לקט ראשון זה מן המכתבים הפוליטיים של זאב ז’בוטינסקי, הניתן בכרך זה, נערך מתוך אלפי המכתבים שנאספו עד הנה במכון ז’בוטינסקי, בתל אביב. המכון ממשיך לחפש ולאסוף את המכתבים הרבים, הפזורים על פני כל ארצות־תבל. בו בזמן נמשכת במכון עבודה רבת־היקף של סידור ומיון המכתבים הללו, אשר נכתבו בלשונות רבות, נשלחו לאנשים אין־ספור והדנים בשלל־בעיות, שהעסיקו את זאב ז’בוטינסקי.

אולם המו"לים החליטו לבלי לחכות עד שיירכז כל החומר, אלא להתחיל בהוצאת מבחר ראשון של המכתבים, מבלי להצטמצם בנושא מיוחד.

הלקט המתפרסם בזה הוא כעין פסיפס של שמות, זמנים ונושאים, והוא נותן לקורא רק מושג כללי על חליפת־המכתבים הרב־גוֹנית והעצומה שז’בוטינסקי ניהל בשנות פעולתו המדינית, הציבורית והספרותית. אך גם החומר המוגש כאן פותח פתח להבנת קשריו של ז’בוטינסקי עם מדינאים בישראל ובעולם, עם עסקני ציבור, אנשי־עט ואמנות.

בחירת המכתבים נעשתה על־ידי מר י. שנארי, בעזרתו המתמדת של ד"ר י. פעמוני, מנהל המכון שהודות לו רוכזו ונשמרו המכתבים.

המכתבים הללו – מהם כתובים עברית במקורם, ומהם מתורגמים מלשונות שונות.  תרגומם נעשה בידי מר חנניה רייכמן, מר דוד סיון, מר יוסף אור ומר בצלאל אליצדק.

המערכת השתדלה לכלול מספר רב ככל האפשר של מכתבים לאנשים שונים מבין ידידיו ובני־דורו של ז’בוטינסקי. רק בכמה מקרים ניתנה סידרת־מכתבים שלמה לאדם אחד, המאפשרת את הארתה המלאה של התקופה והאישיות הנידונה.

רוב ההערות למכתבים נכתבו על־ידי מר ש גפשטיין וחלקם ע"י מר א. רמבה. המכתבים ערוכים לפי האלפא־ביתא של המוענים.

לכל עובדי מכון ז’בוטינסקי, שהגישו את מלוא עזרתם בהכנת כרכי ז’בוטינסקי לדפוס, ניתנת תודת המו"לים, והכרה מיוחדת לש. גפשטיין, מר י. שנארי ומר פריידיס, אשר השגיחו על מיון המכתבים ותרגומם, כפי שטיפלו בכרכים, “נכר”, “אספרטקוס”, “רשימות” ו"זכרונות בני דורי", שהופיעו גם בסידרה זו.

ס. פטרבורג, רח' סוּבוֹרוֹבסקי, 3 3/3/1905

אשר איסאייביץ', מאוד נכבד,

אני פונה אל אדוני בפקודתה של קבוצה בינמפלגתית בשם: “אגודה להגנת זכויותיו של העם היהודי”, שנוסדה כאן לפני זמן קצר. מטרתה הראשונה של קבוצה זו היא לא לפסוח על המומנט הארצישראלי ולהשיג שיווי־זכויות, ולשם כך ליצור תנועה יהודית ציבורית עם מסיבות, החלטות, מברקים וכו', כדי שהציבור הרוסי והשלטונות יווכחו, שעם שום דבר פחות מזה לא נשלים. חוץ מזה בדעתנו להתחיל בכל מקום מסע של תעמולה בעיתונים, ולשם כך אנו מייסדים אגודה של עיתונאים יהודיים. ואולם אלו הן המטרות הראשונות, והמטרה האחרונה היא זו, שאנו חושבים את הרגע הנוכחי לנוח בשביל יצירת נבט של אירגון ציבורי, שישתתפו בו כל המפלגות וכל הנייטראליים – בקצרה, ה"קהל". לשם כך כינסנו כאן אסיפות אחדות של קבוצות מקצועיות, כשאנו משתדלים לכנס אם לא את כל האישים, הרי את כל הזרמים, והצענו לכל קבוצה כזו לבחור חמישה אנשים. כולם ביחד יהוו “דוּמאַ” יהודית, שתבחר ב"מנהלה". לטווח ארוך מצטיירת לפנינו רשת של קהילות מאורגנות כאלו בכל רוסיה, ואפילו מחוץ לרוסיה, עם ועידה ומרכז כלליים. אל הוועידה השניה, המוצעת על־ידי קבוצה של “נוֹטאבּלים” פטרבורגיים, אין אנו מצטרפים, מפני שהיא בנויה לא על יסוד של בחירות.

אנו כבר ערכנו שלוש אסיפות של בחירות, וחוץ מזה אספנו חתימות של “חברת מפיצי השכלה”, כדי להכריח את הוועד לכנס אסיפה כללית. באסיפה העברנו החלטה, שבוודאי כבר ידועה לאדוני מן העיתונים. – אנו מבקשים מאדוני להתחיל מיד באירגונה של קהילתו. כיצד ואת מי לכנס וכיצד לערוך בחירות? – לאדוני במקום נהיר, כמובן, יותר; רק מן ההכרח הוא להציג את כל הקבוצות האופייניות ואת כל הזרמים. במפגיע אנו מבקשים ממנו לא להשתהות – צר יהיה להחמיץ את הרגע. מן ההכרח להתחיל מיד הן בבחירות והן, אם אפשר, במסיבות עם החלטות וכדומה. אני מבקש מאוד מאדוני להודיע לי על האמצעים שנקט אותם. על אותו ענין כתבתי לסאקר, דיזנגוף ולאנדסמאן.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 13/3/1916

אשר איסאייביץ' היקר,

על הוצאה זו איני יודע כלום. אותה הוצאה, שבדעתי שלי ושל זלצמן¹ היה להוציא קודם התחלת המלחמה, צריכה היתה לכלול את המבחר המלא, לפי הוראותיו של אדוני, והמתרגם הראשי צריך היה להיות אני. בגלל המלחמה ההצעה נפלה. כשהייתי בפטרבורג (יולי־אוגוסט 1915), לא דיבר עמי דבר על כך. ההוצאה “ווֹסטוֹק”, כמו גם “ראזסוויט”, היא קניינו של הצ.ק.² הרוסי; זלצמן הוא שם רק מנהל המשרד. על כל פנים, אני, שמכיר את הרגליו, לא אאמין, שהוא ייזום תרגום בלא פניה אל המחבר. ואולם מצד שני אני חושב, שהתרגום יהיה טוב, ואם הם מבטיחים “אוסף מלא”, הרי באמת יהיה פחות או יותר מלא.

ברכת־שלום לבבית לגב' גינזבורג.

שלו

ז. ז’בוטינסקי

למאיוֹר אוֹרמסבּי־גוֹר: ציר הפרלמנט הבריטי בלונדון

ירושלים 15/11/1928

גוֹר היקר,

אני מצטער על שמכתבי הראשון מארץ־ישראל צריך לשאת אופי של תלונה אישית, וניסיתי להימנע מזה בתבעי שהענין ייושב במקום. עתה, משנראה כי יסרבו להסדר כזה במקום, אין לי ברירה אלא להודיע לאדוני מה קרה, במיוחד כאן, שזה נוגע במקצת גם באדוני, או לפחות במכתב שכתב.

בעלותי לחוף ב־5 באוקטובר, שלחתי שלושה אנשים להביא את מזוודותי מבית־המכס, ונתתי להם את המפתחות על מנת שפקידי המכס יוכלו לבדוק אותן. בהביאם לי את המזוודות, סיפרו השלושה את הסיפור הבא: כשראה פקיד המכס באחת ממזוודותי כמה תיקים הכוללים מכתבים ומסמכים אחרים, שלח לקרוא שני שוטרים, ושני השוטרים הללו קראו כמעט את כל התכתובת האישית והסודית שלי. כאשר הגיעו למכתבים המסומנים “משרד המושבות”, העירו על עובדה זאת, והעבירו אותם לתשומת־לב מיוחדת. בין המכתבים בתיקים שלי היו איגרות מאדוני, מן ה"ה אֶמרי, וג’ווּד, קאֶנווֹרתי, מקדוֹנאלד, גב' דוגדייל, סאֶר אשטוֹן פאַוֹנוֹל ועוד. אחדים מהם בעלי אופי סודי.

הפקיד לקח את המכתבים לחדר שני, ונשאר שם מעשר עד עשרים דקות. חקרתי את שליחַי חקירה צולבת בנוכחות עורך דין; ומלבד זה, העובדה העיקרית שמסרו היא זו, שהממשלה הודתה אחר כך בתשובתה לעורכי־הדין שלי, כי התכתובת האישית שלי נקראה על־ידי המשטרה.

כאן עלי להוסיף, כי עם צערי הרב על אי־יכולתי להבטיח את סודיות המכתבים שנכתבו על־ידי אנשים אשר האמינו בשמירת־הסוד שלי, אין אני אשם באי־זהירות כלשהי.

לא היה מעלה או מוריד אילו נשאתי את התיקים בתיק־העור שבידי; אפילו מזוודת־הניירות שלי שנשאתי בידי עם עלותי לחוף, נבדקה באורח יסודי ביותר, והפקיד כיבדני בכבוד מפתיע בשאלו אותי פעמיים אם יש לי נשק. קשה מאוד להאמין, כי כל זה נעשה ביזמת כמה פקידים נמוכים.

כאשר כתבתי לאדוני מפאריס, גמרתי אומר להתייחס למאורעות בבדיחות־דעת, אבל חוששני שאינני יכול להתייחס כך במקרה מיוחד זה. יתכן שאני תמים (אם כי אינני סבור, שאנגלי יראה בכך תמימות), אבל אני רגיל להתייחס לקדושת קורספונדנציה פרטית כאל משהו חיוני, כמו לאוויר ולמזון. קריאת מכתבי הזולת ללא צו בית־המשפט נחשבת בכל מדינה תרבותית כשערוריה הטעונה תגובה. עורכי־הדין שלי, משרד סאקר, אמרו לי כי באנגליה היה מעשה כזה מצריך פעולה נגד המחלקה האחראית לו. אבל בארץ־ישראל יש, לצערי הרב, תוקף לפקודה מיוחדת שנתפרסמה ב־1926, האוסרת על בית־משפט לקבל תביעה נגד מחלקה ממשלתית.

לאור זה כתבו עורכי־הדין שלי אל הממשלה ודרשו לערוך חקירה משפטית, כדי לתת לי אפשרות להבהיר מיהו הפקיד האחראי לכך. אם אינני יכול לתבוע למשפט את הממשלה, תינתן לי האפשרות לתבוע לדין את הפקיד שציווה משהו, אשר לדעת הממשלה (כך הודו לאחר זה) הוא נוהג לא נאות “אשר יופסק”. ובכל זאת, אף על פי שהודו בכך, הם מסרבים לערוך חקירה.

מקרה מעניין להשוואה: לפני שנתיים הוציאה המשטרה בתל־אביב דיבה על אשה אוסטרלית. מיד נערכה חקירה משפטית, ומפקח משטרת תל־אביב דאז נתבקש להתפטר. מפקח משטרה זה היה יהודי, והאשה נהנתה מתמיכת הנציג האוסטרלי באנגליה. אני חושש, שהשוני לגבי המקרה שלי נובע מן העובדה, שאין אני פונה לנציגות דיפלומאטית באנגליה או במקום אחר – וכן מן העובדה שבמקרה הזה הפקיד האשם אולי לא היה יהודי.

הוריתי לעורכי־הדין שלי שוב לתבוע בתוקף חקירה משפטית, אבל כבר ברור כי יסרבו לכך. ירשה־נא לי לשאלו: מה אעשה ומה אני יכול לעשות? אני יכול, כמובן, להגיש תביעה נגד פקיד מכס נמוך ונגד שני בלשי משטרה רגילים, אבל למותר לי להתעכב על שום מה אני סולד מן הרעיון להתקיף פקידים נמוכים מיסכנים, שהיו חייבים לבצע פקודות. לאור זה אני נאלץ להגיד, כי הפקודה המונעת להגיש תביעה נגד מחלקה, אפילו הודו כי המחלקה אשמה בנוהג לא־הוגן מאופי מאוס ביותר, יכולה רק לחזק בקרב הבריות כאן את הדעה, כי הפרת־חוק מפורשת זוכה כאן לעידוד רשמי.

אני שולח העתק ממכתב זה אל וג’ווּד, ואני אבקש אותו לעזור לי בענין זה בראש וראשונה על־ידי שיחה עם אדוני. ושוב, יאמין־נא לצערי הכן על שנאלצתי לכתוב מכתב זה.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוֹטינסקי

פאריס 12/11/1935

סודי

אדון אחימאיר היקר,

הנני מציע לאדוני שייכנס בתור חבר שוה־זכויות לנשיאות הנצ"א¹ ויעבור לווארשה. החצי הוורשאי של הנשיאות יורכב כדלקמן: אדוני, ספקטור (לודז), יונגסטר, שחטמן וטיומקין.

מובן מאליו שהנני פונה אל אדוני בהצעה כזו רק בהסכם גמור מצד שאר חברי הנשיאות. את הצד הפורמלי (קואופטציה) נסדר בלי קושי.

את חלוקת המשרות בקרב הנשיאות הווארשאית עוד אינני יכול לקבוע ברגע זה; וגם עלי להעיר שחברי מסרו בידי את הרשות לחלק את התיקים לפי השערתי אני. נדמה לי שאוכל להציע לאדוני לטפל, אולי יחד עם אחר, במקצוע ההכשרה והעליה, אבל אין זאת הבטחה, ורשות לי לשנות את דעתי ולמסור לאדוני מקצוע שונה מזה או גם משרה של מיניסטר בלי תיק. מובן מאליו שלא אציע לאדוני עמל השנוא בעיניו, וגם לא תפקיד של דוֹלצ’אֶ פאַר ניאֶנטאֶ.

מובן גם כן, מצד שני, כי אדוני ידועים לו קוי טכסיסינו המדיניים, ואדוני יקבל את הצעתי אך ורק אם יחליט לתמוך בהם.

יש רק אולי להדגיש את הסיבות, שהביאונו לידי ההחלטה, שחלק גדול ממשרדי הנשיאות יימצאו בפולניה. הסיבות אלה הן:

א) רק בפולניה יש לנו כוח עצום ברחוב היהודי, כוח אשר באם יווסף עליו הפרסטיז' של מוסד עולמי, לא תוכל להתחרות בו שום מפלגה או תנועה אחרת; וזה יכפר במידה רבה על חולשתנו בלונדון ובירושלים.

ב) בדרך כלל נדמה לי, שחובתנו הכי־תכופה היא לנצל את כל הכוחות האישיים שבתנועה, ואין זה אפשרי אלא אם נסכים לדצנטרליזציה. אולי גם בווינה יהיו לנו משרדי הנשיאות; וגם בארץ ישראל אם רק אזכה לבקרה.

התנאים החומריים: בדוחק.

נא לענות לי בלי דיחוי. טוב יותר במברק – הן או לאו. איש נבון כמוהו לא ישאל שאלות ולא יתנה תנאים – הלא יודע אדוני שאין בזה כל טעם ואין לזה שום ערך קיים. ירגיש פשוט אם יש בינינו קשר אל־חוטי או לא.

הסכמנו צריך “אישור” גם מצד שלישי – הממשלה הפולנית. אם־כי בטוחני שהיא לא תתנגד לקביעת נשיאותנו בווארשה, בכל זאת מי יודע דרכי אַללה. אם תבוא התנגדות מהצד הזה – הצעתי תתבטל מאליה. על־כן, אם יסכים אדוני להצעתי, אבקשנו לא לעשות שום הכנות מעשיות טרם אודיענו שהזמן הגיע.

מכבדו ומוקירו

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 4/12/1935

אדוני היקר,

אמש הקריא לי רמבא² (נגד איסורו של אדוני, באונס מצדי) את השורות שבהן מתלונן אדוני על שלא עניתי על מכתבו. הצדק אתו: חטאתי. אמנם כבר בינתיים קיבל אדוני את מכתבי ששלחתי ע"י אחותי, וממנו אולי נוכח כי יחסי אליו איננו “הכרה” סתם, כי אם יחסי הרבה יותר מוחלט בכיוון החיוב והאמון; ואולם בכל זאת חטאתי באשר לא עניתי אז, ואתו הסליחה. הסיבות הן בטח ברורות לאדוני: מטופל כמוני – מתריסר עבודות, איזו מהן ידחה או יזניח? את זו שחייב לידידו; בפרט אם ה"עבודה" היא מכתב שצריך לחשוב לפני כתיבתו.

גם ברגע זה מתנגד מוחי המיוגע לנסיונות “לחשוב”: מכל מיני עמל, עמל המחשבה נעשה לי לקושי היותר גדול. בכל זאת, אנסה עוד פעם.

א) אדוני הזהירני נגד ה"רפורטים" מא"י המתארים את פעולתו, או פעולת חברים אחרים, באור בלתי־נכון. – מתוך הצעתי, שנמסרה ע"י אחותי, ראה שאינם משפיעים עלי. בכלל אי־אפשר ל"השפיע" עלי, לא מפני שאני צור וסלע וכו', כי אם פשוט: על כל ענין ועל כל אישיות, בלי יוצא מן הכלל, אני תמיד מקבל “רפּוֹרטים” משני הצדדים, חסידים ומתנגדים; ואני תמיד מושפע מאוד גם מאלה וגם מאלה; ז"א – מוכרח להחליט עפ"י דעתי אני.

ב) צר לי על הפירוד עם הד"ר ייבין ואורי־צבי ג. אדוני יעצני לכתוב להם: מה אכתוב? דלוּתי, דלוּתי החומרית, במובן הכי־פשוט, היא לפעמים שמה כבלים על ידי, למשל במקרה הזה. כשהיה ייבין בבית־הסוהר, ומשפחתו סבלה, לא יכולתי לעזור והשיבותי פניו ריקם; כשנפל אורי־צבי במצב קשה בווארשה, לא יכולתי לעזור. לא יכולתי, ואין פה אשמתי, אבל קשה לי אחרי זאת לתת עצות, לדרוש קרבנות נפשיים, או לנזוף נזיפה אם התנהגותם היא טעות בעיני. כמובן טעות היא בעיני. לא רק מפני שאני בטוח כי מעשי המפלגה, ומעשי אני, היו טובים ונחוצים בזמנם: לא זה העיקר, כי־אם שאלת האשראי המוסרי. כשאני עובד עם בן־אדם אחר, ויהי מפקדי או נתיני לפי־ההיררכיה, אני קודם כל נותן לו את הרשות לעשות גם שגיאות, בתקוה שבסך־הכל יכפר על כל הרע במעשה טוב אחד. האם אפשר אחרת, בפרט אצלנו הנלחמים תמיד בגיאוגרפיה – אדם יושב בפאריס ומוכרח לפתור בעיות בא"י, ומשם הוא מקבל תמיד “שני רפּוֹרטים” הסותרים זה את זה, ושניהם מידידיו הפוליטיים?.. לוּ אמרו לי ייבין ואורי־צבי: “די, שקלנו אותך ומצאנו שאינך מתאים, לֵך!”, הייתי מבין אותם. אבל פוחדני שאינם אומרים ככה, שעוד לא פטרוני בלבם, אלא רק מתמרמרים על שיש לי טבע אחר משלהם. – אני כותב על יחסם אלי, כי בזה, לפי דעתי, גם העיקר לסיבת יחסם אל אדוני, ואל “הירדן”. אדוני מכפר על עוונותי אני. צר לי מאין־הביע כי מפסידים אנו כוחות כאלה, שגבריאל המלך נגע במצחם; אבל מה אגיד להם? שתי השנים הבאות הן בשבילי בחינתי הסופית, או שאעמוד בה או “אתחרבן”; את דרכי אי־אפשר לי להמיר בתנאים שאני נתון בהם – מה אוכל להציע ובמה אנחם אלה שאינם מסכימים?

בכל זאת, אם אמצא רגע של רעננות פנימית אכתוב לשניהם. –

ג) אדוני כותב על ה"בּלוֹקדה" מסביב לעובד לאום ולכולנו. – מכבר³ Руки потирая לשאול את הציבור הבלתי שמאלי בא"י: היש לכם צורך בנו, בצעירים שלנו ובקרבנם? נדמה שהם, החוגים הבלתי־שמאליים, הורגלו בשוט, הסכימו להיות “המעמד הארור”, אינם מבקשים שנציל אותם מעבדותם. אם כן הדבר – אין זאת אומרת שעלינו להמיר את דתנו, אבל את הטכסיס הראדיקלי היינו משנים כמובן. – בינתיים אני מתחיל למרוד נגד עצמי ונגד כל התנועה בגלל האימפוטנציה הכספית שלנו: עזבנו את עובד לאום ב"בלוקדה" ואין אנו יכולים לעזור.

(שלש פעמים הפסיקוני מאז התחלתי. לא יתנו לי לגמור. יהיה שלום. הנני מצפה לתשובתו הפרינציפיונית: כאשר כתבתי לו, ההוצאה־לפועל איננה ענין של תו"מ, מפני המצב ה"דיפלומטי" ועוד סיבות אחרות. אולם אם אקבל הסכמתו, אנהל את העסק בכיוון מתאים).

שלו

ז. ז’בוטינסקי

אוקטובר 1918

אדוני,

כמייסד הרגימנט היהודי לשירות בארץ־ישראל אני מהין לבקש תשומת־לבו לענין חשוב.

ההשתתפות של יחידה יהודית באופנסיבה האחרונה לא הוזכרה בהודעות הרשמיות. אני מצטער לומר, כי גריעה זאת הסבּה לנו נזק ניכר. בארץ־ישראל, במצרים ובכל מקום בחוץ־לארץ היה ידוע יפה, כי לפּחות שניים מן הבאטאליונים היהודיים כבר מצויים בשדה. השתיקה הרשמית עליהם – לעומת ההזכרה המפורטת של כוחות איריים, ואֶלשיים או צרפתיים – אינה יכולה שלא ליצור רושם מכאיב. ידידינו חוששים שמא שתיקה זאת משמעותה כשלון ואפילו בזיון. אויבינו, ביחוד מקרב הערבים, ששים ושמחים בגלוי ומפיצים פירושים משפילים מאוד. למרבה הצער אין מקום לספק, שהוא גם הרושם השורר באירופה ובאמריקה. אדוני יודע מה מאמצים נעשו, בייחוד בארה"ב, לשם גיוס מתנדבים לבאטאליונים אלה, ואכן עובדה היא שה־350 מאמריקנים אלה נטלו חלק בפעולות בבקעת הירדן. השתיקה הרשמית תגרום בהכרח לתמהון בשורות אלה, שפעלו למען תנועה זאת; שתיקה זו עתידה להיות עצים ודלק לאנטישמיים, שייאחזו בשמחה בהזדמנות לומר, כי היהודים נכשלו אפילו כשניתנה להם הזדמנות להילחם למען ארץ־ישראל.

אדוני בעצמו יודע, כי לא צודק רושם זה. אדוני יודע, כי ניתנה לנו גיזרה אחראית של הקו וכי עשינו את חובתנו. אם נסוגו הטורקים לפני שנצטווינו להתקיף, הרי זו תוצאה מנצחונכם, אבל ודאי שלא מאשמתנו. היו לנו נפגעים והצטיינויות. לא היתה לנו הזדמנות לבצע משהו מזהיר, אבל כמו כן לא עשינו משהו שיכול להתפרש כחולשה או ככשלון. ברם, השתיקה בהודעות הרשמיות כן תתפרש על־ידי ידיד ואויב כהוכחה לחולשתנו ולכשלוננו.

אדוני, אין זאת שאלה של שני באטאליונים – זוהי שאלה הנוגעת באחת האומות ששיתפו פעולה בנאמנות באופנסיבה שלו. הממשלה הבריטית הכירה ביהודים כבאומה. הממשלה יצרה באטאליונים יהודיים ושלחה אותם לארץ־ישראל. הדבר נעשה במטרה המפורשת להוציא שוב לעד מכלל אפשרות הטלתו של הדופי, כי ארץ־ישראל שוחררה על־ידי זרים ללא השתתפות יהודית. ואנו השתתפנו בפועל. מדוע אין עובדה זאת מוכּרת רשמית? כלום הוגן להימנע מלהזכיר דווקה אותנו מבין כל האומות שיוצגו באופנסיבה?

אדוני, אני בטוח, כי אין שום כוונה לפגוע בנו או להשפיל. לפיכך מפציר אני בו, באורח הוגן ונדיב, לתקן את הנזק שנעשה, ללא דחיה, על־ידי פרסום הודעה רשמית בארץ־ישראל ומחוצה לה, שתכיר בהשתתפות יחידה יהודית בפעולות האחרונות.

בכל הכבוד

ז. ז’בוֹטינסקי

לוֹדז' 25/8/1938

בנימין גריגוֹרייביץ' היקר,

שקול־נא בכל־זאת עוד פעם את התפטרותך. האמן־נא כי (עם כל הוקרתי לגביך) אינני רוצה ללחוץ עליך וברצוני באמת לציין כמה אַספקטים מנקודת־הראות של האינטרסים שלך. יקשה עליך להסביר לעצמך, מדוע פתאום דוקא עכשיו. הרי בפראג, רק לפני חדשים מעטים, ידעת כי המצב הוא זה ולא אחר, איש אינו רוצה לחזור, ואפילו על ועידת שולחן־עגול כמעט חל איסור. ידעת, לאן אתה הולך. הן עד פראג וגם אחריה קיבלת עליך אחריות לשורה שלמה של צעדים שהעמיקו את הניגוד בין שתי ההסתדרויות הציוניות. מה נתחדש, איזו עובדה חדשה, שתתן צידוק מוסרי להסתלקות מן המשחק אשר לפני חצי־שנה קיבלת עליך לשחק?

יש רק עובדה חדשה אחת, והיא דוקא מסוג המקשה ביותר על הסברת ההסתלקות מן המשחק: נקלענו אל תחת אש־יריות רצינית. קשה יהיה לך להיזכר בדבר, אם תפרוש עכשיו.

ובכלל, לא היה הדבר עולה יפה. כאשר אדם נכנס להנהלת מפעל, ברור שבלי עובדה חדשה הוא לא יסתלק באמצע. זה – הסכם אילם, המונח ביסודו המוסרי של כל צוות. לוּ היית מסתלק בפראג, הייתי מצטער צער עמוק, אך הדבר היה משתלב בתמונה הכללית של המחלוקת ולא היה מזיק לנו במידה שתזיק פרישתך כעת. על איזה חטא? אדם אחראי, אחרי ויכוח מעמיק, החליט להירתם לפעולה. הריתמה נשארה גם כיום כפי שהיתה. במה אפוא הענין?

בשבילי באופן אישי כל זה מוזר עוד יותר, כי הרי עמי בלונדון על צד זה של הענין לא דיברת כלל. לפחות, אינני זוכר. מה שזכור לי – אלה הם דבריך על כך, כמה בלתי־אפשריים התנאים החומריים, שבהם העמדנו אותך. “או עשו את התנאים האלה לתקינים כאן; או תנו לי לנסוע לארץ־ישראל; או הניחוני לחזור לאמריקה”. ביקשתי ממך חודש של אורך־רוח – אולי תעלה בידינו הנוֹרמליזציה של התנאים בלונדון, כי בלי זאת, לדעתי, אמנם לא אתה ולא מישהו אחר אינו יכול ואינו צריך לעבוד. האמן לי כי רק משום כך טיפלתי כאן בשאלה זו וכלל לא כדי לאַזן את קשייך האידיאולוגיים על־ידי יתרונות חומריים (ואגב, אינני רואה בכך שום דבר בלתי־קולגיאלי: כל הממשלות מספקות בתור הראשון את צורכי אותם חלקי־המנגנון, שפעולתם קשורה עם חוץ־לארץ).

התנאי שלך – השיבה וכו' – נודע לי רק כאן מתוך מכתבך בראשית החודש. יישאר אצלי רושם שאין לעקרו, כי זו מחשבה לאחר־מעשה. כאשר דיברת עמי על תפקיד העורך בירושלים, שוב הטעמת בדבריך כי זה יהיה עיתון שלנו, כי עליך אפשר לסמוך דוקא מבחינת הקו הכללי וכי קופליוביץ' שפקפק בכך אינו צודק. לאחר זאת, לפתע לגלות תהום, לפתע להפוך לשאלת משבר־הקבּינט את מה שהוסכם בינך לבינינו בפראג לפני חצי־שנה – האמן לי כי אין זה משתבץ במשבצותי ולא ישתבץ גם במשבצותיך.

גם מבחינה פוליטית אין לזה טעם. אם תתקבל “חלוקה” (ז"א חלוקה בצורה המניחה, לפחות, את דעת ההסתדרות הציונית הישנה), כי־אז נוצחתי והכל ישתנה. אם החלוקה תיכשל, כי־אז יבוא אם לא הכרח (כפי אמונתי), הרי, לפחות, סיכוי רציני לשידוד־מערכות בתחום המפלגות, שיביא למשהו מעין “אספה לאומית”. כל זה יתברר בעוד 6־3 חדשים. אז אפשר יהיה להבין את מרדך: נוכח עובדה חדשה מותר לתבוע עיון־מחדש בטקטיקה (אם יידרש הדבר, ז"א אם גם אז לא יגיעו הדברים לידי אספה לאומית, כפי אמונתי). ואולם עכשיו אין זה הגיוני.

בטוחני כי לוּ היית איש זר, יועץ מדיני שלנו, והיינו באים להימלך בך, היית נותן עצה זו: דוקא עכשיו החזיקו בעמדתכם המיוחדת. היית אומר כך: "אני מניח בצד את השאלה, אם כדאי היה להתחיל במשחק של ¹N.Z.O. ואולם עכשיו, בקשר למשבר החלוקה העומד על הפרק – ביחוד בשבילכם המשוכנעים בכשלונה – יש לכם (אולי בפעם הראשונה) סיכוי רציני שמנהיגי הווייצמניזם והשמאל המאוכזבים והמנוצחים לא יעצרו עוד כוח להתנגד לכינוס איזה מין סנהדרין מורחבת. אינני ערב לכך, אך סיכוי ישנו בלי ספק. לכן, כיון שכבר שיחקתם על הקלף הזה שנים כה רבות ושילמתם בעדו מחיר כה יקר, הרי דוקא עכשיו, חדשים מספר לפני הפלת־הגורל, לא כדאי לוותר עליו. – ב. ג.² החביב, אתה מרגיש בעצמך כי אין להפריך את כל אלה: כך ולא אחרת היית אומר לוּ באו אליך הבריות לשאול בעצתך.

כמובן, יש נימוקים רבים שאפשר להביאם להסביר את עמדתך (נימוקים יש לכול). אך כדי להפיג על־ידי הסברים את ההרגשה הלא־נוחה של היותך בלתי־צודק לא יספיקו לך נימוקים אלה. אני מייעץ לך מאוד שלא תעשה זאת. לפי מיטב־הכרתי, אני מייעץ כך לא מתוך אגואיזם מפלגתי, אלא קודם־כל (היום) כידיד, המוקירך הוקרה עמוקה ולכן חרד למנוע אותך מלפגוע בעצמך מבפנים ומבחוץ.

ז. ז’בוטינסקי

לונדון ה' טבת ה’תרע"ג

אדוני וידידי,

לא ארבה במליצות, רק אומר לך כי רבות למדתי מדבריך ועוד יותר, אולי, מתקופת השתיקה שבאה אחרי תקופת השירה בחייך. אם אינני טועה, יותר מכל צער אחר, המריד את לבך מראה הנבלים שלמדו בעל־פה את תפילתך, אשר לימדתם, ונשארו נבלים כשהיו, אקוה שאותי תוציא מהכלל הזה: את המרד העברי שלמדתי משיריך ניסיתי להגשים, לא הצלחתי, ואולם אנסה עוד, סלח לי שביום שכזה הנני כותב על אודותי, לא על אודותיך, אבל יודע אני, כי אין למורה מתנה נעימה מזאת – אם מציגים לפניו תלמיד המאמין בשיעוריו.

ומשתיקתך למדתי, כי בזמן שאין לעמנו די חוטבי־עצים, חייב גם הכהן הגדול לחטוב עצים, אף בקרבן כהונתו.

מוקירך

ז. ז’בוטינסקי

פט"ג¹ כ' אייר תרע"ד

אדוני היקר והנכבד,

לפני שבועיים ימים פניתי אליך בשתי שאלות, וכמובן לא קיבלתי כל תשובה. הנני שונה היום את שתי השאלות הקדומות ומוסיף עליהן עוד שתיים – מי יודע, הלא יש שיקרה פלא בעולם, אולי הפעם תזכני בתשובתך.

א) כתבתי לך, כי שני מו"לים עשירים דפה הסכימו לתת כל מיני “קלישאות” בחינם – דעוריען הידוע, ההוצאה היותר טובה לספרי־ילדים שיש ברוסיה, וה"פראסוועשטשעניע", כמדומני, צריך היה להשתמש בהזדמנות הזאת להוציא לאור ספרי־ילדים אחדים (סיפורים, מעשיות וגם תיאורי־טבע) עם ציורים משובחים, שלא נראו עדיין כמותם ליופי בשוק הספרים שלנו, מבלי להוציא אף פרוטה בעד הציורים והקלישאות. צריך להעיר, חוץ מזה, שאת הצעתי זו הצעתי לך לא רק בעד ה"תורגמן"² החורגא, אלא גם בעד ה"מוריה"³, הבת היקירה וילדת־השעשועים. מה תאמר?

ב) שאלתי אותך ע"ד מצבו של ה"תורגמן". מה הכנתם לדפוס ומה מסרתם למסדרים? איך נמכרו הספרים בחורף? אני מצטער מאוד, שגם על שאלתי זו לא קיבלתי תשובה, הלא צריך להביא בחשבון גם את מצבי הבלתי־נעים לעומת הגברת צייטלין⁴. אם לא תמצא לנחוץ להשיב על כל יתר שאלותי, על השאלה הזאת אולי לא תמנע מלענות בהקדם האפשרי.

ג) קראתי בעיתונים ע"ד האסיפה בה הצעת ליסד מין “תורגמן” שני, טוב מאוד, מי יתן והיו לנו אפילו מאה מוסדות ממין זה, ואתה בראש כולם, אבל הייתי רוצה לדעת בדיוק, באיזה אופן אתה חושב לשתף או לצרף את החברה שהצעת ליסד עם המוסד המתקיים כבר.

ד) אם יש תקוה, כי יופיע החלק השני ל"אלף לילה ולילה", הנני מחדש באופן רשמי את הצעתי להוציא את הספר בניקוד שלם ובאותיות יותר גדולות, ולו גם הוכרחנו להעלות את המחיר.

שלום למר רבניצקי.

בידידות

ובברכת ציון

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 20/10/1921

אדוני הנכבד והיקר,

מסרתי להנהלת קרן היסוד את דבריך. אמרתי להם, כי יש עליך התחייבויות בנוגע ל"מוריה" שאין אתה ראשי לוותר עליהן, וכי המינימום הנחוץ להתחלת העבודה הוא, לפי הערכתך, 3000 לי"ש. ההנהלה הסכימה בעיקר, אלא שמפני חוסר האמצעים לא תוכל להלוות ברגע זה יותר מ־1500, החצי. במובן זה טלגרפנו למר סוקולוב.

נדמה לי, כי בסכום הזה אפשר להתחיל את העבודה. הנני פונה אליך בבקשה נמרצה כי תסכים לתנאים האלה ותסע לאמריקה עם משלחתנו הראשונה. אין כל צורך שאגיד לך מה חשובה השתתפותך בעיני כולנו, ובעיני אני גם־כן.

מה שנוגע ל"דביר", אני מציע – כמו שהצעתי לך בברלין – לקבל את הסכמת ההנהלה של קרן היסוד ושתקרא בניו־יורק אספה מצומצמת של חובבי ספרותנו המוקדשה אך ורק לעניני ה"דביר".

בעברך דרך לונדון היינו יכולים לסדר את הענין הזה בלי קושי.

אני מקוה כי תסכים.

שלום לך ולגברת רעיתך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 15/10/1934

אדוני הנכבד מר בן־גוריון,

מצאתי פה ארגז של צרות, צרות פרטיות על פי רוב, על כן עוד לא אוכל לבוא מחר ללונדון כשהבטחתי. מצד אחר, שמעתי כי ישיבות הוועדה המדינית תימשכנה גם מחר, ואדוני בטח יהיה עסוק. מצד שלישי, הנני שולח את נוסח הצעותינו למר יעקובי ולד"ר שוורצמן, והם ימסרו אותם להנהלה הציונית. אשתדל להיות בלונדון לא יאוחר מיום ד'.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 19/12/1934

בן־גוריון היקר,

קיבלתי בקשה מאחיו של יוסף טרומפלדור הלוטה בזה. הוא רוצה לעלות ארצה. הגב' לברוסקי היא אשתו, אבל אינם יכולים להתחתן כי אי־אפשר לקבל גט מבעלה הראשון.

נדמה לי שלוּ היה בחיים יוסף, היה עוזר לאחיו לבוא ארצה. ע"כ כדאי שתעזור לו – הלא אני כעת לא יכול.

סלח שאינני כותב ע"ד הענין העיקרי שבינינו, אבל יש לי כעין суеверие ¹ – שאסור לדבר עם הנהג בזמן שהמכונית נמצאת במעבר קשה. אבל בטוחני שהנך לוחם את מלחמתך² בכל התוקף.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

צ’יקגו 30/3/1935

פרטי

בן־גוריון היקר,

אינני בטוח אם אשלח את מכתבי זה אחרי גמרי אותו. גם רוח אמיץ יושפע לפעמים ע"י סביבתו, כסביבה שמצאת בארץ אחרי שובך מלונדון: ואולי תקרא את השורות האלה בעיניים שגם הן נשתנו. מפחדני שגם אני קצת “נשתניתי” – אודה, למשל, כי בקבלי את הידיעה על דחיית ההסכם, לחשה בי איזו חולשה פנימית את הדברים האלה – “ברוך שפטרנו – ואולי גם ב. ג. מברך אותה הברכה ברגע זה”. ואולם לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש ב. ג. ואת שאיפתו.

אני רוצה – אם אשלח את מכתבי – לשאול שאלות אחדות.

אמרת לי שהנני מגזים את השפעת ה"מעמדיות" הטהורה על שכינת תנועתכם, והבאת לי מאמריך המראים, באמת, כי בשכינתך עתה אין “שעטנז”. גם אז שאלתי: האם בטוח אתה שגם המונכם הוא כזה? ענית “הן” בבטחון גמור. בלבבי לא האמנתי (אם כי לא פיללתי שיימצא רוב לדחות את האישור). מימי נעורי זכרתי את הקסם המכניע שבתורת מרכס, את שלשלת ההגיון שאף חוליה לא תוציא ממנה אלא באלימות. אתה ובני־דורך, יוצרי תנועת העובד הציוני, מזגתם את התורה ההיא עם הציונות מזג עדין מאוד; אולי התלכדו באמת ברוחכם אתם, אבל זהו מעשה־אמנים שרק לאמנים ניתן להבינו ולשמור אותו. עתה באו דורות שלא ידעו את נפתוליכם ולא השתתפו בחיפושי האמת שלכם; סלסולי־ההגיון הדקים שבעזרתם הצלחתם לארוג באריג אחד שני חוטים –נשכחו כסודו של סטראדיואריוס; חוץ מזה, הלא בכלל יש תכונה חדשה לכל הנוער ה"עכשווי" (יהודי ונוצרי) – אינם נוטים להתעמקות, נוטים להן ולאו בולט, פשוט, ראשוני, ברוטלי. משני החוטים הם רואים את העבה ביותר או המבריק ביותר; ואת האהבה, שהניעה אתכם אז, למדוד ושוב למדוד את הפרופורציות של אותה המזיגה, הם קוראים פשרנות או חוסר־עוז או גרוע מזה.

במה תילחמו נגד הברוטליוּת הזאת, באיזו מרקחת? האם תנסו ללמד אותם את אמונתכם? מסופקני אם הדור הזה מוכשר להבין אותה, או אם גם ירצה להבין אותה. הדור הוא “מוניסטי” עד מאוד – אולי אין זה מחמאה, אבל עובדה היא.

או אפשר – לא תילחמו, תלכו עם הזרם, חלק בתקוה שהזרם יגיע לאבסורד ובזה יירפא מאליו, חלק – אף בלי תקוה זו? פה אי־אפשר לי לדעת את תגובתכם על המאורע הזה ואני דואג מאוד: אם החלטתם ללכת עם הזרם, הלא אין למנוע שנות אנדרלמוּסיה בישוב ובציונות, במקום אותה הקואורדינציה שעליה חלמנו בלונדון למרות כל סתירותינו.

והאיוּם הזה מפחידני עתה הרבה יותר מאשר הפחידני קודם. אני bookworm³, אינני מבין את היש עד שאקרא אודותיו בשחור על גבי לבן. בזמן האחרון עלעלתי הרבה בעיתונות האגף השמאלי שלכם. מה שהפליאני – היא אכזריותם האנושית, חוסר רחמים על בשר ודם ונפש; אותה התכונה שנתגלתה במרתפי הלוביאנקה. הם מטיפים כי מותר לגרום כאב גופני למתנגד; גם קראתי דברי שביעת רצון גלויים על שלא נותנים למתנגד לעלות ארצה, אם כי ידוע להם כל משקל הכאב והיסורים והרעב התלוי בתכסיס הזה. גם מתוך ההתנפלויות בת"א וחיפה לא הבינותי את התכונה הזאת עד שקראתי את הווידויים האלה.

⁴ великий еврейский хам נולד בינינו – אולי תגיד כי משני הצדדים נולד ואולי צדקת; אבל אני, אם אראה את סימניו בחיים או על הנייר, אגרש אותו מחברתנו ותשעים ותשעה אחוז מחברי יעזרוני לגרשו בשמחה רבה, כי אצלנו נחשב ה’חם' לנבל. האם תגיד שגם אצלכם יגורשו כאלה? הלא את המנגינות הללו מצאתי ב"השומר הצעיר" וב"הפועל הצעיר"; הלא אצלכם יש המונים המתנגדים אף להסכם א'. אני מפחד כי אצלכם נהייתה הנטיה הזאת כבר לעקרון המושרש באמונת רבים, והרבים האלה הם־הם עתה רוב המנין שבתנועת שמאל.

אין צורך שתענה לי אף אם אחליט לשלוח את שאלותי. אפשר כי לו הייתי אני במצבך, הייתי נותן לך תשובה פורמלית וקורקטית – שהנה אתה מגזים, אינך מבין את המצב נכון, והרי להפך ⁵ ϲякие ־ это вы,а не мы, такие; על כן אפשר שגם אתה תענני ככה, ואז באמת לא כדאי. אבל אין לי ספק כי בשיחות האינטימיות בינך ובין יתר ה־⁶oldtimers, יוצרי תנועתכם, מדי פעם תעלינה על הפרק דוקא השאלות ששאלתי ואין מענה. כי המענה הוא זרא ותועבה לכם, סתירה לכל אמונת חייכם; שורש הסכנה הוא בעצם מושג “הפועל” בתור מרגלית־היקום, בהכרזת ה"אתה בחרתנו" שלו, במונופולין על התואר “עובד” הניתן אך לו ולא לי ולא לרבבות טורחי־פרך כמוני; זה השורש, כל השאר נובע ממנו ויוסיף נובע עד הסוף המר.

סלח־נא את השתפכותי זו.

בידידות וכבוד

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 14/2/1924

גברת נכבדה,

גם הד"ר פרלמן גם אני מסכימים בחפץ לב לחתום על הקול הקורא¹ שהיא שלחה לי, בתנאי שתבואנה גם שאר החתימות המוזכרות במכתבה.

שלום רב לכל חברי הקבוצה. פה עוד לא הספקתי למצוא את ידי ואת רגלי; כש"אתאזרח", אנסה לסדר את הנשף.

שמח אני מאוד על אשר “הוסרה” גברתי מעבודת הסידור ותוכל לעסוק בתפקידיה. אאחל הצלחה רבה גם לה וגם לחבריה.

בכבוד

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 20/2/1924

גברת נכבדה,

הלא כתבתי לה, שגם הד"ר פרלמן וגם אני מסכימים בשמחה לחתום את הכרוז, אשר העתקתו שלחה לי הגברת במכתבה הראשון. בזה הנני מאמת ומאשר את ההסכמה הזאת, גם בשם הד"ר פרלמן וגם בשמי אני, בפעם השניה. את ההעתקה עצמה “קראתי וקרעתי”, כי לא חשבתי שיש בה צורך; ואולם די לגברת במכתבי זה, ולא חשוב הדבר, אם חתמנו ממש על אותו הנייר או אם אני מקבל על עצמי את האחריות, כי את חתימתנו לא נכחיש.

שמח אני מאוד על אשר הסכימו כל הגדולים האלה לתת את חתימותיהם. סימן הוא, שמכיר הקהל בערך עבודתכם.

עם ה' זלצמן אדבר ואבקשהו לשלוח לכם את ספריו.

רוטשילד הזקן נסע מצרימה, כמדומני גם וורמסר² אתו. אני אכתוב לה' שפירא³ ואשאל, אם ידוע לו דבר־מה ביחס להבטחת וורמסר. אבל מסופקני – אין מסדירים ענין כזה בשעה האחרונה לפני נסיעה.

דרישת שלום לכולכם.

שלה בכבוד

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 3/4/1924

גברת מרים יקרה,

תסלח־נא שלא עניתי לה תיכף – עובד אני כעבד ממש, או כמרים ברנשטיין־כהן, ולא דוקא עבודה שהייתי רוצה לעבוד. גם הפעם אוכל לכתוב רק שורות אחדות; ואולם לתשובתה אחכה בכליון־עיניים, כי גם במוסד שלכם אני מתענין ומאמין בו, וגם הגברת עצמה – אינני יודע אם ידוע לה הדבר הזה – צריכה לרשום את שמי ברשימת מכבדיה היותר נלהבים. אני אוהב מרץ ודמיון ועזות־לב, וברוכה היא מלמעלה בכל המתנות האלה.

יש לי נסיון בענינים הציבוריים, ואני יודע מה הם סימני ההצלחה העתידה לבוא – והנני רואה שהצלחתכם מתקרבת ובמהרה תבוא ותיראה. כבר מתחילים זרים, שלא פיללתי כי מתענינים הם בכלל בעסקים כאלה, להזכיר בשיחותיהם אתי התא"י⁴, לשאול שאלות, להתפלאות וכו' וכו'. המוסד עשה לו שרשים, חדר בהכרה הציבורית. יהיה בסדר!

שלום לה ולכל חבריה וחברותיה. עד היום לא עלה בידי לסדר פה גם את הרצאתי לטובת ה"ראזסוויט"; אם אצליח בזה סוף־סוף – השנית תוקדש לתא"י. למה פעל הכרוז? החתימות היו יפות באמת.

שלה בכבוד ואהבה

ז. ז’בוטינסקי

ברלין 8/7/1924

גברת יקרה,

קראתי את שני הספרים. בעיני אני לא מצאו חן לגמרי. “חסן” הוא חזיון אכזרי מאוד, מלא דם ועינויים; ומה שנוגע ליופיו במובן ה־⁵ “pittoresco”, הלא אי־אפשר להליטו בלי תפאורות מתאימות אשר תעלינה בהון כסף. “דון חיל” איננו אלא ספר צרפתי מן המין הזול; הספרדית, בלי ספק, יש לו קסם של שפה וסגנון, אבל מי יתרגמנו כראוי? ולוּ תרגם אותו ר' יהודה הלוי בעצמו, גם אז – לפי דעתי – אינו שווה תשומת־לב.

אנא להודיעני, מה תהיה מסקנת השתדלותכם ומה תחליטו לערוך להצגה השנית. הנני מאחל לכולכם נצחונות, וגם מאמין בהם למרות שאין אני מבין את מגמתכם הנוכחית.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

את שני הספרים מסרתי לה' זלצמן.

19/5/1928

גברת מרים יקרה,

תודה לה על המכתב, שעם כל תלונותיו יש בו יותר טריוּת ומרץ מאשר בפרוגרמה שלימה בת כ"מ סעיפים. – מה אגיד לה? כולנו כמוה – מתחילים ושוב מתחילים ושואלים “באיזו פעם?” – ובכל זאת נשאר דבר־מה. – התדעי מה החלטתי? החלטתי כי אין אני מבקש סיפוק־נפש: לא רק הצלחה, לא רק נצחון, לא רק הבעת־תודה, כי־אם אף סיפוק־נפש אינני מבקש. עובד את עבודתי לא מפני שזוהי “חובתי” – את חובותינו לעם הלא שילמנו זה כמה, כגברתי כמוני – אלא פשוט מפני שכך נאה לי, טאק מוֹיה לאֶוואַיאַ נוֹגאַ חוֹצ’אֶט, אי בּאַסטא⁶.

לפולניה לא אבוא הקיץ; לדאנציג כנראה אבוא, בסוף יוני.

שלום ולחיצת־יד

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 30/10/1917

אדון מאוד נכבד, חבר יקר,

לבסוף עלה בידינו ליסד את הגדוד העברי, ואני בטוח כי יביא תועלת מרובה לענין הציוני; אבל זכוֹר ייזכר בדברי ימי ישראל, כי ראשית הגדוד הגדול הזה היא אותו הגליון הנשמר בקופת אדוני והחתום בידו.

עתה אבקש ממנו לתמוך בנו בכסף ובהשפעה. הנני שולח בצירוף לזה את הקול־קורא שנדפס ברוב עיתוני אנגליה; אני מבקש שמלבד נדבתו ישתדל להפיץ את כרוזנו בין עשירי אלכסנדריה.

ברגשי חיבה וכבוד

ובברכת ציון

ז. ז’בוטינסקי

שלמה (סולומון קלמנטיביץ') גֶפְּשטיין

9/2/1923

סוֹלוֹמוֹן קלמנטייביץ' היקר!

את מכתבך קיבלתי זה עכשיו, את מאמרו של י. ב.¹ קראתי, והנה דעתי הכנה. אני, כמובן לא ציפיתי ולא דרשתי, שתצדיק את יציאתי מן ההסתדרות. ואולם מן המאמר מתקבל הרושם, כאילו כל עמדתי בעיקרו של דבר אין לה חשיבות כלשהי לעומת זה שיצאתי; והמסקנה: “הבה נציל את הציונות בזה, שנשמור על ההסתדרות”. לדעתי, המסקנה צריכה היתה להיות אחרת: “הבה נציל את הציונות בזה, שנתאמץ להביא לידי שינוי ראדיקאלי בטאקטיקה של האכסקוטיבה, והשאלה על כך שז. עשה צעד בלתי־נכון, היא בעלת־חשיבות מספר 25”.

אני מניח בצניעות, שאפילו הייתי גונב קופסה של טאבאק, היתה בכל זאת מהותן של דרישותי חשובה הרבה יותר מאותה עובדה, שאני גנב; ומן ה"ראזסוויט" הייתי מצפה בדרך הטבע, שלפשעי יקדיש 10 שורות בפטיט, ואת המאמר יבנה על הגנת עמדתי – אם הוא מסכים לה.

הצרה היא, שהמערכת בכללה אינה תמימת־דעים עם עמדתי, משום כך לא כדאי לכם בכלל להתקשר עמי. אנו היינו יכולים לעבוד במשותף, בערך, על היסודות שלהלן:

א. חברי המערכת: גֶפּ², שחטמן ושלישי, וחסל.

ב. לחברי המערכת לשעבר יש דעה מייעצת.

אילו היה זה מסתדר, לא הייתי מתנגד לקבלת המשימה הזמנית באותו מובן, שאני עכשיו מחוץ להסתדרות ולפיכך אין המערכת אחראית לדעותי, ואולם למגמתי בקוויה הכלליים היא מסכמת בהחלט.

אז הייתי כותב בשבילכם כל שבוע. אחרת לא כדאי. אם רוצים אתם לעשות ³coup d’état, אעזור לכם בפעולה זו על־ידי פנייה פורמאלית אל המרכז.

אל דיוניאוֹ⁴ אפנה, ואולם הוא שרוי עכשיו ב"מצבים" קשים, ו־50 מארק בעד שורה אינם שווים בעיניו כלום. אמסור את תשובתו.

דרישת שלום לכולם מכולם.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 19/9/1929

ס.ק היקר,

כתבתי לך בשבוע שעבר.

עוד קודם שנתקבלה תשובתך על המברק שלי (“הסתה בחרוזים פורסמה שבוע לפני שהעיתון הופסק”), הגישו ידידינו את הצעותינו למשרד המושבות. לפני ימים אחדים נתקבלה טלגרמה של יט"א⁵, כאילו העיתון יופיע ב־17 לחודש, ואולם אישור לכך עדיין לא נתקבל.

דוברה של יט"א הודיע להם, שכאילו, בדרך כלל, אין מצב־הרוח במשרד־המושבות “נוח ביותר”.

כפי שידוע לך, פרשנו מן האכסקוטיבה. החלטנו להתחיל באופן עצמאי בפעולה גדולה – בהגשת פטיציה עולמית אל הפרלמנט הבריטי. כפי שאתה מבין, החתימה עצמה על הפטיציה אינה אלא התפאורה, העיקר הוא אותה הרתיחה הציבורית, שצריכה ללוות אותה. אם הדבר יצליח – הרי זה יהיה מעשה גדול. אם תהיינה לפטיציה תוצאות ממשיות – אין אני יודע. אבל אם לא תהיינה, היא תביא לרביזיה של כל האוריינטאציה בשאלת ממשלת־המאנדאט. באמריקה כבר התחילה רביזיה זו מאליה. – אל תפרסמו כל זה לפי שעה בעיתונות.

מיד לאחר שיתחדש ד.ה.⁶ אתחיל לכתוב.

תכניותי עדיין בלתי־ברורות. כדי שלא לבלבל את המוח, אין אני מביא את האלטרנאטיבות.

מסור לבן־חורין, שהוא בן־חיל, ובכלל – כולכם בני־חיל אתם.

מה הם היחסים הפנימיים האמיתיים בישוב? כלום מורגשת מגמה להתחיל מחדש בשיסוי בנו ובבית"ר? כאן, אני צופה מראש, תתחיל בקרוב התכתשות גדולה בינינו ובין כל האספסוף ה"לויאלי", אף־על־פי ששני הצדדים חושבים אותה כדבר שלא בזמנו.

אני מחבק בחזקה אותך ואת שלך ואת כל המערכת.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

בשביל וויט⁷ אין עדיין חדשות, ואולם מרגיש אני, שמשהו יצליח.

מחר אני נוסע לפאריס לשבוע אחד, אחר־כך אחזור לכאן. קרוב לאותו זמן תתחיל הוועידה של האנשים הדרושים – הם לפי שעה ברובם בקייטנה. אני מקווה שלזמן הרצאת הוועידה תהיה ברשותי פלוגת־מחץ.

הספינה Dacia 28/12/1929

סוֹלוֹמוֹן קלמנטייביץ' היקר

תקרא את הכתוב כאן בתשומת־לב ותקיים בדייקנות:

אני קיבלתי על עצמי “להוכיח” לוועדה⁸, שהתנהגותו של “דאר היום” היתה ללא דופי. לפיכך דרושים לי כל אותם המאמרים והרשימות, שיש להם יחס כלשהו אל הענין, החל מיום נסיעתי ב־19 ביולי ועד סופם של המאורעות. מה יש לחשוב “לסופם של המאורעות?” – כפי הנראה, את סגירת העיתון בגלל אותו השיר.

מלבד זה: תבקש את בנימיני⁹ לקרוא בעיון כל מאמר ורשימה ולהדגיש אותם המלים או המקומות, שיכולים לתחוב אותם אל מתחת לחוטמי כקריאה למרד ולמעשי־אלמות. וכן הוסף־נא, במקום שתוכל, את עצותיך: מה להשיב.

הדבר השלישי, והחשוב מאוד: מאחר שהמלה “מרד” נמצאה באיזה מאמרון, הרי רוצה אני להסביר לוועדה, שבלשון העברית יש למלה זו גם מובן רוחני טהור, כמו, למשל, שהמחיר של חצי פיאסטר במקום פיאסטר הוכרז כמהפכה אל־שנית. תתפסו אפוא את ידידיה¹⁰, המכיר את כל הספרות העברית, ממשה עד מיכאלי (הסגנון – שלך!), והכריחו אותו למצוא מקום שבו נזכרת המלה “מרד” במובן של נקיטת־עמדה אפלאטוֹנית טהורה.

רביעית – וזהו הדבר העיקרי והרציני ביותר: הוועדה צריכה להבין, שיהיו הביטויים אילו שיהיו, אף־על־פי־כן לא יכול היה ד.ה.¹¹ להטיף למרידה באנגלים, פשוט משום כך, שכל האוריינטאציה שלנו היא – על אנגליה. תוציא אפוא את כל מאמרינו, פתוֹח ב"אני מאמין" מ־2 לדצמבר 1918, שבהם נקבעת ומתאשרת עמדתנו זו.

חמישית, שילחו אותם ממאמריך, שבהם, אחר חליפת המברקים עם הוּפין, אתה “הרגעת” את הישוב.

כל זה דחוף מאוד, והכתובת (בלא שמי):

Mr. M. Machover, 26, Oakley Square, London

אני מחבק את כולכם,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 12/6/1930

סו­ֹלוֹמוֹן קלימיץ' היקר,

בלונדון קראתי כי העיתון נסגר ולמחרת בבוקר נסעתי. קיויתי לקבל ממך הסבר הסיבות – אז אפשר היה “ללחוץ”, אף כי עכשו הלחץ חסר־סיכויים. בלי הודעתך חושש אני לעשות אף צעד אחד. הסיבה לכך – שראיתי מאמר אחד של א.צ.ג., זה שבו הוא מאשים את “אנגליה” ברצח א. אהרונסון. זה, כמובן, סילוף – וסילוף מאוד לא־פיקח. אין לי ספק שהמאמר נדפס מחוֹסר־השגחה. אך אם השלטונות נטפלו אליו, ואם יראו לידידינו במשרד־המושבות, בתשובה למחאה על הסגירה, את תרגומו, כי־אז גם הידידים יסתלקו מהשתדלויות. דברים מסוג זה אסור לכתוב ואפילו לדבּר.

אינני יודע, מה יהיה עכשו. בענין רשיון־כניסה קיבלתי סירוב מוחלט. חוששני שאף אם יתירו לחדש את העיתון, הרי שוב לא כעיתון שלנו. מה מכאיב הדבר בשבילי, לא אוכל – ואף למוֹתר – להביע במלים. עוד יוֹתר מאשר על המפלגה, צר לי על חברי המערכת, שנפגעו חומרית, ועליך ביחוד – אחרי כל אותה עבודת־פרך שביצעת ואחרי הצלחה כזאת! אפילו שווארץ¹², הנפגש לעתים קרובות עם יריבינו, כתב לי לא מכבר: D.H.¹³ ist jetzt wirklich zum führenden Organe geworden. אתה רשאי להתגאות ב־18 החדשים האלה. אך זוהי נחמה קלוּשה.

אם בכל־זאת ייגמר הדבר בטוב, והעיתון שוב יהיה שלנו, תיאסר נא, למען אלוהים, על המשתתפים היסטריה בכל צורותיה. מלים “חזקות” – הן היסטריה; האשמות לא־בּדוּקוֹת – הן היסטריה. אתה יודע זאת בעצמך; אך צריך לשנן זאת גם לבן־חורין ולייבין – לאלה המכשירים את החומר לדפוס. את שניהם אני אוהב ומעריך מאוד, ואולם חוששני שהערצתם לא.צ.ג. השכיחה מלבם את העובדה כי לפובליציסטיקה עיתונאית יש חוקי ריתמוס ורושם משלה, שאינם דומים לחוקי השירה או אפילו לתקנות של קובץ מאמרים פרטי.

וייזל המסכן הגיע בדיוק בשעת צרה זו…

על עצמי עדיין אינני כותב. עוד לא לעסתי את הדברים. אני נשאר בפאריס. אם יהיה קונגרס בספטמבר, אצא לסיור־תעמולה. אומרים שנהיה חזקים בקונגרס. נראה. עדיין אינני מאמין שהקונגרס יתקיים. לעומת־זאת תתקיים הוועידה שלנו – ותהיה, כנראה, רבת־משתתפים.

אני מחבק אותך ואת כולכם ורוצה, על אף הכל, לקוות לבשורות טובות.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 10/7/1930

קלימיץ' היקר,

תודה על המכתב החביב. שמח אני שהנחתי את דעתך במשלוחי.

את המאמר (השני) שלחתי זה עכשיו.

את העיתון עדיין לא ראיתי. האם הוא נשלח? כתבתי על הטופס.

טלגרפתי אתמול (בתשובה על המברק שלך): “בן־אנשל (ישראל רוזוב – המלבה"ד) הודיע לצדדים: “מוּרשים לחתום חוזה דואר־היום בשמי”. יהא אלהים בעזרכם!”.

בשביל שליחת המברקים שנית, כפי שביקשת, לך ולווייט, לא הספיק הכסף.

אני בכל זאת מאמין, שעוד יעלה הדבר לזרוק לכם קצת כסף מכאן. תנו לי רק לסדר את עצמי. אצלי בעצמי רגע קשה עכשיו.

רוֹזוֹב ביקש טלגרפית לדחות את הוועידה, ואולם כבר אי־אפשר הדבר. אני מקווה, שיבוא מישהו מן הארץ־ישראלים. אומרים, שהוועידה תהא בעלת חשיבות מרובה.

“הוראות?” ללמד את המלומד – פירושו לקלקל. רק אל תרשו היסטריה – וסברות־הכרס. המאמר הארוך שלי היום, למשל, יש בו מסברות־הכרס, ואולם אני הרי זקן וראש העדה. ואולם בכלל לא צריך. אנו נפיץ תריסר סיסמות, וטוב, לפי שעה יותר לא צריך.

וכן אל תיכנעו לגירוי, שיפתה אתכם לחשוב, ש"עכשיו דווקא צריכים אנו לומר מלה חדשה". בהחלט לא צריכים; לפיכך – אנו מתגאים בזה, שאת כל המלים הדרושות אמרנו קודם. ואם הקהל מתכוון במלה החדשה לאמבולאנס של מגן־דוד־אדום, הרי הוא צריך לדעת, שאמבולאנס כזה איננו. עשיתם שטויות, מנוולים? לא שמעתם בקולנו? ועכשיו שלמו, ואין אף אחד יכול לשחרר אתכם מן התשלום.

עגלה, שנידרדרה במדרון, צריכה להתגלגל עד קרקעית איזו שהיא; להיחלץ משם נשתדל אחר כך.

אני מצטער על שוויזל כתב ב"איטה", שהאכסקוטיבה תגן עלי. הרביזיוניסטים אינם צריכים אף אצבע לנקוף בענין זה.

אני מחבק, וכל טוב לכולכם.

האומנם עזב בן־חורין? הוא עובד מועיל ואדם יקר־ערך. וכי אי־אפשר לאחות את הקרע?

שלך

ז. ז’בוטינסקי

ניו־יורק 20/3/1922

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

סלח על ההשהיה. הגעתי הנה ב־2 בפברואר ונפלתי למשכב – אינפלואנצה. יצאתי לראשונה רק ב־16. שבועיים אלה – אשמתי שלי, אחרי־כן – לא שלי: המשא־ומתן נתמשך, ורק שלשום נתקבלה התשובה שטלגרפתי לך.

“דער טאג” הסכים – לאחר קשיים רבים – לסידור הבא, שאגב אינו חוזה רשמי, אלא מה שקרוי gentlemen’s agreement, אולם בתנאים תקינים כוחו יפה כהתקשרות מוסרית:

1) הם יַקצו מקום לשני מאמרים לחודש, בשכר של 30 דולר למאמר.

2) המאמרים צריכים להיות בעלי תוכן פובליציסטי. הפרטים על כך להלן.

3) הם שומרים לעצמם את הזכות לפסול; אך הזכות בידך לשלוח מאמר אחר, שיודפס במקומו של הנפסל.

4) הם ישמחו לפרסם גם יותר משני מאמרים לחודש, אם החומר יתאים.

5) ההסכם יחול מ־1 במארס ויעמוד בתוקפו כל עוד אחד הצדדים לא יבטלוֹ.

על דמי־קדימה לא דיברתי אתם, כי במכתבך הראשון לא הוזכר הדבר, והשני הגיע מאוחר מדי.

איני חושב הצעה זו למזהירה, אך השגתי אותה בקושי. בדרך־כלל עמד “דער טאג” על הנוסחה הידועה: יכתוב־נא – ונראה.

אשר לאופי הפובליציסטי, הענין הוא זה. עד נסיעתי למערב ולדרום, דיברתי כאן על מאמריך רק עם אנשי חוגי. כל אלה הם אינטליגנטים מ־"עיסה" רוסית. הרושם שלהם היה: “חוטפים וקוראים”. אך לאחר שיחה עם אֶדלין חקרתי במיוחד כמה מפשוטי־עם. הם כאן, כמובן, הרוב המכריע. עלי לאשר, כי בשבילם זכרונות, היסטוריה, יום־אתמול – כל אלה הם “חכמת־סין”. מימי לא ראיתי “איבאנים־שכחנים” כאלה, חוץ מאשר בווייטצ’פל. הם חיים רק על עניני־דיומא. אֶדלין צודק באמרו כי לא ייתכן להזין קהל זה בשום דבר חוץ מפובליציסטיקה.

מאמריך על נושאים אקטואליים יהיו חשובים מאוד בשבילם. קהל קוראי יידיש חי בעניני מזרח־אירופה הרבה יותר מאשר בענינים המקומיים. רוסיה הסובייטית, אוקריינה, פליטים, חיי האינטליגנציה המהגרת בפאריס ובברלין, המצב בפולין וליטא – כל אלה ממלאים את עמודי העיתונים. כַּתביהם ברובם – אנשים חסרי־צבע. להארת הדברים בעטך יהיו לא רק ברק אלא גם ערך חינוכי. להאריך בזה אין צורך – וגם חוששני שתכעס על המחמאות.

כעיתונאי, ארשה לעצמי לייעץ שתסכים. למעשה כל מאמר משלך יודפס, גם אם תשלח יותר משניים לחודש. יודע אני כי אינך מחובבי הסגנון הפובליציסטי; אך דוקא משום כך יהיו הדברים רעננים יותר. כתוב בפשטות כך כפי שחירפת־וגידפת בפאריס באוזני רוֹזוֹב ובאוזני, גַדף באמת – ויהיה טוב.

סלח שלא יכולתי להגיע לסידור יותר טוב. האנשים כאן נוקשים, ואולי גם אני חלש. עשיתי כל מה שיכולתי.

על תכנית ההוצאה אכתוב לחוד – עלי לחשוב ולהתייעץ. ואולם הדעה הכללית כאן, ככל אשר שמעתי, כי יהודים אינם קונים ספרים. שטיבל יאשר לך כי אפילו הספרים העבריים נמכרים כאן יותר מהר מספרי יידיש. זוהי, כפי שכבר כתבתי לך, אחת הסיבות שהרעיון להוציא את הזכרונות בספר מיוחד עכשיו אינו בר־ביצוע. ואף־על־פי־כן עוד אחקור בענין ההוצאה ואשיב לך לחוד.

ברכה לבבית ואיחולי בריאות והצלחה לך ולבני־ביתך.

עכשיו אני בריא, אך עייף עד טירוּף.

שלך בנאמנות,

ז. ז’בוטינסקי

ניו־יורק 5/5/1922

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

רק ב־1 בחודש הגיע לידי הספר על דנטה, והיום קיבלתי את מכתבך מ־16 באפריל. הספקתי לקרוא רק את ההתחלה, אך, כנראה, יהיה לי הספר לעזר רב בתרגומי. אשר למכתבי, האמן לדברי, אינני חוטא בדיפלומטיה. לוּ היה לי הרושם כי “דער טאג” אינו רוצה במאמריך, הייתי מפסיק מיד את השיחות אתם. ה"קושי" היה רק בזה, שמוֹ"לים הם מוֹ"לים ודרכם להתחמק מחוזים עד כמה שאפשר, – ואני עמדתי בתוקף על התחייבות כלשהי מצדם. עם עיתונים אחרים, לדעת ידידי המקומיים (שנועצתי בהם בלי הזכרת שמות, פשוט בנוגע לטיבן של ההוצאות) אין טעם לדבּר. רמתם הספרותית לא זאת – חוץ מ־"צייט" שגסס ועכשיו מת.

צר לי שלא הסכמת. משיחתנו נשאר לי הרושם כי השקפותיך על ענינינו, הרוסיים והעולמיים, הן מקוריות ומיוחדות כל־כך, שחטא הוא לדון אותם לגניזה. קרא לזה פובליציסטיקה או שם אחר כרצונך, אך הדבר נחוץ. אמנם, נכון כי הקהל המקומי הוא בור ולכתוב למענו בצורה רצינית – לוכסוס רב מדי. אך רק בזמן האחרון הרגשתי את הדבר במלואו.

אני לוחץ את ידך בחזקה. ברכה לבבית לרעיתך ולבנך (היכן הוא?). בקרוב אהיה בגרמניה ואולי אזדמן לברלין. אז תחרפני ככל אוות־נפשך, ואני אשמע את הכל באהבה.

במסירות עמוקה,

ז. ז’בוטינסקי

אוי, עייפתי!

מכתבו של פראנק נוגע עד הלב. נתקנאתי בך – כך לא כתב אלי איש זה־כבר.

פרייבורג 30/06/1922

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

קיבלתי כאן אתמול את מכתבך מ־8 במאי – העבירוהו אלי מניו־יורק ומלונדון. צר לי מאוד ש מילאתי את שליחותך בצורה לא מוצלחת כל־כך. אשמים במקצת נדודי, שאינם מניחים לסדר שום ענין על דיוקו; והעיקר הוא שגם את עניני מסדר אני באותה צורה – על רגל אחת. אתך הסליחה. ועל הפרטים לא כדאי להתווכח עמי. אינני מבין אותם ואפילו איני יכול לראותם – כך עשויים משקפי. ניסוח זה או אחר של יחסך אל הפובליציסטיקה יכול היה להישמט מזכרוני בקלות, ואין זה חשוב. חשוב לדעתי – שתכתוב פובליציסטיקה. הנה אינך מרוצה מן האכסקוטיבה והצדק אתך במידה רבה. Cela va sans dire – donc cela ira mieux en le disant¹

 דרישת־שלום לבבית לרעיתך ולבנך, ומיטב איחולי לשלשתכם יחד.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 28/1/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על דרישת השלום.

הוריתי לשלוח לך את הגליון־לדוגמה ולנזוף באכספדיציה על שעדיין לא קיבלתי את הגליונות 3 ו־4 שיצאו במועדם. אם אתלה את עצמי, האשמה באכספדיציה.²

המכשלה מסתברת בזה שכל המערכת עובדת בלי שכר, משמע – אני נאלץ לכתוב מאה דברים, לעבור על מחצית ההגהות, לחלק את טוּרי־הסְדָר וכו' – ועד שאני מגיע לכתיבת מאמרי הנני כבר רצוץ. לכן, לוּ שלח לי גרוזנברג מאמר, כי־אז היו בזכותו בגליון שני מאמרים טובים.

אני בן 44. עובדה. נולדתי ביום 5 (18) באוקטובר 1880, בפינת הרחובות בּאַזאַרנאַיה וראֶמאֶסלאֶנאַיה. כמובן, באוֹדיסה.

אני לוחץ את ידך. עזור־נא!

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 8/2/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' ה'

תודה מקרב־לב על המאמר ועל המכתב הטוב והחם. את הפרק על דאשבסקי, כמובן, אסור לפצל – אתן אותו בשלמותו בגליון מס' 8. אם הדפוס לא יכשיל, אשלח לך הגהות; ואם יכשיל, מה שעלול לקרות, אעבור על ההגהה האחרונה בעצמי.

האם מקבל אתה את “ראזסוויט” בסדירוּת? בפאריס מתחילה האכּספדיציה לפעול כהלכה, אך ביחס לפּריפּריה עדיין אין לבי שקט.

אני לוחץ ידך ומודה שוב על העזרה והעידוד. הזכרת ³ «БудущноϲтЬ» היא בעיני סימן טוב; אם נחזיק מעמד אפילו רבע ממשך־חייו, שוב לא נאבד.

דרישת־שלום לבני־ביתך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 14/2/1925

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

כמה מיותרת השאלה! כמובן, הפרק נהדר. תראה זאת בעצמך כאשר תקראנו. מאז כתבתי לך על האכּספדיציה נתגלתה סיבה חדשה להתאבדות: טעויות־דפוס. את מאמרך אבדוק במכונה בעצמי. אם גם לאחר זאת, במקום דאשבסקי יודפס דאשינסקי, הזמן מיד תפילת־אזכרה לנשמתי (שמי העברי – זאב בן־יונה).

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 6/5/1925

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אל תכעס על הפיגור. חזרתי לפאריס שלושה ימים לפני הועידה⁴ ונפלתי לתוך מערבולת. בוועידה רשמתי בעצם־ידי כל נאום ותרגמתי מכל הלשונות לכולן. לאחר הוועידה (5 ימים, 13 ישיבות) כתבתי בעצמי את כל הדין־וחשבון – 40 עמודות “ראזסוויט”. סיימתי אמש. הערב אסע ללייפציג להוציא לאור את האַטלס. מחוּל לי? עם שובי אשיג את הספר.

הננו מעטים. באו מן החוץ רק 10 אנשים. עוד 6 לא באו מחוסר ויזות או כסף. בכלל, חוץ מריגה, פאריס ותל־אביב, יש לנו, לדעתי רק יחידים. לו יכולנו לשגר שליחים, אפשר היה להקים אירגון בן אלפים רבים. אך אנו אביונים.

מבחינה פנימית עלה הדבר יפה להפליא. הרמה היתה גבוהה, כינוס נבון וישר, התרוממות־רוח אמיתית. ההתעניינות בקרב הקהל החיצוני היתה רבה. למיטינג באו כ־1200 – 1500 איש – היתה זו הטובה באספות־עם שלנו.

החרוזים הם מן ה"נכר" שלי. לפנים ידעתי מלאכה זו.

אני לוחץ בחזקה את ידך –

ושלום לביתך!

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 22/5/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ היקר,

זה־עתה קראתי את “פּירוֹגוֹב”. קראתי בנסיבות לא־נוחות – ברחוב Tombe Issoire רעש ומהומה, ובלב – מועקה של כמה ענינים לא־נעימים. הלא תדע, מה קשה להתרכז בתנאים כאלה, ביחוד לכתבן ותיק. אך כבר העמוד הראשון עקר אותי מן ה"נסיבות" ונשאני. לא לשם מחמאה אלא לשם ציון עובדה: זה עידן ועידנים לא קראתי דבר מרתק כל־כך. הענין אינו מצטמצם בעלילת קורותיו של פירוֹגוֹב, המתבקשת כשלעצמה לרומן־הרפתקאות – מציונו של מלך זה עם פסיכולוגיה של גיבן ועד מעשה־כשפים מפתיע באות “u”. יותר מן הכל משפיעה כאן הפסיכולוגיה של המחבר. משום־מה לא היה לי מושג, כלומר, מושג מוחשי, כי חוויות הסניגור הן אלה של אדם המטפס במרזב לקומה החמישית להציל ילד מדירה בוערת. אצלך הועלה הדבר בממשיות כבירה. אני משתוקק לראות את כל הספר. סבורני כי זוהי אחת האוטוביוגרפיות המרתקות ביותר שבכל הספרויות. אף אינני יודע, אם קיים עוד אי־שם צירוף מופלא כזה: כל הספר מורכב מעניני זרים, ועם זאת העיקר בו – האיש המטפס למענם במרזב. האם ישנם בכלל ספרי־זכרונות של סניגורים במשפטים פליליים? בתחום זה אני בּוּר.

עוד הערה: זוהי “אוטוביוגרפיה” – לא מפני שהמחבר מדבר על עצמו. בפרק על דאשבסקי אין אף מלה על המחבר. אך הוא מורגש ללא מלים, פשוט מפני שלֵב גדול אין להסתיר.

המבוא, שעל הדפסתו הצטערת (אמרת לי זאת) – הוא דבר במקומו. אין ספק כי מבחינת הסגנון זה השיא מכל מה שקראתי לפי שעה מתוך ספרך. הערה אחת: לי באורח אישי יש סלידה מפני “שילוש נקודות” ו"שורות תחיליות". עם כל רצוני להתפאר בקפדנותי, לא אוכל להעיר שום דבר אחר.

אני מחבקך ולוחץ בחזקה את ידך, גאה כי יש לי ידיד בכיר כמוך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

הערה נוספת: בשביל לא־משפטן רב מדי צמצום־הלשון. אני, לצערי, התנסיתי במקצת בבתי־הדין של הצבא הבריטי, אך גם אני נאלצתי לקמט מצחי לרגע בטרם הבנתי: “u” פירושו כי פירוֹגוֹב נשפט גם לפי אחד מסעיפי החוקה הפלילית הכללית. לקהל צריך להסביר זאת, לפחות, בפסוק אחד. כיוצא־בזה – בקטע, שבו אתה מספר על התחבולה של החלפת שם־מקום בשם אחר: כדאי להדגיש כי זה למעשה אותו ענין עצמו. תן דעתך על הדבר כשתגיע להוצאת הספר.

פאריס 3/7/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני מודה מאוד־מאוד בעד הפרק הנהדר על פרוּג. בארבע השורות האחרונות אינני מוצא שום דבר לא־נוח ומייעץ להשאירן. הרשני־נא לעכב מאמר זה לשני גליונות: מאמצע יולי יגיע למלוא־תוקפו מפעל־ההחתמה שלנו, וברצוני לתתך אז באחד הגליונות המפוֹצצים. את ⁵ “Совеменные Записки” אקרא.

אני זוכר את “הזמנתך” – יחסנו אל הערבים. אכתוב על נושא זה גם־כן בשביל “גליונות־המחץ”.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

Sallanches (צרפת) 5/8/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מחרתיים אני נוסע, ממהר לענות היום.

תודה לבבית על איחולי הצלחה בקונגרס. סבורני כי שם לא יהיה לי מה לעשות. סיעה עדיין אין לנו, ועם אחרים אין לנו דרך משותפת. אשא נאום אחד, אם יתנו לי רשות־הדיבור, ואחר־כך אתיישב בראינוע.

כאן משלמים אנו לא ביוקר: 45 פראנק ליום בעד שנינו בחדר אחד. האוכל לשובע, הנקיון לא רב ביותר – את המפיות והלבנים מחליפים לעתים רחוקות. יש, כמובן, גם מלונות טובים יותר. הצרה היא שהגשמים אינם פוסקים והבריות מנבאים קיץ רטוב בהרים. אני חושב ברצינות על העברת המשפחה לריוויאֶרה (אם לא אשוב עוד לקייטנה). ואתה – להפך. הנה דוגמה קלאסית לאי־סיפוק נצחי של הטבע האנושי!

אני כותב היום לפאריס שישלחו לך גליון נוסף עם מאמרך ורשימתי על גורלו של פרוּג ועל “אספסוף” של חסרי־זכרון.

כל טוב לך. מחבקך בחזקה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

Sallanches (צרפת) 13/9/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

בקושי עצרתי כוח לגשת אל כתיבת מכתבים.

אינני מסכים, בשום אופן אינני מסכים: יהודים הם שכחנים מטבעם. אתה, אולי, אינך מרגיש זאת כי תמיד נתת להם ומעולם לא ביקשת מהם דבר. יהי רצון שתחיה באשליה זו כל ימיך – ומאותה סיבה עצמה.

את “סוֹבריימנייה זאפּיסקי” מס' 25 אקרא ואת הציטטה אביא ב"ראזסוויט". תודה. את הסכמת המערכת אני מקוה להשיג. ואַל תכנה עצמך זקן. נוסף על כך שלדעתי אין זה נכון מבחינה אובייקטיבית, הרי מתחיל אני לחרוד גם לעצמי כאשר בני־דורי מבטאים מלה זו. זאת ועוד. אני נפגש לעתים קרובות עם הנוער של ימינו. הם – נוער במובן זה שעוד לא מלאו להם כך וכך שנים: מושג מספרי זה מוצא לו ביטוי הרבה יותר מדויק במונח ⁶"неоросль " נוער הוא מושג חיובי כאביב: אין זה רק קיץ בלתי־בשל אלא משהו מיוחד במינו. ואותו “משהו” ישנו במידה גדושה יותר אצלך ואצלי מאשר אצל שלושה־רבעים מעולי־הימים של זמננו.

הקונגרס היה הגרוע בירידים שראיתי מימי. אף לא רעיון אחד, אף לא געגועים על רעיון; לא כבוד־עצמי, לא עקרונות, לא יושר בגישה לענין. אולי, החמישה־עשר יהיה שונה מזה.

לחיצת־יד חזקה וברכה לבני־ביתך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

צ’רנוֹביצי 12/11/1925

אוֹסקאר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

רק שלשום בקישינב קיבלתי את מכתבך מ־13 באוקטובר. סלח לי על פיסת־הנייר ועל העפרון. באכסניה זו אין דבר חוץ מאבק.

mea culpa⁷: גליון של ⁸ “C. 3.” לא הספקתי להשיג. בפאריס, בין סבוֹי ללונדון ולוועידה, לא הספקתי אף להתגלח כהלכה. אל תחשוב זאת לאי־תשומת־לב. אתה יודע כי היא לא תיתכן.

בשאלת החוג שיש להישען עליו צדקת בהרבה. ביחוד צדקת באשר ה"פּרוֹלטריאט" שלנו – הוא, בעצם, נוער אינטליגנטי המבקש לעצמו תיקון של פשטות, היינו מיטב החומר שבעולם. ואולם למעשה – ספק אם ברית אתם אפשרית. עיקר הצרה לא בסוציאליזם שלהם, שהייתי מוכן לבלוע אותו ככל אמונה־תפלה אחרת אלא ב"רֶפּטיליוּת"⁹ אורגנית שלהם במובן האציל ביותר של מלה זו. בידיהם נמצא משק עצום; לשם כלכלתו דרוש כסף, ואת הכסף נותן רק,בעל־בית" בינוני. ולכן, בלא־יודעים ואפילו ביודעים, הם, בעצם, נשענים על “בעל־בית”. הכרח גמור להם שהכנסות “קרן־היסוד” תבואנה בקביעות; לכן הם יראים מזעזועים, מבעיות, ממאבק – כל אלה עלולים לבלום את ההכנסות, ומחר לא יהיה במה לשלם לפלוני ולאלמוני. פסיכולוגיה זו – לא אני גיליתיה, הם בעצמם התוודו על כך לפני. כבנאים ראויים הם לכבוד ולתהילה – אך כגורם פוליטי הם “המאה השחורה” שלנו. הם מוכנים לעכל את “הספר הלבן”¹⁰, את הגבירוֹקרטיה, כל כמה שתרצה, ובלבד שיהיה כסף. האמינה לי כי אני אומר זאת לא ברוגז אלא בצער. אני יודע בעצמי כי שאר האלמנטים רופפים ואין לסמוך עליהם.

אינני חסיד של פדרציה ערבית־עברית. אנו – אירופה, לא רק תלמידיה אלא גם יוצריה של התרבות האירופית. מה לנו ול"מזרח"? והרי כל מה שיש בו מן ה,“מזרחי” ממילא נדון לכליה – ראה כיצד, נוסח־פֶּטֶר, גוזז זקנים על גבי תוף קמל־פחה. עד שהערבים לא “יסתפרו” מכל הבחינות – אין הם חברים לנו. וכאשר יקרה הדבר – בעוד יובל־שנים – ספק אם יהיה עוד צורך בפדרציה עם סוריה או מצרים. עזה תקוותי כי עד אז העולם התרבותי בכללו יהיה לפדרציה, בה תוכל אפילו מדינה קטנה לחיות לבטח בין סוריה ומצרים.

אך אצלנו מתארגנות מאליהן קבוצות פועלים רביזיוניסטים. כל זה בגדר התהווּת; מה צורה ילבש הדבר, אינני יודע. אולי יתברר כי הצדק אתך. אז אשמח.

רעיון: הרוצה אתה להתפלמס בדפוס על בעית פדרציה ערבית־עברית? אענה פעם או פעמיים – ואת המלה האחרונה אניח לך.

בברכה לבבית ובאהבה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

אשוב באמצע דצמבר. פברואר ומארס – אמריקה.

18/12/1925

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני מצטער מאוד. את רשימתו של ב. ¹¹ קראתי בדפוס ולא הרגשתי בשום דבר. במקרה דיברתי עליה עם האחים טיוֹמקין – ואף הם לא הרגישו בכלום. באותה שיחה, חצי־שעה קודם, דיברנו גם עליך (לרגל נסיעתו המתוכננת של זינוֹבי יוֹנוֹביץ' לניצה) – ואיש לא העלה על דעתו שבאותה רשימה יש עקיצה כלפיך. אתמול, לאחר קבלת מכתבך, חזרתי וקראתי את הרשימה ורק אז עמדתי על הפסוק שציינת. לדעתי, פירשת אותו נכון. אך עלי להודות: לוּ ערכתי את כתב־היד לא הייתי מבחין בזאת, הייתי חושב מלים אלה לאחד מאותם משפטים חסרי־תוכן, שהמחברים מקשטים בהם את מאמריהם. האשמה יכלה אפוא להיות גם בי. לכן עלי ללמד זכות בצורה החלטית ביותר על ברכין. אני חוזר ואומר: לך, כמשפטן וכאדם, יש מעט חסידים נלהבים כמוהו. אך קשה מאוד לתפוס רמז מוּסוה כזה בין שני פסיקים; ביחוד, כאשר העורך עובד 6 שעות בכל יום ב־¹² “Посл. Новости”, ואילו ב"ראזסוויט" הוא רגיל לעסוק לא בפיענוח רמזים אלא בתיקון שיבושי כתיב ודקדוק בכתבי־יד, ואחר־כך ביום ששי עליו גם לבדוק בבית־הדפוס את עבודת המגיה.

מה לעשות עכשיו, אינני יודע. להיאחז במשפט זה ולהגיב עליו – פירוש הדבר הדגשה יתירה; וויכוח בקשר לנקרוֹלוֹג היה עושה רושם קשה על כל הקהל. הקורא הבינוני סבור שאם בדברי־הספד “סוּלפו הפרספקטיבות” – הרי לכך הם דברי־הספד. הייתי מעדיף את זאת: אחרי שניים־שלושה גליונות לכתוב, בלי שום קשר לכך, על משפט בּ. ולהעמּיד את הפרספקטיבה על דיוקה. אתה תעזור לי בזה. אינני זוכר תאריכים. מתי יום־השנה למשפט או למות יוּשצ’ינסקי או למותו של בּ. (כמדומני, הוא מת באמריקה)? אני שואל אותך כי אין ברצוני להימלך בשלנו – הרי ציווית לקרוע את המכתב.

ק.¹³ היה אנטישמי לא רק בפסוק זה או אחר אלא גם בנפשו. ואף־על־פי־כן בטוחני כי הכיר בצדקת השקפתי: את הנפטרים ההגונים במידה כלשהי יש לשפוט לפי שוּרת־השיר:

בּלי זכוֹר הרע, נוֹדה נא על הטוֹב.

אחרת גם את מיליוּקוֹב יהיה עלינו להחרים. נניח להם! וחוץ מזה – מאמריו של ק. שווים פרוטה, אך פרקליט רציני היה והועיל לנו כסניגור יותר משהזיק לנו בדפוס. אין זה מערער, כמובן, את העובדה כי במשפט בּ. הוא מילא, בעצם, תפקיד־נוי ונהנה “מן המוכן”, בעוד שהמלאכה נעשתה על־ידי אחר. ועד כמה שאני זוכר את הימים ההם, עיקר ה"רעש" הוקם סביב ק., במקצת משיקולים תכסיסיים (“גוֹי”) ובמקצת מהתרפסות מוּשרשת.

אם תציע לי תאריך מתאים, אתערב בענין בדפוס. ואם לא, אתנחם בזה כי גרוזנברג הוא גרוזנברג ושום “פסוּקים בין פּסיקים” אינם יכולים להשפיע על שיווי־משקלו הנפשי. –

ידידי החביב, אתמול קיבלו בארץ־ישראל במסדר חגיגי את דגל הגדוד העברי, שלחו מברקים ללונדון, ואותי שכחו – ואני מצףצף. Schwamm drüber![⁵⁰]

אני מחבקך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 11/1/1926

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

לא כתבתי לך עד עכשיו לא מפני ש"נטפלתי" אל הטון המרוגז שלך ­– אתה רכשת אצלנו את הזכות לדבר ולכתוב כפי מצב־רוחך, וביקורת על צורת דבריך היתה מהווה סטיה משורת־הנימוס האמיתית. ואולם פשוט עייפתי, נבוכותי, לא ידעתי מה לעשות ומה לענות לך. לזה ש"ראזסוויט" יתנצל לפניך אינני מסכים עקרונית – פירושו של דבר הדגשה יתירה של הפסוק, שאיש לא שם אליו לב. יתר־על־כן: תביעתך – לא־טובה. את “ראזסוויט” אסור עכשיו להעמיד במצב לא־נוח. וגרוזנברג, אני חוזר ואומר, אינו צריך ואינו יכול להגיב על עקיצות אישיות. לעולם ובשום אופן לא אסכים שאדם כערכך יתבע פיוס על רמז בעיתון. כך מתנהג גם אני, ולא מפני שאני יהלום, אלא מפני שקו זה נכון בעיני. ואם הוא נכון, הרי גם הוא שלך. למען השם, אל תאכזבני – אם כי בין כה וכה לא יעלה הדבר בידך, אפילו תריב אתי.

ב־15 בחודש אני נוסע לאמריקה. לא הייתי רוצה לשאת עמי רושם של מחלוקת ושל עלבון.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

Talloires (צרפת) 27/7/1926

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

זה עתה קיבלתי את מכתבך. התרגשתי מאוד בקראי על קבלת־הפנים שערכו לך. אני שמח לא בעדך שאינך זקוק לכך; אני שמח לזאת כי צדקת שוב – כי הקהל שלנו עדיין לא “נתחזר” כפי שחשבתי, ועוד יש להם “דרך־ארץ” הפורצת־מאליה. אני מקבל את הלקח בהכנעה.

ליפסקי ערבב את היוצרות. כתבתי לו בדיוק: יוּרי (ג’ורג') ג. והגיל. והוא בעצמו אמר לי כי “בשביל האב היה זה יותר קל, אך נשתדל לסדר גם בשביל הבּן”: משמע, ידע כי מדובר ביוּרי אוֹסקרוביץ'. אך אצלם כל הנהלת־הענינים פרועה ומבולבלת, גרועה מ־¹⁴ Polnische Wirtschaft.

מה לעשות עכשיו? אותי הם שונאים: אם אני אכתוב, יוכלו לעכב להכעיס. אם תכתוב אתה – בכל לשון שהיא – הדבר יוּחש. אך אם תעדיף שאכתוב אני – אעשה זאת.

את הכחשתך נדפיס ואף נפרש ב"יומן": כבר כתבתי הוראה על כך. ואולם, אוֹסקר אוסיפּוֹביץ', אינך צודק בהחלט ביחס אל בּ.¹⁵ ואל “ראזסוויט”. בּ. גורע משנתו בלילות כדי “לעשות” את העיתון; הוא אינו יכול למנוע פליטות־דפוס. זה לא־כבר הוא פסח ולא מחק במאמרו של סאמינסקי כמה מלים העלולות להביאנו בריב עם איגוד הלגיונרים באמריקה. ניסיתי לתקן את המעוּות, אך להאשים את בּ. לא אוכל. אי־אפשר לפשוט שני עורות מאדם, העומד בודד על משמרתו, אשר עשר שעות ליום עובד למען לחם ואת “שעות־הפנאי” תורם לנו. “ראזסוויט” כולו מורכב מהשמטות, לא רק עליך. יש לנו בווינה קבוצת צופים־רביזיונסטים: אף מלה לא נדפסה עליה עד שאני בעצמי כתבתי סקירה. וגם כל יתר הקבוצות קובלות על השתקה. ומי יעקוב? אין מי שיעקוב! לעולם ובשום פנים לא אסכים לראות בהשתקה או אפילו בחוסר־טאקט בתנאים כאלה – כוונה רעה. אין כל כוונה. לכולנו, מבּ. וממני ועד האחרון בתוכנו יש אל א.א.ג.¹⁶ אותו יחס עצמו של אהבה גדולה. תאמין או לא – כרצונך. סלח לי על שאני כותב כך, אך דברי כנים. כאשר אני רואה שחברי, הנושא נטל כבד על שכמו, נכשל, ואפילו עשר פעמים נכשל, אינני מקטרג עליו, ואם אתה מקטרג – אינך צודק בעיני.

ואוהב אני אותך – אם ענין לך בזה – בכל חוֹם לבי, ועל החלמתך באוירה חמה שמח אני עד אין קץ.

אני לוחץ ידך בחזקה,

שלך

ז. ז'בוטינסקי

את הקטע אני מחזיר כבקשתך.

28/8/1926

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אתמול שלחתי לך מכתב לפי כתובתך בריגה. ואולם אחר־כך קיבלתי את ה"אינטרוויוּ" – ועליו ציוּן של פאריס. היכן אתה? “האינטרוויוּ”, כמובן, יתורגם, וכבר כתבתי עליו ב"יומן". אני לוחץ את ידך. סלח על הגלויה: המעטפות אזלו – וב"מטרופולין" זו אין היכן לקנות.

שלך

ז. ז'בוטינסקי

26/1/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר

תודה לך על מכתבך הטוב. קשה היה לי לענות עליו – קשה גם עכשיו, אך תודה מקרב־לב.

שפּאן¹⁷ כעת בפולין, מסדר את עניני נסיעתי. אכתוב לו עוד היום, לפי כתובתו הווארשאית – יעבירו לו. בוודאי הוא יקפוץ על ההצעה – א. פופולרי מאוד. אינני יודע, אם יעלה בידי שפאן להיפנות לכך עד אמצע מארס, אך אייעץ לו שיזדרז.

מן הוועידה אני מרוצה. הרבה אנשים נבונים. אך מבחינה אירגונית הורגש מאוד כי בראש עמדו אנשי־רוסיה: חלש! עתה עבר הענין לידי ליכטהיים. אני מאמין בו מאוד.

אני לוחץ ידך בחזקה. ברכה לבני־המשפחה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

8/8/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

היה לי חודש גדוש צרות יותר מן הרגיל: ניתוח המעי העיוור אצל אשתי, עניני־ממון וכו' וכו'. עכשיו אשתי מחלימה – השאר לא טוב, אך נכנס למסלול.

תודה על ההשתדלויות. אם אי־אפשר, אי־אפשר. הייתי שמח מאוד לערוך הרצאה משותפת אתך בסתיו, אך עדיין לא ידוע לי מעני הסתווי. אולי, ארץ־ישראל – ופרקליטות. כבר הגיע הזמן לבחור לי מקצוע בגיל 47.

אני לוחץ ידך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי.

3/9/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על התיקונים – הם הגיעו בעתם. – מן המכתב אני מוחק רק את המלה “היקר” – איני רוצה שיאמרו הבריות כי אני מתפאר בידידות עם אדם הידוע בבררנותו. –

בגליון הבא אצא למלחמה.

העסקים בישים, אך משום־מה אינני יוצא ממצב־רוח טוב. פלא.

אני מאחל לך צום קל וכל טוב בכלל,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

7 או 8 ספטמבר 1927

אוֹסקר אוֹסיפּוביץ' היקר והחביב,

אני כותב בישיבה, סלח אפוא על הכתיבה המבולבלת. לא אוכל להביע, כמה נגעת עד לבי. פשוט פיזרת מעלי לשעות ארוכות את כל ענני־הקדרות של הקונגרס הזה והעברת אותי לאוירת רצון־טוב ואבירות. תודה מקרב־לב. ואין צורך לומר כי העידוד שלך ל"עורך־דין מתחיל" כמוהו כזוג־כנפיים או כמדחף־אוירון.

ואולם חוששני כי גם זה יישמט מידי. רציתי, כמובן, להשאיר את המשפחה לשנה בפאריס עד שאסתדר; וכיון שדרוש ותק של שנתיים, הרי מכל הטעמים הללו נחוצה לי – מלבד הכנסותי מעיתונות־יידיש – קרן מיוחדת, ואף לא קטנה. היא כמעט הובטחה לי בהלוואה. והנה פתאום התפקע הענין. אעשה עוד נסיון, אבל חוששני. הזמן קצר. הבחינות (עלי לעמוד בבחינה נוספת במשפט המקומי) מתקיימות רק בינואר; החמצת את ינואר – אבדה שנה. ולי באוקטובר – 47.

במה להתחיל, כיצד לכוון עצמי – חי־נפשי, איני יודע, ביחוד במהומה זו, בה כבר שיסעוני שלוש פעמים מהתחלת מכתבי זה.

על העזרה ל"ראזסוויט" ולביתרים בני־החיל – תודה רבה. בצע־נא את הדבר ויהיו השמים בעזרך. יוצאי־ריגה שלנו כאן מדברים ברוב רגש על יחסך אל צעירינו.

אשתי לא כאן – פה יוקר קטלני. אך נדמה לי כי הניתוח הועיל לה מאוד. עכשיו פסקו אצלה כמה מיחושים, שהרופא ייחס אותם קודם לכליות וכו' – כנראה, כל אלה באו מאפנדיציט.

ברכה לבבית לכל ביתך. והרשה־נא לחבק אותך ולהתגאות בידידותך הטובה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 27/9/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

שנה טובה וכל טוב לך ולבני־ביתך.

תודה מקרב־לב על מחשבתך הידידותית. ואולם, כנראה, הגדשתי את הסאה בתיאור קשיי הכספיים. הם היו נעשים כבדים מאוד, לוּ נסעתי לארץ־ישראל ונאלצתי לכלכל שני בתים. אך לפי שעה אני כאן ככל האחרים ואפילו, אודה ואבוש, טוב יותר מרבים. ואף־על־פי־כן – תודה. לא הייתי מתבייש אף רגע לקבל שירות מיד כידך. אם ביום מן הימים אכשל, ואילו אותך אראה איתן באוכף, בלי כל נקיפת־מצפון אפנה אליך – “ממעמקים קראתיך”! אך לעת־עתה – אין הדבר כך.

ענין שונה הוא “ראזסוויט”. אך גם לו אי־אפשר לעזור לשיעורים. אני עושה כעת מאמצים להעמידו על רגליו בבת־אחת, לאפשר את הפיכתו מבמת פולמוס (שאחרי הקונגרס האחרון שוב אין בו כל טעם) לבטאון לאינפורמציה ולבירור רציני של בעיות כלכליות ומדיניות – דוגמת זו שאתה מעורר במאמרך.

על המאמר אני מודה מאוד. להכניסו לגליון של יום־ראשון הקרוב כבר לא אספיק (ראש־השנה), אך בגליון הבא הוא יודפס ובזה שלאחריו אשיב. לפי שעה, שתי שאלות:

1) האם לשם הדפסה צירפת את מכתבך האישי אלי? הוא מסומן בכוכב ומחובר בסיכה לדף הראשון.

2) אני מצרף את הדף האחרון. האם לא תסכים:

א) להחליף את המשפט “להסיר את ראש הערבים” במשהו יותר דיפלומטי? הענין הוא בכך ש־Juedische Rundschau ו־ Selbstwehr מיד יקפצו ויטענו כאילו גם לדעת א. א. ג. ה"ייהוד" המלא של ארץ־ישראל כמוהו כעריפת הערבים. אנשים אלה אינם מבינים לשון־סמלים. – ב) אבקש מאוד להוסיף עוד משפט אחד, מרגיע, בסוף. אני מתייחס בכובד־ראש אל אפשרות מרידה ערבית, אך ספק אם מוּתר לומר כי “פירצה קטנה אחת – והכל אבוד”. ייאמר־נא בינינו – אף כי בקול רם צריך להכחיש זאת – הקהל שלנו מצויד במידה מספקת כדי להטיל אימתו על מחוזות שלמים. על כל פנים, לא הייתי רוצה שימנו אותך עם “עושי־בהלה”. ושוב אותה צרה: אתּה מדבר על אמודאי – ואנשינו אינם מבינים סימבוליקה. – ואולם אם אין ברצונך לתקן, יודפס כמו־שהוא. השארתי אצלי העתק מן הדף האחרון.

ועוד פעם תודה.

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

נ. ב. – ואולי, למשל: “פירצה קטנה אחת – ויהיה לא־טוב”.

30/10/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מחר או מחרתיים אשלח לך גליון של “ראזסוויט” עם מאמרי “על ארץ־ישראל דוּ־לאומית” ואת ספרו של דה־מוֹנזי¹⁸ “Destins hors série”.

סיפורו של קוֹרוֹלנקוֹ¹⁹ מענין אותי מאוד. אנסה להשיג את הספר כאן בחנויות רוסיות. תודה רבה שהפנית את תשומת־לבי.

על ספרו של דה־מוֹנזי: מוזר הדבר, ואולם חוששני כי דווקא בגלל ספר זה ראה עצמו נעלב על ידי. מעניינת מאוד ההקדמה לספר ובה רעיון של La revanche du chef²⁰ – כי עד עכשיו, כביכול, היתה הדמוקרטיה בלתי־אישית, ואילו כעת, ללא מסוה, עומד במקום הקדמי המנהיג. זה רעיון שבאפנה, ואני שונא אותו ופוחד ממנו. עוד ניחא אם על הסוס הזה דוהר מוּסוֹליני, שהוא בעל שיעור־קומה ואיש־מעשה (אף כי גם אותו אינני סובל). אך הרי עכשיו תודות לאפנה זו כל פּנגַלוֹס²¹ trouve un plus sot qui l’admire, ומוצא עשרות ומאות של plus sots, ובכל מקום משתררת בהדרגה פּרטוֹרייניוּת עם מועמדים מקסימים אך נטולי־כשרונות לכסא־המלוכה. ואצלנו, בציונות, מיתוס זה של “שאֶפים” יצר את כל הרקבון של וויצמניזם. במחנה שלי עצמו, למה נכחד, התחילו להסתמן זרמים כאלה, ולכן עמדתי בתוקף על החלפת היושב־ראש של צ.ק..²² כל זאת (חוץ מן הדוגמאות הציוניות) כתבתי לדה־מוֹנזי, ובו בזמן הודיתי לו על תשומת־לב אישית כלפי. תאר בנפשך: נעלב! הוא סבור, כנראה, כי הכרת־טובה אמיתית מתבטאת בהצטרפות אל השקפת הנואם הקודם. כל זה סודי – ולא כל־כך חשוב. ואולם מענין אותי לדעת את דעתך על ספרו.

מה שלומך? אני מרגיש מתוך סיפוק כי הטון שלך ואף עצם כתב־ידך הם כעת הרבה יותר רעננים מאשר בימי ניצה. כה יתן לך אלוהים!

אצלי הכל פחות או יותר בסדר לפי קנה־המידה של גלותנו הפּאריסאית.

אני לוחץ בחזקה את ידך – ושלום לבני ביתך.

שלך בלב שלם,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 1/12/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ היקר,

אתה צודק, לא הייתי צריך להתפלסף עם דה־מוֹנזי. להבא לא אעשה זאת.

ואשר לערבים, הם אמרו “לאו” לא רק לדאֶויס. אני בעצמי עוד משנת 1918 ניהלתי אתם שיחות, ותמיד על טהרת בסיסה של “תורת־שפרינגר”. אחר־כך ניסו לנהל שיחות וויצמן, סוֹקוֹלוֹב, קלוַריסקי… ל"לאוים" של הערבים אין מספר. וגם אתה, לוּ היית במקומם, היית אומר “לאו”. נכון הדבר שאירופה יכולה רק לדכא את הערבים, אך אינה יכולה להסתדר אתם על בסיס הדיכוי. לכן, גם אַבּד תאַבּד בסופו של דבר, 50 או 75 שנים, את כל הארצות המאוכלסות ערבים. אולי אפילו קודם, בעוד כ־30 שנה. אך שלושים שנה היו יכולות להספיק – במשטר ראוי – כדי לתת לנו את האפשרות ליצור בארץ־ישראל רוב עברי.

מה שאתה כותב על דוקטור ה. ציער אותי מאוד. אין לי כושר הבחנה באנשים. אך אמור־נא: אם האיש – קארייריסט, לשם מה צריך היה בנובמבר 1923 לדרוש מ־ו. מ., שזה־עתה דחפוהו החוצה מן האכסקוטיבה הציונית, שייַסד מפלגה מרדנית, לשם מה צריך היה להכנס בעצמו למפלגה זו ולהיות מוחרם דוקא על־ידי אותו קהל, שבקרבו עושים קאריירה? אם זה קארייריזם –הריהו ²³sui generis המכוּון להצלחה רחוקה, כעבור כך וכך שנים של מאבק ואי־פופולריות. במובן זה, אודה ואתוודה, גם אני קארייריסט. אני חולם שבשנת 1957 יהיו לי עשרים עניבות חדשות ומכשיר־ראינוע פרטי בבית, והכל על חשבון אוצר־המדינה.

אני מחבק אותך, ושלום למשפחה.

אוהבך,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 7/12/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היוֹקר,

שוב בקשה בפי. בימים הקרובים יקבלו הרביזיוניסטים בריגה, “ברית־תרומפלדור” ו"חשמונאים", חוזר על ארגון מפעל ההחתמה ל"ראזסוויט". אנשי ריגה מגלים יחס קר ביותר אל השליחיות שלנו. ואולם בקולך הם שומעים, ביחוד “תרומפלדור”. אל תמאן אפוא לתת להם פקודה שימלאו את השליחות הפעם. תודה מראש.

אולי אבוא לריגה ליומיים סמוך לתחילת השנה החדשה. אשמח מאוד לראותך.

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 17/12/1927

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב, על ההזמנה לביתך, על העזרה ל"ראזסוויט", בקיצור – על הכל. ואולם, לפי שעה, שום איש אינו “מזמין” אותי לריגה.

הענין הוא זה: חוץ ממה שעייפתי, הרי שני רופאים, שהקשיבו לקולי מעל במה ואחר־כך הציצו לגרוני, הודיעוני כי אסור לי להופיע שנה שלמה, ולא – יהיו מיתרי־הקול שלי אבודים לעולם. חוששני כי הדבר רציני מאוד. בקונגרס הייתי צרוד; מאז, זה שלושה חדשים, אני שותק, אך שום הטבה אין. לכן הסתלקתי מכל הנסיעות. ואולם נתקלתי בענין אישי. אחותי בתל־אביב נשארה, לאחר מות אמא, בלי ידידה ובלי עיסוק. היא – פדגוֹג ותיק, הגימנסיה שלה באודיסה נחשבה לאחת הטובות ביותר (1919־1901), אך בארץ־ישראל לא נתנו לה מהלכים אף כי היא מדברת עברית. מרוב עינויי־נפש היא מבקשת ממני למצוא לה עבודת־הוראה בגולה. – לכן, כאשר הזמינוני לוועידת “תרבות” בווארשה, עניתי בגילוי־לב: “אם תוכלו לתת לאחותי משרת מנהלת באחד מבתי־ספריכם, אבוא וגם אנאם בוועידה, וָלא – אתכם הסליחה”. הם השיבו:²⁴absolut aussichtsvoll, ואני עומד לנסוע. להוֹפמן כתבתי אותו דבר, אך שום תשובה לא קיבלתי. כנראה, אין לאחותי סיכויים – ובלי זאת לא אסע. הרי יש לאדם הרשות לחשוב לפעמים על משפחתו ולסכּן את גרונו רק למענה ולא למען המפלגה?

סעיף ג', סודי: עוד פעם תודה על שזירזת את “ברית־תרומפלדור” ו"חשמונאים" למען “ראזסוויט”, אך נאלץ אני להזהירך שהם ייתקלו בענין לא־נעים. לא הייתי רוצה לספרוֹ לך, אך אין ברירה. עניני “ראזסוויט” בלאטוויה נוהלו בצורה רשלנית – ולא זו בלבד שלא קיבלנו את דמי־החתימה, אלא אפילו לא הודיעונו, על אף כל בקשותינו, מי שילם וכמה שולם. כאשר החוב הלא־גבוי הגיע ל־40 פונט (סכום עצום בשביל “ראזסוויט”), ואילו למכתבים ואף למברקים לא קיבלנו תשובה, הפסקנו את משלוח העיתון לכל החותמים בלאטוויה. עכשיו רבים מהם, כאשר יבואו אליהם להחתימם שוב, יטיחו, כמובן, דברי־תרעומת. אני כותב לך זאת כלאבּיר, שיקרא ויבלע ו"ישכח"; אך מוצא אני לנחוץ להזהירך כדי שאי־נעימות זאת לא תבוא כאפתעה. בחוזר הזהרנו עכשיו את הארגונים, שאת העיתון נשלח רק לאותם חותמים, אשר את כספם (בניכוי 30% לטובת הארגון) נקבל בשלמותו בפאריס.

אני שולח לך את ספרי ולוחץ בחזקה את ידך. ברכה לבבית מבית לבית.

שלך,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 8/2/1928

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

במכתבך, שעניתי עליו שלשום, צוּין בין השאר שידידינו הצעירים רכשו, לדבריהם, ארבעים חותמים בשביל “ראזסוויט”. ללשכת “ראזסוויט” אין כל ידיעות על כך. הואל בטובך להודיעני, מי הם, או, לפחות, חברי איזה ארגון הם אלה שמסרו לך ידיעה זו, כדי שנוכל לפנות אליהם באופן ישיר.

אני מבקש סליחתך על ניצול טוּב־לבך במידה כזו, אך מה לעשות?

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 25/2/1928

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

שמחתי מאוד למכתבך, אך הצטערתי על מחלת בתך. ריבונו־של־עולם אינו נותן מנוחה לאנשים טובים… תודה לאל שזה חלף.

על מותו של ו.י.²⁵ קשה לכתוב גם לי. מכאיב לומר, אך בשבילו היתה זו גאולה מהשפלות ועינויי יום־יום. אומרים שהוא איבד הכרתו מיד, וגם זו לטובה – לא התענה בחרדה לגורלה של דאַריה דוידוֹבנה. הוא אמר לי עוד לפני זמן רב: “דבר אחד מפחידני – למות לפניה”. לפחות, זו חצי נחמה: קיומה יובטח. משהו כבר עלה בידנו לאסוף; אך העיקר – ההסתדרות הציונית מארגנת עכשו קרן־פּנסיה, שתקבל 1/2% מהכנסות שתי הקרנות, ז"א כ־4000 פונט לשנה.

בלי קשר לכך הצענו כאן להקים “קרן ו.י. טיוֹמקין” בצורת ברית עזרה הדדית של עסקני־ציבור יהודיים בלי הבדל שדה־פעולה; אני מצרף בזה את טיוּטת המטרוֹת. האספה תתקיים ב־27. מה דעתך על הענין?

על עזרתך לברית־תרומפלדור כבר שמעתי – ורציתי מכבר לכתוב ולהודות לך; אך אני כל־כך רצוץ מרוב עבודה, שהיד ממאנת לכתוב כל עוד אין מכתב מונח לפני. ברית־תרומפלדור מתפתחת באופן מצוין בארץ־ישראל, לא רק בפולין. אני חולם על התחלת מגבית לקרן־הספורט – בטוחני כי אחרי הקשיים הראשונים היה הענין מצליח. אפשר היה ליסד בית־ספר מרכזי למדריכים וחוץ מזה לתת סיוע כספי.

הווארשאים הציעו לאחותי עבודה, אך ספק אם יתקבל הרשיון מן השלטונות הפולניים בשביל בת־חוץ.

את התוספת למכתבך העברתי לזינוֹבי יוֹנוֹביץ'.

תודה בעד מלה טובה על “שמשוֹן” שלי. היו בקורות אוהדות מאוד ב־²⁶ Последние Новости ו־ Современные Записки אך אותי הן מביאות במבוכה. כולם מתחילים בזה שהמחבר – פובליציסט, וכמובן… מעשה בסנדלר שהתחיל לאפות עוגות; והנה הפלא ופלא – העוגה ראויה לאכילה וכו'. משום־כך הרשיתי בשמחה להוצאה הגרמנית לפרסם את התרגום בכינוי Altalena ולא בשמי. המו"ל חושש מפני שם “פולני”, ואני רוצה אחת ולתמיד להפריד ביני־של־מטבּח לביני־של־שבּת.

ובכללו־של־דבר, תודה לך על מכתב חביב להפליא. על אף הנושאים העצובים, יש בו משהו מעודד. יתן לך אלוהים עידוד גם למען עצמך ומשפחתך וגם למען כולנו.

אשתי ובני מברכים נאמנה אותך ואת בני־ביתך.

שלך בכל לב,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 26/5/1928

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב לך בענין מכאיב. אתה כבר יודע כי את י.ס. גולדברג, מנהל יט"א המקומי, רצח בחור בן 18, סטודנט בּירגר, יוצא ריגה. רצח באופן מוזר ונורא, בארבע יריות, שמהן קלעו שלוש – כדור אחד פגע כמעט בעצם מוח־השדרה. המעשה בלתי־מובן עד כדי סיוט: ג. היה איש חשדני ורגיש, אך לא גס־רוח, ובסך־הכל עבד שם הנער כשבועיים. הוא התפטר בעצמו וכעבור יומיים בא בבוקר למשרד עם אקדח, לקח את המפתח מן השוערת, חיכה במשרד הריק עד שבא גולדברג ואז (כדברי המנוח) התחיל לירות בלי שום הסבר; אחר־כך נמלט, הלך למשטרה והסגיר עצמו.

ג. מת. מה יהיה בסופו של הנער, אינני יודע – אליו אין מרשים להכנס, ובמה הוא מסביר את מעשהו – לא ידוע.

סבורני כי מישהו ממשפחתו צריך לבוא, אם עדיין לא יצא הנה. את כתוֹבתם אינני יודע, אך הם בני־ריגה, האב ציוני – ובכן, לא יקשה להיודע. הואל בטובך להורות שמישהו ימסור זאת להוריו.

סלח לי – פרשה פראית זו דיכאה אותי מאוד.

אני מחבק אותך, שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 6/6/1928

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

מהורי בירגר קיבלתי את המברק הבא: “בּירגר חולה־נפש. מתחננים שתצילוֹ. הזמֵן מיד מיטב הסניגור. – הורי בּירגר”.

סטודנטים ידידי הצעיר קיבלו 2 מכתבים מגברת בּירגר, בהם היא מבקשת לדאוג לגורל בנה. עד כמה שידוע לי, סטודנטים אלה כבר התקשרו עם מר ראסקין ועושים את הכל כדי לארגן את הסניגוריה.

היום אני יוצא ללונדון ובמשך כל הקיץ הזה אבוא לפאריס לעתים רחוקות ולשהיות קצרות. כבר משום־כך אינני יכול לקבל על עצמי את הזמנת הסניגור.

במסירות עמוקה,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 6/6/1928

סודי

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב בחפזון – מיד אסע ללונדון. ויקטוֹר יעקובסון ושות' פתחו בהסתה נגדי בקשר לענין בּירגר: כיון שהוא היה בחוג סטודנטים־רביזיוניסטים – הנה אפוא מה מלמדים אנו את הנוער. מפני כך מצטער אני שתוכן מכתבי אליך פורסם בעיתון. המכתב כשר בהחלט, אך כנופיה זו תנצל את הכל. אחזיק אותך ²⁷au courant.

אני לוחץ את ידך,

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 28/9/1928

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

תודה לך על מכתב טוב, טוב להפליא. הוא שימח ועודד אותי מאוד. אל תחשוש לי – לא “אתחמץ”. סבורני כי לארץ־ישראל, ז"א ל"ישוב", אפשר וצריך לשוות יתר משקל והשפעה מאשר עד עכשו, ואני מאמין כי בידי לסייע לכך. מכבר חלמתי להתיישב שם, יזמתי לשם כך הוצאת־ספרים, ניהלתי משא־ומתן על עיתון – הכל התפוצץ; לבסוף, נזדמנה לי “יהודה” – מפעל שבו התעניינתי מכבר, בראותי בו את הצעד הראשון בדרך שהוּתוותה עוד ע"י הרצל – “תיעוּל” החסכונות היהודיים אל ארץ־ישראל. אך משימתי (האישית) העיקרית היא להתכוֹנן לפרקליטוּת. אל תכעס אם אוסיף עוד לשאול בעצתך לעתים קרובות. מבחינה אחת אתאמץ להתחרות בך. בפטרבורג היו אומרים לי: “כוחו של גרוּזנברג לא רק בכשרונו אלא גם בידיעה עמוקה במקצוע”. אנסה!

אני מחבקך בכל לב – וכל טוב לך ולמשפחתך בשנה החדשה ובעתיד.

אוהבך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 26/11/1929

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

איני יודע איך להודות לך על מכתבך. התרגשתי מאוד עם קבלתו – אולי, מפני שרבו כאן כעת הציניוּת והמוסר ה"פשטני", ונעים באוירה זו להיזכר כי ישנה עוד שלשלת אנשים מנוסח ישן, עם “משפטים־קדומים” טובי־טעם – תודה!

אני כותב הביתה שישלחו לך את ²⁸ << Слово о Полку>>. סלח לי, לא הייתי בשעה שערכו את הרשימה למי לשלוח.

ועכשו בקשה: שלח לי מאמר בשביל עיתוני²⁹, ואפילו קצר, אך חדש. על מה שתרצה. אתרגמו כמיטב יכולתי. תמיכתך חשובה לי מאוד. איני מעז להכניס את שמך לרשימת המשתתפים בלי נטילת רשות – ואף־על־פי־כן, אתאזר חוצפה: אכניסנו.

אני שמח מאוד שאתה מרבה לעבוד ואני כועס מאוד שהיית חולה. לגמרי לא “עת להסתלק”. ליהודים יש אמונה כי כל העולם קיים למען ל"ו אנשים הגונים – ואצלנו, ידידי היקר, מספרם עוד פחות.

בענין ה־Agency אני עונה לפי מצפוני, לא כאיש־מפלגה. סבורני כי מעסק זה תצמח בוֹשת־פנים רבה. כסף יהיה הרבה פחות מכפי שמצפים התמימים – ועל הגרעונות יגדפו, כמובן, לא את הגבירים אלא דוקא את האנשים משלנו, שישבו אל השולחן עם הגבירים: מדוע לא הצליחו להכריח את הללו לפתוח את כיסם? – והעיקר הוא שבפנים יהיו ויכוחים עקרוניים קשים; ומתוך פחד לאבּד דוקא את החוג המתבולל, ינוסחו כל גילויי־הדעת הרעיוניים או המדיניים ברוח שלא תתקבל על טעמך. נדמה לי שכל האמצאה הזאת, שנוצרה לשם פשרה, אינה בשביל גרוזנברג.

איך חי אני? עובד הרבה מאוד. מן החלק הביטוחי של עבודתי אני מרוצה: יצמח מפעל גדול; בקרוב נעלה על אירופה ונתחיל להזרים את החסכונות היהודיים הנה. ואולם – היצמח משהו ממחציתה השניה של עבודתי? ככל שחולפות השנים הולך וגדל פחדי מפני יהודים.

אני מחבקך בחזקה. כתוב־נא – מאמר ומכתבים.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

ווארשה 9/7/1933

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

אני כותב מכתב זה רק כעין מישוּש־דוֹפק, כי אינני מכיר את השקפתך על משפט סטאבסקי וגם אינני יודע אם ימצאו לנו אמצעים להגשמת הרעיון המוצע.

יש לי הכרה עמוקה – כי משפט סטאבסקי – בּייליסיאדה. והנה נימוקי, המבוססים, כמובן, רק על הידיעות מן העיתונות:

1. בתשובת הממשלה על שאילתא בבית הנבחרים הבריטי נאמר כי גברת א. “זיהתה את ס. כּדומה לאדם שליוה את מי שירה”. לא נאמר “כאותו אדם עצמוֹ”. על־כל־פנים ה"זיהוי" בתנאים כאלה אינו מספיק לשום בית־דין (לילה בלי ירח, גבעת־חול לא מוארת מחוץ לעיר, נצנוץ פנס־כיס שבו האירו את א־ב לשתי שניות – והתרגשות כזאת).

2. על העקבות בחול אין בתשובת הממשלה אף מלה. ואולם, לוּ היו העקבות זהים (למשל, מספר שוה של מסמרים, רווחים שוים ביניהם, שריטות על ראשי־המסמרים), היתה זו הוכחה הרבה יותר רצינית מאשר “resembling”; ונציג השלטון בפרטו בקיצור את הוכחות־האשמה העיקריות, לא היה פוסח על הפרט הזה. לכן מתקבל על הדעת שהעקבות אינם “זהים” אלא “דומים” בלבד, ז"א אותה המידה או אותו הסוג; אך בארץ־ישראל מאות גברים גבוהים נועלים נעליים כאלה.

3. העובדה שהמשטרה תבעה ב־5 ביולי ארכה נוספת לשבועיים נראית בעיני כהוכחה שעדיין אין חומר לא רק כדי הרשעה אלא אפילו כדי העמדה לדין.

אני עובר על השיקולים לטובת סטאבסקי:

1. הוּכח כי הוא היה בירושלים ב־8.30 בערב. הרצח בוצע ב־10.30 בלילה. המכונית הטובה ביותר, ביום, תעשה דרך כזאת בשעה ורבע; הרגילה – בשעה וחצי. המרחק –, אך 30 הראשונים – בהרים עם שורה של מפנים חריפים; אחד ליד מוצא, כזה ––– (נהגים אנגלים קוראים לו “hair־pin bend” – “מפנה בצורת סיכת ראש”).

מעולם לא שמעתי שבלילה אפשר לעבור דרך זו בפחות משעה וחצי, אפילו במכוניות צבאיות.

אחר־כך צריך בתל־אביב לברר ולבלוש, לאן הלך א. – כל זה במשך שעתיים?

והיכן היא אותה מכונית? וכיצד יכול היה ס. להתגנב בחזרה לבית־המלון בירושלים, מאוחר בלילה, לאחר שננעלו כל הדלתות?

2. כל זה היה אפשרי רק במקרה של קוֹנספירציה בעלת רמה גבוהה ביותר: מכונית פרטית, בלשים מיוחדים בתל־אביב שאמרו מיד, היכן נמצא א.

אך דוקא ס. והתנהגותו פחות מכל דומים לגיבור של קונספירציה כזאת:

א) ביום ששי (יום הרצח) בא ס. אל חיימסון לדרוש ויזה לשובו, כי הוא התכונן לנסוע לפולניה כדי לסייע להעברת משפחתו לארץ־ישראל. חיימסון סירב. ס. התחיל לצעוק והכריז: “אשוב גם בלי ויזה”. הוא הבהיל את חיימסון עד כדי כך שהלז רשם את שמו וכתוֹבתו ושלח אחריו מרגל, לבלוש לאן הוא הלך. למחרת היום, כאשר נודעו הסימנים – “בּלוֹנדי גבה־קומה” – הודיע חיימסון למשטרה כי טיפוס כזה היה אצלו אתמול. – אין זה דומה לקונספיראטור.

ב) ביום ראשון, בשעת ההלוויה, עומד ס. בתל־אביב על גזוזטרה ועושה צילומים. בעיתוני אותו יום כבר נדפסו סימני החשוד.

ג) ביום שני בלילה הוא הולך ausgerechnet³⁰ אל אחימאיר, הנחשב ל"קיצוני", כאשר כבר מתלחשים בכל העיר שהשמאל והמשטרה חושדים דוקא בקבוצה זו.

ד) קונספיראטור היה מכין לעצמו alibi משוּריין בהחלט: שלושה ידידים, זה וזה וזה, בילו את הלילה שם ושם, דיברו על כך ועל כך.

ה־alibi של סטאבסקי – אופייני מאוד לאדם חף מפשע. אכסנית תורגמן, שבה משכירים מיטות ולא חדרים. הכּירוּת לגבי השכנים אינה חובה ממש כמו בתא הרכבת בנסיעת־לילה. עם אחד הוא נכנס בשיחה, את שמות האחרים ספק שמע ספק לא שמע. משלושת השכנים לחדר, שעליהם הסתמך ס., אחד לא נמצא, השני “הכחיש” (איני יודע מיהו), השלישי אישר כי סטאבסקי לן שם. חוץ מזה בעל בית־המלון והמשרתת העידו כי בשעה 8 הם הביאו לסטאבסקי מים וסבון לרחיצת רגליים, בעקבות תלונת השכנים! וב־8.30 ראה אותו מלצר המסעדה, בה אכל את ארוחת־הערב. – קונספיראטור היה מסדר את כל אלה אחרת.

ה) קונספיראטור היה נותן דעתו על ענין הנעליים. ביום א' אף פורסם בעיתונים כי מן העקבות נעשו העתקי גבס.

ו) קונספיראטור לא היה חוזר לתל־אביב אלא בפשטות, באותה מכונית עצמה, היה נוסע למטולה ובעד פונט וחצי היה עובר לסוריה.

אמו של סטאבסקי הראתה לי שורת מכתביו: כל הזמן הוא קורא להם לבוא, – הכל טוב, לי יש עבודה, תהיה עבודה גם לכם; “הבשר ביוקר אך הדגים בזול, ואולם כל זה טוב כאשר יש משפחה”, וכן הלאה. בהחלט לא דומה לאדם החורש מזימות כאלה.

אני רוצה לציין גם את ניחושי האישי, מדוע התכונן ס. לנסוע לפולניה. להוריו כתב כי ברצונו לעזור להם לחסל את הרכוש ולקבל סרטיפיקטים (את האחות צריך “להשיא” לשם־כך לאיזה שהוא בעל־סרטיפיקט, ולוֹ, בתור חבר־מפלגה, יותר קל לסדר את הענין מאשר לה עצמה). אך אני משער כי מניעו האמיתי היה רצונו לארגן עליה בלתי־חוקית, שאחריה יש כעת “ביקוש” עצום. לשם הנמקה רשמית הוא הסתמך על השליחות "לערוך מפעל החתמה לעיתון “חזית־העם”. אומרים שהוא הודה כי כבר נסע לחיפה להעביר חלוצים בלתי־ליגאליים. על כך יגרשוהו מן הארץ, אך אין בכך שום הוכחה בנוגע לרצח.

סלח לי על הקדמה ארוכה זו לשאלה קצרה:

האם מוכן אתה לקבל עליך את אירגון ההגנה המשפטית? איך לעשות זאת מבחינה טכנית עדיין איני יודע; יודע אני רק זאת, שהופעתך בראש הוועד המארגן את הסניגוריה היתה משנה את כל האוירה; כמובן, עוד יותר, לוּ יכולת להופיע אישית במשפט – אף כי עדיין לא ידוע לי אם יתכן הדבר מבחינה חוקית ומציאותית.

לפי שעה אבקש רק את תשובתך העקרונית. הואל־נא לטלגרף:

Zabotinsky Rewizionistow Graniczna 9 Warszawa.

אני לוחץ ידך בחזקה

שלך

ז. ז'בוטינסקי

ווארשה 23/7/1933

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

זה־עתה קיבלתי את מברקך מן ה־22.

הנה מה שקרה: אתמול בבוקר טלפנתי אל ז. טיומקין. הוא אמר לי כי נמצא בידו מכתב ממך בשבילי שלא ידע לאן להעבירו. תוכנו של המכתב: עקרונית אתה מסכים, אך לנסוע לארץ־ישראל לא תוכל. אפשר שלא הבחנתי בטלפון כמה ניוּאַנסים בדברי ז. י.

כאן עכשו לא ייתכן להסתגר באופן הרמטי מן העיתונות. הידיעה הסתננה אל העיתונים ועשתה רושם רב. אינני “מגזים” כל־עיקר בהערכת שמך, כפי שאתה כותב: אתה פשוט אינך מתאר לך מהו כעת להמוני היהודים בפולין משפט סטאבסקי. אותה ההשתלהבות ממש שהיתה לרגל משפטי בֵּיליס ודרֵיפוּס, וההבדל הוא רק זה שהפעם ה"דריפוּסארים" ו"זאַמיסלוֹבסקים" – יהודים הם. ושמך – אם תאמין ואם לא – הוא כאן סינוֹנים למושג הסניגור והמַגן.

ועוד בנקודה אחת עלי לחלוק על דבריך: אינני כופה עליך “קרב פוליטי”. זהו קרב יוּרידי ומשפטי טהור. קרה דבר נורא: האכסקוטיבה של הסוכנות תפסה בכוונה את כל ארבעת הפרקליטים הגדולים בארץ־ישראל לשם ייצוג התביעה האזרחית מצד משפחת ארלוזורוב, ובאופן זה נשארו לצורכי הסניגוריה רק עורכי־דין מעוטי־השפעה, שאינם מיטיבים לדבר אנגלית. דרושים כוחות מחוץ־לארץ; ונחוץ שבראש המפעל יעמוד איש בעל שיעור־קומה ודוקא לא פוליטיקאי. התפקיד שלו ושל כל אנשי־הסניגוריה – הוא פשוט סניגוריה. אם סטאבסקי אשם – ירשיעוהו. אך במשפט כזה דרושה סנגוריה ההולמת בכוחה את כוחות הקטיגוריה.

היום – עובדה חדשה: המשטרה אסרה שוב את אבא אחימאיר ועוד, כפי שאומרים, כ־20 רביזיוניסטים. כאן כבר אנשים שאני מכירם אישית: אני מצהיר לפניך באותה מידת בטחון כאילו דיברתי עליך או על בני, כי לא יתכן שום קשר בינם למעשי־רצח. זהו מסע ברור נגד המפלגה ובסופו־של־דבר, ודאי, גם נגדי באורח אישי. האמן לי כי להגנתנו הפוליטית נדאג בעצמנו – אך יהיה זה מוזר בעיני אם הבקשה לארגון ההגנה המשפטית תיתקל בסירוב.

אם בכל־זאת תחליט להסתלק, מבקש אני ממך – כיון שהידיעה כבר חדרה לעיתונות – שתעשה זאת, לפחות, בצורה שאינה עלולה ליצור רושם כי אתה מסתייג מן הענין מבחינה מוסרית ולהחמיר על־ידי כך את מצב האנשים הנרדפים. אני מבבקש ממך במקרה זה להסכים לגירסה, שסיבת ההסתלקות היא “חוסר אפשרות, בגלל חוקי ארץ־ישראל, להשתתפות פעילה כלשהי של עורכי־דין מחוץ־לארץ בסניגוריה בבית־הדין”.

סלח לי בטובך אם הטרחתיך לשוא.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 28/7/1933

אוֹסקר אוֹסיפּוֹביץ' היקר,

כבר ידוע לך, כמובן, כי את מכתבך מ־17/7 לא הספּיק ז.י. להעביר אלי. רק היום כאן, לפני שעה בלבד, קראתי גם מכתב זה וגם את שני האחרים, אחד מן ה־10 ואחד בלי תאריך, שנשלח אחרי מברקי.

הצדק אתך, צריך הייתי להימצא בתל־אביב. אך הכניסה לארץ־ישראל אסורה עלי עוד מאביב 1930; לפני 6 חדשים הצהיר נציג בבית הנבחרים, בתשובה לשאילתת וג’ווּד, כי האיסור נשאר בתוקפו. בידי לא נשאר העתק ממכתבי הראשון אליך; עכשיו אני רואה כי את מחשבתי העיקרית ביטאתי באופן לא־ברור. רציתי להציע לא זאת שתצהיר כי סטאבסקי חף מפשע – אלא שתקבל עליך את ארגון הסניגוריה, שהיא זכותו של כל נאשם, אפילו הוא אשם. הדבר חשוב משני טעמים:

1. סטאבסקי הוא חסר־ישע לחלוטין. “הסוכנות היהודית” שכרה את כל ארבעת הפרקליטים הגדולים בארץ. הקונסול הפולני נתן לסטאבסקי עורך־דין בשם שפינדל (מעולם לא שמעתי עליו), והרביזיוניסטים – את קייזרמן וקוֹן: שני אלה הם צעירים ולא רבי־רושם. נוסף על כך, אנשינו כל־כך הופחדו שם, ביחוד לאחר שנאסרו לא מזמן עוד 20 רביזיוניסטים (8 שוחררו, אך 12 עודם כלואים כחשודים בהשתתפות ב"ארגון מהפכני"), – כל־כך הופחדו שאפילו מכתבים חוששים הם לכתוב לנו; והרי במשפט כזה הסניגוריה צריכה לנהל בעצמה את חקירותיה, לחפש עדים, לאסוף חוות־דעת על מידת מהימנותם של עדי הקטיגוריה וכן הלאה. שום דבר מכל אלה הם, כנראה, אינם מעיזים לעשות. הם רק ממטירים עלינו מברקים – שיבוא עורך־דין גדול מלונדון. אני מנהל משא־ומתן על כך באמצעות ידידי בלונדון. ואולם, לאור כל המסיבות, רואה אני כי בארגון המשפט הזה צריך לעסוק מומחה. האיש שהיה מקבל על עצמו את הדבר לא היה חייב כלל־וכלל לצהיר: “אני ערב כי ס. חף מפשע”. הוא היה מצהיר רק זאת: “במשפט כה רב־משמעות יש צורך בסניגוריה מאורגנת כהלכה”.

2. אך יש גם צד שני לענין. כל ה"שמאל" וגרוריו הכריזו מיד: א) סטאבסקי – רוצח; ב) אשמים הרביזיוניסטים (או “אחת מן הסיעות הרביזיוניסטיות”: כמו במשפט בֵּיליס, “כת”). נוצרה אוירת־שיסוי הידועה לך היטב. בארץ־ישראל מיוצגת אוירה זו על־ידי החלק החזק ורב־ההשפעה ביותר שבישוב – הפועלים, אשר להם קשרים גדולים ואמיצים עם השלטונות. בזה שאוירה זו, בארץ כה קטנטונת, משפיעה על הממשלה – אין כל ספק. הנה דוגמה: השלטונות תחילה אסרו את אחימאיר (ראש האגף הרדיקלי של הרביזיוניסטים), לא מצאו בניירותיו כלום וכעבור 3 ימים שחררוהו, בהטילם עליו קנס של פונט אחד על פגיעה בכבוד המשטרה. ואולם חודש לאחר מכן, בישיבה הסגורה של הוועד הפועל הציוני, נשא מנהיג הפועלים ב. כצנלסון נאום על כך שבארץ קיימת, כביכול, “קבוצה טרוריסטית” של רביזיוניסטים. אינני יודע אם פורסם נאום זה בעיתונות הארצישראלית, אך הוא נדפס במילואו ב"היינט" הווארשאי; חוץ מזה, כיון שלאנשי־השמאל יש בטחון כזה, ומנהיגיהם נפגשים יום־יום עם פקידי־הממשלה, הרי הדבר לא יכול היה להישאר בגדר סוד. והנה, שבוע לאחר הנאום הזה, כמו “לפי הכתוּב”, שוב נאסר אחימאיר ועוד רביזיוניסטים רבים. – את האוירה הזאת של “עלילת־דם” ודעה־קדומה היתה הופעתך יכולה לפזר. הופעה זו היתה מזכירה לכּל כי, כל עוד אין פסק־דין, חייבים אנשים ישרים לעמוד על נקודת־ההשקפה: “איננו יודעים, מי האשם”.

אתה כותב כי משפט בּיליס לא היה מביא לידי גיוס־כוחות כזה אלמלא היתה שם “עלילת־דם”. אך הרי כאן, מחוץ לשאלה על אשמת סטאבסקי, יש עלילה פוליטית מובהקת. היא כבר חדרה לעיתונות לא־יהודית: Longuet ב־"Populaire", מישהו אחר בעיתון הסוציאליסטי האמסטרדמי “Het Volk”. ולך, כמובן, אין ספק כי לא הרביזיוניסטים ולא ברית־תרומפלדור אינם גורסים ואינם מתירים רצח עסקנים יהודיים. במה אפוא אין זו עלילה, ומדוע toutes proportions gardées, אין היא ראויה לאותה הדיפה נמרצת? נדמה לי כי מצד זה של הענין – אם מאמין אתה בטוהר המוסרי של התנועה, שעליה עמדת כל־כך מקרוב בריגה – אין כל בושה גם בהכרזה מיידית: “אם אשם סטאבסקי ואם לא, אל תעיזו לפגוע ברביזיוניזם.”

אשר לסטאבסקי עצמו, הרי ענינו – לאור הנתונים החדשים – מצטייר כך. על ה"אליבּי" שלו, כלומר על כך שב־8.30 הוא עוד היה בירושלים (הרצח בוצע ב־10.30) אין המשטרה חולקת. היא רק חושבת לאפשרי שבמשך שעתיים הוא יכול היה לצאת בחשאי מבית־המלון, להגיע לתל־אביב ולמצוא את ארלוזורוב על החולות; לתכלית זו היא מצאה במלון הירושלמי איזו דלת, “אשר קל לפתחה בעזרת פותחן” – ז"א עובדי המלון לא ראו כנראה, לא את צאתו של ס. ולא את שובו (בבוקר בשעה 6 הוא היה בבית־המלון). על דלת זו דיבר קצין־המשטרה בבית־הדין לפני השופט־החוקר ב־20 ביולי. בנוגע לעיקבות הרגליים ברור דבר אחד: לפני השופט־החוקר אמר קצין־המשטרה כי הגשש הערבי סבור שעיקבות סטאבסקי והעקבות על החול מזדהים. אך לוּ היתה כאן זהות של העתקי־הגבס עם הנעליים שנמצאו אצל ס., לשם מה כל הדיבורים הללו: די להגיש את העתקי־העקבות ואת הנעליים, “דעתו” של הגשש אינה קובעת כאן ולא־כלום, ממש כמו במקרה של טביעת־אצבעות. ברור אפוא שזהות־עקבות אין כאן, יש רק דמיון במידת־הנעליים (ולדעת הגשש, גם ב"צורת־ההליכה"). כבר אינני מדבר על כך שס., לוּ היה הוא הרוצח, בשום אופן לא היה שומר את הנעליים ההן, ועוד אצלו בדירה – ביום ראשון בבוקר כבר כתבו העיתונים כי מן העקבות נעשו העתקים.

העורך־דין שפינדל העביר למשפחת סטאבסקי מכתב מן האסיר עם התוספת הבאה בפולנית: “אני לא רק מקווה אלא גם משוכנע שנשחררוֹ מבית־הסוהר”. סטאבסקי במכתבו מרגיע את המשפחה, חוזר כי הוא חף מפשע, כי יש לו פרקליטים וכי היחס אליו הגון והמזון טוב. אין אף בקשה אחת: למשל, לחזק את הסניגוריה וכו' – אף לא הגה על כך. אופייני מאוד לאדם שאף אינו מעלה על דעתו כי יכולים להרשיעו.

לתרגם את משפט־המאדונה שלך כהלכה יכול רק בקי גדול בלשון התנ"ך ומשורר. אני הייתי מתרגם כך: “הלא כואבות רגליך, בתי, כואבות מאוד; אך אמצי ואוּצי, כי נגיע לשם וראנו ישוּ, וקל לו המות”.

צדקת עד לזוועה בדבריך על כך, כיצד צולבים אנו את יקירותינו לשם הזיה ציבורית. וצדקת שלא כדאי.

אני לוחץ בחזקה את ידך

ז. ז’בוטינסקי

נ.ב. אני נשאר בפאריס, אם לא איאלץ לנסוע ללונדון (ביום ג') באותו עניין עצמו.

פאריס 14/2/1925

גרינבוים היקר,

תודה על התשובה,

כותבים, שמלאו 25 שנים לפעולתך. אני לוחץ בחזקה את ידך. אני החסיד הגדול שלך, למרות מה וכו'. יתן לך אלוהים כוחות הרבה וארץ יותר טובה בעתיד. מסוֹר למאריה סרגייבנה את ברכותי הלבביות.

ממאמרך על “ראזסוויט” אין אני מתפעל. חירפתי וגידפתי בסקירת העיתונות. האומנם זה הכל מה שאפשר היה וכדאי היה לומר? ואין אני יכול להאמין, שאתה חושב באמת, כי על היהדות הרוסית אפשר לדבר מבחינת העבר בלבד. בלא לדבר על העתיד – הרי יש ל"ראזסוויט" המון קוראים בפולניה ובחבלי־הספר; ובארץ־ישראל, אומרים, הוא הנפוץ ביותר מכל כתבי העת, המתקבלים מחוץ־לארץ.

היית עושה את הדבר הנבון ביותר אילו היית כותב מאמר בשביל “הראזסוויט” על איזה נושא שהוא, שאתה רוצה בו.

כל טוב.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 27/4/1927

ידידי היקר,

את מכתבך קראתי, באותו ערב התייעצתי עם החברים, ולמחרת כתבתי לסוֹלוֹבייטשיק בזה הנוסח: אנחנו מסכימים, רק מבקשים לחתום על ההזמנות את שני עורכי ה"ראזסוויט" (אותי ואת ברכין שהוא הלא העורך האמיתי), וגם את עורך “הצפון” אברהם וינשל. – חוץ מזה שאלתי, אם לא תסכימו להתאסף ביום ט"ו בפאריס במקום ברלין, היות ואחדים מכם תשובו מלונדון, ולשאר – למשל לסוֹלוֹ¹ בעצמו – “נוח” יותר לנסוע פאריסה מאשר לקבצנים כטיומקין וכמוני לנסוע ברלינה; אך כמובן אין זו דרישה, רק בקשה.

אקוה גם אנוכי, שיצא מהתחלה זו דבר הראוי להזכר יחד עם מעשי וילנה והלסינגפורס. קשה עלי הפירוד שבא בינינו, אנשי דור אחד ותלמידי מסורת אחת; דברים טובים נעשו בעולם כאשר עבדנו יחד – מי יתן וישובו עוד ימים כאלה ומסקנות כאלה.

מסור־נא את ברכותי למריה סרגייבנה ולבניק², וגם לחבריך – ביחוד להרטגלס ולמשפחתו.

ידידך הנאמן

ז. ז’בוטינסקי.

מוּנקאץ' 25/6/1927

גרינבוים היקר,

איני יודע, אם זוהי אכזבה בשבילך לאור השנאה המקשרת אותנו, ואולם מכיון שהבטחתי לך לבוא ועכשיו אין אני מקיים את הבטחתי, הרי אני מוצא, שחובתי היא לבקש סליחה. הסיבה של אי־קיום הבטחתי היא מפנה בענינַי הכספיים, ועם זה המפנה – הוא חמור וכבד כל־כך, שאפילו אני לא נתנסיתי עוד עד עכשיו בשינוי חמור כזה במצבי. איני יכול לעשות כאן כלום, אבל –

ברכתי הלבבית לך ולידידיך. אני מאחל הצלחה בכּל.

שלך

ז. ז'.

ווארשה 23/10/1936

אדוני הנכבד ואורי־צבי היקר,

מאוד שמחתי להסכמת אדוני לבוא. אבל אני רוצה יותר שיבוא להשתקע לווארשה, בירת תבל, וניצור יחד עיתון יומי או אפילו שניים. קצה, קצה נפשי בסמרטוטים שנשתעבדנו להם עד עתה. כולנו רוצים פה לעשות התאמצות שגעונית ולהפקיר את הכל ולברוא עיתון. בתנאי: אורי־צבי. זוהי דעת כולנו.

בקשתי: ראשונה, שיחליט בלבו כי מווינה יסע הנה; שנית–שיארוז למטרה זו במזוודתו את כל מה שנחוץ לו בווארשה. שלישית: ה' דרויינוב, ה' רבניצקי, בן־ציון כץ–לקבל כל סופרי המחנה הצה"רי עצמו.

כסף? אין. על־כן אינני יכול עדיין להציע הצעות מדויקות. אבל יהיה כסף. כמובן לא יספיק; כמובן נסבול. אין דבר. ואני הקטן אתן רומן חדש ופיליטונים כבימי נעורי ו… ו…–אבל התנאי הוא אורי־צבי.

שלו

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 24/2/1937

אדון אורי צבי היקר,

אודה־נא לו על מתן ספרו. בדרכי לאפריקה הדרומית אקרא בו, ודרך המלים אחוש באישיות המחבר, ארגיש את טפּת העסיס ההיוּלי־העולמי שמה נשמת אורי צבי גרינברג. ומי יתן ועוד אזכה לעבוד אתו יחד.

מוקירו

ז. ז’בוטינסקי

Alba Longa (איטליה)

לכבוד אנאטוֹל דה מוֹנזי,

מיניסטר לשעבר,

פאריס.

אדני המיניסטר,

אדוני הואיל בטובו לאפשר לנו לקוות לעזרתו בכינונה של ברית ידידי הספנות העברית בצרפת.

היאבה לעשות לנו שירות גדול? הכוונה היא למלים מספר בכתב כדי להציג את מר י. הלפרן לפני מר אֶדוּאר דה רוטשילד.

מר י. הלפרן הוא האיש, שלפני חדשים אחדים היה לו הכבוד להרצות באוזני אדוני על מטרותיה של הברית.

עלי להוסיף, מפה לאוזן, שהוא נמצא מכבר במגע עם אחרים מבני משפחת רוטשילד, ובהשפעתו הם גם נצטרפו לברית,–אולם הם שאמרו, שהמלצת אדוני תהיה הרבה יותר יעילה כדי שיוכל להתקבל על־ידי מר אדואר דה ר.

הנני מודה לכב' מראש, ויואיל־נא להאמין, אדוני המיניסטר, לרגשי הכבוד והיקר שבלבי

ברגשי כבוד

ו. ז’בוֹטינסקי

פאריס 18/4/1939

לכבוד המיניסטר א. דֶה מוֹנזי,

מיניסטריון העבודות הציבוריות,

פאריס.

אישי המיניסטר,

רצוף בכאן סיכום של הנקודות שעוררתי בהרצאת־הדברים שלי בזמן הפגישה אשר אדוני הואיל בטובו לקבוע לי, ואשר הנני חוזר ומביע לו תודתי עליה.

אולם אני מקבל חדשות מבהילות עד מאוד: אין שום ספק שהשפעות זרות פועלות במהירות יתירה לשם הכנת התפוצצות רבתי נגד היהודים בארץ־ישראל. אמנם, מבין שני ראשי הכנופיות הערביות, אחד נהרג והשני הסגיר את עצמו; אולם הדבר לא שיתק כלל את פעולתן של הכנופיות–הן ממשיכות בהרג, ואין תימה, שהרי המנהיגים האמיתיים נמצאים ברומא ובברלין, וגם הכסף בא משם.

ידידַי עומדים על הצורך הדחוף להסב את תשומת־לבם של השלטונות האנגליים והצרפתיים גם יחד: מהומות בממדים כה נרחבים, אי־אפשר שיצטמצמו בארץ־ישראל בלבד, אלא יתפשטו גם על פני הארצות הסמוכות.

ההיה יכול, אדוני המיניסטר, להביא את הענין באופן דחוף לפני עמיתו, מיניסטר המושבות? לא הייתי מהסס לבקש ממנו ראיון, אלמלא החשש, שאין הוא מכיר אותי.

בדעתי לשהות בפאריס עד סוף השבוע, טלפון אנז’וּ 10־97. שליחנו הקבוע בפאריס הוא מר ה. לוי, 11 רחוב אודיסה (רובע 14), טלפון דאנטוֹן 96־75; ברשותו האדיבה של אדוני, אבקש ממנו להיות מוכן להמציא לו כל ידיעה מועילה.

ברחשי כבוד רב ובמסירות נאמנה

ז. ז’בוֹטינסקי

לונדון 2/9/1939

נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה

לכבוד

מר אנאטוֹל דה מוֹנזי,

מיניסטר העבודות הציבוריות,

פאריס.

אישי המיניסטר היקר,

ירשני־נא להוסיף פרטים עיקריים אחדים על מכתבי מאתמול, שנכתב בחפזון.

משלחתנו העומדת לצאת לארצות־הברית, תהיה לה תעודה כפולה:

1. לגייס גדוד גדול של מתנדבים, ושמו “צבא יהודי”, הסיסמה המלכדת של תעמולה זו תהיה:“כל החזיתות שבעלי־בריתנו לוחמים שם”; הפעם אפוא אין הכוונה ללגיון המיועד אך ורק לארץ־ישראל, אלא בעיקר לכוח צבאי, שיהא נכון ללחום בכל מקום, כפי הצורך.

2. לנסות ולהתיישב נגד המגמה הבדלנית של חוגים אמריקניים מסוימים, ולנטוע בלבם בהדרגה את הרעיון של התערבות פעילה.

אשר לצד זה של תעמולתנו, סיסמתו תהיה: “עזרו לפולניה ולצרפת; ואל תשכחו שאנגליה היא בעלת־בריתן”. נוסחה כזו תתקבל בלי ספק ביתר קלות, שהרי הנטיה הבדלנית בארצות־הברית, כמו שוודאי ידוע לו, היא הרבה פחות אנטי־צרפתית משהיא אנטי־אנגלית.

ידעתי גם ידעתי, שפסיעותיה הראשונות של משלחתנו לא תהיינה קלות. אפילו במה שנוגע למחצית הראשונה של תעודתה, גיוס של מתנדבים יהודיים, יהא צורך לטכסס כדי שלא להתנגש יתר על המידה באימפּליקציוֹת מסוימות של הניטרליות. אשר לתעמולה למען ההתערבות, אין ספק שבעוד חדשים אחדים תחוג את נצחונה, אולם פסיעותיה הראשונות הן תמיד בלתי־פופולריות במידה יתירה: על כן אינני רואה שום אדם שיהא המתחיל בהן–ועל כן גם החלטנו אנו לסכן את נפשנו ביזמה זו, בלתי־נעימה, אך הכרחית.

כמובן, כל זה ייעשה אך ורק בשם היוזמים (קרוב לוודאי, יחד עמי, שני הקולונלים של הלגיון היהודי משנת 1918, פאטרסון ומרגולין). שום ממשלה אינה צריכה להיות מעורבת בכך. אולם, מצד שני, יהא זה בלתי־נכון, אם הממשלות יקפידו על הזהירות עד כדי קיצוניות הפוכה. לי נראה, שיהא זה טבעי אם נצפה מצדן לרצון טוב בלתי־מוסוה כל־עיקר.

הריני מבקש אפוא ממנו, אישי המיניסטר היקר, לזַכות בשיחה את ידידי המבקשים להגיש לפניו את תכניותינו הקונקרטיות. מאחר שרבים מהם מן הסתם כבר גויסו, הריני שולח לפאריס את חברי לעבודה, מר ירמיהו הלפרן, בן ארץ־ישראל, ואני נוטל רשות לעצמי להמליץ עליו לפניו המלצה חמה כמי שראוי למלוא האמון. הוא יביא עמו למשרד אדוני העתק מאיגרתי זו ויבקש פגישה, ויואיל־נא להרשות לו להציג לפניו גם אותם מבין העמיתים המתגוררים בפאריס, שעדיין לא נקראו לשורות הצבא.

הנני מאחל לאדוני, אישי המיניסטר היקר, רוב בריאוּת ורוב כוח usque ad finem et ultra¹.

ברחשי ידידות ויקר

ו. ז’בוטינ’יסקי

בודפסט 5/5/1931

ידידי ד"ר דרליץ היקר,

תודה על מכתבו, ותודה על טרחתו בדבר השתתפותי ב"הצפירה". החלטתי לכתוב בשבילה מדי שבוע, רק לא אוכל להתחיל עד שובי פאריסה באמצע החודש. בכל זאת, אם יצליח בהשגת תנאים יותר מזהירים, מה טוב ומה נעים יהיה, כי באו מים עד נפש…

מפאריס שולחים לי הזמנה להשתתף בעיתון הפולני של גרינבאום, המודפסה צרפתית עלובה מאוד. לא תשפיע.

אם מאמר־הסליחה של גולדברג¹ טרם קראתי. אני שמח כי עשה את הדבר הזה, כי אדם טוב והוא ולא נעים היה לי שעבר “חתול שחור” בינו ובינינו.

אל־נא ישכח את ענין שירי כהן². קיבלתי ממנו את שירי־הזהב החדשים וכבר התחלתי לתרגם אחד מהם (“בקרב אלפי הזרים”). אני רוצה להוציא מאסף קטן אחרי הקיץ; מאוד הייתי שמח לו יכולתי לעשות בשבילו מה שעשיתי בשביל ביאליק–אבל קשה הדבר, כי בשירי ביאליק יש הפלפלת של פּיקאנטיוּת “אזרחית”, בעת ששירתו של ידידנו היא שירה טהורה בלי כל סיג, לאמור איכותה תלויה בצורה ולא ב"שלאגווארט".–נראה.

ברכות לכל בני הבית.

מוקירו

ז. ז'.

יסלח־נא על הטריחי אותו גם הפעם. אם ייעץ כי אבוא בקשר ישר עם שתי המערכות, כך אעשה. ותודה למפרע.

נצחונכם בפולניה הוא פלא, אולי גם “סימן התקופה” והתחלת איזה זעזוע. אבל הפחידני אדוני בכתבו כי מר גרינבאום מתכונן למלחמה חדשה נגדנו בבחירות לוועד המרכזי וכו', ושאתם תצטרו עוד לשלם “רגיסטרציה” גבוהה בעבור התענוג הזה. האם באמת רוצים אתם להשאר ב"לאנדסמאנשאפט" הפולנית? למה? אין זה נוגע לשאלת ה"יציאה" מההסתדרות הציונית העולמית: גם גרוסמן גם ליכטהיים, עוד לפני שנה, עוד בהיותם שניהם חסידי הלויאליות כלפי הקונגרס (מצב רוח זה נשתנה אצלם כעת במידה רבה, אם אינני טועה–שניהם אמרו וכתבו לי פעמים רבות, כי עלינו לצאת מכל הלאנדסמאנשאפטען ולהתארגן בתור זאנדערפערבאנד. ובקקונגרס, אם לא"נצא", צריך רק לדרוש שלא ייקרא לעתיד המיעוט שבכל מדינה ומדינה בתואר “הסתדרות ציונית דטורגאליה” כי־אם יבחור לו בשם יותר עניו, המתאים לחלק של ההסתרות הציונית המקומית.

דרישת שלום לכולכם.

מוקירו

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 11/9/1931

ידידי,

לשנה טובה תיכתבו גם תיחתמו, אדוני וכל בני ביתו החביבים.

מה נשמע? ההוטבו עסקיו? עסקי אני לא הוטבו…

רק מעט הספקתי לתרגם משירי י.כ.³ במשך הקיץ. חלק ממה שתרגמתי יופיע ב"פּוֹסלדניה נוֹבוֹסטי"?

מה מתהוה בעולם הצה"רי במדינתכם? מכתבו של קוּצנוֹק⁴, ה"מצוטט" בפרוטוקול של הוועד הפועל הלונדוני, מילאני התמרמרות עמוקה. גם מצד יתר הקשישים לתנועתנו, בערים אחרות, אינני רואה שום דאגה לפשרה, לאחדות המפלגה, רק עקשנות ורצון ל"אויספיהרען", ולהכריח אותי ואת העִמָדי או לקבל את עול ההסת' הציונית או לצאת מן הצה"ר. כמובן לא איכנע למשחק הזה: לא אתן להביא לידי פירוד, ואם נחוץ ל"הכריח", אכריח את שני הצדדים להתפשר, ודוקא בפשרה כזו שלא תאנס אותנו לשלם את השקל ולא תאנס את האחרים לוותר על השקל. אבלה מראה של מצבי־הרוח אשר נתגלה פתאום במפלגה איננו יפה.

נא לכתוב לי על המצב בפרוטרוט.

דרישתי מכל אלה שלא אכלה עקשנות את שכלם הישר: כי יוסיפו לדרוש מכל מנהיגי הצה"ר סיסמה אחת, היא: פשרה, פשרה שתשביע את רצון שני הצדדים, אף כי יהיו בה כל אלה המעצורים שישנם תמיד בכל פשרה.

דרישת שלום לכולכם.

מוקירו

ז. ז’בוטינסקי.

פאריס 6/10/1931

ד"ר דרליץ ידידי,

תודה על מכתבו. אקוה שכעת, אחרי ההסכם, עבר הצורך להסתכל בכל מה שהיה. לוועד המרכזי עניתי בכי־טוב.

בקשה לי אליו: היוכל ליעצני אל־מי אפנה בווראשה ובווהליניה בבקשה שיקחו על עצמם, במרץ ובאוּדארני פּוֹריאַדוֹק⁵, את הפצת ה"ראזסוויט"? אין צורך שאסביר לאדוני, מדוע הנני מחפש אנשים כאלה. עלי להלחם בעד קיום העיתון עד הרגע האחרון, אבל לפי כל הסימנים הנני עומד לא הרחק מסף הרגע האחרון.

נחוצים אנשים שיארגנו ביקור ביתי, כי באופן אחר לא יצליחו. הדרך היותר טובה–שיביטו אל הענין כאל עסק, אם כי קטן, ז"א יסכימו לקבל אחוזים.

תודה למפרע. כתבתי לבּבּצ’וּק ולברונברג⁶, אך זה לא די.

בנוגע לידידנו כ.⁷, כמעט מאומה לא עלה בידי עד עתה. הנני מפחד להמשיך את השתדלותי בשבועות־המבוכה האלה; אם יבוא רגע של שקט על האופק המשקי, אתחיל מחדש. בינתים אני מנסה לתרגם שירים אחדים: כאשר יצטבר די חומר בשביל מאסף קטן, אוציאו לאור במהדורה קטנה de luxe ואשתדל להפיצו בין יחידי־סגולה.

דרישת שלום לבני ביתו.

מוקירו

ז. ז’בוטינסקי

נ.ב.–כבר ידוע לו, בטח, כי מסרתי את תוכן מכתבו בדבר ה"אליאנץ" לוועד הפועל, והם היו צריכים לבוא אתו בדברים. אול יצא מזה דבר־מה של ממש? הלא סוף־סוף צריך לבוא הפלא הגואל…

פאריס 9/6/1932

ידידי היקר,

קיבלתי היום מברק מגוטליב⁸ וחבריו. הם מזמינים אותי להשתתף בעיתונם החדש. לוטה בזה הנני שולח לו את תשובתי, ואבקשנו להיות בא־כוחי במשא־ומתן. אינני מבקש סליחתו על הטורח, כי בטוחני שאדוני בשמחה יעזרני בענין הזה.

דרישותי:

א) לא אסכים לעבוד בעיתון חדש אם לא יהיה במערכת בא כוחי בתור חבר המערכת וסופר קבוע, במשכורת מתאימה לחייו בווארשה. המועמד הוא מר שחטמן.

ב) בעיתון תהיה רוּבּריקה לחיי הצה"ר ובית"ר בגולה ובארץ. כמובן לא אתנגד שתוקדשנה רובריקות כאלה גם ליתר המפלגות הציוניות, בתנאי שלא יודפסו מאמרים נגדנו אלא בצורת מאמרי “ויכוח חפשי” עם רשות התשובה מצדנו; אבל לא מטעם המערכת בתור מאמר ראשי וכדומה.

ג) משכותרי תהיה שוה למשכורת המכסימלית שישלם העיתון למי שהוא מהסופרים בעד מאמרים. אני מסכים לכתוב גם שני מאמרים לשבוע, אחד כגודל מרמאי הרגילים ב"היינט" של יום ו', ואחד יותר קצר, אולי בצורת ה"יומן" שב"ראזסוויט", מחיי אומות־הארץ וכדומה. את המחיר אינני יכול לקבוע, כי אינני יודע את המצב,–הם צריכים להציע ואני אדון; כמובן, אם תהיה המשכורת נמוכה מאוד–לא אוכל לעבוד.

ד) המשכורת צריכה להיקבע עפ"י מספר המאמרים, אבל תשולם לי באופן קבוע בתור משכורת חודשית, אף אם במקרה יחסר איזה מאמר במשך איזה חודש. כמובן, אתחייב למלא את מספר המאמרים במשך השנה.

ה) אם יקבלו יתר חברי המערכת חודש של “וַקַציה” בשנה אם תשלום המשכורת השלמה, אני דורש אותה זכות גם בשבילי: השנה–בסתו יען כי צריך לתת זמן לקהל שיתרגל בעיתון החדש), בעתיד –בקיץ.

ו) יש לי הרשות לכתוב בחתימתי ב"נייער וועג" או בכל עיתון מפלגתי אחר, על עניני המפלגה.

ז) יש לי הרשות להדפיס את מאמרי, שאשלח לעיתון החדש, בעיתונים המופיעים מחוצה לפולניה.

נא ידידי, לבוא בדברים עם ראשי העיתון החדש, ותודה לו למפרע.

דרישת שלום לכל בני ביתו.

מוקירו

ז. ז’בוטינסקי

ירושלים 15/11/1928

ליאשיה וג’ווּד יקירי,

כתבתי אליו היום מכתב בדבר תכנית הליגה¹, ואני מעבירו אליו באמצעות גרוֹסמן, משום שאני רוצה שייתן סעד להערותי. אבל יש עוד ענין, קצתו אישי ורובו ציבורי. יואיל־נא לקרוא את ההעתק המצורף ממכתב שאני שולח לאוֹרמסבּי גוֹר.

אני מודה ומתוודה, שאני ממש מתבייש לפניו ולפני השאר, על שמכתביהם אשר סומנו כ"סודיים" נקראו על־ידי בלשי המשטרה. יש בידי רק להתנצל על שניתנה הוכחה לאי־יכולתי להבטיח לבל ימששו במכתבי ובמכתבי אחרים; ובאמת, לא בי האשמה. אין ספק, כי אֵילו נמושות בבית־המכס ובתחנת־המשטרה פעלו לפי הוראותיו המפורשות של מישהו.

לפיכך ניסו עורכי־הדין שלי לדרוש חקירה משפטית על מנת לגלות מי נתן את הפקודות. אבל לכך קיבלו תשובה שלילית. יחד עם זאת, כפי שיווכח מן ההעתק המצורף, מודה הממשלה, כי המעשה לא היה בסדר. בכל ארץ תרבותית היה מתפרש מזה, כי המחלקה שאיפשרה מעשה כזה תיקרא לאחריות, אבל כאן אוסרת הפקודה מ־1926 על כל בית־משפט שהוא לדון בפעלה נגד מחלקות הממשלה. ואף על כפי שהשתדלתי באמת ובאמונה שלא להתמרמר על כל מה שאני רואה בארץ, עלי לומר כי נראה שהממשלה באמת זקוקה כאן לפקודה כזאת, שתפטור אותה אחת לתמיד מן התוצאות למעשים אי־חוקיים כלשהם, שכן הפרשה שלי היא רק דוגמה אחת למה שיכו לקרואת כאן ואף קורה.

עלי להניח לשיקולו להחליט מה יעשה בענין זה, אבל אני מקווה כי הפקידים כאן לא ימשיכו לעד לשגות באשליה, ואני, למשל, חסר־ישע וחסר־ידידים, כפי שהיו רוצים שנהיה.

אם אדוני ינקוט פעולה כל שהיא, יואיל־נא לזכור את שתי הנקודות העיקריות: הפחותה במעלה, כי אני תובע לגלות את הפקיד האשם ולקבוע כי עליו רובצת האחריות לכך, והחשובה במעלה, את הפקודה המבישה, שמאחוריה יכולים פקידים אשמים להסתתר–יש לבטל.

יסלח־נא לי על שאני מטריד אותו, ויקבל נא תודתי מראש.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוֹטינסקי

שלא להוציא עוד סרטיפיקאטים לחברי ברית־תרומפלדור, נאלצים אנו להיעזר בסעיף 2 של פקודת ההגירה (הכנסת פועל לארץ־ישראל לפי דרישות ישירות ושמיות מצד נותני־עבודה ארצישראליים). אבל צורה זאת, אף על פי שהובאה במפורש בחשבון בפקודה, טעונה עבודת הכנה מוקדמת הן בבית הממשלה בירושלים והן במשרד המושבות בלונדון.

הם אדוני נוטה לעזור לי לבוא בדברים עם בעלי־הדעה במשרד המושבות? עלי לומר בכנות, כי ההנהלה הציונית, כיון שגמרה אומר לשלול מידידי הצעירים את הזכות לארץ־ישראל, מתנגדת,כמובן מאליו, למתן רשות להם להיכנס ל"בית הלאומי" בכל האמצעים, אי־חוקיים ואפילו חוקיים.התירוץ שבחרו להוראתם להוציא את חברי ברית־תרומפלדור מכלל מקבלי הסרטיפיקאטים היה בעצם זה, שהתנהל משא ומתן עם נותני־העבודה בארץ־ישראל בדבר הסדר כזה (דרישות ישירות).

מכיון שלא ניסיתי מעודי לסבך אותו באחת המריבות הפנימיות האומללות שלנו, אין לי רצון לעשות זאת גם עתה, ולפיכך אודיע לו מראש, שההנהלה הציונית תהיה מאוד “ברוגז”. אבל אני חושב שנעילת שערי ארץ־ישראל בפני חברי ברית־תרומפלדור היא מעשה לא־הוגן, וכי עזרה להם להיכנס לארץ לא תהיה מעשה מפלגתי. על כל פנים, יואיל־נא להודיע לי אם אנ יכול לסמוך עליו.

שלו בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי

לונדון 22/11/1915

ד"ר ווייצמן היקר,

אני כותב מכתב זה באנגלית, עם העתק, על מנת שיישמר כמסמך להצעות הבאות שאני מתכבד להגיש לתשומת־לבך:

1. יצירת קואליציה–הנהגה של התנועה הציונית, שתכלול את הציונים המעשיים והמדיניים, אשר מקום מושבה יהיה במדינה ניטראלית.

2. המטרות העיקריות של ההנהגה החדשה יכולות להיות כלהלן:

     1. לפתוח נציגויות קבועות בצרפת ובאיטליה;

     2. לפתוח סקציה דיפלומאַטית חדשה באנגליה;

     3. לעשות את הדרוש כדי לעורר באנגליה תנועה לא־יהודית למען פּרוֹטקטוֹראט בריטי על ארץ־ישראל;

     4. לנקוט צעדים כדי להבטיח את אהדתם של ממשלת בלגיה ושל המלך אלברט;

     5. לשקול את הסיכויים לפעולה באמריקה;

     6. לפרסם ספר כחול־לבן גדול, בעברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, גרמנית, שיכלול הודעה על התכניות הציוניות, המקורות, הארגון, המושבות וכו';

     7. לשקול את אפשרות הצורך ביחידות צבאיות יהודיות לשירות בארץ־ישראל.

אני מציע לך ליטול עליך את היזמה לפעולה שיטתית, בתמיכת שתי סיעות הציונוּת באנגליה, על מנת לבצע את התפקידים המוזכרים.

שלך בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי

אבן־הפינה לאוניברסיטה? בו באופן עלולים דברים הקורים נגדנו להווֹת תקדים.

אל תחשוב אותי לנמהר ולקצר־רוח; מעודי לא קיוויתי שהבית הלאומי יקום כאן תיכף ומייד, וכמשפטן אני מעריך במיוחד את כיבוד הסטטוּס־קווֹ־אַנטה כל עוד נמשכים מעשי האיבה. אבל אני, וכולנו ובכללם אתה, האמַנו בשני דברים לפחות. ראשית, שהמדיניות בארץ־ישראל תהיה ברורה והחלטית, שתחוויר לכל אחד ואחד, כי ההבטחה להשיב על כנו את הבית הלאומי היהודי ניתנה בכובד־ראש ולעולם לא יוכלו לחזור ממנה או לשנותה. שנית, כי שוויון מלא במלאים בחובות ובזכויות בין ערבים ויהודים יושלט מייד ואוטומאטית, עת כל השלטון יעבור לידי קצינים בריטיים. זאת משום שההתחייבות לכבד את הסטטוּס־קווֹ־אַנטה אינה מתייחסת למקרים שהם בגדר פגיעה באנושות, למשל עבדות או אי־שוויון־זכויות. לכך ציפינו, ונתאכזבנו אכזבה מרה.

אתחיל בענין השוויון. המשגה הראשון נעשה לפני זמן רב, ועכשיו אני מתחיל להצטער שלא מחית עליו. ההרכב של שתי המועצות העירוניות בירושלים וביפו, השוני הבולט בעקרונות שהופעלו פה ושם, פגעו מלכתחילה לרעה במעמדנו. אתה יודע, כי ביפו, שהיהודים בה מיעוט, הופעל עקרון היחסיות–7 ערבים ו־2 יהודים; אבל בירושלים, שהיהודים בה רוב יחסי אפילו עכשיו ושהיו בה רוב מוחלט עצום לפני הגירושים הטורקיים בשנים 1914/5, התעלמו מעקרון היחסיות, והיהודים הם רק שליש בהרכב המועצה העירונית, וראש־העיריה הממונה על־ידי הבריטים הוא מוסלמי (ואנטי־יהודי, כפי שתיווכח להלן). אינני מתעכב כעת על השאלה, אם עקרון היחסיות הוא טוב או לא. אבל זה היה משגה–או מחשבה תחילה–להשתמש בו במקום שהוא פועל נגדנו, ולהתעלם ממנו כאשר הוא נוח לנו.

הכל הבחינו בכך, אלא שהפירושים היו שונים: היהודים באופטימיותם חשבו שזה משגה, הערבים חשבו שזה נעשה במחשבה תחילה והוציאו מסקנותיהם. מה שבא בעקבות זה ידוע לך בחלקו. כל המשרדים עדיין מלאים פקידים ערביים מקומיים; אבל היהודים מעטים, כה מעטים, שיהודי לכל אשר יפנה יווכח כי עליו לבוא בדברים עם פקיד ערבי. ההסבר הוא שהיהודים אינם יודעים ערבית או אנגלית. אבל ספרדים רבים יודעים ערבית יפה למדי, ומלבד זה, בעיר כמו ירושלים או אפילו ביפו, צריכה אי־ידיעת עברית להיחשב לחסרון שווה במעלה לאי־ידיעת ערבית–ואין הדבר כך. אשר לאנגלית, הרי פקידים ערביים לא ידעו אותה לפני שנה, אבל מובן מאליו כי שנים־עשר חדשים בתפקיד לימדו אותם. התוצאה היא, שאפילו אין ערבים שולטים ביהודים ומנהלים עניניהם, הרי נעשה הדבר לפחות דרך ידיים וצינורות ערביים, עם כל עגמת־הנפש, חוסר־הבטחון, ההשפלה והמרירות הנובעים מכך והטבעיים במצב עניינים זה. המשטרה היא מכה בפני עצמה. היהודים עודם מוגבלים למעשה רק לג’נדארמריה, שהיא כאן, כידוע לך, משטרה מסוג נחות יותר, מקבלת שכר נמוך יותר ומועסקת בתפקידים חשובים פחות. מובן מאליו, כי ידיעת ערבית נדרשת מכל המועמדים היהודיים לעליה בדרגה (אפילו בירושלים), ואילו ידיעת עברית אינה נדרשת ממועמדים ערביים (אפילו בירושלים). את הכובע שהובטח רשמית אין מספקים, ואנשינו נדרשים לחבוש את התרבות המוסלמי האדום, וכעת חולקו ביפו סרטים צהובים ועליהם הכתובת “יפו” באנגלית ובעברית, אבל לא בעברית.

כאן אני מגיע לשאלת העברית. אחרי נסיעתך פרץ סכסוך רציני. יהודים ביפו ובמושבות נדרשו לשלם מס הוורקו תמורת קבלות שהיו מודפסות בערבית בלבד. מובן מאליו שהם סירבו, והענין הועבר אל מטה שלטונות הכיבוש. גנרל מוני החליט כי "יש להוציא קבלות באנגלית לאלה המסרבים לקבל בערבית; אבל קבלות בעברית אין לתת. למען דרכי שלום קרה המשלחת הציונית את תל־אביב והמושבות לקבל בינתיים קבלות באנגלית, במיוחד אחרי שהגנרל קלייטון הבטיח להתערב וליישר את ההדורים לפעם הבאה, אולם אתה יכול בנקל לתאר לעצמך את המרירות ואת האכזבה שהנחילה בשורותינו שגיאה חסרת־טאקט זאת. ורצה המקרה שזה יהיה הדבר הראשון שיהודי הגליל המשוחררים למדו לדעת כאשר באו לבקר ביפו. איני יכול לתאר את רגשותיהם אלא במלחה “תמהון־לבב”. הם ציפו למשהו שונה לגמרי בצל השלטון הבריטי. למרבה הצער, אין זה עוד קץ הדברים. כעת מוציאים לאזרחים המשתמשים ברכבת ירושלים־לוד כרטיסי־נסיעה תמורת תשלום; הם מודפסים באנגלית ובערבית. בול הדואר של חיל־המשלוח־למצרים אושר על ידי לשכת ברן, והוא כעת הבול הרשמי של ארץ־ישראל המשוחררת; והוא באנגלית ובערבית, בלי עברית, וזאת תוך שנה ממתן הצהרת באלפור וכמה חדשים אחרי הנחת אבן־היסוד לאוניברסיטה, שהכריזה על העברית כנושאת התרבות בארץ־ישראל.

אני חוזר: הבית הלאומי מוכרח לחכות עד לסיום מעשי־האיבה או אפילו לשיחות השלום. אבל שוויון זכויות–זהו ענין שונה. אילו אמר לי מישהו לפני שנה, כי אדמיניסטראטורים בריטיים ינהגו בצדיה לרעת היהודים ושפתם ובו בזמן יכירו בקיומם של דיאלקטים מקומיים אחרים, הייתי קורא לאדם כזה שקרן. נכון, גנרל קלייטון הבטיח להתערב, ואנו מקווים, במוקדם או במאוחר, לתקנה שתַקנה לעברית מעמד שווה לערבית, לפחות על קבלות. אבל בול־דואר? כרטיס־הרכבת? הנוהג שלפיו כל חליפת־המכתבים בין הממשלה לבין מוסדות ערביים מתנהלת בערבית, ומושלים צבאיים חותמים על מסמכים מקוריים ערביים בערבית, ואילו התכתובת עם יהודים מתנהלת באנגלית ולא תמיד מוסף תרגום עברי? אין לתמוה על שאין להם צורך בפקידים עבריים. דרך אגב, זה מונע ממספר יהודים צעירים אפשרות נאותה להרוויח כסף בעבודת פקידות. כלום ישתנה הנוהג הזה כולו? אני מפקפק. ואפילו ישתנה, רע למדי שיהודים נאלצים להיאבק למען דברים אלמנטאריים כגון אלה, דברים שהם בבחינת לית מאן דפליג, אפילו באוסטריה, ובשווייץ לא כל שכן.

אתה זוכר, עוד לפני שנסעת, היית מבוהל נוכח התפשטות הרגשות האנטיציוניים בין הקצינים הבריטיים בארץ־ישראל; שוחחת על זה עם קולונל דידס, והוא הסכים כי יש צורך בתעמולה. ובכן, אני מצטער שאין בידי להודיע על שיפור. נכון, רוב החיל הקרבי הלך לצפון, ואנו שומעים פחות דברים מעין אלה מקציני חטיבה. אבל במימשל הצבאי אין הדברים ורודים לגבינו כלל וכלל. נכון, אינני מאשים מושלים (צבאיים) או קפיטני־מטה באנטישמיות מכוּונת. יתכן שיש להם יחס אוהד ושהיו יכולים להיות פרו־ציונים טובים באנגליה. אבל בבואם לכאן, הם מוצאים, מצד אחד, ערבים, שעמדתם פשוטה וברורה, שהם בדיוק אותם “ילידים” ותיקים אשר האנגלי שלט בהם מאות שנים, שום דבר חדש, ללא בעיות; מצד שני, הציוני שהוא בעיה מכף רגל עד ראש, בעיה סומרת קשיים מכל הבחינות–מעטים במספר, ובכל זאת משום מה חזקים ובעלי־השפעה, אינם יודעים אנגלית ובכל זאת ספוגים תרבות אירופית, מעמידים תביעות מסובכות וכו'. הטוב באנגלים סולד מבעיות ומחיצות. זהה קושי הלאומי הטמון במצבנו כאן; אני מתחיל לחשוש שהדבר יקלקל את יחסינו עם האדמיניסטראטורים הבריטיים אפילו אחרי ביטול המימשל הצבאי. אבל יצפון העתיד בחובו בשבילנו אשר יצפון, עכשיו, כל על פנים, אין מושלים בנו בדרך־כלל אוהדים. המושל העכשווי של יפו, קולונל הבּרד, הוא דוגמה אופיינית. ביום בואו הזמין אל חדרו את גורדון¹ ודיבר על יהודים בלשון מנומסת, אבל בזלזול; הוא אמר, כי הוא רואה כבני הארץ רק את היהודים הספרדיים; האחרים הם חדשים ואין להם שום זכות לטעון שיתחשבו בדברים המיוחדים להם; היהודים חייבים ללמוד ערבית, שהיא “שפת הארץ”, והוא עצמו מתעתד לדבר אל משלחות יהודיות בערבית. הוא עושה רושם כאילו הוא לא שמע כלום על המשלחת (הציונית) או אפילו על ההצהרה (באלפור). אמנם נכון, מנעו אותו מלדבר אל יהודים בערבית; אידר² טלפן אל מטה חיל־הכיבוש ודרש להודיע למושל כי עליו להיות זהיר. ואכן, הוא שינה בהדרגה יחסו, התחיל לקרוא ספרות ציונית ונראה עתה,או משתדל להיראות, כאוהד. אבל כלום יכולים אנו להפעיל לחץ דומה בכל מקום? כלום בסדר הדבר, שכיום מתמנים מושלים למרכזים יהודיים חשובים מאוד, בלי שתינתן להם הוראה לפחות להימנע באורח סותר את ההצהרה עד להדהים?

ידידי היקר, זה יעציב אותך, אבל עלי לומר כי הגישה הרשמית כולה כאן היא להתנהג כמתנצלים לפני הערבים על פליטת־הלשון של מר באלפור, להתאמץ לכפר עליה על־ידי דחיקה מתמדת של היהודים לצל. אינני יכול לספר לך, מי מסר לי, למשל, את האינפורמציה הבאה, אבל זהו אדם מהימן עליך והוא ראה את המכתב בעצמו; ערב ה־2 בנובמבר, בתשובה למחאה ערבית על החגיגה (של יום מתן ההצהרה), כתב המושל הנזכר לעיל של יפו, כי אין לאנגליה כוונה להעביר את הארץ לידי היהודים. ודאי, מעולם לא התכווננו אנו שהארץ “תועבר לידינו”; אבל כאשר מושל כותב לערבים, שומה עליו להוסיף משהו חיובי, לאשר, כי עם כל הכבוד לזכויותיהם, הרי אנגליה עודה מתכוונת לתת תוקף להבטחת הבית הלאומי. בהיות הענינים כמות שהם, עלולים מכתבים כגון זה רק להניע את הערבים להאמין, כי ההצהרה התיישנה ועברה ובטלה מן העולם. מכתב זה אינו יוצא מן הכלל. בכל מקום מציגים הערבים אותה שאלה–הנכון הדבר שאתם עומדים להעביר להם את הארץ?–ובכל מקום, במידה שידוע לנו, התשובה “לא”, וזאת ניתנת ללא ההסתייגויות הנאותות, בלי להצביע כי הבטחת מדינות־ההסכמה ליהודים שרירה וקיימת וכי מוטב לערבים שיגיעו לכלל הסדר עם היהודים מפני שמדיניות הבית הלאומי היא החלטה שאין לשנותה. כל זה אינו אלא התפתחותו של עקרון, אשר פרט מענין ומרגיז שימש לו מבראשית סמל–כאשר תורגם השם Palestine News בשביל שם המהדורה העברית לחדשות מהארץ הקדושה ואחר כך לחדשות מהארץ–הכל כדי להימנע מלקרוא לפלשתינה בשמה העברי, מפני שמשמעותה"הארץ של ישראל", היא בו טבעית כשם שאנגליה היא אנגלית.

הערבים פיקחים למדי כדי להבחין בכל זה, והם מפרשים את המצב בצורה היחידה הניתנת לפירוש. השינויים ביחסם–מהשלמה, כאשר קיבלו את ההצהרה ברצינות, וחוצפה, בהחילם בהדרגה לחשוב כי היא ‘רק הבטחה’–ניכרו אפילו לפני הנצחון. אבל הכל בא עד משבר ב־2 בנובמבר. כזכור לך, היו לנו הוראות ממך לחוג את היום–עלי להודות, כי לי אישית לא היה הלך־נפש לחגיגה. אבל מכיוון שכך רצו בלונדון נעשו מאמצים לארגן את הדבר כיאה. הן בירושלים והן ביפו ערכו הנכבדים הערביים פניות לממשלה ומחו על החגיגות המוצעות. בירושלים אמרו המופטי, ראש־העיריה ומפקח החינוך לקולונל סטוֹרס, כי יש ‘תנועה’ בקרב הערבים להתקיף את התהלוכה. הוא השיב כי העבריינים ייכלאו ויולבשו מלבושי אסירים, ויהיו מי שיהיו, ואז הם הבטיחו לרפות את ידי ‘התנועה’. אף ערבי נכבד אחד לא בא לחגיגות לא בירושלים ולא ביפו. המאיור חדאד ביי הורה לתהלוכה שלא לעבור את שער יפו, והם צייתו לכך, אלא ששני בתי־ספר–כל ילדיהם מתושבי העירי העתיקה–היו מוכרחים לעבור בדרך זאת. הם הותקפו על־ידי קבוצת ערבים, ילדים ומורים הוכו ודגלים כחולים־לבנים נקרעו. שניים מן הפורעים נאסרו ונדונו לארבעה חודשי מאסר. מכיון שהם היו כנראה בני־טובים, הופעל לחץ עדין, שנקבל התנצלות מן הנכבדים הערביים ונבטל את התלונה. לפי ההצהרה המקורית צריכים היו הנכבדים הערביים לערוך ביקור אצל ילין בביתו; אחר כך הומעט הדבר לפגישה בבית־הממשלה; ידידינו הלכו לשם, חיכו שלושת רבעי שעה ואז הודיעו להם כי עיסמעאיל־ביי חוסייני (מפקח החינוך) לא הצליח לכנס את הנכבדים. אמרו לילין ולאחרים לבוא שוב למחרת, ואז לבסוף הופיעו הנכבדים הערביים והביעו את צערם וכו’.

אבל בינתיים עשו אותם נכבדים ערביים צעד בעל חשיבות רבה פי כמה. למחרת החגיגה הגישה משלחת בת כמאתיים מנהיגים ערביים, מוסלמים ונוצריים, בראשות ראש עירית ירושלים קאזים חוסיין (המופטי לא השתתף הפעם) פטיציה למושל על מנת להעבירה לגנרל מוני. קולונל סטורס אמר לי, כי היא כללה מחאה תקיפה נגד הציונות וההצהרה. הערבים אינם יכולים להסכים שהארץ תהיה ליהודית, ש’נכרים' (!) יטענו כי הארץ היא שלהם. הם מתנגידם לאימיגראציה יהודית טהורה, ויכולים להסכים רק ל"אימיגארציה של נוצרים,מוסלמים ויהודים במספרים שווים".

אני חושב שהתנהגותו של קולונל סטורס בסכסוך זה היתה ללא דופי וכמו כן אין סימנים להתמרדות גלויה מצד מאַיוֹר חדאד, ולכן אל לך לראות בכך האשמה כלפי פקידים יחידים. המשטר הוא שמפתה את הערבים ליחס זה. כל המכירים את הערבים–כל אחד כאן ללא יוצא מן הכלל–תמימי דעה ואומרים, כי הערבים לא היו חולמים להתקומם בצורה כזאת אלמלא הובאו או הושלו להאמין, כי ההצהרה למעשה שבקה חיים והיא טעונה רק בעיטה אחרונה כדי לסלק אותה כליל. שומה עליך להחוויר מה ממשמעותו של דבר, בתנאי מלחמה רגילים: להתנגד לתהלוכה שבאה להביע תודה לאותה מעצמה, אשר חילותיה כובשים את הארץ; להתקיף תהלוכה זאת; לשלוח משלחת במחרה על המדיניות המוצהרת בפומבי של כל מדינות ההסכמה, למחרת נצחון הברית; והאנשים שעשו זאת הם מופטי, ראש־עיריה אשר מוּנה על ידי הבריטים, מפקח־חינוך, ממונה על־ידי הבריטים, ועוד, אף הם ממעמד שנמנע כרגיל, ובקרב הסורים במיוחד, מדימאַר־שים, העלולים, לדעתם,לסתור את כוונות הממשלה. אין שום ספק כי הם חשבו כי במקרה זה הדימאַרש שלהם אין בו סתירה לעמדת הממשלה.

דרך אגב, ראש־העיריה. אם יש מעיקרו צידוק לאי־בחירת יהודי כראש־עיריה בעיר ששמה ירושלים ושור תושביה יהודיים, הרי זה רק מתוך רצון לשמור על השקט בירושלים, רק כדי שיהיה ‘נייטראלי’ אף על פי שמתקשה אני להבין מדוע ערבי הוא יותר ‘נייטראַלי’ מיהודי). אבל המציאות הוכיחה כי ראש־עיריה זה אינו נייטראלי אלא לוחם חד־צדדי. נסה־נא רק להעלות על הדעת, מה היה קורה אילו, בשינוי הנסיבות, ראש־עיריה יהודי, שנתמנה על־ידי הבריטים לשמור על השקט ולייצג את כל הגזעים, פעל בצורה דומה נגד המוסלמים. אם היה המימשל באמת מוכן לפעול ללא פניות, היה עליו להדיח את האיש ללא שהיות–כפי שהיו מדיחים ללא ספק ראש־עיריה יהודי (כדוגמה רחוקה אבל רומזת, זכור את פרשת ליפסי; אבל קאזי חוסיין נשאר בתפקידו, וידידינו נורמן ב. ³, היודע את המצב, אמר לי כי אין תכלית בהעלאת שאלה על הדחתו, משום שמשפחת חוסייני רבת השפעה בקרב הערבים. מובן שהוא צודק, זה יכול לעורר צרות. זהו המפתח למצב: הערבים מאיימים בעשיית צרות; אנחנו הגונים ומשתדלים להשביע את רצון הכל. והסחטן מנצח.

הרע מכל הוא שבגלל הגישה הערבית הזאת הסכם נהיה לבלתי־אפשרי. בני־אדם מוותרים או מביאים בחשבון אינטרסים של אחרים רק כשהם יודעים כי עליהם לעשות כן. אבל אם הם משוכנעים שתביעת השכן אינה נתמכת עוד על־ידי כוח, יימנו בדרך הטבע מלהסכים לפשרה כלשהי. עלי לומר לך בגלוי ובאורח אכזרי, כי כל עוד נמשכת מדיניות ההתנצלות לערביים על ההצהרה וכל עוד ממשיכים להתייחס ליהודים ולעברית כאל גורמים נחותים, אני רואה כל מאמץ להתקרבות (בארץ־ישראל עצמה) כבזבוז זמן.

כפי שכתבתי לך, אין לזקוף מדיניות זאת על חשבון יחידים. היא נובעת יותר מחוסר הוראות החלטיות מלונדון. ואני מוכן גם להוסיף, כי אין בכוחן של הוראות כלשהן להפוך לאוהד כגון גנרל מוני, מחבר חוק השפות המצוטט למעלה. באותו טאַקט שגילה בהזדמנות זאת, או בפרשת ליפסי בקיץ שעבר, נשא נאום בחנוכת בית־חולים רוטשילד וגינה בו באורח צונן ומנומס את המדיניות של יצירת מוסדות נפרדים לאומות שונות, דהיינו את כל מפעלנו בארץ־ישראל. ספקותי מרחיקים לכת אבל הם עוד לא הגיעו אל משרד החוץ בלונדון, משום שעודני מאמין כי כוונותיהם טובות. אבל אם כן, על שום מה ולמה צריך האדמיניסטראטור הראשי לארץ־ישראל להיות אדם, שאין לו לא אהדה ולא הבנה לשאיפות הציוניות?

שטיין ⁴עודנו קפיטן־מטה בטבריה: אדם מזהיר בכשרונותיו, אבל ללא הועיל לנו או למישהו בכלל. אם ימשיכו להחזיק אותו במרתף הזה, נעמוד בתוקף על צירופו למשלחת (הציונית), שבה הוא עלול להיות מבצר־עוז. אין לי להודיע על שום מינויים אחרים. אנו משוללים כל השפעה על מטה חיל הכיבוש, ואפילו אינפורמציה רגילה מגיעה אלינו במקרה ובדרך אגב. קולונל דידס יצא לקונסטנטינופול על מנת שלא לשוב. גנרל קלייטון עודנו במטה הכללי, מבין ומוכן לעזור לנו כמו בעבר, אבל הוא כל מה שיש לנו, ואני מתחיל לפקפק בכוחו, בפרט לגבי מטעה חיל הכיבוש, שדומה להיות כנסיה אוטונומית קנאית קטנה עם צינורות משלה למשרד־החוץ.

ואין לי גם להודיע משהו משמח לגבי הרגימנט שלי. קולונל פאַטרסון הגיש התפטרותו. שעתיים יארך לפרט בכתב את כל דקירות־המחט הזעירות אבל המגעילות שהניעו אותו לצעד זה. אני חושש שזה סופי. התפטרותו לא נתקבלה כאן, ובכן הוא מערער אל מועצת הצבא. ה(גדוד) ה־38 שהה שבעה שבועות בבקעת הירדן: 800 איש שוכבים בבתי־חולים חולי מאַלאַריה (20 כבר מתו); הם עשו באמת יפה באופנסיבה, אפילו ג’ימי⁵ אומר, כי גנרל אלנבי אמר לו בשעת סעודה, שהוא מרוצה מאוד מן הגדודים העבריים. כפועל יוצא מזה נשלח הגדוד שלי לרפיח לפני כמה ימים ה־(גדוד) ה־40 והארצישראליים עודם במצרים; הם שומרים על שבויי־המלחמה, בעוד חיל־המצב ביפו הוא איטלקי, ובירושלים–הודי, ובחיפה אינני יודע איזה. ה־(גדוד) ה־39 חונה בלוד. את ההבטחה שניתנה לך–לתת לנו להיכנס לחיפה–שכחו ונתעלמו ממנה. לשומרון ולגליל, ששמעו אגדות על הצבא העברי, לא ניתנה הזכות לראות אפילו חייל יהודי אחד. הם חשובים יותר ברפיח ובתל־אל־קבּוס. היעדר זה של חיילים יהודיים הוא דרבן חזק לדכאון אצל היהודים ולעזות־הפנים אצל הערבים. אין שום ספק, שאילו ידעו הפורעים הירושלמיים כי בעיר חונה חיל־מצב יהודי, לא היו קורות שום הפרעות־סדר. הארצישראליים עודם יחידה, לא גדוד; אין להם מפקד, ורק 12 קצינים. אני מצטער לכתוב, כי כמה מטובי הקצינים מבקשים להעבירם לתפקידים משפטיים ומינהליים, מאחר שהם רואים כי הענין הוא לאחר ייאוש. החיילים מדוכאים ורפי־רוח. ברי להם כי הצבתם בארץ־ישראל כחיל־מצב אינה פחותה מבחינה מדינית בחשיבותה מהשתתפות באופנסיבה–אבל הם במצרים, ואפילו אלה מהם הנמצאים בארץ־ישראל נשלחו לרפיח.

לרוע המזל אין ספק, כי כל זה נעשה לשם מטרה מסוימת. ראָיה ברורה לכך היא העובדה הבולטת, שההודעה הרשמית המזכירה את היחידות היהודיות לא נתפרסמה בארץ־ישראל ולא במצרים. רק ממברק האיחולים של קוֹאֶן לקולונל פאטרסון נודע לנו, כי הוזכרנו. קשה לתאר לך מה רושם עשתה אי־הגינות זאת על כולנו. למה ניתנה לנו מכה זאת מהעורף? מנין רצון ברור זה שהניע את הערבים להאמין, כי היחידות היהודיות לא עשו דבר או התנהגו באורח כה מביש, עד אשר דומיה לגביהם טובה מכל?

ללא שם, ללא סמל, ללא הזכר, מוצבים מחוץ לארץ־ישראל או ברפיח,–זהו הסך הכל של מאמצי, של מאמצינו, להניח את היסודות לצבא יהודי.

אל תדמה בנפשך שאני מיואש, או שאני מוכן להכריז כי הכל אבוד. אני בטוח שהרבה הדורים ייושרו, חוקי השפות של גנרל מוֹני יבוטלו, מחברם ילך באחד הימים, ואנו נקבל יותר פקידים ואולי מושל משלנו. אילו רק שאלה של המתנה היא, לא היה הדבר איכפת לי; אחרי ככלות הכל, למדתי סבלנות בארבע שנות נפתולי למען הלגיון היהודי. אבל אני חושש משלושה דברים. ראשית, הצורך להילחם למען שוויון אלמנטאַרי, מובן מאליו, ראשוני, הוא כל כך בלתי־צפוי, עומד בניגוד כה בול לדעה של כל אחד על אנגליה, עד שהאכזבה היתה לתופעה כללית, ואני חושש שהיא תתפשט לוץ־לארץ, שייתפסו בה אויבינו והיא תנוצל למען האינטריגה הצרפתית, למען אינטריגת הקונדומיניון, למען אינרטיגות מכל המינים; ואני חושש נוסף על כך, שמא יפרשו את הדבר אפילו ציונים טובים, במיוחד מאסכולת־המחשבה הרוסי, כאשר ישמעו על דברים נהירים להם, כגון שלילת שוויון והכאת ילדים יהודיים ברחובות, כמשהו בסגנון הרוסי ויגיבו בצורה חריפה. שנית, אני חושש ממש, שמא יובאו הערבים לכלל עשיית מעשים שישללו כל אפשרות של פיוס. התיגרה הירושלמית היתה דבר של מה־בכך, אבל אם יקרה משהו מאופי רציני יותר, ובמיוחד אם תישפך טיפת דם בינינו, אזי, אני מבטיחך, תפרוץ סערה שתזעזע את כל המדיניות שלנו עם פייצאל מעבר לאפשרות־הצלה. שלישית, אני מתחיל חושש מפני האדמיניסטראציה האנגלית–מפני האדמיניסטרציה האזרחית העתידית עצמה. כלום קיים באמת הבדל קבוע כזה בין המושלים האנגליים–הצבאיים והאזרחיים? אני מפקפק. אני נוטה יותר לחשוב, כי יש להם דברים רבים במשותף–למשל, סלידה מבעיות ונטיה טבעית להעדיף יליד כהה־עור פשוט על בּאַבּוּ⁶ פרטנציוֹזי, הנושא מחלצות של תרבות אירופית בלי להיות אנגלית. אנו נהיה הבּאַבּו’אים. אין זה נורא להילחם למען דברים בתקופת מעבר, אבל אני מזהיר אותך, כי אין אתה יכול להילחם עם האדמיניסטראציה ולבצע בעת ובעונה אחת התיישבות בממדים גדולים. התיישבות היא מיסודה עבודה המצריכה הסכמה מושלמת וסיוע פעיל מצד השלטונות המדיניים. כלום עודך בטוח, כי פקידים אנגליים המתמנים על־ידי מיניסטר־המושבות האנגלי ללא שום פיקוח מצד גוף יהודי, פקידים האחראיים אך ורק לפני אנגליה, ולא לפני גוף יהודי, יעדו במתח הרב של התפקיד העצום? אני מפקפק. אולי יש משהו מוטעה באוריינטאציה שלנו?–זאת אני אומר לך, שסבל בשל האוריינטאציה שלנו.

מה אפשר להציע? אני חושב שהצעדים הבאים, אם ייעשו, יכולים לשפר את המצב:

1. מינוי פרו־ציוני (יהודי או לא־יהודי) כאדמיניסטראטור ראשי.

2. מינוי של יועץ יהודי למטה חיל־הכיבוש.

3. מינוי יועצים יהודיים לכל המושלים.

4. לפרסם בארץ־ישראל מינשר המאשר את הבטחת הבית הלאומי, ולהציגו בפומבי.

5. להוציא הוראה לכל הנוגעים בדבר על השכנת שוויון מוחלט בזכויות בין הערבית והעברית בכל המשרדים, בתי־משפט, הפרסומים, המסמכים וכו'.

6. במועצות העירוניות בירושלים, יפו, חיפה, טבריה וצפת צריך להיות ייצוג שווה ליהודים ולערבים; ומינוי של כמה ראשי־עיריה יהודיים.

7. הרגימנט היהודי: שם וסמל; בריגאדה בפיקוד פּ⁷; כחיל –מצב בכל המרכזים היהודיים העיקריים בכל תקופת הכיבוש.

אם אתה יכול, נא לעזור. אם לא, ילכו הענינים ויעציבו לכל הנודעים בדבר.

אידר ובּיאַנקיני⁸ עושים כמיטב יכולתם. ידידי תמהים על שלא כתבת מאז נסעת.

מיטב ברכותי ואיחולי,

שלך בנאמנות

ו. ז’בוֹטינסקי

ירושלים 22/1/1919

חיים יבזרוֹביץ' היקר,

כבר כתבתי כמה פעמים אותם הדברים, לחזור אין טעם. הייתי רק רוצה שתאמין לדבר אחד: הישוב נפגע עד עומק־לבו, האמונה אבדה, המלים:“רמאוּת”, “שווינדל” נשמעות על כל צעד, חוצפת הערבים עולה מיום ליום. אין עוברות 48 שעות מבלי שיושמעו בראמללה נאומים מלהיבים המסתיים בפניה אל הסַיף הערבי. לוין־אפשטיין וסייקס נחלו הצלחה בדמשק, לוין־אפשטיין גילה טאקט רב וסייקס–מרץ רב, אך כל זה לא ישאיר שום עקבות, כי דרך־פעולתם של השלטונות בארץ־ישראל אומרת לערבים בבירור, שההצהרה אינה נועדת להגשמה. הצעותיך, אם הנן כפי שנוסחו במברקך האחרון, אינן מניחות את הדעת מפני שחסר בהן העיקר: שממשלת ארץ־ישראל תמונה לפי רשימתנו. אינני מאמין שקשה להשיג את הדבר–להפך, ככל שירבו האנגלים לוותר לנו, כן יקל להם לקבל את ארץ־ישראל. אף אפילו תושב תביעתנו זו ריקם, אי־הצגתה היא חטא שאין לו כפרה בעיני. אתה כאילו חותם על אמון באנגלים, שיבחרו, כביכול, רק אנשים ידידותים לגבינו. אין לך כל זכות להעניק להם תעודה זו, בדעתך היטב כי אנו כאן מוקפים אויבים וכי ה"פוֹרין אוֹפיס" לא עשה אף צעד לשיפור המצב.

פעולתם של השלטונות לובשת כעת אופי של התקפה שיטתית מצד הפקידות הנמוכה מתוך עצימת־עיניים שיטתית מצד הצמרת. אני חושבת לחובתי להודיעך מראש, כי אם יחרוג הדבר מתחומים מסוימים, אעשה אחת משתי אלה: או אסתלק מן הכל או אנקוט אמצעים כדי שהרעש מארץ ־ישראל יגיע לאירופה.

אם תטען כנגדי כי אני מכביד או מאיים להכביד על מדיניותך, עלי לענות במרירות שאתה מכביד עליך בעצמך. אולי אין זו שמתך אלא אשמת יועציך, אך היינו־הך. העובדה ש “פוֹרין אוֹפיס” מתרגל למחשבה כי הציונים יעכלו את הכל מורידה את ערך השתדלויותיך. אני מתפלא כיצד אינך מבין זאת.

סלח לי על המכתב החריף, אך לא לשם כך השתתפתי בארגון הגנה־עצמית בימי נעורי כדי שאשב כעת ואראה במנוחה, כיצד תוקעים לראש הערבים את הרעיון כי אפשר להיפטר מאתנו, אם לתת בעיטה הגונה.

שלך ז. ז’בוֹטינסקי

ירושלים 12/3/1920

חיים יבזרוביץ' היקר,

אני עושה עוד נסיון אחד לשכנע אותך כי בארץ־ישראל הכל סובב סביב שאלה אחת–שאלת ממדיו של הקוֹנטינגנט הצבאי העברי. שוב אין כאן אף איש רציני אחד שאיננו רואה זאת. תהיה לי זאת אכזבה עמוקה אם יתברר שעדיין אתה אינך רואה זאת.

הגעתי לידי הכרה איתנה שכעת לא נוֹתר אלא אחת משתי אלה:

1. או לעשות שאלה זו למרכז כל מדיניותנו וליצור את הצבא העברי במשך 4־3 החדשים הקרובים;

2. או להביא את יחסינו עם האנגלים בארץ־ישראל לידי משבר חריף–ולפי דעתי, כל החוגים האקטיסיים בישוב כעת מוכנים לכך מתוך חוש או מתוך הכרה.

לא אקבל עלי לפסוק אם אלנבי בעצמו או אנשי־סביבתו רוצים בחיסול הציונות, אך למטרה זו מכוּון כל קו פעולתם מעצם יום כניסתם לירושלים. יש אנשים שאינם רוצים להאמין בכך–אותם מסַנורים דברים כהזמנותיו של סמיוּאל או, אולי, כהצהרת בּוֹלס וכיוצא בזה. הם שוכחים כי לאנגלים אין שיטה עקיבה בכל פרטיה–הם באופן אינסטינקטיבי נוקטים קו אחד, אך בדרך זורקים פירורי־נדבה לשם ארגעה.

תמימות היא לייחס ערך לנדבותיהם אלה. ואילו ה"קו" מכוון לכך בהדרגה, באמתלא של רוגז הערבים (שאותו יצר אלנבי במו־ידיו), יסולקו מן הבמה “כל הדברים היהודיים מדי”. עכשיו הגיע התור אל הלגיון הוא יגיע גם אל העליה היהודית וגם אל הצהרת־בלפור.

אני מאמין ש"קו" זה נולד כאן ולא בלונדון (אף כי עכשיו הוא כבר הדביק גם את לונדון). אני מאמין שעדיין רובּה של דעת־הקהל באנגליה עומד איתן לימיננו. אך יש הכרח להביא את אלנבי ומדיניותו לידי התנגשות גלויה עם דעת־קהל זו–ולעשות זאת לפני שהוא יספיק להטעוֹת את כל ההמון הזה בטענה כאילו כל קשיי אנגליה במזרח נובעים מן הציונות–כי זוהי מטרת תכסיסיו.

עוד 6 חדשים והוא ישיג מטרה זאת. לשם כך דרוש שיתרחשו כאן מהומות שבהן ייהרגו כמה חיילים אנגלים ולא חיילים יהודים. אתה יודע בעצמך כמה מתנגדים כעת באנגליה לכך ש"בחורינו" ימותו למען ענין זר. ולהם יאמרו כי ה־ boys מתו לא למען מעמדה העולמי של אנגליה אלא אך ורק בגלל damn Zionists (“הציונים הארורים”). לוּ היו כאן גדודי־צבע עבריים, לוּ הקרבנות, לו, לבסוף, לפחות הבטליון שעוד נשאר לנו נשלח לפעולה (וחיילינו אך מתפללים לכך שיפקידו בידם עמדה מסוכנת)–כי־אז אפשר היה לרכך את הרושם ואפילו לעורר אהדה. אך כל תכסיסיו של אלנבי ופמליתו מכוּונים להוכיח כי בעד ההזיות שלו צריכים לשלם בדמם דוקא “הבחורים שלהם”. ושוב אומר אני בצער רב: אם אינך רואה זאת, חדל אני להבין אותך.

בזמן האחרון נעשו מאמצים עצומים להציל את הבטליון. מקצתם נעשו בלונדון–אין ספק בלבי שנתת ידך לכך. יתרם נעשו כאן. רוב החיילים נרשמו לתקופת־שירות נוספת. המשמעת מופתית. מרגולין עובד כשור. במטה הראשי נחשב הבטליון למופתי–מפקדי־גדודים ושלישים באים, לפי פקודה מגבוה, ללמוד סדר ממרגולין. הגנרל Congrew (C. in. C.) הודה במברקו ללונדון אחרי המיפקד, “שהם יחידה יפה, לאחר אימונים נוספים יהיו חיילים מצוינים”.

ואולם חלקו העיקרי של מברק זה אומר:“כיון שאין רשות להשתמש בבטליון הזה מחוץ לארץ־ישראל ואי־אפשר להשתמש בו בארץ־ישראל (!), הרי את הוצאת כספי־הציבור אפשר להצדיק רק בנימוקים פוליטיים דוחקים”.

(כיון שהטכסט הזה נודע לי באורח בלתי־ליגלי, עליך לראותו כסודי). המשפט שהדגשתי–פירושו הוא שהשימוש בחיילים יהודים עלול להעליב את הערבים. בּוֹלס כבר טלגרף ללונדון אותו דבר עצמו. מחר הם יסלקו על סמך זה שוטרים יהודים, מחרתיים–שופטים יהודים (סטוֹרס כבר ביקש מהקצין המשפטי הבכיר, שאת נהגו הערבי ישפוט על עוון גניבה לא קפיטן סמואל, היות שהבחור מתנגד לכך שישפוט אותו יהודי. עלינו להתאמץ בכל הכוחות להפסיק מגמה זו עכשיו, ולא–ניפול לבור.

אני רואה כי הוועד־הפועל ישב על המדוכה שבועיים ולא הבין את העיקר, כרגיל. אך בארץ־ישראל את העיקר הזה מבינים. אני אומר לך בכל הרצינות, דוקא כמוקירך ומוקיר עבודתך: אם אין אנו רוצים בסכסוך רעשני בין חלקו החי של הישוב לוועד־הפועל, עלינו להשתחרר סוף סוף מן העיוורון הקרתני. כיון שאיני יודע מתי תבוא וסכנת פרעות צפויה כאן יום־יום, שלח לי מיד מברק כדי שאדע איזה קו עלי לנקוט. למען כל הקדוש, אל תכתוב לי דברי־שגרה. או מדיניות לגיוֹניסטית אמיתית–או פניה אל כל העולם על השקר הנעשה כאן.

בשם מדיניות לגיוֹניסטית אני מכנה את הדברים הבאים:

1. להכיר ב־ Judeans כחלק מחיל־המצב הארצישראלי לצורכי מגן מכל הסוגים; 2) גיוס מתנדבים בארץ־ישראל והבאת נוער לשם התגייסות בארץ־ישראל. המכשול היחיד כעת הם אלנבּי, בּוֹלס ופמליתם, ובכן צריך או לשכנע אותם או להיפרד מהם ולנתק את היחסים. אם יש חושבים שעל ידי ניתוק זה נפסיד משהו–נאלץ אני לקרוא לזאת עיוורון.

תסלח לי על כל מה שיכול לפגוע בך במכתב זה. ייתכן וחילוף־מכתבים זה נערך לפני שוֹאה; וכל מי שמילא תפקיד כלשהו ב־5 השנים הללו נושא חלקו באחריות.

אני מחבק אותך,

שלך

ז.ז’בוטינסקי

נ.ב. ברגע זה הודיעוני כי ב־ Orderly Room של הגדוד יש פקודה–להשאיר אחרי 25.4.20 רק את אלה שיירשמו לתקופה נוספת משנה אחת עד 4 שנים. לו נערך גיוס חדש, היו נרשמים מאות חדשים, וכמעט כל ה־ N.C.O’s הוותיקים היו נשארים לעוד שנה. אך בלי גיוס חדש לא ייתכן לדרוש זאת מן החיילים העייפים. אם אמת הדבר, הרי זהו נסיון להביא את הגדוד לידי התאבדות.

סלח לי על המחיקות–הן סימן לכך, כמה קשה לי לכתוב.

רומא 1/8/1920

ידיד יקר,

אני כותב לך במאוחר–גברה עלי עייפות. זרתי וקראתי את המנדט בעיון רב. מסמך ענקי ובעל תוקף בל־יימחה. את מגרעותיו אתה מכיר בעצמך; אך מן הצד השני,א ין בו שום דבר, אין אפילו פסוק חד, שלפי ניתוח משפטי קפדני היה מוציא מן הכלל את מטרותינו הרחוקות ביותר–אפילו Judenstsst. המנדט הזה הוא כלי־קיבול גמיש כמעט באופן אידיאלי בשביל מרצנו: כל כמות מרץ שתהיה לנו תיכנס לתוכו, והוא לא יתפקע.

כאשר אני נזכר בהתחלה, ז"א במאנצ’סטר וב־ ⁹Justice Walk, וכיצד כל זה נבנה קוביות־קוביות או נמצץ מאצבעו של איש איד, חייב אני לומר לך–אני מתיימר לדעת במקצת את ההיסטוריה הכללית, כי זהו מפעל ללא תקדים מבחינת הביצוע האישי.

אשר למגרעות, ספק אם יורגש רובן למעשה במשך שנתיים־שלוש הקרובות. בשים לב לקשיים הכספיים וכו', יהי רצון שהטמפו שלנו ידביק את האפשרויות שנותן המנדט בפירוש הקטלני ביותר; לעבור אותן בשנים אלה אין אנו יכולים. רק שני חסרונות יורגשו: העובדה שלא נקבעה זכותנו להשתתף בבחירת הנציב העליון תקשור את ידינו לגבי ה.ס.¹⁰, והוא ישתמש בזה; והעיקר–הפסוק על ההסתדרות הציונית (“כל עוד חוקתה וארגונה יהיו מתאימים”) יגרום לנו צרות. הסעיף הזה ודאי היחידי שנצטרך להלחם בו קשות כבר עכשיו. שאקבּורו¹¹ ושות' מקבלים כעת אפשרות להתערב בעינינו בצורה רשמית. כל “אגודה”, כל ריב פנימי לא רק עם מאֶק¹² אלא גם עם Kann Haag יוכלו לשמש יסוד אף לשאילתא בבית־הלורדים. המחיר הוא יקר, ואף־על־פי־כן המנדט שווה אותו. עלינו יהיה לעמוד על אותה נקודת־השקפה משפטית, שלפי ניתוח הטכסט החוקה הנוכחית הוכרה כמתאימה, וכל עוד אין בה שינויים, אין סיבות להתערבות.

לברכות ומחמאות אינך זקוק. אני מאחל לך נופש ומחבק בחזקה אותך ואת וויירה איסאייבנה¹³, וגם את הילדים אם הם נמצאים אתכם. בני־ביתי שולחים לך דרישת־שלום לבבית וברכה נאמנה.

שלך

ז.ז'.

מילאנו 10/8/1922

ד"ר חיים ווייצמן היקר,

סלח לי על האופי החטוף של הסעיפים הבאים, הנובע מקצתו מדוחק הזמן ובמקצתו מעייפותי.

1. ידידים ציוניים במאנהיים עזרו לי להשיג את האשרה, כך שיצאתי מפרייבּוּרג השכם ב־4 ביולי והגעתי למילאנוֹ בו ביום. ב־8 בו ביקרתי בטוֹרינוֹ. הערב אני יוצא לפלורנציה, ומחר ישר לרומא, בה אני מתכוון להישאר עד להודעה חדשה.

2. חוסר ההוראות, מכתבי המלצה ואינפורמציה שוטפת, מכבידים עלי. אינני יודע מה היתה התוצאה האמיתית ממשא ומתן שאַנצר, וזה הדבר העיקרי. הברקתי וביקשתיך להורות למר שטיין או לד"ר מאַחוֹבר לעמוד אתי בקשר מכתבים יומי, ואני מקווה שזה ייעשה.

3. מובן מאליו שאני מפקפק אם אוכל לעשות משהו תוך עשרה ימים. נראה כי שלושת רבעי העיתונות האיטלקית הם נגדנו, ואילו אני איני מוצג כיאות; מלבד זה, שכנוע הבריות אינו כשרוני הגדול ביותר. לפיכך אני מקווה שההנהלה אינה משתעשעת בחזיונות ורודים לגבי הצלחת שליחותי.

4. עד כה אפשר למנות את הצעדים הבאים:

     1. סאֶקוֹלוֹ (מילאנו) שיחסו היה תמיד טוב, הבטיח לפרסם מאמר ראשי בעד המנדט בשבוע שלפני ה־17 ביולי.

     2. קוֹריאֶראֶ דאֶלאַ סאֶראַ: מצב מסובך. העורך אמר לי כי הם משאיירם לעצמם זכות להילחם במנדט.

     3. קלאודיו טרווס, הציר, הניח את דעתנו בדבר אהדתו לכתוב בג’וּסטיציא (מילאנו).

     4. אַוואַנטי (מהדורת מילאנו) יפרסם שני מאמרים ראשיים שייכתבו על־ידי לאַטאֶס.

     5. אַכילֶה לוֹריאַ, טוֹרינוֹ, הבטיח לכתוב בשכותנו ב־אֶקי אֶה קוֹמאֶנטי שלו–משהו מעין"קמברידז' מגזין", שקוראיו, כפי שמוסרים, רובם אינטלקטואלים.

     6. סנאטור רוּפיני, לבבי מאוד ושש לעזור, היה מוכן לכתוב מאמר בקוֹריראֶ, אלא שהיה חשש שמא תבוא הערה חולקת מטעם העורך. לכן הוא מבכר לשאת נאום בסנאט–שתנאי ששאַנצר יסכים. וכמו כן, לפי הנאמר למעלה, הוא ישתדל להעביר לצדנו את העורך־הראשי של קוֹריאֶראֶ ברומא ויעזור לי כאן בכך שיציג אותי לפני הבריות.

יש בדעתנו לפנות לעוד אישים ועיתונים, אבל אכתוב על זה רק אם יהיו תוצאות ואחרי שיהיו.

נ.ב. רוב ההבטחות שנמנו למעלה הן בינתיים בחזקת הבטחות בלבד. הארגון שלנו במילאנו כמוהו כלא־קיים, וקשה יהיה לעמוד על המשמר וללחוץ אחרי שלאַטס, בּיילינסוֹן¹⁴ ואני ניסע. אבל ננסה.

הברקתי לך שלשום מטורינו להודיע, כי נעימת העיתונים משתפרת קצת. וזה הדבר: כמה עיתונים פּרו־וואטיקאניים פירסמו אז מאמרים שניסוחם אמנם עוד היה חריף, אבל ציינו בהם, כי “ציונות הגיונית” עוד אפשר לסבול, או מלים ברוח זאת (מובן מאליו, כי לא היה לכך ולשליחותי ולא כלום, ולכן אל נא תניח, כי אני מייחס את זה להשפעתנו). שינוי זה בנעימה לא גרר עד כה אחריו תופעות אחרות שיצביעו על מיתון.

     5. בהתאם למברקך מ־7 ביולי דחיתי את נסיעתי לארץ־ישראל, אף על פי שהסיבה אינה ברורה לי. אם עוד לא כתבת אלי בענין זה, אבקשך להודיעני, למה מצפים ממני באירופה אחרי ה־17 ביולי. אומר בגלוי, אני סבור שאוכל להביא תועלת־מה בארץ־ישראל דווקא סביב התאריך הזה.

     6.הברקתי שלוש פעמים בבקשת כסף ואין תשובה. נאלצתי ללוות היום 10,000 לירטות מעו"ד אוֹטוֹלנגי, לא רק בשביל הוצאותי אלא גם בשביל הוצאות ד"ר לאטס וביילינסון.

אני עייף ואינני מאמין כי שהותי כאן תועיל משהו, אבל מובן מאליו כי אני שמח להיות נוכח ולפחות לנסות לעשות משהו ברגע זה.

מיטב איחולי–הראשון הוא שקט בארץ־ישראל, השני–אישור המנדט–וברכות־שלום לכולם.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

18/10/1922

סודי הגנה

חיים יבזרוביץ' היקר,

אצטער מאוד אם לא ניפגש.

על רשמי כאן אינני כותב. ראיתי את כל אלה “שהם בעלי ערך” בירושלים ורשמתי את הודעותיהם. כמובן, אתה בעצמך תקבל רושם מקיף משלך, ואינני רוצה להשפיע עליך בכתב עד לפגישה בלונדון.

אני מבקש ממך מאוד לתת את דעתך על שני ענינים:

1. דיברתי עם דידס¹⁵ על “הגנה”. אתה יודע שהוא השתדל להשיג ליגאליזאציה חלקית–בצורה בלתי מספקת בהחלט. הצעתי לו שהממשלה תתן רשיון חוקי לאימונים ולארגון, בכפרים ובערים, ותמורת זאת היינו מנסים להשפיע על האוכלוסיה בענין מסירת הכלים–בתנאי שהם יופקדו לשמירה בידי אנשים נאמנים, כנהוג עתה במושבות.

הוא אמר שהוא אוהד הצעה זו ויתמוך בה. הוא נאחז בזה מאוד.

יש פרטים חשובים, שעליהם לא דיברתי עמו. למשל: שהכלים לא יישארו תמיד תחת חותם פן יחלידו ולא יצלחו עוד למאומה (שאל נא את מינה¹⁶ על רשמיה מדילבּ): יש להתיר לנאמן לדאוג לניקויים. אחר־כך–וזה העיקר–יש למנות כמדריך ראשי אדם שאנו נותנים בו אמון, כמובן תחת פיקודו של טיוּדוֹר. למשל, קולונל מרגוֹלין (הוא כותב לי מאוסטרליה:“מצבי החומרי טוב, אך הרגשתי עלובה–אני מרגיש שעזבתי את הארץ בשעת דחקה”. או פּאטרסוֹן או לפחות Major June. את הפרטים האלה אפשר יהיה להעלות בשעת המשא־ומתן.

אם לא נסדר זאת, ייגמר הענין בשערוריה גדולה. אין מנוס מזה, כי ה"יבוא" יימשך וגילויוֹ הוא בלתי־נמנע.

1. בן־צבי יספר לך על הוא האהבים. אני מרגיש בחוש כי השאלה רצינית; מתוך תכניות ב.־צ. הייתי לפי שעה מקבל אחת: לשלוח סייר ולראות. לוּ היה כסף, הייתי נותנו מיד ליגאל לשם מסע למדבר.

באיחולי כל טוב,

שלך

ז.ז’בוטינסקי

29/5/1936

ד"ר ווייצמן היקר,

פגישתנו אתמול נגמרה בהחלטה להמשיך בשיחה על מנת לבחון אם תיתכן חזית מאוחדת ואם תהיה בת־פעולה. מכיון שהמגע יחודש אחרי שנחזור שנינו לאנגליה, כנראה בשבוע השני ליוני, כאשר גם אחד מחבריך עתיד להיות בלונדון,–סבור אני כי יועיל אם אנצל את הזדמנות ההפסקה כדי להסביר, ביתר פרטים, את עיקרי ההצעה, שהוגשה במכתבי מן ה־18 לח"ז.

הצעתי כוללת את הסעיפים הבאים (מובן שהם כרוכים זה בזה):–

1. מינשר משותף המאשר את אחידות ההשקפה והפעולה הציונית בכל יהדות העולם.

2. גוף משותף זמני לפעולה מתואמת עד לכינוס הכנסיה הלאומית.

3. הכנסיה הלאומית תכונס בפיקוח משותף של כל הנוגעים בדבר בראשית השנה הבאה. זכות בחירה כללית ללא תשלום או הצהרות אידיאולוגיות: כל יהודי ויהודיה למעלה מגיל 20 רשאי להצביע, אם הוא רוצה בכך. המטרה היא לאסוף מ־4 עד 6 מיליון מצביעים. אף־על־פי שהבחירות עצמן תהיינה חשאיות, יידרש כל בוחר לפני כניסתו לקלפי, לכתוב ברשימה את שמו או שמה, את גילו וכתובתו, כדי שאפשר יהיה לשמור רשימה מלאה של המצביעים.

4. הכנסיה הלאומית הזאת תבחר את הסוכנות היהודית כולה.

5. הכנסיה הלאומית תבחן ותאשר “תכנית עשור” לפי המתואר בסעיף הבא. התכנית הזאת תהיה הבסיס לכל משא ומתן בעתיד עם ממשלת המנדט, עם החבר [העמים] וכו'.

6. תכנית העשור צריכה לחבוק תכנית ליישובם של 1,500,000 עולים לפחות תוך עשר שנים בארץ־ישראל ובעבר־הירדן. התכנית צריכה לכלול הצעות קונקרטיות לרפורמות תחוקתיות ומינהלתיות הנחוצות להקלת קליטתם (סקר גיאולוגי של אזורים השוממים, חוק קרקעות נאות, רפורמה בתעריפים ובמסים, בטחון, התיישבות ארצישראלית, מלווה וכו'). מצד שני, תכנית העשור צריכה גם לכלול תכנית מתוקנת לגבי שיטותינו בהכשרת עולים וברירתם, מימון, התיישבות וכל הקשור בזה.

7. הפעולה היסודית השלישית של הכנסיה הלאומית צריכה להיות הכרזה על מלווה יהודי לאומי במרות היחידה של הסוכנות היהודית (להבדיל ממלוות שעלולה להכריז הממשלה).

אני נמנע מהנימוקים, שהם–אם הם הכרחיים, אפשר יהיה למסור אותם בעל פה כאשר ניפגש שוב.

יש רק שתי נקודות שברצוני להזכיר עתה.

הנקודה הראשונה היא–המכשיר הגדול ביותר (אולי היחיד) ל"לחץ" מדיני העומד עתה לרשות היהודים, הוא הרושם הנפשי של אחדות. מה שאנ מציע כאן–המינשר המשותף, ההנהגה הזמנית המשותפת, ובמיוחד הכנסיה הלאומית הנבחרת על־ידי “כולם”–הם הביטויים הטובים ביותר לאחדות יהודית שניתן להעלות בדמיון. אולם הם “כורכים זה בזה”, כפי שאמרתי; כולם מגיעים למוקד ב"זכות בחירה כללית ללא תשלום או הצהרה", ואין אני רואה אחדות אלא בזכות אוניברסאליות כזאת.

הנקודה השניה היא בדבר תכנית העשור–מכיון ש"מיליון וחצי יהודים תוך עשר שנים" מזדהה עם רוב יהודי, יכולה קבלת תכנית כזאת על ידינו לסלק כמה מן הקשיים במציאת נוסחה מספקת לגבי המטרה הסופית של הציונות.

שלך בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי

Sallanches (צרפת) 8/9/1925

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

חבל שלא באת לווינה. ז"א בעדך אני שמח: זה היה המגונה שבירידים מן הסוג הזה; בחיי, חוץ מנאומי לא היתה אף שעה הגונה. ואולם חבל מבחינת האטלאס. הוא נחל הצלחה עצומה–אפילו אצל מורי גיאוגרפיה; לו היית שם אתה, היינו מוכרים את כל המהדורה ע"י החתמה. בלעדיך–נותר הלונ ההצלחה המוסרית בלבד. בסוף ספטמבר אכנס את בעלי־המניות, אמסור לידיהם את הספרים ואציע שייחלצו מן הסבך כפי שירצו.

כיון שהחלטת לרחוץ בנקיון כפיך–סבורני כי רק לפי שעה–הרי באמת מוטב למסור את כל הספרים לתרזה יבגנייבנה¹. בזה הנני מייפה את כוחך למסור לה את כל האכסמפלרים של “תקציר” ו"השבוי מזֶנדה"². אני כותב לה על כך.

ברכות וחיבוקים

שלך

ירושלים 3/12/1928

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

תודה מקרב־לב על מלה טובה. אינני מתכונן להראות נסים ונפלאות, ליקויים יהיו לרוב, אף באחת אני בטוח: בהדרגה נרגיל את כל הקהל–ובסופו־של־דבר גם את הפועלים, אף־על־פי שנחמיר עמם–לראות ב"דואר־היום" את מורם.

אני מחבק אותך ואת לוּבּוֹב איסאקוֹבנה³ ואת ליאַליאַ⁴ ודורש בשלום אבא.

שלך

ז.ז'.

פאריס 7/12/1933

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

לא אוכל לתאר לך, כמה נגע עד לבי ושימח אותי מכתבך. תודה: מסכים בשתי ידים וניגש לעבודה. אני מחטט כעת בניירותי כדי לבחור חומר מתאים ולחלקו לפי כרכים, ואת הרשימה אשלח לך לחוות־דעתך. אני מתהלך מלא גאוה: “זכיתי לדפוס”–10 כרכים, עפּעס רעכטס![³¹]

כבר שקעתי בחלומות על כתיבת אוטוביוגרפיה–חי־נפשי, אפשר לעשות ממנה רומן; אך ספק אם אמצא פנאי…

אני מהר מאוד ולפי שעה רק מודה לך ומחבר אותך ואת אוּקה ואליעזר.

שלך

ז.ז'.

דבר טוב–ידידים ותיקים.

מה מוצלח היה המקרה שאַללה זימן אז אותנו יחד אצל דאֶלי אבּאטי⁵.

פאריס 22/2/1934

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב מ־ 15/2.

1. אני מחכה לתרגומי רייכמן. אשמח מאוד אם הוא יתרגם את שירי אפילו לכל לשונות העולם. לדעתי, איש לא ישים אליהם לב, אך להוצאתם בתרגום כל־כך מזהיר אשמח כילד. אני שולח לך 2 אכס. של “שירים” שלי, בתוכם נמצאת גם “שארלוֹטה”.

2. “חמשתם”–לרשותך. בעוד חודש תיגמר הדפסתם ב"ראזסוויט", אך לתרגם צריך יהיה מהוצאה מיוחדת (הרבה שינויים). את התדפיסים אוכל לשלוח במאי או ביוני.

3. אני מסכים לתכניתך: 3 כרכים עכשיו, ובקיץ נתראה. מצרף בזה רשימת הדברים לדוגמה.

4. מה צריך להיות אורך האוטוביוגרפיה? אכתוב אותה, בוודאי, בסגנון של biographie romancee'.

5. אני מצרף הוראות למתרגמים.

מחבק את כל שלושתכם,

שלך ז.ז'.

פאריס 25/6/1934

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

אָשמתי עד אין קץ, אך את צורת חיי אתה יכול לתאר לך. אפילו לא הודיתי לך על המפרעה של 50 פ'; אך על כך נודע לי רק ב־11 כאשר חזרתי לפאריס–משום־מה לא העבירו לי את מכתבך ההוא. תודה עכשיו.

אני יושב כאן ומתאמץ להיזכר, איזו תכנית הצעת בשביל שלושת הכרכים הראשונים ומה עניתי לך. איני זוכר. הראש נעשה מנוקב, כפי שמתבטאת אַניה⁶. לכן החלטתי להפקיד את בחירת המאמרים בידיך ובידי איליה מרקוֹביץ'⁷. הוא יכתוב לך את הצעותיו, ואתה תחליט סופית. אוסיף רק כמה עצות:

1. אם בשלושת הכרכים הראשונים יכונסו מאמרים בעלי תוכן יהודי, הרי צריך בפשטות לקחת כמעט את כל החומר מתוך ה"פליטוֹנים (בשתי מהדורותיך, הפּטרבּוּרגית והבּרלינאית), אך אני מייעץ להשמיט לפי שעה את “הפולנים והיהודים”–איני רשאי לחדש מריבה זו כל עוד לא השתלטו האֶנדקים על פולניה לחלוטין. כמו־כן מייעץ אני להשמיט את Edmee ובכלל כל מה שייכנס לקבצים הבּלטריסטיים.–מתוך שאר החומר–הכרחי “דער קרעמר” ושאר המאמרים האידיים על הבעיות הסוציאליות⁸, שפירטתי, כמדומני, ברשימות אשר נשלחו לך עוד בחורף בשביל עשרת הכרכים בבת־אחת.

2. אם ייכנסו גם מאמרים “כלליים”, הרי כמעט כל מה שאני אוהב כוּנס בקובץ הפאריסאי “Causeries”.

את “סיפור ימי”, ז"א את האוטובּיוֹגרפיה, יוּרשה־נא לי למסור במועד האחרון. לשם כך קבע לי בפשטות את המועד האחרון–זה האמצעי הטוב ביותר להמריצני.

בכל־זאת אשמח מאוד אם תבוא בקיץ לאירופה. והבא אתך את לוּבּוב איסאקובנה⁹.

כיון שאינני מפקפק שאליעזר יעמוד בבחינות כזלצמן אמיתי, ז"א ישיב באופן מזהיר על כל השאלות (וכידיד של ז. ז'., ז"א אפילו על אותן השאלות שאינו מכירן), הריני כבר שולח את ברכותי לחתן־השמחה ולאבותיו.

אני מחבק את כולכם,

ז.ז'.

ואת סטאבסקי נחַלץ!

פאריס 11/8/1934

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

אני מצטער מאוד שלא תבוא. פשוט רציתי להתראות ולשמוע שוב פרקי חכמתך הממולחת והעליזה.

את האוטוביוגרפיה אמציא עד 1 באוקטובר.

את תכנית המהדורה (שלושת הכרכים הראשונים) אני מאשר סופית. הקובץ הווארשאי כבר נשלח לך, אך, לפי תכניתך, עדיין לא יהיה בו צורך.

לתפקיד עורך מעדיף אני את ד"ר פרלמן. אם הוא לא יוכל, יהיה מי שתרצה–החל ברבניצקי…

בצער רב קראתי בעיתוים כי אצלכם בהסתדרות הציונים הכלליים ניצחו האדונים מבּרלין, ומעכשיו גם הוועד המרכזי וגם העיתון ינקטו קו בדומה ל־ Judische Rundschau. ימים אחדים לפני כן ראיתי בלונדון את ד"ר שווארצבארד מקראקוֹב. הוא מסר לי את השערתו, שהשפעת החברים הגרמניים תהיה בקרוב המכרעת גם בברית העולמית של הציונים הכלליים, ויתקבל בה הקו “בעד ווייצמן”. שאלתי: מה אפוא תעשו אז אתם, סיעה ב'? הוא ענה בדיוק כך: “אנו ניכנע ונקבל את הסיסמה “בעד ווייצמן”, כדי לא לשבור את הברית של הציונים הכלליים”.

אכן, ידידי, מנקודת־השקפה מפלגתית הייתי יכול לשמוח לכל אלה. ככל שיובהר שהמפלגה ההרצלאית היחידה היא–רביזיוניסטים, כן ייטב לנו וביחוד לי. אני תמיד חשבתי כי אין לנו בעלי־ברית יציבים, כל השאר מוכנים לנטות לכאן ולכאן.

ואולם בשנה האחרונה השתדלתי בכל־זאת ביושר־לב למצוא דרכים לחידוש ליכוד מסוים בכל התנועה הציונית. אולי, מאמרים אלה (כששה במספר) נזדמנו לעיניך. כתבתי כל זאת בלי אמונה יתירה באפשרות האיחוד הזה, אך השתדלתי בכנות. אם מתברר עכשיו שהסיעה ב' מוכנה להיהפך לסיעה א', אם אפילו בארץ־ישראל כולכם תבלעו את הפיכת “הציוני הכללי” Jud. Rundschau (ולוּ גם בצורה מרוככת); אם דיזנגוף אומר לווייצמן:“אין אנו רוצים במנהיג אחר מלבדך”– וזה בארץ־ישראל, בה יודעים יפה מה זה ו. ובריתו עם השמאל והממשלה–הרי שוב אין טעם לדחות את הניתוק הסופי.

כל זה צריך להתברר עד חג־המולד, כאשר תתכנס ועידתנו. אסור לאנשים להוסיף ולבלבל את המוח לעצמם ולאחרים. גם הסיעה ב' וגם “מזרחי” חייבים להגדיר את עצמם בדיוק.

אני מחבק אותך בחזקה. ואת אוּקה ואליעזר ידידי עוד ביתר־חוזק, כי הם על כל פנים חפים מכל חטא.

שלך

ז.ז'.

ניו־יורק 19/3/1935

טוב, גזלן, אשתדל לגמור את כתיבת המיתולוגיה שלי. אתחיל בעודני כאן–אולי אסיים בספינה. אמנם, איני רואה כל סיבה לכך: להיפך, היה זה יכול להיות “פתיון” בשביל הכרך השני. החשבון הוא פשוט: יש אחוז מסוים של קונים, אשר את כל שאר תוכנו של הכרך השני כבר קראו לפנים ברוסית (ובוודאי חושבים, השוטים, כי המקור עולה על התרגום)–אך את חלקה השני של האוטוביוגרפיה לא קראו, ושם דוקא “עכּוֹ” ושאר הסוכריות.

פשוט אינני תופס, כיצד זה אתה אינך מבין זאת. רבניצקי–איש בעל־כללים; כיון שב"כל כתבי" אליהו הנביא היתה כל האוטוביוגרפיה של ובכרך הראשון, וגם אצל הומרוס כך, וגם אצל גרשון בן־גרשון כך–משמע, כך הוא הדין. ואתה חשוֹב־נא בראשך שלך–ותראה כי עדיף ההיפך.אפילו אצליח לסיים כעת, אעמוד על כך שתדחה את הסיום לכרך השני.

יתר־על־כן: אם רוצה אתה ברצינות שהמהדורה תצא, ז"א על כל כרכיה, ולא תיתקע באמצע מחוסר קונים–הבה ונקבע כלל: בכל כרך–דבר אחד בעל־כמות שעדיין לא נדפס בשום מקום. על אף איטיותי, הייתי עושה זאת לוּ מישהו המריצני: כי אני משתוקק לכתוב. ונושאים שמעוררים אותי, יש ויש–גם ספרותיים וגם מעשיים: הם כבר תקועים כולם בראשי.

כאן סיימתי וליטשתי את “חמשתם”. אם טוב–לא לי לשפוט, אך מכל־מקום זוהי תמונה נרחבה למדי של אודיסה שלנו–ומה שחשוב־יותר, של אותו פרק־הרוּסיפיקציה האחרון במעמד־הגילדה־השניה של עמך הנכבד.

אני חוזר אל הרעיון הקודם. את הדברים החדשים הייתי כותב ישר בעברית, ואלה הם (כל אחד בן 5־3 גליונות דפוס):

1. פובליציסטיקה:

“מבוא לתורת המשק והחברה” (פליטון קל־דעת, כל עמוד–פרדוכס, וכל פרדוכס–אמת של־ברזל.

“התורות הסוציאליות של התנ”ך" (אותו דבר, אך ביתר־ברק.

“קורות ההתבוללות” (אחת מהרצאותי הישנות, שלא נדפסה בשום מקום).

1. בּלטריסטיקה:

“השוּנמית” (אותה עלמה שהשכיבוה במיטת דויד בהזדקנו: ולפי השערתי היא־היא שולמית משיר־השירים).

“בן־רבקה” (זה על יעקב, מנזיד העדשים עד מעבר־היבוק).

Mrs. Clemm"" (אפיזודה אחת מחיי אֶדגר פּוֹא).

הנה כבר בשביל ששה כרכים, חוץ משניים הראשונים עם האוטוביוגרפיה; ועוד ראשי מלא תכניות כדי אנציקלופדיה שלמה.

חשוֹב בדבר. כיד כשרונך שלך ולא לפי שיקולי תקדים.

תודה על סקירת המצב בסיעה ב' וב"מזרחי". אשקול את כל אלה כאשר אשוב לפאריס ואדע את תוצאות הוועד־הפועל וכו'. דבר אחד ברור לי: להוסיף ולסחוב את הענין אסור, אני מזדקן; אחת משלוש אלה–או לכבוש את ההסתדרות הציונית (אני חושב את הדבר לאפשרי ולמזיק מאוד), או להפוך את הצה"ר למשהו מאוד רציני, או לפרוש למנוחה ולכתוב רומנים.

אני מחבק את כל שלושתכם,

ז.ז'.

פאריס 15/6/1935

סוֹלוֹמוֹן דוידוֹביץ' היקר,

אוי! קיבלתי את מכתבך מ־10 ביוני ואני רואה כי את המתכונן להדפיס את הביוגרפיה מבלי שאעבור עליה. אין זו צרה, אם רק קיבלת את מכתבי האחרון ותיקנת בעצמך יחד עם י. ח. רבניצקי את הצריך תיקון. אני מזכיר ומסביר: בפרק על ימי לימודי בבּרן סיפרתי מה שאמרה לי אז גב אַקסלרוד על לנין. אך כעת קראתי באנציקלופדיה הסוֹבייטית כי לנין הגיע לחוץ־לארץ רק בשנת 1902, ואילו בּרן שלי קשורה בשנת 1898, כאשר עוד לא הכירונו בכלל. טעיתי בתאריך. בשם “קהה־מוח” היא קראה לו בשנת 1903, כאשר סרתי אל בּרן לאחר הקונגרס ה־6. לכן את כל הקטע הזה על לנין צריך לזרוק–ויש לסרוק בקפדנות את העמוד שלפניו ואת העמוד שלאחריו–אולי גם שם נזכר לנין. זה הכרחי, אנא, אנא, אם אתה מקבל עליך לבצע זאת, אין צורך לשלוח לי הגהה.

סבורני (אם ירצה השם) שהחל ב־18 באוגוסט אהיה גם אני חפשי עד אמצע ספטמבר. מן ההכרח שנתראה–ואז נחליט הכל על יתר תרי"ג הכרכים. בו בזמן, אם תוכל לקבל היתר לכך מאת אַניה אשתי, אכתוב בשבילך את “התבוללות העמים” מימין לשמאל, באורך של גליון דפוס, לפחות. בינתים אחשוב על עוד אי־אלה, פקקים.–

ואני פתאום נעשיתי צעיר. החודש מאי, כאשר, בפולניה, ממש רחצתי בהתלהבות, הוריד מעלי 20 שנה ו־80% של גלות. מעולם עוד לא ראיתי מצב־רוח כזה. הנוער שלנו קיבל את היציאה כך, כאילו, סוף־סוף הוציאו אותם ממרתף לגן. אנשים זרים למאות ביקשו לשתפם במשאל שלנו. לוּ רצינו, כי־אז בפולניה בלבד היו משתתפים במשאל פי־שלושה יותר אנשים–כלל וכלל לא רביזיוניסטים ולא בני־דוֹד של רביזיוניסטים. על “סיפור ימי” ישפיע הדבר כך: עד עכשיו חילקתי את חיי לחמש מהדורות־עלומים (איטליה–"אלטלנה"–ציונות–הלגיון–הצה"ר) וכעת התחילה הששית.

בוא אלינו, ס.ד.¹⁰! אתה יודע מהי הצ"ח? הצ"ח זה פסבדונים של אודיסה. סיריוֹז’ה גומר את העתקת “חמשתם”: אני מפקפק אם זה מתאים בשביל תרי"ג הכרכים, אך סבורני שעל בני אודיסה תשרה הקריאה נעימוּת ועצבוּת גם יחד. ואני מרגיש כי את כל הגַמה של מצבי־רוחנו מאז, את כל הבליה ותקוותיה ואת מלוֹא התנופה–את כל אלה חזרתי ומצאתי עכשו.–קוראים לטלפון, אני מחבק את שלשתם, להתראות.

שלך

ז.ז'.

אני רוצה לקוות כי גֶפּ¹¹ ו א.ו.¹² מילאו את בקשתי הטלגראפית. סלח לי שהעברתיה באמצעותך. ותודה על העזרה.

לונדון 27/1/1918

מר זנגוויל היקר,

רק אתמול ראיתי את מכתב אדוני ב"ג’ואיש כרוניקל". נבצר מלשוני למלל טובו ונדיבותו. אינני ראוי לחלק המאה מדבריו, אבל מכיון שהדברים נאמרו על־ידי זנגוויל, ואחרי שלוש שנות מטר עלבונות ארוך שירד עלי, כמעט בכיתי. אני מודה לו מקרב לב. לעולם לא אשכח כי אדוני היה אחד הראשונים להבין לחשיבות תכנית הלגיון וכי עזר לי שעה שהייתי בודד לגמרי. הבה נקווה, כי הראשית הצנועה תזכה לאחרית גדולה – אבן מאסו הבונים היתה לראש־פינה.

ברכות־שלום לבביות לגב' זנגוויל, וכל טוב לו ולכל היקרים לו.

שלו בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי

ניו־יורק 9/2/1922

אבּראמיץ היקר,

תודה לך בעד המלה הטובה. אף לרגע אחד אין אני מפקפק ביחס אליך. אל תפקפק גם ביחס אלי. אני לא אתן את עצמי להיתפס לשום פרובוקאציה. על התפטרות מגוחך גם לחשוב. אני אתפטר רק בשעה שאאבד את התקווה להשיג סוף־סוף את הנס, ותקווה זו אני עד הקונגרס לא אאבד. ואולם אני לא רק לא אתפטר– אני אפיל לא אתרתח ולא אתקוטט ולא אגדף. כשהנביחה תשוך, אדפיס שני מאמרַי בעלי טון אקאדמי. המאמר הראשון–על הז’אנדרמריה, המאמר השני–על האכסקוטיבי והפוליטיקה המקומית. בעיה שניה זו היא רצינית מאוד, ואני מבין שהיא מסעירה אנשים ישרים הרבה. לא יתכן לסבך אכסקוטיבי של הסתדרות עולמית בבעיות של ההגנה העצמית האוקראינית או בהכרה בז’ארגון¹ כלשון הרשמית בליטא. מצד שני, אין זה מתקבל על הדעת באותה מידה, שבגלל היותי חבר האכסקוטיבי, תישלל זכותי לדאוג ולפעול למען ההגנה העצמית בדרום־רוסיה–דווקא אני, הגנה עצמית, ודרום רוסיה!–או שסוֹלוֹבייצ’יק, אפילו כשיתפטר מן המינסטריון, יחדל לדאוג ולשקוד על האבטונומיה בליטא. כמובן, הקונגרס יכול לקבל החלטה; אסור לחברי האכסקוטיבי לעסוק בפוליטיקה מחוץ לפרוגראמה הברזילאית. ואולם פירושו של דבר זה הוא–לוותר לתמיד על בני־אדם מסוגו של מונד, למשל (אפילו אם יהיה ציר של בית־הנבחרים סתם), או ראטנוי. לפיכך אני חושב, שההחלטה האפשרית היחידה–להשאיר את הכל כפי שהיה.

המשעשע ביותר בסערה זו הוא זה, שאלי היא לא הגיעה. אין אני קורא עיתונים ולא קטעים; מבקרים צדדיים אין אני מכניס אלי–באופן כזה נודע לי רק מן המכתבים הנרגשים של יונה מוֹאיסאֶייץ'² ואשתי, שסוערים האקווילוֹנים³. כאן, כפי ששמעתי, רובם של העיתונים עומדים לצדי–ואולם אני לא קראתי אותם. בכל מקום מקבלים אתי בהידור. רק בטוֹרוֹנטוֹ (קאנאדה) הרימה קול־צעקה קבוצה של קומוניסטים, כשעליתי אל הבמה. מספר הקומוניסטים היה כ־6, בעוד שאת האולם מילאו כאלף וחצי שומעים. הלגיונרים הוציאו אותם, ואומרים, גם היכו. ואולם זולת זה הכל בסדר. אל תדאגו ואל תתרגשו בגללי.

פעולות? אנו רוצים לאסוף כאן 9 מיליונים דולארים, כלומר, אחד וחצי תקציבים. החשבון הוא זה, שאם נצליח לאסוף באשר הארצות עוד 3 מיליונים, הרי במשך שנתיים נהא פטורים מ"קוֹפּווייטאג" ⁴ונוכל בשנת 1923 להתחיל לחשוב על “קרן־היסוד” הגדולה או על משהו טוב יותר, אם אתה רוצה. 9 מיליונים מתגלגלים כאן תחת הידיים, לא אצל העשירים, לא אצל המתבוללים, אלא אצל אחינו בעל־הבית. ואולם השאלה היא, כיצד לגשת אליו, ולא לחכות עד שיבוא הוא אלינו. אני אומר “לגשת” לא במובן הרעיוני, אלא במובן הפשוט. צריך לארגן את הביקור בדירות, ובזה כל הקושי.

המנהיגים המקומיים חשבו לזכוֹת בהצלחה על־ידי כינוס עצרות ועריכת מסיבות ובכלל באמצעות שיטותיו של הטוחן יאֶרמיל בשוק. אנו עמדנו בתוקף על עיבוד של תכנית חדשה, המיוסדת על ביקור בדירות, וכדומה. נראה. אם הם יוכלו להוציא לפועל את הדבר אפילו בהצלחה של 20 אחוז בניו־יורק ו־40 אחוז בערי־השדה, הרי נקבל יותר מ־9 מיליונים.

אבראמיץ' החביב, אני מעיד בשבועה: אין שום אמריקה בעולם. אותה אודיסה, אלא יותר קרתנית. אותן השיטות, אותן המגרעות ואותן המעלות. כמובן, אני מדבר על היהודים בלבד. ואולם אני מצרף אליהם גם את היהודים שנתאמרקו: את בראנדייס, מאד וכו'. המנהיגים העכשוויים שלנו כאן אינם גאוניים, ואולם כנראה גם אנשי אותה קבוצה בענינים מעשיים אינם אלא אותם הטירונים, שיש להם צורך להעלות את שווארצמן לדרגת פרופיסור.–ענין אחר הוא משקלם פוליטי. זאת איבדנו לפי שעה, וחבל.

מן הנעשה בארץ־ישראל אני מאוד לא מרוצה. הז’אנדרמריה האנגלית החדשה תחפש את הנשק בעיקר אצל היהודים. החוקה תפריע לנו על כל צעד ושעל. גרוע מכל הוא, שהאכסקוטיבה חושבת לחובתה להעמיד פנים כאילו היא מרוצה. זוהי טיפשות. כל הציונות עומדת על אמון. אם נאמר, שרע המצב, אלא שאנו ישרי־לב, הרי כולם כאיש אחד ישתדלו להתגבר על הצרה. ואולם אנו משקרים ומחפים על סמיוּאליוּת…

אסון גדול הוא אוסישקין. אדוני זוכר עד כמה רך הייתי ביחס אליו בקרלסבאד. ואולם אי־אפשר עוד לסבול. בצדק או שלא בצדק, כאן כולם בדעה אחת, שהוא מיישב גרוע מאוד. כמה שתישבע, שהוא עכשיו לא בעל־הבית–אינו מועיל.

התואר האידיוטי של יושב־ראש באמריקה–יש לו מובן אחד בלבד–נשיא ארצות־הברית… זה דבר קשה, העולה לנו במיליונים–איני מגזים. כמעט כל המעמד המעשי מביט בעין רעה על כך. ולשם מה לנו זאת? מהי התועלת?

אני רוצה לבוא אל הוועידה השנתית עם הצעה של תיקונים…

מה שלומם של בּרטה גריגוֹרייבנה⁵ והילדים? תחבק־נא את כולם, וביחוד את עצמך, ידידי הוותיק. לעולם לא אשכח את מכתבך זה.

ז.ז'.

כן–ענין מעשי.

מעניין אותי צד מעשי אחד של המסע הפּטלוּרי האחרון. אני שומע, ששוב היו פוגרומים. ואולם, ראשית, כלום היה הגל הפרוגורמי הפעם גדול או קטן מן הקודם (בערך אל הטריטוריה, שגל זה הציף אותה). כמובן, מידה מדויקת היא בלתי־אפשרית, אבל בכל זאת, וביחוד שנית: האם נערכו הפעם הפוגרומים על־ידי חיילי פּטלוּרה או קודם בואם? את זה, לדעתי, אפשר לברר.

למה זה מעניין אותי–ברור. אני כמובן, מוכן להידבר על הגנה עצמית עם זאַליזנאק ⁶בעצמו, ז"ל. אף־על־פי־כן משיחות נתקבל אצלי הרושם, שהקבוצה הפּטלוּרית מפחדת עכשיו מפוגרומים יותר מאתנו בעצמנו; שהם נתנו פקודות חמורות לבחוריהם; ואילו היה מתגלה, שהבחורים צייתו, היה בכך מן התועלת ליהודית לדעת זאת.

חקור־נא בדבר. זה יעזור לי הרבה בעתיד.

8/3/1923

אבּראמיץ' היקר,

משער אני הן לפי מכתבך והן לפי הניחושים שלי עצמי–עד כמה שמח אתה לעבוד כמעט יחידי. ואף־על־פי־כן 400 לי"ש–כסף רב הוא לא רק בגרמניה, אלא גם כאן, וגם בארץ־ישראל, ואני מברך אותך בכנות ומתוך השתוממות. אם כך יימשך הדבר, הרי יהיה זה דבר רב־רושם.

צר לי על שה"ראזסוויט" מדשדש במקום אחד. בידיהם המפתח, הם היו יכולים להפוך את הכל, לעשות מן ההסתדרות הרוסית בחוץ־לארץ את בורר הגורלות, אלמלא הפסיכולוגיה של התלמידים הראשונים והילדים הטובים, שמסרסת אותם. עוד מעט יימאס עלי לשבת ולחכו למזג־אויר טוב; ואז או שאירק על הכל, או להיפך–אייסד את כתב־העת שלי, וחי אלוהים, זה יהיה יותר טוב גם בשבילי, וגם בשביל הענין.

סודי: לתמוך בקומבינאציה ביחס למ.א. זאק לא אוכל יותר, לצערי. כתוֹב לי כמה אני חייב לך, ולהבא–כפי מה שידרוש עצם הענין והצורך בעבודתו אצלך.

לי עכשיו–לפי שעה–טוב מאוד. שום קטטות, אני עוסק בעבודתי האהובה. אם יעלה בידי להישאר כאן–עדיין איני יודע. אני אמתין כחודש עד לקבלת החלטה.

יונה⁷ מתהלך בפנים עצובים. חי אלוהים, שטות היא זו–הכל טוענים, שהוא יכול, בלא לנקוף אצבע, לחיות חיי צנע במשך שנתיים אפילו בלונדון. הוא מפחד מאוד מפני החיים.

אומרים שהעיתונות היהודית ליוותה אותי כמעט פה אחד ברדתי מן הבמה בגידופים. הסתלקתי בעוד מועד, כלומר: אפילו מאוחד מדי.

אידר הכריז בימים אלה במכתב ב־ Jewish World, שההסתדרות הציונית הסתלקה מן הרעיון של המדינה היהודית. באות מכתב הוא מודיע, שהאכסקוטיבי והוועד הפועל לא קיבלו את התפטרותו.

מה שלומכם? אני מחבר אותך ואת בני־ביתך, ובני־ביתי דורשים בשלומכם בעדינות.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

שילמתי על חשבון המרכז בבאנק עשר לי"A, שנשארתי חייב. עוד לי"ש אחת תקבל מזלצמן–השארתי בשבילך בתחנת הרכבת.

20/5/1923

ישראל אבּרמוֹביץ' היקר,

קיבלתי את מכתבך על ה"ראזסוויט". המצב הוא כזה. אני אעבור לברלין ב־15 ביוני בערך (זהו המועד האחרון של הוויזה). כמובן, אני מאוד רוצה לכתוב ב"ראזסוויט", לכל הפחות פעם בשבוע. את עבודת העריכה איני יכול לקבל על עצמי; לאסוף כספים לא אסכים בשום אופן, אולם–אם בפנים יהיה הכל כשורה–אוכל לחתום על מכתבים, שיש בהם בקשה לכספים. חוץ מזה, הפעם, אם ז. י.⁸ יבוא בזמנו, אעזור לו לעבור על פני ישובי היהודים. לפי כל זה אשפוט־נא, אם כדאי לטפל בענין זה.

בדרך כלל אומר לך בסוד, שאנשי ה"ראזסוויט" הם עם משונה. כשאצלם עדיין לא הכל התחיל יורד תהומה, הם זכרו אותי; ואולם במידה שהענין התחיל מתמוטט, הם התחילו מתגעגעים עלי באופן פעיל. ירא אני, שהם מדמים בנפשם, שיש לי איזה כוח מיוחד להחזיק במי שמט לנפול. ולי אין כוח כזה, והעיתון יכול לרדת תהומה ביחד עמי כמו גם בלעדי, אף־על־פי שעדיין נמצאים, כמובן, 10 אנשים, שבשעת הדחק אני יכול לקבל מכל אחד מהם חצי רובל–ואולם ספק הוא אם בשביל ה"ראזסוויט". הרבה יותר מן החכמה היה להיאחז בי מן הרגע הראשון כשב"ראזסוויט" עדיין התעניינו.

כל טוב, אני מחבק את כולכם.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

11/4/1924 פאריס

ישראל אבּרמוֹביץ' היקר,

1.אשמתי גדולה כלפי המערכת וכלפיך. ואולם נערמה עלי עבודה דחופה מרובה. אני כבר ישבתי פעמיים עד 3־2 שעות בלילה, כדי לסיים את ה"איסלאם", ולא יצא מזה כלום. אני מבקש מאוד את החברים לא לראות בכך כלל, זהו יוצא מן הכלל. “מרוצי” מסתיים עכשיו, ואת מאמרי אשלח בדייקנות.

2. ברכין הבטיח לכתוב ולשלוח מיד את המאמר הראשון.

3.הופעתי כאן בשתי אספות לא גדולות. א) לפי הזמנתה של קבוצת “מבשרת ציון”(שיושבי־ראש בה היו נורדאו ומַרמוֹרק). ב) בקבוצת־הרוסיינים שלנו, ביחד עם ברכין. החברים מרוצים ומחכים לחיזוק הקבוצה. הם מבטיחים לסדר בימים הקרובים משרד עם בחורה ומכונת־כתיבה.

4. הרצאתי בשביל ה"ראזסוויט". מסתדרת. אין אני מצפה להכנסה גדולה–המחריים כאן קבצניים.

5. מן השיחות עם ניידיץ' אני רואה, שממניות הבנק ההיפותקאי שלהם שום דבר טוב לא ייצא בשבילנו (וגם לא בשביל הבנק ההיפותקאי). איזה בנק נוצרי כאילו הבטיח להם לקבל אגרות־חוב בשלושים אלף; ומצד שני – מ־ Societe du Placement שלהם לא יצא כלום. אף אחד מן הגבירים הלונדוניים לא נתן כסף, וכן הלאה.

6. קיבלתי מכתב מרומא, מ־ Signor Isacco Sciaky. זהו הציוני הצעיר האקטיבי היחידי ברומא. הוא קרא בבּוּלטין של יט"א, שכינסנו ועידה והוא מבקש להסביר לו את מטרותיה; הוא מוצא, שהציונות נכנסה לבוץ, נצטמצמה ברדיפה אחר כסף, וצריך להכניס בה רוח רעננה. שלחתי לו חוזר צרפתי. כתוֹב לו–טוב מכל בעברית, אף־על־פי שיבין בוודאי גם בגרמנית. שמו מבוטא שאקי. ספרדי, יליד סאלוניקי או עיר בדומה לה.

7. צ’סקיס כותב, שיש לו יחסים אמיצים למדי עם אחד סימון, אלא שחסרה דחיפה. למען השם, אל תּזלזלו בקבוצת צ’סקיס ובקשריה, ויהא כל זה נראה בעינינו כבלתי־בשול ונכעס עליהם כמה שנכעס על חטאיהם נגד ה"ראזסוויט". תיוודע־נא אצלו (אם עדיין לא נודע לו), מהו סימון זה, ועזור=נא בכל מה שתוכל.

8. אני קורא ב"ראזסוויט", שנסיעתי כוללת גם את הולאנד. יש סיכון בדבר, ואולם אגב: בבקשה, רק אל יארך הדבר לזמן ממושך. יכתוב־נא לי שפאן⁹ תיכף ומיד, מתי ההתחלה ומתי הסוף.

9. קיבלתי תשובה על החוזר מזנגוויל. מתייחס באהדה, אבל אינו מאמין. “הציונות המדינית מתה, ואפילו אתה לא תקים אותה לתחיה”. לעומת זה הוא מייעץ אותי להתחיל לעסוק ב"רפובליקה היהודית sic!)) בקרים". לאושרנו, פנה לצ’יצ’רין בשאלה על פרטים הנוגעים ל"רפובליקה היהודית", והלה צינן את התלהבותו. ואולם בשבילנו זנגוויל אינו מתאים בכלל. אצלו גורל התנועה תלוי תמיד ביחסו של שוטר־הרובע של אותו יום.

10. משמחת אותי מאוד ההצלחה של אוסף־הכספים בשביל “ראזסוויט” בברלין. אפילו 100 לי"ש הן דבר טוב.

אני מחבק ומבקש סליחה.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

לודז' 23/3/1933

ישראל אבּרמוֹביץ' היקר,

מה שקרה–אתה יודע. אני מבקש עכשיו ממך לתת בי אמון אישית ולהאמין, שאני עושה זאת למען אחדות המפלגה.

אני נטלתי על עצמי את הניהול לא בשביל הרודנות, אלא בשביל הפשרה. את יחסי אל הקונגרס אתה יודע; ואולם אני אלך בכנות ואוליך את כל בית"ר אל הבחירות, מפני שהרבה מחברי הצה"ר רוצים בכך.

יתר־על־ען: אני לא ארשה, שהשוקלים יפירו הפרה ממשית את המשמעת הציונית כל זמן שהיא כזו, כפי שהחליט בית־הדין וכל זמן שהם שוקלי־שקלים. לפיכך אני מפסיק בשביל השוקלים שלנו את כל החובות הרביזיוניסטיות שהאכסקוטיבה הציונית תערער עליהן. בקונגרס תנסה משלחתנו ליצור “מוֹדוּס וויוואֶנדי”; אם יצליח הדבר, טוב; ואם לא, יחליט כל אחד לפי מצפונו, לאן עליו ללכת.

כדי לעזור לשוקלים, אני עושה את הדבר המאכסימאלי: אתן את שמי בשביל הרשימות. ואני מאמין, שבזה יעלה בידי לשמור על אחדות המפלגה.

אם יהיו ערעורים, אסדר בזמן הקרוב ביותר משאל־עם; ואם איכשל–מה שמוטל בספק גדול, בהביאי בחשבון את הבית"רים בני ה־18–הרי איכנע ואסור הצדה.

אני מבקש ממך למסור זאת לכל החברים, המזדהים עם נקודת־השקפה שלך.

ברכת בני־ביתי לכולכם.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

פולין 18/11/1933

ישראל אבּרמוֹביץ' היקר,

מסרו לי, שאתה מוצא, שמצדי אינו ניכר רצון להעלות ארוכה לפצעינו הפנימיים.

איזיה, ידידי, זייט ניט קיין…¹⁰ (אין אני מוצא מלה מתאימה). אני מתגעגע עליך. אני מתכתב עם שוורצמן, ישבתי עמו חצי־לילה בלונדון, אני מחכה לו לכאן; ולך אישית, ובמיוחד, אני מחכה עד אין קץ.

החלטנו להתחיל בפטיציה ובבלבול בכלל. כל השאר הם דברים של מה בכך, חוץ מיוצא מן הכלל אחד: ידידות ישנה, מזמן ההגנה העצמית של שנת 1903 דרך רוכסי־הרים מרובים כל־כך.

לאור זה אני מחבק ומקווה לחזור על כך באופן פיסי; ובקש־נא את בּרטה גריגוֹרייבנה, שתגער בך כהלכה. ועוד סבא קוראים לך!

שלך

ז.ז'.

פאריס 9/3/1932

ידידי ד"ר ייבין,

תודה לו על המכתב. ¹Слышу!

הנני שולח לו מאמר “מקורי”.

עד כמה שירשני כחי הרעוע מאוד, אוסיף לשלוח כאלה מזמן לזמן. מהמאמרים שאני כותב באידיש, אשלח לו תמיד העתקה. בכל יום ה', כמו שאני שולח אותם ל"היינט" (ושם יודפסו ביום ו' לשבוע הבא). אבל בשביל ה"ראזוסוויט" אני כותב ביד, בלי העתקה, ואין מי שיוכל להעתיק.

בנוגע ל"עצות" שבמאמרי: בכל זאת, אם רק יש איזו אפשרות לקבל אותן–בנוגע למתינות. הביטויים בפרט–מאד שמח אם תעשו ככה.

הנני שולח ג"כ העתקת מאמרי שיבוא ב"היינט" מחר (10 במארס)–אולי תספיקו להשתמש בו טרם יגיע הנוּמר לארץ. אבל רק אם יש בו צורך. בכלל אין אתם “מחויבים” לתרגם את ההעתקות שאשלח לכם, כי לעתים קרובות אני כותב ל"היינט" דברים שאין בהם ענין לקורא בארץ־ישראל.

בקשה בנוגע לתרגומים:

1. תמיד לסמן:“תורגם על ידי.N.N”. הדבר הזה חשוב מאוד בעיני.

2. אל תרבו ב"שֶ". ובכלל ב"שינין" כי אינני סובל אותם. וגם השתדלו להמנע, אם אפשר, ממונוטוניות:“אנשים רבים מתנגדים לביטויים חריפים…” “הילדות היפות שרות מנגינות נעימות…” אני הייתי כותב:“רבים התנגדו לחריפות הביטוי הזאת”, “הילדות–זו יפה וז עוד יפה ממנה, ועל שפתותיהן מנגינות נועם”.

שלום וברכה לכולכם!

מוקירו

ז.ז’בוטינסקי

בפרט וביחוד ימסור־נא דרישות שלום ממני למר אחימאיר ומר ליכטר. מבלי להסביר מדוע: בעצמם יבינו.

לונדון 26/12/1937

פרטי

ד"ר ייבין היקר,

לא הספקתי עד כה להודות לאדוני על משלוח ספרו החדש. לספר כזה התגעגעתי מכבר–למחקר שיעזרני לסכם את רשמי מאישיותו האמנותית של אצ"ג. אולי בעזרתו אוכל למלא גם את חפצי הנושן–לתרגם לרוסית אחדים משיריו. תודה!

מוקירו

ז.ז’בוטינסקי

פאריס 1/6/1927

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

1. תודה בעד המכתב ובעד הטלגרמה, שלאחר קריאתה פרצנו בצחוק גדול. מתנהל ויכוח, מה מוצלח יותר:“אין מכתבים, אין אהבה שלך”, או הברכה למילוצ’קה¹, שחתמנו עליה: Zabotinescu, Galperinescu.

2. אַניה² כותבת לך. מצב־בריאותה הוטב עכשיו במידה ניכרת מבחינת הסימנים האובייקטיביים–לחץ־הדם ירד כמעט עד שיעור נורמאלי, פירוש הדבר שהכליות עובדות יותר טוב. ואולם למרות זאת מטריד אותה הלב. היא התחיל לשתות דם של מישהו בשם Hemato־Ethuroiodine. במקרה מחלת־הלב קשורה בנטייתם המשפחתית להפרעות בבלוטת־המגן. –את הקיץ בוודאי נבלה בסאבויה, ואולם קודם לכך תיסע אַניה לשלושה שבועות בערך למעייני־הרפואה ב־ Royat. היא אינה רוצה לנסוע עד אשר ערי יעמוד במבחן הבגרות ועד אז יש עוד חודש.

3. ערי השתתף בקוֹנקוּרס למתימאטיקה; את הבעיה פתר, מדומני, כהוגן. מארבע שאלות השיב על שלוש בשלמות; בשאלה הרביעית, אם אני הבינותי כראוי, הנה מה שחסר: הבעיה היתה–למצוא את המקום הגיאומטרי של אחת הנקודות examiner s’il est possible de trouver…³. הוא ציין את המקום ואת תכונותיו, ואולם לא עמד על כך, באילו מקרים אפשרית נקודה כזו בכלל. התוצאות תיוודענה לשעת מבחן הבגרות. אתמול נתקבל פנקס־הסטודנט שלו., מלא שבחים. אנו חושבים, שבשים־לב לכך ואל העובדה, שבית־הספר שלח אותו אל הקוֹנקוּרס, אפשר לא לפחוד מבחינת־הבגרות.–סריוֹז’ה⁴ גר בודד בקירוב מקום לפוֹנטאֶנאֶבּלוֹ; הוא הולך ומחלים, החום הוא לא למעלה מ־37.

4. אני נוסע ב־12 לחודש לצ’כיה ולעוד איה מקום למשך של חודש ימים. אל ייזכר דבר זה לשעת הלילה. התעמולה שקודם הקונגרס, הכנסה לטובת ההסתדרות. הסיכויים היו יכולים להיות בעלי־משקל אלמלא חוסר־הכסף.

מחמת חוסר־הכסף–שוואך⁵.–ההסכם שלנו אם הרדיקאלים יביא בוודאי למיזוג לאחר זמן, ואולם לפי שעה הם כותבים לנו מעט מאוד. שמו של פאסמאן (הוא הולך במקומנו לפי שעה כבלתי־מפלגתי השוחר טובות) יכול לתת משהו בארץ־ישראל. אחר הקונגרס יתחבר אלינו רשמית, אם אנו נתחיל באיזו פעולה.

1. 1000 לי"ש ממצרים–זוהי הפתעה כבירה. אני מברך מקרב לב.

2. תודה על הצעת ההלוואה, ואולם אין צורך בכך. יש לי עכשיו חוזה קבוע עם “מארגן ז’ורנאל” ועם “היינט” הווארשאי… 220 דולארים בחודש בטוחים.

3. החדשה העיקרית: אני עם א.מ.⁶ החלטנו לעבור בסתיו לארץ־ישראל ולהתעסק בפרקליטות. לפי שעה בלא המשפחות. הוא כבר התחיל ללמוד בשקידה את האלפון העברי. בשנתיים הראשונות ההכנסות תהיינה זעומות, ואולם אחר־כך נתעשר. מה דעתך?

4. את ה"ראזסוויט" נגרור עד הקונגרס. אחר־כך–נראה, ביחוד אחר שנסיעתי יכולה לשנות את המצב בכלל.

אני לוחץ בחזקה את ידך. כל טוב לך!

שלך

ז.ז’בוטינסקי

בהסתדרות הפאריסאית תוהו־ובוהו גמור. עד עכשיו לא הכניסו לפדראציה 550 פראנקים–חוב מזמן הבחירות. הרצאתי בשבוע שעבר לא מתקיימה, כי זינוֹבי⁷ נתן רק 120 פראנקים דמי־קדימה בעד העולם, ודרושים היו 200. סודי.

.S.P ו־.B.N– כלום יכול היית להמציא לי נתונים על גידול האוכלוסיה של מצרים (ילידים וזרים לחוד) עד וביחוד אחר שנת 1882? הדבר חשוב.

פאריס 26/4/1928

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ היקר,

תודה בעד העידוד מפּרט. בוודאי כבר הגיעו אליך המכתבים על ההתקפה שתקפה את אילי⁸ ומכתבים עצובים בכלל.

הענינים עכשיו הוטבו בהרבה ומכל התקפות חדשות לא סבל עוד אילי, ומראה־פניו הוא יותר טוב. גם אַניה מרגישה את עצמה עכשיו הרבה יותר טוב. לשם שיווי־משקל חלה עכשיו בחצבת סרג'⁹,–ואולי כבר עבר, אף־על־פי שעדה ⁵⁹ עדיין אצלנו. מילה⁵⁹ נשפטה היום בבית משפט־השלום על הוצאה באיחור־זמן של תעודת־זהוּת.–אַניה הלכה עמה, היו שם 200 פושעים, השופט קרא אותם לפי מספרים והכריז על קנסות; מילה נידונה לשלם פראנק אחד של זהב. חדשות אחרות אין.

ואני הייתי בלונדון כעשרה ימים, גרתי אצל יונה¹⁰. הקונצרט של בנות יושקביץ’–ששימש אמתלה לנסיעתי עבר בהצלחה גדולה, הנערות זכו לשבחים גדולים (הצעירה, רקדנית־באלט, בת 11–שד משחת), ההכנסה–100 לי"ש נקיות. ואני נטלתי עלי להקים מחדש את הקשרים. החרדתי את וג’ווּד ואת קאֶנווֹרטי¹¹ נגד ה"פארלאמנט" הערי, שלטובתי פועלים עכשיו בחזרה על־ידי תככים ¹² Mills ו־¹³Miss Newton. הלכתי ל־ Amery ושאלתי: מה יש לאדוני נגדי? הוא נשבע, שלא כלום; התנינו, שנשלח נתונים על פעולתנו לפי הכתובת של Under־Secretary for Colonies.–בארוחת־הצהריים אצל וג’ווּד בבית־הנבחרים הסבירו לי פנים ביותר הגברת ומר פיליפּ סנאוּדן והתיידדתי עם ארנוֹלד בּנט. הקולונל הקודם שלי מ־ London Battalion 20 כבר היה לסאֶר אַסטן פּאוּנל, סגן־המיניסטר לעבודה. יונה גידף אות ודרש, שאבוא ללונדון לא פחות מ־4 פעמים בשנה; וקיבל הוא אותי כמו את בנו, חי נפשי. הייתי שם אצל הרביזיוניסטים, יש להם שני חדרים ענקיים וכ־100 חברים.

ה"אקציה" שלנו על שינוי דמותה של האוניברסיטה הצליחה. בכל אירופה היו עצרות של סטודנטים ופטיציות; ועד־המנהלים הדפיס הודעה, ש"בשים לב לתעמולתה של המפלגה הרביזיוניסטית" הם מודיעים, שהשאלה כבר עומדת לדיון "מתוך התחשבות במצבם של הסטודנטים בארץ־ישראל ובתפוצות. דבר זה היכה גלים חזקים באירגונינו המקומיים. עכשיו אציע לעורר רעש כלפי הסוכנות היהודית, אספות־עם בכל מקום, וביוני–בהשתתפותי –בלונדון, שבה יימצאו אז מארשאל, וארבורג וּואסרמן.–ואולם אני חושב, שה־ Agency בכל זאת תקום, ואז נצטרך לבדוק את כל עמדתנו כלפי ההסתדרות הציונית.

גרוסמן נסע לאמריקה בענין סידורה של המחלקה העברית של תערוכת העיתונות בקלן. הוא כותב, ששלנו חלשים שם ואף אחד אינו מתחשב עמהם. וזהו למרות התנועה הגדולה נגד ליפסקי, שאליה הצטרפה גם “הדסה”, ויש אפוא לשער, שליפסקי יסולק מתפקידו.

אני עם מאחובר ופאטרסון החלטנו להקים בלונדון סניף של “זכותנו”; Cowen¹⁴ (בעילום־שם) נדב למטרה זו 200 לי"ש. הוא גם קנה 100 טפסים של האטלאס לשם חלוקתו לבתי־הספר הארצישראליים.

היה כאן ואגנר, ואנו החלטנו–בהשתמשנו בהעדרך–להוריד את המחיר בואפן דראסטי, ובכלל ה"ספר", כפי הנראה מתחסל.

“שמשון” בגרמנית הופיע בשם “השופט והליצן”, המחבר Altelena. על התוצאות עדיין איני יודע, אלא ה"אידיש רוּנדשוי", שהרשו לו להדפיס מחדש פרקים אחדים, שיבח (מעניין מאוד) והבטיח לכתוב מאמר.

Knopf¹⁵, אחר שנמלך בדעתו, משך את ידו מן הרומן–טוב מאוד, “אבל המחלקה שלנו לספרות זרה גדושה ומלאה”. גינזבורג מנהל משא־ומתן עם אחרים. כשתתפרסמנה רצנזיות גרמניות–אם תהיינה טובות–אכנס למזא־ומתן עם לונדון.

גרינברג¹⁶ ביקש ממני לפרסם שורה של מאמרים על השקפותינו. אכתוב.

הדו"ח הושלם. אני מחבק.

מאמרך הופיע בשני גליונות של ה"ראזסוויט" ועורר ענין בציבור. ברכין ביקש היום באופן מיוחד להודות למחבר. אני מודה.

Cheerio!

שלך

ז.ז'.

אתה רוצה למצוא את הקולונל מרגולין? כתובתו הישנה היא – Murray Street, Perth 37: משם יעבירו. הוא כמדומני, בסידניי. שם תמצא גם את Rev. Falk, את רב־הגדוד שלנו–הוא גם מכהן כרב. תדרוש בשלום שניהם.

3/10/1928

לש. יעקובי

על סיפון “קוֹמאֶר ראמאֶל”

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

ספינתנו יוצאת לאוסטרליה, אף־על־פי שכפי שנדמה לי–באיטיות גדולה מדי. מחר אני נוחת ביפו. על כך שקיבלתי את ההנהלה ב"יהודה" אתה כבר יודע מן המכתב שכתבתי ב־ St. Sauveur. אַניה נשארה בפאריס; בינואר, אחר ועידתנו הווינאית, שבה אהיה נוכח, אני מקווה לקחת אותה עמי. ערי יישאר, כמובן בפאריס.

איליה¹⁷ צריך לבוא אלי תיכף אחר שאסדר את הוויזה. ואולם הוא חלוש מאוד–אפשר חולה מאוד. בשבועות האחרונים אינו קם ממיטתו. וכמעט אינו יכול לאכול. ומה יש לו–לא ידוע. הרופאים לא מצאו שום דבר חוץ ממיעוט־דם במידה גדושה ביותר. אַניה צריכה היתה בימים אלה להביא אותו אל פרופיסור גדול. אנו איננו מדברים על כך זה עם זה, אבל אנו מפחדים ודואגים לו מאוד.

השלטונות הארצישראליים–יותר נכון, מישהו מן ה־ underlings¹⁸– ניסו לדרוש התחייבות, שלא אתעסק בפוליטיקה. שווארץ¹⁹, חברי להנהלה, השיב בלאו מפורש, אפילו בלא שפנה אלי–בן־חיל. נסעתי ללונדון, ראיתי את וג’ווּד ואת אוֹרמסבּי־גוֹר; הארצישראליים קיבלו נזיפה ושלחו את הוויזה באורח טלגראפי, ובינתיים היה רעש בעיתונים ו"יהודה" זכתה לפרסומת.

אני נוסע עם תקוות ניכרות–"יהודה", פקרליטות ו־ the cause²⁰ ושם נראה.

אני מחבק אותך. בימים הקרובים אכתוב שוב.

שלך

ז.ז'.

פאריס 12/7/1932

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

אַניה מצטערת – אתמול היה יום־השנה של נישואיך, והיא לא כתבה. אני מרגיע אותה ואומר לה שאין מוחם של היעקובים פנוי עכשיו לכך. ואולם יתן אלוהים עד מאה ועשרים!

מה מצבכם? שמעתי, שאתם מעתיקים את דירתכם. וגם כאן יתן אלוהים!

אנו, כפי הנראה, נבלה את הקיץ בעיר, ורק ערי יסע או לארץ־ישראל (אם יתנו את הדרכון בזמנו) או לדרום, ואני, כמובן “שעפּן נחת”²¹ מן הוועידה. על־פי ההרגל, אני רואה את הדברים כפשוטם: נחת לא תהיה מפני שאין כסף. אילו היה לנו כסף, היינו מושיבים את כולם בעיר אחת – את מ.א.²², אותך, את ליכטהיים ואותי – והיה לנו מרכז אדיר, ושלום ושלווה. ואולם כסף אין, ולפיכך עוד במשך זמן מרובה ישרור אי־סדר; וברצוני עד כמה שאפשר פחות ליטול חלק באי־סדר זה.

אני ואיליה ²³ פותחים משרד של עורכי־דין. צריך להתחיל לחשוב על הזקנה. אפשר ייצא משהו טוב מזה. כמובן, לא במהירות כזו, שתוכל להפריע לנו לעזוב את הכל, אם תיווסד חברת־הביטוח שלך.

את כל זה אפשר היה לסבול, אלא שזה חודש – חודש וחצי שאיבדתי את כושר־העבודה שלי. הגניוס פרח לו, השכינה נסתלקה, קשה לסחוט אפילו שורה אחת. סימן ברור, שכבר הגיעה השעה להתעשר; או, לכל הפחות, לצאת לטיול ארוך.

כתוב נא משהו משמח.

אני מחבק את כל בני־הבית בשם כולנו – תודה בעד הצילומים! אני מסופק אם אַניה תודה לך בעדן, אולם בדבר אחד יכול אתה להיות בטוח: היא וסוֹניה החזיקו בידיהם את שני התצלומים באופן כזה, שאף דאקטילוֹסקוֹפ אחד לא יוכל עוד לברר, והן הפליגו בדיבורים.

שלך,

ז.ז'.

פאריס 22/11/1933

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

סלח לי על שלא השיבותי מיד: אתה הצגת את השאלה הכאובה ביותר בשבילי, הכאובה כפליים: נאומים, מה שקשה לי עכשיו מאוד, ועוד בלונדון, שלכך מתקוממת כל האינטואיציה המדינית שלי.

אף־על־פי שאני מרגיש את עצמי בטוב, אולם סידרה חדשה של נאומים לא יוכל מצב־בריאותי לשאת; לפיכך גם קבעתי לעצמי חוק: בשנה זו עד הקיץ בשום מקום ולשום מקום. ועם זה לא צריך לשחק במלים: אם יש צורך לומר משהו כאן במועצת־המפלגה או במסיבת־תה של ה"ראזסוויט" – זה לא נאום. זה לא אותה ההתאמצות, שהרצאות רשמיות מטילות עלי. גם עם הרצאות רשמיות חגיגיות עדיין לא גמרתי: ועידת ברית־החייל, שאני נוסע לשם עכשיו, ובווארשה אצטרך למכור את עצמי בקרקס ²⁴ בעד אלפים אחדים של זהובים, כדי לעזור ביציאה משערוריית התיירות; וכן באנטוורפן, כי הבטחתי להם לבוא בזמן הבחירות ורימיתי אותם.

ואולם העיקר הוא זה, שבנוגע להופעותי באנגליה יש לי נסיון גדול. בוייטצ’פליים אני פשוט איני רוצה: לא כדאי להשתמש בי בפשטות בשביל רכישתם של עוד מאה חברים. ובנוגע לווסט־אֶנד – צריך קודם לברר מי יבוא. אני בטוח, שיבואו או משלנו, או קהל ירוד וקל־ערך מן המובחר. אף פעם לא היה לי בלונדון אותו טיפוס של הקהל היהודי, שמופיע בפולניה, רומניה ואפילו בברלין, ואפילו בפאריס בהזדמנויות גדולות: סולתו ושמנו של הציבור היהודי. אם אתה בטוח משום־מה, שעכשיו יבוא שינוי, הרי צריך לחקור ולבדוק את הדבר!

לפיכך אני מבקש מאוד לדחות את כל השאלה הזאת. בשביל סעודת־צהריים או פשוט כדי להתראות עם מי שרצונו בכך, אבוא עם ההזמנה הראשונה: נסיעה ואף שלוש נסיעות לא תעייפנה אותי. ואולם את ההופעה הפומבית בווסט־אֶנד צריך לסדר בשעה שנוכל להיות בטוחים בהתעניינותם של אותם החוגים, שהעדרם יעשה למחוסר־ערך את כל הרושם. סבלנות, חביבי, אל ניחפז.

*

כפי הנראה קיבלו עורכי־הדין את עצתו של הוֹראס²⁵ והשאירו ברזרבה את ההגנה, והחקירה תסתיים באחד לחודש בערך. לפיכך נעשית השאלה על נסיעתו של ה.ס. אקטואלית. אילו אפשר היה לברר כמה יתן F.O ²⁶ לנסיעה זו, הייתי בשביל שאר הכסף עורך מגבית בפולניה – ואני בטוח בהצלחה.

אני נוסע לשם ב- 25 לחודש (אחזור ב־4 לחודש בערך), ואולם אין זה חשוב, אם מכאן או משם אפנה בקריאה זו.

בארץ־ישראל נשתנה שינוי נמרץ יחסו של הציבור לטובת הנאשמים. בן ציון כץ מילא כאן תפקיד כביר. בעקבותיו יצאו באותה רוח סמילנסקי, רבניצקי ודרויאנוב: זוהי כבר, אם אפשר לומר כך, סולתו ושמנו של הישוב הבורגני־האינטלקטואלי.

אני, כמובן, מוכן עכשיו לערוב בעד ההכרח המאתימאטי של הזיכוי. ברור כשתיים פעם שתיים, שהשופט בּוֹדילי בטוח בזה כמונו, וכך יהיה גם עם השופטים.

ואולם אותי מתחילה למשוך יותר ויותר התיאוריה של פאטרסון: שסימוֹצ’קה²⁷ פלטה מפיה מטפשות ומפחד (כשבאמת ניגשו אליהם שני החוליגאנים). זוהי התיאוריה היחידה המסבירה את הכל: גם את כיוונו של הכדור, גם אי־רצונה להיראות לעיני הפצוע, וגם התנהגותה לאחר מכן.

דאנציגר²⁸ אישר לי בכתב, שהכדור נכנס מימין והלך שמאלה. אני שולח את התרשים שלו להוֹראס.

עם פאטרסון בישיבתנו גמרו – ואולם אני עדיין איני נכנע, אני שובר את ראשי לחפש אמצעים. עדיין לא כתבתי לו.

אני מחבק את כולכם.

שלכם

ז.ז'.

פ.ס. הררי לוי עדיין לא קיבל תשובה מריגה וליבאווה על השאלה על ענייני־ביטוח. הוא רואה מראש, שבתשובות תוצג השאלה על השיעור היחסי של הפרמיות – כלומר: אם לא גדול מדי ההבדל. כתוב לעת־עתה?

לודז', 2/5/51934

סוֹלוֹמוֹן לבוֹביץ' היקר,

ברוך בואך! אמש צלצלתי לפאריס, ואולם אף אחד לא היה במשרד – כפי הנראה, לא הגיע המברק שלי.

אני מבקש אותך מאוד לכתוב לי תיכף ומיד: מלון קרקובסקי, ביילנסקה 7, ווארשה.

השאלות החשובות ביותר:

1.  כיצד מצאת את בני־ביתך? האם באה אמך אתך, וכיצד היא מרגישה את עצמה?

2.  מה היה בסופה של חברת־הביטוח החדשה?

3.  קרן סטאבסקי:

1.  כלום נערך אוסף־כספים בארץ־ישראל?

2.  כלום שלח ידידנו, וכמה?

3.  וכי קיבל משהו בנימיני, וכמה הוא צריך לקבל?

4.  בכמה כסף יהא עוד בכלל צורך? (כאן ב"מאמענט" יש עוד כחמשת אלפים או ששת אלפים זהובים, כלומר כ־200 לי"ש. יש לי רושם, שהמגבית מתחילה לרדת, ואולם אני מאמין באפשרות להגבירה, אם יהא צורך בדבר. – צ’סקיס, בודאי, אמר לך, ששלחתי לו על חשבון התקבול של מאי מידידנו קצת יותר מ – 12,000 פראנקים, כשאני מביא בחשבון, שאתה השארת בארץ־ישראל את הצ’ק הרגיל של 200 לי"ש בעד מאי).

4. האם שותף אתה לחרדתם של חברינו הארץ ישראליים, שיחייבו בדין את שלנו לפי פקודה מגבוה? כלום חושב אתה לדרוּש ולמועיל לעורר בעוד מועד רעש? אני חשבתי להסתפק – אם בכלל – בחוזר אזעקה אל אישים כמו הלורד רידינג, אל חברי בית־הנבחרים הקרובים לנו, בראנדייס, קארדוזו וכדומה.

5.  מדוע לא פורסמה עד עכשיו החלטתו של בית־דין־הכבוד בענין הסרטיפיקאטים? והאם ידוע תוכנה של החלטתם?

6.  דעתך ועצתך בשאלת היציאה מכנסת ישראל.

7.  כל שאתה רואה לדחוף.

אני עוד אצטרך להישאר כאן בגלל הסרט לשבועיים בערך.

אחר־כך, אם יימצא שיש צורך בדבר, אני מסכים להתיישב לכמה שבועות בלונדון, לשם מטרה אחת ויחידה: להבטיח את תשומת־לבה של העיתונות והאישים בעלי־המשקל אל התופעה של הפטיציה.

אני רואה מראש, שלאותו זמן כבר אפשר יהיה לדבר בכנות על חצי־מיליון חתימות, והתנופה המלאה – לימי הסתיו – תיתן, לדעתי, גם שלושה מיליונים ויותר.

משום כך רוצה אני לדעת את דעתך על הצעה־למחצה אחת. אלו הן עדיין רק מחשבות בקול. ואלו הן:

במקום ועידתנו המפלגתית באוגוסט – קונגרס הליגה של הפטיציונרים בלונדון, בחורף. שם אנו מוסרים את הפטיציה הקולקטיבית לספיקר או למי שצריך, ושם אנו גם מבוללים את ברית־הצה"ר בתנועה ממלכתית ציונית.

את היתרונות שברעיון זה אין אני מסביר, די לחכימא ברמיזה.

סלח לי על שתיכף אני מתחיל לענות ולהציק.

אני לוחץ את ידך בחזקה ומחבק את עדנה ואת הילדים – מה שלומו של שוורצמן?

שלך

ז.ז'.

ווארשה, 14/5/1934

ס.ל. היקר,

קיבלתי את מכתביך, גם אתה כבר קיבלת בוודאי את המברקים שלי לבראנדייס, וכו'.

כאן נקטנו אמצעים כאלה:

1.  הקהילה הוורשאית תשלח משלחת אל הממשלה הפולנית ואל השגריר הבריטי (סטאבסקי – אזרח פולני) – יתריעו על הסכנה.

2.  הרבנות כאן תכריז על תענית־ציבור מחמת סכנת נפש בישראל.

3.  ייערך משפט ציבורי על סטאבסקי, רוזנבלט ואחימאיר, בהשתתפותם על עורכי־דין פולניים טובים. העדויות תיקראנה אך ורק לפי הדו"חים של החקירה והמשפט (לשם כך אני גם טלגרפתי היום שתעביר לי את הפרוטוקול של המשפט.

כל זה הובטח ואם גם ייעשה – נראה.

1.  תברר־נא, אבקשך, אם פירסמה יט"א את החלטתה של הקהילה הוורשאית (אני מצרף).

2.  לדעתי, אפשר להשפיע הרבה על מלצ’ט, על־ידי מנהיגי המכבי (החל מפרניקוב בפאריס), ש"יגער" באגרונסקי. וכי כדאי הדבר?

3.  המאמר “הסירו ידיכם מהמשפט” – נבזות גדולה. תמוה הדבר, שגם במוחי עלתה המחשבה על עיתון אנגלי שני, אף־על־פי שאיני יודע, אם כדאי הדבר, ואפשר כדאי? כעורך ראשי אני ממליץ על פאטרסון, על כך חלמו פעם בן־אבי וקורנפלד בשביל “פלסטיין וויקלי”. אגב, גם קורנפלד עצמו הוא עיתונאי טוב, אם תהא השגחה עליו.

4.  אני שולח מקדמה של 200 לי"ש בעד יוני מן הקרן של סטאבסקי למשרדנו בפאריס, באופן שתשלח ב־1 ביוני המחאה להוֹראס סמיוּאל.

5.  האם הבינותי אותך כראוי: ממני עצמי לא לשלוח כלום לבנימיני וקייזרמן?

6.  גם אני קיבלתי מכתב מידידנו. אל תפחד, הוא לא יכעס. המצב בנוגע לסרטיפיקאטים גועלי ביותר. ידידנו בכל זאת ישלים בוודאי עם הפדרציה ויתמוך בקרן־היסוד, ואולם לעומת זה תישאר אצלו, לפחות, התחושה, שהוא קיפח אותנו. יש תועלת בדבר.

אני מחבק אותך ואת משפחתך.

שלך

ז.ז'.

פאריס, 22/8/1934

ס.ל. היקר,

סוף־סוף אנו נוסעים עם אַניה לוואל־לה־בּאֶן. אני עייף מאוד.

סגל²⁹ עדיין לא קיבל תשובה מן האלמוני שלו בדבר התמיכה לסטאבסקי ורוזנבלט. הלה יחזור ב־26. אנו החלטנו לייעץ לרוזנבלט להישאר בארץ, לנוח באיזה מקום שהוא על הכרמל או במקום דומה לזה – אחרת לא יתנו לו להיכנס בחזרה, ובשום מקום לא ימצא עבודה, אחר שתיפסק התמיכה; ובארץ־ישראל אחר חצי־שנה אפשר הכל יסתדר. – ואולם בשביל סטאבסקי מתוכננת נסיעה על פני אמריקה, שעל כך עומדים החברים שלנו משם. אנו טלגרפנו להם שישלחו את הכסף להוצאות הנסיעה. תשובה עדיין לא הגיעה.

אתמול בא בלילובסקי. אומר, שסטאבסקי צריך לנסוע מיד. ארבעים יום של היותו במצב של נידון למוות מוטטו אותו: בלילות הוא מתעורר בצעקות ואינו יכול להירדם. אף־על־פי כן ב. מתפעל ממנו מאוד. א. מענטש³⁰. בענווה גדולה הוא נושא גם את הפרסום שלו ואפילו את העובדה, שהוא מתחיל להחוויר ואצל החברים הוא הולך ונעשה חולין. אדם פיקח ורציני, ענייני מאוד ופיכח. ג’נטלמן־מטבע ואינטליגנט־מטבע (אני נזכר, שבשעת אותה הנסיעה הבלתי־מוצלחת דרך סוריה, שממנה התחילה הזייצ’יקיאדה, בחרו בו כראש הקבוצה של 30 איש).

המסקנה: הייתי רוצה להזמין את סטאבסקי לפאריס תיכף ומיד. אף אם לא יסע לאמריקה, יגור־נא כאן זמן־מה.

לפיכך: האם יכול אני לסמוך בהחלט על הסכמתו של ידידנו לכלכל את שניהם במשך חצי־שנה? ובאיזה סכום? בשביל רוזנבלט בארץ־ישראל תספקנה 8 לי"ש לחודש, ואולם בשביל סטאבסקי באירופה דרושים לפחות 100 פראנקים.

לא יהא צורך בכך:

1.  בשביל סטאבסקי אם יסע לאמריקה.

2.  בשביל שניהם, אם האלמוני יסכים.

אם אקבל ממך תשובה חיובית, אטלגרף תיכף ומיד לארץ־ישראל.

אנו החלטנו, שאחר חופשת ספטמבר יעזוב הופמן³¹ את הכל ויעשה נסיון רב־מרץ לאסוף 10,000 לי"ש לשם פתיחת הבאנק. לאסוף עד חג המולד. הוא יעבור על פני הערים מאיש לאיש.

מה שלומכם? כיצד נסעו עדנה והילדים? תכתוב: גראנד הוֹטל, וואל־לה־בּאֶן (אַרדאֶש) לפי כתובתו של ד"ר סגל.

אני לוחץ את ידך בחזרה, ואַניה עוד מרחיקה לכת.

שלום וברכה,

שלך

ז.ז'.

ירושלים 11/11/1928

אדון יערי הנכבד,

אני מאד מצטער על האיחור, אבל אין מה לעשות. אלה הם השבועות הראשונים לשבתו בארץ, שבועות מלאים עבודה תכופה ביותר, ומי שמוסר לי כתב־יד בזמן שכזה צריך להבין שיש לו סיכוי של איחור וגם להשלים עם הסיכוי הזה. אסע מפה באמצע דצמבר, לפני נסיעתי אקרא את רשימתו ואת התכנית של ספר הגדודים ואשיב לו עם הערותי; אבל אם אין אדוני יכול להמתין, יצווה־נא ואשיב לו – בדאבון רב מאוד – את גליונותיו הבלתי־קרואים.

בכבוד רגיל

ז. ז’בוטנסקי

ירושלים 14/11/1928

אדון יערי הנכבד,

היום עלה בידי לעבור על כתב־ידו.

א) ספר הגדוד ידרוש, לפי דעתי, הרחבה בנידונים אחדים, לאמור אם באמת רוצה כב' לעשות ממנו אנציקלופדיה שלמה של כל התנועה. ברשימתו חסרות: קנדה, ארגנטינה, השבויים התורכים באלכסנדריה וכו', וביחוד הפרק החשוב של עבודת טרומפלדור ברוסיה בימי קרנסקי – הלא אומרים שהוא כמעט השיג את הסכמת הממשלה ליצירת צבא עברי בשביל החזית הקווקזית. גם ענין ה “מורדים” בשני גדודינו (38 ו־39) דורש חקירה מוּספת. המקרה היה חשוב מאוד (נמסרו למשפט כ־90 איש) וגם אָפייני מאוד, כי בו השתקף כל היחס השלילי של ה־ G.H.O.¹ אל גדודינו.

מלבד זה, עשיתי הערות קלות בכתב־ידו.

ב) רשימת הציונים הנוצרים היא מענינת מאוד, אבל את רוב השמות שבה אינני יודע בתור ציונים ולא אוכל להעיר כל הערה שהיא.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

לוד 5/7/1919

ידידי,

בבקשה ממך למסור לוועד הפועל של הוועד הזמני, כי שלשום מיאנה פלוגת חיילים של הגדוד הל"ח בבלח (קרוב לרפה) לצאת לעבודתם; נאסרו, ונשלחו חיילים נוצרים מלוד לשמרם. דרישתם – שחרור בלי איחור; אבל סיבות המרד הן אותן הסיבות הכלליות, שהרסו את כל ההתלהבות הקודמת של המחנה העברי והסירו בעיניו כל טעם פוליטי ואידיאלי מעבודתו ומקרבנותיו. – בעצם הזמן סירבו מספר חיילים מהגדוד הא"י ברפה להיכנע לפקודה השולחת אותם למצרים לעבוד בתור משגיחים על שבויים תורכים (אין זאת עבודת משמר כעבודתנו אנו פה, למשל, כי אם משרה מחוץ לגדוד העברי, בתוך צוות של מחנה השבויים). הם אומרים שאין לממשלה הרשות לשלוח אותם למצרים.

ידוע לך כמה השתדלתי להשקיט את חיילינו ודרשתי מהם משמעת אין־סוף, אבל אני מוכרח להודות כי באו מים עד נפש ואינני יכול להאשים את החיילים האלה.

קשה מאוד מנקודת המבט הצבאית, והמצב רציני.

ועד הצירים לא עשה מאומה כדי לשנות את היחס האנטישמי לחיילינו, יחס שהתפשט בהדרגה בכל חוגי הצבא ובכל שדרותיו מלמעלה עד למטה – לא עשה מאומה, חוץ משהירבה בשיחות חינם עם אלנבי ומוני, אשר שניהם שונאים את החייל העברי וישמחו לחורבן גדודינו.

הקהל הארץ־ישראלי אולי יוכל עוד להיטיב את המצב אם יפנה ישר לממשלה בלונדון – ישר, ז"א לא דרך ועד הצירים ולא דרך הציונים שבלונדון.

ממכתבי זה אני משאיר אצלי העתקה, ואפרסם אותו אם יהיה צורך להטיל את האחריות על אלה שיכולים לעזור ולא עזרו.

שלך בידידות

ז. ז’בוטנסקי

לא אוכל לבוא ליפו בימים האלה בשום אופן.

פט"ב ¹ כ' אייר תרע"ד

ידידי היקר,

הנה דין־וחשבון מפורט ממה שנעשה עד־עתה בענין פרוּג:

א. אחרי דבּרי עמך, ראיתי במוסקבה את ניידיץ', אשר הבטיחני לעשות במוסקבה מה שעשה בפטרבורג.

ב. בשבוע שעבר ביקרנו, יחד עם הד"ר אייזנשטדט, את מר קריינין ובאנו לידי החלטה זו: צריך ואפשר לקבל בשביל המטרה הנ"ל בפטרבורג מדי שנה לא פחות מתשע־מאות רובלים; הדבר יסודר תחת חסותם של מפיצי־ההשכלה, כלומר אנחנו נערוך רשימת אנשים אשר יבטיחו לשלם סכום ידוע מדי שנה בשנתה. והעו"ד ישלח אליהם את הגובה שלו עם שטרות־קבלה שלו, ישמור את הכסף הקבוץ בקופתו וימציאו לפרוּג מדי חודש.

ג. שלשום ביקרתי, בלווית קריינין, את סליוֹזבּרג, אשר הסכים בחפץ־לב לתכנית זו. בביתו נערכה רשימת המשלמים אשר עם אחדים מהם ידבר ס'; עם הנשארים – קריינין או אנוכי.

ד. מחרתיים אתראה פה עם ניידיץ' ואבקש אותו שיסדר כדבר הזה גם במוסקבה, כהבטחתו.

ה. הד"ר אייזנשטדט יהיה המפקח והמשגיח על כולנו, פן נתרשל בעבודתנו.

ו. את חלק עבודתי אני אעשה בשבוע הבא.

עתה שאר הענינים. את השיר של טשרניחובסקי אתרגם כהבטחתי, וגם את ההקדמה אכתוב כהבטחתי; היה־נא בטוח, שבשבילי לא יסבול הספר כל איחור, אף קטן שבקטנים. אבל, מן הצד השני, אינני יכול לכתוב אלא ברגע האחרון – זהו חסרון פסיכולוגי, חסרון על עיתונאי, אשר אין לו מרפא.

אשתי שבה מאודיסה; מצב אחותה הוטב, בני שלום לו, אם לא נביא בחשבון את המאורע הקטן אשר קרה לו אתמול: נפל על רצפת־החדר ושיבר את עצם זרועו הימנית. אין בדבר כל סכנה והרופאים מקווים שאחרי שבועיים ימים לא יוכר מקום השבר. אשתי התאמצה להיות אשת־חיל גם במסה זו.

שנינו דורשים בשלומכם.

שלך

ז. ז’בוטינסקי.

לונדון כ' בטבת תרפ"א, 30/12/1920

לכבוד מר ליב יפה,

ירושלים.

חבר יקר,

כפי שידוע לך בוודאי, יסדה לשכת קרן היסוד מחלקה מיוחדת לעבודת התעמולה במטרה לרכז את כל כוחות ההשפעה האפשריים ולהשתמש בהם בכל האופנים לשם תעמולה עצומה בעד קרן היסוד. מלבד התעמולה שבע"פ הננו שמים לב ביחוד לתעמולה שבכתב והננו חושבים אותה לעיקר העיקרים ויסוד כל העבודה. רק העיתונות מסוגלת ליצור את דעת הקהל, לבאר ולברר לו את גודל השעה, עצם מהות העבודה, הצורך והיכולת, ערכי השאלות העומדות על הפרק, בכל העבודות השונות הכרוכות בקרן היסוד ותכליתה. הנסיון הראה לנו, שהעיתונות, בכללה גם עיתונים בלתי יהודיים, נכונה לקבל ולהדפיס מאמרי תעמולה מסוג זה, וכבר נתפרסמו על־ידינו מאמרים חשובים בעיתונים שונים על קרן היסוד באופן ישר ובלתי ישר. אבל רוצים אנו ומוכרחים אנו לנהל תעמולה זו באמת במידה היותר רחבה ולאסוף אל תחת דגלנו את כל הכוחות הספרותיים שלנו ולגייס את כל העיתונות למלחמת עבודתנו הכבירה.

בטוחים אנו שמטרתנו הגדולה קרובה אל לבך עד מאוד ושבכל כוחותיך תואיל להיעשות שותף בעבודתנו זו. הננו פונים אפוא אליך בבקשה נמרצת שתואיל לכתוב ולהמציא לנו אילו מאמרים (או לכל הפחות מאמר אחד) בנוגע לקרן היסוד או לענינים ציוניים בכלל, שיש להם איזה מגע, ישר או בלתי ישר, אל עבודת קרן היסוד, ואנחנו נפרסם בעיתוני ארצות שונות. שדה־עבודתנו מקיף את העיתונות הציונית ואף הבלתי ציונית שבכל העולם, וכל מאמר חשוב יתורגם ללשונות רבות. מובן מאליו, כי בידך לכתוב על כל נושא הקרוב יותר אל לבך: על מטרות “קרן היסוד” על ה"חלוצים", התיישבות, חקלאית ועירונית, העליה, שאלת הבנין, החינוך וכל המפעלים והעבודות שיש להם ענין ל"קרן היסוד". רצויים מאוד גם מאמרי תעמולה סתם. את המאמרים תוכל לכתוב בכל לשון ובכל צורה ספרותית.

תקוותנו חזקה כי תזדרז בטובך למלא את בקשתנו, ועל זה הננו אסירי תודה לך מראש.

בכבוד רב ובברכת ציון

ז. ז’בוטינסקי

לונדון, 24/1/1917

סאֶר,

אנו מתכבדים להגיש הצעה להקים גדוד עברי לשם שירות בארץ־ישראל ובמצרים. הואיל ותכנית זו כרוכה בבעיות מדיניות מסוימות, יעצו לנו להגישה ישירות לראש־הממשלה, ואנו מבקשים ברגשי־כבוד שיואיל לעיין בה ולמסרה לעיון לקבינט־המלחמה ולשאר השלטונות הנוגעים בדבר.

אנו מצרפים בזה העתקי מסמכים שונים (עי' תוספות 1 ו־2), המציינים את החלק שהיה לשנינו בייסודו, ולקפט' תרומפלדור בפעולותיו, של Zion Mule Corps, אשר שירת בצבא הבריטי בגאליפולי. אחרי ייסודו המשכנו במשא־ומתן עם השלטונות בלונדון ובקהיר, לשם הקמת יחידה יהודית יותר גדולה. יש לנו רושם, ש"פוֹרין אוֹפיס" התייחס אל הרעיון לא בלי אהדה, בשים לב להדיו הפוליטיים באמריקה, אך מיניסטריון־המלחמה לא ראה אז את הענין כחשוב למדי. במשך ספטמבר ואוקטובר אשתקד אירגננו מפעל התגייסות במזרחה של לונדון, באמצעות עיתון יומי מיוחד ואספות־עם; פעולה זו זכתה להסכמה אישית של מיניסטר־הפנים של אז (עי' תוספת 3), אך עידוד רשמי נמנע מאתנו, ונאלצנו להפסיק את תעמולתנו, הואיל ובלי אישור השלטונות לא היתה בה, כמובן, שום תועלת.

עכשיו, כאשר ההתקפה הבריטית בארץ־ישראל כבר החלה, ושאלת גיוסם של היהודים הזרים עודנה חריפה, אנו חושבים לחובתנו לחדש את הצעתנו.

אנו מרשים לעצמנו להוסיף, כי בשלחנו תזכיר זה אליו, אנו מתכוונים לפנות לא רק אל ראש־הממשלה, אלא גם אל אדם המבין, לפי מוצאו ומנסיונו במאבק, לרוחה של אומה קטנה. אנו חוששים שעמנו יישכח ביום־הדין ומבקשים אפשרות לרישום תביעותיו. אנו מבקשים בשביל היהודי את הזכות שיש הבן־ואֶלס – – ללחום בעד ארצו הוא; ללחום כפי שלוחם בן־ואֶלס – בגדוד משלו ולא במפוזר ובעילום־שם.

ואנו נשארים עבדיו הנאמנים

י. תרומפלדור

ז. ז’בוטינסקי

נכתב ע"י ז’בוטינסקי וחתום גם ע"י תרומפלדור (המבלבה"ד)

לונדון 3/4/1917

אדוני,

נוסף על תזכירנו מ־ 24 בינואר, אנו מתכבדים להגיש לשיקולו את הנקודות הבאות הנובעות מן המצב החדש ברוסיה ובאמריקה.

מוקדם מדי לראות את בעית זכויות היהודים ברוסיה כבעיה שיושבה בפועל. יישובה הממשי עוד יצריך זמן ומאבק. אבל אין להכחיש, כי נקודת ההתנגדות העיקרית של היהודים למדינות־ההסכמה סולקה. בעת ובעונה אחת, יחסה החדש של אמריקה מקנה מכל הבחינות לבעלות־הברית אופי של ברית כל הדמוקרטיות בעולם. עובדות אלה אינן יכולות שלא להשפיע באורח חיובי ביותר על הגיוס לרגימנט היהודי המוצע.

אולם מחובתנו להפנות את תשומת־לבו לעובדה, כי הצמדת הגורם היהודי למטרות הברית עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. ודאי, הנטיה הפרו־גרמנית כמוה כמחוסלת. אולם המטרה של בעלות־הברית זהה ברגע זה עם רעיון המשכת המלחמה עד לנצחון הסופי; הגדולה בסכנות־הרגע היא שלום לפני עתו. לעומת זה, עובדה היא, כי הזרם הפציפיסטי עודנו קולני מאוד בין היהודים ברוסיה ובאמריקה – ובתוכו אנשי־כספים, עיתונאים ופוליטיקאים רבים. ברי כי תעמולה פציפיסטית ברוסיה במצבה העכשווי תביא תוצאות לא רצויות לחלוטין; ואפילו באמריקה היא עלולה לפגום בהשתתפות נלהבת במלחמה. ודאי, היהודים הם רק מיעוט ביסודות הפאציפיסטייים ברוסיה ובאמריקה; אבל אין להתעלם מהשפעת הגורם היהודי.

אנו רואים רק דרך יחידה לאיזון הנטיה הזאת בקרב היהודים: לתת לאומה היהודית אינטרס ישיר ובלתי־אמצעי בהמשכת המלחמה עד לנצחון מלא. זה שוב מביא אותנו אל הצעתנו. הבטחה ליצור רגימנט יהודי, שיילחם למען ארץ־ישראל לימין בעלות־הברית, תחייב כל יהודי להבהיר לעצמו, כי האינטרס הלאומי שלו תלוי לחלוטין בהמשכת המלחמה עד לבוא הנצחון.

מכיון שהמצב החדש פותח כרים נרחבים לתעמולה – ואולי אפילו לגיוס ברוסיה ובאמריקה, אפשר להחדיר את הרעיון הזה בלב חוגים רחבים ועמוקים מאוד באוכלוסיה היהודית.

נוסיף גם, כי ההשפעה היהודית באוסטריה ובהונגריה – והשפעה זאת חזקה מאוד בארצות אלה – סלדה עד כה ממעמקי־לבה מבעלות־הברית, לרגל רגש השנאה שקינן בלב היהודי לרוסיה הישנה. המאורעות האחרונים הפיגו שנאה זאת בהרבה, ושינוי רגשות זה עוד ניתן להגביר על־ידי הוכחה מוחשית של אהדת בעלות־הברית לשאיפות היהודיות כיצירת רגימנט יהודי למען ארץ־ישראל.

ואנו נשארים עבדיו הנאמנים

י. תרומפלדור

ז. ז’בוטינסקי

נכתב ע"י ז’בוטינסקי וחתום גם ע"י תרומפלדור. (המבלבה"ד).

פטרבורג כ"ג תשרי, תרע"ד

חבר יקר,

בשובי הנה קיבלתי את מכתבך. לדאבון לבי, נשתכח מלבי שמו של האדון, אשר דיבר אתי על אודותיך בווינא, ואיני יודע בדיוק אל מי לפנות ברובנא, אחרי שיצא משם ה' מלמד לגור בקיוֹב. על כן אפנה עתה למלמד ואשאל ממנו מי הם האנשים ברובנא, אשר יש לי לבוא בדברים אתם בשביל הענין הזה.

בקבלי את תשובתו, מיד אעשה כל מה שיהא ביכולתי.

דעתי, כי ביחד עם זה אַל לך לסלק ידך מענין סלוֹנים. נהוג בכל העולם, כי רשות היא לכל קנדידט להציג את הקנדידטורא שלו במקומות הרבה, למען יבחר אחר כך במקום המתאים לו ביותר. אם ידעו ברוֹבנא כי הוזמנת גם לסלוֹנים, זה לא יזיק, אלא יועיל לך, כי אכן זהו הטבע של הבריות.

אברכך בגמר חתימה טובה ובב"צ.

ז. ז’בוטינסקי

פטרבורג, ב' חשוון, תרע"ד

חבר נכבד ויקר,

מסופקני אם אוכל לקרוא בלודז' הרצאה עברית. קודם כל, אחרי הנסיון של השנה שעברה, באתי לידי מסקנה זו: שאַל לי לקרוא הרצאות עבריות. באספות צירי הציונים אין צורך במליצה, על כן לא כל מרצה חייב להיות מטובי הנואמים, ומותר לי גם לדבר בשפה, שאיני יודע אותה היטב. אבל מי שקורא הרצאה פומבית, וקורא אותה בתור נואם, דברן – עליו לשלוט בשפתו במלוא משמעות המלה הזאת. הבאים להרצאותי הפומביות באים לשמוע את הדברן – ואולם ידיעותי העבריות אינן מספיקות לגמרי להצדיק את תקוותם זו. על כן החלטתי, שעלי להשתלם עוד, בעמל רב, בדיבור העברי, ורק אחר כך תהא לי רשות מוסרית לעלות על הבמה בתור נואם עברי. – חוץ מזה אינני יודע אם ירשני הזמן להקדיש ללודז' יותר מיומיים. – לרובנא כתבתי ואחכה לתשובה.

ברגשי כבוד ובב"צ

ז. ז’בוטינסקי

פטרבורג, י"ט טבת תרע"ד

חבר יקר,

שמחתי מאוד בשמעי כי נבחרת ברוֹבנא. בין שתסע לשם, בין שתישאר בלודז' – יצליחו דרכיך!

בנסיעתי לא עלה בידי להתרכז אף לרגע על המחשבה לחבר בשבילכם את הטכסט של התעודות. עתה אני מציע לפניכם את הפרוֹיקט הכתוב למטה, אף כי מרגיש אני בעצמי, שאיננו אומר את מה שצריך לומר. בכלל קשה עלי הסגנון הזה, סגנון לשם מליצה – בשביל עבודה כזו צריך לפנות לבקיאים אחרים.

בחיבה ובב"צ

ז. ז’בוטינסקי

28/1/1921

אדוני וידידי הטוב,

את מכתבך קיבלתי. ה' סימון עוד לא דיבר אתי על אודותיך, אבל עוד לפני קבלי את המכתב החלטתי להציע לך שתעבוד לטובת “קרן היסוד”. לא רבו אצלנו נואמים כמוך. הצרה היא רק זו: שדוקא בארצות הז’רגון – חוץ מאמריקה – ירד שער הכספים ולא כדאי לשלוח שמה אנשים מחוץ לארץ; ובאמריקה עוד איננו יכולים להתחיל את העבודה. על כן אין ביכולתי עדיין להציע לפניך דבר ממשי; בכל זאת, שמך רשום אצלי, אבל בהזדמנות הראשונה אפנה אליך.

שלום והצלחה!

ז. ז’בוטינסקי

ווארשה, 29/5/1934

ידידי החביב והיקר,

מר מיליקובסקי,

תודה על מכתבך. את תשובת כבוד מעלתו הרב הגאון טרם קיבלתי. כמובן לא אפרסם אותה – גם את ענין מברקי לא פרסמתי.

צר לי על הטון העגום, שבו הנך כותב. אני מכבר ידעתי, כי יש בקרבנו מזרע “חם” במובן הרוסי, והרבה הרבה מאוד. כמובן צריך ליסר אותם, אבל בתנאי – שלא נחשיב את החזיון השלילי הזה יותר מדי. מפי אחד מדורי, בעודני תינוק, למדתי פתגם זה: “בני אדם הם בוץ; ומבוץ עושים לבנים; ומלבנים בונים בית”. “שוואם בּרוּדער”, ידיד ותיק! ננצח; את הכל, בכל, ועל הכל ננצח: והמנוצחים ישמחו ויגילו בלבם לנצחוננו אנו.

היה שלום, והנני מאחל לך הצלחה רבה בכל אשר תפנה. ונא למסור את ברכותי מלאות רחשי הכבוד לכבוד הרב הגאון. תמיד כיבדתיו, ועוד מימי משפטי אני ידעתי את גבורתו האזרחית: אבל הפעם “קנה את לבי עם שני מפתחיו של לבוֹ” כדברי דאנטה.

מוקירך

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 22/6/1934

אדוני וידידי

הרב מיליקובסקי היקר,

מה אכתוב לך? היום ראיתי קטע מ"דבר" – מאשימים אותך בתור המסית הראשי למחאת הרבנים. אם צדקו בהאשמה – ושמעתי כי דווקא צדקו – אתה בעצמך לא תוכל עדיין להעריך כראוי את כל ערך הפעולה הזאת. מלבד התועלת המכריעה, שהיא תביא לענין הצדק במקרה סטאבסקי, תהיינה לה גם מסקנות עמוקות ומרחיקות לכת ביחס לכל הקהל העברי בארץ ובגולה. דוגמא אחת: כבר קיבלתי מכתבים אחדים הדורשים ממני שאציע, בוועידתנו העולמית הקרובה להתאסף, נוסח מיוחד של יחס הצה"ר למסורה הדתית.

שם הרב ק.¹ נהיה בן־לילה לסמל נשגב בלב המונים לא יסופרו. ואני הקטן – לולא הייתי בור דאורייתא המפחד לפתוח פיו בענין דתי, כי אז דווקא ברגע זה הייתי יוצא בפומבי בסיסמה עליה חלמתי עוד מימי נעורי: לחדש, עוד בימינו, את תואר “כהן גדול”. בטוחני, שהרוב הגדול של היהדות העולמית היה מסכים לכך בהתלהבות, שגם הממשלות (במדינות המכירות ביהדות בתור קהילה דתית) היו מאשרות את הדבר הזה. אבל אינני מעיז.

מסור נא את רחשי כבודי לנשיא הרבנים של ארצנו הקדושה – בפעם הראשונה הרגשתי, כי עוד יש לה זכות להיקרא “קדושה”.

גם לשופט וַלירוֹ ולרב יעקב מאיר הייתי רוצה להגיד מה שמחתי, אני, מעריץ היהדות הספרדית, – למפעלם הכביר.

היה שלום, ידידי ואחי.

מוקירך

ז. ז’בוטינסקי

ניו־יורק 18/6/1940

מר מירלמאן היקר,

נאלצתי לדחות מכתב זה, בציפיה להתבהרות המצב. במקום זה הוא מתעכב והולך. ובכל זאת, אני חושב שקיימת ברירה, שיסודותיה עושים רושם מוצק, והיא:

א. אם המלחמה תימשך, תהיה זאת, כנראה, מלחמה ארוכה, והיא תתפשט לאפריקה ולאסיה, וארה"ב תסתבך בלי להתחשב מיהו הנשיא.

במקרה זה תהיה יצירת צבא יהודי בלתי־נמנעת, ושליחותנו כאן חשובה למאוד.

ב. אם יש ממש בשמועות של משא־ומתן חשאי לשלום בין גרמניה לאנגליה, ואם יגיעו להסכם על שלום – יש לצפות לכינוס מהיר של ועידת שלום, לדיון בכל בעיות קימומה של אירופה. מובן מאליו כי לנטיות אנטישמיות תהיה נעימה שלטת בוועידה כזאת; יש לשער שאמריקה לא תיוצג בה; מצד שני, הגירה יהודית תהיה אחת הבעיות העיקריות, ואמריקה – אפילו לא תהיה נוכחת רשמית – יהיה צורך להתייעץ בה מאחורי הקלעים. לדעה שלה תהיה אפילו השפעה רבה מאוד. במקרה שני זה, יהיה תפקידנו להכשיר את דעת הקהל לקראת תכנית מכס נורדאו (קלינגר¹ יבוא לכאן תוך כמה ימים, והוא כוחנו הטוב ביותר מבחינה זאת). לשום קבוצה אחרת, ציונית או לא־ציונית, אין תכנית להעברת־אנשים מהירה, וכן אין הם בשלים מבחינה נפשית אפילו לחשוב בכיוון זה.

אם כל זה נכון, נהיית שליחותנו כאן חיונית יותר מיום ליום, ולא חשוב כיצד מתפתחים הענינים באירופה.

אולם, בעת ובעונה אחת, אין לי שום אשליות לגבי איחוד המנהיגים כאן. אני מדגיש המנהיגים; אשר להמונים, אין לי ספק, כי נוכל לזכות בתמיכה עצומה אם נבחור בתבונה את הרגע למבחן־הכוחות ואחר כך נארגן באורח נועז מערכת־בחירות משאלית ל"וועד עולמי", שכן, כל ה"מנהיגים" כאן משותקים ללא תושיה, כתוצאה מפחדנותם הנקלה, עד שהם חוששים לומר מלה או לנוע תנועה, שמא היא תהיה שמרים לאנטישמיות. אשר למטֶה – אנו יכולים לסמוך אך ורק על כוחותינו אנו, לפחות בשלבים הראשונים של המאבק. אחרי המהלכים הראשונים, מובן מאליו שהם יתחילו להתדפק על דלתותינו, אולם את המאבק בשלבים הראשונים צריך יהיה לנהל מעל ראשיהם ובמידת־מה נגדם. וזה מתייחס לשתי האפשרויות “א” ו־ “ב”: מערכה למען צבא יהודי או מערכה למען ועד עולמי לתכנית נורדאו.

זה מביא אותנו לנושא בקשתי שאדוני יצטרף אלינו כאן. מובן מאליו כי היא קודם כל שאלה הכרוכה בבריאותו. חובתו הראשונה להיות בריא, אולם הבעיה בעינה עומדת: אנו זקוקים כאן לבני־אדם בעלי רצון ואומץ, ובמיוחד לאנשים שיכולים לדבר (אפילו ללא יפוי־כח פורמאלי) כמייצגים את הקהילות היהודיות האחרות, לא האמריקניות. משום כך כה רציתי בו ובהשכל²– ארגנטינה ודרום־אפריקה הן הקיבוצים היהודיים החפשיים החזקים ביותר מלבד ארה"ב וארץ־ישראל. עדיין אין לי תשובה מוחלטת מהשכל, אבל אעמוד בתוקף.

אשר לאדוני – ירשה־נא לי לקוות שאחרי שיחלים במרוצת העונה, אוכל להעז לפנות אליו שוב.

רב תודות על הבטחתו הנדיבה לשלוח לנו חמש־מאות דולר לחודש. זאת תהיה עזרה רבה. אבל מובן כי קטן הדבר מלפתור את בעיתנו הכספית. אומַר בגלוי, סמכתי על נוכחותכם, שלו ושל השכל כאן, גם מבחינה זאת – על נוכחות ולא רק על נדיבות. אישים ממעלתו מדברים על לב עשירים פי כמה מאשר מדברים אנחנו התעמלנים.

זהו המצב בהרצאת־דברים הבהירה ביותר שבכוחי לתת בנסיבות אלה.

יואיל־נא לפרוס בשמי בשלום משפחת דאַם; וקולונל פאטרסון מבקש להזכיר אותו לו, לבני־ביתו, לד"ר דאַם ולרעייתו. הוא יצא להתארח אל ידידים מחוץ לעיר. בדרך כלל הרגיש טוב, ומובן מאליו כי הוא מבצר עוז ונאמנות.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

פ.ס. כסף – מוטב לשלוח אל “נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה”, ניו־יורק, בּרוֹדואיי 1123.

על סיפון “קוֹמאֶר ראמאֶל”, 30/9/1928

שופט מֶק היקר,

אני כותב שורות אלו בדרך לארץ־ישראל, שבה אנסה לעשות לאיחודם של רבים ככל הניתן מבין אלה, שנמאס להם ה"ווירטשאַפט" העכשווי, הבריטי כציוני. אני מניח, כי למותר להבטיח לאדוני שאינני מתכוון למעשי “אלימות”, בין במעשה ובין בדיבור, – אילו היה צורך בהבטחה כזאת, לשווא הייתי כותב לאדם החושב עלי כזאת. אבל אני מרגיש, כי שנינו מבינים זה לזה יותר מאשר בשנים עברו. מה שאני רוצה הריהו: א. במדיניות – עמידה יציבה, עיקשת ושקטה על כל זכות מזכויותינו ועל כל תג ותג מן המגיע לנו; ב. כלכלה – עקירה מודרגת של שיטת הסיוע הנקראת קרן־היסוד בצורתה העכשווית, ובמקומה תכנית, שתאפשר אשראי מסחרי בריא, היא התכנית, שאת פרטיה הסביר גרוֹסמן לטוּלין¹.

אני רואה כתנאי עיקרי לכך, שהצד שלך והצד שלנו ילכו יחד. ייתכנו הבדלים לגבי אי־אלו פרטים קלים בתכנית הרוויזיוניסטית, אבל תן לי לקוות, שזה לא ימנע אותנו מלשתף פעולה במה שאנו יכולים אף חייבים לעשות יחד. המארה שרבצה על האופוציזיה עד כה היא היעדר הזיקה בתוכה, אי־יכולת להתקשר יחד בצורה נראית לעין: זה החותר תחת הפרסטיז’ה המשותפת שלנו שעה שכל אדם ברחוב חוזר ואומר, כי צדקנו בכל, ורובם היו מצביעים בעדנו אלמלא פיצול אומלל זה של כוחותינו.

לפיכך ברצוני להציע לצד שלך איזה קשר מתמיד ועזרה הדדית. אני מנצל את “מנוחתי” במסע באניה ושולח צרור מכתבים – אל אדוני, אל טוּלין, דה־האַז, רוזנסון, סו­ֹלד, גב' לינדהיים. אנא, כנסו אסיפה מיוחדת לדון בדבר. מן הדין שיהיו מגע ושיתוף־פעולה בין האופוציזיה האמריקנית (כולל קבוצה רוויזיוניסטית בניו־יורק) ובין כוחותינו באירופה (באמצעות לונדון) ובירושלים. אני משמיט את הרדאיקאלים של גרינבוים לא בשל קנטרנות מפלגתית (אינני מעלה על דעתי סיפוק רב יותר מ"מיזוג" אתם, וניסינו מאוד ויותר מפעם אחת – הכל לשווא), אלא משום שנראה, כי מעכב אותם מעין פרו־סוציאליזם אפלאטוני, המרתיע אותם מחברה בורגנית. אולם אלה שפראזילוגיה של מלחמת־מעמדות אינה מונעת אותם, לפחות הם חייבים למצוא דרך לפעולה אחידה.

אנא, יעזור, אדוני, להשיג זאת.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

ניו־יורק 16/7/1940

אישי

כבוד

מר ג’יימס מק־דוֹנאלד, מחלקת החינוך של עיריית ניו־יורק.

מר מק־דוֹנאלד היקר,

אשאל גלויות: כלום היה משהו בהתנהגותי, אם כאשר נפגשנו בווארשה ואם כאן, שיש בו להסביר אי־מתן תשובה לפנייתי, שתינתן לי הזדמנות להופיע לפני הוועדה המייעצת לעניני פליטים? אני יכול להבין סירוב, אולם שתיקה זאת, שאין אני חושבה ראויה לי, מתמיהה אותי.

אשר לעצם הענין: כאשר דיברתי עם אדוני לפני חודש ימים, אמרתי כי “קימום הגיטו הפולני” הריהו אשליה אווילית. כיום אנו יכולים להוסיף בביטחה את רומניה והונגריה, ואולי גם את צרפת. המיליונים הנוגעים בדבר יהיו אנוסים או לתום לגווע, או לפלוש לארה"ב בזרם בלתי־חוקי (שיהרוס את המוראַל של ארץ זאת אפילו תוחזרנה כל האניות כלעומת שבאו), או לעלות למדינה יהודית. כמה מידידי הקרובים מתחילים לתהות, אם אין עליהם לומר “מדינות יהודיות”, בלשון רבים, למראה ההמונים הצובאים.

בשיחה בינינו רמז אדוני, כי כמה מידידיו היהודיים עלולים לפקפק בערך “המייצג” של דעותי ושל שליחותי. אני לפחות מייצג דעה, שהוכחה כנכונה, ואילו מתנגדי מייצגים או אשליות פתיות או – לעתים תכופות יותר – מבוכה חסרת־ישע של מוחות נפחדים. אני מאמין, שוועדה מייעצת תזכור, כי מחובתה לבקש עצה, שיש בה הגיון, ולא עצה הזוכה בתמיכת גבאים מקומיים.

ידוע לי, כי עתה עונת פגרה. אולם את סדר־היום לישיבות הוועדה מכינים מראש; ואני רואה בעיתונים, כי מר ואן־זילאנד בא לדיונים.

יסלח לי על דברי הגלויים, אם יש צורך להתנצל על כך. בדרך כלל אינני רגיל לחלוק לבריות מחמאה ולהצביע לפניהם על מה שנראה לי כהשתמטות מצדם. אצטער מאוד אם משהו ממין זה יעכיר מזכרת נעימה מאוד.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 31/10/1920

דוקטור נורדאו היקר,

הגעתי להסכם עם ד"ר ווייצמן לפי הקווים הבאים:

1. שינוי במדיניות המנדט, על מנת להשיג לפחות ערובה, כי מועמדים לתפקיד נציב עליון (אם יתעורר צורך) ייבררו בהסכמתה של ההסתדרות הציונית.

2. קיום הלגיון היהודי יהיה אחת הנקודות העיקריות של תכניתנו המדינית והכספית (בלשון עובדות נצטרך להשתתף בהוצאות [ההחזקה]).

3. הסוכנות הציונית בארץ־ישראל תורכב תוך הסכמה עם הנציגות הנבחרת של היישוב.

4. בראשית האביב יתכנס הוועד־הפועל [הציוני] כדי לשנות את הרכב ההנהלה. אשר לשמות, שוחחנו עליהם רק באורח פרטי. הרשימה שלי: אדוני, רוּפין (כיו"ר הסוכנות בארץ־ישראל), קוֹאֶן, אחד משני המייסדים של קרן־היסוד, ואני. מובן מאליו, כי ווייצמן, הנוֹך וסוֹקוֹלוֹב נשארים; אינני יודע לגבי סימון ודה־לימה; באוסישקין אין לדעתי תועלת ויש אפילו נזק.

בתנאים אלה נכנסתי לקרן־היסוד, ויהיה עלי לנהל שם את מחלקת התעמולה.

שני חסדים מבקש אני מאדוני:

1. יאמר לי מה דעתו על ההסכם.

2. יעזור לי בתעמולה. העבודה חדשה לי לגמרי, וכשלוני ודאי אלא אם אבטיח תמיכה חזקה. שמעתי בעונג רב מפי ד"ר ווייצמן, כי יתכן שאדוני יסכים להשתתף ב"פלישה" המתוכננת שלנו לאמריקה. אני בטוח, כי הוא אינו מעלה על דעתו ואינו מסוגל להעריך, מה משמעות תהיה בעיני ההמונים להופעתו על הבמה, בתורת שומר רוח הרצל והר געש הנעורים, שהמונופול עליו בינינו שמור לאדוני. אבל – וזה חשוב מאוד – כלום יוכל אדוני ליטול על עצמו להופיע במספר נאומים פומביים בהולאנד, גרמניה, שווייץ וכמה מן המדינות החדשות [באירופה המרכזית] בחודשי נובמבר־דצמבר 1920? דרך־אגב, אז נוכל לארגן כיאה את ראשית פעולות קרן [היסוד] במקומות שאדוני יבקר בהם. אם הוא יסכים באופן עקרוני, יואיל־נא להודיעני כמה ימים יוכל למסור לנו, אילו מדינות וערים הוא מבכר, וכל הצעה אחרת שעלולה לעלות על דעתו.

יסלח לי אל האופי הבלתי־רשמי של מכתב זה – עדיין לא למדתי את אורחות הביורוקראטיה – ויקבל־נא את מיטב איחולי.

שלו בנאמנות ובכבוד

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 1921

דוקטור נורדאו היקר,

אני מאשר את קבלת מכתבו. ירשה־נא לי לעמוד רק על הנקודות, שלגביהן אדוני נותן תקוה מסוימת לאפשרות של הסכם.

1.  קוֹנגרס. אני מקבל את נקודת־ראותו במלואה. שגה שגיתי אני – לא לחצתי לעריכת קונגרס מפני שדימיתי, כי לא יתכן לכנסו ללא הרוסים – במקרה שלי אולי זהו משגה שאפשר לסלוח לי. אבל ברי לי, שאין אנו יכולים לחכות ad calendas greacas¹. את הקונגרס יש לכנס בשנה הבאה. אני רק מציע, שלא יכונס במארס (כמוצע בפאריס) אלא ביוני או ביולי. הנסיעה בחורף קשה ויקרה; ואדוני יסכים, כי דרוש תיכף ומיד לעשות משהו להשגת כסף מאמריקה וכו', כדי שעבודתנו תימשך. ווייצמן מסכים לכינוס הקונגרס ביוני או יולי. אם אפשר יהיה להגיע לכלל הסכם על בסיס זה עם אדוני ועם חבריו, תבוא בעקבותיו הודעה רשמית.

2.  פיקוח על העבודה המדינית. אינני יכול להסכים להמעטה שאדוני ממעיט בערך של נוסח המנדט. אני גֵר גמור לרעיון הצ’אַרטר של הרצל, לפחות כפי שאני מבין אותו לדידי זאת אחת הנקודות היסודיות. מאז נצטרפתי לקרן־היסוד לא נעשה שום צעד ללא ידיעתי. תזכירים נכתבים או על־ידי או בעצתי; אני רואה את התשובות; קוֹאֶן ואני סייענו לווייצמן בראיון חשוב מאוד. אני באמת חושב, כי עתה נעשים מאמצים בכיוון הנכון. הוא הדבר לגבי הגבולות, ובשאלות אלה הושגה הצלחת־מה – הצלחה שלילית לעתה עתה, אחרי שנדחה הפתרון הלא־רצוי שאיים אלינו. מוצע לי לנסוע לג’ניבה לעזור לסוֹקוֹלוֹב. אם אסע, ואם הצרפתים יתנו לי אשרה, איעצר בפאריס.

3.  הלגיון. גם אני רוצה 50 – 100 אלף חייל. אבל אפילו להחזקת באטאליון אחד, עלינו להביא כסף לפני מועד השנה התקציבית – ה־31 במארס 1921, ולא – יפורק. זה מסביר לאדוני את חרדתי לבל תופרענה מגביותינו בחורף.

4.  לגבי אדוני. אינני יכול לקבל את התבטאותו, כי הזכרת שמו היא פגיעה אישית. האסיפה בפאריס, שבה נוכח אדוני, החליטה לעמוד על כך, שקוֹאֶן ואני נצטרף להנהלה (של ההסתדרות הציונית) לפני הקונגרס. זה ודאי שלא כּוּון להיות פגיעה אישית בו; והוא הדבר לגבי הצעתי. יאמין לי, אני מעריך את אדוני יותר משאעלה אפילו על דעתי להשתמש בשמו בכוונה לא־כשרה. מה שאני רוצה הרי זו ממשלה כוללת. אני מוצא כי למטרה זאת נחוצים שני דברים: הסכם מלא על תכנית הרצלאית, ורשימה של כל השמות, שיש בו אמון – ושמו של אדוני, בראש וראשונה. אני מבין אותו בהחלט שעה שהוא מסרב להצטרף בלי קונגרס. אין זה כה חשוב, אם רק נוכל להסדיר מראש את רשימת השמות שתוגש לקונגרס. כיוון שיוסכם על כך, תיצור הרשימה אמון מסוים ותאפשר בינתיים את העבודה.

5.  אני רואה שאדוני לא יוכל לעבוד למען הקרן בתקופת הסיבוב שלו. אבל אפילו כן, ההבדל גדול יהיה, כהבדל בין יום ובין לילה, אם יהדות אמריקה, כאשר תראה אותו על הבמה בסיבוב ההרצאות שלו, תדע כי בעצם הוּא אחד מחברי הקואליציה החייבת להציל את תנועתנו. את ההסכם יש להשיג לפני שאדוני יסע לשם.

אנא, יותיר לי, אדוני, שמץ תקווה שהוא יושג. אדוני אינו יכול להתנגד להסכם באורח עקרוני, ואני מאמין – גם לא מרמורק.

1.  אני מצרף טיוטה מן המינשר, שצריך לסמל את ראשית פעולות הקרן. – היוכל לצרף חתימתו? אנו סבורים, כי לא רק המנהלים צריכים לחתום עליו.

בכבוד רב,

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 26/1/1930 פרטי בהחלט

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

סלח לי על שלא השיבותי על מכתבך הראשון. עד ה־24 “התכוננתי במרץ אל הבחינה השניה”, אל החזרה על העדויות בוועדת־החקירה. הבחינה היתה בדלתיים סגורות. לפיכך לא מן הראוי לפרסם, אבל יכול אני לאשר לך אישית, שרוּפּין קלקל באופן איום: “קרקע חפשי וראוי לעיבוד כמעט אין”, “120 דונאם, לכל הפחות, למשפחה”. אף מלה לא נאמרה על עיבוד אינטנסיבי ועל סיכוייו (על כל פנים, בזכרונם של הקומיסארים לא נשארה אף מלה על כך), וכדומה. אם אתה תיזכר, שאת הוועדה בארץ־ישראל הסיתו בחריפות נגד העברת מתנחלים (כלומר, נגד קניית קרקע בכלל), הרי מתקבל….

למכתבך מ־ 22/1:

1.  נגד מאמרך אין לי כלום באופן אישי, ואולם עדיין לא התייעצתי עם הצ.ק.¹ אני בעד הוועדה לפי נוסח בלפור־סמאטס, אולם אין אני מוצא אי־נוחיות בכך, אם על כל לפנים תירשם גם דעה הפוכה. אנו נדון על כך. אין מה למהר: השאלה תתעורר רק אחר הדין־וחשבון של ועדת־החקירה, והיא הרי רק שלשום סיימה את גביית־העדויות.

2.  שאַקבּוֹרוֹ (ה"מאכר"² הראשי של משרד המושבות בעניינינו) הודיע שהוא נגד הפארלאמנט; ויש דעה, שהענין נקבר. אני אישית סבור, שאף אם לא נקבר, הרי להגשים אותו יהיה עכשיו קשה לאין שיעור; לפיכך אני בנידון זה יותר קרוב לאופטימיות (בכלל רואה אני את האפשרויות המדיניות ראייה אופטימית – אלמלא האכסקוטיבה). ואולם, כמובן, צריך ללכת בכל מלוא הקיטור נגד הקאפלאניוּת. אצלנו נתהווה הלך־רוח כזה: לשלוח לאכסקוטיבה (על ידי משלחת של שניים מחברי הוועד המרכזי) מכתב, שבו תינתן הערכה מפורטת של המצב ותובּע דרישה לכנס את הקונגרס, ולפי שעה לייסד ועדת־חירום, כפי שהוצע לנו בספטמבר. משמעותו הפנימית של המכתב: אולטימאטום. מיד אחר הדחיה נתחיל בפעולותינו, הן על־פי הקו, שהנך כותב עליו, והן בכיוון התנועה הפטיציונית (שלפי הרושם, שיש לגרוסמן ולי, יש לה סיכויים רציניים). נדון גם על השאלה על מגע עם המזרחי וכו' – אבל בזהירות. לסמוך על פרוֹנדה זה אסור.

3.  בקשר לכך תעזור־נא. אנו נהיה עמוסים בעבודת־כתיבה. תשלח־נא בעצמך ראשי־פרקים של אותם השינויים וההוספות אל התזכיר של הפארלאמנט, הנובעים מן המושב של נובמבר בז’ניבה. ותיכף ומיד, כי הייתי רוצה לקרוא אותם, מאחר שאפשר שבקרוב אסע לאפריקה הדרומית.

4.  בשביל התנועה הפטיציונית יש צורך בכסף הרבה, לפיכך טלגרפנו לאפריקה הדרומית ושאלנו אם כדאי הדבר, שאסע לשם עכשיו. אם התשובה תהיה חיובית, אסע לשם ב־7 או ב־14 לחודש.

5.  לאמריקה לא אסע עכשיו, אפילו אם הנסיעה לאפריקה הדרומית תבוטל. ואולם את הרעיון על הנסיעה שלך אמסור לצ.ק. אני רואה טעם בנסיעה זו. כתוב־נא בכמה רובלים תעלה נסיעה זו.

6.  מה שנשארת בז’ניבה, זהו אחד מן החסדים שעשה אתנו הקב"ה. אני משער, שבסוף שבוע זה נוכל לשלוח לך את רשימת השאלות, שתצטרך לברר אותן.

אני לוחץ את ידך בחזקה, ודרישת־שלום לשלך.

שלך

ז.ז'.

Aubure (צרפת) 3/9/1930

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב. כתבתי לך יום קודם לקבלתו.

רוצה אתה להיפגש עם בורנשטיין, המזכיר של המיניסטריון לעניני־חוץ של דרום־אפריקה? הוא יכול להפגיש אותך עם הרצוג³. אם תרצה, אשלח לך מיד מכתב אליו וכן גם אכתוב בעצמי להרצוג בכיוון זה ואצרף העתק בשבילך. הרצוג הבטיח לקבלני בלונדון או בז’ניבה.

תשיב־נא מיד.

אם לדון לפי המכתבים והעיתונים, הרי כיעור כוועידה זו של הוועד־הפועל, אפילו עולמנו עדיין לא ראה. אני החלטתי, פשוט כעיתונאי רגיל, להתחיל עכשיו בתעמולה גלויה בעד הסתדרות ציונית בלתי־תלויה. בשם אלוהים, התבוננו היטב במצב. על מה אנו סומכים? הרי לא ווייצמן הוא העיקר: העיקר הוא הסביבה, שגם ברגע של ההתמרמרות העזה ביותר אינה מעיזה להפילו.

דרישת־שלום לשלך.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

זה עכשיו נתברר, שביום א' הבא אני חוזר לפאריס

פאריס 18/9/1930

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

אשמתי אני: חיכיתי למזכירתי האנגלית כדי לכתוב מכתבים של אדם, ש"למד לקרוא ולכתוב". ירא אני, שבין כך ובין כך איחרתי. ואני מצרף מכתבים בכתב יד. הפיצו אותם, ויהא אלוהים בעזרתכם. התריעו בכל תוקף על סכנתה של המועצה המחוקקת. שאלה זו מאפילה עכשיו על כל שאר השאלות. גרוסמן כותב, שהדבר הוכרע; ואולם אני מאמין באפשרות ל"קצץ" חוקה זו, ולו גם במידה כזו, שהערביים בעצמם שוב ידחוה. הפעילו לחץ בכל כוחותיהם: בקשו מהרצוג⁴ שיצביע נגד, הודיעו, שאנו נפנה בכלל בבקשה כזו אל כל הדומיניונים וגם אל אלוהים בכבודו ובעצמו.

האם יש אצלכם התזכּיר שלנו נגד ה"פארלאמנט"? אני אחפש אצלי – אם אמצא, אשלח באותה מעטפה. –

1.  לחינם רואה אתה את ידו הקודרת של בעל המרה־שחורה מ.א.⁵ בזה, שעדיין לא נתנו⁶ מהלכים להצעות־החוקים שלנו, וקודם־כל, כמובן, על הריפורמה החקלאית. פשוט עדיין לא התחילה העבודה. מה לעשות? מ.א. מתקין עכשיו את משרד־המס. אם לא נעשה זאת – אבדנו, והוא מוצא בקושי שעה־שעתיים ביום לעבודה במשרדנו. העלמה אינבר⁷ עזבה, רוזנבלום⁸ עדיין לא בא…. ואני איבדתי כאן שבועיים אחר הקייטנה לריצה לשם סידור חובותיו של ה"ראזסוויט" ו"נאער וועג" – 500 לי"ש בעד הזמן מ ־15/8 עד 30/9 – ועשיתי זאת משום כך דווקא, כדי שלא להטריד את מ.א. בזמן אירגונו של משרד־המס.

בסוף החודש יהא צורך בכינוס המליאה. Ex.C. אתך. גרוסמן בעצמו הציע זאת. אחר המליאה נזיז את תזכירינו. אני בעד תזכירים אחדים:

1.  לממשלה – על הריפורמות.

2.  לממשלה, לדומיניונים, לוועדת־המנדאטים ולחבר הלאומים – על הפארלאמנט.

3.  פניה אל ערביי כל העולם (הצעתי הפרטית).

1.  השטרות דרך הבאנק ב־1 וב־15 בנובמבר – בסדר גמור. אני לוחץ את ידך בחזקה. דרישת־שלום לשלך.

שלך

1. ז’בוטינסקי

באזל, מלון קראפט 15/5/1931

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

עוד פעם אני מודה לך ולסופיה קוֹנסטאנטינוֹבנה⁹. אני מקווה, שכל הבית הוא במצב של בריאות טוב.

ניסיתי לכתוב בשביל W.M., אבל קשה. המוח נתייבש. אם יש צורך בדבר, תכתוב אתה, אשלח מפאריס.

אתמול בהרצאה לא היה האולם מלא ביותר. הכל עבר כיאות, כלומר, לא היו מכות.

היום אני נוסע באחת־עשרה בערב ואהיה בפאריס ב־7 בערב.

טובה באזל, חבל “לבזבז” אותה על גועל, ששמו הקונגרס הציוני. בלבי משום־מה מתעורר חשש, שבקונגרס זה מאיים עלינו נצחון. משהו בדומה ל־45 סיכויים מ־100. ישמרנו אלוהים!

לשם צורך השיעמום הנה לפניך אחת מן ההצעות האפשריות של ההסתדרות הציונית החדשה או ההסתדרות הלאומית־העברית:

1.  ברית הציונים־הרביזיוניסטים מכרזת על עצמה כעל הסתדרות ציונית בלתי־תלויה (או:הסתדרות יהודית־לאומית).

2.  חברי ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה הם משני סוגים:

1.  ה"פעילים" (מסכימים לתכנית, שהיא נקראת עכשיו התכנית הרביזיוניסטית; הם מתקבלים בהצבעה חשאית על־ידי רוב פשוט: הסניף המקומי. הם משלמים דינר בעל ערך גבוה).

2.  ה"בוחרים": כל היהודים המבוגרים משני המינים (ראה להלן).

3.  השלטון המחוקק של ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה הוא בידי “פארלאמנט”, המורכב מסינאט ובית־הנבחרים. הסינאט מורכב מ־51 חברים, הנבחרים למשך שנתיים על־ידי החברים הפעילים של ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה. בית הנבחרים מורכב מ – 150 חברים, הנבחרים למשך שנתיים בהצבעה כללית של היהודים המבוגרים משני המינים. המספר 150 מתחלק בארצות בהתאם למספר האוכלוסיה היהודית, ואולם ארץ־ישראל מקבלת מכסה כפולה (או משולשת). הזכות להצבעה היא חינם אין כסף, כלומר, בלא “שקל”, ואולם הבוחר, קודם שמרשים לו לגשת אל הקלפי, צריך לחתום על הודעה זו: “החתום מטה מודה, שמטרתו היא יצירת מדינה יהודית בארץ־ישראל עם רוב יהודי משתי גדות הירדן”. (על השאלה בדבר מניעת הצבעות חוזרות על־ידי אותו האיש אפשר לדון לחוד). את רשימת המועמדים אפשר להציג בכל מקום שהוא (100 חתימות), ואולם המועמדים צריכים להיות חברים פעילים של ההסתדרות הציונית הבלתי־תלויה.

4.  המושב הראשון של הפארלאנט מתכנס זמן קצר לאחר הבחירות. הסינאט ובית־הנבחרים יושבים ביחד בלא הבדל. חברי הסינאט ובית־הנבחרים שומרים על יפוי־כוחם במשך שנתיים, והפארלאמנט יכול להיקרא לישיבה מזמן לזמן לפי החלטת ה"קאבינט" (ראה להלן), או הסינאט (ראה להלן), או לפי דרישת מחציתם של חברי בית־הנבחרים.

5.  הסינאט מתכנס לא פחות מפעמיים בשנה.

6.  ההנהגה נמצאת בידי “קאבינט”, שהוא נבחר על־ידי הפארלאמנט לשנתיים. באים בחשבון התיקים הללו:

1.  נשיא

2.  עניני־חוץ (המדיניות)

3.  התיישבות כפרית.

4.  התיישבות עירונית

5.  תרבות (ארץ ישראל והגולה!)

6. זכויות־המיעוטים

7. ארגון וכספים וכו' וכו'

מקום מושב הקאבּינט – ז’ניבה; עבודה – בירושלים; משלחות בלונדון ובכל מקום שיש צורך בכך…

אני נוסע, אני לוחץ על ידיהם של כל השלושה.

שלך,

ז.ז'.

ברכה לכולכם!

פאריס 1/6/1931

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

תודה לך על הפלאקאטים המפוארים, מסרתי אותם לוועד שלנו.

לא השיבות לי על שאלת הוויזה. שים אל לבך, סאֶר, שאם לא ישלחו מברן את הרשיון לקונסול, לא אוכל לבוא.

גרוסמן בתחילה הביע חשש, שמא תזיק לנו קבלת פני העיתונות לפני הקונגרס. אני ביקשתי ממנו להתייעץ עם מאחובר, והלה הביע דעתו בעד קבלת־פנים כזו. בקצרה, אני מסכים לנסוע, אם תהיה ויזה. אף־על־פי שאני מודה בכנות: עייפתי עכשיו כל־כך ועני אני כל־כך, שאל אצטער, אם הנסיעה תבוטל.

על הבחירות לא כדאי לנחש, בקרוב נדע, ובעוד אחד וחצי חודש יבוא הקץ להתאחוות זו עם ה…

סלח לי, שעד עכשיו לא השיבותי על הצעתך החביבה לגזול את דירתך לימי הקיץ. צריך היה לברר ענינים שונים. עכשיו אני רואה, שבז’ניבה לא נוכל להתיישב.

תודה לבבית לשניכם על כל לפנים.

אני לוחץ את ידך בחזקה.

שלך,

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 16/6/1931

יבגני חאריטוֹנוֹביץ' היקר,

ראיתי את מאמרו של.M.W עוד קודם קבלת מכתבך ומיד כתבתי לו אישית. לשלוח מאמר או "מכתב למערכת, לא רציתי – אין אנו יכולים להסתכן בסירוב מצדו. יקרא־נא, לכל הפחות, מכתב אישי, אם יקרא. אני, כמובן, איני מגדף, אבל אפשר לומר על כך, שאני “מתלונן”.

בזה שהוא כותב על הערבוביה עם שני ספרים לבנים, ובזה שהוא כותב על סימפּסוֹן, מורגש, ששני תזכירינו ידועים לו. – ואולם בווייצמניזם שלו, שהוא מחוסר־טאקט ביותר ערב הקונגרס¹⁰, מורגשת, כמובן, גם השפעתו של יעקובסון, ואולם מורגש גם זה, שאני לא מצאתי אז חן בעיניו. מה לעשות: את התורה הבלתי־פופולארית על כך, שהערבים לא ירשו ברצונם הטוב את הצלחתנו, יהא מן הצורך לתקוע בכל הראשים, ביחוד בז’ניבה, ולהשלים עם כך, שבחדשים הראשון הדבר “לא ימצא חן”.

את “עיבודם” של האישים המרכזיים הז’ניביים צריך יהיה לנהל, כפי הנראה, בדרך ה"סוֹסקינית", כלומר, על ידי גננוּת אינטנסיבית: לגזום, להשקות, לזבל לעתים קרובות ביותר. ראיונות נדירים אינם פועלים. יותר טוב להיות לטרדן מלהיות נשכח. צריך היה לעזוב את הגאווה ולדפוק על דלתו של .M.W אחר קבלת־הפנים. ניחא, נמלא את החסר, אל תצטער.

את אי־הצלחתך בבחירות אני חושב לכבוד לך. בקונגרס יהיו לנו 53 או יותר.

ברכה לבבית מבית לבית.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

8/9/1934

אדון סירקיס הנכבד והנעלה,

יסלח־נא, אדוני, שלא עניתי על מכתבו עד עתה: רק עכשיו, פה במחוז מרפא ומנוחה, מחוז נידח בדרום־צרפת, הנני מתחיל “לקום לתחיה” אחרי הרפתקאות השנה האחרונה.

קודם כל ירשני להגיד לו (לא “להודות” – הלא אדוני היה דוחה כל ביטוי “תודה” לוּ העזתי להציעו) את כל הכרתי, והכרת חברַי, מנהלי ברית הצה"ר, על מה שעשה אדוני בענין הגנת סטאבסקי ורוזנבלט. השפעה חינוכית עמוקה היתה¹ לכל הסער הזה בחיי ציבורנו שבארץ ובגולה, ואדוני, בהיותו בין הראשונים בארץ שהרימו קולם נגד השגעון הכללי, רכש לו זכות־צדק בל־תישכח.

ועתה לענין מכתבו. כידוע לאדוני, בינתים שלחנו, לפני 5 שבועות ויותר, הצעת משא־ומתן למפא"י, ועתה עתה אין תשובה, ואני מתחיל לחשוב כי אנשי מפא"י החליטו לא לענות.

יאמן־נא לי שאינני מתענין לגבי ב"עלבון" שבזה: אבל יש לראות בזה עובדה ממשית ואובייקטיבית – דהיינו, כי השמאל איננו יכול להסכים לשלום אתנו. כי לא תכסיסינו, הטובים או הגרועים, אלא קיומנו עצמו הוא סכנה למפא"י ולהסתדרות השמאלית. אם יכירו בנו, בזכות קיומנו, באופן רשמי, ז"א יגידו לצאנם שגם אנחנו “כשר” – הלא מרגישים הם בעצמם שזה יגרום, בעתיד הקרוב, להגירה חזקה מתוך שורותיהם לשורותינו. ועל כן פוחד אני שמא לחינם כל ההתאמצויות: השמאל מוכרח לבקש חורבננו ויהי־מה.

בכל זאת, גם עתה מוכנים אנחנו למו"מ, עם השמאל או עם שאר המפלגות, על הפסקת מעשי־האלימות או גם על “חזית מאוחדת” בהיקף יותר רחב; לכל הפחות, זוהי הרגשתי הפרטית – כי עם חברי הוועד הצה"ר לא דיברתי כעת ואיני יודע איך יגיבו הם על אי־קבלת תשובה ממפא"י ועל הנסיון החדש לגזול תעודות־עליה מהבית"רים מצד הסוכנות. חובתי להעיר, כי הדבר יוחלט ברוב דעות, שהוא לפעמים קרובות רחוק מדעתי אני.

מה שנוגע לתנאים (שניסח אדוני לפי השגתו בתור אלה שייוצגו אולי מצד מנהיגי השמאל) – לא כדאי ברגע זה לדון על תמציתם. יש בהם מיותרים לגמרי, למשל ענין הוויתור על “נוֹן־קוֹאוֹפּריישן”, סיסמה שאין אנו מצדדים בה גם בלאו־הכי. יש גם בלתי ברורים, למשל “הסכם בשטח העליה וההתיישבות”. יש מצב אחר, שאלת גירוש ה"בריונים" אשר לא נסכים לעורר אותה בזמן שאחימאיר וחבריו עומדים לפני בית המשפט לערעורים, וגם אחרי כן לא נסכים לשום צעד העלול לתת מקום לפירושים כאילו הכרנו ב"טירוריסמוס" שלהם. – אבל כל זה לא חשוב. תהיינה מה שתהיינה ההצעות הראשונות מצד זה או מצד שני, העיקר – הוא מסקנת המשא־והמתן. העיקר הוא, על־כן, הרוח שבמשא־ומתן; וכאשר אמרתי, חשוב בעיני ה"רוח" של השמאל בכל הענין הזה, וגם חלק גדול של הציונים הכלליים, החולמים על שיבת ווייצמן, ישתדלו בכל תוקף להכשיל את נסיונות השלום.

ולבסוף ירשני־נא,אדוני, לשאול שאלה חשובה: אם כי רוצים כולנו בשלום, אבל אסור לנו לכרות שלום על תנאים שימיתו את אישיותה המיוחדת של תנועת הצה"ר. למרות כל המגרעות שבתנועתנו, הלא הכניסה תנועה זו כמה ניצוצות טובים בחיי הציונות, עוררה תקווה בסוגים רבים שנלאו מהווייצמניאדה ומשלטון־השמאל; ולא טוב יהיה אם אלה יקבלו רושם כי סורסה הצה"ר והיתה לעקרת־בית ולא תתן עוד את ניצוצותיה.

בכל זאת, התאמצויות אדוני הן שירות גדול וחשוב למפעל הציוני, והנני מאחל לו הצלחה בהם – ובכל.

מכבדו הנאמן

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 16/1/1915

אדוני הנכבד,

אודה לו אם יכבדני ויעניק לי ראיון אישי.

ידידים מאִיסט־אֶנד שאלו בעצתי, אם נאוֹת להם לארגן יחידה להגנה עצמית, משום שהם בטוחים, כי אין מנוס מהתפרצותן של פרעות אנטי־יהודיות. בחרדה ובצער אני מעלה על דעתי את הרושם המשפיל שיהיה לשתי תופעות אלה – ליצירת הגנה־עצמית לפי הדוגמה הרוסית ולפרעות עצמן. אבל אינני יודע מה אשיב, על אחת כמה וכמה משום שיש לי רושם, כי בימים אלה תמצא לה עצה כזאת שומעים. האחריות הרובצת על כתפי היא ממילא כבדה מדי לגבי אדם פרטי. בווייטצ’פּל אומרים המוֹנים – והדבר גם ראה אור בדפוס – כי הגורמים הישירים למצב העכשווי הם יצירתו של גדוד נהגי הפרדות והמאמצים ליצור לגיון לציוֹן.

קיוויתי לראות את אדוני לפני שבעית הזרים נהייתה נושא לשיחת הבריות. אני מבקש, לפחות, להעניק לי הזדמנות זאת עתה.

ברי לי ונהיר, כי כל נסיון לגייס את האיסט־אנד ליחידות שאינן יהודיות מובהקות יידון לכישלון, וכשלון זה ייצור סיבוכים לא־נעימים ומכוערים; מלבד זאת, אין להימלט מזה שתעמולת־הגיוס עלולה להתפתח להפגנה אנטי־רוסית גדולה, ובתוצאות הפגנה כזאת ישאו אחי לדת ברוסיה.

אולי כבר מאוחר מלדון בענינים אלה – דומה כי כבר הוחלט עליהם. אולם אני מרגיש, כי מחובתי לבקש שלא להשיב בסירוב על בקשתי לראיון.

שלו בנאמנות

ז’בוטינסקי

“הארץ”, ירושלים 5/2/1920

מר סמיוּאל היקר,

רב תודות לאדוני על מכתבו האדיב. מקוה אני כי לא יכעס עלי אם אנסה להעסיקו שוב באותו ענין אשר הביאני, לפני כמה ימים, בחוג ראיתו – “הגדוד העברי”. עתה דרושים לנו מגוייסים חדשים. מספר מסוים מהם אפשר למצוא בארץ־ישראל עצמה, אבל אולי הגיע הזמן לעורר שוב את בעית גיוסם בחו"ל. רעיון זה – כך שמעתי – נראה היה כמתקבל על הדעת לפני זמן מה בעיני השלטונות באנגליה. ההתנגדות באה – אם איני טועה, מקהיר, אבל אולי אפשר יהיה להתגבר עליה עתה?

הסיבה המיוחדת לכתיבתי היא זאת: קיבלתי לפני כמה ימים מברק ואחריו מכתב מקושטא, שהוגיע לי כי קצין יהודי מקאווקאז, חנן אפרימוב, בא לשם ועמו רשימת שמות מאות יהודים הררים מנאלצ’יק, דאגיסטן, הרוצים להצטרף לגדוד העברי. דומני כי יודע אדוני מה הוא הטיפוס של היהודים מקאווקאז: הם אנשים פשוטים, חזקים, אמיצים ובעלי משמעת. בגדודנו היו החיילים הגורג’ים הטובים ביותר, והראשון שזכה במדליה צבאית בעמק־הירדן היה יהודי גורג’י בשם ספיאשבילי. אפרימוב הביא ניירות חתומים ע"י קהילת נאלצ’יק, ובהם נאמר כי הוא ועמו כ־300 איש (מתוך 800 הנזכרים במכתב) הדפו התקפה של שבט צ’צנים גדול על נאלצ’יק. הם גם כותבים, כי המספר הכללי של האנשים היכולים והרוצים להצטרף מגיע בדאגיסטן למעלה מ־2000 איש.

יודע אני, כי יהיה זה מיותר לדון בשלב זה על יתרונותיה של הצעה זו. ברצינותה – אין כל ספק, כי העובדות אשר צוינו במכתב של קהילת נאלצ’יק הן נכונות. בכל אופן, אין לדחות יותר את הגיוס החדש. האנשים המשרתים עתה התגייסו כדי להלחם, והרי יודע אדוני, כי אין אנשים כאלה יכולים להרגיש אותה ההתלהבות ביחס לחובות חיל־מצב. חוץ מזה, כמה מהם, ודווקא מן הטובים, דרושים עד מאוד לחייה האזרחיים של הארץ. הם דבקים ליחידה רק מתוך תקוה, כי שומרים הם מקום למשמרת החדשה.

מקוה אני, כי יקדיש תשומת לב אוהדת לענין זה.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

לונדון, 18/1/1918

קולונל פאטרסון היקר,

חן חן לך על התמונה. היא טובה מאוד; רעייתי שמחה בה מאוד וערי גאה במיוחד.

את מאיור מארגולין מנתחים הבוקר, ואני מקווה כי במהרה יהיה בקו הכושר לשירות אתנו.

ראיתי את מאיור שונפילד בדיוק לפני שקיבלתי את מכתבך על אודותיו. הוא אמר לי פעם ושוב, כי הוא משתוקק מאוד להצטרף אלינו ולעזור בכּל. הרושם שלי, שמאשרים אותו גם אחרים המכירים אותו, שהוא כן בדבריו. רציתי שיעזור לנו להשיג בצורה כלשהי קשר אל: א) קצינים ופרחי־קצינים יהודיים; ב) צעירים יהודיים ילידי בריטניה המתקרבים לגיל הגיוס. כוונתי להפיץ ביניהם חוברת אנגלית. הוא סבור, כי אין בכך תכלית לגבי קצינים ופרחי־קצינים. אל קצינים יש בדעתו לפנות רק באמצעות מכתבים אישיים מידידים, והוא נטל עליו לכתוב אל מספר קצינים. אשר לפרחי־קצינים, הרי הוא אומר, כי מוטב מכל, שאדוני יבקר בשני בתי־הספר לקצינים של “קלעי חצר המלכות”, ויקבל את הסכמת המפקד לשיחה עם התלמידים היהודיים.

שלך ברגשי כבוד

ז. ז’בוטינסקי

ס. פטרברוג 25/4/1914

יֶפים ולאדימירוֹביץ הנכבד מאוד,

בין ידידי רעיון האוניברסיטה העברית עורר ייסוד חברת “מדע” התענינות עצומה: בהצלחתה רואים בצדק תנאי־מוקדם חשוב להגשמת רעיון זה. יורשה־נא לי אפוא, כלאחד מן הפעילים, להביע כמה שיקולים, הנוגעים לפרט חשוב בעיני, אם כי חיצוני לכאורה, בענין ספרים בהוצאת “מדע”. אני מתכוון לענין ניקודם.

לפי מה ששמעתי, חושבים להצטמצם בניקוד המונחים הלועזיים והמקרים ה"מסופקים" בלבד. נדמה לי כי לא יהיה די בכך מפני אופיו המיוחד בהחלט של אותו חוג האנשים שישתמש בספרים אלה. אין לשכוח כי יהיה זה קורא, שלא היה כמוהו לספר העברי מעולם: קורא, שידיעתו בלשון העברית – ברוב המקרים – שטחית. הסטודנטים שלנו באירופה יודעים כרגיל במידה קלושה למדי אפילו את הלשונות של ארצות־לימודם, שרכישתן יותר קלה להם לאין־ערוך. כבר עכשיו ברור לפי כל הסימנים כי ההתעניינות באוניברסיטה הארצישראלית תקיף גם חוגי־נוער ניכרים, שלא קיבלו שום חינוך יהודי. חוגים אלה “יסתגלו”, כמובן, אל הלשון; אך ברור בהחלט שידיעותיהם לא תספקנה לקריאת טכּסט מדעי בלי ניקוד. יש דוגמאות רבות של אנשים שלמדו לדבר עברית בשטף, אך אינם מסוגלים “לפענח” ספר רציני. עם הקמת האוניברסיטה, יהיה זה אצלנו חזיון נפרץ מאוד. אפשר להתווכח על כך אם רצוי לעורר ידיעה־למחצה בלשון העברית, אך ברור על־כל־פנים שאין זה לטובתנו ליצור מכשולים חיצוניים לזרם הנוער ולהשתרשות לשוננו בהוראה הגבוהה.

מכאן אני מסיק מסקנה כי יש לקבוע אחת ולתמיד כלל גדול: להדפיס את כל ספרי־הלימוד בניקוד. סטיות מכלל זה, אולי, מוּתרות במידה מסוימת בשביל בית־הספר התיכוני, אך בשום אופן לא בשביל הגבוה – דוקא משום כך שלשון הגימנסיה נרכשת בהכרח בצורה הרבה יותר טובה ואינטימית מלשון האוניברסיטה.

כמובן, הניקוד ייַקר, את הוצאת הספרים. אך אין לשכוח כי העדר הניקוד יפחית בהרבה, מפני הטעמים הנזכרים, את תפוצת הספרים אפילו בין הסטודנטים העתידים של ירושלים. מן הצד השני, כל אחד ישלם ברצון את ההפרש, אם בלי הניקוד ייבצר ממנו להשתמש בספר בכלל. והרי מדפיסים בניקוד אלפונים וכריסטומתיות, הנועדים לשכבה לא פחות (אם לא יותר) דימוקרטית. ואגב, מן הדין שינסו להזמין באירופה מכונת־סידור עם ניקוד נפרד (לא “אידי”). – לדעת הטכנאים, שנזדמן לי לשוחח אתם, אפשרי הדבר בהחלט. לרכוש מכונה כזאת למען מזמין כה גדול כ"מדע" לא ימאן שום בית־דפוס רציני. דבר זה היה מוזיל, אחת ולתמיד, את הוצאת הספרים המנוקדים.

ראיתי כדבר בעתו לעורר שאלה זו דוקא כעת כאשר העבודה עודנה בראשיתה ויש עוד ביכולת המתרגמים לדאוג לניקוד כתבי־היד שלהם – כמובן, אם הטעמים הנזכרים ייראו חשובים בעיני ראשי המפעל.

יואיל נא בטובו להראות מכתב זה גם לעסקנים אחרים של חברת “מדע”, שלא אוכל לפנות אליהם באופן ישיר מאחר שאין לי הכבוד להכירם אישית.

אחכה בקוצר־רוח לתשובתו.

יואיל־נא לקבל, אדוני, את רגשי הוקרתי הנאמנה.

ז. ז’בוטינסקי

שלחתי מכתב זה, מלבדך, לניידיץ', ד"ר מינץ, קצנלסון וצ’רניחובסקי.

היום שלחתי מכתבים נמרצים לווילנה ולקיוֹב – לקיוֹב גם מברק – בתביעה לארגן שם “ויהי־מה” מגבית, ולשם כך לקרוא למישהו מאתנו. הסתמכתי על פקודה נמרצת מברלין. – ואולם חוששני, כפי שכתבתי לו אתמול, שלא יצא מזה ולא־כלום.

וואַל, אַרדאֶש ¹ 23/7/1939

עמית וידיד יקר,

קראתי את מכתבך במלוא תשומת־הלב שראויה להינתן לרעיון החשוב שהצעת בו, הן בשמך הן בשמו של מר מארקוביצי־קליז’א². גם בעיני אין ספק, שתורכיה החדשה, לאחר שהשלימה את מפעל הקימום הפנימי, תנסה בקרוב להחזיר לעצמה (כמובן, בצורות אחרות וטובות יותר) את תפקידה המסורתי והטבעי כמרכז של הקרנה מדינית כלפי עמי קדמת אסיה. מכאן ואילך, ברור שאין לדבר על כוח־השפעה בעל בסיס דתי, אלא בעיקר על השפעה, שמקורה ביתרון־מעלתה התרבותי של תורכיה, בפרסטיז’ה הצבאית שלה ובבגרותה המדינית והחברתית.

מצד אחר, דומה שמצרים (אשר התקדמה אף היא במידה ניכרת בדרך המודרניזציה בעשרות־השנים האחרונות) שואפת לתפקיד מקביל במה שנוגע לחצי־האי ערב.

הנני שותף לדעה שהובעה כה היטב במכתבך, לאמור: שתי מגמות אלו אין לראותן כלל כבלתי־ניתנות להשלים ביניהן, ויש לקדמן בברכה כערובה רבת־חשיבות להתנערותו של חלק זה כולו של כדור־הארץ.

מצד אחר, דעתי כדעתכם, שבלי תרומת הגורם היהודי תהא תמונה זו לקויה בחסר ומאמץ זה יהא נדון לכשלון; ואילו אמנה שתקשר את שתי המעצמות המוסלמיות עם המדינה היהודית של ארץ־ישראל (ולה מקור יניקה בכוחות הרוחניים והחומריים של תפוצתנו העצומה), יהיו לה, להפך, כל הסיכויים להבטיח לעצמה, תוך שיתוף־פעולה הרמוני ביניהן, השפעה מכרעת בהתפתחותו של המזרח הקרוב.

הנה כי הן, אנו תמימי דעים, שאמנה כזו תוכל לקום בלי לפגוע בשום אינטרס חיוני של הדמוקרטיות המערביות הגדולות או של האוכלוסים הערביים; גם לא תהא בכך פגיעה במעמדה של לבנון, אותו מעמד sui generis³ אשר לכולנו ענין בו.

הריני כותב, כמובן, בשמי הפרטי, ואחריות הדברים עלי בלבד; אולם דומני שרעיונות אלו, ביחוד ההרגשה התורכופילית והחפץ לראות את תורכיה בראש חבל־ארץ זה של אסיה, אשר היא מרכזו הטבעי, כפר פשטו במידה רבה בחוגים היהודיים.

ברכות לבביות

ז. ז’בוטינסקי

3/9/1939

ידידי,

ברוך בואך; וישמרך האל, בביתך, או בקסרקיטון או בחזית.

אם אתה נמצא בפאריס, אבקשך להקשיב בתשומת־לב יתרה לדברים אשר הלפרן עומד להרצות לפניך. זוהי תכנית בעלת חשיבות יתרה; ואם תתגשם, אעמוד על כך – גם לפניך וגם לפני השלטונות, שתשתתף בה בפועל.

ברכותי מקרב לב לכל משפחתך

ז. ז’בוטינסקי

יום ג', א' לח' תמוז, תרפ"ט

פרטי

לכבוד

הרב הגאון מר יצחק הכהן קוק

משרד הרבנות הראשית,

ירושלים

אדוני הרב הנכבד והנעלה!

תודה לו על מכתבו מיום זה, ועל יחסו המלא שימת לב אל העיתון “דאר היום”.

טלפנתי למערכת, והסבירו לי משם כי אמנם באה ידיעה ע"ד הכנסיה המוקדשת למשמרת השבת, אבל רק בקיצור נמרץ, וזה אך ורק מפני שהמאורע החשוב הזה קרה בימי הרעש והקדחת של הבחירות לקונגרס.

המערכת מבטיחה לי שכעת יופיע דו"ח יותר מפורט.

מה שנוגע לחלק האחרון של מכתבו החביב, אתכבד להעיר, כי בהסתדרות “ברית טרומפלדור” יש חוק האוסר על חבריה כל מעשה של חילול שבת בפרהסיא, והחוק זה הוקבע עוד לפני בואי לארץ, ועד היום לא הגיעה לאוזני שום תלונה בנידון זה.

בהזדמנות כתבי את המכתב הזה, הייתי רוצה לקרוא את תשומת לבו של אדוני הרב הראשי אל העניין של תעודות הזהות לבוחרים מעדת הקוּרדים, אשר יצר כל כך הרבה סכסוכים בזמן הבחירות. הסיבה העיקרית של הסכסוך היא הסירוב של ועדת הבחירות להכיר ברבני העדות בתור אלה שיש להם יפוי־כוח לחתום על תעודות זהות, בעת אשר גלוי וידוע לכל שלקורדים האלה אין כל מגע עם אינסטנציות אחרות, והאיש הרשמי היחידי המכיר אותם הוא רב עדתם. מאוד הצטערתי ותמהתי כשנודע לי כי המתנגדים היותר חריפים להכרת חתימתו של רב העדה היו באי־כוח הסתדרות המזרחי. הענין הזה יבוא לפני בית הדין של הקונגרס, ואני מפחד שגם שמה יוסיפו באי־כוח המזרחי לשלול את זכותם של רבני העדות לחתום על תעודות זהות.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

25/9/1928

סודי

קולונל קיש היקר,

רב תודות על מכתבו ועל התזכיר – מסמך מענין מאוד.

יורשה לי לברך אותו על המבנה הארכיטקטוני שלו, שהוא ללא פגם. אשר לתוכן, יש צד זכות חזק להצעתו הטאקטית – לא לדחות את הרעיון בלי אומר ודברים, אלא לנסח תנאים, שיבטיחו את האינטרסים שלנו הבטחה מלאה, ומשום כך בלתי־מתקבלים מנקודת־הראות של הצד שכנגד. במקרה זה תהיה השאלה העיקרית לחבר מערכת תנאים, אשר תמנע ממתנגדינו, ממש ולחלוטין, אפילו יהיו מאוחדים מראשון עד אחרון, לחבל במישרין או בעקיפין בצעדים (למשל, חוק קרקעות) הקשורים בהתיישבות היהודית. – אולם מצד שני, עלולים לטעון, ולא בלא הגיון או מתינות, כי באחד הימים יוכלו להשתמש נגדנו בנימוק, שאנו הכּרנו בעקרון עצמו ולהעמיד אותנו במצב לא־נוח. בדרך כלל, אני סבור, כי הנוסחה של וג’ווּד יכולה להוכיח עצמה כטובה ביותר: “מוסדות מייצגים אפשר להעניק רק כאשר שני הגזעים מבקשים אותם”.

יסלח לי על העיכוב בתשובה, אולם חשבתי כי אני עומד לצאת לירושלים ולהשיב בשיחה פנים אל פנים. להתראות ושנה טובה.

שלו בנאמנות

ז.ז'.

פאריס 30/1/1933

כבוד הפרופסור ד"ר יוסף קלוזנר,

ירושלים.

אדוני הנכבד וידידי היקר,

אשמתי, אבל מצבי קשה כ"כ שלא מבקש סליחה. באו מים עד נפש באמת, אין כוח ואין די שעות ביום לעשות אף חלק קטן של העבודה המוטלת עלי. אני עובד בלי מזכיר ובלי כל עזרה טכנית. יש גבול ליכולת, בחדשים האחרונים התחלתי לעבור עבירה שלא ידעתי קודם – אני משאיר מכתבים בלי תשובה. אין מה לעשות. אולי אוכרח גם לפרסם ב"ראזסוויט", כי רק במקרים יוצאים מן הכלל אוכל לענות על המכתבים שהנני מקבל.

השתתפות קבועה בירחונו אי־אפשר לי להבטיח, בפרט כעת – בפברואר עלי להתחיל את נסיעת־ההרצאות שלי, וזו תימשך כ־3 חדשים. אבל מאמר אחד אשתדל לשלוח עם המכתב הזה.

תודה על הספרים ששלח לי, ביחוד על “בראשית היה רעיון”. את ההרהורים שהוא עורר ברוחי יקרא אדוני ב"ראזסוויט", כי הענין נוגע לנושא קצת צדדי – המעסיק את מחשבתי מכבר.

יסלח־נא, אלף פעמים יסלח, גם את הקיצור והיובש של מכתבי המאוחר הזה. אותה סיבה! אך יאמין־נא כי בכל נפשי הנני שמח למרצם של אדוני ושל עוזריו הצעירים, אשר הובילכם כבר למסקנה מעשית היוצאת מן־הכלל – ביסוס עיתון חודשי ע"י חותמים בטרם יצא.

שלום לו, לגברת קלוזנר ולעוזריו,

מכבדו ומוקירו

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 7/4/1939

ד"ר קלוזנר היקר והנכבד,

מאוד שמחתי בקבלי את מכתב אדוני, שמר נתניהו¹ מסר לי לפני שבועיים.

אני מסכים אתו כי הצעיר הזה הריהו בעל כשרונות מצוינים ורבי־גון. התכנית (הוצאת חוברות להשכלה מדינית) שהוא הציע לי היא מענינת עד־מאוד, אך לדאבוני העמוק אין בכוחנו לממן אותה.

ימסור־נא דרישת שלום לבבית לגברת רעיתו. מי יתן ואזכה פעם להתראות אתכם ולשוחח עם אדוני על המתהווה בחוץ ובפנים, ועל העתיד, שאולי עוד יראה אותו גם דורנו.

בינתיים – אנא להאמין, אדוני, כי יש לו נשמת־אח המאזינה מהרחק.

מכבדו ומוקירו

ז. ז’בוטינסקי

לודז' 23/6/1939

ד"ר קלוזנר הנכבד והיקר מאוד,

את ה' אילגובסקי² לא ראיתי, כי הוא לא מצא אותי בווארשה ומיהר להמשיך את דרכו; ע"כ מה שידוע לי ע"ד משלחתו אלי נמסר לי רק בדרך עקיפין, ואם יש בזה אי־הבנה, נא לסלוח. היות ונמסרה לי ה"משלחת" בשם אדוני והאדון דוד ילין, לא רציתי להשאיר אותה בלא מעשה למרות ה"ריסק"³ של טעות.

להתראות ולהתייעץ אתכם אני רוצה מאוד, לא הייתי מסרב לבוא למצרים, אך לזה לא אקבל ויזה. כבר פניתי לפני זמן־מה ונודע לי שלא יתנו, ועם זה מוכרחים אנו להתחיל בכל מקום אחר שאפשר לחדור בו עם פספורט נַנסנאי – אשמח לבוא בכדי להתראות אתכם.

אבל עם אנשי הסוכנות העברית אסכים להיפגש אך ורק במועצה רשמית בין שתי ההסתדרויות הציוניות, “ועידת השולחן העגול”. לשיחות פרטיות אתם לא אסכים, כי אין בהן כל ערך.

מילאתי את ידי בני, הנמצא כעת בארץ, להיפגש עם אחדים מחברי הצה"ר לשעבר ולהציע להם, בשמי הפרטי, שנתראה באירופה (אך לא בז’ניבה ולא בקרבותיה) ונחפש יחד דרכי מפעל משותף. לוּ היה רצון לאחד את הרעיונות – מה טוב; לוּ נמצאו עוד מורדים במשטר הבוץ שיבואו – מה טוב.

שנית: כוונותי. מסרו לי מטעם ה' אילגובסקי" " ק. וי. היו רוצים לשמוע מפיו את האמת, כי שמעו וורסיות מסולפות". – אבקשכם לא להאמין לשום וורסיה אלא מה שחתום בעצם ידי: כי מלא עולמנו שקרנים, ועוד גרוע מזה – טיפשים. בקשר עם זה צר לי להצביע על עסקן ותיק כה' סוּפּראסקי בתור אדם פסול לעדות. אין זו הפעם הראשונה שהוא “מוסר” את דברי ממש באותה צורה שעורך־דין שמאקוב היה מצטט עת התנ"ך: “וימל אברהם את שרה אשתו וימליכיה תחת ושתי”. היות וידעתי עם מי אני יושב, לפני הישיבה דרשתי התחייבות מצד כל הנאספים שלא יגלו דבר אלא בצורת פרוטוקול מוסכם, וכך הבטיחו. סוּפּראסקי הפר את ההבטחה, וחוץ מזה לא הבין אף מלה. אנא, קודם כל, לשכוח כל מה שפורסם בשמו מאלף ועד תי"ו.

אלה הם יסודות יחסי אל שאלת החזית האחידה, ונדמה לי שזהו גם יחס רוב חברי:

1.  אנו רואים, או לכל הפחות מקוים, כי בזמן האחרון נשתנה מצב־הרוח הפוליטי בלב רבים ממתנגדינו. על כן חושבים אנו, כי יש לעשות נסיונות מרחיקים־לכת בכדי לבדוק את המצב החדש: אולי באמת הגיע הזמן להתקרבות הדדית.

2.  אבל יש גבול לנסיונות האלה: בשום אופן, בשום תנאים לא נסכים להיות מיעוט משועבד בתוך איזה־שהוא־ארגון.

דוגמאות אחדות, בתור פירוש דברי:

“וועלט־יודישע־נאציאנאל־פערזאמלונג” על בסיס זכות בחירה כללית: כאן אין חשש לשיעבוד, בחירות בלי תשלום תתנה לנו ולבעלי־בריתנו רוב ענקי באירופה המזרחית, לא פחות מפיפטי־פיפטי באמריקה, והתוצאות בישוב לא תוכלנה להשפיע.

אסיפת־הנבחרים: איבוד עצמי. מחנה בוחרים מזויף מראש – קהל שחובר באופן מלאכותי ע"י שיטת הסרטיפיקאטים במשך 13 שנים; ונוסף על זה – מפלגתנו הושמה בתנאי חירום שאין כדוגמתם, ראשית (לא רק אני) אינם יכולים להשתתף בתעמולה, קשה למצוא אוהדים שיעיזו להופיע ברשימותיה מפחד עכו, וכד' וכד' – בעת אשר מתנגדינו פטורים מכל המעצורים הללו. אין מפלגה בעולם שתסכים לקראפט־פראבע⁴ בתנאים כאלה. – ז"א שאסור לנו להשתתף בבחירות ואסור גם להכיר במוסד שיווצר ע"י בחירות אלה (אילו פנו אלי באופן מנומס, לשם עצה ולא לשם פוֹלמיקה, הייתי יכול להציע תכנית לתיקון אסיפת הנבחרים, אשר יאפשר את השיתוף, על בסיס אותו העקרון המפורסם שמתנגדינו אוהבים לשחת את קדושתו בנצלם אותו לשם ויתור על שלטון העם בארצו: נוֹט טוּ דוֹמינייט, נוֹט טוּ בּי דוֹמינייטד⁵, דברי־ארגון של הוועד הלאומי: לו הייתי בארץ, הייתי שואל – האפשר לחבר קומבינציה כזאת, שאנחנו יחד עם בני־בריתנו הנאמנים (ברית על יסוד הסכם ברור ומדויק) נוכל, לכל הפחות, לעכב כל החלטה הסותרת את השקפותינו? אם יש אפשרות כזו, הייתי מייעץ לחברי לעשות את הנסיון, בתקוה שאולי באמת נשתנו הלבבות ונמצא לשון משותפת. לאמור: שנוכל לא רק לעכב מעשי בגידה, כי־אם גם להתקדם יחד.

אני תקוה שהדוגמאות האלה תספקנה לברר את עמדתי.

חזית אחידה ברגע זה היא דבר חשוב עד מאוד: אין חשוב ממנו אלא רק דבר אחד – בשום אופן לא להרשות כי המחנה ההרצלאי היחיד שנותר בישראל ישועבד לנבלים.

וכעת, אם ירשני, עצה שהיא מעין סך־הכל מכל לימודי במשך 40 שנה, מכל מה שראיתי אצלנו ואצל הגויים: אם עוד יש בידיכם כוח להשפיע – בלי אולטימאטום לא תשפיעו. דרישה בלי סאנקציה איננה כלום. אתם עומדים בפני מתנגד שאיננו מגן על רעיונות כי־אם על פשרות, תמיכות וכו' – על “פירוג”⁶. במלחמה כזו אין לסמוך על מצפון, פה יילחם הצד שכנגד עד החרמה, אף אם תצעק נפשו בקרבו שאתם צודקים. ייכנע רק לרוב (כי אין ברירה), אבל אינני רואה רוב אלא בבחירות בלי תשלום; או ייכנע לאיום הפוגע בקופתו. לוּ ראה לפניו סכנה להישאר בדד, שמאל ערטילאית בלי מסוה “כללי”, אז היה נכנע ללחץ; ואולי גם לזה עברה כבר השעה הכשרה אחרי בגידת המזרחי. – אבל מי יודע, אולי עוד לא לגמרי איחרתם. בלי איוּם זה – אינני רואה מה שתוכלו לעשות.

אבל אני מוכן להתייעץ, לשמוע עצות ולהסתכל בהן, וגם להציע תכניות.

הנני שולח לאדוני את ברכותי הלבביות. יואיל־נא למסרן לגברת רעיתו וכמו־כן לאדון דוד ילין. למרות כל סקנותי, אני מקשיב מרחוק בכבוד רב להד מלחמתכם ומתפאר בבני דורי שלא הרכינו ראש.

מכבדו ומוקירו הנאמן

ז. ז’בוטינסקי

24/9/1926

איסאי יעקובלביץ' היקר,

תודה על המכתב. אני נוסע היום.

בדברים רבים צדקת. על רוב הדברים אשיב לאחר שאראה את הארץ. על מקצתם – כעת:

1.  להציג את השאלה על הנכונות־לקרבנות כמוך – פירוש הדבר לוותר על מפלגה מדינית – או הסתדרותית – החולמת על הרוב. אז לא יהיו אצלנו אנשים אמידים וכו'. זה – “מיסדר” סגור. אישית הייתי שמח לזאת: לעזוב את הקונגרס, התככים, התעמולה באוזני אספסוף ולהתמסר למפעל קטן בחוּגנו אנו. אך שום אדם אחר אינו מאמין בכך. רוצים לכבוש את השלטון. ובכן, יש למשוך את כל מי ש"בעד". דרך־ביניים אינני רואה. ואתה? הב עצה, אם יש דרך־ביניים. אולי שני חוגים, רביזיוניסטים מס' 1 ו"מלַוים"? חוששני שלא ילכו.

2.  אינני בעד תמיכה ב"יהודה". “יהודה” היא מקרה בלבד, אפשר שתיכשל וייתכן שתוקמנה חברות אחרות, עדיפוֹת ממנה. אך אם ענף־הביטוח הוא (כפי שאני סבור) אמצעי למשוך את חסכונות הגולה לארץ־ישראל, הרי רשאים אנו להכריז על כך. גם ידידינו וגם אתה ואני רשאים, כאנשים פרטיים, להיות אפילו סוכני־ביטוח. המפלגה, כמובן, צריכה להישאר מחוץ לקשרים עם מפעלים מסוימים; אך לנהל תעמולה לטובת הרעיון – היא רשאית, ואין מה להתבייש אם יצמח מזה רווח ל"יהודה" או ל"גלבוע". בכלל, עלינו ללמוד אחת ולתמיד: אם רצוננו בפיתוח היזמה הפרטית בארץ־ישראל, יש לסייע בידה במלוא סמכות התנועה (הן הציונית, הן שלנו וכל אחרת) מתוך הצהרה שקטה וברורה: לחברה פלונית או אלמונית לא נערוב, אך הרעיון יפה וראוי לעזרה. שאם לא כן, יש להסתלק בכלל מהפצת רעיון היזמה וללכת בדרך ה"קרנות". ושוב אשאל: האם יש לך דרך־ביניים?

3.  הנוער: כמובן, חשוב מכל להתחיל בחלוצים – הם עולים לארץ־ישראל, הם זקוקים ביותר ללימוד תורת־המגן. לא הבנת את מאמרי לאשורו: אני בעד הקרן דוקא לשם כך, שכל ארגוני־הנוער, חלוצים או מכּבּים, יידעו שלא רק עצות בפינו אלא נוכל לתת גם מדריך וגם כלים. ולתת אותם נצטרך לאלה שירצו להשתמש בהם, ויהיו מי שיהיו.

4.  על הפועלים אביע דעה אחרי הביקור בארץ. אך מן־הסתם יש לי חשש אחד: כארגון לא ילכו עמנו לעולם. דרושים להם “גבירים” ולטיפתו של הנציב העליון, לא מפני שבן־צבי או שפרינצק אינם טובים, אלא מפני שהם בונים, וכסף משלהם לא יהיה להם – ובכן… – כתבו לי כי תשעים למאה מן הרביזיוניסטים בארץ־ישראל – פועלים ממש. נראה.

כל זה אינו פשוט כל־כך. אחת אני יודע: הברית הרביזיוניסטית איננה גם לפי רוּחי; ביחוד זה – שאנו מתעסקים עם ההסתדרות הציונית. לא לכך התכוונתי. אך כל עוד ישנם רעיון־המדינה ורעיון־הגדוד, לא אפרוש. אם נאַבּד אותך, תהיה לי עגמת־נפש עמוקה.

בוא לוועידה, שם יחליטו. אקבל עלי את דינה של כל החלטה שהיא.

כל טוב, ידידי החביב,

שלך

ז.ז'.

Les Houches (צרפת) 19/8/1929

איסאי יעקובלביץ' היקר,

תודה על הגלויה, אך גזלן שכמותך, מדוע אין בה כתובת? אגב: כתבתי Les Houches ולא Servoz – בגלל שגיאתי זאת הגיעה הגלויה מ־16 רק היום.

אני שמח מאד שהעברת את ליכטהיים כסגן נשיא הוועד הפועל. שמח ממאה טעמים. יראה־נא העולם כי אנו לא כלה חסרת־נדוניה…

שב על השולחן וכתוב קילומטר. אני אינני יודע כלום. היום ב־ Пocлл Hoв¹ מ־16קראתי על כך, שכינוס ה"סוכנות" נסתיים וכו'. ועל ה"מיספרים" – אין אף מלה. האם קמצנים אלה לא הוציאו מכיסם כלום חוץ מאותם 200,000 פונט הישנים של וַרבּורג־מוֹנד בשביל הבּנק? – ובכלל: איך עבר הענין? מה דיברו? מה חשבו? האם היו לך שיחות לבביות עם ראשי־המדברים? או עם אנשי השמאל? כתוב־נא.

אנשי־השמאל: לא הספקתי לדבר אתך עליהם. בעובדה אחת אתה טועה: לא אנו “התחלנו” אלא הם. באתי לארץ־ישראל בתחילת אוקטובר. עד 1 בדצמבר לא היה לי עיתון, ואני שתקתי פשוטו כמשמעו. ו"דבר" התקיף אותנו ואותי אישית בכל שבוע, כמעט בכל יום. ידידי החביב, עכשיו ישבת אתי שבועיים ליד אנשי־השמאל וראית, איזה סיוּט הוא זה מבחינה מדינית־מוסרית. כעת תאר לך כי לא שבועיים אלא תמיד צריך לשבת אתם בכפיפה אחת; וכי הם לא מיעוט אלא השולטים במצב. והרי כך הוא בארץ־ישראל. הייתי רוצה לראות אותך ואת י.ב.², כיצד שניכם הייתם מתחילים לדבר שם כעבור חודש. – והעיקר הוא זה: גם אני הייתי רוצה להתפייס עמם. אך לשם כך, צריך, ראשית, “לתת” להם משהו, ושנית, וזה העיקר, לחדול “לגזול” מהם. וכי יש לכך אפשרות אובייקטיבית? מה אנו יכולים לתת להם, כאשר כל מחשבתנו עובדת בכיוון חיסול התקציבים, הימנעות משביתות, יצירת שיווי־משקל בין המעמדות – בארץ שהיתרון בה כיום בידי הפועלים? איננו יכולים שלא “לגזול” מהם. אנו גוזלים מהם את הנוער; איננו יכולים שלא “לגזול” מהם. אם “גוש־עבודה” יתפתח, והדבר הכרחי הוא, נגזול מהם חלק מהפועלים; גזלנו מהם את תפארתם, את תפקיד האבּירות המתקדמת, את התואר של arbiter elegantiarum³ בתחום הציוני, הדמוקרטי והראדיקלי. איך יכולים הם להשלים עמנו? אנו יכולים, כמובן, לשנות את הטון, להתפלמס אתם בסגנון אקדמי ולא בחריפות (אף כי עלול הדבר, כפי שתדע בעצמך, ליבּש את העיתון, מבטיח אני לך לנסות אחרי שובי); אך זה לא ישנה את המצב. הם שונאים אותנו באופן אורגאני ואין מנוס מכך: הברירה בעיניהם – או הם או אנחנו. כעת, כאשר בראש הוועד המרכזי בארץ יעמוד, בוודאי, רוֹזוֹב, וע"י כך ישתנה בכלל משקלנו היחסי ב"חברה הגונה", ביחוד עם עליית ערכנו שהורגשה בקונגרס תתפשט גם על ארץ־ישראל, – כעת, חוששני, יחריף המצב עוד יותר.

אני מחבק אותך. היה ידיד, כתוב על מצב הענינים, על השמאל ועל הכל. דרישת־שלום למשפחתך ממשפחתי.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

על הגלויה מצולם Park Hotel. אולי?

פאריס 22/10/1929

איסאי יעקובלביץ' היקר,

אני שואל אותך שוב: היכן ובמה רואה אתה אפשרות של שלום עם אנשי־השמאל?

ההתקפה עלינו בכרוזם מאלפת להפליא. התעמק בדבר: בשעת המהומות הכל עבדו יחד. הטלטלה היתה כזו שכל אדם בעל נפש בריאה חייב היה פשוט לשכוח את המריבות מתמול־שלשום. יתר־על־כן: בטוחני כי הם באמת שכחו בלבם את כל אלה; גם אנשינו לא פגעו בהם, אפילו על תעלולי קפלנסקי לא ראיתי תגובה חריפה. מדוע אפוא לפתע־פתאום התקפה כזאת? מפני שמסביב הכל אומרים: הצדק עם הרביזיוניסטים. מפני שאנו גדלים.

תבין סוף־סוף: סיבת הרוגז – לא התנהגותנו, רעה או טובה, אלא עוּבדת גידולנו. לפועלים יש עליו, כנראה, ידיעות שעודן חסרות לנו: הם רואים אצלם, בפנים, איך מתפשט המרד.

כאן יש צד־שווה עם יחס הערבים ליהודים. לוּ כל מתיישב היה וולשי, אך מספר המתיישבים היה רב, כי־אז רגזו הערבים בדיוק באותה מידה. הם אינם רוצים בגידולנו, וכל השאר – דברים של מה־בכך. – וכן לוּ היו כל הרביזיוניסטים דומים לך, אך מספרם היה הולך וגדל, כי־אז רגזו מנהיגי הפועלים בדיוק באותה מידה.

יש כאן – אל תכעס – צד שווה גם בעמדתך ובעמדת “ברית־שלום”. אתה רוצה בשלום – אך השלום ייתכן רק על יסוד ויתורים הדדיים, ושום ויתור ממשי לא תוכל להציע להם, כשם שרוּפין אינו יכול להציע שום דבר לערבים – אם לא לוותר על העליה, או (במקרה שלנו) על גידול המפלגה והפצת רעיונותינו.

ברצוני להציע לך מה שיעצתי תמיד ל"ברית־שלום": פנה אל ה"ערבים". לא במאמרים, העלולים אך להזיק, אלא אישית. יפוי־כוח רשמי לא נחוץ לך, והוא גם לא ייתכן. יש לך במחנה ההוא ידידים רבי־השפעה. אמור להם כי יש הרבה רביזיוניסטים הרוצים בשלום; ושאל־נא, מה, לדעת ידידיך אלה משמאל, דרוש לשם כך? נסה־נא. אם אני טועה, אשמח לך ראשון. אך אם אני צודק, או אם הם ידרשו שנוותר על השקפותינו, על תפיסה על־מעמדית, על דין־הבכורה של ענינים לאומיים ביחס למעמדיים, על מה שהם מכנים אצלנו “מיליטריזם” – ז"א על הזכות לחיים, – כי־אז הסק את המסקנות אתה.

אני כותב זאת מפני שאני מחבב אותך מאוד ומכאיב לי כי יש משהו באוירתנו שאתה סולד ממנו. לא נעים לי גם זה, שסכסוך אורגאני, גדול ורציני, שהוא קו משותף לכל העמים בתקופתנו, – מצטמצם בעיניך עד כדי כמה פסוקים מעליבים, היינו, פסוקי.

אגב, על פסוקי החריפים. כעת אני חושש ונזהר מהם – כדי לא לצער את החברים – ולא בתחום זה בלבד. אך הרביזיוניזם לא ירוויח מזה כלום ורק יפסיד פובליציסט טוב. מה שנקרא “כשרון” שלי – כל עיקרו בזה שאני מרכז את מלוא־מרצו של המוח על נקודה אחת, מגלה בה את מרכז־הרע הראשי ומנסח את הרע בחריפות כזאת שהדבר נחרת בזכרון המצדדים והמתנגדים גם־יחד. בזה אינני שואף כלל לצדק אובייקטיבי, אלא להפך – אל אותה כפיפת מקל לצד־שכנגד, שבלעדיה אי־אפשר לישר את המקל. זוהי שיטת הפובליציסטיקה היחידה שאני מוכשר לה. אם לשלול אותה ממני, כעכשיו, מתקבל דבר חסר־תועלת. והיא, אגב, הסיבה, שדוקא עכשיו, כאשר רבים ציפו ל"דברִי", “אין לי מה לומר” (לא על השמאל, כמובן, אלא בכלל על המסקנות מן המאורעות).

אני מברך אותך להתחלת “נייער וועג”!

סלח על המכתב הארוך. אני מחבק אותך.

ז.ז'.

כתוֹב “מבפנים” על הלכי־הרוח ועל הסיכויים.

בּיֶלסקוֹ 16/12/1930

איסאי יעקובלביץ' החביב,

היססתי הרבה בטרם ישבתי לכתוב מכתב זה. אך נדמה לי כי המצב – וערכך האישי – חשובים מ"כבודי".

ברצוני לשאול: האם גם המעשה של ה"שמאל" בשעת הבחירות בוייטצ’פל לא יאלץ אותך לעיין מחדש ביחסך אל אגף זה? למותר להטעים כי אין זה משגה מקומי: כל המנהיגים היו שם בהרכב מלא.

מחלתם היא אורגאנית: שתי נאמנויות, מה שאני מכנה “שעטנז”, אם תעמיד בהיכל שני אלילים, ינצח בהכרח דוקא ה"שני"; וזה יורגש עם הזמן יותר ויותר. אנו עלולים עוד להגיע ל"אפתעות" פרדוֹכּסליוֹת בהחלט: הם עוד יצטרכו, על אף כל הזרוּת המדהימה שבדבר, להילחם נגד העקרון של עבודה עברית ולכנות אותנו שוֹביניסטים בגלל עמידתנו על עקרון זה. הם יצטרכו להפוך את ה"הסתדרות" לפדרציה עברית־ערבית, ז"א לארגן את דלת־העם הערבית, ולמעשה – לקדם את לאוּמנוּתה (הרי אתה יודע כי הארגון המקצועי תמיד מבליט בסופו־של־דבר את הצד הלאומי). והם ייאלצו להסתלק בפירוש מ־ Judenstaat ומן הרוב היהודי; ב. כצנלסון כבר עשה זאת בריגה, בתשובה לשאלה ישירה שהציג דיסנצ’יק⁴. נסה־נא במחשבתך להעמיד את עצמך במצב אדם ישר, הרוצה בכנוּת להיות נאמן להשקפת־עולם סוציאל־דמוקרטית: גם אתה תגיע לאותן מסקנות עצמן.

איך תוכל הציונות להשלים עם אגף פועלי כזה? איך תוכל הציונות להשתמט מן החובה להיאבק עמו בגלוי? במלים אחרות: איך אפשר לא לדרוש שהמוני־העובדים יפרשו ממחנה זה ויעברו לאחֵר, הבריא ממנו?

אם צריך לשם־כך ליצור תחילה גרעין של המחנה החדש או עדיף לחפור מבפנים – זהו פרט בלבד.

אתה יודע בעצמך כי זה פרט; ואינני יכול לרכּז את הוויכוח עם אדם, שאני חושבו למעמיק, על פרט של מה־בכך. שורש הרע ושורש הבעיה בזה, שלכל תנועת־הפועלים בצורה זו אין זכות־קיום בתוך הציונות.

פרישתך היתה מהלומה לנו – והרי אנו נלחמים על ענין צודק נגד בלתי־צודק במידה כזו שבוויטצ’פל הגיע הדבר לידי חוסר־מצפּוּן.

שלך

ז.ז'.

לונדון 10/10/1922

מר קפלנסקי היקר,

זמן קצר אחרי בואי לאמריקה בנובמבר 1921, נפוצו שמועות, כי הסתדרות “פועלי־ציון” באמריקה קיבלה מברק או מכתב שיצא מאדוני, הקורא להסתדרות זאת למחות בפומבי על השתתפותי במשלחת קרן־היסוד.

מכיון שאדוני היה לעת ההיא חבר מועצת המנהלים של קרן־היסוד – הגוף שמטעמו נשלחה המשלחת לאמריקה – מקווה אני, כי יכיר בזכותי לחקור אם שמועה זאת נכונה. מובן מאליו, כי אין זה חשוב עם ההתערבות המיוחסת לו לבשה צורה של מכתב או של מברק או כל צורה אחרת; מה שלדעתי רצוי להבהיר הוא, אם אכן היתה התערבות כזאת בצורה כלשהי…

מכיון שיש בדעתי לפרסם בקרוב הודעה בדבר המשא־ומתן שלי עם מר סלאבינסקי¹, מחובתי להודיעו, כי אין אני רואה מכתבי זה כחשאי מאיזו בחינה שהיא או כטעון תשובה חשאית.

בכבוד גמור

ז.ז’בוטינסקי

פטרבורג 9/8/1904

מורי היקר,

ארגיש כי היום אכתוב רע ביחוד, רע מכל הפעמים האחרים, (או אחרות?..) יען כי בבית־המערכת של ה"רוס" ששם אני כותב את האגרת הזאת אין לי מִלון ואין נשמה חיה יהודית ידעת או לא־ידעת את לשון קודש. ועל כן מקוה אנכי שלפעם הזה ( או הזאת) יהיה גם מורי סולח יותר משבכל הימים.

הנה עניני. עורך ה"צופה" מה אלישוב כותב לי ששם בורשא נתקבלו נדבות אחדות לטובת ב"ס בפלשתינה (למשל נדב אחד אנשי ה"כרמל" הורשאי 100 רובלים), והיו בלי ספק הנדבות גם רבות מאד, לא היתה יכלת לפתוח קבול־נדבות אופיציאלי בכל העתונים העברים וגם במה"ע שלנו בשפת רוסיה וז’רגון. מה אלישוב חושב שעתה אפשר לקבל מהממשלה הסכם לזה, אבל לא כזה דעתי. אמנם מציע מר אלישוב לעשות את קבול־נדבות האופיציאלי הזה בשם הועד האודיסאי. זאת, כמדומה לי, העצה היותר טובה שאפשר לתת לע"ע. אבקשתך, מורי היקר, להציע את כל זאת לאנשי הועד ולענות לי במהרה אם יש לכם יכלת וזכות לעשות כשאר אלישוב, ואם כן – מה עלי לעשות בשביל הענין הזה ואיך אעשה? כמובן לא אומר לך כי צריכים אנחנו לבהול ולמהר בכל קיטורי רעיוננו ורצוננו. גם במערכת “חיי היהודים” נתקבלו נדבות אחדות. עוד לא אגע בדיוק את מספרם, אבל אומרים אנשי המערכת שכבר עלו למאה השלישית. מחר אכתוב בדבר הזה מכתב קטן גם לה"פריינד". אתה שקראת את העברי שלי תקרא גם את ז’רגוני ולאחר תכתוב לי בקראך את מה צחקת ביותר?

בנוגע החוברת השביעית של ירחננו לא אודיע לך אם לא דברים מעציבים. היתה כבר מסדרה כולה כאשר קיבל הצנזור את הצירקולר האחרון של אוהב־עמנו הנפטר, ימח שמו, ושטף על הספר האומלל הזה את מלוא־קספו של הדיו האדום. נערפו בחרבן הזה: ספור אחד, שני שירים של יפה (אחד מהם – תרגום “המתנדבים בעם” של ביאליק) וצורות רבות וגם עמודים שלמים כמעט מן כל המאמרים שהיו בחוברת. הננו צריכים לסדר את כל מהחל. מקוים אנחנו להוציא את החוברת השביעית לאור ביום ג' עוד בשבוע הזה, אבל כבר החתימה הולכת ומתמעטת.

אחכה את תשובתך. ברגשי אהבה וכבוד,

שלך

ולדימיר ז’בוטינסקי

אנא לשים לב לתאריך: 1904, כשז’בוטינסקי התחיל ללמוד עברית. מכתב זה של תלמיד מתחיל למורו מתפרסם כאן ככתבו וכלשונו – ללא תיקונים. (המלבה"ד)

ירושלים 14/6/1929

אדון רבניצקי הנכבד,

היום במקרה נפל בידי מכתבך מכ"ח אדר ב' העבר; קראתיו עוד הפעם ושיניתי את החלטתי הקודמת – החלטה לבלי ענות אליו. העלבתני עלבון קשה, אשר לא יסלח אותו אדם ישר; אבל, סוף סוף, אסור גם לי לשכוח את ימי ילדותי בהם לימדתני את שפתנו ושפתחת לפני את העולם אשר בו ובגללו אני חי.

אבל תשובתי זו איננה אלא ברכת־פרידה. בכתבך כי זעמי הוא “קנאות מפלגתית”, הנה רק הכפלת את העלבון. עיתונאי נמהר פרסם בכלי־מבטאו כי גם אני מכרתי את נפשי בכסף: חתמתי על משרה שמנה ובעבור זה ויתרתי על פעולתי המדינית – ודוקא בארץ־ישראל בחרתי בכדי לעשות שם את הנבלה הזאת. אף שונאי המושבעים מסיעת הפועלים לא רצו לטנף את עמודי עיתונם בדיבה זו: העיתונאי שהוא ידידך פרסם אותה פעמיים, למרות ההכחשה שבאה מניו־יורק, אף למרות העובדה שאותה ידע בימים האלה כל יהודי וכל ערבי וכל אנגלי בארץ: העובדה כי הממשלה דרשה ממני את הוויתור הזה, ואני סירבתי. נגד הדיבה הזאת אתה לא מחית. אבל כאשר קמו ידידי הצעירים ודרשו מהקהל העברי שיחרים את מוצאי הדיבה המכוערת הזאת על אדם, אשר אף פעם בחיים לא מכר את אמונתו, – אזי נזדרזת וחגרת את מותניך, ויחד עם ביאליק, אשר שכח מה שלא ישכח בן־טובים, ויחד עם דרויאנוב הנאמן לידידיו כמוך, מחית נגד אלה שניסו להגן עלי.

אל־תענה לי על המכתב הזה: מזכירי קיבל פקודה לבלי הראות לי מכתביך ולשלוח אותם חזרה.

בכבוד הראוי

ז.ז’בוטינסקי

מכתב זה נמסר למכון ז’בוטינסקי ע"י מר י.ח. רבניצקי בעצמו (המלבה"ד)

לונדון 22/1/1930

ישראל היקר,

זהו בשבילך ובשביל הידידים. חוץ מזה, כותב אני לשווארץ¹ בבקשה להראות לך.

1.  הצטרכתי לנסוע לרומניה – כבר נעשו ההוצאות. איני מתחרט. גידולנו רציני מאד.

2.  בפאריס התגלגלתי שבוע בלא כוחות, בלא מחשבות ובלא קול.

3.  את העדויות אמסור מחר. התזכיר יכול להיות מוכן לאותו יום, ואולם אם אני אמסור

אותו להם, הרי לפי הנימוסים המקומיים אין זה יאה להדפיס אותו. לפיכך לא אמסור אותו להם, אלא פשוט אדפיס אותו כ־ Materials collected in connection with Mr. J’s evidence², או בדומה לזה.

4.  לפי דברי פּיוֹטר³, הלך־הרוח של הוועדה חדור־איבה, ושאו⁴ בעצמו אנטישמי.

5.  נסיעתו של גרוסמן על פני פולניה, וביחוד על פני לאטביה וליטא, נשאה אופי של תהלוכת־נצחון, כשהמונים מצטופפים בתחנות־הביניים, וכו'. הוא יבוא לכאן הערב.

6.  אף־על־פי שהראדיקאלים⁵ בגדו, הרי יש עכשיו באירופה המזרחית גל המוני בעדנו.  התנועה הפטיציונית יכולה להגיע שם לממדים רציניים מאוד.

7.  אנו בוודאי נציע עוד פעם לאכסקוטיבה לכנס קונגרס חדש, ולפי שעה למסור את הפוליטיקה בידי ועד מיוחד על יסודות של שוויון. זה יהיה אולטימאטום. אנו נערוך אותו כך, שבשעה שנדפיס אותו, יהיה היתרון לצדנו. הם, כמובן, ידחו אותו ואז נתחיל בתעמולתנו.

8.  בברלין התראיתי עם קבוצת קוֹלנשר. מאחר שווייצמן תמך בוולטש ונאומו השני היה “דפטיסטי”, החליטה קבוצה זו לעבור לאופוזיציה לא רק כלפי האכסקוטיבה הגרמנית, אלא גם כלפי הלונדונית, ואפילו דנו בשאלה על הצטרפות אל הרביזיוניסטים, ואולם החליטו, שלפי שעה “אין זה רצוי”. אך אני עוד אשסה בהם את בודנהיימר – זהו הדור שלהם.

9. מסור תודה לארפאשה⁶, יבזרוֹב, אידלסוֹן, וגַפּ⁷ בעד החומר. אין אני כותב להם מפני שאני עסוק בעדוּת. החל מן הדואר הבא אתחיל לכתוב בשביל העיתון.

אני מחבק אותך ואת בני־ביתך. ושוב אני מודה על קבלת־הפנים. אינך יכול לדמות בנפשך עד כמה כל זה עודד את אַניה⁸, אפילו באופן פיסי.

שלך

ז.

פאריס 29/8/1930

ישראל אנשלביץ' היקר,

לא כתבתי לך זה 100 שנה, כפי שבוודאי הרגשת בכך. אני מקווה, שאינך כועס. אני עכשיו שוב עיתונאי מהיר־קליעה, וקשה לי מאוד. מלבד זה כל מכתבי לגפּ⁹ התייחסו גם אליך. ומכתב זה מתייחס גם אל גפּ, ובכלל מכוּון אל כל הידידים.

קיבלתי מווייזל מכתב ארוך עם הרצאת מהלך הענינים. את העתק תשובתי אצרף כאן. ואולם “אונטערשטע שורה”¹⁰ שלו היא כזו: במערכות קולגיאליות אינו מאמין; מוכן להתייעץ ביחוד עם גפּשטיין, ואולם יפעל סוף־סוף לפי הכרתו הפנימית. לי, אגב, הוא כותב: “תשובתו של אדוני היא בשבילי פקודה”. וכמובן, מתחייב לבצע את מדיניותה של המפלגה.

דעתי היא כזו: קודם־כל צריך לתת לאדם Arbeitsfreude¹¹, ביחוד אם אי־אפשר לתת לו שום דבר אחר. מערכת קולגיאלית, אם לא – זהו ויכוח עניני; נסיוני מעיד יותר לטובת עורך יחיד, ואולם לא זה העיקר. אם ברגע מסוים נעשה לאדם צר המקום בעולם, צריך לקבל אותו כמו שהוא. יתר־על־כן: לא להירתע אם בחדשים הראשונים לא הכל ידפוק אצלו ויעשה שגיאות. גם אצל ס.ק.¹² לא הכל עלה יפה בחדשים הראשונים. כולם לעגו וגידפו, אפילו אני, הטיפש, התעצבנתי, ובסופו של דבר יצא עיתון חזק. תנו גם לו אשראי כזה.

את כולכם, ואותך במיוחד, אני מבקש בכל לשון של בקשה: אל תתנו לו ולדייוויס להרגיש, שהם “זרים”, Westjuden בין הרוסים. אצלם הרגלים משלהם, גישה משלהם אל הענין; בוודאי לא רעה כל־כך, אך אם היא לפעמים לא נעימה לנו. הרביזיוניזם לא לתמיד יוכל להישאר תנועה רוסית. למען השם, אפילו בחוג צר יותר אַל תרשו, שיתקבל רושם של חזית רוסית נגד גרמנית. אני אפילו הייתי מסדר כך: יתמוך תמיד אחד “משלנו”, אפילו שלא בכנות, בנקודת־השקפה “שלהם”.

אכתוב מדי שבוע בשבוע.

עדיין איני יודע כאן, במקום נידח, מה החליט A. C.¹³ בענין הקונגרס. אם לא יתכנס קונגרס בחורף – הרי בכנות, כפובליציסט מן השורה, אתחיל בתעמולה שיטתית למען יצירת Independent Zionist Organisation¹⁴. אני נחנק, איני יכול יותר להתנוון כך. אנו הרגלנו את עצמנו לחצאיות, לדיבור מעורפל. העניין עם קלינוֹב¹⁵ – זוהי אחת מן התוצאות. הוא אמר לי אחר עזיבתו: “אם ההסתדרות היא נגד לשכות־עבודה נייטראליות, אסור להקים אותן נגד רצון ההסתדרות”. אדם עם הלך־רוח כזה נמצא בשורותינו! איני יכול לתאר לך עד כמה מכאיב לי הדבר ומעליב, שעזב אותנו, והנזק יהיה גדול. ואולם את כל זה צריך היה לנער ולזרוק מזמן. צריך להתחיל בתעמולה. בתחילה – בעד ההגיון, בעד מסקנות ישירות, בעד שבירת מבצרים ובניית מבצרים חדשים.

אני מחבק את כולכם,

בלבביות שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 16.10.1930

ישראל אנשלביץ' היקר,

מכתבים עצובים מתקבלים מארץ־ישראל על הענינים שלנו. על המחלוקת שלך, עם המערכת בגלל הפירוש שניתן לדבריו של פיוֹטר¹⁶ בוועד הלאומי איני יכול לדון – קיבלתי מכתב מן המערכת, ממך לא כלום, וגם ס.ק.¹⁷ אינו כותב כלום על כך. מה דיבר פיוטר בוועד־הלאומי אין אני יודע. ואולם לך כדאי לדעת דבר אחר: כאן הוא התנהג כל הזמן כדורש־רע מושבע לנו והביע זאת בצורה בלתי־אדיבה ביותר בפני כל אחד. ועם זה בלא סיבה – שום התנגשויות לא היו. – אני חושב כך: אדם טוב הוא, ולעשות לא יעשה כלום, רק יגדיל את הערבוביה מפני שלא רק אין לו תכנית פוליטית, אלא כמו אצל ח.י.¹⁸ אין גם הכרה, שיש צורך בתכנית. על העיתון יכול אני לומר דבר אחד: מאוד לא הייתי רוצה, שיצא מידינו בגלל חיכוכים. צריך לא להרפות מן העיתון אפילו אם הוא עושה לפעמים דברים בלתי־נעימים: צריך להתאזר בסבלנות, להשתדל לתקן ולא להרפות ממנו. איננו עשירים בכוח־אדם, ולזלזל בהם אסור. מינו את ווייזל, ולא שמעתי על אילו מחאות שהן נגד חוקיותו של מינוי זה. בו בזמן לא יכלו החברים שלא לדעת, שהוא בעצמו אינו מקבל משכורת, ולפיכך אפשר שיהא מוכרח לנסוע בשליחותו של אולשטיין¹⁹, כלומר, להשאיר ממלא־מקום. אין ברירה. אני מבין את כל אי־הנעימות של אי־ההבנות וההתנגשויות, שבלתי־נמנעות הן בסדר כזה, אבל מה לעשות? זהו המצב. למען השם, שימרו על העיתון.

כאן אנדרלמוסיה. באופן סודי נודע לי, שהבארון כתב לווייצמן: הגש את התפטרותך. וכן גם זלאטופּולסקי וניידינץ'. הנימוק שלהם: הפארלאמנט. את תשובתו של ו. איני יודע, ואולם גברת ו. כתבת למישהו, ש"המצב רע על־כך, שאין אנו יכולים גם לחשוב על מותרות כהתפטרות". ושוב שמועה, שכאילו מכנסים את הקונגרס, וכו'. סחבת זו נמאסה עלי. דעתי איתנה, שגורלה של הציונות אינו קשור עכשיו כלל בעניניה של ההסתדרות הציונית; וירא אני מאד, שמא יגררו אותנו עכשיו לתוך הענינים הללו. שמעתי שלאכסקוטיבה יש כאילו גרעון של 290.000 לי"ש.

אני יוצא בימים הקרובים לסיבוב; אלחץ על ה"פארלאמנט", ומה שיצא מזה – נראה!

כל הידידים הלונדוניים מאוהבים בהרצליה²⁰ ובבעלה.

אני מחבק אותך ואת בני־ביתך בשמו של בית זה.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

Hohwald (צרפת) 24/8/1931

ישראל אנשלביץ' היקר,

תודה על המכתב כתבתי היום ארוכות למ.א.²¹ – בקש ממנו להראות לך, קשה לי לחזור ולכתוב אותו דבר – עייפתי. על דבר אחד אחזור; שום “לחישות” לא יפרידו בינו וביני באופן אישי; אם יאמרו לי עליך או עליו משהו בלתי־אצילי, פשוט לא אאמין.

להיפגש? כן, אם מתחילה תוגשנה הצעות, שתתקרבנה לפחות במקצת לנקודת־השקפתי. אחרת אין שום תועלת בכך; חילוקי־הדעות רק יחריפו ויתעמקו. – ולהיוועד כדי להידבר על אופן ה"הפרדה"?" באמת לא כדאי. אנשים הגונים יכולים על נושא זה של אופן קבורתם להידבר בכתב.

“תכנית” יש לא רק לי, אלא לכל אחד מאתנו, ומזמן. הרצאתה – בפעם המאה – תמצא בגליון ה־35 של ה"ראזסוויט" (תפקידי ²²N.Z.O. ). אני חושב, שעד עכשיו לא התחלנו להוציאה לפועל מפני שהיינו עסוקים בהזיה מיותרת – בהתעסקות עם ההסתדרות הציונית. ואני מאמין, שאם נחדל מהתעסקות זו, הרי נעשה משהו אפילו במחצית של כוחות.

ממכתבך אני רואה, שגם אתה חושב את עצמך ל"מופרד" במקרה שנעבור לעצמאות. אין צורך לומר עד כמה כואב לי הדבר. ליכטהיים כבר שלח לי באופן ישר גט. מה לעשות, הוכרע הדבר. אילו החליטה המפלגה להישאר כחלק של ההסתדרות הציונית, הייתי מסתלק לחלוטין.

דבר אחד גורם לי צער. שנים הרבה הלכתי בכנות אחר חברי, בכנוּת עסקתי בפעולה שלא האמנתי בה וששנאתי אותה – ב"כיבושה" של ההסתדרות הציונית! עכשיו אני מבקש: לכו שלוֹש־ארבע שנים אחרי, כשאתם עושים בכנות מה שאינו מוצא חן בעיניכם, ואחר־כך נבדוק את הסיכומים. – אינכם רוצים; במקום נסיון כזה הם מעדיפים לאבד אותי או להסתלק בעצמם. אני אשמור בזכרוני לקח זה.

אנו כולנו בריאים; אַניה ואני נחזור באחד הימים הקרובים לפאריס, וערי עוד יסע לדרום.

אני מקווה, שהצטננותו של ראפאשה²³ עברה.

צר לי על קשייך, ידיד ואח ישן ויקר… ואתה בכל זאת עוד תצוף למעלה ותזדקף כשרק יעבור זמן ארור זה.

שלך

ז.

10/9/1931

ישראל אנשלביץ' היקר,

תודה על המכתב. גם אני מתחיל לראות תקווה לשלום; ואולם צריך אני להודות, רק מצד הפאריסאים ושטריקר אני שמח מאד, שגם מ.א.²⁴, לפי הרושם שלך, רוצה בשלום; ואולם מכאן אין זה ניכר. הפרוטוקול של ישיבתכם מ־1/9 נערך כך, שיחס עוין מובע בו בכל מלה. אם אשם בכך הסגנון המזכירי, הרי זה עוד יותר גרוע: פירוש הדבר, שגם את המזכירים גררו אל הקרב. בעמוד השני (הטכּסט הגרמני) נמסרה דרישתי בצורה מסולפת: לא דרשתי שעד המליאה das Kompromiss erzielt worden sei²⁵; אני דורש, שתוגשנה הצעות של פשרה גם ממתנגדי העצמאות. איזה מין תעלול הוא זה? ומהי החלטת זו – “להכניס אל החוזר “בעד ונגד” את מאמרי שב”ראזסוויט" בתור “בעד”, בשעה שהוא מרצה במפורש רק צד אחד של נקודת־השקפתנו? כך אין עושים שלום.

אם, לכל הפחות, אתה בעצמך לא איבדת את כשרון השליטה על עצמך, הרי אני מבקש ממך לעמוד בתוקף על כך, שכל זה ייפסק. אצל י.ס. הבעיה העיקרית עכשיו היא אחת: לחפש קרקע לשלום. דבר זה אפשרי רק בתנאי, שכל אחד יתייחס בכבוד אל מצפונו של חברו. מי שאינו רוצה לצאת מן ההסתדרות הציונית, אין אני מגרש אותו משם, אני שמח לקבוע לו מקום ברביזיוניזם; ואל יכריחו גם אותי לא ישירות ולא בעקיפין לקחת חלק בהסתדרות הציונית. והעיקר, התיישבו אל השולחן וחישבו על הצעות ממשיות.

ראפאשה אוכל אצלנו היום את ארוחת־הערב. היה אצלי בימים אלה, הוא ער ורענן.

אני מחבק אותך בחזקה,

שלך

ז.

פאריס 9/11/1933

פרטי

ישראל אנשלביץ' היקר והחביב שלי.

אל תַראה אף לאחד מכתב זה, אבל חטוף רגע וכתוב לי: כלום יש תקווה, ששוב תעבוד עמנו? נדמה לי מרחוק, שאחר הקונגרס אין השאלה על “זכות־הבכורה” יכולה עוד להסעיר אותך כמקודם; הרי אף אחד מן ההרצליאנים אינו יכול לרצות ברצינות, שנכיר בזכות ה־veto של אכסקוטיבה כזו על פעולותינו, והרי לפנינו עכשיו אפשרויות עצומות, מסחררות; אנו גדלים באין מעצור; אצלנו תכניות־עבודה ברורות, התלהבות יוצאת מן הכלל, אהדה עצומה בקרב הציבור בכל ארצות־אירופה. קשה לי לתאר לך עד כמה אני רוצה שתהיה עמנו.

אם אתה כבר נצטרפת למחנה אחר, סלח לי על מכתב זה וּקרע אותו: “לסחוב ולמשוך” את מישהו משדה זר אין אני רוצה. ואולם אם עדיין לא החלטת, הרי אני קורא לך.

אל תאמין לבדותות, שוויתרתי על העקרון הדמוקראטי. בקאטוֹביץ התמרדתי נגד ההגמוניה של המיעוט – נגד זה, שנציגים של עשרה אחוזים רצו לחנוק את הנציג של 90 אחוז; והרי הבחירות לקונגרס הוכיחו, שסיכומי היה נכון. אפשר להתווכח על כך, אם שיטת ה־ Putasch היא טובה; ואולם אסור להכחיש, שאני נאבקתי על זכות הרוב, כלומר, על העיקר היסודי של הדימוקרטיה. איני מצייר לעצמי שום עבודה זולת עבודה קולגיאלית; ואם מחר אקבל בקול אחד פחות מחברי, הרי בלא הרגשת־עלבון כלשהי אצטרף אליו כעוזרו או גם אעבור אל שורת החיילים הפשוטים. אתה אינך יכול להאמין, שלעת זקנה אסתלק מן העקרונות שעליהם גדלנו, ואיגרר אחר תואר של מנהיג, שאני בז לו עד כדי בחילה.

שב וכתוב לי בדייקנות: איפה אתה? איפה בּבּקוֹב, יבזרוֹב, אידלסוֹן, דה־שליט ואחרים? אפשר אכתוב עוד גם לבּבּקוֹב. על כל פנים מכתב זה נועד לך בלבד.

אני מחבק אותך ואת שלך,

שלך

ז.

לונדון 3/8/1936

ידידי החביבים, ישראל וראפאשה,

תודה על הספר הנפלא, על דרישות־השלום ועל הזכרון. מאד הייתי רוצה להיות עכשיו עמכם לא רק בנפשי וברוחי.

אצלי תחושה כזו: המאורעות בארץ־ישראל, ויהיו חשובים ככל שיהיו, אינם אלא פרט קטן במהפכה הכללית המורכבת והמסובכת, שמתחוללת עכשיו באירופה ובאזורי הים התיכון ומשנה את כל הרקע של הציונות ואת לכל הנדבכים ההיסטוריים שלה. כל התפאורות, הקלעים, הרצפה והתקרה מתהפכים בהדרגה; משתנה לא רק האקלים, אלא גם זוויות האור מעתיקות את מקומן המזרח כבר לא שם והצפון שינה את מקומו. וכל המהפכה הזאת עדיין לא נסתיימה, עד שלפי שעה לא נראים אפילו אֵילו משעולים שהם. – ועם זה אני בטוח בטחון גמור בדבר אחד: כשכל זה יגובש מחדש, הרי ניווכח, שלנו יש דרך משלנו ולא דרך צרה ואפילו לא תלולה מדי – קלה מן הדרך של אתמול. לפי שעה איני יכול להוכיח זאת, אבל בטוח אני.

אני מחבק אתכם ואת כל בני־ביתכם.

ז. ז'.

לונדון 8/9/1937

ישראל אנשלביץ' חביבי,

באתי אתמול ומצאתי כאן את מכתבך מיום 27/8. סלח לי על שגם עכשיו אכתוב שורות אחדות בלבד.

על מותו של יאשה²⁶ נודע לליוֹבה בשווייץ, וגדול היה צערו. יאשה נשתמר בזכרוני כאדם עליז, נועז, שאינו יודע עצבות מהיר, צעיר par excellence ולתלמיד. מסור לשרה אבּרמובנה²⁷ לחיצת־יד באסונה זה. –

חלוקת ארץ־ישראל לא תתקיים ובכלל אף אחד אינו חושב עליה ברצינות, מלבד ח.י.²⁸ והשמאליים. הממשלה עוד כשלושה חדשים “תנופף בידיה” (machen mit die hend), תקבל לשם סיפוק האהבה העצמית שלה החלטות, שאינן אומרות כלום, בז’ניבה וכו', ואחר־כך תיתקל בקשיים ממשיים ובפשטות תזרוק הלאה את כל הענין. השאלה, אם רוצה בכך הישוב או יהודים אחרים, אינו שייך לעניין. – לפי שעה עדיין אף אחד לא תפס כראוי סיטוּאציה זו; אנשים חושבים, שכל זה רציני הוא. עוד מעט יתחילו להבין. זוהי אותה “רצינות” כמו שילוח הצי האנגלי לפני שנתיים אל הים התיכון.

הנגישות והדיכוי, שבהם מאיימים עלינו האנגלים כאלטרנטיבה במקרה של אי־קבלת החלוקה, גם הן אינן אלא פטפוט: אם היהודים ילחצו, הרי בעוד 3 – 4 חדשים גם זה יתפזר כמוץ ברוח.

הצרה הרצינית היחידה היא זו, שעליה אתה כותב: שהציבוריות הציונית המושבעת נרקבה; כאיבר־גוף מורעל היא מפרישה רק חמרים מורעלים – למשל, היא נותנת כסף להמשכת ההגמוניה השמאלית, אף־על־פי ששמונים אחוז מן הנותנים אינם רוצים בהגמוניה זו. כאן הוא מרכז הקושי. לי יש רק תשובה אחת על כך: לנקר ולנקר, בלא שנתענין כלל, אם במהרה או לא במהרה יצליח הניתוח, וסוף־סוף יצליח הניתוח.

על מאסרו של לוּבּוֹצקי²⁹ ושל אחרים איני כותב זולת דבר זה: dos wet sei oich nit helfen³⁰ . על הארץ שולטים אידיאוטים, שקופצים משטות אחת אל השניה, ורק יותר ויותר משקיעים את עצמם בבוץ.

אַניה באה היום לפאריס (משווייץ), ובעוד שבוע לכאן. מרגישה את עצמה לא רע. אני בסדר גמור. – אני מעביר אליה את מכתבך.

אני מחבק את כולכם. – אל תספר אף לאחד, שכתבתי לך ארוכות כל־כך, אחרת תהיינה תרעומות. “לכולם בכפר גרמתי צער” על־ידי אי־כתיבה – ואולם זהו בלתי־נמנע.

שלך

ז.

לונדון 21/11/1938

חביבי ישראל אנשלביץ',

אני מברך אותך ואת שרה אבּרמוֹבה³¹ ואת מוליה³² עם אשתו ואת כולכם ליום היותו של אריק³³ לבר־מצווה. מה שאני ואַניה וערי מאחלים לו ולכם – בפרוזה לא תמסור.

ותודה לבבית בעד תמונתך. אני עוד בפאריס. בשבוע שעבר גנבתי מראפאשה העתק קטן של תמונה זו. תמונה מוצלחת להפליא, מלאת מרץ ועוז (ואדון מאוד אפקטי. על התצלום הקטן דומה השיזוף על החוטם לחוטם אדום, מה שמעורר אסוציאציות מאז’וֹריוֹת יוצאות־מן־הכלל, אביריות ואפילו שאמפּאניוֹת³⁴(honi soi qui mal y pense! )

אל תכעס עלי שלא השיבותי על מכתביך. הם היו שלושה; המכתב השני עם הקטע בנוגע לוויזה בעבר־הירדן הגיע בשלום. הענין הוא בכך (מלבד עומס־העבודה הטכני), שקשה לי עכשיו להגיב על מכתבים בודדים בדברים מפורשים והגיוניים או בעצה. המצב מסביב נסתבך כל־כך, בכל בעיה נתהוו פתאום 100 צדדים, עד שתשובותי מתגבשות אצלי באיטיות גדולה מאוד. ולכתוב כדי להיפטר אין המצפון מרשה. לפיכך מוכרח אתה להמתין עד לרגע, שבו מתעורר בך היצר של כתיבה. ואתה סלח־נא; ואל תשאיר אותי בשום אופן בלא מכתביך; הם לעונג גדול ולנחמה לי.

אגב, אני חושב ברצינות, שאני ואתה נחיה ונגיע באמת למדינה עברית. הפרוגנוזה שלי היא כזו:

1.  הנסיונות של זמננו להעלות ארוכה לצרות היהודים בעזרת טלאים יביאו לידי מצב עוד יותר גרוע, ביחוד בפולניה ורומניה.

2.  בינואר בערך תתחולל ותתפשט היסטריה חדשה בכל העולם ותסתיים בכינוסה של ועידה עולמית של הממשלות, עם תכנית: קרקע ל־ Judenstaat.

3.  בוועידה זו תנסה אנגליה שוב לבלבל את המוחות על־ידי מיתוסים על טריטוריות אחרות. אפשר גם תצליח; כלומר, תיווסד ועדה גיאוגראפית; אולם גם עיכוב זה לא יאריך ימים.

4.  סוף־כל־סוף, ובזמן הקרוב ביותר, יכריחו החיים (מבחוץ ומבפנים) את אנגליה להסכים ל־"Nordau Plan" שלנו; כלומר, לזרוק לתוך ארץ־ישראל כמיליון בחורים בבת אחת (ואולם עד אז עוד נאכל ונשבע…)

על אמריקה אנו חושבים הרבה, יש לנו שם קשרים רציניים. ואולם שום מגע עם היהודים המקומיים, שאתה מזכיר את שמותיהם, לא נבקש, כי אין אנו מאמינים בחשיבותם וערכם. כמובן, תועלת מסוימת יש בהם – הם עזרו הרבה “לשים במקרר” את תכניות־החיסול, שהתרוצץ בהם כאן לורד האליפאקס etc. באוקטובר – ואולם לתכניותינו הם לא יעזרו וגם לא יבינו אותן. חדל גם אתה לחשוב על בית־קברות זה או (אם אתה מתכוון לווייז³⁵) על קפה־שאַנטאַן זה.

על החלטותיה של הנשיאות תשמע בקרוב, ואני מקווה, שתהיה מרוצה מהן. ומה שיצא – נראה. הדבר תלוי בכך, אם מוכשרת היהדות עכשיו להתרגש ולסעור למען תכניות מדיניות חיוביות.

הגיעה השעה לגמור (עשר פעמים הפסיקוני). אני מחבק אותך ואת כולכם. אַניה עדיין בפאריס, מדיחה ומפתה את ראפאשה ומנשקת אתכם. ערי בפולניה או ברומניה.

שלך

ז.

3/3/1939

העתק למר השכל

סודי לעת עתה

פּיוֹטר מוֹייסייביץ' היקר.

נטלת עליך ברוב נדיבותך את היזמה לצעדים מוקדמים, שצריכים להביא למגע ישיר בין כמה מראשי שתי ההסתדרויות הציוניות, על מנת להגיע לכלל משא ומתן שיקדם, לפחות במידה מסוימת, את הקוֹאוֹרדינאציה של הכוחות הלאומיים, דבר שהוא חשוב מאוד ברגע זה.

ידידי ואני נענינו בנכונות להזמנתך, על אחת כמה וכמה אחרי שקיבלנו בעת ובעונה אחת פניות ממנהיגים חשובים של היישוב, שקראו לנו לעזור במציאת דרך לשיתוף־פעולה, ואחרי שהבינונו כי הוועד הלאומי הבריק דרישה דומה לשליחיו הנמצאים עתה בלונדון.

לדעתנו מצריכה חומרת המשבר העכשווי חזית מאוחדת, והקו שיש ללכת לפיו ניתן לסיכום נסיוני כלהלן:

במקום הקונגרסים של שתי ההסתדרויות העומדים להיערך ב־1939, תכונס כנסיה מאוחדת (או קוֹנבנט או קונגרס) מיד כשיהיה הדבר בר־ביצוע מבחינה טכנית, אחרי בחירות, תמורת תשלום כלשהו לפי כיסם של האביונים שבאביונים.

לשם עיבוד הפרטים יש לכנס תיכף ומיד ועידת־הסכם של שתי ההסתדרויות הציוניות, שיהיה בה ייצוג נאות לכל הזרמיים העיקריים בכל צד, כדי להבטיח היענות נרחבת ככל הניתן.

למעלה מזה, מצדנו לא תבוא התנגדות – אם יהיה הדבר רצוי לצד השני – לדון מיד, בקשר עם התכנית הנרחבת יותר, בדרכים ובצעדים לתיאום ביניים של הכוחות הציוניים בכמה שטחים חשובים במיוחד.

אם תוגשנה הצעות אחרות, נהיה מוכנים לעיין בהן בתשומת־לב רבה.

כל זה יוצר לדעתנו בסיס מספיק לפתיחה מעשית של משא־ומתן פורמאלי, בתנאי שבאמת קיים רצון הדדי להתייחס לענין כדחוף.

שיחות פרטיות נוספות לא תוכלנה להביא שום תוצאה מועילה. אולי להיפך, כפי שנוכחת מן־הסתם לדעת מנסיונות קודמים.

אם ירצה הוועד הלאומי לדון עם הנשיאות [של הצ"ח¹] בכמה ענינים ארצישראליים מובהקים, בנפרד מן הסוכנות היהודית, הרינו מוכנים להיפגש עם נציגיו, בתנאי שאין הכוונה שיחה פרטית נוספת, אלא פגישה שתישא אופי רשמי מובהק.

שלך בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

20/10/1939

פּיוטר מוֹייסייביץ' היקר,

אני מודאג מאד על שלא ענית למכתבי ולשני מברקי (המברקים נשלחו לפי כתובת משרד הצ"ח בתל־אביב). האמן לי, אני מבין יפה, כי אתה טרוד ממש ללא נשוא וכי נתנסית בנסיונות מרים מאוד; אחד המרים בהם, אולי, היה המשא־ומתן על דרישתנו לשוויון כלכלי. אין לי רצון לזרז אותך, אבל זאת העונה שבה עורכים “מגביות” בכל מקום ובמיוחד באמריקה, ובאמת אינני רשאי לדחות את המגבית שלנו ללא־סוף, שמא נתחיל אותה מאוחר מדי ונשאיר את מוסדותינו ללא פרוטה.

הואל־נא להביא בחשבון, כי עתה אין ההצ"ח יכולה להתחיל מגבית נפרדת בלי להסביר לקהל, כי המגביות האחרות (קה"י, קק"ל וכו') מסרבות לתמוך במוסדותינו. במגביות קודמות לא היתה לכך חשיבות, משום שכל אחד ידע שאנו “בנים חורגים” וקיבל את זה כטבוע ב"פארבּיסנקייט"² היהודית הרגילה. אולם השנה מצפה כל העולם מן היישוב שיתאחד; והעובדה שאנו ביקשנו חלק מכל “המגביות” ישודר בכל אתר. אם נכריז מגבית משלנו, תהיה השאלה הראשונה: “מה זאת אומרת? כלום עוד מוסיפים להתייחס אליכם כאל ‘בנים חורגים’ אפילו עתה, למרות המלחמה ולמרות דרישתכם לשוויון?”

אני מקווה שתאמין לי באמרי, כי אין סיכוי כזה מפחיד את ידידי ואותי. אדרבה, אין דבר שיגביר את אהדת הקהל להצ"ח כסרוב לשוויון מצד ההסתדרות הציונית הישנה, אבל אני מוכרח לדעת: או או, שיתוף־פעולה או מלחמה: ועלי לדעת זאת תיכף ומיד, משום שהמשלחות שלנו לדרום־אפריקה (בּריסקוֹ־לוין) ולארה"ב (חמישה אנשים ובכללם אני) עומדות כבר לצאת. הואל־נא להביא כל זה בחשבון ואל תדחה עוד את תשובתך. אני בטוח כי אתה אינך רוצה לעכב או לפגוע בסיכויינו לתמוך במוסדות שלנו ובאנשינו, שהם, כידוע לך, סנדלפוני הדלפונים בארץ־ישראל. אם אתה עוד מקווה להניע את אנשי הסוכנות שיקבלו דרישתנו, הואל־נא להודיע לי במברק; אם אינך מקווה לזאת, הודע לי ואני אוציא את מסקנותי; אבל שתיקתך משתקת אותי, ובסופו של דבר יכול זה לגרור קושי חומרי לפלוגות־הגיוס שלנו ולשאר המוסדות.

אני למד מיט"א, כי שני רביזיוניסטים הצטרפו לוועד הלאומי, ואף־על פי שזה ייצוג קטן עד לאַבּסוּרד, מקווה אני בנאמנות כי הנסיון יצליח. אני גם רושם לפני שאתה הבטחת לשמור על שוויון “בתוך הוועד הלאומי” ומאחל לך הצלחה. אולם העובדה היא, שלוועד הלאומי אין עד כה כספים בסכומים ראויים, עיקר הכסף בידיים אחרות. בלונדון עשית עלי רושם, כי לגביך תפקיד ראשות הוועד הלאומי הוא בלתי נפרד מן הסמכות להשפיע על חלוקת כל הכספים שהעם היהודי בעולם כולו תורם לחיזוק היישוב. אינני יודע אם תנאי זה נתמלא. אם לא, מובן מאליו כי לא אדרוש ממך לעשות נסים ונפלאות במקום שאין לך די כוח ודעה. אבל מה שאני דורש, הריהו לדעת. אנא, הברק מיד אם עוד לא הברקת.

דרישות־שלום חמות גם בשם אנה מאַרקוֹבנה.

שלך בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

ט"ז ניסן התרע"ט

ידידי היקר,

יש לי חום יותר מ־39 מעלות, ואסור לי לקום ממיטתי הערב. לא אוכל להגיד לך מה צר לי שלא אתכבד לבוא ולהשתתף בשמחתך. אתה וחבריך המעטים, שעמדתם כצור מן היום הראשון לבנין הגדוד העברי, אתה וחבריך שסבלתם כל כך מבלי להתאונן או להיאנח, יקרים לי אתם כאחי או ילדי, ואת אמונתכם וגבורתכם לא אשכח לנצח.

בקש־נא סליחה בשמי מהגברת כלתך. אני מקוה לבוא לחתונתכם. תזכו בשנים רבות ומאושרות.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

28/4/1919

ידידי,

פנינו לקוֹלוֹנל בבקשה לשלוח את כולכם למקוה־ישראל, אבל הוא ענה שהפעם הזו בכלל לא יוכל לשלוח אף איש אחד, כי המשמרות רבות והחיילים מעטים.

יש יסוד ותקוה שבעוד מעט יעבירו אותנו מרפה, אז לא יכבידו אותנו במשמרות ככה, ואני בטוח שאז תינתן לכולכם היכולת ללכת למקוה־ישראל.

ברגשי כבוד

ז. ז’בוטינסקי

16/6/1919

ידידי,

יש תקוה שנקבל אדמה בשבילכם עוד לפני ההחלטה הכללית של ועידת השלום בנוגע לארץ־ישראל. ועד הצירים (הקוֹמיסיה הציונית) כותב לי, שצריך כל אחד מכם לשלוח להם בקשה מיוחדת, חתומה בידו. כתבו כזאת:

לכ' ועד הצירים, ירושלים.

אדון נכבד,

אני הייתי חייל בגדוד העברי בגליפולי (Zion Mule Corps¹) ועכשיו אני נמצא בגדוד העברי בארץ־ישראל (38 R. F.²). הנני רוצה להישאר בארץ ולהתאחד יחד עם שאר חברי מהגדוד בגליפולי, בתור מושבה מיוחדת. אני בן ……. שנים, רווק (או נשוי עם….. ילדים), בריא, ורכוש אין לי. הנני מתכבד לבקש מוועד הצירים שיעזרני במטרתי זו.

בכבוד…..

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 2/10/1933

מיכאל סאמוּילוֹביץ' היקר,

אני מברך אותך ואת שלך בברכת השנה החדשה. יתן אלוהים – אולי…..

יעקובי הודיע לי, שסירבת להצטרף אל מפלגת המדינה היהודית. איני יכול לתאר לך עד כמה שימח אותי דבר זה. בכלל, עזיבת חברים נשארה בשבילי פצע שלא נגלד; ואולם בתוך מספר זה יש שמות אחדים, שמלבד כל ערכם האנושי, הם חלק מדרך־החיים שלי עצמי: למשל, מ. ס.¹.

קבעתי לעצמי כלל: אף פעם לא לנסות לנתק אדם משבועתו. ואולם מאחר שאתה הסתלקת מאותה “שבועה”, רשאי אני לבוא ולהתדפק על דלתך: מה שאני עושה בזה – ומחכה להד משם. – איזה הד?

אתמול בישיבה הראשונה של ההנהלה שלנו החלטנו להתקין משהו מתמיד בלונדון. רצונם הכללי והער ביותר של כולנו – שאותו משהו יותקן בהשתתפותך. לס. ל.² ניתן יפוי־כוח לדבר אתך על כך – ואני מקיש על הדלת בידו של ידיד ישן, נאמן ומסור.

דרישת־שלום מבית לבית.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

פאריס 8/10/1933

מיכאל סאמוּילוֹביץ' היקר,

תודה על המכתב.

1. השאלה על העקרון הדימוקראטי גרם לי יותר מכל כאב אישי. בשבילי הדימוקראטיה, ביחוד השוויון של כולם – idée fixe עוד מילדותי; אני אפילו לתינוקות איני אומר “אתה”. מבחינה סובייקטיבית מצפוני נקי. אני משוכנע, שכולכם מערבבים שני מושגים: דימוקראטיזם וחוקיות. עוד בקאטוביץ הייתי בטוח בזה שהוכיחו הבחירות כאשר נתנו לנו 96.000 קולות ולאופוזיציה 12.000. כשיצא, שנציגו של רוב כזה היה ב־ E. C.³ אחד מול 4 נציגים של מיעוט קטן כזה, ואלה הארבעה סירבו בהחלט להרשות אפילו שינוי ל־"פיפטי־פיפטי". וכי זוהי דימוקראטיה? אני הייתי בכנות בטוח לגמרי, ואני בטוח בזה גם היום, שה־ Putsch⁴ שלי היה בו משום החזרה לקדמותו של העקרון הדימוקראטי, ולא להיפך, אם רק הדימוקראטיזם הוא מושג מדויק, הקשור ביחס שבין הרוב והמיעוט. איני רואה, באילו נימוקים אפשר לטעון נגד זה. – ענין אחר הוא – השאלה על החוקיות של פעולותי. אני גם כאן מוכן לעמוד על כך, שהצדק עמי, על יסוד כל המנהגים והמסורות; ואולם, אין אני יכול, כמובן, להסתמך על תקנון, מפני שגם לא היה לנו שום תקנון כתוב. ואולם הרי כל מרד, מהפכה, הם בהכרח אכסטרא־חוקיים. משמעותם גם כלולה כמעט תמיד בכך, שהמצב ה"חוקי" הביא לאבסורד, הנוגד לשכל ולצדק (במקרה זה – מנוגד באופן ישיר לדימוקראטיה, לעקרון), משום כך יש צורך להפוך את הכל ולהתחיל מחדש. לפיכך אסור להעריך את ה"הפיכה" לפי מידת החוקיות שלפי התקנון, אלא אך ורק לפי המטרה: אם היתה המטרה לקבוע ולהקים את הנהגת הרוב או את הנהגת המיעוט?

מוזר בעיני הדבר, כשמדברים אצלנו על “דיקטאטורה”. בארגון חפשי היא, כשהיא לעצמה, לא תצויר: אפילו אם יקראו ליענקל בשם דיקטאטור, הרי יישמע לו רק מי שהוא בדעה אחת עמו וכל זמן שהוא בדעה אחת: כלומר, גם כאן ה"דימוקראטיה" היא אפילו לא ב־90 אחוז, אלא בכל מאת האחוזים. האיגודים היהודיים הם תמיד דימוקראטיים בעל כורחם. – ואולם אני אישית איני רוצה ב"דיקטאטורה" אפילו במובנה הקאריקאטורי של מלה זו. לי, קודם־כל, חסר כשרון ל"דיקטאטורה" זו – איני יכול ואיני אוהב להתערב בכל דבר, לנהל את הכל; באופן אורגאני איני מוכשר להיות אורגאניזאטור. האידיאל שלי – מיניסטרים אבטונומיים, לכל אחד ניתן פעם לתקופה מסוימת תפקיד מסוים, “ואתה הטח את ראשך בכותל”, אלא שבסוף התקופה אנו, החבורה, נבדוק את התוצאות. כלכל לא אוכל קבלת החלטות על־ידי בלבד, בלא החברים. צריך להעמיד בנסיון את סבלנותי עד הקצה האחרון (למשל, להוריד את הרביזיוניזם עד לדרגה של ארגון משועבד), כדי שאתמרד.

וזהו העיקר. כל טוראי רשאי, ואפילו חייב, לומר: אני משתתף בברית שלכם (או בוועד שלכם) רק בתנאי, שאני מסכים למטרתכם, תכניתכם ושיטותיכם. זכות זו אני דורש גם לעצמי. המפלגה יכולה לבחור יושב־ראש אחר ולמלא את ידו להרכיב את ה"קאבינט": אני אשתף פעולה כל זמן שהמצפון ירשה לי. ואולם אם מוסרים את הנשיאות ואת הרכבת ה"קאבינט" ליענקל, הרי יש בנידון זה כללים עולמיים: 1) יענקל בוחר באנשים, שהם בדעה אחת עמו; 2) כשיענקל יוצא בדימוס יוצא גם ה"קאבינט", ומתכנסת ועידה לשם בחירות חדשות. וכי יש דימוקראטיה אחרת?

1.  על היחס אל ההסתדרות הציונית אני ירא לכתוב, כי איני יודע, מהי בשבילך: מין דת – או חשבון תבונתי. אם היא דת, הרי מוטב להשאיר זאת בשביל שיחה שבעל־פה, אז הסיכון יותר קטן לפגוע ברגישויות פנימיות. כאן, על הנייר, אגיד רק זאת, – שלי “דת” אחרת: אף יום אחד נוסף לא אשאר במפלגה, שאינה ריבונית בהחלט, שיכולים באיזה מקום שהוא לאסור עליה לעשות מה שלדעתה דרוש וחשוב לעשות. בפראג פתרנו את השאלה באופן כזה: מי שיסרב, מסיבה איזו שהיא, לקיים את צו הברית, הרי מאליו הוא פוסק מלהיות חבר בברית. פירוש הדבר, שאף חבר אחד אינו נדרש לצאת מן ההסתדרות הציונית; ואולם אם אין ביכולתך ללכת עמנו, הרי אז – יציאה מן הרביזיוניזם.

הייתי רוצה להבין אותך. האומנם אתה מסכים לכך, שתנועה עצומה כזו שלנו תשתעבד לוואֶטו של ההסתדרות הציונית? ועוד הסתדרות כזו? או האומנם אתה מסכים שחברי הברית, אשר מחר, בגלל הוואֶטו מ"גרייט ראסל סטריט"⁵, יסרבו להעביר את הפטיציה וכדומה, יישארו חברי הברית עם כל הזכויות? זהו בלתי־הגיוני עד כדי כך, שאין אני יכול להאמין בזה. – ואולם מוטב שנשוחח בעל־פה. שמעתי מוו. מ. שפירא⁶, כי תהיה בקרוב בפאריס. ל־30 – 29 באוקטובר אני צריך לנסוע לפולניה (לוועידה המכוננת של ברית־החייל), ואולם זולת זה אהיה מרותק למקומי בפאריס.

תסלח לי על המגילה הארוכה מדי. דרישת־שלום לבבית מבית לבית.

שלך

ז. ז'.

פאריס 5/4/1934

ידידי הוותיק והיקר “דוֹד מישה”,

תודה רבה לך על המכתב הטוב. קראנו אותו היום עוד פעם ביחד עם שחטמן. קשה לספר, כמה מן היהירות והגנדרנות הוסיף לנו מכתבך זה,. אין הדבר פשוט כל־כך, אנו כולנו כאן חדורים עירנות חוצפנית ביותר, ביחוד ש.⁷, שחזר מן הסיור במחוז עם שגעון של גדלות ממש – לא מפלגה כאן, אלא איזו קיסרות! ואם כך הדבר, הרי כדי להוסיף על הלהט והריתחה שלנו, דרוש קלע רב־עצמה. והעובדה שקיבלנו אותו מגבר, שנמצא במצב של מַחלים, היא ההוכחה הטובה ביותר, באיזה כוח עצום הוא הולך ומבריא.

אתמול עצרנו שנינו את י. ד. לשעה שלמה ב־ third degrée⁸ בשאלת בריאותך. בשעת מעשה הסתכלנו ישר בעצם המחשוף הרוחני שלו, כשאני משתדל לנחש על־פי עיני־התכלת האריות שלו, אם אינו משקר. ואולם הוא חושב בבטחון גמור, שאתה נמצא לא רק בדרך להבראה, אלא אינך חושש לבריאותך גם בעתיד. יוסיף לך אלוהים כהנה וכהנה.

בנוגע לצעדים, שיש בהם משום סיכון, מצדנו, בשם אלוהים אל תפחד. אני באופן אישי מתחיל עכשיו דווקא לראות דרכים מציאותיות להבראת ההסתדרות הציונית: להשתעבד אליה אנו, כמובן, לא נסכים אפילו אחר הבראתה, ואולם להקים אותה מחדש בצורת קוֹאוֹארדינאטור, אפשר. אנו, דווקא, המתבדלים, כביכול, נצליח. עוד שתראה: אם נגזר על הישוב לגלות את דעתו, הרי אנו דווקא נשיג זאת, על־ידי איומנו: או שיווי־משקל, או פילוג. רק, בשם אללה, לא צריך לוותר על מה שהיה עד היום הסוד של גידולנו: ה־tonus הגבוה והנטול־פחד של התנועה, לא לפחוד מפני העלאת בעיות ברורות. לא לפחוד ממלים מטילות־אימה, כגון מיליטאריזם, מפירי־שביתות, חולצות חומות, סטאבסקי, פרישה וכו'.

והנה “ביתי שלי” – מילה טובה היא. לעתים קרובות אני מוגיע את מוחי על כך דווקא: כיצד קרה הדבר, שבמרכזו של מפעל עולמי כזה עומדת קבוצה, הקשורה בזכרונות משותפים כמעט עוד מימי־נעוריהם? זוהי באמת מחשבה גאה: כשיוציאו אותי כשרגלי פשוטות קדימה, הרי יוציאו אותי מביתי שלי! ואולם לפי שעה הבה נשב איתן על הכסאות לפני השולחנות (במשרדנו יש יותר מ־20 שולחנות, ולכסאות אין מספר) ונמשוך בחוטים מחארבין עד צ’ילי – בשתיהן, אגב, מופיעים עיתונים רביזיוניסטיים; הם מרובים עכשיו מכסאות.

אני מחבק אותך ולוחץ את ידיהם של כל בני־ביתך.

האוהב אותך מקרב לב

ז.

ירושלים י"ז כסלו תר"ף

ידידי הנכבד,

קבל־נא תודתי על מכתבך הנעים. אמנם הרבה יותר ממני עשו אנשים אחרים, ביחוד הקולונל פּאטרסון וה' טרומפלדור; אבל את ברכתך הנני מקבל בלב שמח ואשמור אותה בארכיון שמחותי – ארכיון שאיננו גדול.

רבים מתלמידיך נחשבים בין טובי החיילים של הגדוד. כל אמן אמיתי הוא פרש בלבבו. אולי סוף־סוף עושים אנחנו אותה עבודה רק משני צדדים שונים: אתה מעורר את חוש היפה ואני את חוש הגבורה, ושתיהן הן סגולות שישנן לבן־חורין ושאינן לעֶבד.

תודה ושלום!

בכבוד רב

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 19/4/1916

יוסיף ולאדימירוֹביץ' היקר,

אתמול קיבלתי את מכתבך מ־31 במארס. שמחתי מאוד לידיעה כי, למרות סירובו של מאכּסוול¹, אתה ממשיך בהשתדלויות. מצדי אוכל להודיעך אותו הדבר. בחודש האחרון השתפרו הסיכויים להגשמת חלומנו על הלגיון במידה ניכרת מאוד. מיניסטריון־החוץ כאן תומך בתכנית זו באופן פעיל; יש תקוה כי גם שלטונות־הצבא ישנוּ את יחסם. אינני כותב לך פרטים; אך זכוֹר שלפניי זמן קצר הייתי שרוי במצב־רוח פסימי – ועכשיו שבתי לתקוותי. כמובן, אכזבות עוד תהיינה, אך נדמה לי – ולא לי בלבד – שבסופו של דבר עניננו יצליח. לחץ מצדך ואנחנו נלחץ מצדנו. אכתוב לך מיד כשתהיינה חדשות של ממש.

מן הצד השני, הועמד הנוער היהודי כאן במצב כזה ש(אפילו חוץ מגורמים אידיאליסטיים) יהיה מוכרח להיענות לקריאה.

עלי לציין כי בכל השתדלויות כאן Zion Mule Corps² ממלא תפקיד רב. אותו מזכירים תכופות בעיתונות האנגלית; עליו מסתמכים בכל השיחות על ארץ־ישראל. אתמול יצא ספרו של פאטרסון “With the Zionist in Gallipoli”³. המפעל שאתה וחבריך ביצעתם נתגלה כהרבה יותר חשוב מכפי שפיללת בעצמך. – אם רק אפשרי הדבר, השתדל למנוע פירוק גמור. יישאר־נא, לפחות, השם, הפירמה, כעשרים איש ואתה – כגרעין של משהו יותר גדול בעתיד הקרוב.

דרוֹש בשלום כל הידידים ואל תנח ידיך. אני מבטיח לך אותו דבר. עודני מקוה, בכל־זאת, כי אשרת תחת פיקודך.

אני לוחץ בחזקה את ידך,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 8/6/1916

יוסיף ולאדימירוֹביץ' היקר,

זה־עתה קיבלתי את מכתבך מ־27 במאי וממהר לענות. גם בעיני אין ספק כי נגד Z.M.C.⁴ ונגד כל רעיון הלגיון התנהל ומוסיף להתנהל איזה מעשה־תככים. ואולם, כמוך, איני מתייאש. כאן הולך ונוצר כעת אותו מצב חיצוני שהיה באלכסנדריה, כאשר העלינו את שאלת ה"גדוד". אוכלוסי וייטצ’פל הוותיקים מתנגדים לריבוי יהודי־חוץ שאינם מתגייסים לצבא ו"גוזלים עבודה". היום הודיעו רשמית כי עומדות להתפרסם תקנות על קבלת בני־חוץ, ביחוד יהודים רוסיים, לצבא הבריטי – לפי שעה בהתנדבות, בלי גיוס־חובה. אני מתכונן להעלות בימים הקרובים בפומבי את רעיון ה"גדוד" כמוצא יחידי. אני רואה מראש קשיים עצומים – מצב־הרוח אינו זה. אך צריך לעבוד בכל הכוחות. על התוצאות – אודיעך.

ספרו של פאטרסון זכה להצלחה רבה. Z.M.C. הוסיף ליהדות יותר כבוד מאשר כל היהודים בכל הצבאות. עוד לא ראיתי אף יריב אחד שלא יודה בכך.

אני מחבק אותך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

לונדון 5/7/1916

ידיד יקר,

זה־עתה קיבלתי את מכתבך. אנסה להדפיסו בעיתונים אנגליים. – אנו עובדים כאן בכל כוחנו. שוב אינני כה בודד כפי שהייתי קודם. סיכויי ההצלחה הם עצומים. אם תהיינה חדשות, אטלגרף. אם יהיה צורך, אשתמש בהבטחתך ואקראך לבוא הנה. לא־פופולארי אני בלבד, ואילו Zion Corps ותרומפלדור – גיבוריו האהובים של ההמון בלונדון. הופעתך עלולה להיות ניצוץ לערמת־זרדים. אתה וחבריך לא תוכלו לתאר לכם, מה ערך היה כאן ל־ Z.M.C..

אנו עובדים במלוא הקיטור. אך תזכור שכאן הכל זוחל לאיטו, אפילו כאשר הענין כמעט סודר.

אני לוחץ ידך בחזקה,

שלך

ז. ז’בוטינסקי

5/2/1917

יוסיף ולאדימירוֹביץ' היקר,

אני שמח מאוד להופעת מאמרך. אמנם קיצצוהו, אך הוא יעשה רושם. את המכתב אני מחזיר פתוח אך לא־קרוא. אני מקוה שהמכתב השני, שנשלח כנראה למצרים, לא יעוכב ע"י הצנזור.

על עצמי אין לי מה לספר. אני “משחק בחיילים” and try to play the game⁵.

אתמול אמר לי השליש שאבוא אליו בכל עת שארצה לשוחח על בחורינו. היום הייתי אצלו. תמצית־הדברים: אמרתי לו כי שיפור־המצב ייתכן רק במקרה אם ייוודע לאנשים שישלחו אותם לארץ־ישראל. תשובתו היתה שהוא מסכים לזה בהחלט חושב את הדבר לאפשרי ושאגיש מכתב בענין זה על שמו, והוא ימסרנו לקולונל. כנראה, בחירת החזית תלויה בשלטונות אלה יותר ממה שחשבנו. אני כותב עכשו את המכתב. על התוצאות אודיע.

הופמן בא; הכל יודעים כי ענינו נכשל. אני חושב את ההבראה לאפשרית. 10 – 12 טיפוסים נצטרך להוציא – זוהי פסוֹלת גמורה; אך את השאר בהחלט אפשר לישר. לוּ באת בהקדם, היה המצב משתפר.

השליש אמר לי כי War Office⁶ פקד להעמיד את וינקלר למשפט צבאי.

אני לוחץ את ידך,

שלך

ז ז’בוטינסקי

1/3/1917

יוסיף ולאדימירוֹביץ' היקר,

קיבלתי את מכתבך מאתמול. אני מחזיר את הקטע. גם אני סבור שלפי שעה אין צורך בלחץ מיוחד. אך בדרך־כלל בטוחני כי לעניננו זה דבר מועיל.

גם חברינו כאן קיבלו ידיעות שה־ batch⁷ החדש במצרים מצטמצם בגדר 12 – 15 נפשות.

את החתימות שאספת לא כדאי, לדעתי לשלוח אל……. ראשית, מעט מאוד, שנית, לאחר הכרזת בּוּנאר־לוֹאוּ⁸ אין לזה ערך.

כאן הכל כמקודם. הלגיון נשאר קטן, אך נשתפר כהלכה. האם כתבת ל־ War Office⁹ על מינויך?

דרישת שלום לכּל,

שלך

ז. ז'.

נ.ב. אבד לי פנקס־כיס עם כתובות. לכן את כתובתו של רוּטנברג אינני יודע. נסה לשלוח לו מכתב רשום c/o Editor “The Jewish Congress”' New־York. אולי בחנויות־הספרים של וייטצ’פל אפשר למצוא את הכתובת המדוּיקת של עיתון זה. קוראים את ר. – פּיוֹטר מוֹייסייביץ'. את כתוֹבתו של פּריב לא ידעתי מעולם.

את כתובת האיש, אשר כתב לי על המדור הרוסי בעיתון Northern Whig, איבדתי גם־כן, אך אני כותב לו ע"י מכרה בבּלפאסט.

24/4/1917

יוֹסיף ולאדימירוֹביץ' היקר,

באמת אָשמתי – לא היה מצב־רוח לכתוב. וגם אין כל חדש, חוץ מחוֹסר־בהירות. על כל פנים – הנה דין־וחשבון מלא.

עם שובי מלונדון הצעתי ל־ C.O.¹⁰ ע"י מפקד־הפלוגה להכשיר את הפלוגה שלנו להיות מדריכים לפי תכנית אלמנטרית. מפקד־הפלוגה אמר לי כי הפקודה לעכב את אנשינו כבר נתקבלה וכי C.O. מסכים עקרונית לרעיוני. אך כעבור 3 ימים הוא קרא אותי שוב אליו והסביר לי כי יש להם רק פקודה לא לשלוח אותנו לשום מקום, ואילו על הלגיון ועל מדריכים אין שום ידיעות, ולכן, C.O. אינו יודע אם כדאי ליזום קורס חדש כזה. והעיקר – רמז – הוא זה, שה"רוּסים" נעשו פורקי־עול, שמתחצפים ומתעצלים. הסתלקתי ממנו והחלטתי לא למהר להבא במתן עצות.

מרוב קוצר־רוח כתבתי לאֶמרי, שמא יש תשובה ברורה. התשובה:

“מר ז'. היקר, עניינכם באמת זוכה סוף־סוף להתקדמות, ואני מקוה שהוא יגיע לפתרון סופי במשך השבוע או השבועיים הקרובים. אך, כידוע לך, הרי “כשלון מצפה בין הכּוֹס והפה”, ואינך צריך להיות מאוכזב מדי אם יהיו מכשולים חדשים ודחיות נוספות. בכל אופן יהי לבך סמוך ובטוח שעשיתי את מיטב מאמצי לקדם את הענין ואוסיף לעשות כן גם להבא”.

נכתב ב־13 באפריל.

בשבת שלפני־האחרונה בא אלי ל־ Worchester גרינברג, עורך ה"ג’וּאיש כּרוֹניקל" (בין השאר אמר כי הסקטש שלך הוא "פשוט נחמד – יש בו גישה ז’וּרנאליסטית כל־כך יפה.

את תוכן השיחה איני מעז לפרט במכתב, אך היא נסבה על תנועת “הפסיקו את המלחמה” היהודית ברוסיה. הגענו לאותה מסקנה עצמה שנוסחה במכתב הנוסף שלך ושלי אל לוֹיד־ג’ורג' גרינברג הבטיח תמיכה פעילה ביותר ברעיון הלגיון והציע לי שאכתוב מאמר יסוד. אחר־כך הוא שלח לי את הגליון עם מכתבו של גורביץ' ועם פירושיו הוא והמריצני במכתב המצורף לתת מיד את מאמרי. עניתי כי עלי לשאול בכל־זאת את פי אֶמרי, שיעץ לא להעלות את השאלה בעיתונות. מה דעתך?

אחרי הפגישה עם ג. כתבתי לסאֶר אריק דרוּמוֹנד (אשר אצלו ביקרתי אז עם מכתב מסייקס) – ואולם אחר־כך נודע לי כי הוא נסע עם בּאלפור. קיבלתי רק את הטופס הרגיל מאת הסגן־מיניסטר, כי מודים על המכתב והוא יקבל “עיון בכובד־ראש”.

בתוך הפלוגה מצב־הרוח ביש. גאברוֹנסקי כתב לי כי השגריר קיבל מכתב “מחיילי הגדוד ה־20”, שאותם, כביכול, פיתו במרמה, הם אינם ציונים, ואם לא יחזירום לרוסיה, הם מאיימים על נאבּוֹקוֹב בצרות. אספתי ידיעות – אפילו מן המורדים רק מעטים שמעו על המכתב הזה. כנראה, זה ענין של יחידים. אך הם רוגזים, מתעצבנים, עובדים לא כהלכה, מתחצפים; אגב, אותי הם שונאים עד כדי כך שנשמעים דיבורים על הכוונה להכותני בהזדמנות הראשונה. חששתי מאד שהם יעוללו איזה תעלול היום. כי היום בא המפקד העליון וערך להם מיסקר. הוא סקר לא את כל הבטליון אלא רק את היחידה היוצאת מחר ואת הפּלאטוּן ה־16, ז"א את אנשינו. על בואו ועל תכלית־בואו זה הודיעו עוד בשבוע שעבר. אני מניח כי יש לדבר קשר עם עניננו. חששתי שהם יעשו שערוריה. אך במקום זאת הם הראו את עצמם כבני־חיל והמפקד העליון נשאר מרוצה מאוד.

זה, דומני, הכל. כן – עוד כתב גאברוֹנסקי כי מיליוּקוֹב טלגרף לוועד שלהם, ש"אלה אשר לא נכנסו לשירות בימי המשטר הישן לא ייחשבו לעריקים בתנאי שיתגייסו לצבא עד 1 במאי לפי הספירה הישנה". לאיזה צבא, אין הוא כותב. אך סבורני כי מ. מבין בעצמו שעד 1 במאי אי־אפשר לשלוח לרוסיה 30.000 איש בגיל־הגיוס.

מן החדשות הזוטות: בּוֹבּרוֹב התחצף כלפי ק. וממנו הסירו את כל שלושת הסרטים. הוא וכל היתר קיבלו זאת בשקט.

את צ’ירקאסקי, טישצ’נקוֹ ועוד אחד או שניים יהיה הכרח לסלק. אך צריך להמתין עוד זמן־מה.

כרגע קיבלתי את מברקך. תודה. כבר קבעתי לו (ל־Sieff) פגישה מחר אחרי 5.30

כל טוב. כתוֹב –נא.

שלך

ז. ז’בוטינסקי

יום רביעי 25/4/1917

י.ו. היקר,

אני כותב בחפזון – בליל־אמש התפקע כיס־המוּגלה. בּרמן, פרוּג, זילברשטיין ועוד 6 אנשים פרשו מצריף מס' 1 של המורדים ועברו לצריף מס' 4 שלי. כתגמול על כך התנפלו בערב בקאנטינה צ’ירקאסקי, מאטבייב וסטוּקאלין על פרוּג בסכינים. פרוּג היכה את מאטבייב בפניו עד זוב דם בכוֹס מבּירה. צ'., מ. וס. יושבים כעת ב"חדר־המשמר" ולאורך־ימים. את המרדן הרביעי –טישצ’נקוֹ – כבר הושיבו יום לפני־כן בענין אחר. הפרשה חמורה, אך ברור לכּל כי החיידקים סולקו, ועכשיו יהיה שקט. את סטוּקאלין נשתדל לחלץ ובוודאי נצליח להקל את מצב; אנו מקוים כי לאחר שישתחרר מהשפעת מאטבייב, הוא “יתיישר”.

פרוּג הראה לי את מכתבך. בסדר, אך לא צריך לומר להם כי בהם תלוי, כביכול, אם יקום או לא יקום הלגיון. אני, להפך, משתדל להסביר להם כי הלגיון הוא ענין שכבר נחרץ, ובהם תלוי רק דבר אחד, אם ייכנסו גם הם אל ה"גדוד".

אתמול כתבתי לך ארוכות. ואולי היה זה שלשום.

שלך

ז. ז'.

בואו של Sieff¹¹ היה קשור בכך, שמארכּס רוצה להתגייס אל ה־20.

(נדפס בגליון מיום 17/12/15)

אדוני,

אני מבקש לנהוג בי הכנסת־אורחים בעיתונכם כדי שאוכל לפנות בקריאה אל הקהל הציוני ולנסח הצעה מעשית. הקריאה נועדת לאלה בתנועה הציונית, שאולי עדיין לא נכנעו כליל לאדישות השוררת בשורותינו. ההצעה המעשית שברצוני להציע היא – שנחקה את מה שעשו ארצות אירופה המערבית לשם פתרון הבעיות שנוצרו על־ידי המלחמה – ז"א שנחליף את הוועד הפועל המצומצם של עכשיו, שאינו עושה דבר, אינו יכול לעשות דבר ואינו רוצה לעשות דבר, ב"ממשלת־קוֹאליציה".

אין טעם להתנבא. אך הכל חייבים להסכים לנקודה עיקרית אחת: יהיו מה שיהיו סיכויי חלוקת טורקיה, עלינו להיות מוכנים לקדם פני אפשרות זו, אם תבוא. עלינו להכשיר את הקרקע המדיני והדיפלומטי, עלינו למצוא או ליצור אהדה בחוגים רבי־השפעה באירופה, עלינו לבצר ולארגן אהדה זו, עלינו להכין את התעודות הדרושות בנוגע לעמנו, הגירתו, משאת־נפשו, עבודתו ההתיישבותית בארץ־ישראל, ערכוֹ כיסוד הקידמה במזרח וכו' – תעודות מנוסחות בהקפדה ומודפסות בלשונות העיקריות של המערב. עלינו גם להתאמץ לעורר את דעת־הקהל היהודית, כדי שנוכל בשעת צורך לארגן בכל רחבי העולם הפגנה אדירה של רצונו הלאומי של עם־ישראל.

ואולם עדיין לא נעשה דבר בכיוון זה. במשך חמישה־עשר חודשי המלחמה ביקרתי באנגליה, צרפת, איטליה, הולנד, מצרים, ארצות־סקנדינביה ורוסיה, ואני מכריז בפה מלא כי לא נעשה דבר וחצי־דבר. רק באנגליה נעשו מאמצים מסוימים, אך הפעולה באנגליה היא חסרת־תועלת אם לא תלוונה פעולה מקבילה בשתי מעצמות־הים־התיכון האחרות – צרפת ואיטליה. בשתי הארצות הללו לא נעשה ולא כלום. אף כי יש לנו ידידים בקרב המדינאים הנוצרים של צרפת ואיטליה, איש לא ניסה להפנות את תשומת־לבם לאינטרסים שלנו, ואף האוהדים ביותר מביניהם משוכנעים כי אין בפי הציונות שום תביעה.

המצב הוא ביש יותר. לא זו בלבד שלא נעשה כלום, אלא אין אפילו שום תכנית פעולה ושום כוונה לפעול. היתה לי הזדמנות להיפגש עם שרידי הוועד הפועל ונוכחתי בצער עמוק שגם הם נתפסו לאותו דלדול, לאותו שיתוק של מחשבה ורצון. ואני בטוח בהחלט כי כל זמן שמרכז הסתדרותנו יישאר כמו שהוא, הניווּן יימשך, העבודה ההכרחית תוזנח, ואנו נפסיד את ההזדמנויות הטובות העשויות להתגלות לפנינו.

יש להודות כי התמוטטות זו של מרכזנו האֶכּסקוּטיבי נובעת בחלקה מן המשבר הגדול שפגע ביהודים במידה יותר חמורה מאשר בעמים אחרים. אך גורם זה, שעליו אין לנו כל שליטה, אינו היחיד. יש גם אחר, שלמזלנו ניתן לתיקון. זהו אופיו החד־צדדי של הוועד־הפועל המצומצם, אשר (אפילו בהיותו מלא ולא מפוזר ומפורד כעכשיו) ייצג רק אחת משתי מגמות־היסוד של הציונות החדשה. החל בקונגרס השביעי תמיד היו לנו שני זרמים בציונות; הם כוּנו “מדיני” ו"מעשי". הוועד־הפועל המצומצם מורכב כולו מנציגי הזרם השני. הציונים המדיניים הורדו לתפקיד של אופוזיציה המשוללת אפשרויות של השפעה ישירה על פעולות האכסקוטיבה.

הייתי בין “אומרי־לאו” בקונגרס הששי ותמיד הצבעתי בעד התכנית והאישים של הזרם ה"מעשי". אף כי מכיר אני שהמשבר הנוכחי הראה ליקויים מסוימים בתכנית זו, עודני מחסידיה מבחינה עקרונית. אך אני מצהיר כי האכסקוטיבה חייבת להיכוֹן מחדש על בסיס עקרון הקואליציה. קיום אכסקוטיבה, המייצגת רק אגף אחד בציונות בשעה שאנו זקוקים לכל כוחותינו – זה אבסורד שאין לו כפרה. אף עמים בעלי עושר מופלג בכוח־אדם ובאמצעים, כגון אנגליה וצרפת, נאלצו להקים ממשלות־קואליציה. עלינו לעשות כדוגמתם; לא רק מפני שבאופן זה נהיה יותר מאוחדים וחזקים, אלא ראשית־כל מפני שהשעה הנוכחית תובעת מאתנו עבודה מדינית ואין אנו יכולים לבצעה בלי שיתוף־פעולה של אלה המייצגים בתוכנו את העקרון הפוליטי. אין טעם בוויכוח, אם היתה או לא היתה עמדתם מתקבלת־על־הדעת לפני המלחמה. אך כיום עמדתם היא יותר ממוצדקת לפי צורכי השעה. מה שחסר לנו, כפי שראינו, זה תכנית לפעולה מדינית דיפלומטית, אם יש בשורות הציונות אֶלמנט המסוגל להחיות את ההתענינות בפעולה מדינית, הרי זוהי ה"אופוזיציה" שלנו. יש להזמינה לשיתוף־פעולה באכסקוטיבה.

כמובן, הזמנה זו צריכה להיות bona fide¹ ויש להציעה בפשטות בצורת צירוף שניים או שלושה חברי האופוזיציה ע"י הוועד־הפועל המצומצם הקיים. הארגון המחודש צריך להתבסס על שני תנאי־יסוד: א) נציגי האופוזיציה צריכים להתמנות על ידיה־היא; ב) מספר הנציגים מכל סיעה באכסקוטיבה החדשה צריך להיות שווה.

את האכסקוטיבה החדשה יש להעביר, כמובן, למקום אחר. שוויץ היא הארץ היחידה הבאה בחשבון ברצינות. שם תימצא הלשכה המרכזית במגע בלתי־אמצעי עם צרפת ואיטליה וכמעט־ישיר עם אנגליה. כמובן, אי־אפשר לשכּן את כל חברי האכסקוטיבה החדשה בשווייץ. לדאבוננו, אנשים העומדים לרשות התנועה לחלוטין הם מעטים מאוד. אך, לפחות, אלה שבנמצא היו יכולים להתיישב בשווייץ ולהיות במגע עם השאר. אני מכיר את כל הטענות שישמיעו המתנגדים. שמעתי דיבורים שבלי קונגרס אי־אפשר להחליף את האכסקוטיבה, ושהאופוזיציה אינה יכולה למַנות את נציגיה, כי אין לה הנהלה מאורגנת המיופה־כוח לפעול בשם ה"פוליטיים". הטענות האלה אינן ראויות לטרחת עיון. בעת אשר כזאת אין מדקדקים באות הכתובה של החוקה, שמחבּריה לא יכלו לחזות מראש את המצב הנוכחי. אם ניצור אכסקוטיבה קואליציונית, לא ישאל הקונגרס הבא אם היה צעד זה בהתאם לחוקה, אלא בפשטות יאשרוֹ. אשר לאופוזיציה, כל אחד מאתנו מכיר את מנהיגיה. מידם־הם יש לבקש את רשימתם בשביל האכסקוטיבה. והם ימצאו דרכים להסדיר את הענין בינם לבין עצמם. בנוגע לשאר הפרטים, יהיה די לשלוח לשווייץ שני נציגים, אחד שימונה על ידי הוועד־הפועל המצומצם ואחד שימונה על־ידי האופוזיציה, כדי שהשאלות ממדרגה שניה תבואנה על פתרונן בלי דיחוי. ערך ממשי יש רק לדבר אחד: צריכה לקום לנו ממשלת־קואליציה.

אינני מייחס כוח־פלאים לממשלה כזאת. אני מכיר היטב את חולשתנו, שגדלה עוד יותר עקב אירועי־המלחמה האיומים. אך, לפחות, יהיו־נא הכוחות שעוד נותרו לנו – מאוחדים, מרוכזים ומנוצלים. האכסקוטיבה החדשה לא תחולל נסים. אך בדבר אחד אני בטוח: היא תהיה פעילה. היא תבצע פעולות, שנחיצותן ברורה לכל (חוץ מן הוועד־הפועל המצומצם הנוכחי). היא תגביר את הפעולה המדינית באנגליה; היא תמנה נציגים דיפלומטיים בפאריס וברומא; היא תכין את הספרות הדרושה לפעולה דיפלומטית ולתעמולה; ואחרון־אחרון חשוב, היא תזכיר לציונים בכל רחבי העולם כי הציונות חיה ולוחמת וכי היא עתידה לגייס את כולם לפעולה.

אני מבקש מכל ציוני אנגליה, בלי הבדל סיעה, להיחלץ לשיתוף־פעולה לשם הגשמת רפוֹרמה זו.

ז ז’בוטינסקי

פאריס כ"ד טבת התרפ"ז

אדוני הנכבד,

נודע לי אתמול, כי בדין־וחשבון על הרצאתי, אשר הרציתי בסלוֹניקה, הודפס בעיתון דשם הנקרא “למען ישראל” (בשפה הצרפתית), יש קטע כזה: “….. לא רק לרוב עברי בארץ צריכים אנו לשאוף, אלא לגירוש מוחלט של הערבים מהארץ”.

כזאת לא אמרתי, ובכלל לא אמרתי שום דבר שאפשר לפרש אותו במובן הזה, או דומה לזה. דעתי היא, להיפך, שלוּ ניסה מישהו להדוף מא"י את תושביה הערבים, כולם או חלק מהם, – היה מנסה לעשות, קודם כל, דבר בלתי־מוסרי, ושנית – בלתי אפשרי.

חברי הנכבד, מר אברהם ריקאנאטי, עורך העיתון “למען ישראל”, הודיעני כי השגיאה הזאת באה בעיתון באשמת….

[מחוק ואי אפשר לקרוא – המבלבמ"ד.]

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

(מכתב זה נדפס בשעתו בחלקו ב"טיימס

והובא במלואו ב"ראזסוויט" ביום 7/2/1932 )

לפני זמן מה, עם שובי לפאריס, הראו לי את גליון “טיימס” מ־30 בדצמבר 1931, שהכיל מברק מווארשה על כינוס הציונים־הרביזיוניסטים הפולניים. במברק זה יוּחסה לי, בין השאר הכרזה כי “היהודים עלולים להיות לדינאמיט שיפוצץ את הקיסרות הבריטית”. מסירה זו אינה מדויקת כל־עיקר, הואיל ובדבּרי על המלאי הפוֹטנציאלי של דינאמיט אנושי, נתכוונתי לא ליהודים אלא לעדה אחרת (ומפחידה הרבה יותר). אך ביחוד אני מוחה נגד ניסוחו של מברקכם מפני שיוצא ממנו כי היהודים רוצים, או עלולים לרצות, להזיק לקיסרות הבריטית. עד עכשיו לא נזדמן לי לשמוע על יהודים כאלה. אחת מחולשותינו הלאומיות – ולעתים קרובות מדי משתמשים בה לרעה – היא זו, שאי־שביעות־רצון לא תמיד מלוּוה אצלנו בשאיפת נקם. חוץ מזה, ה"קיסרות" אינה נושאת באחריות למעשי אנגליה בתור המעצמה המנדטורית בארץ־ישראל.

מן הצד השני, למטרת תיקוני אין כלל־וכלל אופי של התנצלות. להיפך, מסירת נאומי הווארשאי על ידיכם אפילו רוכּכה מדי בכמה נקודות. לא את היהודים אלא את אנגליה האשמתי במשחק בדינאמיט – במחסן הפוטנציאלי של חומר־נפץ, המורכב מ־300 מיליון יחידות; ואמרתי כי תוצאות מדיניות זו עלולות “לפוצץ” משהו יותר גדול וחשוב אפילו מן הקיסרות הבריטית – היינו, שיווי־משקלו ויציבותו של העולם כולו.

הרשוני לצטט את תמצית אותם שני הקטעים בנאומי הווארשאי, שאליהם התכוון, כנראה, מברקכם – אחד על “יהודים”, השני על “דינאמיט”. בראשון נאמר: “עקב נסיוננו עם אנגליה כמנדטור בארץ־ישראל איבדו 15.000.000 אנשים אמון בעם, אשר שמו היה תמיד, בשביל כל יהודי, סמל הגינות ישרת־דרך. המעצמה המנדטורית מהווה כעת, לכל הדעות, מכשול בדרך קידמה כלשהי של הציונות. הכרה זו מאיימת לדחוף את המוני היהודים, וביחוד את הנוער שלנו, לדרך מסוכנת מאוד. נוער של עם הנתון במצוקה כשלנו אינו יכול לחיות בלי אמונה: אמונה בבנין אדיר – או בהרס אדיר. אנגליה פועלת כך כאילו ברצונה להדליק חמישה־עשר מיליון לפידי־אש הפזורים בכל קצוי־תבל”. – בקטע השני נאמר: “אך אין זה המשחק היחידי בהצתה עולמית שבו עוסקים כעת, כנראה, חוגים אנגליים מסוימים. מתרחש משהו מסוכן עוד הרבה יותר: כוונתי לחישמול שיטתי של הקנאוּת הפאן־איסלאמית בצורתה החשוכה והריאקציונית ביותר. ירושלים נהפכת בפירוש למרכז תעמולת־הצתה, המתחרה עם אנשי־התככים המזיקים ביותר של הקוֹמאינטרן המוֹסקבאי, מרכז שממנו מוּפצים לכל צד מטעני־דינאמיט לאין־ספור, המאיימים לא רק על המתיישבים היהודים בארץ־ישראל אלא על כל מערכת־המושבות האירופאית. על משחק־האזארד קצר־ראי ומסוכן זה, המתנהל בחסותה והמאיים על שלום העולם, תיאלץ, אולי, בקרוב אנגליה לתת דין־וחשבון לא לפנינו היהודים, אלא לפני אחדים מאדירי עמי־אירופה”.

(להלן מובא חלק־המכתב שלא נדפס ע"י “טיימס”):

"זהו מה שאמרת בנאומי, ועל דברים אלה חוזר אני כאן ומאשרם מחדש. אני מזהיר את כל הנוגעים בדבר מפני נסיונות לטשטש ולהשתיק את הרגשות שתוארו כאן כרגשי סיעה אחת ויחידה. רק עיוור יכול לא להבין כי התגובה ההכרחית היחידה על כל אלה תהיה עליית הלך־רוח אנטי־בריטי חזק בקרב כל חלקי היהדות, שאינם חיים תחת שלטון הכתר הבריטי. ביטוי זה – “הלך־רוח אנטי־בריטי” אינו מכיל שום איומי־שוא: שום יהודי אינו חולם על “מעשי־תגמול”; ואף לוּ ניסינו לבצעם, לא היה בהם כדי להצילנו. אך עצם קיומו של הלך־רוח זה הוא עובדה; הוא גדל, מתפשט ומעמיק מיום ליום, ולעכבו כבר אי־אפשר. את האמת הזאת, שאינה מוטלת בספק, קובע אני בצער רב. אפילו באנגליה יש אנשים היודעים, באיזו עקשנות התאמצו ידידי ואני, עד קצה גבול האפשרות, לשמור על האמון הדועך של עמנו באנגליה. זה אנו השתדלנו שנים על שנים, עד הקונגרס הציוני בשנת 1931, לשכנע את המונינו כי האשמה העיקרית רובצת על הבּיוּרוֹקרטיה הפלשתינאית ועל המנהיגים הציוניים; וכי מצפונה הקיבוצי של אנגליה מוסיף להיות בשבילנו, כקודם, בית־דין גבוה לערעורים, ולוּ רק יכולנו לעוררו, היה מתקן את כל העוולות שנעשו כלפינו. הייתי שמח לוּ יכולנו להטיף גם להבא תורה זו; כי שום דבר טוב לא יצמח לעמנו במצבו הנוכחי הטראגי לאין דוגמה, אם יוכרח להסיק, שאפילו את ההבטחה לעזור להגשמת שאיפה לאומית, שקדושתה הוכרה על־ידי כל העולם, אפשר להפוך להתעללות. אך מגיע רגע, כאשר אפילו את האשליה הרצויה ביותר אי־אפשר עוד לקיים נוכח פני המציאות האכזרית ".

ז. ז’בוטינסקי

צ’רנוביצי 17/5/1933

קוֹלגים נכבדים,

המאמרים והרשימות של “חזית העם” על היטלר והתנועה ההיטלראית הם דקירת סכין בגב בשבילי ובשביל כולנו. אני דורש הפסקה מוחלטת של שערוריה זו. נקודת־השקפה זו, המוצאת בהיטלריזם סימני תנועת “שחרור לאומי”, כביכול, היא פשוט אנאלפאביתית, ראויה לאכּסטרנים משנת 1903; אך בתנאים שלנו כל הפטפוט הזה מבייש ומשתיק את עבודתי. אני תובע היעלמות גמורה של כל ההיסטריה המלוכלכת הזאת מעל עמודי “חזית העם”, תובע מן העיתון הצטרפות מוחלטת וללא־תנאי לא רק אל המסע שלנו נגד גרמניה ההיטלראית אלא גם אל השיסוי בהיטלריזם במלוא מובן המלה. אם ב"חזית העם" תפורסם עוד אפילו שורה אחת שתוכל להתפרש כנסיון חדש של “מה־יפית” מצד יהודונים לפני עריץ גס שזכה במקרה לנצחון, אדרוש להוציא את המערכת מן המפלגה ואנתק כל קשר אישי עם האנשים המכשילים את פעולתי לשם עוקצנות המונית זולה.

ז. ז’בוטינסקי

1/6/1937

ידידי הטובים,

אני רוצה לקוות כי מכתב זה לא יאחר לחגכם. אך בשבילי כאן גם זה חג, שיכול אני מרחוק ללחוץ את ידכם. הדבר המפליא ביותר בעולם – הוא חיל־מצב קטן בפינת־הגבול הנידחת האחרונה: מנין שואבים האנשים כוח לשאת בעוֹל שכזה, ועוד בענין כה מר כשלנו, בלי גמול ובלי נחת? אך נמצא גם הכוח וגם כושר־העמידה; ואני מברך אתכם, ידידי הטובים, המערכת והמפלגה, הצ"ח והצה"ר ובית"ר, המדריכים והטוראים, מתוך אהבה כאהבתכם ומסירות כמסירותכם.

אין אני כותב אגרת פּרוגרמתית – זה קשה בחניית נע־ונד; והעיקר – הכל עכשיו נתון ביורה רותחת, ועד שיגיע המכתב, מי יודע איזו תמונה תהיה לפנינו. רק שני דברים ברצוני להבטיח לכם. ראשון: ניאבק על ארץ־ישראל השלמה. אף אם נגזר כי תחולק וכי תסייע לכך מאחורי הפרגוד הסכמת הציונים הוותיקים, גם אז יישאר רישום בהיסטוריה כי אנחנו לא נתַנו את הסכמתנו; ובאחד הימים, עם מפנה חדש בהיסטוריה, יהיה רישום זה לתועלת.

הדבר השני – יקשה לכם להאמין בו, אך אני מאמין בו על אף כל המהלומות. – ודאי, גם אצלכם נוצר בשנים האחרונות הרושם, שתכניתנו מנצחת, ואילו אנו בעצמנו נשארים בחוץ; וש"כך יישאר גם להבא". ואני אומר ש"כך" לא יישאר. דומני שפעמים רבות כך נראו פני־הדברים ברורות עמים אחרים: דוקא כאשר מתחילים רעיונות חדשים לנצח, ונושאי המשטר הישן, בחירוק־שיניים, נאלצים לקבלם – דוקא אז מגיע זמן, בו מוּסוית קבלת התורה האפיקורסית על־ידי רדיפת יוצריה ביתר־שאת, ואצל הכל (וביחוד אצל הנרדפים) מתקבל הרושם: השיר הוא שלנו ויזמרו אותו אחרים. ואני אומר: לא לאורך־ימים יזמרו האחרים; בסופו של דבר, ובמהרה, המקהלה תהיה שלנו. יודע אני כי היום קשה לרבים להאמין בכך; אינו יכול לעשות כלום, אי־אפשר להוכיח אמונה בנימוקים. רצוני שתדעו, לפחות, דבר אחד: אני, השולח לכם ברכה זו מקצה־העולם השני, מאמין כי ההגמוניה הנוכחית של רעיונותינו היא מבוא להגמוֹניה של מפקדתנו וחטיבתנו.

יתן לכם אלוהים הרבה רעננות ולי – במה להתגאות, כפי שאני מתגאה בכם כעת.

שלכם

ז. ז’בוטינסקי

ניו־יורק 13/2/1922

סודי

היה בדעתי לדחות כל ביקורת בנוגע לתנאים הקיימים עד שובי ללונדון, אך הידיעה על התפטרותו של ד"ר אידר והרושם שהיא עשתה כאן מאלצים אותי להסב את תשומת־לבבכם לדברים הבאים:

אמנם עודני בטוח כי, אם יבוא מאמץ מאורגן יפה מצדנו, ייענו לנו כראוי המוני היהודים והמעמד הבינוני הזעיר באמריקה במגבית הנוכחית, אך זוהי עובדה, שאנו זוכים להתקדמות קטנה מאוד לגבי אנשי־העסקים, והמדובר לא רק במיליונרים אלא אף בחוג אמיד. הסיבה היא אי־אמון עמוק־שרשים בדרך ביצועה של עבודתנו בארץ־ישראל. כדי להיות הוגן כלפי מעמד זה, עלי לומר כי כל הדיבות על או־יושר, כביכול, לא השאירו רושם ניכר במוחותיהם; הם מאמינים באמונה שלמה כי שום כספים אינם נגנבים. אך הם בטוחים בהחלט כי הכספים למען ארץ־ישראל מתבזבזים ללא שיטה וללא הבנה, בצורה רומנטית נושנה וחסרת־סדר. הטעם העיקרי לדעתם זו הוא תפקיד של “מנהיג” האכסקוטיבה הארצישראלית, המיוחד למר אוסישקין. כידוע לכם, בוודאי, רגילים האנשים באמריקה לייחס יותר חשיבות לאישים מאשר בכל מקם אחר, והרעיון של “מנהיגות אישית” מושרש כה עמוק בתוכם, עד שאין ביכולתם להבין כי ישנן ארצות אחרות, שבהן אמנם מנהלים את הענינים גופים קיבוציים. עלי לציין בצער כי, לפי נסיוני, אי־אמון זה בכושרו הקולוניזטורי של מר אוסישקין הוא כללי בהחלט. אפילו בפגישות האינטימיות של פעילי קרן־היסוד הקרובים ביותר נשאלתי תמיד, מדוע סובלת האכסקוטיבה את מצב־הענינים, שבו הופקדה בידי מר אוסישקין האחריות להתיישבות בארץ־ישראל. השתדלתי כמיטב־יכולתי להסביר בכל מקרה כזה, שמר אוסישקין אחראי רק למחלקתו־הוא ושתאורו “יושב־ראש” הוא ענין פורמלי בלבד, שאין עמו שום מנהיגות. עלי להודות כי לא הצלחתי לשכנע אפילו את הפעילים האלה. בארץ זו – וחוששני, גם ברבות אחרות – יושב־ראש פירושו “בּוֹס”; הפרט הדק שמר אוסישקין נבחר כיושב־ראש ע"י חבריו להנהלה ולא ע"י הקונגרס אינו מספיק כדי להסיר אי־הבנה. ואי־הבנה זו מזיקה מאוד. עשיתי את מיטב מאמצי (ומובטחני שכּן עשו גם חברי, המבקרים בארצות אחרות), לאַזן את הרושם הזה ע"י הסברת הסיבות שעיכבו את התקדמותנו החל בשנת 1918 וגם ע"י פירוט הישגיה המעשיים של עבודתנו הקוֹנסטרוּקטיבית במשך ארבע השנים האחרונות. אני מצרף בזה טופס סטנדרטי של אינטרוויוּ שמסרתי לעיתונאים בכל עיר שביקרתי. אך עלי לומר בגילוי־לב כי לדאבוננו אין בכל אלה כדי לפזר את הרושם המדאיב של שֵׁם, הנראה, בעיני ידיד ואויב כאחד, כסמל ניהול גרוע.

אתם יודעים כי עֶמדתי כלפי מר אוסישקין היתה פייסנית למדי בקארלסבּאד, ומאז לא קרה דבר שיכול היה להבעיר מחדש את הטינה האישית הישנה. אני מדבר כעת רק מנקודת־הראות של נזק מעשי. תוארו של מר אוסישקין כיושב־ראש גורם לנו נזק ממשי בארץ זו, שממנה עלינו לשאוב את עיקר אמצעינו. מן הצד השני, כידוע לכם, הוסכמה הענקת תואר זה רק לשם סיפוק אמבּיציה אישית. כל אלה שהסכימו לישיבת־ראש של מר אוסישקין ציינו בהדגשה יתירה, שתואר זה יהיה שׁם בלבד, שאין משתמעת ממנו שום סמכות של מנהיגות או פיקוח למעשה. במצב זה חייב אני לשאול את עצמי אם זה הוגן כלפי המפעל הציוני להתעקש על שׁם סתם, בעוד שדוקא שם זה יוצר באמריקה רושם העלול לחתור תחת כמה מסיכויינו החיוניים. כמובן, אינני ממליץ על שום שינויים שאינם מתיישבים עם החלטות הקונגרס. אך החלוקה הפנימית של עבודה בין חברי האכסקוטיבה הארצישראלית ושאלת היושב־ראש אינן נוגעות כלל לקונגרס. הן נקבעו בישיבות האכסקוטיבה ואפשר להכניס בהן שינוי – היינו, שמר אוסישקין יהיה להבא לא יושב־ראש אלא רק אחד מחברי האכסקוטיבה הארצישראלית. אם ידיעה על שינוּי כזה תופיע בעיתונות לפני המגבית בניו־יורק, היא עשויה לגרום עליה ניכרת בהכנסתנו. המצב הנוכחי, כאשר מר אוסישקין יושב ראש וד"ר אידר פורש מפני איזה סכסוך עם היושב־ראש, רק מחזק את הרושם הכללי כי מר אוסישקין הוא ה"בוֹס" האמיתי, והרבה עובדים טובים הודו לפני כי דבר זה גוזל מהם מחצית מחדוות־העבודה, שהם זקוקים לה כל־כך דוקא עכשיו.

שלכם בנאמנות

ז. ז’בוטינסקי

נ.ב. אני רואה בבוּלטין, שד"ר אידר חוזר לארץ־ישראל. אל נא תחשבו, שדבר זה מקטין במידה כלשהי את הנזק שציינתי.

פאריס 29/3/1928

פנימי

אדונים נכבדים,

העתק המכתב הלוטה יישלח לכם גם ע"י הגברת מאכסה נורדאו, היוצאת לארץ־ישראל מחר. הנני משתמש בשתי הדרכים – דואר ושליח – שמא תאחר אחת מהן ולא יגיע המכתב לידיכם עד פתיחת הוועידה.

הגברת נורדאו היא ידידה טובה לתנועתנו; ואולם לא איעץ אתכם להביט אליה כאל פרצוף מפלגתי שלנו במלוא מובן המלה. את השגיאה הזאת עשו חברינו בסאלוֹניקי והתחרטו, אם־כי בכל המובנים האחרים הועילו לעניננו הרצאותיה.

בכל זאת אבקשכם לקבל אותה בסימני אהדה מיוחדת, כי נאמנה היא לרוחנו ועוד תביא תועלת לתנועתנו.

בכבוד גמור

זאב ז’בוטינסקי

הוספה חשובה:

במכתבי הצרוף לזה עברתי על ענין חשוב:

לפני זמן־מה הודפסו ב"ראזסוויט" שני מאמרי ע"ד תיקונים במבנה הקרנות הציוניות, וגם ע"ד ה"פאך־פארלאמענט"¹. על הרעיונות הללו דנו בפרוטרוט בישיבות המרכז, ורוב ההצעות שהצעתי מצאו הסכם (חוץ מענין ה"פאך־פארלאמענט"), אם־כי עוד אין לנו החלטות רשמיות, כי הלא חיכינו להצעות הוועדה הכלכלית שלכם.

אנא להעלות את השאלות האלה על בימת הוועידה הארצית – אם לא את כולן, לכל הפחות את העיקר, בפרט את שאלת קרן־היסוד (הגבלת פעולותיה אך ורק לשני מקצועות אלה – א. בנינים ומכונות, ב. ערבון על הלוואות פרטיות).

ז.ז'.

פאריס 29/3/1928

חברים יקרים,

את מכתבכם מיום 19 ח"ז קיבלתי הבוקר, והנני ממהר לענות עוד היום, למען תגיע תשובתי לפתיחת הוועידה: לא אספיק על כן להתייעץ עם מי שהוא על דבר תוכן מכתבי זה. אנא לראות בו חוות־דעת פרטית של אדם המכיר יותר או פחות את מגמותיו של מרכז הצה"ר.

בכל לבי הנני מברך את הוועידה. שינויים עמוקים לטובה ניכרו בזמן האחרון ברוח הישוב, הבנה יותר ברורה של מצבו ושל סיבות־מצבו: אין זה אלא פרי עבודתכם אתם. בדרך זו תוסיפו לכת עד הכיבוש הגמור.

אין ביכולתי להשתתף בוועידה הזאת. ואלם הנני מבטיח־מבטיח – שאם תרצו בי, אבוא להשתתף אתכם בתעמולת־הבחירות לאספת־הנבחרים. התנאים אלה הם: לא אוכל לצאת לפני 15 לספטמבר – ועליכם למצוא חלק האמצעים החומריים.

שאלותיכם ותשובותי:

1.  הוועד המרכזי החליט להציע לפניכם התקפה מדינית, בקנה־מידה עולמי, נגד סכנת ה"פארלאמנט הערבי" ביום 31 ח"ז יקבע המרכז את נוסח התזכיר (בשפה האנגלית) אשר יישלח לכם תו"מ יחד עם כל פרטי הצעתנו. אלה הם יסודותיה: עליכם קודם כל לדרוש מהוועד הלאומי הנוכחי שיגיש את התזכיר בשמו הוא לממשלה. אם לא יסכים הוועד הלאומי – תעשו את הדרוש בלעדיו. אך אם יסכים או לא יסכים, עליכם להתחיל בתעמולה המונית לחיזוק דרישותינו בנוגע לענין הזה, ע"י כל האמצעים המתאימים, כגון אספות, חתימות וכו'. – אנחנו מצדנו נעשה אותו דבר באנגליה ובכל הגולה.

המרכז רוצה להשתמש בענין הזה כדי לנסות את כוחותיו בדרכי התקפה מדינית, להרגיל את אנשי בריתנו בתכסיסי התקפה ואת העולם העברי – ברעיון, שיש ויש דואגים לציון, מלבד המוסד הרשמי.

מה שנוגע לסעיף 6 במכתבכם – מה יעשה הישוב אם בכל זאת יתגשם אותו פארלאמנט – על זה נדון כאשר נקבל מכם הצעות מפורטות בנדון זה. לא יאה ולא יועיל שנחליט על ענינים כאלה כאן בפאריס מבלי לדעת מה שמציעים חברינו הארץ.

1.  הנכם שואלים על דבר יחסינו עם גורמים מדיניים ביתר ארצות מלבד אנגליה. היחסים האלה הנם עדיין לקויים – הלא ידועות לכם הסיבות החומריות המעכבות את קדמתנו בכל המקצועות וגם במקצוע הזה, הדורש קודם כל אפשרויות חברתיות שאינן לנו לעת־עתה. ואולם לא זה העיקר. ניכר שינוי חשוב לטובה גם ביחסם של גורמים מדינאים באנגליה – אולי אין זה מורגש אצלכם, אך בולט הדבר פה. הולך וגדל מספר אלה (גם בחוגי הממשלה וגם בחוצה לה), שברור להם ערך ארץ־ישראל עברית לעתידה של הממלכה הבריטית. החזיון של וג’וווּד איננו חזיון בודד. ואולם אל לנו לשכוח, כי כל הידידים האלה דאגתם הראשונה להבטיח את הקשר בין אנגליה וארץ־ישראל גם לעתיד לבוא, ביחוד לתקופה שאחרי יצירת הרוב העברי בארץ. לא ילכו אתנו אם לא תתברר השאלה הזאת. ילכו נגדנו אם תתברר היא בכיוון המתנגד לשאיפתם. אין זאת אומרת עדיין, כי חייבים אנחנו להסכים אתם הסכם גמור: עד כך עוד לא נתבשלו לא הם ולא שאיפתם. אך ברור הדבר, שאם רצים אנחנו לנצל את המשענת הזו בעתיד הכי רקוב, לא כדאי לנו דוקא ברגע זה להבליט יותר מדי את הצד הבין־לאומי שבמצב הארץ. אם נראה כי תעינו, כי אין לידידים האלה כוח מעשי או אין רצינות בדבריהם, אז נשנה את תכסיסנו: לא היום. סיסמתנו היום צריכה להיות, כאשר אמרתי בשם כולנו מבימת הקונגרס האחרון: בית־משפט לערעורים נגד כל הנעשה בארץ – זוהי דעת הקהל באנגליה עצמה, ואני בתור איש גם הנני בטוח שאמת הדבר, שדוקא שם נמצא את פתרון כל צרכינו המדיניים. אמנם אף בשביל מטרה זו נצטרך לפעמים להבליט את הצד הבין־לאומי – אך לא היום.

2.  ברית תרומפלדור וחינוך צבאי: פניתי כאן לממשלה, דווקא בעזרת תומכים חשובים, בענין קבלת צעירינו לבתי־הספר הצבאיים (הרשמיים) – ונוכחתי כי לא נצליח בדרך זו. יש כעין חוזה חשאי, או אולי גם בכתב, בין הממשלות, לבלתי קבל נתיני־חוץ במוסדות כאלה אלא בהסכמת אותה ממשלה.

על כן החלטנו לייסד בית־ספר פרטי, כולו שלנו, בצרפת או במדינה אחרת, על־ידי אותו “אוצר השומר”, שאל יצירתו ניגש תיכף־ומיד אחרי חג הפסח. לעבודה זו נתמסר בכל כוחותינו, ונקרא אליה את הנוער העברי ואת בית"ר בראשו. אופיו של בית־הספר וחוג הוראתו יהיו תלויים, כמובן, בהצלחת האוצר.

את היחס בין הצה"ר לבין בית"ר סידרנו בפולניה ככה: בית"ר חפשית בכל המקצוע של חינוך וארגון ותעמולה הסתדרותית; אך בענינים שהם מחוצה לחוג הזה, בפרט בעניני הפגנות פוליטיות (למשל פארלאמנט, בחירות וכו') נכנעת היא להצה"ר. הנני מציע גם לכם סידור מקביל לזה.

1.  תוצרת הארץ ובאנק לאכספורט: את החלטות הוועדה הכלכלית, שהנכם מזכירים אותן במכתבכם, לא קיבלתי עדיין, ומאוד הצטערתי על כך. רק ממכתבו הפרטי של האדון יבזרוֹב נודעו לי העיקרים המיוחדים למבנה הבאנק, שלהם רומז הסעיף הזה במכתבכם.

הנני מפחד, כי בכלל תידחה לזמן־מה התגשמות תכניתנו זו. מרכזה הרי צריך להימצא בלונדון, לכל הפחות מרכזה הגלותי; ויש לנו שם כוח טוב ופנוי – גרוסמן – אבל הוא יצא לארצות־הברית ולא ישוב אלא במאי, ואז כבר נאחר את העונה הטובה להתחלות ממין זה. אין זה, כמובן, כי־אם חשש פרטי שלי; ועל כל פנים אחכה בכליון־עינים להוראות הוועדה הכלכלית.

באמצע אפריל אהיה בלונדון ואנסה לסדר שם את מרכז המוסד לתוצרת, לכל הפחות באופן פורמאלי, עד שובו של גרוסמן.

1.  “זכותנו”. בהיותי בלונדון, אסדר גם את זו, לאמור את המשרד הלונדוני. אם אמצא אדם שיסכים לטפל בדבר טיפול מעשי, אודיעכם, ואז תפנו אליו בכל הענינים הדורשים פתרון באנגליה, אם לא – נתייעץ ע"י חליפת־מכתבים.

במכתבי האחרון כתבתי לכם, כי צריך המוסד הזה, לפי דעתי אני, לדרוש תשלומים בעד שירותיו. הנני מדגיש את זה שנית. באנגליה אי־אפשר לבסס אותו אלא על יסוד זה.

1.  בהעתקת מרכזנו העולמי – או גם של מרכז בית"ר – לארץ־ישראל אינני מאמין. המכשול העיקרי על דרך תנועתנו הוא חוסר כסף, ומשם עוד יותר קשה לגבותו מאשר מפה.

בכבוד גמור

זאב ז’בוטינסקי

סודי:

שאלת ההלוואה: כידוע לכם, ההנהלה הציונית מקווה לקבל הלוואה בסכום 2 מיליונים ליטרא ע"י חבר הלאומים. יחסנו אנו לכל המעשה הזה הוא שלילי. הסכום הוא קטן עד כדי להשפיל את ערך הציונות בעיני המלוים עצמם; התכנית ההתיישבותית שהיא בסיסו, פרי רוחם של בבלי, וילקנסקי ומשה סמילנסקי, נושאת עליה את חותמת דלותם הרוחנית של יוצריה; רבע הכספים יוקדש, כנראה ל"קוֹנסוֹלידציה" של השגיאות ההתישבותיות מימי רוּפּין; ובעלי הכסף יהיו שוב פעם אותם הבעלים, שבזבזו את הון קרן־היסוד והעליה הרביעית.

דנו על שאלה זו במרכז, ואלה הן החלטותינו: כאשר נצא בהודעה רשמית (עד אז – שתיקה), נודיע כי תומכים אנחנו בתכנית ההלוואה אך ורק בתנאים אלה:

תכנית התיישבותית שלימה המכוּונת ליצירת הרוב העברי;

מסירת קרקעות בלתי־מעובדים לצורכי ההתיישבות, בתור תנאי הכרחי להצלחה; סכום ההלוואה ייקבע בהתאם למטרה זו; הסכום שאותו נבקש הפעם ייחשב לצעד ראשון ולא לכל ההלוואה;

שום חלק מכספי ההלוואה לא יוקדש לתמיכת המושבים הקיימים, כי־אם אך ורק להתיישבות חדשה;

חלק הדיבידנדים לחותמי ההלוואה ישולם גם ע"י הממשלה הא"י בהתאם לתועלת שתביא למדינה ההתיישבות העברית, וגם לגודל המסים שמשלם הישוב לממשלה;

הנהלת ההתיישבות החדשה תימסר לוועדה מיוחדת שתיבחר ע"י הוועד הפועל הציוני, ולא יהיו בה האנשים האשמים בטעויות של העבר.

בקשה נמרצה מכם שלא להפיץ את הידיעות האלה לא בקהל ולא בוועידה.

ואולם אין כל חטא, כמובן, אם תדון הוועידה עצמה בשאלה זו ותחליט החלטות, בשני תנאים: שתעשה את זה בישיבה סגורה, – ושלא המרצה ולא הנואמים לא ישתמשו בשום ידיעה הניתנת במכתבי זה, כי־אם אך ורק במה שנודע לכם מהעיתונות.

כל התנאים האלה הם תנאי־כבוד. כל זמן שיש בוועדת ההלוואה הראשית בא־כוחנו אנו, אסור לנו מטעמי הכבוד להפיץ מה־שהוא ברבים. כאשר יגיע הזמן, נוציא את בא־כוחנו מהוועדה ואז נהיה חפשים ורשאים לפעול כחפשים.

ז. ז'

פאריס 12/4/1928

אדונים נכבדים,

הנה הצעתנו (עוד בלתי מתוקנת מצדה הלשוני) לתזכיר, שישמש בתור יסוד לתעמולתנו נגד ה"פרלמנט הערבי". אנא להתבונן בה ולשלוח לנו, בהקדם האפשרי, את הערותיכם.

משלחת של חברינו (ליכטהיים, סוֹסקין, קלינוֹב) היתה אצל מר מוֹצקין בברלין ודרשה ממנו, שייקרא הוועד הפועל הגדול לדון על השאלה הזאת וגם על שאלת ה"הלוואה" ע"י חבר־העמים. מוצקין ענה שהוא מסכים בעיקר, אם שקשה לאסוף את הוועד לפני יולי (האמריקאים לא יבואו לפני הקוֹנוועֶנשן שלהם). היות ונדמה לנו, שענין ה"פרלמנט" קצת נדחה לרגלי סכסוכים בין הערבים עצמם, הננו חושבים, כי הדיחוי איננו מסוכן כל־כך; אבל בינתיים החלטנו להמשיך את תעמולתנו נגד סכנת ה"הפרלמנט", קודם כל, על־ידי מכתב־חוזר לכל חברי הוועד־הפועל ויתר הציונים החשובים. מה שנוגע לאסיפות־מחאה, החלטנו להמתין קצת. אבל נחוץ שיוגש התזכיר הזה (בצורתו המתוקנת) גם לאכסקוטיבה וגם לוועד הלאומי, באופן רשמי ובשם מפלגתנו.

שלום וברכה

ז. ז’בוטינסקי

אני כותב בחפזון – מחר אני יוצא ללונדון, ושם אנסה לטפל בעניני “תוצרת הארץ” ו"זכותנו".

ירושלים 12/2/1929

אדונים מאד נכבדים,

רק לפני ימים אחדים שבתי מחו"ל ומצאתי את מכתבכם מ־3 לינואר.

אני חושב שההסתדרות הציונית עומדת על שפת תהום עמוקה, והסיבות ידועות היטב להנהלה עצמה; והדבר היחידי שאוכל לעשות כדי לעכב את הסכנה הוא שאמשיך להלחם נגד הרחבת הסוכנות העברית.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

ירושלים 15/3/1929

אדונים נכבדים,

בכל לבי הייתי רוצה להשתתף בהוצאות ועד העיר, אבל עד שלא יהיה מקום וחלק גם לנשים בהנהלת עסקי העדה, שמי לא יימצא ברשימת משלמי המסים של מוסדכם.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

ירושלים 26/6/1929

ישיבת 26 ליוני 1929

אדונים נכבדים,

לרגלי האסיפה הפומבית, אשר תתקיים הערב בתל־אביב בקשר עם הבחירות לקונגרס הט"ז, ואשר בה נתמניתי לנאום, לא אוכל, לדאבוני, להשתתף בישיבה החשובה הזאת של הוועד הלאומי.

על כן הנני מתכבד לבקש, כי ייקרא מכתבי זה בישיבתכם.

1.  יחס מפלגתי ויחסי אני לצורות ההרחבה של הסוכנות העברית המוצעות לפנינו עתה – הוא יחס שלילי בהחלט. זהו גם יחסי להצעה לבחור בישיבה הזאת את באי־כוח הישוב אל מועצת הסוכנות. אף לוּ יכולתי להכיר בחוקיותה של בחירה כזו, אין לוועד הלאומי הנוכחי כל רשות וכל יפוי־כוח לעשות את הצעד הזה, כי לא הבוחרים ולא אסיפת הנבחרים לא מילאו את ידו לכך; ודוקא מתוך הכרת ערכו העצמי ומפני כבודו של הרצון הציבורי, צריך הוועד הלאומי להימנע מכל פעולה שלא הטילו עליו – אף ברמז לא הטילו ולא יכלו להטיל – בוחרי אסיפת הנבחרים.

אבל עד יותר חשוב בעינַי צד אחר של המצב. חוקת הסוכנות המוּרחבת עוד לא נתאשרה ע"י הקונגרס הציוני. להיפך, ידוע לכולכם, כי הקונגרס הי"ד קבע תנאים חשובים להרחבה. הקונגרס הט"ו אישר את התנאים האלה, – והתנאים האלה לא נתקבלו, ועכשיו מתכוונת ההנהלה הציונית להציע לפני הקונגרס הט"ז שיוותר על התנאים הללו ויסכים לתנאים אחרים. אמנם, יחד עם זה, משתדלת ההנהלה הציונית, בעזרת הועד הפועל הגדול, להעמיד את הקונגרס הבא לפני עובדה ולקשור את ידיו, ובשביל מטרה זו היא דרשה ממוסדות בלתי־ציונים שונים כי ימהרו למנות את באי־כוחם ולשלוח אותם לציריך תו"מ אחרי הקונגרס. אבל המוסדות האלה אינם מוסדות ציונים ולא עליהם חלה החובה לשמור על הסוּברניוּת ועל חופש־ההחלטה של הקונגרס הציוני. הוועד הלאומי מוסד ציוני הוא, ולא יאה לו שיעזור ליצירת לחץ שכזה על רצונו החפשי של הקונגרס ויקדים את החלטותיו, כאילו אין כל חשיבות להסכמתו או לסירובו של הקונגרס.

הנני, על כן, דורש לדחות את ההצעה בנוגע לבחירת באי־כוח הישוב לסוכנות המורחבת.

1.  הנני מציע לדחות בהחלט את דרישת הממשלה, השוללת מאלה שעוד לא נתאזרחו את הזכות להיבחר בתור חברי האוֹרגנים של כנסת־ישראל. הדרישה הזאת איננה צודקת, ואיננה מבוססת על שום נימוק רציני של תועלת הישוב או המדינה. להיפך, הגבלה זו תשלול מכנסת ישראל את היכולת להשתמש בשירותם של רבים, אשר הקדישו חלק הגון של חייהם לעבודה לטובתו החומרית והתרבותית של הישוב. מצד אחר, הגבלה זו תתן בידי הממשלה את האפשרות להשפיע כרצונה על תרכובת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, כי רשות לה לדחות כל בקשת התאזרחות מבלי להסביר את הסיבה, או על בסיס תירוצים טפלים כגון התירוץ ההיסטורי, שרעיתו של בעל־הבקשה נסעה לאיטליה.

2.  אני מציע לוועד הלאומי לייעץ את באי־כוח היהודים בעיריית ירושלים להתפטר ממשרתם. בתנאים שנוצרו בעיריה, השתתפות היהודים היא סנקציה להפקרות אנטיציונית ואנטישמית: כך ולא באופן אחר יבינו את המצב גם מושלי הארץ, גם חוגי הקהל הבריטי המתענינים בארץ־ישראל. מימים ימימה התרגל הקהל האנגלי לחשוב, כי כל עוד סובלים מצב ידוע – סימן הוא שאפשר לסבול ואין צורך בתיקון. צערנו הכי־גדול הוא בעובדה, שעד עתה בטוחים אפילו ידידינו באנגליה כי, סוף־סוף, אין כל סתירה חריפה בין האינטרסים שלנו ובין המצב המעשי בארץ. לא נגיע לתיקון כל זמן שלא נגלה בפני העולם כולו את הסתירה החריפה שישנה; ולא נגלה את הסתירה כל זמן שיוסיפו באי־כוחנו, ע"י השתתפותם באוֹרגנים המזיקים לעמדותיו של הישוב, לתת הכשר לפעולת האוֹרגנים האלה.

בכבוד גמור

ז. ז’בוטינסקי

ירושלים 12/7/1929

ועידה חשובה,

בטרם אגש לעניני היום, אני רוצה להביע לכל חברינו, בשם הוועד המרכזי לברית הצה"ר העולמית ובשמי אני, את רחשי התודה על מלחמתם המלאה־עוז ומרץ, אשר נלחמו גם בימי הבחירות, גם באספת הנבחרים. בשני המאורעות הלאה היתה התנהגותנו – ואת זאת הבינו גם הידיד וגם המתנגד – צעד חשוב בכיווּן שחרורו של הישוב מעול האֶגוֹאיסמוס המעמדי המעיק על התפתחות המפעל הציוני בארץ.

הנני מתכבד להציע לפני הוועדה את ההצעות האלה:

1.  להכריז את הוועידה, מראשיתה ועד סופה, לוועידה סגורה.

2.  להקדיש אותה לשתי השאלות העיקריות של היום הזה בחיי מפלגתנו, והן:

מה יהיה יחסנו אל ההסתדרות הציונית, אם תתגשם הסוכנות המורחבת;

מה תהיה תכנית עבודתנו המעשית פה בארץ־ישראל בזמן הקרוב.

בנוגע לשאלה השלישית, המענינת את כולנו, שאלת הארגון הפנימי של הצה"ר בא"י, דעתי היא שמוקדם היה להחליט דבר ברגע זה, לפני ועידתנו העולמית. הוועידה העולמית (יותר נכון: אסיפת הפּלנוּם של הוועד המרכזי, אבל עפ"י תקנותינו יש לה כל הזכויות של ועידה עולמית) תקבע, בלי ספק, תקנון חדש, המכיל שינויים עיקריים במבנה המפלגה; אין ספק כי אחרי הקונגרס נצטרך לקרוא ועידה ארצית חדשה ולהתאים בה את ארגוננו להחלטות החדשות. אין לי, כמובן, לא רשות ולא חפץ לעכב ויכוח ארגוני או החלטות ארגוניות בוועידה הזאת; אני רק מזכיר אתכם, בבטחון גמור, שהחלטות כאלה תהיינה עלולות רביזיה יסודית, מכף רגל עד ראש, בעוד חודש או חודשים.

עתה אגע בכל אחת משתי השאלות העיקריות.

בקונגרס ימשיכו חברינו את מלחמתם בעד הקונגרס הסוּברני ונגד הסוכנות המורחבת: בזה אין כל ספק. בנידון זה אין בינינו שום חילוקי דעות. אבל, אם יקבל הקונגרס את חוקת הסוכנות למרות התנגדותנו, תעמוד לפנינו הבעיה של הקשר העתיד בינינו ובין ההסתדרות הציונית.

עד עתה, בכל עבודתנו הפוליטית (אשר בחשיבותה מכיר ביחוד ה' ד"ר ווייצמן, כי הנהו דורש מהקונגרס שיושם קץ לעבודתנו זו), התחשבנו עם ה"פּראֶרוֹגטיבה" של ההנהלה הציונית. אם תתגשם הסוכנות המורחבת, מאליה תתבטל הפּראֶרוֹגטיבה הזאת, כי הקונגרס בעצמו יוותר על חופש פעולתה של ההנהלה הציונית. הפּראֶרוֹגטיבה תעבור לידי הסוכנות המורחבת. הנכיר גם אנחנו במרותה של הסוכנות הזאת ונשעבד את רצוננו הציוני לפקודותיה, או להיפך – נכריז את עצמנו חפשים מכל הגבלה־עצמית בשדה פעולתנו המדינית? זוהי השאלה הראשונה.

השאלה השנית: אם יישמע הקונגרס לדרישתו של ד"ר ווייצמן ויאסור עלינו את העבודה הפוליטית – וסירוב להיכנע לאיסור כזה יוביל, כמובן, לגירוש מפלגתנו מתוך ההסתדרות הציונית – הניכנע לאיסור או לא?

שלישית: אף אם לא יקבל הקונגרס את דרישת הד"ר ווייצמן, נצטרך לשקול בדיוק את יחסינו עם ההסתדרות הציונית. הוועד הפועל הוא, עפ"י חוקת הסוכנות, חלק הסוכנות המורחבת. אם ניכנס לוועד הפועל ולא נשתתף בישיבותיו ה"סוכנותיות", הלא בזה נחליש את החצי הציוני – ולזה לא יסכים הקונגרס, והצדק יהיה אתו. מצד אחר, אם נסכים להשתתף גם בישיבות ה"סוכנותיות" של הוועד הפועל, בזה ניתן סנקציה לסוכנות המורחבת, כמו שנתנו סנקציה יהודי ירושלים לחוקת העיריות האנטישמית באשר שלחו את ציריהם לעיריית ירושלים.

מכל אלה יוצא, שלא ברצוננו תלוי הדבר – להמשיך או להפסיק או לשנות את יחסנו אל ההסתדרות. החיים עצמם יכריחונו להעמיד על הפרק ולמצוא פתרון לשאלה זו. ובנידון זה צריכה ועידתנו לתת לצירי א"י אינסטרוּקציה ברורה: לא בנוגע לפרטים, אשר אי־אפשר להראותם מראש, אך בנוגע לשני העקרונים הללו:

1.  הנסכים לוותר על חופש הפעולה המדינית של הצה"ר?

2.  הניתן סנקציה לסוכנות המורחבת ע"י השתתפותנו בעבודותיה?

אלה הן שתי השאלות אשר עליהן צריכה לענות הוועידה.

בנוגע לענין עבודתנו המעשית בעתיד הקרוב, יש בשטח הזה נקודות ברורות שלא תעוררנה שום ויכוח:

אנו נמשיך את עבודתנו בשביל חיזוק ברית תרומפלדור;

נשתדל לבסס ולפתח את “עזבונים” – מוסד להפצת תוצרת הישוב בגולה, בעיקר בקשר עם החלטת הפגישה העולמית של מנהלי בית"ר להזמין את החומר לתלבושות בית"ר בארץ־ישראל;

נמשיך את תעמולתנו לטובת הרעיון ההרצלאי;

נחזק את “זכותנו” ונתמוך ב"אגודת דומיניון השביעי".

ואולם נדמה לי, כי יחד עם זה צריכים אנחנו עתה לשים בראש תכניתנו עוד עבודה אחת: הקמת שוויון־המשקל החברתי בקרב הישוב, שוויון־המשקל בין מעמד למעמד, בין עדה לעדה, – שוויון־המשקל שהופרע בשנים האחרונות באופן גס, מעיק ומזיק למפעל הציוני.

מצד אחד אנו צריכים לארגן את כל הישוב הלאומי לשם השלטת המשטר של הפשרה הלאומית – לשם יצירת מוסדות לבוררות לאומית המקיפים את כל ענפי חיינו בארץ; ואולי זה יהיה הסעיף העיקרי של מצענו גם לכנסת ישראל, הן אם נחליט להשתתף בבחירות האלה והן אם לא נשתתף בהן.

מצד שני, עלינו להתחיל בעבודה מעשית בין עדות המזרח אשר הראו לנו את אמונן – לתת להן, במידת אמצעינו, את מוסדות־החינוך החסרים להן ואת הארגון הציבורי החסר.

הצעדים הראשונים בכיווּן הזה אלה הם, כמדומני:

יסוּד שיעורי־ערב בשכונות יהודי המזרח;

יצירת קופּוֹת־מלווה המתאימות לצורכי העדוֹת האלה;

יצירת לשכות־עבודה מיוחדות להעסקת פועליהם במושבה ובעיר;

ארגון העדוֹת האלה – לא במובן הארגון המפלגתי, כי־אם במובן של עזרה הדדית ועבודה־עצמית;

כניסת הנוער של העדוֹת האלה אל ברית תרומפלדור.

הנני מציע לוועידה שתמנה (אף אם לא תדון במושב הזה על יתר שאלות הארגון) לשכה מיוחדת, אם אפשר – בירושלים, אשר תפקידה לגשת תו"מ לעבודה הזאת.

הנני מאחל הצלחה וברכה לעבודת הוועידה הזאת.

ז.ז’בוטינסקי

4/6/1930

אדונים נכבדים,

שבתי לפני יומיים מאפריקה הדרומית, והנני דורש בשלומכם. שני ענינים תכופים דורשים ברגע זה את שימת־לבנו המיידית.

א) פגישת בית"ר. אני מסכים לבּראטיסלאווא בתור מקום הפגישה, אבל נוכרח, לפי דעתי, לסדר את הפגישה אחרי ועידת הצה"ר ולא לפניה. מלבד הנימוקים העקרוניים, יש לכך גם סיבה אישית: אני לא אוכל להיפנות לבוא ב־13 לאוגוסט, גם אם אהיה בפאריס וקל וחומר אם אהיה בא"י. זה תלוי בהתחייבויות שקיבלתי על עצמי עוד בחודש העבר, ולא אוכל להיפטר מהן. – הנימוקים העקרוניים ידועים לכם: במומנט הנוכחי צריך לרכז את שימת־לב הקהל אל המצב המדיני בציונות ובארץ־ישראל, ועל־כן אי־אפשר לעשות את ועידתנו המדינית למין “מאורע שני”, היות והגורם הפרסומי תופש מקום חשוב בפוליטיקה. כוחה ויופיה של בית"ר אינם תלויים בפרסום. – על כל פנים, אי אפשר הדבר עד כמה שהוא נוגע אלי.

ב) ראיתי כאן העתקה ממכתבכם אל ההנהלה הציונית מיום 2 במאי ובו אתם דורשים תקציב של 900 לי"ש מכספי ההסתדרות הציונית. הנני מוכרח להעיר אתכם על שלא כדין עשיתם בהחליטכם החלטה כזו מבלי להתייעץ אתי. אינני מתערב בעבודה הרגילה של המפקדה העליונה, בחשבי כי נחוץ חופש־הפעולה למי שנושא על כתפיו את העול של העבודה. אבל יש גבול לדבר. צעד שכזה, מכתב רשמי אל ההנהלה הציונית, ודרישה ממין זה – לא יתכן כי ייעשה בלי הסכמתו של אדם שנקרא ראש בית"ר. – מה שנוגע לעצם הענין, הנני מתנגד לו בכל תוקף. צר לי מאוד שעשיתם את זאת, והנני דורש מכם שתואילו, תיכף ומיד, להודיע את ההנהלה הציונית כי המפקדה העליונה לוקחת את המכתב הזה חזרה.

נא להודיעני תו"מ על הנעשה בשני הענינים האלה. כתובתי מראשית השבוע הבא –

6, rue Marié Davy, Paris XIV

ז. ז'.

.S.P – אישרתי, באופן זמני (עד שאקבל הצעה רשמית מהמפקדה העליונה), את ה' רמיגולסקי בתור מפקד ראשי ביוהנסבורג. הוא עושה רושם טוב, ויש תקוה כי הסניף יתפתח.

הוצאנו לאור ביוהנסבורג חוברת אנגלית “קרן תל־חי וברית תרומפלדור”. הבטיחו לי לשלוח לכם מספר של אכּסמפלרים.

ואלס (צרפת) 3/9/1934

פרטי

כבוד מזכירות ההע"ל¹,

תל־אביב.

מסרו לי היום בטלפון את תוכן מברקכם. אינני יכול להתייעץ עם הוועד הפועל, ועל כן נא לקבל את תשובתי זו כחוות־דעת פרטית. בכל מה שתעשו בקשר עם מכתבי, אבקשכם להישאר במגע עם מרכז הצה"ר ועם נציבות בית"ר.

1.  שיחתי עם מר נוֹבוֹמייסקי שיחה טלפונית היתה, ושיחות כאלה אין בהן על־פי רוב אותה המעשיוּת המדויקת, הדרושה והרצויה לפי חשיבות הענין המענין את שנינו. בעיקר, מר נ. הביע את רצונו להביא לידי מוֹדוּס־ויוואֶנדי בין שני מחנות הפועלים, וגם אני הבעתי אותו הרצון. חוץ מזה הוא סיפר ל, שאצלו על ים המלח נכנסו אנשי עובד־לאום לתוך ה"מועצה" המקומית, בעת אשר מפי רוטנברג נודע לו, כי במשך המשא והמתן שהיה בביתו לפני כמה חדשים – סירב בן־חורין בשם עובד־לאום להסכים להשתתפות דוקא במועצות כאלה. עניתי לנ. שאינני יודע את כל פרטי המצב, אך נדמה לי שאולי ההבדל הוא בזה: אצלו על ים־המלח ה"מועצה" היא מוסד השייך רק למכון־חרושת אחד, בעת אשר אצל רוטנברג דיברו על “מועצות” עירוניות, והפועלים הלאומיים, אף־כי יסכימו להשתתף בסוג הראשון של “מועצות”, מהסוג השני יסתלקו. אך לא היה לי הרושם, כי מר נ. שמע את החלק הזה של דברי בדיוק. – לבסוף הבטחתי לו לכתוב לארץ־ישראל בבקשה שיעזו לו בהשתדלותו להביא לידיד מוֹדוּס־ויוואֶנדי; ואולם לא עשיתי ככה מפני עייפותי הגדולה, ואתו ואתכם הסליחה.

2.  מה שנוגע להצעתו בדבר “שולחן עגול” (ככתוב במברקכם), לא ברור לי הן אופיו הן היקפו. יש שלוש אפשרויות: או שזהו משא־ומתן הנוגע ליחסים על ים־המלח בלבד – או שזהו משא־ומתן כללי שיתנהל באופן מקביל לאותו המשא־והמתן, שהצה"ר הציע למפא"י בראשית אוגוסט, ושעדיין לא נתקבלה תשובתם על הצעה זו, – או שהחליטה מפא"י לדחות את הצעתנו ובמקום מו"מ אתנו יבוא משא־ומתן עם עוד־לאום. – על כל פנים, עצתי היא שלא תסרבו להתחיל במשא־ומתן (מה שבטח עשיתם גם בלי עצתי), אבל שתסבירו לכל הצדדים בבירור נמרץ, כי כל הסכם מקומי יקבל תוקף בחיים אך ורק אם יתאשר ע"י הוועד הפועל לברית הצה"ר. ובזה אינני מתכוון להתערב באוטונומיה של ההע"ל, שהריהי מוסד עצמאי לגמרי, אבל פשוט עובדה היא, שאין טעם לחוזה, שלא יחייב גם את המחנה הגדול בגולה התומך בעובד־לאום, ואת זה אי־אפשר לחייב בלי פקודת הוועד הפועל לברית הצה"ר.

על תוכן דרישותיכם אין צורך ל"למד" אתכם, היות ואתם הבקיאים בענין ולא אנחנו פה; אבל כדאי שאזכירכם את נוסחת הדרישות כשאנו מנסחים אותן פה בגולה. “בוררוּת” איננה הסכם תיאורטי שהנה מתחייבים שני הצדדים, במקרה של סכסוך, לבחור בבוררים ולמסור בידיהם את ההחלטה: כי יש תמיד סכנה שלא ייכנעו לפסק־הדין, או גם שלא יסכימו על מי לבחור. “בוררוּת” על־פי החלטותינו בוועידת וינה היא מוסד קבוע, שלשה או חמישה או שבעה “שופטים” שייבחרו לצמיתות ע"י כנסיה מיוחדת, המייצגת את כל מקצועות המשק העברי בארץ בשוויון־משקל בין הפועלים ונותני־העבודה; השופטים האלה ייבחרו מאנשים שאינם שייכים לשום מפלגה, ואסור להם להשתייך לאיזו מפלגה שהיא; והם (לא בעלי־הדבר בכל סכסוך וסכסוך) ימנו את הבוררים הקבועים לכל עיר או מושבה ויכהנו בתור בית־דין עליון לערעורים. וגם את ה"לשכה הניטראלית" בכל מקום ומקום ימנו הם, אותו הקוֹלגיוּם של הבוררים העליונים, ורק אז תהיה לנו לשכת־עבודה ניטראלית במלוא מובן המלה, ועל־כן מתנגדים אנחנו ללשכה “משותפת” (עם באי־כוח של המפלגות), וגם בלשכה הממונה ע"י העיריה או ועד המושבה איננו רואים פתרון מספיק מפני האופי המפלגתי של המוסדות האלה. – מה שנוגע ל"מועצות" מקומיות, מתנגדים אנחנו התנגדות עקרונית לכניסת הפועלים הלאומיים לאיזה מוסד שהוא, אשר יהיו בו למיעוט ויוכרחו לעשות מה שיחליט הרוב המורכב מאנשי השמאל (אולי בהוספת נתיניו מהפועל המזרחי וכו'): לא תדרוך רגלם אלא במוסד שהם שם לא פחות מחצי, ופה לא נתחשב בשום סטאטיסטיקה כי־אם רק באותו העקרון, שאנו דורשים אותו גם ביחס לקונגרסים הציוניים ולוועד הלאומי: כל מוסד “משותף” בישראל יתבסס אך ורק על הסכמה חפשית ושוויון המשקל, ולא על רוב ומיעוט. – ומה שנוגע לזכות העליה, לא נוותר על כוונתנו להבטיח סרטיפיקאטים מחוצה להשפעת הסוכנות, כל זמן שתרכובת הסוכנות לא תותאם לדרישותינו.

הנני מאחל לכם הצלחה בכל. – תל־חי.

ז’בוטינסקי

פאריס כ"ה ו' אדר ה’תרפ"ז

חברים,

ביום ביקורי בעירכם, היוֹת וגברה עלי עייפותי מרוב־מסעי, לא יכולתי לדבר אתכם ולהביע לכם את תודתי על קבלת־הפנים הנהדרה שבה כיבדתוני. הרשוני־נא, על־כן. להגיד לכם מלים אחדות מרחוק ובכתב.

בעוד חי בינינו אליעזר בן־יהודה, אמרתי לו בשיחה פרטית: – “יבוא זמן, אדוני, כאשר יעמידו בירושלים מצבת־זכרון לכבודך בתור יוצר השפה העברית המדוברת”. – על זה ענה לי בן־יהודה: – “אף אם תועמד מצבה כזו לכבוד מחיה שפתנו, אז לא לכבודי אני, וגם לא לכבוד המורה העברי, אלא לכבוד הילד העברי בארץ־ישראל. כי היוצר והלוחם האמיתי, אשר בו רק בו היה תלוי הנצחון בענין זה, הוא הילד”.

אנחנו, כמובן, לא נסכים לדעתו של האיש הגדול ההוא, עניו ככל הגדולים. כי הוא הוא מי שיצר את העברית המדוברת, ואחריו – המורה העברי; אך אמת הדבר, כי יחד עם שני היוצרים האלה זכות רבה בדבר תחיית לשוננו זכה גם הילד העברי. כי כך אמר לי בן־יהודה ביום ההוא: “החורש חרש את הקרקע, והזורע זרע את הזרע; אך המסקנה האחרונה תלויה היא בזרע עצמו – בכוח־החיים וברצון־החיים הטמונים בקרבו”. בן־יהודה חרש, המורה זרע; אך הילד העברי – הוא הוא הזרע. ואם ניצחה שפתנו בחיי הישוב העברי בא"י, עזרה גדולה עזר לכך אותו הילד העברי, שדבק בשפה והפיץ אותה בבית וברחוב.

כמו־כן גם אתם, ילדי הגולה, אחראים הנכם לקיומה ולנצחונה של הלשון העברית בסביבתכם. אם תדבקו בשפה, אם תתחייבו בנדר־קודש להשתמש בה תמיד בשיחה איש־את־רעהו ואשה־את־רעותה, אם תזרעוה בלב אחיכם ואחיותיכם הקטנים עוד בטרם יבואו אלה אל בית־ספר, אם תשמיעוה, בעקשנות של לוחמים אמיתיים, על כל צעד ושעל בבית וברחוב – אז תחיה; ואם לא תעשו כזאת, אז באשמתכם אתם תמוּת השפה בסביבתכם, וגבוֹר תגבר עליכם הגלות לכל רעיונותיה ומנהגיה.

אך לא רק על קיום השפה אחראים אתם, כי אם גם על קיום הגזע העברי. הגלות החלישה את גופנו, חתרה עמוק תחת יסודות כוֹחנו החיוני – ואם הדור הזה לא יבריא לנו את הגזע, מי יבריאנו? ואם תקום לפני עמנו, פתע־פתאום, סכּנת חורבן והרס – כאשר היה הדבר לא פעם ולא פעמיים – מי יגן על הזקן והאשה וילד?

כל עברי צעיר, בחור או עלמה, הוא חייל האומה, חייל העומד מוכן לקריאת־הגיוס. שפת־עברנו ועתידנו בפיו, וזרועותיו חזקות למלחמת־התריס ולבו לא ידע־פחד. הכּוֹנוּ לשתי התעודות האלה. קלטו בלבכם את הלשון ואת כל אוצרותיה; ואת שריריכם למדו גבורה – משחקי־גבורה היום, ואולי מפעלי־גבורה מחר.

הנני שולח לכם את ברכתי, ברכת־חבר ורע.

זאב ז’בוטינסקי