אני רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים. אני אשה, במקרה. אילו הייתי גבר, במקרה, גם אז הייתי רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים, כי לדעתי אין כל הבדל בין רצונו של גבר לבין רצונה של אשה. זה עיקרו של ספר זה. למרות אי־השוויון הקיים בכל העולם, אני מאמינה שכל גבר נאור מאמין בצידקת השוויון, ורוצה להביאו – אם לא לאשתו, הרי לבתו.

עולמנו הוא “עולם של גברים”. לכן, אי־אפשר שבנותינו תיוולדנה לתוכו כשברשותן סיכויים שווים. המאבק ל"שוויון" הוא בעיקר מאבק ליצירת סיכויים שווים לבני שני המינים, ולכן הוא מתחיל משינוי ה"עולם" שלתוכו נולדת התינוקת. גם זה עיקרו של ספר זה.

בעולם־של־גברים, הנשים הן היום היצור החריג; ולא עוזר להן, כחריג, היותן כישרוניות יותר או פחות. האפלייה האמיתית של הנשים נובעת מעצם הימצאן מחוץ לעולם, מפני שהעולם הוא של גברים. כל השאר נובע מכך.

ואם כי הכל מודים ש"זהו עולם של גברים", אין הכל מודים בכך שעובדה זו, היא העושה את כל הנשים בעולם, כבר מרגע היוולדן – ואפילו לפני כן – בנות־חורגות לאלוהים.

כפמיניסטית, אינני יכולה להשלים עם אפלייתי־לרעה כאשה. לא רק מפני שזה מנוגד להיגיון הישר ולמוסר הבריא שלי, אלא מפני שזה כופה עלי להיות חריג – מסוג כה חורג ומיוחד, עד שאין לו כל תקווה להתקבל אי־פער חזרה לחברה, כבן חוקי.

כואב לי להיות חריג. כואב לי לתמרן מבחוץ, כדי לזכות באהבת העולם. כואב לי לראות כיצד אחיותי הופכות חלשות, הופכות מזוכיסטיות, הופכות זונות, הופכות גושי־קרח. הופכות הפכפכות, הופכות ריקניות, תלויות ומתוסכלות. מאבדו את זכותן להשתמש במוחן – והופכות עיוורות למצבן הנחות.

כואב לי להיות “שונה” – מפני שאינני שונה. כואב לי המאבק לשוויון־זכויות, מפני שהוא מיותר. הוא כואב לי שבעתיים – מפני שאני בודדה. כואב לי שהמאבק הופך את הגבר “אויב”, בעוד אני רוצה בו כשווה בין שווים, למען אהבה בריאה יותר.

כואב לי לראות את אחיותי עירומות על דפי ה"פלייבוי". כואב לי לראותן “עירומות” על מסלולי מלכות־היופי. כואב לי לכבס בהכנעה את הגרביים המצחינים של גברים, העושים את “מלכתם” – משרתת. כואבת לי הצביעות. כואב לי העוול הנורא שמעוללים לנשים, וכואב לי שהעוול הזה מתנקם בגברים. כואב הרצון שלי לדכא אותה, וכואב הרצון שלה להחזיר לו בדיכוי.

כואב לי למען עצמי, כואב לי למען חברותי, ובעיקר – כואב לי למען הדור הצעיר, שהוא כה חסר־אונים מול חברת המבוגרים, הכופה עליו את כשלונותיה־ערכיה, כדי להבטיח שיהפוך מבוגר אומלל כמותם, ללא כל הבדל.

להיות פמיניסטית פירושו לרצון בשינויים. דבר זה כואב לא פחות מכאב המצב הנוכחי. קשה לגייס אוהדים לרעיון ששינוי החברה הוא בגדר האפשרי. את נתקלת בשינאה ובכעס שאין להם אח ודוגמה. הפמיניזם פופולרי פחות מכל אידיאולוגיה מהפכנית שהיא, מפני שהוא מייצג שינוי בשיטחי־חיים רבים מדי ומסכן, לכאורה, יותר מדי רבדים שהאנושות הצליחה, איכשהו, להדחיק ולהרחיק מתודעתה.

אנשים מוכנים לדבר על שינוי של “חוקים”. כשאת מראה להם שלאשה אין בחוק אותן “זכויות” (כמו, למשל, משכורת בעבודה, ביטוח־לאומי לעקרת־בית), הם מוכנים אפילו לעלות על בריקאדות למשמע ה"שערוריה". אבל, הם אינם מוכנים לשמוע על שינוי המנטאליות שמאחורי האפלייה־לרעה בחוק. אין הם מוכנים להיות מוטרדים בבעיות הרות־עולם, בשינוי של כל מיבנה החשיבה, מפני שאז מתערער יותר מדי בבת־אחת, והפחד מפני איזו מציאות בלתי נראית לעין הופך פחד רציונלי, ממשי.

הפחד מפני התערערות מסוכנת, גורם להתחמקות מפני פיתרון־לעומק של האפלייה. אבל כשאין משנים את הסביבה, אין גם פיתרון־לעומק. מדברים היום במדע על מעגלים קיברנטיים בכל תהליכי העולם. מעגל קיברנטי פירושו כי היוצר משפיע על היצירה, והיצירה משפיעה (בהיזון־חוזר) על היוצר, כדי שיצירתו השנייה תהיה מותאמת דרישות היצירה הראשונה. כך נוצר מעגל־פעולה סגור, של סיבה ומסובב. אם אין אנו משנים את הסביבה (היצירה), פירושו שאיננו מאפשרים כל שינוי, מדעי או אחר. עצם ה"שינוי" הוא היום חוק מדעי. לא חשוב מה מריץ את האדם אל הירח – חשוב שהאדם רץ. משתנה. אם הוא מבקש להגיע היום לירח, הסביבה מאפשרת לו זאת. מובן מאליו כי הירח יצטרף מחר את ה"סביבה" וישפיע על האדם בדרכים שהן עדיין בבחינת חידה. מה שחשוב להסיק מכל זה, הוא הצורך להביא בחשבון את שינוי הסביבה, כשהסביבה עצמה משתנה ללא־הרף. זהו קושי, אבל המדע ער לכך.

רעיון ה"שיחרור" של האשה, נובע מראיית מצבה כנובע מ"סביבה" שאין מאפשרים לה להשתנות כדי להתאים לשינוי ה"אדם" שבה. זה אופייני רק לאשה, ולא לגבר. המנטאליות של העבר, קובעת גם היום כי “מקומה של האשה בבית” במובן הפסיכולוגי של המילים. בעוד הגבר פרץ כבר את חומות ה"בית" וכבר פרץ גם את חומות ה"עולם" והגיע לירח – האשה עדיין יושבת רק “בבית”, כשהדגש הוא על הרק.

הרצון הכללי לדבר על “שינוי חוקים” ולא על “שיחרור” (כאילו היתה זו מילה גסה) נובע, כאמור, מן הפחד מפני התערערות. קשה לטפל בשינוי כל העולם, כדי לאפשר לו להיות גם עולם־של־נשים; והרי זה בדיוק מה שנדרש, אם אומנם זהו “עולם של גברים” בלבד. לכן קיים הרצון לפתור לטובת האשה דברים שהם בהישג־יד, או שיש להם סיכוי סביר, בעולם שהוא עדיין “של גברים”. מדברים על “חוק לשכר שווה” כדי שהאשה תקבל שכר שווה בעד עבודה שווה (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להילחם בעד חקיקת חוק לשוויון הרכוש (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להיאבק על מתן ביטוח לאומי לעקרת־הבית (דבר שאיננו קיים היום, מפני שהאשה היא רק בבית!), או חוק להפלה חופשית. מוכנים לפעמים להילחם אפילו להגנה על הזונה. אבל אין מוכנים להודות שמן הראוי ליצור סביבה חדשה, שבה לא תהיינה זונות כלל (או – שבה תהיה גם לגברים הזכות להיות “זונה” – אם זה מקצוע כל־כך מוצלח שיש להגן עליו).

רצונם של הגברים “להגן” על הנשים, הוא־הוא הדבר המאיים ביותר על רעיון השיחרור. הוא הדבר המאיים גם על היגיון השוויון. תמיד טענו כי העובדה שזהו עולם של גברים, נובעת בסך־הכל מהדאגה לאשה, ומהרצון להגן עליה. קודם סוגרים אותה בבית ומאפשרים לגבר לבגוד בה, ואחר־כך יוצרים את כל מוסד הנישואין (לכאורה כדי להגן עליה) כשחוקי הנישואין (לפחות במדינת ישראל ובכל מדינה שבה הדת חולשת על דיני האישות) הם לרעתה!

כך הפכו את האשה ל"מין החלש" ול"מין היפה" וכך מחנכים אותנו, הנשים, לחשוב שאין אנו מחוץ לעולם אלא כאילו מעל לעולם, בחינת מלכה היושבת בארמונה כשהגבר מביא אליה את כל העולם הביתה. בסרטים, הגבר אפילו נושא אותה על כפיו כשהוא מעביר אותה, אחרי טכס־הנישואין, מעל מיפתן הדירה החדשה. כך מומחש באורח סימלי כי כל רצונו של הגבר, מעתה ואילך, הוא לשאתה על כפיו כמלכת חייו.

הטעימה מעץ־הדעת הוכיחה לנו, הנשים, כי שקר נעשה ב"הגנה" עלינו. ה"הגנה" הפכה לחוקי אפלייה־לרעה, בעולם חדש אשר בו יש צורך בעצמאות ובבגרות. למדנו לראות כי המאה־העשרים, החושפת שקרים בכל מיני מדעים חברתיים, אינה יכולה להשאיר בחושך את שקר הנשיות־הזקוקה־להגנה שאותו כפו עלינו, ואשר אותו הנציחו בחוקים. למדנו כי צדקה היהדות שגרסה “שקר החן והבל היופי” – ולמה נבקש להיות “המין היפה”?

צדקה היהדות שטענה כנגד רדיפת מותרות, וצדקה כאשר טענה בעד שוויון (“משפט אחד יהיה לכם”) וכשטענה שהתורה חייבת לעזור לנו בחיינו (“תורת חיים”!). הטענה שלי, כפמיניסטית, היא כנגד חברת־הגברים המניחה שאשה איננה כלולה בכללי היהדות.

גם התורות המודרניות ביותר של המאה־העשרים, המגדירות מה טוב ל"אדם", ומדוע לא טוב היה לאדם עד כה וכו', מציינות, בצורה זו או אחרת, כי “נשים, יין ושירה” (כלומר: חומריות), לא פתרו את הבעייה. הנשים הן המיצרך שה"אדם" רדף אחריו, וכאשר מדברות התורות המודרניות על שינוי, הן אינן מדברות על המיצרך.

גם התורות היפות נגד אנטישמיות, כנגד כל גיזענות, הטוענות שהאדם נתפש ל"כוונה רעה" בצידוקי שקר למעשיו (כשהוא טוען שכאילו אין ברירה) אומרות לי, כפמיניסטית, שיש “כוונה רעה” בהנצחת אפליית האשה לרעה בטענה ש"אין ברירה". המתנגדים לאנטישמיות, והאנטישמיים בעצמם, כולם נתפסים ל"כוונה רעה" בכל הכרוך בהנצחת אי־השוויון בין המינים.

כל טיעוניהם של חסידי אומות העולם כנגד האימפריאליזם וניצול טריטוריות, כל המשעבדים וכל המשועבדים, בביתם הקטן כולם אימפריאליסטים, כחזית גברית אחת נגד חזית אחרת: הטריטוריה הנכבשת של האשה – בגוף ובנפש.

כל התורות בדבר המימוש־העצמי, חיפוש־המשמעות, והצורך להתקיים ולתפקד כאנוש – אינן כוללות את האשה, מפני שבעולם־של־גברים עדיין סבורה מרביתה של האנושות כי האשה, די לה להיות אשה, והיא אינה זקוקה למימוש־עצמי כ"אנוש".

ה"אני־מאשים" החמור ביותר שלי הוא, שהעולם אינו רואה באשה “אנוש”, מומחש הדבר בחינוך הבת להיות קודם־לכל – “רעיה־ואם”. בשני המקרים היא חיה למען מישהו אחר – מעל לכל. אם היא מאד מבוקשת, הרי זה מפני שהמיצרך “רעיה־ואם” הוא באמת מבוקש. אבל, אין עובדה זו הופכת את המיצרך “אנוש”, כי האנוש הוא בעל צרכים, כאורגניזם קיברנטי, הוא צרכן ונצרך גם־יחד.

כשאשה היא רק מיצרך, ומיצרך הוא קניין, משתמע מכך שהגבר הוא הסובייקט, ה"בעל־דבר"; ולכן, הוא הבועל, בתוקף היותו הצרכן. כבועל, טבעי שהחוקים כולם, אלה הכתובים על־ידו, ומנקודת־מבטו, ירצו להגן על האובייקט כעל ה"יהלום" של הגבר; אבל בעיקר לטובת האצבע שלו, לא לטובת היהלום.

לכן, לא די בשינוי החוקים; יש לשנות את הגישה הסובייקטיבית־גברית, העומדת מאחרי החוקים והמנציחה את האשה כאובייקט.

השינוי במנטאליות מבקש שינוי גם בהבנת ה"זכויות". אם העולם הוא עולם של חובות – אחריות, לבטים, מאמצים – כי־אז כניסתן של נשים לתוכו תובעת מהן, כמובן, את החובות. למעשה, החובות הן העושות את האדם; ו"עול־המצוות" הוא העושה את נער בר־המצווה למבוגר. לכן, אותן “חובות” המוטלות היום על הגבר, לבדו, הן הזכויות שלא הוענקו לאשה כדי לעשותה אדם.

בתהליך שינוי המנטאליות, נתקלים בקושי הנעוץ בעצם אי־ראיית המציאות באובייקטיביות, מתוך שהסתגלנו אליה. בכל חינוכנו אנו מסתגלים אל המציאות, כדי שנהיה “בסדר”; וכיצד נקום ונאמר לפרה, שהחלב שהיא שופעת הוא “לא־נכון”?

על־מנת להבין מה קורה עם קבוצת הנשים, כחריגים בעולם, ניתן לערוך השוואה עם האנטישמיות, שינקה מדיעות־קדומות והפכה אותנו, היהודים, חריגים. ההשוואה תובן היטב, לפחות בישראל.

הדבר הנורא ביותר שיכולה היתה הדיעה־הקדומה לעולל ליהודי, היה להפכו נושא אותו דימוי שהדביקה לו. היהודי, בסביבה אנטישמית, חייב היה להיאבק קשות כדי לא להידמות לאב־טיפוס האנטישמי שניכפה עליו. ואומנם, זמן רב למדי נאבק כל יהודי בחייו הפרטיים, בכל מקום בעולם, נגד השמה שהטיחו כלפיו, כאילו השתייך לאב־טיפוס יהודי – שהוא, אישית, “רוצח־ישו”, או רוצח־ילדים כדי לאפות מדמם מצות לפסח, או שהוא, אישית, שיילוק בעל חוטם נשר, רודף־בצע או היום – רודף “שטחים”.

המאבק האמיתי נגד האנטישמיות, הוא המאבק להסביר לשאר העמים כי הננו ככל שאר האדם. (בנקודה זו, הזקנו לעצמנו על־ידי הטיעון בדבר ה"ייחוד".) יש סיכוי למאבק של היהודי רק כשהוא מתאחד עם שאר היהודים, כדי להילחם בדיעות־קדומות שכפו על כל פרט יהודי, בכל מקום בעולם. יהודי חייב לטעון היום, כי הוא קודם כל “אדם”. בכך, הוא אומר שאיננו טוב יותר או גרוע יותר – הוא, פשוט, שווה. כיהודים, הגענו כיום לעמדה של שווה בין שווים, רק תודות לעצמאות; ואת העצמאות לקחנו לנו על־ידי מלחמת־השיחרור. מכאן ואילך, כל מה שנכון לגבי כל העמים (לגבי כל התורות הבינלאומיות, ולגבי כל תורות ה"אנוש") נכון, אוטומטית, גם לגבי היהודי.

אותו תיקון בדעות־הקדומות יש להחיל גם על הנשים. גם תהליך השגת העצמאות והמלחמה ל"שיחרור" האשה, הם בדיוק אלה של השגת צלם־האדם, של היהודי־הישראלי. בניגוד ליהודים, הפכה האשה קורבן לתדמיתה. היא נחלשה והפכה נחותה. ובניגוד ליהודים, הנשים הן חריג מפוזר, שאי־אפשר אפילו להכניסן לגיטו, כדי שניתן יהיה ליצור שם אחיות־לנשק. מאבקת לשיחרור מחייב לא רק ליכוד בחזית אחת, אלא גם הגדרת ה"אוייב" – דבר ההופך בעלים אהובים חזית נגדית. הרעיון נשמע כל כך אבסורדי, עד שהוא נופל לסל מעצמו.

ואומנם, זה מה שקרה לנשים עד כה. כדי למנוע מלחמה גלוייה בשורש הבעייה, וכדי למנוע הפיכת כל פוטנציאל הבעלים לפוטנציאל־אוייב, העדיפו הנשים תמיד לדבר על שיפור ה"מעמד" של האשה, בתוך המסגרת הקיימת. לשם כך העדיפו להתגדר באירגוני־נשים, אשר אינם יעילים מלכתחילה מפני שלא הם, אלא אירגוני הגברים, הם הצריכים לתת לנשים את המעמד. למעשה, כבר בעצם ההתגדרות באירגוני־נשים רק הוסיפו לעצמן הנשים תפקידי סעד ושירותים, ובכך הזמינו לעצמן אותו יחס של זלזול מצד הגבר (אם האשה, כפרט, היא יצור שולי, הרי אירגון של נשים הוא שולי במידה כוללת יותר). אבל, מה שחשוב יותר: עדיין אין בעולם שוויון־זכויות לנשים, למרות כל אירגוני־הנשים שבו.

כשהמנטאליות העומדת מאחרי החוקים נותרת ללא שינוי, הרי בתוך ה"סביבה" הקבועה לא השיגו גם אירגוני־הנשים שוויון. המנטאליות עדיין אומרת שהאשה היא המין החלש, או היפה (מכל מקום, יש לה “ייחוד” בעייתי). בזאת היא אומרת, גם היום, כי לא טוב לאשה להתעייף או להתכער בעולמם של הגברים, ולא טוב לילדים כשאמא מתעייפת ומתכערת כמו אבא.

הפרדנו היטב בין שני המינים. יצרנו גם תורות הפרדה. הקרע בין הגבר והאשה לא הצטמק אלא מתרחב והולך. שיעורי הגירושין מעידים על כך. כמו־כן, מעמיק והולך הפער בין ההורים לילדים והפער בין המורים לתלמידים. ברור למעלה מכל ספק, כי דגם־החיקוי לקוי. יש לשנות, איפוא, את הדגם.

אם ברצוננו לשמור על המשפחה, על הילדים – יש לחפש את האשם בדגם החיקוי, ובמנטאליות הניצבת מאחרי החינוך ל"דגם" של אשה ו"דגם" של גבר.

לא חוקים להטבת תנאי העבודה של האשה, ולא חוקים לחלוקת הרכוש, הם שיועילו לתיקונים בדגם. למעשה, שום חוקים שהושגו (לפחות במדינת ישראל), לא הצליחו לשחרר את האשה מן המחלה היותר־חמורה הבולמת את התפחותה, וכתוצאה מכך – את התפתחות שאר המשפחה. לא היעדר חוקים גרם לפשיטת־הרגל של המשפחה, אלא היעדר חינוך שוויוני לחיי משפחה. חינוך שוויוני איננו חיקוי של “דגם”, אלא טיפוח אישיות עצמית. להיות שווה, פירושו להיות שונה.

אין לנו חינוך לחיי־משפחה בבתי־הספר, וכל החינוך הניתן בשטח “כלכלת־הבית” מזיק בלבד, משום שהוא ממשיך לחנך “רק־נערות” להיות רק־נשים, מבלי להבריא את חלוקת התפקידים במשפחה במטרה להקל על האשה להיות גם אשה־עובדת; ומבלי להבריא את משק הבית, כדי שעקרת־הבית (שאינה עובדת בחוץ), תיחשב גם היא כתורמת לכלכלת המדינה. היעדר של חינוך בבית־הספר, שיכשיר גברים לקראת שיתופם הפעיל בחיי משפחה שוויוניים, משאיר את הנשים, גם היום, בידי מנטאליות החברה והרחוב.

עם כל הדמוקרטיה, ועם כל החוקים, שוררת ברחוב, בתוך המשפחה ואפילו בבתי־הספר המנטאליות המקפיאה את “דגם” האשה אי־שם בעבר. כחריג – גם בעבר וגם בהווה – הופכים חיפושיה אחר זהות אישית או אחר משמעות בעבודה, קשים עוד יותר. העולם הגברי גזר על הנשים לא רק נחיתות, אלא אף דגם־חולשה מן העבר, כדי לשלול מהן כל אפשרות להילחם בנחיתות הכפוייה.

ההבדל בין מלחמה למען זכויות לנשים לבין מלחמה ל"שיחרור האשה", הוא בכך שהראשונה מסתפקת בשינוי חוקים, בעוד האחרת מבקשת לשנות את המנטאליות העומדת מאחרי החוקים. השיחרור דורש לשנות, מלמעלה, את הפילוסופיה של “הגדרת דגמים” שקבעה לאשה תפקידים שירותיים, ומלמטה – את החינוך לחיי־משפחה. אם התנאים עדיין אינם מתאימים כדי לאפשר חוקים אחרים, הרי יש לשנות את ה"תנאים". יש לשנות את התנאים לשם שינוי המוסדות, ואת המוסדות לשם שינוי התנאים. כל הדרכים האחרות הרי לא הועילו.

אם, במדינת ישראל, עומדים אנחנו עדיין בפני הצורך לבטל את המנטאליות המיושנת של חולשת־האשה, נראה הצורך דחוף וחריף, כשמדובר בהזרמת כוחות של נשים לעבודה ובתיגבור העורף לשעת־חירום. אבל בכנסת אנו עוסקים עדיין בהכנת חוק זכויות האדם והאזרח, ועדיין ניצבים חברי־הכנסת בפני הבעייה האם להוסיף – או לא להוסיף – את הפיסקה הקובעת כי יש להגן על האשה “באשר היא אשה”, אף שמנוסח בבהירות כי “אין להרשות אפלייה מטעמי גזע, דת, מין” וכו'. הדאגה הרבה לאשה “באשר היא אשה”, תמוהה ומיותרת. יש משום “כוונה רעה” ברצון להגן על הנשים, במישטר המפגין היעדר־זכויות מאל"ף עד ת"ו.

המישטר הנוכחי בנוי על תיאוריה המותירה את האשה במעמד של חצי־מבוגר, שלעולם אינו זוכה להגיע לבגרות מפני שאין מכניסים אותו ב"עול מיצוות". כפמיניסטיות, יש להוכיח לעולם, ובעיקר לנשים עצמן, כי אין כל הכרח שתאמצנה להן את הנורמות שכפו עלינו, בעבר, כל הדורות של עולם־הגברים. כבר טענו סוציולוגים, אנתרופולוגים, פילוסופים ואנשי־חזון הומניסטיים, כי ה"תרבות" שלנו איננה הצורה היחידה האפשרית. כבר הוזהרנו שהחינוך ל"תרבות־שלנו" משאיר פוטנציאלים בלתי־מנוצלים, אינסופיים, של אישיות. דבר זה הופך את התרבות שלנו חסרה, ובתוך החסר הזה, כל אחד משני המינים – ובעיקר האשה – הוא אישיות חסרה. שורש מחלת־החסר של האשה הוא בחרם שהטיל עליה העולם הגברי כולו. חסימת התפתחותה גורמת לכל סוגי הנוורוזות של יצור בלתי־שלם – ולכן בלתי־מאושר.

יצור בלתי־שלם איננו מסוגל לפתח חיי־משפחה בריאים. אין לחפש, איפוא, את האשם להרס המשפחה בתא עצמו, אלא באשה הבלתי־משוחררת. כבלתי־משוחררת היא נקלעת לחיפוש־משמעות תמידי. אשה הבוחרת בקריירה גוזרת על עצמה תחושת־אשם, ואשה הבוחרת בבית, גוזרת על עצמה חנק. היא נצמדת כאם־חנוקה אל ילדיה, ויוצרת ילדים חנוקים; או נצמדת כרעיה־חנוקה אל בעלה, ויוצרת גם בעל חנוק.

ההפרדה בין הגבר לאשה כשני צוות קוטביים, הפכה מייצגת שני עולמות נפרדים בחשיבה דואליסטית כללית: עולם הרוח מול עולם הגוף, השכל מול החושים, הביקורת מול היצרים. ומאחר שבמנטאליות הקיימת, הגיבור הוא מי שכובש את יצריו והשכל הוא המנהל את העולם, ניתן לומר כי הגבר נטל לעצמו את התכונה שהבטיחה לו את הגבורה והשילטון.

בהפרדה הקיימת הפכו כל התורות, וכל האנשים, נטולי יצירתיות ומקוריות. מעטים עוד יותר מגיעים ליצירה. כי יצירה מחייבת אחדות של כל מרכיבי האנוש, כולל הפוטנציאל. לכן, אין אדם מגיע לידי יצירה אלא על־ידי קילוף כל הקליפות שהחניקו בתוכו את הפוטנציאל והמקוריות.

קילוף הקליפות הוא הלימוד־מחדש; ובעיקר – הניטרול של הלימוד הישן מנקודת־מבט “גברית”.

ביחס לאשה היתה נקודת־המבט טעות אשר הפכה, בחוקיות מדעית, את קללת־חווה לעקידת־חווה. עיקרו של שיחרור האשה הוא, איפוא, שיחרור האנושות מן הטעות.

השיחרור כרוך בתהליך כפול: הראשון הוא האוטואמנציפציה, והשני – האמנציפציה. השיחרור־העצמי (האוטואמנציפציה) כרוך בהעלאה של “חומר־הלימודים” אל התודעה, כחומר מחלה.

אנחנו, בדור זה, עדיין שרויים בראשית העלאת המוּדעות, והריפוי עצמו רחוק – אי־שם בעתיד.

מאחר שהתהליך הוא אבולוציוני, אין יסוד לחששו של היחיד מפני עירעור מיידי בחייו. אבל, חובה על כל יחיד לתמוך בשינוי של העתיד – למען ילדיו. ספר זה נועד להסביר מדוע ישנה “שיחרור־האשה” את העתיד, לטובה.

השינוי יבריא את העתיד ממחלה שפגעה בכולנו. השכר היחידי למאבק יהיה – הבריאות. ואם הבריאות משמעה לחיות־כשלם, הרי אין שכר גדול מזה.

אני יודעת שהניתוח כואב, אבל משוכנעת כי הוא הכרחי, הבריאות עומדת מעל לשיקולי הכאב.

אבא לא רצה לראות אותי כשנולדתי רק-בת. זה עולם-של-גברים, ולמה יזמין לו גבר בת לתוך עולמו?

כשנשאל מה נולד, רטן באידיש: “אה פישערקע”¹, ואילו היה שתיין, ודאי היה הולך להשתכר. מה שכן עשה: הוא לא שלח פרחים.

כל זה לא הפריע לי לאהוב אותו, או לו — אותי, בהמשך. אבל, אינני יודעת אם זה לא הפריע לי לאהוב את עצמי — והרי זה עצם הבעייה. אנו מקבלים את עצמנו, ראשית לכל, כפי שהאחרים מקבלים אותנו. אומנם, לא חשתי שאני בלתי-רצוייה — שהרי אנו מוכי-סנוורים כדי לא לראות “אור” העלול להזיק — אבל, החושים ממשיכים לפעול, ואנו קולטים אף שאיננו “תופשים”. העובדה שנכנסתי לחיים ברגל שמאל נקלטה במוחי היטב. ברור לי שמאז, אני צולעת.

כשאבא מת, שבע-ימים וגבריות, חרטנו על קברו, כבקשתו: “פה נטמן איש תם וישר”. תם וישר אכן היה. אם אומנם לא רצה בבנות ולא העריך נשים, לא פעל אלא על-פי חוקי היושר של הדת עצמה. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי. הוא, ככל שאר הגברים, כותבי החוקים והתורה, היה מורשה ואף חייב להאמין — “בתום לב” — כי זהו “יושר”.

אמא גידלה אותנו כאם מסורה (לפי אותו “תום -לב” עצמו) שלא היה לה תפקיד אחר, אלא להיות אֵם. כשהיתה לי בחינה בתנ"ך, והשארתי כמה פסוקים לשינון על-פה לבוקר, היתה אמא מעירה אותי בחמש לפנות-בוקר ואף קמה בעצמה, ויושבת לצידי ליד שולחן הלימוד, כדי להמריצני ללמוד. ואם למדתי, בעזרתה, תורה שאיננה מכירה בנו כנשים — זה לא העסיק את מוחה, כי בכך טיפלה, כאמור, מכת (או ברכת) הסנוורים. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי.

אמא לא העריכה את עצמה ביותר, למרות שנולדה רצוייה מאד, כבת-יחידה בין תשעה בנים, כי בהיותה רק-בת בעולם של גברים, היתה חריג בעולם האמיתי. לכן לא העריכה את עצמה, ולא יכלה להאמין שייצא ממנה משהו טוב, או משהו המסוגל ללמוד בלי עזרה. לימים, כשהפכתי תלמידה מצטיינת בגימנסיה “הרצליה”, תמיד שאלה בספק, שחדר לי לדם, “וי קומט צו מיר אה זה גרוטענע טכטאער?”² היא אפילו חקרה את המחנך שלי, מר פרחיהו ז"ל: “איך אתה נותן לה ‘מצויין’ כשהיא בכלל לא מכינה שיעורים?” זה לא הביך את המחנך, או את אמא, אבל מאז אני צולעת קצת יותר.

אמא לא למדה בחדר, ולא בבית-הספר — כי באותה תקופה לא לימדו נשים, אשר החוכמה רק מזיקה להן. בכל זאת למדה בשיעורי-ערב לנשים, וקראו לה “בסי די קלוגע”³, וכיהנה גם כיושב-ראש הנשים למען “הדסה” בעיר הקטנה שלנו בקנדה, לפני עלייתנו ארצה. כולם אהבו אותה ונועצו בה.

ולמה מ"בתיה החכמה" לא תצא גם בת-חכמה, ולמה היתה אמא כל-כך נחותה בעיניה? התשובה, בסיפור הלידה, החוזר על עצמו: כל רק-בת מגיעה אל העולם כיצור נחות. קברנו את אמא רק השנה; על קברה חרטנו “אשה צדיקה ויראת-שמיים”; שהרי, אם היתה יהודיה שפופה-נכנעת, עשתה את רצונו של האל.

אמא של אמא, סבתא רייזל, נולדה רק-בת, והיתה מן הצדקניות הגדולות. ממש “אשת-חיל” מתוך “משלי”. אלא שבדורה כבר לא “טוותה צמר ופשתים”, אבל עשתה את כל שאר הדברים הכתובים שם, באותו פרק. היתה חרוצה כשד, ולימדוה גם קרוא-וכתוב באופן פרטי, מפני שזה היה חשוב לעסק. סיפרו לי ששלום עליכם בכבודו-ובעצמו לימד אותה קרוא-וכתוב, בפרק-זמן של שבועיים-שלושה (הוא היה קצת קרוב-משפחה). סבתא ניהלה הלכה-למעשה את בית-היין שלה ושל בעלה (בין הלידות של אחד-עשה ילדיה), כשהיא מחשבת בעל-פה, נושאת בזכרונה את כל המספרים, ודואגת שהגויים בעיירה לא יסדרו אותה — שהרי היתה רק-אשה.

יש להניח שלא הוטרדה מן העובדה שבעלה לא עשה כלום בעסק. אומנם, קבעה התורה שהגבר חייב בפרנסת אשתו, אך אין צורך לעקם את ההיגיון כדי להבין מה שהבינה סבתא: שגבר העוסק בתורה עצמה עושה עבודה חשובה עוד יותר מאשר סתם לפרנס משפחה. מלבד זאת, בנקודה זו הקדימו את סבתא נשים חשובות ומפורסמות ממנה; די להזכיר את רחל בת כלבא-שבוע, שגזזה את תלתליה כדי לפרנס את רבי עקיבא בעלה, או את ברוריה, אשת בר-כוכבא, ועוד רבות-רבות ששיחררו את בעליהן מטרדות היומיום, למען התורה שהיא חיינו.

סבתא נתברכה בחריצות-ידים ההופכת, במקרים רבים, תרופה כנגד מחשבות מסוכנות. מרוב עבודה גם מתה עליה תינוקת (ואז נותרו לה רק עשרה). מספרים במשפחה שהתינוקת נחנקה מתחת לכסתות — כשסבתא, הסוחרת ביין, שכחה בדבר קיומה. כל זה איננו מתיישב עם העובדה שלסבתא היה זיכרון מופלג — אבל הסיפור בכל-זאת נכון. איני יודעת אם היתה שוכחת מתחת לכסתות גם בן-זכר, אך למה לחשוד סתם?

לעולם גם לא אדע אם היו לסבתא טענות כלפי אלוהים. עם תשעה בנים ה"שתולים בירכתי ביתה" ובעל שלומד גמרא, ודאי לא היו לה טענות, כאשה הנאחזת באידיאל ה"אשת-חיל". אלא שלאור חוסר-הביטחון של בתה (אמי), יש להניח שאירע כאן איזה קצר במערכת-הביטחון שלה עצמה. זוהי מחלה מידבקת. לא תורשתית — אבל מידבקת.

כשאמא היתה מתאוננת על עבודת הבית הקשה, על הסלים שנשאה מן השוק, ועל עייפות מכאיבה שבעטייה התקשתה לקום מן הספה אל שולחן השבת (עמוס המאכלים שהכינה כל היום) היתה לאבא רק תשובה אחת: “לכי אל הקדוש-ברוך-הוא והתאונני אצלו על שברא אותך אשה!” — כאילו שלח אותה בזאת אל המנהל הראשי, והסיר מעצמו כל אחריות, בהיותו רק פקיד הממלא הוראות.

אבא היה איש טוב. הוא אפילו הדיח כלים, כשאיש לא ראה. בסך-הכל ביקש להיות גבר, בחברה שאינה מתירה לגבר להדיח כלים.

מעניין כיצד הפכה הדחת-הכלים לסמל המיסחרי של עבודת משק-הבית (ושל האשה, כמובן). אני עצמי, משנישאתי, ואהבתי כל עבודת-בית (ממש!), לא הייתי מסוגלת לעמוד מול הכיור, בפעם הראשונה. אחרי ארוחת-הערב הראשונה, שאותה בישלתי שלוש שעות ושנאכלה תוך שלוש דקות, כשהבעל יושב בחדר ונהנה מקריאת עיתון — חנקו אותי הדמעות.

[אותה תמונה ממש ציירה לפני לפני כמה חדשים אשה צעירה. היא, יפהפיה, עצמאית, נשואה ונאהבת, אמרה לי בפירוש: “בכל פעם שאני רוחצת כלים, אני רוצה לבכות.”]

עד לנישואין ידעתי על הדחת כלים כעל בעיה טכנית טורדנית גרידא, שלכל היותר מעוררת רוגז וויכוחים. אבל רק שנים רבות אחר-כך, כשזה הפך תפקידי-שלי, הפך הסמל לכאב של ממש. נראה שכך בדיוק קורה לכל הנערות, שדרכן להתייחס אל סימלי הנישואין בביטול, לפני הנישואין; ובכאב — אחריהם.

סיפור הלידה שלי איננו שלי בלבד; הוא חוזר על עצמו — כמו הסיפור עם הכלים — בכל המשפחות, גם בדור הקודם וגם היום. בכל המשפחות נולדת הבת “רק” בת. אמא שלי נולדה רצוייה במשפחה שרצו בה את הבת רק למען השינוי; אני נולדתי במשפחה שלא רצו בה את הבת בכלל, ובתי נולדה רצוייה מאד — אבל בכל המקרים נולדנו רק-בת. “רק” — זה פגם.

כשאת נולדת כ"רק" — אין לך סיכויים שווים. למרות שכל הכרזות-העצמאות קובעות כי כל בני-האדם נולדים שווים, זה נכון רק לגבי אלה הנחשבים כבני-אדם. ה"רק" איננו נולד שווה.

הלידה איננה מתחילה עם היציאה לאוויר העולם. היא מתחילה הרבה קודם. טיב הצמח נקבע על-פי הזרע שנזרע באדמה. כשהזרע פגום, או האדמה עייפה, מחלתו של הצמח מתחילה כבר שם.

בכל יצירה משתקפת התייחסותו של היוצר אל הנושא. מדוע לא תתבטא ההתייחסות של אבא-אמא “ביצירת” התינוק, כבר ברגע היצירה-הזדווגות?

אם עדיין איננו יודעים כמעט דבר על ההשפעה של כוחות אשר מחוץ לתחום הפיסיקלי, או מחוץ לתחום הנפש; אם עדיין איננו מסוגלים להבין את כוחות הטלפאתיה, ואת הכוחות המגנטיים הפועלים על פרודות הנפש (אף שיש בידינו די השערות בדבר קיומם), ברור שאיננו יכולים לדעת אם קיימת השפעה של המערך הנפשי של בני הזוג על קביעת הגנים של העובר.

כך, משהגחתי אל העולם כבלתי-רצוייה, כיצד אפשר לטעון — לגבי, לפחות — שלהיות בלתי-רצוי (נחות כלומר) הוא דבר הנקבע אך-ורק על-ידי אחוז ההורמונים הנשיים שלי?

כלומר, אם אבא תמיד רצה בבן, ואמא רצתה בבן (מפני שבהיותה “אשה” היא קודם-לכל משתפת-פעולה סבילה בעולם המעדיף בנים), מניין לנו שיחסם העויין כלפי לא קבע את חולשת הקיום שלי, כאדם דחוי, כבר ברגע ההזדווגות?

המדע עדיין לא הכריע בשאלה מה קובע את גורל האישיות: “הטבע או המוטבע” — הגנים או השפעת הסביבה. עד להודעה אחרת, הוא אומר: גם-זה-וגם-זה. או, ליתר דיוק: הגנים מכתיבים את יכולת הבחירה, והסביבה מכתיבה את הבחירה. [מין פילוסופיה מדעית-דתית (“הכל צפוי והרשות נתונה”) המבקשת לקבוע שבבחירת התנהגותנו יש חלק גם לאלוהים וגם לאדם. אל יהא האדם סבור שהוא יכול לשנות מה שנקבע בשבילו מלידה, אבל אל יהא גם כה חסר-מעש עד שיוותר מראש על כל ניסיון לשנות!]

עדיין מוקדם להתווכח באופן מדעי. כאמור לעיל — הוויכוח המדעי לא ייפתר אפילו בקביעת תפקיד הסביבה מול הגנים, מפני שרק אז יתחיל המחקר המדעי לטפל ב"סביבה" הפּרה-סביבתית, כדי להבין מה מן הסביבה כבר נטבע בגנים מבטן — וכאן הוא עלול להסתבך בהגדרות שהן כרגע רק פילוסופיות, ספקולטיוויות.

מכל מקום, בכל הוויכוח הזה לא נקדם היום את העובדה (המדעית), שלאור הגנים אשר נכנסים — כפי שהם נכנסים היום — לזרע ו/או לעובר, האשה אומנם נולדת נחותה; אם בגלל הגנים, ואם על-אף הגנים.

אם התינוקת אינה חשה עצמה, עם הלידה, כבלתי-רצוייה, הרי זה טבעי. מעולם לא נולדה כבן, ואין לה כל אפשרות לחוש בהבדל. אך לא עובר זמן רב, והיא מתחילה להרגיש.

הבת שלי נולדה רצוייה מאד. זר-הפרחים הענק שקיבלה היה צהוב — כדי להדגיש את האור באירוע. הכל ידעו עד-כמה רצינו בבת. אני בטוחה כי עובדת היותה רצוייה, עוד לפני ההריון, קבעה גם את הגנים שלה לפני הזריעה ואחרי הזריעה, כדי להצמיח עובר רצוי-על-עצמו. זה לא נשמע מדעי — אבל בעיני, זה מדעי. במקרה הזה, מכל מקום — כל ההורמונים וכל הסביבה היו בעלי כיוון חיובי. ניתן לומר כי נולדה רצוייה כבת — אולי בניגוד לחוק שהגדרתי לעיל. אבל, ילדה כזו אינה צריכה אלא להגיע לעריסה, כדי להבחין שהיא מכוסה בוורוד נשיי.

כמה זמן עובר עד שתחל ילדה בוורוד לחוש כי אחיה הגדול מתייחס אליה כאל “רק” ילדה? אחיה הוא בן. אפילו “פטר-רחם” כבר יודע שכל הוורודים זה “שטויות”, כי בן מקבל ברית-מילה ופדיון-הבן, ולא רק פרחים. הוא-עצמו רצה אח, כי עם אח משחקים מישחקים-של-ממש, ובת זו סתם “פישערקע” (בכיינית). הרי גם סבא שלו חשב כך, והסיפור סופר במשפחה.

בסופו של דבר — גם אם התינוקת נולדה עם סיכויים שווים, ועם כל הרצון-הטוב מצד ההורים להעניק לה שוויון, הרי מום-הלידה הכללי, זה של הנשים בכל העולם, מועבר גם אליה. תינוקת אחת רצוייה איננה יכולה לשנות לעצמה את עולמה. כל מה שתעשה בעולמה, יעמוד בסימן היותה אשה. מאחר שהאפשרויות להיוולד כשווה אינם קיימים, היא יכולה לנסות לתמרן כשווה — אף שנקודת-הזינוק שלה בפיגור רב. אם תצליח להיקלט בעולם הגברי, הרי זה על-אף היותה אשה; אם תיכשל — הרי זה מפני שהיא אשה. גם ההצלחה הופכת לכישלון, כי יש להסתירה או לבטלה, כדי לא להיחשב “גברית”.

העיוות הזה, בחיי כל אשה, הוא התיסכול האופייני רק לה. לגבי הגבר, ההצלחה היא דבר מצופה. לגבי האשה עלולה ההצלחה להוכיח, חלילה, שההורמונים שלה גבריים מדי. מאבק תמידי מתחולל, מרגע הלידה ועד למוות, בין החושים הבריאים הדוחפים אותה (גם אותה!) להתפתח ולהצליח; לבין האצבע המאשימה של החברה, האומרת לה כי חושיה טועים. היא רוצה לשחק עם אחיה — ואחיה אומר לה שהיא רק ילדה. היא רוצה לשחק בטרקטור, ואומרים לה שהיא צריכה לרצות להדיח כלים. היא רוצה לשבת בסוכה, בסוכות, ואומרים לה ש"נשים ועבדים" פטורים. לכן, אם כל מה שהיא רוצה אסור עליה, היא נאלצת להתחיל להטיל ספק ב"רצונות" הטבעיים שלה.

בנקודה זו חל משבר האמון שלה בעצמה, ובנקודה זו נעוץ גם הקושי שלה למצוא ביטחון-עצמי (שהיעדרו אופייני לכל הנשים כמעט), ובעיקר — הקושי שלה להשתחרר ממצב זה.

כי ברגע שחדלים להאמין ב"רצונות" הטבעיים, קורים להם שני דברים: הם מתנוונים, והם חדלים להיות חושים יעילים, שתכליתם להנחות. כך התנוונו כבר באדם חוש-הריח וחוש הרעב. כך מתנוון והולך גם “חוש” הצדק, חוש ה"נכון", שאינם נכללים בחמשת החושים הטבעיים⁴ ; מפני שהם מתחסלים מוקדם מאוד על-ידי הסביבה, מבלי שיספיקו להתבטא. יש רק אפשרות אחת להיחלץ ממשבר האמון של האשה בחוש ה"נכון": יש לשחרר אותו, ולאפשר לו לפעול. אילו רצינו להחזיר לנו את חוש-הרעב, היינו צריכים לנקות את האורגניזם שלנו מהגורמים המשפיעים עלינו היום לאכול, שלא על-פי “הטבעי” (הנכון) לגוף מלידה.

הוא הדין גם לגבי חוש הצדק, או לגבי ההיגיון הבריא, שהוא טבעי, כי הוא מגיע לעולם יחד איתנו. הוא השתעבד היום לכפיות חברתיות. כדי לשוב לפעול על-פי החוש הטבעי שלנו לצדק, יש להחזיר את הגלגל אחורנית, ולבטל את השתעבדותנו, כנשים, אל היגיון מעוות המקבל אותנו בעולם כיצורים שהם “רק”.

כדי להיחלץ מן השיעבוד שניכפה עלינו, יש לאפשר להיגיון הצדק האינטואיטיווי להשתחרר, כדי שיוכל להנחות אותנו.

אם נתפרש השוני הביולוגי על-ידי החברה כ"חסר", כפגם שאין מנוס ממנו — אינני הולכת, כפי שיעץ אבא, אל “הקדוש-ברוך-הוא” להתאונן על שעשה אותי אשה, אלא אל עצמי — כדי לבטוח בהיגיון הצדק שלי, ולהסתייע בו כדי להילחם בשוני. אינני בעד ביטול השוני הביולוגי — אני בעד ביטול האפלייה-לרעה על סמך השוני הזה.

העולם התרבותי כולו שיתף פעולה בהנצחת אי-השוויון של האשה. הוא לא שיתף פעולה לגבי כל שאר מסלולי הקידמה, אבל לגבי האשה — לא קיבל את הקידמה. האשה לא נחשבה בעיני המדע כ"אדם" ולכן, כל מה שקבעה האבולוציה לגבי האדם הוסיף להשאיר את האשה בחוץ. גם נקודה זו אינה מתסכלת את המדע עצמו. רק אותי.

כיצד יכול מדע להיות כל-כך לא מדעי ולא לאפשר שינוי, ולהתנגד להבין את ההשפעה המכרעת שיש ל"סיפור-הלידה" של הבת על התפתחותה — ועל כל האנושות מאז ועד עתה? דבר זה, שצריך היה להביך את המדע — לא גרם לו כל נקיפות-מצפון. המדע, הוא עצמו עדיין “מסורתי” — נוקשה ומוקפא — בכלל ההתייחסות אל האשה.

כדי להבין כיצד אפשרי שמדע יהיה כל-כך לא מדעי, יש להבין כיצד פועלת המסורת, והדת, גם על אדם מדעי. אדם מדעי הוא “איש-מדע” במעבדה, אבל בבית הוא רק “איש”. בבית פועלת המסורת. איש המדע הוא כל-כך מדעי, עד שהוא יודע גם להפריד את המדע מן המסורת כשם שהוא מפריד ומבודד את נושא המחקר שלו מכל העולם הסובב אותו. אין זה אמור בשלילה — אלא כהסבר.

המסורת — והדת — נראים לי איפוא האשמים הראשונים בהנצחת פני הדברים בכל הנוגע לאשה. תפקידן בעיוות הצדק גדול במידה המחייבת דיון בפני עצמו. בנקודה זו, ברצוני רק לקבוע שהמדע שיתף פעולה עם הדת בחוסר-הפעולה, או באי-ההתייחסות, ולכן אין להיעזר בו. מלבד זאת, יש לזכור כי המדע אף הוא, כמדע של גברים, מבטא נקודת-מבט גברית. עד היום אין לנו מדע המכיר את האשה, או המעוניין להכירה, על-פי הנחות חדשות. אין לנו עדיין מדע המסוגל להיחשב “משוחרר” כדי לחקור את בעיית האשה, בכל השטחים. מימצאי הסטטיסטיקה, הדנים בעקיפין גם באשה, מצטטים לעיתים קרובות “מחקרים מדעיים” כדברים מפי האורקל, בעוד הם כל-כך לא-מדעיים, מפני שמחלצים אותם מן התבנית של שאר המדעים, ומפני שהם מבוססים על נקודת-מבט מדעית-גברית. שמעתי, למשל, בהרצאה בפסיכולוגיה, כי מחקר שנעשה לאחרונה בארצות-הברית מוכיח, שהסטטיסטיקה קבעה כי הסיבה לגירושין היא, ברוב המקרים, “כלכלית”. האם זהו “נתון” שאפשר לקבל אותו כמדעי? כלומר, האם מחקר בשטח מדע אחד, יכול להתעלם מהשתקפותו של אותו נושא-מחקר (הגירושין) במדעים אחרים?

סיבות “כלכליות” יכולות להיות גם “פסיכולוגיות” (מתחים ומריבות בגלל המחסור בכסף), או “חברתיות” (חוסר-חברה, או הסתגרות בבית כתוצאה מ"סיבות כלכליות") או “בריאותיות” (הבעל לוקה בהתקף-לב תחת מעמסת הפרנסה, או האשה נתקפת דיכאון), או “חינוכיות” (חוסר-השכלה; חוסר-מקצוע; היעדר חינוך-לאהבה בבית ההורים), וכו' וכו'.

דבר אחד ברור: במחקר הנ"ל, כמו ברוב המחקרים החברתיים, קיימת התעלמות מוחלטת מנושא הספר הזה — שיחרור האשה. כי “סיבות כלכליות”, יהיו אשר תהיינה השלכותיהן על מדעים רבים אחרים, הריהן בסופו של דבר סיבות שאותן סיכמו מחקרים “גבריים”. נושאי המחקר והמסקנות, כמו נקודת-המבט והחיפושים, הם, איפוא, חצאי-אמת או אפילו שקרים-מדעיים.

מאחר שהרצאה בנושא מדעי אחד עלולה לספק לנו נתון שהוא רק חצי-אמת (ולכן אולי שקר-מדעי), ועל נתון “מדעי” זה אנחנו מסתמכים כדי לפתור בעייה בנושא מדעי אחר, הרי הרחבנו את הטעות (או חצי-האמת) גם על הפתרון.

אם, למשל, מסתיימים הנישואין בגירושין בגלל “סיבות כלכליות”, תהיה המסקנה של מדינה שאינה רוצה בגירושין, לפתור את הבעיות בתחום הכלכלה; ואילו פסיכולוגים-לעתיד עלולים להתעלם מכל העניין, מאחר שהגירושין הוגדרו כבעייה “כלכלית”.

כך אנו עלולים להמשיך בשורת טעויות, כדי לפתור לכאורה בעיות. אם יסיק מישהו מפרק זה, למשל, כי האשה נולדת נחותה, הרי יצדק. אבל, איזה שקר מדעי מסתתר מאחרי חצי-האמת הזאת!

חצי-האמת הוא שורש התיסכול

גם אמא שלי גידלה אותי בחצי-אמת. כמו אמה לפניה. היא העניקה לי אהבה, אבל לא נתנה לי את החיים עצמם. כמו אמה לפניה. אם היא דאגה לציונים ולשיעורים שלי — ואם מכרה את הפסנתר כדי לממן שנת-לימודים שלי באוניברסיטה, היא העבירה לי בכך את התחושה שפיתוח האינטליגנציה הוא הדבר החשוב גם לאשה. אם דאגה, באותה מידה של קנאות, שאנקה את המגירות ואלבין היטב את הסדינים “מפני שאחרת, אף אחד לא יתחתן איתך,” העבירה לי בכך את הידיעה שלהתחתן, זה הדבר החשוב ביותר לאשה.

בדור שלי לימדו אותנו, הנשים, כמו היום, שלמרות כל שיעורי התנ"ך או המוסיקה, ולמרות תואר הבי.איי., הרי העיקר באמת הוא להתחתן, וללדת ילדים. אם למדתי, איפוא, באוניברסיטה בירושלים, ולא היה לי מה לאכול, ואת חמש הלירות ששלחו לי מן הבית, הוצאתי לא על לחם כי-אם על חולצה, כדי שאהיה יפה בעיני החתן שאין לדעת מניין יבצבץ, חונכתי למעשה, להימצא תמיד במצב-הכן לקראת פגישה עם החתן המיועד.

זהו המסר המכריע שקיבלתי דרך אמא, למרות שעשתה שמיניות-באוויר כדי לשכנע אותנו שהשכלה, זהו הדבר החשוב ביותר. הרי זה מוכיח עד-כמה החינוך של אבא-אמא, להיות רק-אשה, מאפיל על כל הניסיונות להקנות לבנות השכלה. הניסיונות הם, בסופו של דבר, חיצוניים, מפני שהם מתבטלים בשישים על-ידי הסתירה הכללית מסביב.

דודה שלי היתה אשה פרימיטיבית, חסרת כל השכלה, אך היא השיגה לה את דודי — האדם המושלם ביותר בעולמי, אז. אם-כך, לשם מה כל הבירבורים המלאכותיים של אמא על הצורך בלימודים?

היתה לי גם דודה אחרת, יפה מאוד, שבעלה שמר עליה כעל יהלום, מפני שהיתה כה יפה. הוא היה אפילו מדיח “בשבילה” את הכלים, כדי שידיה תהיינה תמיד עדינות לנגן בפסנתר-הכנף שקנה לה. היא ניגנה בפסנתר-הכנף, בסלון המהודר ש"בנה לה", וגם שרה ופיתחה את קולה. גם בסרטים שראיתי אז, תמיד היתה עלמה נאה משוררת ליד פסנתר-כנף, בסלון מלא קיטש ומעריצים. זה התאים גם לדימויין של הנשים כ"מחוללות" ו"מזמרות". ראיתי אותן בחצרות המלכים בסרטים, וקראתי עליהן בסיפורי התנ"ך. ביסודו של דבר — כך הבינותי היטב, כבר אז — הנשים מחוללות לפני המלכים, ואם יש להן גם קול יפה, הן גם זוכות לזמר באוזניהם.

האשה הנפלאה ביותר בעיני — סבתי רייזל — מתה עם שידה מלאה “קבלות”, ממוסדות שתרמה להם לצדקה. אידיאל “האשה האמיתית” שלי היה, איפוא, מורכב מבובות-שעווה “מחוללות” מזה, ומצדקניות-מרטיריות מזה. אף אחת מן הדמויות הללו לא חייתה את החיים “עצמם” (“בעולם הגברים”) ולכן לא שוכנעתי עד הסוף שחייהן הם האמת.

מאידך, גם הלימודים לא נראו בעיני שייכים, מפני שהם לא עסקו בחיים “עצמם”, שהרי דודתי הבורה היא שנראתה בעיני “החיים עצמם” — אמיתית מכל הפילפולים התיאורטיים באוניברסיטה.

ודווקא מפני שלא לחצו עלי במיוחד ללמוד (כן לחצו עלי במיוחד לרצות בית ובעל), קל היה לי יותר לקבל את הוויתור על הלימודים. ממילא קידשו הכל סביבי את קורבנן של הנשים. נשים מחוללות לפני גברים, נשים מוותרות, נשים מסתגלות — נשים צריכות רק להיות יפות וטובות ומסורות.

מסביבי חינכו גם את כל שאר הבנות לחפש, יותר מכל דבר אחר, דרכים כדי להתבטל בפני רצונו של הבעל, שהוא ממילא גם רצונו של האל. חינכו אותנו שילדות מצחצחות את הנעליים של אבא, וגם של האחים.

כשנישאתי, בגיל עשרים ואחת, חדלתי ללמוד באוניברסיטה, כדי להתחיל להיות “אשה אמיתית”. אז נתגלה לי שהלימודים לא הכינו אותי לחיים האמיתיים. מן הלילות הארוכים של הכנת שיעורים לא נשאר לי מאומה; ומה"מוטיבציה" “ללמוד בעצמי”, לא נותר לי דבר.

התחלתי מחפשת את טעם החיים בקניית כורסה, ובהעמדת אגרטל-פרחים בזווית הנכונה על הכוננית. כאשר מיציתי זאת, כעבור שלוש שנים, הבאתי ילד לעולם. אז התברר לי שאני עצמי עדיין תינוקת, והילד הפך עֵדוּת חיה לכך שאינני אשה אמיתית. מה שמכונה בחברה שלנו “משבר הלידה” איננו, למעשה, אלא משבר-האמון של האשה בתפקידה האימהי. לא הייתי בטוחה ביותר שאני אוהבת בכלל את כל העניין. אבל, את כל זאת אנחנו לומדות להדחיק היטב.

אט-אט החילותי חשה בשקר הגדול של חצאי-האמת.

חצאי-האמת הם היעדר-עקיבות בשטחים שונים, המבטלים את עצמם מפני שהם עומדים בסתירה זה עם זה. חצאי-האמת היו הדחיפה שאמא נתנה לי ללמוד, והדחיפה שנתנה לי לבטל רצוני מפני רצונו של גבר. הדחיפה שנתנה לי להילחם בנחיתותי כאשה, והדחיפה שנתנה לי לחדול לרצות “לשנות את העולם”. כעבור שנים של דחיפות לכאן ולכאן, כתבתי את השיר הילדותי-מבוגר הראשון שלי — למגירה. כתבתי: “אינני עם אלה, ואיני עם ההם; עם מגביהים — לא אוכל, ועם מנמיכים — לא ארצה. לא פה ולא שם מרחפה הנשמה; כאורחת לא-קרואה, לא כאן ולא שם”.

עד שהבינותי כי אני לא-כאן-ולא-שם מפני שאני אשה, עברו שנים רבות. עד שאינך שומעת אותו סיפור עצמו ממש, מידידותייך, אינך יודעת שגם הן מתוסכלות, ומאותה סיבה עצמה. כל אֵם נותנת בנו מעט מן הרצון שלה לפצות עצמה דרך בנותיה. היא אינה נותנת לנו בלב שלם את הרשות והכוח להיות שונה ממנה. לא אמא. לא סבתא. לא החינוך, לא הבעל. לכן הופך חצי-החינוך לאפס חינוך, והנשים לומדות להשלים עם חוסר הסיפוק והאיזון שלהן, כעם תכונה המוטבעת, לכאורה, בהורמונים הנשיים.

בתקופה המודרנית מופר האיזון עוד יותר, כי כיוון ההשכלה מתחזק, ואילו בעיית ה"נשיות" עדיין מושכת כלפי מטה. מרבית הנשים עדיין יושבות-בית. אם הן משכילות — ההשכלה הופכת בהן חומר-נפץ; אם הן בלתי-משכילות, הן אמונות יותר על הדחקת הבעיות. לשני סוגי הנשים בבית, שתי אפשרויות קיצוניות: להיות פעלתניות ולעשות הרבה רוח, או ליהנות כאווזות.

עברו עלי שנים רבות, עד שנוכחתי לדעת שאין כמעט נשים בריאות; גם לא מבין ה"קרייריסטיות" המצליחות. החברה ממשיכה להחלות אותן, דור אחרי דור.

הפילוסופיה של מישחק-המינים

תשע וחצי בבוקר. אני נשואה כ-25 שנה. יש לי שלושה ילדים גדולים, ואני עדיין רק-בת. בגילי קוראים לזה “רק-אשה”.

כשאני נוהגת במכונית, הבן הגדול “דואג”. באופן “טבעי” הוא נוטל את הדאגה מאביו. תמיד דאגו לי. כל-כך דאגו לי, עד שהמכונית אף פעם לא היתה די בסדר כדי לאפשר נהיגה לאשה הקטנה. כאשר עברתי את מיבחן-הנהיגה בפעם הראשונה, ראו זאת בבית כ"מין-טעות".

לאט-לאט, למן העריסה ועד לנישואין את לומדת להיות בדיוק מה שכל האחרים חושבים עליך. גם אם השגת הישג כלשהו — עדיין אין לך ביטחון-עצמי. ללא ביטחון, הופכת כל הצלחה למין-טעות, ולכן איננה מצליחה להקנות ביטחון. את הביטחון, יש להעניק מיום הלידה.

ב-1972 שודר ברדיו, בתוכנית “היום לפני 25 שנה”, סיפור על פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט" בירושלים. ללא כל קשר הגיוני, מצא העורך לנכון לספר גם, כי “באותה שעה ישבו נשים בבית-קפה סמוך וגילגלו בלשונן רכילות, כשהאוויר סביבן רווי בשמים”. העורך וחברו “הסתכלו בנשים, כשחברו מפטיר בין שפתיו בלעג: ‘אווזיה’!”

לסיפור כזה יש חלק רב בהעמקת דימוייה של האשה כ"אווזה". הוא משפיע. הוא מיותר לחלוטין, כי איננו תורם דבר לאווירת פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט", או לזכרונות היישוב מן “היום לפני 25 שנה”. הסיפור לא רק איננו ענייני, אלא אף עויין. אותו עורך נולד בעולם שבו הנשים נחותות ; ייתכן אפילו שיש לו חשבון אישי עם אשה מסויימת. עובדה היא, שהוא חופשי לדבר על נשים כעל יצורים נחותים אפילו לתוך המיקרופון, ועובדה היא שאיש איננו מונע בעדו לתרום לשינאת הנשים בתוכנית, שלכל הדיעות אין לה כל קשר עם הנושא. בעובדות אלו אני רואה את חומרת הצורך בשיחרור האשה. כדי שיתייחסו אל האשה כאל שווה, לא די בשוויון. השוויון מחייב שיחרור מדיעות קדומות, מעורכי-תוכניות בעלי דיעות קדומות, ומדימוי אומלל.

הסיפור שסיפרתי לעיל — פתח לי את הפרק הזה במקרה. כאשר האזנתי לו ברדיו עדיין עמדתי ליד כיור הכלים שהמשפחה השאירה לי מן הבוקר ומהלילה (והרי חינכתי אותם אחרת!) — ופתאום שנאתי, לראשונה, את כל השקרנים שחינכוני.

סיפור הלידה שלי והסיפור הנ"ל — קשורים.

כמו בסיפור הביצה והתרנגולת, גם כאן קשה לקבוע מי אשם — האשה שהפכה אווזה, או העורך שהעניק לה את השם. ה"סביבה" המרשה לעורך כזה להתקיים, או האשה המרשה ל"אווזיה" להתקיים?

במצב דברים כיום — הכל אשמים. אלא שאין הם אשמים בכך שהם אשמים. כולם קורבנות החינוך. והחינוך — קורבן של כולם.

המצב, כפי שהוא היום, מפלה את האשה לרעה, אבל נשים באמת מבזבזות זמן בבתי-קפה וברכילות, אם אין להן כיור מלא כלים, או — תפקיד יותר חשוב.

תפקיד “יותר חשוב” לא הכתיבו לאשה, מפני שהכתיבו לה את הנשיות — כתפקיד.

“נשיות” פירושה — להיות “רק-אשה”

עורך אותה תוכנית “היום לפני 25 שנה”, היה אשה. שינאה-עצמית כזאת, כפי שהתבטאה בדבריה, אופיינית רק למעמד אכול ריגשות-נחיתות. השינאה העצמית מלווה גם בהרס-עצמי. וכי איזה פירוש אחר יכול היה להסביר את שיתוף-הפעולה של אשה-עורכת, בהרס הדימוי של מעמד, שהיא נמנית איתו?

מהו דימוי ה"נשיות"? כיצד כופים עלינו להפוך ל"אווזיה"?

הדימוי נקבע על-ידי הפילוסופיה של האידיאל המיני — זמן רב לפני דור זה, וזמן רב לפני כל לידה אישית. בחיי הפרט היא מתחילה עוד לפני ההריון — בעצם התקווה שייוולד בן ויעמיד “זכר” לשם האב. יש אפילו איזו “גבריות” המיוחסת לגבר המוליד בנים, כאילו ה"חוכמה" היא שלו; ויש גאווה בלתי-מודעת לאשה המביאה לו את הבן. הבן הוא כמו “ממלא-המקום”.

בין אם האשה מודה בכך או לאו — גם היא חולמת על בן, לפחות בלידה הראשונה. לידת בן מוכיחה שהיא “יכולה”. פעם חשבתי כי תופעה זו אופיינית רק לבני עדות-המזרח, אך נוכחתי שהיא קיימת בכל העדות, בכל העולם. תמיד העדיפו בנים. הבנים הם המרכיבים את עולם-הגברים, ולכן אין להתפלא שרוצים דווקא בהם. בעבר הם היוו מקור-פרנסה למשפחה, והאדמה והרכשו חולקו רק להם. הבנים היוו מקור-יוקרה תועלתי ביותר.

ביהדות היוו הבנים חוליה שקישרה אל האלוהים. רק עם הבנים כרת אלוהים את הברית, רק בן-זכר נקשר, באופן פיסי ותמידי, אל הדת. התשוקה לבנים, בקרב היהודים, יש בה איפוא יותר מיוקרה תועלתית גרידא. הנצרות ביטלה את חובת הברית, כדי להקל על סיפוח מאמינים חדשים, אבל יחסה המשפיל אל הנשים, כמוחרמות מן המחנה הגברי של “שליחים-אבות” (עקב החטא הקדמון) נשאר והעמיק. כך גם בכל שאר הדתות.

זיכריותו של הגבר-לעתיד נקבעת כבר בעצם חיפוש השם. האם מחפשת לבנה שם “גברי”, ולבתה — שם “רך”, בעל צליל ענוג. לתינוקת בבטן אמה, כבר קוראים בשם ענוג כמו “נועה”, “נוגה”, “טליה”. לילד ממין זכר יהיו סיכויים רבים יותר להיחשב “גברי”, אם לא יהיה לו שם “רכרוכי”. לעולם אין לקרוא לבן בשם של פרח, “ורד”, למשל. הפרח רכרוכי מדי, אולי מפני שהורגלנו לשלוח פרחים רק לנשים. אם כבר, יש להעדיף שמות מן הטבע — רצוי שם של עץ. “אלון”, “ארז”, “אורן”. שם עוד יותר גברי, הוא השם הקצר — “לעניין” (כמו גבר “לעניין”): דן, גד, רם, בלי תוספת של הצטעצעות לשונית. יש להיזהר, למשל, מלהדביק לשם את סיומת היוד. “דני” או “זאבי” אינם “גבריים” כמו “דן” ו"זאב". היו"ד הופכת אותם שייכים לאמא, ובכך היא משאירה אותם תינוק-של-אמא לכל החיים.

ומן השם — אל הצבע. ילדה טובלת בוורוד. ילד — בתכלת. לעולם אין להחליף, חלילה. הוורוד הוא צבע מתקתק. התכלת — צבע השמיים. אלוהים יושב בשמיים; הוורד צומח מן האדמה.

ומן הצבע, לצורת התלבושת: כבר בתקופת ההריון סורגים את האפודה הוורודה בדגם מגונדר ומצועצע. לילד — דגם פשוט, “לעניין”, ובלי הצטעצעות. לאפודה של ילדה מוסיפים פרח, לילד אין מוסיפים דבר. מכסימום — פיל או כלב, אבל עדיף בלי כל ה"שטויות".

ומן הלבוש, אל החדר (אם התינוק ישן בחדר נפרד) או אל הריהוט, או הכיסא והמיטה. כל הפריטים מקבלים את ההנחיות הנ"ל. אפילו הווילון והתמונות מקבלים מייד את האופי ה"גברי" או ה"נשיי". וילון עם אימרה מכווצת מיועד לחדר של ילדה. תמונות עם פרחים — לילדה. תמונות של כלבי-ציד, או מטוסים — לחדרי בנים. כל המגונדר, כל ה"תוספת", כל ה"שטויות", כל הבלתי-מעשי (“לא-לעניין”) מיועד לבנות. לבנים (ה"גברים" לעתיד), המתחנכים לקראת הרציונלי-פונקציונלי, מיועד כל מה שקשור בהקניית סמכות ועוצמה.

חלוקת הכוחות והמשחקים

יחד עם כל האביזרים החיצוניים, המתנים את המינים לתוך דפוסי-משמעות שונים, נבנים בהפרדה גמורה גם מושגי הכוח והחולשה. הכוח — לבנים, החולשה — לבנות. השכל — לבנים, הרגשנות — לבנות. השכל — “לעניין”, הרגשנות — לא-לעניין.

הצמדות אלו של המין, והתואר המייחד את המין, המופיעות תמיד, מרגע הלידה, בהצמדה קבועה, הפכו הנחות-יסוד. “הנחות-יסוד” אלו כופות בחברה, דור אחר דור, את המראה השונה ואת ההתנהגות השונה, על-פי אידיאלים מן העבר. הילדים באים לעולם זה, כשאידיאל ההתנהגות והמראה נקבעו עבורם מראש. אם הם רוצים להיות “טובים” בעיני ההורים, הם מסתגלים יפה, ומתאימים עצמם למיטת-הסדום של הדפוסים.

יחד עם המיטה הוורודה, ממתינה לילדה גם הבובה. לילד מחכה חייל-הבדיל. כשילד שולח יד לשחק בבובה — אומרים לו מייד: “לא יפה, ילדות משחקות בבובות!” כשילדה שולחת יד אל חייל-הבדיל — אומרים לה מייד: “פוייה, ילדות לא משחקות בצעצועים של בנים!” ההכוונה נעשית מוגדרת יותר עם הגיל. כשהילדים גדלים, מכוונות הילדות המצועצעות לפינת הבובות שבגן. הבנים אינם נכללים, הם משחקים בחיילים, או במלחמה, או בפירוק ובניין של מנועים, מכוניות, מיתקנים, תישבוצים, אווירונים.

מאחר שהגישה אל המישחקים מיוסדת על חיקוי המבוגרים, לומדת הילדה להיות “כמו אמא” בכל דרך המישחק ובבחירת הצעצועים (יש אולי סתירה בכך שילד משחק בחיילים וילדה בבובות, בעוד שבהתבגרם המצב דווקא הפוך. אבל, אין סתירה אם רואים את המישחקים כשטח המכין למקצוע העתיד). כמבוגרים — הילד-לעתיד יעסוק בדברים הקשורים עם עולם-הגברים, והילדה-לעתיד תעסוק בגידול תינוקות. בכל החינוך כולו אין מכינים אותם לקראת הקשר עם המין השני, כלומר ילדה עם “חייל” דווקא, וילד עם “בובה”. מחנכים אותם להיות עצמם (לפי דרישות התפקיד המיני), ולא להכיר או להבין את המין השני. הבנים מתחנכים, איפוא, להשתובב, להתפרע, להילחם ולהתרוצץ, כי לגברים-בעתיד יש צורך בתנועה, בהתמודדות, במרפקים, בעולם ה"גדול", שבו הם לבדם נאבקים על הציד, כלומר על הלחם. בינתיים לומדות הילדות, האוחזות בבובות, כיצד להיות רק אמהות, ואין הבדל בין היותן שייכות למין האנושי או ללהקת אווזות. אמא-אשה היא כמו אמא-אווזה. לכן, הדימוי של נשים בחברה, גם במאה העשרים, הוא — “אווזיה”.

המישחק בבובות מתנהל בבית. אחר-כך בגן — ב"פינת הבובות". בעוד הבנים מתרוצצים באוויר החופשי מחוץ לגן (כמו הגברים באוויר החופשי בעולם), מתחנכות הילדות לצרות-אופק, לסבילות. הן נעשות חיות-בית מאולפות. האילוף באמצעות המישחק, הנימוסין, השפה, האופנה, הופך אותן חתלתולות-בית, המתחנחנות וממתינות לליטוף ולפינוק.

עם השנים, גדלים הילדים באפיקים נפרדים, האחד ורוד והאחר כחול, ומתחזקת בהם ההכרה כי טוב יהיה להם כל עוד יישארו זו בוורוד וזה בכחול, כי כך אוהבת אותם החברה.

הספרים ובית-הספר

בשנות לימודיהם הם גדלים לתוך דפוסי דימויים, גם בעזרת סיפרי-לימוד הבנויים על אותה תורת-דימויים. בסיפרי-הקריאה הראשונים, תוך לימוד האותיות והקריאה, הם לומדים את ההצמדות המוכרות להם מן הבית והגן: “אמא אופה עוגה”, “אבא בעבודה”. הציורים מוסיפים חיזוק לשתי הדמויות: אמא תמיד לבושה סינר. אבא כמעט תמיד מעשן מקטרת. אמא חובשת כובע טפשי, ואבא נוהג במכונית. אבא מתקן את התקר כשהבן עוזר לידו, ובאותה תמונה עצמה עומדות אמא והבת בצד, אמא בוורוד, והבת הבובתית מחזיקה בבובה. הילד לבוש בחולצה “גברית”, תמיד באותה דוגמה. עם הגיל, מקבל הצבע גון פחות רך, וכפי שקבע מישרד החינוך והתרבות בימים אלה (בחוברת על הוראת הציור) — הצבע היום הוא אדום. האדום סימל תמיד את החיים, או את המאבק על החיים (מלחמה), והמילה גזורה מ"אדם" ומ"דם" — כך שמישרד החינוך קלע היטב לתורת-הדימויים, הרואה את הגבר בלבד כ"אדם", ואת הגבר בלבד מותנה עם עוצמת החיים.

בד-בבד עם הספרים, הציורים והתיאורים, נעשה חיזוק התדמית הנשיית על-ידי הדגם האישי של המורה. המורה (לרוב אשה), והגננת (רק-אשה), מציגות אותה דמות נשיית לחיקוי. ומה שהן מחמיצות, מספק להן המורה-לחשבון, במידה שהוא גבר, או כל המורים למלאכה, לחקלאות ולהתעמלות, שגם הם-עצמם סמלים מהלכים על שתיים של “גבריות”, העומדת בניגוד בולט ל"נשיות" של המורה לריתמיקה, או המורה לתפירה, או ה"מחנכת" האימהית.

באותן שנות לימוד משפיעים על הילדים סיפרי-המופת (ואין כל הבדל אם מדובר בסיפרות “יפה” או קלוקלת), שרובם נכתבו בעבר, על-פי הערכים של העבר, או בהווה — על-ידי סופרים וסופרות (לרוב סופרים) שותפים לאותה מנטאליות.

גם הקולנוע, שברובו בנוי על תעשייה גברית, מגלם בסרטים אותם אבות-טיפוס של הנשיות והגבריות (אדבר על כך בפרק מיוחד, להלן). בשנות השלושים, כשהסכס היה עדיין בבחינת טאבו, היתה גרטה גרבו “האלוהית” מלכת הנשיות. בשנות החמישים הפך הסכס מיצרך-קולנועי, ומרילין מונרו המחישה את האב-טיפוס של השדיים הגדולים והישבן המעכס. אחריה המחישה בריג’יט בארדו הצרפתיה את דגם האשה-ילדה. סופיה לורן היא סמל האשה המושלמת (אם כי בחיים אוהבים אותן יותר נמוכות), כי היא מיטיבה לשלב בדמותה את כל שלוש דמויות האלילות-הנקביות: הבתולה החכמה, הנימפה הסכסית והאם האלוהית.

לצד אלילות הקולנוע, המלמדות אותנו כיצד צריכה דמות נשית אב-טיפוסית להיראות ולהתנהג צמחו, עם עליית הקולנוע, גם הכוכבים הגבריים, הנוהגים בנשים בהערצה וביד-קשה כאחת. הדון-ז’ואנים של הקולנוע הם חזקים בגופם ואיתנים ברוחם. “גבר” על המסך — הוא האידיאל. יש בו עוצמה. הוא נועז. יש לו תושיה. הוא אביר! הוא רב-פעלים, והוא כובש את האשה בסערה.

בשנות הארבעים היה גבר כזה קלארק גייבל (“חלף עם הרוח”), והיום — ג’יימס בונד.

בעוד אמא מלבישה את הילדים בצבעיהם החוקיים, ואבא מכוון את בנו — “תהיה גבר! תפסיק לבכות”, והמורים מספרים שנה-שנה על אותם גיבורי-האומה ועל אותן נשים רכות באוהל, המשקות את הגמלים — או המחוללות — או “צופיות הליכות ביתן” — גדלים מחדש, ופתאום קמים ועומדים דורות של נערים ונערות המהווים העתקים מדוייקים של הדימויים הנערצים.

תהליך זה הוא הכרחי. ההתפתחות לתוך דפוסים קבועים היא דרישת החברה. כשהחברה דורשת, היא מצפה מהילד שינהג בהתאם. מחשש שלא יהיה אהוד, אין הילד יכול שלא להתנהג בהתאם. ההתנהגות על-פי הציפיות מבטיחה שכל דור יחזור בדיוק נמרץ על דפוסי המחשבה המקובלים. מרגע לידתו תלוי הילד במבוגרים, והתלות יוצרת את ההיענות. גם הילד וגם הילדה נענים. אין להם סיבה לא להיענות. קשה אפילו לקבוע אם היענותם לאבא-אמא (תחת ההיענות לנטיותיהם ה"טבעיות") כרוכה במאבק, או בכאב כלשהו (בגיל כה רך, גם ניתוח של העורלה אינו כרוך בכאב רב). לעולם גם לא נדע אם הסתגלות אופיים לדימוי מבוקש ומוכתב, גורמת להם לפיצול-אישיות, או לביטול אישיותם ה"טבעית", משום שאיננו יודעים אלא מהו דימויים היום, ואת זה — אנו מעריכים על-פי התקן בעינינו. אין לנו מושג על פוטנציאל האישיות. “ילדים” יכולים למות בשיבה טובה. כשהפוטנציאל יורד אתם לקבר בלי להיוולד כלל.

מה שאנו רואים בעין הוא נערות השואפות, כולן, להיות אשה-ואם, המעדיפות בעל אוהב על-פני כל חמדות הקריירה והאינטלקט. הן מעדיפות אפילו בעל הנועל אותן בבית, על-פני עץ הדעת שהביא להן רק צרות. דורות חוזרים של נערות גדלים על “אמא זכרונה לברכה” ועל שירת רחל, אשר אמרה: “בנשיקת תודה נוגעות שפתי ביד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. בזמני, כמו היום, זה נשמע כמו מוסיקה.

כיצד אפשר ליטול מן הנערות את המוסיקה הזאת? כיצד אפשר להסביר למעריצותיה של רחל — שרחל היתה אשה חולה, ש"אמי" — היתה ציפור בכלוב, או שמרילין מונרו היתה חולת-נפש, גרטה גארבו — אגדה¹; ומרלן דיטריך — גורלה תלוי כחוט-השערה בשתי רגליה היפות (המבוטחות במיליוני לירות!).

מעתון יומי שהופיע בישראל אחרי מלחמת יום-הכיפורים העתקתי את הקטע הבא (מתוך מכתב למערכת, שהביע התנגדות לתנועה לשיחרור האשה):

“אני מקבלת ברצון את תפקידי כאשה ומנצלת את מיני כדי להשיג מחיי ככל שאוכל יותר. למדתי כי כדי להשיג מגבר את אשר אני רוצה עלי לנהוג עימו כשפחה נרצעת, ותמיד הייתי נכונה להיות שיפחתו של הגבר שאהבתי.”

כך, בפירוש. העתק מדוייק של — “לנשק את היד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. 50 שנה אחרי רחל המשוררת.

נשים שצמחו היום לתוך נעליהם של דפוסי נשים מן האתמול — הן גם היום חלשות. הן קנו את כל מערכת היחסים עם הגבר בעיסקת-חבילה הקרוייה “נשיות”. אך בעיקר קנו את החולשה. וכחלשות, הרי אינן יכולות להילחם במצבן.

כל אשה לעצמה נתקלת, במוקדם או במאוחר, ב"מחיר" ששילמה בעד עיסקת החבילה. אחת-לאחת נתקלת בקשיים שיש רק לה, כאשה. אבל כולן כאחת מסרבות להודות בכך, וזאת בכל הדרכים האופייניות כדי לא להכיר בפירוש האמיתי של ה"נשיות". בעיני החברה, ה"נשיות" נשארת תמיד הערך המקודש ביותר, ואין הנשים מוכנות לפגוע בה. כל ניסיון לדרוש לעצמן זכויות נראה להן כפגיעה ב"נשיות". לכן, אם יש להן קשיים, הן מעדיפות לתלות את האשם בגורם המיידי. הן מבכרות לקרוא לקשיים בשמות שונים, ובלבד שלא תיפגע ה"נשיות".

כל אחת פותרת את קשייה כבעייה אישית שאין לה, לכאורה, כל קשר עם העובדה שהיא אשה. כשמפלים אותה לרעה בעבודה, היא מאשימה את המעביד. כשאין מקבלים אותה לעבודה — היא מאשימה את הבוחן. כשעבודת-הבית קשה עליה — היא מאשימה את הבעל בכך שאיננו עוזר לה. כשהילדים מתמרדים או טרדניים — היא מאשימה את ה"גיל" שלהם.

כדי להאשים את כל החברה (שיצרה את ה"מעביד", או ה"בעל" או ה"גיל" של הילדים) — דרושה מסקנה יותר מדי מהפכנית (משוחררת), שאותה אין בכוחה להסיק.

לכן, גם הפתרונות שמציע ה"שיחרור" — מפחידים אותה. אשה “משוחררת” היא בעיניה אחת שזרקה את החזייה או את הילדים, כדי ללכת בעקבות האור. היא מעדיפה להישאר נשיית (אפילו “שיפחה”), ולהתרחק מכל אותו “שיחרור” מאיים.

ניוון האינטלקט

כאמור, כשקוראים לאשה טיפשה או “אווזה”, היא נעשית כזאת. היא מתנהגת כטיפשה והיא נעשית טיפשה. אי-השימוש במוחה — גורם לניוונו. בריאותו של הגוף תלוייה בהפעלתו. ההפעלה מחזקת את האיבר, והחיזוק הוא הכוח — והבריאות. כך בשרירים, וכך — גם בכושר האינטלקט.

מחקרים הורו כי בגיל הילדות גבוהה רמת המישכל (I.Q.) של הבנות מזו של הבנים. אבל בגיל ההתבגרות יורדת רמת המישכל של הבנות לעומת הבנים. כשהנשים ממשיכות בלימודים גבוהים — עולה רמת המישכל שלהן, אבל כשהן מתחילות להיות “רק” עקרת-בית — היא ממשיכה לרדת בקו תלול. נעשו גם מחקרים לבדיקת הזיכרון והכושר. המחקרים הנ"ל — שהם מדעיים ומבוססים — מעוררים את המסקנה שהאינטלקט שרוי בנסיגה בתנאי לחץ, בתנאי ריגוש, או בחוסר שימוש. הוא בעלייה — אם מפעילים אותו. והוא מופעל — כשיש מוטיבציה. כלומר, ה – I.Q. של הנשים מושפע לרעה על-ידי ה"סביבה".

כמעט כל נערה בגיל ההתבגרות, בתקופה שבה מתעורר הצורך בקשירת יחסי “חברות” עם הנערים בני-גילה, מתנסה בניסיונה האישי, המכתיב לה את ההתנהגות בחברה שבה היא נמצאת. נערה בת שש-עשרה לומדת מהר מאד — על גופה ומניסיונה — כי כדי להצליח למצוא לעצמה “חבר” (ולא חשוב אם פירושו של זה סטאטוס-חברתי או אהבה של ממש) עליה להקטין עצמה. הנער מודרך לחפש נערה שהיא יפה אבל איננה “חכמה”. בנים אומנם בזים היום לנערות הטיפשות, אך כשהם מעדיפים את הפיקחיות, הם מחפשים בכך אוזן טובה כדי להפגין עליונות. לעולם לא יחפשו נערה העולה עליהם בתבונתה. ולכן, נערות רציניות רבות מגיעות למסקנה שעליהן “להסתיר” את האינטלקט שלהן, ההופך אותן לתוצר שאין לו קונים. הן מעלימות את שיכלן, מתחנחנות, מצטעצעות, מבליטות נטייה לקלות-דעת, ומפחיתות מערך מוחן ה"גברי" בכל מחיר.

כמעט בכל תקופה מעדיפה האשה להיות מקובלת בחברה ולזכות באהבה ובאישור החברה, מאשר לחיות את צד האמיתי של עצמה, הדורש פיתוח כל האישיות במחיר של אובדן פופולריות. כדי לשלם מחיר כה יקר דרושה בגרות (לא בגרות גילית) – ובעיקר עוצמה רבה, שאין לשום אשה (כתוצאה מדיכוי ה"עוצמה", כתכונה גברית), ואשר על-אחת-כמה-וכמה אין לנערה צעירה, שעדיין לא הספיקה לפתח אישיות.

באותה תקופה קשה של בגרות מתחוללות בגופה של הנערה גם תמורות ביולוגיות ההופכות אותה מתוסכלת, לאור המציאות שהיא נתונה בה. מבחינה ביולוגית היא כבר אשה, הכשרה לחיי-מין ולאימהות (ומבחינה חברתית כל זה אסור עדיין), בעוד מבחינת המחנכים — היא עדיין רק-תלמידה.

כדי למלא אחר כל שלוש הדרישות היא חיה בתסבוכת משולשת של: 1) חיי-מין אסורים (או הדחקת חיי-מין אסורים); 2) הפחתת חיי-האינטלקט כדי לזכות בחבר בן-גילה והתרפקות על שעשועי האופנה והאיפור (דוגמת המבוגרות); ו-3) התמסרות חצוייה ללימודים (כדי לקבל את הציון שדורשים המורים, ויחד עם זאת “לא ללמוד”, כדי להישאר סתם-טיפשונת כמו מרילין מונרו…)

עם כל האבסורדים והניגודים הללו, אי-אפשר שהנערה לא תתפתח לאדם מתוסכל, אלא-אם-כן יעזרו לה כשהיא עדיין על סף התיסכול.

פיתויי הגבר

ואומנם, הנערות נתונות “על הסף”. הן משמשות חומר-גלם נפלא לכל יד מעצבת. אם תהא זו יד שתדחף אותן קדימה, להתפתחות אישית — תלכנה בקו זה. אם תושט להן יד שתדחף אותן לאחור — תלכנה בקו זה. ולרוב — היד היא יד מחזר מבוגר המציע להן בית חם, נישואין, והרבה פיתויים כדי להישען עליהם ולהימנע מן המאבק בחוץ.

מרגע הלידה ועד לנישואין חלה בהן, איפוא, נסיגה מפני התמודדות עם ה"חוץ". חלה בהן הקטנה-עצמית, והערצה עיוורת לאותו מושיע — הגבר — המושיט להן את ידו החזקה כדי לעשותן מלכה באימפריה שלו. זהו “סוף הסיפור” בכל הסיפרות שעליה גדלנו. הנסיך מרכיב על סוסו הלבן את ה"ליכלוכית" — ולוקח אותה אל ארמונו — ושם הם חיים באושר עד היום הזה.

אני רואה סביבי בחורות רבות שנופלות גם היום, בהערצה עיוורת ל"בן-המלך" (אף שהיום הן נוהגות במכונית, ועצמאיות הרבה יותר מכפי שהייתי אני בגילן). ואין הדבר נובע מצורך ביולוגי (!), אלא הוא תוצאה של שטיפת-מוח חברתית המכריחה את האשה להיות חלשה, או להעמיד פני חלשה, כדי לשחק את כללי הגבר ה"חזק".

באותה תקופה שבה הנערות נקטפות על-ידי בן-המלך, בתקופת האהבה והפריון, פועלת, כאמור, השפעת הביולוגיה במיוחד. ההורמונים הנשיים פועלים ומפעילים. כל תכונות האשה הקשורות במין — מתעוררות, כדי להכשירה לקראת התפקיד הביולוגי של תרבות הגזע. הייחוס קשור עם פיתוח רשת שלמה של גירויים חשמליים, הפועלים למשיכת בן-הזוג. משום כך יש, באמת, באשה בתקופה זו סגולות של קבלה ביולוגית (receptiveness) אשר אין, בשום פנים ואופן, להבינן כסגולות של סבילות, כלומר רססיביות. דומני כי בנקודה זו טמונה אבן-הנגף של דעת החברה לגבי תפקידי בני-הזוג בחיי המין. החברה מפרשת את התכונות הביולוגית והפיסית של קבלת הזרע, כתוכנה של סבילות, בעוד התכונה הזכרית, הביולוגית והפיסית, של ה"בעילה" הפכה בעיני החברה תכונה של דומיננטיות ושתלטנות, המתבטאת בכל שיטחי החיים. בפירוש המסולף הזה של המישגל הפיסי — שורש הטעות בגיוס הביולוגיה כהוכחה חותכת לכך ש"הטבע" דורש מהאשה כניעה, ומן הגבר — השתלטות.

בחלוקת התכונות על-פי תורת הדימויים מתפתח הגבר לשליט, והאשה — לנכנעת. כל השאר בא בעיקבות חלוקה זו. השליט מקבל לא רק את המקום בראש השולחן, אלא את כיסא המנהל. הוא זקוק לכוח, הוא זקוק למוח והוא זקוק לסמכות בלתי-מעורערת כדי להחליט בשבילו — ובשבילה.

האשה יושבת בקצה השולחן (או לימינו של הגבר, כעזר, כ"יד ימינו"). היא מקבלת על עצמה תפקידי שירות כעוזרת וכמזכירה למנהל, ולשם כך אין לה צורך בכוח אלא בחריצות של נמלה. אין לה צורך במוח (כי אחרת תבלבל את הנמלים), אלא רק ביופי — כדי שיהיה במה להסתכל. כל האיברים המדגישים את הפיריון חייבים להיות בולטים, כי אלה הם המיצרכים העיקריים שלה, ואת אלה צריך להיטיב למכור. הטעם של הגבר הצרכן נתון לאופנתיות. לפעמים הוא אוהב אותן שמנות ולפעמים רזות. מה שברור הוא — אסור לה לעלות על הגבר בשום צורה — ובוודאי לא בצורתה החיצונית. אשה חייבת להיות נמוכה מן הבעל.

אסור לעוזרת לעלות על המנהל גם בשטחים אחרים. אסור לה להיות כישרונית יותר. נערות כישרוניות חייבות להעלים את הכישרון או המוח מתחת לשולחן — אם לא לפני הנישואין — לפחות אחריהם. המאוחר ביותר: אחרי הלידה.

כל זה אולי לא נשמע יפה — אבל זה הסיפור, ברוב המקרים. אילולא ראיתי זאת במו-עיני, שוב ושוב, גם אני לא הייתי מאמינה שהדבר אפשרי היום, בתקופה המודרנית, עם ריבוי הנשים המשכילות.

אך, גם נשים משכילות נופלות בפח ה"נשיות". גם הן מתעוותות, כדי להתאים את השכלתן לשיכלה של בריג’יט בארדו. דווקא הן נראות המעוותות ביותר, משום שהשימלה קטנה עליהן.

ההשכלה לא הועילה כדי לבטל בהן את החינוך מבית אמא. נשים משכילות או עצמאיות ובעלות-מקצוע נעשות פתאום צייצניות, כשמופיע התרנגול. פתאום הן אומרות “תשאלו את בעלי, הוא מבין יותר”. “אני לא מתמצאת בפוליטיקה”. “אני לא מתמצאת בכספים”. בשלב מסויים הן גם אומרות “בעלי איננו מרשה לי לעבוד”. הן אפילו נהנות לומר זאת, ובפיהן זה נשמע כמו “בעלי איננו רוצה שאתקרר”.

(ובאמת, ההגדרות כל-כך מתערבבות כשהאהבה מתערבת, עד שקשה להבדיל בין שליטה והגנה. במנטאליות של היום, האם אין כל שליט חייב להגן על נתיניו? כשגבר איננו מרשה לאשתו לעבוד, האם איננו מגן בכך על הקטנה מפני סכנות העולם הגדול?)

הפרדת הדימויים לפי השליט-מול-העוזרת מתבטאת גם בחלוקת העיסוקים, גם בבחירת המקצוע. יש מקצועות “נשיים”, ויש מקצועות “גבריים”. מקצועות האשה הם תמיד שירותיים: היא “מטפלת” בבעל, בטף, או בזקנים, או בחולים. היא “עוזרת” לעקרת-הבית, או למנהל, או לילדים. גם בתפקידי המין, היא רק עוזרת. היא המכשיר המשמש לגבר להתפרק מיצר-המין, שהחברה חילקה עד כה רק לגברים.

בשעת בחירת המקצוע שלה לעתיד (אם היא מגיעה לכך לפני הנישואין), היא בוחנת אותו לא על-פי הכישרונות, או הנטיות, אלא על-פי קריטריונים של דרישות ה"נשיות". אין היא בוחרת במקצוע המצריך כוח פיסי, או מוח מתימטי ואשר שוייך בעבר לגברים, ואין היא בוחרת במקצוע אשר ירחיק אותה בעתיד מן הבית לשעות ארוכות. היא בוחרת להיות “משהו” שיחזיק אותה בחיים חצי יום בחוץ, כדי שתוכל לסבול את המחצית השנייה של היום — במטבח. או, אם לבטא זאת אלגנטית: היא בוחרת במקצוע שלא יגזול אותה מן הבית והילדים לשעות רבות מדי. או — היא בוחרת במקצוע שיאפשר לה להיות בבית כשהבעל מגיע, כי “הוא אוהב שאני בבית כשהוא בא”.

הדימויים קובעים בדיוק מי רוחץ את הבית, ומי רוחץ את ידיו מכל ענייני הבית. מי מרוויח את הלחם ומי קונה את הלחם. מי מטפל בילדים ומי קורא עיתון. מי מהלך בקצה המדרכה ומי מהלכת בצד הפנימי. מי עומד באוטובוס ומי יושבת. מי מעשן סיגריה ומי — מקטרת. למי קונים פרחים ולמי — לא. מי מתבשם ב"לילך", ומי ב"אנשי המלך". הכל-בכל כתוב בתורת הדימויים, בשני טורים ארוכים מקבילים, שמעליהם רשום “נשיות” בכתב מסולסל, ו"גבריות" בכתב אוניברסלי.

יש, כמובן, דברים שאינם מופיעים בכתב, כי הם אינם יפים — כמו, למשל, מי מנשק את מי, איפה, ואיך או מי למעלה ומי למטה במיטת האהבה. אבל, גם מבלי שזה יופיע בטורים, ההשלכה של גברי-נשיי, כדימויים של פעילות-סבילות, מתבטאת גם במיטה. אם האב-טיפוסיות חדרה גם למיטה, ומקלקלת בסופו של דבר את ההנאה, אין הגבר יכול להאשים אלא את עצמו כש"הקטנה" שלו סבילה מדי, או צוננת מדי. קשה לבקש מאשה קטנה לגלות יוזמה במיטה בלילה, אם בבוקר הופיעה ה"יוזמה" בטור של ה"גבריות".

האילוף על-פי דרישות החברה נעשה בדרכים פסיכולוגיות ופיסיות. בשכיבה מכניסים אותה מתחת לגבר, ובעמידה מעמידים אותה מתחת לכתפו. מושיבים אותה בקצה השולחן, ומונעים ממנה עבודת-לילה. במקומות מסויימים מכסים את ראשה, ובאחרים — מגלחים את שערה. במקומות מסויימים מוכרים את יופיה, ובאחרים — כולאים אותו.

אשה כבת ארבעים סיפרה לי סיפור, שהוא סימלי גם היום לחיי כל אשה. אחרי מלחמת-העולם השנייה גדלה אצל סבתה, בצרפת. זו נהגה תמיד לקנות לילדה נעליים קטנות מכפי מידתה. סבתה הסבירה לה בפירוש: “אף אחד לא יתחתן עם אשה בעלת כף-רגל גדולה”.

אין הבדל גדול בין כליאת הרגליים לבין כליאת המותניים במחוך. אין הבדל מהותי בין אלה לבין ניתוחי החזה והאף, או לבין תורת הקוסמטיקה המלמדת רק את הנשים היכן למשוח את סומק-הלחיים כדי לתקן את צורת הפרצוף על-פי האידיאל הקלאסי.

התיקונים הללו בגופנו מעניקים לנו, הנשים, את התחושה שהגוף שלנו הוא מיצרך למכירה. התיקונים מעניקים לנו את התחושה שהגוף שלנו איננו די טוב כפי שהוא. היום, אני שואלת: מדוע הוא לא טוב? ובשביל מי איננו די טוב?

מאחרי כל חינוך קיימת פילוסופיה, הקובעת את האידיאלים והמטרות. יש פילוסופיה נפרדת, כללית, של חינוך ה"אדם", ויש פילוסופיה אחרת, זו שקבעה את הכללים לאידיאל של כל מין בפני עצמו. ככתוב בספר ה"פסיכולוגיה" של ד"ר ו. מאהלר “לכל אחד משני המינים — דמויות-נפש מיוחדות, והן הארכי-טיפוסים, הקרויים ‘אנימה’ ו’אנימוס'. אנימוס — הנפש כעקרון החיים הרוחניים, הרוח בניגוד לגוף, אך גם בניגוד ל’אנימה'. ה’אנימה' היא כוח-החיים הנפשי — דמויות אנימה מפורסמות הן, למשל: הלנה היפה וביאטריצ’ה, אהובתו של המשורר דאנטה; ודמויות אנימוס מפורסמות: ‘ההולנדי המעופף’, ואל-היין היווני, דיוניסוס.”

חשוב לקרוא בשורות הנ"ל את ההבחנה בין הארכי-טיפוס של הגבר כמייצג את “החיים הרוחניים”, אשר בהיותם בניגוד לגוף ובניגוד ל"אנימה", הופכים את הארכי-טיפוס של האשה, למייצג “הבשר”. בתרבות המונותיאיסטית שלנו, פירושו של דבר כי סמל הבשר הוא גם סמל הרע.

כמייצגת את הבשר, מייצגת האשה גם את הקיום החייתי. לכן, גם התורה האכזיסטנציאלית הקובעת שהאדם, בניגוד לחיה, איננו מממש רק את קיומו החייתי — אינה כוללת את האשה. בעוד תורה זו קובעת את ייחודו של האדם בכך שאין לצפות את מימוש מהותו האישית מיום לידתו, אפשר בהחלט לצפות את קיומה ה"מהותי" של כל אשה. הגבר יהיה לפעמים נגר, לפעמים צייר. האשה תהיה תמיד אם-ורעיה.

אין לאשה זהות אישית. להיפך, יש לה סגולת הגמישות, לקבל זהות כלשהי מן הבעל. להוציא נשים מעטות עצמאיות, מממשת עצמה מרבית הגזע הנשיי אך-ורק בדרג הקיומי, הנמוך ביותר. חוסר הזהות העצמית הופך את האשה, או מקביע אותה, בדרגת החיה מזה והחומר מזה.

אמר האופנאי הצרפתי דניאל אשטר (“לאשה”, 9.9.74): “להיות נשיית, פירושו להשתנות כל הזמן. גברים אוהבים לראות בכל פעם אשה אחרת.”

הרעיון של ה"שני"

הפילוסופיה החינוכית הכללית של מימוש האנוש כ"אדם", סותרת את ההנחה המסורתית בדבר קיום אידיאל אנושי שונה לגבר ולאשה. סתירה זו פוגעת במימוש העצמי של שני המינים, אך מקפחת במיוחד את האשה, כי ההנחה הנ"ל נקבעה על-ידי הגבר, אשר ראה עצמו אחד וראשון, ואת האשה — שנייה, ולכן שונה.

הגבר קבע איפוא שתי אמות-מידה נפרדות להתנהגות האנושית. האחת לו, האחרת לה.

הדפוס שקבע הגבר נשתמר במשפחה, ועבר לכל שאר המערכות: מערכת החינוך, המערכת השיפוטית, השילטון המדיני והצבאי, וכמובן — לשילטון הדת.

בכל השטחים נשמר ציביון משותף של איפיונים פטריארכליים. מרכיבי ה"גבריות", שהם בעיקר ה"סמכות" וה"שילטון", מתבטאים בכל מערכות החיים בשפה של כוח, תחרות, אלימות ויהירות, המעניקות ל"סמכות" את הילת הצדק המוחלט והכבוד. דיכוי החלש, הצעיר, העני, הילד, ההדיוט, הטירון, המפגר וכו' נעשה, בכל המערכות החברתיות, על-פי דגם הסמכות של האב השליט במשפחה הפטריארכלית. דפוסיו של התא המשפחתי, שהוא התא הבסיסי, מועתקים אל כל שאר התאים בחברה.

פסיכולוגים מודרניים, המייצגים את “הפסיכולוגיה הראדיקלית”, הגיעו סוף-סוף למסקנה שאין לדבר היום על תראפיה של הפרט, שאיננו “מסתגל” אל דפוסי המשפחה: אלא יש לשנות את המשפחה. הפסיכולוג ר.ד. ליינג מרחיק לכת עד כדי לומר שטירופו של כל סכיזופרן הוא תגובה מובנת ללחצים החברתיים המטריפים את הדעת.

גישת הפסיכולוגיה הראדיקלית אל המשפחה, מתבטאת בכל חומרתה בתורתו של דוד קופר, תלמידו של ליינג, הגוזר מוות על המשפחה בספרו “מות המשפחה”. המשפחה, לדעתו, מביאה את הילד לידי צורך לנווט באי-בהירות בין שני הורים, שהם שני חלקים בלתי-שלמים, ואחדוּת אחת סמכותית — נגדו. בתוך מערכות של טאבו וריגשות-אשם, הוא לומד להתכחש לריגשותיו. ה"נורמלי" (התקין) הוא היצור המדוכא, הנחרד והחלש, תוצר של המשפחה הגרעינית — הנזקק למשפחה זו-עצמה, המחלה אותו אבל גם משמשת לו הגנה.

מה שחשוב ללמוד מן המסקנה של קופר (לבד מן המסקנה שהמשפחה המסורתית מהווה קרקע להנבטת חולי) הוא, שפילוסופיית-העל של תפקידי הגבר והאשה, היא היוצרת שני יצורים בלתי-שלמים, ושעקרון ה"סמכותיות" השולט במשפחה מבוסס על אי-שוויון בין המינים, ומונע את השוויון.

קופר הציע “מוות למשפחה”. באותו היגיון אפשר להציע “מוות לדת”, או “מוות לבית-הספר”, מפני שכל שאר מערכות-החיים הן העתק של המיבנה הסמכותי המשפחתי, העתקת המיסטיפיקציה של ההיגיון, החשיבה הדואליסטית, העתק של בילבול-הפרט, ובעיקר — שיגוע הפרט.

וכי מהי מערכת-החינוך, אם לא יד-אחת של מורים (כ"הורים") במישטר סמכותי, ה"יודע" מהם הערכים, וכיצד יש להקנותם?

מהי מערכת-הדת אם לא מעשה-יד-אחת של רבנים (כ"הורים" במישטר סמכותי, ה"יודע" מה רצונו של אלוהים, וכיצד יש לחנך על-פיו?)

מהי מערכת רפואת-הנפש, אם לא יד-אחת של פסיכולוגיה פטריארכלית סמכותית, ה"יודעת" כיצד צריכים שני מינים “נורמליים” להתנהג, וכיצד להשיב את החולה אל ההיגיון ה"נורמלי" שהוא, אישית, התקשה להסתגל אליו?

במשפחה, בבית-הספר, בבית-החולים, על ספסל הפסיכיאטר, בבית-הדין הרבני, בבית-הכנסת, בממשלה — בכל אלה בא לידי ביטוי היסוד הסמכותי-הגברי של אי-השוויון. כולם יונקים את השראתם מאי-השוויון הראשוני: ההתייחסות אל האשה כאל המין ה"שני". אם הפסיכולוגיה הראדיקלית מדברת על שינוי החברה וביטול המשפחה, הרי זו מסקנה טבעית — אך גברית. היא איננה מדברת על “שיחרור-האשה” — דבר שהיה מונע את “מות המשפחה” — ואיננה מכריזה “מוות” על דיכוי-האשה, כגורם להרס המשפחה. הטיפול הוא תמיד בתוצאה — לא בגורם.

הפילוסופיה של נחיתות האשה

כאמור, קיימות שתי אמות-מידה נפרדות, לגבי אידיאל-האשה ולגבי אידיאל-הגבר, כדי ששניהם יתנהגו תמיד ובכל מקום על-פי אידיאל ה"נורמלי". הבינלאומיות מבטיחה שהאשה והגבר, שניהם יחד וכל אחד לחוד, יוכלו להיבחן על-פי מטבע של שוק משותף. אי-אפשר שלא לראות באמות-המידה השונות הללו — קביעת ה"נכון" לגבר וה"נכון" לאשה — אלא משום מירשם בדוק שתכליתו להבטיח מראש תוצר-עליון מול תוצר-נחות (האשה).

המונותיאיזם קבע, כי האלוהים ברא בתחילה את הגבר, “בצלם אלוהים”, רק לאחר-מכן ברא את האשה — “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” (בראשית ב', כ') — כי לא נמצא לא עזר מן החיה. הוא קבע כי האשה נבראה מצלעו של הגבר — כדי לראות בה “בשר מבשרי”, כלומר שייכת לגבר מכוח בריאת העולם, ומכוח רצון האלוהים. ונאמר: "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב', כ"ג).

על בריאת האשה דווקא מצלעו של הגבר נכתב ביהדות גם פירוש ה"מוכיח" מה היה רצונו של האל כאשר ברא אותה מן הגבר. ההסבר מפרש, למעשה, את משמעות הכוונה הראשונית לראות באשה את המין השני — והנחות.

ב"ספר האגדה" (לביאליק-רבניצקי), ספר א', עמ' ע"ה, נכתב:

“ויבן ה' אלוהים את הצלע” — התבונן מאין לבראותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש — שלא תהיה מייקרת ראשה; ולא מן העין — שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן — שלא תהא צותתנית; ולא מן הפה — שלא תהא פטפטנית ; ולא מן הלב — שלא תהא קנאתנית; ולא מן היד — שלא תהא משמשנית; ולא מן הרגל — שלא תהא פרסנית; אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל איבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף-על-פי-כן ‘ותפרעו כל עצתי (משלי א', כ"ה), שכולן בה’."

הקטע הנ"ל שודר בטלוויזיה הישראלית כ"פסוקו-של-יום" בתאריך ה-20 באוקטובר 1974. לכן, מי שהיה מעוניין בהכנסתו של פסוק מעין זה לחיינו (ולפני החדשות, כדי להבטיח שכל ישראל יראה ויאזין), מעוניין גם שהדברים ישובו ויהדהדו באוזנינו. כלומר, עדיין לא אבד הכלח על נחיתותה של האשה.

כמה מהתכונות שחלקה היהדות לאשה מופיעות בפרק “ביתו של אדם” ב"ספר האגדה" הנ"ל:

“מפני מה האיש יוצא פניו למטה, והאשה יוצאת פניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה מבטה למקום ברייתה (כלפי מעלה: אל הגבר).”

“ומפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? אמר להם: למה הדבר דומה? לאחד שאיבד אבידה, הוא מבקש אבידתו ואבידתו אינה מבקשתו (כלומר: האשה שייכת לגבר, ולא להיפך).”

“ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להם: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש בבני-אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה (כלומר, כיסוי ראשה של האשה בא מפני חטאה של חווה).”

“דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני-אדם.”

“‘אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך’ — בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שמיזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה.”

“שנה ר' חייא: אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לבנים (ללדת).”

הפילוסופיה היהודית מאחרי כל הנ"ל: אשה תכליתה לשבת בית, כ"מכפרת" על ביתה. הגבר יוצא — להשכיל. אשה אין לה צורך להשכיל, אין לה כישרון לכך, ולכן אינה מגיעה לעמדה הדורשת שכל. השתלשלות “הגיונית” זו מתבטאת היטב בציטוטים להלן, מתוך אותו פרק:

“אין חוכמה לאשה אלא בפלך” — (יומא 10)

“נשים דעתן קלה עליהן” — (שבת ל"ג)

“הנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן.”

התנייתה של האשה עם הטומאה, הביאה להתנייתה עם המת, ועם כשפים של עולם השטן. להלן ההטבעה של הנחות אלו כ"תכונות":

“הכשרה שבנשים — בעלת כשפים.” (סופ' ט"ו)

“ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה? אמר להם: על-ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחילה.” (ב"ר י"ז)

יחד עם חלוקת התכונות, קבעה הרשות הסמכותית את חוקי ההתנהגות, ואת דיני העונשין והשכר. אם אידיאל האשה הוא נחות, יש לשאוף ללידת זכר, ולהתברך בהיות האדם זכר. אדם נחות (אשה) הופך מבוטל שעושים בו גם בניגוד לרצונו.

“אמרו חכמים: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח. רצה לאכלו במלח — אוכלו, צלי — אוכלו, שלוק — אוכלו.”

“…כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הווים לו בנים זכרים.”

שני האידיאלים, הארכי-טיפוסים, קובעים את מישחק התפקידים (ה-playing role) לגבי שני המינים. מישחק התפקידים על-פי האידיאל הפילוסופי שנקבע לפני אלפי שנים, קבע עד עצם היום הזה את האשה על-פי העולם של לפני אלפי שנים. לא היה צורך לעשות כל דבר נוסף על-מנת שהאשה תקפא במקומה. די היה שהדברים ייכתבו וייחתמו. הדת דאגה לחתימת התורות, והחוקיות של הטבע האוולוציוני פעלה כדי להשאיר את האשה במצבה הנחות, כיצור חייתי-מתנוון; ואילו על הגבר, חלו חוקי האוולוציה כדי לפתח את גופו ומוחו.

מישחק-התפקידים, המשאיר את האשה בתחום החייתי, הראשוני של האדם (מפני שאין חלים עליה חוקי האוולוציה) מבוסס, איפוא, על הנחות-יסוד שאינן משתנות מפני שהדת וכל המדעים, והשילטון, אינם משנים אותן. אם עדיין מתבטאת בכל מערכת הקביעה כי האשה היא “חלשה” או “יושבת-בית”, או שיעדה העיקרי הוא להיות לעזר לבעל ולילדים — הרי אין להזיז אף אבן קטנה לקראת שוויון, מבלי לזעזע את הפילוסופיה כולה. ובזאת — בעירעור הפילוסופיה של שוני המינים — הרי אין איש (הגברים) מעוניין.

ה"שיחרור" טוען, כי ללא הריסת ההנחה היסודית של מיבנה שתי אמות-המידה (עליון-נחות), אי-אפשר להבריא את החברה; ולחוקים זעירים של השוואת-זכויות פה-ושם — אין כל ערך.

החברה לא שאלה שאלות ביחס לקיומה הנחות של האשה. החיים החברתיים נמשכו מתוך נקודת-המוצא של הגבר והאשה, כנחותה, הושתקה — ושתקה.

העולם, שהפך עולמו של הגבר, מבטא את עצמו כעולמו של “האדם”, על שם “אדם”. האות הראשונה של המילה “אדם” בלועזית (M), די בה כדי לייצג את האנושות כולה. לעומת זאת, האות הראשונה של המילה “אשה” — W — מייצגת אך-ורק את עולם הסכס. העולם הכללי, כמו הגבר, מתבטא באותן תכונות עצמן. העולם המוחשי הוא כמו הגבר, שתפקידו מוגדר בפסיכולוגיה כ"אינסטרומנטלי". לעומתו, תפקידה של האשה מוגדר כ"אכספרסיבי", מפני שיועד לה מקום בדרג החייתי של עולם-החושים בלבד. האכספרסיביות של האשה ושל החיה עומדת (בחיים וגם באמנות), בניגוד לקלאסיקה, המתבטאת באיפוק ובאיזון — כלומר, בביקורת השכל. האכספרסיביות מותנית עם עולם שבו משתוללים פחדים, מאגיה וכוחות החושך. כל אלה הושלכו על האשה.

כשהעולם הוא של ה"פאטר" (האב-הגבר, והאלוהים — מילים זהות בלועזית) ומייצג את העולם הרוחני, בניגוד לעולם האשה, ונוצר שיתוף-פעולה בין שני מינים ניגודיים, אין לראותם אלא (כפי שתיארם פרויד) כמייצגי סאדיזם (גבריות) ומאזוכיזם (נשיות). לאור הבחנה זו, “נכונה” ו"הגיונית" היתה גם הנחתו של פרויד, כי קיים באדם יצר מיוחד של תוקפנות והרס. מכאן הגיע פרויד גם למסקנתו הגורסת כי כל הדחפים היצריים שבאדם הם מיזוג של שני סוגי יצר אלה. הנטייה למאזוכיזם הסתברה בעיניו כנטייה להרס-עצמי, שהוא ביטוי ליצר-המוות, והרי יצר-המוות הוא היפוכו של היצר האירוטי.

וכך, בעקיבות הגיונית, מגיעים למסקנה שהאשה מייצגת את המוות, בעוד הסאדיזם הגברי, היפוכו של המאזוכיזם, מתפתח לתוקפנות, ול"יצרים" אירוטיים השואפים לחבר את החומר החי ליחידות גדולות יותר." ¹

קו-מחשבה דומה התפתח במקביל, במיסגרת האמונה המונותיאיסטית, שביטאה את הקביעה שהאשה (כניגוד של הגבר) מסמלת, ומייצגת, את השטן או המוות. הדגשתי לעיל, כיצד מושתתת המשפחה על אותו מיבנה מולקולרי של הדת והחינוך. ה"אדון" הוא האלוהים (“אדוני” — אותה מילה) וה"בעל" במשפחה (שם של אליל זכרי, כנעני), הוא גם בעל הרכוש. ה"מורה" בחינוך, הוא “הרועה הטוב” (“הוא יורה עמו”), והרב הוא “כהן צדק” — דגם מיניאטורי של “הוא ידון עמו.”

איש הצבא, כמו “צבא השמיים”, מסמל את שילטון הגבר, העליון. איש-חיל (חבר’מן, מוצלח) הוא אדם הנושא נשק, כמו איש-הצבא. חייל הוא גיבור, כי גבר הוא גיבור. גיבור ו"גבורה" הן מילים נגזרות מן השורש “גבר”. המילים “שר” ו"שררה" גזורות מ"שר-צבא". ולכן, מן העולם של גבורת הצבא, הועתקה המילה “שר” גם כ"ראש", אל מיבנה הממשלה.

איש-הזין, איש-המלחמה הוא, איפוא, גם ראש-המשפחה המזין את המשפחה (המפרנס), באותה משמעות שיש למילים “הזן את עמו”. איבר-המין הגברי, הנקרא “זין” (בשפה “גברית”), לבש מוניטין מכובד מפני שביסס את מעמדו בעולם האלילי, שבו שלטו בעלי-חיים רבי-עוצמה. גם כוחו של “הזן את העולם” יוחס לכוח-הגברא של החיה, בתהליך של הנפשה האופייני למוח הילד, ולמוח של האדם הפרימיטיווי.

אין זה מיקרה שהאות השביעית נתקדשה בתרבות היהודית, שהיא התרבות המונותיאיסטית הראשונה, שקמה על חורבות חשיבה ומינהגים אליליים. המילה “שבע” הפכה מקבילה ל"זין" כבר מעצם צורתה. צורת האות השביעית בא"ב, היא צורה של כלי-זין בכתב העברי הכנעני הקדום.

שבת היא היום השביעי. יש “שיבעת המינים”, יש “שיבעת פלאי עולם”, יש “שבע הקפות”. יש “שיבעה ימים” במיתולוגיה, ושיבעה כוכבי-לכת הקיפו, על-פי הקדמונים, את כדור-הארץ.

משמעות מאגית, כפולה וניגודית, למילה “שבע”, כמו שבע השנים הטובות מול הרעות, וכמו “שבע המידות הטובות” מול “שיבעה מדורי גיהנום”. “שבע” מסמל את הטוב והרע בעולם בדיכוטומיה מאגית. בעולם המאגי ובחשיבה הפרימיטיווית נלחם האדם במוות על-ידי פולחני-הזדווגות, וכלי הנשק לובשים צורה של איבר-ההזדווגות. המילה עצמה לובשת משמעות כפולה ומנוגדת, כדי להפוך קללה לברכה (המילים “לקלס” ו"לברך" פירושן לפאר, ו/או לקלל).

לפי אותו היגיון, המילים “זכר” ו"זרע" מדברות רק על הבנים; כשם שהמילה “אדוני” מוענקת רק לגבר — ה"אדון".

“לך ולזרעך אתן את הארץ” — במובן: לך ולבניך. באופן מעשי ביותר היה הדבר גם בהתאם לנוהג. כי האדמה עברה רק לבנים-הזכרים. האשה לא ירשה. להיפך, ירשו אותה (אחי המת) יחד עם שאר האדמות. האשה איננה מעמידה לה “זכר”, כלומר שמה איננו עובר בירושה, מפני שאין לה שם משלה אלא שם אביה או בעלה. כמובן, אין האשה אומרת “קדיש” אחרי המת, ולא רק מפני טומאתה, אלא מפני שאיננה מקיימת את המשכיות המת. כל תחום הקדיש והקידוש, אינו חל על האשה. ועל-אחת-כמה-וכמה אין היא מ"זרע הקדושים" (כוהנים). אין כוהנת ביהדות, ואין דיינת ברבנות. האשה היא טמאה ביסודה. הגבר מקדש דברים בדת, והגבר מקדש גם את האשה על-יד “קידושין” (נישואין). פירוש המושג “לקדש אשה” הוא: להסיר טומאה. לכן, הקשר של הנישואין הוא קשר “המקדש את האשה” (כתובות ז').

אין המילה “אדם” מופיעה אלא בלשון זכר. וכן, אין ה"זכר" מופיע כ"זכרה", כי אין האשה מקבילה ל"אדם", או ל"זכר", אלא שונה ממנו לחלוטין. מילה מיוחדת שהיא שונה במהותה, ובמשמעותה, מגדירה את מין האשה: “נקבה”. נקבה — מלשון “נקב”, מבטאת כהלכה את משמעות קיומה כנקב לחדירת הזרע.

לא ברור אם המילה “איש” גזורה מ"אש" או מ"יש", אבל ברור ש"אשה" גזורה מ"איש" (“כי מאיש לוקחה זאת”). כמו-כן ברור כי הפועל “לאייש” פירושו לצייד בבני-אדם, ובאנגלית הפועל to man פירושו לאייש מיבצר או ספינה בבני-חיל. המילה “לאושש” פירושה לחזק ולעודד. “אישוש” פירושו גם חיזוק תיאוריה. “חדל-אישים” – פירושו אדם חלש. “אישון” הוא בבת-עין, במובן ציפור-הנפש. העין עצמה מסמלת את הנפש.

המילה “גבר” פירושה במילון (לבד מפירוש ה"זכר"): “רב-פעלים”, “גיבור”. בחילופי אותיות — “להתגבר” — הוא גם להתבגר. “גבר” הוא גם תרנגול.

כל מושגי ה"ביאה" בתחום המין מבטאים את הבעילה, את הפעילות או התוקפנות של הגבר: “לדפוק אותה”, “לפתוח אותה”, “להשכיב”, “להרים”, “לבעול”, “לאנוס”.

“לדעת את האשה” הוא ההיפך הגמור מאשר “לדעת את ה'”. לפי התנ"ך, “היו לנשים”, פירושו “רך לבבם”. הכינוי “ילוד אשה”, פירושו אדם חלש.

המונח הלטיני ל"גבריות" (“virtus”) קרוב למילה “virtue” — שפירושה “מעלה”. אדם בעל אופי אידיאלי, כמו אדם עליון, דתי ומוסרי, יש לו “virtues” — מעלות. לכן ברור כי הביטוי “הייה גבר!” — פירושו לא רק “הייה חזק” אלא גם “הייה יצור בעל ערך ומעלות” — לא אשה.

בכל השפות מודגשת נחיתותה של האשה. לפעמים העברית מפלילה יותר, לפעמים האנגלית. לפעמים הרומית. המילה “בעל” באנגלית מופיעה גם בהטייה של הפועל to husband, ופירושה על-פי המילון: לכלכל את המעשים בכוח ובתושיה. המילה husband פירושה גם בעל משק.

פירוש המילה האנגלית Master: אדון, רב, מורה, ראש. פירוש הפועל “to master” הוא, להתמודד כהלכה עם בעייה ולהתגבר עליה. master באמנות הוא האמן, ה"גאון". גם תואר ה-M.A., שהוא הדרגה הגבוהה ביותר של הסמכה למדעי-הרוח, גזור מהמילה Master, והוא קיצור של “מאסטר אוף ארטס”.

בלשנים ואנשים שבדקו את הקשר בין השפה לחשיבה, עמדו על קשר הסיבה — והמסובב שבין החשיבה ואוצר המילים. כאן ביקשתי להדגים, רק בקצה העט, כיצד ממשיכה השפה (כמשרתת החשיבה), לחנך את הדורות בכיוון הפרדת המינים. בכך ביקשתי לומר: קחו מן השפה את ההפרדה (המיותרת), והרי אתם מחזירים לאשה את ההרגשה השיוויונית של היותה ככל האדם (הגבר).

התרגלנו כבר להיות מבוטלות בשפה, ואין הדבר חורה לנשים כלל. כדי להדגים כיצד חורה “ביטול” כזה לגבר, הרי סיפור: בכיתה שבה לומדות כ-30 נשים נכח גם גבר אחד. בתחילת השיעור שואל המורה: “אתן מבינות?” בלשון נקבה. הגבר אינו מהסס לתקן את המורה? “אתם מבינים”. פתאום נעשה הגבר ער להרגשה המחרידה של היותו מחוץ לקהל. בשבילו זהו מצב “לא-נכון”. לנו, הנשים, אין הדבר נראה לא-נכון, או לא-טבעי. כבר איננו נעלבות, כאשר כיתה שלמה של נשים בטלה בשפה מפני גבר אחד. אבל גבר אחד נעלב כשאין כוללים אותו, אפילו אם הוא כופה את זכריותו על 30 נשים.

נוסף לכל הנ"ל, הפכה האשה, ובמיוחד אברי-המין שלה, לקללות לשוניות: “קוּס אוּמק” הפּוּת של אמך), או “קוּס אוֹחתק” — או “בת-זונה”, או “בת-כלבה”.

ההפרדה בלשונות השמיות

מעניין לציין כי ההפרדה בין המינים מצד השפה, מקבילה להפרדה שהיתה בעולם העתיק באיזור התרבות השמית. כשקיימת הפרדה קיצונית בדת, היא קיימת גם בשפה. הכתב העתיק ביותר הוא המסופוטמי — וסימנים לכתב האלפבתי הראשון נתגלו במידבר סיני (“הכתב הפרוטו-סיניי”). לכן, טבעי לאיזור זה שהשפה העתיקה תנציח הפרדה עתיקה, בדת עתיקה. חוקי ה"זכר" וה"נקבה" בדיקדוק הערבי והעברי משתרעים על כל ה"שמות", ה"פעלים", ה"בנינים" וה"גופים" ; בעוד אשר באנגלית, או בצרפתית, או בגרמנית, אין השוני כה כוללני. פניית ה-you משמשת בהן גם לזכר ובם לנקבה. רק בגוף השלישי יש הבדל בין הזכר לנקבה, אבל בכל המיקרים אין ההבדל חל אלא על כינוי-השם, ולא על הפועל.

בעברית, לעומת זאת, מתבטא השוני גם בשם-העצם או בכינוי-השם, וגם בפועל, והוא חל גם על היחיד וגם על הרבים.

ההתבטלות של ה"נקבה" בקבוצת הרבים, מקבילה לאי-הכללתה במילה “אדם” במובן המשמעותי. לשון הזכר נכפית על כל דיבור סתמי שבו הגוף הוא בלתי-ידוע, או סתמי, כמו לגבי מספרים.

בגלל ההפרדה המסובכת בשפה, קשה לנקוט בעברית לשון של הכללה. אין אפשרות להשתמש במילה כמו “one” כדי לבטא, למשל, “אדם חייב להיות חזק” (one must be strong) לא ברור לאשה אם זה כולל גם אותה. ביטויים כמו “האדם הגיע לירח”, או “מותר האדם מן הבהמה” מדברים בלשון זכר. בערכים הרוחניים המיוחסים ממילא רק ל"אנימוס" (הגבר) משאירים, איפוא, את האשה בחוץ — גם בגיבוי השפה.

הנוהג והנימוסין

השפה, הנוהג והנימוסים, כולם משרתים את הפילוסופיה של חינוך המינים בצורה שונה. כש"גבר יושב" בעוד “אשה יושבת”, מתבטא הדבר גם בדיקדוק, גם בנוהג העממי וגם בנימוסין. תורת הנימוסין היא תורה מגובשת של הנוהגים העממיים — כמו הדת, וכמו החינוך.

תורת הנימוסין גולשת היום לכל מיני תורות-לוואי, כמו “פיתוח החן” (של האשה בלבד), שתכליתה לחנך את האשה לשבת וללכת אחרת — כמו בדיקדוק. האשה צריכה, אומרים לנו, לשבת אחרת. אומרים לנו ש"באופן טבעי" היא מחזיקה את העט אחרת. מכאן, גם מה שהיא כותבת בעט חייב להיות שונה. ואומנם, כתיבתה של אשה, אומרים, שונה מכתיבתו של גבר. הקביעה שהאשה יושבת-בית, מפחיתה מאפשרויותיה להפוך אמן משוחרר מדאגות-בית. הקביעה שהיא מציירת או כותבת אחרת, מקטינה את סיכוייה להתבטא בעוצמה. תורת החן והנימוסין מלמדת אותה ש"ליידי" היא שברירית ועדינה.

הנימוסין משקפים את גישת המסורת או הדת המקומית. כאשר אשה ישראלית מוזמנת לביתו של ערבי, היא אוכלת ליד שולחן-האורחים. אבל הערביה, המארחת נשארת במיטבח. גם ביפן, במקומות שהנוהג העממי עדיין מיושן, אין האשה אוכלת אלא לאחר שבני-משפחתה סיימו לאכול.

נוהג דומה יימצא בבתים דתיים, או פרימיטיוויים. בבתים רבים אוכלת האשה אחרונה, ובבתים רבים אחרים, היא אוכלת את המנה הקטנה ביותר. מינהג האכילה עם ה"רבי" (ארוחת ה"שיירים"), כמו “סעודת האדון”, אף הוא על טהרת האכילה הגברית. הנוהג של היות האשה מחוץ לכל מיסגרת גברית של המתפללים, או קהל-מאמינים, כשהיא תחומה ב"עזרת נשים" מחוץ לאולם “הכללי” המרכזי, מועתק גם אל הטרקלין. נהוג כי נשים מתקבצות לחוד, והדבר בולט במיוחד בחוגי הדיפלומטיה (כלומר דווקא בחוגי התרבות!) כשנשים משוחחות על הבלים, בשעה שהגברים מנהלים את העולם.

עולם הנוהג והנימוסין, יונק מאותה פילוסופיה של המעטת ערכה של האשה, וגופה. עדיין קיימים היום מקומות רבים שבהם נשלחת האשה על-ידי בעלה למיטת האורח, כאות להכנסת-אורחים. נוהג זה נשאר מן התקופה שבה נחשבה האשה כקניין פרטי, ונקנתה כרכוש.

הנימוסים המקובלים מהווים דוגמה בולטת לדרך חינוך המינים להתנהגות שונה על-פי רצון החברה. תחום זה, והשפה, מהווים הוכחה לכך שחלק נכבד מהתנהגותנו, וחלק נכבד מחשיבתנו, בתחום סיווג המינים, הוא נרכש ואיננו טבעי.

אין זה נכון, איפוא, להביא ראיות מעולם הנימוסין כדי להוכיח שהאשה היא באמת שונה. אם לגבי טיעונים בשטח האמנות אין כל שחר להפרדה בין יצירתה של אשה לבין יצירתו של גבר — על-אחת-כמה-וכמה אין כל שחר לטעון — על סמך ההפרדה הקיימת — כי האשה באמת שונה.

את הנימוסים לומדים הילדים מן המבוגרים, יחד עם לימוד השפה. השפה נלמדה כמעט מבטן — זמן רב לפני שהמילים מבוטאות בקול רם. הילדים “מדברים” בזכר ובנקבה, כי הם שומעים על העת, במיוחד בשפות השמיות, שהילד “יושב” וילדה “יושבת”. ההפרדה מעמיקה עוד יותר כשהם גם רואים בעיניהם את ההבדל בצורת הישיבה. בראותם שאבא יושב ואמא מגישה, או אבא משתרע בכורסה כשאמא יושבת בחן בקצה הכיסא, הם מבינים כי יש הצדקה להפרדה זו, שכבר שמעו אותה בשפה. הם מבינים כי קיים הבדל בצורת הישיבה, ולכן יש בוודאי הצדקה לדבר על כך כעל שני דברים שונים. אבא יושב, אמא יושבת. יש, איפוא, “שוני”.

צורת הישיבה שונה, וצורת הלבוש שונה. התורה שלנו אסרה לבוש זהה (לא ילבש גבר בגדי אשה ולא תלבש אשה בגדי גבר"). כיום, כאשר ברור לכל, ששני המינים מתלבשים בצורה שונה, קשה לשאול מדוע אסרה התורה על המינים לבוש אחיד.

עצם השאלה מגוחך – שהרי ברור כי שני המינים “שונים”. אבל, כדי להבין את ההפרדה ואת השוני המלאכותי – יש להבין מדוע, בתקופה הקדומה, נוצר מלכתחילה לבוש שונה. האם היתה לכך הצדקה סבירה? האם יש הצדקה סבירה להפרדה דיקדוקית בשפה בין “זכר” ל"נקבה"? אין הצדקה – זולת רצונה של הדת להנציח את מצב העליונות של הגבר (בכל האמצעים האפשריים), כפי שהיה בתקופה העתיקה.

אם ברצוננו להגיע אל שורש האמת לגבי הנכון לאשה “מטבעה” – יש לנבור בתורת הנימוסין, השפה והנוהג, ולראות כיצד אלה קבעו את ה"טבעי", השונה, של כל הגזע הנשיי. אי-אפשר לטעון שדי להביט באשה הפרימיטיווית הנושאת כד-מים על ראשה, כדי להיווכח שהילוכה ה"טבעי" שונה מזה של הגבר. הראו לי גבר המהלך באופן “טבעי” עם כד-מים על ראשו – ואז נוכל להשוות!

לעומת זאת ראיתי אשה פרימיטיווית נושאת שקים, או חורשת עם שור. כאן אין כל הבדל בין המינים. צורת הליכתה היא “גברית” בכל מאת האחוזים. וכן – כוחה הוא “גברי”. לעומת זאת יש הבדל רב בצורת פסיעתן של נערות על המסלול בתחרות-יופי, שכן אימנו אותן (“בקורס לטיפוח החן”) בהליכה עם ספר על הראש, כדי לחקות את האשה הפרימיטיווית. (האין זה אבסורדי? ללמוד להלך “נכון” דווקא ממצב בלתי-נכון – כדי להתהלך בעולם של היום כמו רבקה אמנו!)

כל חוקי הנימוסין, ובמיוחד טיפוח-החן של האשה – הנמכרים לנו כמעין תעודת-כניסה לעולם של אצילים, שבו הגברת היא “ליידי” והגבר – ג’נטלמן, כוונתם האמיתית לדאוג להפרדה בין המינים. ההפרדה הקיימת היום עמוקה ויסודית מפני שנתרבו עם הזמן גם תחומי העיסוק השונים. אם בעבר עוד הזכירו הבגדים במקצת אלה את אלה, הרי במשך השנים, נתגבשה ההפרדה של התילבושת ל"אופנה" – שטח חדש ופרק מיוחד בהנצחת השוני.

ה"נימוסין" – תורה של אנינות טעם לחברה מתורבתת – מעדיפים לראות בגינונים כלפי האשה, משום מחווה כלפי המין היפה-החלש. ממש כך, מבקשים גם כל המדעים וכל החוקים החברתיים להצדיק את ההפרדה בין שני המינים, הנראית בלתי-הגיונית מכל בחינה אחרת. מאחר שאיש אינו רוצה להאשים את חוקי-המסורת בקיפוח האשה, אין רואים בנימוסים אלא הפגנה אבירית שאינה מזיקה לאיש, ואפילו מוסיפה פילפל לחיים.

אם הנימוסין נתפרשו בעינינו כחוקים הדואגים שאדם יכבד את זולתו ברוח “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”, הרי גם נימוסי הקימה בפני האשה מתפרשים כדאגה מיוחדת ליצור מעודן. לכן מסבירים שאשה המהלכת ליד גבר ברחוב, חייבת עפ"י הנימוס להלך בצד הפנימי של המדרכה, והגבר, מפני שהוא “מגן” עליה, חייב להלך בצד החיצוני (כשהוא, ולא היא, "חשוף לסכנות כלי הרכב). כאשר ילד נהנה לשמוע שהוא חזק יותר (אפילו בהיותו קטן) מאשה מבוגרת, אין להתפלא שהוא “משתכנע” ברצון כי הוא עושה מעשה נכון בקומו לפני אשה באוטובוס.

מסבירים לנו, הנשים, השכם והערב, כי אשה צריכה לטפח-את-החן מפני שהעדינות והחן הם הקונים לב גבר, ואין להתפלא על כך שאנו נענות ברצון גם למחמאות ביחס לגזע שלנו (המין היפה) וגם לעצות המעשיות המדריכות אותנו כיצד להישאר יפות, ולהלך יפה. בקורסים ל"טיפוח החן" משלבים את ההוראות המעשיות בצווי-הנימוס, ולפעמים גם בקורטוב של פסיכולוגיה (ההסברים “מדוע” חייבת אשה לשבת ברגליים צמודות ומשוכלות).

חינוך התינוקות לחקות את דרכי המבוגרים כדי להזדהות איתם, נשען על חוק מדעי, הידוע כ"חוק ההתנייה".

פסיכולוג בשם פבלוב גילה חוק זה בניסוייו עם כלבים. הוא גילה שאפשר להביא כלב לידי כך שיתפוש במוחו את הקשר בין בשר (מזון) לבין פעמון שמשמיעים באוזניו בו-זמנית. אם כלב מפריש ריר מפיו למראה הבשר, ואם משמיעים לו צילצולי-פעמון בשעת הגשת הבשר, ואם חוזרים על ההצמדה מיספר רב של פעמים, הכלב לומד לא רק שבשר ופעמון “הולכים יחד”, אלא גופו יפריש את הריר — בסופו של האימון — גם למישמע הפעמון בלבד.

ניסוי זה הוכיח כמה-וכמה דברים, והשלכות התגלית היו רבות ומשתרעות על כל עולם הלמידה, האסוציאציה והרגש של בני-האדם, אם כי ההתנייה שנעשתה בכלבים דיברה רק ברפלכסים פיסיולוגיים. מאז פבלוב, גילתה הפסיכולוגיה כיצד קורה שתינוקות מבינים שהסינר קשור במזון, או שהמזון קשור באם.

יחד עם גילוי ההתנייה של פבלוב נולד גם מושג ה"חיזוק". ה"חיזוק" הוא קוביית-הסוכר שבה משתמש מאלף-הכלבים, ובמיקרה של פבלוב — הבשר. כאשר רוצים שהכלב יבין כי מעשיו נכונים, נותנים לו את הפרס בצורת מזון, המחזק ומאשר את מעשיו. במשך הזמן נעשו גם ניסויים כדי להוכיח כי המזון צריך להיות טעים יותר מאשר מזין, כי גם כאשר ניתנו לעכברים מים שהומתקו בסכרין (שאיננו משביע), השיגו מהם אותה תוצאה שהשיגו מי-סוכר (המשביעים). מכל זה חשוב להדגיש כי הנועם הפיסיולוגי והפסיכולוגי (הסיפוק ההנאתי) משמש מניע מכריע.

ה"חיזוק" אינו בהכרח הפרס הנעים. יש שכר (נעים), ויש גם עונש (בלתי-נעים). “חיזוק-חיובי” הוא השכר, ו"חיזוק-שלילי" — העונש.

בתהליך ניסוייו של פבלוב בכלבים, גילה גם שחיזוק חייב להיות עקיב. הוא גילה שאם יצרף את הפעמון אל הבשר, יהפוך הפעמון חיזוק נעים המתנה את הריר. אם יוסיפו לפעמון אחר-כך גם חיזוק בלתי-נעים— יחברו, למשל, לגופו של הכלב אלקטרודה חשמלית ויעבירו בגופו הלם חשמלי מכאיב, אפשר בכך להביא את הכלב לידי נוורוזה. כאשר “ישגעו” כלב כזה עם שני חיזוקים נגדיים (פעמון הקשור בתפישתו עם משהו נעים, והלם חשמלי מכאיב), יתבלבלו תגובותיו, והרפלכסים הפיסיולוגיים ייפסקו, כאילו נוצר בהם קצר. הכלב מגיע לידי שיתוק. הוא רובץ בכלוב, כחולה.

תהליך זה מסביר את שייאמר להלן (בפרק על תיסכולי האשה), בקשר להתהוות הנוורוזה הנשית על-ידי אי-הבהירות של השכר והעונש שאנחנו מעניקים לאשה על אותו תיפקוד. (בתפקידיה כעקרת-בית אומרת לה החברה “מקומך במטבח”, והבית מתפרש כחיזוק שלילי; ובאותו תפקיד עצמו מעניקה לה החברה חיזוק חיובי, בהבטחה שהיא-היא “לב” הבית.)

אבל, עיקר רצוני כאן הוא להדגיש את ה"התנייה", כדי להסביר את הדגש הרב שהחינוך שלנו שם על השכר והעונש, ועד-כמה חייב הילד להיענות לכל החיזוקים בשנותיו הראשונות, בהיותו חסר-אונים ותלוי בסיפוק צרכיו במבוגרים. חשוב כאן גם להדגיש, כי ההתנייה הנעשית בתקופות הראשונות של החיים (שהן פרימיטיוויות מבחינת הצרכים), יוצרת הקבעה של תגובות המשתרשות ככל שהחברה מסביב מוסיפה על חיזוקי השכר והעונש של ההורים — חיזוקים זהים, ובשטחים רבים.

אם לשוב לענייננו (החינוך לדימוי נשיי ולדימוי גברי), אפשר להבין עד כמה אין לתינוקות ברירה אלא להתחנך כל אחד על-פי הסטריאוטיפ שמטביעים בו; ועד-כמה ההטבעה היא יסודית ומשתלטת, מפני שהתקופה הראשונה של חיי התינוק היא גם התקופה שבה מוטבעים ההרגלים, בדרך של אילוף והתנייה.

ההתנייה מסבירה גם את ההשפעה הגורלית שיש לאם בחיי התינוק, ומדוע האימהות, והאם הפרטית של כל אחד מאיתנו, הוטבעה בתודעתנו כערך עליון.

אבל כשם שניתן להבין את האימהוּת כמערכת-יחסים מותנית, כך ניתן, בהסתמך על המדע, להבין שאותה מערכת-התנייה אפשרית לא רק לגבי האם הביולוגית, אלא גם לגבי כל אם-מאמצת, או אפילו לגבי אֵם ממין-זכר.

האימהוּת הפכה אחת “הפרות המקודשות” של האנושות, בגלל תלותם של הצאצאים בפרה-האם. בחברה האנושית התלות היא ממושכת יותר מאשר אצל שאר בעלי-החיים, כי הבשלתו של התינוק מתמשכת מינקותו דרך ילדותו ועד להתבגרותו. תקופה זו מתארכת כיום עוד יותר, ככל שהחברה נעשית תרבותית יותר. התלות הביולוגית מתמשכת ככל שההכנה לחיים מתארכת; משך הלימודים מתארך, והתלות הכלכלית של הנוער המתבגר מאריכה באופן מלאכותי גם את התלות הביולוגית-פסיכולוגית.

במאמר “הסתגלות וחינוך” מאת פרופסור נתן רוטנשטרייך ב"מגמות" (מארס 1960), מדגיש רוטנשטרייך את ההבדל בין הסתגלות מתוך הכרח לבין הסתגלות חינוכית שיש עימה שפיטה עצמית והכרעה הכרתית של הילד. ההסתגלות הראשונה אופיינית לכל אורגניזם חי התלוי בסביבה לצרכי קיומו. האורגניזם מסתגל במיקרה זה, ומזדהה עם ההורים מפני שהם “הסביבה” שהוא שרוי בתוכה, ושממנה הוא מקבל את מזונו. האורגניזם אנוס לנהוג לפי הנתונים של הסביבה, אחרת יקפח את חלקו כאורגניזם. אין לו מקורות-יניקה משל עצמו ואין לו עוצמה משלו, זולת ההזנה שיכולתו הפיסיולוגית תקבל מן הסביבה שלתוכה הושלך. הסתגלות כפוייה זו שונה, מדגיש פרופ' רוטנשטרייך, מהסתגלותו של ילד בכיתה, למשל, שעה שיש בידו האפשרות לשקול כיצד ואיך יסתגל.

צורך ההסתגלות של התינוק אל סביבתו הראשונה מסתבר, איפוא, לאור תלות התינוק במבוגרים, ומתאפשר לאור החוק המדעי של יכולת התינוק “להתנות” את תגובותיו, ולפתח את ריגושיו בעזרת “עוצמת ההרגל” —מונח שטבע הפסיכולוג היל, המתאר את יציבותו של הרגל מסויים והתנגדותו להכחדה או לשינוי. “עוצמה” הוא מושג שמשתמשים בו לגבי ההזדהות. הילד או הילדה לומדים (ע"י ההתנייה והחיקוי) להזדהות עם דגם האישיות המטפל בהם. עוצמת ההרגלים, כמו עוצמת אילוף בעלי-החיים, תלוייה במיספר החזרות שהוחזקו ע"י שכר ועונש. כשילד מקבל אישור שהוא מתנהג “בסדר”, מחזקים בכך את התנהגותו. כאשר ילדה אינה מתפרעת “כמו ילד” אלא יושבת בשקט “כמו ילדה”, היא מקבלת אישור (חיזוק) להתנהגותה כשאומרים לה: “ילדה טובה.”

הילדה חשה ב"שכר" דרך החיוך, או דרך נימת-הקול. כשדגם החיקוי (האם או האב, או המטפל) נוזף בילדה הקופצת ומתפרעת “כמו ילד” — היא חדלה מהתנהגותה. היא תלוייה עד-כדי-כך באהבת ההורים (או המטפלים) עד שאין כל אפשרות שתתנגד לדעתם, או שתתן ביטוי לעצמאותה. אם היא ילדה (ולא ילד), האילוף שלה לשתוק כמו “ליידי” הוא כה מוקדם, שהיא נעשית הרבה יותר צייתנית-שקטה מאשר ילד, ואין כל סיכוי שביטויי עצמאות או עוצמה שלה יגיעו לידי ביטוי.

מאמרו של פרופ' רוטנשטרייך מתריע כנגד החינוך המשמש בידי החברה כאמצעי לסיגול הילדים לדפוסיה. “החינוך,” הוא אומר, “אינו רק אמצעי בידי החברה, אלא גם אספקלריה שלה. את האספקלריה הוא חייב להציג בפני החברה. הוא חייב לומר לה שאין העולם מתחיל ונגמר עימה; שיש מימד נוסף, הוא מימד הפוטנציה של האדם שלא נדלתה.”

ברעיון זה הוא רומז לכך שההסתגלות, כפי שהיא היום, הינה כפוייה, והיא גם חונקת. הוא אינו מבדיל בין ילד לילדה. בעיית הילדה אינה קיימת במדע. אבל אפשר להדגיש על-פיו את מה שקורה לילדה במיוחד.

יש סכנה בעצם ההסתגלות, בהיותה כובלת התנהגות, וקוטלת בכך את חינוך הפוטנציאל. דבר זה נכון שבעתיים לגבי הילדה, שמרסנים בה את כל ההתנהגות ה"שובבה", המחסנת, שאותה מעודדים בילד כ"הכנה לחיים".

חשוב, בעיני, מאמרו של נתן רוטנשטרייך כדי להביא את מסקנתו ש"יש במיכלול המציאות האנושית יותר מאשר מציאות אחת, יותר מאשר פני המציאות שאליה אנו מסתגלים ושעימה אנו נעים. ההיסטוריה מייצגת כלפי תקופתנו מבחינה חינוכית את גיבושי הפוטנציות השונות, זאת אומרת את האפשרות למציאות אחרת. היא עשוייה לסייע לחינוך בפריצת הכבלים של הסתגלות אל אותה סביבה אשר במיקרה אנו חיים בתוכה."

חיבּרוּת — מנקודת-מבטו של גבר

הרעיון שחברה זו איננה המציאות היחידה האפשרית, איננו חדש. לא רק מבחינה פילוסופית, או דתית, אלא בהסתמך על המחקר. הסוציולוגים הצביעו על כך בהתבססם על אנתרופולוגים. הוכח גם באופן מדעי, במחקרים של חיבּרות (socialization), כי הילד נוטל את זהותו ותפקידו מאנשים שהוא חי עימם: “האחרים החשובים” (כפי שכינה אותם הוגה-הדעות ג’ורג' ה. מיד). לאחר תקופת-מה לומד הילד כי מעשיו ותפקידיו משמעותיים לא רק לגבי החוג האינטימי המשפחתי, אלא זהים עם ציפיות של “חברה” מורחבת יותר. כלומר, לא רק אמא (או המטפל האחר) מצפה מן הילדה שתתנהג באופן שונה מהילד, אלא החברה כולה. (כלל “האחר” — the generalized other — בפי מיד.)

במחקרים אלה נקבע, שזהותו של האדם מוענקת לו תוך כדי פעולות חוֹברות: יחסי-גומלין בין הילד (התלוי ב"חיזוקים") לבין הסביבה המגדלת אותו, בתהליך של התנייה.

בחברה ה"מערבית" לומד הילד ע"י “חוֹברות” להיות גבר, וילדה לומדת להיות אשה. בספרו של ב.ל. ברגר: “הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה)”, הוא אומר (בעמ' 104):

“בדיוק כשם שמצויים תפקידים גיזעיים שאדם רוכש ומזדהה עימם, כן מצויים תפקידים מיניים. האמירה ‘אני גבר’, יש בה משום הכרזת-תפקיד לא פחות מן האמירה 'אני קולונל בצבא ארה”ב'. כולנו מכירים בעובדה שאדם נולד זכר. לעומת זאת, אפילו הקפדן חסר-ההומור אינו מדמה בנפשו כי נולד עם נשר-זהב על חבל-הטבור שלו. אולם היות זכר מבחינה ביולוגית, הרי זה רחוק מאד מן התפקיד המסויים, המוגדר באורח חברתי (וכמובן, היחסי מבחינה חברתית) הנילווה אל הקביעה ‘אני גבר’. ילד אינו צריך ללמוד דבר כדי להגיע לזיקפה. אולם הוא חייב ללמוד להיות תוקפני, להיות בעל-שאיפות, להתחרות עם אחרים, ולחשוש מפני עדינות-יתר המתגלה בו."

סיפרו של ברגר מהווה, אגב, דוגמה טובה לכך שגם ספרים מודרניים-מבריקים נותנים לאשה, הקוראת בהם, את תחושת היותה חריג. ברגר מדבר בשנינות משכנעת על השפעת החיברות על האדם, ועל האפשרות שהחברה שלנו “אונסת” גבר להיות גברי — אבל גם הוא מדבר על הגבר בלבד. כל הדוגמות שלו הן כאלו היכולות לדבר רק על הגבר. הוא מדבר על “קולונל בצבא ארה”ב," על ה"פיסיקאי" העוסק בהכנות להשמדת העולם, על ה"כומר" בכנסייתו, או על “מסדר-הלוויות” — והרי כל אלה תפקידי גברים בחברה שלנו. המישפטים המסבירים כיצד “אדם בוחר לו אשה” — או את מצבו של “קתולי הנושא אשה לא-קתולית” — או כיצד “נשים” לא פתרו את בעיותיו של הגבר (במובן “נשים-יין-ושירה”), מחדדים עוד יותר את תחושתה של האשה, כי אין המחבר דן בה. כשהוא כותב (בעמ' 35) ש"הסוציולוג מוצא את נושא-מחקרו בכל פעילות אנושית" — עלי להסיק מכך שאין הוא מכיר ב"פעילות אנושית" של נשים או, גרוע מזה: שהנשים אינן קיימות בעיניו כ"אנוש" — ולכן אין הן כלולות בעניין.

אם ברגר מדבר על התרגשות סוציולוגית כעל “התרגשות שבגילוי הידוע כשהוא משנה את מובנו” (לראות באור חדש — אותו עולם שבו עשינו כל חיינו), הרי העולם המוכר שבו “עשינו את חיינו” הוא תמיד עולם המניח שבכל המדעים ובכל התורות מדובר מנקודת-מבטו של הגבר. לא מיקרה הוא, שבין ההגדרות של “מיהו הסוציולוג” מביא ברגר גם את זו של “משקיף”, שהעיר בלשון בוטה — “סוציולוג הוא בחור המבזבז 1,000,000 דולר כדי למצוא את דרכו אל בית-בושת.”

נקודת-מבט גברית היא, איפוא, גם זו של הסוציולוג המודרני ביותר, מפני שגם סוציולוג, כפי שמודה ברגר בעצמו — “הוא רק בשר-ודם, שאיננו מצליח להפריד בין תובנותיו (insights) המיקצועיות לבין ענייני היומיום שלו.”

בחיי היומיום שלנו, העולם הוא עולם של גברים (אף שסוציולוג כמו ברגר מוקיע את הדיעה שעולמנו איננו יכול להיות גם עולם אחר).

לכן, הדוגמות בספר הן, ברובן, מציאותיות, והן מאשרות את טענת הפמיניזם, שבגלל החינוך הקיים היום אין באמת במציאות שלנו “אסטרונוּס”-אשה.

הבעייה של היעדר נשים, או נשים כחריג, עדיין לא נחקרה. אף שהיא בעייה כל-כך מיוחדת, כל-כך ראוייה לחקירת הסוציולוגים, וכל-כך מבטיחה “התרגשות של אכסטזה” (המלווה, לדעתו של ברגר, חקירת כל בעייה שהיתה בלתי-ידועה לחלוטין ולכן גם בלתי-מובנת לחלוטין) — עדיין לא הצליחה לשמש נושא. ברגר קובע שהסוציולוג “חי בחברה, הן בשעות שהוא עובד והן בשעות שאינו עובד.” שלא כמו שאר האנשים:

———"האסטרונום אינו חי במערכות-כוכבים רחוקות, הפיסיקאי של הגרעין יכול, מחוץ לעבודתו, לאכול ולצחוק ולשאת אשה——— המומחה ללשונות זרות מדבר עם אשתו בשפת מולדתו———."¹

בניגוד למה שקבע הסוציולוג ברגר על עבודתו חסרת-השעות, הרי מנקודת-מבטה של האשה, מאחר שאין הוא משלב בתובנותיו את החצי השני של ה"חברה" (הנשים), אין גישתו מדעית, או מוסרית.

הסוציולוגים אינם שונים במובן זה מן הפסיכולוגים (כפי שנראה להלן), או מאנשי הדת או מכל גבר פטריארכלי. החזית המאוחדת הזו של אי-ההתייחסות לקיומה של האשה כאנוש (לבד מתפקידיה הביולוגיים), מעוררת את החשד שיש “כוונה רעה” בחזית זו. אם כי הכוונה-הרעה יכולה להיות “לא-בכוונה”, לגבי הפרט. מה שמעניין אותנו כנשים, הוא להבין כיצד מצליחה “תורת-הדימויים” לשכנע אותנו לראות את תפקידנו בחברה, ואת תכונותינו המיניות, כתורה-מסיני.

סיפרו של ברגר מסביר יפה כיצד נקבעת זהותו של האדם על-ידי החברה:

"התפקיד צר, מעצב ותוחם את הפעולה והפועל כאחד… בדרך-כלל הופך אדם לאותו דבר שהוא עושה כתפקיד."

קביעה זו עוברת בסיפרו כחוט השני, בכל “תורת התפקיד” של הסוציולוגיה:

—"אפילו זהויות הנראות לנו כ’אני-החיוני' שלנו, נועדו לנו על ידי החברה." — “אנו נעשים לזה אשר אליו כיוונו, כשפנו אלינו.” — “הילד הזוכה בכבוד לומד לכבד את עצמו.” — “ילד קטן המוחזק כ’שלומיאל' נעשה כזה, ממש כשם שמבוגר המוחזק כאל-מלחמה צעיר ונערץ, מתחיל לראות עצמו ככזה, ולהתנהג כיאה לדמות כזו.”

כאמור, אין בסיפרו של ברגר דוגמות לנשים. אל החוקים שבספר מסבירים כיצד הופכות הנשים מושפלות וחסרות כבוד-עצמי, מפני שמתייחסים אליהן כאל יצורים מושפלים.

אין בספר דוגמות להסביר מדוע האשה רואה עצמה כחלשה מפני שמתייחסים אליה כאל חלשה. היעדר הדוגמות אינו סותר את ההיגיון של ההיקש. אדרבה: היעדר הדוגמות לגבי נשים, מחזק את טענתי שהנשים כה בטלות בעולם של הגבר (והסוציולוג בכלל זה), עד שהפכו משוללות באופן מדעי ביותר.

אין פירושו של דבר שברגר הסוציולוג יתנגד לכך שאשה תצטט את מסקנתו, שעולם זה — וחברה זו — אינם האפשרות היחידה של קיום. כמו פרופ' רוטנשטרייך לעיל, וכמו ברטרנד ראסל ומרגרט מיד, שאצטטם להלן, יש להניח שגם הוא מדבר על אפשרויות אחרות — מפני שחברה זו לא הצליחה, ודרושה לנו חברה אחרת.

כשמדובר בתיקונים חברתיים של סוציולוג, הרי התיקון המכריע, לדעתי, הוא השינוי בתפקידיהם החברתיים של המינים.

“רק על-ידי חריגה מתוך השיגרות המובנות-מאליהן של חברה, נוכל להתייצב נוכח המצב האנושי בלא מיסטיפיקציות מנחמות. אין זאת אומרת כי רק האיש השולי או המורד יכול להיות אמיתי. פירוש הדבר הוא כי החופש מניח מראש שיחרור מסויים של התודעה. יהיו אשר יהיו אפשרויות החופש העומדות לרשותנו, אי-אפשר להביאן לכלל הגשמה כל עוד מוסיפים אנו להניח כי ‘עולם-הבסדר’ של החברה הוא העולם היחידי שבנמצא.”

ברגר מסביר מדוע מעטים האנשים השוחרים שינוי, על אף שיש בו “אכסטזה”:

“החברה מעמידה לרשותנו כוכים חמימים ונוחים למדי, אשר בהם יכולים אנו להתכרבל בחברת רעינו ולהכות בתופים המחרישים את יללות הצבועים באפלה שמסביב. ‘אכסטזה’ היא פעולת היציאה מתוך הכוכים כדי להתייצב בדד, פנים-אל-פנים, מול הלילה.”

הקטע הנ"ל הוא ההסבר של כל פחד משינוי — והוא העומד מאחרי כל חסידי הסטאטוס-קוו, המתנגדים ל"שיחרור-האשה".

כתוצאה מתורת הדימויים, ומהתפתחות שני המינים כמייצגי תכונות “טבעיות” שונות, קרה לאנושות דבר נורא: בכל פלג מיני קיימת רק מחצית התכונות של האנוש; ולכן, שני המינים מקופחים, בהיותם מעין חצי-אדם. מכאן, שאם החברה מכתיבה תכונות מסויימות לנשים, ואחרות לגברים, הרי כל התכונות ה"נשיות" אינן מתפתחות בגבר, ולכן גם הוא רק חצי-אדם.

התכונות שתורת הדימויים הטביעה בנשים הן, כאמור, שליליות בעיני הגבר. התכונות של ה"גבריות" אינן שליליות בעיני האשה. מאחר שאשה סבילה ונכנעת מקבלת את נקודת-המבט של הגבר (שהרי לפי רשימת תכונותיו הוא גם ה"חכם"), היא גם רואה עצמה בעיניו: כחלשה, טיפשה וכו'. הסברתי לעיל כיצד הופך האדם אספקלריה של עיני החברה (או הגבר — במיקרה זה).

התכונות ה"גבריות" (בחברה שלנו) לעומת ה"נשיות" הן, כפי שהוגדרו על-ידי הגברים: תכונות של החריג, הבלתי-נורמלי. התכונות השליליות, שאין בהן מכוח החיים, או מבהירות השכל, או מהפעלתנות של שעות היקיצה — כל תכונות “היום” — אינן לנשים. נשים הן “הלילה” על כל מוראותיו: הן חלשות, נכנעות, סבילות (פסיביות), רגשניות, פועלות באופן אינטואיטיווי (בניגוד לפעולה שכלתנית-מבוקרת), הן מיסתוריות, אינן יודעות מהן הן רוצות, בלתי-אחראיות, נוטות-למריבות, ילדותיות, בלתי-עצמאיות וזקוקות למישענת; הן שטניות, ערמומיות, הפכפכות, עוקצניות, קטנוניות, טיפשות וכו'.

כתוצאה מהיות חיוניות כדי לגדל ילדים, ניתנה להן כתוכנה “נשיית” — גם תכונת הריגוש האמהי, כקשור ל"אינסטינקט הביולוגי" שלהן.

כתוצאה מהיותן חיוניות לשמש את הגבר במיטה, ניתנה להן כתכונה “נשיית” — גם תכונת ה"יופי", כדי שתתהדרנה ותערבנה לחיכו.

כדי לשמור להן את ה"פסיביות" — ולהבטיח בכך את היותן נכנעות בכל עת להזדווגות (ובעיקר הזדווגות ואגינלית ¹ שיש בה אורגזם לגבר), ניתנה להן גם תכונת הקרירות-המינית, ונקבע שאין להן צורך בהנאה במין — ולכן, אין להן גם צורך “לבגוד”.

התכונות החיוביות של הגבר הן, כמובן, הפוכות בדיוק, כשם ש"יום" הוא היפוכו של “לילה”.

ומאחר שאין הגברים מולידים ילדים, אין להם צורך בחום אימהי או בביטויי-ריגוש באהבה, המיוחסים רק לאינסטינקטים האימהיים. גבר איננו מנשק את בניו, ואיננו מחבקם “כמו אשה”. הוא איננו מנשק (בדרך-כלל) את הוריו, קל-וחומר חברים סתם.

ומאחר שאיננו יכול להיות פסיבי כאשה — אלא אקטיבי, הוא המחזר אחר האשה, והוא הבוחר בה. אם הוא הבוחר, אינו חייב להיות יפה. צריך שיהיו לו רק תכונות המסייעות לו בבחירה טובה, כלומר עין בוחנת ושיקול דעת. זו הסיבה שאין חולקים לגבר תכונה של יופי אלא של חוכמה.

אם האשה מסכימה להסדר כזה, היא צריכה להיות לא רק בעלת תכונות של עבד (כניעה וסבילות) אלא גם טיפשה, ואפילו מאזוכיסטית. ואומנם, כל אלה חולקו לה כתכונות. בניגוד לה, אין ל"גבר" התכונה של כניעה — חובתו לא להיכנע. אין לגבר טיפשות, כי הוא יודע מה טוב לשניהם גם-יחד. יש לו חוכמה. אין לו גם תכונת המאזוכיזם, ולעומת זאת יש לו תכונות השליט: החלטיות, יד קשה, רצון ברזל, ובכל הנוגע לאשתו הוא הופך גם סאדיסט — כתכונת-נגד למאזוכיזם.

בניגוד להיעדר-החמימות כלפי ילדיו ושאר הבריות, ניתנה לגבר תכונת החום המיני, שבלעדיה לא היו יכולים להעניק לו את תכונת הפעלתנות המינית. יש לו, איפוא, די חום בשביל שניהם. בעוד אשר לאשה מותר להיות קרירה ו"פאסיבית" במיטה, הגבר חייב להיות תוקפן מסוג חיובי, ולא להתחשב ב"קרירות" האשה, כדי לבעול אותה בסערת-להט.

אין צורך להוסיף, כדי להוכיח שהתכונות שניתנו לנשים הן שליליות; אך מעניין לציין כי אבחנה זו בין התכונות של שני המינים (שהיא האבחנה ה"מעמדית" הראשונה בהיסטוריה), הועתקה במשך התקופות להגדרת כל המעמדות או הגזעים, או העמים הנחשלים לעומת הגדרת העילית השלטת. (כאמור לעיל, כל ה"קבוצות" וכל ה"פרטים" בעולם, נעשים ברבות הזמן אספקלריה של עיני החברה: הם נעשים, איפוא, נחותים, אם מתייחסים אליהם כאל נחותים.)

התכונות ה"נשיות" הוכתבו לכל קבוצה “מפגרת” ולכל גזע שה"תרבות" ביקשה להשתלט עליו. העבדים בכל העולם היו, כמו הנשים, “נכנעים, סבילים, טיפשים, רגשניים, מיסתוריים, ערמומיים” — ותמיד הצדיקו השליטים את שילטונם בכך שהעבדים “אינם מסוגלים” להסתדר מחוץ למעמדם כעבדים, כי “אין לסמוך עליהם”: הם בלתי-יציבים, בלתי-עצמאיים, אינם יודעים מה טוב בשבילם.

תכונות אלו יוחסו בעבר לאיכרים ולמשרתים, והן יוחסו גם לכושים באמריקה או לאפריקנים באפריקה הדרומית, כדי להצדיק את ה"הפרדה"² וליצור את הפער בין הטוב לרע.

תכונות אלו (נשיות) מייחסים גם בישראל, לעדות המיזרח. האשכנזים מתייחסים אליהם בעליונות מפני שהם, לדעתם: רגשניים, “סתומים”, בלתי-יציבים, “אוריינטליים”, נוטים להיסטריה ולהפרזה, ובסך-הכל מפגרים-לכאורה, לעומת עדות יוצאי המערב.

“הפנתרים השחורים” בישראל — המבקשים להיטיב את עצמם, נחשבו בעיני הממשלה כאנשים היסטריים, רגשניים, בלתי-אחראיים למעשיהם; אנשים “לא-נחמדים” (בשפת גולדה), שאין להם אנינות-הטעם כדי לארגן את תביעותיהם ולהגישן בשנינות גברית, או — שאינם מסוגלים לדאוג בעצמם לעצמם.

תכונות נשיות מייחסים גם לכל זרם אמנות או סיפרות או ארכיטקטורה בלתי-מאוזנים. כל דבר שיש בו גודש, הוא “נשיי”. כל אמנות ההופכת “מאניירה” — שיש בה סימני ניוון בצורת הצטעצעות ולעיסה-חוזרת, היא “נשיית”. כל פסל רכרוכי “חולני” הוא נשיי. כל עמוד בבניין יוני, חסר עוצמה ויציבות, הוא “נשיי”, וכל עמוד מאסיבי ויציב הוא “גברי”.

כתוצאה מחלוקת התכונות הנ"ל מובן מדוע האשה נחותה שבעתיים אם היא משתייכת למעמד נחות, או לעם נחות, או לגזע נחות. כלומר, אצל הכושים, אצל העבדים, אצל ה"פנתרים", או במשפחת האיסלם — האשה נחותה כאשה, ונחותה כגזע או כמעמד. לפעמים היא נחותה גם כגזע בתוך עם נשלט — כלומר, יש לה נחיתות משולשת, שבתוכה ה"נשיות" היא הראשונה, בהיותה בינלאומית.

כתוצאה מן ה"שוני" בין המינים, נוצר קרע. אבל גרועה מן הקרע עצמו הגזירה שנגזרה מן ה"שוני" — שכל מחנה המין האנושי, הנשיי והגברי גם-יחד, נמנע ממנו להתפתח כאדם שלם. אין צורך להדגיש עד-כמה חסרות התכונות הגבריות לנשים כדי לאפשר להן “כוח” (שהרי אפשר גם להגדיר את כל תכונות הנשים כולן בשם אחיד: "חולשה"). אבל, יש להסביר לגברים כי כל תכונות הנשים, שהם מסתייגים מהן ואינם מקנים לעצמם — הן בבחינת חסר חמור להשלמת אישיותם. גם הגברים, כמו הנשים, לעולם אינם יכולים לפתח עצמם כאדם שלם, למרות כל נכונותם, ולמרות הנטייה המודרנית להנחותם לקראת מימושם העצמי, כשלם.

כשם שחסרות תכונות השכל לנשים, חסרות תכונות הרגש לגברים. יתר-על-כן: חסרות להם דווקא התכונות הלבביות העושות את האדם אנושי: רוך, חמימות, גמישות, אינטואיציה, אבהות, הידברות, פתיחות, סובלנות וכו'. בלי כל אלה אין לדבר על “אנושיות” או על אופי “הומני”, שהוא המפתח ל"מימוש העצמי".

זו הסיבה לכך שכל הטיפוסים ה"גבריים" עד קיצוניות, הם ילדותיים מחד, או תימהוניים מאידך. סימלי הכוח, כמו ה"ג’יימס-בונדים" הדון-ז’ואנים, אלה ש"אינם יודעים" לטגן ביצה, וסימלי השכל, כמו הפרופסורים המפוזרים, המטגנים את השעון כשהם מתבוננים בביצה…

שני סוגי הסטריאוטיפ הגברי — בעלי-האקדחים או בעלי ה"רציו" — אינם יודעים גם להסתדר עם כאב-ראש פעוט או נזלת קטנה. ה"גבר" בקיצוניותו איננו אדם מבוגר, ואיננו “אנושי”, כי אין אישיותו שלמה. חסרה לו ה"נשיות". לסיכום: שני המינים סובלים חסר.