בשבע ורבע, כשאחרון הקליינטים יצא, וגם אדון לבנון ארז בנקישה את תיק הג’יימס־בונד שלו וזרק לעברו, “ציון, אתה סוגר?” הוא הלך לשבת בחדרון האחורי של החנות, היכן שאכל בכל צוהריים (כריכי ענק של לחם־אחיד עם קציצות ירק שטיגן בבוקר, אחרי שחזר מבית הכנסת, ולפעמים גם בקבוק בירה נשר לבנה), ושבר את הראש בנוגע לתשלומים על הדירה בארלוזורוב.

הם קנו אותה כי מינה אמרה שהיא לא יכולה לגור יותר בשבזי. אמרה שהיא פוחדת על הילדות שייצאו פושטקיות, שאי אפשר יותר לסבול את השכנות, ומוכרחים לעבור לשכונה טובה. הוא הפך והפך בניירות, חובט בהם מכל הכיוונים כאילו שמניעורם תצמח הישועה, מנסה לחשב מאיפה לקצץ כמה גרושים, אולי משיעורי האקורדיון של שולה, אולי מהשיעורים הפרטיים של לאה, שעוד מעט תהיה בת־מצווה ועדיין לא יודעת קרוא וכתוב. אבל המספרים רק הלכו ופערו אליו עיני־ענק מורעבות, והאותיות השמנות על המסמכים התבלבלו כמו האותיות בסידור, כשהוא מתפלל ערבית אחרי יום ארוך של עבודה, והעיניים נעצמות לו, והדאגות לשולה וללאה ולרחל מכרסמות את הלב והנשמה.

את מינה כל זה לא עניין בכלל, כאילו רק הוא מנהל את המשפחה. היא חזרה מבית ההבראה עם רחל הקטנה, צרור רטוב ופעור עיניים, עם פרונקלים על הראש, והיניקה אותה כמו פרה, טופחת על גבה ביד אחת ובשנייה מגששת לכיוון הרדיו לחפש תחנה חדשה. הוא בכלל לא רצה עוד ילד אבל מינה התעקשה. כאילו אין לו תפקיד בבית הזה, כאילו אין לו שום מילה, חוץ מלהזריע אותה בלילות.

עכשיו הוא הביט בערמת הניירות ההולכות ומשמינה על השולחן בחנות, ניירות שאיימו להחריב את מראית העין הקטנה של משפחה – בית, אישה, ילדים, משכנתה – ולא ידע איך יעמוד בתשלום הבא. אם לא ישלם, הודיע לו הקבלן, הוא מייד מוכר את הדירה, “רק תגיד מילה ואני מוצא מישהו אחר שיחטוף אותה ועוד ינשק לי את הרגליים בתמורה.”

אם יגיד למינה שאין לו מאיפה לגרד את הכסף, ושבגללו הם יפסידו את הדירה מול הים, היכן שהבריזה תרגיע לה את העצבים ותסדר לה את החיים – היא עצמה אמרה לו את זה לא פעם ולא פעמיים – הוא כבר יכול לארוז את המזוודות ולקבוע תור ברבנות. במו פיה אמרה לו שאם הוא לא קונה את הדירה הזאת, היא חוזרת לירושלים ולוקחת איתה את הילדות.

הוא שב ובדק את החשבונות והמאזנים של החנות, מחשב שוב ושוב, כאילו תצמח לו פתאום יתרה חיובית, איזה עשרים־שלושים אלף לירות יקפצו מתוך הדפים וינחתו בארנק. בבוקר, הוא ילך לבנק במקום אדון לבנון, יפקיד בוכטה של מזומנים והפקידים יעשו לו כבוד: “הנה אדון ציון, המליין. עשה את ההון שלו מאקספורט־אימפורט. קיבל תעודת יצואן מצטיין משר האוצר ספיר בכבודו ובעצמו!”

המחשבות האלה היו כל כך נעימות, לכן מאוד לא נעם לו, בעצם גם הפתיעה אותו הנקישה החרישית על דלת הוויטרינה. פתאום נזכר ששכח להגיף את תריס הברזל עד הסוף, ומישהו באמת עלול להיכנס בלי הזמנה. השעה הייתה חמישה לשמונה כשהוא כשל אל הדלת, פתח לרווחה את תריס הברזל הסגור למחצה, והביט בזר ששאל במבטא פרסי כבד, “אדון סיון?”

בבית הכנסת הספרדי בנחלת־ציון היו הרבה גברים כאלה, שזימרו את התפילות מהסידור במבטא פרסי, אבל לדבר עברית לא ידעו. גם אביו לא ידע עברית, והוא נאלץ לתרגם עבורו את מה שאמרו הקליינטים שבאו לקנות שרפרפים למטבח ולעיתים הרבה יותר רחוקות, גם ארון לחדר השינה. הוא אהב ללכת אל בית הכנסת בגלל הריח המיוחד של המושבים, קטיפה אדומה דהויה ושנצים מוזהבים, “כיסאות הכבוד” קרא להם אביו, כשהושיב אותו על ברכיו ונדנד אותו בזמן התפילה.

אבל כשמלאו לו שלוש־עשרה, זמן קצר לאחר הבר־מצווה, בטרם יספיק ללמוד מקצוע או אפילו לצמח זקן, נפטר אביו מצהבת, הנגרייה הכושלת נמסרה לכונס־נכסים, והוא ואימו ואחיו הקטנים נותרו לבדם בצריף הזעיר בנחלת־ציון, רעבים ללחם ולאהבה. לבית הכנסת המשיך ללכת כדי להגיד תפילה על המת, אבל לא פחות מכך בשביל להריח את טחב המושבים.

“אדון סיון?” אמר הזר בפרסית מתובלת בעברית. הוא ניסה לתרגם לעצמו את דברי הזר, בשפה שקצת שכח במשך השנים, שניסה למחות מהחלק הפעיל של מוחו, החלק שהיה אחראי על התערותו המהירה בעולם הרחב, תחילה בירושלים, ולימים גם בארצות שמסביב.

אחרי השבעה, כשהמקוננות חזרו לבתיהן ואימו שקעה לתוך עצמה על המיטה הזוגית הרעועה, שוכחת להחליף חיתול למרים, אחותו הקטנה בת החצי שנה, הוא מצא את עצמו על לוח מבקשי העבודה. בשוק של מחנה־יהודה נמצא צדיק אחד בעל עגלת רוכלות זעירה שזרק לו קצת פרנסה. בבקרים הלך ברגל את כל הדרך מנחלת־ציון לשוק של מחנה־יהודה, שם רכל בכפתורים ובמיני שנצים. בצוהריים היה מתחמק הביתה כדי להכין אורז ועדשים, קציצות של חוביזה או במיה במיץ עגבניות לאימו ולאחיו הקטנים, ובערב היה קורא קצת תלמוד וגמרא בשביל הנפש, וגם בשביל הזיכרון של אבא, מה נעלם פתאום ואני אפילו שערות על החזה עוד אין לי?

ביום שלמחרת אותו הסיפור. וכך במשך שלוש שנים. משם עשה חיל ועבר לשמש בתור זבן בחנות הבגדים של אדון הירש. הייקה משולל חוש ההומור אך בעל טביעת העין, הבין שהצעיר הפרענקי יפה העיניים ודק הגזרה ימשוך קונות פוטנציאליות. בטרם מלאו לו שמונה־עשרה נסע בכל רחבי המרחב הערבי: קנה ומכר כפתורים ובדים מובחרים, שנצים ומיני סרטים, אפילו עד לחצרו של המלך עבדאללה הגיע עם מזוודת הדוגמאות שלו, והמלך פארוק בכלל היה קליינט קבוע. מקץ חמש שנים היה לו מספיק כסף לרכוש חנות קטנה ומחסן עם פתחי אוורור לשמירת הסחורה.

אל בית הכנסת הלך רק בשבתות ובחגים, ובערבים העדיף את השבאב של השכונה. עוד לפני שפגש את מינה, אהב להסתובב עם “השבאב” במרכז העיר, ללכת לסינמה ולמועדוני לילה, לנסות את מטעמי החירות והעלומים שיש לעירו להציע. בשבתות, אחרי בית הכנסת, הם כבשו ביחד את הכבישים הרעועים בפאתי העיר, רכובים על אופנועים ישנים וכבדים שיצאו משימוש אצל הצבא הבריטי. לפעמים נסעו לטיולים מחוץ לעיר, לגלות אתרים לא ידועים להם: עתיקות קיסריה, חמי טבריה, עכו העתיקה, ופעם אפילו הרחיקו עד ביירות, להמר בקזינו המפורסם.

הוא אהב את שעות הבטלה האלה, שהמתיקו עוד יותר את ימי העמל הארוכים והבלתי נגמרים, מזיע בחולצת הבד שאימו תפרה, מתדיין עם הנודניקים שבקליינטים על עוד חצי גרוש הנחה. שעות שבהם חלם על הרגע שבו ייצא מהחנות ויפריח את עלומיו בבתי הקפה בטיילת של תל אביב, על רחבת הריקודים של ימק“א, או עם איזו עלמה על ערמת שחת בחורשות הכרמל, כשהחבר שלו פֶפוֺ, שהיום הוא עשיר גדול בוונצואלה, היה מוציא אקורדיון, חבר אחר היה שולף מפוחית מהכיס האחורי, והשמחה הייתה מתחילה, מוחה כהרף עין את הדאגות למשפחה: למרים, למשה ולאימו התמיד־עייפה. לטיולים עם ה”שבאב" התגעגע במיוחד – לטיולים ולחופשות ולחלומות על ארצות ניכר, שיום אחד יבקר בהן ויכבוש כל אישה וכל חלקה טובה. אל בית הכנסת הלך לעיתים רחוקות יותר ויותר, בעיקר ביום השנה לאביו, וגם זה רק כי אימו לחצה.

היום, כשהוא נזכר בפלירט הקצר שלו עם האתאיזם, שחלף מעל ראשו כמו ענני נוצה של ראשית הקיץ, הוא זוכר בעיקר בילויים ותקוות, המוני תקוות של נעורים חמומים, נערות בשמלות פליסה, נעלי רוקי ומגבעות קש ילדותיות, ואת אימו בוכה ומתחננת שילך לקבר להגיד קדיש על אבא. כל הזיכרונות הללו נראו לו עכשיו, מתוך פינתו המחניקה בחדר האחורי, כמו סיפורי־אלף־לילה־ולילה שאינם קשורים אליו בכלל, לו, שיושב מול ערמות שמנמנות ההולכות ותופחות של חשבונות ותשלומים אינסופיים. הוא התרומם אל הנקישה בדלת ואל פני הזר המאירים, אל המבטא הפרסי הכבד, מתוך שרעפי כבדותו העמוסים בזיכרונות ילדות ונעורים, שנדמו לו עתה מתוקים משהיו באמת, ואף כי ידע כי כך הם פני הדברים, סירב לוותר על האשליה.

גם מינה הייתה אשליה. הוא ידע את זה מהרגע הראשון שצפה בה בלכתה עם חברותיה מביתה בשכונת שערי־חסד לבית הספר הדתי לבנות. השדכן שהובא בסוד העניין הודיע שמשפחתה דורשת סכום נכבד בכתובה. אימו אמרה, “אשכנוזים־פיך־פיך, רק לנצל הם יודעים,” אבל הסכימה לכל התנאים. החופה הועמדה: התגשמות חלומה של כל בתולה כשרה ברובע היהודי, קול־חתן־וקול־כלה־הללויה. רק מקץ ירח של תפנוקים, כששב לחנות הגלנטריה המחניקה, קלט פתאום שתמו ימי הרווקות ההוללים: לא קזינו־ביירות, לא פיקניקים על הכרמל, לא שירי אהבה על ערמות חציר ושחת, תמו ימי השירים והריקודים.

הכבדות החדשה החזירה אותו אל ספסליו הטחובים של בית הכנסת בנחלת־ציון, שעם המעבר לתל־אביב הומר בבית כנסת חדש ומפואר ברחוב אלנבי, אל היכל שבנייתו הסתייעה הודות לתרומתו של אחד, “מר דיוויד לניאדו מיוהנסבורג, לזכר אמו אדלה בת לונה ואיזק”, אל הכיסאות האדומים מקטיפה חדשה ובוהקת, שהזכירו לו את המושבים הטחובים בנחלת־ציון וציערו אותו על שום שהיו כל כך חדשים ויפים, יותר מדי יפים. אביו היה מתלהב מהם לבטח: מן הנוחות המובהקת של המושבים ומפאר ההיכל, מכל הוויטראז’ים הנוצצים ומהשנדליירות שהשתלשלו מהתקרה, כאילו מה זה פה, אדון סיון, כנסייה?

אל חיק בית הכנסת, כמו אל חיק הנישואים, הוא נאסף בטבעיות משונה, כאילו מובן מאליו שגבר נשוי ובעל בעמיו, מטופל ברעיה ובכמה זיתים־קטנים־השתולים־על־שולחנו, יכבד מצוות בורא־עולם ביחד עם מצוות פרו ורבו. כאילו זה מין שידוך כזה, של הגוף ושל הנשמה, שצריך להיות יהודי כשר כשנכנסים מתחת לחופה, ויתרה מכך, מתחת לסדינים.

החיים החזירו אותו אל השגרה הזכורה לו מילדותו הרחוקה בנחלת־ציון: מהנגרייה האפופה ריחות נסורת\חנות הגלנטריה הקטנה, אל אימא\רעיה שיושבת אצל הסירים, ומשם אל בית הכנסת הישן והמטולא\החדש והנפלא. הזיכרונות התערבבו עם חיי היומיום, עד שלא ידע אם הוא יושב על ברכי אביו, נושם לתוכו את הבל המתפללים המסריח ואת ריחות הטחב האהובים, או על הכיסא החדש שעדיין חורק מרוב התלהבות נעורים, שתרם “אדון ג’ק בביוף, פלורידה, ארצות הברית של אמריקה”.

שגרת האמונה – שאולי לא הייתה כלל אמונה אלא סתם שגרת אכזבה מן החיים שאין להם להציע לך יותר ממה שהם מציעים במשורה – התחפרה בסדר יומו, גם בשנים שהיטיבה עימו לכאורה ונתנה לו מנעמים כמו הצלחה כלכלית ושלוש בנות טובות, בלי עין הרע, גם כשהמיר את חנות הגלנטריה בחנות תכשיטים, זכה בשותף עשיר שהכניס קצת כסף לחנות והרחיב את העסקים. כי גם כשכל זה קרה, לא ידע אם יש לכך קשר אל התפילות המֵכניות שהתפלל בבית הכנסת, תחילה בהוא המהוה ואחר כך בזה המהודר, תפילות שבעיני מתבונן מן הצד ודאי נראות חסרות פשר, כמו מלמולים.

לפעמים, אפילו לא ידע אם הוא מתפלל באמת או רק ממלמל. עד כדי כך טשטשה אותו החדגוניות של התפילה. בפרט קוממה אותו שגרת התפילה למראית עין ביום כיפור, כל אותם רוכשי כיסאות במאה לירות, ששאפו למקום טוב בהיכל כאילו בכך יתקרבו לאלוהיהם, על אף שידע היטב שגם הוא נמנה עם אותו סוג של ספסרי אמונה.

לפני שנקש הזר על חלון הוויטרינה, ולפני שכשל לדלת ופתח את תריס הברזל לרווחה, לראות מיהו הבא בשעה כל כך מאוחרת, עוד מעט לילה וכבר צריך להתקפל הביתה, לטגן חביתות ולחתוך סלט דק־דק לבנות – שאל את עצמו מניין באות תעצומות הנפש של המתפללים הקבועים באגף, כל אותם זקנים שיושבים לידו בבית הכנסת ונראים כאילו הם מחלים את פני אלוהיהם בשירה פנימית לוהטת ובלי שום מלמולים. לצערו, הודה בפני עצמו שאת אלוהים לא יצא לו להכיר, לאלוהים בכבודו ובעצמו, האיש הזר הזה, ששמו אלוהים, לא יצא לו ללחוץ יד, והוא, בעזרת השם, כבר לחץ יד ללא מעט אישים חשובים.

עכשיו, כל מה שרצה היה לשמוע מה בפי הזר, ולא להתייסר עוד בענייני מספרים וחישובי קיצים. הוא פתח את הדלת לרווחה, הכניס את הזר פנימה והתיישב מולו בחדרון האחורי, המחניק מאידי בירה. הזר היה איש מוזר, וכשהביט בו נדמה היה לו שמשערותיו הקוצניות צומח נזר. את מבטאו הפרסי התקשה להבין, כאילו היה מלאך שבא מארץ זרה לבשר בשורות לעם המייחל לישועה. הוא נזכר בסיפור שקרא פעם, בתקופת האתאיזם שלו, שהייתה גם תקופה של חיפוש תחלופת אמונה.

באותם ימים קרא גם בקוראן ובברית־החדשה, כחלק מתוכנית ההעשרה הרוחנית הפרטית שלו, משום שהחשיב עצמו כמי שמתייסר בייסורי אמונה, כמו “הכוזרי”, שאותו קרא בשקיקה. עכשיו נזכר בסיפור ההוא מהברית־החדשה, על המלאך שבא לספר למרים, ששמה כשם אחותו הקטנה, על הולדת בנה שטרם נהרה. הוא הביט בפני הזר, והזר החזיר לו נהרה. הוא סיפר שהוא בא מפרס, שם יש לו עסק קטן של שטיחים. לישראל הגיע כדי להכשיר את עלייתו ארצה, מתי, הוא לא יודע, אבל בוודאי ביום מן הימים. בינתיים הוא רוצה להפקיד סכום כסף בידיו של אדם הגון, ומקרובים שמע ש“אדון סיון” הוא איש הגון, והוא מעוניין לתת לו את הכסף. כשיעשה עלייה יחזיר לו אותו, ובינתיים יעשה בו כרצונו. בעודו מדבר פתח צרור כרוך במטפחת והוציא דולרים על גבי דולרים, ובספירה מהירה: שלושים אלף דולר.

הוא הביט בזר, ואז בכסף, וחוזר חלילה. עיניו הטשטשו, אם לא מן ההלם אז מדמעות. הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה – הנה נענו התפילות אשר להן ייחל חודשים ושנים. אחרי שנרגע קצת, ניסה לחקור מיהו הקרוב ששלח אותו אליו, אבל הזר לא ידע להשיב, רק חזר שוב ושוב על אותם הדברים, “אדון סיון איש טוב”, “איש טוב אדון סיון”. מה יעשה עכשיו עם הזר המוזר הממלא את קיטונו?

הוא הציע לו חצי בקבוק בירה, ואת הכריכים שנשארו מארוחת הצוהריים, והזר קיבל הכול בחן ובנימוס, ואפילו התפלל את ברכת המזון לפני ששתה ואכל. הוא הביט בזר שקינח את שולי פיו בממחטה ישנה שהוציא מכיס מעילו הכבד, ולרגע האמין שהוא רואה הילה. ואולי רק נדמה לי, נזף בעצמו, והרים חצי כוס בירה לכבוד האורח.

היא דקרה את העולם בחָזָה, אבל איש לא זוכר את הדימום. מדוע רחל איתן היא אחת מן הסופרים החשובים של שנות השישים, למרות שפרסמה רק שני ספרים, נחשדה על ידי מבקרי דורה צרי האופקים והשוביניסטים כסופרת של בני דורה.

* * *

היא פרסמה רק שני ספרים, נפטרה בגיל 55 לפני שסיימה את ספרה השלישי, היגרה מכאן לארצות הברית בשנת 1967 (ושימשה באוניברסיטת “הופסטרה” שבלונג איילנד כמרצה לספרות ישראלית ויידית), ואני די בטוחה שרבים לא יודעים מי היא, למרות שהייתה רבנית־מכר די כבדה בשנות השבעים, עוד לפני שצצו כאן כל מיני עירית לינוריות דלוחות.

אני מניחה שהבלונד הזוהר והמראה הג’יין מנספילד שלה, הקלו על מבקרי דורה לתחום אותה כסופרת אופנתית של רכילות תל אביבית זניחה, כאשר התפרסם ספרה השני “שידה ושידות”, שהואשם כרומן־מפתח. אולי הם נקמו בה על כך שהשתלחה בהם ובבני דורם בפראות המעודנת שלה, בספרה הראשון “ברקיע החמישי.” ואולי גם מפני שזכתה בצדק רב בפרס ברנר היוקרתי. אני משערת שגם השערורייה הרכילותית שאפפה אותה זמן קצר לאחר שפורסם ספרה הראשון: הרומן של בעלה דאז, האדריכל דן איתן, עם מי שהפכה לימים לגורואית דה־לה־שמעטע, ומתה חסרת כל מקדחת בגסט־האוס מצחין בהודו: רינה שני, סייעו לתחום אותה במובלעת הצרה של סופרת לא לגמרי קאנונית.

והרי מדובר בימים אחרים, לפני שכל מי שהוציא כאן ספר קצת שערורייתי נהפך לסלב בגרוש. בימים שבהם סופרים מכובדים נהגו להיחבא מעין בין המוזות המאובקות. שלא לדבר על כך שסופרות היו אז במשורה, וגם את המעטות שהעזו לצפצף, לא שש הממסד הספרותי להכניס לפנתאון.

וכך נגזר על אחת מהסופרות החשובות של שנות השישים, בואך השבעים של המאה ה -20, לטבוע בתהום הנשייה, ולהישאר משהו שבין קוריוז לקאנון. לא ממש קאנון, כי הרי גערו בה על הנטייה הכמו־רכילותית ב“שידה ושידות”, אבל מצד שני, קרוב לקאנון הישראלי המובנה של שנות השישים, על שום שב“רקיע החמישי” היא כתבה על דור המייסדים, כמו יתר עמיתיה, בני דור המדינה.

לשונה של רחל איתן הייתה יפיפייה בצורה בלתי רגילה. לא הייתה זו הלשון היפיופית, המתפייטית, השירית כמעט, כמו זו של עמליה כהנא כרמון, אלא כתיבה נדירה במורכבותה הלשונית, במשחקי לשון שנונים, במוזיקה המילולית המיוחדת רק לה. עד היום אני מוצאת לעיתים הד מכתיבתה בקרב כותבים מקומיים, ספורים אומנם, שלא לדבר על השפעתה הישירה על כתיבתי. אני מודה, אני כל כך אוהבת את רחל איתן, שאם מזדמן לי לבצע איזה פלגיאט קטן או הומאז' לכתיבתה, אני לא מתביישת לעשות זאת בלב נקי. אני מוכנה אפילו להצביע היכן ואיפה בספריי התבצע הדבר.

הנושא בשני ספריה דומה למדיי: החברה הישראלית בראי המספרת, תחילה כילדת מוסדות בשלהי שנות השלושים־תחילת הארבעים, ואחר כך כצעירה תל אביבית הנבוכה מנישואיה המדכדכים ומבני דורה המכריסים מנחת בשנות השישים. כל זאת מול תיאור מדוקדק, פרטני, נשכני של שני דורות: בני העליות הראשונות וילדיהם הצברים הזחוחים. תיאורה את החלוצים ממזרח אירופה שבנו את הארץ בספרה “ברקיע החמישי”, כחנוונים קטנוניים מהשטעטל, לא החמיא למי שהצעידו אז את המדינה לקראת הקטסטרופות הגדולות של העתיד. בן גוריון ובני דורו היו על הכוונת שלה, והם תוארו מצד אחד כעסקנים שבעים ואופורטוניסטים, כגנבי הקצבות מזון מפיהם של עוללים, ומצד שני כיצורים תלושים, מבוהלים ומבולבלים.

בציר הספר יש גיבורה, ילדת מוסדות (כפי שהייתה גם איתן עצמה), שבוחנת את בני דורו של אביה, שזרק אותה לבית יתומים דיקנסי באיזו מושבה נידחת בשרון. הגיבור השני הוא מין משורר חדל־אישים, שמנסה לשנות משהו באווירת החומרנות הגסה שכבר הצליחו החנוונים לייצר כאן, בתקופה הדי קצרה מאז עלו לפלשתינה.

זה היה מבט מאוד לא מחמיא של החלוצים האשכנזים, שבאותם ימים עדיין תחזקו את המיתוס הנעלה של עצמם. תיאור של מורים ומטפלות בבית יתומים, הבולסים יחדיו נקניקים ומעדנים שנחמסו מהמשלוח של הבונדס למען יתומי ארצנו, כל זאת בעיצומו של רעב ומחסור חמור בתקופת המנדט, הוא תמונה קשה וביקורתית כל כך, שפלא בכלל שהעניקו לה את פרס ברנר בשנת 1966, ואגב, רק ארבע שנים לאחר צאת הספר לאור.

עם “שידה ושידות” התקדמה איתן אל בניהם של החלוצים, בני דור המדינה והפלמ"ח, וניגחה אותם באותה השיטתיות הממוקדת שמאפיינת את כתיבתה. שם בוהה הגיבורה, בת דמות המחברת, בבני דורה ההוללים והסובאים בקפה “קליפורניה” המיתי של אייבי נתן, שמפזרים לרוח את מעט ההישגים שצברו כאן אבותיהם החלוצים, שמנסים להפוך את ישראל למדינת־לווין של אמריקה, שנעלמו מקרבם מעט מן האידיאלים שעוד היו כאן פעם, על רקע הפייאסקו הקרוב של מלחמת יום כיפור, שאומנם לא מופיע בספר אשר נכתב לפניו, אך ריחו כבר נושב בין הדפים.

איתן לא רק הייתה אחת מן המבקרות החשובות של דורה, אלא גם מצחיקנית אמיתית. לא צחקתי בספרים אחרים כפי שצחקתי בספריה. על רקע הרצינות הנפוחה מחשיבות עצמית של רוב הסופרים בארץ, היא בעיניי פנינה כמעט יחידה בקרב אלות־בייסבול משעממות. מלבד כמה צחוקים שמפיק ממני לפעמים מאיר שלו, ובדיחות דעת שידע לספק אי פעם, בעברו הפרה־היסטורי הספרותי, יורם קניוק, אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בספרות העברית כמוה.

אינני סבורה שהיא ראתה בעצמה סאטיריקונית, אבל האמת היא שספריה הצטיינו בחתרנות סאטירית עמוקה ורחבה של החברה הישראלית, שבין שנות הארבעים לראשית שנות השבעים של המאה ה-20. היא התבדחה על חשבון עצמה ועל חשבון בני דורה ללא רחמים.

“דוקרת את העולם בחזָה,” כך תיארה את בת דמותה, אביבה ש“ץ ב”שידה ושידות" – משחק מילים המרמז גם על החזה הנשי המתריס, וגם על לשונה המושחזת שקטלה חללים. רק חבל שאיש לא זוכר מאומה מכך, וכפי שקורה עם לא מעט סופרים דגולים, נטולי יחצ"נות משומנת או סתם חסרי מזל, היא נשכחה מלב ועין, ואם כבר זוכרים אותה, זה שוב בגלל השערוריות והבלונד. אחת לעשור נזכר בה איזה עיתונאי, ושוטח את הפרשה הלעוסה בכתבת סופשבוע.

מותה של רחל איתן בשנת 1987 ציער אותי מאוד. הצטערתי שכבר לא נדע כיצד הייתה מתפתחת כתיבתה, לאילו מקומות ונקיקים מסקרנים, ואת מי הייתה קוטלת היום, אילו עדיין חיה בינינו. ועל אף שהיא הוציאה רק שני ספרים, שאת הראשון שבהם כתבה בגיל הפעוט של 25 לערך (ואל תשכחו שזה היה לפני עידן המחשב שעודד מיליוני גרפומנים צעירים), אין לי ספק שהיא הייתה אחת המאורות הגדולים של הפרוזה הישראלית, עילוי, “תלמיד חכם,” גאונית ספרותית, חתרנית ספרותית ללא לאות.

לפני שנים אחדות עשו ב“עם עובד” מצווה והוציאו לאור מחדש את “ברקיע החמישי”, יחד עם מאמר מלומד שכתבה חברתי, ד"ר תמר משמר. לדעתי, חובה להוציא מחדש גם את “שידה ושידות” החתרני, וכמובן, את ספרה השלישי, האחרון והלא־גמור, “משלחת מלאכים רעים”.

האם הבמאי הגרמני ריינר וורנר פאסבינדר היה אנטישמי? כאשר ראיתי בשנת 2006 את כל סרטיו במשך שבוע אחד, רציתי להכתירו כ“גאון”, אבל התקשיתי לעשות זאת לאור הסממנים האנטישמיים שמסתתרים פה ושם בסרטיו המסוגננים והיפים.

בתור מי שהתיימר להיות הומניסט גדול, האוהב את גיבוריו המוכים והנואשים ומזדהה עם כל חלכאי ונדכאי העולם, פאסבינדר, שפעל בשנות השבעים־שמונים של המאה ה־20, הקים לתחייה את האנטישמיות התרבותית שנים לא רבות לאחר שתמה התופת על אדמת גרמניה.

קשה להישאר אדישים נוכח הדימויים העזים של פאסבינדר הדקדנטי והמסוגנן, שהתכתב עם כל במאי העולם השווים באמת, ויצר סגנון חזותי ואחדות תמטית, שבלתי ניתן להתעלם מהם. אבל מה לעשות שאינני מסוגלת להתעלם מן המניפסטים האנטישמיים שלו, שהיו מהללים את תיקו של כל שר תרבות ברייך השלישי?

זה שכל סרטיו של פאסבינדר הם אלגוריה לגרמניה החדשה שאיבדה את זהותה, פוסט מלחמת העולם השנייה, אינו חדש. האלמנט הפוליטי אצלו חזק לא פחות מן הניתוח הפרוידיאני שאפשר לבצע בכל סרט וסרט. גרמניה שלו מתוארת בדרך כלל כאישה: אישה מוכה והיסטרית ב“מרתה”; זונה שנסחרת מיד ליד ב“לולה”; אישה מניפולטיבית ובעלת חוכמת־רחוב שקמה מן האפר “בנישואיה של מריה בראון”; כוכבת־קולנוע נאצית שהפכה לשבר־כלי ב“געגועים של ורוניקה פוס”, או אלווירה הטרנסקסואלית, המרטירית הכי משוכללת של פאסבינדר, שמסמלת את גרמניה האימפוטנטית שעל פי פאסבינדר סורסה באכזריות על ידי יהדות העולם והאימפריאליזם האמריקני, בסרט “בשנה של 13 הירחים”.

את סרטיו של פאסבינדר ראיתי לראשונה בנעוריי בשנות השבעים של המאה ה־20, ולא השגחתי אז במניפסטים האנטישמיים שמסתתרים מאחורי האלגוריות הקולנועיות שלו, שלפחות אחד מהם לא היה מבייש את “הפרוטוקולים של זקני ציון”. אבל כשלימים ראיתי שוב את “בשנה של 13 הירחים”, אי־הנוחות שלי הלכה והתגברה ככל שהתקדם הסרט. תחילה התרגשתי והזדהיתי עם אלווירה שמקבלת מכות־רצח מנערי־ליווי אלימים בפארק, על רקע פס הקול של “מוות בוונציה” של ויסקונטי, המעיד על כך שבעוד כמה סיקוונסים תמות הגיבורה כמו פרופסור פון־אשנבך.

אחר כך הזדעזעתי מהקטע הסאדו־מזואי, סטייל זאן ז’אנה, כשהחבר הבהמי של אלווירה רומס אותה ובסוף עוזב את הבית. אז נהניתי מהזונה סטייל “ג’ולייטה של הרוחות” (על רקע פס הקול של נינו רוטה, אלא מה), היחידה שמרחמת על הטרנסקסואלית האומללה. ואז באה סצנת בית־המטבחיים, האלימה לא פחות מכמה מן הסצנות המחרידות ביותר ב“סאלו, או 120 הימים של סדום” של פאזוליני, וגם כאן עדיין זרמתי עם דימויי הקורבנות הסובלים כאספקלריה לשואה.

אבל אז מתחילה להתבהר התמונה. אלווירה נסעה לקזבלנקה לקצץ את הזין כדי לשאת חן בעיני אנטון זאיץ, יהודי בעל אף מעוקל ממיטב הקריקטורות הנאציות של היומון “דר שטרימר”. זאיץ הוא גנגסטר מבעית שקוד הכניסה לממלכתו הוא “ברגן בלזן”, על שם מחנה־הריכוז שבו נכלא בנערותו. אנטון עשה את הונו מעושק גרמנים ועל חשבון בתולות אריות שהפכו לשפחותיו בבתי־הזונות שלו, עד שהלבין את עצמו כקבלן־צמרת שבנה את גרמניה החדשה.

אנטון הוא חלאת־אדם: מפטר גרמנים טובים רק מפני שהם חולי סרטן (והוא הרי שונא חולים בקרבתו מאז מחנה הריכוז), גזעני המעביד שחורים שנאלצים לרקוד לפי החליל שלו, ולא מספיק שהוא עושק ורוצח, הוא גם חסר כל חוט שדרה תרבותי, ובעצם מחקה את תרבות הגוף ההיטלריאנית.

באחת הסצנות הוא לבוש בגדי טניס לצד שומרי ראשו, כשהם צופים בסרט של יהודי אחר, ג’רי לואיס, שרוקד עם חבורת בנות בבגדי ספורט. הסצנה גרוטסקית מאוד, ובכל זאת מתגנבת לראש השאלה, האם רק במקרה מזכירות הבנות הספק רוקדות־ספק מתעמלות את הספורטאיות האריות, המאדירות את העם הגרמני הבריא והספורטיבי, כפי שתועדו למען היטלר בסרטים הדוקומנטריים של לני ריפנשטאהל, במאית החצר שלו.

אלווירה מגיעה למשרדו של אנטון בגורד־השחקים שבבעלותו כשבידה מנחה: באגט זקוף, המסמל את הזין הכרות שלה ובקבוק של יין אדום – דמה. כאילו בכוונתה לסעוד עימו את “סעודת האדון” של ישוע, כשהבאגט, המסמל את הזקפה המסורסת של גרמניה החדשה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוא בתפקיד לחם־הקודש. אלא שתוכניותיה משתבשות, מפני שמייד עם בואה היא עדה לרצח: אנטון והגנגסטרים רוצחים מישהו במגרש־החנייה. מתוך הלם, היא נכנסת לאחת הדירות הריקות בבניין ועושה שם את הלילה, עד שנכנס איזה עובד זר, צפון־אפריקני כמדומה, ומתאבד לידה. גם הוא, “השוורצע”, אינו אלא עוד אחד מקורבנותיו של היהודי העושק, השיילוק הסמלי, ושל אמריקה שהיהודי אוחז בכף ידו הקמוצה.

כמו כל בני הדור החדש של הקולנוע הגרמני, גם פאסבינדר הטעין את משליו הלאומניים בטענות נגד האימפריאליזם האמריקני, שעם קץ המלחמה השאיר את כוחותיו על אדמת דויטשלנד במשך שנים, ופרש על שמיה רשת־זבובים של אימפריאליזם תרבותי דורסני. האמריקנים עשו זאת מחשש לתחייה תרבותית של התכנים הנאציים, ולכן גדשו את בתי הקולנוע בסרטים הוליוודיים אסקפיסטים ואת החנויות במוזיקת פופ אמריקנית, שכל בני הדור החדש של הקולנוענים הגרמניים גדלו על ברכם.

אצל פאסבינדר מתגלה העוינות לאמריקה בכל מיני רמזים, למשל ב“נישואיה של מריה בראון”, שבו מוכרת מריה את גופה לחיילי בנות־הברית, או באופן כללי, בנטייה של פאסבינדר ללהק לכל סרטיו שחקן שחור מאנסמבל השחקנים הקבוע שלו, בתור זה שמייצג את אמריקה: תמיד כאדם שאנן, קצת מטופש וחסר דאגות, שעל פי רוב משמש כנושא־כליו של היהודי המנוול בסרט. אבל גולת הכותרת של האנטישמיות ושל האנטי־אמריקניות שלו באה בסרט “בשנה של 13 הירחים”, שמתחילתו ועד סופו הינו מניפסט אנטישמי מן הסוג הבזוי והתמוה ביותר.

וזה עוד בא מיוצר שהיה בעצמו הומוסקסואל, ואילו חי ויצר בגרמניה הנאצית, ברור שהיה מושלך למחנה־ריכוז כבר בנגלה הראשונה. וזה עוד בא מבמאי שהעריץ והתכתב עם הבמאים הגרמנים הגדולים של הקולנוע ההוליוודי בעידן תור־הזהב שלו, שרובם, אגב, היו יהודים, וכולם ברחו מאימת הנאציזם.

אגב, אין כמעט סרט שבו פאסבינדר אינו מוסר מסר גלוי למי מן הבמאים שאהב: במאי המלודרמות ההוליוודיות המסוגננות דאגלס סירק, גרמני ממוצא דני, שהתחבב על הרבה במאים הומואים, מאלמודובר הספרדי ועד עמוס גוטמן שלנו; ג’וזף מנקייביץ היהודי, ש“הכול אודות חווה” שלו מצוטט ישירות ב“הדמעות המרות של פטרה פון קאנט”; בילי ויילדר, עוד יהודי שפאסבינדר מתכתב עם “שדרות סנסט” שלו ב“געגועים של ורוניקה פוס”, באמצעות סיפור על מערכת־יחסים בין עיתונאי וכוכבת־עבר מטורפת, ועוד.

אז מבמאי שלא היה יכול להשתחרר מהשראת במאי הוליווד הגדולים, שרובם ברחו מגרמניה הנאצית ב-1933 והשתקעו באמריקה, מוזר לראות אנטישמיות כזו, מפותלת עמוק בתוך אנטי־אמריקניות מובהקת כל כך. ואם חושבים על כך שהאנטי־אמריקניות שלו הייתה סבוכה בנמיכות רוח ובההערצה לאמריקנה, זה אולי עוד יותר מוזר. ואולי בעצם לא: אולי נמיכות הרוח מולידה בהכרח שנאה לכובש.

אפשר לחשוב שהסרט “בשנה של 13 הירחים” הוא פשלה. נניח שהתפלק לו. אבל לא. הרמזים שתולים כמעט בכל סרטיו. “מרתה”, למשל, הוא סרט חזק ומבעית על מערכת יחסים סאדו־מזוכיסטית בין אישה ילדותית ומופרעת לבעלה הסדיסט, למן רגע פגישתם הראשון, בו הוא משפיל אותה, דרך יחסי המין דמויי־האונס, ועד לרגע שבו הוא כולא אותה סופית בביתם. הגיבור הסדיסט נראה כמו אחד מן ההיטלר־יוגנד המצוינים ביותר, רק מה, שמו סלומון, שם יהודי כל כך, שאי אפשר להתווכח עם העובדה שפאסבינדר ממקם בתפקיד הגיבור המענה את הגיבורה, אדם יהודי. שיהיה גבוה, חסון, יפה ובלונדיני עד מחר, אבל לסדיסט הזה יש שם יהודי בולט.

יהודייה מנוולת נוספת מופיעה ב“געגועים של ורוניקה פוס”, הלוא היא ד“ר כץ, פסיכיאטרית שטנית שממכרת את כוכבת־העבר הנאצית, ורוניקה, לסמים קשים, כדי לסחוט את כספה ולהשתלט על נכסיה. כץ, שנעזרת ביד ימינה יוספה, ובחייל אמריקני שחור שמסתובב סביב רגליה ככלכלב וממלא אחר משאלותיה, היא גרועה אפילו יותר מאנטון זאיץ, שבאופן אישי הוא טיפוס די חביב. לעומתו, כץ היא מפיסטופלסית אמיתית, עם תככיה המחרידים ומזימתה להשתלט על רכושם של עשירים באמצעות “טיפול” במורפיום ב”מרפאה" שלה. בניגוד למסר האנטישמי ביתר סרטיו, המופנה נגד היהודים באשר הם, כאן מסמלת ד"ר כץ גם את ישראל ומערכת יחסיה המעוותת עם גרמניה.

כץ זו היא דמות כה צינית ואופורטוניסטית, שהיא אינה מפלה בין יהודים לנוצרים. בין מטופליה ישנו זוג זקנים יוצאי שואה, עם מספר על היד, שהיא ממכרת לסמים, עד שהם מתאבדים והיא משתלטת על ביתם ואוצר־האמנות הגדול שלהם. את ורוניקה המסכנה והמטורללת, שבסך הכול מתגעגעת לימי זוהרה באולפנים הנאציים, אופ“ה, היא חולבת באמצעות כך שהיא ממכרת אותה לסמים ומתנהגת אליה יותר גרוע מסוכנות־הבית המפלצתיות שמופיעות בסרטים הוליוודיים ישנים (כמו “רבקה” של היצ’קוק). שטניותה מתחדדת כשהיא “מביימת” את ליל מותה של ורוניקה כמין מסיבת עיתונאים לכבודה (כמו ב“שדרות סנסט” של ויילדר), בסופה תיכלא ללא סמים ותיאלץ להתאבד. לדעתי, ד”ר כץ מסמלת כאן את ישראל, שמצד אחד חלבה את גרמניה באמצעות השילומים, ומצד שני משתמשת מאז בשואה בציניות כדי להגן על הציונות. כך שסרט זה אינו רק אנטישמי אלא גם אנטי־ציוני, במקרה הזה, אולי בצדק מסוים.

אם מחפשים רמזים אנטישמיים נוספים, אפשר למצוא אותם גם בסרט הכי מסוגנן שלו, “הדמעות המרות של פטרה פון־קאנט” – סרט בעל סממנים גודאריים חזקים ואופי של מחזה. זה סרט על טוהרת הנשים, העוסק במעצבת־אופנה ויחסי הסאדו־מאזו שהיא מנהלת עם העוזרת שלה ובמקביל עם אהובתה. על רקע העיצוב הקוקטואי הדקדנטי במופרז, רודה פטרה בת־האצולה במשרתת הפרולטרית שלה, ומתאהבת בצעירה בלונדינית שנראית כאילו יצאה מאחד הפוסטרים על האיכריות הנאצלות של גרמניה הנאצית. האם רק אני הבחנתי שפטרה חובשת לראשה פאה שנראית כמו הפאות של הרבעצען מהשטעטל? הניגוד בין הפאה הכהה, הגבוהה והמגושמת למראה הארי של הצעירה הבלונדינית שהיא עומדת לטרוף ולהפוך, לא עלינו, ללסבית קטנה וטובה – בולט כל כך, שאינני סבורה שגם זה היה בגדר פליטת־פה. מה גם שפאסבינדר הוא במאי שכלתני ומחושב עד מאוד, ואין בסרטיו שום דבר מקרי: הכול בנוי על מטאפורות. כל סרטיו הם אלגוריות על גרמניה של אחרי המלחמה, וההקפדה על כל פרט ופרט, לא מאפשרת אפילו לפסיק לחמוק לסרטיו במקרה.

פאסבינדר נחשב לבמאי מהפכני. אבל אני טוענת שבניגוד לקולנוענים הצרפתיים שהיו מהפכני שמאל אמיתיים בנוסף להיותם פורצי דרך בקולנוע (למשל, גודאר, שפאבינדר העריץ וחיקה בראשית דרכו), ולמרות שהוא עוסק בכל סרטיו ביחסי ניצול בין מדכאים למדוכאים ובהזדהות הומנית עם קורבנות, הוא בעצם במאי דקדנטי וראקציונרי, שבנה את רוב סרטיו סביב מניפסט אנטישמי בוטה מבית המדרש של אופ"ה.

לפאסבינדר יש גם סרטים הומניים באמת, כמו “עלי, פחד אוכל את הנשמה” משנת 1974, סיפור אהבה עדין ועצוב בין מהגר צפון־אפריקני לגרמנייה מבוגרת, שמגולל את הגזענות הגרמנית כלפי שחורים, ערבים ומוסלמים, ובכך הקדים בשנים רבות את העיסוק הזה בקולנוע האירופאי. וישנה כמובן סדרת הטלוויזיה המונומנטלית, המדהימה ממש, “ברליץ אלכסנדרפלאץ”, על פי ספרו של אלפרד דבלין היהודי, שמתרחשת ברפובליקת ויימאר וחוזה את עליית הנאציזם, ואורכה לא פחות מ-16 שעות. צפיתי בה בשנת 1985 ב“פסטיבל הקולנוע של ירושלים”, ומלבד העובדה שנחרדתי מאוד מן הדימויים השואתיים שנזרעו שם ביד רחבה (ומכך שצופה קשישה אחת, ניצולת שואה, קיפחה את חייה בהתקף־לב תוך כדי ההקרנה), אינני זוכרת הרבה, וחבל, כי הייתי רוצה לצפות במונומנט הגדול הזה היום, כדי לבחון האם גם כאן ניתן לדוג סממנים אנטישמיים מבכיר במאי גרמניה של הדור החדש.

הדפיקה הגורלית בדלת באה בדיוק ברגע שבו הבטתי בחמדה על החרוסת שכה אהבתי, מחשבת כיצד אדלה מן המתוק־המתוק הזה, העמוס בשבבי אגוזים ושקדים, כמה שיותר מחלקן של אחיותיי הגדולות. את שאר המנות הקטנות על השולחן לא חיבבתי. לא את המרור, לא את הביצים, לא את הזרוע שחרך אבי בצוהריים עד שהבית הדיף עשן של נבלות, לא את המצה־השמורה שהיה לה טעם שרוף של רֶפֶשׁ, והכי פחות את ראש הדג, שעינו השמאלית המבעיתה הציצה עליי ממרכז השולחן.

זו הייתה דפיקה חלושה. בקושי דפיקה: נקישת רוחות ושדים. אולי דמיינתי. והלוא איש לא שמע אותה חוץ ממני, אז בוודאי ובוודאי שדמיינתי. והרי תמיד אמרו עליי שאני בעלת־חלומות, ואם כך, בוודאי ממציאה, מדמיינת את מה שאין בכל מה שיש, ולהפך. עד שאבי קרא לי “יוספה בעלת החלומות”, שכעבור כמה שנים, כשנטלתי לעצמי חירות להיות יותר אסרטיבית ופחות חולמנית, השתנה לכינוי־העל המחייב, “בונפרטה”.

אבל אז, באותו פסח, ישבתי לשולחן, אני, יוספה־בעלת־החלומות, שכעבור כמה שנים הפכה לבונפרטה־מלכת־העולם, ואני, רק אני, שמעתי את הדפיקה בדלת.

שוב באה הנקישה. ושוב חלושה, כמו נקש על הדלת חולה ניוון־שרירים, או ילד קטן, או חתול תועה, מאלה שהתגנבו אלינו לקומה השנייה כדי לפצוע את פי בקבוק החלב וללקק את השמנת שהצטברה בפקק – ממזרים, הרי רק לי שמורה העידית הזו, רק לי הקטנה נתנו ללקק את הקרם השמנתי שצף ועלה מן החלב, והצטבר בפייה ובפקק העשוי נייר אלומיניום.

ואולי יונה היא הנוקשת חלושות על הדלת? הרי כבר קרה הדבר בעבר. אחת לשנה היה אבי קונה בשוק תרנגולת קטנה, או אפרוח או שניים, ואנחנו גידלנו אותם למצוות, עד שבגרו, עיצבנו את אימי בקפיצותיהם המתבגרות, צווחותיהם הרמות וצווארם הפלומתי המכוער, והייתה מוסרת אותם לעוזרת התימנייה, שתיקח למושב שלה.

מה עלה בגורל האפרוחים שבגרו? האמת, העדפתי לא לדעת, למרות שתמיד חשדתי בכל מיני מעשי איבה איומים כלפי העוללים שרק לאחרונה נמו בין כפות ידיי המזיעות, כמו למשל, כיצד העוזרת התימנייה מולקת את ראשם למרק כדי לאכול עם הלחוח והסחוג.

איך ידעתי זאת? לפעמים היא הייתה מביאה לאימי, גבירתה, מנחה קטנה: צנצנות סחוג וחילבה, ואת אותן פיתות תימניות בעלות גוף נקבובי כשל ספוג, ביחד עם צנצנת זכוכית של מיונז “תלמה”, שעברה הסבה, ועתה קלטה בין כתליה חצי ליטר מרק עוף. את האפרוחים שלי לשעבר דמיינתי צפים במרק, מקציפים אותו בשומנם החלבי התינוקי, מעניקים לו את אותו טעם גן־עדן המופק רק מגופות קטנים, חלושים וצעירים. אוי אוי, האפרוחים שלי, אוי אוי, היתומים שלי!

גם עכשיו, בעודנו מסובים, ישנה לה במרפסת המטבח התרנגולת התורנית: בחורה עצבנית שאהבה לישון שעות ארוכות. לשמוע פרקי חזנות וקריאת הגדות לא אהבה, ואם הטרידו אותה על מה בכך, הייתה פורעת לנו בגדים ותסרוקות.

אבל פעם אחת הביא אבי הביתה יונה. שאלנו מניין הביא אותה, והוא צחק ומיאן להסגיר. התקשיתי להאמין שקנה אותה בשוק, שכן התלוויתי אליו לשם לא פעם ולא פעמיים בחופשות הקיץ, ומעולם לא ראיתי שום יונים למכירה. יונים היו על העצים בגינה ועל הגג, ועל גגון־הכביסה שלנו התרבו כמה משפחות משלהן במהלך השנים. אבל מעולם לא הצלחנו לתפוס אחת מהן, אפילו לא את הגוזלים. כנראה שיונים שומרות טוב יותר על עולליהן מתרנגולות ומבני אדם – זו הייתה המסקנה המתבקשת שלי באותה עת.

אבל מניין שלף אבי את היונה? כשלחצנו עליו אמר שאלוהים שלח לו את היונה ישר לידיים, ממעוף הציפור נחתה לכפותיו הפעורות, כמו אליהו הנביא שמגיע בלי הזמנה, בלי ידיעה מראש, בהפתעה גמורה. ואנחנו הבנות ספק האמנו, ספק לא, כמו בנוגע לסיפוריו והבטחותיו על אליהו הנביא, שבוודאי ינחת יום אחד גם במעוננו, באחד מסדרי הפסח בהם הכי פחות נצפה לו, כי הרי כולנו כבר מאוכזבים שאינו בא – והנה, דווקא אז בוא־יבוא וינקוש בחוזקה על הדלת. בדיוק כמו היונה שאבי הביא לביתנו, שהפכה לחיית־המחמד האהובה עליו, וְלוּ רק מפני שאהבה להאזין לו כששר זמירות־שבת, ופעם, כאשר שכחנו לפתוח את דלת מרפסת־המטבח ששם גרה, היא דפקה עליה כמו מטורפת כדי שנפתח לה, והיא תוכל להצטרף לסעודת השבת ולהאזין לזמירות. בשל אותה התעקשות ציפורית אופיינית, החליט אבי שליונה הזו יש נפש יתרה, ומי יודע, אולי היא בעצמה אליהו הנביא, רק שהתגלגל בבעל־כנף וגר אצלנו במרפסת המטבח במשך כל השנה.

ושוב באה אותה נקישה חלושה בדלת, כשכבר הייתי בטוחה שדמיינתי. עכשיו זה היה ברור: מישהו דופק בדלת. שכן, מכר, טלגרמה? לא ייתכן, כולם מסובים לחג, וגם שירות הטלגרמות אינו פועל בחגים. הייתכן שזה אליהו הנביא, שבא אלינו בהפתעה גמורה כמו אותה יונה, היישר לכפותיו העבות והכהות של אבי, שלפת אותה באצבעות דמויות־הנקניקיות שלו, ליטף את ראשה ואץ להאכילה בפתותי לחם שהשרה קודם במים? האם עכשיו ייכנס האורח, וגם למענו יגלגל אבי באצבעות־הנקניקיות־המוקרמות שלו פתיתי מצה טבולה במים? או שיגיד לאימי, “לִין, לכי תביאי צלחת לאורח, קצת מרק־אפרוחים לא יזיק לו אחרי המעוף הארוך לביתנו.”

נו, די כבר, פוסטמה, יוספה־בעלת־החלומות, אם אף אחד לא פותח, לכי את ופתחי את הדלת. הלוא לא גנב הוא, גם גנבים מסובים היום לשולחן הפסח – היום היחיד בשנה שבו אפילו פושעים גמורים חייבים בסדר.

הזזתי את הכיסא בשקט אחורנית, ואף אחד לא שמע. ממילא באותו רגע כל המסובים צווחו את “הדיינו” והלקו זה את זה בגבעולי בצל, מסריחים אגב כך את פניהם ואצבעותיהם במושק החריף, שלא יעזוב אותם עד בוקר החג למחרת.

אפילו אחותי לא שמה לב שאני נוטשת את השולחן ומתגנבת לדלת. כולם היו שקועים בהרבצה ההדדית הזו, שאני אישית תיעבתי, ולא רק בגלל הריח המגעיל של גלדי הבצל שהתרככו מהמכות והרטיבו את הפנים, אלא מפני שלא נראה לי הגיוני שבחג החירות אנשים צריכים להפעיל אלימות פיזית מתונה על קרובי משפחה.

לא הצצתי בעינית, כי עדיין לא הגעתי אליה בגובהי הפעוט, גובהה של ילדה בת שמונה, ולכן פשוט הסרתי את השרשרת שנעלה את הדלת ופתחתי אותה לרווחה. ברגע ההוא, כולם כבר שמו לב שהקטנה פתחה את הדלת, אולי בשל הטראומה שאפפה את הבית על יושביו מאז שמלאו לי שלוש.

אז, בחג פסח אחר, כשסבתי שכחה את הדלת פתוחה, ירדתי קוממיות לחצר ונעלמתי לאימי לרבע שעה. כשמצאו אותי צווחו: “מה ירדת למטה, מה?” ואני עניתי, “רק רציתי לקטוף פרח.” “איזה פרחים בראש שלך, יא טרונצ’ו? את רואה פרחים בחצר?!” רטנו ההורים המבוהלים והאחיות הגדולות.

עכשיו, כולם הפנו את ראשם שמאלה אל הדלת, שם עמד גבר כבן שלושים, שאז, כילדה, נראה לי מבוגר יותר. הוא היה חיוור־פנים, כחוש, לבוש בחליפה גדולה על מידותיו, בדיוק כמו בכל האגדות, כשמספרים על זר הנוקש על הדלת ומגיע בשעה שהכי לא מצפים לו.

זה אליהו הנביא זה? זה איזה עולה חדש מסכן פיך־פיך, לא אליהו הנביא שעלה השמיימה ברכב־אש מהודר, וכשיחזור, בוודאי יעשה זאת בפאר של לימוזינה, או לכל הפחות בסיטרואן כסופה כמו זו של השכן.

אבי קם מייד אל הדלת, לברר מי הבא. אחריו דידתה אימי, ומייד אחריה אחיותיי וסבתי, וגם יתר הקרואים, כל מיני דודים ודודות מדרגה שנייה, שלישית ורביעית, מלווים בשובל ילדיהם המנוזלים משארית התקררויות האביב.

כולם אצו לברר “היש אמת באגדה”. האם זה אליהו הנביא? ואם כן, כזה עלוב? ומה פתאום הוא מדבר צרפתית? דווקא צרפתית מכל השפות? יכולתם לחשוב שהוא ידבר לפחות אנגלית, או אפילו אספרנטו. אבל מה הקטע של הצרפתית? מאיפה צץ לנו האהבל החיוור הזה, שדובר בלשונם של אוכלי שפנים וחלזונות?

אימי פרצה מייד את גדר הקרואים החוצה, נושאת למרכז הבמה את כישורי לשונה מבית ספר “אליאנס”, לא תפסיד הזדמנות לצחצח את שפת הצרפתית, לשמחת מורתה, איזו לואיזה אחת, שישבה על ענן למעלה בשמיים והביטה בתלמידה־הראשונה־בכיתתה בעין מרוצה.

ועכשיו לכי לך, גברת לִין היקרה, והצדיקי את שיעורי הצרפתית, כל המוליירים והבלזאקים שקראת, ומה לגבי “הזר” שהוכרחת לקרוא בשפת המקור? והכול מול אוכל הנמלים הגאלי, ששפתו העליונה בשרנית ומשורבבת מעל שפה תחתונה דקה כסימן־שאלה, שיש אומרים כי זהו סימן בדוק לסיטרא־אחרא, ולאו דווקא למלאך־ה'

ואכן, לין אימי פצחה בפטפוט בצרפתית רעועה, כי במשך השנים שכחה את רוב־רובה של השפה, אבל עוד נותרו מספיק משרידיה כדי לנהל שיחת־חולין, לברר מיהו ומהו הבא, והאם יש אמת באגדה. מדוע התחפש אליהו הנביא לזר של קאמי, מכל גיבורי הספרות בעולם?!

מפה לשם הכניסו את האורח אחר כבוד להוֹל, שם עמד שולחן הסדר. נתנו לו כיסא, הביאו מערכת כלים חדשה, ויאללה, לתחקיר הביטחוני. אחרי שעבר בהצלחה את החלק הראשון – ושמא הצרפתית של אימי לא הספיקה לברר באמת מיהו ומהו? – התחילו יתר הקרואים לנסות לשאול אותו שאלות, זו בלאדינו, זה באנגלית רצוצה, וההוא בכמה מילים בצרפתית שלמד כשעבד בצי־הסוחר בימי טיכו.

אליהו הנביא או לא אליהו הנביא, זה תיאבון גדול דווקא היה לו. בלס את כל מה שהביאו בפניו: את הביצים הקשות המגולגלות במצה הרטובה, עם שרידיהם של אותם מקלות־חובלים מה“דיינו” של קודם, ואחר כך את מרק הקניידעלך־קוגלעגר של אימי, שקיבלה את המתכון מהשכנה הפולנייה, אבל משהו השתבש לה בדרך, והכדורים יצאו כבדים ועבים, מזל שאיש מן הקרואים לא נחנק מהם, אחרת, קבל אבי, לא היינו יוצאים מזה בזול. אחר כך הובאו לפניו כל הבשרים והדגים ברוטב חמוץ והמוחות המטוגנים, והאורז והפולים ותפוחי־האדמה וקציצות הפרסה, ומי שרצה קיבל גם תוספת של ריאות ברוטב אדום, שזה כבר בכלל היה פסגת הקניבליזם לטעמי – לא מספיק לרצוח אפרוחים במרק, עכשיו גם את הריאות והמוחות והקורקבנים מכריחים לאכול? איזה חג־חירות זה, איזה? מדוע אליהו הנביא המקשקש צרפתית לא מוחה על רצח־העם הזה, המתנהל בחופשיות בין כותלי כל בית בישראל?

אבל האליהו אכל ושתה לשובע, גם ברנדי 777 היה טעים לחיכו, גם גיהק כמה פעמים, טפח על כרסו והפליג לספר את סיפורו. כיצד הגיע לנמל חיפה רק היום על אונייה ממרסיי, בה עגן שבוע מאז הגיע אליה ממרוקו, שם היה לו עסק קטן של מטריות.

“מטריות?” תמה דודי הממולח, “דווקא מטריות באמצע המדבר?” והזר הסביר שזה הולך הכי טוב בצפון־אפריקה, רבות הגברות הרוכשות לעצמן מטריות בתור שמשיות, להגן על העור שלא ישחים יתר על המידה בשמש הלבנטינית, וגם לכם כאן ביזרעאל, טען, רצוי להצטייד בשמשיות. ושמא יפתח כאן חנות קטנה? כבר שמע שברחוב באלנבי יש חנויות להשכרה בזיל־הזול, ורוצה הוא לדעת האם יש אמת בשמועות.

בשלב הזה נקהלו כל הסוחרים מבין הגברים בסעודה, קרבו אליו והחלו להרעיף עליו עצות, איפה הכי כדאי לשכור חנות. “הכי כדאי בבית רומנו,” תרם אבי, שכן הייתה לו שם חנות גלנטריה, ואף הציע לזר שמייד אחרי חול־המועד ילך איתו לברר האם יש חנות פנויה להשכרה במתחם.

הנשים גם הן קרבו ובאו כמה שיותר סמוך לאורח, להסתופף בצילו החרב, ולא מפני שהיה גבר נאה, כלל וכלל לא – הכיצד אדם חיוור כל כך מגיע מן השמש הקופחת? שאלה אימי אחרי לכתו – אלא מפני שקיוו כי אולי בכל זאת מסתתר בדל־אליהו מתחת לחליפה המהוהה ולגוף הכחוש, וייצא גם להן משהו מזה, ואם לא עסקה הגונה (הגברים כבר חשבו כיצד יעשו על חשבונו של הזר כמה גרושים), אז אולי סֶט שמשיות בחינם, כמו אלה שתיאר הזר בשפתו המסולסלת והמתוקה: ורודות, מצויצות, עמוסות תחרים לבנים ונוצות יען, מעניקות תחושה מצננת ביום חם.

אנחנו הילדים עדיין הבטנו בזר בהשתאות, גם מפני שלא הבנו מילה משפתו המצחיקה, גם כי נראה לנו “לא מכאן”, ובעיקר בגלל האכזבה הגדולה: לא אליהו זה ולא בטיח! סוחר־מטריות עלוב ותו לא. עוד סוחר קטן וקטנוני כמו כל אבות־המשפחה, שגם בימי חג ומועד מחשבים רווחים והפסדים במקום לחשב קִצים. גם על ספסלי בית־הכנסת ביום־כיפור, שנרכשו בעשרות לירות, הם עוסקים במניין נכסיהם וקושאניהם, במקום לחלות פני אלוהיהם.

מזל שנסתיימה קריאת ההגדה וגם הקושיות כבר נשאלו, ועוד מעט עמד להסתיים לו גם הסדר. הקרואים ילכו לבתיהם ברגל, לשמור על קדושת החג, ומה נעשה אנחנו עם זר שנקלע לביתנו בטעות? הלוא את משפחת סַעָדוֹ חיפש, זו הכתובת שקיבל, טעות בוודאי, אבל לא נעים לזרוק יהודי לרחוב בערב החג.

בעצה אחת הוחלט להציע לו את המיטה המתקפלת בהוֹל, לא נוח אומנם, וזו גם מיטת סוכנות שנשארה משבוע המלחמה במקלט, אבל זה מה שיש, שייקח או שילך. ואם לא נאה לו, לחשה לִין אימי, שימצא לו מלון קטן על הטיילת, איפה שהזונות, ישמור השם. והזר נאלץ לקבל את ההזמנה, כי באמת, לאן ילך בחצות של ערב החג?

כבר ישנתי חזק כששמעתי צוויחות מכיוון ההול. מי יודע מה הייתה השעה, אולי שעתיים אחרי חצות. הבית נם לגמרי, ומלבד אותן צוויחות נשמעו רק קולות של נשימות. האם שוב רק אני שומעת? ומה עם לין ששנתה כה קלה? אולי הקוגלעגרים מקמח המצה מכבידים על כרסה, או שצנחה לשנת־מוות אחרי עשר כוסות יין־התירוש שלגמה.

מאחר שכך, החלטתי לקום מהמיטה ולראות בעצמי מה קורה. אולי אליהו הנביא, שחורק שם בהוֹל על מיטת־הסוכנות, מזכרת־עוון ממלחמת ששת־הימים, עולה ברגע זה ממש ברכב־האש שלו השמיימה? רק בא לכמה שעות, מקשקש צרפתית, מוכר לוקשים על מטריות במדבר, מה בכלל ייצא לו מזה, ויתרה מכך, מה ייצא לנו מזה? איזה אירוע מפוקפק, אשר אילו אספר עליו לחברותיי מבית־הספר, אדון את עצמי לחוכא ואיטלולא עד סוף התיכון. אפילו את אחותי לא הערתי. החלטתי לאזור אומץ ולהתמודד בעצמי עם אליהו הנביא הצרפתי.

אבל המראה היה יותר מדי. פשוט יותר מדי. אליהו הנביא שכב על מיטת הסוכנות הדלוחה שפתחו לו בפינה, והתרנגולת העצבנית מקפצת לו על הבטן ומנופפת בכנפיה כמו בטקס כפרות. אלא שכאן היא עצמה ביצעה את הטקס, ואילו אליהו הנביא הצרפתי היה בתפקיד הקורבן. ושניהם צווחו כמו מטורפים, ונוצות מכנפיה של התרנגולת עפו לכל עבר, כיסו את קירות ההול, נדבקו ללוסטרה האדומה ולתמונת הילד הבוכה, והתנחלו גם בכלובו של התוכי הירוק שמנצ’יק, שביחד עם אחותו הגדולה ליבנת־הנוצות נקם את נקמתם הקולקטיבית של בעלי־הכנף בנציג עלוב זה של האלוהות.

תל אביב, 2007

קווים לדמות הגבר בקולנוע הישראלי במשך חמישה עשורים, משנות השישים של המאה ה־20, עד העשור הראשון של שנות האלפיים.

* * *

בראשית היה ארי בן־כנען: סמל לגבריות קשוחה ושתקנית, עם צמד עיניים כחולות־פלדה ושרירי שמשון שמוטטו את כלא עכו, משו מעפילים חיוורים ומבוהלים מהים, וכבשו את ליבה של גברת ואספית אחת, שהפכה מאז, כך אומרים, לציונית נלהבת. טוב, גם זה לא לגמרי נכון. בראשית היה אלכסנדר פן: הדון־ז’ואן הראשון של פלשתינה, האב־טיפוס לכל הזאבים הבודדים הארץ־ישראליים. ומה זה חשוב עכשיו פרטים תפלים כמו המבטא הרוסי המיושן שלו והרובשקה הרקומה? הוא היה שומר כנעני על סוסה ערבית גזעית? היה. היה לו עדר מעריצות גליצאיות עבות צמה וכלות עיניים? היה. כל זה קרה באחד מן הסרטים הבודדים שהופקו כאן בראשית הדרך, אי־שם בשנות השלושים.

ואכן, מאז ראשית הדרך, הקולנוע הישראלי הוא קולנוע גברי מובהק. גם השינויים הקוסמטיים שחלו בו בעשורים האחרונים, כמו חדירתן של אמזונות בתפקידים ראשיים, כגון ב“סיפורי תל אביב”, “שירת הסירנה”, “אביבה אהובתי” ועוד, לא בישרו על מהפך משמעותי בתפיסה הפטריארכלית. מקומן הנשים בו מבחינת “מפעילות העלילה” היה מאז ומתמיד מצומצם, עד כדי בטל בשישים.

עד ראשית שנות התשעים היה להן על פי רוב מקום סמלי בעלילה: תלויות ברפיון על הזרוע הגברית המפורסמת של הצבר המיתולוגי המסוקס. אפילו כשדליה־לביא־סה־לה־וי חודרת במכנסוני מיני נועזים לפטרה, בסרט “חולות לוהטים”, היא עושה זאת באדיבותם של הג’נטלמנים,עודד קוטלר ואורי זוהר. מסתבר שמצבה הבסיסי של האישה הישראלית הקולנועית, לא השתנה מאז בדרמטיות, גם אם פה ושם יש איזו אביבה אהובתי שמנהלת את מלחמותיה בעולם.

פעילות גברית נמרצת

הקולנוע הישראלי היה מתמיד מלא בפעילות גברית נמרצת מכל סוג: הם האידיאליסטים, הם החלוצים, הם השומרים, החיילים, המצביאים, החקלאיים, המזיינים וגם מודדי האברים. הם גם העבריינים, הגנגסטרים, אנשי השוליים. וכמובן, הם גם הרגישים, המחפשים את עצמם, יפי־נפש, יורים ובוכים. אפילו כשהם הומוסקסואלים הם גברים שבגברים. לפעמים משתרבב לו בין כל הגיבורים הגדולים איזה אנטי־גיבור קטן, חלשלוש, מסכן ותמהוני, כמו גדליה בסר בתפקיד פתטי נוגע ללב ב“סוסעץ”. אבל גם הוא נמצא שם בעיקר כדי לאזן את התמונה הגברית המושלמת.

נכון לומר שבאיזה שהוא מקום, דמות הגבר בסרטים הישראלים שאובה מאותו ארכיטיפ הוליוודי־סינתטי של ארי בן כנען בסרט “אקסודוס” (אוטו פרמינג’ר, 1960). נכון גם לומר, שדמותו של המשורר אלכסנדר פן, כשומר שאנן, אידיאליסט ויפה תואר בהופעת אורח בסרטו של נתן אכסלרוד, אף הוא אבן־דרך בבניית הצבר הקולנועי המיתולוגי. גם אם בוחנים דגמים שסטו בשיטתיות מן הצבר ההטרוסקסואל שגילם אסי דיין ב“הוא הלך בשדות” בשנות השישים, כגון יהודה לוי ב“יוסי וג’אגר” של איתן פוקס, נמצא כאן וכאן את אותו לוחם עשוי ללא חת, סקסי להחריד. אפילו ההומוסקסואל הקולנועי הישראלי המועדף על הצופים הוא יהודה לוי, ולא אלון אבוטבול שגילם הומו בזוי וקריקטורי עם כרבולת אדומה, אצל עמוס גוטמן ב“בר 51”.

קל להבין את הצורך הישראלי הזה לחפש מושא הזדהות: גבר חזק ומרשים, ואפילו יהא זה צעיר גיי יפה־תואר, כגון יהודה לוי אצל איתן פוקס. העיקר שהוא גבר, העיקר שהוא לוחם. גם שישים שנה אחרי הקמת המדינה אנחנו נכפים לשכתב את דמות הגיבור הישראלי על פי הניסוח הציוני. דמות האנטי־גיבור בסר כמו שגילם ב“סוסעץ” יהודון בזוי ופחדן מהשטעטל? לא בבית ספרנו.

כאן, תחת שמי פלשתינה, כבר אז בראשית הדרך, מוציא הגיבור החדש את לחמו בזיעה בריאה מחרישת האדמה ומשמירה על רכושו, אשתו ומשפחתו. לבושו, שנקבע כבר בסרט “הם היו עשרה”, הוא הכלאה בלתי אפשרית של רובשקה, כפייה וכובע טמבל. עורו צרוב־שמש, קולו רועם, ובדרך כלל, מאז “הם היו עשרה”, דרך “ארבינקא”, ועד “אחד משלנו”, ואפילו “בופור” החדש, הוא עדיין מתגודד בחבורה גברית: שם הוא מוצא את עצמו הכי טוב.

והיכן הוא המקום הזה, בו יוכל הארכיטיפ הישראלי הקולנועי להפגין את הסולידריות הגברית, אם לא בשדה־הקרב? כאן ראוי לציין שהמצאת ארכיטיפ הצבר המיתולוגי אינו שמור ואף לא הומצא בלעדית על ידי הקולנוע הישראלי. הוא בסך הכול שאול מספרות דור הפלמ"ח; מסיפורת בנוסח “ילקוט הכזבים”, “הוא הלך בשדות”, “ימי ציקלג” ואחרים, ששברו את תדמית התלמיד החכם של הגבר היהודי מסיפורת הגולה, והעניקו לו בכוח צביון כוחני, זריקת עידוד חברתית, איזו צ’פחה סחבקית על הכתף.

הצבר המיתולוגי וילקוט הכזבים

הסרטים הישראליים של ראשית המדינה עוסקים בגבר כחלוץ, כחקלאי, כקיבוצניק, כשומר וכחייל. עוברים עוד עשר־עשרים שנים והצבר המיתולוגי, או לפחות מה שנשאר ממנו, הופך לגנרל, מסעדן מצליח, פרופסור או טייס. אחד מסימני ההיכר של הצבר המיתולוגי הוא היותו מצליחן. הוא בטוח בייעודו ובעליונותו. הרי חינכו אותו לכך עוד ב“כדורי” וב“מקווה ישראל”. למרות שמעולם לא שקד על לימודיו, מפני שהקדיש את מיטב זמנו לצביטה שובבנית בישבני בנות כיתתו, הוא ראש־החנית של החבר’ה. וכך גדל לו המיתולוגי והופך לבעל בעמיו, המודד את ערכו ביחס לגברים מיתולוגיים אחרים. זה מתחיל בטקס מדידת האברים ב“אסקימו לימון”, וממשיך בעשרות סרטים שנעשו לאורך שנות השמונים־תשעים של המאה ה־20, בהם הגברים בני דור הביניים מודדים למי משרה רמה יותר, מעמד יותר בכיר במפלגה, אש"ל בדולרים, וילה במטראז’ים, חשבונות ואדוזיים, מכונית גרמנית ואישה הכי צעירה ויפה.

הסטריאוטיפ החבוט נגרר בעשרות סרטים ורק השתכלל עם השנים. תחילה היה זה חלוץ ועובד אדמה ב“הם היו עשרה”. כעבור עשור הוא כבר יורד ישראלי מליין ורברבן ב“לאן נעלם דניאל וקס”. בשנות השמונים הוא מסעדן מצליח אך אחוז תחושת כשלון פרטית ולאומית ב“עד סוף הלילה” של איתן גרין. ובסוף שנות התשעים הוא קם לתחייה בסדרות הטלוויזיה שהתחילו לגדוש את המסך הקטן.

את אבות אבותיהם של כל הגברים הישראלים האלה ניתן למצוא כבר ב“הם היו עשרה” של ברוך דינר,1961. שם חוברים יחדיו תשעה גברים ואשתו הקטנה של אחד מהם כדי להקים מושבה חלוצית על האדמה המסולעת, המכותרת ערבים ופגעי טבע. אך לא גברים עזי־מבע כמותם יירתעו מן המשימה הקשה העומדת בפניהם: סילוק אבנים, חרישת אדמה במחרשה פרימיטיבית, ומריבות אינסופיות עם השכנים הערבים על מי השתייה. אלו הם גברים חדורי אידיאלים מאצולת היישוב הרוסי החדש בפלשתינה־א"י. מטרתם לבסס יישוב יהודי ולהביא אליו את הנשים, להבטחת דור ההמשך. לשם כך הם חורשים, עודרים, זורעים, נלחמים בערבים ומפגינים את עליונות הזכרות היהודית – כמעין היפוך בריא להפגנת הגניוס היהודי המפורסם של “עם הספר” בגולה. יש ביניהם משכילים וגם עמך, וכולם יחד נזהרים מהפגנת רגשות יתרים. הם מצולמים מכל הזויות האפשריות, המעצימות ומאדירות את ההרואיות שלהם. ברקע מתנגן לו איזה לחן רוסי. כעבור עשרים ושש שנים חוזר אורי ברבש אל טיפוס החלוץ האשכנזי בסרטו “החולמים”, 1988. אה כן, הוא מגמיש מעט את גבולות הגבריות, ואפילו הכניס אישה לתמונה (הרכש ההוליוודי קלי מק’גיליס כגליצאית משכילה!) ואפילו גבר ערבי.

מאצ’יזמו כחול־לבן

תפיסת המאצ’ו תוצרת כחול־לבן מתחזקת ב“חולות לוהטים” של רפאל נוסבאום, 1960. ארבעה גברים חוברים לאישה אחת כדי להתגרות בפחד ובגורל, ומנסים להסתנן לאזור הסלע האדום שנמצא בשליטה ירדנית. בסרט זה מתפלגת דמות הגבר לארבעה טיפוסים של גברים, ובכך קובע למעשה סרט זה את הדימוי הגברי שימחזר את עצמו עוד המון פעמים בסרטים הישראליים, מאז ועד היום. אורי זוהר, שלימים יפתח בסרטיו כבמאי את תת־הטיפוס של הגבר הישראלי (אותו צבר משולח, פרוע, אנדרדוג נצחי, שהוא פן אחר של אצולת היישוב) עדיין מגלם ב“חולות לוהטים” את התגלמות הצבר המיתולוגי השורשי.

הוא קיבוצניק, חייל למופת, אידיאליסט, אמין, שתקן וישר־דרך, שילחם עד טיפת דמו האחרונה למען האחווה הגברית. עודד קוטלר, כקיטובו של זוהר בסרט, הוא פוחז צעיר וקל־דעת, בן דור האספרסו, חיקוי ג’יימס דיני ישראלי לא הכי מוצלח, עם ג’ינס “ליוויס” בכפל יורמי, חולצה אדומה ובלורית משוכת בריליינטין. “תהיה גבר,” נובח אורי זוהר, בעת שקוטלר נשבר באחד מרגעיו המתישים יותר של המסע.

דמותו של השחקן הילל נאמן בסרט זה היא גרסה עילגת ודי מגוחכת של הגנגסטר, והיא הועתקה בשלמותה מן המודלים הגבריים של “הקולנוע האפל” האמריקני. מניעי בצע כסף הביאו אותו למסע, הוא סוחר בכספו בנשים ובחפצים, שפמו חדוד כמו קלארק גייבל וביתו מרוהט על פי טעם “דור הסילון”.

הגבר הרביעי במניין החוברים לדליה לביא שופעת־החמוקים כדי להשיג את המגילות הגנוזות, הוא פרופסור מפוזר, ענוג למראה, נחבא אל הכלים, שתאוות החיים ושפעת אבריה של לביא אינם מזיזים לו. הוא בנוי על פי ארכיטיפ שונה לגמרי: התלוש, “האחר”, שבו אדון בפירוט בהמשך. אם כן, מפצל הסרט “חולות לוהטים” את ארכיטיפ הצבר המיתולוגי לארבע תתי־טיפוסים, שיצוצו מאז בכל הסרטים הישראליים האפשריים: החלוץ ואיש הצבא האמיץ ובעל הערכים, העבריין המפוקפק, הבליין והתלוש.

פלח נרחב מן הסרטים הישראליים באותם שנים עסק בטיפוס הלוחם ואיש הצבא. “גבעה 24 אינה עונה” (הרולד דיקנסון, 1954) או “הסיירים” (מיכה שגריר,1967) בוחנים את דמותו של הפייטר הישראלי העשוי לבלי חת, וכן את הדינמיקה של הידידות הגברית כערך עליון במארג הציונות. אבל גם זה בסך הכול דגם השאול מן המערבונים האמריקנים.

אורי זוהר מחזק את מוסד הידידות הגברית גם ב“כל ממזר מלך” (1968), שם מסופרים קורותיהם של שלושה גברים. יהורם גאון הוא הטיפוס הקרבי, מעוטר הצל"שים (דמות שהוא חוזר ועושה גם ב“מצור” של ג’ילברטו טופאנו מ־1969); עודד קוטלר, בדמות שכנראה שורטטה בהשראת אייבי נתן, עושה תפקיד של טייס בוהמי ובעל מסעדה, וויליאם ברגר האמריקני בתפקיד העיתונאי הזר, המסקר את החיים בישראל של ימי מלחמת ששת־הימים.

הגבר הישראלי מוצג בכל הסרטים האלה, שנעשים בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים וגולשים אפילו לתוך שנות השמונים של המאה ה־20, ככובש ולוחם. הוא מוצק, בנוי היטב, קשוח, שתקן ומרוצה מעצמו. ואחרי הכול, מה רע לו? באמתחתו אדמות, נשים וערבים. הגברים הם המוליכים את המהלכים הפוליטיים, את סכסוכי האדמות ואת המלחמות.

פטריארך מסוג כזה מופיע, הפעם בטון ביקורתי, בסרט “חמסין” (דניאל וקסמן,1982). שלמה תרשיש מגלם מושבניק שורשי, גברתני, מאצ’ו גס־רוח, המשך מודרני של גברתני דור הפלמ"ח. דמותו בנויה על פי המודל הוליוודי של הבוקר האמריקני השתקן מן המערבונים. הוא מושל באחוזתו הקטנה ושומר על הטריטוריה ועל טוהר הנשים שלו כמו לביא שתלטן. וכמובן, הוא בעליו של הערבי שלו. תרשיש משליט את רצונו בכל דרך. אם צריך, גם ברצח. אך לפני שהוא מנשל את הערבי ממה שהעז לגזול לו, מתרחשת בין השניים סצינה של אחוות גברים המצטיינת ברמזים הומו־לטנטיים, כאשר הם מתרחצים עירומים בצוותא במי צינור ההשקיה (עוד דימוי זכרי מובהק המחזק את הסממנים ההומולטנטיים).

נדמה שהאינטימיות הגברית מתאפשרת הודות לחירות הגברית הפיזית ולמבנה האישיות הגברית המוחצנת, שהיא תו־הכר של כל הגברים הישראליים הקולנועיים. הם ימדדו אברים בצוותא (“אסקימו לימון”, בועז דוידזון, 1978), והם יתרחצו במקלחת משותפת. לא קשה לספור את הסרטים שבהם מופיעה הסצינה הקלאסית הזו במקלחת הקיבוץ או בטירונות. לפרקים היא משתנה לסצינה שבה הגברים משתינים בחברותא צוהלת כדי להרטיב את המחרשה, תחילה בחיוכים מבוישים והססניים, ואחר כך בלהט. כך קורה למשל ב“הם היו עשרה”, הנורא־נורא גברי.

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־20, כשבא תור הסרטים שמנסים לייצר “חוויה מתקנת”, ודמות “הגבר החדש” כבר פולשת למסך, יסבירו לנו שהרהבתנות הגברית לא הייתה אלא בלוף. כך יחמקו להם למסך כל אותם גברים עדינים כמו בסרטיו של איתן פוקס, אחד מראשוני הקולנוע הקווירי הישראלי.

הומואים או לא הומואים, כלל מספר אחד בכללי החברות באגודת הסתרים הגברית הוא עדיין להיות אחד מהחבר’ה: אם מודדים אברים – אז כולם יחד, אם מתרחצים בעירום אז רק ביחד, ואם הולכים לסטלה־המגמרת, אז בוודאי ובוודאי שביחד, בחבורה צוהלת ונבוכה. צעירים כזקנים חוברים לחברות בברית הסתרים הגברית. עולי ימים, נלהבים וחסרי אחריות ב“דיזינגוף 99” (אבי נשר,1979) או “בבלוז לחופש הגדול” (רנן שור,1987), או טיפוסים רוסיים עבותי־שפם הלוקחים את עתיד האומה על כתפיהם ב“ילדי סטלין” (נדב לויתן, 1986) – היינו הך.

חוויה מתקנת או התנצלות אפולוגטית?

מאז שנות השמונים של המאה ה־20 לוחשים לנו הבמאים (גברים כולם) שצריך לשלם מחיר כבד כדי להיות “אחד מהחבר’ה”. מבחוץ רואים גוש חזק של ידידות אמיצה ואחוות רעים, כשמבפנים יש בדידות, ויתור על ה“אני”, חסך רגשי. מחיר כבד משלם הצבר המיתולוגי. בסופו של דבר הוא בודד בצמרת, כמו אסי דיין ב“עד סוף הלילה” ואלי דנקר ב“דרך הנשר”. בסופם של הסרטים הללו הם מתגוללים בקיאם ובבושתם. במהרה באה גם ההתבכיינות הקבוצתית וההכאה על חטא, אקט שאומנם התגבר על המסך כמו נחשולי קיא רק בשנות השמונים, אבל היה אפשר לאתר את ראשיתו כבר בשנות השבעים, למשל אצל אברהם הפנר, ב“לאן נעלם דניאל וקס”.

לצבר המיתולוגי נולדו עוד כמה מיני בני־כלאיים. הדמות שמגלם ליאור ייני ב“לאן נעלם דניאל ווקס” (אברהם הפנר,1974), היא אחת מהן. ייני הוא המצליחן של החבר’ה הטובים. הם מתכנסים רגע לפני גיל העמידה כדי להעלות זיכרונות מימי בחרותם האבודה, ולפתח קצת מיחושים היפוכונדריים וחשבונות נפש בצוותא – שם כנראה משתפר טעמם. ייני הוא זמר מצליח, החוזר מגלות באמריקה כשהוא מרופד בכרס, בכסף, במכונית עם הילוכים אוטומטיים, ובאישה אמריקאית רזה ואופנתית הששה לשרתו.

בסרט זה מנהלת אצולת הצברים האשכנזית (שעברה מסלול מוכר דרך תיכון “הריאלי” או “גימנסיה הרצליה”, ועד לשירות ביחידה מובחרת, אוניברסיטה בהר הצופים והצלחה פנומנלית בחו"ל) חשבון־נפש נוקב ומייאש לתוך חייהם ההרוסים והריקניים. לא נשאר הרבה מן האידיאלים המהפכניים ומחלומות הגדוּלה. רק הידידות הגברית לעולם נשארת כערך עליון. הפנר קבע כבר אז את הדיון שיימשך גם לתוך שנות התשעים עד ימינו, בהתפוררותו של הצבר המיתולוגי, המקביל להתפוררות הערכים הציוניים. בתוך ים הסרטים ההירואיים, שבראשית שנות השבעים היה עדיין קשה להיפטר מהם, הוא קבע טון אחר, ביקורתי ולא אפולוגטי, שמשמש מאז את כל מי שדן בדמות הצבר המיתולוגי ובאתוס הציוני, שהחל להיסדק אחרי מלחמת ששת־הימים.

הצבא הוא המקום שבו כמעט תמיד אפשר למצוא את הגברים בסרטים הישראליים. תמיד יש איזה בסיס צבאי בעומק התמונה ופקידה פלוגתית במיטת המפקד. אם הגבר בקולנוע הישראלי מוצא את עצמו הכי טוב בחברת בני מינו הרועמים, אם הוא טורח לשמר את הקודקס הגברי, אזי הקודים האלה יכולים להישמר הכי טוב בצבא. הוא גם מוצא את עצמו די טוב באווירה הצבאית הנוקשה, למרות כל הטרטורים. הטירונות נתפסת כטקס חניכות חשוב, הגם אם אכזרי לפעמים. בסרטים אחדים נתפסת האחווה הגברית כמו טקס פולחני קדום המלווה בציד: מחבלים בשביל הכיף, תרנגולות בשביל הקומזיץ' ובחורות בשביל הפורקן.

“לאן נעלם דניאל ווקס” היה בזמנו, ואולי נשאר כזה עד היום, הסרט היחידי שטרח לבדוק את ערך הידידות הגברית מזווית צינית, ונמנע מכל מיסטיפיקציות רומנטיות בנוסח סרטי הנוסטלגיה האמריקניים. בסיכומו של הסרט מוצגת האחווה הגברית כערך נבוב ומטומטם, או בעצם כחסרת ערך. מתברר שהיא משמשת כמפלט לפחדים קיומיים, לאימפוטנציה, לאובדן השיער ולצמיחתה של הכרס, במקביל לאיום התקף הלב. אומנם, גם גיבוריו של הפנר מדברים על סוגי “הספורט” החביבים על הגברים הישראליים, אבל סופם שהם עוסקים בספורט אחד ויחיד: פטפטת. להג אינסופי של רחמים עצמיים. מאז היו רבים, ובעיקרם האחים אורי ובני ברבש, שחיטטו בנפשו של הצבר המיתולוגי, אבל לא עשו זאת בעוצמה וביעילות כמו הפנר, ותמיד השתרבבה לטיעוניהם איזו נימה אפולוגטית, אולי אפילו טון של געגועים.

לצבר יפה־הנפש מותר להזיל דמעה

הצבר הקולנועי לוחם ומזיין אבל יודע גם להפגין חיבוטי מוסר־כליות כשצריך, וכן התלבטויות קיומיות אחרות בכל הנוגע לקיומו הפרטי והלאומי. מספר הגברים “המחפשים את עצמם”, המגלים פן של שבירות ורגישות באופיים, התחזק בקולנוע הישראלי בשלהי שנות השמונים של המאה ה־20, במקביל לתמורות החברתיות ולשינויים בקולנוע האמריקני הפופולרי. מאז ניתן האות, גם לצברינו החמודים, הגברים־שבגברים, מותר להזיל דמעה.

יפה־הנפש הוא תת־טיפוס נוסף של הצבר המיתולוגי: התפצלות טיפה יותר מורכבת, וברור שפחות חד־ממדית, המסתעפת מן האישיות הגברית המחוספסת המסורתית. הזן הזה התחזק בשנות השמונים, אבל רמזים שלו אפשר למצוא כבר בסרטי שנות השישים. על פי רוב, סממניו חוברו להם יחדיו עם הצבר הלוחם, בהתאם לערך ה“יורים ובוכים”, שמאפיין את מוסר הלחימה של צה“ל. מהו אורי ב”הוא הלך בשדות" אם לא יפה־נפש שכזה, אביו־סבו של החייל יפה־הנפש ב“שתי אצבעות מצידון” או ב“אחד משלנו”?

ליפה־הנפש קשה בחיים. הוא עדיין לא מסוגל להתנתק לגמרי מסממני הגבריות המחוספסת, אך עושה מאמץ כנה הגם אם פתטי להשתלב בתביעות החברתיות החדשות. גיבור יפה־נפש שכזה, מתחבט קלאסי, הוא אסי דיין, בכל הדמויות שגילם בקולנוע הישראלי, החל מדמות הקיבוצניק המתלבט ב“הוא הלך בשדות”, ועד לדמות הגנרל המיוסר ב“עד סוף הלילה”.

דמותו הקולנועית של דיין היא לא פחות ולא יותר צאצאיתו של ארי בן־כנען. בכל הסרטים שבהשתתפותו, דיין הוא משכיל אשכנזי מאצולת היישוב, בעל עבר צבאי של כיבושי עמדות־צבאיות ומיטות, אך גם בעל עור רגיש. ב“צלילה חוזרת” (שמעון דותן,1982), הוא אפילו לא צריך להיות נוכח בסרט: הילתו המיתולוגית בתור הקצין הפלוגתי שנהרג בקרב הולכת לאורך כל העלילה ומשפיעה על יחסי אלמנתו לאחד מפיקודיו היותר רגישים, דמות שהיא הכלאה מוצלחת בין הצבר המיתולוגי לדמות התלוש.

ב“שלושה ואחת” (מיכאל קאליק, 1975), דיין הוא בנו של איש צבא קשוח בדימוס המסרב להתבגר. הוא נוסע לשארם־א־שייך קצת לפני שפורצת מלחמת יום־כיפור, כדי להשיב לתלם את אביו ההולל, שהוא אב־טיפוס הצבר המיתי, הסטריאוטיפי והחד־ממדי. הנ“ל חי על החוף כמו היפי במחיצת צעירה חושנית, בניסיון אומלל להחזיר לעצמו את נעוריו. דיין מתפתל, מתייסר, נאנק, בוכה ונשבר, בעוד שאביו ממאן להשיל את קליפת הצבר המחוספס. הוא פועל לפי הפק”ל הצבאי של עגה לקונית ורגשות מגושמים. בדיוק את אותה דמות עושה דיין כעבור עשור ב“עד סוף הלילה” (איתן גרין,1986). שם הוא איש צבא בחופשה מאונס, שתיין כרוני, מחוספס, גס, משכיב את כל הצעירות שצובאות בלילות על הפאב שלו ברחוב ירמיהו.

בגידותיו באשתו, היצמדותו הפתטית לסחבקיות הגברית, הילולות השכרות בצוותא עם פיקודיו למחלקה, וגישושי התקרבותו לאביו הייקה (אותו מגלם יוסף מילוא, בדיוק אותו שחקן שגילם את אביו ב“הוא הלך בשדות” כעשרים שנה לפני כן), מוסברים בהרגשת ההתמוטטות המוסרית והאישית שהוא חש, במערבולת הערכים ובכאוס הפוליטי. הוא אינו יודע עוד את מקומו כגבר, כלוחם, כבן וכאיש־משפחה, בחברה ההולכת והמשתנה, והוא מקונן על כך. יש שיגידו: דמעות תנין. יש שיגידו: יש דברים בגו.

הזקפה לא מה שהייתה פעם

עודד קוטלר, שגילם צאצא עדין ויפה־נפש נוסף של הצבר המיתולוגי בכמה סרטים ישראליים (“שלושה ימים וילד” ו“מיכאל שלי”), בונה בסרט “רומן בהמשכים” שבבימויו (1986), דמות של צבר בחשבון נפש של גיל העמידה. טופול, מי שבצעירותו פיתח אצל אפריים קישון ב“ארבינקא” הסתעפות שובבה נוספת של הצבר מיתולוגי, מגלם את הגיבור. גם כאן, ההצדקה לפעילותו המינית הצדדית של טופול, הפגנת ההורמונים הכפייתית, ריבוי הפילגשים, התנהגותו גסת הרוח וקוצר ראותו הפוליטי, מוצדקים בכך שהמסכן נמצא במשבר. מסתבר שעובדת היותו כה חסר רגישות לסביבה, היא בגלל שעורו כל כך רגיש ופגיע. גם הוא מקונן על עצמו, אך אלו הן באמת דמעות תנין. קוטלר, כמו איתן גרין ב“עד סוף לילה”, אינו מצליח להצדיק את הנפנוף הכפייתי בגבריות הזקורה והמתריסה. מה שנשאר לצבר המיתי, אם כן, הוא הזקפה. וגם היא כבר לא מה שהייתה פעם.

צברים מיתולוגיים אחרים בשעת חשבון נפש שנעשה, לרוב, מאוחר מדי, הם גיבורי “לאן נעלם דניאל ווקס”, “סוסעץ” (יקי יושע,1978 ), “אל תשאלי אם אני אוהב” (עמוס קולק, 1976), “צלילה חוזרת”, “בלוז לחופש הגדול” (רנן שור, 1987), “אות קיין” (אורי ברבש, 1982 ), “חיוך הגדי” (שמעון דותן,1986 ), “הדרך לעין חרוד” (דורון ערן,1989), “אחד משלנו” (אורי ברבש,1989). כאלה הם אפילו גיבוריו הגבריים, החיים בחברה גברית הומוגנית וסגורה, המגוננת כפליים על ערכי הגבריות, בסרט “מאחורי הסורגים” (אורי ברבש,1984). כזה הוא אפילו גיבורו המתלבט של יקי יושע ב“סוסעץ” (ע"פ ספרו של יורם קניוק), המייצג את התלבטותם של יפי־הנפש המקצועיים. עמינדב סוסעץ הוא גם גיבור וגם אנטי־גיבור, גם צבר מיתולוגי וגם תלוש. גם רגיש וגם מחוספס. גם פגיע וגם פוגע. גם שובר לבבות וגם סמרטוט רצפה.

יורים ובוכים

פלג נוסף שנבע מתת־טיפוס יפי־הנפש הוא אנשי הצבא שיורים ובוכים. אכן יורים ובוכים, אז למה נדמה שבעצם הם די נהנים? ב“חירבת חיזעה” של רמי לוי (1978), ע“פ סיפור של ס.יזהר, הגיבורים הם אותם צברים מתוקים ורגישים, מעידית היישוב האשכנזי. הם מתלבטים באשר למוסריותם הצבאית. התלבטות דומה בנוסח “כן להרוג, לא להרוג”, מה צודק ומה לא צודק במלחמה, עושים גם גיבורי “מסע אלונקות” (ג’אד נאמן,1977), “שתי אצבעות מצידון” (אלי כהן,1986), “חיוך הגדי”, “צלילה חוזרת”, “גשר צר מאוד” (נסים דיין, 1986), “נקודת ראות” (נועם יבור,1988), ו”אחד משלנו" (אורי ברבש, 1989).

למרות מוסרניותם הנעלה, שמאלה במפה הפוליטית, גיבורים אלה עדיין מתקשים לוותר על סממן הגבריות הכי בולט: הפייטריות. המלחמה נותנת להם את האפשרות לחבור בחבורות גבריות הומוגניות, להתפרק בהומור גברי ובקודקס גברי הזר לגמרי לנשים, ולשמור בלהט על שמורת הגבריות הקדומה. זהו טווח בטוח לגמרי של פולחני גבריות מקומית. כאשר הקולנוע האמריקני נאלץ להמציא לגיבורים הגבריים של שנות התשעים של המאה ה־20 מלחמות מיובאות (למשל, העיתונאי בשדה קרב), אנחנו לא היינו צריכים ללכת רחוק: ברוך השם, חחח, יש לנו מלחמות בשפע.

בסרטים אלה, האפולוגטיקה לגבריות נוסח “האדם הקדמון” נוצרת מאליה. הצורך בעזרה הדדית בקרב מעניקה לגברים את הלגיטימציה התרבותית לשמור מכל משמר על מוסד האחווה הגברית. לא במהרה הם יוותרו על החברותא הגברית ועל ילקוט הכזבים שדבק בה, על סממני הפולקלור, הקומזיצ’ים, המתיחות המתקבלות מתוך טפיחת־אימים סחבקית על הגב, הבדיחות “המלוכלכות”, והחלפת המידע הנחוץ בעניין “גומרים מהר ורצים לספר לחבר’ה”. הצבר המיתולוגי בקולנוע הישראלי, אפילו אם יתכסה באלף קבין של רגישות, יישאר בעל מהות בסיסית: כמיהתו לחברה גברית הומוגנית, קרי: לצבא.

אל תחפש את האישה, חפש את הקוויר

הנשים בסרטים אלה הן רק פרק שולי וצדדי של התפרקות מינית ורגשית. יחסם של הגברים בקולנוע הישראלי לנשים תמיד מלווה בדוביות גולמנית ומחוספסת או בסתם גסות־רוח. הרבה יותר קל להם לתקשר עם בני מינם, ואף דומה שבעצם את חברת עצמם הם מעדיפים, את ריחות הזיעה וההתגפפות תוך כדי קרבות מגע חבריים. הצבר המיתולוגי בקולנוע הישראלי בהחלט עשוי להיחשד בנטיות הומולטנטיות או קוויריות. ההיאחזות הנואשת בשרידי הגבריות, הפגנת גבריות כפייתית, שליפת שמות של כיבושים מיניים כמו צייד קרקפות, העדפת חברה גברית, התהדרות גברית פיזית, והקושי להיפרד מן העונג המפוקפק של המלחמה וכליה זינה – מעידים שהגבר הישראלי, כפי שהוא עדיין משתקף בקולנוע הישראלי, עדיין מצוי במצב נואש, חרד על מקומו המתערער בחברה המשנה את ערכיה.

התעקשותם לוותר על משחקי המלחמה – הפינה היחידה שעדיין נשארה שלהם – גובה מהם מחיר יקר. הפייטרים של “חימו מלך ירושלים” (עמוס גוטמן,1987), הפכו לעיסת בשר חסרת צורה, נטולת מין, ובוודאי נעדרת גבריות. מי שהורידו לו את הפרופיל הצבאי הייצוגי, מי שהפך לנכה, בגופו או בנפשו, לא יוכל עוד לקחת חלק במשחקי המלחמה. עתה הוא נאלץ להתמודד עם הצדדים היותר “נשיים” באישיותו.

למעשה, פתוחות בפניו שתי דרכים. האחת, והמקובלת מאוד בקולנוע הישראלי, היא לקבל את חריגותו ולהפוך ל“תלוש”. יפתח קצור, שב“אסקימו לימון” עודד את גברברי הארץ לעסוק בפולחן המדידות המפורסם, היה ב“עתליה” לקיבוצ’ניק נבוך ושביר, שפגם בלב מונע ממנו להשתלב ביחידה קרבית. הוא מוצא את עצמו בשולי חברת הקיבוץ התובענית, ומקבל ניחומים בחיקה של אישה מבוגרת ותלושה כמותו.

לא כך עשו גיבוריהם של “לא שם זין” (שמואל אימברמן,1987) ושל “הלם קרב” (יואל שרון,1987). צברים מיתולוגיים אלה, שלפני הפציעה “כיסחו את העולם”, מוצאים עצמם בשוליים בעל כורחם, מחוץ לצבא, מחוץ למסגרות הגבריות המוכרות להם זה עשרים שנה. הם מסרבים להסתגל למצב החדש, מאמצים אורח התנהגות גברי בוטה במופגן מפני שהם סובלים מהיעדר זהות גברית בהגדרה. הם מתקשים להסתגל לתדמיתם החדשה, למה שנראה בעיניהם כ“לא עוד גברים”. האנטי־גיבורים הללו, כל הפצועים והנכים, ביטאו ניסיון נוסף של הקולנוע בשנות השמונים להתמודד עם השבר בדמות הצבר, שהקביל כמובן לשבר בחברה הישראלית. הדימוי של פצע פתוח – פצעם של הנכים וההלומים – התאים בול למצב הפוליטי והחברתי באותם שנים, בואך רצח רבין בשנת 1995, שסימל את שיא המשבר הפוליט.

אבל לא במהרה יוותר הצבר המיתולוגי על הערכים הכוחניים עליהם חונך, גם כשמסתבר שאין עוד ביכולתו להתעלם מאיתותו האזהרה שמשלחת לו תודעתו, גם כשברור לו שנתגלו בקיעים בחומת הקשיחות הנודעת. כשרוצים לקחת ממנו את היקר לו מכול, את הוכחת הגבריות הכי הגדולה, את הזכות לשרת בצבא – הוא מתחיל להתפרק לגורמים. הוא מבוהל, הוא בפאניקה, הוא לא ייתן שיעשו לו את זה.

גיבוריהם של “אות קיין” ו“הלם קרב” מתמוטטים בעקבות טראומה נפשית ונשלחים לטיפול פסיכיאטרי אך מסרבים להוריד פרופיל ולהשתחרר מהצבא: כל יוקרתם, כל קיומם, תלוי בכך. גיבור הסרט “חייל הלילה” (דני וולמן,1984), בכלל מסרב לקבל את העובדה שפסלו אותו לשירות קרבי. לכן הוא עושה לעצמו “צבא פרטי” של משחק הדמיה. הוא משחק אותה חייל ורוצח אנשים שדמיונו הפרנואידי חושד בהם. גם אסי דיין נצמד לעברו הצבאי ועושה לעצמו יחידה קרבית בחדר המיטות, בדיוק כמו שב“עד סוף הלילה”, הוא מסרב להבין את מה שברור כל כך לעין: הגיע הזמן לוותר.

השבר בדמות הצבר הוליד את “התלוש”

הקולנוע הישראלי צימח גם ארכיטיפ גברי נוסף: התלוש, התמהוני, הלוזר, האואטסיידר, איש־השוליים. הוא “האחר” הקלאסי. קיומו בקולנוע הישראלי משיג מטרה עליונה: מעצם קיומו כחריג, הוא מגדיר היטב את שוליו של הצבר המיתולוגי. אך ממש כמו בהמצאת הצבר המיתולוגי, גם המצאת התלוש אינה שמורה בלעדית לקולנוע הישראלי, שכן גם היא שאובה מהמודל הקלאסי של התלוש הספרותי, שיש לו כאן מסורתי ארוכה ומכובדת, החל מימי ברנר וברדיצ’בסקי, דרך עוז, קנז ויהושע, ועד שלו ולשם. ל“תלוש” שמור מקום של כבוד בסיפורת הישראלית, ולמעשה גם הוא שאוב ממקום אחר: מן הספרות האירופית הקלאסית.

התלוש הפך ארכיטיפ מרכזי בסיפורת היהודית למן המאה ה־19 ואופיין כבר ברומנים של מספרים מסורתיים בני הגלות, כגון הזז, שלום עליכם, שלום אש וביאליק, דרך מספרים בני ראשית המאה כמו גנסין, ברדיצ’בסקי, ברנר ופוגל, ועבור דרך בני דור הפלמ"ח, יזהר, קניוק ואחרים, דרך בני דור הביניים, א.ב.יהושע, קניוק, עוז, קנז, ואחרים, וגמור אצל רוב המספרים הצעירים בני ימינו.

התלוש הוא חיה שונה לגמרי מן הצבר המיתולוגי. למעשה, הוא אינו אלא דודן רחוק של תלמיד הישיבה האנמי, המסתכל פנימה ולא החוצה, הרואה את מה שיש בקנקן, שנוצק בספרות הישראלית עוד בגולה. התלוש מחובר יותר למאפיינים ה“נשיים” שבאישיותו. הוא עוף מוזר. יכולים להיות לו מספר מאפיינים או כולם יחד. הוא יהיה חריג, טוב לב, רך, רגיש, ביישן, בודד ואינטרוורט. לפעמים הוא אף יהיה למדן “סבוני” השקוע בספריו, תמיד קצת תמהוני, מפני שלא בחר או לא היה מסוגל להסתגל לדרישות החברתיות הסקסיסטיות התובעניות, הדורשות מן הגבר להשתלב במרוץ העכברים.

“התלוש” מסתפק בחיים צנועים בשולי החיים, ואינו מתהדר בהפגנת גבריות בוטה. התלוש לעולם לא יוכל להשתייך ל“טובים לטייס”. הוא שונה. בדרך כלל הוא שם נרדף ללוזריות, מפני שעל פי התפיסה החברתית הישראלית המקובלת, הרואה בגברים מגשימים מעשיים, הוא אינו מצליח להשתלב במרוץ ואין באפשרותו להשיג הישגים חומריים כל שהם, שהם המדדים להערכתו של הצבר המיתולוגי.

סופו של “התלוש” להישאר בחוץ, ולכן החברה בזה לו. לפעמים התלוש הוא גבר רפה־שכל, אהבל, כמו בסרט “בובה” (זאב רווח,1986), ששכלו הרפה הוא הצדקה לתלישותו החברתית, לכך שאינו מסוגל לצעוד בשביל המרכזי של החיים, במקום שבו כל הגברים הנורמטיביים אמורים לצעוד. אצל תלושים אחדים בקולנוע הישראלי הפכו צדדים אלו דווקא לתכונות חיוביות. לקראת ראשית שנות השבעים של המאה ה־20, משהופחת טיפין־טיפין הצורך הכפייתי להפגין כוחנות ישראלית בוטה, הסתננו לסרטים הישראליים כמה טיפוסים בולטים של תלושים.

“התמהוני” של דן וולמן (1969), הוא אחד מהמודלים הראשונים שהלכו עד הסוף עם דמותו של התלוש הפיוטי. טוביה טבי הוא הגיבור התמהוני, גבר צעיר ובריא בגופו ובנפשו, שמשום מה מעדיף להתבודד ולפרוש מחברת בני גילו. הוא לא משחק שש־בש, לא מתכנס בקפה השכונתי או על “הברזלים” כדי לשרוק לחתיכות. במקום לבלות במקומות החביבים על בני־התשחורת, הוא מוצא מפלט בחברת זקנים בבית־אבות צפתי, שם הוא עובד כסניטר. שתיקתו נתפסת כמעין אילמות רגשית. הוא מסוגל להתבטא רק בציור, ונהנה לרשום זקנה יפה שאיתה הוא מפתח מערכת־יחסים מיוחדת.

דמות התלוש צצה במהרה שוב אצל וולמן ב“מחבואים” משנת 1981, על־אודות מורה ביישוב הירושלמי של ימי המנדט, המתמודד עם חריגותו האישית כאינדווידואל רגיש אך גם כהומוסקסואל, בתוך סביבה גברית כוחנית במובהק של פלמ"חניקים שרופים, העוינים את כל מי שאינו לובש את מדי הזית.

ב“מיכאל שלי” (1975), שב ומחזק וולמן את מודל התלוש. גיבורו, בעלה האקדמאי של חנה גונן, גיבורת ספרו של עמוס עוז, הוא גבר חלוש, חיוור, קלוש שיער, בודד ולמדני – מאוד־מאוד לא גברי ומושך על פי אמות־המידה המקובלות. הוא מתקשה ביחסיו עם חנה, נכנע להוריו ומקבל את מרותן של דודותיו הנטפלות. את גונן מגלם עודד קוטלר, שגם בסרט “שלושה ימים וילד” (אורי זוהר,1966), גילם את דמותו התלושה של גבר הלוקח לביתו את בנה של אהובה לשעבר: טיפוס תמהוני, מפסידן, לא יודע לסרב לאנשים, שאפילו חברתו העדיפה לבסוף צבר מיתולוגי סתגלתן וגברתן, על פניו.

ב“מסע אלונקות” (ג’אד נאמן,1983), המשרטט את אימוניה של מחלקת חיילים קרבית, בולט בתוך החבר’ה הטובים גם אנטי־גיבור תלוש, אותו מגלם מוני מושונוב. הוא מסרב לציית לקודקס הגברי, אינו חושש ליילל מכאב או להפגין את חולשתו הפיזית, בעוד שכל האחרים המכורים לקודקס המאצי’זמו חורקים שיניים וממשיכים במסע המפרך.

גם “המאהב” (מיכל בת אדם,1986), ו“סיפור אינטימי” (נדב לויתן,1981), עוסקים בדמות גברית תמהונית למדי החיה בשולי החברה, היפוכו של הלוחם והמזיין בסרטים כמו “עד סוף הלילה” או “רומן בהמשכים”. ב“השוטר אזולאי” (אפריים קישון, 1971), האנטי־גיבור, האמור לייצג את שיא הגבריות במדי הבולשת של משטרת ישראל, הוא בדיחה של גבריות. שייקה אופיר מגלם את השוטר כנעבעך טוב לב שקל לאהוב אותו ולבוז לו בו־זמנית. אפילו “צלילה חוזרת” של דותן, סרט בעל אוריינטציה “גברית” מובהקת, הגניב בין פולקלור היחידה המובחרת של חיל הים את דמותו של צעיר מתלבט (דורון נשר), המתיידד עם אלמנתו של המאצ’ו של הפלוגה, אותו מגלם, מי אם לא, מיודעינו, נצר לאצולת הישוב העברי האשכנזי הוותיק: אסי דיין, התגלמות הגבר הכול־ישראלי של חמישה עשורי קולנוע ישראלי.

נגוע

שנות השמונים של המאה ה־20 הצמיחו תת־טיפוס חדש לארכיטיפ של התלוש והחריג, והוא ההומוסקסואל המתקשה או מסרב להתקבל בחברה. אבל חוץ מכמה נגיעות בודדות ולא רציפות, היחיד שנגע בקולנוע הישראלי ברצינות ובעקביות בדמות ההומוסקסואל, לפחות עד שהגיע איתן פוקס, היה עמוס גוטמן, חלוץ הקולנוע הקווירי הישראלי. כבר בסרטו הארוך הראשון, “נגוע” (1983), הוא מפרט את לבטיו וקשייו החברתיים של במאי צעיר לגבש את זהותו המינית. מובן שהגיבור, יונתן סגל, לא רק שהוא הומוסקסואל ולפיכך יוצא דופן, הוא גם אמן, ומעצם עיסוקו באמנות הוא כבר חריג ויוצא דופן.

אגב, זה המקום לציין שהקולנוע הישראלי, ככלל, מעדיף להתעסק בדמותו של הגבר כאיש מעשה וכלוחם, ולא בדמותו של הגבר כאמן, האמור להתחבר עם צדדיו “הנשיים”. ב“בר 51” הולך גוטמן צעד נוסף קדימה, בתיאור מציאות ישראלית קאמפית של חריגים ואנשי שוליים. הפעם הוא מתאר דמות של מלכת דראג, שלא רק מתנהג כמו חריג אלא גם נראה ככה, עם שיער צבוע בכתום זרחני ובגדי אישה. בהופעתו האקסטרווגנטית, אלון אבוטבול כגיי, מתריס נגד החברה הישראלית הנוקשה, שהגלתה את החריגים למקומם בשוליים החברתיים. ושוב, בסרטו האחרון, “חסד מופלא” (1992), גוטמן קובע אבן נוספת המחזקת את מקומם של אנשי השוליים, כל מי שמרגישים שונה וחריג: הומוסקסואלים, עולים חדשים, זקנים, ומעלה אותה בדרגה, מאנטי־גיבורים הנתפסים בעליבותם הם הופכים לגיבורים הזועקים כאב עכשווי.

בשנות התשעים של המאה ה־20, בהם השוליים הולכים והופכים למרכז, כמעט הולך ונעלם הצבר המיתולוגי ומפנה מקומו לתלוש, ההולך והופך מאנטי־גיבור לגיבור, לדמות לגיטימית. דמויות שפעם נתפסו כנעבעכיות, נתפסות היום כדמויות מהפכניות המבטאות מחאה, ולא עליבות קיומית. לדוגמה, כמה דמויות של גברים בסרטים הסאטיריים “שמיכה חשמלית ושמה משה” (אסי דיין,1995), או “נקמתו של איציק פינקלשטיין”.

מהרשל’ה עד גוטה

הקומדיות של אורי זוהר הצמיחו הכלאה בין הצבר המיתולוגי לבין התלוש. בעצם, אולי אפשר לראות בגיבוריו שהפכו מאז בעצמם למיתוס פולקלוריסטי חדש בהווי הישראלי, את ניניו הרחוקים של הרשל’ה, הנער השובב מאפוסטרופולי, זה שמענה־לשונו השנון הלך לפניו למרחוק, ממש כמו שאלת המפתח החבוטה של זוהר: “אני יפה?”

אורי זוהר פיתח זן גברי חדש, מקומי ועכשווי, שהלם היטב את הלך־הרוח החדש של תום ימי המיתון של שנות השישים, הימים הגחמניים שבין מלחמת ששת־הימים למלחמת יום־כיפור. הגיבורים שלו, או האנטי־גיבורים שלו, הם עירוניים מאוד, תל־אביבים מאוד, זרוקים, שנונים, נהנתנים עד כדי חוסר אחריות, ילדותיים, עושים צחוק מכל דבר וחסרי כל מוסר. זה הצד בזיווג שבא מן הגנים של הרשל’ה. הם גם לא־יוצלחים, לוזרים קבועים, וברור שסיימו את הכיתה עם תעודת “יעלה כיתה אך לא בבית ספרינו”. זהו צידו של התלוש בזיווג המוזר.

הצד השלישי בהכלאה הוא ייחוס המוצא. כל הגיבורים בסרטיו של זוהר הם צאצאי העילית האשכנזית, והם מודעים לכך. זו כנראה הסיבה לגאוות־היחידה הטבעית שלהם בכל מה שהם עושים. עם זאת, קשה לראות בטיפוס התלוש־ההולל את ההמצאה הבלעדית של זוהר. אפשר לראות ב“ארבינקא” (אפריים קישון,1967), ובגיבור ההיפי ב“איי לייק מייק” (פיטר פריי,1960), את ההשראה לדמויות שפיתח זוהר כעבור כעשור בסרטיו.

אצל אורי זוהר הגבריות אינה זקוקה להוכחה של פייטריות. הקודקס של התגודדות גברית בחברותא מספיק לה, ושומר לא רע על ערכי האחווה הגברית הנחוצה. “מציצים” בנוי כולו על החברותא הזו, וכן גם “הצילו את המציל” ו“עיניים גדולות”. יוצא דופן כאן הוא דווקא דן בן־אמוץ, ב“חור בלבנה” (1965), התגלמות הצבריות המיתולוגית הנעלה, היושב בסרט כאדון עריץ בראש שולחן נשים מצווח, בטוח במקומו הנעלה, ואינו נזקק לנוכחותם של גברים נוספים שיחזקו את גבריותו.

אריק אינשטיין, שמגלם גם הוא תפקיד חשוב בסרטי זוהר, אף הוא דוגמה לנסיכיות הצברית האשכנזית. ב“מציצים” ו“הצילו את המציל” הוא החתיך של החבר’ה, מקור עלייה לרגל לנערות חומדות. אורי זוהר, לעומתו, בתפקיד הנצחי של גוטה בעל הצריף על הים ב“מציצים”, עושה כאן באמת וריאציה ישראלית לדמותו של הרשל’ה: ליצן צברי, פגע קטן שידו בכל ויד כל בו. כזו היא גם דמותו ב“עיניים גדולות” וב“הצילו את המציל”, שם הוא מגלם את דמותו של הגבר הריקני והמתלבט, קצת תלוש, קצת אבוד, ההורס את כל מה שנקרה בדרכו.

פרענקים, החוצה!

הקולנוע הישראלי היווה במשך שנים רבות מראה נאמנה אך ורק לדמות הגבר האשכנזי. עיניו הכחולות של פול ניומן כארי בן־כנען (בסרט ההוליוודי “אקסודוס” שצולם בישראל) הילכו קסם על הקולנוע הישראלי, ומאז כל לוחם, כל חלוץ, כל מאהב, היה נסיך ממוצא פולני או רוסי, עדיף דור שני או שלישי, ושלא תדבק בו חלילה שמץ של גלותיות נחותה או גינונים פולניים מביכים. ומה שהכי מצחיק, שכאשר הגיעה סוף־סוף למסך דמותו של הערבי כגיבור, גם כאן ליהקו שחקן בעל עיניים כחולות ומראה אירופאי: מוחמד בכרי ב“מאחורי הסורגים”. עד כמה עמוקה היא ההפנמה העדתית.

הגבר המזרחי, “פרענק” בפי העלית האשכנזית, קיבל מקום בקולנוע כמעין חיה אכזוטית מסוכנת או מגוחכת, קרוב־רחוק של הגבר הערבי הפרימיטיבי. הוא נתפס כעיקר כפר־הרבעה, שופע מיניות חייתית ואלימות. הוא חמום־מוח ופרימיטיבי, ומאחוריו נשרכים עשרות צאצאים מוזנחים וזבי־חוטם, שהוא לעולם לא ידע להבדיל בשמותיהם, ראו טופול ב“סאלח שבתי”.

לגבר המזרחי בקולנוע הישראלי אין שום חלק בכיבוש הארץ ובבנייתה. תרומתו לבניית הארץ נמחקה לחלוטין. הוא נתפס כטפיל החברתי של הארץ הזו, כמו מר סלאח שבתי הנצחי. הוא נתפס כסוציופת', שתיין, עבריין, טיפוס אלים, עסוק בפעילות פלילית. צ’חצ’ח, אבל מה, גם חברמן, שלא יגידו שיש לנו משהו נגד “פרענקים”. כזה היה קאזה, היפואי הגברתני אך החינני, שיודע ש“בשביל כבוד צריך לעבוד”, גיבורו הסטריאוטיפי של מנחם גולן ב“קזבלן”, 1973.

הסרט נעשה בתקופת התעוררותם של ה“פנתרים השחורים”. היה זה בימים בהם היה אופנתי להשתמש במשפט “דופקים את השחורים” כניגוד בולט לפליטת הפה הגזענית של גולדה, היא עם ה“הם לא נחמדים” שלה. פתאום התעורר הצורך לשלב את הגבר המזרחי בתמונה, הגם אם בדמות בעלת אפיונים מביכים כאלה, של אחד לא־מחונך, שיורק את הגפילטע־פיש מהפה.

אגב, דווקא הז’אנר העממי המכונה “סרטי בורקס”, היה היחיד שעסק אז בחייהם של יוצאי עדות המזרח ושיקף דמויות אותנטיות למדי של גברים מזרחיים – גם אם התוצאה הפכה בסופו של דבר לסטריאוטיפ נמוך. בעוד שבסרטים הקאנוניים שנעשו באותם שנים בדרך כלל לא היה זכר לטיפוס המזרחי, כאילו אין בנמצא “חיה כזו”, דווקא הסרטים העממים שיקפו בשנות השבעים של המאה ה־20 את תרבות השוליים של אנשי ישראל השנייה. ולמרות זאת, גם הם הציגו את הגבר המזרחי כעבריין סוציופת' ולא כטיפוס מן השורה, המסוגל להשתלב בקהילה או לתרום לה משהו חוץ מאשר זרע כשיר ליצירת עוד “בשר תותחים”.

כך זה היה ב“ז’קו והיצאניות”, “צ’ארלי וחצי”, “סנוקר”, “ג’וקר” ואחרים. ראש המשפחה המזרחי נתפס ב“סרטי הבורקס” כפטריארך שוביניסט, פרימיטיבי וצר־מוחין, כמו אב המשפחה ב“סלאח שבתי”, “אבו אל באנאת”, “כץ וקרסו”, “סלומוניקו”, “פורטונה”, “לופו”, ובסרטים עממיים אחרים מסוג “סרטי הבורקס”.

הגבר המזרחי החל לקבל יחס קצת יותר רציני בקולנוע הישראלי הנשלט בידי העליונות האשכנזית, לקראת אמצע שנות השבעים של המאה ה־20. מאז, הוא חדר טיפין־טיפין לזרם המרכזי, עד למהפכה של ממש, שהתרחשה רק בשלהי שנות השמונים.

בתחילת השינוי הוא עדיין נתפס כעבריין קטן, גם אם דמותו הוצגה מתוך אמפתיה. שני גיבוריו הלא־יוצלחים של ינקול גולדווסר ב“מתחת לאף” משנת 1981 הם גם מזרחיים וגם עבריינים: קומבינה קטלנית, שלא בנקל תעזוב את הדימוי של יוצאי המזרח בסרטים הישראליים. כך גם ב“קוקו בן 19” (דני ורטה,1985), שבו הגיבור הוא נער־שוליים מזרחי שמנסה אך לא מצליח להיחלץ מהפשע. גם ב“סופו של מילטון לוי” של נסים דיין הגיבור המסתבך בגניבה, זיופים והלוואות בריבית קצוצה הוא אנטי־גיבור מזרחי, איש השכונות, השוקע בשוליים התרבותיים.

הבמאי נסים דיין, ראש־החץ של הקולנוע המזרחי המשמעותי שנעשה כאן, מתאר בסרט זה מצב דברים בו המזרחיים עדיין משחקים בתפקיד הכבשים השחורות של החברה. בשלב זה גם מתחילה איזו תפנית של הזדהות עם דמות הגבר המזרחי, שלמעשה החלה כבר בסרטו של דיין “אור מן ההפקר” מראשית שנות בשבעים. הוא עסק בתרבות השכונות, וסימן את נקודת המפנה שחלה בטיפול בדמות המזרחי הקולנועי.

דיין ממשיך לעסוק גם ביתר סרטיו בגיבור המזרחי. ב“גשר צר מאוד” הוא עושה משהו שלא נעשה קודם לכן. הגיבור, צאצא למשפחה ספרדית שורשית הוא קצין בכיר בצבא־קבע וגם אדם משכיל, אמיד, עם וילה מפוארת ואישה אשכנזיה וייצוגית: כל הסממנים שאפיינו עד לפני זמן כה קצר רק את הצבר המיתולוגי האשכנזי.

אם כן, זהו למעשה הסרט הראשון שבו מופיעים מאפיינים חיוביים לדמותו של הגבר המזרחי, הגם אם הם עדיין מועתקים מהצבר האשכנזי. ב“מישל עזרא ספרא ובניו” מנסה דיין לקומם מן ההרס ולחלץ מן הסטריאוטיפ המביש של סלאח שבתי גם את דמות הפטריארך המזרחי. הוא גואל את גיבורו, סוחר חלבי עשיר ובעל בעמיו, מסמני הפרימיטיביות. מישל ספרא הוא איש משכיל, נדיב, רחב־לב, בקיא בתורה ובעל דרך־ארץ. דיין החזיר לגבר המזרחי את הכבוד האבוד. (אבל מובן כי העובדה שמגלם אותו שחקן ערבי, מכרם חורי, רק העמידה את כל העניין בזווית אירונית מאוד).

גם אורי ברבש ניסה לבנות דמות של גבר מזרחי “עם כבוד”. בשניים מסרטיו, “מאחורי הסורגים” ו“החולמים”, מגלם ארנון צדוק דמות של גבר מזרחי שורשי וחיובי. ב“החולמים” הוא המזרחי היחיד שבונה את המדינה ביחד עם קבוצת החלוצים הלבנבנים שעשו עלייה מרוסיה. צדוק בתפקיד “השומר”, עם צמה שחורה, כאפיה, עקאל ורובה טורקי, נראה כמו אציל מזרחי על סוסה ערבייה אצילית, לורנס איש־ערב מקומי, הזוכה גם באהבתה של הצצקע הווינאית המעודנת. הוא גם האיש היחיד שביכולתו לתקשר עם הערבים בשפתם, בדרכי שלום, הבנה ונועם. גם זה מצחיק, אם חושבים שבאותן קבוצות של חלוצים, לא היו באמת כל מיני תימנים על סוסות אצילות. אבל נניח לאמינות היסטורית למען השכתוב הציוני.

אגב, גם הגברים הערביים בסרט זה נראים כמו צדוק התימני הגאה: אצילים מזרחיים. אם כן, למרות השכתוב הדרמטי והמהפכני בדמות הגבר המזרחי – בפרט כפי שזה נעשה בהקשר הציוני של בניית הארץ – גם ברבש, עשרים ושש שנים אחרי “הם היו עשרה”, עדיין מתייחס לגבר המזרחי כמו לערבי, כאילו היה שכיית־חמדה אכזוטית לתיירים.

הניסיונות לקומם את המזרחי מן הסטריאוטיפ הבזוי נחסמות פה ושם על ידי חזרה עקשנית לתדמית האלימה והבלתי יצרנית. ב“בובה” יצר זאב רווח דמות של מזרחי רפה־שכל, מטומטם ונלעג, קריקטורה גסה של תת־אדם. כך גם ב“תלווה לי את אשתך” משנת 1989. גם ב“המחצבה”, סרטו של רוני ניניו משנת 1990, על פי ספרו של אהוד בן־עזר, מתקשה הבמאי לחלץ את גיבוריו המרוקאים מתדמית “המרוקו־סכין”. הם עדיין מבוססים להם במעברה עם סכינים קפיציים בכיס האחורי, יוצרים תגרות יש מאין על מנת להשתמש בסכין.

צבעה של הכוכבות

למעשה, השינוי הדרמטי בדמות הגבר המזרחי החל רק עם כניסתם של כוכבים בעלי חזות מזרחית לתוך הערוץ העמוק של הזרם המרכזי. מדובר בכמה כאלה: אלון אבוטבול, משה איבגי, יהודה לוי וליאור אשכנזי, הכוכבים האולטימטיביים של שנות התשעים של המאה ה־20 וראשית שנות האלפיים, שכמעט בלי דעת החליפו את צבעה של הכוכבות בארץ הזו. לא עוד אסי דיין, אריק איינשטיין ועודד קוטלר הלבנבנים. מעתה והלאה הצבע הכהה הוא הטרנד. הוא בעדיפות עליונה. איבגי, אבוטבול ואשכנזי, שלוהקו כמעט לכל סרט ישראלי ולכל תפקיד גברי ראשי, כמאהבים, כמשכילים, כעשירים וכמפורסמים (ולפעמים – אשרי ההיפוך הנעים – גם כאשכנזים), מסמלים את השינוי העמוק שעבר על דמות הגבר המזרחי בתרבות, לפחות כפי שהוא משתקף בקולנוע הישראלי. מכל המהפכים שעברו על דמות הגבר בקולנוע הישראלי, זו שעבר הגבר המזרחי היא הדרמטית והמשמעותית מכולם.

ערבי טוב זה ערבי כחול־עיניים

דמות הגבר הערבי בקולנוע הישראלי היא למעשה סוג של ספח שולי של הגבר המזרחי, מעין הסתעפות שלו. במקרה זה, הסטריאוטיפ אף גס יותר מן הסטריאוטיפ של הגבר המזרחי. הגבר הערבי היה בראשית הדרך ולאורך שנים ארוכות ועצובות סמל חסר־פנים, דמות שולית, אסקופה־נדרסת או מחבל מפחיד, או שהצטייר כאגדה אכזוטית רחוקה, פרימיטיבית ובלתי מושגת. כך זה ב“הם היו עשרה”, וכך זה ב“חמסין”. כך ב“מגש הכסף”, וכך גם ב“נישואים פיקטיביים”, שניסה לבצע סאטירה חריגה על דמותו נטולת־הפנים של הערבי הסמלי מאתר הבנייה.

כך שלמעשה, בגדול, לא הייתה בנמצא דמות של גבר ערבי בקולנוע הישראלי, חוץ מאשר איזו קריקטורה שולית שלו. כך זה היה, לפחות, עד לבואו של מוחמד בכרי. אגב, גם כאן יש חשיבות לדמותו של הכוכב, במקרה זה בכרי, שמראהו האירופאי תרם למהפכה בדמות הגבר הערבי, החל מ“מאחורי הסורגים” ועד “גמר גביע” של ערן ריקליס, 1993. אומנם, הוא נראה יהודי יותר מעשרה יהודים, ואפילו מתאים לו לגלם אציל רוסי עם רובשקה, אבל הוא תרם לשינוי בכך שסוף־סוף נתן “בשר” לדמות הערבי הקולנועי, הגם ששוב פעם חמק לו סטריאוטיפ קטן למסך: הפעם של הערבי כאציל נשגב ונעלה.

שוב שיכתוב של המציאות, גם הפעם בהתאם לצרכים פוליטיים חיצוניים. כי אם בודקים את דמות הגבר בקולנוע הישראלי מוצאים חתך רוחב של החברה הישראלית, ומוצאים גם שהקולנוע הישראלי לא רק שיקף את המציאות אלא בעיקר תמך בה באמצעות שכתוב נמרץ. כשהיה צריך פייטר, הוא נתן פייטר. כשהיה צריך להביא ערבי גאה, הוא נתן ערבי גאה. וכשהיה צריך לפרק את הנשק ולהתחיל לייבב, זה בדיוק מה שהוא סיפק.

האם הצבר החדש משופר יותר?

החל מאמצע שנות התשעים של המאה ה־20 קרה דבר מעניין לדמות הגבר בקולנוע הישראלי. אחרי ארבעה עשורים, פתאום חלה אינטגרציה בדמות הגבר שפוצלה עד כה לכמה רבדים קוטביים: הצבר המיתולוגי, יפה־הנפש, התלוש, הסחבק והמזרחי הפרימיטיבי – התחברו לדמות אחת. הדבר קרה מכמה סיבות, אך בעיקר בשל איזו בשלות – מקצועית, תימאטית, פסיכולוגית ולאומית.

הייבוא מהוליווד סימן אינטגרציה באישיות הגברית, אחרי מאבק חברתי ופסיכולוגי לא קצר, שבו הגבר הקולנועי פוצל באופן די סכמטי. היות שהקולנוע הישראלי שואב רבות מדגמים הוליוודיים, אין פלא שההשפעה הפיקה את שלה גם אצלנו.

אלמנט חשוב נוסף הוא “ההתבגרות” הפסיכולוגית של דמות הגבר, לפחות הייצוגי, זה מעיתוני הנשים ומדרמות הטלוויזיה. כיום, כבר אין מקום בדגם הגברי המערבי לגבר המסורתי. כאשר הוליווד הופכת אפילו את הקאובוי לגיי ב“הר ברוקבק”, ברור שהאתוס הגברי הקלאסי יישחק במגביל, עד שכבר אי אפשר יהיה לזהותו. איפה אורי זוהר ב“חולות לוהטים” ואיפה אושרי כהן ב“הכוכבים של שלומי”, או איבגי שמגלם נהג מסכן ועלוב, בתול בן ארבעים, ב“מדורת השבט”. או תחשבו על יהורם גאון הגבר שבגברים: איפה קזה הגברתן שלו מ“קזבלן” של גולן (1973), ואיפה החזן המסכן שהוא מגלם אצל סידר ב“מדורת השבט” (2005).

גם השובע מדמות הצבר המיתולוגי בקולנוע הישראלי עשה את שלו. ניתן לקרוא לזה בשלות, עליית מדרגה, תוצאה של שעמום או שחיקה מהתימה הבלתי נגמרת הזו, או אולי פשוט בריחה לאסקפיזם. כי ככל שנתמעטו כאן הסרטים הצבאיים, כך הלכה ונעלמה דמות הפייטר המיתולוגי, ופינתה מקומה לדמויות גבריות אנושיות יותר והירואיות פחות.

רוב הגברים במאות הסרטים שנעשו כאן בחמש־עשרה השנים האחרונות (שנות התשעים של המאה ה־20 עד ראשית שנות האלפיים), הם כבר די נעבעכים: צירוף מעודן של התלוש, הסחבק של אורי זוהר, היורה והבוכה, המזרחי הקלאסי, עם שמץ מתבקש מ“המיתולוגי הגדול מהחיים”. ככל שהסרטים הישראליים בורחים מן “המצב”, מהפוליטיקה ומשדה־הקרב ופונים לעלילות צדדיות, אפיזודיות, אסקפיסטיות או קיומיות, נעלם לו גם הצבר היצוק מתכת והופך סוף־סוף לסתם בנאדם.

הגיבור הצעיר ב“כוכבים של שלומי” של שמי זרחין, אין לו אח ורע עם גברים צעירים קולנועיים מן הדור הישן. למרות שהוא מוזר, עדין, שתקן, מופנם ולא חברותי, הוא אינו מוצג ללעג. הוא גם לא “עדין הנפש” שהוא בכל זאת חלק מהחבר’ה, כמו יפתח קצור בסדרת “אסקימו לימון”. למעשה, זוהי דמות חדשה לגמרי, אם לא במהותה אז בוודאי בדרך שבה מאיר אותה הבמאי: כגיבור. אומנם, הוא מוזר ותלוש חברתית, אבל הוא כבר לא בשוליים. הוא מודל־חיקוי לצעיר הישראלי החדש. הדמות שלו הרבה יותר טבעית ובגובה העיניים. כמה הוא שונה מדמות הבחור העדין והאכצנטרי ב“תמהוני” של וולמן משנת 1969.

אפילו בסרטים שהצבא בהם עדיין מולך, חל שינוי מתבקש.

אצל יוסף סידר, שעדיין נאמן לתימה הצבאית ב“ההסדר” ו“בופור”, החיילים הם הרבה פחות תרנגוליים ובוטים מן הפייטרים הצבאיים של סרטי משנות השמונים. אוהד קנולר ב“בופר” ואקי אבני ב“ההסדר” הם ממש לא אלון אבוטבול מ“שתי אצבעות מצידון”, שרון אלכסנדר ב“אחד משלנו” או גיל פרנק ב“עונת הדובדבנים” של חיים בוזגלו. אם נחזק את החיילים של סידר בחיילים הקווירים של איתן פוקס ב“יוסי וג’אגר”, הרי שנמצא שינוי קוטבי למדי בדמות הגבר המיתולוגי. אבני מגלם את הגיבור ב“ההסדר” כגבר צעיר הרבה יותר רך ופגיע מכפי שהיו החיילים ב“שתי אצבעות מצידון”, למשל.

ומה שהכי יפה, הוא מה שקרה לדמות הגבר המזרחי המסורתי. למעשה, היא כמעט נעלמה, נטמעה בתוך המארג החברתי. סוף־סוף כבר אין בקולנוע הישראלי מזרחיים ואשכנזים מובהקים. רוב הגיבורים אינם משויכים עדתית, וכאשר יהודה לוי או אושרי כהן או אבוטבול ואפילו איבגי השחרחרים משחקים גיבור, איש לא טורח לשאול מהו מוצאו של הגיבור הזה. כאשר בראשית שנות השמונים של המאה ה־20 איבגי ואורי גבריאל גילמו עבריינים קטנים ב“מתחת לאף” של גולדווסר, הם עדיין שויכו עדתית וסוצ’יו־אקונומית לשכבה מזרחית בישראל השנייה. אבל כעבור עשור, כשאיבגי מגלם נוסע מונית מטורלל ב“שורו”, איש לא מתייחס למוצא העדתי. הוא סתם בנאדם.

אפילו אצל הבמאי דובר קוסאשווילי, שהחזיר למסך דמויות של גבריות מזרחית בהמית ופטריאכלית, שלא כל כך בא להיזכר בהם (“חתונה מאוחרת”), ישנו הגיבור ליאור אשכנזי, שהוא כבר בן הדור השני או השלישי, מעורה בחיי הארץ, חסר השתייכות עדתית מובהקת, משכיל, רגיש ומעודן ומתנהג כמו “הגבר החדש”. קוסאשווילי מציג למעשה בסרטיו את העימות הבין־דורי, את דור ההורים המסורתי ההולך ונעלם, עם הדגם המשופר והמשוכתב של הצבר החדש.

עד כמה משוכתב ושונה הצבר החדש מן הצבר המיתולוגי? האם השינוי כל כך דרמטי? אני סבורה שההשפעה החברתית עשתה גם כאן את שלה, בנגיסתה מן העוצמה הגברית הקולנועית. ככל שההרואיקה הצבאית מתמסמסת, ככל שהאתוס הציוני גווע בקול ענות חלושה, גוועים איתה כל הגברים הגדולים מהחיים, כל הארי בן־כנען, הדן בן־אמוצים, כל האלכסנדר פנים.

*כל הזכויות שמורות ליעל ישראל

כל הליכה משפחתית לקולנוע התחילה במבצע בנוסח מטבח־צבאי: אבי מטגן חביתות בהרבה שמן, אימי מגלישה אותן לכריכים משתי פרוסות לחם שחור, בעובי של שני סנטימטרים לפחות, אחי רוחץ את העגבניות והמלפפונים ואחיותיי מופקדות על פירות העונה. רק אני, הקטנה, לא נדרשתי לעשות דבר. עוד הוכנסו לתיקים – שנקראו בפי הוריי, בלאדינו, ה“צ’אנטאס” – בקבוקי מיץ מפלסטיק שהוקפאו מראש ומלפפונים חמוצים שהכין אבי, שירטיבו קצת את הסנדוויצ’ים, שנים־עשר במספר, שניים לאיש. עם כל הכבודה היינו הולכים בערך שלוש־מאות מטרים מהבית עד לקולנוע “ארמון דוד”, ומחכים על־קוצים שיתחיל הסרט, כי לא נעים להוציא את האוכל באור ושכולם יראו.

ישבנו שישה בשורה, ואימא שלי, בקצה, הייתה מתחילה להעביר את האוכל מיד ליד. אינני זוכרת מה ראינו, מי היו השחקנים, והאם נהניתי ממה שראיתי או לא. אז, בילדות המוקדמת, הליכה לקולנוע התקשרה אצלי ישירות לבלוטות הטעם ולמיצי הקיבה. זה היה ה“אירוע” התרבותי מספר אחד של המשפחה שלי: לאכול סנדוויצ’ים עבותים בחשכת אולם הקולנוע ולקנח במיץ פטל קפוא.

בקיץ, זה היה אפילו יותר טוב, כי אז הלכנו את השלוש־מאות מטרים לצד השני, הפעם ל“גן העצמאות”, שם הקרינה העירייה סרטים מתחת לכיפת השמיים. “קולנוע הקיץ” תחת כיפת השמיים, שפעל רק בחודשי החופש־הגדול, היה פריבילגיה תל־אביבית רק בשנים שבהן העיר הייתה עדיין די קטנה, ואלה שהגיעו להקרנות היו תושבי הסביבה. אל הרפתקה הקולנועית הזו הגענו מצוידים ביתר כבדות, עם שלל תיקי יוטה שתפרה אימי. ב“צ’אנטאס” היו שמיכות ישנות, מגבות למי שיזיע מלחות ה־90% של הקיץ התל־אביבי, וכמובן, שלל פריטי מזון. אבל לסנדוויצ’ים העבותים ולמיץ הפטל הקפוא היה טעם הרבה יותר טוב כאשר הוא התערבב עם ריח העצים, הצמחים והדשא הלח מן הממטרות, ועם משבי הבריזה שהגיעה מן הים, לפעמים עם ארומה עזה של דגים, לפעמים עם ריח חרוך של עשן, ממדורות הקומזיצ’ים הליליים בחוף.

שבע שנים חיכתה לוסיל לבטנה שתתפח, שבע שנים, ומואיז קצה נפשו בציפייה. רק דודו נותרה לצידה בערבים הארוכים שבהם הלך מואיז לענייניו, לבוש בהידור כאטאטורק, ורק תרבוש אדום, מסורתי, לראשו.

כחרקים קטנים, כזוחלים מאוסים, גונבו השמועות לאוזניה. לחששו שהוא נראה במחיצת נשים. אומנם, לא מפי השכנות שמעה אותם דיבורים מרטיטים, חדים כלהבה בבשר החי, אך שמועות דרכן להתגלות, מקצתן מרשלנות המספר, מקצתן מזדונו.

גם דודו ניסתה להסתיר ממנה סיפורים, אך בליבה ידעה לוסיל היטב: מזה זמן רב שאינו בא אצלה, וגבר הוא, אל תצפה ממנו שיתנזר.

רבות שמעה על־אודות הנשים המוסלמיות. עוד כשלמדה בליציאום, שמעה את לחשושי המורות הרווקות, בעלות התסרוקות החמורות והמדים החומים, כאשר פקדו אותן, את התלמידות, מדי בוקר, חצי שעה לפני הלימודים, ומילאו את ראשן בנימוסים והליכות. הנשים המוסלמיות מופקרות הן ומעניקות חסדים לכול, והכול בזיל הזול – כך אמרו המורות. והאם לא ראתה כיצד המשרתת המוסלמית הקטנה והגסה, אף שטרם מלאו לה חמש־עשרה, שולחת במואיז מבטים של תאווה בעיניה העגולות כעיני פרה? אינה יודעת בושה מהי! והוא, לא פעם ולא פעמיים כבר אמר לה שיבשה היא ושאין לו מה לעשות אצלה עוד. לאחר הדברים הללו סגר בקפידה את דלת חדר השינה ויצא את הבית, מותירה ללא נשמה על מיטת הכלולות שבה איבדה את תומתה.

דודו באה אצלה, ישבה על קצה המיטה הזוגית, המחופה אפיריון־תחרים כבד, שהביאה לוסיל כנדוניה לבעלה.

בנעוריהן, נרגשות לקראן חופתן הממשמשת ובאה, רקמו האחיות מונוגרמות בחוט אדום על כלי־לבן ששמרה אימן לכבוד המאורע, ואף הכפילה את הנדוניה כששמעה שלוסיל עומדת להינשא למואיז, עשיר השכונה, שנודע ברובע כמי שמהלכיו אצל אטאטורק עוד יביאו לו כבוד ועוצמה. באצבעותיהן הדקיקות עיטרו האחיות את שולי הציפות ורקמו גימורים עדינים לסדינים, שנקנו בחמישים מג’ידייה לאַמָה, אצל מוכר בדים באיזמיר.

ישבו האחיות ורקמו. רקמו ורקמו עד יום חתונתן. אך חמישה חודשים לאחר שנישאה לוסיל למואיז, ברח חתנה המיועד של דודו לארצות רחוקות, למצוא שם זהב, שאמרו כי מתגלגל הוא ברחובות, ומאז לא חזר. פעם שמעה כי ראו אותו בניו־יורק, מוכר גלידה לגויים בעגלה רעועה בעלת גגון עשוי ברזנט צבעוני, עם חרוט בדוגמת גביע גלידה בראשו. דודו הצטערה לשמוע את הבשורה, אך בליבה הייתה מרוצה על שחתנה לא גילה שום זהב ולא הפך עשיר מופלג. להפך, מתפרנס הוא מגלידה, מי היה מאמין. כך היה קל יותר לעכל את האינפורמציה.

שלחה דודו יד חיווריינית שגונה חולני – אחד מסימני ההיכר לאנמיה שלוקה בה כל משפחתנו – והניחה אותה בזהירות על בטן אחותה המבוגרת ממנה בשנה, אותה בטן עליה נאמר שהיא יבשה, וחשבה לעצמה: מה מצא גיסה קר הלב לבייש כך את בטנה החלקה והבתולית של אחותה?

ישבו השתיים לבכות בצוותא, אישה־אישה שקועה בצרותיה. לפעמים התחלפו מבלי משים, ובכו אישה על צרות רעותה.

כך היה מימים־ימימה. כך גם בגיל חמש ושש, כששתי הבנות התארגנו חרש נגד הוריהן, למגר בכוחות משותפים עונש שהוטל עליהן או להשיג מתנה ששתיהן חשקו בה מאוד. כך ב“כל ישראל חברים”, וכך גם בין ידידותיהן הספורות מבית הספר ומהשכונה. ברית־סתרים נרקמה בין האחיות.

“את זוכרת…” אמרה דודו וליטפה רכות את שיער אחותה, מסיטה תלתל סורר שנדחק בין האוזן לגבה. “את זוכרת את מוכר המאליבי, זה שהיה יושב כל יום בשער של הבית־ספר?”

“איזה, הזקן עם הרגל הקצרה?” ענתה לוסיל בחוסר חשק, אך סובבה את פניה אל אחותה.

“בדיוק. איזה מסכן הוא היה, אה?” התמכרה דודו לזיכרונותיה.

“אבל הוא היה מוסלמי. מה נזכרת בו פתאום?”

“לא יודעת. אולי בגלל שראיתי ברחוב זקן אחד שהיה דומה לו.”

“איפה הלכת, יא דודו?” נחרדה לוסיל. “את הולכת לרחובות של המוסלמים?”

“מה נכנס לך בראש, אֶרמַנָה, אחותי? לא אצל המוסלמים. רק קרוב. מתחשק לי לפעמים לטייל. ואין איפה ללכת בשכונה הזאת.”

“לא טוב את עושה,” לחשה לוסיל.

“אל תדאגי לי, ארמנה, אני סתם מטיילת. אולי יום אחד תבואי גם? לא יזיק לך לצאת קצת. תראי את האור והשמש, כמה יפים הם בבוקר… והרי עוד מעט אביב.”

“חס ושלום,” נחרדה לוסיל. “איפה שהמוסלמים? מה שמואיז יעשה לי אם הוא ישמע.”

“די, מִיָה ארמנה, תירגעי. אדיו־סנטו, מה כבר אמרתי! ואיפה נעלם המארידוֹ הנכבד שלך, בעלך, אם יורשה לי לשאול?”

לוסיל לא ענתה. היא הסתובבה על בטנה והפנתה את פניה אל הקיר, כמו בכל פעם שהייתה עצובה, ודודו ידעה: זה האות לסיום השיחה.

אבל הפעם עמדה דודו על שלה. “אל תהיי עצובה, לוסי, מיה ארמנה,” התחננה דודו, והתחילה ללטף את אחותה מגבה ועד לצווארה, מפשילה לשם כך את מפל שערותיה השחורות העבות. “רוצה לשחק כמו שהיינו קטנות? אני אכתוב לך משהו על הגב, ואת תנחשי מה כתבתי.”

גופן של האחיות היה חלק ושברירי ואותות השנים לא ניכרו עליהן. מראן היה כשל נשים שמורות ועקרות. עור בטנן היה מתוח כתוף, ולא גלש באלפי כפלים מלידות מרובות, כפי שקרה לכל נשות השכונה שהן הכירו. עור צווארן היה חלק ורך, שקוף כמעט, דרכו ניתן היה להבחין בעורקים כחלחלים ובאותו גוון חולני משפחתי, שנדמה כמכוסה פוך, שהעניק להן לווית־חן ואצילות. גם אבריהן האינטימיים היו כשל הנערות: צרים ובתוליים. רק בשערן החלה ללטף השיבה.

ראתה דודו בצר לאחותה, ליטפה את שערה השחור־כחלחל, שחוטי השיבה נדמו בו כעורקי שנהב בלב מפל־עד, ובליבה טיכסה עצה.

בימים שלאחר מכן הלכה לראות פני חכם ידוע, אדוק באמונתו, שלא התפקר כדרכם של רוב יהודי העיר. נמהרת, חרדה, כאחוזת תזזית, בליבה פחד יותר מאשר תקווה, פסעה בסמטאות האפלות של העיר, ואף עברה דרך שכונותיהם של המוסלמים. רחוק מאוד גר לו החכם. רחוק מכל מקום שהכירה.

לפני פתח ביתו, ששכן בכיכר־שוק צפופה ומטונפת, השתרך תור ארוך של נשים יהודיות. גם כמה מוסלמיות באו כי שמעו של הרב יצא למרחקים. סיפרו שעושה הוא נפלאות בחיי העקרות. אחת אפילו התגאתה שאחרי ביקור אצל החכם באו לה הבנים בסריות: שלישיות ורביעיות. לא רק נשים עניות שיחרו לפתחו של הרב. גם גבירות ששילמו ביד רחבה באו עד לביתו, אף שנזהרו מאוד פן תתלכלך שמלתן בבוץ ובמי השופכין של תעלות הביוב. גם דודו נזהרה מאוד שלא תינזק אדרתה החדשה: היטב ידעה שאין אחותה רואה בעין יפה את שיטוטיה בשכונותיהם של המוסלמים.

יהודי העיר האמינו בחכם כאילו היה אליהו הנביא, אבל גם התורכים בטחו בו: שיחרו לפתחו לשאול את פיו ולהאזין לעצתו המופלאה, והוא לא הפלה בין יהודים לגויים, על אף שנאמר, “השמד את הגויים אשר באים להורגך.”

עברו יום ויומיים עד שזכתה דודו להיכנס אצל הרב. בהשראת האצטגנינים שאל לשמה, לשם אחותה ולשמות הוריהן הנחים בשלום על משכבם. גם את תאריכי הלידה חקר, ודודו סיפרה וסיפרה, פלטה עוד ועוד מידע, גם את פרשת אהובה הבורח שכיום מתפרנס, כך אומרים, מגלידה, אשרי המאמין.

בטורקיה של אותם ימים התפקרו הכול, ואף מי שנשאר בחזקת יהודי עירב אמונתו באחרות. על כן, אל ייפלא הדבר שרב יהודי עירב תורות זרות בקדושת הקבלה, שאומנם נאמר, “אין מזל לישראל,” אבל למי זה אכפת?"

החכם האזין לבכייה של דודו ונתן בידיה אבקה וקמיע שתשים בתשמישי אחותה ובעלה, אך מיאן לנבא לה או לאחותה. רק אמר מילים שהיו מופלאות מבינתה ונסתרות מעיניה: “בת תהיה לך.”

לקחה דודו את שנתן לה הרב, ומבולבלת וחרדה השאירה סכום כסף נכבד בקערת הנחושת, שניצבה, זוהרת בבדידותה, על השידה הערומה. אז מיהרה להצפין את הקמיע בחריט קטן, עשוי בד, ויצאה, ליבה הנסער עימה.

דודו לא סיברה את אוזני אחותה לפשר היעדרויותיה התמוהות. והרי הן מיעטו לצאת בחברה. תמיד נהגו לשבת בבית: לסרוג, לרקום, לצייר בצבעי מים, לקרוא בצוותא מספריהם של בלזק ופלובר בשפת המקור. מעולם לא עשתה אחת מהן צעד בלי שתדווח לאחותה.

“דודו, מיה ארמנה,” חקרה לוסיל, “איפה היית? כל כך מאוחר. דאגתי לך. כמעט פרחה נשמתי.”

“אמרתי לך כבר, סתם מסתובבת,” סתמה דודו.

“ארמנה!” נזפה לוסיל.

ודודו, כדי להעביר נושא, אמרה, “זוכרת, לוסי, איך אימא הייתה מוציאה את השמיכות והכרים להתאוורר בגינה, ורק בערב הייתה מחזירה למיטות שלנו? אז היום ראיתי בבית אחד, שהמוֹסָה, המשרתת, מוציאה את השמיכות והכסתות ושמה אותן, לא תנחשי איפה, על האוטומוביל של בעל־הבית! היית מאמינה, יא לוסי? אם הייתה לי מוסה כזאת רשלנית, על הראש היא הייתה מקבלת ממני… מי היה מאמין, לשים מצעים על האוטומוביל, עם כל הלכלוך שהצעצוע החדיש הזה צובר ברחוב.”

“אימא, באמת!” אמרה לוסיל בבוז לאחר שתיקה ארוכה ומהורהרת. בשקט כבוש אמרה זאת, אך גם בתקיפות, כאילו ירקה את המילה, עד שליבה של דודו קפא בקרבה. “אל תזכירי לי את אימא!”

“די לוסי, קירידָה, יקרה, תירגעי. אל תהיי עצובה. הנה, אני שותקת,” אמרה דודו וחתמה את פיה בתנועות מצחיקות, כאילו נעלה ארון או ארגז־נדוניה.

“רוצה שאקריא לך מ’אבא גוריו'? הרבה זמן לא הקראנו בקול רם. או שאולי נקרא היום את ‘יריד ההבלים’? הבאתי במיוחד מהספרייה עותק מתורגם לצרפתית. אומרים שזה ספר יפה מאוד,” ניסתה דודו לנחם את אחותה. מאז ברח חתנה, כל מה שיש לה בעולם זה הספרים שלה. הספרים שלה, ואחותה. אחותה האהובה, היקרה. הכול תעשה כדי להעלות שוב את החיוך על פניה, כדי לראות את עיניה מנצנצות במשובת־משחק, כמו באותם ימים רחוקים שבהם הן רצו בבית בצווחות של אינדיאניות, ואימא מיהרה להשתיקן.

“”אם את רוצה," ענתה לוסיל בחוסר חשק.

בילדותן הייתה לוסיל הרוח החיה. כה ערנית ושובבה הייתה. אמרו שהיא מסתובבת בחדרים כרוח־סופה. דודו תמיד קינאה בהערצה שזכתה לה אחותה. כל מכריהם היו משבחים אותה על חוכמתה, על ערנותה ויופייה, ואביהן היה מניף אותה אל־על ומסיים בטפיחה מרוצה על ישבנה. אימן הייתה מביטה על המעמד ומחייכת במאור־פנים, אך כשהלכו האורחים הייתה נוזפת בלוסיל ואומרת לה שהיא מתנהגת כמו פוּטַנָה, זונה. אחר כך הייתה מכבה את האור בחדרן וגם את האור הקטן במסדרון, ואפילו לא ניגשה אליהן, לא אל לוסיל ולא אל דודו, לנשקן ולברכן ברכת ליל־מנוחה. כך היה מדי לילה. שנים על גבי שנים.

“די, לוסי, אל תבכי,” הייתה דודו מנחמת את אחותה ונכנסת אל בין סדיני מיטתה. אבל לוסיל הייתה מפנה את מבטה אל הקיר וממשיכה לבכות בשקט, בחסדי החשיכה.

את הקמיע שנתן לה הרב הצפינה דודו מתחת לכרים הרקומים של אחותה, ששכבו, רפויים, על מיטת־הכלולות שיחלה לעצמה בסתר ליבה. אומנם, לא נישואיי בדידות כאלה יחלה לעצמה כי אם נישואיי רעות ואחווה, כפי שקראה ברומנים־הרומנטיים שהביאה לפעמים מהספרייה, ו“יימח שמו של פֶּפִּי שברח ככה,” וחישבה לעצמה את מספר הילדים שיכלו להיות לה עד עתה.

שקטה ומוזנחת אך חושיה ערניים השגיחה לוסיל בהליכותיה המוזרות של אחותה. עם חלוף הימים אף הבחינה בזיק חדש שניצת בעיניה השחורות של דודו, שלרגעים נדמה לה כאותו להט משיחי המופיע בעיניהם של חוזים ומשוגעים.

דודו הסתובבה בחדרים כרואה אותם בפעם הראשונה. מזגה, שבימים כתיקונם היה מחוסן אך נוגה, הפך להתרגשות משונה, מדבירה, ולוסיל חשדה: מי יודע, אולי התאהבה אחותה? התרגשותה הדביקה את כל בני הבית: את המשרתים, את המבשלת כבירת הממדים, את הילדונת המוסלמית הרזה כחוט השערה שעזרה לה, ואף את לוסיל עצמה, שהעדיפה להאמין שהשינוי טמון באביב המתעורר. הרי אחותה הייתה תמיד כה רגישה: לריחות הפריחה הייתה השפעה הרסנית על נחיריה, ועם בוא אביב נתקפה במבחר אלרגיות שונות ומשונות.

בבקרים ישבו השתיים במרפסת המזרחית על ספסלי אבן הבנויים לצידי המעקה, עליהם הניחו המשרתות בתפזורת כריות ארגמניות, רקומות בזהב, כמנהג המוסלמים. ריח חריף של אזוביון עלה מן הכריות, יען כי כל החורף נמו את שנתן בארגז המצעים, ורק שקיות פשתן ממולאות בעשבים מרירים אירחו להן לחברה. רק בשבוע שעבר הורתה דודו להוציאן החוצה ולהפגינן ברבים, אבל המשרתות שכחו לאווררן. תמיד צריך להגיד להן מה לעשות, אחרת הן לא יודעות לבד, חשבה לוסיל, והחליטה לאזור עוז, לקרוא למשרתת ולנזוף בה. אבל אפילו לזה לא היה לה כוח.

באותו בוקר הם אכלו את פת־השחרית במרפסת. הימים כבר היו שמשיים דיים, גם אם עדיין חמימים במשורה. לוסיל בהתה בספל הקפה שלה, ודודו הביטה בה בעין דאוגה. מדוע היא כה רשלנית? חשבה לעצמה. לו לפחות הייתה מתלבשת יפה ומסדרת את שערה, כמו בימים לאחר שנישאה, אולי היה מואיז בא עליה, וסוף־סוף היה בכיו של ילד מעורר לחיים את המשפחה.

אבל מואיז רק דפדף בעיתונו, ובלי להביט באשתו או באחותה, ואף בלי לומר מילה, סיים את ארוחתו בחוסר חשק ופנה לצאת לעבודתו, כמנהל מפעל גדול לממתקים.

“מואיזיקו, כבר אתה הולך? לא תאכל עוד משהו קטן? אולי תיקח איתך כמה בורקיטס? ומתי אתה חוזר?” התחנחנה לוסיל.

מפל של שאלות. כמו בכל בוקר. איך לא נמאס להם מהמשחק הזה? ומה יהיה הסוף איתם? חשבה דודו, ושבה להתעמק בציורה.

אגמים תכולים ציירה, ובתוכם שטים איילים קצוצי קרניים, מכונסים בתוך עצמם ומתוך צוואריהם הארוכים, הברבוריים, צומחים פרחים סגולים ופרפרים שחורים ענקיים, פרוסי כנפיים, ורק אחד מהם, הכי קטן ומבויש, מסתבכות כנפיו בקרני האיילים, והוא נמרח בצבעי סגול מלוכלך היישר לתוך אגם המים.

אמונה על רקמתה הרהרה גם לוסיל. הרהוריה היו נוגים, שקופים. בפניה המיוסרות עוד ניכרה עדנה רכה, כתחינתו של תינוק להורתו, מושיט ידיים, מבטו מתחנחן, מתחנן שתיקח אותו על הידיים, אולי שם יזכה למעט מנוחה. אבל המנוחה לעולם אינה באה, חשבה לוסיל. לא, המנוחה לעולם אינה באה. לא ייתכן שתבוא. אולי כבר יותר טוב שאני ככה, עקרה וערירית, סיכמה לעצמה.

על מה היא מהרהרת לה, חשבה דודו, וקישטה את הפרפר הקטן בכובע תחרים ורוד, כמוכן ומזומן לחתונה, ומייד התחרטה ומחקה אותו בתנועה עצבנית מהירה, מחשש שתסגיר את מחשבותיה. על מה היא חושבת כל היום, אחותי הגדולה המסכנה? ודאי על בעלה שמאס בה. באיזה מבט משלים ועיניים נוגות, כמו הייאוש שנוחת על העולם לאחר הסופות הגדולות – כך בדיוק היא מביטה בו. ובשביל מה? בשביל מה? הרי היטב היא יודעת שהוא לא ישוב לחזר על פתחה. אז בשביל מה העמדת הפנים? מדוע היא מתחנחנת? שתתגרש, וחסל. ליבה של דודו נחמץ בקרבה על מאמציה הנלעגים של אחותה להחזיר אליה את גוף בעלה, שלא לדבר על ליבו. אך מייד ריחמה עליה וגל של אהבה שטף אותה: בליבה של לוסי ודאי מתבצרת תקווה חשאית, שאולי, אולי, בחסדי המזל והאל הטוב, ישוב אהובה לבקש בשנית את ערש כלולותיהם.

“נדמה לי שבזמן האחרון הוא יותר רך אלייך, אני צודקת?” ניסתה.

לוסיל הרימה ראש סמוק ונתבלבלה. קצה אצבעה נדקר: עסקה באותה עת בהשלמת רקמה זעירה ומסובכת, עליה טרחה מאז ראשית החורף. טיפת דם זעירה הצטללה באזור הפצע.

כמו דם הבתולין, חשבה דודו בשמחה: כבר סימן טוב. בחסדי המזל והקמיע יחזור מואיז לחיק אשתו, ובפסח הבא, אם ירצה השם, יתברך הבית הזה בפעיית תינוקות. כך גם אני, חשבה דודו, אזכה לבת קטנה, כפי שניבא הרב. תהיה לי בתה של לוסיל לבת חכמה ויפה, מאירה כמו הלבנה במילואה, בלי עין הרע. אימה תגדל אותה למצוות, ואני אלמד אותה לצייר בצבעי מים, לרקום רקמות מסובכות, וגם את כתבי פלובר, אהובי, אקריא בפניה.

“לא נכון, לא קורה כלום,” לאטו שפתי לוסיל בבושה. צווארה הסמוק נצטלל לשקיפותו המורגלת רק לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

“לוסי, קירידה, תראי מה עשית… עכשיו יורד לך דם,” אמרה דודו בתוכחה, הכול כדי להפר את השתיקה המביכה. מייד אספה את מכחוליה ובקול מרגיע הורתה, "הנה, את תשבי לך פה ותנוחי, ואני אלך למטבח להביא קפה שחור ותחבושת.

רק יצאה דודו מהמרפסת ולוסיל הנכלמת הפכה את כף ידה וטפטפה באיטיות דמעה אדומה על התחרה הצחורה, תוך שהיא מזרזת את התהליך על ידי טפיחה קלה בגב ידה. משלא הצליחה במעשיה, לחצה בכוח על האצבע, וכמות דם ניכרת – דומה שכל דם גופה – נאספה כפרי קטן ובשל בסמוך לשפת הציפורן, וזו המשיכה לנטוף באיטיות על המפה.

הבינה דודו שבעזרת אביזרי הקסם שנתן לה הרב, לא תועיל לרפא את מומי אחותה. גמלה החלטה בליבה לגלות את אוזנה ולדון עימה בשעת כושר, ועתה הייתה השעה כשרה לכך יותר מתמיד, כשהיא נבוכה, עצובה וניכר בה שאפסה תקוותה.

“הרב הבטיח שתהיה לך בת,” שיקרה.

“בת?” נזדעקה לוסיל. “מה את אומרת, ארמנה?”

סיפרה דודו לאחותה – וכדרכה בפרוטרוט – את המוצאות אותה אצל החכם היהודי: איך ישבה שכם לשכם במחיצת נשים מסריחות, כיצד ריר ילדיהן המזוהמים זב על נעליה, כיצד שוחחה עם אחדות מן הגבירות המגונדרות שמגיעות אל הרב מקצה העיר, היכן שגרים העשירים הכי גדולים, ורק את סכום־העתק ששילמה לו לא הסגירה. “נתתי לו שני מג’ידייה,” שיקרה. אף הצליחה להעלות חיוך על שפתיה הדקות של לוסיל כשתיארה לה את הטקס רב־הרושם אך הנלעג מעט בעיניה, שבו ליווה החכם את דבריו, אך השמיטה את דבר נבואתו, אם מחוסר תשומת לב, אם מפחד שהייתה בו תחילתה המזעזעת של הכרה חדשה.

בינה לבינה חזרה דודו על המילים האסורות שהדהדו בראשה כמו מטחי תופים, ועיניה שהיו כה שחורות רשפו כעיני דבורה הנביאה. אף המשרתות הבחינו בסערת הנפש שכססה בליבה של דודו, ורק לוסיל, שנתמלאה תקווה חדשה בשל דברי אחותה, לא שמה ליבה למתרחש.

אך התקוות המחודשות לא החזירו את בעלה אל מיטתה. מדי ערב יצא את הבית, ולא חזר עד אור בוקר ראשון. במיטתה, בלילות, שכבה לוסיל בעיניים פקוחות. גם דודו שכבה במיטתה נבוכה ופקוחת עיניים, מטכסת עצות חשאיות ונושאת תפילה עמומה לאלוהים שינחה אותה ויתקן את הטעון תיקון, אך אלוהים היה צייקן מתמיד.

חרף דברי החכם לא נעתרה לוסיל לדברי אחותה, שהפצירה בה, שוב ושוב, לא להפקיר את עצמה לחסדי המזל ונבואתו המעורפלת של איזה רב שרלטן, ובמקום זאת לקחת את גורלה בידיה ולפתות את מואיז שיבוא אצלה, ולא חשוב איך ומתי.

בילדותן הייתה לוסיל הפעלתנית והעצמאית מבין השתיים. את הבית כיתרה כרוח־סופה, ובין החדרים התרוצצה כאחת הילדות המוסלמיות העניות, הבלתי־מחונכות, שאימן כה הזדעזעה מהן. את דודו הייתה לוסיל סוחפת אחריה, נוזפת בחיבה, “יא פוסטמיקה, נו כבר, בואי. עד שתבואי יבוא המשיח.” אך יום אחד, בחופשת הפסח, כשחזרה דודו עם אימה מקרובי משפחתם שגרו באדירנה, השגיחה כי אחותה, שנשארה בבית עם אביהן, השתנתה לבלי הכר. היא לא הבינה מה קרה לה, וחששה שמשהו איום ונורא אירע. שמא היכוה ילדי השכונה? שמא נקרעה שמלתה האהובה? שמא העליבה אותה הטבחית השמנה, שלשונה הארוכה פגעה אפילו באימן החריפה? ואולי העניש אותה אבא ואסר עליה לאכול ממתקים? היא פחדה לשאול, ולוסיל סתמה את פיה.

מאז התהפכו היוצרות. דודו הייתה מנסה להצהיל את רוחה הנכאה של אחותה, מציעה לה משחקים משותפים, ערבי קריאה ושירה או סתם התרוצצות בגינה, ואף עודדה אותה להשתולל בחדרים, למרות שאימן התמידה בכעסה. בתום לימודיהן בליציאום, כשגל החתנים התחיל לזרום באיטיות אך בבטחה, הייתה לוסיל היפה מתחבאת בחדרן וממאנת לצאת כדי לפגוש את חתניה או לדבר עימם מטוב ועד רע, ודודו, שהייתה פחות יפה, פחות בהירה ופחות שנונה, הייתה משדלת את אחותה במילים רכות לצאת ולהפגין את יפי מידותיה. מאז נגזר עליה להפיח רוח־מרד בעצמות למודות הכניעות הסתומה של אחותה הבכירה.

“לוסי, קירידה, מהלל יהיה עלייך?” אמרה דודו, אובדת עצות. ובאמת, מה יהיה עליה? כמו שכיב־מרע היא נראית. ילד, רק ילד יגאל אותה מהציפייה המתישה, ומהחיים הארורים האלה, תמיד על סף המתנה.

“את צריכה ילד, קירידה,” אמרה. “תגידי למואיז. תבקשי ממנו. תתחנני אליו. לא משנה מה תעשי, אבל תעשי משהו. את מוכרחה!”

“מה… גם כן את… את עם העצות שלך,” התפרצה לוסיל, “אני לא צריכה שום ילד… ואימא…”

“מה, מה בנוגע לאימא, מה זה בכלל קשור לאימא?”

“וגם אימא,” שטפה לוסיל, “גם היא לא הייתה צריכה ילד. תאמיני לי. הכי טוב שלא הייתה מביאה אותנו בכלל!”

“אל תדברי ככה, לוסי. אלוהים רואה ושומע הכול,” התחלחלה דודו, ולא הייתה מסוגלת להודות בפני עצמה שגם היא מרגישה כך לפעמים.

בשקט נשאה לוסיל את מריה, ולא טרחה להסביר לאחותה הקטנה. גם לא סיפרה לה על ההשפלה הגדולה, האיומה, כיצד הפצירה בבעלה פעמים אינספור להיכנס למיטתה, לשמשה ולאהבה, לעשות לה ילד. כיצד ביקשה לטעת בו אמונה מחודשת ברחמה הבוגדני, והוא מתמיד בשלו: ממאן להיכנס להיכן שמן הכתובה עליו להיכנס. “אני אין לי מה לעשות אצלך יותר,” הטעים בוזו, ובלי להוסיף מילה הלך לו אל הנשים המלוכלכות שלו.

לא תעשה זאת שוב. לעולם. אחת היא לה אם תזכה לילד, אם לאו.

אך דעתה של דודו נחושה הייתה להביא אור חיים ופטפוט־תינוקות לבית הקודר, המלא באנחותיהן של שתי עקרות והגבר שעליהן.

בסימני חן נסתרים, המובנים רק לעיני הגברים, החלה קורמת דמות אישה לנוכח גיסה, שמעולם לא הביט בה בעיני גבר חושק. לפעמים חשפה לרגע שוק לבנה ומוצקה, שיד ענוגה ירדה וגירדה אותה בחשאי לאורכה בציפורניים שקופות ומשויפות, במין אִוושה של חשק. לפתע פתאום הסגירה לאוזניו את מלמול הטול המתחנחן של תחתוניתה, והכול כבדרך אגב, בעודה חולפת לצידו ולגופה ניחוח קל של יסמינים. כשאיש מן המשרתים לא שם לב, החטיפה את כף ידה על גבו, בספק ליטוף ענוג ומזמין, ספק מגע חמקמק ומקרי של זרים.

אישה. כה שונה מן הזונות עימן התרועע, הרהר, תפוס בשרעפיו ובבשמיה: שיער כה שחור, מפלים, גלים גועשים השיער השחור הזה שלה. הורג. כה גבוהה היא. כה דקה. כה חזקה. ועם זאת, כה חיוורת. כה שונה מאחותה, ועם זאת, כה דומה לה. כמו הצד השני של אותה מטבע עתיקה. דבר חדש שלא התנסה בו. אישה חדשה המבטיחה טעמים חדשים. אל לו לחשוש שכמוה כאחותה היבשה. ודאי, איך לא שם לב לאיתותיה עד עתה? איתותים חשאיים, אומנם, אבל היטב מכיר הוא את דרכן החרישית והחמקמקה של הנשים. לעולם לא יודו בתאוותן בפה מלא. אבל, אוהו, איך שאחר כך הן באות ומתנפלות! כמו נמרות מורעבות. כמו חתולות מיוחמות. היטב הכיר כמה כאלה בחייו: שקטות־שקטות, אבל מים שקטים חודרים עמוק. ומה היו כל הסימנים, כל האותות החמקמקים, אם לא מטרה לחלציו? פתאום גם נזכר במיני מבטים וחיוכים ושתיקות מלאות משמעות. לא, לא ייתכן, לא ייתכן שהכול היה ככה סתם, כאילו כלום. האישה הזאת רוצה אותי, הרהר מואיז, איך זה שעד היום לא קראתי את הסימנים?

בלילה צהוב של סיוון הכינה דודו שיקוי מן האבקה שהפקיד בידה החכם הזקן, ומהלה טיפות אחדות ביין־הכורמים הסגלגל ששתה גיסה.

מה שלא עשה השיקוי, עשו נשיקותיה. היא הפתיעה אותו בתשוקתה. כה הסעירה אותו, עד שקצרה רוחו לבוא אל חדרה. אבל דבר אחד התנתה עימו בתוקף: רוצה היא, כך אמרה, שיאהב אותה על מיטת כלולותיו כמו שאהב את אחותה לפניה. שם, או בשום מקום אחר. מואיז, נסער ובעל חשק שהעבירו על דעתו, לא תהה על פשר הבקשה המשונה והסכים מייד לבקשת גיסתו, ורק העיר, בקול רועד מציפייה, שאשתו ודאי ישנה שם.

הבטיחה לו דודו שאין עליו אלא להיכנס לחדר משכבו, כאשר תורה לו לעשות כן. בינתיים שיאגור און באכסדרה המבושמת ריחות פריחה. כשיבוא, הבטיחה – מזמינה וסמוקה מציפייה – תצפה לו על מיטת אחותה, מוכנה ומזומנה ללהט נשיקותיו.

נכנס מואיז לחדר השינה של אשתו, שנעתרה בתימהון ובשקיקה לאהבתו. בחסות החשיכה והתאווה שפיעמה בו, לא דִקדק בפני האישה שבמיטתו.

דומות היו האחיות.

רק בבוקר נוכח לראשונה באשתו השוכבת לצידו שבעה וערומה, ולא התחיל להבין אפילו את קצה המזימה שרקחו שתי הנשים הספונות בביתו.

דבר לא נאמר עוד. בשולחן ארוחת הבוקר שתקו הכול. שתיקה שבהסכמה, או שמא הסכמה שהשתיקה יפה לה. רק לוסיל הבהיקה בברק ירח־דבש, כרסה מתמלאת.

דודו השימה עצמה עייפה וטרודה, ונמלטה כל העת ממפגש עם עיני גיסה, שאהב אותה לרגע ועתה סקר אותה בריחוק גא ומתנשא: מבע של זלזול מעורב בתימהון לפשר מעללי הנשים ההפכפכות, הבוגדניות האלה.

ככל שחלפו הימים תכפו תירוציה של דודו על מיני מיחושים שפקדוה. בכך ביקשה להסביר את היעדרויותיה התכופות משולחן הסעודה ומאירועים משפחתיים. מרבית הזמן ביקשה בליבה לא להימצא בקרבת בני הזוג, שעדנה מחודשת החלה לטפח את יחסיהם, קרוב לוודאי בשל הבטן התופחת. אך בעיקר התפללה דודו לא להיתקל במואיז במסדרונות. גם מחברת אחותה נמנעה.

לוסי תמהה אך לא שאלה שאלות מיותרות. תמיד הייתה מודעת לאורחותיה הגחמניים של אחותה, והעובדה שבעת האחרונה החמירו ההתנהגויות המשונות, לא הטרידה אותה כעת. עתה הייתה לה הבטן שלה. מקץ שני ירחים בישרה לבעלה ולאחותה, בסודי־סודות ובשמחה גדולה, שהינה מצפה לילד, שיגיע, אם ירצה השם, בחודש אדר הבא. כך לא נותר בידה זמן רב לתהיות.

דודו נתכנסה בעצמה יותר ויותר. היא עשתה בחדרה ימים כלילות, כמו הלטאות הפחדניות שפקדו את הבית בלילות הקיץ ונפוצו לצדדים כל אימת שהודלק האור. לא הייתה בבשורה כל שמחה לגביה כפי שציפתה. כל אימת שחשבה על כך נתמלאה כעס. הנה נושאת אחותה ילד ברחמה ועוד מעט קט תהיה אישה לכל דבר.

ומה איתה? מה בדבר נבואת הרב? מתי תתפח בטנה?

דברי החכם המשיכו להתמיה אותה. ככל שהפכה והפכה בדבריו, לא הצליחה למצוא לעצמה פתרון. מדוע אמר שתהיה אם לילדה? והרי גבר אין לה. מי יבוא אל מיטת עקרותה? מי יעשנה אישה?

שעות ישבה, משמימה, ליד חלון חדרה, עיניה מצפינות אל האופק הרחב, משייטות בין עננים הצפים כמקצפת ביצים על הכחול העמוק. כשנמאס לה להתבודד קראה אליה את אקשוֹטֶה, המוֺסָה החביבה עליה, וציוותה עליה להחליק את המצעים המשומשים שעל המיטה, להביא לה כוסית ליקר אניס או איירן חמצמץ שתשיב בו נפשה, או לפתוח חלון זה ולסגור אחר. את מרצפות חדרה ספרה אלפי פעמים כשפסעה הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שיתגבש בה מה.

בילדותן, אחרי אותו חג פסח משונה שבו השתנתה לוסיל לבלי היכר, כששיחקו ביחד בחצר האחורית, יען כי אסור היה להפריע את מנוחת אימן מפני שתמיד התאוננה על כאבים (פעם כאב לה הראש, פעם הבטן, ופעם הוורידים שהתנפחו ברגליה כמו בלוטים אדומים קטנים, מייד לאחר לידת לוסיל), הייתה דודו מעודדת את לוסיל לקפוץ בחבל ולשחק בקול רם, אך לוסיל הייתה משתיקתה בנזיפה: “די, די, יותר טוב שאימא לא תתעורר.” או “את רוצה שאימא תתעורר? יהיה לך טוב אז?”

היא לא הבינה מדוע לוסיל כה אומללה, אך ליבה אמר לה שיש לחמול על אחותה הגדולה ולדאוג לה. אימן שכבה כל היום במיטה, ואם הן העזו להיכנס לחדרה – ברשותה או שלא ברשותה – הייתה משלחת אותן בחרפות. רק אחותה נותרה לה – והיא לאחותה. אז איך אפשר אחרת?

אבל מה פשר דברי הרב? חשבה לעצמה ולא נרגעה. דברים משונים כל כך אמר. דברי הבל, ללא ספק. איך תהיה לי בת ואני אפילו גבר אין לי? מבלי שהשגיחה הסתננה לה גם המחשבה האסורה: יכולתי להיות עכשיו במקומה, קורמת בשר וגידים חדשים. יכולתי להרות ילד, כמו שאמר הרב. יכולתי, זו לא הייתה בעיה גדולה. הן אותי חשק. אל מיטתי חשב שהוא בא. אל בטני שלי חשב שהוא נכנס. את שדיי חשב שהוא ממעך. את פי חשב שהוא נושק. את לשוני חשב שהוא יונק. לתוכי חשב ששפך את זרעו. מדוע, בשם אלוהים, שלחתי אותו למיטתה?

שלום מחודש שב לשכון בין לוסיל ומואיז. בלילות היה בא אצלה כמו בימים רחוקים ונשכחים שלאחר ירח־הדבש. גון עורה נתעורר כמו נתכסתה דוק חמים. השמש שזפתה. גם על הלכות משק־הבית חזרה לפקוד ביד רמה. את מיטתה האהובה, שבעבר עשתה בה ימים כלילות, קוראת, חולמת, או כותבת לעצמה, פקדה עתה רק בלילות. גם הכסתות לא ידעו עוד בכי־מרורים. עם צי משרתיה אִרגנה ניקוי קיץ יסודי, ופיקדה בראוותנות על צבא העוזרים, ואף תפרה וילונות משי חדשים. זחיחות דעת מילאה אותה למראה עבודתה, ועוד יותר לנוכח כרסה המתעגלת, העטופה סינרים וחלוקים חדשים, רחבים.

דודו, שבריאותה התרופפה עד כי לא יכלה עוד לקום ממיטתה, יצאה את קונסטנטינופול בעצת הרופאים, לעשות את ימי החום בעיר־קיט לחופי הים השחור. בליבה החליטה לנסוע לבלי שוב, אף שלאחותה הבטיחה כי תחזור עם הלידה.

כך נולדה אימי, בליל שלג אחד, לילה שסערה קשה כל כך השתוללה בו, עד כי הרוח קרעה את השלווה גם מפני הרגועים שבאנשים, והחלה משברת עצים ובתים. איש לא ידע מה יצפון המחר, שמא סופה אדירה תבקיע את הרקיעים או שרק מטח כביר יפתח את לב השמיים. דוממים התהלכו הכול בחדרים, כאילו פסעו על כסתות וכרים. צעדים חרישיים הִדהדו על המרצפות הקרות, המאוירות במשולשים חיוורים של ירוק, כתום ושחור – נגד עין הרע. אפילו המשרתת המוסלמית הקטנה והבכיינית לא העזה להפר את הדממה.

השלג כיסה כל פינה, עד שגם את העולם כבר אי אפשר היה לראות: התכסה לו, כל כולו, בכסתות רכות ולבנות שצנחו כנוצות זעירות על המשקופים ועל החלונות, והסתירו את החצר, את העצים ואת אורות בתי השכנים.

כך, איטי וצח, מפויס מליל אמש, הביא עימו הבוקר את המשרתים המוסלמים, עיניהם חכליליות מחוסר שינה, מרעידים בדרדסים ובאברקיים מפשתן גס, נזופים על עצלנותם החורפית, שיצאו אל החצר הקדמית הקפואה ופינו את משטחי השלג ליציאת רכבו של הרופא. שלג צמרירי כמו ברזלית ניקוי נאסף בערמות ובתלוליות, פושר ומלוכלך בקצותיו, צח ובתולי בפנימיותו, ועל המשרתים מוטל היה לגרף חלק ניכר ממנו מפני שחסם את שער הברזל המפורזל, שעיטורו תערובת מוזרה של אורנמנטים מכל הדתות: אותות קדושה מיסטיים וחיות אחרות.

טרם הספיקו המשרתים להשלים את מלאכתם כראוי ולפנות דרך ל“בשה”, שעתיד היה לצאת למלאכתו בתוך שעה, פרצה המבשלת היהודייה בצעקות שמחה בדרכה לבשר לשכנות את הבשורה. מתנשמת מן המאמץ בישרה להן בקול גדול ש“הגברת לוסיל ילדה בת בריאה!”

“מזלטו! מזלטו!” שרו השכנות ניגוני ברכה מסורתיים בקולן הרם, עת הגישו דולסֶה־בלנקו לטעימה ראשונה.

אך לוסיל לא נתמלאה שמחה כפי שציפתה. את חדרה שוב מיאנה לעזוב, ואת בתה מיאנה לראות או להיניק. מינקת מוסלמית שהובהלה לרובע השלימה את תפקידה בהכנעה. לוסיל ביקשה להיוותר לבד בחדרה, אף לאחותה לא קראה. האנמיה כססה בגופה ביתר תוקף, עד שגון פניה נעשה לבן ומפחיד. כאחת הנשמות התועות נראתה. כמומיה מבהילה הסתובבה בחדרה הלוך ושוב, הלוך ושוב, כמצפה שיתגבש בה מה. פעם אף הבהילה את המשרתת המוסלמית הקטנה – זו שפעם חשדה בה שהיא עושה עיניים לבעלה – בשעה שזו נכנסה לחדרה בלי רשות, ובראותה את לוסיל מסבה באדישות על מצעי התחרה, צרחה באימה: “ג’ין, יא ג’ין! שד, יא שד!”

מקץ שלושה חודשים השיבה לוסיל את נשמתה לבורא, ובכך הצטרפה ליתר בני משפחתנו השוהים בשמיים. כשקרה המקרה נשכה טיה דודו את לשונה, ולא הפסיקה עד שהלשון זבה דם, וזאת כדי להעניש את עצמה על היום הארור שבו הלכה לראות את פני האמגושי.

כעבור שנה, ואף לא יום אחד יותר, נישאה למואיז בטקס קטן, וקרובי משפחתנו היללוה על ההקרבה האנושית היפה והנאצלה למען זכר אחותה המתה ולמען אלה החיים: גיסה שבור הלב, והילדה שמעולם לא זכתה לאהבת אימה.

תל אביב, 1982

שנים רבות אני כותבת על אבי ברשימותיי, בסיפוריי ובספריי, ובכל זאת אינני מצליחה לחבר את כל הצדדים שבדמותו. באחד מספריי אני מתארת אותו כפטריארך מזרחי נוקשה, שמשליט את רצונו על אשתו ובנותיו. בספר אחר, הרומן “רואות מכאן את כל העולם”, אני מתארת אותו כגבר רך ועדין־נפש, שעושה את עבודות הבית במקום אשתו, ומגדל את ילדיו כגדל תרנגולת את אפרוחיה. בעוד ספר שלי, הרומן “אני ואימא בבית המשוגעות”, הוא מתואר כגבר נהנתן, זורבה שכזה, חסר דאגות ונטול אחריות.

ועדיין אינני יודעת לחבר בין כל הצדדים שלו, שהיו דבר והיפוכו, וגם אינני יכולה להימנע מן המחשבה כיצד קורה שאישיות אינטגרטיבית היא בעלת כל כך הרבה פנים מנוגדים. ישנם קוראים שאומרים לי: “אבא שלך היה עריץ של ממש, אם השליט את דעתו על המשפחה ודיכא את אימא שלך.” וקוראים אחרים, שקראו משהו אחר משלי, אומרים: “איזה אבא מתוק היה לך, מתחשב, מטפל, ממש אימא־אווזה.”

אבי היה גבר מזרחי לכל דבר, אבל עם מיני סתירות משונות שלא התיישבו עם היותו פטריארך מזרחי, ולא אחת, ממש סתרו זו את זו. אני מאמינה שתולדתן בביוגרפיה יוצאת הדופן שלו.

אבי היה בן למשפחה פרסית שעלתה ארצה בסוף המאה ה-19 משירז לפלשתינה, על גבי חמורים. הוא נולד בראשית המאה ה-20 בשכונת מחנה־יהודה בירושלים, להורים דתיים מאוד: אב נגר עני ואם עקרת־בית. עד גיל 11 הוא היה בן יחיד, נהנה מצד אחד מפינוק־יתר ומגוננות מצד אימו, ומצד שני, חזה באביו מתעמר באימו, מכה אותה, משפיל אותה.

כאשר אביו של אבי נפטר מצהבת, אבי היה בן 13. היו לו שני אחים קטנים – אח בן שנתיים ואחות בת שנה – והוא הפך לאב המשפחה, המפרנס, תחליף בעל לאימו, תחליף אב לאחיו ולאחותו. הוא עזב את בית הספר, יצא לעבוד בשוק של מחנה־יהודה והביא פרנסה הביתה. בבית היה מטפל באחיו ואף מבשל, כי אימו הייתה חולנית ודיכאונית. למזלו, הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח, וכבר בראשית שנות העשרים לחייו היה בעל חנות גלנטריה קטנה במרכז המסחרי בירושלים, שברבות השנים התפתחה בתל אביב לחנות תכשיטים מצליחה ורווחית.

זו הייתה הביוגרפיה שלו בילדותו: מצד אחד אב שהשליט טרור על אשתו, ומצד שני אם אוהבת ומגוננת. מצד אחד, ילדות עוטפת כילד יחיד ומפונק, ומצד שני, מעין נפילה מיידית לנעליו של מפרנס ובעל משפחה בגיל פעוט: גיל בר־מצווה. אולי זה מה שיצר את “פיצול האישיות” המוזר שלו: בעל־בעמיו מצד אחד, ואדם עניו, צנוע, רגיש ומתחשב מצד שני. ועכשיו לכי תחברי את הצדדים ההפוכים האלה לדמות שלמה אחת!

אבי ז"ל היה אהבת חיי. שנים רבות עברו מאז מותו בגיל 80, מסרטן, ואני מתגעגעת אליו לעתים קרובות. לא אגזים אם אומר שהוא היה האם האמיתית שלי – הרכה, האוהבת, המנחמת, החמה, המגוננת – משום שמאימי לא זכיתי לאהבה ולתשומת לב. אמי הייתה חולנית, פיזית ונפשית, סבלה מתחלואי־נשים, והקדישה את עצמה ליחסי סימביוזה חולניים עם אחותי הבכורה, חולת הסכיזופרניה. וכך, אנו, שאר ילדיה, שלושה במספר, ובעיקר אני, בת־הזקונים, גדלנו לצידה כפרחי־קיר.

איזה מזל שאבי היה שם. ידעתי שהוא יחבק אותי וינחם אותי אם מישהו יעליב אותי או יירע לי. ידעתי שחיקו הוא הכי בטוח בעולם, ושידיו החמות תמיד יגנו עליי. היום אני יודעת שאם אני שווה משהו, זה רק בזכותו. אני חבה לו את העובדה שמבית מצולק ומטורף כמו ביתנו, יצאתי “נורמלית”, יצרנית, יצירתית, ולא “זרוקה” באיזה תחנה מרכזית עם מזרק בווריד.

ומצד שני, האבא הזה, שלקח על עצמו את מירב מתפקידיה של אימי – גידל אותנו, טיפל בנו, בישל לנו מטעמים, תמך בנו, אסר על אימי להכות אותנו – מצד שני, האבא הזה אסר על אימי לעבוד בחוץ, השליט את דעתו הבלעדית בעניינים החשובים בבית, החל באיזה רהיטים ומכשירי חשמל נקנה, לאילו חופשות נצא, וכלה בסוגיות מכריעות כמו מה ייעשה באחותי נכת־הנפש. רק הוא קבע מה יעלה בגורלה כאשר החליט שהיא תישאר בבית, זאת למרות שכולנו סבלנו ממנה מאוד וביקשנו ממנו, ממש התחננו, שיעביר אותה למוסד, כאשר מחלתה התפרצה בגיל ההתבגרות.

כלפי חוץ, הוא עשה רושם של גבר שמציית לאשתו, שכר לה עוזרת־בית, עזר לה ככל יכולתו, שמע בכניעות את טרוניותיה האינסופיות על כאביה הפיזיים והנפשיים, אבל למעשה, רצון־הברזל שלו הוא שהשליט הכול בבית. לאימי לא הייתה יד בהחלטות הרציניות, כאילו נשארה מין ילדה קטנה, שגם אותה הוא מגדל.

ייתכן שאימי נקלעה לנישואים האלה בגלל שגם היא הייתה בת לאב פטריארכלי מזרחי: טורקי בעל־גוף שהשליט בבית את חיתתו. ייתכן שהיא בחרה באבי משום שהזכיר לה את אביה, ומשום שהתייחס אליה כאל ילדה קטנה שצריך להנחותה ולטפל בה. עוד בביתם באיסטנבול, כילדה קטנה, ראתה אימי את אימה כאישה קטנה וכנועה, ואת אביה כראש החמולה, וכך זה המשיך גם כשהם עלו לפלשתינה־א"י. לא פלא שהיא בחרה בבן־זוג שיתנהג אליה כפי שאביה התנהג עם אימה. ואולי בשל תסכוליה, אולי משום שלא יכלה לצאת לעבוד, משום שהרגישה כלואה – לא הייתה טובה אלינו.

אני גדלתי בתחושה שאימי היא “הרעה” ואבי הוא “הטוב”. היא הייתה צועקת עלינו, פורקת עלינו את תסכוליה, פעם־פעמיים אפילו סטרה לי ולאחותי האמצעית, ואילו אבי תמיד ריחם עלינו. הוא אסר על אימי להכות אותנו, ואיים שיתגרש ממנם אם תעשה כן.

אבל מתוך האבא הרחמן הזה הגיח אחת לחצי שנה אבא אחר: כועס, חמום־מוח, שברגע של כעס נוראי היה מרעים בקולו, עד שכל השכונה שמעה. פתאום, ברגעי הזעם הנדירים האלה, שהגיעו פעם־פעמיים בשנה, נבע מתוכו הפטריארך המזרחי האימתני, שעל פיו יישק דבר. הוא יקבע, ושכולם ישתקו. “איחרַסי!” היה צועק בערבית שלמד בילדותו מהערבים בירושלים, “תשתקי!”

כאשר כעס והשתולל כך, זה היה תמיד רק על אחותי הבכורה, נכת־הנפש, שהוציאה את כולנו מדעתנו. לכאורה, כעסו היה מוצדק. אחותי באמת עצבנה נורא. אבל אני כל כך פחדתי מהמפלצת המבהילה שבקעה ממנו באותם רגעים נדירים. האם הוא עלול להרעים כך בקולו גם עליי?

מובן שזה לא קרה עולם, אבל חשש קל מפני התפרצותו הנדירה, תמיד קינן בתוכי על אש קטנה. אם האבא הטוב שלי מסוגל להרעים בקולו וכמעט לשבור איזה כיסא, מי מבטיח לי שהוא לא ירביץ לנו, חלילה? גם זה לא קרה אף פעם.

בעצם, אבי אפילו לא הרים עלינו – שאר ילדיו ואשתו – את קולו לעולם. אבל החרדה מפני גבר חזק ובעל קול רועם ומפחיד נשארה עמוק בפנים, כמין אופציה נוראה שעלולה להתגשם אם אהיה רעה כמו אחותי “המשוגעת”. זה היה כאילו שברגעים אלה הגיחה מתוך האב הרחמן והרך מעין מפלצת.

וכך מתפצל אבי בתוכי ובכתביי לשני האבות האלה: הפטריארך המזרחי המפחיד ומדכא הנשים, שלא נתן לאימי לצאת לעבודה והחליט הכול בבית, ומצד שני, הגבר העדין, התומך, הכמעט פמיניסטי, שגידל אותי לעמוד על דעתי, להיות אסרטיבית, ונתן לי להרגיש שהכול מגיע לי, שזה שאני אישה לא מפחית מערכי בשום פנים ואופן, נהפוך הוא, הרי “בת מלך” אני.

לצד שני “האבות האלה”, היה עוד אבא אחד, יותר קטן: הגבר הנהנתן שבשנות רווקותו התהולל בקזינו של ביירות ובמועדונים של קהיר, ושבבגרותו נסע לעסקים בבירות אירופה, ותמיד שלח משם הביתה תמונות שנראו כאילו הוא איזה פלייבוי, עומד באיזו פיאצה במילנו ומסביבו מכרכרות היונים, עטוף במעיל צמר גזור היטב כמו איזה דנדי – תכונות שצצו בו מפעם לפעם, גם כאשר היה “אבא שלי”.

אבי נולד וגדל בראשית המאה הה-20 בחברה דתית, שמרנית, שבה לאישה לא היה תפקיד מעבר להולדת ילדים. אימו לא עבדה, והוא ראה את אביו חובט בה לפעמים. אז איך הגיח ממנו גבר שנשבע שלא יכה לעולם את אשתו וילדיו, ואף אסר על אימי להכותנו? איך יצא ממנו גבר שגידל אותי כבעלת דעה עצמאית משלי, שאפילו לא היה אכפת לו אם לא אתחתן ולא אביא ילדים? שהתפעל מכך שטיפחתי קריירה? שעקב בפליאה אחר הביקורות והמאמרים שלי בעיתונות, ואף זכה לחזות בצאת ספרי הראשון?

יתרה מכך, איך גבר שהצר את צעדיה של אשתו, התייחס אליה כאל ילדה ושלט עליה (ויתרה מכך, נשא אישה ילדותית ותלותית שזקוקה להגנה) – איך היה מסוגל לתת לי, בתו, להרגיש שזה שאני אישה, זה הדבר הכי טוב בעולם?

לעיתים קרובות אני שומעת נשים אומרות שהן פמיניסטיות בזכות אימן החזקה והאסרטיבית. ואילו אני תמיד אומרת שאני פמיניסטית בזכות אבא שלי. רק בגללו יש לי תחושת ערך עצמי. אז איך כל זה יצא מגבר מזרחי שהחליט הכול בבית? איך מצד אחד שלט אבי על אימי, ביד רמה, ואילו לנו, הבנות, הרשה שנעשה ככל העולה על רוחנו?

האמת, אינני יודעת. מכל כך הרבה נשים שמעתי על אבות מתעללים, שתלטניים, שרדו בהן בילדות והנמיכו אותן ככל יכולתם, שקבעו להן כל פיפס בחיים, שעד היום, כנשים בוגרות, הן לא מסוגלות להשתחרר מהאב העריץ, הפטריארך האיום והנורא שאוחז בנפשן ביד ברזל. ברגעים אלה, אני יודעת שפשוט היה לי מזל שאבי היה אבי. מקרה. הסתברות של אחת למאה אלף בסטטיסטיקה. בזכותו שברתי את שושלת הנשים המדוכאות והמתוסכלות של משפחתי, שלא הגשימו את עצמן בשל אבות ובעלים שתלטניים. אבל כמה מוזר שזה קרה לי קרה דווקא בזכות אב פטריארכלי.

מצד שני, את העובדה שאבי דיכא את אימי, את ה“איחרסי!” שהיה צועק על אחותי הבכורה, “המשוגעת”, אינני מסוגלת לשכוח, וגם לא להבין. ולפעמים, נראה לי שלעולם לא אצליח ליישב בין כל הפנים האלה שלו; שלעד הוא ייצא מפוצל ככה בספריי; שאף פעם לא אצליח לפצח את אישיותו רבת־הפנים.

עדיין לא החליט אם כדאי להכניס אותה לקופסה או שקודם ייבש את שערה. איזה שיער יפה יש לה: חום וחם, עם זהרהורי בלונד. כך הייתה תמיד. זה הצבע שהוא זוכר ממנה. גם כאשר הלבין שערה, לא שכחה לצבוע אותו פעמיים בחודש במספרה, שלא יתגלו השורשים הלבנים שתיעבה. את הלא־צובעות גינתה תמיד. נשבעה שלעולם לא יהא חלקה “עם הזקנות המוזנחות האלה”.

בחן היטב את ליבת הפיאה, מאחור, עם החוטים והשערות הסרוגים שתי וערב, כמו קן של גוזלי הבז בהרים. מישש את המוך הפתלתול שמסתלסל מן החורים שבאריג האחיד. אלא שכבר לא אחיד, פעם היה אחיד. הוא עדיין זוכר.

יריח את האריג החם, יריח אותה. ינשום עמוק את פאתה, את הקרקפת שמתחתיה. את לובן האישונים יישק, יחוש אותם מתוחים על שפתיו. איך עשו אותה יפה כמו כלה בחופתה. איך עיצבו את לחייה בעדינות שכזו. ומה דחפו פנימה שייראה כה יפה ומוצק? בדק, חקר, מצא שהוחדרה לה איזו משחה, אולי ג’ל מייצב. פעם קרא שמזריקים את זה לפרות שחוטות כדי להגמיש את העור לקראת עיצובו לתיקים ולנעליים.

נכנס לחדר השינה, עזב אותה בסלון מאחוריו, על הספה – שכובה, רגליה מפושקות קמעה, ציפורני אצבעותיה צבועות אדום־וורמיילון, מרהיבה במלוא יופייה.

ישן קצת.

התעורר אל חום הצוהריים. יש בקבוק המים על השידה, מרחק נגיעה. הוא יכול לשלוח אצבע ולחוש את קרירותם. עדיין קרים, אבל בקרוב מאוד יתחמם הבקבוק.

עליו להיזהר שלא יקרה כך גם לה. עליו להיזהר עליה – שלא תתחמם יתר על המידה, שלא יישמטו אבריה, שלא ייזלו אישוניה, שלא יכתים הפורמלין את הבד הרקום של השמלה.

עליו לקום בזה הרגע ולמקם אותה לישיבה. הנה היא, מושיטה את כף ידה קדימה, עם הציפורניים הארוכות, האדומות. עיניה שמבטן כה ערני עדיין מפזילות אל מטבחה, המטבח שלה שעמד ריק בכל שעות היממה. את ארוחותיו קנתה תמיד במסעדה והשאירה לו פתק: “שֶרי, יש אוכל במקרר, רק תחמם.”

אימא יפה הייתה לו. בכל שנות ילדותו ראה אותה בעיניים של גבר, חושב לעצמו כמה היא יפה, מתגאה בה. לא כמו האימהות הדהויות עם שמלות הבַּנלוֹן וריח התמרוקים הזולים: בושם השאנל 5 שהיא בזה לו מעומק הלב, וזלין בתור משחת ידיים, איכס. אימו התחלחלה מנשים כאלה. טענה שהן והמחוכים המידלדלים שלה, והכרסים המשתלשלים מהם, הן הזנחה אחת גדולה שנשארה מימי הגלות.

אבל לו הייתה אימא “קלאסה”, ככה אמרו הבנים שהתבוננו בה בהתפעלות, גם המורים אבל בייחוד המורות. המורות הן שבחנו אותה מלמעלה למטה: זאתי אוהבת להתגנדר, זאתי זקוקה לוִיש הנצחי של המבט הנשי הבוחן, שתדע מה זה, שתִלמד לא לנקר עיניים לנשים אחרות.

והעיניים של המורים הגברים, המעטים שהיו בבית הספר – המורה להתעמלות־בנים, גברבר חוטי להפליא שלא הובן מעולם כיצד זכה פעם באליפות בּוֹקס, ובייחוד המבט העורג של המורה לתושב"ע, זקן קטן, כּיפָּלֶ’ה סרוגה, כאילו אכפת למישהו שהדּוֹס מפזיל אל אישה יפה: “אישיפה,” היה לוחש לה, “אישיפה, בואי איתי לחדר המטאטאים מאחורה, בואי תמשמשי לי.”

אימא שלו צדה את מבטי הגברים כמו שנשים אחרות מפזרות מקלות כביסה בין הלבנים השמוטים על החבל. אלה אספו מקלות כביסה, היא אספה מחזרים. אימא שלו מיששה חזות גברים בעיניים מצועפות כּחל, כמו שנשים אחרות חבטו שניצלים סמרטוטיים לארוחת צוהריים לילדים.

חזר לסלון. אימא על הספה, יפה כמו פעם, שעווה מעטרת את קצות עיניה. הקומבניזון תלוי עליה כתמול שלשום, לא זע בד הניילון, גם כשהזיז אותה מעט כדי לשבת לידה בנוחות על הספה. כתפה החשופה והדקה משוועת ליד גברית שתחבק. באין כאן מחזרים הולמים כפי שאהבה, יהיה עליו להיות האביר שייתן כתף והגנה. האם לא תמיד גונן עליה? בחיק מי בכתה מרורות על כל הגברים שרימו אותה, בגדו בה, זרקו אותה לכלבים? איזו אישה תזכה לקוולייר כמוהו – בריא, חסון, נאמן ומסור? רק אישה שאין לה מחליפות. כמוה. רק אימא שלו.

עד הלילה ישב לידה, מפדר את אפה ובודק שמא העור נסדק פה ושם, כי אז צריך טיוח. בן שאוהב את אימו לא יזניח אותה לפגעי הזמן ולמאכלת מזג האוויר. בן נאמן ישמור לו אם לתפארת.

הכול התגלה תקין בבדיקה המדוקדקת שערך לפני שהשכיב אותה לישון. אחרי שהלביש אותה בשמלתה האהובה ביותר, מודל מיוחד שקנתה בחנות־מעצבים נודעת בכיכר־המדינה, והתפארה בה בקרב אימהות חבריו, קיפל את רגליה וידיה, וטמן אותה שוב בקופסה. מחר אולי יעשה לה אמבטיה. נזכר שהכי אהבה לעשות אמבטיה עם שמנים וכדורוני אמבט מבושמים. מחר. מחר יקנה את מיטב התמרוקים. עכשיו לישון. עכשיו לחלום.

על “בעולם נהדר ואכזר” של אנדריי פלטונוב, ועל “אהובתי במטפחת אדומה” של צ’יגניז אייטמטוב.

מוזר, אבל במהלך חיי, היו לי שנים של סופרים מארצות שונות, כאילו חילקתי את הסופרים לפי ארצות מוצאם. נראה לי שזה קרה בשל איזו התמכרות קלה שלי: אם התאהבתי בסופר מארץ מסוימת, ישר התחלתי לקרוא במין בולמוס מוזר את יתר בני עמו הסופרים.

בנעוריי, הייתי מטורפת על האמריקאים: ונוגוט, אפדייק, מלמוד, כל אותם סופרים שהיו נורא אופנתיים בשנות השבעים. בראשית שנות העשרים שלי גיליתי את הלטיניים, וחורחה לואיס בורחס, ורגס יוסה ומארקס היו הנסיכים שלי.

בראשית שנות השלושים לחיי הייתה לי תקופה גרמנית, וקראתי את כל בני משפחת מאן וידידיהם. ואז הייתה תקופה אנגלית קלאסית עם כל כתבי דיקנס, הארדי ואחרים. ותקופה צרפתית, כמובן, ותקופה רוסית. כך העברתי שנים רבות עם “תקופות ספרותיות לאומיות”.

בתקופה הרוסית אהבתי בעיקר את גוגול, נבוקוב ואת סיפוריו הקצרים של צ’כוב. עד היום אני מאוד אוהבת אותם. את טולסטוי, דוסטויבסקי וטורגנייב אהבתי דווקא בנעוריי, וכיום אינני מסוגלת לקרוא אותם. והנה, יצאו לאחרונה ב“עם עובד” שני ספרים של סופרים רוסיים מן התקופה הסובייטית. סופרים הרבה פחות ידועים מן האחרים, כנראה משום שכתבו בתקופה שבה ברה"מ הייתה די סגורה למערב מבחינה תרבותית. מבחינתי, זו היכרותי הראשונה עימם.

את אנדריי פלטונוב שכתב את “בעולם נהדר ואכזר” מאוד שמחתי להכיר. במערב הוא ידוע הרבה פחות מבני דורו, איסק באבל ומיכאיל בולגקוב. בשבילי הוא תגלית מקסימה ומרגשת. בייחוד התאהבתי בסיפורים הקצרים שלו, שהם ממש מעשה ידי אמן. פלטונוב כתב באותו צער מכמיר לב על העוני של התושבים בתקופה הצארית, כמו גם בתקופה הסובייטית. כאשר כתב על האריסים העניים של ימי הצאר, כולם בברה“מ אהבו ושיבחו אותו, אבל כשעבר לתאר את הדלות הנוראית בתקופה הסובייטית, שהייתה זהה לדלות בימי הצארים, כבר לא היה חביב המשטר. בתוך שלוש שנים הוא הפך ל”אויב הציבור" ויצירותיו קורעות הלב נאסרו לפרסום.

הפרוזה של פלטונוב היא תערובת מעניינת של מלודרמה חברתית וכתיבה לירית, חרישית ומעודנת. הלב נשבר על חיי־הכלב של הגיבורים, אבל הכול מתואר בהמון רגישות ועדנה. אין ספק שהסיפור הראשון שפותח את הקובץ, “סמיון”, הוא גם הסיפור הכי מדהים והורס שלו. סיפור קצר למדי, כולה עשרים עמודים, אבל יעיל וחודר לקישקעס כמו בוקס, שגיבורו הוא כולה ילד בן שבע.

סמיון זה הוא האח הבכור במשפחה קשת יום ברוסיה הצארית, הנאלץ לגדל את אחיו ואחיותיו כי אימו הרה ללדת ומתה בלידתה. באמצעות תיאור מוחץ אך גם מעודן מתאר פלטונוב את חיי הסבל המחפיר של ילד קטן, כמעט עולל, שהתבגר טרם זמנו, ומנסה להגן על אחיו ולטפל במשפחה שלמה.

יתר גיבוריו של פלטונוב גזורים מאותו חומר של סמיון: מפוחדים, מבולבלים, אובדי עצות, רגישים מאוד, ותמיד נתונים במבוך חיים בלתי אפשרי, ממנו הם מנסים להפיק משהו, למרות המחיר הכבד שנגבה מהם בכל פעם.

אותי ריתקו הפתרונות המוזרים והיצירתיים שמעניק פלטונוב לגיבורים שלו: כאשר אימו מתה בשעת הלידה, סמיון בן השבע לובש את חלוקה המרוט ומתחיל לתפקד ממש כמוה – ילד זקן בחזות של אישה קטנה ועלובה.

גורל דומה נוטל על עצמו הגיבור בסיפור “נהר פטודאן”, צעיר שחוזר מהמלחמה ומתאהב בצעירה יפה ומלומדת, נישא לה, אך מתקשה לתפקד מינית מרוב אהבתו אליה. בכאבו הרב, הוא מחליט לברוח מהבית והופך להומלס עלוב, חסר זהות ומיניות. מין בַּם, גוש בשר שרובץ בשוק העיירה וניזון משיירים שזורקים לו הרוכלים.

פלטונוב מערער לגיבוריו את זהותם המינית: הפעוט סמיון הופך את עצמו לאימו, ואילו ניקיטה פסחוב מ“נהר פטודאן”, גבר שלא מצליח לבצע את תפקידו כגבר, מוחק את עצמו והופך לשום כלום, לתת־אדם, ליצור ללא זהות מינית.

אם חושבים מתי והיכן נכתבו הסיפורים, תחת ידו הקשה של סטלין, מגלים אקט חתרני מדהים למדי. לא רק שפלטונוב תיאר את רוסיה הקומוניסטית בדיוק כמו רוסיה הצארית – רומסת את אזרחיה ומניחה להם לחיות בדלות קיומית משוועת – הוא גם העלה על נס את הגיבור הלוזר, התלוש, בעל הזהות הקיומית והמינית המטושטשת, ההפך מגיבורי־הענק של הריאליזם הסוציאליסטי המקובל על השלטונות. הגיבור שלו הוא מאוד אנטי־גיבור סובייטי, אחד שמעדיף לחיות כתת־אדם, רק לא לחיות כמו כולם.

אם זה לא מספיק, בא הסיפור ששמו “השביעי”, ומציב גיבור שמעדיף את המוות, רק לא לחיות כמו כל העדר. הגיבור, אוסיפ, ניצל מהשבי הגרמני במלחמת העלם השנייה, אך חוזר לשבי כי אינו מסוגל לשוב לחיי השגרה. הוא מעדיף למות, ומתגרה בשוביו באמצעות משחק רולטה־רוסית מטורף שהוא המציא. מפני שהם רוצים לחסוך בתחמושת, ויורים בכמה אנשים בשורה אחת עם אותו כדור, הוא מציע להם להגדיל ולהגדיל את שורת המועמדים למוות, כדי להיווכח אם תמיד יצליח לצאת מזה בחיים.

בדימוי הקיצוני של הגיבור כאנדרדוג, שמוחק את מיניותו כמו ניקיטה, שעושה “הסבת מין” כמו סמיון, ואפילו מתנדב למות כמו אוסיפ, מבטאים למעשה גיבוריו של פלטונוב את האינדיווידואליזם שלהם בצורה הכי קיצונית שאפשר. וכאמור, כל זה בעידן הדיקטטורי שיצק אנשים לפי תבניות, כמו חיילי בדיל ממושמעים.

למרות הכתיבה הצנועה והלירית, יש בסיפורים של פלטונוב עוצמה שלא תשוער. די קשה לקרוא אותם, כי הם חודרים ממש מתחת לעור ונכנסים לנשמה.

הסופר הרוסי השני, שנובלה דקיקה שלו ראתה אור השנה, הוא צ’ינגיז אייטמטוב. את ספרו הקודם שראה אור בארץ, “והיום אינו כלה,” לא קראתי, כך שזהו למעשה מפגשי הראשון איתו. מולדתו בקירגיזיה, וגם הוא כתב בתקופה הסטליניסטית, אבל הוא מציית הרבה יותר לקו הסטליניסטי. או, מוטב לומר, לא ממש מציית אלא מתחכם לו. בתוך מסגרת של ריאליזם סוציאליסטי המאדיר את הפועל הרוסי, הוא מתרכז למעשה במלודרמה פסיכולוגית מעניינת.

הנובלה “אהובתי במטפחת האדומה” היא מעין סיפור בתוך סיפור. אייטמטוב משתמש בטכניקה “תמימה” של מספר, אולי הוא עצמו, עיתונאי (הוא היה עיתונאי במקצועו), שמתוקף תפקידו פוגש הרבה אנשים ומספר עליהם. קשה לדעת מדוע נקט דווקא בטכניקה הזו, של סיפור בתוך סיפור ושל מספר “מדווח”. אני מניחה שהיא הייתה נהוגה אז בברה"מ, ואולי אף נתפסה ככתיבה של מספר עממי. אולי היא העניקה לו את המעמד של מביט מן הצד ופרשן פסיכולוגי, שכן מדובר בנובלה מעודנת ורגישה, שעיקרה התבוננת פסיכולוגית על הגבר הרוסי.

הגיבור הוא נהג משאית צעיר וחמום־מוח, שמתאהב בצעירה יפה מאיזה כפר, ובניגוד לרצון הוריה נישא לה ולוקח אותה הרחק מכפרה. אך ירח־הדבש קצר מאוד, כי הבעל שנוסע כל הזמן לפרנסתו, מתחיל לנהל חיי הוללת המידרדרים מרגע לרגע, עד שאשתו נוטשת אותו עם תינוקם.

יש בנובלה הזו משהו תמים, שאולי נכתב מתוך התרצות לקו הסטליניסטי הנוקשה. אייטמטוב כמו מתאר את נפילתו של הגיבור, הפועל המהולל, מתוך הטפה לגבר הסובייטי לנהוג טוב יותר ובאחריות כלפי עצמו, משפחתו ועמו. מצד שני, נבנה כאן תיאור מרתק עד מאוד בתובנה הפסיכולוגית שלו על הגבר כגבר: על כמיהתו לחיי הרפתקאות, על נטייתו לאלימות, על הכמיהה לכיבוש כמה שיותר נשים, ועל המחיר החברתי שהוא משלם בשל טבעו הפראי.

כמו אצל פלטונוב, גם כאן ניתן לפרש את המלודרמה הרומנטית הפשוטה לכאורה כאקט ספרותי חתרני: הגיבור מממש את עצמו במחיר מרד בתקנים החברתיים. הוא חיי עד הסוף את התשוקה והלהט באמצעות חיי מורד, כמו הקאובויים והפושעים של המערב הפרוע בתרבות האמריקנית.

אך אצל אייטמטוב יש בכתיבה מן פאתוס רוסי מכמיר לב, טונות של היתממות ממזרית למדי, לצד ניחוחות הערבות הפרועות, שאולי אכן הושפעו מסרטי המערב הפרוע של הוליווד.

שנים, אני נשבעת לכם, שנים שאני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות: מר רוצ’סטר. הוא נתקע לי בלב בגיל 13, הפעם הראשונה שבה קראתי את הרומן “ג’יין אייר”. הוא לא היה יפה, לא מנומס, לא ג’נטלמן – אבל איזה גבר! איזה לב, איזו עוצמה רגשית, איזו מסירות, איזו תשוקה! בחיי, אני רוצה להיות ויקטוריאנית. אם זה המחיר שצריך לשלם כדי לקבל את מר רוצ’סטר, אז אני מוכנה לחזור לחיות באנגליה של המאה ה-19.

אין מה לדבר, דפקו לנו את הראש, הבנות, עם מר רוצ’סטר הזה. לכזה גבר לשאוף? על כזו פנטזיה לתחזק חיי אהבה? בכלל נולד גבר כזה, או שמא רק במוחה ההזוי והמלא ברומנטיקה נשפכת של אחת, שרלוט ברונטה? ככה לטפש אותנו במילות אהבה נשגבות שלא תבואנה לידי ביטוי, גם לא בעולם הבא?

מאז קראתי את הספר עוד איזה עשר פעמים, ולא פסחתי גם על התרגום החדש, שזה עתה ראה אור ב“ידיעות ספרים”. בנוסף, ראיתי כמעט את כל הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שנעשו למאסטר־פיס המקסים והמטמטם הזה. ולעולם איני שבעה לראות את מר רוצ’סטר, שהתאהב במעמקי נפשה של אישה, כמו שכולנו רוצות שיקרה לנו, אבל זה לא קורה אף פעם. כי מה את, בובה, מפלצת רומנטית דבילית? מאיפה יביאו לך גבר מופתי כזה? אין כאלה גברים, בייבי, תכניסי לך את זה לראש טוב־טוב!

ומה, אם לה־ברונטה לא הייתה מתה בגיל 39 מסיבוכי הריון, אלא ממשיכה בנישואיה המשמימים לעוזר־כומר, האם היא לא הייתה כותבת כעבור עשרים שנה את הסאגה המוחצת על החמצת חיי הזוגיות, כפי שעשה אפרים קישון במחזהו, “הו, הו יוליה”, על־אודות רומיאו ויוליה הנרגנים, אלמלא מתו והזדקנו יחד? האם היא לא הייתה כותבת על הגבר הנלהב והרומנטי שהפך לגוש אבן? הרי גיבורתה מטיחה בפני רוצ’סטר השופע רומנטיקה דביקה את אלה המילים: “במשך זמן קצר, קצר מאוד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר וחסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאוד כדי להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אליי, ייתכן שתחבב אותי שוב, תחבב אותי – אמרתי – לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות. שמתי לב שבספרים שנכתבו על ידי גברים, נאמר שהתלהבות הבעל אורכת לכל היותר חצי שנה.” הנה, זהו נאומה הציני של הרעייה לעתיד, הצופה לעצמה ימי חסד מועטים בידי אהובה. זה מזכיר כמובן את אן בולין, אחת מנשותיו של הנרי השמיני, שאומרת בסרט, “אן של 1000 הימים”: אתה אהבת אותי כמה חודשים, עד ליל הכלולות, בו נעניתי לך. אני אהבתי אותך 1000 ימים."

מעניין שברונטה, כבר אז, באותם ימים ויקטוריאניים, מציעה בספרה השמרן־מינית דווקא הסדר־נישואים פמיניסטי מאוד. הגיבורה הצעירה שלה קולטת את המשהו המסריח שאופף את אביר ליבה המאוהב, שרוצה אותה לעצמו, ובמסגרת אהבתו הרכושנית מתייחס אליה כמו לעוד נכס יקר שלו. עם הצהרת האהבה הרגשנית שלו, בא גם זרם של מתנות יקרות, כמו כדי לכסות את “החפץ המהוה” שקנה בתכשיטים ובבדים יקרים.

או־הו, ברונטה הייתה סופרת ערמומית ומבינה גדולה בנפש האדם, ונפש הגבר בכלל זה. רוצ’סטר שלה, שאכן התאהב בנפש הצעירה והנעלה של ג’יין חסרת היופי, מרגיש קצת לא בנוח כלפי חוץ, ושואף להסתיר את המראה הסתמי של נערתו האהובה במלבושים נאים, כמקובל בחברה. אבל ג’יין, הפמיניסטית הראשונה של הספרות, לא נותנת לו את הנחת הזו. היא מסרבת להפוך לבובתו, ודוחה בשאת־נפש את מלוא תכשיטיו ומלבושיו. לחתונה שלא תיערך לבסוף, היא מגיעה עם הינומה מבד פשוט, תחת הנזר היוקרתי שהעניק לה.

ג’יין מסבירה לקוראיה שלא נוח לה עם המעמד הזה: הכלה הענייה שרכש בעל־האחוזה העשיר, וכי הייתה מעדיפה להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה, או לחילופין, שתהיה לה הכנסה ראויה משל עצמה. באותם ימים, שבהם נשים הוחזקו על ידי גברים, הייתה זו ללא ספק דעה מהפכנית מאוד. בהמשך, כפי שידוע לכל חובבות וחובבי הספר, היא זוכה בדיוק בזה: להיות שוות־מעמד לבעלה, כי רק במצב כזה של שיוון ראתה ברונטה הוויקטוריאנית איזה שהוא סיכוי לחיי נישואים.

אינני יודעת מה היא הייתה אומרת על חזונה שנכתב לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, אילו ראתה את חיי הנישואים המודרניים, המושתתים לכאורה על חזונה הפמיניסטי: שני בני זוג שווים, או שווים לכאורה, המתפרנסים בכוחות עצמם. האם הייתה שמחה לראות את חזונה שהתגשם, או שמא היה דועך בה ליבה בשל הבלבול הנוסף שזרע השינוי ביחסים בין המינים? אינני יודעת מה היא הייתה חושבת, אבל אין לי ספק בכלל בכך שברונטה הייתה התיאורטיקנית הפמיניסטית הראשונה. היא זו שהציבה את המשוואה הבאה בסוף ספרה: ג’יין ורוצ’סטר היקר שלה יכולים לבוא בברית נישואים רק כאשר הם שווים לגמרי. אבל מה זה אומר, “שווים?”

תמיד הרס אותי, כבר משחר ילדותי, שנים ספורות לפני שבאתי בברית הפמיניזם של שנות ה-70, שעל פי ברונטה, הברית בין הגבר לאישה יכולה להתקיים רק אחרי שהגבר הופך לנכה. זאת אומרת, רק כאשר הגבר מאבד מהדרת כוחו הפיזי, כשהוא נהיה מין מסכן בעל מום שהאישה צריכה לטפל בו, וכמובן, כאשר שניהם משתווים מבחינה כספית (לאחר שג’יין יורשת את דודה). רק אז הם יכולים להיעשות שווים ולהתאחד. ברונטה כתבה את “הגבר החדש” שנים לפני שנולד אחד כזה בכתבים הפמיניסטיים ואז בירחוני הנשים. ועל אף שליבו של רוצ’סטר היה כשל “הגבר החדש” עוד לפני השריפה, “גבר חדש” של ממש, שמוותר על יתרון כוחו הפיזי, הוא הופך רק אחרי התאונה.

מעניין, שכעבור מאה עשרים שנה בערך, בשנות השבעים של המאה ה-20, פותחו תיאוריות פמיניסטיות שדגלו בדיוק בדגם הגברי שהציבה ברונטה ברומן הגדול שלה. הגישה הפמיניסטית של אותן שנים הייתה שאישה לא תוכל לפתח קשר אמיתי ושיווני עם גבר, אלא אם כן הוא “חלש” כמוה, או לפחות, דומה לה; גבר שמוותר ביודעין על יתרון כוחו הפיזי וכוחניותו, ומוכן להשתוות לאישה בכל צורה שהיא. על פי תיאוריות אלה, שבהן “האויב הוא המאהב”, יכולה האישה ליצור קשר שווה־ערך רק עם גבר שייוותר על התנכרותו הרגשית והפיזית לאישה, ועל היותו “אויבה” בצורה זו או אחרת. גבר שיתחבר לאנימה שלו.

האם עברו השנים וזה קרה? אינני בטוחה. משהו השתנה, ומשהו מהותי – זה בטוח. אבל אינני בטוחה שהגבר ויתר על רצונו בעליונות ובכוחנות, בוודאי ביחסיו עם האישה, כפי שחלמה ברונטה בדמיונה הרומנטי. בתום הרומן, כשנפשו של רוצ’סטר נשברת וגאוותו הגברית מתרסקת לרסיסים משום שהפך לנכה, וגם בשל המרירות ובשל אובדן מושא אהבתו – רק אז הוא מתרכך באמת והופך ל“גבר החדש” שג’יין מייחלת לו.

אוי, אוי, אוי, איזו רומנטיקה ענקית וחסרת תוחלת! יפה לשאוף אליה, קשה, אוי כמה קשה, להשיגה. אבל לא פלא שאני ובנות־מיני התנפלנו על רוצ’סטר הזה כאילו היה מים־חיים, ובדינו לעצמנו מאהב כמוהו. את מלוא הקסם האפלטוני ולחשי האהבה שלו, את התאהבותו המעט אוטו־ארוטית במושא אהבתו, שבה הביט כמו במראה כדי לראות את דמותו הנעלה – נשאנו איתנו ליחסי האהבה הבוגרים והלא־בוגרים שלנו. את הבטחת הקסם ו“התאומות הנפשית”, הבאנו איתנו לגבר שאליו באנו: אולי הוא יהיה תאום־הנפש שאנו מייחלות לו.

והיה לי כזה. בחיי. היה לי גבר תואם־רוצ’סטר. טוב, כמעט. גבר שאמר לי כמה שאנחנו דומים, כנפש אחת, כפי שאמר רוצ’סטר לג’יין. ושמעתי את קולו גם ממרחק ימים ויבשות. ובאתי אליו כמוה, וניסיתי לנחם אותו ולרפאו, כמוה. וקיבלתי אותו רצוץ, כמוה. אלוהים, איזו פנטזיה רומנטית חסרת ממשות! פלא שיחסים כאלה יכולים להיכתב רק ברומן, גדול ככל שיהיה, נפלא ומרתק גם ממרחק הזמן שבו נכתב?

אולי אם ברונטה הייתה ממשיכה לחיות ולכתוב, לראות שנים ולספוג עוד ועוד חוכמה, היינו מקבלים את יצירת המופת הבאה שלה על־אודות החלום ושברו. האם אז, כשכתבה את “ג’יין אייר”, היא הבינה לאשורו מה היא כותבת? האם הבינה את מערך היחסים הלא־שיווניים שבעצם כתבה?

לפני כעשרים שנה ראה אור ספר מחקר בשם “נשים שאוהבות יותר מדי”. המחברת, רובין נורווד, אפיינה שם את תסמונת “האישה המטפלת בגבר”, המחפשת גבר בעייתי מאוד כדי “לאהוב אותו מאוד”, כדי להושיע אותו, כדי לרפא אותו באהבתה. מובן שזה יכול לקרות גם לגבר “שיאהב אישה יותר מדי”, אבל רוב הלוקות ב“תסמונת” הזו הן נשים, ולא במקרה. נשים נוטות לטפל בזולת הרבה יותר מגברים. הן נוטות לספוג ולקבל יותר מגברים. וה“אישה שאוהבת יותר מדי” פשוט מטפלת בגבר הבעייתי שהיא אוהבת ומקווה להיות ישועתו.

האם לא זה מה שלימדה שרלוט ברונטה את מיליוני הנשים שקראו את ספרה במהלך השנים? אני מציבה כאן מראה הפוכה להשקפה הפמיניסטית שלה על נישואי רעות, אחווה ושיווין. האם באמת “נישואי רעות ושיווין” אלו, או שמא מדובר בעוד “אישה שאוהבת יותר מדי”? האם ג’יין לא רואה בעצמה את כמושיעתו של אדונה? האם רוצ’סטר לא רואה בה את מושיעתו? למען השם, הרי הוא התאהב בה בדיוק בגלל שבהרהורי רוחו הוא ראה בה מושיעה! היא תושיע את נפשו הדוויה, האומללה והחוטאת באמצעות נעוריה, רעננותה, תומתה ואהבתה. זה היה ההסכם ששניהם פעלו לפיו.

רוצים לדעת כמה פעמים אני ניסיתי להושיע גבר עייף ועצוב וכואב באמצעות רעננותי, נעוריי ואהבתי? או־הו! זה כמעט בילט־אין, בנו הנשים. טוב, אולי לא בכולנו. אבל רובנו חולמות על זה. זה דגם־האהבה שלנו. ואם יורשה לי לגנות מעט את לה־ברונטה: זה דגם־האהבה המעוות שהיא נטעה בליבותיהן של כל כך הרבה נשים. ואולי לא נטעה, אולי פשוט הבינה היטב את נבכי הפסיכיקה הנשיית, שהיא לעולם סוג של מטפלת ועוטפת את הזולת באהבתה.

תמיד טענתי ש“ג’יין אייר” הוא ספר לנשים בלבד. קשה לי להאמין שגברים יזדהו איתו ככה, בכזו התמסרות והתלהבות רגשית, כאילו קראו את דברי השכינה, כמונו הנשים. רוצ’סטר הוא גבר שנכתב בדמיונה הרומנטי המפואר של אישה. ולא רק שאין גברים כאלה כנראה, גם אם יש משהו דומה, הקשר הופך עד מהרה לפייאסקו אומלל.

האם זה מפחית את אהבתי לספר הנהדר הזה? לא ולא. הקריאה המחודשת בתרגום החדש גרמה לי תענוג בדיוק כמו בגיל 13. לא ייאמן, נכון? בתוכי אני עדיין אותה רומנטיקנית אינפנטילית חסרת־תקנה, כמו בנעוריי הרכים. כשקוראים ספר מלבב כזה – גם אם לא מציאותי, גם אם פוגעני בדיעבד, גם אם יוצר מיתוס אהבה בלתי אפשרי ושקרי – מתקלפות להן כל שכבות הציניות הנרכשת, ורק האהבה הגדולה של ג’יין ומר רוצ’סטר מאירה את הלב.

השוואת תרגומים:

בשנת 1973 קראתי את “ג’יין אייר” לראשונה. הייתי בת 13. התאהבתי נואשות במר רוצ’סטר, ובפנטזיה הרומנטית של שרלוט ברונטה. מאז לא פסחתי על אף תרגום לעברית של הרומן המרתק. את התרגום הראשון של חנה בן־דב, שראה אור ב-1946 בהוצאת “י' ניומן”, לא הכרתי. אני גדלתי על התרגום הארכאי של יצחק לבנון, שראה אור ב“מסדה” ב-1968. כמו כל ספר שקוראים בגיל רך, די נקשרתי אליו, למרות העברית המליצית. כיום, שפתו נשמעת לי תלושה ומגוחכת, מלאה במנייריזמים ובתרגומיות בנוסח ה“מתרגמים של פעם”, שעם השנים והעיסוק שלי בעריכת תרגום, גורמים לי היום לאולקוס רוחני.

כאשר יצאו שני תרגומים חדשים בשנות ה-80, אחד של טלה בר (“אור־עם”, 86') והשני של ליאורה הרצוג (“זמורה ביתן”, 87') העדפתי את זה של הרצוג – הוא היה אלגנטי ונקי יותר. נדמה לי שבגרסה של “אור־עם” היו כמה איורים נוגים בשחור־לבן, כנראה כדי להקל על שיווקו לבנות הנעורים. עכשיו הגיע התרגום החמישי של שרון פרמינגר, בהוצאת “ידיעות ספרים”. הכריכה נאה ומעוררת רושם נכבד ורציני. ממש מתחשק לקחת אותו ליד.

מאחר שהנוסטלגיה שלי לתרגום של י.לבנון נעלמה עם השנים, לא התקשיתי להתחבר לעברית העכשווית, הקולחת והנקייה של פרמינגר. בזכות “פרויקט גוטנברג” זכיתי גם להשוותו למקור, ומצאתי שהוא משקף נאמנה את השפה הפשוטה יחסית של הרומן.

למרות שראה אור באמצע המאה ה-19, “ג’יין אייר” אינו כתוב באנגלית גבוהה ומליצית. אומנם, הטקסט משובץ במילים אנגליות ארכאיות, אך התחביר פשוט יחסית, ולכן לא קשה לתרגם את הספר. הרומן כולו מעורר סימפטיה. וכרגיל, גם בגיל העמידה מצאתי את עצמי מתאהבת בפעם החמישים באותו מר רוצ’סטר גדול מן החיים, שכתבה ברונטה לפני למעלה ממאה וחמישים שנה.

יש משהו מושך ומרתיע כאחד בגיבורים רפי־שכל או פגועי־נפש. לא במקרה, הספרות והקולנוע מלאים בהם. לא מעט יוצרים מנסים להיכנס לתוך ראשו של רפה־שכל או של משוגע כדי למצוא שם את הרוח האנושית המשוחררת מכבלים. בסרטים כמו “איש הגשם” ו“להיות שם”, דרך ספרות קנונית (לפוקנר באחד מספריו יש גיבור רפה־שכל, ואל תשכחו את “קן הקוקייה” קן קיזי), הופכת דמותו של הלא־נורמלי, הלא־נורמטיבי, החריג, לדימוי לנונקונפורמיזם. ביצירות רבות מבטאים רפה־השכל ופגוע־הנפש, בחייהם יוצאי הדופן, את הלא־חברתי, הלא־מקובל. פעמים רבות הם מוצגים כאנרכיסטים בבלי דעת; סמל לרוח האנושית הבועטת, שמתעלה על פני הקונפורמיזם החברתי המסוכן – אבי כל חטאי האנושות.

אבל אני, כאחות לאישה חולת נפש, שדעתה משובשת עליה רוב הזמן, מתקשה מאוד עם הנטייה הגורפת הזו להפוך את רפה־השכל או נכה־הנפש לסמל בעל ערך־מוסף חברתי, לדימוי הרואי, לגיבור חברתי, למשהו שאינו קיים למעשה במציאות הקשה. זה תמיד גורם לי לסוג של אנטגוניזם רגשי, כאילו נעשה כאן שימוש ציני במצוקתו של הפרט החולה והמוגבל. אולי זו רגישות היתר שלי בשל קרבתי המשפחתית לנושא.

בשל כך התעניינתי מאוד בשתי רפות שכל ונפש ספרותיות שנראו לאחרונה במקומותינו. האחת היא רוזי, ברומן “רוזי קארפ” של מארי נידאיי הצרפתייה, שראה אור ב“בבל” בשנה שעברה. השנייה היא מילנה, מהרומן “הרוח שורקת בעגורנים” של לידיה ז’ורז הפורטוגלית, שראה אור זה עתה ב“הספרייה החדשה”.

בשני המקרים, התקשיתי באופן אישי עם התוכן המסוים הזה: לכידת תודעתה של אישה רפת־שכל ופגועת־נפש. כבר ציינתי שאישית, אולי בגלל רגישותי לנושא, אני מוצאת ביצירות מסוג זה הרבה זיוף, מיסטיפיקציות מיותרות והגזמה, בעיקר בדרך ההרואית שבה מתארים היוצרים את הגיבור המוגבל; בכך שהם רותמים אותו בכוח לאמירה החברתית הסנטימנטלית שלהם, ובונים אותו כפי שהוא אינו במציאות. לא אחת אני חשה של סוג ניצול, אולי מכוון ואולי בלתי מודע, בתיאור הבומבסטי של האדם המוגבל בספרות ובקולנוע.

לפיכך אהבתי מאוד את טיפולה השפוי והפיוטי בו־זמנית של נידאיי, סופרת צרפתייה מחוננת, בדמותה של רוזי קארפ, אישה בשנות העשרים לחייה, פגועת הורים אנוכיים ומתעללים, שפועלת כמו רובוט. מתוך חייה המוגבלים ובינתה הסתורה, היא מגדלת עולל ומתעללת בו כפי שהוריה התעללו בה. רוב הרומן מוגש מתוך תודעתה המחוררת, ומצליח ללכוד את המוגבלות הנפשית המזעזעת שלה – אישה שהגורל התאכזר אליה, שמאמללת בתורה נצר חדש שהביאה לעולם.

פחות מצליחה בכך, אך עדיין מרתקת, היא לידיה ז’ורז, בדמותה של מילנה רפת־השכל, ברומן “הרוח שורקת בעגורנים”. ז’ורז', כמו נידאיי, מנסה כמיטב יכולתה לחדור לתודעה הפגומה, החסרה, המחוררת כמסננת של אישה מוגבלת. מילנה היא בת 30 אבל נפשית היא בת 5. בבית הקפה היא מסוגלת לזלול חמש גלידות בבת אחת, כמו ילד נטול בקרה וחסמים נפשיים. את העולם היא רואה בעיני עולל תמימות, לא מבחינה בין טוב לבין רע, מכונסת בעולמה הפנימי, המורכב בצפייה בטלנובלות, האזנה לשירי פופ ועלעול במגזינים לבנות־העשרה. אחרי שסבתה שגידלה אותה נפטרה, היא נשארת לבדה. איש במשפחתה אינו סובל אותה. עד שהיא מוצאת גבר אפריקאי עני ומתאהבת בו, למגינת ליבם של הדודים העשירים, שיעשו הכול כדי להרוס את האושר הקטן שמצאה בחייה המוגבלים.

רוזי קארפ של מארי נידאיי, היא אישה אטומה מרוב סבל. מילנה של ז’ורז', היא ילדה בגוף של אישה. אם מוסיפים אליהן את אולגה, גיבורה נוספת שנראתה לאחרונה אצל סופרת אירופאית מרתקת וחדשה יחסית, אלנה פרנטה האיטלקייה ברומן “הנטישה” (הספרייה החדשה), הרי שנבחין כאן בשרשרת של דמויות נשיות פגומות ואבודות. הגיבורה של פרטנה היא אישה נורמלית לכל הדעות, אבל בעקבות נטישת בן־זוגה היא “מאבדת את הצפון” ונשברת לרסיסים. הטירוף נוזל מכל נקבובית בעורה, ונחשי הקנאה מאיימים לחנוק את אקס בעלה, וחלילה, ממש לחסל את ילדיה.

מעניין שעל פי רוב, מתואר בספרות ובקולנוע הגבר רפה־השכל או המשוגע כדמות הירואית־אנרכיסטית, הגם אם בבלי דעת. די אם ניזכר באידיוט של יז’י קושינסקי בסאטירה החברתית “להיות שם”, על־אודות גנן דביל שצופה בכפייתיות בכל תוכנית טלוויזיה אפשרית, וחוזר על דברי המרואיינים כמו תוכי, ודווקא בשל כך הוא נחשב לגאון והופך לנשיא ארצות הברית – אמירה סאטירית שמשתמשת שוב באומללות האנושית בסוג של ציניות מתבקשת.

אפילו ב“איש הגשם”, הופך המפגר לנגד עינינו לגיבור נעלה, בהיותו גאון יוצא דופן. ביחד איתו אנו עוברים קתרזיס מעודד: הנה, אפילו היצור הכי עלוב ומסכן בתבל מסוגל להגיע הישגים ולזכות בכבוד אנושי. הוא הדבר ב“וויל הנטינג”: שוב משתחזרת לה בדרמה הקולנועית הסנטימנטלית הזו, דמותו של המאותגר־שכלית כגאון בעל הישגים יוצאי דופן, על אף שאין לכך הרבה אחיזה במציאות. ושוב, שימו לב שהגיבור החריג שמתגלה גאון, או מגיע להישגים בולטים, הוא תמיד גבר. אף פעם לא אישה. לאישה החריגה עדיין מייחסים חולי, אובדן, ייאוש, טירוף, צלילה בתהום הנשייה.

אולי תתפלאו, אבל אינני רואה בכך נטייה אנטי־פמיניסטית מצד סופרות אלה, או ניסיון אנכרוניסטי להחזיק את הגיבורה הנשית בתחומי הטירוף, המוגבלות והשיגעון, אלא דווקא אומץ רב. דווקא בכך שסופרות אלה אינן מנסות ליפות את גיבורותיהן החריגות ולעשותן מה שאינן – סמל אנטי־ממסדי, אנרכיסטיות בגרוש, כפי שעושים היוצרים הגברים – הן יוצרות אמירה חריפה מאוד על החברה המערבית המודרנית ועל מקומה של האישה בחברה.

אני סבורה שיש המון אומץ להציג גיבורה פשוטה וכל כך חסומה רגשית, שרבות כמוה יש במציאות, בכל רחוב ובכל מספרה שכונתית, כפי שעושה נידאיי ב“רוזי קארפ”. כשלידיה ז’ורז' אינה עוטפת את מילנה המסכנה שלה בשום הרואיות, אלא מניחה לה להתנהל ברומן כמות שהיא, לא גיבורה ולא בטיח, אלא מפגרת ילדותית ומסכנה שמשפחתה מקיאה אותה על שום חריגותה – יש באקט זה, הריאליסטי עד כדי אכזריות, קבלת המציאות כפי שהיא. וכשפרנטה אינה חוששת להתעמת עם השדים המכוערים שמגיחים מנפש גיבורתה, גם היא נלחמת חזיתית עם המציאות, המובילה נשים להיכן שהן נמצאות.

יש לנו כאן תיאור של נשיות חסומה ומוגבלת, שיכולה להתפרש כקריאה פמיניסטית על דיכוי נשים שעדיין נמשך ונמשך בעולם, גם במערב המתהדר ב“פוסט־פמיניזם”. בקריאה ספרותית, יש כאן אומץ ועוצמה בלתי רגילה להתמודד חזיתית עם החריגות והחולי הנפשי, בלי לייפות אותו ולשזור לתוכו דימויים סנטימנטליים וסנסציוניים מיותרים, כפי שעושים יוצרים גברים רבים לגיבוריהם החריגים.

לא מזמן כתבתי על כתיבה של סופרות – האם יש דבר כזה בכלל: קול נשי. מזה שנים אני בודקת את ההבדלים בין הקול הנשי המספר לקול הגברי המספר, והגעתי למסקנה אישית מאוד שיש הבדל, לפחות בעבורי. כיום, אני סבורה שהקול הספרותי הנשי הוא הרבה יותר מרענן, מרתק ומאתגר מן הקול הגברי. אני מוצאת שסופרות אינן פוחדות “להיכנס ראש” במעבה הסודי של הקיום הנשי, המאוים עדיין, השביר עדיין, האניגמטי עדיין, המלא שאלות לא סגורות. הסופרות המרתקות האלה שכתבתי עליהן כאן, מצרפות את שלהן לחגיגה ספרותית דשנה, שלפחות אותי, מאוד־מאוד משמחת.

מארץ השמש המצוירת: על־אודות הקולנוע היפני

כאשר אני חושבת על הקולנוע היפני, שאני כה אוהבת, שתי מילים מזדקרות מייד בראשי: עוצמתי ומסוגנן. די בדומה לאוכל היפני, המרכיבים בסרטים היפניים הם עזים, ראשוניים ומלאי עוצמה, ועם זאת, העיצוב מסוגנן עד הפרט האחרון. בין אם מדובר בסרטיהם של “ארבעת המופלאים”, הבמאים שהובילו את התעשייה המשגשגת הזו מראשית ימיה (אוזו, קורוסאווה, מיצוגושי ואיצ’יקאווה), ובין אם בסרטי סמוראים, או אפילו בסרטי האנימה שכבשו את לב הילדים והנוער בעולם, תמיד מוצאים אצל היפנים עשייה קולנועית מקורית, אינטנסיבית ועשויה ללא חת ושפע של תנופה ויזואלית.

מאז ימיו הראשונים לפני מעל למאה ועשר שנים ועד היום, סיפק הקולנוע היפני כמה מן הסרטים החשובים שנעשו בעולם, מה גם שבתור תעשיית הקולנוע הרביעית בגודלה בעולם, הוא נחשב לאחת מן הגדולות, הוותיקות, המקצועיות והפורות ביותר. כיום, נעשים ביפן מעל ל-800 סרטים בשנה, על אף שרובם לא מגיעים למערב.

הבמאי שנחשב לנציג הכמעט רשמי של הקולנוע היפני, שגם ערך למערב הכרות עם הקולנוע המגוון הזה, הוא אקירה קורוסאווה, שכל סרט שלו הוא חזיון ויזואלי מרהיב. עם זאת, ביפן, למעשה לא “החזיקו” ממנו מי־יודע־מה. תמיד ראו בו שם חקיין של הקולנוע המערבי, גם מפני שהושפע מהקולנוע האירופאי והאמריקני, וגם משום שלא אחת עיבד יצירות מערביות, כגון של שיקספייר ודוסטוייבסקי. למרות “הזלזול” הזה מבית, בשל זכייתו בפסטיבל ונציה בשנת 1951 על סרטו “רשומון”, פתאום התפרסם הקולנוע היפני ברחבי העולם, בשעה שלפני כן, כמעט לא הכירו אותו מחוץ למזרח הרחוק.

אבל מי שהנהיג את הקולנוע היפני החל משנות העשרים של המאה שעברה היה דווקא יסוז’ירו אוזו, הגאון האימפרסיוניסטי, שלמרות ההשפעות שספג מן האימפרסיוניזם הגרמני, פיתח סגנון ייחודי משלו וכבש את הקהל ביפן. יש אצלו שפע של הומאניות מרוממת נפש, שחלק מן הבמאים היפנים הושפעו ממנה כאנטי־תיזה לסרטי הסמוראים האלימים שכבשו את לב ההמון. הדרמות הפסיכולוגיות המעודנות והמתפקעות מאנושיות שלו, השפיעו רבות גם על במאים מהקולנוע האסייתי (למשל על הבמאי הסיני, הו הסיאו הסיין, שממש מבצע בסרטיו מחוות לסגנון המאופק והמעודן של אוזו), וגם על חובביו המושבעים במערב: ג’ים ג’ארמוש, וים ונדרס ואפילו מרטין סקורסזה.

לצד אוזו פעל במאי חשוב אחר, קנז’י מיצוגושי, שסיפק אחדים מן הרגעים היותר מרטיטים בקולנוע העולמי, עם מלודרמות יפיפיות שלעולם לא הידרדרו לשמאלץ הוליוודי סנטימנטלי, כי אם שמרו על טוהר מעורר קנאה. הרביעי ב“ארבעת המופלאים” הוא קון איצ’יקאווה, יוצר בעל חושים ויזואליים נדירים, שחוקרת הקולנוע סוזן זונטג אמרה על סרטו “נקמתו של שחקן קבוקי”, שהוא “אחד ההישגים הגדולים של האמנות השביעית”. וכמובן, אי אפשר לסכם את תולדות הקולנוע היפני האיכותי בלי להזכיר את נגיסה אושימה, הנוקב ו“האכזרי” מבין במאי המופת היפניים, שהציב בסרטיו רף חדש מכל בחינה, מוסרית, קולנועית וויזואלית.

לצד סרטי־מופת שיצרו במאים אלה ואחרים במשך השנים, תמיד יצרו בקולנוע היפני המון סרטים מכל סוג, בדיוק כמו בהוליווד: קומדיות, דרמות קטנות ומעודנות, סרטי פעולה, דרמות רומנטיות כמו “הנרקוד” שזכה לעיבוד הוליוודי, סרטי אימה שחלקם זכו גם הם לגרסאות הוליוודיות (כמו ה“הטינה” ו“הצלצול”) וכמובן, סרטי האנימציה המפורסמים. אחד היוצרים המובילים שלהם הוא הייאו מיאזאקי, יוצר אנימה שזכה לכינוי “הקורוסאווה של האנימציה”, וסרטיו “הנסיכה מונונוקי”, “הנסיכה מעמק הרוחות” ו“המסע המופלא” (שאף זכה באוסקר) כבשו את לב ילדי המערב.

שנות האלפיים היו השנים הפוריות ביותר של הקולנוע היפני מאז “תור הזהב” שלו בשנות החמישים של המאה ה-20. חלק גדול מכך בזכות סרטי האנימציה, שמהווים כיום מעל ל-60 אחוז (!) מן הסרטים המופקים ביפן. ועדיין, ביפן מפיקים סרטים מכל הז’אנרים, כך שכיום קשה לנחש מה עוד תחדש לנו בעתיד תעשיית הקולנוע הפורה והיצירתית הזו, שאינה נופלת במאום מהקולנוע ההוליוודי.

להלן כמה דוגמאות מן הסרטים היפניים הבולטים שנעשו במהלך השנים:

קגמושה (1980)

במאי: אקירה קורוסאווה

יצירת המופת הזו מחזירה את הצופה אל עידן מלחמות הסמוראים ביפן הפיאודלית. כמו תמיד אצל קורוסאווה, גם הסרט הזה גדול מהחיים: סצנות קרב מרהיבות וניתוח חד וסרקסטי של תאוות השלטון האנושית באמצעות סיפור שלמרות גודלו ועוצמתו, הוא גם הומאני מאוד. הסיפור טרגי, כמו תמיד אצל קורוסאווה: מנהיג גדול נרצח, וגנב קטן שמאוד דומה לו נשכר לשמש ככפילו. הוא די המום מן ההצעה ומתקשה להיכנס לנעלי המנהיג, אבל עם הזמן מתחיל ליהנות ממנעמי השלטון ומטובות ההנאה שבמעמדו, עד שהוא כבר כמעט מאמין שהוא בעצמו המנהיג הדגול. אבל ל“אנשי המלך” יש תוכנית אחרת עבורו: הם בסך הכול רוצים להמשיך לשלוט דרכו, ובעצם משתמשים בו כשליט־בובה, עד שמגיע הרגע להשליכו. הפרופיל הפסיכולוגי היפיפה של הכפיל מספק כמה מן הרגעים שוברי הלב בתולדות הקולנוע.

סיפור טוקיו (1953)

במאי: יסוג’ירו אוזו

אוזו היה גדול משוררי הטריוויאליות. מרבית סרטיו עוסקים באנשים קטנים ובחיים אפרוריים ושגרתיים, ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, בזיקנה, ובשאר ההיבטים הלא־זוהרים של החיים. הוא פשוט מעמיד את המצלמה ועוקב בשלווה אחר הדמויות והקונפליקטים שעומדים בדרכם. למרות שסרטיו היו כבר בשעת עשייתם חריגים בצמצום הכמעט זֶני שלהם, עד היום הוא מוערך בזכות יכולתו המדהימה להכניס את הצופה אל תוך מערכות יחסים פשוטות וכמו סתמיות, ולגרום לו להתרגש ממה שקורה מולו באמצעות שפה קולנועית צנועה ומינורית. למרות שכל סרטיו המאוחרים הם נפלאים בעיניי, בחרתי דווקא ב“סיפור טוקיו”, שהוא אולי הכי שובר לב מבין סרטיו, מפני שהוא עוסק בזיקנה הכה מבוזה בעידן המודרני, המהיר והדורסני. כמו בכל סרטיו של אוזו, הסיפור כל כך קטן, המחוות של השחקנים כה זעירות, ועם זאת הוא כה גדול ואוניברסלי: זוג זקנים נוסעים לבקר את ילדיהם בעיר הגדולה, אבל אלו כל כך עסוקים בחייהם ורק מנסים להיפטר מהם. פשוט קורע לב. אגב, הסרט הזה נמצא ברשימת עשרת הסרטים הטובים שנעשו בכל הזמנים, כמעט בכל משאל קולנוע אפשרי, ובצדק.

(1953) אוגסטו מונוגוטרי

במאי: קנג’י מיזוגושי

עד היום נחשב הסרט הזה ליצירת־המופת הבלתי מעורערת של הקולנוע היפני, למרות שלמיזוגושי יש סרטים אחרים נהדרים, כמו “חייה של אוהרו”, שלמרות עיסוקו בחייה העגומים של גיישה מנוצלת, ועל אף שיש בו לא מעט אלמנטים שיזכירו טלנובלה, הוא לא נגרר למלודרמטיות, וזאת בשל עידונו הנדיר. כך קורה גם בסרט זה. שוב, הסיפור המתרחש בימי־הביניים עוסק בכל המרכיבים האופייניים למלודרמה: קדר שמביא חורבן על משפתחתו בשל תאוות הבצע שלו, ניצול של נשים, יחסי מרות ומאבקי כוחות. אבל התפאורה המדהימה, הצילום המרומז והמעודן, ההתבוננות הפסיכולוגית המעמיקה והיחס ההומאני לדמויות, בהחלט מצדיקים את העובדה שהסרט זכה להיכנס לרשימת מאה הסרטים הטובים בכל הזמנים

טמפופו (1985)

במאי: י’וזו איטמי

קלילות היא לא בדיוק מילה שמאפיינת את הקולנוע היפני, אבל אצל במאי הסאטירות הפרועות, יוז’ו איטמי, יש ממנה בשפע. בסרטיו הוא נוהג להתבדח על החברה היפנית, על המנהגים החברתיים הנוקשים שלהם (“מנהגי לוויה”), על היחס שלהם לבירוקרטיה ולכסף (“גברת מס הכנסה”), או כמו ב“טמפופו”, על היחס המורכב והכפייתי שלהם לאוכל. במעין מחווה משעשעת למערבונים של הוליווד, יוצא נהג־משאית שנראה כמו קאובוי לעזרתה של אלמנה אבודה ומיואשת, המנסה לנהל בית־אוכל כושל לממכר מרק אטריות. הוא נרתם לעזרתה כאילו מדובר במבצע צבאי, וביחד הם מגיעים למתכון האולטימטיבי למרק ראמֶן. הסאטירה המצחיקה הזו לוקחת מהכול ופוגעת בהכול. באחת הסצנות המדהימות בסרט תוקע הבמאי סיכה קטנה במיניות היפנית המורכבת: זוג צעיר שרוצה להתנסות בהכול, מנסה להעביר חלמון ביצה מפה לפה בשעת נשיקה צרפתית. מה מתרחש שם? הצפייה על אחריותכם.

אימפריית החושים (1976)

במאי: נגיסה אושימה

הוא הבוטה, החדשני ופורץ הדרך מכל הבמאים היפניים, למרות שרובם חובבים מאוד את העיסוק ביצרים, במין, באלימות ובמוות. עד כדי כך, שהסרט הזה נאסר להקרנה בישראל במשך די הרבה שנים. אבל למעשה, למרות סצנות המין הרבות, הכוללות פֶטִישיזם וסירוס, הסרט הזה רחוק מפורנוגרפיה. באמצאות סיפור אהבה אובססיבי וסאדו־מזוכיסטי בין משרתת צעירה ואדונה העשיר, המידרדר לסופו הטראגי והבלתי נמנע, מנתח אושימה את מאבקי הכוחות בין בני אדם ואת הקשר בין תשוקה ומוות.

זיקוקין די־נור (1997)

במאי: טקאשי קיטאנו

אחד הסרטים היפנים היותר מצליחים במערב בעשורים האחרונים שייך לטקאשי קיטאנו, שהתחיל את הקריירה שלו כשחקן אצל אושימה ב“חג שמח מיסטר לורנס”, והפך לאחד הבמאים החשובים והמרתקים של ארצו. כאן הוא מגלם שוטר קשוח ושתקני שעולמו מתהפך: השותף שלו נפגע בידי פושעים, בתו מתה בתאונה, ובה בעת מתגלה לו שאשתו גוססת מסרטן. אבל במקום שהעלילה תידרדר למותחן־פשע הוליוודי שגרתי בנוסח “הטובים נוקמים ברעים”, היא הופכת לסרט מסע טרגי־קומי הזוי, שהוא לפעמים אלים, לפעמים אירוני ומצחיק, ולפעמים מהורהר ופיוטי.

על מצב האנושות (1959–1961)

במאי: מאסקי קוביאשי

טרילוגיה אנטי־מלחמתית מהממת ורבת־עוצמה שאורכה הכולל תשע שעות, המתארת את הזוועות שבמלחמה באופן כה פלסטי וריאליסטי, שכמעט אין שני לה בתולדות הקולנוע. במרכזה עומדת דמותו של פציפיסט צעיר המסרב לקחת חלק בקרבות מלחמת העולם השנייה. במקום שירות צבאי הוא נשלח למחנה שבויים במנצ’וריה כמפקח. בניסיונו להקל על השבויים הסינים את שהותם, הוא נרמס בידי הממונים עליו. קוביאשי תוקף את האכזריות והדיכוי שמאפיינים את המיליטריזם היפני האכזרי, ומצד שני, מעלה על נס את מאבקו האמיץ, הגם אם חסר הסיכוי, של היחיד בממסד המיליטריסטי ובקודים האכזריים של החברה היפנית.

אישה בחולות (1964)

במאי: הירושי טשיגהרה

הנימה האקזיסטנציאליסטית אופיינת לרבים מן הסרטים היפנים, וגם ל“אישה בחולות”, שהביא ליפן ב-1964 את הפרס בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר. הסרט עוסק בהשפעתה המשחיתה של הציוויליזציה על הטבעיות האנושית באמצעות משל קיומי מרהיב ומלא עוצמה. חוקר־חרקים נקלע לאזור ספר, מפספס את האוטובוס חזרה העירה, ומתפתה ללון בבור של חול טובעני ביחד עם אלמנה צעירה. בבוקר הוא מגלה כי הולך שולל: אין אפשרות לצאת מן הבור, והוא נידון לחיי דלות ועבודה סיזיפית בגריפת חול. ניסיונות הבריחה שלו מעלים חרס, אבל אט־אט הוא משלים עם מצבו. הגבר המתורבת מושפע מהאישה היצרית, מקבל על עצמו את ערכיה הטבעיים, ותוך כדי כך משיל את הניכור שהביאה התרבות על האדם. הירושי טשיגהרה יצר אווירה חושנית באמצעות צילומים המשלבים את הנוף והאדם לישות אחת.

מישהו צפצף ריאליטי?: על הקולנוע הביוגרפי והאוטוביוגרפי

מה, שמעתי ריאליטי? זה מה שאמרתם, ריאליטי?? אז תדעו שהרבה לפני פריצת תוכניות הריאליטי לחיינו, לפני יותר מעשור, אנשים רצו להציץ על חייהם של אנשים אחרים. מצד שני, הרי תמיד יש את אלה שיש להם צורך עז לחשוף את עצמם ברבים, ולספק את יצר המציצנות של רובנו. וככה כולם מרוצים: האקסהבציוניסטים, וגם המציצנים שמציצים עליהם.

תוכניות הריאליטי לא המציאו דבר, למעשה, מלבד את שכלול שיטות ההצצה ורידודם. כבר עם המצאת הראינוע סיפקו הסרטים הדוקומנטריים את הצורך האנושי הקמאי להציץ על אחרים. נדמה שהמבט הקולנועי על משהו שבאמת התרחש במציאות, מרתק אותנו אפילו יותר מסרט עלילתי שמרחיב את עולם הדמיון. שוב, כנראה מפני שבסופו של דבר, כולנו מציצנים קטנים.

אם לא די בזה, די מהר החל גם הקולנוע העלילתי לספק מבט על חייהם של ידוענים או של אנשים שעשו משהו מעניין, חשוב או חריג בחייהם, וז’אנר הסרטים הביוגרפיים הגיע לעולם.

אחת הדוגמות הבולטות מהשנה האחרונה הוא הסרט העלילתי “הרשת החברתית” על מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, שהצטרף לרבים שזכו שיעשו סרט על חייהם. דיוקנים קולנועיים כאלה מאפשרים לנו הצצה, עלילתית אומנם, ולא בהכרח מדויקת לגמרי, על חייו של אדם ידוע, שכולנו מתים מסקרנות לדעת עוד על חייו. מי לא זכה לסרט, מי? ג’ים מוריסון (“הדלתות”), ג’ניס גופלין (“רוז”), ריי צ’ארלס (“ריי”), סיד וישס (“סיד וננסי”) ואפילו מוצרט (“אמדאוס”).

ואם זה לא מספיק, אז כאשר הקולנוע היה צעיר למדי, כולה בן עשורים אחדים, כבר קמו מספר במאים שעשו לנו שיעור בקולנוע, ויצרו סרטים עלילתיים על עצמם: מין דיוקנים עצמיים שהם משחק מתעתע בין מציאות ודמיון. כן, גם זה אפשרי: במאי שמביים שחקן שמגלם את הבמאי. מבולבלים? קחו לדוגמה את פרדריקו פליני, שבסרטו “שמונה וחצי” ליהק את מרצ’לו מאסטרויאני שיגלם במאי שמביים המון נשים שהוא מתאהב בהן, וכולם יודעים שזה קרה לפליני עצמו.

כך הגענו לימינו, המציעים לנו קשת קולנועית רחבה ומשובחת של הצצה על חייהם של אחרים, עד שלפעמים לא ברור איך חיינו בלעדיה לפני בוא הקולנוע. אין ספק שהקולנוע התיעודי, והקולנוע הביוגרפי והאוטוביוגרפי – שתוכניות הריאליטי הם סוג של גידול סרטני פרוע שלהם – מכילים בתוכם את כל היסודות שיש בקולנוע העלילתי, ואף יותר מכך: עימותים, דרמה, שנאה, קנאה, אהבה, ידידות, סקס – בקיצור, כל קשת הרגשות וההבעות האנושיים. אז מי ציפצץ ריאליטי?

אדית פיאף – החיים בוורוד (2007)

במאי: אוליבייה דהאן

זמרת השנסונים הצרפתייה, שהייתה ידועה בשל חייה הטראגיים לא פחות מאשר בשל קולה הענקי, זוכה כאן לביוגרפיה סוחפת, מעוצבת וציורית, העמוסה בפס קול של מיטב מלהיטיה. כמו בכל הביוגרפיות ההוליוודיות על אמנים נודעים, גם כאן, בהפקה הצרפתית, מתוארים חיים קשים ומאבק להגיע לפסגה, שנקנה במחיר כבד. כמו הרבה זמרים אחרים שסופם טראגי, גם פיאף הייתה מכורה לאלכוהול ולסמים ומתה בגיל צעיר יחסית. וכמו רבים מהסרטים הביוגרפיים, מוטל עיקר הסרט על גבה של השחקנית הראשית, מריון קוטיאר, שבאמת משכנעת מאוד בתור הזמרת האומללה, שלפעמים הייתה קצת גסה ובהמית. וכמובן, איך לא, קוטיאר שכנעה את חברי האקדמיה שהיא פיאף מושלמת, וקצרה את פרס האוסקר על התפקיד התובעני.

בתו של כורה פחם (1980)

במאי: מייקל אפטד

הדמות שעל סמך חייה נעשה סרט זה היא לא מן המוכרות ביותר בארץ – זמרת הקנטרי לורטה לין, שהייתה ידועה בארה"ב בעיקר בשנות השישים־שבעים של המאה-20. ובכל זאת, זהו אחד מהסרטין הביוגרפיים היפים והחזקים שנעשו אי פעם, בעיקר הודות למשחק המהפנט של סיסי ספייסק (שאף זכתה באוסקר על גילם דמותה של לין), ושל טומי לי ג’ונס בתפקיד בעלה הקשוח. לין נישאה לגבר המבוגר ממנה ביותר מעשור כשהייתה כמעט ילדה: בת 13 בסך הכול. היא מסרבת להיכנס איתו למיטה ולא יודעת איך לנהוג כאישה וכאם בגילה הפעוט, והדבר מוביל למריבות ולפיצוצים יומיומיים. למעשה, בעלה ממש גידל אותה, וכשהוא מגלה איזה אוצר יש לו בידיים, הוא מנסה לשווק אותה כזמרת בכל תחנות הרדיו באמריקה. כשהיא מתפרסמת בגדול, הוא הופך לבעל המיותר והמתוסכל. למרות שמדובר בהצצה לחייה של ידוענית, מה שמעניין בסרט הזה הוא דווקא התיאור האינטנסיבי של חיי הנישואים הסבוכים של בני הזוג, על כל העליות והמורדות הכרוכים בהם.

ג’יה (1998)

במאי: מייקל כריסטופר

ג’יה קרנג’י לא הייתה דוגמנית מפורסמת. היא הפכה לכזו רק לאחר שמתה מאיידס בעקבות הזרקת סם ממחט נגועה, ובעקבות כך עשו עליה סרט. מי שהעניקה לה חיים מסקרנים ושוקקים על המסך הייתה אנג’לינה גולי, באחד מתפקידיה הראשונים, לפני שנעשתה כוכבת ענקית. היא מגלמת את ג’יה כדמות טראגית ששאפה להיכנס לעולם הדוגמנות והזוהר, וכמו רבות לפניה חוטפת אותה בענק. מעבר לסיפור האישי העוצמתי על הידרדרות אנושית איומה, בעיות בזהות מינית ושלל תיאורי מין וסמים, מעניין גם עולם הזוהר הניו יורקי שאליו הגיעה קרנג’י בשנות השמונים, בתקווה להפוך לכוכבת, ושנים ספורות לאחר מכן סיימה בו את חיים המעונים והקצרים.

הולך בדרכי (2005)

במאי: ג’יימס מנגולד

הוליווד אוהבת דרמות אוטוביוגרפיות על זמרים. המון זמרים זכו אצלה לסרטים מפוארים, אז מדוע שייפקד מקומו זמר הרוק־קאנטרי, ג’וני קאש? אצלנו הוא פחות מוכר, אבל בארה"ב הוא היה כוכב ענקי, וסיפורו הקולנועי מנסה להתחקות אחרי האיש מאחורי האגדה. כמו זמרים רבים אחרים (ריי צ’רלס למשל, שאף הוא זכה לסרט משלו), גם קאש הגיע מעוני מרוד אל הגשמת החלום האמריקאי.

אבל מרכז הכובד של הסרט הוא דווקא סיפור האהבה הגדול שלו עם זמרת הקנטרי, ג’ון קארטר. כרגיל בסרטים אוטוביוגרפיים, גם כאן חייבת הדרמה הזו את הצלחתה למשחק הסוחף והמצוין של חואקין פיניקס וריס וית’רספון. פיניקס פשוט נותן את כל כולו. הוא מנסה לחפור בנשמתו של הזמר ומצליח בכך בגדול, ואין ספק שזהו סרטה הטוב ביותר של וית’רספון. בצדק רב הם קיבלו על כך את פרסי האוסקר לשחקנים הטובים ביותר לשנת 2006. הבמאי ג’יימס מנגולד ניסה לשחזר כאן את ההצלחה הגדולה של “בתו של כורה פחם”, על הסיפור האישי הסבוך שהוא מגולל, ואין ספק שהוא מבצע כאן הומאז' מוצלח לסרט המופתי ההוא, הגם שלא הצליח לחדש משהו בז’אנר ההוליוודי הוותיק.

ארין ברוקוביץ' (2000)

במאי: סטיבן סודרברג

לא רק ידוענים זוכים לסרטים ביוגרפיים. לפעמים מדובר באנשים פשוטים שפשוט עשו מעשה חשוב ואמיץ, ובעקבות כך מונצחים בסרט שכולו עליהם. אחת הדוגמאות הבולטות מהעשור האחרון הוא “ארין ברוקוביץ'”, על אם־הורית פשוטה וענייה שעובדת כפקידה אצל עורך דין, מגלה זיהום סביבתי ושחיתות בחברת הגז והחשמל של קליפורניה, ומאלצת אותה לשלם פיצויי ענק לאזרחים שנפגעו מהזיהום האקולוגי. המון סרטים על אנשים פשוטים שגילו שחיתות בחלונות הגבוהים נעשו בהוליווד מאז ומתמיד, ביניהם ניתן להזכיר את “סילקווד” עם מריל סטריפ, על האישה שחשפה את סודות הכור האטומי בארה"ב ונרצחה עקב כך, “כל אנשי הנשיא” עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן, על העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט שבעקבותיה התפטר הנשיא ניקסון, “הופה” עם ג’ק ניקולסון, על המאבק המקצועי של ראש איגוד נהגי המשאיות באמריקה, ועוד ועוד.

“ארין ברוקוביץ'” ייזכר בעיקר בזכות המשחק רב־העוצמה של ג’וליה רוברטס, שגם זכתה על התפקיד באוסקר, ויש על מה – היא הצליחה לגלם בהצלחה ובדייקנות דמות של פרחה דרומית פשוטה שעלתה לגדולה. ברוקוביץ' האמיתית, אגב, באמת עלתה לגדולה. אחרי שזכתה בבונוס כספי גדול על התיק שניהלה נגד חברת החשמל, וכמובן, אחרי שקנו ממנה בהוליווד את סיפור חייה, היא השקיעה טונות של דולרים בשיפוץ עצמי כוללני, והפכה לסלב ולמגישה בטלוויזיה.

שמונה וחצי (1963)

במאי: פרדריקו פליני

יוצר עושה סרט על יוצר שעושה סרט. והיוצר הזה הוא, הוא עצמו. פליני היה הראשון שהבין שהצופה סקרן לדעת מה עובר במוחו של במאי בזמן שהוא עובד, והדבר הוביל ליצירת אחת היצירות החשובות והמורכבות בתולדות הקולנוע. כדי לגלם את האלטר־אגו שלו גייס פליני את השחקן האהוב עליו, מרצ’לו מאסטרויאני, שמגלם במאי מתוסבך ומתוסכל הסובל ממחסום יצירתי ומתקשה לסיים את סרטו. תוך כדי כך, חושף פליני זיכרונות מילדותו ברומא, את יחסיו עם הנשים והשחקניות בחייו, ונע בין פנטזיה לבין מציאות הזויה לא פחות. מי שרוצה להבין איך עובד המוח של יוצר גדול, מוזמן לראות את הדיוקן הפסיכולוגי המרשים הזה. מובן שבאותה שנה הסרט קצר את רוב הפרסים החשובים בעולם הקולנוע, לרבות פרס האוסקר לסרט הזר.

כל הג’אז הזה (1979)

במאי: בוב פוסי

16 שנים אחרי יצירת המופת של פליני יצר הבמאי והכוריאוגרף בוב פוסי את התשובה המוזיקלית שלו ל“שמונה וחצי”. רוי שיידר מגלם בכישרון רב את האלטר־אגו של פוסי: במאי וכוריאוגרף כוחני ויהיר, שחי את חיי הבמה והמחול בכל נים בגופו ובנפשו, שמושל ביד רמה ברקדנים כאילו היו פיקודיו, ומנהל מערכות יחסים סוערות ומטורפות עם הנשים בחייו. הסרט מתאר את עולם הבמה הסוער והציני, ואת העליות והמורדות בחייו של יוצר, שאפיינו גם את חייו של פוסי עצמו, שבשנת 1972 היה בשיא הקריירה שלו, כשזכה באוסקר על הסרט המוזיקלי המרהיב “קברט”, אבל ידע גם זמנים קשים בקריירה.

הרבה פרסים גרף המיוזיקל הסוחף הזה, כולל כמה אוסקרים. ולא לשכוח את פס הקול המשובח והמהפנט.

היומן של נני מורטי (1993)

במאי: נני מורטי

אם יש במאי שלקח מכל העולמות בעשייה הקולנועית שלו, הוא האיטלקי נני מורטי. לעיתים קרובות הוא משלב בסרטיו את האוטוביוגרפי עם העלילתי, עד שקשה לדעת מה אמת ומה בדיה. כאן הוא עצמו – הבמאי על הקטנוע – נוסע ברחבי איטליה ומהרהר באמצעות יומן קולנועי מבריק על איטליה, האיטלקים, על הקולנוע ההוליוודי מול הקולנוע האמנותי, על הזבל שמקרינים בטלוויזיה, וכמובן, על חייו האישיים על סף משבר גיל הארבעים, על מחלה משונה שפוקדת אותו, ועל עוד שלל נושאים שהוא תוקף כהרגלו בהומור שחור, מדוכדך ונהליסטי, המאפיין כל יוצר מיואש בעידן הפוסט־מודרני. באחד הרגעים המבריקים בסרט עומדים מורטי וידידו הפילוסוף על הר הגעש סטרומבולי, והפילוסוף, שמוקיע בראשית הסרט את האיוולת הטלוויזיונית, רואה על הפסגה זוג אמריקאים, וחוקר אותם בצעקות מה קרה לרידג' בפרק האחרון של “היפים והאמיצים”. אין ספק שמדובר בפסגה של עשייה סמי־דוקומנטרית, שהיא גם מופת טרגי־קומי ייחודי וחד־פעמי.

בדרך הביתה (2009)

במאי: נדב היימן

נדמה שאין סרט שהוא ההפך מתוכנית ריאליטי, כמו “הדרך הביתה”, למרות שהוא מספק הצצה חודרנית לתוך חייו של יוצרו וחיי בני משפחתו. הדוקומנטריסט המשובח תומר היימן ממשיך לנבור בעצמו, ברגשותיו וביחסים הטעונים במשפחתו, וכאן הוא מגיע לשיא חודרני מרתק. מדובר בסדרה בת 8 פרקים, שבה מצלם היימן סצנות אינטימיות עם החבר שלו לשעבר, עם החבר שלו בהווה, עם אחיו ועם אימו. הכול חשוף להפליא ורועש להחריד. וכנראה, שזה מה שכה נפלא בסופו של דבר בעשייה הדוקומנטרית האמיתית: הצצה הנקייה משיקולי רייטינג, אבל מלאה בלב ונשמה.

שנות השבעים היו השנים הכי משמעותיות ועוצמתיות של הקולנוע, בעיקר האמריקאי. בשנים אלה נוצרה מהפכה של ממש בחשיבה הקולנועית, הן מבחינת נושאים והן מבחינה צורנית. לא עוד קולנוע הוליוודי מלוקק שיוצר כמו סרט־נע באולפנים, לפי “שיטת הכוכבים”, אלא קולנוע חי, ריאליסטי מאוד, חברתי, ביקורתי, זורם ונוקב, שממש בועט בבטן. בין השאר, אחראים לכך השינויים החברתיים והפוליטיים שהחלו בשלהי שנות השישים: מהפכת ילדי הפרחים, עליית הכוח השחור, המהפכה הפמיניסטית, בואה של הגלולה שהביאה לחופש מיני, פרשת ווטרגייט, וכמובן, מלחמת ויאטנאם שסיבכה את ארצות הברית בפשלה מוסרית ענקית.

במאים כמו רוברט אלטמן, סם פקינפה, מרטין סקורסזה, וודי אלן, פרנסיס פורד קופולה ו-ויליאם פרידקין, הם רק חלק קטן מהאחראים להולדת הקולנוע האמריקאי המודרני, שניתץ את המערכות המסורתיות של הוליווד הישנה והשמרנית, והביאו לקולנוע חברתי חשוב וחושב. למעשה, הם אלה שאחראים להקמת התשתית לקולנוע העצמאי החשוב, שפועל עד היום בהצלחה רבה בארצות הברית.

אגב, המהפכה החברתית לא פסחה באותם שנים גם על הקולנוע הישראלי. גם אצלנו קרו אז שינויים חברתיים חשובים, כמו מהפכת הפנתרים השחורים או המשבר המוראלי הגדול כתוצאה ממלחמת יום כיפור, והקולנוע הישראלי, שהיה כה צעיר, לא יותר מבן עשור ומשהו, הגיב על כך מייד. אל מול הסרטים שדשו באתוס הציוני וסרטי הבורקס, קמו יוצרים ישראלים שחרתו על דגלם את ערכי האמנות והאיכות, בנוסח סרטי ה“גל החדש” הצרפתי. במאים כמו אורי זוהר, אברהם הפנר, יצחק צפל ישורון, דניאל וולמן, דוד פרלוב, נסים דיין ואחרים, הם אלה שאחראים להולדת הקולנוע הישראלי החברתי, הבועט במוסכמות והשואל שאלות.

להלן עשרה סרטים אמריקאים משנות השבעים של המאה ה-20, שכדאי לראות כדי להבין טוב יותר את ההקשר החברתי והתרבותי שממנו צמחו יוצרים אלו, לבחון את ריבוי העמדות והסגנונות השייכים לתקופה, ולהיזכר בכמה מן היוצרים החשובים של עשור מרגש ומלא תהפוכות זה.

נהג מונית (1976)

במאי: מרטין סקורסזה

אחד מן הסרטים החשובים של עשור זה נעשה ממש בטבורו, והוא עוסק בעקיפין גם בפשלה של מלחמת ויאטנאם וגם באכזבה הגדולה של האמריקנים מהבית הלבן בעקבות פרשת ווטרגייט. רוברט דה־נירו הוא חייל משוחרר ממלחמת ויאטנאם, שסובל מהלם־קרב שהוא אינו מודע לו. בגלל שהוא אינו מסוגל לישון, הוא עובד בלילות כנהג מונית, ובימים מנסה לשפר את חייו. הוא מתאהב בנערה כל־אמריקאית יפה ובלונדינית שדוחה את אהבתו, ועקב כך הוא משתגע עוד יותר ומחליט לרצוח מועמד לנשיאות. אחרי שזה לא מצליח, הוא מתאהב בזונה־ילדה, ופותח במסע נקמה מלא דם ושנאה. נדמה שאין סרט נוקב יותר מזה, שתיאר בעוצמה כה רבה את המשבר הענקי שעבר בשנות השבעים על אמריקה.

צייד הצבאים (1978)

במאי: מייקל צ’ימינו

את התגובה העוצמתית והביקורתית ביותר על משבר מלחמת ויאטנאם הביא מייקל צ’ימינו ממש לקראת סוף העשור. רוברט דה־נירו וחבריו הם חיילים צעירים שהלכו כמו בשר־תותחים להילחם במלחמה, שמה לה ולהם. אחד משתגע ומשחק ברולטה רוסית עד למותו, אחד נעשה נכה, ורק דה־נירו איכשהו שורד את התופת המבעיתה. נדמה שלא נוצר סרט מלחמתי כה אינטנסיבי וקורע לב כמו סרט זה, שמעטים מצליחים להשתוות לו מאז.

צ’יינה טאון (1974)

במאי: רומן פולנסקי

עוד סרט שהגיב על המשבר העמוק בחברה האמריקאית בעקבות מלחמת ויאטנאם ופרשת ווטרגייט היה “צ’יינה טאון”. פולנסקי, מבכירי במאי העשור, לוקח אותנו דווקא לעשור אחר, לשנות הארבעים של המאה ה-20, ומשתמש לשם כך במוטיבים של “הקולנוע האפל” ההוליוודי כדי לתאר את אמריקה כארץ מושחתת, מרושעת ומלאה בתככים איומים. ג’ק ניקולסון כבלש פרטי מתחקה אחר פרשה שחיתות בעיריית לוס אנג’לס, ומגלה מאחוריה פרשה מזוויעה של גילוי עריות.

אפוקליפסה עכשיו (1979)

במאי: פרנסיס פורד קופולה

התשובה של פרנסיס פורד קופולה להתפכחות הפוליטית הכואבת של אמריקה בשנות השבעים, הייתה בימוי סרט מלחמה אפי המבוסס על ספרו הקלאסי של ג’וזף קונרד, “לב המאפליה”, והעתקת העלילה למלחמת וייטנאם. הסרט מתאר מפגש בין שני קצינים המפקדים על מבצעים מיוחדים בצבא ארצות הברית. הסרט זכה בפרס “דקל הזהב” בפסטיבל קאן והיה מועמד לפרס אוסקר ולפרס גלובוס הזהב. הוא נחשב לאבן פינה בתולדות הקולנוע, וליצירת מופת ייחודית, משיאי יצירתו של קופולה.

הסנדק (1972 ) הסנדק 2 (1974)

במאי: פרנסיס פורד קופולה

קופולה, אולי גדול יוצרי שנות השבעים בקולנוע, הצליח להטביע את חותמו על הקולנוע האמריקאי באמצעות דרמות ביקורתיות, נוקבות ומלאות חשמל ועוצמה. “הסנדק” שלו נחשב עד היום לאחד מסרטי הפשע הטובים והמשפיעים של כל הזמנים. אל פאצ’ינו מתחיל כבחור איטלקי “טוב”. אומנם, הוא בנו של ראש המאפיה, אבל הוא מנסה לצאת מהעולם הפשע, לומד באוניברסיטה ומתחתן עם צעירה וואספית נעלה. הסרט מתאר את תהליך התבהמותו, כיצד הוא זונח את ערכי המוסר, ונכנס לאט־לאט לנעלי אביו, הסנדק של משפחת הפשע האיטלקית. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר, ביניהם על הסרט הטוב ביותר, ובחמישה פרסי גלובוס הזהב. לסרט הופקו שני סרטי המשך) – הסנדק 2 (1974) והסנדק 3 (1990) גם הם סרטים מצליחים שגרפו שלל מועמדויות לפרס האוסקר, ולא מעט זכיות, ובצדק.

סרפיקו (1973)

במאי: סידני לומט

אל פאצ’ינו מגלם בסרט את פרנק סרפיקו, שוטר מן הזן המסוכן ביותר: שוטר ישר. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של שוטר בניו יורק, שמגלה שיושר וכנות אינם חלק מדרישות תפקידו, וסובל מבוז ולעג כאשר הוא מנסה לבצע אותו בהגינות. זהו מותחן עוצר־נשימה המבקר את חוסר היושר וההגינות של המערכת. מדובר בסרט הבועט במוסכמות החברתיות, ומציג שוטר שהוא לא רק מעין היפי, אלא גם אינדיבידואל – דבר שאמריקה המתפכחת משני העשורים הנאיביים שלפניה, נבהלה מפניו אך גם נמשכה אליו.

הצגת הקולנוע האחרונה ( 1971)

במאי: פיטר בוגדנוביץ

ממש בראשית שנות השבעים של המאה ה-20 מבצע בוגדנוביץ' את דרמת הגעגועים וההתפכחות המרירה־מתוקה על שנות החמישים – העשור ששנות השבעים הוא היפוכו ממש, ואולי אפילו מסמל את המרד בערכי אמריקה היפה והנאיבית, ששנות החמישים ייצגו. זהו סרט־אווירה יפהפה ומלנכולי, המתרחש בעיירה קטנה בטקסס, ועוסק בצעירים הקמלים מייאוש בחור הקטן שבו הם גרים, ומנסים לברוח ממנו. ליהוק נפלא של סיביל שפרד, ג’ף בריגדס, קלוריס ליצמן וטימותי בוטמוס.

השיחה (1974)

במאי: פרנסיס פורד קופולה

עוד אחד מגל סרטי־הפרנויה שצץ בעקבות הפשלה של הנשיא ריצ’רד ניקסון בפרשת ווטרגייט. ג’ין הקמן הוא טכנאי המתקין האזנות־סתר, המוצא עצמו במרכזה של קונספירציה. הסרט עוסק בשאלות מוסריות ופוליטיות שונות, ובמועד הקרנתו הראשונה, בסמוך לאירועי פרשת ווטרגייט, הוא שיקף את רוח התקופה בהעלותו נושאים כמו אובדן הפרטיות, האזנות־סתר ושימוש לרעה בכוח, וזאת על אף שהתסריט נכתב על ידי קופולה בטרם נודע דבר הפרשה. הסרט זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, וגם כיום הוא נחשב לאחד משיאי יצירתו של קופולה.

רסיסי חיים (1970)

במאי: בוב רפאלסון

דרמה ריאליסטית קטנה, חשובה ומרגשת על הדור המיואש שקם אחרי גסיסתה של אמריקה המלוקקת של שנות החמישים של המאה ה-20. ג’ק ניקולסון הוא בן למשפחה וואספית אמידה ומוזיקאי מחונן, שמחליט לפרוש מהמרוץ אחרי הגשמת החלום האמריקאי הקדוש. תחת זאת, הוא הולך לעבוד כפועל־דחק וחי בעיירה קטנה עם מלצרית פשוטה והמונית, אבל השדים שבתוכו לא מרגיעים את הסערה הפנימית, את הכעס על המשפחה האריסטוקרטית ואת הנתק מן ההורים. הופעה מרגשת ומוחצת של ניקולסון, כמה שנים לפני שקטף את האוסקר על “קן הקוקייה”."

שלום לנצח (1973)

במאי: רוברט אלטמן

את תחושת הקבס והייאוש מאמריקה ההולכת ומסתאבת מייצר סרט המתח המופתי הזה של אלטמן, שנעשה על פי הז’אנר של סרט הבלש הפרטי בנוסח “הסרט האפל” ההוליוודי, ובהסתמך על דמות הבלש הנודע, פיליפ מארלו, מספריו של ריימונד צ’נדלר. יש אומרים כי במפגש הנדיר הזה בין שני הענקים עפו ניצוצות של גאונות, ויש בכך הרבה מן האמת. מדובר באחד הסרטים החזקים, האירוניים, המייאשים והמרירים שנעשו בעשור זה. אליוט גולד הוא בלש פרטי ציני ומריר, שנגרר לפענח פרשת רצח של אשת חברו הטוב, ונקלע לסבך תככים פתלתול של החברה הגבוהה.

מפלרטט עם האמנויות: על הרימיקס בקולנוע

מת העידן של הקולנוע כמספר־סיפורים, כפי שנהגו לספר לנו בילדותינו. עדיין ממשיכים להפיק הרבה סרטים כאלה, אבל הם ילכו וייעשו ארכאיים. “צריך גם לחתור לשבירת כל המחיצות הלא־רלוונטיות בין הקולנוע לאמנויות האחרות,” כך אמר לפני שנים ספורות הבמאי הבריטי פיטר גרינווי, הנביא הקולנועי של הריסת כל המחיצות בין האמנויות.

אבל למעשה, הקולנוע מפלרטט עם האמנויות האחרות מאז ראשית ימיו. במאים מצטטים במאים מופתיים מכול הבא ליד, תפאורות מצוירות, גרנדיוזיות ולא־ריאליסטיות היו אבן־הפינה של המיוזיקלס בהוליווד, ומי יכול לשכוח את התפאורות הפנטסטיות והמטורפות ב“הקוסם מארץ עוץ” משנות השלושים של המאה ה-20?

בעצם, אולי אפילו הוליווד, יותר מכולם, הלכה הכי רחוק עם העיצוב הפנטסטי שלוקח מהכול בהגזמה פוסט־מודרניסטית פראית, הרבה לפני שהמונח המלומד הומצא. מה הם הסרטים התקופתיים של ססיל ב. דה מיל משנות החמישים, אם לא ספקטקלים ראוותניים של תפאורות הזויות? או הסרטים הראוותנים המעוצבים והכמעט קמפיים, משנות העשרים של אריק פון־שטרוהיים?

אפילו “חדירות” דו־סטריות של המציאות לתוך הסרט וחוזר חלילה, נעשו כבר מזמן. כבר ב“הלזפופין”, קומדיה מטורפת ואנרכיסטית שנעשתה בהוליווד בשנות הארבעים של המאה ה-20, התפרק הנרטיב הקולנועי השמרני לרסיסים. מי שחושב שוודי אלן יילד את הפוסט־מודרניזם בגרסתו הקולנועית, כשהכניס והוציא את גיבורתו לתוך הסרט שבתוך הסרט ב“שושנת קהיר הסגולה”, שוכח שעשו את זה כבר ב“הלזפופין”, העוסק במקרין־סרטים, המקרין קטע ממיוזיקל הוליוודי, כשלפתע הרקדנים יוצאים מתוכו ונופלים לגיהינום, המתגלה כאתר הסרטה. והנה, שנים לאחר מכן באים האחים כהן והופכים את הוליווד לגיהינום מוחצן ב“ברטון פינק”.

מעצם טבעו, סרט הוא מִשלב של אמנויות, המלקט ובולע וגונב מהכול: מקלאסיקות קולנועיות שקדמו לו, מהספרות ומהאמנות הפלסטית, מתיאטרון, מוזיקה, קומיקס, עולם הפרסום ואפילו מהארכיטקטורה, ואז משלב אותם מחדש בצורה המעניקה להם פרשנות חדשה, לפעמים אפילו באמצעות שילוב אמנים מתחומים אחרים. דוגמה בולטת הוא הסרט “בכבלי החשכה” של היצ’קוק, שבו סצנת החלום של הגיבור, פסיכיאטר המסוכסך בנפשו, עוצבה על ידי הצייר סלבדור דאלי בהשראת הסוריאליזם; או אפילו ניסיון לעצב את התפאורה האורבנית מעט ברוח האדריכל פרנק לויד רייט, בסרט “כמעיין מתגבר” של קינג וידור.

הומאז’ים והשראות בין־קולנועיות גם הם נפוצים מאוד בקולנוע, ולמעשה הם לחם־חוק שלו. ב“הבלתי משוחדים”, דרמת מתח בנוסח סרטי גנגסטרים של שנות הארבעים, פתאום מחדיר בריאן דה־פאלמה (שהוא הומאז’ייר נודע) את סצנת המדרגות המפורסמת של הענק הרוסי סרגיי אייזנשטיין מ“המרד על אוניית הקרב פוטיומקין” משנות העשרים, שמקבלת פרשנות חדשנית ומעוצבת בתוך המותחן.

מאז שנות השמונים של המאה ה-20 התופעה רק הולכת ומתגברת. באסתטיקה הפוסטמודרנית נודעת חשיבות מהותית למשחק בטקסטים תרבותיים ולציטוטם, לעיתים בדרך מבודחת, למשחקי סימולציה בדרכי הסיפורת, למשחק במוסכמות של ז’אנרים ולערבובם הפאסטישי, ולמשחק משועשע בין המציאות לבדיון. את כל אלה מספק כיום הקולנוע בשפע, ולא רק בקולנוע הקאנוני. למעשה, הוא הגיע כבר מזמן גם לדודן הנחות – הטלוויזיה.

להלן עשרה סרטים שמבצעים משחקים לא־קונבנציונאליים כאלה:

שושנת קהיר הסגולה (1985)

במאי: וודי אלן

בסרט אשר ירה רשמית את יריית הפתיחה המובהקת ביותר לפוסט־מודרניזם בקולנוע, מכניס וודי אלן את הגיבורה לתוך מסך הקולנוע, שם היא בוראת לה עולם אלטרנטיבי ואפילו מוצאת אהבה בדמות הגיבור הראשי בסרט ההוליוודי הרומנטי שהיא חודרת לתוכו. אז מה זה חשוב עכשיו, שלבחור יש בכיס רק שטרות כסף מזויפים שאינם אלא רקוויזיטים לתיאטרון, שהוא לא יכול לפרנס וגם, לא עלינו, לעשות אהבה כמו גבר ממשי? כרגיל, גם כאן מבצע אלן מחווה לאחד מן הבמאים האהובים עליו, במקרה זה פליני וה“שייח הלבן” שלו, טרגי־קומדיה משנות החמישים על בחורה שמגיעה לאולפני “צ’ינהצ’יטה” ומתאהבת בכוכב קולנוע. וכפי שפליני היה כבר אז פנטסטי והזוי לגמרי, גם אלן פורע כאן כל חוק ועול קולנועי או פיזיקלי.

ראן לולה ראן (1998)

במאי: טום טיקוור

למרות שקישלובסקי הפולני עשה את זה הרבה לפניו ב“כוחו של מקרה”, הגרסה של טיקוור הגרמני לנרטיב מפורק, המתאר את אותו סיפור בשלוש דרכים שונות, תפסה את העין הרבה יותר. בכל פעם משתנה פרט אחד, והתוצאה היא סיפור שונה לחלוטין, המוביל לתוצאה אחרת לגמרי. העלילה של הסרט ספירלית במהותה במובן שכל אירוע משפיע במעגלים הולכים וגדלים על אירועים אחרים בסרט. חדר המדרגות בסרט, כמו גם מאפיינים אחרים בו, הם מחווה להיצ’קוק ולסרטו “ורטיגו”.

הרפתקאות הברון מינכאוזן (1988)

במאי: טרי גיליאם

להגיד על טרי גיליאם שהוא שופע דמיון, מרהיב והזוי בסרטיו, זה כמו להגיד על אניטה אקברג ב“לה דולצ’ה ויטה” של פליני, שהיא עוד בלונדה שופעת חזה. גיליאם בעל התיאבון המגלומני והפרפקציוניזם ההיסטרי התחיל כאמן, קומיקסקאי ואנימטור, והפך למותג ממש מייד אחרי שנפרד מחבורת המונטי־פייטונים ופנה לדרך עצמאית, מקורית וייחודית, שלא אחת הובילה אותו לפלופים מרהיבים לא פחות מסרטיו. כאן, בספקטקל המוטרף ומרהיב לעלילות הברון השקרן מינכהאוזן, יש תפאורות שנראות כמו ציור, ומה יכול לטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון יותר מסצנה שבה התפאורה והדמויות בהצגת התיאטרון הופכות פתאום לחצרו של סולטן טורקי.

חלומות (1990)

במאי: אקירה קורוסאווה

אם קולנוע הוא החלום האולטימטיבי, הרי שקורוסאווה הצליח להעביר לנו היטב את החלומות הססגוניים שהוא חולם בלילות. שמונה חלומות, שרובם נראים כמו אגדה או ציור, חלקם מסויטים למדי, מאכלסים סרט מרהיב ודחוס, שהשיא שלו הוא החלום הוואן־גוכי. הגיבור מוצא את עצמו בתוך הציור של ואן־גוך, “שדה חיטה עם עורבים”, ולפתע מגלה שם גם את האמן עצמו, המגולם בהברקה ליהוקית בידי הבמאי מרטין סקורסזה. באיזה שהוא שלב הגיבור מעיף את העורבים מהשדה, ממש ככה.

משמר הלילה (2007)

במאי: פיטר גרינווי

נדמה שמיותר לציין שגרינווי הוא האמן הפלסטי הכי טוטאלי בקולנוע. כל סרט שלו הוא כמו ציור, וזה התחיל כבר בראשית דרכו, עם “חוזה השרטט”. ב“משמר הלילה” הוא מגדיל לעשות, כי כל סצנה מעוצבת כאילו הייתה ציור מן המאה ה-17 ומבליטה במכוון את התיאטרליות של הפרויקט כולו. מבחינה קולנועית הסרט שמרני יותר מסרטיו האחרים, בעיקר כי הוא נרטיבי יותר. אבל הוא מתמקד בבדיקת החוויה האודיו־ויזואלית דרך התחקות אחר תהליך היצירה “משמר הלילה” של רמברנט.

אחד מהלב (1982)

במאי: פרנסיס פורד קופולה

בעולם שנראה כמו ספק ציור פנטסטי, ספק הלקוח מן הסרטים האסקיפיסטים הישנים של הוליווד, וספק מתוך כרזות פרסום ישנות ומתקתקות – פורח מחדש סיפור אהבה בין בני זוג שרבים וחוזרים להיות יחד. אבל לא הסיפור הרומנטי הקלישאי הוא מה ששובה את הלב ואת העין, אלא כיצד מצליח קופולה לשלב סגנונות שונים של עיצוב, אמנות וקולנוע בחיזיון מופשט ואקסטרווגנטי, שכולו תנועה, צבע וצליל, הרומז לנו שהמציאות אינה אלא בדיה מתעתעת. ואם כך, מדוע באמת שאנסטסיה קינסקי לא תגיח מתוך כוס שמפניה ענקית? לאס־וגאס נבנתה כולה באולפן, השמיים הוורדרדים מצוירים – והתוצאה: מדהימה. בקופות הסרט נכשל, וההוצאות הענקיות הביאו את קופולה לפשיטת רגל, לא בפעם הראשונה שלו, אגב. כרגיל, הגאון מקדים כאן את זמנו בענק, בסרט שנראה כמו וידיאו־קליפ, אגב, ממש בסמוך להשקתו של ערוץ אם.טי.וי. כרגיל, גם כאן הצליח הנביא הקולנועי הגדול לחזות את העתיד.

לבוש לרצח (1980)

במאי: בריאן דה־פאלמה

דה פאלמה הוא גדול ה“גנבים” הקולנועיים“. למעשה, אפשר למצוא את זה בכל סרט שלו, כי כמעט תמיד הוא עשה מחוות לאלפרד היצ’קוק. אבל אין ספק שכאן הוא ממש מתפרע עם התאווה האינסופית שלו לאנגלי הכרסתני, המופרע הכי גדול של הקולנוע. ציטוטים פרועים מ”פסיכו“, ורטיגו” ועוד, מרכיבים את הסרט נדבך על גבי נדבך, כמו שמיכת טלאים מרהיבה ומטורללת, עד שלא פלא שמה שנחשב בזמן יציאת הסרט ל“סלאשר” נחות שכולו חקיינות, הפך עם הזמן למופתון שחובה לצפות בו כדי להבין גלגול קולנועי מהו.

ברטון פינק (1991)

במאי: ג’ואל כהן

כבר מראשית דרכם הקולנועית באמצע שנות השמונים של המאה ה-20, לקחו האחים כהן מכל הבא ליד. אין אצלם סתם ציטוטים קולנועיים, ואפילו לא מחוות פשוטות לגאוני העבר, כמו אצל דה־פאלמה, אלא עיבוד מחודש ומתוחכם למשהו שנראה בעבר, אבל בתלבושת מודרנית לגמרי. הדוגמה הכי בולטת היא יצירת המופת “ברטון פינק”, שמשחזרת עידן מעצבן בקולנוע ההוליוודי השמרני של שנות הארבעים, שנשלט אז לגמרי בידי בעלי האולפנים הדרקוניים. שם נדרס ונחנק, אפילו כמעט נשרף, מחזאי יהודי קטן עם “מחסום כתיבה”, שהגיע מניו יורק כדי להצליח ב“עיר המלאכים”, שמתגלה כגיהינום עלי־אדמות. העיצוב והצילום לוקחים אותנו אל הסרט האפל, אבל המרכיבים הז’אנריים הסותרים לכאורה (אימה, גרוטסקה, קומדיה) הופכים את הסאטירה לקרנבל קולנועי מרתק והיסטרי.

צ’יינה טאון (1974)

במאי: רומן פולנסקי

פולנסקי חוזר כאן אל הסרטים האפלים של שנות הארבעים בהוליווד, אבל הוא הרבה יותר קודר, ציני ואפל מהם, למרות שרוב הסרט מתרחש בשמש המסמאת של לוס אנג’לס, ולא בלילות האפלים של הסרטים האפלים הקלאסיים. ג’ק ניקולסון כבלש־פרטי נשלח לחקור פרשת בגידה בנאלית, אבל מגיע עד לשחיתות סבוכה בעירייה, ובעקבותיה לפרשה מזוויעה של גילוי עריות. דווקא השימוש בצבע ובהרבה אור, הוא זה שהפך את הסרט המאוד מסוגנן ומוקפד הזה ליותר “פילם נוואר” מ“פילם נוואר” – ז’אנר שבשנים היפות שלו נחשב לצדדי ונחות, עד שפולנסקי החזיר אותו לקדמת הבמה כעבור שלושים שנה.

דיק טרייסי (1990)

במאי: וורן ביטי

אחת ההשפעות המעניינות בקולנוע מגיעה דווקא מן הקומיקס. כיצד הופכים יצורים מצוירים וחד־ממדיים לדמויות קולנועיות בעלות בשר? כבר בשנות הארבעים הועתקו למסך הגדול סדרות קומיקס שמוצאן בעיתונות היומית, כגון “באטמן” ו“דיק טרייסי”, עד לפריצה הגדולה שלהן בשנות השבעים עם “סופרמן”. מה שמייחד את הגרסה של ביטי לאחת מסדרות הקומיקס הפופולריות של שנות השלושים, הוא ניסיון מרתק לתרגם לקולנוע את האווירה והעיצוב של עולם הקומיקס, בין השאר באמצעות שימוש בשבעה צבעים בלבד, המאפיינים את עולם הקומיקס. ומן הסרטים המושפעים ויזואלית מעולם הקומיקס, עד לעולם הקולנועי של ימינו, הגדוש ביצורים פנטסטיים בתלת־מימד ובטכנולוגיות מחשב חדשניות, הדרך כבר הייתה קצרה וסלולה.

למרות היופי הגברי המעודן והסקס־אפיל שנדף ממנו מקילומטרים, שתי ההופעות הקולנועיות של מרצ’לו מסטרויאני שנחרטו בי, מתוך שלל תפקידי היפיוף שובר־הלבבות, הם דווקא בסרטים שבהם הוא מגלם גבר חלש, כנוע, לא מאצ’ו, אפילו קצת רדוף. ממש לא התפקידים שהעניקו לו את המוניטין של “המאהב הלטיני הגדול של הקולנוע” – כינוי שהוא שנא, אגב. דמות אחת שנחרטה בי היא של ההומוסקסואל העדין והרגיש ב“יום מיוחד” של אטורה סקולה. ביום שבו מוסוליני נושא נאום וכל התושבים הולכים לראותו, נשארים שניים בשכונת המגורים המפלצתית והכעורה ברומא – פרי האדריכלות הפשיסטית המבעיתה. השניים הם עקרת־בית ולדנית, אישה מיוסרת ומתוסכלת בגיל העמידה (סופיה לורן), וגבר גיי, גם הוא בגיל העמידה, הלוא הוא מסטרויאני. הוא הלך כאן על דמות הפוכה לגמרי מן המאצ’ו או מן המאהב הרומנטי הגדול, שאפיינו אותו בידועים שבסרטיו. דואט המשחק של לורן ומסטרויאני, שמגלים זה לזו את ליבם החבול בשעות הספורות שבהן נשמע הנאום הצווחני של מוסוליני ברדיו, הקשר שנקשר ביניהם – קשר של אנשים נחותים, הנרדפים בחברה פטריארכלית דורסנית – הוא חזק, נוגע ומרגש.

פעם נוספת מגלם מסטרויאני גבר חלש כעלה נידף, וזה דווקא בסרט של פליני, שליהק אותו לשניים מסרטיו היותר מוקדמים, משנות ה־60, בתור האלטר־אגו המוחצן שלו: יפיוף כפי שפליני לא היה מעולם, ובדרך כלל מוצג כסוג של גבר גאוותן, חמקמק, קר ואנוכי, בסרטים “שמונה וחצי” ו“לה דולצ’ה ויטה”. דווקא בסרט “עיר הנשים” (1980), מסטרויאני – עדיין האלטר־אגו של פליני – הוא כבר לא הגבר היפה, האלגנטי והלא־מושג, זה שמשתמש וזורק, אלא גבר מבוגר, מפוחד, פגיע ואובד־עצות. זנאפורץ זה הוא לא רק חלש, הוא גם נלעג. הוא האנטי־תיזה המוחלטת של המאצ’ו האיטלקי. זה כאילו שפליני הפך את המאהב הלטיני הגדול מן הפנים אל החוץ, וגילה שהמאצ’ו השוביניסטי שמחשיב את עצמו, בעצם יושב למעלה ב“כס מלכותו” ורועד מפחד. במהלך הזיותיו הארוטיות ברכבת, זנאפורץ נקלע לוועידה של פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועותיה של עקרת־בית מפלצתית, נרדף על ידי נערות תוקפניות, ועובר עוד כמה הרפתקאות משונות עם כל סוגי הנשים. לעולם לא אשכח את מסטרויאני המבוגר, המנסה לנוס כעכבר מבוהל מכפרייה שמנה שחושקת בו, וכמעט אונסת אותו בחממה שנמצאת באיזה שדה נידח. יותר נלעג מזה לא יכול להיות. כאן, למעשה, שבר פליני את מיתוס המאצ’יזמו, והפך את הגבר למרמס תחת רגלי נשים חזקות ובולעניות, בהתאם לרוח המהפכה הפמיניסטית שהחלה כעשור לפני כן. גם כאן מסטרויאני נוגע אל הלב, דווקא משום שהוא חושף צדדים שבריריים, מפוחדים ורכים בעבודת המשחק המתוחכמת ורבת־הפנים שלו. אין ספק שלמרות שהוא ופליני עשו ביחד רק חמישה סרטים, הוא ייזכר לעד כ“ה–שחקן של פליני.”

מעניין לציין שאת התפקיד שהקנה לו את שמו כיפיוף של הקולנוע האיטלקי, ב“לה דולצ’ה ויטה”, הוא בכלל לא היה צריך לקבל. המפיק דינו דה לורנטיס רצה כוכב גדול, את פול ניומן, אבל פליני התנגד. הוא לא רצה כוכב מוכר אלא “פרצוף סתמי”. מסתבר שמסטרויאני לא נעלב, וגם לא חשב שהוא שיא היופי, ולכן ענה לפליני: “מצוין, אין בעיה, פרצוף סתמי זה אני.” כמאהב הקולנועי האולטימטיבי של הקולנוע האירופי (בין אם גילם אותו כפסל־שיש קר ומנוכר, כמו ב“לה דולצ’ה ויטה”, או כגבר סקסי סוער ומלא חשקים ב“נישואים נוסח איטליה”), היו לו שלל תפקידים בשלל סרטים. נדמה שבצעירותו שאי אפשר היה ללהק אותו לדמות שונה מזו של המאהב הנצחי: יופי קורן כזה הרי מזמין תפקידים עם שפע של סקס־אפיל. זה התחיל כבר ב“לילות לבנים” של לוקינו ויסקונטי, ב“נישואים נוסח איטליה” של דה־סיקה, וכמובן, בסרטים שהעניקו לו את שיא פרסומו וחרטו את שמו לעד בפסגת הקולנוע העולמי: “שמונה וחצי” ו“לה דולצ’ה ויטה”. אין ספק שהסצנה האלמותית שתהיה מזוהה איתו לעד, היא זו שבה הוא טובל במלוא יופיו הקורן במזרקת טרווי שברומא, ומחזר אחרי אניטה אקברג היפיפייה, המוצגת כאלילה נשגבת ולא מושגת.

אבל מסטרויאני התמיד להיאבק בליהוק שניסו להלביש עליו – זה של המאהב היפיוף. לכן בכל פעם שהוא לוהק לתפקיד מסוג זה, מייד אחריו הוא העדיף תפקיד שונה ב־180 מעלות, למשל ב“גבר בהריון”, אחת מן הקומדיות האיטלקיות העממיות, שגם בהן הוא לא סירב להופיע, ובהן הוא שיחק בתפקידים קומיים ליצניים, שהיו אנטי־תיזה לדמות המאהב. גם אין פלא שמייד אחרי “לה דולצ’ה ויטה”, הוא בחר בקומדיה הסאטירית “גירושים נוסח איטליה” של פייטרו ג’רמי, בה הוא מגלם גבר נלעג, נכלולי ואובססיבי, השונא את אשתו ומתכנן לחסל אותה בלי להיענש. והתוכנית שלו מצליחה: הוא דוחף אותה לזרועות גבר אחר, אז רוצח אותה, ויוצא עם שנת מאסר אחר בלבד, משום שזה נחשב אז כ“פשע של תשוקה”. מסטרויאני היה כאן עדיין גבר צעיר, יפה ומושך, אבל בזכות משחקו המורכב הוא הצליח להגחיך עד זוב דם את דמותו של המאצ’ו.

ושוב, כפי שתמיד ניסה ללכת נגד הליהוק המקובל שלו כגבר יפה, לעיתים הוא שב לתפקיד המאהב הלטיני, כמו בדרמה הרומנטית “מקום לאוהבים” של דה־סיקה, שהיה גם הסרט שהשפיע מאוד על חייו הפרטיים. שם הוא הכיר את פיי דאנאוויי, שלדבריו, הייתה אהבת חייו. אבל דאנוואי רצתה נישואים וילדים, ואילו מסטרויאני שגדל כקתולי סירב להתגרש מאשתו, השחקנית פלורה קארבלה, אם בתו הראשונה. מקץ שנתיים דאנאווי עזבה אותו, והוא טען שמעולם לא התגבר על הקשר: “היא הייתה האישה שהכי אהבתי. תמיד אצטער שאיבדתי אותה. איתה חשתי שלם בפעם הראשונה בחיי.”

וכשם שהוא שהיה המאהב הקולנועי הגדול מכולם, מסתבר שגם בחייו הוא היה שובר־לבבות לא קטן. טוענים שהיו לו רומנים עם אנוק איימה (ששיחקה לצידו ב“לה דולצ’ה ויטה”), עם אורסולה אנדרס, עם קלאודיה קרדינלה, וגם עם לורן האטון. עם קתרין דנב ארך הרומן המתוקשר ארבע שנים, והקשר הביא ללידת בתו השנייה, השחקנית קיארה מסטרויאני. לאחר מכן הוא חי עם הסופרת אנה מריה טאטו. הם נשארו יחד עד מותו מסרטן הלבלב בגיל 72, בשנת 1996.

מסטרויאני שיחק במספר שיא של סרטים:147. היו לא כל כך הרבה סרטים יפים שלא יישכחו, עד שממש קשה להקיף את כולם. תמיד הפתיע אותי שהוא לא זכה מעולם באוסקר, למרות שהיה מועמד שלוש פעמים, הפעם האחרונה ב־1987, על “עיניים שחורות” של ניקיטה מיכלקוב. גם כאן, כבר בזקנתו, הוא גילם גבר רך, החושף את הצדדים הנשיים והפגיעים באישיותו. בכלל, מסטרויאני הצעיר תמיד נדמה בעיניי לאפרסק מוצק ויפהפה, ואילו בזקנותו – לאפרסק בשל וקמוט, אבל כל כך מתוק, פגיע, אפילו קצת ילדותי: מרצ’לינו כזו. בשנת 1993, כאשר הוא ביקר בישראל (בפעם השנייה אגב, הראשונה הייתה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ב־1987), הוא ביקש שנקרא לו מרצ’לינו, והיה כל כך מתוק ומתמסר לשאלותינו, מבקרי הקולנוע הישראלים, בערב שנערך לכבודו בקולנוע “לב” בתל אביב. הוא כבר היה מבוגר, לא יפה וזוהר כמו בעבר, אבל דווקא איכויות אלה הן שהעניקו לו בעיניי אנושיות, נגישות ושבריריות, לעומת דמויות הגבר האגוצנטרי היהיר וההורס מרוב יופי, מסרטיו המוקדמים.

ובלי הנקודה היהודית, נדמה שאי אפשר. הביוגרף של מסטרויאני טען שהוא סיפר לו, שאימו התוודתה בפניו לפני מותה שהיא יהודייה, ששם נעוריה היה אידה אידלסון, ושהיא נולדה ב־1898 במינסק שבבלארוס ובילדותה היגרה עם הוריה, משה ומלכה, לאיטליה. אין לכך סימוכין רשמיים, אז אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, אנחנו נזכור אותו תמיד כאחד השחקנים המדהימים ביותר של הקולנוע: בלתי נשכח.

את אנה מניאני בלתי אפשרי לשכוח, למרות שהיא מתה לפני חמישים שנה. היא זכורה לי מהמון סרטים, אבל יש סרט אחד שלה שנתקע לי בראש ולא עוזב אותי לעולם: “בליסימה”, של לוקינו ויסקונטי, לדעתי, הטוב שבסרטיה. מניאני מגלמת בו עקרת־בית רומאית מתוסכלת ממעמד הפועלים, שמנסה לדחוף בכוח את בתה הקטנה לתעשיית הקולנוע של אולפני “צ’ינצ’יטה”. חיה הדלים, הקשים ומרוקני הרגש לצד בעלה, גורמים לה להאמין שכך יחדור לחייה האפרוריים קצת כסף וזוהר. הייאוש שלה, ההתנהגות האובססיבית, הגובלת כמעט בטירוף, העיניים הרושפות, הכמעט משוגעות, כמו אחת מהגרוגונות – אלות הזעם – את זה אי אפשר לשכוח לעולם. היא מענה את ילדתה העייפה והבוכייה, מתענה בעצמה, ולמרות זאת אי אפשר לכעוס עליה. היא כל כך נוגעת אל הלב כשהיא נשברת באחד הרגעים הקשים בסרט, אחרי שהיא וילדתה נזרקות מהאולפן בבושת פנים. עברו 72 שנים מאז שהסרט הנהדר הזה נעשה, אבל האימא הזו שבראו ביחד, בווירטואוזיות מופלאה, מניאני וויסקונטי, היא אב־טיפוס לכל האימהות האובססיביות והדחפניות שבאו לימים, שמנסות להכניס את ילדיהן בכוח לעולם הזוהר: הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, הדוגמנות, ולימים, לכל “הכוכב נולדים” האינסופיים שצצו בעולם.

מניאני מעולם לא הייתה יפיפייה סקסית או סמל־מין כדוגמת קלאודיה קרדינלה, ג’ינה לולובריג’ידה או סופיה לורן. היא גם היא לא הייתה היפיפייה הקרירה, האריסטוקרטית והאלגנטית, כגון מוניקה ויטי, סילבנה מנגנו או וירנה ליזי, היפיפיות המעודנות של הבד האיטלקי בתור הזהב שלו. היו לה פנים פשוטות אך אקספרסיביות להפליא, ארשת קשת יום, צללים שחורים מתחת לעיניים, קומה לא גבוהה ולפעמים קצת עודף משקל, שיער עורבי סבוך ופרוע, ורק שפתיה המצוירות העניקו לה ליוות חן נשיית מסוימת. למעשה, היא נראתה קצת כמו מכשפה, סוג של גרוגונה: כהה, יצרית, סוערת, גועשת, עצמאית, תמיד דרמטית. דיווה ודרמה־קווין של ממש. לא פלא שהאיטלקים קראו לה “לה לופה” – הזאבה – על שום משחקה העוצמתי, הדינמי, המתמסר והטוטאלי, שממש שרף את המסך. אבל מניאני רק לגלגה על עצמה: “תעזבו את הקמטים שלי בשקט, הרווחתי אותם ביושר”, אמרה שנים לפני שהשחקנית הצרפתייה סימון סניורה “גנבה” ממנה את האמירה האלמותית הזו. עם זאת, לימים כתבה טוני מיטשל ש“למניאני היה יופי טבעי שהתעלה על כל הסטריאוטיפים של היופי המקובל, ובכך הפך אותה לסקסית ונחשקת. היופי הפנימי שקרן ממנה הוא סמל לפמיניזם.”

וכך, למרות שלא הייתה מהיפות והסקסיות, מניאני הייתה השחקנית הכי אהובה באיטליה, וזאת על אף שבגרסאות מסוימות נטען שהיא לא בכלל הייתה איטלקייה מבטן ומלידה. בגרסה אחת נטען שהיא נולדה ברומא ושאביה, מסטוץ קצר עם אמה, היה יליד קלבריה. אבל בגרסה אחרת, שהבמאי פרנקו זפירלי – איש סודה וחברה הקרוב – דבק בה, נטען שהיא נולדה מחוץ לנישואים בשנת 1908 באלכסנדריה שבמצריים, לאב מצרי ולאם יהודייה־איטלקית. באיזה שהוא שלב אמה נטשה אותה באיטליה בילדותה, והיא גדלה אצל סבה וסבתה ברובע טרסטוורה שברומא (אז עדיין לא רובע הבילויים הרומאי הנוצץ אלא לא יותר משכונת עוני עלובה, בה גרו חלכאי ונדכאי רומא) – שם היא שיחקה עם ילדי הרחוב הפרועים וכך התקשח אופייה. עם זאת, נטען לא אחת שהיא עצמה התעקשה על הגרסה שהיא נולדה ברומא הפרולטרית, ולא במצריים, משום שתמיד ראתה בעצמה דבר ראשון פטריוטית איטלקייה עממית ונלהבת.

ייתכן ששם, בשכונת העוני, נוצקה בתוכה הדמות הארכיטיפית שהיא גילמה לימים בכישרון רב: נשים פשוטות, ארציות, בורות אך עצמאיות, שחייהן רוויות בטרגדיות. נשים כוחניות ועוצמתיות שהן “אימא אדמה”, שלמרות המראה הלא הכי מושך שלהן, לפחות לא על פי צו האופנה, הייתה בהן עוצמה סקסית נועזת. נשים שחיו ופעלו הרבה לפני פרוץ הפמיניזם, אבל למרות חייהן הקשים, הן היו עצמאיות, ג’דעיות, ולא נתנו לגברים להכתיב להן את דרכן. ממש כמו מניאני בחייה הפרטיים.

כבר בנעוריה, בזמן שלמדה משחק, היא לא התביישה להתפרנס כזמרת במועדוני לילה, בברים קטנים ובקברטים סליזיים. בשנות ה־30 היא כבר התברגה לסרטים שהופקו באיטליה הפשיסטית. אבל הפריצה הגדולה הגיעה אליה בגיל מאוחר יחסית, 37, ורק אחרי מלחמת העולם השנייה, בסרט “רומא עיר פרזות” של רוברטו רוסליני. אין ספק שהסרט הזה הציב את מניאני בראש החץ של הניאוריאליזם האיטלקי, שהיה אז בשיא פריחתו. היא הייתה האייקון שסימל את הפריחה הקולנועית האיטלקית הגדולה והמדהימה הזו של אחרי המלחמה, של הסרטים שהציבו בראש החץ את האנשים העממיים והעניים, המיוסרים והסובלים.

בשלב זה בקריירה שלה כבר אי אפשר היה להתעלם מ“בולעת המסכים” הזו. גם מהוליווד הגיעו הצעות: לככב בסרט “השושנה המקועקעת”, על פי מחזה של טנסי ויליאמס, שלמעשה כתב את המחזה עבורה. אותה הוא ראה לנגד עיניו כאשר כתב את דמות האישה הסיציליאנית המיוסרת שבעלה בגד בה, ולמרות זאת היא נשארת מסורה אליו, ושוקעת באבל כבד וקטטוני אחרי מותו. מי שראה את הסרט, לא ישכח את מניאני הדיכאונית והמיואשת, ואת יחסיה הגועשים עם גבר שמגיע העירה, אותו מגלם ברט לנקסטר. מובן שהאוסקר על התפקיד הגיע מיד. אגב, מניאני בכלל לא האמינה שהיא תזכה בפרס, ולכן לא טרחה לטוס להוליווד. היא הייתה בין הבודדים מזוכי האוסקר שלא הגיעו לטקס, שנייה רק למרלון ברנדו, שלא הגיע כמחאה על היחס המחפיר של האמריקאים לתושבים המקוריים, האינדיאנים. כאשר התקשר אליה עיתונאי איטלקי באמצע הלילה, הוא עורר אותה משינה והודיע לה על הזכייה. מה הייתה תגובתה? כרגיל, דרמה. גם באמצע הלילה, חחח. היא צרחה את נשמתה ואמרה לו שתהרוג אותו אם הוא עובד עליה. מסתבר שעל אף שכולם טענו שהיא תמיד הפגינה טונות של ביטחון עצמי, כנראה שגם היא הייתה מלאה בספקות עצמיים ולא העריכה את עצמה.

גם בחייה הפרטיים, כמו גם בסרטיה, מניאני לא חוותה נחת. נכדתה, השחקנית אוליביה מניאני, סיפרה שהיא הייתה “נשמה רגישה, עצבנית, מסובכת ומוטרדת”. לפעמים היא חיה רק על קפה שחור וסיגריות והתקשתה לישון, “הלילות שלי מזעזעים,” אמרה, ונהגה להתייעץ עם אסטרולוגים, נומרולוגים ומיסטיקנים אחרים כדי לזכות בקצת שקט נפשי.

נדמה שהדרמטיות הגועשת שאפיינה את תפקידיה הקולנועיים, חדרה גם לחייה. היה את הרומן הארוך והסוער שלה עם הבמאי רוברטו רוסליני, שהסתיים במריבה עזה כאשר הוא זנח אותה לטובת אינגריד ברגמן. מספרים שיחסיהם היו רצופי מריבות, שהיא הייתה בעלת מזג אלים, ושבמריבותיהם היא זרקה עליו צלחות וכוסות. טענו גם שהיא הייתה אישה לא קלה, שלא היה קל לחיות איתה בגלל התקפי הזעם. כנראה שרק עם בנה היחיד מרומן קצר וחסר משמעות, היא הפגינה רכות וסבלנות, אולי בגלל הטרגדיה שפקדה אותו בגיל רך: הוא חלה בשיתוק ילדים, והיא טיפלה בו במסירות כל חייה, ואף נסעה לעבוד בהוליווד כדי שתוכל לשלם על טיפולים יקרים עבורו, שלא ממש עזרו. הוא נשאר כל חייו נכה ובכיסא גלגלים.

לפני ארבע שנים נעשה סרט תיעודי על חייה: “התשוקה של אנה מניאני”. בסרט קיבצו ראיונות עם ענקי הקולנוע של העבר, שעבדו איתה וסיפרו עליה. הבמאי פדריקו פליני אמר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תגיב, מה תעשה או מה תאמר. מרצ’לו מסטרויאני טען שהיו לה עיניים ממגנטות ושהיא כישפה אותו. טנסי וויליאמס אמר: “היא הייתה אישה לא שגרתית, תמיד דיברה בכנות, מעולם לא הפגינה חוסר ביטחון וביישנות, ותמיד בזה למוסכמות החברתיות.” ואילו ברט לנקסטר טען שאילולא הייתה שחקנית, ודאי הייתה גנגסטרית. ז’אן רנואר, שביים אותה ב“מרכבת הזהב”, טען שהיא השחקנית הכי גדולה שהוא זכה לעבוד איתה, בט דיוויס אמרה שהיא השחקנית הכי גדולה אי פעם, ודיטריך הגדולה כינתה אותה “כוח טבע”. עד כדי כך היא הרשימה את כל מי שהכיר אותה וחווה את עוצמתה הכמעט צונאמית.

אין ספק שמניאני הייתה סוג של “כוח טבע”, “הדיווה ממעמד הפועלים”. אבל בסופו של דבר, גם הדמות הזו התחילה להימאס עליה. ב־1963, אחרי ששיחקה ביותר משלושים סרטים, היא אמרה: “נמאס לי לגמרי מהתפקידים הקבועים של אישה קולנית והיסטרית ממעמד הפועלים,” והופעותיה הקולנועיות הלכו ופחתו. היא מתה עשור אחר כך, בגיל 65, מסרטן הלבלב. צעירה מדי. כאילו שרפה את פתיל חיה בגלל אותן אנרגיות סוערות שלה. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה. האיטלקים רואים בה עד היום את “הנשמה הנצחית של הקולנוע האיטלקי”. הם אמרו עליה שכאשר היא בוכה הקהל בוכה איתה, וכאשר היא צוחקת, הקהל צוחק איתה.

https://www.initalia.co.il/post/anna-maniani-the-wolf-from-trastevere

בחור גבוה וגמלוני כבן ארבעים, שחרחר, מזוקן ונאה, רוכב על ווספה ברחבי רומא השמשית שצבעה כעין הדבש הניגר, בסרט “היומן של נני מורטי”. גבר גבוה, שחרחר, עדיין נאה למרות שכבר נושק לשישים, יושב מול בית הספר של בתו הקטנה, אורב בעיני נץ לדמותה הניבטת בחלון־הכיתה ושומר עליה מכול משמר, בסרט “אי של שקט”. גבר מזדקן וקפדן כבן שבעים צועק מרות על בנו הצעיר שעשה תאונת דרכים ברחוב למטה, בסרט “שלוש קומות”. כומר צעיר כבן שלושים חוזר לרומא אחרי מסע צליינות בסרט “המיסה הסתיימה”, ומגלה שכל מי שהוא מכיר סובל מדיכאון ושואל את נפשו למות, ולכן הוא ממהר לנוס מעירו האהובה כדי שחלילה לא יידבק במשאלת־המוות של תושבי רומא המדוכדכים ממצבם. כל אלה הם נני מורטי. ה“ננים” המקסימים שנחרטו בזיכרוני מארבעים וחמש שנות קולנוע של מורטי כשחקן וכבמאי. הוא התחיל בגיל ממש צעיר. כבר בגיל 23 הוא קיבל תפקיד־משנה ב“פדרה פאדרונה” המהולל של האחים טאביאני, ובאותה שנה כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, ואף נטל לעצמו את התפקיד הראשי.

מורטי הוא דוגמה לקולנוען ששולט כמעט בכל חלק בסרטיו, ואף לא מפחד לביים את עצמו בתפקידים הראשיים, שלא פעם מהדהדים פרטים אמיתיים רבים מחייו שלו. בסרטו העלילתי הכי מקסים בעיניי, “היומן של נני מורטי” משנת 1993, הוא מתאר את מצבו בגיל ארבעים, כאשר פוקדים אותו כל מיני תסמינים מוזרים, שיעקרם גירודים ונדודי שינה, אבל אף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לו. לכן הוא מחליט לחפש את עצמו, לתהות על האיטלקיות, ולסגור את משבר גיל הארבעים שפקד אותו במסע מרתק באיטליה של שנות התשעים. כהרגלו, הוא תוקף את כל הנושאים הללו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, שמאפיין כל יוצר קצת־מיואש וקצת ליצני בעידן הפוסט־מודרני.

זה מתחיל בצילומים יפיפיים של הקיץ הרומאי הלוהט, בעיר החצי נטושה – אלה שהעניקו לו התואר “וודי אלן של רומא”. כשם שאלן הוא המאהב הקולנועי של ניו יורק, מורטי הוא ללא ספק המאהב הקולנועי המובהק של רומא. המסע ממשיך בנסיעות עם חברו הפילוסוף לאי סטרומבולי, היכן שרוברטו רוסליני צילם את “האדמה הרועדת” עם אשתו, אינגריד ברגמן. החלק הזה ביומן הקולנועי המבריק והשנון, מזמן כמה מן הקטעים האירוניים המצחיקים ביותר בקולנוע האיטלקי בן־זמננו. באחד מהם, עומדים נני וחברו הפילוסוף על הר הגעש, ומבחינים ממול בחבורת אמריקאים שמפטפטים ברעש רב. החבר, שטען בראשית המסע שהוא מתעב עד מוות את הטלוויזיה הרדודה והוולגרית, הספיק להתמכר אליה בינתיים במהלך הטיול. לכן הוא צועק לאמריקאים כדי לברר איתם מה קורה לרידג' בסוף העונה של “היפים והאמיצים”. היש דימוי מצחיק ולעגני יותר מזה לחברה שאיבדה את כל כבודה ונכסיה התרבותיים למען טראש נחות? מול פאזוליני ורוסליני שאחריהם הם מתחקים במסע, ומול יתר ענקי הקולנוע האיטלקי, מה נשאר? ג’ניפר בילס בלהיט ההוליוודי המטופש, “פלאשדאנס”! איזו עליבות. מורטי וחברו אומנם מגנים את התרבות הפופולרית הגסה ואת הקולנוע האמריקאי הירוד, אבל בצר להם, הם גם מודים בחצי קול שנשבו בקסמו. אין יותר אנטוניוני, אין דה־סיקה, אין פליני, אין ויסקונטי, אין ברטלוצ’י – אבל יש את ג’ניפר בילס שמורטי התאהב אז נואשות בדמותה הקולנועית. היא דווקא כן מגיעה לככב בסרטו.

מורטי היוצר הוא אמן של הומור יבש ועוקצני, סוג של אנדר־סטייטמנט מבדח מאוד, פרי של אישיות נוירוטית שמתמודדת עם חרדותיה באמצעות הומור נוקב – אם תרצו, עוד נקודת השקה לוודי אלן. ב“אפריל”, המשכו של “היומן”, הוא מתמודד עם חרדותיו לקראת היותו אב בפעם הראשונה בחייו – אב לבן יחיד, כמובן. אין ספק שהפרט האוטוביוגרפי הזה מהדהד את הקטע העוקצני מ“היומן”, שבו הוא מתקשר לכל מיני חברים שלו ברחבי איטליה, ותמיד עונים שם הילדים – כולם כאחד הם ילדות או ילדים יחידים, וכולם סוג של “ילדים עריצים” שמושלים בהוריהם. כך מגלה מורטי לתדהמתו המבודחת שאיטליה הפכה ל“אומת הילדים היחידים” – אולי פרי של נוירוזות חברתיות או פרטיות, אולי כתוצאה של תרבות־השפע, ואולי, פשוט כי נגמר הליבידו והלך החשק לעשות ילדים בעולם שהולך ונעשה אלים, מושחת ומנוכר, עולם שמתמוטט מערכיו.

לא פלא שמורטי, שמאלני מובהק בהשקפותיו הפוליטיות ואף פעיל חברתי, גילם ב־2006 בסרטו “התנין” את סילביו ברלוסקוני, שאותו הוא כל כך מתעב, עד כי ב־2002 אף ארגן הפגנת־ענק נגדו ברומא. הסרט יצא לבתי הקולנוע ערב הבחירות, ויש הטוענים שיש לו חלק בהפסד המוחץ של ברלוסקוני. אולי ירדה לו אז אבן קטנה מליבו הנוירוטי, חרדה אחת פחות, שבטח שבה לככב בחייו בגדול עם בחירתה לאחרונה של אשת הימין הקיצוני, ג’ורגה מלוני, לפרלמנט האיטלקי.

טוב, חרדות הן דבר שמורטי הנוירוטי לא זר להן. אבל כשם שהוא התייחס אליהם בהומור ב“יומן” וב“אפריל”, כאשר עברו כמה שנים והוא הפך לאב, הוא כבר מתייחס אליהם בכובד־ראש, ומתמודד איתם בסרטיו הבאים לאו דווקא באמצעות קומדיה כי אם בדרמה. הדרמה המשפחתית הראשונה הייתה “חדרו של הבן” (2001), שבה הוא כגיבור הראשי מאבד את בנו המתבגר, שמת בתאונת צלילה. אז באה עוד דרמה משפחתית מדכדכת, שמורטי אומנם לא ביים, רק משתתף בה: ב“אי של שקט” (2008), הוא מגלם גבר שאשתו מתה. האובדן שדי מעביר אותו על דעתו, גורם לו לחרדות קשות לגבי בתו הקטנה. מאז הוא יושב יום־יום בגינה הציבורית מול בית הספר של בתו, ומשגיח עליה מפני כל רע אפשרי. ב־2014 הגיעה הדרמה “אימא שלי”, שבה הוא ואחותו הבימאית מאבדים את אימם ומתמודדים עם רגשות היתמות שצפים אפילו בגילם המבוגר. ואז בא סרטו הלפני־אחרון, “שלוש קומות” (2021), עיבוד של מורטי לרומן של אשכול נבו הישראלי. גם כאן בולטים החרדות והאובדנים שהורסים את המשפחות באותו בניין: בנו של מורטי הורג אישה בתאונת דרכים, ובדירה למטה חושד האב ששכן זקן התעלל מינית בבתו הקטנה.

אם מסכמים את הקריירה הארוכה של מורטי, שהשנה יהיה בן 70, אפשר בהחלט לומר שהחצי הראשון של יצירתו, משנות ה־80–90, היה הרבה יותר מעניין מן היצירות הקולנועיות שלו שבאו אחר כך. איכשהו, לדעתי הוא איבד את ההומור המושחז שלו. האם זה משום שהוא הפך לאב, והחרדות לבנו הפכו ממשיות פתאום, ולא עוד רק פחדים מעורפלים של אב לעתיד? כאשר הוקרן בארץ סרטו “היומן של נני מורטי”, מורטי בכבודו ועצמו הגיע לישראל לביקור. כצפוי, גם בפגישה איתנו העיתונאים, הוא היה מקסים וחינני בדרכו הטרגי־קומית. הוא לא היה שונה בהרבה מן הדמות שהוא גילם בסרט: צחוק־צחוק, אבל החיים קשים, לא?

נקודת ההשקה עם עמיתו הניו יורקי, וודי אלן, רבות למדיי: כאמור, הוא משחק ברוב סרטיו בתפקיד הראשי, הוא סוג של גיבור טרגי־קומי מדוכדך ונהיליסטי, והוא מתעד את רומא אהובתו מכל הכיוונים. אבל בעוד שאלן ביים עשרות סרטים, שחלקן יצירות מופת של ממש, מורטי הוא הרבה פחות משמעותי בפריזמה של הקולנוע העולמי, ואל אמריקה הוא בכלל לא פרץ. אבל יש לו בהחלט מקום של כבוד בקולנוע האיטלקי המודרני, שאינו משופע כיום ביוצרים חד־פעמיים, כפי שהיה בעידן תור־הזהב של הקולנוע האיטלקי, אי אז בשנות ה־50–60–70. גם זה משהו. ואולי עוד מצפים לנו ממנו יצירות מעניינות בעתיד. נראה לי שכמו אלן, גם הוא לא ייפרד בקרוב מהקולנוע.

טוד סולונז הוא הבמאי הכי אהוב עליי היום. דיוויד קרוננברג ואטום אגויין, שני אהוביי האחרים, קצת מפשלים בשנים האחרונות. התאכזבתי מאוד מסרטיהם האחרונים, בעוד שסולונז עדיין מפתיע אותי. רק לאחרונה צפיתי ב“פלינדרום” שלו, ועל אף שסרט זה אינו מגיע לכתפיו של “אושר” – לטעמי ולדעת רבים הטובה שביצירותיו – בכל זאת נהניתי מכל רגע.

נו טוב, אם אפשר לקרוא הנאה לעור הברווז שקיבלתי מן הצפייה המזועזעת ב“משפחת פרטריג'”, שפגשה את “פריקס”. מדובר בסצנה המרכזית בסרט, שבה אביבא, נערה מתבגרת שברחה מהוריה אחרי שכפו עליה הפלה, מגיעה לבית מסויט, ביתה של משפחה נוצרית אדוקה, שאימצה כל מיני ילדים פגועים: ילדי קראק, פיסחים, עיוורים, לבקנים, ננסים, דאון־סינדרום, מה לא. ממש סצנה מתוך “פריקס”, סרט האימה משנות ה-30 של המאה הקודמת, העוסק בדמויות דחויות כאלה, בכל הפריקים של הטבע, שקובצו יחדיו ב“סייד שאו” של איזה קרקס נידח, ומושפלים שם עד עפר, עד שבאה נקמתם באנשים הבריאים.

הסצנה המרכזית הזו אצל סולונז היא חיבור מטורף והזוי בין הסיטקומים המתקתקים והמלאכותיים משנות השבעים לסרט המופת של טוד בראונינג. התוצאה היא אכן סאטירה משובחת, קולעת ומזעזעת מאוד. ובכל זאת, כשטוד סולונז בורח לסאטירה, כמו ב“בית הבובות”, או בסצנות הסאטיריות ב“פלינדרום”, הוא קצת נחלש. דווקא כאשר הוא טראגי ואנושי הוא במיטבו. וסולונז יודע להיות אנושי ולנהוג בחמלה ענקית ב“קורבנותיו”. רק אזכיר את דמות הפדופיל ב“אושר” – זכרו עד כמה דמותו נשארת פגיעה ואנושית עד הסוף, ואינה נגררת לעולם לקריקטורה של פסיכופט, למרות חמלתו הרבה של הבמאי גם לילדים שנפגעו ממנו.

בדומה, גם אל הפדופיל ב“פלינדרום”, הגבר שאביבא בת ה-15 מתיידדת איתו, מתייחס סולנוז בחמלה וברחמים. הוא מציג אותו כאדם רדוף ושבור שאישיותו הפגועה עשויה מרסיסים. באותה המידה, הוא חומל על אביבא, הנערה העלובה והמנוצלת, שאת דמותה מגלמות כעשר שחקניות שונות בכל הצבעים ובכל הגילים, מנערה שמנמונת וכעורה, ועד אישה שחורה ושמנה מאוד בת 40. הוא חומל עליה, למרות שבמהלך הסרט הוא מושך את החבל עד הסוף, כאשר הוא עוסק באותו חטא אנושי נורא, באותו “חור שמוליד חור שמוליד חור”: זה שאנשים מביאים ילדים בלי חשבון. כל ילדה מתבגרת רוצה להשריץ ילדה שתאהב אותה; כל אישה מצייתת לצו הטבע וכופה חיים על עוד אביבא מסכנה.

קראתי כמה ביקורות מארה"ב, שנכתבו על הסרט כאשר יצא, והתפלאתי איך רוב המבקרים לא ידעו כיצד לאכול את הסרט הזה. רובם אפילו מודים שלא הבינו דבר, למשל, מדוע סולונז השתמש בשורת שחקניות שונות לגילום אביבא. רובם בכלל לא הצליחו לפענח ולפרש את הסרט. ולי לא ברור מדוע, הרי סולונוז ברור כאן כשמש בצוהרי היום!

אני הבנתי כל פריים שלו, כשם אני מבינה ומתחברת באופן נפשי עמוק לכל סרטיו של הבמאי הזה, שיש לו משנה הומנית סדורה וברורה מאוד. לטעמי, על אף שסרטיו הם מחרידים ומבעיתים, כיום הוא היוצר הכי הומני בשטח, ולא – לא פון־טרייר עם הסרטים הפלצניים שלו, ההולכים ומאבדים טעם וכיוון.

כאשר סולונז מלהק שורות שחקניות לדמות אחת, הוא רומז כאן לכל האביבות שבעולם, לכל הנשים ולכל הגברים; לכל בני האדם שחוטאים יום־יום מתוך עיוורון וחוסר יכולת לנהוג אחרת; לכל הנשים שמביאות ילדים כי זה מה שהן יודעות לעשות, ולכל הגברים שמזיינים אותן, כי זה מה שהם יודעים לעשות. ואף אחד לא חושב על המחיר האיום: על עוד ועוד ילדים אומללים שנולדים כל יום. ואין תקווה. ואין לזה סוף.

אז נכון שסולונז אינו הראשון ללהק מספר שחקנים לאותו תפקיד. גם בונואל עשה זאת, כאשר ליהק שתי שחקניות ל“תשוקה אפלה”. אבל אני סבורה שבניגוד לבונואל, שנקט בצעד זה כדי ליצור סוג של ניכור גודארי, סולונז עשה זאת שלא על מנת ליצור זרות וניכור אצל הצופה, אלא כדי לחדד את הנקודה החשובה לו כל כך: לחזק את העובדה שאביבא היא כל־אישה. היא יכולה להיות ילדה לבנה בת 5 או אישה שחורה בת 50 – בכל מקרה היא מותנית להרבות את עצמה, ובכך להחריף את הטרגדיה האנושית הקיומית. הסופרת רחל איתן כינתה זאת ברמון שלה, “שידה ושידות”: חור שמוליד חור. ריק שמוליד ריק.

כשם שסולונז הוא לטעמי יוצר אנושי ומוסרי מאוד, הוא בהתאם פסימי עד בלי די בנוגע למצב האנושות. לא במקרה שמה של הגיבורה הוא “אביבא”, שם הנקרא אותו הדבר מן הסוף להתחלה – דימוי המרמז על כך שאנחנו נולדים ומתים כפי שנבראנו.

סולונז מחזק את דבריו באמצעות אחד הגיבורים: דודנה הפדופיל של אביבא, שאומר לה שבני האדם אינם משתנים לעולם – הלב שבפנים, אף פעם לא משתנה. אנחנו יכולים לעשות קריירות גדולות, לחזור בתשובה, להיות עשירים או עניים, לחיות כך או אחרת את חיינו, לטוב או לרע, אבל בפנים, בפסיכיקה הכמוסה שלנו, אנחנו בדיוק כפי שנולדנו. אנחנו נולדים לתוך מצב צבירה של תינוק קטנטן ומתים גוש דל ומצומק, ובפנים אנחנו אותו הדבר לאורך כל הדרך.

מובן שאת ההשקפה הפסימית הזו התקשו רבים לקבל, ואולי בשל כך קוצר ההבנה של מבקרים רבים שקראתי. סולונז הוא משורר האנושות: כשם שהוא חומל עלינו, כך הוא מבקר אותנו ביד קשה. ומה שהכי נורא – אבל גם נכון – זה שלדעתו אין לנו תקווה: לנו כפרטים, ולנו כדבוקה אנושית אחת גדולה. כמה עצוב. כמה נכון.

אני בת אחת־עשרה. קוראת כל מה שאני יכולה לשים עליו יד. בולעת את הספרייה בבית־הספר, וגם את זו הפרטית, ברחוב בן־יהודה. ואני יודעת שגם אני יכולה לכתוב. גם אני רוצה. אז אני מתחילה לכתוב. אני כותבת מותחנים מסתוריים שמתרחשים בלונדון או בניו־יורק. אדגר אלן־פו ואו. הנרי מתחברים אצלי לסיפור מבהיל על נער מעלית מסתורי, שמעלים אנשים במעלית שהוא מסיע. זה סיפורי הראשון. אני ממשיכה לכתוב סיפורי מסתורין בסגנון סופרים אמריקנים ובריטים מסוף המאה ה-19 ומראשית המאה ה-20. משתעשעת בכתיבה כמו, כאילו.

והנה אני כבר בת ארבע־עשרה, השנה היא 1974, ואני קוראת את הרומן “שידה ושידות” של רחל איתן. מתרגשת מהשפה המורכבת והחושנית, מהחוכמה הרבה ומן ההומור המושחז. אני מתאהבת ברומן היפהפה ויוצא־הדופן הזה, מן הראשונים שהתחילו לנסח את דמות האישה בסיפורת העברית. ופתאום אני מוצאת את עצמי כותבת רומן בסגנון רחל איתן. מה לילדה בת ארבע־עשרה ולסיפור על אישה נשואה בשלהי שנות העשרים לחייה? לא יודעת. אבל אני עושה את זה מצוין. נכון שזה רק פלגיאט שמעתיק את שפתה המורכבת של איתן לסיפור על בחורה ישראלית צעירה ומעלליה וכיבושיה באירופה, אבל אני קולטת שנוצר אצלי דבר חדש: גיבורה אישה, ושאני רוצה לכתוב על נשים.

אישה כותבת אישה. עד אז, רוב הספרים שקראתי היו של גברים, שלפעמים כתבו דמויות של נשים, כמו “מיכאל שלי” של עמוס עוז, שגם כאשר קראתי אותו לראשונה בגיל שלוש־עשרה הצעיר, חשתי שמשהו שם לא בסדר, לא מדויק, שאני לא מזדהה עם חנה גונן השתוקה, הדמומה, הנוירוטית הזו. שהמבט שהרומן נכתב דרכו, הוא מבט גברי על נשים. ואני חיפשתי משהו שידבר אליי כנערה, ואחר כך כאישה צעירה.

אחרי שתיקה משרדית מדכאת של שנה וחצי בצבא, פתאום התחלתי לכתוב קטעי פרוזה קצרים, בני כמה שורות. הם נובעים ממני כמו מבוע, אחד אחרי השני, לפעמים כמה מהם בלילה אחד. ואני יודעת שזהו: זו השפה שלי, זה כבר לא פלגיאט. אני מקריאה קטע לחברות ביחידה הצבאית, ולא מסגירה שאני כתבתי, ופתאום אחת מהן אומרת בקול חולמני: “זה את כתבת, נכון יעל?” ואני כל כך מתרגשת, הלב שלי דופק, ואני יודעת שזהו: אני כבר סופרת. מצאתי את הקול שלי.

בקיץ אחרי הצבא אני מתחילה לכתוב את הרומן הראשון שלי, המבוסס על משפחת אימי בטורקיה. הגיבורה היא אישה כמובן – סבת־סבתי. החלטתי לתת פה לנשים במשפחתי. לא עוד נשים מסורתיות, דמומות ומושתקות. אומנם לא סיימתי אותו, כי זמן קצר אחר כך התחלתי ללמוד קולנוע ב“בית־צבי”, אבל חזרתי לנושא כעבור עשור ומשהו ברומן אחר, “אני ואימא בבית המשוגעות”, שהתפרסם כעבור עשרים שנה.

ב“בית צבי” אני אמורה לכתוב תסריטים, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי כותבת סיפורים. וסיפור יולד סיפור. ועוד סיפור. ועוד סיפור. וזו אני ממש. זו הנפש שלי שמנסחת את עצמה. והשטף לא מפסיק. וזה כבר לא של מישהו אחר. זה שלי לגמרי. מראשית שנות ה-80, סיפוריי מתחילים להתפרסם בכתבי־עת ובמוספים לספרות. ואז מגיע הספר הראשון, קובץ סיפורים, בגיל שלושים ושתיים.

בספר השני, הרומן “רואות מכאן את כל העולם”, ידעתי שאני אכתוב על ילדוֹת. ידעתי שאני רוצה ללכוד את הזמן הרגיש הזה בנפש הנשית: בין שלהי גיל החביון לראשית גיל הנעורים, אבל לא כמו שכתבו אותו סופרות לבנות הנעורים, שאותן קראתי בנעוריי המוקדמים. לא “נערות בחברה” המתקתק. אפילו לא “נשים קטנות” האנכרוניסטי.

באותה עת, כתבתי גם כמה מאמרים לעיתונות על הקול הנשי: מה הוא צריך להיות, והאם יש בכלל כתיבה נשית. וברומן השני הזה השקפתי על חיי שתי ילדות, בין גיל אחת־עשרה לשתים־עשרה: הופעת הווסת הראשונה, ההתעניינות במין ובבנים, החיפוש העצמי, התהוות המיניות – אבל מתוך תובנה שלי כאישה בוגרת. גם בהמשך, מלבד רומן לא־גמור אחד שכתבתי בקול של גבר, תמיד כתבתי דמות של אישה, בקול של אישה. הרגשתי שכאשר אני מדברת בקול של גבר, אני מזייפת, שאינני יודעת די על מסתרי הפסיכה הגברית.

שנים רבות אני מתלבטת אם יש כתיבה נשית וכתיבה גברית, אם לאו. לכאורה, אדם הוא אדם, ובבסיס הנפש הגברית והנשית יש את אותם הרגשות: אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. את כל אלה תמצאו הן ברומנים של סופרות והן ברומנים של סופרים. אבל מה בדבר הגוונים הסמויים מן העין? מה בדבר הגוף השונה, השפעת ההורמונים על הנפש, ואיך כל זה משפיע על הפסיכיקה שלנו? אולי בשל כך, ברוב ספריי אני מתייחסת לתופעות הפיזיות הייחודיות לנשים: וסת, היריון, הפלה, גיל המעבר. הרי התופעות הללו משפיעות עלינו גם נפשית, באופן שאפילו איננו יכולות לשער. את כל הדברים הללו חקרתי בספריי. בשל כך, כבר בסיפוריי מראשית שנות ה-80, כאשר הייתי בשנות ה-20 לחיי, כתבתי על אישה שעומדת להפיל ונזכרת בווסת הראשונה שלה. אבל כנראה שזה היה מוקדם מדי לספרות הישראלית, כי כאשר שלחתי את הסיפור למוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות”, אמרה לי סגנית העורך, שהיא “לא יכולה לפרסם במוסף־החגים סיפור על הפרשות”. כעבור שנים ספורות, אותו סיפור ראה אור בספרי הראשון “יצאתי לחפש מחסה” וגם אז, בראשית שנות ה-90, זכיתי לגידופים ממבקרים בשל עיסוקי הנרחב בגוף הנשי ומופעיו הגשמיים. זה פשוט הגעיל אותם, והם טרחו לציין זאת בשלל השמצות מתנשאות.

האם היחס הזה השתנה דרמטית בשלושים השנים שעברו מאז? אני סבורה שלא ממש. נכון שיש היום סופרות ישראליות למכביר שכותבות על החוויה הנשית, אבל הכתיבה על כך עדיין פחות נחשבת ופחות קאנונית מאשר כתיבה על “נושאים ברומו של עולם”, קרי, נושאים המזוהים עם העולם הגברי. גם כיום, בעשור השני של המאה ה-21, אני עדיין מזהה פה ושם עקיצות והתנשאות בביקורות על “ספרים נשיים”, ממבקרים אבל גם ממבקרות. כתיבה על חוויית הגוף הנשי והנפש הנשית עדיין נתפסת כמעט נחותה, רגשנית, דביקה – “ספרות לנשים”. לא אשכח כיצד הגיבה מורתי לכתיבה, עמליה כהנא־כרמון, כאשר מבקר בכיר השתמש במילים “רקמה עשירה ויפהפייה” (או משהו בדומה לזה) כדי לשבח את כתיבתה אבל למעשה כדי להנמיכה. בא לשבח, יצא מקלל. כמה נעלבה וכעסה על כך עמליה, ובצדק. הרי יש לה מקום חשוב בפנתיאון הספרות העברית, שאינו משופע בסופרות. סופרות בארצנו, גם החשובות שבהן, אינן זוכות ליחס מכבד. עדיין.

אולי לא פלא שסופרות (ספורות) שזכו להיכנס לקאנון כותבות על חוויה טרנסצנדנטית יותר, שגם גברים מזדהים איתה, לדוגמה, אורלי קסטל־בלום. לאה איני נכנסה לקאנון רק כאשר כתבה על מלחמת לבנון הראשונה ב“ורד הלבנון”, אך לא לפני. כשכתבה על וסת, חטפה על הראש ושלחה בדואר תחבושות היגייניות למבקרת שלעגה לה.

החוויה הנשית הפנימית עדיין לא זוכה ליחס מכבד בארץ. עדיין נרתעים ולפעמים אפילו סולדים מכתיבה על הגוף הנשי. בעולם המערבי כבר יש פתיחות והערכה רבות יותר לעולם הזה, למשל בספריה של אלנה פרנטה האיטלקייה, שכותבת על החוויה הנשית הייחודית. בארצנו, ייקח עוד זמן רב עד שסופרות ייכנסו לפנתיאון, ולא ייחשבו עוד ל“סופרות של רקמה עדינה או של הפרשות דוחות”.

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצוהריים בעיתון, מהדורת ערב. קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְטרַאוּך. כשהיא תקום, חשבתי, היא עלולה לקבל התקף־לב. לא עושים דבר כזה לאלֶה. לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לאסוף את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז “שמה”, היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים “שמה”? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים. אם אמצא כמה בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני, מה אני? כולה שחור קטן שלא היה ב“שמה”. אני, מה אכפת לי, כן ביצים – לא ביצים. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד־ושבר האלה באותיות־ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא.

ניגשתי אליה. אמרה לי, “ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך?” ואני לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, הרווק, אין. מעכשיו, בערבים אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך, “בוא נחפש גם את שלך.” הקלקתי עיראק, אמרתי לה, “זה פה.” אמרה, “לא ידעתי שאתה עיראקי.” אמרתי, “אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?” והיא צחקה. אישה טובה, שטראוך. אף פעם לא התנשאה עליי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ“שמה”. אלה מ“שמה” יש להם זכויות־יתר. אצלנו שומעים “משמה”, ישר מתקפלים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את ה“שמה” בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג’וק שירים אותך. לפנַי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? מכוניות נוסעות, אנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות־פירות מתגלגלים לצידה!

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד בפרינציפ, אז ביקשתי ממישהי לטלפן למד“א, וזאתי ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד”א. הוא הביט בזקנה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים, כאילו ראה גווייה. עשה טובה, התקשר מהר למד"א, זרק להם הוראה ולי אמר, “אתה נשאר כאן, כן?” וברח כאילו זינזאנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה בכלל. בתור “בעלת ותק משפחתי”, ככה היא קוראת לעצמה, היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ“שמה”, ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

הערב, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ“שמה”. חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: “אזרחים יקרים, הינכם מתבקשים לגשת לקופת־החולים במחוז מגוריכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶּן השואה”. מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶּן שואה?! אני ושטראוך הבטנו זה בזה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם בממשלה? איזה גן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶּן שואה. בטח יש לה גן כזה מהצד של האימא. אבל אני עיראקי. אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אספר לה על הבדיקה, שתלך להיבדק, המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה, חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגן, כי הבעל החדש שלה, גם הוא צאצא של אלה מ“שמה”. אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היה לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המינוי לעיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות רק באתר שלהם, במחשב של שטראוך.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה, האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות חמימות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גן שואה, שתִראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי גן שואה.

כשצלצלתי לספר לה, היא לא שמחה לשמוע אותי. אבל אני רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף אין לנו. סיפרתי לה על גֶּן שואה ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו. בסך הכול, מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.

“זה שהוא קירח לא קשור,” אמרה מינה, “וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גן כזה, אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?”

איך הפילה עליי זאת את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע שיהיה לו גן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי בפרצוף.

בערב, שטראוך סיפרה שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבדוק אם יש להם את הגֶּן יימח שמו הזה, כי נישואי תערובת זה כבר עניין, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶּן וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי אותו. רק הרופא הראשי אוסר עליי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ“שמה”, וחוץ מזה היא כבר לא פורייה. למי תעביר את הגן? יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני משהו אחר, עוד אין לי שלושים ושמונה, ובאתר כתבו את כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עיראק היה כתוב, בפירוש. אמרתי, “אני לא הולך.” אמרה שטראוך, “אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?”

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו, רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש גֶּן זה – גֶּן רשת?

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת־חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה קבעה לי תור ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שעורכים בו את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לשטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש“שמה” לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת זאת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק, “לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז על יד?” חחח, איזו אישה.

בכל זאת, ללכת לקופת־חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ואידיאולוגיים גם יחד.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת ואני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצוהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה, שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים, לצילה יש פנים לבנות ונקיות. אולי בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל לא דמיינתי שזה יהיה מין מקום כזה. בניין מוזר, אפור, מסוגר, מתאים יותר לכור אטומי חשאי, ואילו אני ציפיתי למבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. “מה תעשה אם יש לך את הגֶּן?” שמעתי שואלים. “כאילו שזה ישַנה לי,” רטנה אחת. “גם ככה אני חולמת בלילות שאני מ’שמה‘. זה בוורידים שלי ה’שמה’, למרות שלא באמת באתי מ’שמה'. אני צברית. שבעה דורות. סמ”ך-טֵ“תִית. מטבריה.”

“וואלה?” התפלאה צילה, “גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם,” הוסיפה כאילו הן בתחרות.

“ואני מעפולה.”

“ואני מקריית־ים.”

“ואני מאילת.”

“שמונה דורות מאילת?” שאל מישהו בגיחוך.

“מה זה משנה,” ענה לו אחר, “כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶּן על־בטוח. הכול תעמולה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כו-לם!”

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש־איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות לא נותנים על המקום. אמרו שישלחו בדואר תוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זו. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת־חולים ליד הבית.

בדרך חזרה, צילה הציעה שנעצור לאכול משהו. העברנו ערב נעים יחד. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני לקחתי מרק רגל. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, “אני נראה לך תימני?” והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא, לעומת זאת, מהורים שבאו מ“שמה”. אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אליי אלה מ“שמה”. כנראה אוהבות שחורים. מה שטראוך שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עַם אחד, אז למה ללכלך? גם הציעה שאזמין את צילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, אחרי שאני הולך, היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים…

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה כבר לפני שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשנו פיצוחים, ואחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, כאילו שזה לא קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. כשהבינה שנבהלתי, סיפרה שהיא על גלולות. “יופי,” אמרתי לה, “כי אני לא רוצה לתכנן ילדים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, מבינה?” וצילה אמרה בחיוך משתתף, “בוודאי.”

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. השכנים בבניין מעבירים הכול בשיא המהירות: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי, לא עלינו, חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מייד מי נושא את הגֶּן. לאט־לאט התברר שכל הדיירים שנבדקו נושאים את הגן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי “שמה” וצאצאיהם!

אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך בטח צופה בהם בלילות. הזקנה השובבה סיפרה על סרט שבו קַאפּוֹאִית עושה מעשים מגונים ביהודי. טוב שנשאר לה חוש הומור, לשטראוך, לא לקחו לה אותו “שמה”. ואולי סיגלה אותו אחרי “שמה”, במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא “אם יש אמת בממצאים”, אמרתי לה, “תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶּן, אבל כן,” שיקרתי, “אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת אגב.” היא טרקה לי, לא לפני שקיללה, “הלוואי שיש לך את הגן!”

המשפט “הלוואי שיש לך את הגֶּן” הפך לקללה נפוצה. בעבודה, כל מי שעיצבן, זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, הוא היה בטוח שזה בגללה ופיטר אותה על המקום. גם ברחוב מקללים ככה: נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים. “הלוואי שימצאו לך את הגן!” איזו מין משאלה מעוותת זו?

כשהתעוררתי בבוקר, הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו מה היא לימדה אותי בחודשיים שלנו יחד.

נעלתי את הכפכפים שלה ויצאתי לבדוק, אולי בכל זאת הביאו חלב. נורא התחשק לי נס. שתי מעטפות לבנות עם סמל הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת־אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי. כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע אתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. עליתי מהר הביתה, התלבשתי, שתיתי שחור חזק והתיישבתי על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי?

חיובי???

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים.

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי־הבית המפורסמות. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה, “גברת שטראוך! שטראוך!” פעם אחת גם צעקתי, “דינה!” כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים שכנים פתחו את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר ופרץ את הדלת. נכנסנו בשיירה, ואני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה, איפה שהמחשב. כי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מה“אורז ופטריות” בא לקחת אותה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ובאה מייד לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה שקיבלתי מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

“רציתי לספר לך משהו,” אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה לדירה של שטראוך. אחד השכנים הבחין שה“טאטו” שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ“שמה”.

“מה את רוצה לספר?” שאלתי את צילה בקול רפה. עדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בטח תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אוּמה שמחה לאידם של בניה הפגועים?

“אני בהריון,” אמרה.

“זה קורה לפעמים גם עם הגלולה,” אמרה כשלא עניתי.

“ראיתי שגם אתה נושא את הגֶּן,” אמרה כשעדיין שתקתי. “אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?”

“את פסיכית או מה?” אמרתי אחרי די הרבה זמן. “למה שלא ישַׁנֶה לנו?”

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים.

בכל שבת בקיץ היינו הולכים לים. מה זאת אומרת, “הולכים לים”? זה נשמע קליל כזה: יורדים עם בגד ים ומגבת זרוקה על הכתף נונשלנט, מקסימום עם תפוח חמוץ לשבור צימאון בשיא החום. אבל לא. אצלנו זה היה מבצע שהצריך לפחות כמה מכולות של צי־הסוחר.

שני מבוגרים וארבעה ילדים סחבו צידנית־ענק של “אמקור”, אוהל ירוק מתקפל, עם מוטות ששקלו לבדם איזה עשרים קילו, חמישה בקבוקים עם מיץ פטל קפוא, ועוד כמה שקיות עם שמיכות פיקה ומגבות ישנות, כריות לילדים וכמה צעצועים.

כל זה בשביל לצעוד ארבע־מאות מטרים מהבית אל החוף, וכדי לבלות בים כולה שעתיים־שלוש. בשביל זה צריך להקים את הקונסטרוקציה הירוקה המפלצתית? לא יותר פשוט לקפוץ לים, לשכשך קצת במים, ויאללה, לחזור הביתה ולאכול צוהריים כמו בני אדם נורמלים?

אבל אבא שלי רצה להשוויץ באוהל עם מוטות הנירוסטה הנוצצים, שהוא קנה באיטליה, או בשוויץ, ואולי בגרמניה, מי זוכר, לכי תדעי מי המציא את מפלצת־הנופש המסורבלת הזאת. היצרנים החרוצים ודאי לא לקחו בחשבון משפחה ישראלית היסטרית, שגרה על קו החוף וכופה על עצמה את המבנה הארעי המשוכלל והמסובך הזה לפרק זמן מגוחך של שעתיים. בטח היה להם בראש טיילנים שקטים, אתלטיים ונינוחים, שמקימים את האוהל הירוק בצל האלפים, לישיבה בת שבוע בקיץ אירופי קריר, לקול היודל של הכפריים.

והנה אנחנו, מדשדשים בחול כפופים ועצבניים, כפות האצבעות מגרדות מהעקצוצים, החום קופח על הראש, ומקימים את האוהל היחיד בחוף הילטון: “רמי, תכניס, תכניס אותו!”

“שולה, נו, מה את עומדת? תפרסי את הבד מסביב!” “נו, לין, אני לא יכול ככה, תגידי לילדים שיעזרו!” כך אבא שלי, מחלק הוראות איך להקים את האוהל, כמו שלימד אותו המוכר השוויצרי הקפדן: “תעשה את זה כמו שצריך, אדון ציון, יחזיק מעמד מאה שנה.” כך המוכר, וכך אבא שלי: “תקפל את השוליים, רחמים, שלא יסתרח ככה על החול, לא חבל עליו? המוכר אמר יחזיק אלף שנה.”

ורק אני הקטנה יושבת על החול כי אני קטנה מדי בשביל לעזור, מקבלת מכת־שמש עד שהם יגמרו לבנות את הבית שלנו לשעתיים הקרובות, מינימום בני ישראל שיצאו לנדוד ארבעים שנה במדבר.

בינתיים, אני משקיעה את כף היד בחול החם, וזה קצת שורף, גם הטוסיק שורף לי, אבל ייקח זמן עד שאבא ורמי יגמרו עם המפלצת, ויהיה אפשר לשבת בפנים ולהינצל מהחום הקטלני. מזל, כולם מסביבנו לוטשים עין ירוקה מקנאה. היחידים בחוף עם אוהל מאירופה, הישג שלא הולך ברגל כלל וכלל.

ואז מוצא האוכל, והבקבוקים, הכוסות, הצלחות והסכו"ם, ואימא מפזרת אותם בתוך האוהל, על שמיכת הפיקה שיצאה מזמן מהמחזור, רובה עשוי תלאים שהיא תפרה, בשביל שיהיה אפשר לנצל אותה עוד כמה שנים לאירועים מפוקפקים כמו ים, או פיקניק בגן־העצמאות בחג העצמאות.

לא, אולי בעצם קודם היינו הולכים לטבול פעם אחת, בשביל לפתוח את התיאבון, ורק אז היינו מתכנסים באוהל, חנוטים במגבות, ואימא הייתה משגיחה שכולם יאכלו את הסנדוויץ' והמלפפון הקלוף. ככה אני זוכרת את זה. רק אחר כך הורשנו להגיח שוב החוצה מצל האוהל אל החול המלווה באספסוף, ולשחק בדלי וכף – זה אני, או במטקות – אחי ואחותי.

בשלב זה בשבתות־הים שלנו, אני כבר לא זוכרת את אחותי הגדולה בכל העסק. כנראה שאחרי אותה קטסטרופה שבה היא קיבלה מכת־שמש, ומייד אחריה את התקף האפילפסיה הראשון, לא לקחו אותה לים. ואולי היא עצמה כבר לא רצתה לבוא, בטח העדיפה להישאר בבית בשביל לשמוע תסכיתים ברדיו, שהיה אסור על כולנו מטעמי דתיות.

אבל ככל שעברו השנים נתמעטו בני המשפחה שבאו לים. תחילה אחותי הגדולה, אחר כך אחי, שגדל והעדיף ללכת עם חבריו לחוף שרתון, ליד הצוקים הגדולים, לצלול ולדוג דגים בצלצל, ובסוף אימא, שהחל מאיזה שהוא שלב העדיפה להישאר בבית. ידעתי שזה לא בגלל “הבעיות הנשיות”, כמו שלחש אבא לי ולאחותי, ספק בצחוק־ספק בגועל, אלא פשוט מפני שלא בא לה לראות את הפרצוף שלנו לכמה שעות טובות.

וכך נשארו שלושה: אני, אחותי ואבא. טוב, ארבעה עם האוהל הירוק. זה היה הרכב שאהבנו יותר מכול. ממילא רצינו שאבא יהיה רק שלנו, אז שמחנו מאוד שבימי שבת מחצית מן המשפחה התגרשה מהמחצית האחרת.

בשבת, אבא היה רק שלנו: בים, בגן־העצמאות, בשדרות נורדאו, או בערב כשהיינו הולכים למסעדת “ניו יורק” בדיזנגוף לקנות נקניקיה בלחמנייה, ואחותי שכבר נהייתה צמחונית ביקשה רק לחמנייה. לא משנה איפה, אבא היה רק שלנו.

ביחד חפרנו בורות, צחקנו, אכלנו את הסנדוויצ’ים של אימא, שיחקנו מטקות, והשתכשכנו בגלים הקטנים שהתאבדו בקו המים. היינו יושבות משני צדדיו כשהיה מספר לנו את האגדות על “חושם והצידה”, ועל שני הבחורים העניים, שמרוב עוני טבלו את פיתה במי הים כדי להעניק לאוכל קצת טעם, ושולה הייתה אומרת, “איזה מסכנים הם העניים”, ואבא היה אומר, “כן, אבל העניות מעשירה,” ומייד פוצח בסיפורים על עסקיו בירושלים, איך ממוכר עלוב בחנות הגלנטריה של אדון הירש הייקה־פוץ, הוא הפך לעצמאי, ועוד עצמאי מצליח, בעל החנות הכי גדולה ב“בית רומנו”.

עברו עוד כמה שנים. אני קצת גדלתי, אבל עדיין הייתי מספיק קטנה כדי ללכת עם אבי ואחותי לים בשבת, באותו הרכב מצומצם, אהוב ומשכנע. באותם שנים כבר הכרנו כמה משפחות בים ונהגנו לשחק עם ילדיהם, ואחותי שהפכה לנערה, כבר לא רצתה להיכנס איתנו לים כי העדיפה להשתזף בשכיבה – ככה משזפים גוף שלם אמרה – אז אני ואבא היינו הולכים למים לבדנו.

היה נורא נעים להשתכשך איתו על קו המים, לא עמוק מדי, היכן שהגלים עדינים ולא קטלניים. הוא גם סיפר לי סיפורים בזמן שהתכסינו עד צוואר במי הים, תוך כדי שכיבה על החול הבוצי. לפעמים נענע אותי עמוק יותר בתוך המים ועשה לי מצוף מזרועותיו כדי שאוכל לשחות, כי בעצם עדיין לא ידעתי לשחות.

באותו יום שבת שלא אשכח טבלנו כהרגלנו בשפת המים. באיזה שהוא שלב נכנס חבר של אבא שלי למים, והם התחילו לדבר ולדבר. על מה דיברו? בטח על החנויות שלהם, על העסקים, על ספיר שמונע מהעצמאים לשגשג ולפרוח, והאם כדאי להצטרף ל“ציונים הכללים” כמו כל העצמאים הקטנים, או שעדיף להישאר ב“הסתדרות”?

לא ממש האזנתי, רק המשכתי להשתכשך לצידם, חולמת כהרגלי, נהנית מקרירות הזרמים על העור. באיזה שהוא שלב הרגשתי שהמים מתחילים לטפס לי עד לפה, ואז עד לאף, ולרגעים טבל כל ראשי במים. הרגשתי שאני מתחילה להיחנק, עוד שנייה טובעת. חרחרתי לאבא, מנסה להסב את תשומת ליבו למצוקתי, אבל הוא רק אמר, “מה יש, יעל? תיכף הולכים,” והמשיך לדבר עסקים עם האבא השני.

ושוב הרגשתי שהמים הולכים ומטביעים אותי, ושוב צווחתי בקול קטן לאבא, שרק המשיך לקשקש שאננות עם האבא השני. ושניהם לא שמו לב, לא האבא השני ולא האבא שלי, שהיה צריך להגן עליי ולשמור שלא אטבע, שלא אלך לאיבוד, שלא יאונה לי כל רע.

אני זוכרת את הפחד שמילא אותי ברגע מסוים, כשכבר כמעט הנחתי לעצמי לטבוע, כי הרגשתי שאין לי יותר כוח להילחם במים ההולכים ונישאים. פחד וליאות וייאוש ועלבון עצום על כך שאבא מתעניין בקשקושים של החבר שלו יותר מאשר בי, בתו הקטנה, משוש חייו, שעומדת לטבוע בכל רגע.

זו הייתה הפעם האחרונה שלי בים עם אבא. כמה שנים לא הלכתי לים, עד שבראשית גיל ההתבגרות הצטרפתי לשורות המשתזפות בצבע הפוליטורה, בטקס הבטן־גב המסורתי של בת־תשחורת מצויה.

אינני “חשוכת הילדים” הטיפוסית. אותה אחת שהשכנים מתלחששים עליה מאחורי הגב ומכנים אותה “מכשפה עם המטאטא”, ילדי השכנים בורחים מפניה, והקרובים מצביעים עליה באירועים משפחתיים בתור זו שבחרה בקריירה, שומו־שמיים, במקום להגשים את מה ש“הטבע העניק לה”. כלומר, אחת שהגברים חושבים שהיא בוצ’ית ולכן מה לה ולילדים, ואפילו היא עצמה מודה שאינה סובלת ילדים, וממש לא מבינה מדוע ישתוקקו אנשים בוגרים לבזבז את זמנם על החלפת חיתולים וניקוי הפרשות. במקום כל אלו, ה“חשוכה” מעדיפה כידוע את חיי הנוחות, הפינוק, הבילוי, ההגשמה העצמית והעצמאות, על פני מסירות אימהית. אני מכירה נשים כאלה אך אינני כזו. ובכל זאת, אני מכבדת את החלטתן לגמרי, גם אם נבעה מטעמים “אגואיסטיים”, כפי שטוען רוב העם. זכותן.

האמת היא שאני דווקא נורא אוהבת ילדים. ילדים הם משוש חיי. אני רואה תינוק בעגלה ומתמלאת הנאה אימהית, עושה לו קוקו וקושקוש, ולא אפסיק עד שהוציא ממנו גרגורים של נחת. אני רואה ילד, ישר אני מתאהבת בו ואצה לשחק איתו בכל מה שבא לו לשחק. מה גם שבניגוד לחברותיי, שלא החזיקו תינוק לפני שילדו בגיל שלושים־ארבעים, חוויתי הורות־מחליפה בגיל צעיר. ודווקא בשל עוצמת החוויה והשלכותיה, החלטתי לא להביא ילדים לעולם.

אני יודעת שזה נשמע מוזר. “אם את כל כך אוהבת ילדים, אם יש לך כזו גישה נהדרת אליהם, היית צריכה להביא ילדים,” קובעים לי לא־אחת בביטחון רב. עוד פוסקים: “דווקא אישה כמוך, כל כך רגישה ומודעת לעצמה ומיומנת בגידול ילדים, תהיה אם טובה.” וכולם במקהלה תמהים על כך שבחרתי בצעד המשונה הזה. אבל אני בחרתי בו דווקא משום שהתנסיתי בנעוריי ב“חזרה גנרלית” של הורות מוקדמת, בשל תנאים יוצאי דופן במשפחתי. התנסות ששינתה את מהלך חיי לנצח, כמו גם את הדרך שבה אני רואה את העולם ואת ההורות בפרט.

* * *

נהייתי אימא לפני שקיבלתי וסת. רק בת עשר וחצי, וכבר נולדה לי אחיינית קטנה, צרור זעיר בחיתולים שהגיע לביתנו וריכך את ליבי לנצח, והפך אותי אימא־ילדה, ילדה־אימא. עדיין ילדה, וכבר אימא. את אחותי הגדולה, שלא הייתה מימיה בקו הבריאות הנפשית, חיתנו הוריי בגיל תשע־עשרה. מוקדם מדי, ובלתי נכון בעליל. אבל אבי התעקש. הוא היה איש מעולם אחר: דתי, מזרחי, מסורתי, מיושן. הוא האמין שנישואים וילדים פותרים הכול. אבי סבר שאחותי “המשוגעת” תמצא את עצמה בנישואים, וייתכן גם שהאמין כי בכך ש“יעביר” אותה לידי גבר אחר “ייפטר מעונשה של זו”; כלומר, יעביר את “התיק” למישהו אחר. בנוסף, באותם ימים, שנות ה-50–60, הפסיכיאטריה בארץ הייתה בחיתוליה. רוב האנשים לא ראו בה אמצעי לגיטימי לריפוי ואף פחדו מפניה. וכך נפלה אחותי בין הכיסאות. מחלת הנפש שלה לא טופלה, ונישואיה המיותרים הביאו לה ולעולם ילדה שלא היא ולא בעלה, שנעלם מהר מאוד אחרי הגירושים, יכלו או רצו לגדל.

בתום כשנה וחצי בהם התנודדה אחייניתי בין בתים שונים ובתי־חולים, היא הגיעה סופית לביתנו. הייתי אז בת שתיים־עשרה. לא יכולתי שלא להתאהב בה. ילדה מדהימה עם עיניים חומות ענקיות, שיער כהה חלק, שנינות של קומיקאית ותבונה של חכם זקן. אפילו הרגע, כשאני כותבת עליה, עולות בי דמעות.

והיא הייתה לי כבת: ילדה של ילדה. הייתי אם קטנה, אבל הייתי אם, ללא ספק. טיפלתי בקטנה ביחד עם אימי, אך אימי לא יכלה להעניק לילדה הנהדרת הזו חום, רוך, אהבה, גירויים ותשומת־לב שילד כה זקוק להם.

הייתי הולכת עם “בתי” הקטנה לגינה הציבורית, לסרטים ולהצגות. היינו צופות ביחד בכל תוכניות הטלוויזיה לילדים, כשהיא צמודה לגופי על הכורסה. הייתי מרדימה אותה בשירי־ערש. הייתי קמה למענה בלילות, לתת מוצץ ותה ממותק וליטוף על הקודקוד החם והמזיע. הייתי רוחצת אותה וחופפת את שערה החום, החלק והיפה, ומאכילה אותה, ומחליפה את בגדיה, ומשחקת איתה, ומגינה עליה מפני עלבון וכאב, ומנחמת אותה, ועושה למענה הופעות מגוחכות, אפילו רוקדת ומשתטה, רק שתגמור לאכול.

אהבתי אותה כאם. לא כדודה, לא כאחות גדולה. הייתי אימה משום שאימה הביולוגית שגרה איתנו, לא יכלה להיות לה אימא, וכי אימי עצמה לא הייתה אם מספיק ראויה. אהבתי את כל מה שעשיתי למען “בתי” הקטנה. אהבתי להיות לה אם קטנה. וברחוב, כשהלכנו יד ביד, תמיד חשבו שהיא בתי. רק בת 14–15, וכולם חשבו שהילדה, ילדתי היא.

לגדל את אחיינתי הייתה החוויה הכי עמוקה, תובענית, מבגרת רגשית ומחכימה, שעברתי בחיי. לגדל ילדה כשאת עצמך עדיין ילדה, גורם לך להסתכל על העולם אחרת: את רואה את המשא העצום של ההורות במבט כפול, זה של ההורה וזה של הילד. במובן מסוים הייתה זו זכות יקרת־ערך, כי הבנתי מה זה באמת להיות הורה, כבר בגיל הנעורים. ואילו רוב האנשים שעומדים להיות הורים, עימם אני משוחחת, אין להם מושג ירוק במה זה כרוך. הם פשוט צוללים להורות כמו בתולה בחתונתה, בטוחים שהכול יסתדר עם הזמן. ואז הם שוגים ושוגים ושוגים, ועל פי רוב הילדים הם אלה שמשלמים ומשלמים ומשלמים.

וזה כואב, כל כך כואב. כי חווית האימהות המוקדמת שלי גרמה לי להיות רגישה וקשובה מאוד לילדים ולקלוט את גודל האוצר המופקד בידי הוריהם, עד כמה שביר הוא יכול להיות, עד כמה ניתן להרוס אותו בקלי־קלות. והכי חשוב, עד כמה אסור לקחת החלטה להיות הורה מתוך הפקרות רגעית, או מתוך נטייה נפוצה לחשוב “שיהיה בסדר”, “נקפוץ למים ונראה”.

אני רואה ילדים, ואורות עיניי. הלב שלי שייך להם לגמרי. אני קשובה לכאבם. ודווקא משום שנוכחתי בעוצמת התפקיד העצום והמחייב הזה, העוסק בדיני נפשות, שקלתי מאות אם לא אלפי פעמים את החלטתי לוותר על הורות. לא הצטערתי על החלטה הזו עד היום. אני בת ארבעים ושבע כעת. לא נראה לי שפתאום בגיל שישים יתחשק לי להיות אימאל’ה קשישה.

* * *

התהליך נמשך כחמש שנים, בין גיל 31 לגיל 36. לפני כן, המחשבה על ילדים כלל לא עלתה במוחי, למרות שהייתי במערכת יחסים ארוכה עם גבר שמאוד אהבתי. ייתכן שבשנות השלושים לחיי צצו פתאום התביעות ההורמונליות ודיברו מתוכי. השעון הביולוגי המפורסם. באותה עת היה בי צד שרצה, וצד שפחד פחד־מוות מפני הצעד הבלתי־הפיך. הרי סוגיית הילדים אינה שווה לדילמת הזוגיות. זוגיות קשה לפרק אבל בהחלט אפשרי. אם את מרגישה שהעסק הוא מעל לכוחותייך, שהספיק לך, את עוזבת, ודי. אבל מילדים לא מתגרשים. ילדים זה “לייף טיים אגרימנט”. אי אפשר ללכת הלאה.

ברור שנכנסו להחלטתי לוותר על אימהות שיקולים הקשורים לעברה הנפשי של משפחתי הגרעינית והמורחבת. גנטיקה של מחלת־נפש איננה תורמת מי־יודע־מה להורות יציבה וראויה. לקחת כאן הימור, זה כמו לנפנף את ילדך בסגנון מייקל ג’קסון מעל מעקה מפלי הניאגרה, ולקוות שלא ייפול למים השוצפים. ועם זאת, כאשר בשנת 2006 כתבתי בבלוג שלי נגד הורותה של מירב קנר בן־רובי ז"ל, שכונתה “רפונזל” ברשת, אישה צעירה, ניצולת בית מתעלל, שהייתה חולה בדיכאון כבד ולא יצאה מהמיטה, עד שהתאבדה והותירה אחריה שני פעוטות – ובכן, אז התנפלו עליי קוראי הבלוג בטענה שלכל אדם יש זכות להורות, לא משנה מיהו ומהו ומהם תנאי חייו.

אני מצידי פירטתי עשרות סיבות שגויות להבאת ילדים לעולם, החל מלחץ משפחתי, הטענה הידועה בדבר “דרך העולם”, הרצון להיחלץ מבדידות, הרצון למלא את חייך הריקניים בתוכן, הרצון להקים יורש לעסק, הכמיהה להציל נישואים כושלים ולקשור אלייך בן־זוג, או השאיפה להביא אדם חדש לעולם כדי שיסעד אותך בזקנתך בבוא העת, ועד סיבות נפשיות ולא מודעות הנובעות על רקע נטיות נרקיסיסטיות, בהן הרצון ל“שכפל” את עצמך, שיהיה מישהו שיאהב אותך, השאיפה המעוותת לתקן ביצור חדש שתביא לעולם את מה שנהרס בילדותך שלך, ועוד, ועוד, ועוד ועוד.

העליהום של הקוראים לא איחר להגיע. החל מהכרזות בנוסח: “מי את שתגידי לנו אם להביא או לא להביא ילדים”, ועד קריאות זעם כגון: “תנו לעשות ילדים בשקט!” ו“לכל אדם זכות להגשים הורות!”

ואני אומרת, באמת, לכל אדם יש זכות להגשים הורות? מי קבע? מדוע אדם שסופו שינצל כהורה את ילדו בכל מיני צורות, בולטות וגסות או חמקמקות ומעודנות, ראוי להביא ילדים? מדוע חולי־נפש ובעלי הפרעות נפשיות קשות ראויים לכך? מדוע עניים מרודים שאין ביכולתם לפרנס ילדים ראויים להורות? מדוע פסיכופטים מתעללים ראויים לילדים? מדוע אנשים החולים במחלות תורשתיות חמורות זכאים לשכפל את מחלותיהם לדור החדש? הרי המינימום שכל ילד זכאי לו, הוא בעצם המקסימום: הורים תומכים ואוהבים, בריאים נפשית ופיזית, מצב כלכלי סביר. מדוע להפקיר ילד לחסדי המזל, ולהביאו מראש לתנאים דלים, חסרים וחמורים?

את הבלוגרים והטוקבקיסטים השאלות האלה בכלל לא הטרידו. כל מה שעניין אותם, זה שישנה אישה שלא עשתה ילדים בעצמה, ועוד מעזה לדבר בגנות הורות! נחשפתי לשלל תגובות, רובן מנשים.

דווקא הנשים, מהן ציפיתי למעט אחווה נשית, ממש נחרדו ותקפו אותי בכינויי גנאי, על שום שאני תוקפת את אימהותן של נשים אחרות. כאילו בכך שאינני אם בעצמי, אין לי זכות לבקר אותן. הדבר התמיה אותי מאוד, כי משום מה ציפיתי שדווקא הגברים יתקפו, אבל יצא שהעיקר העליהום בא מצד נשים.

הסברה שלי היא, שאישה המנפנפת בהיותה “משוחררת מעול ילדים”, מאיימת בכך על נשים שבחרו אחרת, “בדרך הטבע”, על פי המסורת. כאילו בכך שקומץ נשים, ובהן אני, בחרנו לא לקיים מצוות פרו־רבו ולעשות שימוש ברחם שלנו, אנו פוגעות בצו הקיום הנשי. כאילו שילודה היא עדיין הערך הכי חשוב ומשמעותי בקיומה של אישה. אישה המורדת במוסכם כאילו מאיימת בכך על רוב הנשים שמצייתות ל“טבען הנשי” או למסורת.

מצד הגברים הגיעו תגובות ספורות, כאילו זה לא התחום שלהם, כאילו ילדים זה רק “עניין של נשים”. מעט התגובות מצד גברים היו בסגנון “את בוצ’ית מסרסת את”, או תגובות הפוכות, של גברים שנחרדו מן המתקפה ודווקא נזעקו להגן עליי. גם זה התמיה אותי מאוד. המסקנה שלי מכך היא, שסוגיית הילדים והילודה לא ממש מטרידה גברים. הם הרבה פחות מעורבים בכך נפשית. עוד על כך, בהמשך.

ערעורי על “הילודה הטבעית” כה החריד את הקוראים, עד כי שלאגר הקללות והגינויים שהותקפתי בהם הגיעו גם לכך שכוניתי “שונאת אדם” ואפילו “נאצית”. כל זאת משום שבחרתי לערער על הסדר הטבעי של הבאת ילדים, סדר שהתקיים בעל כורחו במשך מאות בשנים, כל עוד לא היו אמצעי מניעה. אך מה לו ולנו כיום?

* * *

כאשר אימי נאלצה להינשא בגיל 19 בנישואי שידוך, אי שם בשנות הארבעים של המאה העשרים, היא עשתה זאת בלית־ברירה. אלה היו החיים אז, אלה היו המנהגים. היא עצמה דווקא הצטיינה מאוד בלימודיה ושאפה בסתר ליבה לקריירה אקדמית בתחום מדעי־הרוח, אבל בית עני ומתעלל והורים לא מתפקדים גרמו לה לרצות לברוח באמצעות נישואים. אנחנו, הילדים, היינו פרק המשך טבעי שעליו לא ערערו באותם ימים, וממילא, גם כמעט בלתי אפשרי היה לערער עליו בשל אמצעי המניעה הלא־יעילים של אותם ימים.

על כן אימי, שאולי יכלה להיות אקדמאית מצליחה או אשת־קריירה נוצצת אילו נולדה שלושים שנה מאוחר יותר, נאלצה לחיות כעקרת־בית ולהביא ילדים לעולם. ילדים שאינני בטוחה כלל שהיו באים לעולם אילו חיה בימינו.

אימהותה המוגבלת מאוד של אימי, שהייתה פרי של מוגבלות נפשית, חרדות, דיכאון, תסכול בשל חוסר בהגשמה עצמית, חוסר יכולת לאהוב כבת להורים אדישים ולא מתפקדים, ועצם היותה קורבן של משפחה מתעללת – לא תרמו רבות לכישוריה כאם. כבתה, ברור לי שיצאתי מצולקת מכל המכלול של אימהותה הפגומה.

אך בכך לא מסתכמים מניעי ההתנגדות שלי ל“אימהות האוטומטית”. העולם מלא בילדים מצולקים לשעבר, בוגרים בהווה, המעידים יום־יום ושעה־שעה שהסדר הילודה האוטומטית לא עובד. הגיע הזמן לחפש פתרונות אחרים.

* * *

היה לי אבא טוב. אבא גדול מהחיים שנתן את כל־כולו למעננו. היינו הכול בשבילנו. הוא היה אבי ואימי גם יחד, ונשא בשתי המשרות בגבורה ובהצלחה. הוא מילא אחר רוב צרכינו בבית, היה קשוב לרגשותינו ולליבנו, אך נשא גם בעול המשפחה הגדולה בת שש הנפשות: אבא, אימא, בן ושלוש בנות. אני הייתי בת־הזקונים.

גרנו בצפון־תל־אביב. משפחה מזרחית־דתית בלב שכונה אשכנזית וחילונית כמעט לגמרי. אבי שיצא מעוני שאף להעניק לנו את מה שלא היה לו בילדותו, ולכן נהג לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את המשפחה בכבוד. הוא אף הגדיל לעשות וזכה להצלחה כלכלית בחנות התכשיטים שלו, שהעניקה לנו רווחה. אך למרות זאת הוא לא הטיל את חייו על מזבח העבודה, כפי שעושים גברים רבים. העבודה הייתה האמצעי שלו לפרנס אותנו, לעולם לא המטרה. המטרה הייתה אנחנו. מעולם לא איבד את הכיוון, כפי שקורה לגברים רבים שרוצים לפרנס היטב מכוונות טובות, אבל לעתים נסחפים מבלי לשים לב לתוך וורקוהוליזם ללא גבול. כשסיים את העבודה היה שב הביתה, היישר לזרועותינו הקטנות, וגם השבתות היו מוקדשות לנו לחלוטין. הוא אהב את זה, ואנחנו היינו משוש ליבו וחייו. בעצם, לא היה שום דבר אחר שעניין אותו כמונו. היינו מרכז עולמו.

תמיד ראיתי באבי צירוף כמעט בלתי אפשרי של “פטריארך מטריארכלי”. מצד אחד הוא היה רך, רחום ואימהי אלינו, ואף עשה רבות מעבודות הבית, קנה את המצרכים מהשוק והכין לנו אוכל. אותנו, שתי הבנות “הנורמליות”, הוא גידל כנסיכות הראויות לכל דבר ולעתיד נפלא. מצד שני, בהיותו בן למשפחה מזרחית־דתית, הוא ראה את מקומה של האישה בבית. לפעמים השמיעה אימי איזו לחישה על כך שהיא רוצה לצאת לעבוד, ואבי השתיק אותה מהר מאוד. ואילו כאשר אחותי בגרה, הוא לחץ דווקא עליה ולא על אחי לרשת אותו בניהול חנות התכשיטים. לך תבין: איך מגבר שמרן ש“החזיק קצר את אשתו”, הפך אבי לכה ליברלי ביחס לבנותיו?

אינני יודעת איך התקיימו באבי הפנים האלה, המנוגדות כל כך. אני סבורה שמצד אחד הוא באמת היה שמרן מזרחי, כי כך גדל, בשכונת נחלת־ציון בירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. מצד שני, אני מניחה שנערותו יוצאת הדופן ביגרה את נפשו ועשתה אותו לאב הנהדר שהוא היה. מצד שלישי, כמובן, גם העולם השתנה ואיתו אנחנו. לא היינו הבנות שהייתה אימי, בגילנו.

גם אבי, כמוני, חווה הורות־מחליפה בגיל צעיר מאוד. למעשה, אנחנו היינו “משפחתו השנייה” של אבי. כשהיה בר־מצווה התייתם מאביו בעוד שאימו נושאת שני פעוטות, אחיו ואחותו. בגיל שלוש־עשרה יצא אבי לפרנס משפחה שלמה, וכשחזר הביתה לאחיו הפעוטים ולאימו, נאלץ לשאת גם בעבודות הבית והבישול, שכן אימו נחלשה נפשית בעקבות התאלמנותה. כך קרה שאבי עשה מעין סטאז' בהורות כבר כבן־נעורים. ייתכן שבניגוד אליי, שהחלטתי לא להקים משפחה בשל ההורות־המחליפה שלי בגיל צעיר, אצל אבי ההתנסות הזו דווקא היא שדחפה להקמת משפחה.

עם זאת, ייתכן שאילו חי אבי כיום, בעולם מודע יותר, שבו לפסיכולוגיה יש מקום לגיטימי המאפשר לך לבדוק את עצמך פנימה, היה גם הוא נמנע מעשיית ילדים. הרי אבי, וגם אימי, פשוט שיכפלו את חיי הוריהם ואת מה שהתנסו בילדותם. אבי “המטפל”, שהיה בן־זוג מחליף לאימו ואב לאחיו, שחי עם אם ילדותית שתפקודה לקוי, התחתן בבוא היום עם אימי, שהייתה אישה ילדותית שתפקודה לקוי, שגם אימה תפקדה בקושי ואביה ודודה התעללו בה, אשר שאפה בעצמה לבעל־אב שיציל אותה מהמצב ויטפל בה. על רקע כזה לא יכול לצמוח מצע הורי טוב, בריא וחזק.

מה אני מנסה לומר? שהחלטתי לא להביא ילדים, לעולם לא הייתה שרירותית אלא מנומקת מאוד. היא מגובה באילן־היוחסין המשפחתי המפוקפק שלי, שאינו נדיר כלל. לא, אינני המקרה היחיד של משפחה “הרוסה”. במהלך חיי פגשתי ניצולים רבים של משפחות כאלה. ההורות שלהם, במקרה הטוב, הוא עניין המצריך התמודדות יומיומית וחשבונות־נפש מפרכים. במקרה הרע, הורותם היא שיכפול מזיק של מה שהם חוו על בשרם, כילדים. ועדיין הם מגבים את החלטתם לעשות ילדים בטענה ש“ילדים זה שמחה”, “ילדים מביאים אור לבית”, “כל ילד מביא את המזל שלו”, “ילד מוסיף לחיים ולזוגיות”, וכו' וכו' וכו'. הם מדברים כמובן בשם עצמם. לא בשם הילד.

בכל הקשור אליי, במהלך שש שנות הטיפול הפסיכותרפי שעברתי, גיליתי שהטראומות המשפחתיות אכן פעלו את פעולתן והחלישו אותי כסמכות הורית ראויה, על פי קני המידה שלי, שהם מחמירים אומנם, אבל רק כך אני רואה הורות ראויה באמת: מסורה, יציבה, חמה, נאמנה, אוהבת, תומכת, מודעת, יצירתית.

כ“ניצולה” של משפחה שלא תפקדה היטב, אינני רואה בעצמי אם ראויה. אפילו לא “אם מספיק טובה” כדברי הפסיכולוגים. במהלך שנות הטיפול הפסיכולוגי נגעתי בתוכי בחרדות שבלתי אפשרי להיפטר מהן, גם לא בטיפול שיימשך לאורך חיים שלמים. לא נראה לי הגיוני להביא לעולם ילד, כאשר אין ביכולתי לתת לו את מה שאני מאמינה שהורה צריך לתת. את כל מה שלא קיבלתי בעצמי, וספק אם אוכל להעניק.

כן, אני דורשת את הטוב ביותר עבור ילד, כל ילד, ובוודאי ובוודאי שבעבור ילדי.

אומרים לי: “יהיה בסדר.” ומה אם לא? מה אם הבטחת הרומנטיקה, הנחת והנועם, לא תתקיים, ובתום עידן המתיקות הזוגית החולפת יבוא כאוס משפחתי שיצלק את הילדים לנצח?

אינני מוכנה לקחת את הסיכון. אינני מוכנה להיות אגואיסטית. ילד איננו “תיקון”, כפי שנוהגים לומר רבים מאלה שמביאים ילדים לעולם. ילד הוא אדם יקר־ערך. אין יקר ממנו. מי שמחליט להיות הורה צריך לדעת טוב־טוב למה הוא נכנס, ולבחון בציציות את הסיבות שגורמות לו לעשות את הצעד הרה־הגורל הזה, הכרוך בדיני נפשות. הבאת ילד לעולם כאקט אוטומטי נטול בדיקה וחשיבה, מעין “חלק טבעי מן הזוגיות”, איננה רק אקט בלתי מתקבל על הדעת. לדעתי, זהו פשע.

כן, פשע. להביא לעולם ילד ולאחר מכן להזניח אותו נפשית ו/או פיזית, להביא לעולם ילד ולהתעלל בו נפשית ו/או פיזית, כולל מגוון התעללויות נפשיות מרומזות ביותר שההורה אפילו אינו מודע להן, עד כמה הוא פוגע ומה הוא מעולל – זה פשע. להביא לעולם ילד כאשר כל מה שמעניין אותך הוא הקריירה שלך או הבילויים שלך, ואת/ה רק מחכים לרגע שתגיעו לעבודה או תצאו לבלות עם חברים כדי להיפטר מן הילדים, להביא לעולם ילד בלי לקבל את העובדה שהוא יהיה מעתה והלאה מרכז החיים – כל אלה פשעים. להביא לעולם ילד ו“להתגרש ממנו” כשהעניינים נעשים קשים ומייגעים, גם זה פשע.

אני רואה חברות שרצות לעבודה מקץ ארבעה חודשי חופשת־לידה, ועוזבות את התינוק עם מטפלת או זורקות אותו למעון, וליבי נחמץ בקרבי. אם זה מה שהביאה לנו המהפכה הפמיניסטית – הגשמה עצמית לנשים שבאה על חשבון פעוטות שזקוקים לחיק האימהי ולא לתחליף חבוט – אז אינני יודעת כמה המהפכה הזו שווה ולמי, משום שהיא הקריבה קורבן גדול: הילד. בעיניי, אישה שלא רוצה לכבול את עצמה בשנים ראשונות לגידול ילדיה, שתעשה טובה לה ולילדיה ולא תיכנס להריון.

רוצה קריירה? אחלה. אני מאחלת לך את מלוא ההצלחה שבעולם, עלי והצליחי בסולם הדרגות. אבל לא על חשבון נפשו השבירה של ילד קטן.

המהפכה הפמיניסטית עשתה נפלאות לאגו של האישה, וטוב שכך, אבל שפכה את התינוק עם המים. באו לשחרר נשים, וכבלו ילדים להורות חסרה, מוגבלת, אנמית והיסטרית. ההורים רצים בסולם הקידום, והילדים זרוקים אצל מטפלות: נשים שהמהפכה הפמיניסטית פסחה עליהן, ועכשיו הן אימהות־חלופיות לנשים אחרות. מה גם שהנשים המשוחררות הללו, הפמיניסטיות כביכול, לא מוטרדות כלל מזכויותיהן של הנשים העניות המטפלות בילדיהן. מעניין, לא?

* * *

באחד הפוסטים על הורות, שכותרתו הייתה “אז למה אנשים רוצים ילדים?”, כתבה אחת המגיבות שהיא עוד איכשהו מבינה למה נשים רוצות ילדים, אבל תמוה בעיניה מדוע גברים רוצים ילדים. בהתחשב בכמות הקיטורים שאני שומעת מחברותיי על חלקם הזעום של בני־זוגן בגידול הילדים ובעבודת הבית, השאלה הזו בהחלט הרת־חשיבות. אני מודה: אין לי עליה תשובה טובה.

חברות רבות מספרות לי שהן מרגישות ש“אין להן בכלל פרטנר”. הכול מוטל על כתפיהן. לעיתים הן תוהות בינן לבינן מדוע התחתנו, אם בן־הזוג כלל לא נמצא שם עבורן ועבור הילדים, נוטל חלק מלא בגידולם ובעבודות הבית. אחדות אפילו שוקלות גירושים, כי נמאס להם מההסדר הלא־הוגן.

אז הנשים משלמות ברגשות אשם, ואילו הגברים, כולל “הגברים החדשים” המהוללים, הם עדיין לא ממש בעניין, והתוצאה אחת היא: ילדים מוזנחים, ילדים נטושים רגשית.

ההורים, נשים וגברים כאחד, רוצים את הכול: להגשים את עצמם בקריירה, בזוגיות, באהבה, בחיים, “לבלוע את החיים” כדברי אחד המגיבים אצלי בבלוג, שלא הבין מדוע אני מצפה מהורים “להקריב את חייהם למען ילדים”. ומי משלם את המחיר? החולייה החלשה ביותר. הזקוקה מכל להגנה. הילדים כמובן.

כן, אני קיצונית. כולם מעירים לי כל כך. מבחינת גידול ילדים ומעמדם, אני לגמרי בצד של הילד. אולי כי כך חינך אותי אבי, שהילדים הם מעל לכול. ואולי משום שאני מרגישה את לב הילדים בגובה העיניים שלהם, משל הייתי ילדה בעצמי. דווקא בשל כך, יש לי יתרון אחד ברור על פני הורים: אני מאוד־מאוד אוהבת ילדים, אבל מפני שלא נעשיתי אם בעצמי, אין לי צורך אישי להדחיק או להכחיש את כשלי ההורות.

שנים אני מתבוננת במשפחות מן הצד. מתבוננת ורואה הכול: כל מפגע, כל דחייה, כל אדישות, כל התעלמות, כל התעללות, קטנה כגדולה. כן, אני תובענית וטוטאלית במה שאני מבקשת מהורים. כן, אני סבורה שבעתיד הגבלת ילודה מכל הטעמים שמניתי, שתוכל להתבצע באמצעות מבחנים שונים, ומתן – אוי, כמה “אח גדול” מצידי – “רישיון להורות”, תהיה נפוצה מאוד. וכן, בסופו של דבר כל הורה וכל אדם שירצה להגשים הורות, יחויב בלימודי הורות אינטנסיביים במשך כל שנות גידול הילדים. ברור לי שכיום זה נשמע לרוב האנשים כמו התפלספויות קרות ומנוכרות של עתידן סהרורי או כדיבורי שטנה של “רווקה ממורמרת”. משום שלמרות כל השינויים החברתיים, שחרור האישה וקיומם של אמצעי מניעה משופרים, אנחנו עדיין תקועים בעבר, והמחשבה השלטת היא עדיין שלכל אחד יש זכות טבעית להורות. מבחינתי, אותה “זכות טבעית להורות” היא לא פעם “רישיון אוטומטי להרוג”.

* * *

את ההחלטה לא לעשות ילדים החלטתי גם במסגרת של זוגיות. כפי שכבר ציינתי, בשנות העשרים לחיי בכלל לא חשבתי על ילדים. באותם שנים היה לי גבר שמאוד אהבתי אלא שכבר היה לו ילד, וייתכן שבשל כך הנושא לא עלה.

מאז גיליתי שגברים עם ילדים מעדיפים אישה שלא תרצה עוד ילדים, או שהם פשוט אדישים לנושא. אני רואה את זה גם אצל חברותיי: גברים גרושים עם ילדים מעדיפים על פי רוב אישה עם ילדים, או אישה שהחליטה לוותר על האימהות. זה נוח יותר עבורם, ואפשר להבין מדוע. הם, את האבהות שלהם כבר מיצו.

בעבר יצאתי עם מספר גברים גרושים שהיו אבות לילדים. הם ביררו כבר בתחילת הדייט, די בפאניקה, אם אני רוצה ילדים. ממש ראו להם על הפנים שהם מאוד חוששים מפני “השעון הביולוגי” שלי. כאשר שמעו שאני לא בעניין של ילדים, רווח להם. לעומת זאת, באתר פנויים־פנויות אחד שהייתי רשומה בו, פסלו אותי על הסף, אפילו לפני שפגשו בי, מספר רווקים שרצו ילדים. הם ציינו במפורש שאילו רציתי ילדים, או אילו הייתי צעירה יותר, עדיין בגיל של “פוריות טבעית”, הם היו “בעניין שלי”. מבחינת הגברים הללו, אין זה משנה ככל הנראה מי את, מה את, כמה איכותית את וכו'. העיקר שתשמשי רחם להשכיר.

מצחיק, אבל הגבר היחיד שאמר לי פעם משהו ממש מפורש בהקשר לכך, היה ה… גניקולוג שלי! באחת מביקוריי הוא השמיע רמז עבה מאוד בנוגע לשעון הביולוגי שלי. הוא אמר שעליי לחשוב בכיוון ולהזדרז, כי “לקראת גיל ארבעים הפוריות יורדת.” כל זאת בלי שהעליתי כלל את הנושא! מי ביקש ממנו להגיד לי שאני צריכה להתחיל לעשות מעשה? האם גם לגבר הוא היה מדבר כך: רומז לו על דלדול זרעו אחרי גיל ארבעים? כאילו שלעשות ילדים זה כורח קיומי?

ככלל, להוציא את אותו גניקולוג “יינטע” מגוחך, ברוב המקרים דווקא הנשים הן אלו השואלות אותי, “מה, את לא רוצה ילדים?”, “איך זה שאין לך ילדים?” וכיוצא בזה. בשנות השלושים לחיי, כמה נשים מבוגרות אמרו לי שלא כדאי לי לפספס את החוויה הזו, ושאזהר לא להפסיד את הרכבת. לא שבכלל דיברתי איתן על הנושא, אבל זה לא מנע מהן מלזרוק לי עצות לתוך האוזן.

הדיון עלה גם בקרב חברותיי הקרובות ביותר. על פניהן נרשמה הפתעה. אכזבה. גם הצעות לאמץ הונחו לפניי, לנוכח “התרשמותן” מכישוריי כאם פוטנציאלית. כאילו שאימהות היא מין משאב שאסור לבזבז. צריך לנצל אותו ויהי מה. יש רחם? את חייבת להשתמש בו, בובה. אחרת…

מעניין שדווקא הוריי מעולם לא שאלו אותי דבר, לא חקרו ולא לחצו. אני סבורה שהעובדה שתמיד הייתי מאוד עצמאית, דעתנית ואסרטיבית, קצת הפחידה אותם. אני משערת שהם ראו בי מעין יצור מוזר: סופרת, אשת־רוח, לא ממש “אישה רגילה” במונחים שלהם, אלא “אשת העולם הגדול” שנוסעת לפסטיבלי קולנוע בחו"ל וחיה חיים בוהמיינים. בנוסף, אני סבורה שגם בשל אותו פרק־חיים יוצא דופן בנערותי, כאשר כיהנתי כמעין “הורה של הורים”, הפכתי בעיניהם למעין סמכות. אוטוריטה בנושאים שכאלה. ולסמכות לא מעירים ולא שואלים.

מה עושות לי כל ההערות הללו, על זמני ההולך ואוזל? על עתידי העגום כרווקה ערירית? כלום. הן עוברות לי ליד האוזן. מעולם לא התקשיתי לחיות את חיי כפי שבחרתי. מעולם לא הרגשתי מבודדת או בודדה. אני מרוצה בחלקי. באורח־חיי. במה שהשגתי. באהבה העוטפת אותי מחברים ומשפחה. ולא רק שאינני מצטערת על כך שלא הבאתי ילדים לעולם, היום אני גם מאוד שמחה שאין לי על הלב עול של ילד אומלל שצלקתי. אינני חושבת שיכולתי לחיות עם זה.

עם זאת, חיי החברה שלי בהחלט השתנו. חברות שהפכו לאימהות פנו מטבע הדברים לחייהן, נעשו עסוקות מאוד, וכל הדברים שיכולנו לעשות קודם לכן ביחד, כמו לבלות בעיר בחבורות בסגנון “סקס והעיר הגדולה”, התבטלו מאליהן. מצאתי את עצמי נחשפת לחברות אחרות: רווקות שהחליטו לא להביא ילדים, כמוני, או נשים עם ילדים בוגרים, שחזרו להיות “רווקות הוללות” בגילאי הארבעים שלהן.

ולא, אין לי הרהורי כפירה. עד גיל ארבעים עוד הוטרדתי פה ושם על ידי מחשבות שניות, תהיות, הרהורים. פעמים ספורות חשבתי על אופציית האימוץ. אבל מעניין לציין שאחרי גיל ארבעים הצורך באימהות הלך ופחת בי, עד שנעלם לגמרי. אולי זה עניין הורמונלי. אולי פשוט השלמתי עם החלטתי ומצאתי את עצמי מסופקת ויותר ויותר בתחום הכתיבה. אולי מצאתי את אושרי כסופרת, כבוראת של עולמות, אימא ואבא של ספריי ודמויותיי, כפיצוי הולם לוויתור על האימהות האחרת, ה“רגילה”.

וחוץ מזה, מי אמר שאני מוותרת על חברת ילדים? יש ילדים של אחיינים, יש ילדים של חברות, יש עם מי לשחק, להשתולל, לאהוב, לטפח, להעניק וליהנות. שלא לדבר על כך שהיום, לאחייניתי שהייתה לי כבת, כבר יש ילדה משלה. גם הקטנה המופלאה הזו היא היום כבתי, אחיינית קטנה נוספת, אולי מעין נכדה. שלא לדבר על כך שאחייניי, שכמעט כולם אנשים בוגרים, בעלי משפחות, הם כילדיי. ויש בזה הרבה סיפוק, הרבה־הרבה אהבה. הרבה־הרבה קרבה. כך שאינני חשוכת ילדים. אדרבה, אני מוקפת בהם.

* * *

במסגרת הדיונים הסוערים שהתנהלו בבלוג שלי, בתגובה לסדרת מאמריי על הורות, הובעו בעיקר עמדות הרואות בי ובשכמותי נרקיסיסטית הפועלת ממניעים אנוכיים, אגוצנטריים. אותה אישה קרייריסטית שהתדוותה בתגובות אצלי בבלוג שהיא מעדיפה להתמקד בחייה, תוארה על ידי רוב המגיבים והמגיבות כ“שונאת ילדים”, כמי שבעצם ויתרה על “הפלא הכי גדול של הבריאה”, בגלל שאכפת לה רק מעצמה.

אני רואה את הדברים אחרת. לדעתי, אותן נשים, וכמובן גם אותם גברים, הבוחרים לא להביא ילדים ממניעים “אגואיסטיים”, אינם אגואיסטים כלל וכלל. אני סבורה שעמוק בתוכם, הם יודעים היטב שאין להם מספיק להעניק לילד, או שחלקים פגועים עמוק בתוכם ימנעו מהם להיות הורה “מספיק טוב”. דווקא אותם “שונאי ילדים”, יודעים באופן אינסטינקטיבי את מגבלות כוחם. ההורות פשוט גדולה עליהם. ואילו אותו אדם אנוכי המרוכז בעצמו ובהנאותיו, או אותו אדם פגוע ולקוי בנפשו, הבוחרים להביא ילדים בחסד המקרה, כי “יהיה בסדר” ו“ילדים זה שמחה” ו“אי אפשר להיות אישה מלאה בלי להיות אימא”, דווקא הם־הם האנוכיים, הם־הם הבלתי אחראיים, הם המסרבים להודות במגבלות כוחם. ובסירובם זה, הם מצלקים דור שלם.

באותו פסח עזבה סבתי את הבית בטריקת דלת. אחרי הצווחות, הצעקות והקללות הרגילות, באו הבכיות, האנחות וקריאות השוד־ושבר, וסבתי נשבעה שכף רגלה לא תדרוך עוד בבית שלנו.

זה לא היה מראה חריג אצלנו בפסח. חג־חירות בלי מריבה בין אימי לסבתי, לא היה חג פסח. מצד אחד יראנו את המריבות הקולניות האלה, מצד שני ייחלנו להן בסתר. קצת אקשן לא גורע דבר משום חג ומועד, מה גם שברוב המשפחות בלתי אפשרי למנוע אותו. אבל באותו פסח, סבתא הלכה לבלי שוב.

בכל שנה, יומיים לפני החג, היא הייתה לוקחת את הרכבת מירושלים לתל אביב, ואבי היה עוזב מוקדם את החנות כדי לאסוף אותה מתחנת הרכבת ליד כיכר המושבות, אל הבית שלנו ברחוב זלוטופולסקי, איפה שגרו “כל הווזווזים”, שהיא תיעבה מעומק הלב.

אימי כבר הוציאה את הכלים מהבוידעם וערכה אותם לשטיפה על השיש, וחמש־עשרה חבילות של מצות, שני קילו כל אחת, כבר עמדו בפירמידה רעועה על המקרר. הביצים, שלושה תריסרים, נרכשו בבוקר ממוביל הביצים, ואימי הייתה עומדת ומטגנת שלושים־ארבעים בורמליקוס לבוקר החג, לאכול עם הביצים השחומות, המרור ולבבות הארטישוקים בחומץ.

אבל כל הפאר החגיגי הזה, המרחיב את הלבבות, לא שינה כלום למריבה שפרצה בערב החג. ועל מה? על סיר קטן. מה קטן? קטנצ’יק. מה קטנצ’יק? זעירצ’יק. לא ראיתם סיר כזה מימיכם.

סבתי קנתה אותו בירושלים מאיזה ערבי הדופק בבדיל ובנחושת, ומאז הוא שימש כסיר מיוחד רק בשבילה לחג הפסח. על הכלים המיוחדים שלנו לפסח לא סמכה. הם לא היו מספיק מהדרין בעיניה. כל מה שאימי נגעה בו, לא היה מספיק “מהדרין” בשבילה. ולא עזרו דברי הכיבושין של אבי, משכין השלום הקבוע, שבכל מריבה בין אשתו לאימו נאלץ להיתקע בין הפטיש לסדן – יפנה לצידה של אימו, יקבל על הראש מאשתו, יפייס את אשתו, יקבל אצבע משולשת מאימו, וחסל סדר הזיתים הירוקים העסיסיים שהייתה מביאה איתה בכל שנה מהעצים בוואדי, ליד הבית שלה בירושלים.

מה נכנס לתוך סיר גמדי כזה, אתם שואלים? רבע כוס אורז ורגל קטנה של עוף, או מרק בכמות של רבע ליטר, או שלוש קציצות בשר זעירות ותפוח־אדמה קטנטן. לשם מי ולשם מה יצק הפחח הערבי את הסיר הזעירצ’יק הזה, שנדמה כי רק למען קיבתה האנורקסית של סבתי הספיקה תכולתו הגמדית?

אולי הכין אותו לבקשתה המיוחדת, ואולי קיבל הזמנה מגמד במזרח העיר, שהחליט לוותר על הזמנתו, ובאה סבתי ורכשה לעצמה את המציאה הממוזערת בחצי המחיר. וכי מי חוץ ממנה יקנה סיר מגוחך כזה?

והסיר הזה, מגוחך ככל שיהיה, מעורר רחמים ואולי אף פליאה על שום מידותיו הקומפקטיות, היה האש שהבעירה את מדורת הפסח השנתית בין אימי לסבתי, ועדיין לא נכנס החג.

אבי וסבתי שנסעו בקו 4 הביאו קצת ירקות משוק הכרמל, שלא יחסר משהו לחג. אל השריקה של אבי ירדנו שלושתנו בטור סדרתי – אחותי הגדולה בראש, אחותי השנייה באמצע, ואני הקטנה בירכתיים. אחרי מסדר הנשיקות הדביקות על הלחיים, ממנו ניסינו להימנע ללא הצלחה באף שנה, סבתי הייתה פורקת את סליה ומזוודתה הקטנה, עם כמה בגדים והרבה מטפחות־ראש, ונכנסת למטבח לבדוק האם צלחו ניקיונות החג לפי ראות עיניה.

היא הייתה עוברת עם האצבע על כל הכלים המיוחדים לפסח כדי לבדוק שאכן נשטפו ולא נותר בהם אבק חלילה, או שמא גרגר שעורה שמן וסורר נדד לו בבלי דעת לבוידעם והחמיץ את לב הכלים ותכליתם הקדושה.

את מסדר החמץ הייתה עושה אחר כך, לוודא שאבי שרף את כל שאריתו דלה מביתנו, לבל נחלל את החג. אימי הייתה ממשיכה בינתיים במסדר טיגון הבורמליקוס, וממשיכה בכמות הגונה של קציצות פרסה לערב החג, מנקה אגב כך שלושה מוחות־ענק של פרה מנימי הדם, להכשירם לבישול במי לימון ופטרוזיליה. סבתי הייתה מביטה בצרמוניה במבט חמוץ, מנדנדת כל הזמן מתי כבר תפנה אימי את הכיריים, והיא תוכל לבשל לעצמה את האוכל שלה בסיר הקטן, לפני שייכנס החג.

באותו יום – ואני הייתי עדה לכך – ניסתה אימי להניא את סבתי מן המטלה המעצבנת שלה: לבשל לעצמה אוכל בסירה הזעיר. יכולתם לחשוב שזה כך מפני שאימי תמיד נעלבה מסבתי שהטילה ספק בכשרות מטבחה, ואולי לכן ניסתה לחבל במניעיה לבשל אוכל מהדרין רק לעצמה בסיר לגמדים. אבל מהר מאוד התבררה הסיבה האמיתית. סבתי בלשה בצבא הכלים המיוחדים והכשרים לפסח, ולא מצאה את הסיר הקטן! חיפשה שוב, ולא מצאה. חיפשה עוד פעם, ביקשה גם ממני לחפש, ולא מצאה.

ואז פרצה ההיסטריה. סבתי ניגשה לאימי ותבעה לדעת היכן הסיר הקטן. אימי אמרה שאין לה צל של מושג. אז, עדיין לא ידעתי שהיא יודעת מה קרה לסיר הקטן, וכמו כולם האמנתי שגם היא לא יודעת מה קרה לו, לגמד. אולי אבד בשנה שעברה, כשאבי עטף כל כלי בנפרד בנייר עיתון והכניס את הכלים לארגזים, לשמור לשנה הבאה. אולי נשכח באיזו פינה והוא נמצא מי־יודע־איפה בבית, שזה אפילו יותר סביר. והכי גרוע, שבאמת לא נארז בטעות בשנה שעברה מפאת השכחה, ונזרק לאשפה על ידי העוזרת שלא הכירה הלכות פסח כהלכתן, ולא כיבדה את קדושת הגמד.

אבי הובהל כדי לבלוש בעצמו אחר הסיר, ולא מצא לו זכר. אימי מצידה שלפה פרצוף־פוקר, ולא ראו עליה שהיא יודעת משהו על הגמד. אבל סבתי חשדה, ואת מלוא חשדנותה הפנתה כלפי אימי בצווחת מטורפות, כאילו בכך יחזור לה גם דם וסתה ויוורידו לחייה.

ואימי בשלה, עומדת ליד הכיריים ומטגנת ומטגנת עד מוות, או עד כניסת החג, או מה שיבוא קודם.

שורשי המריבה הקדומה הזו בין אימי לסבתי החלו כבר אחרי החופה והקידושים, בנשף שנערך ב“אולמי ימק”א" אחרי החתונה, כשסבתי פרצה פנימה לחדר ההתייחדות של הזוג הצעיר, לוודא האם יש דם בתחתוניה. על זאת לא סלחה לה אימי עשרים שנה. עשרים שנה נשאה את הבושה על הרגע האיום שבו חמותה פרצה פנימה בלי בושה, הסיטה את הסדין ובלשה לתוכו עמוק בנחיריה.

ועוד נוסף לכך מייד לאחר הנישואים סדר־נשים כהלכתו, שבו היה על אימי לדווח לחמותה על כל וסת שהגיעה, והאם טיהרה עצמה כיאות במימי המקווה. גם על ההתערבות הבוטה והפולשנית הזו לגופה, היא לא סלחה לחמותה מעולם. היא, שמעולם לא שמרה מצוות, שבבית ילדותה אכלו טריפה בוקר וערב, שאביה היה בולס חזירי־בר לארוחת־צוהריים ומקנח במלבי שמנת ומי־ורדים – היא תראה את תחתוניה ברבים? היא תיזרק למקווה כמו אחת מלוכלכת כדי שתבוא “מטוהרת” בפני בעלה? למה מה, מה קרה? ממתי היא “מלוכלכת”? היא, שמתרחצת שלוש־ארבע פעמים ביום? עליה תגיד חמותה “לא טהורה”? עליה?!

ולא זו בלבד, הלוא למען בעלה הסכימה לקבל על עצמה עול כשרות ומיני מצוות שלא האמינה בהן מימיה, מנהגים נפסדים שנראו בעיניה – עיני בתו של כופר־בן־כופר – כפרימיטיביים, נחותים, מיושנים. אז אחרי ההקרבה הזו שהייתה הרבה מעבר לכוחותיה, יבדקו בתחתוניה, בציציותיה?! אולי האימא הזו שלו רוצה לבדוק לה גם בתוך ה… שלה? מה עוד?

כל השנים הללו שעברו מהנישואים, עשרים שנה ויותר, הבליגה אימי על העלבון הנוראי הזה: חמיסת בתוליה בצורה כה בוטה, הצגתם לראווה של דמיה בפני קרואי החתונה, ותוסיפו על כך את התערבות החודשית בענייניה הכמוסים ביותר כאישה. איזו חוצפה!

אז עכשיו זאת מדברת על סיר? סיר???

בצד אחד עמדה אימי, שהשימה פני צדיקה תמימה המצותת לקציצותיה המיטגנות חרש בקלחת. בצד השני עמדה סבתי הזועמת, שסמל העצמאות היחיד שלה בביתנו – סיר־הפלאים הקטן שלה, קלחת עלי־באבא שלה – נשדדה ממנה לאור היום. ובאמצע, כמו תמיד, אבא שלי, המנסה להשכין שלום בין הניצות, מנסה לגלות את האמת, מי פה מפדחת את מי, הלוא בהחלט יכול להיות שסבתי הפליגה ברשעות־החמות שלה, והעלימה את הגמד כבר בשנה שעברה כדי לעשות סצינה השנה.

מצד שני, האם ייתכן שרקמה את המזימה השטנית הזו כבר בשנה שעברה? חשד קצת מוגזם, לא? הרי זיכרונה אינו כתמול שלשום, ואיך תזכור מזימת סיר ישן ומקומט מלפני שנה?

מצד שלישי, הכול ייתכן במריבות כלות וחמותיהן, כך שאל לו להוציא זאת מן החשבון.

מצד רביעי, מדוע אשתו תעלים את הסיר? עשרים שנים ויותר היא חיה עם העלבון, אז עכשיו להיזכר? עכשיו לנקום?

מצד חמישי, נקמות אוכלים כשהן קרות. ומדוע לא תמתין אשתו שנים עד שתכניס לחמותו, ודווקא ברגע הכי לא צפוי, במקום הכי כואב: הגמד, שבלעדיו לא תאכל כזית ממאכלי הבית, אפילו אם תגווע ברעב?

מרוב צדדים ומחשבות החליט אבי לחפש שוב בבוידם, אולי שם ימצא את הסיר הקטן של אימו, שהחלה בשלב זה לצווח בפרסית קולנית שהיא תיקח את מעט מטלטליה ותחזור כבר עכשיו – עוד כמה שעות נכנס החג – לירושלים, ושנראה אותה חוזרת אלינו אי פעם. ואם אבי רוצה להפסיד אותה, את אימו־הורתו־יחידתו, נראה אותו מתרצה לאשתו הרעה, ולא לה, הורתו שהניקה אותו עד גיל ארבע!

ומן הצד השני כבר מפמפמת אשתו בלאדינו, שפה שאימו אינה דוברת, שנראה אותו, נראה איך הוא נכנע לאימו, נראה אותו שפוט שלה, ילד־טוב־ירושלים. ומדוע שלא יתייצב פעם אחת ולתמיד לצד אשתו? נראה אותו גבר, נראה!

ומן הצד ממש, אנחנו הילדות, אני עדיין די קטנה אבל כבר משמשת מעין עדה, רושמת במוחי את כל הדברים הללו שאכתוב לימים בספריי, ושתי אחיותיי הגדולות, שרואות בכל רק מן מופע הומוריסטי בחינם, בורלסקה משפחתית מן הגיהינום רק עבורן, יושבות וצופות במחזה המגוחך כמו בתיאטרון, עוד רגע יכינו לעצמן פופקורן.

האם כל מה שרצתה אימי היה להחזיר לחמותה, לנקום בה? או שמא רצתה להראות לה, לסבתי, שמשפחה קודמת על פני מצוות עבשות? לא אדע לעולם.

אימי לא הסכימה להתוודות שהיא זו שהעלימה את הגמד, וסבתי לא הסכימה להשתכנע בכך, ארזה מייד את חפציה, הזמינה מונית־ספיישל ונסעה בחזרה לירושלים. אפילו אבי הָאָבֵל לא הצליח לעצור בעדה, גם לא כשהתחנן בפניה בפרסית שלא הבנו, אמר לה ודאי מיני מחמאות ודברי־כיבושין כמו שאומרים לאהובה, אבל כלום לא עזר. סבתי נסעה לבלי שוב, ועל פניה של אימי ראו שהיא שמחה על ניצחונה הקטן: סוף־סוף תעשה את החג בלי רטינותיה האינסופיות של החמות.

אותו חג עבר עלינו בתחושות מעורבות. מצד אחד, אף אחד מאיתנו לא הכי סבל את הסבתא הזו, שרטנה, עצבנה, נטפלה, נישקה נשיקות דביקות, ובעיקר הכריחה את כולם להקפיד בקלה כבחמורה, אוי ואבוי אם הדלקנו בטעות אור בשבת, אוי ואבוי אם לא נטלנו ידיים, אוי ואבוי אם טעינו ולקחנו מזלג מהמגירה של כלי החמץ.

אפילו על אבי ראו שהוא מרגיש נינוח יותר, אינו חשוף עוד למבטה החמור של אימו האדוקה. סוף־סוף ערכנו את החג כמו שרצינו, בלי פקחית־מצוות על הראש.

מצד שני – והרי תמיד ישנו צד שני – כולנו התרגלנו לסבתא הזו שישבה מדי פסח לימין אבי. אנחנו הבנות אפילו לא הכרנו דבר אחר. בעינינו הסבתא הזו נוצקה לכיסא בשולחן האוכל בכל ימי הפסח – זה מה שידענו, זה מה שהכרנו.

גם אימי נראתה קצת מוזר. אין מי שתבלוש אחריה ותלך אחריה לכל מקום, הגם שאז כבר חדלה החמות לפשפש בתחתוניה.

איזה שקט מוזר השתרר באותו חג, בעיקר בערב בחג, בלי הסבתא. והמריבות, הצווחות והצעקות, לא התעוררו שוב גם בשנים הבאות, ואחיותיי לא יכלו עוד לשבת על גג העולם ולהביט על הכול ממרום היציע, כמו על ההצגה הכי טובה בעיר.

היא לא הייתה בלוויה שלו. הייתה בכנס יהלומנים בטוקיו. התקשרו אליה מהארץ. אימא שלה אמרה שהיא לא מוכנה לחכות עד שתשוב. החברה־קדישא אמרו שלדחות לוויה זה חילול המת. כשהסלולרי צלצל היא הייתה במעלית השקופה, לוכדת בעיניה את האורות הקטנים שטסו בקורי־העכביש שנקראים כבישים. מעורפלת, ידיה רועדות, לחצה על הכפתור שיוריד אותה שוב למטה. בעצם רצתה לעלות לחדרה, אבל היד לא צייתה. בתוך שניות נפלטה אל תוך הלובי הקריר. מוּכנית, יצאה מהמלון וצעדה בלי מטרה, מכוסה בזיעה קרה שהרטיבה את חולצת המשי ואת הבלייזר היקר שלבשה לכנסים כאלה. ענת הייתה צוחקת עליה שהיא כמו תלמידת בית־ספר שלובשת מדים. אבל ענת לא הייתה כאן עכשיו כדי להצחיק אותה.

היא הלכה והלכה, נהרסת מהחשבה שהם לא מוכנים לדחות את הלוויה במיוחד בשבילה. מה יקרה? עוד יום־יומיים. סוכנת־הנסיעות שלה תהפוך עולמות כדי להשיג לה מקום בטיסה הכי קרובה. אבל לא. אימא שלה הממזרתה לא תיתן לה את התענוג! היא תקבור אותו במו ידיה היבשות. תמיד רצתה אותו לעצמה. ועכשיו המכוניות דורסות אותה, לאן את הולכת, גברת מגונדרת, עם שיער אדום־להבה ובלייזר אדום וחולצה לבנה עם דשים שופעים וחפתים ארוכים במיוחד. פחחחח, צחקה עליה ענתי לפני שנסעה: עלית כיתה, עכשיו את נראית כמו דיילת, והצדיעה לה.

היא המשיכה ללכת. בלי מטרה. בלי מחשבה. כמה מוזר שברגעים כאלה המחשבות נמחקות. המוח נאטם, מלא עובש, צבא נמלים חודר לראשה ומנטרל את המערכת. אפילו על ענת לא חשבה. איך לא התקשרת אליי? צעקה עליה ענת כשחזרה ארצה. באמת, שאלה גם היא את עצמה ולא ידעה לענות: איך לא התקשרתי אליה, אל ענתי שלי? אבל באותם רגעים, כשצעדה בלי מטרה, יכלה לחשוב רק על דבר אחד: על הקבר של אבא, שיחתמו מחר בצוהריים בלעדיה.

היא חשבה שהתרחקה מאוד מהמלון, אבל פתאום מצאה את עצמה שוב לפניו. כנראה עשתה סיבוב בלי להרגיש, ואולי המוח שלה בכל זאת מתכנן את מהלכיה צעד אחד קדימה. מוּכנית נכנסה פנימה. פקיד הקבלה המלוכסן, היפה כמו כוכב־קולנוע סיני אחד ששכחה את שמו, קד לפניה והטיל לזרועותיה ערמת פקסים. הכותרת דחוף צעקה מהם. מה תעשה עכשיו? תעלה לחדר? מה תעשה לבדה בחדר? הבר. כן. הקבר האולטימטיבי של אנשי העסקים בשעות הקטנות של הלילה, מטביעים את שעמומם או יגונם בגלונים של וויסקי־סאוור.

עדיין בלי לדעת מה תעשה עם עצמה, התיישבה על אחת הכורסאות השמנמנות בלובי. דווקא יפה הלובי הזה, מעוצב לא רע, מערבי, לא יפני, בכלל לא יפני, היא לא סובלת יפנים וטעם יפני ואוכל יפני. תמיד כשהיא חוזרת מכאן לארץ, היא רזה באיזה חמישה קילו כי לא אכלה כמעט כלום. הדגים הרכרוכיים והצלופחיים האלה שהם אוהבים, מעלים בה קבס. למה הייתה צריכה לנסוע הנה דווקא עכשיו? הוא גוסס – והיא נוסעת לטוקיו! העיניים שוב מעורפלות, הרגליים כושלות. בושה שכמוך, תתאפסי על עצמך. אבל לא, מאוחר מדי, אי אפשר להתאפס בשעות הקטנות והאפלות האלה.

כמעט שנרדמה על הכורסה המסתובבת הנוחה, אבל החליטה לאסוף את כוחותיה ולקום. אולי תמצא מישהו לדבר איתו. הרגליים כשלו אבל נשאו אותה אל הבר. בקצה הרחוק הבחינה ביהלומן ההולנדי מהכנס, כפוף מעל כוסית משקה ומבטו מהורהר, שיער־הקמה שלו סתור על מצחו. המראה הנורדי מצא חן בעיניה פתאום, אפילו שהיא מעדיפה אנשים כהים: בחורות שנראות כמו הזמרת שאדיי, למשל, איך הייתה עושה אותה בשמחה. אבל קול מוזר בתוכה הורה לה: לכי אליו, מה כבר תפסידי. והוא, כאילו שמע את קריאת המעיים הבודדים שלה, הרים את עיניו בסנכרון מושלם עם כמיהתה, ופלט משהו שבין צחוק שיכורים לגרגור תינוקות שרואים מבוגר שהם אוהבים. עוד רגע תעשה לו קיצי־קיצי בחזה השעיר שלו, בלונדיני גם הוא, לבנבן בקצוות. אבל ההולנדי פקח את עיניו הכחולות המימיות וחיוכו התרחב לכדי מערה חשוכה, עטורה אבנים נוצצות בלובנן. “שבי”, הציע מייד, ופינה את הז’קט שלו מן הכיסא שלצידו.

“כן, למה לא”, לאטה לכיוונו, לא קולטת מה יוצא מפיה.

“את נראית מוזר,” אמר, “קרה משהו?” והיא, שמחה על הבחנתו הרגישה של הזר, כמעט פתחה את פיה ושפכה הכול. אבל לא, ברגע האחרון איזה קול פנימי אצילי חסם את פיה, לא תתבכיין פה עכשיו. היא חשה את ידה על כתפו, כאילו משעינה אותה שם, מציעה לרקוד. והוא, מעורפל מאידי הבירה, נענה לה בגוף נעים, גברי, גדול.

בתוך שניות הם חוללו לבדם על רחבת הריקודים הגלמודה. בעצם, חשבה לעצמה, הכול ריק. באמת מעניין מה השעה עכשיו, אם גם הבליינים המקצועיים פרשו למיטה.

הגוף שלו היה חמים וריחו נעים, והיא נשענה עליו ועצמה עיניים, מרגישה, למרות כבדות אבריה, כיצד הוא מוביל את גופה השמוט כאילו הייתה בובת סמרטוטים ענקית. הוא הידק אותה אליו והיא נענתה מוּכנית, נזהרת לא לדרוך על רגליו אבל לא תמיד מצליחה.

“ריווי ריווי, את משהו, את יודעת?” לחש ההולנדי המעופף מבעד לאדי השכרות. והיא התפללה שהוא כבר ניחש משהו על מה שקרה לה. אבל ההוא רק המשיך לגרור אותה על גבי הרחבה, עד שלסוף כנראה נמאס לו מחוסר הקואורדינציה שלה, והוא הוביל את שניהם, היא בתור שק כביסה – יה פוסטמה, נזפה בעצמה, תאספי את עצמך – והוא עדיין רפוי ממי יודע כמה משקאות שבלע.

“היה נעים,” קבע בשקט. “תגידי, את תמיד כזאת נעימה?” ניסה לנהל שיחה בלוע מלעלע. “הולם אותך. בכנסים את תמיד נראית… רשמית כזאת, סמכותית… גברית… אוי, תסלחי לי, לא התכוונתי. לא נעלבת לי, נכון? את הרי אישה כל כך יפה, כל גבר היה שמח ל…”

“לא, מה פתאום,” אמרה וקול קטן צחק בתוכה. אבל היא לא נתנה לו ליהנות מהבחנתו המוצלחת. יש לו דרך להולנדי הזה, עם אחד כזה הייתה שמחה לשכב.

ההולנדי, כאילו שמע שוב את הקול הקטן במעיה, הקול שכמעט התרפק עליו קודם בריקוד, אסף אותה בזרועו והוביל אל המעלית: “בואי, נמשיך את החגיגה למעלה. איפה בא לך, אצלך או אצלי?” ומשלא ענתה ורק המשיכה להתרפק עליו, טסה המעלית השקופה בתוך שניות אל הקומה שלו.

כשהדלת נפתחה אל חדרו, הם כמעט נפלו פנימה, מגששים את דרכם. אבל סופם שגלשו כבדי אברים על השטיח, מנסים לאזן את עצמם ולא כל כך מצליחים, עד שההולנדי תפס תנופה והתרומם תוך שהוא מניף אותה אליו. היא חשה לשון צורבת את תנוכיה ולוחכת את צווארה, תחושה חמימה־קרירה, רגע חמה, רגע קרה, כאילו לרוק שלו יש טמפרטורה משתנה. בעודו לוקק, דחף אותה קדימה אל תוך החדר, פורם את בגדיה כל כמה שאפשרו ידיו הלומות המשקה. והיא מצאה את עצמה מתכופפת קדימה אל שידת־הלילה הגדולה, צופה בבבואה המטושטשת של איזו אישה, שרק אחר כך קלטה שזו היא עצמה, וההולנדי חודר לתוכה, כן, חודר – תקלטי, יא אהבלה – ופתאום נעם לה אברו הגדול שנתחב לתוכה כמו חיית־מחמד מתוקה ומצחקקת שטובעת בתוכה ותובעת חיים משל עצמה, ידיו עדיין אוחזות בשדיה ודוקרות קלות את פטמותיה.

כמה זמן לא הרגישה זין אמיתי בתוכה? ריחו גירה אותה. גם מצאה חן בעיניה התחושה הלפעמים־חלקלקה ולפעמים־חורקת של בעילתו בין הכוּס שלה לאחוריה. אחר כך הוא הוביל אותה אל המיטה, והצניח אותה שם כמו מצנח של צנחן בצבא הוד־מלכותה, והמשיך לזיין לאט, בתנוחה רגילה, שמקץ כל השנים האלה נמצאה גם היא חביבה בעיניה, נעימה, מסקרנת. טוב, אפשר להבין אותה, מאז ענתי שלה היא כבר שכחה את כל המכניזם הפשוט למדי של המעשה בין גבר לאישה.

בתוך מה שנראה לה כשעה תמימה, הוא גמר לבסוף באנחה גדולה שנשמעה לה קצת זקנה, והיא גמרה כמה פעמים בחדווה של ילדה שהתגלה לה משחק חדש. אחרי כעשר דקות של חיבוק חם והדוק, הוא הסתובב על חזהו ונרדם, והיא קמה ופסעה אל החלון, לראות איזה נוף יש לו, האם קיבל נוף יפה משלה, ושמחה לגלות שהנוף הנשקף מחדרה יפה ונוצץ יותר בשלל אורות־יקרות, מקורי־העכביש הסואנים הפרושים למטה, הרחק בקומתה ה-32.

היא קרבה את גופה לשמשה ולחצה את עצמה אל הקרירות הצורבת־נעימה של הזכוכית המשוריינת, מצננת את העור הלוהט מזיעה. אז צנחה אחורנית על הכורסה, ועישנה בלב מתרונן מול הניאונים הננסיים שנמרחו למטה על הכבישים, בוהה בהם ובגבר חליפות, ונואמת לעצמה איזה נאום סבתאי בנוסח: נו־נו־נו, מה את עושה כאן ילדה. אבל בה בעת נהנית מהגוף הגברי שישן מולה, נוחר קלות, כאילו עוד לא נכנס לשלב השינה הכבדה. עוד רגע יצללו חלומותיו אל נשותיו החוקיות, והיא תנסה למצוא שם את עצמה, בינות לנשים נורדיות צהובות כוּס ושיער.

ככל שצפתה בו נעם לה יופיו הנוכרי יותר ויותר. הגב הרחב, הקומה הגבוהה, לא כמו גברברי עמה הננסיים, שמגרדים לעצמם עוד איזה כמה סנטימטרים באמצעות הגבהה בנעלי ההתעמלות. אחר כך בחנה את השיער הסתור על צדודית פניו הנאות, האף הישר, הישבן המוצק מאימוני כושר, עד שהתחשק לה לתת בו ביס בזה הרגע, לראות אם יתעורר ויחזור לו החשק לעשות בה מעשים.

החשק קירב אותה אליו שוב. היא מצאה את עצמה מחככת את גופה בגבר הזה שהיא בקושי מכירה, מלקקת את עורפו בלשונה כפי שעשה קודם, שואלת את עצמה האם גם לו יש טרמומטר כזה הבוחן את חום לשונה. לא לקח לה הרבה זמן לעורר אותו. הוא נענה לה מייד וכבש את גופה בחיבוק אבהי גדול, ונכנס לתוכה באותה הבעלתנות, שלרגעים נעמה לה ולרגעים עצבנה אותה. ושוב התערסלה במחול הפסיכודלי שהתרוצץ בעיניה הכבושות בתקרה, והרחיקה אותו ממנה לרגע כדי להסתובב על הבטן ולתת לו להיכנס בתנוחה יותר נוחה.

ושוב הם גמרו, ושוב הוא נרדם, ושוב היא נשארה ערה, מתפלאת שלא הגיע שום טלפון מהבית, שאף אחד לא מחפש אותה, שמוותרים עליה בכזאת קלות, שמחר תתקיים ההלוויה בלעדיה, כן, בלעדיה, היא לא תשליך קומץ עפר, גם לא אבן קטנה על הקבר שלו. קברו. הקבר שקבר אותו ואותה ביחד בדמיונה.

מאוחר בבוקר היה פיטר, ההולנדי, מוטל רפוי בזרועותיה, חוזר להיות התינוק המתוק מהבר בלילה, שהביט בה במכשירים התכולים השימושיים האלה שקרויים עיניו, עיניים של גבר הולנדי שאנן בגיל המעבר, שנראה טוב יחסית לגילו, עוד מעט בתו תלד והוא יהיה סבא, גילה את אוזנה בלילה. ועכשיו הוא מתחכך בזרועותיה, ברגליה, משבח את עורה החלק, יונק אותה לתוכו ומרטיב אותה שוב לפני שייכנס בפעם המי־סופר־בכלל, תיהני לך, ילדה, כשמזדמן לך זיון־מרוכסן בלילה יפני מטומטם וחסר־שחר, רגע לפני שאת חוזרת לארץ לקבר חתום.

• פרק מתוך הרומן בכתובים “בתו של סוחר תכשיטים”

*פרק מתוך הרומן בכתובים, “בתו של סוחר תכשיטים”.

מבצע “אמץ חתול” זכה להצלחה מסחררת, עד שריווי החליטה שאם אי פעם תרד מנכסיה, תוכל לפתוח סוכנות אימוץ לבעלי־חיים. ולמה להפסיק שם? למה לא לפתוח סוכנות לאימוץ גורי־אדם? ענתי תהיה הקליינטית הראשונה שלה, על־בטוח.

בתוך יומיים חזרו אליה לא פחות מעשרים ושמונה פניות עם בקשות לאמץ את הקטנים! מסתבר שהבּוּק הווירטואלי עשה את שלו, ופילס את דרכו לליבות האמידים שבלקוחותיה. עשרים מתוך האי־מיילים החוזרים שקיבלה היו סתם כדי להתחנף אליה, שלושה ענו בהומור ושלחו בוקים משלהם, גדושי יצורים בעלי פרצופים פחוסים ופרוות של האדם הקדמון, שריווי עוד תלמד בעתיד מי הם ומדוע הם כובשים את ליבותיהן של זקנות וצעירות כאחד, ורק חמש מן הפניות נראו לה. במשך עוד כמה ימים התכתבה עם הלקוחות הרציניים, מנסה לברר מה יוצע לקליינטים הקטנים בבתיהם החדשים, ואחרי סינון נוסף נשארה עם הצעה אחת שנראתה לה.

ההצעה באה מאחת מלקוחותיה הוותיקות. למעשה, אחת מלקוחותיו הוותיקות של אביה: קשישה מרופדת בכסף ששכלה שני בעלים שהותירו לה, כך מרננים, מיליונים. שנים על גבי שנים הייתה אחת מהלקוחות החביבים על אביה, גם כי קנתה אצלו חצי חנות: ענקים, שעונים ועגילים, לה, לבנותיה ולכלותיה, וגם כי אהב לפטפט איתה כשבאה לחנות. ריווי זכרה אותה מנעוריה כשבאה לחנות כדי לעזור במכירות, ובכלל, טען אביה, להתחיל ללמוד את המקצוע, שהלוא היא “התקווה הפרסית הגדולה”

גברת אירנה ליבנת־השיער הייתה לבושה במלבושים שנרכשו רק אצל מיטב המעצבים המקומיים, כש“משכית” בראש הרשימה, ותסרוקתה הגבוהה, שנתקעה במהדורת שנות השישים, הייתה מרופדת ספריי תדירות. מעילי פרווה היו לה למכביר, בשישה גוונים שונים לפחות, וריווי הנערה, על אף שבזה לה מתוך יתרון הנעורים, וכן על שום שלפרוותיה היה ריח נפטלין מעורב בבושם מתוק עד להבחיל, התרשמה במקביל מן העוצמה ששידרה הזקנה בפשטות הליכותיה, המעורבת ביושר אצילי. היא לא פגשה אותה לפחות עשר שנים. טענו שהיא מסתגרת בביתה, מתעטפת בנכסיה, אבל מה היא באמת עושה עם ימיה ולילותיה, ובעיקר עם הונה, את זה ריווי לא ידעה. ערכות התכשיטים נשלחו אליה מאחת מחנויות הרשת, והיא בחרה את מה שרצתה ואת השאר שלחה בחזרה. האשראי שלה תמיד כובד, וריווי ראתה בזה הקלה. לקוחות שלא דרשו יותר מדי הו־הא סביבם, היו מחביביה.

והנה עכשיו, הגברת הזקנה, שלשמחת ריווי שידרגה את ערוצי התקשורת שלה באמצעות התחברות לרשת – מעשה חריג בקרב הזקנים שהכירה – שיגרה אליה את הבקשה הכי יפה והכי פיוטית בנוגע לשעירים הקטנים. אל אישה כזאת תשמח להעביר את שני הצרורות הפועים של ענתי. עוד סדרת מיילים, והן קבעו פגישה בביתה, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, “כי אני קצת חולנית ויש לי תור למסז' לפנות ערב”. ריווי שמחה לגלות שהגברת מפנקת את עצמה, מה שאומר שהיא תדאג היטב גם לקטנים, וענתי יכולה להירגע.

קיומה של הזקנה הזו היה ניגוד משווע לאימה, שהתחבטה תמיד בסוגיה איך לענות את נפשה הרצוצה בצורה הכי יעילה. לא מלבושים, לא תכשיטים, על אף שהייתה אשת סוחר־תכשיטים, לא מטעמים ממיטב המסעדנים, לא טיולים לחו"ל. היא שנאה כשבעלה הכריח אותה להתלוות אליו, והטובה היחידה שעשתה לו הייתה להצטרף אליו למסע־תענוגות על ספינה המשייטת במימי הים התיכון, וגם זה לאחר דו־קרב אימתני, שבו הוא איים לקחת מישהי אחרת במקומה. מצידו, אמר, יפנה בזה הרגע לכל אישה שעוברת ברחוב, לא חשוב מה גילה, מראה וגובהה, ויציע לה לבוא איתו לספינת־האהבה. האיום החבוט והמפוקפק – קשה להאמין שאביה היה מבצע אותו – עשה את שלו, ואימה נכנעה. כל זה לא הפחית כמובן מאנקותיה ותלונותיה לאורך שיט־החלומות, וגם כאשר שבו לארץ – אימה עם מחלת־ים אמיתית או דמיונית, מקיאה את נפשה באמבטיה כאילו הייתה על סיפונה של הטיטאניק לפחות, ואביה עם אוזן מנופחת ודיפיציט נוראי בשינה, כי הליידי לא נתנה לו לעצום עין במהלך כל ארבעה־עשר ימי ההפלגה – המשיכה אימה לספר לבנותיה על ההפלגה במשך חודשיים רצופים, מזהירה אותן מבעלים כפויי־טובה, ומשביעה את כל השלוש שלא יעשו את הטעות שלה ויינשאו לפרסי קמצן שאוהב להפגין את הונו ברבים.

והנה כאן זקנה שיודעת להעריך את החיים, ולא פחות מכך לעשות חיים, ולנצל את היתרונות שהקנו לה שני בעליה המליינים. ריווי החליטה לבקר אותה לפני שתביא אליה את היצורים הקטנים. תבדוק האם התנאים בביתה ראויים, ומה יש לה להציע לדיירים החדשים, כי כמו בכל דבר שעשתה, גם בעסקים גם בחיים, היא תקפה את הנושא מכול הצדדים. לא יקום ולא יהיה שהיא, בתו של אביה, תשאיר חורים פתוחים ושאלות לא ברורות.

ביתה של הזקנה העשירה היה באחת השכונות המנומנמות בצפון העיר. למרות הקירבה לרחוב הראשי, לא נשמעו כאן צופרים או רחשים מעירי־מתים, וחתולי־הרחוב נעו שם בחופשיות מחצר לחצר, מחפשים חברים. הם גם לא פחדו לחצות את הכביש בהליכת זקנים בעלי הליכונים, כי התנועה ברחוב הקטן הייתה דלילה כמו בראשית ימיה של העיר. וריווי שמחה לדעת שעדיין יש רחובות כאלה בעירנו, על אף שהיא כבר התגוררה ברב־קומות באחד מן הפרוורים הצפוניים היקרים. אין מה לדבר, הגברת אירנה ידעה ליהנות ממה שסיפק לה כספה: וילה בת שלוש קומות, כולן שלה, מתוחזקת היטב, רואים שגם גנן מבקר כאן קבוע, והנה, כשצלצלה, אצה לפתוח לה משרתת מלוכסנת, רמה שאליה אפילו אביה תאב־הפינוקים סירב להגיע. אצלם בבית הייתה עוזרת רק פעמיים בשבוע, וכשהגיעו ימי הפיליפיניות, הוא כבר היה מבוגר מדי מכדי לשנות את הרגליו, ואמר שלא יכניס זר לביתו בשום הון שבעולם, גם אם ישלמו לו את ההון הזה טבין ותקילין בעבור הפינוק ולא הוא ייאלץ להוציאו מכיסו. האם הייתה זו דרכו להצהיר שאינו קמצן, חלילה, כמו הבדיחה על־אודות קמצנותם של בני עדתו, ושבעצם פשוט אינו מסוגל לשנות את אורחותיו? אולי. מכל מקום, ריווי ידעה שגם אם היה עושה שמיניות ועשיריות באוויר, אימה לא הייתה מתירה לזרה – ועוד מלוכסנת! – להכניס רגל זעירת־כפכפים לביתה.

בפנים, גילתה מחזה שונה בתכלית מֵהַחֲזוּת האריסטוקרטית של הבית. על הספות, הכורסאות, השידות והשולחנות, בסלון, במטבח, ואחר כך, כפי שהתברר לה, גם בחדרים, ישבו אותם יצורים פרוותיים, כמו שני אלו שששה להעיף מחייה. גברת אירנה שכבה במיטתה שבחדר השינה, מוקפת בעוד כמה מן העלוקות הקטנות, והפיליפינית הלכה הלוך־ושוב כדי להביא לה את מה שביקשה, על אף שלרוב לא היה זה בעבורה, אלא בעבור אחד מן היצורים: מִשחק, חטיף, משהו טעים לאכול, או גרב ישנה שנלעסה כליל על ידי אחד הגורים. פנכות מים היו מפוזרות בכל מקום, והריח, שלא היה מקבל את הכשר הבד"ץ של טולי, אחותה, היה תערובת קלושה של שתן חתולים וּפַרְפוּם צרפתי יקר, כמו זה שאימה, שכנראה לא קלטה את התעשרותם המהירה, נהגה למרוח על עצמה רק בשבתות ובחגים.

מאותה מיטת־אפיריון ניהלה גברת אירנה את ממלכתה: טלפונים לקצב, שיכין עשרה קילו חזה עוף טרי, ולסוּפר הקרוב, שיעמיסו ארגזי מים מינרליים ויבהילו אותם לביתה. את הכבוּדה הסיעה הפיליפינית בעזרת מריצה למטבח, ואת המצרכים בישלה בסירי־טירונות ענקיים: עוף טרי במים מינרליים, ועוד עוף טרי במים מינרליים, כפי שציוותה בעלת־הבית. הריח המבחיל כמעט שכנע את ריווי לברוח מביתה של הזקנה ולבטל את העסקה, אבל גברת אירנה שהבחינה בניסיונותיה להימלט התחננה שתישאר, וריווי חשה שוב את פחדה העמוק, על שלא משנה כמה כסף יש לך, כשאתה זקן אף אחד לא רוצה אותך. רק בשל כך נשארה ופטפטה עם הזקנה על הא ועל דא, מגניבה לאפה מדי פעם מגבון לח שישיב את נפשה ואת אפה, רוויות העוף המסריח שבושל במים מינרליים.

“אבל למה במים מינרליים?” תמהה, “מה רע במי ברז?” והגברת אירנה כמעט התפלצה מהשאלה, וענתה “שלתינוקות שלה” היא תיתן רק את המובחר ביותר, והרי ידוע שעוף טרי בריא יותר מעוף קפוא, ומים מינרליים יבטיחו את בריאותם לעשרות שנים, והיא לא תיתן ידה לקלקול בני־מעיהם של חתוליה היקרים.

“אבל למה כל כך הרבה חתולים?” חקרה ריווי, נבהלת מהאפשרות הזאת שעוד עלולה להיכנס לראשה של ענתי.

“כי כואב לי הלב עליהם. אני תמיד אומרת למֶרי, שכל פעם שהיא יוצאת לקניות, אם היא רואה גור מסכן ברחוב או אפילו חתול גדול חולה, שישר תביא אותו הביתה. לא תאמיני כמה חתולים מסכנים היא מצאה עד היום. טוב שיש לי פיליפינית עם לב טוב. שמעתי עליהם שהם אוהבים לאכול את זה, אבל לא מרי שלי. היא נוצרייה, את יודעת? כל יום ראשון הולכת לכנסייה שלהם ליד התחנה המרכזית. אני אפילו נותנת לה כסף למונית, שלא תצטרך לחכות לאוטובוס עם כל השוורצע.”

וריווי חשבה על כך שהגברת אירנה ודאי פלטה את המילה הגסה מפני שאינה זוכרת שגם היא ריווי, בעוונותיה, שלא לדבר על אביה כהה העור, הם שוורצע־חייה, לא פחות מאלה שהיא מדברת עליהם.

“כמה שנים את אוספת אותם?” ניסתה לוודא את גודל האימה שעוד צפויה לה בחייה לצד ענתי וחתוליה.

“בואי נראה…” ניסתה הגברת אירנה להיזכר. "אני חושבת שאולי עשרים… מאז שהירש שלי נפטר. הילדים כבר לא גרו בבית, את זה אני זוכרת היטב. הראשונה שלי הייתה מסכנונת אחת שבחור מפותח רצה, את יודעת… לעשות לה את זה. הוא טיפס אחריה על העץ, אבל היא החכמה קפצה מצמרת לצמרת של העץ ליד, ואני חיכיתי למטה וקראתי לה: ‘פּוּס, פוס, פוס… בואי יפה, בואי נסיכה’, ושמתי על הענף קצת פסטרמה שקניתי קודם, ותוך אולי חצי שעה היא ירדה אליי… היא כבר מתה, את יודעת? איזו נשמה טובה היא הייתה! ואני הצטערתי שכל כך הרבה שנים בזבזתי בלי לחיות עם הנשמות הטובות האלה, מלאכים קטנים… עוד כשהירש היה בחיים רציתי לקחת לי חתול פרסי, אבל הוא לא הסכים שדבר כזה ייכנס הביתה. את יודעת מה עשיתי? התחלתי למלא את הבית בבובות־פרווה של חתולים, שזה יעזור לו להתרגל…

“אבל זה לא עזר,” פלטה אנחה. “הוא עדיין לא הסכים. ואני הייתי שואלת אותו: ‘מה הירשל, אתה לא זכית לקבל ציפור טעימה מהחתולים שהיו בלאגר?’ טוב, הירשל היה במחנה אחר, אולי שמה לא היו חתולים, מי יודע. אצלנו בכל אופן היו גם היו. הייתה לי שמה אחת, עם שלושה צבעים: לבן, שחור וכתום, יפה־יפה, שמנה־שמנה… הם היו שמנים, את רואה מה זה?” צחקה, “ואנחנו היינו מוזלמן. בכל אופן, השמנמונת שלי הייתה מביאה לי כל יום מתנה: ציפור, עכבר, לטאה… לפעמים גם הייתה מביאה לי דברים שמצאה בזבל של הַסֶּגֶל: חתיכה תפוח־אדמה, קצה של גזר, לפת רקובה. את החיות שהייתה מביאה הייתי נותנת ל”טבח" של הלאגר, שיצלה בשבילנו, והוא עשה מזה מטעמים… בטח את חושבת שאני ממציאה הכול, נכון? הרבה חושבים ככה, לא מאמינים שחתולים יכולים להיות כאלה נאמנים, שיש להם לב כזה רחב…"

טוב, זה שהגברת אירנה התחרפנה, היה ברור כשמש לריווי. לפחות הסיבות להתחרפנותה יותר מתקבלות על הדעת, ובוודאי שגם יותר נוגעות אל הלב מסיבותיה של אימה.

“את רוצה לראות את האלבומים שלהם?” שאלה גברת אירנה, וריווי, שחשה שהשאלה איננה סתם שאלה אלא תחינה, נאלצה שוב להתרצות, וחזתה בעשרות ואולי מאות פנים עגולות ופרוותיות בעלות עיני תינוק, שהציצו אליה מבין דפי הצלופן, גם כאלה שמתו וגם כאלה שעדיין בחיים. את אחד מהם – בריון עם מעיל פרווה שראתה פעם בסרט על גופה של אליזבט טיילור – גילתה אחר כך יושב בהדרת־כבוד על אדן החלון בפרוזדור המהודר, בוחש בכפותיו בפרוותו הצחורה. עוד עדות מצטברת לתנאי הלוקסוס שיקבלו כאן גוריה של ענתי.

אבל כאשר יצאה מהווילה עדיין לא החליטה אם הגברת אירנה היא האם המאמצת הנכונה. אחרי הכול, לא רצתה למסור את הקטנים לבית־יתומים המוני, ואפילו יהיה זה בית־יתומים עם חותמת של פייר קארדן. היא רצתה שהקטנים יזכו לפחות ליתרון הבלעדיות. ואילו בקרב עדרי־הצמר של גברת אירנה, הם לא יזכו בכך, וענתי לא תסכים לאימוץ כזה בשום פנים ואופן.

מפשפשת בארנקה כדי למצוא את מפתחות המכונית, החליטה שהיא לא מסוגלת להמשיך היום בסדר־יומה הגדוש אחרי החוויה המתישה. השעה הייתה קרוב לשלוש בצוהריים, והשמש החורפית דרבנה אותה לטייל קצת ברגל במחוזות ילדותה. השמש שסנוורה את עיניה נעמה לה. היא נזכרה איך היא וחבריה היו יושבים בחורף בחצר הגימנסיה, בימים יפים כמו היום, פניהם מול השמש, מנסים להשתזף מהקרניים המלטפות. כשצעדה עוד, נוכחה לדעת שאכן הגיעה לבית־הספר התיכון שלה, והביטה בתלמידים היוצאים בחולצות התכלת, חלקם מתגודדים ליד השערים ואחרים חוצים לקפה שממול. פלא שלא סגרו אותו, חשבה. בכלל, נדמה לה שדבר לא השתנה: אותם תלמידים, אותו דשא, אותו בית־קפה, רק קצת יותר מטופח כאן עכשיו, והבתים שמסביב עברו רמוֹנט כללי של טיח שְׁפְּרִיץ לבן־ורדרד.

היא פסעה עוד קצת, לבדוק האם הפירצה בגדר אחד הבתים, המקום שממנו עקפה מדי יום את הרחוב הראשי כדי להגיע במהירות לביתה, עדיין קיימת. לא, אטמו אותה ברצועת בטון רחבה. חבל. עכשיו הילדים לא יכולים לזכות כמוה בעוד כמה דקות של שינה בבוקר. היא תהתה אם עדיין מוכרים בקיוסק שבפנים נקניקייה בלחמנייה וחצי מנה פלאפל. בהפסקה של אחת־עשרה וחצי הייתה נסחפת בזרם התלמידים שדחף במסדרון בדרך אל הקיוסק של שמחה, סמוך למגרש הכדורגל ולאולם ההתעמלות, וקונה את הדבר הראשון שבא לפיה באותו יום.

הם, אצולת היישוב והשכונה, פונקו בקיוסק שמוקם ממש בתוך הגימנסיה, לא מחוצה לה כמו ביתר בתי־הספר התיכוניים בעיר, ואין מה לדבר, הם ידעו לנצל את הפינוק עד תום. אם נשארה רעבה, קנתה עוד חצי מנה, אבל בדרך כלל זה הספיק לה, וחוץ מזה, לרוב הביאה איתה רק חצי לירה, שאימה נתנה לה מדי בוקר עבור ארוחת הבראנץ' הצ’חצ’חית הזו בתיכון. כשהגיעה הביתה, ממילא לא אכלה את מה שבישלה אימה – איזה תבשיל עגבניות מגעיל שהיא קראה לו גיובץ' או מרק עוף מכובס. לפעמים, הפיתה־פלאפל הזו הייתה מזונה היחיד כל היום, עד שאביה הגיע בערב ובישל משהו טעים, או הביא איתו מעדנים מ“אָס”, או בשנים שלאחר מכן, כשהעיר צמחה והתפתחה כאחד הכרכים הסואנים במערב, הזמין ארוחה מלאה הביתה, או פיצה וסינית בטייק־אווי, אם זה מה שהתחשק לו ולילדות לאכול. באותו הזמן, כשהם סעדו להם בהסבה בסלון, מול הטלוויזיה, אימה נשארה במטבח, חוטפת כמה כפות אורז ישן משבת, ישר מהסיר.

בגימנסיה, היא וחברתה ניצנה הבלתי־נלאית, היו יושבת על הגדר בחצר האחורית, מנסות לבלוע שאכטה אחרונה מהסיגריה לפני שצלצל הצרצר המעצבן שהודיע לכולם לחזור לכיתה. הן נהגו לכנות את עצמן “המאפְיָה הימנית”, על שום שאבותיהן המזרחיים דבקו בתנועות הימין בתוך עדרי מצביעי תנועת־העבודה. לפעמים, גם קראו לעצמן “הפרחות של הגימנסיה”, על שום שנהגו להתפרחח ולענות למורים בגסות, כפי שהנסיכות האשכנזיות לא העזו לעשות. אבל על כל זה דובר רק בינן לבינן, שכן כלפי חוץ הן בזו למזרחיות באשר היא – ניצנה לשורשיה המצריים, והיא למוצאה הקבור אי שם בהררי הארצות בעלות הגבול המשותף, פרס וטורקיה, שאת שפתן שנאה יותר מכול, אבל הרבה פחות מכך – נאלצה להודות בפני עצמה – את מטעמיהם המתפוצצים מטעם. היא, בעלת הפנים הצחורות והשיער הגולש, שאז היה שחור והיום הוא אדום־להבה, לא נחשדה מעולם במוצאה המזרחי. כולם חשבו שהיא אשכנזייה, שכן דמתה לאימה הבהירה, שאימהות חברותיה חשבוה בטעות לפולניה, ופעם אחת מהן אפילו פצחה איתה בפולנית רהוטה, ואימה המבולבלת, ששמחה בליבה על הטעות, לא ידעה מה לענות. הילד היחיד ששאל אותה פעם אם היא פרסייה, היה אחד מילדי האינטגרציה שהובאו מהדרום באוטובוסים מרופטים לבית הספר הסטרילי שלהם, ותמיד נדמה היה שהם מלכלכים במבטאם העדתי ובמנהגיהם הגסים את החצרות המגורפות היטב ואת לובן הכתלים. כשאמר לה את זה, הרגישה כאילו נתגלתה חרפתה, ולכן ענתה לו בתוקפנות ש“מה פתאום, היא לא שום פרסייה”, והוא עזב אותה בבושת־פנים ולעולם לא פנה אליה עוד. היום היא בטוחה שאולי הוא היה בן־עדתה, ובסך הכול רצה לבסס איזו אחוות־עדות עם אחותו הצפונית העשירה, שלא נאלצת להיטלטל באוטובוסים בוקר וצוהריים כדי לחזור לצריף מרופט ליד השוק, אלא זוכה בלוקסוס של לקום עשר דקות לפני השעה שמונה, שאם ניהלת את זמנך נכון, כפי שהיא ניהלה אותו תמיד, יכולת להגיע לבית־הספר בשעה שמונה בול, בדיוק עם הצלצול לשעה הראשונה.

הילד ההוא היה האדם היחיד שחשד במוצאה עד עתה. היחיד, עד הבחור השחרחר מהקפה, שְׁכוּבה האתלטי לשעות מתות, שמאז מות אביה נדמה לה שנוצקו לתוכה, שעות מתות שבהן היא הופכת דבילית, מעין פגועת־מוח. בפעם שעברה, אחרי הזיון, כשהם שכבו מחובקים ומקטרים עשן, הוא שאל אם היא פרסייה. היא כל כך הופתעה, כאילו נתפסה בקלקלתה, ובכל זאת שלפה מייד בלי לגמגם: “כן, איך ידעת?” והוא רק אמר, “כבר אמרתי לך שקלטתי אותך.” ותגובתו, הספק וולגרית־ספק פילוסופית, גרמה לה להתחפר עמוק יותר בשקע שבין זרועותיו לצווארו.

עתה חצתה את הכביש והמשיכה הלאה, עד לכיכר הגדולה והעגולה ליד הגימנסיה. היא הייתה כל כך מלאה בחוויות ובמחשבות, ועד עתה לא שמה לב לחנויות החדשות שנפתחו על העורק הראשי, בואך הכיכר, למשל, חנות מאפים צרפתיים קטנטנים שנראו לה מגרים במיוחד. פעם לא היה כאן כלום, ממש כלום. כיכר ריקה ושוממה. ימינה מכאן, ברחוב קטן, גר פעם הגניקולוג הראשון שלה, רומני זקן, שחי עם אישה שנקברה תדיר במטבח וטיגנה את מה שנדמה היה לריווי כפפנש משובחים, שנזף בה ואמר לה, לריווי, שהיא חייבת לתת את הטיפול נגד פטריות גם “לבחור שלה”, והיא ציחקקה בליבה: על איזה מהם בדיוק הוא מדבר?

כשנכנסה לכיכר, שכבר הרבה זמן לא ביקרה בה, בחנה את החנויות אחת־אחת, שוקלת אם כדאי לה לחדש את מלתחתה, ואולי תקנה משהו לענתי? ריווי לא סבלה את הסמרטוטים שבהם נהגה להסתובב אהובתה, את הג’ינסים הישנים, הסווט־שירטים המהוהים, שרק הסתירו את יופייה הענוג, כאילו גמרה אומר להסוות את עצמה מפני הבריות כדי שיאהבו אותה אפילו ככה, בִּבְלוֹיִים. יש מצב גם שתיכנס לאחת המעדניות או חנויות השוקולד המובחר, ותקנה משהו הביתה, לפנק את שתיהן אחרי המתח של הזמן האחרון. ומדוע שלא תקנה משהו לחוצפנים הקטנים והפרוותיים שכבר הרסו את רהיטיה?

במהלך שיטוטה בכיכר, חמישה גברים שרקו לה ושניים מהם הציעו לה מיני הצעות, דבר שלא קרה לה יום ביומו, והיא תהתה האם קשור הדבר במראיה – היא לבשה קרדיגן צמר שחור, ארוך ומתנפנף מעל חולצה שחורה שקפקפה, עם ענק מדהים שקנתה בהודו, ונעלה מגפיים שחורים הורסים־מומיות – או שמא מוקרנים רגשותיה הרכים החוצה, כל הזיכרונות האלה מנערותה, כל המחשבות על הגברת אירנה וחתוליה, וגם טעם הזיון האחרון עם בעל בית־הקפה השחרחר. לפתע נזכרה שעבר יותר מחודש מאז שביקרה אצלו וגבתה את שלה. או שמא הוא זה שֶׁגּוֹבֶה ממנה?

הכול התחיל כשהיא ירדה למטה לפגוש את הנציג של “עדי־יהווה”. אמרתי לה שלא תלך, פעמיים אמרתי לה, והיא בכל זאת הלכה. התעקשה. אל תפתחי לו את האינטרקום, אמרתי לה, בשביל מה לך? אבל היא אמרה שנמאס לה לשבת בבית ולהירקב מול הטלוויזיה, ואם יש הזדמנות לקצת חברה, אז למה לא, ובכלל, היא לא מבינה את ההתנגדות שלי. סתם תשב איתו בגינה מול הבית, תשמע מה יש לו לספר על היהווה הזה שלו. מה כבר יקרה.

זהו. שהכול עלול לקרות. שבוע לפני כן היה איזה מקרה מוזר בבניין שלידנו. שמעו בחדשות שמשפחה שלמה מתה בקומה השמינית. כעבור שעתיים ציינו את הכתובת, ממש לידינו – בית ליד! חיותה אמרה שהיא יורדת לראות. בשביל מה לך לראות את כל הסמטוכה, הבלשים ומד“א והעיתונאים, שאלתי. והיא אמרה שהיא רוצה לראות אם הזעיקו גם את זק”א, כמו שעושים בפיגועים. הזכרתי לה שלפי מה שרואים בחדשות, זק"א זה רק לאנשים שמתפוצצים לחתיכות, כי החבר’ה הדתיים הם היחידים שמוכנים ללכלך את הידיים לשם־שמיים. וחיותה אמרה: “בטח, מכירים את הדתיים האלה, כולם נקרופילים אחד־אחד. כבר סיפרתי לך על האדוק ההוא שהכרתי בבנק? זה שעבד רוחץ־גופות בחברה־קדישא. את זוכרת, נכון?”

נו, בטח שזכרתי. בכל פעם שלא היה משהו מעניין בחדשות, או איזה סרט מתח טוב כמו שהיא אוהבת, חיותה הייתה מספרת לי על אהבת־הסתיו שלה: הדתי ההוא שהיה לקוח שלה בבנק, שעבד כרוחץ־גופות.

“איזה אדם מבוגר עובד בכזאת עבודה?” הייתה שואלת, ספק אותי, ספק את עצמה. היא אמרה שהיא משוכנעת שכשהוא שם עליה את הידיים שלו, את כל הגופות שהוא רוחץ היא מרגישה. וכשהוא ביקש ממנה לשכב בלי לזוז כשהם שוכבים, היא ראתה בכך הוכחה מוחצת לסטיות המיניות שלו. ועכשיו היא הלכה לפגוש את הנציג מ“עדי־יהווה”. עוד אחד שהיא מקווה לכבוש, לפני שתסגור את הבסטה סופית־סופנית.

באותה שבת, כשזה קרה, כשמשפחה שלמה הלכה לעזאזל בבית שלידנו, ואף אחד לא ידע למה, איך, מתי, איך קורה שמשפחה שלמה – אבא, אימא ובן, ימותו יחד – חיותה חזרה מתנשמת כעבור חצי שעה ואמרה שהמשטרה כיתרה את האזור ולא נותנת להיכנס לבניין. מלמטה, היא הצליחה לראות רק את הכרבולת של החתול הפרסי הלבן שלהם שהציץ מהמרפסת, אחרי שהמשטרה נכנסה, פתחה את החלונות ואווררה את הדירה מכל הגז שהיה בה. איך החתול נשאר בחיים? לא היה ברור לבלשים. גם לא היה להם צל של מושג למה משפחה שלמה מתאבדת, אם זאת בכלל התאבדות, כמובן, ולא פשע פלילי.

עד שחיותה תחזור, החלטתי להכין ארוחת־ערב. ידעתי שייקח לה זמן לפטפט ולפלרטט עם העדי־יהווה שלה, אז הכנתי הכול לאט־לאט. אין בשביל מי ובשביל מה לרוץ. זה לא כמו בימים של נוח שלי. שכשהוא היה חוזר מהעבודה, חסר לי אם האוכל לא היה מוכן פיקס על השולחן, מזלג ליד כף ליד סכין ליד כפית קטנה לקינוח. ואת כל המנות הייתי צריכה להכין, חסר היה לי שלא: ראשונה, ביניים, עיקרית, וגם קינוח. וחסר לי אם לא היה בשר בעיקרית. ניסיתי עליו גם דגים או עוף, ולפעמים אפילו חביתות – רעיון מצוין, אולי אטגן לי ולחיותה חביתת פטריות? – אבל נוח שלי לא רצה לשמוע על מזון שלא נלקח מתוך קרביים של פרה. לפעמים חשבתי לי מה יקרה אם הפטריות שאני מטגנת לו ליד הכבד, לא יהיו כאלה כשרות וצחות, לבנות ותמימות כמו שהן נראות, והוא ילך נוח שלי, לנוח בעולם האמת. האם יאשימו אותי ברצח או יבינו שזו הייתה סתם הרעלת־מזון תמימה? אחרי הכול, לא חסרות כאלה בעיתונות. כשהוא נפטר, יהי זכרו ברוך, נשמתי לרווחה, עכשיו כבר לא יהיה צריך להתכונן למסדר ארוחת הערב, עם הסכין־מזלג־כף-כפית־לקינוח, שהוא לא הסכים בשום פנים ואופן לוותר על נוכחותם הנוצצת. אני, בשבילי, מספיק לי קצת גבינה לבנה ולחם, לפעמים איזו ביצה קשה.

אבל אז חיותה נפרדה מאהבת־הסתיו שלה, הדוֺס רוחץ־הגופות, ובאותה הזדמנות יצאה לפנסיה מוקדמת. אז חשבתי לי: למה שנגור כל אחת בבית משלה, לבד עם ארבעה קירות? מה גם שהרבה יותר כלכלי לגור ביחד, היא עם הפנסיה שלה ואני עם קצבת־הזקנה והפנסיה של נוח ממשרד־העבודה. אז הצעתי לה שנגור יחד, ולהפתעתי היא הסכימה מייד. כנראה שגם היא התייאשה מאהבות־הסתיו שלה. “וחוץ מזה,” התוודתה פעם בצער, “החשק כבר לא מה שהיה פעם…” אז מה היא רצה עכשיו למטה כולה מגונדרת לפגוש נציגים של “עדי־יהווה”?

לפני שנתיים, קצת אחרי שהיא עברה לגור איתי, היא התחילה לרדת למטה בכל פעם ששמעה סירנות של שח"ל או של הבלשים ממרחב־ירקון. הייתה מסיירת בכל השכונה למצוא את הבית שבו אירע המקרה, וחוזרת קצרת־נשימה לדווח לי את כל הפרטים. אחר כך, בארוחת הערב, היינו מנתחות אותם אחד־אחד ומנסות להבין מה ולמה, כמו במקרה עם המשפחה המתאבדת מהבית ליד.

חיותה אמרה שזה בטח עניין של בגידה, אולי אפילו כפולה. הבעל או האישה גילו שהצד השני פוזל לצדדים, אז החליטו לסגור עניין באלגנטי, בלי לכלוכים מיותרים, קצת גז וחסל.

“טוב”, אמרתי לה, “אבל למה היה צריך לחסל גם את הבן שכבר הולך לצבא? ככה מתנהגים הורים? הרי הם יכלו למצוא יום שהבן לא נמצא בבית, אם היה להם כל כך דחוף להתאבד יחד כמו רומיאו ויוליה.”

אבל חיותה הסבירה שזה לא הולך ככה, ורוב הפשעים וההתאבדויות על רקע רומנטי מתבצעים בלי שום שיקול דעת. הרי בגלל זה קוראים לזה crime of passion. כל היצרים גואים בשעת האהבה ובשעת המוות גם יחד. “או כמו אצל הדתי הנקרופיל שלי,” צחקקה בקול נמוך, “שאצלו הכול הלך ביחד.”

אני הצעתי את הסברה שאולי אחד מבני הזוג התגלה כחולה סרטן, ואין כמו מוות רומנטי בצוותא. אבל חיותה הציעה בִמקום את האופציה ההגיונית יותר, לטענתה, למקרה של רצח בתוך המשפחה: איידס. האישה גילתה שהגבר חולה איידס, נתקפה פרץ של כעס וקנאה והחליטה לסגור עניין.

“לא הגיוני”, אמרתי לה, “היום איידס זה כבר לא כזה אישׁו. אנשים חיים עם זה. וחוץ מזה, כמה שאת לא רומנטית. את לא קולטת שזה על־בטוח היה התאבדות על רקע מחלה סופנית? וגם הבן, בטח כל כך אהב את ההורים, עד שהחליט להצטרף אליהם כי לא רצה לחיות בלי אימא ואבא.”

“כמה שאת רומנטית,” צפצפה חיותה, “כמו ילדה קטנה. אני חוזרת ואומרת לך: רצח, לא התאבדות! מישהו מבני הבית הרעיל בגז את שני הדיירים האחרים. אולי אפילו הבן. כבר קראתי על מקרים כאלה. יצרים מעבירים אנשים על דעתם. קנאה מעבירה אנשים על דעתם. כסף מעביר אנשים על דעתם. היגיון את מחפשת בעולם שלנו, מרתה?”

בתוך כל המחשבות על המשפחה שמתה בבניין שלידנו, פתאום שמתי לב שהטלפון מצלצל. “למה לא ענית, מרתה?” התלוננה חיותה. הסברתי שאני מתחילה להכין ארוחת ערב ולא שמעתי את הטלפון, למרות שלמעשה לקחתי את האלחוטי והנחתי אותו לידי במטבח. אבל לא רציתי להזכיר לה את המקרה של המשפחה המתאבדת־נרצחת מהבית שליד, שלא תתחיל לתת לי בטלפון פרשנות חדשה שתיקח שעה לפחות, ומי ישלם אז על הזמן־אוויר של הסלולרי שלה? בטח שלא אני. כמה שאני לא מסבירה לה שעם הקצבאות הדלוחות והפנסיות העלובות שלנו אי אפשר להמשיך לחיות כמו רוטשילדיות, היא לא קולטת שהיא כבר לא פקידת בנק בכירה שמנהלת רומנים עם לקוחות שרמנטיים, אלא פנסיונרית שסורקת את השכונה בוקר וערב במעקב אחרי פשעים חדשים.

“תשמעי מרתה,” אומרת לי חיותה בטלפון. “אני מביאה את הנציג של עדי־יהווה לארוחת ערב. תכיני מנה נוספת ותפתחי את השולחן בפינת אוכל. ותשימי את הסרוויס שלך מהחתונה. שלא יחשוב שאנחנו זקנות עלובות. הוא גבר מקסים. את תשמחי להכיר אותו.”

מ-מ-ש! ממש אשמח להכיר עוד אחד מאהבות־החורף שלה! בטח, צנון ורתח! צובעת את השיער בחינה, מתלתלת את מה שנשאר משיער הערווה, וחושבת שהיא נערה מתבגרת שמביאה הביתה בנים מהכיתה.

בדיוק כמו כשהיינו בתיכון, כשהגיברת־מגונדרת מצאה יום אחד מכתב אהבה שכתבתי בעילום־שם לילד מהכיתה שנורא אהבתי, אבל כמובן שלא העזתי לשלוח לו את המכתב. כשחיותה מצאה את המכתב, היא עשתה מזה חגיגה שלמה, נפנפה בו והעיפה אותו מצד לצד, ואחר כך עוד הלכה וסיפרה להורים, כאילו זה עניינם בכלל. ומילא זה. אבל הפוסטמה לא הסתפקה בלעשות ממני צחוק ולגלות להורים, איזו בושה!

כעבור חודש היא מבקשת לדבר איתי דחוף בצד. אומרת לי בפנים חמורות ומלאות השתתפות שיש לה משהו חשוב לספר לי על הבן שאני מאוהבת בו. ואני, הלב שלי בתחתונים. מה היא שמעה עליו? מה הוא עשה? מה הוא אמר? אולי גם הוא מאוהב בי?

והיא, בפנים של מלאך, אומרת שהתברר לה שהבן הזה בוגדני ולא כדאי לי להסתבך איתו. ואני על קוצים מבקשת ישר פרטים. ממי שמעה? איך היא יודעת? נו, שתשפוך כבר את כל הפרטים… וזאת, בפנים של חסיד חב"ד, מספרת שהלכה לספר לבחור שאני אוהבת אותו כדי לעזור לי. יעני, לשדך בינינו. והבחור אפילו לא הקשיב, התחיל לשים עליה ידיים מייד בהתחלת הפגישה. מן הון להון, בסוף יצא שהיא התמזמזה איתו על הספסל בלי שום בושה. ועכשיו היא באה לספר לי שהוא מנוול בוגדני!

לא, על גופתי המתה! לא יקום ולא יהיה! חסל סדר הפקרות! את העדי־יהווה היא לא תכניס לבית שלי. ועוד בשיא חוצפתה, לא התביישה לבקש שאכין שלוש מנות, כולל קינוח! למה, לא מספיק לתת לעדי־יהווה חביתה ולבנייה? לא, הוא צריך שלוש מנות כמו נוח שלי, כפית־מזלג־סכין־כף־למרק. לא פחות ולא יותר. אני אראה לה מה זה סכין־מזלג־כף ועוד כפית לקינוח!

אני, יש לי במקרר כל מיני פטריות. קודם כל, יש את הפטריות מהסופר שאני שוכחת ומשאירה עמוק בפנים, והן נרקבות להן באפלולית הקרירה ומצמחות כל מיני סוגים של טחב בצבעים פסיכדליים. חוץ מהן, יש לי פטריות בכל מיני מקומות בבית, מסתתרות בין החריצים של אריחי האמבטיה, מסריחות בריח של טחב את האוויר של הבוידעם. כאלה מין. כבר שמעתי על הפוטנציאל הקטלני שלהן. לפני כמה שנים הראו בחדשות כמה אנשים שמתו בבית־מלון בגלל טחב קטלני שצמח בין אריחי האמבטיה, והתנחל גם בתוך הצינור של הדּושׁ. כאלה מין, אתם בטח מכירים. יש הרבה מאוד חומרים אורגניים מיקרוסקופיים מסוכנים בבתים התמימים שלנו, חוץ מקרדיות ווירוסים. אז אם כבר חביתת פטריות, שזו תהיה ממש חביתת פטריות, מכל הסוגים והמינים. עשירת טעמים, כמו שאומרים.

אחרי שטיגנתי אותם טוב־טוב והוספתי גם מלח־שום, הגלשתי פנימה את הביצים אחת־אחת, שיהיה אומלט גדול, אולי העדי־יהווה רעב כמו כלב וירצה תוספת. הכנתי גם סלט שילך טוב ליד, שיחליק את הביצים בגרון, וחיממתי במיקרו לחמניות עגולות של המבורגר, כאלה שאני קונה בשביל הנכדים. אין בעיה, גם קינוח היא ואהבת־החורף שלה יקבלו. אני אכין פודינג אורז, אבל בלי חלב, לכי תדעי אם העדי־יהווה האלה אולי גם שומרים כשרות, כמו האדוק ההוא שלה. כשהייתה מביאה אותו אלינו, לא הסכים לאכול משום דבר ורק שתה קצת מים, שאפילו עליהם בירך. ואני אוסיף למלבי קצת קינמון למעלה, שלא ירגישו את טעמי הלוואי של הפטריות הרעילות. מעניין אם אני אירש את הפנסיה של חיותה בתור שארת־הבשר היחידה שלה. חיים מהביטוח־חיים בטח יידע. אני אתן לו צלצול מחר־מחרתיים. אולי הייתי טיפשה שהצעתי לה לעבור לגור יחד מייד אחרי שנוח שלי נפטר? יכולתי כבר אז לנסות משהו עם חיים מהביטוח־חיים. גם לי מגיעה אהבת־חורף, לא?

ביום חמישי בערב התחילו הבישולים. הררי ארטישוקים מפלצתיים קולפו עלה־עלה, עד שנחשפה בטנם העגלגלה, שאז שופשפו היטב במי לימון, ומולאו בבשר חי, קצוץ דק־דק, מעורבב בשתי כפות של שומן כבש. את המעיים הוא שטף כמה וכמה פעמים, משך בכוח גלדי שומן שנאחזו בעור הלבן־רכרוכי, הפך אותם מן החוץ אל הפנים ושפשף חזק בחצאי לימון, שמילאו את המטבח בריח חריף של חומצה.

ואז הגיע תור המילוי ואיתו התלונה, “רותק’ה, איפה החבאת את האורז,” ולאחריו רטינה ארוכה של האם מהסלון, “בארון, אברם, בארון! מצד ימין!” כעבור חצי שעה, אחרי שמילא את המעיים המדולדלים באורז שנמצא לו פתאום, תפר את השוליים בחוט ומחט וחורר למניעת התפוצצות, טיגן אותם עד שתפחו והסריחו את כל הבית, ומהסלון הגיעה הצרחה הקבועה, “אברם, ת-פ-ת-ח את החלונות, אני עומדת להקיא!” ואיתה משב צחנה נוראי של קיבה מיטגנת, בלולה בשומים ובבצלים שרופים.

ובכל שבוע אותו הדבר. “אברם, אני ת-י-כ-ף מקיאה,” ואחריו, בטון מתפנק, “מה תכין לי לאכול, אברם?” ובין לבין האורז אחד־אחד, מרק העוף והקורקבנים הצלויים, היה האב מוציא מתחת ידיו משהו לאכול בשביל האם. “רוצה ביצה א־לה־קוק?” והאם הייתה מתרצה ואוכלת את הביצה הרכה, הבלולה בקוביות חלה יבשה משבת, מניחה לו לעת עתה למלא את חלקי הגופות שהביא מהשוק במין שמחה משונה: “תראי, תמרי, מחר יהיה לנו כבד קצוץ וריאות. את אוהבת ריאות, נכון?” והילדה הייתה כמעט מקיאה את נשמתה כשחשבה על המרקם הריאתי הספוגי, הבלול ברוטב עגבניות, שום וכוזברה.

את הירקות אהב האב וכיבד כמעט באותה התלהבות, כשם שהעריץ את חלקי הגופות המרקיבות שליקט מכל קצבי שוק הכרמל. שני קילו גזרים וחמישה ראשי שום הפכו לתבשיל מענג של מטבעות גזר וחלקיקי שום שקפקפים, עדינים ונימוחים. הבמיה יובשה במחבת על הגז כדי להיפטר מהריר שזב מנקבוביותיה, ומייד אחר כך הושלכה לסיר אלומיניום עם אותו רוטב עגבניות, שום וכוזברה, שחבק כמעט כל תבשיל שלו. את גבעולי החרשוף הוא מילא בבשר וטיגן על המקום, עטופים באדרת עשויה קמח מצה וביצה בלולה, ואל הירקות העונתיים, כמו הפול הירוק או האפונים, הוא התייחס בחרדת קודש, כאילו עליו להקריבם בפני אלוה סמוי. היה פותח אותם תרמיל־תרמיל באצבעות שהלכו והשחירו, פולה את התוך הנכסף ומציין בסיפוק: “עשרים לירות הקילו! גנבו אותי, הממזרים, אני יודע שגנבו. אבל שווה כל אגורה.”

את בישול הירקות השאיר ליום שישי בצוהריים, אחרי שחזר מהעבודה, “כדי שלא יתייבשו יותר מדי,” הסביר לילדה, פורק עוד שקי קניות שהביא משוק לווינסקי. “תלמדי, תמרי. הכי טוב לבוא בשישי בצוהריים. אז המחירים יורדים כי כולם רוצים הביתה,” הסביר, ומנה בפני הילדה כמנצח את עסקאותיו השוות: “שני קילו גרעיני אבטיח! שני קילו אגוזי מלך עם הקליפה! קילו בוטנים וקילו אגוז בונדוק!” אחר כך היה עומד לפחות שעה לצד הכיריים, קולה אותם באיטיות צבית כדי שלא יישרפו.

“תגמור כבר, עוד מעט שבת נכנסת,” הייתה צועקת לו האם מהסלון, “אני צריכה לעשות את המטבח ספונג’ה. אתה ת-מיד מלכלך כל כך!” והאב היה עונה לה, “סבלנות, רותק’ה, המהירות מהשטן, אני תיכף גומר.” ועד שהיא נכנסה למטבח עם ה“אתה צריך כבר להתרחץ, אברם, עוד מעט נכנסת שבת,” הקבוע שלה, הוא כבר הספיק לקצוץ סלט חסה ולהכין עוד כמה סלטים קטנים, שיהיה משהו על יד האוכל הגדול: חומוס, חצילים על האש, באבא־גנוש ופלפלים חריפים מטוגנים, כאילו אין מספיק אוכל למשפחה בת שלוש נפשות.

נדמה שזה תמיד היה ככה. בכל יום חמישי בערב ובשישי בצוהריים – אותה הקרבה נשגבת לאלילי המטבח, אותו טקס מרפא ומכשף של מזונות טריים ושל גוויות מרקיבות שהפכו למטעמי שבת. אבל אז, בחטף, הכול נגמר, כל השפע התוסס הזה, המסריח לעיתים, הכובש את הלב בצבעוניותו, חדל לפתע עם היעלמותו של האב. ימי השישי והשבתות נעשו עריריים, עגומים וצייקנים. את מקום האיברים הצלויים והמטוגנים, סירי הירקות הענקיים וטסי הסלטים, תפסו עכשיו אורז לבן, קציצות בשר ברוטב לבן, מוח ברוטב לבן – זה כל מה שידעה האם להכין. הכול לבן־חיוור. ואם קפץ לפעמים איזה צבע לשולחן, זו הייתה שקשוקה תפלה ומימית, שגרמה לילדה בחילה. ארוחות הפאר הוחלפו בארוחות־צנע, ואילו אותן סעודות־שבת מרטיטות עקרו עכשיו לבית אחר ולילדים אחרים.

כשחשבה הילדה בגעגועים על מעדני השבת ההם, שלא ישובו עוד לעולמה, שמעה מהצד את תלונתה המתמשכת של האם, “ת-מר, תסיימי כבר עם רגלי העוף. הון זה עלה לי, הון. ואבא שלך, את חושבת שהוא נותן לי מספיק כסף? את הכול הוא זורק על הקוּרבֶה שלו והילדים שלה. מסריחים שם מהכסף ששייך לנו, ל-נ-ו! משמינים שם על חשבוננו. את חושבת שקל לי לפרנס אותך? יאללה, תגמרי כבר את הרגליים, כל הבוקר בישלתי אותם שיתרככו טוב־טוב.”

והילדה הייתה נאנחת, נוברת שוב בצלחת ומעבירה את האורז מצד לצד, משל הייתה קבלן־עפר חרוץ, מנסה לרצות את האם העייפה ולכרסם רגל של עוף, כל עורה עדיין עליה, צהבהב, מחוספס, מבעית. היא הייתה מביטה באֵימה ברגליים המגוידות, עורן יבש וציפורניהן המעוקלות צהובות ומפחידות. בלילות חלמה לפעמים שציפורניה נושרות, ומקומן צומחים אנקולי תרנגולות. כשזה קרה, היא סירבה להכניס את המזון הזה לפיה, ונשבעה בשם כל האלים, שלעולם שלא תכניס לתוכה חלקי גופות מרקיבות.

אבל אז בא יום חמישי, והאב היה מגיע לאסוף את הילדה. הוא היה לוקח אותה לשוק לווינסקי, קונה לה בורקה תפוחי אדמה ענקי עם חמינדה סדוקה, ואז שווארמה טורקית מרובת שומנים, והילדה הייתה טורפת הכול בהשלמה, ומלקקת את שארית “הקולה” הקר־כקרח מתוככי הבקבוק. אל חנויות הממתקים כבר הגיעו השניים חצאי בני אדם, תשושים, שבעים ומגהקים, אבל האב רצה לפצות את הילדה, ותבע שהם ימשיכו להסתובב בין חנויות השוק, ויקנו עוד ועוד שוקולדים שוויצריים וממרחי שוקו־לוז מאיטליה ובונבונים עטופים בניירות מוזהבים מארגנטינה, שאחר כך הילדה שמרה בתוך ספר, זה על גבי זה, שלא יתקמטו.

אחר כך הייתה האם, בתורה, סוחבת את הילדה לד"ר שימלמן, רופאת הילדים מסניף ארלוזורוב, טוענת בפניה שהילדה הולכת ומתעגלת כאילו הייתה אישה בהריון־חודש־חמישי, דוחקת ברופאה לרשום לילדה, אפילו עוד לא בת עשר, כדורי הרזייה, כמו שרשמו לה לפני שהתחילה ללכת קבוע לשומרי־משקל, כדי שתרד קצת, כדי שתתחתך ותמצא חתן חדש שיפרנס אותה כמו גברת, כמו קודם, “לפני שהמנוול, האבא שלך, ברח אל הפוסטמה שלו,” והייתה מצביעה על הילדה בגועל, כאילו הייתה ג’וק הזוחל על גחונו באמבטיה, שממש מתבקש למחוץ אותו. אבל ג’וק דשן, שמעיו ממולאים במעיים של חיות אחרות – כך ראתה הילדה את עצמה, ובהפסקות הצוהריים בבית הספר התחילה לזרוק לפח את כריכי חמאת־הבוטנים או השוקולד־למריחה שהייתה האם מניחה בילקוטה בכל בוקר, ובארוחת הצוהריים הייתה מעבירה את הפּירֶה מצד לצד, בונה ממנו ארמון, מעצבת חלונות קטנים ובראשו תוקעת צריח עשוי מרגל של עוף. אז הייתה מעצבת ממחית הדלעת החיוורת צמה ג’ינג’ית סבוכה, אפילו שבאגדה נאמר ששיערה של הנסיכה הוא צהוב, אבל גם כתום יתאים כאן, ישתלב היטב עם ענפי הסלרי שהיא הכינה מהם עץ־תמר תמיר, כדי שהנסיך יוכל לטפס בקלות ולהציל את הנסיכה הכלואה.

כשהאם הייתה יוצאת מן המטבח, הילדה הייתה ממהרת לזרוק את יצירתה לפח, שם איבדה את ייחודה במחיצת עוד מזונות לא־רצויים: קליפות של ירקות ופירות ועצמות של תרנגולות צלויות או מבושלות, חצי מכורסמות. את העופות הייתה שומרת, ובהזדמנות הראשונה הייתה מגניבה לחתולי־החצר הרזים, מקריבה בפניהם רגליים ושוקיים וכדורי בשר שמנמנים.

כאשר התרבו כדורי־ההרזיה שנתה לה אימה לפני כל ארוחת צוהריים, הייתה עושה את עצמה כבולעת את הפנינים הקטנות, עד שצברה אוצר מכובד, שהחביאה בתוך שקיק־בד קטן ששמרה במגירת שולחן הכתיבה, ליד המחקים הוורודים עם ריח הוורדים הטוב. אימה לא הבחינה בכך והמשיכה להלעיט אותה בכדורים, ולד"ר שימלמן אמרה בהנאה: “הנה, הילדה כבר ירדה לפחות עשר קילו!”

הילדה הקשיבה לאם שאמרה את המילים האלה בנוכחותה, כאילו אינה עומדת בחדר בתחתוניה ובגופייתה, והבחינה שרופאת הילדים הוורדרדה מפזילה אליה ובוחנת בסיפוק את תוצאת המרשמים שנתנה.

בערב, באמבטיה, עלתה ונעמדה על דופן האמבט ובחנה את בטנה הכחושה מול המראה. בלילה הוציאה את הפנינים הקטנות מן המגירה. הן בהקו וחוללו מעל ראשה כבלרינות, דקיקות כפי שחלמה להיות, כמעט שקופות. בקרוב, ידעה, גם היא תהיה חסרת משקל ומרחפת כמוהן.

גל של בהלה הציף את ריווי כשצלצלה בדלת ואף אחד לא פתח. היא הוציאה את המפתח הרזרבי ופתחה את הדלת. הסלון היה מואפל. רק אור קלוש הבהב מהטלוויזיה. בקושי הצליחה לראות בחשכה את שתי הדמויות שישבו מכווצות על השטיח, שעונות זו על גבי זו ועל ערמות של כריות. היא הדליקה את האור. המראה היה מגוחך.

“מה אתן יושבות ככה? יצאתן מדעתכן?”

“שבעה!” צווחה אמה. “או שלא שמעת על המונח הזה מימייך?!”

“אבל למה ככה, בחושך? ואיפה כולם? עדיין לא כל כך מאוחר.” היא הציצה בשעונה. השעה הייתה רק עשר וחצי.

“הלכו,” נבחה גילי אחותה בקול צרוד מבכי.

“איך הלכו? עוד מוקדם,” מחתה, מבינה שעכשיו תהיה חייבת להאזין להרצאה המזוכיסטית של אמה – ההלקאה העצמית האובססיבית השמורה לאירועים חגיגיים כאלה. כשעלתה לדירה התנחמה שבטח יהיו הרבה אנשים – קרובים, שכנים וסתם אנשים שהכירו את אבא ויבואו להביע תנחומים – והיא תזכה לפס מהאירוע המגוחך. אם כבר פספסה את הלוויה, לפחות שתזכה לשחרור מוקדם מהצרמוניה הצבועה. אבל לא, אימא שלה לא תיתן לה את התענוג. “את נשארת לישון?!” קבעה.

“אני חייבת לחזור הביתה,” ענתה בשפל קול. “ענת מחכה לי.”

“שלא תזכירי את השם שלה בבית הזה,” אמרה אמה. “אבא שלך כבר בטח מתהפך בקבר.”

היא הביטה באמה ובאחותה שקברו את עצמן מאחורי תל הכריות, והלכה לשבת על הספה, בלי שתדע איך תעביר איתן את השעה הקרובה עד שתוכל להסתלק.

“חילול המת!” קבעה אמה בקול ניחר, אבל ריווי כבר לא הקשיבה. גילי אחותה קברה את פניה בין ברכיה, והניעה את עצמה קדימה ואחורה כפי שעשתה פעמים רבות בילדותן.

“תגידי משהו,” אמרה לה.

“מה להגיד?” ענתה גילי בקול חורק.

“תספרי איך היה בלוויה.”

“זה טיול שנתי שאני חייבת לך חוויות?”

“אל תעצבני. תספרי מי בא. הרבה באו?”

“כל במשפחה,” שחררה לבסוף אחותה את התשובה.

“ומה עם הפרידמנים והפרץ־חיותים?” משפחות פרידמן ופרץ־חיות היו שותפים ותיקים של אביה לעסקים, ולאחרונה היא סגרה עסקה שמנה עם הבן של החיותים, שירש כמוה את העסק המשפחתי, והצעיד אותו בגאון לשנות האלפיים המאלפות.

“רק זה מה שמעניין אותך?” אמרה גילי, ועדיין לא חשפה את פניה הקבורות בערמת הכריות.

“מה פתאום,” התרעמה על חוצפתה של האחות הקטנה. “אני שואלת כדי לדעת אם כיבדו אותו כמו שמגיע לו, זה הכול.”

“כיבדו, כיבדו, כמו שיכבדו אותי בגיהינום,” צווחה אמה. “ואת, למה היית צריכה לנסוע דווקא עכשיו, אה, למה עכשיו? כשאבא גוסס נוסעים לחו”ל?! את רק עסקים יש לך בראש!"

הפעם החליטה להבליג, ולא להשמיע את התשובה המקובלת במשפחתה במקרים כאלה, שנאמרת לפעמים בצחוק ולפעמים ברשעות: “וממי היא למדה את זה, אה, ממי?” בהזדמנות אחרת הייתה שוטפת את אמה כפי שנהגה לעשות בנערותה, להשפיל אותה עד שתביא אותה לדמעות. למה לא, שתלך לבכות ליד החלונות, שתנקה את התריסים עם הדמעות שלה.

“איפה טולי?” חקרה את אחותה.

“חזרו הביתה. הילדים לא הרגישו טוב.”

“אז למה ממנה את לא מבקשת לישון פה?” תבעה מאמה. “מה, היא לא הבת שלו?”

“את… שלא תעזי!” מחתה אמה.

תפסיקי," התחננה גילי. “את תמיד חייבת להיות כזאת רעה? כבר עדיף שתלכי, אם את ככה.”

“אני לא הולכת לשום מקום עד שאתן לא מספרות לי הכול,” ניסתה להעניק לשיחה טון קליל, כאילו הן יושבות ומרכלות בבית קפה. ולא שהן עשו את זה ביחד אי פעם. אימא שלה שונאת בתי קפה ושונאת בזבוזים מיותרים מכל סוג. נדמה שמעולם לא הבינה כי שפר עליהם מזלם, וכי כעת מותר לקנות הכול, הכסף זורם כמו מים.

“רוצות שאני אכין תה, קפה, משהו? הבאתי ממתקים מיפן, וגם שוקולדים טובים מהדיוטי.”

“אני רוצה חליטת ורד־הבר,” התרצתה גילי, אבל אמה לא פצתה את פיה כדי לענות.

“טוב, אם בכל זאת תרצי, תודיעי לי,” אמרה והלכה למטבח.

השולחן במטבח היה מפוצץ בסירים ובשקיות ניילון מלאות ובקופסאות ממתקים חתומות. כבר הרבה זמן לא ראתה את מטבחה של אמה מלא בכל טוב: תבשילים חצי אכולים בסירים, עוגיות קנויות ועוגיות מעשה בית, קופסאות מלאות בממתקים ובמאפים מלוחים שהביאו האורחים. גם המקרר היה מלא עד אפס מקום בסירים ובתבניות פיירקס, עם פשטידות שלמות וחצאי פשטידות, והמון־המון פירות וירקות טריים מאוד, דבר שלא היה מקובל בבית הוריה זה שנים רבות.

בדרך כלל, אפשר היה למצוא במקרר רק ירקות מקשישים שהצמיחו תבלולים ותלוליות סוריאליסטיות, וכמה גביעי לבן וגבינות חצי אחוז פגי תוקף, לצד שקיות סגורות או פתוחות של לחם־קל שפג תוקפו. לפעמים הייתה אמה עושה טובה ומבשלת מרק עוף דליל, שכמה גזרים ותפוחי אדמה שחו בו גב, ואבא, שתיעב את תבשיליה התפלים מאז ומתמיד, היה מזמין לעצמו טייק־אווי מהמסעדות בסביבה, הרגל שבו התפאר לא פעם. תמיד טען שכבר בצעירותו היה מזמין אוכל אשכנזי מ“בתיה” או מ“קיטון”, משווה אותו עם מה שהכינה אמה ומזלזל בבישוליה.

אחרי שחיפשה כמה דקות, מצאה מגש פלסטיק הדור וגדול, פיזרה עליו כמה מאפים שחומים שמצאה וחיממה אותם במיקרו. ריח חמים מילא את המטבח הסטרילי בדרך כלל. במגש אחר, קטן יותר, סידרה את הממתקים היפניים. גם פתחה שוקולד שוויצרי מובחר, 85 אחוזי קקאו עם שביבי מלח אטלנטי, פרסה לקוביות ופיזרה מסביב ליפנים הקטנים. את הכבודה, ביחד עם הכוסות: תה צמחים לאחותה, לעצמה קפה בוץ ועוד כוס תה נענע לאמה, למקרה שתתרצה ותסכים לקבל משהו מידיה – נשאה לסלון.

“קחי,” הגישה לאמה את הספל.

“לא רוצה,” קוננה אמה.

“תשתי, זה טוב בשבילך, זה מחזק. לא שתית כלום היום, שלא תתייבשי,” שידלה גילי.

“לא רוצה, תעזבו אותי במנוחה. פתאום אכפת לכן ממני? יופי שנזכרתן,” אמרה והתרוממה בקושי. “עד שאני חוזרת מבית־שימוש, אני רוצה שתחזירי את כל זה למטבח. זה בשביל האורחים של מחר.”

“אבל עוד לא אכלנו…”

“אז לכי תאכלי אצל הקורבה שלך.”

“אימא, תפסיקי!” נזפה בה גילי, מנסה להגן על שרידי הכבוד העצמי והפתיחות הליברלית שעוד נותרו בבית הזה, ולא שהיו פה הרבה כאלה בנמצא כשאבא עוד היה בחיים.

“אז איך היה בטוקיו?” שאלה גילי, מנסה להעביר נושא.

“'שום דבר לספר עליו הביתה,” ענתה בפיזור נפש. עדיין צפתה בעיניים מצומצמות בגווייה השדופה שנקראת אמה, שהתנהלה בזחילה חולנית לעבר השירותים: אמה המתאבלת על גבר שלא אהבה, שלא אהב אותה.

“אז מה, סגרת עסקאות, עשית חיל?”

“למה העקיצות, גילי? גם עכשיו, על הקבר הטרי של אבא?”

“למה עקיצות? אני באמת מתעניינת, עכשיו, כשהכול יהיה רק בידיים שלך. את הרי העתיד שלי,” קרצה.

“לא, את לא מתעניינת, אז אל תעשי את עצמך.”

“טוב, עזבי, תביאי מהממתקים היפניים האלה. מה זה, אורז? רק חסר לך שיש בפנים וואסבי, זה עושה לי פריחה.”

“תגידי, את מפגרת או מה? זה נראה לך סושי? זה ממתקים, יא מטומטמת!”

“תגידי לה שהיא יכולה ללכת,” אמרה אמה שחזרה מהשירותים.

“תגידי לה בעצמך.”

בטלוויזיה הוקרן בשפל קול סרט ישן שהיא לא זיהתה, משהו נורדי בשחור לבן, אולי של ברגמן. השדון שבתוכה התנער משרעפיו וצחק לעצמו: משפחות, ממש!

“את יודעת איפה הוא שמר את ספרי החשבונות?” שאלה את אמה.

“מאיפה לי לדעת?” נחרה אמה.

“זה מה שחשוב עכשיו?” הוסיפה אחותה את טרונייתה.

“אני בסך הכול רוצה לעבור עליהם. עכשיו, כשהכול…”

“הכול מה? הכול מה?…. שלך? שתחלמי!” צווחה אמה.

ריווי הסתכלה בשעונה. השעה הייתה אחת עשרה ורבע. היא כאן בסך הכול שלושת רבעי שעה. לא ייאמן איך הזמן זוחל כשנהנים. ואיך הוא רץ, הזמן שלה, שלשום בלילה בזרועותיו המגוננות של ההולנדי? אלוהים, חשבה, לא ישנתי איזה חמישים שעות, מעניין שאני לא מרגישה עייפה בכלל, כאילו שנעלם לי השעון הביולוגי. עם ההולנדי, במלון היפני, היא הייתה קלה כמו נוצה, נטולת זמן ושנים, נהנית כמו ילדה ממחמאותיו. וכיצד התענג על כל שריר בגופה, על כל פיסת בשר חשופה, על עורה הלבן כמו נסיכה? כך אמר, מתפעל ממניפת שערה החלק, האדום־להבה.

“תגידו, אתן זוכרות את הסיפור של אבא על רוּבן שני־כובעים?” ניסתה להקליל את האווירה. מזווית עינה ראתה את אמה זוקרת אוזניים בסקרנות. גם גילי נראתה פתאום דרוכה. עכשיו היא התנודדה קצת פחות, הכוס עם הנוזל האדמדם בין שתי ידיה. “תספרי אותו, שכחתי לגמרי,” אמרה בקול מתפנק.

“הוא היה מספר על אחד, אולי מכר שלו מהבית כנסת, רובן, שהיה חובש שני כובעים, אחד של חורף ואחד של קיץ, כדי שאם יהיה חם, יהיה לו את הכובע של הקיץ, ואם יהיה קר, יהיה לו את הכובע של החורף. אתן זוכרות איך הוא היה מחקה אותו?”

“כן, הולך עקום כזה, נמוך, כמו איזה מפגר. ואיך היינו צוחקות, את זוכרת?” נהנתה גילי מהזיכרון: אבא שלהן עושה את עצמו כמו ליצן כדי להוציא מתוכן צחוקים, הולך שפוף בצמוד אל הקיר, שני הכובעים על ראשו, כמו אותה דמות שמי יודע אם הייתה קיימת במציאות, או שהוא המציא אותה מנבכי דמיונו כדי לשעשע אותן.

“והיינו מצטרפות אליו גם, זוכרת?”

“בטח שזוכרת! וטולי הייתה קופצת לו על הגב וצורחת שיעשה לה שק קמח.” הן צחקו ביחד, משגיחות מזווית העין על אימן שהחלה להתרכך ואפילו הזליפה לעברן חיוך צדדי קטן.

“מה קורה עם טולי באמת? איך היא מקבלת את זה?” הרצינה ופנתה לאחותה לקבל תשובה.

“טוב, יש לה את הקטנים. היא כל כך עסוקה, שנדמה שכל זה חולף לה מעל הראש. את יודעת מה היא עשתה בלוויה? לא תאמיני. התקשרה לרופא של הקטנים. כל רגע היא מתקשרת אליו ומרצה לו את רשימת הסימפטומים שיש כביכול לגאיה, והוא פוטר אותה בהסבר דבילי שגם אני יכולתי לתת לה, רק בשביל להיפטר ממנה. בחיי, עוד לא ראיתי יצור יותר סטרילי ממנה. את התינוקת היא תחטא באקונומיקה, אם רק תוכל,” צחקה גילי.

גם ריווי צחקה. נו, וממי היא למדה את זה, טולי שלנו? רצתה לומר אבל שתקה. הערב הרי החליטה לא לענות את אמה, להיות כאחת האדם, למרות שתמיד ידעה ש“אחת האדם” והיא, זה שני דברים שונים בתכלית.

“אחת האדם” רובצת עכשיו לצד בעלה הנופח בשנתו, לוחצת את שדיה, ואם יש לה שכל גם את דגדגנה, לספק את מה שהבעל לא סיפק. “אחת האדם” מקנחת בדמעותיה תריסים ותריסולים, בוהה בכביש כשמכונית שלו מבוששת להגיע. “אחת האדם” מחכה שמישהו יגיש לה את העולם על מחבת, עדיף טפלון, אך מה חבל – צחקק השדון שבתוכה – שהמחבת שרופה, הנזיד מקולקל, ובכלל, כמו שאומרים כל המטומטמים: זה ייגמר בבכי.

באותו רגע החלה אמה לייבב. ריווי הגישה לה צרור מטפחות נייר מבושמות שקיבלה מהדיילת במחלקה העסקים, שתקנח את דמעותיה לפני שיבוא הפרץ הדרמטי. והוא בא גם בא, הרי לא ייוותר על ההזדמנות המניאק, ובמהרה הצטרפה גם אחותה ליבבה הכבושה. רק ריווי נשארה יבשה, עם פנים לבנים כבושים בתקרה.

בשנות גסיסתו, כשהתכוננה נפשית למותו, תמיד דמיינה לוויה סגרירית, השמיים ממטירים דמעות־שליש על אביה. גם את מלבושיה דמיינה בפרוטרוט. יהיה עליה לזכור ללבוש חולצה פשוטה ולא יקרה, כדי שאחת מבנות המשפחה, שוודאי תגויס כדי לחתוך לאבלות את כנפות בגדיהן, לא תהרוס לה צווארון של איזה בגד־מעצבים יקר. עכשיו היא פטורה מזה. כמעט שמחה על שנפטרה מעונשו של הטקס הארור, מכלה המלבושים.

אבל בשלושים באמת ירד גשם. היא לבשה חצאית מעטפת שחורה, ז’קט־מעצבים שחור מעל חולצת סטן לבנה, ונעלה מגפיים שחורים עם עקב גבוה, שהתהדרו בשרוכים מוצלבים לאורכן של השוקיים. את שערה הרימה ואספה. פזור נראה לה זנותי מדי. “לבושה כדי להרוג,” קנטרה ענתי: “את מי את מתכוונת לצוד שם?”

“אותך!” קנטרה בחזרה.

ענתי לבשה ג’ינס, סווטשירט אפור ומעיל עור שחור, ונעלה סניקרס לבנות. הפעם, חשבה ריווי בנקמנות שנעמה לה, היא תביא אותה לשם. תתייצב לצידה על שפת הקבר. תפגין את אשת־חיקה בפני עדרי המשפחות שקיוותה כי יבואו לכבד את זכר אביה. ונראה אותם פוצים פה ומצפצפים. היא ידעה מה תגיד אמה לאחיותיה: “היא הביאה אותה, היא העזה להביא אותה, תראו מה זה!”

אבל אמה הייתה עטופה בקרדיגן שחור וארוך שעטף אותה מכף רגל ועד ראש, ראשה חבוש בטורבן שחור, עוטה ארשת קודרת ונראית כמו אלמנה יוונייה מאחד האיים או כמקוננת מקצועית מהכפרים הערביים. היא לא הביטה לצדדים ולא התנחמה בחיק בנותיה, שאחזו בה משני הצדדים, וקברה את מבטה במצבה הבוהקת שכבר זכתה למקלחת ראשונה של חורף.

אחיותיה לבשו חום ואפור. רק היא ואמה בלטו בשחוריהן. היא הבחינה שאפילו נשים קשישות מבין קרוביהן לא באו במדים שחורים, כפי שנראה לה ראוי לאירוע כזה, וחשה קצת לא לעניין בתוכן. מצד שני, מצא חן בעיניה שהיא בולטת ככה, בין כל בגדי הקבצנים האפרוריים שנקבצו ועמדו לצד החלקה.

היא ספרה את מניין הסופדים לאביה: ארבעים וחמש נפשות בלבד. היא ציפתה ליותר, אבל אחיותיה סיברו את אוזנה, טענו שבלוויה היו יותר ממאתיים איש, ולא נהוג לבוא שוב לטקס גילוי המצבה אם אינך קרוב משפחה. היא בחנה את הקרואים אחד־אחד, משתדלת לזהות בבליל הפנים הדהויות והקמוטות את קרוביהן מצד אביה. את חלקם לא ראתה מאז שהייתה בת חמש או שש בוודאי, ובכל מקרה, הזיכרון מעולם לא היה הצד החזק שלה. בקושי זיהתה באיזה זקן מקרטע, עם מעיל מהוה וכובע צמר עתיק, את רחמים, דודן של אביה, בנו של אחיה התאום של סבתה, אם אביה. עוד כמה פנים מטושטשות קיבלו שם ותואר בסיוע אחיותיה. היא עצמה מעולם לא התעמקה באילן־היוחסין המשפחתי, גם מפני שחשבה שאינו מיוחס דיו, וגם מפני שבסתר ליבה עדיין התביישה בקרוביה נחותי־הדרגה. מאוחר יותר למדה לדעת שבאו משפחות רחמיאן, יזדי, קשאני וארץ־קדושה. חלקם עלו לארץ מפרס בערך באותה תקופה שסבתה עלתה, אי שם בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, חודשים־על־חודשים על חמור אפור ועקשן בדרכים־לא־דרכים.

החזן שהוזמן על ידי אמה קרא כמה פרקי תהילים לבקשתה, פרקים שאביה אהב במיוחד, והסתלק מייד כשקיבל את שכרו השמן. איתו התנדפו גם אומרי־האמן המקצועיים, שהתקבצו ובאו מסככת האורחים כדי להשתתף בברכות ולקבל כמה גרושים מאלמנה אסירת־תודה. קרובי המשפחה חלפו על פניהן ומלמלו תנחומים וברכות ואצו לדרכם, ובסופו של דבר נשארו רק היא וענתי, אמה, אחיותיה ובני זוגן. טולי לא הביאה את הילדים מחשש לשפעת ומיני מחלות אחרות, שברוך השם אפשר לתפוס ליד קברים, ובמהלך הטקס הלכה כמה פעמים הצידה ונשמעה משוחחת בטון היסטרי נחרץ עם מה שנשמע כרופאי־הקטנים, חוקרת אותם לטיב שורת מחלות איומות והסיכוי להידבק בהן. בעלה גיורא לא חדל לתקוע בה מבטים מזרי אימה, והתנצל בפני אמה על הבושות שעשתה והבוטות שמנהגה. גילי באה עם ידיד שלה, בחור גבוה וקירח, בעל חזות של משורר מזה־רעב, חובב עליות־גג בדרום העיר. היא ניסתה לתהות על פשר הקרבה ביניהם, בין אחותה גילי למשורר מזה־הרעב, האם הם יותר מסתם חברים, ולא הצליחה לפענח דבר וחצי דבר משפת הגוף הלקונית של אחותה.

בדרך למגרש החנייה התלוננה אמה “שהצד שלה” בקושי הגיע. רק טייה רשל עשתה טובה ובאה עם מטלטליה מירושלים: שקיות ובהן מטעמים לאחייניתה האהובה. היא לא הייתה באמת דודתה של אמה, לפחות לא מדרגה ראשונה, אבל הייתה מספיק זקנה כדי להיות דודתה של אישה בת שבעים. ריווי חשה שהיא צופה במתושלח ובני דורו: אז איך הם מתנהלים בקלילות כזו ללוויות של קרובים רחוקים, ועוד נושאים עימם חבילות כבדות, כאילו כלום, כאילו שהחיים, ויותר מכך המוות, הם משחק ילדים? בעוד שהיא ובני דורה מתנהלים בכבדות מדוכדכת, מעושנת, אפופת כדורי הרגעה וממריצים מסוגים שונים, רק כדי להצליח לפקוח עין בבוקר ולצלוח את הדרך המתארכת לעבודה. בחצי אוזן שמעה את תלונות אמה ממשיכות לנסר באוזני צאצאיה, ואת אחיותיה שמנסות להרגיעה בשלל תירוצים: מזג האוויר הסגרירי, אם היה יום יפה ונוח היו ודאי מגיעים הרבה יותר אנשים, ועוד כל מיני כאלה. ומה? לא הספיקו לה האורחים בשבעה? הרי המקרר מתפוצץ מתקרובת שהביאו כל מיני אנשים שהן אפילו לא זוכרות מיהם, גם לא משמחות משפחתיות.

“כן, בטח, כולם הקרובים שלו,” נבחה אמה. “כולם אכפת להם רק ממנו. ממני לאף אחד לא אכפת. רק כשאני איקבר, הם יבואו.”

וריווי כבר התחילה לשמוח על כך שנעדרה מהלוויה. לחוות את האישית־לוחצת הזו בשלושים, היה מספיק טראומטי.

היא הורידה את ענתי בעיתון, והמשיכה לבית אמה, למפגש משפחתי שעליו התעקשה האם. משום שלא רצו להעליבה, שלוש בנותיה הסכימו לכך בחצי פה, שהלך והתעוות לשמע תלונותיה, כאילו קיבלו שיתוק בחצי הפנים. רק שלא תוציא עכשיו צוואות עבשות, התפללה ריווי, ותכריח אותנו לשמוע. לא התחשק לה להיות חלק מזה. את אומדן הכספים והנכסים כבר ידעה ממילא, שכן מזה מספר שנים מאז שחלה אביה שהיא השתלטה על העסק וניהלה אותו על פי רצונה, מפרישה בעין יפה אחוזים מן הרווחים לאמה ולאחיותיה.

בבית אמה כבר התקבצו בסלון אמה, טולי ובעלה, וגילי, בלי החבר הקיפח שלה. היא התנצלה בשמו ואמרה שהיה חייב לחזור לעבודה, אבל לאף אחד זה לא היה אכפת במיוחד, כי ניכר היה שכולם מעדיפים להסתגר במסגרת המשפחתית המצומצמת.

טולי הלכה לחמם מים לקפה, וגילי ניגשה לעזור כדי להשחים בטוסטר־אובן את שאריות המאפים משבת. לזכר אביה, נזכרה אמה להכין את המאפה האהוב עליו, שנקרא במשפחה בשמו הספרדי, בּוּלֶמָה: בצק חמאה נימוח מפוצץ בגבינה בולגרית ותרד. את השקיות שהביאה טיה רשל אסרה אמה לפתוח ולחשוף את המטעמים הטורקיים הנהדרים שידעה להכין, בטענה שאת זה יאכלו בשבת, כשהם יבואו אליה. כך ודאי חשבה שתצליח לגרום לבנותיה לבוא אליה שוב, כאילו עדיין היו ילדות קטנות שמחכות לממתקים.

ריווי זכרה את המטעמים המופלאים האלה של טיה רשל מילדותה: מאסַפָּנים מעוטרים בשקדים שלמים, דוֹלמֶ’ס שמנמנים, מפוצצים באורז ובצנוברים, ועוגיות קוּרַביאֶל, שהוכנו במיוחד לפורים, והזכירו לה את עוגות־החול שהכינה בארגז החול בגן הילדים, וטעמן – שעמד על שפתיה כאילו רק אתמול נגסה בהן, לצד זכר הקמח היבשושי בניחוח הקינמון שנמרח על קצוות הפה – אאיץ בה להתווכח עם אמה ולדרוש שיפתחו את השקיות כבר עכשיו, לא בשבת.

אבל חוסר האנרגיה שהתנחל בה בחודש האחרון הוריד את רוחה הששה לקרב כמעט תמיד, והיא התקפלה בכורסתה. מהמטבח עלו ריחות המאפים המחוממים, אבל בעלה האשכנזי של טולי, שלא אהב את מאכלי עדתם, אמר שהוא מעדיף דווקא מתוק, והיא קמה כדי להביא לו משהו אחר לאכול, וגילתה את ארונות המטבח מפוצצים כפי שלא היו כבר שנים.

אמה מילאה את המזווה והמקפיא בעשרות מוצרי מזון שלא תאכל לעולם. בכל ימי חייהם המשותפים הייתה נוזפת בבעלה על שקנה יותר מדי ומילא את הבית במצרכים, והעדיפה את הניקיון המופתי על פני שולחנות, המזוהמים, כדבריה, במזון מלוכלך. עתה כאילו מילאה את צוואתו הרוחנית, או שמא ניסתה להמשיך את דרכו באיזו דרך אובססיבית ובלתי נתפסת? עוד מעט תתחיל להזמין טייק־אווי ממסעדות, ואז נדע כולנו שהיא באמת ירדה מהפסים.

טוב, כמה כבר אפשר לשבת ככה בשקט, חשבה ריווי, כשהם ישבו ולא דיברו, בוחשים בכוסות התה או מפוררים באצבעותיהם את העוגיות והמאפים. איך שלא יהיה, היא עצמה החליטה שעליה לחלץ את עצמה משם כמה שיותר מהר, אפילו שלא ידעה לאן תלך, הרי ענתי במשמרת־ערב בעיתון ותחזור רק מאוחר בלילה, ולדירת גילי אחותה אין לה חשק ללכת. אין לה חשק לשמוע פתרונות חדשים לבעיות ישנות, כמו טחורים, כאבי גב ואקנה, מה חדש בשוק החומרים ההומאופתים, ומה מוכרים בחנות־הבריאות החדשה שנפתחה סמוך לביתה.

כשהביטה במשפחתה הקטנה חשה צער על שנשארה לבדה בלי אבא, מול כל הנשים המטורפות האלה. היא בחנה אותן אחת־אחת: אמה היושבת שבורה, מבכה גבר שבימי חייו ירדה לחייו, גילי ששיחקה בשערה וכססה את ציפורניה בעצבנות, וטולי שפיתחה מנהג חדש: כל פיסת עוגייה או מאפה נבדקה על ידה בשבע עיניים, ואחרי שבחנה אותם, פסלה אותם אחד אחרי השני והחזירה לצלחת. מבין עשרים ומשהו העוגיות ומיני המאפה שנבדקו על ידה במעבדה הביולוגית שנפתחה זה עתה בגולות עיניה, נאותה להכניס לפיה רק שניים, וגם את זה עשתה תוך כדי עיוות פניה.

שוב אנחנו ארבע נשים וגבר אחד, חשבה ריווי והביטה בגיורא גיסה, רק שזה, לא תואר לו ולא מראה, לא הדר ולא שכל. צער עז על שלא הצליחה להגיע ללוויית אביה כרסם בה שוב בעוצמה שלא הרגישה אף פעם. זהו, עכשיו היא יתומה באופן רשמי.

* * *

(שני פרקים מתוך הרומן בכתובים, “בתו של סוחר תכשיטים”)

גבר גדל־גוף היה אבי. מאה ועשרה קילו משקלו, מטר שמונים ושלושה גובהו, בלי כרס ונעליים. בזמנים שבהם צמחה כרסו עד למידת כרסה הוולדנית של אימי, אף חצה את סף המאה והפליג אל משקלים קולוסאליים יותר, שרק גרמו לו להיראות הדור יותר: לבוש בחליפת צמר שלושה חלקים עם חולצה לבנה, בעניבתו האדומה נעוצה סיכה מוזהבת ובה יהלום קטן, ועוד אחד, תואם, בטבעת הזרת. “כי ככה צריכים להתלבש כשעושים ביזנס,” הסביר לנו, הבנות.

ממסעותיו הביא לי בובה גדולה מדברת, מטרייה שקופה עם איור של לבבות כסופים, מערכת של בגדים לבובות וחמור אפור שבמהלך השנים הקריח והזדקן רע. אחיותיי הגדולות קיבלו מזוודות איפור מתקפלות ומסרקים קטנים לשיער, משובצים באבנים טובות בדוגמה של שושנים. לאימי הוא הביא בשמים פקוקים בחותמות שעם, שהוא שיבח את ייחוסם וקרא להם “קוֹלוֹניָה”, וענקים מפוארים עשויים מתערובת של זהב וזהב לבן, שהוא קרא להם “קוֹליֶה”, וכשהיה כאן צנע, גם מטרים של בדים משובחים תוצרת אנגליה: טוויד לחורף ופשתן בצבע טבעי לקיץ. “רק דה־בסט־אוף־דה־בסט, גֶרלִי,” התפאר בפני אימא.

גם מינה זכתה לקבל בשובו תשורות קטנות: צעיפי משי דקיקים וארוכים שהתנוססו כדגלים על גופה המסורבל, שרשרות אתניות מחרוזי עץ ואצעדות מזהב, שבטח גרמו לה להיראות כמו אישה אפריקאית, ומדי פעם גם סדרות שלמות של מחוכים שחורים מבתי האופנה של פריז ומילנו. הוא אמר שהיא נראתה בהם פגז, “דינמיט משחק ילדים לידה.”

מכולה שהגיעה מנמל חיפה פרקה בביתנו את רכישותיו לבית. כשהיה מודרני באירופה לשמוע פטיפון, קנה פטיפון עם סדרת תקליטים ישנים וחורקים של טינו רוסי ואדית פיאף, ובשביל אחותי הגדולה שלושה אלוויס פרסלי ושני קליף ריצ’רד, שבתוך חודש־חודשיים נשחקו עד דק. כשהטלוויזיה נהייתה פתאום במודה קנה טלוויזיה, אפילו שפה עוד לא חלמו להתחיל בשידורים. גם שואב־אבק היה לנו, ורדיו מפלצתי, שהיה אחד מרכישותיו הראשונות, עליו הניחה אימי חפצי נוי מאובקים וחסרי שימוש, כמו מאפרות הקרמיקה שהכנו לה לכבוד יום־האם, או בקבוקי שמן “עץ הזית” שקישטנו בשיעור מלאכה בתלבושת של פודלים סרוגים בצהוב, עם פונפון אדום בתור זנב. פעם הוא הביא מייבש־שיער שנראה כמו אקדח, ופעם מצלמה משוכללת עם סט עדשות תואם: הוא טען שרכש אותה מאיזה צלם אופנה שפשט רגל.

“ממתי יש לך קשרים עם צלמי אופנה צרפתיים?” תמהה אימא, ואבא לא ענה. כעבור חודשיים הגיע גם מיקסר ענקי, ולצידו, מונחים כמו תינוקות בתוך קרטון שהכתובת “שביר” צורחת ממנו מכל עבר, צבא־אביזרים לכל סוגי הסחיטה, הלישה, הקיצוץ והמעיכה האפשריים. הכול רק “מֶץ” ו“בראון” – צליליהם הפרוסיים מצאו חן בעיניו, שלא לדבר על כך שהוא הִתמיד לבטוח בפיינשמקריות שלהם, גם כשאיזה מכשיר שקנה או השיג בדִיל מפוקפק התחיל לרטוט כמו חולה מחלת־נפילה. את אבא זה לא עניין בכלל. הוא המשיך להתעקש ש“אין כמו התוצרת הגרמנית.”

רק אחר כך התברר היקף עסקיו עם בתי־החרושת הגרמניים. הם סיפקו לו אבנים מזויפות שהוא מכר במחירים מופקעים כאבנים טובות, הדבר האמיתי. היקף הזיוף וההונאה היה כה גדול, שעד היום לא קמו מתחרים שיצליחו להשתוות לרשת הרמאים שהוא יצר, שיווק ותִחזק. לקונים הוא מכר זירקוניה בתור יהלומים, אבל כשפעם הזמינו אותו חוקרי המכס לחקירה, הצליח המסטר־מיינד של האבנים לשכנע אותם, שרק פלסטיק פשוט הוא מייבא מהגויים. מתוך חדר החקירות יצא אבי מהודר אפילו יותר מכפי שנכנס: כל דש וקפל במקום הנכון. הוא דרש וקיבל תער, סבון, מגבת ו“גם קוֹלוֹנְיָה,” ואפילו מתא המעצר, המכיל מיטה אחת בקושי ורבע אסלה מצחינה, הוא יצא כמו ג’נטלמן, הסיכה הקטנה נעוצה בעניבתו בדיוק בזווית המתאימה.

הם לא הצליחו לשבור אותו. עם שחרורו תוגבר קצב נסיעותיו לחוץ־לארץ. הוא אמר שלא ייתן לכלבים את התענוג הזה. אותו לא יעצרו, קבל בקול רועם, גם לא פלוגות מס־הכנסה שהסַפּיר הזה, יימח שמו ויאבד זכרו, הוא וכל צרי־מוחין שלו, משסה באזרחים תמימים, שמה בסך הכול הם רוצים, מה, לעשות כמה לירות ולהקים פה תעשייה כמו בכל מדינה נורמלית? “כמה חבל,” אמר תמיד, “שלא שמעתי בקולו של החבר שלי מהבית ספר, מה שמו, מלמד, ולא נסעתי איתו לוונצואלה. היום כבר הייתי נעשה שמה מיליונר גדול.”

“ואיך אבא, איך אני הייתי בתור בת של מיליונר?” הייתי שואלת בפעם האלף, מטפסת על ברכיו ומחככת לחי בלחיו הגלוחה למשעי: אף פעם לא השאיר עדויות.

“אז הייתה לך בארמון שלנו קומה שלמה רק בשבילך, ולונה־פארק פרטי רק בשבילך, ופוני קטן רק בשבילך, ומכונית קטנה רק בשבילך, והמון המון צעצועים רק בשבילך. ובחדר שלך היה בית־בובות ענקי,” היה מונה אבא נפלאות עצומות בקול רך, מדגיש את המילה בובות.

“אבל את זה,” היה משכנע בטון מחניף, "אני מבטיח להביא לך בפעם הבאה.

“אבל אני רוצה עכשיו, אַבּי. אני רוצה עכשיו!” “אבל את לא יכולה לקבל עכשיו, מאמא. אמרתי לך, את לא יכולה לקבל עכשיו,” היה עונה אבא. “אני אביא לך בפעם הבאה, טוב? ומי רוצה לאכול ארוחת ערב ולהיות הילדה הכי הטובה של אבא?”

“לא נכון, לא נכון, בפעם הבאה אתה תשכח!” ולצורך העניין רקעתי ברגליים.

“אנ’לא, אני נשבע לך שאנ’לא אשכח,” היה אומר אבא. “בואי לאכול, אוג’ולו. נכון שאת רוצה שאבא יכין לך ביצה אָה־לָה־קוֹק, נכון, מאמא? ומי רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה, גיבֶץ' שאימא הכינה וסלט ירקות נהדר, וגם שוקולד עם אגוזים? ומי האוג’ולו של אבא? בואי, בואי מהר לאבא… בואי, נשמה.” היה מרכך את קולו יותר ויותר, עד שנשמע כמו מרגרינה שנמסה לאט במחבת. תוך כדי כך היה מסרק את שערי בשתי אצבעות עבות, שתי וערב במעבה התלתלים האסופים לתסרוקת בננה.

ואולי זה היה תפוח.

“תגידי, את זוכרת איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה?” אני מתחקרת אותה מייד עם כניסתי לחדרה ביום רביעי לפנות ערב, קצת לפני שנסגרים השערים למבקרים. “אז מה אם איחרתי פעם, מה תעשו לי, אה?” אני נובחת בזעף על האחות התורנית, זו המשופמת ובעלת המבט החמוץ תמידית. שתקפוץ לי!

“מה נכנס לך בראש?” נובחת גם אימי. “תפסיקי לנדנד ותעשי משהו מועיל. הנה,” היא מורה על ערמת צמרים ישנים וצמד מסרגות מעוקמות, “תני פה יד. אני רוצה לגמור עם הגרביים האלה לפני שיבוא המשיח.”

“אולי תעזבי לרגע את הסריגה?” אני מנסה.

“לא יכולה, חייבת לגמור,” עונה אימי לקונית, כאילו שהיא ממהרת לאיזה מקום.

“את באמת מאמינה שתגמרי עם זה פעם?”

“תתארי לך,” עונה אימי, והלעג בקולה נשמע צורב ואירוני מתמיד.

אני נכנעת. משחילה כף יד בתוך קונכיית הצמר המסריחה והקשה כמו ברזלית ניקוי, עליה מגלגלת אימי את החוט. דקות ספורות מהדהד השקט, ורק קולן המרגיז של המסרגות נשמע. אבל אני נחושה בדעתי לנצח. למה שרק היא תצבור נקודות? לא שזה עוזר לי במיוחד. כמה שאני מנסה לשדל אותה שתפסיק עם הסריגה המיותרת הזאת, ככה היא מתעקשת לגמור עד הסוף.

“אולי בכל זאת?” אני משדלת. “תעשי טובה ותנסי להיזכר איזו תסרוקת היית עושה לי כשהייתי קטנה.”

“טוב, בואי נראה אם אני בכלל זוכרת משהו מכל זה,” אומרת אימי בקול ממאן, מרגישים עליה שהיא חושבת שהיא עושה לי טובה גדולה. “את יודעת טוב־טוב שהוא גרם לי לשכוח הכול… גם את הזמנים הטובים, כשעוד היינו כולנו משפחה אחת, יעני פַמִילְיָה,” היא צוחקת במרירות. רק אז היא כאילו מתרצה: “תני להיזכר. אני חושבת שזה היה תפוז… בעצם, אולי קלמנטינה. לא, בטוח שתפוז! כזה עגול ויפה. ושמתי לך גם סרט כתום גדול סביב התפוז. שלא יטעו לחשוב שזה תפוח…”

גם כשקצת גדלתי, היא המשיכה לאסוף את תלתליי הקופצניים לאותן תסרוקות משונות, מופרכות, שהיא המציאה. את כל משפחת הפירות והירקות היא ניסתה על ראשי. מזל שאז עוד לא היו בשוק מיני ליצ’יס וקרמבולות. אני לא מעזה לחשוב מה היה עולה בגורל קודקודי, לו נמצאו לה עוד כמה סוגים של פירות טרופיים.

“את באמת חושבת שאני זוכרת משהו מכל זה?” מפהקת אימא וממשיכה ללפף חוט צמר סביב אמותיי, כאוסרת אותי בסד דמיוני.

* * *

“אבא. אבא הגיע,” קוראת אחותי הגדולה בהתרגשות.

טרטור מנועה של המונית שמביאה אותו מנמל חיפה נשמע דחוס ועצבני, כשהוא מטפס בנשיפות פיח בהולות עד לקומה השנייה. מהמרפסת אני רואה אותו מוציא את המזוודות מתא המטען, משדל את הנהג לעזור לו, “תהיה חברמן, תשים פה יד.” אחר כך, בקול מעודד, טרגע לפני שהוא משאיר לו טיפ נכבד תוך כדי קריצת עין עקומה של שותפים לדבר עבירה, “עשינו את זה, בראבו! מה הבאתי, אתה שואל? הכול, זה מה שהבאתי. כי אין פה שום כלום בשממה הזאת, בנוֹ־וֶור הזה, בגוֹד־פוֹרסֵייקֶן־קאנטרי הזה, בארץ המזורגגת הזאת.” ובתור ציוני־כללי שרוף הוא מרצה לו על יתרונותיה של התחרות החופשית הבריאה ונגד המדיניות הכלכלית שהמציאו המפ"איניקים. “יימח שמם ויאבד זכרם,” הוא יורק את שמם של שנואי נפשו כאילו ירק בוטן מקולקל, “טפו!” אחר כך הוא נותן לנהג טיפ שמן – שלא ישכחו פה חלילה מי בעל הבית.

“ילדות, רדו למטה, תעזרו לי לסחוב,” הוא קורא אחרי שהמונית מתרחקת, ואימא מסננת מהכיור בקול הורס, “לכו, לכו, שאחר כך הוא לא יגיד שאני מסיתה אתכן נגדו.”

בקריאות “אבא, אבא, מה הבאת לי?” אנחנו שועטת למטה

“הוא הבטיח שיביא לי מכנסי סנט־טרוֹפֶז,” מספיקה אחותי לומר בהתנשמות.

“לי הוא הבטיח בובה ברבי,” אני מתרברבת. אולי הוא הביא לי אותה? אני אהיה הילדה הראשונה בכיתה עם בובה ברבי!

“את לא קצת גדולה בשביל בובות?” לועגת אחותי הגדולה, ואחותי השנייה מזמררת בשביל להרגיז, “תינוקת, תינוקת, ילדה של אבא!” ושתיהן צוחקת והודפות אותי בברכיים בזמן שהן מטלטלות את המזוודות בדרך למעלה.

“ברוך הבא!” אומרת אימא בפנים חמוצות ובטון סרקסטי. “טוב שנזכרת לחזור.”

“מה יש, מה קרה?” אומר אבא, נחוש בדעתו לנשקה. אבל היא דוחקת אותו הצידה. רואים שאבא חוכך בדעתו מה הכי כדאי לו להגיד לה עכשיו. “אז אני מבין שלא קיבלת את הטלגרמה ששלחתי לך מנאפולי… רציתי להודיע שאני מאחר ביומיים־שלושה, זה הכול,” הוא מוסיף בקול מתחטא. “התעכבה העסקה עם האיטלקים. זה מה שקרה. אני אשם שלא קיבלת את הטלגרמה?”

“ממש יומיים־שלושה!” מסננת אימא בקולה הלעגני השמור למקרים כאלה. “ממש יומיים שלושה!” ואז באה הצוויחה: “שלושה שבועות אתה מאחר לחזור, שלושה שבועות! ושום מכתב! שום טלפון!”

בינתיים מפזרות אחיותיי על הספה בסלון את תכולתן של שלוש מזוודות עור ענקיות, שריחן חם, מסקרן ומבטיח. גם אני עוזרת להן. תכף אגיע לבובה שהוא הבטיח לי. ואולי יהיה שם גם בית־בובות קטן בצבעים תואמים של ורוד, וגגון אדום עם שבשבת, ובתוכו רהיטים קטנים ואנשים תואמים לבושים בבגדים קטנטנים ומגונדרים? עוד יש תקווה, אני מתעודדת. הנה, אפילו עוד לא רואים מפה את הקרקעית.

“שיוואו!” צווחת אחותי בהתפעלות, ומודדת מכנסיים מפוספסים באדום וצהוב. במותניים הם מגיעים לה עד לפופיק וחושפים חצי בטן, וברגליים הם מתרחבים כמו אוהלים. “סנט־טרופז. בול מה שרציתי,” היא מכריזה בגאווה.

“אני מקווה שאת לא חושבת ללכת ככה,” סונטת אחותי הגדולה, ומודדת אותה במבט מחסל מלמעלה למטה, “כי תדעי לך שזה נורא נועז.” ובקול מזלזל היא מציינת, “בכלל יהיה לך אומץ ללבוש את זה, עם כל הפופיק בחוץ?” וממהרת להוסיף שמן למדורה, “את גם נורא לבנה!”

“אל תהיי יורמית,” עונה אחותי השנייה ומתעלמת בכוונה מרמיזותיה של אחותנו הגדולה. בינתיים היא ממשיכה למדוד חצאית מעל המכנסיים, אפילו בלי לטרוח לפשוט אותם. רק אז היא עושה את המכה הגדולה: “תני לי שבוע ואני נעשית שוקולד, אפילו יותר מבריג’יט בארדו. את יודעת טוב מאוד שבבית הזה רק אני משתזפת כמו כושית. לא כמוך, סבונית אחת, סנובית, קנאית…”

“למי את קוראת קנאית, יא חתיכת אפס, סתומה אחת,” ממלמלת אחותי הגדולה, אבל רואים עליה שהיא רחוקה מלהתעצבן באמת. החפצים שגודשים את המזוודות מעניינים אותה הרבה יותר. באותו רגע היא כבר מנסה את המסקרה החדשה שהביא אבא. “את זה אני לוקחת לעצמי,” היא מודיעה בטון נחרץ, קובעת עובדה משפחתית לא־נדירה.

“שתחלמי,” אומרת לה אחותי. והן ממשיכות לריב.

באותו זמן גם אבא ואימא ממשיכים לריב במטבח. אימא אומרת לאבא שהוא פושע בינלאומי, שככה אין לו לב להשאיר אותה לבד בבית עם הילדות, אפילו בלי להרים טלפון. אבא מתפתל ואומר לה, שאם הוא היה במצב אחר אז הוא היה עושה כדבריה, ושהיא חייבת להבין באיזה מצב נאחס הוא היה שם, לכוד בין שתי חברות שכל אחת מהן רצתה לפוצץ את העסקה. באותה הזדמנות הוא גם מנסה לשדל אותה, בקולו הכי חמאתי ופייסני, להביט בצבא־המתנות שהביא לה. מה זאת אומרת, הביא? שום הביא. קיבץ בידיים אחד־אחד, כמו שמלקטים פרחים לנסיכה. “כמו סריס אני, הלכתי רַגְלִי מכולבו לכולבו, בקור־הכלבים של מילנו, רק בשביל לבחור בשבילך את הבגדים הכי־הכי, את הקוֹלוֹניוֹת הכי באופנה, כמו שהולכות הגברות באירופה.”

“בואי, בכבוד!” הוא מחזר אחריה בתום הפוגה קלה, שבה אימא יוצאת כמו קומביין חורק מהסתגרותה בבית השימוש. “בואי תראי איזה יופי של בגדים הבאתי ממילנו, הכול רק שיפון ומשי נקי. בואי תראי איך הילדות נהנות,” הוא מתפעל, “ילדות, אתן נהנות,” הוא שואל, וניגש לבדוק אם קניותיו עלו יפה. הייתה לו עין טובה: תמיד קלע בול למידותינו, אפילו כשגדלנו משנה לשנה, לפעמים גם מנסיעה לנסיעה.

“שאני אתן לך את התענוג?” אומרת לו אימא בקול ספקני, כאילו הצליח לרצות אותה, מחייכת את אחד מחיוכיה הספורים, העקומים.

“בואי יה־עיני, בואי יה־רוחי. בכבוד, עד חצי המלכות,” אומר אבא בקול רך, ומוביל אותה בהילוך תיאטרלי מגוחך אל עבר הסלון, שם אנחנו מתפרקדות בין המזוודות, בתוך עשרות השמלות ועשרות זוגות הנעליים שכבר הוצאנו, כמו בתוך קונכייה ענקית עשויה מבגדים.

הוא דולה מהקונכייה בגדים ועוד בגדים, כמו מתוך מזוודה שאין לה ראשית, גם לא אחרית, ואני מייד מתלהבת, “זאת המזוודה של מרי פופינס!”

“בראבו, איזה דמיון, אוג’ולו, את ממש שייקספיר,” מתמוגג אבא, ומונה כמו כרוז בשוק הכרמל: “זה קניתי במילנו… זה ברומא… זה בפירנצה…” כאילו זכה בהגרלה. “לך, לך,” צוחקת אימא, ספק נוזפת, ספק מלטפת, דוחפת אותו ממנה, “מה קנית כל כך הרבה.”

“מה פירוש ‘מה קניתי כל כך הרבה?’ בשביל מי אני מרוויח כסף, אה? בשביל מי, טְרוֹנצ’וֹ? זה לך,” הוא אומר בנדיבות וזורק שמלה כחולה, אוורירית ויפהפייה לחיק אחותי. “וזה לך, אוג’ולו,” הוא מוציא מכנסיים ירוקים מפוספסים עם כתפיות גומי כחולות־ירוקות, וביד מלטפת מלביש אותם עליי. ו“זה,” הוא מכריז בחגיגיות ומוציא צעיף שחור ענקי שזור בחוטי זהב, “בשביל אימא. אז שלא ייכנס לכן לראש, ילדות, לקחת את זה לעצמכן. אתן שומעות? כבר יש לכן מספיק דברים. כל הזמן רק רוצות עוד, עוד, עוד… שום דבר לא מספיק לכן,” הוא אומר בשקט כבוש ומסתכל במיאוס על אחיותיי הגדולות.

“ולמי זה?” אומרת אחותי הגדולה וחוטפת בתאווה, מתוך שקית פלסטיק מבושמת בריח של חוץ־לארץ, מין חלוק משי לבן בדוגמה מוזרה.

“זה בטח לא בשבילך, טרונצ’ו,” אומר אבא בטון של ‘יש לי חדשות בשבילך’, וחוטף לה את החלוק מהידיים.

“למה רק לאימא הבאת חלוק כזה, אה?” מתלוננת אחותי הגדולה. “גם אני צריכה אחד כזה. לא היה מזיק לך לקנות שניים. איזה קמצן אתה, אבאאא,” היא מקוננת בפינוק.

“תתביישי לך, איך את מדברת לאבא,” אומרת אימא, מתגייסת פתאום להגן עליו. הרי בסוף היא ממילא לא לובשת את מה שהוא קונה לה. בסוף הכול עובר לאחותי הגדולה.

“דֶשָׁה לָה,” אומר אבא, “תעזבי אותה.” ולאחותי הוא מרצה בחשיבות: “זה חלוק מיוחד במינו.” רואים עליו שהוא נהנה להסביר את רזי האופנה האחרונה, ואגב כך מריח את הבגדים, וכפי הנראה שואב מכך סיפוק עמוק. “הצרפתיות קוראות לו בשם משונה, כנראה אינדיאני… סרונג'… זהו, ככה קוראים אותו בפריז. זו המודה הכי פופולרית שהולכת עכשיו בשוק. אני אקנה לך אחד כזה בפעם הבאה, דפנהל’ה. רק תרשמי לי איזה צבע את רוצה.”

“לא צריך, ז’קו,” אומרת אימא. “אני כבר אתן לה את מה שהבאת לי. אתה יודע שאין לי כוח בשביל כל המוֹדָה הזאת שאתה מביא איתך, פעם ככה ופעם ככה… אפשר לקבל מזה כאב ראש. אני לא מבינה איך הגברות באירופה משתגעות לקנות כל עונה גרדרובה חדשה. מה אני, פרינסס גרייס? יותר טוב שדפנה תלבש את זה, עליה גם עומד יותר יפה.”

“לא, לוסי,” מתעקש אבא. “אני קניתי את זה בשבילך. דפנה יכולה לחכות עוד כמה חודשים. לא יזיק לה לחכות פעם. אני כל הזמן אומר לך שאת מפנקת את הילדות יותר מדי.”

“אני מפנקת יותר מדי?” אומרת אימא בקול נדהם ששוב חוזר אליו הטון הלעגני. “למה מי קונה להן כל שני וחמישי סמרטוטים שהן לא צריכות? מי ממלא את הארונות בזבל? מי מרשה להן לחזור מאוחר? אפילו על זה שהן כבר מזמן לא באות איתך לבית־כנסת ולא שומרת שבת, אתה לא אומר כלום… נוסעות בשבת, מעשנות בשבת, מדליקות אור, מדברות דיבורים מלוכלכים, הולכות עם בחורים – דברים שפעם היה עולה לך הדם לראש בגללם! עליי אתה צועק אם חס ושלום הדלקתי בטעות אור בשבת, ולהן אתה הכול מוותר.”

“את לא תקבעי לי,” רועם קולו של אבא, “מה להגיד ומה לעשות עם הבנות שלי. זה הבית שלי ואני יעשה בו מה שאני רוצה.”

“זה הבית שלך?” אומרת אימא ומתנפחת וקולה נעשה איום מתמיד. “טוב לשמוע. סוף־סוף אתה מדבר. סוף־סוף שם ת’קלפים על השולחן. זה הבית שלו, שמעתם? אם זה הבית שלך, אז מה מונע ממני לקום וללכת בזה הרגע? שהפוסטמה שלך תבוא לגור פה. שתנקה אחריך ותבשל לך ותגדל את הבנות שלך. למה אתה לא הולך אליה, אה? תלך אליה כבר, דֶּבֶק. היא בטח מתגעגעת אליך, הַנֶגְרִיטָה. ובטוח שיותר ממני,” וקולה שנעשה דק ושקט יותר ויותר מחרחר פתאום: “לך, לך אליה כבר, למינה־שבפינה־השתינה שלך.” אומרת את זה כאילו ירקה עליו את שמה של הנֶגְרָה, כמו חרצן זיתים שמושפרץ מהפה, והשפיץ הקטלני שלו עוד עלול לפצוע בטעות עובר־אורח תמים שהזדמן לסביבה.

“זה מה שאת אומרת, שאני ילך?” אומר אבא בקול הכי שקט שלו, זה שבא לפני הסערה, לפני שהוא עושה את המכה הגדולה. “את רוצה שאני ילך? אמרת – אמרת. אז הנה, אני הולך,” הוא אומר, וחוטף מידיה בגסות ובהפגנתיות את חלוק המשי הלבן, ותוך כדי כך כמעט מפיל אותה אחורנית. “זה הולך אליה!” הוא קובע, ודוחף את החלוק מתחת לבית־שחיו, מנסה להתנתק מאימא כמו מישהו שמסלק מעליו חרק גדול.

“שלא תעיז,” צורחת אימא ומנסה לחטוף לו את החלוק בחזרה. “מצידי תלך ואל תחזור. אבל את זה אתה משאיר כאן!”

“תראי אותי,” אומר אבא, ובתנועה הפגנתית מכניס את החלוק לשקית הניילון הריחנית, זאתי ששמתי עליה עין עוד מקודם, כי רציתי להשוויץ איתה בפני כל הבנות מהכיתה. אבל אבא לא מקשיב למחאותיי וממשיך לדחוס לתוכה מכל הבא ליד, עוד ועוד פריטי לבוש ומתנות, צעיפים, מטריות, קומביניזונים, חגורות, מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים קטנים, עד שהשקית כמעט מתפקעת.

“שלא תעיז, זה שלי,” צווחת אחותי הגדולה, ומושכת בחזרה שמלת מיני אדומה והורגת מבד ברוקד, עם רקמת חרוזים במחשוף, בדיוק כמו זו שראינו בשבוע שעבר על אחת מהדוגמניות בחוברת החדשה של “בּוֹרדָה”, ואחותי הגדולה ציינה בידענות שהיא נראית פצצה, בול אורסולה אנדרס, טוב, אולי רק בלי הבלונד המחומצן והחזייה המדליקה מ“דר' נוֺ”.

“שום דבר כאן לא שלך,” צווח אבא לעבר אחותי הגדולה. “הכול כאן שלי. אז תכניסי לך את זה טוב־טוב לראש. ואת,” הוא אומר במיאוס לאימא, “את תני את המעיל־פרווה שקניתי לך שנה שעברה. אני לוקח גם אותו.”

“בשביל שתיתן לנגרה שלך?” אומרת אימא בקול מאיים וזזה הצידה כאילו הוא עומד לרצוח אותה. “שתחלום. אין לך טיפת בושה. אפילו מהפה של הבנות שלך אתה גונב.”

“זה הדברים שלי ואני אתן אותם למי שאני רוצה,” אומר אבא וצורר את יתרת החפצים לצרור ענק.

“כן, יודעים, לפוסטמה שלך,” אומרת אימא ביובש.

“נכון,” אומר אבא, “הכול בשבילה.”

“אז הסמרטוט הלבן היה מהתחלה בשבילה, אה?” אומרת אימא בטון של מישהו שפתאום הבין משהו חשוב. “שחקן עלוב. תודֶה שהבאת אותו בשבילה. בשביל מה עשית לי את כל ההצגה? יכולת להגיד כבר מהתחלה.” “נכון,” אומר אבא בטון יבש, שקט, מנותק כזה, כמו תמיד בשעה שאיבד בבת אחת את העניין במה שקורה סביבו. “באמת הבאתי בשבילה.”

אימא השתתקה. אימא קפאה על מקומה. אבל כשאבא הלך פרצה ההיסטריה.

אימא נשכבה על המיטה ובכתה שלושה ימים ברציפות. אפילו לחלון לא קמה כדי לבכות לצידו כמו שהייתה רגילה. אפילו בשביל להתקלח לא קמה, או בשביל ללכת לפטפט עם השכנה הטורקייה, ובטח שלא בשביל להכין לי סנדוויצ’ים לבית־הספר כמו שהייתי רגילה. דפנה, אחותי, נאלצה לבשל ולנקות את כל הבית במקומה.

אחרי שנגמרו לאימא הדמעות והיא קפאה ופניה אל הקיר, מסרבת להרפות משמיכת הפוך שלה שכבר הרקיבה מזיעה ומדמעות, וממאנת לדבר מטוב ועד רע איתנו או עם אבא שחזר בשביל לפייס אותה ולהשכין שלום־בית בהמלצת הרב, הוזמן אמבולנס שאסף אותה לבטנו החלולה על אלונקה, כמו שאוספים מישהו שעבר הלם קרב: לא רואה, לא שומע, שקוע בעצמו לנצח.

מחוץ למסך הירוק יושב צבי ובוהה בי. “רוצה להתחתן?” הוא שואל. “ומה אם לא?” אני מתריסה. בתגובה, הוא בוצע מסטיק בזוקה לשניים ומפריש לי את הפיסה השמאלית, שעקבות המתיחה השאירו בה גוון לבנבן וקמחי בקצוות. סמוך לרגליו מצטופפות נמלים שחורות שלוחכות את האבק המתוק שנשאר בנייר העטיפה.

קיץ עכשיו וחם מאוד. אבק דקיק מתעופף ונכנס לי לעיניים, שורט את עדשות המגע היקרות. “נדמה לי,” אני אומרת, משתדלת להתרכז במסך, “שסנדלים תנ”כיות מתאימות עכשיו לאווירה יותר מכול דבר אחר, אולי גם מכנסי התעמלות כחולים, כאלה שלוחכים בעצבנות את בשר הירכיים ומשאירים שם כתמים אדומים מכוערים. זוכר?" וצבי אומר שלא רואים עכשיו את האופק ושדברים כאלה קורים רק בחדשות.

קיץ עכשיו וחם מאוד. הוא שומע בחדשות על הגופות הרקובות בגואטמלה־סיטי, ועל המפולת, ועל האישה ההיא שנתנה לתינוקת שלה למצוץ לה את הדם מהאצבע כדי שלא תתייבש עד שיגיעו צוותי ההצלה. “את לא היית מסוגלת לעשות דבר כזה,” הוא קובע. “מאיפה לך?” אני מחרחרת בצד.

"מכך שאת אנוכית, הוא אומר. “את אפילו לא היית מסוגלת לתת לה לשתות מים ממימיה!”

מי שאמר שלפילים יש זיכרון ארוך, לא בדק את הנוסחה על בני־אדם. הוא עדיין זוכר לי את זה. לא להאמין! עד גיל מאה הוא ימנה באוזניי את כל הטעויות, כל העוולות, אלה שעשיתי לו ואלה שנדמה לו שעשיתי לו. כל הברזים שהכנסתי לו או שנדמה לו שהכנסתי לו. כל העלבונות, ההשפלות, הפרוטות הקטנות.

“ואתה עוד רוצה להתחתן איתי, איזה יופי,” אני אומרת. “קלאסי. למה, תגיד לי, למה?”

פתאום אני שמה לב שאני מקלידה, בכלל בלי לשים לב, את כל מה שהוא אומר לי וכל מה שאני אומרת לו. התחלתי ב“מחוץ למסך הירוק יושב צבי ובוהה בי”. עכשיו הוא כבר במקום אחר. לא יודעת איפה. קיץ אצלנו וחם מאוד. הוא נוטף זיעה ובטח מסריח לו בבתי־השחי. אני לא אוהבת את זה, אז אני מציעה לו דיאודורנט: “ל’פאא' יש ריח רענן של שדות בפריחתם,” אני מקריאה לו בטון מפגר את מה שכתוב על העטיפה, בירוק רענן מנוקד בטיפות עבות של טל סקסי מצולם.

“מה את מציעה לי את הדיאודורנט הזה, זה לנשים,” נובח צבי.

“מה פתאום,” אני אומרת, “זה דיאודורנט גם לגברים וגם לנשים. אפילו כתוב כאן,” אני מצביעה בנצחנות על המוצר. “הנה, תראה יוניסקס.”

"למה את רוצה למרוח את זה עליי? הוא אומר במיאוס, “מספיק אחד בבית שמשתמש בחרא הזה. אני לא מבין אתכם, כל האנשים שמוכרחים להרגיש כאילו שהם מריחים בריח של יערות פרוסיים. מה זה פה, דוקטור ז’יוואגו?”

כבר סתיו עכשיו וקצת קריר. אני מצליחה לתפוס שבריר שנייה של הבל אדמה טחוב עולה מן המדרכות, זה עתה נשטפו במטר היסטרי של יורה מטורלל, שהשנה איחר, משום מה, להגיע.

“יורה הפכפך, יורה מבולבל, יורה שיורה מהמותן,” מתחכם צבי. ואני שמה לב ששוב אני מקלידה את מה שהוא אומר. אם לדייק, באמת יורָה מהמותן.

בדרך כלל, גם כשאת מחליטה לא לשים יותר לב לדברים שמישהו אומר, מישהו שהחלטת למחוק אותו מחייך וזהו, את חייבת לעבור איזו שהיא תקופת הסתגלות. בתקופת ההסתגלות את רושמת יותר מדי דברים לא חשובים שהוא אומר, והרבה חללים נשארים חשופים. החללים יתרבו רק בתנאי שתהיה מוכנה לכך, עד שיווצר בך “פנאי נפשי”, כמו שמתפלפלים הפסיכולוגים. אני פשוט קוראת לזה “חור בנפש”.

וצבי אומר, אף פעם לא יפספס, המלעון, בדיחה חבוטה, “אבל תודי שזה יותר טוב מחור תחת…”

“חורים בתחת זה שמי השני, לא? אז למה, למה אתה עדיין רוצה להתחתן איתי?”

פעם כבר עברנו את זה, אני והוא. זוכר צבי, זוכר? אחרי נואיבה, אחרי ההפלה ההיא, המסריחה, בבית החולים “ביקור חולים”. אפילו לא באת לבקר אותי, זוכר? עוד הסרחתי מהנרקוזה כשאבא ואימא סחבו אותי על כיסא־גלגלים ישר לטקסי־ספיישל ולחום הדביק של אוגוסט, ואימא אמרה, “נו, אני רואה שהוא לא בא לדרוש בשלומך. איזה התנהגות יש לבחורים של היום.” ואבא חרחר מתוך מטפחתו המיוזעת: “בחורים?! בחורים?! צריך לשנות את זה לבורחים!”

זה היה אבא שקבע לנו את התור ברבנות. אחרי נואיבה. אחרי ההפלה. חור־תחת שכמותו. אז מה, הוא מת מזמן, אז עכשיו כבר מותר לי להגיד את זה. ברבנות קבע לנו תור, המניאק. איפה שהיו לו קשרים עם הרבנים הספרדים, יימח שמם ויאבד זכרם, שרצו שאני, אני, אסובב את הצבי־ישראל־על־במותך־חלל שבע פעמים ועוד פעם אחת למזל. מכל צד עמדו החמות, האימא שלי והאימא שלו… לא, מה פתאום אימא שלו, אני מתבלבלת. אימא שלו כבר התפגרה אז מהסרטן. כזה גוש גדול היה לה, כזה! הלכה תוך שבועיים. צבי אמר שזה בטוח בגללי, בגלל שאני פרנעקית ואימא שלו שונאת פרענקים, אפילו יותר מאשר את הנאצים שלקחו לה את כל המשפחה.

עכשיו אני נזכרת שהיא באמת החמיצה פנים בפעם הראשונה והיחידה שפגשתי אותה. לפני נואיבה, כמובן. בהתחלה היא עשתה את עצמה נפש טובה ואפילו הביאה תה ועוגיות טובות מ“יהודית”, אבל בלב הגזעני ומרושע שלה כבר בטח התבשלה השנאה, ובמוח הקטן שלה התנפח הגידול, ככה שבחופה הייתה זו אחותי הקטנה שנאלצה להסתובב איתי שבע פעמים מסביב לחתן. ועכשיו הוא עוד מעז לשאול אם אני רוצה להתחתן איתו, חה!

אחותי לקחה את כל העסק בכיף. ממש כאילו היא זו שמתחתנת. והכי בידור, שבסוף הרב חשב שהיא הכלה. תמיד הייתה מפותחת מכפי גילה. לא כמוני, שקיבלתי רק בגיל שש־עשרה. היא, כבר בגיל אחת־עשרה היו לה שדיים. אז מתחת לחופה שלי, אחותי הקטנה, בשמלה לבנה חשופת־גב, נעלי פלטפורמה מזעזעות בירוק־בקבוק, וכולה בקושי בת ארבע־עשרה, נחטפה בידי הרב והוכנסה חיש־קל אל מתחת לחופה. חבל שברגע האחרון אבא שלי שם לב שאחותי היא זו שעומדת מתחת לחופה ולא אני. אז כל ההתבזות הייתה נמנעת.

צבי, אגב, אפילו לא שם לב שלא כלתו החוקית, שְׁגוּלתו שזה מכבר עברה הפלה מזעזעת בידיהם של קצבים שמנים, היא זו שעומדת איתו מתחת לחופה, כי אם, חה־חה־חה, אחותה הקטנה.

היא לבשה שמלת כלה, אני לבשתי ג’ינס וכובע. לא, סתם. אני לבשתי חצאית הודית שרקמתי בעצמי וחולצת טריקו לבנה שקניתי בשוק הפשפשים. צבי לבש חליפה הודית מהוהה מהטיול האחרון שלנו לגואה. אימא הזיעה בשמלת הבנלון, והכרס המהוללת שלה נדבקה לקומביניזון הבנלון, ואבא בא בחולצה פשוטה, משובצת, כאילו הוא הולך לשוק. רק השותף שלו, לבנון, ואשתו שתומת־העין, בעלת השיער המחומצן, באו לבושים כאילו הזמינו אותם לחתונה ב“גן אורנים”. להשלמת המניין הבהילו מהמשרד כמה אברכים, אומרי־האמן המקצועיים, בחליפות מדובללות, זקנקן דביק ומבט מעורפל, כאילו עישנו הרגע ג’וינט. טוב, הרי היה קיץ, והיה חם נורא.

אבא אמר, “תתביישו לכם, גם רצחתם נפש בישראל – וכמה ילדים רצחו הנאצים, זה אני כבר לא לוקח בחשבון! – ועכשיו גם לא תבואו בברית חופה וקידושין? בשביל מה גידלתי אותך, בשביל מה? בנות גידלתי ורוממתי, בנות גידלתי…”

ואימא הוסיפה שבזמנה לא היה קורה דבר כזה. “בזמני,” אמרה אימא, “כל בת הייתה מגיעה לחופה נקייה וטהורה כמו ביום היוולדה, וכל בן היו לו כוונות רציניות. אפילו אבא שלך,” הוסיפה אימא, מחרחרת בזמן שתיית הטמפו־כתום שהבהיל לה אבא כדי שלא תתעלף חלילה מרוב עצבים: “אפילו הוא היה לו מספיק כבוד להציע לי נישואין כבר בערב השני, אפילו לפני הנשיקה עם הלשון בפנים. לא בזבז רגע, את שומעת?”

ואבא רעם את אחת משאגותיו החד־שנתיות: “לא יעזור, ייהרג ולא יעזור, מחר אני הולך לקבוע תור ברבנות!”

“רבנות? על גופתי!” צווחה אימא.

“כמו שאת שומעת! אני לא אוציא עכשיו הון־תועפות על הזבל’ה הזה שהיא מצאה לעצמה!” חתך אבא.

“ואני, מה שאני רוצה לא אכפת לכם?” ניסיתי להשמיע קול קטן בתוך בליל הצעקות.

מה באמת רציתי? להתחתן באולם עם שבע־מאות מוזמנים והדג המלוח בתוך מנג’טים של נייר, רגע לפני שמגיעים טסי הנירוסטה עם הכבדים השמנוניים והעופות הצלויים? להיראות כמו הבנות שיצאו מפודרות ומצובעות כמו מאדאם פומפדור מאיזה “היכל לכלה”? או להתחתן ברבנות, עם שולחן משרדי מכוסה שעוונית וכמה כוסות וצלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי אורנג’דה ומקלות מלוחים? לא יודעת. לא יודעת אם בכלל רציתי להתחתן.

הכי טוב היה בנואיבה, זמזמתי לעצמי בראש בשעה שהרב התחיל להקריא את התנאים והגברים הסתודדו בצד ליד שולחן החתימות. הכי טוב היה בנואיבה, ולפני שהוציאו מתוכי את הגוש הלבן, הבן הקטן – כל השנים אבא שלי התעקש על כך שזה היה בן, אפילו שאני בכלל לא בטוחה שהרופאים הזכירו משהו לגבי מינו של העובר – לפני שהכול התחיל להסתבך בגלל כל מיני שטויות. ואני רק זמזמתי לעצמי כל הזמן בראש: הכי טוב היה בנואיבה, הכי טוב היה בנואיבה, הכי טוב היה בנואיבה…

אבל איפה אני ואיפה נואיבה עכשיו? דמותו של צבי התערפלה לצידי עד שהוא נראה לי כמו ציור אימפרסיוניסטי עשוי נקודות זעירות שלא מתחברות לשום דבר, הרב מלמל ברכה בשפה לא־מובנת וכלי־הקודש המקצועיים ענו “אמן” צוהל. לא הבנתי איך יש להם כוח לצרוח ביום כזה חם, שלושים ושבע מעלות בצל, בדיוק כמו בנואיבה.

גברת לבנון הייתה המומה. צריחתה ההיסטרית: “אבל איפה הכלה???” עוררה את כל המסובין מעמידת הנמנום המהפנט של שעה שתיים בצוהריים באולם קטן נטול מזגן, אפילו בלי ונטילטור ישן, ברבנות הראשית של תל־אביב.

אחר כך אחותי סיפקה לי את כל הפרטים. “איזה היסטריה הלכה שמה! איזה קטעים!” התמוגגה הקטנה. בשבילה, זה היה כמו מערכון של הגששים, משהו לרכל עליו עם החברות שלה בהפסקות בגימנסיה. “אימא כמעט התעלפה ואבא הלך במצוות הרב לחפש אותך בשירותים, ואת הרי יודעת מה קורה לו כשהוא מתרגש,” חיקתה אחותי את אבא שלי בהתקף אסטמה חד־שנתי, שבא תמיד רגע אחרי השאגה השנתית שלו. “והגברת ואדון לבנון, אל תשאלי, הם נהיו לבנים בפנים, וגברת לבנון אמרה לאדון לבנון בספניולית שצריך להזמין אמבולנס.” כך המשיכה אחותי לספר בלהט את כל הפרטים הקטנים, והתפוצצה מצחוק בכל רגע שחזרה על תיאורם של כלי־הקודש המקצועיים, שעברו בדבקות לתפילת־ערבית מוקדמת כדי להקל על ההתבזות, וכל גופם מתנועע כמו לולב.

פניו של צבי משתקפים על המסך, בין האותיות שנראות כמו טורים של נמלים ירוקות מרצדות. זה עתה יצא מהמקלחת, מקולח, מגולח, מריח טוב מהדיאודורנט שכפיתי עליו.

“תגיד צבי,” אני שואלת, “אז מה אמרת שאמרו בחדשות בנוגע לאימא ההיא שנתנה לתינוקת שלה למצוץ לה דם מהאצבע?”

“מה את מתעניינת פתאום?” נוחר צבי ממקום מושבו על הספה, ממיין בעצלתיים מגזינים לארכיטקטורה תוצרת־חוץ.

“לא יודעת, חשבתי שאולי גם אני אנסה את זה פעם. מה דעתך? נראה לי לא רע להיות אימאל’ה קטנה.”

“את??!” עונה צבי, “את??! “ובקולו מבצבץ הלעג המתנשא של הזחל מ”עליסה בארץ הפלאות”.

“אז מי אם לא אני?” עכשיו אני כבר ממש מתעצבנת. “אתה רואה פה אישה אחרת? יושבת פה עוד מישהי שאני לא רואה?”

פניו של צבי מחמיצים: “אני לא עונה על שאלות פילוסופיות כבדות־משקל אחרי מקלחת,” הוא עונה.

במשך השנים הוא הפך מצוברח, חמוץ ונרגן בדיוק כמו אימא שלו. ולא שאני זוכרת אותה מי־יודע־מה. אחרי הכול, רק פעם אחת פגשתי אותה, ואז היא כבר הייתה נגועה במיליון גרורות ששיגעו לה את המוח. אבל הרי יכולתי לשער כבר אז, מתחת לחופה ברבנות, שזה מה שיתגלגל מהחזיר.

“אז מה אתה אומר, צביקוש, בא לך להתפלש בין הסדינים?”

“את?” אומר צבי שוב, “את הרי אימהית כמו קומביין. שנים שאבא שלך היה מקלל אותי על המקרה נפל ההוא, הגוש הלבן שלך, הבן־יקר־לו־אפריים. היה מאשים אותי שזה בגללי. לרגע הוא לא העלה בדעתו שהתכשיט שלו, בתו המהוללת, היא זו שזממה את הרצח וגם הוציאה לפועל את גזר־הדין. אפילו על החתונה האומללה ההיא הוא תמיד האשים אותי. בכל הזדמנות הוא טחן לי את המוח כמו נחש. הכלה בורחת מהחופה ואת מי מאשימים? את הבעל! קלאסי.”

עכשיו תורי להתנפח: “מי מאשים, אה? מי בינינו הוא זה שמאשים?”

“די כבר,” עונה צבי, כאילו איבד עניין בשיחה, בי ובסובב אותו, אפילו במגזינים היפים שלו תוצרת־חוץ. “די. די כבר. תשתקי. אנ’לא מוכן לדבר על זה יותר. כמה פעמים עוד תזכירי לי את תינוק־הנפל שלך?”

עכשיו אני כבר ממש מתחממת: “אני מזכירה לך, אני? וכמה פעמים אתה מזכיר את ה’חתונה‘, החתונה בה’ הידיעה? גם כן חתונה! אפילו להתחתן באסם היה יותר טוב.”

“איזה חתונה בראש שלך, יפתי?” לואט צבי, “כבר שכחת שזנחת אותי מתחת לחופה? וכל הניסיונות המחורבנים שלי להסביר לאבא שלך ולאימא שלך, ולאדון וגברת לבנון שלך, שזה לא נורא ושאת פשוט מתרגשת ולא מרגישה טוב? וכל השקרים שנאלצתי לשקר למענך? את כל זה שכחת, נכון? הכול את שוכחת. כל מה שאת לא רוצה לזכור, את שוכחת…”

“… כל מה שאת לא רוצה לזכור את שוכחת,” אני שמה לב שאני מדפיסה בשקדנות את מה שצבי אומר. אני נוזפת בעצמי. הרי מזמן החלטתי להפסיק להקשיב לדבריו, ובמקום זה לשמוע את הרווחים השקטים.

“נו, את לפחות רוצה להתחתן איתי לפני שאנחנו נכנסים בין הסדינים?” מנסה צבי לפני שאני מסיימת להדפיס את מילותיו.

תל אביב, 1994

חודש יוני היה חם כל כך. עד שיום אחד נפלו טיפות עבות של גשם מהשמיים, כאילו הטעינו את העננים בראשי־נפץ לא־קונבנציונליים. הבוקר עלה לוהט ומחניק, ובשעה שמונה (הוא ידע את השעה כי הגשם התחיל לרדת קצת אחרי צפצוף החדשות) השחירו הרקיעים במפתיע. לרגע חשב שמטס של ציפורים נודדות מאפיל את השמיים, או שמישהו אטם את העולם כולו ביריעה ענקית של אברזין צבאי. כבר אי אפשר היה להבדיל בין האנשים שעברו ברחוב.

רומן התנתק מן ההמון חסר־הפנים ונסחף לרחוב צדדי. עננים כיסו את עיניו. מייד סגר את שמורותיו, אבל אחרי רגע פער לרווחה חצי עין: הוא עמד בדיוק באותו מקום, לבדו. רצועת האם־16 לחצה על כתפו הימנית. אפשר היה להרגיש כיצד חבורה אדומה וטרייה מתפשטת על העור המשופשף, קצת מעל לצלקת המכוערת של זריקת הדיפתריה שקיבל בגיל שש. חמש דקות בחושך הסמיך הזה, חשב, וכל אחד מסוגל לגמור עם עצמו.

“סגור בימי א'!” נכתב לקונית באנגלית על דף־מחברת שהודבק לוויטרינה. כמה משונה שהיא לא עובדת היום, ציין לעצמו, והרכיב את קסדת־המגן על ראשו המגולח. חלון הראווה חשף את פלאי אירופה הקלאסית בעשרים ואחד יום ועשרה תשלומים נוחים. הוא הדביק את ראשו לחלון החבוש במדבקות מכוערות. אפו נמעך כמו בננה רקובה על השמשה המאובקת. עיניו סקרו את חלל המשרד. השולחן היה נקי ומסודר כמו לפני מסדר צבאי. עציצי הגרניום הושקו לא מזמן. אם ככה, חישב, אז היא בטח פתחה היום את החנות.

באוויר עמד ריח אוורירי, ספוג בניחוח לוונדר ובלחות כבדה של סתיו. הוא ספג אותו לקרבו, מנסה למצות את הריח עד תומו, לדלות ממנו כל טיפה של עצב חורפי. האטמוספירה מתבלבלת, חשב: עוד מעט לא נדע מתי יום ומתי לילה, מתי קיץ ומתי חורף. אבל נעם לו להרהר בשקט הזה, שקט כמעט כפרי. מניין בא השקט הזה? בהיגיון טיפוסי עקב אחריו, עד שגילה את מוצאו: דשא מטופח שצמח בגינה ציבורית קטנה. בטח גם היא אפופה עכשיו בריח סמיך ונועז של ג’ונגלים: עצים ירוקי־עד, גללים, מטפסים, אדמה טחובה, אולי גם שמץ של טל טרי שנשכח מהלילה.

רומן התקרב בצעד איטי ומחושב אל החנות הסמוכה. זו הייתה חנות מכולת מוזנחת, שהציגה את מרכולתה הדלה מעבר לוויטרינה מאובקת שטונפה בטיפות עצומות של גשם. לצד פרסומת בת עשרות שנים לשמן “עץ הזית”, עיטרו את הוויטרינה כרזות ישנות של יום־העצמאות ודיוקנאות דהויים של נשיאים מתים ורמטכ"לים יוצאים. נערה מתולתלת על אופניים הציגה לראווה את בגדי הספורט שלה, גרבי פומפונים וחצאית קצרצרה, ולטשה בו עיניים מתגרות בעודה מלקקת בחמדה ארטיק. ילדה מפותחת, חשב רומן, מה עושים עם ילדות כאלה? זקנו בן היומיים גירד לו. המדים גירדו לו. עכשיו כל הגוף גירד לו. הזעה טפטפה במורד הגב, מעוררת לחיים את הסירחון שנחבא בבתי־השחי. ומינה הרי שונאת לעשות כביסה. בעלת המכולת, הגברת רזניק, אמרה שהיא מצטערת, היא לא ראתה היום את מינה. העסקים די חלשים עכשיו. מינה אמרה לה לפני שבוע שאף אחד לא רוצה לנסוע לחוץ־לארץ בימים טרופים אלה.

בדרך לדירה לכדו אותו עיניים סקרניות. זוגות־זוגות של עיניים פעורות, כחולות, חומות ושחורות, ננעצו בו בחשדנות מהולה בהערצה מעבר לגדר הצבועה ברישול של גן הילדים. “מחבל, מחבל!” קרא בהתלהבות ילד אחד, עורו שחום ולראשו כיפה קטנה. “שתוק טיפש, זה חייל טוב שלנו,” נזפה בו ילדה שרק לפני רגע כנראה יצאה מהשירותים: מכנסיה הדהויים השתלשלו עדיין על ירכיה הקטנות, המוכתמות בדם.

באותו רגע התאווה רומן להיות צבוע בצבעי מלחמה מכף רגל ועד ראש. ואולי כדאי שיהיו אלה צבעים זרחניים, כמו שהילדים משתמשים בפורים? העיקר לא להיות כל כך גדול וגלוי. שלא יביטו בו במבט תובעני כזה. אחר כך ניחם את עצמו במחשבה שהמון חיילים מסתובבים עכשיו ברחובות, ומגוון המדים של החילות השונים בטח מסחרר את ראשי הילדים, והם פשוט מתבלבלים: מחליפים חייל במחבל.

הוא חצה בהליכה מהירה את הרחבה המרוצפת של הגינה, אבל העיניים הבולשות כבר לא הסתפקו בליווי פאסיבי. עכשיו פסעו אחריו גם כפות רגליים קטנות וחרישיות. “קישטה ילד, לך הביתה,” ניסה רומן להבהיל את הילד שניתק מחבריו ויצא למעקב אמיץ אחרי החייל הזר. האם־16 דפק שוב ושוב על ירכו השמאלית, דפיקות קצובות, מטרידות. מחר יסומן המקום בכתמים כחולים שיפוגו לאיטם: הכחול ייספג לתוך אדום חיוור, שיהפוך לצהוב מכוער ששוליו שחורים. ומינה תנשק את המקום הכואב.

כל כך הרבה מקומות כואבים יהיה עליה לנשק, חשב רומן בשעה שראשו התרוקן מכל מחשבה מעשית. ומה יהיה אם לא ימצא אותה בבית? מינה, הוא יאמר לה, מינה, כבר שמונה חודשים של מלחמה, וכולנו תקועים בלעדייך בסהר הרחוק. ומה יהיה אם היא לא תחזור כל סוף־השבוע? הרי לא יכלה לדעת שהוא קיבל חופשה של ארבעים ושמונה שעות. איפה הסהר עכשיו ואיפה הוא. ולמה בכלל קראו לזה הסהר הרחוק?

בפנים חשיכה סמיכה. ריח מחניק של בית סגור. התריסים מוגפים, ופסי אור דקיקים חודרים פנימה ונמסים בעדינות על הקירות. נדמה לו שהוא שומע קולות רפים מחדר השינה: יללות נשיות חנוקות, כל כך ענוגות שזה הורג. אחרי רגע הקולות פוסקים, ואז חוזרים חזקים יותר, מפצירים יותר. והוא הרי מכיר היטב את אנחות־האהבה של מינה. גם בחושך יידע לזהות את שיער־הזהב שלה נמסך על הכר, זוהר כמניפה. אצבע זרה מלפפת אותו עכשיו, מחליקה חושקנית אל השד הרפוי, המתענג על מגע בשרים חדש, על טעמה המרגש של הבוגדנות. בת־זונה, ציין לעצמו, וצעדיו הרתיעו לאחור.

אחרי רגע עמד בתחנת האוטובוס לרמת־גן, וכעבור כמחצית השעה כבר היה בזרועותיה השמנות של אימו. היא שאלה למה לא נסע הביתה, אבל ראו עליה שהיא מרוצה: העדיף לבוא אליה ראשונה במקום לרוץ ולכרכר סביב רגליה של אשתו. וכבר התחילה לסדר, להכין, לדאוג, לבשל, ונטפלת, נטפלת, נטפלת. הורתה לו להסיר את המדים וזרקה אותם לכביסה. אחרי שסיים להתקלח הלבישה אותו בפיג’מת־פסים ישנה ומטולאת של אביו. שום דבר היא לא זורקת. שום דבר לא השתנה.

“רומן, בוא לאכול,” שמע רומן קול חלול, כאילו מישהו מדבר אליו מתוך נבכי מוחו. הוא השפיל מבט וגילה שאצבעותיו מתופפות בעצבנות על שילדת הרכב הלוהט. הקולות היו רחוקים ועמומים, כמו הד שעולה מתוך באר ריקה, עמוקת־קרקעית.

“רומן, בוא תאכל. אם לא תבוא זה על־אחריותך. עם הפה של גידי אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה יישאר כאן עוד שתי דקות,” אמר הקול הרחוק שהלך והתקרב עד שהפך ללחישה אינטימית.

שוקי הופיע בחזית התמונה המטושטשת שעמדה מול עיניו, וקירב לאפו שאריות של משקה אדום לכוד בבקבוק “טמפו” משפחתי. רומן הבחין שתחתית הבקבוק מזוהמת בגושים של חול מעורבב בשמן־מכונות. “זה הבורשט שעושה האישה של הרשקוביץ',” ציין שוקי, “אחלה משקה, אחלה אישה.”

אחרי כמה שניות הוסיף שוקי בהערכה מוגזמת: “ואתה, יא נסיך, יא רומן שכמוך, איזה אוכל גנוב הבאת מאימא שלך, אה? ואתה לא נוגע בכלום… מה קורה איתך, ילד,” שאל שוקי, ומצמץ בשפתיו בהנאה מוגזמת, כמו אבא שמנסה לשדל ילד סרבן לאכול.

רומן הביט בו באדישות. בטנו הייתה מלאה בתחושת־אסון, כמו תמיד לפני אסונות. כבר בעיר התחילה למלא אותו ההרגשה החגיגית הזאת. משהו מיוחד הולך לקרות. מה בדיוק הוא לא ידע, אבל איש מלבדו לא יודע כמה נפלא זה הולך להיות, נפלא בגורליותו הנחרצת, הכבירה. הוא זלזל בחבריו. מה כבר יש להם בחיים? אישה נטפלת, מדים מוכתמים, ידיים שמנוניות, ילדים דביקים, וכל הסימנים הכחולים האלה על הגוף מהאם־16 הדפוק, ואין מי שינשק וירפא את הכאב. וכל הזיכרונות האלה ששורפים את הלב. בשביל מה להם.

“בשביל מה לכם,” צעק אליהם, “בשביל מה לכם?” אבל הם המשיכו לשבת על האדמה או להתגודד בחבורה צוהלת סמוך לדופן הטנק, עונים לצעקתו בבהייה מטומטמת, והמשיכו לדחוף את אצבעותיהם העבות לתוך קערת אלומיניום עם נקניקיות חלוטות ולחטט בתוך צנצנות שמנוניות שהנשים שלהם מילאו בקובה ובממולאים ובכדורי בשר ברוטב עגבניות. ואז הם גיהקו ומצמצו בשפתיים חלקלקות, ולקינוח ליקקו את אצבעותיהם. הוא נגעל מהם.

“רומן תתקרב, תיקח משהו,” חיזרו אחריו הקולות הגבריים השבעים והמנומנמים, שנדמו לו כמגיעים מתחתית באר עמוקה. “אני הולך להשתין, תעזבו אותי,” צרח עליהם עם כל מה שהיה לו בריאות, וכבר לא השתדל לשוות לקולו את הנימה הסחבקית השמורה לחבר’ה במילואים.

ליטוף פזור־נפש במפתח צווארונו גילה גבישי חול שנדבקו לשערות החזה. הם האפירו מאוד בשמונת החודשים האחרונים. הוא כבר לא ידע אם זה צבעם המקורי או עקבותיה של רוח־הקדים ההרסנית, שמינה תמחה בידיים מיומנות בעזרת אמבט קטן בניחוח “פינוק”. אוזניו התמלאו גריז. ומדיו, הם הרי מוכתמים כבר מזמן, מהימים הראשונים של המלחמה. אפילו אימא לא הצליחה להסיר בכביסה את כתמי הגריז והדם. הוא הביט בכביש הראשי, שבראשית המלחמה התמלא ברכבים מכל סוג, צבאיים ואזרחיים, ועכשיו התרוקן כמעט לגמרי. תנועה דלילה נעה מרחוק ונקלטה ברדאר־עיניו כעקבות נמלים רוחשות.

עוד דקה אחת כזאת של שקט תספיק לו לבדיקת האופק. ואולי יתגלו לו לפתע ההרים הירוקים, האבודים? וחול דק־דק, כאילו סונן במסננת פלסטיק אדומה של ילדים, יחוג סביבו כמו הפיות המרקדות בסרטים של דיסני. והשמש, היא תהפוך לדסקית עגולה אדומה, כמו מגזרת־נייר בציורי ילדים. אבל מה זה אומר בעצם: שהשמש התלויה ברקיע היא באמת רק דסקית עגולה, דסקית ולא יותר? פסיעותיו ידשדשו בדיונות, יתוו בחול הלוהט עקבות מופלאים, לא־מציאותיים, עצומים כמו עקבותיו של ענק. הרוח תגדיל אותם פי אלף, והשמש שתשרוף אותו תזרה את פסיעותיו החרוכות כמו שמאפרים סיגריה בוערת על שטיח נקי.

אבל לא אכפת לו. ממילא כבר מתקלף לו האף. וזיפי שערו, הגזוז לפי הנוסח הצבאי, משווים לפניו מראה של מברשת. כבר מזמן כוסו בשכבת אבק דקיקה כמין צמר־גפן עשוי חול, שאוטמת את ראשו כמו קסדה טבעית. הוא בטח נורא מפחיד עכשיו, כמו איזה אינדיאני אדום.

רחש הטנקים חלף, ופתאום שוב שורר שקט בכול. עכשיו גם עיניו צבועות אדום. אור שמש רך צובע את מחצית פניו, משרטט עליהם מתווה פסטלי עגול המרכך את נוקשות המדים. מבטו, הנעוץ בנקודה דמיונית בחלל, מצייר קמטי־סהר זעופים במעלה אפו, בין שתי עיניו האדומות מחוסר שינה. החוטם הישר, עם הגבנון הקטן שמינה אוהבת ללטף באצבעותיה המטופחות, מציינת שיש לו אף פרוסי משובח, פונה עכשיו בזווית החלטית אל השמיים, והלשון, המחפשת דבר־מה על השפתיים, מקווה מן הסתם לאתר בהם שיירי לחלוחית או אולי רק לסלק גרגר־אבק טורדני. עיניו צופות הרחק, חשדניות. גופו הנחוש דרוך וחד, כמעט קפיצי. מתיחותו ניכרת היטב בעיקול אגרופו הקמוץ. והמחשבות מתרוצצות. נזהרות לא להתעצבן.

הנה יושב לו לבדו אדם בין החולות. גרגרי חול דקיקים מרחפים סביבו כמו הינומה, חגים במערבולות קטנות וממזריות שמחדירות אבק לאוזניו ומסתננות בין שערותיו. והכול בשביל מה? איפה הראש שלו עכשיו? ואיפה אשתו? ואימו? והכלבים? לאן כולם הלכו?

פתאום קלט שהוא לגמרי לבדו בדיונות. אין איש סביבו. גם הקומנדקרים נסעו, ואין זכר לזלדות ולשאר הרכבים של המחלקה. זה דווקא שימח אותו. סוף־סוף קורה משהו טוב. בביתו כבר מזמן אין לו מנוחה. הדברים לא מסתדרים כמו קודם, האנשים השתנו, החדרים פתאום צפופים, הבגדים מחוספסים ומגרדים ומגע הנשים קר. בלילה האחרון אצל אימו שכב ער והיתושים חגגו עליו, זמזמו מזמורי־פריון בשעה שזרמים חושניים עלו ממעמקי חלציו והכאיבו. בבוקר גילה את גוויותיהם מרוחות בהמוניהן על כל קיר פנוי, פס אדמוני נסרח בעקבותיהן כשובל. צריך לשנות, צריך לשנות, מזמזמת אימו באוזניו, אבל מה בדיוק, הוא לא יודע. והוא ממשיך לשבת על הדיונה. שמש אלכסונית של אחר־הצוהריים צובעת את גופו באדום רך.

איפה הוא עכשיו ואיפה הם. ראשו התרוקן מכול מחשבה מעשית, כמו תמיד ברגעים האלה, כשפחד שמקורו לא ידוע אופף אותך. זה קורה לו הרבה לאחרונה. ברגעים כאלה הוא רואה רק את הצל של עצמו. גרוע מזה – רק את קווי המתאר ובתוכם הד חלול. הנה ראש עגול, ועיניים, ופה ילדותי. ידו נוטלת מקל מזדמן ומציירת מוכנית בחול, והיד מוסיפה חוטם גדול ושיער כמו מברשת. אבל עד שהשיער נשלם, נמחים שאר הפרטים כלא היו. הוא מפסיק לצייר, מודע לפתע לחוסר השחר של מעשיו.

הוא יושב בשקט, בהמתנה דמומה של נידונים למות. חוט הזהב שנרקם סביבו אי־אז, לפני עידן ועידנים, מצותת לגרגרי החול הדקיקים המחוללים סביבו כמו להקה של שדונים. והוא מתמלא, זורם עם התנועה האינסופית שמערסלת אותו למערבולת שכולה אהבה והתמסרות. כריות חול רכות נערמות על גופו השרוי במנוחה שלמה. קצות אצבעותיו הן הראשונות להיעלם. אט־אט הוא מפסיק לחוש את כפות רגליו, את זרועותיו, את ברכיו. במהרה נבלעים גם שאר חלקי גופו. והוא מונח, נח, אבוד בעין־הסערה.