נאום באסיפת-עם ב"תיאטרון החדש",

ווארשה, תשעה באב תרצ"ח (12 ביולי 1938)

ז’בוטינסקי ביקר בפולין בקיץ 1938, עם דמדומי תכנית החלוקה (לפני קבורתה הרשמית על-ידי ועדת ווּדהאֶד) ובעצם ימי הפולמוס החריף על ה"הבלגה" ועל "שבירתה.

ברוכים תהיו לי מקרב לבי, יהודים יקרים, אחי ואחיותי, ילדי האהובים!

בשעה קשה זו לא אייגע אתכם בתאור מפורט של מצוּקת היהודים בעולם – גם בלעדי מכירים אתם אותה למדי. וצריכים אנו להזדעזע לאו דווקא מן המקרים הבודדים של אכזריות ועינוּיים, שעליהם מספּרים העתונים. את תשומת-לבנו הראשית צריכים אנו להפנות דווקא כלפי המציאות הפּרוֹזאית של חיי יום יום.

רושם חזק ומזעזע עשו על העולם – עלינו היהודים, ועל הלא-יהודים – במיוחד במקרים כמו אותם, למשל, שתוארו בעתונות לפני שבועות אחדים. אֵלוּ היו ידיעות סנסאַציונייות לפי טיבן. למשל, הידיעה כיצד הכריחו כמה נשים בווינה לשטוף את המדרכות. אבל, מקרה זה כשהוא לעצמו אולי אינו נורא כל-כך. שהרי ישנן הרבה נשים עניות, השוטפות מדרכות כל ימי חייהן. וכן המקרה ב-40 נשים וגברים שהשלטונות הנאַציים הטילוּם על אי אחד בתוך נהר הדאַנוֹבּה וגלי הנהר מתקרבים והולכים אליו ומאיימים להציפו ולהטביעו. הנשים והגברים צעקו ובכו, הם קראו לעזרה – אך שום עזרה לא באה, לא מעברה של צ’כיה ולא מעבר הוּנגריה, הגובלת באותו מקום עם אוסטריה. מקרה זה מעורר רחמנוּת רבּה בכל העולם ועורר בנשמתנו הרבה זעם וצער. אבל, יתכן כי במרוצת הזמן, בעוד חודש או שנים, יעלמו שם מאורעות סנסאַציוניים כגון אלה ותשאר המציאוּת היומיומית, שמהוּתה בכך: עם שלם נרדף על צואר והסכּוּי הנשקף לו הוא לשטוף רצפות או להיות מושלך על גבי "שובר גלים ", שנחשולים קמים עליו להציפו ולהטביעו. וזהוּ העיקר. המדוּבּר הוא לא ביהדות אוסטריה ולא ביהדות גרמניה – המדוּבּר הוא במחצה, ואולי בשלושה רבעים, ואולי בחלק יותר גדול, של העם היהודי כולו.

אבל, על כל זה איני צריך להאריך את הדבּוּר לפניכם. בזמן שכזה מהרהר אני בתופעה ששמה – נדר. הרבה אוּמוֹת יש בהן אמונה משיחית, האמונה כי אֵי-שם בקרב העם מסתתר המושיע, אשר קום יקום בשעה שתבוא על העם צר גדולה, או בשעה שהעם יעמוד לפני תופעה רוממה ויפה. לפני זמן-מה נוכחנו כי העם היהודי עמד מול תופעה רוממה ונשגבה – בן-יוסף – שעמים רבים מקנאים בנו בעבורו. אבל, הנדר גופו נשכח, אותו לא קיימו. העם לא קם. איפה היא ההתקוממות? איפה היא ההתגעשות? איפה הוא שרירה המוצק של האומה, שבו נתָּקל? כלום מורגש עכשיו, כי היהדות מחשלת מתוך מן-המיצר שלה את הברזל לשם שחרוּרה? לא, זה איננו מורגש. רואים אנו ביהדות אוזל-יד, אָבדן-עצות, ואין מצפּים עוד אפילו לנס.

אין מצפּים עוד אפילו לחלוקה. אני, למשל, אינני מאמין בחלוקה. אמרתי לכם אשתקד – לא דוּבּים ולא יער, וגם עכשיו אומר אני אותו דבר. כשם שיודע אני, כי מחר הוא יום ב' ואין שום מקום לויכוח על כך, בדיוּק כך יודע אני כי החלוקה לא תצא לפועל. אבל, הן ישנם גם כאלה, האומרים שמאמינים הם כי החלוקה תבוא. היכן הוא איפוא ששונם, היכן התלהבותם? אשתקד, כשחזרתי מאַפריקה הדרומית, סבור הייתי כי אמצא את היהדות באירופה, ובעיקר אצלכם, בפולין, מפולגת לשני מחנות: חלק אחד שרוי בצער רב ובחרון מחמת התכנית לחלק את ארצו; והחלק האחר שרוי בשמחה גדולה על שעומדים להקים מדינה יהודית. סבור הייתי, כי המחנה האחד יהיה שקוע באֵבל כבד והמחנה האחר יהא רוקד בראש חוצות. אבל, לא מצאתי לא זה ולא זה. שמא אבדה ליהודים הסגולה לחוש שמחה או צער? שמא אבד ליהודים הכשרון להרגיש בכל עומק השמחה למראה הגאולה הקרובה של מדינה עצמאית וגם למצוא בטוי לרגש שמחה זו? או, שמא לא מצאתי שמחה וששון שכאלו, מפני שאפילו האומרים כי מאמינים הם בחלוקה, גם בנשמתם קיים אותו בטחון, “לא דוּבּים ולא יער”, ולכן מה זו עושה לשׂישׂ ולרקוד?

על כל פנים, חיים אנו בזמן כשבטל כוח כל הנדרים, גם הנדרים שאחרים נדרו לנו, גם הנדרים שנדרנו בעצמנו. והרי תקופה זו תקופה הרת-עולם. אבל, העם שוקע באין-שום-נדרים. ואף אחד איננו מרגיש בקרבו את החוב לקיים את נדרו.

לכן, יכול אדם כמוני, שבכל שנה ושנה אני בא אליכם ומזהיר אתכם מפני אשליות ושטויות, וקורא אתכם שתלכו בדרך מסוימת – יכול אדם שכזה לשאול את עצמו, אם אין כל טרחתו לשוא, כי איננו עומד לפני עם המקיים את נדרו, לפני עם המרגיש ולוחם.

אבל, בואו ונסקור את אלה הנדרים שהופרו ולא קוימו.

אנגליה: הם, האנגלים, אינם מכחישים כלל שנדרו נדר לעם-ישראל. הועדה של פּיל אף הדגישה ואישרה כי היה זה נדר גדול, כי בהצהרת-באַלפוּר היה משום נדר לסייע לעם-ישראל לבנות לו מדינה עצמאית. כי מדינה זו צריכה להקיף את הארץ במלוא גבולותיה ההיסטוריים, משני עברי הירדן. זה היה טעמו ותכנו של הנדר. ועכשיו? יושב אני בלונדון ומסתכל בהם באנגלים. רחמנות היא לראותם. הם הכניסו את עצמם לתוך מבוא סתום ושוב אינם יכולים לצאת ממנו.

הסתכלו-נא יחד עמי, כיצד הם נראים עם נדרם המופר. קודם כל, הרי צריכים הם לשים קץ לטירוֹר ולהשכין שקט בארץ. הרי אנגליה היא קיסרות כל-כך גדולה ואדירה, וארץ- ישראל היא ארץ כל-כך קטנה. והטירוריסטים הרי הם, סוף סוף, מועטים באופן יחסי. לפי הידיעות שבידי אין מספרם אלא כ-400 איש (מכל מקום, כזה היה עד מארס האחרון). לפי הידיעות הרשמיות של הממשלה – אשר כוונתן להוכיח לעולם, כי בארץ-ישראל עומד בפניה כוח חזק, שקשה להכניעו – מונים גדודי הטירוריסטים קצת יותר מ-1000 איש. מוטב איפוא, גם אני אקבל את המספר הזה. ומה בכך? כלום אין לאֵל ידה של הקיסרות הבריטית להתגבר עליהם? והתשובה היא זו: לא! הם, האנגלים אינם יכולים להתגבר עליהם, כי שוב אין מכבדים אותם.

מה זאת אומרת: אין מכבדים אותם? אדגים לכם זאת בזכרון מימי נעורי, כשהייתי תלמיד. בבית-הספר היו לנו בכתה שני מורים – האחד מורה למתמאטיקה והאחד מורה ללאַטינית. בידי שניהם היו אותם האמצעים להשפיע ולהעניש. שניהם יכלו לבוא אל המנהל, או אל מועצת-המורים, ולהתאונן על תלמיד ולדרוש שיגורש מבית-הספר בתוספת “כרטיס-של-זאב” ¹– ועל-ידי כך להרסו, כי על סמך תעודה שכזאת לא היה מתקבל בשום בית-ספר אחר. אבל למעשה שררו בכתה אצל המורה הראשון שקט ומנוחה, באשר פחדו מפניו והיו רוחשים לו כבוד. ואצל המורה השני היה בכתה תמיד כמו יריד, המולה, והתלמידים היו משתוללים לעיניו. מדוע? משום שהמורה הראשון היה מכובד, והשני לא. כדי להשכין שקט וסדר בארץ כארץ-ישראל – אין זו שאלה של צבא כבד ורב. האנגלים הם אומה גדולה ואדירה – אבל, אין ביכולתם להשתלט על הטירוֹר הערבי ולהשכין שקט בארץ מפני שחדלו לכבדם – ועלינו להתחשב בכך. האנגלים אינם יודעים להשליט סדר ושקט בכבישים ובדרכים שבארץ-ישראל, בה בשעה שבתוך הישובים העבריים שורר סדר ושקט כמעט תמיד ובכל מקום. כי בתוך המושבות ובערים העבריות נמצאת השמירה בידי היהודים עצמם, והערבים יודעים זאת, מתחשבים בכך – ואינם מתגרים. אבל, בדרכי-המלך נמצאת השמירה בידי האנגלים – ושם אין בטחון, ושם מצב של סכנה. בהרים נמצאת השמירה בידי האנגלים – והטירוריסטים מזנבים אחריהם, והאנגלים נראים שם מאוד עלובים עם צבאם, עם אוירוניהם ועם כל כלי-המלחמה שלהם: צוחקים להם, לועגים להם. אבל, לקיים את הסדר באמת אינם יכולים. ואולי צריכים הם בכלל לצאת מארץ-ישראל, אם היהודים והערבים מתקוטטים והאנגלים אין בידם שום יכולת להשתלט על המצב? ואמנם, – ישנם לורדים כאלה, השולחים אל ה"טיימס" מכתבים ברוח זו, שאנגליה צריכה באמת לצאת מאותו מקום ארור ועל-ידי כך תפרוק מעל שכמה את העול הכבד. אבל, בשעה שנפגשים כמה מדינאים אנגליים ומנסים לעיין ברעיון זה של יציאה – תיכף רואים הם שאי אפשר לצאת, רואים הם בחוש, שאפילו בעולם של עכשיו אי אפשר לקום סתם כך, לפתע פתאום, ולצאת מארץ-ישראל ולעזוב את היהודים עם הערבים אלה מול אלה – בפרט לאחר שהאנגלים הבטיחו הבטחה חגיגית לסייע לעם-ישראל ליצור לו את ביתו הלאומי.

והנה צפה ועולה אצל האנגלים מחשבה שניה, כיצד להפטר מצרותיהם בארץ-ישראל: להכריז כי רעיוֹן הבית הלאומי היהודי כבר הוגשם, כבר ישנם בארץ-ישראל למעלה מ-400 אלף יהודים, וליהודים אלה יש ישוּבים משלהם ומשק משלהם ותעשיה משלהם ותרבות משלהם, – וזהו איפוא הבית הלאומי. וכשבא צמד אנגלים ומנסה לעיין ב"פתרון" זה, רואים הם, כי גם הוא אינו פתרון. הועדה המלכותית קבעה בבירור ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מה שהבטיחו ליהודים כולל בתוכו לא רעיון של מיעוט יהודי בארץ-ישראל, אלא רעיון של רוב יהודי. הווי אומר, שאי אפשר לקבל גם את המוצא הזה והאנגלי מתרוצץ מצד אל צד ומבקש עצה ומענה את מוחו: כיצד, בכל זאת, להחלץ ממצב קשה זה, שבו אנו שרויים?

והנה המציאו את תכנית החלוקה: היות וישנם בארץ-ישראל יהודים וערבים, והם מתקוטטים, הרי הדרך הטובה ביותר היא להבדיל את השטח היהודי ולעשותו מדינה יהודית ולהבדיל את השטח הערבי ולעשותו מדינה ערבית. כמעשי ילדים פתאים, כן עושים אתם, האנגלים! קודם כל, הסתכלו-נא בגיאוֹגראַפיה של הארץ, לפני שתבואו להציע תכנית. הרי מחוץ לתל-אביב ויפו, אשר ביניהן עובר קו-תחום, כמו בין שטחים זרים, אין בארץ שום שטח אשר הוא כולו יהודי או כולו ערבי. הרי בכל השטחים יושבים אוכלוסים מעורבים, קצתם יהודים וקצתם ערבים. תכנית שכזו, לחלק את הארץ, אפשר להציע רק לעם המקדים “נעשה” ל"נשמע" כמו העם האנגלי: תחילה הם אומרים מלה – ורק אחר כך נמלכים בדעתם: מהו בעצם פרושה ותכנה של המלה שכבר נאמרה. וכן עתה, לאחר שממשלת אנגליה כבר העלתה את תכנית-החלוקה ואף קבלה על עצמה לתמוך בה, עתה נגשה לחקור את הגיאוגראַפיה של ארץ-ישראל. וכל פעם שמגיעה מארץ-ישראל ידיעה כי זרקו שם פצצה, מחפשים במפה את המקום אשר שם הפצצה נזרקה ונועצים בו סיכה צבעונית. מה הוכיחה איפוא אותה חקירה גיאוגראַפית? היא הוכיחה שכל הפצצות נזרקות או בשטח שלפי תכנית-פּיל הוקצה להיות בחלקה של המדינה היהודית, או בשטחו של המסדרון הבריטי. ועכשיו שואלים האנגלים את עצמם: איזה מין חלוקה היא זו וכיצד היא אפשרית? כיצד נוכל לבוא את חבר-הלאומים ולהציע לפניו תכנית שכזאת? מה נאמר לו? אנחנו, אמנם, לא יכולנו להשכין סדר בשטח זה – אבל היהודים יצליחו בכך. בנו לא היו נוהגים כבוד, אבל ביהודים ינהגו כבוד – בהם, ובצבאם ובמשטרם. או, שמא נאמר: לא יכולנו לשים קץ לטרוֹר ולהשכין סדר בשטח הזה, מפני שלא חפצנו להשתמש באמצעים חמוּרים, כדי שלא להטביע את האוכלוסים הערבים בדם – אבל, מניחים אנו מלאכה זו ליהודים שיעשוה? זאת אומרת: היהודים, בכוח המדיני שינתן להם על השטח הזה, הם יצטרכו להטביע בדם אוכלוסיה ערבית של 300 אלף נפש. והרי כל תכנית החלוקה לא הוצעה אלא כפתרון לשאלת הבטחון בארץ-ישראל, בתורת אמצעי להשקטת הארץ. כיצד איפוא יתכן להציע עכשיו דברים שכאלה, אשר הם ממש היפּוּכן של הכוונות המקוריות?

והאנגלים מוסיפים לענות את מוחם ואינם מוצאים עצה. אולם, מה יהיה בסופה של תכנית החלוקה? אני אומר לכם, מה יהיה בסופה. מה שהיה בסופו של אותו בחור, שהתפאר כי יטפס על מגדל גבוה ומשם יקפוץ ארצה. אמת ויציב, הוא טיפס ועלה עד לראש הגג – ושם נשאר עומד. שאלוּהוּ: למה אינך קופץ? – והוא ענה: מי מדבּר עכשיו על קפיצה – שובר אני את ראשי כיצד לזחול למטה. (צחוק באולם).

ואני אומר לכם: נדר זה שנדרה אותו אנגליה לעם-ישראל בהצהרת באַלפוּר, אין ממנו שום מוצא, ולא עיקוף ולא קפנדריה – יש רק דרך אחת ויחידה: לקיים את הנדר בכנוּת וביוֹשר.

אבל, את האמת יש לומר: בהפרת הנדר מצדה של אנגליה יש לזקוף חלק גדול מן האשמה על חשבון העובדה, שהם נגררים אחרי יועציהם היהודים. ואותם בעלי-העצות היהודים רואים את תפקידם העיקרי בכך: לוותּר לשוּתּף האנגלי ויתּוּרים על גבי ויתּוּרים – על חשבונו של עם-ישראל. מדי פעם באים הם אל האנגלים ובפיהם הצעה חדשה: הרי יש כאן לפניכם מוצא, והרי כאן לפניכם עיקוּף, והרי קפנדריה – מדינה דוּ-לאומית, הבלגה, חלוקה – העיקר הוא ויתּוּרים חדשים בכל פעם. וכל זמן שהאנגלים יוסיפו להגרר אחרי היועצים הללו, גם יוסיפו להיות שרוּיים במצבם העלוב כמו עכשיו: בלי פרסטיז’ה, בלי כבוד, חוּכא וטלוּלא בעיני הבריות. כמות שהם עומדים עכשיו. ובשעה שאמרתי להם: מוטב שתתלו עצמכם משתתלו פאַטריוֹט יהודי, מרכינים הם את ראשם ובכל זאת תולים את הטוב שבבחורי ישראל.

והרי עוד פרק מהפרת נדרה של אנגליה: אֶויאַן.

הנה יושב בניו-יורק איש בעל נפש גדולה ומוח בהיר ושמו – רוזבלט. רואה הוא את מצבה של היהדות בעולם ואומר לעצמו: אוסטריה היא לא הסוף, אלא ההתחלה לצרת היהודים כשם שגרמניה לא היתה אלא התחלה. לפיכך, יש לבקש פתרון שלם ורדיקאַלי לבעיה כאוּבה זו. אם אחת הארצות תפתח את שעריה לכניסת עוד 20 אלף מהגרים יהודים בשנה, הרי בכך המצב לא יוטב, אלא דווקא להפך, יורע עוד יותר. אבל, מכיון שישנו עם-ישראל וישנה ארץ-ישראל, הרי ודאי קיים ביניהם איזה קשר, אשר בו כלול הפתרון הרצוי. והוא פקד לכנס באֶויאַן ועידה בינלאוּמית.

והנה יושבים באנגליה ושוברים את ראשם, כיצד להכריח ועידה זו, ראשית, שלא תטפל אלא רק בשאלת הפליטים האוסטריים, ושנית, שהשם ארץ-ישראל לא ייזכר ולא ייפקד בועידה. מה עשתה איפוא אנגליה כדי להשיג דבר זה? ישנו בממשלה הבריטית, המונה 85 חברים, רק איש אחד בלבד הידוע בנטיותיו וברגשותיו האנטישמיים, רק אחד בלבד הידוע במגמתו האנטי-ציונית. האחד הזה הוא לורד וינטרטון. כל השאר הם, לכל הפחות מן השפה ולחוץ ובאופן רשמי – ידידי-היהודים וידידי-הציונים. והנה, דווקא את האנטישמי היחיד שלה שולחת הממשלה הבריטית לייצג את הקיסרות בועידת אֶויאַן. ושנית, מתנה אנגליה תנאי-קודם להשתתּפוּתה בועידה שיניחו לה להיות בועידה בראש המדבּרים. ואם לאו – בכלל לא תבוא לאֶויאַן. והלורד וינטרטון בא איפוא אל אֶויאַן והפך שם את הכל לחוּכא וטלוּלא, לא בלבד את הועידה, אלא גם את הקיסרות שלו.

אבל ישנה עוד סיבה לכשלונה של אֶויאַן: העדרה של נציגוּת מוסכמת אחת בשם עם-ישראל. אין כיום שום ארגון המייצג את היהדות העולמית. גם לא ההסתדרות הציונית הישנה. הן ברי, כי ארגון המונה קרוב לחצי מיליון חברים ותומכים, כמו ההסתדרות הציונית הישנה, אין בו כדי לייצג עם של 16 מיליון נפש. והוא הדין גם בכל שאר הארגונים היהודיים. ואמנם באו אל אֶויאַן 22 נציגויות יהודיות. ובשעה שרצו באֶויַאן לשמוע את השקפתם של היהודים, כינסו את כל 22 הנציגויות היהודיות, עשו מהן דייסה אחת, ונתנו לכל אחת זמן של 5 דקות להסביר את ההשקפה המיוחדת של הסתדרותה. האם זה מצב? האם ראוי עם-ישראל שיופיע בעולם בצורה כזאת? אילו באה נציגות אחת של העם היהודי בעולם והיתה משמיעה את קול הזעקה הגדולה והאדירה של הרעב היהודי להגירה, יתכן שהכל היה הולך בדרך אחרת וּועידת אֶויאַן היתה מסתיימת בתוצאות אחרות. אבל, נציגות שכזו לא היתה בנמצא. זעקה אדירה זו לא הושמעה ודווקא להפך: הושמעו כל מיני קריאות, וכל אחת מהן סתרה את חברתה. אחדים דברו רק על מצב הפליטים האוסטריים ואחרים דיברו על אפשרויות ההגירה לבּוֹליביה. נורמאַן בנטויץ' והלורד סמוּאל, המייצגים את השקפתם של היהודים המתבוללים, טענו כי יש להסתפּק בהסתננוּת לכמה ארצות ואת תכניות ההתישבות הגדולות אסור בכלל להביא בחשבון. וגם הם נחשבו לנציגים. וכך נכשלה בראשיתה תכניתו האנושית של רוזבלט להעלות את הבעיה היהודית על סדר יומו של העולם ולהפוך את בעיתה של ארץ-ישראל מדו-שיח אַנגלי-יהודי לתזמורת בינלאומית. ורעיונו של רוזבלט נכשל באשמתה של אנגליה ובאשמת היהודים.

ובקשר לזה עלי עוד להתעכב על צד אחר של הבעיה אשר שמה: נציגות יהודית.

אני צריך לחזור כאן על הבקורת כלפי ההסתדרות הציונית הישנה וכלפי הסוכנות היהודית. כבר השמעתי אותה לפניכם פעמים אחדות בשנים האחרונות. הכל מכירים כבר את הבקורת שלי, אפילו מתנגדי הנכבדים. אבל, ברצוני להדגיש, כי עכשיו המצב הרבה יותר רציני וטראַגי מאשר בשנים הקודמות. עכשיו חיים אנו בשעה שכל עם-ישראל צריך להיות מאוחד ולתבוע מאת השוּתּף האנגלי – שיקיים את נדרו במילוּאוֹ. אך, במקום זה, רואה השוּתּף לפניו את נציגותה של הסוכנות וההסתדרות הציונית הישנה, שלא בלבד איננה תובעת ממנו לקיים את נדרו, אלא להפך, היא משיאה לו עצות, כיצד להשתמט מן הנדר בכל מיני עקיפין וקפנדריות.

ההיסטוריון שיקום בעתיד וירצה לטפל בתקופה זו שלנו ייתקל בתופעה פסיכולוגית מסוּבכה ומופרכת, שלא יוכל בשום פנים להסבירה. – התופעה הפסיכולוגית שנתגלתה, למשל, בקונגרס הציוני האחרון שבציריך. כותב ההיסטוריה שבעתיד יחזיק בידו מפה של ארץ-ישראל. מתחתיה ימצא כתוב את המשפט – לא, חלילה, מתוך התכנית הרביזיוניסטית, אלא מן הדין וחשבון של ועדת-פּיל: “הצהרת באַלפוּר היתה מכוּונת לכל שטחה של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, לשטח שגדלו 116 אלף קילומטרים ²מרובּעים”. ומכל השטח הגדול והנרחב הזה מבקשים להם הציונים, מנהיגיהם, הקונגרס שלהם שיתנו להם לא יותר מ-4 למאה, ובזה הם יהיו מרוצים ומאושרים. בלתי-מובן!

והדבר השני שאין להבינו:

בהקדמה למאַנדאַט הבריטי על ארץ-ישראל מודגשת העובדה, שקיים קשר היסטורי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל. וההיסטוריון שירצה לדעת מה טיבו של הקשר הזה, יקח, כמובן, את התנ"ך בידו וידפדף בו. הוא ימצא שם את אברהם אבינו. איזהו המקום בארצנו הקשור עם אברהם אבינו? – חברון. אבל הקונגרס הציוני בציריך מסכים לוותּר על חברון. הוא מדפדף הלאה: גדעון. בשמו של השופט הזה קשורה העיר שכם. אבל, הציונים מוכנים לוותּר על המקומות הללו. בשמו של השופט והמצביא יפתח קשורה ארץ גלעד, אבל הציונים מוכנים לוותּר גם על הגלעד. שלא לדבר על עיר הקודש ירושלים. השם התנ"כי היחיד, שאולי עוד יש מי שזוכרו והוא נמצא בשטח המדינה היהודית המוצעת, הוא – עכו. את כל שאריתה של ארץ-ישראל, כל מה שרוח התנ"ך עוד שמור בקרבו, מוכנים הציונים למסור לערבים. וכל זה למען החלוקה.

אבל, למה בעצם מכנים את זאת: חלוקה? אם יש לי 25 זהובים ונוטלים ממני 24 – כלום חלוקה היא זו או גזל? הדבר שועדת-פּיל הציעתוּ והציונים מסכימים לו בהתלהבות רבה כל כך, אין זו בכלל חלוקה, אלא זו מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל, מחוץ ל-4 אחוזים ממנה.

לא, ההיסטוריון שבעתיד לא יוכל לתפוס את הפסיכולוגיה של האסיפה בציריך. תארו-נא לעצמכם: עם שלם יושב באי שנחשולים קמים עליו להציפו – או לא באי, אלא בספינה נטרפת בים. תקוותם היחידה של האנשים הנמצאים בספינה הן 25 סירות-ההצלה. אם ישתמשו באותן 25 הסירות יתכן שיצליחו להנצל ולהגיע ליבשה. ואז קמים הנוסעים ואומרים, שמוכנים הם לוותר על 24 סירות, בתנאי שאת הסירה ה-25 יצבעו בצבע כחול-לבן ויכתבו על גבה: מדינת-יהודים. פסיכולוגיה זאת אי-אפשר להבין!

אבל, את ההסבר לתופעה זו נתן מנהיגה הראשי של ההסתדרות הציונית הישנה ושל חובבי החלוקה. הוא אמר: מעונינים אנחנו להציל רק שריד של עם-ישראל, רק חלק קטן ונבחר ממנו – את הנוער. כל שאר חלקי עמנו אינם אלא אבק כלכלי ומוסרי, גורלם כבר נחרץ ואין להם תקוה לשום תקומה. כל אלה היהודים שמחוץ לשריד לא ימלטו מגורלם. אלה הם דברים גלויים! אלה דברים האמורים בכנוּת וביושר! מתוך כך תוכלו להבין, כיצד אפשר לוותר על 24 סירות-הצלה ולהסתפק באחת הצבועה כחול לבן ועליה מתנוסס השם “מדינה יהודית”. יהודים! להווי ידוע לכם, כי רק יחידי סגולה מביניכם יוכלו להנצל, אבל אנו כולנו, כולכם, אינכם אלא אבק – מוסרי וכלכלי. ולמה אומר אני לכם כל זאת ומבזבז על כך את זמנכם ואת תשומת לבכם בשעה שאיני מאמין בהגשמת החלוקה, בשעה שבטוח אני כי לא תצא לפועל? אומר אני לכם את זאת, מפני שהתכנית באמת תיעלם, אבל תשאר בעולם הגדול ההכּרה, כי היהודים מוכנים לוותּר על 96 למאה מארצם. ההכרה כי המנהיגים הציוניים חושבים רק על גאולת עשירית אחת מעם-ישראל, ואת תשע העשיריות הנותרות רואים הם כאבק, וגם את בניהם רק כאבק – הכרה זו תשאר.

וכל הועידות הבינלאומיות שיתכנסו אחרי אֶויאַן, כולן יזכרו את החלטתה של האסיפה הציונית בציריך. ועוד דבר אחד יזכרו: בשעה שרוזבלט זימן ועידה בינלאומית וסבוּר היה כי מצד עם-ישראל תבוא זעקה אדירה ומאוחדת: תנו לנו את ארץ-ישראל! – אז הוברר, שנציגי היהודים והציונים כלל אינם רוצים את כל ארץ-ישראל, כלל אינם תובעים את כל ארץ-ישראל, והרי זה סימן שהדבר אינו נורא כל כך, כפי שרוזבלט היה סבור, שהטראַגדיה איננה גדולה כל כך. עמדתם זו של המנהיגים הציוניים מזכירה לי את יחסו של הדוד העשיר, היושב לו בלונדון ושואל את עצמו: “מפני מה לא תוכל משפחתי העניה אי-שם בוואַרשה לדוּר בתוך חדר אחד? ומפני מה לא יוכלו לדור בחדר אחד שתי משפחות? הרי היהודים הם כל כך זריזים ומוכשרים, הם מסוגלים לכל דבר, הם כבר ימצאו עצה”. ואותן מחמאות עצמן משמיעים עתה המנהיגים הציוניים של ההסתדרות הציונית הישנה כלפי היהדות העניה, המעוּנה, שבארצות הגולה: אמנם, גויים לא יוכלו לחיות על פני קילומטר מרובע אלא במספר מסויים, גויים יוכלו לחיות על פני קילומטר מרובע 70, 100, 150 – הכל לפי הַאקלים ולפי שאר התנאים, למשל האוצרות הטבעיים שבארץ – אבל, בשביל היהודים אין קיימים שום חוקים, בכשרונם ההתישבותי הם כבר ידעו למצוא עצה ובכל קילומטר מרובע הם יְיַשבו מאות נפשות. בהצצה שטחית נשמע הדבר כמחמאה. אך, אליבּא דאמת, תכנה ומשמעה של המחמאה זהו: אין העם היהודי אלא אבק-אדם. כמו אבק יצררו את קצתכם שם, כמו אבק יניחו את רוּבּכם כאן, וכמו אבק תירמסו ותישמדו מן העולם. כן, יהודים יקרים שלי, תכנית החלוקה תיעלם באמת, אבל תשאר נכוֹנוּתם והסכמתם של היהודים לחיות ב"תחום-מושב, זאת אומרת הסכמתם לכך, שברוב שטחה של ארץ-ישראל אסור יהיה ליהודים להתישב ולדוּר, כמות שאסור היה לפנים ברוסיה הצאַרית.

ועוד דבר אחד ישאר בהכרתו של העולם: הבלגה. הרושם ישאר בעולם יהיה זה: אם לנוכח שפיכות-הדמים, הרציחות, הגזלות, פוקעת סבלנותו של יהודי והוא שובר את ההבלגה – אז מכתים אותו עמו כבוגד. רושם זה ישאר אצל הלא-יהודים. אבל אתם, היודעים אתם מה פרושה של ההבלגה?

הרשו-נא לי, קודם כל, למסור לכם מה יחסי לשאלה של שבירת-ההבלגה: אם שואלים אתכם, מי שבר את הבלגה, מי עשה מעשה פלוני או אלמוני, ענו כי אין זה עסקכם. אתם אינכם מרגלי-משטרה ואין אתם מחויבים לדעת מי עשה את זאת. כל יהודי, אם רק אדם הגון הוא, חייב לענות על שאלה זו כך ורק כך.

אבל, עכשיו לעצם-השאלה: בארץ-ישראל שבירת ההבלגה היא דבר הכרחי. הכרחי!

שנית: ישנו חוק האומר, כי אסור לגנוב מחברך לחם, אפילו חברך זה עשיר ואתה עני. אבל, כשיש רעב בארץ, ואדם אומלל רץ וחוטף ממך ככר לחם להחיות את נפשו – אמנם כן, בספר-החוקים כתוב לאמור שהוא אשם, אבל שופט ישר יאמר: “אינו אשם”. ישנם בספר-החוקים חוקים מרובים, אבל ישנן מסיבות שבהן אין תוקף לחוקים הללו בצורתם המאובּנת. באספת אזכרה לזכרו של בן-יוסף אמר הקולונל וודג’ווּד, כי אם הרג שוואַרצבּאַרט את פטלוּרה, הרי לפי כתבוֹ של החוק הצרפתי הוא פושע. אבל השופטים שבצרפת ענו, למרות החוק הכתוב: “אינו אשם”, ושחררו את שוואַרצבאַרט. יש מקרים, כאשר השופט אלוקים לבדו ומצפונו הוא הפוסק והמכריע ולא החוקים שבכתב. ואומר אני לכם, כי המצפון העליון, הצדק האלוֹקי, עונה על שאלת שבירת-ההבלגה – "איננו אשם ". ואם ישנו כאן באולם, או באיזה מקום אחר, יהודי החושב ואומר כי – להפך – אשם הוא – הרי יהודי זה פושע ארור! (מחיאות כפּים סואנות). ראשים אתם לחשוב בלבכם ככל אשר תרצו. אבל, בשעה שנוגעים בשאלה זו, חייבים אתם לקום כאיש אחד ולקרוא בקול רם: איננו אשם! כי אם לאו יכתימוכם כבוגדים שפלים לפני ההיסטוריה היהודית. (כל הקהל קם על רגליו ועורך לנואם תשואות סוערות הנמשכות דקות אחדות).

ועכשיו אומר לכם, מה פרושה של הבלגה:

לעיתים קרובות צריך יהודי, לרגל עסקיו, לנסוע ממושבה למושבה. ובכל פעם כשהוא נוסע מתרחש דבר-מה בדרך. יורים, מתנפלים. היהודי אמיץ וגבור פעם אחת, פעמים אחדות, אבל סוף כל סוף שואל הוא את עצמו, אם כדאי לסכּן את חייו בנסיעות חדשות. אצלו בתל-אביב, או אצלו במושבתו, או אצלו בשכונה היהודית בירושלים. בטוח הוא בחייו. אבל, מחוץ לתחומי עירו, או שכונתו, נשקפת לו סכנת-נפשות. ביחוד רועדת אשתו ומתחננת אליו שלא יסע עוד, שיסתפק בשיחה טלפונית עם אותה מושבה, שיש לו שם ענינים. אבל, אַל נא יסע ואַל נא יהיה גבור. וכך מתחילה להווצר אצלו הפסיכולוגיה של העכבר המבוהל.

כיצד נעשית נסיעה זו בדרך-המלך, בכביש, בארץ-ישראל? אי-אפשר לנסוע בשעה שרוצים וכיצד שרוצים, אלא צריכים להמתין עד אשר מתכנסות כעשר מכוניות ואז נוסעות כולן יחדיו תחת משמר שוטרים וחיילים אנגליים. משמר מלפניהן ומשמר מאחוריהן. דרך-הרבים, “דרך המלך”, אשר זה משמעה שתהיה רחבה ופתוחה וחפשית לכל איש ואיש, ליהודי בביתו הלאומי איננה חפשית, אלא חסומה. אסור להם ליהודים להיראות בכבישי ארץ-ישראל – אבל הערבי מרגיש את עצמו בתל-אביב כמו בביתו. משכים הוא בבוקר ובא לתל-אביב ודופק על פתחו של יהודי ואומר לו: “בוקר טוב, הנה הבאתי קצת ירקות”. – ולא כלום. הוא איננו פוחד, שמא יפגעו בו לרעה. והאדונים הערבים, ונשותיהם עמהם, נוסעים להם בדרכי-הארץ בחופש גמור ובבטחה שלמה (סלחו נא לי שאמרתי, כי נוסעים הם עם נשותיהם, כי המנהג אצלם הוא, שהאיש רוכב על החמור ואשתו הולכת אחריו ברגל). הם בטוחים לגמרי ואינם חוששים כל עיקר. המגפה לא פגעה אלא בחלק אחד של האוכלוסיה.

עד מתי יוכל מצב זה להמשך? עד אין סוף. כי במסיבות כאלו, מדוע יחדלו הליסטים הערביים מפעולותיהם? אתם קוראים להם ליסטים, אבל הם קוראים לעצמם צבא השחרור הלאומי. בעיני בני-עמם נחשבים הם לגבורים, זורקים להם פרחים, הנשים מחייכות לקראתם ומסתכלות בהם בהערצה מן ההרמונות שלהן. בכל מקום שהם מופיעים פוגשים אותם בתשואות ובהתלהבות. צעירים הם, הם מלאו כרסם בספרות-מלחמה רומנטית. וכל טירוריסט רואה את עצמו כאחד מגבורי אותם הרומנים שקרא. נכנס הוא למסעדה יהודית ומרגיש הוא, כי המלצר המשרת אותו יודע מי הוא – אבל, הערבי יודע כי אין לו ממה לפחוד. למסור אותו לשלטונות לא יוכל, שהרי אין בידו שום הוכחות. והוא עצמו גם כן לא יפגע בו – שהרי הוא יהודי, והיהודים עסוקים בעריכת “הבלגה”.

רק לפני שתי שנים היו חיים בעיר העתיקה בירושלים 7 אלפים יהודים. 5 אלפים מהם העבירו משם, מפני מורא הערבים. ובשעה שאנו באים וקובלים על הממשלה, למה היא עושה ככה, עונים לנו: “מה אתם רוצים? הרי אנו רק נותנים אישור למצב הקיים. הרי היהודים עצמם נוהגים כעכברים בהולים, הבורחים ונחבאים כל אחד בפינתו. למה איפוא לא נאחז באמצעי-בטחון ולא נוציא משם את היהודים הפחדנים? הרי בין כך ובין כך חוששים הם לצאת אל הרחוב. הרי גם בלאו הכי יראים הם ללכת להתפלל אצל הכותל המערבי. הרי גם בלאו הכי נחבאים הם בראותם ערבי”.

והנה שלחנו אנו, הרביזיוניסטים, אל העיר העתיקה את פלוגת-הכותל – כמה עשרות נוער, בחורים ובחורות, והם הכניסו לעיר רוח של עידוד. הם היו מהלכים ברחובות ושרים. הם היו מובילים את היהודים להתפלל אצל הכותל המערבי. הלכה הממשלה וסגרה את מעונה של הפלוגה. אחדים מחבריה נאסרו בטענה, שהיהודים עצמם אינם זקוקים לכך. הם, היהודים, רוצים בהבלגה ויראים הם ללכת להתפלל אל הכותל, ושומרים שכאלה, כמו הבית"רים, עשויים עוד לסכן את בטחונם של היהודים הפחדנים.

וכך מתהווה אצל היהודים מצב הגרוע עוד מחלוקה. מצב אשר בו ליהודי הכל אסור ולערבי הכל מוּתּר. מצב אשר בו רשאי הצד האחד לבצע כל פשע וכל מעשה רצח, והצד האחר אסור לו להגיב. מצב אשר בו היהודי משוּל לעכבר מבוהל והערבי מרגיש את עצמו בכל מקום כבביתו. כלום זה מצב מוּסרי? תארו נא לכם מצב, אשר בו לאחד משני הצדדים הלוחמים מוּתּר להשתמש בגאזים מרעילים, ולצד האחר אסור. כלום זה מצב מוסרי? כיצד זה אינכם מבינים, כי מבין כל אויביו של שויון-הזכויות ליהודים הגרוע ביותר הוא אותו יהודי, המודה בעצמו כי באמצעים, שבהם משתמשים הערבים למלחמה כנגדנו, אסור לנו להשתמש בהם כנגדם? ראו, עוד תביאו במדיניותכם זאת ובתכסיסיכם אלה עד לידי כך, שאפילו ידידי-יהודים מובהקים כמו המפקד לוקר-לאמפסון או הקולונל וודג’ווּד גם הם ילמדו את התורה, כי הערבים – הם האדונים האמתיים של ארצנו.

לאָשרנו לא הכל מאמינים בקדושת ההבלגה, ואפילו הכותבים כי ההבלגה קדושה, אף הם אינם מאמינים בכך. עושים הם זאת מחמת דיפּלוֹמאַטיה. וכל יהודי נוטל מדי בוקר את העתון לידיו בתקוה שיקרא בו ידיעה על שבירה חדשה של קו ההבלגה. ואם יש מי שאומר לכם כי הוא בעד הבלגה – ענו נא לו, שיספר זאת לסבתא שלו.

עלי לומר לכם את האמת. כל כך הרבה פנים נוהרות וצוהלות, כל כך הרבה ארשת של קורת-רוח, כל כך הרבה ברכות “יישר-כוח” מעומק הלב והנפש לא ראיתי עוד מימי.

מה היתה תגובתם של חסידי ההבלגה על אותם המקרים הגדולים של שבירת-ההבלגה? תחילה הראו באצבע על הרביזיוניסטים: הנה הם שעשו את הדבר. אחרי כן, לאחר שנוכחו כי היהודים דווקא אוהדים את הפעולות הללו וכי דעתם נוחה משבירת ההבלגה, החלו לסגת לאחור ולטעון דבר אחר לגמרי: זאת עשו התוּרכּים, זאת עשו הגרמנים. הם אפילו החלו להגן על הרביזיוניסטים, שהם חפים מפשע כתינוק בן יומו. ואם כבר הם באים להגן על הרביזיוניסטים, משמע ששבירת-ההבלגה חביבה על היהודים עד מאד.

וכשראה הצד המבליג, כי מצבו בכל רע: ההבלגה נשברה והדבר דווקא מוצא חן בעיני היהודים – אז הם באו אלי והתּרו בי: בישוב תפרוץ מלחמת-אחים. מה פרוּשוֹ של האיום הזה? הפירוש הוא כזה: מכיוון שבארץ-ישראל יש רוב השומר על ההבלגה ויש מיעוט שאיננו שומר וּמפר אותה (מה שהם אומרים וכותבים בעתוניהם, כי אלה הם מעשי התורכּים, אין לזה שייכות לעניין, שהרי עמי להם שיחה רשמית), מוכרח יהיה איפוא הדבר להגיע לכך, שהרוב יעשה את חשבונו עם המיעוט הממרה. זאת אומרת כי ברוֹבֶה, שההגנה השמאלית רכשה אותו בעזרת כספכם, בו יהרגו את היהודים שאינם רוצים לקרוא “הידד, הבלגה!” את זאת מודיע אני לכם רשמית, כי איום ישר ורשמי שכזה נמסר לי.

ולכן מבקש אני מכם, יהודים יקרים, שתדעו ותזכרו את הדברים הללו. ואם בארץ-ישראל מצדדי הם מיעוט, בגלל שיטת-הסרטיפיקאַטים ומפני ששעריה נעולים בשבילנו, הרי בגלות, וכאן בארץ פולין, אינם כבר כלל וכלל מיעוט! ואם כבר נגזר על עם-ישראל שתפול עליו הכלימה של מלחמת-אחים, להווי ידוע לכם, שהיא לא תצטמצם בארץ-ישראל בלבד.

ומשום כך פונה אני אל כל אלה אשר בידם השפעה ואשר מחובתם לעמוד על המשמר: דאגו נא לאחוז בכל האמצעים, שהדברים לא יגיעו לכך! כי אם בכל זאת יגיעו הדברים לכך, הרי תתנהל מלחמת-אזרחים זו במלוא העולם היהודי כולו! (תשואות סוערות).

עכשיו מגיע אני לשאלת הנוער היהודי. בשאלה זו עיינתי במיוחד בקשר עם בן-יוסף. שואל אני את עצמי: כיצד מרגיש את עצמו הנוער של ה"צד שכנגד" באוֹרוֹ שלו? לא בלבד למראה החזיון הנפלא של מותו, אלא גם למראה חייו ומעשיו? הרי גם הם, הנוער של ה"צד שכנגד", לא נולדו בלי צלם-אלוקים בלב. הן היה היו גם להם אידיאלים, לפי דעתי – מסוּלפים, אבל, בכל זאת, אידיאלים גבוהים ויפים. האמן האמינו בהגשמת אידיאַל השלום. האמינו באחווה עם הערבים. הם קיווּ כי לעולם לא יצטרכו לקחת בידם רובה. האמינו בארגון משוּתּף, כשם שהאמינו גם לאידיאַל של אחדוּת-הפרולטריון ללא הבדל לאום וגזע. האמינו כי הפרולטריון בכל העמים יוֹשיט את ידו כדי להגשים במשוּתּף את האידיאַלים של שלום ואחווה. ומשום כך שונאים היו את רובה ונפשם סלדה מפני כל כלי-הזיין. הם נדרו נדר כי לעולם לא יגעו בשום נשק. בדמוּתו הנשגבה של תרומפּלדור הם הכירו רק את הפועל, את הסוציאליסט, אבל לא אבו להכּיר את המיליטאַריזם שבו. כמובן, היה כל זה מסוּלף ומגוחך, אבל זה היה, מכל מקום, עקרון, אידיאַל, נדר. ומה היה בסופכם, מתנגדי, מה עלה לעקרונות, לאידיאַלים, לנדרים שלכם? מתהלכים אתם ובידיכם רובים, נעשים אתם לגפירים, מפטפטים אתם על צבא גדול, מתפארים אתם במעשי גבורתכם, ואפילו ילדיכם כבר מחבבים ביותר את המשחק במלחמה וכל אחד מהם מתפאר ש"השכיב כך וכך ערבים". כך מתהלכים אתם היום, מעורטלים מכל אידיאַל וכל נדריכם מופרים. מה נשאר לכם עוד איפוא חוץ ממעט הכספים והרכוש?

ואנו? כלום גם אנו הפרנו את נדרינו? הבה נסקור יחדיו את מהלך הדברים.

בשנת 1934 עשינו אצלכם תעמולה למען הפטיציה, אספנו אצלכם חתימות ובתוקף הסמכוּת שמסרו לנו חתימותיכם הלכנו לז’ניבה, לטעון שם לפני ועדת המאַנדאַטים כי בהצהרת באַלפוּר הבטיחה אנגליה לעם-ישראל מדינה בעלת רוב יהודי משני עברי הירדן. חבר-הלאומים פחד לקבל פטיציה כזו והכריז שאיננה כשורה. אבל אנו לא נבהלנו כל עיקר ושוב הלכנו אל חבר-הלאומים בז’ניבה וגם אל לונדון ושוב ענו לנו: “אי-אפשר לקבל”. אבל גם מפני סרוב זה לא נבהלנו כלל ובפעם השלישית הלכנו אל חבר-הלאומים בז’ניבה והאנגלים היו אנוסים להכריז: “צר לנו מאד, והדבר מאד בלתי-נעים לנו, אבל את הפטיציה אפשר לקבל”. וּועדת-המאַנדאַטים של חבר-הלאומים טפּלה בפטיציה שלנו ובתביעה הכלולה בה: להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית.

אחר באה הועדה המלכוּתית ושום עד מעדי היהודים לא הציג לפניה את התביעה הזאת למדינה יהודית. והתוצאה מכל זה היא, שהועדה המלכוּתית והממשלה הבריטית וחבר-הלאומים והעולם כולו מדבּרים עכשיו על מדינה יהודית. ההפרנו את נדרנו בשטח זה?

אחרי-כן כינסנו את כנסית-היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה. אז נתתם בנו אֵמוּן ברוב התלהבות ובבחירות קבלנו 3/4 מליון קולות. בתוקף יפּוּי-הכוח הזה בשמכם החילונו לנהל מדיניוּת עצמאית ולשאת ולתת עם ממשלות לטובת האינטרסים של עם-ישראל. מה השגנו איפוא על-ידי פעולתנו המדינית העצמאית הזאת? בשנת 1934 עדיין היתה ארץ-ישראל מונופולין של ממשלת אנגליה גרידא. עכשיו נשבר המונופולין האנגלי הזה לגבי ארץ-ישראל. עכשיו יושבות בועידה בינלאומית 25 מדינות ומציגות לאנגליה שאלות ומתערבות בעניניה של ארץ-ישראל, ואנגליה אנוסה לענות על שאלותיהן ולהצטדק בפניהן. והריני מבטיח אתכם, כי יגיע הזמן שכל מדינות העולם ישבו יחדיו אל שולחן אחד באיזה מין אֵויאַן וכולן יתיעצו מה לעשות בה בארץ-ישראל כדי לפתור את שאלת היהודים.

כל החושבים באורח של התפתחות יצטרכו להודות כי צעדנו קדימה לקראת הגשמת הנדרים שלנו.

והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קרבנות. מהי פלוגת-הכותל? וראש-פינה של בן-יוסף מהי? בנים עניים הם לעם-ישראל והאידיאַל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם. חיים הם וסובלים בתנאיהם הקשים – זוהי אשמתכם. אבל הם? הם מקיימים את נדריהם. הבטחנו לכם לחנך דור “הדר”. כבר אמרתי פעמים רבּות מה פירושו של “הדר”. רבים מביניכם – שערם הלבין לעיני. לא אחזור על הדברים באריכוּת. כל המושגים של אצילות-הנפש, של אבּירות, של יופי נשגב – כלולים במלה זו. וראו נא את התוצאה: היה בלוּצק “יהוּדוֹן” פולני – והוא נהפך לסמל, שכל העולם מוקסם מזהרו. ואין לומר כי היה נבחר. אדרבה. הוא היה בית"רי פשוט, שאלוקים הוציאו מן השורה בעינים עצומות. אין אני ראוי לדבר אודותיו. ורק זאת אומר לכם, שהעולם הבריטי כולו הזדעזע והחל להבין מהו תכנו של המושג – “הדר”. בן-יוסף קיים את נדרו. בתא-המות שלו הוא כתב על הכותל: “למות או לכבוש את ההר”. והרי הנוסח המלא של הנדר, שכבר לא זכרתי אותו בשלמותו:

"תגר!

על כל מעצור ומיצר,

אם תעל, או תרד

בלהב במרד –

שׂא אש להצית – אין דבר!

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם ונפש

למען ההוד הנסתר:

למות, או לכבוש את ההר!"

(כל הקהל קם על רגליו ועורך לנואם תשואות סוערות הנמשכות כמה דקות).

השעה מאוחרת. לא הגדתי לכם את כל מה שהיה ברצוני להגיד. אבל, לפעמים יש רצון להעביר כמה רגעים שכאלה של תשובתכם הסוערת אל מעונה של אֵם אחת בלוּצק או אל סמטה בירושלים, או את ראש-פינה. למען יראו – כאן האם ושם הבנים-החורגים – מה מרגיש באמת הגדול שבמרכזי היהדות בגולה לגבי פעולתם, לגבי מלחמתם.

אין אני פסימיסט. לוח-זמני ברור. בעוד כמה חדשים תתפורר תכנית החלוקה בהחלט. אז יתהווה מצב-רוח חמור עד מאד. גם אצל אנגליה, גם אצל היהודים. האנגלים יתנפחו ושוב יאמרו כי עליהם לצאת מארץ-ישראל. אתם תהיו שרויים במרה שחורה. אבל, המרה השחורה תחלוף. ובעוד חדשים אחדים, זאת אומרת לראש-השנה השני, כבר ודאי ברור יהיה לאנגליה, שאין לה לא מוצא ולא עיקוף ולא קפנדריה, אלא רק דרך אחת ויחידה – לקיים את נדרה. מאחל אני לכם, שהאלוקים יתן לכם כוח לעמוד בתקופה הקשה ולהבליג על המרה השחורה, עד שתגבר באנגליה ההכרה, כי עליה לקיים את הנדר. הן שמעתם את וודג’ווּד, שמעתם את לוקר-לאמפּסוֹן. ואומר אני לכם: אנגליה היא לוקר-לאמפּסוֹן, אנגליה היא קולונל וודג’ווּד. וכאשר תגבר באנגליה ההכרה כי עליה לקיים את נדרה, הרי יחד עם זה יתעורר אצלה גם הרצון לקנות לה בקרב היהודים בעל-ברית שידבר עמהם בלשונם.

ואז תתיצב מחדש בכל חריפותה השאלה בדבר הנציגוּת היהודית. וכאן עלי לומר לכם בכל הכּנוּת: אינני רואה דרך לשלום. יודע אני, כי היהודים רוצים תמיד בשלום. רוצים הם באחדות כללית. אבל אינם מבררים לעצמם, מה זאת אומרת אחדוּת כללית. הרי אחדות כללית כזאת כבר היתה לכם. הרי באֶויאַן כבר ראיתם, מהי דמות הדבר. הרי אין זו אחדות אלא זה מין אנדרוגינוס, מין שעטנז. ואני מתנגד לשעטנז ואינני רוצה בשום אנדרוגינוס. כאן לא יוכל להיות שום שלום ולא תוכל להיות שום פשרה, כי אני, השייך לאבק-האדם, לא אוּכל להסתלק מלפעול למען הצלת אלה הנמצאים באי, שהמים עומדים להציפו. ואין גשר ביני לבין האידיאולוגיה של האבק. יכולים לגרש אותי, או שיכולים אתם לגרש אותם. אנכי לעולם לא אדבר בשפתם. ואינני רוצה שקולם ימצא אוזן קשבת אצל מישהו.

מוכרחים תהיו לומר, כי יבוא קץ למדיניות הוויתּוּרים, לאידיאולוגיה של האבק, להסתלקות התמידית מזכויותינו. כי בשיטה זו נעוצות הסכנות הגדולות ביותר. והרי לכם דוגמה אחת מני אלף: הגנראַל סמוטס, אחד מידידינו הכנים ביותר, שעזר בהרבה לחיבורה של הצהרת באַלפוּר, כתב לפני שנה, באמצעות הסיעה הציונית שבאפריקה הדרומית, מכתב חריף אל הקונגרס הציוני, ובמכתב זה הביע את דעתו הנמרצת נגד החלוקה. ועכשיו הוא אומר במסיבה אחת, כי אם מנהיגי הציונים אומרים שחלוקה טובה, למה יהיה הוא נגדה? אם להם ניחא – הרי לו על אחת כמה וכמה.

ועד מתי יוכלו הוודג’ווּדים, לוקר-לאמפּסונים, סמוטים, להחזיק מעמד ולהגן על טובת האידיאַלים שלכם, בשעה שמנהיגיכם משפילים אותם? לפיכך אין עצה אלא זו:

גרשו את כולם עד אחד!

והריני מאחל לכם, שאֵל עליון יאמץ את כוחכם לקיים את הנדר לגבי הגאולה של עם-ישראל!

מול תכנית החלוקה – תכנית העשוֹר / זאב ז’בוטינסקי,

תרגם משה אטר (אטינגר)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

נאום-הפתיחה בקונבנט ההסתדרות הציונית החדשה

פּראַג פבּרוּאַר 1938

הכינוס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה, אחרי כנסית-היסוד בווינה, התכנס בפראג אחרי תקופה סוערת בחיי הציונות והתנועה. בפּאַרלאַמנט הבריטי נהדפה תכנית החלוקה, שהובאה לפניו כהחלטה סופית של הממשלה; נשיאות הצ"ח ניהלה ביתר מרץ את מדיניותה העצמאית, בעיקר בפולין, אך גם בשאר הארצות שבהן היתה קיימת “שאלת היהודים”; ואחרון אחרון – בארץ ישראל החלה “שבירת ההבלגה”, ורבים מעסקני הצה"ר ובית"ר הושמו במעצר בכלא עכו.

כינוס נכבד! גבירותי ורבותי!

הריני מקדם בברכה את באי-כוחן של ממשלת-צ’כוסלובקיה ושל עיר בירתה הוותיקה והמכובדת וכן את נציגי המדינות שכיבּדוּנו מאד בבואם להיות נוכחים בישיבת-פתיחה זו.

המחשבה הראשונה כאן, בפּראַג, פונה אל שמו של גדול המורים הצ’כיים, אל הקול שנדם בגשמיוּת, ואף-על-פי-כן מוסיף לחיות. לפני ימים מספר ראיתי באחד העתונים, בין שאר מימרותיו של ראש-הממשלה, ד"ר הוּדז’ה, משפט אחד בזו הלשון בקירוּב: רק אחרי פטירתו של אדם מתברר אם באמת היה מנהיג. זו אמת עמוקה עד מאד. המנהיגים האמיתיים והאישים הממשיים הם אותם המוסיפים להיות גדולים גם לאחר שנסתלקו ועודם מוסיפים להנהיג את המוני העם. בדמות כזו זכתה ארץ צ’כוסלובקיה לפני חצי שנה, ביום של אבל כבד. מאַסאַריק היה מורה לנוער שלנו בארצות רבות ובהרבה ארצות הוא מוסיף להיות מורה גם בשביל ילדינו. ותורתו היא זו: “בסופו של דבר גוברת תמיד ה”יוּסטה קאַוּזה", הענין הצודק". והרי בעיית עם ללא ארץ אף היא סוף-כל-סוף “יוּסטה קאַוּזה”. ולכן גם סופה לנצח, לנצח תמיד, נגד כל מתנגדיה ובעזרת כל אחד.

תורה זו התגלמה לא בלבד בספרים. האנושות עוקבת ברגשי אהדה וכבוד אחר מאמצי אומתו של מאַסאַריק להגשים את התורה הזאת בבנין מדינתה, בלי לשעות לשום תקלות. ובשם כל עמי מביע אני לכם אמוּנתי: הדבר יעלה בידכם.

גם חבר-הלאומים הוא התגשמות של אותה תורה. וגם חבר-הלאומים אנוס עתה ללחום במכשולים קשים, והקשה שבהם הוא היחס הפנימי אליו: האֵימוּן הפּוֹחת והולך גם מצד חלק מחבריו הנאמנים לו. וגם כאן, אומר אני בשמו של עם זקן, שראה בעיניו גלגולים מרובים ולמד מהם לקח, כיצד להבדיל בין דברים הנדונים למות לבין מה שנצחי – בשמו של עם זה אומר אני על חבר-הלאומים: נצחי! ובסופה של התפתחותו גם: שליט עליון!

ועוד מלת-אזהרה מפיו של עם זקן. לעתים שומעים בעולם קולות המאיימים, כי אומות-התרבות הגדולות והחזקות עלי אדמות שוב אינן מקיימות את מה שהבטיחו בדברת-כבודן. כי בשעת סכנה נכונות הן לעזוב את המדינות החלשות לכל אשר יביא להן גורלן. ואני אומר לכם: אל תאמינו לקולות הללו. אל תאמינו לכך, אף בשעה שהדברים נכתבים בלשונן ובעתוניהן של אותן אומות-התרבות. אין זו אמת. אותם האנשים הכותבים זאת, הם בעצמם יודעים, כי אין זו אמת. האומה הגדולה, שעליה כולנו חושבים בשעה זו, היא לא תעזוב בעת צרה לא אתכם ולא אותנו: דברתה היא כצוּר, והיא תקיימנה.

אבל, זכרו את המלים: "לא אתכם ולא אותנו ". כי מבין כל האומות החלשות, אנו, היהודים, האומה האומללה ביותר. גם עלינו מאיימים לעתים, כי הנה אותה ארץ גדולה תעזבנו לבדנו, כי תפר את דברת-כבודה ותשחית את תקוותנו. דווקא עתה נתחזקו הקולות הללו. ולעתים יקרה, שאנו, היהודים, באים על עמים חלשים אחרים, ואל ממשלותיהם, ואומרים להם כך: הרי אתם שותפים בחבר-הלאומים – עזרו לנו איפוא, הגנו עלינו, הסבירו-נא גם אתם לאנגליה, כי שומה עליה לקיים את התחיבותה. שימו לב, שומעים נכבדים, אל-נא ישיבו לנו על כך: “אין זה מעניננו. הרי זה ריב נושן ביניכם לבין אנגליה, ואנו לא נתערב בו”. כי זה עשוי לשמש דוגמה רעה וצעד ראשון: אם רק יתקבל כלל זה, שאין מקיימים את מה שהבטיחו, הרי לא יעיז עוד איש לסייע בידי החלש נגד החזק ממנו. ואז יקיץ הקץ על הכל. את אזהרתי זו אל-נא תשכחו לעולם.

ההסתדרות הציונית החדשה נבדלת מן ההשקפות הציוניות האחרות באינטגראַליוּת שלה: מטרתה היא – לסלק את המצוקה היהודית כולה. היסוד לכך הוא – ארץ-ישראל כולה. נושאה של הזכות לשמש כסוכנות יהודית, כפי שנקבע במאַנדאַט הארצישראלי הוא – עם ישראל כולו.

בשתי השנים האחרונות היתה הזדמנות לנציגי ההסתדרות הציונית החדשה להציע את השקפותינו, בשעת ראיונות אישיים, לממשלות הבאות (לפי סדר האלף-בית): אירלאַנד, אנגליה, אפריקה הדרומית, ארצות הברית, בולגריה, הולאַנד, יוגוסלביה, לטביה, ליטא, פולין, צ’כוסלובקיה, צרפת, רומניה, שוודיה. אגב כך נתקבלו נציגינו לראיונות אצל ארבעה ראשי-מדינות, תשעה ראשי-ממשלות, מיניסטרי-חוץ ומיניסטרים למושבות. את ההישגים הדיפלומטיים הללו יש לזקוף בעיקר על חשבון חברי: שחטמן, אַקצין, רבינוביץ', וייזל, אברהמס, בן-חורין.

תפקידנו בכך היה – לנהל מדיניות של שיתוף אינטרסים. הגירה המונית של יהודים אינה רק בעיה יהודית; זו בעיה עולמית. עתידה של ארץ-ישראל אינו ענין פרטי של מעצמת-המאַנדאַט, אלא זה עסקן המשותף של כל המדינות המעוניינות בצרת-היהודים והמאמינות בציונות.

ולכך נוסף עוד שיתוף-אינטרסים אחד. ישנה כיום נטיה, לפטור מעצמות גדולות מסוימות מהתחיבויותיהן כלפי העמים החלשים. ובכל הכבוד הראוי מתרה אני באומות החלשות:

אל תניחו לאנגליה להשתמט מהתחייבותה כלפי החלשה שבכל האומות, כי זו תהיה רק הפסיעה הראשונה.

הפעולה הפוליטית שלנו בלונדון הגיעה לשיאה בשלוש הנקודות הבאות:

א) במסירת העדוּת לפני הועדה המלכותית, אשר בה הובא לידי ביטוי עקרון המדינה העברית משני עברי הירדן.

ב) בסעודה החגיגית לכבוד מלאת 20 שנה ליום ייסודו של הלגיון העברי, בה נוכחו מדינאים ומנהיגי-צבא בריטיים בעלי משקל וכן נציגי צירויוּת מרוּבוֹת, וכל המשתתפים בבאַנקט זה הצטרפו לתביעה לשוב ולהקים את הלגיון העברי בארץ-ישראל.

ג) באסיפת חברי הפּאַרלאַמנט בבנין בית-הלורדים, ובה הוחל בתנועת האוֹפּוֹזיציה לתכנית החלוּקה.

מפעולתנו בז’ניבה יש להזכיר במיוחד את הדברים הבאים:

א) סוף-כל-סוף עלה בידינו להשיג מועדת-המאַנדאַטים, שהפעם הכירה כי “מוּתר לקבל” את “הפטיציה הרביזיוניסטית”, לאחר שלפני כן דחתה אותה שתי פעמים, והועדה דרשה מאת מעצמת-המאַנדאַט, כי תנסח את עמדתה כלפי הטענות הכלולות בפטיציה זו. והטענות הן אלו: תכנה של הצהרת-באַלפור ותכנו של המאַנדאַט הוא – לפתח את ארץ-ישראל למדינה יהודית בעלת רוב יהודי.

ב) הוסבר לועדת-המאַנדאַטים מתוך הדגשה מיוחדת כי היהודים מתנגדים לתכנית החלוקה.

ואגב אעיר, כי למרות כל הסערות המתחוללות עכשיו, רואים אנו את עתידו של חבר-הלאומים כחזק ואיתן. את המאַנדאַט על ארץ-ישראל בחוזה שריר וקיים ואת ועדת-המאנדאַטים כגוף מוסמך בהחלט.

והנסיון שנעשה על-ידי חלק מן ההסתדרות הציונית הישנה מתוך כוונה לחסל את הקשר בין ארץ-ישראל ובין חבר-הלאומים ולספּח את הארץ לקיסרות הבריטית (במלים מעורפלות, אבל שקופות למדי) – נסיון זה דוחים אנו בתוקף ובשאט-נפש.

בשעה שארץ-ישראל כבר תהיה בנויה על תלה כמדינה יהודית משני עברי-הירדן ובה רוב יהודי – אז תוכל הארץ עצמה, כמדינה ריבונית, להחליט באיזו צורה תקיים את הקשר עם הקיסרות הבריטית. דווקא זהו מה שהיה כלול בעיקרון “הדומיניון השביעי”, שהרביזיוניסטים דגלו בו כבר בשנת 1928. אבל לפי שעה עוד נמצאת הריבונות על ארץ-ישראל בידי חבר-הלאומים.

סוף-סוף נשברה על-ידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאַסיבית כלפי כנופיות-הטרור, שמכנים אותה בשם “הבלגה”. הדבר אירע כביטוי ספונטאַני לזעמה של נשמת האומה, ובשום פנים אין להציג את הדבר כענין מפלגתי. אבל הממשלה בארץ-ישראל מצאה לנכון לאסור בקשר עם כך בכלא עכו רבים ממנהיגי הציונים-החדשים ומן הביתּ"רים. יכול אני רק לציין, כי מחשבה מעניינת מאד היא ללמוד ממעשה זה על ערך השפעתנו הרוחנית, על חָזקה ועל כיווּנה – והריני נוטל רשות מאסיפה זו לשלוח לאסירי-עכו לחיצת-יד חמה.

זה כמה שנים שהנוער הביתּ"רי שלנו בארץ-ישראל השתדל להגשים בחיים את עקרון הגיוס: את העקרון שלפיו זקוק המשק הלאומי הצעיר של המדינה העברית הצומחת – מלבד ל"פועלים" רגילים, הדואגים קודם-כל לאינטרסים המקצועיים שלהם – גם למחנה נזירים, המקדישים את עצמם במשך תקופת-שׁירוּת מסויימת לטובת הענפים החלשים שבמשק המקומי, כלומר הנכונים לקבל על עצמם קרבנות ולוותר על כל מה שאינו הכרחי.

הפרק הראשון של הנסיון ב"פלוגות-גיוס" אלו קרוב עתה לסיומו. את חשיבותו המוסרית רואה אני כמאורע היסטורי. ועקרון-נזירוּת זה ממלא תפקיד נכבד בתכנית-העשור שתוגש לכינוס.

בית-הספר הימי של ביתּ"ר בצ’יווטאַווקיה נתן לנו מאות מלחים יהודים, ובשם אסיפה זו מביע אני את הוקרתנו העמוקה לנוצרי אציל-הנפש ניקוֹלוֹ פוּסקאַ.

ספינת-המפרש הממוּנעת “שרה א'” שניתנה במתנה מאת משפחת קירשנר בפּאַריס, עומדת עתה לסיים את נסיעת-הגבורה שלה, גבורת-אמת, על פני ים-חורף סוער מחיפה לרוֹדוֹס, לסאַלוֹניקי, למאַלטה, לטוּניס, למאַרסיל. מתגאים אנו בספינה הנאה, בידידנו ירמיהו הלפרן, המפקד על הספינה, וב-40 הקאַדטים הימיים שלנו, מחברי-ביתּ"ר.

בשטח הארגוני עלינו להזכיר בסיפוק מיוחד את הקמתן של שתי הסתדרויות ארציות חדשות של “ההסתדרות הציונית החדשה” – באפריקה הדרומית ובאירלאַנד. בראש האחת מהן עומד ה' השׂכּל, שההסתדרות הציונית החדשה חייבת לו תודה על הרבה מאד. השניה נהנית מעזרתו הנלהבת של חבר-הפּאַרלאַמנט ה' רוֹבּרט בּריסקו, אשר שמו זכוּר לכבוד, כמדינאי וכחייל, בתולדות מלחמת שחרורה של אירלאַנד.

כל אלה אינם אלא קטעים מתולדותיה של ההסתדרות הציונית החדשה בשתי השנים הראשונות להווסדה. במשך תקופה קצרה זו החלה שאלת ארץ-ישראל ליהפך לבעיה עולמית – ובמיוחד עלי להזכיר כאן את יזמתה של פולין בז’ניבה, שניתן לה ביטוי על-ידי המיניסטר בּק. התפישה האנושית של הציונות – הצלת מיליוני יהודים כמטרה ראשית – שינתה את כל התרוצים המסולפים ברוחו של אחד-העם, כביכול. מושגים שהיו לפנים כטרֵפים ופסולים – מדינה יהודית, רוב יהודי בארץ – נהפכו לסיסמאות מקוּבלות. רעיונות כמו למשל: ריפורמה של הסוכנות היהודית, אסיפה לאומית של יהדות העולם על יסוד של זכות-בחירה כללית – הם רוֹוחים ואהודים עכשיו אף במחנה מתנגדינו. והרי זה הישג שהסתדרות צעירה כשלנו רשאית להתגאות בו.

כמעט כל מה שתנועתנו ההרצלאית לחמה עליו זמן כה רב וקשה, זכה לנצחון בשתי שנים אלו וזכה לכך בהשפעתנו הישרה. גם רכשנו לנו עמדות מדיניות חזקות וחשובות, אשר יאפשרו לנו בעתיד לכבוש באופן מוחלט את ההנהגה הרשמית של עם ישראל.

הדין-וחשבון של הועדה המלכותית מכיל גרעיני-בר מועילים ותבן חסר-ערך. אל ה"בר" שייכת ההכרה, שהמלה “בית לאומי”, הנזכרת בהצהרת-באַלפור, פירושה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי, והמלה “ארץ-ישראל” – פירושה שני עברי הירדן. עלי רק לציין כאן, שהצהרת-באַלפוּר מהווה התחייבות מצד אנגליה, ואנגליה תוסיף להיות קשורה בה אפילו כשחבר-הלאומים יעבור וייבטל.

אל ה"בר" שייכת גם ההודיה הבאה, הנוגעת למרד הערבי בשנת 1936: “מגוחך הדבר להעלות על הדעת, כי אין ביכולתה של הממשלה לשים קץ למרידה כה חלשה וכה לקויה בזיוּנה”.

אל ה"בר שייכת גם ההכרה, שמן הצורך לבצע חקירות של קרקעות ושל מקורות-המים ממערב וממזרח לירדן, כדי לזכות על-ידי כך בשטחים נרחבים של אדמות שוממות, אך טובות לעיבוד.

כל אלו הן הנחות ישנות של הרביזיוניסטים, שהממשלה נלחמה בהן במשך שנים. אבל עתה זכו להכרה רשמית.

ל"תבן" שבדין-וחשבון של הועדה המלכותית שייך קודם- כל רעיון החלוקה. זה מקרה נדיר של קלות-דעת פוליטית, רעיון שמעולם לא עבר שום בקורת רצינית ומעולם לא חשבו כדיבעי לעמקוֹ. ולמעשה בוטלה תכנית החלוקה לא בלבד בספר הלבן מן ה-5 בינואר 1938 – כבר מראשיתה נחרץ גזר-דינה למוות, כי שום אדם רציני מחברי הקבּינט הבריטי לא נתן לה את תמיכתו.

העיקר בתכנית החלוקה היה לא זה, שרצו להעלות קרן-זוית נידחת לדרגת “מדינה עברית”. העיקר בה היתה השלילה – ביטוּלוֹ של עקרון הבית הלאומי בשאר 95 למאה של השטח הארצישראלי, הטלת איסור על עליה יהודית לשטח זה וממילא ויתּוּר (והקונגרס הציוני בציריך לא התנגד לויתּוּר זה) על שטח הדרוש להצלת ששה עד שמונה מיליונים יהודים ללא-מולדת.

בגבולות האֵיזור היהודי כפי שהוצע על-ידי הועדה המלכותית, אשר כבר היום מגיעה שם צפיפות האוכלוסים עד 140 נפש לקילומטר מרובע (צפיפות כמו בגרמניה), אין בכלל מקום כלכלי ראַציונאַלי בשביל איזו עליה נוספת.

כמעט מחצית התושבים באיזור זה מהווים הערבים, והגירתם משם, מרצון או מאונס, בין בהיקף גדול בין בהיקף קטן, יש לראותה כדבר בלתי-אפשרי. אולם, ביטוי של הרעיון הזה על “טראַנספר”, כלומר, המושג של דחיקת לא-יהודים מן המדינה העברית, – בו בלבד היה משום פשע כלפי כבודו של עם ישראל וכלפי האינטרסים החיוניים ביותר שלו.

עקרונה של הציונות הגדולה, כפי שלמדנוה אצל הרצל ונורדאוּ, וכפי שהסברתיה לפני הועדה המלכותית, הוא – שאיש לא יגורש מארץ-ישראל:

“משני עברי-הירדן, על פני שטח של 100.000 קמ מרובעים, ישנו מקום מספיק לערבים החיים שם כיום, לצאצאיהם, למליונים יהודים וגם לשלום”.

ושטוּת היא להשלות של עצמנו, כי מדיניות ננסית כזאת “תהיה רק הצעד הראשון”, וכי לאחר זמן יסופחו למדינה העברית גם שאר חלקי ארץ-ישראל. לאחר שבשאר חלקי הארץ תבוטל הצהרת-באַלפוּר, תהיה כל התישבות יהודית שם בלתי-אפשרית. ומה שנוגע לאפשרות של כיבוש צבאי – הרי להאמין בדבר כזה יוכלו רק אדיוֹטים. אילו הוגשמה החלוקה, כי עתה היתה לא הצעד הראשון, אלא הצעד האחרון – היא היתה מותה של הציונות.

מחמת כל המסיבות הללו, מקדם אני בסיפוק עמוק וכעובדה קיימת את חיסולה ההכרחי המוחלט של תכנית החלוקה, וטוען אני, כי ההסתדרות הציונית החדשה מילאה בחיסולה תפקיד נכבד.

אמת הדבר, כי בחוגים מסויימים ובעלי-משקל בחברה האנגלית נשמעות עתה נטיות מאיימות לנצל את כשלונה של תכנית החלוקה בשביל חיסולה הגמור של הציונות. אך קובע אני בבטחון גמור, שהנטיות הללו גם הן שייכות לאותו סוג כמו תכנית-החלוקה גופה: קלות-דעת אימפּרסיוֹניסטית, ללא מחשבה מחושבת, שלעולם אי-אפשר להוציאה לפועל וכבר מלכתחילה יש לחרוץ את דינה, בלי לשעות למאומה! אולי עלינו להיכּוֹן לכך, שאחרי ביטול תכנית החלוקה מצד אנגליה תבוא תקופת כמה חדשים של ערבוביה בלתי-נעימה. אבל, אחרי ערבוביה זו – בדיוק כמו אחרי הקאַטאַסטרוֹפוֹת של השנים 1921 ו-1929 – מן ההכרח שתנצח באנגליה ההכרה, כי אין לאנגליה – אין לה לא מוצא ולא עיקוף, אלא רק הדרך האחת של מילוי התחיבותה בשלימות.

ועתה תובעים החיים מעמנו את סיוּמה ההגיוני של מדיניות-הבריתות, שפתחנו בה בשנת 1936. עלינו לתבוע שתכונס ועידה בינלאומית של מדינות רודפות-צדק למען פתרון בעית היהודים. אל לנו לפחד, שמא יסטו מן הדרך הנכונה. אין שום דרך אחרת היכולה לעלות על הדעת, חוץ מדרך אחת ויחידה – ליתן את ארץ-ישראל השלימה בשביל לשים קץ למצוקת-ישראל בשלימותה.

הצעד הראשון בדרך זו היא תכנית-העשור. הד"ר קלינגר יציע לפני הכינוס את חלקה הראשי של תכנית זו, המטפל תחילה רק בארץ-ישראל המערבית. אני אסקור רק בקווים כלליים את ביצועה הסופי של התכנית. עד סוף 10 שנים יש ליישב ממערב לירדן עוד מיליון יהודים, ועל-ידי כך להבטיח רוב יהודי גדול בחלק זה של ארץ-ישראל. באותו זמן צריכים לעלות חצי מליון יהודים לעבר-הירדן. בשביל כך יש תחילה להוציא אל הפועל משני עברי-הירדן חקירה של הקרקעות ומקורות-המים. מתוך השטחים השוממים, שיימצאו יפים לעיבּוּד, יש ליצור רזרבה קרקעית בשביל התישבות היהודים (וכן הערבים הארצישראליים). את האמצעים הדרושים לכך יספק מלווה לאומי יהודי. גם עודפי-התקציב צריכים לשמש בעיקר למטרות התישבות. יש להקים בנק-כספים ארצישראלי. מדיניות-המכס של הממשלה צריכה להבטיח, שכוח-הקניה המקומי ינוצל במלואו למען התוצרת המקומית. עקרון-הנזירים – שירוּת-עבודה בהתנדבות של נוער חלוצי – צריך לסייע לענפים החלשים של הכלכלה הלאומית הצעירה בתקופת צמיחתה. המדיניוּת הסוציאלית של הישוב היהודי צריכה להיות בנויה על יסוד של בוררות-חובה בכל הסכסוכים הכלכליים. היזמה הפרטית והמפעל הקיבוצי צריכים למצוא הדרכה וסיוע מצד מערכת חזקה של ערבות-לאשראי. כל החוקים והתביעות הללו, השייכים לקוֹמפּלכּס הזה, צריכים לחול על שני עברי הירדן, אפילו במקרה שמבחינה פורמלית גרידא לא יגעו בבדילוּתה האדמיניסטרטיבית של עבר-הירדן כמות שהיא עכשיו.

בשטת מדיניות-הפנים יש להוציא אל הפועל בצורה יסודית את העצמאות התרבותית-לאומית של כל האומות.

את ההגנה על ישובים יהודיים ומעורבים, וכן גם על מסילות-הברזל והכבישים, על בנינים ציבוריים-ממשלתיים ועל גבולותיה של הארץ, יש להבטיח על-ידי גדודים יהודיים.

במקומה של הסוכנות היהודית כיום צריכה לבוא אסיפה לאומית, שתיבּחר על-יסוד זכות-בחירה כללית.

שיטה של קוֹנקוֹרדאַטים ¹עם כל הכנסיות הבאות בחשבון צריכה להבטיח את מעמדם של המקומות הקדושים.

כעבור עשר שנים של משטר כעין זה יש להכריז את המאַנדאַט למבוטל ויש ליתן לארץ-ישראל את זכות ההגדרה העצמית.

את הגשמתה של תכנית-עשור זו אינו מעכב שום מכשול שאי-אפשר להתגבר עליו. הטרור בארץ-ישראל הריהו “חלש וזיוּנו לקוי”, כפי שמצאה הועדה המלכותית עצמה. כבר עתה אין בכוחו להתקיף ישובים יהודיים בין בעיר בין בכפר, כפי שאירע בשנת 1921 או ב-1929. מספר הקרבנות היהודים מראשיתה של תקופת-המהומות הנוכחית, דהיינו מאפריל 1936 ועד עכשיו, קטן מאשר, למשל, בחמשת ימי הפרעות בשנת 1921. זוהי תוצאה מן ההגנה העצמית שיצרו היהודים. דיינו אם נפקיד את הגנת הארץ בידיה, והשלום יחזור על כנו. האגדה, כאילו יכולים להתקיף את איזור המאַנדאַט ה"צבאות של הארצות הערביות השכנות", אגדה זו אינה ראויה אפילו שיתווכחו עליה. דבר זה אין להעלות על הדעת אפילו בחלום. שום עבודת-שיסוי של איזו מעצמה גדולה לא תוכל לגרום לדבר שכזה. ואין מקום, שבו ידעו זאת בבהירות גמורה, כמו בלונדון.

ההסתדרות הציונית החדשה רואה כתפקידה להעלות על הפרק את תכנית-העשור במקומה של תכנית-החלוקה שנכשלה.

בשאלה אחת חלוקים אנו: בשאלת האחדות היהודית. השאלה היא לא על איחוּד שתי ההסתדרויות הציוניות הקטנות – האחת שקיבלה בבחירות כ-600 אלף קולות, והשניה שקיבלה למעלה מ-700 אלף. השאלה היא בנוגע לאיחודם של כל חלקי עם ישראל. כבר הרצל ונורדאו קבעו בתכנית באַזל את “ארגונה ואיחודה של היהדות כולה”. אולם אז לא בשלה השעה בשביל כך, ולכן ראו כאיחוד זה את מסגרת ההסתדרות הציונית. גם בשנת 1922, כשנגשו להקים את הסוכנות היהודית, לא יצרו אלא איחוד-כביכול ממין זה.

ברם, כיום, כשמעטים מאד היהודים, שאינם מגלים יחס של אהדה כלפי ארץ-ישראל, כבר הגיעה השעה שנציגות עם-ישראל תהא בנוּיה על יסוד של בחירות דמוקראַטיות. אם מכריזים שארץ-ישראל היא קניינם של כל היהודים כולם, הרי יש גם להסיק את המסקנות מכך.

אל תחשדו בנו, שאנו מבקשים ליטול מכם בשבילנו את זכות הסוכנות היהודית. רוצים אנו ליטול זכות זו מאת שנינו ולמסור אותה לעם ישראל. רוצים אנו שתתכנס אסיפה יהודית לאומית, והיא שתכריע בשאלות הללו.

אין העם יכול להגן על זכויותיו על יסוד של שקל הנמכר בכסף. מוכרחה לבוא אחדות שלימה. המאבק לא יסתיים אלא על יסודו של רעיון גדול. בלעדיו – מוכרח המאבק להמשך.

ברצינות ובתוקף מצהירים אנו על רצוננו באחדות לאומית. אבל אין אויב לאחדות הלאומית שישווה לאוֹליגרכיה צרת-עין המושלת באמצעים מלאכותיים והמוליכה בדרכים עקלקלות.

יש מקרים כמו, למשל, באמריקה לפני 80 שנה, באפריקה הדרומית לפני 40 שנה, ובאירלאַנד לפני 20 שנה, כשמגיעים לאחדות רק בדרך של מאבק פנימי נמרץ. נקווה, שאנחנו, היהודים נינצל מדברים אלה.

ועתה נסיים:

במשך שתי שנות קיומה קיימה ההסתדרות הציונית החדשה את מצוותו הראשית של הרצל: – היא עשתה את הציונות לבעיה עולמית – ועם זה גם רכשה לעצמה עמדות מדיניות כאלו, שפעילותה גדלה והולכת מדי יום ביומו.

ההסתדרות הציונית החדשה סייעה באופן מכריע להכשלת תכנית החלוקה, ואגב-כך הבהירה לעולם החיצוני, כי ההסתדרות הציונית הישנה של אומרי-ה"הן" אינה מייצגת את עם ישראל.

למרות העוֹני והסבל עומדת עתה ההסתדרות הציונית החדשה עמידה ריבונית ואיתנה על בסיס שליחותה, גאה במה שכבר השיגה ונכונה להמשיך במאבק.

שלבי-המטרות במאבק אשר לפנינו הם אלה: תכנית-העשור, הועידה הבינלאומית והאספה הלאומית של היהדות העולמית.

ההסתדרות הציונית החדשה בטוחה בנצחונה, כי נצחונה פירושו גם נצחון הצדק בשביל כל העמים. בטוחים אנו, כי בקרב האומה הבריטית בוא תבוא התמרדות היושר הלאומי נגד מגמות השתמטות מפני התחיבויות קדושות. כי אנגליה תשמור אמונים לכל בעלי בריתה הוותיקים, כי יחד עמהם תציל את אירופה ויחד עמנו תגשים את הציונות הרוממה עד למיצוי כל תכנה הכלול בכתבי הקודש.

הרצאה במועדון הרופאים והאינג’נרים

ווארשה, אוקטובר 1936

בשנת 1936 פתח ז’בוטינסקי במסע תעמולה לתוכנית האבאקואציה, שהיתה בנויה על “תוכנית העשור”, כלומר – על עלית מאות אלפי יהודים מפולין לארץ ישראל תוך עשר שנים. למסע התעמולה קדמו שיחות בין ז’בוטינסקי לבין חברי הממשלה הפולנית, ובתוכם מיניסטר־החוץ, הקולונל בק, בדבר התערבות הממשלה הפולנית בלונדון ובז’ניבה לטובת הציונות. העתון השמרני הפולני “צ’אס” פירסם מאמר של ז’בוטינסקי על רעיונותיו.

רובם המכריע של העתונים היהודיים בפולין, וכן גם רוב עסקני המפלגות היהודיות, פתחו בהתקפה חריפה על ז’בוטינסקי בשל פעולתו זו וראו בה סעד לאנטישמיות הפולנית. זמן־מה נאלץ ז’בןטינסקי להתגונן ולהסביר את משמעותה האמיתית של המלה אבאקואציה וגם של התוכנית בכללותה.

אחד ממכרזי האינטליגנציה היהודית בפולין, מועדון הרופאים והאינג’נירים בווארשה, הזמין את ז’בוטינסקי להרצאה על תוכניתו.

חיבה יתרה נודעת לכם ממני, רבותי, על שבאתם בקהל רב כל כך ועל שברכתם אותי בברכה לבבית דווקא בשעה זו, כאשר נערך נגדי גיוס כללי של הסתה ורכילות, של שקר ושנאה. רב תודות לכם! יתכן, שיש בכך משום סנוביזם, אולם באוירה הזרה והמוזרה האופפת אותי בזמן האחרון, מה נכספה נפשי לסביבה אינטליגנטית מן הסוג הישן־נושן!

היושב־ראש הבטיח לכם שאשא “נאום אוראטורי”. הוא “רימה” אתכם: לאחר שמונה לילות ללא־שינה, שעברו עלי בקרונות הרכבת, במסעי מעיירה לעיירה לארכה ולרחבה של מדינת פולין, - אין אתם רשאים לצפות ל"נאום אוראטורי" מפי. כאן, בחוג הזה, בסביבה שאני רואה אותה כשלי, אדבר ברורות וגלויות, בלי כחל ושרק, - כאן “אגלה את הקלפים”.

במסע המלחמה, שעוכרים עתה נגדנו, יש כמה וכמה “אי־הבנות”. אבל, אלו אינן חשובות. אותן אפשר לעקור. כמובן, רק מלבם של אלה, שיש להם רצון טוב ונכונות להאזין לדברי אמת. אך העניין גופו אינו אי־הבנה. אלא זה הויכוח ההיסטורי על תוך־תוכה של השאלה, על עיצוב עתידו של עם־ישראל.

נעמוד, ראשית כל, על אותן “אי־הבנות”. מבקרי טוענים, שתכניתנו מיוסדת על עקירה בכוח של כל היהודים מפולין, וכי אומרים אנו להגלותם מכאן לאיזה מקום אחר. מקוה אני, שאין ביניכם גם אחד, המגלה בתכניתנו פנים כאלה. והענין הריהו כזה: קיים שטח אחד – הנקרא גלות, ושטח שני – הנקרא ארץ־ישראל, וההגירה מן הראשון אל השני תלויה בלחצה של הגולה ובכוח־משיכתה של ארץ־ישראל. כאשר מדברים על הגירת היהודים, אינני יכול לומר בוודאות מה יהיה גודל היקפה. הרי זה דבר הבא “מן השמים”, התלוי בגורמים רבים: במצוקת הגולה, בכיסופים לציון, בגיאות הכלכלית שבארץ ישראל, וכו'. לא, - אינני יכול לנחש את היקפה של הגירת היהודים. אינני יודע, אם כולם יצאו. אולי יצאו רק מעטים ואולי רבים. רק אחת יודע אני: אם תעלת ההגירה סתומה, והלחץ בגולה חזק – עליך להתריע ולתבוע בשמו של הצדק, שינקו את התעלה ויפנו את הדרל לזרם ההגירה.

מבקרי טוענים, שתכניתי מתכוונת לגזל זכויות היהודים על ידי הממשלה. אך הרי כאן ניצב לפניכם אדם שנלחם כל ימי עברו בעד זכויות היהודים בארצות הגולה – ואין זה מחובתי להצטדק ולהסביר, כי אינני מתכוון לאמץ את הגירת היהוגים על־ידי נתינת־יד לגזל זכויותיהן האזרחיות. חברי לדעה בעבר עודם זוכרים את הויכוח הנושן, שהסעיר את הפתרון בפשטות גמורה: הואיל ורע לנו בגולה, הואיל ורודפים אותנו כאן, מענים אותנו, נעזוב איפוא את הכל, ונעבור במקלותינו ובתרמילינו לארץ ישראל. מאידך גיסא, טענו אז המתבוללים: משמע שמציעים אתם לוותר על זכויות האזרח בארצות הגולה! כאן נראה הניגוד בראשיתו. אולם, מאותו זמן עברה הציונות דרך־התפתחות עצומה. ופרשיותיה של התפתחות זו היו בערך אלו:

בר בורוכוב, שנקטף בדמי־ימיו ואיננו ידוע זולת בחוגי השמאל, היה אחד מהוגי הדעות המקוריים ביותר בתנועה הציונית. הוא שניסח כמה וכמה ניסוחי־תוכניות קולעים ביותר. וכך אמר: קיימים שני מיני גלות – גלות נורמאלית וגלות שאיננה נורמאלית. גלות שאיננה נורמאלית משמעה – אנטישמיות גסה, דיכוי, שלילת זכויות, עלבונות – כלומר תופעה חולנית, שבה יש להלחם, שאותה יש לבטל ולעקור. גלות נורמאלית היא, כאשר מצב היהודים הוא כבארמות כמו צרפת ואנגליה, שבהן קיים שיוויון זכויות. אף אם נצליח במלחמה נגד הגלות שאיננה נורמאלית, אף אם נ"נרמל" אותה, גם אז תהא הגלות – גלות. ונשמת היהודי איננה רוצה בגלות. רוצה הוא להיות אדון לעצמו ומושל בגורלו. ולפיכך ישאף עם־ישראל לציון אף בשבתו בגלות נורמאלית.

הפרשה הבאה היתה – הלסינגפורס. לפני שלושים שנה ניסחנו את מלוא דרישותינו בנוגע לשויון־זכויות היהודים בארצות הגולה: שוויון זכויות בבית הספר ובלשון, זכות לשלטון אבטונומי. ואני, בהיותי בן 25, אני שניסחתי את תוכנית הלסינגפורס, קמתי אותה שעה והבעתי את הרעיון הזה:

תכנית שוויון הזכויות, שערכנו זה עתה, תכנית של יציאה היא. שכן, כל חיינו בגולה, בכל צורה שנארגן אותם, אינם אלא חיים של יציאה והגירה – הואיל ורק דרך אחת עכשיו לפני עם ישראל ורק מטרה אחת לנגד עיניו והיא: ציון. אנו, שהצענו את התביעות המכסימאליות לשוויון־זכויות בארצות הגולה, אנו הננו המארגנים, דווקא על־ידי כך, את יציאת היהודים מן הגולה. שהרי היציאה והעליה זקוקים לארגון. ולא יתכן לארגן את היציאה בתנאי בהלה.

לפיכך, אין צורך שאצטדק לפניכם ואוכיח, כי אין אנו מתכוונים להקריב את זכויות־היהודים בגולה. רק שאלה אחת רוצה אני לשאול את מבקרי: רבותי, היכן ההגיון שלכם? כיצד סבורים אתם, שאנחנו, לראש הדףלזכויות היהודים בארץ ישראל, אנחנו, המבקשים ללחוץ על אנגליה, אנחנו, המוכיחים לפני שהיהדות היא כוח, שיש לנו בעלי ברית וכו' וכו' – כיצד מעלים אתם על דעתכם, שאנחנו נוותר על זכויות היהודים בגולה ונהפוך את עם־ישראל לעדר בלי זכויות־אדם? הרי זו תהיה שטות פוליטית! כדי ללחום באנגליה, כדי לדרוש זכויות רבונות על ארץ־ישראל, כדי שירצו בכלל לדבר עמנו בלונדון, בז’ניבה ובשאר מרכזים מדיניים – מן ההכרח הוא שעם־ישראל יהווה כוח מדיני של אזרחים שווים כלפי החוק, שמדינות גדולות מתערבות לטובתם ונלחמות לדרישותיהם.

ועוד טוענים מבקרי, שאנחנו מציעים להוציא את היהודים בכוח. המלה “אבואקואציה” אינה נוחה ביותר. בחפץ לב הייתי מסתלק מן השימוש במונח זה. אולם, לדאבוני, לא אוכל לעשות זאת, הואיל והוא המיטיב לבטא את תכנה ואת מטרתה של הציונות, ועלי להודות, שאף בנשמתי מצויים יסודות של שתי התפיסות הללו. האחת אומרת: אין טעם בחיי היהודים בגולה. יצירות־התרבות של היהודים כאן כולן בכל שטחי המדע, הפילוסופיה, הספרות – כל מה שיוצרים יהודי הגולה נזקף על חשבון האומות אשר בתוכן הם יושבים. לכן – הבה נבנה לנו נווה במדבר, שיהא כעין מעבדה ליצירת רוחנו, וכך נראה לעולם כולות מה רבים כוחותינו וכמה רבה יכולתנו בכל המשטחים, ואפילו – או, אולי, בעיקר – בשטח יצירת משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק ויושר. הבה נסחוט כלימון את יהדות העולם ונשקיע את העסיס שלה באותו נווה. אבל, את הלימון גופו נשאיר גם להבא בגולה!. תפיסה נהדרת היא זו. אבל, אני לא אנקוף אצבע לשם הגשמתה. אותי מעניין בעיקר – הלימון. אותי מעניינים המוני־ישראח, עם־ישראל כולו! גדלתי במרכזה של המצוקה היהודית ואף אם זכיתי, אולי לשבת ב"קומה העליונה", הרי היתה לי אפשרות טובה להסתכל באותה מצוקה, שאין לה גבול ואין לה אח. ואותי מעניינים דווקא ביטולה וחיסולה של אותה מצוקה. כל אשר משמש מכשול בדרך להגשמת המטרה הזאת – בו אלחם. ולו יהא זה הפרוגרס בעמצו ובכבודו – אתנגד לו, אם אראה כי נכונים בגללו יסורים לעמי. אעצור את מרכבתו ולא אתן לה לעבור, אם לא תביא גם פתרון וישועה לעמי. מתנגד אני ל"נווה מדבר". ומתנגד אני להתישבות של תפנוק. כי מתנגד אני לסיכוי שיהודי ישאר בגלות, ובעת שיתקיפוהו יאמר למכים: “חוליגאנים אתם, מעליבים אתם אותי, מכים אתם אותי. אולם, צפו נא למרחקים וראו אותו ‘נווה־במדבר’, מה גאים, מה יפים ומלאי־כבוד חיינו שם!” מתנגד אני לסיכוי כזה, שיהא יהודי סופג מכות ומתפעל מאחיו הנבחרים בנווה־שאנן, ללא יכולת להגיע למקום בחירה זה. לא, אין ציונות שלי! הציונות שלי אומרת: העברתה של כל דלת־ישראל של סופרינו הגדולים, של יוצרינו הכשרוניים ושל כל אנשי־עמך הפשוטים, של אותם יהודי הגות הנושאים על שכמם את כובד עולן של כל גלויותינו. לציונות זו קורא אני: “ציונות הומאניטארית”.

מתכוונים אנו, כמובן ל"אבאקואציה". אל תחשבו שהפלטתי מילה זו בהיסח־דעת. המשך זמן רב, רב מאד ביקשתי מלה זו, אלף פעמים ואחת בדקתי ושקלתי ולא מצאתי ביטוי עדיף והולם יותר ממלה זו. בראשונה חשבתי על “יציאה”, יציאת־מצרים שניה, - אבל, אין מלה זו מתאימה ביותר. הלא אנו מתכוונים לנהל פוליטיקה, רוצים אנו להציג את עצמנו בפני אומות־העולם, לדרוש סיוע מאת מדינות. על כן לא נוכל להציע להן מונח העשוי להעליב אותן ולהזכירן את פרעה ואת עשר המכות. מלבד זאת, מגוללת לפנינו המלה “יציאה” תמונה מחרידה ואיומה, תמונה של עם שלם הבורח כעדר פרוע. ואילו “אבאקואציה” – זהו עניין אחר לגמרי: בהיותי בן 16 חיברתי שיר; את צורתו הפיוטית שכחתי, אך תכנו זכור לי עדיין: גלות – פירושה, שאחרים עושים את ההיסטוריה במקומנו. ציונות – פירושה: שעם־ישראל מתחיל לעשות, כעם עצמי, את ההיסטוריה שלו מחדש. וכל דרכי הפוליטית מאז ועד עתה חדורת אותו רעיון עיקרי: עם־ישראל עושה את אשר מוצא חן בעיניו, את אשר רוצה הוא. וכאשר הוצאתי מפי את המלה “אבאקואציה”, מה ראיתי לנגד עיני? ראיתי – גנראל המשקיף על צבאותיו מעל הר גבוה ורואה שאחד מגדודיו מופקר לאש אויב. והנה מחליט הגנראל (בוא, ולא האויב, המבכר להוסיף להמטיר את האש), מרצונו הוא מחליט לטובת צבאו, להוציא אותו גדוד הנתון מחזקת סכנה. משל אחר: בשווייצריה נמצא הר־געש, הפולט לבת־אש. למרגלותיו שוכן כ p ר והכפר נתון בסכנה בגלל הלבה המתפרצת. לפיכך מחליטה הממשלה מרצונה ולטובת האוכלוסיה שלה לפנות אותו כפר, לעקור את תושביו ממקומם.

אף אנו, בהכריזנו על תכנית ה"אבאקואציה" – עושים זאת מתוך הרגשת עצמאותנו הלאומית. שהרי רוצים אנו בכך וכדאי לנו הדבר. כי רוצים אנו להציל את היהדות מפני הלבה המתקרבת – ורבותי, היוכל אחד מכם להכחיש שלבה זו קיימת, שהיא הולכת וקרבה אלינו, ועלינו לבקש אמצעים כנגדה?

מצטער אני מאד על שהמלה “אבאקואציה” מזכירה בפולין מאורעות אחרים, כגון גירוש היהודים מקובנה על־ידי הממשלה הרוסית בעת מחלמת־העולם, אבל, מדומני, שגם בזה טעיתם. כי אז קראו לזה גירוש ולא “אבאקואציה”, והיהודים היו מכונים אז – מגורשים.

חביבי! מלה הולמת יותר לא תמצאו! אומר זאת לכם אדם, אשר במשך כל חייו שקוע היה במילונים והרבה מאד לחטט בהם. לפיכך, שננו נא לעצמכם היטב: “אבאקואציה” אין פירושה שאחרים יוציאו אותנו אלא שאנחנו בעצמנו חפצים בכך, שאנחנו – עם־ישראל – איננו רוצים עוד בגלות, אלא בחירות. ב"אגרת", בתעודת־האזרח של הצ"ח, נוסח אותו רעיון בדרך זו: “שיבת־ציון לכל דורשי־ציון וסוף הפיזור”.

ואם מבקרינו אינם רוצים להבין זאת, הריני מצטער עד מאד. מצויות ביניהם תופעות מופלאות ומוזרות באמת. העתון הנכבד “היינט”, למשל. כשרון מופלא יש לו, לעתון זה, להושיב את עצמו יחד עמי על אותו ספסל הנאשמים. פותח הוא בהסתה נגד רעיוני, אגב שכחה שלאותו רעיון הטפתי לפנים מעל דפיו דווקא, מעל דפי העתון הנכבד “היינט”. כזאת קרה פעמים מספר בעבר, והוא הדין עתה בדבר רעיוני על הגירה המונית. לדאבוני הרב, אין “היינט” עכשיו העתון היחיד שגזר על עצמו גורל זה. אבל, אומר לכם את החשוב ביותר, את המופלא ביותר: כאשר באנו לפני שנה והטפנו לאותם הרעיונות, אשר להם מטיפים אנו כעת, נענתה לנו יהדות העולם בשבע מאות ושלשה עשר אלף קולות, שמהם היו ארבע מאות וחמישים אלף מפולין. מה קרה למן היום ההוא ועד עתה? אין זו אשמתי שאז לא הרגישו מבקרי ב"חידקים" שלנו. ואת המוני העם שואל אני: משום מה קידמתם אותי אז בתשואות כל כך סואנות? מדוע האצלתם לי אז את הרגש והאמונה שהנכן מסכימים לי, שאוכל להסתמך עליכם במלחמתי להגשמת רעיונותי, להגשמת אותם הרעיונות שהצעתי לפניכם בעבר? איזה יחס הוא זה לאדם ולנואם, כאשר מוחאים לו כף בלי להתייחס ברצינות לרעיונותיו, בלי להבין, שהוא גם יפעל בהתאם לדברים שהשמיע? הרי זה כיחס לאדם המאיים כי ינפץ שמשות – ואין מאמינים לו. היו נא בטוחים כי עשה יעשה ככל אשר הבטיח!

הצבעתי בראשית דברי על אי אלו “אי־הבנות”, ואמרתי כי אינן חשובות. ואמנם, אינן חשובות. נניח, שסולקו, שבטלו מעשי ההסתה והרכילות, שגלי הגסות והשקרים שככו – אך התוכן עודנו קיים, ועדיין קיימת השאלה על מהות הציונות, על ה"אבאקואציה". ואת השאלה הזאת מציג אני בצורה גלויה והחלטית: c’est a prendre ou a laisser ¹או שאתם מסתלקים מן הציונות, או שאתם תומכים בהשקפתי.

יש מפקפקים בכך, אם יכולה אנגליה, ואם רוצה היא לקיים את התחייבויותיה לגבי עם־ישראל. אבל, אם יתברר כי עמהם הצדק, דווקא אז עלינו להחיש את תהליך שותפותנו עם אנגליה, לזרז ככל שנוכל את קיום התחייבויותיה. אמשול לכם משל מחיי העורכים: אלי כאל עורך בא סופר ואומר לי, כי מתחייב הוא לפתח נושא מסויים במחזור של מאמרים. כותב הסופר מאמרים מספר והדבר נעשה משעמם, או שבאים נושאים אקטואליים יותר, שאינם מרשים להקצות מקום להמשך המאמרים, או שהעיתונאי אינו יכול למלא את חובתו באופן שיטתי. דורש אני איפוא ממנו, שיקצר במאמריו, שיביע את רעיונותיו במאמר סופי אחד ובדרך זו ימלא את חובתו אשר נטל על עצמו. אותו דבר עלינו לטעון כלפי אנגליה. אין אתם יכולים לעשות מאמצים ממושכים המצריכים זמן מרובה – שמא יהא זה מן היושר לאפשר לנו קפיצה שתפתור את כל שאלתנו? הלא העיקר הוא בזה: מי יהיה הרוב בארץ־ישראל. לפיכך, מציעים אנו את “תוכנית העשור”, שתאפשר יצירת רוב עברי “במהרה בימינו – בעגלא ובזמן קריב”.

יש אומרים כי הזיה היא. אך אינני מבין, למה להשתמש בפטפוטי “אי אפשר”. מיעץ אני שלא ללכת בדרך זו, כי פטפוטים מעין אלה נתבדו כבר לא אחת. כאשר דרשנו לפני עשר שנים עליה של 35–40 אלף איש לשנה, למען נהווה רוב עברי בארץ ישראל במשך עשרים שנה בערך, הרימו עלינו קול כעל אנשי־הזיה, וגם אז על סמך אותו נימוק: אי־אפשר! והנה הייתם עדים לעליה של חמישים אלף לשנה, וזה בתנאים אנטי־התישבותיים, בלי ריפורמה קרקעית ובלי מכסי־מגן לתעשיה אשר מקימים, ואשר צריכים להקים, בארץ־ישראל.

כתשובה על כל הפטפוטים של ספקני ה"אי־אפשר" ישמשו חייו הנפלאים של מאיר דיזנגוף ז"ל. במשך חייו נתגשמה באמת האגדה שאיש לא האמין בה. ובמותו היה ראשי לומר: “מודה אני לפניך ריבונו של עולם – נתגשמו כל חלומותי!” בהיותו כבן 50 חלם על בנין עיר על חולות שפת־ימה של ארץ־ישראל והדבר היה אז בעיני כל “חלום שאין להגשימו”. כיום מונה תל־אביב מאה וחמישים אלף תושבים. מבקש אני להעלות בזכרוני משל דומה – אך לשווא. כשמת פטר הגדול מנתה פטרבורג רק שמונים ושנים אלף תושבים. יוהאניסבורג יצא לה שם של עיר הגדלה במהירות שאין למעלה ממנה, ואף היא לא גדלה במהירות של תל־אביב. רואים אתם איפוא כיצד נתגשמה אגדה לנגד עיניכם. לפיכך, אזהיר אתכם שלא לומר: אי־אפשר!

והרי עוד אזהרה: המצב הנוכחי בארץ־ישראל, מהומות הדמים, כל מעשיה של הממשלה הארצישראלית, מדיניותה של מעצמת המאנדאט, מכריחים אותמו לשקול בדעתנו אם עוד קיים שיתוף בינינו לבין אנגליה, או שעלינו לחפש לנו בעל ברית אחר. בכלל, אין בזה משום חכמה “לשים את כל הביצים בסל אחד”. ביחוד עכשיו, בעת צרה לישראל. אין גם איש שיטען, כי אין לנו צורך בבעלי ברית. ואמנם הכל רוגזים על “הנוכל הזה”. אבל, אם אין סומכים על רצונה הטוב של מעצמת המאנדאט, הרי ההגיון מחייב להודות, כי נוכל להשפיע על אנגליה רק על ידי לחץ מתאים, על ידי לחץ רציני, שיהא מתמיד וחזק. כזאת אפשר לעשות רק בעזרת מדינות שתהיינה מעוניינות בדבר, בעזרת מדינות הזקוקות ליציאת היהודים מתוכן.

ועתה אבקש מכם, כי תתארו לעצמכם דו־שיח, אשר יוכל להתפתח בין באי־כוחה של ממשלת המאנדאט לבין נציגה של המדינה המעוניינת בהגירת יהודים:

– במדינתינו מורגשת מצוקת־הגירה. לפיכך מעוניינים אנו, שלא יושמו מכשולים בדרך העליה לארץ־ישראל ולא יאונה רע לבאים להתישב בארץ.

– כלום באמת כה גדולה מצוקת־ההגירה בארצכם?

– לא! היא איננה גדולה ביותר. אזרחינו היהודים יכולים להשאר בארצנו, אבל שואפים הם לציון, רוצים הם לחיות שם חיי תרבות.

– אם כן, הרי חייבים אתם גם לבין למצבנו. צריכים אתם להביא בחשבון את הקשיים, שעלינו להתגבר עליהם לרגל העלייה ההמונית של היהודים. הנה הערבים…

הבאתי לפניכם דו־שיח זה כדי להבהיר לכם, כי הצעקה הנוכחית, שהיהודים בכלל אינם צריכים להגר, מביאה נזק רב לציונות ופוגעת בבעלי־בריתה בשעת דיונם עם הממשלות השונות. מן ההכרח הוא שאנגליה תקבל רושם רציני וישר, שמצוקת־ההגירה בארצות הגולה עצומה עד מאד. כמובן, לא תוכלנה המדינות לתבוע מאנגליה הקלות לעלית המונים על יסוד הנימוק של מצוקת־יהודים הבאה כתוצאה מאנטישמיות גסה ורשמית. שום ממשלה לא תוכל להודיע רשמית: היהודים מוכרחים להגר מארצנו משום שמכים אותם. אין זה נימוק וגם אנו דוחים את הנימוק הזה ונלחם בו. ושוב: אין זה נימוק תכליתי – שהרי הוא מעלה בזכרוננו את ההלצה האנגלית הידועה על הסניגור שטען לנאשם ברצח אביו ואמו, וקרא לשופטים המושבעים ברגש: “חוסו נא על האומלל, רחמו על היתום הגלמוד!” לא, נימוק זה אינו בא בחשבון כלל.

ואולם, מזהיר אני אתכם: אל תחטאו לחוקי הברזל של ההגיון. הגיון משמעו ליתן הכשר לאותן המדינות, הבאות להשתדל לטובתנו בפני הממשלה הבריטית ובפני חבר־הלאומים ולהביא לפניהם את תביעותינו בשם המצוקה הנוראה, השוררת בקרב המוני עמנו.

אזהרתי זו מכוונת בעיקר כלפי אותם העתונים, המוכנים לכל מזימה ולכל מעשה נורא, ובלבד שיוכלו לזרות מלח על פצעי. אבל, יתנו נא את דעתם על מעשיהם, בהתאמצם לערער את הפעולה המדינית אשר בה התחלתי בזמן האחרון. יתנו נא אל לבם כי אין זה משחקי הפרטי, כי גורלו של עם־ישראל כולו עומד כאן להכרעה, כי המדובר כאן בגאולת־ישראל, כי המוטל כאן על כף המאזנים הוא כל עתידו של עמנו. הנה קראתי כבר ב"מורנינג פוסט" האנגלי, כי תביעת היהודים לעלית המונים משוללת יסוד באשר אין בעיית־ההגירה נוראה כל־כך, ועד כמה שהיא קיימת – תוכל למצוא את פתרונה בתוך ארצות הגולה גופן. ועוד: אין איש אשם בכל הענין זולת השוטר.

תעמולה זו נגד מדיניות ההגירה הציונית מסוכנת גם מבחינה אחרת. היא תספק לערבים ספרות נגד הציוניות ועליה יוכלו להסתמך בשעת דיוניה של הועדה המלכותית. הערבים יטענו כי היהודים אינם זקוקים לעליה, כי אינם רוצים כלל בעליה. והראיה – מפי העתונים של היהודים בגולה…

ועוד על טענה אחת אענה. אומרים לי: האין זאת אומרת שאדוני רוצה לשאת ולתת עם ממשלות אנטישמיות? לא. מתנגד אני למשא ומתו עם ממשלות אנטישמיות. הריני מתנגד קיצוני להסכם־ה"העברה" עם גרמניה ההיטלראית. האנטישמיות הרשמית מחלה היא, צרעת מוסרית, ואין לשאת ולתת עם גוף אשר דבקה בו מחלה זו. אולם, אעוץ לכם עצה: היו זהיים מאוד בהכתימכם איזו ממשלה בתואר “אנטישמית”. כי נפשנו מאד תתעצב אם נעיף מבט סביבנו ונזכור את המאורעות שקרו בעבר. בשנת 1920 חנו בארץ־ישראל שבעים אלף חיילים. היו שם אז אלנבי וסטורס. ושלושה ימים השתוללו שם הערבים, רצחו, פרעו, אנסו, והאדונים אלנבי וסטורס יכלו להפסיק את כל אלה תיכף ומיד, אילו נזדרזו ליתן את הפקודה הדרושה. זכורני: ביום השני לפרוץ אותן מהומות פגשנו, אני ורוטנברג, את סטורס ואת שלישו ברחוב בירושלים. דברנו על שאלות־הגנה ובדרך נגשו אלינו במרוצה שתי צעירות יהודיות וביקשו מאתנו עזרה, כי בביתן קרו מעשים מחרידים. ושני הג’נטלמנים האנגליים, שהרציתי לפניהם על ביאליק והם מחאו כף, שהיו נוהגים להזמין אל ביתם בכל יום ראשון בשבוע אורחים יהודיים, שביקשו מבחורות יהודיות לפרוט להם על פסנתר, ומבחורים יהודיים שיזמרו לפניהם – שני אלה הג’נטלמנים לא אבו לזוז ממקומם, עד שתפס רוטנברג את ידו של סטורס והכריחו בכוח להתערב…

והרברט סמואל…זכורים לנו ימי־הדמים שעברו על הישוב בזמן שלטונו. הארץ היתה מסוגרת ומנותקת. אסור היה לשלוח מכתבים ולהריץ מברקים לחוץ־לארץ. ובארץ גופה השתוללו הערבים. לרחובות שבהם נתכנסו ערבים משוסים שלח סמואל צבא לפזרם – אך הואיל וחשש שמא יוכלו, חס־ושלום, לירות, צווה לקחת מהם את הרובים ותחת הרובים ניתנו להם לחיילים מקלות־גומי. כלום תאמרו, שסמואל הוא אנטישמי? או שאלנבי הוא אנטישמי? והרי הם עשו כמעשה פלטורה. אלא, שהיה כאן הבדל: כי לסמואל היה הצבא מציית ואלו גדודיו של פלטורה לא היו מצייתים לו. והרי לפניכם – צרפת. הזכרו נא במאורעות של קונסנטין, של אלז’יר. אפשר היה לדכא שם את הפרעות לפני שפרצו. אבל, הן לא דוכאו בזריזות הדרושה. כלום תאמרו שצרפת היא מדינה אנטישמית? אילו באתי לידי מסקנה זו, לא הייתי יודע, מה טעם לחיי אדם! כל השקפותינו, כל תקוותינו אשר לחיי חברה, אשר לצדק ויושר אנושי, היו נהרסות. יכול אני להעביר לפניכם כאן תמונות שאינן נעימות כל עיקר ממונפארנאס בפאריס, מקרים עגומים המתרחשים בלונדון עיר הבירה האנגלית, שם עורכת המפלגה האנטישמית מידי שבוע בשבוע כשש מאות אסיפות.

גבירותי ורבותי, כלום אלו הן ארצות אנטישמיות? היו זהירים בתואר זה, אל תקדיחו את התבשיל!

עצתי לכם, שתמיינו את האנטישמיים לפי אותו סימן ובאותו קנה־המידה, בו אתם משתמשים כלפי סוציאליסט וכלפי ציוני. סוציאל־דמוקראט הוא אדם המצהיר בפניכם בגלוי: הנני סוציאל־דמוקראט. ואנטישמי אף הוא אדם המצהיר: הנני אנטישמי. מכאן ואילך אל תנסו לחטט בנשמת זולתכם. וגם הוא אל נא יחטט בנשמתכם, כי מחמאות לא תקבלו לא כאן וגם לא שם.

היו נא עקביים: למה אתם רוגזים על מדינה פלונית בגלל שמצויים במנגנונה הממשלתי רק מעט יהודים או שאין בו יהודים כלל, - אם זוכרים אתם, ששר המושבות הבריטי, לורד פאספילד, הצהיר בשעתו מעל במת הפארלאמנט, כי בנטוויץ' סולק ממשרתו בארץ־ישראל בגלל היותו יהודי. כולם תרצו להשתמש באיפה ואיפה? כיצד עלי לכנות נדבת לב זו, המתבטאת בהענקת התואר “אנטישמי” על ימין ועל שמאל? האי זו אי־הגינות מחרידה של המוני עם־ישראל! ליקוי חמור הוא של חוש־הכלכלה הלאומי, כשלונו של כוח המחשבה היהודי. הן חייב אדם להשאיר לעצמו נקודות־סעד מסויימות. לא יתכן לכנות את העולם כולו בשם שונאים או חוליגאנים. כי בעולם כזה אין יכולת לחיות.

מבקרי שואלים: בשם מי אני מדבר, בהציגי קבל־כל את תכניות היציאה שלי? ועלי להודות על האמת: מדבר אני בשמו ומבחינתו של היהודי המחוסר מולדת. יכולתי לענות, כי המאנדאט שלי יסודו באותם ארבע מאות וחמישים אלף הקולות שמסר לי הציבור היהודי בפולין בבחירות לקונגרס היסוד של הצ"ח. אבל, העיקר הוא בעניין אחר לגמרי: כאשר רוצים להתחיל בפעולה עדינה, הרי החכמה הפוליטית מחייבת למסור את הדבר בידי זר – הואיל ואם יתגלה הדבר, חלילה, עוד יהיה התירוץ: “לא אנחנו עשינו זאת, לא רצינו בכך, זאת עשה אדם זר”. ההבדל ביני לבין מבקרי הוא בזה, שאני חושב תחילה עשר שנים, ורק אז אני קם להביע רעיון, ואילו הם מקימים רעש רב סביב כל דבר העולה על דעתם, או על לשונם בלי להרהר אף רגע מה טעמו ומה הם סיכוייו.

אילו הייתי יהודי פולני, כי עתה דברתי אחרת. וכך הייתי אומר: " אנו, יהודי פולין, יש לאל ידנו למלא את התפקיד הראשי ביהדות העולם. על כן אלה הם רעיונותינו ותכניותינו!" אולם, לצערי, לא נשמעו דברים מעין אלה מפי יהדות פולין. לפיכך באנו אנו והבאנו לכם את תכניתנו. טוב איפוא, טוענים אתם שתוכנית זו איננה מוצלחת – הכין תכניתכם אתם? מה אתם מציעים? מי מבקש בעלי־ברית בשבילכם? מדברים אתם על שיוון־זכויות בפולין – היכן הן המפלגות והיכן הם האנשים, הלוחמים בעד שוויון־זכויות זה? זולת הקומוניזם, הנותן תשובה כלשהי על שאלת היהודים, ולו גם תשובה דמיונית בלבד, - אין ביניכם איש אשר בידו תשובה. ושמא תאמרו כי מבקשים אתם בעל־ברית לא להגנת זכויותינו בארץ־ישראל וזכותנו על ארץ־ישראל, אלא דווקא להגנת הזכויות בפולין, - בבקשה, מי הם המבקשים בעלי־ברית לכך? ואל מי בדעתם לפנות?

אשיב לכם: התווכחתי ויכוח חריף עם הציבור הפולני, מכיר אני את כל צלליה של ארץ זו ויודע אני גם את הצד השני באפים של הפולנים, את יצירותיו של מיצקיביץ ידעתי בעל־פה כבר בהיותי בן 14. ואומר אני לכם: קיימת אצלם תופעה היוצאת מן הכלל, שאין עוד כדוגמתה, והיא – פידסודסקי, שנת 1926. אז, בהמצא העם הפולני על עברי פי פחת, על שפת אותה התהום אליה נתגלגלה לאחר שנים מספר גרמניה, באותה שעה קשה בא פילוסודסקי עם קבוצת תלמידיו, בא בשתיקה, בלי רטוריקה, בא אדם, שבודאי אינו אוהב לא את היהודים ואף לא את הפולנים, אבל אוהב הוא, משרת ולחם לדבר אחד ושמו: יושר. והוא – הציל את ארצו, השליט בה סדר ונטע בה יושר. אילו הייתי יהודי פולני, הייתי אומר: חביבי, קבוצתו של המארשאל פילסודסקי, תלמידיו הנאמנים, אלה הם בשבילכם הסיכוי האחרון למצוא בעלי־ברית ישרים.

נודד אנוכי בכל רחבי העולם, ממדינה למדינה, ומבקש בעלי־ברית לענייננו. ויכול אני לומר לכם, שאינני רואה בעלי־ברית מתאימים וממשיים יותר מקבוצה זו של תלמידי פילסודסקי. אולי יש למבקרי מועמדים אחרים, טובים מאלה. אני לא שמעתי על כך וגם אתם לא. משום כך ארשה לעצמי להעריך את התקפותיהם של מתנגדי אלה כקלות דעת וכפיטפוט בעלמא!

ראו נא, את המתבולל העקשני ביותר אני יכול להבין במידה מה. הוא אומר: למרות הכל נוח לי כאן ואינני רוצה לעזוב את מקומי, גם אם ידכאוני, גם אם ידחקוני – לא אלך. אותם אוכל להרגיע בכך, שהגשמת הציונות תהא גם הגשמתה של ההתבוללות. שהרי בגלות יישארו רק אלה שירצו בכך, ואחרי הגשמת הציונות בארץ־ישראל ייפתח שער רחב להתבוללות בגולה. אבל, הציונים – ריבונו של עולם, היכן הגיונם, היכן ציונותם? היכן האידיאל של הרצל, השאיפה להיפטר מן הגלות? כלום קיימת ציונות מחוץ לשורותינו? כלום נעלם מהם, שעלינו לקבל את החיים כמות שהם? כלום אין הם מבינים שטעם אין, אך סכנה יש ויש להיות נמשל לתינוק בן שנתיים, העומד לפני לבה בוערת והגבתו היחידה היא – זקיפת אצבע אגב צעקה: “אני לא רוצה, אני לא רוצה!” כי אדם רציני חושב כיצד להפנות את הלבה הצידה או כיצד לסור מדרכה, ולהנצל הצלה של ממש.

ואין ספק בדבר, שתלמידי פילסודסקי, האנשים העומדים עתה בראש הרפובליקה הפולנית, רצונם להעמיד כנגד צעקותיהם של הדימאגוגים האנטישמיים תכנית לפתרון הוגן של שאלת היהודים בפולין.

ואנוכי מציע לכם לדבר עם הממשלה בלשון זו: התוכנית לפתרון שאלת היהודים צריכה להיות מורכבת משני יסודות: ראשית, שוויון בזכויות־האזרח כאן בארץ. שנית, התערבות, מאבק בז’ניבה, בלונדון ובשאר המקומות המכריעים, לאפשרות של עלית המונים לארץ־ישראל, כדי להקל ולהשביע בשמך זמן את רעבון ההגירה של יהודי פולין. ואם ישאלו את נציגי־פולין במה הם מנמקים את דרישתם להקלת העליה לארץ ישראל, ואם אמנם גדולה וחזקה היא מצוקת־ההגירה בארצם, מן ההכרח שיהיה בידם הכשר יהודי: היהודים עצמם מכירים ותובעים את זכותם לעלות לארץ־ישראל.

לפי שעה אין יהודי פולין נוהגים בדרך זו. לפי שעה נוהגים הם בהיפוך מזה. ודרכם זו עשויה להביא לתוצאות עגומות ביותר. למדו נא לקח מן הדימוארליזציה הקיימת עתה בעם האנגלי, שתחילתה היתה ברעש הנחפז סביב הסיכסוך האיטלקי־חבשי שהקימו בלי לראות את המסקנות הנובעות מכך. תודות לרעש זה נסתבכה חבש בסבך טראגי. הטעו אותה לחשוב כאילו קיימים דרכים ואמצעים לפתור את שאלת חבש בלי להתפשר עם איטליה. חבש נטתה להשפעות אלו ולא הסכימה לפשרות. וסוף דבר: לציבור האנגלי אין מוצא, אין שום פתרון לשאלה של חבש, וכל הדבר לא היה אלא רעש קל־דעת עד כדי פליליות. בגלל רעש נחפז זה כרעה נפלה חבש. אבל, גם האנגלים שילמו בעדו מחיר יקר. מזהיר אני אתכם יהודי פולין: אל תלכו בעקבות אנגליה, אל תדברו על לבו של הציבור היהודי בפולין שלא יסכים לפשרות, אל תאמרו שתכנית האבאקואציה פסולה היא, וכי קיימות תכניות אחרות טובות ממנה, כי קיימים פתרונות אחרים. שואל אני אתכם שאלה ברורה ומפורשת: מה הן התוכניות הללו? מה הם הפתרונות הללו? דעו נא וראו: הם אינם קיימים. הצעתי היא הפתרון המציאותי היחיד.

ועלי להודות: תמיד הייתי בא לפולין בחשק רב. כעת מוזרה לי האווירה בציבורכם. אבל, אבקש מכם להבין דבר אחד: אם רוצים אתם לסתום את פיו של אדם, אפשר לעשות זאת בלא קושי. לא בזה העניין. המדובר הוא בשאלת־החיים של הציונות, שהיא גם שאלת־החיים של יהדות פולין.

לשאלה זו מציע אני פתרון. ולפתרון זה הקרבתי את כל חיי. וגם אתם תהיו נאלצים לקבל את הפתרון הזה, אם עדיין פועם בקרב עם־ישראל רגש הקיום העצמי, אם עוד חיה בלבו התקוה לדרור ולעתיד מזהיר.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

(1912)

“ואמפּוּקה” – סאטירה על האוֹפירה הישנה, שהוצגה על-ידי להקת “הראי העקום” ברוסיה.

– ראשית כל, אינך רשאי להתווכח על כל אלה מתוך בטחה כזאת.

– מפני מה?

– מפני שאתה בנגינה – הדיוט.

– זה לא נכון. מכיר אני את כל התווים ופעם למדתי לחלל בחלילית.

– ואף-על-פי-כן הדיוט אתה. קורא אני בשם הדיוט לאדם, שאינו יכול להבחין בעצמו, איזו נגינה רעה ואיזו טובה. ואתה הדיוט מפני שתוכל להבין ולקלוט במישרין רק את הנגינה הפשוטה ביותר, את הנגינה שמן הסוג הנמוך. לך דרוש שהלחן יהא נתפש בנקל, יהא נקבע בנקל בזכרון. לשם כך עליו להיות מורכב מכמה פסוקים קצרים, כעין השורות שבחרוזים, ועוד יותר נוח, אם אלה באמת חרוזים שהותקנו לזמר. הרי למשל:

את פרח חמד,

אני לך צמד.

את אוהבת רק אותי,

אך רבות אוהב אני.

זוהי בשבילך המוסיקה האידיאלית. כל נגינה אחרת מובנת לך רק כל כמה שהיא קרובה לטיפוס זה. לפיכך, איני מפקפק בכך, שהרצ’יטאטיב, למשל, הוא בשבילך – כספר חתום. ודאי, בטוח אתה בתום לבב, כי הרצ’יטאטיבים משמשים באופירה כעין פקקים, סתם, כדי למלא את החלל שבין שתי אריוֹת…

– אומר לך בגלוי – כן. כלומר, בדרך כלל, צודק אתה רק במקצת, אבל במה שנוגע לרצ’יטאטיבים – צדקת. התדע, פעם בז’נבה שמעתי את “הספּר מסיביליה” בבמוי מקורי. הם הציגו אותו כמו אופּרטה: את האריות שרו ואת השאר דברו. ורצ’יטאטיבים לא היו. ומודה אני, שכך מצא הדבר יותר חן בעיני. שלא לדבּר על כך, שהצבור יכול היה לשוב הביתה בשעה עשר וחצי. והרי גם זה דבר הוא.

– הנה עיניך הרואות שאתה הדיוט, ואפילו הדיוט בהכרה, מדעת. ולשוא אתה אומר שאיני צודק אלא לגבי השקפתך על הרצ’יטאטיבים. כי עמדתי גם על טבעך המוסיקאלי בכלל. והריני מדגיש: אפילו ה"אריה" האהובה עליך לא תמיד לפי כוחך היא. אם רק קצת מתרחקת היא מטיפוס ה"פזמונים", כבר אתה נים ולא נים.

– מילא, אם רצונך בכך – לא אתכחש לתואר זה. יהי-נא כן, הדיוט. אם תכנה בשם הדיוט אדם שאיננו אוהב נגינה מחוכמת, אלא אוהב נגינה בלי חכמוֹת, הריני הדיוט. מקבל אני את הדין ויודע את מקומי. ואל נא תחשוב, כאילו מקבל אני את הדין מתוך רוגז, מן השפה ולחוץ, כאילו מכניס אני איזה מובן של לעג במלים “נגינה מחוכמת”. לא ולא. גם חשבון דיפרנציאלי, למשל, וכל שכמותו הם בשבילי חכמות, שאיני מבינן ושאין בדעתי להכנס לעמקן, ובכל זאת אני מכבדן ומודה בכל ערכן הרב. וכך גם בנגינה. מודה אני, כי אם סבורים כל המומחים שהמוסיקה האהובה עלי היא הנמוכה, ואותה שאינה מובנה לי היא הגבוהה, בודאי צודקים הם, בודאי כן הדבר. מקבל אני את הדין!…

– ונוטל לעצמך את הרשות להתווכח ולטעון.

– ונוטל לעצמי את הרשות להתווכח ולטעון. כי אני, חביבי, לא סתם-כך הדיוט. אלא אני – הדיוט המוני. הראית מימיך תיאטרון במלוא צבאו? מלא האולם מלאים התאים והיציעים, האמפיתיאטרון, העליה, הירכתים, הפרוזדור, חדרי-העשון וחדרי-הנוחיות. וכל אלה – הדיוטות. כולם, כמו אני הקטן. אולי עשירית אחת יוצאת מכלל זה. כמובן, זה דרכם של הבריות: אם בחברה גדולה יתחילו לדבר על דבר מחוכם ומסכן אחד יתגלה כהדיוט, תיכף יתרחקו ממנו כל השאר ויאמרו מתוך חמלה של בוז: – אח, הרי זה הדיוט – ויסתכלו איש שברעהו כשבפניהם הבעה אינטליגנטית, כאילו כל אחד מהם בקיא מופלג. אבל, כל זאת אינה אלא העמדת-פנים. למעשה הריהם הדיוטות וגם יודעים שהדיוטות הם. כולנו, חוץ מכמה עשרות, אוהבים אנו את האופּירות הקלילות ומתמצאים בקושי במוסיקה המחוכמת. ולכן, הואילו נא להתחשב בדעתנו. אילו אנו, ההדיוטות, היינו מסרבים לבקר בתיאטרון, כי עתה לא היתה לכם שום נגינה – לא פשוטה ולא רצינית. ולכן, - הזהרו-נא ואל-נא תגדישו את הסאה. מה זה הדיוטות? הדיוטות – זו הדמוקראטיה.

– מה טעם לדבר עמך! הרי אתה מחסידיה של “ואמפּוּקה”. אפילו תכחיש בכל תוקף, אתה חסידה של “ואמפּוּקה”.

– ולפי דעתך, זה כל כך נורא – להיות חסיד של “ואמפוּקה”?

– אין זה נורא, אלא רק טפשי. הנה, שמעתי עכשיו את באטיסטיני שלכם. כמובן, הוא נהדר, יוצא מן הכלל, על כך אין חולק. אבל, הרפּרטוּאָר שלו! הרפֹרטוֹאָר הזה! מלך זה, שסטרו לו על לחיו והוא שר והולך במשך רבע שעה בכל מיני נוסחאות:

L’oltraggio che scende…

Sul capo del re

Immobil mi rende,

• Tremare mif ė¹

ומקהלת הגברים מחזיקה אחריו:

L’oltraggio che scende

ומקהלת הנשים מסייעת:

                                             L'oltraggio   che scende…

והמלך מסיים ושר:

L’oltraggio che scende…

ואחר שבים ומכריזים כולם יחד, לרבות זה שסטר על לחיו של המלך:

L’oltraggio che scende…

והמחול הזה, הבא תמיד באותו מקום, במערכה השניה! והדואֶטים השלישיות והרביעיות הללו! לרגעים הייתי תופס את ראשי. האמנם, היה זמן כשהיינו משלימים עם כל אלה? היכן היו אז עינינו? היכן היה שכלנו? כיצד יכול היה תיאטרון שכזה ליתן לנו אפילו שמץ של אשליה?

– סלח נא לי, אם אשאלך: והאופירה החדשה, לפי דעתך, נותנת את האשליה? אשליה של מציאות?

– פחות או יותר.

– “פחות או יותר”, זאת אומרת, לא כלום, אשליה היא מושג שאיננו ניתן לשעורין: או שישנה – זאת אומרת, שאדם שוכח כי הוא בתיאטרון, או שאיננה. והרשני-נא להודיע לך, כי האופּירה החדשה, עם כל אותן הגניחות בליווי התזמרתי, ועם שאר הקינדוסים, שום אשליה איננה יוצרת ואין היא מקרבת את הבמה אל החיים אף כמלוא הנימה. הדו-שיח של ואגנר רחוק מדמיון לשיחה אמתית כשם שרחוקים ממנה הרצ’יטאטיבים של בּליני ושל דוֹניצטי. בחיים אין הבריות שרים כשהם משוחחים ובאופירה הם שרים. לפיכך, שרשה של האוֹפירה הוא מעוּשה ועל כך אי אפשר לפסוח בשום אופן. אומרים, כי אחד חכמן כתב אופירה, אשר כל גבוריה שרים בנעימות מחיי המציאות. קלט הקומפוזיטור את הנעימות שבשיחות-חולין בין בני-אדם והעתיק אותן בתווים. הבטיחוני, כי הבנקאי-הבאריטון שבאופירה זו שר אפילו בהברה יהודית. מתאר אני לעצמי את טיבה של אותה “אשליה”! שווה נא בנפשך, כיצד מישהו מן הבנקאים שלנו עומד לו באמצע משרדו ושר: “רשמו זאת בחשבון עובר ושב”… מאומה לא יצא מנסיונות כאלה. גם האוֹפירה החדשה איננה, בעצם, אלא כאותה ה"ואמפּוּקה" וגם היא רחוקה מאשליה ממש כמו ה"ואמפּוּקה".

– קצת הפלגת מדי, ידידי, הרי זאת אומרת, שאין להגיע בכלל לאשליה? אבל, אם כן – התיאטרון כולו לשם מה? לאמנות לא תוכל להיות תכלית מלבד אשליה. מסכים אני, שהאשליה צריכה להיות לא של שעבוד, אלא נאצלת, אך מכל מקום אשליה. ואתה מכריז, כי הדבר לא יתכן. אם כן, הרי הכל הולך לטמיון ואין צורך בכלום.

– אינני אומר, כי לא יתכן להגיע לכלל אשליה. אומר אני רק, כי הטכניקה היא בכך ללא הועיל. וטכניקה אני מכנה את הכל: לא רק מכונות ותפאורות, אלא גם כל מיני כללים, עקרונות, תכסיסים, בקיצור את כל מה שאפשר לנסח, להטיף, את כל הניתן ללמוד. טכניקה – זה הכל, חוץ מן הכשרון. הטכניקה לא תוכל ליתן אשליה. ועלי להסתייג: אשליה של קיימא. במשך זמן-מה, זמן קצר מאד, כל עוד יש בה חידוש, היא באמת יוצרת דבר-מה כעין-אשליה. התפאורות שהיו מקובלות אצלנו עד לפני זמן קצר, כל אלה הארמונות שחזיתם רועדת ועמודיהם קמוטים, כל העצים השטוחים הללו, שביניהם ובין הקרקע נמתח קו ישר מדויק, כל אלה הגרוטאות, שהיום צוחקים אנו להם – היה זמן כשכל אלה היו חידושים. לפנים היה בכך משום “צעד נועז קדימה” לעומת התיאטרון מתקופת שכּספיר, אשר בו הסתפקו חילופי-תפאורות בכך שהמשרת היה מסלק את המודעה ועליה הכתובת “מחשוף ביער” ותולה במקומה מודעה שעליה הכתובת “מחשוף אחר באותו יער”. והריני סמוך ובטוח, כי הצופים שלנגד עיניהם נתרחשה אותה “רפורמה גדולה של במת התיאטרון” היו בתחילה חשים דבר מה כעין אשליה בהסתכלם על יריעות הבד הצבוע. כי אז היה הדבר בגדר חידוש. כל עוד הדבר חשוב חידוש, כל עוד הרגש לא קהה, די גם ברמיזת-חיים, כדי שתהיה אשליה. אלילו של הפרא, העשוי חמר, הוא בעיניו כדמוּת דיוקנו של אדם, ובעינינו הוא רק גולם גס. וכך אירע גם לבני האדם שראו בתחילה תפאורות. מן הסתם, גם הם השתוממו ואמרו: אמת ויציב, זוהי מציאות! ואותנו התפאורות הללו כבר מזמן מרגיזות. אמנם, ניסו לשכלל אותן. היו אנשי מיינינגן. ישנו “התיאטרון האמנותי”. מה שהם מסדרים זה יפה עד מאד. אבל, בשום פנים אין זה יוצר אשליה. כאשר על הבמה יש גן, רואים אנו, כי זו במה ותפאורה, אבל אין זה גן. תחילה, מחוסר נסיון, באמת נדמה היה: כמה זה דומה! ממש כמו אמתי! הביטו, הקירות אינם מזדעזעים והעמודים אינם מתקמטים! אבל, אחרי כן, כשהסכּנוּ ונרגענו, נתברר כי העגלה במקומה תקועה. ומאומה לא תוכל לעשות נגד זה. מה לך עוד: ראינוע, זוכרים אנו עוד אותם הימים כשלא היה שום דבר כעין-זה ומוצאים בו, באמת, אשליה. אבל, יעברו עשר, חמש-עשרה שנה, ונתחיל לפהק ונטען, שאין זה דומה כלל לחיים, כי בחיים יש צבעים וכאן הכל אפור.

– סלח-נא לי, מה כל זה שייך לאוֹפּירה? הרי מדברם אנו על האוֹפּירה.

– גם לאוֹפּירה קרה אותו הדבר. תחילה, משנולדה האוֹפּירה החדשה, בלי דוּאֶטים ורביעיות, ותכנה הגיוני וליווּיה “פסיכולוגי”, היתה, באמת, קורת-רוח לקהל. כבר מזמן היו הבריות צוחקים לכל המלאכותי שבאופירה הישנה. כבר לפני מאה שנה היו ליצני-הדור ממלאים פיהם צחוק על השירה המפורסמת “אנו רצים וממהרים”, ששרים אותה בלי לזוז מן המקום. משעה שהצליחו לסלק כמה צדדים, רציניים ביותר, של מלאכותיות זו, שאפו רבים רוח ואמרו: תודה לאל, עכשו דומה האופירה לחיים כמות שהם. אך כיום שום איש מאתנו לא יאמר כזאת. סוּלקו הזרויות המובהקות (ועדיין אינני יודע, אם זה לטובה) אבל נשארה המלאכותיות היסודית השרשית, וכנגדה אין עצה ואין תבונה. ואם כן הדבר, מתעוררת בכלל השאלה: מה טעם היה להרעיש עולמות ולתקן תיקונים, וכלום לא יצא שכר הרפורמה של האופירה בהפסדה? תוכל לקרוא לי הדיוט וליטול ממני את זכות הדעה, ובכל זאת אומר לך: שקר הדבר ומליצה שדופה, כאילו טובה האופירה החדשה מן הישנה. כמובן, חדשה וכשרונית טובה מישנה שאין בה כשרון. אבל, גם להפך. אם טובה האופירה, זה תלוי בכשרונו של הקומפוזיטור ולא במתכּוֹן שלפיו בשלוּה, אם מן האופנה הישנה הוא או מן החדשה.

– אדם משונה שכמותך. גם בין ההדיוטות מעטים נוקשים כמוך. זאת אומרת, שגם “אהובת המלך” או “נורמה” תניח בהחלט את דעתך, אם רק תוּשר יפה?

– בהחלט ולגמרי. ולא זו בלבד: גם תיצור אשליה. כמובן, אם ישירו זמרים ברוכי-כשרון. כי יש רק סוד אחד באשליה אמתית, קיימת, נצחית: כשרון. לכשרון אין צורך בטכניקה שלכם – לא במכונות, לא בתפאורות, לא בליווּי ה"פסיכולוגי" עם הלייטמוטיבים ועם שאר הצעצועים. פּוֹסארט קרא את “מלך היער” כשהוא לבוש חליפת ערב שחורה, והשומע היה רואה את כל מה שישנו אצל גתּה – היער והילד ודהרת הסוסים! מי שנתברך בכשרון החקוי, אפילו הוא עצמו כחוש וגלוח ובלי שום איפּוּר, יתאר לפניך את מכּרך בעל-הזקן ובעל-הגוף, ויהיה כמו חי לפניך, כי חונן האיש בכשרון. שמעתי כיצד שר באטיסטיני דווקא אותו L’oltraggio, שכל כך צחקת עליו. גם אותי זה הצחיק, אבל – אחרי-כן. לאחר שבאטיסטיני חדל לשיר. וכל עוד הוא שר, ראיתי רק דבר אחד: את נפש-המלך שבו. “העלבון נפל על ראשו של המלך, הוא נדמה כאבן, רעדה אחזתו”. ראיתי, כיצד עולה הסערה בנשמתו של המלך, כיצד הוא עוצרה, כיצד אין בכוחו להבליג עליה, ולפקעת אחת מסתבכים בלבו רגשות שונים – חרון, בושה, ערמומיות, תאוות נקם, צער… ולא הציקו לי כלל אותן החזרות על פסוק אחד וכלל לא התאוויתי לאיזה ליווּי “פסיכולוגי”, שהיה, ודאי, נדחף קדימה ומחריש באזני את קולו של באטיסטיני. כן, ידידי החביב, אפילו תקטלני ואנוכי אצעק: גם ה"טרובאדור", אם ישירו אותו כראוי, בקולות ערבים, אמכור לך בעבורו כל אותה נגינה-למחצה עמקנית, שבה אנוסים אנו עכשו לכלכל את נפשנו מחמת נימוקים שקצתם לאומיים וקצתם משקיים.

– ובכל זאת, מעניין מאד לדעת, מה תאמר, אחרי הכל, למשל, על אותו “אנו רצים וממהרים”. הרי, לפי טעמך גם זה – אחת מפניני המופת?

– כלל לא פנינה ולא מופת. אבל, מצד שני…

– הנה, סוף כל סוף! דבר נא, כולי אוזן.

– בבקשה. סנגורו של שיר-לכת זה יאמר לך, כי אופירה הריהי קודם כל נגינה. כל מצב מחייב בה ציור בצלילים. גם רעיון הסכנה, החרדה, המנוסה, זקוק בה לציור מוסיקאלי. ואם האמן, בראותו במרחק מנוסָה, ימהר להפוך את אחוריו לקהל ויברח אל מעבר לקלעים – יתכן שזה יהיה יותר מציאותי. אבל, מה זה עושה אצל אופירה, מה זה ענין למוסיקה? באופרה דרושה לא מציאותיות של תנועות הגוף, אלא וידוי נגינתי של נשמה השרויה במצב של פחד, של קרבת-אסון, של בריחה. כל הלך-נפש שלם יש לו שיר משלו. גם הבריחה. מן הצורך לקלוט את השיר הזה ולהשמיעו. יש למסור בצלילים את הבריחה בכל שלביה: את ראשית הוולדה של החרדה, את צמיחתה, את הרגע אשר בו הפחד משתלט בנפש ודוחה מקרבה את כל השאר, ולבסוף את הדהרה המטורפת בהר ובגיא, כשהרודפים דולקים מאחור ועוד מעט וידביקו. זהו תפקידה של האופירה. את זה חייבים ליתן לנו גם הקומפוזיטור וגם הזמר – ולכן שומה על הזמר לשיר כל זאת דווקא אל מול פני הבמה ולא להראות לקהל כיצד הוא רץ כצבי. הריאליסם של האופירה הוא מסוג מיוחד. הוא כלול בכך, שהמוסיקה תהיה אמתית, שתהא השתפכות-נפש, ולא בכך שעל הבמה יהיו מחככים בפדחת בדיוק כמו בחיים.

– הידד! הסנגוריה יצאה מפיך כמו מלבך. בדרך כלל, רואה אני כי צדקתי: אתה – מחסידי ה"ואמפּוּקה" ורצונך להחזיר לה בקול תופים את כל זכויותיה על קרשי התיאטרונות המובחרים שלנו.

– אינני מציג את השאלה בקיצוניוּת כזאת. אבל, בדבר אחד צדקת: נכון, סבור אני, כי “ואמפּוּקה” לא מתה עדיין. האריָה כביכול, טרם הושרה עד תומה. וחוששני שסופה של הרדיפה אחרי “מציאותיוּת” במוסיקה תהיה כמו שהיה לנגד עינינו סופה של הרדיפה אחרי ה"מציאותיות" בדרמה. הרי ההצגות ב"תיאטרון האמנותי" עם וילונותיהם המתנועעים – אלה אינן המלה האחרונה בשטח הטכניקה. בברלין הרחיקו לכת גם מזה: אומרים, כי שם החלו בתיאטרון אחד להציג מחזות בלי שום תפאורות. חזרו לזמנו של שכּספיר. נוכחו כי אי-אפשר לנקר את עיני הבריות, כי הבמה אינה יכולה ליצור אשליה של חיים, והחליטו למשוך את ידם מן הענין כולו ולחזור לימיו הכנים של שכספיר, כאשר שום אדם לא בקש לרמות את רעהו ואת הבמה היו רואים בפשטות כפיגום בשביל אותו כוח, אשר רק בידו ניתן השלטון ליצור את האשליה – בשביל הכשרון. ועדיין אינני בטוח, אם לא תסתיים באותו נוסח גם התפתחותה של האוֹפּירה. הבריות יווכחו לראות, שכל ההתחכמויות הללו, כל המאמצים להפוך את הנגינה לדבר העולה על נגינה פשוטה, כל זה הבל הבלים, בזבוז כוחות לריק, ויתגעגעו על “ואמפּוּקה” הטובה, הישנה, הכנה, אשר לא התחכמה ולא התפלספה, אלא שרה – שרה, כן יוסיף לה הקב"ה ברכה והצלחה בעבור כל סלסול שבפיה – שרה לה כשירת הזמיר, שרה כמו שלא יוכלו לשיר ארבעים אלף זיגפרידים…

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

הרצאה ב"מכון לחקר בעיות לאומיות"

ווארשה, חשון תרצ"ז.

במוסד הרשמי-למחצה בבירת פולין, “המכון לחקר בעיות לאומיות”, הירצה ז’בוטינסקי בשפה הפולנית על תכנית האבאקואציה בפני קהל של מדינאים ועסקנים פולניים.

הפותח היה סגן מיניסטר-החוץ ליאון וואסילייבסקי.

בפתח דברי עלי להקדיש מילים אחדות להציג לפניכם את הדובר.

הריני נמנה עם אותו דור של אנשים תמימים, המאמינים כי בחברה תרבותית תמיד ישנה ידידות כנה בין איש לרעהו, בין מעמד למעמד, בין עם לעם. ומשוכנע אני, כי אפילו בזמני-משבר אלה, בזמנים הנוראים שבהם אנו חיים, עוד אפשר למצוא בני-אדם הכואבים את מצוקת היהודים, האוהדים לאידיאל הציוני, בני-אדם שישמחו אם ירווח ליהודים ממצוקתם, אם אפשר יהיה להגשים את האידיאל הציוני. משוכנע אני, בשעה שבני-אדם כאלה מבטאים את המלה “ציונות”, מבינים הם אותה באותה כנות ויושר כמוני: שיבת-ציון בשביל – ורק בשביל – כל אלה השואפים לכך כיום, או שישאפו לכך בעתיד. ומשוכנע אני, כי אם אנשים כאלה יעיינו בבעיה זו, לא תוכל לעלות בלבם שום מחשבה על אבאקואציה מאונס, או על שלילת הזכויות האזרחיות בארצות מושבם של היהודים. בקיצור: מאמין אני, כי עדיין קיימת תרבות אנושית וכי המייצגים אותה לא נתערערו גם עתה, בזמנים של ילל בהמי. כל זו הדרך מצייר אני לעצמי את הקהל שנתכנס באולם זה כיום ולפיכך לא אטרח להוכיח, כי “שתים פעם שתים – ארבע”, כי חרפה היא לרדוף מישהו, וכי לגרש בכוח-הזרוע הוא פשע, וכי מדינה שאין בה שויון נגזר דינה לכליה. כי כל זה הוא כאלף-בית בשפתה של התרבות, אשר לה נזקקים כאן כולנו.

ועתה לנושא הרצאתי: בקיצור הוא יהא כך:

ארץ-ישראל יכולה לפתור את כל בעית ההגירה היהודית ופולין יכולה לסייע לכך!.

בשם ארץ-ישראל מכנים אנו את השטח שמשני עברי נהר הירדן. שני חלקי הארץ – המערבי והמזרחי – מהווים חטיבה שלימה אחת מבחינה היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית, והפרדתם זה מזה היתה רק מלאכותית. אין טעם להתפלמס עכשיו אודות כוח-הקליטה של הארץ. בענינים שכאלה מכריע בעיקר היוזם של האדם. מכל מקום, אפשר לקבוע, כי שטח של 70 אלף קילומטרים מרובעים, הנמצא בתחומה של ארץ-ישראל, יוכל להכיל בעתיד 8.5 מיליון תושבים, אם נחשב לפי צפיפות-אוכלסים של גרמניה, ו-18 מיליון תושבים, אם נחשב לפי צפיפותה של בלגיה. כשבאים להעריך את סיכוייה של ארץ-ישראל, יש ליתן את הדעת על כשרונו ההתיישבותי של עם-ישראל, על נכונות-ההקרבה של היהודים, שאין כדוגמתה, על קשרי-המסחר ועל קשרי-התרבות של היהודים עם כל קצות העולם, העשויים להפוך את ארץ-ישראל לנקודת-מרכז חשובה במסחר הבינלאומי. הארץ שוכנת במקום פגישתם של שתי הדרכים הגדולות ביותר של המסחר העולמי בעתיד. האחת מהן היא דרך-הים לאורך תעלת-סואץ, המקשרת את המערב עם המזרח, והדרך האחרת היא דרך החרבה, מקייפטאון לקאהיר, לדמשק, לפקינג, לאירקוטסק ולוולאדיווסטוק. אין ספק, כי עתידה ארץ-ישראל למלא בעתיד תפקיד עצום כמרכז מסחרי בשביל אותה פינה בים התיכון, המכילה כמחצית כל אוכלוסי כדור אדמתנו.

לפיכך, הרשות בידינו לומר, כי יכולה ארץ-ישראל לפתור את בעית-ההגירה שלנו, ועם זה לא יגורשו התושבים הערביים היושבים בה וגם לא יאונה להם שום עוול. את הרעיון הזה נוכל לנסח כך:

השיבו לנו את ארץ-ישראל, ולאחר כמה דורות יהיו שם 8 מיליון יהודים וגם 2 מיליון ערבים וגם מקום פנוי – גם עוד שלום!

זהו תפקידה הראשי של הציונות: להכשיר בארץ-ישראל תנאים שכאלה, שמחר, או בעוד עשר שנים, או בעוד שלושים שנה, תוכל הארץ לכלול ולכלכל את כל היהודים שיבואו – לא איכפת מחמת איזו סיבה – ויתדפקו על שעריה. הציונות אינה מסתיימת בכך, שייווצרו רוב עברי ומדינה עברית בארץ-ישראל. מקיפה היא את הבעיה היהודית ביתר רחבות ועומק. אם יתרחש נס, ומחר, למשל, יכנסו לארץ ישראל 800 אלף יהודים ויוכרז על הקמת קהיליה יהודית, הרי ברי שיצטרכו להכניס לאותה מדינה עברית גם את מיליוני היהודים אשר בגולה.

לתפיסה ציונית זו קוראים אנו “הציונות הרוממה”. התנועה השואפת לכך היא הרביזיוניזם. ועתה מתרכזים אנו סביב דגלה של “ההסתדרות הציונית החדשה”.

אבל, בשעה שחושבים על פיתוחה של ארץ-התישבות, יש להטעים שתנאי מוקדם לכך הוא משטר מדיני מתאים. הכל תלוי בכך, ובלעדי זאת אין טעם לחשוב על התפתחות מהירה של הארץ, של המסחר והתעשיה שבתוכה, ועל האפשרויות להתישבות בהיקף רחב.

מבחינה זו שרויה ההתישבות הציונית בתנאים קשים. ממשלתה של ארץ-ישראל לא עיבדה עד היום שום תוכנית-התישבות מדוייקת. עדיין שלטת שיטתו של הופ-סימפסון, שקבע בשנת 1930 את פוריות אדמותיה של ארץ-ישראל על-פי צילומים שנעשו מתוך אווירון…

ויש לבצע בארץ שורה של ריפורמות. החשובות שבהן הן אלו: א) לאפשר התישבות יהודית בעבר-הירדן. ב) לבדוק את פוריות האדמות בארץ-ישראל וליצור קרן-קרקע ממשלתית לצרכי התישבות. ג) לתקן את שיטת המכס, כך שהתעריף יהא מיוסד על שני עקרונות: כניסה חפשית של חמרי-גלם ושל מכונות, והגנה על תוצרת-הארץ. ד) מערכת-מסים טובה. ולבסוף ה) בטחון על-ידי הקמת יחידות-צבא יהודיות.

כבר שנים דורשים אנו לבצע את הרפורמות הללו. ועכשיו הגיעה שעת ההכרעה. מאורעות החדשים האחרונים כופים את המעצמה המנדאטורית להשיב תשובה ברורה על השאלה: “מהי תכליתה הסופית של הציונות?” “מה זה בית לאומי?” עומדים אנו ערב בדק-בית של כל המשטר בארץ-ישראל.

ובשעה זו יכולה למלא תפקיד רב עזרתן של אותן המדינות, שבעבורן חשובה ביותר הגירת היהודים מתחומן. ומראש יש להגמל מן ה"מורא", שמא תיעלב אנגליה, אם מדינות אחרות תתערבנה בעניניה. ארץ-ישראל היא ארץ-מאנדאט, בבניינה מעוניינים מיליוני יהודים, אזרחי כל מיני מדינות, והרי זו חובתן המוסרית של המדינות הללו לפעול בהתאם לאינטרסים של אזרחיהן. כזהו הגיונם של החיים, וכך גם יהיה. התענינותן של מדינות אירופה בארץ-ישראל תהיה במרוצת הימים יותר ויותר אינטנסיבית, יותר ויותר מקיפה. שאלת המדינה העברית אינה ענין משפחתי בין היהודים לבין אנגליה. שאלה זו היא קונצרט גדול של התזמורת הכל-עולמית – כפי שחזה הרצל מראש.

איני רוצה להעלים עין מן האפשרות, שהמדינות המעוניינות בהגירה תבקשנה להן גם ארצות-קליטה אחרות, מלבד ארץ-ישראל. אבל, מראש ברור, שהרעיון הזה על מקומות-קליטה ליהודים יוליכן אל מקום אחד והוא: ארץ-ישראל. גם הרצל הציג תחילה את בעיית הטריטוריה, השטח, ורק לאחד זמן הגיע למוצא: ארץ-ישראל. אפשר לבטא זאת במשפט אחד: “היהודים זקוקים לשטח, והיות ולפי חקירה אובייקטיבית אין קיים אלא שטח אחד שכזה, תנו להם איפוא את השטח האחד הזה”.

והריני מסיים:

היום כבר ברי לכל אחד, שצריכים להחיש את קצב הבניין הציוני. השנים האחרונות הוכיחו, כי אפשרית התישבות מהירה. לפני 12 שנה נמצא בארץ-ישראל לכל יהודי 5 ערבים ועכשיו רק 2. מכאן יש ללמוד, שעוד מאמץ חזק אחד, ושתי האומות תשתווינה. אחרי-כן עוד מאמץ אחד – ובארץ יימצא כבר רוב יהודי. אז יסור חלק מן האחריות מעל שכמה של מעצמת-המאנדאט. ולכן עלינו להזדרז.

מתוך כך נובע הרעיון על “תוכנית-העשור”, שלפיה ייווצר במשך 10 שנים רוב יהודי בארץ-ישראל משני עברי-הירדן, ועל ידי כך יסתיים השלב הראשון של הציונות.

את התכנית הזאת מעבדים עכשיו בארץ-ישראל, בלונדון ובשלושת המרכזים העיקריים של ההגירה היהודית. המדובר הוא על כך, שבמשך תקופה זו יהגרו לארץ-ישראל מפולין – 700 אלף נפש, מרומניה 200 אלף, מגרמניה – 200 אלף, מליטא – 50 אלף וכן הלאה. הבעיה העיקרית היא, כמובן, ההגירה מפולין. וביחוד יש לרכז את תשומת-הלב באותם חוגי-מהגרים, שגילם בין 23 ובין 37 שנה.

נקודה חשובה ועקרונית היא שאלת חיסול רכושם של המהגרים ושאלת הוצאת הכספים. ענין זה זקוק לטיפול עדין, לזהירות מרובה ולוויתורים משני הצדדים. המדינה לא תוכל מצד אחד להכריז, כי בקרב חלק מאזרחיה מורגש צורך אובייקטיבי בהגירה והאפשרות של הגירתם תביא למדינה הקלה, - ומן הצד האחר ליטול מהם את היכולת להשתמש בהקלה זו. אם, נאמר, יאן חפץ להגר, והמדינה רואה בכך תופעה חיובית, הרי לא ייתכן שהמדינה תקשה על יאן להוציא את חפצו לפועל. והרי בלי הוצאת הון אין מקום לדבר על הגירה גדולה. מפקפק אני, אם יש עוד מי שמאמין באפשרות התמימה האחרת, שממזרח תבוא הגירת-המונים, ויהודי המערב יספקו להם כספים. יכול אני לקבוע בשקט ובתקיפות, כי דבר זה הוא לחלוטין מן הנמנע!

אבל, אפשרות פשרה. ובכך יש להביא בחשבון מסיבה חשובה באופן יוצא מן הכלל: היהודים המהגרים לארץ-ישראל ישמשו שם חיל-חלוץ להתרחבותה המסחרית של ארץ-מוצאם. כאן יש להביא בחשבון גם את עזרתו הרבה של ההון היהודי הבינלאומי, שיקשור קשרי-מישרין עם המדינות שבאירופה.

ומלבד זאת עוד דבר-מה: אין זה מן החכמה להגזים את כוחו של הקיבוץ היהודי בעולם. אבל אין גם להמעיט את כוחו של הקיבוץ היהודי בעולם. אבל אין גם להמעיט את כוחו מכפי הראוי. לעתים אין לאל ידו לכפות שיאסרו את הפורעים בעיירה קטנה אי-שם בקצווי תבל – ולעיתים שוקדות לבקש את עזרתו מדינות גדולות. עכשיו יש לקיבוץ עולמי זה ענין היקר ללבו: ארץ-ישראל. מי שיושיט לנו את עזרתו, הוא ייצור לו בכך “מצודה” ¹כלכלית ומוסרית לא בלבד בסביבתה של תעלת-סואץ, אלא גם על פני כל הימים והיבשות.

יש ברצוני לומר עוד מעט, אבל אשתדל לומר זאת בזהירות רבה, כפי שיאה לאורח. זוכר אני – ובספרות כן הדבר גם היום – שאיטליה המאוחדת כבר היתה למדינה, אבל שום מעצמה גדולה לא רצתה להכיר בה. הציבור האיטלקי היה מצטיין אז במין ביישנות משונה של ענווה. האיטלקים היו רואים את עצמם כאילו אין בכוחם להשתתף בתזמורת של המדינות הגדולות באירופה. תמיד נדמה היה להם, כי טרם הגיעו לבגרות מדינית, כי טרם זכו להשפעה של ממש, ואף לא לזכות להשפיע. כי העזה עצומה תהיה זו מצדם, אם יציגו תביעות, ואפילו תביעות מוצדקות ביותר. אבל לא כן היתה דעתם של משקיפים אובייקטיביים. הם ראו עם של 30 מיליון נפש. הם נתנו את דעתם על המצב הגיאוגרפי הנוח מאוד גם מן הבחינה האסטרטגית, גם מן הבחינה המסחרית. הם ראו כי ענין להם עם אוכלוסיה רבת-כשרונות. והמשקיפים האובייקטיביים הבינו מה שלא הבינה עדיין איטליה: שהיא תיהפך למעצמה גדולה.

ואומר אני זאת, מחמת שדיברתי לפני כן על מצבי-רוח. אבל, במצב-רוח יש עניין רק לעמים שהם מלכים. עמים שלא זכו בעתיד גדול אינם נותנים את דעתם אלא על עובדות שבעין. עמים שזכו כי יהיו מנהיגים, הם יודעים כי המנועים הגדולים של העתיד נמצאים לפני-כן בשרטוטי-תוכניות – והם גם יודעים לקרוא בשרטוטים הללו.

(1911)

טאראס שבצ’נקו (1814–1861) הוא גדול המשוררים בשפה האוקראינית. בגלל שייכותו לארגון אוקראיני לאומי נאסר והוגלה לאסיה המרכזית.

מוזר הדבר, כמה אין עקביוּת בבריוֹת. באָמרנו א' לא נעלה, בדרך כלל, על דעתנו כי בעצם צריכים אנו לומר גם ב'. ניגשים אנו אל עובדות צבוריות כאילו הן בודדות, תלוּשות מן החיים וללא שום תוצאות. הנה עכשיו מכבּדים אנו את זכר שֶבצֶ’נקוֹ, על כל פנים מצטרפים לאלה המכבּדים את זכרו. אבל – ללא שום מסקנות. לא רק המאזינים והקוראים, לעיתים קרובות אף הכותבים עצמם, אין מורגש אצלם שהעמיקו כראוי לעיין מה מחייבת ההכרה ביובל הזה. הרי אחת משתים: אם שבצ’נקוֹ אינו אלא שגגה תרבּוּתית, יוצא־דופן ומקרה מיוחד מבחינה לשונית, הרי אין שום טעם לחוג את יובלו; ואם שבצ’נקוֹ הוא תופעה חוקית ואָפינית בהתפתותם של החיים, אות ומופת לדבר־מה העתיד לבוא, חייב כל אחד מעִמנו לאחר שאמר א' להגות גם ב', כלומר, לאחר שהודה ביובל זה חייב הוא גם לקבוע את יחסו אל אותה תופעה כבּירה, שיובל זה מבשר את בואה ההכרחי. ומעטים הם, כמדומני, הנותנים דעתם על כך.

אולי יש להסביר זאת בכך, שרבים רבים מעמנו עדיין באמת סבוּרים חרש בלבם, כי שבצ’נקו אינו אלא מין יוצא־דופן לשוני. למה נצפין עוון, רבים האומרים כך. הדבר נראה בעיניהם משוּגה, צפרון: הרי לך אדם שידע רוסית על בוריה, יכול היה לכתוב אותם השירים בשפה ה"כללית", אבל נתעקש וכתבם בשפת חוֹחוֹלים. ויש גם מרחיקים לכת ומקשים: כלום יש איזה הבדל רציני בין שתי השפות? אין זו אלא עקשוּת, אדיקות קטנונית ובאותיות יחידות. איזו משוּגה היא זו לכתוב דווקא כך: Думы мои, думы мои / Лыхо мэни з вамы, / Нащо сталы на папэри / Сумнымы рядамы? ¹– כשיכול היה לכתוב באותה ההצלחה גם כך:

במעמדי לקח לפני זמן־מה אדון אחד את כרך שירי אוֹלס והחל להוכיח הלכה למעשה כי אפשר לקרוא את השירים הללו במישרין רוּסית, והכל יהיה כמעט בסדר: גם המשקל לא ישתנה וגם החרוזים יישמרו כמעט כולם. אולי באמת צדק: לא האזנתי לדבריו עד תומם ובעודו מדקלם בנוסח מוסקבאי ”Ой, на що ж малу дитину доручала ти степам?” ² שקעתי בהרהורים אחרים. נזכרתי כי שבצ’נקו כתב דבר־מה גם בשפה הרוּסית. המושכים בעט שבעתון “קיובלאנין”³ רואים בכך מעשה רב מצדו ומלבינים בו את פני אנשי־מזֶפּא שבהווה: שוּרוּ־נא, הוא היה לא כמותכם, הוא “לא היה מתנכר לשפה הרוסית הכללית”! נניח שכן; אולם, כל כמה שהדבר משונה, התנכרה השפה “הרוסית הכללית” למשורר האוּקראיני ושום דבר הגון לא עלה בידו בשפה זו. שבצ’נקוֹ אינו תופעה יחידה. בשנות הארבעים חי ברומא משורר גדול – בֶּלי; דומני מזכיר אותו באיזה מקום גוֹגוֹל. הוא כתב בעיקר בניב הרומי. והניב הרומי, שלא כשאר הניבים המקומיים באיטליה, כמעט מזדהה עם השפה האיטלקית: אילולי חששתי לשעמם את הקורא, כי עתה יכולתי לסכּם את ההבדל כולו בחמש־עשרה שורות בדיוּק. אבל, בניב זה כתב בֶּלי דברים נפלאים, ובשפה האיטלקית – יצירות ללא זיק כשרון. הסונטות שלו ב- romanesco יוצאות מן הכלל, האלגיות האיטלקיות – מימיות, מליצניות וכבר נשכחו. גם הוא היה כפי הנראה, אדם מאד עקשן: עקשן עד כדי כך, שגם השכינה היתה סרה ממנו, אם, בנוּח עליו רוח היצירה, היה עובר איזה מצר הסמוי כמעט מן העין – אותו בֶּלי, שמעבר מזה של המצר הוא משורר גדול בחסד עליון, נהפך פתאום מעבר מזה לכתבן עלוב…

שפת אם! דרושה כל התמימוּת הרוּסית, כל הבוּרות החברתית, כל העדר־הנסיון שלנו, כל הקרתנות הרווחת אצלנו, כל אותה גישה שמושית־שוּקית הטבועה בחותם מעשיות גסה, שאנו דוגלים בה כלפי הרבה שאלות רוחניות קדושות, למען נקרע עינים ונתמה, למה הזה אדם נורמלי, השפוי בדעתו ובינתו עמו, מתעקש לומר דווקא cвiт ולא cвeт סכלוּת, משוּגה! המדיארים נאבקים כבר כמה שנים על לשון־פיקוד מדיארית בצבא ההונגרי וכל לשון־הפיקוד אינה מכילה אלא 70 מלים בסך־הכל. ובעבור 70 מלים אלו נופלות ממשלות, מתעכבות ריפורמות חשובות ביותר וכל המפה המדינית של אירופה אומרת להקרע לאורך התפר של נהר לייטה. בבית־הנבחרים ההונגרי, בין למעלה מארבע־מאות מדיארים, יושבים להם ארבעים נבחרים מקרואטיה ושומרים מכל משמר את זכותם לדבר מעל הבמה בשפה החוֹרבטית, כלומר בשפה שאיש מלבדם אינו מבינה, ולכאורה השמוש בה בבית־הנבחרים, לא זו בלבד שאינו מועיל לענין החורבטי עצמו, אלא אף מזיק לו. אותם החורבטים התמרדו כשניסו השלטונות ההונגריים להנהיג בכמה מוסדות ממשלתיים בזגרבּ בצד שלטים בחורבטית גם שלטים במדיארית; היו הפגנות ברחובות, התנגשויות בצבא, נשפך דם… סכלות, משוּגה! – אומרים אנו, יושבי־קרנות קרתנִיים שבארץ קרתנית, אנו, ממרומי שכלנו ונסיוננו במדיניות. ושמא נשכיל לעשות, אם נסתכל בענין מצד אחר ונבין כי אין להתווכח נגד עוּבדוֹת? הרי כאן לפנינו שורה שלמה של עוּבדות מובהקות, מהן עוּבדות המוניות, מהן אינדיבידוּאליות, והללו עוד יותר אָפיניות. הרי עמים שלמים המשתגעים כמעט בעבור שבעים מלה או עשר כתובות בשפה נכריה; הרי משוררים גדולים, ששכינתם מסתלקת מהם כאשר ינסו לזייף בקרבם אך זיוף קטן, זעיר, תמים זה: לומר cвeт תחת buona sera, cвiт תחת bôna sera. כל אלו עוּבדות הן, גופי־חיים מפורשים, שאינם מתבטלים משום שנתיחס אליהם בשלילה או בחיוּב. ולא לשלול אותם אנו צריכים ולא לחייבם, לא ליתן ציוּני “בלתי -מספיק” או “מצוּיין” למנהגו של עולם ולגלויו, אלא ללמוד מהם בענווה השכל ודעת; לקבל את החיים כמות שהם ביסודם ועל יסודם זה לבנות את השקפת עולמנו.

עוברים אנו על פני יובלו של שבצ’נקוֹ בקידת־הוקרה וכלל אין עולה על דעתנו כי זו עוּבדה בעלת חשיבות עצומה כאוֹת וכעדוּת, ואילו היינו נבונים, מנוּסים וזהירים, כי עתה חייבים היינו לשוב ולבדוק לאורה כמה יסודות עיקריים בהשקפת עולמנו. מהו שבצ’נקו? אחת משתים. או שעלינו לראות בו תעתוע מוזר של הטבע, כמו צייר גידם או לוליין קטע, דבר הדומה לשריד מלפני המבול המוצג בבית־נכות ארכיאולוגי. ואם לאו, הרי עלינו לראות בו סימן מובהק לכוח־החיים התרבותי־הלאומי של האוּקראיניוּת, ואז עלינו להוסיף לפקוח עינים ולעיין יפה יפה במסקנות הנובעות מכאן. אנו, עצמנו, כאן, בדרום, היינו כה חרוצים ותמימים לשתול בערים את שתילי ה"התרוֹססוּת", עתונותנו כאן כה הרבּתה להשתדל למען התיאטרון הרוסי ולהפצת הספר הרוסי, עד שלבסוף חדלנו לגמרי לראות את המציאות האמתית, המוחשית, האריתמטית, כפי שהיא “נראית” מעבר לאָפקנו הגמדי. מעבר לערים הללו משׂתרע ים רצוף של כמעט שלושים מיליון אוקראינים. נסו־נא להציץ לא בלבד אל מרכזו, אל נפת מירגורוד או ואסילקוב, דרך משל; הציצו־נא אל הספָר שלו, אל פלך חרקוב או אל פלך ווֹרוֹנז', סמוך לאותו מצר שמעבר לו כבר דוברים וליקוֹ־רוסית, - ותתמהו, עד כמה ים אוּקראיני זה נשמר שלם ובלתי־מהוּל. יש במצר זה כפרים שיושבים בהם מעבר מכאן לנחל “חוֹחוֹלים”, ומעבר משם “קאצאפּים”. חיים הם איש בצד רעהו דורות על דורות ואינם מתערבים. כל עבר דובר בלשונו, מתלבש על־פי דרכו, מקפיד על מנהגיו; מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם; מתנכרים זה לזה, אין מבינים את זולתם וגם אין מבקשים להבין. שם צריך היה לבקר מר פ. ב. סטרוּבה, בעל התורה על “דחיוֹת לאומיוֹת”,לפני שבא לדבר על מהוּת טראנסצנדנטאלית “כל־רוּסית” אחידה. “דחיה” כל־כך מפורשת אין למצוא אף בגבולות האֶתנוגרפיים בין רוסים לליטאים, בין פולנים לבּילוֹרוֹסים. היטיב המשורר האוקראיני להכיר את עמו, כשהטיף מוסר ל"דיווצ’אטות" (בחורות) הפתיות:

Кохайтеся, любитеся,

Та не з москалями,

Бо москалі – чужи люди…⁴

אינני מחסידי תורתו של פ. ב. סטרוּבה ואיני סבור כי “דחיוֹת” הן גלויים הכרחיים ונורמליים של חיים לאומיים; על כל פנים אסור, לדעתי, ליתן הכשר (במובן מדעי) ל"דחיוֹת" הללו בלי הסתייגוּיוֹת גדולות וחמורות. איני רואה כתופעה נורמלית ולא כתופעה נצחית אותו ניגוד בין וֶליקוֹ־רוֹסים למאלוֹ־רוֹסים שנתגבש בחניכות העממיות “חוֹחוֹל” ובמיוחד “קאצאפּ”; אדרבא, בטוח אני, כי אם ישתפרו התנאים החיצוניים, יוכלו לא בלבד האוּקראינים, אלא גם כל שאר האומות ברוסיה, לחיות חיי רעוּת עם הוֶליקוֹ־רוֹסים, על בסיס של שוויון והכרת־גומלין; מאמין אני אפילו, כי תמלא בכך תפקיד רב ומבורך דווקא המשכילוּת הדמוֹקראטית הוליקוֹ־רוֹסית – ובהרצאה בקיוב, לפני זמן קצר, אף הדגשתי את אמונתי זו הדגשה נמרצת כל כך, שנתקלתי בתרעומת מצד אחדים מבין המאזינים האוּקראיניים. אבל, אין להכחיש, כי ה"דחיה" מנכרי היא אחד מסימני מציאותו של היצר הלאומי, בפרט בשעה שמחמת דכוי חיצוני אין העצמיוּת הלאומית יכולה להתגלות בשום דבר אחר ולא בשום דבר פרודוקטיבי. ה"דחיה", הניכּרת במצרים האֶתנוֹגרפיים, היא במקרים כאלה, מאונס, העדוּת הראשית לכך, שהאומה המדוכאה מתנגדת התנגדות היוּלית לשנוי מהותה, כי הנתיבות האמתיות של התפתחותה הנורמלית נוטות לצד אחר. כזה הוא הלך־רוחו ההיוּלי של כל המון רב שכולו עור אחד; כזה הוא גם הלך־רוחו ההיוּלי של המון־העם האוקראיני, המונה שלושים מיליון נפש, ואפילו כל מיני מומחים מבין הפכפכי הלאומיות יעידו עדות־שקר להכחישו. מומחים מסוג זה מוסמכים להעריך את הרגשות הלאומיים של העם שממנו פרשו, ממש כשם שחייל הבורח ממערכה מוסמך להעריך את אהבת־המולדת ואת רוח־הקרב של הצבא ממנו ערק. האומה האוקראינית שמרה בשלמותו את המשען הראשי, האיתן של הנפש הלאומית: את הכפר. אומה ששרשיה החזקים והסמיכים נעוצים באדמת־מכורה על פני שטח עצום ורצוף, אין לה לחשוש לנשמתה הלאומית, ככל שיתעללו בערים בנטיעות העלובות של תרבותה, בשפתה ובמשורריה. האכּר יעמוד בכל פגע, יבלה את הכל, יתגבר על כל יריב, ולאטו, צעד־צעד, אבל בלי סטיה ובלי רתיעה, יחדור מכל עבר לערים, והנחשב כיום ללשון המונית יהיה בעוד שני דורות לשון עתונים ותיאטרונות ושלטים – ויותר מזה.

הנה מה שאומר יובלו של שבצ’נקו לכל היודע לחשוב לפי שורת ההגיון ולהציץ אל יום־המחרת. וחבל שאין אנו מבורכים בסגולות אלו. התנועה האוקראינית, הגדלה לנגד עינינו, נחשבת אצלנו כעין אספורט; מתעלמים אנו ממנה, התעלמנו ממנה לפני יובל זה ומן הסתם נתעלם גם אחרי היובל. כאילו עוורון של זחיחות־דעת או השגרה של מחשבת־אדם מכלכלים את מעשינו. והתולדה היא שאנו שוגים שגיאה מדינית גסה, שאין לה כפרה: במקום שתנועה כבירת־תוצאות תתפתח מתוך סיועם של חוגים רבי־ההשפעה בחברה המתקדמת ותתרגל לראות בהם את משענתה, את בעלי בריתה הטבעיים – כופים אנו אותה לפרוץ לה דרך בכוחות עצמה, משתיקים ומזניחים אנו את הישגיה כדי לבלמם, מקניטים אותה ודוחפים אותה להיות אופוזיציה לחברה ליברלית ורדיקאלית. את גידולה של התנועה לא נעצור, אבל לעוות גידול זה, לכוונו אל הערוץ הבלתי־רצוי ביותר – זה דבר שאינו קשה ומזה יש להזהר. ומתוך כך עלוּלות לצמוח תוצאות חמורות ביותר בשביל יחסי־העתיד בדרום הענקי הזה של רוסיה, אם לא נתאושש בעוד זמן, לא נבין ולא נעלה בחשבון את כל כבירותה של תופעה המונית זו, שאותה מזכיר לנו יובלו של שבצ’נקוֹ, אם לא נתאים לכך את כל עמדתנו, את כל תכסיסנו בענינים מקומיים וממלכתיים.

והריני בא להציע סברה אחת, שכבר מזמן נתגבשה בדעתי ולימוד הנסיון במערב־אירופה הוסיף לחזקה, אבל הקורא, בוודאי, יקבלנה במשיכת־כתפים. הדרום שלנו נעשה זירה אהובה של המאה השחורה, במיוחד זוכה היא להצלחה של ממש בערים ובעיירות. ועד עכשיו לא נתנוּ את דעתנו לברר אם אפשר ללחום בתופעה זו, ואם כן – באיזה מין נשק. והרי, לאמתו של דבר, ראויה שאלה זו לתשומת לב רבה מצדנו, כי לנוכח הרוחות המנשבות כיום לא יועילו לחבל שלנו לא שלטון עצמי עירוני ואף לא הזכות לשגר נבחרים לדוּמה הממלכתית. נבחרי הדרום הם המשען הראשי של הריאקציה וכך היה גם לפני השנויים בחוקת הבחירות, לפני הדוּמה השלישית. במה נוכל איפוא ללחום נגד הלכי־רוח אלה בהמוני המעמד הבינוני של הדרום?

ליבראליסם צרוף, מופשט, ככל שתהיה הגושפנקה שלו, אינו לפי השגתם: מעמד בינוני אינו נוהה אחרי ליבראלים, אם אינם מחכימים ליתן לו תוספת של דבר־מה אחר. להענות לתעמולה הסוציאליסטית לא יוכל המעמד הבינוני מבחינה אורגנית: האידיאלים הכלכליים של החוגים הללו מן ההכרח שיהיו תמיד ריאַקציוניים והם חגים במקרה הטוב ביותר סביב האידיאַלים על משטר־כוללים מימי הבינים, במקרה הרע – זאת רואים אנו בווינה, בווארשה, בכינוס האחרון של בעלי־המלאכה – סביב דחיקתם הכלכלית והמשפטית של העממים הזרים. ישנה רק סיסמה אידיאלית אחת, המסוגלת במסיבות אלו להרים את המוני המעמד הבינוני בערים, לטהר ולאצל את השקפת עולמם – הסיסמה הלאומית. אם נוהים הם עכשיו אחרי הימניים, הרי לא מפני כך שאנשי־הימין מטיפים ליד קשה ולזרוע נטויה, אלא רק מפני שאנשי־הימין הצליחו לנגוע בנימה הלאומית שבקרבם. לא בנימה הלאומית החיובית, היוצרת, אלא בנימת ה"דחיה" מן הנכרים. ושום דגלים מבריקים ומתנוססים ברומו של עולם לא ינתקו את לבו של המעמד הבינוני בדרומנו מסיסמאות השנאה, חוץ מדגל אחד: דגל המחאה הלאומית העצמית. איני מוסמך לדון עד כמה איזו סלוֹבּוֹדקה־רוֹמאנוֹבקה מסוגלת לקלוט את ההכרה הלאומית האוקראינית; ורק זאת אני טוען: לדחוק משם את אנשי המאה השחורה תוכל רק התנועה הלאומית האוקראינית, ולא שום אחד מלבדה. הריני חוזר ואומר: כל זה כל כך רחוק ממצב הדברים בשעה זו, שהקורא, בטוחני, ימשוך בכתפיו ויאמר: ניחושים, הזיות. ואני סבור כי מנחשים והוזים הם אלה הרואים רק מה שמזדקר לנגד עיניהם ואינם מציצים לא לסטטיסטיקה, לא להסטוריה, לא לנסיונו של המערב הנבון. נחיה ונראה. ואולי – אם לא ישתנו בעוד מועד תכסיסינו – גם נרגיש…

כששגרת המלאכה מטילה עלינו את החובה לחוֹג את יובלו של שבצ’נקוֹ, משיחים אנו בבישנוּת איש לפני רעהו, כי הנפטר היה במטותא, משורר “עממי”, היה שר על צרותיהם של בני “עמך” ובכך, במטותא, כל ערכו. לא, במטותא, לא בכך. “עממיותו” של שבצ’נקוֹ ענין עשירי במעלה היא ואילו כתב את כל זה רוסית, לא היה שום אחד מיחס לו אותו ערך עצום שמשווים לו עתה מכל עבר. שבצ’נקוֹ הריהו משורר לאומי – ובזה כוחו. משורר לאומי הוא גם במובן הסוּבּיקטיבי, זאת אומרת, משורר לאומני, לרבות כל החסרונות הטבועים בלאומנוּת, עם התפרצויות של משטמה פראית לפולנים, ליהודים, לשאר השכנים… אך עוד יותר חשוב שהוא – משורר לאומי לפי ערכו האוֹבּיקטיבי. הוא נתן גם לעמו, גם לעולם כולו, הוכחה ברורה ומוצקת כי הנפש האוקראינית חוננה בכשרון יצירה תרבותית עצמאית המתנשאת לספירות גבוהות ועליונות. בעבור זה כל כך אוהבים אותו מצד אחד ובעבור זה כל כך פוחדים מפניו מצד אחר, ואהבה זו ופחד זה לא היו פוחתים במאוּם, אילו היה שבצ’נקוֹ בזמנו לא עממי, אלא אצילי בסגנונם של גתה או פּוּשקין. יכולים לגרוע מיצירותיו את כל הנעימות הדמוקראטיות (והצנזורה אף היתה עושה כן במשך זמן רב) – ושבצ’נקו יוסיף להיות מה שעשׂאוֹ הטבע: תקדים מזהיר, שאיננו מניח לאוקראיניוּת לסטות ממסילת התחיה הלאומית. את חשיבוּתו זו השכילו להבין אנשי הריאקציה ועל כן הרימו בפרוס יובלו צווחה כזאת על ספּרטיסם, על בגידה במלכוּת ועל קרבת דור־הפלגה. עד לדור־הפלגה ועד לשאר המוראות רחוקה הדרך, אך האמת ניתנה להאמר: ליתן כבוד לשבצ’נקוֹ בפשטות כמו למחבר רוסי מוכשר מס' כך־וכך אי־אפשר; ליתן לו כבוד – זאת אומרת, להודות בכל הכרוך בשם זה. ליתן כבוד לשבצ’נקוֹ – זאת אומרת להבין ולהודות, כי אין, ולא תוכל להיות, תרבות אחידה בארץ המכילה מאה אומות ויותר: להבין, להודות, להצטופף ולפנות את המקום היאֶה לאח הכביר, השני לפי כוחו בקיסרות הזאת.

מאמר זה הוקדם לקובץ הפליטונים של הרצל בתרגום רוסי מאת שרה רוֹזוֹב, שיצא לאור בפטרבורג בשנת 1912

תאודור הרצל, שעיצב מחדש את עם-ישראל, היה בחייו הפרטיים, ב"חוּלין" שלו, כותב-פליטונים בעתון הוינאי “נויה פרייה פּרסה”. והיתה אי-התאמה משונה בין אוּמנוּתו לבין תפקידו הלאומי-מדיני. בתור עסקן צבורי היה יוזם אפקים אדירים, היה יודע להשקיף למרחוק ולבנות במרום, היה אוהב קולמוסים רחבים ותנופות חזקות; בתור עתונאי היה אמן מאין כמוהו בתמונות זעיר-אנפין, היה מנגן חרש על מיתרים דקים ועדינים ביותר, ידע לדבר בחצאי-קולות, לצייר חצאי-גוונים וחצאי-צלילים. כשקורא אדם בספורי זעיר-אנפין אלה, דומה הוא כמי שפורט באצבעותיו נימי משי ארוכות ורכות שעליהן חרוזים רסיסים קטנטנים, אבל מחוטבים להפליא, של אבני-צבעונין, מהן מבריקות כיהלומים ומהן עמומות כמרגליות. פורט הוא ותמה לכשרונו של האמן, שידע לכנס את כל זה וכל כך ללטש ולפתוך בחליפי-גוונים כה מקסימים. וקשה אז להאמין, כי עשו זאת אותן הידיים, שנתנו אידיאל ורצון משותף וארגון לעם מפוזר, הנרקב בעודו חי.

אבל, צריך אדם להעמיק לראות ואז ימצא במיניאטורות של הרצל דבר שיסייע לנו במקצת להבהיר לעצמנו את פעלו הגדול. על פי הניצוצות שפזר סביבו הפליטונאי נוכל במידת-מה לשפוט על טיבה של אותה להבה גדולה, שבערה בלב המנהיג.

פליטון מהו? העבודה העתונאית כפוית-טובה היא מכל סוגי העמל הספרותי; אולם, מכל הצורות שבסוג זה כפוית-הטובה ביותר היא צורת הפליטון. משך חייו של גליון-עתון הוא מעת-לעת. בשביל מאמר ראשי על נושא פוליטי, בשביל הערה מעשית על עסקי משק עירוני, אין בכך משום עלבון; מוקדשים הם לשאלות השעה ומותם למחרת גם טבעי, גם מובן מאליו. דבר אחר – פליטון. כמובן, המדובר הוא לא בפליטון “מעניני-דיומא” הממלא כסחי את עתוני רוסיה, אלא בפליטון אמתי, אשר את סודו לקח הרצל עמו אל קברו. הוא – ספרות של עתון רק לפי מידתו, אבל לא לפי תכנו, לא לפי ערכו האמנותי. מיניאטורה שנבעה ממעיני הנפש משקפת את היגון ואת התבונה של כל חיי מחברה ותמצא בת-קול בלב בני-אדם הקרובים לו בהלך רוחם לא בלבד היום, ביום שבו נדפסה, אלא גם לאחר עשר שנים ומעלה. טבעה של מיניאטורה הוא בעצם כטבעם של שירים, אלא שהבריות טרם עמדו על כך; עדיין הם סבורים, כמלפנים, כי שיר שארכוֹ שמונה שורות יוכל לחיות לנצח ואילו פליטון הוא – “רק פליטון”, וחוקי הטעם הטוב מחייבים לשכוח אותו עד למחרת, עד שיובא גליון העתון החדש. ברם, לעתים מכילה מיניאטורה כשרון רב יותר משיר-זהב, ויתכן שיצירתה ספגה מידה גדולה הרבה יותר של מיץ-עצבים יקר, והיא פגעה בלבבות פגיעה הרבה יותר כואבת – ביחוד בימינו, כשאין קוראים שירים, כמדומה, אלא המשוררים ומכּריהם. מיניאטורה בנוסח הרצל – הרי זו בעצם צורה של זמננו למה שהיו מכנים בעבר “אֶלגיה” או “סטאנסים”. זו השתפכות-נפש בפרוזה וכך יש לקבלה וכך יש להתיחס אליה. אם כשרונית היא, הריהי זכאית לחיות חיי-נצח, כמו השירים. וגם לשוב ולקרוא בה צריכים כדרך שקוראים בשירים – קמעה-קמעה, ורק בשעה הראויה לכך. ואף מזה רב הדימיון – ועל כך יואילו נא ליתן את הדעת כשיבואו לחרוץ משפט על נסיון זה למסור, עד כמה שאפשר, את הנוי המחוטב, הדק-מן-הדק, הווירטוּאוֹזי אשר במקור: קשה תרגומו של פליטון אמנותי כמעט כתרגומם של שירים.

אבל אם פליטון במהותו כמו שיר, צריך גם הוא לפתוח לפנינו לפחות קורטוב מן הנפש אשר הולידתו: לכן חשובים הם פליטוני הרצל להבנת הפסיכולוגיה שלו, שטרם עמדו על סודה. אמנם, גם מי שאיננו מעונין בהרצל המנהיג והמארגן ימצא במיניאטורות שלו יופי בהיר של מחשבות וסגנון, צרוף של רגש-מידה יווני עם השתפכות-נפש יהודית, וכן שכל גדול וחריף, אבל עם זה גם רך וענוג. אבל, הרבה יותר מזה יתנו אלגיות-בפרוזה אלו לקורא שבעבורו הרצל הוא בראש וראשונה – יוצרה של מדיניות יהודית לאומית. בהתעמקו בקריאתן ימצא, אולי, את המפתח לכמה חידות בנפשו הגדולה. כן ירגיש, למשל, כי בפליטונים שלו מתגלה הרצל כמסתכל חד ועמקן. קטנות, שאנו עוברים על פניהן בלי לזכּוֹתן במבט, היו מושכות את תשומת-לבו: הוא היה מעיין בקטנות אלו ועל פיהן קורא היה בחיים ובנשמות האדם הרבה דברים הנעלמים מעינינו. בגלל סגולתו זו העמיק להכיר את החיים, את הבריות, את ההמון – אפילו אותם חיים, אותן בריות, אותו המון, שלכאורה מעולם לא נפגש עמהם מקרוב. כלום לא חוש זה הוא שלחש לאדם אשר גדל הרחק מן היהדות את האמת הגדולה של צרת ישראל, כלום לא הוא שעזר לו למצוא במהירות ובפשטות כזאת את המפתח אל לב המוננו החשדני והסקפּטי?

אין זו אלא דוגמה אחת; כל מי שיקרא בתשומת-לב את הספר הזה של מבחר המיניאטורות מעזבונו הפליטוני של הרצל ימצא בעצמו גם הרבה הקבלות אחרות בין הרצל-המשורר לבין הרצל-הלוחם. ולרגע תעלה לפניו דמות יקרה וכלילת-יופי של אישיות שלמה והרמונית, המזכירה את דבריו המפורסמים של המשורר הרוסי:

אוהב אתה מרוּם

להחבא בצל של גיא קטן;

תאהב את שמי הרעם – ולזמזוּם-

דבוֹרים תקשיב על ורד אדמדם.

(1911)

לפנים, בטרם היו ברוסיה הספרים הצהבהבים הזולים של “ספריה כללית”, השתדלתי בכל נדודי לנסוע ככל האפשר במסילת-הברזל הראשית אודיסה-פטרבורג. לעתים לא היה הדבר אפשרי, ובכל זאת נסיתי. הרי עלי לנסוע מוורשה לרוסטוב-על-נהר-דון, ואני יושב לי גחוּן על גבי המדריך ומחשב, שמא אפשר להזדמן לפחות לשעתים למסילה הראשית שלנו. וחיבה יתרה זו משום מה? משום אהבתי להשכלה. ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג ישנו קרון-מסעדה ובקרון יש ארון-ספרים וארון זה מלא ספרים כאלה שבימים כתיקונם אנו, האנשים העסוקים, איננו קוראים בהם. את טולסטוי המבוגרים אינם קוראים – ושם הוא ישנו. וגם צ’כוב יש שם. וגם אלכסנדר דיומא האב. וגם אויז’ן סי. ומלבדם נמירוביץ'-דַנצֵ’נקוֹ וסקאלקוֹבסקי וגב' מארליט. רבגוניות של תוכן, של רמה, של סגנון, שיש בה כדי להקסים. ארון-ספרים כזה נותן לאדם יכולת לווסת את מזונו הרוחני כך שמצד אחד – לא יתקפנו שממון, ומן הצד האחר – גם לא יתיגע. בבוקר, בעוד הראש רענן, יוכל לפנות אל טולסטוי או אל צ’כוב. אחרי הצהרים נעשים האברים כבדים במקצת, הנפש חפצה להתנמנם, ומוטב לא לנום – פן תקופח השינה בלילה – נוטל לו אדם ספר של דיוּמא האב. זהו סופר חביב. מפריח הוא כזבים כמעיין נובע, והתנומה חולפת. לעת ערב נעשות המחשבות יגעות ועם זה גם יותר נוטות להשתעשע. אז יפה השעה לקחת מספרי סקאלקובסקי. שיחתו מפיגה שעמום, ריקנית, עם מעט רכילות ותפלוּת – כלום לא זו היא הספרות היפה לדרך?

אבל, האמינו נא, התפריט הספרותי שהבאתי לעיל כלל איננו שלי. משום כך גם כתבתיו בגוף שלישי. טעמי הספרותי אחר. ואפילו מעט לא-נוח להודות בו. כשנוסע אני ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג, הריני שוקע… בספרות לנערוֹת. בעיקר להוט אני אחרי הרומנים של גב' מארליט. היא כתבה רומנים לאין-ספור ורומנים לאין-ספור משלה קראתי. שמותיהם נשכחו מלבי, גם התוכן נשכח, אך הרושם הכללי עודנו חי בנשמתי והוא באמת נחמד. והנערות, בקראן את הספרים הללו, ודאי נפשן יוצאת מרוב התלהבות וחרדה. בכל ספר ישנה גיבורה ומסופר כל אשר יקרנה מילדותה ועד אשר היא “מסודרת”. לאחר שהגיבורה “מסתדרת”,תם ונשלם הרומן, אבל לא לפני כן. לא תמיד ה"סידור" והחתונה הם היינו הך. יש שהגיבורה מוסיפה לסבול גם אחרי החתונה – בעלה אינו מעריך אותה. אך עוברות כמה שנים, הוא מתחיל להעריך אותה, ואז הרומן נגמר. והגיבורה תמיד חיננית, וכשאדם קורא רומן אחרי רומן, כל העת הוא מרגיש את עצמו בחברת צעירות נחמדות. האחת נשאת לאיש, אך מיד מופיעה במקומה אחרת וגם היא יורה רשפים בעיניה. כי לכולן עינים נהדרות, עמוקות, וכמוס בנבכיהן תמיד… אבל, מה כמוס שם – שכחתי. וכל הגיבורות לפי אפיין גאות הן, שוררות ומסוגרות בעצמן. לכל אחת מהן מזמן הגורל בן-זוג שגם הוא בעל אופי גאה, שוֹרר ומסוגר בעצמו. זמן רב אינם מבינים איש את רעהו, מהלכים סחור-סחור, סובלים, נעלבים. בכל עמוד מחווירים פניו (או פניה), העינים יורות זיקי-חימה, הוא – או היא – נושכים את השפתים, פונים בגאון והולכים בשתיקה, בלי שידעו, בלי שיעלו על דעתם, כי מעיני המעליב – או המעליבה – שלוח אחריהם מבט רך מדמע, מלא אהבה שלא ניתן לה ניב, מלא יסורים על ששרט (או שרטה) עד כאב את הלב האהוב, האציל, אך מרוּד. הוי! לא אוכל למסור כמה כל זה נוגע עד מיתרי הנפש. קורא האדם בספר ומרגיש את עצמו תלמידת-גימנסיה בשנתה החמש-עשרה. שערה קלוע לצמה ארוכה, אבל בערבים, באין רואה, היא כבר מנסה לערוך את שערה בתסרוקת מודרנית בעזרת התלתלים התותבים של אמא מלפנים ובעורף. שמלותיה כבר כמעט ארוכות ובחזיה שלה משנים מדי פעם את מקום הכפתורים; היא כבר מנחשת דבר מה, ולדבר מה מצפה, ובוכה בלי סיבה ושקועה בקריאת ספריה של גב' מארליט…

אבל, כל זה לא לענין. בספריה של גב' מארליט שוקע הייתי לפנים, כל עוד לא הופיעו הספרים הצהובים הזעירים של “ספריה כללית” במחיר עשר פרוטות. עכשו כבר אין לי צורך ברכבת המהירה אודיסה-פטרבורג עם ארון-הספרים אשר בה. אם סיימתי לקרוא רומן בעטיפה צהובה מאת האמסון, אוכל בכל תחנה להשליכו אל מתחת לספסל ולקנות במזנון רומן בעטיפה צהובה מאת היינריך מאן. והריני יושב במקומי, בהרחבת הגוף, קורא ומשבח לי את הקידמה, את הכוח הגדול הזה, שעיקר פעלוֹ לא בלבד בצבירה של תרבות, אלא בהזלת התרבות. בזרוזה המפליא של מערכת העשיה התרבותית, כביכול. לפנים צריכים היו לבקש תרבות בהשקעת הרבה זמן, כספים ומרץ – ועכשו די לספוק כף אל כף, כמו באגדות-ערב: אחת, שתים, שלוש – והכל מוכן ומזומן. הרי למשל, – הראינוע, תיאטרון הבובות, “ספריה כללית”, אפילו – גלויה מצוירת. פועלת בבית-חרושת יכולה כיום לתלות על כותל חדרה תצלום מתמונת רפאל ונער-שליח יכול לקנות לעצמו לפחות ארבע פעמים בחודש כרך-כרך מאת סלמה לאגרליף. כמובן, יתכן שהפועלת תעדיף תמונה מלאתי-רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך-האהבה ביניהם, והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות-דמים הנדפס בהמשכים בעתון-בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים: ברוך הבא, כל דכפין ייתי ויכול!

ואף-על-פי-כן אנוס אני להודות, כי הנפש ריאקציונית היא, כפי הנראה, ולעתים קרובות רוחשות בקרבה מחשבות ריאקציוניות. אצלי החל הדבר בכך, שעמדתי על עובדה משונה: הספרות של “ספריה כללית” נשכחת במהירות מפליאה. מפני מה זה? לכאורה, המבחר בה – אין טוב ממנו,הסופרים – סופרים ממש, התרגומים אינם רעים. וכשהיה אדם קורא אותו דבר, או דבר כעין זה, בהוצאות אחרות, בספרים יקרים, שהודפסו על נייר טוב עם שוליים רחבים, היה הכל נקלט בראשו כמונח בקופסה… ומפני מה עכשו כל זה מתעופף מן הראש וכקליטתו כן פליטתו? בתחנת בירזולה קונה לו אדם ספר, בקאזאטין – מסיימו ובּוויניצה כבר כמעט שכח את כולו. מוזר הדבר. הנה, למשל – האמסון. כמה מיצירותיו קראתי בהוצאות יקרות וכל פסקה מתוכן שמורה בזכרוני. אבל את השאר בלעתי בקרונות, בחוברות של “ספריה כללית” – ואודה כי אני מערבבן ולא תמיד אוכל להבדיל בדיוק, מה ל"רוזה" ומה ל"בנאוני". וגם אחרים המרבים בקריאה, הודו בכך באזני.

יתכן כי אשמים בכך אני והאחרים הללו. דבר-מה אצלנו אינו כשורה: אולי הזכרון תשש מרוב עיפות, אולי לא התרכזנו בשעת הקריאה, ואולי כל כך שקועים אנו במ"ט שערי בורגנות, שנפשנו סולדת באופן אורגני אם מגישים לה בכלי זול אף תוכן נהדר ביותר. ואף-על-פי-כן…

אינני יכול להשתחרר ממחזה אחד. אינני זוכר, היכן קראתי זאת. לפנים, לפני המצאת הדפוס, וגם בדורות הראשונים להמצאת המכבש, נוהגים היו באירופה לערוך מזמן לזמן ירידי-ספרים. התוכלו לשוות לנגד עיניכם את המחזה הלז? מתחת לסככות עומדים דוכנים ארוכים ועל גבי השולחנות מונחים ספרים. לא ספרים כאותם שבימינו, שאפשר לשימם לתוך כיס המעיל, אלא ספרי-מידות, שעוּרם כזרועותים, כבדי-משקל, מכורכים בכריכות-עור חזקות וסגורים במנעולים. מאחורי הדוכנים יושבים המו"לים הנכבדים אדונים עשירים, יראי-אלוקים, כובעי-פרווה לראשיהם, יושבים הם וממתינים בנחת לבוא הלקוחות, מתוך הכרת חשיבות, ובלבם הרגשה נעימה שבחרו לעצמם בענף מסחרי ששכרו בצדו ועם זה הוא גם טוב בעיני אלוהים. ובאותו מעמד, בצדו של המו"ל, עוד אדם, עצבני במקצת, מרושל במקצת, שעיניו מלאות חיים ודיבורו מהיר. הרי זה המחבר. הוא כאן משמש כעין משרתו של המוציא-לאור – מסייע על ידו למכור את הסחורה.

והנה קרֵב הקונה. איזה אביר שׂב שירד מטירתו. בעודנו בחור חי חיים סוערים ועתה, בערוב יומו, רוצה הוא לכוון את הגיגיו לתכליות נשגבות ואגב גם לחנך את בניו הצעירים שיהיו מכבדים את מידת החסידות ומוקירים תלמידי-חכמים. אל העיר בא האביר בעגלת-צב כבדה – כבר הזקין הוא מלרכב על סוס, ואין זו נסיעה קרובה, הן כשלושה ימים היה עליו לטלטל את מעלת-כבודו מטירת מולדתו אל מקום היריד! ולא לבדו הגיע – גם את האב-הכומר של הטירה הביא עמו, ידיד ותיק של משפחתו, למען יעזור לו לבחור את הספרים בתבונה ובהתאם לתכלית הנעלה. יחדיו מהלכים השנים לאורך הדוכנים, מסתכלים יפה-יפה ועומדים על המקח. האביר ממשש את הניר העבה, המחוספס, מקיש באצבעו על גבי הכריכה, מרכיב על חטמו משקפים ומזין את עיניו בעיטורים הצבעוניים של האותיות שבראשי הפסקאות. האב-הכומר שואל לתכנם של הספרים, מותח בקורת, המחבר מגן על דעותיו, מאצל הדוכן הסמוך נכנס לויכוח מחבר אחר, נותן דופי בסחורת חברו ומשבח את סחורתו שלו. ואחר ממשיכים האביר והכומר במהלכם. זמנם לא יחסר, כשבוע יעשו ביריד, כי על כן רוצים הם לבחור במה שהוא חכם ומחוכם ביותר. שבע תמוד ופעם תגוד, אומרים הבריות. לא מעט הוא המחיר שיצטרכו לשלם: ספר אחד שוויו כסוס-רכיבה משובח והאביר זקוק לא לספר אחד. לפחות חמשה דרושים לו בנוגע למידת החסידות. ועוד בקשו בנותיו שיביא להן את הרומן המפורסם על טריסטן הנוגה ועל הקוסמת מאיסלנד, שמה איזולדה בהירת-השער. ולבנים לא יזיק, אם ישמעו על עלילותיו של רולאנד, הגבור האציל. אל נא בחפזה איפוא, כי אם בנחת ובתבונה.

והנה חלף השבוע, נקנו הספרים, בזהירות הניחום לתוך התיבה שבתחתית העגלה, והאביר פנה לנסוע הביתה. עתה עליו עוד לקרוא את הספרים שרכש. אבל, אין זו מלאכה מהירה, זה לא ייעשה דרך אגב, בהסבה על גבי הספה! לא, קריאה זו נעשית בדרך אחרת. במוצאי יום ראשון בשבוע מתכנסת כל המשפחה בחדר-הספרים. חדר זה רם, נרחב, וכתליו מצופים עץ-אלון. בו דלוּקים נרות-דונג ובאח הגבוה מבוערת האש. הכל התכנסו כאן: גם הכמרית, אשה שעודנה יפת-תואר ושערה מקושט בפנינים, גם שלושת בניה וארבע בנותיה, גם האב הכומר של הטירה, וכומר כפרי אחד, ושתי נשים אוכלות לחם-חסד, וסוחר עובר-אורח. האביר עצמו מיושב בכורסת-עור רחבה. שני בניו הגדולים מציבים לפניו מין עמוד, כמו אלמימר עשוי עץ-אלון, אחר סוחבים הם מן הארון, בכוחות משותפים, את הספר הדרוש, ומניחים אותו בזהירות ובכבוד על כנו, כשהוא שעוּן באלכסון לנוחיות הקריאה. האביר מרכיב את משקפיו ונגש לעבודת הקודש. בידו הוא מחזיק מחוון עשוי-כסף, כעין יד-אדם קטנה, ומוליכו לאטו ממלה למלה וקורא בדבקות, בנחת, לאט. אפילו ירצה האביר לקרוא במהירות – לא יוכל. הקריאה מלאכה קשה היא ומסוּבכת, אינה דומה לדהירה על סוסים ולא להתזת ראשים בקרבות. וקורא האביר לאטו, שיטין שיטין, בחדר השלך הס, הבנים מסלסלים דבר מה על שפתם העליונה, הבנות עצמו את נשימתן, הכמרית שקעה בהרהורים, האב-הכומר מנענע בראשו, הכומר הכפרי יושב בפה פעור, שתי הנשים האוכלות לחם-חסד נתעגמו, והסוחר העובר-אורח אינו מבין, אבל מתמוגג מהדרת-כבוד ומתאמץ למעוך גהוק ערב העולה בפיו…

מצחיק הדבר, אבל בחשבי על הזמנים ההם תוקפת אותי מין קנאה לאותם המחברים שבאותו היריד. אמנם, חייהם היו חיי כלבים. המו"ל היה מביא את המחבר אל ביתו, מזמין אצלו חיבור על נושא פלוני, מושיבו בעלית-הגג, מאכילו שיירים, ומשגיח עליו בשבע עינים, שלא יברח ובכלל שלא יתבסם בבית-המרזח יחד עם חבורת הסטודנטים. ואם היה המחבר סורר ביותר והמו"ל בעל אופי קשה, אירע לעתים שהמו"ל גם הלקה את המחבר, מי בידיו ומי בעזרת משרתיו. אחרי המכות מניחים היו למחבר לשכב יום אחד, ואחר – הואל נא ושב לעבוד. לפרקים היו המחברים סופגים מכות גם מידי אנשים אחרים – מידי אציל שהכיר את דמות-עצמו בכתב-הפלסתר או מידי בעל בית-מרזח, על שלא סולק לו מחיר היין. הפסיכולוגיה האישית של המחבר בימים ההם היתה מתאימה למצבו הסוציאלי. ביריד היה מגדף את ספריו של המחבר הסמוך לו ומשבח את הספר שלו. מחוץ ליריד, אם לא היה לו מו"ל-מזמין, שיקחנו אליו, לעלית-הגג, היה המחבר פושט יד, או מבדח צעירי-אצילים בשכר צלי עם אפוּנים – או שסתם היה פוזל אל נכסים שאינם שלו. אמנם כן – חיי-כלב. אבל, לא כאלה, כלל וכלל לא כאלה, היו חיי-חבורו, חיי הספר שכתב!

כתב-היד שלו היה מתקדם באטיות, בחשיבות, ברצינות. על גבו לא היה עומד נער-שליח מבית-הדפוס, ושום עורך לא היה מרגיזו בצלצולי-טלפון, לזרזו שיכתוב ולהאיץ בו שיגמור. המוציא-לאור היה מבין, כי “כל אץ אך למחסור”. אם יזרזנו לכתוב, אולי לא תצלח כתיבתו ולא יהיו קופצים על הספר. מבקרים לא היו אז, פרסומת לא הכירו. הדרך היחידה להצלחת הספר היתה, שאחד מבאי היריד שקנה את הספר וגם קראו עד תומו, יספר עליו לחברו וזה לחבר אחר, והללו יחכו עד ליריד הקרוב ושם יקנוהו גם הם. הצלחה כבדת-תנועה היא זו, מתון-מתון, כשם שהלכו במתינות כל החיים בימים ההם. לפיכך אסור היה להאיץ גם במחברים. הקרוא בימינו, ה"בולע" את הספר, איננו מספיק להרגיש, אֵילו הם העמודים שנכתבו בחפזון, שאינם מתוקנים. אבל, הקוראים שבימים ההם היו טועמים ושוקלים כל מלה, אותם אי אפשר היה לרמות. זאת ידע גם המו"ל ולכן לא היה מאיץ במחבר. מוטב שכתב-היד יתקדם עקב בצד אגודל, בקפדנות, בהגינות, בדעה מיושבת. הזמן אינו אורח – איננו בורח.

כזה היה מעשה כתב-היד. וטוב מזה היה מעשה הספר גופו. ציירו נא בדמיונכם אותו מחזה של קריאה, כעין עבודת-הקודש, בחדר-ספרים שבטירת-האביר. כלום אינכם מרגישים מה רב היה באווירה משקלה של כל מלה, כיצד שקעה כל מחשבה לתוך לבם של השומעים, כמה העמיקו לחדור לנפשות התמימות הללו גרעיני-הזריעה הכבדים? כלום אינכם מרגישים, כמה נתבלטו והבהירו השורות כאשר קראון לאטן והיו מוליכים לארכן את המחוון העשוי כסף? כלום אינכם כמרגישים את הכבוד שהיה עוטה את הספר רב-המשקל, שמידתו זרועותים, והוא מודפס על נייר עבה ואפור, גדול אותיות, כותרות ועיטורים, נתון בלבוש עור כהה וחזק וחגור באבזמי-כסף, את הספר שלרכישתו היו מיטלטלים ליריד אל מעבר להרי חושך והיו משלמים בעבורו כמחיר סוס משובח, את הספר שהיו פותחים פעם אחת בשבוע והוא מונח אז על גבי עמוד עשוי עץ אלון ודומה לאלמימר?

המחבר היה חי אז חיי כלב, אבל כבוד מלכות היה נכון אז לספר שהוא היה כותב בעלית-הגג, בהפוגות שבין מהלומות-המו"ל לבין מכותיו של בעל בית-המרזח. ואצלנו נהפך הכל. סופר, שההצלחה האירה לו פנים, חי כשלמה בשעתו. כסף יש לו בשפע, המו"ל מתירא מפניו, במסעדה נותנים לו כבוד, ובעברו ברחוב מראות עליו הצעירות זו לזו, מי בעינים ומי באצבע – לפי חינוכה של כל אחת – ולוחשות: זה – הוא! מלקות אינו סופג, רק לעתים מושיבים אותו למשך זמן מסוים בתפישה, ובעבור כך זוכה הוא אחרי כן לעוד יותר כבוד וליותר שכר-סופר. חייו עכשו חיי-מלכים. אבל, כתב-היד שלו, וכן ספרו, עליהם נגזר לחיות חיי כלבים. בעודו יוצר, כבר מנמנם בחדר-הכניסה השליח ומצפה – מתי יוכל לטול את הדפים, שהדיו בהם טרם יבשה, ולהביאם לבית-הדפוס. והמחבר האומלל מוסר לו את הדפים גם בלי שקראם, גם בלי שידע בדיוק מה בעצם כתוב בהם. וכשיוצא ספרו לאור, מתברר שזה ספר קטן, צהבהב, בתבנית-כיס – ואם אני מסיימו בתחנה שהרכבת עומדת בה שמונה דקות, הריני משליכו אל מתחת לספסל ורץ אל המזנון לקנות לי ספר אחר…

(1911)

[קובץ שירי ביאליק ברוסית, בתרגומו של ז’בוטינסקי, יצא לאור בשנת 1911 ובראשו ההקדמה הבאה, שנועדה לקוראים הרוסיים וכן ליהודים שלא הכירו את ביאליק במקור.]

חייו האישיים של חיים נחמן ביאליק יוכלו בעצמם לשמש יריעה לפואֶמה גדולה. לא מפני שהיו מאורעות חייו כה מופלאים, כי אם, להפך, מפני שהיו כה רגילים, כה אפיניים בשביל אותה סביבה. כל חייו של הגטו בתקופת התפוררוּתו יוכלו להשתקף בפואֶמה זאת. אבל, אפשר לראות בתור פואֶמה כזאת גם את כלל יצירותיו של ביאליק עצמו. אז ניטיב להבין את טעמן ואת קשרן הפנימי. אז יובן לנו כי ביאליק – משורר לאומי הוא לפי תפישתה המלאה והעליונה של מלה זו, משורר לאומי גם בשעה שהוא שר על השמש ועל אהבה. באשר הוא כתב רק את מה שחיה. וחייו היו בכל כלליהם ופרטיהם בבוּאה וחזרה של ההוויה הכללית ברחוב היהודים ברבע האחרון של המאה הי"ט ובראשיתה של המאה הכ'.

ביאליק עצמו ספר לנו את הביוגרפיה הספרותית שלו בשירו “ואם ישאל המלאך”… לשאלת המלאך השומר על סף הנעלם, מגיד לו המשורר את קורות נשמתו. השיר תורגם בקובץ זה, אך נזכיר פה את תכנו בקצרה. אי-שם בקצה העולם, בעיירה נדחת, שחק ברחוב ילד רך יחיד וחולם –"ואני הוא הילד, מלאכי". פעם אחת נמשכו עיני הילד אל עב קטנה, לבנה בשמים – ונפשו יצאה אליה ופרחה. בשמים קבלה את נפשו קרן שמש וזמן רב נשאה אותה בעולם. פעם פגעה הקרן באֵגל-דמע שהזהיר על לחיו של ילד ונפש המשורר צנחה מעל גבי קרן-הזהב ונמסה בדמעה. אחר נשרה הדמעה על דף גמרא קדושה בספרו הישן של סב זקן ושם פרפרה נשמת המשורר ונאבקה בין אותיות מתות וטיפות חלב ושעוה. – ותחנק? – שואל המלאך. – לא, מלאכי, ותשורר! כי באותיות המתות הֵקֵרוּ שירי חיים. ונשמת המשורר שרה על כל אשר ידעה: על עב קטנה ובהירה, על קרן השמש, על פנינת הדמע ועל ספר הגמרא הישנה, אשר בגויליה טורי כתב מרובע קדוש.

ואכן, זהו תכנה היסודי של שירת ביאליק: אהבה לוהטת לשמש, לטבע, לחיים – אהבה הדומה לעתים לשמחה ברה, ולעתים היא שוקקה כצמא. הערצת הגמרא, הגמרא הקדושה, עם כתמי החלב והשעוה אשר בה, עם ניחוח הקדומים וההווי הנודף מתוכה, עם אגדותיה על גדולה שהיתה וחרבה; ולבסוף – או לפני כל – דמעות, דמעות שונות בחזקן ושונות בטיבן, מני דמעות-עצב גלוּיות ועד לדמעות-ארס עצורות של זעם שאין להכילו.

ביאליק פתח בדמע. כשיצא מתור ילדות שאינה-יודעת והביט סביבו, קלוקל ועגום היה אז המצב ברחבי הגטו של גליל המערב. עוד זכורים לכּל התנאים הכלל-רוסיים של אותה תקופה. וגם החיים הפנימיים בישראל עמדו אז בסוף פסוק. חיבת-ציון הפּעילה הוּכּתה באכזבות והלכה הלוך ופחות. רק מעטים מצאו נחומים ב"ציונות הרוחנית" של אחד-העם. הרצל טרם בא. ה"בונד" רק זה עתה החל להוולד. והיה הכל עצוב, רע ושומם. לאחר זמן תאר ביאליק תקופה אפורה זו בצורה סמלית ב"שירה יתומה": שמי עופרת, טיט ורפש, בדי עצים ערומים, אשר כמו חדלו לקוות לאביב, והרוח הומה בזמירות של יאוש. וגם בצלצל פתאום שיר זמיר בתוך שממון זה, אין בו זמר שמחה, אין בו שיר בעתו, - “והאמנם לא תנוד למשורר הבודד, היחידי, ולא תשמע שירתו כשמוע קול שירה יתומה!”…

ביצירה אחרת, אשר שמה “שירתי”, מצייר ביאליק לנגד עינינו תמונה יותר מוחשית של הקיום הזה, - הוא נותן שם int é rieur ¹יהודי טיפוסי מפינה נדחת של גטו. שיר זה הוא ללא-ספק אוטוביוגרפי ובו נעדרת כל מקוריותו; נושאים כאלה ישנם אצל כל משורר יהודי. אבל, אם זה גורע מערכו האמנותי של השיר, הרי זו תוספת לערכו כתאור הווי. גם פה ניסה ביאליק לספר את תולדות שירו, במלים אחרות מאשר בשיחה עם המלאך. המורה הראשון שלמדהו שירה היה הצרצר בסדקי הבקתה של אביו. סעודות-שבת בלי יין, בלי חלות, שבעה ילדים, לכל אחד פת לחם שחורה וחתיכת דג מלוח – תמונה נושנה, שכבר שננוה במאה שירים. אולם, כתום הארוחה, פותח האב, כהלכה, בזמירות-השבת המסורתיות, הילדים הרעבים עונים אחריו, ואז נטפל למקהלה גם הצרצר הסמוי מן העין, “משורר הדלות”, ושירתו, “שוממה כמות, כהבל חיי תפלה, ואבלה, בלי אחרית ותכלה אבלה”, היא שהיתה דוגמה ליצירת המשורר.

כזאת היתה הילדות. וכלום הרבה טוֹבוּ ממנה ימי-הנעורים? בשירו “כוכב נדח”, שנכתב בשנת 1899, בהיות המשורר בן 25, מסכם הוא את כל חיי האדם בגטו ואינו מוצא להם הערכה מלבד דברי קללה – קללה ל"חיים בלי תוחלת ובלי אור עינים" –

חַיִים בְּלִי תוֹחֶלֶת, חַיֵי רָקָב נְמַקִּים

צוֹלְלִים כַּעוֹפֶרֶת, טוֹבְעִים בַּמַּחֲשַׁכִּים;

חַיֵי כֶלֶב רָעֵב אָסוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת –

הוֹי, אֲרוּרִים אַתֶּם, חַיִים בְּלִי תוֹחֶלֶת!

רק נקודת אור אחת רואה ביאליק בחיים אלה של מחשכים ורקב, נקודה שעיניו שוהות בה כמעט בלי מרירות, ברחשי תודה עמוקים. זהו בית-המדרש הישן, המפוּיח שבקצה העיר, בו הוא עשה כמה משנות בחרוּתוֹ. בשעה שחזר אל ז’יטומיר אחרי ווֹלוֹז’ין, אחרי בכּוּרי-הנצחונות המשכרים באודיסה, ושוב ראה שם את “מקדש אֵל נעוריו” הבּלה, תקפוהו רגשות עמוקים, געגועים לילדות שעברה ללא שמש וטבע, ועם זה גם ההכרה, כי בזוית אפלה זו חבוי דבר-מה גדול, גנוז עולם שלם, גם הוא עשיר ורב-צבעים על פי דרכו, כי מרחפות פה כנפי רוח ממרוֹם – צל אלוהים או נשמת האמונה הישנה, זו המכונה בספרים הקדושים במלה “שכינה”, שאין להעתיקה בשום מושג אחר. בבית מט זה, וברבים אחרים כמותו, היו דורות אחרי דורות מוצאים גמול ושכר לכל מועקת חייהם. פה היה מעין עצמתם המוסרית, משגב הבטחון הרוחני, חיק האם הרחמנית, שקבלה וספגה את דמעות העשוקים… “בית חיינו”,כך מכנה ביאליק את מקדש-התלמוד הזה. באחד משיריו המוקדשים לבית-המדרש – “אם יש את נפשך לדעת”… לעתים נדמה למשורר, כי את כל עשרו הרוחני לא קבל אלא מתוך כלא-ילדותו זה. “מקדש אֵל נעורי” – אומר הוא באחד מראשוני שיריו, שלא נכנס לקובץ הזה, - “לא ריקם שלחתני מצלך השאנן, מלאכיך הטובים שלחוני בדרך: מחשבה פוריה, הגיון רענן, לב שלם ובוטח עת תכשל הברך, אמנם, יכול לי אויבי, ככלי ריק הציגני – אך הצלתי אלהי – ואלהי הצילני”…

אבל, גם נקודת-אור יחידה זו אפלה היא וקודרת. בשורת השירים שביאליק הקדיש לה ישנה פואֶמה גדולה “המתמיד”. היא לא נכנסה למהדורות הראשונות של קובץ זה, כי בעצם איננה ניתנת להתרגם, לא שמה ולא תכנה. מעשים אין בה. כולה מורכבת מליריקה של הווי – אם מותר לומר כך. זו תמונה – קצתה תאורית ורובה פסיכולוגית – מחיי בית-המדרש, או, מה שיותר קרוב לודאי, מחיי ישיבת וולוז’ין. על הקוראים העברים עשתה פּוֹאֶמה זו רושם עצום. אבל, קשה לשער שיוקיר אותה ציבור, שהמסיבות המתוארות בה זרות לו והוא רחוק מכל אותן החוויות. יש בפּוֹאֶמה, כפי הנראה, גם יסוד אוטוביוגרפי. הגבור בה – עלם, המקריב את כל שמחות הנעורים למען תוחלת נשגבה אחת: להיות “מתמיד” אמתי, להמית את עצמו באוהל התלמוד, לעלות לדרגת מלומד, “גאון”, המוכתר בכתר תורת הש"ס. כבר בהשכמת הבוקר תקוע הוא בפינתו האפלה ועיניו שותות בצמא את הכתב המרובע הקדוש. השחר, הרוח, קרני השמש, צפרים, חבריו בני-גילו, כל מחמדי הטבע והחיים מבקשים לצודד את נפשו. לא כל חבריו עמדו בנסיון הקשה: האחד נתפש בלילה על קלפים, האחר עם נערות, את השלישי תפשו בשבת וסיגריה בפיו, הרביעי נמצא בידיו ספר אסור, החמישי היה חתן ל"בתולה בת-כפר עבה"… אך המתמיד הקטן עומד בשלו, הוא אינו רואה כלום ואיננו שומע, החיים חולפים מעבר לחלון והוא לעולם לא ידע מה זו שמחה, מה זו נערוּת…

יודע ביאליק כי נחרץ גורלה של “קרן-זוית אחרונה” זו. יש אצלו שיר קטן “לבדי”, הנוגע עד עומק הלב, וכולו חדור עצב של בן השוחה על מטת אמו האנושה. את כולם נשא הרוח אל האור, אל שירים חדשים, - הוא לבדו נשאר, נשתכח מלב בבית התפילה שנתרוקן, “תחת כנפי השכינה”. והשכינה, - עודנה מרחפת בין כתלי הבית המך שבפרבר העיר, רוח-האלוהים הישנה, המיותמת, היא עודנה סוככת עליו, באין-רואה, בכנף-ימינה השבורה –וחרדה, חרדה עליו, “על בנה, על יחידה”. לעתים כלה גם לבבו לחלון ולאור, אז נדמה לו כי השכינה בוכה חרש, כובשת ראשה בכתפו, מתרפקת עליו וכאילו “שכה בכנפה השבורה בעדו” מפני מר הגזרה. ונדמה לו כי יבחין בקול לחשה: “כולם נשא האור, כולם פרחו להם, ואוותר לבדי, לבדי”… והרבה שומעה אזנו בבכיה החרישית ההיא: “כעין סיום של קינה עתיקה מאד, וכעין תפלה, בקשה וחרדה כאחת” – בקשת חנינה, אימה מפני רוע הגזרה…

לא הועיל בכיה של השכינה המיותמת להציל לה מידי הגורל את אחרית תוחלתה: גם המשורר עזבה. גם אותו “נשא הרוח”, גם אותו “סחף האור”. מן המחסור נולד צמא. חיים שכל אורם הגיה רק מדמעות ומספרי תלמוד, גידלו בלבו צמא כביר לאושר, ליופי, לשמש – במיוחד לשמש. קשה למצוא בכל התקופות ובכל הלשונות עוד משורר האוהב את אורה של השמש אהבה כה רבה, הסוגד לה כמו בפולחן אלילים. רק במרתפים החשכים של סמטת היהודים, רק באפלולית בית-המדרש, רק בגטו המנותק משמש וטבע, יכלה להוולד הערצה כזאת. וחלקו של ביאליק שפר בנידון זה מחלקם של שאר אחיו בגטו: בכל זאת, בשנים הראשונות לחייו הוא הכיר גם שדות וגם שמש – וכבר לעולם לא יכול היה לשכחן. שורה שלמה של יצירותיו מוקדשות לשכרון זה מן האורות ומהדר הטבע – מכל “זמרת הארץ” כמבטא הנפלא שבמקרא. וביתר בהירות מצא רגש זה את בטויו ב"זוהר" – אחת מאותן היצירות המאושרות, היחידות במינן, שאין כותבים אותן אלא בימי נעורים ורק בהיסח הדעת. בפּוֹאֶמה קטנה זו מאנש ביאליק את קרני השמש, הופך אותן ליצורים חיים זעירים, לחברי ילדותו; משחקים הם עמו, מדלגים, צוחקים – וכל זה בתוך נחשול צבעים וגוונים, שאין כלל לשער, וכמובן אין גם לתרגם את עשרם, וביאליק חפרם מגנזי הגנזים של שפה בת שלושת אלפים שנים.

מבחינה פסיכולוגית מעניין מאד גם שיר אחר מאותה השורה – “בשדה”. בנם ובן-בנם של רוכלים, של בעלי-מלאכה, במקרה הטוב ביותר – של רבנים, שגדל בסחי הפרברים ומני ימי קדם לא ינק “משדי אמא-אדמה” – כמה אוהב יהודי זה של ביאליק את השדה, את הקמה, את השבלים, כמה חש הוא ביופי הנצחי, הרציני של עבודת היוגב, מה נאות המלים שבהן הוא שולח את ברכתו אל עבר-הים, אל חוֹפה הרחוק של סוריה, אל “אחי הרחוקים, העובדים בית אמי”…

אולם, מושג היופי מכיל לא רק את יפי-נוף-הטבע. יש בחיים גם חמדות אחרות, והן יותר אינטימיות ואף יותר אינטימיות ואף יותר עצומות: אלה הם הרהורי נוער, יצרים, אהבה, הגטו הישן, האמתי, השלם עם עצמו ועם אלוהיו, השומר על משטרו הפטריארכאלי, כמעט שלא ידע על צד זה של החיים. הנשים שבו יכלו לומר על עצמן (אילו הכירום) את דברי האומנת ב"יבגני אונגין":

“חלילה, טניה! לא היתה אז כל אהבה בעלוּמי; וָלא, הן חמותי מכעס היתה יורדת לחיי”.

ארחות-חיים אלו היו כה מוצקות, כה דבוקות-נדבכים, שכמעט לא הניחו מקום למניעים צפרוניים, רופפים וחורגים-מכל-חשבון כאהבה. התפקיד של פריה-ורביה היה מלוּוה בסביבה זו כללים חזקים, איתנים, שאיש לא העלה בדעתו להתקומם כנגדם – והם היו עושים את האהבה לדבר שאינו במקומו, לתופעה מיותרת מבחינה סוציאַלית. בגטו הישן היו רואים את האהבה כמחלה נדירה למדי, כמין סטיה נפשית, אשר אין זה לפי כבודו של אדם רציני להשתעבד לה. בסיפור אחד מן הימים ההם שואלת הנכדה את הסבתה:

– האהבת את הסבא, בשעה שנתארסת לו?

והסבתא הזקנה מסמיקה:

– רבונו של עולם, מה את אומרת? לאהוב אדם לפני החופה? לאהוב בחור זר!

ביאליק גדל בתוך בית שהיה אחד השרידים האחרונים של גטו ישן זה, בשעה שהמשטר הישן כבר נטה לנפול, אבל לא נתפורר עדיין. לעיל הזכרתי את שיחתו של המשורר עם המלאך, אבל לא הבאנו אותה עד סופה. כאן ראוי להזכר גם בסיום הוידוי הלז. כן, נשמת המשורר שרה על כל אשר ידעה: על העב הקטנה, על קרן האור, על הדמעה ועל ספר הגמרא, -

אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה,

וַתְּכַל לָצֵאת, וַתֶּהֶמֶה, וְלֹא מָצְאָה תַנְחוּמִין,

וַתִֹתְעַלֵף עַד-כְּלוֹתָהּ, ויְהִי צַר-לָהּ עַד-מָוֶת.

פַּעַם אַחַת פָּקַדְתִּי אֶת-גְמָרָתִי הַבָּלָה –

וְהִנֵּה פָּרְחָה מִתּוֹכָה נִשְׁמָתִי.

וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם,

מְשׁוֹטֶטֶת וְתוֹעָה וְאֵיָנּה מוֹצֵאת תַּנְחוּמִין;

וּבַלֵילוֹת הַצְנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַת כָּל חֹדֶש,

בְּהִתְפַּלֵל הָעוֹלָם עֲלֵי פְגִימַת הַלְבָנָה,

הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָה עֲלֵי שַׁעַר הָאַהֲבָה,

מִתְרַפֶּקֶת, דוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאי,

וּמִתְפַּלְּלָה עַל הָאַהֲבָה.

כמובן, יש אצל ביאליק גם שירים מוקדשים לאהבה, יש ביניהם גם יצירות-מופת קטנות. ישנה האידיליה “צפּוֹרת”, החדורה זיו אמתי של שחרי-נוער, סיפור קטן וצנוע, כיצד הוא והיא היו הולכים במשעול “והנה נקלעה צפּוֹרת כפרח בקצה שער מחלפתך המפזזה על המחגורת”, ומה היה בסופו של דבר: סיפור רגיל, שאירע לכל איש, ובודאי אין אדם שיקרא שעשוע נחמד זה במקורו ולא ישקע בהרהורים, מחייך ונזכר. יש אצלו “שירי עם”, נסיון מענין להחיות – או, בעצם, לנחש – את טיבו של השיר העממי בימינו בלשון העברית, על-ידי מזיגת יסודות מ"שיר השירים", אגדות מן התלמוד, ונושאים השאולים מן השיר העממי בז’ארגון – למרות המלאכותיות שבמחשבה-תחילה זו יוצרים אחדים מן השירים הללו את מלוא האשליה של מקוריות וחדורים להט-חזק שאינו מעוּשה. אבל, לעתים מבצבץ בעד כל פאר האֵרוֹטיות דבר מה אחר, נשמע וידוי בלשון רפה – וכנוּתו העמוקה, הנוקבת של הוידוי הזה מכהה, הופכת לבדותה את דמויות האהבה, שיצאו זה עתה מעטו של המשורר. כאלה הם השירים “אַיך”, “הכניסיני תחת כנפך”… בהם נשנה הנושא מן הוידוי לפני המלאך: נבצר מאת בן הגטו לטעום ממיטב החיים…

לשורת היצירות הללו ולנושא הזה קרובה מאד גם הפּוֹאֶמה “מגלת האש”. עליה צריכים אנו להתעכב ביתר פרטות, כדי להכניס את הקוראים לפחות במקצת אל תכנה הסמלי המורכב. בדרך כלל, ה"מפרש" יצירה סמלית מקלקל אותה, משפילה לדרגת אלגוריה. אבל, במקרה זה מיוסד הסמל על פרשיות כה פנימיות מן הטרגדיה היהודית, שאינן ידועות, בדרך-כלל, לקורא שאיננו בן-ברית. וגם הצורה היא כזאת, ארוגה מיסודות השאולים מספרות תלמודית וקבלית. לפיכך, מן ההכרח לתת לקורא איזה חוט, להראות לו בקווים כלליים מה טיבן של חוויות לאומיות שאליהן נתכוון המשורר ביצירתו.

“מגלת האש” היא שירה על אודות הפגמוּת, שנגזרה על ההוויה הלאומית של העם בגולה. משעה שאבדה לעם עצמאותו, ואחר גם מולדתו, - משעה שנהרס המזבח וכבתה עליו אש-הקודש, זה סמל החיים הססגוניים ושלמי-המשקל – מאותה שעה צמצם עם ישראל את הוויתו בתוך תחומי-ברזל צרים ואכזריים. כל מותרות החיים גורשו מן השמוש הלאומי שלנו: גורשה האהבה, גורשה השמחה, גורשה היצירה, גורש כל היפה, הזוהר, השופע חיים, כל שביאליק מאחדו בסמל האשה, ביסוד הנשי. פני החיים נעשו כפני אי-טרשים שומם. רק במחיר זה יכול היה הנודד המחוסר ארץ לשמור על שארית האוצר העליון של כל שבט – על שארית אישיות עצמאית, על תלתל אחרון “מרעמת ארי-האש” שכבתה. מעבר לחומות הגטו, בבתי הזרים, הבריקו והשתפכו בשלל צבעי הבריאה החיים במלוא חרותם – בשביל האסירים שבאי הצחיח היתה כל שאיפה לקראת חיים כאלה העלמו של עם-עולם “בתהום נהר האבדון, אשר שמו – כליון”. ועל רקע זה של מלחמה בת עשרים דורות בין שמחת-הוויה לבין שליחות אכזרית של שמירה עצמית, בין האבדון ובין השמים, מתפתחת בשירתו של ביאליק הטרגדיה הגדולה של היהדות בזמננו – העדר השלמוּת שבנשמת היהודי, כפילותה, הרפיסות והרפיון שלה מרוב פסיחתה על שתי הסעיפים.

זהו בקירוב המפתח לפתרון הפואֶמה הזאת ולמאורעות השונים אשר בה. את השאר ישלים הקורא בעצמו. והפרטים שביצירה סמלית חייבים להשאר בלתי-ברורים, למען יוכל כל איש להתרשם מהם כלבבו. בכך נעוץ עיקר ערכו של כל סמל אמנותי אמתי. קורא שימצא ביצירה זו קרבה לנפשו, יכניס תוכןמשלו לדמויות השונות – לתמונת אבדנם של העלמים והעלמות, שנתאחדו רק בתהום; לדמותו של הנער צהוב התלתלים, שחזהו בולט ובפיו מלים רמות; לדמות “אילת השחר” – היא כוכב הבוקר, אשר בצלה יחסו “אנשי הפלאות, היחידים הגדולים”. לקוראי הפּוֹאֶמה במקורה, שגדלו באותו אי-ישימון, היה מוּכּר וקרוב ביותר הוידוי שבפרקה הששי: נוּכל לראות אותו כוידויוֹ של דור שלם. לעומת זאת, לקוראים את התרגום הרוסי יקל, אולי, להבין את העלם זעום-העפעפים ואת “שירת-המשטמה” שבפיו – את קריאתו לנקום באומות העולם, לפוץ בהם ולזרוע אבדן וכליה של שדמותיהם…

זוהי איפוא המזיגה העליונה של חיי הגטו בעיני אחד המוכשרים שבבניו. חיים אלה מורכבים משני גורמי-יסוד, מדמעות ומתלמוד, ממצוקת החיים וממשמעת רוחנית חמורה. שמש, שמש ברוחב מובנו, אין בחיים הללו. לכן, נולד מכאן הצמאון לאור ולאושר, אותו צמאון שרחב לאיטו, העמיק, נתכולל, עד שפרץ במרד היהודי, הממלא בצורותיו המרובות את עשרות השנים האחרונות. יש יהודים שמרדו בדכוי מבחוץ, אחרים מרדו במשטר העולמי העושק, שוב אחרים – בעניו ובדלותו של עמם; אבל, אצל כולם – מהפכנים, סוציאליסטים, ציונים – היתה זו בעצם אותה המרידה נגד חיים ארורים, כדבריו של ביאליק – “חיים בלי תוחלת, חיי רעב נמקים… חיי כלב רעב, אסור בשלשלת…”

ביאליק אף הוא מורד, אבל בכיוון אחר. מרידתו יותר עמוקה. פטישו הולם לא את האויב בחוץ. מן האויב שבחוץ מתעלם ביאליק, הוא איננו משפיל את עצמו להזכירו, ואם אין להמנע מכך, נפטר הוא ממנו במלים שתים, מלאות בחילה שאין למסרה במלים, כאדם הנוגע בקצה אצבעו במאוס כדי לזרותו הלאה. מרידתו של ביאליק פונה כלפי פנים. מכותיו הולמות בראשם ובלבם של יהודים. בעיניו אין אשם אלא העם היהודי עצמו: אשם הוא מפני שסובל הוא, מפני שמסכים הוא לסבול. מרידה זו נגד עצמו, התקוממותו נגד רוח-העבדות שבו, מציינת סוג מיצירותיו של ביאליק, אשר לו שייך, בעצם, גם השיר הנזכר של העלם הזועם מ"מגלת האש". ביאליק עצמו קרא להם “שירי הזעם”. גם הם נולדו מאותה ה"דמעה", שעליה סיפר המשורר למלאך הבוחן. אבל, אלו כבר לא הדמעות שנשפכו. כי השופך דמעות, כך אומרים, בכל זאת מקל לנפשו. אלו הן הדמעות שלא נבכו, שנכבשו בעומק, שאוּכּלוּ והיו לארס. הידועה בשורת יצירות זו היא – “בעיר ההרגה”. וכך מוסר בה המשורר את דברי האלוהים, שצווהו לשמור על דמעתו מבכוֹתה:

וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵאָצֵר דִּמְעָה בְּלִי-שְׁפוּכָה,

וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה

שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וֹמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,

וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,

וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;

וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ – וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ

וֹבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִׁי תְשַׁלְחֶנּוּ

וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶנּוּ.

נעלה נא בקצרה בזכרוננו את הפסיכולוגיה של אותה תקופה לא-רחוקה, אשר בה נוצרו “שירי הזעם” ועוד שירים הדומים להם. השנים האחרונות במאה שעברה היו בשביל הגטו תקופת משברים רוחניים חמורים. הרעיון הלאומי, שנעור אחרי שנת 1880 ותשש אחרי כן, שוב קבל, סמוך לאותו זמן, תנופה חדשה והחל להקיף בעליל גם המוני-עם, גם חלק מן המשכילים. סביב הקונגרסים הציוניים הראשונים נתהוותה אווירת התלהבות שעוד לא היתה כמותה. בו בזמן נתארגן בצדם גם ה"בונד", וגם הוא המיר, עם גידולו, את האידיאולוגיה העולמית שלו באידיאולוגיה לאומית. מכל העברים נשמעו בסגנונים שונים קולות נדוי לפאסיביות הפוליטית הישנה והמקובלת, אשר בה בלבד נצטמצמה במרוצת הדורות כל תבונתו המדינית של עם ישראל. קם דור חדש, שבקש להתערב בפועל במהלך ההסטוריה, שרצה לעצב את גורלו בעצמו, כרצונו ולפי טעמו. ודור זה עובר לאורך כל החזית, גם בחוץ, גם בפנים, ממלחמת-מגן למלחמת-תנופה. אל נא תהיה עוד ההסטוריה של עם ישראל מה שהיתה עד כה, כלומר “ההסטוריה של מה שעשו אחרים ביהודים”. מעתה רוצים היהודים החדשים לעשות בעצמם את ההסטוריה של אומתם, להטביע את חותם רצונם גם על גורלם ובמידה נאותה גם על גורל הארץ אשר בה הם יושבים. ומעל לשאון הזה של קולות מתנצחים, אך הרמוֹניים ביסודם, ובלי להתערב בענוֹת בני-הנעורים, נשמע בלי הפוגה, מבקיעת השחר העליז ועד לשקיעה העצובה, קולו הנכבד, הרציני, העמוק של ביאליק.

ראשון לשורה זו היה השיר “אכן חציר העם”, שפורסם בשנת 1897. אחריו באו כמה יצירות דומות, בינהן “דבר”, “אכן גם זה מוסר אלהים”, ובמיוחד “בעיר ההרגה” – יצירות שהקנו לביאליק בצדק את השם של מחנך דורו. נתעכב נא עליהן מעט.

בשירו “אכן גם זה מוסר אלהים” נגש ביאליק במישרין אל הצד העגום, העלוב, מוג-הלב ביותר שבירידה היהודית: אל ההתבוללות. קומתו של המשורר גדולה משיתקוף אנשים או מפלגות בדברי פולמוס רגילים. פונה הוא אל ההתבוללות מגבוה, כשופטה, ולא כיריבה, ומקיף את כל עומקו של הכעור הזה בניתוח חד ונוקב, המעיד על חריפות מחשבה שאיננה נופלת כמעט מכשרון השירה אשר בו. הוא אינו מתעכב על סימניה החיצוניים של מחלה זו, כמו אבדן שפה לאומית ושׁכיחת העבר הלאומי. נגש הוא כיוון ובלי עקיפין אל עצם נשמתה של ההתבוללות, ללא רחמים הוא פותח ומפרד את הנשמה הקטנה והמכוּוצת הזאת – ואינו מוצא בה מאומה, מלבד כניעה עמוקה מכל עומק וגבול. זה המפליא אותו ביותר – הכנוּת שבעבדות, השקידה והלהיטות לא מיראה אלא מאהבה, שהיהודי הנטמע מכניסן לתוך צמיתותו. אין זה סתם אדם משועבד, הנושא את עוּלוֹ מאונס – זהו עבד מדעת, עבד לתאבון, הנושק בהנאה את ידי אדוניו. “תוכחה רבה” מכנה ביאליק תכונת-סלף זו, את הכשרון של הסתגלות פנימית לכזב, את היכולת “להתכחש ללב”.

וּשְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר

וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַקֵּעוּ;

וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם –

תַאֲכִילוּם גַם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם.

וּבְנִיֶתם אַתֶּם לִמְנַדֵיכֶם אֶת-פִּיתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס

וְהָיוּ יַלְדֵּיכֶם לָכֶם לַלְבֵנִים;

וּבְשַׁוַּע אֲלֵיכֶם נַפְשָׁם מִן-הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים –

בִּמְבוֹא אָזְנְכֶם שַׁוְעָתָם תִּגְוָע.

במיוּחד זה קרבן האחרון, עקדת התינוקות על מזבח זר, מסעירה את לבו של המשורר ביאוש ובמרירות, ואין להוסיף מאומה אחרי נבואתו הקודרת, שנתמלאה, בעצם, זה כבר:

וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶר וְעָשָׂה כָנָף –

מִקִּנוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח;

וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא-שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר,בַּמָּרוֹם –

לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרֵיד…

…כָּכָה תִּשְׂכְּלוּ אֶת-חֲמוּדֵיכֶם אֶחָד אֶחָד

וְנִשְׁאַרְתֶּם עֲרִירִים.

וְנֶאֱסַף הוֹד מִמְִּעוֹנְכֶם, וְאָהָלְכֶם יְרֻשָּׁשׁ

וְהָיָה לִזְוָעָה וּלְשִׁמָּמוֹן…

הדברים נכתבו בשנת 1905. מסביב כבר רעש אז והעלה גלים הים האנושי, והיה בתחילה כה טהור ושקוף ועליז ושמח, עד כי שום איש לא העלה בדעתו, כי יתכן והסוף יהיה כה רע. אלפים ורבבות מבין אותם שביאליק פנה אליהם בנבואתו המרה חתרו אז בעוז ובגאון במרומי הנחשול, בכל מלה מדבריהם צלצל זמר התחיה וההמון האמין לדבריהם וגם הם האמינו בעצמם. יש אומרים, כי למשוררים ניתן מבט אחר ועמוק מלשאר בני אדם. דבר זה נתאמת בביאליק. קריאות התחיה לא השלו את רוחו. בעצם היקוד של תקופת הרתחה נתפרסם שירו “דבר”, שהיה להפתעה בשעתו, ובו כתב:

נָפָל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

וְאִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים.

רוצה המשורר לדעת את האמת והוא קורא ל"נביא האחרית", למען יבוא ויהלום בדברו בלבנו, ויהי דברו מר כמות, ויהיה הוא המות, כי –

לָמָּה נִירָא מָוֶת – וּמַלְאֲכוֹ רוֹכֵב עַל-כְּתֵפֵנוּ,

וּבִשְׂפָתֵינוּ מִתְגּוֹ:

וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם, וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי קֶבֶר נְדַדֶּה.

מן הבחינה הפנימית שייכת לשורה זו עוד יצירה גדולה אחת, אף שלפי תכנה רחוקה היא מאד מזמננו, ולפי סגנונה והאווירה שבה – מן הרעל והמרירות הממלאים את שירי הזעם שהבאנו לעיל. דומה שעייפה נפש המשורר מרוב התּוֹכחות והכעס ובקּשה לשעשע את עצמה ואת בני-האדם ביפיו של חלום. אז סיפר ביאליק לאחיו בצורת אגדה או חזון כיצד חפץ הוא לראותם בהקיץ. אלה הם “מתי מדבר”, אחת הגדולות בשירותיו ומהשקפת אמנות טהורה אולי הטובה בכולן. יסודה של הפּוֹאֶמה באגדה תלמודית. בחומש מסופר על חלק מיוצאי-מצרים, שלא אבו לקבל על עצמם את גזר הדין ולגווע במדבר עם כל יתר בני דורם. ממרים אלה ניסו להתפרץ בכוח לארץ הבחירה וכולם נפלו חללים לפני הכנענים. בקשר עם כך מסופר בתלמוד, כי נוסע אחד ראה את “מתי המדבר” הממרים הללו:עדיין הם שוכבים במקומם, מחנה-צבא אדיר ושותק, נידח בין מרחבי חולות, וקומתם גדולה עד כדי כך, שפרש ורמחו בידו יכול לעבור ברווח תחת ברכו הכפופה של אחד מהם ולא יגע בו. על רקע זה רקם ביאליק את חזונו. רוממות שלמעלה ממידת אנוש עוטה הוא את הענקים הללו, את אבותיהם הסרבנים של צאצאים צייתנים. מוטלים הם סרוחים בממלכת של עוז מתנמנם. אף אחד משליטי המדבר – לא נשר, לא פתן, לא אריה – לא יעיז לקרב אליהם, כי כל אחד ניחת ונרתע למראה התגלמות זו של כוח-גבורה מאובן. רק סער, הפורץ לעתים, מדי כמה מאות שנים, מעירם משנתם. ואז קמים מורדי הקדומים, שנוצחו אבל לא נכנעו, והם שולחים את ידם לחרבות וחוזרים על שבועתם – ללחום, ללחום נגד כל כוחות האיתנים גם יחד, ואף נגד האל עצמו…

שירה זו, שהעלתה על נס את מעשי האבות לבשתם של הבנים וללמדם לקח, פורסמה בשנת 1902. עברה שנה בלבד, וב-7 באפריל שנת 1903 פרץ הפוגרום בקישינוב והראה בעליל, בעובדות שותתות דם, כמה עמוקה מכל שעור היתה התהום הפעורה למעשה בין אותם האבות ובין צאצאיהם. ואז בא ביאליק ומחץ את ראשו השח של עמו בדף הנורא ביותר שנכתב בספרות ישראל מני ימי הנביאים – הוא כתב את “בעיר ההרגה”.

המאורע של קישינוב יהיה אצלנו תמיד יום אבל לאומי, אבל, לא בכך חשיבותו ההסטורית של מעשה איום זה. בתולדות התחיה היהודית מציין פסח הדמים של שנת 1903 את המשבר, את הפרשה המבדילה בין שתי תקופות, בין שתי פסיכולוגיות. “רחוב היהודים” לפני קישינוב ואחרי קישינוב – כלל אינם היינו הך. התחיה החלה, כמובן, זמן רב לפני היום ההוא. כבר שנים לפני כן העידו הזרמים הלאומיים והמהפכניים ביהדות על התרקמות רצון לאומי חדש. אבל, עוד העמיקו לשבת בנפש ההמונים שרידי הפאסיביות המסורתית. החולמים והלוחמים מכל המינים, גם אותם שיצרו למען ציון, גם אותם שלחמו למען הסוציאליסם, לא שלחו, עדיין, לאמתו של דבר, שרשים חזקים בהמון היהודי, בהמון הממשי, התשתיתי, השלם. לעתים היה ההמון מתעניין בהם, לעתים היה ירא מפניהם, אבל קשר ישר ביניהם לבין רצונו לא הרגיש עדיין. הם עמדו, והוסיפו לעמוד, בפני עצמם, וההמון עמד בפני עצמו, ובעיניו עוד היתה כמקודם השיטה הפוליטית הטובה והנאותה ביותר – לקבל בצורה פאסיבית את ההסטוריה שעושים אחרים. בקישינוב העמידה ההסטוריה את הגטו הקם לתחיה בנסיון קשה, במבחן-בגרות איום. והגטו הקם לתחיה נכשל בנסיון זה, נכשל בצורה עלובה, מבישה, נוראה. נתגלה, שבניו טרם הוכשרו למלחמה גלויה. לא נמצא בהם עוז לתגובה ואף לא הגאון לשלב את ידיהם ולהמתין למות על מפתן ביתם…

רגש עמום, מורכב ובלתי-מובן פשט בכל הלבבות היהודיים במרחבי רוסיה למשמע הבשורה על קישינוב. זה לא היה רגש פשוט של צער. בעומקו של הרגש היה עוד דבר מה צורב, מציק, דבר שבגללו נשכח כמעט גם הצער עצמו – ואף על פי כן לא ידע איש כיצד לכנותו. ואז הטיח ביאליק בפני אחיו שכבודם חוּלל את “בעיר ההרגה” וגילה להם מה טיבו של הרגש הזה, ששמו נסתר מהם. זו היתה – החרפה. אותו יום, יותר משהיה יום-אבל, היה יום-קלון: זה רעיון-היסוד במהלומת-פטיש זו בצורת פוֹאֶמה. מן הבחינה האמנותית רחוקה היא מלהיות הטובה ביצירותיו של ביאליק. היא אינה מצטיינת לא בטהרת דמויות מחוטבות, כמו “מתי מדבר”, לא בעושר צבעים, כמו “זוהר”, לא בעמקות התפישה הפיוטית ובגבישי לשון מלוטשים, כמו “מגלת האש”. אבל, זו אחת מאותן היצירות הספרותיות הנדירות, המטביעות את חותמן על כל תקופתן. ביאליק מצא את המלה שחסרה ומלה זו חוללה נפלאות. לתאריך ההסטורי של קישינוב טעם כפול: מן הצד האחד זה הבטוי השלם, ההתגלמות המלאה של כל הדכדוך והפאסיביות שנצטברו בנשמה היהודית במשך דורות – אבל, בו בזמן זו גם נקודת הפלגה לתקופה חדשה. רעיון העצמאות הלאומית נהפך משעה זו לחלוטין מרעיון של חוגים יחידים, ובמקרה הטוב ביותר – של חוגים במחתרת, לרעיון כלל העם. החרפה של קישינוב היתה החרפה האחרונה. בשנת 1904 אירע מעשה הוֹמל. בשנת 1905 נתרחשו במרחבי רוסיה כמה מאות פוגרומים. הצער היהודי חזר והיה אכזרי מלפני כן – אבל החרפה לא חזרה. המבחן השני היה יותר נורא מבחינה כמותית ויותר מעליב מבחינה מוסרית, באשר הוא אירע בעונה אחת עם החג הגדול של שמחת כל רוסיה, אבל בו כבר הוכח, כי הנפש היהודית הגיעה לבגרות… כמובן, זה לא היה פעלוֹ של אדם אחד – את זה עשו החיים, ההסטוריה, כוחן של העובדות. אבל, לעתים מוצאת ההסטוריה אנשים שבידם היא מפקידה את זרעיה. ובשעה חשובה וקשה בהסטוריה החדשה של העם היהודי, בשעת משבר שבין תקופה לתקופה, נפל תפקיד זה בחלקו של ביאליק. הוא נפל לידו רק לשעה אחת, אבל את השעה הזאת לא נשכח לעולם.

ויש צורך לציין עוד נושא אחד, החוזר ונשנה ב"שירי הזעם" (“על השחיטה”, וכן “ידעתי בליל ערפל”). עוד לפני זמן לא-רב היתה האידיאולוגיה הצעירה של היהודים המשכילים מייחסת לעם-ישראל תפקיד של אמצעי-עזר בשביל הצלחות זולתו. גם את דמי-הפוגרומים רואים היו – לפי בטוי שעורר בשעתו רעש רב – כ"שמן-סיכה לגלגלי הקידמה". ביאליק דוחה כל שרות לטובת מישהו או משהו בעולם. בשבילו עם-ישראל לא בלבד תכלית לעצמו, אלא יותר מזה: על גבי קברותיהם הרעננים של אחיו מכריז הוא קבל כל הרוקדים ב"חג נכר", כי בשבילו אין לעולם הֶצדֵק, אין טעם ביקום ובחלד מלבד בטובת אומתו-הורתו ובלעדיה הכל בשבילו כזב: גם הקידמה, שיהנו ממנה אחרים ורק לא אנו, גם “שמש אמת”, אשר רק עינינו לא יזכו לראותה. כי שחרורו של העולם הוא שקר ולעג לרש, אם אנו צריכים להרמס תחת גלגלי אָשרם של אחרים. וחג העתיד הגדול, אשר עליו חוזים טובי לוחמיה של האנושות, ייראה אז בעיני המשורר כמשתה חנופה על קברי חללינו…

דרכי יצירתו של ביאליק אחרי “שירי הזעם” לא נתגבשו עדיין. מורגש, כי מתרחשת בנפשו איזו עבודה פנימית חמורה, אולי משבר ואולי שנוי ערכים נושנים. הוא חדל מלהתעניין בעולם החיצון ומתרכז בחוויות עצמו. בשנים האחרונות גם ממעט ביאליק לכתוב, או להדפיס, ומה שמתפרסם מפרי עטו מעיד על מצוקת לבטי המשבר. השירים המעטים של השנים האחרונות ספוגים פסימיות קודרת. החיים הישנים נהרסים וחיים חדשים טרם קמו. אנו, המסתכלים הקטנונים, המסתפקים גם במועט, אנו מבחינים באומה סימנים ברורים של תחיה רוחנית. אבל, סימנים אלה אפסיים בעיני המשורר, המשקיף על מהלך החיים מגבוה, המודד אותם במידתו הכבירה. בשבילו נשאר העם כפי שהיה. קריאתו של הנביא היתה לשוא. “הם מתנערים מעפר, הם כבר קמים מאבלם” – ושוב הולכים בדרך הכבושה. להם אין צורך בנביא: “חוזה, לך ברח”, אומרים הם לו, כפי שאמר בימי קדם הכהן אמציה לנביא עמוס. והמשורר שוקע בהרהורים מרים: האם כדאי היה ללחום, להורות, להוכיח, לקרוא? שמא קיפח, שמא בזבז את מיטב כשרונו במאבק לשוא? “חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי”. ולרגעים נדמה למשורר, כי לא זו בלבד שקרבנוֹ היה לשוא, אלא הוא גם פחות-ערך וכל עבודתו רק סרק. אולי, עוד מעט וימות, בעודנו חי “וצררו את נפשי בתכריכי ניר וקברוני בארון ספרים… ועמדו אז רגלי על קברי אני”.. “מי אני ומה אני כי תקדמני קרן זהב?” – שואל הוא ברוב עצבותו. רק תקוה, רק תפילה אחת עוד בלבו: כי האדם שיבוא בעתיד, אשר “יהי בן-חורין וישר קומה ממני”, לפחות לא יבוז לו ויבין את ענוּתו. הכל כאילו נתקטן בעיני המשורר: לא בלבד הוא עצמו ופעלו, אלא גם האידיאלים, גם מיטב נשמת האדם – “הרעב למשיח”. בצחוק לענה מצייר הוא תמונת העתיד, כיצד יחדור “הרעב למשיח” לכל סדקי היוֹמיוֹם של הבריות וכיצד ייהפך אף הוא לדבר תפל…

משורת היצירות הללו תורגמו בקובץ זה השירים: “הם מתנערים מעפר”, “חוזה, לך ברח”, “והיה כי יארכו הימים”, ו"ערבית". לא נבוא כאן להעריך את הרגש הנשקף מן השירים הללו, ורק נזכיר שביאליק איננו הראשון בין המשוררים הגדולים, שאחרי מאמץ רוחני גדול עוברת עליו תקופה של נכאים גדולים. לעתים קרובות באה תקופה זו בשנים הקודמות למלוא בגרותה של הנפש, לפני “שנות הבינה”. אצל אנשים בריאים יוצא הכשרון ממשברים אלה במיטב פריחתו. לעתים נותן המשבר למשורר את המיתרים שחסרו לו, את הסגולות הדרושות לו כדי לעלות מליריקה אישית לשלב העליון של היצירה הפיוטית – אל האֶפוס. וזה הדבר שרבים מצפים לו בבטחה אצל ביאליק: פּואֶמה אמתית, רחבה וממצה על הגטו הישן.

בכל אופן, לא ישארו הדיסונאנסים סוף פסוק בהתפתחות יצירתו של ביאליק. הוא יוצר-אמן יותר מדי מגוּון, רב-מיתרים וגלוי-עינים. החיים הולכים להם כסדרם, באים רשמים חדשים ומכסים בנשמה את רשמי העבר, וכמעט בלי רצונו מעבד אותם המשורר לניבי-דמויות. עובדה אופינית היא, כי בהפסקה בין שתי קללות-התבוסה שהזכרנו לעיל (“על השחיטה” ו"ידעתי, בליל ערפל") נדפסה, כמעט בצדן, אחת האידיליות הענוגות והבהירות ביותר בסגנונו האהוב של ביאליק, כולה שופעת שמש וצבעים. שוב קורא המשורר לנערתו – אולי שוב לאותה נערה שמעולם לא ראה אותה בעיני בשר – הוא קורא לה תחילה במלים שאוּלות מ"שיר השירים" – “קומי צאי, אחותי כלה” – אבל, אחר באות מילים משלו, וכמה רכות, מלטפות, עליזות הן המלים הללו:

עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,

וּבְצַמָּתֵךְ קִשׁוּר תְּכֵלֶת,

צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!

וְנָהַרְתְּ וְשָׂחַקְתְּ

וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,

וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.

---

יַחְדָּו נֵרֵד אֶל-הַמַּעְיָן,

וְכָמוֹךָ, מָלֵא רֹךְ,

עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,

תַֹחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי

עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר

יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.

להשלמת מבוא זה מן הראוי לנגוע גם במקום שח. נ. ביאליק תופשו בספרות העברית החדשה. לצערנו, צרה מסגרתה של סקירה זו מכפי שנוכל להתעכב על נושא זה במפורט ועלינו להסתפק במלים מספר. את ההבדל בין ביאליק לבין קודמיו בשדה השירה העברית החדשה (נזכיר נא ביניהם את לוינזון האב והבן, את י. ל. גורדון, את ק. שפירא ואת מאנה) נוכל לסכם בשתי נקודות. ראשית, נעוץ ההבדל בתקופה, שהעלתה חוויות חדשות ויותר מורכבות, בעיות וּצרכים חדשים, הרבה יותר עמוקים. שנית, ההבדל הוא במידתו, בהרחבו, ובעיקר בבגרותו של הכשרון. אחדים מקודמיו, במיוחד י. ל. גורדון, היו בעלי כשרון פיוטי רב. אבל, אנוסים היו יותר מדי לחדש – ומבחינות רבות חסר היה, לפיכך, בספרות העברית החדשה לפני ביאליק חותם האמן המושלם. ההטפה היתה יותר מדי לימודית, לפרקים היא ירדה עד לדרגת פולמוס פרוזאי. הדמויות עשו רק לעתים רחוקות רושם של אמנות חטובה עד תומה. העלילות היו תמימות, בפתוס חסר היה חוש המידה, ולמרות שהצורה הגיעה לדרגת שכלול גבוהה, לא תמיד הורגשו בה החום והגמישות של שפה חיה. ביאליק היה הראשון שנתן לשירה העברית החדשה את מה שמכנים הגרמנים Meisterschaft,² הוא העלה אותה וקבע את מקומה ברמת האיכות של ספרויות אירופה – והחל לדבר בלשון הנביאים, כאילו אי-שם הוסיפה הלשון העברית להתפתח ללא הפסקה מימי דבוֹרה ועד ימינו, כאילו היא היתה חיה בלי הרף בפי אמהות וטף, לוחמים ואנשי-דעת, מסכנים ואוהבים. ביאליק יצר אסכולה שכבר העלתה שנים-שלושה שמות, הראויים להתנוסס בכבוד במקומות הסמוכים לשם המורה.

אין סכנה גדולה מן השמוש במלות-שבח רבות-אחריות לגבי בן דורנו, לגבי משורר חי, שעודנו צעיר לימים. זה קשה במיוחד כשהמדובר בשפה, ששירתה החדשה אין בה עדיין מספר רב של שמות גדולים, שיספיקו לקביעת מידות מסוימות, לדרגת ערכין נאמנה. יש לבקש איפוא את אֲמת המידה בספרויות שבלשונות אחרות, וזה קשה מאד. יתכן והרבה מן הנראה כה יפה בעינינו אינו יפה אלא מפני שנאמר בפעם הראשונה בשפה זו, בשפה שעודנה רעננה, לפי יחס, שפת-בראשית, שטרם נוצרו בה הרבה דפוסים קבועים – ואילו נאמרו אותם הדברים בגרמנית או באנגלית, כי עתה נתקבל רק משפט שגור, רק דמות שחוקה מרוב שמוש? ספק מפכח זה צריך להיות נר לרגלינו בכל שעה שנבוא להעריך את הפעילים בספרות צעירה. אך – עם כל הזהירות –כשקוראים את התוכחות הכבירות הללו במקורן העברי, בכל הדר הסגנון הקדמון, בלשון המקרא כמעט כמות שהיא מנתינתה, חש כל אחד במין מועקה שבלב, כאילו עומד בצדו, סמוי מן העין, דבר מה הגבוה משכמו ומעלה מקומת אדם בינוני.

לֹא עֲנִיִּים הֵם, רַק בְּלִי רְכוּשׁ וְחַיִל,

לְלֹא רָצוֹן וּרְחוֹקִים מִיקוּם;

הַפַּחַד עַל פְּנֵיהֶם כְּאוֹת שֶׁל קַיִן,

קֵרְחִים מִכָּל וּמְכֻסִּים כָּל מוּם.

וְכָל אַשְׁפַּת כְּרַכִּים לָהֶם נִטְפֶּלֶת,

וְכָל חֶלְאַת דְּרָכִים בָּהֶם דְּבֵקָה.

מֻקְצִים מֵחֲמַת מִאוּס כְּמוֹ מִשְׁפֶּלֶת,

וּמֻשְׁלָכִים כְּשֶׁבֶר-כְּלִי, כְּשֶׁלֶד,

כְּלוּחַ שֶׁל שָׁנָה אֲשֶׁר נָפְקָה, –

וּבְכָל זֹאת: אִלְמָלֵא תֵבֵל אֻמְלֶלֶת,

הָיְתָה כַּחֲרוּזִים אוֹתָם מַשְׁחֶלֶת,

לִהְיוֹת לָהּ לְקָמֵעַ מִמַּכָּה.

כִּי הֵם טְהוֹרִים כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,

וְּכגוּרִים סוּמִים שֶׁבִּמְלוּנָה,

וּמְלֵאֵי אֹמֶן, וּבְיָדְךָ בְּלִי נִיעַ,

וְרַק זֹאת יֹאבוּ:

שֶׁעוֹד לָהֶם יַגִּיעַ

כֹּה עֲנִיִּים הֱיוֹת כְּפִי שֶׁהִנָּם.

ב"סבוֹבּוֹדניה מיסלי" הובא מאמר מאת ה' צ’וּקוֹבסקי על היהודים בספרות הרוסית. אחר הופיע בענין זה מאמר מאת ה' טאן, והוא דומה יותר למכתב של השתפכות-נפש מאשר למאמר. עובדה אחרונה זו משמשת גם לי תואנה להביע את דעתי על השאלה. אילו היה זה ויכוח, כי עתה לא לקחתי בו חלק… מה שאין כן בשעה שכל אחד משיח לפני חברו על מצבי-רוחו, כדוגמת השתפכותו של ה' טאן. וגם אני מבקש רשות לעשות כמותו.

במקצת יש דמיון בין מצבי-רוחנו. עד לבי נגע, למשל, כי ה' טאן כותב באותיות מפורשות שחור על גבי לבן: “אנחנו, היהודים”. הרי זה חידוש. עד כמה שידוע לי, זה מקרה השני בעתונות הרוסית. מחברים-יהודים המשתתפים בעתונים רוסיים כותבים על יהודים, בדרך כלל, לא בלשון “אנחנו”, אלא בלשון “הם”. שם הגוף הראשון נשמר אצלם להזדמנויות יותר מזהירות, למשל: “אנחנו הרוסים” וכן גם: “איש רוסי כמונו” (אני עצמי קראתי). ואף זה נגע עד לבי, כי ה' טאן סרב להתחשב בנימוק המפורסם, כי “בזמן כזה” מוטב, כביכול, לא לנגוע ב"שאלה כזאת". כמוני כן גם ה' טאן יודע יפה, שלא הנגיעה בשאלה חשובה כאן, אלא הזכרת המלה “יהודי” אשר היא לרבים כצנינים בעינים ומבחינה זו היה “זמן כזה” גם לפני שנה, לפני שנתיים, לפני חמש ולפני חמש-עשרה שנה. אולם, בפרהסיה מביאים, כמובן, נימוקים אצילים ביותר – כי מוטב, כביכול, שלא “ליתן פתחון פה”. חצי פרוטה אינם שווים הנימוקים האצילים הללו. בגללם לא ניתנה לפובליציסטן שום יכולת לשוחח עם יהודים קוראי-רוסית על עניניהם או על חסרונותיהם – למשל, על שפע הרגלי העבדות, שנתפתחו בפסיכולוגיה שלנו מאז החלו אצלנו המשכילים ל"התרוסס". משכילים אלה לא קראו את “ווֹסחוֹד” ולא את העתונים בעברית ובאידיש, אלא הרבו לקרוא בעיקר את העתונות של ערי-השדה שבתחום-המושב – מלבדם כמעט לא היו לה קוראים, ומלבדם כמעט לא היו בה כותבים, והיא, בדרך כלל, לא הדפיסה אף מלה אחת על עניני יהודים. לעתים היה תוקף אותך טרוף ורצית לתלוש את שערות ראשך – והתדעו, רצון כזה ישנו לפרקים גם עכשיו. מוטב אלף מונים “ליתן פתחון פה” לאנשים שחורים, שלא יהיו בגלל כך שחורים עוד יותר, מאשר לחסום ולאטום את כל הדרכים אל המשכיל היהודי הבינוני, מאשר להרגילו בהתמדה כי ישכח את עצמו ואת חובת חשבון-הנפש, מאשר לחנך בו בצורה כל כך מעליבה את הזלזול המשפיל בעצמו ובעניניו…

אבל, בגופו של דבר ספק אם יש דמיון בין הלכי-רוחנו. לא אבוא כאן לדון, אם טובים או רעים היהודים בספרויות לועזיות – זה יהיה כבר ויכוח, ולתוכו אין בדעתי להכנס. רק זאת אעיר, שהענין כלל איננו בכך, אם מרגיש ה' טאן את עצמו, כפי שהוא טוען, קשור קשר בל יינתק לספרות הרוסית, ואם איננו מרגיש. לא עלה כלל על דעתו של ה' צ’וּקוֹבסקי לנתק אותו, או אחרים, מן הספרות הרוסית. הוא רק שאל את עצמו, אם רבה היא התועלת שמפיקה הספרות הרוסית מקשרים בלתי-ניתקים אלה והגיע, ללא משוא פנים, למסקנות עגומות. איני רוצה להעלים אף לשעה קלה את דעתי, ולכן אוסיף כי אני מסכים בהחלט עם ה' צ’וּקוֹבסקי. את ה' טאן אבקש שלא יראה את זה כאסקולטה לצדו – לא קראתי כתבים של ה' טאן חוץ ממאמרים בעתונים, ובאמת לא אוכל לשפוט. אבל, בדרך כלל סבור אני, כי עד כה לא נתנו היהודים לספרות הרוסית מאומה, ואם ירבו ליתן בעתיד – אינני יודע. אולם, בטוחני כי, לפי המקובל אצלנו, כבר פורסמה בעתונות נגד ה' צ’וּקוֹבסקי רשימה ארוכה של “אישים דגולים מבני-ישראל”, ראיה ניצחת לגודל פעלנו למען המולדת והאנושות. יפה אמר “ראזסוויט”, כי במקרים כאלה מעמיקים לחפור כמעט עד לנערות שסיימו את הגימנסיה באות-הצטיינות של זהב. תודה לאל, מספרן מועט ואין זה קשה להציל את כבוד עם-ישראל, כי אנשים קטנים אנו ובגדולות לא נלך. אחינו המגורמנים או המצורפתים שבחוץ-לארץ מתמוגגים מגיל, אם פעם ביובל זוכה אחד מקרבם להתקבל בחברה הגבוהה של אותה מדינה. אז מעמידים הם פנים של חשיבות ואומרים בקל רב-משמעות: הו-הו! ואצלנו, זכורני, כי ה' גורנפלד הביא פעם בדפוס את ששונו על אשר “בסיפור אחד של יֶלפטיָבסקי יש התענינות ביהודים יותר מאשר בכל כתבי אוּספּנסקי.” – הרי זו עדות להתקדמות הרוח, האנושיות וההשכלה הברוּכה. אחרי זה, למה לא נסתפק בהכרה גאה, כי פלוני מקרבנו זכה להדפס בכתבי-עת מובחרים – הרי זה כאילו נתקבל בחברה המקומית הגבוהה של עם המדינה? מי שאינו הולך בגדולות, ישמח בחלקו גם בהיותו עבד נרצע.

אם שמחים ה' טאן ואחרים בספרות הרוסית, רצונם הוא כבודם. אני, למשל, לא זו בלבד שלא אפציר בהם כי יחזרו, אלא גם לא אביע ספק, אם באמת הם כל כך שמחים בחלקם, כפי שהם מעידים על עצמם. אדרבא, מקבל אני את דבריהם ואיני מטיל ספק באמיתותם, אבל, אני מסביר ומאיר זאת בדרך אחרת. ה' טאן מסביר בין השאר, את רגשי קירבתו לספרות הרוסית גם בזה, שאבותיו דבקו בשפה האידית בעברם דרך אָכן, ואילו הוא, ה' טאן, מה לו ולאָכן? נימוק זה מתקבל על הדעת, אבל עצתי לה' טאן, שייעזר בו לעתים רחוקות ובזהירות. כי במסענו עברנו לא רק דרך אָכן, אלא גם דרך ווילנה, וקיוב, ואודיסה, במקצת אף דרך פטרבוּרג ומוסקבה, ואם נתחיל כך בחפזה לנער את חצננו מכל הערים שעברנו דרכן, הרי יוכל אדם זר להקשות עלינו ועל ה' טאן: מה זאת אומרת: cuios regio, eius religio ? כל מקום שלנתם, לוֹ נשבעתם, ולאחר שיצאתם ממנו – ירקתם עליו? הוי לכם, פטריוטים של כל מלון-אורחים…

כשאני לעצמי, איני רוצה בגערה זו. ולכן מבכר אני לא לירוק באָכן וגם לא לחונן את אבני פטרבורג. את חובתי האזרחית אני עושה במקום שקבוע מושבי ומצוי לחמי, והריני עושה אותה בקפדנות. אבל, אל לבי פנימה אנשים זרים אינני מכניס. אין בדעתי ליתן לשום אדם דין וחשבון, איזו עיר חביבה עלי ולאיזו אני אדיש, ובמתכוון מפגין אני, כי אָכן ומוסקבה אהוּדות עלי במידה שווה לגמרי. אילו היתה לי עור שכולה שלי, כי עתה דברתי על אהבה. וזו תהיה, אולי, אהבה שכמותה לא יוכלו לאהוב גם ארבעים אלף עבדים נרצעים. אבל, במצבי הנוכחי נותן אני לקיסר את אשר לקיסר ואת אשר לאלוה שומר אנכי בעדי. דוגל אני בקוסמופוליטיות נאמנה לחוקת המדינה, אולם אף לא כמלוא נימה יותר מזה.

ואת עצם שאלת הלשון האידית רואה אני לא מבחינת העיר אָכן, ואל השאלה, לאיזו ספרות יפנה סופר יהודי, ניגש אני לא מבחינת הלשון האידית. בשפה האידית מתחשב אני, מפני שהיא, למעשה, שפת דיבורו של העם, ולכן, כדי לעבוד בעם ועם העם, יש לעבוד גם בשפה האידית. זה ברור, כשם שברור כי פעמים שנים הם ארבעה. ובשביל כך לא חשוב לגמרי, היכן ומתי ומידי מי קבלנו את השפה הזאת. אבל, שאלת הלשון עדיין איננה פותרת את השאלה, לאיזו ספרות לפנות. חלק מן היהודים (לפי המפקד בשנת 1897 שלושה למאה, כיום ודאי יותר) גדלים בלי להכיר שפת אידיש ויש ביניהם המתקשים מאד ללמדה אחרי כן. לעבודה בסימטת היהודים זו תקלה גדולה, זה מכריח לכתוב רוסית, אבל לכתוב רוסית, אין זאת אומרת עדיין לעזוב את הספרות היהודית.

בזמננו הסבוך נקבעת “לאומיותה” של יצירה ספרותית לאו דווקא על-ידי השפה אשר בה היא כתובה. זה ברור במיוחד לגבי הפובליציסטיקה. “ראזסוויט” יוצא לאור בשפה הרוסית, אבל שום אדם לא ימנה אותו עם העתונות הרוסית. וכן יימנו עם הספרות היהודית, ולא עם הרוסית, גם מתארי-ההווי שלנו א. רבינוביץ ובן-עמי, והמשורר פרוג, אם כי יצירותיהם כתובות רוסית. הגורם המכריע הוא כאן לא בשפה, ומצד שני גם לא במוצאו של המחבר, אף לא בנושא. הגורם המכריע הוא הלך-רוחו של המחבר – בשביל מי הוא כותב בחבּרו את יצירתו, אל מי הוא פונה, מי הוא זה שלמשאלותיו הרוחניות הוא מתכוון. חומד לצון יוכל להקשות, שמא שייך לכרם ספרות ישראל גם כרוזם של הפורעים “אל הז’ידים של העיר הומל”. אבל, אם לא נאחז ביוצאי-דופן ונבחון את השאלה ברצינות, הרי במקרים של ספק נקבעת “לאומיותה” של יצירה ספרותית לפי כתובת-היעוד שלה, כביכול. אם כותב אדם בשביל יהודים, הרי בין ירבו ובין ימעטו לקראו, ישאר בתחומי הספרות היהודית, ועל כל פנים בשוּליה. לפיכך, יכול אדם שלא ידע אידיש ובכל זאת לא יברח מן המערכה, אלא יוסיף לשרת את עמו, כמידת כוחו והנתונים שבידו, יוסיף לדבר אליו ולכתוב בשבילו. לא הלשון עיקר כאן, אלא הרצון.

ויפה אני מבין, כי לא קל לתבוע רצון זה מסופר היודע רוסית. יכול הוא לכתוב בשביל הקהל הרוסי וזה הרבה יותר מושך – גם קהל הקוראים גדול יותר לאין ערוך וגם החיים יותר נרחבים, מגוונים, יותר ססגוניים, יותר עשירים. קשה לעמוד בנסיון כזה. לפנות עורף לאותו מרחב ולרכז את כל המחשבות בהוויות עם ישראל – זה קרבן, ובשביל אחדים זה אף קרבן גדול. בני מאלוֹרוֹסיה, המחוננים בכשרון בימתי, רובם עוברים, לפי שעה, אל קרשי התיאטראות של וֶליקוֹ-רוֹסיה, והסיבה היא אותה הסיבה: הקהל יותר רחב ויותר תרבותי, הרפּרטוּאָר יותר מעולה וההוקרה הצבורית לאין ערוך יותר רצינית… לפני זמן מה השפיעו על אחד מחשובי הפובליציסטים של עיר-הבירה, כי יעמוד בראש כתב-עת המוקדש לעניני יהודים – אבל, אחרי חודש נאחז באמתלה ראשונה שנזדמנה לו ונסתלק באמרו: – כל הזמן היתה הרגשתי, כאילו נפלתי מתוך אולם ענקי לתוך צינוק…

איני בא כלל להאשים אותו ואת הדומים לו. אבל, מצד אחר, אין כאן גם שום מקום לגאווה. מחשבתו של האדם מלומדת בערמומיות ויידעת להלביש כל מעשה תכלת וארגמן. גם במקרים כאלה שמה היה בפי היוצאים מתוך הצינוק אמרי שפר על כך, שהמרחב עדיף מן המיצר, האנושי-כללי (הרוסי הוא המכונה אנושי-כללי) עולה על הלאומי, ועיניני מאה וכמה מיליונים חשובים מעניניהם של חמשה מיליונים, וכך הלאה. אך כל אלו אינן אלא מליצות נדושות לנוכח העובדה, שעמנו נשאר ללא שדרת משכילים ואין מי שידריך את חייו. משום כך אמרתי, שאני מאיר את זה באור אחר, מודד במידה אחרת, ויכול אני להגיד לכם באמת ובתמים, מידתי זו מהי. בעיני כקליפת השום הם הטורי הפז על חמילתו של הבורח מן המחנה, כל הדיבורים התפלים הללו על המיצר והמרחב האנושי-כללי – יען כל זה כזב. אם אדם הולך מתוך צינוק לאולם רחב-ידים, סימן שהולך הוא לפי קו טובתו האישות ולא יותר. אל נא תפרשו את דברי פרוש בנאלי, אין כוונתי לתועלת כספית. ההולך לפי קו טובתו האישית הוא אדם הפונה למקום אשר שם יותר קל לו להשביע את תאבונותיו ואת משאלותיו, שם האווירה יותר דקה, הסביבה יותר תרבותית, ההד יותר רחב, היסוד יותר מוצק ובכלל הכל יותר מפואר ועשיר. רחק מפני כך הם עוזבים, ואין בזה מאום מן הנעלה, כי על אדם בינוני מבכר את רומא על הכפר ומסכים להיות ברומא אף האיש המאה-וחמשה-עשר ובלבד שיהיה פוסע על שיש ולא ברחוב כפרי. אולי זה דווקא הענין, שרק אנשים בינוניים דרך מחשבתם כך, ולכן נשארו ביאליק ופרץ אצלנו ובספרות הרוסית מתנוססים ה' טאן ועוד איני זוכר מי. אבל, לעם לא יקל בשל כך, אם נשארים אצלו המפקדים – וקצינים אין. ובריחה מן המערכה שמא בכל זאת בריחה. באמיר זאת, אינני מגדף שום אחד. אדם מיושב אני, ואיני רואה שום חרפה בבריחה מן המערכה, כי אם רק חשבון פשוט ומפוכח: לי, למשכיל, צר וקשה בעמדה זו, ושם יונח וירווח לי – לכן עוקר אני את ישיבתי לשם. רצונו של אדם הוא כבודו. מה איכפת אם בצינוק נשאר ההמון בלי מנהיגים ובלי עזרה – הן אין כופים אדם שיהיה דווקא חבר טוב. דרך צלחה איפוא. אבל, אל נא תעטו על חשבונכם בלויי עקרונות, אל נא תסתמכו על שיקולים נעלים, שמעולם לא היו ולא יכלו היות בלב אנשים שעזבונו בתוך תהום כזאת, שאין שניה לה, והם כרכרו אל העֵבר ההוא, אל השכן העשיר. אותנו לא תוליכו שולל בדברי-הבאי אלה: ידועים אנו יפה במה הדברים אמורים, יודעים אנו שתרבותנו עכשיו עניה, שאין שמחה באהלנו, בסמטתנו מחנק, ובידינו אין פרס להעניק למשורר. יודעים אנו מה ערכנו… אבל, גם מה ערככם!

ושוב חוזר אני ומטעים מה שאמרתי לעיל: רשימתי זו נעשתה במקצת כעין שיחה עם ה' טאן. וה' טאן יכול לחשוב, כי כל דברי מכוונים אליו, וזה ככל לא רצוי לי. חי נפשי, אינני יודע בדיוק אם העתיק אם אהלו ואם לאו, ולא עליו דברתי ובכלל לא על שום אדם, אלא סתם. גלגלתי שיחה על הלכי-רוח אישיים. ומכיוון שאין זה אלא הלך-רוח אישי, רוצה אני להצביע לפניכם על פרט אחד בתוכו: על התקיפות המאובנת, המגובשת, הצוננה-עד-טרוף, אשר בה החלטנו אנחנו להחזיק בעמדה, שאחרים ברחו ממנה, ולשרת את הענין היהודי כל איש באשר יוכל, גם בראש, וגם בידים, דם בשנים, באמת ובכחש, בכבוד ובנקם, ולא להרתע מפני כל. אתם הלכתם אל השכן העשיר – אנו נפנה עורף ליפיו וללטיפתו. אתם סגדתם לערכיו ואת מקדשנו המעט עזבתם בשממונו – אנו נהדק את שנינו ונקרא מעומק לבנו נוכח כל העולם, כי יקר לנו תינוק אחד המפטפט בלשון העברית מכל חמודות אדוניכם מאָכן ועד מוסקבה. אנו נפליג במשטמתנו למען תהיה עזר לאהבתנו, את מיתרינו נמתח עד לקצה הגבול, כי אנו המעט ועל כל אחד מאתנו לעבוד בעבור עשרה, יען אתם ברחתם ועוד רבים יברחו אחריכם באותה הדרך. והרי צריך מישהו להשאר. ואם מעבר משם יעלה פעם על לבבכם זכרה של סמטת-המולדת אשר נטשתם – אל-נא תדאגו ואל-נא תעגמו, אחינו נדיבי-הלב: אם לא יכשל כוחנו, נשתדל למלא את מכסת העבודה גם בעבורכם.

התאספנו פעם אחת בנווה-קיץ, חבורה קטנה, לטיול. ובשכבנו שם על הדשא היינו גורסים כריכות-לחם והחילונו לשוחח על כל מיני ענינים של מה-בכך. אחד מאתנו, עורך-דין, שאל:

– אילו הודיעונו, כי נגזר לשרוף עד תומם את כל הספרים ולא ישאירו בעולם כי אם עשרה ספרים לפי בחירתנו – באילו ספרים נבחר?

וכולנו התחלנו לחשוב ולנחש, מה הם השמות הראויים להכנס במנין העשרה.

– ראשית כל, חושבת אני, התנ"ך והברית החדשה – אמרה גברת אחת בנעימת שאלה. עורך-הדין נענע בראשו וגם הוא הסתכל בשאלה בכולנו – אולי יערער מי על בחירה זו? אבל, הכל נענעו בראשיהם נענוע של הסכמה ועורך-הדין כפף אצבעו האחת והכריז:

– ראשון.

– ועוד מציע אני את הוֹמרוֹס, – אמר אחד המשוחחים.

נשמעו קולות סתומים של מחאה: לכאורה היו השומעים גם הם באותה דעה, אבל רק מתוך נימוס, ובעומק לבם כאילו לא הבינו מפני מה דווקא. היה בתוכנו סטודנט-רפואה, שסיים בית-ספר ריאלי ואחר נאלץ לשנן בעל-פה את כל שבע החכמות הקלאסיות ובעבור כך שנאָן שנאת מוות. נתברר, כי הוא גם גלוי-לב משאר בני החבורה ועל כן נתכעס:

– אינני חפץ בהומרוס. וגם איני סבור, שאתם חפצים בו בתמים. בכלל, סבורני שסגידה זו לפני ספרים ישנים, שעכשיו אף אחד אינו מסוגל לקראם בענין – גם היא אחד מגילויי הדבר, שבחוץ-לארץ קוראים לו “סנובּיסם”. ברצון מודה אני, כי “איליאדה” ו"אודיסיה" הן יצירות דגולות, כי יש בהן אוצר בלום של חומר בשביל קורות ימיו של עוג מלך הבשן וגם בשביל תולדות הספרות. אבל, לעורר התרגשות בלבנו כבר לא יוכלו. קוראים אנו אותן בשוויון-נפש מוחלט, לעתים אף בפיהוק. אין אנו לומדים מתוכן שום לקח בשביל עצמנו. כששומע אני, כיצד אדם משכיל מתלהב בקול רם מיפיו של הוֹמרוֹס, אינני מאמין בכנוּתו. לפי דעתי, בשום פנים אין מקום להומרוס במנין העשרה. עלינו לבחור רק בדברים, אשר יוכלו לנצחים לנגוע במיתרים חיים של רוח האדם.

– זה נכון, – נשמעו כמה קולות. ערוך-הדין, שישב והמתין, כשהקמיצה בידו פשוטה, אמר:

– רשות הדיבוּר למי שהציע את הוֹמרוֹס, ללמד עליו זכות. ואם רצונכם-בכך, אבקשנו לקבל בתור הדרכה את ההערה הבאה. כל אחד מאתנו יוכל, כמובן, לנמק את בחירתו בטעמו האישי בלבד, אולם, יותר רצוי להביא גם נימוקים אובּייקטיביים. כאן מבקשים אנו להציל מן השריפה עשרה ספרים לטובת האנושות כולה. זאת אומרת, בכל מקרה ומקרה צריכים להוכיח, כי הספר הנדון מהווה, מבחינה זו או אחרת, ערך נצחי בשביל רוח האדם.

– נכון מאד, – נענה אותו איש מתוכנו שהציע את הוֹמרוֹס. – בנקודת-ראות זו מחזיק גם אני. מפני כן אחלק את הסנגוריה שלי לשני חלקים: ראשית, אביע לכם את רישומי הסובייקטיבי מהומרוס, ושנית, את דעתי האובּיקטיבית על ערכו בשביל כל האנשות ובכל הזמנים. התרשוני?

– דבּר, דבּר.

– אדם ישר אני, אינני נגוע בסנוביסם, ובכל זאת אוהב אני את הומרוס אהבת נפש ותמיד אני קורא בו בהנאה בלתי-אמצעית. ודאי, איני מוצא בו “אידיאות” במובנה של מלה זו בפינו, וגם העלילה כשהיא לעצמה אינה לוקחת את לבי ביותר. מחבב אני את הומרוס בגלל הטיפוסים שלו. האנשים אצלו נהדרים, ענקי-קומה. אם תוקף אותם צחוק, צוחקים הם כך שמזדעזע רקיע השמים. אם כואבים הם, או עצובים, הריהם משתכבים על הארץ וצועקים כך, שקולם נשמע בריחוק פרסה. אפילו בקראי כיצד אנשים אלה היו אוכלים ושותים, רואה אני בבהירות, כי אף אחד מהם לא היו לו שניים רקובות ולא חלי-מעיים, וזה נעים לי, כמו שנעים גם בחיים לפגוש איש בעל צבע פנים רענן. בקראי בהומרוס, תמיד אני נזכר, כי האדם בזמננו יודע רק לעתים רחוקות מאד לעשות בצורה נאה שני דברים: לאכול ולצחוק. לועסים אנו בכבדות ובלי חן, כי מחצית השניים הטוחנות שבפינו כבר אין להם צמדים לטחינת המזון, ואם מסתכל בדבר אדם שאיננו אוכל, ימאַס לעתים להביט. ועוד רע מזה הצחוק שאנו צוחקים: צחוק של חניקוֹת והבלעוֹת ושיהוקים, ובגרוננו עווית. כמעט שאין שומעים צחוק טוב, אמתי, חלק, רונן, כשאדם מפשיל את ראשו לאחור וצוחק בקלות ובצלצל. פעם הייתי מאוהב בנערה אחת שידעה לצחוק יפה, ומאז תוקפני גועל בשמעי את צחוקם המשתהק של אנשים אחרים, וגם שלי בתוכם. אולם, אצל הומרוס רואה אני בני-אדם שעשו את הכל בחשיבות, בקול צלול ובצורה נאה: כך היו אוכלים וכך היו צוחקים וכך היו גם בוכים ולוחמים ומתים. בקיצור, בני-אדם נהדרים וגם פעולת-אבריהם נהדרת. זה הדבר המוצא חן בעיני אצל הוֹמרוֹס ומתוך כך גוזר אני גם את ערכו האובּייקטיבי. הריני שואל את עצמי: מפני מה גבוריו של הוֹמרוֹס כה מלהיבים אותי ונוגעים אל לבי? אי אפשר להסתפק כאן במשפט הנבוב: כזה הוא טעמי. האם צריך שיהיה מותנה בדבר עמוק ואורגני. ואומר אני לעצמי: אין שום ספק, כי האדם האידיאַלי צריך להיות נהדר בכל גלוייו כמו אלו הדוגמאות הראשוניות של גזע האדם. אלפי שנות מלחמת-הקיום יותר מדי החריבו אותנו מבחינות מסוימות והחלישו אותנו מבחינות אחרות. נוצרה דיסהרמוניה, האיזוּן נתקפח, נתהווה האדם המכוער והפגום של ימינו. אך אני מאמין, כי הולכים אנו, צעד אחרי צעד, לקראת יום אשר בו יכניסו את מלחמת-הקיום למסגרות-ברזל של משטר חברתי חדש וכל אישיות יחידה כמעט לא תרגיש בעול. זה יפתח לאישיות מרחבים חדשים. שוב תוכל להתפתח בצורה הרמונית ונורמאלית. גופה יחליף ויחזור בכל פעולותיו להדרו הקודם ורוחה הכאובה תיושב ותשָלֵו. זה לא יהיה העתק מטיפוּסי הוֹמרוֹס. האדם של העתיד יהיה מורכב, רב צדדי, עשיר, עמוק, פיקח לאין-ערוך מן האדם הקדמון, אבל באחת יהיו שניהם שווים: באותה הדרת טבע בריאה ומושלמת, הקורנת אצל הוֹמרוֹס מזן אל זן. עוד הרבה דורות יעברו עד שישוב האדם לאיתנוּת בריאותו כמו חיות-הבר, ועד אז עוד ירבו טובי האנושות להציץ בחרדה בניווּנם הגופני ובנכוּתם המוסרית של הדורות הקיימים, יהיו מתרים בהם וקוראים להם לקרב אל הטבע, כמו רוּסוֹ, כמו ליב טולסטוי. אבל, אם יש בידי הומרוס, – רוסו וטולסטוי למה לי. הרי הם רק מטיפים ודורשים לפנינו, ואילו הוא בא ומצייר לנגד עיני בכל זיוו והדרו את הדבר שאליו הם קוראים. הם שניהם טועים בהרבה ומשפטם לעתים מעוּות, אבל הוא – כולו אמת ופשטוּת. גם שניהם וגם הוא עיסוקם באותה מצווה קדושה – אינם מניחים לאדם שישכח “מאין הוא בא ולאן הוא הגיע”. אבל, יפה וחזק מבחינה חינוכית זו כוחו של הומרוס כל כמה שבכלל רב בחינוך כוחו של מופת חי אפילו מהטפה מזהירה ביותר. הריני תומך במוּעמדוּתוֹ של הומרוס.

– שנים, – אמר עורך-הדין וכפף את אצבע הקמיצה.

– סליחה, – המשיך לדבר סנגורו של הוֹמרוֹס, – אוסיף נא עוד רק מלים אחדות. ההתנפלות על הוֹמרוֹס מצד ידידנו המדיציני לא הפליאה אותי כל עיקר. מיטיב אני להכיר הלך-רוח זה. יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה. מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל. אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת “המלט” הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו. אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית: הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר. והדבר גם מובן מאד: בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית. גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת? אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד. הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול. ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול. הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים. אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר אך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר. נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני. אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה. ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר: כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו. ומדבר אני לא על הומרוס בלבד. מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי. אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה: משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה. בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי. מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

– אם כן, מה תצווה? – שאלו הסטודנט כנעלב, – להיות ההורים משגיחים על בניהם ועל בנותיהם לבל יקראו מאומה חוץ מספרי ז’וּל וֶרן?

– כלל וכלל לא, – אמר סנגורו של הומרוס, – ראשית, אני עצמי לא הייתי בן קשוב ואודה שאינני מחבב את הטיפוס של תינוק מנומס, ולא כל שכן של נער כזה. ולוּ רק בגלל כך בלבד – לא אוכל לצדד להטלת “איסור” על ספר פלוני או אלמוני, לבל יימצא בידי צעירים. אני עצמי, בהיותי ילד, מעולם לא נכנעתי ל"איסורים" כאלה ובטוח אני בהחלט כי גם בני לא יכנע להם, שהרי גם הוא אינו למך. אך, מלבד זאת, מה טעם להטיל איסור? הן גם הקנאי בין הדוגלים בשלטון-הורים בלתי מוגבל לא יבוא לאסור על בנו לאחר שיגיע לגיל 18 – 19 שנה. ואני הרי אומר לכם, שדאנטה כתב את ה"קומדיה" שלו בשנות העמידה, לאחר שהרבה עבר עליו והרבה נתנסה, ועלם בן 25 כי יקרא את ה"תופת", אפילו במקורו, לא יחדור לעומקם של הלכי-רוחו הרבה יותר מצעיר בן 15 או 16. לכך אין שום תקנה ולא התחלתי לדבר על כך כדי להציע פעולת-עזרה. לא היה בדעתי אלא לקבוע עובדה ולא יותר. אם רצונכם בכך, נוכל פעם אחרת לחשוב יחדיו, כיצד להחזיר לסופרים הקלאסיים את הבנתו של צבור הקוראים. אבל, עכשיו תפקידנו אחר: לקרוא בשם שלישי…

– אנוכי אקראנו, – נענתה גברת צעירה, – מציעה אני “דקאמרון”.

נשמעו מחאות נמרצות. עורך-הדין הקיש במקלו על סדן-העץ, שעליו ישב, ואמר:

– לך רשות-הדיבור, להגן על זכותו של בּוֹקאצ’יוֹ. אנו מחכים.

– אבקש להקשיב, – אמרה הגברת הצעירה, – אבל, תחילה אספר לכם מקרה שאינו מן הענין. בחורף היה בפטרבורג נשף האמנים. הגעתי לשם במאוחר וקודם כל שאלוני: את הבחורה בממחטה ראית? – “מה זאת אומרת”? זאת? התלבושת המוצלחת ביותר שבנשף. – והראו לי את הבחורה: צעירה בלונדית, גזרתה נאה למדי והיא עטופה מטפחת לבנה, דקה, מתוחה על הגוף עד לברכים, ומתחת למטפחת, כפי הנראה , אין מאומה, והזרועות והכתפים ערומות. באמת, זה עשה רושם רב. הבחורה בממחטה קבלה את הפרס הראשון מאת הצבור ובכלל זכתה בהצלחה. כשהנשף נגמר והיא הלכה לצאת, בלווית מחזריה, עמדו שיירי הצבור בדרכה והשמיעו באזניה דברי מחמאות. אני ישבתי קצת בריחוק מקום ועל-ידי ישבו שתי בחורות זרות, דומני כעוּרות, וגם לא צעירות ביותר. הן הסתכלו באותה בלונדית בעינים רעות מאד ושמעתי כיצד אחת מהן אמרה לרעוּתה בקול כעוּס: “בפעם הראשונה בחיי רואה אני דבר שכזה”. ובלי משים חפצתי אז לצחוק – כל כך נראה בעיני מגוחך המצב, שהבלונדית הביאה לתוכו את שתי הבחורות הללו. לא בזה העיקר שהאפילה עליהן, אלא בזה שבחן ובקלות כזאת נישלה אותן מעמדתן הרעיונית. הבינו-נא: הן “בפעם הראשונה בחייהן” ראו חוסר-נימוס כזה. עד עכשיו היו סבורות שאסור להופיע בפומבי בלבוש ממחטה. ויכול היה אדם להתווכח עמהן שעה תמימה ולהביא אלפי נימוקים, הן היו בכל זאת מוסיפות להחזיק בדעתן הבטוחה כי אסור. ולפתע הראו להם בעליל כי מוּתר. הנה, כך חפצתי ומוּתר. ואז הבינותי את מצב הגיחוך והמבוכה ששתי הבחורות נמצאות בו בגלל הבלונדית הנועזה. ועלה בדעתי, שודאי גם מלבדן יש רבים בנשף זה, שעד כה היו בטוחים כי הדבר אסור. ולפתע הראו כאן לכולם שהדבר מוּתר. את שתי הבחורות הכעיס גילוי זה, אבל אין ספק שאחרים נתמלאו בגללו ששון. למשל, אנוכי. לא מפני שגם אני אומרת לללבוש בנשף-ריקודים ממחטה ותו לא; אינני רגילה בכך, אני ארגיש את עצמי לא בנוח ולא אעשה דבר שכזה. אבל, שמחתי לגילוי, מפני שעד כה סבורה הייתי, מתוך שגרה, כי צביעות ו- pruderie הן גורמים חזקים מאד, שאי אפשר לצאת כנגדם, ולפתע נוכחתי כי אין זה נכון, כי אפשר בכל השקט לפסוע על הצביעות ועל ה- pruderie ולא יהיה לא ברק ולא רעם. וכיצד לא נשמח בראותנו אויב, שנחשב בעינינו חזק, והוא איננו יכול להגן על עצמו? אך כדי לגלות את חולשתו זו, אין די בויכוח ובראיות מלוליות: הרבה יותר מהיר וקל להוכיח את זאת בעליל על-ידי עובדה קיימת. אחזור-נא על מה שאמר קודמי על הוֹמרוֹס: חזקה מכל הטפה דוגמה חיה.

– ו"דקאמרון"? – הזכיר באדיבות עורך-הדין.

– הרי מדברת אני על “דקאמרון”, – אמרה הגברת. – בימי הבינים היה העולם הנוצרי כפוף לשעבוד קלריקאלי. שעבוד זה היה הורג כל התפתחות חפשית של החיים. כדי להצדיק ולקדש את מעשיו הוא יצר תורה האומרת, כי החיים הם חטאת. הוא הטיף, כי כל תופעה של חיים היא בפני עצמה פשע ואדם חסיד חייב ללחום כנגדה. וככל שאותה תופעת-חיים היתה יותר מבהקת, כן הרבו מורדי-האור לשנאה. יותר מכל פחדו והתרגשו דווקא מפני מה שנותן לאדם את שמחת החיים הגדולה ביותר: צחוק, שמחה, מחול, שירים, אהבה. לפיכך, משעה שהחלה תחית העמים, קם לפניהם ראשית כל התפקיד: לזכּות את החיים מדיבּתם הרעה. לסתור את הדעה הקדומה, כאילו שמחת החיים חטאת, להשכין בלב בני-האדם את האמונה בכך – שהחיים ברכה, וכל לבלוב בהם נהדר ויקר. רק הטפה כזאת יכלה להשמיט מן העריצות הקלריקאלית את משענה וליטול ממנה את הקרקע הרעיוני לצמיחתה. וככל שכבד וקודר היה לפני כן שעבוד החיים והבוז לחיים, כן היה צורך מעתה לשבח את החיים ביתר עוז וּברק, אפילו מתוך סכנת קיצוניות, כי תשובה לקיצוניות אף היא קיצוניות. וזה מה שעשה בּוקאצ’יו. הוא לא התחכם ולא הביא שום נימוקים, אלא סיפר בפשטות ובחן, בחוצפה מקסימה מאין כמוה, מאה מעשיות עליזות על אודות בני-אדם עליזים, החיים להם בשלוה, צוחקים בקולי-קולות, שרים שירים, מתנשקים עד למעלה מדי, ולא איכפת להם כלל, וכאילו לא היה בעולם שולחן-ערוך זה ובכרוֹזיו, מיד שׂמים הם אותו ואת כרוֹזיו גם יחד לצחוק, לצחוק מידבק, עד שגם הקורא גועה בצחוק עמהם. ולא היה אמצעי טוב מזה להעלות במקום שנאה זועמת לשמש, לבריאות, לשמחה, לצחוק, השקפת-עולם חדשה, המלאה אהבה יוונית לכל אשר נקרא בשם חיים. יען היה בּוקאצ’יו בלי בושת-פנים ושובבותו שלמת-מזג, דווקא משום כך הוריד הוא את קרנו של הקלריקאליסם יותר מכל שאר ההומאניסטים. ואת זאת עלינו לזכור. תמיד כועסת אני בשמעי אנשים נכבדים משוחחים על ה"דקאמרון". משתדלים הם ללמד זכות על בּוקאצ’יו ומבטיחים זה את זה, שסיפורים “כאלה” כלל אינם מרובים שם, ולא בהם ערכו של דקאמרון, אלא בסאטירה על אורח חיי הכמרים… איזו שטות! בימים ההם הן לא יכלה להיות הצלחה כה רועשת לסאטירה על כמרים קאתוליים, כי מי לא ידע אז, שכלי-קודש רחוקים מלהיות פרוּשים? הן זה היה אז מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. וכי מאיזו בחינה צריך היה דווקא בוקאצ’יו לתקוף אותם על שאינם מואסים בחיי העולם הזה? הרי הוא בוודאי שלא ראה בכך חטא! אדרבא, בשבילו היו פשעי הכמרים חיזוק וראיה לטובת חיים עליזים. צריך האדם להיות כן עם עצמו, ואחת מן השתים: או לנדות את בוקאצ’יו לחלוטין, או להודות, כי דווקא בסיפורים “כאלה” כל טעמו וכל שרותו לציבור, ואף לא בתכנם, אלא בנעימתם, בשנאתו לרוח הסגפנות, באהבתו שלמה-המזג אל שמחות החיים, אשר צלילן נשמע בכל אחת מבדיחותיו. בזה צפון לא רק ערכו ההיסטורי, אלא גם ערכו בימינו ולנצח. אמנם, עתה אין עוד רוח הסגפנות, רוח השנאה לכל הנקרא חיים, ממלאת אותו תפקיד עצום, כבר איננה מכילה את כל רב-צדדיותו של השעבוד הרובץ על האנושות בימינו; ובכל זאת, עודנה חיה ועודנה מורגשת ופורה לא מעט חנופה, שקר, צביעות וצער, ועל כל צעד ושעל עודנה ממררת לנו את שמחת החיים. בימיו של בוקאצ’יו היו מיוסדות ברוח סגפנות זו, ואף נתכסו בה, כל הדעות הקדומות, המעכּבות את שחרור האנושות והפרט, אבל לפחות רבע מהן עודן צומחות ממנו, ועוד רב הזמן עד שנשמיד את כולן. לפיכך גם עכשיו, ועוד במשך זמן רב, ידרש לנו ספר אשר בו מצאה בטוי בהיר ונועז המחאה נגד הפגיעה בשלימותם ובחירותם של חיים בריאים. מהמסכימים אתם?

עורך-הדין הסתכל בפני הנוכחים ואמר, בכפפו את אצבע האמה:

– שלושה. אבקש לקרוא בשם הרביעי.

– אני בעד שכּספיר, – אמר אחד זקן גוץ, בעל-קרחת עד לצווארון. – כל הזמן אתם מדגישים, כי הוֹמרוֹס או בּוֹקאצ’יו הטעימו צד אחד מסוים: את יפיו של הטבע האנושי השלם והבלתי-אמצעי, או את המחאה בשם הזכות לחיים. כל זה טוב, אבל חד-צדדי. אני אוהב את שכספיר, יען הוא רב צדדי כמו אֶנציקלופדיה. אצלו אמור הכל. יש אצלו גם הנער רוֹמאוֹ, אשר כולו נהִיה ללא-סייג אחרי תשוקה אחת, ויש האמלט, שאינו יכול להתמכר לא לשום רעיון ולא לאשה אלא במחצית-הנפש. יש אצלו המלך ליר, שעבר את הדרך מכס-מלכות עד לסוכה מצערה והבין מה ערך יש לרוממות השליט ולהתרפסות עבדים. יש אצלו אוֹתלוֹ – מעשה מזעזע בבעל נפש ישרה, תמימה וגדולה, שהאמון בבני-אדם היה לו כחמצן, כאווירה טבעית יחידה, והוא נחנק משעה שעקרוהו מאווירה זו והשקוהו מחנק החשד. ישנם אצלו ריצ’ארד ופלסטאף – שתי דמויות ממערכת הנויוון האנושי, האיוֹם והמגוחך. והנשים שלו! הרבה נערות וגברות הכרתי בימי חלדי, וכשאני נזכר באחת מהן, תמיד אוכל למצות אותה באיזה טיפוס של שכספיר: הנה ג’וּליֶטה, שהיתה ילדה תמה ולמען אהבתה נהפכה לאשה אדירה עשויה לבלי-חת ונכונה לקרבן; הנה מיראנדה, שלוה, שקטה, חביבה, טהורה, קלה להאמין – אחת מאותן הנשים החיות כל ימיהן באי של קסמים ואינן מרגישות כלל בסחי החיים; קאליבן המטונף לא יצליח לנגוע בהן, ובמותן הן תמימות, בלי שטעמו טעם רֶשע, כמו בלידתן. הנה קתרינה הסרבנית, אב-טיפוס לעלמה הגברית החדישה, זו המכוּנה vierge forte, או, אולי, היא נינה לנימפה הקדמונית, לנקבת-היער החפשית, הגאה והנבהלת, שהיתה משתמטת בעוז של טרוף, מזרועות הזכר-הסטאיר ושוקקת אליו במסתרים. והנה, על כל מדרך כף רגל, ביאַטריצ’ה השנונה, שבכל מלה היא מתנצחת עם בן-לווייתה וסופה שתתאהב בו. את לֵדי מַקבת נפגוש לעתים רחוקות יותר, כי בכלל כל החזק איננו מצוי, אבל אילו הכניסו אותנו, בני-תמותה פשוטים, אל מאחורי הקלעים הנשגבים של ההיסטוריה, כמה יכולנו לראות שם ידי נשים עדינות ועליהן כתמי-דם שאין להסירם בשום רחצה. אומר אני: בכל שנביט, נזכר בשכספיר. אפילו תופעה חדשה-מחודשת כמו יהודי ציוני או לאומי אינה מובנת לי, אלא מפני שנזכרתי בפסיכולוגיה המשונה של אותו יהודי בוונציה, אשר גם בעמדו בשפל דרגת הנידוי, עודנו שומר על גאונו הלאומי החמור ואומר: “עמי הקדוש”…

– גם אני בעד שכספיר, – התערבה צעירה סטודנטית, כשהיא ישובה על אדן-חלון, מנענעת בנעליה ומכרסמת שוקולדה. – הוא בעד שוויון-זכויות לנשים. ב"שיילוק" מופיעות אצלו שתי נשים כעורכות-דין והן חכמות שם מכל הגברים.

עורך-הדין נצטחק והכריז:

– הוחלט איפוא: ארבעה!… ובכן, יש לנקוב עוד בששה שמות. אבקש למסור הצעות.

– “אלף לילה ולילה”, – הודיע הסטודנט בקול תקיף.

– והנימוקים?

– הנימוק הוא, שבספר זה מגיע כוח-הדמיון האנושי לשיא. ומכיון שכוח-הדמיון הוא אחד הצדדים החשובים ביותר ברוח האדם, הרי אין ספק ששמירת ספר זה הכרחית, במיוחד עכשיו, כשאנו עדים לירידה גמורה של כוח-הדמיון גם בספרות, גם בחיים.

– נוּ, על זאת עוד נתווכח, – אמר עורך-הדין. – ראשית כל, אינני מסכים לדעתך, כי עדים אנו עכשיו לירידה בכוח-הדמיון. לדעתי, האמת הפוכה מזה. הרי כוח-הדמיון אינו רק היכולת לחבר מעשיות של קסמים. הרי השערות נועזות במדע ובפילוסופיה, תורות חדשות, המצאות גדולות בשטח הטכניקה – גם כל אלה הן פעולתו של כוח-הדמיון. ודורנו עשיר מאד בכל אלה. ואם אמנם בספרות היפה מתמעטת הרדיפה אחרי העלילה – או, בלשון פשוטה, אחרי הבדותה – כלומר רומן-ההרפתקאות, ואת מקומו יורש תאור אמתי של מציאות החיים, הרי לפי דעתי, כך יפה וכך נאה. לנו דרושה האמת ולא הבדותה.

– מפני שאתה מערבב מושגים! – התלהב כנגדו הסטודנט. – מניח אתה, שהאמת מנוגדת לדמיון, ולדעה זו אין רגלים. לכתוב אמת – הרי זה לצייר רק את מה שמתרחש בחיים למעשה. אבל, החיים מרובי-צורות הם עד מאד. יכולים לקרות בהם כל מיני צרופי-מאורעות מפתיעים. ולמען יסופר על צרופים אלה בצורותיהם השונות, צריכים הם לעלות בדעתו של המספר. והרי דווקא זה הענין, שסופרים רבים לעולם אינם מעלים בדעתם תשע מאות ותשעים צרופים מתוך אלף הצרופים שכולם אפשריים בהחלט, ורק עשרה השגורים ביותר עלו ועוד עולים בדעתם: נולד, נשא אשה, קבל משרה, נפטר… זהו מה שנאמר: אין כוח-דמיון. כוח-הדמיון אינו מתגלה בהמצאת כזבים. הוא מתגלה בציור החיים בכל רבוי צורותיהם השונות. אין הסופר נתבע “לבדות” מלבו מקרים שאינם עשויים להתרחש. נתבע הוא להעלות במחשבתו כמות רבה וססגונית של מקרי-חיים המתרחשים באמת. בעל כוח-דמיון הוא זה שמקיף במבטו תחום-חיים נרחב; מי שאין לו כוח-דמיון, אינו רואה כי אם רצועה צרה מתחום זה. ומי שראיתוֹ משיגה רק רצועת-חיים צרה, לא יוכל לספר את האמת כולה, כי אם רק רצועה צרה של אמת. סופר נטול כוח-דמיון תמיד הוא חד-צדדי ולעולם איננו אמתי. כי לא יתכן לתאר את האמת בלעדי ה"בדותה".

– לא בכּל אני מסכים לדעתך, – ענה עורך-הדין, – אבל, מבין אני עכשיו את השקפתך. סבור אתה, שבספרות היפה הכרחי גם יסוד מסוים של דמיון וברצונך לשמור על מעשיות שֶחְרֵזָדָה בתורת מזכרת ולקח.

– לא, לא, – נחפז הסטודנט, – אתה מצר את מחשבתי. אם ברצוני לקיים את מעשיות שחרזדה, לא לטובתה של הספרות אני חרד. כוונתי בכך לטובת החיים, לתועלת הציבור. את הספרות מוקיר אני ומכיר בה רק באשר היא בבוּאה לתהליכים כלליים מסוימים, המתרחשים בחברה. ואם בספרות של תקופה מסוימת מרגיש אני בתופעה אופינית, כמו ירידת כוח-הדמיון, הרי זה מעסיק אותי רק במידה שהדבר מסמן, כי גם בחיים נתרחשו, כפי הנראה, תמורות כל-שהן, המקבילות לדלדולו של כוח-הדמיון. יקרות לי המעשיות של “אלף לילה ולילה” – לא מפני שיוכלו להשפיע על החיים עצמם, בתורת מזכרת ולקח להלך-רוחו של הצבור, – אם רק בכלל נסכים (מסתייג אני) שהספרות, עם היותה פרי הלך-רוחו של הצבור, מסוגלת אף היא להשפיע עליו…

– המוּתר לי להיות סקרן ולשאול, – הקשה עורך-הדין, – מה הן התופעות בחיי זמננו המקבילות, לפי דעתך, לירידת כוח-הדמיון בספרות?

– ואני גם אינני מבינה, – הפטירה בעלת נווה-הקיץ, – במה ראית דלדלול העלילה אצל הסופרים בזמננו?

– אשיב לכם על שתי השאלות, אבל תחילה על השניה – הגברות קודמות. ולא זו בלבד שהגברות קודמות, אלא זו שאלה חשובה גם כשהיא לעצמה: אצל מי מן הסופרים בזמננו הרגשתי בדלדול כוח-הדמיון? אולי אין זה מן הצדק לומר, כי אצל כולם, ואפילו אצל רובם. אין כאן סטטיסטיקה וגם אינני מכיר את כל הכותבים היום, שמספרם רבבות. הרגשתי בפחיתת כוח-הדמיון רק אצל אחדים, – אבל זה הענין, שדווקא אלה האחדים הם עכשיו הסופרים שבאפנה, באפנה מיוחדת ואף יתרה.. יש בצדם גם סופרים מוכשרים אחרים; וגם אותם אוהבים ומוקירים, אבל אין סביבים אפנה הומה ורעשנית. ובכל אשר תפנו אל סופר שהוא באמת באפנה – תיכף תראו שבעיצוב-העלילה אין-אונים הוא במידה מחרידה. ובכך יש משום סימן מובהק. זה מראה, כי עניות העלילה נאותה לרוחו של הצבור בשעה זו!

– שמוֹת?

– בבקשה. נפתח-נא אפילו בפשיבישבסקי. כמובן, קראתם כולכם את " Homo sapiens “. ברומן זה שלושה חלקים. בכל שלשתם עומד במקום הראשון אדם נועז ותקיף – מין יצור שכוחו רב עמו, כפי שאומרים, גם למעשה-מצווה גם למעשה-זדון, – בקיצור, סלחו נא את המלה הנדושה, ממש אדם עליון. הרי פיו המדמה עצמו לברק, ההופך לאפר כל מה שנצב בדרכו, גם עצי אלונים וגם פרחי-שדה. ואני בא לערער על תאור זה. אין ספק, שישנם בחיים טיפוסים כאלה – שאם לאו, מנין יבואו נפוליאון או ביסמארק? אבל פשיבישבסקי, לאחר שצייר איש כזה, כביר-ההעזה, מתחיל גם לגלות אותו, להפעיל אותו, כביכול, ודווקא כאן מתחיל הדבר המענין. הגידו נא, מה תעשו, אם תרצו להראות, למשל, כי הגבור ברומן שלכם אמן בסיוף? התשובה ברורה: תשלחוהו ללוחום נגד יריבים חזקים וזריזים, אחד מול אחד, אחד נגד רבים, ואז ברור יהיה כי הוא בחור כארז. אין כוח רב מתגלה אלא כלפי נושאים גדולים, בנקודות של פעולה קשה. בדומה לכך גם פשיבּישבסקי. מאחר שהעלה על הבמה אדם כביר-ההעזה, הגובר על מוסר ומצפון, אדם-ברק, הרי לטובת עצמו צריך היה להראות את כוחו העצום של גבורו בניגודים שגם הם עצומים, להפגיע אותו בהמונים ובאיתני הטבע, למען יגלה בבהירות כל עזוזו של האיש על פני הרקע של התנגשויות אדירות. במקום זה מה עושה פאלק, על דפי הרומן? בחלק הראשון הוא מקלקל צעירה אחת, בחלק השני מקלקל צעירה אחרת ובחלק השלישי מקלקל צעירה שלישית. וזה הכל. אי—שם בסוף נרמז דרך אגב על פעולתו המדינית של פאלק, אך הרמז כה חוור ויבש וכללי, שמיד ברור: הסופר לא רצה להראות את גבורו במצבים העולים בגדלם על נכלים קטנים עם בחורות – או שלא יכול לעשות זאת. אבל, קשה להניח שלא רצה – כי מצבים כאלה היו לטובת הסופר, הם יכלו להטיב את ציור אישיותו החזקה של הגבור. זאת אומרת, שלא ידע כיצד – או, לפי דעתי, שלא יכול היה לעשות זאת באופן אורגני. יען כי בשביל תאור התנגשויות גדולות יש צורך בכוח-דמיון, ב”בדותה", שהרי התנגשויות כאלו אינן מתגלגלות על כל שעל. וכוח-דמיונו הדל של מחבר-רומנים ומודרני אינו מספיק אלא ליומיומיוּת – לצעירה אחת ולעוד צעירה ולעוד צעירה. ובאין נושאים טובים מאלה, כופה הוא את פאלק לגלות את העזתו השטנית כלפי נושאים אפרורים אלה. משל, כאילו יורה אדם מתותח באנקורים…

– נו, ועוד מי?

– אפילו הסופרים הרוסייים שבאפנה: גוֹרקי ואַנדרֶיֶב.

בעלת-הבית ספקה כפיה.

– גורקי חסר כוח-דמיון. וכי מי עוד ישווה לו בבהירות דמויותיו?

– על כך איני מערער. בהירות-הדמויות – כן. אבל, אבקש שלא לערבב את כשרון הדמוי עם רוח-הדמיון. כשרון הדמוי – זו סגולה לשוות לנגד העין בבהירות ובחיות דמות אחת או רגע מסוים. כוח-הדמיון – זו סגולה להעלות במחשבה הרבה דמויות והרבה רגעים ולחבר אותם לצרוף הגיוני ומסובך. הדמוי והדמיון הם כמו סטאטיקה ודינאמיקה. הדמוי – זו תמונה של צלום, הדמיון – זה ראינוע. כשרון של דמוי יש לגורקי בגודש, אבל רוח-דמיון אין לו כלל. הטובות ביצירותיו של גורקי הן תרשימים, צלומי-תנוחה של רגעים מסוימים. נסו נא לספר את העלילה של אחד מסיפוריו – לא תצליחו. העלילה כמעט איננה קיימת. צרופי המאורעות הם תמיד אפורים ודלים ביותר – למרות שחיי יחפן מלאים גם הפתעות, גם דברים מופלאים. אולם, כל העצמה וכל הצבעוניות בכשרונו של גורקי משמשות לציור הטיפוס, ובמקצת לציור הסביבה: הים שחק, מאלווה דיברה זה וזה – ומדינאמיות, מתנועה, מפעולה, אין שמץ. אישור סופי, כי זהו חוסר-יכולת אורגני לקשור רגעים בודדים לעלילה סבוכה, ניתן בשעה שעבר גורקי לכתיבת רומנים ובמיוחד לדראמות. אין עכשיו בדעתי לדון, אם מוצלחים ואם אינם מוצלחים שני מחזותיו של גורקי. במאמר מוסגר אף אעיר, שאני מוקירם מאד. אך עם זה הם הוכיחו בברור וללא כל ספק, שגורקי עני בכוח-דמיון, כשם שהוא עשיר עד למותר בכשרון של דמוי, בצבעים, בכוחות הלב והמוח. ובהיותו מרגיש את חוסר-יכלתו האורגני למלא את מרחבי התמונה, משתדל גורקי גם במחזותיו להתפשט לעומק: מעמיק הוא מעבר למידת האמנות את ציור הטיפוסים, הסביבה, הלכי-הרוח, ומקצץ בתנועה, בפעולה… ואַנדרייב…

– נוּ, על אנדרייב כבר לא “תמלא פיך”, – נצטחק עורך-הדין. – הרי כאן יש כאילו עודף של כוח-דמיון. העלילה של “תבּי” מגוּונת ביותר וגם ב"תהום" מסופר מעשה הרחוק משגרה.

– הנה כן, זה הדבר! – נאחז הסטודנט בדבריו. – דווקא זה החשוב ביותר. גם אני סבור שאַנדרייב מטבע ברייתו כלל אינו חסר כוח-דמיון. אבל, הוא כאילו מואס בו. הוא כמעט שאיננו מניחו לפעול. הוא נמנע מיריעות נרחבות, המכילות דמויות רבות ומלאות תנועה – ומרכז את כל תשומת לבו בנקודות ובכתמים בודדים, אלא שבנקודות הללו מחטט הוא עד לקרקעית, כביכול ואף למטה ממנה. בכתב-העת “מאזנים” קראתי לפני זמן קצר בטוי קולע – של בריוּסוֹב, או של בּיֶלי, אינני זוכר: “מכל דבר של מה-בכך אפשר לנקוב נקב אל הנצח”, או בקירוּב כך. ואמנם, זו היא נוסחת “היצירה לא לרוחב אלא לעומק”: להתעכב על דבר של מה-בכך, להסתכל בו ולקדוח ממנו נקב זעיר עד לגופו של הנצח, עד לעצם התהום של שאלות-היסוד ושל סתירות-היסוד שבטבע האדם. אולי יש להסביר בזה גם את העובדה המשונה, שהספרות הרוסית זנחה את הרומן וכמעט כולה יצאה לסיפורים קצרים: הרי רומן שאין בו עלילה, לא ימלט שיהיה משעמם במקצת. והספרות ממש בורחת מפני העלילה. בורחת היא מפניה אפילו בשעה שהסופר עצמו, כמו אנדרייב, איננו מן הדלים בכוח-דמיון. בורחת היא אפילו בשעה שאין צורך להמציא עלילה זו, בשעה שהיא ישנה מן המוכן – למשל, בסיפורים מהווי היחפנים, אשר גורקי בקיא בו כל כך והוא השופע כל מיני זרויות והפתעות. ולכך אין שום הסבר מלבד רוח-הזמן, הלך-הנפש של תקופתנו, שאינם נוחים, כפי הנראה, למעוף הדמיון, אפילו במקום שהכוח לדמיון ישנו – ומנוגדים לבנין עלילה מסובכת, אפילו במקום שעלילה כזאת מתבקשת מאליה. וכדי להביא ראיה אחרונה וניצחת, אסתמך-נא על עוד סופר שבאפנה – אמנם, יותר בחו"ל מאשר ברוסיה – על ד’אַנוּנציוֹ. אין כלל להעלות על הדעת נציג יותר בולט של “תשישות כוח-הדמיון”. כבר עולה עליו מבחינה זו פשיבּישבסקי. ברומנים ובמחזות של ד’אַנוּנציוֹ תשישותה של ה"בדותה" מגיעה למידה מתמיהה. ולפתע נודע לי, כי ד’אַנוּנציוֹ כתב פּוֹאֶמה על גאריבאלדי. חייו של גאריבאלדי הרי הם עצמם כמעשי פלאים. כאן אין צורך ב"בדותה" – כאן מוכנה ומזומנה העלילה העשירה ביותר. מענין, חשבתי, מה יצא כאן מידו של ד’אַנוּנציוֹ – והזמנתי לי את ספרו “לילה בקאפּרֵרה”. ומתברר: ד’אַנוּנציוֹ השליך את כל היסוד העלילתי בחייו הנסערים של גבורו – ואת כל הפואֶמה, המכילה כשני אלפים חרוזים, הקדיש לתאורו של רגע סטאטי לגמרי: יושב לו גאריבלאלדי בלילה באי-מגוריו וחי לו חוויות פלוניות וחושב לו מחשבות פלמוניות. הרי זה כבר כמעט כמו סימן של איזו מחלה, כמין בחילה אורגנית בעלילה, כלומר בחילה בתאור החיים המורכבים, מרובי-הצורות, עשירי הצרופים – וחוזר אני, אפילו במקום שאין צורך להמציא מאומה, בשעה שהעלילה מוכנה…

– מוטב, – אמר עורך-הדין. – אבל, נשוב-נא לעניננו: איזה תפקיד יוכלו למלא בתקנת צרה זאת מעשיותיה של שחרזאדה?

– לא כלום. יתקנו את הצרה לא מעשיותיה של שחרזאדה, אלא תהליכים סוציאליים מסובכים. אבל, מעשיות שחרזאדה ישמשו בנידון זה מזכורת ואזהרה מועילה. הריני חוזר ואומר: היות ורואים אנו עכשיו אצל הסופרים המחובבים ביותר תשישות-דמיון בתאור החיים – אין זאת אלא שהחיים סביבם חדלו באמת לפרנס את כוח-דמיונם, אבד להם הברק, הם נעשו שגרתיים וחדגוניים. ועוד זמן רב יוסיפו החיים להיות שגרתיים וחדגוניים, כל עוד לא יחלוף המשטר הכלכלי הזה, המעמיס על כתפיו של כל אדם פרטי את כובד משקלה של שאלת הפרנסה, שלו ושל משפחתו, ובכובד הזה הוא משווה את כל באי עולם, טובע לחיי-הנפש שלנו מטבעות קבועים וכופה אותנו לרכז את כל הגיגינו ומאוויינו מסביב למרכז משותף יחידי – הרדיפה אחר הלחם. במשטר של ימי-הבינים עדיין היה חלק מכוֹבד זה מוטל על הכתפים הקיבוציות של הכוללים ושל אגודות-האוּמנים. אבל, עתה מעיק הוא על כל אדם ואדם לבדו. אצל כל אחד מהווה הוא את הדאגה הראשית והשלטת בחייו, וכך, באווירתה הכללית והכוללת הזאת של רדיפה אחרי הלחם, נשתחק ונשתפּה גם כל השפע הטבעי של טיפוסים ויחידים מגוּונים. מתוך אחידות הרגשות לא יכלו להתקבל אלא חיים של חדגוניות ושגרה – חיים ללא עלילה. ולפיכך דוגל אני במעשיות שחרזאדה, כי בהן רואה אני את היפוכם המבריק, הנהדר של חיינו אלה. הלהוט אחריהן הריהו כמוחה נגד הסדר החברתי המכוער שבו אנו שרויים, כי בהן הכל – עלילת חיים, אלפי צרופים וקשרים מפתיעים, הרפתקאות, זרויות, שפעת-צורות רותחת, גלויי-קיום – אפילו כזב ואמונות טפלות, אבל אני סולח את זה, כי גם זה שם מבריק, כי גם זה אינו דומה לחיינו הדהים. האנושות חייבת לזכור, כי החיים צריכים להיות עשירים ומרובי-פנים, כי יבוא יום וכבדה של שאלת הלחם יועתק לחלוטין משכמו של הפרט היחיד אל כתפי החברה כולה והאישיות המשוחררת תשוב לחיות חיים מלאים, רב-צדדיים וססגוניים – חיים עשירי-עלילה, בעלי מרחבי-אין-סוף לכוח-הדמיון. גרוני ניחר… וגמרתי. -מי בעד “אלף לילה ולילה” ומי נגד. – שאל עורך-הדין.

– מיעצת אני, שהכל יסכימו, – הציעה בעלת-הבית, – כי אם לאו, ישוב מארכסיסוֹן זה להרצות לפנינו במשך שעתים. בכלל, מציעה אני קצת לנוח אחרי נאומו זה ולסעוד את לבנו.

– ובכן, חמשה, – אמר עורך-הדין, וכלנו הלכנו אל נווה-הקיץ לסעוד את הלב.

אבל, נתברר כי גם בשעת ארוחת-הערב נמשכה השיחה על אותו הנושא – על עשרת הספרים. אחת הגברות, שכבר יצאה, פחות או יותר, מגיל הנעורים, טרחה לטובתו של ביירון, והסטודנט, שהיה עדיין צרוד, מחה כנגדו בהתלהבות.

– אין לנו צרוך במאוּכזבוּתו! – קרא, כשפיו מלא אוכל, – גם בלעדיו יש די בכיינים בעולם. בשום אופן, לא ארשה את ביירון.

– אתה תופש את ביירון תפישה שגרתית, – ענתה לו הגברת, – ואומַר אף יותר מזה: תפישה של תלמידים. בספר הלימוד כתוב, כי גבוריו של ביירון הם אנשים מאוכזבים – וכך גם שיננת: אם ביירון, הרי זאת אומרת מאוּכזבוּת. סלח נא לי, אבל זה מזכיר לי, כיצד הצרפתי מתאר לעצמו את בעל-האחוזה הרוסי, את le barine: סרוח בצלו של עץ פטל עבוּת וסועד את לבו במיחמים מרוחים ביצי-דגים. ומכיון שמושג זה על תענוגות הרוסים יכול היה להוולד רק אצל צרפתים, שלמדו על רוסיה מפי השמועה, ואף זה באקראי – מתעוררת בלבי שאלה קצת נוקבת: הקראת בעצם את ביירון?

– ממ… – הביע הסטודנט תשובה משתמעת לכמה פנים. אבל, הוא עסוק היה בלעיסה.

– הנה ככה – “ממ”. ולא אתה בלבד, כי אם בכלל מעטים הם כיום, לפי דעתי, הקוראים את ביירון. והרי דווקא עכשיו הזמן לקראו. אינני מכירה תקופה, שביירון מתאים להיות לה לפה, כמו תקופתנו. שטופים אנו בקריאת כתבי גורקי. אפשר לומר, כי דור שלם כבר נתחנך על גורקי וספג לתוכו את נושאו הראשי. ונושא ראשי זה הריהו – המחאה שמוחה אישיות חזקה נגד סדר-חיים, היפה ושמושי רק בשביל בני-אדם קטנונים. אבל, הן זוהי גם נעימת-היסוד של ביירון. אותה מאוכזבוּת, ששננת מספר הלימוד, אינה אלא פרט טפל, ועיקרו של הביירוניסם נעוץ בעצם המחאה הזאת של אישיות חזקה, אשר צר לה המקום בקרב הווי הגזור לפי מידת קרתנים וחפרפרות. מנפרד, לארה, קוֹרסר, סרדנפל, צ’יילד-הארולד, דון-ז’ואַן, קין – בקצור, כל גבוריו – הרי הם אותם הטיפוסים של גורקי, גם באותה הארה, רק יוצאי סדר חברתי אחר. גם להם, לכולם, היתה לזרא הקרתנות שבחיים, הקטנוניות והצביעות, וגם הם עוזבים את החברה והולכים להם – לנוע ולנוד בעולם. אף הם אותם היחפנים, רק יותר מצוחצחים בבגדיהם ובנאומיהם. כביכול – יחפנים בחרוזים ובלווי תזמורת. התבין? הנה, זה עכשיו לימדת זכות על “אלף לילה ולילה”, באשר יבוא יום והחיים שוב יהיו, לפי דעתך, עשירי עלילה ודמיון והאדם יגיע להתפתחות מלאה, חזקה, רב-צדדית. גם אני בהחלט בדעה זו. אך, הרי אכזבתם של גבורי ביירון, בריחתם מהווי קרתני, זה אותו הרעב לעלילת-חיים, זו אותה ההתפרצות אל חיי-הדמיון. ככל אשר ידברו, הן זמננו הוא זמן של אינדיבידואליסם; כולנו שוגים בחלומות על אישיות חזקה ושליטה, כולנו מצפים בכליון עינים – מתי תבוא ותעלה על במת ההיסטוריה, ואף על הסדר יותר צודק של יחסי ההווי חולמים אנו בשביל כך, למען יוכל כל פרט ופרט להתפתח בקרקע החדש לאישיות חזקה. אבל, אם כן, אל ימושו כתביו של ביירון מידינו. שהרי הם כספר-הברית של אינדיבידואליסם. בשעה שדברנו על הומרוס, אמר מישהו, כי אם יישמרו ספרי “איליאדה” ו"אודיסיה", שוב לא יהא לנו צורך ברוּסוֹ ואף לא בטוֹלסטוֹי. ואני אוּכל לומר ביתר הצדקה: נשמור על ביירון ולא נהיה זקוקים לא לניצשה ולא למכסים גורקי…

– סלחי נא! – הטיח כנגדה הסטודנט. – מפני-מה לא להפך? מוכן אני להודות, כי בין עשרת הספרים חשוב לשמור גם אחד ממבשרי האישיות החזקה. אבל, אם כן – אני בעד גורקי. הנה את עצמך אומרת, כי לשניהם אותו הנוסח, אותם הטיפוסים, אלא אצל ביירון טבועים הם בחותם מעמדי של השדרות השליטות בחברה,ואצל גורקי הם עממיים. והרי מפני כך יש להעדיף את גורקי. מחאתו נגד הקרתנות יותר עמוקה, כי הוא חושף את זרעי המחאה הזאת לא רק בקרב צאצאיה המתנוונים של אריסטוקרטיה פיאודלית, אלא בתחתיתם של המוני-עם עצומים, של אותם ההמונים, אשר להם שייך העתיד.

– ראה-נא, – השיבה הגברת, – זו שאלה מאד קשה. ראשית, יש לברר, אם בכלל מוּתר לערוך תחרות בין ביירון ובין גורקי, שמא הם יותר מדי נבדלים במהותם. אני עצמי סבורה, כי אין שום יכולת לערוך אותם איש מול רעהו. לדעתי, חדר ביירון ב"מנפרד" וב"קין" לנבכי יאוש אנושי כה תהומי, שעדיו לא העמיקו להציץ לא גתּה ולא שופנהוֹאֶר. לכן עומד ביירון בשבילי בגובה שאין להשיגו ואין להתחרות בו. אבל, אתה תאמר לי, כי כאן לא תהומות של יאוש דרושות לנו, אלא מזמור-שיר לאישיות חזקה. ומבחינה זו נכון, שחובה להביא בחשבון את עממיותו היתרה של גורקי. אלא, שאענה לך על כך כדבר הזה: כבר זקנה אני ונזהרת מאד. בכלל, מעדיפה אני להמתין, לשהות שנים-שלושה דורות, לפני שנקבע סופית הערכה אמנותית פלונית או אלמונית של סופר מסוים. שים-נא לב: רק את ההערכה האמנותית. חשיבותו החברתית של סופר מתבררת, לפי דעתי, זמן רב לפני חשיבותו האמנותית, באשר השפעתו החברתית של סופר היא עובדה, עובדה מוחשית. מה שנוגע למשל לגורקי במיוחד, הרי חשיבותו החברתית ברורה כבר עכשיו ואין ספק שחשיבות זו – ענקית. כבר אמרתי, שבמשך שבע-שמונה השנים האחרונוות נתחנך על כתביו מחדש דור שלם, ולא סתם-כך נתחנך מחדש, אלא חוּנך לטוֹב, לכוח, לעוז, לגבורה, למרץ. דומני שזאת כבר מבין היום כל אדם פיקח ברוסיה. אבל, במה שנוגע להערכה אמנותית טהורה של גורקי, מה שנוגע להערכת כשרונו וזכותו לזכר-עולם במקדש הספרות העולמית – בשאלה זו אין שום אחדות-דעות, ואף רבים האנשים – כמוני, למשל, – שטרם הגיעו לכלל סיכום של השקפה סופית. כל אחד מאתנו יודע כי כשרון יש לו – אבל מה טיבו ורום- מעלתו – זאת אין יודע אף איש. לא כל שכן, שבכך מסנוור את עינינו תפקידו החברתי של הסופר הזה, תפקיד עצום – מכריע מאין כמותו, עד כי קשה להסתכל בעין קרירה ופיכחת בגרעין של כשרונו, ללא תוספת וללא תערובת, ולומר בלי טעות – מה סוגו, אם סוג א' או ב'. מי יודע, אולי יחלפו 20 שנה ואותה צבעוניות מבהיקה, שכיום היא מלהיבה אותנו, תדהה ותחוויר, ולא תותיר אלא ספרות יפה מסוג בינוני? ואולי, להפך רק אז, כעבור 20 שנה, יתגלה במלוא המידה מה מאושש ורב- ערך כוחו האמנותי של הכשרון היחיד-במינו? על כל פנים, מציעה אני להוציא מכלל תחרותנו לא בלבד את גורקי, אלא בכלל את כל הסופרים של ימינו, בפרט את החיים ושלמים עמנו, בהתאם לכלל הנבון: אין דנים אדם בפניו…

הסטודנט לא השיב מאומה. עורך-הדין הסתכל בפני המשוחחים ושאל:

– ובכן, ביירון? בסך הכל ששה.

– אני כל הזמן שתקתי, – אמרה בעלת-הבית, – ולכן ארשה לעצמי עכשיו להציע בבת אחת שני ספרים: ראשית – את מיוּסֶה, שנית – את “מסעי גוּליבר”.

– הרי לך! – אמרו כמה קולות.

– בחירה משונה! – עקץ הסטודנט, בקנחו את פיו במפית. – מילא, את מיוּסה אני מבין – ניכר בכך טעמן של גברות. אבל, סויפט? לשם מה? כלום באים אנו לצרף ספריה לילדים…

עורך-הדין הקיש בכפית על כוסו:

– סדר, רבותי, סדר. רשות הדבור לגברת הבית הזה, לנמק את הצעתה.

ובעלת-הבית אמרה:

– נימוקי פשוטים עד מאד. רואה אני, כי אנו בוחרים כאן את הספרים כך, שבספריה זו, של 10 שמות, תנתן ככל האפשר אספקלריה של הנושאים הראשיים ביצירה האנושית, ודווקא בדוגמאות בהירות וטיפוסיות ביותר. אבל, עד עתה לא הוצע אצלנו אף אחד שהיה משורר אהבה. לכן, מציעה אני את מיוּסה בתור משורר אהבה par excellence. ואת סויפט נוטלת אני כמייצג את הסאטירה. יודעת אני, כי רבים רואים בסאטירה סוג של אמנות שפלה, ואפילו אמנות כוזבת. לא אוכל לחרוץ משפט על דקדוקים אלה, אך זאת אני יודעת: שסאטירות כתבו ומוסיפים לכתוב מימי קדם ועד ימינו אלה, ולפיכך מסתבר שגם סוג שזה של יצירה אמנותית הולם איזה צורך נצחי ונכבד ברוחו של האדם. ומפני זה סבורה אני, כי אם יעדר במניננו סופר סאטיריקן, יהא זה לקוי גדול ומזיק. מה שנוגע לסויפט עצמו, הרי דעתי כי, אפילו קרא אותו המתלמד דנן בילדותו (וזה היה, אגב, לא מכבר), בכל זאת רבה תועלתו של “גוּליבר” גם בשביל מבוגרים – ולוּ רק משום שמסופר שם על כל הנפלאות שמסוגל לחולל עם הגמדים, אם מעניקים לו כוחות השמים אהבה לפינת המולדת ואם נותנים לו השלטונות הארציים סדר מדיני נבון. לקח מועיל מאד, גם בכלל.

אבל הסטודנט לא נכנע:

– ומיוּסה? מדוע לא אנאקראוֹן? מדוע לא “דאפניס וּכלוֹאָה”? מתאים בהחלט לזמננו, כי היא ממש demi-vierge מן המאה הרביעית לספירה…

– וגם בשטח הסאטירה, – אמר זה שהציע את הוֹמרוֹס, – הרי ישנו יובנאל, ישנו אַריסטוֹפאנס, יש, לבסוף, גם שצֶ’דרין…

בעלת-הבית ספקה את ידיה מרוב תדהמה.

– הנה רבותי, – אמרה, – כך ידעתי, שתקפחו אותי בשמות מחוכמים. ואני לא קראתי לא את אנאקראון, לא את “דאפניס וכלואה” ולא את יובנאל. את אריסטופנס נסיתי לקרוא ולקחתי את “עננים”, אבל נמאס עלי כבר בעמוד השני. את שצ’דרין אני מאד אוהבת, אבל שום אדם שאיננו רוסי לא יוכל להעריכו ואפילו להבינו. ואילו סויפט מובן לכל אדם – ראיה לדבר, שמוסיפים לקראו במשך כל כך הרבה שנים באותה מידת התענינות…

– סליחה, מדוע זה אין שצ’דרין מובן אלא לרוסים בלבד? – שאל סנגורו של הוֹמרוֹס. – והרי יודוּשקה גוֹלוֹבלב שלו. הרי זה טיפוס בינלאומי מובהק!

– ודאי, כמובן! – נאבקה בעלת-הבית. – טיפוס בינלאומי, מפני ששצ’דרין העתיקו מטארטיוּף.

– אגב! – קרא עוד מי-שהוא. – אם כבר מבקשים סאטיריקן, כיצד זה שכחנו את מוֹליֶר?

– וגוֹגוֹל מה? – עלז הסטודנט, כשהוא נהנה מתבוסת מעליבתו.

עורך-הדין שוב הקיש בכפיתו ואמר:

– רבותי, אבקש את רשות הדבור. ברצוני להציע לכם שם אחד, אשר, אולי, ישכין שלום בין כולכם. גם אני מסכים בהחלט לדעתה של בעלת-הבית החביבה, כי בספרית העשרת שלנו יש זכות נציגות גם לאהבה, גם לסאטירה. ולכן אזכיר נא לכם משורר, שמיזג בנפשו מצד אחד את כל העונג והעדינות של מיוּסה ואת חוצפת ההנאה השלווה של אנאקראון, ומצד שני – את חריפותו המלוחה של אריסטופאנס, את עמקנותו האזרחית-בקורתית של סויפט, את חרונו המר של שצ’דרין, את חיוכו הדווּי של גוֹגוֹל ואת לעגו המצוחצח-הקונדסי של מוליר. בקצרה, מציע אני לכם לבחור כשביעי במנין את היינריך היינה.

– בבקשה, בבקשה, – קרא הסטודנט ברעש של שמחה. – הידד, דווקא היינה. זה אני מבין! זה כבר לא טעמן של גברות…

נתקבל היינה. נכנסה אורחת חדשה – בחורה שצורתה עקלתונית ושערה סרוק לה על אזניה. ספרנו לה את נושא הויכוח. היא הריצה את ידה, צמצמה את עינה, ואמרה:

– אם עוד יש לכם מקום פנוי, רשמו גם את אדגאר פּוֹא. הוא אבי הדקאדנטים.

– איפכא מסתברא – ענה הסטודנט. – תחילה יש להוכיח, כי לדקדנטיות זכות להיכנס לשמירת-נצח, כי יש בתוכה ערך רעיוני של ממש, אשר יביא תועלת לדורות הבאים. זה ראשית כל. ושנית, יש להוכיח כי אדגאר פּוֹא דאקדנט. אני עצמי מעריך את פּוֹא ודווקא מפני כך שולל אני כל קשר בינו לבין הדקאדנטים. אין בו אף שמץ מן הערפל שלהם ומן הטלטול המחשבתי. אדרבא, זה סופר המפליא בבהירותו, בהסברוֹ, בדיוקו. אפילו ביצירות הזקוקות לערפּוּל, לחצאי-גונים, מורגש אצלו ערפּוּל זה רק באווירה, בסגנון, ברקע, אולם המלים תמיד מובנות לגמרי ואין צורך לשבור את הראש להבנת כל שורה, כאילו זה פסוק מן הקבלה. ואין עדוּת טובה לכך מעדוּתו של פּוֹא עצמו. זכרו נא, את מה שהוא אומר על דרכי יצירתו במאמרו " …Philosophy of Composition ". אינני יודע, אם מאמר זה תורגם. בכל אופן, אינני זוכר אותו במדויק, אבל תכנו הוא זה: ישנו אצלי שיר “העורב”, ובני-אדם משבחים אותו וסבורים הם, בוודאי, כי השיר נוצר בשכרון של התפעלות בלתי מוּדעת. ולמעשה לא היה כאן שום שכרון, כי חברתי שיר זה לפי תכנית מסוימת ובחשבון מדויק. וכך היה הדבר: חשתי בלבי נטיה לכתוב יצירה שתהא מוקדשה לרגש יגון, ונמלכתי בדעתי. למען יהיה רשמה של היצירה שלם, אינה צריכה להיות גדולה מדי – כמאה שורות ולא יותר. ועוד, יהיה הרושם חזק ביותר, אם יהיה היגון יפה. פניתי איפוא לבקש ענין, שהיגון ממוזג בו עם יופי, ומצאתי כי הענין המתאים לכך ביותר הוא מותו של אדם צעיר, יפה ואהוב. ועוד יותר יפה יהיה לתאר את המוות הזה לא בהקיץ, אלא בזכרונו של הרֵע העזוב. כי תמיד הזכרון יפה ועדין מן המאורע המוחשי. ובשביל זכרונות כאלה אין סביבה טובה מאשר בלילה, במיוחד בחצות, במיוחד בחצות ליל-סערה, כשמעבר לחלון מיללת סופה. וכך נתחבר במחשבתי השלד לשיר: חצות ליל-חורף – ורֵע עזוב שקוע בזכרונות על ידידתו שמתה… לאחר שבדרך זו קבעתי את עיקר התוכן, פניתי לחשוב על הצורה ובאתי לכלל דעה, כי לחיזוק הרושם טוב מאד יהיה להכניס לשיר חרוז חוזר – איזו מימרה רבת-משמעות, אשר תשוּנן במקומות שונים של השיר ותחזק בקורא את הרגש היסודי שבו. אבל, לבל ייראה החרוז החוזר כהמצאה מלאכותית של המחבר, מוטב כי תשונן המימרה לא מעצמה, אלא תושם בפי יצור חי, בפי אחת מן הדמויות הפועלות בשיר. אלא מי יהיה יצור חי זה,? בן-אדם? זה לא נוח: אדם בעל-שכל לא ישנן מימרה אחת כתוּכי. ושמא יהא זה תוכי? גם כן, לא נוח: זו צפור ססגונית ושמחה, ומקומה לא יכירנה בשיר של יגון. אז נזכרתי, כי יש אומרים שאפשר ללמד לשון אדם לעורב – עוף שחור, מבשר רעות ומתאים לענין הנדון. לא נותר אלא לבחור את החרוז החוזר. בחרוז כזה צריכות להתקיים שלוש תכונות: לשון קצרה, רב-משמעיוּת וצלצול נאה. ליתר קצור החלטתי לבחור בחוזר של מלה אחת. בשביל נוי הצלצול בחרתי בתנועה o כי היא המצלצלת וההדורה שבכל התנועות, וכן באות ריש, שנקל להכפילה והיא נחשבת מאז כאחד הקולות החזקים שבפי האדם. מצרוף שני הקולות הללו נתקבלה ההברה or ומכאן הגעתי בלי יגיעה רבה למלה nevermore (לעולם-לא), מלה קצרה, מצלצלת ורבת-משמעות…

– הכל שקר וכזב, – נתרגזה בעלת-הבית בתנועת-יד של יאוש. – האמינה לי, אֶדגאר פּוֹא שלך תחילה כתב את “העורב” ואחר כך המציא את כל זה.

– יתכן, – אמר הסטודנט. – אבל, אף אם כך, הרי ברור שפּוֹא היה רחוק מכל נטיה לדבקוּת ערפלית, לערבוּביוּת ולעבוֹתיוּת המצויות אצל הדקאדנטים, ולהפך – היה אף מתפאר שהתפישות והצורות ביצירותיו בהירות ועשויות במחשבה תחילה…

הבחורה העקלתונית אמרה בבוז:

– להתפלסף לא אוכל, אבל מרגישה אני, כי פּוֹא קרוב לדקאדנטים, ודייני בכך…

– סלחו נא, – התערב בנחת אדון זקן אחד, – ארשה לעצמי לבקש את רשות הדבור, כדי להבהיר את הסתירות הללו. גם אני סבור, שפּוֹא הוא אביהם של הדקאדנטים, ועם זה כלל איני מכחיש שסגנון יצירתו בהיר ומסוים. אך סבורני כי נוסח מגומגם ומבולבל כלל איננו סימן-היכר לדקדנטיות. זה דבר חיצוני, כמעט עראי. הדבר הטיפוסי לדקדנטיות היא, כמשמעה של מלה זו, התנוונות, הפסיכולוגיה של “ירידה”, זאת אומרת: עידון מיוחד ויוצא מן הכלל, העובר לקלקלה. פסיכולוגיה זו מתהווה בלב האדם התרבותי שבלע בבת אחת שפע חוויות שונות ומשונות בלי שנתמכר לשום אחת מהן בשלמות, בלי שעיכל, כביכול, שום אחת מהן, והוא שרוי איפוא במצב מוזר מאד ומנוגד לכל הגיון: כבר הוא שבע עד מאוס – וטרם בא על סיפוקו. מצב זה מיוחד במינו, שהרי בדרך כלל אין השובע בא אלא אחרי הסיפוק – אבל בין כך ובין כך, שרויות במצב זה הרבה יחידות תרבותיות בדורנו הזולל וההפכפך ועוד יהיו שרויות בו במשך זמן רב. קו מובהק במצב זה – נטיה אל היוצא דופן, אל המופלץ, אל הלזוּת שבנפשו של האדם. ואמנם, נטיה זו מצויה בברור אצל אדגאר פּוֹא. יש אצלו שורה שלמה של סיפורים המוקדשים לסלופים נפשיים כאלה, לטירופים כמעט. גבורי הספורים “ברוניקה”, “הלב המאשים”, “החתול השחור”, “איש ההמון”, “אבדן בית אשר” ורבים אחרים – בכולם יש צד שווה אחד: כושר-התרשמותם חד-צדדי עד לכעור, מפותח הוא במידה יתירה לכיוון אחד, עד כדי רגישות, שהכל נבלע בתוכה. האחד יש לו הפרזה של “תשומת לב”, לאחר –הפרזה בהתרשמות מראיה או משמיעה, לשישי – בהתרשמות מרגשי פחד, וכו'. בקצור: אותו חוסר-איזון באנושות של ימינו, שעליו דברנו כל העת, שכנגדו הצגנו את הוֹמרוֹס כמשורר האישיות הבריאה, הוא מצא באדגאר פּוֹא את אחד מראשוני צייריו. כמובן, המצייר את דמותה המסולפת של הדקאדנטיות עדיין איננו דקאדנט. דקאדנט במשמע אמתי מכנה אני רק סופר שהוא עצמו משרת את טעמה המסולף של האישיות הדקאדנטית. אצל פּוֹא אין למצוא זאת – אבל לכך הגיעו תלמידיו. גם זה, כמובן, תפקיד מיוחד, תפקיד הכרחי בשעה זו ולכן גם מועיל, ובכל זאת מסופקני, אם ראוי לכלול יצירות המותאמות לטעמו החולני והסכל של דור מושחת במנין עשרת הספרים שלנו, שאנו בוחרים לשם שיפור חינוכה של האנושות לקראת חיים בריאים ונבונים. דבר אחר לגמרי – תערוכת תמונותיו של הדור הזה. היא ממש הכרחית, לפי דעתי. אם כללנו במנין את הוֹמרוֹס, כקוטב הנורמליות, יש לכלול בו גם קוטב אחר, שלילי, אנטי-נורמלי, למען יהיה עומד לנגד עינינו בדמות ציורית כל נתיב נפשו של האדם. אולם, כמשקף טיפוסי של הקוטב האחר הזה רואה אני לא את אדגאר פּוֹא. אצלו נמצא רק רמזים, תרשימים לתאור זה. מציע אני סופר אחר, שנתן באמת תערוכה מלאה ומקיפה של מחלות הרוח המעוּות והדורות הבאים יוסיפו לנצח לשאוב מתערוכה זו חומר על חיי הנפש של האישיות שאינה מאוזנת, כדי לעמוד על טיב מחלתה, על הגורמים למחושיה ועל הדרכים לרפויה. סופר זה הריהו דוסטויבסקי. לפי דעתי הפרטית, צפונה ביצירותיו משמעות סוציאלית עמוקה, אמת גדולה על היחסים החברתיים ברוסיה וגם אהבה רבה לרוסיה. אך מניח אני כי בצד זה יש, אולי, ענין נצחי לרוסים בלבד ואינני מביא אותו בתור נימוק. כדי שלא לעורר ויכוחים, דוחה אני אפילו את הנימוק המוצדק המסתמך על עמקותו הפילוסופית של דוסטויבסקי – אם גם באופן אישי איעץ לכל אחד לקרוא את הפרק על האינקויזיטור הגדול, כי אין עזר טוב ממנו בלימוד ההיסטוריה העולמית. הוא לא יוכל להסביר את התנועות ההמוניות; אבל, בכל מקום שעולה על במת ההיסטוריה אישיות פעילה – בין הכובש האדיר טמרלאן ובין וזיר גדול בראשית המאה העשרים – שם ייגלה לעיניכם נמשל לקטע מופלא זה מהזיותיו של איבן קאראמאזוב. דוגמה אחרונה לכך נמצא בלי שנרחיק לכת: רק לפני זמן מועט ירד מעל הבמה באחת המדינות באירופה עסקן דגול ומענין, ולו שיטה מובהקת במקוריותה, שהיתה מרחפת באותו תחום בלתי-נתפש בין רומנטיקה פוליטית לבין הרפתקנות פוליטית, – ואנשים מהימנים שמעו מפיו את המשפט: “תחילה אאלף את ארצי, אדכא בה את כל רחשי המרי של החיים, ואחר אעניק לה אושר שגם לא חלמה על אודותיו”. והרי הוא כאן, לפניכם, גבור “הפואמה הקטנה” של קאראמאזוב! – אבל, כפי שאמרתי, מניח אני, כדי לא לעורר ויכוחים, גם את הפילוסופיה של דוסטויבסקי, ואיני תומך את הצעתי אלא בנימוק אחד: דוסטויבסקי הוריש לנו תערוכת-תמונות ענקית של דור עצבני, שהושחת בחדצדדיותו המוכרחת של משטר-החברה הקפיטליסטי. חדצדדיות זו תעמוד עד שתבוא ההרמוניה השלמה, זאת אומרת, במשך ימים רבים מאד מאד. מה שנתן לנו דוסטויבסקי משקף, לפיכך, את קווי-היסוד לא של המאה הי"ט בלבד, וגם צאצאינו המאוחרים עוד יכירו את עצמם בדמויות גבוריו…

הצעירה העקלתונית הביע את דעתה, כי דוסטויבסקי קצת משעמם. אבל, להתווכח לא רצתה, וכך נבחר דוסטויבסקי לשמיני.

את התשיעי הציעה גברת צעירה – אותה שהכניסה את “דקאמרון”.

– בבחירת הספרים, – כך אמרה, – אוחזים אנו (כפי שנוהגים לומר עורכי-הדין) בהנחה אחת: שהרעיונות הכלולים בספרים עשויים להשפיע על רצונה של האנושות ולכוון אותו לטובה. ואמנם, כן הם הדברים באמת: האדם, בריה זו אשר שמה homo sapiens, זקוק לפולחן של רעיון מופשט, יש בו צורך ליצור לעצמו אֵל חי ולעשות בשמו מעשי-גבורה. על הצורך הזה נבנית כל הטפה מוסרית. ובשעה שאנו מחברים רשימה זו של עשרת הספרים, הרי בעצם מחברים אנו ספריה חינוכית למען הצורך הזה, כי בלעדיו אין ערך רעיוני לספרות כולה. אבל, אם כן, עלינו להקצות מקום גם ליצירה שהיא עצמה מייצגת את הצורך הזה, שיש בה שיר מזמור על סגולה זו של האדם להיות אביר וממית את עצמו לשמו של רעיון. תשעת הספרים האחרים ילמדוהו לבחור למען פעולתו ברעיון נבון ומועיל. אבל, יהיה-נא לפחות ספר אחד שיזכירנו כי אדם זקוק לרעיון שכזה. וישנה בספרות העולמית יצירה, שבה מסופרים חייו של אביר-רעיון אמתי, מסופר על גבורתו, על הקרבתו, על שגיאותיו ועל אותו צחוק כביר שבו השיב העולם כולו על מעללו, על פעלו הנועז. אולם הוא לא נכנע והוסיף להיות אביר עד לשעת מותו. ודאי מבינים אתם, כי כוונתי לסרוואנטס.

– כמה משונה! – אמר הסטודנט. – כל הגברות בוחרות בספרי ילדים. בעלת-הבית מציעה את “גוליבר”, זו “דון קיחוט”… מילא, מה לעשות…

השאר נענעו בראשיהם, ועורך-הדין אמר, בקורטוב של חגיגיות:

– תשעה! רבותי, נשאר עוד מקום אחד. אבקש עכשיו משנה התחשבות וזהירות.

– כן, כן, – הפטיר הסטודנט, – המצב עדין: המון מועמדים והמשרה אחת… נצטרך להכשיל בלי רחמים.

– רבותי, – אמר עורך-הדין, – הריני יושב ומקשיב ותמה, שעד כה לא הזכירו אצלנו שם אחד, אשר בו צריכים היינו, לכאורה, לפתוח: גתה.

– הריני מכשיל ומפיל, – הודיע הסטודנט בפסקנות. – טוען אנוכי בצורה ממשית ביותר, ועם כל הכבוד לכשרונו הגאוני של הסופר הלז העולה למבחן, כי מעולם לא נהנה לא לבי ולא שכלי לא מגזו ולא מחלבו – ומעיז אני לחשוב, כי רבים יתמכו בדברי.

– נו, הנח נא מזה, – השיב לו עורך-הדין. – בשעה שדברו כאן על דוסטויבסקי, חפצתי להתערב ולומר, כי לא דוסטויבסקי דרוש, אלא גתה. אם קבלנו את הוֹמרוֹס כקוטב אחד – של אישיות ראשונית, שלמה ובריאה, הרי לא ימלט שהקוטב האחר יהי פאוּסט. בין הוֹמרוֹס לגתה מפריד מרחק זמן ענקי, במשך הזמן הזה התקדמה אישיות האדם התקדמות עצומה, היא הגיעה לגובה עצום, והנה דווקא בפאוסט שוב נצבה על פסגה רוממה של התפתחות תרבותית, אשר שם כבר אין דבר שאינו ידוע, מוּכר, מנוסה. אצל הוֹמרוֹס ילדותה של האנושות, אצל גתה האנושות במלוא בגרוּתה. ואם כללנו ברשימתנו לזכרון נצחים את השלב הראשון, חייבים אנו לכלול גם את השני…

– הריני מכשיל ומפיל, – חזר הסטודנט על דבריו. – ראשית כל, לשם כך עלינו לעורר את השאלה בדבר הוצאת דוסטויבסקי והמרתו בגתה, ואני אלחם נגד זה בכל שני וצפרני. כמובן, איני בא להשוות את מידת הכשרון, הרי יהא זה מצחיק. אך אנחנו בוחרים לא לפי הכשרון, אלא לפי התועלת. ומי יכחיש, כי בתורת ניגוד להוֹמרוֹס הרבה יותר מועיל דוסטויבסקי מגתה? ראשית כל, פאוּסט איננו דמות מוחשית, אלא סמל, מין “ערגת נפש” מופשטת שנתגלגלה בגוף ומהלכת על שתים: בלי עצבים, בלי סביבה סוציאלית, רק רוח עורג. וגם הפואמה כולה היא מופשטת גרידא, עשויה לפרושים ולדרוּש יותר משיש בה מקרא לשם התפעלות. לא כן הוא דוסטויבסקי. אצלו האנשים חיים לאמיתם, כולם בשר ודם, והאנשים הללו מהווים באמת דור עצבני, שהושחת בתרבות הקפיטליסטית ובכלל בתנאי ההווי הקפיטליסטי. כיצד לדמוֹתו לפאוּסט? אני בהחלט נגד גתה. מוטב שאמצא חן בעיני הגברות שלנו, המעריצות ספרות ילדים, וגם אני מציע לכם ספר טוב, הראוי, לדעתי, להמנות בין העשרה: “רובינזון”. בו מסופר כיצד האדם מתעלה מתוך עמלוֹ בחיק הטבע. הרי זו הקבלה נהדרת להוֹמרוֹס שבשמו אנו מגלגלים כאן בלי הרף.

החלה ערבוביה. קראו בשמותיהם של דנטה, שֶלי ווֹלטר, טוֹלסטוֹי, שילר הציעו את הבּילינות¹ הרוסיות. בין הצעירה ששערה על אזניה ובין הסטודנט פרץ ויכוח חריף עד כדי כך, שבעלת-הבית הציעה לשניהם לבחור כספר עשירי את “לקח-הנימוס” של הוֹפּה.

עורך-הדין בקש רשות-דבור ואמר:

– אני מקיים בהחלט את דעתי על אודות גתה, אבל, ברצוני להציע הצעה חדשה. מציע אני – כי את שאלת הספר העשירי נניח פתוחה. יפתרו-נא אותה אחרים במקומנו. יש בינינו אחד עתונאי. נבקשנו כי יספר על שיחתנו בדפוס ויציע את שאלת הספר העשירי לקוראים עצמם. יבחרוהו-נא הם ויודיעו-נא לו במכתבים כיצד בחרו ומדוע, ואז נראה למי רוב קולות ומי ראוי להיות במקום העשירי בספריתנו, יחד עם כתבי-הקודש, הוֹמרוֹס, שכּספיר, “דקאמרון”, מעשיות שחרזאדה, ביירון, היינה, סרוואנטס ודוסטויבסקי.

– וכלום אינך חושש, – שאל העתונאי, – כי הקוראים יתחילו לתמוה: למה זה מגישים לנו את כל השיחות הללו על אודות הספרים הישנים? את מי זה מענין? הרי מה שמענין מאד בחברה נעימה בנווה-קיץ, יכול להיות מאד משעמם בעתון.

– איני סבור כך, – ענה עורך-הדין. – מטיב אני להכיר את הקורא הבינוני והריני ערב לך, כי בין מרבה הוא לקרוא ובין ממעט, בין קורא אדיש הוא ובין מתלהב בקריאה- מעולם אינו תוהה ושואל: מה בעצם הדבר הטוב שבכרכים הללו, שהם קישוט-חובה לכל ארון ספרים, מה בעצם הכניסו לבית-גנזי—הרוח ובעבור מה ניתן להם הכבוד הזה של הוקרה כללית? והרי דווקא על כך שוחחנו הפעם. המחברים שעליהם דַנוּ, כולם מכּרינו מאז, כולם, כפי שאמר מֶרֶז’קובסקי, “מלווינו הנצחיים”: יקראו אותם דור אחר דור ושמותיהם יוסיפו להתערות בהכרת בני-האםדם כבר מימי ילדותם. אלה הם צרור חפציה של האנושות התרבותית. ויפה יעשה כל אחד מעמנו, אם יפתח מדי פעם את המזוודה, יברר אותה, יסדרנה, יהפוך בה, יאווררנה, למען לא ייפרמו הקמטים ולא יכנס בה העש. ועכשיו –הריני סוגר את הישיבה.

את שליחותי מלאתי. ולדעתי גם מוטב שיהא כך. מוטב שכל אחד יבחר לעצמו את הספר העשירי – כמובן, אם יסכים לדעתו של עורך-הדין על נושא השיחה הארוכה הזאת. ואם איננו מסכים, אבקש מעמו סליחה ומחילה, שמא שעממתי אותו, ואל-נא ישמור לי עברתו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

בחוג פרטי, שבו הוקרא מחזה חדש של שלום אש, הביעו שני סופרים רוסיים – צ’יריקוב ואראבּאז’ין – את דעתם, כי “פלישת” יהודים לספרות הרוסית עשויה לעורר רגשות אנטי-שמיים באינטליגנציה הרוסית.

הערה זו גררה פולמוס ממושך בעתונות. ז’בוטינסקי השתתף בו בארבעת המאמרים הבאים. [משה אטר]

הבורחים ובעליהם

מכל המסיבות שהיו באותו מאורע מענין, בשעת קריאת הדרמה החדשה של ה' שלום אש, ומכל הדיבורים שבאו אחריו, נובעת אמת בלתי-נעימה אחת: מה שאמר ה' צ’יריקוב היו מחשבות של רבים. שכנינו היו, כפי הנראה, כבר מזמן מתלחשים על הענינים העדינים הללו. כמובן, יימצאו לנו מנחמים, אשר, כפי המקובל, ימלאו פיהם שבועות כי ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בודדים לגמרי באורח מחשבתם. בהזדמנות זו יזכרו, דרך אגב, שה' צ’יריקוב אינו מוכשר ביותר, לא יחוּסו אף על המחזה שלו “יהודים”, ואת ה' אראבאז’ין, שאיננו מן הידועים, יצמצמו בכלל עד אפס. וכך יתקבל כרגיל, כי רק אפסים מעיזים לרטון נגד היהודים, אבל “החלק הטוב שבאינטליגנציה הא תמיד בעדנו”. והרי זה מה שבקשנו להוכיח. אולם, האמת הבלתי-נעימה היא דווקא זו, שה' צ’יריקוב בטא מחשבות של הכלל, שבדמותו מתחילה להראות את צפרניה האינטליגנציה הרוסית. עד כמה מוכשר ה' צ’יריקוב ישפטו-נא אותם המאושרים שקראו את כתביו. אנכי לא טעמתי כלום מפרי עטו, חוץ מן המחזה “יהודים”. אבל, אם אמת בפי הטוענים, כי אדם בינוני הוא ה' צ’יריקוב, גם בכשרונו גם בכל שאר סגולותיו, הרי התפרצותו אפינית עוד יותר. הרי לפנינו, כפי הנראה, אדם ככל אדם, זאת אומרת, הטיפוס היקר ביותר לחקר הפסיכולוגיה ההמונית. היה זמן שעמדנו הפרוס האביב, ו"כל אדם" היה טוב-לב וגם ה' צ’יריקוב כתב בתומתו מחזה של ידידות ליהודים. ועכשיו, כאשר “כל אדם” התחיל לעקם שפתיו, בא ה' צ’יריקוב ומחה, גם כן בתום לבב, נגד פלישת תבשילי “כשר” על שולחן הספרות הרוסית. גם אז הוא פעל בלי זדון וגם עתה הוא משקף בלי משים את מצב סביבתו. ואף דבריו של ה' אראבּאז’ין יש בהם משום עדות כזאת. לצבור הרחב, ביחוד לצבור היהודי, הוא אינו ידוע כלל. לכן יש להגיד לצבור, כי זה אחד מאותם האנשים הדואגים וחוששים כל ימיהם, שמא ילכלכו, שמא ירטיבו את המוניטין שלהם כמתקדמים. בדאגה זו נעוץ כמעט עיקר הפסיכולוגיה הפוליטית שלהם. בשעתו היה ה' אראבאז’ין עורכו של העתון “סיוורני קוּריר”, שיצא ללמד סניגוריה על היהודים אחרי שערורית “מבריחי המכס”. עכשיו הוא תמך בה' צ’יריקוב, ולוּ גם בהסתייגויות, בזהירות, בקצה אצבע קטנה. שהרי גם הוא אמר, כי, נכון, ישנה גם דעה כזאת, ואם גם לי לא איכפת, בכל זאת מוטב שאתם, היהודים, תשתתקו. “עד כה – נבּא ה' אראבּאז’ין היתה יוצאת נגדכם רק הפסולת שבחברה, מעתה תצא נגדכם האינטליגנציה הרוסית האמתית”. והיו נא סמוכים ובטוחים – אם ה' אראבאז’ין מדבר על כך, סימן שכבר מותּר לדבר על כך, סימן שכבר לא ינדו בעבור גם מן המחנה המתקדם. אנשים מסוג זה אינם מגיחים, אלא בשעה שמרגישים כי נתוּנה בידם בשתיקה שליחוּת בשם רבים. ודיא, ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין אינם אישים רבי-משקל, אך הן לעולם אין בעלי-תריסין משמשים הפותחים בתגרה, ולא בלבד גנראלים, גם סתם אנשים גדולים אינם רצים לפני הגדוד היוצא למסע-מלחמה. רצים לפניו, על-פי-רוב, בני-הנעורים שבעיר ובכלל היסודות שערכם מועט, אבל הם קלי-התנועה ביותר, ואולי הכוח הרציני לאמתו הולך אחריהם, ואולי רק לאחר זמן.

במקרה דנן גם מסתבר מאד שרק לאחר זמן. השעה הפוליטית בכל זאת איננה נוחה לפירוד גמור בין האינטליגנציה הרוסית המתקדמת ובין היהודים. חשובי העתונים המתקדמים ישתדלו לטשטש את כל המעשה (הם אינם פוצים פה על אודותיו), גם בקרב היהודים יקומו אחרי כן מנחמים, ולאחר שיתאוששו מתדהמתם ירימו את קולם בשירת המזמור הישן, כי הכל כשורה ובסדר – המזמון הישן, הנכנע, המתרפס, הכוזב – המזמור הישן, שלא כדאי להשיב עליו, כי משקרים מחבריו והם עצמם יודעים כי משקרים הם וכי אין איש מאמין לדבריהם. ולקול דברי השלום והביטחה הללו יהיה נעשה והולך מעשה חרישי וסמוי מן העין: כל אותם המקצועות בחיי הרוח של רוסיה, אשר כיום הם “גדושים” יהודים, יחלו חרש להפטר מאלמנט זה, הזריז לשמש, וגם זול, אבל אינו אהוד. קמעה קמעה תחדור הסיסמה Judenrein! ¹ גם לעתונות המתקדמת, גם למו"לות, גם לתיאטרון המתקדם. בשביל כך לא יהיה כלל צורך, שבראש כל המוסדות יעמדו אנטישמיים – אדרבא, יימצאו גם עורכים ומנהלי-תיאטראות יהודים, ואפילו לא משומדים, שישתדלו לצמצם את אחוז היהודים מתוך התחשבות בהלך רוחם של הצרכנים. תווצרנה חברות ספרותיות הגונות בהחלט, שליהודים יקשו את הכניסה לתוכן, כמובן בצורה אדיבה ביותר, ללא הטעמה, ללא גילויי אנטישמיות. בכלל, עוד לא בקרוב יגיעו הדברים אצל המשכילים המתקדמים עד לאנטישמיות במובנה הגס של מלה זו, אלא בפשטות נפשם תחשק לפי שעה להיות לבדם, להתיחד עם עצמם, בלי נוכחותו התמידית של היהודי, שנתאקלם כבר יותר מכפי הראוי והוא מרגיש עצמו יותר מדי בן-בית, ובכל הוא מתערב ומחווה דעה בכל ענין.

כי יבוא יום ויחל בהכרח התהליך של דחיקת היהודים מאחרוני המקלטים, זאת מוּתר לנבא ללא כל היסוס. כשאני לעצמי, מנבא אני זאת לא רק בלי היסוס, אלא גם בלי שום צעיר. אין לראות בכך ליהדות הפסד ממשי, זולת שכמה מאות נפשות מן הפרולטריון הרוחני של עם ישראל ישארו ללא פרנסה. אבל, מה חשובות כמה מאות נפש בתוך המוני הקבצנות שלנו? ויותר מאשר כלכלה לכמה מאות נפש לא נתנה לנו הגירה המונית זו של יהודים לספרות, לעתונות, לתיאטרון הרוסי. שום תועלת לא צמחה לנו מפרסומם של פלוני ופלמוני מקרבנו, מלבד, אולי, שנתערערה בצבור הרוסי הדעה הקדומה, כאילו כל יהודי חונן בכשרון. המוניטין שיצאו לשלום אש הביאו רק לכך, שהוא (ואחריו גם סופרים אחרים באידיש) החל לכתוב לא בשבילנו, אלא בשבילם. אפינית למדי היא עובדה קטנה זו, שלקריאה ראשונה של מחזה חדש מאת ה' ש. אש מוזמנים המבקרים הספרותיים מטעם כל העתונים הרוסיים ואף לא איש אחד מטעם ההוצאות היהודיות. בזה מתגלית כל הפסיכולוגיה המחבּרית של המשורר ששחקה לו השעה בשוק הרוסי. ופחות מכל נתנה לו הגירה זו אל השוק הרוסי מן הבחינה הפוליטית. העתונים המתקדמים, המתקיימים בכספי היהודים והמלאים סופרים-משתתפים יהודים, מתעלמים מצרכי ישראל, למרות צעקתנו, ועל הסתתם של צוררי-ישראל הם עוברים בשתיקה. למרות רבוי היהודים, מקפידים, כפי הנראה, על שמירת העיקרון שלא לקלקל עתונים רוסיים בנושאים יהודיים – וגם היהודים המשתתפים והעורכים אינם מתנגדים כלל לעיקר הזה. ודאי, יהא בזה משום עלבון, אם בעבור התמכרותם שלא על מנת לקבל פרס יהיה זה שכרם שיתחילו עכשיו לגרשם אט-אט החוצה. אבל, מה הפסד יהיה לעם ישראל, אם יעדרו בעתונות הרוסית האנשים הללו, שלא נקפו אצבע להגן עליו בימים של הסתה מאין כמותה? מאומה לא יפסיד בכך, אף לא מליץ-יושר אחד ולא מורה-דרך אחד.

אנו, שעמדנו תמיד על הצורך בריכוז הכוחות הלאומיים, שתבענו תמיד כי כל נטף זעה יהודית תשקה ניר ישראל – אנו נוכל רק להתבונן מן הצד כיצד מתפתחת ההתנגשות בין הבורחים ממחננו ובין בעליהם, – מן הצד, כצופים במחזה, במקרה הטוב ביותר – מתוך אדישות, במקרה הרע – מתוך חיוך מר. אין אנו מתרגשים בגלל האסקולטה שספגו הנופלים למחנה האחר. ואפילו תתפתח ותהיה לברד מהלומות – וכך יהיה – גם אז לא נוכל אלא למשוך בכתפינו. כי מה צורך לעם ישראל באנשים, אשר – חוץ מיחידים יוצאים מן הכלל – היו מתגאים ביותר בזה שביטלוהו ופני אליו עורף?

אין אנו רואים סיבה להצטער. וגם סיבה לתמוה אין אנו רואים. בכל זה אין בשבילנו שום דבר חדש. בשעה שהיהודים עטו בהמוניהם לעשות את הפוליטיקה הרוסית, ניבאנו להם כי שום דבר טוב לא יצמח מזה לא לפוליטיקה הרוסית ולא לעם ישראל, והחיים הוכיחו כי צדקנו. עכשיו עטו היהודים לעשות ספרות ועתונות רוסית ותיאטרון רוסי, ואנו נבאנו להם מלכתחילה בדיקנות מתמטית, כי גם במקצוע זה יהיה סופם מפלה. מפלה זו תתרחש לא בין-שבוע. שנים תעבורנה עד שהאינטליגנציה הרוסית המתקדמת תנער את חצנה משרוּתיהם של שלומי נתיני היהודים והרבה תמרורים תשבע נפשם של אותם היהודים במשך השנים הללו. מראש יודעים אנו את כל הענויים המשפילים, המזומנים להם במדרון זה, אשר סופו בתל-אשפה, וצר לנו עליהם, גם מפני שבני-אדם הם, גם מפני שהן אלה עצמנו ובשרנו. אבל, צורך בהם אין לנו וגם לא לשום אדם אחר בעולם. כל חייהם – מקח-טעות, כל עבודתם – סרק, ועל כל הרפתקאות הטרגיקומדיה שלהם אין בפינו אלא המענה האחד: כך יאה להם.

אַ-שמיות

אחדים מגדולי העתונים המתקדמים בפטרבורג החליטו, כפי הנראה, לעבור לגמרי בשתיקה על המקרה של ה"ה צ’יריקוב ואראבאז’ין. זאת אפשר לראות מראש. בתקופת ההתבוללות של יהודי גרמניה נמצא מי שהשגיר ברבים את הנוסחה הבאה: הדרך הטובה ביותר להוכיח חיבת-ישראל היא – לא לומר מלה, לא על היהודים ולא על אויביהם. אינני יודע, אם דרך זו הטובה ביותר, אבל אין ספק שהיא הנוחה ביותר. אל אוצר מנהגיה ומסורותיה של העתונות הרוסית הוכנסה נוסחה זו על-ידי העתון הוותיק והמכובד של מוסקבה, זקן הפרוגרסיסם ברוסיה ומופת לכל אחיו ². עתון זה עלה בתקופת השיסוי הנורא ביותר נגד עם ישראל ובמשך 25 שנה התמיד בשתיקתו על נושא עדין זה: אף הגה לא הוציא מפיו לא על היהודים ולא על רודפיהם הספרותיים. דוגמתו זו זכתה למחקים ומאז נחשבת ההתעלמות לפארה והדרה של חיבת-ישראל מתקדמת. בפאר זה מצטחצחים עכשיו “נאשה גאזיטה” ו"ריץ'" לגבי ההרפתקה הצ’יריקובית. דווקא בחוגים המקורבים לשתי המערכות הללו מרבים מאד לדבר על המקרה הזה, אבל שני העתונים שותקים ואין ספק כי סבורים הם, ששתיקתם עושה רושם נראית כרבת-משמעות; הנה נא, בפינו שותקת, כביכול, האמת עצמה!

לכך מסכים גם אני. ואף אנסה לברר מה פשרה ופתרונה של דממה רבת-משמעות זו. ואמנם, על מה שותקת האמת בפי שני העתונים הכבודים? מה באה לציין העובדה, שבמקרה זה נעתקו המלים מפיהם?

אבל בשביל כך יש לפתוח בפתרון חידה אחרת: מה בא לציין גופו של המקרה, מהו טעמו החברתי? העתונים שבמוסקבה משיבים על כך תשובה בלי-עקיפין וגסה במקצת: אנטישמיות תרבותית. מי-שהוא נבא פעם אחת, כי עתיד לקום אצלנו במקום הד"ר דוּבּרוֹבין ד"ר לוּאֵגר ³וזה יהיה הרבה יותר איום. והנה, העתונים המוסקבאיים סבורים, כי שעה זו קרובה וכי ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בשרו כי לא ירחק יום בואו של ד"ר דוּבּרוֹבין החדש, במהדורה מתוקנת ומנוּפה.

קשה להניח שזוהי אמת. קודם כל, יש ללמד זכות על ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין: כשהם טוענים, שבנאומיהם לא היה כלום מן האנטישמיות, הרי שניהם צודקים. אצלנו נחשב למידה יפה להיות שותק על אודות יהודים ומתוך כך נתקבלה תוצאה אוילית: יכול אדם להמנות בין אנטישמיים בעבור שהוציא מפיו את המלה “יהודי” או בעבור שחיווה דעה תמימה לגמרי על סגולות היהודים. זוכר אני כיצד הכריזו באחת מערי-השדה על אדון חביב וישר שהוא שונא-ישראל משום שהרצה ללא יראת כבוד על גדולתו הספרותית של נאדסון ⁴. ה' צ’וּקוֹבסקי קבע בשעתו עובדה נאמנה, כי היהודים העוסקים בספרות היפה הרוסית לא נתנו לה שום דבר בעל ערך – והיה קרוב מאד שגם את ה' צ’וּקוֹבסקי יכריזו לאנטישמי. הוא הדין עכשיו בנוגע לה' צ’יריקוב. לא נאנסה לשפוט אם טובים ואם רעים הם מחזות ההווי הרוסיים שהופיעו בשנים האחרונות. אבל, צדק בהחלט ה' צ’יריקוב באמרו כי להרגיש אותם לעמקם יכול רק רוסי, אשר בשבילו “גן הדובדבנים” הוא חוויה ממשית מימי ילדותו, ולא יהודי. אילו אמר ה' צ’יריקוב: “אבל לא פולני”, לא היה שום אדם רואה בכך אף קורטוב של שנאת פולנים. רק את היהודים הפכו אצלנו למין “מוקצה” אסור בנגיעה, שחלילה למתוח עליו בקורת תמה ותמימה – ודווקא היהודים הם המפסידים ביותר מן הנוהג הזה, יען כי סוף סוף נוצר רושם, כאילו עצם השם “יהודי” הוא כינוי של גידוף, שמוטב לא להעלותו על שפתים…

אבל, במיוחד מעליבים ללא צדק את ה' אראבּאז’ין. אם נתעלם מן ההתקפות שפרסם נגד הציונות – והן אינן ראויות לתשומת-לב, קודם כל מפני שה' אראבּאז’ין אינו מוסמך לדון בענין זה – הרי דווקא הוא לא אמר שום דבר שיש בו חטא. אפילו לפי אותה מסירת-דברים שכנגדה הוא מוחה על דפי העתונים, ולא כל שכן לפי תאורו, הוא בכלל לא הביע בוויכוח זה שום דעה עצמית. הוא רק קבע, כי אותו הלך-רוח, שנשמע בדברי ה' צ’יריקוב, מצוי לא בלבד אצל זה האחרון, אלא יש, או יוכלו להיות, נוטים אליו בחוגים הקרובים לספרות הרוסית ולתיאטרון הרוסי. ה' אראבּאז’ין אף הסתייג באמרו, שהוא באופן אישי אינו שותף להלך-רוח זה, אבל הלך-רוח כזה ישנו בכל זאת והוא רואה לעצמו חובה להפנות לכך את תשומת-לבם הרצינית של חבריו היהודים. אולי הובעו כל הדברים הללו בפיו, ובפי ה' צ’יריקוב, בצורה יותר מרושלת (אל נשכח, שהוויכוח היה בקרב חבורת-רעים פרטית, ומחצית הנוכחים היו מדברים זה עם זה בלשון “אתה”), אבל שום דבר אנטישמי, ריאקציוני, או עבריני לפי איזה סעיף אחר, לא נמצא בעצם בנאומים הללו, שהרעישו אחר כך עולם ומלואו. רק דבר אחד נמצא בהם – הם היו סיפמטומטיים.

ודווקא בכך לא יאבו להודות המשתיקים – חובבי-ישראל. לפי השקפתם, מוטב לרשום את ה"ה ציריקוב ואראבּאז’ין ברשימת המנודים מקידמה, ובלבד שלא נודה, כי נשמעה בדברי שני הסופרים הללו בת-קול חרישית של הלך-רוח כללי, המפלס לו נתיב בחוג בינוני של משכילים רוסיים מתקדמים. להתווכח אין כאן שום אפשרות, שום ראיות בכתב אין להשיג – על מציאותו של הלך-רוח כזה יש לעמוד לפי שעה רק במישוש, ולאו כל אחד ירצה להודות, כי הבחין דבר מה כעין זה באחרים או בקרב עצמו. אך, אם נהיה כנים, הרי אין זה סוד בשביל שום אדם, כי הדבר אמת. מתוך כל המון הוויכוחים שנתעוררו אגב המקרה הצ’יריקובי נשמעה בבהירות נעימה כללית אחת: “זה” אינו חידוש, על “זה” משוחחים כבר מזמן והרבה. יש כמובן בני-אדם הנוהגים במקרים כאלה לאטום בצדיה את האזנים – גם את אזניהם, גם את אזני זולתם, ואפילו את אזני מי שבו הדברים אמורים. וזה אשר בו הדברים אמורים יוסיף בתמימותו ללכת בדרכו הישנה ואחר יילבט בהפתע. זה נחשב לפארה של דרך-מחשבה מתקדמת ואין להועיל לבני אדם המוצאים טעם בטכסיסים כאלה. גם אין זה בכוונתי לשכנע אותם. יעמדו-נא להנאתם פני חרשים וסומים. ואף-על-פי-כן עולה באופק איזו עב קטנה וממרחק מגיע קול עמום של ענוֹת, שעודנו חלש, אך כבר אין זה קול ענוֹת ידידוּת…

הריני חוזר ואומר – מה שמבשיל עכשיו בשכבה מסוימת של האינטליגנציה הרוסית אין זו עדיין אנטישמיות. אנטישמיות היא מלה חזקה מאד ואל לנו לשחק לשוא במלים חזקות. אנטישמיות יש בה מן האיבה הפעילה, יש בה מגמות של תנופה. קשה לומר מראש, אם יתפתחו במשך הזמן בקרב המשכילים הרוסים גם הרגשות כאלו. מכל מקום, לפי שעה עוד רב המרחק עד לכך. הדבר שריחו החזק נדף עכשיו מאחורי הפרגוד, כשה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין הרימוהו טפח, זה לא אנטישמיות, אלא דבר-מה הנבדל ממנה, אבל קרוב לה, ואולי גם מבשר את בואה. זוהי אַ-שמיות. ברוסיה מעטים המכירים מלה זו, אבל בחו"ל מטיבים הרבה יותר להבחין בין הגוונים השונים של שנאת ישראל ושם מלה זו רוֹוחת כבר במשך זמן רב. זו אינה מלחמה, לא שסוי, לא התקפה, זו – שאיפה שצורתה מנומסת ללא פגם ואינה מבקשת אלא להמצא בין אנ"ש, ללא היסוד שאיננו אהוב. בתחומי מקצועות שונים, מתבטאת שאיפה זו בדרכים שונות. בתחום הספרותי-אמנותי, אשר בו הדבר “התחיל” אצלנו, תקבל השאיפה צורת שיקול כזה: אני כותב את המחזה בשביל אנשי-שלומי והזכות בידי להעדיף שיציגו אתה על הבימה אנשי-שלומי ואת הבקורת יכתבו אנשי-שלומי. כך ניטיב להבין איש את רעהו.

אם תאבו, איני רואה שום חידוש ברוח זו, החרישית עדיין. החידוש רק בכך, שמתחילים לדבר על ענינים אלה. עד עתה היה מקובל, ש"ענינים אלה" מובנים מעצמם, לא היו מדברים עליהם בקול רם, כי אם בפשטות היו מגשימים את האַ-שמיות בפועל. ולא מתמול-שלשום, אלא מקדמת דנא. כי מהו שתיקתו הגאה של “רוסקיה וידומוסטי” במשך עשרים וחמש שנה? ומהי שתיקתם של העתונים המתקדמים עכשיו? חלפו כבר חמש שים מאז הפוגרום הקישינובי. במשך הזמן הזה הציפו את רוסיה ספרים ועלונים המטיפים לטביחת המונים, עשרות עתוני רחוב נושאים לכל קרן זוית את הגחלים הלוחשות של משטמה ליהודים. משטמה זו ממצה כמעט את כל האידיאולוגיה של התנועה הריאקציונית ולכאורה שומה על העתונות הרוסית המתקדמת ללחום בתעמולה זו – אם כבר לא מתוך יחס דל אבירות, הרי מפני טעם זה בלבד. העתונות הרוסית המתקדמת לא עשתה בנידון זה ולא כלום. יסלחו נא לי חריפות לשון: רב מספר המסמרים שמצאתים תקועים בחלל עיניו המתות של אחד מקרבנות הפוגרום בביאליסטוק ממספר המאמרים על הפוגרום זה בעתונות המתקדמת. היו החלטות של אילו כינוסים, כי על העתונים לקדש מלחמה נמרצת על תעמולת האיבה ליהודים וגם זה לא עזר. לא עזר אף רבוי היהודים המשתתפים בעתונים אלה: מנסיוני המר יודע אני, כי גם שאיפה לוהטת מצדם להרים את קולם להגנת עמם נשברה מאחורי הקלעים, בהתקלה בדבר מה בלתי-נתפש וסמוי מן העין, אפילו בעתונים נועזים ולוחמים ביותר. הרבה ספורים מענינים אפשר לספר על נושא זה… אך למה? מי איננו יודע את זאת? עכשיו הוקמו כמה הוצאות-ספרים למלחמה באנטישמיות. נניח נא לשאלה, אם יוכלו לפעול הרבה. אבל, המעניין הוא כי העומדים בראשן מקורבים מאד לעתונות המתקדמת רבת-ההשפעה ומטיבים להבין, כי מאמר המודפס בעתון נפוץ מועיל הרבה יותר מקונטרס, אשר מי יודע אם בכלל יגיע אל מי שבשבילו נועד. ואף-על-פי-כן, אנוסים הם להתעסק בקונטרסים הללו ואינם מעיזים לחלום על מלחמה בתעמולת הפרעות מעל גבי העתונות. מדוע?

פעם הצגתי שאלה זו במישרין למנהיגי מערכת אחת. ואחרי כל מיני עקיפין סחטתי מהם תשובה כזאת: אותנו קוראים המשכילים והם אינם זקוקים להדרכה כזאת. הדבר היה בשנת 1906. מוטב איפוא. אבל, עכשיו עומדים אנו בשנת 1909. לפסיכולוגיה של המשכילים הרוסיים מתחיל להתגנב דבר-מה חדש. גם אם נכון הדבר, שבימים ההם היו המשכילים הרוסיים מחוסנים מפני דעות קדומות של שנאת-יהודים, מי יעיז לערוב כי חיסון זה עומד בתקפו עד היום?

הוי, כן, שתיקה זו היא רבת-משמעות. לקוראים של שני העמים יועץ אני, כי מאד יעמיקו לעיין בטיבה. במלוא ההכרה חותם גם אני על מה שאמר ה' אראבּאז’ין: כאן טמונה אזהרה גם לכם וגם לנו. ולא כל שכן חמורה אזהרה זו אם נזכור, כי הרוח הרעה, שנבעתנו כל כך למראה ראשוני סימניה, אינה בגדר חידוש ברחובנו, כפי שעלול לחשוב אדם תמים – כי אותה מגמה אַ-שמית, שעליה ספרו בפומבי וללא התחכמות ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, נבטיה חבויים בדממה כבר במשך זמן רב בכל תכסיסיה של האינטליגנציה הרוסית כלפי אחת השאלות הטראגיות ביותר של החיים ברוסיה.

הדוב ממאורתו

“ביום הזה יכופר עליהם”, יוכלו לומר ה"ה צ’ירי’קוב ואראבּאז’ין: כמדומה קרבה סוף כל סוף השעה כשתתקבל תפילתם של שני הסופרים ויניחום לנפשם. Der Mohr hat seine schuldikeit getan, der Mor kahn gehn ⁵– לא מפני שהמקרה כבר נדלה עד תומו – אדרבא, המקרה רק עתה מתחיל לרתוח כדבעי, ואל לא תקרה מלחמה או דבר מה אחר שיעורר סנסציה, אל במהרה ישוך בעתונות מעשה מעניין זה. אלא שה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, אַש ואַש אחר, ובכלל כל אלה שלקחו חלק באותה שיחה מפורסמת, כולם נדחו פתאום אל הירכתים – עליהם האפילו אישים יותר גדולים. אל הזירה יצאו ה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב וכדרך אישים גדולים תיכף אחזו את השור בקרניו והטילו את הדגש במקומו. עד שהמסובים שהיו באותה סעודה שלוה (זכרה לא ימוש עוד משברי-ימיה של הבריחה היהודות) מריבים ומדיינים בשפות שונות מי מהם אמר ומי לא אמר מלה פלונית, קמו ה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב ובפשטות פסחו על נקרנוּת קטנוּנית זו והעתיקו את השאלה אל הקרקע היחיד הראוי לה. הם הבינו, כי עיקרו של דבר כלל איננו בזה, אם אדם זעיר פלוני או אלמוני עבר או לא עבר עבירה בדירתו הפרטית של פלמוני אור ליום זה וזה – אלא חשוב לקבוע רק דבר אחד: מה היה כאן – כדור שוטה מקרי, שעף הנה בשגגה ממקום בלתי ידוע, או יריה ראשונה, אולי לפני זמנה, מתוך מחנה חזק, הקרוב כבר לעבור למעמד של מלחמה?

דעתו של ה' סטרוּבה על שאלה זו אין בה משום חידוש. בשעה שהבחירות לדוּמה השניה היו בעצם תקפן, הוא הצהיר בשיחה עם עתונאי אחד, כי האנטישמיות האמתית, האנטישמיות של המשכילים, עודנה לפנינו. הדברים נדפסו בשעתם בעתון “רוּס” ומובן מאליו, שלא זכו להעתקה בעתונים מתקדמים אחרים, לא כל שכן להערה מצדם. עכשיו חוזר ה' סטרוּבה על אותו רעיון במלים אחרות. להסתיר את “הפרצוף הלאומי” הרוסי, בזה “אין צורך וגם אין תועלת, כי לחפות עליו אי אפשר”. וטיבו של הפרצוף הלאומי מהו? אינו גזע וגם לא צבע-העור וכו', אלא זה “משהו הרבה יותר ודאי ועם זה יותר דק. אילו הן המשיכות והדחיפות הרוחניות… הן חיות ומפרפרות בנפש”. ובכללן גם “כוח הדחיפה מן היהדות חזק למעשה עד מאד בשכבות שונות לגמרי(!) של אוכלוסי רוסיה”. ודאי, בשטח הממלכתי אין להתחשב ב"דחיפות" הללו, כלומר, בכל זאת יש ליתן שוויון זכויות. “אבל הצדק הממלכתי אינו תובע מאתנו אדישות לאומית. המשיכות והדחיפות – שלנו הן, הן רכושנו הפרטי, אשר בו אנו בני-חורין… ואינני רואה סיבה כלשהי להסתלק מרכוש זה לטובת מישהו או לשם משהו”… “סבורני, שמן המועיל ליהודים שיראו את הפרצוף הלאומי הגלוי של אותו חלק מן החברה הרוסית, הנוטֶה לחוקתיות ולדמוקרטיה, באשר זהו פרצופו והיא מוקירו. ולהיפך, לגמרי לא מועיל להם להשלות את נפשם, כי פרצוף כזה אינו מצוי אלא אצל האנטישמיים החשוכים”. כל זה נדפס בעתון “סלוֹבוֹ” בגליונות של 10 ו-12 במארס ואינו זקוק לשום באור ולשום הדגשה. אבל ה' מיליוּקוֹב מצא בכל זאת, כי מעט תבלין אינו פגם לתבשיל וספק מתוך צער, ספק מתוך לעג, הוא בא ומוסיף נופך מתבלינו. (ב"ריץ", גליון 11 במארס): “יכול ה' ז'. לחוג את נצחונו: הוא השיא את הדוב לצאת ממאורתו… הצליח להביא לידי כך, שהשתיקה נסתיימה. נסתמן סוף סוף במלוא שעור מידתו אות דבר נורא ומבעית, שהעתונות המתקדמת והמשכילים השתדלו להעלימו מעיני היהודים”.

אולם, כל זה נאמר עדיין בחצי-לעג ובסופו של המאמר מבטיחנו המחבר, כמובן, שהלכי-רוח אלה בקרב המשכילים הרוסיים יחלפו עד מהרה. לעומת זאת, נעשה לפנינו ללא שום אירוניה ובכל כובד-הראש גלוי-פנים זה, אשר כולו חדש ופיקאנטי מאד: “גם אני סבור, כי עם תחילת החיים המדיניים החדשים הקיץ הקץ על המשכילות הרוסית הישנה, הקדושה וטהורה בתַמוּתה הברוכה. גם אני בטוח, כי כמה וכמה הזיות-חיים, שיצרו משכילים אלה על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה, יגוועו בקרוב ולא יקומו עוד לתחיה. אבל, יחד עם זאת בטוח אני, כי גם ה”אַ-שמיות" התמימה וה"אנטישמיות", הטוענת לפנינו לזכוּת-קיומה הלאומית, גם היא אינה אלא אחד מאחרוני שרידיה (!) של התמימות המשכילית הברוכה שלנו". אכן, זה חידוש, אמת ויציב. בשם “שריד” מכנים דבר-מה שנשתמר מימי קדם. נמצאנו למדים, כי גם אצל המשכילוּת הרוסית הישנה, הקדושה והטהורה, וכו', גם אצלה היו “דחיפות” אנטי-יהודיות? זאת אומרת, הדוב ישב במאורתו מכבר? הרי זה מעניין. בפרהסיה לא הודה בכך אף אחד, במיוחד לא אדם בר-סמך שכזה. ועוד יותר מעניין, שישיבת הדוב במאורה איננה מונעת את ה' מיליוּקוֹב מלהכתיר אותה משכילוּת רוסית ישנה בתארים “קדושה וטהורה”, ואת ה"אַ-שמיות התמימה או האנטישמיות" הוא מונה בין הלכי-הרוח שנוצרו “על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה”. רך מאד הוא יחסו של ה' מיליוּקוֹב אל הדוב שבמאורה. ואין זו הפעם הראשונה. עוד זוכרים אנו את מאמר-ההספד שלו על יוֹלוֹס ⁶ אשר גם יהודים שלומי-אמוני-נתינות שבעתון “חופש ושוויון” מצאו בו שמוש בלתי זהיר במלה “ז’יד”. דומה הדבר, כי בנפשם של כמה משכילים רוסיים עוד חיים מאד שרידי הקדושה והטוהר מימים נושנים….

ובכן, הדוב הציץ מתוך מאורתו. אם חג-נצחון הוא לה' ז'. אין זה מענייננו. לפי דעתי, אין לו יסוד לחוג את נצחונו. אל מאמרו של ה' סטרוּבה סוּפחה הערה, כי המאמר נכתב ונמסר לדפוס לפני שהופיעו ב"סלוֹבוֹ" שאר המאמרים על הנושא הצ’יריקובי. שום אחד לא נתכוון להשיא את הדוב כי יצא; אלא, כפי הנראה, חש הוא עצמו באוויר איזה רוח חדיש ומאליו התעורר ליתן קול הסכמה. והתעוררותו מעליו – אף זה קו מעניין לסימוּנו של הלך-הרוח. אין גם צורך לקרוא לדובים. הם נענים מאליהם!

אחרי הופעה מזהירה זו של בעלי-התריסין, סבורים אנו כי נתלבנה די צרכה השאלה העיקרית, אשר בה נתרכז בשבילנו כל טעמו הצבורי של המקרה הלז: שאלת היותו פרט המלמד על הכלל. מי שלא קצה נפשו יוסיף נא לפזר את אונו לאלות ולשבועות כי “לא דובים ולא יער”. ה' וינאוור, באותו גיליון של “ריץ'”, מיום 13 במארס, מציע בכל זאת גם להבא את שרותי היהודים, כשהם מחוממים באהבת-גומלין, “דווקא באהבה”. יבושם-נא לו. איזהו חביב – הזוכה לאכול משני שולחנות. מאחלים אנו לה' וינאוור ולשאר האנשים החביבים כמותו, שיגיעו לשנות מתושלח כשהם נתונים במצב נלעג זה, תולים עיניהם בעיני אדונם ואומרים לו כמתחטאים: “ואף-על-פי-כן, אוהבים אתם אותנו”! – וה"ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב משיבים: …מממ… לא ביותר". – לגבינו חלק זה של הויכוח תם ונשלם. ובעצם, מלובן הענין ונהיר גם בשביל בעלי-הפלוגתה שלנו, ביחוד מבין היהודים, ממש כמו בשבילנו. בינם לבין עצמם כולם יודעים, ובאין שלישי גם מודים, כי הדוב זה כבר החל מתהפך במאורתו ובכל רגע עלול להוציא את חטמו. כל מליצותיהם החביבות ספוגות חונף, צביעות, פחדנות והתרפסות, ומפני כך הן חסרות-כשרון עד ליאוש ואין בהן אף פאתוס של שקר מוצלח. האנשים אינם מאמינים לעצמם, ואומרים כמעט בגלוי כי אינם מאמינים, ושום אדם אינו מאמין להם. מה בצע איפוא כי נתווכח עמהם? לכו לכם לשלום והוסיפו לשנן ללא תכלית את אמריכם הנדושים.

הרבה יותר כנים אותם הפובליציסטים ב"נובאיה רוּס" וב"נאשה גאזיטה", המקשים בתום-לבב: “כלום דבר בעתו הוא? וכי טוב יותר שנפתור תחילה בכוחות משותפים את הבעיה הממלכתית?” – דבר זה מתקבל על דעתנו. זו, על כל פנים, הצגת השאלה בצורה מעשית. ואין לחלוק על כך, שאמנם, מן הבחינה הרוסית, האמת באה לא בעתה. כי אחת מן השתים: הואיל והדוב הציץ החוצה, צריכים או להלחם בו או לקבלו כאורח בעל מלוא הזכויות. להלחם? פרושו של דבר יהיה, כי העתונים ייפּתחו להגנה שיטתית של שוויון זכותם של היהודים, למלחמה שיטתית נגד הסתתם של צוררי ישראל. רב תודות! – באמת, רק זאת חסר להם לעתונים הכבודים, שגם בלאו הכי מעיק עליהם כמשא לעייפה החשד שאינם מקפידים די צרכם על “אַ-שמיות”. ולהכיר בזכותו של הדוב, אין זה נוח. הרבה יותר נוח לשמור עד שעת כושר על האשליה הישנה, כי באקלימה ה"קדוש וטהור" של ארץ נחמדה זו אין מצוי בכלל אותו סוג זואולוגי המכונה ursus judaeophagus intellectualis ⁷.

אך כל אלה הדברים אמורים מנקודת ראותם של הרוסים וכן גם מנקודת-ראותם של היהודים המשרתים בארמון הרוסי. מודים אנו להם על הזמנתם האדיבה להסתופף מבחינה רוחנית באותו חדר-משרתים ולהשקיף לעולמו של הקב"ה בעד חלונותיו. מודים אנו להם על ההערכה הגבוהה שהם מעריכים את נכונותנו להתמכר ככלבים – אבל, דוחים אנו את הכבוד הזה דחיה מוחלטת. יפה אנו מבינים, כי בשבילכם נוח יותר לשמור על תַמוּתכם הברוכה עד ליום אשר בו תפתר השאלה הממלכתית הכללית – כי הדבר אינו מחייב אתכם כלום ועם זה מקיים ברשותכם את כל מלוא חריצותם וזריזותם של שלומי-נתיני ישראל. ולאחר שתפתר השאלה הממלכתית הכללית ויוציאו סוף סוף את הדוב לחפשי –הן אתם לא תפסידו בכך מאומה. אבל אנו? גם לנו מוטב לא לראות ולא לשמוע? גם לנו יועיל שנשקע ב"חיבת-כל-הסלאבים" ונשגה בחלומות, כי אותה בריה זואולוגית הידועה לנו יפה, הבריה שהרבתה להשחית בארצות-חוץ תרבותיות ביותר – דווקא כאן, רק בארץ הידועה הזאת, רק בקרב העם ברוסי הזה, בחיר-האלוהים, רק אצלו היא לא תוולד משום-מה? הגם לנו ייטב, אם נלך כהלומי יין אחרי הרהורי-לב כאלה ומרוב אמונה נתפרק את נשקנו, את הגנתנו העצמית נבטל, את כל ערכינו נמשכן ונשעבד בבתי-העבוט שלכם – ואז, ביום בהיר אחד, תבשרו אותנו כי לדאבון לבבכם לא עלתה בידכם לשמור על הדוב ולמרבה צערכם הוא נמלט ממאורתו? לא, רבותי הנכבדים, לא אז, כי אם עכשיו חייבים אתם להריק לפנינו את כל הכמוס בנפשכם. וכל מי שלא ישמור לשונו ויגלה לנו את האמת הזאת – בין עבד מעבדיכם, כמו שהיה עד כה, ובין כסיל מכסיליכם, כפי שאירע לפני זמן קצר, ובין פקח מן הפקחים שבכם, כפי שזה מתרחש בשלב האחרון – אנו מצרפים ונוסיף לצרף אוֹת אל אוֹת ונקרא ליהודי הזקן והטפש, שעצם את עיניו ובחיוך על פניו הוא הולך לנשק את ידי האדון: זכור את מאורת הדוב!

הרבה דברים אפיניים נחשפו באותו מעשה. אבל, מכולם אפיני שיקול-דעת זה, כי הפרשה אינה בעתה. ניצולו של עם אחד בידי עם אחר לא דיבר מעולם בציניות תמימה שכזו…

הלטיפה הרוסית

…הקיש בדלתי היהודי הבזוי… (פושקין)

כמעין המתגבר! בספר-הלימוד נאמר, כי מים העומדים ללא תנועה יתכן שיצטננו אף למטה מאפס ולא יק פאו. אבל, אם אך תזרק בהם אבן, ויתכסו קרח בן רגע. כעין זה מצוי לעתים קרובות גם במעשי בני-אדם. עכשיו ניתנה לנו הזדמנות להתענג על תופעה מאלפת זו שבטבע בזכות המקרה ב"פרצוף הלאומי". עוד לפני ימים מספר היה משכיל רוסי בוש ונכלם לבטא מלה שכזאת בלי לעקם בבוז את שפתיו, ועתה גם אַילוֹנית מגושמת וחסוּדה זו – “נאשה גאזיטה” – שוקדת בכל יום שני וחמישי על תרגילי כנויים ונטיות של מליצות “לאומיות”. והנה מתברר, כי תמיד הם היו מוקירים גורמים לאומיים, ובכל עת הבינו, כי רגש לאומי נבון הוא דבר מתקדם ללא-דופי, וכשהיו רוגזים על השלטון הרוסי, הרי כמעט בעיקר בגלל כך, שהוא משפיל את הכבוד הלאומי! באמת, זו תגלית הנוגעת עד לב. מי פילל, כי מצויה בהחבא סחורה אסורה שכזאת ובמיוחד ב"נאשה גאזיטה", בדוגמה-למופת זו של קידמתיות רוסית-משכילית, בעתון-טומטום זה, השומר בהקפדה על הקו של אין-כיווּן, בחלקה ריקה זו, הגדורה בדיקנות ומכובדת למשעי, אשר בה נצבת קבוצה מנופּה של אסימונים נבחרים, שאינם מעווים את פניהם וצופים קבל-עם ובפרהסיה אל תוך טבורם? היו כאן המים כל כך שקטים ועומדים, אך גם בהם היתה, כפי הנראה, ידו של מזג-האוויר שסביבם. והנה פגעה בהם אבן, שנזרקה ביד לא-חכמה ואולי אף לא פכּחת – וכמעין המתגבר!

רבים מאתנו הדהים הדבר – מפני שאין אנו מטיבים להתבונן. ודאי, אותה שכבה דקה, המכונה בשם אינטליגנציה רוסית מתקדמת, והיא הקובעת מאז ומתמיד את הנעימה בעתונות, היא בפשטות לא התענינה עד לזמן האחרון בלאומיותה הוֶליקוֹ-רוסית, כשם שאדם בריא אינו נותן את דעתו על בריאותו, בפרט בשעה שהוא מטופל בדאגות אחרות, כשימך המקָרה ו ידלוף הבית. מי ששמנה לחמו אינו תאב לשמן, בפרט אם השמן דרוש לגלגלי עגלתו. אבל אנו, היהודים, מתוך שנוטים אנו להדגיש ולפאר, ועוד יותר מזה – מתוך הצורך למצוא הֶצדק לטמיעה, גבבנו על סגולה זו של המשכיל הרוסי תלי תלים של פרושים ותוספות. הלך-רוח, שאינו אלא פרי שביעותם של בני רוסיה הגדולה, היה בעינינו כמעט לקו יסודי באָפים. בקולי קולות ובנוסחים שונים היינו מכריזים, כי לא כגרמנים וככל שאר בני-נכר, דווקא הרוסים, מטבע ברייתם אינם מסוגלים ל"זה", כי הם חוננו מבטן ומלידה במין יסוד כל-עולמי והם דורשי טובה לכל העבָרים, בלי הבדל דת וגזע. וכמו תמיד הפּנטנו ברעש זה את עצמנו והיינו חולפים ביעף על פני עובדות בולטות ביותר בלי לזכּוֹת אותן אף במבט עין. בחפזנו נסינו לעבור במרוצה וללא רתיעה אף על פני הפוגרומים ולתלות את הקולר כולו במסיתים מגבוה וב"פסולת החברה" מלמטה, כאילו הצלחתם המדהימה של המסיתים אין בה כדי ללמד על טיבה של הסביבה, וכאילו הפסולת אין בה כדי ללמד על טיבו של הגוף שממנו היא מופרשת. אך היתה עוד עובדה שעברנו על פניה במרוצה ובעינים עצומות. ולא רק על פניה עברנו, אלא במפולש דרכה, חדרנו לפנימה ולא הרגשנו מאום, הסתכלנו ולא ראינו, התבשמנו ולא חשנו בריח השום, הפכנו בה ודרשנו כל תג ובקורת-הבד של נתקלנו. עובדה זו היא – הספרות הרוסית, אותה ספרות שעוד מימי ראדישצ’ב היא מרימה חרות על נס ורחמים קוראת לכל נדכא; אותה ספרות שעד למעמקיה היא חדורה רעיונות אבירוּת ושרות לזולת; אותה ספרות שבפי בחיריה לא נשמעה אף מלה טובה אחת לזכות העממים המשועבדים בעול הממלכה הרוסית וגדוליה לא נקפו אצבע קטנה כדי להגן עליהם; אותה ספרות, שלעומת זה חילקה בשפע מהלומות ובוז, בפי בחיריה ובידי גדוליה, לכל העמים מני אַמוּר ועד דניפּר, וביותר הפליאה את מכותיה עלינו.

לפני ימים מספר חגגו את יובלו של גוֹגוֹל ויהודים לא מעט השתמשו, כמובן, בהזדמנות זו עוד פעם “לרקוד בחתונת זרים”. בכמה בתי-ספר יהודיים בתחום המושב ערכו, מן הסתם, חגיגות-גוֹגוֹל ועד יערכו אחרי כלות ימי-החופש. המורה לשפה הרוסית ישא בהן נאום מלא רגש, המורה לפיסיקה יראה בפנס-הקסם תמונות מ"טאראס בּוּלבּה", ואחר ישירו התלמידים והתלמידות לפני האנדרטה של גוֹגוֹל בהברה גרונית: “ניקולאי ואסיליביץ' יש-ת-בח”. ועורכי החגיגות הללו והמשתתפים בהן, תשע עשיריות מביניהם גם לא יעלה על דעתם לשאול את עצמם, מה ערך מוסרי לטקס זה של נשיקת היד, שסטירתה לוהטת עדיין בלחי היהודים. לא יעלה על דעתם, איזה זרע של פשרנות, חוסר-אופי, השפלה עצמית נזרע אל תודעת בני-הנעורים בהשתחוויה קיבוצית זו לפני היחיד מגדולי האמנים בעולם, אשר שר שיר הלל במלוא מובנה של המלה הזאת, בכל שלל צבעי מכחולו, בכל רנן צליליו ובכל עלית נשמתו הנלהבת, הוא שר שיר הלל לפוגרום ביהודים.

אולי כדאי הדבר, לכבודו של היובל, להעתיק כאן כמה עמודים יותר מדי נשכחים מאותו “טאראס בּוּלבּה”. בשום אחת מן הספרויות הגדולות אין דומה לו בחמת אכזריות. אין לכנות זאת אפילו משטמה או רגש-הסכמה לנקמת הקוזאקים בז’ידים. זה גרוע יותר, זה מין חדוה בהירה ושלווה, שאין בה אף צל קל של הרהור, כי אותן הרגלים מפרכסות פרכוס מצחיק זה באוויר – הן רגלי בני-אדם חיים; מין שלמוּת מופלאה, מין מקשה אחת של בוז לגזע נחות, בוז שאינו משפיל את עצמו עד כדי להיות שנאה. כדאי הדבר לצטט משם את הקטעים, אך אין חשק. הן בין כך ובין כך, מי שזקוק להתרפסות, אותו לא נעקב. אין לך סייג חמור, שלא ידע לזחול מתחתיו הקבצן, שזכה בכרטיס-כניסה להתחמם אצל הבריות כנגד אורה של חמה. וגם בגלל כך אין חשק, שאין שום טעם להתעכב רק על גוֹגוֹל לבדו ולא להעתיק גם מכתבי אחיו בספרות זו נדיבת-הרוח. מה רע הוא מהם, במה טובים הם ממנו?

תמונה מרנינת-לב תתקבל, אם בלי לבחור ובלי לחטט, אלא סתם כך, כפי שאומרים העתונאים, רק על פי הזכרון בלבד, נלך ונמנה את הלטיפות שקבלנו בזמנים שונים מענקים שונים של האמנות הרוסית. בשביל פושקין קשור המושג יהודי קשר אמיץ עם המושג מרגל (ראה את רשימתו על הפגישה עם קיכלבֶקֶר). ב"האביר הקמצן" הוא מעלה לפנינו יהודי נושך נשך ומתארו בכל צבעי השפלות, יהודי המפתה את הבן להרעיל את אביו – ואת הרעל יקנה-נא אצל איש-יהודי אחר, הרוקח טוביה. אצל נקראסוב מפתים הז’ידים בבורסה את הסוחר הרוסי שנכשל בגנבות: “לנו מכור-נא המניות והכסף תשלח לאמריקה”, והוא עצמו יוכל לברוח לאנגליה:

"בסירה –

אל מדינת-הכספים הבכירה,

ושם תראה חיים כמו שָֹר-ר-ר!"

ככה דברו הז’ידים, –

רק תקנתי קצת את סגנונם…

אצל טורגניב יש סיפר “ז’יד”, המרוחק מן האמת עד לידי תמימות. כל הקורא אותו רואה בבירור, כי המחבר מעולם לא ראה ולא יכול היה לראות שום דבר כעין זה, אלא בדה את הדברים מלבו, כשם שבדה את סיפוריו על רוחות-הרפאים – אבל, מה בדה וכמה רגש השקיע בתאור הבדותה ובקישוטה! הרי ז’יד זקן הוא, כמובן, מרגל, ומלבד זאת עוד מוכר את בתו לקצינים. לעומת זאת, הבת היא יפהפיה, כמובן. הרי זה מסתבר מאליו. הרי אי אפשר לשלול את הכל מן העם האומלל. הן צריכים להניח לו לכל הפחות קצת סחורה, למען יוכל לעשות בה מקח וממכר.

לפי דעתו של דוסטויבסקי תפּתח מן הז’ידים הרעה על רוסיה. לכאורה, זכאים הז’ידים על סמך כך למידת-מה של תשומת לבו. אבל, עד כמה שאוכל להזכר בשעה זו, אין בכתבי דוסטויבסקי אף דמות יהודית אחת שלמה. אבל, אם אמת בפי הבריות כי צרת רבים חצי נחמה, נוכל להתנחם בזכרנו את הטיפוסים הפולניים של דוסטויבסקי, במיוחד ב"אחים קאראמאזוב" וב"קוביוסטוס". “פולני” – זה אצלו בהכרח מין בריה נבָלה, חנֵפה, מוגת-לב ועם זה גם מתרברבת וחצופה. ואף אותן התקוות החבויות בלב הפולנים, שחייב לנהוג בהן כבוד גם מי שהוא אויבם בנפש, שאפילו בילוב עצמו, בהגינו לפני זמן קצר ברייכסטאג על החוק נגד הפולנים, דיבר עליהן ברגשי הערצה – הן סולדת הנפש מלזכור כל אותם השיקוצים והפיגולים שהשליך על תקוות עם שדוד המחבר אנין-הנפש ושבע-הרוגז, שכתב את ה"אחים קאראמאזוב".

צ’כוב? המבקרים היהודים אוהבים עד מאד להזכיר משפט שנפלט מפיו דרך אגב בספור “חיי” כי הספריה בעיירה הנדחת היתה ריקה מאדם, אילולא הנערות ו"היהודים הצעירים". דברים אלה נוגעים עד לבם של המבקרים היהודיים, הם ערבים לאזנם, רואים הם בכך תעמולה מפורשת לביטול מכסת-האחוזים בקבלת יהודים לבתי-ספר. עם טוב לב אנחנו והטוב שבקווי-אפיינו הוא – שאנו מסתפקים במועט… כי היה צ’כוב, בעצם, מתבנן ללא רחמים וללא כעס ולא היה חביב עליו בעולם שום דבר מלבד תפארת הכמישה של “גן הדובדבנים”. הדמויות היהודיות המצויות זעיר-שם ב"ערבה", ב"הנודד" ב,“איוואנוב” מתוארות, לכן, בכנוּת אדישה, כמו שאר דמויותיו של אמן זה. ובאותה כנוּת אדישה תאר צ’כוב את איוואנוב שלו, אחד מהמון האיוואנובים ללא מספר, אשר הם מהווים את הקרן הקיימת של המשכילוּת הרוסית, ובאותה כנוּת אדישה הוא העיד כי איוואנוב, בהיותו שרוי במרה שחורה, מסוגל בהחלט לגדף את אשתו הנוצריה בשם “ז’ידובקה”. אבל, צ’כוב עצמו היה מהרבה בחינות איוואנוב שכזה, משכיל רוסי בכל רמ"ח אבריו, ואף לו נזדמן פעם אחת לגדף את הז’ידובקה אז הוא כתב את “טינה”. זה סיפור-מעשה העולה באיוולתו ובחוסר-האמיתות שבו אף על ז’יד" של טורגניב ונושאו כה תפל שאין חשק למסור את תכנו אף בתכלית הקיצור. היכן חלם צ’כוב כזאת? לשם מה זה נכתב? – סתם, כך. לא כבש איוואנוב את יצרו, אחד מרבבות האיוואנובים של ארץ רוסיה.

ואת מי אזכיר עוד? את לסקוב? את נ. ואגנר (כנויו “חתול שונרא”)? אפשר לצרף את השמות בלבד למין זמר ארוך, כמו אצל אותו פיטן צרפתי:

Jeannette, Nine,

Alice, Aline,

Leda, Julie –

Et j’en oublie

ואין בידי הספרות הרוסית להציג מאומה כנגד רשימה זו. אף אחד מגדולי אמניה לא נשא את קולו להגנת האמת שנדרסה על גֵוֵנוּ. אפילו בפובליציסטיקה אין מה לראות, חוץ ממאמר קטן אחד של שצ’דרין ועוד מאמר קטן מאת צ’יצ’רין. בספרות היפה אין במה להתפאר – חוץ מ"ז’יד" של מאצ’טטוֹב, המתקתָק והמחוסר כשרון עד למאוס, וכן מתנוססת אי-שם, מעבר לסף האמנות, גם יצירתו העילאית של ה' צ’יריקוב. אלה מתוכנו המסתפקים במועט מתלהבים גם מיום הדין של קוֹרוֹלנקוֹ. שהרי שם מוּכח, כי יש ומוזג חוֹחוֹל ⁸מרבה לעשוק אף ממוזג יהודי. אכן, גם זה שבח. אם על כך חייבים אנו תודה, הרי אצל לסקוֹב יש סיפורים הרבה יותר מפורטים על כך שהז’יד הוא, אמנם, רמאי, אבל הרומני גרוע ממנו, ואף הרוסי – בין פריץ, בין סוחר, בין אכּר – אינו תם ויודע פרק בהלכות אונאה… אבל, שום יצירה של ממש, שום דבר שיוכל להשתוות – אל “נתן החכם” או אל שיילוק – אם לא בכוחו, הרי לפחות בהלך-רוחו, בעומר חדירתו לנפש היהודי – לא נתנה הספרות הרוסית. ולמה לנו דוגמאות נעלות כאלו: אצל הפולנים שכנינו ישנה אליזה אוֹז’שקוֹ, ישנו ינקל המפורסם מתוך “פּאַן תדאוש”, שמיצקביץ' כתבוֹ באותו הזמן שפושקין היה מצייר בצבעי זדון את שלמה הז’יד שלו מתוך “האביר הקמצן”…

סמוך ובטוח אני: יימצא אי-שם, כרגיל, איזה עתונאי-ריקא שיראה בכל אלה שנאה לספרות הרוסית. אם יקרה כך, לא אתווכח עמו – קצה נפשי בויכוחים עם ריקים, בעיסוקים עם אנשים שאינם כנים עם עצמם, עם היודעים מכבר כי פשטו את הרגל ואף-על-פי-כן מוסיפים להזמין את הקהל העני עם חסכונותיהם הדלים אל שולחנם הרקוב. אגב אורחא, מוקיר אני עד מאד את הספרות הרוסית, לרבות אותו גוגול עצמו, יען ספרות צריכה להיות קודם כל כשרונית, והספרות הרוסית מקיימת את התנאי הזה – מה שאין כן כמה מקצועות אחרים בחייה הלאומיים של האומה הרוסית. – אבל, עם זה יש לזכור, כי את הפילוסופיה של כל אומה, את הפילוסופיה האמתית, השרשית שלה, מביעים לא הפילוסופים והפובליציסטים, אלא האמנים, ובמקרה דנן מחוּור טיבה של פילוסופיה זו בשביל כל מי שאינו חרש ואינו עיוור, ואין שום חשש לטעות-הבנה. אפשר מעטות בעולם אומות, הצופנות בנפשן שרשים כה עמוקים של יחידוּת לאומית. לא השגחנו, כי “צרת השכל” – שער-הפתיחה לדרמה המופתית הרוסית – כולה ספוגה רגש לאומי חד וחריף, גדושה מחאה בשמה של העצמאות הלאומית, רוגמת את הטמיעה הצרפתית בתוככי רוסיה, מטיפה ל"תבונת ההתנכרות לבני חוץ-לארץ". לא השגחנו, כי פושקין, בעמדו במרום כשרונו, כתב את השיר “למעלילים על רוסיה”, המזעזע במרצו ובכוחו ובו מפרפר בעצם טהרו אותו הלך-רוח שבאנגליה מכנים אותו כיום Jingoism. לא השגחנו, כי בפולחן הנודע של המשכילות הרוסית “הקדושה והטהורה”, העולה כביכול על כל האינטליגנציות של חוץ-לארץ, והגרמנים והצרפתים קרתנים הם לעומתה ולא יותר – בפולחן זה, שסחף בכנפיו גם אותנו, בהשתבחות זחתנית ומוזרה זו, צלצלה נעימה חזקה של לאומיות מאוהבת בעצמה. ובשעה שקמה תנועת השחרור ומכל הבמות נשמעו דקלומים על ש"אנחנו" נדביק ונעביר את אירופה, על שצרפת היא מדינה ריאקציונית, אמריקה בורגנית, אנגליה אַריסטוקראטית, אבל דווקא “אנחנו”, החמושים במלוא בוּרוּתנו קרואים ללמדם בינה ולשמש להם מופת באדריכלות מדינית אמיתית, – גם אז הכשילנו קוצר-ראותנו ולא הבינונו כי לפנינו התפרצות של אהבה עצמית לאומית מנופחת, המכה בסנוורים ואינה מניחה את התינוקות של בת-רבן ללמוד תורה מאירופה ומאמריקה ומאוסטרליה ומיפאן ומן העולם כולו, כי הכל הקדימום.

מדבר אני על נבטים. והם יוסיפו להיות נבטים עד זמן רב. למרות כל קריאותיו של סטרוּבה, אין לפי שעה לא דרך ולא תכלית להתפתחותה של הלאומיות הווליקוּ-רוסית, מלבד אם תפנה אל משעול המאה השחורה. יש לשער כי החלק הרציני במשכילות הרוסית לא ילך במשעול זה. מבחינה לאומית אין להם לווליקוֹ-רוסים מחסור במאומה. אדרבא – תרבותם הלאומית מביאה להם הכנסות עצומות ובתוכן ממתאים תפקיד חשוב המסים שמעלים להם שער העממים, ובמיוחד העם היהודי. מי יכול לשער, עד כמה סייעו הצרכנים משאר העממים שנטמעו בתרבות הרוסית, ושוב בראש וראשונה היהודים, אפילו לגידולן של הוצאות-הספרים החדשות בימינו? ללאומיות הרוסית אין על מה להלחם. שום אדם לא הסיג את גבולה. אדרבא: התרבות הרוסית, בהסתמכה בלי-דעת על הכפיה מטעם הרשות, נטתה את אהליה גם בשדמות זרים ויונקת את לשדן החמרי והמוסרי. הקרקע אינה כשרה עדיין להתפתחותם של הנבטים, והיא תכשר רק בשעה שתקום תנועה לאומית רצינית בין שאר אומות רוסיה והמלחמה נגד הטמיעה ה"מרוֹססת" תתגלע לא רק בדיבורים, כמו היום, אלא בפרישה למעשה מן התרבות הווליקוֹ-רוסית. ואז נלמד לרואת, מי הם שכנינו האדירים ואם יש בלבם גם נימה לאומית. ואולי ניטיב אז להבין אֵילו דפים נשכחים מכתביהם של נקראסוֹב ופּוּשקין וגוֹגוֹל.

פעם התווכחו שלושה ידידים, מה היא אמנות ומהו מרום האמנות.

אמר האחד:

– אמנות קורא אני רק לאמנות המשורר. הציור נותן צבעים, הנגינה נותנת צלילים, הפיסול – צורות, האדריכלות – צרופים של צורות; אבל, אמנותו של המשורר נותנת את כל אלה יחדיו ועוד הרבה יותר. מוכן אני ליתן עולם ומלואו כדי להוולד משורר. אסכים להיות חרש ועיוור, לקפח שתי רגלי ואת יד ימיני. כל ימי אשב לי באפלה, בדממה ואצור חרוזים. זו הנאה עצומה עד אין נשוא המהולה בענוּת עצומה עד אין נשוא – להיות נוכח בשעה שבראשך, כמעט ללא זיקת רצונך שמדעת, נבחרות המלים הצמודות בצלילן, נישאות תחילה בערבוביה כסופה, אחר, בהדרגה, מתישבות, נטרפות מחדש ומסתדרות לפי מידה וקצב. מכתיב אהיה את חרוזי לבני-אדם ואהיה מאושר. בכל רגע אחוש בעצמתי, בשלטוני המחלט. אחוש, כי יש בכוחי לעשות מה שלא יוכל לעשות שום אדם. אני בורא יש מאין, כמו אלהים, ומה שאני בורא מושלם יותר מיצורי אלהים. בריוֹתיו של אלהים כולן מהוות רק דרגה רחוקה של ההתקרבות לרעיון. בריותי נקיות מכל סיג של ימים ועובדות, אני יוצר את הרעיון בטהרו. דן אני אלוהים ויקום, מלכים וגבורים, ועל פסק-דיני אין ערעור – כי משורין הוא בחרוזים. יובלות יעברו, וחרוזי יוסיפו לחיות. הם יוסיפו לחיות, אפילו יישכחו מלב בני-האדם, אפילו יאבד הספר בו הם נכתבו! וגם אם אאָלם ואיש מלבדי לא ישמע ואל ידע את חרוזי, בכל זאת יוסיף לחיות לנצח! כי לידת החרוז בנפש המשורר היא עובדה הרשומה בפנקסים הסמויים של תנועת העולם; מה איכפת לרוחה של תבל רבה, אם נשמע חרוז זה באזני-הבשר של כמה ברנשים על פני אחד המזלות!… לא אוכל למסור את כל זה במלים הראויות, אבל מרגיש אני: מרום האמנות היא אמנותו של המשורר.

אמר השני:

– פילוסופיה זו אינני מבין. רוחה של תבל רבה, תנועת העולם – כל זה נשגב מבינתי הצנועה. לדידי אין אמנות נפרדת מקהל מקבליה. מה שאין איש רואה ואין איש שומע, לדידי אין זו אמנות. אמנות היא מה שיכול להניע לבות בני-אדם. ומרום האמנות הוא, לכן, בשבילי – הנאום בפי האדם. אילו שאלוני לפני הוולדי איזה אמן אבקש להיות, כי עתה אמרתי: רצוני להיות נואם. הזוכרים אתם את תאורו של הנואם אצל היינה, במכתבו מאנגליה? תאור מופלא הוא זה. רק פרט אחד מפריע: אצל היינה הנואם אדם קטן ורע-מראה. זה לא טוב. היוונים לא היו מניחים לו לעלות על הבמה. הנואם צריך להיות Kalos k’agathos , גבה-קומה, יפה-תואר, גברי, רחב-כתפים, הדור-זקן, בעל קול המשמיע את כל הצלילים – מרשרוש עשבים ברוח קלה עד לרעמי מפולת הרים. עולה הוא על הבמה בעצלתים, באדישות, על פניו עיפוּת, ריסי עיניו מורדים למחצה. במלים הראשונות בפיו יגעות, אינן חלקות, מלאות עכובים, ורק לאטו הוא נעור ומשתלט על השאלה. מנתח הוא ומותח בקורת. דבריו הגיוניים, דיקנים ויבשים. הוא מביא עובדות, משווה מספרים, מזכיר נשכחות, מוכיח. מאריך הוא בפרטים ואפילו משעמם במקצת. אבל, בהדרגה מתחילות לפרוץ בבקרתו נעימות של לגלוג: תחילה בדיחה תמימה אחת, אחריה עוד בדיחה – ממולחת ממנה, השלישית כבר כולה זדונית, ולפתע לפניכם אדם חדש לגמרי: כבר אינו מתווכח – אלא מתעלל. אוחז הוא את יריבו בתנוך אזנו, בשתי אצבעות, ומוליכו ממצב מגוכך אחד למשנהו. מגלה הוא את השטויות החבויות בטענות יריבו, בשני תוי-מכחול מציג הוא לשנינה את חולשותיו, וכל פסוק היוצא מפיו נתקע בקול צחוקה של האספה. ואז פוסק לפתע הלעג – דממה כבין-רגע – ולפתע לפניכם איש אחר, איש הזעם הגדול. שוב אינו מתווכח, שוב אינו מתבדח: הוא רוגז. בנהמה חרישית ועצורה הולך קולו הנמוך כמו זרם שטרם פרץ את דרכו; ולפתע קורע הזרם סלעים וניתך בכל המון שפעתו הפראית על ראשי המסכנים. אז קורָא דרור לקול הנמוך והוא רועם מעל לנאספים עד שרתת אוחז בכתפיהם והשער סומר בקדקדים הקרחים למחצה. ועוד זמן רב הוא שואג והולך, ממיט הוא בהפוגות שוות מהלומות כבדות, מהדהדות, והקהל למטה, בדבקות, כמעט נטול חושים, עונה עליהן בהתפרצויות של מחיאות-כפים, רקיעות וילל, – עד שרפים לאטם הקולות הנוראים ומבעד העננים מאירה פנים קשת פיוס. על הבמה עומד איש חדש, רביעי: איש התקווה הטובה. נשכחו מלבו גם הלגלוג, גם המרירות, גם הזעם: מאמין הוא בטוב שיבוא. כעוגב ביום חג ומועד כן מצלצל עכשיו קולו הנמוך – “כקול מים רבים”, כקול מימי אביב. ונשמעים בקולו גם סלסולי עפרוני, גם רחש הפקעות, גם צמיחתם הסמויה של עשבים וכל שלל מנגינות האביב, וכך הנאום מסתיים… – אולם, היינה היטיב לתאר אל כל זה. מייעץ אני לכם לקרוא.

אמר השלישי.

– בשבילי כל זה אינו אמנות. מה הם שירים? כל רעיון יש לו רק צורת ביטוי אחת שהיא אידיאלית. לכתוב שירים, הרי זאת אומרת לקלקל צורה עילאית זו לשם הקצב, להחליש את המחשבות ואת הדמויות לטובת המשקלל והחרוז. ונאום פומבי מהו? מעשה-להטוטים, העוויותיו של מוקיון לפני קהל הצופים, תחנונים למחיאות כפים; ואם פתאום, באיזה מקום רב-רושם, ישכח הקהל או לא-ירצה למחוא-כף – אז נכשלת, אז אתה מצחיק, אז “נתחרבנת”. בשבילי מרום האמנות – זו אמנות המדינאי. להיות ברנש קטן, ידוע-חולי, רע מראה, דל-שיבה, לקוי-ראות: לישב סגור בחדר העבודה, אל שולחן רחב, שעליו נערמו מחברות ומפות; לדבר בקול חרישי מלים פשוטות, חרישיות, ליתן פקודות קצרות – ולהחזיק בידים את כל הקשרים של מליוני חוטים; להביט על החברה ועל חיי האומות כמו על לוח שחמט המונח לפניך ואתה משחק בו בצד השחורים ובצד הלבנים כאחד; שולח אתה את החייל הלבן ויודע כי כעבור שמונה מהלכים יפגע בפרש השחור. קולע אתה רשתות מסובכות ויודע מי עתיד להסתבך בהן ומתי; מפגיע אתה זה בזה שני המוני-אדם ומחשב מראש בקרירות את תוצאות תגרתם; ובמקום המַצָה מתּמרים ענני אבק וצעקות ויללות, קללות פולחות שמים, בני אדם משתכרים מרוב התלהבות, הם נושכים זה את זה בשניהם וחושבים כי כל זה – לפי רצונם שלהם, ואינם יודעים, הפתאים, כי בכל זה עושים הם רק את רצונך – ואתה יושב לך אותה שעה אל שולחנך, קטן-קומה, ידוע-חולי, שתקן, ומושך חוט אחרי חוט בתנועות בלתי-נראות של אצבעות צנומות וחוורות…

נעימה הכתיבה מתוך קרון־רכבת. לא נעים יהיה לסדר לפענח את הקשקושים, אבל הכתיבה מתוך קרון רכבת נעימה. ואצל בני־דורי מפעפע הדבר בדמנו. בעודני צעיר לימים, היתה בעולם קבוצה שלמה של בני־אדם שחיו במסילות־ברזל יותר מאשר בביתם. או, ביתר דיוק, בית לא היה להם כלל באותם הימים, ולכן יש לומר: הם חיו במסילות־ברזל יותר מאשר בבתי־המלון. האנשים הללו נצטיינו בקלות־תנועה מפליאה, אשר לעומתה כאפס היא אף מהירותו המקצועית של סוכן מסחרי, כמוהו כצב. שהרי סוכן מסחרי מסיע ממקום למקום סחורה חמרים, ואפילו סחורה זו – עניבות בצבעים מרהיבי־עינים או צלוחיות של תמרוקים, הרי גם זו סחורה חמרית, חפץ בעל־גוף וכבד־משקל, והיא זקוקה לשהות, למתינות. אבל, האנשים שלהם נתכוונתי הסיעו ממקום למקום סחורה שאיננה מוחשית. שעה אחת של הפסקה בין רכבת לרכבת מצאה להם כדי להטיל סחורתם זו אל תוך המחזור ולהלאה מזה לא דאגו – כבר היא תתגלגל לה הלוך והתגלגל, עד אשר תגיע לידי כל מי שמחכה לה ורוצה בה. מתוך כך נתפתחה גם אותה קלות־תנועה עד אין שעור. בשביל האנשים מסוג זה היו מושגים רבים כלא היו: מה זאת אומרת “הרחק”? מה זאת אומרת “עיף”? מה כוונת האומר: “לא בדרך”? אחד מהם נסע עמי מפטרבורג לבאקוּ. בתחנה מינראלניה ווֹדי¹ מסרו לידו מברק: משתסיים באקו מהר לז’יטומיר. הוא קרא, פיהק, ושלח מברק־תשובה: “מסכים”. אחֵר כתב לי פעם מחארקוב ובקש להודיעו במברק לאוּנגני² אם ישיגני ביום שלישי בשבוע הבא בעיר דוינסק. שלישי היה אומר בגאון, כי ישנו בוילנא בית־מלון, בו הוא נתעכב כבר ארבעים ושתים פעם ובגרוֹדנוֹ – שלושים ושבע פעמים. את הרביעי פגשתי בתיאטרון אי־שם, באחת מערי השדה, לאחר זמן רב, כאשר כבר הכל נשתנה; שאלתיו: המזמן אתה פה? ומה מעשיך? – הוא ענני בחשיבות: – הו, יש לי עכשיו פספורט, מעיל־חורף וחדר מרוהט. – והרבה נשתמע מתשובתו זו: גם כבוד לעצמו, ויחד עם זה החידוש של ראית עצמו מיושב כל כך, וקורטוב של כליון־נפש לתקופת הנדודים בהסטוריה.

החתום מטה היה באותם הימים מעורב עם אנשים מסוג זה ולעתים קרובות היה אף הוא שותף לאורח חייהם. אז היו חולפות ביעף גם על פנַי כל אותן וילנה, פולטאבה, באקוּ, וכולן השתזרו לסרט ססגוני אחד. בוודאי מאותם הימים נשתרשה בלבי האהבה הנצחית לראינוע. ועוד נשתרשה בלבי בימים ההם האהבה לנגינה מסוג אחד – אבל רק מסוג זה בלבד – סוג מנודה, בלתי־מוכּר שאין מלמדים אותו בשום קונסרבטוריון. זוהי נגינת הרכבת, המולת האופנים, ביחוד בלילות, כשהיא נקלטת באוזן מבעד לתנומה ומבעד לנחירתם, נשיפתם, גרוּדם של שלושת השכנים שבאותו התא, ויכול כל איש להבחין בה ככל שירצה – איום, לטיפה, צחוק, זמר, יללת רוח, צלצל חרבות, שעטת פלוגה של קוזאקים על פני רחוב־העיר, הוללות־בליעל של המון שיכור, יריות צבתים־צבתים, מחיאות כפים באספה, רחש ים לעת ערב… כל מה שירצה. כלום יש עוד בעולם כלי־נגינה, שיוכל למסור את כל זה בנעימה כה נכנסת ללב? מסופקני.

אמנם, טובה גם נגינה ממין אחר, שגם הוא מוחרם מלבוא בתכניות הקונסרבטוריונים. על נגינה זו גמר את ההלל דיקנס בשעתו ולא אבוא עכשו להתחרות בו. זה פזמונו של הקומקום או המיחם. גם הוא יפה מאד, אבל הוא – היפוכה של שירת הרכבת הטסה. אלה הם המנונים של שתי מעצמות יריבות. שירת האופנים מדברת על התסבוכת והמערבולת של החליפין העולמיים, על טרדנותו העצבנית של דור חכם מדי, שאיננו יודע השקט וישוב־קבע. שירת הקומקום מזמזמת על הנחת שבפינה חמימה, על הסתפקות במועט, על ההבל וחוסר־הטעם שבכל הרותח וקולח מעבר למפתן בית־אבות. שירת האופנים דומה למרסליזה. ושירת המיחם? משונה, דווקא בשירה הרוסית לא נמצא, כמדומה, מי שיהיה לה לפה. אבל, ישנו סונט אצל הצרפתי Soulary, שבוודאי לא ראה מיחם מימיו, אך הבין את פזמונו. זה אחד מטובי השירים שבסידור פיטני צרפת. אמנם, אין בו אף מלה על מיחם ולא על קומקום, אבל הלך־הרוח הוא בדיוק זה. Si j’avais un arpent de sol…”… איני חפץ מאומה, מלבד שעל קרקע. וכדי למוד אותו, אומר לאהובתי: עמדי־נא, ילדתי, מול החמה ברגע שתזרח. במקום שבו יפול צלך, שם אתוה לי את מצרי עולמי. כל השאר – אינו ניתן להתפש".

על גבי רעש הרכבת עולה עשן סמיך, עשן סמיך אפור, הוא מכסה בערפל את הארץ ואין לראות מה מתרחש שם ויד מי על העליונה. מעל לפזמון הקומקום מרחף ורועד אד שקוף וענוג, מרכך הוא צבעים עזים, זוויות חדות, ובעד צעיף זה נדמה הכל כמו יפה – המזנון הישן, הטפיטות הטפשות, דפוסי־הששר מן ה"ניבה" ("ניר" – כתב־עת ספרותי־עממי ברוסיה) ותמונות הדודות שבעיירה נדחת... מה יותר טוב? אינני יודע

על כל פנים, כל מי שפעם בחייו הטה את אזנו להקשיב להמנון האופנים, יהיה נמשך מזמן לזמן אל עשנה האפור של הרכבת, אל תחת כנפיה הרחבות של האלה נודדה. אלה זו איננה במיתולוגיה של אומות־העולם – דומני, אני עצמי המצאתיה. אבל הפגם הוא במיתולוגיה של אומות העולם. אין זאת אלא שהיתה לקויה. הרומאים בשעתם הרגישו בכך: הפנתיאון שלהם היה מלא מפה לפה אלילי כל העמים וכל הארצות, אך אומרים שעמד שם גם מזבח אחד ללא פסל ועליו הכתובת : ignoto deo (לאל בלתי ידוע). ודעתי היא שאותו אל נעלם היתה זו האלה נודדה. משונה הדבר! אין עוד אל בעולם שעובדים אותו כמו בימי קדם, בהדלקת מדוּרות, למען ייתמר עשן התפילות לשמים. לשמה של האלה נודדה עוד מעשנים בכל קצווי עולם רבבות מזבחות סואנים ונעים…

כל האמור מעלה, כמובן, אינו אלא הקדמה למאמר הכתוב כתב־קשקושים בקרון־רכבת ואחרי ההקדמה צריך לבוא המאמר עצמו. אבל, הוא איננו. או – יכול הקורא לבחור במאמר כרצונו. לא איכפת, אם יהא שלי או של אחר. כולנו כותבים מתוך קרונות־רכבת. כל מה שכותבים אנו – נכתב מתוך קרון. לאן הרכבת נוסעת – זה אינו ברור. ואם, בהגיענו לשם, נמצא מיחם שלֵו – לא ידוע.

יסודות ראשונים בפרוגראמה הרביזיוניסטית / זאב ז’בוטינסקי, תרגם משה אטר (אטינגר)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

פּאַריס, 19 בפברואר 1925

ב-19 בפבּרוּאר 1925 נערכה בקפה “טאַמבּוּר”, בככּר הבּאַסטיליה בפּאַריס, שיחה בין כמה חברי הצה"ר ובין קבוצת פועלים מארץ ישראל.

המרצה היה ז. ז’בוטינסקי.

היושב-ראש, מר בּריל, פתח את האסיפה והציע למרצה להבהיר את עמדת הרביזיוניסטים לשאלת ה"לגיון".

הַעֲמדה כזאת של השאלה תהא צרה יותר מדי. הלגיוניזם אינו אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הרביזיוניסטית, ולכן יש להתוות לשיחה תחומים יותר רחבים. תכניתנו נובעת באופן הגיוני מתוך המטרה הסופית: ליצור רוב יהודי בארץ ישראל. בארץ יש כעת 650.000 ערבים; בעוד 25 שנים יהיו מיליון, ובעוד 50 שנה עוד יותר. כדי ליצור רוב, על היהודים ליישב בארץ מדי שנה בשנה כ-40.000 עולים בממוצע; לשם כך צריכה העליה להיות עוד יותר גדולה – כ-50 אלף, כי תמיד יימצא אחוז כלשהו של בלתי-מוכשרים. – למען תוכל ארץ ישראל לקלוט ולפרנס עליה כזאת, אין די בעבודתנו הנמרצת ובכספי קרן היסוד, ואפילו בעזרת הגבירים שבאמריקה. אין לעשות התישבות באמצעים “בּיתיים”: התישבות יכולה להעשות רק בשיטות שהן ממלכתיות עפ"י טיבן. אדמות-הבור של ארץ ישראל (כ-15.000.000 דונם, ואין ספק, שיותר ממחציתן יפות לעיבוד) צריכות ליהפך ל"קרן התישבות". על סמך קרן זו יש לערוך מלווה בערבות הממשלה או בערבות חבר-הלאומים. כספי המלווה ישמשו להכשרת הקרקע ומתן אשראי ראשון למתישבים. לפי חישוב צנוע, יימצא באדמות האלו מקום לחצי-מיליון יהודים; ודבר זה יפתח פתח להכניס לארץ גם המונים רבים של תושבי ערים.

יחד עם זה דרושה בשביל העיר, כלומר לעידוד החרושת והמסחר, שיטה של מכסי-מגן. בכלל, אין להפריד “התישבות” מ"מדיניות" – שני שטחים אלה משתלבים שילוב הדוק על כל צעד ושעל. כל צעד מצעדי הממשלה, אף אם לכאורה הוא “נייטראַלי”, הריהו משפיע לאמיתו של דבר על ההתישבות, כלומר מזיק לה או מסייע בידה. לפיכך צריכה להיות מותאמת לתפקידי ההתישבות כל מערכת השלטונות בארץ. לבסוף, גם שאלת “הסדרת” העליה, בחירת המתישבים המתאימים, צריכה ללבוש צורה אחרת מעכשיו: תפקיד זה צריך לעבור לידי המיישב עצמו, כלומר לידי ההסתדרות הציונית ונציגיה בגולה.

מכאן נובעת המסקנה: בכדי לאַפשר התישבות בריאה בממדים ההולמים את המטרה הסופית, מן ההכרח שייעשו בארץ ישראל שורה שלימה של מעשים ותיקונים מלכתיים רבי-משקל: ריפורמה קרקעית, ריפורמה בשיטת המכס וגו', וכן גם מלווה בערבות. את כל אלה אין להגשים באמצעים “ביתיים”, כגון ניית חלקות-קרקע ללא כל שיטה, או עליה שאיננה מוסדרת, שאת טיבה קובע מר גראַבּסקי ולא אנחנו.

כדי להגיע לתמורות הדרושות, יש צורך ב"לחץ" פוליטי מאורגן מצד כל היהדות הלאומית על דעת-הקהל בעולם, על הממשלות למיניהן ועל חבר-הלאומי – “אוֹפנסיבה פּוֹליטית”. ולכך יש לנצל ניצול מלא, מצד אחד, את המצב ללא-מוצא, בו נתונים המוני היהודים במזרחה של אירופה ומצד שני את כל ה"מכסות" לכניסת מהגרים.

ואולם אין ספק, כי כל התביעות הללו תתקלנה בהתנגדותו החריפה של הרוב הארצישראלי הקיים. עד עתה, בכל שעה שהיינו תובעים להרחיב את זכויות היהודים, היו משיבים לנו תמיד: “הערבים אינם רוצים בעליה יהודית גדולה; כדי להרשותה, אנוסה תהיה אנגליה להקים בארץ ישראל חיל-מצב גדול. ולעולם לא יאבה העם האנגלי לתת לתכלית זו כספים ואנשים”. באותו מכשול נתָּקל גם בשעה שנציג תביעות מרחיקות-לכת, כגון ריפורמה קרקעית, וכו'. התשובה תוכל להיות רק אחת בלבד: אם יש צורך בחיזוקו של חיל-המצב, הרי אנו עצמנו ניתן גם את האנשים, ובמידה הגיונית וצודקת – גם את הכספים. איש אינו דורש, שיוקם “צבא עברי”. המדובר בצבא בריטי; אך באותו צבא יש גם גדודים סקוֹטיים וגדודים איריים, לכן יוכל להיות בו גם גדוד יהודי. גדוד כזה כבר היה קיים בעבר; תביעתנו היא להקימו מחדש. כל הדיבורים על כך, שהשתתפותנו בהחזקתו “תבלע מיליונים”, אינם אלא פטפוט של יושבי-קרנות. בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכום הזה בדיוק: חלקנו יעלה בקירוּב ב-40.000 לירות לבּאַטאַליוֹן של 1000 איש.

לפיכך סכלות היא לצמצם את הרביזיוניזם כולו ב"לגיון" בלבד. אין זה אלא אחד הסעיפים בפּרוֹגראַמה הקוֹנסטרוּקטיבית. אבל, אין ספק, כי סעיף זה הכרחי. אם אין אנו מוכנים ליטול לידינו את ההגנה על הסדר בארץ, אלא מבקשים להטילה על האנגלים – אזי לא נוכל, כמובן, להציג שום תביעות, העלולות לעורר את אי-רצונם של הערבים, ועלינו יהיה לוותר לצמיתות על עליה גדולה.

הויכוחים אחרי ההרצאה התרכזו בשאלת הבטחון. בין השאר הועלו הנימוקים הבאים: האמצעי הטוב ביותר להגנה עצמית היא עליה גדולה; לבטחון הישובים היהודיים די בארגון “הגנה” עצמאית; אם יצליחו היהודים להשיג את הקמתו של הלגיון העברי, יתבעו הערבים אותו דבר לעצמם; כספי קרן היסוד דרושים למטרות פּרוֹדוּקטיביות, לכן אסור להוציאם להחזקת חיילים בקסרקטינים; וכן אסור לנתק את הנוער העברי מחיי עבודה יוצרת.

בתשובתו למתווכחים אמר המרצה:

קיימות שלש השקפות על בעיית הבטחון. הראשונה היא ההשקפה הדמיונית, שהערבים יניחו לנו ליישב את הארץ, או שנוכל “להרדימם” בהבטחות מרגיעות, כך ש “לא ירגישו” בגידולנו, – וכאשר יקיצו משנתם, ימצאו, שאיחרו את המועד. (צחוק). עם בעלי-הזיות כאלה אין טעם להתווכח.

ההשקפה השניה היא – “אי-התנגדות לרע”, כלומר: אין אנו רוצים בשפיכות-דמים; אם יתנפלו עלינו – נעמוד בחיבוק-ידים ונחכה למוות, אבל את זולתנו לא נהרוג. השקפה מכובדת היא זו ואף קדושה; אך הכל מבינים, שפירושה – הסתלקות מן הציונות.

נותרה איפוא השיטה השלישית: להתגונן. בנקודה זו מסכימים הכל, גם חסידי ה"לגיון", גם מתנגדיו. הויכוח נסב רק על הצורה – “צבאיוּת” או “הגנה”. חסידי ה"הגנה" טוענים, כי אפשר להעלותה לדרגת התארגנות מופתית. אבל די שנהרהר בטכניקה של שאלה זו, למען נבין, כי צורת הבטחון היחידה, שבה אין מקום לטעויות בחשבון התחמושת, לחוסר-נסיון, לחוֹבבוּת, לחיפּזון עצבני, וכו' – זו צורת הארגון הצבאי החוקי.

אשר ל"לגיון הנגדי" של הערבים, הרי יש כאן אי-הבנה. לא בצבא עברי מדובר כאן, אלא בזה, שהצבא הבריטי יְיַסד בהרכב חטיבותיו גדוד עברי וישכּנוֹ בארץ ישראל, כשם שהוא מחזיק שם כיום חטיבה אנגלית או סקוֹטית. דבר זה הכרחי, משום שקיימת סכנה של התנפלות ערבים על יהודים. ומכיון שסכנה הפוכה איננה קיימת, הרי אין שום טעם בתביעה להקים “גדוד ערבי”. זאת אפילו מבינה האדמיניסטרציה של ימינו: מר סמואל אישר בז’ניבה, שהממשלה חילקה רובים למושבות היהודיות, ולא לשכניהן – כי לשכנים אלה אינה נשקפת שום סכנה. אם נעמוד בדעה, כי כל ויתור כלפי קרבנות-של-איומים צריך לגרור אחריו, לפי מידת ה"צדק", אותו ויתור כלפי המאיימים – הרי גם “ההגנה הטהורה” תיהפך לדבר בלתי-אפשרי. אם הממשלה תתיחס במידה שווה לתכונה הצבאית של היהודים ושל הלא-יהודים, – תראה במידה שווה את התפתחותה “מבעד לאצבעות” או במידה שווה תפריענה, – הרי בסופו של דבר יהיו שבעה רובים נגד אחד, כלומר – אבדון. לכן אי-אפשר לפתור באמצעים “ביתיים” גם את שאלת הבטחון: זוהי שאלה פוליטית, כוח-המגן היהודי צריך להווצר על-ידי המדינה, אבל על חשבון היהודים, הן מבחינת האנשים והן מבחינת הכסף.

לדבּר על בזבוז “בלתי-פּרוֹדוּקטיבי” של כסף, הרי זו שטות. אכן, יש אנשים הרואים גם כ"בלתי-פּרוֹדוּקטיביות" את ההוצאות לבתי-הספר. הסדר בארץ הוא תנאי ראשון לעמל וליצירה. הוא הדין גם לגבי האנשים. אם על החלוץ בעת ובעונה אחת גם לחרוש, גם לעשות תרגילי-סדר, גם לקלוע, גם לאוֹתת – הרי יהיה או חורש גרוע או חייל גרוע (כפי שהוא היום), או לא חורש ולא חייל. הרבה יותר “פּרוֹדוּקטיבית” תהיה התוצאה, אם חלק מן הנוער הזה יעשה על-פי תור שנתיים בשירות צבאי, וחלק זה יוכל אחרי-כן לעסוק כל ימיו בחרישה או בחרושת, בלי להסיח עוד את דעתו לתפקידים טפלים.

בקונגרס הציוני הי"ד, וינה, אוגוסט 1925

הקונגרס הי"ד התכנס בעצם ימי העליה הרביעית, תוך כדי הלך-רוחות אוֹפּטימי בתנועה הציונית, למרות מינויו של הפלדמאַרשאַל פּלוּמר כנציב עליון ללא התיעצות עם ההנהלה הציונית. על הפרק עמדה ביחוד השאלה של “הרחבת הסוכנות היהודית” על-ידי צירוף 50 אחוז של לא-ציונים, שנתעוררה על-ידי המשא-ומתן בין ד"ר וייצמאַן לבין לוּאי מאַרשאַל באמריקה.

היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין (עברית):

רשות-הדיבור למר ז’בוטינסקי. (תשואות סוערות, ביחוד מצד הקהל). אני מבקש את האורחים להמנע מהפגנות-הסכמה ומקריאות-ביניים.

הציר זאב ז’בוטינסקי:

בשם הבוחרים, אשר בחרו בי בארץ ישראל, ובשם הסיעה הקטנה ביותר בקונגרס זה, – לכם מניח אני לדון, אם התנועה, שסיעה זו מייצגת אותה, נראית גם בחיים כה קטנה כמו בקונגרס, – בשם אלה יש לי הכבוד להודיע, כי אין לנו אימון בהנהלה הנוכחית. אך אין זו שאלה של האשמות, ואף לא שאלת הטעויות, אשר נעשו או שלא נעשו על-ידי ההנהלה הזאת. אלא זו שאלה של הדרך. סבורים אנו, כי מוליכים היום את התנועה בדרך לא-נכונה; ואין חשיבות בדבר, אם ההנהלה מאמצת את כל כוחותיה להשיג תוצאות בדרך זו. בדרך זו אין סיכויים להשיג תוצאות.

ההבדל בין שני הכיוונים נעוץ ביחס אל הציונות המדינית. סבורים אנו, שהציונות המדינית פירושה, כי כל תפקיד מתפקידי הציונות, בין שזו המטרה הסופית, ובין שאלה התפקידים של ימינו, יש לפתור אותם רק בשיטות מדיניות. וסבורים אנו, שבכיוון הנוכחי של שיטה לא-מדינית אין שום אמצעי – לא בלבד להשיג את המטרה הסופית, אלא גם לפתור בשלימות בעיה מן הבעיות של ימינו. כי השקפת הכיוון הרשמי של ימינו על הפעולה הפּוליטית לבשה צורה של סיסמה: “שִכחוּהָ לשנתיים!” ואם הולכים בדרך זו, הרי כל שאנו מכירים את הנכונות-להקרבה ואת המאמצים, עומדים אנו מלאי-חרדה לפני הבעיות, שהחיים מציגים לפנינו. ובראותנו את הפריחה הגדולה, את נחשול-העליה הגדול, את הפּוֹפּוּלאַריות של ארץ ישראל בעולם היהודי, לא נוכל להשתתף ללא סייג בשמחת הציונים ידידינו ומתנגדינו. אין אנו יכולים לשמוח, כי החרדה עמוקה וחזקה בלבנו יותר מן השמחה.

התכלית הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל. כדי לפתור שאלה זו בדרך מתימטית, שׂוּמה עלינו לחשב, שכיום יש בארץ ישראל למעלה מ-700 אלף לא-יהודים. ויכול אני לחשב, כי בתנאים סאַניטאַריים משוּפּרים, שתנהיג אנגליה בארץ ישראל, כפי שאנו מקווים, ימנה החלק הלא-יהודי של אוכלוסי הארץ תוך תקופת-דור אחת (25 שנה) בקירוב למעלה ממיליון. ובכדי ליצור ארץ ישראל של מחצה-על-מחצה, ולא כל-שכּן בכדי ליצור רוב, צרכים אנו תוך 25 שנה לא בלבד להביא לארץ מיליון יהודים, אלא גם ליישבם שם, כלומר – 40.000 לשנה. שיש לנו החומר האנושי לכך, זאת הוכיחה כבר העובדה של השנה האחרונה. עליה של שלשת אלפים ומעלה לחודש, הרי זו עליה של יותר מ-36.000 לשנה. אנו כבר מתקרבים למספר הנוֹרמאַלי, ואם ברצוננו להגיע לתכלית, ואם ברצוננו לרפּא את צרת-היהודים, חייבים אנו לקיים את הנחשול הזה מדי שנה בשנה ואף לקלוט את הנחשול בארץ קליטה כלשהי, וגבירותי ורבותי, – מצטער אני, אם אכאיב למישהו, אם אומר את הדבר, – אבל, זה תפקיד עצום, כמעט על-אנושי, תפקיד שאין לו תקדים. בתולדות-ההגירה בימינו אין יודעים עליה שכזאת. 40.000 לשנה לארץ, שמספר תושביה 800.000, הרי זה חמישה למאה. נחשול-ההגירה הגדול ביותר לאמריקה הצפונית, בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה, הגיע רק לריבוי של אחד וחצי למאה או לאחד ושלשה רבעים לעומת האוכלוסיה הקיימת, והגירה זו היתה כבר סימן דאגה לאמריקה. היא שהולידה את התנועה נגד ההגירה. כי ארץ, שמקורותיה עצומים כאמריקה, לא ראתה אפשרות לקלוט את הריבוי הזה.

כיום עומדים אנו בפועל-ממש בפני ריבוי כזה בשנה האחרונה, ובהכרח אנו תובעים כי הבעיה תפּתר פתרון כלשהו מדי שנה בשנה. זאת תובעים אנו מן הציבור הציוני ומן ההנהלה הציונית ומן הקונגרס הזה. והרי לא שמחה, אלא חרדה צריך הדבר לעורר, אם נבהיר את המצב לעצמנו. באמצעים שכאלה, באמצעים פרטיים אלה ובהתלהבות פרטית זו, בהתלהבות של עבודה ובהתלהבות של קרן היסוד, ללא עזרה ממלכתית, בלי שהמדינה תמלא, לפי מושגינו, תפקיד פעיל בבנין הארץ – בתנאים מוקדמים שכּאלה מקווה העולם הציוני לפתור בעיה, שלא היתה כדוגמתה בתולדות ההתישבות החדשה (פרט, אולי לחילוף התושבים בין יוון לתורכיה, שאינו ענין לכאן)! בעמדנו איפוא בפני נחשול-עליה זה, אין אנו נמנים עם מותחי הבקורת, אין אנו מחלקים את היהודים לעליה ראשונה, שניה, שלישית, – אין אנו יודעים, אם טובים הם או רעים; רואים אנו כי נחשול זה מתקרב. ואנו שואלים את עצמנו: כלום עולים הם אלה, או אולי זוהי – אינפלאַציה? בימינו פוגשים לעתים אדם או עם או שכבה, המדמים בנפשם כי נתעשרו; אך המדינאי הנבון יודע, כי לשפע הכסף אין בסיס, ואין זו אלא אינפלאַציה. ואנו עומדים חדורי דאגה עמוקה בפני אוֹפּטימיזם משתלהב זה ושואלים את עצמנו: כלום לא יוליד הדבר אחרי שנים מספר תוצאות שיהיו תבוסה גדולה לציונות, שתכּינה אותה מכּה קשה? אחוז עצום של עליה זו נקלט בעיר. ודומני, כי אף אצלנו אין מבינים עדיין כראוי, מה פירושו של דבר. שהרי אם רוצים אנו להרבות את הישוב בארץ ישראל מדי שנה בשנה באחוז כה גדול, שומה עלינו ליצור הצדקה לריבוי שכזה על-ידי הגבּרה, והגבּרה ניכרת, של הייצור בחרושת, במלאכה ובמסחר. ומה הם המקורות לכך? והיכן הוא השוק למכירת התוצרת? הרי לא נוכל לשמוח בראותנו שמקימים בארץ ישראל בית-חרושת. כי בית-חרושת לא נוסד עדיין עם פתיחתו. בית-חרושת נוסד רק לאחר שמכר את תוצרתו. הנה טנטוּרה, הרי זו דוגמה חיה. אחד הנסיונות הראשונים לתעשיה ארצישראלית, בית-חרושת לזכוכית של רוֹטשילד. הנה הוא עומד בטנטוּרה; הוא נפתח, אבל לא נוֹסד. ושואלים אנחנו: שאלה זו של השוק למכירת התוצרת, שהיא השאלה הראשונה של ההתישבות – כלום עשיתם דבר למצוא לה פתרון? מפי הד"ר האַלפּרן שמעתי כאן סוף-סוף את המלה פּרוֹטקציוֹניזם¹. אבל, אם כבר מדברים כאן על פּרוֹטקציוֹניזם, הרי זה פּרוֹטקציוֹניזם מיוחד במינו, כי המדובר בארץ, שהשוּק הפנימי בה מוגבל. אינני אומר, שהוא לא-כלום או אפס. הרי ארץ ישראל קונה סחורות בחוץ-לארץ, כחמישה מיליונים לירות משלמת היא לחוץ-לארץ. ארץ ישראל יכולה לקנות מעט. השוק הפנימי איננו גדול, אך החרושת יכולה להתקיים בשוק פנימי זה. אבל, כיצד תוכל החרושת העברית, כיצד תוכל לעמוד בפני ההתחרות, בפני התחרותן של ארצות אירופה במסיבות אחרות, בפני התחרות זו, שמאחוריה מסורת של מאות בשנים? ובשעה שיהודי ארץ ישראל רגילים לקנות סחורה זרה! כיצד תוכל להתקיים בלי עזרה ממלכתית, בלי שיטה אינטנסיבית יותר, שיטת-מגן, שיטת-פּרוֹטקציה? אך מדברים על “הארצות הסמוכות”. הארצות הסמוכות מהוות כיום, אולי, תחום מוגבל. לעתיד תוכלנה, כמובן, לקלוט יותר ויותר סחורות. אבל, בכדי לנהל מלחמה בחוץ-לארץ, בכדי להתחרות שם בסחורה האירופית, יש אמצעים הכתובים בכל ספרי המדע הפיננסי, אמצעים, שאין אנו צריכים לגלוֹתם מחדש, ואולי שמם פרסים לאֶכּספוֹרט, או שמות אחרים להם, אבל, כולם תלויים במדינה.

בעיית ההתישבות העירונית בארץ ישראל היא בעיה פּוֹליטית.

ובכל-זאת צריכים אנו לומר: אף אם ננהיג מכסי-מגן, אף אם ננהיג את פרסי-האֶכּספוֹרט, אם ניצור מערכת שלימה של פּרוֹטקציוֹניזם, בעזרתה המלאה של הממשלה, – גם אז יש להזהיר את האוֹפּטימיסטים ולהצביע לפניהם על כך, שארץ ישראל לא תהא מסוגלת לקלוט ריבוי כזה של ישוב עירוני. גם בתנאים המשוּפּרים ביותר יהא זה הכרח להדריך אחוז גדל והולך של העולים אל הלחם הבטוח של האדמה – לא הכרח של אידיאולוגים, הרוצים ב"פּרוֹדוּקטיביזציה" של העם העברי, אלא הכרח של אבי משפחה מיושב בדעתו.

ומהו כיום מצבה של ההתישבות החקלאית? דוקא בשנה האחרונה, – כך מספר לנו הדין-וחשבון של מחלקת החקלאות, – הגיעה יצירת ישובים חדשים מצד ההסתדרות הציונית לנקודת-קיפּאון, לצערנו. אמנם, מצדדים פרטיים נעשו כמה נסיונות משׂמחים ליצור ישובים חדשים, אך כאן עלי להזכיר לכם את דבריו של ד"ר רוּפּין: מה ההבדל, – אומר הוא – אם ניישב על הקרקע שלשים או שלש-מאות משפחות, כשהמדובר בהתישבות עצומה של 36.000 לשנה? רשאים אנו איפוא לומר, כי דוקא בשנה זו מילאה ההתישבות החקלאית בחיינו תפקיד קטן מאד, כמעט תפקיד אפסי. ואם יבוא אדם ויתבונן בתופעה זו וישאל את עצמו, מדוע דוקא בשנה זו, כשהעליה היתה עצומה והכנסותיה של קרן היסוד הגיעו לשיאן, והכנסות הקרן הקיימת היו גדולות מאד, גדולות מאשר בשנים הקודמות, והעליה עצמה היתה בעלת הון פחות או יותר – בעצמי ראיתי אנשים, “בעלי-בתים”, מן העליה הרביעית, שאמרו בהלהבות רבה, לפני שהלכו לארץ ישראל: “כמהים אנחנו לעבודת אדמה” וסבורני, כי זהו באמת הכוח המניע העיקרי של התופעה הרחבה הקרויה “עליה רביעית” – בכל המסיבות האלה, דוקא בשנה זו, עם חומר אנושי רב וחומר כספי רב, הגיעה ההתישבות החקלאית לנקודת קיפאון.

כשאני בא לבקש את הסיבות שגרמו לעובדה זו, הרי מגוחך יהיה להאשים את רופּין או להאשים את וייצמאַן, ולומר, שעשו קצת יותר או קצת פחות. כי זוהי באמת בעיה, שבתנאים אלה אין לה פתרון באופן אוֹבייקטיבי, הבעיה של התישבות חקלאית רבה על-ידי מקח וממכר של קרקעות בשוק החופשי. כדבר הזה עדיין לא היה במציאות, בתולדות ההתישבות האמיתית, וגם לא יוכל להיות כדבר הזה. הרי זוהי אותה שיטה אָפיינית המונחת ביסוד התופעה, שאומרים עליה כי היא אחת התופעות הנאות ביותר, שאפשר לראותן בארץ ישראל: זה הכפר-המוֹשב נהלל. לצערי לא ראיתי את נהלל, אך מניח אני, שהיא אחד הגילויים המוצלחים ביותר של יצירה עברית; ואם באים ואומרים לי, שיש בכך משום הישג, כשיוצרים את הגילוי הזה לפי תכניתו של קויפמן, (והתכנית באמת יפה), – מסכים אני לכך, ואינני מותח ביקורת על שום איש מן האנשים שעבדו למען נהלל. משתחווה אני בפניהם. הם יצרו גילוי של יצירה, הם יצרו נקודת-ריכוז. אך בבואנו לטפל במספרים, הרי חייבים אנו לשקול בדעתנו: בעבוּר 20.000 הדונם של נהלל שילמנו 4 לירות לדונם. בתנאים של עכשיו אפשר לעבּד מהם רק כ-8000 דונם; לגבי 8000 דונם הרי זה כבר מחיר של עשר לירות לדונם, מאה לירות להקטאַר. ואם נביא בחשבון, שבעזרת אחת השיטות המוֹדרניות ביותר, – אולי יבואו ביום מן הימים אנשים מחוץ-לארץ ללמוד ממנה לקח, – שבעזרת אחת השיטות המתקדמות ביותר יוּשבו על אדמה זאת 66, או נגיד 80 משפחות, – הרי הוצאנו בעד נהלל 80.000 לירות בשביל 80 משפחות, 1000 לירות למשפחה, 1000 לירות רק בעבור הקרקע בלבד, בטרם נקדחה הבּאֵר הראשונה, בטרם נסללה הדרך הראשונה!

על בסיס שכזה אין שום קרן היסוד ולא שום מלווה לאומי, ולא שום גוֹלקוֹנדה ולא שום אֶלדוֹראַדוֹ בעולם כולו, – שיוכל לקנות בשוק החפשי את אדמת ארץ ישראל בהיקף הדרוש בשבילנו. אמנם, הדבר היה בשנת 1921, ואז היה בגדר הכרח. אומרים, שכיום אפשר לקנות אדמה במחיר זול במקצת. שמח אני לכך. קְנוּ אדמה, אדמה זולה או אדמה יקרה, קְנוּ אותה, קְנוּ אדמה. אך למען השם אל תחיו באשליות, כי זו השיטה להתישבות חקלאית. (קריאות-ביניים). השיטה להתישבות חקלאית היא אחרת. היא שיטה ממלכתית. היא שיטה ממלכתית. לפי מה שכתוב בשני המסמכים הסטאַטיסטיים על ארץ ישראל שניתנו לנו רשמית – המסמך הראשון הוא מטעם האדמיניסטרציה בארץ ישראל, הדין-וחשבון של הממשלה מראשית שנת 1921; המסמך השני הן הסברותיו והודעותיו של הלורד סטנהוֹפּ בבית- הלוֹרדים במאי של שנה זו. בין שני המספרים יש סתירות. אך דומני, שעובדה אחת ברורה: כי שלשה רבעים של הארץ הזאת, של אדמת ארץ ישראל, אינם מעוּבּדים, אינם מעוּבּדים לגמרי, ואין בהם תושבים כלל, וגם אזורים… (הציר בּלוּמנפלד: זוהי דעה דילטאַנטית שגורה!) ומן האדמה הזאת, אומר הלוֹרד סטנהוֹפּ, ראויים לעיבוד כבר עתה שני מיליונים וחצי מיליון דונם. על השאר נאמר באותו דין-וחשבון, כי עדיין קשה לומר, מה החלק באותם הקרקעות, שאפשר להכשירו לעיבוד על-ידי שיטות-טיוּב ושיטות-השקאה משוּפּרות. לפי חישובו של אטינגר אפשר אולי לומר, כי מחצית שלימה באדמת-הבוּר של ארץ ישראל ראויה לעיבוד. (קריאת-ביניים: היכן? ינקוב-נא את השטחים!) בין שזו מחצית, בין שזה פחות או יותר, עובדה היא, שיש בארץ ישראל שטחים גדולים שאינם מעובדים, אבל הם ראויים לעיבוד. כל האדמות הללו צריכות להוות רזרבה קרקעית, שתופקע על-ידי המדינה. (קריאות-ביניים, אי-שקט משמאל). ריפורמות קרקעיות ממין זה מוּצאוֹת עתה לפועל בערך ב-22 מארצות אירופה; ומוציאים אותן לפועל פּאַרלאַמנטים, שבדרך-כלל אינם סוֹציאַליסטיים ולא קוֹמוּניסטיים. ויש מבצעים ריפורמות קרקעיות מרחיקות לכת עוד יותר, כי בצ’כוסלובקיה, למשל, מפקיעים לא רק אחוזות שוממות וריקות, אלא דוקא משקי-אצילים מפותחים ותרבותיים, ואותם מחלקים לנחלות קטנות. דבר זה הולם את מצפונו המשפטי של העולם המוֹדרני, שאם מצד אחד ישנו רעב לקרקע ומצד שני יש אדמות-בור, הרי באים ויוצרים שיווי-משקל מתקבל על הדעת. וביחוד הולם הדבר את המשפט המוסלמי, הקוֹראַני. הרברט סמואל הזכיר בז’ניבה, בפני ועדת-המאַנדאַטים, חוק תורכי, שלפיו כל שטח-קרקע שאינו מעובד נהפך באופן אבטוֹמאַטי אחרי שלש שנות בּוּר לרכוש הממשלה, וסמואל אמר, כי לפי דעתו זהו חוק מצויין. לצערנו, לא השתמשו בארץ ישראל בחוק הזה אף פעם אחת. אך אנחנו שואלים: אם הכרח הוא זה – כי בדרך אחרת לא תתכן ההתישבות, בדרך המקח החפשי, – אם הדבר הולם את ההכרה המשפטית של העולם האירופי, ומצד שלישי הולם הוא גם את ההשקפות הדתיות של המזרח, – הרי אולי זו הדרך שיש לבקש בה את הפתרון היחיד שתאַפשר להניח את היסוד להתישבות החקלאית, שתהא מסוגלת לקלוט לא שלשים ולא שלש-מאות משפחות לשנה, אלא אחוז גדול וניכר מ-40.000 נפשות העולים, שצריכים להכנס לארץ מדי שנה בשנה.

וכאשר אתם מגיעים לשאלת הכספים ולשאלה הכספית של ההסתדרות הציונית, שוב אוכל להסתייע במר רוּפּין. מר רוּפּין אינו נחשב אצלנו כהוזה הזיות. והוא דיבר גם על מלווה בערבות חבר-הלאומים. יודעים אנחנו, כי גם ליד עריסתה של קרן היסוד דוּבּר על כך, אבל אז נתקלה התכנית בעובדה, שלא היו לנו בטחונות. ד"ר רוּפין מבקש בטחונות בדרך אשר מסופקני אם אנשי-עסק יכירו אימתי בתוצאותיה בתור בטחון. (קריאות-ביניים: “שיפסיק לדבּר!” “שטויות!”) הכנסותיהן (קריאות: “די!”) של קרן היסוד ושל הקרן הקיימת, שאנו רואים אותן כעניין רציני בהחלט, נראות לצערנו בעיני העולם החיצוני, ביחוד בעיני הסוחרים, בעיני הקרויים אנשי “בּיזנס”, מעולם-הכספים הגדול, ודאי רק כקרן של צדקה, ומטיל אני ספק בדבר, אם יראו בהן אימתי ואי-שם בטחונות. אבל יש בטחונות למלווה, וזוהי הרזרבה הקרקעית בארץ ישראל. זוהי השיטה של קליפוֹרניה. שם נותנים הלוואות על שטח-אדמה שלא עוּבּד עדיין, שרק בכספי מלווה זה צריכים להכשירו לעיבוד, – למען יבואו אליו מתישבים ומהכנסותיהם ישלמו את הדיבידנדה ואת פרעון הקרן. רק בדרך זו, דומני, יתכן המלווה. בלעדי הרזרבה הקרקעית לא יהא לכם מלווה; ולפיכך סבורים אנחנו, כי הבעיה הארצישראלית כולה יש לראותה מנקודת-מבט פוליטית זו. האמינו לנו: מבינים אנו ומוקירים אנו את הלך-הרוחות בשעה זו. האומר: “למען השם הניחו לנו לשכוח למשך כמה שנים את הפוליטיקה!” (קריאות-ביניים). מבינים אנו את הדבר; כי באמת כל אדם, שמכבר התעייף מפעולתו בציונות, ביהדות, קשה לו לחשוב תמיד על גורמים פוליטיים, בשעה שלפניו פּרוּשׂה התמונה הנפלאה של בני-אדם השקועים בעבודה קשה ומסורה. הרי זה נהדר, הרי זה יפה, הרי זה טהור, הרי זה רק הולם לחלוטין את הסדר ואת ההגיון. הרי זה כה ברור וכה נפלא, שיכול אני רק להצטער, כי הענין כולו (קריאות-ביניים) אינו אלא אשליה, כי לא תתכן התישבות בלי תנאים פוליטיים מוקדמים. שהרי יש הבדל בין פוליטיקה התישבותית לבין התישבות. פוליטיקה התישבותית פירושה יצירת תבניות-לדוגמה, יצירת הוכחות מוחשיות, שתשכנענה את העולם, כי מסוגלים אנו לבנות ולעבוד. (קריאות-ביניים סוערות). תבנית של מגדל-אֵיפל אפשר לעשות בשתי ידים ובפטיש, אבל התישבות, כלומר יצירה של מדינה חדשה על-ידי הגירת-אוכלוסים, שתחולל תמורה בכל המבנה ובכל הנוף של הארץ, פעולה ממלכתית זו אפשר לעשות רק באמצעים ממלכתיים. את מגדל-אֵיפל עצמו אי-אפשר לבנות בפטיש וביד. שהרי ההבדל איננו רק כּמוּתי, זהו הבדל אֵיכוּתי. כל השיטה היא פוליטית. מבינים אנו, כמו-כן, שבמפעל ההתישבות הממלכתית מהווה הכלכלה 99 למאה, והפוליטיקה רק אחד למאה. אך, בניגוד להגיון, מהווה דוקא אחוז אחד זה את התנאי המוקדם להתישבות.

זמני עבר, מבקש אני את אדוני הנשיא לשאול את הקונגרס, אם ירשני עתה להמשיך בדברי. (תשואות סוערות מצד אחד, התנגדות מצד שני).

היושב-ראש, סגן- הנשיא מאיר ברלין:

אבקש להצביע על ההצעה.

(ההצבעה נערכת תוך המולה רבה בקונגרס, ותוצאתה – קבלת ההצעה. התוצאה גורמת שוב להפגנות סוערות).

חבר הועה"פ קוּרט בלומנפלד:

הריני מוחה נגד ההצבעה. מציע אני להביע אי-אמון ליושב-ראש. יש להראות את כרטיסי-הציר.

הנשיא נחום סוקולוב:

מבקש אני את הקונגרס להרגע. הקונגרס לא בא כדי לשמוע דברים שהכל מסכימים להם; הקונגרס מחוייב גם לשמוע בשקט דברים, שאין מסכימים להם. (תשואות).

ד"ר ארלוזורוב, חבר הועה"פ:

אדוני הנשיא, מבקש אני את רשות-הדיבור!

היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:

היא תנתן לאדוני, אך תחילה צריך לקום שקט.

ד"ר ארלוזורוב:

חברים… (שאר דברי הנואם נבלעים ברעש הכללי).

הציר ר. ליכטהיים:

אם לא תהיו שקטים, לא יקשיב עוד הקונגרס לדבריכם. (הרעש נמשך).

הנשיא נחום סוקולוב (תופס את מקום היושב-ראש):

קונגרס נכבד! לפעמים יקשה על כל אחד מאתנו לדכּא את הבעת רגשותיו, אך יש להתאזר כוח ולעשות כן. הגענו לשאלות רציניות מאד, ולנאומו של ידידנו ז’בוטינסקי ציפּו בקוצר-רוח (קריאות-ביניים, רעש). רבותי – מר מרמינסקי, יקשיב-נא לדברי, אל-נא יתווכח, הרי אמרתי רק את האמת, כי ציפו במתיחות להרצאתו של מר ז’בוטינסקי. אני עצמי חכיתי לה במתיחות (קריאות-ביניים), ורוצה אני לשמוע את דבריו (קריאות-ביניים). רבותי! ברגע זה מוטל על כף-המאזניים כבודו של הקונגרס (קריאות-ביניים: גם היושב-ראש חייב לדקדק בו), והרי זה עניין כללי לכל הנוכחים, לכל המפלגות. אין זו שאלה מפלגתית. על כבוד הקונגרס מחוייב לשמור כל אדם המשתתף בו. כבוד הקונגרס דורש שהדיונים יתנהלו לפי הסדר, והם התנהלו לפי הסדר (קריאות-ביניים). רבותי! הנואם מבקש, שיאריכו את הזמן לנאומו. הקונגרס נשאל, ויש מטילים ספק בתוצאות ההצבעה; אנו נחזור על ההצבעה, ודוקא בשקט גמור. אך מבקש אני אתכם, שלא לדרוש ויכוח לסדר-היום. מבקש אני גם את סניגוריו של ז’בוטינסקי, שלא יתרגשו. (קריאות-ביניים). רוצים אנו על-ידי ההצבעה להביע את רצונו של הקונגרס. אין זה ענין של אמונכם או של רעיונות, אלא ענין פוֹרמאַלי בלבד. מר ז’בוטינסקי עצמו הציע את ההצעה – –

הציר ז’בוטינסקי:

כן.

היושב-ראש, הנשיא סוקולוב:

– את ההצעה, להקצות לנואם עוד חצי שעה לסיום הרצאתו. מי בעד זה – ירים את ידו!

ד"ר ארלוזורוב:

אני מבקש את רשות-הדיבור להצבעה. (התנגדות, קריאות: בשעת הצבעה אין נותנים את רשות-הדיבור!) זה מעשה-אונס! ביקשתי את רשות-הדיבור להצבעה.

היושב-ראש, הנשיא סוקולוב:

מבקש אני שיצביעו רק הצירים! קונגרס נכבד, מי נגד? (אחרי הפסקה:) מיעוט. (תשואות סוערות באולם ועל היציע, קריאות-ביניים נרגשות, המולה ממושכת).

ד"ר ארלוזורוב (מסתער על דוכן הנשיאות):

לא היתה לכם הזכות למנוע ממני את רשות-הדיבור להצבעה! (רעש גדול, קריאה: "שתופיע הפרימאַדוֹנה בתיאטרון, לא כאן! " קריאות-ביניים נרגשות, המולה ממושכת)

היושב-ראש, סגן-הנשיא, מאיר ברלין (חזר לשבת בראש הישיבה):

סדרנים, השליטו שקט! רשות-הדיבור למר ז’בוטינסקי.

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

סבורים אנו איפוא, כי ההתישבות בקנה-מידה ציוני מותנית בכמה תנאים פוליטיים מוקדמים, כלומר בשורה של ריפורמות מרחיקות לכת בעניני קרקע, מכסי-מגן וחוקי מסים, וכן במלווה לאומי, שגם אותו אין להשיג אלא בדרך פוליטית, כלומר על-ידי הרזרבה הקרקעית. (קריאות-ביניים).

אך סבורים אנחנו, כי אף אם אַחד הקונגרסים יקבל את כל התביעות הללו, וכל עם ישראל יסכים להן, גם אז קשה יהיה להגשימן בדרך המקובלת עד כה, בשעה שהממשלה, בשעה שהאדמיניסטרציה בארץ ישראל חדורה במידה כזאת רוח בלתי-ידידותית, כפי שהדבר תוֹאַר כאן היום. ובעם ישראל ניכר כבר מזמן הלך-רוחות של אי-רצון כלפי הפּסיכוֹלוֹגיה של חוג-פקידים מסויים בארץ ישראל. טבעי הדבר ומובן מאליו, כי אין זה הולם לא את רוחו של המאַנדאַט ולא את כתבו ולא את חובתה של מעצמת-המאַנדאַט למנוֹת למשרות גבוהות פקידים רבּי-השפעה, שאינם מידידיה של הצהרת בלפור. רואים אנו אנשים כריצ’מוֹנד וכפילבּי, שאחרי עזבם את ארץ ישראל פתחו באנגליה בהסתה. אך אין אנו יודעים, כמה אנשים בעלי השקפות כהשקפותיהם עוד נותרו בארץ ישראל, ותושבי הארץ בעצמם סבורים, כי יש עוד רבים כמותם. לכן הכרחי לנו לבקש דרך למלחמה בנגע זה. אין טעם לערוך מחאות נגד מר פלוני או מר אלמוני, אם אנו מכירים בזכותה הבלתי-מוגבלת של הממשלה למנוֹת את פקידיה; אזי מעורר הדבר רק רוגז, אם לאחר מעשה אנו מוחים נגד פלוני או אלמוני. אם רוצים אנו למחות נגד מצב זה, הרי עלינו לבקש דרך משפטית והצעה משפטית שעליה נוכל לבסס תביעה מסויימת ודרישה מסויימת. והדרישה יכולה להיות רק זו: כי בשעת מינוּים של פקידים, התופסים בארץ ישראל משרות רבות-השפעה, וביחוד בשעת מינויו של הנציב העליון, גדוֹל-הפקידים בארץ, צריכה מעצמת-המאַנדאַט הבריטית להוועץ תחילה בסוכנות היהודית. ופרשת פּלוּמר, הזעם שנתעורר בשל כך בעם ישראל, הרי להסבירו נוכל לא בכך, שאֵי-שם מתנגד מישהו לאישיותו של פּלוּמר, אלא בצורת המינוי, באותה אי-ההתייעצות בסוכנות היהודית. אם הסוכנות היהודית תובעת לעצמה את הזכות, שימלכו בה בכל ענין קטן של ארץ ישראל המתקדמת, הרי יש לה, בשעה שהמדובר בשאלת השאלות, בשאלה, מי בכלל יקבע את כיוון הפעולה במשך חמש השנים הבאות, בשאלת השאלות הזאת ודאי יש לה לסוכנות היהודית הזכות והרשות להביע את דעתה.

וכן אין טעם לתבוע ריפורמות, ולא רק אותן ריפורמות, שעליהן דיברתי כאן, אלא גם אותה ריפורמה, שאתם, רבותי, מציינים אותה כפשוטה, אך לי נדמה, שהיא הקשה ביותר, הרי זה חופש העליה, מסירת הפיקוח על העליה לידי ההסתדרות הציונית – שהרי אם המיישב אחראי לגורלו של החומר האנושי, מן הראוי שיהא אחראי גם לבחירתו של חומר אנושי זה – אך גם ריפורמה עליונה זו, שקשה ביותר להשיגה, גם אותה אין טעם לתבוע ולהשתמש בה, בשעה שהממשלה הבריטית רוצה ליצור בארץ מוסדות העתידים ומוכרחים למלא רק תפקידים של אוֹבּסטרוּקציה לגבי מפעל-הבנין הציוני. מדבר אני על מה שקרוי “המועצה המחוקקת”: תכנית זו תעמוד מחר על סדר-היום. פּלוּמר יציע אותה, והערבים יקבלוה, והיא תקום ותהיה, אם בינתיים לא יפעלו השפעות, לחץ כלשהו, נימוקים כלשהם, נגד תכנית זאת. כידוע לכם, מורכבת התכנית מגוף מחוקק בארץ ישראל, בעל זכויות מאד מרחיקות-לכת, שיהא מורכב מאחד-עשר פקידים, מעשרה ערבים נבחרים ומשני יהודים נבחרים. זוהי בימה חדשה לתעמולה אנטי-ציונית; אין זה עוד הועד-הפועל הערבי, שאפשר לומר עליו כי מייצג הוא רק חלק מן האוכלוסים, אלא זה גוף מוכּר באורח משפטי, שיהא מייצג את האוכלוסים כולם. כלום יהא זה מן הצדק ולפי כוונת המאַנדאַט להרוס את ההשפעה על התפתחות התחיקה בארץ ישראל שהיהודי רשאי לתבוע לעצמו? אם כן, יש להביא בחשבון, שבשנת תרפ"ו נמצאים בארץ ישראל כך-וכך יהודים, ולפי זה ייקבע מספר נציגיהם במועצה המחוקקת. כלום אין זו כוונת המאַנדאַט לומר, כי חבר-הלאומים הכיר, שארץ ישראל צריכה ליהפך לבית הלאומי של היהודים? כלום מהווה ארץ ישראל כיום את האינטרס של צד אחד, של שותף אחד? השותף האחד הם אוכלוסי ארץ ישראל, השותף האחר היא האומה המיישבת. לשני השותפים יש יעוד בארץ. שני השותפים נושאים באחריות. שני השותפים קשרו את חייהם הלאומיים עם ארץ זאת, ואולי השותף היהודי במידה רבה עוד יותר מן השותף האחר. ולכן, כלום יהא זה נכון ליצור בארץ ישראל חיקוי של פּאַרלאַמנטריזם? השותף האחד, האומה המיישבת, המרבה כל-כך להכניס לארץ, הגדלה מדי שנה בשנה, המוכרחה לגדול – גם היא צריכה למלא את תפקידה בתחיקה, ללא כל קשר אל מספר בניה היושבים בארץ כיום. וסבורים אנו, כי שומה על התנועה הציונית למחות נגד סכנה זאת. ואכן, סכנה היא זו, אפילו לפי דעתו של הרברט סמואל. הוא הודה בכך בפני ועדת המאַנדאַטים. הרי אי-אפשר – כך אמר, – לייסד בארץ ישראל פּאַרלאַמנט ולדרוש שיכריע בעניני מדיניות כללית ובעניני עליה, כי הערבים מתנגדים עדיין כיום לעלית היהודים ולהצהרת בלפור. ואם נשקפת סכנה, הרי מחובתנו להתגונן בפניה בעוד מועד.

אינני מכחיש, מצטער אני על כך מתוך דאגה רבה, שאנו עצמנו עשינו דבר, אשר החליש את עמדתנו בנקודה חשובה זו. שהרי הצהרנו באורח הרשמי ביותר קבל העולם כולו, כי כבר שורר שלום בארץ. “שלום שלום ואין שלום!” יבוא יום כשהעולם הערבי יתפייס עמנו, אבל כיום אין זה אלא חלום, ואסור לנו להסתיר את האמת מעיני העולם.

וכך מגיע אני אל השאלה, המעוררת בלבנו חרדה רבה יותר מן הכל. השלום איננו עדיין. ואולי יבינו את הדבר דוקא הצירים והאורחים של הקונגרס הי"ד, כי לא תמיד נוכל להסתפק בכך, שנאמר לתושבים: הרי בא אני הנה, לא בכדי לגרום לך נזק, הרי בא אני רק, בכדי להביא לך גם תועלת. ראה ראינו, שלא תמיד די לומר כך, אם ברצוננו להתבלט, ויהי אך לימים מספר. השלום איננו עדיין בארץ ישראל, ולכן עומדים אנו מלאֵי חרדה בפני שאלת הבטחון, בטחון פשוטו כמשמעו. בשעה שיש בארץ מאה ויותר ממאה מטרות להתקפה, מטרות שאפשר להתקיפן, בנוי המנגנון הרשמי של הממשלה האנגלית, המיועד להבטחת השקט, על מוסד שיש בו בארץ משום סכנה ממשית. ומצטער אני, כי אנשים רציניים, החייבים לראות בכל יהודי בארץ ישראל [משפט כפול שנמחק] אח, אחות, בת או בן, כי אנשים אלה קמים ומשתמשים בנימוק שאיננו נימוק כלל. הם אומרים: “הרי היו לנו בארץ ישראל שלש שנים של שקט”. נולדתי בארץ, שבה היו לנו שלש שנות שקט, חמש שנות שקט, היו עשרים שנות שקט, ורק אחר-כך באו הפּרעות. חיים אנו בארץ, שבה מתנהלת פעולת-חתירה, הסתה מכל הצדדים והתמרדויות במזרח כולו, ואתה, קונגרס נעלה, אינך אומר דבר, שיהא בו כדי להבטיח שקט של קיימא בארץ? (קריאות “בוז” סוערות, המולה, קריאת-ביניים של ד"ר ארלוזורוב: “הרי יש לך שם הפלדמרשל פּלוּמר, ולא סמואל! הרגע-נא איפוא סוף סוף!”).

היושב–ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:

גבירותי ורבותי, מבקש אני לשמור על השקט!

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

קונגרס נעלה! כי זהו המצב לאמיתו, כי האפשרות לנהל את הפעולה השקטה של שלש השנים האחרונות קיימת רק בתקופה ללא סיבוכים – זאת יכול להרגיש כל אדם באנגליה, כל אדם מחוץ לקונגרס זה וכל אדם בארץ ישראל. וביחוד בשעה שאנו מציגים את תביעותינו ההכרחיות, בראש וראשונה את התביעה לחופש העליה, ובשעה שהממשלה מבקשת למנוע אותנו מלעשות מעשה כלשהו, הרי היא באמת מגבירה את האפשרויות לסיבוכים. ככל אשר תרצה הממשלה, בודאי רוצה היא שיהיה שקט בארץ; הרי היא הנושאת באחריות לכך. והיא אומרת לנו: “אין אנו יכולים להגדיל את המנגנון הזה, אין אנו יכולים לעשות זאת, כי העם האנגלי אינו רוצה בכך. צריכים אתם איפוא להשלים עם הדבר; בתנאים אלה, בתנאים ללא הגנה – והרי זוהי אמת – לא נוכל לתת חופש לעליה היהודית”. לכן מציגים אנו לכל הציבור היהודי וגם לנוער היהודי את השאלה: מה נשיב על הדברים האלה, אם אפשר להשיב על כך תשובה חיובית? התשובה החיובית היחידה היא זאת: תובעים אנו ממעצמת המאַנדאַט אחריות. אין אנו דורשים ממנה קרבנות של כספים וגם לא קרבנות בנפש. מחובתה של אנגליה להבטיח את השקט בארץ ישראל. ואם אין לה לאנגליה אנשים, בכדי למלא את חובתה זו (קריאות-ביניים) במלואה, הרי זו חובתנו שלנו להמציא את האנשים. (תשואות, קריאות-ביניים מרובות).

שאלו כאן, וגם מחוץ לאולם זה שאלו לעתים קרובות: מניין תקחו את הכוח להכריח את הממשלה האנגלית? אינני יודע, משום מה רואים אותי בעולם היהודי כאויב לממשלה האנגלית, כמתנגד לממשלה האנגלית. אינני ידיד, אינני אויב, רק מסתכל הנני, שאולי רשאי לדבּר על עם זה מתוך ידיעה כלשהי. ובתור מסתכל, ולא “מעריץ” נלהב, מכחיש אני, שיכול אתה לשכנע את העם התרבותי של אנגליה, או את הממשלה האנגלית, רק כשיש לך כוח. דבר זה איננו נכון! (תשואות). אותה עמדה היתה להרצל, ואנו תומכים בה כיום. גם את הרצל היו שואלים: היכן כוחך? רוצה אתה להפוך את ארץ ישראל למדינת-יהודים, אך היכן סמכותך? מה יגיד לכך פלוני, ומה אלמוני? והרי זו היתה עמדתו של הרצל: “אינני יכול לומר לכם, כיצד אשכנע את פלוני ואת אלמוני, כי את הבריות אין משכנעים, כי מפלגות אין משכנעים. אך העולם איננו מפלגה. העולם הוא עולם של שופטים, והפּסיכוֹלוֹגיה שלו היא פסיכולוגיה של שופטים. את העולם אפשר לשכנע, אם נתבע ממנו דברים הגיוניים”. ועתה שואל אני אתכם: כלום דבר הגיוני הוא הדבר שאנו תובעים? תובעים אנו את האפשרות המלאה ליישב את זרם המהגרים היהודים – בלי שים לב לכוונותינו הלאומיות, לכוונותינו השוֹביניסטיות. תובעים אנו עליה חפשית. ותובעים אנו מסירה חפשית של קרקעות-הבור לאנשים המהלכים ללא קרקע מתחת לרגליהם. למען השם: כלום דבר זה לפי כבודנו הוא או לא? אם הדבר איננו לפי כבודנו, מוטב שנדחה אותו מאתנו; אז אין לנו רשות לעסוק בציונות, ברעיון הציוני. אך אם הוא לפי כבודנו, הרי זקוקים אנו להפגנות, זקוקים אנו לדבר שאנו מכנים אותו בשם אוֹפנסיבה פּוליטית, בכדי להחדיר את תביעותינו עד שתתקבלנה. אבל, אחת מן השתים: או שאפשר לשכנע את העולם, שיקבל את האמת, או לאו. אם לאו, הרי נרד שאולה, כי רוצים אנו בדבר שאינו אפשרי. אך אם כן, הבה ונעשה את הנסיון לשכנעוֹ; והרי הצעד הראשון לשכנוּע הוא ניסוח מצדנו: מה הם האמצעים שאנו תובעים אותם מן המדינה, למען נוכל ליישב את ארץ ישראל?

ודוקא בשעה זו, כשהגענו לשלב גבוה יותר, כשאנו זקוקים לכלים פוליטיים, בכדי להגיע למטרתנו – בשעה זו צפה אצלנו התכנית להשחית את הכלי הפוליטי היחידי, שנתן לנו המאַנדאַט, להשחית את הסוכנות היהודית, לסתום את הצינור המוביל אל מעצמת-המאַנדאַט². הכלי היחידי! במאַנדאַט כתוב, כי רצונו של עם ישראל יכול לבוא בדברים עם מעצמת-המאַנדאַט אך ורק באמצעות הסוכנות היהודית. אל-נא תחיו באשליה, כי הסוכנות היהודית צריכה לציית לנו. אנו נחליט החלטות, או יותר נכון: אנו לא נחליט מאומה ולא נוציא מאומה לפועל, כי אָזנה של מעצמת-המאַנדאַט תהא נטויה לשמוע את דברי הסוכנות היהודית, ורק באפיק זה, רק בצינור זה, יגיע קולו של עם ישראל אל כּס-התקיפים; ורק באותה צורה, שבה תעביר אותו המסננת, ורק דרך המסננת הזאת בלבד. יש רעיון נעלה במחשבה זו של הסוכנות היהודית, יש בה רעיון קדוש, וכבר היום הייתי מקדמו בברכה, אילו נמצא רוב מתקבל-על-הדעת שיתאחד על בסיס הפשרה הזאת. בסיסו הכּספּי של הבנין איננו שייך לנו, לציונים, – זה נכון. את הקרבנות החמריים לבנין מביאים ציונים ולא-ציונים. ומי שמשלם את המסים רשאי גם להשתתף בהחלטות. מדוע לא נקים איפוא מערכת של שני בתים: בּית תחתון ציוני, בית-נבחרים, וסינאַט לא-ציוני, ושניהם יפעלו יחדיו בשאלות התקציב, בשאלות כלכליות טהורות של בנין הארץ. אכן, זה יהיה המקום, שבו נוכל להוסיף להתפתח. אבל הרעיון הפוליטי של הציונות הריהו מצוי אצלנו ולא אצלם, והם גם אינם תובעים אותו לעצמם, לכן צריך הוא להשאר בידינו. גם אם נהיה אוֹפּטימיים לגבי המצב הפוליטי, גם אם אומרים אתם, כי המצב הקיים הוא טוב, וכי אין לנו צורך בתמורות פוליטיות – מי יוכל כיום לדעת, אם בהמשך התפתחותה של הציונות לא יבוא יום כשיתרחש משבר, כאשר נזדקק לכּלי הפּוֹליטי, וכל הקונגרס כולו יחליט פה-אחד, בדם ובדמעות, החלטה פּוֹליטית גדולה; והרי אז נזדקק לכך, שהכּלי הפוליטי יימצא בידינו, ללא אוֹבּסטרוּקציה, ללא מסננת, למען נוכל לפחות להסביר לממשלה את רצונו הברור של עם ישראל. בודאי תגידו: ראובן, שמעון – הרי הם אנשים ישרים, מתונים. כן, יודע אני, כי ברגעים מסויימים מופיעים גם המתונים; יש רגעים כאלה. ודוקא בהתחלה, כאשר שני הצדדים מתלהבים זה מזה, יימצאו חוגים שישלחו לנו את הישרים שבנציגיהם. אך כלום בונים אנו את הדבר רק לשנים מספר? ואם יבוא משבּר, – שואל אני אתכם, ליפּסקי, ושואל אני גם אותך, וייצמאַן, – היכן יהיה אז הישר, המתון, בבוא שעת-משבר? כאשר נתקבלו בפאַרלאַמנט באמריקה, בשנת 1922, החלטות לטובת הציונות, אז ישבו המתונים בבתיהם, הם ישבו ושתקו, ועל הזירה הופיע דוקא המנהיג הקיצוני, קבּרניטה הרוחני של תנועת-הריפורמה, והוא פעל נגדנו. כאשר האנגלים – בהסכמת אֵלה, שכיום אנו מכנים אותם בשם מנהיגינו – יצרו גדוד עברי, למען יישלח לארץ ישראל, אז קמו לא המתונים בין היהודים הלא-ציוניים, אלא המנהיגים האמיתיים, והם הלכו אל הממשלה ואמרו: “גדוד עברי זה – שילחו את האנשים לעזאזל, לפלאַנדריה, לאיטליה, לסאַלוֹניקי, רק לא לארץ ישראל!” וזכּרון עגום בשבילי: אחרי הפּרעות בירושלים, אחרי פסק-הדין הבּרבּרי של בית-הדין הצבאי, עלה הזעם בעם היהודי כולו, והעם כולו דרש פה-אחד ערעור של פסק-הדין. וגם אז הופיעו לא המתונים, אלא הקיצונים שבין האנגלו-יהודים, והם אמרו: “אל תעיזו, יהודים, למוטט את הפּרסטיז’ה של האומה האנגלית ושל האדמיניסטרציה האנגלית!” זוהי הפּסיכוֹלוֹגיה של אנשים אלה, אשר תתגלה בשעה של משבר. וכל ביקורת אשר נמתח, וכל תביעת ריפורמה אשר ננסח עלולה להתקל בביקרתם של אנשים אלה, כאילו נשקפת מהן סכנה לפּרסטיז’ה האנגלית. ואתם משתעשעים במשחק של תנועה, אתם משתעשעים באשליה של “פּרוֹביזוריוּם”. אין פּרוביזוֹריוּם! לאחר שתווצר פעם אחדות חגיגית, לאחר שתודיעו למדיניוּת הלא-יהודית ולרחוב היהודי: מעתה עובדים כל היהודים יחדיו – הרי אז נהיה אנו הראשונים שלא נרשה לשום אדם להרוס את האחדות הזאת! אבל אין זו שאלה של רוב ומיעוט, שאלת הפּרוֹביזוֹריוּם, זוהי שאלה אחרת לגמרי. אחדותם של היהודים בבנין הממשי כבר בּשלה די צרכה. אחדותם בחזון לא בשלה עדיין. ואז באה האשליה, כי מתוך מגע אתנו יהפכו האנשים האלה את עורם ו"יתגיירו". אפשר “לגייר” יחידים, אנשים, אבל מפלגות אין “מגיירים”. יק"א עובדת בארץ כבר 25 שנה, והיא עובדת מצויין, והרי אנשים אלה עמדו במגע ובאו בדברים לא רק עם המנהיגים, אלא עם הפועלים, עם האיכּרים, עם החלוצים. שאלו-נא היום את הקפיטן פראַנק: “שמא נהפכת לציוני?” – הוא ימלא פיו צחוק. והרי הוא עושה את כל מפעל-ההתישבות של יק"א, ובכל-זאת סבור הוא, כי הציונות היא עניין מטורף לחלוטין. הוא הדין לגבי ה"הילפספעריין". הם עשו בארץ ישראל עבודה מצויינת. (קריאות-ביניים: זה אינו נכון).

היושב-ראש, סגן-הנשיא מאיר ברלין:

נותרו לאדוני רק עוד שתי דקות. (קריאות-לעג משמאל: “אנו מציעים עוד שעה”. צחוק, המולה).

הציר ז’בוטינסקי (ממשיך):

גבירותי ורבותי, הריני מגיע לסוף (המולה), הריני מגיע לסוף. לאחר מה ששמעתם כאן, צריכים אתם להודות, כי אין אנו מתנצחים עם אישים. יש מאחורינו הכשרה פוליטית של חמישים שנה: אחד-העם, הרצל, אשר יצר לנו את בית-הספר הגדול לפוליטיקה, את הקונגרס.

ועומד אני כאן בקאַנוֹסה. לפני ארבע שנים הייתי סבור, כי, כמו מהגרים מסויימים, כן אוכל גם אני לעזוב את מולדתי, וכי מחוץ-לארץ אֵטיב אולי להלחם בעבורה. כבעל-תשובה עומד אני לפניכם. יהיה הקונגרס הזה נגדי או יהיה בעדי – אין זה חשוב, עמכם יש לי לשון משותפת, אך עמהם לא אוכל לדבּר. הקונגרס הוא גוף ריבּוֹני, לכן עומד אני כאן. אל-נא תגרשו פּאַטריוֹטים מן התנועה הציונית! ולפני קונגרס שאינו-ריבּוֹני לא ייפגשו אולי הרבה אנשים, שעכשיו הם רואים כאן איש את רעהו. (תשואות סוערות, קריאות מרובות, המולה ממושכת).

הרצאות בועידה העולמית הראשונה לברית הציונים-הרביזיוניסטים, פּאַריס, אפריל 1925

באפּריל 1925 התכנסה בפּאַריס הועידה העולמית הראשונה של התנועה החדשה, אשר החלה להתלכּד מסביב לז’בוטינסקי עם הסכמתו לשוב להסתדרות הציונית בתורת ראש האוֹפּוֹזיציה.

בועידה זו, שעיקר תפקידה היה ניסוח הפּרוֹגראַמה העקרונית לתנועה החדשה, הרצה ז’בוטינסקי שתי הרצאות. האחת – “תביעותינו הפּוֹליטיות”, והשנית – “הלגיון”.

האוֹפנסיבה הפוליטית

הנסיונות “לפרש עד אפס” את המלה “בית לאומי” סיבתם נעוצה במקצת בעובדה, שלמלה זו אין תוכן משפטי מסויים. היא נכנסה להצהרת-בלפור ביזמת הציונים, כתרגום המלה “היימשטעטע” ¹של תכנית בּאַזל. אך הקונגרס הראשון השתמש בנוסח זה רק בתור כינוי למושג “מדינה עברית”. לכן “בית לאומי” פירושו “מדינה עברית”. כך הבנוּ אנחנו את המלה הזאת; כך הבינוה גם האנגלים. כבר בשנת 1916, באגרת לסאַזוֹנוֹב ², אמר גריי ³, כי “יש לקבוע מראש, שיתירו ליהודים – לאחר שמתישביהם יגברו ויוכלו להתחרות בערבים, – שיטלו לידיהם את הנהלת הענינים הפנימיים של האיזור הזה”. וגם המאַנדאַט מדבר על “הקמתו מחדש” של הבית הלאומי: “להקים מחדש” אפשר רק דבר, שכבר היה קיים בעבר, ובעבר היתה קיימת מדינה. לפיכך יש לקבוע, של"בית לאומי" שבתכנית באזל, שבהצהרת בלפור ושבמאַנדאַט אין מובן אלא זה: מדינה עברית. אמנם, המושג tat é, state מושג גמיש הוא; הוא הולם גם את צרפת וגם את קנטוקי; ואף-על-פי-כן יש בו מינימום של תוכן הכרחי, שאיננו מצוי ב"בית לאומי". בעינינו “מדינה עברית” פירושה: תחילה – רוב עברי, אחרי-כן – אבטוֹנוֹמיה.

ועוד: הגיעה השעה להעמיד בגלוי את שאלת עבר-הירדן. אין צורך לדבּר על חשיבותו בשביל ההתישבות. על-פי המאַנדאַט הריהו חלק מארץ ישראל; אך הסעיף כ"ה מרשה לממשלה שלא להגשים בעבר-הירדן סעיפים מסויימים של המאַנדאַט; ובשנת 1922 קיבל חבר-הלאומים על סמך הסעיף כ"ה החלטה, שלפיה לא יחולו הסעיפים ה"ציוניים" שבמאַנדאַט על עבר-הירדן. את ההחלטה הזאת יש לבטל. אך יש להעיר, שגם עתה, אין להפריע את היהודים – לפי הסעיף ט"ו (שלא בוטל, גם לגבי עבר-הירדן) – מלהתישב ממזרח לירדן ומליהנות שם מאבטוֹנוֹמיה תרבותית.

מתוך ההרצאות והויכוחים על העליה, על הריפורמה הקרקעית, על הריפורמה בעניני מסים ומכס, ועל המלווה, כבר התברר במידה מספקת עיקר תכנן של תביעותינו הפוליטיות. ברצוני רק להוסיף, בשאלת המלווה, שכאן תתכן בהחלט מזיגה בריאה של העיקרון העסקי עם התלהבות לאומית, אותה ההתלהבות המונית, הנותנת סכומים עצומים לקרן היסוד ולקרן הקיימת, וגם אותה התחלה של התלהבות אצל “גבירים”, שאת קיומה אין אנו מכחישים – כל אלה עוד תגברנה, אם במקום נדבות יבקשו מהם לחתום על אגרות-חוב בערבות. לכן מאמין אני אמונה שלימה בהצלחת המלווה גם בריבית צנועה ביותר.

אבל לביצוע הריפורמות יש צורך באדמיניסטרציה ידידותית. פקידים אנטי-ציוניים בארץ ישראל המאַנדאַטורית – הרי זה אַבּסוּרד, הרי זו הפרה גלויה של הסכם. כאן לא ייתכנו אלא אנשים המתייחסים באהדה לעקרון המאַנדאַט, וָלא תהא זו מעילה באמון גם מצד הממשלה, גם מצד הפקידים עצמם. בכלל, יש צורך להקים באנגליה הכשרה מיוחדת בשביל ה"סיוויל סרוויס" ⁴של ארץ ישראל, כפי שהוא קיים בשביל השירוּת בהודו. אך העיקר הוא, שהנציב יהיה אדם המסור לתפקידו. היחידה שתוכל לשפוט על מסירות זו היא ההנהלה הציונית. מכאן נובעת הדרישה, שהנציב יתמנה מתוך הסכם עם האֶכּסקוּטיבה. רבים יראו כיום תביעה כקיצונית מדי; אבל בשנת 1921 הסכים לה מדינאי מתון כחיים וייצמאַן, וזה היה היסוד להסכם שחתם עמי. – בשעת ביצוען של הריפורמות יהא, כמובן, צורך בשמירה מוגברת על הסדר; אך על כך נעמוד בהרצאה אחרת.

בזה מיצינו את החלק החיובי של הפּרוֹגראַמה. אך יש גם חלק שלילי – המלחמה בפירושים המצמצמים של “הבית הלאומי” ובתכניות להקים פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי. את המסמכים המכילים “הסברה” למטרות הציונות יש לטאטא אחת ולתמיד. ביחוד – את “הספר הלבן” משנת 1922. הסכמת הציונים נסחטה אז באיומים, וזה בלבד דיוֹ כדי לכפור במסמך זה. אך העיקר הוא: הממשלה הוציאה את הספר הלבן רק בכדי להשלים את הערבים עם הצהרת בלפור. מטרה זו לא הושגה, לכן אין עוד מקום למסמך.

“מועצה מחוקקת” בעלת 10 ערבים ו-2 יהודים, גם אם יצורפו אליה לשם איזון 11 פקידי ממשלה, אינה באה, כמובן, בחשבון. סמואל הודה בז’ניבה, כי הקמת פּאַרלאַמנט בעל רוב ערבי מכריע עשויה לרצוח את המאַנדאַט. אבל גם תכנית זו תרצח את המאַנדאַט. מעתה תושמענה המחאות נגד העליה לא עוד מפי הועד הפועל הערבי, שאיננו רשמי, אלא מפי כל נציגותם הנבחרת של הערבים. אין להסיק מכאן, כי אנו מתנגדים למוסדות נבחרים. אך הנציגות צריכה להיות פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לא להרכב האוכלוסים היום, ההולך ומשתנה משנה לשנה, אלא ליחס בין שני הגורמים, המהווים מעתה, על פי המאַנדאַט, את הבעלים על ארץ-ישראל: האחד – עם ישראל כולו, כלומר מיליונים, והאחד – האוכלוסים הקיימים בארץ, כלומר 800.000 נפש. פחות מכולם רשאים לחלוק על השקפה זו האנגלים. ב"מושבות-הכתר" שלהם יש פּאַרלאַמנטים, שבהם מהווים הפקידים את הרוב; והם טוענים (ובצדק), כי דבר זה הוא לפי מידת היושר – אם-כי אין שם שום ישוב אנגלי – באשר אנגליה נושאת על שכמה “את היעוד ואת האחריות”. יעוד עצום ואחריות עצומה הטיל המאַנדאַט גם על עם ישראל; ההקבלה ל"מושבות-הכתר" היא איפוא שלימה, ויש בה אף משום יתרון לזכותנו, שהרי אנו מיישבים את ארץ ישראל בפועל. אינני דורש כמובן, כי הרוב שלנו יהיה דווקא 15 נגד 1; אין זה ענין לדקדוקי חשבון; אך אין מקום לדיבורים על מיעוט יהודי בפּאַרלאַמנט. הדימוֹקראַַטיוּת אינה מתבטאת במניין הנפשות שבעין; העיקרון הדימוֹקראַטי דורש, שתנתן זכות הדעה לכל הנושאים ב"יעוד ואחריות".

זוהי איפוא מסקנתנו הכללית: אין להפריד בין הציונות לבין האוֹפנסיבה הפוליטית. לפי דעתי צריכה היא ללבוש צורה של “צ’אַרטיזם” – פטיציה עממית יהודית, אשר לפני עריכתה יש להכשיר את דעת-הקהל העולמית ואת הממשלות, אפילו את הממשלות ה"אויבות". כאן צודקים בהחלט נ. הוֹפמאַן וטריווּש: בקרב הממשלות המוציאות חוקים המזיקים ליהודים יש אֶלמנטים המסוגלים לתמוך, מתוך האינטרסים שלהם, בפתרון קוֹנסטרוּקטיבי של השאלה היהודית. ולכן מציגים אנו בפני ההסתדרות הציונית את תביעת האוֹפנסיבה הפוליטית. היא אינה דבר שבאָפנה, האָפנה של היום היא “כלכלה טהורה”. זוהי טעות נפוצה מאד. ראשוני המתישבים האנגלים באמריקה גם הם חשבו, כי אפשר לעסוק בהתישבות ללא קשר לשאלת השלטון – כך חשבו עד לקאַטאַסטרוֹפה הראשונה, כלומר עד ל"קרקֶפֶל" ⁵הראשון. וגם חובבי-ציון חשבו כך – עד לקאַטאַסטרוֹפה, כלומר עד לאיסור שהוטל על העליה בשנת 1890. והפועלים של זוּבּאַטוֹב – שהיו בעצם אנשים ישרים – האמינו, כי תתכן כלכלה ללא פוליטיקה – עד לקאַטאַסטרוֹפה של ה-9 ביאַנוּאַר 1905 ⁶.

הלגיון

ככל אשר תהיינה תקוותינו לשלום עם הערבים, דבר אחד ברור גם לאוֹפּטימיסטים: קיימת אפשרות, שתפרוצנה מהומות בארץ ישראל. חיל-המצב הבריטי הקיים – 1.500 איש – בלי ספק אינו מספיק להבטחת הסדר. והוא יהיה עוד יותר בלתי-מספיק, אם העליה תלך ותגדל, ביחוד אם תוצאנה לפועל הריפורמות שאנו תובעים, אשר בהכרח תעוררנה התנגדות מצד הערבים. מכאן – חובת המעצמה המאַנדאַטורית להגביר את חיל-המצב עד כדי מידת ההכרח במלואו. אך כאן נתקלים אנחנו באי-רצונה המפורש של דעת-הקהל הבריטית להעמיס על עצמה מעמסה זו, אם מבחינת הכספים ואם מבחינת החומר האנושי. לפיכך תהא זו חובתו של עם ישראל להעמיד לרשותה של אנגליה הן את האנשים לחטיבה החדשה והן – במידת היכולת – את האמצעים הכספיים. (בשנת 1921 חישבה ההנהלה הציונית את הסכומים האלה ומצאה שהם מהווים 40 אלף לי"ש לבּאַטאַליוֹן). החטיבה העברית צריכה להוות חלק של חיל-המצב הבריטי, על אותם היסודות ככל גדוד בריטי אחר – אבל חלק קבוע.

יש לבדוק מחדש את הרכב הז’נדאַרמריה והמשטרה המקומית: יש לקבל לתוכן רק אותם היסודות, שאין כל ספק ביחסם הנאמן לגבי המאַנדאַט וברצונם לקיים את הסדר.

על הנוער העברי בארץ ישראל ובגולה שׂוּמה לקבל הכשרה שיטתית בתפקידי בטחון.

[הויכוחים על הרצאה זו התנהלו בדלתיים סגורות.]

פטרבורג, נובמבר 1905

הסבר קצר לתולדותיה ולמהותה של “הברית להשׂגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה” ניתן על-ידי ז’בוטינסקי ב"סיפּור-ימי" (עיין “אבטוֹבּיוגרפיה”, עמודים 64–63);

“בראשונה ניסינו לזרוע את הרעיון הזה, רעיון המלחמה בעד זכויות-לאום ליהודי רוסיה, בקרקע יהודי-כללי. מראשית שנת 1905 התחלנו בפטרבורג לארגן חוגים בלתי-מפלגתיים: ערכנו אסיפת רופאים, עורכי-דין, אסיפת סוחרים, בעלי-מלאכה וכדומה, ולכולן הצענו את הסיסמה: “שלימות-זכויות אזרחית ולאומית”. (המלה “שלימות” במקום “שויון” הרגיל נחשבה לחידוש נועז מאד). לבסוף קראנו לישיבת צירים שנבחרו מכל אחד מהחוגים הללו ושם נתקבלה איזו תכנית שאינני זוכר את פרטיה. המרכז המניע לכל התנועה הזאת היה במערכת עתוננו [”יברייסקאַיה ז’יזן", שנקרא אחרי-כן “ראַזסווייט”]. – – ולמרות ש"רק" ציונים היינו, וצעירים על-פי רוב ובלי בסיס קבוע בציבור, נענו לקריאתנו רבים מטובי העדה. אך פלוגת ווינאַוור וּסליוֹזבּרג [הלא-ציונית] לא נספחה אלינו, כמובן: הם קראו לועידת צירים מיוחדת, בקוֹבנה, ושם יסדו אגודה אחרת. לבסוף נתאחדו שתי ההסתדרויות תחת השם הארוך “ברית להשגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה”, ואני נבחרתי לועד המרכזי".

ה"בּרית" נוצרה באופן סטיכי בהחלט, והרעיון שטוּפּח בהיווצרה היה – לארגן את היהדות כולה. לא היתה אפשרות להציע פּרוֹגראַמה בשביל ה"בּרית", שהרי דוקא לשם כך היה צורך להתאחד ב"בּרית", בכדי לעבּד פּרוֹגראַמה. היתה הכּרה, כי מן ההכרח ליצור כעין תחליף לפאַרלאַמנט יהודי. עתה נחוץ כבר לא תחליף אלא פּאַרלאַמנט ממשי.

את הלך-הרוחות שלנו אפשר להגדיר בבהירות בשתי מלים – חוסר-אונים ואֵין-מוצא. אין בכוחנו לחשוב ולמצוא את האמצעים, שבהם נוכל להשיג את מבוקשנו את שלימוּת-הזכויות. מיטלטלים אנחנו במעגל-קסמים, משום שאיננו יודעים מה לומר לעם, מה ליעץ לו. תפקידנו העיקרי והראשוני הוא – להיוועד ולהידבר, לקבּל הוראות מפי העם היהודי כולו. חייבים אנו לרכּז את כל כוחותינו במדיניוּת היחידה הפתוחה לפנינו – במדיניות הפנימית. אין אני עומד דוקא על השם המדוּייק. אך בראש וראשונה דרוש לנו לא תחליף של פּאַרלאַמנט אלא אסיפה יהודית כּל-עממית. כינוסה של האסיפה המייסדת צריך להיות התפקיד הראשון-במעלה, אולי התפקיד היחיד, שיוטל על המשרד המרכזי החדש. על כינוסה של האסיפה המייסדת יכבידו, כמובן, קשיים חיצוניים גדולים. אך מראש נוכל למחול לאסיפה המייסדת על כל הליקויים הטבעיים בטכניקה של כינוסה הראשון.

בשאלת כינוסה של האסיפה המייסדת, אשר אנו רוצים לכנסה לאלתר, בלי לחכות לכך, שכינוסה יאושר על-ידי חוקת-המדינה הרוסית, נתנגש להלכה עם ה"בּוּנד". שאר הארגונים הפּרוֹליטאַריים היהודיים ילכו שכם אחד עמנו. אך בסופו של דבר אין ספק, כי גם ה"בּוּנד" יצטרף, – מוסדות-מפלגה ממין זה ייכּנעו לדרישות הפועלים, – ובלב הפועלים יעורר רעיון האסיפה המייסדת הד נלהב. שרויים אנו במצב, שבו אין לנו רשות להביע דעה מספּקת, דעה יפת-כּוח, אם אפשר לומר כך, בשום שאלה חשובה. ולכן אין בידינו להחליט החלטות רציניות. רק בשאלה אחת יש לנו סמכות – לכנס את האסיפה המייסדת.

זוהי בּרית לארגון איחודו של העם היהודי, ולא ברית להשגת שלימות-זכויות. ניתן איפוא לבּרית, היקרה לכולנו, שם אחר, שיהא נאות יותר לתפקידים, אשר אליהם תוכל לגשת ואותם תוכל לבצע. נפנה עורף לעולם המדיני החיצון, שפנה לנו עורף מכּבר. נעמוד וּפנינו אל מול המדיניות הפנימית, היהודית-הלאומית. צריכים אנו לכתוב לא מאַניפסטים אל החברה הרוסית, אלא אל העם היהודי עצמו, לקרוא לו לחיות חיים חדשים ולהציע לפניו שיטול את גורלו בידיו. כינוסו של פּאַרלאַמנט יהודי זה יהווה נקודת-מפנה בתולדות העם היהודי. (תשואות סוערות).

* * *

בהמשך הדין-וחשבון על הכינוס רשומים הדברים הבאים:

ז. ז’בוטינסקי מבקש, שתנתן לו אפשרות להשיב בקצרה למתווכחים. למרות השעה המאוחרת (קרוב ל-3.30 בלילה), נענה הכינוס לבקשתו.

ז’בוטינסקי מדבר על כך, כי בנאומו נשאר נאמן ל"אני-מאמין" הציוני שלו, כי מעולם לא הציע לעם היהודי לפנות עורף למדיניות הרוסית-הכללית, אלא הציע את הדבר ל"בּרית", אשר תפקידה הראשונה צריך להיות כינוס האסיפה היהודית המייסדת. הוא מתמרמר על הטוֹן של מתנגדיו שלא הבינו את דבריו.

הרצאה בכינוס ה"ברית להשׂגת שלימות-הזכויות לעם היהודי ברוסיה"

פטרבּורג, 19 במאי 1906

על רקע הכינוס הזה נאמר ב"סיפּור ימי" של ז’בוטינסקי (עיין “אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 65):

“בקרוב התחילו נפתולי הבחירות [ל’דוּמה' הממלכתית]; מפלגות הפועלים החרימו אותן, כי לא ניתנה זכות ההצבעה הכללית, אבל גם בלעדיהן די-געש היה בעולמנו. גם ב”תחום המושב", גם מחוצה לו הוצגו לבחירה מועמדים יהודים. ישבנו לילה בחדר המערכת – – והחלטנו: מכל המועמדים נדרוש הבטחה, שיתחברו לפראַקציה הבּחרם. ווינאַוור עם סיעתו התנגדו לדרישותנו בכל תקפם, אבל גם את ווינאַוור עצמו הכרחנו לחתום על ההתחייבות – שייכּנע, אם כנסית “ברית המשׂיגים”, אשר תיקרא אחרי הבחירות, תחליט ברוב דעותיה ליצור את הפראַקציה. נבחרו שנים-עשר יהודים, מהם חמשה ציוֹנים, ונתאספה בפטרבורג אותה כנסיה. אף-כי לא הייתי בין הנבחרים וגם לא בין המועמדים (טרם הגעתי אז לגיל החוקי בן 25), כיבדוני חברי הציונים בתפקיד אחראי – להרצות לפני הכנסיה על נחיצות הפאַקציה המיוחדת. מצד סיעת ווינאַוור נמנה למרצה הראשי אוֹסטרוֹגוֹרסקי, הציר מקוֹבנה, – –"

בדין-וחשבון על הכינוס נאמר:

היושב-ראש, מ. מ. ווינאַוור, מודיע, כי על סדר-היום שתי שאלות: “על פעולתם של צירי ה’דוּמה' הממלכתית” ו"על ייסוּד קבוצה יהודית-לאומית פאַרלאַמנטאַרית". יען כי השאלה השניה מעוררת עתה ענין רב ביותר, תהיה היא הראשונה. המשרד המרכזי לא הכין הרצאה בשאלה זו, אלא מינה שני מרצים: ז’בוטינסקי בעד ואוֹסטרוֹגוֹרסקי (ציר ה"דוּמה" הממלכתית) נגד. רשות-הדיבור ניתנת תחילת לזאב ז’בוטינסקי.

אדוּן רק בשיקולים כלליים ואעמוד עליהם בצורה תמציתית. אשתדל להזכיר כל מה שנאמר “בעד” ו"נגד" הקמתה של קבוצה זו.

בשעת הויכוחים יצביעו חברי-לדעה – אם יהא בכך צורך – על תולדותיה של הבעיה, על נסיונם העגוּם של אחינו בארצות-המערב, שממנו נוכל ללמוד לקח רב. אני אדבר לפי שעה רק על ענינים רוסיים.

מכיון שמדברים אנו על “הטקטיקה של הצירים היהודיים ב’דוּמה'”, הרי פירוש הדבר, שבדעתנו להציע להם הוראות מסויימות. אך אין אנו רשאים לתת להם הוראות לגבי פעולתם הפּאַרלאַמנטאַרית כולה. עלינו להסתפק בשטח של שלימוּת-הזכויות ליהודים. כי בשטח זה הטילו האוכלוסים על צירינו שליחות מחייבת.

בשעת הבחירות גילו האוכלוסים היהודיים מרץ כביר, על אף המסיבות הקשות ואפילו למרות סכנת הפרעות, וכן על אף העובדה, שלא רק שמות המועמדים היו בלתי-ידועים להם, אלא, לעתים קרובות, גם שמות הבוררים¹.

כיצד להסביר איפוא פעילות זו? להסבירה נוכל אך ורק בשאיפת האוכלוסים להעלות על כתפיהם כל אדם, ככל אשר יהיה, ובלבד שיהיה ב"דומה" פרקליטו של העם היהודי. לתכלית זו בלבד נבחרו כל שנים-עשר הצירים.

לפיכך טועים אלה המניחים, כי מאחורי התביעה להקים קבוצה יהודית חבויה התביעה ליצור מפלגה יהודית.

מפלגה יש לה פּרוֹגראַמה בכל השאלות. אבל אנו מדברים על קבוצה, שכל אחד מחבריה חפשי לעשות בכל השאלות על אחריותו, בהתאם להשקפותיו הפוליטיות, – חוץ משאלה אחת: השאלה היהודית.

בשאלה זו אין לו חופש: חייב הוא להלחם לשלימוּת-הזכויות ורשאי לעשות רק אותם הדברים המובילים למטרה זו.

אֵילו הוראות נובעות איפוא משליחות זו?

אשתדל להבהירן אחת אחת. הראשונה היא – אחדות. גם בלאו-הכי שנים-עשר איש חלשים הם, ולא-כל-שכן אם יהיו מפולגים ביניהם לבין עצמם. תקוותינו להשגת שלימוּת-הזכויות מתבססות על האמונה, כי במפלגות הכלליות החזקות ביותר רווח הלך-רוחות של אהדה, – שהרי אם לא כן, לא נוכל בכלל לקוות לנצחון. אבל אין זאת אומרת, כי המפלגות הכלליות כשהן לעצמן, בלעדי היהודים, עתידות להביא את השאלה היהודית לכלל פתרון מניח את הדעת. בשאלה זו יש הרבה דברים מסובכים, אבני-נגף רבות מתחת לפני המים, שרואה אותן רק היהודי. שאלו-נא את פי צירינו, כיצד אנוסים הם לאמץ את כל תשומת-לבם ואת כל חריפותם בכדי שהשאלה היהודית לא תעלה על שׂרטון. ומשום כך, ודוקא בשעה שהלך-הרוחות אצל בעלי-בריתנו הוא טוב ביותר – מוטל על הצירים היהודים תפקיד אחראי של “מומחים”. ומומחים חייבים להיות מאוּחדים, שאם לא כן עתידים הם להשמיד איש את רעהו. אם תשמע ה"דוּמה" בשאלה היהודית שתי דעות שונות של יהודים, אם האחד יאמר “דרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה” והאחד – “לא, אין לנו צורך באַבטוֹנוֹמיה”, יסתיים הריב בזה, שה"דוּמה" תצטרך להחליט בעצמה, לפי ראות-עיניה, כלומר: גורלנו יוכרע על-ידי זולתנו ולא על-ידינו.

אין שום ספק בדבר, שדוקא כך הבינו כל הבוחרים את חובתם של הצירים היהודיים. כי היה לרמוז באסיפות-הבחירות על אפשרות זאת של פילוג בין נציגינו ב"דוּמה", וכל הבוחרים היו משיבים פה אחד: לא, דבר זה לא ייתכן, זכות זו לא ניתן להם.

טוענים כנגדנו, כי כל הדברים האלה מובנים מאליהם; כי צירינו יודעים בעצמם, כי חייבים הם להתאחד, ובמשמעת אין להם צורך. אבל, אם הכל מכירים בהכרח של אחדות, על אחת כמה וכמה ראוי להכריז על אחדות זו, לשים אותה עיקרון מדריך, למען ידעו כל האוכלוסים, כי ה"בּרית" והצירים מבינים את חובתם מהי. ומאידך גיסא, כשמתנגדי יצירת ה"קבוצה" מסרבים סירוב עקשני על-כך לקבוע את האחדות כעיקרון, ממילא מתעוררת אצלנו השאלה: משום-מה? כלום אין פירושו של דבר, שבמעורפל רואים אתם מראש, כי בעתיד הרחוק יוכל להיווצר מצב, כאשר אחד מביניכם, אם זה ואם אחר, ימצא לנכון להופיע בפני ה"דוּמה" ולדבר בשאלה היהודית נגד הרוב היהודי, כלומר של"דוּמה" תנתנה שתי דעות יהודיות, שתי “דעות-של-מומחים”? וכי בשביל מקרה כזה רוצים אתם לשמור לעצמכם את הזכות להופעה כזאת? אם כך הדבר, צריכה הועידה לאשר לנו בקול רם, כי זכות זו לא ניתנה לכם מאת הבוחרים.

הדברים, שאני אומרם כאן, אין לפרשם כחוסר-אימון אישי בצירינו. כולנו מכבדים אותם. אך עניני ציבור אינם מתנהלים על סמך אימון עיוור, אלא על יסוד של התחייבויות ועקרונות ברורים ומפורשים כהלכה.

ההוראה הראשונה היא איפוא: הסוֹלידאַריות. אך מכאן נובעת במישרין גם ההוראה השניה: השם.

שאם לא כן, יבואו ויטיחו כלפינו, כי אין אנו כּנים מבחינה פוליטית, כי רוצים אנו להסתיר את התארגנותנו, – ולהסתיר אותה אי-אפשר, כמובן. יש גם סיבה אחרת, שבגללה יש צורך בשם, והיא חשובה עוד יותר, אך עליה אצביע רק דרך-אגב, משום שאינני רוצה כי יאשימוני בניצולם של נימוקים “סנטימנטאַליים”. אך אין גם להתעלם מן העובדה, כי צרתם העיקרית שלל אחינו בארצות-המערב היתה נעוצה תמיד בהעדרה של נציגות יהודית אמיתית בפּאַרלאַמנט. הצירים היהודיים היו מופיעים שם לא כיהודים, אלא אך ורק כחבריהן של קבוצות כלליות או קבוצות נכריות סתם. הדגל היהודי לא נרשם מעולם ברשימות הפּאַרלאַמנטריות, ופירצה זו היא שסימלה את מיעוט-משקלו של עם ישראל ואת קוצר-ידו.

לפיכך נודעת בעינינו להכרזה על קבוצה יהודית ב"דוּמה" חשיבות של תקדים היסטורי, בבחינת פתיחה של תקופה חדשה במדיניות הלאומית הפעילה.

כל הנימוקים נגד השם חלשים עד מאד. אין ברצוני להעלות על הדעת, כי מישהו מאתנו מתבייש להיות חבר בקבוצה היהודית. מה אפשר איפוא לטעון נגדה? שבעלי-בריתנו ירגזו? סבורני, כי ידידינו הרוסים אינם ראויים לאי-אימון כזה לגבי רגש-הצדק אשר בלבם. כל קבוצה אשר ב"דוּמה" מעלה בגלוי את האינטרסים שלה, והכּל מבינים יפה, כי גם היהודים לשם כך באו, והכּל רואים בכך דבר טבעי בהחלט.

הנימוק העיקרי והחריף ביותר נגד ה"קבוצה" הוא החשש מפני התנגשות בין משמעת ה"קבוצה" לבין משמעתה של המפלגה הכללית, שעליה נמנה ציר יהודי זה או אחר. כאן נעוץ הקושי העיקרי בשאלה זו. אבל משוכנע אני, כי התנגשות כזאת כמעט לא תתכן. ראשית, תשתדל הקבוצה היהודית להמנע ממנה בכל מיני דרכים ותוותר בכל דבר למפלגות הכלליות, כל עוד לא יגעו הענינים באינטרסים הממשיים של היהודים. אם נעורר התנגשות בנקודה טפלה, הרי זאת אומרת, שנריב עם בעל-ברית שלנו, אשר בלעדיו לא נוכל להגיע אל המטרה הראשית. ושנית, במה שנוגע לשטח השאלה היהודית, הרי, בלי שאהיה אוֹפּטימי, סבור אני בכל-זאת, כי המפלגות הכלליות תיעננה לנו במידת-מה. שהרי גם להן צריך להיות רצוי להעביר את השאלה היהודית ללא מכשולים, ככל האפשר, כלומר, בלי להיתקל באבני-הנגף החבויות מתחת לפני המים, שאין להמנע מפגיעתן בלי נווט יהודי. לפיכך לא תתכן כמעט התנגשות, שהרי בכל פעם תוותר הקבוצה האחת או הקבוצה האחרת. התנגשות תתכן רק באותו מקרה, כאשר לא יוכל לוותר ויתור כלשהו לא צד זה ואף לא הצד האחר, כלומר: כאשר הטקטיקה של הק.ד.², או של “הקבוצה העמלנית”, תסתור סתירה גמורה את האינטרסים הממשיים של היהודים ותוביל לאבדן גמור של כל הענין היהודי. אבל במקרה כזה, אפילו לא תהא קיימת קבוצה יהודית, לא יימצא שום ציר יהודי שירצה להשאר במפלגה כללית זו. התנגשות בין המשמעת של קבוצתנו ובין המפלגה הכללית תתכן רק במקרה של ניגוד ממשי בין אותה מפלגה ובין עניני-היסוד של עם ישראל. אך, במסיבות כאלו צריך כל ציר יהודי לעזוב את המפלגה וללכת אחרי אומתו, לבדו, במצוות מצפונו.

אלה הם איפוא שלושה עיקרי-יסוד לשיטתנו הנוכחית ב"דוּמה": סוֹלידאַריות, שׁם, ולצירים מסויימים, הנמנים על מפלגות כלליות – שחרורם ממשמעתם המפלגתית הזרה בעניני שלימוּת-הזכויות ליהודים. שלשת עיקרים אלה לבשו צורה של תביעה להקים קבוצה פּאַרלאַמנטרית יהודית. היא לא תפריע את צירינו מלפעול “במפוּזר” – להיפך, היא תסייע להם בכך, שהרי פעולות “במפוּזר” עולות יפה רק אם מכוּונות הן ממרכז כללי אחד ומלוכדות במשמעת אחת. סוֹלידאַריות זאת והשׁם המתאים לה – אלו הן תביעותינו, ובלעדיהן אין אנו מבינים מה פירושה של מדינאות יהודית. זהו המינימום של מצפוננו. הגשמתן של התביעות הללו, ההכרזה על קבוצה פאַרלאַמנטרית יהודית, תביא לעם ישראל גם תועלת גם יחס כללי של כבוד. (תשואות).

על תוצאות הכינוס כותב ז’בוטינסקי ב"סיפּוּר ימי" (“אַבטוֹבּיוֹגרפיה”, עמוד 66):

“הכּנסיה, ברוב דעות, החליטה כדרישתנו אנו, ולמרות התחייבותם החתומה לא נכנעו המתנגדים. נבחרינו התחלקו לשתי סיעות – ששה נגד ששה (הציר פרנקל, בלתי-ציוני, נספח אל חמשת הציונים). לבסוף – – התערבו מתווכים והמציאו איזו פשרה – –; אבל אני יצאתי מועד ה”משׂיגים"; ובלילה אחרי סיום הכּנסיה שוב נתאספה ה"חאַליאַסטרה" בחדר המערכת, להוציא מסקנות מתוך הלקח הזה. והחלטנו: בעתיד, גם את מלחמת הזכויות שבגולה ינהלו הציונים לחוד תחת דגלם הציוני".

החלטה זו היתה אחד המקורות ל"תכנית הלסינגפוֹרס".

דברים בועידה השלישית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

הלסינגפוֹרס, 1906

ועידת הלסינגפורס נתכּנסה בשלהי המהפכה הרוסית הראשונה, והנושא הראשי בדיוניה היתה הבעיה, כיצד לארגן את “הלאום היהודי” ברוסיה החדשה, רבּת-הלאוּמים, וכיצד ליישב את ההתארגנות בגולה עם החזון הציוני.

ז’בוטינסקי, שהיה מראשי המארגנים והאידיאוֹלוֹגים של ועידה זו, השתתף כמה פעמים בויכוחים וגם הרצה בה את ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”.

בויכוח

ז’בוטינסקי נוטל את רשות-הדיבור, בכדי להבהיר את עניני היסוד השנויים במחלוקת אשר בשתי ההרצאות¹. לדעתו יש הכרח בהבהרה זו משום סביכוּתה של הבעיה. הוא עומד על שלשת העיקרים הבאים: ההכרח לארגן את היהדות; הזקוקים אנו ל"אַבטוֹנוֹמיה לאומית-מדינית" או ל"הנהלה עצמית"; מה צריך להיות מוסד ההנהלה העצמית – כינוס מרכזי המארגן את היהודים “מלמעלה”, או קהילות מקומיות המתחברות כאילו “מלמטה”.

ההכרח לארגן את היהודים אינו תולדה מן העובדה, שאנו דוגלים בתחיה, אלא מן העובדה שאנו פּסימיסטים. מהיותנו פּסימיסטים אין אנו מאמינים, כי כאן, בלא טריטוֹריה, נוכל להשיג הרבה. יודעים אנחנו, כי כל זכויותינו תשארנה על הנייר בלבד, אם לא נוכל להגן עליהן בעצמנו. ויחד עם זה יודעים אנו, באשר ציונים אנחנו, שאם היהדות תלחם לעתידה בעצמה ומתוך חירותה, הרי בהכרח תגיע אל הציונות.

לפיכך, עלינו ליצור ביהדות את התנאים לגילוּיה ולהתפתחותה של פעולתה העצמית. והרי בשביל הפעולה העצמית דרושים ארגון ואיחוד. מטעמים אלה ולא מתוך אשליות של תחיה, רוצים אנו באיחודם ובהתארגנותם של היהודים.

הנקודה השניה השנויה במחלוקת היא זו: הדרושה לנו אַבטוֹנוֹמיה, כלומר ארגון שיש לו זכויות לתחיקת-כפיה, או הנהלה עצמית, כלומר אפשרות להסדיר את ענינינו, ככל אישיות משפטית שאין לה תפקידי-כפיה חוץ מן הזכות להטיל מסים על האנשים הנהנים ממוסדותינו. הנואם תומך בהדגשה יתרה בדרך השניה, משום שסבור הוא, כי זו הדרך היחידה בשביל היהודים הפזורים ונטולי-הטריטוֹריה.

בשאלה השלישית תומך ז’בוטינסקי בכינוס לאומי, שייסד את המוסדות המקומיים, “מלמעלה”, כביכול. כי בכך רואה הוא את הגשמת סיסמתנו על יהדות מאוחדת. אם נדרוש רק ועדי-קהילות מקומיים, שיהיו רשאים להתאחד, אך רשאים גם לא להתאחד, לא נגשים עד תומו את הרעיון הנראה לנו כהכרחי מבחינה היסטוֹרית – את הרעיון בדבר ארגון היהדות בגולה.

_ _ _ _ _ _ _ _

בויכוח על אותן שתי ההרצאות שוב נטל ז’בוטינסקי את רשות-הדיבור.

כבר אמרתי לכם, כי אינני מסכים לתיאוריה של הח' אלייניקוֹב בדבר שני השטחים². סבור אני, כי חיי היהודים שוטפים באפיק קבוע מראש, באפיק הציונות, וכל הנחלים שזרמו במשך אלפיים שנה בגלות היהודית, נשפכים אל הנהר האחד הזורם מציוֹן לציוֹן. צדק הח' אלייניקוב באמרו, כי אף אם נקבל את הכל, הרי בסופו של דבר לא נקבל מאומה. נקבל אחד למאה ממה שיקבלו שכנינו, אם-כי אנו נוציא לשם כך כוחות ומרץ יותר מהם. לדעה זו אני מסכים; אך אם טוען אלייניקוֹב, שבהיות לנו “סיים”³, לא יהא לנו במה לדון בו, הרי אשיב לו על כך: אנחנו עם, שיש לו שאלות בוערות וכאובות יותר מלכל עם אחד עלי-אדמות. הח' אלייניקוֹב תוהה ושואל, במה נוכל למלא את ה"סיים" שלנו. “מיט אונזערע צרות”⁴, ח' אלייניקוֹב! ואם יעסוק ה"סיים" בשאלות של בית-הספר העברי, של אגודות יהודיות להלואה-וחסכון, של הסדרת ההגירה היהודית וכו', הרי ההיסטוריון היהודי של העתיד יכנה לבסוף את הדברים האלה בשם, שאנו קוראים לו “ציונות”.

עתה רוצה אני להפנות את תשומת-לבכם לשתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, שהיו כלולות בהרצאתו של זיידנמן. הראשונה היא: מי יופיע כנושא הזכויות היהודיות – הכינוס הלאומי או הקהילה הלאומית? במלים אחרות: מה תהיה סיסמתנו – היהדות המאוחדת או הקבוצות הבודדות במקומותיהן? השאלה היא שאלה אופּוֹרטוּניסטית גרידא. כי כל הציונים רוצים לאחד את היהדות בגוף שלם אחד, אלא שיש אומרים, כי קהילות שתורשינה להתאחד ביניהן “יתנו” לנו ביתר קלות מאשר תיכף מוסד מרכזי אחד. אך, אם ה"דוּמה" לא תרצה ביהדות מאוחדת, הרי גם לא תתן לקהילות את הזכות להתאחד!

אני אינני מתנגד לאוֹפּוֹרטוּניזם, אך בטוחני: או שיניחו לנו להתאחד מיד או יסתמו אות כל הדרכים לאיחוד. כשאנו באים לבדוק בעיה זו כמו הח' זיידנמן, עלינו לומר, כי יתכן שלא נקבל את ה"סיים" מסיבות מקריות בלבד, למשל, בגלל הופעה בלתי-מוצלחת של הצירים היהודיים ב"דוּמה" הממלכתית. אבל, רבותי, אם תנאי-חיינו האוֹבּייקטיבים מובילים אל כנסיה לאומית, צריכים אנו להציג דרישה זו, אף אם לא תתגשם. אך לעומת זאת יועיל הדבר להכּרתם של המוני העם. דחיית התביעה תוכיח לכל יהודי, כי יש לו צרכים, אשר בניכר על סיפוקם לא יבואו.

ועתה נעבור אל השאלה השניה – אַבטוֹנוֹמיה או הנהלה עצמית? אשתקד התכנס בפטרבורג כינוס של בני הלאומים הלא-רוסיים, ושם נוכחנו לדעת, מה ההבדל בינינו לבין שאר העמים. בשעה שהעלינו את התביעה לאבטוֹנוֹמיה לאומית במקום טריטוֹריאַלית, אמרו לנו, כי אינם מאמינים שאפשר להגשימה. כינוס הלאומים הלא-רוסיים הוכיח לנו, כי עלינו להציג דרישות קטנות הרבה יותר מדרישותיהן של האומות הטריטוֹריאַליות. ועלינו להחיש את הדבר דוקא משום שאנו ציונים ויודעים מהו אסוננו – האֶכּסטריטוֹריאַליוֹת. ההבדל בין אומות טריטוֹריאַליות לאֶכּסטריטוֹריאַליוֹת הוא, בקיצור, זה, שהללו יכולות לחוקק לעצמן חוקים, ואֵלוּ יכולות רק ליצור מוסדות ולתקן תקנה אחת ויחידה – להטיל מס עצמי. לפיכך מכנים אנו את הדבר שאנו תובעים בשם: “הנהלת עצמית”.

יכולני לראות את תפקידי בויכוח זה כנגמר. אך ברצוני עוד להעיר, שכאן ניתנו ל"געגענוואַרטס-ארבייט"⁵ טעמים שונים, אך בשעה שנצביע על ההחלטות, עלינו לעמוד לא על אחד מהם, אלא על הדבר המאחד את כולנו – על תכנית-באזל, שבכינוסינו איננה עומדת לדיון, ושעליה אנו מסתמכים כמו שהסוציאַל-דימוקרטים מסתמכים על המאַניפסט הקוֹמוּניסטי והיהודי הדתי על התלמוד או על התורה.

ההרצאה על “פעולתנו הקרובה”

כשאנו באים להציג תביעות כלשהן, הרי עלינו למצוא את האמצעים להגשימן בחיים. דבר זה לא יתכן אלא באמצעות שלטון ממלכתי, כלומר, בשעה זו, באמצעות ה"דוּמה" הממלכתית. עלינו להגדיר את תכנית-פעולותינו. ראשית-כֹל, עלינו להגדיר את מקומנו בתנועת השחרור⁶. לתנועת השחרור שני שלבים: הראשון – הורס, שלילי; השני – בונה, חיובי. מכיון שנפיק תועלת מהריסת המשטר הקיים, אין אצל היהודים בכלל, ואצל הציונים בפרט, שום מקום לשאלה, אם עלינו להשתתף בה אם לאו. כאן יכולנו לומר, כי כל קבוצה צריכה להשקיע בהריסת המשטר הקיים השקעה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית להנאה אשר היא תפיק מהריסתו. זהו כעין עיקרון של “הנציגות היחסית במהפכה”, אם אפשר לומר כך. אך אינני נוקט עמדה זו. מידת השתתפותנו בתנועת השחרור צריכה להלום לא רק את האינטרסים היהודיים, אלא גם את האינטרסים של תנועת השחרור. ואנו, הציונים, הרואים באֶכּסטריטוֹריאַליוּת היהודית תופעה בלתי-נורמאַלית, וגם יודעים להעריך תופעה זו, אנו יודעים, כי היהודים אינם מהווים כוח רב, לא מבחינה כמוּתית ולא מבחינה מוסרית, ולכן לא יוכלו להשפיע על תנועת ההרס אלא השפעה מועטת מאד. ואפילו בשעה שתגיע המהפכה לשיאה, לא יוכל זהרה הרב לאַחז את עינינו או את עיני מתנגדינו. המפלגות היהודיות המהפכניות ביותר כבר מודות עתה, כי כל מעשי-גבורתן לא הועילו לדחוף דחיפוֹת, והיה בהם רק כדי לשׂרוט שׂריטוֹת.

ואנו, הציונים, לא נוכל שלא לומר בלב שבור כי כוח רב הוצא לריק לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל תנועת השחרור. לכן אנו נקח חלק בתנועת השחרור רק לפי קנה-מידה זה, כי רוצים אנחנו, שכל קרבן יהודי יביא תועלת – אם לא לנו, הרי לפחות לדימוֹקראַטיה. בהתאם להחלטת הקבוצה, שאני מדבר בשמה, לא אביא לפניכם ניסוח מדוייק של מידת השתתפותנו בשלב ההרס, אך משמעוּת דברי היא בערך זו: על היהודים לקחת חלק בתנועת השחרור במידה פּרוֹפּוֹרציוֹנאַלית לכוחותיהם, למשקלם היחסי. עלינו להצטרף להופעתן של הקבוצות הטריטוֹריאַליות, אך אין אנו יכולים להיות חלוצים במאבק. את כל הדברים האלה אמרתי, כפי שאתם כבר יודעים, לא לשם הצעת החלטה כלשהי, אלא כדברי הקדמה. בשלב היוצר, שבו ימלא את התפקיד הראשי לא הכוח הגופני, אלא הרמה התרבותית וההתפתחות השכלית, נוכל למלא תפקיד העולה על משקלנו היחסי. אך גם כאן לא נועד לנו תפקיד ניכר בכל השאלות. בשאלה האַגראַרית, למשל, יהיה תפקידנו אפסי. לעומת זאת, בשאלה הלאומית, בשאלת המבנה של ה"נאַציאָנאַליטעטען-שטאַאַט"⁷, נוכל לומר את דברנו. בשטח זה נוכל למלא תפקיד רב-ערך בשלב היוצר, ובשטח זה נוכל לפרושׂ את יריעתנו שלנו.

כשאלתה על הפרק בעית התביעות הלאומיות, נדמה היה לרבים, כי מאחר שאנחנו שוּעל בלי זנב, צריכים כל השועלים להיות בלי זנבות, ולכן הציגו את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית⁸ לכל האומות. רעיון זה פּוּתח, למשל, בכתב-העת ואחרי-כן בקובץ “התחיה” (“ווזֹרוֹז’דנייה”). אבל אנחנו אוּמת-מיעוט, ולא נוכל לתבוע מכל האומות, שתמצאנה במצב של מיעוט. לכן צריכים אנו לדרוש: א) אַבטוֹנוֹמיה טריטוֹריאַלית לאזורים בעלי אוכלוסיה חד-לאומית; ב) הבטחת הזכויות למיעוטים הלאומיים. מכאן נמצאנו למדים מי יוכל להיות לנו בעל-ברית. תחילה סבורים היינו, כי נוכל להסתמך על הקבוצות הלאומיות הטריטוֹריאַליות, אך עתה יודעים אנחנו, כי רק קבוצות המיעוטים הלאומיים יוכלו להיות בעלי-בריתנו, למשל האוּקראַינים בפטרבּוּרג אחרי שאוּקראַינה תקבל אַבטוֹנוֹמיה, הפּולנים בווֹהלין, באיזור הדרומי-מערבי, וכו'. יחד עם זה אסור לנו לשכוח, כי קיבוצי-מיעוטים אלה לא קיפחו עדיין את קשריהם עם המטרוֹפּוֹלין שלהם, ושאלת האַבטוֹנוֹמיה למטרוֹפּוֹלין מאפילה בעיניהם על מצבם שלהם. לפיכך תפקידנו הוא – להצביע לפניהם על האינטרסים המיוחדים להם. עלינו לבקש בעלי-ברית לא בין אלה המתיחסים אלינו באהדה, אלא בין הקיבוצים שהאינטרסים שלהם מזדהים עם האינטרסים שלנו. אך גם כאן עלינו לדעת, כי לא עם כל הקיבוצים האלה נוכל לכרות ברית. תביעתנו היסודית כלפיהם – דימוֹקראַטיוּת. צריכים אנו לעורר את הקיבוצים האלה לפעולה, לסייע בידיהם להתארגן, ואף נוכל להתאחד עמהם לשם יצירת דעת-קהל. וברית זו של קיבוצי המיעוטים הלאומיים היא שתלחם לזכויות המיעוט הלאומי.

ועתה עומדים אנו בפני השאלה, כיצד עלינו לפעול ומי צריך לפעול. עד עכשיו לא הופענו כמפלגה פוליטית לא כלפי חוץ ולא בקרב היהדות. פעלנו ב"ברית לשלימוּת-הזכויות", במפלגת הק. ד., יעקבּסוֹן היה בקבוצה העמלנית – אך כמפלגה פוליטית עדיין לא הופיעה ההסתדרות הציונית ברוסיה. כיצד צריכים אנו לפעול להבא? תתכן רק תשובה אחת ויחידה: עלינו להופיע כמפלגה ציונית. ננתח-נא את הנימוקים השגורים בפי המתנגדים להופעה תחת הדגל הציוני, בפי חסידי ה"פאָלקספּאַרטיי"⁹, חסידי ההופעה תחת דגל יהודי כלל-לאומי. ראשית-כל, אומרים לנו כי בין יהודי רוסיה יש לאומיים רבים, שלא הצטרפו לציונות רק משום שאינם מאמינים בהתגשמותה, אך מסכימים הם לכל תביעותינו הלאומיות-הפוליטיות ברוסיה גופה. ואם נקים מפלגה ציונית, הרי יסודות אלה לא יצטרפו אליה. ומכאן השאלה, אם לא נחליש את הכוחות הלאומיים במה שלא נתמזג עם אותם היסודות, שאינם מסכימים לחזוננו הסופי, אך מסכימים לכל השלבים המוליכים אליו.

וההנמקה השניה היא זו: ההמון מצייר לעצמו את הציונים כאנשים השואפים להקים מקלט אַבטוֹנוֹמי בארץ-ישראל, ואינו רואה, כי מתכניתם זו נובעת ה"געגענוואַרטס-ארבייט" בגולה. אם תציעו לפני ההמון היהודי מועמד ציוני ל"דוּמה", הרי ישאלוכם: “לשם מה ילך ציוני ל’דוּמה'; כלום ישיג שם את ארץ-ישראל? לנו דרוש ב’דוּמה' אדם אשר ישיג לנו שויון-זכויות, ולדבּר שם על ארץ-ישראל אין טעם”, – וההמון ישלח ל"דוּמה" הממלכתית לא ציוני, אלא לאומי, או אפילו מתבולל.

ויש עוד השקפה שלישית, שהמציעה לנו להכנס ל"פאָלקספאַרטיי", – אבל יחד עם זה תהא לנו תכנית משלנו, כינוסים משלנו, וכו'.

אלה מביניכם האומרים, כי כל דבר בחיי היהודים נובע מן הציונות והולם את הציונות, צריכים להכריע בלבם: או שנופיע כמפלגה פוליטית, או שהציונות תרד מן הזירה הפוליטית ברוסיה. אבל יחד עם זה אומרים אנו, כי הדבר מזיק לנו, מזיק לעם ישראל, מזיק למפלגה הלאומית

ראשית, בזה נקפח את אהדת ההמונים היהודיים. הם יגידו, כי הציונים עובדים יפה במפלגה הלאומית, אך יוסיפו, כי הציונים עושים פעולה זו מחוץ לתחומי ציונותם. וכך לא יינתן לנו המקום המגיע לנו בזכות. זה המקום – בראש הדימוֹקראַטיה היהודית.

אם רוצים אתם, שתהא קיימת מפלגה יהודית לאומית, אל-נא תכנסו לתוכה, אתם, הציונים. בכינוס הרביעי של הברית לשלימוּת-הזכויות הצטרפו אלינו לא-ציונים מעטים מאד, ורובם היו נגדנו. דבר זה נבע מתוך החשש מפני הגושפנקה הציונית, אם-כי בלבם פנימה התיחסו רבים באהדה לטענותינו. ורק כמה לאומיים מסוגו של דוּבּּנוֹב היו שׂוחים בינינו כזבובים בחלב. אם נכריז עתה, שקמה מפלגה לאומית חדשה, שלתוכה נכנסו כמה רבבות ציונים, הרי יראו בה מלכודת ציונית ולא יצטרפו אליה. מפלגה כזאת צריכה לקום בלעדינו, ואנו מקרב לב נקדם בברכה מפלגה לאומית שתתלכד מסביב לדוּבּנוֹב. אזי נוכל לכרות עמה ברית על יסודות פדרטיביים, אבל נשמור על שמנו המיוחד: אנו – ציונים, הם – לאומיים. וזו תוכל להיות ברית לא רק לשם תעמולת בחירות, אלא נוכל ללכת יחדיו ולהכות יחדיו כל כמה שאפשר. אגיד את הדבר ביתר בהירות: צריכים אנו ללכת יחדיו, אך כל אחד תחת דגלו.

מחוץ לשאלת דגלנו עומדת השאלה, כיצד עלינו להתיחס למפלגות יהודיות אחרות בזמן הבחירות, בכדי שלא נפצל את קולות היהודים. בשיטת הבחירות הלקוּיה של ימינו יהא נודע ליהודים משקל כלשהו רק אם לא יתפצלו קולותיהם. לכן מופיעים אנו תחת דגלנו שלנו, אך אין אנו רוצים בסיפּאַראַטיזם. נוסחתנו היא זו: הופעה ותעמולה עצמאית בבתי-הכנסת, באסיפות, וכו', אך ועד הבחירות היהודי צריך להיות אחיד, וכל בוחר יהודי צריך שתהא לו רק רשימת-בחירות אחת. חובת-ציוּת זו נפרוק מעל עצמנו רק במקרה, כאשר יציעו לנו להצביע בעד מועמד, אשר יכריז ב"דוּמה" הממלכתית, כי לאוֹם יהודי איננו קיים. פירושו של דבר, שאנו מציעים הופעה עצמאית של הציונים בתעמולת הבחירות בקרב היהדות, אך הופעה אחידה של היהדות כולה בזירה הפוליטית הכללית. בקרב ועדי-הבחירות היהודיים יופיעו הציונים תחת דגלם שלהם, ינהלו תעמולה בעד תכניתם ובעד אותם המועמדים שיוכלו להלחם לתכנית זו.

ושאלה נוספת: בדבר הקבוצה הפּאַרלאַמנטאַרית היהודית. קודם-כל, על הצירים היהודיים להגן על האינטרסים של היהודים, ולשם כך יש להקים קבוצה פאַרלאַמנטאַרית יהודית. הצירים היהודיים יכולים להצטרף לכל מפלגה שהיא, אך קבוצה זו צריכה להתארגן, ולוּ גם על יסודות פדרטיביים.

פירוש הדבר הוא שנציג לפני מועמדינו שני עקרונות: א) קבוצה פּאַרלאַמנטארית יהודית; ב) המצע שלנו. כל היהודים, שיכירו בשני עקרונות אלה, יהיו נציגינו.

הקבוצות, שבעדן לא נוכל להצביע, הן הקבוצות המתבוללות המובהקות או המתבוללות-למחצה. לא נוכל להצביע בעד יהודי סוציאל-דימוֹקראַט (מקבוצת “איסקראַ”¹⁰) או יהודי סוציאַל-ריבוֹלוּציוֹנר, משום שהללו אינם מכירים בלאום יהודי. זכוּר לנו עדיין יפה יחס הס.-ד. לתביעותיו הלאומיות של ה"בּוּנד", וחייבים אנו לזכור אותו בימי הבחירות. בתחום-המושב מעמיד עכשיו ה"בּוּנד" את מועמדיו ל"דוּמה" הממלכתית. ה"בּוּנד" הוא מפלגה יהודית רק ברחוב-היהודים, אך בחיים הפוליטיים הכלליים מציית הוא לועד המרכזי של המפלגה הסוציאַל-דימוֹקראַטית ברוסיה, ויחסה של מפלגה זו לתביעות הלאומיות היהודיות ידוע לכל. לכן לא נוכל להצביע בעד בּוּנדאי. חרם-בּחירות יש להטיל גם על הס"ס, שאינם מציגים תביעות לאומיות כלשהן וב"דוּמה" הממלכתית ינקטו לגבי הנהלה לאומית עצמית ולגבי שאר תביעותינו עמדה שלילית. אשר ל"פועלי ציון" ול"סאֶרפּ"¹¹, הרי על האחרונים נוכל למתוח ביקורת על שהם מציגים יותר מדי תביעות לאומיות, אך ניגודים עקרוניים אין לנו אתם מבחינה זו, ונוכל לתמוך בהם.

אחרי שנגדיר את עמדתנו למפלגות היהודיות למיניהן, נקבע את דרכי פעולתנו בהמוני היהודים. עלינו להביא את סיסמאותינו אל ההמונים. עלינו לדאוג לכך, שסיסמאות אלו לא תשארנה רק סיסמאותינו, אלא תיהפכנה לסיסמאות ההמונים. מלבד זאת, עלינו להחדיר למציאות את הנוסחה: בכל מקום-ישוב צריכים היהודים להקים קהילה, שתשקוד על צרכיהם התרבותיים והכלכליים. דבר זה אפשר לעשות אפילו באורח פומבי, בצורת אגודות.

הוא הדין לגבי האסיפה הלאומית היהודית הכל-רוסית. אם תכּלל תביעת האסיפה הלאומית גם בתכניותיהן של שאר המפלגות הפוליטיות, כאשר כבר נכללה בתכניתה של הקבוצה העמלנית, תכונס האסיפה הלאומית על-ידי ה"דוּמה" הממלכתית. ואם לאו – צריכים לכנסה או הצירים היהודיים שב"דוּמה" הממלכתית, או ה"בוררים", או מישהו אחר מסוג זה.

ואני מסיים: היהדות צריכה להתארגן. לשם כך צריכים אנו: א) להכשיר את היהודים, ב) להכשיר את דעת-הקהל הכל-רוסית. כאשר נשיג את שני הדברים האלה, יתנהל העם היהודי על-ידי דימוֹקראַטיה גדולה אחת, ומקומנו יהיה – בראשה.

דברים בועידה הרביעית של ההסתדרות הציונית ברוסיה

האַאַג, 12 ו-21 באבגוסט 1907

על הועידה הרביעית של ציוני רוסיה, שנתכנסה בהאַאַג בעת ובעונה אחת עם הקונגרס השמיני, הוטל התפקיד לדון מחדש ב"קו-הלסינגפוֹרס" אחר שכשלון המהפכה ונצחון הריאַקציה ברוסיה שׂמו לאַל את התקווה להגשים לאלתר את “שלימות-הזכויות” של הלאום היהודי ברוסיה הדימוקראַטית.

על ז’בוטינסקי הוטלה ההרצאה על “ההופעה העצמאית” של הציונים כמפלגה פעילה בחיי-ההווה של היהודים ברוסיה. כן נאם ז’בוטינסקי את נאום-הנעילה בועידה.

ההרצאה על “ההופעה העצמאית”

ראשית-כל מציע אני לועידה, שתשתחרר מחשש מסויים, אשר שמעתיו לעתים קרובות אף מפיהם של מתנגדי ההופעה העצמאית: כאילו “לא-נעים” הדבר לבטל בהאַאַג החלטה, אשר נתקבלה אך לפני 8 חדשים בהלסינגפוֹרס. אני סבור, שאין כאן במה להתבייש. אם טעינו אז, הרי אין לך דבר נבון מאשר לתקן עכשיו את המעוּות. אבל – כלום באמת טעינו?

שמעתי דעה – אף מפיהם של ציונים, – כי הבחירות ל"דוּמה" הוכיחו לנו, כביכול, שבאמת טעינו. דעתי שלי בהחלט הפוכה. ראשית-כל, ניצחנו מבחינת הכמוּת: איש לא הזים עדיין את סיכומו של ה"ראַזסווייט", כי אנו העברנו את המספר הגדול ביותר של “בּוררים”, וכי שני שלישים מבין המועמדים ל"דוּמה", אשר הוצגו על-ידי ה"קוּריות" היהודיות, היו ציונים.

אך דבר זה איננו חשוב ביותר. הרי תמיד חשבנו, כי עיקר תפקידנו בבחירות השניוֹת היה לא להכניס ציונים אל ה"דוּמה", אלא להציג בפני ההמונים היהודיים את הציונות בתפקידה החדש – כמנהלת את מדיניותם הלאומית של היהודים בגולה. עוד לפני זמן קצר היינו מחרימים, כביכול, את הגלות, וההמונים התרגלו לראות את הציונות כתנועה השוללת לחלוטין כל חשיבות מן המלחמה בקרב הגלות. המאורעות¹ פתחו לפנינו אפקים רחבים, אפשרויות חדשות; ויחד עם זה באה התפתחותה הפנימית של התנועה והביאתנו לכלל דעה, כי יש לנצל את האפשרויות הללו על-ידי ליכוד היהודים למען מטרות הציונות. לכן החלטנו בהלסינגפוֹרס להסתלק מהחרמת הגלות וקבענו שיטה רחבה המכוּונת להפיק תועלת מן הגלות.

ההמונים לא ידעו זאת עדיין. וכאשר דיברו אליהם, שישלחו ל"דוּמה" ציונים בתורת ציונים, היו שואלים: “לשם מה? בכדי לתבוע שם את ארץ-ישראל?” אויבינו ניסו להפיק תועלת מחוסר ידיעתם של ההמונים על התפתחותנו והכריזו: “הציונים רוצים להצהיר ב’דוּמה', כי אין לנו, כביכול, צורך בשום דבר זולת ארץ ישראל”! כתשובה על כך היינו נאלצים להסביר להמונים, כי על ארץ-ישראל ברצוננו להשתלט לא בעזרת ה"דוּמה" הרוסית, אלא בעזרת עצמאותה של היהדות המאורגנת. וב"דוּמה" אין אנו רוצים אלא להשיג בשביל היהדות את הזכות להתארגנות זו. הולכים אנו אל ה"דוּמה" הרוּסית – מכל מקום, לפי שעה – בכדי להגשים לא את מטרותיה של הציונות, אלא את התנאים המוקדמים שלה. להסביר את הדבר הזה – היה עיקר תפקידנו בבחירות. וזאת השגנו. עתה יודעים האוכלוסים, כי הציונים אינם המפלגה בעלת הסיסמה: “ככל שיותר רע, כן יותר טוב”. עתה יודעים ההמונים, כי אנו – מפלגת התביעות הלאומיות הרחבות; כי אנו שואפים לחיסוך הגלות לא על-ידי הרעת הגלות, אלא על-ידי נוֹרמאַליזציה של הגלות. לפיכך, אף אם לא נפריז בערכן של תוצאות הבחירות, מן הראוי שנמנע גם מהערכה שלילית יתרה.

לעצם הענין רצוני לומר, כי אין טעם לכנות שאלה זו בשם שאלת ה"דגל". מונח שגור הוא זה ואולי גם נוח מאד, אך, לאמיתו של דבר, אין המדובּר אלא בהופעה העצמאית. שם ה"פירמה" איננו חשוב כל-כך.

יש אנשים הסבורים משום-מה, כי אני הייתי היוזם להפיכת הציונים למפלגה עצמאית. דבר זה איננו נכון, (הבעלוּת הראשונה על רעיון זה שייכת לאוּסישקין), – אך היה לי הכבוד להיות המרצה בשאלה לזו בועידת אוֹדיסה ובהלסינגפוֹרס. ובשתי ההרצאות הללו הצבעתי על כך, שעצם הענין איננו ב"פירמה" הציונית, כי מטעמי האישור החוקי, או מתוך שיקולים קונגרסאיים-דיפּלוֹמאַטיים, נוכל לכנות את עצמנו במדיניות הפנימית גם באיזה שם אחר, כמו למשל באוסטריה – “מפלגת המדיניות הלאומית”. אבל חברינו האוסטריים, בבואם לנסח את הפּרוֹגראַמה של מפלגתם החדשה, חזרו בסעיפה הראשון על סיסמת-היסוד של תכנית באַזל – על השאיפה למקלט בטוח על-פי משפט גלוי לעם ישראל בארץ ישראל. ובזה כל הענין כולו. אין זה חשוב, כיצד תיקרא מפלגתנו – חשוב שתהיה שלנו, כלומר, שייכנסו לתוכה רק ציונים, וכל סיסמאותיה ומעשיה יהיו כפופים לחזון הציוני. אם יהא צורך בכך, ניקרא גם אנחנו בפּסבדוֹנים. אך גם סביב פּסבדוֹנים זה צריכים להתכנס רק ציונים בלבד.

דוקא משום כך סבור אני, כי חילוקי-הדעות בין חסידיה ובין מתנגדיה של המדיניות העצמאית – במידה שאינם נובעים משיקולים תועלתיים בלבד – תולָדה הם מהבדל עמוק למדי בהשקפות-עולם. מצד אחד מופיעים אנשים, שבעיניהם הציונות דבר לחוד ומדיניות הלאומית דבר לחוד. במקצת מצדיקים הם את השקפתם בזה, ש"לפי שעה" זקוקים היהודים לתחליפים כלשהם, ובמקצת בזה, שמיליונים יהודים נידונו להשאר מחוץ למדינת-היהודים, והרי אי-אפשר להשאירם בלא הווי לאומי. במלים אחרות: חסידיה של השקפה זו רוצים לראות ב"עבודת-ההווה" משהו עצמאי ובלתי-תלוי בציונות.

ההשקפה שאני דוגל בה רואה את הדבר באור אחר. אין אנו מכירים במטרות הקיימות בפני עצמן מחוץ לציונות. בעינינו הציונות איננה שאיפתה של קבוצה אחת, אשר בצדה ייתכנו זרמים אחרים: בשבילנו הציונות היא טבע הדברים, הכרח אוֹבּייקטיבי וסוּבּייקטיבי, שמחוצה לו אין, ולא תוכל להיות, תנועה יהודית כלשהי. כל גילוי של חיוניות יהודית, של פעילות יהודית, מובילה, ביודעים או בלא יודעים, אל הציונות. וָלא – אין לה כל ערך, אין לה כל עתיד. או ציונות או כּליה לאומית. כל דבר, שאינו זורם אל האפיק הראשון, זורם ממילא אל השני. מכירים אנו רק בדברים המובילים אל הציונות, ורק במידה שהם מובילים אליה. אַבטונומיה רחבה ביותר אין לה בעינינו שום ערך, אם איננה התארגנותו של העם לשם יצירת המרכז הלאומי.

ודוקא משום כך העיקר בעינינו איננה ה"פירמה" הציונית, אלא נקיטת-העמדה הציונית-העצמאית בכל שאלות הגלות. ככל אשר תכוּנה מפלגתנו בזירת המדיניות הפנימית, צריכה היא להכיל בקרבה רק אנשים שבעיניהם הציונות היא הכוח המוֹדד לכל התפתחות יהודית. להרכיב “מפלגה עממית” מעורבת מציונים ומלאומיים – פירוש הדבר שעל החלטותינו ישפיעו אנשים, שאין להם כוח מודד זה, אנשים שבעיניהם יצירת ערכים בגלות היא מטרה בפני עצמה. ופירושו של הדבר – לעוות את משמעוּת יחסנו אל הגולה ואל נכסיה.

אין אנו מסתלקים, כמובן, מפעולה משותפת. בהלסינגפוֹרס קבענו כי מותר להקים גוּשים. בניגוד לסוֹציאַלדימוֹקראַטים מוכנים אנחנו לא רק “להכּות יחדיו”, אלא גם “ללכת שכם אחד” עם אותם הזרמים, שמטרותיהם כיום מזדהות עם מטרותינו. אך בכדי להיווכח, אם מזדהות מטרותיהם עם מטרותינו, יש לקבוע תחילה את תכנן של מטרותינו שלנו, לקבוע אותן באורח עצמאי, מנקודת-מבט ציונית, בקולות ציוניים.

לפיכך אין טעם לומר לנו, כי ההופעה העצמאית מפצלת את הכוחות היהודיים. אם מזדהות המטרות, נוכל ללכת שכם אחד, בלי להתמזג, אך מתוך עזרת-גומלין. ואם המטרות אינן מזדהות, הרי לא תתכן גם מפלגה מעורבת.

אגב, שאלת הנזק ליהדות הוצגה גם מבחינה אחרת: “הדגל” הציוני עשוי להפריע את שויון-הזכויות. כבר לא פעם אמרנו, כי הצגת השאלה בצורה זו כמוה כהסתגלות לטעמם של שונאי ישראל, וההטפה להסתגלות זו הריהי הטפה לשחיתות פוליטית. אנו לא בלבד שלא נוכל להתחשב בנימוק זה, אלא גם נלחם ללא-רַחֵם באנשים, שינסו לשוב להשתמש בו.

ועוד פחות נוכל להסכים לנימוק האומר, כי הופעה עצמאית תזיק לנו בתורת מפלגה. דבר זה אינו חשוב. אם העם לא בגר עדיין כדי להבין את תכסיסנו, את התכסיס של גילוי-פנים, ואת השקפתנו על המלחמה לשויון-זכויות כשלב לקראת התחיה השלימה, – הרי ננוּצח. אבל אין להרתע מפני כך. מפלגה הבּוֹנה את מפעלה לאורך-ימים מוטב לה שתכּשל בדרך-המלך משתשׂגשׂג בדרכים עקלקלות.

הריני מציע לכם לאשר את החלטת הלסינגפוֹרס. סבורני, כי יש מקום רק לתיקון אחד בלבד. אנו אסרנו על הציונים הבודדים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות. דבר זה נכון מאד, אך אין לנו הרשות לכך. לפי התקנון הארגוני של הקונגרס חובותיו של כל ציוני הן רק ההכרה בסעיף א' של תכנית בּאַזל ושקילת השקל. דבר זה חייבים אנו להביא בחשבון. ציונים בודדים רשאים להצטרף למפלגות יהודיות אחרות, ואין בכוחנו לאסור עליהם את הדבר. אך לעומת זאת צריכים אנו לקבוע, כי לחברים כאלה לא תוכל להיות בהסתדרותנו דעה מכרעת בשאלות עבודת-ההווה.

חוץ מתיקון זה, שרק מטעמים פוֹרמאַליים צריכים אנו לקבּלוֹ, אין לשנות את החלטת הלסינגפוֹרס. ביטולה של ההחלטה זו כמוה כהכרזה, כי אין לה לציונות שום יחס אל התנועה הגלותית. יש אומרים כי בהלסינגפוֹרס צמצמנו את הציונות כדי אחת ממאת המפלגות היהודיות. טעות היא זו. להיפך: דוקא ההסתלקות מן ההופעה העצמאית היתה מביאתנו לכך. שהרי עתה אין אנו בעצמם אלא אחת המפלגות הנלחמות לזכויותיהם הלאומיות של היהודים בגולה. אך דוקא על-ידי כך מדגישים אנו, כי מלחמה זו אינה אלא אחד האמצעים להגשמת הציונות. עתה הציונים הם אחת המפלגות, אבל הציונות נשארת החזון היהודי, האחד והיחיד, חזון קנאי, שאינו מכיר בכל חזון אחר על פניו, שהכל משועבד לו והכל כלול בקרבו. ואם תבטלו את החלטת הלסיגפוֹרס, דוקא אז תחתמו בעצם ידכם, כי רואים אתם בתנועה הלאומית בגולה לא אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה, ואז לא הציונים, כלוחמים לאַבטוֹנוֹמיה, אלא הציונות גופה, כשאיפה למדינת-היהודים, תיהפך לאחד הזרמים היהודיים, שבצדו קיימים שווה בשווה גם זרמים אחרים. אם מוכנים אתם להודות בכך – רק אז רשאים אתם לבטל את החלטת הלסינגפוֹרס. (תשואות).

נאום הנעילה

בצאתנו מהלסינגפוֹרס היה מצב-רוחנו מרומם הרבה יותר מעכשיו. אינני מתכוון לקונגרס השמיני² – להיפך, במסיבות הקיימות מרוצה אני מתוצאות הבחירות אשר היו היום. מדבּר אני על ועידתנו הרביעית, שבה עברו עלינו לא-מעט רישומים מעציבים. ברצוני לנתח את הסיבות לכך. אם פנימיות הן, הרי זה רע מאד; דבר אחר הוא, אם הסיבות הן חיצוניות.

רואה אני גזירה-שווה בין מצבנו ברוסיה בימינו אלה לבין אותו מאורע טראַגי, שקדם לועידתנו זו והטיל על כולנו את צלוֹ השחור³.

אנו, קבוצת מערכת ה"ראַזסווייט", קידמנו זה לא כבר בברכה את חברנו-לעבודה, אהבנו אותו ותלינו בו תקוות גדולות. את כל קערת חייו הפך על פיה, בכדי שיוכל להתמסר כליל למפעלנו. מלא היה שכל וכשרון, ידע הרבה ורצה לדעת עוד יותר, ואנו עקבנו אחר צעדיו בגאווה אבּהית כמעט, ומראש ידענו, כי בקרוב יהיה שמו אחד השמות האהובים ביותר של תנועתנו. ולפתע פתאום – איזו מפלצת של מקרה עיוור, איזו אווילות אכזרית, שקשה אף להשיגן – והאדם איננו. בעצם יום פריחתם של חיים עשירים אלה מתפרץ מבחוץ כוח עיוור ודומם והורס את האיש באיבּו!…

יתכן כי גזירה-שווה זו מעציבה יתר על המידה. אבל, גם מפלגתנו אך זה עתה התבגרה, אך זה עתה הפשילה את שרווליה והתעתדה לעבודת בנין – ועתה, כשעברו רק תשעה חדשים מימי הלסינגפוֹרס, עומדים אנו כאן כאילו רפו ושותקו ידינו. ואם נפלו בועידתנו לפרקים התנגשויות אישיות, אם נתגלעו בה מדי פעם בבהירות יתרה חיכּוּכים פרטיים, הרי הסיבה לכך ברורה: כך אירע לה למפלגה רק בשעה שאין לפניה תפקיד ממשי דחוף, שיהא מאפיל על כל חילוקי-הדעות הקטנוניים. אך חייבים אנו לערוך בדיוק את החשבון: משום-מה אין תפקיד ממשי? כלום כבר נתנסתה מפלגתנו בכל הדרכים, פיתחה את כל כשרונותיה – מיצתה את כל ערכיה? לא, להיפך: אך זה עתה התחילה השקפת-עולמנו ללבוש את צורתה, אך זה עתה החילונו להתווֹת את דרכינו. אינני מדבּר על העבודה בארץ ישראל – שטח זה אינו יכול עדיין להעסיק את כל הידים הציוניות. אך הרי זה עתה עיבּדנו תכנית רחבה לארגוּן היהדות, לשינוי המבנה בחיי הקהילות, לתנופה תרבותית – לפנינו ים של מעשים בקרב היהדות, מעשים שטרם ניגשנו אליהם, והידים כּמהות מצמאוֹן לפעולה. ולא משום ירידה פנימית רפו הידים עתה, אלא משום שוֹאָה חיצונית. לעינינו התחוללה תאונת הרכבת של ההיסטוריה הרוסית, ובתוך המפּולת נלכּדו גם רגלינו. לרגע רק נצנצו נגד עינינו אפקים נרחבים של פעולה לאומית – ושוב נעלמו באפלה. הספּקנו להתאזר לתנופה גדולה, פיתחנו בקרבנו תיאבון פוליטי רב, – והנה לפנינו אותו קיר אטום של הריאַקציה הרוסית. את השדה הנרחב של פעולה בקרב היהדות סתם לפנינו כוח גס מבחוץ. קשה לחלום, כי בשנים הקרובות תתנהל מלחמה לשלימוּת-הזכויות, כי יווצרו מוסדות נבחרים עבריים. שלא באשמתנו, חזר ובא עלינו מצב של “בין-הזמנים”. ומצב זה מר לנו יותר מלשאר המפלגות – דוקא משום שעדיין איננו זקנים ובלים, משום שעוד יש לפנינו תפקידים בעולם הזה ועוד אנו שׂשׂים לקראתם. ותאונתה של הרכּבת הזרה הפּילתנו לא עם שקיעתנו, אלא עם שחרית חיינו.

אך הגזירה-שווה איננה שלימה. האיש מת – זכרוֹ יחיה לנצח. המפלגה חיה, והיא תחכּה ותראה זמנים טובים מאלה. העיקר, שתדעו לנצל את התקופה הזאת, את תקופת ההפוגה מאונס; כי ההפוּגה באה לנו מאונס, כי קשה היא עלינו כל-כך, דוקא משום שתפסה אותנו בעצמם תנופת רוחנו. במידה שיצֵרו את צעדיה של עבודתנו החיצונית, כן הַרבּו-נא להשקיע כוחות בעבודה הפנימית: הַעמיקו את המפלגה, העמיקו את השקפת-עולמכם, הכשירו את עצמכם ואת החברים לקראת ימים טובים מאלה. תפקידנו הקרוב – לנצל את הימים האפלים, הממשמשים ובאים על יהדות רוסיה, לשם התארגנות עצמית, לשם ליכוד כוחותינו המפלגתיים. ולמען תהיה ערוּבה נאמנה לליכוד זה – נשכח-נא את כל מריבותינו בועידה זו ונתפזר עד לפגישתנו הבאה כחברים וכידידים נאמנים. (תשואות).

הרצאה באסיפה הכללית של הועד לחובבי ציון

אודיסה, 5 בפברואר 1912

בהרצאה זו מסר ז’בוטינסקי את פרי הסתכלותו מימי שהותו בתורכיה כשליח ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת תרס"ט(1909) ביקר גם בארץ ישראל.

היהדות העוֹתוֹמנית מתחלקת לשלש קבוצות: א) יהודי ארץ-ישראל, שאתם יש לנו ענין במישרין. מבחינת הלשון מהווים הם גוף ססגוני ומספרם עולה על 100 אלף נפש.ב) היהודים דוברי ערבית, שעדיין לא נחקרו כראוי, והם מונים כ-150 אלף נפש. ולבסוף, ג) היהודים הספרדים המונים 250 אלף נפש. האוכלוסיה היהודית בתורכיה כולה מונה איפוא כמחצית מיליון נפש. אין זה, כמובן, אלא אחוז קטן לעומת כל אוכלוסי הקיסרות העוֹתוֹמנית. אבל משקלה המיוחד של האוכלוסיה היהודית רב יותר, משום שכולה יושבת בערים וממלאת תפקיד חשוב במסחר ובאותם ניצני החרושת המבצבצים עתה בתורכיה.

בדבּרנו על היהדות העוֹתוֹמנית, מתכוונים אנחנו בראש וראשונה לקבוצה הספרדית, ועליה חייבים אנו לעמוד בפרטוּת. בשטח הכלכלה תופסים היהודים הספרדים, חוץ מבודדים, את השלבים התחתונים. בכל מקום, חוץ מבמרכז אחד, מתרכזים הם בענפים הנמוכים ביותר של המסחר והמלאכה. אותו מרכז הוא סַאלוניקי. היהדות הסאַלוֹניקאית היא היחידה בעולם, שבה כל משלוחי-היד מסתעפים בצורה נכונה למדי: סחר-החוץ העליון, האומנויות, המקצועות הפרבריים, עבודות הנמל – הגבוהות והנמוכות, וגו'. דבר זה מראה, לאיזו רמה כלכלית תוכלנה להתרומם כל קהילות ישראל בתורכיה. כי כאן נעדרת הסיבה העיקרית המעכבת את התפתחות היהודים בארצות אחרות; הדיכוי ושלילת הזכויות. עד לפני זמן קצר היה שויון-הזכויות נפגע רק בצבא ובמשרות האזרחיות העליונות, אך אחרי מאורעות שנת 1908¹נהנים היהודים גם בשטחים אלה ממלוא-הזכויות כתושבים התורכיים.

יש לציין גם את הזכויות הרחבות, שניתנו ליהדות העוֹתוֹמנית בהנהלה עצמית פנימית. בהגדירו את תפקידיהם של ה"מג’לישאוּמוּמי"ושל החכם-בּאַשי², מדגיש המרצה, כי מבחינה משפטית תופסים יהודי תורכיה עמדות נוחות, ואם השפעתם למעשה ומצבם הכללי בארץ אינם הולמים כלל וכלל את מצבם המשפטי, הרי הדבר מסתבר על-ידי התחרותם של שאר הלאומים ועל-ידי חולשתם מבחינה תרבותית. מבחינה זו נחשלים היהודים במרחק רב מאחורי היוונים, הארמנים ושאר לאומי הקיסרות. אלה יש להם בתי-ספר תיכוניים מצויינים, וליהודים – חוץ מבארץ-ישראל – אין בכלל בתי-ספר ממין זה. ליהודי תורכיה יש רק “חדרים”ובתי-ספר של “האַליאַנס”, ובשניהם גם יחד אין החינוך הולם את צרכיהם האמיתיים של האוכלוסים היהודים. בענין זה פתוח בפני כל ארגון שדה-פעולה נרחב. ויש כאן צד משמח מאד:שלימותה הלאומית של היהדות התורכית. האינטליגנציה הספרדית לא נטמעה בסביבתה הנכרית, היא לא פנתה עורף לשפת-האֵם שלה ולכל סביבתה החברתית העצמית. אכן, האינטליגנציה"מצוּרפתת", היא פשטה את לבושה הלאומי, אבל לא נטמעה. היהדות רואה כאן את עצמה כחטיבה אחת, יש לה מרכזים משלה, טעם משלה, וגו'. הודות ל"אַליאַנס" באה היהדות העוֹתוֹמנית במגע עם התרבות העליונה, וזו שימשה לה כגורם מבוֹדד לגבי הסביבה הנכרית. מבחינה זו אין לשכוח את זכויות ה"אַליאַנס". אך, מובן מאליו, שגורם מבוֹדד זה אינו מניח את דעתנו, ועתה שואפים אנחנו להמירו במבודד האמיתי, היהודי-הלאומי.

מכל בחינה רעיונית מהווה היהדות הספרדית “לוח חָלָק”לחלוטין.היא לא מסרה עדיין את נשמתה לשום כיוון. לכן לא יוכל גם רעיון התחיה לרכוש לו כאן חסידים. אמנם, לגבי היהודים העוֹתוֹמניים, אין לשאלת ההגירה והתרבות חשיבות יתרה, אך הם בכל-זאת מעונינים מאד בשאלות אלו. מסביבם רותחת בתורכיה ההיאבקות הלאומית, והיהודים אנוסים להיות נייטראַליים בהיאבקות זו. כלומר, הם אנוסים ליצור לעצמם תרבות לאומית משלהם, שהרי אם לא – נשקפת להם הסכנה של נחיתות לאומית.

הוא הדין לגבי בעית ההגירה. היהודים העוֹתוֹמניים מבינים, כי חולשתם מבחינה תרבותית, כלכלית, וכו' נובעת – בין השאר – מחולשתם הכּמותית, וכי כניסתם של יהודים חדשים תחזק את מעמדם בארץ.

לכן רואים אנו, כי הרעיון הלאומי התקדם אצלם התקדמות רבה. כן אין להפריז בערכן של השמועות המגיעות אלינו בדבר האנטישמיות. במשך כל ימי שהותו של המרצה בתורכיה היו היהודים התורכיים נוקטים עמדה נייטראַלית קפדנית לגבי הלאומים הנאבקים זה עם זה. חוגי השלטון המדיני יודעים היטב את דבר הנייטראַליות הזאת, והם רואים ביהודים מה שקרוי בגרמנית einstaatserhaltendes Element³.

התורכים ייאלצו להשען על היהודים בתורת הלאום היחיד, שאינו חולם על מרכז הנמצא מחוץ לגבולות המדינה. להיפך – מרכזו נמצא בתוך תחומי הקיסרות, בארץ-ישראל.

נאומי תעמולה בין המהגרים היהודיים באנגליה

לונדון, 1916

כאן ניתנים חמישה קטעי נאומים מימי התעמולה ללגיון העברי בין יהודי ווייטשפּל, שהתנהלה מטעם “הועד למען העתיד היהודי”אשר נוצר על-ידי ז’בוטינסקי. מתנגדי הלגיון שפעלו בווייטשפּל טענו, כי המהגרים מרוסיה צריכים ליהנות מ"זכות המקלט"ולכן אסור לגייסם לצבא, ביחוד לא לצדה של רוסיה, בעלת-בריתה של אנגליה, שממנה נמלטו. אך באנגליה הלכה וגברה הדרישה בציבור לגייס את המהגרים גיוס-כפיה, ומיניסטר-הפנים, הרברט סמואל, כבר הודיע בפּאַרלאַמנט, כי כל מהגר רוסי, שלא יתגייס לצבא הבריטי, יגורש חזרה לרוסיה. הודעה זו עוררה מחאה חריפה מצד חוגים מתקדמים בציבור האנגלי, והממשלה נסוגה ממנה. אך ברור היה, כי יש למצוא איזו “פשרה” בשאלה זו, וה"ועד למען העתיד היהודי"הציע כפשרה את הסיסמה"האָוּם און היים", כלומר: לגייס את המהגרים היהודים בחטיבה מיוחדת, שתשמש רק לשתי מטרות בלבד: להגנת אנגליה ולשחרור ארץ-ישראל.

“הוֹם דיפֶנס”

רבים שואלים אותנו:מה זה"הוֹם דיפנס"¹? כלום זהו שירות צבאי ממש, כלומר – להיות חייל בבגדי-חאַקי, שרובה בידו, או זוהי, בפשטות, עבודת-כפיה בשדות, בבתי-החרושת וכו', בתנאים של משמעת צבאית?

התשובה היא:

“הוֹם דיפנס”הוא שירות צבאי ממש. אנשים המשרתים למען ה"הוֹם-דיפנס" חיילים הם ככל החיילים; מלמדים אותם לצעוד, להתעמל, לירות, לחפור חפירות, וכל אשר חייל צריך לדעת. אבל אסור להוציאם אל מחוץ לגבולות הארץ, שבה התחייבו לשרת את שירותם. תפקידם אינו אלא להגן על הארץ, אם האויב יעבור את גבולות המדינה או אם יעלה על חופיה.

בלשון הצבא מכנים דבר זה בשם “צבא טריטוֹריאַלי”. עיקרון זה של שירות טריטוֹריאַלי היה קיים לפנים בכל הארצות. ועד היום מכּירים בו עדיין, למשל, במושבות האנגליות. קאַנאַדה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית יש להן צבאות רגילים שלהן, הקרויים בשם מיליציה, אך אסור להן לשלוח מיליציה זאת אל מעבר לגבול. בשביל שירות מעבר-לים צריכים היו לגייס שם אנשים חדשים. כמובן, גם מן המיליציה עברו רבים מתוך התנדבות אל שורותיו של הצבא החדש. אך, רואים אנו, כי העיקרון של שירות למען ה"הוֹם-דיפנס"אינו חדש בעולם.

מבחינה מוסרית “הוֹם-דיפנס”היא חובה קדושה לכל גבר בריא היושב במדינה חפשית.כל הטענות בדבר “זכות-המקלט”וכדומה – שום שייכות אין להן ולחובה הברורה להגן על הארץ, בשעת בוא האויב. כשחיים אתם באיזה בית, אפילו בבית זר, וביחוד אם רואים אתם אותו כ"מקלט", הרי מובן מאליו, כי חובתכם היא להגן על המקלט מפני אֵש, מפני שודדים או אויבים. זו חובה, שאפילו הקיצוניים שבחסידי-ה"נייטראַליוּת"לא יוכלו להתכחש לה.

אבל, למען יהיה האדם המוכשר להגן על ה"הוֹם", צריך שיהא יודע לירות ושיכיר מה טיבה של משמעת צבאית. לכן אין הגיון בדבריהם של אלה האומרים: “כן, כשיבוא האויב באמת, אז אלך גם אני”. אז כבר יהיה מאוחר, שהרי דרוש זמן, כדי להפוך איש אזרחי לחייל. מי שמכיר בחובת “הוֹם-דיפנס” חייב להיות מוכן להתגייס מיד. ורוצים אנו להשיא עצה טובה לאפיטרופסים ה"ראַַדיקאַליים" של היהודים המהגרים: בשעה שהם באים להגן על ה"נייטראַַליוּת"היהודית, מן הראוי שלא ישכחו להזכיר כי יש יוצא מן הכלל – ה"הוֹם-דיפנס". חייבים הם תמיד להדגיש, כי על צד זה שבחובת-הגיוס אין בפי רוב הצעירים היהודיים שום ערעורים עקרוניים. את זאת חייבים הם תמיד להזכיר, ראשית, משום שזאת היא האמת. 99 למאה מן המתנגדים החריפים ביותר של כפיית-הגיוס לא ימצאו בנבכי מצפונם שום תירוץ יפה כנגד ה"הוֹם-דיפנס". ושנית – אסור להשתיק את הדבר בגלל האנגלים. נוצרי הוגן עלול להבין, כי המהגר, אולי, אינו מחוייב להקריב את כל הקרבנות שמקריב האנגלי. כי יש שׂדות-קרב שבהם לא יוכל, אולי, להלחם באותה מידה של התלהבות. אך כיצד אפשר להסתלק מן ההגנה על הארץ גופה – זאת לא יבין אף אנגלי אחד, ודוקא אי-הבנה זו עלינו למנוע. אם רוצים האפיטרופסים להוסיף לרעוש – ירעשו-נא כאוות נפשם. אך, לעולם אל-נא ישכחו להצהיר כי הרעש איננו מכוּון נגד ה"הוֹם-דיפנס".

כידוע, אין אנו חסידים של פשרה, שמהוּתה תהיה ה"הוֹם-דיפנס" בלבד. ראשית, סבורים אנו, כי דבר זה יזיק לאינטרסים היהודיים, ושנית, בטוחים אנחנו (והדבר ידוע לנו ממקור נאמן), כי גם הממשלה וגם חוגים בעלי-השפעה בחברה האנגלית, לא יסכימו להגביל את השירות הגבלה צרה כזאת. סבורים אנחנו, כי המינימום הוא “האָוּם אוּן היים” – הגנה על הגבול הבריטי, ובבוא השעה, השתתפות בפעולות-צבא מסויימות במזרח. סעיף שני זה יש לו חסידים ויש לו מתנגדים, ועליו אפשר להתווכח. אך לא על הראשון. אל-נא תשכחו את זאת. על “הוֹם-דיפנס” לא ייתכן ברחוב היהודים שום ויכוח ואף לא שום ספק – ואכן, אין עליו שום ויכוח ואין עליו שום ספק. הכל חייבים לתמוך ב"הוֹם-דיפנס"והכל תומכים בו.

על הסעיף השני של הפשרה, אשר הוצעה על-ידי הועד “למען העתיד היהודי” עוד נחזור ונדבר לא-פעם ובמפורט. כאן ברצוננו להצביע בקשר לענין זה רק על אי-הבנה אחת. אלה המותחים ביקורת על רעיון הלגיון אוהבים לספּר כי הלגיוניסטים חושבים על “כיבוש ארץ-ישראל בידי צבא יהודי; וכמובן, לא קשה למבקרים האלה להוכיח, כי קטן וחלש יהיה לגיון יהודי משיוכל לגרש את הצבא התורכי ו”ללכוד את פלשתינה".

זאת אמת. אך אין צורך בראָיות. שום אדם לא חלם על “כיבוש פלשתינה בידי צבא יהודי”. גם ה"לגיוניסטים" יודעים למנוֹת, ממש כמתנגדיהם. רעיונם היסודי הרבה יותר צנוע. רוצים הם רק זאת: אם תהיינה אֵי-פעם פעולות-צבא באותו איזור, מן הראוי שתשתתף בהן גם חטיבה יהודית: ואם מדינות-הברית תכבושנה אותו איזור, זאת אומרת תשארנה בו חיל-מצב לשמירת הסדר, מן הראוי שבחיל-מצב זה תהיה גם חטיבה יהודית. זהו הרעיון. כל אדם שאינו עיוור ואינו מעמיק להתפלפל יתר על המידה, יודה כי, ראשית, דבר זה אפשרי, ושנית, תהא לדבר כזה השפעה חשובה, כי דוקא זוהי הלשון המובנת לעולם של ימינו.

ואשר למספּרים, הרי אל-נא נשכח הבדל גדול אחד. לעומת המיליונים הלוחמים באירופה גם הצבא הבּלגי הוא דבר של מה-בכך. במצרים ובאסיה הקטנה לוחמים לא מיליונים. כשהתורכים התקיפו בפעם הראשונה את סוּאֶץ, היה להם צבא של 20 אלף חיילים; ובפעם השניה – 14 או 18 אלף. מצב הדרכים ומסילות-הברזל, פּראותם של התושבים, אינם מרשים לקיים צבאות גדולים, שהרי בשבילם נחוץ ארגון עצום מן העֵבר ההוא של החזית. לעומת מספּרים כאלה יהא משקל מסויים אפילו לבריגאַדה.

כאמור, עוד נשוב לשאלה זו לעתים קרובות. אך לפי שעה מוטב, שלפחות לא יספּרו דברי-הבל ושהציבור ידע במה מדובר.

האחריות

שמענו את הדעה, כי יחסם של יהודי ווייטשפּל לשירות הצבאי כלל אינו כל-כך חשוב בשביל עמדת היהודים בעולם. והנימוק הוא, שמאות אלפים יהודים אחרים משרתים בצבאות למיניהם, ואחרי-כן, בשעה שהעולם יערוך את סיכום השתתפותם של היהודים במלחמה, הרי יביא בחשבון אותם מאות אלפים, ולא כמה מהגרים בווייטשפּל.

כשהוא לעצמו, הרי זה נימוק צודק. אילו היה העולם – העולם הגוֹיי – עולם של צדק ושל הגיון, המסתכל בעמקות וברצינות אל תוכו של העניין, לפני שיבוא לגזור את גזר-דינו, – אזי ודאי היה מודה בדבר. אבל העולם – הגוֹיי, וגם היהודי – אינו נוהג תמיד לפי שורת ההגיון. הוא אינו אוהב – ואולי גם אינו מסוגל – להתעמק בחשבונות. הוא דן את דינו לא על-פי הסטאַטיסטיקה, אלא לפי הרושם. יש להצטער מאד, שהעולם הוא כזה, אבל כך העולם, ואם רוצים אנו לחיות בו ולהלחם בו לעתידנו, עלינו להביאו בחשבון כּמות-שהוא.

“הרושם” הוא בכלל דבר חשוב. אך לגבי המקרה שלנו נודעת לו חשיבות מיוחדת משום שלש סיבות.

הסיבה הראשונה היא – המקום, בו אנו חיים. מדינה זו שמה אנגליה. ומן הראוי שברעש הזה לא נשכח, מהי אנגליה לעם ישראל. בעולם כולו, וביחוד בארצות האנטישמיוּת הרשמית, ידוע כי אנגליה היא הארץ של שויון-זכויות מוחלט; היא הארץ היחידה באירופה, שבה לא בלבד אין הגבלות, אלא אין גם תנועה אנטישמית מאורגנת. ייתכן שאין אנו מרוצים מן העמדה שנקט מר סמואל². אבל עצם העובדה, כי בזמן כזה יכול באנגליה יהודי להיות מיניסטר-הפּנים, היא דבר חשוב בשביל כלל-ישראל. ויש עוד מיניסטר יהודי – מר מוֹנטגיוּ. לידיו מסרו את ייצור התחמושת, כלומר אותה פעולה, שבה תלוי כל גורלה של המלחמה. זוהי הוכחה לאימון המוחלט, שרוחשים כאן ליהודים, אשר כמותו אין עדיין בשאר ארצות אירופה. ובשעה שיהודים ברוסיה נלחמים לזכויותיהם, מצביעים הם על אנגליה כעל דוגמה הטובה ביותר; ואפילו בגרמניה, בשעה שדורשים היהודים שלא ינעלו בפניהם את הגישה אל השלבים העליונים של שירות-המדינה, מצביעים הם על אנגליה – ואפילו כיום הזה. רק ילדים טפּשים יכולים להתיחס לדבר זה כאל ענין של מה-בכך. בעיני בני-אדם רציניים העמדות היהודיות באנגליה הן ענין של חשיבות לאומית עצומה. שערוריה בגלל יהודים ברוסיה או ברומניה לא תדאיג אותנו ביותר. אבל שערוריה באנגליה, דוקא על אותה בימה, שעליה אנו מצביעים תמיד כעל מופת לעולם כולו, – הרי זה ענין אחר. מי שאיננו מבין זאת – עיוור הוא מראות.

הסיבה השניה היא, שאותם “מאות אלפים” הנמצאים בצבאות למיניהם, הרי יושבים הם בארצות של גיוס-כּפיה. בארצות ההן אין בכך משום ראָיה להלך-רוחות, שאדם הולך לשרת בצבא. הכל חייבים ללכת והכל הולכים. אפילו כאן, באנגליה, הנהיגו עתה גיוס-חובה לנתינים אנגליים. הרי שאתם, המהגרים, הנכם כמעט הקיבוץ היהודי היחידי בעולם כולו, שיש לו עדיין ברירה – ללכת או לא ללכת. דוקא משום כך יראו בתשובתכם את התשובה האמיתית,האָפיינית, המציינת את הלך-הרוחות היהודי בכלל.

והסיבה השלישית היא, כי כאן מדובר במהגרים – במהגרים “טריים”,שלא התאזרחו, כלומר בטיפּוס הטהור והבולט ביותר של מהגרים. הרי בארצות-המערב רואים אותנו בכלל כעם של מהגרים. שם נתקלים בנו כמעט אך-ורק בתורת מהגרים. ויש ויכוח בשאלה, אם אנחנו מהגרים מועילים או מחוסרי-תועלת, ואף מזיקים, אם אפשר לסמוך עלינו, אם מתיחסים אנו בידידות או באיבה כלפי המדינות, שבהן אנו משתקעים לחיות. כמובן, יש לנו ידידים וסניגורים, הטוענים, כי מהגר יהודי הוא אדם מועיל ונאמן. אבל עתה הגיעה השעה, כשאנו נדרשים להוכיח את הדבר – להוכיח, כי המהגר היהודי רואה את ביתו החדש לא כתחנת-מעבר ולא כאכסניה. והרי על שאלה זו אי-אפשר להשיב, כי היהודים הרוסיים משרתים בצבא הרוסי והאוסטרים באוסטרי. השאלה הריהי בנוגע למהגרים, והתשובה צריכה להנתן על-ידי מהגרים – על-ידי מהגרים “טהורים”, שלא נתאזרחו עדיין – ופירושו של דבר, על-ידי ווייטשפּל. ווייטשפּל עומדת עתה במבחן, ובו היא מייצגת את כל מהגרי ישראל. ובכל הארצות, שיש להן נגיעה אל מהגרים יהודיים – ביחוד באמריקה – יקשיבו, כמובן, רב קשב לתשובתה של ווייטשפּל. כי היא התשובה האָפיינית.

פשרה מבישה

ובכן מתקדמים אנחנו. לפני חודש ימים התנגדנו עדיין לכל רמז של ויתור בשאלת הגיוס. התשובה היחידה היתה: “לא. אין אנו רוצים להתגייס, נייטראַליים אנו ורצוננו לנסוע למדינה נייטראַלית”³. ואם מישהו הרהיב עוז בנפשו לדבּר על צורך בפשרה, – ראו בו בוגד. אבל, מתקדמים אנחנו. היום כבר הכּל מדבּרים על פשרה, ואפילו נמצאה הנוסחה לפשרה: “גדודי-עבודה”.

מרוצים אנו מאד, שהקהל מתחיל להבין, כי “לאו”מוחלט אינו יכול לשמש תשובה, וכי התכנית להפליג ברבבות לאמריקה, דוקא בשעה שאנגליה נתונה בסכנה, אין זו תכנית נאה ביותר. זוהי ראָיה, שהציבור שלנו יש לו שכל בריא ונשמה בריאה.

אבל מתנגדים אנו לתכנית של “גדודי-עבודה”. יש טעם לפשרה, אם היא, ראשית, מכובדת, ושנית – מועילה. הפשרה של “שירות העבודה” היא גם מבישה וגם לא-מועילה.

עד כדי כך מבישה היא, שאף התומכים בה, כביכול, יתביישו להציע לציבור תכנית שכזאת. בשעה שהיו אומרים: “לא, איננוּ רוצים להתגייס”, היה לדברים לפחות צלצול עקרוני. אפשר היה לומר לעולם, כי היהודים אינם מרוצים מעמדתה של אחת ממדינות-הברית, ולכן ישארונייטראַליים, ולמען נייטראַליוּתם זו מוכנים הם אפילו להקריב קרבנות. “עשו בנו כרצונכם”, – כך היו הדברים נשמעים, – “אבל מצפוננו אינו מניחנו לסייע בידכם במלחמה כזאת”. עמדה זו היה בה כדי לסכּן את האינטרסים היהודיים וכן היה בה משום עוול גדול כלפי אנגליה; אך היתה זו, מכל מקום, עמדה עקרוֹנית.

“שירות-עבודה” – “עבודה לאומית” – אלה אינם עוד נייטראַליוּת. לייצר תחמושת, להסיע פצצות אל האניה, ואולי אף אל הסוללות, לחפור חפירות, שאחרים יירוּ מתוכן, – פירוש הדבר: להשתתף במישרין במלחמה. אדם הנוטל לידיו עבודה ממין זה לא יוכל עוד לספּר, כי מצפונו אינו מניח לו לסייע בידי צד אחד שיכּה צד אחר. שהרי מסייע הוא, מסייע בצורה בולטת ביותר. מן ה"נייטראַליוּת העקרונית"לא נותר עוד ולא-כלום. אולם אז נשאלת השאלה: מדוע רק “עבודה”? מדוע מסכימים אנחנו לסייע בידי זולתנו, שהם יהרגו גרמנים ותורכים, אבל בעצמנו ללכת אל תוך האֵש אין אנו רוצים? באֵילו “עקרונות” נוכל לנמק דבר שכזה? כלום לא יתעורר על-ידי כך אצל שכנינו, ואפילו אצלנו, רושם ברור, כי שוב אין זה ענין לעקרון-הניטראַליוּת אלא לטעמים אחרים, ולאו דוקא נאים ביותר?

כמובן, יש גם " עבודות"מסוגים אחרים. עליהם כבר דיברנו פעם: לחלוֹב פרות, לקלף תפוחי-אדמה, לעבוד בשדות ובבתי-חרושת. לעבודות כאלו מנצלים כעת בכל הארצות אנשים זקנים, נשים וילדים (יוצאים מכלל זה רק אותם בתי-חרושת שבהם יש צורך במומחים בעלי הכשרה מיוחדת). אם יילקחו לעבודות כאלו בחורים צעירים, פירוש הדבר, שתתעורר התמרמרות בחוגי הפועלים הדימוֹקראַטיים ביותר. הכל זוכרים עדיין, מה התרחש ביוֹרקשיר, כשהובאו לשם לפני חדשים מספר פועלים חקלאיים צעירים מאירלנד. האיכרים הזקנים שבמקום, נשותיהם ובנותיהם סירבו לעבוד יחד עם האירים, והיו מיַדים בהם אבנים. כעת רוצים אנו, כנראה לזכּוֹת לאותה נחמה ולאותו כבוד בשבילנו.

אבל יש ל"גדודי-העבודה" עוד טעם מיוחד, ביחוד בשביל נציגיו של מעמד-הפועלים היהודי. הפועלים האנגליים התנגדו בכלל לגיוס-הכפיה לצבא, אבל “גיוס-עבודה” נראה בעיניהם כצורת-הכפיה הגרועה ביותר. על “גדודי-העבודה”משקיפים הם בחשדנות מרה. חוששים הם, שמא ינוּצלו האנשים האלה כמפירי-שביתות. זמן קצר לפני סיום מושבו של הפּאַרלאַמנט פנתה אל מיניסטר-המלחמה משלחת של האגודות המקצועיות והזהירה הזהר היטב מפני שליחת אנשים במדי-צבא לעבודה בשדות ובבתי-חרושת. הם הצהירו כי מדבר זה עלולה להתפתח כעין “כפיה חרשתית”, הנראית בעיניהם כפגיעה חמורה ביותר באינטרסים של הפועלים. והנה כאן לפנינו תכנית, ש-25 אלף יהודים נתיני-חוץ, שברובם בעצמם פועלים, יבקשו במיוחד, שיכניסום דוקא לשירות זה השׂנוא והחשוּד כל-כך בעיני הפּרוליטאַרי האנגלי. הפועל האנגלי אינו רוצה בכלל ב"שירות-עבודה"מצד החיילים. וכאן תווצר דיביזיה שלימה לשם “שירות-עבודה”, והיא תהא מורכבת דוקא מפועלים – ודווקא מיהודים. ועוד נשמעים כאן דיקלומים על האחדות הפּרוֹליטאַרית! אני איני גורס השקפה מעמדית, ואין זה מחובתי להגן על האחדות הפּרוֹליטאַרית. אבל הפועלים האנגלים דימוֹקראַטים כּנים הם וידידים כּנים של מלחמת-השחרור היהודית, ופשע יהא זה ליצור אצלם את הרושם, כי חבריהם היהודים הקריבו את הענין הפועלי הכללי – ולאו דוקא מתוך טעמים נאים ביותר.

פשרת “שירות-העבודה” פשרה מבישה היא. ולכן תהיה גם ללא הועיל. כשאנו אומרים, כי הפשרה צריכה להיות מכובדת, אומרים אנו זאת לא רק מסיבות אידיאַליות, אלא גם מטעם מעשי פשוט:פשרה מגוּנה לא תתקבל. הרי אין אנו יכולים לכפות את אנגליה שתקבל פשרה. יש לנו סיכויים להשיג את הדבר, אם יתמוך בנו לפחות חלק מדעת-הקהל. דעת-קהל כזאת נוצרה נגד הגירוש⁴, ולפי שעה הועיל הדבר. אבל דעת-הקהל לא תתמוך, בפרט ברגע כזה, בתכנית, אשר ריח של טעמים לא-נאים נודף ממנה. מסביב לסיסמה מכובדת אפשר לארגן קבוצה גדולה וחשובה של מדינאים אנגליים. אבל הזהרו מלהציג דרישות, שאינן מעוררות יחס-כבוד. בהן לא יתמכו. אנו נשאר בלי מגינים ובלי בעלי-ברית, ערירים ומבודדים – וההצעה תכּשל. תכנית “שירות-העבודה”אין בה טעם, משום שלא תתקבל; היא לא תתקבל, משום שלא תזכּה לתמיכה ציבורית ממשית; והיא לא תזכּה לתמיכה, משום שהיא מבישה. ואנו חוזרים ואומרים:בּקשו פשרה מכובדת, – וָלא לא יעשו אתנו שום פשרות בכלל.

תורכיה ואנחנו

המאורעות, שאירעו בארץ ישראל לפני שנה וחצי⁵, הוכיחו לנו בבהירות דבר אחד:התורכים אינם רוצים בישוב עברי בארץ ישראל. דבר זה ברור כל-כך, שאפילו גדולי האוֹפטימיסטים בקרבנו לא יוכלו להכחישוֹ. ואם כך הדבר, הריני מציג לפניהם את השאלה:במה תולים הם איפוא את תקוותיהם? היכן רואים הם את הסיכויים להמשיך את מפעלנו, אם התורכים יוסיפו להיות השליטים בארץ ישראל? הרי יודעים הם היטב, כי עד הנה התפתחנו שם תודות לקאַפּיטוּלאַציות (כלומר, שנתיני המעצמות הגדולות היו נתונים ברשות הקוֹנסוּליות שלהם ולא ברשות הממשלה התורכית).

בכל תולדות ההתישבות בארץ-ישראל לא היה כמעט מקרה אחד, כשהשלטון התורכי ויתר לנו ויתור כלשהו מרצון. כל פרט ופרט צריכים היינו ממש לקרוע ממנו בשתי ידים, וגם זה היה מצליח רק משום שבידי השלטון התורכי לא היתה מרות על נתינים זרים ולכן היה תמיד אנוּס להתפשר. לְמה איפוא אתם מצפים? מה יעכב אז את התורכים מלגרש מארץ ישראל כל עולה יהודי תוך שלשה חדשים אחרי שיגיע לארץ, לפי החוזר משנת 1890, שאגב לא בוטל עד עצם היום הזה –? או מה יפריעם מלהוציא חוזר חדש, עוד יותר קיצוני?

אפילו באותם המקרים הנדירים, כשתורכיה ויתרה לנו מעט – אירע הדבר רק משום שהיה עליה מורא הקאַפּיטוּלאַציות.הממשלה התורכית הכירה, למשל, בגימנסיה של יפו ואישרה אותה, למרות תכניתה ושפת-הלימוד בה. מדוע עשתה זאת?משום שאילולי עשתה כן, היתה הגימנסיה נהפכת למוסד אנגלי או אמריקאי, והקוֹנסוּל לא היה מניח לתורכים אף להתקרב אליה מרחוק. איום זה – שנעבור לחסותו של קונסול זר – היה תמיד לנגד עיניהם. איום זה היה מנסר בחלל האויר, גם כשלא דיבּרו עליו, והוא שכּפה לפעמים את התורכים לוותר לנו ויתורים. ייתכן כי מאותה סיבה היו התורכים מכירים גם באוניברסיטה שלנו.

אבל אם תבוטלנה הקאַפּיטוּלאַציות, וקיומם או אי-קיומם של מוסדותינו יהא תלוי בשלטון התורכי בלבד, הרי ברור, כי בשאלות אלה ינהג על-פי שיקול-דעת אחד ויחיד: הרצוי הדבר או איננו רצוי, שבארץ ישראל יתפתח ישוב יהודי-לאומי? ועל שאלה זו כבר ניתנה לנו תשובה ברורה: לא, הוא איננו רצוי.

אמנם, יש אצלנו אוֹפּטימיסטים המקווים, כי מיד אחרי המלחמה ישנוּ התורכים את השקפתם ויתחילו לרחוש אהדה לישוב שלנו. רוצה הייתי לדעת את הסיבות, משום-מה, בעצם, יארע אחרי המלחמה הדבר, שלא אירע במשך 33 השנים, עד לפרוץ המלחמה הזאת? 33 שנים שאפנו לעורר אצל התורכים יחס של אהדה לרעיון הישוב. השתדלנו להיות ידידי התורכים. והיינו מחבבים את התורכים באמת. תמיד היינו תומכים בהם מעומק-לב ומאחלים להם כל-טוּב. מעולם לא היה חזוננו הציוני כרוך בהתבדלות, תמיד היינו מדמים בנפשנו, כי תנתן לנו אפשרות להתפתח בארץ ישראל בשלווה ובחירוּת תחת הריבּוֹנוּת התורכית. וזו לא היתה התחפּשׂות, אלא רגש פנימי אמיתי, כשהכל היו חדורים בו – גם אני.

נציגינו הדיפּלוֹמאַטיים בתורכיה נקטו עד לרגע האחרון מדיניות של נייטראַליות מוחלטת. אבל היכן הן תוצאות עמדתנו ועבודתנו? אפילו תשאלו את האוֹפּטימיסטים, גם הם יהיו אנוסים להודות, כי לא זכינו לשום הצלחה דיפּלוֹמאַטית, אפילו רצינית למחצה. ועתה נוכל לומר אף יותר מזאת: נכשלנו כשלון דיפּלוֹמאַטי.

מניין נובעות איפוא תקוותיכם, שמעתה יחול לפתע שינוי לטובה? מדוע מעתה יתחילו התורכים לתת בנו אימון, אם עד עכשיו לא היו מאמינים בנו? מה הן המלים החדשות, שנוכל לאָמרן, בכדי להבליט את נאמנותנו, מלים שלא אמרנוּן בעבר? מה נשתנה ומה נתרחש, מלבד העובדה, שהם ביקשו לפרוע בנו פרעות וגירשונו מן הארץ?

“עלינו להיות נייטראַליים”– אומרים לנו. אבל יחד עם זה שוכחים, כי המלה “נייטראַליוּת” יש לה שבעים ושבעה פירושים. ודאי, צריך עם ישראל להשאר נייטראַלי במלחמה זו בין “ההסכמה המרובּעת” לבין ה"בּרית המרובעת". אך, בשום פנים ואופן לא נוכל להיות נייטראַליים במלחמה שבין הממשלה התורכית לבית ההתישבות היהודית בארץ ישראל. אדרבא: בסכסוך זה חייבים אנו להופיע במחאה נגד תורכיה. ואם הדבר לא נעשה עד עכשיו, היתה זו לא רק חרפה, אלא גרוע מזה:משגה מזיק, מזיק מאד. והוא מזיק, משום שלעבור בשתיקה, ללא מחאה, על פגיעה באינטרסים שלנו, פירושוֹ – מבחינה פּוליטית – כי הדבר נראה בעינינו כנוֹרמאַלי וחוקי. לעבור בשתיקה, בשעה שבזה אחר זה בוצעו מעשי-רצח נגד הישוב שלנו – הרי זה כאילו חתמנו על הצהרה, כי פגיעה בכבוד הישוב אינה נראית בעינינו כפגיעה בכבודו של עם ישראל כולו.

ואולם האמת היא, כי רוּבם המכריע של היהודים אינם מרוצים עתה מתורכיה וחולמים על אינטרבנציה. רוּבם הגדול של הציונים יהיו מאושרים, אם ארץ-ישראל תצא מתחומי השלטון התורכי, ועודם מקוים, שאמנם כך יהיה. ואם לא נגיע הפעם לכך, יהיו כל ידידי הרעיון הלאומי היהודי מאושרים, אם לפחות נהא מוגנים מפני שרירות-לבו של השלטון התורכי על-ידי ערבותן של המדינות האירופיות. הנשיג את הערובות הללו,הנצליח להעלות את שאלת היהודים בארץ-ישראל על סדר-יומה של ועידת-השלום? זאת יוכיח העתיד. אבל דבר אחד ברור כבר עתה: סיכויים ישנם רק למי שמציג תביעות. אמנם, היו דוגמאות ממין אחר, כשנתנו לעמים פחות ממה שתבעו, או שלא נתנו להם מאומה. אבל מעולם עוד לא קרה, שיינתן דבר-מה לעם, אם לא תבע מאומה ולא הפגין את רצונו. ואם נכריז בעצמנו, כי אנו, כביכול, מרוצים מאד מתורכיה, כי " נייטראַליים" אנו ורוצים, שהכלי שאר כפי שהיה – הרי כך גם יהיה באמת.

מיהו האויב?

אצלנו רוֹוחת מאד הטענה: "משום-מה עלינו להלחם בתורכיה? אם בכלל צריכים אנו להלחם, הרי יש לנו אויבים גדולים מתורכיה. אם צריכים אנו להלחם למען האינטרסים היהודיים, הרי מוטב להתגייס נגד אלה שאירגנו נגדנו את הפרעות בשנת 1903 ו-1905 "… לדברים אלה יש, אולי, צלצול נאה, ובכל-זאת אינם אלא דברי-הבל. להלחם באויב של שנת 1903 ו-1905 לא נוכל, בין שנרצה ובין שלא נרצה. לכן לא כדאי לדבר על כך. ומכיון שצריכים אנו להשתתף במלחמה – שאם לא כן, נקבור את מצב היהודים בארצות-המערב, – הרי נותרה לפנינו רק הברירה בין ארבעה אויבים: גרמניה, אוסטריה, בולגריה ותורכיה.

מבין ארבעת האויבים הללו אין לנו נגד שלושת הראשונים שום טענות. מצב היהודים אצלם תקין פחות או יותר, ולא הם המפריעים לנו להקים את המולדת היהודית בארץ-ישראל. אם יש בין ארבע המדינות הללו אחת, שנגדה יש לנו טענות, הרי זו תורכיה.

עם ישראל, או חלק ממנו, שואף להתישב בארץ-ישראל וסבור כי יש לו הזכות לכך. אבל תורכיה בשום פנים אינה רוצה להרשות לו זאת. ברור איפוא, כי אם נאלצים אנו להלחם בקוֹאַליציה של מעצמות-המרכז, ואם רוצים אנו יחד עם זה לקיים את צו-מצפוננו ולברור לנו את אויבנו בעצמנו, הרי אויבנו המפורש היחיד ביניהם הוא לא גרמניה, לא אוסטריה, לא בוּלגריה, אלא דוקא תורכיה.

ואין זה חשוב כלל, אם נהגו התורכים עמנו כמו חיות-פרא או כמתנגד הוגן. עובדה היא, כי בדצמבר 1914, בשעת הגירוש מיפו, הם נהגו עם היהודים בגסוּת ובאכזריוּת. אבל אין זה חשוב ביותר. פוֹליטיקה אינה יכולה להתבסס על רגשי צער ונקמה: "אהא, אתה סטרת על לחיי, עכשיו אבוא ואתנקם בך ". הפוליטיקה צריכה להתבסס על אינטרסים. אם נחוץ לכם דבר-מה שכל חייכם תלויים בו, ופלוני איננו מניח אתכם לגשת אל אותו דבר – הרי הוא יריבכם, ואפילו יהיה האדם ההגון ביותר עלי-אדמות.

אנו זקוקים לארץ ישראל ורוצים בה. ותורכיה איננה רוצה שנקבלנה. לא רצתה בכך תורכיה הישנה, ותורכיה החדשה גם-כן אינה רוצה. מנקודת-מבטם צודקים הם, אולי. הישוב היהודי חזק מדי בשבילם, בעל-השפעה יותר מדי. כאשר הם שחטו את מחציתה של ארמניה, הרי למעשה לא הפריעם בכך אדם. אך, בו ברגע שג'מאל-פחה העיז לגרש מארץ-ישראל כמה אלפי יהודים, קם מיד רעש גדול באמריקה ואפילו בגרמניה. הנשיא וילסוֹן שלח לקרוא לציר הגרמני בוושינגטון ואמר לו, כי רדיפות היהודים בארץ-ישראל עושות באמריקה רושם אָיוֹם. הציר טילגרף לברלין. מברלין טילגרפו לציר הגרמני בקושטא, שיאמר לתורכים הצעירים, כי מוטב שלא יריבו עם יהודי ארץ-ישראל. באותו זמן גם ניתן מוושינגטון יפוי-כוח למר מוֹרגנטאַוּ, שיתבע מן “השער”⁶ להפסיק את הרדיפות. ובכדי להוכיח, עד כמה חזק רצונה זה של אמריקה, נשלחו ליפו ולבּירוּת שתי סיירוֹת אמריקאיות משוריינות,“טֶנֶסי”ו"קאַרוֹלינה הצפונית". וספינות-מלחמה אלו הועמדו דרך-הפגנה לרשותו של הישוב היהודי. הן קיבלו את רוב הפליטים והעבירום למצרים, ומאלכסנדריה הן היו מביאות בחזרה ארגזים מלאים זהב בשביל הישוב, אשר נשלחו מאת קרן-העזרה האמריקאית, וקצינים אמריקאיים עם פלוגת-מלחים היו מלווים את הארגזים בחוצות יפו עד לשערי הבּנק שלנו.

לתורכים לא נותרה, כמובן, כל ברירה אלא לוותר ולהפסיק את הרדיפות.

מבינים אנו יפה את הלך-רוחם של ג'מאל-פחה ושל הממשלה התורכית כולה. רואים הם בבהירות, כי אפילו כיום, כשמספּר היהודים בארץ-ישראל אינו מגיע אלא כדי 100,000, ושליש מהם קבצנים המתפרנסים מ"חלוקה" – אפילו כיום אין התורכים עוד אדונים גמורים בארץ-ישראל והם אנוסים להביא בחשבון מה מוצא ומה אינו מוצא חן בעיני קומץ זה של יהודים. מה יהיה איפוא, כשהישוב ימנה – נאמר – 300,000 נפש, ויהיו להם שדות ופרדסים ובתי-חרושת? התשובה ברורה אפילו לטיפש – והתורכים אינם טיפשים. הרי למוֹתר לספּר להם, כי אין פנינו להתבדלות, כי רצוננו “רק להתיישב בארץ”. דוקא “רק”זה, בו אינם רוצים, כי רוצים הם להוסיף להיות אדונים בארץ. למוֹתר גם-כן לספר להם, כי עתידים אנו להביא עושר למדינה. יודעים הם זאת, אבל מוותרים הם על כך ברצון. “לא מעוקצך ולא מדובשך”, אומרים הם לנו, או, כפי שפירש פעם פסוק זה מנחם מנדל: – “אל תהיה לי דוֹד ואל תקח את נעלי”.

ישוב חזק הוא הצעד הראשון לשלטון-בית. זאת מבין כל אדם. ולכן תוכל להסכים לחיזוקו של הישוב רק מדינה,שאיננה חוששת מפני שלטון-בית. השיטה התוכית מתנגדת לשלטון-בית, ולכן אינם רוצים בישוב. כל עוד היו ה"קאַפּיטוּלאַציות", אנוסים היו לשתוק. אבל אם ינצחו, לא תהיינה עוד “קאַפּיטוּלאַציות”, והממשלה התורכית לא תרשה עוד עלית יהודים לארץ-ישראל.

זאת היא ה"מחלוקת" בינינו לבין תורכיה. ואין טעם לשיר מזמורי-תהילה על “היחס הטוב” אל היהודים בתורכיה, כשם שאין טעם לגדף גידופים את ה"פּתק האדום"⁷.אין זו שאלה של “ברוגז”.זוהי שאלה של טענות פוליטיות. מתנגדי הוא זה אשר מפריעני מלהשיג את הדבר, שבלעדיו לא אוכל לחיות. ובשעה שאני מוכרח להלחם, הרי נאה יותר ומתאים יותר שאלחם דוקא בו ודוקא למען טענתי הצודקת.

נאומים בועד הפועל הציוני

פּראַג, יולי 1921

בסוף שנת 1920, עם החרפת הסכסוך בין קבוצת בראַנדייס ובין מנהיגי הציונות באירופה, התפטרו מן האכסקוטיבה הציונית יוּליוּס סימוֹן ונחמיה דה-לימה. “ועד-הנשיאות”, שהועידה הלונדונית משנת 1920 ייפתה את כוחו להרכיב את האכסקוטיבה, היה מורכב אז מוייצמאַן ומסוקולוב, אחרי שבראַנדייס התפטר מכהונתו כנשיא-הכבוד של ההסתדרות הציונית. בחודש מאַרס 1921 הזמין “ועד-הנשיאות” אישים ציוניים אחדים, ובתוכם את ז’בוטינסקי, להצטרף לאכסקוטיבה ולנהל בה מחלקות מסויימות. המחלקה המדינית היתה מורכבת מאז מוייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי. מלבד זאת נמסרה לידי ז’בוטינסקי מחלקת ההסברה והפרסום, וכן צורף ז’בוטינסקי אל חבר-המנהלים של “קרן היסוד”.

הועד הפועל הציוני, שנתכנס בפּראַג בחודש יולי 1921, אישר את ההרכב החדש של האכסקוטיבה.

בשעת הדיונים הפוליטיים בועד הפועל השמיע ז’בוטינסקי פעמיים את דבריו, בכדי לבסס את הצעת האכסקוטיבה בענין הגדוּד העברי.

לגיוֹן או זיוּן האוכלוסים?

הפעולה בארץ-ישראל תלויה לא רק בכסף ובאנשים. יש לנו אנשים, יש לנו כסף, ואף-על-פי-כן עומדים אנו בארץ בפני קיר אטום. מקיפים אותנו אנגלים אנטישמיים. מה הן הסיבות לאנטישמיות זו? ראשית, הקושי למשול ביהודים. למשול במצרים ובהודים קל יותר.

ועוד: זה ששים שנה לא היה לשום פקיד קולוניאַלי אנגלי כל קשר להתישבות. ועל אלה מתווספים הקשיים של הבעיות הלאומיות והתרבותיות. ולבסוף סביכוּתו של האופי היהודי. הערבי אהוד על הפקידים הרבה יותר. הפקיד אומר בלבו: “עם הערבי אסתדר ברבע שעה, עם היהודי לא אסתדר לעולם”. לכן רשאים ללכת לארץ-ישראל רק פקידים ההולכים לשם מתוך אהבה לדבר.

המצב בארץ היה תמיד כזה: הממשלה, בין שהיא בידי אלנבי ובין בידי אדם אחר, אנוסה היתה לדחות את כל משאלותיו של ועד הצירים בהצביעה על הערבים, על קנאתם, על אפשרויות של חיכוכים.

כל העובדות האנטישמיות בארץ-ישראל נעוצות בסופו של דבר במצב הצבאי בארץ. כלום סבורים אתם, שנוח לו לסמואל, כשלנגד עיניו נרצחים יהודים, והוא אינו יכול להגן עליהם?אבל הוא תלוי בגנרל. והגנרל מכיר יפה מאד את הפסיכולוגיה של החייל האנגלי ואין לו חשק להגן על היהודים. והוא הדין בהפסקת העליה. גם היא, ככל שאר הדברים, תלויה במכשיר הצבאי שבארץ-ישראל. הערבים יתנגדו תמיד לעליה יהודית. אינני מכיר אף דוגמה כזאת בכל ההיסטוריה, שאיזו ארץ מארצות-תבל יוּשבה על-ידי מישהו בהסכמתם האדיבה של האוכלוסים הילידים. לא יתכן שלא יהיו חיכוכים. ואין שום אי-הבנה בינינו לבין הערבים. יודעים הם היטב, כי אין אנו רוצים במדינת-יהודים מיד, אבל באופן אינסטינקטיבי פונים הם נגד העליה היהודית. יש דרכים רבות לעזור בענין זה. את התעמולה אינני מחשיב ביותר. גם מתן שוחד לא יועיל. ענין אחר הוא “לשחד” ביושר ובכנוּת את האוכלוסים כולם, – אם תוצף הארץ נהר של זהב. אך כיצד יתכן דבר זה? והחתול כיצד יעבור את המים? מי יפתח את הדלת? ועוד: יש צורך במידה רבה של תרבות, בכדי לא לרצוח את התרנגולת המטילה את ביצי הזהב. והריני שואל שאלה הגיונית: כאן עומד לפניכם אידיוֹט. אינני יודע מהו פּאַציפיזם ומהו מיליטאַריזם. יודע אני רק מהי הציונות. הדבר היחידי שנותר לנו הוא ההגנה על ארץ-ישראל, שלא תהא תלויה בחסדו של החייל האנגלי ולא בחסדו של השוטר הערבי. כאשר היו בארץ 5.000 חיילים יהודיים, היה שקט בארץ ישראל, אף-על-פי שמצרים עלתה בלהבות.

היהודי מבקש תמיד תחליף, ולכן חושבים כיום על הגנה עצמית, על זיון האוכלוסים. אני מזהיר מפני מתן נשק בידי אנשים צעירים, שלא אוּמנוּ במשמעת. נשק מוּתר לתת רק בידי אנשים מסומנים, בידי אנשים שעליהם הופקד משמר חזק. ועוד: 2.000 חיילים יהודיים יעשו על הישוב הערבי רושם חזק יותר מ-10.000 תושבים מזויינים. וכיצד נכניס לארץ את הנשק?

הדרך היחידה היא איפוא, להקים מחדש את הגדוד העברי. ושוב מעלים את שאלת הכסף. אין בכוחנו לפרנס צבא מודרני. אך יכולים אנו לתרום את תרומתנו. ההנהלה הציונית תיאָלץ לקבוע לשם כך בתקציבה סכום של 100.000 עד 200.000 לירות. השיטה האחרת אינה זולה מזה. חישבו-נא בכמה כסף עלה לנו העדרו של הצבא היהודי. אין דרך אחרת. מבינים אתם, כי היהודים צריכים להתגונן בעצמם. וכן מבינים אתם, כי היהודים לא יוכלו להזדיין בחשאי. לא נותרה איפוא אלא יצירתו של כוח-מגן רשמי.

ולבסוף מציע אני, כי נתמוך בצורה רשמית במדיניותו החדשה והתקיפה של וייצמאן.

תפקיד הלגיון: למנוע אלימות

יש אומרים, כי הלגיוֹן פירושו פּרוֹבוֹקאַציה. ישנו אדון אחד, שבמשך זמן רב היה בעד הלגיון; שעלה לארץ-ישראל ופיתח ב"הארץ" את תכניתו, כי חיל-המצב האנגלי צריך שיהא מורכב מחיילים יהודיים, – ועתה הוא מתנגד ללגיון. אינני צריך להוסיף, כי איש זה הוא אוסישקין.

דבר אחד חיפשתי בנאומיכם, ולא מצאתי. באתי הנה וביקשתי אתכם לומר לי: אם לא תחליטו על הלגיון – כיצד תוכלו להשכין בארץ בהמשך העליה בטחון לנפש ולרכוש? על שאלה זו לא השיב אף אחד. מדי פעם ביקשתי תשובה מכל נואם ונואם, ובכל פעם נאמר, כי הדבר “יסתדר איך-שהוא”. זו תקווה יהודית, – שהכל"מסתדר איך-שהוא", – ואני אינני מאמין בה. ראיתי כיצד הדבר נעשה בפרעות ברוסיה ובליטא. היום שוב אנו עומדים בפני אותו מצב. אבל כאן יושב הועד-הפועל, הגוף הנושא באחריות לכך, שיהודים נשלחים לארץ-ישראל, ואם שואלים גוף זה: כיצד תשכינו את הבטחון לחיים האלה ולממון הזה, מה תציעו לממשלה האנגלית, למען תוכלו לתבוע את פתיחת שערי העליה, – אין מקבלים תשובה. פוסח אני על האוֹריינטציה העקרונית של אוסישקין, שהאמין, שהאמין לפני שש שנים, ושוב סבור היום, כי האוריינטציה שלנו צריכה להיות מעתה אנטי-נוצרית ופּרוֹ-מוסלמית. שום בר-דעת לא ידרוש, כי נשים קץ לחוזינו וליחסינו עם המעצמות הנוצריות.

מה איפוא עלינו לעשות? “עלינו ליצור רוב, ואז יסתדר הכל”. מסכים אני לכך בהחלט. זהו תפקידנו היחידי: ליצור רוב. כאשר יהיה לנו רוב, כאשר ניצור בארץ-ישראל צבא, אז תמלא גם האוכלוסיה הערבית את חובתה. אך דא עקא: כיצד נגיע לרוב זה? כיצד נגיע להמשכת המפעל שהתחלנו בו? על העליה הוטל איסור רשמי. הסוגים, שלהם עליה מוּתרת – או שאינם קיימים או שהם תלויים בכך, שתווצרנה בארץ אפשרויות כלכליות, כפי שלא נודעו מעולם בתולדות ההתישבות. אי-אפשר להכניס לארץ רק חלוצים כאלה, שאפשר לערוב מראש, כי ימצאו עבודה. הן בכל ארץ מצוי אחוז-מה של פועלים בטלים. בספטמבר יהיו לנו בארץ 4000 מחוסרי-עבודה. במסיבות כאלו לא תתכן עליה. ואף אם נניע את הממשלה האנגלית ואת הממשלה הארצישראלית, שתרשינה לנו על גבי הנייר להכניס לארץ-ישראל מספר מסויים של עולים, הרי בזה לא נשיג מאומה. מספר מסויים מהם כבר הובא ליפו. עשו נסיונות ואמרו, שהצליחו להעלות אנשים אל אדמת ארץ ישראל . אבל לרגל זה היה ממש קרב בין צבא הוֹדי לבין ערבים. הערבים התקיפו והאנגלים ירוּ. ואולם בחוגי הממשלה עשה מאורע זה רושם בלתי-נעים. והם שואלים את עצמם: “כלום הסתדר הענין? כלום תמיד נצטרך להשתמש בחיילינו, בכדי לירות בערבים, כשאתם מגיעים לארץ? צבא אנגלי לא יוכל זמן רב לשמש בתפקיד זה. בדרך זו לא בלבד שלא תוכלו ליצור רוב, בדרך זו אי-אפשר גם ליישב את הארץ. כך אי-אפשר להביא לארץ-ישראל לא מספר ניכר של חלוציכם ולא מספר ניכר של מתישבים קאַנאַדיים”.

ואל-נא תחשבו, שתתבגרו על מכשול זה, אם תקבלו רשות מן השולטן המצרי או מאלנבי לנסוע דרך קנטרה. התנפלויות ממין זה אפשר לערוך גם במקום אחר. אם כבר הרגישו הערבים, כי הם מנצחים, כי זה תפקידם – לחולל מהומות, ואם יש להם די כוח להתמיד במהומות אלו ימים מספר, הרי יחדל השלטון האנגלי מהיות שלטון, ואז אין עוד ספק, כי כל מה שדיברנו כאן על העבודה המעשית לא ייתכן בדרך זו. אין זו רק שאלה, כיצד לעלות לחוף. יש כאן שאלה חשובה הרבה יותר. פעם אחת ניצלה פתח-תקוה, ההגנה העצמית היתה מצויינת, אך בסופו של דבר ניצלה פתח-תקוה על-ידי הצבא. ואם יתמיד בארץ אותו הלך-רוחות, תהיה שוב התנפלות, והפעם תוכל להצליח. כי הרי במקצת הצליחה גם בחדרה ובפתח-תקוה. לפי חישוביו של אידר מגיע הנזק ל-45.000 לירות מצריות. מבקש אני אתכם, אל-נא תראו את המצב בארץ כמו שהוא ב-1 במאי, אלא כמו שהוא ב-30 באפריל. שואל אני אתכם, לַמדו-נא אותי. עלי הוטל התפקיד לנהל את התעמולה של קרן היסוד. הנה פרסמנו ספר, ופרקיו הראשונים עוסקים במצב הפוליטי. שם נאמר: אין מדינת-יהודים, המאַנדאַט יש בו ליקויים רבים, אך נפתח פתח לעבודה מעשית בארץ ישראל. וואַרשה השיבה לפרעות בארץ תשובה נפלאה. הצעירים אמרו: ואף-על-פי-כן עלה נעלה, – ובהתלהבות הראשונה נתנו אולי רבים סכומים יותר גדולים בשביל ארץ-ישראל. אך הרי לאורך ימים לא יתכן הדבר. יכול לעלות חלוץ, אך לא גברים עם נשים ועם ילדים, והרי דוקא אלה מהווים את היסודות העיקריים להתישבות. ושואל אני אתכם, אני המנהל את תעמולת קרן היסוד – כיצד אוכל לומר לאדם האביון: עלֵה לארץ ישראל, תן מעשׂר מרכושך? אינני יכול לומר זאת, כי אולי יבוא ערבי וישרוף בגפרור אחד את כל אשר ייבנה שם.

עלינו למצוא מוצא, כיצד לאַפשר את העבודה בארץ-ישראל. אם ציוני מדיני אני, הרי לא משום שנחוצה לי מדינת-היהודים היום. אם נקבל היום את מדינת-היהודים, – במה נתחיל? בעבודת ההתישבות. אבל, משפותחים בצורך לארגן את עבודת ההתישבות, בשעה שכנגדנו עומד רוב עויין, מגיעים – כמו הרצל – אל הצורך במדינה. ובפני שאלה זו עומדים אנו כיום. והנה באים אנשים ואומרים: אין זו מחלה אוֹרגאַנית, שהערבים מתנגדים להתישבותנו; חייבים אנו לנהל “פּוֹליטיקה ערבית”. תהא זו הגזמה עצומה לומר, שפוליטיקה כזאת לא התנהלה מצדנו. כמה פעמים נשאו-ונתנו עמהם בּנטוויץ', וייצמאַן, סמואל? כל מדיניותו של סמואל אינה אלא נסיון לשאת-ולתת עם הערבים. יש לנו עתון ערבי, ההוצאה הערבית של “דואר-היום”; ואף אם אין אנו מסכימים לכיוונו, הרי הוא בכל-זאת נאמן לנו. עד עכשיו היה זה גדול העתונים הערביים בארץ. והנה בא קאַלוואַריסקי, שאין לך איש ערבי שאינו מוקירו, וגם הוא עורך את נסיונותיו. אינני אומר, כי אין להמשיך את עבודתו, אך ראה ראיתי מה היה גורלה של ההתגוננות בפני האנטישמיות, או של פעולת-ההסברה בארצות אחרות, שבהן הפולני, הרוּסי, הצרפתי אינו יכול לטעון כי רצוננו להיות רוב בארצו. יש נגדנו נימוקים אחרים. נלחמנו בהם והסברנו. רבים מכם מטיבים לדבר פולנית מן הפולנים. אני מדבר די-טוב רוסית. אך כלום עזר לנו הדבר, כלום יעזור לנו, אם נדבר ערבית? בבאַטאַליוֹן שלי ראיתי דבר אחד: מעולם לא היו חיכוכים בין היהודי האנגלי והאמריקאי לבין הערבים. רק עם היהודים הארצישראליים היו חיכוכים, כי הם מבינים איש את רעהו. אינני מתנגד ללימוד הערבית. רובם המכריע של היושבים זמן רב בארץ מדברים בלשון זו. הנה אצביע על ילין ועל מיוחס. ויש להמשיך בדרך זו. אך זאת איננה התרופה.

מר ד"ר רופּין, שיטתו של אדוני מוצאת חן בעיני. אדוני אומר, כי עלינו לסייע בידי הערבים נגד המגפות. אני מוסיף על כך ואומר, כי עלינו להפוך את “הדסה” למוסד כל-ארצישראלי. עלינו להושיב רופא בכל כפר וכפר. אבל שימו-נא לב: כשפרצו ברוסיה מהומות-חלירע, היו על-פי רוב הקרבנות הראשונים הרופאים והאחיות של “הצלב האדום”. זיכרוּ היטב את העובדה הזאת. מה תוכלו לתת לערבים? סוקולוב דיבר על הפּוליטיקה האנגלית: אנגליה תגיע לכלל פשרה עם דה-וואַלירה ועם זאגלול, והם יסכימו לפשרה. יישארו עוד כעשרה אחוזים של שלטון אנגלי במצרים. וכעבור 20 שנה יתפתחו האירים והמצרים עוד יותר. אצל הערבים המצב הוא אחר. כיום מהווים היהודים מיעוט, בעוד 20 שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך. והערבים גם הם ציונים טובים כמונו. הארץ מלאה זכרונות ערביים. לפיכך מבקש אני שתבינו: אין אנו יכולים לכוף על הרוב את רצוננו, צריכים אנו להכנס לארץ בהסכמתו של אותו רוב או לא להכנס לתוכה בכלל. אינני מאמין באופן עקרוני, שאפשר לגשר את הניגוד בינינו לבין הערבים במלים, במתנות או במתן-שוחד. הטיחו כלפּי, שאני מיחס חשיבות רבה מדי לתנועה הערבית. סוקולוב סבור, כי אני מעריך את התנועה הזאת יתר על המידה. אך הרי תנועה זו קיימת. ואל-נא תחשבו, כי ערף-אל-ערף הוא אדם שאפשר לקנותו בנקל, ואל-נא תחשבו, שאפשר לשחד את התנועה הערבית. אתם תעשירו את הערבים. זה דבר חשוב. צ’רצ’יל בעצמו אמר: כשאני משווה את הכפרים הערביים בסביבת ראשון-לציון לשאר הכפרים הערביים, רואה אני, אֵילו יתרונות הפיקו הערבים מן היהודים. – פתח-תקוה היתה ממש בית לערבים, מקור של כספים. כלום עזר הדבר? אמרתי אתמול והריני חוזר ואומר: הניגוד הקיים מוכרח עתה להתבטא בצורה חריפה של אלימות, שתשים את עבודתנו לאַל. מקווה אני, כי נוכל לעשות בארץ עבודה גדולה, ותופעה זו של פתח-תקוה – התופעה שהערבים התפרנסו מאתנו, – תהיה אולי בשלשים מקומות ותיצור משקל נגדי שיאזן את התנגדותם. אבל רק בתנאי אחד ויחיד: שהערבים לא יוכלו להחריב כפרים יהודיים ולא יוכלו להרוג גברים ונשים מישראל; שהערבים יבינו, כי יוכלו למחות, לכתוב, להצביע נגדנו, אך לא להשתמש נגדנו באמצעי אלימות. אם תשיגו את הדבר הזה, ייפתח הפתח להתחלת הבנה הדדית.

הגעתי למצרים עם הבּאטאַליוֹן שלי בפברואר 1918. הייתי הציוני האירופי הראשון שהערבים ראוּהוּ. אלה שמצאתים כנציגים אחראיים של דעת-הקהל הבינו את הדבר. כסבורים היו, “אנגליה רוצה בכך, ובאמצעי אלימות לא נוכל לעשות דבר נגד הציונות. לכן צריכים אנו להגיע לכלל הסכם עם היהודים”. אז בא אלנבי וקלקל את הכל. הם לחשו באזני הערבים, כי סוף סוף אפשר להעביר את עניננו מן העולם, אם רק ירעשו כדבעי. ועתה אי-אפשר עוד לשאת-ולתת עמהם. כלום סבורים אתם, כי אוסישקין ורופּין לא היו עושים זאת? אי-אפשר לשאת-ולתת עם אנשים האומרים: אין אנו רוצים בעליה יהודית. אי-אפשר – כל עוד הם מקווים, כי בעזרת כמה מעשי-אלימות נוספים יוכלו לשים לאַל את הכל. וכלום מאמינים אתם, שעם ימכור את האפשרות לשמור את ארצו לעצמו? הדבר לא יתכן, כל עוד לא תהא קיימת עובדה: “כאן – קיר-ברזל. היהודי בא ויוסיף לבוא, ואנו לא נוכל למנוע את הדבר, לא נוכל להרוג, הדבר בלתי-אפשרי”. אז תוכל לסגת המפלגה השוֹביניסטית – אל-ערף וז’בוטינסקי, – ואז יגיע תורם של סוקולוב ושל איזה פועל, שעדיין איני מכירו.

ומהי הדרך ליצור את קיר-הברזל הזה נגד האלימות? סמואל אומר: “אין אנו יכולים להגשים את הציונות בכוח-הזרוע. אם הערבים עושים תעמולת-חרם נגדנו, הרי הם צודקים”. אך את המושג, שמעשי-אלימות בלתי-אפשריים – אותו צריך לכפות על אנשים אלה. אינני נמנה עם אותם הקיצוניים האומרים: רוצים אנו בשלטון יהודי מלא שיתנהל על-ידי הועד הלאומי, – כי אינני מאמין בכוחו של צבא. מאמין אני, ש-5.000 חיילים מהווים בארץ ישראל כח גדול, אם חיילים אנגלים הם. אך אם אינם נמנים על הצבא האנגלי ואינם מייצגים את העצמה האנגלית העומדת מאחוריהם – אינני מאמין בהם. עד לידי כך אין קיצוניותי מגעת. תמוֹה תמהתי, שדוּבּר כאן נגד הלגיון העברי, משום שהוא ריאקציוני. ואילו נמצא הלגיון תחת פיקודם של בן-גוריון וטברסקי?

ועתה, כיצד לעשות את הדבר? ראשית-כל, צריך הלגיון, כמובן, להיות גדוד אנגלי. אילו האמנתי, כי הצבא האנגלי באמת יוכל להגן עלינו, עדיין מחזיק הייתי בדעתי, כי העובדה, שאנו מניחים לזולתנו להגן עלינו, תזיק לפּרסטיז’ה שלנו באנגליה ואצל הערבים. אך כסף יש לנו מעט, – והייתי מוותר על כך. לצערי צריך אני להזכירכם את דברי ד"ר וייצמאַן. לא תוכלו להתעלם, אין טעם בדבר: הצבא האנגלי לא יגן עלינו תמיד. בהלך-הרוחות הקיים באנגליה איום הדבר בא בחשבון. אינני אומר, כי החייל לא יירה, אם תנתן לו הפקודה לירות, אבל הוא יירה בלי רצון. ומוטב שלא נסמוך על כך. לסמואל יש אדמיניסטרציה, אבל היא פועלת בלי חשק. ואי-אפשר לעבוד תמיד במכשיר שאיננו רוצה בכך. 25 עתונים אנגליים כותבים: “למה? בשביל מי עלינו לעשות זאת? כלום תובע האינטרס האנגלי, שדם אנגלי יישפך למען היהודים?” הצבא האנגלי יכול להשאר שם, צריך להשאר שם – כסמל השלטון האנגלי, אך לא בשביל פעולות מסוג זה. כך לא יתכן הדבר. עוד פעם, עוד פעמיים תנתן לחיילים הפקודה לירות, ואחרי-כן תאמר אנגליה: הדבר לא יתכן, לא נוכל להשתמש לשם כך באנשינו. ואל-נא נפריז בדברים, שנעשו על-ידי הצבא האנגלי. ליפו הגיעו באיחור והשליטו שם סדר בלי שירוּ. לרחובות נשלחו בלתי-מזויינים, במקלות. פתח-תקוה לא היתה אלא מקרה. שם אירע כדבר הזה: לאנשי פתח-תקוה היו 25 רובים, הם ידעו על הדבר מראש, וכל המושבה הוקפה תיל-ברזל והופקדה עליה שמירה. אחד האיכרים ראה מגג ביתו, כי פלוגה הודית עוברת בקרבת-מקום. הוא רץ אליה וקרא אל הקצין, שהיה אירלאַנדי, כי יבוא ויציל את המושבה. אמר לו הקצין: “אין זה עסקי”. ורק כשהמושבה כבר בערה באש, הוביל הקצין את פלוגתו עד למושבה. כל הקרב לא התחיל אלא לאחר שהערבים הרגו סוס. וברמלה הודיע הגנרל לערבים באופן רשמי: יריתי עליכם ו-50 מכם נהרגו, לא משום שהתנפלו על פתח-תקוה, אלא משום שחיללו את הדגל הלבן.

ושוב העלו כאן את ה"קיצוניות". אין בעולם לא טוב ולא רע, אלא רק עובדות. ואת העובדות האלו יש לנצל כמיטב יכלתנו. לא תוכלו להשתמש בטוֹמי אטקינס¹ האנגלי להגנה על המושבות היהודיות, על כל כפר יהודי ועל כל נפש יהודית. אבל הממשלה תקיים את הבטחתה, בתחומים מסויימים תעשה הכל, בכדי לקיים את הבטחתה, ועלינו שומה לתת לה את האפשרות לכך. האנגלים עצמם אומרים: “רוצים אנו להוציא את הדבר לפועל, אבל כך לא יתכן הדבר, בצבא שלנו לא נוכל להשתמש לשם כך. עליכם להציע לנו איזו הצעה”. יכולים הם לדחות תכנית זו או אחרת, אבל חייבים אנו להציע להם איזו הצעה.

ועוד שואלים אותנו: גם אם נקים מחדש בארץ-ישראל את הבּאַטאַליוֹנים היהודיים, הרי ישרתו שם בפיקודם של גנרלים אנגליים, ואולי לא ישלחם הגנרל האנגלי, כשם שאיננו שולח את הפלוגות האנגליות? – וכאן מסתמך אוסישקין על עובדות שנתרחשו בימי שלטונו של אלנבי. זו איננה ראָיה. אלנבי ותנועתו יצרו בארץ את המצב, שנגלה לעינינו בימי הפרעות בירושלים. הוא שנא את הגדוד העברי ונלחם כנגדו. אך אם מסכימים אנו לשלטון האנגלי בארץ, הרי שאלה זו מוסבת לכל דבר ודבר. למשל: המשטרה היהודית. בירושלים היתה לנו משטרה יהודית, ודחקו את רגליה. אם יש לנו שם אדמיניסטרציה גרועה, אם הגנרל הוא אויבנו – אזי הדבר לא יצליח. צריכים אנו להניח, כי האנגלי הבינוני ימלא את חובתו, כשיהיה בידו מכשיר העושה את מלאכתו ברצון, ולא ימלא את חובתו, אם המכשיר יעשה את המלאכה בלי רצון.

והרי צריכים אנו להראות את תכניתנו במלוא היקפה. וייצמאַן אמר לכם, שדרש כי לארץ ישראל לא יהא עוד שום קשר אל אלנבי. כמובן, יש לבחור גם אדם מתאים בשביל הפיקוד על הגדוד. יש לנו שלשה מפקדים, שהם אנגלים, (אחד מהם יהודי, שאר השנים נוצרים), והם נלחמו יחד אתנו למען מטרתנו.

ועוד אומרים: אם נקים מחדש את הגדוד העברי, הרי זו הכרזת מלחמה. ראשית, הערבים כבר הכריזו עלינו מלחמה. הם אמרו: איננו רוצים בעליה, איננו רוצים בכם לא רק כשליטים, אלא גם לא כשותפים. שנית, הם הראו, באיזו צורה יתנגדו לנו. שלישית, שום מנהיג ערבי לא אמר מלת גנאי כלפי מלחמה בצורה זו. הרי זוהי כבר הכרזת מלחמה. אני מתנגד לזה שנערוך מלחמה, אך עלינו לערוך את ההתגוננות. וזוהי צורה יחידה של התגוננות הבאה בחשבון. על-ידי כך לא נכריז מלחמה, ביחוד כשנבוא לשם כחיילים אנגליים. אם נקים הגנה עצמית בהיקף גדול, הרי גם זו תהא הכרזת מלחמה. אך אם יישלח לשם בּאַטאַליוֹן אנגלי, בפיקוד אנגלי, בּאַטאַליוֹן, שאנגליה אחראית לו, תהא בכך מידה פחותה מאד של הכרזת מלחמה.

ושוב צפה השאלה המוסרית, שמציגים לפני: לא נוכל להשתמש באמצעים כאלה, אין אנו יכולים לירות. אך הרי רוצים אתם, כי אנגליה תגן עליכם, כי הערבי אשר יתנפּל עליכם ייהרג ביריות, כי אַבּוּ-קישק² ייתלה. וכי סבורים אתם, כי זה מרגיז אותם פחות? אם מבין אני את הפסיכוֹלוֹגיה של הערבי, יקל על הערבי לסלוח ליהודי, אם היהודי בעצמו יגן על מושבותיו, ותוך כדי כך יהרוג ערבים, מאשר אם היהודים יקראו לעזרתם את אנגליה, מעצמה גדולה, והיהודי יאמר: אני לא אעשה כזאת, אך הוא צריך לעשות זאת. הרי כולנו רוצים, שאנגליה תבוא ותשליט סדר. אלא שאני רוצה, שהיהודים יגנו על הכבוד היהודי בדם יהודי. וכאן יושבים יהודים לבטח וצועקים, כי אנגליה צריכה לירות. בכך יש משום פגיעה חמורה יותר במוסר ובכבוד, ויש בכך משום סכנה גדולה. דבר זה איננו מוסרי: שאדם אינו מתגונן בעצמו, אלא קורא לתליינים זרים. רושם אחר יעשה הדבר על הערבים, כשיראו, כיצד היהודי מגן על עצמו. ומה יעשה רושם רב יותר על האנגלים: כשיצטרכו הם להגן על האוכלוסים, או כשיראו, כשיראו שם בארץ, כיצד היהודים מגינים על עצמם?

ושוב המשטרה. גם אני דורש, שתחול ריפורמה במשטרה ושנכניס לתוכה יהודים רבים ככל האפשר. אך חייב אני לומר לכם מתוך פסימיות: כל עוד המשטרה תהא מאורגנת כמו שהיא מאורגנת היום, כל עוד תהיה המשטרה מעורבת, לא יוכלו הטובים שבחלוצינו להשאר בתוכה זמן רב. כולנו ניהלנו תעמולה, שיהודים ייכנסו למשטרה. אך הדבר לא יתכן. הרי גם המשטרה מזויינת, ובמקומות של אוכלוסים תהיה בהכרח משטרה ערבית ויהודית. ואז עלול להווצר מצב, ששוטרים ערביים ויהודיים יירו איש על רעהו, כמו שאירע בירושלים. מאַרגוֹלין אומר, שיש לפרוק את הנשק מן המשטרה כולה.

וכן קיימת עוד שאלת היחס המספרי. אם יוצרים בארץ משהו בכסף ארצישראלי, הרי יש לשמור על היחס המספרי. יש לשמור על כך בכסף אנגלי. אך אם הכסף כספנו הוא, אין אנו חייבים לשמור על כך. סמואל מדבר עתה על משטרה בת 500 איש, שבה יהיו 40 אחוז יהודים, 30 אחוז ערבים ו-30 אחוז צ’רקסים. דבר זה לא ייתכן בארץ, שבה צריכים הערבים לתת את הכסף. היחס המספרי צריך להלום את הרכב האוכלוסים; ואם לאו – הרי זו שוב הכרזת מלחמה. לפיכך התנגדתי גם למיליציה של סמוּאל. אם הוא יוצר גדודים יהודיים וערביים, הרי הם משתקים זה את זה. אם הערבים יחנו בצפון, תימצאנה מושבותינו שבצפון תמיד תחת איומה של סכין, או שהאנשים יירו איש על רעהו. המשטרה היא דבר שבהכרח, אבל צריכה היא להיות בלתי-מסוכנת ככל האפשר, ואילו צבא מקומי לא ייתכן בכלל. וכך מגיעים אנו בדרך ההגיון אל האפשרות היחידה: ללכת אל האנגלים ולבקש שהתקדים יקום מחדש.

האנגלים מחזיקים כעת 6000–5000 איש בארץ. ואומרים הם: מצב זה לא יתכן. ואז אנו אומרים להם: “הקימו מחדש שלשה מן הבאַטאַליוֹנים, שעוד אתמול היו קיימים. הניחו לנו לגייס אנשים כמו לפני שלש שנים. קבלו את הצעותינו בדבר הקצינים. בשלשת הגדודים היו קצינים שעמדו במבחן, תנו אותם לנו. תנו לנו את המדים. ואז הוציאו אחד מגדודיכם מארץ ישראל ושלחו לשם גדוד יהודי. ואחרי-כן – השני, וגו'. דבר זה יוכל להיעשות בלא כל רעש. אסור שיהיה עם זה מין אלנבי, אלא אדמיניסטרציה אזרחית וצבאית שלווה וידידותית”. על כך משיבה אנגליה (וזהו עיקר הקושי): מצטערים אנו, שפרקנו את הבאַטאַליוֹנים האלה. קיבלנו מכתבים ומברקים מסמואל אל מיניסטריון-המלחמה, ובהם ביקש: אל תניחו לבּאַטאַליוֹנים אלה להעלם. ב-20 בספטמבר שוב שלחה אנגליה 600 איש לגיוס. אבל אלנבי הכשיל את הדבר, כי הציג לאוצר את השאלה: מי ישלם?– אנוסים נהיה איפוא לבקש דרך, כיצד להקל על אנגליה את ההוצאות האלו. לשם כך עיבדנו את התכנית הבאה: ההוצאות להחזקת באַטאַליוֹן מורכבות מן הדברים הבאים: ראשית, הוצאות לחמרים, הוצאות לרובים, למלבושים, לאהלים. דברים אלה נערמו בימי המלחמה בכמויות כה גדולות, שעם כל ערכם אין הם מהווים הוצאה במישרין. ההוצאה השניה היא המשכורת לחיילים. באנגליה היא מהווה בערך 65.000 לירות בשנה לבאַטאַליוֹן. על-ידי ד"ר אידר שאלנו את החלוצים בארץ ישראל, אם בשעת הצורך יסכימו לתנאים, אשר יהוו הוצאה של 15.000 לירות לבאַטאַליון. התשובה היתה: כן. (הצענו שתי שנות שירות. אם נקח אנשים מאומנים, נוכל אולי לצמצם את התקופה לשנה אחת, אך זו תהיה כבר הכבדה). ועתה הצענו את ההצעה הבאה: ניתן לכם אנשים, שיסתפקו ב-15.000 לירות. ואחרי זאת בא הצעד השני: את 15.000 הלירות הללו נשלם אנחנו. מזונותיו של באַטאַליון בצבא האנגלי עולים בקירוב 25.000 לירות שטרלינג לשנה. והריני מיעץ לכם איפוא להקציב כמכסימום של הוצאות: 15.000 לירות משכורת ו-25.000 לירות מזונות, כלומר 40.000 לירות בשביל 1000 אנשים; ובשביל שלשה באַטאַליונים (3000 איש) 120.000 לירות, ועם הקצינים – 150.000 לירות. יהא זה מגוחך, אם נלך אל הממשלה האנגלית ונציע לה את עזרתנו לקניית רובים, וכו'. אך את ההוצאה הזאת, דומני, נוכל לכסות. סבורני, כי במצב הנוכחי יבינו האנגלים, כי יש לזיין את היהודים ולא את הערבים, וסבורני, שיתנו ליהודים את האפשרות לכך. זאת שמעתי מפי מיינרצהאַגן, המנהל במשרד-המושבות את עניני ארץ ישראל. הוא אומר: “יודעים אנו, כי עלינו לעזור ליהודים. הערבים אינם זקוקים לנו”. ואם נבוא אליהם, כשבידינו הצעות נבונות, יש סיכויים שתתקבלנה.

ועוד שואלים אתם: מה יאמרו הערבים, אם יתנו לנו זאת? גם הם ידרשו משהו. ואני אומר לכם: אם נקבל רשות לזיין באורח רשמי את ההגנה, ידרשו הערבים אותו דבר. אך אם ידרשו הערבים מן האנגלים שלשה או ששה באַטאַליונים בצבא האנגלי, יהא זה לערבים ענין קשה. ראשית, קיים אצלנו תקדים, ולזה נודעת בעיני האנגלים חשיבות רבה. היו לנו באַטאַליונים שעמדו במבחן, שזכו לתשבחות. ומאחר שהם צריכים להוות חלק של חיל-המצב האנגלי, יש להלחם על הדבר באנגליה גופה. בארץ ישראל ננחל מפלה בכל קרב. באנגליה יש לנו בענין זה יותר סיכויים. והסעיף השלישי הוא החשוב ביותר: אנו ניתן את הכסף. הדבר צריך להיעשות כך: בסוף כל שנה נפקיד באוצר הבריטי סכום מסויים. הסכום צריך להמצא שם כבר באבגוסט. ואז יינתן אישור לבאַטאַליון היהודי בשביל שנה נוספת. לא אנו נשלם לחיילים, אלא זוהי תרומה שאנו תורמים לאוצר הבריטי. אין בזה משום חידוש בתולדותיה של אנגליה. ואם אנו ניתן את הכסף, לא יוכלו הערבים להופיע אלא אם גם הם ישלמו את הכסף. וכל המכיר את המציאות הערבית, יוכל להשיב תשובה ברורה על השאלה הזאת: אם אפשר להעלות על הדעת, כי בעתיד הנראה-לעין יוכלו האוכלוסים הערביים, או ידידיהם, לשלם כסף זה מדי שנה בשנה?

השאלה היא: אם יש לנו כסף זה אם אָין. אך התקציב הקטן ביותר של קרן היסוד יגיע לכמה מיליונים. הרי גם התקציב, שהביא אוסישקין לועידה השנתית, היה גדול. כלום היתה זו הגזמה? כלום לא יבינו היהודים, כי יש להפריש 5 אחוזים מקרן היסוד להגנה על חיי היהודים? אולי מסוכן הדבר לנהל תעמולה למען ההגנה העצמית. באזני היהודים הרוסיים יש למלה הגנה עצמית צלצול מבשר-רעות. אך כלום זה בלתי-אפשרי למסור 120.000 לירות בשנה לאוצר האנגלי למען בטחונה של ארץ ישראל? אני אדרוש, שתקבלו החלטות בענין זה. ההנהלה הציעה על כך הצעות מסויימות. אם לא תאשרו את התכנית, היא תצטרך לבטלן.

בלומנפלד הביע לי מחמאות ואמר: על איש כזה אסור לוותר. אך אני אומר לכם: כאַדמיניסטראַטוֹר גרוע אני אפילו גרוע משמריהו לוין. אם יש לי ערך כלשהו, הרי הוא בזה, שבכל ימי חיי לא אמרתי דבר-שקר להמונים היהודיים. אל תדרשו לעולם, שנשוב אל אותו מצב בהסתדרותנו, כשהיינו משנים פּרוֹגראַמות ומשאירים על כנם את האנשים. אם משנים את הפּרוגראַמה, צריכים לבוא אל אנשים אחרים. וכי מה עלי לעשות? כלום עלי לומר ליהודים: תנו “מעשׂר” – כשיודע אני את כל הדברים האלה? כלום עלי לספּר להם שקרים? כלום עלי לומר להם: שילחוּ חלוצים? אסור לשלוח עוד אנשים לארץ ישראל, אם יודעים, איזה גורל צפוי להם שם. יותר הגיוני הרברט סמואל. שהרי הוא אומר: אין בכוחי להגן עליהם ולכן עלי להפסיק את העליה.

-—————–

הועד הפועל קיבל בין השאר את ההחלטה המדינית הבאה:

הועד הפועל מייפה את כוח האכסקוטיבה לנקוט בצעדים הדרושים, כדי להבטיח את הקמתו-מחדש של הרגימנט היהודי אשר פעל בעבר בארץ ישראל.

נאום בקונגרס הציוני הי"ב

קאַרלסבאַד, ספטמבר 1921

אל הקונגרס הציוני הי"ב בא ז’בוטינסקי כחבר האכסקוטיבה הציונית וכאחד ממנהלי קרן היסוד. במרכז דיוני הקונגרס עמד הפולמוס בין שני מחנות: בין קבוצת־בראַנדייס, - שלא באה לקונגרס, אך השקפתה היתה מיוצגת בו למעשה על־ידי חברי האכסקוטיבה שהתפטרו, יוליוס סימון ונחמיה דה־לימה, - ובין חברי האכסקוטיבה בראשותם של וייצמאַן, סוקולוב וז’בוטינסקי.

בספטמבר 1920, לפני הקרע הסופי עם קבוצת־בראַנדייס, מינתה האכסקוטיבה “ועדת־ריאורגניזציה”, מורכבת מיוליוס סימון, נחמיה דה־לימה ורוברט סולד, שנסעה לארץ ישראל “על מנת לבדוק ולארגן־מחדש את הפעולה של ההסתדרות הציונית ושל מוסדותיה בארץ ישראל”. הועדה עשתה בארץ כ־6 שבועות והגישה לאכסקוטיבה דו"ח, שבו נמתחה ביקורת חריפה על פעולת ועד הצירים ועל כל שיטת ההתישבות בארץ, בעיקר מבחינה כלכלית וכספית.

דו"ח זה של ועדת־הריאורגניזציה פורסם ברבים ע"י קבוצת־בראַנדייס באמריקה בתורת חומר־תעמולה נגד האכסקוטיבה ובתורת ראָיה, כי יש יסוד ממשי לביקורת על שיטתה הכספית והכלכלית. כתגובה על כך הוציאה האכסקוטיבה ערב הקונגרס קובץ מיוחד, שהכיל חומר־תשובה על הדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה, ובין השאר גם תשובות מיוחדות מפי וייצמאַן, אוסישקין ואחרים.

בדברי הפולמוס שבנאומו מסתמך ז’בוטינסקי לא רק על הדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה אלא גם על קובץ־התשובה הנ"ל (למשל, בצטטו את דברי אוסישקין, ובאָמרו כי “דה־לימה וסימון התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו”). דבריו מכוּונים מדי פעם כלפי קבוצת־בראַנדייס כולה, למשל בדבּרו על “הציד” הנערך על יהודים תופסי עמדות גבוהות אצל אומות־העולם (“הוד מלכותם”), כדי למסור לידיהם את הנהגת הציונות, או בהזכירו את ההצעה, “בהצהרה האמריקאית האחרונה”, להפוך את ההסתדרות הציונית לפדראַציה רופפת של איגודים ארציים עצמאיים (“לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים”), וכדומה.

סגן־הנשיא ליפסקי: מר ז’בוטינסקי דורש את רשות־הדיבור בשם ההנהלה. הריני מוסר לו את רשות־הדיבור.

חבר־ההנהלה זאב ז'בוטינסקי (מתקבל בתשואות סוערות וממושכות ובמחיאות־כפיים. מדבר גרמנית):

היה בדעתי לא לומר בקונגרס זה אף מלה אחת בשום לשון חוץ מן הלשון העברית. עוד נצטרך לשלם מחיר יקר, על שקונגרס זה לובש מבחינה לשונית צורה נכרית, ועם זה נכרית חד־צדדית. יש רק עובדה אחת המאלצת אותי לדבר גרמנית. אילו באתי להתגונן, הייתי מתגונן בעברית, בלי לשעות לכך, אם כמה מן הצירים מבינים את דברי ואם לאו. אבל רוצה אני להתקיף, ורוצה אני להתקיף דוקא אדונים שאינם מבינים עברית. אין זה טוב להתקיף אנשים בלשון שאינה מובנת להם (תשואות). אבל מקווה אני, כי זו הפעם האחרונה.

כאשר התחוללה המהפכה האחרונה בהנהלה הציונית, אמרו לנו: מאבדים אתם אנשים מוכשרים מאד. האנשים הללו יסודיים מאד, עקביים מאד, ובמפלגתנו זקוקים אנו לאנשים כאלה. גם אני חשבתי כך. עד הרגע האחרון, שבו קראתי את הדין־וחשבון של ועדת־הריאורגניזציה, חשבתי גם אני: אכן, אנשים אלה יסודיים ועקביים מאד. אך היום, לאחר שהאזנתי לדברים שנאמרו, נאלץ אני לשאול את עצמי: מה כאן – יסודיוּת או חובבוּת? חובבות איננה בּוּרוּת. אסור לומר, כי החובב איננו קורא ספרים טובים. אבל הוא איננו קורא אותם עד תוּמם. הוא לומד משהו, אך לא עד הסוף. חוששני, כי הפעם ראינו לפנינו הצגה גדולה של חובבוּת גדולה, אלא שאולי לא השגחנו בכך. אפתח בדבר פעוט. מר סימוֹן אמר כאן: מה רוצים אתם מאיש כאוּסישקין, אשר אנחנו טענו כנגדו כי ועד הצירים בעצמו מכריע בכל הבעיות של חיי המתישבים, והוא משיב לי: כך נכון הדבר וכך טוב. לא נקראתי ללמד סניגוריה על השקפתו הפוליטית והכלכלית של אוסישקין. אך מעניין הדבר, מה אמר באמת. והנה תשובתו, אשר אותה ציטט מר סימון: “ועדת־הריאורגניזציה מאשימה את ועד הצירים באשמה הבאה: הועד התיימר למלא תפקידים של מדינה והחל לראות את עצמו כממשלה. סבור היה, כי כל העבודה והפעולה היהודית בארץ ישראל צריכה להתרכז בקרבו…” וגו'. דבר זה כתוב היה בדו"ח של ועדת־הריאורגניזציה. ועל כך השיב אוסישקין בתחילה: טענה זו נכונה, וחברי ואני נוסיף להביע את השקפתו זו של הועד. אבל הוא אמר גם־כן: “הנני בעד ריכוז החיים הפוליטיים והסוציאליים בועד הצירים, אך לא בעד ריכוז החיים הכלכליים. אשר להאשמה, כי התושבים מצפּים, שהועד יביא להם את מילוי כל מאווייהם, הרי יש בכך מידה של אמת, אך האחריות לדבר זה אינה מוטלת על חברי הועד בהרכבו היום”. ואת זאת שכחו לצטט.

זוהי דוגמה קטנה הבאה להוכיח לכם מהי השיטה: פותחים ספר, שיחה או מאמר, קוראים את השורות הראשונות, מספרים לכם על שורות ראשונות אלו, אך מהן והלאה לא קראו. ואני מרחיק לכת ומוצא כאן הסבר לעובדות רבות שהפליאוני. הרי, למשל, הפרשה על מפעל החינוך היהודי בארץ־ישראל: מפעל החינוך היהודי הוא, כביכול, יקר מאד, כולו מתפרנס מחוץ־לארץ: הישוב איננו משלם מאומה, או רק מעט מאד, ושׂוּמה עליו לשאת לפחות במחצית ההוצאות. מלים יפות, נכונות בהחלט, והן כתובות בראשיתו של ספר פיקח מאד. יבוא יום ונזכה לכך, שנוכל להגשים ספר זה בחיים. אבל כעת אין הישוב, לפי מניינו, אלא עיירה בת שבעים אלף תושבים. ושואל אני את האנשים המכירים עיירות רוסיות: כלום ראיתם קהילה יהודית בת 70,000 חברים, שיש לאֵל ידה לקיים באופן עצמאי שורה שלימה של בתי־ספר עממיים, גני ילדים, שתי גימנסיות, שני סמינריונים למורים, - ואפילו לשלם את מחצית ההוצאות להחזקתם? באיזו ארץ תרבותית ראיתם, שבכפר קטן משלמים התושבים בעצמם את הוצאות בתי־הספר? יש לימוד־חובה, אבל חינם אין־כסף. כי גם כאן קראו רק את ההתחלה – ויותר לא התעמקו.

יתר על כן: אומרים, כי בתי־הספר עולים כל־כך ביוקר, משום שלכל בית־ספר יש בממוצע מספר קטן מדי של ילדים. הביאו־נא רק את הכסף, רבותי, בּנוּ בניינים לבתי־הספר, ואז תוכלו להחזיק גם 60 ילדים בכיתה אחת. אבל, עתה שוכנים בתי־הספר בבתים שׂכוּרים, החדרים קטנים, אינכם יכולים באקלים זה לדחוק יותר מ־20 ילדים לתוך כיתה אחת. אבל את הדבר הזה לא ראו, משום שלא נתפנו לעניין כדרוש. ואחרי־כן באים ושואלים: למה יש בתי־ספר מרובים כל־כך? וכן העלימו עין מן העובדה, שאם מדברים עתה על 70,000 יהודים בארץ־ישראל, הרי יש ביניהם מספר מסויים של אביונים, שאינם יכולים לשלם מאומה. מסכים אני לכל אדם האומר, כי יש להפוך את תושבי ארץ ישראל לאנשים היכולים לפרנס את עצמם. אבל היום כשליש מהם אינם יכולים עדיין לפרנס את עצמם (יהודי ה"חלוקה"), ובתי־הספר דרושים לנו היום; וגם זה ענין, שהחובבוּת איננה מסוגלת להבינו.

יהיו אנשים שיאמרו לי: “למה דרושים לך בתי־ספר; אתה מדבר על עיירה יהודית, ולעיירה אין צורך בגימנסיה וב’בצלאל'. הרי רוצה אתה ליצור חלוצים!” אמנם כן! אבל כאשר נכשל משהו מבחינה פוליטית, בא דֶה־לימֶה ומוחה על שהדבר נכשל. כל עוד אנו מיעוט בארץ, ובכל־זאת תובעים לעצמנו זכויות־לשון פוליטיות, העולים למשלמי־המסים בטבין ותקילין, חייבים אנו להוכיח את זכותנו הממשית לכך. במספר הנפשות לא נוכל להוכיח מאומה, - כי אנו מיעוט; יכולים אנו להגן על תביעתנו רק בעיקרון, כי בשאלות תרבות אין מונים את הקולות אלא שוקלים אותם; כי אנו נושאי־תרבות; כי לשוננו היא היסוד היחידי הנושא־תרבות בארץ ישראל. כלום בונה העם היהודי את כל הגימנסיות הללו בשביל 70,000 יהודים אלה? בונים אנו אותן בשבילנו, בשביל הקונגרס הזה, בשביל כל מפעלנו כולו, ולכן צריך, כמובן, כל העם היהודי לשלם בעדן. (אותות־הסכמה מרובים).

האנשים היושבים בארץ ישראל והעוסקים בענין זה – אבל לא מזה שלשה שבועות, אלא שלשים ושלש שנים – גם הם מודים, כי היהודי צריך לשלם יותר בעד בית־הספר. “ועד החינוך” אף הציע הצעות לשם כך. אולי נוכל לקמץ על־ידי כך כ־15,000 לירות, וגם זאת מתוך קשיים מרובים. אבל אסור להגזים. גם בהולאַנד יש לכם גני־ילדים. שם הם ענין של מותרות, כי הילדים מדברים הולאַנדית כבר בבית. אבל ארץ ישראל זקוקה לגני־ילדים בהחלט, כי הם הם הנותנים לנו את הלשון העברית. כל הלחץ הפוליטי הזה, הלוחץ על חיינו בארץ ישראל, והמשפיע על הכל, על הכלכלה, על עבודתנו התרבותית – אותו יכול לראות רק מי שמכיר את ארץ ישראל. אך אין רואים אותו אלה, המתחילים לקרוא בספר טוב ואינם קוראים בו עד הסוף.

ועתה מגיע אני אל השאלה האחרת. האמת הגדולה, שהמציאוה באמריקה, אך אני כבר למדתיה בכיתה ו' מפי מורה־הגימנסיה לכלכלה מדינית. התגלית הגדולה הזאת קרויה יזמה פרטית.

מובן מאליו, וכי מי אינו יודע זאת? ארץ ישראל תהיה בריאה, התישבותנו תהיה תהליך בריא, אם תתבסס כולה על רוח היזמה הפרטית, על האחריות האישית. אין כל ספק בדבר, הרי הוא כתוב בדף הראשון של כל ספר־לימוד לכלכלה מדינית. אך אם תסתכלו סביבכם בארץ ישראל, תצטרכו לשאול את עצמכם: היתכן שם הדבר או לא יתכן? הרשו־נא לי לערוך השוואה. כאן דיברו על אודיסה. הרי לפניכם עיר – ואולי פלך שלם, שהתפתח במידה רבה הודות להתישבות יהודים. אך בשעה שהמהגרים היהודים פיתחוהו, כבר היה שם הווי, שלתוכו נכנסו; היו בתים; הם היו רגילים לאקלים, הם לא שכבו שני ימים בכל חודש חולים בקדחת, הם לא היו זקוקים ל"הדסה", לחינין, הם לא היו זקוקים לכל אותן ההוצאות המיוחדות, שאנו נאלצים היום להוציא בארץ ישראל. יודע אני, כי יש באמריקה מפעלים עצומים, שבהם מוקמים בתי־חרושת בלב המדבר ויחד עם זה גם בתים ובתי־חולים. אבל לשם כך יש להם שם סכומי־הון עצומים, ולנו אין סכומים כאלה.

החומר האנושי שלנו הוא ה"בעל־בית" היהודי עם הונו הקטן. בבוא המועד, הוא יבוא וישקיע את הונו, אך כדבר הזה לא יוכל לעשות אלא בתנאים תקינים ונוחים, לאחר שייווצרו התנאים המוקדמים לכך. אז יהיה הדבר אפשרי. אך כיום זה עדיין קשה מאד. כיום רואים אתם, כי בבוא בעל־הון קטן לארץ ישראל וברצותו לעבוד עם פועלים יהודים, הריהו מוצא, שעדיין אין להם בתים, אין בתי־חולים, והפועלים זקוקים לחינין ולכל מיני תוספות, אשר בעל־ההון הקטן לא יוכל לתת אותן להם. לפיכך אומרים אנו, כי תקופת־הפעולה הראשונה בארץ ישראל צריכה מבחינה מסויימת להיות מלאכותית. אחרי־כן, כאשר יתמלאו התנאים המוקדמים, כבר יוכלו העניינים להתפתח מאליהם. - ומן הדבר הזה העלימו עין, כי לא קראו את הספר עד תומו.

יודעים אתם, אֵילו ספרים עוד לא קראו עד הסוף? חוששני, כי גם את הדו"ח של ועדת־הריאוגרניזציה לא קראו עד תומו. (קריאת־ביניים: לא התחילו! צחוק). כן, ודוקא אותם האדונים אשר כתבוהו. (צחוק רב). היודעים אתם, מהו הרעיון המרכזי של אותו ספר לגבי התישבותנו החקלאית? התגלית הגדולה, כי שיטת הציוד המלא, שיטת ה־ Full Equipment, איננה נכונה. אין זו התישבות, אם אתה נוטל אדם, שאין לו פרוטה, ונותן לו הכל במתנה – בית, מכונות, אינוונטאַר, דמי־קדימה לשנה הראשונה. דבר זה לא יתכן. – אמת לאמיתה; אין זו התישבות נורמאַלית; זוהי התישבות מלאכותית. אך הרי נתונים אנו במצב של מצוקה. האדם הקטן מרוסיה, שידענוהו לפני המלחמה (היו שם מאות אלפי “בעלי־בתים” יהודים, חקלאים משובחים או גרועים, אך אנשים בעלי כוח־התמדה ובעלי הון קטן), נהרס מבחינה כלכלית. מארצות מסויימות, כמו אוסטריה, באים אנשים ובידיהם ארנקים ענקיים מלאים שטרי־נייר, אך למעשה מתגלה, כי בהגיעם לארץ ישראל אין להם מאומה. יתכן שמחרתיים ישתנה המצב, אך מה נעשה היום? “יש לתת ציוד רק לאנשים בריאים, בעלי הון, שיש להם כסף”, נאמר בעמוד 33. אך בעמוד 44 כבר נמלכו האדונים בדעתם וגילו, כי “בעל־הבית”, שבידו גם הון, אינו קיים עוד בימינו. לפיכך נאמר שם, שאם לא יימצאו אנשים שיש להם כסף, צריך ליישב מחוסרי־אמצעים, וצריך לתת להם מפרעה שלא על מנת לגבותה, ולשם כך יש להקים קרן לציוד חקלאי. אנו מכנים אותה בשם קרן היסוד; אתם מכנים אותה קרן לציוד חקלאי, וכך המצאתם כביכול שיטה חדשה. מוכן אני להפסיק, על מנת שיסבירו לאדם קטן וטיפש כמוני, מהו ההבדל בין “הציוד המלא” שבו אתם נלחמים בעמוד 33 ובין אותו ציוד, שעליו אתם מגינים בעמוד 44. (תשואות).

ועוד עיקרון יפה אחד, שלא קראוהו עד הסוף! כאן בהרצאתכם אמרתם, כי אי־אפשר למשול בארץ ישראל מלונדון. מסכים! ארצישראליים רבים נלחמים לדבר זה. גם לי היה הכבוד להלחם לדבר. “משטר־תיירים” זה – כך כתוב בעמוד הראשון של הספר – גרם לנו נזק רב. הדבר נכון, אך הרי היה זה משטר־תיירים של בני־אדם אשר ישבו בארץ לפחות 3 ו־6 חדשים. ואולם, אם שלשה אדונים נוסעים לארץ ישראל למשך שלשה שבועות ורוצים לשנות את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים גרוע ממנו? אדונים, ששנים מהם אינם יודעים מאומה על ארץ ישראל החדשה, אדונים הנוסעים שמה לשלשה עד ארבעה שבועות, ויחד עם זה סבורים הם, כי ראו את הכל ויכולים להבין את הכל ולתקן את הכל – כלום אין זה משטר־תיירים? (קריאת־ביניים: למה שלחתם אותם?) גם על שאלה זו תנתן לכם תשובה.

כי זו היתה אותה דרך ישועה, אחת ויחידה, שבה אמרו להציל את ההסתדרות הציונית.: עלינו לשוב אל השיטות הבריאות של הפעולה הכלכלית, אל שיטות, שכמעט אינן עוד אידיאַליסטיות; ולשם כך דרושים לנו, כמובן, אנשים חדשים. אין איש מכחיש, שאין לנו עדיין בהסתדרותנו כל אותם אנשי־העסקים הדגוּלים, שלהם אנו זקוקים בעבודתנו. ובכדי למצוא אותם, יש לפנינו שתי דרכים. הדרך האחת היא: נחפש אנשים כאלה ונציע לפניהם לעבוד יחד עמנו למען ארץ ישראל בתנאים מסויימים, על יסוד של מעין פדראַציה. ויש שיטה אחרת, והיא אומרת: עלינו להניע את אנשי העסקים האלה, העומדים מחוץ להסתדרות הציונית, שיבואו אל ההסתדרות הציונית ויטלו לידיהם את ההנהגה.

אלה המציעים את ההצעה השניה, שוכחים דבר אחד. אם מבקשים אנו את “אשי־העסקים” בה"א הידיעה, הרי צריך שיהיה איש־עסקים המבין את כל הצדדים של העסק הזה. צריך הוא לדעת היטב את ה"ביזנס" את השיגרה, את ענייני הביטוח, את ענייני הבנקאוּת, צריך הוא להיות מנוסה מאד בעניינים אלה; אך צריך הוא לדעת גם־כן, כי עליו לבנות את ארץ־ישראל רק בחומר אנושי מסויים, ומבקש אני שתתנו את דעתכם על כך, כי ידיעת החומר האנושי הזה חשובה לא פחות מן השיגרה העסקית. חייב הוא להכיר את החומר האנושי שבו יבנה, למשל, את הפועל, אותו פועל מיוחד במינו, ששום אדם אשר לא נתנסה בכך בארץ ישראל לא ימצא מרחוק מוצא, כיצד לפתור את השאלה הזאת. ואיש־עסקים זה חייב להכיר גם את משלם־המסים היהודי; שהרי את הכסף נותנים היהודים; והם יכולים לתתו רק מרצונם הטוב; אל היהודים האלה יש לבוא ולהביא להם דבר המובן להם, דבר שהם יכולים להרגישו; ולשם כך יש להכיר את הפּסיכוֹלוֹגיה שלהם.

אומרים: זקוקים אנו ל"גֵרים“, הם יצילונו; כל השאר אינו חשוב. ובידי “גרים” אלה עלינו להסגיר את כל ההנהגה הציונית! דומני, כי זהירה יותר השיטה שהציעו מנהלי קרן היסוד. כמובן, זקוקים אנו ל”גרים", כל העם צריך לבוא אלינו; ובודאי, אי־אפשר להציע ל"גרים" דגוּלים, שירכינו ראשם בפני ההנהלה הציונית; יש לתת להם אַבטונומיה מסויימת. אך אסור לנו להתערב עמהם: למען נראה בבהירות, כיצד ה"גרים" מתפתחים בכיוון החדש. וכאשר יבגרו במידה מספקת, תגיע שעת ההתמזגות. זוהי שיטתנו שלנו, וזוהי, דומני, השיטה הנבונה יותר, הזהירה יותר. אך לצאת ולחפש אנשים, שבאו אלינו תמול שלשום – ובאו בתנאי, שיטלו לידיהם את ההנהגה – זה דבר בלתי־זהיר; וכבר נתנסינו נסיונות מרים באנשים כאלה ובשיטות כאלו. אין זה נכון, שאנו סוגרים את הסתדרותנו בפני כל תוספת אנשים מן החוץ; אין זה נכון, כי דורשים מכל אדם, לפני הצטרפו באמריקה להסתדרות הציונית, שיתמוך באַבטונומיה הלאומית של יהודי ליטא. התכנית הבּאַַזילאית אינה אומרת כדבר הזה (קריאות־ביניים: ה"זאֶקסשאֶ שטראַסאֶ"¹ אומרת!).

זקוקים אנו ל"גרים". אך שואל אני אתכם: היכן כתוב, שאם רוצים להזרים דם חדש לתנועה הציונית, חייבים טירונים אלה להכנס מיד להנהלה הציונית? הרי תחילה נהפך אדם לחייל פשוט, אחרי־כן לסרז’אַנט, ורק אחרי־כן למנהיג (אותות־הסכמה מרובים). ולמעשה אין מחפשים “גרים”, אלא בּאַרוֹנים; הם השׁתכּרו מן הקאַריירות הגדולות בחוץ־לארץ. כאן בישיבה השלישית של הועד הפועל היה לנו מיניסטר יהודי, ומישהו הציע, שיבחרוהו לנשאי הקונגרס. אז קם האיש ואמר: כאן יש לנו הייראַרכיה משלנו, אין זה מעניינכם, אם מיניסטר אני אם לאו, כאן אינני אלא ציוני צעיר (תשואות רמות). ומבחינה זו מתקיף אני לא רק שני אדונים, אלא את הכלל הציוני כולו, כי בשנים האחרונות נעשו מעשים רבים בלתי־זהירים *בציד זה על שמות גדולים, ***על “הוד־מעלתם”, אבל לא על בעלי “הוד מעלה” ציונית (תשואות רמות). הרשו־נא לי לומר כאן מלה של אזהרה, ומדבר אני על עניין הידוע לכולכם והבוער כפצע בלבנו. אף מן הטובים שבין ה"גרים", בבואם למלא מיד תפקיד דגוּל ומכריע בציונות, נשקפת סכנה גדולה, כי כאשר מתרחש דבר־מה, למשל פרעות, אוחזת אותם בהלה והם מבקשים מוצא זול. עומדים אנו עתה בקונגרס הי"ב שלנו, ולא בקונגרס הראשון. יש לנו מסורת. חייב אדם להלחם ולעמול שנים על שנים, עד אשר יתבגר אצלנו ויגיע לדרגה של מנהיגוּת. דה־לימה וסימוֹן התרעמו על שכתוב בספר הקטן הזה, כי אולי לא הגיעו עדיין לבגרות זו. והרי שני האדונים האלה ציונים ותיקים הם. כיצד אפשר איפוא לתבוע, כי ל"גרים" יינתן מראש המקום הראשון? תחילה נעשה אדם לשוקל־שקל, אחרי־כן לציר, וכך הלאה – אך הדרך אל ההנהגה צריכה להיות אצלנו קשה, כשם שקשה באנגליה להיות למיניסטר.

על קרן היסוד ועל השיטה שאנו מציעים ידונו אחרי־כן, בישיבה אחרת. אך כבר כעת חייב אני להשיב על טענות שטענו ולומר: אכן, אין אנו רוצים להפוך את קרן היסוד לפּסבדוֹנים ציוני. במלוא הכּנות והרצינות אומרים אנחנו לעולם היהודי שמחוצה לנו: בואו, עבדוּ עמנו שכם אחד, אנו לא נכפה עליכם רוב־דעות. משאירים אנו בידנו את זכות ה"ויטוֹ", כי אנחנו יצרנו את המוסד הזה; אך אין בדעתנו לכוף עליכם את רצוננו. אם תביאו את מחצית הכסף, תהיה לכם מחצית השלטון. אלה הם דברים כנים וטהורים, דברים של כבוד. ואילו השיטה האחרת היא בלתי־זהירה ואיננה הולמת את כבודנו.

ועתה מגיע אני אל ההסכם הידוע, אשר נעשה לפני שנה בין ד"ר וייצמאַן לביני, ואשר היה, כפי שאמרו ה"ה סימוֹן ודה־לימה במכתב־התפטרותם, אחת הסיבות שאילצו אותם להסתלק מתפקידיהם. תחילה רוצה אני לדון בתכנו של אותו הסכם. לא היה כאן “הסכם”. כי הסכם הוא פשרה, הבנויה על ויתורים. וּויתורים הם בהכרח הדדיים. כששני אנשים מגיעים לכלל הבנה הדדית, אנשים היודעים מה הם רוצים, הרי יוכלו הויתורים להיות רק הדדיים. מעולם לא הייתי בא אל ד"ר וייצמאן ודורש ממנו ויתורים, כי לא הייתי יכול להשיב לו כגמולו, מכיון שאני אינני עושה ויתורים הלוֹך הלכתי אל ד"ר וייצמאַן (לאחר שניידיטש וּזלאַטוּפּוֹלסקי חלקו לי את הכבוד באָמרם, כי זקוקים הם לי בקרן היסוד), בכדי לשאול את וייצמאַן: זה זמן רב לא ראיתיך; במשך זמן זה נשתנו דברים רבים; אולי הגענו עתה לכלל השקפות משותפות? ואילו היה וייצמאן משיב, כי השקפותינו אינן מזדהות, לא הייתי עולם מעיז לדרוש ויתורים ממנהיג הציונות. דומני, שאף וייצמאַן לא היה מנסה מעולם לדרוש ממני ויתורים. אבל אנו קבענו, כי השקפותינו מזדהות, כי החיים חוללו תמורות מסויימות גם אצלו וגם אצלי.

תוכן ההסכם התבסס על ארבע נקודות. ראשית שאלתיו: יתכן שתגיע השעה, כאשר יהא צורך בשינוי גדול על הר־הזיתים בארץ־ישראל;² כלום נדרוש אז, שתובטח זכותנו להביע בבחירה זו את דעתנו? ועל כך השיב וייצמאַן: כן, סבורני כי עלינו לשאוף לכך. טוב. הנקודה השניה היתה שאלה, שבה לא היה צורך בשום הסכם, משום שבשאלה זו עבדנו, וייצמאַן עמי ואני עם וייצמאַן, שכם אחד כבר במשך שנים: זו היתה שאלת הלגיון. השאלה השלישית היתה שאלת משטר־התיירים. שאלתיו: כלום דעתך היא, כי בכל חידוש אשר יבוא בועד הצירים באָרץ תנתן נציגות לתושבי ארץ ישראל? התשובה היתה: כן. ובקשר לזה הצגתי שאלה, אשר סוּלפה אחרי־כן, כי הטיחו כלפּי שלא הייתי לוֹיאַלי. זו היתה שאלת סמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה. מעולם לא הטלתי ספק בסמכויותיה של ועדת־הריאורגניזציה, וּויצמאַן מעולם לא ביטל את הזכויות אשר העניק לועדת־ריאורגניזציה זו. ועדת־הריאורגניזציה נשלחה על־ידי ההנהלה וניתן לה יפוי־הכוח לעשות כל דבר שההנהלה רשאית לעשותו – אך לא יותר מזאת. אני הייתי חבר הועד הפועל, ולפי התקנות הוא עומד מעל להנהלה (אי־הסכמה). הרי ההנהלה אינה אלא ועד פועל מצומצם. והדבר היחידי אשר שאלתי היה זה: כלום הוראה זו מבטלת את זכותו של הועד הפועל? ומובן מאליו, כי התשובה היחידה, שיכלה להנתן על כך, היתה זו: ההנהלה רשאית להעביר לגוף אחר את סמכויותיה שלה, אך לא את סמכויותיו של הועד הפועל. מבין שלשת התיירים מכיר אני אחד, את מר סוֹלד, ואני אוהב ומכבד אותו; על שאר השנים אינני יודע אלא מעט מאד. ובשעה ששלשת האדונים האלה באים עם הצעותיהם, הרי כחבר הועד הפועל וכארצישראלי שמרתי לעצמי את הזכות לדרוש שכל הצעות־הריפורמה יובאו לבדיקה בפני הועד הפועל. (הציר רוֹזוֹב: והמברק ליפו?) את המברק ליפו לא אני שלחתי ולא אני חתמתי עליו. זאת יודע אתה בעצמך. (אי־שקט).

הנקודה הרביעית היתה שינוי הרכבה של ההנהלה. במכתב־ההתפטרות של האדונים סימון ודה־לימה נאמר, כי תכלית ההסכם היתה להכניס להנהלה איש אחד ויחיד. אין זאת אמת. הדבר שבו רציתי אני, ובו רצו אז קאַוּאֶן והאחרים, היה באמת דבר אחר לגמרי. זה היה נסיון ליצור בציונות ממשלה כוללת. כאן אינני רשאי לנקוב בשמות, אך לרבים משמות אלה יתנו את הסכמתם גם ז’אַן פישר וסימון. אל האנשים האלה נשלחו מכתבים, פנו אליהם בבקשה: בואו ונעבוד כולנו שכם אחד; הרי ההסתדרות נתונה במשבר קשה, ולפנינו תפקידים, שקבוצה אחת לא תוכל לעמוד בהם; זקוקים אנו לכל הכוחות הפוליטיים והמשקיים; נגיע לכלל הסכם, נחלק את הפעולה לפי מחלקות וכך נמצא דרך. מכל הצדדים קיבלתי לצערי אותה תשובה שלילית. אדון אחד מפּאַריס כתב: עם כנופית אנשים שכמותך לא אעבוד. וכאן ענו גם האחרים. ואם סימון ודה־לימה אומרים, כי גם הם לא יוכלו לעבוד, הריני עומד ומודיע: מר סימון, על כשרונותיו של אדוני לא ידוע לי מאומה, אך אמרו אז, כי לאדוני ולמר דה־לימה יש ידיעות טכניות; אמרו, כי אתם אנשים מוכשרים, ואכן רצינו למשוך אתכם לפעולה. כלום לא דיבר ניידיטש עם אדוני יומיים לפני ההתפטרות וכלום לא אמר לו: מדוע אדוני הולך? ישאר־נא! אדוני מתעניין בדברים כלכליים, יטול־נא את המחלקה הכלכלית, נעבוד כולנו, כל אחד בתחום־פעולתו. (יוליוס סימון: ז’בוטינסקי, ואם אני הכנתי פעולה כלכלית או מוסד כלכלי, הרי כבר לפני כן הקציב אדוני את הכספים בשביל הלגיון!).

ובשמי־אני מצהיר אני כאן (קריאת־ביניים) – לצערי לא שמעתי את השאלה וגם קשה לענות על רגל אחת – מוכן אני לעבוד יחד לא רק עמו, סימון, אשר מעולם לא היה לי עמו שום ריב, אלא גם עמו, מה דה־לימה, אם־כי אדוני רדף אותי ואת ידידי בהולאַנד בשנים הקשות ביותר.³ אמרתי לאדוני: אינני יכול לקבוע, אם צריך להקים בארץ ישראל בית־חרושת למלט. אך אם תבוא אלי ותאמר לי: נהל־נא תעמולה בעד בית־החרושת למלט, הרי נהל אנהל את התעמולה בעד בית־החרושת למלט. זו היתה השקפתנו. ואין אני מבין, מדוע האדונים ההם נקטו עמדה, כי גם הפעולה הכלכלית בארץ ישראל לא תתכן, אם אנו ננהל את שאר המחלקות. זאת לא יכולתי להבין אז ואינני מבין גם היום. איש מאתנו, וגם לא אוסישקין, שאינני תמים־דעים עמו, איננו מתנגד ליזמה הפרטית; ובין ההצעות, אשר ההנהלה הזאת תציע לפניכם, תמצאו תכניות כיצד לפתח יותר את השטח הזה של פעולתנו. אך מובן מאליו, להרוס את כל הקיים, כל עוד לא הוקם החדש – לזה אין אנו מסכימים. אפשר היה להגיע לכלל הסכם לגבי החלק החיובי של התכנית. ואינני בטוח, אם אי־אפשר היום להגיע לידי הסכם, אם רק יימצאו אנשים, מוכשרים באמת, אשר יקראו את הספר עד תומו; אנשים, שיש להם לא רק רעיונות יפים, מה בריא מבחינה כלכלית, אלא אנשים היושבים בארץ ישראל, המביאים בחשבון את האפשרויות ואת החומר האנושי, המתקדמים בזהירות ומעולם אינם הורסים דבר, בטרם יש להם דבר חדש.

לשבחו של מר דה־לימה אמרו לי, כי הוא עקבי מאד. היה בכך משום ענין רב לשמוע כאן כיצד מר דה־לימה זה סער כאן ואמר, כי מצבנו הפוליטי כל־כך רע. אין לנו כל כוח, - אמר; וז’בוטינסקי נחוֹן בעת ובעונה אחת עם - אינני זוכר, מה היה שמו של אותו ערבי. ומאחר שמבחינה פוליטית הכל רע כל־כך הרי אומר מר דה־לימה: בחרו בבראַנדייס לנשיא – באותו בראַנדייס אשר הצהיר, כי אין לשעות עוד לפוליטיקה. כלום פירושו של דבר זה: להיות עקבי? – אכן, המצב הפוליטי קשה מאד מצדדים שונים; ואני אומר לכם, מדוּע הוא קשה: משום שאנו מיעוט בארץ ישראל. כשם שאמריקה ואוסטרליה לא יוּשבו בהסכמת הילידים המקומיים, כן אי־אפשר להשיג מראש את הסכמת הילידים בארץ ישראל – אף אם נבטיח להם את אשר נבטיח. אך תוך כדי מפעל־הבניין אפשר ליצור תנאים כאלה, שתהא להם השפעה מרגעת – למשל, לבנות בתי־חרושת ולהעסיק בהם גם לא־יהודים, וכו'. אבל בשלב הראשון והקשה ביותר של ההתישבות יש צורך בהגנה, בקיר־ברזל מסביב לישוב ההולך וגדל, וקיר זה יוכלו לבנות רק אנשים האוהבים את התפקיד הזה, ולא אנשים השונאים אותו. (תשואות). מה דה־לימה שאל: ומה יעזור לכם הלגיון העברי, אם הגנרל יתנגד? והוא הזכיר את המקרה בירושלים, שעליו אדבר אחרי־כן. אך אם מישהו מכם בעל־משק הוא או בעל בית־חרושת המעסיק מספר מסויים של אנשים, הרי יסכים לדברי, כי הגנרל, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, ואף אם יהיה הטוב שבידידינו – אם יודע הוא, כי חייליו או סוסיו שונאים את ההליכה בדרך פלונית, הרי ישקול בדעתו פעמיים ושבע פעמים, לפני שילך באותה דרך. הוא יבקש כל מיני דברים להתחמק בכדי שירגיע את עצמו: אולי אין אלה עדיין פרעות? כל מיני דרכים להתחמקות, כל מיני אמתלאות, בכדי להוכיח, כי אינו יכול לעשות את הדבר אשר אנו תובעים ממנו; משום שיודע הוא, כי אנשיו אינם אוהבים את המלאכה הזאת. מובן מאליו, אם יש לכם שם אדמיניסטרציה אויבת, יהיה המצב קשה גם עם קיומו של הלגיון; אך הוא יקשה עוד יותר, אם תהיה לכם אדמיניסטרציה גרועה ויחד עם זה מכשיר־הגנה המתייחס למפעלנו באדישות. ההבדל ביני לביניכם בתפיסת דברים אלה נעוץ לא רק בעובדה שאני מכיר את ארץ ישראל ואתם אינכם מכירים אותה, אלא שאני מכיר את החייל האנגלי ואתם אינכם מכירים אותו. החייל האנגלי היה אחי וידידי, אין ברצוני לפגוע בכבודו, אך בעיני החייל האנגלי בשנת 1921 המאבק בין יהודים וערבים בארץ ישראל אינו ענין שהוא יוכל לפסוק בו. 25 מטובי העתונים במולדתו אומרים, כי הציונות איננה הדבר הנכון. כלום רוצים אתם איפוא, שירגיש את האמת שלנו? אַל תשחקו באֵש!

ועוד אומר דה־לימה: אף אם תעלה הגנת ארץ ישראל למשלם־המסים הבריטי ב־^1/2 2 מילונים לירות, אין זה סכום גדול כל־כך. הוֹ, מר דה־לימה, יישמר־נא מלומר דברים כאלה לאנגלים. הנה, פיסת־נייר זו היא ה"טיימס" – והיא כוח עצום; ועל שליש מהצהרת בלפור חייבים אנו טובה לעובדה, שה"טיימס" תמך בנו. אך עכשיו כותב ה"טיימס", אחר שהופיע דין־וחשבון של סמואל, את הדברים הבאים (מקריא את הדברים). לפי הדברים האלה עולה לאנגלים כל חייל בארץ ישראל ב־500 לירות בשנה. (קריאה: כלום נערכה צנזורה על נאום זה?). לפי דעתי אומדן ה"טיימס" איננו נכון; יש להביא בחשבון את הכל, גם את האינטרס הקיסרותי של האנגלים. כבר אמרנו זאת לאנגלים, וגם ד"ר וייצמאַן אומר זאת בכל פעם. אבל אין לדברים השפעה, ובכך יש להתחשב. כאשר מדברים כאן על הערבי המתנגד לנו, נאמר לנו תמיד: “היו זהירים, הרגיעוהו, עשו לו ויתורים; הוכיחו לו, שאין אנו עולים לו במאומה”! אך כאשר מדברים על משלם־המסים האנגלי, מיעץ אותנו דה־לימה לומר לו, כי על פרפראות כאלה, כגון 1/2 2 מיליונים, לא כדאי בכלל לדבר. (קריאות־ביניים). יש כאן אדונים גרמניים מאגודת “בניין הארץ” המפסיקים את דברי. כאשר מדברים על פעולת קרן היסוד בגרמניה, על הוצאת כספים משם, אומרים אדונים אלה: כלום לא ירגיז הדבר את הגרמנים? כלום לא ניטיב לעשות, אם… (קריאת־ביניים: זה נאום מסוכן!). כן, רבותי, אלה הם דיבורים מסוכנים. כשאנו שוברים לנו את הראש באנגליה, כיצד להוכיח לאנגלי, כי ארץ ישראל אינה עולה לו יותר ממה שנדרש על־ידי האינטרס העצמי שלו; ואף אם יעלה לו הדבר במשהו, הרי נעשה את הכל בכדי להקטין את המעמסה המוטלת על משלם־המסים האנגלי; ואם פתאום קם כאן מר דה־לימה ואומר: לא, ישלם־נא האנגלי! – כלום אין זה נאום מסוכן? (תשואות רמות). משום שאתם מרגישים רק בצד אחד של הסכנה. בצד שלכם, ולא בצד האחר. אנו יכולים להשתמש רק בדברי אמת. אין אנו יכולים לומר לאנגלי: “ארץ ישראל תהיה שלך, עמדות־שלטונך תתרחבנה, יהיו לך בעלי־ברית בים התיכון, וכל אלה לא יעלו לך במאומה”. אין אנו אומרים זאת. אך לעומת זאת, כל אשר נוכל לעשות בכדי להקל עליו את המעמסה הכספית – עשׂה נעשה. מעולם לא אמרתי, שיכולים אנו להוציא “סכומים עצומים” בשביל הלגיון, אבל יכולים אנו להציע לממשלה הבריטית הצעות המתקבלות על הדעת. והיא יכולה לקבלן או לדחותן; אבל אז נעמוד כנים וישרים בפני משלם־המסים המשתולל היום כנגדנו, המנחיל היום תבוסות למועמדי־פּאַרלאַמנט יהודיים במחוזות הטובים ביותר. באנגליה מושלת דעת־הקהל ולא הממשלה.

מה שאמר אדוני על המאורע, אשר אירע בירושלים בקשר לגדוד, ישמש שוב דוגמה לסיפור, שממנו קראו רק את השורות הראשונות, אך לא את הסוף. בימי הפרעות בירושלים היה לנו בארץ ישראל רק עוד קורטוב של בּאַטאַליוֹן, פחות מחצי־באַטאַליון, שלוש־מאות חיילים. לפני כן, כאשר היו לנו בארץ ישראל 5000 חיילים יהודיים, לא העיז איש לנגוע ביהודי. אך כאשר מחמשת האלפים נותרו רק אלפיים, אחרי־כן אלף ולבסוף 300, התנגדתי גם אני שנסמוך על קומץ זה כעל כוח־מגן – כי סבור אני, שבעניינים אלה חיייבים אנו לנהוג נוהג משקי. מי שיש לו 300 חיילים – צריך לשבת בשקט. אך כשיש חמשת אלפים, הרי זה עניין אחר. וכך מתייחס אני יחס משקי לשאר אמצעי־ההגנה שמציעים לפנינו. אל־נא נשחק באש! אם נאלץ אתה לטפּל באש, הרי חייב אתה להתארגן בצורה המתאימה, וכיום יש רק צורה אחת של ארגון, שבה מותר לטפל באש. ואותה מכנה אני בשם לגיון. כל השאר אינו אלא חובבוּת.

ועתה צריך אני להגיע לנקודה מאד בלתי־נעימה בשבילי, נקודה שאינני נוגע בה אף פעם, ומצטער אני, כי נגעו בה כאן. מר דה־לימה אמר כאן: “הרי את ז’בוטינסקי חוננו יחד עִם ערבי אחד – וההנהלה לא מיחתה”. זוהי אמת. את החרפה הזאת נשאתי בשקט, בלי אומר ודברים. אך כיום נאלץ אני לומר, מי היה אשם בכך. בהגיעי מעכו לחיפה חרה אפּי מאד. עוד קודם לכן טלגרפתי לסמואל: “אל־נא יעשה את המשגה! מוטב שישאירני כאן בעכו, אך אל־נא יעמידני על מדרגה אחת עם אותו שחור”. (קריאות־ביניים). רבותי, הרי אני מדבר על שְׁחור מוסרי, צריכים אתם להבינני נכון. הערבים בארץ ישראל נמנים על אותו הגזע, שאני נמנה עליו. אך את האנשים העורכים פרעות מכנים אנו בשם “המאה השחורה”, וזהו צבעם האמיתי. (תשואות רמות). וכאשר באתי לחיפה, הלכתי למשרד הטלגראַף ואמרתי בלבי: עתה מתקיימת הועידה בלונדון, שם עתה כל ידידי, הרי הם יבינו את המצב שלתוכו הכניסני סמואל, הם ימחו. ואז שלחתי מברק ארוך, ומתוך לויאַליות לא שלחתיו אל ידידי האישיים אלא אל יושב־ראש הועידה בלונדון, אל מר בראַנדייס. בראַנדייס שׂם את המברק לכיסו ולא הראהו לועידה. ועתה באים האדונים האלה ושׂמים ללעג את העובדה, שנחונתי באותו האופן כפי שנחוֹן אותו ערבי. ולזה ייקרא עקביות.

כלום יודעים אתם, מה אתם עושים – לא רק אתם שניכם, אלא רבים? גולדברג כבר אמר לכם זאת: הרי אתם אינכם שייכים לחברה ההיא! הרי אתם ציונים ותיקים, ומאחוריכם מסורת של שנים־עשר קונגרסים. בהצהרה האמריקאית האחרונה כלולה ההצעה לבתר את ההסתדרות הציונית לבתרים. כך כותבים אנשים, שלא היו עדיין אף בקונגרס אחד, שהקונגרס לא היה להם עדיין למסורת. מה ביניכם לבין רעיונות ממין זה? אך, כפי הנראה, אם דרוש כלי־זין – מותר להשתמש בכל דבר. הנה רוצים בהסתדרות משוכללת – ונשענים על בני־אדם המתנגדים להסתדרות זו; הנה מוחים נגד עובדות, שבראַנדייס כפה את הועידה לעבור עליהן לסדר־היום – ויחד עם זה דורשים, שאותו בראַנדייס יטול לידיו את ההנהלה. את הכל מביאים לכאן. והדבר היחידי, שאין יכולים להביאו, הרי זו פּרוגראַמה ורשימת שמות של אנשים דגוּלים. כל אחד מאתנו אוֹפּוֹזיציוֹני בלבו. אך הרי צריכים אנו לבקש מוצא. הציעו הצעות חדשות, אבל לא שליליות, אלא חיוביות! מאמין אני, כי בהצעות שתגיש לפניכם ההנהלה, לא תמצאו דבר נעדר. תמצאו שם כל דבר חשוב. הביאוּ שמות חדשים! היכן הם? (יוּליוס סימון: ואז יאמר אדוני, שהם לא בגרו די צרכם!) אבל, הרי את הקונגרס לא אוכל לפתות, שיאמין לדברי אלה, הרי הקונגרס יוכל לבחור בהם. ואולם הססנותכם, - עצם העובדה, שאין מביאים לפנינו את השמות הללו, מוכיחה כי אותם האנשים אינם מאמינים בכוחות עצמם.

קונגרס נכבד! זמני עבר, ואני מסיים. באסיפה אחרת טענו כנגדי טענה, ששמעתיה גם כאן: אתה, שעוד לפני חצי שנה היית ריבוֹלוּציוֹנר, עומד כיום כאן ומלמד סניגוריה על ההנהלה. Pro domo mea⁴ צריך אני לומר לכם: חולקים לי כבוד שאינני ראוי לו, כשמכנים אותי בשם ריבולוּציונר. ריבולוּציה, כמיליטאַריזם, הוא אחד מאותם המונחים הלאַטיניים, שאינם מובנים לי. בימי המלחמה, כאשר נדמה היה לי, כי דרכנו צריכה להיות עם אנגליה, וכאשר אמרו לי: בושה וחרפה, הרי אתה מתחבר על־יד כך עם ממשלה אַבטוקראַטית, כלומר עם הרוסית, - אז השבתי במלים שאותן אמר פעם מאַציני לגבי איטליה עמל אני למען ארץ ישראל, אף אם אצטרך להתחבר עם השׂטן. (תשואות רמות ומחיאות־כפיים). ואל־נא יחשבו חברי, ואל־נא יחשבו אלה, האומרים כאן דברי לעג, כי רוצה אני לפגוע במישהו, משום שאני אומר, כי דורש אני אותו דבר מאלה הרואים כשׂטן את ניידיטש או את זלאטופּולסקי או אותי. (תשואות). מציע אני לפני קונגרס זה – אין לי יפוי־כוח, אך פונה אני בקריאה אל כל אחד היושב כאן והיכול ליצור דבר־מה בציונות: הבה נבנה גשׁרים איש אל רעהו, יש עבודה לכּל! הרי מלבד ההשקפות, שבהן אין אנו מסכימים זה לזה, יש גם השקפות, שבהן יש בכל־זאת הסכמה בינינו. הבה נעבוד יחדיו! קראו־נא לעבודה משותפת זו גם את האדונים האחרים (אותות־הסכמה ניכרים), אם אנשים אלה יחתמו על הפּרוֹגראַמה של קונגרס זה וייהנו מאימונם של רוב הצירים. אולי יעלה אז בידינו הדבר, אשר פעם החרבתם אותו: ממשלה כוללת, שתהא מורכבת מכל העומדים על בסיס הציונות ההיסטורית, מכל שיש להם סובלנות די הצורך לחבּר פּרוגראַמה, שבה ימצא כל אחד את סיפוקו, ושהכל יוכלו לעבוד בה יחדיו. אך אם אין רוצים בכך, אם אומרים תמיד: “עם פלוני־אלמוני אינני עובד יחד! הוא איננו מבין כלום! כל עוד הוא מנהל את התעמולה, אין אני יכול לעבוד בשקט למען היזמה הפרטית!” – אזי באמת לא יתכן הדבר, אזי צריכים אנו להתפצל מפלגות מפלגות ולהמשיך את העבודה בתורת מפלגות; אך במקרה זה מוטב שהאחריות תחול על האנשים הראויים לכך (תשואות סוערות וממושכות ומחיאות־כפיים).

דברים במושב הועד הפועל הציוני ושיחה עם סופר “ראַזסווייט”

ברלין, ינוּאַר 1923

חילוקי־הדעות בין ז’בוטינסקי לבין וייצמאַן ושאר חברי ההנהלה באו לכלל ביטוי מורכּז במושב הועד הפועל הציוני, אשר נתכנס בברלין בינואר 1923.

אל המושב הזה נשלח מכתב מאת הועד הלאומי, חתום בידי דוד ילין, וי. בן־צבי, שבו נאמר, כי המצב המדיני בארץ קשה מאד; כי למרות אישור המאַנדאַט בחבר־הלאומים לא חל שינוי לטובה ביחס הממשלה אל הישוב, וכי בכּל מורגשת מגמה של איבה לגבי היהודים. במכתב מודגש, כי שיטת הממשלה בארץ מכוּונת במחשבה תחילה לשים לאַל את כל ההבטחות וההצהרות, שניתנו לעם ישראל. – אזעקתו זו של הועד הלאומי היתה האחד הצירים שעליהם סבב הויכוח בין ז’בוטינסקי לבין שאר חברי ההנהלה באותו מושב של הועד הפועל הציוני.

עניין צדדי, שהוסיף גם הוא נוֹפך לניגודים הפוליטיים, היה יחסם השלילי של רבים מחברי הועד הפועל הציוני אל ההסכם שנחתם בין ז’בוטינסקי לבין מ. א. סלאַווינסקי, מיניסטר אוקראיני בממשלת פטליורה, בדבר הקמת ז’נדאַרמריה יהודית בערי אוקראינה, שתגן על היהודים מפני פרעות. למרות שז’בוטינסקי חתם על הסכם זה בסמכות אישית בלבד, הוקמה בועד הפועל הציוני ועדת־חקירה בשאלה זו, שבראשה עמד יצחק גרינבוים.

הפולמוס נפתח באופן פוֹרמאַלי מסביב להצעתו הפוליטית של ז’בוטינסקי לועד הפועל הציוני, אשר הוגשה בתורת הצעת־מיעוט, (בניגוד להצעת־הרוב – הצעתה של ועדת־הרזוֹלוּציות), ובה נאמר:

הצעתו הפּוֹליטית של ז’בוטינסקי

"א) נוכח הקשיים הכספיים הרציניים שההסתדרות הציונית וקרן היסוד נתונות בהם עכשיו, ואשר עשויים להפריע להצלחתו של בנין הארץ, מכריז הועד הפועל:

מצד אחד, נובע מקשיים אלה ההכרח של מאמצים וקרבנות עוד יותר גדולים מצד הציונים בעבודתם למען הקרן, אבל, לעומת זה, נאלץ הועד הפועל לציין, כי קשיים אלה נובעים במידה רבה מאותו רגש של אי־בטחון, שנוצר מחמת המצב הפוליטי המעורפל, וביחוד מחמת הלך־רוחות בלתי־ידידותי בכמה חוגים של האדמיניסטרציה הארצישראלית, כפי שתוֹאָר במכתבו של הועד הלאומי.

הועד הפועל מטיל על ההנהלה להודיע על מצב־ענינים זה לממשלה הבריטית ולאדמיניסטרציה הארצישראלית, וכן להפנות את תשומת לבן לכך, כי במסיבות אלו, המרפות את המרץ הציוני, אין ההסתדרות רואה אפשרות להגשים את יעודיה הכספיים בהיקפם המלא, כפי הדרוש לצרכי הבנין.

ב) הועד הפועל מציין, כי המצאָם של פקידים בריטיים אנטישמיים, או אנטי־ציוֹניים, בהרכּבה של האדמיניסטרציה הארצישראלית סותר את המאַנדאַט, והוא מטיל על ההנהלה לנקוט בצעדים שיטתיים לביטול מצב זה.

ג) נוכח השמועות, כי מסמכים מסויימים של החדשים האחרונים,¹ וביחוד הסכמת ההנהלה לתכנם, פירושם כביכול הסתלקות ההסתדרות הציונית מעקרונות הציונות השלימה, מצהיר הועד הפועל, כי סבור הוא, שאין יסוד לפרש שום נקודות במסמכים אלה, כאילו אינן מתיישבות עם תכנה ההיסטורי של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויות ההנהלה בפני הממשלה הבריטית אינן עשויות להתפרש שום פירוש אחר".

י. גרינבוים, שהציע את הצעת־הרוב בשם ועדת־הרזוֹלוּציות, עמד בעיקר על טעמי הסעיף השלישי, שהיה מכוּון נגד ז’בוטינסקי, כי בו נאמר, שחברי אכּסקוטיבה, אשר אינם מסכימים לקו היסודי של הרוב, לא יוכלו למלא תפקידים פוליטיים. גרינבוים אמר בין השאר: “לא נוכל להרשות, כי ההנהלה תיהפך למועדון ־ויכוחים וכי הדבר יחליש את כושר־פעולתה”. אמנם גם וייצמאַן מתכוון, שההנהלה תלחם להבטחת זכויותינו הפוליטיות, אך דעת ההנהלה היא, כי “במצב הנוכחי יש להקפיד, שמאבק זה ייערך בזהירות יתירה. וקודם־כל, יש לשמור על ההסתדרות הציונית מפני זעזועים”.

אחריו דיבר ז’בוטינסקי.

הסעיף השלישי של הצעת הועדה אומר, כי תפקידים פוליטיים יוכלו להטיל רק על אותם חברי ההנהלה המסכימים לקו היסודי של הרוב. דבר זה מלא סתירות פנימיות. מלבד זאת, אחדים מחברי ההנהלה שבמיעוט יש להם הרגשה, כי דבר־מה הצריך להעשות אינו נעשה. כלום יכולים הם לערער על כך בפני הועד הפועל? על כך רוצה אני תשובה.

מציע אני תיקון להצעות הועדה בצורת הרזוֹלוציות שהצעתי אתמול. דורש אני, שיצביעו עליהן. אחרי הצעות הועדה ואחר ששוב נתעורר כאן המשא־והמתן שלי עם סלאַווינסקי, שעליו אני עומד גם עכשיו, קמה לפני השאלה אם אוכל להוסיף להיות בהנהלה. ועוד: אחרי חילוקי־דעות פוליטיים ומוסריים כה עמוקים,כלום אוכל להשאר בהסתדרות? זקוק אני לבהירות בפני מצפוני שלי, ואבקשכם להצביע על הרזוֹלוּציות שהצעתי.

ד"ר ג. הלפרין, ד"ר מ. סולובייצ’יק, ריכאַרד ליכטהיים, ל. מוצקין וש. קפלנסקי נאמו אחרי־כן נגד הצעות ז’בוטינסקי ובעד “הנהלה אחידה”.

ד"ר ח. וייצמאַן אמר:

לא השתתפתי לגמרי בחיבורן של רזולוציות אלו, - בעיני חשוב רק דבר אחד: ליצור את התנאים הדרושים לעבודה פוריה. לפיכך עומד אני בפני הברירה: או להסיר מעל עצמי את האחריות או ליצור מינימום של תנאים שיבטיחו את אפשרות העבודה. שואל אני אתכם, כיצד יוכלו נציגיכם לנהל פעולה פוליטית, כשבינינו קיימים חילוקי־דעות עקרוניים בשאלת־היסוד של מדיניותנו? יש דורשים טקטיקה של מאבק גלוי נגד הממשלה האנגלית, ויש מתנגדים לטקטיקה זו. אני מתנגד לחלוטין לטקטיקה זו, משום שלדעתי היא מזיקה. ודאי תאמינו לי שגם אני מגיב באותו כאב על כל גילוייו החדשים של המצב הנוכחי. אלא שאינני יודע, מה דורש יותר עוז־רוח: להמשיך בעבודה כמו עד עכשיו, או להכריז בז’סטה טראַגית על טקטיקה זו של אולטימאַטוּמים. טוען אני, כי בכל בעיות־היסוד של תנועתנו עשתה ההנהלה את מלאכתה בלב שלם ובשיטתיות. הוגשה כאן רשימה שלימה של חטאי סמואל. אפשר להוסיף הרבה לרשימה זו ואפשר למחוק ממנה הרבה, אך סבורני שיש נזק בדבר, כשחבר ההנהלה מכריז בארץ ישראל, כי הציג לפניו כ"תפקיד בחיים" – להפיל את סמואל. ז’בוטינסקי כינני לעתים קרובות בשם cunctator.² לדעתי, יכולים אנו לנקוט רק בטקטיקה זו של עקב בצד אגודל – טקטיקה אחרת לא תתכן אצלנו. אם תרצו לשנות את הטקטיקה שלנו, תצטרכו להחליף את המוסר המוציא לפועל. אני לא אצטרף לטקטיקה חדשה זו. חייבים אנו להביא בחשבון, כי המצב הכללי באנגליה היום אינו זה שהיה לפני שמונה שנים. אנגליה של שנת 1923 אינה אנגליה של שנת 1917. אילו רצה סמואל לבצע עתה ארץ ישראל פוליטיקה של “יד חזקה”, היה הדבר מעורר סערה – גם בדעת־הקהל האנגלית וגם בפּאַרלאַמנט האנגלי. לפיכך מייחס אני חשיבות כה רבה להרגעה היחסית, שאנו רואים כעת בארץ ישראל. זו דעתו של נציגכם הפוליטי, וסבורני – של ההנהלה כולה, חוץ מז’בוטינסקי. בעיני אלה הם עקרונות־היסוד של פעולתנו הפוליטית, וחובתכם לומר בפה מלא, אם מקבלים אתם אותם, אם לאו. איני יכול להמצא עוד במצב של “שבוי”, הקשור בשרשרת של סתירות רצופות. מבקש אני אתכם בכל לשון – לדון את דינכם ולשחררני. יכול אני לעשות בארץ ישראל מאות דברים אחרים, שיביאו, אולי, תועלת רבה יותר מכל מה שעשיתי עד כה. כך עומדת השאלה בפניכם. הוֹי, גם אני יכולתי להפעיל ז’סטות טראַגיות ולקרוא אתכם למאבק נגד הממשלה הבריטית. אבל, אל־נא תשכחו, כי זאת אפשר לעשות רק פעם אחת. מאבק זה איננו דרוש לנו כלל בשביל לצאת מן המשבר הכספי בשעה זו. אינני חושש לומר את האמת על מצב־הענינים הנוכחי בארץ ישראל. רוחשים לנו אימון גם בחוגים בלתי־ציוניים לחלוטין, כשאנו אומרים להם את מלוא האמת על ארץ ישראל, - בדבר זה נוכחתי שוב ברוֹמא ובמילאָנוֹ, - יש שפע של עובדות במציאות הארצישראלית המעוררות את האימון הזה. בזמן האחרון קיבלתי סכומים גדולים אפילו בשביל פעולתנו הפוליטית מארגונים אנטי־ציוניים, משום שהם נותנים אימון בנו ובעבודתנו.

אחרי וייצמאַן מילאו סוֹקוֹלוֹב וסוֹלוֹבייצ’יק, שהדגישו שוב את הצורך ב"הנהלה אחידה" וב"הבראת המצב".

אחריהם דיבר שוב ז’בוטינסקי.

מכתב הועד הלאומי חתום בידי האדונים ילין ובן־צבי. אילו היו אנשים כאלה באירופה, היינו רואים כבוד לעצמנו לברכם בקרבנו. אפשר למתוח בקורת על כל דבר, אך דבר אחד אי־אפשר לשלול מאנשים אלה: הם מכירים את המצב בארץ. מכתבו של הועד הלאומי הוא קריאה לעזרה.

אצטער מאד, אם על קריאה זו ישיבו בנזיפה. אינני סבור, כי יהא זה צודק ונכון מבחינה מעשית. הועד הלאומי איננו הקברניט של ספינתנו, אבל הוא המצפּן, וכאשר המצפּן איננו שקט, פירוש הדבר, שנשקפת סכנה, ועלינו לנהוג במכתב זה כבזעקה לעזרה.

אשר לענינַי האישיים, שד"ר וייצמאַן נגע בהם כאן, יכול אני להסביר, כי ההנהלה הארצישראלית הזמינתני למסור ידיעות על המצב. בהתיעצות זו השתתפו שני מוסדות: ההנהלה ונשיאות הועד הלאומי. בישיבה סגורה זו בביתו של אוסישקין אמרתי אותו דבר אשר אמרתי כאן. אם אני חוזר ואומר זאת כעת, הרי תאמינו לדברי. אינני אחראי לדברים שדוברו שם על סמואל. מובן מאליו, שלא אמרתי, כי צריך “להפּיל” את סמואל. אמרתי רק, שיש להציג בפני סמואל תביעות מסויימות, ואם לא יגשימן, יש להביא את הדבר בפני הועד הפועל. אשר לטקטיקה, אמרתי בארץ ישראל אותו דבר שאמרתי גם כאן. בשאלת האוֹבּסטרוּקציה, שבאמצעותה אני הופך כביכול את ההנהלה ל"מועדון־ויכוחים", הרי עזר לי כאן מר סוקולוב בצורה באמת־ג’נטלמנית. בסך־הכל יושב אני בלונדון חדשיים או שלשה חדשים וכאן מספרים, כי באובסטרוקציה שלי הרסתי את כל העבודה. בכלל היו רק שתי הזדמנויות, כשנתעוררו ויכוחים ביני לבין ההנהלה: בפעם הראשונה בשאלת ה"הגנה", ובפעם השניה בשאלת העליה, כאשר דרשתי את הרחבת הזכויות. ההנהלה דחתה את הצעותי, וכל הויכוח ארך רק בוקר אחד. באותה ישיבה דרשתי להסיר מסדר־היום שתי שאלות חשובות, ואחרי זאת היו לנו שלש ישיבות בביתו של סוקולוב, שבהן נידונו אותן השאלות. אינני עושה אוֹבּסטרוּקציה; וכן אין זו אמת, שאני “רוצה להכריז מלחמה על אנגליה”. אומר אני את ההיפך: על־ידי פעולה מתמידה ונמרצת אפשר להשיג במאה אחוז את מילוי תביעותינו. עד היום ניהלנו טקטיקה מסויימת, אשר הובילתנו אל המצב הנוכחי. פונה אני אל הועד הפועל בשאלה: הרוצים אתם גם להבא לנהל טקטיקה זו, או תעיזו לצאת לטקטיקה פעילה, שתקדם אותנו? אני – בעד טקטיקה תקיפה, ולשם כך אין לנו צורך לערוך מלחמה. –

ועתה אל שאלת ההנהלה האחידה. הענין לא בזה שמוציאים לפועל החלטות, אשר ההנהלה מחליטה עליהן בצוותא. השאלה היא בזה, שבכלל רואים כדבר בלתי־נוח את נוכחותו של אדם, שיש לו דעה אחרת בשאלות יסודיות. המסקנה צריכה להיות שאֵצא מן ההנהלה, מכיון שדעותיה אינן מתיישבות עם דעותי. האמינו לי, כי דבר בלתי־נעים ביותר הוא – לעבוד בקבוצה, שבה אינך רצוי. לכן, יהיה איפוא גם לי נעים מאד לצאת. אך מה לעשות במצפון? המצפון אומר לי: נבחרת, למען תגן על השקפותיך. חש אני בסכנה. מתקדמים אנו לקראת פשיטת־רגל פוליטית וכספית. כלום צריך אני ללכת? (קריאות: “כמובן”!) זהו ה"כמובן" שלכם, אבל לא שלי. אני מגן על השקפתי, וזוהי חובתי. אני כך הבנתי את הממשלה הקואליציונית, שאם יש דעות חלוקות, הרי קו פעולתה של ההנהלה צריך להיות הקו הממוצע של הדעות האלו. זו שאלה של מצפון. אדם, שאינו יכול למלא את חובתו כציוני, חייב לצאת מן ההסתדרות. הועד הפועל איננו רשאי להוציא חבר־הנהלה. אני אוסיף להיות חבר בהנהלה ואגן על השקפותי ואשתדל להוציאן לפועל. אשתדל להחליש את סכּנתן של ההשקפות הנגדיות, או, אם אכיר, שיש 'הבדל בין מצפונכם למצפוני, אסיק את המסקנות האחרונות.

ייתכן שלטיפּוסים כאלה אין מקום בהסתדרות.

את הויכוח סיים שוב י. גרינבוים כיו"ר ועדת־הרזולוציות:

כיצד להסביר את העובדה, כי ז’בוטינסקי הוא הגיבור של כל ישיבותינו? אני מסביר את הדבר לעצמי באופן זה: ראשית, משום שאוהבים אותו. ושנית, משום שיש לו הכשרון לשוות אופי דראַמטי לדברים שאינם דרמאַטיים כלל. שומעים לא את מחשבותיך, אלא את הטוֹן שלך. אם אינך רוצה ואינך יכול, אל־נא תעשה דראַמות. (ז’בוטינסקי: “מהי איפוא המסקנה”?) אגיד לך: יציאתך מן ההנהלה. ז’בוטינסקי נהפך קמעא קמעא ל"ענין" בהתדרות הציונית. הטקטיקה שלו היא – החרפה מתמדת של אחת השאלות. לפנים היתה זו הנהגת הלשון העברית, אחרי־כן – הלסינגפוֹרס, עתה – הבקורת על אנגליה ועל סמואל. ובזה כלול הדבר, שאני מכנהו בשם דרמאַטיזציה, משום שאתה, מר ז’בוטינסקי, יודע היטב, כי דברים אלה לא ייתכנו. ממה ששמענו כאן תתבהר לרבים משמעוּתן של הרזולוציות המוצעות כאן. עד לקונגרס הבא צריכים אנו ליצור מצב שאפשר לשׂאתו. ההנהלה צריכה ליהפך למוסד מוציא־לפועל המוכשר לפעול. לכן לא תתכן כל אפשרות של ערעור. אם חבר ההנהלה יוצא מתוכה, אין מזמינים אותו עוד לישיבות הועד הפועל. זאת רצינו להביע בסעיף השלישי. שוב מבקש אני לקבל את הרזולוציה.

ב־6 קןלות נגד 4 נדחית ההצבעה על הצעות־המיעוט, ואחרי־כן מתקבלת הצעת־הרוב. רק הסעיף השלישי נדחה ב־8 קולות נגד 5.

ז’בוטינסקי

הריני מצהיר, כי אשאר גם להבא בהנהלה ואוסיף להלחם להשקפותי.

* * * * *

לישיבה הבאה, למחרת היום, ז’בוטינסקי לא בא. הוא שלח אליה את מכתב־ההתפטרות הבא, שהוקרא על־ידי ד"ר האַנטקה.

מכתב־ההתפטרות של ז’בוטינסקי

"אל יושב־ראש הועד הפועל.

"אדוני הנשיא הנכבד!

"עיינתי במשמעותן של ההחלטות אשר נתקבלו אתמול על־ידי הועד הפועל, והריני נאלץ לציין, כי בעיני אין הן מתיישבות עם העקרונות ועם האינטרסים של הציונות:

א) הועד הלאומי, נציגותו הנבחרת של הישוב העברי בארץ ישראל, פנה אל הועד הפועל במכתב, המתאר במרי־זעם את יחסה של הממשלה המקומית אל היהודים ואל הציונות ואת המצב הפוליטי הנובע מיחס זה. הועד הפועל דחה בקשת עזרה זו.

ב) הקונגרס הי"ב החליט בזמנו לשגר אל סיר הרברט סמואל משלחת, שמתפקידה היה להודיע לו את דעתו הגלויה של הציבור הציוני על מדיניותו, להצביע לפניו על ההכרח לשנותה שינוי מוחלט, וכן למסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. ההנהלה לא הוציאה לפועל החלטה זו של הקונגרס (בימי שהותי באמריקה ועל אף תביעתי בכתב שהמשלחת תשוגר ללא דיחוי). עתה הצעתי לפני הועד הפועל, כי מאחר שכבר מאוחר לשגר משלחת, לפחות יש לומר את האמת לנציב העליון באמצעות המוסדות הקבועים של התנועה. ביחוד עמדתי על כך, שנבהיר גם לנציב העליון וגם להנהלתו הבריטית הממונה עליו, כמה הרסנית השפעתו של המצב הפוליטי, שנוצר מחמת המדיניות שלו, על אוסף־הכספים שלנו. הועד הפועל מאֵן לקבל תביעה זו.

ג) תבעתי מן הועד הפועל, שיכריז על יחסנו אל נוכחותם של אנטי־ציונים, ואפילו אנטישמיים, בהרכב הפקידות הגבוהה בארץ “הבית הלאומי”. הועד הפועל לא קיבל רזוֹלוּציה זו.

ד) נוכח הדעה הנפוצה, כי ההסתדרות הציונית הסתלקה, כביכול, מחזונו של הרצל, תבעתי מן הועד הפועל שיכריז, כי התנועה עומדת עמידה איתנה על יסוד תכנה ומשמעוּתה ההיסטוֹרית של תכנית בּאַזל, וכי התחייבויותינו בפני מעצמת המאַנדאַט אינן ניתנות לשום פירוש אחר. הועד הפועל מאֵן להכריז הכרזה זו.

בהחלטותיו אלו אישר הועד הפועל ללא שינויים אותה טקטיקה, שממנה נשקפת סכנת ירידה לתנועה ופשיטת רגל למפעל היהודי בארץ.

אָפיינית לטקטיקה זו השקפת־היסוד שלה, כי הצד, שאין בידו אמצעי־כפיה, לא יוכל לתבוע מאת הממשלה הבריטית אף את זכותו החוקית. הריני מצהיר, כי השקפה זו כוזבת. מי שיעמוד בעקשנות וללא רתיעה על מילוּיה המלא של זכותו, ימצא אצל העם אנגלי ואצל ממשלתו רק הסכמה, יחס של כבוד וגם – אפילו אחרי מאבק ממושך – הכּרה צודקת. נהפוך הוא, דוקא מן הטקטיקה של מורך־לב נשקפת סכנה של דימוֹראַליזאַציה בשלטון, גם במערב וגם במזרח.

לפיכך רואה אני כחובתי להפר טקטיקה זו הן בדרך של אוֹפּוֹזיציה גלויה והן על־ידי צעדים פוליטיים בלתי־תלויים. סבור אני, כי זו גם זכותו של כל ציוני, לאחר שהקונגרס הי"ב, בבחרו בי להנהלה, אישר את פעולתי הפוליטית בתקופת השנים 1915 – 1918, שהתנהלה באופן עצמאי ולמרות רצונו של המוסד המנהל במפלגה.

הרבה יותר נוח היה לי – ואין לי שום ספק שאני גם רשאי לכך – לנהל מלחמה זאת במלוא היקפה בלי להסתלק מן התואר של חבר ההנהלה. אך רצוי ככל האפשר להגן על מצבה של ההסתדרות, כל כמה שהיא מהווה על־פי המאַנדאַט את “הסוכנות היהודית”.

לפיכך מודיע אני בזה על פירשתי מן ההנהלה; ומאחר שאינני מכיר עוד, כמובן, בסמכותה של הנהלה זו, רואה אני את עצמי כיוצא מן ההסתדרות הציונית.

בכבוד גמור,

ז. ז’בוטינסקי.

18 בינואר 1923.

כעבור ימים מספר נתפרסמה בשבועון “ראַזסווייט” בברלין שיחה עם ז’בוטינסקי, חתומה בידי י. קלינוֹב, שבה ניתנה תשובתו על השאלות הבאות:

א) מה היתה פעולתוֹ בהנהלה?

ב) מה היו טעמי התפטרותו מן ההנהלה?

ג) מה היו טעמי פרישתוֹ מן ההסתדרות הציונית?

הדין־והחשבון על פעולתי בהנהלה מן ה־15 בספּטמבר 1921 ועד ל־18 ביאַנוּאַר 1923 יהיה קצר מאד.

אם ננכּה מתקופה זו את הזמן ששהיתי באמריקה, באיטליה בארץ ישראל, הרי עבדתי למעשה בהנהלה בלונדון בסך־הכל כשלשה חדשים.

רוב פעולתה של ההנהלה נעשה איפוא ללא השתתפותי. נוטל אני אחריות מלאה לצעדיה הבאים של ההנהלה:

א) ב־1 בדצמבר 1921 הוגש לממשלה הבריטית תזכיר, בחתימת נשיא ההסתדרות, בהצעה להקים מחדש את הגדודים העבריים בארץ ישראל.

ב) בנובמבר 1922 החליטה ההנהלה להשתדל למען ליגאַליזציה גמורה של ה"הגנה" בתנאי שיוקם ארגון מוּכּר, בעל משמעת והייראַרכיה פנימית, ועם אימונים שיטתיים.

ג) באותו חודש, אחרי שיחה מפורטת עם הקוֹלוֹנל קיש, הצבעתי בעד מינויו כנציג פוליטי של ההנהלה הארצישראלית.

ד) הריני שותף מלא באחריותה של ההנהלה בלונדון לחתימת הסכמתנו ל"ספר הלבן". הוא הוגש לפני לראשונה ביום שובו מאמריקה. נאמר לי, כי השלטונות דורשים את הסכמתנו כבר באותו לילה, מתוך איום שיעיינו מחדש בסעיף ד' של המאַנדאַט (הסעיף בדבר הסוכנות היהודית). את הטוֹן של “הספר הלבן” ראיתי כמשפיל, אך אינני מתעניין ביותר בטוֹן של הספרות הרשמית. ואולם, לעולם לא הייתי מניח שנחתום ונסכים – על אף כל האיומים -, אילו הכיל “הספר הלבן” אפילו שורה אחת, העשויה, לפי ניתוח משפטי, למנוע את זכותנו ליצור בהדרגה רוב יהודי בארץ ישראל. שורות כאלו אינן ב"ספר הלבן", וכל שאר תכנו אין בו חשיבות של ממש.

עלי לציין עוד שתי נקודות.

בישיבת הועדה הפּוֹליטית של הקונגרס הי"ב עמדתי בתוקף על שיגור משלחת, שתצביע בפני סיר הרברט סמואל על שאנו חולקים בהחלט על מדיניותו; שתשאל אותו, אם יסכים לחולל תמורות יסודיות, ותמסור את תשובתו להנהלה ולועד הפועל. מאמריקה כתבתי להנהלה במכתב מנומק מיום 24 בנובמבר 1921: “עומד אני בכל תוקף על כך, שתשוגר הועדה לארץ ישראל, וכי תשוגר ככל האפשר ללא דיחוי”. לפיכך דוחה אני כל אחריות לכך, שהחלטה זו של הקונגרס לא הוצאה לפועל.

שנית: לארץ ישראל נסעתי בענינים פרטיים לגמרי. אך, בהיותי שם, היתה לי שיחה עם סיר הרברט סמואל. היא נערכה לא ביזמתי שלי. בשיחה זו הודעתי לנציב העליון בנימוס ובתקיפות את דעתי, כי הטקטיקה הנוכחית של האדמיניסטרציה הארצישראלית משתקת אצל ציונים מן השורה את כושר־המעשה ואת אמונתם במפעל, ומוליכה לפיכך בהכרח לפשיטת־רגל כספית של כל עבודתנו בארץ ישראל.

לסיום אוסיף, כי בתקופת פעולתי בהנהלה נתגלו רק שתי נקודות של חילוקי־דעות יסודיים בקרב חֶבֶר זה.

הנקודה האחת – שאלת היחס אל תכנית הפדרציה הערבית. ד"ר וייצמאַן מתיחס לתכנית זו בהתעניינות אוהדת; שאר חברי ההנהלה בלונדון, חוץ ממני – בשלילה מוחלטת. בעניין זה תמכתי בהקשפתו של ד"ר וייצמאַן אם־כי אינני מאמין בהצלחת משא־ומתן ממין זה; אך סבורני, שיש מן התועלת לנהלו בכנוּת ומתוך רצון טוב, כדי להבהיר אחת ולתמיד, אם יש או אין בהווה אפשרות אוֹבּייקטיבית של הסכם עם הערבים תוך כדי ערובּה מלאה וממשית לאינטרסים של הציונות.

הנקודה השניה של מחלוקת היתה השאלה בדבר הטקטיקה לגבי המצב הפוליטי שנוצר בארץ ישראל. מחלוקת זו היא שהובילה ליציאתי מן ההנהלה ומן ההסתדרות.

המצב הפוליטי בארץ נראה בעיני כמצב ללא־נשוא. ככל שיהיה פירושו של הביטוי המעורפל “בית לאומי” – מכל מקום לא תוכל להיות זאת ארץ, שבהנהלתה ממלאים תפקיד חשוב, לעתים קרובות תפקיד ראשי, אנשים אנטי־ציוניים ואפילו אנטישמיים. הועד הפועל קיבל על כך תלונה ברורה ומרה מן הועד הלאומי. אינני מבין, כיצד אפשר היה להשיב עליה תשובה כאותה הכלולה ברזוֹלוּציה של הועד הפועל. הועד הלאומי אינו תובע לעצמו את ניהול המדיניות של ההסתדרות הציונית. אך בדבר אחד אין להטיל ספק בסמכותו – הוא המומחה הטוב והמושלם ביותר בשאלה מה מתרחש באמת בארץ ישראל. נוכח העדות שלו נודעת לרשמיו האישיים של נשיא ההסתדרות הציונית, מביקורו הקצר בארץ, רק חשיבות יחסית, כמו הסתכלותו של תייר משכיל.

המצב שתואר במכתבו של הועד הלאומי בהחלט ניתן, לפי דעתי, לתיקון יסודי. כל הדיבורים על כך, שאין לתקנוֹ אלא אם מכריזים “מלחמה” על אנגליה, אינם אלא דיבורי־סרק. אין כל סיבה לצייר ממשלה תרבותית כאילו היא שודד־דרכים, שאין אתה יכול להידבר עמו אלא כשנשק בידך. במאַנדאַט נאמר, כי אנגליה מתחייבת “ליצור בארץ תנאים אדמיניסטרטיביים, אשר יסייעו לפיתוחו של הבית הלאומי לעם ישראל”, וכי אנגליה מתחייבת במידת האפשרות “להקל על התישבותם הצפופה של היהודים על הקרקע לרבות אדמות הממשלה”. סעיפי מאַנדאַט אלה הם היסוד, שעליו אפשר להלחם למען זכויותינו, בלי שנכריז שום “מלחמה”. אך לשם כך דרושה טקטיקה של תקיפות ועקשנות ללא רתיעה. כשאתה נלחם לזכותך – אפילו בפני צד תרבותי ביותר -, הרי נאלץ אתה לפעמים להציג גם דרישות, שאינן נוחות או אינן נעימות לאותו צד. ואף־על־פי־כן, יש להציג תביעות אלו ולעמוד עליהן, ככל שתהיינה בלתי־נעימות לו – ואם נובעות הן מתוך זכותך הברורה, תמיד מכיר בהן הצד הבריטי, בסופו של דבר. אך הטקטיקה הנוכחית שלנו בנויה על כך, שלעולם לא נעמוד על התביעות, שהצגתן תגרום לעקימת שפתיו של הצד שכנגד. לאן דרך זו הובילה – רואים אתם במו עיניכם. הטקטיקה הנוכחית שלנו מזכירה את האימוּנים בחרבות־סיוף: כשחרב זו נתקלת במקום רך, הריהי מעמיקה לחדור. אך אם תתקל בכפתור־עצם או בנרתיק־סיגריות הרי תתעקם והעניין נגמר. אין לנו צורך באמנות־ריקודים זו. לנו דרושה רק פּצירה, שתפעל בלי־חשׂך ובלי הרף. וזוהי הטקטיקה הפוליטית היחידה, שהאנגלים רוחשים לה כבוד.

האגדה, כי שואף אני, כביכול, לסילוקו של סמואל “ויהי מה” – אינה אלא אגדה. שואף אני לתמורה יסודית בטקטיקה של סמואל, ואהיה מאושר מאד, אם הוא עצמו יסכים לחולל תמורה זו. אבל, להשלים עם משטר בנוסח קֶרֶנסקי,³ שתחת חסותו צומחים בנחת כוחות אויבים, רק משום שקרנסקי זה יהודי – טקטיקה זו מוליכה לדעתי לאבדון, ואין להרשותה.

המליצות על כך, שלנו חשובה לא הפוליטיקה אלא רק הכלכלה, רק מפעל־הבנין – מליצות אלו יודע אני בעל־פה, אך אין להם שום שייכות לענין. כלכלתנו בנויה בעיקר על תרומות מרצון, על קרן היסוד. וגם המפעלים הפרטיים בארץ ישראל מושכים לפי שעה הון, כידוע לכּל, בעיקר לא בגלל סיכויי הרווחים שלהם, אלא מתוך התלהבות לאומית. אפשר להצטער על כך, אבל זה המצב. ההתלהבות, האמונה, התרוממות־הרוח, ושאר גורמים, שאין להם מנין ומשקל, הם המהווים, לפיכך, את היסוד לכל כלכלתנו ולכל בניננו.

והעיקר הוא כאן לא בהלך־רוחם של ההמונים הנותנים את הכסף, אלא בהלך־רוחו של אותו צבא קטן של עובדים ציוניים מן השורה, בארצות השונות, שצריכים להתדפק על כל דלת יהודית ולאסוף את הכספים הללו. מי שאומר, כי המצב הפוליטי בארץ ישראל “לחלוּטין אינו משפיע” על כושר־פעולתם של העובדים הללו, הריהו מכחיש עובדות פסיכולוגיות ברורות וגלויות לעין. כאשר מתפשט בתבל כולה הרושם, כי בארץ ישראל קיים משטר, כפי שתואר במכתבו של הועד הלאומי, וכי – עוד גרוע מזה – עמו השלימה ההסתדרות הציונית עצמה, הרי רפות ידיו של המַתרים הציוני ומתערערת כל הכלכלה שלנו.

על סמך נסיון של עבודה במשך שנתיים וחצי למען קרן היסוד – הן מן המרכז והן כמתרים – מצהיר אני באזניכם בפשטות ובבהירות, כי המשכתה של הטקטיקה הנוכחית תובילנו בהכרח לפשיטת־רגל כספית. והצרה אינה נעוצה כל־כך באורח־פעולתה של האדמיניסטרציה הזרה, אלא באי־ההתנגדות מצד “השלטון” הציוני שלנו. אילו ידע המתרים מן השורה, כי מנהיגיו נאבקים בהתמדה ובעקשנות, כי עתה נתמלא גם הוא מרץ, ומרצו המוגבר היה מתבטא בזרם של אמצעים אל קופתנו. אך אם נוצר אצלו הרושם, כי מנהיגיו השלימו עם העובדה, שהציונות תצומצם כמעט עד אפס, מן ההכרח שתקפוץ עליו אדישוּת.

עתה אומרים לשלוח כמעט את כל חברי ההנהלה והועד הפועל לארצות שונות כדי לאסוף כסף. מאחל אני להם הצלחה בכל מעשיהם ומקווה שיעלה בידם לחשמל את העובדים המקומיים עד כדי כך, שנוכל לפחות למלא את “התקציב”. אבל, חישמול אינו שיטה ולא יועיל לזמן רב; והפיכת המנהיגים ל"משולחים" נודדים, הרי זה ניצול כזה של הכוחות, שההתדרות הציונית תשלם בעדו מחיר יקר.

טועים אלה המניחים, כי אני מתכוון בפשטות להקים אופוזיציה להנהלה, ולכן יכולתי להשאר בשקט בשורות ההסתדרות. יתכן על כן: אילו רציתי גם להבא “לתקן” את ההנהלה, הרי הדבר הנוח ביותר בשבילי היה להשאר בתוכה, כי בחדשים המעטים של פעולתי בחֶבֶר זה כבר נוכחתי כי לעולם אין הוא יכול לעשות דבר, שאני מתנגד לו התנגדות תקיפה. אך דומני כי התפקיד להיות תמיד ה"סוחב" את ההנהלה, ביחוד בעבודת ההוצאה לפועל, אינו לפי כוחותי. לכן החלטתי להסתלק. אין בדעתי להתפלמס עם ההנהלה. מתכוון אני לפעול באופן בלתי־תלוי ממנה, לפעול “כלפי־חוץ”, ואם אוכל – להעמיד את ההסתדרות הציונית בפני עובדות קיימות. וכאן מסרב אני, כמובן, לחלוטין להתחשב לא רק בסמכותם, אלא גם בדעותיהם של מוסדות־מפלגה כלשהם.

בכלל אין הבעיה בהנהלה. הבעיה היא בהסתדרות הציונית, ונוכח כוונותי אלו לא אוכל להשאר בה מתוך הנימוקים הבאים.. לפי הסעיף הרביעי של המאַנדאַט מוּכּרת ההסתדרות הציונית כ"סוכנות היהודית", כל עוד הממשלה האנגלית רואה את חוקת ההסתדרות הציונית ה"מתאימה". ההגיון מחייב איפוא, שיתעורר חשש, כי חוקה, שלפיה יוכל חבר־מפלגה לעשות בניגוד לרצון מוסדותיה בלי שיפרוש ממנה, תוכרז ל"בלתי־מתאימה". דבר זה היה עשוי לערער את מעמדה של ההסתדרות הציונית בתורת “הסוכנות היהודית”. בזאת אינני רוצה, וטעם פּאַטריוֹטי טהור זה הוא עתה הסיבה היחידה לפרישתי מן ההסתדרות הציונית. דוקא כך צריך לעשות במסיבות הקיימות כל אדם המתכוון לא רק למתוח ביקורת, אלא לנתק בפועל את המשמעת המפלגתית – ואכן, זוהי כוונתי.

אך, מלבד כל אלה, הולך וגובר בי הספק, אם יש בכלל יסוד להמצאי בשורות ההסתדרות הציונית. למעלה מעשרים שנה הייתי ציוני פעיל. מלבד האשמות והתנפלויות לא ראיתי עד עכשיו דבר. מעתה לא אסכים עוד לכך. יתכן, כי העמדה שעתה נקטתי בה עוד איננה עמדתי הסופית. אם אראה, שגם כעובד בלתי־תלוי לא אמצא דרך משותפת עם הציונים, מוכן אהיה להסיק את המסקנה האחרונה ולהסתלק לחלוטין ולעולם ועד מן העבודה הציבורית הציונית. אך דבר אחד אבקש לזכור – אחת ולתמיד: לעולם לא אהיה מגשים או מסייע לתכניות, שאינן הולמות את תכניותי. לא בקרב ההסתדרות ולא מחוץ לשורותיה לא יוכל להווצר מצב, שבו אעשה דבר מלבד מה שאומרים לי ה"אורים־ותומים"⁴, שצריכים להיות אצל כל אדם. מעמדתי זו לא תזיז אותי שום הסתמכות על “דעת הציבור”. תפקידו של פּובּליציסטן ושל עסקן ציבורי, כפי שאני מבינו, אינו בכך, ש"ילך בעקבות" דעת הציבור או ש"יבטא" אותה, אלא בזה, שיוביל אותה – ואם תרצו, שיסחוב אותה. אם יספיקו לי הכוחות, אעשה זאת; אם לאו – יהא זה יותר ישר להפּרד.

על השאלה בדבר יחסו אל הועדה בענין סלאַווינסקי השיב ז’בוטינסקי:

אשר לועדה בענין ההסכם ביני ובין מ. א. סלאַווינסקי, הרי יחסו של הועד הפועל אליו לא עניין אותי, לא עתה ולא קודם לכן, ולא התכוונתי להתחשב בדעה זו לא בתורת חבר ההנהלה ולא בתורת איש פרטי. ההחלטה הפּוֹליטית ח', שנתקבלה בקונגרס האחרון, אומרת: “הקונגרס מצהיר, כי כל פעולה פוליטית בארצות־הגולה כפופה אך ורק לאיגודים או לפדרציות המקומיים, והם פועלים בשטח זה באופן עצמאי ובאורח בלתי תלוי במוסד המנהל של ההסתדרות הציונית העולמית”.

בזה מסתיים הענין. יכול אני להודיע מלבד זאת, כי ההנהלה, שנטלה על עצמה את האחריות למסור לועד הפועל את דעתה בענין זה, הביאה לפני הכינוס רזולוציה המכילה שלשה סעיפים אלה:

"א) עצם הענין איננו כפוף לא להנהלה ולא לועד הפועל.

ב) ההסתדרות היחידה הקיימת עכשיו, שהענין בסמכותה – הפדרציה של הציונים הרוסיים־אוקראיניים בחוץ־לארץ – עיינה בדבר וקיבלה רזוֹלוּציה, ולא נותר לנו אלא לרשמה לפנינו.

ג) בתקנות ההסתדרות אין סעיף האוסר על חברי ההנהלה, בתורת אנשים פרטיים, לעסוק בפוֹליטיקה המקומית של ארצות־הגולה – בתנאי, שגם לצד שכנגד יהא ברור, כי אותו אדם פועל בתורת איש פרטי; וההנהלה מציינת, על סמך המסמכים שהוגשו לפניה, כי תנאי זה קוּיים במקרה דנן".

קבלת רזוֹלוּציה זו של ההנהלה על־ידי הועד הפועל היתה מובטחת; ובכלל, כל הצבעה של הועד הפועל בשאלה זו אין בה כדי להשפיע על יחסי לא אל ההנהלה ולא אל המפלגה.

הרצאה בועידה העולמית השניה לברית הציונים-הרביזיוניסטים

פּאַריס, דצמבּר 1926

הועידה העולמית השניה של ברית הצה"ר נתכנסה בעצם ימי המשבר של העליה הרביעית.

נשיא ברית הצה"ר העולמית, זאב טיומקין, עמד בדברי הפתיחה על השינויים שחלו במצב הציונות תוך עשרים החדשים שחלפו מאז התכנס הועידה העולמית הראשונה.

זאת ההרצאה הפוליטית הרצה ז’בוטינסקי.

כבר הצביע מר טיוֹמקין על ההבדל העמוק בין תפקידה של ועידת הצה"ר הראשונה, שנתכּנסה לפני עשרים חודש, ובין תפקידו של כינוס זה. באפריל 1925 היו המוני הציונים שרויים בשכרון-הזהב של אוֹפּטימיזם שטחי. גורם חיצוני, שלא היה קשור לא לציונות ולא לארץ ישראל – המשבר הכלכלי בפולין, – עורר את הקאַפּיטאַליסטים הזעירים היהודיים לצאת ממזרחה של אירופה לארץ ישראל. למראֵה תופעה זו שכחו המוני הציונים, כי כלכלת הארץ אינה מסוגלת עדיין לקלוט נחשול-עליה שכזה, וסבורים היו, כי נפתרה גם בעית-היסוד של הציונות. הקריאות הבלתי-פוסקות “יחי!” ו"הידד!" השתיקו את המחשבה הציונית.

אז ראינו חובה לעצמנו לומר לעולם הציוני: “טעות בידכם. אין ספק, מטרתה הסופית של הציונות דורשת עליה גדולה מדי יום ביומו, מדי שנה בשנה. אך בתנאים הפוליטיים הקיימים לא תוכל ארץ ישראל לקלוט עליה ניכרת. המון-עולים זה, שאתם רואים לפניכם, אינו אלא אינפלאַציה של חומר אנושי, המוליכה בהכרח למשבר בישוב ובתנועה כולה”.

כיום לפנינו תמונה הפוכה. המשבר, שראינוהו מראש, כבר פרץ. והמשבר עמוק ורציני מאד. מנסים להרגיענו ולומר, כי הוא משתולל רק בערים, ביחוד בתל-אביב, וכי במושבות כמעט אין מרגישים בו כלל. לצערנו אין זה נכון: די לאדם שיבקר בעמק, כדי שיווכח במו-עיניו, כי המשבר לא פסח גם על הישוב החקלאי. אך גם מלבד זאת אסור לשכוח, כי מתוך מאה אלף היהודים, שהגיעו לארץ אחרי המלחמה, הסתדרו בחקלאות לא יותר מ-12 למאה, וּ-88 למאה נשתקעו בערים. ואם אומרים, כי סובלים מן המשבר רק תושבי הערים, הרי פירוש הדבר, שנתונה במועקת משבר כמעט כל העליה שלנו מאחר המלחמה. באוקטובר היו בתל-אביב, בין 40.000 תושבים, 6.000 מחוסרי-עבודה ו-15.000 מחוסרי-פרנסה – בעלי-מלאכה, חנוונים וּשאר “בשר-תותחים” זעיר-בורגני, שנשארו בלי לקוחות. ויחד עם זה, הנה כבר כמעט כשנה שאנו רואים, כי העליה קטֵנה והולכת והיציאה הולכת וגדלה, והסטאַטיסטיקה לחודש אוקטובר נותנת לנו רק קרוב ל-600 (568) עולים יהודיים, שנכנסו לארץ, לעומת 1061 יהודים, שהיו אנוסים לעזבה.

תחת כובד-משׂאָה של אכזבה מרה זו התפזרו ערפּלי-הזהב של האוֹפּטימיזם, ועתה נתונים המוני הציונים בערפל הקודר ביותר של פּסימיזם. ומשבר נפשי זה מסוכן עוד יותר מן המשבר הכלכלי: הוא פגע לא רק בישוב אלא גם בגולה. מכל צד נשמעים דברי-קינה המעידים מה-מאד נפלה רוח-העם. – יש אומרים: “עם ישראל איננו יודע ליישב. אין בו כשרון-יצירה”. ויש אומרים: “עם ישראל לא אָבה לתת את הכספים הדרושים; הוא קמצן, הוא – שיילוק”. ויש מרחיקים לכת ו"מאשימים" את ארץ ישראל גופה: בתל-אביב משננים חסידיה הנאמנים ביותר של ההנהלה הקיימת, כי אפשרויותיה של ארץ ישראל כבר נתמצו עד תום.

וכאשר אנו הרביזיוניסטים, מכריזים, כי אפשר למצוא רפואה שלימה לרוב מחלותיה של הציונות בשינוי התנאים האדמיניסטרטיביים בארץ ישראל – משיבים לנו, כי זו הזיה: העולם התרבותי – אומרים לנו – נרתע מפני כוח, ומכיון שאנו חלשים מדי, ובכוחנו לא נוכל להשפיע על מעצמת-המאַנדאַט, הרי אין טעם לתבוע ממנה שינויים בשיטת ההנהלה. הכּל מכירים בצדקת תביעותינו, אך אין מיחסים להן כל חשיבות, כל עוד אין אפשרות להשפיע על המאַנדאַטוֹר בכוח-הזרוע. זהו כרגע הלך-הרוחות בציונות.

במסיבות כאלו מוטל על ועידה זו של ההרצלאים תפקיד המנוגד תכלית ניגוד לתפקידה של הועידה הראשונה (ואולי אין זה אלא אותו התפקיד) – לומר להמוני הציונים: “שוב טעות בידכם. היום מגזימים אתם בפּסימיזם, כשם שהגזמתם אתמול באוֹפּטימיזם שלכם”.

קודם-כל, – וזאת מצהירים אנו בגאווה ובחגיגיות, – אין זה נכון, כי עם ישראל לא עמד במבחן כמיישב. להיפך. לפני המלחמה היו לנו רק 400.000 דונם קרקע, ועתה כמעט פי-שלושה. לפני המלחמה היה כל מספר ישובינו כחמש עשרות, ועתה עולה מספרם על מאה. בתל-אביב היו בשנת 1918 שלשת אלפים תושבים, וערב המשבר עלה מספר תושביה על ארבעים אלף. – בעמק מצא הכובש האנגלי רק את מרחביה בלבד, ועתה יש בו שורה רצופה של ישובים, של שׂדות וּמטעים. החרושת העברית היתה בשנת 1920 כמעט ולא-כלום, – בסוף שנת 1925 היו בארץ ישראל 500 מפעלי-תעשיה, ובהם 5–6 אלפים פועלים, והון מושקע בהם בסכום שלמעלה משני מיליונים לירות. כל אלו הן תוצאות העליה היהודית, שהגדילה את הישוב היהודי מ-65.000 נפש בשעת כיבוש הארץ על-ידי צבאות אלנבי – כ-10 למאה מכּלל התושבים – עד 185.000 נפש בסוף שנת 1925 – כמעט 17 למאה. – נסיוננו ההתישבותי עלה יפה מכל הבחינות.

וכן אין זה נכון, כי הגולה היתה, כביכול, קמצנית. מאז חתימת השלום גייס עם ישראל בשביל ארץ ישראל לפחות 10 מיליונים לירות. והרי זה סכום עצום. זה מקרוֹב היתה יוון אנוסה ליישב 1.300.000 פליטים, והיא פנתה אל חבר-הלאומים בבקשה לתת לה מלווה בסך 10 מיליונים לירות דוקא. ואל-נא תשכחו, כי את המיליונים האלה נתן עם אשר נתדלדל עד מאד.

כמו הישוב, כן גם הגולה עמדה במבחן באופן מזהיר – במבחן של נדיבוּת-הלב.

ואף-על-פי-כן עובר עלינו משבר. מספר ניכר של העולים לארץ אינו יכול להיאָחז בה. יש, כפי הנראה, באווירה של ארץ ישראל “דבר-מה”, המפריע את מחזור-הדם הטבעי. ו"דבר-מה" זה הוא הוא שורש הרע.

אין בדעתי לטעון, כי שיטותינו הכלכליות הן ללא-פגם. אדרבה, לעתים קרובות ראויות הן לביקורת חמורה מאד. אבל, אל-נא תפריזו בחשיבותן של טעויות אלו. אפילו היו לנו שיטות כלכליות אידיאַליות, אפילו היו כל מומחינו מלאכים ופועלינו אֶראֵלים – גם אז היה פורץ משבר, אולי משבר קטן מזה ב-5–10 למאה, אבל בכל-זאת לא היה מפלט ממנו.

אם מתחולל באחת הארצות משבר כלכלי גדול, הרי בתשעה מקרים מתוך עשרה יש לבקש את הסיבה לכך בתחיקה שבמדינה ובמשטר האדמיניסטרטיבי. במצפון טהור ושקט יכולים אנו לומר, כי לא עם ישראל הוא שלא עמד במבחן כמיישב, לא הישוב ולא הגולה, אלא המשטר הפוליטי בארץ ישראל.

ודאי, המשטר הקיים בארץ ישראל איננו משטר של דיכוי או משטר עריצות. להיפך, משטר סבלני הוא זה, שאפשר לשׂאתו בכל ארץ – שבה אין עושים התישבות. אבל ארץ ישראל נועדה להתישבות – בתקפה של תעודה בין-לאומית וביזמתה של מעצמת-המאַנדאַט גופה. בארץ ישראל דרוש משטר התישבותי – והאנגלים, כמיישבים, מטיבים לדעת זאת מאתנו. ומשטר לא-התישבותי בארץ הנתונה בתהליך של התישבות נגזר עליו בהכרח שייהפך למערכת של מעשי-חבּלה הרוצחים את ההתישבות. סימנוֹ המובהק של משטר התישבותי הוא, שאינו מסתפק בהנהלת האוכלוסים שבעין, אלא משתדל לסגל את ארגונה הכלכלי של הארץ לקליטה שיטתית של המונים הנמצאים בדרך.

ותחת זאת – מה רואים אנו בארץ ישראל?

בחקלאות: התישבותנו החקלאית כמעט שוּתקה מחמת המחירים המופלגים, שבעלי הקרקעות הילידים כופים אותנו לשלם להם בעד האדמות שאנו קונים מידיהם. בשעה שהממשלה מסרה לערבים חלקת-אדמה בבית-שאן, היא דרשה מהם ½1 לירות לדונם בשיעורים ל-15 שנה – וזה בעד האדמה המשובחת ביותר, הברוכה ביותר במים בארץ ישראל כולה. ואנו – אנו משלמים לאפנדי בעבור אדמות הרבה יותר גרועות, אדמות-ביצה ואדמות-טרשים, 4, 5, 10 ו-12 לירות לדונם. בעבור הביצות שבעמק שילמנו פי-ארבעה יותר מן המחיר הריאַלי הניתן בעבור האדמות המעובדות, העשירות במים והמטוּייבות שבקאַנזאַס ובניבּראַסקה, המפורסמות ביבוליהן של חיטים ותירס. אך לא די בכך. בכדי לקבל את הזכּיון לאדמות כּבּרה, אנוסה היתה יק"א לתת לקבוצת בדואים – תחת 2.500 הדונמים, שעליהם ויתרו – 3.500 דונם במקום אחר. בקוּמיה אשר בעמק שילמנו לערבים לא רק מחירים גבוהים מאד בעבור קרקע, אלא גם נתַנוּ להם חלקות אחרות – ½1 דונם בעד כל דונם שקנינו. זו איננה התישבות, זוהי התאַבּדות.

ומפני זה נתברר, כי החקלאות אינה לפי כוחותיו של המתישב היחידי. זו הסיבה לכך, שהצורה היחידה, שלבשה התישבותנו החקלאית בארץ, הן קבוצות או קבוצות-למחצה, הבולעות את הקרנות הלאומיות ונותנות תוצאות, שהן יפות מאד בתורת ניסויים, בתורת תבניות-לדוגמה, אך רחוקות הן מלהיות מספיקות מבחינת הכּמות. הידוע לכם, שבכל הישובים שבעמק יש בסך-הכל אוכלוסיה של 2.500 נפש? והמבינים אתם עכשיו, משום-מה יכלו רק 12 למאה מן העולים שלאחר-המלחמה להסתדר בחקלאות, ואילו תשע עשיריות נאלצו להשאר בערים ולבקש לעצמם מפלט במסחר ובתעשיה?

והממשלה – היא איננה דואגת לכך. כל זה אינו נוגע לה. הממשלה מודיעה לנו, כי מתוך 27 מיליון דונם הכלולים בשטחה של ארץ ישראל המערבית רק 10 מיליונים דונם מעובּדים (פחות או יותר); אבל שש שנות הנהלה לא הספיקו כדי לפרסם ספרי-אחוזה מפורטים, למען נדע לפחות בקירוּב, באיזו מידה יש לראות כאדמות ראויות-לעיבוד את שאר 16–17 מיליון הדונמים המוזנחים והמוּברים.

אנו תובעים ריפוֹרמה קרקעית, שתכלול את כל אדמות-הבור בקרן-אדמות ממלכתית אשר תועמד לצרכי ההתישבות. ויש כדי שני מיליונים דונם אדמות ממשלתיות, שאפשר למסרן לנו ללא כל ריפורמה, אך אומרים לנו, כי הממשלה עדיין לא ביררה בדיוק, כמה אדמות שייכות לה בארץ. ומתוך השטחים השייכים לה ללא שום ספק נותנים אדמות לכל דכפין, רק לא ליהודים.

ועתה – החרושת. לפני שנה סגר את מפעלו בתל-אביב בעל בית-החרושת למשי, דלפינר, אחד מבעלי-התעשיה העשירים ביותר בארץ, ועם זה יצא בכתב-אשמה נגד שיטת המכס המחניקה את החרושת הארצישראלית. עשרות חרשתנים אחרים, הנופלים ממנו בעשרם ובהשפעתם, סגרו אף הם את מפעליהם בלי לעורר רעש כמוהו – את מסיבות דומות. הפגנות אלו לא היו לשוא: שיטת המכס תוקנה במידת-מה, ודלפינר סבור, כי עתה אפשר לחדש את הייצור. לגבי האחרים כבר איחר התיקון את המועד.

אבל שיטת המכס הריהי רק אחת מדרכי הסיוע הרשמי, אשר לו זקוקה החרושת הצעירה.

לשם הבהרת שאר הצדדים שבבעיה אסתמך-נא על דוגמה אחת. בתל-אביב קיים בית-חרושת גדול ללבֵנים – סיליקאַט". הובלת הלבנים מתל-אביב לחיפה במסילת-הברזל עולה קצת יותר ביוקר מהסעת אותה כמות מטרייסט ליפו. בכדי להפחית את הוצאות ההובלה, החליטה הנהלת “סיליקאַט” באביב 1925 לשלוח את הלבנים לחיפה בדרך הים. דבר זה גרם לקימוץ כדי 30 למאה. אז הציעה הנהלת הרכבות ל"סיליקאַט" הנחה מן התעריף שלה כדי 30 למאה. ההסכם יצא לפועל. האידיליה נמשכה עד הסתיו. אך בנובמבר, בעונה שמתחילות הסערות וההובלה בים נתקלת בקושי – מאֵין מזחים לא בחיפה ולא ביפו –, קיבלה הנהלת “סיליקאַט” מכתב המודיע לה, כי ההנחה של 30 למאה מתבטלת. – בארץ ישראל יספרו לכם עד אין קץ מעשיות ממין זה.

מה יש כאן – עריצות, דיכוי? כמובן, לא. מנקודת-מבטו של האוצר הממשלתי גרידא מעשה זה חוקי הוא בהחלט, ואולי אף ראוי לשבח. אבל מבחינת התפתחותה של החרושת העברית משטר זה איננו התישבותי.

ומפני כך, בארץ שהכניסה במשך שנה אחת בלבד סחורות זרות בסך ½7 מיליונים לירות, וּמצויים בה איפוא קונים, לא הועילו מיטב מאמציהם של החרשתנים העבריים להציל את תושבי הערים ממשבר קשה זה, בו כרוך גם חוסר-עבודה.

ועוד זאת: במשטר התישבותי אמיתי ניתנת לגורם המיישב השפעה מסויימת במוסדות האדמיניסטרטיביים. בארץ ישראל טוהרה הפקידות הממשלתית מיהודים – התחיל בזה עוד סיר הרברט סמואל בשעתו – וכתוצאה מכך נוצר המצב הבא. בכמה משרות טכניות טהורות עוד תמצאו מספר כלשהו של יהודים, אבל במוסדות האדמיניסטרטיביים, בעצם משמעותה של מלה זו, היהודים הם יוצאים מן הכלל. הרי שתי דוגמאות: נסתכל-נא במחוז רמלה עם ראשון-לציון, רחובות ושאר מושבות הבּאַרון, שבו מהווים היהודים כמעט 50 למאה. אחוז הפקידים היהודיים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה – אפס. במחוז יפו, שבו כלולות תל-אביב, פתח-תקוה וגו', ובו מהווים היהודים בלי ספק את רוב האוכלוסים: אחוז היהודים בפקידות האדמיניסטרטיבית – אפס, בפקידות הנמוכה (תודה לאל!) – ששה למאה.

ולבסוף – המנגנון להבטחת הסדר במקרה שיפרוץ סכסוך בין המתישבים לילידים. אין שום פיגול ברעיון, שסכסוך כזה אינו מן הנמנע. בכל התישבות היו סכסוכים ממין זה. אין הדבר תלוי ב"התנהגותו" הטובה או הרעה של המתישב: “האבות-הציילנים” לפני 300 שנה, שפתחו בחדירת האנגלוֹ-סאַכּסים לאמריקה הצפונית, היו אנשים מאד ישרים ומתונים – ושילמו בעבור זה בדמם. דבר זה תלוי אך ורק בהלך-רוחם של הילידים: והללו בדרך-כלל פּאַטריוֹטים הם, ומטבע הדברים לא נעים להם לראות, כיצד ארץ, שהם מכנים אותה – נאמר – “פלסטין”, נהפכת לארץ שתכוּנה בשם “ארץ ישראל”. עוד יותר מסתבך המצב, כשהמדובר בילידים מבני גזע עתיק, אשר להם מסורת לאומית חזקה ומהוללת והם רגילים לבטא שמות כגון עבּדול-כרים, זגלוּג, אל-אטרש או אבּן-סעוד כמעט באותה יראת-הכבוד, שבה מבטא הנוער העברי שלנו את השם תרומפלדור. אוכלוסים ילידים אלה מונים ¾ מיליון. ובתוך ההמון הזה זרויים 180.000 יהודים בשש ערים ובמאה מושבות הפזורות על-פני השטח מדן ועד באר-שבע. האוֹפּטימיסטים מקווים, כי הכל יעבור בשלום. נקווה-נא לכך גם אנחנו. אבל הממשלה אינה רשאית לסמוך על התקווה בלבד. מחובתה לנקוט באמצעים הדרושים לקראת המצב שייווצר, אם התקוות לא תתאמתנה. בשעה זו עומד לרשות הממשלה כוח צבאי המורכב מ-250 חיילים אנגליים, ממשטרה, שבה 1000 ילידים ו-300 יהודים, ומן הלגיון שנוצר זה לא-כבר¹, גם צוּייד וזוּיין כראוי במכונות-יריה, ובו 700 ילידים ו-14 יהודים. בישיבת הועד הלאומי, שבה נכחתי גם אני, הודיע אחד ממנהיגי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, כי רבים מגיבורי הפרעות של יפו משרתים כעת בלגיון החדש. הועד הלאומי, שנבחר בבחירות כלליות של היהודים בארץ, יצא במחאה נגד מצב מסוכן זה. לצערי קראתי, כי נשיא ההסתדרות הציונית אמר בנאומו באמריקה, כי מצב הענינים מניח בהחלט את הדעת. הריני מכחיש את הדבר הכחשה מפורשת. יש ראָיות במסמכים כי ההנהלה הציונית בארץ ישראל רואה את המצב כמסוכן מאד. והצדק עמה.

על ניתוח זה של האחריות מתבסס האוֹפּטימיזם שלנו. אילו היתה סיבת המשבר נעוצה באי-כשרונם של חלוצינו, באדישותה של הגולה, באי-התאמתה האוֹרגאַנית של ארץ ישראל, או בזדוניותה של האומה האנגלית כשהיא לעצמה – יתכן שהמצב היה ללא תקווה. אך המשטר, השיטה – אלה אינם גורם ראשוני וקבוע. גורם זה יכול וצריך להשתנות, והוא גם ישתנה.

בשם הועידה הזאת, בשם כל אשר אינו נגוע, כל הבריא, הצעיר, הנצחי בנשמת ישראל ובאידיאליזם הציוני, הריני שב וקובע את העקרונות והתביעות, שנוסחו לפני שנה וחצי בועידת היסוד הרביזיוניסטית. ההתישבות היא מפעל ממלכתי; שיטותיה – שיטות ממלכתיות: התחיקה והפּראַקטיקה האדמיניסטרטיבית.

על-ידי עצם העובדה שאנגליה קיבלה את המאַנדאַט, המיוסד על הצהרת בּאַלפור, היא התחייבה ליצור משטר התישבותי, שיטה ממשלתית המותאמת לצרכי גוף חברתי אשר נועד לקלוט עליה יהודית, עליה כה גדולה ואינטנסיבית, שיהא בה כדי ליצור רוב יהודי בארץ ישראל – בארץ ישראל המערבית ובעבר-הירדן, – בארץ ישראל כולה. תובעים אנו ריפורמה קרקעית, יצירת קרן-קרקעות, ריפורמה במסים ובמכס, סיוע שיטתי מצד הממשלה למסחר ולתעשיה של היהודים, עריכת מלווה התישבותי בערובּה רשמית המיוסד על קרן-הקרקעות. תובעים אנו ריפורמה אדמיניסטרטיבית, שתבטיח לאומה המיישבת – ליהודים – את המקום הטבעי המגיע לה בהנהלת הארץ. ותובעים אנו – מתוך הסכמה עם הועד הלאומי – שתוקם חטיבת-בטחון עברית להגנת העבודה השלווה של החיאת הארץ.

לעולם לא נבוא לטעון, כי רק השיטה הממשלתית בארץ ישראל מצריכה ריפורמות. חברינו האקטיביסטים בארץ ישראל הציעו לפנינו שורת החלטות המניחות, אולי, יסודות לתכנית כלכלית חדשה. ועידה זו תבדוק אותן בתשומת-לב, כפי הראוי להן. אבל הועידה לא תשכח בשום פנים, כי גם שיטה מושלמת ביותר לפעולת בנין לא תשיג את המטרה, כל עוד המשטר הפוליטי בארץ לא יהיה מותאם לצרכי ההתישבות. תנאי ראשון לכל הצלחה – זו “אוֹפנסיבה” מוסרית מצד עם ישראל כולו לשם השגת ריפורמה יסודית במשטר הארצישראלי כולו.

נשקה היחידי של אוֹפנסיבה זו הוא – השכנוּע. אנשים, שאינם מכירים את הרביזיוניזם, או הרוצים להבאיש את ריחנו, משתדלים להשמיץ את שמנו באזני מעצמת-המאַנדאַט באָמרם שאנו מבקשים “לכפות” את רצוננו על אנגליה. לאמיתו של דבר מבקשים אנו לשכנע את דעת-הקהל באנגליה ובכל שאר הארצות ולהוכיח לה את צדקת תביעותינו. מאמינים אנו, כי אמת, שמשמיעים באזני העולם התרבותי ומגינים עליה במלוא הכבוד העצמי, תמיד סופה לנצח.

אבל לשם כך יש להכריז עליה ולהגן עליה מפני החברה, בפני דעת-הקהל. אין די להשתדל בענין זה או אחר אצל הממשלה, לפעול בדרך המכוּנה דיפּלוֹמאַטית. דרך זו אולי היתה טובה לפני יובל שנים, בימי ה"שתדלנים", כשדי היה בשיחה tête-á-tête² בין היהודי אוֹפּנהיים לבין הקאַנצלר קאַוּניץ, בכדי להציל את קהילת היהודים בווינה מפקודת-גירוש. אז היתה מגולמת בקאַוניץ ה"ממשלה" כולה, אולי אף ה"מדינה". הוא לא היה צריך להתחשב בעתונות או בפּאַרלאַמנט או בדעת-הציבור. אבל עכשיו אין קאַוניץ, ביחוד לא באנגליה, שהיא הארץ הקוֹנסטיטוּציוֹנית ביותר בעולם. תביעות פוליטיות, שחשיבותן רבה, יש להפנותן אל דעת-הציבור, אל ההמונים. יש לרכוש תומכים בחוגים חברתיים שונים, יש לדון בשאלה בעתונות הידידותית והאויבת, למען תגיע לכלל “זכויות-אזרח” בהכּרה הקיבוצית. השיחה עם המיניסטר תהיה אך המערכה האחרונה, הפוֹרמאַליוּת הסופית של “האוֹפנסיבה”.

פעולה פוליטית בעלת ממדים גדולים צריכה בימינו לא רק לפנות אל ההמונים; היא צריכה גם לצאת מן ההמונים. לעתים קרובות משׂיאים לנו עצה נבונה, אשר גם ממנה נודף ריח של עבר רחוק:,שיתקוּ, עיבדו בשקט; מנהיגיכם כבר יסדרו את עניינכם עם האנגלים". לא נכון! הסתכלו באנגליה ותווכחו, שכל פעולה פוליטית מתחילה משורה של הפגנות קיבוציות. ההמונים המעוניינים פועלים שם בעצמם, והמיניסטרים מטים אוזן לא למשלחות, אלא לקול ההמונים.

במדיניות של ימינו אין עוד tête-á-tête. שיטתה היא – masses-á-masses ³ האופנסיבה המוסרית, שאותה אנו דורשים – זה גיוסם של המוני ישראל בעולם כולו, שיתמכו בהפגנות רציניות ורבּות-רושם בתעמולה השיטתית והשלווה אשר תפנה אל דעת-הציבור האנגלית.

באותה קריאה אל דעת-הציבור בעם האנגלי הגדול נדבר גם על שיתוף-האינטרסים שבינינו. איוולת היא לשכוח, שהודות לנו נהפכה ארץ ישראל לנאות-מדבר בכל העולם הקוֹלוֹניאַלי של אנגליה, לפּינה היחידה, שבה מתרחשים בנין ויצירה ושוררת התלהבות; שאנגליה מפיקה מזה תועלת וגם קרנה עולה בשל כך. ולבסוף, יש מעצמות המתקנאות בלב שלם באנגליה על ה"בּיזנס" המצויין שעשתה עם הציונים. וכן אסור לשכוח, כי מעצמה אירופית, השואפת לקיים לה נקודת-משען בחוף האחר של הים התיכון, מטיבה להבין את החשיבות שבהקמת ארץ עברית הקשורה לאנגליה בלב הגוש הערבי. הכרת-טובה לארצו של בּאַלפור אינה צריכה למנוע אותנו מלהבין, כי אין אנו עומדים כעניים בפתח. התועלת תועלת-גומלין היא, ומיטב בניה של אנגליה מבינים זאת יפה. באוֹפנסיבה המוסרית שלנו נדבּר גם על דברים אלה. אבל הדבר, שעליו נעמוד במיוחד, הוא העיקרון. סבלותיו של עמנו, העוול ההיסטוֹרי שהעולם התרבותי עשה לישראל, ההבטחה החגיגית שניתנה בתקופה בלתי-נשכחת – בימים כשאסור לשקר. עיקרון, חובה, צדק.

הספקנים שואלים: “וכי סבורים אתם, שדי באלה?” והם מתחילים ללחוש על אזנינו, כי הגוי, הגוי האכזרי והמחוסר חוש-צדק, לועג לאמת, והיהודי העני והחלש חסר-אונים הוא. כאן שורש הבעיה. כאן חייבים אנו לתחוֹם תחוּם בין שתי פּסיכוֹלוֹגיות יהודיות, – הפּסיכוֹלוֹגיה של הגיטו והפּסיכוֹלוֹגיה שלנו.

הגיטוֹ שואף לנקם. יוצרי הציונות דחוהו וקללוהו, ועתה מבקש הגיטוֹ להתנקם בנו בחדשוֹ בקרבּנו את המסורת שלו – רוח-עבדוּת בפני מיניסטרים ונציבים עליונים, רוח-עבדוּת בפני הגביר, בצורת התכנית הידועה “להרחיב” את הסוכנות היהודית. אך מכל סוגי הרעל שמרעילים את נשמת הגיטוֹ הנורא ביותר הוא: תפיסת העולם שמסביב כעולם-של-לסטים. תפיסה זו היא פרי של אלפּיים שנות הסיוט בדברי ימי ישראל, וככל סיוט, כן גם תפיסה זו מצטיינת בעצמת הכּזב אשר בה. אנו דוחים השקפה זו. שמו הקיבוצי של ה"גוֹי" הוא סוֹקראַטס ואַפלטוֹן, דאַנטה ובּקאַריה, גאַריבּאַלדי ורוּסוֹ, ווֹלטאֶר והוגוֹ, לינקוֹלן, וילסוֹן וּבּאַלפוּר.

יש ב"גוי" אותה גדלוּת ואותו חוש-צדק כמו בנו. הוא למד לקח רב מפי נביאינו, אך היו לו גם נביאים משלו, טהורים ואצילים כנביאינו. ואם אנו עכשיו אנשי תרבות, הרי חייבים אנו טובה על כך ל"גוי". הוא יצר את המדינה המוֹדרנית המתנהלת כרצון האומה; הוא עשה את המהפכה הצרפתית; הוא ביטל את העבדות; הוא שיחררנוּ מן הגיטוֹ – הוא שווה לנו, הוא תלמידנו ומורנו גם-יחד.

תהא זו חרפה, אם נשכח את כל אלה, רק כדי להַנוֹת את מורשת יצרי החשדנות, העשויים להוליכנו רק ליאוש ולהתפוררות.

אחד שהוא כביכול חבר ההנהלה הציונית (“כביכול” – משום שלא נבחר בקונגרס) אמר זה לא כבר בנעימה של לצוֹן, כי אנו, הרביזיוניסטים, סבורים, שכל אנגלי הוא מלאך-שמים. כדאי לציין את התמורה בהלך-רוחם של החוגים הרשמיים. עוד לפני זמן קצר יצאה מחוגים אלה האגדה, שהרביזיוניזם הוא תנועה אנטי-אנגלית השואפת לגרש את האנגלים מארץ ישראל והמטיפה שנאה לכל דבר אנגלי. אנו הֵזַמנוּ אגדה זו, והנה עתה מאשימים אותנו בקיצוניות הפוכה. שני הקצווֹת הללו אַבּסוּרדיים באותה המידה, אך ביניהם מונחת האמת. לא כל האנגלים מלאכים הם. להיפך, מכירים אנו אנגלים, שאינם מוצאים חן בעינינו כלל וכלל, ותמיד נאמר זאת, אם אדונים אלה יתפסו מקומות של שׂררה בלונדון או בירושלים. נוטלים אנו לעצמנו את הרשות למתוח ביקורת על כל אנגלי (בין שהוא מלאך ובין שאיננו מלאך), אשר שׂם מכשולים בדרך הגשמתה של הציונות – ואפילו הוא פקיד או נציב עליון או מיניסטר. אך מאמינים אנו בעם האנגלי, בדיוק כשם שאנו מאמינים בעם הצרפתי או בעם האיטלקי ובכל עם תרבותי אחר. מאמינים אנו אמונה שלימה, כי תלונה, תביעה, ערעור, שיוגשו למשפטה של דעת-הקהל האנגלית, יולידו פסק-דין של התעמקות ויושר. הרצל הוא שהוריש לנו אמונה זו במצפון העולם התרבותי, בכוחו הכּל-יכול של עניין צודק. על אמונה זו מיוסדת מדיניות-החוץ שלנו. נפוֹל תפּוֹל הציונות באותו היום המר והנמהר, כשתשכח את מסורתה זאת. אבל אנו נשמור לה אמונים.

אמרתי לפני-כן, כי בין הגורמים, שהולידו את המשבר הכלכלי, אין להפריז בערכן של הטעויות אשר טעתה ההסתדרות הציונית. לצערנו, אין אנו רשאים להקל כל-כך בדינה לגבי המשבר הפוליטי. בין הסיבות, שגרמו למשבר זה, תופסת מקום בראש הטקטיקה של ההנהלה, של הציונות הרשמית בכלל. תמציתה של טקטיקה זו היא להפיץ באנגליה ובכל העולם התרבותי את הדעה, כי המשטר בארץ הוא משטר של צדק ואף ידידותי כלפי הציונות. הקוֹלוֹנל וודג’בוּד, אחד מידידינו הנאמנים ביותר, ביקר זה לא כבר בארץ ישראל והיה מופתע הפתעה גמורה בראותו כי הכּל, ללא יוצא מן הכּלל, מתלוננים על מדיניותה של הממשלה האנגלית. לא היה לו כל מושג, כי הציונים אינם מרוצים. להיפך, כל הימים האמין, כי ארץ ישראל מתנהלת בהתאם לאינטרסים של ההסתדרות הציונית ולפי רצונה. הסיבה לכך ברורה בהחלט. אחרי כל ביקור שנתי, שעורכים מנהיגי התנועה הציונית בארץ, הם מצהירים רשמית, כי “המצב הפוליטי מניח את הדעת לחלוטין”, ואפילו, ש"מעולם לא היה נוח יותר"… טקטיקה זו של המנהיגים הציוניים אין לה כּפּרה, אבל הם עדיין מוסיפים להחזיק בה. “ניוּ ג’וּדיאה” – שוֹפרם בלונדון – מודיע, כי בועידת בּוֹסטוֹן אמר נשיא ההסתדרות הציונית את הדברים הבאים, מלה במלה: “התנאים הפוליטיים הם כאלה, שאילו היו לנו האמצעים הדרושים, היינו יכולים להכניס לארץ ישראל 25.000 יהודים לשנה”. המסקנה ברורה: אם היציאה עולה על העליה – הרי זו אשמתנו. הרי לכם, עם ישראל נתגלה ככילי, שאינו ראוי לשעה ההיסטוֹרית הגדולה…

זהו המצב בציונות. מצד אחד – העדר אמונה בעם, בארץ ישראל, במצפונו של העולם התרבותי, העדר תכנית ורצון. מצד שני – אמונה בכוחות ישראל ובעצמתה של המטרה הצודקת; הגיון, תכנית, שיטה.

בידי עם ישראל הברירה.

* * *

בויכוח הכּללי בועידה טען מאיר גרוֹסמאַן נגד ה"אבטוֹנוֹמיה" של הישוב בשירותי החינוך, הבריאות, וכו', ההופכת את האדמיניסטרציה הבריטית בארץ למנגנון הדואג רק לערבים.

בתשובתו למתווכּחים אמר ז’בוטינסקי:

ביסוד הדברים צדק גרוֹסמאַן. הוא רק הפריז ב"כפיפת המקל בכדי ליישרוֹ" – ואכן, לעתים אין לך דרך אחרת ליישר מקל עקום. כמובן, לא “נמסור” לממשלה לא את בתי-הספר ולא את בתי-החולים, בלי שנקבל תחילה ערובּות לאָפיים האַבטוֹנוֹמי והלאומי. גם גרוֹסמאַן עצמו לא יסכים לכך.

כשאני אומר, כי “מאמין אני בשותף האנגלי”, הריני מתכוון בזה לעם האנגלי. אבל אין להסיק מכאן, שגם הפקידות הפלשתינאית בהרכבה הנוכחי היא “שותף”, שנוכל לתת בו אימון פוליטי. ולא כל שכן שאין לראות כ"שותף, את הערבים שבעיריות: הרי הם אף הבטח לא הבטיחו לנו מאומה – להיפך, הם ביקשונו שלא נוסיף לבוא לארץ ישראל. וכן אינני מסכים לדעה, כי לעולם ובשום תנאים אין ההסתדרות הציונית צריכה ליטול על שכמה תפקידים ממלכתיים: בשאלת הלגיון, למשל, רואה אני, להיפך, שאולי נהיה נאלצים להשתתף במישרין או בעקיפין בהוצאות להחזקתו. אך בכל אלה אין כדי לשנוֹת את העובדה היסודית, שבעצם גרוֹסמאַן צדק. החזקת בתי-ספר ובתי-חולים היא חובת המדינה (קריאת-ביניים: גם בשביל עולים?). כמובן, גם בשביל עולים. העליה היהודית נתאשרה על-ידי המאַנדאַט: כלומר, העליה היא אמצעי חוקי לריבוי האוכלוסים לא פחות מכל אמצעי אחר. ילד, שהובא לארץ ישראל על-סמך המאַנדאַט, בן יקיר הוא לארץ לא פחות מילד אשר נולד בה.

זה כבר קבענו תכנית, כיצד להרחיב את הסוכנות בלי לפגוע בציונות, ואתם תמצאוה בין החלטותיה של ועידתנו הראשונה. הרי זה – “הקונגרס המורחב”, שיבחרוהו לא רק שוקלי-שקל, אלא גם יהודים אחרים המשתתפים השתתפות פעילה בבנין הארץ: כל הישוב בארץ ישראל, תורמי קרן היסוד, בעלי מניות הבּנק, וכו'. אך הצענו גם תכנית אחרת: בקונגרס האחרון הצעתי אותה “מערכת של שני בתי-פּאַרלאַמנט” המזדהית עם דבריהם של דוּף וּסטאַראַלסקי: סוכנות פוליטית שבּחר בשלימותה בקונגרס הציוני, אך לשם הנהלת עניני התקציב ייווצר מוסד מעורב.

בנאום-המבוא שלי נגעו כאן רק בעקיפין: רבים הצביעו על כך, שבמשבר אשם לא רק המשטר, אלא גם אנו עצמנו אשמנו בו, ובראש וראשונה – ההנהלה. כן, זה נכון – אך אשמתנו שלנו מילאה תפקיד של 10 למאה בלבד, ו-90 למאה מן האשמה מוטלים על המשטר. זאת אנו צריכִים להדגיש בדברים ברורים ובקול רם, בתשובה על האנחות הרשמיות, כי עם ישראל רע-לב וכילי, כביכול.

גדוד עברי בחיל-המצב הבריטי

הרצאה בועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל

סוף שנת תר"פ

אחרי שחרורו מכלא עכו הרצה ז’בוטינסקי בפני הועד הזמני על תכניתו בדבר הקמת גדוד עברי כחלקו העיקרי של חיל-המצב הבריטי בארץ-ישראל.

התאריך המדויק של הרצאה זו איננו ידוע.

מצב הגדוד מסוכן, הרבה יותר קשה ממה שחושבים בקהל. יודעים רק כי הגדוד הקיים הוא בסכנה. בנוגע לזה אני אוֹפּטימיסט. אני מקווה, כי יהיה גיוס חדש. הקהל יודע במה הוא הקושי. הקושי הראשי הוא שהוחלט באנגליה להשיב את הצבא ל[מצב של ימי-שלום]. כמובן, ההוצאה גָדלה, יותר מפי שלוש, מסיבות ידועות. אך אותו הצבא נשאר. יש יוצא מהכלל יחיד – הגדוד העברי. (המספרים שאזכיר אינם בטוחים לגמרי, – כך שמעתי). כל גדוד עולה לצבא האנגלי ב-170.000 לירה לשנה. משלמי-המס באנגליה משלמים עכשיו לא פחות מ-6 שילינג לכל לי"ש אחת, ומובן שאינם רוצים בהוצאות שאינן נוגעות לאנגליה גופא. אי-אפשר להגיד לאנגליה, שאם ניתן לה 1000 איש, היא תוכל להשתשמש ב[גדוד] “יוֹרקשיר”, למשל, בשביל מקום אחר. הוצאת אותו הגדוד תשאר. בכל-זאת אני בטוח, כי הגדוד ישאר לעוד שנה או שנתיים. אך אין זה פותר את השאלה. אנו נלחמים עכשיו על קיום הגדוד האחד, משום שרק גדוד אחד קיים. לוּ היו קיימים כל שלושת הגדודים, היה המצב אחר, הן מפאת בטחון הארץ והן מפאת יחס האנגלים לעבודה זו. גדוד בן 1000 איש יהיה רק חלק קטן של גאַרניזוֹן הארץ, והגנת הארץ תשאר על שכם זרים. גאַרניזוֹן אנגלי אינו מקבל על עצמו את התפקיד לשמירת-הסדר היום-יומית. אם יש סכנה של שודדים בידוּאים המתנפלים לפרקים – אין הצבא האנגלי מקבל את התפקיד להלחם בהם, והעם האנגלי לא יסכים, כי בדברים פעוטים כאלה יוּמת אף אנגלי אחד. גאַרניזוֹן אנגלי עומד כסמל, כאיוּם, ומתחיל הוא לפעול רק בשעת המרד. את שמירת הגבולים בימי שלום לא יקבל עליו הגאַרניזוֹן האנגלי, זה יוטל על המשטרה המקומית או על מיליציה מקומית. הארץ תשלם בדם בניה ובכספה בעד בטחונה בעת שלום. אנגליה לא תשלם בעד זה. צריכה איפוא לשלם ארץ-ישראל, שבהכנסותיה משתתפים הערבים במידה הרבה יותר רחבה מאשר היהודים. מיליציה כזו תצטרך כמובן להיות מעורבת. אין סוד, כי יש כבר תכנית לצבא מעורב – מורכב מפלוגות מיוחדות של יהודים ופלוגות של לא-יהודים. מדבּרים על-דבר פלוגות, ולא גדודים, יען כי לא יהיה צורך ביחידות-צבא גדולות. התעניַינו בשאלת הפּרוֹפּורציה. נודע לי, שמחבּרי התכנית הזו לא ירשו – אנחנו לא נרשה, שתהיינה תשע פלוגות ערביות נגד פלוגה אחת עברית, – אבל התכנית המענינת אותנו לא קיבלתי. מפי ד"ר אידר נודע לי (מאַין לו – איני יודע) כי ¾ יהודים ו ¼ ערבים הם לפי התכנית. סידור כזה אין הוא אפשרי: על חשבון ארץ-ישראל כולה ליצור צבא של ¾ יהודים ו ¼ ערבים. אין בסיס רציני לקוות, כי היהודים יבואו להתנדב והערבים לא. יש לחשוב להיפך: למשטרה באים הערבים במספר רב, בעוד שלשירוּת זה אין אותו ההוד של הצבא, והוא גם הרבה יותר קשה. על-כל-פנים יש לשער שהערבים יבואו לא פחות מאתנו. והאיכות הפיזית – ידוע שהיא לא תהיה פחוּתה משלנו. לכן, לדעתי, אם ישתדלו להוציא לפועל תכנית זו בהכרח – תקומנה צעקות והדבר לא יקום.

אך אם גם יצא לפועל – אני קורא את שימת-לבכם לדבר – הנוכל להסכים, עד כמה שהדבר תלוי בנו, – כי בארץ יהיה צבא ערבי, גדול או קטן? אין צורך להתעמק הרבה בערך הסמלי שיש לצבא, בהבדל שבין ז’נדאַרמיה וצבא. די להזכיר, שיש לנו גדוד אחד וכל הישוב דורש כי הוא יתקיים, והכל מרגישים, שאם הם יתפזרו, זו תהיה מפלה מדינית מאין כמוה. צבא – זהו מוסד מדיני, מוסד שיש רק לאומה מדינתית. זה מגביה את הסטאַטוּס המדיני שלנו. הסטאַטוּס המדיני של הערבים יקבל צורה אחרת, יסבך את היחוסים. ייברא מרכז שמסביב לו תתרכז באופן טבעי התנועה הלאומית בצורתה היותר מסוכנת בשבילנו, כי הם סוף-סוף הרוב. סכנה גדולה נשקפת לנו מצבא מעורב. אך אם ארץ-ישראל תשלם את הוצאות הצבא – מוכרח יהיה הצבא להיות מעורב, ויהיה לנו צבא ערבי בארץ.

מזה יוצא, שאם רוצים אנו להמנע מסכנה זו – יש רק דרך אחת. את הצבא הזה, המקומי, היום-יומי, אנחנו צריכים ליצור, ואנחנו, ההסתדרות הציונית, צריכה לשלם בעדו. התפקיד גדול מאד. תיכף-ומיד אנו רואים את הסכומים הגדולים שאנגליה משלמת בעד צבאותיה. אני אביא מספרים ידועים. הם בכל-זאת יעזרו לנו להבין את כובד השאלה.

גדוד אנגלי עולה בסכום 170 אלף לי"מ. המספר הזה מתקבל באופן מלאכותי: הסך הכללי מתחלק למספר הגדודים. איש עולה סך ידוע ואלף איש עולים בסך שהזכרתי, הסך הוא מלאכותי. ב- War Office⁴ יש גם משכורת המיניסטרים והמפקדה וגם התותחנים והפרשים, כל מה שגדוד רגלי אינו משלם.

התענינתי בהוצאה הצבאית של ספרד, של שנה טיפוסית: 1917. שנה זו טיפוסית, יען כי בשנים אלה אף כי נשארה ספרד עניה, בכל זאת נתעשרה במלחמה. תקציבה הצבאי במלחמה היה נפוח, יען כי למרות הנייטראַליוּת היתה להם שמירה. מספריהם-הם אולי יוכלו לתת לנו מושג ידוע על הוצאה צבאית בינונית או נמוכה.

איני אומר שנוכל לעמוד על מספר זה. בכל-זאת אני חושב, שזה נותן לנו מושג על סידוּר בארצות שאינן עשירות. בדניה, הֶלוֶציה, וכו' עולה עוד פחות. שם יש [נוהג], שהאנשים נכנסים ויוצאים ל-50–60 יום. פה ידרשו צבא תמידי ולא מיליציה נכנסת ויוצאת.

עכשיו אציע הצעה לדוגמה. בשביל לתת לכם מושג מזה נקח את המספר, שהיה לנו לפני 8 חדשים בארץ, 5000 איש, נראה מה אפשר לעשות בכדי לקנותם בכסף. אם נציע לממשלה האנגלית והמקומית, שאנו מקבלים עלינו כל פרוטה שנוציא על הצבא, אז נוכל להיות בטוחים גם בהנחות ידועות מצד אנגליה. יקבלו אותנו במשק הצבאי של אנגליה, בקאַנטין, בקוֹאוֹפּרטיבה, ונקבל אורז, סוסים, צרכי אוכל, וכו', ונשלם את המחיר שהצבא האנגלי משלם. מחיר זה הוא נמוך בכמה אחוזים מזה שאנו נשלם פה. מה שנוגע לנשק – הוא בכל הארץ לא רק בזול אלא אינו נקנה ואינו נמכר. הכינו המון שאין בו צורך ומוכרים אותו כעת לפינלנד, לפולניה, לבּוֹלשבים ולאַנטי-בּוֹלשבים. בעוד חצי שנה ייגמר המשחק הזה ואז תשארנה כמויות עצומות של נשק. על-כל-פנים, אם נבוא בהצעה רצינית, לא תהיה שאלה של נשק ויתר הדברים, את זאת נקבל. כמובן, את הנשק היותר יקר והכי-חשוב לא נקבל לגמרי. אין כל תקוה ואין לנו לדרוש, שיתנו לנו פה צבא-תותחים. זאת ישאיר האנגלי בידיו. יש להם נסיון של אַרטילריה מקומית בהודו, במצרים – זה ישאירו בידינו.

על כן זוהי עצתי: 5000 חיילים, צבא בן 3 סוגים: רגלים, פרשים, סאַפֶּרים (בנאים). בכדי להגדיל את הסכום, צריך לנקוט את המכסימום, אני מציע לקבל אחוז של רוכבים שאינו נהוג בארץ אחרת. נניח שמ-5000 החיילים יהיו 1500 רוכבים. אנו בטוחים, כי חייל וקצין יהודי יעלו לנו ביתר זול, כי תהיה חלוציות. אך המפקדה תהיה אנגלית, ולהקצינים האנגלים העליונים יהיה עלינו לשלם סכומים גדולים. כדי להחמיר נוכל, לדעתי, לקחת את המשכורת הבינונית של פועל בינוני בקבוצה – 8 לי"מ לחודש. הפועל חי ומתפרנס במשכורת זו. אני מקבל אותה בתור בסיס, אך אני מוסיף עוד דבר אחד, שיכניסונו למשק הצבאי של אנגליה, מובן, שההוצאות למזון ולמלבוש תרדנה, ועל-כן איני חושב שאטעה הרבה, אם אגיד, שפועל עברי בקבוצה קטנה, במשק בלתי-מסודר, בזמן שכל פרוטה עוברת דרך 10 מנהלים – דרושות לו 8 לי"מ לחודש – בתוך הקואופּרטיב האנגלי, לא אגזים אם אומר, שהחייל יעלה לנו 5 לי"מ לחודש. 5000 יעלו לנו אז ב-300.000 לי"מ לשנה. ל-5000 חייל נחוצים לנו 500 סגנים. נניח, שההוצאה הממוצעת תהיה כפולה, 10 לי"מ לחודש – נקבל את הסך 600.000 לי"מ לשנה. ואשר למספר הקצינים – לדעתי, אם יש מספר גדול כזה של סגנים, די לנו ב-7 קצינים לכל 500 איש: ראש כללי אחד, סגנו, 4 קצינים ל-4 המאות ועוד שׂר-המשק (Quarter Master), ואז נקבל 70 קצינים, כל אחד באופן ממוצע 300 לי"מ לשנה – זוהי כמדומני המשכורת הבינונית של פקיד בארץ-ישראל. אז נקבל 21,000 לי"מ לשנה. ל-1500 הפרשים – 1500 סוסים. נסיתי לשאול כמה עולה סוס לצבא האנגלי, והוגד לי, כי לכל היותר עולה כל סוס לצבא האנגלי ב-20 לי"מ. שמעתי, שגם 10 לי"מ. אם נקבל את הסך 20 לי"מ, אז הסך הכולל יהיה 30.000 לי"מ. ההוצאה הכללית תהיה 411.000 לי"מ. המפקדה עולה יותר מ-7000, ושמתי 9000 לי"מ, ויצא לי המספר הכללי 420.000 לי"מ לשנה. ההוצאה עצומה מאד, אך אין היא מחוץ לגדר השגתנו. ה' אוסישקין נסע מפה לדרוש ארבעה מיליון לשנה. זהו רק החלק העשירי, בעתון קראנו, ששם ניסו להוריד הוצאה זו ל-3 מיליון. נוכרח להסתפק בשלושה מיליון. אין להרתע, איפוא, מההוצאה הזו. אם נקבל את הסכומים להתישבות באותה המידה שאנו חולמים אודותה – נוכל לקבל את הדרוש גם לצבא. הרעיון פּוֹפּוּלאַרי מאד, ביחוד אחרי מאורעות הפסח.

אמרתי 5000 איש, בשביל א"י ש-2/5 גבוליה הם מים, ובדרום אין צורך בשמירה, אולי יספיקו 2000 איש. עד כמה שהבינותי בחוגים רשמיים חושבים על 1000 איש, לאמור 2/5 מזה שאני הצעתי. את זה יכול עם ישראל לקבל עליו. אני מציע שתי הצעות:

1. הועד הזמני בהסכמת ועד הצירים יחליט לפנות אל ההסתדרות הציונית בהצעה לקבל עליהם את הדבר ולגשת לממשלה המקומית או זו שבאנגליה בדברים אלה:

אנו מקבלים עלינו את החלק הזה של התקציב, אנו נשלם, ואנו ניתן אנשים ונעמידם תחת המפקדה שלכם.

הצעה כזו תתקבל בארץ-ישראל ובלונדון. קיבלתי רושם רשמי כזה.

1. ארץ-ישראל תקח עליה לעשות את הצעד הראשון. תקח עליה הוצאות שתי פלוגות.

הועד הזמני אין לו כסף ואין לו רשות. כולנו מקוים, שכשתהיה אסיפת הנבחרים יהיה מס עברי, והאסיפה תהיה בעלת-הבית שלנו.

ההוצאה הכללית הנה רגילה – 2000 לי"מ לשנה. איני יודע, מה יהיה המס של ארץ-ישראל. אני הייתי מציע: יותר טוב, שארץ-ישראל תקבל עליה איזה מקצוע אחד ולהשתתף בו באופן מוחשי וחשוב מאשר לפזר את עזרתה הפעוטה, לעומת הסכומים שיבואו מבחוץ, בין כל המקצועות.

נשאר לי רק דבר אחד להוסיף. היהודי נוטה לאוֹפּטימיסמוּס ויש סיבות לזה: יש שלום גמור בינינו ואנגליה ויש לנו נציב, שאנו בטוחים בו, – שנית – רואים אנו כי הגורם היותר מסוכן – דמשק – יורד כנראה מהבמה. אם לא יבוא איזה פלא – שאיני מאמין בו – אז לא תעמוד לפנינו סדרת דמשק ופרשת פייזל. ועל-כן יקום לתחיה האופטימיסמוס היהודי, שהמציא את התיאוריה המפורסמת, כי הערבים אינם מסוגלים לכלום. פּוֹגרוֹם לא יעשו, תנועה לאומית אין בהם, וכו'. ועל-כן אין צורך בהגנה, וכו'. אני מאמין, כי באסיפה זו אין אופטימיסמוס כזה, שיקדישו לו אף רגע אחד לויכוח. אנחנו למדנו כאן הרבה, אנחנו יושבים כאן בין עם שמבין, עם שאינו נבזה, עם שיש לו שכל, ועל-כן אני אומר, ששאלת ההגנה עומדת ותעמוד לפנינו, לא רק בגבולות, כי אם גם בתוך הארץ.

הצעה שלישית – פוֹרמאַלית, – אני אבקש את הועד הזמני לקבל החלטה שתשָלח להסתדרות הציונית בלונדון, כי הועד הזמני דורש את קיום הגדוד הקיים.

נפל בחלקי להרצות את הרצאת הפתיחה בכינוס זה והרצאה זו טוב שתפתח בשאלת היסוד: לשם מה כינוס זה נערך? מפני מה אנו טורחים ללמד עברית ולחקרה? ובכדי לחדד שאלה זו קראתי להרצאתי בשם: מלחמת השפות. שהרי כך מכנים אנו את המאבק שנתחולל לפני כשבעים שנה ושהביא להשלטת העברית בחיינו, להפיכתה משפת הספר לשפה חיה ומדוברת. מסופקני אם אנו מוּדעים למלוא חשיבותו ההסטורית של מאבק זה, שהיה נסיונו הראשון של הישוב היהודי החדש לפעול במאורגן ובמופגן ואף למרוד באפיטרופסות הנדיבים שבעבר הים – למרוד בחברת “עזרה” הגרמנית, שבקשה אז להקים בארץ בכספה את המוסד הראשון להשכלה גבוהה ולהנהיג בו שפת‑הוראה אירופית, מפותחת. אלא שהישוב העני והנחשל שהיה אז בארץ עמד על דעתו להיות שונה מכל הפזורה היהודית לא רק ‘לבנות ולהבנות’, לא רק להשתתף בקדמה הכללית, אלא גם לעשות זאת בדרכו הלאומית המיוחדת. מסופקני אם עמדנו די הצורך על העובדה, שמלחמת שפות זו קדמה כימי דור למלחמת השחרור – כשם שפעלו של בן‑יהודה קדם כימי דור להרצל ולציונות המדינית. אלא שאין בדעתי לעמוד על נסיבותיו ועל תוצאותיו של מאבק זה. כוונתי לעמוד על פשרו מבחינה רחבה יותר, לעמוד על הקשר ההסטורי שבין שפה ולאומיות.

מפני מה אני מדייק לומר: ‘קשר הסטורי’? כלום אין זה מובן מאליו ש"כל איש יהיה שורר בביתו ומדבר בלשון עמו". ככתוב במגילת אסתר? לא, רבותי, הדבר איננו מובן מאליו. שהרי הלשון היא תקשורת, ואם כל איש שורר בביתו ומדבר בלשון עמו אין בני עמים שונים יכולים להתקשר זה עם זה, כי אינם מבינים איש את רעהו. כי זו עובדה הסטורית, שמאז נכשל מגדל בבל מדברים בני‑האדם בשפות רבות, בשפות השונות זו מזו. והדבר גם לא היה מובן מאליו בימי אחשורוש – כי המלך התיר זאת בצו מיוחד, בעצת ממוכן. ועדיין הדבר שנוי במחלוקת – שהרי גם בימינו טוענים רבים, כי המדבר רק בלשון עמו, בשפת אמו, כלומר הדובר בשפתו הלאומית, הוא אדם קרתני, מוגבל, ואילו איש תרבותי, משכיל, צריך להיות דובר שפות אחדות, כי אזרח העולם הוא רק מי ששולט בשבעים לשון. לפיכך ראויה סוגיה זו שניתן את דעתנו עליה.

סוגיה זו חשובה בשבילנו במיוחד מפני שאנו עם קטן שאינו מבודד??, עם המשתתף באופן פעיל בהתפתחות ובתרבות העולמית, אך עם זה מקיים – על כל פנים מבקש לקיים – את עצמאותו, את ייחודו. עם השוכן באי נדח – אם יש עוד כזה, או המנותק מכל סביביו – כמו העם האלבני – לא איכפת לו מה עושים וכיצד מדברים עמים אחרים. גם עם רב אוכלוסים יכול להסתפק במה שמרחש בביתו הלאומי, יכול לדמות לעצמו, כי ביתו זה הוא עולם ומלואו. הסינים נהגו – ואולי גם נוהגים – לכנות את ארצם “ארץ התווך”, כלומר ‘לב העולם’, שכל שאר הארצות אינן אלא שוליו. האמריקאים סבורים לא רק כי מה שטוב לאמריקה טוב לאנושות, אלא גם כי כל המקובל עליהם הוא – והוא בלבד – השפוי, הנבון, המתקדם, הטבעי. היוונים הקדמונים גרסו בפשטות, כי מי שאיננו דובר יוונית, מי ששפתו איננה מובנת, מי ששפתו נשמעת להם כגמגום, כבלבול, כברבור – הריהו ברבר. והעולם נחלק בעיניהם לתחום היווני, ההלני, הנאור – ולתחום הברברי, האפל, הנחות. תושבי הרי האטלס במרוקו מכונים עד היום כפי שכינום היוונים בימי קדם – ברברים. תפיסה זו טבעית ומצויה גם בקרב עמים אחרים. ברוסית, למשל, מכונים הגרמנים “נֶמְצִי”, כלומר: שאינם מסוגלים לדבר, אלמים. גם היהודים הקדמונים היו מכנים את בני העמים האחרים ‘לועזים’ – כעדות הפסוק (תה' קי"ד 1) “בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז” – ונקל לעמוד על הבוז שבכינוי זה, על הקשר בין לעז ל-לעג, כדברי ישעיהו על אשור (ל"ג 19): “עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה”. אולם היהודים ששכנו בין מצרים ואשור נוכחו כבר בימי קדם בעובדה שהעמים הלועזים, ככל שהם נלעגים, עשויים להיות חזקים וחשובים, כי מן ההכרח להבינם, להדבר עמהם. ולכן נתקלים אנו במקרא לא רק בדבקות בלשון הלאומית, אלא גם בבעיה הכרוכה בכך, בסוגית התרגום.

כשעשרת בני יעקב ירדו מצרימה לשבור שם שבר הם נדברו איש עם רעהו בשפתם, בעברית, אבל "המה לא ידעו כי שומע יוסף, כי המליץ בינותם (בראשית מ"ב 23). שהרי המצרים דיברו, כמובן, רק מצרית. והקשר בין אחיו של יוסף ובין סביביהם היה רק באמצעות ה’מליץ', כלומר המתורגמן. וברי כי איש זה היה בעל הכשרה מיוחדת, בעל תפקיד גבוה – שהרי הוא שהיה, כמובן, גם האיש “אשר על בית יוסף” (שם, מ"ג 19) כלומר איש אמונו, כשם שיוסף היה לפני כן איש אמונו, המופקד על ביתו של פוטיפר (שם ל"ט 4).

וכן כשבא רבשקה, בשם מלך אשור, לתבוע את כניעתו של חזקיהו, “ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה” (מלכים ב י" 26) – כי אליקים היה ‘אשר על הבית’ – על בית המלך – ושבנה היה ‘סופר’ ויואח בן אסף ‘מזכיר’. הם היו איפוא שרים בכירים, שקבלו השכלה נאותה, שהוכשרו לתפקידיהם, וידעו, לפיכך, גם ארמית, שלא כאנשי “העם”, הצבא, “אשר על החומה”, שדברו והבינו רק את שפת אמם, את שפת עמם – יהודית (העברית).

דיינו איפוא בדוגמאות אלו כדי לעמוד על תפקידו הרם של המליץ, המתרגם, היודע שפות זרות בימי קדם. ולא זו בלבד. דוגמאות אלו מלמדות אותנו, מה רב היה אז כוחה של הלשון, של ידיעת קרוא וכתוב, של מה שמכונה במקרא ‘מליצה’ וביוונית ‘רטוריקה’: של מה שמכונה בפינו היום השכלה “הומניסטית” פורמלית.

רבים סבורים כי ההשכלה, תרבות הצורה, הסגנון, הלשון מגיעות למלוא כוחן רק בחברה מפותחת, מעודנת, ואילו חברה קדמאית, פרימיטיבית, מחשיבה רק פעולות מעשיות ומועילות, רק תוכן ממשי ולא את צורתו. אולם לדעה זו אין שחר – גם אם הצורות הנאות בעיני האדם הקדמאי אינן תמיד הצורות הנאות גם בעינינו. על כל פנים ברי, כי דוקא בחברות הקדמאיות נודעת חשיבות רבה לכל מיני פעולות סמליות, הרמזיות; דוקא בהן ניתן כבוד ויקר למה שהרב שטינזלץ מכנה “מידע סגור” – כלומר מידע שאיננו ידוע לרבים, אבל ידוע למתי‑מספר, ולכן אינו פועל ואיננו מועיל אלא באמצעותם. גם נקל להבין את הנסיבות המביאות למצב זה. פעולות שימושיות רגילות הדרושות לחיי היום‑יום, צריך – וגם יכול – ללמוד על אחד, כי הן שייכות להווי היומיומי וממילא אין בידיעתן שום רבותה. וכי מי זה – אם איננו חרש או שוטה – שאינו יודע – שאינו יכול ללמוד – לחרוש ולזרוע, לדוש ולבצור, ולבנות ולטחון ולדוג וכיוצא במלאכות אלו? אבל לא כל אחד מסוגל ללמוד קרוא וכתוב – על כל פנים בכתבים המסובכים שהיו נהוגים בעולם הקדמון. וכל שכן לא כל אחד מסוגל ללמוד קרוא וכתוב בשפה זרה.

אל נשכח כי היהודים היו, ככל הנראה, העם היחיד שידיעת קרוא וכתוב היתה נפוצה בו כבר בסוף האלף השני לפני הספירה. כי רק אצלם יכול היה גדעון השופט ללכוד “נער מאנשי סוכות וישאלהו, ויכתוב אליו את שרי סוכות ואת זקניה” (שופטים ח' 14). ורק ביהודה יכול קצין צבא רגיל בלכיש הנצורה להתקשר עם חבריו באוסטרקונים, כלומר בחרסים כתובים. מסופקני אם כדבר הזה היה אפשרי אפילו ביוון הקלאסית, על כל פנים ודאי שלא בבבל או באשור או במצרים, שהרי הכתב המצרי מכונה “כתב חרטומים” מפני שמצרי רגיל כלל לא היה מסוגל לקראו, כי יודעיו נחשבו לחרטומים, לקוסמים, המסוגלים גם להפוך מים לדם ומקלות לנחשים, ולעשות כל מיני להטים אחרים. ואף שכתב היתדות הבבלי היה לכאורה פשוט יותר, הרי גם הוא כלל כמה מאות סימנים ולמידתו הצריכה שנים של עמל – בדומה ללמידת הכתב הסיני המסורתי, ואולי אף יותר מכך, כי הוא דרש ידיעת שתי שפות – הבבלית והשומרית, שבה פותח לראשונה. ומי שבקש להיות מליץ, מתורגמן, צריך היה להגיע לבקיאות בכתבן, בדקדוקן ואף בספרותן של שלוש או ארבע שפות. לפיכך אין תימה שקריאה וכתיבה ומליצה – זאת אומר השכלה לשונית – נרכשה אז בבתי‑אולפנה מיוחדים, מיוחסים, שהיו נחלת קבוצה חברתית מצומצמת מאד ואין תמה שהזוכים לכך נהנו אז מיוקרה ומהשפעה רבה.

הזוכר את פסלו של הסופר המצרי, הקורס כשמגילת הגומא על ברכיו והחרט בידו, לא ישכח את הבעת פניו הרציניות, השופעות פקחות וערנות – ועם זה גם בטחון עצמי, כיאה לתפקידו החברתי, כי בידי הסופרים שבחצר השליט היה אז המפתח ליחסים עם מדינות‑החוץ ועל פיהם נשקו גם כל מיני ענינים של מינהל הפנים. כוחה, משקלה של השכלה, של תרבות הלשון, היה אז גדול הרבה יותר מבימינו. סופר היה אז לא סתם מומחה, פרופסור, אלא איש רב השפעה ורב פעלים. כיום יכול סופר להיות מלחך פנכה, אבל בימי דוד המלך נמנה שריה הסופר עם יואב שר הצבא ועם ראשי הכהונה (ש"א ח' 7) וכשישעיהו אומר (ל"ג 17): “לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את מגדלים”, ברי כי הכוונה לאיש התכנוּן הלוגיסטי. רק מתוך הערצה זו של ההשכלה “כמידע סגור”, כחכמה נסתרה, נוכל להבין גם את המשקל שנודע לפנים לקבלה, למסורת – זו שבכתב וזו שבעל פה – ואת הכבוד שניתן ליודעי‑ח"ן, לשומריהָ. אל נשכח כי המנדרינים בסין היו לא בלבד פקידי‑ממשל, אלא גם משכילים אניני‑טעם, שנדרשו מדי כמה שנים לעמוד במבחן. עוד ברוסיה הצארית ביצעה את המהפכה הגדולה שכבת המשכילים, ה’אינטלגנטים'. יודעי קרוא‑וכתוב ושפות לועזיות. ואל נשכח כי חידושו הגדול של מאו‑טזה‑טונג היה בהטעמת משקלה הסגולי העצום של ההשכלה בכל חברה קדמאית, נחשלת, את תפקודה ככלי‑מעמדי, כמשענת של המעמד המנצל. הרי הכרה זו היא היא שהביאה את מאו למהפכה התרבותית, שיזם בסוף ימיו.

הארכתי בסוגית מעמדם של המשכילים ואנשי‑הלשון, בחברה הקדמונית כדי לעמוד על הפן ההסטורי של הזיקה שבין הלשון לחברה מסויימת. אך עלינו לעמוד גם על הפן האחר של זיקה זו – על הרקע הלשוני של ההסטוריה העולמית. יתכן שהדבר יראה בעיניכם מוזר. רגילים אנו לראות את ההסטוריה כתהליך חברתי, כלכלי, מעמדי, תרבותי – אבל לאו דוקא לשוני. אל ש’לא ראינו' אינה ראיה. שהרי ההסטוריה כוללת לא רק מעשי בני‑אדם, אלא גם את דבריהם, את תקשרתם, וכן נוכחנו כי התקשורת, והלשון שהיא נעשית בה, עשויה להיות בעלת משקל רב. ואכן, כל כמה שהדבר מוזר, אם נסתכל בהסטוריה העולמית מבחינת התקשורת, מבחינת מבּעם הממשי של הקשרים בין החברות שונות, כלומר מבחינת השפה העולמית, הבינלאומית, יתגלו לנו בה שלבים מובהקים ומאלפים עד מאד. כיצד התקשרו בני האומות השונות, דוברי שפות שונות, בתקופה הטרום‑הסטורית אין אנו יודעים, אך בראשית ההסטוריה – כלומר באלף השלישי לפני הספירה – התנהלה ההתכתבות הבינלאומית בשפה האכּדית. בשפה זו היו מתקשרים זה עם זה לא רק שליטי ארץ נהרים, אלא גם מלכי כנען וחֵת ומתני ואף הפרעונים של מצרים. האכדית היא שפת כל האגרות הדיפלומטיות שנתגלו בגנזכי עמארנה ובאוגרית, ומארי וחתושה. וחרף כל המלחמות והתמורות המדיניות שנתחוללו אז בין הממלכות השונות, מדַבּרים ההיסטוריונים על תקופה זו – שנמשכה כאלפים שנה – כעל עידן הסטורי אחד, שכלל את כל ימי תרבות הארד התיכונה והמאוחרת – ושהיה עידן השפה האכדית.

ברם בשלהי האלף השני לפני הספירה משתנה התמונה ההסטורית ומתחילה תקופה חדשה. תקופה זו מכונה בשמות שונים, כי מתרחשות בה תמורות רבות. את מקומו של הארד תופס הברזל. מופיעים גויי‑הים. מצרים יורדת ובמקומה עולות אשור, בבל החדשה ולבסוף ממלכת מדי ופרס. משתנות דרכי המסחר, שיטות המלחמה, התפיסות הדתיות ועוד. אך המשותף לכל אלה המצרף את כולן לתקופה הסטורית אחת, הוא דוקא הצד הלשוני. כי במשך תקופה הנמשכת כאלף שנה שלטה אז בתקשורת הבינלאומית השפה הארמית. ולא זו בלבד: הארמית נעשתה עכשיו לא בלבד שפת דיפלומטים, אלא גם שפה רשמית, שפת המנהל הפנימי של כל ממלכת פרס הענקית. שהרי אם כל איש במאה והעשרים ושבע המדינות של ‘מלך המלכים’ היה רשאי ‘לדבר בלשון עמו’, ברי כי דרושה היתה לשון אחת משותפת כדי לנהל את כולן – והארמית היתה לשון המנהל האחידה הזאת, מה גם שבינתיים למדו לכתבה באותיות אלף בית ולכן נעשה השמוש בה עממי יותר.

התקופה הפרסית‑הארמית הגיעה, כידוע, לקץ נמהר עם נצחונו של אלכסנדר מוקדון. והשלב ההסטורי הבא הוא שלב לשוני במובהק, שכן התקופה הבאה הריהי תקופת ההלניזם, כשכל התרבויות וכל השפות נדחות והולכות מפני התרבות היוונית והשפה היוונית. במזרחו ובדרומו של הים התיכון נמשך גם שלב זה כאלף שנים – עד לפלישת האיסלם והשפה הערבית. לעומת זאת במערב ובצפון עברה הבכורה עד מהרה ללטינית, אשר שמרה על מעמדה עד לשלהי ימי הביניים. וגם היוונית, גם הלטינית וגם הערבית היו לא עוד שפות רשמיות בלבד, אלא גם שפות הפולחן, הצבא והמסחר, והשפיעו עמוקות גם על ההווי היומיומי. אמנם, גם עכשיו היתה ידיעת קרוא וכתוב ועמהּ ההשכלה, מוגבלת לשכבה צרה למדי, למידת קרוא וכתוב היתה עכשו קלה למדי, והפער בין המשכיל לעם הארץ היה קטן בהרבה מאשר בימי הקדם. ודאי, היוונית ההמונית, הקוֹינה, היתה גסה ושונה מן היוונית הספרותית, אבל היא כבר לא היתה שפה ברברית. בשפה זו נכתבו, למשל, “ספרי הבשורה”, האוונגליונים של הנוצרים. כיוצא בזה, שפות ההדיוטות של עמי אירופה, שהתפתחו מן הלטינית ומשפות שבטי הגרמנים והקֶלטים, נחשבו בעיני המשכילים לעגות נמבזות – אבל קמו גם זמרים, משוררים, סופרים, טרוּבַּדוּרים ואפיקאים, שיצרו בשפות אלו יצירות אמנותיות מרשימות מאד. בהתפתחות הלשונית‑ההסטורית ניכרת איפוא מגמה ברורה של עימום, של דמוקרטיזציה, של סגירת הפער בין המשכילים, יודעי‑הח"ן, לבין פשוטי העם.

ומגמה זו היא המאפיינת את התקופה ההסטורית הבאה, את זו שגם אנו שרויים בה, שכן היא עומדת כל כולה בסימן השפות הלאומיות. יש מכנים תקופה זו סתם עידן חדש. יש מכנים אותה תקופת הטכניקה, תקופת הקפיטליסם, המדע, התרבות האזרחית ועוד. אבל, אל נשכח כי סימניה הראשונים היו דוקא לשוניים. כי המרידה בתרבות ימי‑הביניים התבטאה בראש וראשונה בנטישת השפה הלטינית – שפת התרבות האחידה והמקודשת עד אז; בכך שדנטֶה כתב דוקא את “הקומדיה האלוהית” שלו – בניגוד לחבוריו הקודמים – איטלקית. בכך שויקליף העיז לתרגם את כתבי הקודש לאנגלית, לוּתֶר לגרמנית וכו'. כי בכך הם פתחו את “המידע הסגור” ושיתפו בו גם את פשוטי העם. גם העובדה שהתרבות החדשה טבועה בחותמה של מערב אירופה כרוכה, גלי תפונה, בכך, שבמזרח אירופה נתרחשה המרידה בשפת הקודש היוונית באחור של כמה מאות שנים, ואילו פריקת עולה של הערבית הקלאסית לא הושלמה עד היום.

על כל פנים עובדה היא, כי מאז ימי הביניים וכבר מלפני כן, נחלק עולמנו, עולם התרבות האירופית, לשלושה תחומים גדולים, שהם תחומים לשוניים מובהקים: לתחום המערבי – הלטיני, המזרחי – היווני, והדרומי – הערבי. ועובדה היא שתחומים אלה קיימים ועומדים חרף התמורות העצומות המתחוללות בעולם זה במשך הדורות. רומי הקיסרית נהפכה לרומה הקתולית. התרבות ההלניסטית נהפכה לביצנץ, השלטון בעולם המוסלמי עבר מידי הערבים לידי הטורקים. אבל התחומים ההסטוריים נשארו כפי שהיו. הגושים התרבותיים נשארו מפורדים חרף כל ניגודיהם הפנימיים וחרף כל המאבקים ביניהם – והם נשארו בעיקרם גושים לשוניים. התחומים שביניהם נתערבבו רק במשך תקופות קצרות, כשלמאבקים הפוליטיים נתלווּ גם כיבושים לשוניים – בתקופת שלטון הערבים, כלומר הערבית, בספרד; בימי מסעי‑הצלב, כשאנשי המערב ניסו להקים במזרח ממלכות דוברות צרפתית‑לטינית; ובתקופה הקולוניאלית החדשה, שהיתה מלּוה גם הגמוניה לשונית.

כל מי שעיניו לא טחו מראות אינו יכול שלא להודות, כי כל ההתפתחות ההסטורית במאות השנים האחרונות נתרחשה – ומוסיפה להתרחש – בשפה לאומית זו או אחרת, כלומר בשפות לאומיות שונות, בשפות שהן גם פתוחות וגם סגורות; מובנות, ידועות לבני עמים מסויימים, אך בלתי‑מובנות וזרות לבני העמים האחרים. התהליך העצום של גילוי היבשות מחוץ לאירופה, ישובן וניצולן – של הקולוניזציה – מתגלה לנגד עינינו כמאבק בין דוברי הפורטוגזית והספרדית, הצרפתית והאנגלית וכו'. עד היום מתחלקת יבשת אמריקה לפי סימנים לשוניים מובהקים – לאמריקה האנגלית והלטינית, והוא הדין גם ביבשת אפריקה, המתחלקת לגוש אנגלופוני ופרנקופוני וערבי ופורטגיזי. גם ההבדל בין המעצמות הגדולות הריהו בעצם ענין לשוני. ועלינו להבין כי הדבר איננו מקרי, אלא מחויב המציאות. יתכן, כי אילו דיברו הרוסים, האמריקאים והסינים שפה אחת היו יכולים להִדָּבֵר. אבל עובדה היא שאינם יכולים להדבר, כי אינם מדברים שפה אחת, כי כל עם ריבוני דובר בשפתו הלאומית, המשקפת את עברו, את תרבותו, את תפיסת עולמו.

ההסטוריה העולמית שבימינו מתחוללת בצורה לאומית, עממית, וזאת אומרת לשונית. אין זה מקרה שסין, המפגרת מבחינה טכנית, היא מעצמת‑על, מה שאין כן הודו, העולה עליה מבחינות רבות – שכן בסין שלטת הסינית, ואילו הודו מוסיפהלהעזר – בתקשרתה, במנהלהּ, בהשכלתה – בשפה האנגלית, ולכן פעורה בה תהום בין המון‑עם למשכִיליה, התהום שהיתה כרויה לפנים בכל העמים – חוץ מן היהודים – אבל כיום היא אופינית רק לעמים המפגרים, השרויים במצב של שעבוד רוחני, אופיינית לעמים שקיים בהם פער ניכר בין תרבותם ושפתם של ‘בני הטובים’ המתורבתים לתרבותם ולשפתם של ה"ניטיבס".

אולי אהיה לצחוק בעיניכם אבל אעיז לומר, כי מה שמייחד את זמננו מכל התקופות שקדמו לו הוא: שבימינו אין שפה רשמית בינלאומית אחת; שגם אם מתרבים והולכים הארגונים הבינלאומיים למיניהם, הרי גם הם – כמו האו’מ ואפילו השוק המשותף – נאלצים להזדקק לחצי תריסר שפות רשמיות, ומספר השפות הללו אף גדל והולך – חרף הקושי המעשי והעומס התקציבי הכרוך בכך, שכן שפות אלו אינן עוד שפות בינלאומיות רשמיות בלבד, אלא גם שפות לאומיות חיות, שפות של אומות ומדינות מסוימות.

ההסטוריה החדשה, ההתפתחות התרבותית שבימינו, איננה עוד ענין של מלכים נישאים או כוהנים קדושים או אף הוגים דגולים, כי אם ענינו של כל איש ואיש, של החברה כולה, ולכן אין להבדיל בינה לבין לשונה של החברה, בינה ובין השכלתה. המצרי הקדמון שלמד גם את השפה האכדית שהיה ל’מליץ', למשכיל, קנה לו בכך דריסת רגל במה שהיה בימיו תרבות בינלאומית. עזרא היה לא רק “סופר מהיר בתורת ה'”, זאת אומרת בקיא בעברית, אלא ידע גם ארמית – כי זו היתה בימיו שפת המנהל והספרות לכל העמים שהכיר. הוא הדין במי שלמד בימי הביניים לטינית או יוונית או ערבית. אבל המסגל לו בימינו שפה זרה – צרפתית או גרמנית, ואפילו רוסית או אנגלית – אינו לומד אלא שפה לאומית מסוימת. והממיר את שפת אמו ועמו בשפה זרה אינו נעשה על ידי כך ל’אזרח העולם', אלא לבוגד בתרבותו הלאומית.

לפיכך עומדים במרכז הויכוחים בימינו נושאים כמו השכלה עממית, תיכונית ואוניברסיטאית, דמוקרטיה, כלומר שוויון חברתי, טיפוח של המקופחים מבחינה חינוכית וכדומה. לפיכך התאמץ עכשו כל עם ריבוני להשליט בארצו “שפה אחת ודברים אחדים”, כלומר את שפתו הלאומית, ולעקור את המיעוטים הדוברים שפות אחרות, כך שהמאבקים הלאומיים – האופיינים לתקופתנו – מזדהים פחות או יותר עם המאבקים הלשוניים. הדוגמאות לכך רבות מספור ואן טעם למנותן – כי הן ידועות לעולנו. וכן ברי, כי עם המוותר על שפתו, המסגל לעצמו שפה זרה, יתקשה מאד לקיים את זהותו הלאומית – ראו נא אל גורל המרוניטים, הקופטים, הוֶלשים, הסקוטים. לפיכך, אין תימה שרעיון הלאומיות היהודית קרם עור וגידים בראש והראשונה במאמץ להחיאת השפה העברית, ש’מלחמת השפות' קדמה ל’מלחמת השחרור'. כלום נוכל לתאר לעצמנו התפתחות אחרת? הרי התפתחות זו, שהקבילה להתפתחות הכלל‑אנושית, היא היא ששילבה גם את הפזורה היהודית ה'נצחית' שנתקיימה, כביכול, מחוץ להסטוריה, בהתפתחות הסטורית, פוליטית, בהתרחשויות של זמננו. והיא המקנה להוראת השפה העברית‑הלאומית מעמד מיוחד, סגולי, לעומת כל שאר המקצועות. וצר לי רק על שהארכתי בדברי כדי להסביר דבר פשוט וברור זה.

כפר המכביה, תשמ"ה

לזכרו של ד"ר א. בירם – המורה, המגשים, הלוחם.

כי אף אחד לא יושיענו,

לא אֵל, לא מלך, לא גבור.

כי אנו רק, במו ידינו, את עול העריצים נשבור.

(האינטרנציונל)

אם אין אני לי, מי לי;

ואם לא עכשיו – אימתי.

(הלל הזקן)

הכל צפוי – והרשות נתונה.

(ר' עקיבא)

קונטרס אפיקורסי זה נכתב בלב כבד ובדעה צלולה. הוא מדבר על עובדות שנוהגים להשתיק ועל אשליות הנחשבות לאמיתות קדושות. הוא מראה כי תכניות האמורות להיות מציאותיות אינן אלא מליצות שדופות, ומתווה דרכים חדשות, שמקובל לראותן כבלתי אפשריות.

קונטרס זה פונה אל ציבור השטוף בולמוס משיחי שעוד לא היה כמותו לכזב. כי הפעם משיח־השקר הוא פרעה, ראש פרעות אויב, המבטיח בגלוי – לעמו, לעולם כולו, וגם לנו – לא לקומם את מלכות ישראל, כי אם להחריבה. ונביאו אינו אלא ראש ממשלתנו המציע לנו שלום בלי בטחון וללא עצמאות של ממש, כלומר חזרה למצב של יהודי־חסות. יתכן כי תכניתם – “תכנית השלום” – תכשל. אך העם – ברובו המכריע – מתפלל להצלחתה. הוא מקבל את אויבו בתשואות ומוכן לוותר על ריבונותו ועל חלקים מדינתו למען הבטחות ופיסת־נייר. מדוע מאמינים בני־אדם שפויים בנסים ונפלאות, סומכים על מלים ונוסחאות דו־משמעיות? וכיצד להגיע לשלום ולבטחון מתוך ישוב דעת? על שאלות אלו מנסה לענות קונטרס זה.

הוא מראה כי אין לתלות את הקולר באנשים מסוימים, אף לא בשרים ובמנהיגים. כי האשמה גם לא במפלגות ובאידיאולוגיות – שאינן אלא בבואות של הווי חברתי ואינטרסים שונים. מקור הרעה עמוק יותר. הוא נעוץ בעצם מצבנו החברתי, הכלכלי והלאומי המעוות. אמנם, הציבור מגיב עכשו באופן חולני על המאורעות הפוליטיים, אבל החולי איננו פוליטי בלבד. באזלת־היד ובאבדן־העצות שבתחום המדיני מתגלה הסתאבותנו הכללית, העוּבדה שמדינת ישראל, האומה העברית היושבת בארצה, יצאה לתרבותה רעה ואיננה מוצאת את דרכה. לכן אין טעם לדון בפרטי ההסכמים והחוזים עם כל מיני גורמים חיצוניים כל עוד לא עמדנו על הפגעים שבחיינו, כל עוד לא דאגנו לבדק ביתנו, לניצוּל מלוא כוחנו.

מדינה במשבר

כלום יש צורך להוכיח כי מדינת־ישראל חולה, שרויה במשבר חמור, כי עצם קיומה נתון בסכנה? זאת יודע כל מי שעיניו פקוחות לראות את המתרחש בארץ; שאינו אוטם את אזניו משמוע את הקולות המגיעים אלינו מבחוץ; שאינו עושה שקר בנפשו ואינו מתנחם במזמוטי פרוספריטי רעועה. תחושה זו של תסכול ודאגה, של שאיפה לשינוי בכל מחיר – כדי לשים קץ להדרדרות ולמנוע מפולת – היא שמצאה ביטוי בבחירות האחרונות והביאה למהפך השלטוני. אבל, עד מהרה התברר כי גם מהפך זה, שכמותו לא היה אצלנו מזה שני דורות, לא הביא לתמורה של ממש; כי ממשלת הליכוד אינו שונה מממשלות המערך, ואדרבא – היא משלימה ואף מסלימה את פעולתן. הדבר גם אינו מתמיה, שהרי היא הוקמה ללא מחשבה תחילה, ללא חשבון־נפש, ולכן גם ללא תכנית פעולה, ואינה יכולה אלא להמשיך במסלול הקודם. המפלגות המשתתפות בקואליציה החדשה כולן השתתפו, אם פחות ואם יותר, גם בממשלות הקודמות. רוב האנשים התופסים עכשיו עמדות־מפתח היו מעורים גם בעבר בממסדנו הקלוקל, נטלו חלק פעיל בעיצוב הענינים והסכינו עם התפיסות החברתיות והלאומיות המקובלות. חרף המחלוקת בפרטים ובניסוחים, חרף המריבות על תקציבים, כיבודים, משרות וטובות־הנאה, נתקיים תמיד כעין “קונסנסוס” בענינים היסודיים – והוא נשאר בעינו גם אחרי המהפך. כמקודם כן גם עכשיו מטושטשים התחומים בין הקואליציה לאופוזיציה, אנשים ומפלגות עוברים בנקל מן המחנה האחד לאחר, או תוהים עם איזה מחנה להִמָנות, ומבוכה זו אינה עשויה, כמובן, לקדמנו לקראת הבראה. על אף המהפך נמשכת – ואף גוברת – לכן האינפלציה ועִמָּה המתיחות החברתית וההתקטבות המעמדית, הירידה בפריון, התמעטות ההשקעות, צבירת ההון השחור, התפשטות הפשיעה. נמשך השיתוק בעליה והגידול בירידה מן הארץ. חובות המדינה – בלירות ובמטבע חוץ – מוסיפים לתפוח. התלות בסיוע האמריקאי נשארת כפי שהיתה. וכן עומדת בעינה איבתם של הערבים, המכוּנה בלשון הרשמית “הבעיה הפלשתינאית”. ממשלת הליכוד מתעלמת מבעיות אלו ומבקשת לפתרן במטה־קסם של “שלום”. הציבור סולד מהן עד כדי כך, שהוא מוכן להאמין לכל אשליה. אבל, כלום אפשר לרפא מחלה בלי לאבחן את טיבה ואת גורמיה?

מסבירי המשבר

החרדה לעתיד המדינה והאומה מורגשת בכל קצות הציבור ואף מתחזקת. אבל הדעות חלוקות: מה גורם לה? מה טיבו של המשבר שאנו שרויים בו?

יש סבורים כי עיקרו בחשש מפני מלחמה, מפני התקפת הערבים. אמנם, עד כה החזקנו מעמד והצלחנו להביס את התוקפים, אך הסכנה לא פגה. כוחם הצבאי של הערבים גדל והולך. הוא מחייב אותנו להקדיש חלק ניכר מאמצעינו למאמץ הבטחוני, מקשה על פיתוח כלכלי, מרתיע משקיעים ועולים, מערער את האמון במדינת־ישראל כמקום־מבטחים ליהודים. כלום אין די בכל אלה כדי להסביר את הדאגה?

אולם, הסבר זה אינו מתקבל על הדעת. תחושת המשבר הרוֹוחת בארץ איננה דאגה ואיננה פחד. שותפים לה גם אנשים הבטוחים בכוחנו לנצח את הערבים. היא אינה גוברת בעתות מלחמה, או כשהמלחמה נראית כבלתי נמנעת, ואיננה שוככת בתקופות רגיעה. היא לא פקדה אותנו כשהיינו מועטים וחלשים בהרבה משאנו עכשיו. מאידך גיסא, היא חזקה עכשו משהיתה בימי מלחמת ההתשה וכשהטרור הערבי היה בשיאו.

יש תולים את הקולר בפער החברתי, במתיחות שבין הישוב הותיק, המבוסס והשבע, לבין “ישראל האחרת” שבשכונות העוני ובעיירות הפיתוח, השקועות בדלות חמרית ורוחנית, הנדחקות לעזרה סוציאלית, לעבריינות, ולשנאת החברה הקיימת, על חוקיה ועל ממסדה. אלא שגם הסבר זה איננו עונה על השאלה: מדוע מתרחב פער זה במקום שיצטמצם? ומדוע מקיף המשבר גם את רוב הישוב המבוסס? ועוד: פער כלכלי, מתח חברתי, מצויים גם באומות אחרות. מפני מה השפעתם אצלנו חמורה כל כך?

גירסה נפוצה היא, כי שורש הרעה בכלכלתנו, שאינה מסוגלת למלא את צרכינו, וכי זו הסיבה להיותנו סמוכים על שולחן זרים, תלויים בחסדי נשיאים וסנאטורים בווֹשינגטון, בלי יכולת לנהל מדיניות עצמאית, להסדיר את עניינינו כרצוננו. אולם, גירסה זו אינה אלא אחיזת עינים. אין שום סיבה לכך, שמדינת־ישראל לא תתפרנס בכבוד מפרי עמלה, כמו דנמארק או אירלאנד, או כמו לבנון השכנה (לפני פרוץ בה מלחמת אזרחים), הדלה לאין ערוך ממדינתנו גם בהון, גם בציוד, גם בידע. אם כלכלתנו אינה ממלאת את צרכינו, אין זה אלא משום שאין אנו מנהלים אותה כראוי; או משום שאורח חיינו איננו הולם את כוחנו. הדבר תלוי איפוא בנו ולא בגורמים הפועלים מכוח עצמם. אמנם, אנו תלויים בגורמי חוץ לקבלת עזרה בטחונית, אבל אותה מושיטים לנו הנשיאים והסנאטורים בווֹשינגטון מפני שלדעתם מועיל הדבר להם, לארצות־הברית. והרי השאלה היא דוקא: מדוע אנו מודאגים כל כך חרף תמיכתם הנדיבה? מחסור כלכלי עשוי להסביר חיי דלות ועבודה קשה, אבל לא משבר חברתי המחמיר והולך תוך כדי חיי רווחה ועליה מתמדת ברמת החיים.

דרוש שינוי־ערכים

יש גם שפע הסברים אחרים: משטר מפלגתי נוקשה; שיטת בחירות אחוזית; העדר מנהיגות כאריזמאטית; אפילו מחדל ההסברה הרשמית. אולם, ברי כי הסברים אלה קלושים עוד יותר מן הקודמים; כי אין בהם כדי לתרץ אלא מקצת מן הבעיה. ולא זו בלבד: ברי כי ההסברים השונים גם סותרים זה את זה. אם הפער החברתי בארצנו חמור עד משבר, מדוע לא צמחה אצלנו תנועה מהפכנית, מפלגה חדשה? אם המצב הבטחוני מעכיר את חיינו, כיצד זה לא העמידה האומה מנהיגות הראויה למצב חרום זה? ומפני מה קשה כל כך להסביר לציבור, כי כלכלה שאינה יכולה לפרנס את עצמה משובשת וטעונה תיקון? ריבוי ההסברים והשונים שביניהם מעידים, כי המשבר אינו מוגבל בתחום מסוים; כי הוא רחב ועמוק יותר משסבורים מסביריו; כי הוא פוגע בכל מערכת תפקודן של האומה והמדינה. מה שמדכא ביותר הוא לאו דוקא עצם הפגעים והתקלות, אלא חוסר המעש לעומתם, הרתיעה מפני ההתמודדות עם האתגרים, כמין שיתוק האוחז בנו, המונע אותנו מפעולה של ממש.

אין אונים זה של אומה שלמה לא יתכן שיהיה תולדה של פגמים אישיים. גם אם אנשי העילית המנהיגה אינם מצטיינים בכישורים ובגבורה, אין לחשוד בהם שהם עצרת בוגדים, המוליכים אותנו ביודעין לאבדון. מסתבר כי הם עשו, ועושים, כמיטב יכלתם לתקן את הפגמים שבמצבנו; אלא שכוחם זה מוגבל; שאינם יכולים לגייס תמיכה מספיקה לבצוּע השינויים הדרושים; שרוב הציבור – העסקנים, המפלגות, הארגונים למיניהם – אמנם חרדים מפני הבאות, ובכל זאת מעדיפים את המצב הקיים חרף כל ליקוייו; כי עיניהם טחו מראות את הדברים לאשורם. המשבר שאנו שרויים בו חמור איפוא משום שמקורו לא בפגם חלקי, כי אם בתפיסה חברתית משובשת, בסילופם של מושגי היסוד, של הערכים המקובלים עלינו. לכן אין תימה, שרבים והולכים הטוענים, כי תנאי קודם לתקנת המצב הוא שינוי ערכים, אוירה מוסרית חדשה, רפורמה חינוכית וחברתית מקיפה. אלא שתביעה זו נשארת בגדר מליצה ומשאלה חסודה כל עוד אין בודקים: מה גרם לשיבוש המידות והמושגים? ואילו הן הנסיבות הממשיות המשתקפות בערכים המסולפים?

אומה של מעמד בינוני

ברם, האמת היא כי פגומה התשתית החברתית של חיינו. שרשו העיקרי והעמוק של המשבר הוא אופיה השירותי של כלכלתנו. ביתר דיוק: הרכבו המקצועי המשובש של הישוב היהודי, שאינו יצרני ולכן גם אינו מסוגל לפרנס את עצמו.

כל חברה מפותחת מכילה, כמובן, גם עיסוקים שאינם ייצור – מסחר, שירותים, פקידות, מדע, צבא, בידור וכדומה. הקפם אף גדל והולך עם ההתקדמות הכלכלית. אבל, בדרך כלל, אין עיסוקים אלה יכולים לחרוג משיעור מסוים, ממה שהחברה (האומה) יכולה לשאת; ממה שיכולים לפרנס הענפים היצרניים שבתוכה – החקלאות, החרושת, הבניה, התחבורה, וכו'. בחברה (באומה) נורמלית מוגבל הקפם של הענפים השירותיים במה שהענפים היצרניים מפיקים מעבר למה שנדרש לעצמם, לתפקודם; במה שהם יכולים להותיר לצרכי הכלל. הוא מותנה, לכן, בעושרה של החברה, בצרכי קיומה, ברמת הרווחה שהיא יכולה להרשות לעצמה. אולם, בארצנו עולה הקפם בהרבה על שיעור נורמלי זה.

הישוב היהודי בארץ מגיע כיום מבחינת היעול והפריון לרמה בינונית. אולם, הקף המקצועות השירותיים עולה בו על המצוי בארצות המפותחות והעשירות ביותר, ואילו הקפם של ענפי הייצור קטן בהרבה מכפי הדרוש לפרנסתו. אחוז היהודים העסוקים בתעשיה אינו אלא קצת יותר ממחצית האחוז שבמדינות אירופה. לעומת זאת, אחוז העסוקים בשירות הציבורי גדול אצלנו כמעט פי שלושה מאשר במדינות אלו. בכל ענפי הייצור עסוקים כיום רק כ־40% המפרנסים היהודיים, לעומת 60% ומעלה במדינות המפותחות (ויותר מכך בארצות שאינן מפותחות). רובו המכריע של הישוב חי כיום לא מייצור כלשהו, אלא מפעולות תיווּך, שירוּת, פקידות, ושאר עיסוקים הקשורים בעבודה יצרנית רק בעקיפין ובעקיפי־עקיפין. ולא זו בלבד: כשליש מכל ההכנסות האישיות של הישוב בא ממקורות שאינם קשורים כלל בעבודה: מתשלומי סעד, משכר דירה (או מבעלות על דירה), מריווחי־הון ומכספים המתקבלים מחו"ל.

גם בארצות מפותחות ואמידות מהווים המועסקים המוגדרים כ"פועלים" או כ"עובדים" כמעט מחצית מכל המפרנסים. בישוב היהודי אין חלקם אלא כשליש. המעמד השליט אצלנו, המטביע את חותמו על החברה ועל אורח־חייה, הוא לא הפרולטריון ולא הבורגנות (אם כי חקלאים ותעשיינים, ואף פועלים, אוכלים מלוא פיהם מן העוגה הלאומית), כי אם המעמד הבינוני, אשר רוב מניינו ורוב בניינו הם הפקידים, בעלי המקצועות החפשיים, ועובדי השירותים והמסחר. לפיכך אין תימה ששיקולים כלכליים, ערכים כגון פריון, עלוּת, יעילוּת, ריוחיות, הממלאים תפקיד ראשי בתחום הייצור, אך קשים ליישום בתחום השירותים, נחשבים אצלנו לענינים שוליים, שמותר לזלזל בהם. אין תימה שעליית קרנם של המקצועות השירותיים מערערת את מוסר העבודה ואף את המוסר הלאומי. אין תימה שרמת המחיה שלנו עולה אף כשרמת התפוקה הממשית יורדת – כי הישוב נאלץ לפרנס את השכבה השירותית השליטה וגם נגרר אחריה ברמת חייו, בתנאי עבודתו, בפריונו (או בהעדר פריונו), ולוא גם על חשבון החסכון ואף הקרן והרכוש. בשלוש השנים האחרונות פחתה ההשקעה היצרנית הנקיה שלנו כמעט עד למחצה, חסכוננו הלאומי נהפך כיום מחיובי לשלילי, אבל רמת־החיים הממוצעת הוסיפה לעלות. ולפי כל הסימנים תמשך מגמה זו גם בשנה הבאה.

תרבות של חיקוי

בחברה נורמלית, באומה שכלכלתה בריאה, מהווה המעמד הבינוני את הבריח המאחד את הענפים, היצרניים. השירותים ממלאים שם תפקיד מסייע, משרת – פשוטו כמשמעו. אך אצלנו תפח המעמד הבינוני מעבר למה שדרוש (מוצדק) מבחינה לאומית, והשירותים מתקיימים לאו דוקא משום שאנו זקוקים להם ויכולים לספקם אלא בזכות עצמם, כביכול, ולמעשה משום שהם מפרנסים את עושיהם, גם אם קיומם מעיק על הכלכלה והחברה ומפריע להתפתחותן הבריאה. כן הורחבו אצלנו אוניברסיטאות, בתי־חולים, שירותים עירוניים, אפילו שירותי סעד שונים, שלא לדבר על האגפים המינהליים למיניהם, מתוך שיקולים של תעסוקה, יומרה ויוקרה, בעוד ענפי הייצור במשקנו אינם יכולים להתרחב כראוי, להגיע למלוא יוּכלתם, בשל חוסר עובדים ואמצעים – בשל חוסר ענין. אחוז האקדמאים בין המועסקים בארץ הוא הגבוה ביותר בעולם. אולם, אחוז המתמחים בהנדסה ובמדעי הטבע פוחת והולך משנה לשנה, כי רוב המשכילים נושאים את עיניהם לא לעבודה בייצור, כי אם למשרה במוסד ציבורי. בהשוואה לגדלם של תקציבי המדע והמחקר, רב בארץ מספר הפרסומים הבינלאומיים יותר מכפלים מאשר בדנמארק, למשל, אולם מספר הפטנטים הנרשמים בחו"ל רב בדנמארק יותר מכפלים מאשר אצלנו – עדות ברורה לאופיו היוקרתי של רוב המחקר בארץ, לניתוקם של רוב חוקרינו מן המשימות המעשיות.

מזה כמה שנים אין לנו מחסור במפרנסים, במקבלי הכנסות מכל מיני מקורות, אבל מתעכב גידולו של התוצר הלאומי, במיוחד של היצוא החיוני, ואין אנו מצליחים להקטין את העודף העצום של יבואנו (האזרחי). פחות משליש מכלל הישוב היהודי עוסק בפעולה כלכלית כלשהי – לעומת כמעט מחצית האוכלוסיה בשבדיה וביפאן, למשל – כי פרנסה (הכנסה) תלויה אצלנו לאו דוקא בייצור. כי חלק גדול ממנה בא ממקורות סרק. לכן יכולים אנו להניח לייצור שיפגר, למשק הלאומי שלנו שיהיה דורך במקום, ועם זה להגדיל את תשלומי הסעד כך שהם מפחיתים את אחוז המעונינים לעבוד (כפי שהוכח במחקרים סטאטיסטיים). בשלוש השנים האחרונות גדל התוצר הלאומי הגלמי שלנו רק ב־3%, ואילו התוצא הנקי (בנכוי הבלאי) פחת ב־4%, והתוצר העסקי (כלומר, כמות המוצרים הממשיים שאנו מייצרים) פחת ודאי יותר מכך, בה בשעה שהאוכלוסיה גדלה כדי 7%. התוצר העסקי לנפש ירד איפוא תוך שנים אלו לפחות בעשירית – אבל הדבר לא עצר בעדנו מלשפר את רווחתנו ולא החריד את הציבור משלוותו. השכבה השירותית השליטה חיה לא מייצור, כי אם מקופת הציבור והיא ה"נותנת את הטון" באומה כולה. לכן מוסיפים אנו להתחמק מן העבודה בשדה ובסדנה, להעדיף עיסוקים “נקיים” ו"מכובדים" במשרד ובחנות, בלי שים לב לתוצאותיו של אורח חיים זה. טובתם הפרטית של אנשי העילית החברתית אינה עולה איפוא בקנה אחד עם טובת האומה בכללה. האינטרס האישי, המעמדי, שלהם מנוגד לאינטרס הלאומי. דוגמתם מוכיחה, מדגימה לכל אדם בארץ, כי הוא יכול להגיע לרווחה ולנחלה גם אם הוא “מצפצף” על האומה והמדינה; כי עולמנו בנוי כך, שמותר (וכדאי) לו “לצפצף”.

סתירה פנימית זו איננה ענין של כמות בלבד. היא מתבטאת גם בענינים של איכות ומהות. באומות נורמליות המעמד הבינוני הוא הנושא הראשי של הלאומיות. אצלנו רואה הוא לאומיות כמִגבָלה, משתדל להתנער ממנה. חלק ניכר מאנשיו עסוקים בעבודות לצרכי זולתנו, בכספי אחרים, לפי מתכונות המקובלות בחו"ל. עבודת חוץ לא רק מקובלת, אלא גם מכניסה ומכובדת יותר מן העבודה לצרכי הכלכלה והחברה המקומית. ולא זו בלבד. חלק ניכר מן התעשיה המקומית (גדול יותר מאשר בכל מדינת־תעשיה אחרת) ורוב המוסדות שלנו נתונים לשליטה מלאה או חלקית של בעלי־מניות, מנהלים, תורמים שבחו"ל. לפיכך אין תימה שההסתגלות לתביעות חוץ, לחוקים ולדגמים זרים, הלימוד והישיבה בחו"ל, נחשבים אצלנו לדברים רצויים, מקובלים, מובנים מאליהם; שגם בחברה, בחינוך, באמנות, פשה אצלנו החיקוי לאופנות זרות; שהמשכילים והמנהיגים שלנו אינם שלמים עם עצמם, לוקים בפיצול האישיוּת, מתיחסים אל שפתם הלאומית, אל הספרות העברית, אל התרבות היהודית, כאל תרבות של “נייטיבס”. אין תימה שבאוירה זו נחשבת גם הירידה לחו"ל כמעט כצעד טבעי והגיוני לכל מי שמתקשה או מאוכזב בארץ. אין תימה שהכניעה לתביעות חוץ היתה לקו מנחה גם בתחומים אחרים, לרבות הכרעות מדיניות גורליות.

מדינה דו־לאומית

אבל, ההרכב המקצועי המשובש, ריכוז מרביתה של האומה בענפים השירותיים, במעמד הבינוני, הוא רק פן אחד של חולינו החברתי, ואילו הפן האחר שלו הוא השיבוש הלאומי, החיים בצוותא – במסגרת מדינית (כלכלית, חברתית) משותפת – של בני עמים שונים העוינים זה את זה. מבחינה רשמית נחשבת מדינת־ישראל למדינה יהודית. אולם, למעשה שותפים בה לא רק היהודים, אלא גם הערבים. ממשלת ישראל מקיימת בשבילם בתי־ספר מיוחדים, המטפחים את הלשון, התרבות והלאומיות הערבית, המכשירים את תלמידיהם להשתלם גם בבתי־אולפנה שבמדינות הערביות הנמצאות במצב מלחמה עִמַנו. לימוד הערבית הונהג כמקצוע חובה גם בבתי־הספר העבריים, אף שהצורך השימושי בה מועט ביותר. לטלויזיה הערבית ניתן מעמד מינהלי שווה לשידורים בעברית. כדי להבטיח את שוויון מעמדם של הערבים הוקמה לפני שנה מועצה מיוחדת ובראשה ראש־הממשלה עצמו. עכשיו מציעים לערביי יהודה ושומרון ועזה ממשל עצמי או מינהל עצמי בעל זכויות נרחבות, ואין ספק כי אם יוקם יסתפחו אליו גם ערביי הגליל והמשולש ואף כל ערביי המדינה. שוויון־הזכויות וקירוב־הלבבות בין היהודים והערבים הם סיסמאות המקובלות על כל המפלגות, בלי הבדל בין שמאל לימין, בין מערך לליכוד. הווי אומר: מבחינה מעשית מדינתנו הריהי מדינה דו־לאומית – אפילו בתוך תחום הקו הירוק. אבל, רק מעטים בקרבנו נותנים את דעתם על משמעה של עובדה זו ועל תוצאותיה.

מדינות רב־לאומיות יכלו להתקיים ולתפקד בעבר, בימים שהתחבורה היתה קשה ומעטה, ולכן מועטים היו גם המגעים בין בני העמים השונים; ובימים כשפעולת המדינה הצטמצמה – פחות או יותר – בשמירה על בטחון וסדר ובגבית מסים להחזקת הממשל. אולם בימינו, כשהפעילות הכלכלית מחייבת ניידוּת ועבודת־צוות, וכשתפקידי המדינה מקיפים את כל תחומי החיים, נוגעים לא לרק לכִלל, אלא גם לכל פרט “מערש עד לקבר”, מוכרח השיתוף בין בני עמים שונים להתקל בקשיים ולגרום לחיכוכים.

ואכן, רואים אנו כי להתקדמות הכלכלית ולהרחבת הפעילות הממשלתית מתלווה בכל מקום גם התעוררות הלאומיות. וכן מתלווה להן לחץ גובר על המיעוטים הלאומיים להטמע בתוך האומה השלטת – וזאת במיוחד במדינות הדמוקראטיות, האמורות לשקף בפעולתן את רצון תושביהן, הזקוקות – לפיכך – להסכמה כללית ולתמימות דעים. דוקא מדינות אלו נאלצות, לכן, להטמיע את המיעוטים הלאומיים הזרים – לא מזדון, אלא כדי שתוכלנה לתפקד כהלכה. וכתוצאה מכך מצטמצם והולך בימינו השיתוף בין בני אומות שונות לשיתוף בין מדינות שונות, בין המנגנונים הממשלתיים למיניהם. והמדינות הרב־לאומיות מתפרקות והולכות לנגד עינינו. כך נתרחש בהודו, בקנדה ובספרד. כך עומד להתרחש באנגליה, בבלגיה וביוגוסלביה. מדינות רב־לאומיות מוסיפות כיום להתקיים רק כל אימת שמקיימים אותן בכוח הזרוע, רק כל אימת שאחד העמים שבתוכן כופה את השאר ומנצלם – כמו בברית־המועצות, בדרום־אפריקה או ברודסיה. במקרים רבים כרוכה ההתפרקות גם במלחמת אזרחים עקובה מדם, כפי שראינו גם בקרבתנו (בקפריסין, בלבנון). אולם, מדינת־ישראל אינה לומדת לקח. אנו מוסיפים לקיים משטר דו־לאומי כמו בימי חבר־הלאומים ז"ל ובלי להתחשב בתוצאותיו החמורות.

פיצול לאומי ופיצול מעמדי

במשך הזמן התרגלנו למשטר זה כל כך, שיש צורך להזכיר כי מדינת־ישראל הוקמה בשעתה כמדינה יהודית, כאמור במפורש במגילת העצמאות; כי לערבים לא הובטחה אז אלא “אזרחות מלאה ושוה”, זאת אומרת: השתלבות וטמיעה באומה היהודית (העברית, הישראלית), על דרך מה שמתבצע והולך לגבי הדרוזים והבדואים. גישה זו גם היתה טבעית אז. שכן עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לפני עליה המונית של יהודים. המשק היהודי הוכנס לתנופת פיתוח מואץ. משקל הערבים באוכלוסיה ובכלכלה הלאומית צפוי היה, לכן, לרדת והיה יסוד סביר להנחה כי תוך זמן קצר יקלטו בחברה ובאומה היהודית החדשה.

אבל, כידוע לא הלכו הדברים בדרך זו. העליה קטנה. קטן גם הרבוי הטבעי של היהודים. אחוז הערבים באוכלוסיה החל שוב לגדול, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים. ועם זה הואטה קליטתם בחברה היהודית – בפרט שרובם הופרדו באיזורים סגורים, תחת משטר צבאי, וגם הוקמה בשבילם מערכת חינוכית נפרדת. ואף שרבו והלכו סימני עוינותם למדינה היהודית, הם הוכרו בהדרגה – אם גם לא להלכה, הרי למעשה – כאומה (פלשתינאית) עצמאית, השותפה במדינת־ישראל בצידה של האומה היהודית.

מאידך גיסא, דוקא בשל כך לא יכול היה שילובם החברתי והכלכלי של הערבים לחרוג מעֵבֶר לתחומים מסוימים. אמנם, העבודה הערבית מהווה כיום גורם חשוב במשקנו. מכיון שהיהודים מסרבים לעבוד בענפי הייצור, צריכים למלא את מקומם עובדים אחרים. ואכן מהווים הערבים כיום כמחצית הפועלים הפשוטים (עובדי הייצור) בתעשיה שלנו וכשני שלישים מפועלי הבנין. כמה ענפי חקלאות נמצאים כולם בידי הערבים או תלויים בעבודת פועלים ערביים. משקלם רב גם במוסכים, במלצרות, בעבודות נקיון. אבל, חדירתם לשירותים, לפקידות, למקצועות חפשיים, למסחר – כלומר לענפי היוקרה שבארצנו, לענפים הקשורים גם בממסד הממלכתי – נתקלת – מטעמים מובנים – בהתנגדות רבה. מאותם הטעמים, ומשום דבקותם במסורתם הלאומית, הזרה להווי שלנו. נפקד מקומם כמעט לחלוטין בין היזמים והתעשינים (חרף הצטברות מהירה של הון נכון להשקעות גם בידי ערבים). לפיצול הלאומי מקביל איפוא במידה מרובה גם פיצול מעמדי. והדבר מביא בהכרח לכך, שהניגוד הלאומי מוצא ביסוס וחיזוק גם במאבק בין השכירים למעבידיהם, ואילו ההבדל הלאומי מחריף ומגזים את המאבק המעמדי בארץ.

דו־לאומיות ופער חברתי

החיים בצוותא של בני אומות שונות, השומרות על ייחודן חרף השיתוף, מביאים להגברת הפערים החברתיים, להקפדה יתרה על זכויות ייחודיות, לטיפוח נהגים שחצניים וראוותניים. ואף שמגמות אלו בולטות ביחסים שבין היהודים לערבים, ניכרת השפעתן גם בקרב הישוב היהודי. הן מכהות את חושינו גם לגבי הפערים שבין עדות, שכוּנות, שכבות שונות בקרבנו; הן מרגילות אותנו לחיות עם פערים אלה ולפיכך גם מעכבות את סילוקם.

ד' ישראלי הזעיק בשעתו את אנגליה, בהצביעה על כך, שהעשירים והעניים שבתוכה מהווים כמו שתי אומות עוינות במדינה אחת, ששוויונם להלכה, כאזרחים, אין בו כדי לבטל את השוני והפער הקיים ביניהם למעשה. במדינת־ישראל, המקיימת את השוני הלאומי בין תושביה כעקרון מקודש, עשוי הפער המעשי (הכלכלי, החברתי) ביניהם להגיע לשיעורים מופלגים. לכן אין תימה שהוא מתמיד – ואף גדל – חרף הדיבורים הנאים על שוויון ועל מדינת־רווחה, וחרף תקציבי הענק הניתנים לחיסולו.

אין תימה שהאי־שוויון בהכנסות גדול בארץ מאשר באסטריה, בגרמניה, ביפאן וכנראה גם בארצות־הברית; שאחוז המשפחות המעסיקות עוזרות־בית גבוה אצלנו מאשר בארצות אירופה, ואף גדל והולך, בניגוד להתפתחות שם. שכרם של חברי בית־הנבחרים – המייצגים את אנשי הממסד – גדל באנגליה פי 2.4 מן השכר הממוצע, ואילו אצלנו היחס יותר מפי 5. הדו־לאומיות מגדילה איפוא את ההפרשיות בין תנאי חיים של החוגים השונים בארצנו; מקטינה את ניידות העובדים והמשפחות; מגבירה את הניכור בין הפרט לכלל החברה; מעכבת את הנהגתן של שיטות ייצור מתקדמות, המחייבות עבודת־צוות והבנה בין העובדים והמנהלים; מקשיחה את משקנו ומקרבת אותנו מבחינה זו לארצות הבלתי־מפותחות. הווי אומר: היא מכבידה עלינו את ההסתגלות לתמורות המתרחשות בלי הרף בכלכלה העולמית. זוהי איפוא אחת הסיבות העיקריות לפגורנו הכלכלי.

אמנם, התרגלנו לבזבוז הכוחות והמשאבים הכרוך בניפוח השירותים, בפער החברתי, באורח־החיים הבטלני־ראוותני, ואנו רואים כל זה כדבר הכרחי, בדומה לכל שאר עלויות־הייצור. ברם, העובדה במקומה עומדת, שאורח־חיים זה בכל זאת בזבוז, כמין חטוטרת שאנו נושאים על שכמנו. ואכן, מבחינה אוביקטיבית, בהשואה למדינות אחרות, יורדת והולכת רמת השכר בתעשיתנו ואינה כיום אלא כמחצית שיעורה לפני עשר שנים. רמת השכר בארצנו מפגרת מפני שהמבנה המשובש של חברתנו (מדינתנו) מעכב את עלית הפריון ומבזבז את השגיו. ובעקבות הפיגור באים, כמובן, התסכול, הטינה והתרעומת.

מכיוון שהדו־לאומיות מגבירה את המתח הפנימי בארץ, הריהי מחייבת גם מאמץ מוגבר לשמירה על הסדר ועל הבטחון הפנימי. תקציב המשטרה שלנו עולה על מחצית ההוצאה הממשלתית לבריאות ושווה לכל התקציב הממשלתי (הרגיל) לכלכלה ומשק. בעשר השנים האחרונות גדל הכוח המשטרתי בשיעור העולה פי שלושה על הגידול במנגנון הממשלתי האחר, נוסף למשטרה, המונה למעלה מ־19,000 איש, עסוקים עוד כ־15,000 איש בשירותי הבטחון הפרטיים למיניהם (יותר מאשר בגרמניה, למשל). ואין לשכוח את הנטל הכרוך בשירות המתנדבים של המשמר האזרחי, שהופעל בגלל החשש מפני הגייס החמשי שבקרב הערבים. אם נביא בחשבון גם את השפעת המתיחות הפנימית על המערך הצבאי של המדינה, נוכל לומר כי נטל הבטחון הפנימי שלנו אינו נופל מכלל הנטל הבטחוני שבמדינות אירופה. מספר האסירים לאלף תושבים גדול אצלנו כדי שלישים יותר מאשר באנגליה. ואין צורך להרחיב את הדיבור על התקלות המוסריות והחברתיות המתלווֹת להרחבה זו של פעולת המשטרה; על רשת בתי־הסוהר הגדושים אסירים בטחוניים ושאינם בטחוניים; להשפעתו המסאבת של מצב זה גם על המשטרה, המשטר והממסד. וחרף המחיר הכבד – בחומר וברוח – שאנו משלמים בעבור בטחוננו, שרויים אנו בכל עת בסכנת התנגשויות אלימות. כמעט מדי יום נחשפות חוליות טרור חדשות. ו"יום האדמה" של אשתקד עלול לחזור וללבוש צורה חמורה יותר.

איכות החיים

ולא זו בלבד. המציאות הדו־לאומית גם פוגעת באיכות החיים בארץ. אמנם, התיירים הבאים אלינו מתפעלים מן הערב־רב הססגוני שהם מוצאים כאן. אולם, תושבי המקום מעדיפים בכל הארצות – וכן גם אצלנו – שכנים הדומים להם; תושבים היכולים להיות שותפיהם לא רק בעבודה, אלא גם בבילוי, בחג, בצער ובשמחה, בחברה ובמשפחה. הערבים הנהנים אצלנו מחיי רווחה שאין דוגמתם בשום מדינה ערבית – מבקשים בכל זאת להפטר מעימנו, לעצב את חייהם כאוות נפשם וכהרגלם. והרי גם היהודים נתקלים – כמותם – באורח חיים שאינו לפי רוחם; בכל מיני מגבלות מחמת הצורך להתחשב במציאותה של אומה אחרת. בגרמניה, למשל, מותר לעיר שיש בה 6% תושבים זרים לאסור על ישיבת זרים נוספים, כדי למנוע הווצרוּת מטרד ציבורי. אם חלקם של הזרים מגיע ל־12%, מוטל שם איסור כזה באופן אוטומטי. בארצנו מהווים הערבים 15% מן האוכלוסיה שבתחום הקו הירוק, ושיעור זה גדל משנה לשנה. באוכלוסיה שבמדינה כולה מהווים הם כבר עתה כשליש. כבר עתה מורגשת השפעתם על השכר, הפריון, דרכי המסחר, ההווי, הנימוסים, היחס לעבודה, לחוק, למדינה, לתרבות היהודית. כבר עתה אין היהודי יכול להרגיש את עצמו חפשי לגמרי ב"ביתו הלאומי", כי עליו להתחשב גם ב"דיירי המשנה". ההבדל בין החיים במדינת־ישראל לבין החיים בברוקלין, במרוקו או בריכוז יהודי אחר בגולה איננו גדל איפוא, אלא פוחת. ועם זה פוחת והולך, כמובן, גם כוח משיכתה של המדינה לגבי העולים, פוחתת והולכת גם הרתיעה מפני הירידה לחו"ל. ניכור הגובר והולך בין הפרט והכלל בארצנו הופך גם החיים בארץ לחיי גולה. אין תימה ששליטי ערב מעיזים כבר להזמין את יהודי הארץ לחזור אל סירי הבשר בארצות מוצאם. אין תימה שגם ריבונות זרה או משותפת – בארצנו שוב אינה נראית לציבור כאסון. אין תימה גם שהציבור בחו"ל – לא רק הלא־יהודים אלא גם היהודים – מתקשים להבין: מהו ייחודה של מדינת־ישראל ובמה זכותה לתבוע סיוע (ואף להתקיים).

המוסר הכפול

אבל, חמורה ביותר היא השפעתו המוסרית של המשטר הדו־לאומי. שהרי משטר זה בנוי על השלמה עם כזב: עם הסתירה הפנימית שבמדינה, שהיא להלכה יהודית, ואילו למעשה היא בחלקה ערבית; עם הניגוד שבין שלטון יהודי – שבלעדיו אין המדינה יכולה להתקיים – לבין חוקת שוויון אזרחי. סתירות אלו עמוקות משניתן יהיה להתגבר עליהן או לגשר על פניהן. אותן אפשר רק לעקוף או להחביא, כלומר: לדחות את פעולתן בעזרת אילתורים והסדרים מיוחדים. קיומו של המשטר הדו־לאומי מתאפשר למעשה רק בעזרת כל מיני הפליות וקנוניות, הסכמים שמתחת לשולחן, שחָדים גלויים וסמויים, טובות־הנאה אישיות, וכיוצא באלה אמצעים המנוגדים לדמוקרטיה ולמוסר.

אמנם, הערבים הם אזרחים שווי־זכויות ושווי־חובות ליהודים, אולם, להם מותר (למעשה) לתמוך כאויבי המדינה, על כל פנים לאהדם. כנגד זה, עליהם להשלים עם בדיקות בטחוניות ויחס משטרתי נוקשה מאשר ליהודים. להם בלבד מוּתּר לבקר, לשהות, ללמוד במדינות השכנות. לעומת זאת, אינם יכולים להשתכן בכרמיאל או בתל־אביב. הערבים פטורים מן השירות בצבא וכמעט שפטורים מתשלום מיסים (חלקם במס ההכנסה, למשל, הוא רק כדי עשירית מחלקם באוכלוסיה), אבל אינם זוכים בהטבות הניתנות ליוצאי־צבא ואסורים לעבוד במשקים שעל אדמת הלאום. בשיכון, בהפקעת אדמות, בקבלת תעודות־בגרות ומלגות לאוניברסיטאות, דין הערבים שונה מדין היהודים. “קיפוחם” של משכילים ערביים הוא נושא מרכזי בתעמולת רק"ח ומפ"ם. על השימוש בהטבות ופרוטקציות לשיחוד “נכבדים” ערביים התריע – ללא הועיל – קניג בתזכירו הידוע.

בכל מקום שמדובר ביחסים שבין הממסד היהודי למיעוט הערבי נתקלים אנו בשניוּת, במוסר כפול, במערכת של שקרים מוסכמים. ואין ספק כי שניוּת זו מטביעה את חותמה גם על תחומים אחרים בחיינו; כי היא שורש פורה רוש ולענה גם בחברה היהודית. אם מוּתּר להפלות, לשחד, להונות, ביחסים שבין שני העמים, הותרה הרצועה לגבי כל אדם. המשטר הדו־לאומי היה, לפיכך, לאחד הגורמים הראשיים לערעור הערכים החברתיים, לשחיתות, לפשיעה, אשר פשו אצלנו. גם אם מרבית הבקורת שמותחים על מדינת־ישראל היא פרי משטמה ותעמולה עוינת, אין זאת אומרת כי אין לה גם אחיזה במציאות. שהרי גם רבים מבין אנשי שלומנו סופקים את כפיהם למראה המתרחש בארץ ומשווים את דרכינו לדרכי סדום ועמורה. שהרי הסטאטיסטיקות מראות כי שיעורי הפשיעה, התאונות בדרכים ובבתי־החרושת, הזיהום, השחתת הנוף והאתרים ההסטוריים, השימוש בסמים, ההעדרות מהעבודה, הפגיעות בזכויות האזרח, הפשע המאורגן, הם אצלנו מן הגבוהים בעולם. שהרי גם אחינו הנמלטים מחמת המציק בברית המועצות, באפריקה הדרומית, באמריקה הלטינית, מעדיפים לנדוד לארצות גולה אחרות מלעלות ולהשתקע בביתן הלאומי שסרח. שהרי אין עוד מדינה שבית־הנבחרים שלה מצא לנכון לפנות אל בני אומתו בקריאה שלא יברחו מארצם, שלא ירדו לחו"ל.

מדינת השנור

הפן השלישי של חולינו החברתי – הטפילוּת – אינו אלא תוצאה משני הפגמים האחרים. מדינת־ישראל איננה היחידה הנזקקת לסיוע חוץ, ליבוא הון זר. ויבוא הון עשוי להיות גם לברכה. הוא עשוי להחיש פיתוח כלכלי וקידמה חברתית, להגדיל את הפריון בארץ וכך לאפשר לה להגמל בהדרגה מן התלות בעזרה מן החוץ. אולם, אצלנו הולכת ההתפתחות בכיווּן הפוך. תלותנו בעזרה מבחוץ איננה פוחתת, כי אם גדֵלה. בשנות החמשים, כשמשקנו היה דל ובלתי מפותח, עדיין דיברנו על עצמאות כלכלית, ולוא רק כתכלית לעתיד רחוק. כיום חדלו להזכירה אפילו בפרסומי תעמולה ממשלתית. יבוא ההון לארץ הגיע לממדים שמעטים כמותם אף במספרים מוחלטים ואילו בחשבון לנפש הוא שיא עולמי. אבל הצמיחה הכלכלית בארץ נעצרה כמעט לחלוטין. עלית הפריון מפגרת לעומת המצוי בארצות אחרות. בזמן האחרון הפריון אף יורד, כי אין מנצלים כראוי את הציוד ואת העובדים שישנם. והמבנה הכלכלי והחברתי שלנו הסתגל לעזרה מן החוץ כאל תופעת קבע.

עודף היבוא – בנכוי היבוא הבטחוני – מהוה כיום חלק גדול יותר של ההוצאה הלאומית (הלא־בטחונית) מאשר בראשית שנות החמשים. לפני עשר שנים עדיין ניזון חלק מן ההשקעה הנקיה במשקנו מחסכון מקומי. כיום אין משקנו מותיר אמצעים אפילו כדי למלא את הפחת. המצב הורע אף אם לא נביא בחשבון את המשאבים שאנו נאלצים לבזבז למאמץ הבטחוני: לפני עשר שנים היה החסכון הפרטי ממקורות פנים כפול מסך הבלאי במשק, ואילו כיום הוא עולה עליו רק כדי 50%. לעומת זאת, עלתה רמת־החיים בארץ בשיעור שמעטים כמותו בעולם. ולעליה ברמת־החיים הפרטים נתלוותה גם הרחבה רבה של השירותים הציבוריים, של המנגנון המינהלי, של תשלומי הסעד למיניהם. הוספת הפרנסות וההכנסות שאינן פריוניות נמשכה במלוא התנופה גם אחרי המפולת של מלחמת יום־הכיפורים והיא נמשכת גם כיום, אחרי המהפך השלטוני. אופין הטפילי של הכלכלה והחברה בארץ מתגלה בבהירות בעוּבדה, שסך ההכנסה הפרטית גדול אצלנו מסך ההכנסה (התפוקה) הלאומית; ושעודף זה גדל והולך במרוצת הזמן (מכ־10% בשנת 1965 עד לכ־15% בשנת 1977). אם היהודים מסרבים לעבוד בענפי הייצור; אם את הערבים עלינו לשחד ולסעד, כדי שיאותו לחיות בצלנו ולעשות לפחות מקצת מן העבודות הקשות; ואם נוסף לכך עלינו ללחום בטרור וגם להפגין את אדנותנו באורח חיים של רווחה וראווה; ברי כי לא נוכל להתקיים מעמלנו; כי עלינו לבקש שימלאו את חסרוננו אחינו שבעבר הים והדודים העשירים באמריקה.

משטר של חלוקה

אבל תלותנו בחסדי זרים היא לא רק תוצאה מהרכבה המקצועי המשובש של האומה. תלות זו גם מחזקת את נטיתו של הישוב למבנה חברתי משובש. רובה המכריע של העזרה מחו"ל – המגביות, המענקים, המלוות הגדולים – מתקבל בצינורות ממשלתיים. הוא מקנה לממשלה משקל ומעמד העולים בהרבה על מעמד ועל תקפה המקומי, הלאומי. השליטה על מקורות העזרה מבחוץ – המהווה חלק ניכר מכלל ההוצאה הלאומית – מאפשרת לממשלה לשלוט בכל ענפי המשק, להשפיע על כל תחומי הפעילות החברתית. היא הופכת את התקציב הממשלתי לפרה חולבת, אשר מעטיניה יונקים – אם במישרין ואם בעקיפין – גם המפעלים הפרטיים, החקלאים, התעשינים, הבנקים, האיגודים המקצועיים, וכל בית ישראל. היא מאפשרת – לכן – לממסד הממשלתי לשחד אנשים וציבורים שלמים; הופכת את כל המדינה לארגון של חלוקה ופיקוח פקידותי; ועל־ידי־כך מתישה כל יזמה ואחריוּת אישית, מעודדת בזבוז, שרירות ושחיתות. התלות בעזרת חוץ מנציחה איפוא את עצמה. וכל נסיון להגמל מן הסיוע נתקל בהתנגדות נמרצת מצד הנהנים ממנו.

משטר החלוקה, ה"פקידוסתן", הוא המאפשר לנו להרחיב את השירותים החברתיים ללא כל התחשבות בייצור. מאידך גיסא, משמש המערך השירותי־פקידותי סמך עיקרי למשטר הקיים. התקציבים והמנגנונים המפלגתיים גדולים בארץ (בחשבון לנפש או לתוצר הלאומי) פי כמה מאשר במדינות המערב העשירות ביותר. השליטה הממשלתית בחברה ובכלכלה הלאומית רבה אצלנו מאשר בכל מדינה דמוקרטית. היא אינה רחוקה מזו שבמדינות הטוטאליטאריות. זהו גם פשר יציבותו המופלאה של הממסד בארצנו, על מערכת המפלגות השותפות בו (או הנכונות להשתתף בו), שלא נתערער ולא נשתנה אפילו המהפך בבחירות. אבל, יציבות זו נשענת אצלנו לא על כוחה של האומה, כי אם על חולשתה; על היות האומה כולה תלויה בסיוע ממשלתי ועל היות הממשלה תלויה בסיוע מבחוץ. משטר זה אינו יכול איפוא להבריא את הכלכלה ואת החברה בלי שיכרות את הענף שהוא יושב עליו. הוא מוכרח להוסיף לשלוט בעזרת סובסידיות, תמיכות, הפליות, אינפלציה, כלומר – בעזרת שחיתות מאורגנת. הוא מוכרח לקיים מחסור – המצדיק חלוקה ופיקוח. האינטרס הפרטי, המעמדי, של הקבוצות השליטות, “ההגמוניה הפועלית” או “המשפחה הלוחמת” בנוסחן הישראלי (שמשמעו שליטה על מקורות הכספים והכוח כדי לחלקם בין “אנשי שלומנו”), מנוגדים איפוא לטובת האומה בכללותה. וניגוד זה בין האומה למנהיגותה מתיש, כמובן את כוחנו, מרפה את ידינו, גורם לאזלת יד המסכנת את עצם עתידה של אומתנו.

רפורמה פנימית

שינוי הערכים הנדרש כדי להתגבר על המשבר איננו איפוא מליצה ערטילאית, כי אם משימה מעשית. משמעו לא הטפה לחיי צדק ויושר, כי אם שורה של פעולות ממשיות – רפורמות כלכליות, חוקיות, חברתיות, אשר יהפכו את מדינתנו מגוף חולה ומעורער למדינה נורמלית, בריאה, המאפשרת לתושביה קיום בצנע, אבל בכבוד ובשלום. מדינת־ישראל העכשוית איננה ישות בת־קיימא משום שאינה מסוגלת לתפקד כראוי; משום שהמבנה שלה משובש גם מבחינה כלכלית (מקצועית), גם מבחינה לאומית; והעובדה ששני שיבושים אלה מתנים ומשליכים זה את זה אך מגבירה את פעולתם המזיקה. אמנם, במשך זמן מה עלה בידנו לאזן את ערעורה הפנימי של מדינתנו בעזרת סיוע נדיב מן החוץ, אולם ברי כי איזון זה לא יאריך ימים. במוקדם או במאוחר – וכנראה כבר בעתיד הקרוב – יפחת זרם הכספים ולא יספיק עוד לאותם חיי רווחה בזבזניים שאנו מקיימים כיום. וכן לא נוכל לקיים לאורך ימים משטר של כיבוש במחוזות מיושבים ערבים, ואף לא לשחד את ה"פלשתינאים" בתעסוקה וברמת־חיים גבוהה. הרי כיום יכולים הם לקבל סיוע – גם כספים, גם ידע – ממקורות אחרים, ממדינות ערב. וכבר עכשו גדלה והולכת ההגירה מיהודה ושומרון ועזה אל מוקדי הפרוספריטי החדשה בעבר־הירדן ובארצות המפרץ הפרסי. בשלוש השנים האחרונות הגרו מחבלים אלה כ־60,000 נפש, כדי 60% מכל הרבוי הטבעי שם. ואין ספק כי תנועה זו עוד תגדל אם יורע המצב הכלכלי בארץ, אם נאלץ להקדיש את אמצעינו המוגבלים לא לפיתוי הערבים אלא לצרכי היהודים. וללא עבודה ערבית נאלץ לעשות את הכל בעצמנו.

בין שנרצה ובין שלא נרצה, לא תהיה לנו איפוא ברירה אלא להתקיים בכוח ידינו; להפוך את מדינת־ישראל הדו־לאומית, הטפילית, למדינה של עם יהודי עובד; לחנך את היהודים, לאחר שלמדו ללחום, גם לחיות ולעבוד ככל הגויים. לא תהיה לנו ברירה אלא להעביר חלק ניכר מן היהודים המתפרנסים כיום מפקידות ומשירותים לעבודה בתעשיה ובשאר ענפי הייצור; למלא את מקום העובדים החסרים בייצור לא בערבים עוינים, כי אם ביהודים – מקומיים ועולים – וכך לשים קץ לפילוגנו הפנימי, ליצור אומה אחת ומדינה שלמה. לא תהיה לנו ברירה אלא להנהיג בארץ משטר חרום לאומי, כך שהערבים יאלצו להטמע בקרבנו או להגר לארצות השכנות, וכך לפתור את הבעיה הפלשתינאית; להכשיר את התנאים בארץ ליתר שוויונות וליתר ניידות, וממילא גם לצמיחה כלכלית בריאה (שתחזק גם את כוחנו הצבאי וגם את מעמדנו הבינלאומי). אם לא נעשה זאת תוך זמן קצר, במחשבה תחילה, בדעת ובתבונה, יתרחשו השינויים ההכרחיים באופן מבוהל, בחפזה, תוך אבדות, שגיאות, ייסורים ואף שפך־דם. אבל, הם יתרחשו בכל זאת, כי המצב הקיים אינו נסבל, כי השינויים הם תנאי קודם להבראתנו לקיומנו.

מכיוון שהתרופה למחלתנו הריהי רפורמה פנימית, אין שחר לכל הנסיונות להתגבר על המשבר באמצעים חיצוניים, בין אלה שינויים (ויתורים או סיפוחים) טריטוריאליים, ובין אלה צעדים פוליטיים (הסכמים, חוזים, ערבויות, פירוזים וכדומה). כי אם כל חשיבותם, אין בהם כדי לתקן את הפגמים המבניים בחיינו, כי הם יכולים להועיל רק למדינה בריאה, המסוגלת לתפקד כהלכה, ואילו במצבנו הקיים הם מוכרחים להחמיר את דרדורנו. אם יאותו הערבים – מרצונם או בעל כרחם – “להשלים עם קיומה של מדינת־ישראל” במתכונתה העכשוית; אם יאפשרו לנו להרחיב את פעילותה המשובשת, הטפילית; להגביר את שירותינו כדי להשתלב גם במדינות השכנות ולהגביר את השתלבות הערבים במדינתנו הדו־לאומית; מוכרח הדבר לחזק את המתחים שבמדינתנו, לערער את אושיות רִבּונותנו ועצמאותנו הלאומית. כי מדינה יהודית נפרדת תוכל לחיות בשלום ובשיתוף עם מדינות ערביות שכנות, אם תהיה גם היא – כמותן – מדינה לאומית, נורמלית, בריאה. אבל, אין לצפות לכך שנוכל לקיים חיי שלום ושיתוף בין היהודים והערבים במסגרת מדינית אחת, בחברה לאומית מעורבת. הרי אפילו הקנטונים השונים בשוויצריה מהווים חטיבות לאומיות, לשוניות, מינהליות נבדלות.

מעגל הקסמים

הצעד הראשון לקראת הבראה צריך, לכן, להיות: ההכרה בתלותם ההדדית של השיבושים השונים בחיינו. עלינו להבין, כי אין אלה תקלות מקריות, כי אם פנים שונות של מחלה אחת, וכי אין לרפאם אלא במשותף. כן לא נוכל לתקן את פגימותה הכלכלית של מדינתנו, את עדיפות השירותים על הייצור, כל עוד נוסיף לקיים בארץ משטר דו־לאומי ונחיה “על חשבון הבארון”, עם ממסד המבוסס על חלוקה ופיקוח (כמו במושבות הבארון בשעתו). כי כל עוד קיימים במדינה עובדים (תושבים, אזרחים) מסוגים שונים, יהודים וערבים, הנבדלים בתרבותם, ולכן גם באורח חייהם, ברמת פריונם ובשכרם; כל עוד אין סיבה (אין הכרח) להמנע מבזבוז, מבטלה ומבטלנות; מוכרחים המאמצים ליעול ולהגדלת הפריון להשאר נסיונות סרק. הם מוכרחים אף להגביר את המיתון ואת המתיחות הפנימית בארץ – כפי שאמנם מתרחש לנגד עינינו בשנים האחרונות.

כיוצא בזה, אי אפשר להפוך את הערבים שבמדינה מ"פלשתינאים" לישראלים כל עוד הם מתיחדים בענפים ובמקצועות מסוימים, מקיימים מערכת חינוך נפרדת, דבקים בלאומיוּת ובשפה שאינן שלנו, ולכן נשארים מיעוט נכרי, נחות וחשוד בקרבנו. המצב הדו־לאומי הקיים אינו נסבל אלא מפני שלפי שעה מאזנים אנו את השפעתו בהשפעת שיבושים אחרים: מפני שאנו (היהודים) מסתגרים בתחום המעמד הבינוני; מפני שסיוע החוץ מאפשר לנו להמשיך בחיי בזבוז, לקיים כוח משטרתי עצום, ואף לסבסד ולשחד את הערבים “שלנו”. אבל משעה שמשטר זה יגיע לקיצו ישמט הקרקע גם מתחת למדינה הדו־לאומית, ולא נוכל עוד לקיים בתוך מדינתנו ועל חשבוננו כעין מדינת־רווחה ערבית, אוטונומית למחצה, הפטורה מנטל כספי ובטחוני, המאפשרת רבוי טבעי שאין עוד כמותו בעולם, ועם זה היא מערערת על זכות קיומנו. במדינה לאומית (יהודית) שתקפיד על יעול, על שוויון ועל צנע לא נוכל – לא נרצה – לקיים שירותים ותיווכים מנופחים, המעסיקים את היהודים והמפַנים את ענפי הייצור לערבים; לא נוכל לפטור א הערבים ממסים. להעניק להם תמיכות בשפע, להניח להם להשתמט מן השירות בצבא ובזרועות הבטחון; וממילא לא נוכל להניח להם לחיות בלאומיות כפולה ובנאמנות מפוקפקת. במשטר כזה נאלץ להעמידם לפני הברירה: אם לנו הם או לצרינו; אם נכונים הם להשתלב, להטמע, באומה הישראלית (העברית, היהודית), לחיות, לעבוד, להתחנך, יחד עִמָנו – או שהם מעדיפים לדבוק בלאומיות ערבית, וגם להסיק את המסקנות מכך.

בכל מדינה נורמלית נחשבים השירות בצבא, השימוש בשפה הלאומית, החינוך לנאמנות ממלכתית, לדברים מובנים מאליהם; לזכות גדולה, שנאבקים גם בני המיעוטים הדתיים והאחרים; שכל המוותר עליה מוציא את עצמו מן הכלל הלאומי ומקפח בכך את שוויונו האזרחי. כך נוהגים היהודים בכל ארצות מושבותיהם (והמסרבים לנהוג כך, אין להם ברירה אלא לחיות בגטאות או לעלות לארץ), הקופטים במצרים ושאר הנוצרים שבארצות הערביות, ואף הכושים שבארצות־הברית. זאת תובעים הילידים השחורים באפריקה הדרומית. מדינת־ישראל היא היחידה שאינה מחשיבה את כל אלה, הנוהגת באזרחיה באיפה ואיפה. רק אצלנו נראית זיקה לאומית אחידה לדבר תמהוני. רק אצלנו עשויה הגשמתה לגרום זעזועים חברתיים. אבל, מכך יש להסיק רק על מידת העיווּת שבחברתנו ועל הדחיפות שבתקנתה. ובין שתבוא תקנה זו בדרכי שלום או במלחמה; בין שתכלול את הטמעת הערבים או את אילוצם להגר או את גירושם בכוח (בשל התנגדותם למדינה היהודית); בין שתקיף את ארץ־ישראל השלמה או רק חלק ממנה; לא נוכל להיות אומה נורמלית ומדינה בת־קיימא כי אם לאחר שנבצע מהפּכה זו. מאידך גיסא, אין סיבה להניח כי ייהוד המדינה יחייב דוקא להשתמש באמצעים אלימים, כי לא נוכל לבצעו בדרכים חוקיות ומנהליות רגילות, כדוגמת רפורמות לאומיות דומות שבוצעו במדינות אחרות (לרבות מדינות דמוקרטיות מפותחות). וכן יש לשער כי הדבר יתקבל בהבנה ברחבי העולם, שהרי לא יהיה בו משום פגיעה בזכויותיהם האזרחיות של ה"פלשתינאים", שידָרשו לוותר רק על מעמדם המיוחד במינו, אשר בו הם נהנים משני עולמות, יכולים להיות גם ישראליים (שווים ליהודים) וגם ערבים (העוינים את היהודים), אשר בו הם גם חותרים תחת מדינתנו וגם שותפים בה.

כיבוש העבודה

לבסוף: הנורמליזציה של מדינת־ישראל מחייבת תמורה מעמיקה גם בקרבנו, בקרב היהודים. כי שינויים מוסדיים, ארגוניים, משפטיים וכו' לא יועילו ולא יחזיקו מעמד, אם לא נגמל מן ההשקפות המסולפות שהורגלנו בהן במרוצת הזמן, מן ההרגלים הגלותיים שדבקו בנו ועודם מעצבים את אורח חיינו גם במדינתנו.

המשימה הדחופה ביותר העומדת לפנינו כיום היא לשים קץ לאבטלה הסמויה (ולבטלה הגלויה) שבקרבנו, כדי להגדיל את התוצר הלאומי, לחדש את הצמיחה הכלכלית ואת כשרה של הארץ למשוך ולקלוט עליה המונית, ולהקטין את תלותנו בסיוע חוץ ובתכתיבי זרים. לשם כך עלינו להעביר את העובדים היתרים שבשירותים ובפקידות לסוגֶיה אל ענפי הייצור, לשפר את השכר ואת התנאים בענפים אלה, לשנות את משטר העבודה בארץ, לשים קץ לבזבוז ולשחיתות שבמגזר הציבורי. אולם, ברי כי בכל אלה לא נשיג את מבוקשנו כל עוד נוסיף לראות עבודה יצרנית (מעשית, גופנית) כעשיה נחותה; כל עוד תהיה בעינינו עבודה משכילית, נקיה וקלה, גם עבודה מכובדת יותר, ולכן גם זכאית ליתר שכר ולתנאים יותר נוחים.

מסתבר כי יחס כזה לעבודה יצרנית היה מובן והגיוני בתנאי הגולה, כשהיהודים היו מנוּעים מרוב העיסוקים בייצור; כשגם מעט הייצור שיכלו לבצע היה מיועד רובו ככולו לזולתם (לעמים הזרים שבתוכם ישבו), ולכן היה מחוּסר תוכן וטעם בשבילם. אולם, מסתבר גם כי אין הצדקה לגישה זו בארצנו, כשגם עבודה בשדה ובסדנה, במטבח ובמוסך, דרושה לכלכלה הלאומית שלנו; כשעבודות אלו עשויות להיות חיוניות אף יותר מלבלרוּת, תיווך וניהול.

נזכור נא: מדינת־ישראל קמה בזכות “כיבוש העבודה”, תודות לכך שהיהודים חדרו לכל מיני מקצועות של “גויים”; מפני שיהודי הגולה נטשו את עבודותיהם ה"נקיות" וה"מכובדות" והחלו לעסוק גם במלאכות הקשות והמפרכות ביותר. ולא זו בלבד: הם עשו זאת ברצון, בהתלהבות, אותו גל לאומי גדול של הסבה מקצועית היה מלווה גם התעוררות רוחנית כבירה. האידיאולוגיה של “הגשמה עצמית”, של הוקרת העבודה – כל עבודה – כפעולה יוצרת, כערך אנושי עליון, היא ששיותה לתנועת הפועלים היהודית את תנופתה החברתית ואת רמתה המוסרית. בעטיה יכלו החלוצים להתגבר על קשיי ההסתגלות בארץ, למצוא את אושרם גם בחיי צמצום ועמל. אבל, כיום נראית אידיאולוגיה זו מיושנת וילדותית לא רק בעיני בורגנים, אלא גם בעיני בני קיבוצים. א.ד. גורדון זכור עתה רק כזקן משונה. הסיפורים על חורשים, חוצבים, סבלים יהודים נשמעים באזנינו כמעט כדברי אגדות. ראש הממשלה שלנו מצטלם לא עוד כשהוא עובד בבנין או ברפת, אלא כשהוא משחק טניס. שרינו מתהדרים בחברוּתם ב"מועדונים אקסקלוסיביים". בגן־עדן של כסילים שאנו חיים בו נראית כל עבודה כקללה, על כל פנים בפחיתות כבוד. וכל עוד אנו רואים אותה באספקלריה זו. ברי כי משקנו יוסיף להיות מוזנח ומעוּות, כי כל הנסיונות ליעלו יהיו לשוא.

מדינה יהודית שאינה יהודית

ברי גם, כי כדי להגיע לשלמות האומה עלינו לשים קץ למעמדו המיוחד של המיעוט הערבי בתוכנו; להקים מערכת חינוכית אחידה, שֵירות כללי בצה"ל, שוויון כל האזרחים בתשלום מסים, בסעד, ובכל שאר התחומים; להקפיד על העברית כלשון לאומית יחידה ועל נאמנותם של האזרחים – ובמיוחד של עובדי־הציבור – למדינת־ישראל היהודית; כי רק כך יוכלו אזרחיה להרגיש את עצמם גם בני־בית בתוכה (בביתם הלאומי), ורק כך יהיה הבדל של ממש ביניהם לבין הנכרים, שאינם אזרחי המדינה, ובין מדינת־ישראל (היהודית) למדינות אחרות, לארצות הגולה. אולם, ברי גם כן, כי לא נוכל לקיים משטר לאומי של ממש בעזרת חוקים ותקנות בלבד; כי הוא יכביד אף על עצמנו כל עוד יהיה גם הציבור היהודי מפולג, חלוק ביחסו ליהדות ולציונות; כל עוד להיות יהודי וציוני יחשֵב שבח בעיני קצתנו, ואילו בעיני קצתנו יחשב הדבר לגנאי ולהשמצה; כל עוד נקיים את מדינת־ישראל כמדינה שאינה לאומית – כמדינה מעורטלת מצביון אנושי (לאומי) מסוים – לא ציונית ולא יהודית, ולכן גם ערבית במקצת.

ודאי, הסיבה הראשית לאופיה הדו־לאומי של מדינתנו היתה – מאוּנָם של הערבים להטמע בתוכנו. אולם, אין להתעלם מכך, שאנו השלמנו עם עמדתם זו; שהנחנום לנפשם, לחיות חיי מיעוט נכרי בקרבנו; שלא איכפת לנו לחיות גם בארצנו בצוותא עם זרים, כמו שהיו חיים היהודים בארצות פזוריהם. ומסתבר כי אנו משלימים עם מדינת־ישראל הדו־לאומית משום שבעומק לבנו עדיין רוצים אנו במדינה יהודית שתהיה גם לא־יהודית, מדינה של “ככל הגויים” (זאת אומרת: מדינה של גויים); משום שחוששים אנו מפני מדינה שתהיה כולה יהודית, ויהודית בלבד – שמא תהיה דתית־קלריקאלית; או, להפך, שמא תהיה נתונה לשלטון החילוניים, המנוכרים למורשת היהודית, ותכפה את היהדות המסורתית להסתגל לשלטון יהודי שאיננו דתי.

ההתפשרות עם הכפילות הלאומית בארצנו איננה איפוא אלא תולדת הפשרה בין הדתיים והחילוניים שבקרבנו, הפשרה שמצאה את ביטויה ב"סטאטוס קווֹ" הידוע. כלומר: גם זו תוצאה מן המצב שבו מדינת־ישראל היא “מדינת החוק ולא מדינת ההלכה”; שבו ההלכה, היהדות, המסורת הלאומית שלנו, מנותקת מן המדינה, ממש כפי שהיתה בגולה, ואילו מדינת־ישראל, המדינה היהודית הרִבּונית, פועלת בחלל ריק, ללא שום אחיזה לאומית, תרבותית ומוסרית; שבו מוסיף לתפקד ממסד יהודי דתי, במקביל לממסדים דומים של עדות דתיות אחרות, ומאידך גיסא מתפקד גם מנגנון ממלכתי שאיננו דוקא יהודי, אשר לו חוקים, סמלים וחגים משלו, שיש בו מקום גם לשאינם יהודים (בין בדתם ובין בלאומיותם), והוא מקפיד שלא להגרר יותר מדי אחרי הלאומיות היהודית ה"קנאית", ה"חד־צדדית" (בדומה לממשלת המנדאט בשעתה). היהודים מוסיפים לחוג את זמן חרותם בחג הפסח, ואילו למדינה יש חג משלה – יום העצמאות (שמבקשים “להכניס בו תוכן”). ליהודים יש יום אבל לאומי ב־ט' באב, אבל לצה"ל יש יום זכרון משלו. יחסנו זה – המנוכר – למדינתנו מצא לו אף בטוי לשונים בכך, שאנו קוראים לה בשם מסורס, במלה “ישׂראל” – שמשמעה “אל לוחם” – כאילו היא ממין נקבה (בעקבות הלועזית).

הווי יהודי במדינת־ישראל

ההפרדה בין היהדות לממלכתיות היתה, כמובן, הכרחית בתנאי הגולה, כשהיהודים חיו חיים ככת דתית, וכעדת שומרי מצווֹת מסוימות, שנתקיימה בקרב אומות זרות ובמדינות שונות. אולם, מובן גם כן, כי להפרדה זו אין שחר במדינת־ישראל, שהיהודים מבקשים להיות בה עם נורמלי, אומה השומרת לא רק מצווֹת, אלא גם חברה, כלכלה, מדינה מסוימת; שאינם יכולים עוד להיות בה יהודים בביתם, ובני־אדם בצאתם, שהרי אינם יכולים עוד לחקות את הגויים, בעלי המדינה, כי אם עליהם לעצב בעצמם, בהוויתם (היהודית) גם את חייהם החילוניים, את כל תרבותם הלאומית. הסיסמה המקובלת של הפרדת הדת מן המדינה משמשת אצלנו לא כדי לסלול דרך לקידמה, להתפתחות נוספת, כי אם כדי להקפיא את הקיים, כדי לשמר את המסורת היהודית הגלותית; כדי למנוע את תקנתה של היהדות, את הסתגלותה למציאות החדשה בארץ; וכדי למנוע את הפיכתה של מדינת־ישראל למדינה יהודית לאומית, כפי שדרוש להבראתה.

כי יהדותה של אומה עצמאית, של מדינת־ישראל, מוכרחה להיות שונה מזו שבארצות הגולה, מן היהדות שהיתה לפני הקמת המדינה. היא מוכרחה להיות שונה לאו דוקא מבחינה אמונית, אלא מבחינה מעשית־ממשית. כשם ששונה יהודי דתי שהוא איש מושב או חבר קיבוץ בארץ, ואף בחור ישיבה המשרת ביחידה קרבית בצה"ל, מבן קהילה חרדית בחו"ל. יהדות לאומית, ארצית, זו מוכרחה לכלול לא בלבד את היחס שבין אדם לקונו, אלא גם את היחס שבין אדם לחברו, שבין הפרט לכלל, שבין היחיד לאומה ולמדינה. היא צריכה להקיף לא מגזר מסוים בחיינו (“מילוי צרכים דתיים”, לפי הניסוח הרשמי), אלא את מלוא מציאותנו; את היהודים לא רק כעדה דתית של שומרי מצווֹת, אלא כאומה שלמה, ממשית ארצית, על כל פלגיה וכל סתירותיה.

באומה יהודית זו, ביהדות לאומית זו, צריכים, לכן, למצוא את מקומם לא רק החסידים והמתנגדים, אלא גם הקונסרבטיביים והרפורמיים, המאמינים והאפיקורסים (שהרי גם ישראל שחטא ישראל הוא), גם השולחן־ערוך וגם הרמב"ם (שהקנאים שרפו בשעתם את ספריו), שבתי צבי (משיח השקר שנתאסלם) ושפינוזה (שנודה), היינה (שהתנצר) וברֶנר (שטען כי הרבנים מתפללים לאלוהים מתים) וטשרניחובסקי (שסגד לתמוז, לעשתורת ולבֵּל ), גם היהודים הרבניים וגם הקראים והשומרונים ואולי אף דרוזים וערבים (מוסלמים ונוצרים) שיטמעו בקרבנו, שיהיו לנו גרים בעלי־ברית, אף אם לא יהיו בני־ברית. כי יהדות זו תהיה מבוססת לא על התורה (שבכתב או שבעל־פה) כי אם על המעשה, על ההווי, על אורח החיים בארץ. וההלכה בה תהיה לא מצוות אנשים מלומדה, כי אם המשטר שיקיים העם היהודי החי בארצו. מאידך גיסא, מובן מאליו כי מדינת־ישראל לאומית (האומה היהודית העצמאית) לא תוכל להחזיק מעמד אלא אם תהיה גאה בייחודה, ביהדותה; הציבור היהודי, על משכיליו ועל מנהיגיו, יחדל מלהתבייש בעברו ובמורשתו, יחדל מלשאת את עיניו אל תרבויות אחרות, שהרי מדינת־ישראל שאיננה יהודית איננה נבדלת בעצם מאותה מדינה חילונית, פלשתינאית, אשר בה מנופף גם ערפאת.

אורחים בארצנו

בלי שינוי־ערכים לא נוכל להגמל גם מתלותנו בסיוע חוץ. שהרי גם אם יפסק הסיוע נוכל לעמוד בכך רק אם נגיב על חסרונו לא ביאוש ובירידה המונית, כי אם במאמץ מוגבר למלא את החסר; אם נוסיף להאבק בכוחות שבידינו גם אם יצריך הדבר ויתורים, קרבנות, חיי צנע וצער; אם נהיה מוכנים לשמור על עצמאותנו גם אם יהיה בדבר כרוך בויתור על רווחתנו. כדי שמדינת־ישראל תוכל להתקיים לאורך ימים עלינו להיות נכונים להיות כאן עם הארץ; עם שאין לו אלא ארצו זו; עלינו להיות צמודים לארצנו בין בטובה ובין ברעה. אבל, הדבר מחייב מהפכה בגישתנו לענינים רבים – מהפכה רבה יותר משנראה בהצצה ראשונה.

אמנם, אין עם צמוד לארצו כמו העם היהודי – היחיד בין כל העמים שזכר את מכורתו גם בהיותו בנכר; שחזר אליה אחרי אלפי שנות גלות; שכבשה בדם וביזע, והוא מחונן את עפרה, פשוטו כמשמעו. אבל, אין גם עם המנוכר לארצו כמותנו; שהרי במשך אלפי שנים היינו חיים בלעדיה; שהרי הסכַנּוּ לחיות גם בארצות אחרות; שהרי גם בארצנו נוהגים אנו עדיין כזרים, כאורחים – מניחים חלק ניכר ממנה בידי “בעלי־הבית”, כביכול, ה"פלשתינאים"; מסתגרים במקצועות גלותיים כדי שלא לעַבּדה בפועל; ונזקקים במידה גדושה לעזרה מן החוץ, על כל התוצאות המזיקות הכרוכות בכך.

ודאי, כפילות זו היא תוצאת העוּבדה שעדיין אנו נמצאים בשלב המעבר; שתהליך שיבתו של העם היהודי לארצו טרם הושלם (שהרי רוב היהודים עודם נמצאים בחו"ל; ואילו חלק מן הארץ שבידנו עודנו מצפּה לפיתוח ולהתישבות יהודית); שהרי רובנו עודנו “עולים חדשים”, דור ראשון בארץ, טרם הספקנו להתאקלם כאן ולהכות שרשים בנוף המקומי. אולם, כפילות זו גם מעכבת את תהליך הגאולה, את השגת המטרה הציונית. כי העובדה שאנו פּוסחים על שתי הסעיפים מחלישה את כוחנו; מעכבת את מיזוגן של העדות השונות (באין לפניהן חזון של לאומיות עצמאית); מפיחה חיים חדשים בקהילות שבגולה (חרף היותן עומדות מול טמיעה וכליון); משעבדת אותנו לתככים של ארצות ־הברית (שבסיועה אנו תלויים); והעיקר: היא מכשילה כל מאמץ להדבר עם שכנינו. כי גם אם עשויים הערבים להשלים עם אומה חדשה שצמחה לצדם שהתנחלה בארץ והתערתה בה, מסתבר כי הם חוששים מפני אומה הנוהגת בארצה כזרה, ככובשת; המעדיפה להשען על עזרת זרים; המוכנה להתפרנס מעבודת זרים; כי אינם יכולים שלא לראות בנו עם אדונים, העשוי להשתלט גם על ארצות ועל אומות אחרות. הניגוד המעמדי, המגביר את המתח בינינו לבין הערבים בארצנו, פועל לכן (בשנוי צורה) גם בארצות השכנות. ותנאי קודם להשגת השלום הוא, לפיכך, חיסול מעמדנו כ"גדעונים" שכירי־חרב החיים על עבודת ה"גבעונים" תושבי הארץ. כי רק אם נהיה בעצמנו חוטבי־עצים ושואבי־מים בארצנו נקננה לנו לצמיתות ונשים קץ לאיבה המקיפה אותנו.

להיות עם הארץ

מאליו מובן כי עם קטן השכן בתוך סביבה זרה ועוינת נאחז בכל עזרה שהוא יכול להשיג, ולוא גם מרחוק. אולם, אם משליך הוא את כל יהבו על עזרה זו, מוכרח הדבר ליהפך לו לרועץ. ההונגרים, הבאסקים, הצרפתים בקויבק, שומרים על עצמאותם לא מפני שעומדות לימינם מעצמות־על, כי אם מפני שהם סומכים על עצמם, צומחים מתחתם, בלי לצפות לעזרה משמים. “כי שבע יקום העם, אם על אדמתו יובס”, כתב אלתרמן. וגם אנו נוכל להחזיק מעמד רק אם זו – וזו בלבד – תהיה ארצנו גם בתבוסה ובעת צרה; רק אם ניהפך מיהודים אזרחי עולם לכנענים (בלי מרכאות), לפלשתינאים (פשוטו כמשמעו) – לעמה התושב של ארץ־ישראל; רק אם נשלים עם היותנו כאן, בארצנו, שהיא ארץ חמדה והיא גם ארץ “חמסין וקדחת”, לא מיראה (מפני הגויים), כי אם מאהבה; רק אם נראה את החיים בארץ לא כמצוה לאומית, או דתית, אלא כדבר המובן מאליו.

אמנם, לכאורה אין באהבה לארץ מולדת משום רבותא. מאות אלפי טורקים, יוונים, איטלקים, ספרדים, הנודדים לעבודה בארצות אחרות, העשירות מארצותיהם, והיכולים להשאר שם, חוזרים מדי שנה הביתה מרצונם החפשי. גם עמים שונים הנמצאים באותה מדינה – הפלאמים והואלונים בבלגיה, עממיה השונים של יוגוסלביה, תושבי הקאנטונים הגרמניים, הצרפתיים והאיטלקיים בשויצריה – אינם מעלים על דעתם לעקור מחבליהם הלאומיים חרף ההבדלים הכלכליים והאחרים שביניהם. כל שכן מתחייב הדבר, לכאורה, לגבי העם היהודי, שחזה מבשרו את מוראות הגלות, שזה עתה נמלט אל ארצו ומבקש להשתרש בה. אולם, למעשה רחוקים אנו עדיין מגישה לאומית נורמלית זו. גם בארצנו חשים אנו את עצמנו כדור המדבר, כאותם נודדים שלא הגיעו עדיין לנחלה ולמנוחה והיו ניזונים מן המן והשלו בכל תחנות מסעיהם.

עדיין מקווים אנו לקיים את מדינת־ישראל, ואף להחזיק בארץ־ישראל השלמה, בכוח (בזרוע, בכוחו של צה"ל, או מכוחה של זכותנו ההסטורית) ולאו דוקא בפועל (בהתישבות, בעבודה, ביצירה, בעובדות של חברה וכלכלה לאומית, מקומית). עדיין מצפים אנו לכך, שיהודי הגולה יספקו לנו לא רק אמצעים למחיה ולרווחה, אלא גם עולים כדי למלא את מקום היורדים מבינינו, וכדי לאפשר לנו לצמצם את הילודה ואת טורח גידול הבנים בארצנו. עדיין נתקלת כל תכנית לרפורמה כלכלית בנימוק ה"משכנע" כי הדבר יגרום לירידה המונית. עדיין מהווה את שיא מאוויהם של הצברים הנסיעה לחו"ל – ומספר הנוסעים לעבר הים הוא כדי עשירית מן הישוב מדי שנה בשנה, שיעור שאין לו אח ודוגמה בשום אומה אחרת. רובו של הישוב עודנו רואה את מדינת־ישראל רק כאחת מארצות הפזורה היהודית, ואת היהודים כמוסיפים להתגורר גם בארצות אחרות (אם מעבר לים ואם בארצות השכנות); נושא את עיניו לעבודה, לחיים, בחו"ל; מבקש להיות “נר לגויים” או להדמות להם. לא לחינם אמרו: קשה להוציא את הגלות מן היהודים יותר מאשר להוציא את היהודים מן הגלות.

מדינת־ישראל הציונית

במשך אלפים שנה חיו היהודים בגולה, בצילם של הגויים, סמוכים על שולחנם ונתונים לחסדם. הם הסכינו עם מצב זה עד שהיה להם לטבע שני. העולם היהודי המסורתי היה העולם הגלותי והוא הועתק גם לארץ, למדינת־ישראל. ההנתקות ממנו קשה כדי כך, שהיא נראית לנו כבלתי אפשרית חרף התקלות החמורות הכרוכות בו; קשה כדי כך, שאנו מעדיפים להתעלם מן האותות המבשרים רעה ובלבד שנתחמק ממנו. אנו מתחמקים מחשבון־נפש, משינוי־ערכים, מהתמודדות עם הבעיות המעשיות, משום שגם אם באו בנים עד משבר, אין לנו כוח ללידה חדשה, ואנו משלים את עצמנו כי הזמן יחדל לפעול, כי המצב הקיים יוכל להמשך גם בעתיד. אין ספק, כי זו הסיבה לכך, שהציבור בארץ דוחה כל מחשבה על רפורמות פנימיות (שהן בלבד בהשג ידנו) ותולה את תקווֹתיו בתמורות שיתרחשו בנסיבות החיצוניות (שאין ביכלתנו להשפיע עליהן) – בהלך הרוחות בבית הלבן, בעמדתן של המדינות הנאורות, בהתפתחויות שונות בארצות ערב, אפילו בכוונות השלום של אש"ף. אלא שבעומק ליבם יודעים הכל כי לתקווֹת אלו אין שחר; כי אין אלה אלא חלומות באספּמיה, הבאים לחפות על אין אונים וחוסר מעש. ואין ספק כי תחושה זו היא גם המגמידה את קומתם של מנהיגינו ועסקנינו, שאינם מעיזים לראות נכוחה ולומר את האמת.

ולא זו בלבד. על אף כל המאמצים להתעלם מן המציאות, לחיות חיי שקט ושגרה, מתלווים לתחושת הרפיון גם רגשי בושה ואשם. שהרי כולנו יודעים כי מדינת־ישראל הוקמה בדרך שאינה שגרתית; כי היהודים נקבצו לארץ תוך זעזועים חברתיים כבירים ומלחמות עולם. ככל שנשתדל לשכוח זאת, להתרכז רק בהווה ובצרכיו הקרתניים, באות כל מיני עובדות ומטפחות על פנינו; כופות אותנו גם להזכר בעבר ולחשוב על העתיד. אין זה דבר קל להפוך ציונות, חלוציות, עליה, עבודה עברית, לענינים של מה־בכך, למוצגים מוזיאוניים, המשמשים רק לצרכי תיירות ושנור. זכרון רודף אותנו; מטיח בנו כי מדינתנו הוקמה בעצם כדי להיות בית לאומי ומקלט בטוח לעם היהודי; כי נועדה להיות מדינה למופת, משכן לאחוה, ליושר ולצדק. כיצד זה איפוא נכשלנו במשימה זו? “איכה היתה לזונה קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים”.

המהפיכה הציונית

כדי להשתחרר מתחושת אשמה זו, כדי שיהיה לנו כוח להתמודד עם האתגרים העומדים לפנינו, שומה עלינו להבין כיצד נקלענו למצב ביש זה; מדוע דוקא מדינת־ישראל, שהוקמה מתוך כוונות טובות כל־כך, היא כיום מדינה משובשת, מעורערת, נתונה במשבר.

וכדי להבין זאת עלינו לזכור, כי התנועה הציונית היתה – בשעתה – תנועה מהפכנית, מורדת. את המדינה הקימו היהודים שלא רצו – שלא יכלו – לחיות חיי מיעוט ופזורה בקרב עמים זרים; שהיו מוכנים לכל סבל ולהרפּתקאות נועזות ביותר כדי לזכות בארץ משלהם, כדי להיות לעם בריא, העומד ברשות עצמו. הם הקימו את מדינתם בארצם ההסטורית בלי להתחשב ב"זכויות הלאומיות" של “הפלשתינאים” – וכל הכרכורים סביב נקודה זו לא יוכלו לטשטש את העבודה, שמדינה ציונית (יהודית) משמעה כפירה בזכות התושבים האחרים בארץ זו; הרי אפילו וייצמן ה"מתון" הכריז – וזאת בשנת 1922, כשהתנגדות הערבים לציונות כבר לבשה צורה אלימה של מהומות דמים – כי אנו אומרים להקים בארץ “מדינה שתהיה יהודית כמו שאנגליה אנגלית”. אבל, לא פּחות מכך מרדו הציונים גם בהסטוריה היהודית, במסורת של אלפי שנות גלות, בקיום היהודים כעדה דתית בלבד. וכשם שהקמת המדינה לא היתה סוף פסוק במאבקנו על ההתנחלות ועל בנין הארץ, כך נמשך עדיין גם המאבק על ריכוז היהודים בארצם ועל הפיכתם לעם נורמלי.

אל נשכח כי דבריהם של הס, פינסקר, ואפילו הרצל, נראו בשעתם כהזיונות תמהוניים; כי הפולמוס על כך, אם היהדות היא דת או לאומיות לא פסק עד היום; כי גם בארץ נטוש עדיין הויכוח על התחום שבין היהודי (הדתי) לעברי (ליהודי הלאומי). אבל, הפיכת היהודים מבני “דת משה” לאומה נורמלית אינה ענין של שם בלבד. כדי לחוללה נדרשה הגשמה אישית, כלומר מהפכה מעשית קיצונית, שכללה קיבוץ גלויות (הגירת היהודים מארצות מושבותיהם לארץ־ישראל והשתרשותם בה, הסתגלותם לנופה, לאקלימה, לתנאיה, לשפה העברית); הסבה מקצועית מרחיקת לכת (הכשרה חלוצית, מעבר מן המסחר ומשאר פרנסות הסרק של יהודי הגולה לחקלאות ולעבודות יצרניות אחרות); ולבסוף – כהשלמת התהליכים הללו – הקמת מדינה ריבונית על צבאה, על מנגנונה ועל עצמאותה הלאומית.

תוך זמן קצר כיובל שנים נתחוללה בחיי היהודים שעלו לארץ תמורה רבה יותר מאשר בכל אומה אחרת. הם התפרקו מכל עברם החמרי והרוחני, כמו נולדו מחדש, כאילו היו לאנשי בראשית. הם נאלצו לעשות זאת בצוק העתים, תכופות בעל כרחם, כי רק באופן זה יכלו לזכות במדינה עצמאית. אבל, בהגיעם אל ארצם ואל מדינתם, בשובם מגלות ורדיפות אל ביתם הלאומי, הם מצאו את עצמם בני־חורין וגם ריקים מכל. הם מצאו בארצם לא רק דלות חמרית, אלא גם ריקנות רוחנית. הם לא מצאו בארץ תרבות שיכלו לקבל, חברה שיכלו להקלט בתוכה. הערבים דחו את הציונות ונלחמו בה, והיהודים שבארץ היו רובם עולים חדשים כמותם, וכמותם היו נטולים שרשים מקומיים ומסורת לאומית, תוהים על מהות לאומיותם החדשה, על תכנה הממשי, האנושי, של מדינת־ישראל. מטבע הדברים, נאחזו תחילה בהקמת מנגנונה של המדינה היהודית (הצבא, הפקידות, המוסדות הממלכתיים למיניהם) ובפולחן גינוניה החיצוניים (טקסים, מצעדים, חגיגות וכו'). אבל עד מהרה נתברר כי בכך בלבד אין די.

מששככה ההתלהבות נתברר כי מדינה אינה אלא כלי שיש למלאו תוכן; אינה אלא מסגרת לחיי העם היושב בתוכה. וכי עם ישראל זה – עם יהודי נורמלי, עובד, מפרנס את עצמו ושלם עם עצמו – איננו בנמצא; כי קיבוץ של עדות שונות ועמים שונים, ללא תרבות משותפת, ללא הזדהות איש עם רעהו, אין בו כדי לקיים את המסגרת הממלכתית; כי ללא תוכן אנושי – לאומי, חברתי, מוסרי – מיוחד (יהודי) אין המדינה אלא קליפה שלטונית מכבידה. וכך ירשה את מקומו של עם ללא מדינה – מדינה ללא עם. הבעיה היהודית הישנה נתגלגלה בארץ לצורה חדשה. בעיה זו מוכרחה עכשיו למצוא את פתרונה במסגרת המדינה היהודית ובאמצעותה. אבל, פתרון זה לא הושג עדיין, והוא תובע מאמץ נוסף והתעוררות חדשה.

מדינת־ישראל ללא ציונות

מדינת ישראל היא דוגמה נדירה של נבואה שנתקיימה כמעט במילואה. צדק הרצל כשחזה כי היהודים יהיו אנוסים להמלט מן האנטישמיות אל מדינה משלהם. צדק בורוכוב כשהסביר כי העליה ההמונית (ה"סטיכית") תהיה מלווה תהליך של פרודוקטיביזציה ופרולטריזציה (“הפיכת הפירמידה המקצועית”). צדקו ז’בוטינסקי וארלוזרוב כשטענו כי המדינה היהודית תוקם בארץ בכוח הזרוע, על אף התנגדות הערבים. אבל בדבר אחד שגו כולם: אף אחד מהם לא שיער כי המדינה תוקם לפני תום קיבוץ הגלויות ולפני תום ישובה של הארץ. ואף אחד מהם לא חזה מראש את ההתפתחות בתוך מדינת־ישראל זו שתוקם ללא המסד של אומה יהודית עצמאית ומושרשת. הם לא יכלו לחזות זאת, כי בשבילם היה המושג “מדינה יהודית” רק תכלית ודמיון; רק מכשיר להצלת היהודים (כגרסתו של הרצל) או להצלת היהדות (כגרסתו של אחד־העם), בלי שיוכלו לשער, מה יהיה יחסם של היהודים העצמאיים לאומתם, ליהדותם ולארצם, וכיצד יכלכלו את מעשיהם בהיותם עם רִבּוני.

היחיד שתהה על כך היה בן־גוריון, שהיה מעורה גם במציאות הארצישראלית, ושטען – בעדותו לפני ועדת פיל – כי מדינה יהודית עשויה גם להתכחש ליהודי הגולה, להעדיף את רווחת הישוב על צרכי הלאום, ולנעול את שעריה בפני העליה. הוא גם ביקש למנוע אפשרות כזאת על־ידי חקיקת חוק השבות – החוק הראשון של מדינת ישראל. אולם, גם הוא לא העלה על דעתו כי במדינת־ישראל זו, שתוקם כדי לאפשר את התפתחותם של יהודי הגולה לעם נורמלי, יוסיפו לפעול – ואף יתגברו – דוקא מגמות יהודיות גלותיות, מגמות הסותרות את הציונות, המערערות את אושיות הלאומיות היהודית; כי מדינת־ישראל תגשים את הציונות רק מבחינה חיצונית, ואילו בתוכה יוסיפו היהודים להשען על חסדי זרים, להעדיף פרנסות־סרק, ויסתגלו לחיים בצוותא עם אומה אחרת, עוינת, עד כדי טשטוש אופיה הלאומי של מדינתם.

באחרית ימיו ביקש בן־גוריון (על פי דרכו) לעצור תהליך זה. אבל, משנכשל – וסולק – פנה הישוב בגלוי ובכל עוז אל הסיסמאות הנודעות: “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה” ו"אל תחסום שור בדישו". תוך דור אחד נהפך הממסד הממלכתי לעלוקה המוצצת את לשד האומה. ההסתאבות הכלכלית, החברתית והלאומית התקדמה בצעדי ענק.

ובמקום פריחה של תרבות יהודית שרשית, עדים אנו בארץ לחקיינות ולהתבוללות. הגלגל חזר אחורנית. רובו של הישוב, על עסקניו, הוגיו וסופריו, שוב רואים בציונות חלום, הזיה – ממש כמו בימי חיבת־ציון – ומוכנים לכל היותר להתבשם מ"זכרונות בית־אבא", מזכר הקהילות אשר היו בגולה. הציונות המדינית שוב נדחקה מפני השתדלנות. התעוררות הרוח פנתה את מקומה לדכאון ולאזלת יד. המבקש בטוי נאות למצבנו הלאומי כיום ימצאנו באופן מפתיע ומזעזע דוקא בספרות הגלותית שקדמה למדינה: בשירי הזעם של ביאליק ובתוכחותיו של ברנר. “אשרי שיבלה את דור המעבר, אשרי שיזכה פה לכך!” – כתב אורי צבי גרינברג. אבל, לפי שעה שרויים אנו באפלת דור המעבר.

השלמת הציונות בארץ

הקמתה של מדינת־ישראל היתה שלב הכרחי בהגשמת הציונות, אבל בשום פנים לא השלב הסופי. כשם שרק לאחר הקמת המדינה יכלה העליה להגיע למלוא תנופתה; כשם שרק המדינה יכלה להעניק לנו את הבטחון, לכבוש את המרחבים ולגייס את האמצעים הדרושים לפיתוח הארץ ולהתנחלות בה; כך יכולה רק המדינה, המסגרת הממלכתית של עצמאות לאומית, לאפשר את גיבוש התושבים והעולים לאומה אחת, לעם יהודי (עברי, ישראלי) אחיד, מושרש בארצו ובתרבותו, מקיים את עצמו ודבק בעצמאותו. אולם, ברי כי התגבשות כזאת אינה יכולה לבוא בבת אחת. שהרי היא מחייבת מאבק פנימי, חינוך עצמי, התפתחות ממושכת. לכן אין תימה שמדינת־ישראל העכשוית היא מדינה ציונית (יהודית) רק בכוח (בכוחה הצבאי), אבל לא בפועל (בחיים המעשיים שבתוכה). כי דוקא משום היותה היפוכה של יהדות הגולה, משום שהיא מעניקה ליהודים בטחון ושלטון, נשמרות בה – באורח דיאלקטי – רבות מן התכונות היהודיות הגלותיות ואף מתחזקות עד לדרגת טפיליות. (בשם שנסתאבה המדינה הבולשביקית, שניסתה להגשים בכוח הזרוע, מתוך קפיצת דרך, חברה שוויונית, סוציאליסטית, בארץ נחשלת לפני שהוכשרו התנאים והרוחות למשטר כזה.) כמו שסבר הרצל בשעתו – כשהמדינה היהודית היתה עדיין חלום – כי ניתן להקימה גם באוגנדה, בגולה, כך סבור עתה בגין, כי ניתן לקיים בית לאומי, מדינת־ישראל עצמאית, בתנאים של גלות, טפילות והשתלבות בעולם הערבי.

השלמתה של הציונות, הבראתה של מדינת־ישראל, הפיכתה ממדינה דו־לאומית של שחיתות וטפילות לארץ־ישראל עברית, איתנה ומוכשרת למשוך ולקלוט עליה המונית, נתקלת כיום לא בקשיים חיצוניים כי אם בעיכובים פנימיים, בהתנגדותו של המשטר הקיים בארץ. לכן, תנאי קודם לביצוען של משימות אלו הוא שינויו של משטר זה, הפיכתו למשטר לאומי, ציוני; תיקון העיוותים החברתיים המשבשים את חיינו. שרשו של המשבר המעיק עלינו נעוץ איפוא בחוסר המעש בתחום חיוני זה; בכך שאנו משלימים עם מצבנו הקלוקל, עם מדינת־ישראל שחדלה מהיות בית לאומי לעם היהודי, ועם העם היהודי שנואש מחזונו הציוני שאינו רואה לפניו אלא את הברירה האיומה של חיים בגולה או של טמיעה (אפילו במדינתו הלבנטינית).

על חומרת המשבר הקיומי שאנו שרויים בו, על הצורך הדוחק במהפכה פנימית, לא עמדו עד כה אלא אנשי הקצוות: מצד אחד ה"כנענים" המבקשים לרפא את נגעי הגלותיות והשחיתות על־ידי הנתקות מן היהדות ומיהודי הגולה, כדי לאפשר צמיחת עם מקומי חדש לגמרי; ומצד אחר חוגים דתיים, כ"גוש אמונים", המבקש לשוות למדינתנו מימד אנושי, יהודי, על־ידי שהוא נאחז ביסודות הלאומיים שבמורשה היהודית, ובמיוחד הפרופסור לייבוביץ, הדורש גם לעדכן ולהתאים את היהדות המסורתית לתנאים החדשים שבארצנו, במדינת־ישראל הרבונית. ברם, נסיונות אלה נשארו תקועים באמצע הדרך משום שלא חרגו מן התחום הרוחני המופשט; משום שנתעלמו מחומרת העיוותים המעשיים בכלכלה ובחברה הישראלית; משום שלא הבינו כי התחדשות רוחנית ומוסרית תוכל לבוא רק תוך כדי מאבק על תיקונים ממשיים מסוימים; וכי מאבק זה אינו יכול להיות אלא תיקון העיוותים היהודיים, הגלותיים, בידי היהודים, הציונים, עצמם. לכן לא הצליחו ה"כנענים" לחרוג מתחום הבקורת והשלילה, להציג לעם תכלית חיובית כלשהי; “גוש אמונים” הצטמצם בהתנחלויות הפגנתיות, בלי לשעות למה שמתרחש מסביבן; הפרופסור לייבוביץ נואש, נרתע מתעוזתו, וחסר אל הערצת השולחן־ערוך בנוסח נטורי קרתא. ואילו רוב הציבור נשאר אדיש והוא שקוע במרה שחורה או עסוק ב"אכול ושתו כי מחר נמות". “בתרועת תחיה על שפתים, ובמצהלות משחקים – אלי קבר נדדה”, כתב בשעתו ביאליק, והדברים נכונים, בכל פשטותם ובכל חומרתם, גם כיום.

תקוותנו

אם לא אבדה תקוותנו, הרי זה מפני שהמשבר החמור שאנו שרויים בו לא רק מסכן את רווחתנו, אלא גם מערער את ממסדנו, את קליפת השגרה הנוקשה של אורח חיינו, וכך חושף את הניצוצות הבריאים שעוד נותרו בקרב העם. המהפך השלטוני כבר שם קץ לשלטון המערך. ובעקבותיו עתידים לבוא זעזועים נוספים, להתגלות בקיעים במפלגות ולצוץ חזיתות וסיסמאות חדשות, ותוך כדי כך גם להפתח דרכים לכיוונים חדשים. אם יעצור לנו הכוח להתחדש ולצאת למרחב, אין לדעת מראש. מדינת־ישראל יצרה את התנאים החיצוניים האובייקטיביים להגשמת הציונות, אך התנאים הפנימיים, הסובייקטיביים לכך תלויים בנו.

יש חוששים מפני מדינת־ישראל יהודית, עצמאית, שמא תפגע בגללה שלמות הארץ; שמא תהיה קטנה ממדינת־ישראל הדו־לאומית שישנה בידנו כיום. אבל, תפיסה זו יסודה באשליה מסוכנת – המסוכנת באשליות האופפות אותנו. כי את שלמות הארץ אין לקיים במדינה רעועה ומפולגת; כי אם תהיה חלשה, לא יעמדו לה גם התנחלויות וישובי־ספר; כי מדינת־ישראל העכשוית לא זו בלבד שאיננה מסוגלת לישב את יהודה ושומרון – היא אינה מצליחה אף לייהד את הגליל; כי הישוב היהודי שבתוכה מצטופף והולך באזור השפלה, הנהפך לתחום־מושב, לגטו גדול, לקאריקאטורה של מדינה יהודית; כי תהליך ההפרדה הלאומית מתקדם בו גם בעל כרחנו; כי לאחר שטעמנו מן העצמאות, שוב אינו מסוגלים לחיות בתנאים הגלותיים של מדינה דו־לאומית.

גבולות מדינתנו תלויים איפוא בראש וראשונה בשלמות האומה המקיימת אותה, בכוחה האנושי, החמרי והרוחני, במספר תושביה וברצונם לחיות יחדיו, כעדת בני־חורין. צמצומה של מדינת־ישראל הוא תוצאה מחולשת עמנו, ולא להפך. בשעה שנאלצנו לוותר על עבר־הירדן, עשינו זאת לא מחמת הספר הלבן של צ’רצ’יל ולא כדי לפייס את הערבים שם, אלא משום שמשטר השמד בברית־המועצות והשואה באירופה הכריתו חלקים גדולים של העם היהודי והתישו את כוחו. אם ימשך תהליך הטמיעה וההתפוררות בעמנו, לא נוכל להחזיק מעמד גם בארץ־ישראל שממערב לירדן. אבל תהליך זה איננו מוכרח להמשך. הוא יכול גם להעצר, ליהפך להתעוררות חדשה, כפי שקרה לא אחת בעברנו. ההנתקות מן הערבים יכולה להתרחש לאו דוקא בנסיבות ובויתורים מצדנו היא עשויה להתרחש גם בנסיגת הערבים ובויתורם על ארץ־ישראל היהודית. התעצמותנו יכולה להיות לא רק הסתגרות כדי לעמוד ברשות עצמנו, אלא גם צבירת עצמה לתנופה ולהתרחבות. אם נרצה בכך ונחשל את כוחנו, תוכל מדינתנו להקיף לא רק את שפלת החוף, אלא גם את פנים הארץ, ואולי את כל ארץ־ישראל השלמה. אבל, ככל שיהיו מידותיה של מדינת־ישראל, היא תוכל להחזיק מעמד, להיות בית לאומי גם לבנינו ולנכדינו, רק אם תהיה נאמנה ליעודה, לעצמה, רק אם תהיה מדינת־ישראל יהודית.

הגאות בעוכרינו. היא שגרמה לכך, שעמדתו המעמדית ועמדתו הלאומית של הפועל היהודי אינן מזדהות עוד היום, אלא סותרות זו את זו סתירה טרגית.

(בן־גוריון, במועצה החקלאית, אייר תרצ"ד)

הערה כללית וקצרה מאד: הדברים הבאים נכתבו לא על מנת לחדש, חלילה, אלא מתוך כוונה אחת: לצרור בצרור אחד את הידוע לכלנו, כדי לסכם ולבטא כמה מסתירותינו, המתגבשות והולכות.

א. ההסתדרות הציונית

" זרים שולטים בנו – זאת היא ההכרה ההולכת וגוברת בימים אלה, כשם שלא היתה אתנו זה שנים". (“דבר”, גליון 2739, “דבר היום”.)

ההסתדרות הציונית נוסדה על מנת לשמש מנגנון להעברתם של המוני היהודים מן הגולה לארץ־ישראל ולביסוסם המשקי בתוכה. כדי להתגבר על הנגודים בין המעמדות והקבוצות השונות בתוך התנועה, המפריעים את מהלכה ומחלישים את לחצה הפוליטי, הכלכלי והחברתי כלפי חוץ, – נזקקה לכוח כפיה. היא קותה להשיגו או על־ידי הודאה ועזרה מטעם הממשלה (תכניתו המדינית של הרצל) או על־ידי הגמוניה כספית (תכניתו הפיננסית של ארלוזורוב). התקוות הללו נתבדו. הקרנות הלאומיות לא הצליחו לאסוף סכומים בשיעור המאפשר את ההשפעה המכרעת על התפתחותו הכלכלית של הישוב הארצישראלי. הרעיון למשוך אליהן את בעלי ההון הגדול (הרחבת הסוכנות) עלה בתוהו. תכנית ההלואה הלאומית לא הוצאה אל הפועל. מרבית ההון הזורם לארץ־ישראל הוסיף ומוסיף לבוא בצורת ממון פרטי, בעיקר של בורגנים זעירים ובינוניים, המתנגדים בהתמרמרות לכל מרות לאומית. עם השתפרות התנאים האדמיניסטרטיביים והטכניים בארץ פחתה חשיבותה של העבודה החלוצית להקמת המשק העברי הקפיטליסטי בארץ וירד ערך הקרנות התומכות אותה בממון. ארץ־ישראל נהפכה למקום רגיל ובטוח של השקעות הון לשם רוחים וצורת הבעלות הלאומית אינה אלא מפריעה לכך. לכן שואפת הבורגנות ליטול מן הקרנות את תפקידיהן הממשיים, המשקיים, ולהפכן לקרנות־סיוע למפעלים הפרטיים (הספקת קרקע זול, פועלים וכו'). מאידך גיסא, בא המשבר העולמי, התחזק הפאשיסם וישראל מצא כאן את תעודתו האמיתית – להיות מפלצת־ההמונים והשעיר לעזאזל בכל עת־צרה. ארץ־ישראל נהפכה למקום מקלט יחידי כמעט לבורגנים היהודים היורדים מנכסיהם בגולה ונזקקים לשארית כספם לצורך עצמם. מתוך כך נשתנה ברוב הארצות יחס הבורגנות הבינונית (שמתרומותיה נתפרנסו הקרנות) אל התרומות הללו, ועם זה נשתנה אפין של הקרנות עצמן: מנכסי כלל התנועה נהיו לחסכונות שתופיים של תורמיהן, ממכשירי ההתישבות הלאומית, למכשירים לישב בני אדם מסוימים.

גם כוח כפיה מדיני לא ניתן להסתדרות הציונית, וממילא אין היא אלא סוכנותו של עם ישראל בפני ממשלת אנגליה, הנבדלת משאר מוסדות הנציגות היהודית בזה, שאנגליה הודתה בה בתורת סוכנות הודאה רשמית. תפקידה הוגבל למעשה בנציגותו של הישוב העברי בארץ־ישראל בפני הממשלה המנדטורית ובנציגותה של ממשלת ארץ־ישראל כלפי יהודי הגולה. ממוסדה של הגולה, המנהל את עניני א"י ומפקח על הנעשה בה, נהפכה למוסדו של הישוב בארץ, המחנך את הגולה ומכשירה לקראת תנאיו וצרכיו (הכשרה מקצועית, ותרבותית, עליה לפי דרישות הישוב וכו'). ובעצם, היום אין כמעט להסתדרות הציונית איזה תפקיד מיוחד, שלא יוכל למלאותו גם הועד הלאומי של יהודי א"י. ומאחר שההסתדרות הציונית חדלה מלכוון את מהלכה הסטיכי של ההגירה לארץ ישראל, הנושא אותה מכבר משבריו (מים חרוקה) ועל משבריו (מים פתוחה), ירד ערכה הממשי עד כדי כך, שהזרמים הציוניים המתנגדים לשיטתה נכונים היום לוותר עליה ולצאת מתוכה יציאה גמורה, ואין היא מתקיימת אלא בכוח הודאתה של אנגליה.

הממשלה האנגלית תומכת בהסתדרות הציונית מפני שהיא נהנית חנם מן התעמולה הציונית בין יהודי כל העולם לטובת אנגליה ומשרותיו של המנגנון הציוני לעליה היהודית, המפתחת את א"י והמעשירה את אוצר ממשלתה. ההסתדרות הציונית משמשת גם מסגרת למלחמת המפלגות הציוניות, המוצאות בשנאתן ההדדית הקלה מחדלון אונן כלפי גזרות הממשלה האנגלית. כי מאחר שההסתדרות הציונית קבלה את כוח קיומה מידי אנגליה, הריהי כפותה לממשלתה, שכן לא תוכל להתקומם עליה בלי לסכן על ידי כך את המונופולין שלה. ומונופולין זה מצטמצם למעשה בזכות חלוקת הסרטיפיקטים, שנותנת ממשלת ארץ־ישראל. אכן מסביב לאופין של הקרנות והפקוח על חלוקת הסרטיפיקטים נטושה עכשיו המלחמה הפנימית בציונית.

ב. מעמדות הישוב

“העליה לגדולה לאומית של מעמד הפועלים, התנשאות מעמד הפועלים למדרגה של בא־כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העבודה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו”.

(בן־גוריון “ממעמד לעם” ע' רכ"ב.)

כל זמן שהישוב היהודי בארץ־ישראל היה מורכב ברובו משכבות־ביניים, ללא מפעלים קפיטליסטיים גדולים וללא המון רב של פועלים יהודים, כל זמן שהישוב הוצרך לשקוד על תנאי התפתחותו האלמנטריים (יבוש ביצות, הגנה, לשון עברית, חוקים מודרניים, וכו') והיה תלוי עדין במדה מרובה בקרנות הלאומיות, לא התפתחו בו הניגודים המעמדיים עד למלחמה גלויה. אבל משהתחילו הפרדסים, שנטעו בימי העליה הרביעית, לשאת פרי ולהביא רוחים, נתגבש ארגונם התקיף של האכרים, המהוים היום את עמוד התוך של המעמדות הבורגניים בישוב. בהתאם לעמדתה הכלכלית הבלתי תלויה של הפרדסנות, אוסרים האכרים מלחמה על כל נסיון להתיחס אל נכסיהם כאל קנין הלאום (הפחד מפני רעבון הפועלים לקרקע, ההתמרמרות על ההצעה למשכן את נכסיהם למלוה לאומי, על הנסיון לכפות עליהם עבודה עברית), מקדשים מלחמה להורדת שכר העבודה, לשבירת ארגוני הפועלים, המגינים על תנאי העבודה, ולהעסקת פועלים ערבים זולים, שאפשר להעבידם בפרך. ואגב מתאווים הם לעזרה לאומית להרחבת משקם ולהנחלת בניהם בפרדסים (“בני־בנימין”).

המעמד הצעיר של בעלי התעשיה טרוד עדיין בסדור עניניו הפנימיים ונזקק לפי שעה למוסדות הלאומיים (סרטיפיקטים, מכס, מסים), אבל גם הוא נקט כבר, לשם צרכיו הכלכליים, עמדת תנופה כלפי הפועלים (תעריפים כלליים, בוררות חובה). בעלי־הבתים הראנטיה, המתפרנסים מגידולו של הישוב) והסוחרים־הסיטונאים (האימפורטרים, שנתעשרו עם עלית תצרכתו) – אין להם תקיפות מעמדית מיוחדת, חוץ מעמדה בורגנית כללית. שכבות הביניים (הסוחרים הזעירים, בעלי־המלאכה, הפקידים הבינונים, בעלי האומנויות החפשיות) מצבן הכלכלי והמעמדי הוא דו־פרצופי ומפוקפק כבכל הארצות. אבל לעומתן נצב כוחו המלוכד של מעמד הפועלים, שרמת חייו אינה נבדלת הרבה משלהן.

מצבם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל הוא מיוחד בזה, שלחץ העבודה הזולה של הפועלים הערבים דוחקם מן העבודות הגסות (בפרט בחקלאות ובהובלה) ודוחפם אל העבודות המקצועיות (ביחוד בחרושת ובבנין), המכניסות יותר ומאפשרות לחסך חסכונות, ואל ההתנחלות על הקרקע הפנויה, המצויה עדיין בשפע. רק מחיר הקרקע וההתישבות מבדיל בארץ־ישראל בין הפועל לאכר. סיועו של ההון הלאומי עוד הקטין את ההבדל הזה והתעמולה הלאומית הגבירה את השאיפה לחקלאות. גם עברו הזעיר־בורגני של הפועל העברי בגולה ממריצו לשאוף לאי־תלות במעביד. אבל במשטר רכושני לא יוכל בעל האמצעים הזעירים להגיע לעמדה כזאת אלא במסחר זעיר, בקואופרציה שרותית ויצרנית (שחולשת התעשיה וההון בא"י הניחו עד כה מקום להתפתחותן) או בחקלאות. ומכיוון שלפני הפועל היהודי נשארה פתוחה הדרך לעצמאות ולעליה בתוך המשטר הרכושני, ע"כ ויתר על השאיפה לשנות את סדרי החברה ע"י תפיסת השלטון בפרט שערך ממשי יש רק לשלטון במדינה ממש, ולא בישוב היהודי בלבד) ובחר בשתוף פעולה עם המעמדות הבורגניים. ארגונם של הפועלים העברים בארץ אינו מסתפק במלחמה לתנאי עבודה נוחים, שכר הוגן וזמן עבודה קצר, אלא משמש גם קואופרציה כלכלית, לשם בסוסו ועליתו של הפועל הנשאר פועל (שכון, הספקת סחורות טובות בזול, דאגה לחוסר עבודה, להשכלה מקצועית וכו') והוא גם דואג לאותם הפועלים, שנעשו בעלים לעצמם (בחקלאות, בקבלנות ובקואופרציה). מוסדותיהם הכספיים, הצרכניים, הארגוניים והישבניים של הפועלים משמשים כלים המרכזים את כל כוחו החמרי של המעמד, כדי להפיק ממנו, על ידי שמוש תכניתי ומאוחד, את התועלת המכסימלית לכל החברים. וחשיבותם גדלה ביחוד לאחר שדלל סיוען החמרי של הקרנות הציונית. “ההסתדרות” היתה לחלק של “חברת העובדים”.

פעילותו הכלכלית הזאת של ארגת הפועלים לעומת חולשתן המפוררה של השכבות הבורגניות היא שנתנה לו את האפשרות לאגד לא רק את מרבית הפרולטריון בעיר ובכפר, אלא גם חלק גדול של השכבות, שיצאו ממנו (כנ"ל) או הקרובות לו (בעלי מלאכה, מקצועות חפשיים). וזהו פשר חסנו הפוליטי המיוחד. אבל במדה שירבו קשייה של ההתישבות והעליה מתוך מעמד הפרולטריון ובמדה שימעטו סכוייהן, בה במדה יגדלו הנטיות להתפצלות הגוש המגוון הזה ויתבלטו הנגודים בין פועלי העיר והחקלאים: בשאלת העבודה השכירה והערבית (בפרט – במשקי המטעים), בשאלת התישבות נוספת על שטח הישובים הקיימים, בשאלת מחירי התוצרת החקלאית, מסכי־המגן וכו'. חלק מן הפועלים, פועלי־ציון שמאל, יפנה אל דרך המלחמה המעמדית והרדיקלית, הקומוניסטית, מתוך ויתור גמור על התנחלות ועל הציונית ומתוך תקוה לתמיכתו של הפרולטריון הערבי. חלק שני יפנה אל דרך ההתגייסות הלאומית, כדי לשמור על עמדותיו מפני התקפת הפועלים הערביים, ואל הצורות הקבוציות השונות (קבוצים, ארגונים, פלוגות), המבליעות את הניגוד בין העיר לכפר והמאפשרות צבירת הון שתופית והתישבות זולה. וככל אשר יחמירו הקשיים הכלכליים והפולטיים (יוקר הקרקע, גזירות העליה, לחץ העבודה הזולה), כן תגדל גם המתיחות הלאומית בין היהודים והערבים ועמה גם דרישת העליה מצד הישוב העברי.

ג. הישוב והעליה.

“מעמדיותו" של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; "לאומיותו" של הבעל־הבית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית”.

(בן־גוריון, “ממעמד לעם” ע' שט"ו.)

התפתחותו הכלכלית של הישוב, המביאה להתפצלותו המעמדית, היא גם הקובעת את יחסם של המעמדות השונים אל העליה העברית בהתאם לצרכיהם הכלכליים. בעליה מעונינים כל המעמדות, שפרנסתם על השוק הפנימי של הישוב (הסוחרים הגדולים והקטנים בעלי הבתים והמגרשים, בעלי־התעשיה, חקלאי המשק המגוון, בעלי האומנויות החפשיות), שכן מביאה העליה לארץ ישראל צרכנים נוספים והון, הנהפך, אגב השקעתו בארץ, לכוח־קניה חדש בידי היצרנים, המתווכים והפועלים. ואף על פי שכל אחד מתנגד לעלית בני מקצועו, אין התנגדותו זו לפרט שקולה כנגד הנאתו מן העליה בכללותה.

הפועלים היהודים רוצים בעליה המונית, ודווקא בעליה “עובדת”, כל זמן שזרם ההון מגדיל בארץ את הביקוש לידים עובדות. וכמובן, בתנאי ששיעור העליה לא יגרום להנמכת דרגת חייהם. מכיון שהמשק הרכושני המוקם עכשיו בארץ זקוק לפרולטריון שיפעילו, מעונינים הפועלים היהודים ביותר, שפרולטריון זה יבוא לא מקרב הישובים הערבים הסמוכים, אלא מיהודי הגולה. פה משפיעים לא רק הנימוקים הלאומים, אלא גם הנימוקים הכלכליים. שכן הערבים (ובמדה מסוימת גם התימנים) מורידים את שכר העבודה ואת רמת חייהם של הפועלים היהודים. כל זמן שקיים הפרש ניכר בין שכר עבודתו של הפועל הערבי והיהודי אין לשמור על רמת חייו של הפועל העברי, אלא אם כן תבוא עליה המונית, אשר תספק את כל דרישת המשק העברי לפועלים ע"י עבודה עברית מאורגנת.

לעומת זאת רוצים המעבידים בעליה המונית, שתהא גדולה מזרם ההון, כדי שתספק את החסרון בידים עובדות ותנמיך את שכר העבודה. אלא שכאן יש הבדל חשוב בין בעלי התעשיה והבנין ובין הפרדסנים. הראשונים זקוקים בעיקר לפועלים מקצועיים, וגם לעבודות פשוטות קשה להם להכניס ערבים, מפני חנוכם הטכני הלקוי ומפני התנגדותם המרה של ארגוני־הפועלים היהודים. ואלו בכפר קשה המלחמה נגד עבודה זרה יותר מבעיר, והיהודים הבאים לא"י אינם מביאים עמהם מומחיות ונסיון בעבודות החקלאות אלא צריכים ללמדן בארץ. ועל־כן בוחרים הפרדסנים וגם יכולים להעסיק פועלים ערבים זולים ואינם זקוקים לעליה. גם בצרכן המקומי אין הם מעונינים, כי תוצרתם נמכרת, כמעט כולה בחו"ל, ואין הם מופיעים בישוב אלא כצרכנים וכמעבידים ואינם נהנים כמעט מן העליה. משום כך אדישים הם אליה ואף מתנגדים לה, שכן גורמת היא לעלית מחירים ולהתחזקות הדרושה לעבודה עברית.

אמנם, מחוץ לגורמים הכלכליים, מעונינות כל שכבות היהודים בעליה, משום שהיא מרבה ומחזקת את הישוב, כנגד הלחץ התרבותי והפיסי התמידי של הרוב הערבי. אבל דוקא משום כך מחמירה המלחמה הנטושה בין הפועלים והמעבידים מסביב ללשכת העליה. כשם שהם נלחמים בארץ לשליטה על לשכת העבודה, כן נלחמים הם כאן לרשות לחלק את הסרטיפיקטים: אם לפועלים זולים ולבלתי מאורגנים, או לבעלי תרבות אירופית והכרה מעמדית.

ד. הגולה והישוב

“התקוממותם של בישי־גדא”.

(ג. דקר “הפועל הצעיר” ג' סיון תרצ"ד ע' 7)

במדה שזרם ההון והעליה היהודית מפתחים את הישוב העברי בא"י, בה במדה מתבלט הניגוד הסוציאלי בינו לבין הגולה. הישוב הארצישראלי מתגבש בצורת חברה נורמלית, מבצר, מתוך הסתגלות לתנאי המקום והסביבה, את עמדותיו הכלכליות ומפתח את חייו החברתיים והתרבותיים העצמיים. ובינתיים הולכים יהודי הגולה ומתרוששים, נדחקים מכל עמדותיהם הכלכליות והסוציאליות, והאנטישמיות המתגברת מסכנת יום־יום את חייהם ושארית קנינם. וככל שגדל הניגוד בין ארץ ישראל לגולה, כן גדלה גם תשוקת יהודי הגולה לעלות לארץ מאושרת זו. אלא שכוח קליטתה של הארץ מצומצם בגבולות ההון הזורם אליה והאפשרויות להשקעתו (התלויות במסיבות כלכליות וחוקיות) ובהגבלות המלאכותיות, שהממשלה המנדאטורית גוזרתן מטעמים פוליטיים. ע"י כך נהפכות השכבות הבורגניות בארץ (ואפילו הפועלים, שעבודתם ופרנסתם מצויות) לבעלי מונופולין לעומת הצבא העצום של אחיהם המרוששים והתלושים בגולה. ובגולה זו, הכמהה לשוא לאפשרות של עליה, גובר רגש של קנאה וטינא לעדיפי זכויות אלה, ורגש של שנאה לאנגליה. גדלה תנועה עממית בעלת אופי צבאי, שאינה סומכת על מהלך ההתפתחות הכללית, אלא משליכה את יהבה על מלחמה עולמית חדשה ורוצה לשנות את המצב הקלוקל בכוח הזרוע, ולהכריח את הישוב הארצישראלי, שישא גם הוא בעול המצוקה, כשאר חלקי האומה, ויתבע מאת ממשלתו את ביטול המונופולין שלו כלפי יהודי הגולה ואת הרחבת זכויותיו לגבי ערביי הארץ, כלומר: עליה חפשית והתקנת תנאים אדמיניסטרטיביים־חוקיים, שיקלו את קליטתה. ממילא מצטרפים לתנועה זו כל היסודות הנדכאים והנרגנים בישוב, ובורגני הישוב מסייעים לה על מנת לשבר בעזרתה את כוחה של הסתדרות הפועלים (בנגוד לבורגנים היהודים של הגולה, שאין להם בארץ אינטרסים כלכליים ומעמדיים, והם חרדים על הסדר ועל השלום עם הרשות). כמו כל התנועות הציוניות, כן גם תנועה זאת היא בעלת אופי לאומי בגולה, בעוד שבארץ ישראל מתבלט גם אצלה צביונה המעמדי־ה"על־מעמדי". (אלא שיש לזכור, כי גם תנועת הצה"ר, גם תנועת העבודה, מושפעות בגולה במדה רבה מאד מן היחסים המעמדיים ומאופי האנטישמיות במקומן).

יש לדמות את תנועת הצה"ר לתנועות הפשיסטיות, הבנויות על ברית שכורתים המוני המובטלים ושכבות־הביניים המתרוששות עם הבורגנות הגדולה, המחנכות את ההמונים לצבאיות ולהזיה והמכוונות את התמרמרות ההמונים על מצוקתם החמרית כנגד הסוציאליזם והליברלים, לשם שבירת הדימוקרטיה. לעומת זאת סומכת תנועת העבודה והשכבות הליברליות בישוב הארצישראלי (כדוגמת הסוציאליסטים והליברלים של אומות העולם) על ההתפתחות הכלכלית, העתידה להעביר בעצמה את המוני הגולה לארץ, ובהתאם לכך הן מחנכות את חסידיהן לשלום ולעבודה מעשית. אבל ההבדל בין התנועות הפשיסטיות של אומות העולם לתנועת הצה"ר הוא בזה, שהשלטון בארץ ישראל נמצא לא בידי הבורגנות היהודית, אלא בידי הממשלה המנדאטורית. התנועות הפשיסטיות אצל אומות העולם באות כתריס בפני המהפכה הסוציאליסטית וכתחליפה, כמהפכת־נגד, אבל בארץ־ישראל אין המהפכה הסוציאליסטית עומדת על הפרק. לכן אין מקום ואין טעם לשמוש באלמות המלחמות בין מפלגות הישוב. תנועת הצה"ר אינה יכולה לתפוס את השלטון בידיה, ולכן אינה מסכנת את קיומם של ארגוני הפועלים. אמנם, היא מפצלת ומחלישה את החזית המעמדית ומקטינה את השפעת הפועלים בישוב ובציונות, אבל כוח־הכפיה המכריע במלחמה המעמדית בארץ נמצא בידי המשטרה הממשלתית, שאינה תלויה במפלגות הישוב, והיא תומכת בפרדסנים – אם בעד ואם כנגד הרביזיוניסטים. קיומו של גורם מכריע זה, משנה בכלל שינוי עיקרוני את מהותן ואת אפין של מפלגות הישוב הארצישראלי, התלוי בממשלת הארץ, ממפלגות הקונגרס הציוני, שאיננו תלוי בה. כל מלחמה חברתית בארץ שאינה מתחשבת בקיומו של גורם זה תלויה באויר וסופה כשלון.

ה. ציונות בורגנית או סוציאליסם מהפכני?

“בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל נגוד”.

(בן־גוריון, “ממעמד לעם”. ע' רכ"ז.)

הפועלים היהודים בארץ־ישראל נתונים בין הפטיש והסדן: העבודה הערבית הזולה והמוני היהודים הנמקים בגולה – אלה ואלה לוחצים על שכרם ועל רמת חייהם. הם יכולים להתחמק מלחץ זה, או ע"י שיעלו עליה כלכלית אל העבודות המקצועיות והעונתיות ובעזרת שכרם הגבוה, המאפשר לחסוך חסכונות, אל מעבר לפרולטריון, אל הבורגנות והאכרות; או ע"י שיוסיפו להיות פועלים, ורמת חייהם תרד, אם לא בהחלט, הרי, לפחות, במדה יחסית. דרך שלישית אין. אבל בהתנגדותם הטבעית להתפתחות הכרחית זו, מוותרים הפועלים לבורגנים היהודים על עמדות סוציאליות חשובות (בוררות־חובה, כמות התוצרת, שכר עבודה בגיוס, עוד מעט גם לשכת העבודה ההסתדרותית) כדי לשמור על שלטונם בהסתדרות הציונית. והם אינם ממרים את פי הממשלה, ההולכת שלובת־זרוע עם האפנדים, כדי שבידי ההסתדרות הציונית יתקיים המונופולין על הסרטיפיקטים, והם יוכלו למנוע כניסת פועלים זולים ושוברי הארגון המעמדי. הפרפורים הללו באים מתוך שאיפה למצוא דרך משותפת למטרות המעמדיות והלאומיות. אבל השאיפות הלאומיות והמעמדות של הפועלים בארץ ישראל אינן מזדהות היום. עליתם הכלכלית של הפועלים והתברגנותם, שתביא לטשטוש הפרולטריון היהודי בישוב, תנעל את הדלת בפני עליה יהודית המונית ותניח את הישוב במצב של מעוט גלותי התלוש מחיי הייצור וצפוי לסכנת השתלטות ונישול מצד הרוב הערבי. לעומת זאת דורשת עליה יהודית המונית את בלימת העליה הכלכלית וכניעת הפועלים לפני הבורגנות. ובשביל צבור הפועלים היהודים בארץ שני הדרכים גם יחד פרושם שלום עם הבורגנות היהודית. ההגירה הציונית לא"י ובנין הארץ לשם קליטתה כרוכים בקיומו של ההון הפרטי ובמשטר הרכושני המאפשר את פעולתו, וכל זמן שאין להסתדרות הציונית כוח־כפיה, אין התנועה הציונית יכולה להיות סוציאליסטית־מהפכנית, אלא בורגנית בלבד. כלומר: תנועה של אחדות לאומית ומשמעת לאומית, אם גם השפעת הפועלים וההון הלאומי בה יהיו גדולים פחות או יותר. הפועלים, ששאפו לשנות את הפוליטיקה הציונות הזאת ע"י השתלטותם בהסתדרות הציונית, נאלצו אחרי השתלטותם לנקום בפוליטיקה “פשיסטית” על משמעת לאומית. העתיד הקרוב יוכיח, אם “משמעת לאומית” זו תתפרש פירוש רפורמיסטי, לפי “מפלגת העבודה”, או פרוש פשיסטי, לפי הצה"ר, שאינו אלא בבואתו ההפוכה של פירוש מפא"י בראי צרכיה של הבורגנות.

אבל ההסתדרות הציונית תוכל לרכוש כוח־כפיה רק בהשענה על שלטון יהודי בארץ־ישראל. בלעדי שלטון יהודי טריטוריאלי אין מקום (ולכן גם אין אפשרות) לתנועה יהודית עצמאית של סוציאליסם מהפכני. תנאי מוקדם למהפכה סוציאליסטית בארץ היא הווצרות חברה בורגנית בה. תנאי מוקדם למהפכה סוציאליסטית יהודית, שהחברה הבורגנית שתווצר תהיה יהודית. התנועה הסוציאליסטית היהודית בארץ יכולה עכשיו לסייע רק לתנועות מהפכניות זרות בחו"ל או בישוב הערבי, מתוך התנכרות לאומית – כאשר עשתה זאת בגולה, או לסייע לבורגנות היהודית כנגד אויביה. בחשבון אחרון מזדהים שוב האינטרסים המעמדיים והלאומיים של הפרולטריון היהודי, המלחמה הלאומית הופכת להכנת המהפכה הסוציאליסטית היהודית. אבל המהפכה שעל הפרולטריון להלחם בעדה עכשיו, היא לא המהפכה הסוציאליסטית כנגד הבורגנות, אלא המהפכה האגררית הדרושה להתפתחותה של הבורגנות בארץ, בפרט להתפתחותה של הבורגנות היהודית.

ו. הבורגנות הערבית

"שקיעת ה'איסתיקלאל' "

(מ. א. “דבר” גליון 2703)

מה הם הגורמים להתנגדותם של הערבים לציונות? הגורמים הלאומיים והדתיים גלויים ומפורסמים למדי. אבל מאחריהם מסותרים גורמים כלכליים. בעלי האחוזות הגדולות, אשר שלטו בארץ באין מפריע עד לאחרי המלחמה, התנגדו לציונות מפני שהביאה עמה צורות כלכלה קפיטליסטית, שהרסו את המשק הפיאודלי ומפני שנטעה בלב הישוב הערבי רוח־מה של דמוקרטיה ועזרה עצמית. אבל בינתים נתהוו בישוב זה שינויים סוציאליים חשובים. העליה וההון של היהודים, יחד עם הצבא והממשלה, יצרו בארץ שווקים חדשים לעבודתם ולתוצרת חקלאותם ומלאכתם של הפלחים. מקורות פרנסה אלה והמעבר למשק אינטנסיבי (לפי דוגמת המשקים העברים ובהדרכתה ובסיועה של הממשלה) אפשרו בכפר עלית שכבה של אכרים אמידים (כשליש ממספרם הכללי של הפלחים) ובעיר – את התפתחותם המהירה של המעמדות הזעיר־בורגניים, היצרנים והמתווכים, שהגדילו מצדם את כוח הקליטה של השוק הפנימי. קבלני הממשלה, הסוחרים המספיקים לה, בעלי־הסירות בנמלים השתכרו סכומים רבים, שבאו ברובם, אם במישרין ואם בעקיפין – דרך אוצר הממשלה, ממסי היהודים ומתשלומיהם. התפתחות השוק החפשי הפכה את רוב תשלומי החכירה והחובות של הפלחים מתשלומים בעין לתשלומים בכסף, העולים, לפי האומדנה, למיליון לא"י לשנה. ונוסף לכל אלה ולרווחיהם הגדולים מפרדסי ההדרים, נתמשכו לכיסיהם של האפנדים בעלי־הקרקעות סכומים עצומים במחיר הקרקע שמכרו ליהודים, הבתים שהשכירו להם וכדומה. הון מזומן זה שבא לכלכלה הערבית המסורתית מבחוץ ולא מצא בה מקום לעצמו, פרץ לו סוף סוף דרך אל ההשקעה הקפיטליסטית. אבל לשם כך צריכה היתה להשתנות המנטליות של בעלי הכסף. הרבה סייעה לשנוי זה דוגמת המשק והיזמה של היהודים ובתי־הספר (של הממשלה ושל המיסיון), שהפיצו את יסדות החנוך ואפני המחשבה האירופיים. את הדחיפה האחרונה לפנית האפנדים אל דרך הבורגנות נתנו, כפי הנראה, מאורעות אב תרפ"ט, שעוררו את היסודות האקטיביים בקרב הערבים לפעולה כלכלית, אחרי אשר נסתם הגולל על השאיפות הפיאודליות הריאקציונית. מאז מתרחב במהירות שטח המטעים הערבים, נעשים נסיונות ליסד תעשיה ערבית (על פי רוב בהשתתפות הון זר וביזמתו), מתפתחת הקואופרציה האשראית והשרותית, קודמתן של חברות־המניות, ההון החפשי מתארגן בבנקים יוזמים, המרחיבים את פעולתם משנה לשנה. קרבתה של הבורגנות הערבית לרשות, בקיאותה בדרכי המסחר המזרחי והרוח הלאומית של הערבים נותנים סכויים יפים להתפתחותה. והתפתחות זו עלולה להצר את אפשרויות התרחבותה של הבורגנות העברית ואת כוחו של הישוב העברי לקלוט הון ועולים חדשים. ההון והיזמה של היהודים, המפתחים את כלכלתה של ארץ־ישראל, יוצרים להם בכוח עצמם את מתחריהם וההפרש בכוח ובתרבות ביניהם הולך ופוחת. מתוך כך פוחת גם יתרון היהודים בהתחרותם עם הערבים והסכויים לנצחם מתוך התחרות כלכלית בלי סיועם של תנאים פוליטיים (המופנים עכשיו כנגד היהודים).

תהליך כלכלי זה עודנו בראשיתו, עוד יש בו הרבה מן המסורת הפיאודלית. חלק גדול של הבורגנות הצעירה מקורב לבעלי־האחוזות הישנים ומעורב בהם, בפרט לאחר ששדה השקעתו העיקרי של ההון בארץ הוא עד כה החקלאות הקפיטליסטית. ואף־על־פי־כן הספיקה כבר הבורגנות הערבית להתארגן כמפלגה פוליטית מיוחדת (“איסתיקלאל”), הדוגלת בלאומיות קיצונית, ולגלות פנים חדשות כלפי הציונות: בניגוד למשפחות האצילות הישנות נלחם מעמד ההון התאב לרווחים לא בעולים היהודים, אלא בבורגנות היהודית, בעד הזכות היחידה לנצל את אוצרותיה הטבעיים של ארץ־ישראל. בעוד שהראשונים הטיפו נגד מכירת הקרקעות ליהודים, תאבים האחרונים לקנותם לעצמם. הפגנות חשוון תרצ"ד, מעשה ידיהם של אנשי ה"איסתיקלאל", כנגד התגברותה החדשה של הבורגנות הציונית בארץ, באו להעיד על תקפו של הכוח הצעיר הזה ועל מדת ההתחשבות שמתחשבות בו הסיעות הישנות וממשלת הארץ: שהרי היא מקוה למצוא בו נושא ערבי לפתוחה הכלכלי של ארץ־ישראל, שעד עכשיו לא יכול היה להעשות בלעדי היהודים והונם.

ז. הבעיה האגררית והפרולטריון הערבי

“אחד המכשולים העיקריים להתפתחות התעשיה בא"י הוא חוסר שווקים… לשם קליטת העליה נודע ערך רב ל…העלאת רמת החיים של מעמד הפלחים בארץ. ואמנם הפרוצס הזה מתקדם והולך בסטיכיות ע"י הקפיטליזציה של הארץ והתפתחותה”.

(ד. הורביץ, המשק השיתופי, תרצ"ג, ע' 14־144)

שיטות המשק הקפיטליסטי, החודרות עם ההון אל הכלכלה הערבית המסורתית, גורמות להתפצלות מעמדית בכפר ומגדילות את הלחץ על שכבות הפלחים העניים. מכיון שנגלתה האפשרות להפיק רווחים מקרקעה של ארץ־ישראל עלה ערך הקרקע וגדלו הרינטה ודמי החכירה והאריסות (כרבע הפלחים בארץ הם אריסים). השוק החפשי והנהגת התשלום־במזומנים של מס המעשר הרסו את שיטת התשלומים בעין, ועם הירידה העולמית של מחירי התוצרת החקלאית גדלה גם עקתם הכספית של הפלחים. אבל הפלחים העניים, ובפרט האריסים, אינם יכולים להפיק ממשקם יותר משהפיקו עד עכשיו, שכן רובם שקועים בחובות, כבולים בשיטות הבעלות המשותפת של הקרקע (“מושאע” – עדין כ־40% של הכפרים בארץ) ואין לאל ידם להקדיש כסף לאינטנסיפיקציה של משקם, בפרט כל זמן שחסר בארץ אשראי חקלאי זול. לכן עברו בשנים האחרונות שטחים גדולים (בפרט באזור ההרים) מידי הפלחים לידי בעלי האחוזות והמלוים ברבית, המזדהים, על פי רוב, זה עם זה, ובעליהם הקודמים נהפכו לאריסים או לפועלים שכירים. בדרך זו משיג ההון את שתי מגמותיו בבת אחת: גם את הקרקע לנצלה וגם את הידים לעבדה. מובן מאליו, כי הפלחים (ועוד יותר מהם, הבדוים, הנדחקים עכשיו לקרן ארץ שוממה) מתנגדים להתפתחות זו, מפריעים את החרישה, עוקרים את עצי הפרדסים הנטועים וגם שודדים וגונבים. מאידך גיסא מקטין עניים את שוק התעשיה בארץ ומגביל את אפשרויות התפתחותו של המשק הקפיטליסטי החדש. ואם התמרמרותם אינה מביאה תסיסה סוציאלית חזקה – חוץ מאהדה לאבו־ג’ילדה – הרי הסיבה היא בזה, שהכנסותיה העצומות של הממשלה ממסי היהודים אפשרו לה לפטור את הפלחים ממסי העושר והאג’נם ולסייע להם באינטנסיפיקציה של המשקים (על־ידי הדרכה חקלאית, בנין דרכים, הספקת מים, חלוקת שתילים, עזרה לקואופרציה, תמיכות כספיות בעתות צרה וכו') ומאידך גיסא נפתחו בארץ שווקים גדולים לתוצרת החקלאות המגוונת, והביקוש הגדול לפועלים הרים את שכר העבודה בערים ובחקלאות הקפיטליסטית. אבל סיוע זה וכן החוקים להגנת האריסים, אם גם ייטיבו את מצבם של הפלחים הארצישראלים, לא יוכלו לעכב את התהליך המהיר של הווצרות פרולטריון חקלאי ועירוני בארץ.

המשק הקפיטליסטי אינו יכול להתקיים בלי פרולטריון, כשם שאינו יכול להתקיים בלי בורגנות, ובחדירתו לארץ הוא יוצר את שניהם, אגב העלאת מחיר הקרקע (ולא כדעת הסוברים, להיפך, שמחיר הקרקע בארץ עלה מפני התרבות תושביה). יצירת צבא פועלים, עסוק ורזרבי, היא נחיצות דחופה לא רק לבורגנות הערבית, החלשה עדיין, אלא גם למשק הקפיטליסטי של הממשלה, ושל חברת־הזכיון הגדולות, המהוות את חוט־השדרה של הקפיטליסם בארץ. הפועלים שהכפר הארצישראלי פולטם שוב אינם מספיקים לו, והוא סופג לתוכו גם המוני פועלים זולים מן הארצות הסמוכות, ואפילו יהודים מן הגולה. פרולטריון ערבי קיים כבר בחקלאות, במנופקטורות השונות, בתעשיה, במסלות־הברזל, בנמלים, אבל ברובו הגדול עודנו קשור קשרים משפחתיים וכלכליים אמיצים לכפר, שממנו יצא, ולמרביתו אין העבודה השכירה אלא פרנסת עזר – תמידית, עונתית או חד־פעמית. (זאת היא גם הסיבה הנותנת לפועל הערבי את האפשרות להוזיל את שכרו כל כך לעומת הפועל היהודי, החי על שכרו בלבד). הוא התחיל כבר מגן על האינטרסים המעמדיים שלו ע"י שביתות, גם מתארגן פה לשם, ויתכן מאד, שבעתיד הקרוב יווצרו הסתדרויות פועלים ערביות בנות קיימא. ברם, ואף־על־פי־כן לא נתגבשו עדיין המוני הפועלים הללו למעמד מיוחד בעל הכרה פרוליטרית, ומספרם קטן מכדי שיוכלו להלחם לשלטון בלי סיועם של האריסים והפלחים העניים, המהווים יחדיו כמחצית האכרים הערבים. וגם הללו אינם מסוגלים לפעולה מאוחדת בלעדי הנהלתו של הפרולטריון.

מלחמה שניהם עתידה להיות מכוונת כלפי בעלי האחוזות והמלוים־ברבית לשם בטול החובות והמסים, לשם חלוקת־קרקע חדשה, אשראי זול ואיסור הגירת פועלים רעבים מן הארצות הסמוכות, המתחרים על־ידי זיל עבודתם בפלחים המקומיים, הנזקקים גם הם לעבודה השכירה. ספוקן של הדרישות הללו היה יוצר בארץ־ישראל גם רזרבה של קרקע פנוי, שוק גדול לתעשיה ואפשרויות חדשות של התישבות היהודים. גם שכרם של הפועלים השחורים היה עולה מפני הנתקם מן הכפר ומפני התפתחותו הנוספת של המשק הקפיטליסטי. אלה הן הדרישות שגם הפועלים היהודים נלחמים להן. אבל מכיון שבין היהודים אין מעמד של אכרים מתרוששים, כגון הפלחים הערביים, על כן לא מצאו הללו בני־ברית בישוב העברי. רק הקומוניסטים פנו אליהם בתעמולתם, בעוד שרב הפועלים היהודים התכוננו ל"ארגון משותף" עם הפרולטריון הערבי (לכשיתעוררו וירצה בבריתם).

ח. בריתות מעמדיות

“ביצור קואופרציה בין פועלים יהודים וערבים, בין אכרים יהודים וערבים, בין סוחרים ושדרות מקבילות אחרות – יש בו משום הבטחון והשלום, שבלעדיהם לא יכון בנין הארץ”.

(בן־גוריון, נאום תשובה במושב הועד הפועל הציוני, ירושלים. מארס 1934)

נסיונות רבים נעשו ליצור חזית משותפת של הפועלים והערבים, אבל עד כה לא נשאו פרי. מה הסיבות לכך? ראשית: הקיום הנפרד של הפרולטריון היהודי והערבי, כל אחד בתחום משק הישוב שלו ולכן גם תלוי בבורגנות שלו וכרוך אחריה. שנית: ההבדל בדרגת התרבות, בשכר העבודה ותנאיה, שהוא המוסיף חריפות יתרה להתחרות הפועלים של שני העמים בכל מקום שהם נפגשים. ושלישית: שנויי האופי של שני הפרולטריונים: האחד בא מן העיר, משולל כל אמצעי ייצור, כל פרנסתו על שכרו בלבד ומגמתו – ההתישבות החקלאית. השני – מוצאו מן הכפר, מתפרנס עדיין גם מן החקלאות, עבודתו השכירה אינה קבע, ופניו אל העיר. משום כך קמו עד עכשיו הארגונים המשותפים רק במקומות עבודה “נייטרליים”, שהפועלים היהודים והערבים עסוקים בהם בתנאים שווים ובשכר שווה: בדואר, בטלגרף, ברכבת, בנמלים.

הגאות הנוכחית הגביהה את שכר העבודה בארץ והחלישה את הצורך במלחמה מקצועית ואת הזיקה לארגון משותף. אבל זיקה זו מוכרחה להתרבות אם יפרץ משבר בארץ ותנאי העבודה יורעו. בזמן האחרון, עם חדירת העבודה הערבית למשק היהודי, הולכת וגדלה התחרות הפועלים הערבים ביהודים. היא מעכבת את הרמת שכר העבודה היהודית בחקלאות ומכריחה את פועלי החקלאות היהודים לעבור אל הבנין ואל והחרושת. אבל העבודה הערבית חדרה כבר גם לענפי המשק הללו. ומאחר שהעבודה הערבית נעשתה קבע בחלקים חשובים, ההולכים וגדלים, של המשק העברי ואסור המשמרות גם נטל מאת הפועלים העברים את היכולת להלחם בדרך חוקית נגד העבודה הזרה הזולה, נאלצו הללו לפנות אל הארגון המשותף, כי הוא הדרך היחידה שנשארה לפניהם להגנה על תנאי עבודתם.

ברם, ארגון מקצועי של הפלחים, הקשורים עדיין לכפריהם הוא מן הנמנע מעיקרו, והפועלים היהודים גם אינם מעונינים לקבל להסתדרותם פועלים שאינם חיים על העבודה השכירה אלא לסירוגין. רק השכבות העליונות של הפועלים הערביים – בעלי־המקצוע בערים והפועלים הוותיקים במושבות, הנתוקים יותר מן הכפר, הנוחים יותר לקלוט הכרה מעמדית ושכרם קרוב לשכר היהודים – רק הן עלולות להמשך בעתיד הקרוב לתוך ארגון משותף עם היהודים. ארגון כזה של השכבות העליונות בפרולטריון יקדש מלחמה לשכר גבוה נגד התחרות הפועלים הזולים, אבל ע"י כך עתיד הוא להגדיל ביותר את ההבדל בין הפועלים המקצועיים המאורגנים לפועלים השחורים־הפלחיים (פצול זה הוא גם אחד מנימוקי הארגון המשותף מצד הפועלים היהודים). אבל כל זמן שארגון זה לא יקיף את המוני הפועלים הפשוטים ולא ישען על הפלחים העניים, יהיה חוג פעולותיו מוגבל מאד, מפני אימת התחרותם. לכשתקיף תנועת הארגון גם את המוני הפועלים הפשוטים ותחזק, תתקל בהתנגדותה התקיפה של הממשלה (הסתדרות פועלי הרכבת!), של חברות־הזכיון ושל ארגוני המעבידים, ואז תפנה אל המלחמה בעד השלטון בדרך מהפכנית. ארגון משותף מלא (לא של פועלים וותיקים בלבד!) ופעולה מהפכנית סוציאליסטית היינו הך הם: וזו לא תבוא בארץ אלא ע"י ארגונם המשותף של פועלי שני הישובים. אבל מכיון שהציונות זקוקה למשטר בורגני ולשלטון אירופי בארץ, לפחות עד שיוכל הישוב העברי לקחת את השלטון בארץ בידיו, על כן אין הפועלים הציונים יכולים לתמוך בפעולה אנטי־אימפריאליסטית.

וכשם שההבדל בתנאי העבודה ובשכרה מעכב את ברית הפרולטריון היהודי והערבי, כן מעכב ההפרש בהוצאות הייצור ובשיטות העבוד של פרדסי היהודים והערבים את הקמת חזית מאוחדת של הפרדסנים היהודים והאפנדים, כי הוא גורם להתחרות פנימית ביניהם. השאיפה לברית הזאת נתמכת ע"י הממשלה המנדאטורית וכוחות ההון הגדול, הרוצים בשלטון אבטוקרטי, ומסתייעת בנחיצותה של פעולה כלכלית אחידה כלפי חוץ מצד כל פרדסני הארץ. מובן מאליו, שברית מעמדית זו תהיה מכוונת בעיקר כלפי הדימוקרטיה וכנגד הפועלים החקלאיים והאריסים, להרבות בנצולם.

בריתות מעמדיות אחרות היהודים והערבים לא יוכלו להיעשות בעתיד הקרוב. בעלי־התעשיה העברים חסרים בן־זוג ערבי. שכבות הביניים העירוניות של היהודים והערבים נתונות במדה פחותה תחת השפעתם של היחסים המעמדיים, הן מסוגרות ברובן בתחומי המשקים הלאומיים של שני הישובים ומתחרות בחריפות בעמדות בעמדות הנייטראליות, כגון במשק הממשלה. גם האכרות האמידה בכפר הערבי והיהודי נבדלות זו מזו באינטנסיביות של משקיהן ובזיקתן השוקית, הכספית וההדרכתית (זו אל הממשלה וזו אל מוסדות הישוב היהודי) ואינן מאוחדות אלא בדרישות סיוע מאת הממשלה ובהגנת שדותיהן מפני הבדוים הנודדים. כי קיומן בתוך משקים לאומיים נבדלים מגדיל את התחרותן בכוח, אבל מקטין את התחרותן בפועל ומפחית בהן את השאיפה לבריתות מעמדיות ולאידיאולוגיה “ארצישראלית”. לכן משמשות השכבות הללו כנושאיה הנאמנים ביותר של האידיאולוגיה הלאומית.

ט. הישוב והממשלה

“קולונל וודג'ווד… אינו יכול לחשב על תושבי פלשתינה כעל פלשתינאים, אלא רק כעל יהודים וערבים”.

(“ניר איסט, 7 ביוני 1934 ע' 434”)

הישובים העברי והערבי בארץ עומדים זה מול זה כשתי מדינות בורגניות: כל אחד מהם שואף לכבוש את שוקי זולתו ואת מקורות פרנסתו (האוצרות הטבעיים והעמדות הכלכליות והסוציאליות) ושומר על עצמו מפני חדירת כל תוצרת זרה. התחרותם ואיבתם של שני הישובים נובעות מזה, שבשניהם מאוחדים כל המעמדות מסביב לבורגנים ותלויים בהם, שכן הבורגנים הם נושאי ההתפתחות הכלכלית שממנה תלויה פרנסתו של כל הישוב. מאידך גיסא, זקוקה בורגנותו של כל ישוב ללאומיותם ולסיועם של שאר המעמדות, כדי שתוכל להתקיים ולהתחרות בבורגנים הזרים. כל זמן שישרור משטר של התחרות חפשית, לא יוכל להתגשם החלום על “הסכם” עם הערבים בצורת חוזה על חלוקת הארץ והזכויות השונות בין שני הישובים, אלא אם כן יתלכדו לעם אחד. יש מקום רק לבריתות חלקיות להשגת מטרות מסוימות (כגון: נמל ביפו, מכס על נעלי חו"ל וכדומה) או למלחמה באויב משותף. לפני המלחמה קרבה ההתנגדות המשותפת למשטר הטורקים, שהיה המעיק על הערבים והיהודים גם יחד. המשטר האנגלי מפריע, אמנם, מכמה בחינות את ההתפתחות הקפיטליסטית של הארץ (שיטת המכס, התחבורת, לקויי המסים, חוקי הקרקעות, גזירות העליה, הפוליטיקה הכספית וכו'), אבל הוא גם מונע את ההתנגשות המזוינת בין שני הישובים, וע"י כך מאפשר את ההתפתחות הקפיטליסטית הזאת. משום כך יותר מששני הישובים נלחמים בממשלה המנדאטורית, הם משתדלים למשכה כל אחד לצדו.

מגמותיה של הממשלה בארץ ברורות למדי. היא מגינה על המסחר האנגלי, סוחטת ככל האפשר כסף מן הישוב היהודי ומשתמשת בכסף זה כדי לקשר אליה, ע"י תמיכות והענקות, גם את האפנדים, גם את הפלחים ולבצר את הארץ לימי המלחמה. מטרתה הגלויה היא: לשבור את החיץ הקיים בין שני הישובים ולמזגם לישוב מעורב אחד. התחרותם הכלכלית וזיקתם זה לזה יגדלו ע"י כך, ועמן תגדל גם הנטיה לבריתות מעמדיות. אבל גם הסכסוכים הלאומיים יתרבו וכוחו הפוליטי של כל ישוב יפחת, אם יחדל להיות מרוכז ומלוכד מבחינה טריטוריאלית וכלכלית. עבודת המשטרה בארץ תקשה, אבל עבודת הצבא תקל.

תנאי ראשון לערבוב תחומים כזה היא, כמובן, המנוחה האזרחית בארץ תחת פקוחו של הצבא האנגלי. רצונה התקיף של הממשלה לשמור על הסדר בארץ, שהוכיחה אותו בהפגנות חשוון תרצ"ד, הרגיע אפילו את הישוב העברי, המכיר היטב את כל חומר הסכנות האורבות לו כל זמן שהוא מעוט בארץ. עכשיו משתמשת הממשלה בעונת התרחבותו המהירה של המשק העברי וגוזרת על העליה, כדי להכריח את המשק העברי להזקק לעבודה ערבית – ואגב היא מכניסה לארץ המוני פועלים זולים, הנחוצים למשקה, לחברות־הזכיון ולפרדסנים.

אבל כשם שאנגליה העמידה בינה לבין היהודים את הסוכנות היהודית, כן היא מתמצת ליצור בארץ־ישראל ממשלה מקומית, שתקבל על עצמה כלפי העם את האחריות לפעולותיה. אין עוד לדעת, אם ממשלה זאת תווצר בצורת מועצה מחוקקת או בצורה אחרת, אם בבת אחת או באטיות רבה. ואין צורך להדגיש, שממשלה זו לא תהיה עצמאית ביותר. אנגליה לא תעזוב את ארץ־ישראל. היא תשמור על כל העמדות האיסטרטגיות והצבאיות ועל רשותה לפקח על כל ענפי המדינה החשובים לה. אבל הבורגנות המקומית תקבל בממשלה זו ספוק כלשהו, מספר משרות וחופש מסוים, שיתבטא בלי ספק קודם בהשתלטות על המעוט היהודי, כאשר קרה במדינת עירק הצעירה לגבי המעוט האשורי.

אבל כוחו הכלכלי, החברתי והפוליטי של הישוב היהודי בארץ גדלים מהר, וכבר בעתיד הקרוב לא יוכל שלא להתקומם כנגד הלחץ הזה ולהלחם בכל האמצעים לשלטון בארץ – במדה שיהיה שלטון זה נתון בידי הישוב המקומי. כל הקמת ממשלה עצמאית בארץ, אם רק יהיה לה איזה ערך ממשי, עלולה להביא למלחמת שני הישובים לתפיסת השלטון הזה, ומכיון שהשליטים הערבים יהיו מסתמא האפנדים, יוכלו היהודים להסתייע נגדם בהמוני הפועלים והאריסים הערבים תחת סיסמת רפורמה קרקעית ובטול החובות. ויש לשער, כי דרישה זו תמצא גם את תמיכת בעלי־התעשיה הערבים, בעוד שבעלי־האחוזות היהודים יעמדו גם אז, כמו שהם עומדים עכשיו, לצדה של ממשלת הארץ. ונדמה שכבר הגיעה השעה להתחיל בהתנגדות בפועל לסחיטת הכסף מן הישוב העברי ולקפוח זכויותיו ע"י הממשלה והפקידות. אל נפריז בדבר סיכוייה של התנגדות זו וגם אל נתיאש ממנה. גבולותיה ואפשרויותיה כלולים במדה שהממשלה המנדאטורית מתפרנסת מן הישוב היהודי בארץ וסומכת עליו למקרה של מלחמה.

מובן מאליו, שאת המלחמה הזאת לשלטון תנהל הבורגנות. ומצד היהודים ביתר דיוק: הבורגנות העירונית. אבל היא תוכל לנהל את המלחמה הזאת רק בסיועם של המעמדות העובדים. כי הבורגנות הצעירה חלשה מלנהל את הפעולה הפוליטית לבדה וגם נכונה בכל עת לוותר ולהשלים על חשבון העם. כל זמן שהבורגנות תוסיף למלא את תפקידה הפרוגרסיבי בארץ כנושאת ההתפתחות הכלכלית והחברתית, יוסיפו גם הפועלים לתמוך בה: הפועלים היהודים – בבורגנות היהודית, והערבים – בערבית. מאידך גיסא נותנת להם תמיכתם זו את האפשרות ללחוץ על הבורגנות, הצריכה לדאוג לפרנסתם, שכן היא נזקקת להם בתור קונים ומגינים (עבודה עברית!). יחסי הכוחות של המעמדות המאוחדים הללו מזה ומזה – הבורגנות עם הפועלים, לא הפרדסנים והחקלאים – הם שיכריעו לבסוף, מי ישלוט בארץ: היהודים או הערבים.

י. עמדתנו

“החובה העיקרית אשר במלואה תלוי כל גורל תנועת התחיה בישראל היא – לעקר משרשי צבוריתנו את קו־הרעל, אשר איפשר וגדל את מעשה הזה, וחיפה עליו”

(מ. ד., “דבר”, גליון 2759 )

זרם ההון והעליה היהודיים לארץ, שנגרמו ע"י התפתחות האבטרקיות הלאומית והתגברות האנטישמיות בגולה, הגדילו בארץ את הניגודים המעמדיים והחישו מאד את התהליך המתואר. עדיין הם מסותרים בכסותה של ה"גאות", אבל הזעזוע הכלכלי הראשון, בין אם יבוא בצורת משבר ובין אם יבוא בעקב מלחמה, יביא בהכרח את הניגודים הללו לידי גלוי והתנגשות. רק הרחבה נוספת של אפשרויות ההתפתחות הקפיטליסטית בארץ (ע"י רפורמה קרקעית, הרחבת גבולותיה של ארץ־ישראל, סיוע לעליה עברית) עלולה לדחות את ההתנגשות הזאת לימים יותר רחוקים.

אין להשוות את הציונות לתנועות־שחרור לאומיות. הן הסירו את המכשולים מדרך התפתחותם של המשק והחברה, שהיו כבר קיימים בעין, בעוד שהציונות מקימה תחילה את המשק הלאומי ויוצרת את החברה היהודית בארץ. התפתחות המשק הקפיטליסטי בארץ־ישראל היא תהליך כלכלי, שאיננו תלוי עוד באידיאולוגיה הציונית ובפעולותיה של ההסתדרות הציונית, אלא בגורמים כלכליים בלבד. אבל תהליך כלכלי זה לבדו לא יוכל ליצור רוב עברי בארץ, שכן עתיד הוא להכשל בנגודים המעמדיים והלאומיים הנוצרים על ידו. המלחמה המעמדית המתנהלת בתוך המשק הלאומי אינה יכולה להביא לידי כך, שמשק זה יהיה שייך לעם, זה או אחר, שהמשק הקפיטליסטי המתפתח בארץ יבנה על־ידי יהודים ויקלט דוקא את המוני הגולה. לשם הגשמת המטרה הציונית דרושים גם גורמים חיצוניים, פעולות פוליטיות לעזרת התהליך הכלכלי.

פעולתה הפוליטית של הגולה מכוונת, כמובן, לחיזוקה של החזית המכרעת בארץ־ישראל על־ידי עליה בכל־הדרכים וע"י לחץ תעמולתי תמידי על הממשלה האנגלית לטובת הציונות. הפעולה הפוליטית הציונית בארץ יכולה להיות רק ברית עם הפועלים והפלחים הערבים ובצור העמדות המשקיות, הלאומיות והאיסטרטגיות לקראת המלחמה העתידה.

אבל לשם גישומן האפשרי מצריכות הפעולות הללו שני תנאים מוקדמים: בגולה – שחרור ההסתדרות הציונית, נציגותה הפוליטית של העם היהודי, מעול בריתה עם אנגליה; ובארץ – איחודם של כל העובדים העברים לשם יצירת חזית לאומית מאוחדת כנגד המתנכרים מימין (האכרים) ומשמאל (פוע"צ), לשמירה על תנאי עבודה הוגנים, להגנה על העבודה העברית וללחץ מאוחד על הבורגנות העברית – לארגנה, להצילה מניגודיה הפנימיים (השעבוד לבעלי נכסי דלא־ניידי, הספסרות!) ולסייע לה במלחמתה באפנדים ובממשלה. הנצליח להפנות את ההתפתחות למסלול זה? או עתידה הציונות להשתבש ולהנגף בסתירות הכלולות בהתפתחותה?

לפני שבעים שנה נפל ביישוב היהודי הקטן, שהיה אז בארץ, דבר גדול – מאבק ציבורי חסר תקדים, שהיה מלווה בהתרגשות רבה וגרם למיפנה היסטוֹרי במעמדה של השפה העברית. גם לפני כן היו רבים שדיברו עברית. העברית היתה אהובה, חשובה, מכובדת. אבל היתה זו שפתם הפרטית של דובריה. מכאן ואילך היתה לשפתו הלאומית של היישוב היהודי. אין תימה שאנו מתברכים במאורע זה ורואים בו ניצחון גדול. אך מן הראוי הוא שלא רק נשתבח בו, אלא גם נשאל את עצמנו: מה בעצם משמעו? לְמה נתכוונו התלמידים והמורים ששבתו נגד חברת “עזרא” הגרמנית כדי שיוכלו ללמוד וללמד, לדבר ולחיות, דווקא בעברית, בעברית בלבד? ומה משמעו של נצחונם בשבילנו – לְמה אנו מתכוונים היום באומרנו, כי העברית היא שפתנו הלאומית?

עלינו להרהר בדבר, משום שיחסנו לשפה העברית לא הובהר כל צורכו ועודנו שנוי במחלוקת. אל נשכח כי אפילו חברת “עזרא” בשעתה לא התנגדה לדיבור העברי, לשימוש בעברית בכל מיני תחומים מעשיים. היא רק טענה, כי הוראה בעברית תפגע ברמת הלימודים בטכניון שאמרה להקים, משום שזו שפה דלה, מיושנת, שאינה מסוגלת להביע את מלוא עושרה וגמישותה של החשיבה המדעית בימינו. ולדעה זו נטוּ אז רוב המנהיגים הציוניים – צ’לנוֹב, ויצמן ואחד־העם. רק שמריהו לוין, עזריהו ואוּסישקין התעקשו אז בהתנגדותם המוחלטת ללעז. הוויכוח נטוש היה איפוא לא על אהבת העברית, כי אם על ייחודה. אמנם, כיום זכתה העברית למעמד בכיר כשפה רשמית – ביתר דיוק כאחת השפות הרשמיות – של מדינת־ישראל, אולם ברי כי יש הבדל בין מעמד זה לבין היותה שפתנו הלאומית, כלומר שפת חיינו. לפני שבעים שנה היתה השפה הרשמית בארץ הטורקית. רוב התושבים דיברו ערבית, ורוב הציונים – אידית או רוסית או שפות אחרות למיניהן. אבל לשפתם הלאומית הם בחרו דווקא בשפה העברית. למה הם נתכוונו בכך ומה זאת אומרת בשבילנו? מדוע ולשם מה החיינו שפה ישנה ומיושנת זו?

יש סבורים כי החיינו את העברית משום שהיינו זקוקים לשפה שתשמש לנו כלי תקשורת, שתהיה מקובלת על בני כל העדוֹת השונות שנתקבצו והלכו בארץ. מכיוון שהטורקית היתה שפת שליטים זרים והערבית בזויה כשפה המונית, פנו היהודים אל העברית, שכל אחד מהם הכירהּ אז כשפת התפילה, כ"לשון קודש", שלא היו צריכים אלא להשגירה ולהרחיבה במקצת, כדי להשתמש בה גם לצורכי היומיום. ותפקיד זה של העברית ככלי־ תקשורת הוא הנראה גם כיום בעיני רובנו כתכליתה העיקרית ואולי אף היחידה. וכי מה עוד נבקש משפה לאומית, אם לא – שתהיה לאומית, זאת אומרת משותפת, מובנת לכולנו? רוב הסופרים והמשכילים שלנו רואים לכן במובנוּתן של המילים את תכונתן החיונית, החשובה ביותר. הם אף דוחים כל ביטוי שאינו עממי, פשוט, מובן לכול, כ"עברית של שבת". תפיסה זו היא הגורמת לחיבה היתירה הנודעת אצלנו עכשיו לניבים של עגה, למה שמכוּנה סלֶנג – גם אם יש בו משום סטייה מן הדקדוק, ובמיוחד אם הוא סוֹטה מן הדקדוק, אם הוא מוּרד ממעמד “מצוות אנשים מלומדה” וכל כוחו רק בכך, שהוא מקובל בחוג מסוים, שבחוג זה מבינים אותו, יודעים למה הוא מתכוון. הרי כשהתחלנו לדבר עברית מרדנו כולנו בלשון שהיתה שגורה בפינו – על כל פנים בבית הורינו – והמרנו אותה במילים חדשות, החיות רק משום שהסכמנו להשתמש בהן, ומדוע לא נמשיך גם עתה בדרך זו? מכאן גם העיסוק הנפוץ אצלנו בקורותיהם של חידושי המילים, בפרטים האישיים והאחרים שנתלווּ לכל חידוש. מכאן גם התפיסה הרוֹוחת במימסדנו, הניכרת בכל מערכת החינוך, ברשות השידור וכו', הרואה את העברית כעובדה קיימת, – שהרי היא מובנת לנו, מקובלת עלינו, ולכאורה אין צורך ללמדה ולטפחה, באשר כל איש רוכשה לו בעצמו, קולט אותה מן ההווי החברתי שהוא שרוי בו, תוך שהוא עושה בה – רשאי לעשות בה – כאוות נפשו. מכאן גם השמחה להשתנוּתה המהירה של העברית החדשה, המשקפת את השתנוּתו המהירה של אורח החיים בארץ, המהירה פי כמה מהמצוי בשפות אחרות.

מסתבר כי יש בתפיסה זו הרבה מן האמת. אבל ברי גם, כי אינה משקפת את כל תפקידה של העברית, את מלוא יחסנו אליה. אם אין אנו זקוקים אלא לאמצעי תקשורת, מדוע דבקנו בעברית במרוצת דורות רבים, כששפת הדיבור של עמנו היתה לועזית? ומדוע נסערו הרוחות, כשנדמה היה כי עתידה של העברית בסכנה: וכי מה איכפת אם נדבר – נתקשר איש עם רעהו – לא בעברית אלא באידית או בלדינו או באנגלית? אין זאת איפוא אלא כי העברית משמשת לנו לא רק כלי־תקשורת, לא רק דבר־מה חיצוני ולא־איכפתי, אלא היא חלק מעצמנו, שלא נוכל להיפרד ממנו; דבר־מה כורחי, טבעי, אופיי לנו, שעלינו לקבלו ולכבדו כמות שהוא. והדבר נכון לגבי העברית לא רק משום שהיא “לשון קודש” וחביבה עלינו, אלא משום שזה מה שעושה אותה לאמצעי תקשורת, לשפה המובנת, המשותפת לכל דובריה. שהרי גם כל עגה המורדת בדקדוק המקובל יש לה – מוכרח להיות לה – דקדוק משלה, שעליו היא חייבת לשמור, ומליה – כל המילים – אינן איפוא מוסכמות שרירותיות, אלא עובדות חיות, השואבות את כוחן מן המסורת, המביעות דברים מסוימים בלי שים לב לדעתנו ולאוות נפשנו.

לפיכך מסתבר גם, כי אין טעם בכך שנהרהר אחרי מידותיה של מסורת זו; שנדע כיצד ומתי נוצרה מילה פלונית, מי השתמש בה לראשונה וכיוצא בזה. אדרבה, חקירה בלשנית כזאת, הדגשת המקריות שׁבשפה, עשויה דווקא לערער את כוחה, לפתוח בה פתחים ל"איש כישר בעיניו יעשה", ולכן גם לכך שאיש לא יבין את שפת רעהו. את המושג הלועזי “אֶגואיסם” – כתב אחד־ העם – נוכל להביע בעברית גם כ"אנוכיוּת" וגם כ"אניוּת" – ועתה לך והכרע ביניהן! – ומרוב ברירות הוסיף אחד־העם לכתוב “אגואיסם”. את המילה “תזמורת” חידש בן־יהודה, כידוע, למה שאנו מכנים כיום “מקהלה”, ואת המילה “מקהלה” הציע ל"תזמורת", אבל הן נתחלפו במקרה, וכתוצאה מכך הזמרים אצלנו שרים, ואילו התזמורת מנגנת. שמו הנכון של “מלפפון” צריך להיות “קישוא”, שכן “מלפפון” מציין בעצם מה שאנו מכנים “מֵלון” – ולכן שייך אצלנו המלפפון למשפחת הקישואים, אבל הקישוא עצמו אינו שייך אליה, כי בעברית התקנית שלנו איננו קיים. מה שמכוּנה בפינו מְקָרֵר צריך להיקרא בעצם – לפי הדקדוק וההגיון הלשוני – מַקְרֵר, אלא שבמקרה זה מצאה האקדמיה משום מה היתר לשגיאה נפוצה (ראה, למשל, את מאמרו של א. צלמון ב"פרקים", תשל"ח) ואינה שוֹעה לבעלי חוש לשוני המוסיפים להתריע על שגגתה. אך הנוכל להסיק מסקנות מעשיות מידיעה בלשנית־דקדוקית זו? הרי אם נעשה כן, נהרוס את כל ריקמתה של שפתנו. לכן, דווקא משום שלשוננו – כל לשון – איננה הגיונית; דווקא משום שדקדוקה של העברית – כמו כל דקדוק – יש בו זרוּיות, המקובלות עלינו רק מכוחה של מסורת, יכולים אנו להשתמש בה רק כל אימת שאנו לומדים אותה כמות שהיא, מסגלים לנו את דקדוקה על קרבו ועל כרעיו ועל כל דקדוקיו.

דווקא אחד־העם, שהתנגד לשמרנוּת הלשונית, שסיסמתו היתה, כידוע, “סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון” – כלומר: הניחו לה ללשון להתפתח ואל תתערבו בה – דווקא הוא הדגיש, כי כדי לשלוט בלשון שליטה שלימה, צריך אדם ללמוד בראש ובראשונה את דקדוקה, כלומר לדבוק במסורתה. “בשביל להתלמד בשקידה הדרושה בכללי הדקדוק, המלאים זרות ותהפוכות” – כתב – “ולחקקם על לוח הלב באופן חי וקיים, צריך שנאמין עם המדקדקים, כי צורת הלשון כמו שהיא בימינו נבראה עמה יחד מתחילתה, וכי על כן אין מנהגיה צריכים טעם, אלא הכל צריכים להכנע מפניהם בלי טענה, כמפני חוקים טבעיים”. לכן – הכריז אחד־העם – אין העברית צריכה לחשוש להתחרותה של האידית, שכּן האידית אינה אלא שפת התקשורת, אך איננה שפת הספרות, ההגות והמסורת הלאומית, ולכן אין בה כדי לשמש בסיס לעצמאותנו הרוחנית והתרבותית. " אומה שיש לה לשון לאומית חיה" – כתב – “הכל חייבים להודות במציאותה וממילא גם בזכויותיה הלאומיות” – אבל לשון לאומית שאינה סמוכה על עבר תרבותי “לא תמשוך לב עמנו מבית, לעשותה מרכז לחייו הלאומיים ויסוד לחינוך הלאומי, וכל שכּן שלא תביא את שכנינו מחוץ להודות בזכויותינו הלאומיות בגללה. גם אם נשתדל אנחנו לשכוח, הם לא ישכחו מתי, איך ומאין באה לנו ‘לשון לאומית’ זו”. הם לא ישכחו איפוא, כי זכינו בלשון תקשורת נוחה רק על־ידי שוויתרנו על לשוננו הלאומית, על מסורתה של תרבותנו.

נמצאנו למדים כי ביחסנו אל העברית משמשות שתי מגמות שונות ואף מנוגדות. וברי כי ניגוד זה – המשקף את שני תפקידיה של הלשון, את תפקידה ככלי תקשורת ואת תפקידה כאם המסורה – מצוי בכל השפות, אבל בעברית הוא ניכר ובוטה ביותר, שהרי המסורת הלשונית – הדקדוקית והרוחנית – הנשמרת בעברית היא לא רק של תמול שלשום. שהרי בעברית חיים וקיימים בפינו גם ניבים מלפני אלפי שנים. העברית שהחיינו היא – פחות או יותר – לשונם של חז"ל ושל הנביאים. אך עם זה מבקשים אנו להביע בלשון זו גם כל מיני עניינים ומושגים הרחוקים מאד מן העולם המקראי והמשנאי ואף הבֵינַיימי. לפיכך משמשת אותנו העברית – צריכה לשמשנו – לא כמוֹת שהיא, לא כפי שהחיינו אותה אחרי תרדמתה, אלא כפי שאנו מפתחים ומשנים אותה כדי לסגלה לצרכינו. וזו הסיבה לכך, שעלינו לברר לעצמנו, מהי העברית הרצויה לנו, הלשון שאנו מתכוונים לה באומרנו כי היא לשוננו הלאומית.

אין די בכך שנאמר כי שאלה זו נפתרת והולכת מאליה, מתוך התפתחותה המהירה של העברית, או לטעון כי אין טעם לענות עליה, באשר אין לנו שום שליטה על התפתחות לשוננו. ראשית, לא כל התפתחות – לשונית ואחרת – היא דווקא לטובה. כשם שיש התפתחות שהוא הבשלה והתבגרוּת, כך יש גם התפתחות שהיא דלדול והתנוונוּת. אל נשכח, כי השתנוּתה הקדחתנית של העברית החדשה נבעה עד עתה לא רק מתוך התגוונות והתעשרות פנימית, אלא גם – ואולי בעיקר – מתוך השפעתן של שפות אחרות, והיא כרוכה בניתוקה של העברית ממסורתה התרבותית ובהמעטת כושר הבעתה. הרי כבר היום עשוי בוגר של בית־ספר עברי להתקשות בהבנת לשונו של ביאליק או שלוֹנסקי. ואם תימשך מגמה זו, עשויה העברית להצטמצם בתחומה הצר של עגה לשונית רדודה. ושנית, אין זה נכון כי קצרה ידנו מלהשפיע על התפתחות הלשון, כי עלינו לקבל התפתחות זו כגזירה משמים או כמצוות הרחוב והשוק. הרי תחיית העברית היא ראייה ניצחת לכוחה של תודעה לשונית, לכוחם של מופת חינוכי ורצון לאומי מאורגן. הגישה הרוֹוחת בנדון זה אינה אלא דרך תירוצית נוחה להתחמק מן המשימה, להכריז כי תחיית העברית הושלמה ואנו פטורים מלדאוג לה וּלטפחה. למעשה אנו רק בראשית הדרך. כי הפיכת העברית ללשון חיה – ללשון חיינו – היא משימה היסטורית, הזקוקה לכמה דורות, וכדי להשלימה, עלינו להיות מוּדעים לה, דבקים בה. ואנסה להסביר את כוונתי בכמה דוגמאות מעשיות.

בראש ובראשונה שׂוּמה עלינו לחדש את סיסמתו של בן־יהודה “עברי דבר עברית” וליישם אותה הלכה למעשה בכל תחומי חיינו, עד כמה שידנו מגעת. אמנם, השימוש בעברית רב כיום וגם עשיר לאין ערוך משהיה בימיו של בן־יהודה. אבל הדבקוּת המקורית בּה שוב אינה קיימת. אל נשכח, כי מלחמת השפות ניטשה בשעתה על הוראה בעברית בלבד של כל המדעים, ואילו כיום נהפכו בתי־האולפנה הגבוהים שלנו למוקדי השפה האנגלית, והרעיון כי אדם יוכל להשלים את השכלתו בעברית ולהיות איש תרבות בלי שידע שפות זרות, רעיון זה נחשב בעיני רוב הציבור לדעה קרתנית וקנאית. אל נשכח כי מחצית שידוריה של הטלוויזיה המכוּנה עברית הם בלועזית, ורוב המשכילים שלנו מרוצים מכך. הוראת העברית בבתי־הספר היא בשפל המדרגה – כעדוּת כל הסקרים, המומחים והתלמידים עצמם. ואם האנגלית פושטת והולכת גם בשלטים שברחובות, הרי זו תוצאה טבעית של חדירתה לפנים הבתים, אל חיי המשפחות, של הנכונוּת הנפשית להעדיף גם תוצרת, גם שפה זרה. בן־יהודה בשעתו יכול היה רק להטיף לעברית; כיום עומדים לרשותנו גם אמצעים ממלכתיים. אך המימסד שלנו, על כל אגפיו, מסרב להשתמש בהם, ורוּבּו של ציבורנו תומך בו בעמדתו זו.

מחדל אחר בטיפוח העברית היא ההגייה. בנדון זה דייני שאעתיק את דבריו של הפרופסור בן־חיים, חבר האקדמיה, אשר כינה את יחסו של מימסדנו אל הגיית העברית “ממש שערוריה”. “הכותבים על העברית החדשה” – כתב – "כולם מתעלמים מן המציאות שלפחות מחצית אוכלוסי יּשראל במדינתנו עדיין מבדילים, או מסוגלים להבדיל, בלשונם בין אל’ף לעי’ן, בין כ’ף רפה לחי’ת; והם מורים, כי בעברית של המשכיל הישראלי הבינוני אין הגאים אלה נוהגים, או אינם נחשבים לתקן.

וכל זה בשעה שבימינו יותר ויותר מאנשי ה’מזרח' הם בעלי מעמד בהנהגת החברה… והללו מתיזים הגאים אלה כפי שירשום מאבותיהם, וכפי שהעיז בשעתו ועד הלשון לקבוע, כי הגייתם היא תקן בעברית. אנשי ‘מזרח’ אלה הוגים כך ויהגו כך בתנאי שגם לשונם תיחשב לשון ‘משכיל בינוני’ בעיני מורי ההוראה של העברית באוניברסיטאות ובעיני שליטי התקשורת ההמוניים". ואין צורך להאריך על חשיבותה של ההגייה הנכונה – ה"מזרחית" – לא רק להשרשת הדקדוק העברי ולהקלתו, אלא גם להפגת המתחים העדתיים בקרבנו, שכן אין דבק טוב בין העדות השונות כדבקוּת בלשון לאומית, משותפת.

מחדל נוסף, שאיננו צריך הסבר, הוא, כמובן, הכתיב. הכול יודעים, כמה הרסנית השפעתו של המצב הקיים – של העדר כתיב שימושי ברור – על הגייתה של העברית, על דקדוקה, על כל התפתחותה. אבל מימסדינו – לרבות האקדמיה העברית – אינם נוקפים אצבע כדי לתקן מצב זה, שאין דוגמתו בשום שפה אחרת, אם כי במוקדם או במאוחר ייאלצו לטפל בו – אולי כשיהיה כבר מאוחר מדי, כשלא תישאר לנו ברירה אלא לעבור לכתב הלאטיני.

לבסוף אעמוד על המחדל העדין ביותר, הוא המחדל שבתודעתנו הלשונית, כלומר אדישותם של רוב דוברי העברית במה שנוגע ללשון נקיה, מדויקת, להבעה לשונית הנאותה למה שהם מבקשים להביע בעברית – כפי שהם נוהגים להביע, לנסח את דבריהם בלועזית. בן־יהודה וחבריו החיו את הלשון העברית משום שלא הסתפקו במילים ובניבים שנזדמנו להם במקורותינו, אלא ביקשו להתאים את העברית להווי ולצרכים העכשויים. אבל תנופה זו של חידוש וסיגול, של העשרת העברית והגמשתה, נחלשה מאד דווקא מאז היתה העברית שפה רשמית, באשר לפי התפיסה הרוֹוחת נוכל לסמוך בנדון זה של “ההתפתחוּת הטבעית”, גם אם התפתחות זו מסורה בידי הדיוֹטות, החסרים הבנה ורגישות לשונית. נזכור נא, כי בן־יהודה ביקש לאזרח בעברית אף שורשים המצויים בערבית. וכן ניסה רטוש להחיות בשימושנו שורה של בניינים מקראיים. אבל לכל אלה לא היה ממשיך והמשך. אמנם חידשנו בלשוננו את הבניין “שפעל” וזכינו על־ידי כך בפעלים שיקם, שיכתב, שינע, אך אין אדם מעיז, או מנסה לומר בדומה לכך גם שִימכר, למשל, או שִיארגן. במקום זה אומרים אנו טרייד־אין ורֶה־אירגוּן, כי הלעז נוח יותר מאשר פיתוח העברית. כן היו נסיונות לחדש תארי פועל כדוגמת המילים אמנם, דומם, חינם, ריקם – כי בלשוננו העכשווית מוחשי מאד הצורך להבחין בין תואר־השם לתואר־הפועל. כך כתב רגלסון תומם באופן תמים). גם אני כתבתי פעם עומם (באופן עמום). אבל לכך אין המשך, מפני שדוברי העברית כיום אינם מקפידים על דקדוקי עניוּת כגון אלה.

דוגמה אחרת, חשובה יותר, הוא העדר היכולת להביע בעברית פעולה מותנית, האפשרית בכוח, אבל אינה נעשית בפועל, זו המכוּנה בלועזית “קוֹנדישיונאל”. אנו מביעים זאת בעזרת הפועל “היה” – אבל כך אנו מביעים שני דברים מנוגדים: גם כי הפעולה הנדונה אמנם נתבצעה, ואף נתבצעה באופן קבוע, שיגרתי – וגם כי לא נתבצעה כלל; גם כי מדוּבּר בזמן עבר, גם כי מדוּבּר באפשרות, בעתיד. “הוא היה הולך”, למשל, מביע דבר והיפוכו, ותכופות קשה לדעת לְמה הכוונה. הצעתי איפוא להביע את הפעולה שאיננה מתבצעת בעזרת הצורה החריגה “הוֹיָה”, המצויה פעם אחת בספר שמות (ט', 3): “הנה יד ה' הוֹיה במקנך”. הצעתי לומר “הייתי הולך” אם אמנם הלכתי, אבל “הוֹייתי הולך” אם רק רציתי או יכולתי, אך נמנעתי מללכת. אולם אף אחד לא שעה אל הצעתי, שכּן בין שהיא טובה ובין שהיא רעה – רוב דוברי העברית כלל לא איכפת להם שלשונם אינה מדוייקת; שלשון כזאת גוררת גם חשיבה מטושטשת; שהם נאלצים, לפיכך, לנסח מחשבות מדויקות לא בעברית, כי אם בלועזית; שהעברית חדלה מהיות לשון חייהם, לשון הגיגיהם, ונהפכת להם לעגה מוגבלת, ל"פלג לשון" כביטויו של ביאליק.

אם רצוננו כי העברית תהיה לנו לא רק לשון רשמית ולא רק לשון קודש, אלא גם לשון חשיבתנו, חיינו, שׂוּמה עלינו לדאוג לכך שתהיה מסוגלת להביע את מה שבלבנו, בדעתנו, גם אם לשם כך עלינו להוסיף לפתחה ולשנותה, לחדש בה לא רק מונחים, אלא גם ניבים, בניינים, דרכי שימוש וכללים דקדוקיים. ועלינו לעשות זאת לא רק מתוך הסתמכות על לשון ההמונים, אלא גם באופן מוּדע ומכוּון, תוך כדי שנטפח את תודעתם הלשונית של דוברי העברית, את השיתוף בין המשכילים – נושאי מסורתנו הלשונית – לבין הציבור הרחב, בקרב כל קהל דוברי לשוננו.

כשאנו – אנשי קל"ע – מתריעים על קיפוחה של העברית ותובעים את טיפוחה, מבקשים אנו לא לשמר שפה מלאכותית, “עברית של שבת”, כי אם להפוך את העברית אשר החיינו לשפה חיה, שורשית וצולחת, לשפה שלא רק נשתמש בה, אלא גם נכבדה ונתגאה בה, שנהיה מוכנים אף להיאבק עליה.

דברים שנאמרו בכינוס הארצי הראשון של קל"ע – קרן הלשון העברית שהתקיים במשכן נשיאי ישראל ירושלים.

כב בטבת תשל"ט, 21 בינואר 1979

קל"ע – קרן הלשון העברית ע"ש דוד אטינגר היא אגודה בלתי מפלגתית אשר מטרתו הלשון העברית ולביצור מעמדה; לסייע לטיפוח העברית כלשון עשירה, גמישה ומדוייקת; ההגיה העברית ולהנהגת כתיב עברי שימושי.

משה אטר יו"ר קל"ע

ברשות הנשיא, המאָרח אותנו היום בביתו, ברשות חברי קל"ע וידידיה שנתכנסו כאן, אפתח בכמה דברי הסבר על אגודתנו. קראנו לה קרן הלשון העברית, על שום הקרן שתרמה ושגייסה למענה משפחתו של דוד אטינגר, אבי המנוח, מחבר המילון העממי, “שׂפתנו במראות”. קראנו לה כך גם משום שאנו מבקשים להרים את קרנה של הלשון העברית. אבל מה שדחפָנו לכך היה משמע אחר של קרן, תחושתנו כי העברית נדחקה והולכת לקרן־זווית.

כשהקימונו את קל"ע קיבל אותנו הציבור בלעג, הרי לכם עוד חבורה של נוקדנים, של לוחמים־במילים־זרות, הרוצים להכתיב לבני־אדם כיצד ידבּרו. אבל הסבורים כך טעות בידם. אין אנו מתקני־שגיאות ולא שוטרים של העברית, יודעים אנו כי הלשון צריכה להתפתח, כלומר להשתנוֹת. ברי לנו כי העברית של בנינו ובני־בנינו תהיה שונה מן העברית של עכשיו, כשם שהעברית שבּפינו שונה מזו של אבותינו. כל מה שאנו מבקשים הוא להבטיח כי בנינו ובני־בנינו ידבּרו עברית, ושהעברית תהיה להם שפה חיה, שיוכלו להבּיע בה את כל הגוּתם בלי שיזדקקו לשפות אחרות. ואנו מתריעים על כך משום שלרוב דוברי־העברית לא איכפת כיצד הם מדברים ואם שפתם עברית.

לפני שלושה דורות, כשהעברית המדובּרת היתה בחיתוליה, העז בן יהודה לחנך את בנו בעברית בלבד. לפני שני דורות פרצה מלחמת־השפות מפני שהישוב העברי תבע ללמד בעברית גם מדעים מדויקים בבתי־הספר הגבוהים. לפני דור עוד שקדו שלונסקי וחבריו להמציא קללות, פרסומות, שלטי חנויות בעברית טהורה. אבל מי שמקפיד על כך היום נחשב תמהוני, אם לא מפגר. ודאי, העברית היתה לשפה רשמית והיא רווחת למדי בארץ, אך בשביל רוב דובריה היא שפה משנית, כי בביתם ובסתר־לבם דבקים הם בשפתם הקודמת, והציבור שוב אינו רואה בכך פסול, שוב אינו לוחץ עליהם להיגמל מכך, כי העברית מקובּלת עליו רק כאחת השפות המהלכות בארץ, שבצדה מוּתר גם השימוש בשפות אחרות. האופנה האחרונה היא תחיית האידיש והלאדינו, וכמובן השימוש בלועזית, אמנם, גדל בארץ דור שהעברית היא שפת־אמו, אבל אנו עושים כמיטב יכולתנו “לתקן” זאת, להרגילו בשפות נוספות.

מערכת־החינוך שלנו רואה כמטרה נכבדה ביותר, באשר אדם דובר עברית, רק עברית, ולו גם עברית עשירה, עסיסית ביותר, הוא אולי בחור טוב, אך איננו אדם תרבותי, כי תרבות, תרבות אמיתית, תרבות של זמננו, אינה מצויה אלא בעם לועז, לכן עדיין שליטה בעברית בגן־הילדים, אך בבית־ הספר העממי מתלווה לה הערבית, בבית־ספר התיכון שמור הכבוד, כמובן, לאנגלית, גם אם אין מספיקים ללמוד את העברית על בוריה.

וכל שכן אין לסמוך על העברית באוניברסיטה, אין תימה שהעברית נסוגה והולכת, לא רק מבחינה חיצונית בתחום השימוש בה– ברחוב, במשפחה, בטרקלינים, במסחר, אף במוסדות ציבוריים – אלא גם מבחינה פנימית, בתודעתנו, מתוך שבהרגשתנו הריהי שפה מוגבלת, נחותה, שאינה מסוגלת להביע את כל מבוקשנו. וכי למה ישתמש אדם בניב עברי אם יכול הוא להתהדר בניב לועזי? למה יקפיד על מינוח עברי, על שם עברי, על סגנון עברי, אם הדבר לא איכפת לשומעיו או לקוראיו, אם שומעיו וקוראיו אינם מחשיבים את העברית, כי אם מעדיפים לדבר ולקרוא לועזית? וכיצד ייוָצרו בעברית המונחים הדרושים, איך יוכלו אוצר־מילים, הסגנון, הדקדוק, להתפתח ולהסתגל לצרכי זמננו, אם אין אף אחד מעוניין בכך ודוחק לכך?

לכן אין תימה שנוער הגדל בארץ מפטפט עברית, אבל אינו שולט בעברית, שרוב הצבּרים אינם מסוגלים להבין לא רק את לשון ביאליק או עגנון אלא גם את לשון הסופרים שנתחנכו בארץ אך עדיין ינקו ממכמני העברית המסורתית, כמו רטוש ויזהר, העברית שלהם היא דלה כל־כך עד שתכופות אין להם ברירה אלא להיעזר בלועזית, ומשום שיש להם ברירה להיעזר בלועזית אינם טורחים להעשיר את לשונם העברית.

כך נתונים אנו, איפוא, במעגל קסמים, העברית מתנוונת והולכת מחוסר שימוש, מפני שאנו משתמשים בשפות אחרות, ואנו נאלצים לפנות לשפות אחרות משום קוצר־ידה של העברית, ביתר דיוק: משום שאין אנו מנצלים ואין אנו מפתחים את מלוא יוּכַלתה. לכן אין אנו בטוחים כי בנינו ובני־בנינו יוסיפו לדבּר עברית, כי הבּוטחים בכך שהעברית תוסיף לחיות ורק תשתנה, תתפתח־מַשלים את עצמם. רואים הם חלום באספמיא, בארץ אחרת, אשר בה העם דובר לשון אחת, לשון־אמו בלבד, ומביע בה כל מה שהוא מבקש לומר ולהגות, לשון כזאת יכולה להתפתח, גם להשתכלל, גם להסתאב, ככל שיאבו דובריה, באשר היא לשונם היחידה, באשר אין להם אלא היא.

אבל בארצנו עומדת העברית בתחרות חריפה עם לשונות אחרות, וכדי להתמודד עמהן עליה להיות לשון עשירה, גמישה, נאה ומדויקת כמותן, ולכן אין זה חשוב אם מוצאת או אינה מוצאת חן בעינינו העברית של או.קי, ופשלה ודחילק ולפַרגֵן ומֶסר והיפּר־שוּק וסוּפר־כביסה וצ’אנס וכדומה. מה שחשוב הוא, שלשון אשר בה אפשר לומר פחות או יותר כל דבר היא לשון שבה אי־אפשר לומר שום דבר בבירור, במדויק, בעדינות, כי זו אינה לשון תרבותית כי אם עגה, ז’רגון.

ועברית כזאת אין לה שום “צאנס”, שום סיכּוי, להתקיים. כי כדי שתתקיים עליה להיות לא רק לשון חיה אלא גם לשון־חיים, לא רק לשוננו הלאומית, אלא גם לשוננו הפרטית, לשוננו האישית, הנפשית של כל אחד מאתנו. ואם תוסיף להיות לשוננו הרשמית, אבל בצדה נוסיף גם לשונות־פילגשים, לא נשמור לה אמוּנים רק מפני שקידשנוּה לנו בימי־ נעוריה.

אם תימשך ההתפתחות הנוכחית הרי בעוד דור, לכל היותר בעוד שני דורות, תשוב העברית להיות מה שהיתה בגולה–לשון־קודש, לשון של שבת – ואילו הלשון המדוברת בארץ תהיה אנגלית או ערבית, ואולי אף נגיע לכך, שדלת־העם תדבּר ערבית והמשכילים, האמידים, יתחנכו באנגלית, והפער המעמדי ישתקף גם בפילוג לשוני, כמו בהודו וברוב ארצות אפריקה.

איני צריך להאריך את הדיבור על משמעה התרבותי והלאומי של התפתחות כזאת, כדי למנוע אותה, הקימונו את קל"ע, אך עד עתה נתקלנו — פרט למקרים מעטים, יוצאים־מן־הכלל — בחומה של אדישות. נקווה כי כינוס זה יהיה תפנית מבּחינה זו, כי הפעם תישמע האזהרה לא רק מפינו אלא גם מפי נשיא המדינה, ואולי לא יפלו דבריו על אזניים ערלות, אבקש אפוא מנשיא המדינה לשאת דברו.

הרשוני נא בפתח דברי להזכיר את האיש אשר אגודת קל"ע נקראת על שמו. כי שמה המלא הרי הוא “קרן הלשון העברית על שם דוד אטינגר”. והיא קרויה כך לא רק מפני שעל שמו ולזכרו של אבי הושג הכסף המאפשר לנו לפעול ללא שום תמיכה מתקציב הממשלה ובלי שנהיה תלויים בממסדנו הרשמי, אלא גם מפני שאנו, בני משפחתו, מיסדיה של קל"ע, רואים בה כעין נר־נשמה לזכרו והמשך לפעולתו באחרית ימיו. כי אבי, שנפטר לפני חצי יובל שנים, היה מחלוצי התעשיה בארץ, אבל את שנותיו האחרונות הקדיש לחיבור המלון “שפתנו במראות”, שזכה בשעתו לשלוש מהדורות וגם קבל בשבט תשט"ז את פרס קוגל (לחכמת ישראל) ונועד להקל על הנחלת השפה העברית, למען תהיה שפת חיים יומיומית לכל אחד ואחד. בכך המשיך אבי את פעלו של אליעזר בן־יהודה – וגם אנו קבענו לנו לסיסמה את מצותו: עברי דבר עברית. אלא שאנו מפרשים והולכים אותם לפי הנסבות בימינו:

אזרח מדינת־ישראל, יוֹרשהּ של תרבות עתיקה ועשירה, אל תהיה חקיָן, מתבטל לפני זרים; על תתגנדר במלים לועזיות; אין דבר שאי־אפשר לאמרו במלים עבריות; חנך את בניך בלשונך הלאומית. אמור בעברית כל כך שבלבך, בדעתך; הגה אותה במלוא צליליה; תהא לשונך ברורה, מדויקת, מובנת, נאה – לא עגה נלעגת, לא שפת־שוק וגסי־רוח, כי אם לשון בני תרבות, שתוכל להתכבד בה, כדרך שעושים בני אומות אחרות, כל איש בלשונו.

רבים מכם ודאי תמהים על סיסמה זו ותוהים: האם אין כל זה מובן מאליו? כלום חיים אנו עכשיו בימי “גדוד מגיני השפה”? בן־יהודה, מנוחתו עדן, השיג את מבוקשו ואנו הֶחיֵינו את העברית ויכולים להתברך בה. אולם שלות נפש זו אינה במקומה. מי שאינו עוצם עיניו מראות ואזניו משמוע יודע כי מעמדה של העברית בקרבנו עודנו רופף – ואף מתרופף והולך. בשלטי החנויות, בכינוסים מדעיים, ואף בבתי המשכילים שלנו נדחקת והולכת העברית מפני הלעז. ברחובות ובחדרי חדרים שומעים בליל שפות ולאו דוקא עברית. עסקנים נכבדים, חברי־כנסת ושרים דשים את העברית בעקבם. והממסד הממלכתי אדיש לשפתנו הלאומית ואף מתנכר לה. הוראת העברית וספרותה בבתי־הספר היא בכל רע והדבר נהפך כבר לשערוריה צבורית. הטלויזיה הלימודית משדרת תכניות מצוינות להוראות שפות אחרות – אבל לא לעברית. חלק ניכר מן השידורים ברדיו ובטלויזיה אם בלועזית – אפילו לילדים בגיל רך – או בעברית קלוקלת. ההצעה לחוק לשון העברית מונחת זה חמש שנים כאבן שאין לה הופכים – מפני ששום ממשלה אינה מעיזה להכריז בפה מלא כי העברית היא לשוננו הלאומית וכי על המדינה לדאוג לטיפוחה. שום אומה המכבדת את עצמה ואת תרבותה אינה מזלזלת עד כדי כך בלשונה ובמסורתה. גם מובן מאליו, כי זלזול זה בתרבתנו ובעצמנו הוא אחד הגורמים לשחיתות, לאלימות ואף לירידה מן הארץ.

לכן סיסמתו של בן־יהודה חשובה היום כפי שהיתה בימיו. כי גדולתו היתה לא בכך שחידש מלים – זה יכול לעשות גם כל ילד וכל עתונאי. גדולתו היתה שהפך מלים למעשים, שהשליט את העברית בחייו, בביתו, באשתו, בילדיו. גדולתו היתה בכך שהעיז למרוד בשגרה ובממסד שבימיו, שהבין כי כשם שעמנו זקוק לאדמה משלו מתחת לרגליו, כך זקוק הוא לשפה משלו בפיו. לכן בן־יהודה הוא שהכשיר את הדרך להרצל, שהרי הרצל קם רק כעשרים שנה אחריו. לכן קוראים אנו לכם לא התברך במה שהושג, אלא לראות גם את החסר עוד, והעיקר – לעשות להשלמתו. לכן קוראים אנו לכם: תנו לנו יד להחזיר ללשוננו העברית את כבודה במדינת־ישראל, בביתכם – בביתנו הלאומי.

חולון, תשמ"ה

פורסם בעתון הרוסי “פוסלדניא נובוסטי” בפאריס בשנת 1926.

L’Amerique à un mètre

לפני ימים מספר נזדמנו אל ביתי שני אורחים, האחד מאמריקה, האחר מעולם לא היה שם. זה האחר אמר:

– לוּ יכולתי לנסוע פעם אל ארצות־הברית, לראות במה הבריות שם חיים.

– לא כדאי, – ענהו הראשון. כאן היא אמריקה, נוכח פניכם, היא מקיפה אתכם מכל עבר, בה אתם נושמים. ולא עכשיו בלבד, אלא מילדותכם.

נתערבתי בשיחתם ושאלתי:

– כוונתך לתיירים של קוּק?

– לא, – אמר האיש. – לא להם נתכוונתי, אלא לעצם תוכה של אמריקה, לזה “במה הבריות שם חיים”, כפי שנתבטא ידידנו. תמציתה זו של אמריקה ממלאת אצלכם באירופה ממש את כל הסדקים; משונה, שעדיין כולכם לא הרגשתם בכך. מכל ההשפעות הרוחניות המפרנסות את אירופה, ושפרנסו אותה כל עוד דורנו זוכר, החזקה ביותר היא ההשפעה האמריקנית.

– איזה מין פראדוכס! – נענה האורח האחר. – גם אני בן דורך וגדלתי במקום שגדלת אתה – ברוסיה. מי השפיע עלינו? במשך זמן־מה – הדקאדנטים הצרפתיים; במשך זמן־מה – הסוציאל־דמוקראטים הגרמנים; במשך זמן־מה – הרומנים הנורבגיים. אבל, מעולם לא אמריקה. ועכשו כאן, במערב אירופה, ודומני בכל ארצות אירופה באשר הן שם, הנושא הראשי לחיפושים ולוויכוחים הרוחניים שוב איננה אמריקה, אלא רוסיה הסוביטית.

– טעות בידך. נפתח־נא בילדותנו. מה היינו קוראים? ספרי־ילדים ברוסית כמעט שלא היו אז, – חתול־שונרא וז’ליכובסקי וחסל. וקוראים היינו לשכרה. מכל עשרה ספרים שלקחנו בספריה היו תשעה מתורגמים. ומתשעה אלה היו שמונה “אמריקניים”: מיין־ריד, קוּפּר, בּרט־הארט, כל הנושאים של גוסטאב אֵמאר, לפחות מחצית נושאיו של ז’וּל וורן…

– על זוּטות שכאלה אי־אפשר להסתמך, – נענה זה שלא היה באמריקה. – הרי לפני אֶמאר היינו שטופים בקריאת אגדות, – שמא זאת אומרת, כי נהיינו בנפשנו אזרחים למדינה שמעבר לסמבטיון?

– קשה להשוות את שני אלה, – לימדתי זכות כנגדו (אבל, רק מתוך חובת האדיבות של בעל־הבית, כי גם אני סבור הייתי שהאמריקני מגזים). – האגדות – אלה דברי־הבאי, זאת יודעים גם הילדים; אולם, עלילות “הכדור הפוגע” וגבריאל קוֹנרוֹי היתה בהן, מכל מקום, השתדלות להיראוֹת כמציאות של אמת; ואין להכחיש כי קריאה זו טיפחה בנו חשק, נאמר, לחוויות חזקות. ­

– נכון, – אמר האמריקני, – אלא שאתקן עוד תקון אחד. לא לסתם חוויות חזקות אלא לסוג מסוים מתוכן. העלילות ה"אמריקניות" שעליהן קראנו נתרחשו כמעט תמיד רק בתחום אחד בלבד: בתחום החלוציות. כמעט תמיד היו אלה הרפתקאות של אנשים שיצאו אל מעבר לספָר של אוכלוסים מיושבים, אל המרחבים אשר אין שם, באותה שעה, לא מחרשוֹת ולא בתי־דין. זכרו־נא, קודם כל, את זאת: שטופים היינו אז לא בקריאת סתם הרפתקאות מעניינות, אלא בקריאת הרפתקאות של חלוצים, ושנית – זכרו־נא את גבוריהן של הרפתקאות אלו. לעתים רחוקות מאד היה הגבור שם אדון שחותם גאוניות על מצחו, מה שמכנים היום בשם: מנהיג מבטן ומלידה. לעתים יותר קרובות היה זה סתם נע־ונד, אדם ששכלו בינוני, בצבור הוא בישן וכבד־תנועה – בעצם אדם מן השורה, אלא אדם שמשום איזו סיבה לא עצר כוח להשאר מעבר מזה של הגדר החוצץ בין הישוב ובין המדבר. במלים אחרות, אחד מאותם מאות אלפי “החיילים האלמונים”, אשר הם הם באמת הרחיבו את גבולה של אמריקה מרצועה צרה על הגדה האטלנטית עד לערבות, אחר עד להררי הסלעים ואחר עד לאוקינוס השקט. וזוהי אותה “שנית”, שאני מבקשכם לזכור. הדבר הראשון היה – לא סתם שוחר הרפתקאות, אלא חלוץ, אדם שהתרומם על בהונות רגליו והציץ אל מעבר לגדר. הדבר השני – לא סתם חלוץ, אלא חלוץ המוני, דמוקראטי. זכרו זאת, כי בזאת כמוסה כל אמריקה. כל המהות של רוחה המיוחד – ברעיון החלוציות ההמונית.

– ידידי החביב, – אמר האורח השני בתנועת יד דוחה, – אם גם נכונים דבריך, אל נא תשכח כי בהיותנו בני ארבע־עשרה השלכנו את כל הרומנטיקה הזאת מאחורי גוונו ונתמכרנו לבּוֹדליר, לוורלין ולתלמידיהם שברוסיה.

– כמובן. אף אוסיף ואומר: הגענו אל בּודליר במישרין, בתורת המשך כשר והגיוני של מיין־רידיוּת. אלא בשטח אחר. תחילה לימדנו סופר אחד להציץ, מה מתרחש מעבר לגדרי החברה המיושבת, ואחריו היינו אוהבים סופרים שהראו לנו מה מתרחש מעבר לגדר הרוח המיושבת. מה היה טיבה של ה"דקאדנטיות"? זינוק אל מעֵבר למצָריה של שגרת הפסיכיקה המקובלת, מסע אל נקיקי חוויות רוחניות שאינן רגילות ולא נחקרו עדיין… הרי זו שוב חלוציות. והעיקר, זו שוב חלוציות שמקורה באמריקה. מי היה הראשון שניסה לתפוש את השטן המדיח מן השכל הישר? מי היה הראשון שהפשיל את הפרגוד שבנפש “בריאה” רגילה והציץ אל אותה מאוּרת־מכשפות, החבויה, מן הסתם, במוחו של כל אדם, – אלא שלפני־כן לא ידענו עליה? בּוֹדליר כמעט התחלתו היתה בכך, שתרגם מכתבי הסופר האמריקני אֶדגאר פּוֹא. ופרושו של דבר הוא זה: בשנת 1849 נפטר מתחת לגדר בדרך בין באלטימוֹר לריצ’מוֹנד נע־ונד שיכור, משורר ומחבר סיפורים. הוא נפטר “מתחת לגדר”, אבל לפני כן עוד הספיק, אם תסלחו לי את הסטיה לתחום הסמליות, לקדוח באותה “גדר” כמין צוהר אל תוך אפלת התודעה שמעבר משם. אמנם, הוא נשכח באמריקה, אבל אירופה שלחה אל אותה הגדר עשרות בעלי מוחות חקרניים ביותר, נסערים ביותר, והם הסמיכו עיניהם לצוהר שפתח אזרחה של מדינת וירג’יניה; ומתוך כך צמחה אחת התנועות החזקות ביותר בתרבות הרוחנית החדשה.

האורח האחר אפילו התרגש.

– הסמליות? הדקאדנטיוּת? “אחת התנועות החזקות ביותר”? הרי זו הגזמה לאין שיעור. זו היתה רק אפנה ספרותית שבכלל לא השתקפה במציאות. היא היתה ואיננה. ­

– אדוני, קצר זכרונך. שכחת את המלה fin de siècle ואת כל אותה קשת־צבעים ענקית וכוללת של הלכי־רוח וערגות שהובנה במלה זו. היה עשור שנים, כשמלה זו חיתה בפי כל אדם יודע קרוא וכתוב, כאשר כל עולם החושבים כמעט נחלק לשני מחנות בגלל הספר “התנוונות” של נורדאו, שיצא ללחום בעיקר נגד התופעות מחוג fin de siècle. אפילו היתה זו “אפנה ספרותית”, היתה זו אפנה שמעטות כמותה לתוקף, מפעימת־לב ומציתה כמו הרומנטיות בשעתה. ולגמרי לא נכון לחשוב, כאילו ישנן אפנות ספרותיות “שבכלל אינן משתקפות במציאות”. כמובן, המציאות היא ראי מיוחד במינו ויש לה דרך מיוחדת לשקף את הספרות. גם האסכולה הרומנטית “השתקפה” בה לא באותו מובן, שהחלו לטפח שֵׁדי־בית על־פי “לנורה” וללגום מבקבוק דם־אדם על־פי בוג־ז’ארגאל. אבל, אותה בחילה בהווי היומיום המיושב, שעשתה את מהות הרומנטיות וגם את שטותה, היא נתגלעה במרידות בספרד, במהפכות של שנת 1830 ובמיוחד של שנת 1848, בתנועת הצ’ארטיסם, בעלילותיהם של גריבּאלדי וקוֹשוּט. עוד יותר השתקף בחיים ה־ fin de siècle – בטוח אני, כי ההיסטוריונים שבעתיד יכירו בכך. קריאה זו לבדיקת כל התוכן הרוחני שלנו, לביטול התחומים בין נורמלי ובין יוצא־דופן, לקפיצה נחשונית אל התהום – רק ראשיתה היתה בתחום הפסיכולוגיה, אבל משם עברה אל שטחו של המוסר ונסתיימה במקום שמסתיימות כל “האָפנות הספרותיות” הגדולות – על גבי מתרסים. מי היה בימי נעורינו מוֹרם ונביאם של כל המציתים, שבאשמתם (או בזכותם) בוערות עכשו כל הגדרות בעולמנו? שמו היה ניצשה. והרי הוא היה הדמות הטיפוסית ביותר של ה־fin de siècle. נורדאו מנה אותו בפשטות עם הדקאדנטים וזו אחת ממעט ההערכות הנכונות לגמרי שבספרו. ניצשה הוא אחיו שאר־בשרו של אֶדגאר פּוֹא, אלא שהוא השתמש באותה השיטה בתוך שטח אחר – חרג מן המצרים לא בשדה ההכרה והחוויה, אלא בשדה המוסריות, החובה, הטוב והרע. וכל ההשראות הללו (ואיני בא כאן לדון, אם טובות הן ואם גרועות) – תחילתן תחת אותה גדר בצד הכביש המוליך מבאלטימור אל ריצ’מונד. כל זה חלוציות – זאת אומרת, אמריקניות.

– יתכן, – אמרתי לו, – אבל כל זה היה ואבד עליו כלח. אומרים כי אף הילדים קוראים עתה ספרים אחרים. ולמבוגרים בכלל אין פנאי לקרוא. נשכחו הדקאדנטים, לרבות פּוֹא וניצשה. והנוער הולך לראינוע ואל הריקודים.

– נכון, – החזיק אף הוא בכך. – גם דעתי כן: עיקר ההשפעה ה"רוחנית" בימינו – הם הבדים ואולמי־הריקודים. ושוב לא אבוא כאן לברר, אם הדבר מועיל או מזיק. החשוב הוא לקבוע שני דברים: ראשית – שתי ההשפעות הללו חזקות מאד, מבחינה כמותית חזקות הן, אולי, מכל מה שהיו לפניהן. ושנית, על הבד שליטים הסרטים מאמריקה ובריקודים – הנגינות והמחולות של כושי אמריקה.

האורח האחר אף פיהק למראה נפילה זו מרמוֹת השכליוּת אל הג’אז. ואמר בקול לועג:

– כל פטריוט אמריקני ייעלב, אם תזכיר לפניו שני הישגים אלה כמין נציגות רוחנית של אמריקה בתוך אירופה.

– מה איכפת, אם אדם קצר־ראות ייעלב בשל דבר מה, – ענה הראשון. – ואני אומר לכם, כי הסרט האמריקני, הנגינה של סירי־המטבח וריקודם של השחורים ממשיכים במישרין ובגלוי את מסורתם של “הכדור הפוגע”, של הטיסה בפצצה לירח ושל “אסון בית אשר”.

– הראינוע – אולי, – העירותי מתוך פייסנות, שוב כדי לקיים מצוות מכניס־אורחים הרודף שלום. – דוּגלאס פרבּנקס, טוֹם מיקס, הקאוּבּויים – כמובן, כל זה אותו מיין־ריד…

– כלל לא לזה נתכוונתי – ענה האמריקני. – אם כי גם זה, כמובן, אינו דבר של מה בכך. אף אנחנו בילדותנו, כשהיינו שטופים בקריאת הספרים על הרפתקנים אמריקניים, לא קבלנו מזון זה במנות כאלו, בצורות כה מוחשיוֹת ומאירות־עינים, כפי שבוֹלע אותן מדי ערב הנוער הגדל עכשו. שלא לדבר על כך, שהקוראים היה מספרם אלפים, והצופים בתמונות על הבדים מספרם מיליונים. זה בלבד דיו כדי להכחיש את טענתך, כי גוסטאב אֶמאר מת. מולך הוא עכשו על נפשות הילדים, כאשר לא מלך מעולם בעבר. כל נער בינוני מסתכל עכשו להנאתו לכל הפחות פעם אחת בשבוע כיצד פוסחים בדהרה על גדרות. אבל, כוונתי היתה בעיקר לא לסוג־סרטים זה. הרבה יותר חשובים – ועוד יותר מחובבים על ההמונים – הם סרטים שתכנם מהפכני. ולפי שעה יודעים לעשותם כראוי רק באמריקה.

כאן ספקנו את כפינו גם אני גם האורח השני: סרטים מהפכניים? מאמריקה? היכן? מתי?

– אין אתם מבינים כהלכה – אמר האמריקני – מה זה “מהפכני”. מהפכני זה לא מה שמדבר במישרין על מרידה בשלטון, אלא מה שמסית למרוד בו. סרטים המראים לנו עניוּת, דכוי וכן הלאה – זה לא מהפכה, זה בפשטות (כמעט תמיד) מוסר־השכל משעמם והצופה ההמוני אינו מחבבם. לעומת זאת, חביבים עליו ביותר מחזות של מותרות, ארמונות, בגדי־פאר, מכונות פרטיות וגנים פרטיים. והרי דווקא זה מה שאוהבים ומפליאים לעשות באמריקה. בכל ימוֹת ההיסטוריה עוד לא הראו לאביון בצורה כה בהירה, מפורטת, מגרה־תאבון, מה זה עושר ומה הדבר החסר לו. לפני היות ראינוע לא רק פועלים, אלא גם אנחנו, אני ואתה, אנשים בינוניים, לא היה לנו מושג כיצד חיים נסיכים ומיליונרים. דבר מה קלטה אזננו, דבר מה ראינו ברחוב, אבל לא מבפנים, לא ראיה מקרוב. ועתה הכניסו אותנו אל טירות־המשתה ואל בתי־הנשים שלהם. גם אותנו חוטפת קנאה למראה־עין זה. ובשורות העליונות, במקומות הזולים, יושבים פשוטי העם וסופגים לתוך־תוכם את התחושה המדכאה (לא סתם הכרה, אלא תחושה) של הבדלי מעמדות. נפרץ סדק בגדר שבין שׂר לקבצן – ואיזה סדק!

– קנאה עדיין איננה מהפכה, – אמר האורח האחר במשיכת כתפים.

– טעות בידך. הקנאה היא הראשון לגורמי המהפכה. ביתר דיוק: הגורם היחיד. גדולה מזו: הקנאה היא בכלל המנוע הראשי של הקידמה. אילו היה רע לכל אדם, אילולי נמצאו יוצאים מן הכלל, כי עתה לא היה שום אדם שואף למאומה. אילולי פגע אחד משוכני המערות במערה יותר נוחה, בעלת רצפה רכה של חול, בשעה שבשאר המערות היו ה"רצפות" של אבן, כי עתה לא היתה לנו כיום הסקה מרכזית.

– בכל זאת, מעניין – אמרתי – כיצד תרחיב שיר־הלל זה גם לג’אז?

– אינני מוסיקאלי והבנתי בנגינה מועטת, – השיבני, – אבל, בבקשה. היה זמן, לפני מאה שנה, כשאת תורת הנגינה היו פותחים בכך, שקיימים מיני־רעש “מוסיקאליים” ו"שאינם־מוסיקאליים". הסוג הראשון היה לפי טיבו אצילי, נבחר וסגור בהחלט. אפילו אקורדים לא כולם הותרו להכנס אליו, אלא רק לפי פספורט מיוחד של “תצליל”. בקיצור, גדר ובתוך הגדר חוג מצומצם מאד של צרופי־צלילים מנוּפּים ומסוננים. את הפרצה הראשונה ניסה לפרוץ ואגנר: הוא נתן פספורט של מוסיקאליות גם לכמה דיסונאנסים. אבל, רק לאחדים. ואף שבשעתו עשה הדבר רושם של מהפכה, הרי עתה רואים כולנו, כי הריפורמה של ואגנר לא היתה, בעצם, אלא צעד תמים ומתוּן מאד, כאילו אמרנו – בשטח זכות־הבחירה – שהוקטן צנז־הנכסים ממאה רובלים מס־שנתי לתשעים. ואחר קם האמריקני, היטה את אזנו אל השאון בסמטת־הכושים – ובפשטות הפיל את הגדרות כולן. הוא ביטל לא בלבד את ההבדל בין אַקורד לדיסונאנס, אלא את עצם המושג רעש “מוסיקאלי”. הוא הכריז – וגם הוכיח – כי הנגינה קולטת בהחלט כל מינים של רעש, דפיקה, חריקה, המולה, שאון, ציוּץ, צווחה, שאגה, שריקה, עד לגהוק ועד בכלל. הוּתרה הרצוּעה. ולזה קוראים ג’אז. פריצה חדשה של “חלוציות”. הרחבת תחומים חדשה.

– מארינֶטי – אמרתי – היה משווע על המוסיקאליות של רעש הרחוב כבר זמן רב לפני שזכינו לשמוע את קולו המאנפף של הסאכסופון.

– על מארינטי – חתך את תשובתו – שמעו כמה מאות ומחציתם לא ידעו בדיוק למה הוא בעצם מטיף. ואת הג’אז שותים בצמא מליונים. הן אמרתי לכם, כי רוחה של אמריקה אינה חלוציות סתם, אלא חלוציות המונית. – ועכשו בנוגע לריקודים…

– לא כדאי, – דחהו בתנועת־יד האורח האחר. – כבר מובן למדי: הנה, רצונך לומר, לפנים היו בני־אדם מאמינים כי יש תנועות־גוף “מלאות־חן” ויש “חסרות־חן”. בא האמריקני, נתן הכשר לכרכורי ויטוס הקדוש וקרא לכך צ’אַרלסטון וכו'. פילוסופיה של תרבות בנוסח פשטני מאד.

–– טעות בידך. כל זה אינו כל כך פשוט והרבה יותר עמוק. דווקא הפילוסופיה – הפילוסופיה של הריקוד. ואשר לריקוד ה"אמריקני", הרי בשבילו אפייני לא הצ’ארלסטון ולא הבלק־בוֹטוֹם (וגם אינני רואה בהם משום חידוש רב – מבחינת ההשתחררות מן ה"חן" גם שניהם לא הרחיקו מן הקאזאצ’וֹק הרוסי הפשוט) – בשביל רוחה של אמריקה טיפוסיים הריקודים מן התקופה שקדמה לצ’ארלסטון – פוקס־טרוט, ווֹן־סטפּ וכל השאר, אתה, אלוהי, שמותיהם ידעת…

– הרי אלה כלל אינם ריקודים “הרפתקניים”, – הקשה האורח האחר. – בחיי: אף דילוג אין בהם, אין הרגל ניתקת מן הרצפה – הרי אין זה מחול, אלא כמין שגרה משרדית. זה יוכלו לרקוד גם הסבא עם הסבתא ולא ייגעו את עצמותיהם הזקנות ואת כבוד שיבתם לא ישפילו.

– נכון. וזה דווקא הענין. כי מהי פילוסופיה של הריקוד? כל ריקוד הוא דמוי אהבה. ואם נסתכל בהתפתחותו ממעוף הציפור, אל המהות ולא אל הפרטים, נוכל להבחין שלושה שלבים. לשלב הראשון (ליתר פשטות אדבר על ריקודי זוגות בלבד) טיפוסיים מחולות עממיים וחקוייהם – קאזאצ’וק, טאשרדאש, מאזורקה. תכנם בכך, ש"הוא" רודף אחריה ו"היא" חומקת ממנו. גם אם תכנע לו, הרי רק לרגע. תרשה לו לחבקה בזרועו, תסוב עמו בכיתורים, ושוב תברח מידו. בלשון אחרת: מראים לנו כאן את המבוא לרומן ולא את הרומן עצמו. בישן היה האדם ההמוני שיצר את הריקודים הללו. מוליך היה את הצופה רק עד לפרגוד של חדר־המשכב, ולהכנס פנימה לא היה מניחו. אחר (ודומני, זה היה בעת אחת עם שחר האסכולה הרומנטית בספרות, זאת אומרת, עם הפריצה הראשונה בגדר, פריצה שעדיין היתה לא־אמריקנית) נפתח השלב השני: נציגה הראשי הוא – הואלס. הרדיפה כבר מאחורינו. הוא והיא חבוקים בזרועותיהם – אבל עוד בריחוק־מה. ולבל ייפגע ריחוק זה, שומה עליהם לנתר במקצת. לא ניתורים גבוהים ויהירים, כמו בשלב הראשון, אבל בכל זאת. דווקא בתורת סייג מונע – לבל יהיו יותר מדי צמודים, למען תשמר גדר־של־אוויר כל־שהיא. זה כבר לא המבוא, לפנינו הרומן עצמו, אבל – רק הפרק הראשון – הפרגוד הופשל במקצת לצדדים, אבל לא יותר. ועכשיו – השלב השלישי. האמריקני תלש את הפרגוד, ביטל אף את גדר־האוויר, – רוקדים כמו שכתוב בחומש: “ודבק באשתו…” ועם זה, מתבטל, כמובן, הניתור. לך ונתר, כשהשנים מתמזגים לבשר אחד. אם קצה נפשך בהתאַבּנוּת, ניתן היתר למלוח אותה בתבלין של “ג’ימי”, אבל לדלג אסור: חס וחלילה, תפרדו כמלוא־נימה איש מרעהו… הנה, בזה הפילוסופיה של הריקוד האמריקני. ושימו־לב, מקבילה לה שורה שלמה של תופעות כיוצאות־בה באותה הספירה, תופעות של הווי ושל חברה, רק יותר חשובות. השמלות הקצרות. ביטול המחוכים. המחשוף, שנחשב בימינו גינדור של נשפי־מחולות, הוכנס לשימוש של חולין. בכלל, בא פישוט סיטוני ביחסי־ההווי ש"בינו" ל"בינה". בקיצור, נהרסות הגדרות האחרונות מסביב להרמון ולבית־הנשים, גדרות של פסיכולוגיה, של מלבושים, של הווי, של חברה, של פוליטיקה. וסמל המוני, פומבי לדבר, ולא עוד – מורה־דרך לכך, משמש דווקא אותו הריקוד שמעבר לים, אשר הוא בעצמו, בלי מלים, ויותר מכל מלים, מלמד את הנוער כיום מקטנותו, לא בהכרה, אך בתחושה, כי גדר איננה גם כאן. אם לברכה ואם לקללה – כבר עכשו מחנכת את ילדינו אמריקה…

פורסם בעתון הרוסי “פוסלדניא נובוסטי” בפאריס בשנת 1926.

אחד הקוראים, משעיין בשיחה על אמריקה, באחד הגליונות האחרונים של “פּוֹסלדניה נוֹבוֹסטי”, הקשה לאמור: אם אמת הדבר, שההשפעה האמריקנית באירופה מרדנית כל־כך לפי טיבה, מסיתה לנגח את הגדרות, מה טעם אמריקה גופה חיה חיים כה פרוזאיים ואפורים?

ליישב את הסתירה הזאת לאלתר לא קל; אך, אם איני טועה, יישב אותה הזמן. יבוא יום, והוא יבוא, כמדומה, בקרוב, כשאמריקה תשלח את ידה להגמוניה רוחנית בעולם. נבואה זו נשמעת עכשו כמוזרה וכחסרת־חכמה: לפי שעה אין עדיין לאמריקה שום תעודות־בגרות למשימת מנהיגוּת רוחנית. אבל, התביעה לתפקיד של “צרפת שבמאה העשרים” צריכה להוולד אצלם בהכרח ובאבטומטיות מוחלטת, יען כי זה ידרש, בפשטות, לנוכח העובדה, שהכוחות הרוחניים והחמריים מצטברים והולכים באמריקה במהירות ובהיקף שאין להם שום אח בהיסטוריה. התביעה בוא תבוא ללא ספק. אם יבואו גם “תעודות בגרות”, כלומר הישגים בתחומי מדעים, אמנות, מדיניוּת, הווי, שעצם גדלותם יהא בה כדי לשכנע את אירופה ולהכניע אותה מבחינה מוסרית – זאת, כמובן, אי־אפשר לראות מראש. אבל, שום מסתכל (ובפרט מסתכל שנתן את לבו לעיין דווקא בריקנוּת ובסכלוּת בשחיי אמריקה בזמן הזה) לא יתמה, אם יימצאו גם תעודות בגרות.

על עשרה החמרי של אמריקה אין צורך להרבות מלים. יש רק להעיר, שעושר זה נמצא בידי מספר מוּגבל מאד (באופן יחסי) של בעלים. בארצות־הברית יש עכשו בקירוּב 110 מיליון תושבים. באנגליה יושבים לכל ק"מ מרובע 187 נפשות, בגרמניה 127 נפשות, באמריקה – 13 נפשות, ועל היחס הזה שומרים בהקפדה: ההגירה לשם הופסקה למעשה. באיסור זה מלא תפקיד רב הרצון לקיים את ההגמוניה על הארץ בידי הגזע האנגלוֹ־סאכּסי; אבל, תפקיד לא פחוּת מזה – אם כי על כך אין מדברים – מלא גם סרובם של שותפים בעסק מכניס לחלק את רווחיהם עם מקרוב־באו. מתוך כך מתקבלים מספרים כאלה: עשרן הלאומי של ארצות־הברית נאמד אחרי המלחמה כדי 320 מיליארד דולארים (עשרה של בריטניה הגדולה – השניה ברשימה זו – בסך הכל 70 מיליארד דולארים).

לכל נפש מן התושבים יש באמריקה בקירוב 3 אלפים דולאר “עושר לאומי”, באנגליה בסך הכל כאלף וחמש מאות. היחס בין שכר־העבודה הממוצע ל"אינדכּס" של הוצאות המחיה עומד ב־125, זאת אומרת, הפועל משתכר ב־25 למאה יותר מן הדרוש למחית משפחתו מתוך שובע ונחת. אין תימה, שאינם רוצים במהגרים – אינם רוצים להתחלק.

אבל, בכל זה קשה להתמצא להדיוטות שכמותנו, ואילו יותר נבין את הדבר הבא: תודות לעשרה זה צוברת אמריקה בידיה במהירות מופלאה גם כל מיני כלים המשמשים לעושר רוחני. מספר האוניברסיטאות ומוסדות כיוצאים בהן להשכלה גבוהה הגיע בשנת 1922 לסכום הדמיוני – 780; למדו בהם 600.000 איש. יכולנו להעתיק כאן כמה מספרי־תקציבים, כדי להראות את השעור האגדי של האמצעים שבידי אוניברסיטאות אלו; אבל זה משעמם; ודוגמה הרי כאן. לפני שלוש שנים הפליגה מאמריקה משלחת – לעשות צילומים מחייהן של חיות־הבר ביערות ובחולות של אפריקה המרכזית. משלחת זו עלתה בכמה מיליונים דולארים; וציידה ושלחה אותה האוניברסיטה בעיר סאקראמֶנטוֹ – שתשעה מעשרת קוראים משכילים מעולם לא שמעו את שמעה.

כמובן, לפי שעה אמריקה עדיין “אינה משכילה”, הדרישה לתרבוּת שם אינה מרובה, במידה יחסית. אבל, ישנו כלל ישן: לעתים קרובות גורם לדרישה ההיצע. והרי כמה פרטים על ה"היצע", פרטים לא סטאטיסטיים ולא מלוּמדים – סתם הערות של מסתכל נוסע. בית־הנכות “מטרוֹפּוֹליטן” בניוּ־יוֹרק: מתמיה בשפע האמנים בעלי מוניטין עולמיים, שיצירותיהם מוצגות שם, במיוחד ספרדים קדומים וצרפתים־מודרניסטים. אנו באירופה אף לא הרגשנו, כיצד הם קנו את כל זאת. – האוֹפּירה: לא כל שכן. כולנו זוכרים, היכן שר קארוּזוֹ. עכשו שרים באמריקה, כמעט בלי לצאת משם, הטובים שבקולות אירופה; כמדומה, אחדים מהם אף בשמם אינם ידועים באירופה. בכל ראינוע משובח בניו־יורק תשמעו תזמורת של 40–60 כלים ובראשה מנצח, שבשנת 1913 היה ראוי לנהל את תזמורת־החצר בוויימאר או בשטוּטגארט – ואין זה מן הנמנע, שמשם הזמינוהו לבוא; והוא מנצח בשביל הקהל ובשביל עצמו לסרוגין – הרי רומאנס מודרני והרי סונטת־הירח. – במאדיסון, שם נמצאת האוניברסיטה של ויסקונסין, פגשתי מרצה צעיר לבלשנוּת, שכבר לפני המלחמה תלו בו תקוות גדולות חוגי הפרופסורים בגטינגן. עכשו הוא במאדיסון; והוא אמר לי: “אח, אנו כאן רבים מאד”. ואיני מדבר כלל על התפוקה המדעית והפילוסופית המקומית גרידא – אין זו מומחיוּתי – אם כי לא קוטלי־קנים הם אנשי החוג שמתוכו יצאו תורות כמו הפראגמטיסם והבּיהייביוֹריסם, החוג שיצר את מכון רוקפלר או את מרפאת האחים מאיוֹ במדינת מינסוֹטה. ברצוני רק להצביע על כך, שעם עשירוּת זו בציוּד, עם יכולת זו לסחוט את הכוחות הרוחניים מאירופה, ולנוכח מציאותם של 600.000 מתלמדים ב־780 אוניברסיטאות – ממש מן הנמנע הוא, שארץ משונה זו לא תצבור, ואפילו במהירות רבה, מלאי עצום מאין כמותו של אנרגיה רוחנית.

אך עוד יותר חשוב שאומה זו איננה “משונה” בלבד. זו אומה נסערת, שוטטה וזחתנית. כמובן, השוטטוּת היא בדמה – כל אמריקני הוא נכד או נין לאדם צוען, אלמלא כן לא נולד מעבר לאוקינוס. אמנם, עד לפני זמן קצר נתגלע טבע נסער זה אצל ההמונים כמעט רק בהתקדמות מערבה וברדיפה אחרי הבצע. אבל, עתה יש שינוי גם בכך; ביתר בהירות מורגש השינוי בפרט אחרי המלחמה. ניכרים בבירור לבטים רוחניים. השכנים מדברים עליהם בלגלוג: וישמן ויבעט. לפי חומרת ההגיון זו אמת. אבל, טרם הוּכח כי לעולם לא תצמח שום טובה מהתבעטוּת הבאה מרוב שומן. לאו דווקא כל טובי השירים נכתבו בידי קבצנים. בשעה שאישיוּת עשירה וחזקה נקלעת למסיבות של שלוה מתמידה ושלמה, ומתחילה לפחד פן תשמין – עלולה התוצאה להיות המורד מיאסנאיה פוליאנה.

לאמריקה נתמזל מזל טראגי: אצלה “אין טראגדיה”. לכל שאר אומות גדולות ישנן טראגדיות משלהן, למי טראגדיה בפועל ולמי בכוח, באופק. על ראשה של צרפת מתהפכות שתי חרבות – ירידת הילודה והשכנוּת הפרוּסית. גרמניה שרויה עכשו בעצם תקפה של טראגדיה; רוסיה נושמת באווירת טראגדיה מיום 14 בדצמבר שנת 1825. אפילו אנגליה, שלפני המלחמה ראתה את עצמה אי מוקצה מנגיעה, בעלת שווקים הקנויים לה לצמיתות, מתחילה להכיר כי בדורנו, בדור של מטוסים, אין קיימים עוד “איים”, כי השווקים נחטפים מידיה והיא עצמה ארץ ללא לחם. לאמריקה לא ימציא טראגדיה שום כוח־דמיון. לא לפי שורת הטבע ולא לפי שורת ההיסטוריה, עד כמה שאפשר לראותה מראש, לא נוכל לתאר לעצמנו, אפילו בצדיה, שום שואה שתמיט אימת הרס על אומה זו, על עשרה ועל עצמתה. לפיכך, נראים בעיני נכרי הבחירות, למשל, לנשיאות ולקונגרס באמריקה כמו שעשועים בעלמא, שאינם מענינים שם בעצם שום אדם, למרות כל הרעש סביב המאורעות האלה. את ההבדל בין מצעי הרפובליקנים והדמוקראטים אפשר להסביר לאדם מאירופה שש שעות רצופות: לא יבין ולא יקלוט. זוטות, גוונים, צורות־דיבור. בין המפלגות שלנו חוצצות שאלות יסודיות וגורליות ובהשוואה אלינו אין שם שום הבדל. אם ג’ון מושל ואם פיטר – במרחק של שני מיל מן “הבית הלבן” אין הדבר מורגש.

סטפּניאק כתב במקום אחד: “אין עינוּי בשביל גבר בריא כמו הליכה אטית, עקב בצד אגודל”. ובשביל אומה שיש לה מלאי כזה של מרץ צריך להיות עינוּי באלה החיים מתוך שובע, בלי לראות שום תהום הפעורה בקרבתה, ששוּמה למלאה פגרים, להציפה דמעות או דם, ואם לאו –להישמד. הרי זה רע מגורלו של איליה מוּרוֹמץ, שישב כנֵד שלושים ושלש שנים תמימות ועם זה חש בכל שריר רטט כוח שלמעלה מכוח אנוש. רע מזה – זה כמו איליה שכבר קם, כבר רכב על סוסו ויצא למרחב־שדה – ואין שם טטארי ואין שם סוֹלוֹבֵי־השודד ואין מעשה־גבורה: הרי זה כדי להשתגע. ומשום כך הוא משתגע ובועט מרוב שומן.

אנו צוחקים להמצאותיהם המשוּנות, המגושמות, בשביל תיקון סדרי־החברה: פעם אוסרים הם שׁכר, פעם עורכים מסע־צלב נגד התורה על סבתה־גורילה. אמת ויציב, כל זה מצחיק מאד. יש גם דברים הרבה יותר מגוּחכים, גם כן באותו שטח של תיקון העולם הזה, שהקדוש־ברוך־הוא הקימו ברשלנות כה רבּה. סמוך לשיקאגו ישנה עיירה קטנה זייון־סיטי (“עיר־ציון”) והמועצה המקומית האבטונומית שבה חוקקה “חוקי־תכלת”, כפי שהם מכוּנים: אסור לעשן, לגדף, לרקוד ביום הראשון לשבוע. שמלות הנשים אסור שתהיינה גבוהות מן הארץ יותר מששה אינץ'; השרווּלים צריכים לרדת למטה מן המרפקים, הצווארון אסור שיגלה את “הגומה שבצוואר”, אותה שלמטה מן הפיקה. היו שם מקרים כשאסרו בבית־הנתיבות גברות לבושות כמקובל היום, אם נצטרכו לרדת מן הקרון לרציף. מבדח. ולפרקים כפשע מן המבדח למבעית. “קיו־קלוּקס־קלאן” – חוליה בתוך שרשרת, פרי מאמץ נואש של הרוח המתלבט למצוא כר לעלילות עצמה ואימה: לפיכך מטיל הוא כושים למדורות־אש ומלקה עד מוות היום דארוויניסטים, מחר נואפים. על כך ישנו דף נורא, אכזרי, ברומן “אֶלמר גאנטרי” (על מחברו, סינקלר לוּאיס, עוד ידובר להלן): תופסים מלוּמד צעיר, בעל דעות חפשיות, שבא לעיר דרומית לשם הרצאה, מסיעים אותו אל מחוץ לעיר, שם קושר לו האחד את ידיו מאחוריו, ואחר מצליף בשוט מעור־פיל על פניו, משחית את עיניו… וזו תמונה מן המציאות. אגב כך מתפתח בארץ עד לשיעורים של ימי־הבינים שוד פשוט וגלוי – בארץ שאין בה שום יסוד כלכלי בשביל שוד, שהרבה יותר קל להשתכר בה כסף בדרכים חוקיות. שיקאגו לוחמת כבר כמה שנים בכנופיה העירונית שלה: כבר היו שבועות כשהמשטרה היתה זוקפת מכונות־יריה בקרנות הרחובות. ועל כך, כיצד שני נערים, ילדי־טיפוחים, שאבותיהם עשירי־מיליונים, הרגו נער שלישי מרוב סקרנות, עברה השמועה לפני כשנתים בעולם כולו.

יש אצלם אינטליגנציה (הם גם כותבים את המלה בצורה זו כמו הרוסים: intelligentsia): אולי זו כיום האינטליגנציה המעודנת והמשכילה בעולם, דקת־טעם, איסטניסית ו"תלושה מן המציאות", עוד יותר מן הרוסית שלפני המלחמה או שבגולה. בזים הם לאמריקה של ההווה ומאוהבים באמריקה של העתיד, העתידה ללא ספק להתיצב בראש העולם, לאחר שיתּם לגווע ה"אספסוף" השורר כיום. בשום מקום ובשום זמן (פרט, אולי, לרומא בימי פּטרוֹניוּס) לא היתה תהום כזאת בין אלה “רמי־המצח”, כפי שהם מכוּנים שם, ובין ה"המון" – אלא שב"המון" נכללים במקרה זה גם הפרופסורים, גם עורכי־הדין, גם הרופאים, גם ה"אצילים" (לאציל נחשב בעיניהם, בתמים, כל מי שסבו נולד באמריקה ונולד עשיר). רמי־המצח חיים במין מסדר נפרד של רוזנים ורוזנות, לאו דווקא משום גובה־לב, אלא בפשטות משום שאין להם לשיחה איש כערכם.

אבל, גם ה"המון" מתחיל לכמוה ולתבוע גיחה אל השלטון – זה מוּכח מהצלחתם של ספרים אחדים באמריקה. ספרים אלה גם חיבורים מצוינים כשהם לעצמם; חבל, שאינם מצויים בתרגום – אבל, על ס. לוּאיס ועל ת. דרייזר ימצאו הקוראים סקירות קולעות בקובץ “Croisières” של אנדרי לוינסון, שיצא מקרוב. ברם, לגבי נושאי לא זה חשוב שהספרים טובים ביותר, אלא שדווקא להם נמצאו קוראים כה מרובים וחשֵׁקים בכל קצווי אמריקה, אפילו בפינות נדחות. “הרחוב הראשי” של לוּאיס היה אפילו “בּסט־סלר” (כלומר, הוא זכה למהדורה גדולה ביותר) בעונה של שנת 1921. כרך זה מכיל חמש מאות עמודים באותיות זעירות, קורות ימיה של צעירה שגמרה “קוֹלג'” במיניאַפּוֹליס ואחר נישאה לרופא והיא חיה בעיר עלובה של שלושת אלפים תושבים, שמרום החברה בה מורכב מחנווני־מכולת ובעל בית־מרקחת. הצעירה, מאד בינונית לפי השעורים של רוסיה לפני המלחמה, השכלתה קצת גבוהה מזו שבגימנסיות, וגם אינה חכמה ביותר: נאמר – שוב לפי המידה הרוסית – מאותן שאת “קאראמאזוב” עד הסוף לא קראו. לה מצבי־רוח בנוסח צ’כוב, געגועים ל"מוסקבה" וגם־כן לא במובן עמוק ביותר: בעיקר קצה נפשה באדריכלות המרופטת של הרחוב ה"ראשי" והיא הוזה על בנינים יפים. בכך מסתכם כל תכנו של הרומן, המחוסר כל עלילה, גם כן כמו אצל צ’כוב. אך, כפי הנראה, קפצו עליו וקראוהו לתיאבון תושבות אין־ספור של “רחובות ראשיים” אין־מנין, הפזורים ברחבי הערבה האמריקנית. עובדה זו היתה לפלא אף בעיני המו"לים: רגילים היו לחשוב, כי בערי־השדה מחבבים רק ספרי הרפתקאות ומעשיות ברמי־היחש.

אחרי כן כתב לוּאיס את “בּבּיט”. בּבּיט היה כיום, כמו גם “הרחוב הראשי”, לשם־דבר באמריקה. ה' ג’ורג' בּבּיט – זה אותו עמוד־התווך של הרווחה האמריקנית, הממלא את השליחוּת הגדולה של רדיפה אחרי הדולאר. זה חתך מאונך ואָפקי של מאה ועשרה מיליונים: לא כסיל ולא חכם, לא עני ולא עשיר; אדם לא רע; בז למהגרים חדשים כמו לבוץ חוצות, כלומר בלי שום רוגז, אלא בפשטות אינו רואה אותם כבני־אדם; בוּר בשעור דמיוני, מופלג (יש ברומן מחזה מתמיה, כיצד בּבּיט וחבוּרתו מגיעים לכלל דעה, שהמשורר המקומי, המחבר מודעות בחרוזים, עולה לאין ערוך על אותו דאנטה של המהגרים). אולם, גם אצל בּבּיט מזדמנים מצבי־רוח בנוסח צ’כוב – אמנם, מהם אין יוצא מאומה. – אחר יצא הרומן “ארוֹסמית”, העוֹקב אחרי ה"בּבּיטים" בחוגים מלומדים, לא רק בין הרופאים (גבורו של הרומן – רופא), אלא גם בין עסקני־מדע מושבעים.

ספרו האחרון של לוּאיס – “אֶלמר גאנטרי”; אותו כבר הזכרתי. נסתמכתי על דף מבעית אחד, אך אולי מבעיתים עוד יותר שאר הדפים, אף שאין בהם שום תאורי־עינויים. אם נתעמק ברומן זה, תהיה בעינינו גם יצירה כמו “סיבצֶב ווראז’ק” של מ. אוֹסוֹרגין, הפוֹאמה המזעזעת, בלי רוגז ולעג, אודות היגון הלאומי והכל־עולמי, – כמו השתפכוּת־נפש ענוגה, לעומת הררים אלה של בלהה קרה, עסקית. החיים הדתיים באמריקה נחשבים לנמרצים מאד – כתּות פרוטסטנטיות בלבד יש שם יותר מ־20. לוּאיס מראה את התמונה הפנימית של חיפּוּשי־אלוהים אלה: מתקבל כתם רצוף של חילוּל־קודש, מעשי־אונאה, שקר אף ללא כל מסווה, עסקי־תרמית, רפש כמו סביב ראספּוּטין. על רקע זה אין תמהים למקרא ההתעללוּת באותו מלומד. ואם נזכר בכל ספריו של לוּאיס בזה אחר זה, מסתכם הרושם: כל ההווי של אמריקה – זה אותו דבר “לא־נורא”, אשר מקרבו מוכרחות להוולד הבלהות של חבלי המשיח. אם צדק המחבר, לא לנו לשפוט; חשוב רק זה, שבשביל הצופה בדרכי החיים שבאמריקה, כל החיים במולדתו אינם אלא סיוט.

עוד יותר “נורא” הרומן של דרייזר, אשר גם שמו כן: “טראגדיה אמריקנית”. מבחינה אחת ספר זה, כמדומה, בלי תקדים: שום מחבר לא בחר לו עוד לגיבור אפס גמור כזה, שום אחד לא נגש לאותו אפס גמור במידה כזאת של אוביקטיביוּת אינסופית, בין־כוכבית, ללא ניצוץ של אהבה או כעס או בוז או חמלה. שני כרכים, 1200 עמוד, אודות אדם צעיר שאין לומר אודותיו מאומה. בחור יפה־מראה, שגדל כמעט ברחוב, אבל לא לגמרי ברחוב, ללא סגולות טובות או רעות, והקריֶרה שלו אמריקנית רגילה; תחילה עוזר בחנות, אחר שליח בבית־מלון, אחר פועל בבית־חרושת של דודו, אחר משגיח בעבודה. יכול היה לסיים את חייו כמיליונר; תחת זה הוא מסיים כרוצח. ולא זה “נורא” שהטביע במים פועלת שלפני־כן הדיחה – הטביע ביד כבדה, בהיסוס, במין סמרטוּטיוּת ומתוך אי־רצון עמוק להרוג. הנורא הוא גם כאן מה ש"לא־נורא", הסכלוּת השטוחה של ההווי הקיים שם, אשר שום חרדה צבורית אינה מאירה ואינה מקדשת אותו, – הווי ללא טראגדיה לאומית, המביא לידי abâtardissement¹ טראגי של האומה. יש פרקים שיכול אדם לעבור עליהם כמעט בלי תשומת־לב – אבל, אם יעיין, ימצא בהם משפט חרוץ על כל מלוא ארץ גדולה. כזה, למשל, הסיפור על הצלחתו של הגיבור בחברה הגבוהה של העיר. הוא יפה־תואר, מיטיב לרקוד; לכן האירו לו פנים הצעירות שב"חברה". הוא – בפשטות, איננו יודע קרוא וכתוב, לא למד מעולם ולא קרא מאומה; הן כולן למדו באינטֶרנאטים, אחיהם סיימו את האוניברסיטאות של אמריקה, ייל והארווארד. אבל, שום הבדל ברמה אינו מורגש. התרבות איננה נקלטת בהווי זה. כמו לפנים בכפר הרוסי – שיכחת קרוא־וכתוב למרות תעודת בית־הספר. גם אצלן גם אצלו אותן המחשבות, אותם הדבּורים, תפלוּת אפלה מן הצמרת ועד למרתף.

ושוב: אם אמת היא זו, איני יודע; אך לא בזה העיקר. בשעה שפורצים מפי אומה חרופים שכאלה כנגד עצמה והאומה קוראת אותם לשכרה ומבקשת עוד ועוד, – אין זה סתם כך, אלא זה אות. ובפרט, אם אגב כך ברור שהאומה מתהפכת בציריה, מבקשת צוק תלול שכדאי לטפס עליו, עושה מעשי־קונדס, אוזרת־כוח להפליא את העולם בתיקונים רוחניים, מצחיקה את הבריות – ומאמינה בעצמה עד ליהירוּת. ותוך כדי כך גם מקפּה את השמנת מאירופה, רוכשת מכל עבר אמנוּת, נגינה, מדע, בונה ארמונות־אלאדין בשביל בתי־ספר ואוניברסיטאות, כמעט כדי מאה בשנה, יוצקת אל קלחתה ממיטב זהב־הרוח ושולחת את ידה לזכות במלאי נוסף של ברכה זו. ואיזה מין קלחת היא זו: מאה ועשרה מיליונים של חומר מובחר (מובחר במובן של “שוטטות”, זאת אומרת במובן החשוב ביותר) מעשרים גזעים אריים, צאצאי מילטון וּויידלוטים, הויקינגים וצֶ’זאר בּוֹרג’יה, אוסיאן ודוֹבּריניה, יאן סוֹבֶּסקי וּויינמינן, קוּחוּלין – הגיבּוֹר האירי, וז’אן ד’ארק… “לאן את טסה” – הצפור הלבנה?

פורסם ב“ראזסווייט”, פאריס, 23 בינואר 1927.

א

“ראזסוויט” מכיר הכרה עמוקה באשמתו לפני אמני ישראל. זה נוגע לכל סוגי האמנות, אפילו לספרוּת. הקבוצה הקטנה של כוחות־המערכת עמוסה מלחמה פוליטית ואנוסה להתעלם מתופעות שהן, בלי ספק, חשובות ובנות־קיימא יותר מפוליטיקה. הרי דוגמה אחת – זה כבר חצי שנה שיצא לאור בארץ־ישראל הרומן “ימים ולילות” מאת מר ביסטריצקי. זה ספר בן שני כרכים, הנסיון הראשון לספּר כיצד חי וחושב ועובד אותו “עמק”, שכל כך מרבים אצלנו להתווכח בעדו ונגדו. רוב העתונות היהודית כבר הביע את דעתו על נסיון זה, הנכבד, בלי ספק. אצלנו הוא עודנו מחכה לסוקר. מה לעשות? הסוקרים עסוקים בכינוסים, במסעות, בהתכתבוּת ארגונית, בבחירות, בתרגומים, לבסוף, בפשטות, בעימוּדוֹ ובהגהתו של ה"ראזסוויט". כי קשה – הוי, מה קשה לקיים כתב־עת של “מהגרים” על רמה תרבותית הגונה…

אבל, ביתר חריפוּת מרגישים אנו באשמתנו כלפי הצייר והפסל היהודי. עובדים אנו בפאריס. אין מחצית־שנה יוצאת, בלי שתוצגנה באחת הגלריות של פאריס יצירות של אחד האמנים היהודיים. העתונות הצרפתית מגיבה על כך; ואנו מפגרים. תודה לאל, עלתה בידנו להגיב איך־שהוא על שגל, על ארונסון, על שיק, על פדר, על מאנע־כ"ץ. על רובין על חנה אורלוב, על מארק שווארץ אף מאומה לא כתבנו, עד כמה שאזכור, וכן גם על הרבה כשרונות נאים אחרים.

יש כאן, כמובן, גם סיבה אחרת, מלבד המטוּפּלות בעבודה. על תמונה או פסל חושש איך־שהוא לכתוב מי שאיננו מומחה. במיוחד כשהמדובר באותם זרמים המכוּנים – זה למעלה מעשרים שנה – זרמים “מודרניסטיים”. אמנים צוחקים, או כועסים, כשמזכירים מלה זו בפניהם. איזה מין “מודרניסם” כאן, כשהמדובר בחפושים שהחלו כבר בראשית מאה זו, או לפני כן? אבל, מה נעשה, וגרעינו של ה"ראזסוויט" מורכב, כאילו להכעיס, מאנשי אותו דור, שטעמו האמנותי נתגבש בתקופה כשעדיין לא רק קלוֹד מוֹנה, אלא כמעט אף בּקלין נחשב למלתה האחרונה של חדשנוּת נועזת; ונתגבש הטעם הזה גיבוש כה יציב, ששום דבר לא יפרוץ בהם פרץ. הכותב את השורות הללו, למשל, ממש עיוור לגבי כל מיני ה"מודרניסם" – עיוור כחפרפרת, שניקרו לה את שתי עיניה ואחר הטמינוה בתוך ערמת פחם בתחתית מכרה עמוק, באישון לילה, בקוטב הצפוני, בחודש ינואר, כאשר אין השמש זורחת שם כלל. באמונה, הוא טרח בכנוּת והשתדל להבין, על כל פנים, במה ההבדל בין אימפּרסיוֹניסם לאכּספרסיוניסם, לקוּבּיסם, לפוֹויסם, לפוּטוּריסם… ולא הבין. עומד הוא מול היצירות של פּיקאסוֹ ושל פּיסארוֹ, ואפילו של סיזאן, אחוז הרגשה כפולה: חש הוא, כמו דרך אלחוט, משב של כשרון גדול – וגם חש שכל זה צוּיר לא בשבילו, לא על אודותיו, ולא כאן מקומו.

יכולתי לכתוב לעיל במקום שמות לועזיים שמות יהודיים, אבל לא חפצתי. מה צורך, הרי גם בלעדי זאת מובן במה אני מודה ומתוודה. אדוק אני במסורת, ואין לכך תקנה ואין לכך תרופה. מוכן אני שעות רצופות לחשוב על תמונה – אבל, רק לאחר שהבנתי מה בה מצויר. ואם מכריחים אותי לענות את מוחי לפני שאגיע לתוכן התמונה, הרי בכך איני רוצה. לא מפני שמעיז אני “לשלול” סוג־אמנות זה או אחר. הדיוט אינו אלא הדיוט ואין לו סמכות “לשלול” מאומה. אולם, כל זה מצויר לא בשבילי. לא בשבילי צוירו גם אותן התמונות, שבהן זרועותיו של האדם שונות בארכן וכתלו של הבית נטוי ב־45 מעלות. אנוכי מאמין בצילום. כמובן, יודע אני שאמנות – איננה צילום: אבל, בשאלת מידותיהם של הדברים, כפי שהם נראים בעיני, קדושה ומאוּששת היא זכות הצילום ולא ארשה שום ויכוחים נגדה. בקצור: אדוק. וכולנו כאלה – ולכן חוששים אנו לכתוב על אמנות.

ב

תערוכתו של א. פאן – זה חג בחוצותי. כל האמור לעיל לא נכתב בעבור להשפיל את ראובן ולרומם את שמעון. סתם, לא אוכל לדון כאן מי טוב ומי רע ומי טוב מכולם. יתכן, שאחד הציירים ייעצב בתמים, אם אדוק מובהק ונודע יתבשם מצבעיו – יתכן שהצייר יאמר: הא לך שרות־דוב. ולי מה איכפת? הן לשם כך התערוכה נעשית. אני אחד הצופים; זאת אומרת, כי יש לי הזכות לגנות ולשבח בלי לשעות לרגשי האמן. לעתים רחוקות יקרה חג בחוצות שלנו, של האדוקים, ואם יקרה פעם ביובל – שמח אני.

לפני זמן קצר, בארץ־ישראל, מצאתי בין ניירות ישנים שני תצלומים מיצירות־נעורים של אותו אבּל פאן. ודאי הוא עצמו כבר מזמן שכחן: אלו היו יצירות של עלם בן עשרים. ועיני לא שבעו מהסתכל בהן. לפי התצלומים לא אוכל לשפוט על הצבעים ואת התמונות במקורן לא ראיתי. אבל הציור, צרופי הדמויות, הבעת פניהן, הבעת הידים והרגלים והכרסות (רחמנא ליצלן, אל נא יחשוב הקורא, כי סטיתי לאֶכספרסיוניסם – כרס הגונה ודבוקה כדבעי, ללא ספק מוסיפה רושם) – כל זה כמעט בלי פגם. עין כנה, יד נאמנה, חוש קולע. והעיקר – העיקר בשבילי: זה מובן לי. תכנם של שני התצלומים היה זר בשבילי: חתונה יהודית ברחובה של עיירה עם לווית דרדקים לפניה, – ובואם של ה"מחותנים" לעיירה, כפי הנראה נכבדים מאד. לא זה ולא זה לא זכיתי לראות בחיי. אך את כולם הכרתי, כאילו מקרוב נפרדנו. ואילו טרחתי לחשוב, כי עתה יכולתי לספר את קורות חייה של כל דמות ודמות.

נתגלגלו הדברים כך, שבכל השנים הללו לא ראיתי כמעט את יצירותיו של א. פאן. ידעתי על פעולתו ב"בצלאל" ראיתי בחטף את האלבום הראשון שלו לתנ"ך, אבל לעיין בו לא היתה לי שהוּת – צריך הייתי תיכף לנסוע לאיזה מקום. לפיכך, גם לתערוכה זו הלכתי בדחילוּ, כשם שהולך אני לתערוכות: שוב יראו לי, כי בעצם נפטרתי מכבר – בעצם יכולתי גם לא להוולד; כי חצי פרוטה שוה כל התירגול האסתטי שלי, שעליו גאוותי – ארמון פארנֵיזֶה, הקאנצ’לאריה, המזרקים של בּרניני, והן לא כאחד התיירים “סיירתי” במקומות הללו, אלא, בפשטות, במשך ארבע שנים רצופות הייתי אוכל מאקארוני במסעדות שממולם וזוכרני את מספר החלונות בדיוטה השניה ומה צורת הכפתור בזנבו של אותו אריה; וכי לפנים הייתי יודע מלא חפנים של לצון כמעט על כל אנדרטה לקוית־כסות בוואתיקן, ובבֶּלווידֶר קבעתי שש פעמים ראיון, ממש לפני לאוֹקוֹאוֹן, – לא אגלה למי קבעתי, – אבל היא לא באה ולכן היתה לי שהוּת ללמוד על בורין, יותר מכל בקיא, את כל ארבע יצירות־המופת של בּלווידר: – ותיכף יאמרו לי, שכל זה אשפה ובוּרוּת ועולם האמנוּת סגוּר בפנַי כמו בּלווידר בפני בּוּשמן.

הלכתי לתערוכה מלא חשש, ברוחי הייתי חבוש צילינדר, על ידי כפפות שחורות ועל פני הבעת השתתפות, כפי שראוי לאדם ההולך לקבורת עצמו. ונתברר שהצילינדר מיוּתר. עודני חי: זרועותיהם של בני־האדם עודן צומחות מתוך הכתפים והן שוות באָרכן והטבע עודנו דומה למה שמראים לי משקפי.

ג

העיקר בתערוכת פאן – ציורי־הלווי שלו למקרא. לפי מחשבתו של האמן יהיה מספרם כחמש מאות והם ימלאו את הספר כולו, זאת ואמרת, את כל מה שניתן בו לתאור בעפרון ובצבע. לפי שעה הוכנו כמאה, עד תחילת הסיפור על משה.

קצתם של אלה עדיין מִתווֹת או נסיונות. יש חמש נוסחאות למעשה חוה ופרי עץ־הדעת, חמש נוסחאות לאגדה על בנותיו של לוט, ארבע נוסחאות למשתה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק – בכלל הרבה נוסחאות שונות. ולא רק חובבי דמויות וצבעים, אלא גם חובבי המקרא בתור ספר, כדאי להם לנדוד מנוסחה לנוסחה. פּאן איננו סתם קורא בחומש – מחפש הוא בו דבר־מה, רוצה לחוש ולמסור, כיצד ובמה ובאיזו צורה היה חי אז האדם. במשתה של אברהם אסף בנוסחאות אחדות כמלוא מוזיאון אתנוגרפי; בהסתכלנו בפנים האלה, בקדקדים, בלבושים, בפּוֹזוֹת הללו, נזכר בכל אותם העמים שנעלמו, אשר שמותיהם המשונים נקובים במקרא, ומשרידיהם מורכבים, אולי, אני ואתה.

טובים ביותר, לדעתי, הפנים. אינני יודע, אם מיטיב פּאן לצייר קלסתר פניהם של אנשים חיים; אבל, בשעה שהוא מצייר על־פי המוֹדלים שיוצר דמיונו, הרי לעתים מצליח הוא עד להפליא. יצחק, החוור בין האבות, נראה גם אצלו כך: ישר, תמים, איש־סמרטוט – הצאר פיוֹדוֹר יוֹאַנוֹביץ', אלא שחוּם. וכמו במתכוון, ניתנה לו לאשה המענינת, הנועזה, התקיפה שבכל נשי־המקרא. אין זה מקרה שרבקה היתה אם יעקב – אמו של האיש שאין עוד בדמויות ההסטוריות בעל טבע מורכב ועשיר כמותו: עושה עסקים ונאבק עם אֵל, גנב ואביר, אורחא־פורחא ופטריארך, איש אהבה יחידה ובעל נשים רבות – “ראשון הז’ידים עלי אדמות”. הרוסי היה אומר עליו ועל אמו גם יחד: השעירים מרקדים בדמם. וכאלה יצאו קלסתריהם בתמונותיו של פּאן. אולי ביותר הצליח דווקא בתמונת רבקה: כאן היא באמת אותה אשה, שעוד בנעוריה חלמה על ארצות רחוקות, על מוֹתרוֹת, על שררה, ובמאמר אחד הלכה אל מעבר להרי חושך אל חתנה הבלתי־ידוע – ולאחר שנוכחה כי אינו אלא טוראי ישר, העבירה את כל להט־יצרה אל בנה הקטן: הבינה כי לו העתיד, הפרה בשבילו את חוקי־הקודש של הבכורה… אשה היצוקה מאותה המתכת כמו ליידי מאקבת או לוּקרציה בורג’יה – honni soit qui mal y pense, זוכר אני את ההבדל. אבל, טוב גם העלם יעקב, היוצא לנדודיו מבאר־שבע – ולו עינים רעבות, אשר הכל בדרך חדש בשבילן ומעניין ויקר – “הכל שלי”.

בעתון גרמני אחד ראיתי דעה, שהטובים בשורת קלסתרי־פנים זו הם – שלושת הראשים: שם, חם ויפת. ואמנם, טובים הם, במיוחד השני והשלישי. חם – שחום־עור, אבל אינו כושי, אלא בֶּרבֶּרי – חבשי או יליד דאהומיה: אבל צוחק הוא צחוק כושי ממש, בחשפו את כל ל"ב השנים שבפיו – מיד ניכר, שחי הוא עלי־אדמות לבטח ואיננו יודע אחריות ותרבות ובעיות. ואולי עוד טוב ממנו, כי יותר מפתיע, הוא יפת. בדימוי המסרתי הוא נראה כמין אלקיביאדס או פּריקלס. כאן הוא קרוב יותר להיות סקנדינבי, כולו עטור ענני זהב ומשי של זקנו ותלתליו, אצילי, הרמוני, שלֵו.

ועוד קלסתר־פנים אחד נחרת בזכרוני: לאה. “לאה” פרושה בעברית “עיפה”. היא היתה, כפי הנראה, בחורה ללא מזג וצבע. עיניה היו “רכות”. פרשנים, שאינם מקפידים על כבוד סבורים כי אשת־בדואים זו היתה נגועה לפנים בגרענת. אבל, התרגום הצרפתי מתבטא בעדינות: les yeux tendres¹. פּאן קבל, כמובן, את הגרסה הזאת. אצלו ניכר שלאה אפילו מתגנדרת בפריכוּתה הנכנעת. ומעניין, שאין זו הפעם הראשונה, שדמות מקראית זו מעלה תמונת התגנדרות: ודאי, גם כן בשל אותו כפל־משמעות שבתרגום הלטיני – עינים ספק “חלשות” וספק “עדינות”. גם דנטה מתאר את לאה כגנדרנית.

רשימתי עברה על גדותיה; וזה לא יתכן, בפרט שאני כאן מחוץ לתחומי. חפצתי לכתוב על ציורי קבוצות אצל פּאן, על צבעיו; וכן על סדרה אחרת, בעפרון, אשר בה מסופרות חוויות היהודים בימי הפינויים של שנת 1915²; חפצתי להצביע על כמה לקויים – אבל, את כל זה יעשה הקורא בעצמו, משילך לתערוכה.

פורסם ב“היינט”, ווארשה, 1 ביולי 1927.

א

סוף כל סוף הוציא הקולונל האנגלי לוֹרנס את ספרו “Revolt in the Desert”: התרגום הנכון, לא המלולי, יהיה כמדומני, בקירוּב כך: “המדבר במרדו”. קורותיו של ספר זה רומנטיות, כמעט כקורות מחברו. כתב־היד הראשון שלו היה מוכן כבר לפני כשלוש שנים; באנגליה ציפו לו בהתענינוּת רבה, כי בו ניתן תיאור חוויות־המלחמה של לוֹרנס, שנתרקמו סביבו אגדות כה רבות; אבל כתב־היד אבד פתאום – יש אפילו אומרים כי נגנב. עכשיו חידש אותו לוֹרנס בעזרת ברנהארד שאוּ.

מאד רוצה אני לכתוב על אודות הספר, אבל הוא אינו רוצה זאת. טופס אחד מחירו 30 לירות שטרלינג והמהדורה האמריקנית (רק 40 טפסים) נמכרת, לפי השמועה, בכמה אלפי דולארים כל ספר: הרי זה עסק בשביל [הגבירים] השותפים ב"סוֹכנוּת היהודית" ולא בשביל בשר־ודם פשוט. אוכל איפוא רק לספר מה שנאמר על אודות הספר בעתונים, וזה פחות מדי. סוקרי הספרים שבפאריס מספרים רק כמה עוּבדות על מעשי המחבר – כיצד שכנע את אלנבי שיתן לו את ההיתר ואת האמצעים לעשות בקרב הערבים תעמולה נגד התוּרכים בשם חזון של ערב־רבתי תחת חסות בריטית, וכיצד הוציא את הדבר לפועל. מעשה זה ידוע מכבר ממקורות אחרים, ואני עצמי איני מתפעל ממנו. להכניס לראשו של אלנבי אפשר היה בכלל כל דבר, אולם העושה זאת היה מסתכן, שמחרתים יבוא אדם אחר ויכניס לראשו את ההיפך. אך מכיוון שלוֹרנס נסע תיכף אחרי שיחתו ונעלם במדבר, כשהוא לבוש בגדי בדואי, לא ניתן הדבר לשנוי. גם לשכנע את השייכים הערביים לא קשה היה לו, בשעה שהיו בכיסו נימוקים בסך 200.000 לירות. ואין להפריז בהערכת העזרה הצבאית שהדבר הביא: סוציאליסט צרפתי אחד הוכיח, כי צבאו של המלך חוסיין מנה בסך הכל חמשת אלפים נפש, ביניהם אלף וחמש מאות גינראלים ושאר קצינים. מה שנוגע להרפתקה גופה, הריהי מענינת, אולם לעומת העלילוֹת שתאר מפקד הצי הצרפתי פּול שאק בספרו “לוחמים בים” (בו הוא מתאר ללא משוא פנים את גבורתם של גרמנים ושל אנגלים) אינה אלא כמשחק־ילדים ולעומת מגילת יוסף תרומפלדור שלנו – בכלל אינה ולא כלום. הדבר המעניין הוא להכיר את השקפותיו של לורנס, באשר הוא אדם חושב ומשכיל, – אבל על כך אין מדברים הסוקרים שלפני. חושש אני, כי גם להם הניחו רק להציץ לתוך הספר היקר ובעליו עמד באותה שעה על גבם והשגיח שלא ילוֹקוּ את אצבעותיהם בהעבירם את הדפים.

ועל כך חבל. לורנס הוא המנהיג הרוחני לאסכולה שלמה של מעריצי־מזרח אנגליים ומן המועיל להכיר את דעותיו מכלי־ראשון. כך יודעים רק זאת, שהוא וחבריו לדעה אומרים לסייע בידי המזרח שישאר לעולמי־עולמים כמוֹת שהוא כיום הזה: מזרח. ציורי, שקוע בהרהורים, רחוק מן הזמן החדש, עשיר בגמלים ועני במסילות־ברזל (חוץ מאותן מסילות־ברזל החשובות מבחינה אסטרטגית – לאנגליה). פעם פרסם לורנס מאמר על הציונות: אין לו כלום נגדה, אבל בתנאי שהיהודים לא יהפכו את המזרח לאירופה ושהם עצמם יסתגלו לנוהג ולמחשבה, לאורח־החיים ולבגדים שבמזרח. בכלל, מבקשת אסכולתו לקיים את המזרח כמין בית־נכות, שבני־אדם אחרים יוכלו לבוא ולראות שם, מה היו פני העולם בימי הרון־אל־ראשיד. בת־קול מהשקפה זו יכולנו לשמוע בהודעתו של ידידנו סטוֹרס, שכל עוד יהיה הוא מושלה של ירושלים, לא תהיה בעירו הקדושה רכבת חשמלית.

כמובן, הוסיפה אסכולתו של לורנס לכך גם אידיאולוגיה בדבר נשמה תרבותית מיוחדת שישנה למזרח והיא לא רק נבדלת לחלוטין מן התרבות המערבית, אלא גם בעלת ערך רב וכדאי לכבשה בציר־מלח. ודווקא מחמת כך כה מעניין לשמוע, כיצד הוא מוכיח זאת. אבל, מקוצר־יד עלינו להסתפק במקורות אחרים: וברוך השם, אין מחסור בהם לא אצל הגויים ולא אצלנו, היהודים.

ב

אצל הרוסים כאן, בפאריס, ישנה תנועה רעיונית חזקה הקוראת לעצמה “אֵיראסיאניסם”, כלומר: למחצה אירופה ולמחצה אסיה; על מחצה־מחצה זה, אומרים הם, עומדת הנשמה הרוסית. אחרים מתרצים: לא אירופה ולא אסיה, אלא סוג־אדם מיוחד, בין שניהם. פעם הלכתי לאספתם: יש להם כמה מנהיגים מעניינים ובעלי השכלה עמוקה. קשה להבין על־פי ערב אחד את כל תכנה של תנועה כזאת, ובפרט כשכלולים בה, כפי הנראה, שני כיווּנים מדיניים שונים: הכיווּן האחד סבור, כי הבטוי ההולם ביותר את הנשמה ה"אֵיראסיאטית" זו מלוכה מוחלטת, אם גם, כמובן, בתוספת תיקונים; הכיווּן האחר אומר, כי הבטוי ההולם ביותר זו שיטת־הסוביטים, אם גם, כמובן, בתוספת תיקונים. בשעה שהקשבתי לתיקונים הללו, נשאר בי הרושם, כי דמותה של המלוכה המוחלטת המתוקנת הריהי בדיוק כדמוּת המלוכה האנגלית שבימינו, והסוביטים המתוקנים דומים בדיוק לשוויצריה – גם זה וגם זה במערב, ללא שום תקוה להגיע בזמן מן הזמנים ליפיפוּתו של המזרח. אבל, זהו רק פרט. העיקר הוא שגם רוּסים אלה מאמינים כי ה"מזרח" אינו סתם דרגה מסוימת בהתפתחות התרבותית, אלא סוג־תרבות בפני עצמו. בלשון אחרת: ההתפתחות התרבותית של אסיה ושל אפריקה בימינו מוליכה לא לכך, שהמזרח ילמד בהדרגה לחיות לפי שיטות־החיים המודרניות של מערב־אירופה בטכניקה, במדע, באמנות – לא, הוא יוכל להגיע, ואף הגיע, לתחומים של התקדמות חברתית, מדינית, מדעית, אמנוּתית, ואף־על־פי־כן יוסיף להיות נבדל מן המערב בדיוק כהיותו נבדל ממנו היום. יען – כך טוענים האיראסיאנים – מזרח ומערב אין להמשילם לשני עצים השייכים לזן אחד, שהתפתחו באקלימים שונים, ומשום כך גבוהה קומתו של העץ האחד מקומת חברו, ועכשיו על העץ הנחשל בצמיחתו להשיג את הראשון: אדרבא, אלה הם שני עצים מזנים שונים, ואף יותר מזה – האחד הוא עץ והאחד עוף.

וגם בינינו, בין הציונים, ישנם איראסיאנים. מושבם הראשי נמצא עכשיו – כמובן, לא בארץ־ישראל, אלא בברלין ובפארג. העיקר שלו הם מטיפים הוא אותו עיקר המצוי אצל הרוסים, אלא שהם משתמשים בו כלפי היהודים: יש שהם טוענים כי אנו, היהודים, הרינו תוצרת מחצה־למחצה של מזרח ומערב ותעודתנו היא לתווך בשביל האימפורט הרוחני והאכספורט הרוחני בין שניהם; ויש שהם מכריזים בנוסח ראדיקאלי, כי אנו מזרח במלוא מאַת האחוזים, כי המנהגים האירופיים והאמריקניים שלנו אינם אלא טעות והציונות היא שיבתו של גזע־היהודים המזרחי אל צורת־חייו המזרחית – “כמובן”, בתוספת תיקונים.

ג

חושש אני, שה"תיקונים" הללו מקלקלים את התורה כולה. אינני בקיא במזרח, רק מסתכל פשוט, שישב כמה שנים בקושטא, במצרים ובארץ־ישראל, וכן קורא עתונים ולפרקים גם ספר. אך הן רואה אני מה טיבם של התיקונים הללו, שבעזרתם משתדלים בזמן האחרון עמים מזרחיים שונים לשפר את קיומם. את חיי־המדינה שלהם משפרים הם על־ידי שהם מקימים בתי־נבחרים, ממשלות אחראיות, מבטלים את המלוכה, מפרידים בין הדת ובין המדינה, זאת אומרת, בכלל מחקים את המערב. הוא הדין בחייהם החברתיים: מסלקים הם את הצעיף מעל פני הנשים, מבטלים את ההרמונות, את שלטונו המוחלט של האב בבניו, את זכותו של בעל־המלאכה לקנוס את שוויליו – ומתחילים ללבוש מכנסים ולחבוש מגבעות בנוסח אירופה. והוא הדין בתחוּם התרבות במובן המצומצם: מקימים הם אוניברסיטאות כעין אותן שבאירופה, שבהן מרבים ללמוד קאנט ודארווין יותר משלומדים בּוּדה ותורת קוֹנפוּציוּס, קוראים תרגומים מכתבי שכּספיר וטולסטוי וזולא הרבה יותר מכתבי־המופת בלשונם; ובתערוכות שבפאריס נוכחתי, כי ציירים יפאניים כבר נשתחררו מן האמנוּת הלאומית הישנה שלהם לצייר ללא פרספקטיבה, כך שבית נראה מרחוק גדול בדיוק כפי שנראה בית מקרוב, וכים תמונת־נוף של צייר בטוֹקיוֹ דומה מאד למה שעשוּי לצייר באותו נוף צייר ספרדי מאותה מגמה מודרניסטית – זאת אומרת, אצל שניהם אין לדעת, מה רצונם בעצם. וכן הלאה. עד עתה לא שמעתי על שום נסיון מעשי “לפתח”, נאמר, צורת־מדינה או כיוון רפואי או שיטה ליציקת ביטון מזוין על יסוד תורותיהם של מוחמד או של לאו־טזֶה. איני רואה זאת אפילו אצל גאנדי. שיטות התעמולה שלו אינן שיטותינו; וזה מובן מאליו – הרי תועמלן חייב להתחשב בפסיכולוגיה של ההמון שאליו הוא פונה; וגם מבחינה זו נשמעת לעתים תורתו של גאנדי כמו תרגום מטולסטוי ותעניות־המחאה שלו נגד מעשי־הרג בין ההודים ובין המוסלמים אינן כה רחוקות מן הרעיוֹן של שביתת־רעב, השגור במערב. אבל, תביעותיו המעשיות, השינויים במוסדות המדינה והחברה שהוא רוצה לבצע, הריהם חזרות על הערוּבות לקידמה ולחופש המצויות באירופה, הן רק מנוּסחות במלים אחרות.

מבקש אני שיגלו בדברי פנים כהלכה: מאמין אני בנצחיותן של העצמיוֹת הלאומיוֹת ולכן גם בעצמיוּת המיוחדת ההודית, הערבית והסינית. אך, ראשית, עוד יש מקום לשאלה, אם ניתן לאחד את כולן בשם “מזרח”. ודאי סבור אכּר ווֹהליני כי כל הכושים פניהם שחורות – אך הן טעות בידו. איני רואה, במה דומה אכּר ערבי בטריפוליטניה לאכּר יפּאני יותר משהוא דומה לאירי מן החבלים “הפראיים” שבמערב אירלאנדיה; במזגו, בגישתו־לחיים, בדתו, בשיטות־עבודתו, מרוּחק הוא משניהם מרחק שווה פחות או יותר. אבל, שנית – וזה העיקר – כבר היתה שהות בידינו ללמוד את האמת, כי עצמיות לאומית מכילה כדי 99 למאה הבדלים בצורות התרבות, ואולי רק כדי אחד למאה הבדלים בתכנה. חוּקוֹת־מדינה, ספרי־חוקים, תקנות בתי־דין נראות כבר מזמן כהעתקים ממקור אחד – עם סטיות כדי אחד למאה. מזגם של סוציאליסטים איטלקיים שונה ממזגם של סוציאליסטים שבדיים, אבל תביעותיהם שוות והעקרונות של הגנת־עבודה שוים בשתי הארצות. מדברים הם לשונות שונות, אולי חושבים בפלפולים שונים, אבל התכלית תרבותית היא אצל שניהם. כי בתכלית לא יוכל להיות הבדל חשוּב. ואין בכך משום סתירה לגבי העובדה, שעם כל זה נשמרת העצמיוּת הלאומית והיא בולטת כמקודם.

וכך יהיה, לדעתי, אצל כל עמי־המזרח; עצמיוּתם הלאומית, ה"למינֵהו" הנצחי של כל אומה, ישמר; אך דווקא היסוד ה"מזרחי" שבהם מוכרח להעלם, וגם יעלם. וככל שימהר להעלם, כן מוטב – כן מוטב בשבילם.

כי האמת החשובה ביותר בויכוח הזה נעוצה בכך, שהיסודות המכוּנים מזרחיים בחייהם של אותם העמים המפגרים, כלל אינם צמח המיוחד למזרח. כל מה שחובבים לציין בשם “עצמיות מזרחית” – השלוונוּת, הפאטאליסם, הסבלנוּת שבה מקבלים יסורים באהבה ואין מעלים כלל על הדעת לתקן את העולם על־ידי התנערוּת מן המסורת; עריצוּתו של האב, של בעל־הבית, של השייך, של השלטון, אפילו היא לובשת לעתים צורות “אבהיות” רכות: היחס האָפיני אל האשה, המביא למוסד ההרמון; ההתנגדות לחקירה חפשית, לבקורת: – הרי כל זה אינו מונופול של המזרח. הן כל זה עבר על אירופה וכמעט באותה הצורה, לרבות אפילו ההרמון. מתי? – בימי הבינים. וכאן קבור הכלב. כמעט כל צורות־החיים המיחדות כיום את המזרח בתופעות־קיומו החשובות ביותר, כלל אינן שייכות לשום נשמה של עם, אלא שייכות הן בפשטות לדרגה מסוימת בהתפתחותם של כל העמים. מה שמכנים “מזרח” במובן התרבותי אינם אלא ימי־הבינים שנתאחרו. ואם מתחילים להשתחרר מימי־הבינים – מתרחש מה שעינינו רואות בתורכיה: משתחררים מן ה"מזרח".

הערבּסקה נתהוותה מתוך שהקוראן אסר לצייר דברים הדומים למציאות – לא בלבד צורות־אדם, אלא אף חתול או שולחן. משום כך הסתפקו בכך שציירו רמזים, שאי אפשר להכיר בהם לא שולחן ולא חתול. זאת אומרת, שהערבּסקה כלל אינה תפישת־אמנות מיוחדת, עצמאית: אין זו אלא אמנות שפיגרה בהתפתחותה. יחסה אל האמנות כיחסו של עוּבּר בחודש השלישי לתּינוק שנולד. ואם יתחילו לפתחה, תהפך גם הערבּסקה לתמונה ככל התמונות, ריאליסטית או אֶכספרסיוניסטית או קוּבּיסטית – אבל לערבּסקה לא ישאר שריד.

ד

ואנו היהודים, אותם הנשארים באירופה ובאמריקה ואותם הנוסעים לארץ־ישראל, אין לנו שום קשר לאותו “מזרח”. אולי פחות מאשר להרבה עמים אחרים באירופה.

אין זה נימוק, כמובן, שמוצאנו מאסיה. כל אירופה התיכונית גדושה גזעים שגם הם באו מאסיה – ובאו זמן רב אחרינו. כל היהודים האשכנזים ובוודאי מחצה מן הספרדים כבר יושבים באירופה כמעט אלפים שנה. זמן מספיק למדי להתערות רוחנית.

ועוד יותר חשוב צד אחר בשאלה. לא זו בלבד שישבנו באירופה שורה כה ארוכה של דורות, לא זו בלבד שלמדנו מאירופה: אנו, היהודים, הרינו אחד מאותם העמים שיצרו את התרבות האירופית – ואחד החשובים שבהם. בכמה דרכים עזרנו ליצירת התרבות המערבית. ראשית, על־ידי המוסד הדתי שלנו, שממנו עשתה אירופה את יסוד הכרתה הדתית, ותמצית מהוּתו היא ההשקפה, כי המשטר החברתי הקיים הוא משטר עושק, אינו הכרחי, ולכן גם טעון בדק־בית, ותמיד יש לשאוף לתקונו של העולם זה. שנית, עזרנו ליצור את התרבות המודרנית על־ידי שמלאנו את תפקידנו הנודע ביצירת אותם קשרים עולמיים וחליפין עולמיים, שבלעדיהם היה העולם עד היום הזה כמו כפר. שלישית, במשך שמונה מאות השנים האחרונות, זאת אומרת, מהנץ אורה של התחיה באירופה אחרי תנומתה בימי הבינים, תרמנו כוחות יחידים אין־ספור בכל תחום של מדע, פילוסופיה, ספרוּת, טכניקה, אמנות, ומדיניות באירופה. קצתם היו מנהיגים, קצתם – יוזמים פורצי־נתיבות, אחרים – קצינים רגילים וחיילים. אבל, אם נמנה ונשקול את כולם, ספק אם רבות האומות באירופה, שהגיעו לשיעור כזה. האווירה הרוחנית באירופה שלנו היא, יש לנו זכויות בה בדיוק כמו שיש זכויות לגרמנים ולאנגלים ולאיטלקים ולצרפתים: זכויות מחבּרים. ובארץ ישראל נמשיך ביצירתנו זו – בצורות לאומיות עצמאיות שלנו, אבל באותו תוכן. היטיב פעם לבטא זאת נורדאוּ: “הולכים אנו לארץ־ישראל כדי להעתיק את גבולה המוסרי של אירופה עד לנהר פרת”.

(1929)

א

אַרתוּר שיק, צייר צעיר שמוצאו מלודז ומושבו בפאריס, הציג לפני שבועות מספר באחד מאולמי פאריס יצירה אמנוּתית יפה ומענינת להפליא. זהו “כתב זכויות-היהודים דקאליש”, שבולסלאב החסיד, הנסיך הגדול של פולין, פרסמוֹ בעיר קאליש בשנת 1264, זאת אומרת כמעט לפני שמונה מאות שנה, ולאחר זמן אישר אותו קאזימיר הגדול בשנת 1334 וקאזימיר הרביעי בשנת 1447 ועוד פעם בשנת 1467.

אַרתוּר שיק נתמסר לאמנוּת נשכחת, שלפנים היו מכנים אותה “אילוּמינציה” של ספרים. בימי הבינים היתה זו אולי הפינה היחידה, אשר בה יכלה להחבא ולהתפתח אמנות-ציור אמתית, לא רשמית-כנסיתית. אלפי אנשים, רובם אנשים בבגדי-נזירים, היו מבלים את כל ימי-חייהם שחוחים על גבי יריעות-קלף בהעתיקם כתבי-יד קדושים וקדושים-למחצה ובידיהם בית-נשק שלם של כל מיני נוצות-אווז, דקות וגסות, וסוללות שלמות של דיואות מרובות-צבעים, מזהיבות ומכסיפות ומבריקות כמו אותה קשת אצל נוח אבינו. כל אות שיצאה מתחת ידיהם היתה כלִיל-אמנות, כתיבת תיבה אחת היתה נמשכת חצי-שעה; והאות הראשונה בכל פרק היתה תמונה שלמה ובה צורות של בני-אדם והרים ואגמים ועצים מוריקים. את ככולם הרג גוּטנברג בהמצאתו, שערטלה את עשית-הספרים מקדושתה והפכה את הפולחן למעשה-חולין. והציוּר מצא לו דרכים אחרות, יותר נרחבות ונאות. אולם, אמנותם של ה"אילוּמינטוֹרים" הקדומים נשארה דוגמה לציירי-מיניאטורות ורבים מבין הציירים החדשים שאפו לחקותם בתחומים אחרים; ממקור זה נובע גם מה שאנו מכנים כיום “אילוסטרציה”. בימי-הבינים, אפילו במוצאי-ימי-הבינים, היו מוקירים את ה"אילומינטור" עד כדי כך שדאנטה מזכיר אחד מהם בתאור ביקוּרוֹ בגיהנום – והיה זה כבוד רב, כי אביהם הגאוני של הרפורטורים לא כיבּד בדרך זו אלא אנשים חשובים ביותר.

כתב-יד כזה עם “אילומינציות” הכין איפוא אַרתוּר שיק מ"כתב-הזכויות דקאליש". בעצם-ידו העתיק את כל גוּף הכתוב בלטינית, בצרפתית, בפולנית, באנגלית, בעברית, בגרמנית, באיטלקית ובספרדית. אבל, העיקר הן התמונות המלוות את הכתוב: כל חיי היהודים בגטו הישן מכוּנסים בציורים עשירי-צבעים אלה: המפּחה, בעל-העגלה, החנות, הרב, פרעות, הגנה-עצמית, המהומה בגלל עלילת-דם, שיחה עם פריץ – עד לתמונתו של ראש-הגדוד יהודי בֶּרֶק יוֹסלֶביץ' ועד לדמוּת הדיוקן של דגל גדוּדו – דגל-פוליו ועליו מגן שבתוכו השם-המפורש, מועתק מן הדגל המקורי שנשתמר מימי בּרק ולפנים יכלו לראותו בדירתו הפרטית של נח דוידזון בוורשה – איני יודע היכן מקומו עכשיו, אחרי מותו של אותו מנהיג ציוני מושלם, שזכרו לא ימוש מקרבנו. גם החיים בחצר-נסיכים פולנית משתקפים בתמונותיו של שיק: שליטים הדוּרים, נגידים כבוּדים, משרתים אנשי-חיל ארוכי-שפם, וגם פולין החדשה, המשוחררת, עם חייליה הצעירים וכובעים מרובעים לראשם. אפשר לשהוֹת בתערוכה זו שעות רצופות כשמעיינים בכל פרט שבתמונות הזעירות והמורכבות; כי קצתן מכילות יותר מעשרים דמויות על גבי שטח של חצי-עמוד נייר.

יש באמנותוֹ של שיק תערובת של כשרון חשוב עם חריצות אין-סוף ועם אהבה לפרטים הקטנים ביותר. ראשית – והרי זה דבר נדיר בדור החדש של ציירינו היהודיים – יודע הוא לא רק ציוּר, אלא גם רישוּם. לא רק צבעים חיים, גם הקוֹנטוּרים שלו ברורים ומסוימים. אמנם, גם הוא “מסגנן”, כדי להתקרב לאָרחם של האילוּמינטורים הקדומים, אבל סיגנוּנו אינו בכך שהזרוע נראית ארוכה מן הרגל והזקן ירוק והעינים אדומות. אלא זה סגנוּן כן, המבקש רק להדגיש את החשוב שבכל טיפוס, לגבּש את תמצית טבעו או אָפיו או משלח-ידו.

יצירה חשובה מאד היא זו. אבל גם תעודה חשובה מאד.

ב

היה הדבר בשנת 1264 בקאליש, בעיירה קטנה שבמדינה נכריה, כמעט בלתי-ידועה בעולם שמחוצה לה. זו היתה התקופה בין מסעי-הצלב השביעי והשמיני, והרי זה בלבד סימן-היכּר מספיק למצבם של היהודים במערב-אירופה בימים ההם. בשנת 1233 נוסד בית-הדין הראשון של האינקויזיציה הקדושה בעיר הצרפתית טוּלוּז, שכבר אז ישבו בה לא מעט יהודים. בשנת 1244 שרפו בפאריס בפומבי רב את התלמוד, למרות שמלך אז בצרפת המלך לוּאי התשיעי, שהצרפתים מכנים אותו לוּאי הקדוש. במדינות הגרמניות – אין מה לספר: עצם העובדה, שלפתע מתחילים המוני יהודים להגר משם לפולין, הריהי עדות הסטורית ממצה. ובקאליש, על הגבול בין העולם ובין המדבר, יושב הנסיך הגדול בּוֹלסלאב וכותב כתב-זכויות כדי להבטיח את היהודים מפני רדיפות.

כמובן, אין זה כתב-זכויות “ליבּראלי” במובן של ימינו. עמדתו העקרונית כלפי היהודים היא בהחלט עמדה של ימי-הבינים: הן אינם אזרחים, אפילו לא אורחים מדַרגה שניה – הם יסוד נכרי וזר, שבעצם אין לו שום שייכות למדינה ולאומתה. “רצוננו הוא – אומר הנסיך הגדול – כי שום אחד לא יתארח בבית יהודי”. ולהלן: “אם יהודי ילווה לזולתו כסף במשכנתה על נכסי-דלא-ניידי, מצווים אנו כי יאבדו ליהודי גם כספו גם המשכנתה”. הם אינם שייכים לישוב המקומי ואסור להם להתערות בארץ על-ידי רכישת אדמה. נכרים הם ונכרים הם מצוּוים להיות ולהתיחס אליהם צריכים כמו אל נכרים. אבל, מעניין להסתכל, כיצד צריכים להתיחס אל נכרים לפי השקפותיו של אותו בּוֹלסלאב.

“בכל מקום שיחיה יהודי בכל רחבי מדינותינו ובכל מקום שאליו יפנה אינו זקוק לשום היתר, ואור להפריעו בהליכותיו; ואם יש עמו סחורה, ובכלל חפצים ורכוש, שומה עליו לשלם על מסחרו את המסים הרגילים, אבל לא יותר משמשלמים האזרחים שבאותו מקום”.

“אם קורא יהודי לעזרה בלילה ושכניו הנוצריים אינם יוצאים ממקומם לעזור לו בצרתו, ישלם כל אחד מן השכנים הנוצרים הללו שלושים זהובים קנס”.

“אסור לנוצרים להעיד נגד יהודי, אם אין באותו ענין עֵד יהודי”.

“אם נוצרי אומר, כי נתן להודי חפץ בתורת משכון והיהודי מכחיש זאת, יתבעו מן היהודי שבועה – ואם ישבע, הריהו פטור”.

“אסור לדייני-העיר לשפוט בסכסוכים בין יהודים; בכך רשאי לשפוט רק הנסיך עצמו או הווֹיווֹדה שלו, מלבד בענינים פליליים, אשר בהם רשאי לשפוט הנסיך לבדו”.

“אסור לתבוע יהודי למשפט בגלל סכסוך על חפצים ממושכנים בימים שהיהודים רואים אותם כימים קדושים”

“את היהודים ידונו בבתי-הכנסיות שלהם או בשאר מקומות שיבחרו עם עצמם”.

ועוד סעיפים אחדים מתוך כתב-זכויות זה, סעיפים שיש בהם ריח “פיקאנטי” בהחלט. “פיקאנטי”, למשל, לעומת גרמניה של ימינו: “אם נוצרי יחלל בית-קברות יהודי או יתפרץ לשם בכוח, רצוננו הוא כי ייענש עונש חמור לפי המנהגים והחוקים של ארצנו וכל רכושו ונכסיו יוחרמו”.

והרי, למשל, דבר “פיקאנטי” ביותר בהשוואה לפרשת הכותל המערבי: “אם חמום-מזג יידה אבנים בבית-כנסת יהודי, ידינוהו לשלם קנס בשעור שתי ליטראות פלפל (!)”. פלפל היה ביוקר בימים ההם; בימינו אלה עולה תענוג זה ביתר זול – מניחים אותו ל"חמומי-המזג" אפילו חינם-אין-כסף.

לבסוף, “פיקאנטי” בשביל שורה שלמה של ארצות-התרבות ביובל השנים האחרון: “בהתאם לאגרותיו של האפיפיור ובשמו של אבינו העליון הקדוש, אוסרים אנו איסור מוחלט לטפול על היהודים בכללם ועל יהודים יחידים בפרט את האשמה כי שותים הם דם-אדם; במיוחד יען כי כל היהודים נמנעים בתוקף חוקיהם שלהם מאכילת דם מכל מין שהוא. אולם, אם בכל זאת יטפלו על יהודי אשמה כי הרג ילד נוצרי, יש להוכיח אשמה זו בעדות של שלושה נוצרים ושל שלושה יהודים; ואם תהא האשמה דיבת-שקר, ייענש המאשים הנוצרי באותו מין עונש, שהיה עלול להענש בו היהודי, אילו היה אשם”…

ג

אחרי שקוראים ספר כזה מתעוררת ממילא שאלה פילוסופית בנוסח עגום: כלום מתקדם עולמנו אם לאו? אבל, לא אכנס עכשיו לעביה של שאלה זו. אותי מעניין כאן צד אחר של הפרשה. מדוע הוציא הנסיך בּוֹלסלאב בשעתו מין “צ’ארטר” כזה? אמנם, קרוי שמו בהיסטוריה “בּוֹלסלאב החסיד” אך קשה להאמין שעשה זאת רק בעבור צדק מופשט. הסיבה היתה אחרת והיא ידועה היטב: זו היתה תקופה כשארצו היתה זקוקה לסוחרים, כדי ליצור בה את היסוד העירוני, ומכיון שהיהודים היו עשויים להועיל לו הרבה מצד זה, לכן נתן להם הנחות.

זה ידוע לכל. ואף-על-פי-כן ישנו דבר אחד, שאינו ברור למדי. אין די בכך שבני-אדם יהיו “מועילים” למען יתנו להם הנחות. יש צורך בעוד דבר-מה: שהיסוד ה"מועיל" יהא תובע את ההנחות, זאת אומרת – שיסביר בצורה כל שהיא, כי בלי הנחות אלו לא יביא אותה “תועלת”. כי אם לאו, בלי תביעה שכזאת, בלי “שמור לי ואשמור לך”, לא יהיו הנחות: אין בפוליטיקה “לא בקשתי ומצאתי”. ופרושו של דבר, שאפילו בימים ההם היו לנו דיפלומטים. וכיום אין לנו.

כיום מטיפים אצלנו, להיפך, לתורה אחרת: כי אנו, היהודים, נוצרנו במיוחד כדי “לשרת” עמים אחרים. דור אחד מכנה זאת “תעודת ישראל”, דור חדש קורא לכך “סוציאליסם”, ויש בעלי מוחות חריפים בפראג ובברלין ואף בארץ-ישראל הרואים את כל תכלית הציונות בכך בלבד, שהיהודים “ישרתו” את פיתּוּחוֹ של ה"מזרח". לפי השקפה זו אסור לנו להציג שום תנאים. בין מתיחסים אלינו יפה ובין לאו, אחת היא: עלינו “לשרת”. בין מכירים לנו טובה ובין קוראים לנו קופצים-בראש – אנו “משרתים”.

שיילוק סבנו, אתה שהיית סוחר פיקח, אתה שהיית אזרח גאה, אתה שהעמדת תנאים לפני שהואלת לשרת את זולתך – אַיֶך, סָבנו הנשכח? שוב אלינו, קום-נא והיית לנו מורה-נבוכים…

(1929)

א.

פתאום החלו לקרוא ספרי-מלחמה; ספרים המספּרים על המלחמה האחרונה, כיצד היו חיים באותן ארבע השנים בחפירות-המגן או מאחורי החזית. במשך עשר שנים רצופות לא אבה העולם לשמוע על כך וסופרים מכל האומות קבלו על עצמם באהבה את דינו של מאוּן זה. הם היו מציגים לפנינו בחבּה מיוחדת אנשים צעירים לגמרי, שלא מלאו להם עדיין עשרים-וחמש שנה, ובימי המלחמה היו עדיין תינוקות של בית-רבן, הווי אומר – שאין לספּר עליהם מאומה. ואם צריך הגבור להיות מן הקשישים, כבן שלושים-וחמש ומעלה, נוהג היה המחבר להביא את ספּוּר ימיו עד לשנת 1914, לעשות הפסקה (בינתים גדלה בביתה הנערה היפה…) ולהמשיך בהשקט משנת 1918. או שהיה המחבר מספּר על אותן ארבע השנים, אבל לא על אודותיו, אלא על אודותיה, על הנערה היפה, ולכל היותר, וזה רק אם הוא, המחבר, גיבור בעצמו ואיננו נבעת מפני כלום, היה מתאר את חייו הפנימיים של גיבורו; את מה שנתרחש באותן השנים בנשמתו, אולם, חס וחלילה, לא בשדות הקרב. שדות-קרב, חפירות-מגן, בוץ, מכות-מצרים, דם, פצצות, כידונים – כל אלה נמאסו על הציבור עד כדי כך, שבפשטוּת לא חפצו לקחת ביד ספר שהרבה להשתעשע בתענוגות הללו.

ומבין אני זאת: תמיד שנא הייתי ספרות מסוג זה עוד יותר מאחרים. את התאור המפורסם של קרב-בּוֹרוֹדינוֹ ב"מלחמה ושלום" של טולסטוי, הנחשב (ומן הסתם בצדק) ליצירת-מופת, לא יכולתי אף פעם לקרוא עד הסוף. בפשטוּת, אין זה מעניין. כשבּארבּיס הרעיש את העולם בספרו “אֵש”, – כי היה זה כל-כך רענן אחרי המלחמה ועדיין קראו זאת – קניתי את ספרו, נטלתי סכין בידי, חתכתי את כל הדפים, הודעתי למשרתת כי בשביל כל מי שיבוא “אינני בבית” וישבתי בכסא נוח, צחצחתי את משקפי בממחטה נקיה והחילותי לקרוא – אולם בעמוד העשרים משכתי את ידי מן המאמץ והחלטתי: סוף דבר, יקראוני בער, אבל זה לי יותר מדי משעמם. עוד זמן קצר היו פוגשים בכל רומן חדש לפחות כמה פרקים על חפירות, אבל תמיד היה מזדמן לי ידיד טוב שהזהירני: “אל תקרא את העמודים בין 153 ובין 186 – הגיבור נעשה קולונל והבחורה מתאהבת בגרמני, שבוי-אזרחי אשר הוא מרגל; תוכל בהשקט להתחיל משם והלאה”.

האָפנה החדשה של ספרוּת-מלחמה נפתחה, כמו רוב האָפנות בימינו, בדוגמה אמריקנית, אם כי, אולי, לא הרגישו בכך. בחוגי המשכילים טרם הסכינו לרעיון שראינוע אף הוא ספרוּת, ואפילו הענף החשוב ביותר של הספרוּת בימינו. ההצלחה הספרוּתית הראשונה בכיווּן החדש, הצלחה עולמית עצומה, היתה לסרט שהופיע בשנת 1926 – “המצעד הגדול”. מובטחני, כי מבחינה היסטורית זהו אביה האמתי של האָפנה הרוֹוחת עכשיו ושתי ההופעות הבולטות בתחום החדש הזה, שמהן עכשיו מתלהבים בעולם, אינן אלא צאצאיו הרוּחניים של הסרט ההוא: “במערב אין חדש” של רימארק, גם המחזה “הסוף” (Journey’s End) של שֶריף.

והריני מתוודה, כי שוב אני כופר-בעיקר: אינני מתלהב. זאת אומרת, מן הסרט באמת התלהבתי, אבל רק מן החלק הראשון, אשר בו אין עדיין שום קרב. החלק השני, עם הדם והבוץ והפצצות, שיעמם אותי. את ספרו של רימארק קראתי עד תומו – הוא קצר מאד – אבל, את ההתפעלות שמתפעלים ממנו אינני מבין עד היום, אם כי פוחד אני לגלות זאת בפרהסיה. זו בפשטוּת ספרוּת גרועה ועניה. מן הסתם, טעוּת בידי, שהרי עיני רואות כי העולם כולו מתלהב: אבל איני יכול להושיע – הרושם שלי הוא כי במקרה זה תלויה ההצלחה לא באיכותו של הספר ושל המחזה, אלא בסבּה צדדית לגמרי. וסבּה זו מהי? נשתנה הלך-הרוחות בעולם. מלחמה, מלה שוממה, שעשר שנים רצופות היו משיבים עליה בעקימת-שפתים ובפהוק רחב, לפתע היא נעשתה “מעניינת”. מבין אני, כי בשום פנים אין זה הסבר ממצה, שהרי יכול אדם לשאול, מדוע נעשתה המלחמה לפתע שוב נושא מעניין, ועל כך אין בפי שום תשובה: הלך-רוחם של המונים הוא גדול גדולי סודות הבורא, ואיני מקבל על עצמי להסביר זאת: הדבר היחיד הנראה בעיני כחשוב, הוא להטעים כי אנו עומדים כאן בפני תופעה הרבה יותר עמוקה מאשר כמה כתבי-יד מוצלחים. הם לגמרי לא כל-כך “הצליחו”. המחזה בוודאי לא. והרומן – מוטב שנמתין שנה, סבורני כי משפטה של בקורת רצינית יהיה “בינוני”, ומר רימארק עצמו, שהוא כנראה אדם שקט ונוח, בעל מוח ושכל משלו, אף חזה זאת מראש בשיחה עם עתונאי לפני זמן קצר. לא המחברים הם היוצרים את הלך-הרוחות בעולם; הדבר יותר עמוק – הלך-הרוחות בעולם הוא ה"נאחז" ביצירות המופיעות במקרה בשעת התמורה במזג הנפשי.

ב

הטוב הדבר, או רע, בשביל האנושות?

כל אחד מאתנו, הגברים הקשישים, הוא, ראשית – אדם עייף, ושנית – אב לבנים צעירים, ואם יחד עם זה הוא, שלישית, יהודי, הריהו שנא את המלחמה יותר מרעידת-אדמה. מבחינה זאת איני יכול להשתחרר מדאגה כלשהי כשאני מסתכל באָפנה החדשה ומנסה להבינה. כמובן, איני מאמין שמתוך ספרים אחדים תצמח מלחמת-עולם חדשה. בימינו תלוי הדבר בהמוני-עם רחבים כל כך, שעליהם לא יוכלו הרבה להשפיע ספרים ומחזות-תיאטרון (אם כי ראינוע יוכל אולי בכל-זאת…). מכל מקום, מלחמה מתרחשת מתוך המון גורמים מסובכים, והספרוּת בשום אופן אינה הגורם החזק שבהם. ואף-על-פי-כן הייתי רואה כהרבה יותר בריא, אילו הוסיף העולם לפהק משעמום בשמעו את המלה השוממה והמאוסה “מלחמה”. מלה זו היא כמו “פּוֹגרום”: נפשו של כל יהודי סולדת כשגויים מתחילים ביום בהיר אחד, ללא שום סיבּה, כך לפתע פתאום, לדבר על פוגרום – אפילו מדברים הם בצורה ליבראלית בהחלט ומתמרמרים בכל לב ונפש על מעשי-הרצח. כמובן, רגשות אלה נאים ואצילים מאד. אבל, עוד יותר טוב שלא ידברו כלל. מי יודע…

אותה ספרוּת מלחמתית, הזוכה בעולם להצלחה כה גדולה, אנטי-מיליטאריסטית היא בכל רמ"ח אבריה. מתרכזת היא לא במעשי-גבוּרה, אלא כמעט רק במיאוּס שבכל הענין, בהשפלה הבהמית של כבוד-האדם הכרוכה במלחמה גם מצד התנאים החמריים, גם מצד התנאים הרוחניים. על כל פנים, זהו מה שמוצאים בספרוּת-המלחמה החדשה אנחנו, האנשים הקשישים, האבות העייפים המטוּפּלים בילדים. אבל, השאלה במקומה עומדת, ולצערנו היא השאלה החשובה ביותר: אותם הילדים – מה מוצאים בה הם? שהרי הם העיקר. הם, ולא אנו, הקרקע שעליו נופל הזרע. ומאד אני חפץ לדעת, מה טיבם של זרעים אלה.

לא תמיד שליט הוא המחבר על מה שיצא מספרו. יש לכך דוגמאות בשפע. ואבחר נא רק דוגמה אחת, כי היא מתיחסת לתחום-חיים אחר לגמרי ובכלל איננה רצינית ביותר. לפני כשמונה שנים פרסמה רופאה אנגלית, ד"ר מרי סטאוּפס, גברת כבודה מאד ובעלת כוונות טובות ביותר, ספר קטן בשם “אהבה נשואה”. כוונתה היתה טהורה שבטהורה – להראות לאנשים צעירים את הדרך לחיים מיניים יותר בריאים. אבל תשעים למאה מן הקוראים “נהנו” מספרה הנאה הרחוקה מאד מאד מכוונת המחברת. “אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו”.

מה מראים הספרים לבנינו? כשאומר אני “בנינו” אין דעתי על ילדי יהודים – הן להלך-רוחם לא תהיה ההשפעה המכרעת על כך, כיצד עתיד לנהוג הדור שאליו הם שייכים לפי גילם. מה מראים הספרים ליליד האוּמות שבקרבן אנו יושבים?

חושש אני, כי, ראשית, כלל אינם נפחדים. קשה מאד להפחיד אנשים צעירים על-ידי שמספּרים להם על מוות ועל פצעים ועל כאבים. ואפילו על הבוץ שבחפירות-המגן, על הכינים בכתונת, על גסותו של הסמָל ועל ההשפלה הכללית של כבוד-האדם. על בעלי רוח באמת אידיאַלית אין כל זה פועל, פועל אולי להיפך, כפי שפעל תאורה של ארץ-הגזרה סיביר על הנוער הרוסי לפני דור אחד: לא כהפחדה, להיפך – כמשיכה.

ועם זה, כלל אין זה כל כך נורא – בספר. כל קורא הזוכר את שנות-המלחמה וזוכר את הקרבות ודאי יסכים כי כל אימות-הדיו של רימארק ושל בּארבּיס רחוקים מאד מן הסבל האמתי שעבר עלינו בימים ההם. אבל, גם מה שבאמת עבר עלינו עודנו רחוק מלהיות כה מפחיד, כמו אותה דמות-המלחמה שנוצרה במוחות הצעירים של הדור אחרי המבול. דמות, הזיה – תמיד יותר חזקה מן המציאות. ראיתי בלונדון את המחזה “הסוף” ואחרי ההצגה נפגשתי בקפה-לילה עם קבוצת מכרים מן הסטודנטים שבלונדון. אחד מהם אמר: “התדע? תארתי לעצמי את הדבר הרבה יותר נורא”. וכל השאר הסכימו. לא, ההפחדה לא תצליח.

אבל, נשארים בנשמה צעירה אחרי קריאת ספר כזה רשמים אחרים, שמהם אין להמנע אפילו בתיאור מרוּר ביותר של אימות-המלחמה: רשמים של הקרבה עצמית, של גבוּרה שקטה ופשוטה הכמוסה בכל אדם רגיל, והיפה ביותר שישנו בעולמו של הקב"ה – ידידות בין גברים, הנאמנות השותקת, הלא-סנטימנטאלית של חבר לחבר… סוף כל סוף, אם שלושה עשר מיליון אנשים, הטוב והטהור שבכל אומה ואומה, עסוקים במשך ארבע שנים תמימות בדבר אחד ויחיד, הרי אפילו יהא זה דבר רע, מן הנמנע שלא ייגלה בכך גם הטוב שבאדם: ועל פני הרקע האדום של תפאורת-המלחמה רישומו מפואר כפלים. התפאורה האדומה, שעליה “להפחיד” את הקורא, אינה עושה רושם רב, אך נשאר רושם אצילותם של בני-אדם המקריבים את עצמם, ונולד בבהירות יתרה הרעיון, שמאז ומעולם היה בו כדי למסוך שיכרון בראשי צעירים: ראה נא, כיצד הם סבלו – ואתה?

לא, האָפנה אינה מוצאת חן בעיני. הייתי שלֵו הרבה יותר בשנים האחרונות, כשנדמה היה שהכל בפשטוּת נשכח. דבר שנשכח, עליו ודאי אין מתגעגעים. וכשאדם מתחיל לחרף, לעתים זה סימן לגעגועים שלא מדעת.

ג.

אולם, יש מקום גם להערכה אחרת. אחד מידידי אמר לי מקרוב:

הזוכר אתה את “הרכבת המהירה של ברוֹנכּס” מאת אוֹסיפּ דימוב ואת היהודי השואל שם בכל הזדמנות: “הטוב זה ליהודים?” אומר אני, כי אָפנה זו, שאינה מוצאת חן בעיניך, עשויה עוד להביא תועלת רבה לציוֹנוּת. כי אפילו המלחמה היא “חזירוּת” נוראה, בכל זאת אין להכחיש כי האווירה הקדחתנית של התאמצות גדולה מכשירה את האנוֹשוּת לתפישת בעיות נרחבות ולמתן תשובות ממצות. בימי המלחמה נתנה לנו אנגליה את הצהרת-בלפור והעולם כולו קידם זאת בברכה. אך ככלות המלחמה שוב נהיו הבריות קטנוניים וחילוניים ותגרניים וצרי-עין וגם ציניים, ציניים עד כדי כך, שכבר מוּתּר בכל הפשטוּת לדבּר על הפרת הבטחה מפורשת.

זאת אומרת, חשקה נפשך במלחמה חדשה?

לא, עד כדי כך איני מרחיק ללכת. אבל, התענינוּת פתאומית זו בימי-הגבורה, אולי היא עצמה אות לכך שתודה לאל חלפו ימי ה"מעשיוּת" הצינית וכי אחרי נחשול אָפנה זו של זכרונות-מלחמה יקום נחשול חדש, כעין מה שאירע במלחמה האמתּית, – שפתחה בוילהלם ונסתיימה בוילסון – נחשול חדש, תחית האָפנה של שנות 1917 ו-1918, האָפנה של אידיאליסטים ומחשבות גבוהות ותנופה רבה?

הלוואי.

(1931)

א

העובדה שנשים יודעות לכתוב יפה ידועה כבר מזמן, עוד מאותו הזמן כשסאפוֹ היתה משוררת ביוון; ומזמן קדום עוד יותר – מן היום בו הנחילה לנו דבורה הנביאה את השיר, אשר הוא אולי המובחר בכל שירת כתבי-קדשנו. אבל, דומה כי מעולם לא שלטו הנשים בספרוּת העולמית כשם שהן שולטות בימינו אלה. אדם מסכן, שיש לו המון דאגות אחרות ולא נשארת לו לקריאת דברים “טפלים” אלא שעה קלה לפני השינה ואולי “חתיכת” יום שבת, אינו יכול לקרוא את כל מה שכותבות הן, הגברות, בלשונותיהן השונות; מן הסתם אינני יודע אפילו את כל השמות החשובים. אבל, אפילו רשימה בלתי שלמה ורק של שמות הידועים היטב, של שמות שזכו לפרסום עולמי, גם לה יהיה צלצול רב-רושם. את פרס-נוֹבּל לספרות לשנת 1928 קבלה אשה – סיגריד אונדסט, בת נורבגיה, והיא ראויה בהחלט לתואר זה. ואלטר סקוט לא כתב דבר משובח מן הטרילוגיה שלה “קריסטינה בת לאווראן”, יצירה כבירה בהיקפה ובתכנה, הבנויה, כפי הנראה, על יסוד מדעי מוצק, מתוך עיצוב דמויות מחוטבות, חיות, הנדמות בעינינו כמעט כבני-דורנו, הגם שיחד עם זה מורגשים בהם בני המאה הי"ד; כתוּב באופן מפוכח, שקט, בלי סנטימנטליות, מתוך ראייה אמנותית שלֵוה ורבת-כוח של יצירות-מופת אמתיות. ועוד שם עולמי ישנו לסקנדינביה, וגם הוא שם אשה: אחרי מותם של סטרינדברג ואיבּסן ובּירנסון, ולאחר שנרדם כשרונו של קנוּט האמסון, נשארה – סלמה לאגרלף.

בין הסופרות האנגליות ידועה ביותר היא מרגריט קֶנֶדי בגלל המחזה שהתקינו מן הרומן שלה “הנימפה הנאמנה”. הוא זכה להצלחה עולמית בכמה ארצות, ביחוד בגרמניה, שם מלאה את תפקידה של טֶסה שחקנית יהודית. והרומן טוב אף יותר מן הדרמה. אבל, הגברת קנדי כלל וכלל אינה הגדולה בין הסופרות האנגליות בדורנו. ספרים ממדרגה ראשונה כתבה מיי סינקלר ואחד מהם, “אנה סווירן ומשפחת פילדינג”, גם הוא אינו רחוק מיצירת-מופת. אולי הטובה בכל הסופרות היא שיילה קיי-סמית, ומכיר אני אנגלים משכילים הסבורים, כי היא החשובה בכל כותבי-הרומנים באנגליה של ימינו. מחוננת היא במין מיוחד של רוך בלתי-סנטימנטאלי, המתבטא לאו דווקא במלים רכות, אלא באהדה כבושה לכל יצור אנושי, בין לאשה ובין לגבר; ביחוד יש אצלה אופי של רוך ועדנה לאותו עצב-חיים נצחי, לחיים השבורים, שאין בהם מעולם מרירוּת, אבל תמיד יש בהם מוצא, כיצד ישלים האדם עם האלהים ועם הגורל ועם הבריות ועם עצמו – לקבל את היסורים באהבה: מעולם לא היטבתי כל כך להבין את טעמו הפנימי של מושג יהודי זה כמו בשעה שהרהרתי בספריה.

באיטליה: מאטילדה סיראו נפטרה כבר מזמן ובחייה הפליגו במקצת בהערכתה; ואולי נשתבּשה אצלי ההערכה הנכונה לשרטוטיה מן ההווי הניאַפוליטני מתוך שהעיב עליהם זכרון 15 או 20 שנותיה האחרונות, כשהחלה לעסוק בעתונאוּת והיתה עורכת עתון סנובּיסטי-ריאקציוני, לעתים אגב רמזים אנטישמיים. אבל גראציה דֶלֶדָה עודנה חיה ואם אינה המוכשרת שבדור הרומניסטים האיטלקיים בימינו, אין ספק שהיא העמוקה בכולם, ה"רוסית" מכולם (והרי בספרוּת זו ודאי מחמאה).

בין יתר השפות והארצות בעולם, דומה שצרפת וגרמניה יוצאות מן הכלל; אך אפשר שבפשטות אינני בקיא בספרותן די הצורך. אמריקה, להיפך, איננה יוצאת מן הכלל – אבל הרשימה כבר בלאו הכי ארוכה מדי ומשעממת. ניגש איפוא לעיקר, לסופרות היהודיות.

ב

כאן אנוס אני לפתוח בשם שאינני זוכרו. מה יעשה אדם כשזוכר הוא את הספר ואת שם מחברו שכח. וכשאדם זה אינו בביתו, אלא בכפר, במרחק עשר פרסאות מביתו, ואין שם את מי ישאל והנה-עוד-מעט ילך הדואר? אין מוצא: אנוס אני להזכיר את הספר ולבקש סליחה מאת המחבר. אבל הדבר אפיני בשביל הקוראים שבהווה, אף שלפי גילי איני שייך לסוג הקוראים של עכשיו. בני-דורי רגילים מעודם לקרוא מתוך ישוב-הדעת, בדבקות, באותה כוונה שיהודים חרדים משקיעים בקריאת פרקי-תהילים; ואילו הקוראים של עכשיו בולעים את הספרים ולא נודע כי באו אל קרבם, היום קראו – ולמחרת בערב שכחו את הספר או את המחבר או גם את שניהם. אולי זו השפעת הראינוע. קודם שמתחילים שם בהצגת הסרט מראים לך מגילה ארוכה של שמות: מיהו הבמאי ומי המציא את הסצנאריוּם ומי בנה את הארמונות ומי סובב את המצלמה. הדבר חורה לך: ואתה עוצם את עיניך ואומר לשכנך – אבקשך להעירני לכשיתחילו המכות או היריות. וכך מתרגלים לראות גם את הספרים כסוג מיוחד של תוצרת-מכונות, אשר שם המחבר כלל וכלל אינו עיקר בה… כמובן, אין זו התנצלות בשביל אדם, המקבל על עצמו לכתוב דווקא על סופרים, ובמיוחד על גברות; אבל מה לעשות, אם הנה-עוד-מעט ילך הדואר, וכו' וכו'? ובכן, שמו של הספר – “ארץ הפקר” (באנגלית השם: No Man’s Land, מונח-צבאי, שמשמעו – רצועת-האדמה שבין החפירות בחזית, למשל, בין חפירות הגרמנים והאנגלים). הוא נכתב לפני כעשר שנים על-ידי יהודיה אנגלית. מעשה במשפחת יהודים מוטמעים בלונדון בימי המלחמה. לפי דעתי, זה אחד הרומנים ה"ציוניים" המשובחים ביותר; “ציוניים” באותו מובן, שבו היה “ציוני” ספרו הישן של שניצלר: Der Weg ins Freie (“הדרך למרחב”), אבל יותר עמוק ועקבי, אף שכמובן אינו כתוב באותו כשרון. אין שם אף מלה על ציוֹן ולא על ציוֹנות, למרות שאחד מבני-דודיה של הגיבורה נרשם לגדוד העברי. אבל “ציוני” הוא כל התיאור נטול-הפניה של אותו נכר, שבתוכו שרויים – כך הם מרגישים את עצמם – הצעיר והצעירה, ששניהם גדלו באנגליה ונתחנכו בבתי-ספר אנגליים ממש והם “אנגלים” מכף רגלם ועד קדקדם, אלא שדבר-מה חסר להם, משהו, דבר של מה-בכך, ובהשפעת המפעיל העצום של המלחמה מתפתח “משהו” זה לרגש של ארץ-הפקר. כל הקורא את הרומן רואה בבירור, כי רחוקה הסופרת ת"ק פרסה מכל מגמה, בודאי לא קראה אף מאמר אחד של אחד-העם ולא מאומה מכתביו הציוניים של נורדאו ובכלל לא שמעה כלום על כל הבעיה של השקר שבהתבוללוּת, אבל איני זוכר בספרוּת כולה הדגמה כבירה יותר, משכנעת יותר לבעיה זו.

באמריקה זכו לפרסום עולמי שתי מחברות-רומנים יהודיות: פאני הרסט ועדנה פרבּר. ושוב: לפרסום עולמי זוכים בימינו אך ורק באמצעות הראינוע. אבל, ספריהן של שתי הנשים הללו ראויים לאותו הכבוד כמו הסרטים שהוכנו על-פיהם. הרומנים של הגברת הרסט ישארו כתעודה היסטורית, בעלת ערך לאומי וסוציאלי: כתעודה של תקופה שלמה, אשר בה נבלע המון ענקי של מהגרים יהודיים בקרב סביבה עוד יותר ענקית של חיים אמריקניים. גם זה מין “ארץ הפקר”, לא פה ולא שם, אשר סביבה סוערת השגרתיות המוכנית, המקסימה והמבריקה של העולם החדש; נוכל לגדף אותה ככל שנרצה, שגרתית היא, אבל הרי היא גם נהדרת ומבריקה ומקסימה – ותרבות צעירה, שנוצרה במאמצים של שלש מאות שנה על-ידי היסודות התוססים ביותר שבתריסר גזעים מחוננים מאד – אי אפשר לה שתהיה אחרת. אולם, היהודי שממזרח אירופה, אפילו הוא סוחר או בעל-תעשיה, והוא מטופל בדאגות-פרנסה – או, גרוע מזה, בדאגות של תפנוק, שהן הרבה יותר תובעניות – היהודי שממזרח אירופה, הדור הראשון של המהגרים לאמריקה, יש בנשמתו כמין תרעומת על השגרתיות והמוכניוּת, מעין געגועים אינני יודע למה – נאמר, געגועים לגעגועים. ומשום כך, אותה סביבה ששכנוֹ “בּבּיט”-הגוי מרגיש בה את עצמו כמו דג במים, הריהי בשביל “בּבּיט”-היהודי כמין “ארץ הפקר”. סבורני, כי תהליך זה של שחיקת-נשמות תואר אצל הגברת הרסט בצורה לעין ערוך יותר חיה מאשר בספריו האחרונים של לוּדויג לוּאיסון: הוא יותר עמוק, יותר חדור הכּרה עצמית, – ואין זה טוב, שהמספר מניח לקורא להרגיש שהנה הוא חדור הכרה עצמית, שהציב לעצמו מטרה להוכיח דבר-מה; – אבל היא רואה את החיים בשתי עינים חדות וכותבת עליהם באותו עט פשוט, שאי-אפשר לחקותו, כי שמו של העט – “כשרון” (יודע אני, שהאמריקנית איננה כותבת עט אלא מכתיבה לכתבנית, הרושמת את הכל בכתב קצרני ומעתיקה במכונת-כתיבה: אבל, גם אני יהודי מן המזרח וגם אני מתרעם על המוּכניוּת).

האינטרס העיקרי של עדנה פרבּר לא בתופעות היהודיות, אלא בתופעות שבחיי הגויים האמריקניים. אותם הרומנים שלה שאני מכירם מטפלים בתקופה יפה, אולי היפה מכל התקופות שבתולדות אמריקה: השנים המאוחרות שבאמצע המאה שעברה. אלמלי בא אלי בשעת הרהורי שבהקיץ מלאך ושאלני: באיזה זמן תחפץ לחיות? – כי עתה הייתי עונה לו: לפני חמשים או ששים שנה. רכבות כבר זחלו אז, כבר אפשר היה אפילו לשלוח מברק – מלה אחת בדולאר – לכן כבר היה אז לאדם הרגש הגאה כי הוא אדון הטבע והטבע משרתו כמו עבד – אבל החפזון, חפזון-השדים הארור של עכשיו טרם השחית את טעמם של החיים, עדיין היו רוכבים לעתים על סוסים לא לשם אספורט, אלא באמת, ברצינוּת. ועוד היה, על כל פנים באמריקה, שפע מקומות ריקים, שאפשר היה לצאת לשם בלי לדרוך על יבלתו של שום אדם ואפילו להתישב שם ללא אפיטרופסות של שלטון מנדאטורי. וסמל לאותם שני התענוגות המחיים את הנפש – מרחב-מקום וחוסר-חפזון – שמשו התלבושות של אותו דור: הנשים בקרינוֹלינות, הגברים במכנסים צרים כחלילים. זה העולם האהוב על הגברת פרבּר; אם יקרה שגיבורותיה אינן לבושות קרינולינות, הרי עוד מורגש אצלן כי אמהותיהן לבשו קרינולינות. אינני בקיא ביותר בספרות האמריקנית, אך נדמה לי שלפני הגברת פרבּר טיפלו באותה תקופה על-פי רוב רומניסטים שסיפרו סיפורי-מעשיות מקסימים על “קאוּ-בּוֹיים”. אבל הם התענינו בצד החיצוני של אותם החיים, ברכיבה, ביריות, ובנשיקת הצעירה בשעת הסיום המאושר. בדרגה ספרותית יותר גבוהה מעמיד אני את הספר “משבר”, המוקדש לשנות הששים, שם מחברו – וינסטון צ’רצ’יל, אבל לא אותו צ’רצ’יל (אף שגם הוא כתב רומנים). ספר טוב הוא זה, אבל אין בו כדי להניח את הטעם הספרותי שלנו, המורעל ביצר ה"רוסי" להתעמקות פסיכולוגית. בדרגה עוד יותר גבוהה מעמיד אני את “בּאַליסאנד” של הרגסהיימר, אבל שם מדובר, אם אינני טועה, על תקופה קודמת, עוד לפני היות הרכבת הראשונה, והרי זה היה עולם מיוחד במינו ואחר לגמרי. עולמה של עדנה פרבּר הוא אותו העולם כמו ברומנים של ה"קאוּ-בּוֹיים", על כל פנים שייך הוא לאותה התקופה, אבל ה"דרגה" בו יותר נעלה, רואים בו לא רק מאורעות, כי אם גם – ובעיקר – נפשות.

גם מן הרומן האחרון (או אחד האחרונים) של גברת פרבּר כבר עשו סרט – “סימארון”. אצלנו בפאריס טרם ראוהו, אבל שמענו כי את הצגת-הבכורה שלו באמריקה קבלו כמאורע לאומי. ואני מחכה לו: אפילו בשעה שקראתי את הספר בערה קנאה קשה כשאול במדור הציוני שבלבי. התקופה הנידונה בו רחוקה כבר מימי הקרינוֹלינות – אלה הם מוצאי שנות השמונים. והנה מתחילים לישב אותו שטח, שכיום קוראים לו אוקלאהומה וזה-כבר הוא נהפך למדינה אמריקנית שוות-זכוּיות. הוי, באיזו פשטות היו מישבים אז: רבבות מהגרים ערוכים עם סוסיהם ועם עגלותיהם לאורך הגבול ומחכים: בשעה שתשמע יריה – סימן שאוקלאהומה “נפתחה”. חיימסון אינו בנמצא: החיילים משגיחים רק שאיש לא יתפרץ לפני השמע היריה; – והנה החלה הריצה, כל אחד מאיץ בסוסיו, כל אחד תופש לו כברת-ארץ – ושטח זה הוא קנינו. וכעבור חודש ימים, כבר אֵילוּ חוות, וכפרים, וערים…

היהודי בשם מיסטר ליוי, שהגברת פרבּר תיארה אותו ב"סימארון", אינו מוצא חן בעיני ביותר. יותר מדי הוא מעודן, יותר מדי ממוּתק בשביל הטיפוס של “רוכל”; לא מעודן במובן היהודי – למדן בין רוכלים אינו דבר יקר המציאות – אלא מותאם הוא לטעמה של ה"ליידי" האמריקנית, המחונכת בנימוסין, גיבורת הרומן. ויש בזה צליל מזויף. אבל, ה"ליידי" עצמה, וביחוד בעלה, כמין “קורסאר” או שר-גדוד שקפץ ועלה מתוך המאה הי"ז. וכן גם שאר הדמויות, כולן מתוארות באמנות בלתי-שכיחה.

ג

אשתקד זכתה כאן, בצרפת, להצלחה רבה אשה צעירה, גברת אירנה נמירובסקי, ברומן שלה “דוד גולדר”. הסביבה בו – אותה הסביבה כמו אצל הגברת הרסט; התפוררותה של הבורגנות האימיגראנטית, אבל לא באמריקה כי אם בצרפת; לתאר את הספר אפשר רק בלשון של סתירה: ספר נחות-דרגה לחלוטין, שנכתב בכשרון אמתי, אולי בכשרון ממדרגה ראשונה. “אפלותם” של כל הטיפוסים עושה רושם מדכא – ויחד עם זה רושם שאינו-משכנע. מעין “ליאון דריי” של יוּשקביץ'; כל דמות היא כמו פסל – אבל פסל של בשר ודם, פסל שיש בו גם רוח חיים.

לא נשאר לי מקום בשביל אחת, שהיא אולי החשובה ביותר בין הסופרות היהודיות, אף שאינה פופולארית כל כך: שמה – שרה גרטרוּד מילין, חיה היא ביוהניסבּוּרג וכותבת על אפריקה הדרומית. עוד אשוב אליה, כי אפריקה הדרומית היא, מלבד ארץ-ישראל, האחרונה בארצות הרומנטיקה האהובה. ובלי ספרי גברת מילין אי-אפשר להבין אותה כהלכה. התענינוּתה של גברת מילין מרוכזת באותו שטח, אשר שם מונחת הבעיה הראשית של הטראגיות בחיי ארץ זוֹ: היחס בין הלבנים לכושים; ביחוד – האדם השחור התמים, הילדותי ממש, האוהב כל בריה, ובפרט את אדוניו הלבן, ואינו עושה שום רעה, ואף-על-פי-כן, בגלל העובדה הפשוטה שגזעו ממהר לרבוֹת מאשר הגזע הלבן, מסתכלים בו הלבנים בפחד, כמו בסכנה, כמו בענן הרה-זוועה בשמיה הכחוּלים של ארץ ברוכת-אלוהים זו. אחד הרומנים שלה קרוי “בנים חורגים לאלוהים”, ולא תהא זו הגזמה אם אומר עליו שהוא “יצירת מופת”, אילו חיינו באותה תקופה של קרינולינות ושל השקט, בתקופה כשספרים עוד יכלו להשפיע, כי עתה היה ספר זה ממלא כמעט אותו תפקיד שמלא בשעתו “אהל הדוד תום” של ביצ’ר סטאוּ. אבל, הזמנים משתנים – צעק “חי וקיים” או כתוב ספרים, מי ישמע לך?