפִיו אֶל הָאַלוֹן יַבִּיעַ:

– אֵין עִנְיָן כְּלָל עִם הַנַּתְרָנִים הַפְלֵג בַּחֲקִירָה

עַל אַחְוַת־בְּרוּאִים, עַל אַחְדּוּת שֶׁבַּיְצִירָה.

אַךְ אַתָּה, רַבִּי אַלּוֹן, עַתִּיק־יוֹמִין, רַב־שֹׁרֶשׁ וְאֵיתַן־הָרוּחַ,

אֶת הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר בִּקְלִפָּתְךָ חַקּוֹת עֲלֵי לוּחַ.

הֵן יָדַעְתָּ אֶת ‘הַזֹּהַר’: כָּל עֵשֶׂב צִיץ וָשִׂיחַ

מְמֻנֶּה עָלָיו כּוֹכָב, וְעֵינוֹ עָלָיו תַּשְׁגִּיחַ,

וּלְפִי שֶׁמְּמֻנֶּה לָהּ לְכָל נֶפֶשׁ, הֲרֵינוּ מְקֻשָּׁרִים בְּיַחַד

עִם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעָל, עִם אֲדָמָה וּנְשִׁימָה מִתַּחַת.

וְאִם הָיָה זֶה חֶלְקְךָ כֹּה הִדָּבֵק בָּאֲדָמָה אֵין־נִיעַ –

לִקְרָאתְךָ, רַבִּי אַלּוֹן, אֲנִי פּוֹסֵעַ, בַּעַדְךָ וּבַעֲדִי אַפְסִיעַ.

וּבְעוֹדוֹ דוֹבֵר,לְפֶתַע, מַחַט בְּשְׂפָתוֹ נִתְקַעַת,

וּלְפָנָיו – צִרְעָה מְזַמְזְמָה בַּהֲנָאַת־מִרְשַׁעַת.

אָז יֹאמַר לָהּ: לִמְזִמָּתֵךְ הַלֵּיצָנִית יָרַדְתִּי, הַמְזַמְזֶמֶת,

לְהַזְכִּיר לִי בָּאת, כִּי לֹא כָּלְתָה שִׂנְאָה, כִּי הַרִשְׁעָה קַיֶּמֶת.

מְקַבֵּל אֲנִי גַּם הָרִשְׁעוּת, לוּ תִּצְרְבִינִי וְתַרְעִילִי, –

כְּדַאי בָּעוֹלָם לִהְיוֹת, אִתָּךְ יַחְדָּו אֲפִלוּ.

הַפְּרָחִים בַּצֹהַב וּבַצְחוֹר, נְשִׁימָתָם עוֹלָה צוֹנֶנֶת.

וְכָל עֲלֵה־קְטִיפָה לְצֶרֶב־הַתְּפִיחוּת – כְּיָּד חוֹנֶנֶת.

וּמַחֲנֶה דְרוֹרִים, כְּ’חֶדֶר' יְלָדִים, בְּהִקָּרֵא לוֹ דְרוֹר אֵין דַּי,

יִנָּשֵׂא בִּצְוִיץ אֶל עָל: כְּדַאי, כְּדַאי, כְּדַאי…

אַתָּה עוֹד צָעִיר – קוֹבֶלֶת הָאֵם –

וּרְאֵה, בִּשְׂעָרְךָ לֹבֶן־כֶּסֶף הוּטַל.

– כְּלוּם, אִמָּא, אֶפְשָׁר עִם הָעָם, שְׁנוֹת אֶלֶף גִּילוֹ,

הֱיוֹת בֶּן־תִּשְׁחֹרֶת רֹאש מָלֵא טַל?

הָאִשָּׁה לֹא תַּרְפֶּה: אוֹנְךָ מְרֻפָּט,

מִצְחֲךָ – קְמָטִים חֲפָרוּהוּ, חָפוֹר וְחָרוֹשׁ!

– הָאֹשֶׁר נָתִיב יְפַלֵּס בְּמִצְחִי,

וְאַתְּ הֵן תֵּדְעִי: שְׂכָרוֹ הוּא נָקַב – וְיִדְרֹש!

הַיְּלָדִים חוֹנְנִים: גַּעְגּוּעֵינוּ אֵלֶיךָ.

לֹא תִּרְאֶה צַעֲרֵנוּ, רַחוּמֵנוּ הָאָב.

– אַף לִבִּי, יְלָדַי־זַאֲטוּטַי, אֲלֵיכֶם.

אְלֹהִים יְנַחֵם אֶת כֻּלָּנוּ. רַבִּים תַּנְחוּמָיו.

לֹא בִּשְׁבִילִי מִיַּד הַהַשְׁגָּחָה אוֹתוֹת בִּקַּשְׁתִּי,

וְלֹא לִשְׁלֵמוּתִי – עַצְמִי כָּבַשְׁתִּי:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

לֹא רִאשׁוֹן עָבוֹר לִפְנֵי הַדּוֹר נֶחְלַצְתִּי,

עִם הֵלֶךְ אַחֲרוֹן אֲנִי לִצְעֹד עָלַצְתִּי –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

וְלֹא הָלַכְתִּי קְטֹף נִסִּים מִשְּׂדוֹת־שָׁמַיִם,

רַק פַּת הוֹצֵא מֵאֲדָמָה וּלְאָכְלָה בַּמַּיִם –

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

מִתּוֹךְ עַרְסוֹל־חוֹלִים עַל פְּנֵי כּוֹכְבֵי־רָקִיעַ

אֲנִי קוֹרֵא, תּוֹבֵעַ, אֶת קוֹלִי אַשְׁמִיעַ:

זַכַּאי אֲנִי מִשֵּׂאת עָווֹן!

נולד: 1889, פלוצק, פולין; נפטר: ינואר 1937, ניו־יורק, ארה"ב

מעמודי התווך של חבורת ‘יונגע’ (הצעירים), טוען ועושה לחידושה של שירת יידיש באמריקה. בשם האסייתיות הצרופה קם נגד מגמתיות בשירה, אף הטיח כלפי קודמיו באמריקה ומעבר־לים. חבורה זו ראתה את עצמה בראשית לשיר האמנותי ביידיש, שאת מקורותיו ביקשה בשירת־העמים, בשיר־העם ובזמר העממי. סימנים מובהקים נתנו בו: גמישות, מילודיות, פשטות ודיוק, ועיקרו – חיי היחיד. בזישו לאנדוי, אמן רגיש ואינטלקטואל ער־חושים, ניתן להבחין, יותר מאשר בחבריו, רוחות מהלכות באמנות של אותו דור: זה רצון הניתוק, קידוש הפרימיטיבי, היומיומי, שהוא אולי עיקרם ומשתיחם של החיים, התנכרות לעולם הנמצאים והתערסלות בעולם מדומיין שהוא, כאילו, ממשי מן המציאות. יותר מחבריו הפליג באוריגינליות־לראוה, להרגיז את הטעם המקובל, משתעשע בליעוג עצמי, בסתירות ובניהוליות אסתיתית. אולם אם גם נאחז בסבך של ניסויים ותורות, באו שנים ומאורעות ומורשת דורות ועוררו נימות חבויות ודחויות. מיטב שירתו נתרוותה ונתמלאה, כמאליה, תכנים חברתיים ולאומיים. במפתיע חרג מסוגרו ושר שירי־עת שנתגלה בהם כצופה למרחוק וקשוב לבאות; את גרמניה המזוּינת והלוחמת ראה, ב־1918, בעינים של שנות השואה והאבדון.

זישו לאנדוי – נין ונכד לשושלת רביים וצדיקים. עודו ילד נתייתם מאמו. חינוכו – חדר, לימודים כלליים ועברית – באורח פרטי. 1906 היגר עם המשפחה לאמריקה, ואותה שנה ראה אור שירו הראשון. תחילת פעולתו הספרותית טבועה בנוסח הזמן, וכליה – כמקובל וכמוּסכם. רק ב־1911 חלה תמורה מכרעת בדרכו הפיוטית, קמה חבורת ‘יונגע’ והוא לא דבּר ומעורר, וביתו – בית־ועד; במסות ספרותיות וכן באנתולוגיית שירת יידיש באמריקה שערך, הוא שוקד לתת ביסוּס ולעשות פומבי לדרכה של החבורה, היוצאת לימים גם באסוּפות מיוחדות משלה. חיבר גם מחזות אחדים, וכן תירגם משירת העולם, ויצוינו ביחוד הבלדות הסקוטיות. – חייו ושירתו נותקו בטרם זמנם.

הַלַּיְלָה מְסַלֵק בְּרִיחַ,

וְהַלְבָנָה תָּצוּף, תִּקְרַב.

מִישׁוֹר גַּם גֶּבַע־בְּיָרֹק יָגִיחַ,

מִילִין יָרוּצוּ לְפָנָיו.ֹ

הוֹלֵךְ הוּא, וְהוֹלְכִים אִתּוֹ גַּם יַחַד

רֵיחֹות מַעְיָן חָרִיף גּוֹלֵשׁ.

מִלִּים עָלָיו יָשֹׁקוּ מִן הָרַחַק,

מַשַּׁק הָאֶשֶׁד הָרוֹעֵשׁ.

אֲשֶׁר מִלִּים רְחוֹקוֹת מִלֵּלוּ,

אֲשֶׁר בְּשִׁיר יַנְעִים הַלֵּיל –

נֻפַּץ כְּבָר לִרְסִיסִים יָהֵלוּ,

וּלְרַגְלָיו פֹּה יִתְגּוֹלֵל.

קַלִּיל יִצְעַד, כְּאִלּוּ צָף הוּא,

דִּבּוּר וָלֵיל, וְאוֹר וּצְלִיל,

כַּיַּיִן לְחִכּוֹ יֶעֱרָבוּ,

כְּיַּיִּן רַב־יָמִים מַצְּלִיל.

מֵאַהֲבָה רַבָּה,מֵאֹשֶׁר

חוּשָׁיו לִדְמֹעַ מַתְחִילִים:

זֶה הֶרֶף־עַיִן לוֹ גִלָּה כָּל עֹשֶר

כַּוָּנַת תָּנִים, מִלִים.

הָאֶצְבָּעוֹת לָלוּשׁ יַתְחִילוּ

מֵהֲבָרוֹת הֲלָךְ־לְבָבוֹ;

וְזוֹ אֶל זוֹ מִלִֹּים רוֹגְשׁוֹת, בִּדְחִילוּ,

בִּשְׁבָח הַשִּׁיר אֲשֶׁר יָבוֹא.

הַלֵּיל סִלֵּק אַחְרוֹן בְּרִיחַ,

כִּבְשָׂה רוֹעָה בְּשַׁחַק רָם.

מִישׁורֹ תּוֹכוֹ כָּל הַגְּבָעוֹת הֵגִּיחַ,

הָאֲדָמָה רוֹגְשָׁה כַּיָּם.

ל­א בֶּן חוֹרִין אֲנִי: לְמִן אֲבוֹת־אָבִי

הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה:

לֹא בֶּן־חוֹרִין אֲנִי: עֵינַיִם קְרוֹבוֹת

יְלַוּוּנִי, חֲמוּרוֹת, לַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה;

בְּאֹמֶץ־יָד, וְאִם גַּם בְּרִשּׁוּל,

אָשׁוּב אֲבַרְזְלֵךְ, שַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה!

קָרוֹב מִכֹּל – דָּמִי יָחוּשׁ – אַתָּה לִי צֶ’יכַנוֹבִי,

גַּם לִי חוֹבָה הֵם הַחַיִּים, חוֹבָה;

לְנֹכַח הַגּוֹרָל, מוּל פְּנֵי־הָאֶבֶן –

בְּאַהֲבָה אִם אֲקַבֵּל אוֹ לֹא־בְּאַהֲבָה –

לִבִּי גַּם רָעוֹד לֹא יִרְעַד,

שִֶּׁכֵּן, כָּמוֹךָ, קִדַּשְׁתִּי הַחוֹבָה.

אוּלָם בְּתוֹךְ רִשְׁתָּם שֶׁל חוֹב וָחֹק

חֵרוּת רַבָּה יֶשְׁנָהּ, וְגִיל כֹּה רַב;

אַךְ עֶבֶד־עֲבָדִים יֹאמַר, כִּי נֶשֶׁר

בְּסוּגַר אֵינֹו פּוֹרֵשׂ אֶת זְרוֹעוֹתָיו;

הוֹ, רַבִּי אַבְרָהָם הַצֶּ’יכַנוֹבִי,

נִינְךָ פּוֹרֵשׂ כָּמוֹךָ זְרוֹעוֹתָיו.

וְהַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ בַּשָּׂדוֹת הִתְהַלָּךְ,

בַּשָּׂדֶה הַצּוֹנֵן לְעֵת־שַׁחַר הָלַךְ.

הָיוּ מִצָּפוֹן מְנַשְּׁבִים הָרוּחוֹת,

קָרִים וְעַזִּים מְנַשְׁבִים הָרוּחוֹת,

וְהִתְחִילוּ קוֹפְאִים אֲבָרָיו.

הוֹלְכִים וְקוֹפְאִים אֲבָרָיו.

פָּתַח הַבֶּעשְׁט הַקָּדוֹשׁ אֶת שְׂפָתָיו

וּבְקוֹל הִתְרוֹנֵן,

כָּך פָּתַח אֶת שְׂפָתָיו

וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן, וְרוֹנֵן;

'אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי רוּחַ־תַּשִׁיב בּוֹ־נוֹגַעַת,

אַשְּׁרַי כִּי אֲנִי הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

כִּי תְּהִי קָרָתְךָ בִּי עַד רַעַד.

אַשְׁרֵינִי, אַשְּׁרַי וְאַשְׁרַי,

אַשְּׁרֵינִי, אַשְׁרַי וְאַשְׁרַי'.

הָאֲוִיר הַצּוֹנֵן בַּצָּמָא הוּא גוֹמֵעַ

וּבְהָגוּת עֲמֻקָּה חוֹזֵר וְשׁוֹקֵעַ.

בַּשָּׁמַיִם יָצְאָה לְאִטָּהּ

שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה, לוֹהֲטָה,

וְהַחֹם עַל סְבִיבָיו כַּתֹּפֶת בָּעַר,

טִפִּין־טִפִּין הַיֶּזַע נִגַּר,

וּבַשָׂדֶה הַלּוֹהֵב

רוּחַ לֹא נָשְׁבָה, נִרְדְּמָה,

וּפֶתַע־פִּתְאֹם בַּשָּׂדֶה הַלּוֹהֵב

קוֹלוֹ שֶׁל הַבֶּעשְׁט נִשְׁמַע בָּרָמָה, –

זֶה הַבֶּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר,

הַלֵּל לַבּוֹרֵא הַבֶּעשְׁט אוֹמֵר שִׁיר:

'עַל קָרָה וְעַל חֹרֶב, עַל מָטָר וְחַמָּה,

עַל יוֹם וְעַל לַיְלָה – הַלֵּל!

וְעַל כָּל שֶׁתִּשְׁלַח לָאָדָם עֲלֵי אֲדָמָה,

הַשֶּׁבַח לְךָ, הַלֵּל וְהַלֵּל!

אַשְׁרֵינִי כִּי בָּאֵשׁ אֶעֱמֹד,

בָּאֵשׁ שֶׁהִבְעַרְתָּ אֲנִי אֶעֱמֹד.

וַאֲנִי אִם אֶזְכֶּה וְאֶכְרַע, בִּדְבָרְךָ כִּי נִשְׁמַע,

עַל פְּנֵי אַדְמָתְךָ בַּצָּמָא –

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי,

אַשְׁרֵינִי, אַשְׁרַי, וְאַשְׁרַי!'

נולד: 1889, קורוסטישב, אוקראינה; מהרוגי־מלכות, 1952

מראשי ‘חבורת קיוב’, ששימשה מרכז לספרות יידיש בימי המהפכה הרוסית, ומן הראשונים במעלה בשירת יידיש בברית־המועצות. פתח (עוד בשנת 1912) בשירי טבע ואידיליה, אולם קשוב לסערות ולתמורות, מעורה במורשת הדורות וחי את דורו והלכי־נפשו. בהיר מחשבה, ניבו ציורי ומוסיקאלי, ושירו יש בו מעמעומי האימפרסיה ומהבהקי האינטלקט. אמן הצורה, ממזג ערכי המסורת הקלאסית עם חידושים מפתיעים. יש רואים בו אבי השיר החדש ביידיש, יוצרה של המלה היידישית המודרנית בכללה.

נולד 1889 בקורוסטישב, פלך קיוב לאביו יושב־כפר ועובד־אדמה. נתנסה בצעירותו בעבודה חקלאית. בכפר, עודו נער, ביכרו ראשוני שיריו – בעברית ובאוקראינית. לימים גלה למקומות־מדע: לקיוב וללנינגרד. ידיד וריע לאשר שווארצמן, המשורר־הלוחם. בא בריב עם היבסקציה בשל חתימתו על תזכיר בדבר הרדיפה על עברית ברוסיה המועצתית. עזב בשנות העשרים את רוסיה. התגורר בברלין. בשנת 1925 עשה זמן־מה בארץ, וכאן ראו אור, ב’דבר', ‘הדים’ ‘הארץ’ ועוד, מקצת משיריו העבריים, לא מצא אחיזה בארץ וחזר לס.ס.ס.ר. אף הוא נתלבט לא־מעט בחיבוטי המשטר וציווייו, ואף־על־פי־כן – חוט שירו לא ניתק. נאסר עם שאר אסירי־מלכות ב־1948 ובנסיבות שלא נתבררו – קופחו חייו.

הוֹ, כְּלִי טָהוֹר, שָׁקוּף וְרֵיחָנִי. הוֹ, חֵמֶת־

יַיִּן: שֶׁלֶג שֶׁקָּפָא.

סָבִיב־סָבִיב הֻטְבַּעְתָּ בְּחוֹתֶמֶת

עֲנֻגָּה שְׁקוּפָה!

אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה? – הַחֵךְ, הַשֵּׁן יַמְתִּינוּ.

אֵיכָה מֶבַּט־הָעַיִן יִפָּרֵד

מִזֶּה הַדַּ"שׁ הַמְיֻחָל, אֲשֶׁר יַרְנִינוּ

שִׂמְחוֹת אָבִיב מוֹרֵד!

זֶה דַ"שׁ רָחוֹק מִן הַפְּרִיחוֹת יְפוֹת הָעַיִן.

עֲשַׁן הָאָרֶץ. זִיו־עוֹלָם.

אַךְ זוֹ הַשֵּׁן שׁוֹמֶרֶת, מַמְתִּינָה – אֶל צַיִד.

נְגִיס – וְתַם־נִשְׁלָם.

הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ בְּרִאשׁוֹנֵי טוּרַיִךְ,

אֱנוֹשׁוּת צוֹעֶדֶת,

בְּצַעַד גֵּא, אַמִּיץ, לוֹהֵט וָקַר, –

צַעַד־צַעַד!

עַל עַמּוּדֵי־קָלוֹן עוֹד מְטַּלְטֵל לוֹ

אֱלֹהִים קַדְמוֹן,

וּמְטֻלֶּא־אֲוִיר עוֹד יִתְנַפְנֵף לוֹ

הַדֶּגֶל הָאָדֹם שְׂבַע־הַיָּמִים –

וְלֹא נַרְתִּיעַ צַעַד!

וּמַכּוֹשִׁים מְעוֹרְרִים – בּוֹרְדִים עַל תֹּף מָתוּחַ,

וּמְצִלְתַּיִם מְדַנְדְּנִים – לוֹטְשִׁים חֻדּוֹ שֶׁל צְלִיל הֵם

בָּאֲוִיר הַמְרַחֵף

וְלַמְּרוֹמִים אֶת קְרִיאָתָהּ זוֹרֶקֶת

חֲצוֹצְרָה מַבְהֶקֶת…

וְאַף אֲנִי הַיּוֹם נְחֹשֶׁת מְצַלְצֶלֶת! –

דּוֹלֵג

עַל כָּל מָקוֹם שָׁלֵו בִּקְטִיפָתוֹ;

אֲעוֹרֵר אֶת הַיָּגֵעַ

וְאֶת אַנְחַת־כּוֹשֵׁל אֲכַס

בְּצַהַל צְחוֹק –

לֹא נַרְתִּיעַ צַעַד.

בִּדְרָכִים רְחוֹקוֹת,

גַּלְגַּלִים טַחֵי־עַיִן

טוֹחֲנִים שָׁם טָחוֹן כָּרֵחַיִם

אֲבָקִים בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת לְרוּחוֹת עַזֵּי־מֵצַח –

אֶת מֶשֶׁךְ־הַזֶּרַע צָבַרְתִּי בִּשְׂדוֹת הַהֶפְקֵר שֶׁלַּנֶּצַח.

שַׂמְתִּים עַל שִׁכְמִי הֲמוֹנֵי הַזְּרָעִים,

שֶׁמָּלְאוּ טַלְלֵי־סְתָו וָצֶנֶן,

וְעִם טַעַן מוֹרֶשֶׁת, בַּיָּד – הַמִּשְׁעֶנֶת,

עִם הַנֹּאד הַמְבֻקָּע – בַּחֶלֶד

הִפְלַגְתִּי לְנֹד וּלְטַלְטֶלֶת.

לִרְקִיעִים נַעֲלִים

מִבָּתִּים, מִזָּרִים, הִתַּמְּרוּ עֲשָׁנִים כְּחַלְחַלִּים.

לְיַד גְּדֵרוֹת עַנְוֵי־רוּחַ

הַתֶּלֶם נָכוֹן כְּבָר, רַעֲנָן בֶּחָרִישׁ וּפָלוּחַ.

בִּתְפִלָּה־לְגַלְמוּד, וּבְמוֹרָא נֶעְלָם,

טָמַנְתִּי זְרָעִים, לְיַד בָּתִּים לִי־נָכְרִים מֵעוֹלָם.

עַל פְּנֵי אַדְמוֹתַי הָרַכּוֹת אֶעֱמֹדָה, עַד בֶּרֶךְ שָׁקוּעַ

בַּתֶּלֶם, בְּחֶבְלֵי־זְרִיעָה הוּא זָרוּעַ.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶן, צִפֳּרִים! הָרוּחוֹת, הַבְּרָדִים, אַף אֶתְכֶם!

אִם תֵּרְדוּ לַמִּזְרָע לְלַקֵּט, אִם תְּהִי בּוֹ יֶדְכֶם!

עַל שִׁכְמִי נְשָׂאתִיו אֶת זַרְעִי, כְּשֵׂאת יֶלֶד –

מִדְּרָכִים רְחוֹקוֹת, מִנֹּד וְטַלְטֶלֶת…

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים מְשַׂחֲקִים הֵם יְלָדַי,

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים הַשְׁנַיִם:

הַבְּכוֹר שְׁמוֹ שַׁמַּאי –

כְּשֵׁם אֲבִי־אָבִי

בַּעֲיָרָה נִדַּחַת זָקֵן נִדְעַךְ־עֵינַיִם –

וְשֵׁם הַשֵֹּׁנִי הִלֵל…

שֵׁם אַחֵר הִמְתִּין

בְּשָׁלָב סָמוּךְ שֶׁלַּסֻּלָּם שָׁרוּי בְּצֵל,

אַךְ אֲנִי, מִלֵּב תֵּבֵל גְּדוֹלָה,

מִמְּצוּלַת הַהֲמֻלָּה,

הִשְׁגַּחְתִּי פֶּתַע

רַחַף נֶשֶׁם שֶׁל רַכֵּי־יָמַי

מֵעַל לְעֹבֶשׁ קֵן נוֹפֵל–

וְשֵׁם הָאֶחָד שַׁמַּאי,

וְשֵׁם הַשֵּׁנִי הִלֵּל….

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים מְשַׂחֲקִים הֵם יְלָדַי,

כְּגוּרֵי־זְאֵבִים הַשְּׁנַיִם,

וּמְנַקְּרִים הֵם זֶה לָזֶה

בְּרֶשֶׁף־פֶּרֶא שֶׁל עֵינַיִם.

וַאֲנִי צוֹפֶה בְּמֶבָּט כָּבוּשׁ

שֶׁל לֵב סוּמָא

בְּהִתְגַּלְגֵּל שֵׁמוֹת כֹּה נוֹשָׁנִים

כְּגוּרֵי זְאֵבִים,

כִּצְנֵפוֹת שֶׁל אֳשָׁרִים רַעֲנַנִּים…

קֵיסָם שֶׁלִּי, קֵיסָם זוּטָר,

אִתִּי תָבוֹא, אִתִּי יָקָר –

וְלֹא עוֹד אֲקוֹשֵׁשׁ

אַחַת אֶשְׁאַל, דָּבָר מִצְעָר:

קֵיסָם קָטָן, מִצְּחוֹר יִטְהָר –

אַשִּׁיב הָאֵשׁ.

לֹא גַּג, לֹא קִיר – וּמִפְתָּנִים יוֹחִילוּ,

רַגְלַי נֶעֱצָרוֹת – לָבוֹא מְזֻמָּנוֹת.

דְּלָתוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי, אוֹתִי יוֹבִילוּ:

דְּלָתוֹת שֶׁל סְתָו־בְּחָרְפִּיּוּת מְוֻלָּנוֹת.

הָאַהֲבָה פֹּה עִרְסְלָה בְּרֹך הָעֶרֶשׂ,

בְּקָתוֹת רַבּוֹת – דּוּמָם תִּמֵּר פֹּה עֲשָׁנָן.

הַאִם נֶחְלַץ מֶבָּט מִפֹּה, פְּלֵטֶה־נִשְׁאֶרֶת,

הַעוֹד אֵי־שָׁם יְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת־מִכָּאן?

מַה בֶּצַע לִי בְּזוֹ זַכּוּת הַמְֻצֶּלֶלת

נוֹטְפָה בֶּחֳרָבוֹּת, בַּחֲרַכִים הָאַפְלוּלִים,

וּמַה זּוֹרְעִי (אֶחָד לְעֶת־עַתָּה) – הָרוּחַ הַהוֹלֶלֶת –

יִזְרֶה מֵאַזְכָּרוֹת־הָאֲבֵלִים – –

הַשְׁלִיגוּ, שְׁלָגִים, הַשְׁלֵג וְהַפְלֵג!

מַהֲרוּ־נָא כַּסּוֹת

הַכְּתָמִים

שֶׁל דְּוַי־הַדָּמִים

בְּעִטּוּפָיו שֶׁל הַמָּוֶת!…

מַהֲרוּ־נָא, שְׁלָגִים, לְהַשְׁווֹת פֹּה הַכֹּל,

קָטֹן וְגָדוֹל,

מַהֲרוּ לְהָמִיר פֹּה הַכֹּל:

מֶרְחַקִּי הָעוֹפֶרֶת,

נְשַׁמּוֹת הַדְּרָכִים,

בַּסְּחִי פֹּה חוֹשְׁכִים…

וּבְטֶרֶם

אָדָם עֹז יַרְהִיב

לְנַתֵּב לוֹ נָתִיב

בַּחֵיק הַצָּחוֹר –

סַנְוְרוּהוּ בַּטֹּהַר הַצַּח,

סַנְוְרוּהוּ בְּיֹפִי נִצָּח,

עַד־אִם נִצְרָף…

הַשְׁלִיגוּ,

שְׁלָגִים, הַפְלֵג וְהַשְׁלֵג!

כַּסּוּ־נָא הַסְּחִי הָאַרְצִי…

בָּעִטּוּף הַשִּׁלְגִי, הַצּוֹנֵן –

חַם מִדַּי דְּוַי הָאָדָם,

אָדֹם מִדַּי כֶּתֶם הַדָּם –

אָדֹם מִדַּי

הַדָּם וְהַדְּוָי!

לֹא גַּג, לֹא קִיר – וּמִפְתָּנִים יוֹחִילוּ,

רַגְלַי נֶעֱצָרוֹת – לָבוֹא מְזֻמָּנוֹת.

דְּלָתוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי, אוֹתִי יוֹבִילוּ:

דְּלָתוֹת שֶׁל־סְתָו בֶּחָרְפִּיּוּת מְוֻלָּנוֹת.

הָאַהֲבָה פֹּה עִרְסְלָה בְּרֹךְ הָעֶרֶשׂ,

בִּקְתּוֹת רַבּוֹת – דּוּמָם תִּמֵּר פֹּה עֲשָׁנָן.

הַאִם נֶחְלַץ מֶבָּט מִפֹּה, פְּלֵטָה־נִשְׁאֶרֶת,

הַעוֹד אֵי־שָׁם יְשַׂחֲקוּ כֹּחוֹת־מִכָּאן?

מַה בֶּצַע לִי בְּזוֹ זַכּוּת הַמְצֻלֶּלֶת

נוֹטְפָה בֶּחָרָבוֹת, בַּחֲרַכִּים הָאַפְלוּלִים,

וּמַה זּוֹרְעִי (אֶחָד לְעֵת־עַתָּה) – הָרוּחַ הַהוֹלֶלֶת –

יִזְרֶה מֵאַזְכָּרוֹת־הָאֲבֵלִים – –

ז’יטומיר – ראדוֹמיסל, 1921

נולד: פברואר 1889, יז’ראן, גליציה; ניספה בשואה, 1942

ראשון לשירת יידיש המודרנית בגליציה, פילס דרך להוציאה מתחומיה הרגיונליים ולקירובה אל ספרות יידיש שבמטרופולין. עשיר תרבות שירית שקד, במאספים שערך ובבמות שהקים, על כיווּנה האמנוּתי והאידיאי של שירת יידיש בארץ־גידולו. ליריקן נלבב, ראייתו – רומאנטית, ושירו – חלומי ועורג. הפרוזה שלו, ביידיש ובפולנית, מיעוטה – ביקורת ומחקר ספרותי, ורובה – פולמוס, עזת־נשימה, רבת־תנופה ופאתוס, ובסגנונה חוברו מרירות והומור, ליעוג והגיון. בפובליציסטיקה כבשיר תחושתו נאמנה וחריפה מן הכוח לנגד את הרצון: ממבשרי המודרנה – ויריב לזרמיה בבואם; שר שירי־מכורה – וחוזר לתעות בדרכים; רואה עמידת היהודים בלהבות של שנאת ישראל – ומוציא רוב־כוח באשליות של פולמוס; בא בחבורה – וסופו עמידת יחיד, שכוּח ונעזב.

יליד יז’ראן שבגליציה. בנו של הסופר שמריה אימבר ודודן לנ.ה. אימבר. ראשית חינוכו – מסרתית, לאחר־מכן – בי’ס תיכון, אוניברסיטה של למברג (ספרות משווה). ניסויים ספרותיים ראשונים – בפולנית; תרגומים מיידיש, גרמנית ואוקראינית. שיר שלו ראה אור ב’רביבים' בעריכת י.ח. ברנר. ספרו הראשון ביידיש ‘וואָס איך זינג אין זאָג’ (אשר אשיר ואדבר), 1909, וכן הפואימה ‘אסתרקה’, 1921, עוררו הדים בשעתו. ב־1912 עלה לארץ, ופרי מסע זה הוא ספרו ‘אין יידישן לאנד’, הקרוי במהדורתו המורחבת ‘היים־לידער’ (שירי־מכורה). משלהי 1915 עד סוף מלחה"ע א' שירת בצבא האוסטרי. עושה זמן־מה בווינה, וב־1921 מפליג לאמריקה. שוהה בה, בהפסקה אחת, כחמש שנים, ומוציא לאור אנתולוגיה של שירת יידיש, אחד מקור בטרנסקריפציה לטינית ואחר תרגום, אנגלית, בפרוזה. בחזירתו לפולין מתגורר בלמברג ובקראקוב, מקים במות־יחיד לפולמוס ספרותי עם הזרמים הקיצוניים בשירה. אך עיקר כוחו נתון למלחמה במשמיצי ישראל. מבחר שיריו מכונסים בספרו ‘גאקליבענע לידער’ (שירים נבחרים), ווינה, 1921.

הַשָּׂדֶה, לֹא יֹאמַר עוֹד דָּבָר לִי?

הַיַּעַר, לֹא יָשׁוּב וְיָשִׁיר

אֶת אֲשֶׁר הָיָה שָׁר וְאוֹמֵר

לְכֹסֶף־הַלֵּב הַצָּעִיר?

הַמֶּרְחָק, לֹא יֹאמַר עוֹד דָּבָר לִי,

וְקֶסֶם שׁוּלֵי הָרְקִיעִים?

וּבַכּוֹכָבִים לֹא אֶקְרָא עוֹד

כְּתָב־יָדְךָ הַקְּדוֹשָׁה, אֱלֹהִים?

הַאֻמְנָם כֹּה קָרוֹב אָנֹכִי,

אֱלֹהִים, אֶל שַׁלְוָתְךָ הַצַּחָה,

כִּי שׁוּב לֹא אֶרְאֶה אֶת פְּלָאֶיךָ:

כָּמוֹךָ אֲנִי בְּתוֹכָם – –

נִתְעֵיתָ אֶל בֵּין מֶרְחַקִּים –

לֹא תֶּאֱשַׁם בַּתְּעִיָּה, לֹא תֶּחְטָא;

כִּי נִכְסַפְתָּ אֶל אִמָּא הַבַּיְתָה –

בַּלֵּב הֵן עוֹד יֶלֶד אַתָּה.

כַּיֶּלֶד הֱיֵה, לֹא תֵּבוֹשׁ

מִמֶּרְחָק אִם תָּשׁוּבָה אֶבְיוֹן –

לֹא תָּבוֹא בְּיָדַיִם רֵיקוֹת:

אִתְּךָ חֲלוֹמוֹת בַּחֶבְיוֹן.

בְּהִגָּדַע הַיַּעַר –

וּבָכָה כָּל עֵץ,

וְחֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ

יֵבְךְ לוֹ הַקַּרְדֹּם…

הֲיֵאָמֵן דְּבָרִי:

אֲנִי, קַרְדֹּם, אֶבְכֶּה,

בְּהִגָּדַע הַיַּעַר

בְּהֶבְהֵק הַלַּהַב?

נולד: נובמבר 1890; גרודנה; נפטר: דצמבר 1918, בעיר-מולדתו

ליריקן, שלא זכה להיגלות, מחמת קיצור-ימים, במלוא שיעור-תנופתו. מנותק מהישגי שירת יידיש שמעבר-לים, מפולש לרוחות פיוטיות באות מן החוץ, בולטת, עם זאת, חלוציותו של המשורר בחידושם וטיפוחם של סוגי-שירה וסוגי-משקל-וחריזה, ובהעשרת הלכּסיקה של שירת יידיש. רב-כוח בטכניקה ונועז בניסויים הסיח שירו עתים את הדעת מן העיקר, מחיוּת הרגש ונתפתה לווירטואוזיות לשמה, לסלסולי-יפעה ושעשועי-מקצב. צינורות-השפעה נמשכו אליו מאסכולת הדיקאדנס האירופי, והם ניכרים גם במוטיבי-שירתו, אך לא טישטשו את אישיותו השירית, שאיפתה אל השלמות הקלאסית, אל הנוף ואל העממי.

באחוזה יפת-נוף, בקוסטין הסמוכה לגרודנה, עברה ילדותו של לייב ניידוס. ראשית חינוכו, בהשפעת אביו המשכיל והאמיד, – עברי וחילוני; גידולו – בכפיפתן של אמא וסבתא, המשפיעות עליו רוב טובה ועדנה, מעוררות בו אהבת הבריאה והבריות, מטפחות זיקתו לספר, לנגינה וליופי. לאחר סיום ביה’ס העממי בגרודנה נכנס לתיכון בביאליסטוק, אך הוצא בעוון פעולה מחתרתית (ס.ס.). לימים המשיך בלימודיו בגימנסיה בווילנה. בכור-שיריו נדפס ב-1907, וב-1915 ראה אור ספרו ‘ליריקה’. בעטיים של ימי-החירום לא זכה לביקורת ולהערכה שהיה ראוי לה, אך שירו היה לרצון ונשמע באזני צעירי הדור, שהמשורר היה מקהיל, מרצה וקורא בפניהם. שנות חייו האחרונות נתברכו בשפע שירה, מקור ותרגום (ביחוד: משירת רוסיה וצרפת).

בחתף נפסקו חייו בעודו בן כ’ח. בהשתדלות ידיו ומוקיריו כונסו כתביו לאחר מותו בשישה כרכים.

אֹהַב אֶת הַיַּעַר מַפְלִיג בּלֹא לִשְׁאֹל,

לָרָקִיעַ שִׁמְשִׁי יַפְלִיג וְיָבוֹא;

הוֹ, לֹא אֶת הַיַּעַר, כִּי אֶת הַמִּשְׁעוֹל

הַנִּכְנָס אֶל הַיַּעַר, אֶל לֶב-לְבָבוֹ.

אֹהַב אֶת הַמִּשְׁעוֹל, אֶת הַצַּר, לוֹ נִתַּן

רַק אֵזוֹב וּפֶרַח צָנוּעַ בַּטַּל;

הוֹ, לֹא הַמִּשְׁעוֹל, כִּי אוֹתוֹ בַּיִת קָטָן,

אֵלָיו הַמִּשְׁעוֹל מוֹלִיכֵנִי נִפְתָּל.

אֹהַב אֶת הַבַּיִת, לוֹ הִלַּת-נְהָרָה –

יַרְקוּת נִיחוֹחִית, וְעֵצִים מְצִלִּים;

הוֹ לֹא אֶת הַבַּיִת, כִּי אֶת הַנַּעֲרָה

שֶׁבַּבַּיִת הַהוּא, בְּשַׁלְוַת-אֹהָלִים.

נולד: 1890, מוסקבה, רוסיה; נפטר: אוגוסט 1957, לודז', פולין

מן האכספרסיוניסטים בשירת יידיש שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, אחד מן החבריא המתרוננת (‘כאליאסטרע’) בפולין בשנות העשרים, בימי זעזועים והתעוררות. אמן הצורה, וירטואוז הלשון, מבריק בחריזה מפתעת ובמקצב, ויש שדימו לראות שדה-שירו מסתחף בזרם הלשון, בשפעה. עם היותו נתון ליפהפיוּת הצורות וליסוד הטונאלי, נענה המשורר לימות התוהו והסער של המהפכה, ער-חושים להוויה החברתית ולקיום היהודי בפולין ערב השואה. שירו נוטה אל הסמלי והדמיוני, נושם רעננות וחמדת-חיים ומצועף דוק של סקפטיות. שיריו לילד שופעים חן עממי, משובה ושנינות. ה’דרמוליטים' – מערכונים – סמליים ואלגוריים מטיחים סאטירה וסרקאזם על נושאים חברתיים ופוליטיים. יליד מוסקבה.

לימים עקרו הוריו ללודז', שהיתה לו למשורר עיר-מולדת שניה, אך נשאר קשור אל התרבות הרוסית. בכור ספריו: ‘שווארצע פליטעלעך’ (נצנוצים שחורים) יצא לאור ב-1914. בימי מלחמת-העולם עשה במוסקבה, כאן עברו עליו ימי המהפכה. 1918 חזר ללודז', מייסד חבורת ‘יינג יידיש’ (יידיש הצעירה), שהיתה נתונה להשפעת האמנות המודרנית ברוסיה ובגרמניה. בשני העשורים שבין שתי מלחמות העולם פורה היה כמשורר ומחזאי, עתונאי ומטפח הבמה הזעירה. בין מקימי תיאטרון-הבובות ‘חד-גדיא’, שראה הצלחה מרובה, והתיאטרון לאמנות זעירה ‘אררט’. במלחמת-העולם ב' – בברית-המועצות. התיאטרון היהודי הממלכתי הנודע הציג ב-1947 מחזה של ברודרזון ‘ערב יום-טוב’. בימי האימים לסופרי יידיש, 1948, לא נכלא אמנם, אך נגזר עליו אלם; באפריל 1950 נאסר, נדון לעשר שנות גלות בסיביר, לאחר חמש שנים וחצי שוחרר. חזר לפולין. השנים הסיביריות ידם ודאי היתה בו – ולבו נדם עת-מה אחר שובו.

אֲנַחְנוּ – בַּחוּרִים, מִתְרוֹנְנִים וְעַלִּיזִים: חֶבְרַיָּא!

בְּדֶרֶךְ לֹא-נוֹדְעָה הוֹלְכִים,

בְּיָמִים קוֹדְרִים, שַׁחִים,

בְּלֵילוֹת-בִּעוּת-וּבְכִי –

‘דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים – אֶל כּוֹכְבֵי-דִּשְׁמַיָּא’!

וְהַכּוֹכָב הִנֵּה הוּא דֶמַע-עַיִן,

וְהַדְּמָעוֹת הִנֵּה הִנָּן כּוֹכְבֵי-שָׁמַיִם,

וְהַחֵרֵשׁ מַתְחִיל קוֹשֵׁב אֶל נִיב-שְׂפָתַיִם,

וְהַמֵּת חוֹמֵד מִתּוֹךְ הָאַיִן,

וְכָל הַטּוֹב – יָבוֹא, עוֹד מְעָט אוֹ מְעַטַּיִם!

תְּלָאוֹת זְרוּעָה הַדֶּרֶךְ אֶל כּוֹכְבֵי-שָמַיִם?

הֵי, פָּחוֹת מַחְשֶׁבֶת, חַת וּשְׁתַּיִם!

אֲשֶׁר נוֹעַד לָן – יְבוֹאֵנוּ, אִם לֹא בָּא עֲדַיִן!

וְהַשִּׂמְחָה תִּפְרֶה, תִּרְבֶּה עוֹד שִׁבְעָתַיִם,

וְהַמְּרוֹמִים, בְּיוֹם זֶה מִיּוֹמַיִם,

שְׁבוּעַת-אֱמוּנִים יִשְׂאוּ בְּזִיו קַרְנַיִם

חַה – חַה – לְעֶת-עַתָּה רוֹקְדִים דֻּבִּים מְסֻרְבְּלֵי-רַגְלַיִם!

‘דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים – אֶל כּוֹכְבֵי דִּשְׁמַיָּא’ –

הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ! בְּדֶרֶךְ לֹא-נוֹדְעָה הוֹלְכִים!

בְּיָמִים-קוֹדְרִים, שַׁחִים,

בְּלֵילוֹת-בִּעוּת-וּבְכִי –

אֲנַחְנוּ, בַּחוּרִים, מִתְרוֹנְנִים וְעַלִּיזִים: חֶבְרַיָּא!

עֲלֵי כִּנּוֹרִיּוֹת שֶׁל שֶׁלֶג, דְּרוּכוֹת בַּנִּשָּׂאִים שֶׁבַּמְּרוֹמִים,

צִנָּה חוֹלְפָה בִּיעָף בְּאֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת-הָרֶטֶט.

כִּבְעָשָׁן מַפְנִין, צְלִילִים-שֶׁל-עֶצֶב מִתַּמְרִים דְּמוּמִים,

וְעַל מֵיתְרֵי הַשֶּׁלֶג – שְׁכִינָה צְחוֹרָה וְלֹא-נִרְאֵית נוֹדֶדֶת.

לִבִּי חָשׂוּף לִקְרַאת צְלִילִים, לִקְרַאת צִנָּה.

וּבְכֹל שֶׁאֶעֱמֹדָה פָּרָשַׁת-דְּרָכִים הִנֵּה הִנָּהּ.

אֶת מִי אֶשְׁאַל: לְאָן אֶפְנֶה? אֶל הָעוֹרֵב אוּלַי אֶקְרָא.

וְהַשָּׁעָה, כֻּלָהּ דְּמָמָה וָשֶׁלֶג, שְׁעַת-נִסִּים צְחוֹרָה.

מְרַפְרְפִים צְלִילֵי כִּנּוֹרִיּוֹת דַּקֵּי-הַצְּחוֹר.

וְאֵין שַׁלְוָה לָהּ לַשְּׁכִינָה. הַשַּׁלְוָה בָּהּ סְעָרָה מַטֶּלֶת.

וְאֵי הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה? הֵיכָן הִיא וְאֵיפֹה, אֱמֹר!

פָּלוּשׁ לִבִּי עַכְשָׁו, וְהַנָּאָה שֶׁבַּחוֹטְאוֹת – הַשְּׁכִינָה – בּוֹ מְטַיֶּלֶת –

* * *

א

אֶשָּׂא אֶת סִינַי-אַהֲבָה שֶׁכִּתַּפְתִּי;

סָפֵק אִם אַטִּיל – וּקְבָרַנִי הָהָר.

בְּיָמִים וּבְלֵילוֹת לְעָצְבִּי נִתְחַיַּבְתִּי –

עַל כְּתֵפַי אֶת סִינַי-אַהֲבָה אַךְ כִּתַּפְתִּי;

לֹא אֵדַע עַל שׁוּם-מָה וּמַדּוּעַ דָּאַבְתִּי.

גָּדוֹל יְגוֹנִי, בִּטְחוֹנִי נֶאְדָּר

אֶת הָהָר, אֶת סִינַי-הָאַהֲבָה כִּי כִּתַּפְתִּי.

סָפֵק אִם אַטִּיל – וּקְבָרַנִי הָהָר.

ב

הַלַּיְלָה מֻפְלָג. עֶרְגָּתִי לֹא תַּרְגִּיעַ.

עוֹלָה מִן הָרְחוֹב נְגִינַת כְּלֵי-הַזְּמָר.

זוּטוֹת – קְדֻשָּׁתֵךְ בְּשִׁכְחָה לְהַשְׁקִיעַ?

הַלַּיְלָה מֻפְלָג. עֶרְגָּתִי לֹא תַּרְגִּיעַ.

כְּלוּם אָדִיחַ עָצְבִּי בִּדְמָעוֹת שֶׁאַדְמִיעַ?

חֶטְאִי אִם אֶמְחֹל – דָּבָר הוּא זוֹטָר?

הַלַּיְלָה מֻפְלָג. עֶרְגָּתִי לֹא תַּרְגִּיעַ.

וְעוֹלָה מִן הָרְחוֹב נְגִינַת כְּלֵי-הַזְּמָר.

ג

בַּרְזֶל – הַמַּעְדֵּר. פֹּה קֶבֶר חָפַרְתִּי.

מַה בּוֹ אֲבַקֵּשׁ? – אֶת לִבִּי-וְעָצְבִּי.

פֹּה קֶבֶר חָפַרְתִּי וְזֶמֶר זִמַּרְתִּי.

בַּרְזֶל – הַמַּעְדֵּר, פֹּה קֶבֶר חָפַרְתִּי.

הַיְּהוּדִי הַקַבְּרָן – חֲמָתוֹ פֹּה עוֹרַרְתִּי:

הוּא מַחֲזִיק הַכִּנּוֹר הַמְּטֹרָף – אֶת לִבִּי.

בַּרְזֵל הַמַּעְדֵּר. פֹּה קֶבֶר חָפַרְתִּי.

מַה בּוֹ אֲבַקֵּשׁ? – אֶת לִבִּי-וְעָצְבִּי.

נולד: אוקטובר 1890, קורוסטישב, פלך קיוב; נפל חלל אוגוסט 1918, במלחמת רוסיה-פולין

ממבשרי חידושה של שירת יידיש ברוסיה, מראשוני ה’חבורה הקיובית', ויש רואים בו את ‘הילדות האגדית’ של השירה היהודית-סובייטית. – בן כפר ואיש-מלחמה, שמע לשון-טבע חרישית ורעם-קרבות. שרף ליבנים, ריח אדמה חרושה ואדי-נהר עולים משיריו, והם גם מבהיקים בברק יריות ובעצבות-כתוֹם-קרב, מרימים קולם במחאה והטחה נגד שפיכות-הדמים, ולבן מתעורר לקראת המהפכה. – דרכו הקצרה בשירה היא ביסודה דרכה של השירה הקלאסית: קפידה על המקצב, חרדה להרמוניה ולניגון, אחידות לשון וציור, עימוק הרגש והקול – ועם זאת כבר הוא קשור לחצאי-צלילים, למראות מדמדמים, להלכי-רוח נסוכי-חלום. לימים נוהג חירות-מה בדיבור הפיוטי ולא נרתע מן הצליל המפתיע, העשוי לצרום. נתפס, כבמערבולת, לאי השקט של הדור, להתקוממות נגד המלחמה ולהתלהבות מהפכנית.

נולד בכפר וילניה ליד קוֹרוסטישב לאביו עובד-יערות בסביבות קיוב, שהירבּה נדוד לרגל עבודתו. ידידוּת שררה בין המשפחה לבין משפחת ביאליק, וביאליק גילה ענין בנער שכתב גם עברית ורוסית. שימש בהוראת עברית בברדיצ’ב ובקיוב. ב-1911 גויס לצבא ושירת בחיל-הפרשים ליד הגבול הגרמני, בקאליש שבפולין. במלחמה העולמית הראשונה עשה זמן רב בעמדות קדומניות, נפצע, אף זכה לעיטורים על אומץ-לב והועלה בדרגה. במלחמה הבולשביסטית-פולנית נפל, כמתנדב, ליד העיירה סארני שבפולין.

כִּסַּנֵי הַלֵּיל בְּכַנְפֵי-חֲשֵׁכָה,

שַׁלְוָה תַּאַסְפֵנִי מִכְּבָר שְׁכוּחָה.

בְּלֵב הַשָּׂדֶה שָׁם כּוֹרֵעַ אֵי-מִי,

נָעוֹת שִׂפְתוֹתָיו, תְּפִלָּה לוֹ בַּדְּמִי:

אֱלֹהַי, זַעַמְךָ עֲלֵיהֶם אִם נִתָּךְ –

יִתְעוֹרְרוּ רַחֲמֶיךָ: שַׁעְתָּם גַּם עַתָּה.

לָרוֹכֵב, הַתּוֹעֶה בְּאֵין-דֶּרֶך, עַרְעָר –

הַדְלִיקָה שֵׁנִית אוֹרוֹתָיו שֶׁל הַכְּפָר;

וְזוֹ הָעֲיֶרֶת אוֹפֶלֶת, קוֹדְרָה –

חַלּוֹן לָהּ הָשִׁיבָה, בּוֹ בִּטְחָה וְאוֹרָה;

וַאֲשֶׁר בַּלֵּילוֹת נִפְגָּשִׁים כְּצָרִים –

הֲתֵדַע הַתְּפִלָּה בַּחֲשַׁאי הֵם עוֹתְרִים?

הֲלֹא יְחַלּוּ: לֹא חָטָאתִי! הָהּ, רַב!

הֲשִׁיבֵנִי, אֵלִי, אֶל בַּיִת נֶעֱזָב!…

כְּבָר כָּלוּ מִגֹּרֶן אֲלֻמּוֹת יְתוֹמוֹת –

וְלָמָּה הַנִּיר לֹא נֶחֱרַשׁ, לֹא נִזְרַע?

וַעֲיָרוֹת מִסְכֵּנוֹת עַל מָה הֵן תַּמּוֹת,

וְכָל הַנְּתִיבוֹת הָאֵימָה פֹּה גָדְרָה!

לֹא רַק גָּרְנְךָ יַעֲמֹד בְּלִי גַּג,

הַבַּיִת בְּלִי דֶלֶת, נָטוּשׁ וְשׁוֹמֵם –

לֹא תִּשְׂרַד גַּם שִׁבֹּלֶת עַכְבָּר לְהַשְׁבִּיר,

וְשָׂדְךָ הֵן שָׁפַע וְגָדִישׁ הִתְרוֹמֵם.

עַמְּךָ מִתְפּוֹרֵר כְּעֵץ-רִקָּבוֹן

וּכַבֶגֶד יאֹכְלֶנּוּ הָעָשׁ, –

אֵיד-עַמִּי כִּי הָיָה שִׂמְחָתְךָ

וַתִּלְעַג לוֹ לָרָשׁ.

כִּי הֵגַפְתָּ בְּרֶשַׁע הַדֶּלֶת

בִּפְנֵי יַלְדִּי הַמֻּרְדָּף עַל צַוָּאר –

לְזַעֲקַת-הַכְּאֵב, לִכְאֵב הַקָּלוֹן

צָחַקְתָּ, עַזְפָּן וְאַכְזָר.

כִּרְטִיבוּת הַשִּׂמְלָה שֶׁבָּרוּחַ תִּיבַשׁ

כֵּן יָנוּס לֵחֲךָ, כֵּן יִכְלֶה,

וְיָצָאתָ סָחוּט מִקֶּרֶב עַמִּים

כַּפְּרִי הַבָּלֶה.

וּבִדְמִי-יְגוֹנִים יַעֲבֹר אָז עַמִּי עַל פָּנֶיךָ

כְּעָבְרוֹ עַל עַמִּים אֲשֶׁר כָּלוּ לָעַד –

הוּא יִשָּׂא אֶת עֻלּוֹ, הַכָּבֵד מֵעֻלְּךָ,

וְהוֹסִיף וְצָעַד, וְהוֹסִיף וְצָעַד.

שִׂפְתֵי אָחִי גוֹנָן צָהֹב-כְּחַלְחַל

וְרַעַד אַחֲרוֹן תִּרְעַדְנָה הֵן.

אֵי מִי, מִלְּבַד הָאֵם, עוֹד יְנַשְּׁקֵן?

יַד אָחִי קוֹפֵאת-קוֹפֵאת,

רוֹצָה חַבֵּק הָאֲדָמָה –

אֵי-מִי יָשִׂים אוֹתָהּ עוֹד עַל חָזוֹ לְחַמְּמָהּ?

רַגְלֵי אָחִי גְלוּיוֹת,

מְגֹאָלוֹת בְּבֹץ וָדָם –

בְּאֵין-אֹמֶר זֶה אֶל זֶה תַּבִּיטוּ: בַּר-מִנָּן?

הוֹ, לֹא וָלֹא!

מִכָּל אֲשֶּר אֶתְכֶם יַעְכֹּר –

אָחִי נָקִי, טָהוֹר!

עֲנָק, מִזֹּהַר שֶׁמֶשׁ הִתְנַעֵר וָקָם –

וְיָדָיו שְׁלוּחוֹת אֶל מְלֹא-עוֹלָם!

שְׁתִיקָה גְּדוֹלָה שֶׁל-כְּחוֹל עַתָּה לוֹ הַהֵיכָל –

וּמַבָּטוֹ מַבַּט-שְׁמָשׁוֹת, יִסְלַח הַכֹּל, יִמְחַל!

עַתָּה, הָאֲהוּבָה, נָא בּוֹאִי!

דְּבַר הַנָּבִיא הֵרִים אוֹתָם

מֵאַשְׁפַּתּוֹת וָפַחַת.

מִתּוֹךְ דַּלֵּי-קְבָרִים

עַל הַר וָגַיְא בְּאַרְצוֹת-חַיִּים

קָם חַיִל רַב בְּשִׁיר וּבְהַלֵּל,

וּמִי אֲשֶׁר זָרַע בְּדֶמַע שְׂדֵה-הַמָּוֶת –

בְּשִׂמְחָה יָשׁוּב אֶל הַקָּצִיר, אֶל הֶחָדָשׁ…

כִּתֵּי-כִּתוֹת בָּאִים הֵם, כְּסִיעוֹת שֶׁל עֳפָרִים,

בְּשַׁרְשְׁרוֹת הוֹלְכִים הֵם, כְּשׁוּרוֹת שֶׁל מַלְאָכִים.

עִמָּם – הָרוּחַ הַגֵּאָה

תִּשְׁרֶה לְרֹאשׁ גְּדוּדִים עִמְקֵי-הַחֲרֵשׁ,

וְרַעַשׁ-דַּהַר תּוֹתָחִים.

וְאַתְּ, כַּלָּה שֶׁלִּי, בִּצְחוֹר וּכְחוֹל,

עִמִּי תָּבוֹאִי, אֶל אַחַי,

וּפְנֵיהֶם קוֹרְנוֹת נַקְבִּילָה.

בּוֹאִי – וְגָאַלְנוּ שְׁאֵרֵךְ הַדַּל וְהַיּוֹגֵן

בְּיָם שֶׁל דַּעַת וּסְלִיחָה,

בּתוֹךְ חַיִּים הֵם מָוֶת מַדְבִּירִים בְּמָוֶת,

וְהֵם נוֹשְׂאִים גְּבִיעָם פּוֹרֵחַ

דֶּרֶךְ אֵשׁ וָדָם.

כִּי תִּדָּבְקִי – אֶרְצֶה –

בְּשִׁיר, אֲשֶׁר יָרִיעַ כְּבָר

כְּאֶלֶף אֲשָׁדִים

מְזֻעְזְעֵי-שָׁמַיִם.

הֶעָנֹג בְּחִיּוּכַי,

הַנִּלְבָּב בְּמֶבָּטַי –

בְּחֶבְיוֹנָם תָּמִיד הָעֶצֶב: גַּנַּב מַחְתֶּרֶת.

אוּלָם הַיּוֹם נִכְנָס אִתִּי וּבָא

בַּדֶּלֶת הַפְּתוּחָה

כְּאֻשְפִּיז מֻזְמָן אֶל הַשֻּׁלְחָן.

הוֹלֵךְ הוּא מִן הַבֵּן גָּלָה

לְעֵת הָאָב נוֹתַר עִם אֵשֶׁת-חֵיק בַּמְּעָרָה.

הִנֵּה יַדְבִּיק אוֹתִי עַכְשָׁו בַּנְּתִיבוֹת הַגַּלְמוּדוֹת

וְעַל לִבִּי יִרְבַּץ

כְּיוֹם חָרְפִּי עָמוּם עַל-פְּנֵי שָׁדוֹת דְּמוּמוֹת.

דּוּמָם אֶל גֶּזַע יִסּוּרַי אֶכְרַע:

יִסּוּר שֶׁלִי, הַאִם הוּטַל עַל כַּף מֹאזְנֵי תֵּבֵל?

נולד: 1891, בויארקי הסמוכה לקיוב; נפטר: ספטמבר 1949

משורר ומחזאי, מצעירי ‘החבורה הקיובית’, שראו את עצמם כספיחי-קודמיהם ובכך גם נתכּנוּ (‘ווידערווּקס’). קבוצה צעירה זו קמה לאחר תקופת-הראשית לאוקטובר, מהם חוזרים מן החזית, ממלחמת-האזרחים, ודרכם אל השירה – בין משוּאות קרבות ופרעות. שלא כחבריו בני-זמנו, ששדם נסתחפה עתים בגיאות המהפכה וקול שירם נתלעלע מהתרוננות, היה ניבו של קושנירוב צלול ושקול, וצעדו זהיר. מאחרי החגיגיות של המהפכה ניבטת תוגתן של מצוקות-נפש יהודית, פעמים דחויות ופעמים גלויות. מבחינת הצורה נטה אל הקלאסי, נוהג קפידה בתוכן, השורה מאורגנת ומדויקת, והשיר נושא מטען של חויה ואירוע, נשען לפרוזה של המציאות וניתק ממנה ומתרומם במסלול פיוטי. היה בו מעין צירוף של נלבבות וחומרה, נסיון של מזיגה בין האנושי-הכללי והלאומי-האישי, כשהוא צופה לתוך קורות עמו ומתוכם – –

בית-מולדתו – בויארקי, מקום-קיט מוקף יערות – היא בוֹיבּריק של ‘טוביה החולב’. בן י’ג נתייתם, עזב תלמודו ויצא לקיוב. במלחמת העולם א', 1914–1917, שירת כמגויס בצבא הצארי. ב-1920 התנדב לצבא האדום. ב-1921 ראה אור בכוֹר ספרי-שיריו: ‘וואנט’ (קירות). לאחר-מכן פירסם כמה מחזות, ביניהם ‘הירש לקרט’. בימי הפלישה הנאצית התנדב לצבא, נתנסה בקרבות עזים, נחלץ ברוב סיכון מאחרי קוי האויב; לוחם ומפקד וסופר-חזית, הגיע לדרגת קפיטן ונעטר בעיטורים של ‘זכויות-הקרב’ ו’הגנת מוסקבה'. לאחר המלחמה – מעורכי הקבצים ‘היימלאנד’ (‘מכורה’), 1947–1948, חבר-מערכת של כתבי-עת אחרים, כן שקד על תרגומים משירת רוסיה ומשירת העולם. בעל עמדה נחשבת בחיי-החברה-והתרבות היהודים בבריה’מ, לא נכלל משום-מה בין הסופרים היהודיים אסירי 1948, אך עת-מה לאחר-מכן חלה ומת במחלתו. 1956 יצא לאור במוסקבה קובץ-שיריו מתורגמים רוסית. ספרו העיקרי: ‘געקליבענע לידער’, מוסקבה 1947. ובכל שלבי שירתו ‘ניגון של האב, של הסב, בנשמה כעכברון יכוֹסס’.

לֹא אֶתְלֶה עַל עֵצִים כִּנּוֹרִי –

יְנַגְּנוּ הָרוּחוֹת כְּבָר עָלָיו…

הֵן גַּם בַּחֲלוֹם לֹא עוֹד לִי

אֶרֶץ שֶׁל דְּבַשׁ וְחָלָב…

בַּנְּשָׁמָה עַכְבָּרוֹן מְכוֹסֵס –

נִגּוּן שֶׁל הָאָב, שֶׁל הַסָּב,

אַךְ הַדֶּלֶת אֱלֵי שַׁבַּתִּי

חָתַם הַחֻלִּין בְּכוֹכָב.

טְחָנוּנִי, רֵיחַיִם שֶׁל כָּל הָעִתִּים,

טָחוֹן כְּגַרְגֵּר, אַל חֲמֹל –

אִם בִּגְלַל זֹאת אַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר

תַּבְשִׁיל כְּתַפּוּחַ, תִּגְמֹל.

אֲנָן,

קִירוֹת גְּבֹהִים, קָשִׁים, אֵיתָנִים,

נִדּוֹנִים הַאֲזֵן וְדָמוֹם…

שְׁנוֹת אֶלֶף הָיִינוּ כְּנוּעִים, צַיְתָנִים.

שָׁמַעְנוּ – שָׁתַקְנוּ!

יוֹדְעֵי-הַחֲרֵשׁ,

רַחֲשֵׁי דוֹר וָדוֹר בְּקִרְבֵּנוּ הֶחֱנַקְנוּ…

אַךְ לֹא עוֹד, לֹא עוֹד נַחֲרִישָׁה!

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים:

מַעְפָּל

וּמִצְהָל

וּמִקְהַל

צְעָדִים כְּבֵדִים, אֵיתָנִים,

צְעָדִים שֶׁל בַּרְזֶל…

אֶחָד גָּדוֹל וְאַדִּיר פֹּה עוֹלֶה וְצוֹעֵד,

וְכָל שֶׁשָּׂרַר פֹּה עוֹד תְּמוֹל

כַּסֶּלַע, כַּשַּׁחַם –

יִשַּׁח לְפָנָיו וְיִפֹּל

בְּאֵימָה וּבִרְתֵת…

• פֶּה שִׂימוּ לָנוּ!

תְּלוּ-נָא כְּרָזוֹת,

מוֹדָעוֹת נָא-הַדְבִּיקוּ,

הַשְׁפִּיעוּ עָלֵינוּ רֹב עִתּוֹנִים…

כְּבִגְרוֹנוֹת-עֲנָק

נִקְרָא, נִצְעַק;

אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים –

צְעָדִים כְּבֵדִים, בּוֹטְחִים,

צַעֲדֵי-מְנַצְּחִים!

בְּטֶרֶם-כֹּל, בְּרֵאשִׁית בְּנִיָּה,

פְּשׁוּטֵי-הָאֶבֶן נִקְהֲלוּ גְּלוּמוֹת.

הֵצִיצוּ: כֹּרַח הוּא – וּבַמַּסָּד

הִנִּיחוּ אֶת עַצְמָן דְּמוּמוֹת.

אַחַר – הֵטִילוּ עַל גַּבָּן

עַמּוּד וְקִיר בִּמְלוֹא הָאוֹן.

וְהַחוֹמָה עוֹלָה, נִשֵּׂאת,

וּצְרִיחַ בְּרֹאשָׁהּ נָכוֹן.

הוֹ, אָדָם! בְּדֶגֶל בְּהִיר-שַׁלְהֶבֶת

תָּבוֹא הַצְּרִיחַ לְחוֹנֵן.

בִּפְנֵי פְּשׁוּטֵי הָאֶבֶן, בַּמַּסָּד

שִׁקְּעוּ עַצְמָן – רֹאשְׁךָ הַרְכֵּן!

מָחוֹז כָּחֹל, לוֹהֵב, בְּחֹד

חֲלוֹם שָׁלוּחַ אֶל תֵּבֵל

עַל סְלִיל דְּרָכֶיךָ הָאָפֹר

יָמַי הָיִיתִי מְגוֹלֵל.

מִי דַי יֹאמַר לַדְּוַי, וּמַה

שִׁכּוּךְ לַחוּשׁ הַמְּבֹרָךְ

אֶל רֶתַח-פֶּרֶא שֶׁל שְׁלָגֶיךָ

צִנֵּן דָּמִי, דַּם הַמִּזְרָח.

אֶל קוֹל דְּגָלֶיךָ הַזּוֹהֵר

הֵעַזְתִּי בִּמְאֹדִי, עַד תֹּם –

אַתָּה צָלַבְתָּ קְשִׁי-עָרְפִּי

בְּאֶצְבָּעוֹת רַכּוֹת שֶׁל הַקַּרְדֹּם.

לֹא זֹאת נִכְסַפְתִּי, כִּי זְרִיחָה

לְשׁוּלֵי שָׁמֶיךָ עֲטָרָה,

לְעֵת בֵּיתִי, בְּאֵין-מָגֵן,

לֵילְךָ הִכְתִּים בְּתַבְעֵרָה.

אַךְ עֵר הַלֵּב אֶל גַּעַשׁ הִמְנוֹנִים,

יִפְרַח כָּל אֹמֶר בְּהַלֵּל

אֶל צְלִיל שָׁמֶיךָ הֶעָנֹג,

מִתּוֹךְ שִׁירִי, חָמוּר, טוֹלֵל.

גְּוַע, בִּכְיִי, הֵאָסֵף: כֹּה וָכֹה

בַּשָּׁמַיִם קוֹלְךָ לֹא נִשְׁמַע.

הַלַּיְלָה הֵנִיף חֲצִי-יְרֵחוֹ,

כְּסַכִּין, עַל צַוַּאר אֲדָמָה.

יְבָב כַּלְבִּי וְעַזְפָּן

שָׂם מַחְנָק לַדְּמָמָה, מְשַׁנֵּק…

לֵיל-הַהֶרֶג – יָדוֹ לֹא מַרְפָּה

וְאֵין אִישׁ לְהַצִּיל יְזַנֵּק.

בִּפְנֵי מִי, בִּפְנֵי מִי פֹּה אֶכְרַע

לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בַּמֵּצַר?

וְכוֹכָבִים מִתְעַלְּמִים בְּמוֹרָא

בְּקִפְלֵי הַפְּלָדָה שֶׁל נָהָר.

נולד: אוקטובר 1892, בֶלצי, בסרביה; כעת: ניו-יורק, ארה"ב

מבית-מולדתו בּבסרביה הביא עמו פשטות-הראיה ויושר-הקו; ומכאן גם החיבור לאדמה וחיבת החי והיקום. שנות עבודה וחיים בארץ-ישראל בימי העליה השניה העמיקו בו את מקורו העברי, חיזקו את תחושת הממשות, ובאשר הלך – נטה ‘אהלי-יעקב’. מטיל מרוּת על שירו, נוהג חומרה בשורה, בצירופים, בליטוש, באמנות החריזה. דימוּיוֹ – קונקרטי וארצי, ועם זאת רוחני-יהודי. בשירתו ירדו כרוכים אבלוֹ ושכולוֹ של העם והתרוננות תקומתו, שירת היחיד, ברכת חייו ותוגת שקיעתו.

בן למשפחה חסידית-חב’דית. ראשיתו הספרותית – בעברית (ספריה לילדים ‘פּרחים’, וארשה) וברוסית. 1909 – בכור-שירו ביידיש. 1912 עלה לארץ, פועל במושבות-יהודה. בפרוץ מלחמת העולם א', אנוס לעזוב את הארץ, גלה לאלכסנדריה של מצרים, כאן נצטרף לגדוד נהגי הפרידות. נשלח ליחדות שבגאליפולי, אך בעטיה של מחלה שוחרר. למן 1915 באמריקה. ספרות ‘קאראוואנען’ (שיירות), ניו-יורק 1918, מכיל שירי הארץ ונופה, מהם שנכנסו לאחר-מכן, בתרגום עברי, לתוך ספרו ‘שנות-ראשית’. עמדתו בשירת יידיש נתרחקה על-ידי שני ספריו ‘לויטער איז דער קוואל’ (זך הוא המעין), 1940, ו’יעקבס געצעלטן' (אהלי יעקב), 1945. שימש שנים רבות בהוראה, עבר אח’כ לעבודה בעתונות. מסותיו ומאמריו הפובליציסטיים מכוּנסים בספר ‘געטראכט מיט עברי טייטש’ (הגוי בעברי-טייטש), 1955. ספרו ‘די ווייסע שטאט’ (קריה לבנה, היא תל-אביב) ניתן במהדורתו הישראלית אחד מקרא, יידיש, ואחד תרגום, עברית.

כְּתֵפַיִם לִי, כִּתְפֵי אִכָּר,

וְחֹם שֶׁל לֶחֶם בְּשִׁלְהֵי הַקַּיִץ.

עוֹד שֶׁמֶש לִי, בּוֹ חָרְפִּי יִבְעַר,

עוֹד אוֹר לִי דֵי פִּנּוֹת הַבַּיִת.

מֻכֶּה פְּצָעִים הָעֵץ, בְּטֶרֶם

עֳפָאָיו יַבְקִיעוּ אֶת הָעוֹר:

אַךְ עוֹד גּוֹנָיו עֵירֹם וָעֶרִי –

בַּחַמָּה יֻצַּת, כַּפְּתִיל לִבְעֹר.

אֲדָמָה לַזֶּרַע מְפֻלַּחַת,

וְשִׁירָה עוֹלָה מִן הַקָּצִיר:

צַעַר הוּא לִגְדֹּל, וְנַחַת –

לְתַמֵּר וְלַעֲלוֹת בַּשִּׁיר.

הַגּוּף הוּא לְךָ, וּלְךָ הַנְּשָׁמָה,

וּלְךָ כְּסּוּפַי שַׁחֲרִית, רִבּוֹנִי.

שֶׁלִּי הָאָבָק, מַאֲפִיר עַל חַיַּי לְאָטְמָם –

מוֹדֶה אֲנִי.

חַיִּים לִי נָתַתָּ – בְּטֹרַח-אָדָם וּבְנִיב

שֶׁל פַּשְׁטוּת לְשֵׂאתָם בַּשָּׁנִים.

וַאֲנִי אֶת לִבִּי לִמְכִתּוֹת שִׁבַּרְתִּיו –

מוֹדֶה אֲנִי.

לָעוֹלָם הַזֶּה בָּאתִי שָׁלֵם וְתָמִים,

וְכֻלִּי, כְּצִפּוֹר בִּמְעוּפָהּ, רְנָנִים.

וְעַתָּה לָךְ אַחֲזִירָה חַיִּים שֶׁל מוּמִים –

מוֹדֶה אֲנִי.

פָּקַחְתִּי הַיּוֹם אֶת עֵינַי מִשְׁתָּאוֹת: כִּי טוֹב

זֶה הַטֹּהַר שֶׁלְּךָ, מַעְיָנִי.

טוֹב לָשׁוּב אֶל אוֹרְךָ וְלִשְׁאֹב וְלִשְׁאֹב –

מוֹדֶה אֲנִי.

טַן-דּוּ, יְלָדִים שֶׁשָּׂבְעוּ הַיָּגִיעַ,

עַל הַגֶּשֶׁר אֲנָן מִשְׂתָּרְכִים:

אֶל מֵעֵבֶר מִזֶּה עוֹד מְעַט וְנַגִּיעַ –

שָׁם מוּכָן בֵּין עֵצִים לָן עַרְשֵׂנוּ נִצְחִי.

צוֹפִים אֶל הַמַּיִם, הַהוֹלְכִים בְּרָב-כֹּחַ,

מֵאַחֲרֵינוּ נִסְקֹר הַדְּרָכִים:

הֵם יָבְשׁוּ וְדֻקְּרוּ בְּקוֹץ וּבְחוֹחַ,

כָּאן פּוֹרֵחַ עַרְשֵׂנוּ נִצְחִי.

בֵּינוֹת לָעֵצִים קַשָּׁר כָּאן קוֹלֵעַ:

חֲבָלִים הוּא יִקְלַע מִבַּדִּים שֶׁצּוֹנְחִים,

לְמַעֲנֵנוּ, יַלְדֵי יוֹם שׁוֹקֵעַ,

כִּי רַךְ יְהִי לָנוּ עַרְשֵׂנוּ נִצְחִי.

שְׁתֵי צִפֳּרִים מִתְעוֹפְפוֹת אַחֲרֵינוּ,

בִּצְוִיץ שֶׁל שִׁמְחָה וְשֶׁל בְּכִי –

כַּנְפֵיהֶן הַלֵּאוֹת יִפְרְשׂוּ: יָגֵנּוּ

הַשְׁנָת בְּעַרְשֵׂנוּ נִצְחִי.

הַשֶּׂה וְהַגְּדִי, הָרוֹעִים שָׁם בָּאָחוּ,

מִשְׁתָּאִים אֶל הָאשֶׁר, קוֹדְחִים:

יְלָדִים שֶׁגָּדְלוּ, וְלֹא יִשְׁתּוֹחָחוּ,

הוֹלְכִים לְבַדָּם אֶל עַרְשָׂם הַנִּצְחִי –

* * *

נולד: 1893, פומפיאן, סביבי קובנה, ליטא; נפטר: ספטמבר 1962, ניו-יורק, ארה"ב

משורר, מסאי ומחנך. מצעירי ה’צעירים', ולא בן-ביתם המובהק, שכן ביקש בספרות המשך לקלאסיקה העולמית והיהודית, ללכת ב’דרך הרחבה'. מאביו נחל משהו מן ההיגד וההיטף, זו ההיאחזות במעשה המשל, וזה הנוסח העממי והמזדמר. דור שלישי לשירת יידיש באמריקה, צומצמו בשירתו מוטיבי בית-אבא-ומולדת ונפקחו אל המציאות החדשה בכרך הגדול, אל אוכלוסין נוהרים, המבקשים אחיזה לעצמם, בשמחת היוֹתם ובענוּת התערוּתם. המוטיב הסוציאלי, איבה למשטר ואהבה אל קרבנותיו – מפעמים את שירו למראשיתו. במסה מקפת כדי ספר – ‘דמותו של העני בשיר היהודי’ – מגולל המשורר אגדת העני הנודד, הסמלית והריאלית, והוא חתך למלוא רוחבה של שירת יידיש מימי וינטשבסקי-רוזנפלד ועד לשואה ואחריה. שירתו הריאליסטית והגלויה ביקשה את העממי, פשטות הניב וחמימותו, ולא נמנע מן החידוש.

בנו של ‘המגיד מפוסבילה’ (לימים נודע בשם ‘המגיד דגרובנה’) קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה. 1909 ראה אור שירו הראשון ביידיש. נדד לגרמניה לשם ריפוי, נתגלגל שנתיים בבתי-חולים, ונראה שאותם ימים היו כמיכוות-אש בבשרו ובשירו. 1911 נדד לאמריקה והיה לפועל. שקד על תלמודו, בן-בית בחוגי פועלי-ציון, והוא עם מייסדי ומורי בית-הספר היידי הלאומי ומעורכי ‘די קינדער-וועלט’ (עולם הילדים), בכור עתוני-הילדים ביידיש. נתן חילו לבמות ספרותיות וציבוריות כסופר וכעורך. שיריו מכונסים בספרו ‘ליד צו ליד’ (שיר אל שיר), ומסותיו – בספר ‘חלום און וואר’ (חלום וממש). במפעליו הספרותיים האחרים (ספר הזכרון למשורר הפרוליטארי דויד אדלשטדט, ‘מגלוּת בבל עד גלוּת רוֹמי’, ‘משלי המגיד מדוּבּנה’) מתגלה כוחו כמחנך וחוקר-ספרות, הקשוב לגילויי רוח העם ומבקש לעשותם נחלת הרבים.

שָׁמַיִם, אֶרֶץ – וְלֹא עוֹד.

צָץ, מֵצִיץ לוֹ דֶּשֶׁא קָט:

– אַיִן. אַיִן. אֵין לִרְאוֹת.

לָאֲדָמָה הַבַּיִת מָט.

עוֹמְדָה הַגֹּרֶן בְּאָפֹר.

מַחֲרֶשֶׁת – עֲקוּלָה, דְּמוּמָה.

סָמוּךְ – חוֹלֶדֶת אֲלֻמָּה.

וְרוּחַ גַּיְא, כַּעֲרָפֶל,

זוֹחֵל בַּשַּׁעַר הָאוֹפֵל.

וְדֶלֶת אֳרָנִים, עֲרוּכִים

בְּטוּר מוּלוֹ: שׁוֹמְרִים דְּרוּכִים –

עַל מִי, עַל מִי הֵם מֻפְקָדִים?

הַשְּׁבִיל בְּשַׁלַּכְתּוֹ מַאְדִּים.

וְצַעַד שֶׁנִּצְעַד אֵי-פַּעַם כָּאן –

כְּבָר נֶאֱסַף וּמֵת מִזְּמָן.

בִּבְדִידוּתֹו יוֹתֵם דִּשְׁאוֹן.

בֵּין אֶבֶן וְאֵזוֹב זָקוּר.

זִיווֹ שֶׁל נַעַר, בְּפִתְאֹם,

הִבְהִיק בִּשְׂדֵה-הַבּוּר,

שִׁבֹּלֶת-שִׁכְחָה, נִדָּח.

וְהִלּוּכוֹ – יָתוֹם וָדָךְ.

הֲמִקָּרוֹב בָּא, מֵרָחוֹק?

הָרִיק זוֹקֵף עֵינָיו בְּלִי-חֹק.

סְִפִינְקְס-יְנּוּקָא לֹא עוֹנֶה.

מַבִּיט לִשְׂמֹאל, לִימִין פּוֹנֶה.

דִּשְׁאוֹן מַרְכִּין רֹאשׁוֹ אֵלָיו:

• אֵלַי יַלְדִּי, נָא- בּוֹא וּקְרַב!

הַנַּעֲרוּר לֹא הִכִּירוֹ,

וְלֹא שָׁעָה אֶל הָרוֹכֵן –

בּוֹסֵס בְּטִיט וּבְעֵירֹם,

בְּרִקָּבוֹן זוֹחֵל וּבְיָוֵן,

קוֹפֵץ עַל-פְּנֵי גְזָעִים כְּרוּתִים –

הוֹלֵךְ, שׁוֹמֵם,

הַנַּעַר בֵּין מֵתִים,

בַּמַּיִט,

מְבַקֵּשׁ לוֹ בַּיִת,

אֵם.

פָּרָה בִּשְׁחוֹר מְנֻמָּרָה.

הָהָר מִמּוּל – שׁוֹמֵר-הַמַּעֲרָב,

פְּנֵי-מִסְתּוֹרִין פָּנָיו –

שִׂחֵק הַיּוֹם לוֹ בִּרְגִיעָה

לְעֶת-שְׁקִיעָה:

אוֹר-דִּמְדּוּמִים הִטִּיל

עַל מְסִלָּה וּשְׁבִיל:

הֵן – וְלָאו;

בְּמַאֲמָרוֹ לָבְשׁוּ הָאִילָנוֹת זָהָב;

וְנִפְקְחוּ הָאֲבָנִים – –

מֵעַל לִשְׂדֵה-דְגָנִים,

בְּדִמְיוֹנוֹת נוֹהֵר,

אֲבָקִים מְסַנְוְרִים שֶׁל כֶּסֶף יְפַזֵּר;

הִדְלִיק עֵינַיִם-אוֹר

בִּזְגוּגִיּוֹת תְּמִימוֹת אֲשֶׁר לַכְּפָר;

וּמִפִּי פָּרָה, מְנֻמָּרָה בִּשְׁחוֹר,

מִלֵּט גְּעִי שֶׁל גַּעְגּוּעַ מָר – –

כָּרַע-שָׁכַב לֵילִי, גְּלוּי-עַיִן:

שְׁנָת לִי אַיִן.

עַל צִלְלֵי הַקִּיר, הַבִּיטִי, אוֹר לָבָן:

וְאַתְּ הֵיכָן?

אִילָן רוֹעֵשׁ. חָצוּי לִשְׁנַיִם, דְּוַי וָרֶטֶט

פְּנִימִיּוּתוֹ שׁוֹתֶתֶת.

דּוֹמֶה, בְּתוֹךְ הַיּוֹם נִשְׁאֶרֶת אַתְּ נְעוּלָה,

עָלַי סוֹגְרָה הָאֲפֵלָה.

אֶרְאֶה רוּחוֹת, בִּצְלָלִיּוֹת אַבִּיטָה,

יָדַי, מִתְחַנְּנוֹת, אוֹשִׁיטָה:

קָחוּנִי, אֲשָּׁפִים! מֵעַל לַגֶּשֶׁר הַמְּכֻשָּׁף

אֵלֶיהָ הֲשִׁיבוּנִי-נָא עַכְשָׁו.

אִוְשָׁה. וְעֶנֶף-אֶצְבָּעוֹת, מִבַּעַד

לַחַלּוֹן, בִּשְׁתִיקָה מַתְמַהַת,

זִקְּרוּ עַצְמָם לִפְנֵי-לִפְנִים; וְעַל הַקִּיר הַקַּר

יָד כּוֹתֶבֶת כְּבָר.

וְאוֹת אֶל אוֹת. וְזֵכֶר כְּבָר נִקְשַׁר בְּזֵכֶר –

וּמִתְעַלְּמִים בַּנֶּכֶר.

וְהַבְּדִידּות, כִּרְסִיס, תַּבְהִיק, מִן הָאֲפֵל –

וְאַתְּ הֵיכָן הַלֵּיל?

שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים בִּשְׁבִילֵי גַן-הָעִיר.

בִּשְּׁכוּנָה הַמָּכָה, הַשְּׁרוּיָה לָהּ בַּדְּחָק.

הַכְּנָפַיִם חוּמוֹת, קְפִיץ-קְפָץ אֶל גַּרְגִּיר,

אָפֹר הַצַּוָּאר, מְרֻבָּב בָּאָבָק,

וְעֵינַיִם – חֲזִיז וְהַבְהֵק!

שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים, פְּשׁוּטוֹת, לְלֹא כְּחָל,

כְּחַסְרֵי-בַּיִת אֵלֶּה, עַל הַסַּפְסָל.

שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים בִּשְׁבִילֵי גַן-הָעִיר.

עֵין-שָׁמַיִם קוֹפֵאת בַּמָּוֶת תַּבִּיט.

כּוּשִׁי – בִּשְׁחוֹרוֹ, וְאִשָּׁה בְּסַגְרִיר,

וּשְׁלִישִׁי – צַלַּקְתּוֹ אֲדֻמָּה וְדָמִית –

פַּת-לֶחֶם מָצְאוּ!

רְעָבוֹן צִפּוֹרִי מְדַלֵּג עַל גָּדֵר,

כִּרְכּוּר וְזִמּוּר – אֶל אִילָן מִתַּמֵּר.

שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים בִּשְׁבִילֵי גַּן-הָעִיר.

בַּשְׁכוּנָה הַשְּׁרוּיָה לָהּ בַּדְּחָק, הַמָּכָה.

רָעָב בַּמָּקּוֹר, בַּכָּנָף – מְעוּף-אֶל-אָמִיר,

וְחַסְרֵי-בַּיִת אֵלֶּה – שָׁכְחוּ הִלּוּכָם,

כְּמוֹ לֹא-מִכָּאן הֵם, כְּמוֹ לֹא מִכָּאן!

שָׁלֹשׁ צִפֳּרִים בִּתְרוּעָה עוֹלָמִית –

הוֹ, רַעֲבוֹן-הַתָּמִיד, הוֹ שִׁירַת-הַתָּמִיד!

נולד: נובמבר 1893, וארשה; נפטר: 1958, ניו-יורק, ארה"ב

משורר, מבקר וחוקר-ספרות. חבר לא. לעיעלעס וליעקב גלאטשטיין בהקמת החבורה האינטרוספקטיביסטית ובעריכת הירחון והאנתולוגיה ‘אין זיך’. נופה הפנימי של שירתו – לילי, והצל והמוות אושפיזין קבועים שלה; המשורר כרתוּק למראותיו והם שמוליכים אותו בין חרבות, בעולם מעורער. טיפח במוּדע את הנוסח האינטלקטואלי, אף נאבק עם עצמו ועם אחרים נגד הרגש בשירה, כיסוד מכריע. מעריציו רואים בו משורר מודרני, המפתיע בדימויים, מיוחד בסמליות ובמחשבה מעוּמקת, אך מודים כי חיץ עומד בין הקורא לבין שירו, ללא כוח קוֹמוּניקטיבי; לימים הפליג לדרך האכסזיטנציאליסטית. אולם גם המתקשה לחדור לעולמו הפיוטי, מבחין בקשיות-עורף רוחנית לחרוג מתוך איזו מבוכה, לפענח את הסתום, לצוד קולות – ולהקשיב להם בבת-קולו. – שלא כשירתו, מצטיינים מחקריו וביקורתו בסגולות של בהירות ופשטות, מבקשים לחשוף גרעינם של דברים – ברוב בקיאות ובכוח הסבר. –

בן מורה עברי, קיבל חינוכו בגימנסיה בווארשה. 1914 הפליג לאמריקה, למד משפטים. ראשית הופעתו ביידיש – 1919, ודרכו – דרך הקבוצה האינזיכיסטית. בכור-ספריו – ‘לידער’ (שירים), 1920. לימים שיקע יכולתו במסה ובחקר ספרות יידיש, ונתייחד בעבודה מקיפה על חלוצי שירת יידיש באמריקה, – תולדותיו של השיר הסוציאלי היהודי. כ’ב פייטנים, מהם שכוחים או כרותים מארץ-החיים בצעירותם, מכונסים תחת קוֹרת-גג אחת בספר בן ג' כרכים. המשורר ליחידים, שנאבק בשעתו לחירותו של השיר מעוּלה של מגמה, קשוב כאן לדור קודם, אשר כּוֹח שירו בעיקר בהטפה לערכים סוציאליים ורוחניים-מוסריים. ביגיעת אהבה זו להעלות קלסתר-פנים של דור, התעוררותו, חלום גאולתו, מתגלה לא במעט המשורר.

גְּדוֹלָה שְׁעַת הַדּוּמִיָּה גַדְלוּת אֵין-סוֹף –

הֲלֹא הִיא שְׁעַת דַּמְיוּת,

הַחֲרִישִׁית שֶׁבַּיִּרְאוֹת, שְׁעַת הַהַכְנָעָה.

שׁוּלֵי רָקִיעַ – מְרֻבֵּי-פְּחָדִים, חֲגִיגִיִּים, –

שׁוֹקְעִים בְּמִזְרָם דִּי-נוּר, בִּקְהַל שְׂרָפִים,

וַעֲדָרִים שֶׁל עֲנָנִים מְלֹהָטִים

בְּכֹל שְׁבִילֵי-רָקִיעַ.

בַּיַּעַר נָם בַּשֶּׁקֶט הַדִּמְדּוּם,

בַּנַּחַל הַלָּבָן נִפְטַר הַיּוֹם בְּתֻמָּתוֹ.

וּבְמַפְתִּיעַ – חֲרִישֵׁי-הֵדִים שֶׁל רְעָמִים בָּרַחַק,

וְהִנֵּה חוֹזֵז נָחָש חִוֵּר – וַחֲלָף!

הַלֵּב עָיֵף, הַלֵּב מְבַקֵּשׁ שַׁלְוָה.

סָבִיב לַגֹּרֶן הָרֵיקָה דְּגָנִיּוֹת נָמוֹת.

שִׁפְעַת זִכְרֵי-דְּבָרִים תְּהוּמִים יַטִּילוּ צֵל.

אַדְוַת רוּחוֹת תַּרְכִּין בַּלָּאט שְׂדוֹת-חִטָּה.

מַאֲזִינָה הַחֲסִידָה, וְאַרְנָבוֹת תַּאֲזֵנָּה, וּצְבִי צָעִיר בְּיַרְכְּתֵי-הַיַּעַר.

כְּבַחֲלוֹם נִתֶּנֶת קֶשֶׁת בֶּעָנָן.

וְהַכֹּל נִמְלָא אֶל מַרְאוֹתֶיהָ הַשְּׁקוּפוֹת:

הַיַּעַר וְהַנַּחַל, הַשָּׂדֶה וְלֵב-עָיֵף.

בְּשׁוּלֵי-רָקִיעַ – מַתְכִּיל מִזְרָם דִּי-נוּר בַּתְּכוֹל,

וּמַעֲרִיבִים שְׂרָפִים בִּקְהָלָם.

בְּשָׁעָה שֶׁל דּוּמִיָּה רָמָה נוֹשְׁרוֹת הַמְּחִצּוֹת,

וְנִפְתָּחִים סוֹדוֹת, אֶחָד-אֶחָד.

רִבּוֹן, הַלֵּב אֲשֶׁר עָיֵף – הִנֵּה יִיעַף יוֹתֵר.

יִיעַף יוֹתֵר, יַדְמִים יוֹתֵר.

וְכָל דְּרָכֶיךָ נִסְתָּרוֹת – –

לְיַד הַחוֹף מוּטָל הוּא בְּחַבְלֵי-הַשֶּׁבִי

הַלִּוְיָתָן שֶׁלָּנוּ, הַקָּדוֹשׁ וְהַמְבֻדָּד:

חֲלוֹם יָמִים יָבוֹאוּ, זוֹהֲבִים, חוֹלֵם הַצֶּוֶת

שֶׁהִתְמַזֵּג עִם לַיְלָה וְהָיוּ אֶחָד.

כּוֹשֵׁף הַלַּיְלָה. חוֹפֵי-הָעֲרָפֶל פּוֹרֵעַ.

הַשְּׁחוֹר שׁוֹטֵף מֵימֵי הַשֶּׁלֶו, הַדְּמָמָה.

וְאַךְ הַלֵּב מוֹסִיף אַט הִתְנוֹעֵעַ

עִם תְּהוֹמוֹת עָמְקוּ, לַחשֶׁךְ מְזַמְּנוֹת עַצְמָן.

בְּזֹהַר אֹדֶם שֶׁל תַּעֲלוּמָה נֶחְשֶׂפֶת

הַכֹּל יַמְתִּינוּ נִרְגָּשִׁים, אֵין-אֹמֶר, וְדָבָר.

אֶל הָרַגְלַיִם הַכְּבוּלוֹת אַט מִתְקָרֶבֶת

אֵימָה שֶׁל נֹעַם, הַנּוֹסֶקֶת וְלוֹפֶתֶת הַצַּוָּאר.

אֵין כְּלָל חוֹפִים. אֵינָם. וְלָרָקִיעַ הַגָּבֹהַּ

יַבְקִיעַ מִן הַדָּג, רָחוֹק וְרָב-עָגְמָה –

שְׁחוֹר קְרִיאָתוֹ שֶׁל שִׁבְטֵנוּ תַּם לִגְוֹעַ,

וּמִתְפּוֹרֵר שֻׁלְחַן הַסְּעֻדָּה שֶׁלָּנוּ שֶׁרִמָּה – –

נולד: 1893, הולוסקוב, אוקראינה; הוצא להורג אוגוסט 1952, בריה"מ

מצעירי "החבורה הקיובית', ולימים – מן הבולטים בשירת יידיש בבריה’מ. מגדולי סופרי־הילדים: יצירותיו לילדים תורגמו לשלושים לשונות סובייטיות וראו אור בק’ל מהדורות. ראשוני שיריו, וכן ספרו ‘1919’ שיצא לאור בגרמניה, הם פריים של ימי הזעזועים, התקווֹת והפרעות שלאחר־אוקטובר, והיה בהם מריגושי הסערה ומתוגת אין־האונים של העם. רטטה בו נימה עממית חזקה, והיתה בו חיוּת טבעית עם נטיה נמרצת לגרוטסקי ולדמיוני. ראשיתו השירית הבטיחה יותר מאשר קיימה; ודאי גרמו לכך מגמות ביצירה הסובייטית. ישר־קו היה המשורר, ואורח־כתיבתו המקורי לא הלם תרועת הימים. שירי־הילדים שלו נתברכו בלשון עממית, קרובים הם ואינטימיים, ריאליים ועשירים קסמי־ציור, רבי־משובה – ותוכם רצוף מוסר־השכל חינני.

יליד הולוסקוב, מחוז ביאלטה לחופו של הבּוּג, גדל באוּמן, פלך קיוב. לאחר המהפכה יצא לחוץ־לארץ, שהה בברלין ובהאמבורג, ב־1926 חזר לבריה’מ. ספרו האחרון ‘כתבים נבחרים’ יצא לאור במוסקבה 1948 והוא כינוס של שלושים שנות יצירה. ב־1948 נכלא עם שאר גדולי ספרות יידיש בבריה’מ, והוא, ידידם של הילדים, ואשר ליבו אמונה בארץ הגדולה – בין רצוחי־מלכות, 12 באוגוסט 1952.

לוּ אַךְ אַתְקִין עַד גֶּמֶר כִּנּוֹרִי הַדַּק.

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

מִקֻּפְסִית שֶׁל גַּפְרוּרִים, בְּאֶצְבָּעוֹת קוֹדְחוֹת,

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

– רוּחַ קֶטֶב, אַתְּ חַכִּי מֵעֵבֶר לְדַלְתִּי.

מֻכְרָח אֲנִי הַקְצִיעַ שִׁפּוּלָיו.

אַתָּה, הַמָּוֶת, עַל סִפִּי עֲצֹר וּשְׁמֹר.

מֻכְרָח אֲנִי לְהַחֲלִיק עוֹד אֶת רֹאשׁוֹ.

לִקְבֹּעַ יְתֵדוֹת בְּצַוָּארוֹ הַקָּט.

נִימִים לִמְתֹּחַ מְלֹא אָרְכּוֹ.

מִתְהוֹלְלִים כְּבָר הַלִּסְטִים בַּבַּיִת הַשָּׁכֵן,

וּכְבָר דַּלְתִּי הֵגִיפוּ בְּמַבָּט־עֵינָם.

הוֹ, עוֹד נִימָה שֶׁל רֹאשׁ אֶל הַכִּנּוֹר…

אַל חֲרָדָה, יַקִּירָתִי: רַק עוֹד נִימִית.

כִּנּוֹר זוּטָר לַבֵּן הַחֲוַרְוָר.

הָהּ, מִי יִתֵּן, לְאֹרֶך־יָמִים!

עֵשָׂו שָׂעִיר, בְּרוּךְ רֵיחַ הַשָּׂדֶה!

חַבְתִּי חוֹב לְךָ יָשָׁן –

שָׁקוּעַ בְּעָמְקִי מוּטָל הוּא,

קָבוּר בְּאוֹצְרוֹתַי הַטְּמוּנִים.

עֵשָׂו,

בַּחֲשַׁאי, מֵאַחֲרֵי כְּתֵפֶיךָ,

בַּלָּאט, סוֹפֵג הָיִיתִי רֵיחַ גּוֹרָלְךָ,

אֶת הַשִּׁקּוּי הָעַז

שֶׁל הַשָׂדֶה, נוֹדֵף מִמְךָ.

עֵשָׂו,

גְּדָל־שֵׂעָר, בִּרְכַּת אַבָּא כְּהֵה־עֵינַיִם

עַל רֹאשְׁךָ, רֹאשׁ יַעַר־עַד,

בָּהִיר וָרַךְ –

אַל־נָא תְּהִי נוֹשֶׁה עַתָּה. אַל־נָא תְּהִי נוֹשֶׁה.

טִפִּין־טִפִּין שֶׁלְךָ נָשְׁרוּ

לְתוֹךְ עָצְבִּי כְּבַד־יָמִים.

טִפִּין־טִפִּין יָצְאוּ

עִם הַנְּשָׁמוֹת לֹא־יִסָּפְרוּ

בְּאֵפֶר־הַדְּרָכִים,

בְּאֵפֶר הַהֱיוֹת…

עֵשָׂו,

בְּעֵמֶק הָעֱנוּת, הַמִּשְׂתָּרֵעַ, שֶׁל קַדְמוּת עוֹבֶשֶׁת

רֻקַּם,

נִטְוָה,

אֹרַג

לִבִּי זֶה הַקַּדְמוֹן,

חֲלוֹמִי זֶה הָעַתִּיק,

מַבָּטִי שָׁחוֹר־מַבְהִיק –

חַפֵּשׂ־נָא שָׁם, בַּקֵּשׁ.

עֵשָׂו,

שׁוּבָה אֶל כִּבְשׂוֹתֶיךָ.

לַמַּעְיָנוֹת שֶׁלְּךָ הָרֵיחָנִים.

שִׂימָה עֲלֵיהֶם יָדְךָ,

יָדְךָ הַשְׂעִירָה מֵאָז…

אַתָּה, הַכָּרוּךְ אַחֲרַי;

זוֹכֵר אוֹתִי

בְּעֵת אֶשְׁכַּח עַצְמִי;

שׁוֹמֵר בְּמַבָּטֵי־תָּמִיד

חַיַּי עַזֵּי־מִזְרָם;

אַתָּה, זוֹכֵר־אָבִי

וּמְצַפֶּה אֶל יַלְדִּי –

אַתָּה, יָדִיד נִצְחִי עָלוּם! –

הַט חֶסֶד לִשְׁאֵלָתִי:

אַל־נָא תַּרְאֵנִי אֶת חַיַּי חָיִיתִי־כְּבָר!

תָּמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

תָּמִיד, מֵאָז יַלְדוּת,

בְּקֶרֶן־רְחוֹבוֹת עָמַדְתִּי,

תָּמִיד חָלַף עָלַי רָפוּי

הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ, ־

מְרֵרָתִי פָּלַטְתִּי.

בְּקֶרֶן רְחוֹבוֹת,

בְּקֶרֶן־רְחוֹבוֹת…

תָּמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

יָדִיד!

הַסְתִּירָה מִפָּנַי הַדַּף חָיִיתִי־כְּבָר,

הָפְכֶנּוּ, נַעֲוֵה־פָּנִים,

אֶל שְׁחוֹר־הַקִּיר: הַשִּׁכָּחוֹן!

יָדִיד!

מֵאָז הֱיוֹת אָדָם וְעַד עַתָּה

עֲדַיִן רֹאשׁ אֶחָד לִי, לֵב אֶחָד,

מֵאָז הֱיוֹת אָדָם וְעַד עַתָּה

עֲדַיִן אַפְלוּלִית הִיא, אַפְלוּלִית הַנְּשָׁמָה…

וְתָמִיד־תָּמִיד הִפְצִיעַ שַׁחַר –

תַּשׁ כֹּחִי…

הַסְתִּירָה מִפָּנַי הַדַּף חָיִיתִי־כְּבָר,

הָפְכֶנּוּ אֶל שְׁחוֹר־הַקִּיר: הַשִּׁכָּחוֹן!

נולד: 1894, אוסטרולנקה, פולין; ניספה: 1943, גיטו וארשה

לא אישׁ־חבורה ולא משורר מן השורה, לא בית לו בווארשה, ולא שולחן ב’טלומאצקה 13', באיגוד הסופרים. בכרך היהודי הגדול, כוורת ציבורית וספרותית בשנות העשרים והשלושים, רבת סיעות וחבורות, היה איש־לבדד מהלך. בעצם אף נתיב לא ניתב לו; חוצה היה בדממתו רעשים ומהומות, מטיל לתוכם בפתאום שיר או מסה – ונעלם. שעת בין־מנחה־למעריב מוצאת אותו בין ‘החסידים המתים’, הם הברסלבים, והוא כאחד מהם. – כבד־צעד, פנים מלאוֹת ספק שבעות, מעילו ארוך, מהוּה וגדוש עתונים וקונטרסים, אך דומה היה כי נושא הוא בסתר דבר־מה עלוּם ואילם, איזה שכול. היה בו משהו מבוֹעת, אך לא ביקש להטיל פחדים; ידע, כאילו, את היפה ביפעות – הצוותא המתכנסת, אך כבוש היה לגדול בצערים – לבדידות; היתה בו יראת־שמים ומורא־החיים. מטולטל כל ימיו בין האמנוּת והאמוּנה, בין המוסף הספרותי ומועדון־הסופרים לבין ה’שטיבל' ובית־המדרש, דומה כי זו לא היתה מקלט לו וזו לא היתה לו בית.

בנו של מלמד עני, קיבל חינוך כמקובל: חדר, ישיבות; דבק בתורת־המוסר, הדרך המיוחדת להתאצלוּת הנפש והתעלות האדם. בפרוץ מלחמת העולם א' נמצא בווינה, ובתורת אזרח רוסי נעצר במחנה־שבויים. ראשית הופעתו הספרותית 1919, ונתייחד מיד ברעננות הנושא ובחיתוך־הביטוי; מסתו – מעמיקה הגוּת, בשנות השלושים השתתף בעתונות ארץ־ישראל העובדת בשיר, בסיפור ובמסה. בולטת במובהק היתה נטייתו אל המסתורין. במלחמת העולם ב' נשאר בווארשה ונספה בגיטו. ב’שיר על העם היהודי שהוֹרג' מקונן עליו יצחק קצנלסון: ישראל שטרן – אבן־חן בכתר־ישראל.

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִישׁ, בְּדָבָר,

אֶלָּא בְּשִׁיר שֶׁל חֶרְמֵשׁ

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בַּשִּׁיר הֶעָמֹק

שֶׁלַּדְּמִי, הַדּוֹלֵק אַחֲרֵי הַהִלּוּךְ,

הַהִלּוּךְ הַבָּרִיא, הַסָּבוּךְ,

שֶׁל שָׁרְשֵׁי

הָאִילָן.

בַּהֵד הֶעָמוּם, הֵד עָבֶה וְרָחָב,

שֶׁל גְּעִי הַשְּׁוָרִים

עֲדַיִן בּוֹקַעַת אוֹתָהּ הַגְּנִיחָה

שֶׁל אֵם־אֲדָמָה

הַכּוֹרַעַת לָלֶדֶת

רִגְבֵי־שָׂדֶה רִאשׁוֹנִים.

לֹא קִנֵּאתִי בְּאִיש, בְּדָבָר,

אֶלָּא בִּצְלִיל־חֶרְמֵשׁ מְהֻרְהָר

לְעֵת־עֶרֶב בַּכְּפָר…

כַּמָּה מִן הָעוֹלָם וּמִן הָרוּחַ

עַל־פְּנֵי אָדָם אֶחָד? –

הֲלֹא מְעַט מִזְעָר:

כְּמִדַּת דִּמְעָה וְעוֹד דִּמְעָה.

וּמַה הִיא שֶׁמֶשׁ? –

קַב שֶׁל אוֹר וְלֹא יוֹתֵר.

צְאוּ־וּרְאוּ נָא בָּאָדָם, הַשַּׂר,

בָּרְחוֹבוֹת וּבַגַּנִּים

הוּא מְהַלֵּךְ, מוֹלֵךְ

בֵּין מִדְרָכָה וַעֲנָנִים!

אִם יֵשׁ קָדוֹשׁ מִמֶּנּוּ?

אִם יֵשׁ נָאֶה מִמֶּנּו? –

וּבָחֲדָרֵינוּ

הַיּוֹם טוֹפֵחַ

בִּכְנָפַיִם נוֹאָשׁוֹת

כְּתַרְנְגֹל עָקוּד.

רָאִיתִי נְתִיבְכֶם הַדַּל, אַחַי הָעֲנִיִים,

הֲלַכְתֶּם כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת,

זְרוֹעוֹתֵיכֶם צוֹנְחוֹת מִכֹּבֶד, כַּעֲנָפִים לוֹבְשֵׁי־כְּפוֹר

אַחֲרֵיכֶם הָלַכְתִּי כַּהֲלֹךְ הַחֹרֶף דֶּרֶךְ הַשָּׂדוֹת.

הַיּוֹם דָּוָה לָבָן עַד מֶרְחַקָּיו: כְּפָרִים אַתֶּם הַמֻּשְׁלָגִים

הַלֵּיל יִלֵּל עַד מַעֲמַקָּיו: בֶּן־כֶּלֶב הוּא מֻפְקָר.

וְאָנֹכִי, הֵלֶך־הַשָּׂדוֹת הַזָּר, הִתְפָּרַחְתִּי כִּשְׂדֵכֶם,

אֲבָנִים צָמְחוּ עָלַי, קָפָאתִי כְּדִשְׁאֲכֶם הַקָּר.

וּבְבוֹא שָׁעָה רַכָּה אַחַת בִּמְעוּף סְנוּנִית,

שְׁנִיָּה מַבְהֶקֶת בְּמִטַּת הַצְּחוֹר, שְׁלִישִׁית קוֹרֶנֶת בְּקוֹלֵי־קוֹלִים:

עֻשַּׁרְתִּי – לֹא עֹוד אֶדַּל בִּמְחִצַּתְכֶם:

עַתָּה אֲנִי בְּרַק־זִיו, עַתָּה אֲנִי תּוּגָה, אֲנִי – אָבִיב בְּבֵית־חוֹלִים.

א

יְשַׁן, בְּנִי, עוֹד רַךְ עַרְשְׂךָ וְצוֹחֵר.

עֵינֶיךָ עֲצֹם. אַל תִּשְׁמַע אֶל דְּבָרִי אֲדַבֵּר.

מַה תִּתֵּן לְךָ מַחֲשֶׁבֶת סוּמָה, מַה תּוֹעִיל.

הִיא הוֹלְכָה – הַהִלּוּךְ מוֹרָאוֹת בָּהּ מֵטִיל!

לְהֵיכָן הֵם יַָגִּיעוּ, לֵילוֹת אֵין־שְׁתִיקָה?

יוֹם יָבוֹא – וְאַחֵר יְקַלֵּל, וְאִתְּךָ הַצְּדָקָה.

אָדָם טוֹב וְלַיְלָה וְכוֹכָב אָז יַזְהִירוּ יַחְדָּו.

יְשַׁן, אַל תִּשְׁמַע בִּבְכּוֹת אִמָּא עַכְשָׁו.

ב

אַתָּה כְּבָר יָשֵׁן, בְּנִי הַקָּדוֹשׁ. יְשַׁן.

תָּפַס הָאֳנִי לַיָּרֵחַ – וְשָׁט לוֹ אֵי־אָן.

מַפְלִיג וּמַגִּיעַ אֶל יַעַר גָּבוֹהַּ מְאֹד.

אִילָנוֹת בּוֹ צוֹמְחִים, כָּל אִילָן – בֶּן מֵאוֹת.

עִם שָּרְשֵׁי־שָׁרְשֵׁיהֶם מְגִיחִים מִן הָעֹמֶק דּוֹרוֹת

שֶׁהָיוּ, מוֹשִׁיטִים אֶת יָדָם לָאִגְרוֹת –

אִגְרוֹת מֻכְסָפוֹת, הָיָּרֵחַ הֵבִיא – –

עַל כְּחוֹלוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה תְּשׁוּבָה מְשִׁיבִים.

כְּבָר חוֹזֵר הָאֳנִי, אֶל חַלּוֹנֵנוּ יִקְרַב,

בִּשְׁנָתְךָ תִּתְחַיֵּךְ מִן הָאֹשֶׁר הָרָב.

וְאַתָּה, וַאֲנִי, לֹא עוֹד לְבַדֵּנּוּ אֲנָן.

יְשַׁן, בְּנִי. חֲלוֹם זֶה יָפֶה, יְשַׁן.

הַיָּמִים – אָבִיב, וּשְׁלָגִים, וּגְשָׁמִים.

כְּחָתוּל מְטַפֶּסֶת עַל־פְּנֵי עַמּוּדָיו שֶׁל הַלֵּיל –

הַתּוּגָה, וְעַל כָּל הַדְּרָכִים מְהַלֶּכֶת אֵימִים.

יָשַׁבְתִּי בָּדָד, בְּסֵפֶר עַתִּיק מְעַלְעֵל.

מֵרֹאשׁ הַדּוֹרוֹת הִבְהִיק זִיו דָּבָר עַד הֲלֹם,

עַד בֵּיתִי – עַתִּיק בִּדְבָרִים אַךְ גֵּא וְנִרְגָּשׁ.

וַאֲנִי לֹא יָצָאתִי לְהַקְבִּיל פְּנֵי חֲלוֹם

בְּלֶחֶם וָמֶלַח עַל כֶּסֶף־מַגָּשׁ.

וְלֹא יָקַד הַדָּבָר בִּשְׁנָתִי כַּבָּרָק, לֹא לִהֵט,

וְיָשׁוֹב לֹא יָשַׁב לִמְרַאֲשׁוֹתַי עִם שַׁחֲרִית

וְעֵינָיו סַכִּינִים, כְּדַיָּן וּכְשׁוֹפֵט,

וּבִימָמוֹתַי לֹא כִּרְסֵם כְּגָפְרִית.

בָּרִקּוּד שֶׁל הַיּוֹם הֶאֱבִיב לִי אָבִיב.

רָשַׁמְתִּי חֶדְוָה בְּמַקְלִי בְּחוֹל חַם;

וּלְתוֹךְ סְעֻדָּתִי – הַנְּהִי לֹא הִרְעִיף,

שָׁעָה שֶׁיְּהוּדִי מְבֹעָת אֶל הַקִּיר שׁוֹתֵת דָּם.

וְהוּא כָּבֵד וְעִוֵּר כֶּעָנָן, דַּרְכּוֹ אֶל הַבַּיִת נִסְתָּר,

וּצְחוֹק מִתְקַרְזֵל בְּשַׂעֲרוֹת בִּרְיוֹנִים,

וְנִמְלָט רְחוֹבִי כְּעַכְבָּר, נִמְהָר וְזוֹטַר,

וְעֵצִים נִצָּבִים כְּרוֹבֵי־צַיָּדִים בַּגַּנִּים.

וְלֹא בּוֹשׁוּ צָהֳרַיִם, וְהַבֹּקֶר לֹא חָפַר,

וְחַמָּה מִתְנוֹסֶסֶת, זוֹהֶבֶת, בָּעִיר כַּמִּגְדָּל.

וְלֹא בָּעַר בַּחַמָּה, לֹא בָּעֵץ וְלֹא בִּי הַדָּבָר,

דְּבַר סֵפֶר עַתִּיק: ‘הָאָדָם – חֵלֶק אֲלֹהַּ מֵעָל’.

נולדה: 1910, גומבין, פולין; כעת: בארה"ב

מיוחד ביידיש הוא שירה הלירי הקצר והחפשי. יש בו מרעננות של חידוש והפתעה כבאותו ‘הגשם המזמר’, ועם זה יודע הוא לצמצם את עצמו, כדי דיבור אחד שיש בו מהפסקה טרם-סיום. משהו מכוח ראשוני בשיר זה, נשי באורח דיבורו, מקורי במראות סורריאליסטיים, סוגסטיבי במבעו, והמרומז בו רב מן המפורש. קול ומראה ומעשה שבכל-יום הם חומר בידי המשוררת, והיא נותנת להם חיוּת, נשמה ולשון.

שירה הראשון ראה אור ב-1928; בשנים 1938–1936 עשתה בוורארשה, וכאן יצא לאור על-ידי קלוּב-הפּען ספרה: ‘דער רעגן זינגט’ (הגשם מזמר). בימי מלחמת העולם ב' גלתה לרוסיה. ב-1947 חזרה לפולין וכאן יצא ספרה: ‘צו לויטערע ברעגן’ (אל חופים בהירים), שירים מהימים בהם כלתה הרעה לעם. ב-1951–1948 שהתה בפאריס; למן 1951 –באמריקה. ב-1961 יצא לאור ספרה ‘שווייגנדיקע טירן’ (דלתות שותקות), – מבחר שירתה, המרוכזת והחסכונית, שחלומה מבוֹעת ‘ודורות בוכים בכיים לתוכו’.

כָּל הָאִילָנוֹת אֵלֶיךָ מוֹלִיכִים

וְהָעַלְוָה מְסַיְּעָה אוֹתָם לַחְשֹׁב.

לְךָ נִכְסַף הַשֶּׁלֶג עַל גַּגֵּנוּ

וְהַקָּרָהּ אוֹתְךָ חָלְמָה

עַל זְגוּגִיּוֹת.

בְּךָ חָרְצוּ כְּלָבִים לָשׁוֹן

בַּאֲרֻכֵּי לֵילוֹת-טֵבֵת

וַעֲשַׁן הָאֲרֻבָּה

לְךָ חָרַד.

פָּנֶיךָ עֲלוּמִים הָיוּ

בְּכָל רְאִי,

אֶת הַדְּלָתוֹת אַתָּה סָגַרְתָּ

וְלֹא הָרוּחַ,

נְשִׁימָתְךָ הָיְתָה מְנוֹרָתִי

וּנְשִׁימָתְךָ כִּבְּתָה הָאוֹר.

כָּל הָאִילָנוֹת מוֹלִיכִים אֵלֶיךָ,

וְהָעַלְוָה מְסַיְּעָה אוֹתִי לַחְשֹׁב.

הָעֲרָבָה חוֹבֶקֶת עוֹד

אֶת הָעוֹלָם

בִּזְרוֹעוֹת-זִקְנָה מִתְגַּעְגְּעוֹת.

הִיא מוּכָנָה נַדֵּב

לָרוּחַ אֶת עַצְמָהּ

עַד אַחֲרוֹן עָלֶה.

אֵלִי! עַל כָּל הַמִּשְׁטָחִים

אֲשֶׁר לְמֵימוֹתֶיךָ

אוֹפְלִים פָּנַי.

אָסְפֵנִי-נָא אֵלֶיךָ

כְּאָסְפְּךָ

עָלֶה צָהֹב בַּסְּתָו.

בַּמִּדְבַּר לֹא הָיִיתִי,

עֵינַי אַךְ רָאוּ הַגָּמָל –

וָאֵדַע הַמִּדְבָּר.

רָאִיתִי רַגְלָיו יְבֵשׁוֹת –

וַאֵדַע הַחוֹלוֹת.

נְגִיעָה נָגַעְתִּי בְּדַבַּשְׁתּוֹ –

וַאֵדַע הַגְּבָעוֹת מֵרָחוֹק.

אֵדַע הָאַרְמוֹנוֹת הַבְּדוּדִים הָרוּחִיִּים –

הַגָּמָל הִפְשִׁיל אֵלַי

אֶת צַוָּארוֹ – –

הַיָּם יִרְעַד

עַל עַפְעַפַּי:

קָחֵנִי-נָא אִתְּךָ,

הַבַּיְתָה קַח!

אֱסֹף בְּדִמְעָתְךָ,

בְּתוֹךְ חֲרוּז שֶׁל שִׁירָתְךָ,

קָחֵנִי-נָא אִתְּךָ!

הוֹ, הַנֵּצַח הַמָּלוּחַ,

אֵין-הַסּוֹף!

הֲבִיאֵנִי תּוֹכְךָ,

אֱסֹף אוֹתִי: דִּמְעָה,

אוֹת אַחַת בְּתוֹךְ שִׁירָה –

קָחֵנִי-נָא אִתְּךָ.

הַלְּבָנָה כְּבָר שׁוֹטְטָה-עָבְרָה בִּי

רְחוֹקֵי שְׁטָחַי.

מִן הֶהָרִים תּוֹקִיר,

דְּמוּמָה, רַגְלֶיהָ.

הַיְּעָרוֹת הָאֲפֵלִים,

רוֹדְמִים תּוֹכִי –

נָגְעָה-וְלֹא-נָגְעָה

בְּרָאשֵׁיהֶם.

עַל הָעִתִּים, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנִּי בְּתוֹכָן,

תָּאִיר בְּאוֹר צוֹנֵן וָחַד.

הַלְּבָנָה –

יוֹרֶשֶׁת שִׁירָתִי.

נולד: 1913, סמורגון, סביבי וילנה; חי בתל-אביב, ישראל

עם וילנה הצעירה (‘יונג ווילנע’) נכנס אל שירת יידיש, מתרפק על נופי יער ונחל (‘וואלדיקס’, יערית), קשוב לקולות הפיוט האינזיכיסטי שבא מעבר-לים. נתעלה באותה עיר ואם, רבת-ימים, נצוּרה ונכחדת, וביער הלוחם – ‘שפצצה וספר נתאחווּ’ בו. קסוּם לשון יידיש ואמן-צורה עשוי היה בימים כתיקונם להסתחף בנחשול של קולות ומראות, ובימי-השמד להיואש מפיוּט מלוטש, אך הוא ניצל מזה ומזה. שיר היחיד היה לשיר ‘אחרון גורל’ של אומה, והמוּצל היה מושיעם של מראות אובדים, מציל ‘בכיית צלילים’. ‘מצודה’ שירית הוקמה בתוך המפולת, מצודת ‘יהודים קופאים’ שאמונה מפרנסתם בקיום. בעיר-המכורה הנסתרת ממשיך מנין יהודים הילוכו של עם, חוצה מיאוסו של עולם – אל אורו. בפגישה עם ארץ-ישראל, הריאלית והחלומית, גבר שירו. נושא מורשת-עם ושוֹאתו, עמוס נוף-ילדות ונופי נעורים שנכרתו, נפתח לבּו לחידוש שבתקומה, וחושיו, רעבי-מראות, משחרים אל השוטף ואל הנצחי. ב’רכב אש', ב’מדבר סיני' וב’אדמת-רוח' כובש המשורר נופי-בראשית (סדום, נגב, סיני) ונופים מוּכּרים וחי ימים של מתן-גבורה בישראל. – דרכו בשירה אינה נעדרת קונפליקטים מבפנים. הספונטניות נכבלת עתים ונבנית ביד מחמירה, המעמידה סייגים בפני חויה ורגש. וירטואוז במהותו, יודע סוד הסוגסטיה אשר למלים, וצירופן נוגן. בנאי הבית השירי וטורו בקפידה, מפתיע בחרוז עשיר ומבהיק, ושירו קל-ריחוף וממריא.

יליד סמורגון הסמוכה לווילנה, טולטל עם הוריו במלחמת-העולם א' לאוֹמסק שבסיביר. 1921 חזר לווילנה, וכאן גדל וחונך. בכור-שיריו ראה אור ב-1934; ספרו הראשון ‘לידער’ (שירים) וארשה, 1937. בשנות מלחמת העולם ב' – בגיטו בווילנה שוקד יחד עם המשורר שמרקה קצ’רגינסקי על הצלת כתבי-יד וספרים יקרי מציאות מגנזי יי.וו.א. חבר פ.פ.א. – ארגון הפרטיזנים המאוחדים. מספטמבר 1943 – ביערות נארוץ. מרץ 1944 הוּטס על-ידי שלטונות ברית-המועצות למוסקבה, מביא דבר הכליון והמרד, נפגש עם גדולי שירת יידיש. 1946 עד במשפט נירנברג. אותה שנה חוזר לפולין, יוצא לפאריס. משלהי 1947 בארץ. עורך ‘די גאלדענע קייט’, אכסניה מרכזית לספרות יידיש. סייר בארצות אפריקה, באמריקה הדרומית ובאוסטרליה. כאן ובארצות-הברית רואים אור, בזה אחר זה, ספרי-שיריו.

בְּאַחֲרוֹן גּוֹרָל, רָצוֹן וָגִיל חָנֵנִי

לִרְאוֹת בְּכָל חֻרְבָּה הֵיכָל שֶׁל אוֹר;

לַרְגִּישׁ בְּכָל עִדָּן: בְּעִדָּנִי הִנְנִי,

לִדְפֹּק כִּבְעַד קִיר-כֶּלֶא אֶל רוּחִי:

קֹרָא לָךְ דְּרוֹר.

בְּאַחֲרוֹן גּוֹרָל רַוֵּנִי אֱמוּנָה, כִּי שֶׁבַע

שְׁמָשׁוֹת בְּתוֹךְ דִּמְעָה מָחָר עוֹלוֹת,

וְכִי אֵי-שָׁם, בָּאֲבָקִים פָּדָם הַטֶּבַע,

נוֹבֵט גַּרְעִין-גִּבּוֹר, אַמִּיץ רָצוֹן וּמִשְׁאָלוֹת.

בְּאַחֲרוֹן גּוֹרָל בִּי סְעָרָה הָפִיחָה

לִתְלֹשׁ כָּל צְלִיל עִלֵּג וְכָל רְבָב

וּבְכוּרְךָ כְּמוֹ זָהָב אוֹתִי הַתִּיכָה:

נוֹשְׁרָה הַפְּסֹלֶת וְנוֹתְרָה שִׁירַת לֵבָב.

וְאָהֲבָה אֶל שִׂנְאָתִי הַיְגֵעָה חָנֵּנִי.

לְיָגוֹן חוֹלֵד בִּי – אֹמֶץ צַק צָלוּל בַּדָּם.

בְּאַחֲרוֹן גּוֹרָל עַד לַיְדִיעָה נָא הַגִּיעֵנִי:

רָעִים שֶׁבַּחַיִּים טוֹבִים אִם נִכְסָפִים עוֹדָם.

בּוֹר אֶכְרֶה וְאֶחְפֹּר. כַּדִּין וְכַגְּזָר.

נֶחָמָה אֲבַקֵּשׁ גַּם בְּזֶה הֶעָפָר.

חֲפִיר וַחֲתִיךְ – וְתוֹלָע כֹּה-רָטֹב

מְפַרְפֵר עַל הָאָרֶץ, – הַלֵּב יַעֲטֹף.

מַעְדֵּרִי יְבַתְּרֶנּוּ – וְנֵס בַּבְּתָרִים;

כְּבָר שְׁנַיִם, שְׁלוֹשָׁה נוֹצְרִים.

בִּתּוּר עוֹד אֶחָד – שְׁלֹשָׁה, אַרְבָּעָה.

כָּל אֵל הַחַיִּים – כְּלוּם יָדִי הִיא בּוֹרְאָהּ?

וּבְרוּחִי הַקוֹדְרָה שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה,

אֱמוּנָה תְּאַמֵּץ אֶת זְרוֹעִי, תְּחַזְּקֶנָּה:

אִם לֹא יִכָּנַע לַבִּתּוּר הַתּוֹלָע –

אַתָּה כְּלוּם קָטֹנְתָּ מִמֶּנּוּ?

נָשַׁר לוֹ רֶגַע כְּכוֹכַב-רָקִיעַ,

לְכַדְתִּיהוּ בֵּין שִׁנַּי שֶׁלִּי.

וּכְשֶׁפִּצְחוּ אֶת גַּרְעִינוֹ, הִפְצִיעוּ –

נִתְּזָה עָלַי מַלְכוּת שֶׁל בְּכִי.

כָּל טִיף הָיָה מַרְאָה, הַמְשַׁקֶּפֶת

כַּוָּנָה אַחֶרֶת וְרָצוֹן אַחֵר:

כָּאן – דֶּרֶךְ בְּיָדַיִם אֶלֶף מְכֻנֶּפֶת;

כָּאן גֶּשֶׁר לַחֲלוֹם עוֹבֵר;

וְכָאן – יַלְדִּי נֻפַּץ אֶל סֶלַע,

וְכָאן – סָבִי נָחָשׁ לִמְרָאשׁוֹתָיו.

מָצָאתִי טִיף פָּנוּי בֵּין הַטִּפּין הָאֵלֶּה,

תּוֹכוֹ כָּלָאתִי אֶת עַצְמִי בְּתָא.

גיטו וילנה, 7 באפריל 1943

הוֹקִירִי, בִּתִּי, בֻּבּוֹתַיִךְ.

בֻּבּוֹתַיִךְ מֵהֶן אַתְּ גְּדוֹלָה.

וּבְלֶכֶת לִישׁוֹן אוֹר בַּלַּיִל –

אַתְּ כַּסִּין בְּכוֹכְבֵי-הָאִילָן.

מְתִיקוּת מְעֻנֶּנֶת לָעֵשֶׂב –

יִלְחֹךְ לוֹ סוּסוֹן-הַזָּהָב.

כִּי נֶשֶׁר-הַיָּם יִנְשֹׁב נֶשֶׁב –

לַנַּעַר נַעֲלִי נְעָלָיו.

וְחִבְשִׁי לַבֻּבָּהּ הַמִּגְבַּעַת,

וּתְנִי פַּעֲמוֹן בְּיָדָהּ –

כִּי אֵין לָהֶן אִמָּא שׁוֹמַעַת:

לָאֵל הֵן בּוֹכוֹת לְבַדָּן.

בְּנוֹת-מֶלֶךְ – אַתְּ אוֹתָן אֶהֱבִי-נָא,

אֶזְכֹּר יוֹם כָּזֶה וְאַזְכִּיר:

מָלְאוּ בֻּבּוֹת הַסִּמְטָאוֹת – וְרָאִינוּ:

יֶלֶד אֶחָד אֵין בָּעִיר – –

עֲצוּם-עֵינַיִם, שִׁיר

כָּתַבְתִּי, וּפִתְאֹם-לְפֶתַע –

מִכְוָה בַּיָּד, וּבַהֲקִיצִי

מִשְּׁחוֹר-הָאֵשׁ,

הָיְתָה עָלַי, מִתּוֹךְ הַנְּיָר,

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל שֵׁם

כַּחֲבַצֶּלֶת: אֱלֹהִים.

אוּלָם עֵטִי, מִפַּחַד וּפְלִיאָה,

מָחָה זוֹ הַתֵּבָה וְתַחְתֶּיהָ

הֶעֱלָה תֵּבָה קְרוֹבָה יוֹתֵר: אָדָם.

מֵאָז רוֹדְפֵנִי קוֹל

כְּצִפּוֹר סָמוּי-מֵעַיִן

וּבְנִצָּנֵי-נַפְשִׁי נוֹקֵר לְלֹא חָדוֹל:

• בְּמִי הֲמִירוֹתַנִי?

אֱלֵי עַצְמִי, כְּאֶל זוּלַת, אַטֶּה הָאֹזֶן,

וּשְׁתֵּי עֵינַי מָלְאוּ חָזוּת רוֹנֶנֶת –

אֶחְתֹּר בְּמִסְתָּרְךָ, כַּחֲתֹר עוֹרְקִים בַּשַּׁיִשׁ:

סוֹדוֹתֶיךָ חֲתוּמִים – יַד מִי חָתְמָה אוֹתָם?

לְמִי הַמּוּסִיקָה שֶׁל סוֹדוֹתֶיךָ לֹא-נִגְלוּ?

זוֹ מוּסִיקַת יָדַיִם וּשְׂפָתַיִם, סִמְלֵי צְלִילִים בַּאֲפֵלָה,

זוֹ מוּסִיקַת הַגֶּשֶׁם וְהַקֶּשֶׁת-בֶּעָנָן, מֵעָל, מֵעָל, מֵעָל – –

אַתָּה כַּוֶּרֶת מֵאַחֲרֵי הָאֵשׁ וְלֹא אֶקְרַּב.

אַתָּה מְפַרְנְסֵנִי בְּקִטְעֵי-צְלִילִים – דְּבוֹרֶיךָ.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר דְּבוֹרָה תִּתְעֶה, תַּפְלִיג אֱלֵי מִדְבָּר,

דְּבוֹרָה זִהוֹר שֶׁל עוֹר טוֹעֶמֶת וּמִסְתַּמְּאָה מִיֹּפִי,

שְׁנִיָּה תָּתוּר: נַשֵּׁק לַפֶּרַח הַמְסֻמָּם ­ וָמוּת.

אַבִּיט. אַקְשִׁיב. וּבְסִמְלֵי-צְלִילִים, כְּבִמְחַטִים,

אֶתְפֹּר פְּצָעִים עֲלֵי לִבְנַת-שְׁרִירִים שֶׁלַּנְּיָר.

אַךְ כָּל שֶׁשַּׁרְתִּי עַד עַתָּה – ­עָנִי

אֶל מוּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלְּךָ חָתַמְתָּ בִּי.

כָּל – צְלִיל רַק הֵד מִמִּסְתּוֹרִין תְּהוֹם הוּא,

עִם כָּל פְּסִיעָה – תִּרְחַק זוֹ הַכַּוֶּרֶת מִטַּמֶרֶת.

הַזְּמַן – דּוֹנַג כָּחֹל, טִיף-טִיף עַד תֶּמֶס.

הוֹ, דְּמִי עֻרְטַל-מִן-הָעִתִּים! הִנֵּה בָּאוֹת כְּבָר הַדְּבוֹרִים,

שָׁבוֹת הַבַּיְתָה מִמַּסָּע, אָרֹךְ, שִׁמְשִׁי.

תְּנָה-נָא וְאֶכָּנֵס, אַךְ הַפַּעַם, לְתוֹךְ עַצְמִי, כְּדָם בְּדַם,

וְלוּ עֻקְצָהּ תַּטִּיל בִּי הַמַּלְכָּה זוֹ הַפְּרָאִית!

מַאי-קַא-מַשְׁמַע-לָן הַשֶּׁלֶג בַּחֶרֶמוֹן עַל הַפְּסָגוֹת? –

מְגַלֶּה הוּא לִי בִּקְתַּת-עַרְבִית מֻשְׁלֶגֶת.

חָגוּר אֵזוֹר-מַשּׂוֹר אָבִי נִכְנַס אֵין-הֶגֶה,

וְחַמָּה שֶׁנִּתְעֲתָה פֹּה בְּחֹרְשַׁת הַזְּגוּגִיּוֹת,

בְּתוֹךְ זְקָנוֹ, בְּתֵל-תִּלֵּי קַרְחוֹ, מַבְהֶקֶת.

הוּא מַזְכִּיר לִי הַיְּהוּדִים, שְׁלָגִים זַכִּים

אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּכָל יְמוֹת-הַחֹרֶף וְנָדַמּוּ,

מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹן-עֵינִי הֵם מֻטָּלִים כְּמוֹ נִרְדָּמוּ,

אַזְכָּרָה כִּי יַעֲרֹךְ לָהֶם אָבִיב הֵם מְחַכִּים.

אַךְ אָבִיב כָּזֶה, כֻּלּוֹ יַרְקוּת, הַאִם קַיָּם הוּא?

צִפּוֹר חֶרְמוֹן! הֵן הִכַּרְתִּיךְ פָּנִים

עוֹד בְּ’אֵל הַצִּפּוֹר', אוֹתָךְ וּנְגִינָתֵךְ נִלְבֶּבֶת –

שֶׁלֶג-שֶׁל-יַלְדוּת הָבִיאִי נָא, נִכְנֶפֶת,

מִבֵּיתִי, זוֹ עִיר-וָאֵם – וְאֶת הַנּוֹף יַנְעִים.

בִּלְעֲדֵי הַשֶּׁלֶג – קַר יְהִי בָּאָרֶץ הַלּוֹהֶבֶת!

אַמִּיצָה, הִתְעַקְּשָׁה לָהּ שְׁקִיעַת-הַחַמָּה

הִוָּתֵר בְּיָם-סוּף גַּם בַּלַּיְלָה, יָרוֹד

עֵת יֵרְדוּ לָאַרְמוֹן שֶׁל הַמַּיִם, שַׁבֵּר הַצָּמָא

צְבָאִים עֲנֻגִּים, טְהוֹרֵי-הַוָּרֹד.

אֶת צִלָּם, צֵל הַמֶּשִׁי, בַּחוֹף מַשְׁאִירִים,

וְלוֹקְקִים בְּיָם-סוּף אֶת טַבְּעוֹת הַצִּנָּה

בְּפָנִים אֲרֻכִּים, בְּפָנִים -כִּנּוֹרִים,

מִתְאָרְשִׂים לַדְּמָמָה וְיוֹדְעִים אֶת חִנָּהּ.

גָּמְרוּ – וּבוֹרְחִים. כְּתָמִים שׁוֹקְקִים

מִוְרִידִים אֶת הַחוֹל. אַךְ מְלֵאֵי בְּכִי-עוֹלָם

עוֹד בַּמַּיִם צְבָאֵי-הַשְּׁקִיעָה, לוֹקְקִים

הַדְּמָמָה שֶׁל הָהֵם, שֶׁהָלְכוּ וְאֵינָם.

* עם סיום הספר אֹמר יישר-כוח:

לחברי במערכת הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד, שליוו עבודתי בהתעוררות-הלב; וזכור לברכה ידידי ורעי משה ברסלבסקי, שהיה קשוב לשירה, תובע ומצפה לה – ולא זכה;

לחברים סופרים שנסתייעתי בעצתם: דב סדן, א. סוצקבר, מלך ראוויטש ועוד;

לעובדי בית-הספרים הלאומי בירושלים, מחלקת ההשאלה, על האדיבות; לדפוס ‘מסדה’, עובדיו ואנשי הנהלתו שטרחו עמנו בנפש חפצה והקפידו על נוי ההדפסה;

לח' אהרן מאירוביץ, ששקד על נקיון ההגהה ויגע עמי בהבאת הספר לדפוס.

יישר כוחם וחילם לשירה!

מ. ב.