¹

ספר

משפּחת יוחסין

כולל

דברים נמרצים בשבח ומעלת היושבים לפני ד' בארה“ק וביחוד בגודל מעלת החזקת לומדי תורה ומצות הכנסת אורחים בעיר קדשנו ת”ו. והרבה דברי מוסר ותוכחה בהשכל ודעת נגד המתרשלים בהמצוה הגדולה הזאת.

מאת

האשה המפורסמת מגזע היחש מרת רייצע בת הרה“ג מרדכי חן טוב זצלה”ה. ואשת הרב המופלג שקדן בתורה וכו' מוהר“ר זעליג מסלאנים נ”י.

נדפס

פעה“ק ירושלם תובב”א

שנת

החזיקו במצות הכנסת אורחים לפ"ק

בדפוס הרא"ם לונץ

הקדמה

הספר הזה נחלק לחמשה מאמרים, שלשה מאמרים הם מדברים נגד כל אדם, ושנים אל קרוביה. לזכר עולם. מאת האשה החשובה מרת רייצע בת הרה“ג ר' מרדכי חן טוב ז”ל משיסלעוויץ, ואשת הר“ר זעליג נ”י מסלאנים.

ועתה יבואר בקיצור יחשה ומקור משפחתה היקרה מצד אמה מרת חוה נבג“מ בת הרה”ג ר' צבי הירש ז“ל ממיר, נצר מגזע הרבנים בעל פנים מאירות, אור חדש, והרב הש”ך זלל“ה, ואחי אמה היו: הרה”ג ר' אלימלך ז“ל מלידא, והרה”ג ר' חיים ז“ל מווילנא, והרה”ג ר' מיכאל ז“ל מראדוויל, והרה”ג ר' אברהם ז“ל ממיר, והרה”ג ר' דודיל ז“ל מניעשוויז, והרה”ג ר' נח ז“ל מוואלאזין, והרה”ג ר' פנחס ז“ל מסעלץ, והרה”ג ר' וועלוועלע ז“ל מקארלין, והרה”ג ר' אליעזר ז“ל מקלעצק, כלם היו מגדולי ורבני הדור זי”ע ועל כל ישראל אמן.

ואחי אביה הרה“ג ר' מרדכי חן טוב ז”ל (והוא היה בן הרב המפורסם ר' שמואל ז"ל משיסלעוויץ), היו: הרה“ג שמעון ז”ל, והרה“ג ר' עקיבא ז”ל, והרה“ג ר' דודיל ז”ל, גם הם היו מגדולי ורבני הדור שהיה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

וגיסי אביה ז“ל היו: הרה”ג החריף המפורסם ר' אלי' ז“ל מדאנצק, וקראו לו “דער גרויסער ר' אלי' מתמיד”, והרה”ג פאר הדור ר' זיסקינד הארקאווע ז“ל מהאווארעדאק, ונקרא בשם: “דער האווארעדאקער רב”, והרה”ג ר' זאב וואלף ז"ל מבריסק. זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

מאמר ראשון

בעזהי"ת. אנכי הנני גבאית פעה“ק ירושלם ת”ו בחברת הכנסת אורחים, זה כשמנה עשרה שנה. והנני עוסקת במצוה הזאת באמונה שלמה ב"ה, – בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, ובשכבך תשמור עליך, בקבר, והקיצות היא תשיחך, בעולם הבא.

הנני אנכי אכתוב הספר הלז, רק לזכר עולם, אבל לא חלילה למען שיהיה לי מזה כבוד, אדפיס את ספרי זה, כי מה כל האדם? הלא עפר ואפר, רק למען כבוד אבותי ודודי היקרים ז“ל, ולמען כבוד שלשה אחי (שנים מהם כבר מתו והם כבר בעולם האמת, ואחד ב”ה בחיים, – יתן לו ד' אריכות ימים ושנים, – אחי הראשון ז“ל נקרא בשמו “ר' הערש איידילמאן” בעל המחבר ספר עלמן מבחר, וספר מלוכת שאול, ואחי השני ז”ל נקרא בשם “ר' אליעזר חן טוב” והיה מגדולי הדור המופלגים היושבים ושוקדים תמיד באהלי תורה, ואחי השלישי – יבדל לחיים – הוא הרב המפורסם ר' שמואל איידילמאן נ“י והוא דר בעיר קעניגסבערג, והנה הוא ב”ה איש קצין וגביר נכבד והוא מתנהג בדרך הדור הישן, לא כמו הדור הזה בעוה“ר, וגם הנני מביא הספר הזה אל הדפוס בשביל לבי הנשבר והנדכא, כי כאשר הייתי אם לארבעה בנים ושלש בנות, ולא זכיתי כי יהיו לי לאורך ימים ושנים וכולם מתו ר”ל בחיי, אויה לי, על כן עזבתי עיר מולדתי והמשפחה שלי ונסעתי לעיר הקדושה ירושלם תובב"א, כי אמרתי בלבבי אולי אבנה שם וד' ירחמני, אבל לא כן היה, – לכן לקחתי את עצמי לעסוק במצות הכנסת אורחים ולהיות גבאית, והנני נותנת שבח והודיה כל רגע ורגע לה' הטוב כי בודאי כל מעשיו נכונים ומשפטיו צדיקים.

אתן חבירותי היקרות שלי, – דהיינו האשה הצנועה מ' ליבע פעריל אשת הר“ר יצחק ז”ל מווילנא, והאשה הצנועה מ' רבקה ליפא אשת הרה“ג מאיר נ”י מאניקשט, והאשה הצנועה מ' חנה חיה אשת הר“ר שלמה ז”ל מקאלאווארנע, והאשה הצנועה מ' יענטע באשע אשת הר"ר יהודה מבריסק –.

שמענה אתן נשים צדקניות, וגם שאר נשים צדקניות האזינה אמרתי, נשים צדקניות, הנה בספרנו הקדושים כתוב לאמר: כי הגאולה הראשונה היה על ידי נשים צדקניות, וגם הגאולה האחרונה יהיה אי“ה על ידי נשים צדקניות ע”כ אבקש ממכן, הנה כאשר אנכי חלושה ורפת כח וכאשר הנני רואה כי כבד לנו מאד לנהל המצוה של הכנסת אורחים והשטן החל גם הוא להתערב בנו, לכן אבקש ממכן עוד הפעם כי תרחיקו אותו ממכן בכל כחכם וגם אנכי התרחקתי ממנו לע“ע בכל כחי ב”ה, ואתן על זה שבח והודיה לה' הטוב וד"ל.

ועתה הנני לעורר את לבבכן וגם לעורר את לבב שאר נשים צדקניות אל המצוה הגדולה הזה. כי כתוב בספרים הקדושים כל מי שמחיה נפש, דומה לו כאילו ברא הנפש הזה כי אם אין לו מה לאכול לא יוכל ללמוד, כמאמר רז“ל, אם אין קמח אין תורה, ופקוח נפש דוחה שבת ויוה”כ, ובפרט כשמחיה נפשות הרבה, וכשמחים אנחנו נפשו' הלומדים העניים, הם יוכלו לישב וללמוד התורה הקדושה, אשר על ידי אורה יחיה הגוף בעולם הזה, והנשמה בעולם הבא, ועל ידי המצוה של מחיה נפש העניים נהיה זוכים לקום לתחה“מ, כאשר אמרו רז”ל על הפסוק כי טל אורות טלך, והכונה טל של התורה הקדושה שבזה יהיה מחיה המתים.

כל מי שיש לו חלק במצוה הגדולה של הכנס“א יזכה לתחה”מ, והנכם בעצמכם תוכלו להבין כמה גדולה המצוה הזה וזכותה אשר אנכי רוצה לזכות לכם, נשים וגם אנשים, הנכם תוכלו להיות זוכים בהמצוה הגדולה הזה בנקל באיזה פרוטו' אשר תתנו בכל שבוע, ומפני כי רבו בעוה“ר הרבה עניים ואביונים בימים האלה פה בירושלם ת”ו לכן הנני אבקש ממכם נשים ואנשים רחמנים, רחמו על העניים והאביונים וקחו חלק בהמצוה הגדולה של הכנס"א ובפרט להחזיק את העניים שהם תלמידי חכמים, עזורו להם כדי שלא יבואו על ידי זה שלא יהיה להם מה לאכול, לידי ביטול התורה הקדושה אשר עונש הביטול גדול הרבה מאד, כאשר מפורש בגמרא הקדושה ובמדרשים, ולהיפך גדול הרבה מאד שכר האנשים אשר הם מכבדים העניים ובפרט העניים הלומדים, והאיש אשר יעזור להם באופן אשר לא יבואו לידי בזיון, שכרו גדול מאד מאד, וזה דומה כאילו הוא ברא להם.

לכן קבלנו עלינו לחזק החברה היקרה של הכנס“א, ואני אבקש מכל אנשי ירושלם הן איש והן אשה, כי יבואו לעזור לנו בדבר הזה, כאשר יהיה לאל ידם, הן כי הם בעצמם יעזרו לנו במעט כסף בכל שבוע ושבוע, והן שהם יראו כי אנשים אחרים יעזרו לנו ויבואו בחברתנו, ומן השמים יעזור להם ה' הטוב כי יהיה לכם לשלם לנו בנקל בכל שבוע ושבוע המעט הכסף אשר הנכם רוצים לעזור לנו בזה, כמו שאמרו רז”ל הבא לטהר מסייעין אותו, ובפרט במצוה הגדולה כזו, אשר אברהם אבינו ע“ה רצה בהמצוה הזו של הכנס”א קודם מכל שאר המצות, ואשר היה לו על המצוה הגדולה הזו הרבה יגיעה כמו שידוע לכל, אף על פי כן רצה בהמצוה הזו הרבה מאד

בתקנות שלנו מובא כן:

לזכרון עולם (יחיה לאורך ימים) אחר מאה שנה, אם איש מבני החברה כשיפטר אזי בחדש הראשון ילמדו משניו' בעד הנשמה, ויאמרו אנא וכו' ומבקשים בעד הנשמה שיהיה לה מרגוע בגן עדן, ושיהיה לה תיקון טוב, ושיהיה זוכה לקום לתחה"מ, ה' יזכנו בקרוב לשמוח בגואל צדקנו במהרה בימינו אמן.

עוד מובא: כי בכל שבת בזמן האכילה יעשו כל העניים “מי שברך” לכל האנשים אשר יעזרו לנו בהמצוה הגדולה הזו וגם יבקשו כל העניים מה' כי יהיה להם שלום וכל טוב סלה וגם יבקשו לה' כי גם לבני האנשים האלה העוזרים לנו בדבר הזה, כי שלום וכל טוב יהיה להם עד העולם אכי"ר. ושומרים אנו מאד לקיימם.

ועכשיו אבקש ממכן נשים צדקניות, עזורו לנו בהמצוה הגדולה הזו, ועוררו לבבכן להמצוה הקדושה הזו, ועוררו גם לבב שאר נשים הן² זקנה והן צעירה, כי יבואו גם המה לעזור לנו בכל מה שיוכלו, ובעבור זה יהיה לכם אריכות ימים ושנים ויהיה לכם בנים לומדים ויראי ה' ויברך לבעליכן כי יהיה להן פרנסה בכבוד ויוכלו לפרנס לכן בלי יגיעה ובכבוד, וכל טוב יבואו עליכן ונזכה כי יבוא גואל צדקנו במהרה בימינו אי“ה על ידינו כמו שאמרו רז”ל שהגאולה הראשונה היה על ידי נשים צדקניות כן גם הגאולה שיהיה אי“ה במהרה בימנו יהיה גם כן על ידי נשים צדקניות, ונזכה אי”ה לראות בקרוב בבנין ציון וירושלם ובבנין המקדש צבי מחמד עיננו ונזכה להנות מזיו השכינה כיר"א.

נשלם מאמר הראשון. בעזר שדי נוצרנו כאישון:

מאמר שני

עכשיו הנני לבקש מהאנשים אשר יקבלו עליהם לעסוק בהמצוה הגדולה הזו של הכנס"א אחרי מותי (אמ"ש) ואף על פי שמי שהוא איש נבון הוא יכול להבין בעצמו ממה שכבר מוזכר למעלה, אף על פי כן הנני לדבר עוד מעט, ואבקש כי האנשים הקוראים היקרים ישימו לבם לדברי.

הנה ידוע מה שאמרו רז“ל שהמצוה של הכנס”א גדול הרבה מאד ממה שמקבל פני שכינה כביכול, והענין הזה קשה לכאורה כי איך שייך לאמר שזה גדול ממה שהוא מקבל פני שכינה, אלא שרז“ל רמזו כונה עמוקה בזה המאמר שעל ידי זה שייך לאמר שזה גדול הרבה ממה שמקבל פני שכינה, ונוכל לפרש הענין כך, והוא שבמצוה של הכנס”א יש בה שני פירושים.

א) והוא הפירוש הפשוט כך הוא, שדברו בגודל המצוה ובמעלה של האנשים אשר רוצים הרבה מאד בכל לבבם ונפשם לקבל אנשים אורחים בביתם ולמלא כל צרכם, אכילה, שתיה ושינה, הדבר הזה הוא בודאי דבר גדול וטוב מאד, כי האנשים אשר יבואו מן הדרך והם עייפים הרבה, והאנשים הטובים האלה הם מקבלים ומפרנסים וממלאים להם כל צרכם, בודאי שכרם גדול מאד, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, וגם אם יש להאורח בעצמו כסף לקנות לו מה לאכול, והאנשים הטובים האלה הם ימלאו להם כל צרכם, ובפרט כשמזמינים לו כר וכסת לישן ולהנפש מעמל הדרך, ובפרט האנשים אשר הם באים מחוץ לארץ הנה הרבה מאד עמלם אשר עמלו וסבלו על הים עד אשר זכו לעברו בשלום, ובודאי לא יבואו פה עיר מלאה עניים מרוב טובה, כי לוא היה לו שם בעירו טוב, אזי לא היה נוסע משם, ואביא לכם ראיה מאבותינו הקדושים ע“ה שגם הם לא רצו לנוע ולנוד ממקומם, ובעוה”ר בזמן הזה הננו תמיד נע ונד, והאיש אשר יעזרו ה' ויעבור את הים שלום הנה עייף הוא עד מאד ולוא לא יהיה לו מקום לבוא בפעם הראשון ולאכול שם בימים הראשונים, הרי רע לו הרבה מאד ולכן המצוה גדולה עד מאד ובפרט לאיש היושב ולומד אשר אם לא יקרבוהו יכול לבוא לידי ביטול תורה ובפרט פה עיר קדשנו שיש בה עניים ואביונים הרבה מאד, אך ה' הטוב לא יעזוב חסידיו כאשר בקש דוד המלך עליו השלום: את חוקיך אשמור אל תעזבני עד מאד, זה הוא הפירוש הראשון והפשוט מה שיש לפרש על מצות של הכנסת אורחים.

והפירוש השני כך הוא, אם הנך רואה כי תוה“ק עומדת בחוץ ושום אדם לא יקבלה בביתו לאמר: הנה אנכי רוצה בה ואקחנה אלי ואעשה לביתי לבית תורה שילמדו בה בין ביום ובין בלילה, כדי שהתורה תעשה לי כתר על ראשי, וכן כל מצוה ומצוה שהנך רואה ששום אדם לא ישמרנה כמשפט, ונוהגים בה קלות ראש, ומעטים מאד האנשים אשר מקיימים אותה, תדע כי המצוה הזו היא מחכה בודאי עד שיבוא איש נכבד ויקיימה והוא גם יעורר לאנשים אחרים שגם הם יקיימו אותה, בשביל כבוד ה', וזה הוא נקרא הכנס”א, ובאופן הזה שייך לאמר שזה גדול יותר ממה שמקבל פני שכינה, והדבר הזה למדנו מן הזוהר הקדוש ומשארי ספרים הקדושים אשר דברו בענין זה.

גם להנשים הצדקניות אשר יקבלו עליהם לעסוק אחרי מותי (אמ"ש) הנני לעורר לבבכן כי תהיו בה רץ כצבי וגבור כארי וגם הנני לספר לכן את הדברים האלה: בזמן שהייתי בחוץ לארץ הייתי אומרת בכל פעם בחג הפסח בלילה בזמן הסדר כשאמרתי את ההגדה, לא אמרתי בה אלא רק ארבעה עשר פעמים דיינו, שיש בה, ועכשיו כשאנכי זכיתי לבוא לפה עיר הקדושה ירושלם תובב“א, אנכי אומרת עכשיו שבעה עשר פעמים דיינו כי ניתוספו לי פה עה”ק לאמר עוד שלש פעמים דיינו.

א) דיינו, שה' הטוב זיכני ועזרני ברוב רחמיו הגדולים לעלות לפה עיר הקדושה ירושלם תובב"א, ויתן לי פרנסה פה בשבתי בקדש.

ב) דיינו, כי אראה שהי“ת מחדש את כחותי תמיד, כי בכל זמן אשר אנכי חושבת כי כבר אבדו והלכו כחותי ממני, השי”ת מחדש אותם כנשר.

ג) דיינו שהשכילני ה' הטוב בשכל טוב כדי שאוכל לסבול בדומיה היסורים אשר באו עלי, שלא לחטוא נגד ה' וגם עכשיו הנני עדיין סובל יסורים הרבה וב"ה שיש בי כח לסבלם כל היסורים הרבים האלה אשר אנכי סובלם – אלה המה השלשה פעמים דיינו.

אנכי אשה חלושה מה הוא הבטחון שאקוה עליו עכשיו בזמן הזה אשר עמודיה הקשים של העולם ירופפו וההרים הגבוהים ישפלו, הכונה מזה הוא כי ההצלחה של העולם היא תלויה רק על חוט השערה ואם יבוא רוח חזק הוא יכול ברגע קטן להחריבה ואי אפשר להצילה רח"ל.

וגם הכבוד מזה הדור הוא בעוה"ר נשתנה הרבה, אך מה אוכל אנכי לעשות, כי אנכי כשה נאלמה, והנני משתוממת אבל לא אוכל לדבר על כל אלה, כי ה' בודאי צדיק הוא בכל דרכיו וכל משפטיו הם צדיקים. ואין לשום אדם רשות להרהר אחרי מעשי ה' מאומה, וד' ברחמיו יזכנו לראות בקרוב בנחמת ציון ובבנין ירושלם במהרה בימינו, אמן.

נשלם מאמר שני. בעזר שדי המחדש אוני:

מאמר שלישי

עכשיו ידידותי וגם לשאר נשים הצנועות הנני לספר לכן דברים מועטים מספר בחינות עולם אשר אומר שם בענין מעלת ארץ ישראל וזה לשונו: זה בודאי ידוע כי הביא ה' את בני ישראל לארץ ישראל אשר היא טובה מאד מכל הארצות ובכל העולם היא הארץ המפוארה והמהוללה וגם בארץ ישראל היה מקום כל החכמות וגם בה היה המקום ללמוד כל ידיעות העולם וגם על ידי התורה הקדושה שלמדו בני ישראל בארץ ישראל למדו והבינו מעצמם כל השבע חכמות, אבל אחרי כן כשחטאו ישראל גרמו שנעשה הבדל ומחיצה בינם לבין-אביהם שבשמים כי עונותיהם שנדמו לעבים כי כמו שהעב מבדיל בין האור של השמש כן עונותיהם הבדילו בינם לבין אביהם שבשמים וכמעט כשנמנעו מלשמוע אל מצות ה' הסגירם אל יד האויבים והסיר מהם השגחתו ויגרשם מהארץ הטובה אשר ישבו בה וגם הארץ הושמה אחרי כי נגלו לארץ אויביהם וכל כך באו עליהם צרות הרבה עד שנזרו ונפוצו בין כל העולם ושכחו על ידי זה הרבה דברים והיצר הרע החל להתערב בנו ולהרע לנו ולכן אין לנו להשתומם על הדבר אשר יש לנו בזמן הזה הרבה אויבים וגם במצוה הגדולה הזו של הכנס"א גם כן יש לנו הרבה אויבים וכן הוא בכל מצוה ומצוה כי היצר הרע הוא מסית את האדם רק להרע אבל אנו צריכים להתחזק נגד כל אויבינו ולעשות המצות בכל לבבינו ונפשנו ובעבור זה ה' יברך אותנו בכל טוב.

ועכשיו חבירותי וגם שאר נשים צדקניות הנני להעתיק לכן מעט דברי מוסר מספר בחינות עולם ומשארי ספרי מוסר כי אנו צריכים לדעת אותם בשביל הדברים אשר אנכי כתבתי למעלה.

והנה העיקר מכל הדברים הוא שה' הוא אל שאין כמוהו ויש לו ידיעה על העולם על כל דבר ודבר בפני עצמו, מה ששכל האדם לא יוכל להשיגם, כי היעשה ה' דבר טרם נגלה לו מקודם סוף המעשה או היחשוב אדם איזה מחשבה מגדולה ועד קטנה אשר ה' לא ידע, כי ה' אף על פי שעל השמים כבודו, מכל מקום יודע כל דבר ודבר שעל הארץ וגם הדברים שהם בעמקי שאול, ואנו איננו רשאים לשאול ולהשתומם איך יוכל לידע בידיעה א' כל הדברים שהם להיפך זה מזה, כמו למשל קור וחום וכדומה, ועוד יותר כי ה' יקיף בידיעה א' את כל הדברים אפילו דברים שהם משתנים תמיד וגם דברים אשר לא נמצאו עוד כלל, רק שהם יהיו אחרי כן, ואפילו הדברים אשר יוכלו להיות בשני הצדדים דהיינו האדם כשנולד יוכל הוא שיהיה צדיק או רשע, וה' יודע מקודם מה שיהיה בסוף – ואין לשאול על זה, א“כ שה' הוא יודע הסוף מה שיהיה מדוע יש להצדיק שכר ולהרשע עונש הלא בעל כרחם הם כן שה' בראם כן לזה עשה טבעו להיות צדיק וזה רשע, כי על זה יש להשיב שהבחירה היא בידי האדם ויש לו לבחור בדרך הטוב כי הידיעה של ה' אינו מעכב לו כלל והוא יכול להיות צדיק כמו שאמרו רז”ל הכל בידי שמים חוץ מירא' שמים ולכן אין זה שאלה כלל – ועל זה שאמרנו שיש לה' ידיעה בכל דבר ודבר נוכל ללמוד בק“ו מאדם כי כמו שאי אפשר לומר שנעלם מהחכם הדבר אשר יעשה בידיו וכ”ש ה' שיודע הכל ולא נעלם ממנו כל דבר, והוא יודע טבעם כי הכל הם מעשי ידיו, רק שלא נתן בשכלנו להשיג הכל, וחותם ה' הוא אמת כי ה' לבדו הוא אל אמת ובין אנשים שיש ביניהם לצים ובני עולה שם לא ימצא כבוד ה‘, וגם המלאכים לא יוכלו לעמוד נגד הכתב של אמת ומה גם אנו אנשים פשוטים שלא נוכל לעמוד נגד הכתב ³של אמת, ואם ה’ לא נתן אמון גם אל המלאכים אשר המה לא יחטאו, ואיך יוכל להאמין לאנשים אשר ימרו פי ה' ויחטאו תמיד שאנו נוכל להבין האמת של ה‘, או היוכל בן אדם הדומה לזבוב להשיג את ה’ רק אנו אנשים פשוטים צריכים לדעת כי אין בשכלנו הקצר כח להשיג את ה' כי גדול ונורא הוא מאד, רק זה אנו צריכים להאמין כי כל דבר ודבר שיש בעולם הוא מה' וה' הוא המשגיח על הכל, וגם על זה צריך הרבה מאד שכל, כי השגחת ה' אינו דומה כמו השגחת האדם וכן בכל דבר, ומה שמצינו כמה פעמים שה' דומה לארי או לשארי ברואים, הוא רק דרך משל לסבר האוזן אבל כלנו צריכים לידע כי אין לה' שום תמונה ודמות, והאיש אשר יבין הדבר הזה הוא ידע צדקת ה‘, ולא יחשוב האדם בזמן שהוא אומר ראה בעניינו או שמע קולנו שה’ יש לו עינים או אזנים, כי כל זה לא נאמר אלא רק דרך משל.

וגם לא יאמר האדם הנה לא אוכל להשיג בשכלי הקטן חכמת ה' ואם כן לא אחקור כלל להבין זה, אלא כל איש ואיש צריך שיעמול להבין גבורת ה' כי מגבורותיו אשר יעשה בעולם יוכלו גם האנשים הקטנים גם כן להבין גדולת ה‘, ויש על זה משל נאה וכך הוא, כמו שהעטלף אשר לא ראה אור השמש מימיו, ומכל מקום הוא מוכרח לשער ולהבין בעצמו הגודל וחוזק אור השמש אשר בשביל זה לא יוכל להביט ולראות ביום כלל, והנשר הוא יודע גודל ויוקר של השמש על ידי זה שהוא סמוך אל השמש ויש לו הרבה עונג ממנה מאורה, ומזה אנו רואים כי יש לשני המינים האלה ציור ומושג אחד באור השמש, הגם שציורם אינם שוה של זה לשל זה כי הציור מה שמצייר לו לעצמו הנשר הוא על ידי ראיה והציור של העטלף הוא רק על ידי שמיעה ואינו דומה שמיעה לראיה, אבל על כל פנים הם שניהם מבינים את היוקר של אור השמש, כן הוא גם כן אצלנו האנשים האיש אשר יש לו שכל הרבה הוא יכול להשיג יותר גדולת ה’ כמשל הנשר, והאיש אשר אין לו כל כך שכל הוא אינו יכול להשיג כל כך אבל על כל פנים יכולים שניהם להשיג הגדולה והידיעה של ה'.

אתן חבירותי היקרות, וגם שאר נשים צדקניות, שמענה דברי, הנשים האלה אשר יקבלו המצוה הגדולה הזו של הכ“א אחרי מותי (אמ"ש) הנכם צריכים להתחזק בה מאד כי בעוה”ר בזמן הזה אם אחד רוצה לעשות מצוה רוצה גם היוצה“ר להיות שותף בהמצוה הזו, על כן אתן צריכים להתחזק מאד נגדו ולא תשמעו אליו, וגם לא תפחדו משום איש שמא יאמר שהנכם חיים על ידי הגבאות כי כל מה שידברו יותר יהיה לכם יותר שכר, רק שתעסקו בהמצוה בכל לבבכן ונפשיכן, אלה דברי אשר אדבר מלב מרה ומשברון רוח, ואקוה כי ירחם ד' ויהיה אחדות בינינו בני ישראל אבל בעוה”ר יש אצלינו עכשיו בזה הדור הרבה פירור לבבות, ולכן לא כתבתי בספרי המוסר אשר ראיתי בהחיבור של האשה החכמה אשר כתבה שם בספרה שצריכים אנו לאהוב איש את אחיו בכל לבב ונפש וסמכה את דבריה על הפסוק ואהבת לרעך כמוך כי אנכי הנני רואה את גודל השנאה אשר יש בינינו, ואיך אוכל להאמין כי אני אשה חלושה אעשה להם לב טוב שיהיו אוהבים זה את זה, והלואי שיהיה לפחות אצלנו השנאה מעט יותר קטנה ממה שהיא עכשיו, ולא יהיו כל כך נוקמים ונוטרים כמו שהיא בעוה"ר עכשיו בזמן הזה, כמו שאנו רואים בעונינו עכשיו בדורנו זה, שכל איש ואיש יקנא את אחיו וישנאו זה לזה מאד על לא דבר, והסיבה להשנאה הזו היא רק על ידי הקנאה מה שהם מקנאים זה לזה כי גדולה מאד הקנאה עכשיו בזמן הזה וכמו שאנו רואים שלפעמים יקנא איש לחבירו בשביל שהוא רואה שיש לו מעט יותר כבוד ממנו או דברים אחרים של קלי הערך הדומים לזה.

ועכשיו כשאנכי הנני רואה שכל כך היא גדולה השנאה עד שעל ידי דבר קטן יוכל לשנוא איש את אחיו שנאת עולמים ומה שיש בידו לעשות לו איזה רעה הוא עושה לו, והוא נוקם ונוטר לו האיבה והשנאה עד עולם, ואם כן איך יוכל להיות שאנכי אשה חלושה ורפת כח אוכל בדברי אשר אדבר לשנות את לבם לטוב ולעקור השנאה מלבם ולטעת בלבם אהבה ואחוה, שיאהבו זה את זה ושלום אמת יהיה בינינו בני ישראל, אך אקוה לה' הטוב כי ירחם עלינו וברא לנו לב חדש והוא יטע בלבנו האהבה ויאהבו זה לזה בלב שלם, והשנאה תעקר מלבינו, וד' יתן כי נזכה לראות מהר בנחמת ציון ובבנין ירושלים תובב“א ואז יברא ה' לנו לב חדש, ואיש את אחיו יאהב, ואז יקויים הפסוק ואהבת לרעך כמוך, ויביא לנו משיח צדקנו במהרה ויקויים הפסוק מה שאמר ישעיה הנביא ע”ה (ישעיה נב ז), מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אמר לציון מלך אלהיך: ואז יהיה לנו ולכל ישראל שלום וכל טוב סלה, במהרה בימנו, כן יהי רצון אמן.

המאמר השלישי הזה אני גמרתי לכתוב בחדש מנחם אב לשנת התרמ“ד, פה בעיר הקודש ירושלם תובב”א, וד' יזכנו שנראה במהרה בימינו את גואל צדקנו, והחדש הזה יהפוך ה' לנו מיגון לשמחה ומצרה לרוחה ומשעבוד לגאולה, ויצילנו מכף כל אויבינו ושונאינו השואפים תמיד להרע לנו בני ישראל העשוקים והרצוצים, והרוחתינו תצמח במהרה, ולא נסבול עוד כל כך חבלי משיח, ונזכה שבמהרה יקויים לנו הפסוק מה שנאמר ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן, כן יהי רצון אמן.

נשלם מאמר השלישי. שנת התרמ"ד בחדש החמישי:

מאמר רביעי

עכשיו הנני להודיע לש“ב בחוץ לארץ וגם לכל אהובי ומכירי שם כל הדברים אשר עברו עלי פה בעיה”ק ירושלם למען תדעו חסדי ה' הטוב, אשר נתן לי כל כך כח שאוכל אנכי אשה חלושה לסבול בדומיה כל יסורים קשים ואנכי לא הרהרתי במעשי ה' כלל, כי ה' נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.

הנה פה עיר הקודש ירושלם המנהג הוא שאינם יושבים שני משפחות בדירה א' והלילות הם גדולים פה גם בקיץ וכל שכן בחורף, ובעלי נ“י לא היה שום פעם בבית כי בין ביום ובין בלילה הוא היה רק בביה”מ שישב ולמד שם וכשהוא בא מביה"מ היה בא אחרי חצי הלילה, ובלילה אשר הלך ללמוד איזה משמר אז לא היה בא כלל כל הלילה והנה אנכי הוכרחתי להשאר לבדי כי לא היה בביתי שום איש כי פה אינם יושבים שנים בדירה א' כאשר מוזכר למעלה, לכן כשבעלי הלך לבית המדרש ללמוד לא היה נשאר שום איש בבית רק הנה אנכי לבדי.

וגם זה הנני להודיעכם כי בעיר קדשנו אינו הולך הגשם בקיץ רק בחורף ואז הלילה גדולה הרבה מלילה של קיץ ואני בזמן שבעלי הלך לביה"מ ואנכי הנני יושב לבדי ובחוץ הלך הגשם החזק ושטף כמו גלי הים ביום סער, וגם הרעשים רעשו בקול נורא מאד המרעיד לב ונפש השומע, והברקים גם הם התנוצצו בכל רגע ורגע, ואנכי הנני לבדי ושום איש אין עמדי ואינני יודע מה לעשות מרוב האימה אשר נפל עלי ודלת על החלון (לאדען) לא יש פה בירושלם אשר אוכל לסגור החלון כמו שיש בחוץ לארץ אשר שם בזמן שהולך הגשם סוגרים החלון ואז אינם שומעים כלל הגשם, אבל פה לא יש זה ולכן נפל עלי אימה גדולה בזמן שהלך הגשם ובזמן שלא היה שום איש עמדי.

עוד יותר היה פחדי גדול בשביל זה שלא היה לי עם מי לדבר אפילו דבור א' ומרוב האימה אשר היה לי הלכתי הנה והנה בביתי למען הפג האימה מלבי אבל לא היה לי מזה שום פעולה כי כל רגע ורגע היה האימה יותר גדולה עלי ואני לא ידעתי שום עצה לזה וכל עמלי לא הועיל לי כלל והכל היה בחנם.

וגם זה עשיתי בשביל שילך מלבי האימה והוא שאמרתי תהלים אבל באמצע הלך רעש גדול ונפל עלי אימה גדולה עד שכמעט יצאה הנשמה מקרבי. וכל האיברים שלי רעדו מאד ושיני דא לדא נקשן עד שהיה לי אי אפשר לסבול כל זה ואני החילותי לפעמים לצעוק בקול בכי ויללה, בני, אהה בני, איך הנכם יכולים בני היקרים להביט על צערי הגדול אהה לי אם שכולה וגלמודה הה בני, בני, הביטו על אמכם וראו מכאוביה אשר יש לה.

והנה כאשר יוסף הצדיק בזמן שמכרו לו אחיו להמדינים וכאשר עבר על הקבר של אמו נפל על קברה וירם קולו ויבך ויצעק אמי אמי איך הנך יכולה להביט על צערי הגדול אהה אמי היקרה הה, כן צעקתי גם אנכי הרבה פעמים משברון לבי ומדאבון נפשי על רוב היסורים אשר אנכי סובל, עד אשר ה' ראה בעניי וירחם עלי, כי בא פה עיר הקודש ירושלם תובב“א הרב הגאון הצדיק המפורסם מוהר”ר ר' אליה מדרוביאן זלל“ה עם אשתו הצנועה מ' גוטע ע”ה, וישכרו להם דירה סמוך אל הדירה שלנו והוא הביא עמו הרבה ספרים ולכן לא היה צריך עוד בעלי לילך לביה“מ ללמוד כי היה לומד אצל ר' אליה ז”ל בביתו.

ועכשיו הנני לספר לכם טוב לבבם ונפשם של הרב ר' אליה ז“ל ואשתו הצנועה מרת גוטע ע”ה לפעמים הוא אמר אל אשתו בזה הלשון אשתי יקירתי לך וקרוא את שכנתינו היקרה מ' רייצע תחיה אל ביתנו למען שלא תשב היא לבדה בביתה ולפעמים באו הוא ואשתו ז"ל בעצמם לנחם אותי והיו הם יושבים אצלי כמה זמן והיו מנחמים אותי כל כך עד שאני היה נראה לי ממש כאלו אנכי נולד מחדש ומעט מעט הלך ממני העוצב אשר היה לי.

כשהיה שבת או יום טוב היינו אוכלים עמהם על שולחן אחד וכל כך הם היו אוהבים לנו ואנחנו להם עד אשר אנכי קראתי לו בשם אבי ולאשתו אמי וגם הם קראו לי תמיד בתי והאהבה היה בינינו גדולה מאד, ואינני יכולה לספר לכם כל גודל האהבה שלנו.

אבל אהה, כי לא ארכה לי זמן שמחתי כי במהרה נהפך לי השמחה לתוגה, כי הצדיק ר' אליה מת לדאבון לבי ולב כל אוהביו ומכיריו, והנה אנכי לקחתי להאלמנה היקרה אל ביתי והיא הביאה הברכה אלינו, עליה נוכל לאמר שקיימה בכל לב ונפש המצוה של ואהבת לרעך כמוך זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן⁴.

ועכשיו קרובי וידידי הביטו וראו את כל אשר עברו עלי בשנים מועטים ודברי אבי ז"ל אשר דבר קודם הפטירה שלו הם נכונים ⁵ואמיתים וכך אמר: מה' אינם יכולים להסתר כי מלא כל הארץ כבודו, על כן אבקש ממכם קרובי היקרים כי תקראו לפחות בזה הספר פעם א' בשבוע או לכל הפחות פעם בחדש וגם זה אודיעכם כי כל מה שכתוב בזה הספר הוא רק כטיפה מן הים נגד כל הדברים אשר עברו עלי פה עיר הקודש וגם יהיה הספר הזה טוב להאנשים שיש להם לב נשבר ומרה כי אם יקראו בזה הספר ימצאו נוחם לנפשם הנדכא, וה' יתן כי נזכה כלנו לראות במהרה בנחמתינו ויביא לנו גואל צדקנו במהרה בימינו אמן.

נשלם מאמר רביעי. בעזר שדי משגבי וישעי:

מאמר חמישי

וגם זאת מצאתי חובה עלי להודיעכם קרובי היקרים את דברי אבי היקר זצ“ל אשר אמר בשעת הפטירה, לפני הפטירה אמר הפסוקים האלה הכתובים בתהלים קאפיטל קל”ט ואנכי לא הבנתי עד עכשיו הכונה מזה אך עכשיו כשבאתי לפעה"ק הנה הבנתי הפשט והכונה מאלה הפסוקים, שאמר ואלה המה הפסוקים שאמר: אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח: אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך: אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים וגם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך: אלה הפסוקים שאמר.

ועכשיו אבין הכונה שלהם, כי כאשר אנכי נסעתי מחוץ לפה עיר הקודש ת"ו ראיתי שלא יכולים לנוס ולהסתר מפני ה' אשר מלא כל הארץ כבודו ומגבהי שמים עד עמקי שאול עין ה' צופיה, האמנם משפטי ה' נכונים וכל מעשיו צדיקים ואין להרהר על מדותיו.

אתם קרובי היקרים הנה כתוב: מעשה אבות ירשו בנים ואנני⁶ רואה זה בכם, כי אבי ז“ל היה שונא הרבה מאד המידה של חניפה ונשא פנים וגם המידה הרעה של חמדת הממון והיה שונא מאד לאלה אשר יתגאו והוא היה עניו מאד ולא היה חושב את עצמו למאומה כי אמר מה לי להתגאה הלא כתוב בישעיה: לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות: וגם ה' זוכר את הצדיק עד אלף דור כמו שכתוב ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי: וזה ראיתי שעשה ה' הטוב לי בעת שבאתי בעיה”ק ירושלם ת“ו כי בזכות אבי ז”ל עשה עמי כמה טובה וכלם קרבוני בשביל כבוד אבי ז“ל וגם הרב הגאון הצדיק המפורסם הקדוש והטהור מוהר”ר מאיר אויערבאך זצ"ל אשר נקרא בפי כל “דער קאלישער רב” קרבנו הרבה מאד ותמיד היה מנחם אותי ואנחנו היינו רגילים בביתו כמו בביתינו ממש וקבלנו ממנו הרבה דברים ⁷ הנוגעים ליהודים ואמר לי בזה הלשון בתי דע כי כל מי שמחיה נפש על ידי שנותנים לו מה לאכול דומה לו ממש כאילו הוא ברא הנפש הזה, וגם היה לו הרבה שמחה מזה שאנכי עוסק בהמצוה היקרה של הכנסת אורחים.

קרובי היקרים אל יהי לפלא בעיניכם על אשר כל זה הזמן זה כשמונה עשרה שנה לא הודעתי לכם שום פעם את הסיבה אשר הסבה לי שאהיה גבאית בהמצוה היקרה הזו של הכנס"א כי גם עכשיו הנני מודיע זה לכם רק בשביל שאנכי הנני מדפיס זה הספר לזכר עולם לכן אודיע לכם עכשיו דבר הסיבה.

קרובי היקרים עליכם לידע כי כל מה שכתוב פה בספרי עדיין הוא כטיפה מן⁸ הים, כי לא היה די דיו⁹ ועטים אם כתבתי הכל מה שיש ברעיוני, אך זה אני רואה כי הגבאות ניתן לי מהשמים מיד של הקב“ה וראיה לדברי שהנה ה' הממציא כל המציא גם לי עזר בזה שאשת הרה”ג ר' אליה ז“ל אמרה אלי בזה הלשון: בתי היקרה עסקי אתה בהמצוה היקרה של הכ”א ואנכי אשגיח על הבית כמו יששכר וזבולן וכך עשינו כמה זמן ערך ארבעה עשר שנה, וגם כשבא פה הרה“ג ר' יהושע בצלאל ממאלץ בעהמ”ח ספר משכן בצלאל, הסכים גם הוא על דרכי.

ועכשיו זכרו נא קרובי היקרים איך אתם הלכתם עמי. הנה כתוב שהקב“ה ברא דרך ארץ עשרים וששה דורות קודם שנתן לנו את התורה ובעוה”ר בזמן הזה הנני רואה הכבוד המדומה הוא עוד יותר קודם מד"א.

וגם קרובי היקרים הנני להודיע לכם כי עכשיו הנני יכול לאמר עלי שאני קיימתי פה בעיר הקודש ירושלם ת"ו מכל מלמדי השכלתי.

ממני דודתכם החפצה בשלום כולכם ואשרכם,

רייצע בת הרה“ג ר' מרדכי חן טוב ז”ל משיסלעוויץ

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

[ליל הנדוד הארך והתאחר] מאת: אלמוני/ת / יהודה הלוי

לֵיל הַנְּדֹד הַאֲרֵךְ וְהִתְאַחֵר

כִּי הַיְּדִידִים נֹסְעִים מָחָר

וּלְאִטְּךָ הִתְנַהֲלָה וּפְרֹשׂ

עַל זָהֳרֵי שַׁחַר כְּנַף מִשְׁחָר

וּבְכִי שְׁתֵּי עֵינַי הֱיֵה גֶשֶׁם

עֵת תַּעֲצֹר רִכְבָּת וְלֹא יִסְחָר

וִיגוֹן לְבָבִי קַדְּמֵם בַּעְנַן

חֹשֶׁךְ לְבַל יִרְאוּ עֲלוֹת שַׁחַר

וַעְשַׁן נְחִירַי צֵא בְאַנְחוֹתַי

הַכֵּם בְּלַבַּת אֵשׁ אֲשֶׁר יֵחָר

עַד יֵדְעוּ אֵיךְ יוּכְלוּ לִרְחֹק

מֵאָהֳלִי עַד יוֹם אֲשֶׁר אֶבְחָר.

נְקַלּוֹתִי וְדַלּוֹתִי לְפֵרוּד

צְבִי וַיִּהְיוּ כַצֵּל יְצֻרָי

עֲדֵי שַׂבְתִּי וְלֹא מֵרֹב שְׁנוֹתַי

וְהֵן עֵדַי שְׁנֵי חַיֵּי מְגוּרָי

אֲבָל שַׂבְתִּי בְּבִגְדוֹ בִי וְאִלּוּ

יְשִׁיבֵנִי יְשׁוּבוּן לִי נְעוּרָי.

אֲשִׁישׁוֹת מִבְּלִי יַיִן כְּבֵדוֹת

וְהֵם חֶרֶשׂ כְּכָל חַרְשֵׂי אֲדָמָה

וְאוּלָם מָלְאוּ יַיִן וְקַלּוּ

כְּמוֹ תֵקַל גְּוִיָּה בַּנְּשָׁמָה.

[ונשקפת בעד סתרי סתרים] /אלמוני/ת / יהודה הלוי

וְנִשְׁקֶפֶת בְּעַד סִתְרֵי סְתָרִים

וְהֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַיְשָׁרִים

מְנַהֶלֶת בְּנָה לָתוּר מְנוּחָה

לְהִבָּדֵל בְּדֶרֶךְ הַנְּזִירִים

וְנִמְשָׁלָה כְאַיָּלָה שְׁלֻחָה

אֲשֶׁר תִּרְעֶה צְבִי בִּמְרוֹם הֲרָרִים

וְחָרְדָה עַל בְּנָה וָאֶקְרְאָה לָהּ

לְאַט אַל תִּרְגְּזִי רַעְיַת עֳפָרִים

וּפָנְתָה לַהֲלֹךְ וַיְהִי בְחָפְזָהּ

וּמָלְאוּ תִּימֲרוֹת בָּשְׂמָה עֲבָרִים

וְהֹלֶכֶת לְאִטָּהּ מַעֲדַנּוֹת

עֲדֵי כִי עָבְרָה בִּמְעוֹן כְּפִירִים

וְהֵן עַל עִקְּבוֹת שׁוּלֵי מְעִילָה

דְּמוּת נָחָשׁ נְרָדִים עִם כְּפָרִים

כְּמִדְרַךְ פּעֲמֵי יִצְחָק בְּעָמְדוֹ

לְנַשֵּׁק אֹהֲבָיו עַל הַר בְּתָרִים

וְשׁבָוּ אַחֲרֵי נָסְעוֹ לְנַשֵּׁק

מְקוֹם רַגְלָיו וְלִלְחוֹךְ הָעֲפָרִים

וּמָצְאוּ כַדְּבַשׁ טַעְמוֹ וְרֵיחוֹ

יְשׁוֹבֵב הַנְּשָׁמוֹת לַפְּגָרִים.

א.

אחת השגיאות הרות-האסון שבהן נכשלו הציונים היתה – פירוק הגדודים העברים בארץ ישראל, אשר הם הסכימו לו.

בשנים 1918–19 נמצאו בארץ ישראל חמשת אלפים חיילים יהודים, באביב 1920 נשארו רק ארבע מאות. בראשית 1921 פורקה גם השארית הזאת, על ידי כך קבלו הציונים על עצמם – מרצונם – את התפקיד, אשר סומן במלכות גרמניה העתיקה במלה “שוציודען” (יהודי-חסות").

המצב של “יהודי-חסות” נתהוה הרבה פעמים ע“י כך, שאיזה נסיך או רוזן הרשה למספר ידוע של יהודים להשתקע בבירתו, בקבלו על עצמו את ההתחייבות להגן עליהם בפני התקפות האספסוף. ע”י כך איבדו היהודים “שלו” את שארית זכויות-האדם אשר עוד נותרו להם, ואשר יתר בני דתם בשאר הקהלות יכלו עוד לקוות להן. והדבר היה מובן בהחלט. מכיון שכל נסיון של ההמון לבער את היהודים שהשתקעו בבירת הנסיך הכריח אותו להשתמש בחייליו בכדי להגן עליהם, ולפעמים גרמה הגנה זו גם לאבדות, למספר הרוגים ופצועים, הרי הגיוני היה הדבר, שנסיך זה חשב את עצמו לזכאי לדרוש מן היהודים “שלו” את הכל ולמנוע מהם את כל הזכויות. כי לנסיך הזה היתה אמתלה פשוטה: אם הם לא יסכימו לכך, יבא הדבר לידי התקוממות ההמון. ואם נסיך זה היה גם דיפלומט ערום, הרי היה ממציא בעצמו את סכנת “התרגזות ההמונים”, בכל רגע שהדבר היה נוח בשבילו. עוד יותר גרוע היה המצב באותם המקרים הבלתי-שכיחים, כשהנסיך היה חדור באמת כוונות ישרות, כי ע"י כך קבל ההמון למעשה שלטון בלתי-מוגבל על היהודים. די היה לאיזה נזיר “לסדר” מחזה של התקוממות ההמון, בכדי לעורר את הנסיך, שהוא ידרוש מן היהודים “החוסים בצלו” למלא אחרי כל דרישת ההמון ללא כל סירוב.

וזהו מופת נאמן (בשינויים קלים) למצבנו העכשוי בארץ ישראל. אנו מישבים את הארץ נגד רצונם של תושבי המקום אשר מספרם בארץ עולה פי שש בערך על מספר היהודים הנמצאים בה. משום כך אין התישבותנו יכולה להתפתח, אלא אם כן היא נמצאת תחת הגנתו של כח מזוין, כשם שהתפתחה כל התישבות שנעשתה בעבר תחת חסות כח כזה. ההפרש היסודי מונח רק בזה, שבשאר המפעלים ההתישבותיים היה העם המישב מספיק בעצמו את הכח המזוין; בשעה שבמקרה דידן מוטלת חובת-ההגנה על הצבא האנגלי, המורכב מחיילים וקצינים של עמים זרים.

בכל פעם שתתפרץ איזו “התקוממות המונית” קלה שבקלות נגד היהודים, הרי תחול חובת ההתערבות האקטיבית על החיילים האלה; וכשתהיינה לצבא אבדות ממשיות, הרי יופיעו באנגליה ברשימת הקרבנות השמות כגון “פטר¹ רובינסון” או “ג’ון סמיט”. ואם יהיה הכרח לירות בהמון, פעולה שהיא הרבה יותר לא-נעימה בשביל חייל אינטליגנטי, מאשר העמדת חייו בסכנה, הרי חובה בלתי-נעימה זו תהיה מוטלת על “פטר רובינסון” ו“ג’ון סמיט”.

בעובדא הזאת טמון שורש הטרגדיה שלנו. כותב הטורים האלה בודאי שאינו נוטה להצדיק את סיר הרברט סמואל או את ההסתדרות הציונית. אילו היתה פעולת שני הגורמים האלה תמיד אמיצה וקולעת למטרה, הרי לא היו יכולות אף פעם להתרחש אותן השערוריות שאין דוגמתן בשום הנהלה ציווילית, ושיש לפעמים למצא אותן בא“י, אבל גם במקרה הנוח ביותר, לא היינו יכולות להתקדם בהרבה, גם אחרי ביטול השערוריות האלו, כי אי אפשר לחשוב על יצירת אותם התנאים הנוחים, המשמשים יסוד מוסד בשביל כל התישבות רחבה, כל זמן שאנו ממלאים בא”י תפקיד של “יהודי-חסות”, אשר חיילים בריטים, אירים והודים מגינים עליהם.

בכדי להבין את זאת, מספיק הדבר בשבילנו לעקוב את נימוקי מתנגדנו. הם מחולקים לשלש קבוצות: הממשלה הארץ-ישראלית, אשר הרברט סמואל הוא בא-כחה; האוכלוסים הערבים, שבאות-כחם – הקונגרס והועד הפועל הערבי והעתונות הערבית; ולאחרונה – חלק גדול של דעת הקהל האנגלית, אשר מצב-רוחה התבטא ברובה המכריע של העתונות האנגלית, כבר אחרי פרעות יפו – במאי 1921 – הועמדו לפני הרברט סמואל כמה שאלות מצד הישוב וגם מצד ידידיו באנגליה. כולם שאלו בתמהון: “מאין זה באה ותרנות בלתי-צפויה זו כלפי התקפת הערבים?” יכול אני לקבוע על יסוד ידיעה מדויקת של החומר הנידון, שבכל התשובות אשר נתן הרברט סמואל על השאלות והמחאות היה אמור ככה:

“פוליטיקה תקיפה אפשרית תהיה רק בתנאי שנהיה מוכנים לנצל את חיל-המצב הבריטי במילואו בכל המקרים היוצאים מן הכלל, אבל ניצול זה בודאי לא יהיה פופולרי באנגליה, וגם ישנה שאלה, אם טכסיס כזה הוא רצוי”.

אותו הנימוק – אבל בצורת איום – עובר כחוט השני בכל טענותיה של המשלחת הערבית, שביקרה בלונדון במשך הזמן. ע"י המשלחת הערבית נוסח הנימוק הזה בקירוב באופן כזה:

“אם אתם (האנגלים) אינכם רוצים להרחיק מפה את היהודים, נהיה מוכרחים להגשים את זאת באמצעינו אנו, אז תאלצו להשתמש נגדנו בכחות צבאותיכם, והדבר יגרום לקרבנות גם לנו וגם לכם, ואם כן, מוטב שתחשבו בדבר, אם כדאי…”

באופן עוד יותר ברור ואופיני נאמרו הנימוקים האלה בעתונות האנגלית האנטי-ציונית, הזכרתי כבר, שמחצית העתונים האנגלים פעלה בכיוון הזה, אבל אם נתחשב רק עם אותם העתונים, שיש להם איזה ענין שהוא להיות בעד הציונות או נגדה, הרי אחוז המתנגדים יגדל עוד יותר. והרי עלינו לשים לב לכך, שבנובמבר 1917 קידמה כל העתונות האנגלית בלי יוצא מן הכלל את הצהרת בלפור בהתפעלות אמתית…

המעבר ההדרגתי של העתונים האנגלים החשובים לאנטי-ציונות – הוא תהליך, שיש ללמוד ממנו הרבה. כשאנו עוברים על קטעי העתונים בזמן האחרון, ביחוד במשך שלש השנים האחרונות, אפשר לעמוד על עצם הענין לפי הכותרות;

“הציונות אינה יכולה להתגשם אלא במחיר דמיהם של החיילים הבריטיים”.

“אנו מוכרחים להחזיק בשל היהודים חיל מצב בא”י, הגדול מכפי המדה!"

“ישלמו היהודים בעצמם בעד הציונות – בכסף ובאנשים”

תחת הכותרות האלו באו תמיד אותם הנימוקים:

“אנגליה עיפה מהמלחמה. אין היא רוצה לשלוח שוב את אנשיה למות או להמית אחרים. אלמלא הסכסוך עם הערבים, שנגרם ע”י הציונות, הרי הכל היה שקט, אז אפשר היה להחזיק בא“י חיל-מצב הרבה יותר קטן. אם אנו רוצים, איפוא, להפחית את חיל-המצב בא”י, עלינו לסלק את כל הגורמים המרגיזים את הערבים, כי אם תתפרץ באמת ההתקוממות הגדולה, אשר בה מאיימות המשלחות הערביות, ואם היא תגרום קרבנות לצבא האנגלי, הרי הדבר הזה יביא לידי התרגזות כללית נגד הממשלה, שהרשתה משבר כזה".

הצד המעציב ביותר בנימוקים אלה הוא, שהם לא בודו מן הלב, אלא הם טבעיים, יתר על כן – הם הכרחיים, כפי שיבין כל קורא בן-דעת. משום כך היו גם תוצאותיהם הכרחיות, קודם כל התבטאה השפעת הנימוקים האלה בהפחתת חיל-המצב הארצי-ישראלי עד לידי חוסר-יכולת גמור, עוד בשנת 1921 נמצאו בא"י 15,000 חיילים בריטיים, כעת אין מספרם מגיע, אפילו אם נצרף אליהם את המשטרה האירית, ל-3,000 (המערכת: בשנים האחרונות הופחת מספרם עוד יותר), אם כן, מתעוררת השאלה: האם יש באמת בכחו של שלטון כזה להקים סדר במדינה, אם הערבים ירצו עוד פעם לערוך מהומות באמת-מדה רחבה? מתוך נימוק זה אחזה גם הממשלה, מתוך שאיפתה לשמור על השלום, בדרך הנוחה ביותר: היא נטתה לסלק לאט לאט את כל הגורמים, המרגיזים את תושבי המקום.

קודם כל היא התחילה לצמצם את העליה היהודית, זו שהיא מקניטה ביותר את הערבים; היא צמצמה אותה על ידי אמצעים ישרים ובלתי ישרים. אפשרי הוא הדבר, שמפרק לפרק תגדל העליה, אבל רק עד אותו הרגע, שבו תבא הפגנת-כח “מוצלחת” מצד הערבים. אין כל יסוד להשליות בנידון זה. כי זה הוא חוק-הברזל של ההתישבות. עם אשר הגנתו מוטלת על חיילים של עם זר, אסור לו לחלום על התישבות אמתית, תושבי-המקום הם הם שקובעים את גבולות העליה. כל איום שיבא מצדם יספיק, בכדי שהממשלה, אשר עליה הוטלה שמירת-הסדר, תסגור את שערי הארץ בפני העליה.

ב

הגנה ע“י כח-זר לא רק שהיא מסוכנת במובן הפוליטי, היא גם הגנה גרועה. החייל הבריטי הוא חייל לויאלי מצויין. אפשר לשלוח אותו לכל מקום ובעד כל דבר למלחמה ולמות, אבל יש כלל אחד, שכל קצין וקצין בצבא הבריטי לומד לדעת אותו וזה תכנו: “עליך להשתדל בכל האמצעים, שלא להשתמש בצבא לפעולה, אם יודע אתה בבירור, שפעולה זו בלתי-נעימה לו באופן אורגני, כי על ידי כך עלול אתה לחתור תחת המשמעת, להרוס את המוסר הצבאי, אפילו אם תתמלא פקודתך באופן מדויק”. והרי התפקיד, שהוטל בהכרח על החייל הבריטי לדכא את המהומות האנטי-ציוניות – בלתי-נעים הוא לו באופן אורגני, והוא ישאר בלתי-נעים בשבילו תמיד. החייל האנגלי יתקוף את המתקוממים, אם יש צורך בכך, בהודו, במצרים או באירלנד, כי ברור לו הדבר בהחלט, שהוא מגין שם על האינטרסים של אנגליה באופן בלתי-אמצעי. במקרה כזה אין השאלה עומדת כלל לפניו, אם המורדים צודקים או הם אינם צודקים. אבל א”י אינה פרובינציה בריטית; א“י שייכת לחבר הלאומים; מנקודת-המבט הפורמלית ממלאת אנגליה בא”י שליחות, שאין לה כל קשר עם הסוברניות האנגלית, את נקודת-המבט הפורמלית הזאת יודע כל חייל וחייל, משום כך הוא חושב, שבא"י הוטל עליו להגן לא על אנגליה, אלא על היהודים, כלומר – על עם – שהאידיאלים והענינים שלו זרים לו, לחייל הבריטי.

מלבד זה, מספר לו כל עתון המגיע אליו מאנגליה, שהציונות מעמידה דרישות בלתי-צודקות לגמרי, שהפוליטיקה של אנגליה בשאלה זו יש בה משום דיכוי בלתי-נשמע של הערבים; שכל המפעל הארץ-ישראלי בכללו הוא שגיאה; שאנגליה הוכנסה על ידי היהודים לתוך מפעל שאין לו כל יסוד במציאות; שאלמלא הציונות יכלה אנגליה לצאת את א"י או להשאר בה מתוך אהדה גמורה מצד תושבי-הארץ…

את הדברים האלה הוא קורא יום יום. כי העתונות הזולה, הנפוצה בעיקר בקסרקטין, עוסקת בתעמולה אנטי-ציונית בהתלהבות מיוחדת. ואם אפילו נשער, שלפעמים מגיעים אליו דברים, המוסרים את נקודת-מבטנו אנו (אמנם, על יסוד נסיוני יכול אני להגיד, שהשערה זו רחוקה מלהתקבל על הלב), הרי מצחיק יהיה הדבר לדרוש מאיזה “ג’ון” או “פטר” שהוא ידע להיות לשופט-צדק, בלי משוא פנים, בשאלה זו, המסובכת במאד מאד.

במקרה הכי-טוב ישאר “ג’ון” דנן נייטרלי. הוא יגיד לעצמו, שגם היהודים וגם הערבים אינם נוגעים לו, וכל התערבות אקטיבית בקטטות שביניהם – לזרא היא לו. אבל המצב המציאותי הוא על פי רוב יותר גרוע. בשנת 1922 שלחה ההנה“צ את אחד ממזכיריה לא”י, בכדי לאסוף שם ידיעות על המצב הפוליטי בארץ. המזכיר הזה היה יהודי אנגלי, שהשקפותיו מתונות מאד. זה היה מצדד משוכנע של הרברט סמואל, מתנגד לרעיון מדינת היהודים, מתנגד לרעיון הגדוד העברי. הוא סייר את הארץ ומסר להנהלה הציונית דו"ח, המכיל את המשפט הבא: “הצבא בארץ ישראל, מן האחרון שבמתופפים ועד המצביא – הוא מתנגד לציונות”.

ואי אפשר היה באמת, שהמצב יהיה אחר. אמנם, אין להסיק מזה, שהציונות נראית כאי-מוסרית בעיניהם של אנשים נייטרליים, להפך, אם נבחון באופן מדויק את כל הנימוקים בעד הציונות וכנגדה בפני אנשים המוכשרים להיות שופטים, הרי תזכה תמיד הציונות במשפט המוסרי הזה, אבל החייל הפשוט איננו שופט ואיננו מסוגל להיות שופט.

גם ההתישבות באמריקה הצפונית היתה מפעל צודק, אבל אילו נאלצו חיילים “יהודים” להגן על החלוצים האנגלים בפני תושבי המקום, הרי תפקיד זה היה בלתי-חביב עלינו היהודים, ממש כמו שאין הוא חביב על החיילים האנגלים בארץ, ואי אפשר היה לסמוך על הגנתנו. כך הוא הדבר גם בהגנת הצבאות האנגלים על התישבותנו. משום כך לא נתן הגדוד האנגלי אף יריה בשעת הפרעות ביפו; כך הודיע הרברט סמואל במברקו הרשמי, מתוך התפארות. משום כך יצאו הגדודים האלה בלי נשק, רק חמושים במקלות, להגן על רחובות בפני הפגנה ערבית של 10,000 איש. כל צבא יש לו הלך-נפש משלו, ושריו ומפקדיו מתחשבים עם הלך-נפש זה, ביחוד בשעה שהוא משותף גם להם.

הלך-נפש זה ידוע, כמובן, גם לערבים, מתוך המגע ומשא בין החייל האנגלי ובין הערבי, שהמציאות מחייבת אותו, כי מן הערבי קונה “טוממי” את תפוחי הזהב והירקות, ואתו הוא מפטפט ומתלוצץ, ועל ידי כך נולדת אצל הערבים כמו אצל כל המזרחים, האמונה, כי משאלות-לבם יתקיימו באמת, כי בשעה שהדברים עוברים מפה לפה, נהפכת בדמיונם המזרחי המתלהב על נקלה משאלת-הלב לעובדא מציאותית. והגורם הזה הוא מסוכן מאד בשבילנו. נניח, שאחמד הודיע לטופיק: “טוממי אמר לי, שכל הענין אינו נעים בשבילו”. והנה טופיק מוסר לשפקט: “טוממי אמר, שאין לו כל חשק להגן על היהודים, אם יגיע הדבר לידי מהומות”. ושפקט מוסר למוחמד את הדברים בצורה הבאה: “טוממי אמר, שהם קבלו פקודה חשאית שלא להגן על היהודים”. באופן כזה מתהוה אצל ההמונים הערבים בטחון גמור, שהממשלה, וביחוד הצבא – הוא בעדם ונגד היהודים. משום כך לא פחדו הערבים לנסות בפרעות בירושלים וביפו ב-1920 וב-1921, למרות זה, שצבא אנגלי עצום נמצא אז בארץ.

ועכשו נרשה לעצמנו להזכיר מקרה, שהוא ההפך מזה: בשנת 1919 פרצו במצרים מהומות רציניות, הצבא שנמצא שם לא הספיק, בכדי לדכא את המהומות, שלבשו אופי של מרד, משום כך נשלחו כמעט כל הגדודים האנגלים מא“י לקהירו. מחוץ ל-5,000 החיילים היהודים לא נמצא בא”י כמעט כל צבא אירופי. המצב היה מסוכן מאד, בכל יום היו מגיעות ממצרים שמועות חשאיות על “נצחונות הערבים”. שמועות אלו, אמנם, היו מחוסרות טעם, אבל הן מצאו אזנים קשובות אצל ההמונים הערבים, בכל א"י שטטו אגיטטורים, שניסו לעורר את הפלחים להתקוממות נגד המושבות היהודיות. למרות כל זה, נשאר הסדר בארץ על כנו, לא היתה אף התנגשות קלה. אפילו במושבות הנדחות והמרוחקות ביותר שרר שלום גמור. היתה לכך רק סיבה אחת: ידוע ידעו הערבים, כי ישנם בארץ אלפים אחדים של חילים יהודים, אשר גם אחמד וגם שפקט לא הטילו כל ספק בהשקפותיהם.

מבין אני היטב, שחסנו של כל חיל-מצב תלוי לא בו, אלא בכחה של המדינה העומדת מאחוריו. משום כך לא צדדתי אף פעם ואיני מצדד גם היום ב“ארמיה לאומית”, אפילו אילו היתה ארמיה כזאת אפשרית במובן הפוליטי. נחוץ לנו רק דבר אחד: להקים מחדש את גדודינו באותה הצורה שבה הם התקיימו משנת 1917 ועד 1921, הגדודים האלה היו חלקים של הצבא הבריטי והיו לבושים בגדי-שרד בריטיים. אבל החומר האנושי, שהיה לבוש בגדי-שרד אלה היה יהודי טהור, וזהו העיקר.

כשהיינו תלמידים בגימנסיה, היה כל מורה ומורה שלימד אותנו בא-כחו של אותו השלטון, כל אחד מהם היה ביכלתו לגרש את כל אחד מאתנו מבית הספר, ובכל זאת היו מורים, אשר צייתנו להם, והיו מורים, שהיינו “עולים להם על הראש”. לא השלטון הממנה את המורה, הפקיד, החייל – הוא המכריע כאן: בשאלה זו, אם הוא משפיע על הכתה או על ההמון ובאיזה כוון, מכריעים השקפתו הוא, רצונו הוא.

ג

המסקנא היא ברורה, וקודם כל היא זו: חיל-המצב בארץ ישראל לא יוכל לשמש הגנה אמתית להתישבות היהודית, אלא אם כן יהיה מורכב ברובו מחיילים יהודים. שנית, רק בתנאי זה אפשרית היא הריפורמה של כל שיטת השלטון בא“י, ריפורמה, שתסלול בשבילנו את הדרך להגשמתו האמתית של המנדט, בראש ובראשונה – להתישבות ולעליה רחבה. כשם שאין אנו יכולים לדרוש מאנגליה, שתתמוך בציונות ע”י כסף, כך אין אנו יכולים לדרוש ממנה, שהיא תתמוך בה בדם בניה, אם גזירה היא, שלחיל-המצב תהיינה אבדות, הרי צריך, שרשימות החללים והפצועים תכילנה לא את השמות “ג’ון” ו“פטר” אלא את “משה” ו“יהודה”.

השאלה, אם הצבאיות והגדודיות נעימה לנו או לא, אינה נוגעת לגמרי בענין זה, עומדים אנו כאן בפני שלשלת הגיונית הכרחית, אנו מישבים את א"י נגד רצונם של תושבי המקום, התנגדות זו אין אנו יכולים לבטל. משום כך אין התישבותנו אפשרית, אלא אם כן כח-הגנה מזוין ואקטיבי יגן עליה, אבל אנגליה אינה יכולה, או שאינה רוצה לתת לנו את ההגנה הזאת, אם כן, הכרחי הוא הדבר, שחיל-המצב יהיה מורכב מיהודים.

**ואם לאו, אין הציונות ניתנת להתגשם. **

א

כעת נמצאת כל ההגנה המזוינת של א"י בידיו של חיל־מצב (בכלל זה – המשטרה האירית), המורכב מלא־יהודים. הקושיים הכבדים מנשוא, הנובעים ממצב־ענינים זה, ברורים לכל מי שיסתכל בלי משוא־פנים. נסקור נא בקצרה את הקושיים האלה.

במובן הפוליטי הרי מצב זה של “יהודי־חסות” השפיל במדה מרובה את כבודה של הציונות בפני דעת־הקהל של אנגליה. כל ההתפתחות של הלך־הרוח הציוני באנגליה עברה במשך ארבע שנים תחת הסיסמא: “אין אנו רוצים לא לשלם מסים שאינם הכרחיים ולא להעמיד את בנינו בסכנה לשם האינטרסים היהודים”.

התברר למעשה, שתועלתו של חיל־מצב לא יהודי להגנת היהודים מוטלת בספק גדול. הרעיון להתערב בנשק בסכסוכים בין הערבים והיהודים אינו חביב כלל וכלל על החיילים והקצינים האנגלים. מצב־הרוח הזה השורר בצבא ידוע לערבים, ובחוגים הערבים שולט בטחון גמור, שכל התנפלות שתבא מצדם לא תפגוש בשום התנגדות רצינית, אם האנגלים לא יכנסו לענין.

במובן המוסרי הרי מצבנו זה בתור “יהודי־חסות” משפיל את ערכנו גם בעיני האנגלים, גם בעיני הערבים. האנגלים, שחזו מתולדותיהם הם, כי קולוניזטורים אמתים לא היו זקוקים אף פעם להגנתו של כח זר מתרגלים לראות את היהודים כאלמנט שאינו מוכשר להתישבות אמתית, ואת כל עבודתנו – כמפעל מלאכותי, מעין צמח־חממה. הערבים מתרגלים להביט עלינו בזלזול רב עוד יותר, ומכיון שכחנו הפוליטי מונח בעיקר בשטח המוסרי, ברחשי־הכבוד אלינו ואל האידיאלים שלנו, אשר אנו רוצים לעורר בלב העולם, הרי מצבנו בתור “יהודי־חסות” מוכרח סוף סוף למוטט את עמדתנו הפוליטית.

אם במשך 2.5 השנים האחרונות לא היו פרעות בארץ ישראל, הרי עובדות אלו אינן סותרות את מסקנותינו, אלא, להפך, מאשרות אותן. פרעות לא היו לא משום שהערבים “פוחדים”, להפך, חיל־המצב הופחת במשך השנים האלו באופן ניכר, מ־17,000 בשנת 1917 עד ל־3,000. כל התנפלויות על יהודים לא היו, משום שהעליה היהודית ירדה בשנים 1922–23 עד לכמות מבוטלת. עם גידול העליה תגדלנה גם הסכנות. וחיל־המצב האנגלי־אירי־ההודי, שהופחת כעת עד ל־3,000 איש ושחדור “רוח נייטרלית”, אינו יכול לשמש ערובה מספיקה נגד הסכנה הזאת לדאבוננו, הדבר הזה הוא ברור כאחד פי אחד – אחד.

ב

לאמתו של דבר, רואים את זאת גם באי־כחו של אותו הכיוון הידוע בשם “צמחוני”. כל החוגים הציונים תמימי דעה הם, שהגנת האנגלים אינה הגנה. אפילו הצמחונים דורשים ארגון הגנה־עצמית קבועה. את העובדא הזאת מוכרחים קוראינו לזכור, בשעה שהם יעיינו במסקנות אשר נביא לקמן, בשאלה, אם היהודים זקוקים לכחות מזוינים משלהם, אין כל חילוקי דעות. הויכוח מתנהל בשטח השאלה: “הגנה” או “גדוד”?

המצדדים בהגנה רואים בה קודם כל אמצעי מספיק לשמירה על חייהם, עבודתם ורכושם של היהודים. שנית, הם חושבים, שההגנה לא תרגיז את הערבים, בשעה שנוכחותו של צבא יהודי עלולה “להרגיז” באופן מתמיד את הערבים. שלישית, אין זה לפי דעתם מן הצדק לדרוש, שבא"י ימצאו כחות־יהודים מזוינים, מבלי שימצאו כחות ערבים. לעומת זה, הרי ההגנה משוללת יסוד בלתי־צודק זה. רביעית, הם חושבים את הצבאיות בכללה ליסוד בלתי־רצוי, כי הצבאיות מוציאה את האנשים במשך כמה שנים מעבודתם הפרודוקטיבית, מטפחת בהם רוח צבאית־כיתתית. לא כן האנשים המשתתפים בהגנה: הם נשארים בעמדותיהם הכלכליות וחושבים את עצמם לאזרחים רגילים.

נעיין בשאלה זו.

אם מעמידים את “ההגנה” לעומת ה“צבאיות”, הרי חושבים כפי הנראה שההגנה היא דבר מה המשולל כל רוח צבאית. חברי ההגנה אינם יכולים לחיות בקסרקטין או במחנה, אלא בדירות פרטיות, אין הם יכולים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורת־המלחמה; הם יכולים להתמסר לדבר רק בשעות הפנאי, כשהם משתחררים ממילוי העבודות הפרודוקטיביות, אין הם יכולים להשתעבד לכל משמעת צבאית ולא ללבוש תלבשת שרד מאוחדת.

על יסוד נסיוני ברוסיה ובארץ ישראל יכול אני להגיד, שערכה של הגנה כזאת הוא קטן מאד. תורת־הצבא היא גם מבלעדי זה תורה קשה, אבל שאלת ההגנה על מיעוט מפוזר היא קשה שבעתים. בהגנה המאורגנת כראוי יש לשים לב ליסודות הבאים של תורת המלחמה: מערכות מלחמה צפופות וביחוד פזורות; שימוש בנשק־חם מכל הסוגים; שמוש בנשק קר, החל ממקל – כי באבק־שרפה משתמשים רק בשעות ההכרח הקצוני¹; בנין בריקדות, חפירות, חוטי־ברזל דוקרים; סימון במרחק גדול וקטן; מילוי צילומים טופוגרפיים ועריכת תרשימים; טקטיקה צבאית אלמנטרית; שימוש בנשק וסידורו, זהו המינימום הדרוש, בכדי שכל הענין לא יהפך למשחק הילדים. אבל מגוחך יהיה הדבר אם נחשוב, שאת כל הידיעות האלו או אפילו את ראשי הפרקים של הידיעות האלו אפשר להקנות דרך אגב, קטעים קטעים, בשעות הפנאי, כשהמתלמד עיף מעבודת־יומו. כל אחד יכול להוכח שהחלוץ לפני עלותו ארצה, מוכרח ללמוד את מקצועו, בין אם הוא פועל חקלאי ובין אם הוא נגר. מי שנעשה פועל חקלאי או נגר בין־לילה אינו ראוי לכלום, ברור איפוא, על אחת כמה שמי שנהיה לקבע “בן־לילה” לא יצלח למאומה, יתר על כן: הוא מסוכן.

אין אני מדבר כאן על עצם הטכניקה, אף שגם היא מורכבת מאד. יש לתת כאן ערך רב יותר להלך־נפשו של האדם, אשר בידיו נמסר המכשיר המסוכן. הנשק יש בו כדי לפעול פעולה משכרת על הטירון, ביחוד, בשעה שטירון זה שייך לגזע עצבני, שאינו מלומד בענינים כאלה. אם האדם הזה הוא חייל, אז אין להלך־נפשו האישי אלא ערך טפל בלבד, כי החייל מקבל קודם כל הדרכה, מתלמד להשתמש בנשק, הוא מתרגל לכך, והדבר חדל להרגיז אותו, שנית, הוא מתרגל להיות למכונה בידי סגן־הקצין; סגן־הקצין גם הוא נהיה למכונה בידי הקצין וכו', משום כך, יש לנו בטחון, בשעה שיש לנו ענין עם חיילים, כי הם ישתמשו במכשיר המסוכן רק בשעה שהמפקדה העליונה, המנוסה והיודעת להעריך יפה את המצב, תמצא את זאת לנחוץ. יש לנו, איפוא, הערובה, שהמכשירים לא “יתחילו לפעול מאליהם”, מבלי סגן הקצין, מבלי הנפש שנהיתה למכונה, מבלי תרגילים והדרכה חסר לנו הבטחון הזה, ביחוד בשעה שהעצבנות טבועה בדם והמצב הוא “הפכפך”, מה פירושו של הדבר הזה ומה הן התוצאות העלולות לבא ע"י כך – על זה מוטב לנו לא לדבר.

כמו כן מסוכן הוא חוסר הארגון, כי שטות תהיה מצדנו, אם נאמין, שצורות הארגון הרגילות שלנו – ועדים, ועדות, מנהיגי־מפלגות, – יכולות להבטיח לנו באמת את אחדות הפעולות ברגע יוצא מן הכלל. אפילו בצבא אין סומכים ברגע כזה על הכרתו של החייל, אלא על הרגלו האינסטינקטיבי, זה שמתחת להכרה – להשמע לאותו האדם, שיש לו סימן ידוע על שרוולו. מי שנוכח במאורעות מסוג זה יודע, שברגעים כאלה מאבדים הגורמים שבהכרה אצל האדם הבינוני את ערכם, ואת התפקיד העיקרי ממלאים האינסטינקטים, לפעמים מעורר האינסטינקט להשתער ישר אל תוך האש, לעתים יותר קרובות – לברוח, שני האינסטינקטים האלה הם מזיקים, משום כך יש להעמיד לעומתם אינסטינקט חדש: משמעת אוטומטית, והרי אינסטינקט זה אינו טבוע בדם. האוטומטיות של המשמעת הצבאית נקנית ע“י הדרכה ממושכת; ע”י זה, שהאדם מוצא במשך כמה חדשים מסביבתו היום־יומית, מוקף אוירה מיוחדת וניתן יום־יום להשפעתה של משמעת אוטומטית, רק אחרי הדרכה כזאת יש לקוות, שהאדם הבינוני ילך לאן שהוא צריך ללכת ויעשה את אשר הוא צריך לעשות, מבלי שיכשל באיזה מעשה אוילי או מסוכן, הנובע משרירות־לבו.

מלבד המגרעות האלה שמניתי בהגנה, הרי חסר להגנה הבלתי־רשמית גם הצד המשובח העיקרי שישנו לצבא: אין לה כמעט כל ערך מבחינת מניעת המאורעות. הצבא, בבגדי השרד שלו, הפאראדות שלו, כל התפארת הרשמית – יש לו ערך משפיע. אם כחו המספרי מספיק, אם מצב רוחם של החיילים הוא איתן והתושבים אינם מסופקים בדבר, הרי על פי רוב לא באים כלל לידי שימוש בכח, לעומת זאת ההגנה הבלתי־נראית לעין אינה יכולה להשפיע במובן זה אף פעם. אמנם, לפעמים היא מצליחה לדכא פרעות שלא אורגנו כהלכה, אבל אין בכחה להגשים את העיקר: למנוע את הפרעות מלכתחילה, להחניק את היצר הרע בשרשו. הרי בארץ ישראל אין אנו זקוקים לנקמה ברוצחים ומבעירים – זקוקים אנו למנוחה, מנוחה שלמה, שלא נגיע כלל לידי צורך בפעולת־הגנה, והגנה בלתי־הרשמית אינה מסוגלה למלא את התפקיד הזה.

זהו הצד המעשי של השאלה הזאת, אם נעיין בדבר מהצד הפוליטי, הרי הגנה־עצמית בלתי רשמית, בתור מוסד קבוע, הקיים לאורך ימים, אינה אפשרית לא בצורת הסתדרות חשאית ולא בצורת מוסד ליגלי.

הגנה חשאית מוכרחה לבוא לידי חיכוכים עם הממשלה בכל מדינה משפטית.

ואם נדבר ברצינות על הגנה, הרי מוכרחים לשאוף לליגליזציה שלמה של המוסד ויחד עם זה לביטולן הגמור של כל ה“קונטר־הגנות” הפרטיות, רק בדרך זו תועמד השאלה בשטח הנכון, אבל אז מוכרחים לבא אחרי הצעד הראשון גם צעדים נוספים, אם הממשלה מרשה בגלוי את קיומה של הסתדרות מזוינת, הרי היא מקבלת עליה אחריות גדולה. מן ההכרח הוא שהסתדרות זו תשתעבד לאותה שיטת הפיקוח, הנהוגה לגבי הסתדרויות מזוינות כאלו, כלומר: היררכיה, משמעת צבאית, פרסים ועונשין, הדרכה מדויקת (ממילא לא ישאר זמן בשביל עבודה פרודוקטיבית) ולאחרונה אמצעי־הפיקוח הרדיקליים היחידים הכנסה לקסרקטין ותלבושת־שרד מאוחדת. במלים אחרות: ההגנה הנכונה היחידה היא – גדוד עברי. כל יתר הדברים אינם אלא סורוגט, שאינו ראוי למעשה, שהוא מזיק במובן הפוליטי, לא יתואר במובן המשפטי ומסוכן בכל יתר המובנים.

מעריך אני מאוד את עיקרון ההגנה. יודע אני את הזכויות ההיסטוריות שישנן לעיקרון הזה. אני מסכים, שכל עוד יצירת צבא יהודי היא מן הנמנע, מוכרחת להתקיים הגנה, ולו גם בלתי־מאורגנת כל הצורך, קודם כל מוכרחה היא להתקיים מטעמים מוסריים, לשם הגנה על כבודנו. אבל תפקידנו בארץ ישראל איננו – למות מות כבוד, בכלל – לא למות בשום פנים, משום כך יש לדון בשאלה זו לא מנקודת המבט של מעללי הגבורה, אלא מנקודת המבט של התועלת המעשית. יש לשאוף לצורה של הגנה, שתמלא את התנאים הבאים:

1. ליגליות גמורה, שתמנע כל אפשרות של סכסוכים בשתי חזיות.

2. אפשרויות לשכלול הטכניקה של ההגנה.

3. הזיון צריך להיות כל כך משוכלל, שלא תוכל להתחרות בו כל הסתדרות חשאית נגדית.

4. חיצוניות העלולה לעשות רושם ולהשפיע על תושבי המקום במובן של “מניעת כל התפרצות”.

5. משמעת ופיקוח, שיגינו עלינו ועל שכנינו מכל מעשים בלתי־שקטיים ומכל פעולות עצבניות.

את התנאים האלה ממלאה רק הסתדרות אחת ויחידה: הסתדרות צבאית.

ג

אין אנו מדברים על יצירת צבא עברי לאומי. כל זמן שהמנדט בידי בריטניה מן ההכרח הוא, שהצבא בארץ ישראל יהיה בריטי, אבל צריך שהחומר האנושי של הגדודים הבריטיים יהיה לא אנגלי, לא אירי, לא הודי אלא יהודי.

משנת 1918 ועד 1920 חנו בארץ ישראל הגדודים 38, 39, 40 מ“קלעי המלך”. הם היו מורכבים מיהודים, בשנת 1919 הם קבלו שם נוסף “ראשון ליהודה”, וסימן מיוחד: מנורה, ועליה כתובת עברית “קדימה”, באחד הגדודים האלה הורשו פקודות בעברית, אבל אלה היו גדודים בריטיים, הם הוו חלק מן הצבא הבריטי. ממש כמו החיילים הסקוטים והולוניים. הגדודים היהודים האלה פורקו. משום כך עלינו לדרוש את הקמתם מחדש ואת הכנסתם לתוך חיל־המצב הבריטי בארץ ישראל.

שאלה זאת יש לה גם צד כספי, דעת הקהל האנגלית אינה רוצה לתת בשביל א"י לא חיילים מיותרים ואף לא כסף מיותר. משום כך עלינו להמציא גם את הכסף, גם את האנשים, לשם הקמת הגדודים העברים מחדש.

לא קשה לקבוע את הסכום הדרוש לכך. הסכום נקבע באופן מדויק בבקשתה של ההנהלה הציונית, שנשלחה ב־1 לדצמבר 1921 לממשלה הבריטית, בדבר הקמת הגדודים העברים מחדש. ההנה“צ הגישה אז לממשלה את ההצעה הבאה: מיניסטריון האוצר הבריטי נותן לגדודים העברים רק את המטלטלים כלומר – נשק, אהלים ותלבושת, מכיון שהוכנו באנגליה כל מיני החמרים השונים האלה בכמויות גדולות, כי הם נועדו לכלכלת צבא של 5 מיליונים איש במשך מלחמה ארוכה, הרי שחימוש הגדודים לא היה דורש מהממשלה הבריטית כל הוצאות במזומנים. אשר להוצאות במזומנים, הרי רצתה ההנה”צ לקבל אותן על חשבונה. על יסוד משא ומתן עם הסתדרויות הנוער, שקדם למשלוח־הבקשה, הודיעה ההנה“צ, שהחיילים העברים יעבדו בלי משכורת. שאר ההוצאות נערכו בסכום של 40,000 לירה לכל בטליון רגלים, המכיל אלף איש, ההנה”צ דרשה ליסד 3 בטליונים ורצתה לקבל על עצמה את התקציב של 120,000 לירות לשנה הנועד למטרה זו.

ההצעה לא הביאה לידי כל תוצאות מתוך נימוקים, שאין ברצוני לעמוד עליהם כאן. אבל החשבון בכלל הוא נכון. והוא נותן לנו מושג על שיעור הנטל, שהיו מעמיסים עלינו הגדודים העברים.

על יסוד הנסיון ועל יסוד חוות־דעתם של מומחים יש להגיד בלי כל צל של ספק, כי מציאותם של שלשת אלפים חיילים יהודים בלבד בארץ ישראל היתה משפרת במדה ניכרת את מצב־הבטחון בארץ, חוסר־ההגנה על היהודים והקושיים הנובעים מזה בשביל העליה – הם הגורמים העיקריים למיעוט־ההצלחה של אוסף־הכספים, ובשים לב לזה יש לאמר, שהוצאה שנתית זו של 120,000 לירה להחזקת הגדודים העברים אפשר לחשוב להוצאה הפרודוקטיבית ביותר מכל הוצאותינו.

אחדים ממתנגדי הגדוד רואים בו סכנה אחרת, הם אומרים, ש“אז ידרשו גם הערבים הקמת גדוד ערבי”. והם גם מסכימים, שזאת “היתה בודאי דרישה צודקת”, כי “אי אפשר למנוע מן הערבים דבר, שניתן ליהודים”.

נקודת־מבט זו היא, קודם כל, מוטעית במובן המעשי, אף אחד אינו מאיים על הערבים להרוג אותם או לשרוף את רכושם. אם נידונה ההגנה לחיות במחתרת ז.א. שהיא אסורה למעשה, הרי חייבת הממשלה, הרוצה לשמור על “שיווי המשקל” לפרוק גם את נשקם של היהודים גם של הערבים באותה היסודיות עצמה, אבל גם אז נשארים עוד מוטות־עץ, סכינים וגפרורים. ומכיון שמספר הערבים עולה פי שבע על מספר היהודים, הרי תמיד על מוט יהודי ימצאו שבעה מוטות ערבים, והוא הדין אם יסבלו את ההגנה “במדה שוה”, כלומר יתירו אותה לשני הצדדים; על רובה יהודי אחד יהיו שבעה רובים ערבים, במלים אחרות: המדה של “שיווי משקל” עלולה להמיט על היהודים רק הרס בלבד. כי כל מהות ההגנה־העצמית של המיעוט העומד בסכנה כלולה בזה, שלרשותו של המיעוט נמסרים אמצעי הגנה שאינם ברשותו של הרוב.

את הנימוק, שמציאותם של גדודים יהודים “תרגיז” את הערבים יש לסתור על ידי הוכחות פשוטות מאד.

קודם כל, יש לשים לב לעובדא, שכל זמן שהחיילים היהודים חנו בא"י ונראו בכל מקום ומקום, לא היו בארץ כל פרעות. כשנשאר בארץ רק קומץ קטן של חיילים יהודים – מיד פרצו הפרעות.

שנית, אם רוצים אנו להמנע מכל הדברים ש“מרגיזים” את הערבים, הרי עלינו לבטל גם את היועץ המשפטי היהודי, גם את הצהרת בלפור “היהודית”, גם את העליה.

שלישית, אם נפחד מ“הרגזה”, הרי כל זיון עצמי עלול להרגיז – גם הוא, –

ה²

ולסוף – מלים אחדות על משפט מוטעה אחד, החביב עלינו מאד, כונתי – למשפט הבא: “אפשר, שמן ההכרח הוא ליצור גדוד, אבל – אל נדבר על זה”.

אם הזהירות הדיפלומטית היא המכתיבה לנו את המשפט הזה, הרי יש בזהירות זו משום נאיביות ילדותית. כי אין סודות בעולם. גם הערבים גם היהודים יודעים, מה הן מטרותיהם של היהודים ולאן מובילה הציונות, אין לערפל על אמת זו על ידי חצאי־מלים. אמנם, אפשר ליצור מין “שלום עם ערבים” מטולא ע“י חצאי־מלים, אבל ב”שלום" כזה, המיוסד על שקרים גלויים משני הצדדים, אין אנו רוצים. כי עלול הוא להביא לידי חורבנות נוראים ביותר.

אבל אם המימרא הזאת על היתרונות של גדודיות “חרישית” רוצה להישען על אותה ה“מעשיות”, שנהיתה אצלנו בזמן האחרון לדבר שבמודה, הרי היא שייכת לסוג אותן ההשליות לפני השולחן הירוק, שאליהן נמנות גם יתר הסיסמאות של הציונות “החרישית”. “אספו כסף, אבל אל תעוררו רעש”. “עשו התישבות, אבל בלי רעש”. “הגינו על זכויותיכם, אבל אל ברעש”. כל זה היה טוב מאד, אילו הדבר היה בגדר האפשרות. הציונות היא תנועת מתנדבים, שלא נולדה מטעם הממשלה. כח־כפיה אין לנו, גובה־המסים היחידים שלנו מגייס־כחות האדם היחידי שלנו – היא המלה. ציונות חרישית אין, והיא גם לא היתה ולא תהיה לעולמים.

ביחוד נכון הדבר לגבי “הגדוד”. בכדי ליצור אותו – מן ההכרח הוא קודם כל שחוגים יהודים בעלי השפעה יהיו מאוחדים בדרישה הזאת; שנית, יש להסביר את תכנה ואת חוקיותה של דרישה זו לחוגים האנגלים; שלישית – וזהו העיקר – יש להכשיר לכך את הנוער, המוכן להביא קרבנות. את כל זה יש לפעול רק בכח המלה, ועל אמצעי ישר זה – המלה הלבבית, הגלויה והמשכנעת – לא נותר אף פעם.

מלבד זה, כשאנו מדברים על הכשרת הנוער, חושבים אנו לא רק על הכשרה נפשית בלבד. יש לתת הכשרה טובה לנוער היהודי גם במובן הטכני. “הספורט הצבאי” צריך להיות לאחד היסודות של חינוכנו הלאומי; עליו לתפוש את המקום הראשון בהכשרת החלוצים, הרוצים לאשר את זכותם המוסרית לשאת עליהם שם זה, שהוקדש ע“י תרומפלדור. את תאי הגדוד יש להכין ולהקים גם בא”י וגם בכל קצוי הגולה, מבלי כל שייכות לזה, אם הזמן לגיוסם כבר הגיע או לא.

את תעמולתנו מצינים בשם “צבאיות”. אין אנו פוחדים מפני המלה הזאת. לפנים, לפני 25 שנה בערך, חרפו אותנו, הציונים במלה אחרת בלתי־פופולרית: “לאומיים”, לא נפחדנו אז, אלא הסברנו לחורפינו, כי ישנם שני מיני לאומיות: לאומיות־תוקפת ולאומיות־מגן. הראשונה היא הופעה שלילית, השניה היא הופעה משמחת, ואנו מתגאים על היותנו שייכים לה, כמו־כן יש לקבוע עכשיו, שישנם שני מיני צבאיות: הצבאיות התוקפת אינה מעניננו. אבל צבאיות־המגן של עם, אשר המאכלות נשחזות לעומתו מכל עברים, והנה רוצים לגזול ממנו בזרוע את תקותו האחרונה, רוצים לחסום בפניו בכח את הדרך לפנה היחידה, אשר מצפונו הקולקטיבי של כל העולם התרבותי הכיר כי לו היא הפנה הזאת – צבאיות זו היא מפעל קדוש, ולה אנו נטיף – במלים ובמעשים.

הוספה: הפקר

בדו"ח של סיר הרברט סמואל לועדת המהנדסים ישנה טענה אחת, המסוגלת לעורר מצדנו תמהון רציני, אם לא דאגה כבדה.

“חיל־המצב – כך מוסר הדו”ח של סמואל – מורכב כעת מ־500 איש שוטרים ולגיון פרשים. מלבד זה, ישנה פלוגה של אוירונים, שיירה של מכוניות משורינות וגדוד ערבי בעבר הירדן, המכיל 700 איש שנתגייסו בתוך המדינה".

בצבא הבריטי מכיל לגיון־הפרשים 4 פלוגות, כל אחת מהן בת 128 איש (למעשה עוד פחות מזה).

מכוניות משורינות – מלה זו יש בה כדי להשפיע על איש ציבילי, אבל אין מכוניות אלו משנות את המצב במאומה. הן אמצעי נפלא להעברה מהירה של פלוגות־צבא קטנות, אבל במה דברים אמורים? כשישנם האנשים הניתנים להעברה. מכונית משורינת כשהיא לעצמה היא מכשיר רב־תועלת במלחמה. אבל בהתנפלויות שיש להן אופי של פרעות, המתחוללות בעיקר בפנים הבתים, מכשיר זה הוא בלתי־פעיל בהחלט. הגנה על נקודות מפוזרות יכולה להתגשם רק בדרך אחת: על ידי זה, שבכל נקודות־הקשר החשובות יחנה מספר מספיק של חיילים. אם בכל הארץ נמצאים רק 1500 חיילים, הרי למעשה הגנה זו היא מן הנמנעות, ביחוד בשעה שכ־100 מושבות יהודיות מפוזרות בין 600,000 ערבים. באשר למצב־רוחם של הערבים – הרי מציין מר סמואל שוב בדו"ח שלו, שבין המפלגות הערביות ישנם אמנם חילוקי־דעות בנוגע להשתתפות במועצה המחוקקת; אבל גם המפלגות המתונות מתיחסות בשלילה לציונות.

בכדי להשלים את התמונה, עלינו להזכיר כאן עוד פרטים אחדים. בשכנותה של א“י, למולה, נמצא עבר הירדן, מדינה, אשר, לפי ההודעה הרשמית, משוטטים בה שודדים, הסדר לא הוקם בה, אבל יש בה גדוד ערבי בן 700 איש. הגבול בין ארץ ישראל המערבית ובין עבר הירדן נשמר ע”י “משטרת־הפרשים הארץ־ישראלית”, שגם היא אינה אלא גדוד ערבי מסוג אחר, הלאה לצד מזרח – ארץ הוהאבים, אותה המדינה של “ציד־האדם”, אשר עליה סיפר לנו לא מזמן ה' דיוניאו, סופר בלתי מפלגתי וקר־מזג, לצד דרום – ארץ מצרים, אשר אנגליה בעצמה, בהביטה לעומתה, מניעה ראש מתוך דאגה. ומסביב אי־רצון, תסיסה, תעמולה שחורה, אדומה, מגוונת.

ובתנאים כאלה מפחיתה הממשלה, אותה הממשלה, שהתחייבה לכל הפחות להגן על המתישבים היהודים – את חיל־המצב שלה עד ל־1500 איש תופשי נשק.

את ההתנהגות הזאת עלינו לראות כקלות־דעת שלא תכופר, כרשלנות שאין כמותה לגבי חובתו האלמנטרית של השלטון, אם היהודים שבעים רצון ממצב כזה – על זה לא נתפלא. הגולה הורגלה לכך, לחיות “חיי שעה”, לבנות את מדיניותה, כמו שהדגשנו לא פעם, למשך עונה אחת. במשך השנים האחרונות (בקשר עם הפחתת העליה עד לידי כמות מבוטלת) לא היו כל התנפלויות, שמע מינה, שהן לא תהיינה גם להבא, אפילו אם יגדל זרם העולים, המרגיז כל כך את הערבים. כמו כן אין אנו מתפלאים על זה, שהלך־הרוח הגלותי דבק גם בה' סמואל כי הגולה של ה“מערב” בלונדון - גם היא גולה, ודוקא גולה טפוסית, אבל הרי בא"י ישנם אנשים אחראים אחרים. הרי כמה וכמה אנשים כאלה ישנם שם, ישנו שם קיש, כפי שידוע לנו, איש מסוג אחר, הרגיל למדות צבאיות והיודע את הכלל הקדוש, שעל יד מחסן של אבק־שריפה מוכרח לעמוד זקיף. בין האנגלים ישנם קציני־צבא ו־משטרה מנויים. טפשות תהיה מצדנו, אם נאמין, שגם הם חושבים את ההתפוצצות בתנאים כאלה לבלתי אפשרית, טפשות תהיה מצדנו, אם נשער, שהם חושבים כי יוכלו להציל דבר מה בכחות האלה במקרה של סיבוכים רציניים.

לכל הדברים האלה אין כל הצדקה, רק לפני ימים אחדים השוינו את סיכויי ההתישבות ברוסיה למצב בא“י וציינו³ את האוירה הסוביטית במלה “הפקר”, כעת נאלצים אנו להודות בלב מר, שגם לנו, לגבי א”י, יכולים לזרוק את המלה “הפקר”, ואז תסתתמנה טענותינו.

רבי אברהם אבן עזרא: ספור היסטורי – על פי ד"ר ל. פיליפסון.

ורשה: תושיה, תרע"א 1911.

I. הַטִּיוּל.

באחד מימי האביב, בשנת 1445 למספר העמים, יצאו שלשה רוכבי סוסים את העיר קרדובה; היה יום-שמש בהיר ונעים, וכחץ יעוף עברו וחלפו הרוכבים לפני סכות נוצרים ואהלי רועים, אשר למגרש העיר נחשבו, ויטו את סוסיהם אל הדרך העולה על יד הנהר גודאלקויויר. נקל היה לראות, כי לא ללכת בדרך רחוקה היו פני הרוכבים מועדות. בצד הרוכבים ועל גבי סוסיהם לא נראה לא מספוא לאכול לבהמה, לא צידה וכלי-דרך לרוכבים, אשר מבלעדי אלה לא יכול איש לערוב את לבו לצאת לדרך בימים ההם, בעת אשר מקום-מושב ומלון-אורחים היו רחוקים זה מזה מאד, וגנבים ושודדי יום ארבו על כל דרכים. העיר קרדובה היתה מלאה כצאן אדם. חומה גבוהה הקיפה את העיר מסביב ולא נתנה את השמש לבוא אל קרבה, ויושבי העיר צמאו לאור ולאויר, ועל כן היה את נפש הרוכבים לצאת לרוחה ולהתענג על הדר הטבע, אשר מחוץ לעיר, ולשאוף רוח חיים חדשים. הסוסים עטו הוד ותפארת; שנים מהם היו קלי המרוץ ויפי מראה, על הרסן ועל הכרים היפים הזהירו נקודות כסף; הסוס השלישי היה שחור, ומראהו יפה מאד. מלא אמץ ורוח גבורה הלך בצד חבריו, או עבר רגע לפניהם. שתי שרות לבושות משי ורקמה, אשר רכבו על שני הסוסים הראשונים, התכסו בצעיף. ואולם אם גם הסתר הסתירו פניהן, אך האחת ישבה על סוסה ותרם בגאון ראשה, והשנית ישבה כפופה, והדבר הזה הראה לדעת, כי הראשונה היתה עלמה רכה וצעירה לימים, והשנית זקנה ושבעת ימים. הרוכב השלישי היה גבר צעיר לבוש רקמה, בידו שוט לסוס מצפה זהב על קצהו האחד. מבעד המגבעת, אשר לראש העלם, נראו קוצות תלתלים שחורות כעורב. זקנו, שער לחייו, ושפמו, אשר זה החלו לצמוח, עור בשרו הצח משלג, לחייו אשר אדמו מפנינים, נתנו עדיהם, כי הרוכב היה עלם רך וצעיר לימים, אף כי ידע היטב למשול ברוח סוסו הנלהב, אשר לשעטת פרסותיו רגזה הארץ.

– הואילה נא, משה, וקח תודה וברכה מידי בת-דודך – פתחה העלמה את פיה בקול נעים, כאשר עברו שלשתם כברת ארץ על חוף הנהר – על אשר ידעת בדבריך הנעימים להטות את לב אבי, כי יתננו לצאת היום לשוח. אולם ברכני גם אני, בן-דודי, אשר נעתרתי לך, לשומך שומר ראשנו ומגן ומחסה בדרך.

– האם נעתרת לי, לשומני שומר ראשך?… הלא את הפצרת בי, כי אארח לחברה עמכן? אנכי שקדתי רק לעשות חפצך ולהיות עליכן סתרה בדרך, ועתה אם רע בעיניך–אשובה לי.

– השמר לך מעשות כדבר הזה, משה, פן יפגע בך חרון אפי.

– רואה אני, בת-דודי, כי אך לצון את חומדת לך עמי…

– אם כן, משה, אלך מעמך…

בדברה זאת הרימה את ידה ותך את סוסה, והעלמה עברה את שני הרוכבים ותבוא לפניהם. העלם אמר למהר כרגע אחריה, אך הגבירה הזקנה עצרה בעדו, ותען ותאמר אליו:

– הניחה לה, משה, למה יחרה אפך בה? בנפשי נשבעתי לך, כי לב בת-דודך טוב לך, וכי רק מצחקת היא.

– אל נא, דודתי, אין בי כח לשאת עמל כזה ולהחריש. העודני נער קטן, כי אהיה לה לשעשועים? ואם למורת רוח הנני לה, למה זה בקשה אותי ללכת אתה?…–

כרגע הפכה העלמה את ידה ותאר פניה אל העלם, ותקרא אליו בחן אשר הוצק בשפתתיה, לאמר:

– שא נא עיניך, משה בחירי, וראה מראות האלהים מסביב… שור שחקים וראה עצם השמים לטהר, ותכלת מראיהם – מה יפה ומה נעים! הביטה שמה הררי עד, אשר יתנשאו מעל לעבי שחקים, היער עם עצי העדן אשר בו! הטה אזנך ושמע, שם ישאו גלי הנהר ומשבריו את קולם ויהמו, וזמרת הצפרים תמלא כל הארץ רנה! מה פחד ורחב פה לבבי!… נפשי מלאה גיל! ולולא את פני דודתי אני יראה, אז מהרתי לרדת מעל סוסי, חבקתיך בזרועותי ואשקך!…

בדברה כה, והיא נעלמה מעיניו. כחולם היה הנער, בשמעו את דברי בת-דודו. עיניו נמלאו גיל, נפשו יצאה בדברה, וכמעט נטה לנפול כשכור; אך כאשר חמקה עברה, והנה שבה רוחו אליו, ויהי כאיש אשר יעור משנתו, וישב סר וזעף אל דודתו הזקנה.

– מה לך, משה, מדוע פניך זועפים כה עוד הפעם? מה דברה בך בת-דודך עתה? – שאלה הגבירה את פיו.

– מה דברה בת-דודי בי? אכן מר לי, דודתי, להגיד לך המלים אשר התמלטו מפיה; עוד הפעם התעללה בי, כמו איש בער הנני, ולא אבין את זאת.

– הרף מכעס, משה…

– לא, דודתי, תנחומיך שוא המה! כלכל בל אוכל את האש העצורה בעצמותי, ודעתי קצרה להבין, מדוע תהפוך בת-דודי ידה בי כל היום! רגע קטן תמשכני אחריה ותאיר פניה אלי, וכעבור רגע תסתיר פניה ותפן ערף לי; קצתי בחיי בפני תעתועיה! טוב לי כי ארחיק נדוד מזה. אחלה את פני דודי, כי ישלחני במלאכוּת מסחרו אל אחת הערים, לעשות שמה דברו…

– הלא תגיד לי, משה, אנה פניך מועדות?

– אל כל המקום, אשר ישאני הרוח ללכת, שם אלכה: אל ארצות הרומים, אל ארץ הקדם, או אל איי הים, אך הרחק הלאה מזה; שם אתחזק ואתאמץ להיות לאיש, ואני מקוה לה', כי ידי תעשה תושיה ואמצא חן בעיני אלהים ואדם; והיה כאשר אשוב הביתה,אז תדע גם בת-דודי להוקירני.

– לא, משה, הטרם תדע את נפש בת-דודך? הן גם עתה יקר הנך בעיניה.

–אך הלא תראי, דודתי, כי תשנה את טעמה עשרת מונים ביום. רגע אחד דבש וחלב תחת לשונה, ורגע שני תשקני מי-רוש.

פתאם נשמע מרחוק קול קורא: “משה! משה! מהר סורה בואה הלום ואראך פה נפלאות, אשר עוד לא ראו עיניך”.

העלם מהר ללכת לקול הקריאה; דודתו נשארה בדד. הגבירה הזקנה כבר הסכינה לראות, כי בני-הנעורים רגע יעזבוה בדד, ואחרי כן ישובו אליה שנית. היא לא דאגה להם, פן יטו מני ארח ויתעו בארץ, יען כי הדרך העולה על יד הנהר אחד היה, והנהר היה להם לעינים לנחותם הדרך.

אכן עתה התמהמהו הבנים ולא שבו אליה במועדם,כדרכם כפעם בפעם. הדרך נסבה על יד שן סלע מסביב, ובני הנעורים נסתרו מעין דודתם. העלמה חפצה להראות לבן דודה פרץ-מים, אשר מטרות עז יצרוהו זה מקרוב. מעל ראשי הרים ירדו המים בקול שאון ורעש בפרץ רחב דרך נקרות צורים, עד כי מצאו להם בקעה רחבת ידים ויהיו לאשד נחלים. השמש שלחה ברק קרניה אל פני המים ותהפוך מראיהם לנגה זהב.

העלם לא הדביק עוד את בת-דודו, והנה נבעת הסוס אשר רכבה עליו העלמה, ויעמוד על שתי רגליו האחרונות ויפול אל שבלת המים, אשר שטפתהו ותשאהו הלאה מזה. מושכות רסנו נפלו מידי העלמה, גלי המים התגעשו ויפילו אותה מעל כר הסוס; העלמה ירדה מצולות ותצף שנית על פני המים. הצעיף, אשר כסה פניה, נתק, קוצות תלתלי ראשה התפרדו ויפלו באין סדרים, המים שטפוה וישאוה הרחק מזה. פתאום נפקחו עיניה, ותרא גזע עץ נעקר משרשו שוחה על פני המים, ותשלח ידה ותחזק בו. אולם כרגע אפפוה שנית גלי המים ויפילו ברעש את בול העץ מידה, וישליכוה הלאה אל המקום אשר שבלת-המים יצאה ללכת אל נהר גודאַלקויויר. פלצות אחזה את העלמה כאשר ראתה, כי אבד מנוס ממנה. ותשא עיניה למרום, ותפקד את רוחה ביד ה'…

עד מהרה קרב העלם לבוא אל פרץ-המים. לשוא שוטטו עיניו מסביב, למצא את בת דודו, כי עקבותיה לא נודעו. העלם הקשיב רב קשב, הרים את קולו בכח, ויקרא בשם בת-דודו. פתאום מבעד שאון מים רבים צללו אזניו לקול הקורא לעזרה בצר, ויפן כה וכה, לדעת מאיזה רוח הגיע אליו הקול, וכאחד הצבאים נשאוֹ סוסו, עד כי בא העלם אל מול שפת היאור מעבר השני, אך גם פה לא מצא את שקותה נפשו. לשוא נשא שנית קול ענות ויקרא בשם בת-דודו: “חולדה! חולדה! אַיך? השמיעיני נא את קולך!” – אין קול ואין קשב מסביב. לאט לאט ובשובה ונחת הלך פה אשד הנחלים, הולך וקרב אל נהר גודאַלקויויר לשפוך בו מימיו.

II. מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ

אך תשועת ה' כהרף עין!

ברגע אשר עצרה העלמה בעד סוסה ותעמוד לראות את הדר גאון פרץ-המים, עמד ממולה בעבר השני איש גבה-קומה, נשען על ברוש רענן. האיש היה לבוש שלמות בלות ומטולאות, אך פניו המאירים העידו עליו, כי אין זה הֵלך עני, אך איש מוֹרם מעם. עיני האיש, שער ראשו ופאת זקנו היו שחורות כעורב; עיניו הנוצצות הפיקו רוח חכמה ופניו העדינים הביעו בר-לבב. מראה-האיש ותארו האצילו עליו כבוד והדר.

עיני האיש הביטו על העלמה מרחוק. הוא ראה בגשתה על סוסה אל פרץ-המים, הוא ראה כאשר נפל הסוס ורוכבתו אל שטף המים. כחץ מהר האיש וישלך את נפשו מנגד ויבוא אל תוך המצולה, ויחץ את גלי המים, ויקח את העלמה על זרועו ויוציאה על היבשה. שם הורידה על רפידת דשא תחת עץ מצל בין פרחים ושושנים נותני ריח ניחוח. לאט לאט שב רוח העלמה אל קרבה, וכאשר פקחה את עיניה השתוממה על המראה מסביב, מבלי דעת מי הביאה הלום. בשוב גם כח זכרונה אליה, נשאה עיניה אל האיש הנצב עמה בזה, ובקול דממה דקה פתחה את פיה, ותאמר:

– איש נדיבי! אתה חלצת את נפשי ממות, בעת אשר נואשתי מחיים. לבי מלא רגשות ברכה ותודה לך, אך במה אקדם פניך ומה אשיב לך על חסדך עמדי? הואל נא והגד לי, מי אתה ומה שמך?

– הרגעי, עדינה! – קרא האיש – הנני שומע קול בן-לויתך, ההולך עמך לשמרך בדרך, ארוצה נא ואבשרהו, כי עודך חיה ושלום לך, לבל יתן את לבו ליאש ממך; גם עליך, חולדה, לבוא הביתה ולהחליף שמלותיך, כי בגדיך יזלו מים. –

בדברו את הדברים האלה, נחפז האיש ללכת אל בינות עצי היער. ויהי כאשר ראה את העלם מרחוק, ובטרם יקרב אליו, נשא את קולו ויספר לו את כל אשר קרה להעלמה, ויצו עליו למהר העירה ולהביא מרכבה, לשאת אותה הביתה. כרגע עשה משה כעצת האיש, ובעברו על פני דודתו, ספר לה את כל אשר נעשה, וימהר על סוסו לבוא-העירה. שלשת הרוכבים, אשר אך זה מקרוב יצאו את העיר מלאי ענג וטובי לב, נפרדו איש מעל רעהו עתה. הגבירה הזקנה רכבה בין כה ובין כה על יד הנחל אחת הנה ואחת הנה. חולדה נשארה לבדה עם האיש, אשר היה לה למלאך מושיע, וכאשר שב רוחה אליה, שאלה לאמר:

– אתה קראתני בשם, איש פלאי; אנה הגידה לי, האם ידעתני?

– אמנם כן, ידעתיך, חולדה, ומי לא ידע את בת יועץ מלכנו האדיר אלפונזו השמיני, מושל ארץ קסטיליה, בת יהודה הלוי, האיש הנודע בשערי העיר קרדובה בחכמתו ורב עשרו? –

– אם כן הוא, הואילה נא וחנני גם אני, להגיד לי מה אתה, ואיך אקראך, כאשר אבוא להזכיר את שמך ולבשר את חסדך ורב טובך, אשר עשית עמדי ועם אבי?

– למה זה תשאלי לשמי, חולדה, היפה בבנות, והוא פלאי. אין איש פה יודעני, ויטוב לי כי יכסה שמי בחשך. בגדי העוני אשר עלי יגידו לכל כי דלותי מאד, ומי זה יביט אל עני ונכה רוח? ולוּ גם יחכם איש רש, הלא “חכמת המסכן בזויה”. את האיש, אשר את רואה היום חולדה, לא תוסיפי לראותו עוד עד-עולם! לא נאוה לאיש כמוני, לבוא במסבות רעים, לעמוד במקום שרים ורוזנים.

– אתה מפלטי ומושיעי, האיש אשר רב טוב גמלני! על ידך אראה שנית אור חיים, על ידך אחזה בנעם פני אבי ואתענג בזרועות הנאהבים והנעימים לי! האוכל אני, או היוכל גם אבי, לשכח חסדך זה אשר עשית עמדי? ומדוע זה תחפוץ ללכת מזה ולהסתר מפני? הנני משביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, הנני משביעך בשם כל הקדוש, לבל תעזבני עוד לארך ימים!…

– עלמה יפה-פיה! – ענה האיש ודבריו היו כאש לוהט – למה זה תרבי להלל פעלי? הן הדבר אשר עשיתי למענך, היה לי לעשות לכל נפש אדם. ואם אמת נכון הדבר, כי כל אשר עשיתי, רק בעבורך עשיתי, אז רב מאד אשרי, ולמה תבקשי ממני, כי לא אעזבך? לא, עלמה עדינה, הניחי לי לנוד…

ברקים רבו עיני האיש, בדברו את הדברים האלה, ופניו היו להבים. חולדה נבהלה כמעט מפניו ולא יכלה לענות אותו דבר.

– חולדה! – פתח האיש שנית את פיו וידבר רכות – אנכי ידעתיך לא רק מתמול שלשום; פעמים אין-מספר נתנני אלהים לחזות בנעם את פניך, פעמים אין-מספר שמעתי מדברך הנאוה; איפה ראיתיך ואיככה שמעתיך, אחת היא לך, אם תדעי או לא תדעי. ראיתי כאשר הקיפוך שרים גדולים ורבי המלך; שמעתי את דבריך הנעימים, אשר לקחו לבבות. יודע אנכי, כי רכה ויחידה הנך לאביך, הראשון בעדתו והנשיא בעמו אמנם לא לי להורות לך את הדרך אשר תבחרי. ואולם, חולדה, הנה אשמיע היום באזניך דבר; ואת כתביהו על לוח לבך, ומדי פעם בפעם, כאשר זכור תזכריהו, או אזניך תשמענה אותו, אז דעי, כי אסון נשקף לך, ועליך להזהר… הטי נא אזנך ושמעי: “נודי הרך, צפור, כי ידרכון קשת, כוננו חץ על יתר”… אך הסי, חולדה, הנני רואה שמה קרוביך ומיודעיך עוברים את המעברה וקרבים לבוא. יברכך ה'!…

ובדברו את הדברים האלה, הלך היערה ויסתר מעין. כחצים שנונים ירדו דברי האיש האחרונים חדרי בטן העלמה, ולא עצרה כח לעמוד רגליה. והנה באה המרכבה לשאת אותה הביתה, ועד מהרה שבו כלם העירה.

בגילה ורעדה שמע האב את מקרה בתו העדינה, אשר נפשו היתה קשורה בנפשה, ויצר לו מאד על אשר לא יכלה חולדה להגיד לו, מי הוא זה מושיעה ומה שמו; כי היא ידעה רק לתאר לו את פני האיש ומראהו. לשוא העביר יהודה הלוי בזכרונו את כל יודעיו ומכריו. בין כל האנשים האלה לא מצא אף אחד, אשר יכול לאמר עליו, כי הוא זה. כל הדברים, אשר דבר לה האיש, העלימה חולדה מאביה ותסתירם בלבה, על כי הדברים האלה היו גם לה כדברי ספר החתום, מבלי דעת פתרונם. אך עמלו במלאכת מסחרו השכיח מהר מלבו את כל הקורות את בתו, ולא זכר יהודה את האיש וישכחהו.

עוד ימים רבים חי רוח איש הפלא בלב בתו העדינה. בחלום ובהקיץ נצב לפניה איש החמודות, אשר הוציאה ממעמקי מים וישא אותה היבשה כאשר ישא האומן את היונק. בדמיונה הסירה את הבגדים הצואים מעליו ותלבישהו מחלצות; חגור כלי-נשק כגבור ראתהו עומד לפניה. ימים רבים זכרה גם את מוסרו הטוב…

ואולם ברבות הימים מלאה נפש העלמה המון רגשות חדשים. אז נשכח גם מלבה זכר איש-הפלא…

III. לֵב מְלָכִים.

בימים ההם, ובחצר המלך אלפונזו השמיני מושל ארץ קסטיליה, אשר חנה אז בקרית קרדובה, היתה מהומה גדולה. אל חצר המלך הגיעה מלאכות נוסעי-הצלב המקנאים לקבר משיחם ולארצו, ויפגעו המלאכים במלך, כי יתנם לראות פניו ולדבר אתו משפטים פה אל פה, לעיני שרי המדינות ולעיני כל השרים רואי פני המלך, למען ישמעו כלם דברי ריבותם ותוכחתם, כאשר יגישו עצומותיהם ויראו צדקתם. וייטב הדבר גם בעיני המלך, אשר היה עם לבו להשפיל גאון העריצים לעיני כל שרי הלך ועבדיו; ודבר המלך הגיע, להקבץ ולבוא לחצר המלך ביום העשרים לחדש אדר כל רבי המלך וגדוליו, כל יועציו וחכמיו, ובתוכם נקרא לבוא גם יועץ המלך יהודה הלוי, וכן נקראה גם חולדה לבוא, לבושה מכלול וכל כלי יקר, לעמוד לפני המלכה ולשרתה יחד עם כל שרות המלכה ונערותיה.

המלך והמלכה הופיעו בהדרת כבוד, שניהם בלבוש מלכות וכתר מלכות בראשם, והמלך אחז את שרביט הזהב בידו; אחר מראשי שרי הצבאות הלך לפני המלך והמלכה, נושא בידו חרב הממלכה. קול חצוצרה הריע לפני המלך והמלכה ויבשר בואם. המלך נתן אות, כי המלאכים אשר הוחילו בחצר המלך יוכלו לבוא, ואחד השרים יצא אליהם ויקראם ללכת אחריו ולגשת אל המלך. כל הנאספים נשאו עיניהם אל פתח הבית. הדלת נפתחה, ועל סף הבית נראה איש גבור ואמיץ כח, לבוש שריון קשקשים וכלי נשק עשוים ברזל-עשת. לא שת האיש על כל עדי וכל חלי וכתם, כי אם עטה מעיל לבן, ועליו נראה אות גבורי הלוחמים מלחמת משיחם, הוא צלב אדום כדם. שם האיש הזה, אחד מראשי שרי צבאות גבורי הלוחמים, היה “במן”. יחד עם האיש הזה באו אל הבית עוד שני גבורי הלוחמים. האחד מהם איש צעיר לימים, אשר משך אליו עיני כל השרים הנמצאים בבית. קווצות תלתלי שער הקיפו את ראשו, היפה מאד בתבניתו. על פני רחב מצחו הצח משלג נראו עקבות מכת חרב, אשר העידו, כי נלחם הגבור הצעיר הזה עם האויבים.

המלאכים נגשו ויתיצבו לפני המלך. מנוחה שררה בכל הבית מסביב, ואחד מעבדי המלך נשא את קולו ויען לאמר:

– הוד כבוד מלכנו האדיר, מושל ונגיד בארצות קסטיליה, נברה וארגוניה, אלפונזו השמיני, הואיל בחסדו לשמוע מה בפיכם. דברו נא את דבריכם!

אחרי רגעי מנוחה אחדים, הרים שר צבא גבורי הלוחמים במן את קולו בכח, כמו השמיע קול תרועת מלחמה, ויקרא לאמר: “בשם כל קהל הקדושים וגבורי הלוחמים, עלי להשיב מלים נגד דברי השר, אשר אך זה שמוע שמעה אזני, כי הנה קרא את המלך בשם מושל ארץ “אראגוניה”. ואולם לבי יאמר לי, כי לא נעלם מכבודך והדר מלכותך, כי אביך, אשר בצל שדי יתלונן היום ואשר בשם אלפונסו המנצח נקרא, גוע ויאסף אל עמיו בשנת 1134, ובאבלו על שני גדולי הכהנים, אשר במלחמם עם אויבי אלהים נפלו על שדה קטל וימותו מות גבורים, צוה לפני מותו, למען כפר דם הצדיקים השפוך, לתת את כל ארץ אראגוניה לקהל קדושי הלוחמים ותהי להם לאחוזת נחלה עד עולם. כל זה נכתב בספר ונחתם בטבעת המלך לעיני כל השרים. ועתה, אחרי הניח לך ה' מכל אויביך והממלכה נכונה בידך, עליך לזכור את שם ה' ולברך אותו על כל הטוב אשר גמלך ולהקים את דבר אביך היקר באדם ומצותו ולתת לו שם ושארית לזכרון לעד. ואולם אתה, אדוני המלך, עוית משפט לקחת לך משכנות לא-לך ותשם כתר מלכות הארץ הזאת בראשך, ותמלא את העיר סרגוֹסה – חיל צבאותיך; על כן אליך, מלך קסטיליה, הנני שלוח היום במצות הנאור והגדול בעדת הקדושים, להזכירך את הדברים אשר הסירות מלבבך, ולהגיד לך כי תעשה הישר והטוב, לתת בידנו העז והממשלה בארץ ארגוניה”.

ויהי כאשר כלה האיש לדבר, ותהי חתת אלהים על כל השומעים, בראותם כי העיז איש את פניו לדבר קשות עם המלך ולהשפיל כבודו. במורא ובמרך הביטו כלם על שפתי המלך ורעדה אחזתם. ומה גדול היה תמהונם, כאשר ראו, כי המלך נשאר על מקומו בשלות השקט, אף כי רעד קל עבר על שפתיו. אחרי רגעים אחדים פתח המלך את פיו ויען ויאמר:

– שלום בואכם, שרי קדש! אבל סלחו לי, כח זכרוני עזבני כרגע, אנא הואילו להגיד לי מי הם הקדושים והלוחמים אשר דברתם בשמם ומה מעשיהם בארץ?

– אך לצון חמדת לך, אדוני המלך! –ענה המלאך הדובר בו – מי לא ידע מפעלות עדת הקדושים, אשר נוסדה, להלחם בעד קבר המשיח ולשמור עליו לבל יחללוהו זרים? אמנם כן – הוסיף המלאך לדבר ומבלי דעת הניח חרבו המצוּמדת על מתניו – אנחנו נשבענו להכחיד מן הארץ כל מכחשי אלהים ולבער רוח הטומאה מן אדמת הקדש, מן המקום אשר התהלך שמה משיחנו…

– אם כן הוא – הפסיקו המלך – אם נלחמים אתם מלחמת ה' נגד מחללי שמו על אדמת הקדש, מה מעשיכם פה בספרד, במרחקים ואפסי ארץ?…

הדבר יצא מפי המלך, והמלאך נבעת רגע קטן ויורד לארץ ראשו, ולא ידע מה להשיב להמלך על תוכחתו; אך אחרי כן נא שנית ראשו ויען:

– אל נא יאמר המלך כן! הן מגמתנו להרבות גדלנו ועשרנו, למען נוכל לעקור משרש את הרע מן הארץ… לכן אחת אדבר, מלך קסטיליה, היש את לבבך לתת לנו את הארץ, אשר נשבע אביך לתת לנו? רק על זאת באנו הלום…–

– אם כן–ענה המלך בקול רעם ויקם בחמתו מעל כסאו–שוב תשובו ריקם מעל פני. מי לכם פה ומה לכם פה, מלאכי קדש? הלחמו נגד צוררי משיח ה' וקדושו, אבל מדוע באתם אל ארצי? אתם, נזירי אלהים, אשר נשבעתם לחיות חיי צער ועוני, מדוע זה לא תדע נפשכם שבעה? למה זה תתאמרו לקחת בעשק ובגזל נחלת זרים ותבקשו לרשת הארץ, לי היא?…

פני המלאך חורו, אולם התחזק לעצור ברחו ובשאט בנפש הביט בפני המלך ויבזהו בלבו. ויהי ככלות המלך לדבר, צעד השר צעד אחד לפניו ובהשקט ומנוחה דבר לאמר:

– אלפונזו מלך קסטיליה, האמנם ימלאך לבך לחלל דברי האיש, אשר צוה ברגע בוא פקודתו ללכת בדרך כל הארץ?…

– אם ההולך בדרך כל הארץ יחלק נחלת זרים, או יטה צדק ויגזל גזל בנו, יקח ממנו ארץ, אשר לו משפט הבכורה עליה, וישים אדונים חדשים על ראשו, אדונים אשר רק בעיניהם הם קדושים, ואולם בלבם גם המה כאחד האדם; להקים דבר המת הזה – ה' לא צוה!…

– אשר לו משפט הבכורה?! – ענה גבור הלוחמים – אפס הטרם תדע, כי הארץ, אשר לקחת בחרבך ובקשתך, בחרב ובקשת תתננה?…–

• אם יש לאל ידכם, בואו ורשו אותה בחרבכם!…

– האמנם אלה דברי המלך האחרונים? –

– אחת דברתי ולא אשנה; אולם, מלאכי-אלהים–הוסיף המלך לדבר – אם יש לכם עוד דבר-חפץ להגיד לי בשם אדוניכם, אשר שלחכם הנה, פנו לכם אל יהודה יועצי ודברו דבריכם באזניו…

הגבור נרתע לאחוריו, בשמעו את דברי המלך, וירם בגאוה ובוז את ראשו ויקרא משתאה.

– שר המלך ויועצו יהודה יהיה המליץ בינותינו! זה האיש? אחד מבני העם מנאצי אל? אַל נא! אל למלכים, אלפונזו, וגם לא לנו לעשות כדבר הזה!…–

– אם כן, עשו לכם כטוב וכישר בעיניכם, הנה הגדתי לכם את כל לבי, שרי קדש, עתה תוכלו ללכת לדרככם…

המלך קם מכסאו וישא את עיניו על כל השרים מסביב, ואור פניו היה מלא ענג וגיל, ויבוא בדברים עם רבים מהשרים וגדוליו אשר בבית, ויאר פניו אל יהודה יועצו, ויצא שמח וטוב לב והמלכה נשענת על ידו.

אכן בעיני רבים משרי המלך ובעיני חכמיו ויועציו לא טוב היה הדבר, אשר העיר המלך עליו את חמת מלאכי עדת הקדושים וישלחם בגאוה ובגדל לבב ריקם מעל פניו. גם יהודה התעצב אל לבו, בהבינו, כי המלך בחר בו לחרף על ידו מערכות אלהים ולהלעיב במלאכי קדש האלה, למען הכניע גאון רוח העריצים ולהשפיל עד עפר כבוד עוזם.

שר צבא הגבורים במן יצא את העיר לעשות דרכו ולשוב הביתה. רק שני המלאכים, אשר באו אתו, נשארו אחריו בעיר. שם הראשון הרספורד, איש בא-בימים משכיל ונבון דבר, אשר עשה לו שם בגבורים, הוא האיש אשר ביום הראות המלאכים את פני המלך, לחש באזני שר צבא הגבורים, ובמן נח כרגע מזעפו; והשני הוא העלם, אשר כבר דברנו על-אודותיו. העלם טרם עטה מעיל לבן כאשר ילבשו גבורי הקדושים, ותהי זאת לאות, כי עוד לא התקדש לכהן במחנה גבורי הקדש, והוא ארח לחברה עם מלאכות עדת קדושים, או רק למען הגדיל על ידו מספר מלאכי קדש, או כי הואיל לעשות מסעיו לעבור ארחות ימים ולראות ארצות רחוקות. אפס אחרי כן נודע הדבר, כי שר צבא הגבורים במן דודו הוא, וכי העלם כבר עשה לו שם בגבורים ונפצע במלחמה בין צבא דודו זה, בחצותו את הסרצנים; ועל כי הוא ודודו היו האחרונים למשפחת במן, ובנים לא היו לשר צבא הלוחמים, על-כן, למען לא יכרת שם המשפחה הזאת, אוה השר, כי ארטור בן אחיו יהי על ידו והוא ינחל אחריו את רכושו הרב.

מה היו מעשי שני הגבורים האלה ופעלם בקרדובה, לא ידע איש. הלוחם הרספרד לא נראה בחוצות. רבים נדברו בו, כי ראוהו לפעמים מתהלך בנשף לילה בארמון המלך, ולפעמים גם בבית יהודה. לא כן ארטור, כי הוא נראה בראש כל חוצות, לא אצל לבו מכל תענוגות בני אדם, וגם ידע להתהלך עם נשי מרומי עם הארץ ובנותיהן, וימצא חן בעיניהן על יפיו ונעם הליכותיו.

IV. הַמִּשְׁתֶּה.

בימים ההם והמלכה עשתה משתה גדול בבית המלכות. בין קרואי המשתה נקראו לבוא גם גבורי עדת הקדושים. לשמחת לבב כל הקרואים לבוא אל משתה המלכה, חלה הרספרד וישלח את ארטור למלא מקומו תחתיו. בין כל שרות ספרד ובנותיהן העדינות נקראה גם חולדה בת יהודה הלוי, אשר נשאה חן וחסד בעיני המלכה לבוא אל המשתה. הדבר הזה היה מורת רוח לשרות ספרד, על אשר תתן המלכה כבוד ויקר לעלמה יהודית; גם זאת לא יכלו נשא, כי היהודית, אשר עלתה ביפיה על רעותיה, כסתה את בנותיהן באפל. אך בעת ההיא היו יהודים רבים בספרד קרובים אל חצר המלכות, גם יהודה היה גדול מאד בעיני המלך, כי איש חכם ונבון הוא, וגם כספו וזהבו הוסיפו לו כבוד רב; ומי זה יזיד בנפשו להכלים פני איש, אשר המלך וגדוליו חפצים ביקרו? בלי-חמדה שלח יהודה את בתו אל המשתה, כי נפשו ידעה מאד, אשר לא נאוה לבנות העברים להתהדר ולעמוד במקום גדולים, וגם כי נקל מאד לעלמה רכה בשנים כבתו להכשל שם ולהתנגף בדרכה. אפס היכול לעשות דבר, אשר יהיה מורת-רוח להמלכה, אשר אהבה והוקירה את בתו אולי עוד יותר מכל הבתולות?

העלם ארטור במן הופיע בין קרואי המשתה. הוא היה מלא אמץ ורוח עלומים, כלו הדור בלבושו, עיניו בערו כגחלי אש. מדי עברו על פני מערכות הקרואים, נסה דברים פעם לזה ופעם לזה, אחרי כן נגש אל חבורה אחת אשר בירכתי הבית, במקום אשר נטיעים מגודלים התלכדו ויהיו לאחדים עם גנת ביתן המלך.

בין האילנות עמדה בת יהודה עם אחת מרעותיה. ארטור נשא את עיניו וירא אותה, ולא יכול עוד להסב פניו ממנה ולמוש ממקומו. מראה הנאוה, תאר פניה המלא נעימות, עיניה השחורות והבוערות כלפידים, שערות ראשה השחורות כעורב, והנופלות באין סדרים על שכמה הזך משלג, החן אשר הוצק בשפתותיה שושנים –כל אלה לקחו את לבו שבי. הוא כבר ראה אותה פעם אחת, גם דרש דרש על אודותיה, גם הגידו לו מה שמה ומי המה אבותיה… אך ברגע הזה, כאשר ראה אותה כלולה ביפיה, עומדת בין ערוגות שושנים, ואלפי מאורות האירו אל עבר פניה, היתה העלמה בעיניו כבת אלהים.

ויהי כאשר ראתה חולדה את העלם נצב לנגדה, ותשא עיניה אליו; אז התאזר ארטור עז ויגש אליה. ולא סר עוד ממנה כל הערב.

המשתה כבר קרב אל קצו והעלמה אמרה לשוב הביתה.

– אולי מצאתי חן בעיניך לבקרך בביתך? – שאל ארטור.

– בית אבי פתוח לרוחה לכל איש, אם אך לא מאויבי המלך הוא – ענתה חולדה.

כל הדרך, אשר נסעה העלמה במרכבתה מבית המשתה אל בית אביה, לא חדלה להגות בעלם היפה, אשר ראו עיניה. אך לבה ידע, כי חומה גבוהה ובצורה תעמוד לשטן על דרכם –ורגשי עצב מלאו את רוחה.

בין כה וכה הובאה חולדה הביתה. את פני אביה לא יכלה לראות ולבוא עמו בדברים. אמתה פתחה את דלת חדר מטתה, והעלמה באה החדרה; ויהי כאשר נשאה עיניה, ותרא לאור המנורה, אשר האירה אל עבר פני השלחן, מכתב גלוי. משתאה לדעת מה זאת, שלחה בחפזה את ידה אל המכתב ותחזק בו. המכתב היה כתוב עברית, אך בכתב עם הארץ, לאמר:

–נודי דרך, צפור, כי ידרכון קשת, כוננו חץ על יתר".

כרעם בגלגל צללו באזניה הדברים האלה.

“מי הביא את המכתב החדרה?” שאלה העלמה את אמתה. אך היא לא ידעה מה לענות על דברה. אפס חולדה ידעה ידי מי עשו זאת, לבה נבוך בקרבה, וכל הלילה נדדה שנה מעיניה.

V. בִּירוּשָׁלָיִם.

עתה, קוראי היקרים, הבה ונעל לירושלים עיר הקדש, ונראה מפעלות, אשר נעשו שמה שנה אחת בטרם קרו הדברים, אשר ספרנו לכם.

בארמון הגדול, אשר לפאת נגבה יסתיר מעין רואה את הר הקדש אשר בירושלים, ישב בעלית קיר קטנה הראש לעדת נוסעי-הצלב. על פני השלחן, אשר ישב האיש לידו, היו מפוזרים מכתבים שונים כתובים על יריעות עור עזים. שר הקדש שלח מדי פעם בפעם את ידו לקחת אחד המכתבים ויקרא בו שתים שלש דלתות, ויניחהו על השלחן. אמנם רק חמש ועשרים שנה עברו מאז יצאה עדת הקדושים לפעול בארץ, בכל זאת כבר גדלה העדה בעת ההיא וגם גברה חיל מאד. שר הקדש היה לבוש רקמה ומשי כאחד האצילים, אך להב חרב גדולה מאד, הנשענה על כסאו, נצבה כשומר על ראשו ונתנה עדותה, כי אדוני הבית ראש עדת גבורי הלוחמים הוא.

אחרי אשר קרא שר עדת הקדושים את האגרות אשר על השלחן, ועל אחדות מהן כתב וחתם שמו, לקח בידו פטיש כסף קטן ויך בו פעמים ושלש על השלחן, והנה אחד מעבדיו נראה על סף הבית, והשר שאל את פיו לאמר:

– העוד לא בא הלום האיש משה, הרב לעדת היהודים אשר בירושלים?

– זה האיש מחכה כבר לפקודת הדר כבודך בבית השומרים. –

–הגידה לו, כי יבוא כרגע החדרה.

אך יצוא יצא העבד והדלת נפתחה שנית, ואל הבית בא איש זקן, לבוש שמלה שחורה; בלט ובמרך דרכה רגלו על מפתן הבית, ויעמוד על מקומו ולא חדל מהשתחוות, עד כי השר נשא דברו אליו ויאמר:

– קרב הלום, משה, הרב לישראל בירושלים עיר הקדש!

האיש צעד צעדים אחדים ויעמוד שנית.

– אל תירא, משה! אנכי לא אגע בך לרעה חלילה. קראתיך לבוא, כי יש לי דבר עמך דברים אחדים, דברי שלום ואמת.

האיש לא ענהו דבר, רק עמד על מקומו ויוסף להשתחוות.

השר הביט רגעים אחדים בעין חודרת בפני האיש וידום, אחרי כן ענה ואמר:

– הידעת, משה, את האיש יהודה, אשר בשם “הלוי” יקבנו, היושב בקרדובה העיר אשר בספרד?

– פנים אל פנים לא ראיתיהו, נגיד ומצוה!

– אפס הלא ידעת ושמעת את שמע האיש הזה?

– אמנם כן, זה מקרוב בא לידי מעשה ידיו להתפאר, ספרו אשר בשם “הכוזרי” יקרא. הספר הזה יקר הוא מזהב ופז רב, מקור חכמה, באר מים חיים ומלא יראת ה' הוא.

– לא זאת, משה, חפץ אני לדעת. אבל הלא תגיד לי, השמעת מה משפט האיש ומעשהו? הידעת מה עצום ורב כחו בחצרות מלכי ספרד? וכי גדול ומהולל שמו בין יועצי המלך ושריו?

– אמנם לשמע אזן שמעתי את שמעו, אשר הגידו וספרו לי כזאת וכזאת האנשים אשר הביאו הנה את ספרו; אבל הדרך מירושלים לספרד רב מאד, ושנים תחלופנה לאיש אשר יצא ללכת ולעשות את דרכו מזה עד בואו שמה, ואדוני יודע, כי גדולת בני אדם ותפארתם ביד אלהים הנה: יום ירים אלוה ויגביה איש עד לשמים, ומחר יורידהו ועד עפר ישפילהו.

– הנני רואה, משה, כי מתכחש אתה לי; כי תאמר לדחות אותי על-נקלה במשאות שוא ומדוחים. אך לשוא עמלך, ידידי! הנך בא היום לפתות אותי, כי אינך יודע עד מה על-אודות האיש יהודה; אך מי זה יאמין לדבריך אלה, משה? מי לא ידע, כי היהודים בכל ארצות פזוריהם אחוזים המה איש באחיו וקרובים הם זה לזה גם אם רחוקים המה איש מעל רעהו מקצה השמים ועד קצהו; ואתה, משה, את האיש יהודה מבית לוי הזה, הראשון בין יועצי אלפונזו מלך קסטליה, לא תדע??!… האתה לא ידעת, מה גדול מאד האיש בעיני המלך ושריו? ומי לא ידע זאת, משה, כי האיש הזה כל יוכל? הלא הוא הוא הטה לב המלך והשרים לתת ליהודים אשר בספרד חק אחד ומשפט אחד עם כל אזרחי העמים אדוני הארץ. האמנם אתה, משה, לא ידעת גם את כל הטוב אשר פעל ועשה האיש הזה למען עניי עדתך, אשר תעמוד לרועה עליה? צדקת פזרונו בכסף ובזהב לרב, כלי יקר וספרי קדש, לפאר בתי-התפלה ובתי המדרש אשר לכם בעיר האלהים? התעלומות האלה נגלו לפני, ואתה לא ידעת!

האיש השתחוה ויען לאמר:

– אמנם כן, גם אנכי ידעתי דבר מה, אפס רק את אשר הגידו וספרו לי היוצאים לפני העם, כי המשרה הזאת, לאסוף כסף התרומה, כתבי הקדש וספריו, לא על שכמי אשאנה, גם המכתבים לא על ידי יצאו ויבואו…

– לו גם כדבריך כן הוא, משה, אך הלא לשמע אזן שמעת זאת, גם הלא תשמע זאת כרגע מפי המדבר אליך. עתה שמע, משה, את הדבר אשר אני דורש ממך ואשר בעבורו קראתיך לבוא אלי. עוד היום עליך להריץ דבריך בספר, אל האיש יהודה הלזה, לאמר: אם טובת עמו ואָשרו, טובת יתר הפליטה, אשר נשארה עוד מעט יהודה בעיר אלהים הזאת, יקרות בעיניו, יעשה כל אשר יהיה לאל ידו להטות לב מלכו ולהפיק רצון ממנו, כי ימלא אחרי קהל-הקדושים, אשר אנכי נצב לראש ולשר עליו….

הרב הגדול בעירו נבעת מאד בשמעו את דברי השר, ולא יכול לדבר דבר. שר עדת הקדושים הביט בשבע עינים אל פני איש השיבה, כאלו חפץ לקרוא בלבב האיש פנימה ולדעת מה שרש דבר נמצא בו. אחרי כן פתח משה את פיהו לאמר:

– שר וגדול, הלא מראש דברתי לך, כי אנכי אינני הסופר בעדתי, כי רק התורה והמצוה אורה לעם, ומבלעדי עבודתי זאת בל אדע כל מאומה מכל אשר נעשה בקרב העדה. –

– שמע נא, איש המרי! – קרא השר בחרון אף–מדוע נבלה עתותינו בדברי הבל ורעות רוח? הסופר בעדתך הנך או לא, הידעת אשר יעשה בקרבה, או לא ידעת, אחת היא בעיני. הנשיא בעמך אתה, ובך בחרתי ואקראך לגלות אזנך מה אני דורש ממך, ולא עלי לדעת, מי מכם יכתוב את הספר. אפס גם אתה גם זקני העם, שופטיו ושוטריו עוד היום תכתבו את הדברים אשר שמתי בפיך, וכלכם ותחתמו ידכם על המכתב ותתנוהו על ידי, כי אניה עומדת הכן בעכו להוביל את האגרת לארץ ספרד… ואם לא תמלא אחרי דברי, הנני נשבע לך בשם משיח ה' הגואל אותנו מכל רע, כי גרש אגרש אתכם מארץ הקודש. לא יהיו לכם רחמים. וכל רכושכם אחרים לטובת עדתנו הקדושה…

פלצות אחזה את איש השיבה ויפג רוחו, בשמעו את קול-דברי הפחדים אשר רעמו באזניו, והקצף אשר יצא מפי השר המדבר אליו את הדברים האלה. אך אחרי כן שב רוחו אליו, ויאמר בלב נדכה וברוח נשברה:

– אל אלהים! האם אנחנו לא נדע, מגיננו, כי דבריך טובים ונכוחים, וכי אתה ועדת הקדושים, אשר הנך נצב לראש עליה, רק משפט ויושר אתם מבקשים? אפס, אם מלך ספרד לא כן ידמה, ואם עיניו טחו מראות צדקתכם, מה תהיה אז? אז הלא נדרוש אנחנו מיהודה, כי יבגוד במלכו, כי בפה חנף יבוא אל המלך, ולשונו תדבר מרמה, ויגמול רע למלכו תחת כל הטוב והחסד אשר עשה לו ולעמו!…

– זאת הדאגה, משה, הניחה לי… ואם אמנם יצר לו ויסער לבו על זה, אך הלא יועץ וחכם-לב הוא וידע למצוא לו עצה ותושיה, להקים את הסערה לדממה ולהצדיק נפשו לפני אלהיו ולפני מלכו.

– אהה, אדוני, מה כבד העול אשר שמת עלינו! וכח אין בנו לשאת ולסבול משאו–נאנח האיש.

– אם כן אפוא זאת עשו, מהרו להסיר את העול. לך, משה, והקהל את עדתך, והודעת להם את אשר דברנו, ובטרם תבוא השמש תמהר אלי ותקים את הדבר אשר הנני מצוה אותך. אך השמר לך, משה, פן יהיה דבר עם לבבך, בליעל, לבלתי שמוע בקולי, וידעתם אז את תנואתי!…

כאשר עשה איש השיבה בבואו, כן עשה בלכתו, ולא חדל מהשתחוות עד צאתו. גם לעמת שבא כן יצא בסתר ובלט, רק אנחה עמוקה התפרצה מלבו.

VI. הָאֲסֵפָה.

קרואי העדה נועדו, ומשה דבר להם את כל הדברים אשר צוה ראש-נוסעי-הצלב להגיד להם. אימה חשכה נפלה על זקני העם ונפשם נבהלה מאד. מעת אשר רבע העיר אשר ישבו בו בני יהודה נפל בידי העריצים, נאנחו בני ישראל מחמת המציק הזה, אשר קם לאויב למו וידכאם ויענם ואת כבודם השפיל עד עפר. זקני ישראל ראו עין בעין, כי הדבר אשר דרש ראש העריצים מהם, קשה הוא לעשותו. אך המה ידעו את לב ראש גבורי הלוחמים ורוחו הקשה, כי לבעבור הראות ידו החזקה וזרועו הנטויה לא תחוס ולא תחמול עינו, והמיט ימיט עליהם את כל הרעה אשר דבר להם, אם יזידו למרות את פיו, ונפשם מרה להם על עמם ועל צאן מרעיתם, כי ילכו בגולה ויהיו לשלל ביד אויב. אך להרחיק מהם את הרעה אשר נגד פניהם, נאלצו לתת משא ועול כבד על צוארי האיש יהודה ולבקש ממנו דבר, אשר יכריחהו לבגוד בעמו או במלכו, אשר כה היטיב עם היהודים בארצו.

כל הנאספים נדמו, מבלי דעת מה לעשות, הורידו לעפר ראשם, נבובו וצללו בעשתונותיהם, ואין דובר דבר. אך אז קם ויתעודד איש-שיבה אחד, אשר זה כמה כהו עיניו ולא יכול לראות, ואשר גם לא איש דברים היה מתמול שלשום; ואולם כאחד הרועים הנאמנים בישראל היה רצוי גם הוא לכל אחיו ונכבד מאד בעמו. האיש הזה פתח את פיו ויען לאמר:

– אל נא, אחי! אל נא יהיה עמנו כצאן אשר אין להם רועה, וכנוי אובד עצות. שמעו נא, אחי, את אשר אגידה לכם, היש פה להימין או להשמאיל? הנוכל לאטום אזנינו משמוע בקול הבליעל הזה, לבלי מלאות אחריו? אם ככה נעשה, אז הלא ביום מחר ימהר האיש להביא על נפשותינו הרעה אשר דבר ואשר נשבע לנו, להגלות אותנו מעל אדמת ציון ולתת לחרם יגיענו. ואולם זה הוא הדבר אשר נעשה: נבחר לנו איש כלבבנו, בן חיל ומשכיל על דבר, ונשלחהו עם הספר אל האיש יהודה, לגלות את אזנו דבר דבור על אפניו, מה ראינו על ככה ומה הביאנו עד הלום לכתוב אליו את הספר הזה; אולם עליו גם להזהר ולהשמר מאד על נפשו לבל יקרהו אסון חלילה, ולא יחלל כבודו בעיני המלך והשרים בעדנו, כי אז הלא טוב לנו לשתות כוס התרעלה, לשאת ולסבול כל התלאות והרעות אשר אמר הצר להביא עלינו, והוא וביתו יהיו נקיים; ואחרי הודיעו מלאכנו את כל זאת, יעשה יהודה כטוב וכישר בעיניו. ואולי יואיל גם ה' ויופיע ממקום קדשו לצאת לישע עמנו.

קול דממה דקה נשמע בין קרואי המועד, פניהם האירו ועיניהם הפיקו רצון. אחרי כן פתח הרב משה הרועה בעדתו את פיהו, ויאמר:

– רוח ה' דבר בך, יוסף, ומלתו על לשונך, ונודה לה' חסדו, כי שלחך היום וישם דברו בפיך. אך את מי נשלח ומי ילך לנו?

– כי לא אחד מקרב אחינו ילך לנו – ענה יוסף – מי לא יבין את זאת? הן אם יראהו הצר שם בספרד או אם מרגלי חרש שומרים עקבותינו בזה, הלא יראו כי נפקד איש אחד ממנו, ואז ידע ויבין הצר ברגע את כל אשר נעשה.

– גם דבריך אלה, יוסף, טובים ונכוחים.–

– אך הרגעו נא, אחי, גם בזאת הורני ה' הדרך אשר נלך בה, – הוסיף לדבר האיש, אשר שלחו ה' הפעם למלאך מושיע לעתות בצרה.– זה כירח ימים בא לעירנו עול-ימים אחד מארץ ספרד; אור-עיני, כאשר ידעתם זה מכבר אין אתי, אך אם אאזין קול גבר, ואכיר מראהו. הדבר הזה נפלא הוא בעיניכם, אך פי הוא המדבר אליכם. והנה את הצעיר-לימים הזה נשלח והוא ילך לנו, כי אני יוסף איש-השיבה, אשר בן תשעים ושתים שנה אנכי היום, אומר לכם, כי גדול ועצום האיש הזה ברוחו ובלבבו יותר מכל האדם. קולו הערב יגיד לי, כי גם לבו מלא רגש אהבה. רבת שבעה לה נפשי ענג לשמוע מדברו הנאוה, והוא לא ידע אז, כי שומע אני. כן הוא, אחי, מבלי משים יקח האיש לב שומעיו, בדעתו לכלכל קול דברו במשפט, למשול בו כאות נפשו, ואל כל אשר יחפוץ יטנו, וקולו זה הבינני גם כן לדעת לחוש, כי כבר ראו עיני האיש הזה רעות רבות, וכי עמל ויגון שבעה לה נפשו, ואולם הוא נאבק עם תלאותיו ויוכל להן. את האיש הזה תשלחו והוא ילך לנו.

– אבל מי הוא ומה שמו ונדע?

– שמו יקרא בישראל “אברהם הנאור בעמו”. אכן נאוה לו שם-התפארה הזה, כי שאר רוח לו על בני עמו וחכמה ודעת נתנו לו ממרומים, ומעטים המה אנשים בגילו, אשר ישוו וידמו לו; אפס מי הוא ומי המה אבותיו, אין איש יודע, אף כי לא אחת השמיע כי לבו דוה עליו מאד, אשר נטל עליו לשום סתר פנים לו ולכסות שמו משאון.

– הלא זה האיש הוא אברהם טלודה, אשר זה לפני ימים אחדים נשא מדברותיו ביום השבת בבית מדרשנו, וינאם נאום בשום שכל ובטוב טעם במקרא ותורת אלהים? –

– זה הוא האיש, אשר דברתי.

– אבל אולי לא יאבה האיש ללכת במלאכותנו? –

– אנכי אדבר על לבו.

– אם כן, זה הוא האיש אשר בחר ה' בו לשלחו לפנינו – אמר הרב משה הרועה עדתו – אין איש מכירו בזה ולא יודעו עקבותיו בלכתו מזה; עליו לרדת באניה הזאת, אשר אמר השר, כי עומדת הכן ללכת ארצה ספרד.

וייטב הדבר בעיני כל זקני העדה. הספר ליהודה הלוי נכתב ונחתם כדבר השלטון ונתן על יד האיש.–

VII. צִיר נֶאֱמָן.

איש השיבה, המוכה בסנורים, שב הביתה. מעון צר וסכת דלים היה בית האיש הזה, נצב במורד הר הזיתים לפאת צפונו, בינות לחצר מות ושדה קברות לעדת ישראל מעבר מזה, והריסות בית ה' וחרבותיו מעבר מזה. המקום הזה הוא המקום אשר ביום הששי בכל שבוע יבואו להשתחוות שמה ולשפוך מרי שיחם כל בני יהודה, אשר יעלו הר ה' מארצות פזוריהם, לראות עין בעין את השריד הנשאר לנו לפליטה מגדולות ציון בשנים קדמוניות, ואשר אנחנו מאמינים, כי הלום ישיב ה' שיבת ציון ויבנה חומות ירושלים. המעון הצר הזה עם כלי ביתו הדלים והרעים נחצה לשנים: מחציתו האחת היה חדר המטות לבן איש השיבה ואשתו, ובמחציתו השנית מצאו מנוחה לנפשם בעל הבית ואחד מהבאים להשתחוות בהר הקדש. ובעת ההיא שם האיש אברהם מעיר טלודה משכנו שמה.

בשוב איש השיבה, לא מצא את עול-הימים בביתו. העלם שוטט בחוצות ירושלים וסביבותיה, לראות את חרבות ציון ושוממותיה, למצוא בהן עקבות גדולת ישראל וזכרונותיו מימי קדם, כל המקומות אשר היו בהם שרי צבאות ישראל, גבורי יהודה ונביאיה.

הזקן פחד מאד, פן יתמהמה העלם, ואז תעשה האניה את דרכה בלעדיו. אך פתאום שמע קול צעדים הולך וקרב, ויט הזקן אזן קשבת, וידע כי נגש האיש שחכה לו.

הצעיר בא הביתה. – (כל אלה אשר הלכו אחרינו עד כה, כבר ראו אתנו יחד את פני האיש ומראהו ברגע ההוא, כאשר השליך את נפשו מנגד וירד במצולות לחלץ ממות נפש חולדה העלמה היפה-פיה, בנפלה המימה). – העלם בא הביתה והכרת פניו ענתה בו, כי עשתונותיו צללו אז כבמים אדירים, ולבבו שער מאד.

ויהי אך בא אברהם החדרה, ויקראהו איש השיבה לגשת אליו ולשבת על ידו.

– שמע נא, עול ימים – נשא הזקן את דבריו אל העלם – הדרך אשר עברת אתה בו בחיים עוד לא רב הוא, כאשר רב מני הדרך אשר עברתי בו אני במשך ימי חיי. עתה הגידה לי, בני, ההתבוננת בינה במעט שנותיך האלה על הדבר הנפלא הזה, אשר קשה הוא לנו לדעת פתרונו? יש אשר עינינו תחזינה, כי יפגשו שני אנשים איש את רעהו, אשר לא ראו איש את אחיו מיום הולדם עד עתה, והנה הם כאילו כבר ראו וידעו איש את עמיתו פנים אל פנים, וברגע קטן תקשרנה נפשותיהם ואהבתם איש את אחיו עזה, כאילו שרשה בלבם זה ימים כבירים.

– הן לא נעלם הדבר ממך, אלופי יוסף, כי המשכילים בכל חכמה מבני עמנו חקרו ודרשו על אודות הדבר הזה, וכן קראתי גדולות ונפלאות בדבר הזה באחד הספרים, אשר כתב פילוסוף אחד מחכמי העמים הקדמונים, אשר נשא בזה דעו למרחוק והביע את דעתו, כי כבר היינו עוד עד לא עשה ה' ארץ, וכי כבר ראינו אז וידענו איש את רעהו פנים אל פנים. והזכרונות האלה יקיצו ויקומו לתחיה שנית, רק רוחנו קצרה מהבין פשר הדבר הזה.–

– האם שם הפילוסוף הזה לא אריסטו הוא?

– אל נא, אבי; דברי אפלטון המה, מורה אריסטו ורבו.–

– טוב הדבר, אבל ראה, בני, לבי יאמר לי, כי גם אותך כבר ראיתי פעם וידעתיך פנים אל פנים.

– אותי?! הנך מצחק בי, יוסף אלופי. ואיך הראך אותי אלהים במחזה! המצאת את לבבי נאמן לפניך? –

– כי לא מצחק אני, כי אמנם מצאתיך איש נאמן כלבבי, יעידו לך מעשי, אשר בך בחרת היום ויעצתי את ראשי עדתנו בעירנו, כי נשלחך לפנינו, ואתה תלך לנו בדבר הקשה מאד לעשותו, ואנכי איש השיבה, אשר בן תשעים ושתים שנה הנני היום, עוד בטרם שאלתי את פיך, ערבתיך לטוב, והגדתי מראש, כי אתה תמלא אחרי עצתי ותאבה ללכת לנו.

– ירא הנני מאד, כי נחפזת היום, ותמהר לעשות דבר, אשר אנכי לא הרהבתי עז בנפשי, לנסות דבר כזה אל איש זר לי.

– גם אני, בני, לא ערב לבי מעולם ולא מצאתי און לי, לנסות דבר כזה אל איש זולתך, אבל…

– מה מאד ישמח לבי, אלופי יוסף, כי כה מצאתי חן בעיניך להוקירני; אבל מי הגיד לך, כי אוכל למלאות אחריכם? וכי יש בידי ללכת מזה?

– הן תבין, אברהם, ותדע, כי לעתות בצרה לא בידינו לבחור את מעשינו, אם נוכל לעשותם או לא, אבל יש אשר נעשה גם מעשים אשר לא יעשו…

ואיש השיבה נשא את אמרו ויספר את כל התלאה אשר מצאתם, והרעה הנשקפת להם, אם לא יאבה אברהם ללכת להם.

– האין זאת, אברהם – הוסיף העִור לדבר – עתה כבר נוכחת לדעת, אשר אין דרך להימין או להשמאיל, ועליך יצא הגורל לעשות את השליחות הזאת. שים אל לבך, בני, את הצרה אשר באה עלינו… כי הנה גם אנחנו פליטי יהודה, אשר הותיר ה' על אדמת הקדש, נהיה לבז ולמשסה, נלך בגולה ולא נוסיף לראות עוד אף הריסת מקדשנו ועירנו השוממה, תקותנו לעד ומגנת לבבנו עתה. כל הגוים ינהרו אל העיר הזאת מכל הארצות ויבואו בכל אַות נפשם להשתחוות בהר הקדש, ורק אנחנו לבדנו נהיה נדחים ממנה, לבלתי ראות אותה עוד שנות אין מספר.

איש השיבה הטה אזנו לעבר מקום שבת האיש אברהם, הקשיב רב קשב ופחד וחרד מאד לשמוע צלצלי שפתיו.

אפס עול הימים ישב עת רבה משמים, בלי הוציא הגה מפיו, אך אחרי כן נשא את קולו, ואיש השיבה שמע כרגע, כי לא נוחלה אבדה תקותו.

לו יכלת, אלופי יוסף – אמר אברהם נאנח – לשקול במאזנים את הדבר אשר אתה דורש ממני, לוּ היו זכרונות ימי חיי נקראים לפניך, אז נפקחו עיניך לראות, כי הקשית מאד לשאול ממני. אמנם כן הוא, ארץ ספרד ארצי ומולדתי היא, בעיר טלדה עמדה ערשי בשחר ימי חלדי, אבל התלאות אשר עברו עלי שם עצמו מספר, ואנכי נשבעתי לבלתי הוסיף עוד לראות את הארץ הזאת עד עולם, כי גם זכרון קל בארץ הזאת יחדש לי מכאובי נפשי וירבה פצעי. ולא את אבדן חיי אני ירא, רק אבדן מנוחתי ושלות נפשי… ואולם למה אכביר מלים לבלי הועיל. צדקת בדבריך, כי אין מקום להימין או להשמאיל. ה' אמר לי: "לך! והנני הולך… ובכן, אל האיש יהודה הנני שלוח, ואליו תצוני… מה נפלאים מעשיך ה', ומה מאד עמקו מחשבותיך! על מפתן בית האיש הזה, אשר מפניו הנני בורח, עלי לדרוך שנית!… אך יהי מה – ואנכי אעמוד בנסיון. הנני הולך, אלופי ומיודעי, הנני הולך כרגע…

איש השיבה החריש ולא ענה דבר. לב עול הימים היה ברגע הזה כספר הגלוי לפניו, והוא קרא בו את כל הכתוב בקרבו, ונזהר מאד לבלתי הפריע אותו.

כבר נטו צללי-ערב, כאשר יצא אברהם את העיר. ולמען יאמינו בו, כי קהל עדת ירושלים שלחוֹ, לקח לו לעדה כלי יקר, אשר שלח יהודה הלוי לירושלים עיר הקדש, לפאר בו ספר תורת ה'.

VIII. הָאַלְמוֹנִי.

לעתים קרובות עינינו רואות, כי גורל האדם בחיים ימשך אותו, יביאהו כבזקים שנית אל המקום, יקרבהו בזרוע-עז אל האדם, אשר נס מפניו, כאשר ינוס איש מפני הארי. ופעמים אין מספר נראה עין בעין, כי ה' יהפוך לנו לטובה את הרעה אשר נגד פנינו.

הנה טלטל ה' את אברהם אל ארץ ספרד, אשר ברח ממנה. כתשעה או כעשרה ירחים ארכו ימי מסעו בדרך ימים רבים עמדה האניה על יד חופי ים התיכון, למען עשות רוכלתה שמה; ימים רבים נעצר רב החובל במהלכו מרוח סועה וסער, אשר יצא לשטן על דרכו.

על-פי הדברים, אשר הגיד אברהם ליוסף, אנו יודעים, כי היה לו מורת-רוח לראות את יהודה הלוי, אשר גמר בלבו לבלתי ראות פניו עד עולם. לכן לא מהר אברהם למלאות פקודתו תיכף בשובו אל העיר קרדבה. מלבד זאת חשב עם לבו לחקור בראשונה, מה קהל הקדושים דורש מאת המלך אלפונזו. ולבו חרד מאד, כאשר נודע לו הדבר, כי קהל הקדושים חפץ לקחת לו לנחלה את כל ארץ אראגוניה, אשר אבי המלך הנקרא בשם “אלפונזו המנצח” צוה לפני מותו לתת להם לאחוזת עולם. לכן מצא אברהם לטוב לו לחכות עד הימים, אשר מלאכי שרי הקדושים יבואו אל חצר המלך, למען דעת על פי דבר המלך ומענהו, איך לכלכל את דברו ומה לעשות.

הציר, אשר יצא מירושלים במלאכות צבא הקדושים, עוד לא הגיע לקרדבה. ועד העת אשר באו הצירים העירה, הלך אברהם בחוצות קרדבה ויתבונן אל חיי בני האדם, יושבי העיר. במשך הימים האלה קרה גם האסון את חולדה. והאיש, אשר הציל את נפש היפה-פיה ממצולות, היה אברהם. ומה מאד כלתה נפשו אז לבוא ולעמוד לפני אבי העלמה. אך לבל יאמינו בבית יהודה, כי הוא בא לבקש שכר בעד פעולתו, עצר ברוחו ולא בא אל האיש ההוא, אך שמר את הדבר ויחכה, עד כי יעברו הימים ונשכח כל אשר עשה.

בין כה וכה הגיעו מלאכי שרי הקדושים אל העיר קרדבה, והקוראים יודעים כבר, כי המלך שלחם ריקם מעל פניו. המה יצאו את העיר לשוב אל שולחם, ורק גבורי הלוחמים הרספורד וארטור במן נשארו לבדם. המלך נרצה להם, כי יקחו דברים עם האיש יהודה. אברהם ראה והבין, כי הגבורים יבואו אז עם הספר, אשר עדת העברים בירושלים נתנה לראש כל קהל הקדושים, למסר אותו ליהודה. עתה הגיע אפוא היום, אשר אברהם לא יכול עוד לאחר את מעשהו, ועליו היה למלא פקודתו.

ויהי היום, ומשה לבית לוי, בן אחי יהודה הלוי, התהלך לרוח היום באחד מרחובות קרדבה; הוא האיש משה, אשר בלכתו לשוח עם בת דודו ודודתו, ושלשתם רוכבים על סוסיהם, לא יכול להציל את נפש בת דודו, בנפלה אל המים.

היום רפה לערוב. הנשף החל לצאת ממחבואו, לפרוש כנפיו על פני הדר הטבע. מראות אלהים תחזינה עינינו בנשף בערב יום בארצות הנגב, אור וחשך כמו יחדו יתלכדו שמה. כל היקום עוטה בין הערבים הדרת קדש. חום היום נעלם ורוח צח חרישית מנשבת ונושאת בכנפיה ריח בשמים. החוצות מלאים המון אדם, המתעננים על זהב הרקיע ומקדמים בשמחה את מאורות השמים, היוצאים בלילה להאיר לארץ.

העלם משה היה שקוע במחשבותיו, אשר בערו באש עלומים בקרבו. פתאום והנה יד נעלמה אוחזת בכפו. ולפניו עומד איש עטוף מכף רגלו ועד קדקדו בשמלה, והוא לוחש באזנו: “חושה לבוא אחרי, הנני משביעך בשם ה' כי תלך כרגע אתי”.

רעדה אחזה את משה לקול הדברים האלה. אך האלמוני החזיק בכפו וירזום לו בעיניו, אשר נוצצו כברקים באפל נשף הלילה, עד כי לא יכול משה לעמוד בפניו ויסר למשמעתו וילך אחריו. המה מהרו לצאת למרחב מבין ההמון הגדול, אשר עבר עתה על פניהם. ויהי אך הרחיקו מעט ללכת, פנה האלמוני אל העלם ויאמר:

– משה, הידעת את בת יהודה, את העלמה חולדה?

– הלא היא בת דודי? – קרא העלם משתאה.

– התדע גם להוקיר ולאהוב את העלמה הזאת?

– הלא עצמי ובשרי היא? –

–אמנם כן, אולם הואילה נא, משה, להגיד לי, היש עז בלבבך לתת את נפשך בגללה?

– חה, לוּ חפץ ה' ויקראה נא זאת לפני! מי יתן ויכולתי להוכיח לה, כי זה האיש, אשר לאַל תחשבהו, נכון לעקר בעדה גם הרים משרש, לשים רכסים לבקעה, וימים לחרבה! –

– הרגע נא, משה – הפסיקו האלמוני – עוד לא גבר כה האויב, כי נצא כרגע בחרב ובחנית לקראתו!

פני משה חורו בשמעו את המלים אשר התמלטו מפי איש זר ונכרי לו, ואשר צללו באזניו, כמו התולים עם האיש הדובר בו. עתה התחרט בלבו, כי לא ידע להזהר וימהר לגלות לאיש זר לו רגשות לבו. האיש הזר הכיר בפני העלם סערת לבו ולכן קרא אליו:

– שמע נא, עול ימים, לא תמיד נטל עלינו לצאת בנשק לקראת אויב, להגן על הנאהבים והנעימים לנו. יש אשר עלינו לנסות, אולי נוכל לקדם את פני הרעה הנשקפת להם ולעצור בעדה עוד בטרם תבוא, ואז חלילה לנו לנום ולישון, ועלינו להביט בעינים פקוחות על כל דרכיהם, להסיר מהם כל מכשול. אכן שמע נא את הדבר, אשר אגלה אזנך. רשת פרושה לרגלי חולדה, היש את לבך לעמוד לימינה ולהצילה?

– בכל לבבי, בכל נפשי ובכל מאדי!

– אם כן, אפוא, נלכה נא מזה אל המקום, אשר נוכל לדבר דברינו באין רואה ובאין שומע.

רגעים אחדים פסח עול הימים על שתי הסעפים, אם ללכת אחרי האיש אשר סתר פנים היה לו, ואשר לא ידע אותו מתמול שלשום, או למנוע רגליו מהלוך עמו, ועל כן קרא אליו לאמר:

– אבל הלא תגיד לי, מי אתה, אשר תקראני ללכת אחריך? –

– גם אחרי הגידי לך זאת לא תדע יותר מאשר תדע גם עתה, משה. אל נא תתמהמה, משה, חושה לעזרת בת דודך ואל תאחר; איש מלא רוח עלומים ואמיץ לב כמוך לא יעמוד אף רגע אחד בענינים כאלה.

אף כי דברי האלמוני היו חידות לו, אך קולו הנפלא לקח את לב העלם, ולא יכול להתאפק וימהר לבוא אחריו.

המה הלכו ויסובבו בעיר ברחובות ובשוקים, עד אשר הגיעו אל בית קטן ויעמדו. האיש שם ידו על כפות המנעול ויפתחהו, והמה באו אל החדר, אשר כסהו חשך. איש-הפלא הדליק את המנורה האחת הנצבה על השלחן, ויאר את החדר. אחרי כן השליך את אדרתו מעליו, ולפני משה עמד האיש אברהם. אמנם לא ידע משה מי הוא האיש הזה ומה מעשהו, אך הוא ראה עין בעין, כי דבר לו עם איש מלא רוח, יפה תאר ויפה מראה. ופני האיש, אשר היו מלאים חן והדרת קדש, משכוהו בעבותות אהבה אחריו, ומשה לא נחם עוד על אשר הואיל ללכת אחריו.

– עתה דבר נא דבריך, אשר בגללם קראתני לבוא הלום – אמר העלם בשבתו על הכסא, אשר הראהו אברהם בידו לשבתו.

– בטרם אגיד לך דברי, משה, – ענה אברהם – עליך לענות על השאלה אשר אשאלך…

– אמנם עלי לדעת את הדבר אשר תשאלני, אך חזקו עלי דבריך, ואנכי מאמין בך בכל נפשי, והנני למלאות את כל אשר תצוני. –

– אם כן הוא, הגידה לי, משה, מה יחשוב לבך על איש, אשר יפיר את התורה וימיר את דתו?

העלם נבעת לשמע דבריו, ויקרא משתאה לאמר:

– אבל הלא תגיד לי, אל מה ירזמו מליך? –

– לא חידות מני קדם אביעה לך, משה, אשר לא תוכל לדעת פשר להן. בתם לבי הנני נותן דברי באזניך, ולכן בתם לבך תקחם גם אתה ממני. הן ידעת, משה, מצב בני הנעורים ילדי היהודים בארץ המבורכת הזאת, ואף כי בני עשירים ושרים. כל דרכי החיים פתוחים לפניהם לרוחה, המה יוכלו לעלות במעלות, לעמוד במקום גדולים ולנחול כל כבוד ויקר, גם יוכלו לקנות להם מדעים כאַות נפשם ולעשות להם שם תפארה בארץ. ואולם מרב טובה ישכחו היהודים את אמונת אבותיהם, יעזבו את ה', ישכחו בריתו ויפרו תורתו. ומה רב מספר בחורי ישראל, אשר ימירו את דתם ויבגדו בעמם למען התערב בגויים… אין בלבי עתה לחרוץ משפטי על הענין הזה, חפץ אני לשמוע רק מפיך, מה יאמר לבך על זה.

–אדם נפלא – ענה העלם וישם ידו על לבו – לשוא הרבית דברים, הידעת מי אני ומה שם אבותי? הידעת, מי גדלני כאב. הלא יהודה הלוי הוא דודי! והאיש הזה הן נכון לתת את כל יגיעו, כל עשרו ורכושו כפר אמונתו, לשפוך גם דמו כמים ולערות למות נפשו על דת אבותיו. אש-הקדש הזאת, אשר תמלא כל בתי נפשו, ידע דודי להצית בלבות כל ילידי ביתו. לכן, בן אדם, דע לך–אם יאמין לבבך או לא – כי לבבי כלבב דודי, ובכל מקום אשר ילך רוחו–ילך רוחי גם אני. כל עוד רוחי ונשמתי בי, כל עוד אוכל להרים יד או רגל, לא יהיה עם לבבי דבר בליעל לסור מאחרי ה' ולהמיר תורת אל חי.

–אם כן אפוא, על ימים, –ענה אברהם – אשריך וטוב לך, אשר מלא אותך אלהים רוח כביר, כזה. ואולם הואילה נא, משה, להגיד לי דבר אמת: האם גם רוח חולדה כרוחכם?

דברי האיש האחרונים הציתו אש בלב העלם. הוא הביט אליו, כאשר כלה האיש לדבר, כמו חפץ לקרוא מעל תוי פניו ולחדור תוך מעמקי לבבו פנימה. שעה ארוכה לא גרע עיניו ממנו, לאחרונה פתח העלם את פיו:

– אבל, איש פלא, הואילה נא לבאר לי היטב דבריך, למה ועל מה תשאלני זאת? –

– טוב הדבר, לא אכחד זאת ממך. הנה חולדה היפה בבנות, חולדה אשר כל רואיה עליה יתפלאו, כאשר ידעת, תצא ותבוא כפעם בפעם בחצר המלך; שמה כלם יביטו עליה וישתוממו על נעם יפיה, הודה והדרה. בחורי חמד, בני שרים, גדולים ונכבדי ארץ עוטרים אותה מסביב, כלם יתנו לה יקר וכבוד. ולאדם לא לב-אבן, אך לב בשר, אף כי לב עלמה רכה כבת עשרים שנה, ומי יוכיח על פנינו?…

-הרק אלה הם הדברים, אשר תוכל להגיד לי? האין דבר יותר? –

– חכה לי עוד רגע, משה, ושמעני. הלא ידעת אתה הצעיר לימים, אשר כבר עשה לו שם בגבורים, את ארטור לבית במן. הוא עלם יפה-עינים, גבור-חיל ואיש חמודות. לבו עוד זך ונקי מכל פשע ועון נעורים. והעלם ארטור הזה כבר נשא עינו אל חולדה, ולא ירבו הימים ונפשו תדבק בה. עתה, משה, השיבה אל לבך, כי אם העלם ארטור יגלה את אזן חולדה, כי רב טוב ואושר צפון לה, אם יעמוד לנגדה, ישתחוה להדום רגלה, יבקש ויתחנן לה כי תהי לו לאשה, – התוכל חולדה עמוד אז. האם לא תתעורר אז אהבה גם בלבה? ועתה הגידה, משה – אמר האיש וקול דברו חוצב אש – התדע ממנו חולדה כשה נדחה מעדר, או?…

העלם החריש וידום שנית. אחרי כן הכה באגרופו על מצחו ויען:

– אבל הלא תגיד לי, מה ימריצך לדרוש ולחקור אחרי נסתרות וצפונות כאלה? ומה זה ימריץ את לבך להתערב בתהלוכות בית דודי, במעשי איש זר לך? גם מה לך, כי תדאג ככה לגורל בת דודי? –

אברהם הביט על פני העלם רגעים אחדים. אחרי כן ענה ואמר:

– אמנם מחכמה שאלת זאת, ותדבר אלי כאיש מלא ימים. אולם אין עם לבי להשיבך עתה דבר על זה, כי הסוד הזה כמוס עמדי, ואין לך חלק בנסתרות האלה. אבל שים נא לבך, משה, היוכל איש נאמן לאלהיו ולעמו לעצום עיניו מראות ברע, אשר יוכל למצוא את האיש הראשון ברבבות אלפי יהודה? הנוכל לעמוד מנגד כאשר נראה, כי אסון גדול הולך וקרב אל ביתו? ואולם, משה, רב לנו להרבות מלים. רואה אני, כי לב טהור ברא לך אלהים, ולבבך זה יגיד לך, כי רק את טובת דודך אני דורש… לכן תן לי ידך, עלם נחמד, תקע כפך אל כף איש, אשר רוחו נאמנה עם אל ועם ישראל. חדל לך מפסוח על שתי הסעפים, קומה ונלכה יחדו, ונעבוד את ה' אלהינו ועַמו שכם אחד!

כאשר דבר אברהם את הדברים האלה, הוציא את כל רוחו. משה קם ממושבו, ויקשב וישמע לקול דברו. ויהי כאשר כלה האיש לדבר, ויקם משה ויתעודד ויושט את ידו להאיש הנפלא ההוא.

• עתה הבה, משה, הלא אין רואה פה אתנו בלתי ה' לבדו. עִֵד הוא היום בינינו על אודות הברית אשר כרתנו; אל יודע לאיש מזה. וכי נפגש יחדו בחוץ, נסתיר פנים איש מראהו, כמו לא ראינו איש את אחיו ולא ידענו איש את עמיתו מעולם. והיה כאשר אמצא חפץ ואבקש לראות פניך אז אמצא תחבולה לקרא אותך כי תבוא אלי. מן הרגע הזה, משה, עליך להחל לעזור על ידי. שתים אני נוטל עליך עתה: אתה ידעת, כי חולדה נקראה היום אל משתה המלכה, והיה בשובה הביתה, תמצא את הגליון הקטן הזה, אשר אתה תשים אותו על השלחן בחדר משכבה. אל יודע לה מי הביאהו וישימהו שמה. גם אתה תוכל לקרוא את הטורים האלה; ולבי יודע, כי חולדה תבין פתרונם. שנית, עלי לראות את פני דודך ולדבר דברי אתו באין רואה ובנשף ליל. ולכן עליך לתת על ידו את הספר החתום הזה; המכתב יגיד לו פשר דבר, אשר לי לדבר עמו. מחר כחצות הלילה אקרה לך לפני הבית הקרוב לבית דודך, ואתה תוליכני אז חרש דרך מבוא סתר לבית דודך, לבל יודע לאיש בואי ולכתי. היה לאיש חיל, משה, רב טוב צפון עתה בידך. החפץ הנך למלא אחרי?

– הנני, הנני לעשות ככל אשר צויתני. אבל אחלי, הגידה לי איך אקראך בשם? –

– שמי אברהם. אולי עוד יבוא יום, משה, אשר אראה אליך במראה ולא בחידות, ואז תבין כל הדברים אשר היום נעלמו ממך; או אלך ממך ואסתר מפניך, ואז תשכחני לארך ימים, וימח גם זכרי מלבך. רק עתה זכור נא ואל תשכח, כי תקעת לי כפך

– טוב הדבר, אני מאמין בך! מחר בחצות הלילה אמצאך לפני בית שכננו הקרוב אלינו. –

האיש אברהם עטה פניו עוד הפעם באדרתו, וישלח את משה עד רחוב אלמדה. שמה נתנו איש אל רעהו ידם, ואברהם נעלם. משה מהר הביתה ויעש ככל אשר צוהו האיש.

***

IX. אַרְטוּר וְחוּלְדָה.

הטוב עשה אברהם להעלות על לב העלמה שנית נאום נעים-זמירות? מי יודע, אולי תחת אשר אמר לכבות את הניצוצות, אשר היו טמונים עוד בסתר לב העלמה, הבעיר עתה בערה גדולה?

ואולם טוב לאדם לקדם את פני הרעה בעוד מועד, ולצאת לקראת האויב, בעוד הוא הולך עוד בלט, כרמש הרומש על הארץ, לבל יתנפל האויב פתאם…

וזה הוא הדבר, אשר העיר את רוח אברהם להזהיר את חולדה בדברו אתה ביער בראשונה, אף כי לא ראה עוד אז כל מגור מסביב, ומה גם עתה, כאר נראה האויב אליו בדמות עלם יפה עינים כארטור, אשר יש בידו למצוא חן בעיני עלמה רכה בשנים, כי תעזב בגללו את עמה ואת דתה…

בחכמה אשר נתן ה' בלב העלמה ידעה הפעם פשר דבר המכתב, אשר מצאה על שלחנה. שמורות עיניה לא סוגרו, ולעפעפיה לא מצאה תנומה עד אור הבקר. לבה אמר לה, כי לא על חנם העיד בה האיש; בשכבה על משכבה, עלו על לבה כל המוצאות אותה עד הרגע הזה, ותגמר בנפשה לכלכל מעשיה במשפט מן היום והלאה. עינה ראתה במחזה את אביה, אשר אהבתהו מאד. אל התמונה הזאת נלותה גם תבנית איש הפלא, אשר הציל ממות נפשה. היא זכרה עתה את כל החזיון אשר ראתה ביער, והאיש, אשר רחש לבה לו ולזכרו כבוד רב, התיצב לנגדה בכל תארו והדרו, וכמו שמעה אזנה הגה יוצא מפיו: “זכרי ואל תשכחי הלקח הטוב, אשר נתתי לך!”

לבה הלם כהולם פעם ושפתיה לחשו: “הרגיעה רוחך, גואל נפשי וחיי, לא לשוא זרעת זרעך על תלמי לבי! הנני נשבעה לך, אף כי אזניך לא תשמענה את קול השבועה הזאת, כי אחרי דבריך לא אשנה”.

ככלותה לדבר אל לבה, סגרה עיניה ותישן.

אך גם בשנתה נדדה המנוחה ממנה. בחלומה והנה הגבור הצעיר לימים ואיש מושיעה נצבים לפניה, שניהם מביטים איש באחיו בשאט בנפש ולוטשים עיניהם כצר איש אל רעהו. שניהם יחד תפשו בכפה. הגבור שלף חרבו ויעופפה על פני צוררו; איש-הפלא נטה יד ימינו עליו; חמת ארטור בערה בו, וינף את חרבו על האיש, אשר לא נזהר ממנו; והנה אך כמעט רגע-נגע ראש הלהב אל לב האיש. העלמה חרדה חרדה גדולה ותבקיע דרך ביניהם לעמוד בפרץ ולהיות סתרה לאיש הפלא, וחרב ארטור באה בלבה, ותכרע ותפל, ותנס להרים קולה, אך לא מצאה כח; דמה הלך הלוך וחסור, נפשה התעטפה עליה, וכמעט אמרה נואש לחייה. אך ברגע הזה הרים איש כפו וינח אותה על מחץ מכתה, והנגע היה כלא היה, והיא עמדה על רגליה מלאה רוח חיים כמקדם, וארטור כרוח עבר ואיננו. אביה ואיש הפלא עוטרים אותה, אביה לקחה על זרועותיו ויחבקה, והאיש האיר פניו אליהם…

חולדה הקיצה והנה חלום, ועל משכבה האירו קרני השמש, אשר יצאה להאיר להארץ.

לעת הצהרים הופיע ארטור במן ויבקש לראות פניה, והיא לא יכלה להשיב פניו. מה עשה לה העלם רעה, כי תשלחהו מעל פניה?

העלם בא אל חדרה ובכפו צרור פרחים ושושנים, והבית מלא ריח ניחוח. ויהי כאשר דרש העלם לדעת שלומה אחרי משתה המלכה, נגש אליה ויבקש פניה בדברי חן, כי תואיל לקחת מידו צרור הפרחים.

וחולדה לא עצרה כח לבלתי נשוא פניו גם לדבר הזה. אחרי אשר הואילה לקחת מידו ברכתו זאת, ישב ארטור בחדרה ויספר לה את אשר ראו עיניו במסעותיו, ואת כל אשר קרהו בדרכו הרחוקה. וחולדה ישבה על ידו ותקשב בענג אל דבריו הנעימים.

מקץ שמחתו ספר לה ארטור, כי בעוד ארבעה עשר יום יחוג העם את חגו כדבר שנה בשנה, ביום הזה יתגרו צבא הגבורים מלחמה את פרים אבירים, ולכן חלה את פניה לצאת אתו גם היא לראות בחג, ויגד לה כי גם הוא יצא ביום ההוא על דגלו בין צבא הגבורים.

לשוא נסתה העלמה להשיב פניו בדבר הזה; כי הוא לא הרפה ממנה ויפצר בה מאד, כי תגדיל חסדה זה עמו ותמלא את בקשתו, עד אשר לא היה לאל ידה להשיבו ריקם מלפניה, על כן נעתרה לו גם לדבר הזה, אם כי בלי חמדה.

שבע רצון יצא העלם מביתה, ואור פניו קרן מרב ענג אשר מלא נפשו. לא כן חולדה, היא התעצבה מאד אל לבה אחרי לכתו, כי נחמה על אשר עשתה, אך הנחם אֵחר לבוא.

היא זכרה את דבר המכתב, אשר מצאה אמש בלילה, בשובה ממשתה המלכה; גם זכרה את איש הפלא.. ולבה היה מר לה מאד.

X. זִכְרוֹנוֹת.

בחצות לילה עמד אברהם בין שדרות עצי לבנה, אשר באחת מחוצות קרדובה. כל העיר נחה שקטה מסביב, רק לפעמים קול ממרחק יבוא, קול שאון עליזים הוא, אשר ינשא על כנפי רוח מרחוב אלמדה. עלי העפאים כמו התלחשו חרש מרוח הלילה, אשר נשבה בהם. הירח לא יצא עדנה על משמרתו לממשלת הלילה, רק הכוכבים קדמו כדרכם לצאת במסלותם עם הנשף יחד, ועמדו הכן על צבאותם, ויחכו לבוא הירח מלך הלילה; ולמען קדם פניו בתרועה, האירו לו את הדרך על פני השמים הקודרים.

אברהם שמר ויחכה לבוא העלם משה, למען יביאהו אל בית יהודה; לב אברהם היה בטוח, כי יואיל האיש לקחת דברים אתו בביתו.

עוטה מעיל על פניו ונשען על עץ לבנה, נשא אברהם עיניו למרחוק, הביט מאחריו, העביר על פניו זכרון ימי חייו המעטים והרעים, החליפות והתמורות אשר עברו על ראשו עד כה, ולבו מלא יגון ואנחה.

בעיר טלדה ראה אברהם בראשונה אור חיים. משפחת אבותיו היתה מפוארה מאד בספרד. אבותיו עשו להם שם ותהלה בכל חכמה ומדע, גם ברב עשרם וגדלם. בית אביו ואמו היה מלא כל טוב, ואברהם הוא רק בן יחיד להם.

אבי אברהם היה מהיר חמה, גבה לבו ורמו עיניו מאד, וכפעם בפעם בראותו איש אשר יגדל ויאכל בטובה כמוהו, ויקנא בו ויהי שונא לו.

ויהי היום ושמש אשרו החל שוקע, כי שודדי-ים אשר בארצות אפריקה שללו ויבזו אניתו נושאת כל טוב, הון יקר וכל כלי חפץ. ומהיום ההוא החל אבי אברהם לרדת מטה מטה. נוסף על אסונו הגדול, הסיר עתה את צלו מעליו, ימלא את ידי יהודה, אשר החל לעלות מעלה מעלה, ויפקידהו לכַהן תחתיו בכל ענין. יהודה מהר לבוא אל בית אברהם ויקדם פניו ברוח לבו הטהור, ויפצר בו מאד להיות שותף עמו בעסקיו. יהודה הוכיח לו, כי בעשותם מעשיהם יחד–ייטב לשניהם, יען כי קשה הדבר ליהודה לעשות דבר המלך ואין איש עמו, על כי לא נסה עוד באלה. אפס לשוא הכביר יהודה מלים, אבי אברהם לא נעתר לו וישלחהו בגאוה ובוז מעל פניו, ויחשוב לטוב לו לפנות אל המלך ולשאלו, מדוע זה הסיר את חסדו ממנו. ובדברו הזכיר אל המלך את כל הטובה אשר גמל להמלך ואשר עבד אותו באמונה בצר לו, ולא נזהר בלשונו. המלך הניע ראש ויאמר, כי לא לו הצדקה לבקש ממנו חשבונות על מעשיו, ויצו עליו לבלתי הוסיף עוד ראות פניו. הדבר הזה השפיל את האיש עד עפר, והדבר נודע כרגע בכל שערי עיר קרדובה, וכל בני-העיר עזבו אותו. כל איש לא האמין בו ולא בטחו בו עוד לתת כספם על ידו למסחרו. כנואש יצא אבי אברהם להשיב אליו את גורלו הטוב, אשר פנה ערף לו, אסף שארית כחו למשך ביד חזקה אל ביתו את ההצלחה, ולמען הראות לעין כל, כי עוד לא אבד עשרו ולא אפס כספו, פזר הון רב להרבות כבוד ביתו; ובכן כלה ותם לריק כל טובו ויגיעו, כספו עלה בתהו, וידל מאד.

אז התעורר לב אבי אברהם ויקצף מאד על האיש יהודה, אף כי לא בו האשם, כי הסיר המלך חסדו ממנו. לשוא נסתה אשתו, אם אברהם, לנחמו ולעורר בקרבו את התקוה ואת הבטחון. הוא הלך תמיד סר וזעף ויתאונן על כל העולם ויקלל את יומו. הדבר הזה דכא את חיי אשתו, עד כי נפלה למשכב. ובצאת נפשה כי מתה, הרימה עיניה לבנה הרך והצעיר לימים, אשר עמד לפני ערשה, מלא-עוני וחסר-כל, ותשם את ידה על ראשו ובשפתים נעות ברכה אותו לפני מותה, ודבריה האחרונים היו: “ואהבת, בני, את ה' אלהיך ואת אביך בכל נפשך ובכל מאדך”.

מהיום ההוא נח אבי אברהם מזעפו, וסערת רוחו קמה לדממה, ורק לעתים רחוקות יצא מדלתי ביתו החוצה. כל ימי שבתו בביתו הקדיש לבנו, ללמדו תורה וחכמה. לא רק תורת ישראל למד הנער, כי אם גם קנה הרבה חכמה ומדעים בלשונות העמים. ויען כי היה הנער מלא כשרון, לכן רכש לו רב חכמה, יותר מכל בני גילו.

ואולם חכמת הנער ושקידתו הרבה בלמודים לא נתנו שמחה בלב אביו ולא מלאו את רוחו נחת. לא היה דבר אשר יכול להניע את לבב האיש הזה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהאיר את פניו הנזעמים. והיה כי ישאלו בנו, על מה הרע ה' להם ככה? ענה בקצר מלים: “יהודה הלוי הסב לנו את כל הרעה הזאת”. אמנם לא הרבה דברים על אדות איש-ריבו, כי גאון-רוחו לא נתנהו לטעת בלב הנער איבה ומשטמה, אך ברמזים וחצאי מלים הוכיח לבנו, כי רק יהודה הוא האשם, כי הסב המלך את לבו ממנו ויסירהו מגדולתו.

חיי בדד אלה בבית אביו הפליאו את הנער מכל יתר בני גילו. כשרונותיו הטובים מלדה ומבטן ושקדו על למודיו תמיד, הגדילו לו תושיה ויגבירו כח זכרונו. אבל המחסור, הריש והעוני, אשר ראתה עינו בבית אביו, האבל הכבד על מות אמו, פני אביו הסר והזעף כל הימים, ושבתו כלוא כל היום בביתו, עד כי לא יכול לראות כל איש חי, – כל אלה העירו עוד בימי ילדותו את רגשות רוחו. אש קודש נצתה בו, ונפשו שאפה אל עולם אחר. הוא לא ידע עוד אז מה הוא העולם, אשר אליו ישא את נפשו, אבל משאת נפשו לא נתנה לו מנוחה, עד כי גם בלילה לא שכב לבו. ובעודנו עלם, היתה עליו יד ה', ובטרם למד לדעת עוד חקי השיר והזמרה, יצר שירים שונים למיניהם, אשר בהם שפך את לבו. ואף כי סגור היה בבית כצפור בכלוב כל הימים, הנה יצא לו שם בעיר. ויהי כאשר גדל הנער וימלאו לו שלש עשרה שנה – הוא היום אשר בו יהיה כל נער עברי לבר מצוה – נשא אברהם לפני קהל רב נאום גדול ומלא חכמה. וכאשר יצא אחד מחכמי העדה וגדוליה להתוכח עמו, השכיל הנער להשיב על דבריו, וכל הקרואים השתוממו על הנער הזה, אשר נתן לו אלהים לב מלא חכמה. ומן היום ההוא העתקו מיד אל יד ונכתבו בספר כל הדברים שיצאו מעטו, ובעת אשר שקעה שמש האב העשיר, זרחה שמש הבן החכם.

אבל לא ארכו הימים ופקודת כל אדם נפקד גם על אביו, ויחל למות וישכב עם אבותיו. היגון, אשר נשא בלבו באחרית ימיו, מרר את חייו והובילו לקבר. והוא לקח עמו את האיבה, אשר נטר בלבו ליהודה, ולא אבה כפר לו את עון האשמה, אשר השיא עליו. אמנם לב הנער לא ראה עמל ביהודה, וכמעט נוכח לבו כי אביו שנאהו חנם, אבל לבו אמר לו, כי רוח אביו, החופף עליו כל היום, יצוה עליו לשנוא את משנאו ולנטור לו איבה. אביו לא הורישו אחריו מאומה, ובהותרו לבדו כערער בערבה, היה עליו בעודו נער להביא לחמו בעמל ידו ויגיע כפו; ועל כי לא הלך בגדולות לבקש עשר לנפשו, מצא חית ידו ויכלכל את נפשו מעבודתו, בלמדו דעת את בני אצילי העם, אשר מהרו לקראתו ויקדמו פניו בתרועה, למנותו למורה לילדיהם.

זה כבר עזב המלך את שבתו בעיר טולידה ובא לגור בעיר קרדובה, ואז יצא גם יהודה ללכת אחרי המלך, ולא ידע מאומה את כל אשר נעשה בטולידה. במשך הימים האלה יצא שם הנער בכל הארץ, ושמעו הטוב הלך הלוך וגדול מיום אל יום; מדברותיו, אשר נשא כפעם בפעם בקהל עם, ענדו עטרת תפארת על ראשו. בימים ההם החל לחק בספר את חקרי לבו. ספרים מלאים כל טוב, חכמה ודעת ומחקרי-יה, אשר כתבה ידו בשפת ערב; תורת אלהים, אשר באר בשפת עבר בטוב טעם ודעת; שירי זמרה בשתי השפות האלה, אשר יצרה רוחו – כל אלה עשו לו שם גדול גם מעל לגבולות ספרד. בני ישראל פארו את שמו וירוממוהו עם יהודה הלוי יחד. עשיר ורש נפגשו בשדה החכמה. ואף כי האיש יהודה כבר פרח כתמר וישגה כארז אשר בלבנון, והנער אברהם אך החל לעלות כיונק בארץ ציה, בכל זאת יפה בגדלו גם הוא ויקח כל לב.

אך הנה בא אסון על המשורר העני, אשר שבר רוחו. נצר אחד מגזע אביו, אשר נקרא בשמו “אברהם”, כחש באלהי ישראל והמיר דתו, למען יגיע על ידי התמורה הזאת אל המטרה ששאף אליה. ולמען עַור עיני העדה החדשה, אשר נספח אליה, התחפש וילבש אדרת המקנאים למשיחם, אך בסתר נתן יד לפושעים והתקשר את בני המוארים להרים יד במלך. בוגדי און אלה חשבו מזמה לסגור את העיר טולידה בימי המושלמנים אויבי המלך. ואולם הדבר נודע בעוד מועד; וכראות הבוגדים כי נגלתה תרמיתם, מהרו להמלט על נפשם. אז עלה עשן באף המלך וחמתו בערה בו. גם חבר הכהנים נתעוררו על משפחת אברהם, ויקחו מהם את כל רכושם, ובני המשפחה גרשו מן הארץ וילכו בגולה. אפס בבית אברהם לא מצאו נוגשי המלך מאומה מלבד גליונות אחדים, אשר מרב ימים נהפכו פניהם לירקון.

הכלמה והחרפה, אשר נשאה נפשו, שברו רוחו וכפפו לעפר חייו. הוא שם באמתחתו אחדים מפליטי עטו אשר היו בכתובים אתו, ויעזוב במגנת-לב את עיר מולדתו ומקום מגורי אביו, וככל יוצאי גולה לא יכול מהיום ההוא להזכיר שם אבותיו, ויהי כבן בלי שם. וישא אברהם רגליו וילך קרדובה, אשר צמאה לה נפשו זה כבר.

בבוא אברהם לקרדובה, התיצבו עוד אבני נגף לשטן על דרכו: דרושים היו לחפצו כתבי-יד וספרי-מדע, דבר יקר מאד אז, אשר לא השיגה יד אברהם לרכש אותם. לבבו נלחם עתה בקרבו: היפנה אל האיש יהודה לבקש ממנו, כי יתמוך בידו ויעניק לו מכספו, וכי יואיל לפתוח לו דלתי בית-עקד-ספריו הגדול והנפלא מאד? אש-אלהים בערה בלבו ונפשו צמאה לדעת, אפס זכרון אביו התקומם לו ויצוהו, לבלתי גשת אל האיש, אשר נחשב כצר לו ועוכר ביתו.

“ראמות וגביש-חכמה, וכל חפצים לא ישוו בה”, ומי יאשים את המשורר, אם גברה בו התשוקה לחכמה ולדעת? הוא ערך מכתבו במעט מלים אל האיש יהודה, לאמר:

“עלם צעיר לימים, מלא אש אלהים לחכמה ודעת, יחלה את פני הנדיב יהודה, אשר ברך ה' אותו בכל, כי כסף ילוה לו, למען יוכל לסל לו מסלה לשדה המדעים, לזרוע שם זרעו ולקצור ברנה קצירו. לבי סמוך ובטוח, כי יהודה, השומר הראשון בכרם ה' צבאות ונוטר גנו, לא יתן ליונק, אשר עלה בארץ ציה, כי ימולל וייבש, וישתלנו בגן רוה ועל פלגי מים ינהלהו”.

מי יגיד לנו פשר דבר, אם ידי איש היו במעל, לבלתי תת המכתב לבוא לידי יהודה, או מרב עבודה וענין, אשר גברו עליו, נסתר המכתב מעיניו וישכחהו? או פן הגיעו אליו הדברים ברגע אשר היה סר וזעף? אם כה או כה, אבל ימים רבים עברו, שבועות חלפו, ואברהם חכה לשוא כי יבוא דבר יהודה ומלאכו אליו. לב אברהם התמרמר על האיש יהודה מאד, וכמעט נפתה לבו להאמין, כי האיש הזה יפתח את ידו הרחבה רק לעיני הקהל, אבל יקפוץ ידו מאחיו האביון, להחזיק בו במתנת ידו בסתר-פנים ובאין-רואה.

אפס, אם גם חפצו זה ביד אברהם לא הצליח, בכל זאת לא נפל לבו ולא רפו ידיו. ויט שכמו לסבול עבודה קשה, להעתיק מספר אל ספר בלשון עם ועם. ועל כי היה מהיר במלאכתו זאת ויהי אמן וצייר נפלא, יצא שמו עד מהרה, והעיר מלאה תהלתו. מלאכתו זאת נתנה לו משנה שכר, כי לבד כסף משכורתו, אשר נִתן לו בעד עבודתו, הנה כל ספר יקר אשר כתבה ידו לזולתו העתיקהו שנית גם למענו, ויהי לו לסגולה באוצר ספריו. בעזרת הספרים ועל ידי כח זכרונו הגדול, מתת אלהים, אשר חננו ה' בו עד להפליא, הצליח חפצו בידו לעשות תושיה ולקנות דעת, אשר בה מצא את אשרו בחיים.

ואולם גורל אברהם הדפהו עוד הפעם אל האיש יהודה; כי עדת העברים אשר בירושלים, בעד כל הטוב אשר גמלם האיש יהודה, שלחה לו מנחה ספר, אשר יצרו ידי גדולים חקרי לב, בשפת פרס; לא בא עוד כספר הזה במערכות החכמים האלה. הדבר נודע להמלך. ויבקש מאת יהודה להעתיקו, למען בית-עקד החכמה אשר בקרדובה. וישלח יהודה אל אברהם ויקרא אתו לבוא אליו; וימהר אברהם ויבוא אל ביתו, ויתן יהודה על ידו את הספר, ויבקש ממנו כי ימהר לעשות את המלאכה, גם השבע השביעהו לשמור את הספר מכל נזק ואסון; יותר מזה לא נדברו אז יחדו שני המשוררים האלה. ברב עמל ויגיעת נפש שקד אברהם על מלאכתו, וילמד מהרה את לשון הספר, אשר היתה עד כה כספר החתום לפניו. ביד חרוצים כלה מהר מעשהו, ויבוא אל בית יהודה; אך האיש לא היה אז בביתו, ואז ראה אברהם בפעם הראשונה את פני חולדה.

העלמה היפה-פיה בעיניה השחורות לקחה כל לב. נטוע כבמסמרות עמד העלם על מקומו וישתומם אל מראיה, אך היא לא שתה לבה לו; רק פעם או שתים נשאה עיניה אליו, ותקח מידו מלאכת העבודה, ובצחוק נעים הניעה ראשה, ותתפלא על הכתב, אשר היה מוזר מאד בעיניה, ותתן על יד הסופר את שכרו, ותפרד מעליו.

ומן היום ההוא, אשר ראתה עינו את בת יהודה, נגזלה המנוחה מקרב לבו, ויחל להתרפות במלאכתו ולא שם לבו עוד גם לחכמה ודעת. כל הימים הלך לגוע בין העצים, תעה כשה אובד ביערים ועל ההרים אשר מחוץ לעיר, ויחלום שם חלומותיו; האהבה הכתה שרש בלבבו ותחזק מיום אל יום.

ויהי היום והנער הקיץ משנתו, ותפקחנה עיניו לראות, כי אם לא ישוב ונחם מדרכו זה, אז מרה תהי אחריתו. ובזכרו זאת, מכר כל אוצר ספריו הטובים, אשר אסף בעמל ידיו, וימצא אניה באה יפו, ויתן שכרה וירד בה ללכת אל ארץ אבותיו, אשר נהפכה עתה לזרים. כל הקורות אותו שמה כבר יודעים הקוראים. גם כבר ידענו כי גורלו השליכהו שנית אל ארץ ספרד, ובמקרה הציל את נפש חולדה ממות. עתה רואים אנו, כי רגליו הובילוהו אל תחת צאלי עצי לבנה, בקצה אחד מחוצות קרדובה, והוא עומד כעת בחצות הלילה ומחכה אל בוא העלם משה, כי יוליכהו אל בית יהודה דודו.

XI. הָרְאָיוֹן.

תפוש ברעיונו, נשען בזרועו על שלחנו, ישב יהודה על כסאו בחדר מלאכתו. בכל אשר נשים פה עין בחדר מסביב, כלו אומר כבוד ומלא הדרת קודש. דברי חפץ עשויים להועיל ומלאים טוב טעם, אבל לא רהיטים יקרים וכלים מופזים נראו בבית. השׁלחן היה נצב מול מזרח השמש לפני חלון גדול, אשר הלך הלוך וקצר מלמעלה. על פני רחב השלחן מלמעלה נראו ארונות ובהם ערוכים במשטר וסדר כל מכתב וספר, אשר הגיע אליו ואשר היה עליו להתחקות עוד ולחקור על אודותיו. יותר מדברי חפץ אלה, לא נמצא כל מאומה בחדר.

ויהודה היה בן חמשים שנה, כאשר התיצב לפניו אברהם. הוא היה איש רם-הקומה, דל-בשר ורע-המראה. קווצות תלתלים אך זעיר שם זעיר שם הכתירו את ראשו מסביב, ושיבה זרקה בו על פני כלו; מרב עבודה ויגיעה רבה ועמל, אשר ראה בחייו, חורו פניו וקומטו בלא עת. אפו, אף-הנשר, הלך ודק על קצהו. כל מראה פני האיש יהודה הראה לנו תבנית אדם עמוק בעשתונותיו תמיד, ואיש מבקש לחקור אחרי כל שרש דבר. עיניו כעין הבדלח היו ומראה שיבה להן. אפס גם עיני השיבה האלה הפיקו מבעד עפעפיהן אור יקרות כעפעפי שחר ומראה זהר כעין חשמל, ונתנו אותותן כי תחת המסכה הנסוכה על פניו, חבוש בטמון יתר הרבה מאשר יתראה למראה עין בראשונה, וכי תוכו לב רגש מלא רוח חיים.

יריעות עור עזים, כתובות פנים ואחור ושונות למיניהן, מלאו את כל פני שלחנו, אך יהודה לא שם לבו להן. ידו אוחזת כרגע בספר, אשר רק לפני רגעים אחדים קרע את חותמו, הוא הספר אשר נתן אברהם על ידי משה לתתו ליד יהודה. מנוחה שאננה ודומיה רבה שררו בכל החדר מסביב, אשר רק מנורה אחת התלויה בטופח בתָּוך האירה את חשכו, ועל כי יהודה לא העלה את הנרות הנצבים על שלחנו, לכן כסה אפל את החדר. בעד החלון, אשר היה פתוח אל עבר הגן, בא לפעמים כמתגנב קול עלי עפאים, אשר התלחשו חרש מרוח הלילה ויפריעו את שלות השקט בחדרו. משה לא יכול ראות פני דודו ונתון הספר על ידו, בלתי אם בנשף בערב יום, גם יהודה לא מצא עת פנויה לקרא את ספר, עד חצות הלילה. ויהי אחרי קראו אותו, צוה כרגע לבן-אחיו לקרוא אליו את האיש ולהביאהו החדרה חרש ובלט, באין רואה ובאין יודע. סבוך ונבוך בעשתונותיו שמר יהודה וחכה אל בוא האיש אליו, ויוסף לקרא שנית את המכתב, אשר השתאה מאד אל מראהו. אפס מה הרגיז את לבב יהודה? מלבד עצם דבר המכתב ותכונתו אשר פעלו בחזקת היד על יהודה, גם תבנית המכתב ותפארת לשונו עוררו את לבו. וזה הדבר אשר העיר את רוח יהודה לדעת מי זה הוא האיש, אשר נתן לו ה' לשון למודים כזו, וידע לכלכל דבריו בטוב טעם ודעת. נוסף על כל אלה הכיר יהודה תוי המכתב ואותותם, רק כח זכרונו בגד בו, ולא יכול למצוא בלבבו ולדעת למי היא היד חקקתם בספר. הלא כה דברי הספר:

"האפל כסה את פני התבל, ובני אדם יגששו עתה כעורים קיר ולא יוכלו להתראות לעיני השמש ובמקום רואים. כל הארץ מלאה חמס, תוך ומרמה העזו פניהם וישבו לכסא על מרומי קרת, וארץ נתנה ביד רשע, ובפרוע פרעות על הולכי נתיבות וארחות יושר להטות מן המסלה וללכת ארחות עקלקלות; ועל כן תכפר לי, איש מורם מעם, אם הרהבתי עז בנפשי לבוא אליך במעטה אפל ובחצות הלילה. כה יעשה לי האלהים וכה יוסיף, כי לא מלאני לבי לעשות זאת ולהוגיעך בדברי, לולא באתי אליך במלאכות אחינו, אשר יחיו במקום אשר הסיר ה' את צלו וחסדו ממנו, במקום אשר באה השמש לנו, ובבואה בערה ביקד יקוד אש ושלהבת נוראה, ותשם את המקום לשרפה, לחרבה ולשממות עולם.

יושבי המקום ההוא הריצו אמרים ודברו דברים לך בפי אויב ומתנקם, עתה שלחוני אליך, להגיד לך פשר הדברים האלה, אשר שמו בפי אוהב שערי ציון, משכנות יעקב ושארית גחלתו, ולדבר לך בשמם, לאמר:

"אלו לפי אידי דמעי יזולון,

לא דרכה רגל אנוש יבשת;

אך לא למי נח לבד כרת ברית,

כי גם לדמעי נראתה הקשת".

(משירי ר' אברהם אבן עזרא).

יואל נא ה', יהודה, לתת את הקשת לאות ברית שלום עתה בחצי הלילה בחדרך ולהיות עלינו סתרה".

הדברים האלה באו במעמקי לב יהודה ויפעלו עליו מאד, כי הבין ברגע פשר דבר הספר. עוד ביום אתמול הגיעו אליו דברי האגרת מזקני ירושלים על ידי הצירים, אשר באו במלאכות נשיא ראש נוסעי-הצלב. דברי אברהם, אשר הזכירו את שירי ציון היפים, אשר שר יהודה ויהיו יקרים בעיניו מכל שאר שיריו, וכן שירי האיש אברהם אשר מצאם יהודה עתה בספרו, ואשר לפי רוח הימים, אשר השתרר אז, ולפי חק שירי ערב ועבר בימים ההם בתבניתם ובתכניתם, היו מעשה ידי אמן נפלא – אלה השירים יחד מלאו כל בתי נפש יהודה גיל ורב ענג, עד כי נכספה וגם כלתה נפשו לראות את פני האלמוני ולדעתו. כל משורר ידע להוקיר איש גילו, ואף כי האיש יהודה, אשר נתן לו ה' לב חכם ונפש משכלת הרחוקה מכל קנאה. ולכן לא נפלאת היא בעינינו, כי מלא לב יהודה ששון, בקראו את מכתב אברהם.

הדלת נפתחה, ואברהם התיצב הכן לפני יהודה.

יהודה החריש רגעים אחדים ויבט בעין חודרת אל פני אברהם, ואחרי כן פתח את פיהו ויקרא אליו לאמר: – הלא תגיד לי מי אתה? –

– האמנם בל תכירני עוד, אלופי יהודה? – ענה האיש – אנכי כבר עמדתי לפניך אז, כאשר נתת על ידי להעתיק על ספר דברי חכמה ומדע כתובים בשפת פרס. הלא, יהודה, נשכחתי מלבבך ונשבת זכרי ממך?

– אל נא ידידי, לא נשבת זכרך מלבי, אבל הנך נחבא פה אל הכלים ויסכוך צאלים, ולכן לא הכרתיך כרגע, וזה לך האות כי לא נמחה זכרונך מלבבי, כי הנני קורא אותך בשמך “אברהם”. מלאכתך מצאה אז חן בעיני מאד, מעט מזעיר ראו עיני מלאכה עשויה כה להפליא בכשרון ודעת. אמנם כחרש חכם בינות בספר, מאד עמקו מחשבותיך לבוא עד תכלית וחקר דבר, ולהבין בין כל רעיון עמוק האצור בספר, ולדעת כל היסוד בו; ואיך נוראות נפלאתי אז, אברהם, בראותי הציוּנים אשר הצבת על שפת היריעה, ותתקן כל שגיאה בספר ההוא. מעשיך אלה הפלא הפליאוני מאד מאד. חפצתי עוד אז לראות את פניך, אך הוגד לי כי נעלמת פתאם מעירנו. אבל עתה כאשר שלחך ה' שנית ויביאך אלי, עלז לבי ותגל נפשי מאד. גם ספרך אשר כתבת לי הוכיח לי היום שנית, כי מלאך ה' ביתרון הכשר חכמה ודעת. ברוך תהיה לי איפוא בבואך כפלים היום!

ויאחז יהודה בכף אברהם ויוליכהו אל הכסא ויושיבהו. מה פחד ורחב לב אברהם בשמעו את יהודה מדבר אליו כדברים האלה, שמח לקראתו ויט אליו חסד. רגשות שונות מלאו את נפשו בזה הרגע, ענג ויגון כאחד רחש לבו, כאשר יהודה אחז בידו ויתקע לו כפו. לבו המה בקרבו ורוחו נפעמה בחזקה. הזה הוא יהודה, אבי חולדה?… אפס האם לא היה האיש הזה גם צר ואויב אביו, עוכר בית אבותיו ומהרסו?… כה עמד אברהם דומם רגעים אחדים ולא ענה דבר.

ויפתח יהודה שנית את פיו ויאמר: – הלא תגיד לי, אברהם, מה הוליכך היום אלי, ומה הניע את לבבך לבוא בסתר אהלי כמתגנב באפל לילה? ספרך אשר כתבת לי לא יגיד לי ברור את זאת, ואך מעט ירזמו לי מליו…

– יום או יומים, אחרי הביאי לך את מלאכתי אז, עזבתי את העיר קרדובה, וכאשר שלחת אחרי לבקשני כבר הייתי הרחק מאד מזה. יתום נשארתי מאבותי, בדד ונעזב מכל המשפחה כלה, ואלכה לנוע אל אחת הערים במרחקי ארץ. לבי ורוחי נשאוני אל מקום נחלת אבותינו. והנה אני שלוח במלאכות אליך…

ואברהם ספר ליהודה את כל התלאות אשר מצאו את זקני ישראל בעיר האלהים, ומה ראו על ככה לשלח מכתבם אליו. כל חפצם הוא, כי ידע לכלכל דבריו במשפט והמעשה אשר יעשה, לצאת ידי שניהם: לעמוד בפרץ בעד עניי עמו ולהסיר מחשבת הצורר, אך גם להיות נאמן למלכו ולארצו.

– זקני העם אשר בירושלים–כלה אברהם את דבריו – יראו, פן לא תאבה להאמין באדם אשר לא ידעת אותו מתמול שלשום, לכן נתנו על ידי את זאת… למען יהיה לך לאות, כי המה שלחוני…

ובדברו את הדברים האלה, הוציא אברהם מחיקו את הכלי היקר, אשר הזקן יוסף נתן על ידו, ויראהו ליהודה.

יהודה לקח מידו את כלי החפץ, אך כרגע נסוג אחור ובחרדה קרא לאמר:

– אל אלהים!… וזאת הבאת לי? –

משתאה הביט אברהם אל פני יהודה ויאמר: "מה לך, אלופי יהודה?… האם קרה לך אסון חלילה?…

– אבל מי נתן על ידך את כלי החפץ הזה, אברהם? – שאלהו יהודה ויאנח.

– יוסף העור בשתי עיניו, הוא נתנו לי ויגד לי כדברים האלה, כי אתה שלחת להם את הכלי היקר הזה לפאר בו תורת ה'; ולמען יהיה לי לעדה, כי אנכי הנני מלאכם שלוח אליך, נתנו לי את זאת…

– כדברך כן הוא, אברהם–אמר יהודה, אחרי שוב רוחו אל קרבו – אבל אחרי אשר שב כלי החפץ שנית לידי, שמעה ואספרה אשר קראני: האבן היקרה הזאת מורשת בית אבותי הנה משנות דור ודור, אשר הוקירוה מאד ויחלטו לבל תמוש אבן החן הזאת מבית זרעם לעד, אך חכם גדול וחוזה בכוכבים העד העיד בי להרחיק את האבן היקרה הזאת מביתי, והגיד לי מראש, כי בוא יבוא יום, יום צרה ותוכחה לי ולכל אשר לי, יום אשר בו יחרץ משפטי לשבט או לחסד, ולכן שלחתי את האבן לעיר ציון, באמרי כי אם אתננה קדש לה‘, בל תשוב אלי עוד לעד… אך נסתרים דרכי ה’, והנה שבה אלי שנית היום, ועל ידך, אברהם…

ויאנח אברהם בשברון מתנים: האמנם הנני גם בזה מטה ביד ה', אך הן טרם נדע, מה תביא לך האבן הזאת, טובה או רעה? ועתה השיבה לי את הכלי היקר הזה, אנכי את מלאכותי מלאתי וכבר דברתי דברי, אשר בעדם שולחתי הנה. הנני חפץ להשיבה אל המקום אשר ממנה לקחתיה.

– אל נא, אברהם, אל נא ירע לבבך על זה! הן מי יוכיח עתה, אם באמת האבן הזאת שמורה לרעתי, או רב טוב צפון למעני בה? אך היום הגיע, נפשי יודעת זאת עד מאד. רעות רבות אפפוני, ולבי יאמר לי, אברהם, כי ה' בחר בך להיות למלך מושיע לי, ואנשים נאמנים כמוך עלי לבקש עתה לעמוד לימיני, ולא לשלחם מעל פני. אבל, אברהם, אתה עוד לא הגדת לי איך אכנך, ומי המה אבותיך… –

אברהם שם ידו על לבו, השפיל לארץ פניו, ויען לאמר:

– הניחה לי עוד לעת כזאת, אלופי יהודה, להסתר בחשך, כי לא שם אבותי רק שמי ומעשי אני יאירו לי את דרכי בחיים.

– הנך כספר החתום לפני, ולא אבין לך, אברהם. אפס אם כה חפצת, עשה כטוב וכישר בעיניך; אבל בל נשכחה דברינו, אשר בגללם הנך שלוח אלי. המלך שם המשרה על שכמי לעשות דברו את מלאכי הקדושים. נשיא ראש אנשי הקדושים האלה יביא רעה גדולה על אחינו בירושלים, אם לא אמלא אחריו לבגוד במלכי. אפס לא רק באלה לבד נסני אלהים היום, הסכת נא ושמע עוד רעות רבות מאלה: בני עיר סרנסה שלחו להגיד להמלך, כי נכונים הם לשום כתר מלכות עירם בראשו, אבל לא יתנוהו להביא בשעריהם חיל ונציבי המלך. ואלי ציר שלוח מהם לאמר, כי ידם נטויה להשמיד ולהרוג את כל עם היהודים היושב בקרבם, אם לא אשפיע על המלך לטובתם. עתה תראה, אברהם, כי נבגוד במלך עושה חסד וטוב לכל העמים, אשר בצל כנפיו יחסיו. עתה נחקרה נא לדעת, מדוע בחר המלך רק כי להיות המליץ בינו ובין מלאכי הקדושים? האמנם רק אנכי הנאמן בכל ביתו הנני? ואולי טמנו בזה פח לי שונאי הרבים?

– אבל, אלוף יהודה – אמר אברהם, הן הדבר ברור, כי ראש עדת גבורי הקדושים והעם, אשר בסרגסה, החליטו לעשות כלה לשארית יהודה, אם לא תתן יד לפושעים האלה. אפס אם תעמוד לימינם, אז עליך לבגד בגד במלכך ואז אבד תאבד אתה וגם אנחנו כלנו אבדנו אתך יחד, – כי זאת היה לחק בין העמים, אשר אם גם איש יהודי אחד יחטא, אז על כל היהודים יצא הקצף, וישאו עונו אתו יחד. ולכן עלינו למצוא הדרך, אשר תישר גם בעיני המלך וגם שונאינו לא יוכלו להתגולל עלינו.

– דבריך טובים ונכוחים, אברהם, ועלינו עוד לחשוב מחשבות בדבר זה, אולי נצליח לצאת בשלום מכל אלה.

אברהם אמר לקום, אבל האיש יהודה נשא דבריו עוד לאמר:

– אברהם! בעת צרה כזאת אל נא נעזב איש את רעהו. עתה הואילה נא להגיד לי גם כן, הרבים המה מכריך ומיודעיך בזה? –

– חכמי העם ידעוני רק בשם “אברהם הסופר”, וזה ימים רבים נסתרה דרכי גם מהם, ובל ידעו ממני מה.

– טוב הדבר, אם כן לא ישים איש גם פה לך לב אם תבקרני בפעם בפעם, אתה תבוא אלי כאחד מתלמידי הרבים הבאים לשמוע מפי דבר ה'. אולי שמעה אזנך והגידו לך, כי אכלכל אותם בביתי וארוחתם תמיד על שלחני. בוא נא, אברהם, גם אתה ביניהם. ולמען נוכל להגיע אל המטרה, אשר אליה נשים לבנו עתה, עליך לתת המסוה הזה על פניך ימים אחדים. לך עתה, איש פלאי, ממני בצל הלילה ובסתר פנים, ושוב אלי לאור יומם ולעיני השמש… –

כטל וכמטר על נפש עיפה הרעיפו על לב אברהם דברי יהודה האחרונים, ויקח את יד יהודה וישקה. גם יהודה נטה לו חן, ויתקע לו את כפו מלא נחת, רצון ואהבה.

XII. מי הוּא הָאַלְמוֹנִי.

ויהי ממחרת בצהרים ואברהם נגש אל שערי בית יהודה. אחרי אשר הגיד להשוער, כי הוא אחד מבני הנעורים השוקדים על דלתות בית ספר האלוף יהודה, הוליכהו השוער כרגע אל אחד מחדרי הבית פנימה, אשר היה מלא מפא אל פה צעירים מתלמידי יהודה הלוי. בתוך החדר עמד שלחן ערוך גדול בכלי חמדה: אגנות, קערות וכפות כסף, שכינים ומזלגות וכל כלי אכל למיניהם. רבים מבני הנעורים התהלכו הנה והנה או עמדו הכן על מקומם ונדברו יחדו. בני הנעורים אחזו בכפם מגבעות רחבות-שולים ונסבות למעלה, וייחלו עד כי ישימו לחם ויקראום לבוא אל האכל. כאשר בא אברהם אל הבית פנימה, חלף ועבר על פני להקת צעירי ימים, אשר עמדו במערכה בראשונה, ויעמוד אצל אחד מחלוני החדר; ואף כי בלט והצנע לכת בא אברהם הביתה, בכל זאת הקשיבו הנערים אל בואו וישימו לב לו, נשאו עיניהם אליו משתאים מחרישים לדעת מי הוא זה האיש הנכרי והזר אשר בא בקהלם? איש אשר לא יכול להתחשב עוד בין צעירים לימים ותלמידי בית הספר?

– מי זה הוא האיש, אשר בא אך רגע אל הבית והעומד שמה לנגדנו? – נשא את קולו אחד מבני הנעורים, והוא נודע בשם “יצחק האדמוני”.

– אבל היעז איש זר לרמוס חצרות יהודה ולבוא שעריו, ופיו לא שאל? – קרא אחד מבני הנעורים משתאה.

– ומדוע לא – ענה שנית האדמוני – האמנם תדמה, כי השוער ידרוש ויחקור את כל הבא אל אהלי יהודה? ומדוע זה לא יוכל לבוא גם מתרפה ועצל מלקק קערות זרים להתגנב אלינו ולהתערב בנו, לאכול לחם עצלות מפת-בג אלופנו?

– אבל הכרת פניו תענה בו, כי לא איש ריק ופוחז הנהו – אמר השני.

והצעיר, אשר קנא לאברהם וירב ריבו עם האדמוני, נגש אל אברהם וישא דברו אליו:

– שאֵני, איש זר ונכרי, אם ערב לבי לגשת אליך ולנסות דברי לך – אמר העלם, ובשת עלומים כסתה פניו – הנה באת בחברתנו בראשונה, אולי זר הנך גם בעירנו, ואנכי אוכל להיות לעזר לך בעיר, כי ידעי את כל מוצאי העיר ומבואיה?

– העיר קרדובה לא זרה לי – ענה אברהם – רק זה ימים רבים הרחקתי ללכת מזה ולא הייתי בעיר, ומקירות לבי אברכך, איש חסד, על חפץ לבך הטהור לגמול טוב וחסד לי.

מדי דברם נראה על הסף איש זקן בן משק בית יהודה, ואחריו עבדים נושאים קערות מלאות אכל. הוא נתן אות, וכרגע קמה דממה. הנערים הצמאים לדבר ה', רעבים גם ללחם היו, וימהרו לשבת איש איש על מקומו, – וכאשר האדמוני נשא רגליו לגשת אל השלחן, נזורו כלם אחור ויתנו לו מקום לשבת ראש; אברהם אֵחר לגשת וישב בקצה השולחן. ויהי אחרי ברכו את הלחם, נשאו כלם את האכל אל פיהם. עד מהרה נפתחה הדלת והאלוף יהודה בא אל הבית. התלמידים קמו איש מתחתיו ויקדמו פניו, אבל יהודה הרים להם ידו לאות כי ישבו תחתם. וישא יהודה את עיניו אל השלחן מסביב וירא את אברהם יושב על קצה השני ממולו ויאר פניו אליו, אחרי כן נגש אל ראש השלחן וישב, וישימו לפניו אכל.

– עבודת מסחרי – אמר יהודה – עצרה בעדי זה ימים רבים מבוא אליכם, אבל לבי לא עצר כח עוד לבלתי ראות פניכם ולדעת השלום לכם.

– אולי יש חדשות – הוסיף יהודה לדבר – אשר נפלו בעולם המדע והשירה? ספרו נא לי, אולי יש דבר,אשר נוכל לחוות דעה עליו.

כלם החרישו רגעים אחדים וישבו דומם, אחרי כן קם האדמוני ממושבו ויתן את קולו לאמר:

– בעולם השירה רבות ידובר עתה בשיר החדש “הקרב” או “על צחוק האישקוקי”. הצחוק הזה ישוה לנגדנו שני מחנות וצבאות גבורים עומדם מערכה מול מערכה וילחמו במלחמת תנופה; והנה הצחוק הזה מצא לו מהלכים גם בעירנו ועליו נשא המשורר את משלו וישר את שירו. עיני לא ראו את השיר החדש הזה ונפשי לא אִותה לראותו, כי לפי מראה עיני, תכנית השיר וענינו יחלו שפת הקדש.

הנער שמואל, אשר הגין על אברהם, לא נתן לו לכלות דבריו, ויאמר:

– ולי נדמה ההפך, כי גם האיש, אשר מלא יראת אלהים וחרד אל שירי קדש, יוכל לשבוע נחת גם משירי חול.

– עיני ראו את השיר, אשר עליו יתוכחו חברי – אמר עוד אחד מהנערים – ולבי מלא ממנו עדן ועונג. השיר מלא חן ושכל טוב, מעשה ידי איש יודע ומבין, סופר מהיר ויוצר אמן, הוא.

– אבל מי יוכיח על פנינו, אחי ורעי – נשא שלישי מהנערים דברו – אם לא שירי חול האלה יקריבו אש זרה על מזבח הקדש? כל שירי הערביים חולין הם ורק שירת ציון קדש היא, ועלינו לבכר את הקדש על החול.

יהודה, אשר הקשיב את הוכוחים, ישב רגעים אחדים תפוש בשרעפיו, אחרי כן נשא עיניו אל אברהם, אשר ישב ממולו, ויקרא אליו לאמר:

– נפשי אותה, אברהם,לשמוע גם את דעתך על זה, – ומדוע לא – ענה שנית האדמוני – האמנם תדמה, כי השוער ידרוש ויחקור את כל הבא אל אהלי יהודה? ומדוע זה לא יוכל לבוא גם מתרפה ועצל מלקק קערות זרים להתגנב אלינו ולהתערב בנו, לאכול לחם עצלות מפת-בג אלופנו?

– אבל הכרת פניו תענה בו, כי לא איש ריק ופוחז הנהו – אמר השני.

והצעיר, אשר קנא לאברהם וירב ריבו עם האדמוני, נגש אל אברהם וישא דברו אליו:

– שאֵני, איש זר ונכרי, אם ערב לבי לגשת אליך ולנסות דברי לך – אמר העלם, ובשת עלומים כסתה פניו – הנה באת בחברתנו בראשונה, אולי זר הנך גם בעירנו, ואנכי אוכל להיות לעזר לך בעיר, כי ידעי את כל מוצאי העיר ומבואיה?

– העיר קרדובה לא זרה לי – ענה אברהם – רק זה ימים רבים הרחקתי ללכת מזה ולא הייתי בעיר, ומקירות לבי אברכך, איש חסד, על חפץ לבך הטהור לגמול טוב וחסד לי.

מדי דברם נראה על הסף איש זקן בן משק בית יהודה, ואחריו עבדים נושאים קערות מלאות אכל. הוא נתן אות, וכרגע קמה דממה. הנערים הצמאים לדבר ה', רעבים גם ללחם היו, וימהרו לשבת איש איש על מקומו, – וכאשר האדמוני נשא רגליו לגשת אל השלחן, נזורו כלם אחור ויתנו לו מקום לשבת ראש; אברהם אֵחר לגשת וישב בקצה השולחן. ויהי אחרי ברכו את הלחם, נשאו כלם את האכל אל פיהם. עד מהרה נפתחה הדלת והאלוף יהודה בא אל הבית. התלמידים קמו איש מתחתיו ויקדמו פניו, אבל יהודה הרים להם ידו לאות כי ישבו תחתם. וישא יהודה את עיניו אל השלחן מסביב וירא את אברהם יושב על קצה השני ממולו ויאר פניו אליו, אחרי כן נגש אל ראש השלחן וישב, וישימו לפניו אכל.

– עבודת מסחרי – אמר יהודה – עצרה בעדי זה ימים רבים מבוא אליכם, אבל לבי לא עצר כח עוד לבלתי ראות פניכם ולדעת השלום לכם.

– אולי יש חדשות – הוסיף יהודה לדבר – אשר נפלו בעולם המדע והשירה? ספרו נא לי, אולי יש דבר,אשר נוכל לחוות דעה עליו.

כלם החרישו רגעים אחדים וישבו דומם, אחרי כן קם האדמוני ממושבו ויתן את קולו לאמר:

– בעולם השירה רבות ידובר עתה בשיר החדש “הקרב” או “על צחוק האישקוקי”. הצחוק הזה ישוה לנגדנו שני מחנות וצבאות גבורים עומדם מערכה מול מערכה וילחמו במלחמת תנופה; והנה הצחוק הזה מצא לו מהלכים גם בעירנו ועליו נשא המשורר את משלו וישר את שירו. עיני לא ראו את השיר החדש הזה ונפשי לא אִותה לראותו, כי לפי מראה עיני, תכנית השיר וענינו יחלו שפת הקדש.

הנער שמואל, אשר הגין על אברהם, לא נתן לו לכלות דבריו, ויאמר:

– ולי נדמה ההפך, כי גם האיש, אשר מלא יראת אלהים וחרד אל שירי קדש, יוכל לשבוע נחת גם משירי חול.

– עיני ראו את השיר, אשר עליו יתוכחו חברי – אמר עוד אחד מהנערים – ולבי מלא ממנו עדן ועונג. השיר מלא חן ושכל טוב, מעשה ידי איש יודע ומבין, סופר מהיר ויוצר אמן, הוא.

– אבל מי יוכיח על פנינו, אחי ורעי – נשא שלישי מהנערים דברו – אם לא שירי חול האלה יקריבו אש זרה על מזבח הקדש? כל שירי הערביים חולין הם ורק שירת ציון קדש היא, ועלינו לבכר את הקדש על החול.

יהודה, אשר הקשיב את הוכוחים, ישב רגעים אחדים תפוש בשרעפיו, אחרי כן נשא עיניו אל אברהם, אשר ישב ממולו, ויקרא אליו לאמר:

– נפשי אותה, אברהם,לשמוע גם את דעתך על זה, הזאת תרחיב גבולה ותמצא לה מהלכים בארץ, אז תרחיב גם תגדיל גבול שפת העם, תנעים נאומה, תיטיב טעמה וטעם כל העם כלו.

– נפלא הדבר הזה! –קרא אחד מבני הנעורים משתאה – אבל מי יגיד לנו, היש גם לשפת קדשנו הסגולה הטובה הזאת, כי המשורר ימשל בה כאות נפשו, להטותה הדרך אל כל, אשר יהיה רוחו ללכת?

– גם לי קשה להאמין, כי יהיה לאל ידי משורר עברי, אם גם שפתו אתו והוא אדון לה, לנסות כחו במלאכת השירה החדשה הזאת – הוסיף יהודה וימלא דבר תלמידו.

– אבל לבי יאמר לי–ענה אברהם–כי יש ויש לאל ידינו לעשות כמעשה אלה השירים גם בשפת קדשנו, כי אנכי בנפשי נסיתי כחי בזה, ואף כי חפצי הצליח בידי רק מעט.

האדמוני, אשר האיש הזר היה לו לקוץ מכאיב, מרב קנאה וכעס אליו, גמר אמר בלבו להוריד כבודו לפני הנדיב יהודה ולעיני כל בני הנעורים, ולכן לא נתן לאברהם לכלות דבריו, ויאמר במרמה: “אם כן, יואל נא מורנו ואלופנו לבקש את פני האיש הזה, כי יתן לנו כרגע אות ומופת על כשרונו הטוב הזה”.

– בל אכחד תחת לשוני – ענה יהודה – כי מאד ישמח לבי לראות עושה פלא כזה; אבל לבל תדמה, כי הנני בא לנסותך, הנה תוכל לעשות כטוב בעיניך–למלא חפצי זה, או לחדל. –

ויחרש אברהם רגעים אחדים, אחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– בכל לבבי הנני למלאות אחריך, אלוף יהודה. אפס גם לבי סמוך ובטוח, כי לא תבקש גדולות ונפלאות ממני; והיה אם יאבה ה' וחפצי בידי יצליח, אז יראו גם חברי וישמחו, וילמדו לשונם לעשות כמוני.

– אם כן אפוא, טוב הדבר, זאת עשה–ענה יהודה–גשה אלי ושב פה לימיני, לבל יכבד עליך הדבר בשבתך רחוק ממני, להרים קולך. דבר השירה ותכניתה, אם חפץ אתה, תוכל לבחר לך עצם הענין הזה, אשר דברנו פה על-אודותיו ועליו התוכחנו. השיר בעל שלש דלתות יהיה, כל דלת בעלת שתי צלעות, וכל צלע תחצה לשתים, ומחציתן מקבילות אשה אל אחותה, מתאימות על קצותן, וקול אחד תענינה, גם מדה אחת ומספר אחד לכל חלקי השיר לנקודיהם. הנך רואה, אברהם, כי הכבדתי את עולי עליך. –

ויקם אברהם ממקום שבתו ויגש אל יהודה. הנערים קדמו פניו באהבה ויתנו לו מקום לשבת ראש על יד ימין האלוף יהודה–ואחרי התבוננו רגע, נשא משלו ויאמר:

ירד הליל, אור בקר יופיע,

יגרש אפל, ענני חשך יגיה;

מקור החרף, זיז שדי יגועון,

אביב ישלח רוחו, שנית יבראון.

אפס אנקת אֵבל, צרה נאלמה,

וטובי לב יריעו, ישאו קול ברמה;

יאזר חיל גבור, נאדר בכח,

ינוס רך-הלבב, מלחמה יריח.

עורי עורי בת ציון, קחי כנורך,

היטיבי נגן, השמיעי קול שירך,

תדרוך נפשך עז, צעיף אפל הסירי,

חדשי נעוריך, לילה כיום תאירי!

כטל אורות הרעיפו זך לקחו ואמרי-נעם אלה, אשר אברהם הביעם בלב מלא רגש נעלה. אברהם לא נשא ראשו ולא רמו עיניו בדברו, אך כיודע נגן ומנצח בנגינות השכיל אל דברו, להרים ולהשפיל קולו ולפחת בו רוח חיים. כמו אסורים בזיקים אל כסאותם ישבו בני הנעורים, הטו אזן קשבת וישמעו את השירה, ולבם השתומם בקרבם. אך יהודה קם ויקרא בקול:

– אבל מי אתה, אברהם? חי נפשי, כי הנך הענק אבן-עזרא!

– כן! הנני אברהם אבן-עזרא מעיר טולידה…– ענה אברהם בהשפילו ראשו ובהורידו לארץ עיניו.

לב יהודה רחש, ולא יכול להתאפק עוד, ויקח את אברהם בין זרועותיו ויחבקהו וישקהו, ויאמר אליו בלט:

– אברהם, אנכי אהיה לך לאב, ואתה תהיה לי לבן, כי בן אין לי.

XIII. חֻלְדָּה.

כל החזיון הזה, אשר ראתה עדת בני הנעורים, בהתודע אברהם אל יהודה, היה כמקסם קסם בעיניהם. משתאה נשאר כל איש תחתיו וכאלמים לא פתחו את פיהם. יהודה לא שם לבו אליהם – וכן גם אנחנו בל נשים להם לב עוד – הוא אחז את אברהם בכפו ויוליכהו אל החדר הפנימי. ויהי כאשר ישבו איש על מקומו, נשא יהודה דברו לאמר:

– אברהם אוהבי, נפשי כלתה אחריך כל הימים, כל ישעי וכל חפצי היה לראות את פניך, והנה כאשר הביאך ה' היום אלי, האוכל לעזבך? התוכל גם אתה להתאכזר כה, אברהם, ללכת ממני ולעזבני? היוכלו שני אנשים כמונו, אחרי אשר הקרה ה' כי נועדנו יחדיו, להפרד איש מעל אחיו? חפצי, אברהם, כי לא רק רגשי אהבה יאסרונו יחד, כי אם יואל ה', ויעשה אותנו אגודה אחת… אבל הידעת, אברהם, את חולדה בתי?

– הידעתי את חולדה בתך, הנאהבה והנעימה לך? האוכל לכחד ולהעלים זאת ממך,איש-חמודות? האוכל לבלי פתוח לך סגור לבי? נגדה נא ליושבי בשמים ונגדך הנני מזכיר את עוני, כי זה כבר עיני בתך הרהיבוני, ונפשי היתה לשלל לה. אהבתי את בתך, אהבתי אותה בכל לבבי, בכל נפשי!…

רעדה אחזתו בדברו את הדברים האלה. בין תקוה ופחד חכה עתה, מה יענה האיש יהודה על דברו. אכן יהודה ענה בשובה ונחת, לאמר:

– אל יפול לבך, אברהם, על זה, כי מה' יצא הדבר, ומאד שמח לבי, כי הכלי היקר, אשר שב אלי מירושלים על ידך, יתן לי אות לטובה. קומה אתה, ידיד נפשי, ולכה אחרי, והצגתיך לפני בתי…

– בשמחה אלך אחריך – אמר אברהם דברו – אבל אחת אבקש ממך בטרם נלכה: אם אמנם כלתה נפשי לקחת מידך מנת כוסי וחלקי הטוב הזה בחיים, אבל לבך יחוש כמוני, כי לא טוב הדבר לבוא לפתע פתאום אל חולדה, להגיד לה דברנו זה ולדרוש ממנה, כי תמהר להוציא משפטה על אודותי; נתן לה עת ומועד לחשב דרכה ולעשות מעשיה בהשכל ודעת. עתה, כאשר החלות להראות לי את טובך, הואילה למשוך חסדך זה לי ולהאיר פניך אלי, למען תראה בתך עין בעין, כי טוב אני בעיניך ותשא פני. אבל הזהר לך, לבלתי תת לה כל אות, כי אותה הוכחת לי לאשה. חפץ אני לנסות כחי ולקנות את לבבה, למען אוכל אז לקחת מידך לא מנחת שוא חלילה, רק מנחה טהורה על מזבח לבבי. –

– הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה, אברהם; אך נכון לבי ובטוח, כי תפיק רצון גם מבתי, ולבה יבין לדעת, כי אתה הגבר, אשר יביא ברכה ושלום בלבה, ותוכלו לחיות יחד חיי שלוה וענג, שבעי רצון ואושר.

יהודה ישב שנית על כסאו, אשר קם לפני רגע מעליו, ויקח חליל-כסף בידו ויתן אות אל אחד מעבדיו, אשר במסדרון, ויפקידהו על בתו להגיד לה, כי הוא ורעו הטוב אבן-עזרא מבקשים אותה, כי תתנם לבוא ולראות פניה. אחרי כן נשא יהודה פניו אל אברהם ואמר:

– בטרם נבוא לחדר בתי, הואילה נא, ידידי, לספר לי כל המוצאות אותך, למען נדע איך לכלכל מעשינו לימים יבואו.

וימלא אברהם אחרי יהודה ויספר לו את כל אשר קרהו בימי שני חייו המעטים והרעים. אבל דבריו היו מעטים, ויכחד רבות תחת לשונו. כן העלים מיהודה דבר הספר, אשר שלח אליו ויקרא אליו לשוא לעזרה בעת צרתו, וכי יהודה גם לא ענה אותו דבר. גם החריש ולא הגיד לו, כי הוא הוא, אשר פדה את נפש בתו משחת, כאשר צללה בנהר. כשמוע יהודה את התלאות,אשר מצאו את אברהם, נכמרו עליו רחמיו ועיניו מלאו דמעה. ויהי כאשר כלה אברהם לדבר, ויקרא אליו יהודה לאמר:

– אבל הגידה נא לי, אברהם, מדוע כה התאכזר לבך בצר לך ולא פנית אף פעם אלי. האמנם יראת פן אשיב את פניך ריקם? ואני עוד לא קפצתי את ידי מכל תלמיד-חכם בעת עניו!

נכלם ונבוך עמד אברהם רגעים אחדים, אחרי כן התחזק ויען לאמר:

– אנא, אלוף יהודה, אל תרשיעני. לא ערב לבי אז לבקש ממך כי תגמלני טוב, בטרם ידעתני פנים אל פנים. –

העבד בא להגיד, כי חולדה מחכה לבואם. המה באו לחדר משכנה; יהודה עבר לפניו, חולדה רצה לקראת אביה ותקדם פניו בשמחה. ויהי כאשר נשאה עיניה ותרא את אברהם עומד לנגדה, והנה היא נצבה כנטועה במסמרות על מקומה. ויחרד יהודה חרדה גדולה, ויקרא אליה לאמר: “מה לך, בתי?”

אבל כמעט רגע קמה סערת רוחה לדממה, ותען ותאמר:

– אבל, אבי, הלא זה הוא איש מושיעי ומפלטי מות! זה הוא הגבר, אשר השליך את נפשו מנגד ויבוא במעמקי מים, למלט משחת חיי!

– אברהם! אתה?… – קרא יהודה

– אנכי המאֻשר בארץ הייתי, ובי בחר ה' להיות למלאך מושיע לבתך. אבל כל אשר עשיתי אני, עשה גם כל איש בלעדי.

– בי, אבי, אל תאמין לו! – נתנה חולדה את קולה – בנפשי נשבעתי לך, כי כפשע היה גם בינו ובין המות. ולמען הציל את נפשי, חרף האיש הזה את נפשו למות, עתה, אבי, הבה נשלם להאיש הזה כמעשהו ופעלו הטוב, אשר גמלני. אבל הה! מה נשיב לו? היש שכר בארץ לפעולה, אשר כזאת?

העלמה נגשה אל אברהם, ובשת עלומים כסתה פניה, ותשא דברה אליו ותאמר:

– אחרי עשותך כל אלה, איש מושיעי, יכולת להתאכזר ככה ולהסתר ממנו? מה כלה לבי ולב אבי לראות פני האיש, אשר הגדיל כה לעשות! האם לא יכולת לדעת, מה עגמה נפשנו לראות, כי זה האיש, אשר גמל לנו רב טוב וחסד, יביט עתה עלינו בשאט נפש ויבזנו בלבו? אבל מה הוא הדבר הזה, אשר אני עושה? מה לנו לזכור ראשונות עתה כאשר מצאנוך? הנך כיום בידנו, ובל נרפך עוד… האין זאת, אבי? ***

כמו שחר נשקפה העלמה רבת החן בדברה, ואברהם לא יכול להסיר עיניו ממנה. הוא חפץ לענות אותה דבר. לבו נמלא מלים, אבל לשוא! לשונו דבקה לחכו, רק שפתיו נעו, והוא כמו מדבר אל לבו: סבי עיניך מנגדי, שהן הרהיבוני!…

גם לב יהודה נסער מאד, ויקרא ויאמר:

– אברהם ידיד לבי, מאז דרכה רגלך על סף ביתי כחולם הנני. כל רגע תגלה עיני לראות, כי גדול אתה ומהולל מאד! ברגע קטן היית כאחד מילידי ביתי, וכמעט דעת בל אוּכל, איך יכולנו לחיות בלעדיך עד עתה!

שבע רצון ומלא נחת הביט יהודה אל פני אברהם, רק הוא השפיל לארץ עיניו ולא יכול לענות דבר. יהודה ראה ויבן סערת לבו, ולכן נשא אל חולדה פניו, ויאמר:

– כן דברת, בתי, נאחז בו ובל נרפנו עוד; ולבי נכון ובטוח, חולדה, כי גם את עשה תעשי את כל, אשר תוכלי, למען הפיק רצוננו הטוב הזה… אבל הידעת, בתי, מי הוא האיש הנצב עמך בזה?

–מה לי לדעת זאת, אבי? מה לי ולשמו? האם אין די למעני לדעת, כי האיש, אשר פדה נפשי ממות, נצב פה לפני?…

– אבל, בתי, אם לאיש הזה עוד שם כשמן תורק על פני חוץ? אם אומר לך, כי כלם יעריצו ויקדישו את השם הזה? אם…

– אנא, אלופי, אל תכלימני – קרא אברהם, מבלי תת ליהודה לכלות דבריו.

– שמעי, בתי, בל ארבה מלים ואאריך לשון עוד. האיש הזה העומד לנגדך, הוא אברהם אבן-עזרא!

– אבן-עזרא! – קראה חולדה בגילה וברעדה – המנצח בנגינות, אשר שיריו ירנינו לב וישעשעו נפשי תמיד?

– הנני להגיד לך, אברהם, – אמר יהודה – כי אם גם בידו האחת יסר יסרני יה ולא נתן לי בן יורש אותי, אמנם בידו השנית הגדיל ה' והפליא חסדו עמדי, כי נתן לי בת משכלת כזאת. ולכן למדתיה לשון שפת קדשנו, חנכתיה מנער להבין ולהשכיל מבחר שירי ציון, ועל לוח לבה חרותים ספריך ויציר כפיך הטוב, “חכמת הנגינה והשיר”, אשר מלאו כל בתי נפשה ועוררו רוחה אליהם.

– האושר והטוב – אמר אברהם–אשר אשבע היום אתכם, רעי האהובים, רבים יתר מדי לבן אדם, ובל אעצר כח כמעט לשאת אותם. ומה הנה התלאות, אשר מצאוני עד עתה, לעומת הענג והעדן, אשר אתענג עמכם היום? חולדה, מה מאֻשר חלקי בארץ, כי גם את תמצאי נחת מפרי מעללי, אשר פעלתי ועשיתי בידים רפות!

– אשר פעלת בידים רפות! קטן אתה בעיניך, ענו ושפל-רוח מאד, אברהם! קראה העלמה – שמך מהולל ומפואר בפי כל זה כבר.

יהודה נפל על צוארי בתו ויחבק אותה, וינח את ראשה היפה על לבו, וינשקנה מנשיקות פיו ויאמר:

– עתה, בתי, נתאמץ להמתיק לידידנו ימי שבתו בביתנו. ידע נא, כי גם אנחנו נדע להוקיר ערכו, למען ישא גם הוא פנינו וימצא חפץ בנו…

כה נדברו שני האנשים האלה איש אל רעהו יחדו עוד עת לא מעט בשבתם בחדר חולדה, ויהי בעיניהם כרגעים אחדים. שלשתם יחד התענגו על רב טובה משלחן מלא נחת דשן ושמן, ונפשותם נקשרו מן העת ההיא בעבותות אהבה נאמנה.

XIV. הַמְכְּתָּב.

למלאות חפץ אוהביו התישב אברהם בבית יהודה. כרע כאח התהלך אתו האלוף כל היום, הושיבהו על יד ימינו ולא נתנהו ללכת מעל פניו. מיום אל יום קרבו זה אל זה לבות שני אנשי הרוח האלה ונפשותם נקשרו יחד ויהיו שניהם כאיש אחד. שניהם משוררים מצוינים, חכמים ומפורסמים. שניהם ישרי לב ותמימי דרך עושי טוב בעיני אלהים ואדם. ושניהם אהבו את עמם אהבה גדולה וידאגו להרחיק את הרעה הנשקפת לאחיהם בארץ הקדושה.

כן הלכה וגדלה האהבה ביניהם מיום אל יום, וכל אשר הרבה אברהם לשבת בבית יהודה, נוכח לבו לדעת, כי גדול מאד האיש יהודה וכי גבר תמים וטהר נפש הוא, אשר מעטים כמוהו.

שבתו בבית יהודה כל היום נתנהו להתענג גם באור פני חולדה. הוא יכול לדבר עמה באין מפריע. ואם גם זעיר שם כסו צללי ערב את פני בת-נדיב הזאת, אבל לעומת זאת נגלו עתה לפניו כספר כל כשרונותיה הטובים. ובכל זאת עוד לא שקט לבו, עוד רחפה רוחו בין תקוה ופחד, מבלי דעת ההצליח ה' את דרכו אם לא? היתן ה' רוח בלבה לאהבו גם היא ולדבקה בו? ותקטן בעיניו, אשר העלמה ששה כל פעם לקראתו, אשר הביטה אליו בעינים מפיקות רצון ואהבה, וכי פניה אדמו בדברה עמו, ובלי חמדה נתנה אותו ללכת מעל מפניה. כל אלה עד לא הרגיעו רוחו ולבו לא היה עוד בטוח באשרו.

והעלם משה, בן אחי יהודה, היה עוד רך וענוג מאד, אך תוכו היה לב רגש מלא רוח ואש עלומים. הוא כבד את אברהם מאד, נפשו דבקה בו, הלך אחריו וישרתהו, ולא קנא בו, אשר בת דודו האירה פניה אליו. גם חולדה לא בקשה עוד תואנות לו, להכעיסהו תמרורים…

נבוא נא, קורא יקר, בחדר העלמה הצעירה. עינינו תחזינה אותה שמה מתהלכת אחת הנה ואחת הנה תפושה ברעיונותיה. פניה יגידו לנו, כי לבה נלחם בקרבה, אך עתה כבר שבתה המלחמה, והיא תבקש עצה ותחבולה להוציא לפעולה את אשר החליטה בלבה.

אחרי אשר נודע לה, כי האיש אבן-עזרא מציל נפשה הוא, וכי הוא זה האיש, אשר העיד בה זה פעמים ושלש להזהר לבל תמוט רגלה, ואחרי ראותה כי גם אביה אהבוֹ, נוכחה לדעת, כי אברהם יאהבנה, וכי אביה הוכיח אותה לו; ואז כמו הקיצה משנתה.

שאננה ושוקטה מנעוריה ישבה חולדה תחת צל קורת בית אביה. מה רחוקה היתה היא, העבריה בת יהודה, מחצר המלך והמלכה ומכל שאונם ותענוגותיהם. מה לה ולאביר הקדושים, כי תמצא חפץ בו?… מה לה ולכל החיים הזרים האלה? בא היום לשכוח כל התענוגות האלה. ובאמץ רוח גזורה עתה אחור מהם, ותשב שנית אל חיק אבותיה הישרים וחייהם השאננים והטהורים. ביניהם מצאה עתה את אברהם נאמן לפניה; לבה אמר לה, כי אם עד עתה לא אסרה עוד אליו בעבותות האהבה, אבל רחשי גיל מלאו את לבה למראהו ותדע, כי לא ירחק היום ואהבת נפש תאהבהו.

אבל הימים לא ינוחו, והנה בא היום, אשר הבטיחה את ארטור ללכת אחריו לראות בחג מלחמת השורים. זה פעמים ושלש שלח להגיד לה, כי זכור תזכור לשמור מוצא שפתיה ולהיות נכונה ליום הזה, והיא לא עצרה כח להגיד לו, כי לא תוכל למלאות אחריו. גם לא מצאה און לה לגלות אזן אביה ולספר לו את הדברים האלה. יהודה גם אברהם לא הגידו לה עוד חפצם, אבל לא נסתר מנגד עיניה, כי אם תצא עתה ללכת אחרי ארטור לראות בחג, אף כי תעשה מעשיה אלה בלב טהור, בל יאבה אברהם סלוח לה, ואז תהרס בידיה את הבית, אשר ידי אביה וידי אברהם היו מלאות עתה עבודה לבנות למענה, ובזה תקרע גם לבות שניהם לגזרים…

על זאת התהלכה הלוך ושוב בחדרה ולא מצאה מרגוע לנפשה ומנוח לכף רגלה. היא החליטה עתה לבלתי לכת אחרי הגבור, אבל לא ידעה, איך להצדיק את נפשה על אשר לא תוכל לשמור את מוצא שפתיה. והאיש הזה הן הרבה כה להיטיב עמה ולהאיר פניו אליה כפעם בפעם!… על-כן החליטה לכתוב לו הכל בישר ותם לבה:

”צר לי מאד, נסיך בית במן, כי על ידי החליפות והתמורות, אשר חלפו עברו בבית אבותי בימים האלה, מנע ה' הטוב ממני לצאת אחריך לראות בהלחם גבורים; לבי יחוש מאד טובך וחסדך זה, אשר מצאתי רב חן בעיניך, להפליא אותי ולהנחילני כבוד ויקר, ומה גדול דאבון נפשי על אשר לא אוכל לקים את הבטחתי".

ככלותה לכתוב, סגרה את הספר ותחתמהו בטבעתה, ותתן אותו על יד אחד מעבדי אביה, כי ישאהו ויתנהו אל האיש, אשר שלחה אותו אליו; אחרי כן נשאה פעמיה ללכת לחדר אביה…

XV. חֻלְדָּה וְאָבִיהָ.

כדרכו תמיד, שש יהודה גם עתה לקראת בתו, לקחה על זרועותיו ויחבק אותה וישקה, ויקרא אליה בחן וחסד: “השלום בואך, בתי?”

– מקוה הנני, אבי, כי זה הדבר, אשר הנחני לבוא אליך, יביא שלום וברכה לכולנו; אבל אבי, הוציאה נא כל איש מעלינו, כי דבר סתר לי אליך –

וישלח יהודה מעל פניו את כל האנשים הנצבים עליו, ואת הדלת סגר אחריו.

– אבי – קראה חולדה, בהשפילה עיניה לארץ – אנכי באתי אליך היום להתודות לפניך, לתקן עותתי ולהיטיב את דרכי, ואתה כאב רחמן תשא לפשע בתך, ובעצתך הטובה תנחני.

– לשוא עמלך, בת רחמה, להחרידני, כי נפשי יודעת מאד את בתי, ולא יהיה לאל ידך להביא יראה ופחד בי על אודותיך; אבל אם בכל זאת חפצך להתודות לפני, בתי, תני תודה ככל אות נפשך. הגידי לי, מה המעל הזה אשר מעלת, ואיה החרם אשר לקחת ממנו? אפס העד העידותי בך, כי לא אשא פנים לך ונקה לא אנקך – אמר יהודה לבתו כמצחק.

– הנך מהתל בי, אבי, אבל לא התולים עמדי היום.

– אם כן, בתי, דברי דבריך, אזני קשובות לך.

– זה כשנים עשר יום, אבי, ממחרת היום ההוא, אשר עשתה המלכה משתה בית המלכות באחרונה, הבטחתי בפחזותי את הגבור לבית במן – אחרי הפציר בי מאד–ללכת אחריו לראות בחג לחם הגבורים עם פרים אבירים, אשר התקדש להיות בעוד יומים… ועתה בה הרגע שלחתי אליו דברי בספר להגיד לו, כי לא אוכל לצאת אחריו.–

כקול רעם מבשר סערה צללו אזני יהודה, בשמעו את בתו מדברת אליו את הדברים האלה, וידום רגעים אחדים, אחרי כן פתח את פיו ויאמר:

– כן דברת, בתי, לא דבר ריק הוא המעשה אשר עשית, ומי יודע אם לא הבאת עלינו בזה רעה גדולה. ידוע תדעי, בתי, כי ביד הגבור הפקד עתה גורל אלפי רבבות נפשות נקיים מבני עמנו, ומדוע נבהלת על פיך ונרצית לו כרגע? למה לא הגדת לו, כי לא תוכלי לעשות קטנה או גדולה ופי לא שאלת?

– שפוך חמתך עלי, אבי, על כי נבהלתי על פי ובחפזי הוצאתי מלים לפני הנסיך לבית במן. אבל, אבי, הנער הוליכני שולל וידיחני אחריו רגע קל; אולם כן יעשה לי אלהים, אם היתה בלבבי מחשבה רעה.

– ומה הניע עתה ויהפך לבך לשנות את דרכך? ובמה הצטדקת לפני הנסיך על אשר לא תוכלי עתה לשמור מוצא שפתיך?

– במכתבי גליתי לו את כל לבי, כאשר אגלה אותו עתה נכח פני ה' ולנגדך. הגדתי לו, כי התמורות והחליפות, אשר עברו חלפו בבית הורי, שנו את דרכי ויגדרו בעדי, מבלי תת לי לצאת אחריו…

– הואילי נא, בתי, להגיד לי ברור, אל מה ירזמו מליך?…

– מקוה הנני, אבי, כי עיני ולבי לא רמוני, אשר יש את נפשך לקרב עוד יותר את זה האיש אבן-עזרא אלינו.. טוב הדבר הזה גם בעיני, אבי, וכשר האיש אברהם גם לפני. הוא מציל-חיי, לבו לא עמד אף רגע, להשליך את נפשו מנגד בעדי, ואיך יעמוד לבי בי עתה, לבלתי אקדיש לו ימי שנותי ועתות חיי?…–

– חולדה, אישון בת-עיני!–צהל יהודה לקראתה – היי לי ברוכה, בת יקרה ונחמדה! הרגעים האלה רגעי אשרי הכי-גדולים המה בחיי. אבל… הרפי עוד, בתי… מי יודע, אם לא לשוא הגדלתי לי השמחה?… והנני מגיד לך מראש, בתי, אם יש עם לבבך להביא את נפשך לקרבן לי, אז אין חפץ לי בה. מנחתך רק אז תעלה לרצון לפני, אם תהיה לריח ניחוח גם לך…

– הרגיע נא רוחך, אב נעים, כל ישעי וכל חפצי נמלאו גם לי היום… אנכי, אבי, אוהבת את אברהם בכל תם לבי, בכל ישר נפשי.

חולדה בתי – קרא יהודה שמח וטוב לב – כמעט לא אכירך היום. אַת, בכרה קלה, האוהבת רק לשחוק ולשמוח, תדברי היום דבריך כמו איש רב-ימים. אבל הגידי נא, בתי, ועוצי לי עצה, איככה אבשר זאת לאברהם אוהבי?…

– אל נא, אבי, לא אתה תהיה המבשר! אנכי פתחתי פי ראשונה לדבר דברי אליך, ולכן לי משפט הבכורה! עלי לכלות את המעשה הזה, אשר החלותי אני. אבל בי, אבי, בל נעשה דברנו בחפזון ובבהלה. הניחה לי לנסות את אברהם עוד הפעם. אל תגד לו את דברנו זה. אל יודע לו לעת-עתה כל דבר…

– טוב הדבר, חולדה, עשי כטוב בעיניך!…

ויהודה, בטרם תלך, נפל על צוארה ויחבקנה. האב הטוב שתה מכוס האושר, שהשקתה אותו בתו הנאהבה והנעימה לו. היא שמעה, איך לב אביה דופק בקול דודים על לבה. ומה מלאו כל חדרי לבבה אושר, רב טוב ונחת!…

XVI. סֵפֶר-הַבְּרִית.

יהודה הלוי היה מאושר. כל משאלות לבו, כל ישעו וחפצו נמלאו לו בביתו. הוא מצא את האיש אבן-עזרא איש כלבבו, איש שאליו קותה נפשו; ראה ושמח לבו כי גם אבן-החן הזאת תתנוסס בנזר תפארת, אשר יציץ על ראשו. נפשות אברהם וחולדה נקרו יחד, וזאת נתנה ליהודה תקוה טובה, כי רצה ה' את מעשהו. גם ראה יהודה, כי גם מלאכת מעשהו מביתו וחוצה תתהלך במישרים; גם עניני הממלכה התנהלו היטב בעצתו. הוא ידע כל מוצאי עיר סרגסה ומבואיה, ולכן למען יבצר מאויבי המלך כל אשר יזמו לעשות, יעץ להמלך להניח צבא חילו להבקיע אל העיר לפתע פתאום. המלך מלא אחרי עצתו, וחילו בא אל עיר סרגסה כמו אל עיר מבוקעה. את הכל חשב המלך מראש עם יועצו יהודה ויעש את כל מעשהו בהשכל ודעת. כל בני החיל אשר בצבא המלך התחפשו וישנו פניהם לאכרים, לכורמים וליוגבים, ויתגנבו לבוא בתוך הבאים בכל שערי העיר, כמוכרי ממכרם ובהתקבצם אחד אחד ברחובות ובשוקים ויהיו לחיל גדול ולמספר עצום, הוציאו נשקם וכלי מלחמתם, אשר הסתירו עד כה מתחת למדם, ויצאו חלוצים ויתנפלו על השומרים הסובבים בעיר, ויקחו את שרי צבאות המתפרצים שבי בבתיהם, ויפתחו את אחד השערים אשר למערב העיר, ויתנו לבוא צבא רב וחיל גדול מגדודי המלך. כל צבאות המורדים לא מצאו ידיהם גם להקהל ולעמוד על נפשם, כי הקיפום צבאות המלך מסביב. ויהי כראות גדודי האויב וכל מחניהם, כי כלתה אליהם הרעה, ויבינו, כי למען מלט נפשם אין להם מוצא אחר, רק להניח כלי מלחמתם לרגלי המנצחים ולשוב כנכלמים הביתה. שרי הקדושים התמרמרו מאד על אשר יד המלך גברה עליהם כה על-נקלה, וחמת קנאה אכלתם. אבל המלך צוה את כל שרי החיל, לבל יפגעו אדם לרע בעיר, ולבל יתנו את צבאותם לשלול שלל ולבז בז; אולם גם פקד עליהם, לבל תחוס עינם על כל משביתי השלום בעיר, ולכן גמרו יושבי-העיר אמר בסתר לבם לחכות לעת מצוא, כאשר תבוא הרוחה להם. לבם נבא להם מאין צמחה הרעה, לכן מרה נפש העם על כל היהודים היושבים בקרבם, ויבקשו לשלוח יד בהם ולאבדם. אבל אנשי פקודות העיר יצאו ביד רמה נגדם ויעבירו קול במחנה לאמר: “מטעם המלך וגדוליו, כי נקה לא ינקה העם, אם יפול משערת ראש איש יהודי ארצה; ואם בני בליעל יזידו לפרוע פרעות, אז תפול האשמה על כל העדה, ועל כלם יצא הקצף”. כל העם ראה על אפם ועל חמתם, כי טוב יהיה להם לשבת עתה מריב גם נגד היהודים, והעיר שקטה.

מה פחד ורחב לבב יהודה לשמע הבשורה הזאת, כי הצליח ה' חפצו וחפץ מלכו!… מה מאד שמח לבו בראותו, כי רמה ידו להרים קרן מלכו ולהציל כאחד גם נפשות אחיו האמללים מחמת צורריהם ומתקוממיהם! גם כבוד אנשי הקדושים לא חלל. ידע יהודה להראות להמלך ולהוכיח על פניו, כי עליו לכפר פני הקדושים במנחה, אחרי אשר להעדה הקדושה הזאת אחוזות נחלה, ערי מבצר בכל הארצות ומדינות המלך, והיה כי תקראנה מלחמה בארץ ספרד, ונוסף אז גם צבא הקדושים על שונאיו. גם הראה יהודה להמלך לדעת, כי קהל הקדושים גדל ונכבד מאד בכל חצרות מלכי אירופה, ולכן יכול על-נקלה להעיר עליו חמת המלכים האלה, אם ישלח את המלאכים ריקם מעל פניו ולא יעשה להם הנחה.

ההצלחה האירה פניה לו גם בזה. ויהי אחרי ימים אחדים, כאשר נועץ המלך עם יתר שריו, קרא ליהודה לבוא לפניו, ויגד לו, כי נכון הנהו למלא אחרי עצתו, ויבקשהו לקחת דברים עם הציר הרספרד. ואף כי הגבור הכביד לבו בראשונה ויען את יהודה לאמר, כי בההנחה הזאת לא ירצה המלך לעדתו ולא יכפר פניה, בכל זאת החליט יהודה וראה בלבו, כי יהיה לאל ידו לשבור את ערפו הקשה ולהטותו לכרות ברית בשם כל העדה עם המלך. תקות יהודה לא נשארה מעל. כירח ימים אחרי החל יהודה דברו עם הצירים, נרצה לו קהל הקדושים והמלך פקד על יהודה לכתוב את ספר הברית.

אך “עמוד, עמוד! אל תעפיל לעלות ההרה ולעבור מזה והלאה!” קרא פה ליהודה אשרו וכוכבו הטוב. גם המלך, גם מלאכי הקדם הקשו ערפם ויתיצבו פה לשטן על דרכו. דבר המלך היה חזק עליו, אשר בספר הברית יהיה מפורש, אשר בקנאו למשיח ה‘, הואיל בחסדו לתת את איי בוליאר למנחה ללוחמי מלחמת ה’, למען הגדיל תפארת הלוחמים האלה ולהרבות כבודם על הארץ. המלך לא אבה גם שמוע, כי יבוא גם דבר לזכרון, כי האיים האלה המה רק כמו גאולה ותמורה, לכפר בהם פני הקדושים בעד האחוזה, אשר אביו אלפונזו המנצח נתן להם למורשה לפני מותו. המלך הרים ידו וישבע, כי טוב יהיה לו לקרא מלחמה ולריק חרבו, מאשר יכיר כי להם המשפט לקחת מידו את הארצות, אשר צוה אביו לתת להם לנחלה. ולעמת זה מלאכי הקדושים עמדו על דעתם באמרם, כי דבר המלך ודתו, אשר צוה לפני מותו, קדוש למענם, וכי המה רק בזאת יאותו להמלך, אם בספר הברית יהיה כתוב מפורש, כי המה הואילו רק בחסדם לקחת את איי בוליאר תמורת המורשה, אשר השאיר להם המלך אלפונזו. יהודה בקש תחבולות רבות לצאת מן המצר; כאחד היושבים ראשונה במלכות, היודעים להשכיל פיהם ולהסתיר האמת תחת לשונם, בחר לו גם יהודה לשון ערומים וידע לסבב פני הדברים, עד כי מצא הספר חן בעיני הצדדים. שניהם מצאו בו את אשר בקשו למצוא. וכאשר כלם כבר היו בטוחים, כי קרובים הם למחוז חפצם, והנה לפתע פתאום נשא רוח רע והביא אסון, אשר נצב לשטן ליהודה ויהרס עד היסוד כל אשר בנה.

XVII. אַרְטוּר בִּמְעוֹן חֻלְדָּה.

חולדה ישבה בדד בחדר משכנה. היא זכרה עתה את הרביד, אשר זה לפני ימים החלה לעשות אותו בכסף למען האיש אשר הציל את נפשה, ואשר אמנם אחרי כן שמה אותו בארון ותשכחהו… היא הוציאה אותו עתה שנית ותאמר בלבה לכלות המלאכה ולעשות ברקמה את הלקח הטוב, אשר נתן לה האיש זה פעמים ושלש.

תפושה בשרעפיה ישבה העלמה, והנה לפתע פתאום נפתחה הדלת בשאון, ואמתה באה בחפזון החדרה, ואחריה נראה העלם ארטור לבית במן, פניו פני להבים ומעיניו התמלטו כידודי אש. רעדה אחזה את חולדה ונפשה נבהלה מאד למראהו. העלם השתחוה לפניה וישא את קולו, וכמו נפשו יצאה בדברו לאמר:

– הואילי נא, בת נדיב, להגיד לי פשר דבר, מה ראית על ככה להריץ לי אגרתך ולהכעיסני תמרורים. הדברים, אשר הפליט עטך, אין להשיב ובל ימחו עוד מעל ספר, אך הנני דורש ומבקש ממך, כי מחה תמחים ותסירים מעל לוח לבך. ראי, הכל הכל הוכן ליום החג הזה, ועתה לפני בוא יום הגדול והקדוש הזה נתת לבך למעל מעל בי, לחלל ולהפר את דבריך!…

– אמנם כן,נשיא אלהים, נפשי מרה לי מאד ולבי דוה לי על זה, אבל…–

– אבל אל תגידי, עדינה–אמר ארטור, בלי תת לה לכלות דברה – השיבי אל לבך, חולה, החרפה אשר תשבור לבי, והכאב הנעכר, אשר יאכל כתולעת את לבבי! כבר נודע דבר לכתך אחרי בחצר המלך, ובשמוע עתה שרי ספרד,כי געלה נפשך בי, אנה אשא אז את חרפתי?

ארטור נגש אליה ויבט בפניה בעינים מפיקות חן, מלאות אהבה ורצון,וישא דברו בשובה ונחת לאמר:

– אנא, עדינה, השיבי אל לבך רוב ששוני, בלכתי נשען על ידך ואחוז בזרועותיך לעיני השמש, לעיני שרי המלך והשרות ולעיני כל העם; הגיל והאשר, אשר ימלאו נפשי להיות מלאכך, שומר ראשך, מגנך ומחסך!

הוא אחז בכפה, אשר לתוּמה לא השיבה אחור. ויוסף לדבר:

– בי, חולדה, הניחי לי לשבוע נחת ולהתענג בטובה הזאת! אל תקחי, אל תגזלי ממני עתה את אהבתך, אשר הואלת לתת לי פעם אחת!…

בשת כסתה פני העלמה, לחייה אדמו כפנינים, היא חגרה שארית כחה, אשר עזבה עד עתה, ותאמץ רוחה והוציאה ידה מכפו, נסוגה צעדים אחדים אחור ותשא קולה ותען:

– אל נא, נסיך במן! לא גורל אחד וחלק לשנינו, ולא כדרכיך דרכי. מנת גורלך תרכיבך על במתי ארץ; ידך תגבר חיל ותנחיל לך עוז ותעצומות, תתרים כסאך בין שרים ורוזני ארץ, ולפני מלכים תתיצב. אבל אנכי מה? עלי לשבת שלוה ושאננה במעני, תחת צל קורת בית אבותי פנימה. אמנם כן, נשיא ארטור, כי לפני שבועיים נואלתי לתת דברי לך ולהבטיחך ללכת אחריך לראות בחג; אבל אם נתן לי ה' חן בעיניך, אז יתן גם בלבך חנינה, למשוך חסדך לי ולכפר פני, לבל תדרוש ממני לעשות עתה בדעת ובזדון את אשר אמרתי לעשות בשגגה ובבלי דעת…–

משמים ונבהל עמד רגע קטן הצעיר לימים, בשמעו את העלמה היפה-פיה מדברת אליו כה מנהמת לבה. ואחרי אשר קמה סערת רוחו לדממה, נשא קולו ויאמר:

– הה, חולדה, לוּ חפץ ה', כי את אשר שמעה אזני אותך מדברת עתה – רוח מתעה היה בפיך! או אין להשיב? האמנם כבר בחרת לך איש כלבבך, אשר הוכחת לו לאשרהו אושר גדול, לתת לו ידך, רוחך ונפשך לברכה?

באש העצורה בעצמותיו הרים העלם עתה את יד ימינו ויען עוד ויאמר:

– מקוה הנני, כי לא נסתר מנגד עיניך, חולדה, כי זה כבר לבבתיני, למן היום אשר ראיתיך בראשונה. מהיום ההוא, חולדה, כלתה נפשה אליך. את הגדת, כי תעמדי על הפרק, ועליך לבחר לך דרך החיים… הבה, חולדה, גם אנכי אתיצבה על הדרך הזה, אפרוש לך כפי ואומר לך: קומי לכי ונלכה יחדו…

רעד אחז את חולדה. לבה ראה, כי שערי ההצלחה פתוחים לפניה, מקום רב טוב, כבוד ואושר צפונים לה… אבל לבה אמר לה, כי הטוב והאושר הזה לא לה המה, כי זמורת זר היא נטועה על אדמת נכר… היא הניחה ידה על לבה – ופתאום כמו נפקחו עיניה, ותרא את המוסר הטוב, אשר עשתה ברקמה על הרביד, עומד לנגדה וקורא אליה לאמר:

”נודי הרך צפור! כי ידרכון קשת… כוננו חץ על יתר"…

חולדה נשאה ראשה, ומחץ לבה כמו נרפא כמעט רגע. בעינים מפיקות חן, אך ברוח ולב אמיץ נשאה עתה קולה ותאמר:

– אל נא, ארטור! נחדלה מזה. נפשי יודעת עד מאד כי רב טוב ואושר צפון בידך, אבל זאת הברכה צפונה לרעתי הטובה מפני. כבני חיל נצא עתה, ארטור, למשול ברוחנו. עתה עוד לא עבר המועד, עוד יש לאל ידנו להתגבר על יצר לבנו… או האמנם, נשיא ארטור, כהו כה עיניך מראות, כי ארץ ומלאה תפריד ותבדיל בינינו ותרחיקנו הרחק הלאה איש מעל רעהו?… הטרם תדע את אשר יבדיל את היהודי מבן-הנכר?…

– היהודי – קרא העלם בלי תת לה לכלות דברה – אך קול דברים הוא! פה, בארצנו, ארץ ספרד! פה לא יבדל היהודי מבן הנכר. בארץ הזאת, מקום אשר יהודה הלוי הגדול ביועצי מלך הנוצרים הנהו, פה שם היהודי לא ישא חרפה בגוים… או התדמי, חולדה, כי חפץ הנני אשר תמירי ותפירי דת?… אל נא, חולדה, נלכה איש בשם אלהיו. ואמנם כן–מה לנו, מה לבני אדם ולדתיהם השונות? האם לא אל אחד בראנו? שימי אל לבך, חולדה, לבי לא יעמוד אף רגע, להקדיש לך כל חיי, כל אשרי וטובי… אנכי יתום נשארתי מאבותי, נכון הנני לשכוח את עמי, בית אבי ואמי, לשכוח חצרות מלכים וטובם, מלחמות גבורים עם מחניהם, כל אלה אשליך אחרי גוי. נסעה נא ונלכה יחדו לארמוני, נחלת בית אבותי, ונחיה שמה בטח בדד, חיי טוב ונחת, חי שלום והשקט…

– אמנם כן, הנשיא לבית במן, חלום נעים הראית לי במחזה, אבל מגדל פורח ברוח הוא! אנכי לא אוכל לעזוב את אבי, אשר יחשבני לאוצרו הטוב, כל נחמתו, אשרו וטוב חלקו בחיים; לא אוכל להפרד מהחיים, אשר משכוני חסד ואסרוני אליהם בחבלי אהבה, בעבותות ומעדנות קודש; לא אוכל לעזוב את אלה אשר גדלוני, אשר על ברכם שעשעתי, ובפתילי חייהם נארגו כל עלומי וילדות ימי…

– לא, חולדה, זאת לא תקום ולא תהיה! –קרא העלם בשאון ורעש גדול – אל תדמי בנפשך, כי כה על –נקלה ארפך ואעזבך… לא אתנך בעד כל הון ועושר! ערוך מלחמה הנני, ונראה אז מי יתיצב ויעמוד לנגדי!…

– אם כן, נשיא בית במן, שמעה ואדברה אך הפעם! דע לך, אם גם לא הוצאתי מלים לבטא בשפתים, אבל כלה ונחרצה והדבר אין להשיב – מארשה הנני להאיש אבן עזרא…

כמו אבן כבדה נפלה על ראש העלם בזה הרגע; פניו חורו ותכסם צלמות, הודו נהפך עליו למשחית, מעיניו התמלטו זיקי אש…. הוא עמד כה רגעים אחדים כבמסמרות נטוע ולא נע ולא זע ממקומו. אחרי כן רקע ברגלו, ויפן ויצא חיש קל מהרה מהחדר, בלי דבר דבר…

XVIII. הַהִתְנַפְּלוּת.

שפעת אדם רב מלאו את רחוב אלמדה בעיר קרדובה. השמש רפה לערוב, נסו צללי ערב, ובני הקריה העליזה יצאו כדבר יום ביום, לשאוף רוח צח שפים. רוכבי סוסים ופרדים מבני מרום הארץ ובנותיהם, ומרכבות מרקדות שונות למיניהן, רצו רצוא ושוב בשאון ורעש בין שדרת האלונים התיכונה וימלאוה מפה אל פה. משני עברי השדרה התיכונה לימינה ולשמאלה התהלכו אחת הנה ואחת הנה הולכי רגל מכל אזרחי העיר למיניהם: זקנים הולכי שחוח על משענתם, בני נעורם בגבה אפם, בחורים עם בתולות, אצילי עם ובני ההמון, כלם יצאו לשוח ולהתענג על הדר הטבע לרוח הלילה. מכל עברים ישמע קול המון רב, קול מצחקים ומצחקות, וכל ההמון יהמה בשאון. השדרות הגיעו עד למבוא היכל וארמון המלך. לפני הארמון היה כר נרחב, מלא ערוגות הבשם, שושנים ופרחי חמד למיניהם. וסביב לו טילו הנאספים. ההמון הלך ורב לרגעים ויפרוץ מאד. ברגע הזה נפתחו שערי ההיכל, ונראתה מרכבה נאוה נשואה על כתף, יוצאת לעשות דרכה. המרכבה עברה את הגשר, אשר חבר יחדו את ארמון המלך עם הככר, ויען כי היה המקום צר להמרכבה לעבור דרך ההמון ולהגיע עד השדרה התיכונה, נטתה ללכת במשעול צר, העובר ישר על יד השדרה התיכונה. הדרך הזה, אשר עברה עתה בו המרכבה, היה שומם מאין אדם, ואך עבד אחד נלוה אל המרכבה, להיות לשומר לה, וילך אתה לשלחה.

שוממה ישבה חולדה בצאת ארטור מחדרה, לבה המה מאד; אבל אחרי רגעים אחדים קמה סערת רוחה לדממה, עיניה אורו עתה לראות, כי לבה טהור והיטיבה לעשות. במנוחה שאננה ראתה עתה ותבן, כי הטוב והישר בעיני אלהים ואדם פעלה ועשתה עתה. רק אחת שדדה עוד המנוחה מקרב לבה, – היא יראה יראה גדולה לנפשה על דבר העלם ארטור. לכתו בחפזון ממנה בלי דבר דבר נתן מורא בלבה, כי זומם הוא לעשות עמה רע. בשבתה כה שקועה במחשבותיה, והנה עבדי המלכה הגיעו אליה ויבהילו אותה לבוא ולעמוד לפני המלכה. חולדה מהרה כרגע הארמונה. הגבירה האירה פניה אליה גם עתה מפעם בפעם, ותט לה חן וחסד ודברה עמה דברי שלום. כמו מאז כן גם עתה בקשה המלכה אותה לספר לה כל המוצאות בעיר וכל הנעשה בקרבה, חקרה אותה ותדרוש ממנה לדעת תורת העברים. העלמה ידעה להשיב להמלכה דבר דבור על אפניו, ובדברה על אודות עמה ועל דבר התורה אשר צוה לנו משה, נחה עליה הרוח, שפתיה נטפו מור, ועיניה בערו כגחלי אש. המלכה התענגה מאד להקשיב אל דבריה ולראות איך קרן אור פניה, ותאהב את העלמה מכל הבתולות הרואות פניה והעומדות לשרתה; ולא נפלאת היא בעינינו, כי לא רק ביפיה עלתה על כל הבנות אשר בגילה, אבל גם חכמתה רבתה מהן. המלכה שלחה את העלמה לנפשה בשלום, והיא שבה עתה במרכבה אל בית אביה. המקום אשר עברה בו המרכבה היה ריק מאדם, אך הד קול שאון עליזים אשר ברחוב אלמדה נשמע מרחוק. ויהי אך עברה המרכבה כמאתים צעדים, והנה שער קטן, אשר בחצר בית גדול ועתיק, נפתח בחפזון, וממנו הגיח עלם גבור חיל ועבדיו עוטרים אתו, ובחרבו השלופה בידו התנפל על המרכבה וירעם בקולו ויקרא אל נושאי המרכבה: “עמדו, עמודו!” ואת העבד אשר עמד על יד פתח המרכבה הדף ממקומו, ויגש אל הדלת ויפתח אותה בחזקה. חולדה נשאה את עיניה ותרא, כי הנסיך ארטור לבית במן עומד לנגדה, אבל לא כמראה אשר ראתה אותו עד כה. פלצות אחזה את העלמה בהביטה אל פניו, כי איום ונורא מראיהם.

– חולדה! – קרא אליה העלם – הנני שנית פה להזכירך ולדרוש ממך, כי מוצא שפתיך תשמרי ועשית כאשר דברת, ללכת עמדי ביום מחר לראות בחג, ואנכי אהיה מלאכך לשמרך בדרך הזה. השבעי לי עתה בשם ה', כי לא תשקרי לי עוד. אולם אם עוד תכבידי לבך, אז לא ארפך ותהיי שבי בידי…

כשה נאלמה ישבה חולדה רגע, ותפעם רוחה בקרבה מאד. אך מעט מעט שבה רוחה אל קרבה, ותתן קולה בכח לאמר:

– נשיא בית במן, לא טוב הדבר אשר עתה עושה! מי מלל לי, כי תתיצב על דרך לא-טוב הזה, ובתוך רחובות תתנפל עלי בעצם היום. השמת אל לבך, כי כאשר תגלה רעתך זאת ויודע הדבר למלך, אז נקה לא ינקך? –

– חדלי לך, חולדה – קרא אליה ארטור – יעבור עלי מה… השבעי לי, או לכי עמדי!…

– בי, גבור החיל, הניחה לי, לא אשבע ולא אבטיחך על שוא. הנני נתונה לאיש אחר…

– אם כן!…

– אם כן, הרף ידך ממנה גבור החיל, ותנה לה לעשות בטח דרכה – נשמע קול גבר בעז – נכון לבי ובטוח, כי לא יערב לבך להפריע שלום העיר, ולא תחפוץ לחלל שמך ושם עדתך, עדת הגבורים. הרף מהעלמה ואל תגזול מנוחתה, כי אין לה כל עסק ודבר עמך!…

– האתה זה האיש אברהם אבן-עזרא? אתה? אבל גבור לבית במן לא יחת לקול איש יהודי! גש הלאה, פן…

חולדה התחלחלה מאד. – הה, זה חלומי וזה פתרונו! – קראה העלמה, פרשה בידיה, ואברהם התיצב בין העלמה ובין ארטור וירם מטהו, למען יהיה לו סתרה נגד הגבור אשר התפרץ עתה כפריץ חיות. ויהי כאשר ראה ארטור, כי אברהם נצב לשטן לו–וימלא חמה, וינף את חרבו למחוץ בה את ראש צוררו ולרץ את גלגלתו. אבל גם אברהם למד ידו לקרב. הוא ראה מראש את הרגע הזה, כי יפגע בו הנער בחרב, ולכן מהר לקדם את המכה במטה; החרב נטתה מעל ראשו ותך לרסיסים את המטה, וראש הלהב נגע בקצהו את זרוע אברהם ויפצעה. וישא ארטור את ידו שנית וינופף חרבו, אך ברגע הזה, והנה להקת אנשים מהרה לגשת מקצה הרחוב מזה, ובראשם הצעיר משה הלוי, אשר הלכו הלוך וזעוק: “אנא הושיעו נא! שורו שמה שודדי יום! תפשום חיים! חיים תפשום!” עבדי ארטור נתנו לו אות, והוא שלח כרגע את יד ימינו ויאמר למשוך אחריו את העלמה, אשר נפלה באין כח ותתעלף בכפו, ולקחתה על זרועותיו, אבל אברהם אסף את שארית כחו, ויתחזק על עמדו ויאחז את זרוע העלם, עד אשר לא יכול להניע ידו; בין כה וכה ומשה ואנשיו אשר הלכו אתו הלכו הלוך וקרב, גם אזרחי העיר, אשר משני עברי הרחוב, פתחו חלונות ביתם, לראות מדוע קול הקריה הומה. וכאשר ראה ארטור, כי החטיא המטרה, הוציא בחזקה את ידו מכף אברהם וימהר עם עבדיו לנוס ולהמלט על נפשם.

ברכי אברהם כשלו, והוא לא עצר כח לעמוד על רגליו. משה ואנשיו תמכוהו בידיהם ויעלוהו אל המרכבה. גם חולדה נגשה אליו, להחיש עזרה לו. האנשים שמו המרכבה על שכמם וילכו לדרכם, וימהרו לבוא אל בית יהודה.

אמנם כי פצע אברהם לא היה כאב אנוש, אבל מרוב דמו, אשר נשפך כמים, הוכה במכאוב על משכבו ויחל את חליו. חרפה וכלמה שברו עתה את לב העלמה על האסון אשר מצאה היום. לבה ראה ויבן, כי בחפזה הביאה על נפשה ועל איש חסדה את כל הרעה הזאת. מרב בשת לא יכלה להרים עין אל פני אביה ודודתה, ועל כן לא נתנתם לבוא אליה החדרה. עזובה ועצובת רוח ישבה בדד כל היום ולא ראתה שנה לעיניה כל הלילה. ויהי אך יצאה השמש על הארץ, ותשם את פעמיה לבוא החדרה, מקום מנוחת אברהם. ותירא מהביט אל פניו, כרעה על ברכיה ותסתר את פניה בתוך כפו, אשר הושיט לה, ותרוה אותה בפלגי דמעות, אשר ירדה עינה.

– התוכל, אברהם אוהבי, התאבה עוד לסלוח לי? – אמרה חולדה ותתן את קולה בבכי – התשא ותאיר עוד פניך אלי? התחנני ותאהבני עוד כיום אתמול ושלשום?…

– בי, חולדה חמדת עיני, מנעי קולך מבכי ואל תעצבי! מדוע לא אשא פני אליך היום? ומה זה ועל מה זה אסלח לך, אהובתי? החטא חטאה חולדה חלילה? האם לא נהפוך הוא? האם לא נסה ה' אותך במסה, חולדה, ואת עמדת כשן סלע, כעיר מבצר וכחומת ברזל… ומדוע זה לא אהבך עתה כפלים מאשר אהבתיך? ראי, חולדה, זה ימים רבים כלתה נפשנו איש אל רעהו, ולא ערב לבנו להביע את הרגש הקדוש הזה, אשר מלא נפשנו. אבל הדבר, אשר הסתרנו בלבנו, גלינו עתה לעיני השמש על פני חוצות קרדובה נגד אלהים ואדם. הבה, חולדה, יהיו נא הרגעים האלה קדש לנו. נשבע עתה, כי רוח אחד ולב אחד יהיה לנו כל ימי חיינו, וכי רק חבלי אהבה ימשכונו ויקשרונו יחד על פני האדמה.

סמי מרפא היו לחולדה אמרי נעם אלה. היא שתתה אותם לרויה, ותחי רוחה. ותמהר ותקם על רגליה, ותפול על צוארי האיש הטוב הזה, אשר לקחה על זרועותיו ויחבקה ביד ימינו, וישימה כחותם על לבו, וישא דברו אליה שנית בקול דממה דקה לאמר:

– אחזתיך ובל ארפך, יפתי! רכושי, אשרי ואוצרי הרוב הנך! נלחם נלחמתי בערך, רעית לבי, ואשמרך כבבת עיני. ויהי כאשר נודע לי הדבר, כי העלם ארטור לבית במן יאהבך, שמתי עיני ולבי על כל מדרך כף רגלכם. וברוך ה', כי הפליא חסדו לי וכי חנני ויתנך לי לסגולה.

ברגעי קדש האלה בא יהודה אליהם החדרה. מה רב היה אשרו עתה לראות עין בעין את אשר הראה לו ה' עד כה במחזה… כל אַות נפשו, כל מגמת לבו נמלאו, באו לו. הגיע היום, שאליו קותה נפשו. ויגש אליהם יהודה וישת ידו על ראש שני בניו, הנאהבים והנעימים לו, ויברכם.

אבל מדוע ככה פני יהודה זועפים? מדוע תשכון עליהם עננה?

XIX. זַעַם מֶלֶךְ.

השמועה הזאת, כי ארטור לבית במן נפל כדוב אורב על חולדה בראש חוצות קרדובה, עשתה לה כנפים ותעבר חיש בכל העיר, והקול נשמע בית המלך, ויקצוף המלך מאד על התועבה, אשר נעשתה בידי אחד משרי הקדושים, ציר שלוח במלאכות אליו.

“לב מלכים אין חקר”, מי יגיד לנו פשר דבר, אם באמת ואם בתמים קצף המלך, או רק התחפש וישוה פניו כמו חרה אפו על זה, אך בין כה ובין כה עוד בערב היום הזה ומשרתי המלך הגיעו ויבהילו את יהודה לבוא ולעמוד לפניו.

– ומה תאמר עתה, יהודה, על המתקדשים והמטהרים אשר יתנשאו לאמר, כי לוחמי מלחמת ה' המה? – קרא המלך בחרי אף לקראתו – פרעוש אחד מהם נועז לנפול בראש חוצות קרדובה, עירי המעטירה, על אחת מעלמות אשתי המלכה, אשר לפני רגע קטן שלחתה בחסדה בטח לנפשה! בן פריץ זה התפרץ כמרצח לעיני השמש, לעיני כל העם ועל פני כמעט, רק צעדים אחדים מארמוני! עתה, יהודה, נוכחת לדעת מה הוא קהל-החסידים הזה, נוכחת לדעת זאת על ידי בתך, כי העדה הקדושה הזאת לא תכיר משפט, תפיר חק ודת מלך ושרים. עיניך הרואות עתה, יהודה, כי לשוא נדחתי אחריך לתת בעצתך לאנשי קודש אלה חלק ונחלה מארץ ספרד ממלכתי; והיה אם אתן להם חנינה, לשום קנם אצלנו, אז יינקו לשד הארץ ויאכלוה כאשר תאכל התולעת. אלהים התעה אותך הפעם, יהודה, והוא יכפר לך. עתה, יהודה, התועבה נעשתה, והדבר אין להשיב. היום נודע לי הדבר, כי הנבל כבר יצא את העיר וימלט על נפשו, ועליך, יהודה, לצוות בשמי מחר בבקר את שר הקדושים, הציר הרספרד, לעזוב את עיר המלוכה ולצאת ממנה בעוד שלשת ימים, הוא והאנשים אשר אתו. ואתה צֻוית עוד להשיב את פתשגן הכתב, אשר מלאתי ידך בו לקחת דברים עם מלאכי הקדושים, אל בית ראשי היועצים.

ויהי כאשר כלה המלך לדבר אתו, ובטרם יכול יהודה עוד לענות דבר, נתן המלך לו אות, כי יוכל ללכת לדרכו.

וזה הדבר, אשר העציב את רוח יהודה, ופניו נפלו מאד. הוא ידע והבין, כי המלך הסיר חסדו מאתו. אבל עוד יותר נפשו מרה לו, בזכרו את הרעה אשר תמצא שארית עמו בירושלים; לבו המה מאד אל הארץ הזאת אשר נתן ה' לאבותינו ולנו לנחלה, נפשו השתוחחה אל מקום הקדש והבית אשר שכן ה' שמו שם, והמקום אשר נביאיו ראו מראות אלהים וידברו בשמו. הוא ידע עתה גורל אחיו האומללים בעיר אלהים זאת, גורל נשיהם ועולליהם העטופים ברעב, ויאחזהו רעד. נפשו ידעה עד מאד לב האבן אשר לנשיא מחנה הקדושים וידע, כי הוא ישקוד על הרעה. והנה עצם הדבר הזה, אשר גם בת יהודה עזרה לרעה לשים לאל כל דברי הברית והשלום אשר בינם ובין המלך, העיר עוד יותר חמת שרי קדושים, ורבה המשטמה על היהודים.

בלילה ההוא נדדה שנת יהודה, ועד אור הבקר לא שכב לבו. ויהי הוא מתהפך כה בתחבולותיו כל הלילה, והנה רוח עצה נוססה בו, איך להעביר רעת הצר ומחשבתו אשר חשב על היהודים. ולכן בטרם ילך בבקר אל מלאכי הקדושים, כפי אשר צוהו המלך, אמר להראות פני אברהם אוהבו, לספר לו את אשר קרהו, ולהתיעץ אתו על צפונותיו. בלב נדכא בא יהודה החדרה. המראה אשר התענגה נפשו עליו לראות את בניו הנאהבים היה גשם נדבות לנפשו העיפה, אבל לא יכול לגל את האבנים מעל לבו. ויהי כראות יהודה את התענוגות אשר שבעו בניו, ויצר לו מאד להפר ששון לבם ולמסך בכוס אשרם נטפי רעל; גם לא טוב היה הדבר בעיני יהודה לגזול המנוחה מאברהם, אשר היתה עתה יקרה מאד למענו, לבעבור יוכל להחליף כח ולהחליץ עצמותיו בחליו, כי מחץ מכתו לא נרפא עוד כליל. נוסף על פצעו בערה גם קדחת אש בעצמותיו. חולדה לא משה כל הימים האלה מתוך אהלו ותסעדהו על ערש דוי.

יהודה יצא מביתו בלבוש מלכות, וסופרי המלך ועבדיו עוטרים אותו מסביב, וישם פניו אל בית התפארת הזה, אשר התפרץ ארטור לבית במן לצאת ממנו בהתנפלו על העלמה חולדה. ויהי כאשר בא אל בית מלאכי הקדושים, ואחד משומרי הסף בשר להשר הרספרד בואו, וילך יהודה אל התא אשר השר בחר לשכנו, ואת האנשים אשר הלכו אתו עזב אחריו במסדרון הבית.

בבוא יהודה החדרה, עמד הגבור על יד שלחנו, לבוש שריון וחגור כלי מלחמה, פניו היו נזעמים, אבל הוא משל ברוחו ויבט על יהודה במנוחה שאננה, ויגש אליו יהודה וידבר אליו את הדברים אשר שם המלך בפיו. אבל לבל ימרה את רוח הגבור ולא יכעיסהו תמרורים, ידע יהודה לכלכל דבריו בטוב טעם ודעת ולדבר אליו רכות, ואחרי כן נתן על ידו פתשגן הכתב, אשר נכתב בשם המלך, לאמר: כי למשא ומתן, אשר ביניהם, בא הקץ, וכי עליו בעוד שלשת ימים לעזוב את העיר.

שר הקדושים לקח מידו פתשגן הכתב ובשובה ונחת נשא דברו לאמר:

– לא בך ולא בי, שר ויועץ, האשם אשר לא צלחה דרכנו. ומה רע עלינו המעשה, אם הבנין אשר יבנו האבות בעמל ויגיעה רבה, יהרסו בנים ונמהרי לב באולתם כמעט רגע. אכן, יהודה, עונם לא רק על ראש אלה לבד, אשר ידם נגעה בנו לרעה, יחול, אבל על ראש כלם, יהודה…

יהודה ידע, אל מה ירזמו מליו, ויקרב לגשת עוד, ויען ויאמר:

– אמנם כן, כי לא טוב הדבר, אם זרים ישחיתו נטע שעשועינו, אשר נטענו בעמל כפינו. אבל הטוב הוא גם זה הדבר, אם בנים אכלו בסר ושני אבות תקהינה?..–

– כספר החתום לי דבריך, יהודה!

– מה פשעי אני ומא חטאת אחי האמללים אשר בירושלים, כי תרדפו אותנו על לא עון בכפינו? האשמים אנחנו, אם לא עלה בידינו לכרות ברית שלום ולעשות חוזה בינינו? האם לא למרות רוחנו הוא, ולא דוה לבנו על זה?–

– ידעתי את רוח ראש עדתנו וערפו הקשה. הוא יגרש את כל אחיך מן הארץ הקדושה ולא ידע רחם. ולוּ חפץ ה' באחיך פליטי ציון, כי ישבו בטח על האדמה באין מחריד, היה מצליח את דרכך. אך עתה, יהודה, כאשר קצרה ידך לבצע הדבר בקרדובה ובסרגסה, אצבע אלהים היא, כי אין נפשו ולבו לכם וחפץ הנהו לזרותכם בארצות.

– אם כן, אולי יעמוד לי האות הזה לעצור בעד הרעה, כאשר אשקל על ידכם שלשים אלף שקל זהב. התאותו אז לעשות משפט ולהקים בכל תקף ליהודים אחוזת נחלתם בתוככם?–

האיש הזקן ושבע הימם נסוג צעדים אחדים אחור. בשנות קדם אלה יקר נמצא מאד, כי כה יעשיר ה' איש אחד, אשר יוכל לשקול הון רב ועצום כזה; גם לא האמין השר, כי ימצא איש-חסד, אשר ירבה כה להיטיב עם אחיו הנתונים בצרה, לפזר בעדם כאפר כספו וזהבו.

מחריש ומשתאה הביט השר אל פני יהודה רגע קטן, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר:

– מה רב טובך, שר יהודה, ומה גדלו מעשיך מאד לאחיך בני בריתך! אנכי אשלח להגיד דברינו לאדוני אבי כל שרי הקדושים, ונראה איך יפול דבר.

עוד נדברו האנשים איש אל רעהו יחדו רגעים אחדים, ויפן יהודה וילך לו. אכן לא שבע רצון ומלא נחת יצא יהודה מבית מלאכי הקדושים.

עינו ראתה עתה, כי מהר ויבהל על פיו לגלות סודו לפני השר, וכי נתן את נפשו בכף שונאיו, ויך לבו מאד. אור פניו כסה אפל וצלמות, ולבבו מלא יגון.

פחד פחד יהודה ויאתיהו. המלאכים יצאו את העיר ויסעו למסעם. ביום הרביעי בבקר ושלשה אנשים עוטים מעילים שחורים באו אל בית יהודה ויגידו לו בשם המלך, כי ירשיעו אותו על תתו יד לפושעים, אשר מלא את לבם להרים יד במלך ולתגר בו מלחמה, ואמר לשקול על ידם הון עתק וזהב לרב לכלכל צבאותם כל ימי המלחמה. והיה זה שכרו, כי ייטיבו לו ולעניי עמו בעבורם. ולכן נתן המלך צו, לבל יצא מקיר העיר וחוצה, וכלוא יהיה בבית עד אשר יחקרו את הדבר.

עת צרה באה ליהודה. אויביו הרימו ראש ויחפשו עליות עולות, למען הפילו למשואות. מירושלים הגיעו אליו מכתבים מלאים יגון ואנחה, כי נכון להם יום רע וקרוב יום אידם. אך אושר בניו והתענוגות אשר שבעו, גם למודי ה' אשר לקחו מפיו, ושירי קדש אשר שר עתה בנעימים יחד עם אברהם אוהבו, בנוח עליהם רוח ה', נתנו לו לשכוח עמלו בעת צרה וצוקה זאת.

XX. בִּירוּשָׁלָיִם.

המצב בירושלים הורע מאשר היה בכל יובל הימים, למן היום אשר נוסעי-הצלב כבשו את הארץ. משנת דור ודור משלו ישמעאל וערב בירושלים, ואדמת הקדש היתה להם ירשה, והנה לפתע פתאום נעורו העמים הנוצרים יושבי אירופה וקול שופר נשמע לאמר: “מי בכם ה' אלהיו עמו, יעלה על הארץ, מקום קבר משיחנו; נוריש הגוים מפנינו, למען תהיה הארץ לנו ולזרעינו אחרינו לרשתה”. עם רב כחול הים, אשר לא יספר מרב, מן האספסוף וחלאת האדם אשר באירופה, נאספו ויסעו אל ארץ הקדם. בכל מקום אשר עברו,שפכו את חמתם על ראש היהודים השאננים, נפלו על משכנותיהם ויבזו את כל אשר להם, הוציאו להרג נשיהם ועולליהם. באה עת צרה ליהודים. אשר ישבו עד כה בין העמים לבטח באין מחריד, עשו עשר במשפט ובצדקה ויעשירו בטובם גם העמים אשר סביבותיהם

רבבות נוסעי-הצלב, אשר יצאו ויסעו למסעם ראשונה, נפלו לפי חרב. מאת אלף פרשים ומאתים אלף רגלי היה מספר המחנה, בצאתו למסעיו, ויהי אך פרצה המלחמה, ותהי מגפה ומכה רבה בעם. מחנה נוסעי-הצלב הלך הלוך וחסור, ובגשתו אל חומת ירושלים, ויהי אז מספר הצבא רק ששים אלף איש, וכל יתר העם מתו בעמל הדרך ובמגפה, או היו לברת לחרב אויב. אבל פליטי הגוים האלה נלחמו כגבורי חיל, וחומות ירושלים לא יכלו לעמוד לפניהם. ויהי כאשר נפלה ירושלים בידם, ויצא הקצף על כל יושבי העיר. שמה ושערוריה ונוראות כאלה פעלו ידי האויב, אשר כל השומע יאחזהו שער. אלה המקנאים לה' ולמשיח קדשם, אשר צוה להם לאהוב גם שונאיהם, החרימו כפראים אוכלי אדם ויתנו לטבח באהלי ציון איש ואשה, עולל ויונק, זקן ואיש שיבה, איש-מלחמה ומבקש שלום. אבותינו ספרו לנו, כי סוסי הפרשים התבוססו עד בטנם בדם אדם השפוך.

העם אמר להושיב את גוטפריד, שר צבא פקידי החיל, לכסא, ולתת בידו שבט המלוכה בירושלים עיר הקדש, אבל הוא מאן לתת עטרת ירושלים בראשו, אשר קנתה לו ימינו בדם עמו השפוך. אולם אחיו נקרא בשם מלך ומושל בעיר ציון, וישם את כסאו במקום אשר ישבו כסאות לבית דוד. עד דור שביעי הורישו מלכי ציון אלה כסא המלוכה לזרעם אחריהם, אבל ממלכה שפלה היתה ממלכתם, והיא הלכה ודלה, כי הישמעאלים אשר סביבותיהם לחצום ויגרשום מעט מעט מכל הערים, מכל חבל ונחלה אשר סביבות ירושלים, ועיר הקדש היתה תמיד במצור ובמצוק מלחץ אויב.

הבו, קוראי היקרים, ובואו אחרי עוד הפעם. נקומה ונעלה בהר ה' ומקום הקדש. ביפו נצא היבשה, נעבור דרך השרון, תוך גן פרחים ועמק שושנים זה, ונעלה מדבר יהודה, שם תשב ירושלים.

קודרים הלכו העברים בין פרצות ירושלים ושממות ציון. כל פנים קבצו פארור, ועל עפעפיהם צלמות; כלם נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם מפני אימת האויב. זקני העם קראו עצרה ותקהל כל העדה אל בתי התפלה. צר היה מקום הקודש להכיל את כל העם, וימלאו גם חצרות בית ה‘. ויהי כאשר נקהלו לעמק הבכה, אז יצאו מכל מקומות הקדש ובתי תפלה רבי העם ומורי העדה ויעמדו לפני ארון ה’, וזקן העדה פנה בדברים האלה אל העם:

–בא הקץ, הקץ בא, אחי הנאהבים והנעימים לי! אתם ידעתם את כל התלאה אשר מצאתנו זה כשלש שנים, והרעה אשר אמר להדיח עלינו הנשיא לעדת הקדושים. לשוא היה כל עמלנו לעצור בעד הרעה אשר נגד פנינו. עוד היום בבקר אמרנו לכפר פניו ולתת כפרנו שלשים אלף שקל זהב, אשר אמר אחד גדול ונאור בעמנו לשקול על ידו, למען יתן לנו רחמים וחנינה, אבל האויב הכביד את לבו ולא ידע רחם. רק שלשת ימים נתנו לנו לשבת איש תחתיו ולנוח בשלום על משכבו. בעוד שלשת ימים עלינו לקחת מקלנו בידינו ולגלות ממקומנו, מכל הון בתינו ורכושנו יתן לנו האויב לקחת רק אשר נוכל שאת, ויתר העודף יהיה ירשה לו. מי יתן לנו מלון אורחים, איה אפוא נמצא מנוס לכף רגלנו, ה' אתה ידעת! אבל משפטי ה' אמת, צדיק הוא כי חטאנו לו, על כן התעבר בנו ויקצוף עלינו עד מאד ויבא עלינו את הצרה הזאת. לכן, זקני העם ושופטיו, קראו לצום ולכי. שני ימים נענה בצום את נפשותינו, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער. מערב עד ערב נצום, במשפט יום הראשון כן יום השני, והשכמתם מחר בבקר ועליתם על הר ה' ומקום קדשו, אל שריד המעט הזה אשר נשאר לנו לפליטה מבית האלהים¹. אולי יתן לנו רחמים ונחם על הרעה".

ותשא כל העדה את קולה ותבך. נדכאים, הלכו כל העם איש לאהלו. ויהי ממחרת וכל העם עלו על הר ה' ויעמדו אצל הקיר הנשאר לפליטה מכבוד הבית הגדול והקדוש. פה התאספו שרידי ציון, בני העם הזה, אשר היו לפנים אדוני הארץ ומושלי העיר הזאת. אלה כרעו על ברכם, הורידו לארץ ראשם וידמו. אלה שפכו שיח לאלהים, רק שפתיהם נעות וקולם לא ישמע, ואלה נשאו קול ברמה, הורידו כנחל דמעה וצעקו מכאב לב: “אהה, ה' אלהים, עד מתי? עד מת?” כה נאנחו מכאב לב האמללים האלה, התחננו לאלהים, התודו על עונם ויענו את נפשותיהם מאיש ועד אשה, מנער ועד זקן, ימים שנים, מערב עד ערב. ויהי כאשר היה השמש לבוא, אז קם האיש משה הנשיא בעמו, ויעל על אחת מאבני המקום אשר לפני החומה. עיני כל ישראל נשואות היו אל איש-השיבה הזה, אשר דלת ראשו ותלתליו ושער זקנו היו כעין הקרח יורדים על פי מדותיו, ומראהו היה כדמות מלאך אלהים עומד בין השמים ובין הארץ. ויהי כאשר גם קרני השמש האחרונות החלו לבוא ועל פני רקיע השמים יצא ממסלותיו הראשון בכוכבי נשף, לבשר כי אָתה לילה, אז הרים משה את ידיו ויקרא: “שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!” – ויענו כל העם יחדו שלש פעמים “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”. משה נשא שנית את קולו ויקרא: “ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!” והעם הרעים אחריו בקול שבע פעמים. לעט לאט פרש הלילה מוטות כנפיו, וכל עדת ישראל שבה בדממה הביתה. רק עוד יום תמים אחד יזרח ויבוא להם השמש בעיר אשר נתן ה' להם לנחלה.

עב הענן הלך וגדל לרגעים, השבית מטהרו פני רקיע שמים. ויהי בחצי הלילה פרץ הענן וישטוף בשטף אף את מימיו הרבים והעצומים.

היהודים עמדו עוד נכח החומה הישנה, עוד צעק לבם אל ה',ויורידו כנחל דמעה לפניו, והנה קול הקריה הומה, צוחה בחוצות ושמועה ממרחק באה ותשם לחרדה את מגני העיר ואדוניה. חזות קשה הוגדה" גוי, אשר בשם הזלדשוקים יקבנו, עלה ממדבר ארם, נורא ואיום מראהו ועצום אין-מספר. ציר אחר ציר ומלאך אחר מלאך באו לאמר: כי מעבר הירדן מזרחה קול שאון ותרועת מלחמה נשמע; הזלדשוקים נספחו אל הסרצנים ונוספו גם המה על נוסעי-הצלב. כל קהל הקדושים קמו בחפזון ובבהלה, וברגע קטן חגרו חרב וכלי מלחמה, לצאת נכונים לקראת אויב; שלחו עכו לעזרה, אבל הם השלו את נפשם בשקר וחשבו, כי עוד לא קל מהרה יבוא צר בשערי ירושלים, ולכן הקימו צופים, ויעמידו שומרים משנים על העיר. ויהי בחצי הלילה, ותהי מהומה ומבוכה בחוצות. הזעקה הקיפה את העיר מסביב. הסרצנים נחצו לשתי מחנות, עברו את הירדן בשני מקומות. המחנה האחת נגשה אל חומות ירושלים ותצר עליה למזרח העיר ולמערבה כאחד, ותפול עליה בחיל עצום וצבא רב, כאשר יפול הטל על האדמה. הצופים, העומדים על משמרתם, ראו כי האויב נגש לבוא, הריעו בחצוצרות והשמיעו קול תרועת מלחמה, ובני החיל יצאו וישימו פניהם אל עבר פני המקום אשר שם האויב, ויערכו אתם מלחמה. החרב אכלה על כל סביבותיה, אבל לצבא האויב, הצר על העיר, היו כלי מלחמה ונשק לרב, יתר הרבה מאד מאשר לנוסעי-הצלב. גם צבא האויב היה רב מאד כחול הים, אשר לא יספר מרב, ולשוא חגרו צבא העיר שארית כחם ונלחמו כגבורים. האויב פרץ כנחל שוטף, נלחם במלחמת תנופה את חיל ציון ויפל אימה ופחד עליו. הסרצנים עלו בחומה, ושני המחנות לחמו איש נגדו. הפחה מיכאל, נשיא ראש לעדת הקדושים, נפל שדוד בידי אחד משרי החיל אשר לצבא הזלדשוקים, והמלך נפל חלל בחרב אחד מבני הישמעאלים. עקבות המלחמה ואחריתה עוד לא נועו; והנה לפתע פתאם קול שאון ורעש גדול נשמע, כי הבקעה העיר. תעלות וברכות היו עוד בתחתיות הארץ אשר לגיא בן הנם. אבל ברבות הימים סתמון באבנים ובעפר ונשכחו מלב. אך האויב ידע את מבואן ואת צאתן, והנה גדוד אחד מצבא האויב התפרץ דרך התעלות האלה, ויפלו על השומרים באחד משערי ירושלים מאחריהם ואת דלתות השער נתצו ותבקע העיר. צבא הסרצנים שטף ועבר בכל העיר כזרם מים כבירים, ותגבר יד האויב, והעיר נלכדה.

השחר עלה ותשבות המלחמה. אלפי לוחמים שכבו לארץ בחוצות וישנו שנת עולם. שר צבא הסרצנים העביר קול במחנה, כי לא יקום באויביו דם עמו השפוך, אך על קהל הקדושים לעזוב בעוד יום תמים ולצאת את העיר, והיהודים יוכלו לשבת בטח על מקומם באין מחריד, כי כן צוה להם נביא קדשם, לחוס על זרע אברהם ולחננם, “כי אחיך הוא”.

XXI. יְמֵי הַמְּנוּחָה וְהָאֹשֶׁר.

הסתו עבר וצאצאי האדמה הקיצו משנתם. מועד חדש האביב הגיע, ודרך השער למערב העיר קרדובה יצאו שבעה פרשים רוכבי סוסים, לבושי מכלול וכלי תפארה, ומגמת פניהם אל זה הדרך, אשר ראו קוראי ספרנו יוצאים בו בראשונה שלשתם: חולדה, משה, ודודתם. מספר הרוכבים היה עתה רב מאז, כי גם חולדה ודודתה היו עתה בין הולכי דרך אלה, וכן משה הלך גם בפעם הזאת רוכב על סוסו על יד ימין בת דודו לשלחה, ועל צד דודתם נלוו עוד שני רוכבים טובי תאר ויפי מראה. האחד היה איש בא בימים, אשר כבר שיבה זרקה בו, והשני היה איש עוד מלא כח עלומים. כעשרים צעדים מאחרי אדוניהם יצאו עבדיהם חלוצים בכלי קרב ונשק, והמה עוטרים מסביב ויהיו למשמר לעירים ופרדים, העמוסים משא לעיפה. ואת כל המחנה הזה הלכו לשלחו ולהיות עליו סתרה רבים מפרשי המלך וחיל צבאותיו.

ואף כי לא רחשי-עצב מלאה נפש חמשת הרוכבים בצאתם את העיר, אבל פניהם לא עטו גם ששון. אפס כאשר יצאו למרחב, עלז לבם. השמש, אשר זרחה ביפיה, הדר הטבע, אשר היה מלא ברכת ה' מסביב, השביעו את נפשם.

בשמחה נשא משה עתה שיר.

– ראו נא, מאהבי–קראה חולדה–איך מודענו משה יתענג ולשונו מלאה רנה, כי אחרי בואנו לעיר טולידה, יפרד מעלינו, ללכת העירה ויניציה, העליזה והמלאה תשואות.

– ומדוע לא אשמח, בת-דודי, לעזוב אתכם, אחרי כי מאז קנית את לב אברהם, שנית את טעמך? תחת אשר עד כה היית תמיד שמחה, פיך היה מלא צחוק כל היום, ואנחנו התענגנו תמיד בנעם חברתך,–עתה רק את אברהם ידעת, על חברתו תתענגי, ובשמחתך בל יתערב זר.

– בי, משה, אל תתאנף בה–אמר אברהם, ויהפוך ידו להטות את סוסו אל עבר פני אשתו–הרגיעה לבך, ידידי, והנחם. בבואנו לטולידה, נגיל כלנו, על כי הושיענו ה' ויפדנו מצרינו.

באהבה עזה נשא אברהם את עיניו אל רעיתו היפה, וגם היא האירה פניה אל דודה בצחוק חן.

– ואם אהיה נדח מכם, מאהבי–נשא משה שנית דברו – הלא זאת נחמתי, כי גם בהיותי בויניציה אתענג פעם בפעם לחזות בנעם פני דודי הטוב, האלוף יהודה, אשר ברוחו הנדיבה הבטיח לבוא מימים ימימה לדרוש שלומי וטובתי, אחרי הקים את דברו לעלות בהר ה' ובירושלים עיר הקדש.

– ואנחנו, משה, נחלה את פני אבינו הטוב, לבל יעזוב אותנו עד עולם–אמרה חולדה.

– אל נא, בתי, את חפצכם זה לא אוכל למלא. כאשר קמו עלי עדת מרעים וירגלו בי לפני המלך, וכמעט הייתי בכל רע, נדרתי לעלות ציונה ולחונן את עפרה. ואחרי אשר שמתי נפשי בכפי ואעמוד לפני המלך והעליתי על זכרונו כל גמולי שגמלתיו, והעבודה אשר עבדתיהו באמונה, ואתחנן אליו, כי רק הוא יחרוץ משפטו עלי, אם לשבט או לחסד, והמלך הטה חסדו לי ויוצא כאור משפטי לעיני כל שריו ויועציו, אז זכרתי אל מושיעי, ונדרתי שנית, כי אחרי כלותי מלאכתי בהליכות ביתי, אבוא להשתחוות בהר ציון, להודות לה‘, אשר פדה מצרה נפשי ויחלץ עניי עמו מעצר רעה ויגון. והנה עתה, כאשר עזבתי את שאון החצר, נלכה לגור יחדו בהעיר אשר יצאנו ממנה, עיר מולדתנו, מגורת אבותינו מאז, היא העיר טולידה הנחמדה. והיה כאשר ימלא ה’ כל משאלת לבי, אז בשמחה אשא נפשי אל מקום הקדש ועיר האלהים.

כל משאלות לבו יהודה מלא ה‘. ואת בית אבן-עזרא ברך בכל טוב, ויפרח ויהי מטע-נעם להתפאר עוד ימים רבים. ויהודה נשא נפשו וחייו אל הר ה’…

עַל מַדְרֵגוֹת הָאַרְמוֹן מְהַלֶּכֶת

עַלְמָה פְלֶמִית יָפָה מְחַיֶּכֶת.

עַל מַדְרֵגוֹת הָאַרְמוֹן מְהַלֶּכֶת.

רַבִּים רוֹצִים לִהְיוֹת לָהּ חֲתָנֶיהָ,

אַךְ מִי תִּקַּח הִיא, אֵין לִבָּהּ יוֹדֵעַ

רַבִּים רוֹצִים לִהְיוֹת לָהּ חֲתָנֶיהָ.

אֶחָד בֵּין מְבַקְּשֵׁי יָדָהּ אוֹפֶה הוּא,

שֵׁנִי בָּחוּר נָאֶה — חַדְרָן בְּבֵית הַמֶּלֶךְ.

אֶחָד בֵּין מְבַקְּשֵׁי יָדָהּ אוֹפֶה הוּא.

סַנְדְּלָר קָטָן מָצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.

הִיא בּוֹ בָּחֲרָה עַל פְּנֵי כָּל מְחַזְּרֶיהָ.

סַנְדְּלָר קָטָן מָצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ.

עַל דֶּלְפְּקוֹ רָכוּן תָּפַר לָהּ נַעֲלַיִם

מֵעוֹר מַרוֹקוֹ נוֹחַ לָרַגְלַיִם.

עַל דֶּלְפְּקוֹ רָכוּן תָּפַר לָהּ נַעֲלַיִם.

עֵת הַסַּנְדְּלָר מָדַד לָהּ נְעָלֶיהָ,

פָּתַח לִבּוֹ וְהִתְוַדָּה אֵלֶיהָ.

עֵת הַסַּנְדְּלָר מָדַד לָהּ נְעָלֶיהָ.

"עַלְמָה יְפֵהפִיָה, אִם לֹא אִכְפַּת לָךְ,

לִשְׁכַּב יָכֹלְנוּ בַּמִּטָּה בְּיַחַד.

עַלְמָה יְפֵהפִיָה, אִם לֹא אִכְפַּת לָךְ.

רַכָּה תִּהְיֶה זוֹ הַמִּטָּה וּמְרֻבַּעַת

עִם כָּרִיוֹת צְחוֹרוֹת כְּעֵין הַבַּהַט.

רַכָּה תִּהְיֶה זוֹ הַמִּטָּה וּמְרֻבַּעַת.

בְּכָל פִּנָּה מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ

זֵר שׁוֹשַׁנִּים, שֶׁאֵין כְּמוֹתָן לְרֵיחַ.

בְּכָל פִּנָּה מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתֶיהָ.

בְּטַבּוּרָהּ, בֵּין רֹאשׁ וְיַרְכָתַיִם,

עוֹבֵר נָהָר עָמֹק בַּיּוֹם, בַּלַּיִל

בְּטַבּוּרָהּ, בֵּין רֹאשׁ וְיַרְכָתַיִם.

סוּסֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ יִגְּשׁוּ לַמַּיִם,

יַחְדָּו יִשְׁתּוּ שְׁקוּעִים עַד הַבִּרְכַּיִם.

סוּסֵי הוֹד מַלְכוּתוֹ יִגְּשׁוּ לַמַּיִם.

אֲנִי וְאַתְּ מְחֻבָּקִים נִישָׁנָה

עַד סוֹף עוֹלָם, עַד סוֹף עוֹלָם וְהָלְאָה.

אֲנִי וְאַתְּ מְחֻבָּקִים נִישָׁנָה.

שְׁתַּיִם מְהַלְּכוֹת בַּיַּעַר.

זוֹ הָאֵם וְזוֹ הַבַּת.

אֵם הוֹלֶכֶת מְזַמֶּרֶת.

בַּת הוֹלֶכֶת נֶאֱנַחַת.

"הוֹי, עַל מָה אַתְּ נֶאֱנַחַת,

מַרְגָּרִית, בִּתִּי?"

"בְּלִבִּי יָגוֹן וָצַעַר.

לֹא אָעֵז גַּלּוֹת לִבִּי,

כִּי בַּיּוֹם עַלְמָה הִנְנִי,

וּבַלַּיִל צְבִיָּה לְבָנָה.

צַיָּדִים בְּעִקְּבוֹתַי לִי,

בְּנֵי מְלָכִים וּבְנֵי רוֹזְנִים.

הָאָיֹם בַּחֲבוּרָה זוֹ

הוּא אָחִי שֶׁלִּי רֶנוֹ.

גְּשִׁי אֵלָיו כְּהֶרֶף-עַיִן

וְאִמְרִי לוֹ בְּמַפְגִּיעַ,

שֶׁיִּהְיוּ כְּלָבָיו קְשׁוּרִים לוֹ

עַד מָחָר עִם רֶדֶת לַיִל."

"אֵי אַיָּם, רֶנוֹ, כְּלָבֶיךָ,

אֵי הַצַּיִד הַנָּעִים?"

"הֵם רָצִים בְּתוֹךְ הַיַּעַר,

בְּעִקְּבוֹת צְבִיָּה לְבָנָה."

"לֵךְ אֱסֹר נָא אֶת כְּלָבֶיךָ,

לֵךְ אֱסֹר אוֹתָם, רֶנוֹ!"

בְּקַרְנוֹ, קֶרֶן נְחשֶׁת,

פַּעֲמַיִם שָׁלשׁ תָּקַע

בַּשְּׁלִישִׁית, אָכֵן, צָדוּהָ,

צָדוּ צְבִיָּה הֵם לְבָנָה

"לְפוֹשֵׁט עוֹרוֹת נִקְרָא נָא,

שֶׁיִּפְשֹׁט לָהּ פַּרְוָתָהּ."

הַפּוֹשֵׁט הִבִּיט וְאָמַר:

"לֹא אֵדַע-נָא מַה לּוֹמַר:

לָהּ שְׂעַר זָהָב וּמֶשִׁי,

וְחָזֶה כְּשֶׁל עַלְמָה."

סַכִּינוֹ שָׁלַף כְּרֶגַע

וּגְזָרָהּ גְזָרִים-גְזָרִים.

סְעֻדָּה עָרְכוּ בַּיַעַר

בְּנֵי מְלָכִים וּבְנֵי רוֹזְנִים.

"הֲסִבּוֹנוּ פֹּה כֻּלָּנוּ,

חוּץ מִמַּרְגָּרִית שֶׁלִּי."

"סַעֲדוּ אַתֶּם בְּשֶׁקֶט!

הֵן הִגַּעְתִּי רִאשׁוֹנָה."

"בַּקְּדֵרָה רֹאשִׁי מֻטָּל הוּא,

לְבָבִי בְּשַׁפּוּדִים

וְדָמִי נִגָּר כַּמַּיִם

עַל-פְּנֵי הַמִּטְבָּח כֻּלּוֹ.

וְעַל גֶּחָלִים נִצְלוֹת כְּבָר

עַצְמוֹתַי הַמִּסְכֵּנוֹת."

(שיר מן המאה הי"ח)

הָיֹה הָיְתָה סְפִינָה-סְפִינֹנֶת.

הִיא לֹא הִפְלִיגָה מֵעוֹלָם.

מִקֵּץ שָׁבוּעַ שְׁבוּעַיִם

הָאֹכֶל שֶׁהָיָּה בָּהּ תַּם.

הַסַּפָּנִים גּוֹרָל הִפִּילוּ,

שֶׁהוּא יֹאמַר מִי יֵאָכֵל.

נִגְזַר עַל הַסַּפָּן יַנּוּקָא

לִהְיוֹת מָזוֹן וְהוּא יִלֵּל:

"אַי, תְּנוּ לִי לַעֲלוֹת לַתֹּרֶן

וּכְשֶׁאֵרֵד אִכְלוּ אוֹתִי!"

לַתֹּרֶן הָרָאשִׁי טִפֵּס לוֹ

פָּקַח עֵינָיו, הִבִּיט, הִבִּיט.

"אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הָרוּחַ.

גַּלִּים קוֹצְפִים בְּזַעַם רַב.

מִגְדָּל שֶׁל כְּנֵסִיָּה בָּאֹפֶק

וְרוֹנְנִים פַּעֲמוֹנָיו!

עַל הַמִּבְצָר הוּנַף הַדֶּגֶל

הִנֵּה הַשּׁוּק וְזוֹ אִמִּי!

הִנֵּה נִינֶט יְפַת הָרֶגֶל

הַמִּתְפַּלֶּלֶת לִשְׁלוֹמִי!"

וְכָךְ נִצַּל סַפָּן יַנוּקָא

מִשֵּׁן רֵעִים וְלֹעַ יָם.

אִם פָּרָשָׁה זוֹ מְעַנֶּגֶת

אָשׁוּב וַאֲסַפְּרָה חִנָּם:

הָיֹה הָיְתָה סְפִינָה-סְפִינֹנֶת

הִיא לֹא הִפְלִיגָה מֵעוֹלָם.

מִקֵּץ שָׁבוּעַ שְׁבוּעַיִם

הָאֹכֶל שֶׁהָיָּה בָּהּ תַּם…

דָּגוֹבֶּר מֶלֶךְ אֲצִיל נֶפֶשׁ

לָבַשׁ מִכְנָסָיו לְהֵפֶךְ.

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

בְּטָעוּת הַלְּבוּשׁ רָאָה

וַיֹּאמֶר לוֹ: הוֹד רוֹמְמוּת,

הִתְלַבַּשְׁתָּ שֶׁלֹּא כַּיָּאוּת."

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ הָרָם:

“מִכְנָסַי אָשִׁיב עַל כַּנָּם.”

בְּפָשְׁטוֹ מִכְנָסָיו מְלֹא נֶפַח

הוּא נֶחְשַׂף קְצָת יוֹתֵר מִטֶּפַח.

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

הוֹד הַמֶּלֶךְ יֵרֹם רָאָה.

וַיֹּאמֶר: "מַלְכִּי, שִׂימָה לֵב,

עוֹר-גּוּפְךָ שָׁחֹר כָּעוֹרֵב".

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: "הֲבָלִים!

לַמַּלְכָּה גּוּף שָׁחֹר מִשֶּׁלִּי."

בִּימֵי חֹרֶף שֶׁל קֹר וָקֶרַח

גִּדֵּל דָּגוֹבֶּר זְקָנוֹ פֶּרַע.

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

אֶת רֹאשׁוֹ הַזָּנוּחַ רָאָה

וַיֹּאמֶר: "סַנְטֵרְךָ הַנָּבוֹן

מְשַׁוֵּעַ לְפֶלַח סַבּוֹן,"

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: "אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ!

הֲיֵשׁ לְךָ פְּרוּטָה? תְנָה לִי אוֹתָהּ!"

שִׁירֵי-זֶמֶר כָּתַב לוֹ הַמֶּלֶךְ.

חֲרוּזָיו אָזְנַיִם תְּצִלֶּינָה!

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

לְשִׁירָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ שָׁמַע

וַיֹּאמֶר: "הַנַּח לַחֲמוֹרִים

שֶׁהֵמָּה יִכְתְּבוּ שִׁירִים!"

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: "נָכוֹן, חֲכָמִי,

מֵעַתָּה תִּכְתְּבֵם בִּמְקוֹמִי."

דָּגוֹבֶּר הַגִּבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ

לְמָתְנָיו חֲגוּרָה חֶרֶב-פֶּלֶד.

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

לְחַרְבּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ שָׁעָה

וַיֹּאמֶר: "מַלְכִּי, אֶתְמָהָה!

חֶרֶב פְּלָדָה דְקִירָתָהּ רָעָה."

וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ: "נָכוֹן! חִישׁ קַפֵּץ,

וְהָבֵא לִי, רֵעִי, חֶרֶב-עֵץ!"

הַמֶּלֶךְ עַל עֶרֶשׂ דְּוַי שָׂרוּעַ

שַׂר הַמָּוֶת מָהִיר בָּא כְּרוּחַ.

וְזִירוֹ הַגָּדוֹל אֱלוּאָה

אֶת בּוֹא קֵץ אֲדוֹנָיו רָאָה

וַיֹּאמֶר: "מַלְכִּי, אֱמֹר וִדּוּי

שַׂר הַמָּוֶת בְּבֵיתְךָ מָצוּי".

וַיַּעַן לוֹ הַמֶּלֶךְ: "אַלְלַי,

כְּלוּם לֹא תּוּכַל לָמוּת תַּחְתַּי?"

לַטַּחֲנָה הוֹלֶכֶת מַרְגּוֹטוֹן,

הוֹלֶכֶת רְכוּבָה עֲלֵי אָתוֹן,

רוֹכֶבֶת לָהּ וּפֶלֶךְ הִיא תּוֹמֶכֶת,

חוּטֵי פִּשְׁתָּן טוֹוָה וּמְחַיֶּכֶת.

לַטַּחֲנָה הוֹלֶכֶת מַרְגּוֹטוֹן

עַל גַּב מַרְטִינָה הָאָתוֹן.

הִשְׁגִּיחַ הַטּוֹחֵן בְּמַרְגּוֹטוֹן

קְרֵבָה לַטַּחֲנָה עֲלֵי אָתוֹן.

מִיָּד גָּעָה בִּצְחוֹק אַדִּיר כָּרַעַם:

"קִשְׁרִי הֵיטֵב אֶת אֲתוֹנֵךְ בַּשַׁעַר,

אֶת אֲתוֹנֵךְ מַרְטִינָה, מַרְגּוֹטוֹן,

עַד אִם אֲכַלֶּה כָּל תְּבוּאָתֵךְ לִטְחֹן!"

עוֹד הָרֵיחַיִם טוֹחֲנוֹת טָחוֹן

וְהַטּוֹחֵן לוֹטֵף לְמַרְגּוֹטוֹן

הֵגִיחַ הַזְּאֵב מִתּוֹךְ הַיַּעַר

וְהָאָתוֹן טֹרְפָה לְיַד הַשַּׁעַר.

כָּךְ נֶאֶכְלָה מַרְטִינָה עֲדֵי תֹּם

וּבְלִי אָתוֹן עָמְדָה שָׁם מַרְגּוֹטוֹן.

“טוֹחֵן!” — קוֹלָהּ הֵרִימָה מַרְגּוֹטוֹן —

"זְאֵב נָבָל זָלַל אֶת הָאָתוֹן.

כְּדֵי לָצֵאת עִם קֶמַח זֶה לַדֶּרֶךְ

אֲנִי צְרִיכָה לִבְהֵמָה אַחֶרֶת.

מַרְטִינָה הֱבִיאַתְנִי עַד הֲלוֹם,

הַבַּיְתָה אֵיךְ אָשׁוּבָה בְּלִי אָתוֹן?!"

לִי זְהוּבִים תִּשְׁעָה בְּאַרְנָקִי.

הוֹתִירִי לִי שִׁבְעָה וּשְׁנַיִם קְחִי!

קְנִי לָךְ בַּשּׁוּק, בִּתִּי, אָתוֹן אַחֶרֶת,

רִכְבִי לָךְ לְשָׁלוֹם, צְאִי לַדֶּרֶךְ!

מַרְטִינָה חֲדָשָׁה לָךְ מַרְגּוֹטוֹן,

חִזְרִי הַבַּיְתָה וְחִדְלִי לִרְטֹן."

הִשְׁגִּיחַ בַּעְלָהּ שֶׁל מַרְגּוֹטוֹן,

בְּשׁוּב אֵשֶׁת חֵיקוֹ עֲלֵי אָתוֹן.

עָלְתָה בּוֹ חֲמָתוֹ, קָרָא בְּזַעַם:

"זוֹ לֹא אָתוֹן שֶׁלִּי, חֲזִיז וָרַעַם!

זוֹ לֹא אוֹתָהּ מַרְטִינָה, מַרְגּוֹטוֹן,

אֲשֶׁר הָלְכָה לַטַּחֲנָה לִטְחֹן!

כְּשֶׁיָּצָאת לַטַּחֲנָה לִטְחֹן

זָנָב שָׁחֹר הָיָה לָהּ לָאָתוֹן.

אָתוֹן שֶׁלִּי רַגְלַיִם לְבָנוֹת לָהּ,

אָתוֹן שֶׁלִּי אָזְנַיִם מֻרְכָּנוֹת לָהּ,

כָּזֹאת הָיְתָה מַרְטִינָה, מַרְגּוֹטוֹן,

כָּזֹאת הָלְכָה לַטַּחֲנָה לִטְחֹן".

וַתַּעַן לוֹ בְּשֶׁקֶט מַרְגּוֹטוֹן:

"כְּלוּם לֹא יָדַעְתָּ, תַּיִשׁ בֶּן אָתוֹן,

שֶׁאֶת עוֹרָהּ תַּחֲלִיף אָתוֹן כָּל פַּעַם,

וְכָךְ אֵרַע גַּם לָהּ, חֲזִיז וָרַעַם:

כְּשְׁהָלְכָה לַטַּחֲנָה לִטְחֹן

עוֹרָהּ שִׁנְּתָה כְּדֶרֶךְ כָּל אָתוֹן".

פַּעַם בְּחַג הֻלַּדְתָּהּ שֶׁל סַבְתָּא

הִיא כּוֹס קְטַנָּה שֶׁל יַיִן זַךְ לָגְמָה.

וּבַעֲלֹז לִבָּהּ, אֵלַי הִיא סָחָה:

"אֲהָבוֹת הַרְבֵּה יָדַעְתִּי כְּעַלְמָה!

מֶה עָצוּב, נֶכְדָּתִי, מֶה עָצוּב

עַל חַמּוּקֵי מָתְנַי,

עַל הוֹד רַגְלַי

וְעַל הַזְּמַן שֶׁלֹּא יָשׁוּב!"

“מַה, סָּבָתִי, הָיִית עַלְמָה מֻפְקֶרֶת?”

"כֵּן, כֵּן! כְּבַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה, בִּתִּי,

טָעַמְתִּי חֲמוּדוֹת הַגּוּף כַּזֶּרֶת,

לָמַדְתִּי זֹאת עֵת נָדְדָה שְׁנָתִי."

“הֲלֹא לִינְדוֹר נָשָׂא חֵן בְּעֵינַיִךְ”

"נָכוֹן! רַק שְׁלשֶׁת יְרָחִים בִּלְבַד.

מִשֶּׁדָּבַקְתִּי בְּוָלֵר — לִשְׁנַיִם

אשֶׁר הֶעֱנַקְתִּי אָז בְּבַת אַחַת."

“הֲיִתָּכֵן? שְׁנֵי אֲהוּבִים גַּם יַחַד?”

"כֵּן. וּשְׁנֵיהֶם בָּגְדוּ בִּי וְעוֹד אֵיךְ!

אוּלַי אֵינִי נִרְאֵית כָּל כָּךְ פִּקַּחַת,

אֲבָל מִיָּד נִשֵּׂאתִי לְסָבֵךְ."

“וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה — מָה הֵם הִגִּידוּ?”

"לֹא כְלוּם! שֶׁאִם בַּר־דַּעַת הֶחָתָן,

פְּנֵי הַקְּלִפָּה לְמַעֲנוֹ יָעִידוּ,

שֶׁהַבֵּיצָה כְּבָר נִבְקְעָה מִזְּמַן."

“הֲגַם עָלַי לִנְהֹג כָּמוֹךְ, אִמְרִי נָא!”

"וְכִי מַדּוּעַ לֹא, פָּעוֹטָתִי?

כְּסָבָתִי נָהַגְתִּי, הַאֲמִינִי,

מָה רַע בְּכָךְ, אִם תִּנְהֲגִי כְּמוֹתִי!

מֶה עָצוּב, נֶכְדָּתִי, מֶה עָצוּב

עַל חַמּוּקֵי מָתְנַי,

עַל הוֹד רַגְלַי

וְעַל הַזְּמַן שֶׁלֹּא יָשׁוּב!"

"לִי בַּקָּשָׁה, אִמִּי, אָנָא שִׁמְעִי לִי,

אַף כִּי בַּלֵּב סָפֵק, אִם תֵּעָנִי לִי.

גָּדַלְתִּי וּשְׁנוֹתַי

אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה כִּמְעַט.

אִמִּי, כְּלוּם לֹא כְּדַאי

שֶׁאֶתְחַתֵּן מִיָּד?"

"הָא, חֻצְפָּנִית קְטַנָּה! מָה לָּךְ נֶחְפֶּזֶת?

כֹּה צְעִירָה אֶל הַחֻפָּה נִכְנֶסֶת?

לִבֵּךְ עוֹד רַךְ מִדַּי,

שִׂכְלֵךְ רוֹפֵף מִדַּי.

לֹא יְלַמְּדֵךְ קוֹלִי,

תָּחוּשִׁי אֶת מַקְלִי!"

"בִּזְהִירוּת, אִמִּי!

פִּקְחִי עֵינַיִם,

שֶׁאִם אַתְּ בִּי תַּכִּי, תַּכִּי בִּשְׁנַיִם!

מוּטָב לָךְ לְבָרֵךְ

וּלְהַגִּיד לִי כֵּן.

לְסַבְתָּא אֶעֱשֵׂךְ

וְאֶת עַצְמִי — לְאֵם!"

(שיר עם צרפתי, נוסח ז’אן רישפאן)

נַעַר בִּישׁ מַזָּל צָרָה רְדָפַתְהוּ —

הוּא נַעֲרָה אָהַב, וְהִיא לֹא אֲהָבַתְהוּ.

אָמְרָה הַנַּעֲרָה: שְׁמַעֵנִי, חֲבִיבִי,

הָבֵא לִי לֵב-אִמְּךָ, אֶתְנֵהוּ לְכַלְבִּי.

הָלַךְ הַנַּעַר אֶל אִמּוֹ וַיִּרְצָחֶנָה.

הוֹצִיא אֶת לִבָּהּ מִן הֶחָזֶה וַיִּשָּׂאֶנוּ.

חָפוּז הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ, מָעֲדוּ רַגְלָיו,

הַלֵּב שָׁמַט לָאָרֶץ, הַבֵּן שָׁמַט עָלָיו.

עוֹד מְפַרְפֵּר הַלֵּב בֵּין חַיִּים וָמָוֶת,

וַאֲנָחָה דְּמוּמָה כַּאֲדָמָה שָׁמַע הוּא.

מִתּוֹךְ דָּמִים שָׁאַל הַלֵּב חָנוּק מִבְּכִי.

“הַאִם נִפְצַעְתָּ בְּנִי, הַאִם נִפְצַעְתָּ בְּנִי?”

הָיֹה הָיְתָה לְסַבָּא עֵז,

שֶׁנֶּחְלְבָה עֶשְׂרִים שָׁנָה.

פַּעַם הֵעֵזָּה לְהִכָּנֵס

לִשְׂדֵה-הַכְּרוּב שֶׁל דּוֹד טוֹרֵז.

הָיְתָה זוֹ עֵז זְקֵנָה,

זְקֵנָה אַךְ נְבוֹנָה.

רָאָה אוֹתָהּ הַדּוֹד טוֹרֵז,

לְחֻצְפָּתָהּ הוּא הִתְרַגֵּז.

קָשַׁר אוֹתָהּ, כָּלָא אוֹתָהּ

וּלְמִשְׁפָּט תָּבַע אוֹתָהּ.

הָיְתָה זוֹ עֵז זְקֵנָה,

זְקֵנָה אַךְ נְבוֹנָה.

הָיְתָה זוֹ עֵז מְפֻלְפָּלָה

וְהִיא הוֹפִיעָה לַמִּשְׁפָּט.

הִפְשִׁילָה אֶת זְנָבָהּ כַּדָּת

וְהִתְיַשְּׁבָה עַל סַפְסָלָהּ.

הָיְתָה זוֹ עֵז זְקֵנָה,

זְקֵנָה אַךְ נְבוֹנָה.

הִפְשִׁילָה אֶת זְנָבָהּ כַּדָּת

וְהִתְיַשְּׁבָה עַל סַפְסָלָהּ.

הִפְלִיטָה נֹאד וְגַם קָלְעָה

בְּאַף נְשִׂיא בֵּית-הַמִּשְׁפָּט.

הָיְתָה זוֹ עֵז זְקֵנָה,

זְקֵנָה אַךְ נְבוֹנָה.

מְלֹא סַל שֶׁל צִמּוּקִים שְׁחוֹרִים

שָׁפְכָה עַל רֹאשׁ הָאֲחֵרִים.

קַרְנָהּ תָּקְעָה — וְזֶה הַשִּׂיא —

בְּיַשְׁבָנוֹ שֶׁל הַנָּשִׂיא.

הָיְתָה זוֹ עֵז זְקֵנָה,

זְקֵנָה אַךְ נְבוֹנָה.

חוֹלֶה מְאֹד הוּא בַּעְלִי,

חוֹלֶה מְאֹד — לְמַזָּלִי!

כְּשֶׁלַּחֻפָּה אוֹתִי לָקַח,

הָיָה טוֹב-לֵב כְּמוֹ מַלְאָךְ

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד הִכְרִיז,

כִּי מִתְחָשֵּׁק לוֹ יֵין פָּרִיס.

אִשָּׁה נֶאֱמָנָה כְּמוֹתִי!

מִיָּד נָסַעְתִּי לְהָבִיא.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

בְּחַג הַפֶּסַח לְדַרְכִּי

וּמִדַּרְכִּי בְּסַן-דָּנִי.

כְּשֶׁרַגְלַי לַכְּפָר עָלוּ

פַּעֲמוֹנִים שָׁם צִלְצְלוּ.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי חֲדָרָיו

עָטוּף הָיָה בְּתַכְרִיכָיו.

בְּשֵׁשׁ אַמּוֹת פִּשְׁתָּן שֶׁלִּי

שָׁכַב בְּשֶׁקֶט בַּעְלִי.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

בְּמִסְפָּרַי — אֶחָד אֶחָד

תְּפָרִים פָּרַמְתִּי מִן הַבַּד.

כְּשֶׁעַל אָזְנָיו חָלְפָה יָדִי,

פָּחַדְתִּי, כִּי יִשְׁמַע אוֹתִי.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

כְּשֶׁעַל פִּיו חָלְפָה יָדִי,

פָּחַדְתִּי כִּי יִטְרֹף אוֹתִי.

כְּשֶׁבְּרַגְלָיו נָגַעְתִּי קְצָת,

פָּחַדְתִּי כִּי עָלַי יִבְעַט.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

וּכְשֶׁכִּסּוּהוּ בְּעָפָר

יָשַׁבְתִּי עַל קִבְרוֹ הַצַּר.

בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת עַל בַּעְלִי,

צָחַקְתִּי לִי, צָחַקְתִּי לִי.

אָהוֹב אָהַבְתִּי אֶת אִישִׁי

בְּכָל נַפְשִׁי, בְּכָל נַפְשִׁי!

"בִּתִּי, בִּתִּי, רוֹצָה אַתְּ בְּכִפָּה,

כִּפָּה יָפָה, יָפָה וּמְיֻפָּה?"

"לֹא, לֹא, אִמִּי לֹא זֹאת רוֹצָה הַבַּת,

לָהּ לֹא אִכְפַּת כִּפָּה אוֹ דּוּכִיפַת.

אִכְפַּת לִי כִּי אִמִּי אֵינָה יוֹדַעַת

מַה מְּמָרֵר חַיַּי עַד כְּלוֹת הַדַּעַת.

אֲבוֹי, אֲבוֹי לִי אֵיזוֹ אֵם לִי יֵשׁ.

אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה שּׂוֹרֵף כָּאֵשׁ.

"בִּתִּי, בִּתִּי, רוֹצָה אַתְּ בְּזֵר פְּרָחִים?

רֵיחָם נִיחוֹחַ וּמַרְאָם נָעִים"

"לֹא, לֹא, אִמִּי, לֹא זֹאת רוֹצָה הַבַּת,

לֹא פֶּרַח, לֹא נִיחוֹחַ לָהּ אִכְפַּת.

אִכְפַּת לָהּ כִּי אִמִּי אֵינָה יוֹדַעַת

מַה מְּמָרֵר חַיַּי עַד כְּלוֹת הַדַּעַת.

אֲבוֹי, אֲבוֹי לִי אֵיזוֹ אֵם לִי יֵשׁ,

אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה שּׂוֹרֵף כָּאֵשׁ."

"בִּתִּי, בִּתִּי, רוֹצָה אַתְּ בְּחָתָן

בָּחוּר כַּהֲלָכָה יָפֶה, גְּבַרְתָּן?"

"כֵּן, כֵּן, אִמִּי, כִּי זֹאת רוֹצָה הַבַּת.

דָּבָר יָחִיד שֶׁלָּהּ כָּל-כָּךְ אִכְפָּת.

נִפְלָא, נִפְלָא לִי, אֵיזוֹ אֵם לִי יֵשׁ

הֵיטֵב יוֹדַעַת מַה שּׂוֹרֵף אוֹתִי כָּאֵשׁ.

נִפְלָא, נִפְלָא לִי אֵיזוֹ אֵם לִי יֵשׁ,

הֵיטֵב יוֹדַעַת מַה שּׂוֹרֵף כָּאֵשׁ!"

בְּלֵב פָּרִיס, בְּנֶשֶׁף מְחוֹלוֹת

רָקְדוּ רַק בְּתוּלִים וּבְתוּלוֹת.

וְהִתְגַּנְּבָה לְשָׁם אִשָּׁה זְקֵנָה,

אֲשֶׁר מָלְאוּ לָהּ כְּבָר שְׁמוֹנִים שָׁנָה.

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

הִיא שָׂמָה עַיִן עַל בָּחוּר צָעִיר,

הוּא הֶחָמוּד בַּחֲמוּדֵי הָעִיר.

"לְכִי מֵעַל פָּנַי, לְכִי זְקֵנָה!

לָךְ כֶּסֶף אֵין מַסְפִּיק לִנְדוּנְיָה."

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

"אִלוּ תֵּדַע מָה עֲשִׁירָה אֲנִי,

נִזְהַרְתָּ בִּדְבָרֶיךָ אֲדוֹנִי."

“הַגִּידִי-נָא מָה עשֶׁר לִזְּקֵנָה?”

“שֵׁשׁ חָבִיּוֹת מְלֵאוֹת זָהָב אוֹנָהּ.”

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

"אִם כָּכָה, שׁוּבִי, שׁוּבִי הַזְּקֵנָה,

נָבוֹא בִּבְרִית, נִשְׂמַח בַּחֲתֻנָּה!"

הוּא הוֹלִיכָה לִכְנֵסִיָּה קְרוֹבָה.

בִּקֵּשׁ: “קַדְּשֵׁנִי עִם יַלְדָּה טוֹבָה!”

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

שָׂח הַכֹּהֵן: "יַלְדָּה? אַתָּה הוֹזֶה!

הִיא בַּת שְׁמוֹנִים, אִם לֹא יוֹתֵר מִזֶּה.

הַיּוֹם אַתָּה חוֹגֵג בַּחֲתֻנָּה,

מָחָר אַתָּה בּוֹכֶה בַּהַלְוָיָה!"

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

רָקְדָה לָהּ הַזְּקֵנָה, הִתְרוֹצְצָה,

עַד שֶׁנָּפְחָה נַפְשָׁהּ מֵרֹב קְפִיצָה.

הִיא פִּיהָ פָּעֲרָה, הֵם הִסְתַּכְּלוּ

וּבוֹ שָׁלשׁ שִׁנַּיִם נִתְגַּלּוּ.

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

שֶׁבְּעֵינֶיהָ הִיא עַלְמָה קְטַנָּה!

אַחַת עָמְדָה, שְׁנִיָּה כְּבָר מָעֲדָה,

שְׁלִישִׁית — נָשְׁבָה הָרוּחַ בַּעֲדָהּ.

חִפְּשׂוּ בְּתוֹךְ כִּיסֶיהָ הַסְּדוּקִים.

מָצְאוּ שְׁלשָׁה אֲסִימוֹנִים שְׁחוּקִים.

אֲהוֹי, זְקֵנָה, זְקֵנָה, זְקֵנָה,

אֲשֶׁר רִמְּתָה, רִמְּתָה אֶת חֲתָנָהּ!

(שיר עם צרפתי המאה הי"ח)

נֵלֵךְ, נֵלֵךְ נָא, אִמָּא,

אֶל הַכֹּהֵן נַשְׁכִּימָה.

מָחָר עָלַי לְהִתְחַתֵּן

עִם בְּחִיר-לִבִּי רוֹבֵן.

אִמִּי, אִמִּי, אָהַבְתִּי אֶת רוֹבֵן!

יֵשׁ לְרוֹבֵן עוֹף-גֹּלֶם,

עוֹף-גֹּלֶם תַּרְנְגֹלֶת.

שֶׁבַע שָׁנִים דָּגְרָה,

אֶפְרוֹחַ אֶחָד יָצָא.

אִמִּי, אֵינִי רוֹצָה, אֵינִי רוֹצָה.

יֵשׁ לְרוֹבֵן עֵז-פֶּלֶא

רוֹקֶדֶת עַל הַקֶּרַח

לְקוֹל טַנְבּוּר קָטָן.

אִמִּי, כֵּן אֶתְחַתֵּן,

אִמִּי, אִמִּי, אָהַבְתִּי אֶת רוֹבֵן!

לְרוֹבֵן — יֵשׁ נַעֲלַיִם

מְכֻרְסְמֵי-שׁוּלַיִם

שֶׁעֲלֵיהֶן חִרְבֵּן.

שָׁכַחְתִּי אֶת רוֹבֵן,

אִמִּי, לֹא אֶתְחַתֵּן, לֹא אֶתְחַתֵּן!

בֵּין אֲפֻדָּה וְחשֶׁן

פַּעֲמוֹנֵי נְחשֶׁת

נוֹשֵׂא רוֹבֵן וּמִתְרוֹנֵן.

וַדַּאי שֶׁאֶתְחַתֵּן!

אִמִּי, אִמִּי, אָהַבְתִּי אֶת רוֹבֵן!

כְּשֶׁרוֹבֵן קוֹדֵחַ

אוֹ שֶׁמֶן קִיק לוֹקֵחַ

הַסִּיר תּוֹשִׁיט בַּת הַשָּׁכֵן.

אִמִּי מָאַסְתִּי בְּרוֹבֵן,

אִמִּי, אִמִּי, עִמּוֹ לֹא אֶתְחַתֵּן!

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

בָּאוּ אֶל קַצָּב, מִי לַיְלָה רָד.

“הֲנָלוּן בְּבֵיתְךָ, דּוֹד נֶחְמָד?”

"בָּרוּךְ בּוֹאֲכֶם, אֲדוֹנִים קְטַנִּים,

הִכָּנְסוּ, הִכָּנְסוּ-נָא בִּפְנִים!"

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

וּבְטֶרֶם יַסְפִּיקוּ לַעֲבֹר הַסַּף

שָׁחַט אֶת שְׁלָשְׁתָּם הַקַּצָּב.

הוּא גְּזָרָם לִנְתָחִים זְעִירִים,

וּכְבָשָׁם כָּרָאוּי מֻמְלָחִים וּשְׁמוּרִים.

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

מִקֵץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּיוֹם חַם,

נִיקוֹלָס הַקָּדוֹשׁ עָבַר שָׁם.

נִכְנַס אֶל בֵּית הַקַּצָּב וְשָׁאַל:

“הֲתֹאבֶה לְהַקְרִיב לִי דְּבַר-מַאֲכָל?”

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

"אֶסְעַד-נָא לִבִּי בַּבָּשָׂר הַטָּעִים

הַשָּׁמוּר בֶּחָבִית מִזֶּה שֶׁבַע שָׁנִים.

דְּבָרִים אֵלֶּה שָׁמַע הַקַּצָּב וּמִיָּד

אֶת הַדֶּלֶת פָּתַח וְהַחוּצָה נִמְלַט.

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

"אַל תִּבְרַח-נָא, קַצָּב! אִם תִּתְחָרֵט

אֱלֹהֵנוּ הַטּוֹב יְכַפֵּר עַל הַחֵטְא."

נִיקוֹלָס הַקָּדוֹשׁ זֹאת הִגִּיד

וְעָלָה וְיָשַׁב בְּשׁוּלֵי הֶחָבִית.

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

"נְעָרִים קְטַנִּים הָרוֹדְמִים בְּשַׁלְוָה,

אֲנִי הַקָּדוֹשׁ הַגָּדוֹל נִיקוֹלָס."

שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת אֲלֵיהֶם פָּשַׁט

וְהֵקִיצוּ שְׁלָשְׁתָּם בְּבַת-אַחַת.

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

אָמַר הָאֶחָד: “יָשַׁנְתִּי לְהַפְלִיא.”

אָמַר הַשֵּׁנִי: “גַּם אֲנִי, גַּם אֲנִי!”

אָמַר הַשְּׁלִישִׁי: "חֵי אֱמוּנָתִי,

גַּן-עֵדֶן טָעַמְתִּי אֲנִי בִּשְׁנָתִי."

יָצְאוּ שְׁלשָׁה נְעָרִים קְטַנִּים

לְלַקֵּט בַּשָּׂדֶה שִׁבֳּלֵי-דְּגָנִים.

בְּשׁוּב זַ’ן רֶנוֹ מִשְּׂדֵה הַקְּרָב

הֶחֱזִיק אֶת קְרָבָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו.

בְּעַד הַחַלּוֹן הִבִּיטָה אִמּוֹ

וְאָמְרָה: "רְאוּ, חָזַר בְּנִי רֶנוֹ.

רֶנוֹ, רֶנוֹ בְּנִי, יִשְׂמַח לְבָבְךָ,

בֶּן-מֶלֶךְ לְךָ יָלְדָה אִשְׁתְּךָ."

"לֹא יִשְׂמַח לֹא יִשְׂמַח לְבָבִי

לֹא בְּאִשְׁתִּי, אִמִּי, וְלֹא בִּבְנִי.

כָּלוּ יָמַי, הִנֵּה קוֹפֵא דָּמִי.

אָנָּא, מִטָּה הַצִּיעִי לִי אִמִּי.

וְהַמִּטָּה תֻּצַּע לִי בִּדְמָמָה

לְבַל תָּחוּשׁ אִשְׁתִּי, לְבַל תִּשְׁמַע."

וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה זַ’ן רֶנוֹ

הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ בְּשֶׁקֶט, לְקוֹנוֹ.

"הַגִּידִי חֲמוֹתִי, חָמוֹת וָאֵם,

הַאִם שָׁמַעְתִּי קוֹל פַּטִּישׁ הוֹלֵם?"

"בִּתִּי הֲלֹא זֶה הַנַּגָּר שֶׁבָּא

וּמְתַקֵּן פְּגִימוֹת שֶׁבָּרִצְפָּה."

"הַגִּידִי חֲמוֹתִי הַיְקָרָה,

הַאִם אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹל זִמְרָה?"

"תַּהֲלוּכָה, בִּתִּי, תַּהֲלוּכָה!

עַל-פְּנֵי בֵּיתֵנוּ זֶה עַתָּה חָלְפָה."

"הַגִּידִי חֲמוֹתִי הַחֲבִיבָה,

מַה בְּכִי אֲנִי שׁוֹמַעַת וִיבָבָה?"

"זוֹ הַשְּׁכֵנָה, בִּתִּי, זוֹ הַשְּׁכֵנָה,

אֲשֶׁר בּוֹכָה עַל שֶׁשָּׁכְלָה אֶת בְּנָהּ."

"מַדּוּעַ, חֲמוֹתִי, אַתְּ נְבוֹכָה?

אִמְרִי-נָא לָמָּה זֶה גַּם אַתְּ בּוֹכָה?"

"לֹא עוֹד אוּכַל הַסְתֵּר זֹאת, אֲהוּבָה,

רֶנוֹ נִפְטַר וְלִקְבוּרָה הוּבָא."

"אִמִּי, אִמְרִי לַקַּבְּרָנִים לַחְפֹּר

לְרֹחַב-שְׁתֵּי-גְוִיּוֹת אֶת זֶה הַבּוֹר.

וּבֵין הַשְּׁתַּיִם רֶוַח לְהוֹתִיר, חֲמוֹתִי,

שָׁם, יַחַד עִמָּנוּ, יִשַּׁן לוֹ גַּם יַלְדִּי."

"הַגִּידִי, מָרִיּוֹנָה,

הַגִּידִי בַּת-שָׂטָן,

אֵיפֹה הָיִית הַלַּיְלָה,

לְאָן הָלַכְתְּ, לְאָן?"

"לַמַּעְיָן נֶחְפַּזְתִּי,

גּוֹזָלִי שֶׁלִּי.

גַּרְבֶּיךָ שָׁם כִּבַּסְתִּי,

בַּעְלִי!"

"הַגִּידִי, מָרִיּוֹנָה,

הַגִּידִי בַּת-שָׂטָן,

לָמָּה לְיַד הַשַּׁעַר

רָאִיתִי סוּס לָבָן?"

"לֹא סוּס לָבָן רָאִיתָ

גּוֹזָלִי שֶׁלִּי!

אֶת הַפָּרָה רָאִיתָ,

בַּעְלִי!"

"הַגִּידִי, מָרִיּוֹנָה,

הַגִּידִי בַּת-שָׂטָן,

וּמִי הָיָה הַגֶּבֶר,

שֶׁבְּחַדְרֵךְ יָשַׁן?"

"לֹא גֶּבֶר שָׁם רָאִיתָ,

גּוֹזָלִי שֶׁלִּי.

כִּי אֶת שְׁכֶנְתִּי רָאִיתָ

בַּעְלִי!"

"הַגִּידִי, מָרִיּוֹנָה,

הַגִּידִי בַּת-שָׂטָן,

הַאִם שְׁכֶנְתֵּךְ שָׂפָם לָהּ,

שָׂפָם וְגַם זָקָן?"

"תּוּתִים שְׁחֹרִים אָכְלָה הִיא,

גּוֹזָלִי שֶׁלִּי,

הֵם שֶׁטִּנְּפוּ פָּנֶיהָ,

בַּעְלִי!"

"הַגִּידִי, מָרִיּוֹנָה,

הַגִּידִי בַּת-שָׂטָן,

וְאִם רֹאשֵׁךְ אַתִּיזָה,

רֹאשֵׁךְ זֶה הַקָּטָן?"

"מַה תַּעֲשֶׂה בַּיֶּתֶר,

גּוֹזָלִי שֶׁלִּי,

מַה תַּעֲשֶׂה בַּיֶּתֶר,

בַּעְלִי?!"

מִלֵּיל-כְּלוּלוֹת חָזַרְתִּי,

לַיְלָה עָלִיז וָרָן.

לָפוּשׁ מְעַט יָשַׁבְתִּי

לְיַד הַמַּעְיָן.

בְּמַיִם צְלוּלִים כִּבְדֹלַח

מוּל הַסַּהַר רָחַצְתִּי שָׁם.

גּוּפִי שֶׁלִּי יִבַּשְׁתִּי

תַּחַת אַלּוֹן יָשָׁן.

לְמַעְלָה בַּצַּמֶּרֶת

שִׁיר הַזָּמִיר צִלְצֵל.

זִמְּרִי, צִפּוֹר נֶחְמֶדֶת,

גַּרְשִׁי מִלִּבִּי אֶת הַצֵּל.

לִבִּי, לִבִּי פָּצוּעַ

דָּם זַךְ שׁוֹתֵת לִבִּי,

הָעֶלֶם שֶׁאָהַבְתִּי

אֵינוֹ רוֹצֶה עוֹד בִּי.

הָעֶלֶם שֶׁאָהַבְתִּי

עֹרֶף אֵלַי פָּנָה,

עַל כִּי אֲנִי סֵרַבְתִּי

לָתֵת לוֹ שׁוֹשַׁנָּה.

הֵן רַק לִשְׁמֹר בִּקַּשְׁתִּי

בַּגַּן אֶת שׁוֹשַׁנְתִּי,

כְּדֵי שֶׁהִיא תִּפְרַח לָהּ

וְהוּא יֹאהַב אוֹתִי.

(שיר-עם צרפתי ממחוז בורגיניון)

מָה עוֹד רָאִיתָ, הַסַּנְדָּק?

דָּבָר רָאִיתִי, סַנְדָּקִית:

צְלֹפָח רָאִיתִי — הַצְּלֹפָח

סֵרַק שְׂעַר בִּתּוֹ הָרַךְ

מִתַּחַת פַּעֲמוֹן-עֲנָק.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הַסַּנְדָּק!

מָה עוֹד רָאִיתָ, הַסַּנְדָּק?

דָּבָר רָאִיתִי, סַנְדָּקִית:

זְבוּבָה רָאִיתִי — הַזְּבוּבָה

סְרוּחָה הָיְתָה עַל מִשְׁכָּבָהּ

עִם אֲהוּבָהּ הַיְרַקְרַק.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הַסַּנְדָּק!

מָה עוֹד רָאִיתָ, הַסַּנְדָּק?

דָּבָר רָאִיתִי, סַנְדָּקִית:

חֲמוֹר רָאִיתִי — הַחֲמוֹר

נִגֵּן לוֹ שִׁיר עֲלֵי כִּנּוֹר,

נִגֵּן בָּכָה עַד שֶׁנֶּחְנַק.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הַסַּנְדָּק!

מָה עוֹד רָאִיתָ, הַסַּנְדָּק?

דָּבָר רָאִיתִי, סַנְדָּקִית:

מִין צָב רָאִיתִי — וְהַצָּב

עַל רֹאשׁ סֻלָּם בַּגַּיְא נִצַּב,

פֻּזְמָק סָרַג שֶׁל צֶמֶר דַּק.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הַסַּנְדָּק!

מָה עוֹד רָאִיתָ, הַסַּנְדָּק?

דָּבָר רָאִיתִי, סַנְדָּקִית:

עוֹרֵב רָאִיתִי — הָעוֹרֵב

מַחֲרֹזֶת שֶׁל פְּנִינִים צֵרֵף,

הוּא הִתְקַשֵּׁט בָּהּ וְצָחַק.

שֶׁקֶר, שֶׁקֶר, הַסַּנְדָּק!

דּוֹן טְרִיסְטַן מֻטָּל פָּצוּעַ,

חֲנִית חַדָּה פִּלְחָה חָזֵהוּ.

אֵלָיו יָרָה דּוֹדוֹ הַמֶּלֶךְ

מִתּוֹךְ קִנְאָה וּמֹרֶךְ־רוּחַ

קֶלַע בּוֹ מִמִּגְדָּל גָּבֹהַּ

וַחֲנִיתוֹ מְשׁוּחָה בְּאֶרֶס.

הַלַּהַב בְּגוּפוֹ תָּקוּעַ

וְהַנִּצָּב נִתֵּר הַחוּצָה.

רוֹחֵף בֵּין חִדָּלוֹן וּמָוֶת

טְרִיסְטַן אֶת מְרִי שִׂיחוֹ הִבִּיעַ:

"הוֹ, אֲהוּבַת, נַפְשִי, אִיסֵאוֹ,

גְּבִרְתִּי שֶׁלִּי רַבַּת הַחֶסֶד,

לוּלֵי אֵחֲרוּ פְּעָמַיִךְ

וְלוּ עֵינַי שֶׁלִּי חָזוּ בָּךְ

הָיָה פִּצְעִי נִרְפָּא לָבֶטַח!"

הִגִּיעָה הַמַּלְכָּה אִיסֵאוֹ,

בְּחִירַת־לִבּוֹ יְפַת־הַתֹּאַר

עוֹטְפָה שְׁחוֹרִים, רֹאשָׁהּ לָאָרֶץ

וּבְלִי תִּירָא מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

בִּרְאוֹת כִּי הָרָעָה דָּבְקָה בּוֹ

פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וַתֹּאמֶר לוֹ:

"אֲשֶׁר פָּצַע אוֹתְךָ טְרִיסְטַן,

לוּ יִפְקְדוּהוּ חֶבְלֵי־מָוֶת!

וְכָל רוֹפֵא רָאוּי לָשֶׁבַח

תִּקְצַר יָדוֹ מִלְּהוֹשִׁיעַ!"

בְּדַּל שְׂפָתָיו נוֹגְעוֹת שְׂפָתֶיהָ

וְעַז חֶפְצָם לָמוּת בְּיַחַד.

עֵינָיו זוֹלְגוֹת, זוֹלְגוֹת עֵינֶיהָ,

רוֹחֶצֶת בְּדִמְעוֹת הָאָרֶץ.

מָקוֹם בּוֹ נִקְבְּרוּ הַשְּׁנַיִם,

שָׁם חֲבַצֶּלֶת־צְחוֹר פּוֹרַחַת.

חָרִינַלְדּוֹ, חָרִינַלְדּוֹ,

פַאז' אָהוּב, יַקִּירוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

מִי יִתֵּן וְהָיִיתָ הַלַּיְלָה

עִמָּדִי בְּגַנִּי הַפּוֹרֵחַ!

חֵי הָאֵל, חֵי הָאֵל, חָרִינַלְדּוֹ,

גּוּף לְךָ אֵין כָּמוֹהוּ לְיֹפִי.

– אֵין אֲנִי כִּי עַבְדֵּךְ הַצָּנוּעַ:

וְעָלָיו אַתְּ לֹועֶגֶת, סֶנְיוֹרָה.

אֵין זֶה לְךָ, חָרִינַלְדּוֹ,

בְּתוֹם־לֵב וּבְיֹשֶר דִּבַּרְתִּי.

– הֲתַרְשִׁינִי לִשְאֹל, סֶנְיוֹרָה,

אֵימָתַי זֶה הַנֵּדֶר תַּשְׁלִימִי?

– בֵּין חֲצוֹת לְאַחַת בַּלַּיְלָה,

כִּי זוֹ עֵת בָּהּ הַמֶּלֶךְ רוֹדֵם לוֹ.

וַיְהִי לְאַחַר חֲצוֹת לַיְלָה

וְהַפַאז' חָרִינַלְדּוֹ לֹא בָּא עוֹד.

– אֲרוּרָה הָאִשָּׁה, חָרִינַלְדּוֹ,

שֶׁקָּשְׁרָה אֶת נַפְשָׁהּ בְּנַפְשְׁךָ!

– חָרִינַלְדּוֹ שֶׁלָּךְ הוּא, סֶנְיוֹרָה,

הוּא שֶׁלָּךְ וּלְגוּפֵךְ, עַלְמַת חֶמֶד!

– מִי הֵעֵז אֶל חַדְרִי לָגֶּשֶׁת?

מִי בְּחָזְקָה הוֹלֵם עַל הַדֶּלֶת?

– ­הֵרָגְעִי, הֵרָגְעִי נָא, סֶנְיוֹרָה,

כִּי רֵעֵךְ הַנָּעִים בָּא אֵלַיִךְ.

אָחֲזָה בְּיָדוֹ בַּת־הַמֶּלֶךְ

וְאֶל עֶרֶשׂ־שְׁנָתָהּ הִשְׁכִּיבַתְהוּ.

בְּמִשְׂחַק עִלּוּסִים וְנֹעַם

תַּמּוּ חִישׁ כָּל שְׁעוֹת הַלַּיְלָה.

כַּאֲשֶׁר אוֹר־הַשַּׁחַר הִפְצִיעַ

תַּשׁ כֹּחָם וְעָצְמוּ עֵינַיִם.

אָז הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַמֶּלֶךְ

כִּי חֲלוֹם־בַּלָּהוֹת הֶחֱרִידָהוּ.

– שׁוֹדְדִים שָׁלְחוּ יָד בָּאִינְפַנְטָה

אוֹ בּוֹגְדִים בְּבֵיתִי קָשְׁרוּ קֶשֶׁר!

וַיִקְרָא אֶל הַפַאז' חָרִינַלְדּוֹ,

כִּי יָבוֹא וּמִיָּד יַלְבִּישֵׁהוּ.

– חָרִינַלְדּוֹ, חָרִינַלְדּוֹ,

פַאז' אָהוּב יַקִּירוֹ שֶׁל מֶלֶךְ!

פַּעֲמַיִם שָׁלשׁ הוּא קָרָא לוֹ,

לִתְשׁוּבָה לֹא זָכָה אַף לֹא פַּעַם.

וַיַּחְגֹּר לְמָתְנָיו חַרְבֵּהוּ

וַיִּגַּשׁ אֶל חֲדַר הָאִינְפַנְטָה.

וַיִּרְאֶה אֶת בִּתּוֹ עִם הָעֶלֶם

בְּשָׁכְבָם כְּאִשָּׁה עִם בַּעַל.

הַאֶשְׁפֹּךְ אֶת דַּם חָרִינַלְדּוֹ?

נַעַר זֶה עַל בִּרְכַּי גִּדַּלְתִּי!

אוֹ אֶשְׁפֹּך דַּם בִּתִּי, הָאִינְפַנְטָה,

וְאָבְדוּ לִי מַלְכוּת וָכֶתֶר?

בֵּינֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב אָשִׂימָה,

וְסִימָן הִיא תִּהְיֶה וְעֵדוּת לִי.

כָּךְ אָמַר וְיָצָא לוֹ בַּסֵּתֶר

אֶל גַּנּוֹ הַיָּפֶה וְהִמְתִּין בּוֹ.

וַתֵּעוֹר מִשְּׁנָתָהּ הָאִינְפַנְטָה

וְהַשֶּׁמֶשׁ גְּבוֹהָה בַּשָּׁמַיִם.

מַגָּעָהּ שֶׁל חֶרֶב צוֹנֶנֶת

הֶעֱלָה בִּבְשָׂרָהּ צְמַרְמֹרֶת.

– קוּמָה נָא, יַקִּירִי חָרִינַלְדּוֹ,

אֲדוֹנִי אֲהוּבִי אָנָּא קוּמָה!

זוֹ חַרְבּוֹ שֶׁל אָבִי הַמֶּלֶךְ

הָרוֹדֶמֶת בֵּין שְׁנֵי גּוּפוֹתֵינוּ.

– אָן אֶשָּׂא אֶת רַגְלַי, סֶנְיוֹרָה,

בְּלִי יִרְאוּנִי עֵינָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ?

– אֶל גַּנּוֹ שֶׁל אָבִי, חָרִינַלְדּוֹ,

לֵךְ וּקְטֹף חֲבַצֶּלֶת אוֹ וֶרֶד,

יִסּוּרִים כִּי יָבוֹאוּ עָלֶיךָ,

אֶשָּׂאֵם, אֲהוּבִי, אִתְּךָ יַחַד.

כִּדְבָרֶיהָ עָשָׂה חָרִינַלְדּוֹ

וְיָרַד אֶל גַּנּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ.

– מֵאַיִן תָּבוֹא, חָרִינַלְדּוֹ,

כֹּה חִוֵּר לְמַרְאֶה וּמַר־נֶפֶשׁ?

– מֶלֶךְ טוֹב, בְּגַנְּךָ טִיַּלְתִּי,

בִּפְרָחִים שֶׁהֵנֵצוּ חָזִיתִי.

נִיחוֹחוֹ שֶׁל וֶרֶד, שָׁאַפְתִּי,

הוּא שָׁדַד מִפָּנַי אֶת הַסֹּמֶק

– עַל הַוֶּרֶד הַזֶּה, שֶׁקָּטַפְתָּ

זוֹ חַרְבִּי שֶׁתִּשְׁפֹּט בֵּינֵינוּ.

– הָרְגֵנִי, הַמֶּלֶךְ, הָרְגֵנִי,

כִּי רָאוּי אָנֹכִי לְעֹנֶשׁ!

בְּעוֹדָם מְדַבְּרִים הַשְּׁנַיִם,

אֶל אָבִיהָ נִגְּשָׁה הָאִינְפַנְטָה.

– אֲדוֹנִי וּמַלְכִּי, אַל תִּגַּע בּוֹ,

כִּי אִם תְּנֵהוּ וַיְהִי לִי לְבַעַל,

וְאִם תַּהַרְגֵּהוּ, חָלִילָה,

גַּם בִּתְּךָ, אַתָּה דָּן לְמָוֶת.

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ,

בְּצֵל אַלּוֹן.

תְּפִלָּה זַכָּה בַּקֹּדֶשׁ

לָשֵׂאת, אִמִּי, הִבְטַחְתִּי.

בְּשֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם

יְחִידָתִי הָלַכְתִּי:

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

בְּשֶׁל יִרְאַת־שָׁמַיִם

יְחִידָתִי הָלַכְתִּי.

נָטִיתִי מִן הַדֶּרֶךְ.

אֶל שְׁבִיל אַחֵר נִמְשַׁכְתִּי:

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

בֵּין הַר וָגַיְא תָּעִיתִי.

עַל עִקְּבוֹתַי לֹא שַׁבְתִּי.

תְּנוּמָה לַחֲטֹף חָפַצְתִּי,

תַּחַת אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

אָז בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

נֶחֱרַדְתִּי, אַלְלַי לִי!

אֲנִי, אֲבוֹי, רֹודֶמֶת

בְּחֵיק שֶׁל גֶּבֶר חֶמֶד:

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

עָלָה כּוֹכַב־הַשַּׁחַר.

חָשְׁכוּ עֵינַי מִצַּעַר:

כֵּיוָן שֶׁהִתְעַנַּגְתִּי

וּבְחִיר־לִבִּי חִבַּקְתִּי

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ.

תָּבוֹא בְּרָכָה וְשֶׁבַח

עַל תְּפִלָּתִי בַּקֹּדֶשׁ

בְּצֵל אַלּוֹן בַּחֹרֶשׁ!

מִן הַטִּירָה יָצְאָה לָה־קַאוָה

בְּעַד פִּשְׁפָּשׁ קָטָן הַחוּצָה,

עִמָּהּ יָצְאוּ נַעֲרוֹתֶיהָ

בַּהֲמֻלָּה רַבָּה וָעֹנֶג.

לְגַן סָמוּךְ חָמְקוּ בְּיַחַד

וְהִתְיַשְּׁבוּ בְּפִנַּת־סֵתֶר

בֵּינוֹת שִׂיחֵי יַסְמִין וּוֶרֶד

בְּצֵל טְרָפֶיהָ שֶׁל הַגֶּפֶן.

אֶל מֵי־הַמַּעְיָן הִבִּיטוּ,

שֶׁבְּשִׁשָּׁה קְנֵי־פָּז נִגָּרוּ

וְאֶל אִיטָן וַחֲבַצֶּלֶת

פְּנִינִים מְצַלְצְלוֹת הִתִּיזוּ.

יָשְׁבוּ הַנְּעָרוֹת וְנָחוּ

כְּשׁוֹחֲרוֹת מָנוֹס וָרֹגַע

מֵאֵשׁ שֶׁל עֲלוּמִים טוֹרֶדֶת,

מִלַּהַט שֶׁל שָׁרָב בַּקַּיִץ.

זְרוֹעוֹת צְחוֹרוֹת טָבְלוּ בַּמַּיִם,

שֶׁצִּנָּתָן הַמְלַבֶּבֶת

הֵעִירָה בְּלָה־קַאוָה חֵשֶׁק

לִפְשֹׁט חִישׁ־קַל אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ.

בְּתוֹךְ בְּרֵכָה זַכָּה, מֻצֶּלֶת

הִבְהִיק גּוּפָהּ בִּמְלֹא הַזֹּהַר,

עַד כִּי שְׁאָר עַלְמוֹת־הַחֶמֶד

חָשְׁכוּ כְּצֵל לְאוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ.

כִּי אֵין שָׁם אִישׁ חָשְׁבָה לָה־קָאוָה

אַךְ מַזָּלָהּ כָּךְ נִתְמַזֵּל לָהּ,

שֶׁבֵּין עַנְפֵי קִיסוֹס פּוֹרֵחַ,

רוֹדְרִיגוֹ מֶלֶךְ רָם הֵצִיץ בָּהּ.

מִקְרֶה שֶׁל מַה בְּכָךְ הֵפִיחַ

נִיצוֹץ בְּלֵב גֵּאֶה שֶׁל מֶלֶךְ.

הָאַהֲבָה טָפְחָה כְּנָפַיִם

וְלֶהָבוֹת עָלוּ בּוֹ פֶּתַע.

בָּזֹאת עַל רֹאשׁ סְפָרַד יוֹרֶדֶת

רֵאשִׁית הַפֻּרְעָנוּת בְּצֶלֶם

דְּמוּת שֶׁל אִשָּׁה אַחַת אֻמְלֶלֶת

וְגֶבֶר שֶׁנִּכְנַע לַיֵּצֶר.

פְלוֹרִינְדָה הַבְּתוּלִים אָבְדוּ לָהּ,

הַמֶּלֶךְ הִשִּׂיגוֹ הָעֹנֶשׁ.

בְּכֹחַ זְרוֹעַ, – הִיא טוֹעֶנֶת

וְהוּא: בְּחֵפֶץ לֵב וְנֹעַם.

עֵת כִּי דָּנִים עַל מִי יָּשִׂימוּ

אֶת הַקּוֹלָר עַל זֶה הַפֶּשַׁע,

גְּבָרִים חוֹרְצִים מִשְׁפָּט: לָה־קַאוָה

וְהַנָשִׁים חוֹרְצוֹת: רוֹדְרִיגוֹ.

שׁוֹגֶה בַּאֲהָבִים רוֹדְרִיגוֹ,

עַל מְצוּקַת לִבּוֹ יָדַע הוּא,

הַכֹּל מַגִּיד הוּא לְלָה־קַאוָה,

שֶׁבָּהּ דָבַק וַיֹּאהָבֶנָּה.

אֶל זִיו גֵּוָהּ עֵינָיו שׁוֹלֵחַ,

אֶל זִיו גֵּוָהּ וְאוֹר פָּנֶיהָ,

קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְחִין יָדֶיהָ,

יָדֶיהָ הַלְּבָנוֹת כַּשֶּׁלֶג.

– דְּעִי, יַקִּירָתִי לָה־קַאוָה,

נַפְשִׁי מְלֵאָה עֶרְגָּה אֵלַיִךְ.

דּוֹרֵשׁ אֲנִי מִמֵּךְ תְּרוּפָה לִי

וְלִרְשׁוּתֵךְ עוֹמֵד רוֹדְרִיגוֹ.

רְאִי: כָּל שֶׁדּוֹרֵשׁ הַמֶּלֶךְ

מֵאֹנֶס אוֹ רָצוֹן נִתָּן לוֹ.

לָה־קַאוָה בִּלְשׁוֹנָהּ נִזְהֶרֶת

וּמְשִׁיבָה כִּמְהַתֶּלֶת:

– הוֹד מַלְכוּתוֹ לוֹעֵג אוֹ שֶׁמָּא

לִתְהוֹת עַל קַנְקַנִּי חָשַׁק לוֹ.

סֶנְיוֹר, כָּזֹאת עַל תְּצַוֵּנִי,

כִּי בְּנַפְשִׁי גַּם בִּכְבוֹדִי הוּא.

נִשְׁבַּע הַמֶּלֶךְ לְפָנֶיהָ,

כִּי רַק אֱמֶת הוֹצִיא מִפִּיהוּ,

אַךְ מִדְּבָרָיו הִיא מִתְעַלֶּמֶת

וְאַגַּב שְׂחוֹק הִיא מִתְנַצֶּלֶת.

תְּנוּמָה לַחֲטֹף הָלַךְ הַמֶּלֶךְ.

אַחַר אֵלָיו צִוָּה לִקְרֹא לָהּ.

לָה־קַאוָה בְּלִי יִרְאָה וָחֶשֶׁד

עָשְׂתָה דַּרְכָּהּ אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

שְׁטוּפֵי זֵעָה קָרָה וָדֶמַע

פַּרְעוֹת רֹאשָׁהּ וְתַלְתַּלֶּיהָ;

פָּנֶיהָ אֲחוּזוֹת שַׁלְהֶבֶת

מִתּוֹךְ כְּאֵב, בּוּשָׁה וָפַחַד

לוֹפֶתֶת בִּזְרוֹעוֹת יָדֶיהָ

יָדָיו שֶׁל מֶלֶךְ מְטֹרָף.

אִשָּׁה בּוֹדֶדֶת חַסְרַת־יֶשַׁע,

לֹא אָב עִמָּהּ, לֹא אִישׁ קָרוֹב לָהּ,

דּוֹבֶרֶת אֶל מַלְכָּהּ רוֹדְרִיגוֹ

בְּתַחֲנוּנִים, בְּזַעֲקַת־שֶׁבֶר

כְּאִלּוּ תַּחֲנוּנִים וְזַעַק

לְעֵת צָרָה הוֹפְכִים לְעֵזֶר.

הֵן לֹא תִּדְרשׁ שַׁלִּיט רַב כֹּחַ,

שִׁמְשָׁהּ שֶׁל קֵיסָרוּת הִיסְפַּנְיָה,

כִּי הוֹד קַרְנֵי אוֹרְךָ יַחְשִׁיכוּ

עֲנֶנֶת מִשְׁאַלְתִּי אֵלֶיךָ.

נִקְבַּת־מָגֵן אֲנִי לְטִירַת־מֶלֶךְ

וְאַף כִּי בְּחוֹמַת חָזִי

אֵין בָּהּ אֶשְׁנָב־קְלִיעָה עֲדַיִן,

יֵשׁ אָב לַכֹּל – אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם!

אָבִי שֶׁלִּי עָבַד לְמֶלֶךְ

וּבְעָבְדוֹ אוֹתְךָ כֹּחוֹ.

בְּטֶרֶם חֲתִימַת זָקָן עָלְתָה בּוֹ

גְּדוֹלוֹת וְנִכְבָּדוֹת עָלָיו הִטַּלְתָּ

וּלְעֵת זִקְנָה אַל נָא תִּפְגַּע בּוֹ!

בְּטֹהַר דַּם־כְּבוֹדִי שֶׁלִּי

כְּבוֹד־מֶלֶךְ לֹא יֻכְתַּם, חָלִילָה.

שִׂים לֵב: לִקּוּי שֶׁל דָּם בַּמֶּלֶךְ

סִימָן הַמְּבַשֵּׂר רָעוֹת הוּא לוֹ.

בְּעוֹד אָבִי שׁוֹפֵךְ דָּמֵהוּ

בַּהֲגִנּוֹ עַל מַלְכוּתְךָ

בִּקְרָב בְּזוּי־נֶפֶשׁ וְשָׁפָל,

אַתָּה דָּמֵהוּ מְטַמֵּא.

גּוּרָה מַלְכִּי וְאַל תִּגַּע בּוֹ,

פֶּן יַד נָקָם יָרִים עָלֶיךָ,

כִּי אִישׁ צָבָא וַאֲצִיל רוּחַ

יְהִירוּתָם אַתָּה יוֹדֵעַ.

רוֹדְרִיגוֹ לֹא הִקְשִׁיב רַב קֶשֶׁב,

כִּי אִם לְקוֹל אַוַּת־לִבֵּהוּ

וַיְחַלֵּל טֹהַר בְּתוּלֶיהָ

וּכְתֹם הַמַּעֲשֶׂה מָאַס בָּהּ.

כָּתְבָה לָה־קַאוָה אֶל אָבִיהָ

אִגְּרוֹת מְלֵאוֹת יָגוֹן וּבֹשֶׁת.

חָתְמָה אוֹתָן בְּדִמְעוֹתֶיהָ

הֶעֱבִירָתָן מִיָּד לְסָאוּפְטָה.

דּוֹן חוּלִיאַן יוֹשֵׁב בְּסָאוּפְטָה,

בְּסָאוּפְטָה יְדוּעָה לָשֶׁבַח.

בְּשׂוֹרָה הוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹחַ

הַרְחֵק בַּיָּם, אֶל אַפְסֵי אֶרֶץ.

מָאוּרִי זָקֵן כּוֹתֵב אִגֶּרֶת,

לְפִי שֶׁהָרוֹזֵן מַכְתִּיב לוֹ.

בְּהַשְׁלִימוֹ מְלַאכְתּוֹ הַמָּאוּרִי

קָם דּוֹן חוּלִיאַן וַיַּהַרְגֵהוּ.

בְּשׂוֹרַת כְּאֵב יֵשׁ בָּאִגֶּרֶת,

בְּשׂוֹרַת כְּאֵב לְכָל הִיסְפַּנְיָה.

לְמֶלֶךְ מָאוּרִי יְעוּדָה הִיא

וּבָהּ דּוֹן חוּלִיאַן מַבְטִיחַ,

שֶׁאִם יוֹשִׁיט לוֹ יָד לְעֵזֶר

סְפָרַד שֶׁלּוֹ תִּהְיֶה, לַמָּאוּרִי.

אִמָּא סְפָרַד אֲבוֹי, אֲבוֹי לָךְ,

כָּל הָעוֹלָם קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָךְ,

כִּי אֵין עוֹד אֶרֶץ שֶׁתִּשְׁוֶה לָךְ,

לֹא בְּגֵאוּת וְלֹא בְּתֹאַר,

מוֹלֶדֶת לְזָהָב טָהוֹר אַתְּ

זָהָב טָהוֹר וּמִכְרוֹת כֶּסֶף,

עֶדְרֵי צְבָאִים בִּיעָרַיִךְ,

רַמְכֵי־סוּסִים בְּעַרְבוֹתַיִךְ,

שׁוֹפַעַת כְּלֵי פִּשְׁתָּן וָמֶשִׁי,

בְּשֶׁמֶן מְשֻׁבָּח מוּאֶרֶת,

גַּנֵּי־פְּרִי־נֹעַם מְעֻטֶּרֶת,

מֵרֹב פִּרְחֵי כַּרְכֹּם עוֹלֶזֶת,

בִּכְלִיל טִירוֹת נָאוֹת מֻקֶּפֶת

וּבְמַעֲשֵׂי־גְּבוּרָה מֻשְׁלֶמֶת.

בְּשֶׁל אִישׁ תּוֹעֵבוֹת וָמַעַל

תִהְיֶה לְטֶרֶף אֵשׁ אוֹכֶלֶת.

רוּחַ נֶגְדִית הָיְתָה הָרוּחַ,

בִּמְלֹא אוֹרוֹ עָמַד הַסַּהַר

וְהַדָּגִים רָטְנוּ בַּמַּיִם

לְנֹכַח יוֹם סוּפָה וָגֶשֶׁם.

אוֹתָהּ הָעֵת שָׁכַב רוֹדְרִיגוֹ

אֶל חֵיק לָה־קַאוָה וְרָדַם לוֹ

בְּאֹהֶל מַלְכוּתִי כְּלִיל יֹפִי,

הַמְרֻפָּד זָהָב וָמֶשִׁי.

שְׁלֹש מֵאוֹת חַבְלֵי־כֶּסֶף

קָשְׁרוּ הָאֹהֶל וְחִזְּקוּהוּ

וּפְנִימָה עֲלָמוֹת מָאתַיִם,

בְּשָׂרָן עָטוּף בִּגְדֵּי תִּפְאֶרֶת.

מֵאָה נוֹגְנוֹת עַל כְּלֵי הַזֶּמֶר

בְּתֹאַם־צְלִיל עָרֵב לָאֹזֶן.

מֵאָה מְרַנְּנוֹת בְּיַּחַד

שׁירֵי־מִזְמוֹר עֲתִירֵי־לַחַן.

עַלְמָה אַחַת וּשְׁמָהּ פוֹרְטוּנָה

פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וַתָּשִׂיחַ:

"אִם בִּשְׁנָתְךָ אַתָּה שָׁקוּעַ,

הוֹ, אָנָּא, קוּמָה דּוֹן רוֹדְרִיגוֹ

וְרֹעַ גּוֹרָלְךָ תִּרְאֶה נָא,

וְגַם סוֹפְךָ הָרָע מִמֶּנּוּ.

עַמְּךָ תִּרְאֶה בְּגַיְא הַמָּוֶת,

מִלְחַמְתְּךָ – תְּבוּסָה נוֹחֶלֶת

וְכָל עָרֶיךָ וּכְפָרֶיךָ

שְׂרוּפִים תּוֹךְ יוֹם אֶחָד לְאֵפֶר.

טִירוֹת שֶׁלְּךָ וּמְצוּדוֹתֶיךָ

יַד זוּלָתְךָ בָּהֶן מוֹשֶׁלֶת

וְאִם תִּשְׁאָלָה מִי עוֹלֵל זֹאת,

אֲנִי לָבֶטַח אֲסַפֵּרָה:

דּוֹן חוּלִיאַן הוּא שֶׁעוֹלֵל זֹאת

מֵאַהֲבָה לְבַת נֶחְמֶדֶת,

הוֹאִיל וְאֶת כְּבוֹדָהּ חִלַּלְתָּ

וְהִיא אַחַת וִיחִידָה לוֹ.

הֵן זֶה עַתָּה נָדַר הוּא נֵדֶר,

שֶׁיְּשֻׁלַּם בִּמְחִיר חַיֶּיךָ."

בְּלֵב כָּבֵד הֵקִיץ הַמֶּלֶךְ

כִּשְׁמֹעַ קוֹל הַמְבַשֶּׂרֶת

וּבְפָנִים קוֹדְרוֹת מִצַּעַר

בְּאֵלֶּה הַמִּלִּים הֵשִׁיב לָהּ:

"קַבְּלִי שַׁלְמֵי־תּוֹדָה, פוֹרְטוּנָה,

עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדַעַתְּ לִי."

עוֹד לֹא כִּלָּה דְּבָרָיו הַמֶּלֶךְ

וַחֲדָשׁוֹת הֵבִיא שָׁלִיחַ,

לֵאמֹר, אֵיכָה דּוֹן חוּלִיאַן

שָׂם לִשְׁמָמָה נַחֲלוֹת הַמֶּלֶךְ.

מִיָּד דָּרַשׁ, כִּי סוּס יוּבָא לוֹ

וְלִקְרָאתוֹ דָּהַר רוֹדְרִיגוֹ.

כֹּה רַב הָיָה מִנְיַן אוֹיְבָיו,

שֶׁעֹז לִבּוֹ הָיָה לְתֹהוּ.

גְּדוּדֵי הַמֶּלֶךְ דּוֹן רוֹדְרִיגוֹ

מֻכִּים נָסִים בְּפָחֵי־נֶפֶשׁ.

שִׁבְעָה קְרָבוֹת עָרַךְ הַחַיִל

וּבַשְּׁמִינִי אוֹיְבוֹ נִצַּח.

נוֹטֵשׁ אֶת אָהֳלָיו הַמֶּלֶךְ

וּמִגְּבוּלוֹת אַרְצוֹ יוֹצֵא הוּא.

בָּדָד וְרַע־מַזָּל יָנוּעַ

בְּלִי יְלַוּוּהוּ אָח אוֹ רֵעַ.

כֹּה מְיֻגָּע הַסּוּס מִלֶּכֶת,

שֶׁאֶת רַגְלָיו גּוֹרֵר בְּקֹשִׁי.

הוּא בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ פּוֹסֵעַ

בְּלִי יְדֻרְבַּן יָמִינָה־שְׂמֹאלָה.

כֹּה הִתְרוֹפֵף גּוּפוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,

עַד כִּי קָהוּ חוּשָׁיו כָּלִיל.

מֻכֵּה־רָעָב, צָמֵא לְמַיִם –

קוֹרֵעַ לֵב הָיָה מַרְאֵהוּ.

עָקֹב מִדָּם מֵרֹאשׁ עַד רֶגֶל

הוּא הִתְנַהֵל כְּמוֹ גַּחֶלֶת.

שִׁרְיוֹן עָדוּי בְּאַבְנֵי־חֶמֶד

פָּגוּם לַעֲיֵפָה מָשַׁךְ הוּא.

מֵרֹב מַהֲלֻמּוֹת וָמַחַץ

צוּרַת מַסּוֹר לָבְשָׁה חַרְבֵּהוּ.

כֹּה מְעוּכָה קַסְדַּת רוֹדְרִיגוֹ,

שֶׁנִּשְׁמְטָה אֶל הַקַּרְקֶפֶת.

מִתְּלָאוֹת הַרְבֵּה וָסֵבֶל

בָּצְקוּ פָּנָיו וְהִתְנַפָּחוּ.

אֶל רֹאשׁ גִּבְעָה טִפֵּס הַמֶּלֶךְ,

גְּבוֹהָה מִן הַגְּלוּיוֹת לָעַיִן.

מִשָּׁם אֶל אֲנָשָׁיו הִשְׁקִיף הוּא,

אֶל אֲנָשָׁיו פְּלִיטֵי הַחֶרֶב.

מִשָּׁם בִּשְׁלַל־דְּגָלָיו הִבִּיט הוּא,

בִּשְׁלַל דְּגָלָיו וּשְׁלַל נִסָּיו

קְרוּעִים וּרְמוּסִים לָאָרֶץ.

וַעֲטוּיֵי אָבָק וָשַׁחַק.

חִפֵּשׂ אַחֲרֵי רָאשֵׁי הַחַיִל,

אַךְ לְעֵינָיו אִישׁ לֹא הוֹפִיעַ.

שְׂדֵה־הַקְּרָבוֹת טָבַל בְּאֹדֶם,

פַּלְגֵּי דָּמִים שָׁטוֹף שְׁטָפוּהוּ.

מַרְאֶה עָגוּם זֶה כֹּה הֵמֵר לוֹ,

שֶׁנִּתְעַטְּפָה נַפְשׁוֹ צַלְמָוֶת.

דִּמְעוֹת שָׁלִישׁ שָׁפַךְ הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ אֶת צַעֲרוֹ הִבִּיעַ:

"אֶתְמוֹל שַׁלִּיט סְפָרַד הָיִיתִי,

הַיּוֹם גַּם עִיר אַחַת לֹא לִי הִיא.

אֶתְמוֹל – טִירוֹת וְעָרֵי־פֶּלֶךְ,

הַיּוֹם לֹא עִיר וְלֹא טִירָה לִי.

אֶתְמוֹל כְּבוּדָה וַעֲבָדִים לִי,

אֶתְמוֹל שְׁפָחוֹת וּמְשָׁרְתִים,

הַיּוֹם אֵין בְּיָדַי אַף צְרִיחַ,

אֲשֶׁר עָלָיו אֹמַר: שֶׁלִּי הוּא.

שָׁעָה הֲרַת־אָסוֹן הָיְתָה,

וְיוֹם הֲרַת־אָסוֹן הָיָה

עֵת כִּי נוֹלַדְתִּי וְיָרַשְׁתִּי

מַלְכוּת גְּדוֹלָה לֵאֹלהִים,

כִּי לְאַבְּדָהּ עָתִיד הָיִיתִי

בְּיוֹם אֶחָד – הַכֹּל בְּיַחַד!

הַמָּוֶת! לָמָּה לֹא תִּקְרַב־נָא

נַפְשִׁי מִגּוּף עָלוּב לָקַחַת?

הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי הַמֶּלֶךְ

אֲסִיר תּוֹדָה יִהְיֶה לָנֶצַח!"

עֵת כִּי הַמֶּלֶךְ דּוֹן רוֹדְרִיגוֹֹ

סְפָרַד הַיְקָרָה אָבְדָה לוֹ,

מֵרֹעַ מַזָּלוֹ נִמְלַט הוּא

חֲפוּי רֹאשׁ וַחֲסַר תּוֹחֶלֶת.

בָּדָד הָלַךְ לוֹ וּמַר נֶפֶשׁ

מִבְּלִי בַּקֵּשׁ רֵעִים לַדֶּרֶךְ,

חוּץ לְאֶחָד, הוּא מַר הַמָּוֶת,

אֲשֶׁר בְּעִקְּבוֹתָיו הִפְסִיעַ.

עַד לִמְרוֹמֵי הָרִים הִבְקִיעַ,

כִּתֵּת רַגְלָיו בָּעֳבִי־יַעַר

וּבְאֹרַח נְדוּדָיו פָּגַשׁ הוּא

רוֹעֶה הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הָעֵדֶר.

אָמַר לוֹ: "אָנָּא אִישׁ רַב חֶסֶד,

אֲנִי אֶשְׁאַל, אַתָּה עֲנֵנִי:

הֲיֵשׁ בַּמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ

מִנְזָר אוֹ מְשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ?"

רוֹעֵה הַצֹּאן מִיָּד הֵשִׁיב לוֹ,

כִּי אַךְ לַתֹּהוּ יְבַקֵּשׁ זֹאת,

כִּי בַּשְּׁמָמָה וּסְבִיבוֹתֶיהָ

הוּא לֹא יִמְצָא כִּי אִם הָאֹהֶל

וּבוֹ נָזִיר גַּלְמוּד יוֹשֵׁב לוֹ

וְחַי חַיֵּי צְדָקָה וָטֹהַר.

עַל הַבְּשׂוֹרָה שָׂמַח הַמֶּלֶךְ,

כִּי הוּא נָשָׂא נַפְשׁוֹ לָמוּת פֹּה.

מֵהַנָּזִיר שָׁאַל רוֹדְרִיגוֹ

פַּת לֶחֶם לֶאֱכֹל, אִם יֵשׁ לוֹ,

כִּי לֹא נוֹתַר בּוֹ שֶׁמֶץ כֹּחַ

וְנִתְרַשֵּׁל גּוּפוֹ עַד גְּמִירָא.

פָּתַח יַלְקוּט רוֹעֵה הַצֹּאן,

שָׁלַף פִּתּוֹ פָּרַס לַמֶּלֶךְ.

נֵתַח בָּשָׂר יָבֵשׁ הוֹסִיף לוֹ,

שֶׁבְּאַקְרַאי נָטַל לַדֶּרֶךְ.

שָׁחוֹר מִשְּׁחוֹר הָיָה הַלֶּחֶם

וְלֹא נָעַם לְחֵךְ הַמֶּלֶךְ.

דְּמָעוֹת זָלְגוּ עֵינָיו בְּשֶׁפַע,

כִּי לְבָלְמָן הוּא לֹא הִצְלִיחַ

בְּהִזָּכְרוֹ יָמִים עָבָרוּ

וּמַאֲכָל שֶׁבָּא אֶל פִּיהוּ.

מִשֶּׁסָּעַד לִבּוֹ וְנָח לוֹ

עַל אֹהֶל הַנָּזִיר שָׁאַל הוּא.

רוֹעֵה הַצֹּאן הֶרְאָה לוֹ דֶּרֶךְ,

שֶׁתּוֹבִילֵהוּ בַּל יִתְעֶה בָּהּ.

וְדוֹן רוֹדְרִיגוֹ אָז נָתַן לוֹ

טַבַּעַת וְשַׁרְשֶׁרֶת כֶּסֶף,

שְׁנֵי עֲדָיִים רַבֵּי עֵרֶךְ,

שֶׁעַד מְאֹד יָקְרוּ לַמֶּלֶךְ.

בְּצֵאת אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ רוֹדְרִיגוֹ

בַּמַּעֲרָב שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.

אֶל אֹהֶל הַנָּזִיר הִגִּיעַ,

בֵּינוֹת צוּקֵי הָרִים נָטוּעַ.

שָׁם מְצָאוֹ כְּהֶרֶף־עַיִן,

וּבֶן מֵאָה הָיָה וָמַעְלָה.

"רוֹדְרִיגוֹ הָאֻמְלָל אֲנִי הוּא.

בִּימֵי חֶלְדִּי הָיִיתִי מֶלֶךְ,

בַּעֲלִילַת־דּוֹדִים שָׁגִיתִי,

נַפְשִׁי לָאֲבַדּוֹן יָרָדָה.

בַּעֲווֹנוֹת שְׁחוֹרִים הַלָּלוּ

סְפָרַד עֲדֵי יְסוֹד חָרָבָה.

בְּשֵׁם אָבִינוּ בַּשָּׁמַיִם

וּבְשֵׁם מָרִיָּה אֵם הַקֹּדֶשׁ,

שְׁמַע לַוִּדּוּי אֲשֶׁר אַשְׁמִיעַ,

כִּי אֶת נַפְשִׁי לָמוּת בִּקַּשְׁתִּי."

לֵּב הַנָּזִיר נָמוֹג מִפַּחַד

וּבְדְמָעוֹת דִּבֵּר לַמֶּלֶךְ:

"לִדְבַר־וִדּוּי אַטֶּה נָא אֹזֶן,

לִמְחֹל לְךָ נִבְצַר מִמֶּנִּי".

בְּעוֹד הֵם מְשִׂיחִים וּפֶתַע

בַּת־קוֹל נִשְׁמַעַת מִשָּׁמַיִם:

"נָזִיר קָדוֹשׁ, מָחוֹל תִּמְחַל לוֹ,

אָנָּא, עֲשֵׂה זֹאת, בְּחַיֶּיךָ!

גַּם סִגּוּפֵי־תְּשׁוּבָה תִּתֵּן לוֹ

בְּבוֹר אָפֵל שֶׁלּוֹ, בַּקֶּבֶר."

וַיְקַיֵּם הַכֹּל הַמֶּלֶךְ

כִּדְבַר־הַהִתְגַּלוּת, בְּפֹעַל.

מִיָּד יָרַד אֶל בּוֹר הַקֶּבֶר,

אֲשֶׁר נִפְעַר לִפְנֵי הָאֹהֶל.

נָחָשׁ בָּעֲלָטָה רָדַם לוֹ,

שֶׁפַּחַד־מָוֶת לְהָצִיץ בּוֹ.

שָׁלשׁ צְנֵפוֹת נִצְנַף בַּקֶּבֶר

וּבֶן שִׁבְעָה רָאשִׁים הָיָה הוּא.

"אִישׁ־קֹדֶשׁ, עַל נַפְשִׁי בַּקֵּשׁ־נָא

וְקֵץ שֶׁל חֶסֶד יְבוֹאֵנִי!"

וְהַנָּזִיר הִתְאַזֵּר רוּחַ

וְאֶת קִבְרוֹ אָטַם בְּאֶבֶן.

לְיַד קִבְרוֹ כָּרַע אַפַּיִם

וּתְפִלּוֹתָיו נָשָׂא עַד עֶרֶב.

"בַּעַל־תְּשׁוּבָה, הַטּוֹב שְׁלוֹמֶךָ

עִם בֶּן־בֵּיתְךָ אַדִּיר הַכֹּחַ?"

"אוֹכְלֵנִי וְנוֹעֵץ שִׁנַּיִם

בְּמַה שֶּׁבְּיוֹתֵר חָטָאתִי,

בַּלֵּב, בְּתוֹכְכֵי הַלֵּב,

לַאֲסוֹנִי שֶׁלִּי הַשֹּׁרֶשׁ."

קְטַנֵּי־פַּעֲמוֹנֵי רָקִיעַ

בְּצִלְצְלֵי־חֶדְוָה הֵרִיעוּ.

גְּדוֹלֵי־פַּעֲמוֹנִי הָאָרֶץ

מֵאֲלֵיהֶם עִנְבָּל הִקִּישׁוּ.

וּבַעַל הַתְּשׁוּבָה נַפְשֵׁהוּ

עָלֹה עָלְתָה לִשְׁמֵי־שָׁמַיִם.

בכרך זה מכוּנסים כל הסיפורים שבקובץ Разсказы (פאריס, 1930), ומלבדם הסיפּור “בעל־בית כזית” (במקור Мужичек с ноготок, נתפרסם לראשונה ב“אוֹדֶסקיא נוֹבוֹסטי” והועתק ב“ראַזסויֶט”, 1911, גליונות 3־4), וכן הסצֵינַריוֹ לסרט־ראינוֹע “גַּנְצֹרִי”. סצינַריו זה נכתב באנגלית באמצע שנות־העשרים לפי הזמנת ההנהלה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, אשר הואילה להעמיד לרשותנו את כתב־היד המקורי.

הסצינַריוֹ נכלל בכרך זה, משום שבעלילתו יש לראות כעין המשך לשני הסיפּורים הארצישראליים “יהודוֹן” ובעל־בית כזית".

סדר הסיפורים איננו כרוֹנוֹלוֹגי אלא נקבע לפי הקובץ Разсказы, שנערך בשעתו בידי המחבּר עצמו.

הציוּרים, מעשה־ידי אַרתוּר שיק, הועתקו גם הם מן הקובץ הנ"ל. [הציורים אינם מופיעים כאן – פרויקט בן־יהודה]

¹

(מתוך מאמר משנת 1912)

א

… לא חיש מהר תמצא לה תנועה עממית גדולה את דרכה האמתית. בזמנים הראשונים לובשות תנועות כאלה ברגיל צביון אוּטוֹפּי. יוזמי התנועה הראשונים, על־פי רוב נדמה להם שיוכלו להשיג את מטרתם באורח קל ופשוט מאד, תוך שנים אחדות. גם את האמצעים ואת התכסיסים קובעים הם לעצמם בהתאם לתפיסה מפושטת, ינקותית, זו: בשביל תנועה מהפכנית — קשר, בשביל תנועה שוחרת־שלום —דיפלומטיה. כמובן, אך יפסעו פסיעות ראשונות, והנה בא מפח־נפש. מתברר, שכדי לחולל מהפכה אין די לארגן קושרי קשר, אם עדיין לא הכתה שורש בדעת־הקהל ואינה נשענת על יחס מסוים בין בכוחות הסוציאליים; וגם המיתודה הדיפלומטית לא תביא לידי שום תוצאות אם אינה נשענת על כוחות חברתיים רציניים. וכך מעט מעט, מתחילים להבין את האמת הגדולה: הדרך הבטוחה היחידה בשביל כל תנועה עממית, הרי זו אגירת כוחות על־פי תוכנית ברורה, כיבוש מודרג של העמדות.

בהתאם לכך משתנה גם היחס כלפי המציאות שמסביב, כלפי הענינים הקטנים והטורדים של השעה. כל עוד קיימת האמונה שההפיכה הגדולה תתממש באורח קל ופשוט בעוד שתים שלש שנים, אין ראשי התנועה מתענינים, כמובן, בצרכי־ההווה השונים של צאן־מרעיתם. וכי כדאי לדאוג להבלים כאלה, ולמחר יתמוטט הכל ויבּנה מחדש? אך במדה שהתפיסה התמימה של התנועה כמין ״שוד משדי" מפנה את מקומה לתפיסה האֶבוֹלוּציונית, קם הצורך ב“תכנית מינימום”, במה שקוראים ״עבודת ההווה". צרכי השעה הקטנים קונים להם חשיבות עצומה, לפי שהדאגה להם המאבק לשיפור מודרג של תנאי החיים היומיומיים — היא היא אותה אגירת כוחות המונחת ביסודה של התפיסה החדשה.

זו היתה, למשל, התפתחותו של הסוציאליזם. שלבו האוטופי ארך (אם לא נפליג בזמן, אל תקופת פרא־דולצ’ינו וכד') כיובל שנים. בפרק־זמן זה הוצעו ונבדקו כמה וכמה אמצעים “פשוטים ומהירים” לחולל את המהפכה מיד: בּאבֶּף האמין בקשר ובמרד, סֶן־סימון המליץ על משא ומתן בדרכי שלום עם מלכים ושרים, פוּריֶה צפה לנס מן הפאלאנסטרים שלו. סוציאליזם זה התענין מעט מאד בצרכי ההווה הממשיים של הפרולטריון. “המנשר הקומוניסטי” ירה את אבן־הפנה לתפיסה החדשה. המיתודה היסודית של התנועה הופכת להיות אגירת כוחות המעמד, כיבוש מודרג של העמדות. אך גם כעת, לא חיש מהר מתנדף היחס היהיר כלפי צרכי השעה, כלפי עבודת־ההווה. עוד ימים רבים אין נכנעים בעלי האמונה הישנה, השוללים כל ערך סוציאליסטי מדברים כגון מאבק למען יום־עבודה קצר או ביטוח ממלכתי. לדעתם, כל זה —טרייד־יוניוֹניזם בורגני, פשרה עם המשטר הקיים; כל זה מקליש את המרץ המעמדי, מסיח את הדעת מן המשימה הישירה, עומם את התודעה, ורק לאחר ויכוחים ממושכים ונסערים נקבע סופית, שהמאבק למען שיפורים חלקיים של תנאי החיים בחברה הקפיטליסטית, לא זו בלבד שאינו סותר את המאבק למען יצירת חברה חדשה, אלא להפך: עלית הפרולטריון במסגרת המשטר הישן הריהי הנחה מוקדמת למשטר החדש.

כל תנועה עממית רצינית, בינלאומית או לאומית, כבירה או קטנה, עובר עליה — mutatis mutandis ²— תהליך דומה של אבולוציה. לא נמלטה מאֶבולוציה זו גם ההסתדרות הציונית, השואפת לתחיה שלמה של ישראל, להפיכה בעצם האשיות של הוויתו הלאומית. אבולוציה זו באה גם באוסטריה, גם בגרמניה, גם באמריקה; אך ברוסיה היה לה אופי מיוחד, וכאן נדבר על רוּסיה בלבד.

בדיקה מחודשת של המיתודות של התנועה התחילה ברוסיה לפני 12־10 שנה. קמה ״הסיעה הדמוקרטית“. היא מתחה בקורת על אפיה האוטופי של המדיניות, המיוסדת רק על המשא־והמתן עם מלכים ושרים, וכן על אוסף כספים ועל טיפוח של התלהבות ללא ערוץ מסוים. בהסתמכה על ראיותיו של אחד־־העם, טענה שמימושו של האידיאל ההיסטורי של עם ישראל יהיה תהליך ממושך ומסובך. תבעה יתר תשומת־לב כלפי צרכי השעה של המוני היהודים. הסיעה הדימוקרטית נתנה למחשבה הלאומית דחיפה חזקה, מפכחת. התגלע הויכוח על עבודת־ההווה, על העלאת רמתם הכלכלית והתרבותית של ההמונים. מתוך כך נגעו בשאלת התנאים הפוליטיים ברוסיה, תנאים שאינם מאפשרים שום עלית רמה. בקצב מוגבר התחילו קמות סיעות חדשות, שבעיקר ניסו למזג יחד את הציונות ואת הסוציאליזם; רובן לא האריכו ימים וירדו מעל הבימה, אך בימי קיומן הקצרים הספיקו לרדת לעומק מהותה של הבעיה היהודית, ביחוד מן הצד הכלכלי. בשנת 1903 נערכה הועידה של קבוצת ״התחיה”. קבוצה זו בחרה בעמדת־בינים בין הבּוּנד והציונות, כשהיא מוכיחה את הבּוּנד על העדר של אידיאל לאומי מושלם, ואת הציונות — על יחס מעמדי אל המציאות. מתוך קבוצה זו צמח לאחר מכן הגרעין של ה“סיימיסטים”, שנסח תפיסה דקה מאד ומענינת של הטריטוריאליזם. נתעורר גם החלק הבלתי־מפלגתי מן האינטליגנציה היהודית, וביחד עם הציונים הקים “ברית למלוא־זכויות”, כשהוא חוזר בו מסיסמת ההתבוללות ומעלה כעין סיסמה לאומית.

באוירה זו צצה וגמלה תכנית הלסינגפורס. בימים ההם היו לה לציונות ברוּסיה ארבעה בטאונים: בפטרבורג, בווילנה, בווארשה ובאודיסה. בעצם ימיי תנועת השחרור נתכנסו בווילנה באי־הכוח של ארבעת בתי־ה הללו — נכון יותר, ארבעת בתי־־ה במלוא הרכבם, — וערכו “ועידה של העתונות”. ועידה זו היא שחיברה את התכנית, שלאחר מכן קבלה את הגושפנקה של הכינוס בהלסינגפורס. הרעיונות שנוסחו בתכנית זו באו לידי ביטוי גם קודם־לכן, כמובן, על דפי ארבעת הבטאונים הללו. אך שם הושמעו במקוטע, לפעמים מתוך סתירה זה לזה. במפלגה הורגשה מבוכה. ובכלל, עדיין לא היתה קיימת “בשוק היהודי” שום תכנית מלאה ובעלת מבנה הרמוני, שתהא ממצה את השאלה בדבר אפיה והיקפה של ״ההגדרה־העצמית הלאומית" של העם היהודי ברוּסיה.

הועידה נסתה לתת דוגמה ראשונה לתכנית ממצה כזו.

ב

בתכנם של סעיפי התכנית נגע להלן. כאן יהא מן המועיל להביא את תכנם של הויכוחים, שלוו את עיבודה. נתעוררה אותה שאלה עצמה, שהפחידה והדאיגה בשעתה את בעלי האמונה הישנה בסוציאליזים: האין סתירות בין האידיאל לבין תכנית זו? כיצד משלימים בין הרעיון של יצירת מרכז טריטוריאלי לעם ישראל בארץ שמעבר לים — ובין המאבק למען זכויותיו של עם זה בגולה? הכל היו תמימי דעים, שצריך ואפשד לחבר יחד את שני היסודות הללו. אך כיצד מנסחים את הזיקה הפנימית שביניהם? בשאלה זו נסתמנו שתי נקודות־מבט.

קבוצה אחת נתבססה על הרעיון של “אגירת כוחות”. אידיאל היסטורי אינו ניתן להתממש על־פי צו ופקודה.

קודם כל, הטריטוריה עצמה לא תעבור לרשותנו בעזרת הדיפלומטיה גרידא: את הטריטוריה יש "לכבוש״ על־ידי ביצור מודרג של העמדות הכלכליות והתרבותיות העבריות בתוכה. אולם, המצרכת כוח־עמידה לאורך ימים, תכניתיות שקטה, מאמץ רב ובלתי פוסק, — אינה לפי מדת יכולתו של עם מדולדל, נבער מדעת, חסר־ארגון, נדכא. כדי לממש אידיאל הסטורי נעלה ומורכב, צריך עם ישראל להחלץ תחילה מן הבור, ששם הוא מתבוסס כעת כשידיו כפותות. מן הצורך להחלימו מבחינה כלכלית, לתת לו בית־ספר לאומי, לארגנו, להרגילו לפעילות פוליטית עצמית. כל זה לא יצויר באוירה של אבסולוטיזים וחוסר זכויות. לפיכך, המסקנה הראשונה מן האידיאל הלאומי, המוקדמת הראשונה לתחיה הלאומית — חופש פוליטי ושיווי־זכויות.

קבוצה אחרת הרחיקה לכת מזה, העלתה תפיסה אחרת, אולי נועזת יותר. היא נתבססה על כך, שאפילו אם יתממש האידיאל ההיסטורי מימוש מלא ביותר, יישארו המונים רבים של יהודים בגולה, וכך יפה: לא מתוך חולשתו של עם ישראל יהא נובע הדבר, אלא מתוך כוחו. כי עובדת התפוצה היהודית, שני צדדים לה: מזה, הגלות — מארתנו אסוננו; אך מן הצד השני, התפוצה היא המקור לכוחנו המיוחד. מצד אחד גורמת התפוצה שבכל מקום הננו מיעוט, בכל מקום תלויים אנו ברצון זר, ובשום מקום אין בכוחנו ליצור סביבה לאומית משלנו, סביבה שתהא מותאמת לאינדיבידואליות העממית שלנו; וכאן עיקר הסיבה לסבלנו שאין דומה לו. אך מן הצד השני, הגלות היא היא שתודות לה מורגשת ההשפעה היהודית באלף מקומות בבת־אחת, מורגשת היד היהודית במקומות ובתחומים שונים ומשונים. צד זה שבגלות, ערך לו משלו, ויש להכיר בערכו.

כמובן, חלקיו השונים של ישראל מפורדים; חסרים הם רצון מאוחד; לנו מושבות עצומות בעולם כולו, אך אין לנו דבר שיהא בבחינת מטרפולין: היקף עצום ללא מרכז. יש ליצור מרכז זה על־ידי עבודה עקשנית ותכניתית, בצורת טריטוריה לאומית אבטונומית: היא תהית כלי־קיבול להגירה היהודית, בית־היוצר ל, משגב לעם ישראל כולו. מגוחך יהא לנחש, איזה חלק מעם ישראל תאסוף לתוכה ותכיל בתחומיה, אם יהא זה שליש או חצי או שלשה רבעים. אך דבר אחד ברור: למען מרכז חזק רצוי לשמור^:על היקף חזק! מטרופולין רבת־אוכלוסים תפיק ברכה ממושבות רבות־אוכלוסים, העומדות על תלן ברוחב ובאורך גיאוגרפי שונה. תודות להן יקנה לו המרכז היהודי העתיד השפעה מדינית ממין מיוחד, השפעה שתהא עולה מאד במשקלה על כוחותיו המוחשים העצמיים; היהדות תתפוס אז באמת מקום חשוב בין הגורמים העולמיים. _:באספקלריה זו, הקיבוצים היהודים בגולה משמשים אף הם כיסודות לאיָל הלאומי העתיד? יש לפרוק מעליהם את נטל־הצפיפות, להעביר מהם תעלת־הגירה רחבה לארץ ישראל; אולם לא רק מן הנמנע להכריתם, לרוקנם מאדם, לחסלם: הדבר אינו רצוי. הגולה אין לראותה אך ורק כבור ענקי שאנו מרקיבים בתוכו: יש לראותה גם כשורה שלמה של עמדות לאומיות שכבשנו, ושאסור לפנותן. הן יביאו לנו תועלת גם לאחר הריכוז הטריטוריאלי של הגרעין הלאומי העיקרי. אך כדי שמושבות יהודיות אלו בגולה יביאו לנו תועלת, צריך שיהיהו בעלות כוח כלכלי ותרבותי, בעלות הכרה עצמית לאומית, מאורגנות ארגון מוצק ונהנות ממלוא שיווי־הזכויות האזרחי, הפוליטי והלאומי.

ועידת העתונות עיבדה הצעת־התכנית. בנובמבר 1906 נערך כינוס המפלגה בהלסינגפורס, שאישר תכנית זו אגב תיקוני־נוסח קלים. הנה עיקרי הקוים של תכנה: דמוקרטיזציה של המשטר במדינה, הגשמת יסודות הפרלמנטריזים, חופש העתונות, ההתאגדות, האספות והשביתות. ריפורמה של הבחירות על־פי הנוסחה המחוּמשת, כלומר הצבעה כללית, שוה, ישירה, חשאית ופרופורציונית, בלי שים לב לדת, לעם ולמין. שיווי־זכויות. דיצנטרליזציה, ממשל־עצמי, זכויות של לשונות. לעיבוד מפורט ביותר זכה, כמובן, המושג של שיווי־זכויות; סיסמה זו, מן הדין שתחול גם על היחסים הבינלאומיים, כלומר, יהודים בני ארצות חוץ צריכים להינות ברוּסיה מזכויות שוות לשל שאר בני ארצות חוץ, ויהודים אזרחי רוּסיה צריכים להינות מזכויות כאלה בחוץ לארץ. החלק השני, המקורי ביותר, בתכנית הלסינגפורס, הוא הפרק על ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים; שם ידובר על הכּנסת הלאומית, על הממשל־העצמי של הקהילות, על “זכויותיהן של הלשון הלאומית והלשון המדוברת בּבתי־הספר, במוסדות הרשמיים ובחיי ציבור”, על הזכות להחליף את מנוחת יום ראשון במנוחת השבת…

שאלות ההגדרה העצמית הלאומית על־פי תכנית הלסינגפורס ראויות לסקירה מפורטת. אולם ממה שאמרנו כבר אתה למד: אין הדבר דומה לתכנית שיונקת מן העקרון "ככל שרע יותר, כן טוב יותר״. להפך, לא לפני הכינוס בהלסינגפורס ולא אחריו, לא נסחה שום קבוצה ביהדות את שאלת שווי־הזכויות היהודי ניסוח מקיף כל־כך, ולא תבעה תשובה. מלאה כל־כך לשאלה זו.

¹

היה זה שיח קל, מה שהצרפתים קוראים causerie; לא השתתפתי בו, אלא ישבתי מן הצד והקשבתי, ועל כן אין אני אחראי, לא לטענות ולא למסקנות, את הנושא סִפֵּק למשוחחים מאמרו של ה' סטוֹליפּין על “גזע נחות־דרגה”, מאמר שהקים רעש. המשוחחים שנים הם: רוסי ויהודי; הם מסוּבים שלוה אל שולחן התה, ובפנים מסבירות דנים בשאלה, גזעו של מי נחות משל חברו.

– לדעתי, — אמר היהודי, — אין בכלל גזעים עילאים ונחותים. לכל גזע תכונות משלו, פרצוף משלו, צירוף־כשרונות משלו; אולם מובטחני, שאילו אפשר היה למצוא קנה־מדה מוחלט ולהעריך בדייקנות את הסגולות המיוחדות הטבועות בכל גזע, כי־אז היה מתברר בדרך כלל, שהגזעים כולם שוים בערכם בקירוב.

– הא כיצד? הצ’וּקצ’ים והיוונים העתיקים שוים בערכם?

– כך סבור אני. אילו היו הצ’וּקצ’ים חיים בתנאים של יוון העתיקה, מן הסתם היו אף הם מעניקים לעולם ערכים משלהם. לא אותם הערכים שהיוונים העניקו לעולם, כי כל עם ועם הוא בעל עצמיות מיוחדת, אך בכל זאת ערכים, שאולי לא היו נופלים משל היוונים. כמובן, אין אדם יכול להוכיח זאת; אני רק מחוה את דעתי, אולם זוהי הכרתי העמוקה. אין אני מאמין, שקיימים גזעים עילאים ונחותים. כולם טובים במידה שוה, כל אחד על־פי דרכו.

– מוזר לשמוע דברים כאלה מפי יהודי דווקא. אתם, שמאז ומתמיד ראיתם את עצמכם בבחינת “אתה בחרתנו”…

– כן, כן ידעתי את הטענה. אומר לך יתרה מזו: אחרי חורבן בידי טיטוס, התאבלו חכמי ישראל ביחוד על שהסגירם ה' ביד,,אומה שפלה״. מבין אתה, הרומיים המבריקים מתקופת הפרינקיפָּטוס, שכבר ספגו לתוכם, נוסף על תרבותם העצמית, גם את ערכי היוונות המעודנים — בכל זאת היו בעיניהם גזע נחות־דרגה. אך מכאן למדים אנו דבר אחד בלבד: החכמים ההם היו מוכּי סנוורים. ובדומה לכך, כל התורות החדשות על גזעים נחותי־דרגה —פרי של סמיוּת עינים.

– לא, אני חולק כל כך. ודאי, ה' סטוליפין הגזים; הדבר מתבאר בצערו האישי, שבאמת מכה בסנוורים; ואין אדם נתפש בשעת צערו. אך אין להגזים גם בכיוון ההפוך. שוויון־ערך של כל הגזעים, הרי זה פּרדוֹכּס. הייתי יכול להצביע על הכושים, היושבים באמריקה בצד הלבנים ובכל זאת אינם שוים ללבנים, על התורכים, שעשו דבר ששמו איסטאמבול, באותו מקום עצמו ששם יצרו האַרים את ביצאנץ, וכו'. אולם הנחתך הכללית, שכל הגזעים שוים בערכם, כה פרדוכסית היא בעיני, שאף לא אנסה להפריכה. אפילו בקרב בני־דתך, או נכון יותר: ביחוד בקרב בני־דתך, לא תמצא חצי מנין אנשים שיסכימו לדעה זו. נפסח איפוא על השאלה הכללית. עוסקים היינו בגזע היהודי. אני חוזר: סטוליפין הגזים. גם לא אומר שאני מסכים בכל לדעתו של צ’מבּרלן, אף־על־פי שהאיש הוא הוגה־דעות משכיל מאד ומעמיק. וכן אין אני מסכים בכּל לדעתו של ויינינגֶר, זה בשר מבשרכם, אף־על־פי שגם הוא מביא הרבה טענות עמוקות, מפתיעות ממש, כאסמכתה לדעה שהגזע היהודי (אם אפשר לומר כן) אינו בעל ערך מלא. מלבד זאת, קראתי משהו גם מצדכם — את הרץ, שבכלל כופר בגזע, ואת הסופר החדש צוֹלשאן החושב את הגזע היהודי למעולה. אך בעיקר מתענין אני ב עצמם, והא לך הרושם הכללי שקבלתי בשאלה זו, הן מתוך הספרים והן מתוך ההסתכלות ב. אתם, בלי ספק גזע בעל מין ליקויים רוחניים־אורגניים בולטים (מדעתך תבין, אין אני מדבר על יוצאים מן הכלל — יש יהודים מכובדים מאד, אני מכיר בעצמי בני־אדם אידיאליים מתוך קהלכם; אמנם, גם יוצאים־מן־הכלל אלו ניתנים להתבאר כפריוֹ של תֶבֶל־דמים מקרי; אך לא בהם אנו עוסקים, מבין אתה).

– בנתי, בנתי, אל תהי נבוך, רגילים אנו.

— והנה הרושם הכללי שקבלתי: אתם, בפירוש, גזע ללא ערך מלא. כבעל ערך מלא מציין אני גזע יוצר ורבצדדי־הרמוני. אתם — לא זה ולא זה. אין לכם יצירה משלכם, ומעולם לא היתה. כבר הוּכח שאחדות־האֵל שלכם והשבּת שלכם שאולות מאחרים; ביחס לרעיונות אלו מלאתם רק את התפקיד של פופולריזטורים, ואם תרשני לומר — אפילו של סוכנים־נוסעים; ואמנם, לתפקיד זה מתאים הגזע היהודי מאד. לעומת זאת, אטומה הנפש היהודית לגבי תפיסות רבות, סולם־התחושות שלכם מוגבל מאד ומשולל בני־גונים כרוֹמטיים; זהו טעם הדבר שמעולם, בימי־הזהר של עצמאותכם, לא היו לכם אמנויות פלאסטיות. כדי לבנות את בית־המקדש, הצטרך שלמה המלך להזמין אדריכל מחוץ־לארץ. אומרים, בתנ״ך שלכם — ואפילו בשיר־השירים — אין אפילו מלה אחת שתהא מורה על צבע, על גיווּן. רק על דוד נאמר שהיה אדמוני, ושולמית קוראת לעצמה שחרחורת; אך צבעי הטבע, הרקיע, הים, העלוָה, — כל אלה הס מלהזכיר, כאילו אינם קיימים בשביל הרוח היהודית היבשה, בעלת־החשבון, החדגונית, אינם נחוצים לה, אינם מענינים אותה. השוה לכך את הומירוס, את rhododactylos Eos² שלו — אילת־השחר ורודת־האצבעות!…

— סליחה, מה ענין גזע לכאן? מאותו הגזע עצמו יצאו לאחר מכן ישראלס, לויטאן… וגם כמעט כל הפיסול ה“רוסי”, במחילה מכבודך, יצא מן הגזע ההוא — אנטוקולסקי, גינצבורג, אהרנסון… בפשיטות, בימי קדם לא יכלה האמנות הפלאסטית להתפתח בקרב בני ישראל, מפני שהדת אסרה לתאר את ״אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת"…

– לא, אדוני, אין זו טענה. אין האמונות הדתיות מסבירות את האופי הלאומי, הן גופן צריכות למצוא את הסבּרן בסגולותיו של האופי הלאומי. עם בעל נטיות אמנותיות לא היה בשום פנים מקבל דת אנטי־אמנותית. אל נא תפסיקני. אני ממשיך בדרכי: גם המוסר המקראי שלכם, אשר עליו גאוַתכם, מין מוסר יבש הוא, בעל־חשבון, – לא־אבירי, אם לא נאמר סתם בלתי־אצילי. כל סעיף וסעיף, הבטחה של כמול מעשי מפורש בצדו, התחייבותו של הקדוש ברוך הוא לשלם במזומנים: לתת ארץ זבת חלב ודבש, להאריך ימים על האדמה… המקרא אינו מכיר מניעים נעלים יותר למוסר – לא את רעיון השלמות, לא את ההתעלות אל האלהות, לא את חיי עולם־האמת. שימה לב לעוּבדה זו: עם, שבספרי־הקדש שלו אין אפילו מלה אחת על מה שצפוי לאדם אחרי מותו! השוה את הדבר לארים: פולחן ה“אבות” הוא הוא ההתחלה לעצם דתם! כלום אין זו ראָיה ניצחת להעדר גמור של התענינות כלפי כל מה שאין לו מטרה מעשית בלתי־אמצעית? מחוץ לגבולות הצרכים המעשיים של חיי חברה, הרי לא רק רצונכם אלא אף מחשבתכם לא פעלה. סתם, לא תהענינו. כלום אין כל זה נותן יסוד מוצדק לכפור ברבצדדיותה של הנשמה היהודית? כלום שוה היא בערכה לנשמתו של האָרי הרבצדדי, האבירי, השוגה בחלומות, ההרמוני? אנא הבינה, אין ברצוני לפגוע…

– בנתי, בנתי. בבקשה.

– בעצם, כבר סיימתי. ברצוני רק להוסיף, שגם בחיים אי־אפשר לי שלא לראות אסמכתות להשקפה זו. לא אאריך בדברים על נושא זה, אולם עליך להסכים: אם כל בני־האדם, בכל מקום ובכל זמן, שונאים ובזים לאותו גזע עצמו, הרי אי־אפשר להסתפק כאן בבאור הפשטני, שכל בני־האדם מנוּולים הם. משתנות האמתלות לאיבה, משתנה תוכן ההאשמות כלפי היהודים, אך האיבה והבוז קיימים לעד. כלום באמת לא עלה מעולם על דעתך, שכנראה יש בכם משהו שאין הדעת סובלתו, משהו קשה מנשוא, מאחר שבכל זמן ובכל מקום נתקלים אתם באותו יחס עצמו? הרי די לקחת את רשימת האישים הדגולים, שלא סבלו את היהודים: מה מגוּונת היא! קיקֶרוֹ, יוּבֶנאל וטאקיטוס, ג’ורדאנו בְּרוּנוֹ ולוּתר; שכּספּיר, ואגנר, דיהרינג, הארטמאן. בעצם גם רינאן; פושקין, גוֹגוֹל, שבצ’נקוֹ, דוסטוייבסקי, טוּרגניאֶב… ואין כאן אפילו חלק עשירי מן הרשימה ממלאה. לבסוף, הנה מה שאומר לך. אתם, היהודים, נפגשים בכלל רק מעט עם הרוּסים, אפילו מבין ידידי היהודים; ואני יושב בתוך עמי, וידעתי מה יחסם כלפיכם, כשאינכם בקרבת מקום. אתם, רבותי, אף לא שערתם בנפשכם, מה מרובים אויביכם אפילו בקרב ידידיכם. אפשר אין זו ״איבה״ במשמעה האמתי, אף לא בוז; זוהי מין תחושה שאי־אפשר להתגבר עליה, תחושה של יצור נחות־דרגה, של גזע נחות־דרגה. תחושה זו חשים הכל, ואם אדם כמיליוּקוֹב או אפילו פּלכאנוֹב יבטיחני שאינה מוּכּרת לו, לא אאמין לו. ואם הכל חלק להם באותה הרגשה עצמה, אזי ההרגשה ההיא — אמת,

– סיימת?

– סיימתי. מחכה אני להשגותיך על דברי.

– לא אתוכח עמך.

– כל־כך למה?

– לא אתוכח. אולי רק אציין שתים שלש זוטות, שנחרתו בזכרוני. למשל, על ה בעולם האמת. אמנם, במקרא לא ידובר עליהם; אף־על־פי־כן ברי וגלוי, שבני ישראל הקדמונים היו להם אמונות על ה בעולם האמת. בעין דור דורש שאול באשת בעלת־אוב, והיא מעלה את שמואל הנביא; שמואל ״עולה" ושואל: “למה הרגזתני?” כל המתמצא בתולדות התרבות, ברי לו שאגדה כזו, ביטויים כאלה, ובכלל עצם הרעיון של העלאת המתים, יכולים להוָלד רק במקום שקיימת האמונה, שגם מעבר לקבר ממשיך המת בחייו. וביטויים אחרים במקרא, כגון ״ויאסף אברהם אל עמיו", ובלשון אחרת – מת? או מדת־־הקפדנות המציינת את אברהם, בשעה שהוא בוחר באחוזת־קבר בשביל שרה? כל סוציולוג יאמר לך, שאלה הם קוים מובהקים של עם אשר האמין ב בעולם האמת. במקרא לא נשמר ניסוח של אמונות אלו במישרים, אך אל נא תשכח שכמעט כל הספרות הקדומה של עם ישראל הלכה לאיבוד, והמקרא אינו אלא רסיסים ממנה. במגלת אסתר אין נזכר שם אלהים אפילו פעם אחת. אילו נשה מגלה זו בלבד היית מבטיחני שבני ישראל לא הכירו את רעיון האלוה… או ביחס לצבעים ולאמנוּת בכלל. ראשית, מלבד דוד האדמוני ושולמית השחרחורת, הנה יש בתנ״ך גם,,ירק״ דשא, גם נזיד־עדשים “אדום”, גם פתיל ״תכלת״. שנית, ביחס לעושר של רשמים חזותיים דווקא, הנה תמונות הטבע בשיר־השירים שלמות הרבה יותר מהומירוס ומאילת־השחר ורודת־האצבעות שלו. שלישית — מדוע מטעים אתה את העדר האמנויות הפלאסטיות, ושוכח על ההתפתחות הגבוהה של המוסיקה בקרב בני ישראל הקדמונים? ספר תהלים מלא וגדוש מוסיקה — על כל צעד ושעל נגינה וזמרה. עדיין שנוי הדבר במחלוקת, איזו אמנות יש בה יתר עומק, יתר מעשה חושב — הפלאסטית או הטוֹנית. ובמה שנוגע לאדריכלים מארצות חוץ, הרי גם ברוסיה היו אדריכלים מאיי הים בונים לכם ימים רבים את המקדשים היפים ביותר, ואף־על־פי־כן אין אתם רואים את עצמכם כמשוללי נשמה אמנותית… אך כל אלה זוטות הן. על עצם השאלה לא אתוכח עמך.

– פירוש הדבר, אתה מסכים?

– לא, פירוש הדבר אינו אלא זה: אין מתוכחים על מיני־הטעם. מתוך דבריך יש ללמוד רק זאת: אין אנו מוצאים חן בעיניכם. זהו ענין שבאסתיטיקה. אין כאן מקום לאבן־בוחן אובייקטיבית. לדעתך, הצפיה לשכר בעולם־האמת עולה במוסריותה על הצפיה לשכר בחיי העולם הזה, ולדעתי — להפך. לדעתך, התורה על ההתקרבות אל האלוהות, נעלה היא על התורה המצוה לשמט מפרק לפרק את החובות, ושלא לכלות בשעת הקציר את פאת השדה ולעזוב אותה לעניים; ולדעתי מצוות פשוטות אלו יש בהן רב יתר אמת, לא אמת ארצית אלא אלוהית, אמת המקרבת אל האלוהות. לדעתך, מי ששאל יסודות של תרבות מבבל, כמוהו כסוכן־נוסע; ולדעתי, כל מעשה־יצירה בעולם נשען על יסודות שאולים, ואותו עם שידע, עם שחר חייו, לאסוף רסיסי זהב אלו ולהקים מהם מקדש כה נצחי, — אותו עם הוא עם יותר ³par excellence מבין כל גויי הארץ. בקיצור, הדבר תלוי בטעם. הלא אין אני כופר בגזעים, אין אני חולק על כך שקיים יסוד אָרי וקיים יסוד ישראלי, ושהם שונים זה מזה בתכנם. אולם כל נסיון לשום שני יסודות אלו, לקבוע איזה מהם ״נעלה יותר׳׳ ואיזה ״נמוך יותר, — כל נסיון ממין זה, הוא בעינַי דבר שאין לו שחר. מבחינה אובייקטיבית, סבורני, שניהם בעלי ערך שוה ודרושים לאנושות במדה שוה. וכל הערכה, מקורה היחידי באי־אהדה מוקדמת. רצונך אראה לך מין ניסוי.

– איזה מין ניסוי?

– אנסה לנתח מומֶנטים אחדים מתוך ההיסטוריה הרוּסית. אנהג בזה כמוך: אטול קנה־מידה מן המין המוצא חן בעיני, ואהא מודד בעזרתו את המאורעות, שמתוארים בספר־הלימוד של אילוֹבאיסקי. נראה נא, מה יצא מכאן, רוצה אתה?

– בבקשה. מחמאות תחת מחמאות.

– נכון. נפתח נא בקנה־המדה. לדעתך קנה־המדה, לגזע עילאי — כוח־יצירה ורבצדדיות. יכול הייתי להביע ספקות גם ביחס לשאלה, אם הראה העם הרוסי בדבר מן הדברים את רבצדדיותו היוצרת — אם העניק לעולם ולוּא רק דבר אחד חדש וגדול בתחומי המדע, הדת, הפילוסופיה, החוק, הטכניקה, האמנות… אולם נניח לענין זה. כי אני מעלה אבן־בוחן אחרת לגזע עילאי: הכרה עצמית. יצור ממין עילאי יהא זה מלומד בתוך פראים או אריסטוקרט בתוך המון־העם. שורה בלבו בכל עת הכרת ערכו, הכרה שאי־אפשר לעקור אותה משם ושאינה כפופה אף לרצונו שלו. כלפי חוץ תמצא לה ביטוי במה שמכנים אנו בשמות שונים — על פי רוב בשם גאוה. זהו אותו קו, שתודות לו אין המלך ליר פוסק מלהיות מלך גם בבלויי סחבות: תודעתו אומרת לו שמלך הוא, ולא יוכל לעקור אותה מלבו. הרגשה זו שאדם מרגיש עצמו כאריסטוקרט, הוא הסימן הראשון והעיקרי לאריסטוקרטיותו. ודאי, לפעמים בא parvenu⁴ ומעמיד פני אריסטוקרט; מצד אחר, גם בקרב הבּוּשמֶנים רווחת האמונה ששאר בני־האדם נחותים מהם. אוּלם הדיוט שעלה לגדולה, דיו להפגש פנים אל פנים עם גביר אמיתי, ומיד יתגלה הסדק שבתודעתו: הוא ירגיש מבוכה לא ידע לשמור על הטון בדיבורו — ויחוש בנחיתותו. הוא הדין בבושמֶן, לכשיתקל באדם לבן: סוף סוף על אף הכל, יתרשם מיתרונו של הלבן. בלב שניהם שוכנת ההכרה בדבר עליונותם, אך בלבו של הלבן לא תפּגם, ואילו בלבו של הבוּשמן תתערער ותחדל להיות מורגשת, והלבן סופו לשלוט בו לא רק שליטה של אגרוף, אלא גם שליטה של יתרון־רוח. לפיכך, כסימן של גזע עילאי' אפשר לחשוב רק תודעה כזו עליונות, שעצרה כוח לעמוד זמן רב בפני התנגשויות חזקות, ולא נתערערה.

– ככה, בנתי לרעך. הואיל וזה, שלשת אלפים שנה מאמינים היהודים בעליונותם, על כן הם…

– לא. לא ביהודים עסקינן, אלא בכם, ברוסים. בררתי רק, באיזה מובן משתמש אני במלה "הכרה־עצמית״, ומפני מה נחשבת בעינַי עובדת קיומה של הכרה־עצמית כזו לעיקר סימנו של גזע עילאי (כמובן אם נניח שקיימים גזעים עילאים ונחותי^־דרגה). גזע עילאי, ראשית כל צריך שיהא בעל הכרה־עצמית; טבועה בו גאוה העומדת בפני כל, וכמובן, לא ברברבנות תתבטא, אלא בכוח־עמידה איתן, ביחס של כבוד כלפי ערכי־רוח של עצמו. בשביל גזע כזה, עצם המחשבה על כך, שיהא מקבל עליו ועל נשמתו את מרותו של יסוד זר, מאוסה עליו מיאוס אורגני. עתה נקח נא את אילוֹבאיסקי, ונתחיל למדוד בקנה־מדה זה את ההיסטוריה הרוסית שלכם.

– הבה נראה.

– על סף ההיסטוריה הזאת נפגשים אנו בקריאה אל הוואריאגים לבוא ולמשול ברוּסיה. עובדה מפליאה. תאמר לי: אין זו עובדה אלא אגדה. ידעתי, כמובן, במציאות לא כך אירע הדבר; מן הסתם, הוויקינגים הוואריאגים באו ובפשיטות תפשו את השלטון בחוזק־יד, והזכר העמום של מאורע זה נהפך במרוצת הימים לאגדה. אלא שכל אגדה היא פרי יצירות של העם, ונותנת ביטוי לנשמת העם. לפיכך, אם כי אין העם הרוסי אחראי ל“קריאה אל הוואריאגים”, הנה אחראי הוא לאגדה על הקריאה אל הוואריאגים. הרעיון, המונח ביסודה של אגדה זו, היה כנראה מתקבל על הדעת לחלוטין,טבעי לחלוטין, בשביל ההכרה־העצמית של העם הרוסי; שאם לא כן, לא היתה, האגדה שומרת על רעיון זה. וכל עצמו של רעיון זה, מהו? הוה אומר: נתאספו ראשי ארץ רוסיה, והחליטו לשים עליהם לראש ולמנהיג בן ארץ זרה. לא קוטלי קנים, לא סתם אכרים נבערים מדעת, אלא קציני עם הם שנתאספו, ולא היתה בלבם מדה מספקת של אהבה־עצמית, כדי למצוא מוצא אחר מן המצב. כנראה, בעיני העם שיצר אגדה זו, בעיני העם שהסביר לעצמו באורח זה את העובדה של התמלכות זרים, היה זה דבר טבעי; כנראה, לא נרתע מפני הרעיון שאבותיו לא ידעו למשול בעצמם, ושהדרך היחידה להשכין סדר היתה — להזמין נגיד ומצוה מן החוץ. כדי להבין את העוקץ שבאגדה זו, השוה נא אותה אל האגדה הישראלית על מה שקרה על סף ההיסטוריה הישראלית. עם שחר ההיסטוריה הישראלית, נחלץ ישראל משלטונו של מלך זר והוא הולך דרך המדבר — לכבוש לו ארץ מולדת. האינך סבור שבשתי אגדות אלו —שתי פסיכולוגיות לאומיות?

– לא, איני סבור, אולם, הרי אין אני מתוכח, אני מקשיב לדבריך.

הבה נוסיף לדפדף באילובאיסקי. שימה לב לאותו עמוד שבו מסופּר כיצד קבל העם כולו את האמונה החדשה בימי ולאדימיר. עומדים במים עד צואר ומקבלים את האמונה החדשה. באותה שעה עצמה קוראים הם אל הפסל של פֶּרוּן, שבפקודת הנסיך הוטל לתוך המים: ״אֵל נא, עלה נא!״ לאמור, פרוּן עודנו אֵל בשבילם, שיכול לעלות על פני המים. אוכל להבין, עם ממיר את אמונתו, כשנתערערו אשיותיה. אך בשעה שהאמונה הקודמת עודנה שלמה ותמימה, כאשר ממעמקי נפש העם פורצת הקריאה “אל נא, עלה נא!” — אם באותה שעה עצמה טובלים כל בני העם במימי נהר ומקבלים את האמונה החדשה, הרי עדות ברורה כאן: לא היתה הכרה־עצמית, לא היה יחס של כבוד כלפי הנכסים שבלבב פנימה, לא היתה הרגשה שמן הנמנע לכפות עלי דבר שאין לו שרשים במצפוני. אם קיימים בעולם גזעים עילאים ונחותי־דרגה, הרי לא כך יפעל גזע עילאי.

– הערה אחת: ״אילובאיסקי מביא פתגם, המסביר מדוע היה צורך להכנס לתוך המים. “דובּריניא היה מטביל בחרב, ופּוּטיאטא באש”.

– בלא שום ספק. אך לשם השוואה, הרשני נא להזכירך שגם אותנו, את היהודים, היו מטבילים לשמד באש ובחרב; אין זה פתגם בפינו, אלא כל ההיסטוריה שלנו במשך אלפיים שנה מלאה דבר זה, — ואף־על־פי־כן, לא פוטיאטא ולא דובריניא, לא השפיעו עלינו כמלוא נימה. כנראה, אנו עם כזה, שאי־אפשר לדבר עמו בעזרת המקל ביד… אך אני סר הצדה; נחזור אל אילובאיסקי. הנה לפנינו העול הטטרי. הרי זו אחת מן התופעות הפוליטיות המוזרות ביותר שבעולם. כמעט אין דומה לה. כבשו הרומיים ארץ מן הארצות, היו משאירים שם חיל־מצב, היו מיסדים שם ישובים רומיים או לטיניים; הם החזיקו בארץ על־ידי שחנו בה, בצורה זו או אחרת. כאן היה דבר שונה מעיקרו. לאחר ההרס האיום, חזר גל הטטרים אל ה“אוֹרדה” שלהם; בעצם יצאו הטטרים את רוסיה, ואת מרותם עליה קיימו לא על־ידי שחנו בגבולותיה בפועל, אלא רק על־ידי שהטילו עליה מורא על־ידי דמותם המאיימת מרחוק. האינך סבור, שלשם כך דרוש מין… כשרון מיוחד של ציוּת? ודאי, ההרס היה איום, זכר הלקח הזה לא היה יכול להמחות; ואף־על־פי־כן, קיימים מיני־אופי מרדנים, קשי־עורף, שעד מהרה שוכחים את לקח־הדמים האכזר ביותר, ולוחמים עד שיקוֹצצו ידיהם, — ויש גם מיני־אופי אחרים, רכים יותר. ושוב השוה נא, לשם הקבלה, את יחסם של היהודים כלפי השלטון הזר בארץ ישראל. כל עוד נותר קומץ של יהודים בארץ־הקודש, לא נכנעה הארץ. לא עם “אורדה״ של נודדים, אלא עם רומי הגדולה נלחמו בר־גיורא ובר־כוכבא! הטטרים הניחו לרוּסיה אבטונומיה מלאה, והיא היתה מכנעת ומעלה מס. הרומיים הצטרכו לקיים בירושלים את הכתוב ״ציון שדה תחרש”, לנתוץ עד עפר את ערי הגליל הפורחות, להשמיד ולזרות לכל רוח את התושבים היהודים, כמעט עד האחרון שבהם, ואז רק אז נכנעה יהודה. מרחץ־הדמים של טיטוס היה אף הוא ״לקח״ איום, אך מקץ שבעים שנה כבר הספיק בר־כוכבא לשכחו. כנראה, לא כל הגזעים מחוננים בכשרון המבורך לזכור ״לקח" זכירה מעולה כל־כך, עד שדי ״לתת לקח" כדבעי פעם אחת, והכניעה מובטחת למאתים שנה. הגזעים, מהם בלתי־ניתנים לריסון, ומהם ניתנים. איזהו גזע ״נעלה יותר״?

– הדבר תלוי בטעם, כמו שאמרת. אך אני מקשיב לדבריך, המשיכה.

– לא, על צד האמת, כבר נמאס עלי הענין. הרי אין אנו מתענינים בהיסטוריה שלכם באותה מדה שאתם, האנטישמיים, מתענינים בהיסטוריה שלנו. אולי אציין עוד פרט אחד קטן, מאותו עמוד עצמו של אילובאיסקי — על העול הטטרי. שם יסופר, שנסיכיכם היו נוסעים להשתחוות אל ה״אוֹרדה" וכורעים ברך לפני החאן. אין אני דן את הדבר לגנאי, היתה זו התנהגות נבונה מאד ופטריוטית. אך הא לך דוגמה מקבילה — מן הרומן “Quo Vadis” מאת סֶנקֶביץ'. אנשים שונים באים אל נירון וכורעים ברך לפניו; רק שני רבנים אינם כורעים ברך ונירון משלים עם כך, כי כנראה מבין הוא שכאן אין עצה ואין תחבולה: יהודים לא יכרעו ברך. בקיצור, יש גזעים ממינים שונים, ואיזה מהם “נַעלה יותר” — יקשה לברר…

– הידעת, מה אשיב לך על כל אלה? הנך אנטי־רוסי עוד יותר משאני אנטישמי.

– אני מכחיש זאת בהחלט. בעיני, כל העמים שוים בערכם וכשרים במדה שוה. כמובן, את עמי שלי אהבתי יותר מכל שאר העמים, אך אינו בעינַי “נעלה יותר”. אולם, אם נתחיל להשוות את שיעורי־הקומה, יהא הכל תלוי בקנה־מידה, ואז אעמוד, דע לך, גם על קנה המדה אשר לי: נעלה יותר — מי שאיתן יותר ברוחו, מי שאפשר להשמידו, אך אי־אפשר “לתת לו לקח”, מי שלעולם לא יוותר על עצמאותו הפנימית, אפילו כשעול זרים על צוארו. ההיסטוריה שלנו, ראשיתה נעוצה במילים “עם קשה־עורף” — וכעת, מקץ יובלות כה רבים, עודנו לוחמים, עודנו מדים, עדיין לא נכנענו. אנחנו — גזע שלא ירוסן לעולמים; ולא ידעתי אריסטוקרטיות נעלה מזו.

– המ… — אמר הרוסי. — אכן צדקת, הדבר תלוי בטעם. אני… חביב עלי טעמי שלי.

¹

א

גם בלי להיות מארכסיסט, יכול אדם לקבל עקרון מארכסיסטי, לאמור: הגורם העיקרי בכל החזיונות ההיסטוריים, הרי זה מצבם של אמצעי הייצור. אולם, בפי המרכסיסט הרגיל, “אמצעי הייצור” פירושם אך ורק האמצעים החמריים: פטיש של אבן בעידנים הטרום־היסטוריים; מכונה של ברזל בימינו. וכאן טעות בידו. על צד האמת, הללו אינם אמצעי הייצור החשובים ביותר. בטרם עשה האדם את הפטיש הראשון, הצטרך לשקול במחשבתו, מה חפצו ליַצר ומה חסר הוא לשם כך, ואחר הצטרך להמציא במחשבתו את הפטיש. העיקר כאן — ה“מחשבה”. מבין כל אמצעי הייצור, הנה האמצעי העליון, הראשון והחשוב ביותר הוא המנגנון הרוחני שלנו.

אולם, כל גזע הוא בעל מנגנון רוחני שונה. הדבר אין לו כל שייכות אל השאלה, אם בכלל קיימים גזעים “טהורים”. ודאי, כל גזע הוא “מעורב”, ואף אנו היהודים כך — אולם התערובת שונה היא. בכימיה, שתי מנות של מימן ומנה של חמצן נותנות ביחד את המים; אך שתי מנות של מימן ושתי מנות של חמצן נותנות ביחד נוזל שונה לגמרי, שאין לשתות ממנו, אך אפשר להפוך בעזרתו גברת כהת־שער לבהירת־שער. יסודות התרכובת שהגזע היהודי נוצר מהם, והפרופורציה שעל־פיה נתערבו זה בזה, אינם שוים לשל האיטלקים או לשל האנגלים, ועוּבדה זו דיה להביא לידי השוני, האירים הם תערובת, וגם הסקוטים כך, אולם ההבדל בפסיכיקה, כלומר במנגנון הרוחני, עצום הוא, אף־על־פי שכאן “יסודות התרכובת” כמעט זהים, — אלא שנתונים הם בפרופורציה שונה. וטיבו של “המנגנון הרוחני” תלוי ב“גזע”: כוח השכל, נטיה חזקה יותר או חלשה יותר לבקש דרכים חדשות, הנכונוּת להשלים עם המצב הקיים או ההעזה הדוחפת להמציא המצאות, העקשנות או, להפך, האופי שמתעייף עם אי־ההצלחה הראשונה. אמצעי־הייצור העליון הריהו בעצמו מוּצר של ה“גזע”.

זוהי סבת הדבר שכל גזע בעל יחוד מפורש שואף להיות ל“אומה”, כלומר שואף ליצור חברה נפרדת, ששם צריך כל דבר להיות “בצלמנו כדמותנו” — צריך להתאים לטעמה המיוחד, להרגליה המיוחדים, למעלותיה ולמגרעותיה המיוחדות. כל דבר ודבר: הלשון, הכלכלה, המבנה המדיני, ובקיצור — ה“תרבות”. כי “תרבות לאומית” אין מהותה מצטמצמת בספרים ובמוסיקה, כמו שידמו רבים. תרבות לאוּמית הריהי סך־הכל של כל המנהגים והמוסדות וצורות־ה של העם. הדייקנות, השוררת בכל דבר אצל הגרמנים, או נטיתם של הרוסים לעבור מקיצוניות אחת אל קיצוניות אחרת, “או תמוז או טבת” — גם דבר זה שייך לתרבות הלאומית. החלק החשוב ביותר ב האנגלית אינו כלל וכלל שכּספיר: זוהי אותה סגולה שאפשרה להם ליצור את השיטה הפרלמנטרית ואת בית־הדין של מושבעים, בטרם שאלו זאת מהם עמים אחרים. דבר שאוּמה שואלת מחברתה, אין הוא אותו דבר עצמו: בקרב כל גזע לובש הדבר השאוּל צורה שונה — למשל, אותה השיטה הפרלמנטרית שהיא בעלת אופי מיוחד באנגליה, הריהי בעלת אופי שונה לגמרי בספרד או בצרפת. אין זאת אומרת שהדבר “טוב יותר” בקרב עם אחד ו“גרוע יותר” בקרב משנהו, אולם שונה הוא.

אפשר וכל זה חל על הכלכלה עוד יותר מאשר על הענינים המדיניים. הכלכלה היא “לאומית” במלוא מהותה: הבריות שוכחים זאת, מפני שרואים הם שתהליכי ה הכלכליים שוים בכל ארץ וארץ. אולם התהליכים הדומים מלוּוים לעולם הבדלים עצוּמים בצורות, במנהגים, במיני המזג. צרפת ואנגליה הגיעו שתיהן לדרגה גבוהה של אינדוסטריאליזציה, ושתיהן משתמשות באותן המכונות עצמן; אך דַיו לאדם לשבת שנים אחדות בשתי ארצות אלו, והנה יוָכח לדעת שתהום פעורה בין כל שיטותיהן בתחומי הפעילות הכלכלית.

כל גזע בעל יחוד מפורש שואף להיות לאוּמה, כלומר ליצור לעצמו סביבה כלכלית, פוליטית ורוחנית, ששם יהא כל פרט ופרט נובע מ“מחשבתו” המיוחדת, ולפיכך גם יהא תואם ל“טעמו” המיוחד. סביבה כזו יוכל גזע מסוים להקים רק בארצו שלו, ששם הוא בעל־הבית. על כן ישאף כל גזע וגזע להיות למדינה. כל אחד ואחד: גזע פלוני שואף ביתר שאת, מפני שיש בו ה“עקשנות” הדרושה לכך, גזע פלמוני — במידה חלשה יותר, מפני שחסר הוא את כוח־ההתנגדות; אך באורח אינסטינקטיבי חפץ הוא בכך, מפני שרק במדינתו שלו ירגיש ש“נוח” לו, ובכל מקום אחר ירגיש ש“לא נוח” לו — לא נוח, אפשר, לא רק לו לעצמו, אלא לפעמים לשכניו, שהם בעלי־הבית.

ב

הדוגמה הבולטת ביותר לחוק האומר, שכל “גזע” מבקש תמיד לחיות בסביבה שהוא עצמו יצר אותה בהתאם ל“אמצעי־הייצור” הפסיכיים המיוחדים לו, — הרי אלה היהודים. ההיסטוריה שלנו ראשיתה, לפני שלשת אלפים שנה ומעלה, בחיפושים אחרי ארץ משלנו; וכיום חוזרים אנו ומחפשים ארץ, ושוב אותה ארץ עצמה.

אולם שאיפתנו נצחית ל“ארצנו שלנו” מתבטאת לא רק ב“ציונות” זו, למן דור המדבר ועד החלוצים. אם נסתכל יפה יפה, נראה שאיפה זו עצמה בכל התופעות העיקריות של תולדותינו בגולה: הן בחיינו הכלכליים, הן ביחסנו כלפי המסורת הדתית, ואפילו בארחות חיי היום יום שלנו עד עצם היום הזה.

בשעה ששונא ישראל מוכיח אותנו על שהננו סוחרים בעיקר (לעיתים קרובות יאמר אפילו: מלוים ברבית), נוהגים אנו להשיב: אין זו אשמתנו— אתם לא הנחתם לנו לעסוק בשום מלאכה אחרת. כנגד שונא ישראל, אפשר ותירוץ טוב הוא; מבחינה היסטורית אין זו אמת. העוּבדה ההיסטורית הגדולה, — העוּבדה שעד לפני זמן לא רב עסקנו באמת רובנו במסחר, וימים רבים מלאנו באמת את התפקיד העיקרי בפיתוח מחזור־הכספים והאשראי בקרב כל עמי התרבות, — אינה כלל וכלל תופעה “כפויה” עלינו: מקור הדבר ברצוננו שלנו ובבחירתנו שלנו. הדוגמה הראשונה לכך מצוּיה עוד במקרא. כאשר באו אחיו של יוסף לשבת במצרים, יעצם לומר לפרעה שרצונם לעסוק בגידול בהמות, “כי תועבת מצרים כל רועה צאן” — מפני שהמצרים אינם עוסקים במלאכה זו. היתה זו עצה פקחית, מטעם כפול: ראשית, לא תטילו עליהם את אימת ההתחרות; ושנית, הנה לכם פנת משק מובדלת, אשר שם תוכלו ליצור מנהגים משלכם, לחיות נאותים לכם במעט או בהרבה, ושלא להתקל במצרים על כל צעד ושעל. וזוהי העצה שהיהודים נהגו על־פיה גם בנדודיהם בגולה בזמנים מאוחרים יותר: “תועבת מצרים” אין פירושה בכל עת, ש“המצרי” מואס בדבר באמת: לעיתים קרובות מאד אין הכוונה אלא זו, ש“המצרי” עדיין לא בגר למילויו של תפקיד כלכלי מסוים, עדיין לא פיתח בנפשו את מיני־הכושר או את הידיעות הדרושים לכך. לפיכך, באותם הדורות, כאשר כבר קם בעולם הצורך במשק־כספים המשתרע על פני כדור־הארץ כולו, אך עדיין לא נמצא בקרב העמים מספר מספיק של אנשים מתאימים לתפקיד זה, בחרו היהודים ב“תועבת מצרים” זו דווקא. רק בזמן מאוחר הרבה יותר ומסבות אחרות לגמרי, הוטל אמנם איסוּר על היהודים לעסוק במלאכות אחרות; אולם בתחילה בחרנו בדבר בחירה חפשית. חיי הכלכלה שמשו בידינו, בפשיטות, כאמצעי להתבדלות לאומית, כתחליף לחבל־ארץ משל עצמנו.

ג

כדבר הזה קרה גם את המסורת. כל מאות־השנים של הגלות נחשבנו לעם שאין שני לו מבחינת היחס השמרני כלפי הדת: הנוצרים נתפלגו לשלוש כנסיות גדולות ועשרים קטנות, המוסלמים — לשיעים ולסוּנים. אך בקרבנו אין אפילו “כתות”. מה מקור הדבר? כל עוד ישבנו בארצנו, לא היינו כלל וכלל “שמרנים” כל כך. ההיסטוריה הדתית של הזמנים ההם הריהי היסטוריה של תנועה מתמדת, של התפתחות, של התחדשות. בפרק־הזמן בין ראשית הרעיון המונותיאיסטי, שקשורה באברהם אבינו, ובין ה“יהדות”, בצורה שלבשה בימי מלכי החשמונאים האחרונים, עברה המחשבה הדתית הישראלית דרך שלבים שונים — משה רבנו, הנביאים, תורת כוהנים. וגם כתות היו לנו בימים ההם — למן “בני בית רכב” הקדומים ועד האיסיים המאוחרים; אף הנצרות לא היתה בראשונה אלא כתה יהודית. אולם לאחר השואה הלאומית פוסקת קלחת זו מלרתוח. הרוצה לפרוש, יוצא מכלל ישראל ומשתמד, אך בתוך היהדות גופה קיימת מסורת אחת בלבד. החריפים בחז“ל, בתנאים, באמוראים, מאמצים את מוחם לחשוף כל תג כמוס שבמסורת, מתווכחים, מתנצחים, מתלהטים, לפעמים גם רבים זה עם זה, — אך אין הדבר מביא לידי הסתעפות פנימית, לידי התפלגות לכתות; ההתפצלות העמוקה ביותר שנתחוללה, ר”ל החסידות, אינה פחות אדוקה ביחס למסורת מן — הגאון מווילנא. מנין בא שינוי כזה? כיצד קרה הדבר שאותו עם אשר בארצו שלו היה, מבחינה דתית, העם חסר־השקט ביותר על פני כדור־הארץ, עם אשר בכל דף ודף של כתבי־הקודש היה מכעיס את קונו בנטיותיו האנטי־אוֹרתוֹדוֹכּסיוֹת, — כיצד ומפני מה קרה הדבר שעם כזה היה פתאום לדוגמה ולמופת לאדיקות הקפדנית וחסרת־התנועה ביותר?

מפנה שגלה מארצו שלו, ודתו היא שנשארה בידו כאמצעי חזק ביותר ל“בדד” את עצמו ממגע יָתר עם העמים שמסביב. משעה שהולך לאיבוד ה“מבַדד” הטבעי ר"ל הטריטוריה הלאומית, עושים מכל דבר ודבר תחליף לטריטוריה, וביחוד מאותו אמצעי כביר של הפרדה אשר שמו מסורת דתית: אך לשם כך מן הצורך שתהא המסורת חסרת־תנועה בהחלט. האדם חי על האדמה, והגדול באסונות בשבילו היא רעידת אדמה; וכאשר המסורת היא “חלקת האדמה” היחידה שלו, אסור שיניח בה מקום לרעידה קלה שבקלות. הדבר שאפשר לו להסכים לקיומו, הדבר שאפילו יעמול בו במלוא חריפות מוחו, הרי זה — להעלות מתוך המסורת מומנטים “מבדדים” מרובים ככל האפשר. הוא מטיל על עצמו מאות מנהגי כשרות מסובכים; קשה לעמוד בהם, ביחוד לדלת העם, אולם העם עומד בהם בקדושה, מפני שהם “מבדדים” את היהודי מסביבתו, מסייעים בידו ליצור לעצמו ולוא רק אשליה בדבר צל צלה של סביבה משל עצמו: אם מדינה אין לו, יהי נא לו לפחות תחליף של מדינה.

ומין תחליף כזה של מדינה היה גם ה“גיטו”, הרובע היהודי המובדל. אף כאן אין זו אמת, שמבראשונה,דחפו" אותנו לתוך הגיטו. בתחילה יצרנו בעצמנו גיטו בכל עיר ועיר; רק כעבור מאות־שנים רבות, ומסבות אחרות לגמרי, סגרה הרשוּת הגויית את שערי הגיטו בבריח. אפילו בימינו יוצר לו כל עם גיטו במקום ששם רוצה הוא ולוא רק באשליה להיות “עם יושב על אדמתו”, ואינו חפץ להתקל בזרים על כל צעד ושעל: לא רק היהודים בניו־יורק, אלא אף האנגלים בשאנחאי.

כך שמר היהודי על קיומו בגולה, בהפכו על ענף מענפי חייו לאמצעי של בידוד: מבודד מבחינה כלכלית, על־ידי שבחר לו בכל עת בתחום כלכלי ששם עדיין אין הגויים מרובים; מבודד בידוד כפול, על־ידי שויתר על כל רביזיוניזם ביחס למסורת, ובתוך המסורת גופה הטעים במיוחד את המומנטים המבדדים; מבודד בידוד משולש תודות לגיטו. הדבר עלה לו במחיר של מלוא הרוחב שבחיי ציבור ויחיד, של מלוא התנופה שבהם; אך את המחיר שלם במנוחת־נפש ובחפץ־לב, ובלבד שיהא הגזע יכול לחיות את חייו בסביבה משל עצמו, ולוּא גם צרים מאד; לנשום אויר חברתי משל עצמו, ולוא גם בריאה אחת.

ד

לעיתים קרובות שואלים: מפני מה הציונות חזקה כל־כך בימינו, כאשר ה“שלמות” היהודית הישנה כבר נפגמה במידה כה ניכרת; מדוע לא יכלה לפרוח במאות־השנים הקודמות, כאשר כל יהודי היה עדיין באמת ציוני בכל לבבו ובכל נפשו?

הסיבות שונות הן, אך הנה עיקר הסיבה: הגיעו הימים ונתנפצו ה“תחליפים” הישנים, ה“מַבדדים” המלאכותיים; ומפני כך קם הדחף אל הבידוד, דחף טבעי ובלתי־מנוצח, והתחיל מבקש ברוב מרץ את המַבדד האמתי, הממשי, של הקיום הלאומי — ארץ מיוחדת.

בראשונה נתנפץ המבדד הכלכלי: ההתפתחות הכלכלית הכריחה סוף סוף את ה“מצרי” להדחק בהמוניו לתוך המקצועות ה“יהודים”. בלשון המדע, פירושו של דבר: במזרח אירופה קמה בורגנות עצמית, לא־יהודית. והיהודי אינו מבודד עוד מבחינה כלכלית. לאחר מכן באה התפוררותו של ה“גיטו”, של הרובע העירוני הסגור: במידת־מה עקב ההשקפות החדשות על החירות ועל השויון, אך בעיקר מפני שהכלכלה החדשה אינה סובלת שום חוגים סוציאליים מובדלים: כשם שהיא הורסת את חומות ה“כפר” הגויי וסוחפת את תושביו העירה, כך בדיוק — ואף ביתר קלות — הורסת היא את חומות ה,גיטו“. ושתי תופעות אלו, המכריחות את היהודי להשתתף בחיי הסביבה הזרה ובהלך־מחשבותיה, החלישו גם את ה”מבַדד" השלישי, החזק שבכולם: המסורת חסרת־התנועה, וביחוד תכנה מבחינת מנהגי הדת, שבעבר ניצב כקיר בינינו לבין שכנינו ושותפינו, אפילו הקרובים ביותר. מעורטל, נתון ללא שום מחיצה למשב כל רוח זרה, נשאר היהודי לפתע בתוך הרחוב הזר. בראשונה — ביובל השנים הראשון — אפילו מצא הדבר חן בעיניו, או האמין בלבו שהוא מוצא חן בעיניו. אך בסופו של דבר, הריהו ניצב כיום מול העולם ומחפש את המַבדד: ארץ מיוחדת.

ולוא גם בשל קוצר השעה. כל עוד האמין ש“הדבר מוצא חן בעיניו”, לטבוע במצולות הרעש והעושר והיופי של סביבה זרה, — הנה יש ויש מקום לשאול, אם באמת היתה זו “התבוללות”. כל עם שהיה מדוכא זמן רב, פותחת התנועה הלאומית בקרבו בתקופה של “התבוללות”. לפני שבעים שנה היו כל המשקיפים משוכנעים, שהצ’כים “מתגרמנים” והולכים; ורק לפני שלושים שנה בערך, היו רבבות הודים צוחקים ל“תרבות לאומית עצמית” ושרים שירים אנגלים בלבד: אך התוצאה היתה ממין אחר לגמרי; וכיום רואים אנו: מבחינה היסטורית אובייקטיבית, אין שלב כזה של התבוללות אלא פסיעה ראשונה לקראת ההתעוררות הלאומית. ימים רבים ישב עם במרתף; לפתע סוחפים ה את בני העם הזה החוצה, וכופים אותם להאבק על קיומם בכלי־הזין החדשים של התרבות המודרנית — אך עדיין אינם שולטים בכלי־זין אלו, וקודם כל עליהם ללמוד, וללמוד יוכלו רק מפי זרים. הם מתנפלים ממש על הלימוד מפי זרים, בהתפעלות ובהתלהבות, ומבחוץ (או אף מבפנים) נדמה שכאן ראשיתה של “התבוללות”, ושעוד מעט והעם כולו יחדל להיות: אך משלמד הדור הראשון להשתמש בשיטות־ה החדשות, הנה קם מיד דור שני ומתחיל לתרגם את התרבות הזרה ללשונו שלו (לשון השפתים או לשון הלב); והאחרית היא — הרפובליקה הצ’כסלובקית, ומחר אפשר, הריפובליקה ההודית.

רבותי: כשם שאפיה המיוחד של כלכלתנו בגולה, ומנהגי הכשרות שלנו, ואף הגיטו, לא היו אלא צורות שונות של “ציונות” נצחית, כך בדיוק לא היתה ההתבוללות היהודית אלא שלב משלבי התחיה הלאומית, פסיעה בדרך מציון אלי ציון.

¹

סברה רוֹוַחַת היא: שרשי הסוציאַליזם נעוּצים במקרא; אך אין הדבר מדוּיק כל־צרכו. ודאי, המקרא מלא מחאה סוציאַלית, משׂטמה לאותו סדר חברתי המאפשר לעשיר לחיות חיי־רוָחה על חשבון סבלו של הרש. אך הסוציאַליזם איננו מחאה בלבד: הסוציאַליזם הוא תכנית קונקרטית למתן פתרון לבעיה הסוציאלית בדרך החוק, ותכנית ממין כזה דווקא, שאינו מצוי במקרא. לעומת זאת, מצויה גם במקרא תכנית קונקרטית למהפכה סוציאלית (או ביתר דיוק תרשים של תכנית כזאת); אך התכנית ההיא, לא זו בלבד שאינה סוציאליזם, אלא הרעיון המונח ביסודה נוגד לסוציאליזם מן הקצה אל הקצה. התרופה המקראית לקלקלה הסוציאלית, שמה “שנת היובל”; מדובר בה בספר ויקרא, פרק כ"ה. ההבדל היסודי לבין הסוציאַליזם הוא הבדל בין שיטה הבאה לתקן את הרעה לבין שיטה הבאה לקדם את פני הרעה.

הסוציאליזם הריהו נסיון לקדם את פני הרעה הסוציאלית: תכנית למשטר חברתי ממין כזה, אשר אחת ולתמיד, ובתוקף עצם קיומו, ימנע אי־שויון בחלוקת הנכסים. משיִכּוֹן המשטר הסוציאליסטי על אָשיות מוצקות, תעלם עצם הבעיה הסוציאלית לפי תפיסתנו כיום. האנושוּת תהא מאורגנת ארגון כזה, ששום אדם פרטי לא יוכל לרכז בידו נכסים מרוּבּים. כשם שלא יצוּיר לצבוֹר אויר, כך לא יצוּיר בימים ההם לצבּוֹר עושר. מכאן אי אתה למד שהמדינה תהא משלמת שכר שוה לפרופסור ולחוטב־עצים בעד עבודתם, ולוּ רק מטעם זה, שעבודת המחשבה דורשת תנאים מסוּימים של שקט ונוֹחוּת, שאינם צורך הכרחי לחוטב־עצים. דרגות של שכר (כמו ברוסיה הסובייטית) יוכלו להיות דבר קבוע במשטר הסוציאליסטי, ולא תחבולה זמנית בלבד. יתר על כן. מותר להניח, שבענפי־עבודה אחדים, התלויים בשאר־רוּח והיוצאים מגדר הרגיל, יהא התשלום נקבע בימים ההם מחוץ לדרגה: רוֹמַן מוצלח, למשל, תגיע תפוצתו למליון טפסים, ומחברו “יתעשר”; או “יתעשר” פסנתרן גאוני, שיערוך מַסע־קונצרטים על־פני מחצית העולם (אמנם, לא מן הנמנע הוא שהרדיו יירש את מקום אולם־הקונצרטים והספר כאחד). אך כל אלה פכים קטנים הם. כי הבעיה הסוציאַלית, אין מקורה בכך שפלוני שיחק לו מזלו והוא מצא בים פנינה גדולה. הצרה תתחיל משעה שיחליף פנינה זו בחלקת־אדמה גדולה, או בבית־חרושת בן עשר מכונות, וכך תשיג ידו לקנות את עבודת שכניו בזול ולמכור את פירותיה ביוקר. הסוציאליזם עוקר סכנה זו בהפקיעו אחת לתמיד את כלי הייצוּר ההמוני מתחוּם הקנין הפרטי.

התכנית המקראית אין לה כל דבר משותף עם שיטה פּרוֹפילאַקטית זו, המונעת מלכתחילה כל אפשרות של אי־שויון סוציאלי, של ניצול, של התחרות ומאבק כלכליים. המקרא מבקש לשמור על החופש הכלכלי, אך הוא גם בא לתקנו על־ידי מיני סייגים וסַמים־שכנגד. הסייגים שבמקרא, קצתם (אלה דווקא שאינם מרחיקים לכת) ידועים לכל. העיקרי שבהם — “ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך”. ועוד מצוַת פֵּאָה: “ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט… לעני ולגר תעזב אותם”. ועוד מצוַת המעשׂר — “קודש לה'”. אלה הזרעים, שבמרוצת הדורות צמחה מהם כל אותה השיטה המורכבת שבימינו, שיטה של הגנה סוציאַלית, של עזרת־גומלים חברתית, של הטלת מס על העשירים לטובת העניים. ודאי, אין לה ולסוציאליזם ולא־כלום, אם־כי רבים מבין החוקים הכלולים בה נחקקו ונתגשמו בהשפעתן הישירה של המפלגות הסוציאליסטיות; כל אלה אינם אלא תיקונים למשטר החופש הכלכלי; את עקרון החופש אין הם מקפּחים. — אך מבין התיקונים, שהמקרא קובעם למשטר החופש הכלכלי, הנה המרחיק־ לכת ביותר, המהפכני שבכולם רק מעט ידוע הוא בעולם.

הבה נזכיר את הניסוח הניתן במקרא לרעיון שנת־היובל: “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם” ויקרא, כ"ה, ז’־י')ח הוכרח אדם למכור את אחוזתו כדי לסלק חוב, ולא השיגה ידו לגאול אותה — תשוב אליו אחוזתו בשנת היובל ללא דמי פדיון. הוא הדין בביתו של אדם פרט לבית־מושב עיר חומה, וכן, “כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך. ויצא מעמך, הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב” (שם, שם ל“ט–מ”א).

זהו בערך כל מה שנאמר במקרא על שנת היובל; ואף־על־פי־כן, הרי כאן לפנינו תנופה נועזת להפליא של מחשבה ריפוֹרמַטורית. בעצם, הרי זה נסיון לקבוע עקרון המחייב מהפכות סוציאַליות לעיתים מזומנות.

עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות “אחת לתמיד”, ואילו מהפכת היובל — זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתם מזומנות. על־פי התכניות שמקורן באידיאַל הסוציאַליסטי, ייקבעו באחד־הימים סדרי־צדק בבעלוּת הקרקע (או בכלל, סדרי־צדק סוֹציאַליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כל־שהם. על־פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על החופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להאָבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה ונצחון, להראות יזמה ולהכשל בה או להצליח. חופש זה יוגבל על־ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פּאַת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ“קודש לה'”; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירושם קביעת גבול וסדר לשעות־העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאַלים למיניהם. הסייג השני, או ביתר־דיוק: הסם־שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן־חורין; שוב מתכונן שיווי־משקל; הַתחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.

יש מקום לשאול, אם דבר זה טוב מן הסוציאליזם או גרוע ממנו; אך נסיח נא דעתנו לרגע משאלה זו. לפי שעה, העיקר הוא לקבוע שכאן — ניגוד גמור לסוציאַליזם. הרעיון בדבר הפיכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, הריהו נסיון לתקן את הרעה, לא לקדם את פני הרעה. אדרבה, רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאָבקו נא בני־אדם, יפסידו ויזכו. מן הצורך רק לרפּד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מדי: “ריפוד” זה, הרי אלה יום השבת, פּאת שדה, מעשׂר, כל אותם האמצעים הרבים והשונים אשר בעזרתם שוקדת המדינה למנוע את האפשרות שיהא הניצול מגיע עד כדי מציצת־דם, והעוני — עד כדי חוסר־כל. ומפרק לפרק נשמעת בזירה שריקת השופט: המנצחים והמנוצחים חוזרים אל המקום, ששם התחילו במאבקם, וניצבים בשורה אחת שכם אל שכם. ומפני כך דווקא, שהמאבק עתיד להמשך.

מה עדיף, קידום פני הרעה או תיקון הרעה — שאלה נושנה היא. מתעוררת היא בלבה של כל אֵם, כל עוד ילדיה רכים בשנים: מה עדיף — לרפא אותם אם יצטננו, או לא להרשות להם לצאת החוצה, למען לא יצטננו? משהגיעו הבנות לפרקן, לובשת השאלה צורה חדשה: מה עדיף — לא להרשות להן לטייל עם בחורים בלי השגחה, או להסתכן באפשרות שאיזה ענין־אהבים יסתבך עד כדי להצריך אמצעי תיקון נמרצים? או, בקנה־מדה ממלכתי: מה עדיף — צנזורה מוקדמת או אמצעים שימנעו את חופש הדיבור מלרדת לדרגת ניבול־פה? איסור של הפגנות בחוצות, או קבוצת שוטרים בקרבת־מקום, למקרה של מהומות? ובדרך־כלל, מה עדיף: הרכבת חיסון מפני כל המחלות כולן, או רופאים ובתי־מרקחת? יש אומרים, אילו אפשר היה להרכיב לאדם חסינות מפני כל המחלות האפשריות שבעולם, היה נהפך לגולם גמור. אין לי ידיעה בחכמת הרפואה, ולא לי לחוות דעה על כך, אולם…

לוּ הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על־פי תורת היובל, ולא על־פי תורת הסוציאַליזם. כמובן, קודם־כל צריך הייתי למצוא יועצים חכמים ולהטיל עליהם לתכן תכנית מפורטת על יסוד הרמז שבמקרא. אותו הניסוח הבלתי־גמיש, הקדמון, הילדותי, אינו ניתן למימוּש בחיינו המורכבים; וההיסטוריונים, מהם מטילים ספק אם בכלל היו בני־ישראל מקיימים את מצוַַת היובל בימי־קדם, ואולי נשארה מצוָה זו מבראשונה בבחינת הלכתא למשיחא. אך כל ספרי החוקים והמשפטים שבעולמנו זה, כלום מועטים בהם הדברים שלא נתממשו ב? גם את חרבותינו עדיין לא כיתתנו לאתים; אך יבוא יום ויקום חזונו של ישעיהו. הלכתא למשיחא אינה פסק־דין של מות. יש והיא סימן לאידיאל אמיתי. מושיב הייתי חכמים ומטיל עליהם לפתח את הרמז שבמקרא ולתרגמו ללשון ימינו. עורך הייתי צו אל ועדה זו, ובו כתוב לאמור: הרעיון בדבר מהפכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, מהפכת שעם זאת הן מצוַת החוק — הואילו־נא לסגלו אל תנאֵי ה הכלכליים בימינו. ושימו־נא אל לב: התקופה של חמישים שנה, שנקבעה במקרא, אינה מן הפרטים החשובים, יכולים אתם לקבוע תקופות־ביניים אחרות. יתר על כן: יכולים אתם לוַתר בכלל על הסימן הכרונולוגי, ולהחליפו בסימן של תכליתיות. למשל, תוכלו לקבוע שה“יובל” חל בשעה שימליץ על כך איזה מוסד בעל סמכות מיוחדת לצורך זה, כגון בית־נבחרים, סינאט, מועצה עליונה של איגודים כלכליים, או, אפשר, משאל־עם ברוב־דעות פשוט או מאוּיך, ככל שתמצאו לנכון. ה“הפיכות” יחולו אז, בערך, בשעות של משברים חריפים וממושכים — והוא הוא מה שדרוש. העיקר — תהי־נא תכניתכם מקדשת, אחת לתמיד, את חוקיותה של אותה תופעה הקרויה כיום מהפכה סוציאלית; תהי־נא נוטלת ממושג זה את טעם־הלוָאי האיום של אלימות ודם, גם תהי הופכתו לדבר תקין, לחלק מחוקת המדינה, בדומה (למשל) לכינוס של אסיפה לאומית יוצאת־מן־הכלל לשם בדיקת סעיפיה של חוקה זו — לאמצעי, שאף אם יוצא הוא מגדר הרגיל, ואין לקבלו בלי החלטה חגיגית מיוחדת, הנה קבוע הוא ומנוסח במלואו מראש. וכן הואילו־נא לשקול ולבדוק, כיצד תשפיע הגשמת עיקרון זה על המחזור הכלכלי הרגיל, וביחוד על אותו הבסיס של חיי המשק ששמו אשראי. באותו פרק בספר ויקרא תמצאו דין, ששויו של שדה יהא נקבע “במספר שני תבואות” אחר היובל, כלומר עד “הפיכה” הקרובה. ודאי אין די בכך, ואם יבוטל הסימן הכרונולוגי, יהא הדבר אף שלא מן הענין; אולם, אם תבחרו בקו־מחשבה זה, תעמוד לכם חכמתכם ולמדנותכם למצוא את התיקונים הדרושים כדי לשמור על חיוּתו של יסוד האשראי. ובכן, שקלוּ־נא את הענין בדעתכם והורוּנו את הדרך; אך הניחו־נא לכל אדם בממלכתנו לחיות, לייצר, לסחור, להמציא, לשאוף, לחתור אל מטרתו ללא צנזורה מוקדמת — ובאותה שעה גם לדעת, שמפרק לפרק יבוא היובל, ויועבר שופר תרועה בכל הארץ, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה.

אלא שאין אני מלך. להיפך, הריני בן לאותה השכבה החברתית אשר בעצם שמה היה למלת־גידוף: הבוּרגנות. יתרה מזו: רבים הבּוּרגנים המַכּים על חטא, ואני אין חלקי עמהם. אין אני מכה על חטא כלל ועיקר. לדעתי, כל אותה התרבות שהיא נשמת אפינו, הריהי כמעט כולה פרי המשטר הבוּרגני ופרי דפוסיו הקדומים ברומי, ביון, בישראל, במצרים; ומאמין אני: משטר זה הריהו בעל גמישות וכושר־התמתחות לאין־גבול — מסוגל הוא לקלוט מנות עצומות של תיקונים סוציאַליים, ועם זאת לשמור על יסוד מהותו. לבי סמוך ובטוח, שהמשטר החברתי, המכוּנה בוּרגני או קאַפִיטאַליסטי, יכונן בהדרגה של אמצעים שתעביר מן העולם את תופעת העניות, כלומר את ירידת השכר למטה מן הרמה של אכילה לשובע, של היגיינה וכבוד־עצמי; אלמלא תקציבי ההזדיינות, היה הדבר ניתן להתגשם בארצות רבות גם כיום הזה. יתר על כן: אם אמת היא שבדומה לכל יצור חי, מפריש גם המשטר הבוּרגני מיני רעל בתוכו, וכך מביא על עצמו פעם בפעם זעזועים בלתי־נמנעים — כי־אז מאמין אני, שבכוחו לא רק לסבול זעזועים אֵלו בלי להתערער, אלא אף לכלול אותם בתוך שיטתו: להקנות לבדיקות, שיהא בודק את עצמו, צורה של חוק, ולהכניס בהן סדר של קבע, להבטיח לעצמו אפשרויות אין־ספור של השתכללות בשלבי הפיכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, הפיכות קבועות מראש, מחושבות, מתוּכננות, ואגב — ללא שפיכוּת־דמים. קיצורו של דבר, אני מאמין לא רק ביציבותה של השיטה הבורגנית, אלא גם בכך שבאופן אובייקטיבי צפוּנים בחוּבה הזרעים לאידיאַל סוציאַלי מסוּים: אידיאל במובנו הרגיל, כלומר חזון שכדאי לחלום עליו וללחום למענו. אמנם, בימינו עדיין לא היה חזון זה לקנינו הנפשי של שום אדם, אך עובדה זו אינה מוכיחה ולא־כלום: היו ימים, כאשר גם הפרולטריון לא הרגיש בנפשו פנימה שום אידיאַליזם סוציאַליסטי. החברה הרומית של ימי הקיסרות נכספה בלא ספק לאידיאלים חדשים; אך אלמלא שאוּל התרסי, לא היתה אירופה מכירה את הנצרוּת עוד כחמש־מאות שנה. המילה בּוּּרגן היתה למילת־גידוף, הבוּרגנות כובשת פניה בקרקע, מבקשת סליחה על עצם קיומה; ובכל זאת נוטה אני לחשוב: בוא יבוא מַרכּס חדש ויכתוב שלושה ככרים על האידיאל שלה, ואפשר, לא “הקאַפּיטאַל” יהיה שמם, אלא “היובל”. ומן־הסתם יוָלד האיש במוסקבה.

לפעמים מהרהר אני בלבי: הסוציאליזם יש לו התלהבות וחולמים, והוא הוא, אפשר, עיקר כוחו. אך אותה השקפת־עולם, שרעיון היובל נראה בעיני כסמלה, מעלה חזון, שכוחו גדול עוד יותר למשוך אחרין נפש חולמת. שום סוציאליסט אינו כופר בכך, שאם־כי בקומוּנה העולמית יאכלו בני־אדם לחם לשובע, הנה יחיוּ חיי שעמום: רק שאלות רוח ומדע יסעירו את הלבבות (ולי נראה, שעתידות נועדו בימים ההם לחידת־התשבּץ), אך המרירוּת שבאי־השלמה, במעפל, זו המרירוּת האמיתית, המשכּרת המרוממת, תסתלק מחיי אדם לעולמים… אכן, כבר הפליא המשורר הרוסי נאַדסון לתאֵר דבר זה או מעין זה; וכמובן, אין מתחשבים באֶסתטיקה כשבאים להעביר את הרעב מן הארץ. אבל גם חזון החברה הבנויה על־פי תכנית היובל, — גם הוא כולל את סילוק הרעב; אלא שנשארת כאן ההרפתקנות כולה שבמשחק ובמאבק, הרומנטיות כולה שבזינוק וברדיפה, הקסם כולו שבחופש הקפּריסה היוצרת; והעיקר, נשאר אותו דבר שהסוציאליזים נשבע לעקרו מן השורש, ושבלעדיו, אפשר, אין כדאי גם לחיות — הסיכוי הנצחי של הפיכה, היסוד הווּלקאַני בחיי החברה; כר־פעולה, לא כר־מרעה.

¹

“השׂורה עם אלוהים”

חזרות יהיו כאן, דברים שנאמרו זה כבר; אך אחדים מהם נוטים אנו לשכוח, ומן הראוי להזכירם מפרק לפרק; ובכלל כדאי לעיין לעיתים קרובות ככל האפשר בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך.

*

העיקר שבה, כלול בשם “ישראל”, באותו חלק מן בראשית ל"ב אשר שם יסופר כיצד יעקב אבינו “שׂרה עם אלוהים”. לילה תמים נאבק מלאך עם יעקב, ולא יכול לו. על כן נתן לו המלאך את השם “ישראל”: “השׂוֹרה עם אלוהים”. באותה שעה עצמה ברכוֹ המלאך: אם כן, כוונת השם החדש לא היתה לגנאי, אלא להפך — מן תואר של כבוד. על כך תעיד גם העוּבדה שהמסורת הפכה אותו לשם לאוּמה כולה. מה פירושו של דבר? איזו פילוסופיה או השקפת־עולם באה לידי ביטוי בשם זה ובמסורת זו?

ברי וגלוי: השם בא ללמדנו שעל־פי השקפת־העולם התנכ"ית, אין זה חטא כלל וכלל “להיות שורה עם אלוהים”. אמנם ברא האלוה את העולם כמו שהוא, אולם חלילה לו לאדם מלהשלים עם כך שיהא העולם מַתמיד “כמו שהוא” — חייב הוא לשקוד בכל עת על שכלולו, חייב הוא לנסות בכל עת לתקן את החסרונות בסדר־העולם, שהאלוה הניח בו חסרונות מרוּבים כל־כך — הניחו מלא חסרונות, מן הסתם, לשם כך דווקא שיהא האדם נאבק ושואף אל “תיקונו של עולם”.

אותו סיפור על ההתגוששות עם המלאך עד עלות השחר, יוכלו החדשים לפרשו פירוש “מדעי”: עם מצפונו שלו נאבק יעקב אבינו בלילה ההוא. למחר בבקר עומד הוא להפגש עם עשו, עם אחיו הבכור, אשר הוא, יעקב, “עשק” אותו; מחשבות קודרות משוטטות במוחו. המלאך, השוכן בלבו פנימה, שואל: “יעקב, יעקב, את אחיך עשו הונית, וגם את חותנך לבן הארמי, שמא חייך אין כל עצמם אלא אונאה אחת ארוכה?” ומלאך זה, הוא אשר עמו "נאבק "יעקב. הוא אומר, או מוטב — חושב בליבו: “כלום היה הדבר טוב יותר, צודק יותר. אילו היה עשו, ילד זה, אפס טוב־לבב זה, — אילו היה עשו לנושא הסודות הגדולים אשר אתה, רבונו של עולם, הפקדת ביד אברהם סבנו? או אילו היה לבן, סוחר ערום זה, אשר לא חלם מעודו שום חלום יפה, — אילו היה לבן נשאר לתמיד אדון לי, ואנוכי, אשר שיח ושיג לי עם המלאכים, הייתי נשאר כל כל ימי עני ואביון, סמוך על שולחן חותני? הסודות שגילית לסבי, סודות עמוקים וקדושים הם, רבונו של עולם; אבל העולם זקוק לסידור מעשי, ואני ערבתי את לבי לעשות משהו בתחום מעשי זה דווקא. ועתה הגידה, מי הצודק, אתה או אני?” — ועל כך משיב המלאך השוכן פנימה: היה ברוך, אתה הלוחם, אתה מתקן־העולם!

בסמיכות־פרשיות זו עולה במחשבה פירוש לבראשית כ"ח, ששם רואה יעקב אבינו בחלום, עוד בראשית נדודיו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו. כאן אפשר למצוא אותו רעיון עצמו: מן הארץ אפשר להגיע עד השמים, וכן להפך, — קיים מגע תמידי בין האלוה והאדם, לפעמים עולה האינטואיציה של האדם עד האלוהות, ואז זכאי האדם לשנות את פני העולם.

כידוע, רעיון זה בדבר יכולתו וחובתו של האדם לתקן את העולם, הוא הוא עיקר ההבדל בין המסורת הישראלית וה“אָרית”. הרומיים והיוונים האמינו ב“תור הזהב” שזמנו בעבר הרחוק; האמונה הישראלית קשורה ברעיון המשיח — תקופת האושר הכללי והשלום והצדק תבוא רק בעתיד, כתוצאה מדורות לאין ספרו, שיסבלו וילמדו וייאבקו; וגם ה“משיח” יהיה בן אדם. רעיון זה, הוא אשר בו נעוץ שרשו של המושג “קידמה”, שהיה זר להגיונם הדתי של הרומיים ושל היוונים. על־פי תפיסתם, להפך, מתרחקת האנושות במרוצת הדורות יותר ויותר מ“תור הזהב”, ועוברת אל תור הכסף, אל תור הנחושת, ולבסוף — אל תור הברזל… גם אנו רואים כהתחלה את גן־עדן, אך אינו דומה כל־עיקר לתור הזהב מן האגדה הארית. משורר לטיני תאר את התפיסה הארית תאור מדויק: בני הדורות הראשונים, בני תור הזהב, שמרו על היושר ועל הצדק לא בגלל לחץ החוק, לא מאימת העונש, אלא מרצונם החפשי (אובידיוס, המטמוֹרפוזות). במסורת הישראלית, כל עוד נמצאים אדם וחוה בגן־עדן, אין הם יודעים כמה טוב ומה רע; וברגע שלמדו לדעת את ההבדל, כלומר כשנהפכים הם מחיות יפות לבני אדם, אנוסים הם לצאת את גן־עדן, והדור הראשון של חברת אדם נולד בתוך עולם פראי המלא סכנות וצער, עולם שיהא מן הצורך “לתקנו”.

והוא העיקר בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך: האל ברא את העולם, אך האדם חייב לסייע לתיקונו. לתכלית זו חייב הוא ללחום, אפילו “לקדש מלחמה על השמים”, כדי לעקור מה שאינו מתאים לסדר־עולם צודק; ונשקו במלחמה הוא דעת טוב ורע — רוחו ושכלו.

אם נוסיף לעיין בדבר, נמצא במסורת אפילו רמזים ממן כזה שמורים על המושג של “תיקונו של עולם” לא רק במובנו המוסרי, אלא אף במובנו המעשי, במובן שהוא כמעט טכני גרידא. תחבולתו של יעקב אבינו ביחס לצאנו של לבן אפינית היא במיוחד. איני יודע, אם באמת אפשר להשפיע השפעה ודאית כל־כך על צבע הכבשים באותם האמצעים אשר יעקב השתמש בהם, אך אין חשיבות לדבר; חשוב הרעיון, והוא רעיון “ישראלי”. על־פי החוק שקבע האל מבראשית, על־פי דרך־הטבע הרגילה, יוָלדו מכבשים לבנים — טלאים לבנים, ומכבשים שחורים — שחורים. והנה מתערב יעקב בדרך הטבע ומשנה אותה. בתולדות גזע האדם הלבן, הרי זה הביסוס הראשון לשאיפה להשתלט על הטבע, לכבוש אותו, להכתיב לו, מה וכיצד עליו ליצר. — ההתחלה לכל מה שנקרא בלשוננו כיום: רציונליזציה וארגון של שיטות הייצור; ואפילו, אם גם בעקיפים, ההתחלה לכל המכונות למיניהן, כי על כן מה הן אם לא “תחבולתו” של יעקב אבינו, שבאה לידי ביטוי בברזל?

בסמיכות־פרשיות זו כדאי להתבונן אל הריב שבין קין והבל. החוקרים החדשים רואים בו אפיזודה מן המאבק הקדום בין עובד־האדמה והרועה. מעולם היה עובד־האדמה רוחש איבה לרועה: הצאן והבקר דרושה להם אדמה יתר על המידה, הבהמות מקלקלות את התבואה, העזים כוססות את הקליפה מן העצים הצעירים. קין היה עובד־אדמה, הבל היה רועה; מכאן האיבה ביניהם והרצח. הדבר ידוע. אך מענין יחסו של האל אל קין. בראשונה שעה האל אל מנחתו של הבל דווקא, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דומה, עדיין יש כאן הד ליחסו הישן של הבורא אל ה“דעת” — אסור שיטעם האדם מפרי עץ הדעת! אתה מבקש להתחכם, לחרוש את אדמתי, לכפות את הטבע לשרותך — על כן מאסתי במנחותיך! — אך לפתע, לאחר שפשע קין פשע איום, רצח את אחיו, הנה מתברר שהבורא אינו רוצה כלל להכרית את הפושע; הוא מנהל משא־ומתן עמו, הוא נותן לו מגן מפני רוצחים אחרים, לבל יגעו בו חלילה. וקין יוצא מלפניו, ומן הסתם מוסיף לחרוש — והוא “בונה עיר”, העיר הראשונה בהיסטוריה. — כלום אין עולה כאן במחשבה הפירוש הברור, שהמסורת לוחמת כאן למען אותם הדברים שאנו קוראים להם כיום “טכניקה”, “תרבות”, ואף “תרבות אינטנסיבית” — לוחמת למען זכותו של האדם להשתלט על הטבע, לדחוק את רגליהן של צורות המשק הנמוכות לתועלת הצורות הגבוהות? ואפילו אם נשפך דם בתהליך זה, מוכן הבורא למחול על העוון.

חשוב שנהא זוכרים בימינו מגמה זו במסורת הישראלית אל “אינטנסיביים” סוציאלי וכלכלי: בימינו במיוחד, משום שבעת האחרונה מורגשת בעולם מרירות רבה בלבבות כלפי האינטנסיביזם, כלפי הקידמה הטכנית, כלפי ההשתלטות היתרה על הטבע. אלפי הוגי־דעות רציניים מדברים ברצינות גמורה על הצורך להפסיק את “המירוץ המטורף של ההמצאות החדשות”, שאם לא כן, הרי בקרוב לא יהיה עוד לפועלים מה לעשות וסופם למות ברעב. למן הזמנים מלפני מאה שנה, כאשר באנגליה היו פורצות מהומות של האורגים־ביד נגד בעלי בתי־החרושת שניסו להכניס נולים מיכניים, לא ראה העולם משטמה כזו למכונה כמו כיום. אל נתמה איפוא, אם בקרוב נראה תנועה מאורגנת שלמה אשר סיסמתה — סגירת כל בתי־החרושת הגדולים ושיבה אל עבודת יד. הנשמות הנבעתות חשות שהעולם נעשה “ישראלי” יתר על המידה, סטה מני דרך יתר על המדה, בבקשו להתחרות ברבון העולמים בתפקידו כבורא ויוצר.

המשבר שבימינו אינו בעצם, משבר של,הקאפיטליזם", אלא בראש וראשונה — של הפרוליטריון, המכונה עושה את הפועל למיותר יותר ויותר. מעמד רב־המונים, מאורגן יפה, בעל כוח פוליטי, ונוסף על כך — מעמד הרואה את עצמו כחלק החשוב ביותר שבחברה, נשקפת לו הסכנה לאבד את זכות־הקיום הסוציאלית והכלכלית שלו; וחלק גדול ממנו, דומה שכבר אבדה לו זכות־קיומו. וכמובן, סובלים מן הדבר גם בני המעמד הזה, גם החברה כולה, וכאן נעוץ, כנראה, שרשו של המשבר העולמי.

זוהי אמת. אך מכאן אינו מתחייב שהמוצא המעולה הוא “להפסיק את ההמצאות”. לא חלק מן הפועלים הוא שנעשה מיותר: רק חלק משמונה שעות העבודה של כל פועל נעשה מיותר. טעות היא לומר, שבמקום שנחוצים היו קודם־לכן 100 פועלים, אפשר להסתפק כיום ב־75. חשבון אחר הוא הנכון: במקום שכל אחד ממאת הפועלים מוכרח היה לעבוד קודם לכן שמונה שעות ליום, יצטרך כעת לעבוד שש שעות בלבד; הייצור ישאר ללא שינוי. ערך־התועלת של הייצור ישאר ללא שינוי, ולפיכך מן הדין שגם השכר ישאר ללא שינוי, כמו בעד שמונה שעות עבודה קודם־לכן. אם תנוסח השאלה בצורה כזו כי־אז תשאר דוגמתו של יעקב אבינו נאה וצודקת: אין לומר “די” אין להפסיק את פעולתו של השכל האנושי החריף, המבקש בכל עת אמצעים חדשים להשתלט על הטבע ולהקל על האדם את עבודתו, אלא להפך, יש להוסיף לחפש, להוסיף להמציא להוסיף להקל. הגאולה הסוציאלית האמיתית לא תבוא כפרי מלחמת־המעמדות: והיא תהיה התוצאה של השכל, של הגאוניות, של המצאות טכניות ושל רציונליזציה: זוהי הדרך שתאפשר באחד הימים להפוך את ה״עבודה״ לתענוג ואת העבדות־בשכר ל“אספורט־בשכר”.

המגן הסוציאלי

התנ“ך כולל לא רק את העקרון של מחאה על העוול הסוציאלי, אלא גם שיטה, סכֵימה סגוּרה לריקונסטרוּקציה סוציאלית. כמובן, אין הדברים מוצעים שם באורח שיטתי, אינם ערוכים יחד כתכנית אחת שיש בה סעיף א' וסעיף ב', ה״סעיפים” פזורים בין הטכּסטים השונים; אך אם נאסוף אותם יחד, נקבל תכנית ממש. היא קצרה ואינה דנה בפרטים: אך לדעתי, הרי זו התכנית המעולה, הממשית ביותר והנבונה ביותר, לריקונסטרוקציה חברתית. והיא רחוקה הן מן הפראות הבלתי־מרוסנת שבהתחרות של הפקר, הן מאותה עבדות שכרוכה בשיטות הסוציאליסטיות כולן.

שלשה סעיפים בה: העקרון של ״שבת“, העקרון של “פאה״ ו”רעיון היובל”.

העקרון של “שבת״ הוא אותו שורש אשר מתוך שלש אותיותיו צמח מלוא היקפה של התחיקה הסוציאלית בימינו, המגינה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר. מלבד מנוחת שבת, מצויים בתנ״ך עוד כמה וכמה חוקי־מגן לויסוּתה של עבודת שכיר, אפילו ביחס למועד המסוּים אשר בעל־הבית חייב לשלם בו את השכר (כל ערב); אך את כל הפרטים הללו אפשר לכלול באורח סמלי במושג “שבת״. תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן־העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו. התנ״ך אינו מכיר ב״חוזה חפשי׳׳; התנ”ך אינו מכיר ב״חוק־הברזל״ המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע־עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מדת היגיעה ומדת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי,,להעלם”, כלומד למות. במובנה הצר, ה“שבת” הריהי סייג מבחינה אחת בלבד — ביחס לזמן העבודה; אך במובנה הרחב כאמור, ה״שבת" היא הראשית והמקור לכל אותן הריפורמות אשר מאת־שנים של לוחמים סוציאליים ידעה להשיגן בתחומים לאין ספור של ההגנה על הפועל. עקרון זה הופיע לראשונה בתנ"ך לא רק כאחת מתרי״ג המצוות, אלא כאחד מעשרת הדברים, כאחת מהנחות־היסוד רמות־החשיבות ביותר לחיי שיתוף בקרב בני־האדם. “שבת” פירושו; היחס בין נותני־העבודה והעובדים אינו ענין פרטי, הוא ״ענינו של האל״, הוא נקבע על־ידי האינסטנציה העליונה של מצפון האדם, לא רק לפי תאבונו של הצד האחד או של הצד השני, אלא לפי ה״פאתוס״ המוסרי והחמרי של החברה.

“פאה” היא חוק ביחס לקציר: אסור לאסוף את היבול כולו, יש להשאיר חלק ממנו בשדה או בכרם — ״לעני ולגר“, ״לגר, ליתום ולאלמנה”. אין זו ״צדקה“, זוהי “מצות עשה”, חוק, כלומר מס המוטל על המעמד של בעלי־־רכוש לטובת המעמד של מחוסרי־רכוש. חוק, אשר רעיון כביר, וגם כאן התנ״ך הוא המקור הראשון — בדומה ל״שבת”, שכן ה"פאה״ בלתי־ידועה היא הן בתפיסת־החברה הרומית הן ביוונית. והתחום כולו של הדאגה הסוציאלית בימינו על כל צורותיה, תחום נרחב לאין שיעור, למן מס־ההכנסה ומס־הירושה ועד הסיוע למחוסרי־העבודה, אף הוא מקורו בשלש אותיות אלו: “פאה”.

יהודי מווינה, פּופֶּר־לינקיאוס, כתב ספר, עוד לפני מלחמת העולם, ושמו “חובת־התזונה הכללית”. ספר זה הריהו נסיון להביא את העקרון של “פאה” עד למסקנה האחרונה המשתלשלת מתוכו. על־פי תכניתו של פּופֶּר־לינקיאוס, חייבת המדינה לפטור את האזרחים כולם, כעשירים כעניים, משלוש הדאגות היסודיות: מזון, מלבוש ומעון. מזון, מלבוש ומעון חייבת המדינה לספק לכל אדם. התכנית מעובדת בספר על כל פרטיה הטכניים, ויש בו חישובים מדוקדקים ביחס למספר האנשים שיצטרכו לשאת שנה שנה ב“חובת־התזונה הכללית” כדי ליצר את הכמוּת הדרושה של צרכי־מזון, של אריגים ושל בתים: אין אני בקי במקצוע, ולא אוכל לומר אם נכון החשבון; אך מאמין אני שתמצית הדברים, כל־כמה שהיא נראית כיום אוּטופּית, היה תהיה באחד הימים למציאות. החברה תעמיד לרשותו של כל אדם את המינימום החמרי היסודי, ממש כמו שכבר כיום מעמידה היא לרשותו של כל אחד מאתנו את המינימום הרוחני — את בית־הספר היסודי הכללי. רעב וקור וחוסר קורת־גג יעלמו כליל, ממש כמו שנעלמו, בכמה ארצות תרבות, הבלתי־יודעים קרוא וכתוב — אף־על־פי שלפני מאה שנה נחשב גם דבר זה לאוטופיה.

אני מאמין במלוא הרצינות, שבטרם יחלפו מאה שנה, יהיה הדבר לעובדה קיימת. אפשר וכבר כיום היו מספיקים המסים הגדולים, שכל מדינה גובה מאזרחיה האמידים, כדי לספק לאוכלוסיה כולה את המינימום היסודי של פּופֶּר־לינקיאוס, אילולא היו מתבזבזים מיליונים על תותחים ואניות־מלחמה. פּופֶּר־לינקיאוס קובע את הדבר כתנאי לתכניתו: בטרם תונהג חובת־התזונה הכללית, מן הצורך שתבוטל חובת עבודת־הצבא הכללית. והרי זהו רעיון תנ“כי בפירוש: ולא ילמדו עוד מלחמה… – ואני מאמין אמונה שלמה שגם דבר זה יקום במציאות בטרם יחלפו מאה שנה, ואולי עוד ילדיהם של בני דורנו יזכו לראות עולם ללא מלחמות. ואז אפשר יהיה להקדיש למטרות סוציאליות טהורות את הסכומים העצומים של המסים הסוציאליים, וילדים אלו עצמם אולי יזכו גם לראות עולם שבאמת הגשים את רעיון ה”פאה" על מלוא האפשריות הצפונות בו. עולם, אשר בו תהא המלה “רעב” מצלצלת כאגדה מימים קדומים, עולם, אשר בו יפוגו תשע ידות מן המרירות הטרגית, המציינת כיום את ההבדל בין עני לעשיר; עולם, אשר בו לא יצטרך עוד שום אדם לדאוג לאלמנות וליתומים, לאי־הצלחה, ל“ירידה” מרמה כלכלית גבוהה לרמה נמוכה — מפני שעד ה“מעמקים” לא יוכל בין כה וכה לרדת בהתגלגלו מטה, ולא ישבור את גולגלתו ואף לא אצבע אחת בשעת ה“ירידה” — החברה יצרה בשביל הכל “מצע” רך וחם המאפשר לאכול לשובע, ושם יוכל כל אדם להנפש, ומשם יתחיל בדרך־חיים חדשה. והמקור לכל זה יהיה רק בשתי מלות עבריות, וכל אחת בת שלוש אותיות בלבד.

אך גם כאן נשאר ההבדל בין עשיר לעני. אמנם, שוב אינו בולט כל־כך, אינו מר וטרגי כל־כך, כמו כיום; בכל זאת יהא קיים הבדל, ובכל עת יוסיף “לגרות” את האדם, בכל עת יעורר את הנטיה למירוץ עולמי בין איש לחברו, בכל עת ימריץ להשמיע תביעות כלפי החברה — תהי נא מוסיפה לשקוד על השויון, אל תניח להבדל הקיים להתגבש לעולמים ולההפך לעוול. והנה בעיה זו, שתי תשובות ניתנו לה. האחת שמה סוציאליזם; שיטה שעל־פיה עתיד ההבדל בין עשיר לעני להעלם כליל, מפני שהיא נוטלת מן האזרח כל אפשרות לצבור “עושר”, אך יחד עם העושר נוטלת היא ממנו גם כל אפשרות ליזמה אישית ואת הדחף היעיל ביותר ליצירה בכוחות עצמו. תשובה שונה לחלוטין, ניתנת בתנ“ך: רעיון ה”יובל", — האדירה, העל־אנושית, בכל התפיסות הסוציאליות שידועות בכלל בתולדות המחשבה האנושית.

¹

על נושא זה — מבוא לתורת המשק — נמצאו בעזבון שני מקורות: כתב־יד באנגלית, (כנראה תקציר לסדרת־הרצאות על אותו נושא) וחיבור בעברית, שנתפרסם בשני המשכים בכתב־העת “המצוּדה” (לונדון 1938). כאן נמסרים שני המקורות גם יחד, משום ההבדלים שביניהם במידת הפירוט ובהרצאת־הדברים.

החיבור העברי מכיל הערה כתובה בידי זאב ז’בוטינסקי בקשר לטרמינולוגיה, (ר' עמוד 206), שגררה אחריה בהמשך החיבור שינוי בשתי האותיות הסמליות, שעליהן סובב הרעיון היסודי של המסכת כולה.

מבוא

המחבר אינו בקי בספרות החדישה על בעיות כלכלה וחברה. בימי עלומיו, לפני שנים רבות כמובן, ידע לרכוש לו בתחום זה את הציוד הממוצע של חניך־אוניברסיטה ממוצע; אולם מני אז לא היה סיפק בידו לעקוב אחרי התפתחותו של ענק־מדע זה. אף־על־פי־כן, אינו סבור שליקוי זה הריהו באמת מכשול חמור בדרכו. העובדות היסודיות של רקמת התופעות החברתיות בעולם של זמננו ידועות לכל הקורא בעיתונים; הלמדנות תוכל להוסיף פרטים, שלפעמים חשובים הם בפירוש, אך אין בידה להפריך את תמציתן של עובדות־ה הכלליות ורבות־הממשות, שכל צופה בר־דעת מבחין בהן יפה. אשר למסקנות שינסה אחד הצופים להסיקן מן העובדות ההן ולהעלותן על הכתב, הנה ערכן יהא תלוי בעיקרו בכוח־משפט של אותו מחבר. אפשר ויעלה חרס בידו, אך מכאן אי אתה למד שעצם הנסיון היה דבר בלתי־נכון מצדו.

הדעות הבאות לידי ביטוי במסה זו אינן מקוריות. קרוב לודאי, שיכול היה אדם לחבר את הקונטרס הזה בשלמותו על־ידי שהיה מצרף ומדביק יחד קטעים שונים, המובאים מלה במלה מתוך כתביהם של סופרים בעלי שם מכבר, שרבים מהם נחשבים לקלאסיקונים, אלא שאותם הקטעים, ממין מיוחד הם; אלה הם המקומות שהסופרים הקלאסיים ראו שם צורך “להסתייג” בנקודות מסוימות: הם ציינו שקיימות תופעות שניות־במעלה, הנראות כסותרות לתורותיהם, ותרצו אותן בהסתייעם באמרה הנוחה “היוצאים־מן־הכלל אשר מאשרים על הכלל”, — ובקצת מקרים אולי גם כפו את היוצאים־מן־הכלל הללו להיות תואמים לסכימה הכללית. והריני טוען: לעיתים קרובות כללו אותן ההסתייגויות דווקא את העובדות היסודיות והמכריעות באמת, לא “יוצאים מן הכלל” אלא, להפך, את עיקרי הנתונים שבמצב־הדברים; ונתונים אלו, הם הם שיש לבנות עליהם משנה כלכלית וחברתית חדשה, לאור מהלך־ההתפתחות בשנים האחרונות.

במיוחד אמורים הדברים בקארל מארכס. זה כבר הפך להיות למעשה “קלסיקוֹן”, המקובל במדה רחבה ביותר מבין כל אותם הקלאסיקונים שהשפיעו בפועל על; והמסקנות של מסה זו יתפרשו מן הסתם כמכוּוָנות בעיקרן נגד תורותיו המיוחדות, אף־על־פי שאין זו כלל וכלל כוונת המחבר לאמתה. להפך, רוצה הייתי להזהיר את הקורא מפני האפנה של השנים האחרונות — מפני האנטי מרכסיזם בסיטונות.

משנות הטבועות בחותמה של גאוניות פילוסופית אמיתית, נפלה בחלקן זכות־יתר אחת: אפילו לאחר שכל קביעותיהן המפורשות הוּזמו על־ידי חקירתם או נסיונם של הדורות המאוחרים, הנה המשנה גופה שומרת באופן־מה על מלוא ערכה כמיתודה לחקר האמת. אם אין טעות בידי, זוהי מנת־חלקה של תורת דרווין. גם ה“חוקים” שנקבעו על־ידי מארכס, רובם הוּזמו בינתים, כגון התיאוריה שהערך מבוסס על העבודה, ריכוז ההון, פרוליטריזציה של ההמונים, המבנה המעמדי של החברה, “אי־הכושר” של הקאפיטליזם לוַסת את הייצור ואת חלוקת הנכסים וה“מאטריאליזם” התמים ללא שיווי־משקל. אולם המארכסיזם כמיתודה של חקירה — הגישה הדיאלקטית אל באור ההיסטוריה, הקשר בין התופעות ההיסטוריות לבין כלי הייצור — כל זה עודנו מועיל ובעל־ערך במידה ניכרת. ומצדי אין גם כל התנגדות לכך שנקודת־המבט, הבאה לידי ביטוי בספר זה, תוגדר כפסיכו־מארכסיזם או כמאטריאליזם פסיכו־היסטורי.

כורח ומשחק

פעילותו של כל יצור חי, תכליתה בכל עת לתת סיפוק לצורך מסוים; אולם המושג של צורך כולל שני יסודות שונים מעיקרם ובלתי־תלויים זה בזה בהחלט: כורח ומשחק.

תינוק בעריסתו, כשהוא מניע את אבריו או מוציא מפיו קולות שונים, נשמע לשני דחפים שונים. עתים מתכוון הוא לבקש מזון או להתאונן על אי־רוָחה פיסית; עתים, “סתם” ינענע את רגליו, או יגרגר ויהמה. שתי צורות אלו של פעילות באות כתגובה לצורך מסוים, אך במקרה הראשון, הרי זה כורח, ובשני — משחק. הבדל אפיני הוא: התינוק בוכה כשהוא עושה מעשה מן הסוג הראשון (כּ), וצוחק במקרה השני (שֹׂ).

בלי להתאמר כלל בדייקנות מוחלטת, אפשר לומר שהמעשים מן הסוג (כּ) הריהם בעלי אופי של התגוננות: האורגניזם מבקש לו מגן מפני סכנת הכחדה שלמה או חלקית; זהו מין מאבק למען המינימום הביולוגי היסודי של שׂרידה־ב. המעשים מן הסוג (שׂ) הם מעשי תוקפנות; אינם תנאי הכרחי באמת לשרידה־ב (תינוק יכול לגדול בחיתולים) — כאן ה“צורך” הוא ממין שונה: זהו הדחף להפיק הרבה מן הכוחות ומן האפשרויות הצפונים באורגניזם, להרחיב את תחום ה, להשיג מיני־סיפוק שאפשר לוַתר עליהם בלי סכנת כלָיה, אלא שיש בהם כדי לתת לאורגניזם תוספת סיפוק מעל למינימום ההכרחי.

הגירוי (כּ) נתון באורח בלתי־נמנע בפעילותו של כל בעל־חי ושל כל צמח. הגירוי (שׂ), יש לחשוב שהוא מצוי בתחומים של בעלי־חיים בלבד; אפשר וקצתם אף אינם יודעים אותו, אם כי ניתן לשער שאפילו האורגניזמים הנמוכים ביותר של רכוכיות יש להם איזה מין פעולת־משחק. על כל פנים, לא תמיד אפשר להתחקות בקלות על נוכחותו של הגירוי (שׂ) בפעילות של כל בעל־חי. הדבוֹרים והנמלים, למשל, מעוררות את תשומת־לבו של הצופה כיצורים הנשמעים אך ורק לחוק של כורח גרידא והזרים לכל מאמץ “בלתי־הכרחי” מן הסוג (שׂ). מצד אחר, אין ספק שתנועותיו של פרפר בלתי־תלויות הן לעיתים קרובות בכל קשר עם היותו ניזון או נס מן הסכנה, ומתבחנות כדבר שהאדם היה קורא לו שעשוע גרידא או אספורט. קוף מוציא בלי ספק הרבה יותר מרץ ל־ (שׂ) מאשר ל־ (כּ). אשר לכלב, הנה הדעת נותנת שלא רק נטיתו להשתעשע, אלא אף עצם הערצתו לאדם, נכונותו להשליך נפשו מנגד למען אדונו (דבר שאינו “הכרחי” כל עיקר, כי הכלב יכול לשרוד ב בהצלחה גמורה ללא כל אדון) — כל אלה הן תופעות מן הסוג (שׂ) במובנו העמוק יותר, שנדבר עליו עוד מעט.

אולם פעילותו של האדם היא היא התחום, ששם תופש הגירוי (שׂ) מקום מכריע באמת. אפילו בשלבי הציביליזציה הנמוכים ביותר — הבּוּשמֶנים, הגמדים במרכז אפריקה, הטוֹטא־וֶדים, — מוציא האדם את רוב מאמציו לרדיפה אחרי דברים, שאין להם שייכות לשום כורח של התגוננות לשם שרידה־ב: הוא יודע קישוט, זמר, חגיגה. כל דבר בציביליזציה האנושית שאינו בבחינת תגובה ראשיתית לאינסטינקט היסודי של שמירה־עצמית, אין למיינו אלא כ“משחק”: למן ההתחלות הראשונות של מותרות גשמיים ועד השירה, הדת, ורובו של מה שקוראים מדע.

העובדה, שיצור חי אשר אינו עושה מעשים מן הסוג (כּ), עלול להכחד, בעוד אפשר לו לשׂרוד ב ללא כל מעשה מן הסוג (שׂ), – עובדה זו אין פירושה שתפקידו של (כּ) בפעילותה הקיבוצית של האנושות, יתר חשיבות לו מלתפקידו של העקרון (שׂ). להפך, ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדות של (שׂ) לעומת (כּ). אשר לזמנים החדשים, הנה ניתוח משים־לב יעלה בלא ספק את העובדה הבלתי־מעורערת, שהאנושות התרבותית מוציאה מאמץ רב יותר לאין־שיעור ליצירת מצרכים ותנאים לשם מתן סיפוק לדחף של משחק, מאשר ליצירת מצרכים ותנאים הדרושים לעצם השרידה ב. אפשר לומר בדייקנות כמעט מוחלטת: בדרך כלל, הציביליזציה הריהי בעקרה פריו של הגירוי (שׂ), ורק במדה מועטת מאד — יציר־כפיו של הכורח. בני־אדם נטולי הגירוי (שׂ) לחלוטין, היו אוכלים בשר חי, היו ישנים על הקרקע במערות, לא היו יודעים שום ריקוד, ואף לא פֵטיש או בלשון אחרת: היו ירודים מן החיות ושוים לצמחים.

הבחנה זו היא, כנראה, מה שנוהגים לציין בדיבור הרגיל במונחים של צרכים “חמריים” ו“רוחניים”. אמנם הגירוי (כּ) שרשו בגוף בלבד, ויוכל לבוא על סיפוקו רק בעזרת דברים הניתנים למישוש. אולם הגירוי (שׂ) אינו בשום פנים רוחני גרידא. בדוגמה שהבאנו, תנועותיו וגרגורו של התינוק בעריסה מכוּוָנים בבירור לקראת מין כזה של סיפוק, אשר אף־על־פי שאינו הכרחי כל עיקר לשרידה־ב של הגוף, הריהו בעל אופי חמרי לחלוטין. צורותיו הגבוהות־יותר של המשחק, הריהן כמובן “רוחניות” טהורות או כמעט טהורות; הן באות לכלל ביטוי בזמרה, בתפילה, בבקשת פתרונים לבעיות מופשטות. אך הדעת נותנת שהקו המשותף, הן לצורותיה “החמריות” של הפעילוּת (שׂ) והן לצורותיה ה“רוחניות”, הוא זה: ה“המוקד” של כל הדחפים מן הסוג (שׂ), אין מקומו בקיבה או בעצבים של העור, אלא באותו עצם ללא גדרים ברורים, ששמו נפש (psyche).

כדי לעמוד על מלוא חשיבותו של העיקרון (שׂ) בחיי האנושות, צריך קודם כל לתת ספר־כריתות להוראה הלכּסיקולוגית של המלה “משחק”, המעלה על הדעת שעשועים קלים, משהו פוחזני ובלתי־רציני. במובן הניתן למלה כאן, והוא (אם מותר לומר כן) מובנה המדעי האמיתי, משחק הריהו כל מאמץ המכוּון לקראת מטרה כל־שהיא מעבר למינימום הביולוגי של שרידה־ב; וברור, שמטרות אלו נודעת להן לעתים קרובות חשיבות או רצינות יתרה.

ליתר בירור, הבה נביא כמה דוגמות של משחק במובן מורחב זה. דוגמה טיפוסית אפשר למצוא באותה התופעה דווקא שרגילים לראותה בעיקרה כפריו של “כורח מטיל אימים”, של לחץ חמרי גרידא: כוָנתי לתופעת הנדידה. לפני שלושים שנה בערך, כאשר כניסת המהגרים לאמריקה היתה חפשית, אפשר היה לראות, בכל אחד מן המחוזות גדושי־האוכלוסים של מזרח אירופה, את הניגוד הבא: שני שכנים, עניים במד השוה, שניהם נטולי כל תקוה לשפר את מצבם במקום, — אך בסופו של דבר, רק אחד מהם הלך לאמריקה, בעוד אשר שכנו נשאר במקום מגוריו. ברי וגלוי: ברוב המקרים ממין זה, ההבדל מקורו בעובדה שהראשון מבין שני השכנים, היה טבוע בו דחף חזק יותר להעשיר את ספירת חייו ולהרחיבה, לטעום את טעמו של שינוי, של נועם המרחקים, של הרפתקה; בלשון אחרת, מה שהמריצהו להגר, היה הגירוי (שׂ).

כל מה שמכנים אנו הרפתקה, במובן השפל ביותר או הנעלה ביותר של המלה, שייך לסוג (שׂ), אפילו כשמטרת ההרפתקה חופפת במקרה לאינטרסים ה“חמריים” של יחיד או של קיבוץ. ההרפתקה של ואסקו דא גאמא או של קולומבּוּס היתה משחק גרידא: כמיהה למעשה־גילוי, כלומר משהו נתוק בהחלט מן הכורח הביולוגי או ממין אחר; והאופי של משחק, המציין את שתי ההרפתקות, אינו נפגם כל עיקר מן העובדה המתלוה, — מן העובדה שהתגליות ההן היו לברכה למסחר. למותר להצביע על הדוגמה של אבירים משוטטים ועל כיוצא בה, שהרי אָפים ה“בלתי הכרחי” של חזיונות כאלה גלוי לעין; ברצוני רק להטעים שהשם הנכון, המתאר את מלוא מהותן של כל התופעות מסוג זה, הוא משחק, אותו מין עצמו של משחק כשל תינוק המנענע את רגליו או כשל פראים הרוקדים במעגל.

מה שקוראים פעילות רוחנית, הרי זה משחק גרידא. הקשר בין פולחן דתי לריקוד ידוע כל צרכו; אולם, אפילו התעלומה הכמוסה במעמקי נפשו של הנביא, תעלומת חתירתו אל האמת הריהי מסוג אחד עם כמיהתו של קולומבוס למעשה־גילוי ממין אחר, — ושתי אלה אפשר להעמידן ביסודן של השתדלותו של התינוק להשיג את אצבעות רגליו. השירה והמדע שייכים לסוג זה עצמו. הפעילות הפוליטית למיניה, לרבות את קידוש־השם של חלוצי מהפכה, כל־כמה שמוצדק הוא על־ידי המצוקה ה“חמרית” שהם שואפים להעלות ארוכה לה. — מקומה בסוג זה עצמו.

קרוב לודאי שמבין השאיפות מסוג המשחק, הטיפוסית ביותר, היא אותה השאיפה דווקא הנחשבת ברגיל לחמרית ביותר: כוָנתי לצבירת עושר. התאוה לרוב זהב, הריהי בלי ספק בעלת צביון רוחני בולט ביותר מבין כל התאוות שאדם יכול לצייר לו בדמיונו. התשוקה לגור בארמון, ששם לא ישתמש בעליו לעולם בשלש ידות מן המקום העומד לרשותו, תשוקתו של אדם לרכוש לו טירות ונחלות, אשר ספק אם יבקר שם פעמיים בימי חייו, — כל זה פירושו מתן סיפוק לדמיונו של אדם לא לצרכיו החמריים. השיא של משחק רוחני ממין זה הוא הקמצן. ארפּאגוֹן, סקרוּג', או הרוסי פּלוּשקין, חיי מחסור חמרי, ה“מַניה” שלהם קרובה במינה לגמרי לשל מאסף־עתיקות חובב (למשל), ורק המוּשׂא של תאוַת־האיסוף שונה בשני המקרים.

צרכים הכרחיים ומותרות

בימי־הקדם הטרום־היסטוריים הרחוקים ביותר מן הסתם היתה תקופה ראשית, כאשר באמת חי האדם כשהוא נשמע אך ורק לדחפי־ההתגוננות של הכורח הגלמי כמות שהוא. אחרי כן בא רגע, ובהיסח־הדעת הניח האדם לנתח בשר חי להחרך, אולם הצטרך לאכול אותו, וכששם אותו לתוך פיו, מצא שבעצם טוב הבשר. או אפשר, כשתעה מן הדרך חזרה אל קרקע־האבן שבמערתו, הצטרך לישון על הדשא ומצא שהוא רך. אם במקרה היה האדם ההוא מחונן בדמיון, בהתחלות של הגיון וביזמה (בלשון אחרת, מה שהיינו קוראים כיום גאון), אזי בפעם השניה חזר על נסיון זה מדעת, קלה באש את בשר־המאכל אשר לו ופיזר עשב במערתו. שכניו שנתאספו מסביב כשהם תמהים על התנהגותו המוזרה, קראו לדבר “מותרות”, בתחילה מתוך שנאה ותיעוב, אחר מתוך קנאה, ולבסוף התחילו מחקים אותו; ומקץ דורות אחדים, בשר צלוי ויצוע רך היו להרגל, והעדרם של מותרות אלו נחשב ל“חיי צער”. ודאי, בתודעת האדם עדיין לא נטשטשה העובדה שזהו צער ממין מיוחד, ואינו נורא כל־כך כחוסר מזון; אף־על־פי־כן, כבר היה האדם נכון שלא לחוס על מאמצים יתרים לשם רכישת המותרות הללו, וגם להשליך נפשו מנגד בהגינו עליהם מפני שכן המתנכל לגנבם. ה“מותרות” מיום אתמול קנו להם מעמד מכובד של אחד מצרכי־החיים ההכרחיים, והתשוקה אליהם הטילה את מרותה על האדם במדה השוה לכל צורך ראשוני ויסודי.

קרה מקרה, ובתו של האדם הקדמאי ההוא שרטה את לחיה; נשארת שרטת, והילדה קבלה את הכינוי “בעלת שרטת”. כידוע אף בימינו יש ויתגאה ילד על חבורה או על צלקת בפניו; וכך היה הסימן ההוא בהדרגה למין אות לרום־ערכו של מי שזכה לו. ילדה אחרת (“גאון”) חתכה את לחיה במתכוון, וכך נולד הגירוי של קישוט — כלומר תופעה פסיכית טהורה, השייכת בבירור לסוג (שׂ), — גירוי חזק עד כדי כך, שמקץ זמן מועט היתה כל אשה נכונה לסבול כאב למענו, ובלשון אחרת: להקריב למענו את האינסטינקט היסודי של שמירה־עצמית.

בימינו, גם האביון בבני־אדם לא יעלה על דעתו לאכול בשר חי או תפוחי־אדמה חיים. כדי להתגונן מפני הקור לא ישתמש בסתם חתיכת ארג או עור, אלא רוצה הוא שתהא גזורה ותפורה, ולא בצורת שק ובו חורים, אלא בצורת מעיל ומכנסים. אין הוא ישן על גבי הרצפה, ואף לא על גבי שטיח, אלא על גבי מטה; מושבו אינו ארגז, אלא רהיט בעל תבנית מיוחדת, הקרוי כסא. כל אחת מן ההמצאות הללו נמנית כעת עם הצרכים ההכרחיים הפשוטים ביותר של קיום מניח את הדעת; אולם היה זמן, כאשר כל אחת מהן נולדה כדבר של מותרות.

בתוך סכום המצרכים שהם “הכרחיים” בשביל האדם בימינו — לרבות אותם המצרכים שהם חמריים גרידא, — הנה כל יסוד שהוא בבחינת צורך ראשיתי ממשי, זה כבר ניטל מקומו על־ידי שכבה עבה של “מותרות”. לא נגזים, דומני, אם נאמר שכבר בימינו עסוקה החרושת בעולם כולו, כדי 90% ממנה, בייצור של יסודות שהם בבחינת “מותרות”, ורק כדי 10% בהספקת דברים הכרחיים ממש — אותם הדברים שבלעדיהם לא יוכל האדם לשרוד בחיים. בחקלאות, בלי ספק, לא נמצא פרופורציה מפתעת כל־כך בין שני סוגים אלו; אולם אפילו כאן, שטח הקרקע, ההון והעבודה, המוקדשים לגידול של קנה־סוכר, של תפוח־זהב, של טבק או פרחים, מסיגים יותר ויותר את גבולו של אותו חלק משלשת הגורמים הללו המוקדש לגידול של מיני־דגן, על אף העובדה שהיה היו נסיכים ומלכים שמעודם לא חלמו על מיני־נועם כאלה.

כל דבר של “מותרות”, אפילו הוא חמרי לחלוטין, אינו אלא פסיכי. אמת, רבות מבין צורות המותרות היו זה כבר להרגלי גוף: לעיתים קרובות בטוחים אנו שבלעדיהם היינו נכחדים, כמו בלי מזון או בלי מגן קור. אך אין זו אלא אשליה: המפונק שבמוּלטימיליונרים, אילו נקלע לאי השומם של רובינסון קרוּזוֹ, היה שורד בחיים, אם רק איש צעיר הוא ובריא. מבחינה זו, הרגלי־גוף שלנו אין להם שרשים עמוקים בגוף עצמו; מקור כוחם של המותרות הוא בדמיוננו בלבד. פעילות־הייצור של חברת האדם שוקדת בדרך זו יותר ויותר על מתן־סיפוק ל“צרכים” פסיכיים גרידא: אם נרצה לנקוט בלשון צינית, נוכל לכנותם “קפריסות”, שאמנם עתיקות־ימים הן ובעלות שרשים עמוקים, ובכל זאת קפריסות הן בעצם מהותן; פילוסוף גרמני, הנעזר בכושר המופלא של שפתו להביע את הדברים במידת־דיוק מיותרת לגמרי, יכול היה להמציא את המונח "Wahl־Bedürfnis” — צורך שנבחר מתוך שרירות־דעת.

לתכלית הדיון שבספר זה, דיינו לציין שהמלה “מותרות” אפשר להשתמש בה (הדבר ברור) במובן יחסי ובמובן מוחלט. “מותרות” במובן היחסי, הרי זה מושג הקשור בתנאים השונים של מקום, של זמן ושל מעמד: בשביל כושי מארץ בֶּצ’וּאנא זוג נעלים הוא דבר של מותרות, והוא מתגאה בו מאד מאד, ואילו לאיש־עסקים משיקאגו, אפילו מכונית אינה בבחינת “מותרות”, ואשתו דורשת ממנו שיקנה מכונית שניה, מפני שבאמת אי־אפשר לה בלעדיה. כל אימת ששומעים אנו את המלה “מותרות” מובן בהחלט, המושג המדעי של “מותרות”, כולל כל דבר אשר גם בלעדיו יכול היה רובינסון קרוזו לשרוד בחיים בהצלחה גמורה: לא רק המכונית והנעלים, אלא אף השולחן, הכף, ובדרך כלל 90% מן הדברים המצויים במשכנות־העוני הקודרים ביותר.

מאטריאליזם פסיכו־היסטורי

ההיסטוריה (כך נותנת הדעת) אינה פריו של הגורם האידיאוֹני האחד והיחיד, כדעתו של הגל, וגם לא של הגורם החמרי האחד והיחיד כדעתו של מארכס: ההיסטוריה הריהי פריה של פעולת־הגומלים בין שני הדחפים היסודיים, הבלתי־ תלויים זה בזה, (כּ) ו־ שׂ), אשר לשניהם שרשים בטבע האדם במדה שוה. שני הדחפים מסתרגים ומשתזרים בכל עת זה בזה, בכל עת פועלים ומגיבים זה על זה; כן קיימות תופעות של גבול, ששם שני הגירויים מעורבים ודבוקים זה בזה. ועוד, אין ספק שהדחפים הנשמעים לגירוי (שׂ) מתממשים ביתר קלות באותן התקופות, כאשר מופרע שיווי־משקלם של המוני אדם, מחמת הקשיים הכלכליים, הפועלים מצדם על הגורם (כּ). וכך (אם כי עודני מטיל ספק בדבר), אפשר ואחד המלומדים יצליח באמת להוכיח שאפילו מסעי־הצלב, כל אחד ואחד מהם, פרצו רק לאחר קציר דל עד כדי שואה; אך קביעת עובדה כזו לא יהא בה משום פנים כדי לטשטש את האופי (שׂ), המציין את מסעי־הצלב במדה צרופה ובולטת. מצד אחר (והדבר חשוב הרבה יותר), הנה הז’אקרי (מרד האיכרים בצרפת במאה הי"ד), מרד פּוגאצ’וב ברוסיה, המהפכה הבולשבית, אף־על־פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים מן הסוג (כּ), מעידים הם יחד עם זאת על עוצם קיומם של גורמים פסיכיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האפיני ביותר לגירוי (שׂ).

אך בעיקרו של דבר, כל אחד משני גורמי־היסוד שבהיסטוריה פועל מתוך אי־תלות מוחלטת במשנהו. לעיתים קרובות מאד קיימת סתירה בולטת בין כיוונו של “המשחק” לבין תביעותיו החיוניות והגלויות ביותר של ה“כורח”. הנה דוגמה מזמננו: התנועה האירית הלאומית מתעלמת בקשיחות מן האינטרסים הכלכליים החיוניים של רובו המכריע של העם האירי, הוא מעמד האכרים; והאכרים, אף־על־פי שנהירה להם עובדה זו וכבר מתחילים הם להרגיש בעוקצם של אמצעי־התגמול האנגלים, הנה מוסיפים הם תמוך במר דה־ואלירא בנקודה הנוגעת אך ורק לפראזיולוגיה פוליטית, וללא שום חשיבות מעשית בשביל חירותה של אירלנד. דוגמה אפינית עוד יותר, הרי זה הנסיון ההיסטורי של הכתות הדתיות במאות־השנים של אי־סובלנות, וביחוד תולדות היהודים בתפוצה: כאן רואים אנו והנה כל האינטרסים של שמירה־עצמית חמרית מוּבאים קרבן ברב עקשנות, על־ידי שלשלת־דורות ארוכה, למען עקרונים מופשטים²

אין לך דבר בטל וחסר־שחר יותר מן הנסיונות התמימים לחשוב את “הגורם החמרי” כאחראי לבדו, או בעיקר הדבר, לתופעות כגון ההתפשטות של הנצרות או של האיסלם, או של תנועת־התחיה, או אפילו של מהפכה סוציאלית גדולה, תהא זו המהפכה הפּוּריטנית באנגליה של קרוֹמוול, או הצרפתית או הבולשבית…

¹

א

אין כיום בעולם שום התנגשות בין ה“אבות” וה“בנים”; מן הסתם, אף לא היתה מעולם. ודאי, בכל דור ודור בלתי-נמנעים הם חיכוכי-הווי בין אותם ההורים שמנסים לכוון את חיי בנם או בתם, ובין הבן ההוא או הבת ההיא; אולם מעודי לא ראיתי סכסוך רעיוני בין מחנה הבאים בימים לבין מחנה הנוער. הנוער – אינו מחנה אחד ויחיד; חלק לו בגדודים רעיוניים שונים, ועוד יותר, בחזק שבגדודים – בצבא האדישים הרב והעצום; ובכל מקום, לפי אותה הפרופורציה בערך כלדור הקשישים. על כן, המרד שידובר עליו כאן, אינו מרד נגד הנוער או נגד ה“כיווּן של הנוער”: אין קיים בטבע שום כיווּן מיוחד של הנוער. יתר על כן: במידה שהנוער בימינו יש לו קוים פסיכולוגיים שלא היו לנו בימי עלומינו, - הנה אני כשלעצמי, מוצאים הם חן בעינַי בעיקרם; וסוף סוף, מוצאים הם חן גם בעיני רוב האבות והאמהות, אף אם הללו רוטנים לעיתים קרובות.

המרד שעליו אדבר, הרי זה מרד נגד התקופה, סתם נגד התקופה בכלל, ונגד אפנתה הכללית. התקופה הריהי סכום כימי, שלעתים קרובות אינו דומה כל עיקר לשום אחד מן החלקים שמהם הוא מצטרף. לא הייתי מנסה להצביע על שום יחיד ולא על שום קבוצה (ואחת היא, אם תהא זו קבוצה מבחינת הגיל או המעמד או האידיאולוגיה), כעל נושאי-דגלה הבולטים ביותר של התקופה שלאחר המלחמה, או כעל מי שנתן לה את המבע הבולט ביותר. כולנו ללא הבדל של גיל ואף של מגמה משתתפים במידת-מה במלאכת-בנינה הרוחנית, ועל כן כולנו אחראים לאפיה של מלאכת-בנין זו. אולם מלאכת-בנין רוחנית זו, מן השליש הראשון של המאה העשרים, נמאסה עלי זה כבר תכלית מיאוס; לדעתי, מן הראוי לקדש מרד עליה; ומרד כזה, יש קבוצה מיוחדת שתתאים לו לחלוטין, והיא קבוצה של בני גיל מסוים: ה“זקנים”.

משתמש אני בכינוי זה במובן מוגבל מאד והסכמי: אלה הם בני אדם שנשמתם עוּצבה (ראשית) עוד במאה הי"ט, ושאנאכּרוֹניוּת זו (שנית) יקרה ללבם. מבחינה רוחנית נסתיימה המאה התשע-עשרה קרוב לשנת 1905: לבני דורי מלאו אז בערך 35 או 30 או 25 שנה - בקיצור, אותו גיל, כאשר כל שבילי שכל של אדם וכל הרגלי לבו כבר נקבעו. אך אין די בכך: צריך גם שלא יהא אדם מכה על חטא, לא יבקש סליחה על שבילים והרגלים אלו, אלא יהא מכיר בערכם ומתגאה בהם מאד. בני-אדם אלו, הייתי קורא להם: זקנים בחסד עליון.

הרב מספרם? סבורני שהם מרובים מאד, המון עצום; אילו היו מתמרדים, יכולים היו לשנות דברים רבים. אך אל נא תהי כאן אי-הבנה: עדיין לא פרץ מרד של הזקנים, עדיין לא התמרדו בשום מקום, ואיני יודע אם עתידים הם להתמרד. על כל פנים, דברי-המבוא שלי כאן אינם כלל וכלל קריאה למרד: ידי תקצר מלעשות מעשה כזה, וגם מלאכתי מלאכה אחרת. לי תפקיד צנוע יותר: להראות שיש סיבה וטעם שיהיו הזקנים מתמרדים, וחבל אם יתברר שאינם מסוגלים לכך.

ב

המאה התשע-עשרה היה לה קלסתר-פנים משלה, ברור ומפורש: אכן, מלידתה ועד סופה, גם באירופה וגם באמריקה, התפתחה מאה זו מסביב לציר אחד עיקרי. אומרים, יש בקרב פליטי רוסיה, מגלילות הצפון, בני אדם שדיים לשמוע את השמות של תחנות מסלת-הברזל בין מוסקבה ופטרבורג, ובעינם תנצנץ דמעה של לב נכמר: יזכרו כל דבר – מראות הטבע, טעמם של כיסוני-כרוב, מלבושי העגלונים, המעטפה של הירחון העבה, אהבה ראשונה. גם בני דורי, די למנות לפניהם אחד אחד את השמות, בלי להציע שום נוסחה לתאור דמותה של המאה הי"ט, בלי כרונולוגיה, בערבוביה, בהשמטות: גאריבּאלדי, גלאדסטון, לינקולן, מיצקביץ', היינה, הוגו, ליאוֹפּארדי, ניצשה, איבּסן, ויטמאן, לאסאל, ז’וֹרס; ואפילו מארכּס – כלומר, כמו שנראָה לנו בשנים ההן. אפשר להוסיף עוד כמה וכמה שמות אחרים, ובעצם כולם בלתי-דומים זה לזה, אלא שלכולם משהו משותף, והוא הוא רוח המאה התשע-עשרה. כל אלה היו מלבּי אש, מסיתים, משחרים; כולם, איש איש על-פי דרכו, טרחו ועמלו למען לא ישכח גם הירוד שבירודים, כשיראה במקרה את בבואתו במראָה, לעמוד דום ולקרוא בקול: כבוד ועוז לך, הוא רוממותך.

אמנם בשביל עצמי מעדיף אני הגדרה אחרת של הרעיון העיקרי, של חוט-השני שבמאה התשע-עשרה – מן הסתם, דבר שאוּל הוא עמי, אך לא אזכור מנַין. מאז ומתמיד נחלקו הדעות בשאלה, החיים מה הם – “עבודת-פרך” או “משחק”; או – על מה נאבק האדם, על מה נלחם הוא עם הטבע, עם הגורל ועם שכניו – על סיפוקו של צורך הכרחי או על מותרות?

עודנו בעריסה, וכבר כפופה פעילוּת-החיים שלו לשני גירויים אלו: תינוק חש רעב, והוא קורא בבכיו לאמו – זהו אורח מאבקו על מינימום-המחיה, התגוננותו מפני סכנת הכלָיה הנשקפת לו, “עבודת-פרך” שלו; אך מששׂבע, הריהו הומה, פונה אנה ואנה, מנענע את ידיו ואת רגליו, - וכל זה, כבר הוא “משחָק”, כלומר חריגה מגבולותיו של צורך הכרחי ממש (כי גם בחיתולים יוכל להמשיך בחייו, ואף לגדול כילד בריא וחזק). בחיי אדם מבוגר ובחיי ציבור פועלים שני הדחפים הללו, כמובן, על-פי רוב שניהם ביחד, ולעתים רחוקות בלבד, או לעולם לא, בטהרתם. כל זה ידוע מכבר; והאדם הממוצע, גם כיום וגם לפני יובל שנים, אילו היו שואלים אותו, איזה משני הגירויים “חשוב יותר”, לאיזה מהם יתר משקל בחיים, - היה משיב בהרגשת צער, אך בלי פקפוק: כמובן, יתר משקל ל“עבודת פרך”: בני-אדם טורחים, עמלים, מתכתשים, בעיקר מחמת שוט הכּוֹרח, ורק במדה מועטת ביותר אפשר להכיר כאן במשחק חפשי של החשק הספונטני. – כך יאמר, מן הסתם, האדם הממוצע כיום, וכך היה משיב גם במאה התשע-עשרה.

אף-על-פי-כן, הריני טוען: מתחת לסף התודעה, לא כן חשבה המאה הי"ט כולה: האמינה שהפּאתוס העליון, בחיים ובהיסטוריה, נגדר על-ידי אינסטינקט המשחק – שברגעים המכריעים, גם הגבור וגם ההמון זונקים באופן סטיכי, לא למקום ששם נוח להם יותר, אלא על-פי קו החשק הספונטני דווקא. כולנו יודעים: פרט לחקלאות, עסוקה החרושת של האדם, בתשע ידות ממנה, בייצור של “מותרות” (אם נתן למלה “מותרות” את משמעה האמתי: כל מה שאינו צורך הכרחי ממש, כלומר כל מה שבלעדיו יוכל רוֹבּינסוֹן להתמיד בקיומו באי ריק מאדם). המאה התשע-עשרה האמינה, מתחת לסף התודעה, שהדברים אמורים גם בחיי חברה, גם בחיי מדינה, גם בהיסטוריה כולה. כאן – לא רק הפירמידות, האקרופוליס, הטרגדיה היוונית, מסעות-הצלב, הריפורמציה ותנועת-התחיה. כאן – גם המהפכות הגדולות כולן, מסעיו של קולומבוס, ביטול העבדות באמריקה, שחרור האכרים ברוסיה: בכל אלה היה קב אחד של צורך, ועמו תשעה קבים של משחק חפשי, משחק בחיים, בחיילים, במלכים, בבני אלהים או, אפשר, ביריבי האל – et ego Creator ².

כמובן, לא שכחתי שבמאה התשע-עשרה דווקא נולד המטריאליזם ההיסטורי ונהפך בהדרגה לדבר שבאָפנה, ובשלהי המאה חייב היה כל היודע קרוא וכתוב גם לדעת להתחקות על שרשיה הכלכליים של תורת בּוּדא. אך בעלי מאניה של התעסקות זו, אשר לא ישקטו ולא ינוחו עד שימצאו מניעים של אנוכיות בנפשו של ארנוֹלד וינקלריד, - את הללו כנה אוּנאמוּנוֹ אי-שם “misérables”³: ואני טוען שכך בדיוק השקיפו על הענין, מתחת לסף התודעה, אפילו אותם אנשי האפנה עצמם, בכל התקופות של המאה הי“ט. מן השפה ולחוץ יכלו להשבע עד שינחר גרונם ולחזור ולהשבע: הכורה, בתחתית מכרה-הפחם, הוא הוא הסמל לאנושות הסובלת והלוחמת; אך בלבם פנימה קנן הבטחון המוחלט: סמל לאנושות, ולאנושות הסובלת והלוחמת דווקא, הרי זה אותו אדון שמטפס ועולה, עד כדי ריסוק אברים, בהר מאטרהוֹרן, ללא שום סיבה מיוחדת, אלא סתם, כדי לעלות לפסגת הר מאטרהורן; וההיסטוריה אינה תנועה של קבוצת נידונים לעבודת-פרך ב”ולאדימירקה", אלא מין תהלוכה דתית, או סאטוּרנליה, או בּאקכנליה, או מה שתרצו, ויהי זה דבר שיש בו פחיתות-כבוד, יהי זה דבר של כבוד, - אך על כל פנים לא דבר שבכפיה, אלא דבר שנולד מתוך ההתפעלות מן ההוויה.

ג

ומכאן אותה הערצת החופש המדיני, שהיא אָפיינית למאה התשע-עשרה: שרשה נעוץ באמונה העמוקה מני ים, האַפּריוֹרית, ב“משחק”. תנו כבוד ומקום למשחָק, פנו דרך למשׂחקים; יש לנתק את המוסרות, יש להסית את הנפחדים, ללבות את האש בלבבות שנצטננו, כדי שכל חשק וחשק של האדם ימצא לו בקעה להתגדר בה על-פי דרכו: מתוך תוהו-ובוהו זה יקום סדר עולמי עליון. את ה“משמעת” נכונה היתה המאה התשע-עשרה לקבל ולהוקיר רק לצרכים מיוחדים, ברגעים יוצאים מן הכלל, בשעת חירום, כאשר הציבור והעם עומדים בפני מַסה מיוחדת, ומן הצורך להתגבר עליה בו במקום ובו ברגע – בלשון אחרת, כתרופה מרה: בשעה הנכונה ברכה בה, אך לא בכל יום שעתה. משמעת בצורת אוירה של ההווי הציבורי והממלכתי, אוירה תמידית וחודרת לכל, זו שכיום דורשים בשבחה בכל מקום, - אפילו בחלום-בלהות לא היו בני המאה התשע-עשרה יכולים לצייר לעצמם דבר כזה. בדרך כלל, לא השלימו עם הממלכתיות אלא תוך קביעת סייגים חשובים. השלטון הממלכתי חייב להיות כמעקה בחדר-המדרגות – מעדה רגלו של אדם, יוכל להשען, ועל כן נחוץ המעקה בהחלט; אך אין צורך בקביים בשביל כל פסיעה וכל מדרגה. השוטר מועיל וטוב, כשהוא עומד על משמרתו בקרן רחוב, או כשהוא מופיע בתשובה לקריאת חרדה: בשום מקום אחר, לא לעתים קרובות יותר ולא בצורה אחרת. האידיאל הממלכתי של המאה הי"ט ניתן להגדירו כלהלן: מדינה “מינימלית”, או, אפשר, בניסוח חריף עוד יותר – אנארכיה מתונה, או על כל פנים “אַ-קרטיה”. איני יודע, אם כבר במאה התשע-עשרה הושמע הביטוי “מדינה טוטליטרית”; על כל פנים, בימי נעורי לא שמעתי מעולם שם זה, ולא דרשה זו כולה. בן המאה התשע-עשרה לא יכול היה, מן הסתם, אף לצייר לעצמו דבר דוחה יותר מאשר ריח זה של הנהגה ממשלתית בכל קרן-זוית, כמו בדירה ששם נחרך הבשר במטבח, רעיון זה של ממלכתיות משטרתית מובהקת, כסבכי יער עבות שאין אדם יכול לצאת מהם.

אפילו הסוציאליסטים במאה הי“ט, טוען אני, חשו בבעיה זו באורח זה דווקא. מתחת לסף התודעה ציירו להם את הסדר המדיני במדינה הסוציאליסטית בצורת משטר ליבּרלי מעולה. כשטענו מתנגדיהם, שהסוציאליזם פירושו ויתור על החירויות האזרחיות, הכחש הכחישו זאת, לא רק בשצף-קצף, אלא אף בתום-לבב גמור. הם עצמם, עד כמה שזוכר אני, לא נטו לקבוע מראש את צורותיה הקונקרטיות של מדינתם העתידה לבוא: מחשבתם ודמיונם של ה”זקנים" נרתעו, כנראה, רתיעה אינסטינקטיבית מן הנוף הבלתי-נעים. ה“פתוס” התת-מוּדע אשר לאידיאל של הסוציאליסטים מן המאה התשע-עשרה קשור היה קודם כל בצד השלילי של הענין – בעקירת המחסור, כלומר ברעיון הוּמאניטרי-כללי ואפילו ברעיון של סתם מעשי-צדקה, - וכלל וכלל לא בקביעת-הסדרים החמורה לחיי המשק.

ודאי, לא נעלם ממני, שכל מה שאני קובע כאן, דברים בעלמא הם. מבין אותם הוגי-הדעות שאולי השרו עלי מחשבות אלו באורח בלתי-אמצעי יותר, אוכל להסתמך במעומעם על הרצאותיו הישנות של קרוּצֶ’ה – מתוכן למדתי לראשונה להבחין, מתחת לשרירים המוּנעים על-ידי התהליך ההיסטורי, בתנודת העצב ה“אסתיטי”; או על אוּנאמוּנוֹ, אשר הוא, דומני, ה“זקן” היחידי המתמרד באמת, הלוחם למען הזכות, שלך ושלי, למעפל ולנצחון, גם לכשלון ולטרגדיה, - למען המרחב בעולמו של הקדוש ברוך הוא בשביל הטוב והמועיל באזרחים – בשביל דוֹן-קיחוֹט. אך גם אלה השנַיִם, מבחינה פורמלית אין אני זכאי להסתמך עליהם – מי יודע, מה עוד “השרוּ” על פלוני ועל פלמוני, ולא הם האחראים לנוסחה שאני מציע לנשמת המאה התשע-עשרה. עם כל זה, הריני “קובע” את כל האמור למעלה בבטחון גמור: מכיר אני עשרות זקנים בחסד עליון, וידעתי שיש אלפים כמותם, - חברי לגלות כּרוֹנוֹלוֹגית זו, אשר צביון מיוחד לה; פטריוטים עקשנים ומאוהבים של המאה התשע-עשרה, אשר שליש ראשון זה של המאה העשרים הריהו בשבילם נכר בלתי-אהוב וחסר-שחר; ובסמל של כולנו, הבלתי-נראה לעין, חקוקה סיסמה אחת:

Ich komme aus anderen Zeiten

Und hoffe in andre zu gehn⁴

הדבר אינו מונע אותם מלהגרר אחרי ה“תקופה”, ואפילו מלהביע את הסכמתם למגמותיה, מתוך פחדנות או חוסר-מחשבה, למשל על הנושא בדבר économic dirigée⁵; ואשר להתמרדוּת, - דבר זה אף לא יעלה על דעתם.

ד

אין כדאי, באמת, לתאר בפרוטרוט, מה משניא עלינו את “הנכר” של המאה העשרים; גם בלאו הכי ברור הדבר. מסתער עלינו המשטר של מדינת-משטרה; ויותר משהוא איום כשלעצמו (מי כמונו נתנסה בכל מיני נסיונות), איומה נכונותה של ה“תקופה”, זו הנכונות העליזה והמחייכת חיוך רחב, לקבל את פני מדינת-המשטרה, לא רק בלי להתלונן, אלא אף בתופים ובמחולות. משהו יקר-ערך כבה בנפש האדם. הנה סימן מענין: הרי בשום תחום (פרט לאחד) אין כיום שום מועמד לזר של גאוניות. מכאן אי אתה למד שאין גאונים: להכיר בגאון – מתפקידם של הדורות הבאים; אולם עד עתה נחשב הדבר ברגיל לתפקידם של בני-הדור – להעלות מקרבם את המועמדים לזר הגאוניות, להקיפם בהערצה מתפעלת. כיום אין דבר כזה, לא בתיאטרון ולא בספרות, לא באמנויות הפלאסטיות ולא במדע. אמנם אומרים עליו על איינשטיין, שהוא גאון אמתי; אך אם נכון הדבר, מה מאד אָ­­פייני הוא; הגאון האחד והיחיד של התקופה – ואף הוא באי ריק מאדם, ואיש לא יבינהו פרט למתי-מספר; וביבשת, משכן “הכל”, - שם בפשיטות אין ביקוש לגאונים, ואף אין שום אדם נכסף אליהם.

ויש יוצא-מן-הכלל אחד: ה“מנהיגים” הפוליטיים. כידוע, בתחום זה הגיע יבול הגאונים לממדים עצומים: בזה אחר זה, בזו אחר זו, נדבקים עמים וארצות באותה מחלה ממארת, ומגלים בקרבם את המנהיג בחיר-האֵל, אשר חותם של קיסר חקוק במצחו. לכתחילה ברור: כשפושט ה“מנהיגיזם” כמגפה, מן ההכרח שכמ­­עט כל אותם הבחירים יהיו בעלי שיעור-קומה בינוני מאד; ואמנם, כן הוא. עיפה מחשבת האדם, המוח דורש מנוחה; לפנים היה כל אחד מאתנו מקנא לזכותו להוגיע את מוחו ב“שאלות הארורות” – ועתה אין איש נוטה לכך; ההמונים מחפשים באורח אינסטינקטיבי בעלן, שיתנדב לחשוב בעדם, ומשלמים לו בעד הדבר בהקמת אנדרטות-זהב בימי חייו. ספק בעינַי, אם המדע הפסיכולוגי מניח מקום להכללות כגון “מחשבה עיפה” של תקופה שלמה, - ואף-על-פי-כן עובדה היא; ועייפות זו, היא היא השורש לכל אותן התופעות שדוחות אותנו, את הזקנים. בעטיה מוּגר פולחן החופש; היא המקור לאותה אדישות בלבו של אדם כלפי דעתו שלו, לאותה אהבה אל המשמעת, אהבה היסטרית, כמעט חושנית, לאותו כושר לחיות בנפש חפצה, ואף לחיות חיי-נחת, על-פי לוח-הזמנים שקובע הזולת. או, אם נשוב אל הטרמינולוגיה שלי: המאה העשרים מסכימה למחוק מן החיים את כל יסודות ה“משחק”. בשבילה, אין המשחק אלא שעשועים, ומקומו מחוץ ל“חיים”: המשחק, הרי זה נופש מן ה“חיים”, ואילו ה“חיים” גופם, האמתיים, הרציניים, ⁶the business of life, נועדו להיות רשות-היחיד של קביעת-הסדרים החמורה ל“עבודת-פרך”.

ה

היתמרדו הזקנים? זאת לא אדע. אולם, אם יתמרדו ביום מן הימים בעודם בארצות-החיים, יצטרכו תחילה להבין אמת אחת ישנה: אין די להתמרד רק “נגד” – מן הצורך להתמרד “בעד”. כאן נתקעה לרוחב הדרך השאלה: אם בוחלים אנו במדינת-משטרה, ואין אנו רוצים בקביעת-סדרים חמורה לחיים, ואת הקומוניזם ואת הפאשיזם פוסלים אנו, הרי יבוא יום ונצטרך להשיב גם על השאלה האחרונה: אַיוֹ איפוא אותו משטר שהנכם ממליצים עליו?

שאלה זו, יש להשיב עליה ביושר-לב. סוף סוף, גם מדינת-משטרה הומצאה לא סתם, לא לשם שעשועים לממציא: כל אלה – נסיונות לעקור את הרעב ואת המחסור, אחת ולתמיד. מן הצורך לעקור את הרעב ואת המחסור, ויהי מה; הקומוניסטים והפאשיסטים בטוחים שהאמצעי היחידי לכך – הקסרקטין; ובכן – מה? האמנם – סטאטוס-קווֹ, כלומר המשטר הסוציאלי הקיים? אותו משטר עצמו שמכל עֵבר דבקו בו כינויי-גנאי: משטר קפיטליסטי, בורגני, של ניצול?

כמעט כל אותם הזקנים, אשר לי הכבוד להכירם הכרה אישית, משיבים על שאלה אחרונה זו ברוגז: לא! המשטר הקיים, ינערו חצנם ממנו וינדוהו. ונידוי זה מצלצל בפיהם בכנות כזו, שאך מעשה אכזר הוא מצדי להזכירם את הנוסחה הלטינית: ⁷ tertium non datur. אין בעולם חלון-ראוָה, ששם מוצגות שתים-עשרה דוגמות שונות של משטר חברתי, או לוא גם שש, או לוּא רק שלש, ואתה, בן-אדם, בחר את אשר מצא חן בעיניך. יש רק שתים, “או-או”. או (ביסודו של דבר) הקסרקטין, כלומר משטר ששם נקבעת פעולת-החיים הסוציאלית של היחיד על-פי צו מאת שלטון המדינה; או המשטר ששם הגורם הקובע מבחינה זו הוא “רצונו” של היחיד, כלומר (יסודו של דבר) אותו משטר עצמו הקיים כיום. את המלה “רצון” שמתי במרכאות כפולות, הואיל ויודע אני וזוכר את ההסכמיוּת כולה שבמונח זה: אני יודע וזוכר שגם בן-חורין אינו חפשי כלל בבחירתו, נתון הוא ללחצן של אלפי נסבות, ובכל זמן ובכל מקום, גם במשטר האידיאלי ביותר מבחינת החופש, יהא נתון ללחצן; מלבד זאת, אפשר גם להכניס במתכוון למשטר החפשי כל מיני תיקונים של כפיה-למחצה (économie dirigée). אך כל עוד יעמוד על כנו, לאחר כל התיקונים, אותו עקרון-היסוד, הקובע שבסופו של חשבון, לא המדינה היא שנוהגת בהגה של סירתי (יהי זה האל, יהי השטן, תהי זו עצה טובה או משובה ריקה, אך לא פקודה מן המשטרה) – כל אותו זמן יהיה זה, ביסודו של דבר, המשטר הקיים דווקא, ולא תועיל כאן שום אונאה-עצמית. יש לבחור בחירה מפורשת: או הקסרקטין, או סטטוס קווֹ. אגב אורח, כיום אין שום טעם לקרוא לסטטוס קווֹ משטר “קפיטליסטי”. זה עידן ועידנים אין עוד בטבע מדינה כזו, ששם יהא הקו הכללי של התחיקה או של הנוהג האדמיניסטרטיבי מסתגל, ביודעים או בלא יודעים, לאינטרסים של ההון, בניגוד לאינטרסים של האביונים בכלל ושל הפועלים בפרט. זה יובל שנים ומעלה פונה עיקר המגמה של המדינות כולן בכיווּן ההפוך, ביחוד לאחר המלחמה (לרבות ארצות הדיקטטורה האנטי-מעמדית). במשטר הסוציאלי הקיים נתון ההון, אם מותר לומר כן, במצב של מצור; אנוס הוא להגן על עמדותיו בפני ההתקפה הכבירה מכל עבר, עתים בהצלחה, עתים בלי הצלחה: בדיוק כאותם הגורמים הסוציאליים האחרים המתחרים בו. כיום אין גם זכר לשום משטר קפיטליסטי. אפשר, יתאים כאן יותר הכינוי “משטר בורגני” – במובן של מעמד בינוני: אמנם כן, שלש ידות מן האנושוּת התרבותית אינם בעלי-הון ואינם פועלים, אלא בני המעמד הבינוני, האינטרסים שלהם מרובי-פנים הם, מורכבים ונתונים לשינויים, ועל כן דרוש להם “משטר” גמיש, נוח לטיפול, מניח מקום לתיקונים. ממין זה הוא אותו משטר סוציאלי שאנו חיים בו מימות שתי המהפכות הגדולות של המאה השמונה-עשרה – ה“תעשיתית” וה“צרפתית”: משטר זה, המיוסד על הליברליזם ועל זכות הקנין, ספג לתוכו מנות עצומות של כל מיני סמים-שכנגד, עד לחוזה הקיבוצי, ביטוח מחוסר-עבודה ומס-ירושה גבוה מאד, עיכּל את הסמים-שכנגד הללו, ונשאר אותו משטר עצמו, אם גם בצורה מתוקנת. כל השאלה היא כעת, אם מסוגל משטר זה לקלוט ולספוג לתוכו גם תיקונים נוספים – עד לחיסול גמור של תופעת העוני, - ועם זאת לשמור על יסודו ולהוסיף להיות מה שהנהו, משטר של “משחק” חפשי.

מתחת לסף התודעה, דומני, מאמינים הזקנים באפשרות זו. שאם לא כן, הרי לא תובן אותה השמחה הכנה שבה מקבלים הם כל ידיעה מרוסיה הסובייטית על כך, שעוד פסה אחת, ועוד אחת, מן ההווי הסוציאלי הקודם, שמלפני לנין, הוחזרה שם על כנה. שמחה למה? אקוה, אין זו שמחה-לאיד מתוך רוע-לב, אלא פרי ההכרה הגורמת נחת: המשטר הסובייטי שב בהדרגה לאחור, וטוב הדבר, יהיה אך לברכה לצבור ברוסיה, כי המשטר הקודם, על אף כל המומים שבו, היה ביסודו טוב יותר.

אגב אורח, “שיבה לאחור" זו, אפשר כיום למצוא את עקבותיה הברורים לא רק במעשה הסוציאליסטי, כלומר ברוסיה, אלא אף בהתפתחותה של המחשבה הסוציאליסטית (מוזר הדבר – תהליך זה, הפונה חזרה, מסתמן בעצם אותה השעה, כש“התקופה” מתגלגלת במדרונה אל הקסרקטין הכללי). גם במחנה המארכסיסטי רבים הזקנים בחסד עליון, חניכיה הנאמנים של מאת-השנים שסגדה לחופש: החזיון של רוסיה הסובייטית גולל לפניהם אותה התמונה דווקא, שקודם-לכן ניסתה מחשבתם להתעלם ממנה – ועתה מחפשים הם מין סכימה חדשה, סוציאליזם ללא קסרקטין, או לפחות קסרקטין-למחצה במחיר של סוציאליזם-למחצה. הוא הוא, בעצם, הרעיון המרכזי בתורתו של דה-מאן. באוסטריה (כך אומרים) מתחלת תנועת-המחתרת הסוציאליסטית להתענין בספרו הנשכח של פּוֹפּר-לינקיאוס על “חובת התזונה הכללית”: אף הוא נסיון לעקור את תופעות המחסור בלי עזרת הסוציאליזם. באמריקה, זה שנים אחדות עובדת המחשבה דהתם, המהפכנית על-פי דרכה, ברב יתר עמקות ומרץ מבאירופה; ולא רק רוזבלט הוא נושא דגלה: אל פתרון ממין זה חותרים, דומה, עשרות מוחות שלא מן הרגילים, אם כי רבים מהם, אפשר, עודם בלתי-מלוטשים. כל זה פירושו “חזרה”, כל אלה הם סימנים לפניית-עורף לשיטות-הריפוי הבנויות על ההסכמה למדינת-משטרה, כל אלה הם נסיונות להציל את האנושות במסגרת המשטר של “היום”.

עם כל זה, כאמור, אין אני מקבל על עצמי את היזמה המעשית למרד הזקנים; ועל כן אין גם מתפקידי ללמד זכות במיוחד על “היום”. אך את בני שכבתי החברתית, את הזקנים בחסד עליון, מכבד אני, וראיתי לי חובה להזהירם מפני הסכנה שנשקפת ברגיל לבני גילנו: מפני הרוטננות ללא אוֹבּייקט. לדון לגנאי את הנתיבות, שבהן הולכת או מתנהלת בכבדות או מתגלגלת התקופה החדשה, ועם זאת להכיר שגם נתיבותינו הקודמות לא היו שוות כלום ואינן שוות כלום, - זה לא נאה ולא יאה, זוהי סתם תשישות, זהו דבר הצורם יותר מחריקת הדלת. אם אין להם לזקנים באמתחתם דבר של טעם, ישתקו נא. ואילו אני סובר שיש באמתחתנו תשובה לכּל, וההיסטוריה עמנו, ועל אף זמני-הבינים ה“משטרתיים” – תהיה האחרית כלבבנו.

¹ / ²

כתּבוֹ של העתון “רוּסקיאַ ויֶידוֹמוֹסטי”מודיע מאמריקה על הפרעות האחרונות בכושים. פרט מענין, אשר במקומותינו לא זכה, דומני, לתשומת־לב רבה: מאורע זה אירע בארבעה ביולי, כלומר ב“יום החג הגדול ביותר בארצות־הברית – יום ההכרזה על העצמאות”. ליום זה נקבעה תחרות בהתאגרפות בין שני אלופים גדולים – ג’ונסוֹן וגֶ’פרי. הכַּתָב מספר שהתאגרפות פומבית אסורה בכל ארצות־הברית, פרט למדינת ניוואדה; על כן נערך דו־קרב באחת מערי מדינה זו, אך משם “הועברו חוטי טלגרף מיוחדים לערים החשובות”, ו“כל העתונים שיגרו לשם כתבים מיוחדים”. בכל רחבי ארצות־ הברית עמדו המונים לפני בתי־המערכת של העתונים הגדולים, וג’נטלמֶנים צורחנים מעובדי בתי־המערכת השמיעו מדי רגע ברגע את החדשה האחרונה: “ג’פרי קבל מהלומה איומה בסנטרו. – ג’פרי נפל אל מעבר לזירה”. והנה, כשנתברר שהכושי ג’ונסון נצח בתחרות והלבן ג’פרי הוּכּר כמנוצח, קם ההמון הלבן וכאילו על־פי אות מוסכם ערך בערים רבות פרעות בכושים.

זה כבר התרגלו הכושים לאי־נעימויות כאלה, אלא שברגיל מסגרת שונה למאורע. ברגיל קורים דברים אלו בדרום בלבד; הפעם השתתפו גם ערי הצפון בהתעללויות בכושים. ברגיל – העילה היא השמועה שאחד הכושים המקומיים ניסה “שוב” לאנוס בחורה לבנה: מתקהל המון של אלפים, מחפשים את הכושי האשם כדי לערוך בו לינץ' – לתלותו או לשרפו חיים, ואגב כך הורגים במקלות או באקדחים עוד תריסר שחורים, על שנקרו להם בדרכם. אך הפעם לא היתה עילה כזו. סתם, שני אידיוטים רחבי־שכם הכו זה את זה באגרופים, על־פי הסכם הדדי, ברשות השלטונות המקומיים ובהשגחת מבינים מובהקים באמנות דקה זו. ומאחר שידו של הכושי היתה על העליונה, והיה מקום לחשוש שכושים אחרים בארץ יגבּה לבבם, לא יכלו האזרחים הלבנים של הריפובליקה הגדולה לשאת את הדבר, והשביתו גאון השחורים. לשם כך התנפלו על הכושים בפרופורציה של חמשים לאחד, רוצצו גולגלות, רמסו בעקבים, התעללו אפילו בנשים ובילדים שחורים. “במדינות אחדות במזרח הארץ”, מודיע הכתב, “קרע ההמון לגזרים כושים רבים; מאות כוּשים נפצעו ונדרסו. במדינות הדרום, שם הניגוד בין הגזעים חזק הרבה יותר, מספרם של הכושים, שהוטל בהם מוּם, מגיע בלא ספק לכמה אלפים”.

מהו איפוא הרקע שעליו תתכנה התפרצויות כאלה? ארצות־הברית, הריפובליקה החפשית ביותר בעולם, ארץ שקיומה הפוליטי הוא פרי התקוממות, שרויים בה עשרת מיליונים אזרחים בחוסר־זכויות מזעזע, רק על שום שצבע אחר לעורם. לפנים היו הללו עבדים; לאחר מכן תבעו מדינות הצפון את ביטול העבדות, ואסרו מלחמה על הדרום, שבקש לשמור על הסדר הקיים. המלחמה נסתיימה בנצחונם של בני הצפון. הכושים הוּכרו כאזרחים חפשים, בעלי זכויות שוות, של הריפובליקה הגדולה.

מני אז חלפו קרוב ליובל שנים; אבל אם יתיחס אדם ברצינות לשיווי־זכויות זה, הרי לא רק הכושי, אלא אף האמריקאי הלבן יצחק בפניו. אי־שויון ממין דומה אין בשום מקום בעולם התרבות, אף אם נכלול במושג גמיש זה את רוּסיה ואת רוּמניה. קודם כל, אי־שויון זה הוא לאין מפלט. יהודי רוּסי, אם כשל כוח־סבלו, יוכל בכל זאת להתנצר. הכושים האמריקנים הם נוצרים זה כבר, ולא יוכלו עוד לפסוע שום פּסיעה נוספת. הגזע אינו ניתן להמחות. גם נישואי תערובת לא יועילו: אם היה האב השִלֵש כושי, אם נותר לו לשִלֵש לוּא רק קו אחד חשוד בשרטוט שפתיו, בסלסול שערו, או פס כהה דק (שכמעט אי־אפשר להפטר ממנו) ליד שורש צפרניו, – כושי הוא בעיני אזרחי ארצו, ומנת־חלקו כמנת־חלקם של הכושים כולם. נועלים בפניו את התיאטראות, ואת בתי־המלון, ואת הרכבות, ואת בתי־הספר. מקצים לו קרונות מיוחדים במסלת־הברזל, ותאים צרים נבדלים בחשמלית; את בתי־הספר לילדי הכושים בונים בנפרד מבתי־הספר ה“לבנים”, בונים אותם בפרוטות ספורות, וצר בהם המקום ורב הלכלוך… זכויותיו הפוליטיות של האזרח השחור, “החפשי ובעל הזכויות השוות”, כמוהן כאפס. במדינות הדרום, מקום שם יושבים המוני כושים שהיו יכולים להשפיע במידה רצינית על תוצאות הבחירות, קיימת שיטה שלמה של זיופים ותחבולות לשם ביטולם של קולות הכושים. שיטה זו קבועה אחת ולתמיד, נהוגה בגלוי לעיני העולם כולו, הנשיא והקונגרס יודעים עליה, ושום אדם לא יעלה על דעתו אפילו למשוך בכתפיו, עד כדי כך נעשה הדבר רגיל בסדרי־המדינה. ובאמת, הרי אי־אפשר להרשות שיהיו בני־האדם השחורים מחליטים על גורלה הפוליטי של מולדתם בשווה לבני האדם הלבנים. אמנם, השויון הוא שויון, ואף־על־פי־כן…

כדי להצטדק טוענים האמריקאים הלבנים כמה טענות, ששוין פחות משויה של פרוטה. הם אומרים: מה טעם, למשל ללימודיו של כושי? גזע זה אין בכוחו ליצור יצירה רוחנית, ועדיין לא קם מקרבו אפילו גאון אחד. האומרים כך, יודעים גם יודעים שלא לשם גידול גאונים נחוצים בתי־הספר, אלא כדי להקנות דעת, להעלות את הרמה השכלית הכללית של ההמונים; והנה מן המפורסמות שהכושים הם בעלי כשרונות יפים, בעלי תפיסה מהירה ומחוננים בזכרון טוב. יש להם סופרים הגונים מאד, מטיפים, פרופיסורים; ודאי, על־פי הטעם ה“לבן” אין בהם משום גאוניות, אך הכושים עצמם מרוצים בהם, וזהו העיקר. אי־אפשר להטיל על עם את החובה דווקא למצוא חן בעיני עם אחר. איזה מין גאונים קמו מקרב הבולגרים או התורכים? ועדיין הדבר שנוי במחלוקת, אם הריפובליקה האמריקנית הגדולה בכבודה ובעצמה נתנה לעולם ולוּא רק גאון אחד אמתי. גם האמריקנים יודעים זאת, יודעים הם ש“אי־גאוניותו” של גזע מן הגזעים אינה טענה שיש בה כדי להצדיק את שלילת הזכויות, ואף־על־פי־כן מסתייעים הם בטענה זו. כן אומרים הם – כדי להצדיק את החרם הסוציאלי הכללי, המוטל על הכושים בארץ כולה – שפועל כאן מין כוח שלמעלה מן התודעה, משהו סטיכי, מסוג “המאיסות הלאומיות” של מר סטרוּבֶה, והוא הגורם לכך שהם, בני־האדם הלבנים, אין ביכלתם מבחינה פיסית לשאת את קרבתו של כושי. אך גם זהו כזב ביודעים. הפרופ' מינסטרבֶּרג, שחיבר ספר מענין על האמריקנים, מעיד שכל אדם לבן, אפילו מקרב בני־הדרום הקיצונים, מוסר את ילדיו בחפץ־לב ביד אומנת שחורה, וברוב תאבון אוכל פת־צהרים במסעדה, כשאומנת זו יושבת על־ידו גם היא ותוחבת נתחים לתוך פיו של עולל טיפוחיה. אבל אם תכנס כושיה כזו ותשב אל השולחן בפנה ממול, כשוָה, יעשה הלבן שערוריה, יקהיל המון, יוכרז חרם על המסעדה וינופצו בה השמשות, ולאשה השחורה המחוצפת ירביצו מכות. אין זו מאיסה פיסית, זהו סירוב ביודעים להכיר בבן גזע אחר כאדם. באחד מכתבי־העת הרוסים הובא זה לא כבר משפט כזה של בן־דרום לבן (אני מצטט על־פי זכרוני): “בעצם, אנו אוהבים את הכושי, אך מאיזה מין? – כושי שיודע את מקומו, ואינו נדחק לבית־הספר ולתיאטרון”. ומאחר שהכושי תמים הוא, ובכל זאת מתיחס ברצינות לשויונו בן יובל שנים, ובכל זאת נדחק אל דלתי בית־הספר והתיאטרון, ובכל זאת רוצה להצביע, ונוסף על כך יפרה וירבה הרבה יותר מן הלבן, על כן הבוז בלבו של האדם הלבן מתלוָה אליו יותר ויותר גם החרדה. התוצאה היא – משטמה לא־אנושית, בהמית, הפורצת שנה שנה בפרעות ממשיות. בכל קיץ חוזרת ונשנית באחד המקומות בדרום אותה הפרשה עצמה: מעשה בכושי צעיר שהרשה לעצמו שעשוע חפשי בידיו כלפי מבשלת לבנה, כדרך שנוהגים ג’נטלמנים לבנים להרשות לעצמם, וזו דוחפת אותו מעליה ומגדפתו, וארוסה הלבן מרים קול צעקה על נסיון של אונס, ומקץ חמש דקות מתאסף קהל עצום, ומתחיל ציד בני־אדם שחורים. תמונות הלינץ', שהדבר מסתיים בהן, מתועבות הן מכל סיוט. בני־אדם לבנים, אזרחי הריפובליקה, לא שיכורים, חניכי בתי־ספר, לעתים קרובות בעלי השכלה למעלה מעממית, לבושים מעילים ולבנים נקיים ומגוהצים, דוחפים זה את זה במרפקיהם, למען יוכלו גם הם להגיע עד הכושי ולחבוט אותו במקל; בני־אדם מתקוטטים על הכבוד להיות תלין, לאחוז רגע בקצה החבל; לפעמים, במקומות נידחים מאוד, זוכרים גם את המנהג העתיק – מטבילים את הכושי בזפת ואחר מגלגלים אותו בתוך כסת פרומה, ובצורה זו מציתים בו אש. המשטרה אינה נוקפת אצבע, מפקד המשטרה, שרצים אליו להתחנן בנוגע להתערבות, מושך בכתפיו ואומר: לא אוכל לעשות דבר. – תמונה מוּכרת, אם לא אכזרית עוד יותר…

מרחוק נראית הארץ היעודה יפה יותר משהיא באמת. אנו, אשר לא רק אין לנו חוקה דימוקרטית, אלא בכלל אין לנו שום חוקה, – בדרך הטבע נוטים אנו להאמין שהדימוקרטיזציה של משטר המדינה הריהי סם־מרפא לרעוֹת חברתיות רבות. לפנים היו בני־האדם טפשים עוד יותר, וסברו שהחופש מרפא – אפילו את העוני; אך בינתים הספיקו הסוציאליסטים ללמדנו דעה ולבאר לנו שהרעבים ישארו רעבים גם כשתונהג זכות־הבחירה הכללית. אך ביחס לדבר אחד נשמרה האמונה הישנה, ­­רצוני לומר: האמונה, שהמשפטים­־הקדומים הגזעיים, הלאוּמיים או הדתיים, נתמכים אך ורק על־ידי האבסולוטיזם, ואילו הדימוקרטיה אינה יודעת אותם ובוחלת בהם. והסוציאליסטים מן הזרמים השונים, הם הם ששקדו במיוחד עד מלפני זמן לא רב להכניס למוחות כזב זה. כי אכן כזב הוא, שחצני ומשווע. הדימוקרטיה כשלעצמה – דבר מצוין, כולנו רוצים בה ושואפים אליה; אולם אסור לנהוג בצביעות ולהבטיח מה שלא יבוא. המשפטים־הקדומים הגזריים מושרשים בעיקרם בהמוני העם דווקא. מתן האפשרות להמונים אלו לנטול חלק בשלטון, רחוק הוא מלשפר בכל עת את מצבם של העמים המדוכאים. מה בצע ליהודים מן העובדה שרומניה היתה למדינה בעלת חוקה? מה הרויחו היהודים מן העובדה שבפינלנד הונהגה שיטת־הבחירות הדימוקרטית ביותר שבעולם? השאלה הכושית בצפון אמריקה מדגמת את התמונה העגומה הדגמה בולטת. כאן, על פני הרקע של דימוקרטיות כמעט אידיאלית, של חופש מלא, של ממשל־עצמי נרחב, – פועלת השנאה הגזעית בצורות מתועבות ביותר, מן הסוג הבלתי־מהול והצרוף ביותר. ברוּסיה או ברוּמניה, כדי להצדיק תופעות ממין דומה, טוענים לפחות טענות בעלות צביון כלכלי או פוליטי: עם פלוני – כך אומרים הסניגורים של הפרעות – מסית למהפכה או מנצל את דלת־העם מקרב האוּמה ה“עיקרית”. באמריקה אף לא ינסה שום אדם לבדות בדיות כאלה: הכוּשים שקטים מבחינה פוליטית כטלאים, ועוסקים רוּבם ככוּלם במלאכות או בסוגים הנמוכים של עבודת שכירים. בצרפת או באוסטריה הגרמנית, כדי להצדיק את האנטישמיוּת, מסתמכים על עשירותם המופלגת של בני משפחת רוטשילד או של אותם יהודי וינה הקרויים ³;Quai Juden באמריקה אין בקרב הכוּשים אפילו איש אחד בעל נכסים רבים. כאן לפנינו אנטיפאתיה של גזע כלפי גזע, אנטיפאתיה פשוטה, מוּצגת במערומיה, ללא חיפוי כל־שהוא, ללא שום עילה או אמתלה, סתם ככה. על שהפיל ג’ונסון את גֶ’פרי. ודבר זה מקומו בחפשית שבארצות, שכמעט כל תושביה יודעים קרוא וכתוב, ובמקרים אחרים – למשל, כלפי האשה הלבנה או הילד הלבן – התנהגותם היא אבירית למופת; ארץ ששם לא המשטרה ולא בתי־המשפט אינם חוששים לשוּם לחץ מלמעלה. בארץ כזו ובסביבה כזו, לא פעם ולא פעמיים, אלא מדי שנה בשנה, לובשת השנאה הגזעית צורות המתחרות לא רק בשחיטה בקישינוב, או בבאקו, אלא אף במעללי הקורדים במחוזות הארמנים בתורכיה. כנראה, לא ההצבעה הכללית ולא חובת־הלימוד הכללית אין בהן כדי לרפא מחלה זו.

אך קיים משהו עמוק בן הדימוקרטיה ומחובת־הלימוד הכללית: זהו – הנסיון של היסורים שהאדם עצמו נתנסה בהם. אמוּנה רווחת היא: מי שעוּנה בעצמו ימים רבים תחת עוּלו של החזק ממנו, לא ידכא את החלשים ממנו. לעתים קרובות מבססים אנו תקוות ורודות ביותר על כך דווקא, שעם מסוים סבל בעצמו רבות – “ולכן” יהא חש בצערו של אחר ומבין לרוחו, מצפונו לא יתיר לו לפגוע בחלש אותה פגיעה שהוּא עצמו סבל ממנה לפני זמן לא רב. אך בחיי המציאוּת מתברר שאין כל אלה אלא מליצות נאות בלבד. בגרמניה עדיין שרדו בני אותו דור הזוכר יפה את הזמנים, כאשר גרמניה האחת לא היתה קיימת, והעם הגרמני היה מפורד לפירורים פירורים. דור זה טיפח בלבו את חלום האיחוד, הכשיר את הקרקע בעמל עקשני והגשים את האידיאל שלו במאמץ של גבורה, ומקץ זמן קצר מאד פתח דור זה עצמו במסע־דיכוי נגד הפולנים בפוזנאן. פולניה מפורדת, כמו שהיתה גרמניה מפורדת לפני זמן לא רב, אך בוני גרמניה המאוחדת היו רואים כרגשנות אוילית את הנטיה להתחשב בגלגול־דברים זה. אותו הפטריוט הגרמני, שבשנת 1860 זלגו עיניו דמעות עת הילדים בבית־הספר בכפר שרו שיר על גרמניה האחת, – כעבור ארבעים שנה הלקה במו ידיו את הנערים הפולנים, שסרבו ללמוד את עיקרי הדת בלשון הגרמנית. רק במקרא כתוב: “וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים”. במוסר של ימינו אין עוד מקום להוּמאניזם ילדותי זה.

בני־אדם מרחקים לכת מזה. לא זו בלבד שזכר היסוּרים בעבר אינו מעצור לכך שיהא אדם מכה בני עם אחר, באותו מקום שאך אתמול הוּכּה שם בעצמו בלי רחם. יקרה גם דבר גרוע מזה. יקרה שעם הסובל יסוּרים גם כיום, המדוּכא גם כיום, המשווע גם כיום לשמים על העוול הנעשה לו, מתחכם באותה שעה עצמה לחנוק קיבוץ חלש ממנו. ראו נא פולנים אלו גופם בגאליציה, ששם הם חשים עצמם ולוּא רק במקצת כבעלי־הבית. מה יעוללו שם לאוקראינים! האוקראינים מגאליציה מוציאים בוינה כתב־עת מיוחד בגרמנית – “Ukrainisiche Rundschau” ושלש ידות מתכנו מוקדשות לתאר מעשי־העוול מצד הפקידות הפולנית שבארץ. כל נאום ונאום של הצירים האוקראינים בבית־הנבחרים האוסטרי מלא תלונות מרות אלו, העתונות האוקראינית בלמברג זועקת רק על כך. על־פי החוקה האוסטרית זכויות שוות לכל העמים שבמדינה; אולם האוקראינים, כמעט אין להם דריסת־רגל בפקידות ובבתי־המשפט, והפקידים האוקראינים בשירות הממלכתי והגלילי, מתי־מספר הם אפילו במזרח גאליציה, ששם האוכלוסיה האוקראינית היא רוב מכריע; יש להם רק מעט בתי־ספר עממיים, מספרם של בתי־הספר התיכונים האוקראינים הוא כמעט אפס, ואילו חלק־הארי מתקציב־החינוך הגלילי מוּצא לגימנסיות הפולניות ולמתן תמיכות לבתי־הספר העממיים הפולנים; בבית־הדין, אם הענין המוּבא לפני השופט דומה ולוּא רק לצל צלה של התנגשות בין אוקראיני לפולני, לעולם לא יזכה הראשון לדין צדק; המשטרה מרשה לעצמה מעשי אלימות מגונים ביותר כלפי האכרים האוקראינים, – פעם יורים באכר הצד דגים במקום אסור והורגים אותו בו במקום, פעם מוליכים “עדר” שלם של אוקראינים, על שום שרבוּ עם בעל־אחוזה פולני, אל עיר־הפלך במרחק חמשים פרסה ומעלה, ידיהם כפותות מאחורי גבם, השוטרים מאיצים בהם בקתות של רובים, ואחרי הגברים רצות נשיהם עם התינוקות, ומיללות עד שקולן נשמע, לדברי העדים, “במרחק של שני ק”מ". בבחירות לבית־הנבחרים האוסטרי נעשים מעשי תרמית ואלימות אשר אוזן לא שמעה את שמעם: פעם אין מניחים סתם לקבוצת בוחרים אוקראינים, שבאה ברגל מן הכפר, להכנס לתוך תחומה של העיר, פעם מוציאים מתוך הקלפי או מחליפים בגנבה כמה מאות פתקי הצבעה. אין הדבר בגדר סוד, בית־הנבחרים כוּלו ואוסטריה כולה יודעים את טיבן של הבחירות בגאליציה, עצם המלה “Galizische Wahlen”⁴ קנתה לה בתודעת הציבור הוראה מיוחדת. באוסטריה כולה סוער המאבק בין האומות השונות, אך בשום מקום אינו מביא את האזרחים עד לחמת־זעם כזו: מבין כל המחוזות האוסטרים, לא לשוא היה מעשה־טירור בגדר האפשר בגאליציה בלבד (רצח הנציב, איש פולני, בידי האוקראיני סיצ’ינסקי); ומה שאָפייני ביותר, הרוצח זכה לאהדה בלתי־מוסתרת מצד הציבור האוקראיני כולו. אלה תוצאות שליטתו של עם מדוכא, באותם המקומות שם ניתנה בידו שליטה חלקית.

בצורות אחרות מעוללים דברים כאלה גם ליהודים בגאליציה. בבית־המשפט לא יוכל יהודי, וביחוד יהודי עני, לזכות לדין־צדק כשהוא נשפט עם פולני; לעומת זאת יקרה, שבשעת עצם מהלך המשפט עומד השופט, איש פולני, ומגדף עֵד יהודי בכינוי “יהודה איש קריות” או מעין זה (לאחר מכן עונשים שופט כזה על־ידי שמעבירים אותו למקום טוב יותר). מבחינה פוליטית רואים הפולנים את היהודים, בלי להסתיר זאת, כחומר שיש לנצלו לשם ביסוס שליטתם באותו גליל. אין מכירים בלאום היהודי, בשעת מפקד התושבים רושמים את היהודים כ“פולנים”, ובאורח זה יוצרים בגאליציה “רוב פולני”. לאמתו של דבר, שוה מספרם של הפולנים ושל האוקראינים בגליל, ומבין 800000 היהודים, לפחות תשעים למאה הם בעלי פאות, מדברים בלשון־העגה היהודית, ואינם יודעים לומר כשורה שתי מלים בפולנית. גילויי הלאומיות היהודית נרדפים בכל מיני אמצעים. היו מקרים שתלמידים הורחקו מבית־ספר תיכוני “בעוון ציונות”. בעשור־השנים האחרון נוסדו בגאליציה הרבה בתי־ספר פרטיים להפצת הלשון העברית: אין לך תלאות שלא יגרמו הפולנים לבתי־ספר אלו, ביחוד באמתלה של ביקור מטעם הועדה הסניטרית, אשר בשבעים וחמשה מקרים למאה “חיל יאחז אותה” למראה התנאים האנטי־היגייניים שהילדים היהודים הללו, החביבים והמסכנים, נובלים בהם, ואת בית־הספר סוגרים. במיוחד שוטמים הפולנים את לשון־העגה היהודית. לפני חדשים אחדים החליטה מועצת מעמד עורכי־הדין בלמבּרג להטיל עונש דיסציפלינרי על עורך־דין אחד צעיר, על שהעז לנאום בפומבי בלשון העגה. לא על התוכן, אלא על לשון־העגה! משטמה זו אל קניניהם הלאוּמיים של היהודים מאחדת את המפלגות הפולניות כולן, למן הקליריקלים ועד הסוציאל־דימוקרטים. ולא רק את הציונות מנדים ורודפים הסוציאל־דימוקרטים הפולנים, ולא רק את הסוציאליסטים ממפלגת פועלי־ציון, אלא גם את “המפלגה הסוציאליסטית היהודית”, המקבילה למפלגת ה“בּוּנד” ברוּסיה והרואה את היהודים כלאום מיוחד. בשנת 1906, כשקם הציר שטראוּכר, ומעל במת בית־הנבחרים האוסטרי דיבר לראשונה על היהודים כעל אומה, עמד מנהיג הסוציאל־דימוקרטים הפולנים, דאשינסקי, ומבין כל הצירים שפך על פניו קיתון של לעג גס ביותר. הדגמה כפולה לנושא שלפנינו: בן למעמד מדוכא בקרב אומה מדוכאה, לאומן נלהב אף הוא, מסרב להכיר בזכותו של עם אחר, מדוכא עוד יותר, לחיים לאומיים משל עצמו.

אכן, אין צורך לחפש את הדוגמות הבולטות ביותר בחוץ־לארץ דווקא: מצויות הן למכביר בפולניה הרוּסית. קשה ולא־נעים לדבר על כך: בעתונות המקדמת מציינים בכל עת את מצבה העגום של פולניה הרוּסית מתוך השתתפות עמוקה בצערה, ואין נוהגים לשנות מן הטון הכללי על־ידי שיזכירו לקורא את הצד השני של המטבע הפולני. והרי גם בצד השני שרויים בני־אדם חיים המתנסים ביסוּרים של ממש, ובעצם אין כל יסוד לחפות על האמת הבלתי־יפה…

הנה עוד דוגמא, וגם עליה קשה לדבר. לפני זמן מועט נתכנס בלונדון “קונגרס של האומות המדוכאות”. נציגת פינלאנד נשאה נאום, ובו נשמעו צלילים של חרטה. “אף אנו חטאנו לא מעט”, אמרה: “אנו, אשר חרב חדה היתה מונחת על צוארנו, מדכאים היינו בעצמנו אומה אחרת – היהודים. מן הראוי היה שנהא ננערים. אך ניעוּר זה שבא עלינו, נעשה ביד חזקה מדי…” אמנם כן, ביד חזקה מדי, וכולנו מקוים שעב־הענן הקודר בשמי פינלאנד, סופו לעוף לו ולהתפזר בלי להשאיר עקבות. אך האמת ניתנה להאמר: אותה מידת הדיכוי כלפי היהודים, שקיימת בפינלאנד, אין מוצאים דוגמתה אפילו ברוסיה וברוּמניה. היהודים מותר להם לגור בשלש ערים בלבד (הלסינקי, ויבּוֹרג, אבּוֹ); מחוץ לתחומה של העיר אסור להם לשהות אפילו שעה קלה, וכל פיני שפוגש יהודי מחוץ לעיר, זכאי לאסור את הפושע ולהביאו לתחנת המשטרה. רוב משלחי־היד הם בחזקת איסור בשביל היהודים. הנישואים בן היהודים כפופים לסייגים פורמליים משפילים. שחיטת הבהמות על־פי דיני ישראל אסוּרה. קשה עד מאד להשיג רשיון להקמת בית־כנסת. אין מניחים ליהודים חדשים להשתקע בארץ, ואם חודר מי מהם לתחומיה, נוקטת המשטרה באמצעים נמרצים ומשלחת אותו אל מעבר לגבול (אפילו עתה, בימי אבל לאומי כבד לפינלאנד). היהודים משוללים בהחלט זכויות פוליטיות; חוק־הבחירות החדש, הנודע לתהלה על שום הדימוקרטיות האידיאלית שלו, המקנה את זכות־הבחירה לנשים, השאיר את היהודים מעבר לסף. גם כאן דימוקרטיה, גם כאן רמת־תרבות גבוהה, גם הפינים חזו מבשרם, מה טיבם של דיכוי ויסורים, ואף־על־פי־כן…

חכם היה הפילוסוף שאמר: homo homini lupus רע מן הזאב אנוש לאנוש, ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על־ידי ריפורמה בסדרי המדינה, ולא בעזרת התרבות, ואף לקח־החיים המר לא יועיל. אויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב־לב וחביב ביותר. אויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להפכו למנת־חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי־אמון ולשאר דברים שהם קשים לאניני־הדעת, יש ואחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי־האמון, עמידת “שמוֹר” בכל עת, מקל־חובלים ביד בכל עת, – הנה האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנַצוּת־זאֵבים זו.

¹

הערה:

הסקירה המוּגשת בזה אינה אלא תרגום של ארבעה קטעים מן ה“טיימס” הלונדוני – מס' 70.352 ואילך. לצערי, לא צוּינו, באשמת מזכירתי, תאריכי הגליונות הללו על גבי תיק־הליקוּטים; אך הקורא יוכל לקבוע את התאריכים בנקל – לשם כך אינו צריך אלא לקנות את ה“טיימס” מהיום ולהשוות את המספרים (למשל, ב־7 ביולי 1930 יצא גליון מס' 45.558).

הקטעים הללו מתחלקים לשני חלקים לא־שוים: החלק הראשון הוא המאמר הראשי, המספּר בקצרה את השתלשלוּת המאורעות, שהביאה, בימי ינקוּתם של ישישי זמננו, ליסוּד ה"רֶזֶרוַט באי טריסטַן דַה־רוּניָה; החלק השני כולל שלשה מאמרים מאת ג'. ו. פלֶצֶ’ר, כּתּבוֹ הקַפְּשְטַדְטִי של העתון הנכבד. המאמר הראשי מוּבא כאן בשלמותו; בתיאוּר הכּתּב חלוּ אי־אלו קיצוּרים, אך הללוּ פגעוּ רק בקצת מדעותיו והערכותיו האישיות ולא בגוף החומר העוּבדתי…

א. The Times No. 70.352

הדין־וחשבון של כתבנו בקפּשטדט על ביקוּרו באי טריסטן דה־רוּניה, שתחילתו מתפרסמת בגליוננו זה, יעורר בודאי ויכוח ערני. ברם, שאלה אחת בויכוח זה נראית בעינינו נטוּלת־ערך מראש. היא השאלה, עד כמה מתישבת הנסיעה ל“רזרוָט” (הסותרת בלי ספק את התקנות, שאוּשרוּ בהסכם הבינלאומי) עם חובתו של אזרח שומר־חוק. יש ויש מקרים, כאשר הדרך היחידה לתיקוּן חוק מיוּשן הוא הפרת־חוק נועזת… דבר אחד, על כל פנים, אינו מוּטל בספק – מיסטר פלצ’ר עשה שירוּת חשוּב לא רק לתושבי טריסטן דה־רוּניה, שקולמוסו המחונן מציגם לפנינו לראשונה, אלא לאנושוּת כולה, וביחוּד למדע הסוציולוגיה על כל ענפיו.

רק לפני חודש ימים, כאשר סקרנו את הדו“ח השנתי של בית־הדין הבינלאומי, ציינוּ (לא בפעם הראשונה) את הירידה המשמחת במספר פסקי הדין, הקרוּיים “טריסטניים”. שלשה מקרים בשנה האחרונה ושנים בשנה שלפניה – וזה מתוך האוצר העצוּם של שלשים ושש אוּמות גדולות וקטנות המוֹדוֹת בשפוּטו של בית הדין הבינלאוּמי. עצם אפסוּתם של המספרים הללו עשויה לעורר ספק, אם הרבּוּ קוראי דורנו לשמוע על האי טריסטן דה־רוּניה, ועל אחת כמה וכמה, אם בקיאים הם בתולדות הרעיון, שהוּנח ביסוד ההסכם על ה”רזרוָט".

פרופיסור רוֹמוֹלוֹ דזַנדרזַרֶלָה פירסם בשנת 1914 את ספרו בשם “II Delinquente Nato: un Manicomio Internazionale”. חיבוּר זה, שראה אור כחודש לפני פרוֹץ המלחמה הכל־אירוֹפית, נבלע ברעם התותחים ולא זכה לשום תשומת־לב בתקופה ההיא ואף זמן רב לאחריה. רק בעצם סופה של תקוּפת השיקוּם עלתה תכנית זו על הפרק בועידות של ברית הקרימינולוגים העולמית. תורתו של פרופ' דזנדזרלה ינקה בעצם מאותה אסכולה בחֵקר־הפלילים האיטלקי, שנוסדה על ידי לוֹמבּרוֹזוֹ, מצאה לה פרשנים מחוננים בפֶרִי וגַרוֹפַלוֹ, ולקראת סוף המאה הי“ט זכתה להשפעה ניכרת על חכמי הסוציולוגיה והמשפט גם־יחד. בדומה ללומבּרוזו ולאֶ. פרי – ובניגוּד לגרוֹפלוֹ – דגל פרופ' דזנדזרלה בהתנגדוּת מוּחלטת למיתות־בית־דין, בכל מסיבות שהן ובכל צורה שהיא – תהא זו גיליוטינה, חבל־תליה או כסא חשמלי. מאידך גיסא, קיבל בשלמוּת את תורתו של מיסד האסכולה האיטלקית על “פושעים מלידה” – על קיוּם יצוּרים מסוּימים בתוכנו, שבאורח אורגני לא יצלחו לחיי־החברה בזמננו. כקודמיו, נמנע המחבר מכל “הערכה מוסרית” לגבי יצוּרים כאלה והטעים את הרעיון (אשר בימיו לא היה עדיין לנחלת־רבים), שמבחינה מוסרית הפושע מלידה הוא לא “רע” ולא “טוב” אלא “אטביסטי” וחסל. לדברי פרופ' דזנדזרלה, יכלוּ רבים מנציגי הטיפּוּס הפלילי המתועב ביותר להיות אזרחים מועילים ואפילו “מתקדמים” ביותר – אילו נולדו, למשל, בתקופת־האבן. מכאן נבעה המסקנה, כי אי־כשרו של פלוני לחיי־החברה בזמננו אין פירושו אי־כושר לחיים בכלל. ברם, המחבר התנגד לא לעונש־מות בלבד אלא גם לאותן השיטות של תאי־בידוּד לאסירים, שנחשבו ל”הוּמַניות" בימיו, החל ב־ergastolo האיטלקי ועד ה־pen האמריקני. החברה חייבת, לדעתו, להעניק ל“טרוֹגלוֹדיט שאיחר להוָלד” אפשרוּת מלאה ליצור לעצמו, לבני־מינו ולצאצאיהם, “אורגניזם חברתי פּליאוֹנטוֹלוגי” ובו בזמן להבטיח מסכנה את עולם־התרבות ע“י ביטוּל כל מגע שהוא בין הוי האנשים בני־זמננו להוי ה”טרוגלודיטים".

השם ‎ “Manicomio Internazionale”² בכותרת־המשנה לספרו לא רמז כל־עיקר – ופרופ' דזנדזרלה פירש את הדבר בפרק מיוחד – שתכניתו מכוּונת להקמת מין מקלט לחולי־רוח. פרופ' דזנדזרלה (הראשון, עד כמה שידיעתנו מגעת) הציע לאנושות התקינה להסתלק מכל מחשבה לנהל את האַטביסטיים או אפילו לפקח על חייהם. אחד מפרקי ספרו הוּכתר בשם “Marooned” אשר אין לו תמוּרה בלשון האיטלקית (Marooned פירושו – מי שהורד לחוף על כרחו).

עיקרי־תכניתו הם שהוּנחו לאחר־זמן ביסוד ההסכם הבינלאומי. בשעת אימוּץ תכניתו, הוסיפו עליה הועידות ה־14 וה־15 של חכמי־הקרימינולוגיה רק תקנה אחת, הקובעת שכל פסק־דין של בית משפט לאוּמי על גלוּת מעולם־התרבות טעוּן בירוּר ואישוּר בועדת מומחים ליד בית־הדין הבינלאומי.

כאשר ניגש חבר־הלאומים לדיוּן מעשי בתכנית זו נפלה בחירתו כמעט מיד על האי טריסטן דה־רוּניה. לטובת בחירה זו נצטרפו שיקולים רבים: ריחוּק האי לא רק ממקומות־ישוב אחרים אלא גם מנתיבי־הימים הרגילים; מיעוּט־אוכלוסיה שכמוהו כאפס; והעיקר – העדר מתכות ופחם. הנימוּק האחרון היה המשכנע ביותר. מתנגדיו של פרופ' דזנדזרלה התריעו בשעתם על הסכנה, שעדת ה“טרוגלודיטים”, אם יניחו לה להתפתח באורח חפשי, עלולה ליצור בהדרגה ציויליזציה טכנית, שתאַפשר לה, בסופו של דבר, ליצור מגע בלתי־רצוי עם העולם התקין. אך כל חשש לסכנה זו התבטל מאליו עם בחירת אי החסר מתכות לחלוטין. לעוּמת־זאת, האקלים המתוּן, הקרקע הפוריה ושפעת הדגה בנהרות האי ובאגמיו הקטנים הבטיחו מידת־מה של רוָחה כלכלית למתישבים המוּכשרים לעבודה קשה. עד כמה התאמתוּ כל הניחוּשים הללו, ילמד הקורא לדעת מסקירתו של מיסטר פלצ’ר.

הניסוּי באי טריסטן דה־רוּניה אין לו תקדים בדברי־הימים. אוסטרליה, סיביר, קלדוֹניה החדשה ידעו אף הן בזמנן מתישבים־מאוֹנס. אך סוּג זה נבלע עד־מהרה בזרם ההגירה החפשית. יתר־על־כן, אין ספק שתשעים למאה מן ה“גולים” באותה תקופה לא נמנוּ, משוּם בחינה, על הטיפוּס שאליו נתכוון פרופ' דזנדזרלה.

ההסכם ה“טריסטני” נתן לאדם האטביסטי, שלא נוצר בשביל חברתנו, את חברתו־הוא, חברת בני־מינו, המנוּתקת מכל מגע עם העולם החיצוני. כתוצאה מכך נוצר, כפי שרואות עינינו כיום, אחד משיעורי־ההסתכלות המאָלפים ביותר, שנפלו בזמן מן הזמנים בחלקה של האנושות. ומאידך, עשה ההסכם הזה שירות לא־יסולא־בפז לעולם כולו, באשר שחרר את המצפוּן התרבותי מן המתועב שבשרידי הבּרבּריוּת: מרצח האדם בידי המדינה.

ב. מַאֲמָרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

מטעמים מוּבנים ישאר לפי שעה אופן חדירתי לאי טריסטן דה־רוּניה סוד כמוּס. אוּכל רק להוסיף שלא היוּ כאן לא אוירון ולא צוללת. שני אלה גם לא היו בגדר אפשרוּת – כנגד דרכי־גישה פשוטות כאלה מוּגן האי, כידוע, באורח הֶרמֶטִי. לא אוּכל, לצערי, גם לפרסם את שמות הידידים הנועזים, שסייעו בידי בהגשמת מבצעי; אך אבקש מהם לקבל בזה שוּב, בעילוּם־שם, את תודתי העמוּקה.

פרטי בואי, חליפות ותמוּרות הרשמים, הפגישה הראשונה עם המתישבים, ההשתוממוּת ההדדית, כל שלבי התוַדעוּתי המוּדרגת אל ההוָי שלהם – את כל אלה אין למסור ברדיוֹגרמה עתונאית. כאן אצטמצם בפירוּט קצר ויבש של עיקרי־העוּבדות. פירוּט זה – מוטב לחלקו לשלשה חלקים: בראשון תיסקרנה תולדותיה של מושבה מוזרה זו, בשני – מבנֶהָ החברתי, בשלישי – פרצופה הגזעי, הלשוני והתרבוּתי.

מספר האוכלוסים מגיע כאן כיום לארבעת אלפים נפש, כרבע מזה, נשים. מבחינת הרכב־הגילים דומה חלקה הגברי של המושבה לכל חברה אחרת בכל מקום שהוּא; אך שונה התמונה אצל הנשים. יותר ממחציתן – נערות עוּלות־ימים, לא למעלה מגיל חמש־עשרה. מניתי רק שבע נשים שכבר מלאו להן חמשים שנה ויותר. יתרן, ברוּבן המכריע, שייכות לקבוצת גיל־הבינַים, מעשרים וחמש עד ארבעים. האוּכלוסיה מפוּזרת, בצפיפות שוָה פחות או יותר, בכל רחבי חלקו הפּוֹרה של האי. כשליש מהם יושבים במפורד, כל חצר בפני עצמה, השאר מרוכזים בתריסר ישוּבים גדולים. את הוָתיק שבהם אפשר אולי להכתיר בשם עיירה; שמו הרשמי אַחוֹפּוֹליס, אך בלשון היומיומית קוראים לו צֶ’רקו. לפי מוּשגינו, צ’רקוֹ הוא כעין עיר־בירה, אם כי, לאמיתו של דבר, אין תואר זה מתישב עם היסודות שעליהם מוּשתת המשטר החברתי המקומי.

צ’רקו נוסדה ע"י קבוצת־הגולים הראשונה וראשית־קורותיה של המושבה כולה קשורה בישוב זה. מוּנח לפנַי העתק כתב־היד, המקיף את כל ההיסטוריה של טריסטן. זהו, בלי ספק, חיבוּר רב־ענין, ואת שם מחברוֹ, יוסף וֶרבָּה, אצטרך להזכיר בסקירתי לעתים קרובות. מלבד זאת, ליקטתי גם הרבה זכרונות בעל־פה בקרב מתישבים בודדים. כתב־ידו של יוסף ורבּה, שהוא עצמו ברוב־אדיבוּתו תירגמו לאנגלית, וכן כמה משאר הסיפוּרים יצורפו במלואם לספרי; אך את תמצית ההתפתחות, שעברה על המושבה בששים שנות קיוּמה, אנסה לתאר כאן.

לשש השנים הראשונות הייתי קורא תקופה טרוּם־היסטורית. מאורעות בולטים לא היו בהן. פרט לבואָן הקבוּע של קבוצות־גולים חדשות (בעת ההיא – פעמיים בשנה), עברוּ הימים ללא חליפות ותמוּרות. לפני המתישבים עמדה הבעיה, כיצד להשאר בחיים – והיא עמדה לפניהם בצוּרה אכזרית כזו, שלא עלתה על דעת אנוש מעולם, אפילו בימי שוכני המערות. לטרוֹגלוֹדיט היו בכל־זאת אי־אלה כלים, והעיקר – היה לו ההרגל המוּרש לייצר כלים ולהשתמש בהם. לגולי־טריסטן היו נותנים לדרך מנת־ביסקויטים לשבוּע־ימים, קופסת גלולות־חינין נגד קדחת, מכנסים וחוּלצת־בד, מעיל־חורף, מעדר־עץ ושני קיסמים, יחד עם הסבּרה, כיצד להפיק מהם אש. אף לא חתיכה של ברזל, של מתכת בכלל: אפילו הכפתורים היו עשויים מקרן. את האי, כידוּע, הפכוּ – פרט לדבר אחד – לשממה גמוּרה; בתי התושבים הקודמים נהרסו עד היסוד; ביחוד הקפידו על הרחקת כל דבר־מתכת, עד מסמרים ישנים ועד בכלל. הזכרתי יוצא־מן־הכלל אחד: ירוּשת־תרבוּת יחידה זו כללה כמה שקי זרעים ממינים שונים ובהמה מעטה – סוּסים, פרות, עזים וכבשים. לא היתה אף מחרשה, ואפילו לא גרזן או סכין, לכרות בהם ענף ולהקציעו לחוֹד־המחרשה.

יתר־על־כן, לה היה להם לגולים מן הקבוצה הראשונה, פרט לאיש אחד, שוּם מוּשג על חריש או על עדר. הניסוּי של החזרת אנשי־בראשית לסביבת־בראשית בוּצע בהם בדקדקנות מופרזת של הלכה פסוּקה. אך הוא באמת עקר מראשם את כל המחשבות מלבד אחת: להשאר בחיים! כאשר יופיעו בדפוס קורות מאבקם הראשון, המסופרות במו פיהם, עתידות הן, לדעתי, לדחוק לקרן־זוית את “רובינזון”, בהיותן דוגמה הרבה יותר מפתיעה למרץ האדם ולכוח־אמצאתו.

רק אחד מהם, מנצ’וּרי רוּסי, היה איכר. בהדרכתו עדרו במעדריהם את הדוּנַם הראשון שלהם; ואף זאת לא מיד, אלא לאחר שהתקיימו כמעט שנה על פירות, על דגים, ולפעמים על ציד־עוף. איש מהם לא ראה חץ וקשת מעודו, איש מהם לא יקש פח מימיו. ירחים על ירחים עברוּ עד שעלה בידם “להמציא” ולהתקין את כל אלה ללא מכשיר בידם להשחיז חץ, ללא לחתיכת חבל לפח־יוקשים או למיתר־הקשת. בסבלנות אין־קץ, אחרי כשלונות לאין מספר, התקינו לבסוף משהו מעין מחרשה – כי זריעתם הראשונה, ה“מעדרית”, הביאה יבוּל זעוּם שכמוהו כאפס. וכך, לאט־לאט, עד סוף השנה השניה, כאשר הגיעה העֵדה למאה וחמישים נפש, הצטבר ברשוּתם אוסף שלם של כלי־עץ וכלי־אבן שונים.

הנסיון הקשה ביותר, שנתנסו בו, היה ענין הצאן. כבר ציינתי, שקבוצת־הגולים הראשונה כולה, פרט לאותו מנצ’וּרי, מוּרכבת היתה מילידי־ערים. הם לא ידעו, כבש מהו, הם הכירו רק בשר־כבש. בבולמוס הימים הראשונים לא עלה על דעתם שוּם דבר מחוּכם יותר מלעסוק בהפיכת הכבשים לבשר. ולא היה נשאר שריד ופליט מכל הצאן והבקר, אילולא התקומם האיכּר המַנצ’ורי ואילולא נכרת ביניהם הסכם – לא לנגוע בעדרים. מענין: פרק ראשון זה בגידול־צאנם קשוּר במקרה עונש־מות, היחידי במשך שתים־עשרה השנים הראשונות של דברי־ימיהם. אחד מהם, גיבּן גוּץ, נתפש עם גוית־עֵז (לאחר שובי לקפּשטדט, מצאתי בעתונים ישנים, שהגלוּהו בשל שורה ארוּכה של הרעלות שבוצעו ביד־אמן). הרגוהו בו במקום.

כדי לעמוד על הלך־רוּחם של המתישבים הראשונים הללו צריך קודם־כל, לדַעתי, לא לדַמותם לגיבוֹריה האהוּבים של ספרוּת־הילדים – לטרוּפי־הספינה הניצולים על אי שומם. הללו, אם נדוּן לפי הספרים, מורדים, ראשית־חכמה, ברב־החובל, זוללים בעצם היום הראשון את כל מלאי השימוּרים, שוברים חבית של רוֹם ומשתכרים; כללו של דבר, פותחים במעשי הפקרוּת. אף אם נכון הדבר, הרי הסברו בצדו: ליַמאים אלה יש תקוה לראות עשן או מפרש באופק. ואילו מתישבי טריסטן ידעו, כי האי הזה יהיה להם בית או קבר.

לא מצאתי באי שום ידיעות על טיב הפשעים, שהביאו הנה את ראשוני הגולים; אפילו הוָתיקים לא יזכרו עוד דבר וחצי דבר. והוא הדין בעברם הפלילי של דורות מאוחרים יותר. זה, אולי, אחד הקוים המענינים ביותר בפסיכולוגיה המקומית: העדר כל ענין בעברו של השכן מלפני הגלוּת. דבר אחד, על כל פנים, אינו מוּטל בספק: המתישבים הראשונים היו טיפּוּסים פליליים מן האכזריים ביותר. ואולם החיים בתנאים אלה נתגלו כיריב עוד יותר אכזרי, שדחפם אל עברי פי־פחת ואילצם לעמוד על נפשם. אומרים כי בשום צבא בעולם לא היתה עדיין משמעת שתשוה לזו השוררת בכנופית ליסטים הנתוּנים במצור ע"י נציגי החוק. במקרה שלפנינו התנהל המצור בשם האיום שבחוקים – הרעב.

במה שנאמר לעיל כבר הוּתווּ למעשה קויה הפשוטים של התפתחותם הכלכלית הבאה; אלא שסיבך אותם גורם אחד – אף הוא לא־ידוּע לאותם הספנים על האי השומם שבספר – היינו, משלוחי קבע של קבוצות־גולים חדשות. אמנם, גם רובינזון מצא לו את “ששת”, אך הלז היה עזר כנגדו, ואילו כאן היו פיות רעבים חדשים, ויתירה מזו, רובם ככולם בורים גמוּרים בעניני אדמה ובהמה. למתישבים הראשונים היתה ביאת הקבוצה השניה טרגדיה ממש. מרוב טרדותיהם בחדשים הראשונים שכחוּ, כנראה, כי אין מנוס מצרה זו. כעת כבר היו להם בתי־טיט, פטישים, קשתות, “רכוּש”, שהספיק בדוחק לצרכי עצמם – והנה לפתע הוּכפל מספר הנפשות. ואולם נתברר כי ה“מהגרים” עצמם לא חמדוּ כלל את רכוּשם הדל של ה“וָתיקים”. הימים היו ימי אביב – והעיקר, היה להם לחדשים הרבה יותר נוח ובטוּח ללמוד מפי הראשונים, מאשר לסכן את עצמם בתגרת־ידים. מענין, אגב, שהחדשים לא השתקעו בצ’רקוֹ אלא הלכוּ כולם לקצה האי השני: כנראה, כבר הרגישו את עצמם כעין שבט נבדל. ברם, צ’רקו הוסיפה לשמש מרכז, מאותו טעם פשוט, שכל מבקשי עצה והדרכה נאלצו ללכת לשם, ובהדרגה חזרו כמחצית החדשים והשתכנוּ בסביבת צ’רקו.

למתישבים לא היה עדיין כל מוּשג, מתי עליהם לצפות לביאת הקבוצה השלישית; אך דבר אחד היה ברוּר להם – צרת המשלוֹחים החדשים היא בלתי־נמנעת. בחומר שאספתי מדוּבר במשהו מעין “עצרת־עם” של שתי הקבוצות; היא נתקימה, כמסוּפר, כשני חדשים לאחר ביאת הקבוצה השניה והוקדשה כולה לבעיה: מה לעשות כשיבואו גולים חדשים? כנראה, היה להם חוּש־קנין מפותח ביותר; מקצתם שאלו בחרדה: מה יקרה אם לא יהיה ל“חדשים” חשק לעבוד – ומספרם יהיה רב? נשמעה אפילו הצעה – לקדם את פניהם באַלות. אבל היא לא נתקבלה, ואפשר דוקא משוּם ש“הם” עלולים להיות רבים מדי – והקשת אינה מכונת־יריה. ואולם הכריע הנימוק, שבקבוצה השלישית יימצאוּ, אולי, אנשים מועילים: רוקח או מכונאי או נגר או – וזה העיקר – עוד כמה איכרים מלידה. הוחלט איפוא לא בלבד לקבלם בסבר פנים יפות אלא גם להקצות להם מראש מקום נוח לישוב.

אני כשלעצמי אינני נוטה להאמין באמיתותה ההיסטורית של ה“עצרת” ההיא. לפי הידיעות שבידי, נכללו בשתי הקבוצות הראשונות בני חמש־עשרה אומות, רובם ככולם אנשים חסרי השכלה. באיזו לשון יכלו לקיים את ויכוחיהם? אגדת ה“עצרת” אינה, כנראה, אלא הד של סידרת שיחות נפרדות. ואולם העובדה שהשאלות הללו נדונו ושהוחלט, לבסוף, כך ולא אחרת – איננה מוּטלת בספק.

אודה: אָפיה החיובי של החלטה זו הפתיעני. ובכלל, מפליא הדבר שבכל שנות קיוּמה של המושבה לא היה שום נסיון “לחסל” את המהגרים בשעת ירידתם לחוף. למהגרים, כידוע, לא ישמחו בשום ארץ, קל־וחומר בארץ עניה; ובסביבה, שממנה יצאו ה“וָתיקים”, מעולם לא נחשב לחטא להקל על חלוּקת השלל ע"י הפחתת מספר היריבים… בזהירות, מתוך בקשת סליחה, הצגתי שאלה זו ליוסף ורבּה. הוא בעל השכלה גבוהה; הוא מכיר יפה את התורה, שלפיה נהפך האי זה למושבה “אַטביסטית” ומדבר על הטיפּוּס של פושע־מלידה בלי כל מבוּכה שהיא. לדעתו, טועים החושבים שטיפוּס זה חדוּר תמיד ובכל התנאים תשוקת אלימוּת. דרוּשה לו, בפשטוּת, מסגרת־חיים מתאימה, כלומר תנאי־קיום יותר קשים וסביבת אנשים בני־מינו. בעולם־התרבות תמיד נתקל האדם האַטביסטי ברכרוּכית ובחוסר־ישע של האדם הבינוני: דבר זה מגרה את יצרו, מפתהו לנצל את יתרונו, יתרון הכוח או הערמה. אך תנו לו שכנים כמוהו – ומיד יוָצר שיווּי־משקל יציב. “כמוהו כיתד־ברזל, התקוּעה בין שני גוּשי חלמיש” – אומר ורבּה.

יהיו הטעמים אשר יהיו, עד־מהרה נהפכה ה“הגירה” לתופעת־הוָי תקינה, שענינה את התושבים רק מבחינה אחת – שמא יימצאו בקבוצה החדשה “מוּמחים” מועילים: הצורך בטכנאים מאוּמנים גדל בלי הרף עם התפתחות חייהם המשקיים. ואולם, נתעוררה בעיה חדשה, ומסובכה הרבה יותר, שהביאה לידי מחלוקת חמוּרה. בעיה זו – ופתרונה המוּצלח – קשוּרים בשם מסוּים. אצלנו, בעולם התרבות, הוא לא נשכח עד היום הזה – ככינוּי לאחד הגילוּיים המתועבים ביותר של חיה בצוּרת אדם; כאן, באי, הוא נערץ ביראת־כבוד כשמו של מציל המולדת. השם הזה – שַרל לַנדרוּ.

על כל רבגוניוּתם של טיפּוּסי הפושעים, שמילאוּ במרוּצת הימים את האי הרחוק, על כל שפע ההבדלים ביניהם מבחינה גזעית, פיסית ושכלית, – האפיל הבדל אחד עיקרי, שהפריד, כקו־תחום בולט, בין שני סוגי־אדם. תחוּם זה נסתמן עד־מהרה משנפתרה שאלת לחם־חוקם. שני הסוגים הללו של ההתנוונות המוּסרית נהירים יפה למדע: יש פשעי אלימוּת ופשעי ערמה. קין – והנחש. ישנם, כמובן, גם טיפוסי־בינַים, תערובת שני היסודות, אך, כרגיל, אחד מהם – ידו על העליונה, ובמציאות הזעוּמה של האי פלטה חלוקה זו בבהירות ובחריפות יתירה. מבחינת הכמות גבר, כמובן, הטיפוס ה“פיסי” ונפוץ עשרת מונים. עצם תנאי חייהם, הסלקציה הטבעית של הסתגלוּת והחזקת־מעמד, היו נוחים להתרבּוּתוֹ של טיפוּס זה דוקא. כל תחבולות־השכל לא הועילו כאן ולא־כלום – כאן דרושים היו השרירים. יש לשער כי לא גולה אחד, שמסלוּלו הפלילי עמד, בעיקר, במזל נחש, נטש עד־מהרה את כל נכלי־ערמתו וגמר אומר לא להתחכם עוד אלא לסמוך אך ורק על נכסי־הבראשית של שריריו.

כזה דוקא היה שרל לנדרו. בתכנונן המפליא של שלש־עשרה רציחותיו, בשיטתיות בה הצליח לטשטש זמן רב את העקבות, ואחרון־אחרון – בסנגוריה העצמית המזהירה בבית־הדין, נתגלה בבהירוּת יתירה עידוּן־מוח על־אנושי (או, להפך, תת־אנושי?). ויחד עם זאת, היה זה אכסמפלר פיסי נהדר. עצם טיבם של פשעיו (הוא היה רוצח נשים שפּוּתוּ על־ידו, ומספרן היה שלש־עשרה, אם נאמין שכוּלן נתגלו), העיד על טבע של חיה רבת־יצרים. באי, בעמדו פנים אל פנים עם מלחמת־הקיום בכל מערוּמיה, גברה בו ה“חיה” הפיסית וגרשה בהדרגה את ה“חיה” האינטלקטוּאלית.

אך היו גם מקרים הפוּכים – היה מיעוּט, שיסוד־הנחש בלבו היה חזק מדי ויסוד־קין חלש מדי. סבורני, למשל, כי לטיפּוּס זה שייך אותו גיבן שהוּמת במשפט לינץ' על גניבת עז בשבועות הראשונים להתישבות. כנראה, היתה כל קבוצת גולים חדשה מביאה עמה נציג אחד או שנים מטיפוּס זה. הסיכוי של יגיע־כפים לא מצא חן בעיניהם מלכתחילה. ברם, בשנים הראשונות היתה ההתחמקוּת מעבודה מן הנמנע, פשוטו כמשמעו. אחר־כך, בהדרגה, התחילו המתישבים לצבור “רכוּש”, שיטות־העבודה נעשו מורכבות יותר והורגש הצורך בחלוּקת־עבודה מסוימת. הגיעו כמה מכונאים, נגרים, איזה משגיח על פועלי־בנין, אפילו סטוּדנט־רפוּאה אחד. כל זה הביא לידי התפצלות חברתית: מצד אחד התחיל להסתמן ההמון הפשוּט, מאידך – המארגנים או המפקחים יחידי־הסגוּלה.

וכאן הופיעו על הבמה ה“פילוסופים” (עד היום שגוּרה מלה זו באי כשם־נרדף למשתמט מתפקיד לא־ נעים). אנשים, שבשום מקצוע לא היתה להם זכוּת לתואר “מומחים”, פתאום התחילו לחלום על “משרות”. אבל משרות כאלו לא היו בנמצא; אם־כן – צריך היה ליצור אותן יש מאין. ה“פילוסופים” פתחו בדיבורים על ההכרח בארגון יציב ובמנגנון מתאים בעל סוּלם־דרגות מסוּים. אם לדבר בלשון פוליטית, היו אלה הקוֹנסטיטוּציונַליסטים של האי. הם רצוּ, בעצם, להפוך את המושבה ליחידה מוּניציפלית או אפילו מדינית.

ובזה היה עיקר־כוחם באמת. הטיפוס המוּבהק של פושע־מלידה אינו נוטה כלל למרי פוליטי. הוא בעצמו מפיר אמנם את החוק, אך מכאן אינו מסיק שום הלכה – שהחוק והשלטון אינם נחוּצים. אדרבא, הוא נוטה דוקא לחשוב את הפרת הסדר החוּקי לזכוּת אישית, המיוּחדת לו לבדו; אך, בדרך־כלל, ה“סדר” הכרחי בעיניו – וכמובן, אין סדר בלא שלטון. לכן, לא קשה היה לנטוע בלב המתישבים את הרעיון, שכעת הם עֵדה, לעדה דרוּש סדר, ולשם שמירת הסדר יש ליצור מנגנון של שׂררה. ה“פילוסופים” היו מעטים, לא למעלה מתריסר אנשים, אך כולם היו מלוּכדים וכמובן עלוּ לאין שיעור על ההמון כולו בהשכלה ובכוח־הדיבור. הם רכשו תומכים רבים, מקצתם ע“י הבטחת־”משרה" חשאית, אך בעיקר – פשוט, בכוח־השכנוּע של נימוקיהם. היו להם גם מתנגדים, אך הללו היו מפורדים, ללא מנהיגים וללא תורה מוּשלמת, המסוּגלת להתחרות בתורת הקוֹנסטיטוּציונליסטים. היתה להם רק תחושה עמוּמה, כי מַשהוּ אינו כשורה בהגיונם החָלָק של ה“פילוסופים”; כי הרפורמה אינה נחוּצה, לאמיתו של דבר; כי מטיפיה חותרים למשהו רע ובלתי־צודק. אך נימוקה העיקרי, המוּחשי ביותר, של האופוזיציה היתה, לדעתי, הקנאה הפשוּטה והבריאה, טינת־אדם רגילה כלפי כל הרוצה להגביה־שבת ממנו; רגש, שאפשר להגדירו כך: “הא, יחסן אתה בעיניך, רצונך למשול? ובכן, לאו דוקא, הא לך מעדר – ועדור!”. ואף־על־פי־כן, היו הפילוסופים נוחלים נצחון לוּלא שַרל לנדרוּ.

כאשר הגיע לאי, עמדה המושבה בשנתה השביעית. כחמש שנים חי נחבא אל הכלים ולא הצטיין בשום דבר, ולפתע נתגלה כמנהיג האופוזיציה נגד ה“פילוסופים”, ולא עוד אלא כנואם ומארגן, העולה לאין־ערוך על יריביו. בניגוד לתורתם המדינית, הוא דגל בתורה אחרת. ודאי שאב אותה מן החוברות האַנַרכיסטיות או הסינדיקליסטיות, שהיו בגדר האָפנה בימי נעוריו: ואף־על־פי־כן, השתקף בה הלך־רוּחם האמיתי של מרבית המתישבים, שעד אז לא יצא מכלל הרגשה עמוּמה.

לנדרוּ הכריז לראשונה על העקרון, שעתה הוא בבחינת “אני מאמין” לכל אחד מהם: כי מושבת־הגולים באי טריסטן דה־רוּניה היא עולם טוב ונעלה מזה שנשאר מעבר לאוקינוס. ארגון וסוּלם־פקידוּת אינם אלא תרופות מלאכותיות, שרק חברה חולה או גוססת נזקקת להן, ואילו כאן יש לנו עֵדה בריאה ומלאת־חיוּת. הסדר נחוּץ, אך דרכו להתגבש מאליו, כי הוא־הוא מצב־הדברים הנורמלי; ומיטב הסגולה להבטיחו לעולם וָעד – לא לקלקלו ע"י מוסדות מלאכותיים. ואם תקרינה הפרות־סדר בודדות – תתקלנה בסם־שכנגד, בחושו הבריא ובאגרופיו הבריאים של הרוב, ואין כל צורך, לא לחוּש זה ולא לאגרופים אלה, בהדרכה מן החוץ.

כיצד עלה בידו להסביר כל זאת להמוני המתישבים, איני יודע. בעת ההיא (בשנה השתים־עשרה להתישבותם) כבר התחילה להתגבש בתוכם שפה משותפת, מיוחדת במינה, תערובת מרסיסי עשרים או יותר לשונות של אירופה, אסיה ואפריקה, אך מילוֹנה היה דל מדי בשביל רעיונות כל־כך מורכבים. ואף־על־פי־כן, פרק זה בדברי־ימיהם אינו אגדה אלא עובדה וַדאית. מאבקו של לנדרו נגד הנסיונות המדיניים ינק ממקור רעיוני, ורעיונותיו נקלטו באיזה־אורח־שהוא ע"י ההמון. כל הדברים על תקופה זו, הכלולים בחומר שאספתי, עושים רושם ברוּר של דברי־מקור.

המחלוקת נסתיימה בהתפוצצות מאותו סוג, שאליו דוקא נתכוון לנדרו כשדיבר על ה“סם־שכנגד” הטבעי. בהנהגתו האישית חוּסלוּ ה“פילוסופים” והמון רב של חסידיהם במשפט לינץ'.

כל משטרה הנוכחי של המושבה, מן הקצה אל הקצה, טבוּע בחותמו האישי של אדם זה. לנדרוּ לא היה מלכם, ולא נשיאם, ולא מחוקקם; לא היה אפילו “מוּמחה”, במוּבן שנתיחד למלה זו כאן באי. הוא היה חוטב־עצים ושואב־מים כמותם. אך כל ענף מענפי הוָים החברתי, יחסם לקנין הפרטי, מושגיהם על המשפחה ועל ה“נישואין”, שיטת הקואופרציה שלהם, תכנוּן הישוּבים, אפילו הסגנון האדריכלי של בניני־הציבור בצ’רקו, – הכל (פרט לדבר אחד – בתי־הספר) נוצר בידי לנדרו.

את המשטר הזה אנַסה לתאר במאמרי השני.

ג. מַאֲמָרוֹ הַשֵּׁנִי שֶל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

כשאני חוזר וקורא את טיוּטת האוירוגרמה מאתמול, רואה אני כי לא עלה בידי כלל וכלל למסור את תכונתה העיקרית – אך קשת־ההגדרה – של המושבה באי טריסטן דה־רוּניה, והיא – זרוּתו המיוחדת במינה של עולם קטן זה. בהיותי באי נתקלתי על כל צעד ושעל בתופעות שחרגו לחלוטין משתי צורות ההוי המוּכרות לי – הוי עמי־התרבוּת בזמננו מזה והוי השבטים הפראיים־למחצה (המצוּיים עדיין במרכז־אפריקה) מזה. פני המתישבים, בגדיהם, לשונם, מבטאם, נמוּסיהם, מראה הרחובות, צורת כלי־הרכב והריתמה – כל אלה אינם דומים לשלנו, כל אלה מעידים על פסיכולוגיה ודרכי־מחשבה זרות ומפתיעות בשבילנו. על טיפוסם הגזעי ועל לשונם עוד ארחיב את הדיבור, אך ברור לי, כי רק קולמוסו של אמן מסוּגל לתאר כראוי את סגנונם היחיד ומיוּחד. ועלי להודות באזני הקורא: אפילו עתה, כשאני מעיין ברשימות ומכתיב דין־וחשבון, איני יכול להשתחרר מאיזו הרגשה של חלום־בהקיץ, ומוּכן אני לשאול את עצמי: וכי באמת קרה הדבר וראית את כל אלה במו־עיניך?

לא כל רשמַי משמחים במידה שוָה. הייתי שמח מאד, אילו יכולתי להצהיר: האי טריסטן דה־רוּניה הוא־הוא האוּטופּיה שנתגשמה. אך הוא איננו ארץ־אוּטופּיה כלל וכלל. זהו מיקרוקוסמוס מענין מאד, אך האם הייתי רוצה להשאר שם – זו שאלה בפני עצמה. זוהי ארץ של הרגלי־הוָי קשים וחריפים, ארץ של מושגים פשטניים ומנהגים פשוּטים העשויים לפגוע פגיעה בלתי־נעימה בעצבים מתוּרבתים. אך בדבר אחד אני בטוּח: לארץ פעוּטה זו נשקף עתיד מוּפלא.

כפי שכבר אמרתי, אין באי שוּם דבר, הדומה לשלטון כללי או מקומי. אסיפות־עם בהשתתפות כל הגברים היו מקוּבלות בפרק־זמן מסוּים – בתקוּפת הבינַים של קורותיהם, תקופת לנדרו ותיקוּניו. אבל אז היה הכרח בדבר בשל “עוּבדות חדשות”, כגון התרבּוּת הנשים, שכמעט המיטה עליהם שוֹאָה. ואילו בעשרים השנים האחרונות התפתחה המושבה בלי קפיצות ובלי אפתעות, כל יום חדש היה המשכו הטבעי של אתמול, שום בעיות אינן קיימות, וגם צורך באסיפות אַין. ה“תקנות” היחידות ממוצא תחיקתי פחות או יותר (ואף הן בבחינת חוק שבעל־פה) היו אלה שהנהיג אותן – או, ביתר דיוק, הטיף להן – לנדרוּ בין השנים השתים־עשרה והארבעים לספירתם. כל השאר אינו אלא נוהג רגיל: תערובת מענינת מאוד של מנהגים, השאוּלים מאוצר חכמתן של עשרים אוּמות וחמש דתות.

משטרם המשקי – אינדיווידוּאַליסטי בתכלית. האדמה מחוּלקת לחלקות, ואין שומעים כל תלונה על הסגת גבוּל וחרישת קרקע זרה, כנראה, מתוך פחד הדדי של עשיית־שפטים אכזרית. כל משק, אף זה של רוָק, מספק בעצמו את כל צרכיו; המתישב חייב בעצמו לבנות לו בקתה, להתקין לו כלים, לטווֹת ולתקן את בגדיו. המגמה לחלוקת־עבודה, שנסתמנה בשעתה, בטלה ונעלמה יחד עם ה“פילוסופים”. אם משטר כזה בר־קיימא הוא, לא עלי לשפוט, כי איני כלכלן, אך סבוּרני כך: אם האוכלוסיה לא תעלה על מידת־הקליטה של האי (ולפי שעה אין כל סימן לכך), ואם “הסכם דזַנדזַרֶלה”, שניתק את האי מן העולם, יישאר בתקפו, אין כל סיבה שהמקלט האחרון הזה של הכלכלה הפּטריאַרכלית לא יוסיף להתקיים.

גורם שלילי אחד הוא משענתו העיקרית של המשטר הפּטריאַרכלי: העדר מתכות. הציוויליזציה של טריסטן היא ציוויליזציה בלי ברזל. האי הזה דוגמה חיה הוא להשפעת כלי־הייצור על כל מבנה החברה. כמה מכליהם מעידים על כוח־אמצאה בלתי־רגיל. בעינַי ראיתי מין “מכונת”־דיש, העשוּיה כולה מעץ; במאמרי הבא אציין את ה“מצפה” בהר־לנדרוּ ואת “בית־הדפוס” בצ’רקו. אך לכל כשרון־האמצאה הטבעי הזה הוּצב תחוּם צר: חסרים דוקא אותם החמרים, שהאדם שולט בהם שלטון בלי מצרים, שהוא יכול לחשלם וּליצקם כרצונו. בתנאים כאלה פשוּט לא כדאי ליגע את המוח בחיפוש שכלוּלים: ממילא לא תשיג כלום מלבד סיפוק מוסרי. לכן מתענין במקצוע־האמצאות רק חוג־משכילים קטן, שנוסד ע"י אלכסנדר אַחוֹ ועתה עומד בראשו יוסף ורבּה.

ואף־על־פי־כן, עתידה אולי טריסטן דה־רוּניה להיות ראָיה חותכת, כי עצם תלוּתה של התרבות בכלי־הייצוּר אינה מוּחלטת כל־עיקר. התגבש בי רושם יציב – ובמאמרי השלישי אנסה לשכנע בכך גם את הקורא – שמבחינת הישגי־הרוח תרחיק מושבה זו לכת ותעלה בזמן מן הזמנים לפסגות רמות – על אף פיגוּר שיטתם הכלכלית, שאין ממנו מנוס ואין לו תקנה.

כדי לסיים את פרשת הפיצוּל החברתי באי, ברצוני לציין עוד מסקנה אחת מפרי־הסתכלותי – אם כי כל המתישבים שגיליתיה באָזניהם, טענו פה אחד כי טעיתי. לדעתי, הולכת ומתגבשת בקרבם בפירוש – כאן אזדקק למוּנח מפתיע מאד – אריסטוקרטיה. לא רכוּשנית (מבחינה זו אין עדיין הבדלים גדולים) אלא יחסנית. הדבר עודנו סמוּי, כנראה, מעיני עצמם, אך מעמדו החברתי של אדם מראשוני המתישבים או של צאצאיו עולה לאין־ערוך על משקלו היחסי של תושב חדש, והמדוּבר לא בטירון “ירוק” בלבד אלא גם ב“חדש” כזה, שהגיע לפני עשרים שנה. סיבת הדבר, לדעתי, שבקורות האי בולטות במיוּחד שתי נקודות מכריעות: ראשית – טבח ה“פילוסופים”, שנית – פרשת השנים, כאשר לנדרו עיצב את סדרי־הנישואין. הראשון בשני המאורעות קבע את המשטר החברתי והמדיני של המושבה הקטנה – אנארכיה מוּסדרת. המאורע השני יצר – מתוך תוהו־ובוהו, שממנו נשקפה ליושבי האי התנוונות עד כדי הפקרוּת בהמית – את אָשיות ההוָי המשפחתי שלהם. אלה שהגיעו לאי לפני חבלי־לידה אלה, שהניחו יסוד לאוּמה מוּזרה ופעוטה זו, וכמובן, גם צאצאיהם – מהוים, ולדעתי באורח הכרחי, את האריסטוקרטיה שבחברה; לא רק לעתיד לבוא, אלא כבר כיום. בצ’רקו, בחגיגת זימרה רבתי, ראיתי בהשתוממות, כי ההמון, השרוי במצב־רוח סוער למדי, הניח את שתי שורות־הספסלים הראשונות פנויות, אף כי לא היו שם שוּם סדרנים. מסביב ליתר השורות נדחק הקהל ללא נימוּסים יתירים, אך לא עלה על דעת איש לתפוס את המקומות הקדמיים. “בעליהם” הגיעו במאוּחר, בטוּחים, כנראה, שימצאו את ספסליהם פנויים: הם היוּ לבוּשים ככל השאר, צוּרתם אותה צוּרה כפרית, אך הליכותיהם העידו על הרגשת־יתרון מסוּימת. יש למעמד זה גם שם מיוּחד “נוֹאי”; לפי יוסף ורבּה, הוא נגזר מנוח אבי־אבותינו, אך נדמה לי, שבלשון אחד משבטי הכַּפרים שבאפריקה מכנים בשם זה את הנגידים.

בעית־המין בקורות טריסטן היא נושא, שקשה לכתוב עליו בעתון. בדברים רבים לא אוכל לנגוע אלא ברמז דק. בשביל המתישבים היה זה, כמובן, נסיון רב־יסוּרים, כמעט טרגי.

לא רק בימינו אלא גם לפני ששים שנה היו מעשי־פשע של נשים נדירים מאלה של גברים (אם־כי בין הפושעים האמיתיים, הפושעים “מלידה”, מצטמצם ההפרש במקצת). ההסכם הראשון על הפיכת טריסטן למקום־גלות לא הכיל שום תקנות מיוחדות ביחס לנשים. הבעיה נתגלעה והחריפה רק שנה לאחר שילוּח הקבוצה הראשונה, כאשר אישרה הוַעדה הרפוּאית של בית־הדין הבינלאומי פסק־דין מסוּג זה לגבי שתי רוצחות. שורה שלמה של ארגוּני־נשים באירופה ובאמריקה מיחוּ אז מחאה נמרצת והצהירו כי לא ייתכן להשליך שתי נשים בודדות, ותהיינה מי שתהיינה, לבין חמשים גברים, קל־וחומר גברים כאלה. הגליָתן נדחתה. מאידך גיסא, שום זכוּת לאהדת־הציבור לא היתה לשתי הגברות ההן: הן קיימו בשוּתפות משך שנים רבות מה שקרוּי “בית־חרושת למלאכים” – היו מקבלות לשם “טיפול” תנוקות בלתי־חוקיים או בלתי רצוּיים ומעבירות אותם בלי שהיות יתירות לעולם־האמת. בתשובה למחאות של ארגוּני־הנשים נשמעו גם דעות נוגדות (ואף הן, ברובן, מפי נשים): הללו דרשו לחדש את עונש־המות – מה שלא בא בחשבון, כמובן מאליו. אפילו מאסר לתקופה למעלה מעשר שנים בוטל, כידוע, לפי “הסכם דזנדזרלה”, כדי לתת לכל עבריין, שאינו פושע־מלידה, הזדמנוּת לחזור למוּטב.

הפולמוס הגיע למבוי סתום. והסבך נסתבך עוד יותר, כאשר שני מושבי הועדה הרפוּאית, בזה אחר זה, אישרו עוד שבעה־עשר פסקי־דין “טריסטניים” לנשים. שלש מהן היו צרפתיות; סניגורן, אחד מכוכבי־הפרקליטוּת הפריסאית, מצא את המוצא ההגיוני היחיד מן המיצר – הוא הציג את הקוּשיה ללקוחותיו עצמן. כל שלשתן חתמו על בקשה שיגלוּן לטריסטן דה־רוּניה. בעקבות הדוּגמה הפריסאית הלכו שאר הפרקליטים. מתוך תשע־עשרה הנשים סרבוּ רק ארבע לחתום על בקשה זו.

כתוצאה מכך בא תיקון מסוּים להסכם – תיקון המניח לנשים עצמן את הברירה בין טריסטן לבין צורות־עונש אחרות (פרט לעונש־מות), שתיקבענה בחוקי כל ארץ ואָרץ. נתקבל גם תיקון אחר: להוריד את הנשים לאי רק קבוצות־קבוצות, לא למטה ממספר מסוּים בכל פעם.

הנה כך אירע הדבר, שבמשלוח־הגולים הרביעי אשר הגיע לאי שנה וחצי אחרי הקבוצה הראשונה, נמצאו חמש־עשרה נשים. עוד קבוצת נשים הגיעה מקץ שנה.

אף הנסיון הזהיר ביותר לתאר את מה שהתרחש באי במשך כמה שנים לאחר־מכן, לא יהיה מקומו בטוּרי עתון הנועד לציבור הרחב. זה היה תוהו־ובוהו מתמיד. צד־החיוּב היחיד שבו – שעצם ההפקרוּת במוּשגי־המוּסר מנעה סכסוּכים: בתנאים אלה לא היה מקום לקנאה. ואף־על־פי־כן, מריבות, תגרות ואפילו רציחות נתרבו מאד בשנים ההן. בכל זאת לא הגיעו הדברים לידי טבח הדדי כללי.

לנדרו נתן את דעתו על מצב זה מראשית דרכו כמנהיג. בתחילת השנה החמש־עשרה לספירתם הסתכם המצב בקירוב כך: בסך־הכל הורדו לאי כאלף איש, מהם נשארו בחיים כשבע מאות, ואגב, כמעט כל המתים היו גברים. ואילו מבין מאה וחמשים הנשים היו כמעט כולן עדיין בחיים, ואפשר להסביר זאת בשלשה טעמים: הן היו אז פטורות מעמל, לא ילדו ילדים, וגילן הממוּצע היה הרבה למטה מזה של הגברים. באופן כזה, היתה באי אשה אחת לכל שלשה־ארבעה גברים.

לנדרוּ הבין כי פרופורציה זו פותחת פתח ליציאה מוּדרגת מתוהו לסדר; לפחות, עד כדי לאַפשר הופעת ילדים באי. ובכל־זאת היה, כנראה, צורך בכל כוח־השפעתו, בכל סבלנותו וגם בכל אכזריותו של שרל לנדרוּ כדי להגשים את הצעד הראשון בכיווּן זה. בחומר שאספתי מסופר על אסיפות־עם, על דו־קרבות, על תגרות המוניות, על כמה משפטי־לינץ'… אך, ככלות הכל, הוגשם התיקון בחיים.

זו היתה פּוֹליאַנדריה. בזמן הראשון אף פחות מזה: פשוּט – אם מותר לומר כך – הוגבל אזור־ההשפעה של כל אשה בשלשה או ארבעה מחזרים קבוּעים. אבל גם זה היה צעד גדול קדימה. לאט־לאט חל שינוי ביחסן של הנשים אל “אזורי ההשפעה” הללו: מנקבות בלבד נהפכו בהדרגה למשהו מעין שותפות־למפעל, התחילו להתענין בהצלחות ובצרות של “בעליהן”; “הן התחילו” – כותב יוסף ורבּה – “לתקן את בגדיהם, מה שהיה מן הנמנע בתקופה הקודמת”.

העריסות הראשונות הופיעו באי בשנה השבע־עשרה: עד־מהרה נעשו תופעה רגילה, אם כי לא תדירה. למותר לתאר את השפעת הדבר על הפסיכולוגיה של הנשים עצמן – לא של האמהות בלבד, אלא של כולן. כל לידה היתה אז מאורע חשוב דוקא לנשים חשוכות־בנים בכל פינות האי.

הצעד השני בא מאליו, בלי לחץ ישיר מצד לנדרוּ. בהדרגה נתגבש סדר, שלפיו האריכו רוב הנשים את שבתן באותה בקתה, ביחוּד אם נולד בינתיים תינוק. ושוב, לא בלי תגרות ורציחות נעשה הדבר, אך המנהג הכה שורש – ונתן ללנדרו את האפשרות לגשת אל השלמת תיקונו.

בשנת עשרים וחמש עורר לנדרו את הרעיון של נישואין מוֹנוֹגמיים לתקופה קבוּעה מראש. בפעולה זו היה לו לעוזר, או אפילו למדריך, איש מוּפלא אחר – סַנטֶרִי (אלכסנדר) אַחוֹ, פּסטור לשעבר, יליד פינלנד, שחוּקיה לא שללוּ שיטה זו אף בימים ההם. שוב נפתחה תקופה ארוּכה של אסיפות־עם ומריבות, אם־כי הפעם נתנה רוח־הזמן את אותותיה במיעוטן היחסי של תגרות־דמים. ברם, לכל המהפכות בלי שפך־דם יש חסרון אחד – כיבוּשיהן משתרשים באיטיוּת יתירה. הפעם נדרשו חמש שנים להגשמת התיקון, ועוד כעשר שנים ארכה פרשת הרצדיבים ושאר ההפרעות בהשלטת השיטה. ואף־על־פי־כן, מוּתר עתה לומר, כי זה עשרים שנה מחזיקה שיטה זו מעמד איתן – כמובן, חוץ מאותן הפרות, שמהן אין מנוס בשום חברה אנושית.

השיטה פשוטה בתכלית: “ברית־הנישואין” נכרתת לכל תקופה רצוּיה, אך לא למעלה משלש שנים. יש פרטים מענינים, אך בהם לא אוּכל לדון כאן. אודה בדרך־כלל, כי צד זה בהוָי המקומי השאיר בי רושם קשה ביותר. אך מסופקני אם יכול היה מישהו למצוא מוצא אחר מן המצב – הגון יותר ומציאוּתי גם יחד. כשדור ילידי־האי יהיה לרוב, בודאי תוּנהג אצלם מוֹנוֹגמיה שלמה – לפחות, “שלימה” באותה מידה כמו אצלנו.

אגב, הייתי חוטא לצדק, אילוּלא ציינתי תוצאה אחת משמחת ממיעוט הנשים: המתישבים הגסים הללו מגלים, על פי דרכם, תשומת־לב לרעיותיהם. אין ביחסם אליהן שום נימה רומנטית, עצם המלה “אהבה” אינה קיימת בלשונם, והמלה הצרפתית “אַמוּר” שגוּרה בפיהם רק בהוראה שפלה ביותר: בקרב הנוער בלבד אפשר, אוּלי, להבחין בסימני צמיחתו של יחס אציל יותר מבחינה זו, ואף־על־פי־כן את הנשים הם “מפנקים” כולם, אם־כי זוהי מלה מוּזרה מאד בתנאי חייהם הקשים. מפנה מפתיע למדי, אם נזכור כי רוב האוכלוסים מוצאם מברית האַפּאַשים העולמית.

אך האַפּאַשים לָקוּ גם במחלה אחרת, והיא משתוללת באי לא פחות מאשר בעולמנו התרבותי. לפי “הסכם דזנדזרלה” הושמדו כל כרמי־הענבים, אבל המתישבים למדו בהדרגה להפיק כוהל מדגן. אילו באה להם תגלית זו בשנים הראשונות, היה כל מהלך הדברים שונה בהחלט; אולם בשנים הראשונות לא היתה דעתם פנויה לניסויים חימיים. היי“ש הופיע לאחר זמן, ואגב, מילא תפקיד חשוּב בתעמוּלת ה”פילוסופים" – ובודאי גם בתעמוּלת־הנגד של לנדרוּ. בעינַי ראיתי שיכורים בצ’רקו, באמצע הרחוב. ברם, חטא זה רחוק מלהיות כללי, ויש לכך סיבה רצינית ואורגנית: חלק ניכר באוכלוסיה שייך לגזעים, שלא נתפסו לאלכוהוליזם – איטלקים, ספרדים, ערבים, טטרים. הדור השני, פרי תערובת־גזעים, יש לו סיכויים רבים לרשת את המגמה הפיכחת. התופעה האחרת, המחזקת תקוָה זו, היא העדר מוּחלט של בתי־מרזח; ואולם סיפרו לי, כי לפני חמש־עשרה שנה פתח איזה כושי מאמריקה, יחד עם אשה לבנה, מסבאה באחד הישוּבים ממדרגה שניה, והם רכשוּ להם מיד לקוחות למכביר, אך עד־מהרה התחילו מריבות בין הכושי לצרכנים – בגלל הקושי למצוא שיטת־תשלומים מדוּיקת באין מטבעות ושטרי־כסף; לא חסרו גם תגרות סתם בקרב הקהל. לכושי היתה מידה מספקת של ראית־הנולד כדי לנטוש את המוסד ולהמלט בטרם יעשו בו שפטים, והאשה הלבנה עברה, לפני המועד, לבעל חדש.

מקרה זה מביאנו, אגב, לבעית אָפיה הגזעי של המושבה, ובה אדוּן במאמרי השלישי.

ד. מַאֲמָרוֹ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל מִיסְטֶר פְלֶצֶ’ר

מבחינת הגזע אין המושבה באי טריסטן דה־רוּניה תערובת בלבד; זוהי תערובת שלא היתה כמוה. בין הגולים מיוּצגים, כמדומני, כל עמי תבל בלי יוצא מן הכלל. הדור שנולד באי הוא פרי זיווּגים בין כחמישים גזעי אבות וכעשרים גזעי אמהות.

סין ויפּן הצטרפו אל ההסכם במאוחר, וגם בהסתייגויות רבות – בארצות אלו רוֹוַחת עד היום תפישת ענשו של הפשע הפלילי כ“תגמול”. לכן לא יוּצג הגזע הצהוב באי במספר ניכר. והוא הדין בגזע השחור. הועדה הרפוּאית ליד בית־הדין הבינלאוּמי לא אישרה פסקי־דין “טריסטניים” לכוּשים אלא לעתים רחוקות מאוד, כי סרבה ברוב־המקרים לראות את הנידון כפושע מלידה; עובדה זו אף גרמה בשעתה לפולמוס נרגז הן בארצות־הברית והן בדרום־אפריקה.

לעומת זאת, דומה הרוב הלבן עצמו למוּזיאון אֶתנוגרפי. מרוּבים ביותר בני הגזעים הקיצוניים – מקצה־הדרום ומקצה־הצפון. חלק חשוּב מהוים הסלבים; האנגלים, הצרפתים והגרמנים מוּעטים לעומת אחרים.

שוּם נטיה להתבדלוּת לא ראיתי כאן, ואומרים, שאף לא היתה מעולם. חשבתי כי אמצא חבוּרות מלוּכדות של בני מוצא משותף; אך הרכבם של כל שנים־עשר ישוּבי־האי מעיד על מגמה הפוכה בהחלט. בזמן הראשון, באין להם לשון משותפת, נטו, כנראה, המתישבים להתפלג לקבוצות לשוניות; ואולם עד־מהרה נעשה הדבר בלתי־אפשרי. כל “משלוח” חדש (שבתוכו קשה היה למצוא אפילו שלושה אנשים ממוצא משותף) נאלץ להתישב במקוּבץ במקום קבוּע מראש; לכן כוּונה ההתפלגות לפי הקו “ותיקים” – “טירונים”, ולא לפי קו הגזע והלשון. כנראה, ציפיתי למצוא כאן חטיבות לאוּמיות נבדלות אך ורק על סמך היקש מדוגמת ערי־הנמל הגדולות בעולמנו: הלבנים במזרח יוצרים בכל מקום “רובע אירופי”, ובניו־יורק יש עשר שכונות־נכרים או אף למעלה מזה. אך, כנראה, לא יתכן הדבר אלא במקום שגם הרוב וגם המיעוט חזקים למדי בשביל ליכוד. כאן באי לא היה שוּם רוב בכלל: כל אלה היו שברי־שברים של אוּמות שקצרה ידם מליצור כוח־משיכה מבפנים וכוח־דחיה מבחוץ, ביחוד בפני האיוּם המשוה את הכל – איוּם הרעב. מלבד זאת, לא הצטיין עולם־הפושעים מעודו בבררנות גזעית: אפילו במדינות־הדרום של ארצות־הברית, אפילו בדרום־אפריקה היתה חברת הפושעים הסביבה היחידה, בה לא מנעו הבדלי־גזע לא שיתוף־עסקים ולא קירוב־לבבות.

כשהופיעו נשים והחלה ההשתלשלוּת, שתוארה בסקירה הקודמת – מתוהו־ובוהו דרך פּוֹליאַנדריה אל הנישואין לזמן מוגבל – לא יכלה בחירה גזעית לבוא בחשבון; הנשים עצמן מעולם לא עוררו בעיה זו.

מכל אלה רוצה אני להסיק מסקנה אחת, החשוּבה מאד בעינַי להערכת סיכויי עתידותיו של האי. כעבור זמן מסוים, כשיגדל וישא נשים דור ילידי־האי, ואילו הגולים, שזרמם מבחוץ הולך ופוחת, יהיו למיעוט מבוּטל, – או־אז ייעשה הגזע של טריסטן דה־רוּניה למזיגה היחידה בעולם של כל גזאי־האנושוּת; ומבחינה פיסית טהורה תהיה זאת, אולי, מזיגת הדמים החזקים ביותר של כל הגזעים הללו.

איני טוען, כמובן, כי כל הגולים הללו נמנים על טיפוס “החיה הנהדרת”. יש כאן גם הטיפוס ה“אינטלקטואַלי” של הפושע, יורשי ה“פילוסופים”, חלוּשים, צנומים ורובם גם מכוֹערים. אך הללו הם מיעוט זעיר, הרוב (כגברים כנשים) – בריא וחזק ביותר. לא אכנֵם, כמובן, יפיפים ויפיפיות: את פני הלבנים שבהם (ועל יָפיָם של האחרים לא אני השופט) מנַוולים לעתים קרובות אותות־התנַוונוּת, וביחוד ניכּר הדבר אצל הגולים החדשים. לעוּמת־זאת, ילידי האי (וכאן יש כבר ילדים, שאבותיהם ואמותיהם בעצמם נולדו באי; ראיתי אפילו נכדה כזו!) – מצטיינים בשלמות פיסית מפתיעה, ואפשר למצוא ביניהם פנים יפים מאד. למשל, הנכדה ההיא מתוצרת האי – יפת־תואר להפליא. צילמתיה צילוּם צבעוני כמזכרת למה שעלול לצמוח משלשלת שילוּבי־גזע בלתי־פוסקים. אפּה של ילדה זו – אַף רומי; בעיניה יש משהו מן הליכסון היפּני, אך צבען כחול. שערותיה בהירות, אך חָלקות כאצל אדומי־העור; צבע הפנים כאצל שוודית, או בדומה לזה. שרטוטן המוּצק של השפתים לא היה מבייש אף את בחירת־היפיפיות בסקוטלנד, אך במסגרת אותו שרטוּט תפוּחות השפתים בסגנון מזרחי מוּבהק. והרושם הכללי – בת־שש נחמודת.

עוד יותר מענין, אולי – הצד הלשוני של הוי האי. הגולים זוכרים, כמובן, איש איש את לשונו וברצון משׂיחים בשפת־האם עם מי שאפשר (יוסף ורבּה, צ’כי לפי מוצאו ובעל השכלה מעוּלה, דיבר עמי באנגלית מצוּינת; אם איני טועה, נחרץ פסק־דינו באמריקה). ואולם הצורך במין אֶספּרנטוֹ כללי התעורר ממש ביום הראשון להורדת ראשוני הגולים; אפשר לומר בלי גוּזמה, כי צורך זה היה דחוּף אפילו מן המחרשה הראשונה. מבחינה זו כבר מונה לשון־המקום ששים שנות־קיוּם, אך התפתחותה האמיתית החלה לפני ארבעים שנה, לאחר שהופיעו באי ראשוני־הילדים; והפיכתה מז’רגון ללשון־שבכתב היתה זכותו של פסטור אַחוֹ וחלה בשנות השלושים לספירתם.

לשונם קרוּיה בפיהם “אַנגַנַרי”; וֶרבּה סבוּר כי שורש השם צרפתי הוא, ופירושו, אגב, רחוק ממחמאה, אולם אינני בלשן; מוּטב, איפוא, שאביא קטע מספר קורות־האי שחיבּרוֹ יוסף ורבּה:

"הוָתיקים, שהיו עדי־ראיה ללידתו וצמיחתו של ה,אַנגנַרי' – זכוּת נדירה נפלה בחלקם. הם עצמם אינם משערים את גָדלה, אך כל בלשן היה משלם בעדה מחיר יקר: ניתנה להם דריסת־רגל, כביכול, באותה מעבדה טרוּם־ היסטורית, בה נוצרו הלשונות. חבל שגם הם, כאבות־אבותינו לפני חמישים אלף שנה, לא גילו כל ענין בתהליך זה. אך רבים מהם עודם עמנו ומתוך חקירה־ודרישה אפשר לפעמים, כמבעד סדק שבגדר, להבחין קוים בודדים מאותן השיטות המיסתוריות והקפּריסיות, בהן יוצרת, מקבלת או דוחה האנושוּת את המילים.

"העיקר, הקובע את מידת חיוּתן של מלים, צפוּן, כנראה, לא במה שמלה פלונית מדוּיקת וקולעת כשהיא לעצמה, אלא בתנאי לידתה – מי אמַרה, כיצד אמַרה, ובאֵילוּ מסיבות. מדוּע צירוף אחד של צלילים קולע למטרה, חודר לזכרון ומכה בו שורש, וצירוף אחר חולף עם הרוּח – אי־אפשר להסביר. ואולם אחת הסיבות (והיא מפתיעה למדי) נהירה לי – גורם חשוב ביצירת הלשון הוא, כנראה, חוש־ההוּמור. והרי שתי דוגמאות.

“הזקנים זוכרים עדיין את הזמן כאשר גדול־ישוּבינו נקרא בשם גֶ’ריקוֹ (“יריחוֹ”): כינוי זה ניתן לו ע”י אנגלי מבני המשלוח הראשון מטעם מוּבן למדי – שמה של עיר תנ"כית זו משמש בלשון האנגלית העממית כשם־נרדף לביטוי “מעבר להרי חושך”. כיצד צמח מזה צֶ’רקוֹ? התברר, כי לאחר שנים רבות הגיע לאי ספרדי אחד, טיפש מטופש, ומיד היה לצחוק בפי־כל. את הצליל ג' לא ידע לבטא, ולכן קרא לג’ריקוֹ “צֶ’ריקוֹ” או “צֵ’רקוֹ”. משוּם־מה הצחיק הדבר את הציבור. הכל התחילו חוזרים על השם המסורס, תחילה מתוך חמידת־לצון – ומקץ כמה שבוּעות יצא השם הקודם מכלל־שימוש.

“דוּגמה שניה – שם לשוננו. בשנת חמש־עשרה לספירתנו היא כבר היתה שגוּרה בכל רחבי־האי, וכמוּבן, לא עלה על דעת איש לתת לה כינוּי מיוּחד. ביום מן הימים הגיע לאי צרפתי אחד, מישהו פנה אליו באיזה ענין בלשון־המקום, הצרפתי לא הבין דבר וחצי־דבר, יצא מכליו וקרא: “ll me parle en canaille!”. ³ הדבר הצחיק ומשוּם כך “קלע” ומכאן צמח “אנגַנַרי”. נמצא, כנראה, איזה יוָני אשר – באופן מצחיק מאד – ביטא “נג” תחת “נק”; אחר־כך איטלקי אשר – שוּב, משום־מה, בצורה “מצחיקה” – שינה על פי דרכו את ה־l mouille, ויצא מפיו “אַנְגַנַלְיָה”; אחר כך יפּני, ואף הוא מצחיק דוקא, אשר החליף “ל” ב”ר", וכן הלאה. העיקר שכל אלה היו אנשים, שפעלו מדעת או שלא־מדעת על חוּש־ההוּמור. שרל לנדרוּ אמר לי באחד הימים כי מעולם לא עלה בידו להשגיר בלשון אף מלה חדשה אחת: הוא ניסה זאת לעתים קרובות, ואף היה זקוּק לכך בפעולות־התעמולה שלו – אך משום־מה מוּנחיו לא “קלעו”. סיבת הדבר, לדעתי, כי לנדרוּ לא היה “מצחיק” כלל וכלל. אגב, בתופעה זו השגחתי גם בעולם החיצוני – הקרוי בלשוננו “Addio”⁴ – ההורים, למשל, מתאמצים זמן רב להקנות לילדם ניבי־לשון מעוּלים – ומעלים חרס בידים; והנה ברחוב חרץ לעוּמתו לשון איזה פרחח וקרא מלה “מצחיקה” (ועל־פי רוב מגוּנה) – והילד חוזר על אותה מלה, עושה ממנה מטעמים וממאֵן לעקרה מפיו.

“גורם אחר וחשוב עוד יותר ביצירת הלשון – הילדים. אין ספק בעינַי, שבשנת 17–18, כאשר נולדוּ ראשוני־ילדינו, לא הכיל “אַנגנַרי” אלא כמה מאות מוּנחים בודדים, בלי נטית־שמות, בלי צוּרות זמנים, וכמוּבן, בלי מבטא קבוּע. שוּם מלוּמד בעולם לא היה מוצא כל צד שוה, כל קירבה או esprit de corps ⁵ בין רסיסים אלה של עשרות לשונות שונות. אך את כל אלה מצאוּ הילדים אגב משחק משוּתף ברחוב. הם תפסוּ בחוּש, במה וכיצד לבטא את יחס הקנין או “יחס שאליו”, כיצד להבדיל את פעוּלת־העבר מפעוּלת־העתיד, היכן להכניס במשפט את שם־התואר; ובלי שהרגישוּ בכך בעצמם, אף חידשוּ מלים רבות. גם בזה אין כל פליאה: דיבור־הילדים הוא תמיד לשון בפני עצמה. אך שם, ב”אדיוֹ“, שוכחים הילדים עד־מהרה את לשונם, כי שם הם לומדים מפי המבוּגרים; ואילוּ כאן למדוּ המבוּגרים מפיהם”.

הדקדוק והמילון, שחוּברוּ בידי יוסף ורבּה, יודפסוּ כתוספת לסקירתי המלאה על מסעי. לדעת ורבּה, הלשון היא אַרית ברוּחה, אך אין זה הרושם שלי: נטית השמות והפעלים נעשית בעזרת הברוֹת נוספות, ואין זו, לפי מיטב ידיעתי, תכוּנה אַרית. בעייני במילון, מצאתי הרבה שרשים אנגליים וספרדיים: שתי הלשונות הללו נפוצות םבערי־הנמל, שבהן נידון חלק ניכר מן הגולים. ואילו עגות־הגנבים (טוען ורבּה) זכו לנציגות דלה מאוד: כנראה, לא התאימו לצרכי החברה החקלאית.

ורבּה מרים על נס את ה“אַנגנַרי”: לדבריו, לשון זו היא “פלא של הגיון ודיוּק”. מילונה היומיומי מתעשר במהירות יתירה. היא “מעכלת” בלי קושי יסודות שאוּלים מכל לשון ולשון. מקום־תורפתה, כמוּבן, באוצר־המוּנחים למוּשגים של חיי־רוח וחוָיות: אוצר זה דל מאד, ועצם לידתו חלה רק בשנות־הפעולה האחרונות של אַחו. אך ורבּה מאמין כי גם כאן תעמוד ללשון זכוּת הנוער שנולד באי: נוער זה חי. לדבריו, חיי־רוח דרוּכים למדי ומפתיעוֹ לעתים קרובות בניבי־לשון רעננים וקולעים.

אלכסנדר אַחו – “פּסטוֹר אחוֹ”, כשמו בפי אנשי חוּגו של יוסף ורבּה – היה, אוּלי, אישיוּת עוד יותר גדולה מלנדרוּ. הוא הגיע בשנת 20 בקירוב, וכבר אז היה איש בא בימים וחלוּש בגופו. מוצאו היה מפינלנד. אם אינני טועה, שמוּר לשמו עד היום פרסוּם קודר בצפון־אירופה, וקשוּרות בו אגדות רבות, בעל־פה ובכתב, שתכנן חמוּר ביותר. הוא באמת היה כומר; מלבד זאת היטיב לנגן בפסנתר ובכינור, הצטיין בידיעת הספרוּת העתיקה והחדשה, היה בקי בחימיה ובאַסטרונומיה – כללו־של־דבר, היה איש תרבוּת רחבה ומקיפה. אם ילדינו עודם קוראים את קוֹנן־דוֹיל, ימצאוּ אב־טיפוּסו של פסטור אַחוֹ בדמותו של דוקטור מוֹריאַרטי. הוא נתגלָה כראשה ומיסדה של חבוּרת־פושעים מאוּרגנת להפליא, שצפרניה וקרני־מישוּשה הקיפו ארצות רבות ושונות, ממכּסיקו ועד מצרים. אך עלי להודות, כי אין רצון בלבי לדבר על עברוֹ השחור של אדם, שפעלוֹ החברתי – במולדת החדשה – ראוּי לעמוד בשוּרה אחת עם הישגי האישיוּת הנערצה ביותר מבין נדיבי־הרוח שפעלוּ למען האנושוּת.

לוּ הקדים בואו בעשר שנים, בטוּחני כי היה נספּח אל ה“פילוסופים” ונהרג יחד עמם. אך הוא נקלע לאי באותן השנים, כאשר ראשוני־תיקוּניו של לנדרוּ כבר החלוּ לתת את פריָם – בדמוּת ילדים. אַחוֹ היה המורה הראשון באי. חובב־בלשנוּת נלהב, יליד ארץ, שאך זמן קצר לפני־כן החיתה בעצמה את לשונה והפכה אותה למכשיר־תרבוּת – הוא מיד נתמלא אמוּנה ב“אַנגנַרי”, שלא היה ראוּי בימים ההם אף לתואר ז’רגון. היה עליו להתחיל מבראשית: מהכנת דיוֹ, מהשחזת קוּלמוס־קנה ראשון, מאַמצאת תחליפי־נייר. הוא סיגל לצרכי הלשון את האלפא־ביתא הלטינית, קבע את הכתיב. הוא חיבר מילון, ובו ציין בהקפדה יתירה כל וָלָד לשוני חדש. בזמן מאוּ חר יותר התחיל “להדפּיס” – תחילה על שכבת־זֶ’לַטין גסה, אחר־כך ברוֹטַטוֹר מוּרכב, שבו הסתנן הצבע דרך חורים, שנוּקבוּ על ידי קוץ בסרט משלפוחית־דג. הוּא עיבד תכנית־לימוּדים המוּתאמת להוי האי, שאינה דומה משום כך לתכניות בתי־הספר שלנו. ילדי חברה זו, שאינה יודעת מסחר, לא יצטרכו לעולם למנות דבר מלבד עגלים וביצים: אַחוֹ צמצם את כל תורת־החשבון שלהם בארבע פעולות־היסוד בגדר מספרים בני שתי ספרות. הוא הוציא מן התכנית גיאוגרפיה והיסטוריה: עולמם של הילדים הללו – תחילתו וסופו צריכים להיות באי, ובדברי־ימיו של האי מצטמצמת כל הכרוֹנולוגיה החשוּבה בשבילם. לא נצדק אם נאמר, כי כוָנתו היתה להעלים מהם את קיוּם העולם החיצוני – כל פעוּלתו הספרוּתית מוכיחה את ההיפך; הוא נשא את נפשו רק לכך, שבני הדור החדש לא יראוּ את עצמם כגולים נצחיים כאבותיהם – שהאי ירתק את כל מחשבתם והתלהבוּתם כבית־אָב ולא כבית־כלא. והוא לימד את הילדים להכיר את שמות הכוכבים, את מנהגי החיות והצפרים והצמחים והדגים; ילדים וילדות עזרו לו להפיק מלח וברומידים ממי־הים; הוא טיפח בקרבם את פוּלחן השירה בציבור, שמילא, כפי שמספרים, תפקיד כה חשוּב בתחיתה הלאוּמית של מולדתו הוא; והוא חיבר בשבילם תפילה, כדוּגמת תפילות בתי־הספר באמריקה – שתצלח במידה שוָה לנוצרים, למוּשלמים, ליהודים, לחסידי בּוּדהא ואף לעובדי־האֵש, לוּ נמצאוּ גם כאלה באי.

כבר בראשית שנות הארבעים (אני מקבל בכל הכבוד את ספירתו) התלכד סביבו חוּג־נוער הוגה־מחשבות. אליהם נספחו כמה גולים מן המשכילים שבהם, ובכללם יוסף ורבּה. עד־מהרה נתגלָה בחוּג רעב למזון רוּחני. או־אז קיבל עליו פסטור אַחוֹ תפקיד, שבעינַי אין דומה לו לאומץ – ודומני, גם לגודל הסיכוּיים הטמוּנם בחוּבו: לתת לאי את מיטב תמציתה של ספרות־העולם, – על פי זכרון.

והנה מה שהביאוֹ לידי מחשבה זו. ככומר לוּתרני, רגיל היה לחשוב שהוּא זוכר את ה“ביבליה” על־פה. על כן החליט להעלותה על נייר ולתרגמה. אך כבר בראשוני הדפים נוכח לדעת, כי, לאמיתו של דבר, לא נשתמרו בזכרונו אלא הקטעים העיקריים, הבולטים ביותר. מתחילה התאמץ “לאַלץ” את עצמו לזכור את השאר; ניסה אפילו למלא את החסר בנוּסחאות־חיקוּי משלו; אך במהרה הבין, כי הדרך הבטוּחה ביותר לתת את ה“מיטב” – הוא לתת דוקא את אשר עמד בפני השיכחה. ואמנם כך רשם כל מה שהעלה בזכרונו מן הברית הישנה והחדשה; וכאשר חזר וקרא את כתב־היד, נדהם בעצמו מרוב גדלוּתה, טהרתה ורוממוּתה של ביבליה זו, הביבליה של מנוּדה.

פּסטור אַחוֹ לַמד את הלקח. לפי אותה שיטה רשם ותרגם קטעים מהומרוס, ממילטוון, מקַלֶוַלָה בת־מולדתו, מדנטה, משקספּיר, מקוֹרנייל, מתוך פאַוּסט, מאגדת פריטיוֹף לטגֶנרֵ. ורבּה ועוד שנַים־שלושה גולים־משכילים סייעו בידו בהתלהבות. כל מי שישב בשעתו על ספסל בית־הספר זוכר שיר או עשר שוּרות של פּרוזה קלסית. עבודת־התרגוּם קשה עליהם מאד, אך נהגו ככל אוּמה צעירה – החלוּ לשאול או להמציא מלים חדשות. אחרי חמש שנות עבודה זו (אך ורק בערבים, אחרי יום של חריש או של חטיבת־עצים בגרזן־אבן ביער), ספק אם נשאר אפילו גאון אמתי אחד מגאוני כל הדורות והגזעים, שלא יוּצג לפחות על ידי דף אחד בספריה הקטנה של “אַנגנַרי”. ודוקא משוּם שהיה זה דף אחד בלבד, היה מן המעוּלים ביותר. מלבד זאת עברוּ אַחוֹ ועוזריו בכל רחבי האי וחיפשוּ בין הערבים, ההודים, הסינים, הרוּסים – מי זוכר אגדות או משלים, ששמע בילדותו מפי סבתא. אַחו חָלם על מלאכת־כינוס כזאת גם בתחוּם המוסיקה. אחרי מותו נמשכת העבודה בהדרכת יוסף ורבּה: הוא מגלה ענין מיוחד במוּסיקה דוקא; אגב, הוא בעצמו כנר טוב, אם כי “כינורו” אינו דומה ביותר לכינור.

לא הייתי רוצה שיאשימוּני בגוּזמאות; אך מה שאגיד נראה לי למעלה מכל ספק. כמוּבן, כל עם פותח את תחייתו הרוּחנית בתרגוּמים. אך תוך כדי כך הוא בולע תמיד הרבה יותר חומר קלוקל מאשר ספרוּת אמיתית; טעם ההמונים מתחנך בעיקר על פסולת סיגיו של הייצוּר הנכרי ולא על יקרי־נכסיו. כאן, באי, עומדת לנגד עינינו לראשונה דוּגמת הניפּוּי המוּחלט – בר נקי ורב־משקל ללא מוֹץ וָתבן. ביום מן הימים תתעורר גם היצירה המקורית באי (לפי שעה לא היו עדיין נסיונות מסוּג זה) ולדעתי מוּתר בהחלט לצפות לתוצאות בלתי־רגילות ממאמצי רוּחו של דור, אשר בעורקיו יזרום לא מעט מן הדמים החזקים והקדמונים שבעולם, ואשר שכלו יגוּבש בהשפעת מבחר שכזה מאוצר כל העמים.

הזכרתי את הביבליה של פסטור אַחוֹ. מוקדם, לפי שעה, לדבר על השקפת־עולמם הדתית של המתישבים: אין עדיין שוּם חזון אפייני בתחוּם זה. מענין שבתקופה הראשונה לקיוּם המושבה היתה כל הרגשה דתית כמו משוּתקת לגמרי. הרוֹבּינזוֹנים של ספרוּת ימי־נעוּרינוּ פרשוּ תמיד כפיהם למרום – אך הרי להם תמיד היתה תקוַת הצלה; ואילו כאן לא היה כל מקום לתקוה, ומכאן כל ההבדל. סיפרו לי כי בימים ההם אפילו המושלמים וההינדוּסים משכוּ את ידיהם ממצווֹת פּוּלחנם. התעוררוּת־מה נתגלתה בתקוּפת התיקוּנים, בעיקר בין המתישבים שבאו אל סף־הזקנה; אך גם היא לא התבטאה בנסיונות להקים כיתה כללית חדשה, אלא, בפשטוּת, הזקנים מבני אמוּנה אחת היו מתכנסים לפרקים להתפלל יחד. ילידי־האי הצעירים אינם מגלים לפי שעה שוּם נטיה בכיווּן זה. ואף־על־פי־כן שמעתי דעה, כי החוּש הדתי עוד יקוּם לתחיה בלבם באחד הימים, אך לאחר שיתעורר, לא יסתפק בשוּם “שולחן־ערוּך” מן המוּכן.

לסיוּם רוצה אני להביא את הדפים האחרונים מכתב־ידו של יוסף ורבּה – דפים, שבמיוּחד למעני נכתבוּ אַנגלית במקורם:

"אני מאמין באי שלנו: כמו שרל לנדרוּ ופסטור אַחוֹ, מאמין אני כי בסיכויי התפתחותו עולה הוא על כל שאר העולם.

"שלש סיבות לדבר:

"הראשונה כרוכה במוצאָם של יושביו. עוד יבוא יום, כשעל מוצא זה תהיה גאוַת צאצאיהם. שנים על שנים ברר העולם את נושאי חיוּתו העקשנית והראשונית ביותר והגלה אותם אל סלע זה, ומורשת חכמתם וכשרונם של כל שבטי־תבל כוּנסה כאן בכדוּריות־דמם של קומץ־אנשים – אדם וחוָה קיבוּציים – אשר כל צאצאם יהיה יורש כל הגזעים שיצרוּ את קַנט וסַקַימוּני, את נַפוליון וישעיהו, את פידיאַס ולינקולן וַהַיַותָא.

"יתרוננו השני – העדר מתכות. שורש כל רע בעולם – המתכת. אין כוונתי לחרבות־ברזל בלבד או לדינרי־זהב בלבד: אני מתכוון גם למכונת־יצוּר של ימי־שלום. סכנה רבה צפוּנה לאדם משלטון כה מלא, כה עריץ ביקוּם. דבר זה מנוּגד לטבע, וסוף העונש לבוא. האדם נוצר להיות בן לטבע ולא אדונו. הבן יכול לינוק משדי אמו ורשאי הוא לבקש ממנה חסוּת וטיפוּל: אך אם הוא הופך את האֵם לשפחה, סופו התנוונוּת בגוּף וברוּח. אין זו מליצה אלא אמת לאמיתה; והוא אשר הרגיש מכבר כל הוגה־דעות, שם מעבר לימים – באַדיוֹ.

"כיון שאין לנו מתכות, נשאֵר אנוּ לבדנו בעולם כולו עמלים עניים, שזיעתם היא זהבם היחיד, שחלומותיהם לא יחוּללוּ לעולם בכיסוּפי־עשירות. אני וכל שאר ילידי עולם־הברזל, נמוּת בקרוב; והדורות, שהורתם ולידתם באי הזה, לא ידעוּ לעולם את התאוָה החולנית למשש חדברים חדשים לבקרים, תאוה שהרעילה את העולם הישן. לכן יהיה בחייהם שיווּי־משקל יציב; להם לא יהיה נחוּץ משטר של שלטון, כשם שאינו נחוּץ לעצים ביער. אמת גדולה זו לימדנוּ לנדרוּ. שרל לנדרוּ, חוטא גדול בגלגולו האחד ומורה גדול בגלגולו השני, עומד כעת לפני בוראו. ומאמין אני כי הבורא יגיד לו “שַלַן” – מלת־ברכה, בה מקדם בן־איֵנוּ את חברוֹ, ופירושה ‘שלום’.

"יתרוננו השלישי הוא הבדידות – פרי רעיונו המבורך של הוגה־הדעות האיטלקי, אשר שלָחַנוּ לאי זה בעירום ובחוסר־כל וניתק את הצינור בינינו לבין אוירו המורעל של העולם הישן. בזכרון אחדים מאתנו ובדם כולנוּ שמוּרים גרעיני הישגיו; לא במהרה, רק בילדינו ינביטו הזרעים הללו את הנבטים הראשונים; אך אלה יהיוּ שיבלים ללא עשבים שוטים, יהלומים בלי תערובת חול. או־אז, עניים, פראים־למחצה, נמריא אל פסגות־הרוח הרוממות. כי שדה־הרוּח הוא השדה היחיד, בו רשאי האדם לכבוש כיבוּשים ולפרוץ גדר אחר גדר; הרוּח – ממלכתו של האדם, הרוּח ולא הטבע. ימריא ככל שימריא אל רקיעי הרוח – אין העזתו צפוּיה לשוּם עונש; ובלבד שלא ינַסה להפוך את הרעיון לחומר, לדוּנמים של קרקע, לכפתורים של שלטון. לנגד עיני נכדינו לא יעמדו שוּם פתיונות, שכדאי למענם לטבוע מטבעות של רעיון מזוּיף: מחשבתם תפעל רק לפי צו הרוּח המתעוררת. אנשי מחשבות מעטות יהיוּ האנשים האלה, אך מחשבותיהם תהיינה נאמנות, עמוקות ונהדרות.

“אין אנו יראים מפני אותם האורחים, עם שקים ואִתֵי־עץ בידם, אשר, לעתים רחוקות יותר ויותר, מורידה בלילות על חופנו צוללת־ההגליה: הללו – משלנו הם וסופם להתמזג עמנו. גם על ביקוּרך אינני מצטער, מיסטר פלצ’ר: אין לנוּ מה להסתיר. אך מסור־נא לעולמכם את בקשתנו הנאמנה: אַל תסירוּ מנעוּל וחותם מעל שערינוּ, השאירוּנוּ מנוּדים”.

ב' באייר תשי"א – 8 במאי 1951

¹

בשדה התעופה בוושינגטון

זהו ביקורי הראשון בכהונתי הרשמית באיזו ארץ שהיא, ואני נרגש מהזכות הגדולה לדרוך על אדמת ארצות־הברית כראש־הממשלה הראשון בישראל. בערב יום העצמאות השלישי של מדינת ישראל אני מביא לעם האמריקני ברכתו הנאמנה של עם ישראל, ואני מביע הכרת־תודתי על האהדה המתמדת של אמריקה למפעל תקומתנו ותחייתנו.

ההיסטוריה החדישה של עם ישראל וההיסטוריה הקדומה של ארצות־הברית יש ביניהן דמיון רב. רוח החלוציות היתה נחלת שני העמים שלנו. גדולתכם היא פרי הירושה של המאבק, העמל והמאמצים הנאמנים של החלוצים המעפילים אשר גילו ופיתחו היבשת הגדולה הזאת, כבשו אוצרות הטבע והיפרו מרחבים עצומים. פתחתם שעריכם למהגרים מכל הארצות ומיזגתם אותם לאומה מאוחדת בת חורין; יצרתם תרבות חדשה ועיצבתם עולם חדש. הענקתם לעולם הישן תקווה חדשה.

אנחנו בישראל עודנו עומדים בשלב החלוציות. מטרתנו המַנחה היא להבטיח מולדת לכל היהודים הבאים לחופי ארצנו למצוא חירות ועצמאות, ומשום כך גם אנו פתחנו השערים לרווחה. בשלוש שנות קוממיותנו נצטרפו אלינו קרוב לשש־מאות אלף עולים, וכמעט שהוכפל מספר אוכלוסינו. גם אנו עומדים בהקמת הריסות האדמה הנשַמה, ואנו מפריחים שטחים שהיו עזובים ושוממים מאות בשנים; – אנו מוכיחים לכל המזרח הקרוב יעילות הדמוקראטיה כשיטת ממשלה וכמכשיר לקידמת האומות ולרווחת היחיד. אנו מוכנים להגן בכל זמן על החירות האנושית במלוא יכולתנו.

אתם תרמתם לתרבות החדישה שתי תרומות חיוניות: חירות דמוקראטית וכושר טכנולוגי. מתוך שימוש יעיל בשני המכשירים האלה הבטחתם לעצמכם רמת־חיים גבוהה שלא ידע לפניכם המין האנושי. המשימה שישראל הציגה לעצמה היא להגיע לאותה המטרה בשני הדרכים ההם.

הידידות בין הקהיליה הגדולה שלכם, רבת שטח ואוכלוסין, עשירת אוצרות ונסיון, ובין הדמוקראטיה הצעירה מאוד והקטנה לאין־ערוך בשטחה, שאני מייצג כאן, יש לה שרשים עמוקים בירושה רוחנית משותפת. ידידות זו טופחה בתמידות במשך עשרות בשנים על־ידי מנהיגי אמריקה אשר גילו ענין רב בתקוות־העולם של עמנו לתקומת ישראל. זו קיבלה חיזוק רב בעזרה שלא־תישכח של הנשיא טרומן, הממשלה והעם בארצות־הברית בשלבים המכריעים של התקומה. זו נתחשלה מאז תקומת ישראל כמדינה עצמאית בדבקות משותפת בעקרונות הדימוקרטיה והשלום תחת הדגל של האומות המאוחדות.

מלחמתנו לקוממיות, אשר ניטשה לאחר שששת מיליונים של עמנו נרצחו על־ידי הנאצים, הוכיחה שוב, כי דבר הצדק הנישא בידים אמונות סופו לנצח.

ברצוננו לתקומה ולגאולה פעמו חזון נביאינו ומורשת עברנו הקדום, אשר טבעו את האדם בצלם אלהים, ציוו עליו לאהוב לרעו כמוהו והדריכו אותו ללכת תמים ולפעול צדק.

כאלפיים שנה היינו מנותקים מארץ מכורתנו, אך אף פעם לא נתערערה תוחלתנו לשוב למולדת. שבנו – והרינו בונים הריסות ציון. זכותנו לעצמאות אושרה גם על־ידי האומות־המאוחדות. אבל זו נתקפה על־ידי שכנינו והוטל עלינו להגן עליה. עמדנו במבחן הקרבות. אנו שקועים עכשיו במפעל יצירה, אשר יתבע מאתנו כל מאמצינו לאורך ימים. אנו רוצים להחזיר עטרת הדרה של הארץ הקדושה לישנה, ולהקים תרבות חפשית ודימוקרטית שתהא ראויה לנביאינו הקדומים ותתבצר על הכיבושים החדישים ביותר של המדע בימינו.

אנו מאמינים בכנות ובענווה, כי בעבודה יוצרת ובנאמנות לחירות ולשלום נאַמת את הבטחון, שכל אנשי הרצון־הטוב בעולם שמו בעתידנו.

¹

במועדון העתונאים הלאומי בוושינגטון

אדוני היו"ר, אורחים יקרים –

אני אסיר תודה על קבלת הפנים הנלבבת שניתנה לי על־ידי ציבור חשוב זה ממועדון העתונאים הלאומי המייצג את העתונות ודעת הקהל החפשית בארצות־הברית. אין לי, רבותי, כל ספק שהבעת הכבוד שלכם נועדה בעצם לעם ישראל, אשר תקומתו הממלכתית בשלוש השנים האחרונות מהווה מאורע יחיד במינו בתולדות העמים.

תקופתנו החדשה ראתה תקומתן של הרבה מדינות חדשות, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש. רבות מאלה, כגון המדינות במחצית העולם האמריקנית וכמה מהדומיניונים הבריטיים, צמחו מתוך הגירת־עמים לארצות שנתגלו מחדש. לאחר שעמים אלה נתבגרו ועמדו על כוחם, ­– פרקו מעל עצמם עול הארצות, שמהן באו או שלהן היו כפופים, ויצאו לרשות עצמם.

סוג שני של מדינות חדשות כולל אותן הארצות שהיו לפנים עצמאיות, אבל במשך הזמן נכבשו ונכנעו לשליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן ואם לרגל מלחמות שכנים, שהביאו לידי תבוסת כובשיהן, כאשר קרה הדבר לכמה אומות בבאלקאנים ובמזרח אירופה ובמרכזה.

תקומת ישראל אינה דומה לאף אחד משני התהליכים ההיסטוריים האלה. ארץ־ישראל אינה אדמה שנתגלתה מחדש. היא אחת מהארצות העתיקות ביותר בתבל. קורותיה נודעות זה כארבעת אלפים שנה, ובמשך חלק גדול של תקופה זו תפסה מקום מרכזי בתולדות האנושות.

המאורעות הגדולים שאירעו בתוך תחומיה חיים עדיין בזכרון העם היהודי, וגם היו במידה רבה לנחלת העולם הנוצרי.

כמו כן אין ישראל שייכת לסוג השני של מדינות משוחררות, ששבו לעמוד ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד. העם אשר הקים את מדינת ישראל היה מנותק מהארץ קרוב לאלפיים שנה. והוא נפוץ בקרב כל עמי תבל, כשהוא נודד מארץ לארץ. אם כי ארץ־ישראל לא היתה כמעט אף פעם בלי ישוב יהודי, הרי תנועת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת המדינה, החלה בעצם לפני זמן לא כה רב, לפני כשבעים שנה.

יחוּד תקומתה של מדינת ישראל הוא פרי יחודו של עם ישראל. בנעורי אומתנו, למעלה מלפני שלושת אלפים שנה, התחוללו שלושה מאורעות אשר הטביעו חותמם על העם היהודי ועיצבו דמותו לנצח.

המאורע הראשון היה – יציאת מצרים, היציאה משעבוד לחירות, ועד היום הזה, זה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, אנו היהודים בכל העולם, החדש והישן, חוגגים בכל שנה יציאת מצרים כחג חירותנו. המאורע השני היה מעמד הר סיני ומתן התורה בדרכנו לארץ היעודה.

שום ספר אחר לא מילא תפקיד כזה בחיי העמים כאשר עשה זאת ספר־הספרים בחיי העם היהודי, ועל־ידי כך גם בחיי העמים הנוצרים והמוסלמים. ספר זה הנחיל למין האנושי יעודים מוסריים עליונים אשר טרם נתקיימו בשלימותם עד היום הזה, אבל שלום האדם עלי חלד לא יכּון והעמים לא ידעו שלו, כל עוד יעודים אלה לא ידריכו הליכות אנוש, ולא יכוונו יחסי עמים.

והמאורע השלישי אשר עיצב דמותו וגורלו של עמנו היה – היאחזנו בארץ היעודה. ארץ קטנה זו שנקראה בפי היוונים והגויים האחרים בשם פלשתינה, והיהודים קראו לה למעלה משלושת אלפים שנה בשם ארץ־ישראל, יש לה שתי סגולות מיוחדות ורבות־משמעות: היא שוכנת על צומת שלוש יבשות של העולם הישן (אירופה, אסיה ואפריקה). ומבנָה הטופוגרפי והגיאולוגי היחיד במינו מגוון במידה יוצאת מן הכלל אקלימה, טבעה ונופה.

הספר והארץ נתמזגו בחיי העם היהודי ובנפשו במידה כזו שלא ידעו אף ספר אחר או ארץ אחרת. התמזגות זו עמדה לעם היהודי במאות־השנים הרבות של גלותו. בבל ורומא ניתקו בזו אחר זו את היהודים מארצם, והגלות השניה נמשכה למעלה מאלף ושמונה מאות שנה; אולם הספר שליווה את העם היהודי בכל נדודיו שמר בלבו על זכר הארץ וקיים בנפשו חזון התקומה, היהודים לא שכחו אף פעם דברי הנביא יחזקאל “וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׁרָאֵל” (י"א 17) הספר הזה לימד את בני ישראל שלא יכּנעו לכוח ושלטון שאינו מיוסד על צדק אלא על אלמות בלבד. הוא חינך אותם לא להתיאש מתוחלת הגאולה, גם אם יוצפו גלי פורעניות.

מעטות הארצות שראו בתוכן כל כך הרבה כובשים זרים, כאשר ראתה ארץ־ישראל; מצרים ואשור, בבל ופרס, יוון ורומא, ביצנץ וערב, נוסעי הצלב והסלג’וקים, העותומנים והממלוכים – כולן נלחמו על השלטון בארץ הקדושה, אבל אף אחד מהעמים האלה לא קשר גורלו ההיסטורי עם ארץ־ישראל.

ועם ישראל, לאחר נדודי אלפי שנה, חזר לארצו. אם כי מאות בשנים היו היהודים יושבי ערים וגמולים מעבודה, היו שבי־ציון חוזרים קודם־כל לאדמה ולעבודה, ועדיין הם בונים כפרים וערים בזיעת אפם. במקום הלשונות הזרות אשר קלטו בארצות נדודיהם, הם החיו בפיהם לשונם העברית העתיקה, לשון ספר הספרים. תחיית לשון קדומים, שלא היתה מדוברת מאות בשנים, בפי העם השב למולדתו העתיקה, היא קו שני יחיד במינו בתקומת ישראל.

אלה הם כמה מסימניה של תקומת ישראל.

אנו חוגגים השבוע יום עצמאותה של מדינה צעירה, בת שלוש, שהוקמה מחדש על־ידי אחד העמים העתיקים בעולם.

תשעים שנה לפני הקמת ישראל אמר יהודי גדול באמריקה, שנולד מיד אחרי מלמת השחרור שלכם, המיור מרדכי עמנואל נח: “אנחנו נשוב לציון כאשר יצאנו אותה, ונשיב אתנו את האמונה אשר הבאנו משם”. הדברים נאמרו בשנת 1824. שמונה שנים לפני כן, בשנת 1816, כמאה שנה לפני הצהרת בלפור, כתב הנשיא השני של ארצות־הברית, יוחנן אדמס, הדברים האלה: “רוצה אני כי העם היהודי יקום ביהודה כאומה עצמאית, ובראשה ממשלה יהודית”. אין ספק שהדי הנבואה התנ"כית בקעו מחדש גם בדברי המיור היהודי הראשון בצבא האמריקני וגם בדברי הנשיא השני של ארצות הברית. כי בלב חלוצי אמריקה הראשונים, שבּנו ארצם רחבת־הידים, פעם רוח נביאי ישראל וכתבי־הקודש העבריים, רוח האהבה, החירות והצדק והרצון לעזור לכל המדוכאים והנענים.

מסורת אמריקנית זו של אהדה לשיבת ציון לא נפסקה אף פעם. הצהרת בלפור בשנת 1917 ניתנה מתוך שיתוף פעולה אמיץ של הנשיא וילסון.

בשנת 1922 הביע הקונגרס האמריקני פה אחד אהדתו “לשאיפות העם היהודי לחידוש ביתו הלאומי”. וכשנוסדה מדינת ישראל ב־14 במאי 1948 היה הנשיא טרומן הראשון שהכיר במדינה בשם ארצות־הברית.

וכאדם שזכה לפני שלוש שנים להכריז על עצמאות ישראל בארצו, אני מאושר להשתמש בהזדמנות של ביקורי בארצכם כראש הממשלה בישראל, למסור על ידכם, נציגי העתונות של ארצות־הברית, רגשי התודה שרוחש עם ישראל לאומה האמריקנית על העזרה המתמדת שנתנה לו במאבקו לקוממיות. עזרה זו יש לה שרשים עמוקים במסורת רוחנית משותפת וגם באופי החלוצי של מאבקכם להפריח ארצכם הרחבה, מאמץ דומה במהותו למאבק החלוצי שלנו לקומם הריסות ארצנו הקטנה והקדומה.

יחסי שתי הארצות בנויים גם על אדיקותנו המשותפת במשטר של חירות ודימוקרטיה, משטר המושרש במסורת ובאורח־החיים המדיני של עמכם ומחוזק על־ידי נכונותכם המרחיקה ראות להגיש עזרה לכל שאר הארצות הדמוקראטיות הזקוקות לעזרה זו למען קיום החירות בארצם.

בשלוש שנות קיומנו כאומה עצמאית ניטשה עלינו מלחמה על־ידי שכנינו – וניצחנו; כוונו אשיות המדינה ושירותיה; והעלינו ארצה כשש מאות אלף עולים.

אלו היו ראשי פעולתנו, אשר בוצעו במהפכה קונסטרוקטיבית שאין דומה לה, כמדומני, בתקופת־זמן כל קצרה ובארץ כה קטנה.

רמת העליה בשלוש שנים אלה לפי קנה מידה אמריקני פירושה כניסה של 120,000,000 איש.

יישבנו והפרחנו אדמות הרוסות ושוממות, השקינו אדמות שהיו צחיחות, וגילינו מים בערבות המדבר. הקימונו קרוב לשלוש מאות כפרים חדשים. הנחנו יסודות לערים חדשות, וערים ועיירות קיימות הורחבו בממַדים לא־קטנים.

פיתחנו התעשיה, הגדלנו הבנין והשיכון, וקידמנו התחבורה ביבשה, בים ובאוויר, וכל שאר ענפי הכלכלה.

לא שיקולים כלכליים בלבד מכוונים את מדיניותנו. ממשלתנו הקדישה תשומת־לב רבה לקידמה החברתית, החינוכית והתרבותית של עמנו. ותמורה עמוקה בחיי הארץ והעם מתחוללת לעינינו. ענו ממַזגים גלויות שנתכנסו מכל קצוות תבל ביחידה לאומית בת־חורין מושתתת על תרבות עתיקה שקמה לתחיה כשהיא סופגת לתוכה כל כיבושי המדע והרוח של זמננו החדש.

קיבלנו עזרה ניכרת מאחינו בתפוצות, וקודם כל מיהודי אמריקה. ולא רק בקליטת העולים אלא גם בהשקעה במפעלי־ייצור. נסתייענו במלווה של 135,000,000 דולר מבנק ליצוא ויבוא של ארצות־הברית לשם רכישת מכונות וציוד לחקלאות ותעשיה. אנו מעריכים את העזרה הזאת לא רק לגופה, אלא גם כאות לאֵמון בעתידה הכלכלי של ישראל, וכסימן לאפשרויות ההשקעה במשק הישראלי.

מלאכתנו לא נעשתה בלי קשיים חמורים. המאמץ הטיל על עמנו מעמסה כבדה, והוא לא נרתע. הוא גילה נכונות לשאת הנטל ולחיות במשטר של צנע חמור, הוא עשה זאת מתוך הכרה שקליטת העולים, או בלשנוננו העברית – קיבוץ הגלויות, היא המשימה הראשית אשר לשמה נוסדה מדינת ישראל. התוחלת לשיבת ציון היתה חיה בלב העם היהודי בגולה, במשך אלפי שנה. כשחיות־הטרף הנאציות השמידו שליש של עמנו – היתה תוחלת זו לפיד־הנחמה היחיד לשארית הפליטה. בכל מאבקינו הקשים בארץ ינקנו ממקור התוחלת הזאת את הכוח לעמוד במערכה, וכששכנינו הערבים עמדו עלינו לכלותינו – עמדה לנו ההכרה שאנו נלחמים לא על קיומנו אנו בלבד, – אלא על תקוות העם היהודי כולו.

קיומם של קיבוצי יהודים בכמה מארצות אירופה הולך ומתערער. יהודי עיראק – חייהם בסכנה, ובכל שאר ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית מתקדרים עננים שחורים על פני ראשי בני עמנו. וכל עוד יש יהודים החרדים לעתידם, הנטולים חופש ובטחון בארצות בתוכן הם יושבים או שרוצים לשתף גורלם עם בני עמם הבונים במולדתם העתיקה חיי העצמאות והתרבות העברית, – שערי ישראל יהיו פתוחים לרווחה.

אנו מצפים לישוב של שני מיליונים בתום ארבע שנים. הבעיות הכרוכות בגידול אוכלוסין בממַדים כאלה יובנו בנקל. רק מעטים מבין העולים יש להם הון כלשהו. הם באים מחמישים וכמה ארצות. רובם באים ממרכזי דיכוי ושעבוד ועוני רוחני וחמרי. כל אלה יש לקלוט לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה תרבותית וחינוכית. מיזוג הגלויות מחייב מאמץ לא פחות מקיבוץ הגלויות.

למען קליטת העולים והגנתם עלינו להפריח שממות הארץ. הנגב הריק והשומם תופס יותר ממחצית המדינה. – עלינו להכשירו להתישבות חדשה. האדמה הפוריה בצפון הארץ נגועה ביצות וקדחת לרגל מי החולה, – עלינו לנקז ולייבש שטח זה. עלינו לבצע מפעלי השקאה ויצירת כוח, ועלינו לחשוף אוצרות המתכת הספונים בתוך האדמה והימים ולנצלם ולפתחם.

ובעוד אנו מרכזים מאמצינו בקליטת עליה ובפיתוח הארץ, – אין אנו רשאים להתעלם מצרכי הבטחון, ועלינו לחזק בלי־הרף כוננותנו הצבאית. במתיחות הרבה השוררת במזרח התיכון ובעולם, – עלינו להיות מוכנים לכל רגע. עשינו משהו בשטח זה, ואנו עכשיו חזקים לפחות פי־שנים מאשר היינו בזמן מלחמת שחרוררנו. אבל זה מטיל עלינו מעמסה כבדה ומפחית את יכלתנו בשטח הפיתוח והקליטה.

בארבע השנים הבאות אנו מתכוננים להקים עוד חמש מאות כפרים נוספים, ולבנות כרבע מיליון יחידות־שיכון – לעולים ולישוב הוותיק, המתרבה אף הוא. למטרה זו עיבדנו תכנית פיתוח המחייבת גיוס של ביליון וחצי דולר במשך שלוש השנים הקרובות. מדינת ישראל עצמה תגייס שליש הסכום הנדרש. שני שלישים אנו מקווים להשיג מאחינו ומידידינו בעולם, ובראש ובראשונה בארצות־הברית – במגבית, במלווה, בהשקעות פרטיות, בעזרה ממשלתית. אם נצליח לגייס סכומים אלה, אנו מקווים שמקץ שלוש שנים נוכל לקלוט זרם העולים כגוף נושא את עצמו ונצעיד את משק מדינתנו לקראת עצמאות כלכלית.

כאשר אמרתי קודם, – ישראל שוכנת בצומת שלוש יבשות והיא משמשת גשר בין המזרח ובין המערב, וגורלה של מדינתנו הצעירה קשור במידה רבה בשמירת השלום ובחיזוק הדמוקראטיה בעולם.

בסביבה בה אנו חיים – חיי שכנינו לקויים מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית, והדמוקראטיה בתוכם היא עדיין נטע זר. התבצרותה של מדינת ישראל כמדינה תרבותית, דמוקראטית ושוחרת שלום וקידמה, תשמש מופת ודוגמה מחנכת לכל שכניה. ובעצם הצלחת מפעלנו ובחיזוקה של ישראל יש תרומה וערובה לביצור החירות והדמוקראטיה ולהצעדת הקידמה החברתית והתרבותית בקרב עמי המזרח התיכון.

היינו תמיד עם קטן, אבל כשרו של עם ליצירה רוחנית, מדעית ומוסרית ולהשפעתו המחנכת על עמים אחרים אינו מותנה בכמותו בלבד. והראיה לכך – ישראל ויוון בימי קדם.

כיום, לאחר אלפי שנות סבל ונדודים, שבנו סוף סוף לנחלת אבותינו, ורצוננו אדיר להיות נאמנים למורשת הרוח הגדולה של עברנו. אנו נתמוך במיטב יכלתנו בכל נסיון לחזק את השלום בעולם ולמנוע מעשי תוקפנות; נעזור בכל צעד שיגביר הבנה הדדית בין האומות ויבטיח שוויון העמים. כעם חפשי ורבוני אנו דוגלים במטרות השלום והשיתוף הבינלאומי של האומות המאוחדות. אנו שותפים לכל אלה המתנגדים לשעבוד רוח האדם וגופו, ונלך יד ביד עם כל המאמינים כמונו בחזון נביאינו, שיום יבוא והאנשׁים יכתתו חרבותם לאתים ו“לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב. וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

I

הדרך מן העיר אל סקוגסטד, אשר שם האחוזה הגדולה של משפחת אטלונג, המלאה בתי חרשת לארך הנהר, היתה עולה בפעם אחרת שתי שעות ומחצה, ואולם כעת, בנסעי בעגלת חורף, לא ארכה כי אם שעה ומחצה. הדרך סלולה. ובנסעי מן העיר היה לימיני המפרץ ולשמאלי שדות זרע, מעונות קיץ וחצרות עטופי נטעים כלם ושדרות אילן לפניהם.

מכאן ואילך נראו הגבעות כהרים, שפגעו זה בזה ויהיו להר אחד, והבנינים נתמעטו. לאחרונה לא נראה עוד זולתי יער; יער עצי סיכים מני ראשי ההרים עד המפרץ למטה. הלא הוא יער סקוגסטד, אשר מעציו יעשו בבתי החרשת, אשר על שפת הנהר, כלים מכלים שונים.

שמח שמחתי על הנסיעה הזאת. זה לא כבר נפל שלג ויכס את האילנות. אף עקבות רוח קל אין ביער. זולתי טל קל שירד, והכביד על העלים, שרבצו תחת שלג הבוקר.

בנוף הלבן ואויר השלג הכבד היה מראה המפרץ שחור. אל עבר השני, לא רב הדרך, התנשאו תועפות הרים, שהלבינו מן האויר.

אך באתי אל היער, והוא צוד צדני. הארנים היו מכוסים שלג רב. אך פה ושם כמו ננער מעליהם השלג, וברק ירקרק־כהה היה מבצבץ ועולה ושורה בתוך הלבן הרב הזה.

וביער אילנות נושנים וכהים, ואולם ישנם גם רעננים ובהירים. וכלם כעדת ענקים מזוינים נצבים לתפארת היער והדרו. האילנות אשר בטורים הראשונים אין קומתם יפה כשל חבריהם, כי נפסדו במשך גידולם משן בהמות ואדם, ואולי חלה בהם גם הסערה ויהיו לה לברות כפעם בפעם; וכה היו שסועים ומבוקעים, עד כי יכול השלג לשחק בהם ככל אשר יטהו הרוח. ענפיהם אשר מתחת כה נשתפלו ויגיעו לארץ, עד כי היה האילן כעין ערמה לבנה; ויש אשר נשתנו ויהיו כגמדים, אשר רק חלק גופם העליון עליהם, או כיצירי בלהות, אשר שמו שק לבן על ראשם, או כתנת, וטרם נכנסו לתוכה לגמרי.

ועל יד הבריות המסובלות הללו עמדו פה ושם גם אלוני טרף ועליהם רחף השלג כעין חזון. אילן בודד ונשא, שעמד אל מול פני הרקיע, היו שולי ענפיו הלבנים הולכים כה הלוך ודק, עד כי לא נכר עוד בהם כל ממש ויהיו כעין האויר כמעט. ומאחורי האילנות האלה עמדו שיחים צעירים זה על יד זה בתוך דיוטאות השלג, כפירמידאות על יד פירמידאות. למטה על שפת הנהר צץ ופרח קוץ ודרדר, ועל כל קוץ רבץ שלג, והקוצים כאלו מלאו דובדבניות לבנות.

בבואי אל החצר, שכחתי את כל אשר ראיתי קודם. החצר כמעט הגיעה עד היאור, ועל כל הככר הרחב שמן החצר עד היאור עלו במרוצת השנים אילני טרף ויכסוהו. ויער העלים אשר צץ ועלה בשנה הזאת הגיע עד יער האשיחים האיתנים והעתיקים אשר בחצר. ויהי יער העלים הקליל והשפל הזה לעומת היער החסון יפה עד מאד.

עיני שעשעה ותחפש את הדמות ואת הצורה, או צפה צפיתי על המון ענפים רבים שעמדו בקומה אחת, או בקשתי לי ענף בודד על עץ ואבדקהו עד גזעו הראשון. אחרי כן עברתי מן הצורה ואפן אל הגונים ואל שלל הצבעים.

פניתי עורף לבן לויתי המפרץ, ואעש את דרכי הלאה אל החצר פנימה. בקצה החצר יש גן ולאורך הגן סלולה מסלה. לפנים היה אף פה יער. ובמסלה יעברו בתוכו; אולם מן היער לא שרדו, כי אם טור אילנות אחד או שנים אל כל עבר ויהיו לשדרה. אילנות גדולים ונושנים פנו מקום לצעירים, והאילנות הצעירים כה קרבו זה לזה, עד כי לא יכלה עיני לחדור ביניהם, כי אם בדי עמל וקושי. אכן אגדת השלג לפני; ענקים שוקעים ומכוסים לבנים, וצעירים חסנים יעמודו, ככת־ליצנים, סרי טעם.

II

יד הטבע בנו. חזון הבאות תראנו הבריאה. אל מה ירמז אפוא הלבן והרך שנגד עיני?

האשה אשר אראה בזה בתלתליה הבלונדינים לא היתה עכשיו לבושת לבנים, כאשר ראיתיה באחרונה. בימות נסיעת כלולותיה, לפני תשע שנים בערך, היינו יחדו בדרזדן. כל יום לבשה פאר, כי רוח היתה באישה הצעיר והעליז ותעש כאות נפשו; בעיקר לבשה תכלת, ואולם בכלי לבן לא יצאה אף פעם אחת; צבע הלבן לא הולם אותה.

זכר זכרתי את שניהם כאשר נגנו על הפסנתר. את האיש זכרתי בישבו על הכסא באשר הוא המלוה, והיא עומדת עליו ידה על כתפו; היא היתה בת כהן, והם באו מחצר הכמריה ומשמחת החתונה. מני אז שמוע שמעתי על אודותם מעת לעת בחצר הכמריה, ופעם בפעם נתבקשתי לסור אליהם בבואי אל הסביבה הזאת. הפעם עשיתי את דרכי אליהם.

הבנין הראשי – שמעתי אומרים – הוא אחד בניני העץ היותר גדולים אשר בנורבגיה. מראה הבנין כמראה האפר וארוך הוא יותר מדי. מעולם לא הסתפק בן אטלונג במה שהיה לפניו, וכה נתוסף בכל דור ודור יציע על הבית ואת הקודם שכללו, כדי שיהא מתאים לחדש. שמעתי אומרים, כי כן הוא גם בבית פנימה, כי נתוספו שם מסדרונים ארוכים למען יחברו את חלקי הבית השונים, גם את מספר חדרי הבית שמעתי ושכחתי.

היציע האחרון נבנה על ידי בעל הבית הנֹכחי בתבנית גותי מודרני.

מעבר לבנין הראשי יעמדו שאר בתי החצר כעין חצי ירח. בין החצר ובין הבנין הראשי עברתי, כדי לשאול את פי שַמָש הדואר על הכניסה. בחצר לא ראיתי שום בריה ואף כלב לא פגשתי. המתנתי קצת, אך לשוא. אחרי כן נכנסתי בעד הדלת אל המסדרון, שם פשטתי את מעילי ואבוא אל פרוזדור גדול ומלא אור. אף פה לא ראיתי איש; אולם שמוע שמעתי המית ילדים וקול אשה אחת, או המית שתי נשים וקול ילד אחד, ואת הפזמון אשר שרו ידעתי, כי התהלך אז בארץ. הלא הוא קינת ילדה אחת, שהיא כאבן נגף באשר היא שם, אך לא לפני האל הטוב השוכן שחקים, שיחביא בצל חסדו ילדי עוני. מוזר היה כמעט צליל קינה זאת בחדר המלא חיים ואורה, אשר קירותיו מלאו כלי זיין וציד, קרני צבי, עורות שועל וכדומה, הסדורים בטוב טעם ודעת.

דפקתי בדלת ואבוא אל אחד המעונות היותר נאים אשר ראיתי מעודי בכפרים. כה מואר היה המעון, כה גדול, כה נחמד וצופה על פני המפרץ. ותמונת עץ מעשי ידי חרש כתרו את הקירות וכלים מכלים שונים עמדו בטוב טעם על שטיחי בריסל

ידעתי זמר נוצרי מן המעולים, ואולם הפזמון הזה עשה עלי רושם, כאלו מתחת החדר המודרני הזה במעבה האדמה יש בית תפלה שריד ימי הבינים ונזירות סגורות שם תעסקנה בתכסיסי קבורה על יד מנורות עשנות, ועשן המנורות וצליל המנגינה בד בבד יעלו ויתגנבו אל תוך המראות הבהירות אל בין מעשי אמנות חביבה של המאה התשע עשרה.

אשה ושני ילדים מזמרים; הבכור כבן שבע והצעיר צעיר ממנו בשנה אחת. האשה שמה פניה אל מול הדלת ובבואי נשתתקה; פני הילדים מופנים אל החלון ולא אליה; הם שקועים כלם בתוך עצמם, על כן שרו עוד כמעט קט גם אחרי אשר חדלה האשה שירתה.

ושני הילדים האלה – האחד דומה לאביו והשני לאמו. ואולם עיניהם כעיני האם הגדולות. פני הבכור ארוכות ומצחו גבוה, שערות ראשו אדמדמות ובהרות אדמוניות בפניו, בידיו ככל אשר לאביהו. ודמות הצעיר כדמות אמו, כפוף כמעט, כי ראשו לא ישר על כתפיו. על כן ראשו כפוף לאחוריו כמעט, ופיו פעור למחצה, – ועיניו הגדולות והתוהות ושערות ראשו הבהירות והמסולסלות על פני מצחו הבולט – הכל כדמות אמו. הבכור בעל קומה הוא וצנום ודרך הליכתו כעין זו של אביו: אטית ברגלים קטנות וכבדות. כל זה הכרתי בין רגע כאשר הלכו הילדים אל שלחן הספה בעזוב אותם האשה. והאשה נגשה אלי, מבלי דעת אם מכירה היא אותי או לא. וכאשר שמעה את שמי, אמרה, כי אמנם לא ראתני פנים אל פנים, אך בתמונתי אשר בספר התמונות מימי נסיעת חתונת אדוניה נודעתי לה. ותספר כי אטלונג עודנו בבתי החרושת ואל ארוחות הצהרים בוא יבוא הביתה. זאת אומרת, בעוד שעה, והגברת היא באחד המעונות אשר בדרך; שם שוכב איש זקן אשר קרבו רגעיו למות.

היא ספרה זאת בקול צליל יפה, אף כי רפה כמעט, ועיניה כמו בחנוני. היא שמעה כבר על אדותי. מעולם לא עלה על דעתי כי ראה אראה פעם את אחת המַדוֹנוֹת, מעשי ידי קרלו דולצי, עוזבת את מסגרתה, למען עמוד במעון מודרני ולדבר עמדי פה אל פה, על כן בחנו עיני אותה עוד יותר. ראשה נטוי לצדדין, הפרופיל ומה גם עיניה ושערותיה, וכן מטפחת ראשה, אשר מתכלת ירוקה, הוסיפה לפניה החורות מעין גון כזה – כלה מעין מעשי ידי קרלו דולצי!

האשה יצאה חרש ואשאר אני עם הילדים בחדר. שם הבכור אנטון, והוא ידע לזחול על ידיו, זאת אומרת, כי ידע כמעט, ושם הצעיר סטורם, והוא אשר הגיד לי זאת ועוד הוסיף לספר עליו נפלאות כאלה. ואולם לא כן הבכור כי בגנות אחיהו יספר, כי הוא עושה מעשה ילד קטנטן, ועל זאת הכהו אביו היום, כי הגידה לו סטינה – סטינה שם האשה אשר הלכה זה כמעט.

אחרי כן נצב האחד לימיני והשני לשמאלי ויספרו לי מכל אשר הגה רוחם אז. שניהם דברו כאחד, ואולם הבכור היה ראש המדברים, ואחיו הוסיף לאמר: שם מתחת באחד המעונות, יושב הנס הקטן, כלומר, יושב היה שם; כי הנס האמתי עלה אל האלהים. הוא היה בא אל החצר לשחק עמהם, ויש אשר גם נתנה להם רשות לבוא שם אל המעונות, ויהי להם הדבר מעין גן עדן. פעם אחת – לפני שני שבועות עם חשכה – שב הנס הביתה בטרם ירד השלג ויעבור את הכרפוף אשר שם נהר הדגים, והנהר חלקלק ושחור, ויבקש הנס לעבור את הנהר, וישט מן המסלה, כי המסלה על שפת הנהר היא. והנה מקבת־בור לרגליו אשר חצבו בנהר ביום לצוד דגים וישכחו לגדור בעדו, וכה ירד הנס הקטן ויפול אל המקבת פנימה. בחצר שמעו את צעקתו; החלבנית שמעה את הצעקה, אפס אך פעם אחת שמעה ולא שתה את לבה לה, כי שם בכרפוף ישחקו הילדים.

כה אבד גם הנס ולא ידע איש את מקומו. אחרי כן חצבו בנהר וימצאוהו שם; אפס אנטון וסטורם לא ראוהו, כי לא הורשה להם לראותו, אולם בשעת קבורתו לא נפקד מקומם בין כל ילדי בית הספר למלאכה. לא קברוהו איפוא בבית התפלה הקטן, אשר שם ישכבו הסב והסבה; הוא נקבר בבית מועד לכל חי. אָה, כה יפה ונפלא אז שרו! מנהל בית הספר אז ישיר בַס, ובראונה הזקן יסלסל את שם הנס; והנס שכב בארון־מתים־לבן, אשר הביאו בפקודת אבא מן העיר, וזֵרים ופרחים כתרוהו. אמא וסטינה קשרו את הזרים ובטרם הלכו ללות את המת נתנו לכל ילד וילד עוגות ועסיס חרובים. והשירה אשר שרו אז, הלא היא השירה אשר שרו הילדים הפעם, כי סטינה שמה אותה בפיהם. הנס כה עני היה, ואולם כעת טוב לו מאד, כי מרומים ישכון לפני אל החסד, ואך את הארון לבד שמו באדמה. ומה שבארון? מובן מאליו, כי אין זה הנס ממש, כי הנס נתחדש הפעם כלו. מלאכים ירדו אליו אל הנהר ובידיהם מכל אשר ילבוש הנס החדש, למען לא יקפא בנהר; שם אינו עוד, כל ילד אשר ימות יעלה אל אלהים עם רבבות אראלים קטנים, אף סביבנו מלאכים ירחפון, אפס לא נוכל לראותם, כי לא יֵרָאוּ. והנס כאחד מהם. המלאכים יראו אותנו, וכה טובים הם לנו, ואולם ביתר שאת יטיבו לילדים, ואת הילדים אשר הם אומללים מאד יבקשו ויקחום אליהם. שבעתים ליופי שם בין המלאכים מאשר פה; ואך למען אמא לא תלך סטינה אליהם, פן תשאר אמא גלמודה. כנפים לכל מלאך. וכעת שוכב אבי הנס הקטן ואף הוא מבקש לעלות אל ה‘. אף כנפים יקבל, ומלאך קטן יהיה וירחף פה או במקום אשר יבחר לו – ועד הכוכבים יגיע. כי לא אך כוכבים המה הכוכבים; כאשר נעלה עליהם, כה גדולים הם כמלוא כל הארץ כלה, והארץ גדולה מאד; גדולה מן ההר היותר גדול. ועל הכוכבים אנשים ועוד דבר אשר אין אתנו פה. הנה היום אחר הצהרים יעלה אבי הנס הקטן השמימה אל ה’ הטוב; כי האלהים הוא בשמים ממעל. מה מאד ישתוקקו לראות בְקַבֵל אבי הנס כנפים, אפס אין את נפש אמם לקחתם לשם. והוא כה יפה הנהו בשכבו כמעט כאחד האראלים. כה אמרה אמא, אך לראותו לא תתן להם.

לצד שמאל פתוח הפתח וארון הספרים יראה, כי שם הספריה. ויהי את נפשי הפעם לדעת את אשר יקרא כעת אבי הילדים האלה – ואם בכלל קרוא יקרא בספרים – הספר הראשון, אשר מצאתי פתוח על שלחן הכתיבה בין מכתבים, חשבונות ודוגמאות של חרשת המעשה, היה ספרו של בעין וסביבו ספרי חבריו הפילוסופים האנגלים. הוצאתי ספר מן הארון ואבין כי קרא קראהו אטלונג עד תֻמו. אכן זהו לפי רוח אטלונג, ככל אשר שמעתי עליו.

צליל פעמונים בחצר. בעלת הבית שבה. העמדתי את הספרים כתקונם ואלה אשר עמדו מתחת נרתעו ממקומם כי בשתי שורות עמדו ואתאו לראות את אלה אשר כסו. וימשך הדבר עד־בוש ואצא מחדר הספרים רק בבוא מרת אטלונג אל פתח הבית.

III

מרת אטלונג שמחה לקראתי. הלוכה משֻנֶה, כאלו אינה מותחת את ברכה לעולם. ואולם היא מהרה אלי, שמה את ידי האחת בתוך ידיה ועת רבה כה הביטה בתוך עיני, עד כי מלאו עיניה דמעות. אכן זכר זכרה האשה את נסיעת כלולותיה, ימי חייה היותר יפים; – אבל הדמעות למה הן?

לא, אמללה אינה. עדיין היא כמו שהיתה אז ולולא שמנה, כמעט לא נִכַּר בה אף שנוי קל. אל כל פנים לא תוך כדי רגע. ארשת פניה ממש כמו אז, תמימים ותוהים, ואף שערותיה סדורות תלתלים סביב ראשה הכפוף, ופיה פתוח למחצה, ועדנה ורוך יכתרוהו; ובעיניה עוד תשכון החדוה הנעימה, ואף צליל קולה המעורפל הילדותי כמעט כאשר היה.

“חזות פניה כאלו לא עבר עליה דבר מיום רואי אותה”. היו תחלת דברי. היא שמה עיניה בי בבת צחוק קלילה ונשב על כסאות שעמדו על יד דלת חדר הספריה ונפן ערף לחלונות ונשים עינינו בקיר, אשר שם תמונות שדות מבהיקות.

הגדתי לה את פרשת נסיעתי ותודה לי על בואי; מסרתי לה ברכות הוריה. היא אמרה, כי הגתה היום באביה ונפשה משתוקקת מאד כי יבוא הנה, היא שבה מאיש נוטה למות ויפה מזה עוד לא ראתה. תוך כדי דבור עשתה את הפוזא החביבה לה ותשב כפופה כמעט, ראשה לאחור, ועיניה אל הקיר או בתקרה. ותלחץ באצבעה האחת על שפתה התחתונה כמעט קט, ואולם עד ארגיעה משכה ידה מזה. וכפעם בפעם תרכין את חלק גופה העליון ועיניה כמו נצמדו אחת אל רעותה. וכאשר תשאל מפי דבר או תשמע מענה לשוני, לא תבטנה עיניה אלי, כי אם בבוא דבר פלא וחדלה מן המעמד הלז, ואולם חזר תחזר אליו כרגע.

“היאמין בהשארת הנפש”? שאלה, כאלו על הדבר היותר טבעי בעולם, מבלי הבט בי.

ובאשר נפלאתי מאד על השאלה הזאת, שמתי עיני בה, ואכיר כי דמעה זלגה על לחיה ובתוך עיניה הפקוחות עוד תמצאנה הדמעות.

ואדע כי בשאלה הזאת אך עקוב תעקוב האשה: באמונת בעלה הגתה הפעם. על כן אמרתי הבה ואוציא את העקמומית מלבה ואשאל:

“ומה יאמר אישה על אודות השארת הנפש?”

“הוא לא יאמין בהשארת נפש היחיד, ענתה האשה. אנו חוזרים ונולדים בחברה, במעשינו ובעצם ביוצאי חלצינו; אך די בהשארה זו, לפי דעתו, כשהיא לעצמה”.

והאשה סקרה בי כמקדם ודמעותיה בעיניה; ואולם קולה היה נוח ושלו; מחשבה אי נוחה או תלונה לא היו בדבריה הנכונים, אשר מסרה לי בזה.

לא, היא אינה עוילה חשבתי, ואם יש לה עוד המבט התוהה והתמים, אשר היה לה לפני תשע שנים, אין זה חלילה מחסר מחשבה והכרת החיים.

“התדבר אפוא בזה עם אטלונג?”

“כעת לא אדבר עוד”.

“הלא בדרזדן כתמימי דעים הייתם בשאלה הזאת; הלא יחד נגנתם אז” –

“אז השפיע עליו אבי. גם אשער כי לא ידע אז עוד את הדבר לאשורו. אפס לאט לאט בא אל הדעה הזאת”.

“ראיתי גם ספרים אחדים אשר קרא בהם אל נכון בעת האחרונה”.

“אכן, אלברט נשתנה”.

והאשה ישבה חרש בהשיבה את אמרותיה; ואצבעה האחת נוע תתנועע על פני השפה התחתונה.

“ומי ישים לב לחנוך הבנים?”

הפעם פנתה אלי כמעט. ואחשוב כי לא תען, ואולם באחרונה ענתה:

“אין איש שם אל לב!”

“אין איש שם אל לב?”

“אלברט רוצה כי הכל ישאר לעת עתה כאשר הוא”.

“אבל גבירתי אם גם לא יורו אותם דבר, הלא ספר יספרו להם מה?”

“אכן כל הרוצה יספר, וזאת תעשה סטינה כפעם בפעם”.

“אם כן הכל איפוא באקראי”.

היא הסבה פניה מעלי ותשב כמקודם.

“אך באקראי” ענתה כמעט באדישות.

אז ספרתי לה בקצרה מכל אשר הגידה סטינה באזני הילדים על דבר חיי העולם הבא, אראלים והמוני מעלה ואשאל את פיה לאמר אם ירצה לה זאת.

והיא החזירה את פניה אלי ותאמר:

“כן, ולמה לא?” ועיניה הגדולות הביטו בתֹם לנגדי וכאשר לא עניתי לה כרגע נתאדמה.

“אם ספר יספרו להם דבר, אמרה, הלא אך זה יֵרָצֶה בעיניהם מה שיכול לצוד את דמיון הנֹעַר”.

“הלא אך עכר תעכרו בזה את המציאות, גברתי, את כשרונותיהם אתם קובעים”.

“כלומר, כאלו עושים אותם שוטים?”

“שוטים, לאו דוקא, אבל זה מפריע אותם מלפנות את כשרונותיהם לדבר הראוי”.

“לא אבינה לרעו”.

“כאשר ילמדו את הילדים כי חיי העולם הזה אך כאין וכאפס המה לעומת חיי העולם הבא, יוצא מזה, שהצפוי לעין אינו ולא כלום כנגד הסמוי מן העין, כלומר אדם אינו ולא כלום כנגד מלאך – החיים אינם ולא כלום כנגד המות; לא זה הדרך, כדי להורותם וללמדם איך יביטו על החיים או לאהוב את החיים ולנטוע בהם מרץ החיים, כח העבודה, אהבת המולדת” –

" אמנם כן! – ואולם זאת תהיה עבודתנו להבא".

“להבא, גברתי? כאשר כל האבק כבר ירבץ על הנשמה?”

היא פנתה אלי עורף ומצב גֵוָה שב ויהי כבראשונה, אחרי כן הביטה בתקרה ותשקע במחשבותיה.

“למה משתמש אדוני במלה אבק?”

“תחת השם אבק אני כולל דבר אשר היה לפנים, אלא שנפסד ונתמזמז, ועכשיו הריהו פורח ומטיל עצמו בכל מקום פנוי”.

היא חשבה רגע.

“קראתי בספר על אדות אבק, כי יביא חמר ארסי רקוב… בזה לא יחשוב איפוא?”

בקולה לא היה אף לגלוג קל וגם שמץ עברה וזעם לא ראיתי בה. על כן בנתי לרעה. ואשט מזה ואען:

“הכל תלוי במקום אשר שם יפול האבק, גברתי; לאנשים בריאים יסבב רק עב וערפל, עד כי לא יוכלו עוד ראות נכוחה”.

ואחדול למען תוכל היא להעיר בנוגע לחולים. היא לא דברה ואוסיף לדבר כבראשונה על אודות האיש הבריא:

“מחסר תנועה יטיל עצמו האבק טפחים, טפחים עד כי אך בכבדות תתנהל המכונה”.

וביתר עז פנתה אלי ותשען על מסעד הכסא ותט את פניה אלי:

“מה הביאו לזה? אולי באשר ראה פה אבק?”

הודיתי כי אמנם ראיתי.

ותאמר:

“ובכל זאת לא תעשה סטינה והמשרתות דבר זולת אשר תנקנה מן האבק. אכן גם אנכי לא עשיתי דבר זולתי זאת. אמנם לא אבינה פשר הדבר. בבית אמי לא שמעתי כי ידברו כה הרבה מאשר על האבק. הלך הלכה אמי תמיד אחרי עקבות אבי ומטלית רטובה בידה, ואבי התרעם מאד כי תבלבל את ספריו וניירותיו. ואולם היא אמרה כי אין עוד איש כמוהו, אשר יצבור אבק כה הרבה. ואך יצא אבי מלשכתו ותבוא אחריו במברשת ותשם את פיה בי. כאבא כן אני, אמרה, מביאה אבק ואינה מנערה לנכון. – קצתי מפני האבק. וחתונתי כעדן היתה לפני כי קויתי כי לא יהיה לי עוד עסק עמו וכי אחרים ינערו את האבק תחתי. אולם טעה טעיתי ואומר נואש. לא אצליח עוד. אל נכון אין לי כשרון להפטר ממנו”.

“הלא מוזר אפוא, אמרה כאשר שקעה בכסא, כי גם לאדוני היה האבק ענין לענות בו”.

“אך הלא לא העלבתי אותה חלילה?”

“מה זה עולה על דעתו, אדוני?”

ואחרי כן הוסיפה לאמר בשלות תֹם:

“מי ששהה עם אלברט תשע שנה אותו לא יעליב עוד שום דבר”.

נבוך הייתי מאד. לעזאזל, מה לי ולזה? די כי באתי במשל האבק; אך למה הגדתי כי ראיתי אבק? והלא אך בחדר הספרים אשר לאלברט האבק.

ואחריש ולא הגדתי עוד דבר, ומרת אטלונג ישבה או שכבה כמעט דומם ותקשקש במסעדי הכסא. אחרי כן שמעתי כעין המית מרחקים: “אך הלא אבק הפרפר יפה הוא עד מאד”. ועת רבה ישבה בהזותה, ותאמר חרש: שברירי הקרנים… שברירי הקרנים השונים…? היא לא גמרה את דבריה; היא הקשיבה ותקם: את צעדי אלברט שמעה בפרוזדור.

ואקום.

IV

הדלת נפתחה כלה, ואטלונג נכנס החדרה בצעדים קלים ואטיים. בעל הקומה הלז, החסין, לבוש המדים הרחבים, שעקבות בתי החרשת אשר בקר הפעם ניכרו עליהם, הראה בפניו, בתנועותיו ובעמדו את הבטחה ושויון הנפש ירושת דורות רבים.

אך ראה ראה אותי, מצמץ בעיניו האפורות, אשר לא תראנה כמעט מתחת גבותיהן וצַחֶקֶת שכנה על פניו הארוכים. שִניו הנאות נצצו מבין שפתיו המלאות והרטובות בקראו את הקריאה: האתה זה פה! הוא נתן שתי ידי בתוך אגרופיו המוצקות, אחרי כן זנחה אחת מהן את ידי ויחבק את אשתו ויאמר: האם אין זה נחמד, אמליה? מה? הימים אשר בדרזדן – מה?

ובהניח לנו אטלונג וידרוש על דבר נסיעתי, כי ידע כי יש את נפשי ללכת חוצה לארץ. אחרי כן התחיל מדבר במה שהתעסק ביותר. צָעַד ארוכות וקצרות, נטל חפץ בין אצבעותיו, בדקו, העמידו על מקומו ונטל אחר תחתיו. נוטל היה אטלונג חפץ לידו לא כדרך הבריות, היינו: לא בראש האצבעות; אצלו היה החפץ כלו נופל לתוך ידיו עד שנתכסה באצבעותיו. וכן הוא ממש בענין שענה בו: תפסו יותר מן המדה זרקו ופנה לדבר אחר.

מרת אטלונג יצאה וחזרה מיד על מנת להזמין אותנו לסעודה. אז עמד אטלונג לפני הפסנתר ומחברת תוי זמרה חדשים לפניו. מקץ רגעים אחדים התחיל אטלונג מנגן פזמון ארוך, בית אחרי בית נגן. ובגמרו את מנגינתו, הזכירתו אשתו על דבר האכל, וידע אטלונג כי בחדר היא.

“הבה נא אמליה וננסה לנגן את הדואֶט!” והוא התחיל מלוה את נגינתה. היא צחקה אלי, אולם פרשה לפסנתר ותנגן אף היא. קולה הספרני המתוק, המעורפל כמעט, התערב בקול הבַרִיטָן החם אשר לו, ויהי לי, כראות אותם לפני תשע שנים. ובקולות שניהם היה אותו התכן הרב שהחיים נותנים בזמן שהם עשירים בתכנם כשהם לעצמם.

מי שלא השיג תחלה פשר הזווג הזה עליו היה לעמוד אצלם בשעת נגינה. כה מסורים היו שניהם להלך הנפש ותמימי דעים עד כדי לעזוב תבל ומלואו. כילדים אשר ישוטו בסירה כה נעו, נדו ממקומם ולא שעו לאֹכל כי יצטנן ולבני ביתם כי יחכו למו בקצר רוח. יהגה האורח באשר יהגה והבית יהפך כלו, והם לא יחדלו.

אין מרץ והתפתחות חנוכית במנגינתם ואף שכלול עדין לא היה בה. אך מעין טפוף רשלני עז עבר במנגינה. גוָני הקולות הבהירים היו הולכים ומשתפכים כנשיקת רחמים. מלבב!

חרוז אחרי חרוז נגנו ובהשתקע נפשם במנגינתם יותר הלכה ורבה החדוה. כאשר הפסיקו, קמו וילכו שלובי זרוע אל השלחן. הוא התחמק בלכתו למסור את מפתח מרתפו לסטינה ובעיני האשה לא רבצו עוד תחנונים אך חדוה כמוסה ויפה האירה את עיניה.

ישבנו לפני השלחן ואטלונג עודנו בחוץ. חכינו לו עד בלי די. או לא מצא את סטינה או אין אתנו יודע למה יצא. הוא ירד בעצמו לתוך מרתפו ועלה, ובגדיו מלוכלכים, עד כי פרצנו בצחוק למראהו. אולם מרת אטלונג הפסיקה את הצחוק באמצע ותשאר דוממה וחרישה, ואטלונג יצא להחליף את בגדיו ולהתרחץ.

בהול גמע כף אחרי כף מן המרק אשר לפניו ורוחו הטובה חזרה אליו בחלוף רעבונו. והוא דבר שנית מדי חתכו בבשר הצלי וישאל לשלום הילדים. הילדים כבר אכלו כי לא יכלו לחכות עוד. “הראה אדוני את הילדים?” – “כן!” עניתי ודברתי על מדותיהם הטובות, ועד כמה דומה האחד למשפחת אטלונג והשני למשפחת אשתו.

“אבל”, נכנס אטלונג לתוך דברי “רע הדבר באשר שתי המשפחות הפנטסיה אצלן מרובה מאד. רכות מדי יש בהן. והילדים קבלו מזו ומזו יחד. לפני שני שבועות אירע כאן מקרה מעציב: בן גילם קפח את חייו בנהר. את אשר עשו הילדים מן הדבר הזה – כמובן על פי סטינה – לא יאומן כי יסופר. נתתי את לבי לזה ולא אמרתי דבר, הלא אך שחוק הוא, ומה גם כי לא חפצתי לחרחר ריב ביניהם ובין סטינה. ואולם אך הבל הוא בלי כל ספק. שמעי, אמליה! הלא טוב, כי ישלחו אותם לבית הספר משילכו בטל ובכל הבל יהבלו”.

האשה שתקה ולא ענתה דבר.

חפצתי לשנות את מהלך השיחה ואשאלהו, אם קרא הפרק בספנסר “על אדות החנוך”.

ורוח חיים נכנסה בו. בקש לאכול ושכח אכילתו, נטל נתח לפיו ושוב שכח בכך. אפשר יותר משעה ישבנו על אותו תבשיל, בהרצותו על ספנסר. אפשר שאף אני קראתי בספר, לא נגע אל לבו כלל. וכן שח לי תוכן הספר, סעיף אחר סעיף, בהערותו את הערותיו עליו. וכן הוא אומר: ואפילו יעשו כדברי ספנסר ויכניסו את תורת החנוך בבתי הספר בתור הלמוד היותר חשוב, מכל מקום רק מעטים יצאו מוכשרים לגדל את בניהם כראוי, שכן חנוך הבנים דבר שבכשרון הוא, ולא כל אדם זוכה לכך. ובלבו למסור את בניו בקרוב לאשה אחת שראויה היא לכך, ואף הידיעות ההכרחיות לחנוך יש בה. מעריצה נלהבת של ספנסר היא.

אטלונג הגיד את הדבר הזה כאלו כבר נגמר אצלו הדין, ואשתו שמעה את הגזירה הזאת. פלא, כי לא הזכירה לי דבר מדי דברי אתה על אדות הילדים.

לא אזכור עוד במה עסקנו אז בהוציא אטלונג פתאם את שעונו מתוך כיסו ויאמר: כמעט שכחתי, כי עלי לנסוע העירה עם הרטמן! כן כן – עוד לא אחרתי! סליחה.

הוא הניח את המפיה מידו, שתה כוס יין – ויקם ויצא. אשתו התנצלה ואמרה: הרטמן מנהל העסק הוא. לצערה, אין כאן טלגרף, ודאי ענין חדש יש, והריהו דורש לענות בו מיד.

דרך שעה מן הכפר אל העיר ושעה יש לשהות בעיר למען ינוחו הסוסים ושעה ומחצה מן העיר הכפרה, כי לא ימהר הסוס בחזירתו כבראשונה. כה חשבתי בלבי מדי אכלי ואומר, כי לא באתי הנה לעת הנכונה. ויהי את נפשי לחזור מיד לאחר שתיית הקפֶה.

הסעודה נגמרה ונקום מעל השלחן. מרת אטלונג התנצלה כי עליה לפנות למטבח, וכאשר נשארתי יחידי חפצתי להתהלך בחצר.

בעלותי על המדרגות אשר לפני הדלת, הגיע לאזני פתאם שאון ילדים ושחוקם ואשמע מלה אשר כזאת לא תשמע מפי עוללים ומה גם בקול רם כזה בראש כל החצר. הבכור קרא ראשונה ואחריו צעק אחיו הצעיר.

הם עמדו למעלה לפתחו של אסם ונתכונו כלפי המשרתת, שעמדה כפופה מעבר השני לפני עגלת חורף. שוב צוחו הנערים והגידו מלה גרועה מן הראשונה, ועוד אחת עד בלי די, בין מלה למלה צחוק פרוע ועליז. ודאי עמד מי אחורי הדלת ולחש דברים אלו באזניהם. המשרתת שתקה ולא ענתה דבר; כפעם בפעם הרימה את ראשה מתוך עבודתה ונסתכלה סביבה – לא בילדים, אלא בזה שעמד אחורי דלת האסם על יד האֻרוה.

צליל פעמונים. אטלונג יצא כרוך באדרתו ונהג בסוסיו. כראות הנערים את אביהם נתחלחלו מאד, כי נודע להם פתאם את אשר עשו, אם כי לא הבינו את כל הדבר, ואולם זאת ידעו כי עשו שליחות מגונה של אחר.

אביהם קרא אחריהם: חכו נא בחורים עד שובי הביתה ואז תקבלו שניכם מלקות! הוא ישב בעגלת החורף ויאץ בסוסיו לדרך. אותו ראה מתוך נסיעתו ונענע אלי בראשו.

הילדים עמדו רגע כמאובנים. אחרי כן התחיל הבכור רץ בכל כחו והצעיר רץ אחריו וקורא: “חכה לי וקחה נא אותי אתך! – השומע אתה אל תלך ממני, אנטון!” ויבך. ושניהם חלפו עברו מן העין לאחורי דיר העצים; ואולם עת רבה עוד שמוע שמעתי אנקת הצעיר.

V

עצבות נפלה עלי ואומר ללכת מכאן. בבואי להפרד ישבה מרת אטלונג על הספסל הגוטי הארוך על יד דלת חדר האכל, כשהיא נשענת בשלחן. ויהי כראות אותי האשה ותשאל:

“מה דעתו על אודות החנוך של ספנסר? וכי אפשר להורות הימנו הלכה למעשה?”

מאנתי להכנס לעמקו של ענין זה ואומר:

“הפרקטיקה של אישה ודאי אינו לפי רוחו של ספנסר”.

“הפרקטיקה של אישי? לו אין פרקטיקה כל עיקר”.

כה אמרה כאשר יאמר האיש: מה נאה ארג זה!

“זאת אומרת שאינו דואג לבניו?”

"אה, דומה הוא בזה לרֻבם של הגברים. יש אשר יצחקו עם הילדים ויש אשר ילקום, בעשותם דבר נגד רוחם.

“סובר מר, ששניהם כאחד, היינו האיש והאשה חייבים בחנוך בניהם”.

“אמנם כך דעתי. אף כאן חלקו הגברים לפי רוחם”.

חפצתי להפרד ממנה. אבל פרידתי בהיסח הדעת באה לה. היא שאלה: אפשר ישתה כוס קהוה תחלה? אכן אין לו כאן עם¹ מי שיהא אפשר לו לשוחח.

היא אינה האשה הראשונה, שמתנפלת על בעלה בסתר, אמרתי אני בלבי, אבל בקול רם עניתי:

“מרת אטלונג אין לה שום יסוד לומר לי כגון זה”.

“באמת אין. סליחה”.

דמדומי ערב התחילו ממשמשים ובאים. אם איני טועה קרובה היתה האשה לידי דמעות.

אני ישבתי מעבר השני לשלחן.

“רואה אני מרת אטלונג יקרה, כאלו יש את נפשה מאד לבוא עם מי בדברים; אבל ודאי אין אני הראוי לכך”.

“משום מה לא?”

“אם אין כאן טעם אחר, הרי זה משום ששיחה כזו אי אפשר לפטרה בבת־אחת ואני אץ לדרך”.

“וכי אי אפשר לו לבוא שוב?”

“רצונה בכך?”

היא ישבה רגע ותען:

“באמת אין לי יותר מבקשה אחת גדולה. ובה אהגה כעת. טוב שכבודו בא לכאן”.

“ומהי הבקשה הזאת, גברת אטלונג?”

“לא, או אפשר לאמרה, אלא לכשיבטיחני לבוא שנית”.

“ובכן מבטיח אני לה.”

ותושט לי את ידה מבעד לשלחן:

“תודה!”

טרחתי ולקחתי את ידה:

“ומה היא אפוא הבקשה הזאת גברתי?”

“לא, עכשו לא אגיד לו, אלא לכשיבא שנית. כבודו מוכרח לעזרני בזה לכשימצא נכון”.

“כמובן”.

“בהרבה הרי דעתו כדעת אטלונג. אליו ישמע”.

“אבל הרי ראיתי שרתי היקרה, ששלום אמת ביניכם”.

“הה, אלי! מצטחקים אנו יחדו יפה על הרוב”.

הרגשתי כי אין את נפשה הפעם כי אביטה בה והסיבותי את פני מעבר לשלחן כאשר ישבתי תחלה. דמדומי הערב נתרבו.

“ודאי נזכר בנו מדרזדן?”

“כן”.

“צעירים בשנים היינו ונשתעשע יחד. כה מלבב היה להיות ארושה ומה גם להנשא. ולבא אל אהלי ועסקי בית לנהל וללדת על אחת כמה וכמה! והרי בית לי שאיני יכולה לנהלו, ושני ילדים, ואף אחד מאתנו אין יודע איך לחנכם. כך סובר אטלונג”.

“וכי אינה מתערבת בכך?”

“בעסקי בית?”

“כן, בעסקי בית!”

“אלי ומה יועיל? כשניסיתי להתערב קבלתי חרפות”.

“אבל הרי יש מי שעוזר על ידה”.

“כן. ודא עקא!”

חפצתי לשאול למה היא מתכונת, אבל דלת חדר האכל נפתחה חרש; סטינה הביאה את המנורות. נכנסה ויצאה ושוב נכנסה, אבל האולם הגדול לא הואר על ידי המנורות שהביאה. בתוך כך לא דברנו דבר.

ובטרם צאתה שאלתה מרת אטלונג לשלום הילדים. סטינה הודיעה שמחפשים אחריהם כי בחצר אינם. מרת אטלונג לא שעתה² אל הדבר הזה וסטינה יצאה.

“מי היא סטינה זו?” שאלתי בצאתה.

“הה, בריה עלובה היא. אביה שכור והיה מכה אותה. אחר כך השיאו אותה לאיש גזבר בבנק ואף הוא היה נותן בכוס עיניו ומכה. עכשו כבר מת”.

“וכי מכבר היא כאן?”

“משעה שנולד בכורנו”.

“אבל חברה עצובה היא לה, גברת עדינה”.

“אמנם עליזה ביותר אינה”.

“אם כן צריכים להרחיקה מכאן”.

,דבר זה נגד נמוסי המשפחה הוא. אשה צריכה ללהשגיח על הילדים והרי עליה לחיות בקרב המשפחה ולמות בתוכה. סטינה ישרה היא".

שוב נכנסה סטינה והקהוה בידה.

סטינא יצאה ומרת אטלונג יצקה את הקהוה בכוסות.

“ואף על פי כן אתם הגברים עודכם מבקשים להוציא מלבנו האמונה בהשארת הנפש!”

“ואף על פי כן” זה על מה הוא בא? היא הגישה לפני כוס ותוסף לדבר כבראשונה:

“כשנסעתי בבוקר אל השכיב מרע, עלה בדעתי, שהשלג על גבי האילנות הקפואים הריהו מעין התקוה בהשארת הנפש: כה טהור הוא יורד מרקיע וכה מלא רחמים הוא”.

“כסבורה היא שיורד מן השמים, גברת עדינה?”

“על עין הארץ ירד”.

“אמנם כן, אבל מן האדמה הוא בא”.

היא עשתה את עצמה כאלו אינה שומעת והוסיפה:

“אמר מר: אבק. אבל אותו האבק הלבן והטהור על גבי הענפים הקפואים ועל עין האדמה האמוצה הוא בעיני כשירת הנצח”.

“ומי חבר שירה זו, גברת עדינה?”

היא נסתכלה בי בעיניה הגדולים, אבל לא מתוך שאלה ובאי בטחה אמרה:

“אם אין גלוי מלבר, יש גלוי מבפנים”.

מעולם לא היתה נאה מעכשיו. קול צעדים בפרוזדור. היא הסבה ראשה לשם והקשיבה.

“אטלונג חזר”! אמרה, קמה וצלצלה, כדי להזמין עוד כוס בשבילו.

אמנם אטלונג הוא זה. אך פשט בגדי הדרך פתח את הדלת לרוחה ונכנס. מנהל העסקים הרטמן לא נח ולא שקט והלך לקראתו. אטלונג גמר אתו את כל העסק בדרך.

עיניה של אשתו השואלות הביטו אחריו איך שהוא מתהלך בצעדים קלים בחדר. קשה היה לה להפסיק את שיחתנו או שהכירה שרוח רעה שורה עליו. וכשנטל כוס הקהוה מידה, שח לה המעשה בתינוקות. הוא לא חזר אף מלה ממה שאמרו הילדים, אבל מתוך דבריו אפשר היה לעמוד על טיבם. ומתוך שתיה אמר שהבטיח להלקותם אבל כאן לא מקל ורצועה העיקר, אלא אחרת לגמרי.

עדיין עמדה כבשעה שיצקה לו כוסו. כשגמר לשתות והתחיל שוב מתהלך אנה ואנה, שכן על פניה שממון. עיניה הביטו אחריו. היא המתינה לאותה “אחרת לגמרי” שקשה ממקל ורצועה.

“רצוני לאמר לך אמליה: את הנערים צריכים לשלוח מכאן”.

היא שקעה בסַפה לאט לאט, כה לאט שאפשר שלא הרגישה שבאה לידי ישיבה. היא שלחה בו מבט חודר. אומללה מזו וחדלת־ישע עוד לא ראיתי מימי.

“הרי את כה אוהבת את הילדים, אמליה, עד כדי להבין נחיצות הדבר. ראה ראית עד היכן הגיעו הדברים, בעשותי את חפצך באחרונה”.

הלא אם יוסף לדבר ככה אך מות ימיתנה בדבריו? האם טחו עיניו מראות? אולי ראתה, כי אתה אנכי בצערה, ובסור אטלונג מעלינו להתהלך בחדר כבראשונה ותשת בי עיניה וזרועותיה אלי שטחה בתחנונים ויאוש, ואדע כי זאת היא מה שרצתה לבקש ממני.

היא השקיעה ראשה על ידיה, וכך נשארה יושבת ולא זזה מן המקום, בכה אינה בוכה; ודאי היא מתפללת. אטלונג עודנו מתהלך בחדר. הוא ראה אותה וצעדיו התאוששו. השליך בכח כל מה שנגע בו וזרקו ממנו והלאה.

והנה נפתחה דלת חדר האכל לאט; שוב פעם סטינה, ואולם זאת הפעם נשארה עומדת על הסף חִוֶרת משהיא, אטלונג שהחזיר פניו אלינו נשאר עומד:

“מה לך סטינה?”

ואולם סטינה לא ענתה תיכף; הביטה לגברת שהרימה ראשה לקראתה.

“מה לך סטינה?” שאלה אף היא.

“הילדים”, אמרה סטינה ופסקה.

“הילדים?” חזרו שניהם על דבריה, אטלונג עדיין במקומו עומד; אשתו קמה.

“הם אינם לא בחצר, ולא במעונות הקטנים. בקשנום בכל מקום, גם אצל בתי החרשה חפשנו”.

“איפה ראתה אותם באחרונה?” שאל אטלונג בנשימה אחת.

“החלבונית אומרת, כי ראתה אותם ברוצם בבכיה אל הכרפוף, כאשר איים אדוני להלקותם”.

“נחל הדגים!” יצא פתאם מפי בטרם עוד ידעתי מה.

“סטינה!” צעק אטלונג; לא טרוניה היה בדבריו, אלא אנקת לב דוי מכאיבה, אשר לא שמעתי כמוה מעודי. וכך רץ החוצה ואשתו אחריו וקוראת בשמו.

“קחו פנסים!” אמרתי לאלה שהלכו אחרי סטינה, יצאתי נטלתי את אדרתי וחזרתי לאחורי ואפגוש בסטינה הולכת וסופקת כפים.

“אבל תבא נא ותראה איפה הם?” אמרתי לה.

אין מענה. שלא מדעת שנתה מהלכה ותחת אשר היתה סובבת והולכת הנה והנה רצה הפעם ישר החוצה אך סופקת כפיה כבראשונה ומתפללת: אבינו שבשמים, אבינו שבשמים! תפלה נוגעת עד הלב כבירה ועזה, וכה עברה דרך החצר על יד הבתים והגן עד הכרפף.

הקור לא היה גדול. שלג נפל. כמו בחלום הלכתי אחרי הצל הארוך והכהה עם גל תפלותיו דרך ערפלי שלג בין האילנות הרמים והעמוסים. אמרתי בלבי: תינוקות אלו אפשר שהלכו אל נחל הדגים למען בקש שם את האלהים ואת המלאכים ואת השמלות החדשות; שקפצו אל תוך המקבת – זה אי אפשר. שלא כדרך הטבע, שטות! ואף על פי כן האיך באתי לידי מסקנא זו! כל דבר של טעם לא יועיל לעת כזאת; כל הקשה ביותר וכל מה שיותר נמנע יעלה אז על הדעת. ואותו “אבינו שבשמים, אבינו שבשמים” מחריד באזני והומה ומוסיף פחד על פחד.

אפשר שלא הלכו אל נחל הדגים כלל, ואפשר שהגיעו לשם ונרתעו מקפוץ למים, ותעו למקום אחר. אביו של הנס הן כנפים יקבל היום; האם לא ישכבו בסתר אילן ובפחד יחכו אף הם לדבר הזה? אם כן אך קפוא יקפאו עד כדי יציאת נשמה. וארא את הילדים המסכנים הקפואים שלא העיזו לחזור הביתה, הצעיר יבכה והבכור אף הוא גועה ובוכה אחריו; ממש את קולם שמעתי בחזון…

הס!

“מה זה היה?” שאלה סטינה, ובתקות פתאם פנתה אלי “האם ישמע את קולם?”

ונעמוד חרש. לא נשמע בלתי אם כעכועי, כי לא יכולתי לעצור ברוחי עוד.

אמרתי לה את אשר חשבתי הפעם ובגשתה אלי לחשה ביללה עצורה:

“התפלל עמדי! הוי, התפלל עמדי!”

“למה אתפלל? כי הילדים ימותו מיד ויעלו לשמים ויהיו לכרובים?”

היא נסתכלה בי מתוך פחד, הסבה פניה ממני ותצעד קדימה, כבראשונה, אבל לא דברה כלום.

באנו למסלה המוליכה אל הנחל ואולם נאלצנו לעבור יותר מחצי הכרפוף עד בואנו אל נחל הדגים. סטינה הלכה לפני ובהגיעה למעלה ותרא את הנחל ואת ההורים לפניו, כרעה על ברכיה, בכתה ותתפלל. רחם רחמתי עליה הפעם.

כשעליתי אף אני לשם וראיתי את ההורים, הייתי נרגש מאד. אותו רגע שמעתי מאחורי קולות מן היער, קול האנשים שבאו בפנסים. האור המרחף והקלוש שהפילו ארבעה הפנסים על פניהם ועל השלג ועל חלק התחתון של האילנות; והצל שנפל על אי־אלו מהם ועל אילנות בודדים ומקומות קרובים – נחקקו בזכרוני לעולם יחד עם הדברים שהגיעו אלי מן הנחל: כאן בנחל אין מקבת – נשמע קולו של אטלונג. הוא רעד מתוך התרגזות, ואפן אליו וארא את אשתו על צוארו, סטינה קפצה מתוך צעקה, שנגמרה בתהלה חרישית ארוכה: יהי שם ה' מבורך! אולם אלה השנים על יד הנחל לא נפרדו. בקושי ירדתי למטה ואגש אליהם; בגשתי עוד היתה אמליה תלויה בצואר בעלה והוא שח אליה קומתו. מפני הכבוד נשארתי עומד מהם והלאה קצת; הם התלחשו, האורות על שפת הנחל היו הראשונים שהחזירו דעתם עליהם.

“ומה נעשה כעת? איה נבקשם?” שאל אטלונג. קרבתי אליהם עוד. אז אמרתי להורים, בחמלה רבה, את אשר הגדתי תחלה לסטינה, “אפשר שהם שוכבים תחת אחד האילנות ומתוך פחד יחכו למלאכי רחמים; ובכן יש סכנה שכבר נתקררו ויפלו למשכב”.

עוד טרם גמרתי לדבר, ואטלונג קרא לאנשים אשר על הסכר: האם היו הנערים לבושים מעיליהם כאשר ראיתם אותם באחרונה? – לא! ענו שנים. וישאל אם היו חבושים בכובעיהם. הדעות היו מחולקות בזה: זה אומר הן וזה אומר לאו, אטלונג עצמו לא היה יכול לזכור. לבסוף באו לידי דעה שהבכור היה חבוש כובע. וראש אחיו הצעיר היה מגולה. – הה! סטרום פעוטי, יללה האם – ומן האנשים על הסכר התחילו אף הם בוכים, עד כי נשמע קולם למטה. דומני שעמדו שם כעשרים איש ליד הפנסים.

אטלונג קרא אליהם: “עלינו לחפש בכל הכרפף, נתחיל מן המעונות”. והוא עבר לעבר השני נדחק ועלה ויעזור גם לאשתו לעלות. והנה סטינה באה לקראתם: “מרת אטלונג, מרת אטלונג”! הגתה תחנונים. אבל אף אחד משניהם לא השגיח בה.

נסתכלתי למטה בתעלה שמתחתנו, אילנות מכוסי שלג צופים עליה מעָל, דומים ליער מאובן.

“אטלונג חביבי, וכי אינך רוצה לקרא להם?” התחננה אשתו.

הוא צעד קדימה. דממה. מקץ רגעים אחדים קרא ביער בכח:

“אנטון וסטורם פעוטי החביב! שובו, שובו הביתה אל אבא ואמא! אבא לא יכעוס עוד!”

הנוע התנועע האויר או נפל פרור שלג אחרון מני ענף? יהיה כן או כן ותחת מענה נשמע לאטלונג אך קול גוש שלג, אשר נפל מעל זמורה אחת גדולה. והשמיע קול חזק ביער, הזמורה תתנודד, תקפוץ אל על, ואנחנו בענני שלג נתעטפנו. והנה השליכו אף יתר הענפים את משא השלג מעליהם ושאון וקיטור יעטונו. ועוד טרם נדע דבר והנה גם השני גם השלישי ישליך את כל השלג אשר עליו, ולחץ האויר הולך וחזק מאד, עד כי יתר האילנות אשר ביער השליכו את כל משא השלג הכבד מעליהם ברעש. רעד ירעד היער. ירעם כרעם במרחקים. והכל כעצם הקיטור לטֹהר.

התהלוכה הנוראה הזאת אשר ביער הפילה עלינו אימתה ופחד ואולם לאט כעבר הפחד, נראה לעינינו היער בכל הדרו.

והאילנות נזדקפו שנית ויעמדו כבני חורין שחרחרים־ירקרקים, ואנו לבני שלג נדמנו, הפנסים כבו, הדלקנום שנית ונער את השלג מעלינו. פתאם שמענו יללה: “הוי מי יודע אם לא כסה אותם השלג, חלילה!” קול האם. יש מי שאמרו שאין בכח השלג להזיקם, אפשר שילחצם רגע, אבל מיד יעלו ובקומם מן השלג צעק יצעקו. ואטלונג קרא: הס ונעמוד ונקשיב, ואולם לא שמענו בלתי אם קול נפילת השלג.

אולי הם באחד המקומות אשר על יד היער ואי אפשר לשמוע מכאַן את קולם היטב, כי עלו מי התעלה סביבנו בשטף קצף.

“כן הבה נלכה נא ונחפשה!” אמר אטלונג בעצב ויגש אל קצה הסכר. ויהי ברדתנו, ויבקש כי נעמד חרש, והוא קרא כבראשונה:

“אנטון וסטורם פעוטי החביב! שובו שובו אל אבא ואל אמא! אבא לא יכעוס עוד!”.

כה כאב לבנו לשמע דבריו. אין מענה. עת רבה עמדנו, אין מענה. וישב אלינו ביגון וירד אתנו למטה אל המסלה; האשה נשענה בזרועו ותלך גם היא.

VI

באנו עד קצה היער האחרון ושם נפרדנו איש מאחיו. עלינו אל היער במסלה הקרובה ונרד לאט; השלג, שנפל מעל האילנות, כסה את השלג הקודם, שירד על פני הארץ; יש שהשלג הפילנו אחור, ויש אשר שקענו בו עד הברכים. כשנפגשנו שנית על מנת להתפרד שוב: שאלתים: איך אפשר שהתינוקות ישארו ביער לאחר שהחשיך? והשיבו לי: רגילים הילדים לשוטט שם ביער כל היום ואפילו לעת לילה. חברים היו להם, שהתקינו בשבילם גולמי שלג ומבצרי שלג ומעונות, ובהם היו יושבים כפעם בפעם לאור הנר.

מתוך כך עברו המחשבות ופנו אל בניני השלג: אולי אפשר שהילדים מצאו להם מנוס באחד מהם? אך אין יודע מנין מעונות אלו בשנה זו, שהרי השלג התחיל יורד זה לא כבר. ואם יש – היכן הם? בונים אותם הילדים פעם פה ופעם שם. ובכן עלינו להמשיך את החפוש.

סטינה הלכה על ידי, וכשבאנו אל התעלה המתפתלת, ראיתי, שהיתה בה רוח אחרת ואשאל אותה פשר דבר.

“הוי, ענתה, ה' דבר אלי. כעת מצא נמצא את הילדים! הפעם ידעתי למה קרה הדבר! הוי, ידוע אדע אל נכון!”

עיניה התנוצצו מאושר והזיה, ועל פניה העדינים והחורים נראתה התרגשות.

“ומה איפוא סטינה?”

“אדוני כה הקשה את לבו אלי, ואולם סלוח אסלח לו. אלי, אלי! האם אין עון בנפשי? האם לא נתתי ספק באלהים? הכי לא הרהרתי אחרי מדותיו? הוי, נפלאים דרכיו! אנכי הפעם בעיני ראיתי”.

“למה אַת מתכונת בזה?”

“למה אני מתכונת? הגברת העדינה היתה מתפללת כל מחצת השנה האחרונה אל אלהים רק לדבר אחד. – שלא יטלו את בניה ממנה. כך דרכה של זו. כך קבלה מאביה, שלא להתפלל אלא לדבר אחד. ואנחנו עזרנו לה בתפלה. אטלונג מאיים היה לטול אותם. ואלמלא באה עלינו היום הצרה הזאת אפשר שהיה מקיים דבריו. אולם האלהים שמע ויקשיב לה! אפשר הייתי גם אני לכלי אומנות בידו. אפשר מאד. וכן מות הנס הקטן… כן, ודאי אף מיתתו של זה! אם שתי נשמות יקרות אלו שוכנות באיזה מקום קופאות ומחכות למלאכים, הה, הילדים הנחמדים, ודאי שהמלאכים עומדים עליהם! מפקפק מר בכך? אל נא יפקפק! אם התינוקות יפלו למשכב, ודאי יפלו, הרי זה אשרם! לכשאבא ואמא ישבו על יד מטותיהם יחד, אזי לא ישֻלחו הילדים מכאן לעולם, לעולם! אז יכיר אטלונג כי בזאת יקפח חייה; הוא כבר הספיק להכיר זאת גם היום בערב. כן, ודאי מכיר הוא. והוא הבטיח לה על זאת בכל קדש, כי זאת הפעם הביטה אלי ופניה נהרו, ולפני רגע לא עשתה כך. ראיתי, כי דבר לה אלי, ומה איפוא הוא הדבר בשעת צרתה זולתי זאת? דרכי ה' ונפלאותיו! היא מהללת ומודה לו כאשר גם אני עושה. – אכן יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!” חרש דברה סטינה, אולם בעז ובלב בטוח. מליה האחרונות אמרה בראש כפוף וידים מקופלות. וקולה היה חרש, כאלו אך אל לבה פנימה תדבר.

נפרדנו ונפגש שנית, והחפוש פסק.

“דבר אחר עדיין אינו מבורר אצלי”, אמרתי חרש אליה. “אם כל מה שאירע כאן משעת מיתתו המרה של הנס הקטן אינה אלא כדי שבניו של אטלונג ישארו על יד הורתם, אם כן איפוא ודאי יש טעם אף למפל שלג עצום זה, שראינו ושמענו את קולו, אבל תם אני ולא אדע מהו?”

“אך חזיון הטבע, פשוט ומקרי הוא”.

“וכי יש דבר של מקרה?”

“כן” ענתה “ועל הרוב הריהו בא על מנת לעזור. אבל עכשיו איני יודעת פשרו. את חסדי ה' אראה באשר אראה. ומה אני כי אבקש עוד?”

תרנו אל כל עבר ופנה, והילדים לא נמצאו.

“מה דעתו בנוגע למפל השלג?” שאלה חרש, כאשר נפגשנו שוב. לפי הנראה, העסיקו אותה הדברים שיצאו מפי.

“הריני מוכן לספר לה. רגע לפני יציאתנו לכרפף, אמרה לי מרת אטלונג, כי תקוות השארת הנפש תפולנה על חיינו משמים כשלג זה, כה דומם, לבן ורך על פני האדמה הערטילאה”…

“הוי מה נאה!” קראה סטינה…

“והנה בשעת הרעש הנורא, ירעד היער, והשלג ברעם יפול מעל האילנות – כן, אל תרגני! אז אמרתי אני אל לבי: ככה נפלו גם תקוות מרת אטלונג תקוות השארת הנפש שלך ושל כלנו, בעת שתקפתנו הדאגה פחד לחיי הילדים! רצנו בבכי ויללה ונרגז בשעה שעמדו הילדים על גבול הנצח”.

“הה, אלי, כן!”

"ובכן, הנה הן תקוות הנצח, שימיהן אלפים בשנים; עתיקות הן לימים מן הנצרות, ואף על פי כן כל כך רופפות הן בידינו!

“הוי צדקתם! צדקתם מאד! כמה נכונים דבריכם!” אמרה ותלך בדמי מחשבותיה הלאה.

“אַת אמרת קודם, כי נהפכתי לך לאכזר, ואני הלא אך הַזְכֵּר הזכרתיך בתקוות הנצח אשר למדתְּ את הילדים…”

“אמנם כן הדבר, כן, סליחה! הוי…”

“הלא זאת למדת אותם, כי טוב להסתופף בצלו של הקדוש ב”ה מהיות פה; כי אין נשגב ממצוא כנפים ולהיות לאחד המלאכים. כן, שהמלאכים עצמם באים ונוטלים אליהם את הילדים האומללים…"

“הוי, לא, לא יותר!” הילילה סטינה, וסתמה את אזניה בשתי ידיה.

“הוי כמה פזיזה הייתי בכך!” הוסיפה.

“וכי אינה מאמינה בכך?”

“אם מאמינה אני בכך! מחשבות אלו היו כפעם בפעם נחמתי האחת בחיי. אבל דומני שֶמַר מבלבל אותי לגמרי”.

ואחרי כן ספרה לי בקול נוגע עד נפש, כי אין נכונה בראשה; היא בכתה הרבה וסבלה; אולם תקוותה לחיים טובים מאלה היתה כפעם בפעם נחמתה האחת.

כפעם בפעם שמענו קריאתו הנוגה של אטלונג באותן המלות הקודמות. פתאם חזרנו להמציאות הנוראה שהילדים עוד אינם; בה במדה שהזמן עובר, הסכנה יותר מתגברת כי יענשו במחלה. עדיין ירד שלג, ולמרות נגה הלבנה תעינו בערפל.

פתאם צלצלה קריאה ביער מתוך ערפלי השלג, לא בקולו של אטלונג. פשר הקריאה לא הבנתי; ושוב קריאה חדשה מפיו של אחר. אחריה קול שלישי והקריאה האחרונה צלצלה ברור: “שומעת אני, שהם בוכים!” כך קראה אשה. ואמהר ללכת קדימה, מי לפני ומי מאחרי. כלם הלכו אל המקום אשר משם יצאה הקריאה. מתוך הליכה בשלג הקשה נתיגענו כלנו: אבל הפעם רצנו מהר, כאלו קרקע חזקה תחת רגלנו. אור הפנסים מרקד ביננו ועולה, מאיר ומסמא את העין. אף הגה לא יצא מפינו ואפס נשימות אפנו נשמעו. “שמע!” קראה נערה אחת צעירה ותשאר על מקומה, ואף אנחנו עמדנו; כי שמענו את יללת שני הילדים, הקורעת את הלב, שבכו כה הרבה לשוא, וסוף סוף חשה החמלה לעזרתם.

“הה, אל מלא רחמים!” קרא זקן אחד; הלז ידע פשר הדבר.

כבר היה אפשר לנו להכיר, שהילדים אינם עוד לבדם: ונלך הלאה במנוחה. עברנו את נחל הדגים, כברת ארץ מן התעלה במקום שעמדו האילנות כשורה. כל כמה שקרבנו כך היתה הבכיה הולכת וברורה. לבסוף שמענוה מהולה בקולות של אחרים. של אבא ואמא; הנה כי כן, הם היו הראשונים שמצאום.

כשנגשנו לשם קרוב מאד עד כדי לראות מבעד לאילנות בתוך ערפלי השלג, פגע מבטנו בשני גושים שחורים, שהיו נשענים על דבר מה גבוה ולבן. הלא הם אבא ואמא שכרעו על ברכיהם, וכל אחד מהם מחזיק בתינוק ואל לבו יאמצנו. ולאחורם מבצר שלג או חורבת שלג. שם בחרו איפוא הילדים להתחבא מפני הצנה. כשקרבו הפנסים יותר, ראינו מה קפואים הם, נורא, הם היו כחולים ואצבעותיהם מקשה אחד ולא היו יכולים לעמוד על רגליהם. כובעיהם אין עליהם, אפשר מוטלים היו בערמות השלג. הילדים שתקו לא נתנו מענה על אחת משאלותיהם של הוריהם ולא שעו גם לאותות החבה. אף מלה לא הגידו, אלא היו גועים ובוכים. עמדנו עליהם. סטינא תיַבב בקול, בכי ויללת הילדים, שאלותיהם ולטיפות ההורים בין תקוה ויאוש, נגע עד הנפש.

אטלונג קם ויקח את בנו בכורו. מרת אטלונג קמה אף היא ונטלה את הצעיר. רבים היו אשר בקשו ליטול מידה את בנה, ולא נענתה להם. ותלך עמו קדימה, ותנחמהו מתוך בכיה, ולא עמדה לפוש אפילו כדי רגע, עד שכשלה ונפלה, הילד למטה והיא למעלה. היא מאנה לקבל סעד, אלא קמה מאליה והתינוק בזרוע, ותוסף ללכת הלאה עד שנפלה שנית.

היא הביטה לשמים, כאלו שאלה: היאך אפשר שאירע לה כזאת? היאך אפשר?

עכשיו כשנזכר אני בה, באמונתה ובחולשתה, הריני רואה אותה, כשהילד שטוח לפניה בשלג, והיא כורעת לפניו, עיניה מלאות דמע, שואלות ונשואות השמים.

ואחד האנשים הרים את הילד, וסטינה עזרה לה לקום. ואולם בהיות הילד על זרוע האחר ויבך כבראשונה: אמא! אמא! ויפרוש כפיו הנקפאות אליה. בקשה לשוב לקחתו שנית, אולם האיש מהר וילך הלאה, בשומו לו פנים כאלו אינו שומע. ורק באחרונה, בבואנו אל התחנה, לקחתו שנית, למרות מחאות האיש שנשאהו, ובדברים רכים ונוחים חבקה את הילד בזרועותיה. אטלונג היה כבר רחוק מעמנו ולא ראינוהו.

בראותי את האשה, כי רחוקה היא כמעט ממני וחבויה בערפלי השלג בין האילנות ובשמעי מרחוק קול בכי ותנחומות. אז שקעתי שוב במחשבות.

VII

עזבתי את סקוגסטד מיד ואף לא נפרדתי מן ההורים שעמדו על יד בניהם. קבלתי סוס לרכוב ואבוא עד התחנה הראשונה הקרובה אל העיר. בינתים נפל שלג רב והדרך קשה היה לעבור. פתי שלג מרחפים אנה ואנה, והאויר הולך ומזדכך, ואור הירח הולך וגדל ומכסה את עין היער, הרובץ תחת השלג.

עיף ועצוב הייתי. היער רבץ תחת השלג כאומה כפופה ונכנעה. משא לעיפה על שכמו יותר מכפי כחו. ובכל זאת מתוך סבלנות ישא משאו, כל אילן ואילן, כלם יחד ישאוהו. עם מני קדם עם מכוסה אבק, אבק “שלג של רחמים אשר יפול מני שמים”…

ראיתי דורות שעברו, עטופי ערפלי אבק, ילחמו איש באחיו ויפלו חללים לרבבות. יעמוד מי עליהם וזרק אבק עד בלי די. על הרוב יעשו זאת הנשמות היקרות, אשר יחשבו למו, כי נשגבות יעשו באלה.

ולשחרר את האנשים מהאבק למרד גדול יחשב; למרד היותר גדול או היחידי בעולם.

ויהי כי נלאיתי את הרהורי וכל אשר ראיתי הפעם ותעל אלי שנית בכיה צלולה מני אבקות השלג; הילדים יבכו.

אלה הילדים המסכנים האמינו בתום לבם ככל אשר למדום הגדולים, האמינו, כי יש יצורים אשר אהבתם מרובה משלנו, האמינו שיש חיים שהם יותר נוחים וחמימים מחיינו; ע"כ נשאו קור וצנה ובדמעות ורעדה עמדו וימתינו. הרעים הרעם וירעדו אל נכון לקראת החליפות והתמורות וילכו ויאבדו במשאון.

ואצא מן היער ואסע לצדו אל מול פני התחנה. ובקומי ואביט באילנות, וארא והנה הסהר שלח את קרניו הבהירות, ואור גדול נגה עליהם.

ישבתי בעגלת החרף ותשואת פעמונים מונוטונית נסכה שנה על עיני. בכי ילדים וצליל פעמונים נשמע באזני הפעם. ומתוך עיפות הגה הגיתי בילדים ובסקוגסטד ובחדר החולים ובמצב אלה אשר עזבתי שם.

אפס מה שונה זה אשר חשבתי מזה שנעשה אחרי כן!

זכר זכרתי זאת בנסעי אחרי שני ירחים שנית בדרך ההיא עם אטלונג. הוא סח לי כל אשר נעשה. אז שבתי מחוץ לארץ ואטלונג בא העירה להזמין אותי אליו.

והפעם כאשר אני מספר לפניכם איני מוסר את דבריו מלה במלה, אך בקירוב, מה שסח לי אז:

הילדים התחילו קודחים וחלו בדלקת הריאה. כלם חזו מראש כי דרכי המחלה רעות, ואולם מרת אטלונג האמינה כי הכל נעשה למען ישארו בניה בבית, וכה רבה אמונתה עד כי רבים נתנו אמון לדבריה.

ככל אשר תכבד המחלה, כן תביא לקראתה אשר ושלום, כה אמרה האשה אל לבה. עוד בהיותה ביער, נשבע לה בעלה, כי לא ישלח את בניה ממנה, כי אם יביא מורה לביתו ויעמדו תחת השגחתו. ועל יד מטות החולים, בעמדם יחד לילות ארוכים וימים שקטים, נשבע לה שנית. מעולם לא גדול יפיה כבפעם הזאת ואהבתו אליה כמו באלה הימים. היא התפעלה עד בלי די. ותגל לאטלונג לאמר: כי מן הרגע הראשון אשר אמר, עוד לפני ששת ירחים, כי על הילדים לעזוב את ביתם, העתירה אל אלוה, כי לא יתן לעשות את הדבר הזה; יומם ולילה העתירה ועל ענין אחר לא שמה לב. כי ידעה, כי את אשר יעתירו לבקש מה', אותו ימלא. פעמים אין ספורות עשתה כה האשה, ותפלתה נתקבלה ברצון. הפעם בקשה עזר גם מאביה ואף סטינה עזרה בתפלותיה. שניהם הבטיחו לה, כי יבקשו מאל החסד רק על הדבר הזה. רגע לא עלה על דעתה, כי ישנן דרכים עוד הרבה להגיע אל המטרה הזאת; למשל: ללמוד דעות אטלונג על אודות החנוך ולנסות יחד עמו ולראות עד כמה אפשר לשניהם למלאות חובתם זאת. ואולם בראשית הדבר כבר החליטה בנפשה, כי אין בכחה לעשות דבר; מה תוכל היא? אך האלהים יכול, והוא ככל אשר יחפוץ יעשה. הלא זה דברו כל הימים. כל מקרה, כל אדם אשר בא אל החצר היה כשלוח אלהים בעיניה; איך שהוא, ודאי חוליה היא משלשלת המעשים, שגרם לאטלונג מחשבה אחרת. כאשר ספרה את הדבר לאטלונג בתם ואמונת לבה, ידע, כי אין בכח איש לנצחה. ואף הוא הלך אחרי לבה ויאמין, כי יקומו הילדים מחלים, ולא ראה כי הולכת היא הלך וחולה.

עקב אשר עמדה בחוץ עת רבה בלי בגד עליון, היו רגליה רטובות ונפשה סוערת, וגם מנעה שנת מעיניה בלילות ולא נשמרה כלל לנפשה ותשכח גם אכל ושתֹה, – עקב זאת הלכה הלך ורפה, עד כי דלל מקור כוחותיה, ולא קמה בה עוד רוח.

אפס סימני מחלתה הראשונים חלו בה בנפול עליה אקסטזה ובמצב נפלא של התלהבות לא שמו היא ואחרים את לבם אליה. לאחרונה היתה אנוסה לשכב במטה, ובכל זאת שכנה השמחה עליה. דבריה אשר דברה מלהט החום וקדחת עזה בד בבד היו עם מהלך חייה ואמונתה; ועל הרוב אי אפשר היה גם להבדיל ביניהם. כלם הכירו, כי חולה היא, אפס את הסכנה לא ראו. הרופא היה אחד האנשים אשר לא ירבה לדבר, ואולם אילו ראה איזו סכנה היה מגלה אל נכון. סטינה קבלה על עצמה לסעד את החולה ותהלך בחלומותיה ותקוותיה, ואך נראו בפני אטלונג דאגה, הבטיחתהו כי פחד אין.

והנה הוא בא מבית החרשת הביתה ויתחמם ויעל אל האולם הגדול אשר שם שכבו כלם; כי כן בקשה האם להיות יחד עם הילדים. מטתה עמדה מול מטת שניהם. הוא בא חרש. בחדר נעים וטוב ושלום רב שם. כפי אשר יראה במבט הראשון אין איש מלבד החולה, ואולם אחרי כן ראה, כי השומרת נמה בכסא הגדול, אשר העמידה לפני התנור בפנה. הוא לא העירה משנתה, אפס שהה רגע אצל כל ילד שנמו, או ששכבו נים ולא נים. אחרי כן נגש אל המטה, אשר שם שכבה אשתו החביבה, ויהי כמאושר כי תשכב במנוחה או תישן; כי לא שמע עוד את דבריה אשר דברה כל העת מתוך החום.

החלון היה מכוסה ולא ראה את אשר לעיניו בטרם נגש לשם: היא שכבה ועיניה פקוחות, ודמעה אחר דמעה זלגו על לחייה…

מה לך? שאל חרש ונרתע. מתוך חליפות נפשה הכיר פתאם כמה חלושה היא. ומדוע לא ראה זאת עד עתה? ואולי ראה, אפס בטחונה החזק השפיע עליו ויחשב, כי קלה היא מחלתה.

“מה לך אמליה?” – שאל חרש.

“מפניך ניכר, כי יודע אתה”, ענתה חרש; שפתותיה רעדו, עיניה מלאו ונתרוקנו, אפס היא שכבה בדממה. ידיה – הוי, כה רזו, והטבעת היתה רפה על אצבעה. הוא ראה זאת מכבר – ומדוע לא שאל את עצמו, מה זאת? – ידיה היו מוטלות פרושות לארך גופה, שנראה מתחת השמיכה רזה מאד. וצלעותיה לא זזו כמעט מן השעה אשר לבשוה מחדש והציעו את מטתה, וזה הלא היה לפני שעות מספר.

אבל, אמליה! קרא והרכין עצמו על ברכיו על יד מטתה.

כזאת לא פללתי, ענתה בקול נמוך ומתחנן, אשר רק בדי עמל שמע.

מה אמליה? הוי נסי לחזור דבריך עוד פעם, אמליה.

הוא ראה שבקשה לומר, אפס לא יכלה עוד. עיניה זלגו דמעות, שפתותיה רעדו, וכמו ששכבה בבואו, כך הוסיפה לשכב במנוחה ודממה. אחרי כן נתנה בו עיניה הגדולות. הוא הרכין עוד יותר אליה למען ישמע בדברה.

“לא חפצתי לקחתם ממך”, שמע את רחש שפתיה; המלה “ממך” כמו בפני עצמה באה. ובקולה עדינות ופאר, אשר אין ערוך לו.

הוא לא הרהיב עז בנפשו לשאול שנית, אף כי לא הבין לרֵעה. ואולם הכיר, כי היא מסֻכנה ובזה שהוא עומד פה עוד יגביר את הסכנה. הוא יצא משם, ובעמדו על המדרגות חשך מאור עיניו והוא התעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו, מצא את עצמו שוכב על הספה בחדר הגדול, ומטפחת לחה על מצחו ואנשים סביבו. וסטינה ביניהם. עת רבה נלחם כמו עם חלום בלהות. כראותו את סטינה, שב אליו פחד המות.

“סטינה, מה שלום אמליה?” –

היא תפוסה בקדחתה.

“מה קרה היום לפני הצהרים, כאשר לא הייתי בבית?”

סטינה לא ידעה דבר. אף את שאלתו לא הבינה. היום לפני הצהרים לא עלה בחלקה לסעד את הגברת העדינה; היא ישבה ערה כל הלילה אצלה, והחולה קדחה.

– אולי היה הרופא אצלה לפני הצהרים?

לא, חכו לו ולא בא. עוד אתמול אמר, כי יאחר לבוא היום. מכאן, שאין הרופא רואה סכנה בחולה.

– או אולי באה בדברים עם מי שהוא? –

היא דברה את השומרת.

– קראי נא אותה הנה!

סטינה הלכה; הוא שלח מעל פניו את כל האנשים אשר היו שם; הוא הרגיש, כי מוכרח הוא להשאר כמעט קט יחידי. הוא ישב, שקע ראשו בין ידיו וטרם עוד ידע דבר, התפרץ בבכי תמרורים. הוא הקשיב וישמע את אנחותיו, ורעדה עברה בגופו. הוא הרגיש, כי עוד מעט והיא תהיה אבודה ממנו; והנה תמונתה נגלתה אליו בחזון. היא באה לבושת לבנים, כאשר היתה לבושה בשכבה על מטתה ולוחשת לו את סודה, כי אחת היתה שואלת תמיד מאלהים, כי הילדים ישארו אתה, והנה רצה אלהים את תפלתה. אפס מה נורא הדבר; כי עליה לקחתם עכשיו עמה אלי קבר. עתה הבין למה אמרה אז: כזאת לא פללתי; לא לקחת אותם ממך חפצתי, חלילה.

איך תחשוב כזאת? מדוע נשתנה עוז בטחונה פתאם לרעיון נורא כזה?

השומרת לא ידעה דבר. עם הנץ החמה שקעה החולה בשנה. כאשר התעוררה, כבר היה היום גדול, ועת רבה שכבה עד כי הציעו מטתה. היא היתה חלשה מאד. אף אחד לא דבר אליה על אדות מצבה. ובעצמה לא אמרה דבר; אך כאשר הגישו מעט מרק לפניה אמרה: “הוי לא. הרפו נא”. אחרי כן שכבה שנית ותעצום את עיניה. הם בקשו, כי תאכל, אפס היא לא ענתה דבר. ויחכו כמעט רגע וירפו ממנה.

לפנות ערב גבר החום, ועל פי עצת הרופא העבירו אותה אל החדר השני. ויהי בעיניה הדבר, כאילו יכניסוה אל גן העדן, ותנגן חרש בקול צרוד ותדבר בלי הרף. ואולם זולת הניגון לא היה דבר אשר יַראה, כי זוכרת היא את אשר חשבה בעוד דעתה שלמה. ואשרה ובת צחוקה כמו שב אליה שנית. עם מוצאי בקר נרדמה וכשנתעוררה אחר כך חשך ממנה כאבה האיום; אפס מלחמת המות והגסיסה החלו כמעט. אז נודע לה, כי מטות ילדיה אצלה ותט את מבטה אל אטלונג ותפתח את ידה כאלו תחפש את ידו. ואטלונג הבין כי חושבת היא כי הילדים ימותו לפני מותה, ותאמר לנחמו. וידה הקטנה והקרה בידו, בלחמה את מלאך המות. – כה ישב אטלונג עמה עד כי קרב קצה.

* *

הנֹחַם אכל את לבו של אטלונג. הוא ראה את עצמו אשם במותה.

– האיך נתן לה לחיות חיים כה רכים ופנטסיים? האיך נתן לה לשאת את עול הנהגת הבית ודאגת חנוך הבנים? האיך נתן לה, קצת מתוך הכרה וקצת מתוך הרוחה, לעסוק באשר מצא לנכון לו להשתעשע אתה, אפס לא נסה אף פעם לעבוד אתה יחד; – על אלה לא מצא תנחומים לנפשו ולא אבה לסלוח לעצמו, כי זה אשר קרב קצה.

באחד הלילות, כאשר נדד בחוצות תחת כפת השמים וכוכבים בלי די מצא בפעם הראשונה מעין תנחומים לנפשו. כלום היתה עוזבת היא את האידיאות אשר לה כדי לקבל דעתו? כלום היה הנסיון לעצמו משנה את מהלך מחשבותיה ולא גרם לה אסון? הלא על כן הלך הוא לשיטתו, ולה נתן ללכת לשיטתה היא.

כעבור איזה זמן מצא, כי חטאו אשר חטא אליה ולבניה הריהו תולה בענינים אחרים רבים ומכאיבים מאד.

לאחרים לא ספר לא כלום; אך פניו כאליו קפצה עליהם פתאם זקנה.

הרופא בא אליו ימים אחדים אחרי מות אשתו; הוא הצטדק, כי על כן לא הגיד דבר על הסכנה הקרובה, כי מובטח היה, כי תקום החולה מחליה. אין זאת, כי אם א! בבוקר קרה איזה דבר יוצא מן הכלל.

והרופא הוסיף לאמר, כי הילדים יצאו כבר מכל סכנה; הבכור היה כל הזמן חוץ לסכנה.

עד העת הזאת לא הבדיל אטלונג אף לרגע את הילדים מן האם. כאשר שכבו בחליָם הרגיש כמוה, כי הילדים ישארו בחיים; ובמשך הימים האחרונים היה בטוח, כי ירדו אתה אלי קבר. הוא לא יכול לתאר לעצמו את האם בלי בניה.

וכעת, כאשר היתה יד ההכרח לחלקם, לא שש ראשונה: צר היה לו, כי אמונת אהובתו נשארה מעל, נדמה לו, כאלו היא חיה ועיניה עכשו נפקחו לראות, כי הכל אך טעות היה, והטעות האחרונה נטלה את חייה על לא דבר.

הראשונים אשר פגשנו בחצר היו שני הילדים לבושי שחורים. פניהם חורים ומבולבלים. הם לא הלכו לקראתנו, ועל דברי החבה והנשיקות אשר חלק להם אביהם לא ענו דבר.

בפרוזדור מצאנו את סטינה. ואומר לה דברי רצון ושבח. היא ענתה חרש, כי נפלאים דרכי ה'. אך הוא לבדו יודע את אשר טוב לנו.

אטלונג הביאני אל בית הקברות המשפחה אשר בבית תפלה קטן ביער על גדות הנהר. בדרך שח לי, כי תמיד הוא מבקש לדבר דבר רצון וחבה באזני הילדים ומאמץ את נפשו להיות להם לאב, ואם לעת עתה כבד ממנו הדבר לעשותו, אך לאט, לאט ישיג מטרתו.

בבית התפלה הקטן עמדו ארונות המתים על פני הארץ. דלת הבית לא היתה סגורה, כי התעסקו שם עושי מלאכה בחדר. אנחנו הסרנו את כובענו מעל ראשנו ונבוא פנימה. על ידי העבודה עלתה שכבת אבק קלה ותכס את ארונות המתים; ונגש אל ארונה הקטן, ובמטפחתו מחה אטלונג את האבק מעל הארון; לא דברנו דבר. אך כאשר הבטתי על יתר הארונות ועל הדברים הרשומים שם, אמר לי אטלונג, כי יש את נפשו לתת את ארון אשתו ארון בתוך ארון מאבנים. ואעיר את אזניו, כי על ידי זה נשמור את המתים יותר מן הראוי. אולם יש בזה כבוד ידוע, ענה בצאתנו.

מעין חום היה באויר. מול השלג הכחלחל סער המפרץ אמיץ ורענן.

אבו סעיד המלומד המושלמני, איש צעיר לימים, אשר נודעתי אליו בשבתי בקַאירה, הוליכני פעם אחת בערב לשוח על האי “ראודאה”, אשר משם נשקף היאֹר נילוס בכל הדרו. ויהי כאשר נדברנו על אדות מצב מצרים בימי משול הכליפים ועל אדות הזמן אשר בו גברה השכלת עם ערב, ונשב להנפש בצל שטה עבֻתה העומדת על הר נשפה ממעל לַיאר.

שפת־הנהר השנית היתה רחוקה מאתנו, עד כי צמרות הארזים נראו לעינינו כראשי הפרחים. קרני השמש האחרונים כסוה בזהב פַּרוָים ויוסיפו עליה לוית חן. על פני מימי היאר שטה צנת־גמא קלה, והרוח אשר נשב במפרשה נשָאה בדרך מצרים העליונה.

בקשתי את פני אבו סעיד להואיל לספר לי את אגדות העם אֹדות דברי ימי מלוכת הדמים הארכה בימי מלכי המאַמילוּקים, אשר ישבו על האי הזה. אז ספר לי בקול דממה דקה, בהביטו עלי בעיניו החודרות קרב ולב, דברי ימי “לֵילה” המלכה. הוא שמע, כנראה, את הספור הזה מפי מספר ערבי. הנה הוא לפניך, קורא יקר, כפי אשר נשאר רשום בזכרוני.

א.

אַחֲמֶד בן מלך אל־נסר, הנסיך השמונה עשר ממשפחת המאמילוּקים הבַּהֲרִים, עלה על כסא המלוכה במצרים בשנת 743 לספירת המחמדים (בשנת 1342 לסה"נ). הוא ואחיו נורידדין חֻנכו בבית אמם הסורית בעזה, הרחק ממקום ההרג והמדנים וריב האחים בני נסר, אשר התקוטטו על דבר כתר המלוכה אחרי מות אביהם.

בתאר פניהם ובהליכותיהם לא דמו האחים איש לרעהו. הבכור נורידדין דמה לאביו בתוי פניו המפיקים עז ובצבעם השחור והאמוץ. הוא היה איש מלחמה מנעוריו וילבש גאה וגאון ויאהב לרכב על סוס קל, לצוד ציד ולשפוך דמים. סוסו רץ על פני חול המדבר קל כבת היענה. קל כקאת על יד הציד רחף על גב סוסו הרועש כארבה; בחמה שפוכה ובזעם אף נלחם לאויבו ויוכל לו. מי כמהו קולע באבן ולא יחטיא המטרה? מי כמהו נוטה חנית וכדון ומדריך קשתו? ומי כמהו יזרוק קינו ברוח ויחטפנו ברוצו על גב סוסו השוטף כזרם, או יסיר בראש חניתו את הנוצה מעל מצנפת מתנגדו? מי כמהו ידפק סוסו כי ימהר לרוץ כחץ מקשת ויכריעהו תחתיו במעוף עין לפני כסא הכליף היושב שם מתחת לכִּפָּה? ככה ידהר סוסו בעמק ויצהל בכח, ידלג כאילה שלוחה ומפיו יז קצף, בשובו על עקבו ובקפצו על החרולים אשר במדבר.

הצעיר, אחמד, דמה לאמו בחורת פניו ותויהם המלאים ענג ורֹך ובעיניו המפיקות עצב ומחשבה. פניו ומהלכו העידו בו כי לא איש מלחמה הוא, כי אם איש־אמונים; מראהו היה נחמד ונעים, אך אם פתאם נשקפה מעיניו מחשבת עצב, אז הבין מורהו כי מעין מחשבות טהורות ולא תאוות זרות יקֵר בקרבו, מחשבות אשר לא ידע גם הוא שחרן.

שלש המעלות אשר בהן יצטַין הפרש הערבי לא זרו לו: הוא היה אמיץ כח, מלא חן עלומים ונהדר בכבודו. אך הוא בכר על פניהן שלש מעלות אחרות: השירה, המליצה והחסד. הוא מצא חפץ לשבת בחברת חכמים וחוזים בכוכבים. הוא אהב את המשוררים ופתגמו היה תמיד: “יאה ספר נעים לאיש כאֻכָּף לסוס אביר”. מיודעיו אהבוהו, והעניים ברכוהו, אף הרבה אחמד לסלוח, ואויבים לא היו לו.

וכאשר נבדלו שני האחים במראיהם ובתכונותיהם, כן הרבו לאהוב איש את אחיו וכן גדלה האחוה ביניהם.

נורידדין אהב לשמוע מליצת אחיו וחכמתו ויפליאוהו; ואחמד הִלל אמץ רוח נורידדין ויעריצהו. אחמד, אשר האולמים סככו לראשו ככרובים, נבחר להיות שולטן מצרים על פי המאמילוקים, כי כן הגידו להם נביאיהם, אשר אַללאַה נגלה אליהם, כי בו בחר אללאה להיות לנגיד על מצרים.

– התחפץ למלך תחתי? – שאל אחמד את אחיו, – ואנכי אוסיף לקרא בספרים.

– אוהב אני את המלחמה ושונא את הממשלה – ענה נורידדין, – משול על מצרים, ולי תתן את ארץ סוריה, ושם אריע אף אצריח על אויבי הבֶּדְוִים והתתרים ואתגבר עליהם.

אחמד נאות לו, ויהי הוא לשולטן מצרים.

בעת ההיא נפל שבי ביד עמיר אחד גדוד אנשי בֶּדוים אשר הלכו דמשקה ובידיהם שפחות יפות אשר לקחו בשביה והובילון שי להכליף אשר בבגדד. עלמה אחת עלתה על כל העלמות ביפיה ובתארה הנעים, והבדוים כנוה בשם “הכוכב המאֻשר” או “יעלת השחר” בגלל לֹבֶן עורה ועיניה המפיקות נֹגה וחסד. כאשר שאלוה את שמה ואת שם ארץ מולדתה ענתה בשפה מוזרה אך ברורה ונעימה לאזן. והערבים קראוה בשם “לֵילה” – לאמר: “מסתר הצל” “נעימת הליל”. היא נולדה על הרי קַוקַז למשפחה סירקאסית. בגשת אליה העמיר, והיא מכֻסה במטפחת קאשימיר, העיפה עליו מבט מוזר ומחריד לבב ותסב ראשה מעליו, ופניה הפיקו תומת ישר וקסם יחדו, עד כי לא הרהיב עוד העמיר עוז בנפשו לגשת אליה ולהעביר את ידו על חלקת תלתלי ראשה. הוא חש בנפשו כי אין ואפס הוא נגדה ולא לו יפי וחן כזה, ויחלט בדעתו לתתה שי לשולטן מצרים, בתקותו כי השולטן יתן לו במחירה אחת ממדינות מלכותו למשול בה. בבא העמיר אל אחמד מצאהו יושב בסוד חכמיו ואחיו נורידדין, ויספר העמיר את הדר שבויתו ואת יפי תפארתה ויציע לתתה מתנה לשולטן מצרים. דברי העמיר הציתו אש האהבה בלב נורידדין, ויקרא:

– אחמד! תן לי השפחה אם לבך לא ימלא מאהבת נשים ולא ילך אחריהן שבי.

ספור העמיר לא נגע אל לב אחמד, אך דברי אחיו עוררו את רוחו.

– אמת הדבר, ענה, כי העלמה העירה את חושי מבלי לגעת אל לבי, אך מי הגיד לך כי לא אחפץ לנסות את האהבה וכי לא אדע להציתנה בלב רואי? הבה אנסה נא הפעם. שמע נא, עמיר, מנחתך לי לרצון, תלבש לֵילה מחלצות ותעדה עדיים כמלכה! הגידה לה כי בעוד שלשת ימים יבאו אל אהלה שני נסיכים מאמילוקים ועליה לבחור באחד מהם להיות לו לאשה, והיא תבדיל ביני ובין אחי. השמר לך ושמור נפשך מאד כי לא יוָּדע לה כי אני הנני השולטן; דמך בראשך יהי אם הגד תגיד לה את הדבר הזה. חפצי כי תהיה חפשית בבחירתה, ולא מיראה או מחרדת הכבוד תבחר באיש, כי אם מאהבה.

– כדבריך כן יהי, – ענה נורידדין בשמחה ועליצות לב. – לבי יחוש לי עתידות טובות. מי יתן ותבחר בך ואז תגדל שמחתי לראות את אחמד החכם נכנע מפני האהבה… כאחד האנשים!

– מי יתן ותבכר אותך על פני, – אמר אחמד – ואז אשמח לראותך מאֻשר.

– השמר לך, אדוני המלך, – הרהיב בנפשו עוז לחוות דעו האולים, – הזָּהר לבל תחריד את מנוחת לבך ושמר את ברית השלום השוררת בינך ובין אחיך כי לא תופר. אם תחפץ לתת שי לאחיך את לֵילה תנה אותה לו טרם ראותך פניה היפים, ואם תחפוץ לטעום מֵעֶדְנַת הנֹּער ולשתות מכוס האהבה, קחנה לך ואל תנסה את אחיך; אך אל תשחק בחרב פיפיות, וזכר את פתגם ההמון: “מבט האשה בין שני אחים ולהב הגרזן בין שני תמרים נשתוו”. האהבה כאש תאכל את האחוה ותכלנה עד היסוד בה.

– את דברי לא אמיר – ענה אחמד. – באללאה נשבעתי כי אשכח את לֵילה אם תמאס בי. רצוני חזק מחכמתך, ואחוָתֵנו תעלה על מזמות אשת חן ונצורת הלב.

– ישמרכם אללאה, – הניע הנביא בראשו, – יחזק את לבך¹ לבל ילך שבי אחרי יצר־לבך.

האחים הביטו איש על אחיו בבטחה ויגעו איש במצח רעהו ואיש בלב אחיו לאות ברית ידידות נצח ואֵמון רוח לעולם.

ב.

קול תרועת חצצרות נשמע ממחרת במחנה העמיר להודיע את בא שולטן מצרים ואחיו.

אחמד ושומרי ראשו, ילידי אפריקה, רכבו על סוסים צחורים, לבושים בגדי ארגמן. הארמון היפה אשר בו ישבה לֵילה נפתח. מחנה סיראקיסים סבוהו, וסריסים מבני הכושים עטרוה בכבוד.

ברדתם מעל סוסיהם נכנסו שני האחים אל האהל הנטוי מיריעות ארגמן, ויראו מרחוק את לֵילה שוכבת על מרבדים עשוים מאטון מצרים והיא מכסה בשתי ידיה את פניה, ותלתלי ראשה הפרועים נופלים על גבה. ככבשה תמה המובלת לקרבן חכתה לֵילה למעַני נפשה. לשוא נסו שתים נשים נוּביות, אשר שכבו לרגליה, לשחוק אליה ולהראות לה את שׁניהן הלבָנות ולנשב בפניה בנוצות בת היענה למען תרים ראשה להבין בפני מבקריה. כל עמלן נשאר מעל, מעשיהן רוח ותהו מזמותיהן.

– לֵילה, – אמר אחמד, – למה תתחמקי? שאי נא עיניך והביטי אלי, אם אילת השחר אַתְּ האירי עלי נגה זרחך, ואם מסתר־הצל ונעימת־הליל אַתְּ גלי את צַמָּתך והשביעיני נעימות בפניך היפים.

לקול הנעים הזה התעורר לב לֵילה ועורה על כתפיה, אשר מראה פנינים לו, התנועע לאט מתחת לתלתלי ראשה, כאשר ינועו בדממה מי הברֵכה בצל התמרים, בנשוב רוח צח עליהם.

לאט לאט התרוממה לילה ותשב על מרבדה ועיניה מביטות לארץ. שני האחים ראוה אז בכל הדר תפארתה.

שמלתה הצהובה והשקופה עטפה את גויתה הרכה והנהדרה. שפתותיה היו אדֻמות כשושנים בהתפַּתחן, אך קשת אשמורותיה, גבות עיניה הגדולות ועפעפיה הארֻכים והרכים פרשו צל נעים על פניה החִורים. צל ירוק רחף על שערות ראשה השחורות והמעֻלפות שהרונים ממלאים פניני גולקונד. ריח מור וקנמון נעים נדף ממנה. תלתלי שערותיה התנוססו על כתפיה כעלי הָבנים ויתנודדו הנה והנה על חָזה, והיא יושבת שאננה ושוקטה, בוטחת ושלוה. ענות שפחה ותפארת מלכה כאחת הפיקו רצון כל רואיה ותרהבנה את העין בחוט של חן ועצב המתוח עליה, הבת השובבה והמשֻׁלחה לנפשה אשר גדלה על הרי קוקז.

– שאי עיניך, הביטי נא, – הוסיף אחמד; – הלא אדוניך יצוה עליך לבחר באחד מאתנו. אם תלכי אחרי וישבת כבת מלך כבודה בארמוני. יומם ישוררו המשוררים את יפעתך ובלילה יעירו המנגנים את חזון לבך.

לֵילה נשאה את עיניה ותבט משתוממת על אחמד הלבוד בדים, צניף לבן על ראשו ואזור זהב על מתניו.

מי הוא? – שאלה לנפשה, – משורר, קדוש או בן מלך? לא אדע נפשי. – ואחמד ראה את עיניה החודרות והמפיקות נגה מביטות עליו ברוב קסמיהן; גדולות ושחורות הן וצל ירוק פרוש מתחת להן. ובעוד אשר חפש אחמד למצוא את פתרון העינים הנפלאות, ולילה, אשר הביטה אליו, חשה פתאום חום עובר על פניה, ותסב את ראשה, ועיניה נפגשו את עיני אחיו הבוערות כלפידים.

– אם תלכי אחרי, לֵילה, – אמר נורידדין, – תשבי תמיד באהל ורכבת על סוס קל כנשר. יומם תשמעי רק קול הבדוים, ובלילה, במקום שירה וזמרה, תגענה לאזניך שאגות אריה וקול שחל, ויללת זאבי ערבות תעירך משנתך ותזעזעך; אך אהבתי תסך עליך תמיד וכעמוד אש תאיר לפניך את הדרך.

לֵילה הביטה אל נורידדין. הוא היה לבוש בגדים כאחד המאמילוקים, שערות ראשו השחורות והארכות כֻּסו במצנפת זהב, שריון קשקשים על חזהו וכלי נשק מלטשים חגורים על ירכו. באיש המלחמה הזה דמתה לֵילה לראות ולהכיר את בני משפחתה הסירקאסים, היושבים שם שם בעֹמק מקום מולדתה. ותחשב בלבה כי הגבור הזה יובילנה על סוסו האביר לראשי הרי קוקז דרך המדבר הגדול והנורא! כשמעה את קולו, קול מושל, ובראותה את עיניו המושכות אליהן, נפלה אפים ארצה לפניו ותשחוה לו.

וימהר נורידדין וירימנה ויחזק בה בשתי ידיו ויחבקנה אל לבו וישקנה.

שוממה ומשתאה הורידה לֵילה את ראשה על חזהו, והוא חבק בידו האחת את כתפיה ואת ידו השנית העביר על תלתלי ראשה הרכים כמשי.

במבוכתה זאת הביטה עוד הפעם על פני אחמד ותבהל למראה עיניה: חורת מות כסתה את פניו.

מראה פני אחמד היה אז מוזר מאד. לו נדמה כי צבע עיני לֵילה שנה פתאום. מבעד חשכת הלילה, אשר פרשו על סביבן, חש מבט חמלה וחנינה, המבקש סתר בחביון לבו, פונה אליו ומתחנן לו. אחרי כן כבה זיק הנגה ותהי עלטה. והנה אימה וחשכה גדולה נופלת עליו. באפלה הזאת משתרע מדבר גדול רחב ידים, ועל ראש גבעת חול נצבת מצבת קבר וצל שִׁקמה עבֻתה פרוש עליה. כרצי כסף תשלח הלבנה קויה ותגיה את הקבר הלָּבן ואת העץ האפל. אך המראה הזה לא העציב את רוחו, כי אם עוד הקל לו את יגונו ויַּשקט המית רוחו, כצרי תרופה למכה אנושה.

המראה חלף – ולעיניו נצבו אחיו ולילה אחוזים איש בזרועות רעהו. היא לא הביטה עוד עליו. את מצחה הורידה על שריון הבדולח אשר לנורידדין. אֹדם שושנים – אֹדם בשת ותמהון – כסה את ערפה וירד עד כתפיה.

לאט לאט שב אחמד למנוחתו ויאמר בהשקט ובבטחה: “לך הצדקה, נורידדין, ולי בשת הפנים. לא אדע אהבה ולא אציתנה בלב רואי, היו מאושרים! השולטן יצוה ויקבע יום חתונת אחיו ושמחת לבו עם לֵילה אהובתו”.

ככלותו את דבריו יצא אחמד מאת האהל ביגון לבב ובנפש שוקטה ושאננה ויעזוב את אחיו ולילה לבדם באהל.

אחרי ימים אחדים חגגו ברוב פאר והדר את יום כלולתם כמשפט הערבים, בלוית הצחוק על הסוסים. משוררי אחמד ומנגניו שוררו את יפעת “אילת השחר” בהמון חוגג.

נורידדין התעתד לנסוע אחרי חתונתו למבצר “מירפיד” לשבת שם עם רעיתו האהובה. בערב אשר לפני יום נסעם, בהיות נורידדין במחנה הצבא, סר אל אהל רעיתו בסתר סריס אחד מסריסי אחמד. בראשונה שָׂם אצבע על פיו וידו על ראשו, לאות כי דבר סתר לו, אשר אם יגיד לאיש אחת דתו להמית. אחרי כן הגיש ללֵילה דבר־מה עטוף בגלומי משי. לֵילה התבוננה ותרא והנה הוא כלוב זהב, ובו סגורה יונה לבנה כשלג. והכושי דבר אליה בלט:

“השולטן אחמד שולח לך את היונה הזאת לתשורה. צרה כי תבא עליך ותבקשי לך עזרה, וקשרת מכתב לצוארה והביאה היונה אותו לנכון אל השולטן הסוכך עליך”.

לֵילה הורידה את עיניה ותבט על היריעה השטוחה לרגליה, וברגלה היחפה, הרכה כרגל הילד, מוללה ותחק חוג על יריעת הארגמן.

– השמת לבך לדברי? – הוסיף הכושי לשאול.

לֵילה הניעה בראשה ותשם את ידיה על לבה לאות כי סרה היא למשמעתו ותסכים לדבריו. ותקח את הכלוב ותשם אותו על ברכיה ותחבקנו בזרעותיה ותשחק בצפור אשר פרשה כנפיה בלאט. והסריס הלך לו שבע רצון.

ממחרת היום ההוא נסעה יצאה לֵילה בלוית נורידדין ואחדים מרעיו, גבורי בני מאמילוקים, לגור במדבר במבצר מירפיד, ואורחה כבדה הולכת לרגליהם.

ג.

על אי “ראודאה” מול “אלקאהירא” יושב אחמד שלאנן ושלו וסביב לו חכמיו, משורריו וחוזיו בכוכבים. מעת ראותו את לֵילה הרגיש כי נפשו נכספה לדבר־מה. פני הסירקאסית עוררו את מיתרי לבבו, לא כַנשים האחרות אשר ראה מלפנים. רוח עצב חש בנפשו, אשר הדאיב את רוחו, בראותו אותה נופלת לרגלי נורידדין ונכנעת לרצונו הכביר. אש לוהטת בערה בקרבו ותוביש לבו וקור הקרח לקח עתה מקומה. הה, נורא הדבר! הוא אהב לחשוב פעם בפעם על דבר העצב הנורא הזה, יען כי בו חשב למצא מקור האהבה, מעין הרגשות אשר לא ידע שחרן לפנים. כמו חי נצב לעיניו מראה החן והחסד השפוך על פניה, מבט־עיניה המוזר המלא תעלומת ליל אשר בקרב נפשה פנימה – ויחמדנה בלבבו.

לאחרונה ראה גם חזון מצבת הקבר וצל השִּׁקמה העבתה, וקסם החזיון הזה משך אליו את לבו ויכָּסף לחיים חדשים ולארץ חדשה. איך יכלה לֵילה, אשר הלכה אחרי מאהבה האחר, לעורר בו את הרגש הזה, לא יכל אחמד לדעת פשר דבר ולמצא את החידה. חלילה לו, הנפש הטהורה, לחשוב רעה על אחיו; האם לא היה הוא בעזר אחיו להוציא את הדבר הזה לפעולה, והאם לא במשפט וצדקה לקח לו נורידדין את אהובתו, אשר בכרתו על פניו הוא? אך גם המבט הזה היה לו לנחם משיב נפש: בו מצא מרגוע לרוחו הסוער וייקר בעניו כמרגלית טובה ויקרה. לאחרונה גמר אֹמר לשלוח אליה את היונה הלבנה ובזה דמה לעשות קורת רוח להשבויה, אשר היתה עתה לגברת שלטת, להראות בזה את אמון רוחו לה כאשר הראתה גם לאחיו, למען יראו ויוָּכחו כי רחקה לבו כל מחשבת קנאה וקם וכי חפֹץ יחפץ בשלומם ואשרם.

את החדשים הראשונים בלה אחמד בגנו אשר על האי ראודאה, במקום בודד ושמם, בענג ועדן ובהשתפכות־נפש חרישית ועמוקה, ובעת הבטלה עסק במדעים ובשירה; ויחי בעולם הנשמות, בעולם טהור שכֻּלו טוב. עֹשר הארמון לא לקח את לבו כלב מושל מושלמני אחר, וגם את הצמד המאֻשר כמעט שכח מכל וכל. רק לעתים רחוקות באה אליו בשורה מאחיו על דבר מלחמותיו את הבדוים. אך דמות לֵילה לותהו על דרכו תמיד כצל; לא לֵילה אשת נורידדין, אך לֵילה אשר ראה בחזון, לילה אשר לו לבדו היא ומבלעדו לא ידע איש ולא הבין את חין ערכה, לֵילה אשר בצדק ובמשפט קראה בשם “נעימת־הליל” ו“מסתרי־הצל”. בלכתו בחום היום תחת כפות העצים הרעננים הצומחים בארצות האזור החם, מקום שם ריח התמרים המשיב נפש מתחרה בריח האלה והשטה, לִוהו הצל הנעים הזה על דרכו, ולפעמים דמה בנפשו לראות כי יפרש אליו הצל כפיו לקראו אליו ולברכו.

אז צלל אחמד בלב עלז ושוקט בקריאת ספריו. ברצונו הכביר ובשקידתו בלמודים התגבר על עמל נפשו ויגיעת רוחו וכמעט היתה לו הרוחה. והנה לפתע פתאום קרה מקרה קל, אשר הפריע את דומית נפשו ויעכר את רוחו.

סוחר אחד בא פעם אחת את ארמונו ויבקש את הרשיון כי יתנו לו להראות להשולטן יריעות־פרס יפות, אשר מכר בחצרות המלכים והשולטנים. השולטן היה ביום ההוא עצוב רוח, ויצו להביא אליו את הסוחר.

על מטה כבודה שוכב אחמד שלאנן ביציע, אשר קרני השמש האירו את קירותיו דרך החלונות השקופים אשר בגבה האולם. הסוחר פרש לפניו את יריעותיו, והשולטן לא שם אליהן לבו. היריעות תארו לפניו בשלל צבע רקמותיהן את נאות־הפרחים אשר בטורקֶסטאן, ארמונות והיכלים שונים עם אלפי אלפים עמודיהם וגם את מקדשי האלילים אשר בהודו, אך כל אלה לא פעלו על רוחו ולא העירוהו. פתאום לפתע משך עליו ציור אחד את לבו. לפניו נגלה מראה חזיון מרהיב לב. בצבע חזק ובהיר על מצע שחור צִיר המצַיר את אחד מנשיאי פרס נושא באזרועותיו אשה מתעלפת.

ענן תוגה כסה את פני אחמד. במושל הזה דמה להכיר את תאר אחיו נורידדין, ובאשה המתעלפת והגועת – את לֵילה היפה; ויפעם רוחו בקרבו ויבֶָּהל, וכאבן שיש עמד לפני הציור הזה אשר נצב כמו חי לפניו, ולבו היה לאבן. הוא ראה אך את שביבי אש רצים ושבים לנגד עיניו ושפך דם הזורם בהמולה, ויעצם את עיניו. בשוב אליו לאט לאט מנוחת רוחו ראה והתבונן – והנה מסביב לראש הפרש הפרסי המון אותיות המכתירות אותו כצניף תפארה.

– מה הנה האותיות? הגד לי פשרן, – קרא אחמד.

בשמחו כי הפיק רצון השולטן ענה הסוחר ויאמר:

הציור הזה מתאר את דברי ימי “גֶ’ם” אשר גזל את המלכה “פאטימה” מיד אחיו קוסטרויה ויהי למלך הודו, והאותיות האלה תספרנה לדור את שירת העריץ אשר שר על אזן המלכה, אשר היתה לקרבן לתעלוליו הנמאסים. והסוחר שם את אצבעו על לב האשה הסחובה בזרועות העריץ ובקול חודר תִּרגם לו את האגדה הפרסית לאמר: “עָלַיִךְ שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי לְעוֹלָם וּלְנֵצַח נְצָחִים. – הַסּוּס יָעוּף וְיָרוּץ – וְאַתְּ לֹא תָשׁוּבִי. – פִּי עַל שְׂפָתַיִךְ – וְיָדִי עַל לִבֵּךְ – חוֹתָמִי שַׂמְתִּי עַל שְׁלָלִי!”

אחמד חשב לְהִתְעַלֵף. כברקים התרוצצו האותיות לנגד עיניו, ורק ברב עמל יכל לאמר לַסוחר: “סור מעלי והנח אצלי את התמונה הזאת, ומחירה תקח אלפים דינרים”.

בהשארו לבדו ובהביטו על מראה החזיון הזה אשר העציבו ויעכר את רוחו, ובכל זאת לא יכל להסב את מבטי עיניו ממנו, צלל אחמד ברעיוני לבו ואימה נפלה עליו.

“לֵילה, – קרא –, לי היא על פי משפט נעלם ונסתר עוד מזמן רב טרם נפגשנו. בלעדה לא אוכל לחיות, ונורידדין לקחה ממני ברב כשפיו וקסמיו… בחבלי השוא והחטאה משך אותה אחריו. מה היה לי כי נואלתי ככה לתתה לו, ולמה לא הצלתיה ממנו בעוד מועד?” – אחמד חש את מרוצת דמו אשר זרם כזרם מים בעורקיו; נקם ושלם בקשה נפשו והחפץ הזה מלא את כל חדרי לבבו. כאש בוערת היתה עצורה בלבו זה כבר, ורק זיק אחד נפל בו ויהי ללהב אש אוכלה. די היה בכח ציור קל להצית בו אש נקם. אך פתאם השיב אחמד אל לבו: “הלא אנכי חפצתי בזה ומידי זאת לי, ולמה יאמרו עתה כי ביד אשה נמכר אחמד החכם? הבטלה תאַבדני, הבה אעבוד, אעמול – ולא אסבול”.

משתוממים ונבהלים ראו יושבי העיר אלקאהירא את השולטן, אשר ישב תמיד בדד בחברת חכמיו ומשורריו הרחק מתשואת עיר והמון קריה, יוצא ממקומו לפקד את חיל צבאותיו במחנה. יומם ולילה בלה במִפקד צבא המאמילוקים הרוכבים על סוסים קלים ובכל מצרים העבירו קול, כי השולטן ומחנהו יסעו לארץ סוריה ברוב פאר והדר.

ד.

בעת ההיא ישבה לילה עם נורידדין ספונה במבצר “מירפיד”. המבצר היה בנוי על ראש גבעה גבוהה, ומדבר־חול גדול ורחב ידים השתרע לרגליה. בראשונה היתה מאושרה או רק דמתה להיות ככה. ביום בחרה בנורידדין הלכה אחריו מבלי דעת בנפשה מדוע ולמה; מבט המאמילוק האמיץ לקח את לבה ביפיו, בטובו ובגבורתו אשר חשבה למצא בו. אך תאר פני אחמד העצובים וחורת פניו השאירו בה רֹשם עז אשר לא יכלה שכוח אף רגע. לבה המלא רחמים, לב שבויה אמללה, הָמה לצרת לבבו אשר חשה גם היא, אך לא יכלה להבין מדוע, ותעריצהו כאל נערץ, אשר כל הקרוב אליו לא ינקה.

בשלוח אחמד אליה את היונה הבינה כי השולטן יגן עליה, ולא יותר. היא ידעה רק כי שם במרחקים, בגן עדן אלהים, יושב אחד אשר יסך עליה ככרוב סוכך ואשר יאהבנה כאחות. האהבה הזאת מלאה את כל חדרי לבה ותהי אסירת־תודה לאחמד, ובאהבתה לַיונה חשבה לעשות קורת רוח לאחמד.

ונורידדין התענג על רוב נחת ושלום. בפעם הראשונה חש בנפשו רגש חזק וכביר, אשר לא ידע שחרו עד עתה, בהיותו בטבעו בעל מזג כביר וישר. במשלו ביציר נחמד כלֵילה נכנע לפניה ויהי שכור החמדה הזאת. בכל זאת חש נורידדין כי יחסרו לו עוד הרוח והנפש וכי אשרו איננו שלם. היא אמנם סרה למשמעתו ותכנע לפניו אך לא בכל לב ונפש. לא אשה אהובה, אשר אהבתה בוערת בחבה, חבק בזרועותיו, כי אם שפחה שבוית חרב הנושאת בדומיה את אהבתו אליה. בצאת המפחדת והשובבה, הבת הסירקאסית, מזרועות אדונה, הסבה את עיניה הגדולות מעליו ותבט למרחקים, והמבט הזה הלך אֵמים על נורידדין העריץ. צבע בבות עיניה השחורות נהפך למראה אדום ועצוב. היא נעצבה אל ארץ מולדתה – חשב נורידדין, אך לוּ גם היה לאֵל ידו להובילה שמה גם אז לא עשה כדבר הזה. נפשו רצתה בה כי תהיה לו לבדו, רחוק מכל הדברים האהובים לה. דמי לבו שטפו בחזקה בגלל כל מבט רך אשר שלחה למרחקים ואשר הסתירותו תמיד בכסתות המשי, אשר עליהן חרתה לפעמים באצבעה קוים ישרים, בהציגה לפניה בדמיונה את הררי ארץ מולדתה.

––––––––––––

תור הגשם חלף הלך לו. בלילה אחד התחוללה רוח סערה עזה על ראש מצודת מירפיד. השרב היה לאגם מים, ולמחרתו מצאו במשקע המים ארי טבוע, אות ראה וצרה לערבים. כעבור ימים אחדים הגיע האביב המלא זיו והוד ויעורר רוח חיים על פני כל הישימון; השדות כֻּסו בהמון פרחים נהדרים בשלל צבעיהם, בקוים קוים ארכים, אדומים, ירוקים וצהובים. התמרים נתנו ריחם והעדרים שרקו ויהמו. בערב שמעה לילה ממרום שבתה קול מצהלות הבדוים ונגינותיהם המשֻׁנות ושמחתם הפרועה והנחמדה. הכוכבים הזהירו כספירים בטהר השמים הבהירים ויאירו את מדבר הישימון באור צח. הה! מה רחוקות הן גבעות קוקז! אז החלה לשיר לבדה שירת הים הכספי, אשר לא הבינוה אחרים מבלעדיה: אֳנִיָתִי קְטַנָּה, אַךְ מִפְרָשָׂה גָדוֹל, כִּי הוּא מָלֵא רוּחַ תִּקְוָה!…

ממחרת היום שב נורידדין לביתו מנסיעתו הארוכה. בבואו אל חדר לילה ראה אותה מחזקת על ברכיה את כלוב הזהב אשר בו ישבה היונה. לילה הביטה אליה באהבה. שערות ראשה כסו בצל את קני הכלוב, כצל העלים, והצפור, בנקותה בחרטומה את כנפיה, הרעישה מעט את צוארה, ונוצותיה הנחפות זהב רעדו. בבא נורידדין נבהלה הצפור ותתחבא מתחת לקני הכלוב ותשקשק בכנפיה. נוצות אחדות נשרו ממנה. נורידדין לא שם לב אל היונה, אך מפני התעוררת לילה הפתאֹמית אשר שלחה זרועותיה ותחבק את הכלוב, כמו חפצה להגן על היונה, קולה המוזר אשר הוציאה פתאם, דבריה הנעימים, אשר דברה אל צפורה האהובה בשפה עמוקה – נבהל נורידדין ויהי נבוך. הוא ראה סוד כמוס ונעלם באהבת לילה את הצפור, ויחפץ לדעת את פשר הדבר ולהוציא את התעלומה לאור.

– מדוע גדלה כה אהבתך לַיונה? – שאל את לילה.

השאלה הזאת פלחה את לב לילה והלמה את ראשה. היא החרישה ולא ענתה דבר, אך ידיה החזיקו ביתר עוז את הכלוב וראשה ירדה על קניו. שלש פעמים שב נורידדין לשאל את השאלה הזאת מבלי קבל ממנה כל מענה. אז נאלם דום גם הוא זמן רב ויהי מביט בעין קנאה ושנאה על האשה ועל היונה, אשר כאויבים התיצבו נגדו. לאחרונה, בחפצו לשים קץ להמצב הלא־נעים הזה, אמר:

– אנכי נתתי לך הרבה ואת לא נתת לי מאומה: תני לי כיום את היונה למנה.

לֵילה קמה עמדה בכל גאונה והדרה ותביט נכחו ותאמר:

– ומדוע תחפץ לקחתה ממני, והיא נתונה לי למתנה מאת אחיך אחמד?

– מאת אחמד? – קרא נורידדין נבהל, – ומתי נתן לך את המנחה הזאת?

– לפני צאתנו, לאות ידידות ורעות.

– האח הנפשע! הוא הבטיח לשכח אותך… והצפור הזאת היא צירכם, מלאך השלום בינו ובינך… את אוהבת את אחי!…

נורידדין החזיק בכף לילה וילחצנה בחזקה וישימנה לנגד עניו הבוערות, אך לילה לא פחדה, גם לא שמה לבה אל האימה אשר הטיל עליה, ובקול דממה דקה, כמו שאלה לנפשה, לחשה:

– האוהבת אני… את אחיך?

צחוק מהול בתוגה עבר על שפתיה האדומות ועיניה המרהיבות נפש. נורידדין ראה בזה ראשית התפתחות האהבה, אשר בקנאתו הגדולה הפיח בה עוד רוח חיים. למראה הדומיה הקשה חרה אפו בה.

– המת אמית את יונתך! – קרא בכעס: תני נא אותה לי, אנכי אמצא בה חפץ! וידו החזקה הדה אל הכלוב.

אז אחזה רעדה את לילה ולבה חש פחד וסכנה נעלמה. הפחד והעצב הלמו את ראשה כברק, ובלבה קנן הרעיון כי באמת אהבה את אחמד, ואת האהבה הזאת שפכה על היונה הרועדת בכלוב, אשר נורידדין חפץ להרגה. מלחמה התלקחה ביניהם. בכח פתאֹמי וקלה כנמיה התמלטה ממנו ותציב את הכלוב על הספה. ובתנועה מהירה חטפה מעל הכותל רמח בידה ותושיטנו לנורידדין, ותאמר אליו בהשקט ובבטחה:

– אותי תהרג בראשונה!

מעוז־פניה, אֹמץ־מבטה וקרת־רוחה נסוג נורידדין אחור. כחו עזבו ותמהון ושממון לקחו מקומו. במלחמה נקרעו שמלות לילה. פשֹׁטה עד החצי עמדה בלב גלוי לפני אדונה ותושט לו את כלי הנשק החד. מבטה החד מחודו של הבדלח חדר אל לבו ויראהו לדעת, כי כמתיאשת היא נצבת לפניו ונכונה היא לחרף גם את נפשה ולתתה לממיתים אם ישלח ידו ביונה. נפשה הטהורה יצאה בדברה את הדברים האלה: “הרג ואל תחמול, ולא תמשל עוד בי!” עיני נורידדין מלאו דם, ויחטף את הרמח ויחפוץ להכותה, אך למראה מנוחת לילה ומבטה השקט השליך את הרמח מידו ויצא בשצף קצף.

בהשּׁארה לבדה חשה כי כחותיה יעזבוה ותתן קולה בבכי ותפול על הכלוב, אשר היונה עמדה בו רועדת. בדמעות על לחייה דברה אל היונה במר נפשה: “אכזריה, מדוע לא הגדת לי מה אתו? מה יעשה הוא עתה? היחשוב על אדותי? השכח אותי?… אחמד, הה! מבטו הנורא אשר שלח אלי בקחת נורידדין אותי בזרועותיו! הוא סבל אז כאשר אסבל אני אתה… ואנכי לא הבינותי אז… עתה אחוש את מכאובו הגדול. הה! מה גדול המחץ הנורא אשר בלבו ומה חזק מכאובו בכל העת הזאת!” ותוציא לילה את היונה מכלובה ותסלסל בנוצותיה. היונה רעדה ותחפץ לעוף, ותקרא: “אל תעזביני, עד אשר אקשר על צוארך דבר ממני אליו כי ימהר להצילני”, ועיניה פגשו את הרמח אשר על הרצפה ובדמיונה ראתה את המלחמה הנוראה אשר התלקחה בין האחים, את הדם הרב השפוך בגללה והחללים הרבים הצועקים אליה, וכל זה בגלל היונה המבשרת אהבה.

נבהלה למראה הדבר הזה השיבה את היונה אל הכלוב ותסגר בעדה, ותפל על הספה באין אונים.

ויהי ערב. לֵילה שכבה על משכבה מבלי נוע בעיניים עצומות, ובדמיונה ראתה את אחמד המביט אליה והמדבר בקולו הנעים והנחמד, כאשר דבר אליה אז פעם אחת בהיותו באהלה. ובאזניה צללו דברי אחמד אליה, דברים המסלאים בפז, ברורים ואהובים: “לֵילה, למה תתחמקי, שאי נא עיניך והביטי עלי! אם אילת השחר את, האירי אלי נגה זרחך; ואם נעימת־הליל ומסתר־הצל את, גלי את מסתרך והשביעיני נעימות בפניך היפים!” – כרסיסי טל נטפו עליה האמרות הנעימות וכנשיקות־אהבה העירו את לבה הקר מזעה. מדוע לא הבינה אז את ערך הדברים האלה?

דמעותיה החמות הרטיבו את עפעפיה השחורים ובבותיה הסגורות. כפרחים נהדרים התיצבו לנגד עיניה הדברים הנעימים האלה, והריח הטוב אשר הפיצו סביבה ברא לה שמים חדשים. אחמד נצב לפניה במראה, ויצחק, וידבר אליה אהבה, והיא השיבה אהבה אל חיקו ותחנהו.

לֵילה פקחה את עיניה. הלילה פרש מעטה אפל סביבה, ואימה גדולה נפלה עליה. לא פני אחמד ראתה לפניה, כי אם את פני נורידדין המציץ אליה. כפסל שיש עמד לפניה וזרועותיו פתוחות. לאט לאט קרב אליה ויכרע על ברכיו ובקול דממה דקה התחנן אליה ויבקש ממנה סליחה: “שמרי את יונתך ואהבי אותי”. מהרגע אשר בו חפץ נורידדין להרוג את היונה, החלה לילה לגור מפניו, וצל אחמד לא מש מנגד עיניה, כצל אשר על יד ימינה. בזרועות ברזל חבק נורידדין אותה והיא לא יכלה לעמד על נפשה. כגחלת בוערה להטה קנאתו ולהבל ולריק נסתה להגן על נפשה. חשכת הלילה שמה מעטה אפל סביבה ותכס עליה במשאון, ועיפה ויגעה נפלה באין אונים בזרועותיו החזקות.

השמש זרחה ותשלח את קויה על ראשי גבעות החול ומגדלי ארמון מירפיד, ולילה עמדה גלמודה בחדרה. במַראת־הנחושת הקטנה ראתה את עיניה הירוקות, פניה החִורים ותבהל על נפשה ותהי כאחת השפחות הנמאסות בעיניה, ותקץ בחייה; וזרם דמעות התפרץ מעיניה מאין הפוגות. השמש שלחה קרניה ותאר את הכלוב. היונה נקתה בחרטומה את נוצותיה.

– הנה ישועתי! – קראה לילה.

בידים ממהרות פתחה ארגז קטן ותוציא ממנו פס פאפירוס, עט שושנה וקסת־כסף מלאה דיו אדום כתולע ותכתוב בשפת פרסית את הדברים האלה:

“אל השולטן אחמד. – הצילני; אותך אני אוהבת. – לֵיְלָה”. – ותקשר את האגרת לצואר היונה בחוט שני ותשקה מנשיקות פיה ותציגה על שפת החלון. היונה פרשה כנפיה ותאבר ותעף ותגביה עוף ממעל לגבעות הישימון; רגע עמדה בעופה לבקש דרך אל בית אחמד, ותתחמק ועקבותיה לא נודעו. בלב חרד ובפחד הביטה אחריה לילה. זמן רב עמדה על מקומה ותבט אל עבר הדרך בשמים אשר עפה שמה היונה, ותרָאה לעיניה כנקודת כסף בטֹהר תכלת השמים. פֶּרס טורף רדף אחרי היונה ויחרידנה. כמתעלפת נפלה לילה על מצע הדשא ולבה חלל בקרבה וימס כמים. תקותה האחרונה נתקה כפתיל האורג. שם במרחק מעבר לנהרי נחלי חול במקדשי אלקאהירא רחפה רוחה ותבקש לה סתרה. מי יודע אם תגיע היונה שמה ואם לא תהיה לטרף לפרס האיום הרודף אחריה לבלענה חיים…!

ה.

אחמד רכב על סוסו במחנהו בלוית המאמילוקים בבוא אליו הכושי.

– יונת לֵילה שבה אל קנה בראודאה ובשורה בפיה, – הגיד הכושי; ויגש להשולטן את האגרת. בקרא אחמד את הדברים הכתובים באש על עלה לָבָן פחד ורחב לבו. הדברים “הצילני, אותך אני אוהבת” הפילו עליו אימה ושמחה גם יחדיו. תהום נורא נפתח לרגליו. זה ימים רבים חכה לקרא את הדברים האלה, ובכל זאת השתומם עתה למראה הדברים. כל רגשותיו ומחשבות לבו באו כיום. לב לילה הנה שב אלי בֶּעלה הזה הנובל בין אצבעותיו. אך מה רבו המכשולים המונחים על דרכו להגיע אל האֹשר! חיץ נורא מבדיל בינו ובין אחיו, ואיך יעז בנפשו לעבור עליו? שאול פתוח נורא רובץ לרגליו, הפוער פה לבלע אותו או את אחיו.

באין אֹמר ודברים שב אחמד אל אהלו. כעבור שעה אחת הכין מחנה חיל המאמילוקים את פעמיו אל מבצר מירפיד בפקודת אחמד אל נורידדין, לאמר: “השולטן הגדול מצוה על אחיו לשלוח לו את לילה בלוית המחנה אשר שלח אליו; ואם ימרה את פיו ידֹעַ ידע כי אחמד נשבע בקרנות המזבח אשר במֶכַּה ובהיכל הכבוד, באבן־ישמעאל השחורה ובהרי סאפיה ומיבה, כי הציל יצילנה ביד חזקה”.

עוד לא נח ענן האבק אשר התאבך לרגלי הפרשים בלכתם מאלקאהירא למירפיד, והמה שבו אל השולטן וישיבו לו דבר מענה בפיהם לאמר: “נורידדין לא ישיב בנפש חפצה את האשה אשר נתן לו אחיו, אם לא ביד חזקה יקחנה!”

מראשי בתי המסגד אשר באלקאהירא נשמע קול האימאמים הקוראים בכח: אל־ג’הד! בשם “אללאה” קראו את עבדי השולטן הנאמנים למלחמה הקדושה, אשר קרא על אחיו נורידדין הפושע. את הקריאה הגדולה הזאת קראו בקול בכל רחבי ארץ מצרים הגדולה לקל תרועת החצוצרות. שני האחים שנאו עתה איש את אחיו שנאה עזה כמות, ורק מלחמה כבדה תשים קץ לשנאתם האיומה והנוראה. עם אחמד היו המאמילוקים, הסירקאסים, והמאלמילוקים־התתרים בכרו על פניו את נורידדין. וגם גבורי בני אפריקה היו עם אחמד. אנשי חיל נורידדין נסוגו אחור מפני צור חרבם וישובו על עקבם אל מבצר מירפיד. אז ראו ארחות גמלים נושאים אבני קלע, רמחים וחניתות, מגדלים ושלטי גבורים דרך המדבר הגדול והנורא, לשום מצור על מבצר מירפיד ולהלחם בו עד רדתו. בעת הראשונה, בִּגבור חמתו בו, הלך גם אחמד במלחמה ויפקד את חילו העצום ההולך לקרב; אך בראותו כי עוד מעט יספה אחיו ונפל חלל לא יצא עוד אחמד מאהלו ויהגה בלֵילה. גם נורידדין לא עזב את המצודה. האחים בשנאתם הגדולה איש לאחיו לא חפצו להֵרָאות פנים, כמו בֹּשו מחטאם וכלמה כסתה פניהם לעון שפך דם אחים. כליות אחמד יסרוהו על אשר לא עמד בדברו לאחיו ולא שמר מוצא שפתיו; ונורידדין נחם על לילה, אשר היתה שבויה וכלואה בארמונו למרות חפצה. אך מחץ מכתה היה גֵהה לפצעו הכביר, וענוייה הקלו את ענוייו הרבים והעצומים.

פעם אחת בלילה בא סריס נורידדין, אשר התגנב בלט מן המבצר אל מחנה אחמד, ויבקש לתתו לדבר אל השולטן. ויבהילוהו אליו, ויאמר: אדוני המלך, צוה ואביא אליך את ראש אחיך.

פני אחמד הביעו אי־רצון. והסריס הוסיף:

– לכן ידע תדע כי אם תחכה עוד שני ימים ומצאת את לֵילה מתה. מהעת אשר שלחה את היונה צוה נורידדין לאסרנה בעבותים ולהשליכנה לעֹמק המגדל; שם תתענה עתה לילה. פעמים רבות שמענו את אנקותיה. שני מאמילוקים ישמרוה, ונכונים הם לאות קל אשר ינָּתן להם מאת נורידדין להמיתה. נורידדין לא יחפץ כי תמצאנה בחיים אם תהרס את המבצר ולכדת אותו.

– הארור! קרא אחמד ופניו חורו כפני מת. רגעים אחדים היה לשלל למלחמה עצומה, אשר התחוללה בקרבו ותעציב את רוחו; אחרי כן הוסיף באמץ לב:

– טוב הדבר, אם תביא לי את ראשו ונתתי לך פי שנים משקלו זהב וחפשי תהיה לביתך. –

השחר האיר על הארץ, והכושי שב אל השולטן בזחלו על ידיו ורגליו כנחש. בצחוק מכאיב לב, אשר כסה את שניו הלבָנות כעשת שן, שׂם את ידו בשקו ויוציא ממנו בשערותיו השחורות את ראש נורידדין הלבן והמגואל בדמו. מראה הפה הפתוח והתוים החלשים הפיץ בלהות וזועה, ואחמד חשב לראות מבט המת חודר אל לבו מבעד אשמורות עיניו הכבֵדות ובבותיהן המפיקות אימה ופחד, ויסב את פניו מהמראה המוזר ויאמר:

הַראו את הראש להנלחמים, והביאו אלי את לֵילה!

בראות הלוחמים את הראש הכרות הניחו את כלי נשקם, ואחרי רגעים אחדים הביא לאחמד אשה מתעלפת מעוטפת ביריעות משי ויציגוה לפניו. עקבות האזיקים אשר אֻסרה בהם נשארו על כפות ידיה ורגליה.

היא היתה לבנה כדונג וקרה כשיש, ועיניה הפיצו בלהות צלמות. לקול אחמד הנעים, אשר דבר אליה רכות – “האם לא תכיריני, אנכי הוא אחמד”, – נעורה מעט מתרדמתה ותחליף כח, ולאט לאט שב אליה רוחה.

חושיה אשר שבו אליה ומראה פני אחמד הוציאו זרם דמעות מעיניה, אשר זרמו בהמולה, כמעורבות באנקת חלל. אֹדם כסה את לחייה וברק אש התמלט מאישון בת עינה, זיק התקוה והתוחלת. ותשב על ברכי מצילה ותחבקנו בזרועותיה ותצחק לו, בהורידה את ראשה על כתפו ובהביטה עליו בעין חמלה וחנינה. אחמד לחש באזנה בקול נעים וחורד: “לילה, נעימת־הליל, מסתר־הצל! האתּ היא לילה היפה חמדת הלבב?”

אז אורו עיני הסירקאסית השחורות, אֹדם השחר כאדם השושנה התמלט מהן. ואור השחר אשר בעינה הלך הלך ואור הלך וגדֹל בכל העת אשר סלסל בשערותיה ובערפה; ויגדל האור ויהי ללהבה בוערה ולוהטת, אשר התלקחה בלבות שניהם ותתיצב לנגדם כתמונה חיה המרהבת עין.

בלילה לא שמעו האהובים לא שאגת אריה ולא שריקות התנים הסובבים מסביב לאהל.

ימים אחרי לילות ולילות אחרי ימים חלפו, ואור השחר אשר הופיע מעיני לילה לא חדל להאיר להם את חשכת הליל ולהמתיק את חיתם. הוא פרש עליהם מסך אֹדם חכלילי ממטוה קרני האור, אשר סכך עליהם ויסתירם מעין התבל ומלואה. המראה האיום, מראה ראש נורידדין, סר מעליהם כחלום חזיון ליל ויאבד בתהום הנשיה, בחיק העבר אשר כבר עבר ובטל מן העולם.

ו.

לדרום האי ראודאה בקצהו, מקום שם התנשאו בימי קדם גגות מלכי המאמילוקים המפוארים, מתנוסס עתה ארמון־תפארה נהדר בעמודיו הרבים והנחמדים למראה. הארמון הזה דמה להיכל הקטון העומד על האי “פילה” במצרים העליונה מעבר לאֶשֶׁד המים הראשון. שדרות עצי תמרים ואהלים הבדילו בין היאור נילוס והקיר התלול אשר עליו נבנה הארמון. מראש הארמון נשקף בכל הדרו היאור, הדומה במקום הזה ללשון־ים אשר הערבים יכנוהו בשם לשון ים מצרים או בהר, אשר בשמו נקראו המאמילוקים הבהריתים, העמים היושבים על גדותיו; יען כי במקום הזה בנו את היכליהם ויטעו את כרמיהם וגני חמדתם. המקום השמם והבודד הזה היה מקום חזון וענג. רק פתח אחד היה פתוח מהארמון אל יצוע הדשא.

מרחוק נראה הארמון הלבן הזה כזר פרחים מפרחי ההוד אשר מסביב לו, ומראי־המים נשקף לעיני הרואה כשנַים, איש ממעל לאחיו, עד כי לא יכלו להבדיל ביניהם ולדעת: אם הבנין אשר ממעל או צלמו אשר במים – הוא הארמון הנכון.

במעון הנחמד הזה אווּ אחמד ולילה לשבת ולהתענג על נֹעם הערב וחמדת הליל אשר מסביב לשפת היאור נילוס. הערבים יקראו לַשירה “קסם”; אך מה קטן ודל ערך הקסם הזה מול קסם האהבה! אחמד ידע לאחדם יחד ולחברם ולהמתיק בהם את כלולתו עם לילה. באישון ליל אֹפל הבהילו נשי הנוביות את אהובתו אליו בין עמודי השיש, אשר מתחת להשקמים הפורשים צלם עליהם. בעת הזאת שרה אשה מצרית, השוכבת על שפת הבאר, את שירי המשורר המהולל “יְדִיד” בקול נעים המשמח לב והמעורר את הרוח:

מְעֻטָפָה בִצְעִיפָהּ בְאִישׁוֹן הַלַּיִל, תִּצְעַד בְּגֵאָה וְגָאוֹן בְּעֹז וָחַיִל. אִם לְתַלְתַּלֵי שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת תִּדְמֶה אֲפֵלָתָהּ, – לְבֶן מִצְחָהּ יַזְהִיר דַּרְכָּהּ בְּאוֹר הַשָּׁמַיִם וְיָאֵר אֶת מְסִלָּתָהּ. בְּגַן הַפְּרָחִים כִּי תַעֲבֹר בְּחֶשְׁכַּת הַלַּיִל, לְאוֹר עֵינֵיהָ הַמְזָרוֹת אֵשׁ פְּלָדוֹת בָחַיִל, – הַפְּרָחִים הָרְטוּבִים בִּרְסִיסֵי טָל, כְּמִפְּנֵי קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ יָרִימוּ רֹאשָׁם אֶל עָל.

ובהסתרה מתחת לכפת הארמון, ורק המית הנחל הפריעה את הדומיה, נשמעה שירת המשוררת הסורית מבין סבכי התמרים העבותים:

"מִנִּשְׁמַת אֲהוּבָתִי אָנִיף אֶת בְּשָׂמִי, יֹאמַר הַמּוֹר. מִלֵּיל הָעֹנֶג כּוֹס יַיִן חָמֶר מְלֵא מָסָךְ טַעֲמוּ. לא בַקֶּבֵר הָעֵנָג וְהָאַהֲבָה, וְלֹא בַמָּוֶת הַתַּעֲנוּג וְהַחֶדְוָה. אֶהֱבוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְהִתְעַנְּגוּ עַל רוֹב נַחַת וְשַׁלְוָה לָעַד!…

ודומיה עמוקה לקחה את מקומה, דומיה הלוקחת לב והמעוררת את הרוח, דומית שירה נעימה, שירת המלאכים וסוד שיח שרפי קדש, דומית הנפש המתרוממת ממעל לתהום הנורא אשר אין חקר לו, תהום הנשיה המשכח הראשונות והמעלים העתידות. את הדומיה הזאת הפריעה רק לחישת נשיקת השפתים, הנשמעת מעת לעת מסתר חביון אפדנס, המתוח ממעל הנאהבים והנעימים – אחמד ולֵילה.

פעם אחת בלילה אחרו אחמד ולילה לשחות באניתם על פני גלי היאור נילוס, זמן רב יותר ממשפטם תמיד, ויתענגו על רוב נחת. קרני השמש הבאה, הנשקפת על פני מימי היאור הטהורים כבדולח וחשכת הלילה הבאה אחרי כן, העציבו את רוח לילה, אך אחמד שבע רצון ויהי מאֻשר, ויקרא אל לילה בעליצות נפש: מחמד הנביא הגדול אהב את חדיג’ה הנעימה ואת אישא היפה ביחד. חדיג’ה היתה הראשונה אשר אותה אהב אהבת נפש, אישא היתה האחרונה אשר חמדת לבו היתה לה למנה אחת אפים. אַת לי חדיג’ה האהובה ואישא היפה ביחד, לך חמדת לבבי ואהבת נפשי.

– לא אקנא בגורל אישא, אשר ראתה במות מחמד על ברכיה, – השיבה לילה: אך בגורל חדיג’ה, אשר מתה בעודו בחיים. מי יתן ואגוע טרם יתם אשרי עלי אדמות.

הם שבו אל אפדנס, מעון ענג נפשם וסכת שלומם ושלותם. לילה הסכינה תמיד להשתרע על מטה כבודה באפל ואחמד הסכין לשבת לרגליה. נכחם על הכותל תלה את התמונה אשר תארה את הנשיא הפרסי, בחטפו את האשה מזרועות בעלה, ואשר העירה פעם את קנאתו ואת אהבתו. במחשבתו צירה התמונה את פני נורידדין אחיו, אשר אם כי לא היה עוד בארץ החיים, העיר עוד חמתו עליו ויצית אש קנאתו. הלא הוא לקח ממנו את אוצרו הנחמד, את לילה, ובמשך ששה חדשים התעמר בה ויענה! לא השולטן ולא אהובתו לא העלו עד העת הזאת את שם המת על לשונם ולא הרהיבו בנפשם עוז לדבר בו. אך לפעמים הביט אחמד בעין בוז ומשטמה על פני הנשיא העריץ אשר תארה התמונה על היריעה היקרה. בלילה הזה, בראותו אותה לאור הלבנה, העיף עליו מבט נצחון, לאמר: נצחתיך! נפש לילה ובשרה לי הם לנצח. הנך מת ונשכח מלב – ואני חי ואהוב!

לנוכח לילה, בקרן אפל אשר באהל, עמדה מַראת־נחשת עגולה; לילה אהבה להביט בה ולהתענג על תֹּאַר פניה, ובעינים בולטות וחודרות עמדה לפעמים שעות אחדות לפניו ותבט מבלי הרף, ובנפשה חשבה לראות בו את ראשי ההרים בארץ מולדתה, ותמונות זרות ומשֻׁנות עברו כצל לנגד עיניה, אשר חמדה אליהן ותרהבנה את נפשה ורוחה.

בלילה הזה הסבה את ראשה ממנו ותחש בנפשה כי עיפה ויגעה היא. אחמד דבר על אדות מלחמותיו, אשר בדעתו להלָּחם את אויביו ולכבוש ארצות רחוקות עד הרי קוקַז ולהוליכנה אל ארץ מולדתה, ולהראות את גדלה ותפארתה לעיני בני עמה.

לילה לא השיבה על הדברים האלה דבר. מראה פניה העציב את לב אחמד, ורוח יגון נורא קִנן בלבו אשר לא ידע שחרו, ומבלי דעת את נפשו מדוע ולמה, שאל אותה פתאם לאמר:

– מדוע אהבת את נורידדין?

זאת היתה הפעם הראשונה, אשר זכר את שמו לפניה. ותתחלחל לילה, אך מבטה הנחמד והנעים המציץ מן עיניה הגדולות הרגיע את רוח אחמד וישיב אליו רוחו השוקט.

במבט הזה קרא אחמד את הדברים האלה: “לא לנורידדין האיר שחר אהבתי – כי אם לך!”

אך פתאם שֻׁנו פני לילה, ובעינים מפיצות אימה ופחד הביטה אל התמונה אשר על היריעה, עד אשר דמתה לילה למפלֶצת איומה אשר הלכה אימים על אחמד, וכל עצמותיה רעדו ממגור.

אחמד הסב את ראש מעליה. קרני הירח האירו את אבני השיש אשר על הרצפה לפני הפתח הפתוח. בכל החדר היה חשך אפלה, אך ממעל להתמונה אשר על היריעה נראתה דמות כמראה החשמל עוברת על פניה, מעוטפת שחורים ומרחפת באויר. ותעבר התמונה ותעמד בקרן אפלה אשר בקצה האהל, ומשם שבה ותעלם לא הרחק מהמראה המלֻטשה. אחמד עצם את עיניו מפחד פתאם וינס להבליג על יגון לבו. בפקחו את עיניו נבהל ונדהם וזֵעה קרה כסתה את כל בשרו. ממעל לראשו ראה את ראש נורידדין מרחף, וזרם דם שוטף ממנו והיה לנחל, עד צואר יחצה. הוא הראש אשר ראה ביד המרצח, אך לא ראש אחיו המת. עיניו הבריקו כלפידים בחוריהן ולשונו כלשון אש אוכלת שלוחה למולו ופיו קורא באזניו בקול רם: “לא מת אנכי כי אם חי חי, ותמיד אלך כצל על יד ימינך ועד שאול ארדפך!”. הקול הזה חדר אל מעמקי לב אחמד, וראש נורידדין נעלם ויסָּתר בחשכת הליל טרם עוד סרה מבוכת אחמד, אשר נבהל למראה ויהי נבוך.

אחמד הביט אל לֵילה, וירא והנה היא שוכבת כמתעלפת באין אונים וראשה טמון בין הכרים והכסתות וחבוש במטפחתה. זמן רב לא יכל להוציאה ממבוכתה. לאחרונה התעוררה ותקרא בקול חודר כליות ולב: הה! הוא בא! אמלל! מדוע קראת אותו בשמו, ועתה אנה אנחנו באים? – ותתעלף עוד הפעם ותהי כבול עץ.

אחמד שמע מפי חוזה בכוכבים מביצאנץ, כי הרוחות יגורו מפני כלי־משחית חד; הברזל יסבב עצב נורא למיתרי לבם ומפניו יחילו כמפני מלך הבלהות. ויחטף אחמד חרב חדה להכות בה את המראה, אם יוסיף להרָאות לפניו עוד, אך המראה לא שב – ומנוחת אחמד נגזלה ממנו.

מהעת הזאת לא הרהיבו אחמד ולילה לבא אל האהל הזה. חרדים ושוממים ישבו בהרמונם, או תחת צל העצים העבתים, ויבקשו לגרש עצב מעל פניהם; אך משא כבד הכביד על לבם ויעיקנו. כמסכה עבה היתה נסוכה על כל הדברים אשר מסביב להם, ולהבל ולריק בקשו לקרענה – והיא שתה מעטה אפל על עיניהם וילכו בחשך…

פעמים רבות שאל אחמד את לילה, בראותו אותה והיא נוגה ועצובת רוח, לאמר: הראית את פניו עוד? היא הניעה בראשה, אך עיניה טחו כבראשונה ולא ראתה נכוחה. רוח קרה נשבה על שפתותיהם ועל מצחם בהפגשם יחד בדמִי חשכת הליל ובחפצם לחבק ולנשק איש את אחיו, ואצבעותיהם קפאו מקור ודמם נהפך למים קרים כשלג. פעם שמעו עקבות איש ההולך באהל הבודד, ופעם קול המולה כמַשַּׁק עלים נובלים הנדפים מפני רוח. הה, באה שמש תפארה, אספה נגהה! הירח היקר לא עוד יהל, לא יגיה אורו להם בחשכת הליל; ספה, תמה נעימת־הליל, כחלום יעוף גָּזה מנוחת נפשם! אילת השחר אשר האירה להם בחשך ותוליכם בעד ענן וערפל לעולם שכֻּלו טוב, עולם ההוד והתפארה, הנֹּעם והאֹשר – כבתה. עיני לילה הבהירות, המפיצות אורה והמרהיבות נפש, אבדו אורן ואין נֹגה להן!

ויהי היום ויפגשו שניהם מתחת הברוש אשר בגן, לא הרחק ממזרק־המים, ויחבקו איש את אחיו. הם החזיקו איש בכתפי רעהו ויביטו איש בעיני רעהו, כמו חפצו למצא את מנוחתם הנעדרה מהם איש במבט רעהו, ולמצא מעין ישועתם ומקור אשרם איש בנפש אחיו המבטת מבין חרכי עינם.

אז ראה אחמד במעמקי עיניה השחורות – קרן אור הנוצץ כשביב אש, קרן אור דק המאיר לו, וזרם גיל הציפו; אך פתאם והנה יד חזקה אוחזת בו, יד ברזל החזיקה בערפו ותטלטלנו טלטלה גבר. באימה, פחד ותמהון פנה לאחוריו בלב בטוח כי נורידדין עומד מאחריו… וברומח אשר בידו גמר אמר לבַתֵּק אותו, את אויבו!… אך אין איש ואין חזון, כי אם רעידת הגלים באויר, בחום היום, מתחת לכפת התמרים.

מהעת הזאת סרה רוח אחמד מעליו ורוח רעה בעתתו. הוא חש בנפשו כי עפעפי שחר לא יבקעו עוד להאיר לו. הה! מי יתן וימצאהו, ללחם אליו ויוכל לו! אך הוא מסביב לו ועינו לא תשורנו; בכל עת ובכל מקום יהלך כצל אחריו והוא לא יראנו.

החרדה אָרבה לכל תנועות הנאהבים, הפחד הלך בעקבותם ויקף עליהם והמורא שׂם מעצור למבט עיניהם. החיים היו להם לאבן מעמסה המעיקה עליהם בכל עת ובכל שעה. וכאשר גדלה אהבתם איש לאחיו, כן רבו צורי המכשול ואבני הנגף העומדים לשטן להם על דרכם וכן גדלה מצוקת לבם. לילה היתה עצובת רוח, נדכה ושחוחה ותתהלך כצל באין אונים, ומרגע לרגע עזבוה כחותיה. אחרי בקשם לשוא ימים רבים גהה למחץ לבם ומזור למכתם, התמלטו פעם אחת המלים האלה מפי לילה, בדברה בשפל קול ובהורידה לארץ את עיניה:

– שמע נא, אחמד! אחיך נורידדין נקבר בבור, אשר במבצר מירפיד, כאחד מבני דלת העם ולא ספדו עליו: הוי אדון והוי הודו! אנא, אחמד, צוה ויבנו שם בית מסגד כאשר נאוה לנסיך כמוהו, והקם מצבה על קבורתו ולֵך בקש ממנו סליחה. מי יודע, אולי תשוב לנו גם מנוחתנו. –

– כנים דבריך, אתך הצדק; עוד אחשב על אדות הדבר הזה, – ענה אחמד בעמדו אצל לילה ובהביטו עליה במבט מלא כעס ופחד גם יחד. – וישח את ראשו ויצלל בהמון שרעפיו, ויבקש לו מפלט ממצוקת לבו בעמקי מחשבותיו, ויצא בחפזה.

ז.

דברי לילה היו לו לחרדת נפש ויוסיפו אש על המדורה, אשר בערה בלבו – ויהיו לתפתה בוער.

העוד תוסיף לאהב את נורידדין? – דבר אל נפשו. – הה, מחשבה נוראה ונתעבה! בצפרני הפרס החדות נקרה המחשבה האיומה הזאת את מוחו. – כן, כן – קרא, היא אהבַתו! הלא בו בחרה בראשונה! ועתה תוסיף עוד לאהבו. היא הזכירה את הצל הנתעב הזה, את מלך הבלהות, שד השחת, את המפלצת, אשר תשים מחנק לצוארינו! הה, פחד ובלהות!

לשוא חכתה לילה לבא אחמד אליה. בלילה הראשון לצאתו, בראותה כי בושש הוא לבוא, חשבה כי אבני הארמון חושבות לנפל עליה לסקלנה ולשים קץ לכל תלאותיה. ביום המחרת אמרה לנפשה, כי מת ביגונו, וכמעט שהשתגעה מתוגה ומלחץ לבבה. אך ביום השלישי שלח אחמד להגיד לה כי חולה הוא. הה! הוא אוהב אשה אחרת! – קראה אל לבה. – מה אמולה לבתי, כי לא ראיתי כזאת בראשונה ולא הבינותי כי כן יהי.

דומית קבר שררה בלבה, ואז גמרה אֹמר מה לה לעשות. היא נפלה אל המטה מבלי נוע ותתעב כל אֹכל. שתי הנשים, אשר עמדו עליה, בכו ותתחננה אליה והיא לא שׂמה לב לתחנוניהן. היונה הלבָנה, אשר הביאה לה את הבשורה הטובה, בשורת האהבה המאֻשרת, ואשר לילה האכילתה מני אז זרעוני דגן כתותים הדק היטב ותשמור אותה כבבת עינה, ותהי לה לרֵעה המַלֶות אותה בכל דרכיה, באה מבעד החלון אל החדר, ובראותה את גבִרתה שוכבת כבול עץ, שבה אליה ולא עזבתה עוד. לילה שמה עליה כפה ותחבקנה ותסלסלנה, בראותה כי מבלעדיה אין לה עוד נחם אחר לנחמה ביגונה ולחמול עליה בצרתה.

אחמד יצא לצוד ציד והוא רוכב על סוס קל. הפחד והיאוש הנורא, אשר שרר בלבו, הרגיזו את רוחו ויעציבוהו. ביום הששי עזב את מחנהו וירכב על סוסו העיף הרחק מן המחנה ההולך ברגליו על שפת היאור, בין שדרות העצים ושדות־חמד העטופים בר. והנה אימה חשכה נפלה עליו ותבעת את רוחו, עד אשר מאס בחיים ויחפץ לקפץ אל היאור. אך פתאם הגיה עליו קרן אור, וזיק תקוה חדשה הפיח בו ויאמצהו. מאין ימצא לו עזר – לא ידעה נפשו, אך בלבו חש כי ישועתו קרובה לבוא.

– משגע אנכי ממראה עיני! – קרא לנפשו. – מה מני יהלך אם אהבה את נורידדין? עתה תאהבני, מבשרי אחזה זאת. חי חי אני, והוא עם שוכני קבר ימָּנה, ומה יוכל עשה? – ובדברו את הדברים האלה דפק את סוסו וישב אל ארמונו אשר באלקאהירא.

בבואו אל ארמונו נבהלו סריסיו מפניו וינוסו על נפשם כמפני מלך בלהות. והמראה אשר ראה שם הָלם ראשו כחלום פעם ויכריענו תחתיו. לילה לבנה כשלג וקרה כאבן שיש, שכבה על מטתה. משני צדיה שכבו הנשים הנוביות, ופניהם חבושים בארץ, מיללות בקול קורע לב. היונה שכבה וכנפיה פרושות על לב לילה מבלי הניע והניד כנף. היונה מתה תחת יד לילה האוחזת בה במאמצי כח בידה הקרה, וראשה על לב לילה המתה.

וישב אחמד ממולה ויבט על עיניה הפקוחות עוד כמו מחכות הנה לשובו, אשר לא העיז עוד לסגרן, ויכמרו נחומיו עליה וזרם דמעות התפרץ מעיניו. זמן רב נשאר על מקומו כפסל שיש ואך לפנות ערב שבה אליו מנוחתו מעט, ויצו לחנט את המלכה ולהביא אליו את סוסו.

תהום נורא פתח לועו לרגליו ויפער פיו לבלעהו, ובלבו בא היאוש ויאכלנו כעש. מי יתן וימצא את לילה אהובת נפשו ויבקש ממנה סליחה על הליכותיו עמה בקרי ועל רֹע מעלליו. אבל אללאה, היושב מרום והמשפיל לראות, יוכל להשיב אליו מנוחת עולמים, בהביאו אותו בצל כנפיו להתלונן בצלו.

לבוש בגדי הבֶּדוים רכב אחמד גלמוד במדבר דרך הרי מוקאטיום, ואין איש אתו.

ענן וערפל כסו ארץ וחשכת הליל פרושׂה על המדבר הנורא. פֹּה ושם נראו מצבות קברים אשר הוקמו על פני ערבות החול. מעת לעת נגפה רגל הסוס על אבני הקברים ויחשב לנפל. אחמד לא שם לבו לכל הדברים האלה, והעולם כֻּלו נצב לפניו כשדה הקברים המלא אבני זכרון לאין מספר ומצבות רבות ועצומות אין חקר למספרן.

נכספה נפשו לבֹא היום הגדול, יום המשפט על כל יצורי עולם, היום הגדול והנורא, אשר בו יקום דבר הנביא: “בני האדם יפזרו לכל רוח כנמלים, וההרים ימושו מתחתם ויעופו כפתותי שלג”. וילך אחמד מבלי הרף ויבקש את פני אללאה, כי ישלח לו את המות, מיתה שלמה ונצחת, אשר לא יקיץ עוד לראות אור העולם הזה, מות אשר ישימהו לאבק דק כאפר לעוף בצל אבק לֵילה המרחף ברוח והשוכן בשמי עולמים. מעת לעת חש בנפשו כי מלאך המות יפרש עליו כנפיו, ויהי בעיניו כמלאך הגואל אותו מכל צרותיו והמביאו לחסות בצל לילה. אך לא לרשעים מיתה נעימה כזאת, לאל עליהם רחמי אללאה הנהדר בקדש והמרחם. נע ונד הלך אחמד זמן רב ולא מצא מרגע לנפשו. קודר בלחץ יגונו, נדכה ושחוח תעה במדבר ובישימון דרך, רעב גם צמא ונפשו בו התעטפה. ויצעק אל אללאה ממצוקת לבו ויכר עַותתו וזדון לבו ומשובתו הנוראה, עד אשר חמל אללאה עליו וירחמהו.

בעלותו על גבעה גבוהה ראה לפניו קבר חצוב בסלע בין שדרות עצי השקמים הפורשים עליו צלם. הירח שלח קרנו ויאר את האבן הלבָנה ויגיה את חשכת הליל אשר מסביב לו. וירא והנה הוא הקבר אשר ראה במראה אז: מדבר גדול רחב ידים משתרע לרגליו, ועל ראש גבעת החול נצבת מצבת קבר וצל שקמה עבתה פרוש עליה. ברצי כסף תשלח הלבנה קויה ותגיה את הקבר הלבן ואת העץ האפל. המראה הזה עמד כמו חי לפניו ויחרידנו. בחזיון לבו ראה את לילה שוכבת בזרועות נורידדין ומבטת עליו בעין חמלה. כחץ מקשת ירד מעל הסוס ויפל לארץ כהלוּם רעם. עיניו חשכו בארובותיהן וחושיו אבדו בו. אך מעמק החשכה האיר אליו מבט לילה כשחר, – מראה אדם לבן שפך עליו גנחו ויער את רוחו. בחזיון לבו ראה את זרועות לילה הפתוחות אליו לחבקו, ונשיקות שפתיה החמות צלצלו באזניו להשיב נפשו ולהחיותו ולרפאות מחץ לבבו. בהקיצו מתרדמתו ראה כי הוא שוכב משתרע על הארץ. סוסו הריח בו ויוציא קול נחרו אימה במדבר השמם. הירח כֻּסה בעבים ויאסף נגהו, אך השקמה נשארה על עמדה ותשלח פארותיה על הקבר האיום. אללאה ראה בעניו.

המבט הזה היה לו כקשר אמיץ המקשרו אל החיים והמאַגד את העבר, ההוה והעתיד יחדו, והשׂם עליהם חותם אל עליון לאות כי סר עונו וחטאתו תכֻפר; בַּמבט הזה חזה נשמת לילה הקוראת אליו ממרומי שמים לאמר: סלחתי! סלחתי! גם צל נורידדין סר מעליו ולא הבעית את רוחו עוד, ותהי לו הרוחה.

השולטן אחמד צוה לבנות בית מסגד רם ונשא בערבות המבצר מירפיד. ולא הרחק מאלקאהירא בנה בית תפלה גדול למראה ויפארהו בהוד ותפארת, ויצו לקברו שם אחרי מותו, יען כי במקום הזה קֻברה גם לֵילה המלכה. ממעל לגג הקים עֲרֵבה, ועל השומר צוה לשום בה בכל יום ויום איפת שעורים ודגן לזכרון יונת לילה הלבנה.

שנים רבות ראו הבדוים והסורים, הבאים ממֶּכּה להתפלל במסגד אחמד, בעת הצהרים, עת התפלה, שפעת יונים הבאות אל הקבר להנָּפש עליו ולבקש להם טרפן מתחת לכפה, אשר על בית המסגד, הבנוי לא הרחק מקבר אחמד ולילה.

“הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!”

ספר זה יצא לאור בסיוע קרן דר' חיים פזנר

עִם הספר

בתוך הספרות עתירת-הכמות שהשואה היא מקור הוויתה, בטוחני כי קובץ-מכתבים זה ראוי למקום מיוחד.

רבים מן המכתבים נכתבו בידיעה ובהכרה ברורה כי כותביהם צפויים למוות ודאי; חלקם משקפים תקוה, מהולה בחוסר-ודאות נורא ובתחושה מבשרת-רעות, שאפיינה את נסיבות חייהם של יהודי אירופה לנוכח הטבח הנאצי. מקצתם מתעדים עובדות ונתונים – שמות, מאורעות – למען הדורות הבאים; ויש מכתבים שהם בבחינת מסר אישי ביותר – לבני-משפחה וידידים. מקצתם מצטיינים בציביונם הפילוסופי, בעוד שחלקם מתמקדים בענייני העולם הזה, דווקא, אך כולם כאחד מעידים על כבוד עצמי ואומץ-לב.

אולם תוך כדי קריאה בקובץ בלתי-רגיל זה, הופתעתי לנוכח ההבחנה הברורה שהבחינו רבים מן הכותבים בין גורלם האישי, ובכלל זה גורל בני-משפחתם וידידיהם, ובין גורלו הקיבוצי של העם היהודי. אף שהכותבים מודים בכך שגורלם האישי כבר נחרץ, מטילים רבים מהם על צאצאיהם, ועל הדורות הבאים, את האחריות להמשך הגשמתן של מכלול-משימות, מהן אישיות ומהן קיבוציות. בכך מגלים כולם כאחד אמונה בלתי מעורערת בעתידו של העם היהודי.

וההסטוריה הוכיחה את צדקתם. רבים מבין הניצולים, ורבים מבניהם, זכו להצטרף למאבק – שהוכתר בהצלחה – להקמתה של מדינה יהודית מיד עם גמר המלחמה. ואכן, מקצת המכתבים ממוענים לקרובי-משפחה אשר כבר נמלטו מאירופה ל“פלשתינה” דאז.

החומר שנאסף בקובץ זה מאפשר לנו הצצה חטופה באותה תמונה ייחודית וחד-פעמית המתארת שורה ארוכה של בני-אדם בשעתם הגורלית והטראגית ביותר, בעיצומן של רדיפות הנאצים שכוונו נגד יהודי אירופה. בעשותנו זאת הופכים כולנו, בחלוף יותר מארבעים שנה מאז תום מאורעות, לחלק ממעגל בני-המשפחה והידידים שאליהם נכתבו המכתבים הללו. מבחינה זו ניתן לומר כי כל אחד ממסרים אלה לא זו בלבד ששרד מן השואה; הוא אף הגיע ליעדו. בכך, ובעובדה שכיום המכתבים מובאים לדפוס ויוצאים לאור בירושלים – בירתה של מדינת-ישראל – ניתן לראות משום נחמה-פורתא עבור הקרבנות – אם ניתן בכלל לדבר על נחמה לנוכח אותן חוויות מחרידות שהם חוו.

“יד-ושם” ראויה לשבח על יוזמתה להוציא לאור את הספר שלפנינו. אני, אישית, נרעש ביותר מן העובדה שכלולים בו שני מכתבים פרי-עטה של בת-דודי, חנה-הלן גולדברג, אשר נתפסה ב-1942 בעת שניסתה לברוח מפריס לצרפת של ממשלת-וישי, ונספתה אחר-כך באושוויץ. נפל בחלקי הכבוד להפקיד מכתבים אלה ב“יד-ושם”, שם הם מצטרפים לאוסף הגדול המרכיב את הזכרון הקולקטיבי של עמנו.

חיים הרצוג

נשיא המדינה

הקדמה

בארכיון יד-ושם מצוי אוסף של מאות מכתבים וגלויות שנכתבו בידי יהודים בשנות הדיכוי הנאצי. מכתבים אלה מהווים היום עדות מאלפת לטרור הנאצי.

למכתבים שלפנינו מספר מאפיינים: לרוב אלה מכתבים אחרונים – פריסת שלום אחרונה, סימן חיים אחרון של הכותבים.

מתוך המחנות, הגיטאות ובתי-הסוהר, ובדרך לגיא-ההריגה, לא פעם על גבי פיסות נייר מזדמנות, ניסו האסירים להעביר אל קרוביהם וידידיהם ידיעות מקוטעות על גורלם וגורל קהילתם. מכתבים רבים הושארו במקומות המחבוא, ונתגלו רק לאחר המלחמה. הכותבים השתמשו לעתים במילות סתר ורמזים על מנת להערים על הצנזורה הקפדנית. מכתבים רבים נזרקו מרכבות הגירוש ללא מעטפה, כשהמגורשים אינם יודעים בוודאות לאן מועדות פניהם. מכתבים אחרים נשלחו על-ידי שירות הדאר הרשמי או באמצעות בלדרים, במקרים ספורים חלפו עשרות שנים עד שהמכתב הגיע לתעודתו.

רבים רשמו “צוואה” כאשר חשו שקצם קרב, מתוך תקוה שלאחר השחרור ימצא מי שיקרא את הדברים ויזכור.

הכותבים הנם אנשים “שאיש לא ידע את שמם”, יהודים מן היישוב שלא נועדו לתהילת עולם ופרסום. המכתבים אינטימיים ולעיתים מנוסחים בשפה פשוטה מאד, אך שורותיהם הינן זעקה ומחאה נואשת כלפי העולם על מצוקתם וגורלם הנורא.

ממכתבים אלה אנו למדים על חששותיהם של אנשים היודעים שעומדים הם לפני מותם, ולמרות זאת מסתננת בין השורות תחושה של אופטימיות: אולי בכל זאת…

תודתנו נתונה לקרוביהם וידִידיהם של הכותבים, אשר הסכימו להיפרד ממכתבים האחרונים של יקיריהם ולהפקידם ביד-ושם על-מנת שישמשו להם גל-עד.

כל המכתבים הם מארכיון יד-ושם, סימוליהם נתונים בראש המכתב.

“מחר עם שחר….”

048/6–3

שמואל פּוֹטַשְׁנִיק היה חבר המחתרת בבריסל. יחד עם שני חברים אחרים הוטל עליו להרוג קצין גסטאפו בכיר. הם ביצעו את משימתם והשלטונות הנאציים קבעו לראשיהם פרס בסך חצי מליון פרנקים. השלושה נאסרו, וּביום 9 בספטמבר 1943 הוצאו להורג בבית הכלא. המכתב המתפרסם כאן הוא מכתב הפרידה שכתב פוטשניק לאשתו. המכתב נכתב בצרפתית.¹

בריסל, 8 בספטמבר 1943

דוֹל יקרה שלי,

אלה המלים האחרונות שאכתוב לך, מפני שמחר בבוקר, עם שחר, עומדים לירות בי. עצוב לי שלא נתאפשר לי לראות אותך או את הילדים עוד פעם לפני מותי. אבל אי אפשר לעשות דבר בעניין זה. עלי לקבל זאת. דול היקרה שלי, רגעיי האחרונים מוקדשים לחלוטין לך ולילדים. אני מבקש את סליחתך על כך שהשארתי אותך ללא תמיכה והגנה בחיים. ואף-על-פי-כן, ברגעים אחרונים אלה אני מתחנן לפנייך שוב לסלוח לי ולא לשמור לי טינה על כך. את יודעת היטב שלא יכולתי לנהוג אחרת. ואני מבקש ממך להקדיש לי מחשבה טובה מפעם לפעם. את תסבירי לילדים, כשיגדלו, מדוע היה עלי למות, כך שיבינו.

אני גם מבקש ממך לסלוח לי אם פגעתי בך. האמיני לי, יקירה שלי, היו לי חיים קשים ואופיי עוּצב בתנאים קשים. את בוודאי תביני שלא מתוך רשעות גרמתי לך סבל. אל תחשבי עלי רעות, יקירה, וסלחי לי על כל הרעה שאולי גרמתי לך. אז אוכל למות בשלום, בהיותי בטוח שסלחת לי. סבלתי הרבה מאז שנאסרתי ואני מקווה שכיפרתי בייסורי על כל הפשעים שאולי עשיתי. אני מבקש ממך שאל תרשי למחוק את זכר אביהם ממוחות ילדינו; אז אהיה בטוח שאינני מת לחלוטין.

איזו מקריות מוזרה: אני עומד למות ביום ההולדת של דניאל הקטן שלנו. בעתיד תוכלי לחגוג ב-9 בספטמבר, תאריך כפול. בדרך זו יוכל בני הקטן להמשיך את חיי לא הפסקה.

אני יודע שיהיה לך קשה מאוד להסתדר עם שני הילדים. כבר שפכתי דמעות על כך, אבל זהו זה, עכשיו מאוחר מדי, איני יכול לעשות דבר בעניין זה. היה זה חלום חיי להיות מסוגל לחיות ולעבוד בשבילך. אבל הגורל רצה אחרת, ועלי להיכנע לו. אני מקווה שידידינו לא יעזבו אותך ואת יכולה לסמוך על מסירותם של מר ומרת בַּרחוֹלֶמוּס. הבאתי בחשבון שבננו הקטן עלול להימסר לאימוץ. תוכלי להחליט בעניין בבוא הזמן.

יקירתי האהובה, לבי נשבר כשאני חושב ששוב לא אראה אותך לעולם, אבל ייאושי לשוא; אי אפשר לעשות דבר בעניין זה.

אשר לחינוכם של ילדינו, הייתי מבקש ממך לדאוג לכך שהם יגדלו להיות ילדים פשוטים ומאוזנים האוהבים את הטבע ואת החיים במרחב. אינני חושב שחיוני הדבר להכריח את דניאל ללמוד, אלא אם כן יגלה כשרונות יוצאים מן הכלל ואם מצבך החומרי יאפשר זאת. אחרת הייתי מעדיף שיהיה פועל מומחה טוב. אשר לבתנו הקטנה, אינני יכול לומר דבר מפני שאני אפילו אינני מכיר אותה. כמה אכזרי הדבר וכמה אני סובל שעלי להסתלק בלי להכיר אפילו את ילדתי שלי.

מיד אחרי המלחמה את חייבת להתקשר עם הוריי, גוּטָה והַאלֶק, כדי לספר להם ואולי כדי לחשוב יחד באיזה אופן לארגן את חייך.

יקירתי האהובה, ממעמקי לבי אני מאחל לך שתהיי מאושרת. את ראויה לכך מפני שאת טובה ואוהבת.

אני רק מבקש שוב לדאוג לילדינו, להדריך אותם ולייעץ להם. מכאן שאיני מרשה להם להיפרד ממך עד שיגדלו ויהיו מסוגלים לנהל חיים משלהם.

אני מתחנן אליך שוב, דול האהובה שלי, לסלוח לי על כל הסבל שגרמתי לך בכך שעזבתי אותך במצב קשה כל כך. אל תנטרי לי על כך, יקירה, מפני שאת יודעת את הסיבות שהדריכו אותי. אני חוזר שוב ל(חינוך של) ילדינו, יקירתי האהובה, למדי אותם לחיות חיים פשוטים. ללא הרבה רעש מיותר, חיים בטבע, ולמדי אותם לאהוב יופי. למעשה, התברר לי שאחד מחסרונותי הגדולים ביותר היה שרציתי הכל בבת אחת. עבודה, לימודים וכל השאר. עליך להחליט יחד עם הילדים, כשיגיעו לגיל 15 – 16, איזה מקצוע עליהם לבחור להם. אל תחרגי מאפשרויותיך החומריות. אם אין ידך משגת לתת להם ללמוד, מוטב שילמדו מקצוע. נחוץ שיהיה לילדים מספיק זמן פנוי. אם תוכלי ללמד אותם גננות זה יהיה בילוי מצוין. במהלך הזמן האחרון, לפני ההרשעה, אפילו חלמתי על בית קטן מחוץ לעיר, עם גינה גדולה שבה אפשר לגדל ירקות ופרחים. אני בטוח שאת היית אוהבת זאת. אבל עכשיו הכל נגמר. אבל אולי תוכלי לבצע את התוכנית הזאת לבדך. בשבילי זה מאוחר מדי. לא ידעתי איך לחיות. הקדשתי יותר מדי מאמצים לדברים שאינם ראויים לכך. האם את מבינה. אהובתי, למה אני מתכוון?

כשאני חוזר ומעלה, בדמיוני, את חיינו יחד, אני מוצא רגעים נפלאים, אבל גם רגעים רעים. על כל פנים, אני יכול להבטיח לך שתמיד אהבתי אותך מעומק לבי. אולי לא תמיד ידעתי כיצד לגלות לך זאת, דבר שהייתי צריך לעשות. את יודעת היטב שזהו פגם באופי שלי. אנא, סלחי לי על כך, עתה, כששעת מותי הולכת ומתקרבת, אני מתחנן לפניך, אהובתי, וחִשבי מעל לכל על הזמנים הטובים שבילינו יחד. השעות חולפות לאט ושעת המות מתקרבת. די, איני יכול לבכות עוד. אני חושב על המוות באומץ והמחשבה היחידה המדאיגה אותי היא שאני עוזב את שלושתכם במצב כה גרוע. קשה למות במצב כזה, במיוחד כשיש לאדם ילדים קטנים שהוא היה רוצה לגדל באהבה ובמסירות. אבל הגורל החליט אחרת ואינני יכול לשנות זאת. כנראה שלא נמצאתי ראוי להתענג על היותי אב לילדיי.

יקירה אהובה, את היא זו שתצטרכי להיות להם גם אב וגם אם. ושוב: גדלי אותם כך שיהיו אנשים בעלי ערך והֶיו מאושרים, זוהי דאגתי היחידה ורצוני היחיד. תמונתך ותמונת הילדים נמצאת לפניי ואמות כשדמויותיכם חקוקות בזיכרוני. אחרי המלחמה, אם תהיי מעוניינת בפרטים על ימי האחרונים תוכלי לפנות לכתובת הזאת: מר ויקור מוֹרוֹ, גראנד פלאס 24, מאריינבורג.

יקירתי האהובה, השעה מתקרבת ועלי להכין את עצמי לקבל את המוות באומץ ובשלווה. אין כל טעם להטריד את מוחי בכל המחשבות הללו, הרי באמת איני יכול לשנות דבר. המעשה ייעשה, זהו גזר דינו של הגורל ואיש אינו יכול להתחמק ממנו. בדיוק ברגע שחיים חדשים מתחילים להתפתח אני מוכרח לעזוב עולם זה. יקירתי, אני מודה לך בכל לבי על השעות הטובות שזכיתי להן הודות לך. הן היו היחידות בחיי, שמלאו עבודה ולימודים, שהיו מאושרות באמת. האמיני לי, לבי נשבר בי למחשבה שעלי להיפרד לנצח ממך ומן הילדים. אבל איני יכול לשקוע בחולשה, עלי להיות אמיץ. כדי שתוכלי לספר לילדים אחר כך שאביהם מת באומץ ושמותו צריך להדריכם בחיים. יקירתי האהובה, אושרם של הילדים מונח בידייך ואני יודע שאוכל לבטוח בך. הדריכי אותם בתבונה, הראי להם את הדרך שעליהם ללכת בה, היי להם עמית וידיד, כך שיוכלו לגלות לפנייך את כל שמחותיהם ואת כל כאביהם. הנחי אותם בנתיב של עבודה ישרה ונקייה, הנתיב שבו הייתי הולך גם אני, וכאשר יהיו מסוגלים להבין ספרי להם על מאמצי להיות בן אדם, לרכוש יותר חכמה ולפתח רגש של יופי.

עתיד הילדים בידייך. זוהי אחריות גדולה, אבל אני יודע שאת תמלאי אותה בשלמות; אני סומך עלייך, יקירתי האהובה.

היו מאושרים, שלושתכם; היי מאושרת, יקירתי האהובה, היי ברוכה על כל מה שעשית למעני. אם אפשר, ברכי את הוריי בשמי, ואת כל אחיי ואחיותי וגם את כל ידידיי.

להתראות אהובתי, אני מנשק לך בפעם האחרונה.

סֶם

048/43 – 3

ליאונה ברקוביץ, בת לאב יהודי ואם רוסייה, חיה בברלין. בשנת 1942 בגיל 20 או 21, נאסרה, כנראה באשמת חברוּת בקבוצת מחתרת. בבית הסוהר נולדה בתה ירֶנָה ("אירְקָה"). אבי התינוקת, פרידריך רֶהמֶר ("רֶמוּס"), נאסר גם הוא באותו זמן והוצא להורג. ליאנה כתבה אל אמה מבית הסוהר ברציפות, עד ליום הוצאתה להורג. המכתבים נשמרו בידי אביה של ליאנה והועברו ל“יד-ושם” לאחר מותו.²

אמא’לה היחידה והאהובה שלי!

הייתי רוצה ליפול על ברכיי לפנייך ולבקש ממך לסלוח לי על הכאב הנורא שגרמתי לך. מכל חטאיי זה החמור מכל לאלוהים ואני מתפללת אליו כל יום שיסלח לי על כך. את הקרבת הכל למעני ועשית כל מה שאפשר. אתמול אמרתי שלום לרֶמוּס לנצח. אני חושבת שאינני צריכה לומר שום דבר נוסף, מפני שאת בוודאי הרגשת מה התרחש בלבי בימים האחרונים האלה. הבטחתי לרֶמוּס לעשות כל מה שאפשר כדי להעניק חיים לילדנו שאנו אוהבים עוד לפני שנולד ואם יהיה ילד לקרוא לו אַרנוֹ-אלכסנדר. צריך לטבול אותו בשם אלכסנדר בכנסייה הרוסית. אמא’לה, אני מבקשת, אני מתחננת לפנייך, שתהיי חזקה ותחיי בשביל ילדי, אל תעזבי את ילדי. אהבי אותו כמו שאהבת אותי, ותהיה לך ממנו שמחה רבה יותר משהיתה לך ממני. בשם אלוהים וישו הנוצרי, שציווה על אהבת נצח ושלום, אני מבקשת ממך שתסלחי לי ושתתפללי למעני כמו שאני מתפללת למענך בכל שעה. אמונתי באלוהים ובאהבתו הנצחית חזקה ואיתנה. אני משאירה את ילדי לרחמיהם של וֶרה (וֶנה?) וגברת יוגִ’ינִי אִינָה וסֶרגיי. מסרי את ברכותיי לחבריי ובקשי מהם שלא ישכחו אותי. אנא שלחי לי אחד מן האיקונות שלך, אולי הם ירשו זאת. נמצאת אצלי תמונת פספורט שלך; את יודעת, זו האחרונה שהצטלמת. יש בה נחמה רבה ומעין מקלט בשבילי. ועדיין אני מקווה שנשוב ונתראה. אני חושבת עלייך, אני חולמת עלייך, אני אוהבת אותך עד שיגעון. אמא’לה, יקרה שלי, אני יודעת שאת אוהבת אותי ושאת סולחת לי. אני מחבקת אותך ומנשקת אותך אלף פעמים קוּשְקָה-מַאמָה³ שלך תמיד – לַאנוּשקה.

(נכתב בגרמנית, על נייר מעוטר בכותרת)

שם הכותב

נבדק

(בשולי הגיליון:)

השתמש רק בקווים המודפסים! אין לכתוב בשוליים!

ליאנה ברקוביץ

ברלין – פלוצנזיי קניגסדם 7

5 באוגוסט 1943

אמא’לֶה היקרה והאהובה שלי!

זהו הסוף. היום, עם חשכה, ליאנקה שלך שוב לא תהיה בחיים. נחמתי ותקותי היא אירקה הקטנה אשר, תודה לאל, אין לה מושג ממה שמתרחש סביבה. אמא’לה, את הייתי לי האמא הכי טובה בעולם. את עשית בשבילי כל מה שאפשר לעשות. סלחי לי על מותי, סלחי לי על כל פגיעה שפגעתי בך, על כל מלה מרגיזה; אני מבקשת ממך, אני מתחננת לפנייך, הביאי את פועלך כאם לשיא והיי חזקה!!! עליך להישאר בריאה ובחיים, עלייך לחיות בשביל אירקה הקטנה שלי השוכבת בעריסתה, יתומה לגמרי. הגני עליה, דאגי לה, חיי למענה. כבעלת חוב שלך אני הולכת אל מותי מתוך ביטחון מלא שיקירתי נמצאת בידיים טובות. את חייבת למלא את בקשתה האחרונה של ילדתך ההולכת למות. גדלי את אירקה להיות אשה פיקחית, מלאת מרץ, אלצי אותה ללמוד הרבה ככל האפשר. למדי אותה להאמין אמונה איתנה באלוהים ובאהבתו הנצחית, בחסדו ובצדקתו. עליה לאהוב ולכבד את זכר הוריה. הטבילי אותה בכנסיה היוונית-אורתודוכסית. שמרי עבורה את תלתל שערי ואת תמונתי, את המכתבים מרֶמוּס, ספריי וחפציי האישיים. חלקי את בגדי בין וֶרה (וֶנה?) וגֶרדָה מִסרי את ברכותיי ונשיקות ממני לגברת רֶהמוּס. בקשי ממנה לשמור על עצמה למען אירקה, זו היתה גם בקשתו של בנה, כפי שהיא יכולה לקרוא במכתבו האחרון אליי. לדוד מִיליָה, אִינה סֶנֶסְקָה, וֶרָה (ונה?), דודה גֶ’ני ולכל ידידיי כולם מסרי את ברכותי ובקשי שידאגו לאירקה, אם תזדקק לכך. אני מאמינה באלוהים ובחיי נצח ואנו נשוב ונתראה. בעולם הבא אתפלל בשבילך ובשביל אירוּטְשְקָה ואשמור עליכם. אני שקטה ושולטת בעצמי ואיני מפחדת מן המוות. כל החפצים השייכים לי על-פי צוואתו של הֶנִי ברקוביץ אני מורישה לאירָה בצירוף בקשה שאת תטפלי בהם. יותר מזה, אני ממנה אותך – וגם את גברת רהמר וד"ר דימיטרי יֶבסיינקו למקרה שמשהו יקרה לך – להיות אפוטרופוס לאירה. החודשים האחרונים, ובמיוחד התקופה שלאחר פרידתי מאירה, היו קשים מנשוא בשבילי ומצד אחד אני שמחה עכשיו שייסורים אלה יסתיימו במהרה. אלוהים נטה לי חסד רב. הוא נתן לי להתנסות בכל מה שאשה יכולה להתנסות בו: הוא נתן לי ילד. לפחות הייתי – אם גם לא לזמן רב – אֵם, וזה הדבר היפה ביותר עלי אדמות. ושוב אמא’לה, היי חזקה, היי אמיצה, אהבי את בתך וחיי בשביל אירקה, עכשיו אכוון את מחשבותי ואת חושיי אל אלוהים ואתכונן לפגישתי עם ישו, תוך ביטחון באהבתו וברחמיו. אני עושה את סימן הצלב הקדוש עלייך ועל אירה. קחי את אירה לביתך לאחר שתעבור סכנת ההפצצות מן האויר, כך שיהיו לה בית וילדוּת יפים כמו אלה שלי. אני מחבקת ומנשקת את אירקה שלי ואת ידיה ורגליה הקטנות והמתוקות. אני מנשקת ומחבקת ומברכת אותך בפעם האחרונה; אני מנשקת את ידייך ומקבלת את ברכתך. שלך השלווה והאומללה.

לאנקה

הנהלת

בית הסוהר לנשים

ברלין מס' 18

רח' בארנים 10

4 במאי 1943

ביום 12 באפריל 1943 ילדה ליאנה ברקוביץ תינוק ממין נקבה במוסד זה.

הממונה

(חתימה)

קוּהן, האחות האחראית

אישור לצורך הצגתו במשרד כרטיסי המזון.

ההמונה

(חתימה לא קריאה)

הצלב האדום הגרמני

בית- חולים קוּרמַארק

אֶבֶּרסוּ וַאלדֶה / מַארק

3 בספטמבר 1943

גברת קתרינה ואסילייביצ'-ברקוביץ

ברלין מערב 30

כיכר ויקטוריה-לואיזה 3

בהסתמך על שיחתך הטלפונית עם האחות שלנו הממונה על מחלקה מס' 16 אנו מבקשים ממך להמציא לנו תשלום ראשון של 40 מארק עבור נכדתך אירנה ברקוביץ, שנתקבלה לכאן ביום 25 באוגוסט 1943.

הייל היטלר!

הממונה

(חתימה לא קריאה)

“חיי היו יפים”

048.48–1

מכתבה האחרון של אנה טראומן אל חברתה סטפאני פֶלִיסְיֶיר, בהיידלברג, נכתב זמן קצר לפני ששלחה יד בנפשה והועתק בידי הרופאה המסורה שלה, ד"ר מרי קלאס, מהיידלברג, בשביל מינה בקר, בלֶאהר.

אנא טראומן היתה אמורה להיות מגורשת ביום 22 באוגוסט 1942. חולשתה הגופנית, שבגללה לא הועברה לגירְס ב-1940, הבהירה לה שלא יהיה בכוחה לעבור את הטראנספורט בשלום. לפיכך החליטה לשים קץ לחייה בעזרת הסמים שנתנה לה ידידתה הרופאה. המכתב נכתב בגרמנית.

סטפאני האהובה, סלחי לי, זכרי אותי מתוך אהבה. לא היתה לי ברירה. חיי היו יפים עד הסוף, בגלל אהבתך ובגלל הידידות של אלה שהקיפו אותי בדאגתם האוהבת. אני מודה לכם, לכל אחד מכם לחוד, שתמכתם בי בימים אלה של יסורי נפש. אני מקווה למות בשלום עם העולם ומתוך תקווה לחסד ולאהבה. היו חזקים. אפשר שיום אחד הצדק והאנושיות יקימו חיים חדשים. תמכו זה בזה. אני נעשית רדומה, הדופק שלי נחלש. אני מאושרת ואני נרדמת. חיי הושלמו והיו יפים. אין בי מרירות.

“לילדינו היקרים”

033/146–2–3

שרה ויחיאל גרליץ מבנדזין (פולין) הפקידו את בתם היחידה דיתה בת ה-6 אצל חבר פולני בשם פלורצ’אק; מתך תחושה שהם לא ישובו לראות עוד את בתם, הם השאירו לה מכתב, אותה היא אמורה הייתה לפתוח כשתתבגר.

למרבה השמחה, ניצלו בני הזוג והם שבו וקיבלו לידיהם את בתם, ויחד עלו לארץ.

(המכתב נכתב בפולנית)

7 ביולי 1944

ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל,

כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי 6 וחצי שנים אאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך ה-6, ב-13 בדצמבר 1943. הייתי באשלייה שאראה אותך שוב, טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב. אביך, פולה, אני עם עוד 51 חברינו לצרה, עומדים לנסוע ליעד בלתי ידוע. אינני יודעת, ילדתי היקרה שלי, אם אראה אותך עוד, לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קישקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכייך, נוטלת אני עימי, את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אימך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד. לוקחת אני עמי לדרכי את דמותך מ-13 לדצמבר 1943, עם מבטך הבוגר טרם זמן, את טעם נשיקותיך המתוקות מדבש ואת חיבוק זרועותיך הקטנות גוזלי שלי. זהו המטען שאני נוטלת עימי לדרך, אולי ההשגחה תזכנו לעבור בשלום את הסיוט הזה ותחזירך, אוצרי שלי, לזרועותינו. אם זה אכן יקרה, או אז אסביר לך הרבה דברים, אשר עוד אינך מבינה ויש להניח שלעולם לא תביני אם תתחנכי בסביבה אחרת ובאוירה של חירות. ילדונת קטנה שלי, ברצוני שתקראי מכתב זה, כאשר, אם ירצה השם, תגדלי ותהי בוגרת דייך ומסוגלת לבקר את מעשינו כלפייך. משתוקקת אני בכל מאודי, ילדתי האהובה שלי, שלא תגני אותנו, שתאהבי את זכרוננו ואת זכרון כל האומה השנואה כל כך ואשר בה שורשייך. גוזלי שלי, אני רוצה שלא תתביישי ולא תתכחשי למוצאך, אני רוצה שתדעי שאביך היה אדם שאין כדוגמתו, מעטים בעולם כולו, והיית יכולה רק להתגאות בו. כל חייו חי בהטיבוֹ עם הבריות ולמעשים טובים, הלוואי והאל יברך את כל דרכו באשר ילך וישמור עליו ויתן לו לזכות לקבלך בחזרה אל ליבו. אוצרי שלי,את כל עולמו של אביך, שאיפתו היחידה, הפיצוי היחיד על כל הסבל והיסורים, לכן הייתי רוצה שתזכרי אותו לטובה, אם הגורל לא יאיר לנו פנים.

זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו, ובאשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה שלי, על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זאת באשמתנו, לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהיה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך היתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו ואם יגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תלייניה.

מאמצת אני אותך אל ליבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העוצמה של לב ואהבה של אם.

אימך.

מה אוכל לכתוב לילדתי היחידה היקרה בעולם, צריך לפתוח את הלב ולהביט בו, כי שום עט לא מסוגל לתאר מה מתרחש בו ברגע זה. אני מאמין באמונה שלימה, למרות הכל, כי כולנו נתגבר ונחזיר את ליבותינו זה לזה.

אביך

048/48–1

הילדה מארישה (מרים) הייתה בת 9 כאשר הוריה, הניה ושמואל פרלברגר מהעיר ויאליצקה – פולין, הפקידוה בידי חברים נוצרים ערב גירושם למחנה ריכוז.

לידי חבר אחר, מר האנולה, מסר האב מכתב שהיה מיועד לקרוב משפחה, ד"ר שנקר שהיגר לארה“ב. במכתב זה מבקש האב מד”ר שנקר שיטול את בתו תחת חסותו אם לא ישובו הוריה. מר פרלברגר לא ידע את כתובתו המדוייקת של ד"ר שנקר והמכתב נותר בידי מר האנולה.

במשך שנות המלחמה הוחבאה מארישה אצל משפחות נוצריות שונות, הוריה ניספו והיא עלתה ארצה בשנת 1948 והקימה כאן משפחה. באורח מפתיע הגיע המכתב לידי הגב' מרים פרלברגר – שמואל בשנת 1981, לאחר שאותרה על ידי בתו של מר האנולה. זו האחרונה התגלגלה לניו יורק, ובהתקבלה לעבודה בבית ד"ר שנקר הצליחה לאתר את ידידת ילדותה.⁴

ד"ר אלפרד שנקר

ד"ר אוסקר שנקר

ניו יורק

בית חרושת לשוקולד

בני דודי היקרים,

אני כותבת אליכם ברגע טראגי של הגירוש שלנו. את בתי מארישקה מסרתי לידידים. אם אחרי המלחמה לא נהיה יותר בין החיים, אנא קחו אותה תחת חסותכם! היו שלום וזכרו אותה!

הניה ושמילק פרלברגר

25.8.1942

יקרים שלי,

אינני מסוגל לכתוב ברגע נורא זה, אני רק מתחנן לפניכם, שבמידת האפשר תאתרו ותקחו אליכם את ילדתי היחידה.

שמילק

040/68

בשנת 1981 מסר כומר הולנדי, מר אֶוֶונְדִיק, לארכיון "יד-ושם" שני מכתבים שמצא בכנסייתו. המכתבים נכתבו בשנת 1943 בידי זוג יהודים והופנו לילדיהם החיים בארץ-ישראל. מר אֶוֶנדיק ביקש מ"יד-ושם" לנסות ולאתר את הנמענים ולמסור להם את המכתבים. החיפוש הניב תוצאות; הבת, גברת אדית קָטֳין-פוּקס, המתגוררת עם משפחתה בתל-אביב, נמצאה וקל להבין באיזו התרגשות קיבלה, לאחר שנים כה רבות, את מכתביהם האחרונים של הוריה שנספו בברגן-בלזן. המכתבים נכתבו בגרמנית.

ננאארדן (הולנד), 15 באפריל 1943

ילדינו היקרים והאהובים!

אני מקווה שמכתבי ימצא אתכם במיטב הבריאות. אני גם מקווה שכולכם משתכרים למחייתכם. אמא היקרה כבר כתבה לכם כל מה שאתם צריכים לדעת. אנחנו חייבים לעזוב כאן עכשיו כדי לנסוע למחנה. איננו יודעים אם ישלחו אותנו לפולין, ואנחנו גם לא יודעים מה יקרה לנו. אנו בוטחים באלוהים שהוא יצילנו וישמור על חיינו. הייתי מאושר מאין כמוני אילו יכולתי לשוב ולראותכם, ילדיי היקרים. אבל אם לא ימצאו אותנו – אלוהים ישמור – אחרי שתסתיים המלחמה אתם בוודאי תשאלו עלינו ותבררו מה קרה לנו. אם נישאר בחיים כמובן נודיע לכם. אני מקווה ומאחל לכם שתחיו באושר ובשלום ואלוהים יברך אתכם וישמור עליכם. מחשבותי תמיד אתכם. ובכן, ילדיי היקרים, אריך היקר, אדית היקרה, חנה היקרה וסימון היקר, ולוואי שמיטב ברכותי ילוו אתכם. ממני, השולח לכם את חיבתו ונשיקות, אביכם וחותנכם האוהב, מי ייתן ואלוהים יפרוש עליכם את כפו לשמור אתכם.

ב-21 בינואר 1943 נשאלת, אתה אריך יקירי, על סרטיפיקאט שיש להעביר במברק. ב-7 באפריל 1943 קיבלנו את ההודעה באמצעות הצלב האדום ההולנדי באמשטרדם, שהמברק הועבר באמצעות הצלב האדום הבינלאומי בג’נבה לכתובתך. בוודאי קיבלת אותו, ואנו מחכים להודעה שהסרטיפיקאט נשלח. זה היה מועיל לנו ברגע זה, אולי היינו יכולים להישאר במחנה הולנדי ולא להישלח לגרמניה או לפולין. אנו מקווים, שהסרטיפיקאט עוד יגיע. נקווה, שהכל עוד יסתדר, בסופו של דבר, בעזרת אלוהים. היו חזקים אפוא.

(המען:) אריך קטין אצל גולדנראט נצח, תל-אביב, ארץ, ישראל, רח' ישראלס 3 (?)

אדית פוקס לבית קטין, תל-אביב, ארץ-ישראל, רח' דיזנגוף 83.

נאארדן (הולדנדד), 15 אפריל 1943

ילדי היקרים והאהובים!

אני מקווה – אם מכתב זה יגיע אליכם – שאתם בקו הבריאות ומאושרים. אולי יאיר אלינו אלוהים את פניו ונזכה לראותכם שוב, אהובים שלי. חוץ מן המלים המעטות שקיבלנו באמצעות הצלב האדום לא קיבלנו מכם שום ידיעות מפורטות במשך זמן רב. אני מקווה שאתם מאושרים בנישואיכם החדשים. מי ייתן ואלוהים לא ינטוש אתכם לעולם ויברך אתכם בשמחה, מזל טוב, בהרמוניה והבנה הדדית. ולוואי וישמור עליכם מכל רע, יגן עליכם ויעניק לכם הצלחה והכנסה טובה במשלח ידכם. רוצה אני גם שתחיו מתוך הרמוניה, בשלום ובידידות. אנו נמצאים כאן, בנאארדן-בּוּסוּם מאז ספטמבר 1940. במשך השנה הראשונה לאחר שהיגרתם נשארנו לגור אצל קרובינו היקרים ברוטרדם. בערך חצי שנה אחרי שהמלחמה הגיעה להולנד פינו אותנו יחד עם אנשים רבים אחרים. למזלנו הגענו הנה וכאן נחמד מאוד; גנים, שדות וכו‘, סביבה יפהפייה. אפשר להגיע להילווֶרסוּם ברגל, אבל יש גם אוטובוסים, רכבות מקומיות וכו’; התנועה ערה בחלק יפהפה זה. אמשטרדם מרוחקת חצי שעה נסיעה ברכבת. בקיץ יש כאן מבקרים רבים. בשנה האחרונה גורשו מכאן רבים ממכרינו. אנחנו הצלחנו להישאר הודות לסרטיפיקאט של אבא. אנשים רבים כבר נשלחו למחנות מקומיים, לגרמניה, או לפולין. ב-23 לחודש זה עומדים לשלוח אותנו למחנה כאן בהולנד, יחד עם רבים אחרים. לכן אני כותבת אליכם. אולי יישלח המכתב אליכם אחרי המלחמה באמצעות אנשים מהימנים וטובים. אולי תחפשו אחרינו, אם לא תשמעו מאתנו דבר. בהתחלה שינינו את מקום מגורינו פעמים אחדות. עכשיו, זה שנה וחצי, היה לנו מזל, ואנו גרים עם אנשים נחמדים וטובים. בפעם הראשונה בהולנד יש לנו בית אמיתי ואנו מרגישים כאן נהדר, אילולי דאגתנו וגעגועינו לקרובים לנו ולבני עמנו. כאן, בחברת חברינו-למגורים, מצאנו תמיד נחמה ותקוה. רשמו לפניכם את כתובתנו הנוכחית: א. ק. אצל הרוקחת אֶלזֶה, סמטת התחנה 2 נאארדן-בּוּסוּם, הולנד. יש לנו כאן חדר מגורים קטן ונעים, חדר שינה ומטבח שהיה קודם חדר אמבטיה. עכשיו על קרובינו: מהורֶיךָ, סימון יקירי, לא שמעתי דבר מאז (פרצה) המלחמה. אנה יקירתי, הורייך כתבו אלינו לעתים קרובות, הכל היה מוכן אצלם בשביל אמריקה, אבל כשהגיעו לשטוטגארט נתגלה להם, לרוע המזל, שהקונסוליה האמריקנית נסגרה. זמן מה הם עוד המשיכו לכתוב, אבל עכשיו, מזה זמן רב. הם לא כתבו. הדודה מרתה והדוֹד דָוִד עזבו את אֶשְׁוֶוגֶה עוד ב-1941; הדודה הֶדוויג, הדוד מאיר, קורט ולואיס גורשו מברלין (לשם פונו מלִיר) בינואר 1942. החורף של 1942/1941 היה קשה במיוחד וקר. עד עכשיו לא שמענו מהם דבר. דודה מרתה, הדוד דָוִד וסבתא גָרוּ עד אז באֶשְוֶוגֶה, בבית ס' וס' קרהן, שם חילקו דירה עם גברת שטיינהארדט; משפחת נוֹיהַאן גרה בקומת הקרקע. סבתא המסכנה היתה צריכה לסבול את הפרידה האכזרית. זמן מה גרה עם משפחת נויהאן וזה מצא מאוד חן בעיניה; אחר כך עברה לגור אצל גברת לוונשטיין (אמא של רות) שעברה אל דודה פאולה. אחרי זה נצטוו כל היהודים לעבור לבית אבות שהוקם בבניין בית-הספר היהודי לשעבר. כולם שם אהבו את סבתא המתוקה שלנו; גברת דורנבּרג הרוקחת. אמה של רות ועוד – שוב ושוב כתבו כמה הם אוהבים אותה; היא תמיד היתה מוכנה לעזור לכל אחד, היא סרגה ותיקנה בשביל כולם. גם מאיר מאיברג גר שם. לעתים קרובות יכולתי לשלוח לה חבילות קטנות על-ידי מכרים כאן שעזרתי להם בסידור ביתם. השמחה הכי גדולה שלה היתה כשקיבלה ידיעות מאתנו, מפני שהיא לא שמעה דבר מיקיריה האחרים. אחר כך, לרוע המזל, גורשו גם דיירי בית האבות, אני חושבת שזה היה באוגוסט או בספטמבר 1942. אומרים שהם נשלחו לתרזיינשטאט בצ’כוסלובקיה. שלחתי לשם שתי גלויות, אבל עד עכשיו לא קיבלתי שום ידיעה. פאולה, אֶרנה וכו‘, בלה ל’ (ו)הוריה וכו', כבר עזבו, יחד עם דודה מרתה. זמן קצר לפני המלחמה ביקרה אותנו רות ברוטרדם, בליווי לוֹטֶה, מרוטרדם היא נסעה לאמריקה. אחר כך היתה לוטה באמשטרדם, וגם ארוסתו של קורט, טרוּדֶה. האחרונה נהגה לבקר אותנו כאן לעתים קרובות; גם היא עזבה לפני כמה חודשים, ועד עכשיו לא קיבלנו ממנה שום ידיעה. כך גם לא שמענו שום דבר מלוטֶה כבר הרבה זמן. טרוּדֶה תמיד רצתה מאוד להיום עם קורט בסוף, היא היתה נערה כל כך נהדרת ויעילה! ובכן, ילדיי היקרים, עכשיו אתם יודעים פחות או יותר הכל. אני משערת שעכשיו כבר הגיע אליכם המברק בעניין הסרטיפיקאט שלנו. אני אצטער מאוד אם זה יגרום לכם הוצאות או טרדה. אולי זה ייתן לנו סיכוי להישאר כאן, ואפילו אם לא בדירה אז לפחות במחנה, ולא ישלחו אותנו מכאן. אלוהים, תן שהמלחמה תסתיים במהרה! במחשבותי אני תמיד אתכם! כתבתי באור הדמדומים ועכשיו שהדליקו את האור אני רואה כמה גרוע מה ששרבטתי. אל תכעסו עלי בגלל זה, אין לי חשק להעתיק את המכתב לנקי. לרוע המזל, גם יוֹ היקר נמצא במחנה, לאחר שהיה כלוא כמה חודשים באמשטרדם. אני מקווה שהקרובים האחרים שלנו עדיין נמצאים כאן; חוֹנִי ילדה, ויש לה בת.

מיטב הברכות וכל טוב ובריאות לכולכם. הבה נקווה, סימון וחנה, שתמצאו שוב את יקיריכם; גם אני מקווה לראותכם שוב, ילדיי האהובים

באהבה מאמכם המסורה

015/24

לֶנקה שפיגל מהונגריה גורשה עם שני ילדיה, פטר ויוּטקָה, שהיו בני 15–14, למחנות ריכוז בפולין ובגרמניה; האם הופרדה מילדיה ואיבדה כל קשר עמם. על פיסות קרטון שעלה בידה למצוא היא כתבה במשך כמה ימם (קרוב לוודאי, בלילות) מכתב ארוך שנועד לילדיה, ועשתה בשבילם קמיע.

מכיוון שלא ידעה היכן הילדים לא שלחה לנקה את המכתב וגם לא את הקמיע מעולם; היא שמרה אותם אצלה. הילדים נספו; לנקה ניצלה, עלתה ארצה ונישאה מחדש. אחרי מותה העביר בעלה השני, פראנץ בֹּוֹהם, ל"יד-ושם" את החפצים שהיו כה יקרים לאשתו המנוחה. המכתב נכתב בהונגרית.

פטר ויוטקה היקרים שלי,

סוף סוף אני מגשימה את כוונתי לכתוב לכם מכתב בתקווה שהוא יגיע אליכם. היום 4 במארס ואני נמצאת בדיכאון עמוק, אבל סבלנותי עוזרת לי (מלים אחדות אינן ניתנות לקריאה). יום ההולדת של פטר עבר, וגם את יום ההולדת של יוטקה לא חגגנו יחד וקרוב לוודאי שגם בזה שלי לא נהיה יחד. אני מקווה מאוד שנהיה שוב ביחד ושנוכל לנהל את חיינו במסלול חדש, עם מה שיהיה בהם עבורנו. אין צורך לומר, שאני חושבת עליכם הרבה, ובמיוחד על פרידתנו שגרמה לי הרבה צער וכאב; בהתחלה לא הייתי מסוגלת להכיר בכך, אבל היום, במבט לאחור, התברר לי, שהיה זה זמן קשה מאוד. אני מאמינה ומרגישה שגם אתם נמצאים אתי במחשבותיכם ואני מקווה, שבעזרת השם אתם בריאים. תודה לאל, עד עכשיו, חוץ מכמה ימים, הייתי בריאה, יש לי עבודה קלה שאני מסוגלת לעשות, אבל אני סובלת מפני שאין כאן מספיק אוכל. לעתים קרובות, כמעט כל ערב, אני הולכת לישון עם קיבה ריקה, ואז אני מודאגת עוד יותר בקשר אליכם, מפני שאתם צעירים ולכם קשה עוד יותר להסתדר עם מעט אוכל. אבל אני חוזרת ואומרת שאני בטוחה שניפגש במהרה. בזמן שאני עובדת אני מדמיינת לעצמי כל הזמן איך תהיה הפגישה שלנו ומה נעשה כדי להשיג את הדברים הנחוצים לנו. יש לי כאן הרבה מכרים חדשים, ביניהם אחדים שיהיה נעים לזכור לאחר שייגמר כל זה, ואני מקווה שהרגש הזה הוא הדדי. כבר שמונה חודשים⁵ שאנו עוברים זמנים קשים ועצובים. אני מקווה שלמרות הקשיים והעבודה הקשה אתם שמרתם על בריאותכם ועל צלם האנוש שלכם, ואני בטוחה שגם יוטקה התרגלה לעמוד על רגליה שלה. אינני מסוגלת לבטא את השמחה הגדולה שתקפה אותי כאשר פגשתי, בזמן שהייתי במרפאה, נערה צעירה שסיפרה לי שהיא גרה בסביבה שלכם ושהייתם באותו מקום יחד עם אַרְשיִ ומַרִיקָה סֶנֶש הקטנה. לא שמעתי דבר מפֶּטֶר, אבל אני חושבת שאתם נמצאים יחד עם בַּנדי. אנחנו מדברים עליכם כל הזמן עם דודה רוזי, טֶרי וגוֹנצי.

היום 11 במרס ואני ממשיכה לכתוב. אני מרגישה אפילו עוד יותר מדוכאת, מפני שבשבוע שעבר, ביום הולדתי, כל חיי עברו לפני עיני. קודם כל אני מאחלת לכם כל טוב לימי ההולדת שלכם ואני מקווה שתהיו בריאים בגוף ובנפש ושתעמדו בניסיון הקשה הזה, מפני שבחיים שלנו בעתיד נזדקק גם לכוח הגופני וגם לכוח הנפשי שלנו. אני מקווה מאוד שנצליח להגשים את תוכניתנו להגיע לארץ-ישראל ואנחנו נשתדל להשיג את כל הדברים שיהיו נחוצים לנו בשביל חיינו החדשים. אינני מפחדת מן החיים, אני כבר רואה שיש לי מספיק כוח לעבוד ושהכל יהיה בסדר בדרך זו או אחרת. אל תשכחו שעליכם להיות חזקים תמיד וביטחו באלוהים שהציל אותנו עד עכשיו ודאג לנו. קרו לנו נסים – מטוס ירה על הרכבת שלנו בזמן הנסיעה ולמרות זאת נשארנו בחיים.

היום יום ראשון, 18 במרס. ימי ראשון תמיד קשים יותר מימי חול, מרגישים יותר את המחסור במזון, במיוחד כשמקבלים 1/3 או 1/4 ממנת הלחם. אוכלים פחות, אבל אולי נתגבר גם על זה, כמו על הדברים האחרים שהתגברנו עליהם, למרות שחשבנו שלא נוכל לסבול אותם. אינני יודעת אם מכתב זה יגיע אליכם, דבר שהייתי רוצה מאוד שיקרה. אני מאמינה שבקרוב נהיה חופשיים וניפגש. לפי הלוח עוד מעט תימלא שנה מאז חזרתי מבודאפשט; כל כך הרבה התרחש מאז. טוב שגדלתם והתפתחתם ואתם חושבים בוודאי בצורה מבוגרת יותר. אני כל כך רוצה לדבר אתכם, יש כל כך הרבה עניינים שאני רוצה לשתף בהם רק אתכם. אני חושבת כל הזמן על הקרובים שלנו ומשתוקקת לדעת מה קרה להם ומה עלה בגורלם של אלה שעד כמה שידוע לי עדיין נמצאים בבית. אני חושבת לא רק על אלה החיים כי אם גם על אלה שמתו. איש אינו מבקר בבית הקברות. אני מקנאה במתים שלפחות נחסכו מהם הייסורים. אני חושבת לעתים קרובות על סבתא ועל הדודות, ואילו קיבלתי מהן ידיעות היה הדבר משקיט את דאגותי. כשנהיה שוב ביחד נבקר את כל המשפחה לפני שניסע לארץ-ישראל. אני בטוחה שנצליח ושהתוכניות שלנו לא יהיו לשוא. האם גם אתם חושבים על התוכנית שלנו? אני חוששת שעומדים לכבות את האור ולכן אני מסיימת את המכתב.

להתראות

אלוהים יברך אתכם

היו טובים וישרים

“זה גורלם של אלפים”

010/22

ערב גירושם של יהודי בלגרד הפקידה רֶגינה קַנְדְט בידי שכנה נוצריה מכתב מיועד לבעלה וילדיה. נאמנה להבטחתה שמרה השכנה על המכתב והעבירה אותו לאחר המלחמה לקרוביה של רֶגינה בישראל, באמצעות שגרירות ישראל בבלגרד. אחד מילדיה של רגינה, בן הנזכר במכתב בכינוי מילצ’ק, חי היום בישראל בשם ראובן דפני; הוא השתייך לקבוצה של צנחנים מארץ ישראל שהוצנחו לתוך יוגוסלביה באביב של 1944 במטרה להציל יהודים מאחורי קווי החזית הגרמניים.

בנובמבר 1941 רוכזו כ-10,000 נשים וילדים מאיזור בלגרד במקום בשם סאימישטה (Sajmiste) שליד העיר זמון (Zemun) ושם נרצחו.

(המכתב נכתב בסֶרבית)

11.1941

מקס היקר שלי,

היום או מחר יקחו אותי למחנה, אלוהים יעזור לי לעבור גם את זה. סבלתי מאוד, אבל עמדתי בכך מפני שהאמנתי באלוהים הטוב ומפני שאהבתי הגדולה לך, מוצ’ק⁶ נתנה לי כוח. כבר חודשים שלא שמעתי דבר משניכם. יאסה וקַתיוּשָה יודעים הכל. החבאתי כמה דברים, כך שאם אלוהים הטוב יזכה אותנו במזל הטוב שנשוב ונתראה לא הכל ילך לאיבוד. קתיושה היתה נהדרת. הכל מסודר בהתאם לאפשרויות. סאשה ואֶוָוה נוסעים אתי, אבל אני לא יודעת כמה זמן נישאר ביחד. שלחתי לך, באמצעות יאסה, 10,000 לירות איטלקיות; אני מקווה שקיבלת אותן. מוצ’ק⁷, אהבתי מאוד את אמי ואת נעריי היקרים, אבל לא אהבתי איש בעולם כולו כמו שאהבתי אותך. לכן גם אתה חייב להיות חזק וסבלני, יום אחד יבוא סוף גם לזה. קתיושה יודעת היכן כל דבר נמצא. אני כותבת זאת רק למקרה שלא אנצל. אבל יש לי הרגשה שנשוב להתראות.

אותך, את רודי, פרדי ומילצק מחבקת ואוהבת,

רגינה שלך

רודי היקר! במקרה ששוב לא נראה זה את זו, אלוהים ישמור, אתם חייבים להיות עם אבא ולשמור עליו. אם אתה אוהב אותי אפילו קצת, אל תתחתן שוב עם אֶווה, מפני שתהיה אומלל לתמיד. אולי היא לא אשמה בכך, אבל יש לה אופי גרוע. אילולי סאשה הקטן לא הייתי מחזיקה אותה. עבדתי בפרך בשבילה ובשביל הילד. היא ניצלה אותי מאוד. שמור על עצמך ועל בריאותו של אבא.

אהבה וחיבוקים,

אמא

09/41–1

חנה-הלנה גולדברג מפאריס נתפסה בעת שניסתה לחצות את הגבול בנסיון להימלט לצרפת של וישי, ב-1942. היא גורשה למחנות דְרַאנְסי ופוּאַטיֶה, ומשם כתבה לאמה בפריס. מכתבה האחרון, שנכתב בדרך לאושוויץ, הושלך כנראה מן הרכבת.

את המכתבים הכתובים צרפתית, מסר ל“יד ושם” בן דודה של חנה, מר חיים הרצוג, נשיא מדינת ישראל.

דְרַאנְסיי ופוּאַטיֶיה היו מחנות מעבר ליהודים שגורשו מצרפת למחנות השמדה, לרוב לאושוויץ. ⁸

(מען המכתב:)

גברת א. גולדברג

שדרות מֶנילמוֹנטַן 64 פאריז, הרובע ה-20

יום שלישי, 18 באוגוסט 1942

אמא יקרה שלי,

הבוקר קיבלתי את מכתבך ומדאיג אותי מאוד עניין הרהיטים. אם עלייך לשלם 1000 פרנק לחודש ממה שאת מקבלת, זה יהיה קשה מאוד. אני משערת שאין לך כל ידיעות מאִיסִי, מפני שלא הזכרת זאת ומצד שני, ממה שסיפרת לי על לאה (גם כאן מדברים הרבה על זה) אני חוששת שיהיו קשיים לקבל ידיעות מאיסי בעתיד.

אמא’לה היקרה, אל תהיי עצובה, אל תתייאשי. אני, למשל, אינני מפחדת ממה שיקרה לי, מפני שאני בטוחה שאצא מזה, וחוץ מזה אינני חושבת שזה יימשך יותר מכמה חודשים ומאוד ייתכן שלא יגרשו אותי. אני חוזרת ואומרת לך: מה שגורם לי להרגיש אומללה הוא זה שאני משוכנעת שאת אומללה שם בבית יותר ממה שאהיה אני אי פעם בנסיבות הכי גרועות – מפני שאני נמצאת בתוך הדברים ולכן אני יכולה להגיב. ואילו את סובלת בשבילי ואת אינך יכולה לעשות דבר חוץ מאשר לחשוב עלי. אני לא רוצה שתהיי עצובה כל היום, שתתעייפי, שתהיי חולה. את צריכה להרגיש בטחון. אני חזקה מספיק לסבול מה שקורה לי, בייחוד מפני שבוודאי ישחררו אותי בקרוב ואוכל להצטרף אליך בעוד מספר חודשים. אנא קַווי. אינך יכולה לתאר לעצמך כמה אני עצובה כשאני קוראת כמה מן הדברים שאת מספרת לי, למשל שלא רצית להחליף את השמלה שלך ועוד… אשר לי, כשאני חושבת עליך, אני רואה אותך בשמלה הכחולה שתפרת בזמן האחרון, עם הצווארון ההוא, הכיס וחגורה. עם תסרוקת עשוייה, רעננה, כמו שאת נראית כשאת שמה לב לעצמך, ואני מפחדת שאמצא אותך שונה כשאחזור. את יודעת שרבים עזבו בכל זאת הם חזרו. אילו הייתי גבר הייתי הולכת להילחם במלחמה, וזה היה הרבה יותר גרוע. כאן שום דבר רע לא יוכל לקרות לי. אני אחזור בקרוב ואנו נחפש את רוֹזֶט ונלך לבקר את דַדוֹן והכל יהיה נפלא ושוב נהיה מאושרים. אבל כשאני חושבת שאת בוכה, שאת עצובה כל היום – זה כואב לי מאוד, הרבה יותר מאשר מה שעלול לקרות לי. לכן, אמא, אני מבקשת ממך שתעשי מאמץ ותזכרי שאני צעירה, בריאה, ושאני אצא מזה ושהכל יהיה בסדר בסופו של דבר.

אינני זקוקה לפתילית-ספירט כאן, מפני שיש בסביבה הרבה עצים ואם רוצים לבשל משהו יש תנור בכל חדר. ויותר מזה, אם אהיה יותר מאוחר בדראנסי יש הגבלות על משקל החבילות וגם לא אוכל להשיג (שם) ספירט, וחוץ מזה אין להשיג ספירט בשום מקום.

בענין החבילות: אני לא יודעת בדיוק מתי נעזוב כאן ואם תשלחי לי חבילה והיא תגיע אחר עזיבתי (את תדעי אם זה יקרה, מפני שביום שנעזוב אשלח לך גלויה, שפירושה יהיה שלא קיבלתי דבר), כתבי מיד למחנה ובקשי מהם להחזירה. קרוב לוודאי שאם השולח מבקש להחזיר לו את החבילה הם יעשו זאת.

אמרי לאמא של נא' שכל אלה שהשתייכו לקבוצה שלה התנסו באותו גורל. אשר לחבילות, שלחי מה שאת יכולה. כבר גמרתי את הראשונה וטרם קיבלתי את השנייה. אשאל מחר או ביום חמישי אם הגיע משהו.

טוב עשית שנזפת בגב' קנ', היא באמת חושבת אותנו לאידיוטים. עכשיו אולי היא תבין.

אין שום טעם לחשוב על השאלה מדוע או איך קרה מה שקרה. זה עניין של מזל או יותר נכון של ביש מזל, זה הכל. אל תשלחי לחם, יותר טוב שתשלחי ביסקוויטים מפני שהם נשמרים יותר זמן.

נמצאים כאן אדון וגברת מאֶלזַס, בני שישים בערך, אנשים יוצאים מן הכלל, ששם משפחתם הרצוג. דברתי אתם והם שמחו מאוד – הוא אמר לי שהוא לא קרוב משפחה שלנו אבל הוא הכיר מעט את סבא. הם גרים לא רחוק מטֶרְן. הוא אחיינו של הרב מֶצגֶר.

נמצאת כאן גם גברת לֶב(ינסקי) מז’וֹנְוִיל. היא נחמדה מאוד.

עוד לא כתבתי לרוזֶט. אני מצטערת שכתבת אליה, לא היה נחוץ לגרום לה צער. יחד עם זה נכון, שאם היא לא תשמע ממני במשך כמה חודשים היא תתחיל לדאוג. יש כאן איזה רבי, שמו פּוֹמֶרַנץ והוא אסף לו מניין. הוא לא נחמד ביותר.

אני מנשקת אותך בחיבה, אמא היקרה, ובבקשה ממך אל תדאגי כל כך.

ננה

יום שישי, 18 (בספטמבר 1942)

אמא יקרה שלי,

עזבתי את דראנסי אתמול וכרגע אני ברכבת. אנו נעים בכיוון מֶץ, אבל אינני יודעת אם נעצור שם, מאחר שאומרים שהנסיעה תארך שלושה ימים. יש בי אומץ רב. זהו זמן רע לחיות בו. אני בטוחה לחלוטין שאראה אותך שוב, אמא יקרה שלי, בעוד חודשים מעטים. עליך להיות אמיצה מאוד, את לא צריכה להיות עצובה. כרגע אני יחד עם ידידים מפואטיה. אני תמיד אסתדר, בדרך זו או אחרת. אני חושבת שלא אוכל לכתוב לך, אבל אל תתייאשי. אני תמיד חושבת עליך. אל תניחי לעצמך לשקוע בעצבות. המוראל שלי חזק מאוד. יש לי הרבה אומץ ותקווה.

אני מחבקת אותך באהבה. חבל מאוד שהמאמצים המשותפים שלך ושל סט' לא הצליחו. אנא מסרי לו את החדשות. אני מקווה לראות אותך בקרוב, אל תתייאשי. ננה.

אתם כולכם חייבים לשמור על עצמכם. אולי יהיה טוב בשבילך, אמא, לעבוד ב(Bienf. (Aisance [ועד עזרה הדדית יהודית].

יש אלפים במצבי. אשוב בקרוב. חכי לי בסבלנת, אמא יקרה שלי.

1000 נשיקות

ננה

נ.ב. למזלי קיבלתי את החבילה אתמול בערב. תודה רבה לך. נ.

048/5–2

ערב חיסול יהודי העיירה מוליאט שבליטא כתבה אשה צעירה בשם ציפורה מכתב פרידה לבעלה בדרום אפריקה. קרוב לוודאי שהמכתב נזרק החוצה מן הבניין שבו רוכזו היהודים לפני האקציה. אשה ליטאית מצאה את המכתב ושמרה עליו עד שנתאפשר למסור אותו לקרוב משפחתה של הכותבת, שבא לביקור לברית המועצות כעבור עשרים שנה; זה היה בשנות השישים. בעלה של ציפורה מת בינתיים. המכתב נכתב ביידיש.

משה בונה ביילֶה היקר.

הלוואי שתהיו כולכם בקו הבריאות ואנו נתפלל עבורכם (עם אלוהים, בעולם הבא). האיש שישלח לך מכתב זה. צריך לשלם לו. אנחנו צמים כבר יומיים ועכשיו נלך לטבח. ה“יאהרצייט” [יום הזיכרון] שלנו יהיה 29 באוגוסט. תזכור את התאריך. אבא לא בבית ומי יודע, כבר הרבה זמן שהלך. אנחנו עומדים לבושים, כולנו, יחד עם ילדיי היקרים, ומחכים. עכשיו כולנו בבית המדרש. שבענו כבר את החיים האלה, ופעמים רבות ביקשנו שיבוא המוות. בראש חודש אב העמידו אותנו בשורה כדי לירות בנו, אבל אירע נס. היום יהיה הנס אם ירחם עלינו השם. משה, הם רוצים לפגוע בילדיך הקטנים, זה מה שהם רוצים. אז שלום ותהיה חזק, אנחנו היהודים מקריבים את עצמנו כדי שתינצל.

ציפורה

(הכתובת באנגלית:) מר ב' בוק

משרד הדואר אלברטון

טרנסוואל, דרום אפריקה

040/10

המכתב והגלוייה המתפרסמים כאן נכתבו בידיהן של שתי אחיות יהודיות-הולנדיות מאמשטרדם בשם קְנוֹפּ ונועדו למר וַן זִיל, תושב אותה עיר. המכתב נשלח לפני שגורשו האחיות למחנה וֶסְטֶרְבוֹרְק; הגלויה הושלכה מרכבת הגירוש וגם היא הגיעה לתעודתה. שניהם נכתבו בהולנדית.

וטסרבורק היה מחנה מעבר שדרכו הועברו כ-1000.000 יהודים מהולנד למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ וסוביבור.

040/10

נערים יקרים.

החבילה שלכם שימחה אותנו מאוד, זה היה נפלא, העוגה בייחוד היתה טעימה מאוד.

אנו יושבים ברכבת, ארבעים איש בקרון משא. גם אמא ואבא נמצאים אתנו. נני בקרון ס'⁹. את חבילתכם קיבלנו אתמול בלילה. תודה רבה לכם על תשומת הלב הנפלאה שאתם מקדישים לנו. אנו מקווים שנתראה בקרוב. טלפנו לדֶלוֹמֶה ומסרו דרישת שלום לו ולכל ידידינו. אנו חושבות עליכם הרבה. קרוב לוודאי שאנו נוסעים לריגה, שם נמצאת גם אמא. אחדים נמצאים בוסטרבורק. אולי יהיה שם קשה. תוך שלושה ימים היינו מלוכלכים. מצב הרוח מצוין, לא הזלנו דמעה. אלא שאנחנו לגמרי אדישים. דרישת שלום לרואֶל, לֶקס, ליאו, ג’וֹק ולכם נשיקה לבבית.

הַיין

(תוספת בכתב יד שונה:)

נערים יקרים. מיטב הברכות גם ממני. כולנו מקווים שבמהרה נהיה בדרך חזרה. ננסה לעבור את זה. ברכות. וִים.

עכשיו שבת אחרי הצהריים ועדיין איננו יודעים דבר. אנו מקווים לטוב. אני אחזור, זה בטוח, אתם יכולים לסמוך על זה. אני משוכנעת לגמרי שאוכל לעמוד בזה. אתמול, יום שישי, קיבלתי חבילה, וזה היה נפלא. תשאלו בשוּובּוּרג¹⁰ אם אנחנו עוד שם. אם עדיין לא גירשו אותנו, אנא שלחו לי מחבת, מפני שאין לי מחבת לאכול מתוכה כשמחלקים אוכל. אהובים יקרים, חישבו על 108 שאסור לשכוח.¹¹ יש לי הרבה חדשות. שמרו על עצמכם ועל ילדכם היקר. ילדים יקרים, אני חושבת הרבה על כולכם. עברנו כל כך הרבה אושר וצער שלעולם לא אשכח וגם אתם לא. אבל אל תשכחו להכין לי ספל קפה טוב כשאחזור הביתה.

להתראות ליאוּנטיֶה, לֶקס ורוֹאֶל. האל ישמור עליכם.

אלף נשיקות – אמא, אסתר

נ.ב. יום ראשון, זה עתה קיבלתי את שתי החבילות הנהדרות שלכם,

ליאונטיֶה, רוֹאֶל וְגֶן והתינוק, אם לא נחזור – הנה ברכותינו האחרונות מעומק הלב.

0–33/117–3–8

פנחס סטירקוס גורש מסלובקיה ללובלין (פולין) ביוני 1942. המכתב המתפרסם כאן, מכתבו האחרון, נשלח אל משפחתו ימים אחדים לפני שגורש. “יד-ושם” קיבל את המכתב מבנו של פנחס, קלמן שריר, החי בישראל.

מחוז לובלין שימש "מאגר" אליו הובאו יהודים מפולין ושטחים נספחים על ידי הנאצים. פנחס סטיריקוס מצא שם את מותו יחד עם רבבות היהודים שהובאו לשם.

3 ביוני 1942

יקיריי

אני מחפש הזדמנות לשלוח לכם את המכתב הזה בדרך עקיפין כדי שאוכל לספר לכם על מצבנו הנואש. באופן כללי, אתם יודעים מה מצבנו בארץ מולדתנו, אבל אינכם יכולים אפילו לשער לעצמכם את הטראגדיה העצומה המתרחשת כאן. עשרות אלפים מבני עמנו כבר יצאו מן המדינה כשהם כמעט יחפים ועירומים. עכשיו הגיע תורנו. ב-14 לחודש זה אנו אמורים לעזוב את מקומנו הנוכחי, מפני שכל התושבים היהודים של היישובים הקטנים מחויבים להתאסף בערי המחוז שלהם ומשם מגרשים אותם הלאה במשלוחים. כמובן, בקרונות חתומים המשמשים להובלת בהמות. מה הוא יעדם? הם נעלמים! אני מקווה שיהיה בכוחי לשאת את הייסורים שיעמדו בפנינו, אנשים זקנים ותינוקות, ואפילו נכים וחולים קשים, יישלחו לחיסול באופן “נוצרי-הומני” זה (כאן כתובות מלים של הקצין האחראי).

ובכן, אלוהים בשמים עוד עשוי לעזור לנו ברגע האחרון. תקוותנו היא ל“נס” מסוג זה; לרוע המזל אין לו שום כוונה להתרחש.

רבים מחברינו לצרה מצילים את עצמם בבריחה אליכם. אתם יודעים מה קרה לגֶ’נו היקר לנו. אילצו אותו לוותר על החנות שלו ועל דירתו. האשה (שלו?) אילזֶה גורשה לפולין ב-27 במארס השנה, יחד עם אלפי נערות צעירות ונשים רווקות בנות 16 עד 45. אף אחת מהן אינה יכולה לשלוח ידיעות למשפחה. גֶ’נו ואֶגוֹו התייצבו מרצונם במחנה העבודה ב(השם נמחק). גֶ’נו כתב אלי פעם אחת משם. אֶגוֹן עובד בתור נגר, מקצוע שלמד מניה וביה כשהיה עליו לעבור לעבודה אחרת, וג’נו מועסק כאחראי לתברואה. הוא כתב בגלויה מצונזרת שהם מסתדרים היטב, אבל לא ידוע להם כמה זמן יוכלו להישאר שם.

אשר לי ולאשתי, באמת היה לנו טוב מאוד מאז הגענו הנה; החלמנו לגמרי ולכן אנו מקווים שאלוהים יגן עלינו גם בעתיד ויתן לנו את הכוח ואת האומץ לסבול את כל זה.

לא קיבלנו שום ידיעה מן הילדים שלנו בארץ (ישראל) מאז מאי השנה שעברה מבננו הצעיר לא שמענו דבר. אנא כתבו לכפר המכבי, חיפה, ת.ד. 1453. אולי קיבלתם במקרה מכתב מאַבּי? כִתבו בבקשה באמצעות הצלב האדום הבינלאומי. מדוע לא עניתם על מכתבנו הקודם? - להתראות בינתיים! אני אשתדל לכתוב לכם שוב.

הרבה נשיקות חמות ממני המסור לכם

(החתימה אינה ניתנת לפיענוח)

048/5–2

חיים פרינצנטל, מורה לעברית מלוצק (Luck) פולין, הצליח לברוח ליער ערב חיסול הגיטו ב 3.9.1942. את שני המכתבים המיועדים לבניו בארץ ישראל מסר חיים למשמרת לידי איכר פולני.

חיים פרינצנטל נספה והמכתבים הגיעו ליעדם לאחר המלחמה.

(יידיש)

יום, 3 באוקטובר (טעות: צריך להיות ספטמבר) 1942

עברו בדיוק שבועיים מאז הטבח האיום בלוצק ובסביבתה. במשך שני שבועות נוראים אנחנו – קומץ יהודים שהצליחו להימלט מלוצק ברגע האחרון ממש – משוטטים בלי לישון בלילות, מפני שהמוות אורב לנו בכל רגע. יוצאים מן היער ונכנסים ליער. היינו לאנשי יער. קורה שבמשך יומיים ואפילו שלושה ימים אין לנו אפילו חתיכת לחם, טיפת מים. עינינו שוב אינן מסוגלות להזיל דמעות. הלב לוהט מכאב, הלחץ חזק כל כך עד שהוא עלול להישבר ואין עזרה. כולנו נידונים למוות. בני היקר דָוִד – אלוהים יודע אם הוא עודנו בחיים – אמא שלכם היתה כמו יונה כשהובילו אותה לטבח. לא ראיתי זאת במו עיניי; למרבה הצער והייאוש רצה הגורל שאנטוש את אשתי ואת בניי היקרים ואימלט לבדי כמו פחדן. אבל הם במצב טוב יותר מזה שלי עכשיו, הם כבר עברו מה שנגזר עליהם, וכל רגע אני מצפה שיתפסו אותי. אני יושב בבור חפור, ביער שבו חי סבכם, ואני כותב לשניכם מכתב פרידה. הלוואי שהגורל לא יהיה כה אכזר, ככלות הכל, ולאחר שתסתיים המלחמה תקבלו את מכתבי, הודות לעזרתו של גוי טוב לב.

אני מחבק את שניכם – אותך ואת אשתך – ושולח לכם את ברכותי האבהיות לפני מותי.

אביכם האומלל

ח.פ.

ילדיי היקרים יעקב וארנה

עברו עוד ארבעה שבועות איומים. היום מלאו בדיוק שישה שבועות מאז המאורעות הנוראים בלוּצק עירנו ובסביבתה. מאז, אלפי היהודים שנמלטו נתפסו ונורו למוות. אשר לי, גורלי המר שמר עלי לעת עתה, כדי שאוכל לסבול קצת יותר זמן. לאמיתו של דבר, אמא ודָוִד הם בעלי המזל מכל המשפחה שלנו, הם כבר עברו את מה שנגזר עליהם ולבטח אינם צריכים ולא היו צריכים לסבול עינויים נפשיים כמו אלה שאני סובל משום שנשארתי בחיים. ארבעים ושנים הימים האלה היו נוראים. רק אלה החיים מפחדים מן המוות, עבור המתים זוהי גאולה. לכן, ילדיי תארו לכם את התמונה: אני יושב ביער עבות ורצה הגורל וזהו אותו יער שבו נולדה אמא. איש זקן ואפור שיער יושב על האדמה; אפשר לחשוב שאני בן שבעים; גופי פצוע ונשוך, ואיני לובש חולצה, מפני שהייתי חייב להשליך אותה. לא ידעתי (לפני כן) איזו מגיפה הן הכנים שבהן העניש משה את פרעה ככתוב בחומש: "ולא יכלו החכמים לעמוד בפני פרעה.¹² פירוש הדבר פשוט, שהכנים אכלו אותם חיים. עכשיו אני מבין את הדבר וזה נורא. כמה הייתי מאושר אילו היתה לי גיגית מים כדי לכבס בה וללבוש חולצה נקיה ולבנים נקיים; ואז שיבוא המוות.

זה הכל, ילדי היקרים. הכל אבוד, אבל אהיה לפחות כפרתכם, כך שאתם הניצולים, הגחלת האחרונה של משפחתנו, לא תאבדו. אני לבד עכשיו באסוני, חברי לגורל נתפס בידי המרצחים ביום השני של ראש השנה, באור היום; הוא לא היה זהיר מספיק. הם עינו אותו ואחר כך ירו בו. הם חיפשו גם אותי, הם אפילו דרכו עלי בתוך ערימת הקש שבה התחבאתי. אבל לעת עתה, הם לא הצליחו. מאז אני נודד לבדי בלילה, מכפר לכפר, מאוהל לאוהל, מיער ליער. אבל יער זה, לרוע המזל התחיל רע ואני גם עירום ויחף, רעב ועייף. אני הולך כמו סהרורי ולא רואה את הצל שלי, אני הולך – בעצמי אינני יודע לאן. האם אצליח להינצל? אינני בטוח, ייתכן מאד שלא. אבל למרות זאת אולי אפשרי הדבר.

להתראות

אביכם האומלל

חיים

0–6/20

ליאון פרבר היה בן 21 כאשר גורש יחד עם אביו ואחיו למחנה הריכוז יאנובסקה בלבוב. כשהגיעה הגלויה לתעודתה (בינואר 1943) שוב לא היה ליאון בחיים. הגלויה נשמרה בידי קרוב משפחה החי עכשיו בישראל.

מחנה הריכוז יאנובסקה (גליציה המזרחית) שהוקם כמחנה לעבודות כפיה עבור יהודי לבוב ונודע לשימצה בשל אכזריותם של המפקדים הנאצים. במחנה זה מצאו את מותם כ- 200,000 יהודים.

לבוב 25 בדצמבר 1942

(גלויה: המען (:יודנראט בּוּטשַאטש, חבל גליציה

אני פַרבֶּר ליאון, עכשיו אסיר במחנה עבודת כפייה יאנובסקה בלבוב. ואני מבקש לדעת אם פַרבֶּר מרקוס ממונאסטרזיסקה נמצא בבוטשאטש. אם הוא שם, אני מבקש למסור לו את הגלויה.

דוד יקר,¹³ כתבתי לאמי היקרה פעמים רבות ולא קיבלתי תשובה. דבר זה מדאיג אותי מאוד. בבקשה תכתוב לי על הכל. אבי היקר ודודי¹⁴ עזבו, ואני נשארתי לבד… אין לי עזרה מאיש. אני מבקש שתעזור לי בכל דרך שתוכל, אפשר לשלוח לי חבילה במשקל 1 ק"ג, או קצת כסף, לכתובת: יצחק אהרליך, רח' צ’אראנייביצה 7, לבוב, והוא יעביר אותה אלי. ממש עכשיו הייתי חולה בטיפוס ואני חלש מאוד ואני חייב לצאת לעבודה יום יום. דודי היקר, אני מבקש מאמא שתכתוב אלי בעצמה. רק פעם אחת קיבלתי ממנה ידיעה. אני רוצה מאוד לדעת איך היא מסתדרת, מפני ששום דבר לא (תחתית הגלויה פגומה).

048/44–3

אווה קראוס, יהודייה צעירה מגרמניה, הצליחה לכתוב מלים אחדות לפרידה מחברתה, אליזבט טרוסטר, ברגעים האחרונים לפני שגורשה ליעד לא ידוע, אווה כתבה גרמנית.

בורגקונדשטאט, 24 באפריל 1942

שעה ארבע לפנות בוקר

אליזבט היקרה שלי!

רק עכשיו סיימתי להתארגן ואני יכולה לשכב קצת. אבל אין שום סיכוי לישון היום. על כן אני מנצלת את הרגעים הפנויים המעטים האלה כדי לומר לך עוד פעם שלום.

תמיד אזכור אותן שעות מלאות שמחה ויופי שביליתי בביתכם; הן עזרו לי להתגבר על הקשיים של אותו זמן.

האם אראה אותך שוב? אחרי הכל, שתינו עדיין צעירות ולעולם אין לדעת. יש נחמה בכך שאין זה גורלו של יחיד, כי אם גורל של אלפים.

אני מאחלת לך, אליזבט היקרה, וגם להורייך היקרים, כל טוב.

בברכות ובחיבה,

המסורה לך תמיד

אווה

כשתכתבי לסבא ולסבתא שלך, אנא שלחי להם את ברכותי.

011/46

אידה גולדיש מרומניה גורשה יחד עם בנה הקטן וילי ואחותה דובה לטרנסניסטריה בנובמבר 1941. המגורשים נאלצו ללכת ברגל ואידה נשאה את בנה על גבה.

בקור העז, קפא הילד למוות, אמו מתה ימים ספורים לאחר מכן בשל שתיית מים מזוהמים. אידה היתה בת 22 במותה.

מכתב זה הינו האחרון שאידה הצליחה להבריח באמצעות שליח אל אחותה הבכירה קלרה שנותרה ברומניה.

שתי האחיות, קלרה ודובה, ניצלו ושמרו בידיהן את המכתב עד שבתה של דובה – יהודית שלי, מסרה אותו ליד-ושם, שם היא עובדת.

בטרנסניסטריה מצאו את מותם כ 270,000 יהודים.

(המכתב כתוב ברומנית)

4.11.1941

קלרה יקירתי,

אתמול שלחתי לך גלויה אשר אם תקבלי אותה היא תצער אותך מאד. אני כותבת לך כעת קלרה יקירתי הודות לרצונו הטוב של האדון הזה, ומבקשת שלא תספרי לאמא את האמת משום שהיא כה נוראית, וזה עלול להשפיע כל בריאותה הרופפת בלאו הכי.

אחות יקרה, מזה כמה ימים רובצת על ראשנו סכנה איומה. אנו עומדים להשלח ברגל לאוקראינה (“על מנת ליישב אותנו שם”… כך מספרים) את מתארת לך את מצבנו, כשצריך ללכת דרך כזו ברגל, הימים כה קרים, עם ילד קטן ועם מעט חפצים שניתן לסחוב, זאת אומרת רק דברי מזון לדרך. אמורים היינו להשלח בקבוצות של 2500 איש כך שתוך 4 ימים לא יישאר כאן איש. הקבוצה הראשונה יצאה אתמול, ביניהם גם רוזה עם הילדים. אלוהים ישמור עליהם. אתמול, הועד שלנו שלח נציג לשלטונות ויציאתנו נדחתה ב- 24 שעות, לעת עתה ומקוים שתהיה דחיה של 6 חודשים, זאת אומרת באביב,. בשעה 6.00 נקבל (??)תשובה סופית, ואתם מתארים לעצמכם מה רבה חרדתנו, יתכן ודחיה זו תחזיר גם את הקבוצה שנשלחה אמש.

אני מבקשת אחותי היקרה: תעני לי באמצעות אדון זה, אולי הוא עוד יספיק למצוא אותנו כאן, ואולי יהיה זה אות חיים אחרון שאקבל מכם. יקירתי, החפצים והכסף ששלחת לי עזרו לי מאד והגיעו בעיתוי המתאים. מהצמר ששלחת לי עשיתי צעיף עבה לצוארו של וילוש כי מי יודע כמה ימים נשהה בדרך. לפחות, אם ירצה השם שיהיה מזג אויר נאה. אני מבקשת שלא תפיצי ידיעות אלה כדי שלא יהיו לך אי נעימויות ועל מנת שלא להזיק לאדם הזה בעל הרצון הטוב. יקירתי, אני מבקשת שתדאגי לאמא, כי רק את נותרת לה. לעולם אל תעשי מה שאנו עשינו, לעולם אל תפרדי ממנה. כמה אני מקנאה בך שזכית באושר להיות בקרבתה. את זוכרת שהייתי מאשימה אותך שאת פחדנית. שאינך פעילה ושהאדם צריך לנסות להאבק על מנת להתקיים. אינני מצטערת על דבר, אלה הם חיי האדם. הדבר היחיד עליו אני מצטערת הוא שעיני לא יראו אתכם שוב לעולם. אני סובלת המון. הייתה בי התקוה שעוד נתראה, אך היא נגוזה. פעם, לו רק פעם אחת לזכות לראותכם שוב, ואז, שיקרה הגרוע ביותר. היו שלום יקירי, אמי היקרה, אבא טוב. אתם הייתם קרן השמש הראשונה שחיממה את חיי, לא ידעתי לשמור על חיי, נטשתי הכל מבלי להפנות את ראשי לאחור. הייתי מלאת אשליות לגבי העתיד מכדי להשכיל להבין שאני נוטשת אושר שלעולם לא אמצאנו עוד. את זוכרת אחותי היקרה, כמה נבוכה הייתי כשבכית בעת פרידתנו וכעסתי עליך בשל בכייך. הלא איני הולכת למות (כך סברתי). סילחי לי יקירתי, אני הייתי הטפשה, הייתי קלת דעת, האמנתי שאוכל להשיג עולם ומלואו. נראה שהייתי תמימה מדי. אך איזו תועלת יש בהתנצלות? אני מצטערת מאד שלא הבנתי בעת פרידתנו את חשיבות הרגע כי לא הבטתי בכם הרבה הרבה, כדי שדמותכם היקרה תחרט עמוק בזכרוני, לחבק אתכם בחוזקה ולא להרפות מכם. עתה, לשווא אני מפנה את ראשי ללא תקווה, כי הגורל היכה בחיינו באכזריות נוראה וככל שאנסה להתקרב אליכם אנו נגררים באכזריות ומתרחקים.

רוצה אני להיות לצדכם (הלא כבר היינו כה קרובות, הספקנו להתקרב) לשכב לרגליכם, עייפה מתלאות כה קשות ואז למצוא את מנוחתי ולא להפרד עוד מכם. בלילות, בשוכבי עם עיניים פקוחות אני מדמיינת את רגע פגישתנו המחודשת עמכם. השתכרתי במחשבה זו, והשתעשעתי שוב ושוב בחלום בהקיץ זה. כעת, איני מקוה עוד לדבר, האל לא רצה שנפגש עוד, נראה שחטאתי רבות. שלום אחותי היקרה, חיי באושר וגדלי את ילדייך היקרים באושר ובבריאות, אלפי נשיקות על עיניהם המתוקות., האם רוולינה עוד זוכרת אותי? מי יתן ובעזרת האל תראי בקרוב את קרול ותהיו באושר ללא דאגות ויסורים. נשיקות לאבא ואמא, שיהיו בריאים ויזכו לבשורות טובות יותר. וילי ודובה מוסרים אלפי נשיקות ונפרדים מכם בחום. דרישת שלום חמה. קלרה, תעני לי בבקשה,

שלום לעד, החושבת עליכם, אידה.

נ.ב. קלרה יקירתי, זה היום השני שעזיבתנו נדחית ב-24 שעות, כך שיש עוד תקוה להצלתנו. אז אל תתיסרי בשל הדברים הקשים שכתבתי.

נשיקות, אידה

048/48–1

במאי 1944 שלחה ליא גולדשטיין מעיירה קטנה בטרנסילבניה 3 מכתבים אל בעלה פרנץ שהיה במחנה עבודה. האשה והילד תיאודור בן ה-4 גורשו לאושוויץ, שם נספו. מר גולדשטיין (היום עמרמי מאיר) ניצל, ומתגורר בארץ עם בני משפחתו.

המכתבים כתובים הונגרית.

2.5.1944

יקירי,

רק כעת שמעתי כי רק היום מקבלים חבילות. כך בחפזון הרכבתי אותה, אל תכעס שאני שולחת גרבים לא מטולאים כמו בחבילה הקודמת שאני מקוה שאותה קבלת. אני מיואשת, אומרים שהערב יגיעו מבקרים¹⁵ אבל אחרים אומרים שזה לא נכון. אני שרויה במצב רוח רע, יתכן שעוד הכל ישתנה לטובה ולשוא דאגתי. השם יודע מה יהיה, נקוה שלא אירע לנו כל רע. הרבה נשיקות,

ליא וטדי

3.5.1944

יקירי,

כעת אנו יוצאים. עזוב, על תתעצב, אנו ביחד כל הכפר. השלם עם העובדה שגם אנו לא יוצאים מן הכלל. אנו מצוידים היטב. נוסעים ברכבת. כעת לא מקבלים חבילות, רק בעוד עשרה ימים. אז נשלח לך חבילה עם טבק, מכנסי לבד וכו'. תקבל גם כסף אני מקוה.

היה שלום ואל תתיסר. טדי חסר סבלנות לקראת הנסיעה ברכבת. ריכזו אותנו בחצרו של מויסי, מכאן נצא לתחנת הרכבת.

התפלל, נשיקות ליא וטדי

יקירי,

3.5.1944

היום אנו נוסעים. לקחתי עמי אוכל לעשרים יום, היו לי עוגות קרמל, מאכל שעועית ועוד.

היה שלום, הבורא הטוב יעזור לך

ליא וטדי

048/44–4

להלן מובאת חליפת מכתבים קצרה ומצונזרת בין אלפרד נוימן, אסיר במחנה בוכנוואלד, לאשתו. לשון הכתיבה – גרמנית.

17 בנובמבר 1938

לילי יקרה,

אצלי הכל בסדר, אני בריא, ומקווה שגם את ואמא כך.

הרבה ברכות ונשיקות

בעלך האוהב (המלה האחרונה מחוקה)

אלפרד

(חותמת:)

גברת לילי נוימן

ברסלאו

רח' גיתה 78

(השולח: )

אלפרד נוימן

מס' 27258

בלוק 1a

מחנה ריכוז בוכנוואלד

משרד הדואר ויימאר / חורינגן

ברסלאו, 25 בנובמבר 1938

פרדי האהוב שלי! זה עתה קיבלתי את גלוייתך החביבה ואני שמחה שאתה בסדר. גם אנחנו בסדר. אני מחסלת את משק הבית ואנו עוברות לרחוב טַאשֶן. שלחתי לך 15 מארקים כדי שתוכל לקנות סיגריות או מה שנחוץ לך. הֶיה אמיץ וזכור תמיד שבמחשבתי אני אתך בכל רגע.

הרבה, הרבה נשיקות

לילי האוהבת שלך

גם ממני ברכות ואהבה

אמא

(המען: )

אסיר ביטחוני אלפקד נוימן, מס' 27258, בלוק 1a

מחנה ריכוז בוכנוואלד, משרד הדואר

ווימאר / חורינגן

(השולח: )

לילי נוימאן, ברסלאו, רח' גיתה 78.

(חותמת: )

הוחזר. הנמען נתון תחת איסור קבלת דברי דואר עד להודעה חדשה.

בזהות בדויה

048/48–1

הלנה כהן איבדה את בעלה זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין. יחד עם בנה הצעיר יצחק ("יוז’יוֹ") שנולד ב -1939, ועם אמה, היא מצאה מסתור אצל אשה פולנייה בשם ואנדה טְרֶבְּסְקָה. ואנדה אף סיפקה לה ניירות "אריים" מזוייפים (שם משפחתה "החדש" היה קַמינסקה). לא ברור מדוע נאסרה הלנה ונכלאה בלובלין; ואולם, זהותה האמיתית לא נחשפה. בהיותה בכלא היא הצליחה לשלוח הודעות לוואנדה, כנראה באמצעות אדם מהימן. מלובלין נשלחה הלנה לאושוויץ, עדין בשמה הפולני. היא שלחה משם ארבעה מכתבים. אחרי המלחמה ניסתה אמה של הלנה שניצלה יחד עם הנכד, למצוא את בתה, אך לשוא; הלנה נספתה. הסבתא והנכד עלו לארץ-ישראל. המכתבים מאושוויץ נכתבו בגרמנית; הגלויה והפתק מלובלין נכתבו בפולנית.

(גלויה)

גברת ואנדה ארבסקה

וארשה-גרוכוב

רחוב סטאניסלאבובסקה 81, דירה 41, בלוק 10.

לובלין, 12 באוגוסט

ואנדה היקרה!

אנחנו בכלא לובלין. אנא דאגי לסבתא וליוז’יו. עשי למענם כל מה שאפשר. אנחנו מעֵבר לכל סכנה. דאגתי היחידה נתונה להם. אולי יוכל אביך לעזור להם. אמרי להם לא לדאוג.

הלה

אני מכירה אותך, ואנדז’יה, ואני סומכך עלייך.

(על פיסת נייר)

ואנדה יקרה.

עזרי לסבתא.

כרגע איננו יכולים לבוא.

הלה

סטאך

אנו בחיים.

אושוויץ, 16 באוקטובר 1943

אדון נכבד,

אני מודיעה לך שאני בסדר ואני מרגישה טוב.

אני רוצה לבקש ממך, אם הדבר אפשרי, לשלוח לי חבילה. מותר לשלוח שתי חבילות לשבוע, במשקל של 10 ק"ג. עדיף לשלוח לחם, בצלים, שום, סוכר, קצת שומן (חמאה או שומן חזיר). אני מקווה שתעשה למעני טובה זו, לזכר הכרותנו הישנה מבלזיצה, ואהיה לך אסירת תודה ולעולם לא אשכח זאת. ברכה

הלנה קמינסקה

(חותמת בגרמנית: ) נבדק

9

מחנה ריכוז אושוויץ

אושוויץ, 22 בפברואר 1944

יקירים שלי!

תודה רבה לך על הברכות ליום ההולדת שלי. תודה לאל, אני עדיין בסדר, אני רק משתוקקת מאוד לראות אותך ואת הבית. תודה על המכתבים והחבילות. אני גם שמחה מאוד שכולכם בסדר ומרגישים טוב. אל תדאגו לי. אלוהים עוזר לי, ולכן אני בסדר. אני רק רוצה לבקש ממך לשלוח לי קצת חומצת לימון או משהו חמוץ, מפני שיש לי חשק לזה. אני מודה מאוד על הכל ואני מבקשת ממך לשלוח חבילות עם פחות לחם, אבל עם משהו חמוץ. אני מנשקת אותך.

האוהבת אותך הלנה

אנא שלחי לי קצת מיץ.

(חותמת בגרמנית: ) נבדק

9

מחנה ריכוז אושוויץ.

מנוֹי-בֵּרוּן וּוָאלְדזֵיי

015/23

בשנת 1944, כאשר התברר לשליטים הנאציים יותר ויותר שהרייך השלישי רב העוצמה הולך ומתפורר, הם החלו להקדיש תשומת לב לדעת הקהל העולמית, ונעשו צעדים לטשטש את עקבות פשעי הגרמנים. כדי להסוות את היעד האמיתי של המשלוחים של יהודים מהונגריה שנשלחו לאושוויץ בקיץ 1944 נצטוו האסירים החדשים לכתוב הודעות קצרות למשפחותיהם, ולציין שכתובת השולח היא “וָאלְדֵיי” – מקום שלא היה קיים כלל.

האחיםאוֹליבר ואמיליאן לוסטיג בני 14 – 15 ואביהם אודוֹן גורשו מטרנסילבניה לאושוויץ (ואלדזי). את גלויותיהם שלחו לאח הבכור טיבור שנותר במחנה עבודה בטרנסילבניה. שלושת האחים ניצלו, כיום אוליבר הינו קולונל בצבא רומניה.

אחי היקר!

אני חש בטוב, גם אתה חייב לשמור על בריאותך.

אני מנשק אותך

אוליבר

(המען: )

לוּסטיג טיבּור

110168 ו לֶגו

נוגִייואראד

הונגריה

(השולח: )

לוסטיג אוליבר

בואלדזיי

(תאריך לידה: ) 4.11.1926

הגעתי בשלום. אני חש בטוב מצב רוחי מצוין. אצלי הכל בסדר.

מיטב הברכות

(המען: )

לַפּוּסַאן יאנוֹש

ג. קַת. לֶלְקֶש

סוֹליוֹמקוֹ

קוֹלוֹש מֶגיֶה

הונגריה.

(השולח: )

לוסטיג אודון

(נולד: ) 24.6.1899

בואלדזיי

Jpg 0057 (87)

048/19–5

אוטו ויידט, גרמני עיוור למחצה, היה למנהל של בית מלאכה לעיוורים בברלין. בשנות המלחמה נעשה בית המלאכה שלו מקלט ליהודים רבים, שכן העבודה שם נתנה להם סיכוי להינצל. אחדים מן העובדים שלו היו אנשים ידועי שם. לאחר שגורשו העובדים היהודים למחנות ריכוז שמר אתם ויידט על קשר בעזרת המכתבים שכתב כדי לעודדם.

"יד ושם" כיבד את אוטו ויידט בתואר "חסיד אומות העולם" על מעשיו.

מתוך האוסף הגדול של מכתבים שקיבל מעובדיו המגורשים (הוא העביר את המכתבים ל"יד ושם") מתפרסמת כאן גלויה אחת; כתבו אותה ארבעה מן היהודים "שלו", בשעה שגירשו אותם, כדבריהם, "למחנה העבודה בירקנאו, משרד הדואר נוֹי-בּרוּן". הגלויה הושלכה בעת הנסיעה, כפי שניתן להסיק מן הבקשה למוצא לשלוח אותה לתעודתה.

מעולם לא היה בנמצא מקום בשם נוֹי-בּרוּן; קרוב לוודאי שהשלטונות הגרמנים נתנו למגורשים כתובת זו במטרה לטשטש את השם הידוע לשמצה אושוויץ, אשר בירקנאו, שֵם שלא היה ידוע אז, היה סניף שלו. הגלויה נכתבה בגרמנית.

חברים יקרים!

זה 24 שעות שאנו נוסעים אל מחנה העבודה החדש בירקנאו, משרד הדואר נוֹי-בּרוּן. הפסיקו מיד לשלוח לנו חבילות ושלחו הודעות, כמו שעשיתם עד כה, לכתובת הנ"ל. אנו מקוים שהעבודה תסתיים בקרוב ומחכים בשמחה לראותכם בבריאות טובה. מצב הרוח שלנו מצוין וכולנו בריאים. ידיעות מכם יגיעו אלינו גם שם. אנו מחכים בחוסר סבלנות למכתבים, במיוחד מגברת צימרמן. אין כל צורך לדאוג, אתם יכולים לסמוך עלינו. אלפי ברכות – מאלכס, גיאורג, קַאחֶה, דרישת-שלום לאלזה.

(ממוען אל: )

סגל העובדים בית המלאכה לעיוורים של ויידט

ברלין

רחוב רוזֶנטַלר 39

(חותמת הדואר: ) פּוּדלַאוּ, אוֹדֶרבֶּרג, שלזיה עלית

(על הצד האחורי של הגלויה: ) המוצא מתבקש לשלשל גלויה זו לתיבת הדואר. תודה רבה!

(במקום בול דואר כתב המחבר: ) דמי הדואר וקנס ישולמו בידי המקבל.

צוואות

048/3–4

בשנת 1980 נמצא בשטח של משרפה מס' 3 בבירקנאו (אושוויץ) פתק פרידה כתוב ביוונית. מוזיאון אושוויץ העביר העתק של הפתק ליד-ושם. את הפתק, הנראה לא גמור, כתב כנראה אחד האסירים היהודים שעבדו באותו מקום.

יקרים שלי

דימיטריוס אתאנאסיוס סטפאנידיס, איליאס כוהן, גיאורגיוס גונאריס וכל ידידיי היקרים, ספארוּ אֶפראמידוּ מאתונה וחברים אחרים שאזכור תמיד, ולבסוף מולדתי האהובה יוון, שתמיד הייתי אזרח נאמן שלה.

עזבתי את אתונה ב-2 באפריל 1944, לאחר שעברתי עינויים במשך חודשים במחנה הריכוז היידארי שם קיבלתי כל הזמן חבילות מספארו טובת הלב, וכל מה שניסתה לעשות בשבילי יישאר תמיד בזיכרוני בימים נוראים אלה שעוברים עלי עכשו.

048/5–2

048/5A-1

שתי צוואות אלה נכתבו בידי אסירים יהודים במחנה המוות חֶלְמְנו, ונמצאו שם אחרי המלחמה. הן הועברו ל"יד-ושם" מטעם "הועדה הפולנית הכללית לחקירות פשעי נאצים בפולין". חֶלְמְנו – מחנה המוות הראשון בפעולה, בו נרצחו בגזים כ- 360.000 יהודים, שבויי מלחמה סוביטים וצוענים.

הצוואות כתובות יידיש ופולנית.

אלה הם היהודים שעבדו בקוּלמְהוֹף (חֶלם) (קרי חֶלְמְנוֹ) בין קוֹלוֹ לדֶבִּי במחנה המוות

1. הרשקוביץ יוסף מקוּטנו

2. פלוצקר מוישה מקוטנו

3. פלוצקר פייבל מקוטנו

4. שלמוביץ שעיה מגְרַבּוֹב ליד לודז'

5. רדקייביץ' נח-וולף מלודז/

6. חרך חצקל מלֶצ’יצָ’ה

7. ואכטל שמחה מלצ’יצ’ה

8. ואכטל ישראל-חיים מלצ’יצ’ה

9. יאסטז’בסקי בֶּנִיק מלצ’יצ’ה

10. נוסבוים אהרון מסַניקי

11. שטראסבורג עוזר מלוּטוֹמירסק

12. שטאייר גצל מטוּרְק

אלה היהודים האחרונים שעבדו בשביל הגסטאפו בחלמ(נו) הנמצאת בין דֶבִּי לקוֹלוֹ. אלה הימים האחרונים של חיינו ולכן אנו נותנים אות אולי יש עדיין קרובים או מכרים של אנשים אלה. כך שתדעו שכל היהודים שגורשו מליצמאנשטאט (לודז') נהרגו באופן אכזרי מאוד הם עונו ונשרפו שלום אם תינצלו אתם חייבים לנקום.

2 באפריל 1943

פתק זה נכתב בידי אנשים שיחיו רק עוד כמה שעות. מי שיקרא פתק זה כמעט לא יוכל להאמין שזה נכון. ובכל זאת, זו האמת המרה, מפני שבמקום הזה שהו האחים והאחיות שלכם וגם הם מתו אותו מוות! שֵם המקום קוֹלוֹ. במרחק של 12 ק"מ מן העיר הזאת (חֶלְמְנוֹ) מצוי “בית מטבחיים” לבני אדם. אנחנו עבדנו כאן בתור בעלי מקצוע, מפני שביניהם (היהודים שהובאו לכאן) היו חייטים, רצענים, סנדלרים. היו כאן (מלה לא ברורה) 17 בעלי מקצוע, אוכל לתת לכם את שמותיהם.

1. פינקוס גרין מווֹלוֹצְאַבֶק

2. יונס לב מבּזֶ’זִינִי

3. שמע איקא מבז’זיני

4. צמח שומיראי מוולוצלאבק

5. יסיפ מאייר מקַאליש

6. ואכטל שמחה מלֶצ’יצָה

7. ואכטל שרוליק מלצ’יצה

8. בֶּנִיק יאסטז’בסקי מלצ’יצה

9. נוסבאום אהרון מסְקֶפֶּה

10. עוזר שטראסבורג מלוּטֹומִירְסְק

11. מוסיק פלוֹצקר מקוּטנוֹ

12. פֶלֶק פלוצקר מקוטנו

13. יוסף הרשקוביץ מקוטנו

14. חצקל זרח מלצ’יצה

15. וולף יודקייביץ' מלודז'

16. שעיה שלמוביץ מקַאליש

17. גצל מטוּרְק

אלה אפוא שמות האנשים שאני נותן כאן.

אלה רק מעט אנשים מתוך מאות האלפים שמתו כאן.

048/5–3

שתי הצוואות המתפרסמות כאן נמצאו בשטח שעליו עמד בזמנו הגיטו של שאוולי, ליטא. הם נכתבו ערב חסולו הסופי של הגיטו, ביידיש.

בגיטו שאוולי מצאו את מותם כ- 41.000 יהודים.

צוואה

אנו מצהירים שביום 7 ביולי 1944 ניתנה הוראה לפנוי הגיטו של שאוולי.

אנחנו רוצים שידעו הדורות הבאים את שמותינו:

1. שמואל מינצברג, בן שמעון, מן העיר לודז' (פולין), 2) אשתו רייזלה לבית זאקס, מווייגובה, 3) פייגלה זאקס, אחותה, ו-4) פרידלה ניסלביץ' מווייגובה, בת נחום צבי.

אנחנו לא יודעים לאן מגרשים אותנו. בגיטו מחכים 2000 יהודים לפקודת היציאה. גורלנו אינו ידוע. מצב הרוח שלנו נורא.

הלוואי שתיכון מלכות ישראל במהרה בימינו.

שמואל מינצברג

11 ביולי 1944

צוואה!!!

בזמן היציאה מן הגיטו, עם הצעד שבין חיים למוות, השארתי מאחוריי כמה צילומים של היקרים לי ביותר, בתקווה שמישהו ימצא אותם בזמן שיחפור ויחפש באדמה, ובתקווה שאותו אדם יואיל להעביר אותם לאחד מקרוביי או מידידיי באמריקה או בארץ-ישראל, אם עוד יישאר מישהו מהם. שמי פרידה ניסלביץ, ילידת ווייגובה.

לאבי היקר והנכבד צבי ניסלביץ‘, אחותי שושנה שטיין, בעלה מיכה-יהודה שטיין וקרובים אחרים בקלם¹⁶ שנותרו בחיים; לאחייניתי היקרה אסתרל שטיין בז’אגארֶה. אני מחבקת בחיבה את היקרים לי שיקבלו צוואה זו, ולוואי שיידעו שנשארתי בחיים עד עכשיו, היחידה מן המשפחה, על האחרים אינני יודעת דבר. את אמא היקרה שלי ראיתי בפעם האחרונה בבית הסוהר, על האחים שלי שמחה (ו)אייזיק מאיר ניסלביץ’ (ידוע לי ש) היו לפני המלחמה בפוניבז'.

אנו שולחת ברכות לאחיי היהודים שנשארו אחרי האינקוויזיציה. ולואי שיהיו בנים נאמנים למולדתנו הקדושה, ארץ-ישראל.

פרידה

“חייבים לעזוב מדינה זאת”

048/A-1

בני משפחת רוּבִּין מווינה – אב, אם ושני בנים – ניסו להגר מאוסטריה לאחר סיפוחה לגרמניה. הם פנו אל מכריהם באמריקה – בני הזוג דוּשְמַן – והתחננו שיעזרו להם. לא ידוע אם עלה בידי בני משפחת רובין להיחלץ מן התופת הנאצית, המכתבים נכתבו בגרמנית.

וינה, 3 בנובמבר 1938

גברת דושמן היקרה!

אנו מודים לך מאוד על מכתבך הנחמד ואנו מעריכים אותו מאוד. אתמול כתב לך בני מכתב באנגלית והיום אענה לך על מכתבך בגרמנית. גברת נכבדה מאוד, אפילו אינך יכולה לתאר לעצמך מה עשית בדברים שכתבת. כבר היינו במצב של ייאוש כזה שהמחשבות הנוראות ביותר רדפו אותנו, מפני שאנחנו חייבים לעזוב את המדינה הזאת ועד עכשיו לא נמצאה שום דרך עבורנו. בדיוק היום כבר חשבנו על הגרוע ביותר – והנה קיבלנו את מכתבך הנחמד. אני חייב להודות, שאת המלאך הגואל שלנו, מפני שאת היא שנתת לנו אומץ חדש ואנו נאחזים בך כמו אנשים טובעים. אני בטוח שאת האדם היחיד שיעזור לנו ושאלוהים יגמול לך כפליים על המעשה הטוב שלך. פנינו לקרובי משפחה שלנו בארצות הברית והם שלחו לנו הצהרה בשבועה¹⁷ לרוע המזל הודיעה לנו הקונסוליה האמריקנית שהצהרה אינה מספקת. עכשיו אני מעז לבקש ממך טובה גדולה – אנא שלחי לנו (עוד) הצהרה והתקשרי עם קרוביי. כתובתם: רוזה הרמן, רח' שרמן 164,פַּאסַאִיק, ניו ג’רסי, ארצות הברית

אני רוצה להדגיש שוב, שאנו לא נהיה נטל על אף אחד, כולנו בריאים וחזקים ולא מפונקים. מכיוון שאת בוודאי עסוקה מאוד אני מרשה לעצמי להציע לך להפקיד את כל העניין בידי חברת הנסיעות: שיעשו הם את כל הסידורים ואנחנו, מצדנו, נתחייב לרכוש את כרטיסי הנסיעה בחברה זו וגם נשלם כמובן את המגיע.

אני רוצה להביע שוב את רגשי תודתי על הרצון הטוב שלך ומבקש ממך מאוד לענות מהר ככל האפשר.

שלך בנאמנות

א' רובין

רח' רפאל 1/12, וינה 20

וינה, 20 בדצמבר 1938

פרופסור יקר, גברת יקרה!

אני מעריך מאוד את מכתבכם שקיבלתי היום, יחד עם אישור הקונסוליה האמריקנית שההצהרה⁶ ששלחתם הגיעה לידיהם. אני נוטל לעצמי את הרשות להביע בדרך זו – לעת עתה – את תודתי העמוקה על טוב לבכם; שאלוהים יגמול לכם כפליים על המעשה הנדיב הזה. האמינו לי, כבר היינו במצב כל כך נואש, שלא ראינו שום פתרון. אתם המלאך הגואל שלנו ואנו מקוים מעכשיו, שהודות לעזרתכם הנדיבה תשוב השמש ותזרח עלינו. דברי הנחמה שלכם נתנו לנו כוח ואומץ חדשים. אבל אני מרשה לעצמי לספר לכם על הידיעה שקיבלתי באותו זמן מן הקונסוליה האמריקנית, לפיה ההצהרה אינה מבוססת מספיק, ומסיבה זו הקונסוליה מבקשת אישור נוסף. כמן כן, יש לצרף אישור על מסים. מפני זה אני מרשה לעצמי לבקש מכם שתואילו לספק את המסמכים החסרים; מפני שאנחנו חייבים בהחלט לצאת מן הארץ העניין דחוף לנו ביותר. אנא, אל תחשבו שאנו לוחצים – אנו פונים אליכם מפני שאין לנו אף אחד אחר שיעזור לנו. רק אתם המצילים שלנו. אני גם מודה לכם מאוד על התמונה ששלחתם לנו ואני מעריך זאת מאוד. אני מראה את התמונה לכולם מפני שאתם קרן האור שלנו בימים אפלים אלה. אני מרשה לעצמי לשלוח לכם תמונה שלנו ואני מבטיח לכם שלעולם לא תתחרטו על המעשה הטוב שלכם. אני מאחל לכם כל טוב.

אדוני הנכבד וגבירתי הנכבדה,

ושולח לכם את מיטב ברכותי והנני אסיר תודה לכם לתמיד

אברהם טאובר רובין

גם אשתי והילדים מבקשים למסור לכם את תודתם העמוקה.

הצלב האדוםּ

אחת הדרכים שבהן יכלו יהודים שבשטחים הכבושים בידי הנאצים להעביר סימן חיים לקרובי משפחתם בעולם החופשי היה שירות הידיעות שסיפק הצלב האדום הבינלאומי. להלן מובא, בתור דוגמה, אחד מאותם טופסי-מכתבים רבים שהיה בהם מקום לעשרים וחמש מלים בלבד; הוא נשלח ממשפחת פרידמן מגיטו וארשה אל קרוביהם בארץ-ישראל.

3 ביולי 1942¹⁸

הצלב האדום הפולני

משרד המודיעין

וארשה

רחוב צ’רבונגו קז’יז’ה 20

בקשה

באמצעות הצלב האדום הגרמני, המשרד הראשי, שירות החוץ

ברלין מערב-דרום 61, כיכר בליכר 2

אל הסוכנות המרכזית לשבויי מלחמה, ג’נבה

• הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום –

להעברת הודעות

1. השולח (שם פרטי ושם משפחה) שמואל וולף פרידמן

כתובת מדויקת רחוב מוּרֵנוֹבְסְקָה 47, דירה 38

מבקש להעביר אל

1. הנמען (שם פרטי ושם משפחה) מנדל פרידמן

כתובת מדויקת ארץ-ישראל, תל-אביב, רח' פאיירברג 10

כדלקמן:

(25 מלים לכל היותר)

הורים יקרים

כולנו בסדר¹⁹

הֶניק עובר מדירתו

מה שלום בֶּנֶק והמשפחה, רֶגִינְקָה והמשפחה

כאן אין שינויים

ההאמֶרים חיים הצוּקֶרִים (הסוף חסר)

(תאריך) 16.6.1942 ⁷

(חתימה) ש' פרידמן

[הקדמה]

עם הדפסת ספרו של י. חצקביץ, “אלון במולדת” נשאר אחריו עוד עזבון ספרותי: שירים ורשימות, שבחלקם עוד לא ראו אור ובחלקם נכתבו מזמן.

עם מלאת שנה למותו החלטנו ללקט ולכנס את הניתן לכנוס מהשירים והרשימות הללו. אולם בזה עוד לא סגי.

ברובו המכריע נתפרסם חומר זה בעתוני הגבעה ועלוניה בשעתם. הדברים נכתבו על נושאים שונים הנוגעים בכל מיני שטחים של חיינו. יש ביניהם גם דברים שנכתבו בחפזון, טיוטות, שהוא עוד לא הספיק לעבדן ולהשלימן. אולם אנו מפרסמים גם אותם כמעט בלי שנויים, כי במגמתנו היה ללקט את כל דבריו ולתתם לחברים כמות שהם.

וישנו עוד עזבון אחד, שלצערנו טרם הספקנו לכנסו ולסדרו, ואלה הם דבריו שבעל פה, שנאמרו באספות ובישיבות מוסדות הגבעה ובכנוסי הקבוץ, שבהם ישבו אולי הבטוי המקורי ביותר לרחשי לבו ולהלך מחשבותיו על כל מסכת חיינו. אבל גם בשתי החוברות הצנועות האלו שהוצאנו הצבנו יד וזכר לחייו הצנועים והיפים, שבהם התמזגו העבודה והשירה, האהבה והאמונה לדבר הרמוני והִווּ מסכת חיים אחת שזכרה ישמר בתוכנו לדורות.

הסקוונציה “סטאבאט מאטר” יוחסה זמן רב לנזיר הפרנציסקני יאקופונה דה טודי (1228–1306), אך הייחוס הזה נזנח זה כבר. עם זאת, נראה שהשיר הוא תוצר מובהק של המסדר הפרנציסקני, הניכר בפשטות הניב וההזדהות הפלסטית עם ייסורי ישוע וכאב האֵם. להלן עשרה בתים מתוך עשרים בתי המקור. על ה“סטאבאט מאטר” בכלל ועל זו של המלחין הפולני שימנובסקי, שתבוצע בארץ בשבועות הקרובים – בעמוד הבא.

עָמְדָה הָאֵם הַמְיֻסֶּרֶת

אֵצֶל הַצְּלָב בִּבְכִי מְמָרֶרֶת

הַבֵּן תָּלוּי עַל־יַד

אֶת נַפְשָׁהּ הַמְיַבֶּבֶת

הָעֲגוּמָה וְהַדּוֹאֶבֶת

פִּלַּח שֶׁלַח חַד

מָה עֲצוּבָה וְנוֹאֲשָׁה

הַבְּרוּכָה מִכָּל אִשָּׁה

אֵם בְּנָהּ יְחִידָהּ

שֶׁהִתְיַסְּרָה בִּכְאֵב רָב

בִּרְאוֹתָהּ אֶת יִסּוּרָיו

בְּכָל גּוּפָהּ הִרְעִידָה.

מִי הָאִישׁ לֹא יְקוֹנֵן

כְּשֶׁיִרְאֶה אֶת אֵם הַבֵּן

מִתְיַפַּחַת נוֹאֲשׁוֹת?

מִי לֹא יִתְעַצֵּב עִמָּהּ

לֹא יִשְׁקַע לְתוֹךְ עָגְמָה

בְּעַצְמוֹ יִכְאַב קָשׁוֹת?

מִי לֹא יִתְמַלֵּא חֶמְלָה

לְנֹכַח הָאֵם הָאֲמֻלָּה

אֵם הַמָּשִׁיחַ?

אֶת יֵשׁוּעַ רָאֲתָה

בְּשֶׁל עַמּוֹ אֲשֶׁר חָטָא

מֻכֶּה עַד מוֹתוֹ

אֶת חֲבִיבָהּ אֶת יַקִּירָהּ

רָאֲתָה סוֹבֵל נוֹרָא

עַד צֵאת נִשְׁמָתוֹ.

הוֹ הָאֵם, מָקוֹר לְכָל אוֹהֵב,

אָנָּא, שַׁתְפִינִי בַּכְּאֵב

לוּ אֶתְאַבֵּל עִמָּךְ.

תירגום מלטינית

29.12.00

[הטקסט המקורי ללא סימני פיסוק]

מעשה שאירע בימּי שלמה המע“ה כשהמליכו הקב”ה והמשילו על כל מיני חיות ובריות שּבעולם ועל בני אדם ועל חיות ועופות ועל כל מהּ שברא הקב“ה ונתן לו אדרת גדולה לישב עליה והיתה ממשי ירוק ארוגה מזהב טוב וכל מיני ציורים שבעולם והּיתה ארכה ס' מיל ורחבה ס' מיל והיה לו ארבעה שרים שר אחד מבני אדם ושמו אסף בן ברכיה ושר שני מן השדים ושמו רמיראטושר שלישי מן החיות אריה ושר רביעי מן העופות נשר ולא היה הולך כי אם על הרוח והיה אוכל סעודת בוקר בדשמק וסעודת ערב במדי ר”ל במזרח ובמערב ויהי היום ההוא שהיה מתגאה בעצמו ואומר לא יש בעולם כמוני שנתן לי הקב“ה חכמה ובינה ודעה והשכל והמשילני על כל בריותיו באותה שעה נתנדנד הרוח ונפּלו מעל האדרת מ' אלף איש כשראה שלמה כך צעק אל הרוח ואמר לרוח שוב השיב הרוח ואמר שוב אתה עם אלהיך ולא תתגאה ואשוב אני עמך באותה שעה נכלם שלמה מדברי הרוח ועוד היה הולך יום אחד ועבר על נחל אחד שהיו בו נמלים ושמע קול אחד מנמלה שחורה שהיתה אומרת לנמלים הכניסו לבתיכם שלא ישחיתו אתכם חיילותיו של שלמה המלך כששמע שלמה כך חרה אפּו ואמר לרוח רד למטה לארץ וירד ושלח אחר הנמלים ואמר מי מכם אמרה הכניסו לבתיכם וכו' אמרה אותה הנמלה אני אמרתי להם אמר לה למה אמרת כך אמרה לו יראתי שמא יבואו לראות מחניך ויבטלו מהשבח שמשבחין להקב”ה ויחר אפו עלינו ויהּרגנו אמר לה למה לא דברה מכל הנמלים אלא את אמרה א“ל אני מלכה שלהם א”ל מה שמך א“ל מחשמ”ה אמר לה אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת אמרה לו אינו ראוי שיהיה השואל יושב על כסא והנשּאל על הארץ אלא תשא אותי על ידיך ואחזור לך תשובה ולקח אותה על ידו ונשארה כנגד פניו אמרה לו שאל אמר לה יש בעולם גדול יותר ממני אמרה לו הן אמר לה מי הוא אמרה לו אני אמר לה כיצד את גדולה ממני אמרה לו אלו לא הייתי גדולה ממך לא שלחך הקב“ה אצלי שתשאני על כפיך כשמוע שלמה כך חרה אפּו עליה והשליכה לארץ אמר לה נמלה אינך יודעת מי אני אני שּלמה בן דויד הע”ה אמרה לו הנמלה תדע לך תדע לך שאתה מטפה סרוחה ולא תתגאה בעצמך באותה שעה נפל שלמה על פניו ונתבייש ונכלם אחר כך אמר לרוח תשא את האדרת ונלך נשא הרוח את האדרת והלך אמרה הנמלה לשלמה לך אבל לא תשכח את השי“ת ותתגאה והיה הרוח הולך ועולה למעלה בין השמים והארץ ונשאר י' ימים וי' לילות. יום מימים ראה טרקלין אחד גדול גבוה כולו בנוי מזהב טב אמר שלמה לשריו לא ראיתי טרקלין כמו זה כלל באותה שעה אמר שלמה לרוח רד למטה ירד הרוח למטה והלך שלמה הוא ושר שלו אסף בן ברכיה והיו הולכים ומטיילים סביבות הטרקלין וריח עשב שהיה בו כריח גן עדן ולא היו מוציאין בו פתח כניסה והיו תמהים על זה הדבר באומרם כיצד נעשה ליכנס בתוכו הם בזה עיון ושר השדים בא למלך ואמר לו אדוני למה אתה דואג כל כך אמר שלמה אני דואג על הטרקלין זה שאין לו פתח ואיני יודע כיצד אעש’א’ל שר השדים אדוני המלך עתה אגזור על השדים שיעלו למעלה מגג הטרקלין אולי ימצאו שום דבר או אדם או עוף או שום בריה באותה שעה צעק ף השדים ואמר מהרו ועלו לראש הגג וראו אם תמצאו שום דבר עלו וירדו ואמרו אדונינו לא ראינו שום אדם כלל אלא עוף אחד גדול ושמו נשר והוא יושב על אפרחיו באותה שעה קרא לשר העופות ואמ”ל לךְ והבא לי את הנשר הלך הפרס והביא את הנשר לפני שלמ' ופתח פיו בזמר ושיבח לפני ממ“ה הקב”ה ונתן לו שלום למלך שלמה אמר לו שלמה מה שמך א’ל אלענאד אמ’ל בן כמה שנים אתה אמר לו בן שבע מאות שנים אמר לו ראית או ידעת או שמעת שיש פּתח בזה הבית אמ’ל אדוני בחייך וחיי ראשך אני לא ידעתי אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה והוא יודע ומבין ויושב במעלה שנית אמר שלמה לפרס תוליך זה הנשר למקומו ותביא לי אחיו הגדול ממנו הלך ולא ראתה אותו עין לאחר שעה בא לפני שלמה ועמו נשר גדול מן הראשון ואמר שירות ותשבחות לבוראו ונתן שלום למלך שלמה ועמד בין ידיו אמר לו מה שמך אמר לו אל’אעוף אמר לו כמה ימי שני חייך אמר לו תשע מאות שנה אמ’ל ידעת או שמעת שיש פתח לזה הטרקלין אמר לו אדוני חייך וחיי ראשך אני איני יודע אבל יש לי אח גדול ממני ת' שנה והוא יודע ומבין ויושב במעלה שלישית אמר שלמה לשר העופות תוליך את זה ותביא לי אחיו הגדול ממנו והוליך אותו ולא ראתה אותו עין לאחר שעה בא נשר גדול והיה זקן מאוד ולא היה יכול לעוף ונשא אותו על כנפיו והביאו לפני שלמה ונתן שבח ותהלה לפני בוראו ונתן שלום למלך אמר לו שלמה מה שמך אמר לו אלתעמר אמר לו בן כמה שנים אתה אמר לו בן אלף ושלש מאות שנה אמר לו ידעת או שמעת שיש פתח לזה הטרקלין אמר לו אדוני בחייך לא ידעתי אבל אבי סיפר לי שיש לו פתח מצד מערב אך כיסתה אותה העפר מרוב השנים שעברו עליה ואם תרצה תגזור על הרוח שיסיר העפר מסביבות הבית ויתגלה הפתח וגזר שלמה על הרוח ונשב הרוח והסיר העפר מסביבות הבית ונתגלה הפתח והיה הפּתח גדולה מאוד עשויה מברזל ונשארה כמו שרופה ובלויה מרוב הזמנים וראו על דלת המנעול והיה כתוב עליו יוודע לכם בני אדם שאנחנו ישבנו בזה הטרקלין שנים הרבה וטובה בתענוגים וכשבא עליהם רעב טחננו המרגליות תחת החטים ולא הועיל לנו והנחנו הבית לנשרים ושכבנו על הארץ ואמרנו להם כל מי שישאל להם על הטרקלין תאמרו בנוי מצאנוהו ועוד היה כתוב לא יכנס אדם בבית הזה אלא אם הוא נביא או מלך ואם ירצה ליכנס אדם בו לחפור לצד ימין הפתח וימצא שער אחד מזהב ויפתח אותה ויכנס בתוכה ויראה בנין נאה עד מאוד ויראה בו כריכה אחת מאודם פטדה וברקת ומרגליות ויראה בתוכו קובה אחת מכל מיני מרגליות וימצא כמה וכמה חדרים וחצרים טובים רצופים באבנים אחד של כסף וא' של זהב ויסתכל בארץ ויראה צורת עקרב ויסיר העקרב שהוא מכסף וימצא בית תחת הארץ ויפתח אותה ויש בה כמה מיני מרגליות עד אין מספר וכמה מיני זהב וכסף ותמצא פתח אחרת ועליו מנעול וכתוב על הדלתּ בעל זה הטרקלין קודם היה בכבוד וגבורה יפּחדו האריות והדובים ממלכותו והודו ויושב בזה הטרקלין לטובה ובתענוגים ומלך יושב על כסאו ובא זמנו למות בלא עתו ומת ונפל הכתר מעל ראשו תכנס בטרקלין ותראה תמיהא אחר כך פתח הדלת ונכנס וראה פתח ג' וכתוב עליו שהיו יושבין בכבוד ועושר גדול ונשאר הממון והם מתו והלכו ועברו עליהם צרות הזמּן עד אשר נסעו לקברים ולא נשאר להם הליכת רגל בארץ ויפתח את הפתח ומצא כריכה אחת מאודם פטדה וברקת וכתוב עליה כמה עמדתי כמה קריתי כמה אכלתי כמה שתיתי וכמּה לבשתי מּלבושים נאים כמה הפחדתי וכמהּ פחדתי והלך עוד ומצא דירה נאה מפטדה וברקת ולה ג' פּתחים וכתוב על פּתח הא' בן אדם לא ישקר בך הזמּן תכלה אתה ותלך ותסע ממקומך ותשכּב תחת הארץ וכתּוב על פתח השני אל תמהר מעט מעט לך כי העולם מזה לזה תנתן וכתוב על פתח שלישי קח לך צידה לדרך ותקן לך מאכל מבעוד יום כי אתה לא תשאר על האדמ' ולא תדע יום מותך ופתח הדלת ונכנס וראה צלם א' יושב והרואה אותו יחשוב שהוא חי וילך לפני הצלם ויגש אליו ונתרעש הצלם ויצעק בקול גדול בואו בני השטנים ראו כי בא שלמהּ לאבד אתכם והיּה יוצא אש מנחיריו ועשן באותה שעה היתה בתוכם צעקה גדולה ומרה והיתה עליהם רעש ורעם צעק שלמה בקול עליהם ואמר אתם תפּחידו אותי אין אתם יודעים שאני שלמה המלך המולך על כל בריה שברא הקּדוש ברוך הוא ואם אני רוצה אייסר אתכם בכל מיני יסורים ואתם מורדים בי וקרא עליהם שם המפורש באותה שעה שתקו כלם ולא היה יכול לדבר שום א' מהם ונפּלו הצלמים כולם על פניהם ואותם בני השטני' ברחו והשליכו עצמם לים הגדול כדי שלא יפלו ביד שלמה קרב שלמה אל הצלם ולקח לוח כסף מגרונו ושלשלת וכתוב בלוח כל ענייני הטרקלין ולא היה יודע לקרותו ודאג דאגה גדולה ואמר לשריו הלא ידעתם כל כך יגעתי ונתקרבתי אל הצלם ועתה לקחתי הלוח ואיני יודע מה כתוב בה והיה מתבונן ואומר כיצד אעשה וראה והנה בחור אחד בא מן המדבר ובא לפני שלמ' והשתחווה לו ואמר לו מה לך שלמה המלך שאתה דואג אמר לו על זה הלוח אני דואג שאיני יודע מה כתוב בה אמר אותו בחור תן לי ואני אקרא אותו לך שּאני הייתי יושב במקומי והש’ית ראה אותך דואג ושלח¹ אותי לקרוא לך הכתב נתן אותה לידו והביט בה וראה והשּתומם שעה אחת ובכה ואמר לו שלמה זה הכתב הוא לשון יווני וכך כתוב בה אומר אני שדאד בן עאד מלכתי על אלף אלפי סוסים והיה תחת ידי אלף אלפי מלכים והרגתי אלף אלפּי גבורים ובשעה שבא אלי מלאך המות לא יכולתי עמו והיה כתוב בה כל מי שיקרא זה הכתב לא ייגע את עצמו הרבה בזה העוֹלם שסוף כל אדם למות ולא ישאר ביד האדם שום דבר אלא טוב וזהו מה שבא על ראש שלמה בזה העולם וזכר כל הצדיקים לברכה אכי"ר:

תם ונשלם מעשה הנמלה משלמה המלך עליו השלום:

לֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט

וְלֹא־לְמִשְׂמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:

(ישעיה י"א ג')

כִּי־יִפֹּל לֹא־יוּטָל

כִּי יְיָ סוֹמֵךְ יָדוֹ:

(תהילים ל“ז כ”ד)

במלכות יודעא השוכן על כתף גווינע מעבר הקרוב אל עיר סאבי, שם ישבה אשה אלמנה עניה ושמה דארינה. ולה שלשה בנים ותהי אומנת אותם ביגיעה ושקידה רבה, ובעודם רך בשנים יראת אל זרעה על תלמי לבבם ותנחם במעגלי צדק ויֹשר. ויגדלו הנערים ותורת אמם הכתה שרש בלבם ויהיו תמימים וישרים וסרים מרע. ואם אמנם לא נפלאת היא בעינינו לראות אֵם האוהבת בניה כי תדריכם בדרך ישרה וכל מגמתה רק לתת עטרת הצדקה על ראש בניה חמדת שעשועיה, אולם במקום מושב הפראים, אשר כבהמות שדי וחיתו יער גם בבניהם שמו מסחרת ולעבדים ולשפחות ימכרום, נשתומם לראות איך אֵם תישר ארחות בניה, תרעם בנאות צדק ותרביצם על מי מנוחות היֹשר, תטע בלבם אֹמֶן לאל אמת ותרחק מהם אמונת הבלי שוא. ושם הגדול מבניה גובערי והשני טולוע והשלישי סעליקא, ויהיו שם בין יושבי הארץ כשושנים בין החוחים וכתפוח בעצי היער כי שונים מחשבותם ממחשבותיהם ולא דרכם דרכיהם, כולם אוהבים את אמם אהבה עזה ונאמנה וכל אחד מהם נכון להקריב חייו בעד חייה, זקנה ויעפה כח מפרי כפי בניה תאכל לחם ולא תחסר כל, ויהי כל רכוש המשפחה הזאת רק סֻכה אחת קטנה בצלה כולם סככו, וחלקת שדה אחת קטנה מתבואתה אכלו. בכל יום ויום הבקר אור והאנשים האלה איש אל עבודתו ישכימו, ויהי האחד רובה קשת הביא ציד בפיו והשני עובד האדמה בזעת אפיו והשלישי יוָתר עם אמם להיות לעזר לה ולשרתה בכל עת ולהכין מאכל להם ולאחיו השבים מעבודתם. ויהי בפנות היום כי נטו צללי ערב יחד כולם אל בתיהם נאספים, הציד יביא צידו והעובד אדמה מתבואת הארץ ישא ברנה והנשאר על אמם יערוך השלחן ויביא המטעמים אשר עשה כאשר אהבו, וישבו כולם לאכול ובראשם אמם יושבת וכלם פקֻדתה ישמורו, לשרתה יחפוצו ואיש על אחיו יתגבר למהר למלאות רצונה וחפצה, ואחר אכלו ואחר שתה שמחים וטובי לב יברכו כולם את המכלכלם, וטרם ישכבו אמם תברכם כולם והם מחכים ליום מחר ישנו שנת עדן.

וסעליקא הקטן מאחיו הולך כפעם בפעם העירה למען הביא ראשית בכורי אדמתם מנחה לקרבן משפחתם אל היכל אלהי הארץ; והאלהים ההם כאשר נודע לנו הם נחשים גדולים אשר בשם פֿעטיש יקראו, לא ירעו ולא ישחיתו לבני אדם ואין רעל תחת שפתם, ולא לבד כי לא יהיו לנגוע בנו לרעה אולם גם זאת כי את הנחשים הנושכים הם מכלים לבל יוכלו להרע לנו ומחמתם ינצרונו, ואנשי הארץ הזאת מכבדים אותם עד כי לחטא יחשב להמית אף אחד מהם, ומספר הנחשים האלה רב מאד יפרו וישרצו עד אין מספר, בעיר ובכפרים בבית ובחוץ יפגשו, למלאות נפשם כי ירעבו על שלחן מכבדיהם יבואו, בביתם יישנו וגם את בניהם שמה ישכבו, ויהי זאת לעמי הארץ לכבוד ולתפארת ותגדל בעבור זה שמחתם כמו אם חזות טוב מהחוזה שמעו.

וסעליקא נחמד למראה יפה עינים וטוב לב ובין הכושים אשר בארץ יודעא השחור והנחמד מכלם, ויהי בבואו כפעם בפעם אל היכל הנחש הגדול וירא שם את העלמה היפה־פיה יעלת חן בעריסא בת הכהן הגדול, ותשא חן בעיניו ויאהבה ואהבתו כאש בערה וידבר על לבה, שמעה אזנה ותבן לה ובחן שפתיה תשיב אמרה ולא כחדה תחת לשונה כי גם היא אהבה עזה תאהבהו, וכן מיום ליום גדלה אהבתם ונפש בנפש נקשרה.

ובכל יום שבתון יום קדש להכושים לשבות בו ממלאכתם ולעבוד בו את אלהיהם, סעליקא יתהלך אל ההיכל ויעמוד שם עד בא השמש, שם הרבה לדבר עם רעיתו מאהבתו אליה, מאמו, ומהצלחתו עת כי יתאחדו יחדו ויהיו כתואמים, וגם בעריסא גם היא לא שמה ידה למו פיה, גם היא מחשבות לבה הגידה ודברה כי נכספה וגם כלתה נפשה לימים יוצרו וכי יקרבו הימים ימי חתֻנתם ושמחת לבם, ואביה פֿארולהא הזקן אשר גם בעיניו טוב הדבר מאד יחבקם וינשקם לאמר עוד מעט ועטרה אענוד על ראש אהבתכם ואת משאלותיכם אמלא.

ויהי הם מחכים ליום מאלף בחרוהו ליום מועד חתֻנתם אשר מקרוב הופיע למו ואם סעליקא ואחיו בשמחת לב הכינו סֻכה למשכן האוהב ורעיתו, והנה פתאום טאריר אָראטי מלך דאהאמע המהֻלל והמפֹאר, אשר גבורותיו גם בכל איירופא נודעים, עלה על מלכות ארדרע וילכדה ויכוה לפי חרב, וילך הלוך ונסוע על ראש מחנהו הנוראה עד בואו אל הנחל הגדול המבדילו ממלך יודעא ויעמוד שם עם מחנהו.

והמלך יודעא אין בכל הארץ מוג לב כמוהו, נשיו ומושליו יאשרוהו ועל דעתו ימשולו, ויהי בשמעו כי מלך דאהאמע שם פניו העירה ויציבה לו למטרה, ויאמר בלבו למה זה הבל אֲיַגֵע את חילי הלא אם אך אלהי הארץ ילחמו נגדו בל יתנוהו בֹא העירה, ויאסוף את הנחשים אשר בשם פֿעטיש יקראו ויניחם על שפת הנחל מזה ללחום נגד מלך אדיר שמו מפֹאר בכל העמים, והמלך דאהאמע משתאה ומשתומם בראותו כי אך רמש הרומש באו ללחום נגדו, חיש עבר עם חילו את הנהר עד בואו אל שפתו השנית והנה האלהים אשר מלך יודעא קוה עזר מהם ולתשועתם כלו עיניו נתחו לנתחים ויצלום אנשי דאהאמע צלי אש ויאכלום עדי שבעם, אז בראות מלך יודעא כי אזלת כל תקוה אין דבר יוכל להצילהו מיד מלך דאהאמע וימלט על נפשו וילך אל אי רחוקה ויחבא שם.

והמלך אדאטי, בימינו חרב מתהפכת ובשמאלו לבת אש, בא העירה בטח וילכדה ויצת אותה ואת בנותיה ואת כל נפש חיה הכה לפי חרב, ואך המעט אשר נשאו חן בעיניו השאיר בחיים, והנשארים מחמת החרב המתהפכת פלצות כסמו וינוסו גם הם לבוא בנקרות צורים ולהחבא מפחד המלך האדיר עד יעבור זעם, ושלשת האחים בשמעם את אשר נעשה ובראותם כי יקרב המלך העירה וימהרו וישימו את אמם על שכמם וישאוה היערה להחבא שם, וסעליקא גם הוא לא עֲזָבָהּ עד כי שבה לאיתנה ולבטח הושיבוה, אחרי כן זכר את בעריסא ויחרד כלו, בלהות מות הקיפוהו סער אחז לבבו תסמר שערת בשרו מפחד, וימהר לרוץ אל עיר סאבי לדעת מה נעשה בה ויאמר להצילה מיד הזידונים או אלה לגוע.

והעיר סאבי אחר אשר נלכדה ביד אנשי דאהאמע, ברחובותיה פלגי דם יזולו ורבים חללים בם התבוססו, בתיהם נבוזו והאויב החרימם עד היסוד בה, גם מקדש מלך והיכל הנחש היו לשרפת אש ועשנם כעשן הכבשן עלה עד לב השמים, וסעליקא מלא שפק מבקש המותה, אלף פעמים יפגשהו בין אנשי החיל מיין ומדם מתרוננים, ימהר לרוץ כמו איל בין משואות נצח, יחפש את בעריסא את פֿארולהא בקול בכי יקראם מר צורח אך אין קול ואין עונה, גם בין רבים חללים חרב הפילה נבלתם לא נמצאה

ויהי אחרי כלות שלשת ימים ויבקשם ולא מצאם ועקבותם לא נודעו ויאמר בלבו אך טָרֹף טֹרפו גם הם וכוס קבעת התרעלה מחמת אנשי דאהאמע שתו גם הם לרויה ואינם, ויתן בבכי קולו מר יאנח ונפשו עליו תאבל, בלב דוי ונפש נענה ישוב היערה מקום אמו ואחיו שמה וימצאם כולם מכים על בואו ובראותם אותו נבהלו מפניו, סר וזעף הנהו קודר יתהלך ועיניו דמעות לרב יזולון, נשבר לבם גם הם ובלשונם אין מלה, כולם יחד ישבו ואין דובר דבר אך בקרבם דמם כגלי הים יסערו, ואמם האמללה דמעתה על לחיה תנסה הפעם לנחם את בנה אך הוא מאן ימאן להנחם יבכה ולא יאכל למות ברעב מטרת חפצו, אולם גובערי וטולוע בידעם כי תנחומותם ורֹב דברים לא יועילו, בל ינסו לנחמו אך ישכילו מעשיהם, את אמם הזקנה יראוהו אשר בלעדי בניה אין לה משען ומשענה וישאלוהו אם המראה הנורא הזה לא יחזקהו ויאמצהו להשאר עוד בחיים? הלא אך אז תשקוט רוחו הנכאה ושאון גליה ישֻבח, יטה אֹזן לדבריהם ויחזק את לבו להסיר ממנו את הרעיונות המבהילות ויקח שכם בעבֹדת אחיו למאן החיות את אמם הזקנה והכאבה, וירחיקו מזה עוד הרחק מעיר סאבי ויטו אהלם ביער בעמק מצדו ויאמרו בלבם כי הציד אשר יצודו פה ביער כלכלם תחת הלחם אשר פה יחסורו, אולם היזרע הזורע אם זרע אַיִן, הירבה הרובה אם קשת וחצים אין לו? והלא המה בעת המהומה כאשר מהרו להמלט על נפשם את קשתותם ואת החצים אתם לא לקחו ועתה לדאבון לבם את מחסורם הנה ידעו, גם כל עץ פרי עֹשׁה פרי בין כל עץ יער לא מצאו והארץ לא תוציא כי אם חציר, וזרע לזורע אַיִן ומאין יבא לחמם לא ידעו, עתותי הגשם הנה באו ויעיק להם הרעב והציק להם עד מאד, ואמם החלשה והכאבה על מטת עלים יבשים שוכבת לא תבכה ולא תאנח אבל נפשה יודעת מאד כי שאול נגדה, ובניה יבשי כח מחמת הרעב הנורא לא יכלו לצאת היערה למצֹא מה להחיות את נפשם כי פלגי מים שטפוהו, רשת יפרשו להצפרים הקטנים אשר לפני סֻכתם יחלופו, ואם יצלח בידם לציד אחת מהם – אשר גם זאת לפלא יהיה כי אין אֹכל למו לשום ברשת למען יִאָספו הצפרים אל תוכה – חיש מהר יצלוה ויבואה אל אמם ושחוק ישימו בפיהם לבל יֵרָאה עצבון נפשם, אבל האם האמללה בראותה כי לא תוכל לחלקה עם בניה גם היא לא תאכלנה, כן בחסר וכפן עברו שלשת ירחים ועצבונם ויגונם לא חלפו, כחש בשרם יבשו עצמותם וילכו בלא כח, ויראו כי אם יוסיפו לשבת פה באין חריש וקציר, ברעב כלם ימותו ויתמו לגוע, ויועצו יחדו לבלי הגד לאמם דבר מה לעשות להציל ממות נפשם ולהמלט מזלעפות רעב, ויעץ גובערי לאמר נשימה נא אחי לדרך פעמינו עד בואנו אל חוף הים שם נמכור את אחד ממנו לעבד אל אנשי איירופא ובהכסף אשר ישקול השוקל מחירו נקח לחם וכלים שונים לעבוד את האדמה וּנְחַיה את אמנו וגם אנחנו לא נמות ברעב הנורא הזה. ויהי כשמעם אחיו את דבריו זלעפה אחזתם, נמס לבם ויגע כנוע עצי יער, שפתם נאלמה ובלשונם אין מלה, בזכרם לעזוב איש את אחיו להמכר לצמיתות לעבד עולם לאנשים הלבנים רגזו וחלו ולא נותר בהם עוד רוח, אולם בשומם אל לבם את מצבם הרע, וכי מבלתי העצה היעוצה אין למות תוצאות, נחה שקטה רוחם כמעט וישאל טולוע בקול בכי ובמר נפש לאמר אבל מי ממנו אפוא ימכר לעבד? ויען גובערי הגורל יַגֵד לנו, נשימה נא אחי שלשה אבנים בלתי שוים אל תוך כלי ונבללם יחד והיה האיש אשר יוציא הקטן מכלם הוא האיש אשר יאמר אליו אלהים לך מארצך וממולדתך, המכר לצמיתות וֶהֱיֵה עבד עולם?

ויהי כשמוע סעליקא את דבריו ויעןו ויאמר: אל נא אחי אל להבל גורל תפילו, הלא בלעדי הגורל ידענו המשפט כי אך אנכי לעבד נועדתי, כי הלא אתם ידעתם את שברי אשר קרני וכי מאז בעריסא איננה אך למשא עלי חיי, ולולא אתם חשכתם ממות נפשי באמור אלי בעד אמך חיה למען החיות אותה לבלי תמות ברעב הלא אז זה כמה הייתי טורף נפשי באפי, ועתה הנה באה העת להקריב חיי על מזבח אמנו, מכרו נא אותי הפעם ובעד כסף מחירי החיו את אמנו ולא תגוע ברעב.

לשוא יוכיחוהו אחיו לשוא יחשבו מחשבות להטותו להפיל גורל ביניהם, לשוא מלין ללא הועיל הכבירו גם בהתחננם אליו יאטם אזנו משמוע, ולמען בל יפצרו בו עוד אחת גמר אֹמר כי אם ימאנו ללכת אתו ויתמהמהו עוד רגע, הוא לבדו ילך לו לעשות מחשבתו. ויהי כראות אחיו כי לא ישמע לקולם וכי בלשונם לא יפתוהו עוד ויועצו יחדו כי גובערי ישאר עם אמו וטולוע ילך עם סעליקא אל הסֹללה אשר בארץ האללאנד, שם בכסף ימכור את אחיו מחמד נפשו למען הביא במחירם לחם לאכול אשר עינהם כלות למו להשיב נפשם הרעבה, ובדברם לב גובערי וטולוע נמס כמים וישאו קולם ויבכו בכי רב אך סעליקא לבדו עומד חרש לא יבכה ולא יאנח וקולו לא ישמע, אולם מה מאד גדל כאבו לעצור דמעותיו בבואו אל אמו להפרד ממנה לנצח לחבקה ולנשקה אך הפעם בלי תקוה לראותה עוד עד עולם ולבוא אליה עוד במרמה ולהשבע לה כי רק אל מקום משכנם מקדם ילכו לראות מה נעשה בו ואם יוכלו לשבת שם בטח כמאז ומקדם וכמעט קט ישוב אליה עם טולוע אחיו. הזקנה התמימה האמינה לדברו אבל בכל זאת נפשה יצאה בדברו חלה ורעדה כלה בחבקה אותו, ובהפרדו מבין זרועותיה מתניה מלאו חלחלה פלצות אחזתה המו מעיה לא תדע למה תרגש לא תדע מה, תמהר לרוץ אחרי סעליקא והוא חמק עבר ואיננו.

ויהי אחרי ימים אחדים ויבאו שני האחים במר נפשם אל עיר סאבי והה שככה חמת החרב ומטה השלום החל לפרוח והמלך דאהאמע יושב שקט ושאנן במלכות יודעא באין מחריד, וישם אל לבו לכונן המסחר עם אנשי איירופא ויקראת אל תוך חומותיו, ורבים מסוחרי אנגליא וצרפת באים אל חצר המלך פנימה ויקנו ממנו את השבויים אשר לקח במלחמה, וכבוא טולוע עם אחיו העירה וימצא מהר איש שוקל מאה כסף בעד אחיו הקטן, ויהי הוא חושב מחשבות אם למכור בעד מחיר מצער כזה או אין והנה פתאום יִתָּקע בשופר וקול ישמע בעיר, לאות כי יתאספו כל השומעים אל מקום אחד, ובהתאסף העם, התוקע הוציא גליון מחיקו וקורא בו בקול בפני כל הנאספים לאמר: הנה הלילה בא איש נכרי אל בית הנשים אשר למלך ויטמא את הבית ויברח לו כעלות השחר מבין החצים אשר ירו עליו שומרי הבית וימלט על נפשו, והיה האיש אשר יתפשנו חיים ויביאהו אל המלך שקול ישקל לו ארבע מאות שקל כסף מגנזי המלך. ויהי כשמוע סעליקא את קול הקורא ויתן אות לאחיו לבלי ימכרוהו בעד המאה כסף וימשכהו אחריו עד בואם עד מקום אין איש שם, ויפן כה וכה וירא כי אין שומע אותם וישא את קולו קול חזק מאד ויען ויאמר: האזינה אחי הסכת ושמע, הן אם למכור אותי לעבד באנו הנה הלא הוא אך למען החיות אמנו היקרה לנו בהכסף אשר נקח מחירי, לבל תסבול חרפת רעב ולבל תמות מעוני ומחֹסר כל, אולם שים נא אל ליבך אחי מחמדי הֲמאה הכסף אשר נקח יכלכלו אותה? הלא אך מצער הוא ועד מהרה יכלו והייתם דלים ורשים כבתחלה ונחטיא המטרה, לכן שמע נא אחי ואיעצך וייטב לכם כל הימים; הנה נא שמעת פקודת המלך ועתה לך מהר הבא נא חבלים ואסרני וַהֲביאני אל המלך לאמר: פקודתך מלכי שמעתי והנני למסור בידך את החוטא אשר אתה מבקש, חיש מהר ישקלו לך ארבע מאות כסף מגנזי המלך, הם יצליחו אתכם ותחיו חיים נעימים בלי חֹסר כל, אך אל ירך לבבך ואל יכאב לבך עלי, כמוך גם אני יודע משפטי וכאבי אשר יכאיבוני לנגד עיני יעמוד אולם זכר נא כי עד ארגיעה יעבור ויחלוף והלא חבלי הורתי עת נוחי מבטנה מאד גדלו מאשר אסבול אנכי ועצבונה וחרונה ארכו ממכאובי אשר יצרו לנפשי! ואי כאשר אבדתי אבדתי.

לב טולוע נמס כמים בשמעו את קול אחיו מדבר, בלהות מות יקיפוהו, ענות בל יוכל, יפול על ברכיו ויתחנן לפניו בשם אמו הזקנה, בשם בעריסא אהובתו ובשם כל קדש לבל יסגיר למות נפשו אבל הוא כחרש לא ישמע ואל דבריו לא ישעה רק בצר רוחו ובמר נפשו יגיד לו: למה זה תמנע ממות נפשי הלא מה לי עוד בתבל אם בעריסא היקרה לי איננה, בלעדיה עוד בחיים כמת נחשבתי, הרף ממני אחריה ארוצה ובמותי אחשוך ממות את נפש אמי, את אחי אצליח ואותי אמנע מהיות עבד עולם והלא טוב כי ימות האחד מאשר נמות כלנו, הנה נא אחת יעצתי אל נא תפצר בי עוד ודע כי אם לא תשמע לי ולא תלך אתי אז אנכי לבדי אלך לי ואסגור את נפשי ביד המלך ותאבדו אתם פרי מותי ותמרר חיי אמנו אשר בעצבון ילדתנו.

סמר מפחד בשר טולוע בראותו פני אחיו כאש בוערה ובשמעו את קולו ככפיר לטרף ישאג, לא הרהיב בנפשו עֹז להשיבו עוד דבר, בשברון לב ימהר להביא חבלים, יאסור ידי אחיו מחמד לבו אחֹרנית, ישטוף עליו שטף דמעות כזרם מים וסעליקא יעבור לפניו ואל המלך הביאהו. ויהי בבואם לפני שער המלך וישאלהו השוער מה הוא מבקש ובאמרו כי דבר לו אל המלך וימהר השוער וילך לשאול אם יקבלהו המלך וכרגע שב וינחם אל הארמון פנימה.

והמלך דאהאמע לבוש מחלצות מצֻפות זהב ממֻלאים בתרשיש ושהם שוכב על מטת שן, פניו פני להבים, מראהו אדום, סביב לו נערות יפה־פיות, מלֻבשות בסדינים, ממתנים ולמעלה ערומות וראש המלך חליפות בחיקם ישכון, והשרים והפחות גם הם לבושי כבוד ופאר על בשרם מרחוק יעמודו, ברך לפניו יכרעון, פקודתו ישמורו, ולהגבורים מהם לאות על נפלאותם אשר הראו, על צואריהם ענקים משִנֵי אדם אשר נתעו, כי כמספר השִנַים ההם כן מספר מעשיהם הרמים והנשאים, ובפתח הבית נשים רבות קשתותן על כתפן על המשמר תעמודנה, ואשישי כסף וזהב ממֻלאים בשכר ויין הושם לפני המלך, רצפת הבית מקדקדי בני אדם הֹרגו מרֻצפת, ויהי בבוא טולוע לפני המלך ויפול על פניו ויען ויאמר: מלכי ואדוני! שמעתי מצותך… ופקודתך שמרה רוחי, והנני למסור בידך… פה נאלמו שפתיו ולא היה לאל ידו לכלות דבריו, לשוא ידרשהו המלך, בלשונו אין מלה ענות לא יוכל. ויהי כראות סעליקא את זאת וישא את קולו ויען ויאמר: מלכי ואדוני! אני הוא החוטא אשר אתה מבקש, ממֻשך מחבלי התאוה ארב לבי לגשת אל תוך בית הנשים אשר לך פנימה, והאיש הזה אשר הביאני אליך אוהב נאמן היה לי לכן לא יראתי לגלות לו מצפוני לבי, אך מאהבתו לך מלכי או אולי תאות הכסף אשר הבטחת לתת להאיש אשר יביאיני אליך הטה את לבבו ויבגוד בי ויפר את ברית אהבתנו, והנה אנכי ישן על משכבי ויבא אלי בלאט ויאסור את שתי ידי אחֹרנית ויביאני אליך, עתה הנני בידך המלך עשה אתּי כטוב בעיניך ואת משכֹרת האיש הזה תנה לו וילך לו כי יתרה עשה.

והמלך מבלי ענות מאומה יתן אות אל אחד משריו, והוא יאחז את סעליקא ויסגירהו אל אחת הנשים חמושות אשר תעמודנה פתח הבית, וארבע מאות שקל כסף ישקל לטולוע אחיו מגנזי המלך בפקודתו, וטולוע יקח את הכסף אשר מאוס ימאס בם ויהיו לזרא בעיניו, ימהר לצאת מהארמון, יקח לחם ומזון ויעזוב את העיר לבוא עם יתר הכסף אל אמו הרעבה, וסעליקא האמלל נֻתן אל בית הסהר לעמוד שם עדי יבא משפטו לפני יודעי דת ודין.

ויהי אחרי עבור שמונת ימים והשוער עומד על המשמר לפני שער המלך וישא את עיניו למרחוק וירא והנה איש זקן מאד נשען על משענתו, בכבדות יהלוך, ולרוח ארמון המלך ישים פעמיו, ויהי כאשר קרב וירא השוער כי מראשו ועד רגליו לבוש בדים הוא ואזור בד על מתניו ומעל למדיו אדרת שער, שער ראשו וזקנו היורד על פי מדותיו כשלג ילבינו, פניו כזהר הרקיע יזהירו ועיניו אור יפיצו, טובת נפשו וטהר לבו יביעו, נחמד הוא למראה וכבוד אומר כלו, ובגשתו ויכר השוער כי כהן הוא ממשפחת הכהנים ויפול על ברכיו לפניו, ויקרב הזקן ויעמידהו על רגליו ויען ויאמר אליו: הואל נא בני לבוא אל המלך ולהגיד לו כי פֿארולהא כהן הגדול עומד בשער ומבקש לדבר אל המלך ואם טוב בעיני המלך לקבלני אבוא אליו ואדבר דברי. חיש מהר כחץ רץ הנער אל המלך וישב אליו ויאמר: המלך מחכה על בואך ומאד ישמח לבו לראותך אדוני, ויהי כבוא פֿארולהא אל פתח בית המלך והוא עודנו עומד על המפתן ויען ויאמר יחי המלך לעולם! ויען המלך ברוך בואך קדוש עליון, ויקם מכסאו וילך לקראתו ויושט ידו אליו ויביאהו חדרו ויושיבהו על המטה אשר נכח פני הכסא אשר הוא יושב עליו ויאמר אליו: רבות שמעתי מצדקתך ומיֹשר לבבך זקן נכבד אך ראות פניך לא פללתי לכן ישמח לבי ויגל כבודי כי כבדתני היום לבוא בצל קורתי למען אוכל כבדך גדם אנכי ולהראות לך כי מאד יקרת בעיני, ועתה הואל נא להגיד לי מה הביאך הלום ומה בקשתך וכל אשר לאל ידי לא אמנע ממך למלאות משאלתך. רכו משמן דברי המלך, רוח חיים הפיחו בלב הזקן ויען ויאמר, מלכי ואדוני! לא אשאל ממך דבר, רב לי כי מלך ביפיו תחזינה עיני, אולם מטרת בואי היום אליך מלכי הוא אך לקדם פני הרעה לבל ישפך דם נקי טרם יחקר וידרש היטב אם בן מות הנער אשר הובא אל בית הסהר על דבר איש הבליעל אשר בא להבאיש ריחו בעיני המלך ולהגיד לו כי הוא האיש אשר התגנב אל בית נשי המלך ואני ידעתי כי שקר ענה האיש באחיו וגם אם לא ידעתי את הנער אולם ברור הוא כשמש כי חף הוא מפשע זה כי איש אחר ולא הוא בא אל בית נשיך. נבהל המלך לשמוע דברי פֿארולהא ויען ויאמר: והלא הנער לבדו הודה על חטאתו ואיך איש נקי מעון חוף מפשע ירשיע את נפשו? הלא משפטו נגדו ונקה לא ינקה, ויען פֿארולהא, מלכי ואדוני! מחשבות שני האנשים האלה המוסר והנמסר לא ידעתי ונעלמו ממני. אך כי שניהם רִמו אתך מלכי על זאת ידי לך אתקע כי אני ידעתי את האיש אשר בא אל בית הנשים ולא רחוק הוא ממך ואתה מכל תראהו ומפניך לא יחבא ולא יסתר. ויען המלך ומי הוא זה איפוא כי ידעת? ויען פֿארולהא הלא עין בעין מלכי אתה אורה אותו ופה אל פה תדבר אתו ואני הוא פֿארולהא הזקן כהן לאל עליון אשר מלאו לבו לעשות כדבר הרע הזה! אך אל ידמה המלך בלבבו כי למען מלאות תאותי הלכתי שמה ומגדל יצרי הר נפתה לבי על אשה, חלילה לי מעשות כדבר הזה! הן בעודני נער בנגיון רחצתי כפי זכיתי את לבבי ואיך לעת זקנה ככלות כחי אטנפם? בן שמונים ושש שנה אנכי היום, וכל ימי ושנותי כל תאוה מלבי החרמתי, כבדה עלי מלחמת יצרי אך שריתי ואוכל, טהרתי לבי מכל שמץ ואיך אחרי בלותי אטה מהדרך אשר בחרתי ואלך ארחות עקלקלות?

הן שמעת אם לא ידעת מלכי, כי גם הצאן זה עדתי אשר נתנה תחת שבטי, בנאות צדק ובמעגלי יֹשר נחיתים, את כל תועה מדרך למשפט יסרתיו והשיבותיו על דרך עץ חיים, ואיך אנכי היום אתן נפשי לשלל לכל חטא ופשע, לעת זקנה אשר גם בשובבים תשכך חמת התאוה ונר היצר ידעך לנצח, אולם יאבה נא המלך וישמע דברי וידעתי כי יתן צדק לפעלי, זה שבועות שתים בפרוץ מחנותיך העירה רבה היתה המהומה הרג ואבדן כביום קרב, רבים חללים נפלו ולקולם נסו כלם להחבא, בתולות ונשים בנקרות צורים ובמערות באו ואנכי בתוך העיר לא ידעתי מה נעשה עם בתי היחידה היקרה לי מכל, ומרב פחד מהרתי לבוא הביתה לקחת גם אותה ולהסתירה מעין כל, אך בבואי הביתה לדאבון נפשי לא מצאתיה ועין איש להגיד לי אנה הלכה, רצתי כמתעתע אל תוך העיר בין ההרוגים חפשתיה קראתיה בקול ואין עונה, את כל עובר שאלתי ואין מגיד לי אך פתאום יקרב אלי איש אשר לא ידעתיו ויספר לי איך ראה בעיניו אשר רבים מאנשי חיל סבבו בתולה אחת יפה מאד ויאמרו להוליך אותה אל בית הנשים אשר למלך. נפשי יצאה בדברו, רחפו עצמותי, תחתי ארגז כלו מה לעשות לא ידעתי, אזרתי שארית כחי ואמרתי או אמות גם אני או את בתי אצילה מידיהם, ואמהר לרוץ על הדרך המובילה אל בית הנשים ואבוא כחצות הלילה עד השער וארא כי השומרים הוזים שוכבים נמו שנתם ואבוא בלאט אל תוך הבית אין רואני ואחפוש בכל חדר וחדר אך את בתי לא מצאתי, והנה האיר היום עזבתי את הבית וארא השומרים על משמרתם יעמודו, פחד ואימה הפיחו בי רוח ואשא את רגלי ואט מן הדרך לבל יראוני, לא הלכתי אך מתעופף הייתי כנשׁר, ממרחק ראוני השומרים, חצים ירו עלי אף גם נחתו בי ואנכי רצתי באין מעצור, מיד נטפו דמי ואנכי לא ידעתי עד כי באתי העירה ונמלטתי אז שאפתי רוח, אולם לאט לאט כחי עזבני ואך בכבדות הלכתי עד בואי אל פתח ביתי ואפול על מפתן הבית ואתעלף, מה היה אחרי כן עמדי לא ידעתי רק אחר שלשה ימים משנתי התעוררתי וראיתי כי על ערשי אנכי שוכב ולמראשותי בתי האהובה עומדת, תחבוש פצעי ידי אשר פצעוני השומרים, ראיתי את בתי ותחי רוחי, אך יראתי אולי אך חלום הוא, הרימותי את ידי הכואבות ואחבוק את יחידתי ונבכה יחד, אולם דַבֵר עדן לא יכלתי, עוד צללו שפתי חלו מתני רחפו עצמותי והפצעים אשר הכו בי השומרים הכאיבוני עד מאד, כן שכבתי עוד שלשת ימים, מעט מעט החלותי לשוב לאיתני ותספר לי יחידתי כי בעת מהומה בראות מיניקתה כי אני אינני בבית ותקחֶהָ ותלך אתה להחבא במערה ביער עד כי שככה חמת המלחמה וחלף הרעש ותשב אִתָה אל בתינו וימצאוני שוכב על ערש דוי, אך אני מאומה לא הגדתי לה מכל אשר חלף עלי לבלי הכאיב את לבה, אך בלבי תודות נתתי לאל הטוב כי נמלטנו שנינו ממות, ואחר שבעת ימים קמתי ממשכבי ויכלתי ללכת על משענתי לחוץ להודע מה נעשה עם סעליקא אוהב בתי אשר אין איש ידע ממנו דבר, והיע מאנה לנחם אחריו, ותבכה יומם ולילה כי איננו, ויהי בצאתי העירה רבים ממיודעי פגשתי, מאד שמחו לקראתי ויספרו לי איך בחמלת אלהים עליהם נצולו, וכאשר הרבו לדבר אתי נודעתי מפקודת המלך אשר אמר לשקול ארבע מאות כסף לאיש אשר יתפוש חיים את החוטא אשר העיז לבוא בלילה אל בית הנשים אשר למלך וגם כי נמצא איש אשר הביא את החוטא אסור בחבלים אל המלך, בשמעי זאת פלצות אחזתני וכליותי יסרוני כי בעוני ימות איש חף מפשע ובחטאתי ימות נקי כי אני ידעתי כי האסור אשר הביאו אל המלך נקי הוא מעון כי בלעדי לא היה איש בבית הנשים אשר למלך, לא עת לחשות אמרתי ואמהר לבוא אליך מלכי להודיעך קשט הדברים ולהתודע לפניך כי אני הוא החוטא ולא הוא, ולעד נאמן כי כנים דברי ראה מלכי את פצעי אשר עדן לא נרפאו מהחצים אשר ירו בי שומרי הבית, ועתה מלכי ואדוני אם חטאתי נגדך ברצותי להציל בתי יחידתי מחרפה ובוז ואותי לבל יחֻלל שמי הלא אז יסר אותי אבל דם נקי נא בל ישפך!

כשמוע המלך דברי פֿארולהא נבהל מאד, ראה והבין כי הוא הוא אשר בא אל בית הנשים ולא אחר וגם כי בנקיון כפיו עשה זאת בחפצו להציל את בתו היחידה מחרפה וקלון ולבלי לחלל כבודו, אולם כספר החתום יה לו זה מדוע זה נמסר בידו איש חף מפשע וגם איך הוא לבדו הודה על פשעיו ואין עול בידו.

ויען המלך ויאמר! אתה הכהן אל תירא ואל תחת כי לא תאֻנה אליך כל רעה בדבר הזה כי בתם לבבך ובנקיון כפים עשית זאת וכל שומע יתן צדק לפעלך כי אך למען הציל בתך יחידתך השלכת נפשך מנגד, וגם צר לי מאד כי בעבור טוב לבבך הכוך פצעוך, ועל הנער אל יצר לבך כי אנכי לבדי אחקרהו עד אבוא עד היסוד ויגלו לי כל תעלומות לבו מדוע זה לבדו הסגיר למות נפשו? אך אחת אבקשך, את החסד הזה תעשה עמדי אם עצה אשאל ממך בדבר הזה אל תמנענה ממני, ועתה לך לשלום איש אלהים אל תירא לנער כי אנכי בצדק אוציא לאור משפטו ואם חף מפשע הוא לחפשי אשלחהו ודם נקי לא ישפך, ויצו המלך לרתום מרכבתו ולהוליך את הזקן אל ביתו, ופֿארולהא משתחוה למלך וילך לדרכו ושב אל ביתו וימצא את בעריסא בוכה, על אבדן סעליקא מאנה להנחם.

והמלך אחר אשר הלך פֿארולהא צוה לשלוח לקרוא לסעליקא ולהעמידו לפניו, ויוציאו אותו מבית הסהר ויעמידוהו לפני המלך, ויהי בבואו וישם המלך עיניו עליו וירא כי בוכה הנהו נכמרו רחמיו עליו ויאמר בלבו הלא אך צדקו בפניו יענה ואיך איש כמוהו יזיד ללכת אחרי שרירות לבו ולעשות הרע בעיני אלהים ואדם ויצו להסיר החבלים מעל ידיו וישאלהו המלך מה שמך עלם? ויען, סעליקא שמי ויאמר המלך הגד נא לי סעליקא האם אתה הוא האיש אשר העיז להתגנב אל בית הנשים אשר לי, ויען סעליקא, אנכי! ויאמר המלך ואיה הפצעים מהחצים אשר ירו עליך שומרי הבית הלא הם הרבו לירות אויך לא נמחצת? ויען סעליקא, מלכי ואדוני הם חלפו עלי ולא פצעוני, וישאלהו עוד המלך הידעת את משפטך בגלל הדבר הזה, ויאמר ידעתי כי משפט מות לי וגם נכון אנכי למות, ויוסף המלך לדבר ויאמר, אך ירשיעך פיך והלא אני ידעתי כי איש אחר היה בבית הנשים ולא אתה והאיש הזה הלא הוא בידינו והוא הודה על פשעיו וגם פצעיו מהחצים אשר ירו בו השומרים יעידו ויגידו כי הוא הוא החוטא ולא אחר וגם גביע הכסף אשר בידו אשר נחש ינחש בו איש אשר כמוני הלא גם הוא יענה כי חף אתה מפשע ולמה זה רמיתני? עוד היום לגלות לי מצפוני לבך, הגד נא קשט אמרי אמת ואל תכחד דבר תחת לשונך ועשיתי עמך חסד לבלי להסגיר למות נפשך.

נבהל סעליקא לשמוע דברי המלך ולא יכול לענות דבר וישא את קולו ויבך ויוסף המלך דבר אליו ויאמר, הגידה נא לי בני מה זה הניע את רעך להביאך הלום להסגירך להתגולל ולהתנפל עליך, האם בעד ארבע מאות כסף הפר ברית אחים? וגם אתה לבדך מה הניעך כי נתת לרעך לכלות דבריו ואתה לבדך הסגרת למות נפשך, הגד אל תמנע ממני דבר ואסלח לך, ויען סעליקא ויאמר: מלכי ואדוני! אחת השלכתי נפשי מנגד נא אל תחנני, אמצא חן בעיניך ואל תסלח לעוני וצדקה תהיה לך אם תצוה להמיתני כי אני בעודני חיים כמת נשבתי ולמה זה חיים למרי נפש? נקטה נפשי בחיי ולולא האיש אשר הביאני הלום הלא אז אני לבדי שלחתי ידי בי ואטרוף נפשי באפי לשום קץ לתלאותי ולצרותי אשר עברו ראשי, רוחי ונשמתי לאל לעלות העפילו ואיך תחיה הגויה בלי רוח ונשמה?

כשמוע המלך וירתע לאחוריו ויאמר מה זאת, הֲמתעתע אתה סעליקא כי תדבר כדברים האלה? הלא רואה אנכי כי עוד בך רוח ונשמה ואיך תדבר הבל? סעליקא מר בכה ויללותיו עד לשמים הגיעו ויען ויאמר: מלכי ואדוני, אל תתן את עבדך למתעתע, קשה רוח אנכי, את אהובתי תאות נפשי אנכי מבכה, נפשה הקשורה בנפשי עלתה מעל ותקח גם את נפשי אתה, ואני נשארתי גו בלי נשמה ומה לי לחיים כאלה, לכן המיתי מלכי ואעלה אליה ונחיה יחד חיי נצח.

נמס לב המלך בשמעו את דבריו וישם ידו על כתפו: הרגיעה נא סעליקא, חלילה לי משלוח בך יד כי רואה אנכי כי נקי אתה מכל חטא ופשע, אולם הואל נא וספר לי כל קורותיך אולי אמצא מזור ותרופה למכאוביך.

רבו מחמאות דברי המלך ויחדרו אל לבו, השקיטו מעט רוחו ויאמר אדברה וירוח לי, ויספר למלך את כל קורותיו ולא העלים דבר, ובהזכיר שם בעריסא לא יכול להתאפק ויבך במר נפשו ולא היה לאל ידו לכלות דבריו, אך לרגעים בקול בכי ישאל למלך: הֲתתפלא עתה מלכי כי אם למען החיות אֵם, אח את אחיו למות הסגיר ואם בן אשר למשא עליו חייו על מזבח אהבת האם יסגירהו? ויאמר המלך אך הגד נא לי בני בת מי היתה בעריסע אהובתך, אולי חיה הִנֶהָ ואתה לשוא תתאבל? ויען סעליקא, לשוא מלכי, לא היא ולא אביה פארולהא הזקן עודם בחים הנמו, שניהם יחד נפלו ביום קרב מידי אנשי החיל, שלשה ימים ושלשה לילות לשוא בין ההרוגים חפשתים ולא מצאתים, ויה כשמוע המלך שם פֿארולהא הזקן יוצא מפיו ויאמר לסעליקה, האם בת פֿארולהא הכהן הגדול אהובתך? ויאמר כן! ויאמר המלך אכן יש עוד ארוכה למכאובך אנחש בגביעי גביע הכסף ומקברם יוציא לי את בעריסא ואת אביה הזקן ואולי בראותם את בכיותיך ויללותיך יכמרו רחמיהם עליך וישארו עוד בארץ החיים, ובדברו ויתן בסתר אות להפחה העומד על המשמר לרתום מרכבתו ולמהר להביא את פֿארולהא ואת בתו ולהושיבם חדר לפנים מהחדר עד כי יקראו לפני המלך, ולנערו צוה בקול לפנות חדר בהארמון עבור סעליקא ולהביאהו שמה ולתת לו כל אשר תאוה נפשו. הדבר יצא מפי המלך והנער רץ מהר לפנות החדר לסעליקא וסעליקא הובא שמה וישימו לפניו לאכול ולשתות כיד המלך ושני נערים עומדים לשרתהו, וסעליקא עומד ומשתאה, יעביר ידיו על עיניו בחשבו כי אך חלום הוא, ילך אנה ואנה בחדרו מחריש לדעת תוצאות הדבר.

לא אחר הפחה להביא את פֿארולהא ואת בתו ויושיבם חדר לפנים מחדר כמצות המלך וימהר להגיד אל המלך כי הנה באו, וישלח המלך שתי נשים חמושות לשמור על פתחי החדר אשר הם שמה לבלתי בוא שם איש, ויצא לקרוא את פֿארולהא אליו ולהגיד לבעריסא בשם המלך לבל תירא רע כי תחת מחסה הנשים החמושות לא יהין איש לגשת אליה, ויקם פֿארולהא וימהר לבוא ויעמוד לפני המלך , ואחרי כי הושיט המלך את ידו אליו ואחרי כי ברכו איש את רעהו ויען המלך ויאמר: הנה נא ידעתיך כי איש לבב אתה ורבות נלחמת ותוכל וכּמו הרע כן הטוב לא ירבו רגש בלבבך, ואיש כמוך לא ירבה עצב ביום רע ולא ירבה שמחה ביום טוב, לכן ידעתי כי לא אחרידך אם אגלה אזנך כי ביו בשורה היום וכי סעליקא אוהב בתך חי הנהו וכי הוא הוא האסור אשר הושב בבית הסהר על דבר אשר התעוללו עליו כי התגנב אל בית הנשים אשר לי והאיש אשר הסגיר אותו לידי הוא אחיו אשר בגלל הארבע מאות כסף כבש רחמיו וימסור למות את נפש אחיו, אולם דע כי שניהם חפי פשע הם כי רע ומר היה מצבם, בעת המהומה עזבו משכנם ויתעו ביער, הכסף אזל מכליהם ואמם האמללה על ערש דוי שוכבת ואין במה להחיות את נפשה ומוצא לכסף אין, וסעליקא גם הוא מלא שפק קודר יתהלך על אבדן אהובתו מחמד לבו ומבקש המותה ויאמר לטולוע אחיו, הלא למה זה נמות כלנו יחד, הלא טוב כי תאסרני ותסגירני אל המלך ואז חפץ שנינו ימלא, אתה תקח את הכסף, בו תחיה את אמנו ולא תמות ברעב, ואני אלך למות אשר זה כמה כמטמונים חפשתיו, ואם גם אחיו על פניו הוכיחהו לא עצר כח להטותו ממחשבתו, ויהי כאשר הפציר בו מאד ויגער בו סעליקא לאמר: אם לא תסגירני אתה, אנכי לבדי אלך ואסגיר למות נפשי, אותי ימיתו וגם נפשכם תהיה לשלל!

ומה היה לו לאֻמלל לעשות איפוא אם לא להסגירהו לידי ויקח הכסף וילך לו, אשריך זקן נכבד כי על ידך מֻצל העלם ממות ועל ידך ידינו לא שפכו דם נקי ומצדקתך ומיֹשר לבבך יצא לנו משפט צדק.

ועתה הנה נא כל החרדה אך להכין את צעירי הימים טרם נתבשר להם כי מחמד לבם בחיים הנהו, כי בהודעם פתאם יבהלו מאד, חרדה תאחזם וחרדה תתן מוקש, את סעליקא החלותי אנכי להכין באמרי אליו כי על ידי גביע הכסף אשר אנחש בו יש בידי להוציא מתים מקברם ואנסה גם אתכם להוציא, אבל בעריסא איננה יודעת מאומה ומה לעשות איפוא לבל תבהל פתאום בראותה את סעליקא לפניה, ויען פֿארולהא הזקן, טובה מאד עצתך מלכי ואעשה כן גם אני, אמהר להגיד לבעריסא כי הגדלת חסדך ובגביע הכסף אשר תנחש בו תוציא את סעליקא מקברו, ואתה מלכי בטובך תצוה להושיב את סעליקא תחת היריעה לימינך ואותי ובעריסא תחת יריעה לשמאלך ואתה מלכי תשאר פה בתָוך, אחר כן תקח הגביע בידך ותקרא בקול “קום סעליקא וצא לקראת הפתח”. בשמעו יקרב אל הפתח ויראה לעין כל, כן תעשה גם עמנו ותקרא “פֿארולהא בעריסא צאו וקרבו אל הפתח” ונצא גם אנחנו ונעמוד מעבר השני נגד סעליקא, והצעירים ייראו מגשת איש אל אחיו בחֹשבם כי האחר מת הנהו, כן יעברו רגעים ויביטו איש על אחיו עד כי תקום בקרבם הסערה לדממה אז נקרבם יחד ויכירו וידעו כי כלנו היום חיים ולא יהיה אסון.

וילך פֿארולהא אל בעריסא לעשות כאשר דבר, והמלך צוה להושיב את סעליקא תחת היריעה לימינו ואת בעריסא ואביה תחת הירועה לשמאלו והוא בחדרו בין שניהם, ויקח המלך את גביע הכסף בידו ויקרא בקול: “קום צא סעליקא לקראת הפתח”, ויבא סעליקא מתחת היריעה ויעמד על הפתח באימה ופחד בלי דַבר דָבר, אך עיניו משוטטות על כל עבר ופנה לראות מאין תצא בעריסא, אחרי כן קרא המלך בקול: “פֿארולהא ובעריסא צאו וקרבו אל הפתח”, ויבאו גם שניהם כמצות המלך ויעמדו בפתח ולא עזבו את מקומם, כי כמו סעליקא כן גם בעריסא האמינו כי אך מת עומד לנגדם וייראו לגשת איש אל אחיו, אולם אחר רגעים אחדים כי שקטה רוחם ויאחז המלך את סעליקא בידו וינהלהו אל בעריסע ויאמר אל תיראו בי כי חיים אתם היום כלכם חיים, שישו נא יחד משוש ותנו תודה לאלהים כי מרבות צרות ותלאות פדה אתכם וכן תוסיפו לחסות תחת כנפיו סלה.

אז ותחי רוחם ויחבקו וינשקו איש את אחיו ויפלו לרגלי המלך וינשקום ויתנו תודה על כל גמולות אשר גמלם, והמלך צוה לרתום המרכבה להביא אֵם סעליקא ואחיו העירה וישלח להם גם צדה לדרך, ובבואם ויצו לתת להם אחזת שדה רחבת ידים וכלים מכלים שונים לעבוד את האדמה ויחיו מתבואתה יחד חיים נעימים בלי דאגה ויגון, ויברכו כולם את המלך עוד הפעם וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, ובהנשא בעריסא לסעליקא לאשה שלח עוד המלך להם משאת כיד המלך.

ההדיר והוסיף מבוא והערות דניאל קארפי

(רנט) מנוי ד'

הושם פרטי למנות הארבעה, כנראה בפרטי נעשית מיום א' ו' ימים לחג המצות שע“א שעבר;¹ אך בזאת יבואר, שמכאן והלאה יהיה להם קונטומאציי'² מששה,³ בכל חוזק ותוקף הפרטי הנ”ל;⁴ וימשך מנויים בעד ששה חדשי'. נשאר ע“פ י”ג הן י"א לאו

ובכן ר' שלמה עזיז קרא לכמ' יוסף ספיריאל                              ונשאר ע“פ י”ו הן ו' לאו

ור' אהרן ב“ש קרא לר' שמואל כ”ץ                                      ונשאר ע"פ י' הן ח' לאו

ור' יוסף ספיריאל קרא לר' אברה' אבוהב                                   ונשאר ע“פ י”ב הן י' לאו

ור' דוד בר ד“מ קרא לר' יעקב בר אברה' שלו'                              ונשאר ע”פ י' הן ט' לאו

ור' אברה' אבוהב קרא לר' אליה נכנס                                        ונשאר ע“פ י”ב הן י' לאו

ור' משה מוריטו קרא לכמהר“ר שמריה מרפורק לנכנס                         ונשאר ע”פ ט"ו הן ו' לאו

(רס תשלום למנחם טריווס על סיועו לפרנסים)

הושם פרטי לתת לכמ' מנחם טריויס שלשה דוק‘, ששִמֵש לפרנסי’ בצרכי הקק“י הרבה פעמי' בששה חדשי' שעברו; והמעות הנ”ל יתנו לו בגבייה ראשונה,⁵ וג“כ יפרעו לו כנ”ל בעד שלשה שנים הע“ל, מששה חדשי' לששה חדשי‘;⁶ ויהיה חייובו לשמש הפרנסי’ מהקק”י בצרכי הקק“י כמו ויצייו⁷ שמש. נשארה ע”פ כ"ג הן א' לאו

אלה⁸ שמות הנועדים ליל ב' ו' טבת שע"ב⁹ בבית המדרש

כמ“ר נריה בר יחיאל פרנס, כמ”ר שמעון בר ש“י פרנס, כמ”ר משה כהן¹⁰ נכנס, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר שלמה בר ד“מ, כמ”ר מיכאל בר אהרן, ר' אלחנן יעקב ארקוואלטי, כמ“ר פינחס בהח”ר גבריאל, כמהר“ר שמריה מורפרק, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר שמואל כהן,¹¹ כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר מיכאל ספיריאל, כמ”ר יעקב בר אברהם,¹² כמ' יודא נאפולי, כמ' יוסף דאלבו, ר' יודה מוייא, כמ“ר משה בר מנחם, כמ”ר אברהם אבוהב, ר' שמעון בר ד“מ, כמ”ר שמעון לוריא‘, ר’ דוד בר ד"מ.

(רסא מינוי נאמנים על עזבונו של ר' חיים משולם)

הושם פארטי מצד שני הפרנסים, ה“ה כמ”ר נריה בר יחיאל וכמ“ר שמעון בר ש”י יצ“ו והנכנס כמ”ר משה כהן יצ“ו, למנות¹³ שלשה נאמנים על חפצי זהב וכסף ונכסים אחרים מעזבון כה”ר חיים משלם¹⁴ זלה“ה; והשלשה נאמנים הנ”ל יחזיקו הכל בתיבה אחת סגורה עם שתי מפתחות, אשר הראשון מהנאמנים אשר יובחר יחזיק התיבה בביתו וכל אחד מחבריו יחזיק מפתח אחד מן התיבה הנ“ל, והתיבה הנ”ל יקנו אותה מדמי הקדש הבתי חיים;¹⁵ ויהיו נמסרים החפצים והנכסים הנ“ל ליד הנאמנים הנ”ל בכתב יושר,¹⁶ שיזָכֵר בו כל דבר ודבר בפרט על פינקס, ויהיה חתום מיד הנאמנים הנ“ל, וימשך מנוי הנאמנים הנ”ל בעד ג' שנים רצופים; בבאור, שתשמישם של הכלים וחפצים הנ“ל יהיו באופן זה, דהיינו שהכלים והחפצים כגון לאמפידי¹⁷ וכל דבר שדרך תשמישו הוא בבית הכנסת דווקא, אם לפאר הב”ה או להאיר בו בשמן למאור לב“ה, וכן לתכשיטי ויפויי ס”ת, כגון מפות¹⁸ ומעילים¹⁹ ורימונים ותפוחים²⁰ וכתר תורה של כסף,

יהיו לשמושם הנז' בב“ה של האשכנזים לבד דווקא,²¹ כנהוג; והכלים והחפצים והכספים²² אשר הם לתשמיש ברית מילה לבד, ולא לדבר אחר, ישתמשו בהם לצורך ברית מילה כל בני הק”ק פאדובה יצ“ו הנז'; והכלים והכספים אשר דרך תשמישם ומצותם הוא בב”ה וחוץ לב“ה, כגון בציל וברונזין²³ אשר דרך תשמישם הוא בב”ה לרחוץ ידי הכהנים בעלותם לדוכן וכן חוץ לב“ה לרחוץ ידי המוהל המתבוסס בדמי המילה, גם זה²⁴ בבואם להשתמש בהם בב”ה לרחוץ ידי הכהנים הנ“ל לא יהיה אלא דווקא בב”ה של האשכנזים כנהוג, שהוא המקו' אשר היה שם תשמישם בתחילה בחיי המנוח המֵנִיח²⁵ בעל העזבון הנ“ל, כי שם היה בית תפלתו, וכן התנהגו ג”כ אחרי מותו כמפורסם, וברצותם להשתמש בבציל וברונזין הנ“ל בברית מילה, כל אנשי קקפ”י ישתמשו בהם לברית מילה כנז‘, ולא זולת; ועוד לא יורשו ולא יוכלו לא למכרם ולא למשכנם²⁶ וגם לא להשאילם כדי למשכנם, ויחוייבו הנאמנים לקיים הסדר הנ“ל ולתת אותם לכל המצות הנ”ל בעת המצטרך כנ“ל וכנ”ל, וכן לחזור ולקחת אותם מיד מי שישאילום למצוות הנ“ל, וזה בגזרת נח”ש²⁷ ובכל האלות והקללות הכתובות בספר התורה ובקנס חמש מאות דוקאטי²⁸ אפליקאטי אל הארסינאלו מויניצייאה,²⁹ ולא יהיה נקרא מוֹסֵר³⁰ מי שיגלה ויפרסם הדבר לשרי הארסינאלו כדי לקיים הפארטי הזאת; וכל הסדר הנ“ל ינהגו הנאמנים שיֵעָשו מזמן לזמן³¹ ע”פ בני הקק“י³² יצ”ו ע“י בושלו ובַלוטִי,³³ ויבואר שהשלשה נאמנים שיובחרו יהיה להם קונטומציה,³⁴ אמנם³⁵ לא יוכלו לבחור נאמנים עוד להבא כי אם במעמד כל בני הועד יצ”ו חוץ משנים, ויחוייבו הפרנסי’ אשר יהיו בזמן ההוא אשר יובררו הנאמנים הנ“ל, להכריז בב”ה כ“ד שעות קודם עשיתם הברירה מהנאמנים הנ”ל;|

קמט ע“א ועוד יֵעָשו שני רואי חשבונות, שיהיו עומדים אצל הנאמנים הנ”ל בשעת אשר ימָסרו הכלים

והחפצים הנ“ל ביד הנאמנים הנ”ל, וימשך מנוים של הר“ח הנ”ל בכל משך זמן ג' שנים כמו הנאמנים הנ“ל, וכן כל זמן שיובררו נאמנים אחרים³⁶ ג”כ יובררו שנים רואי חשבונות אחרים כנ“ל; וכן יחוייבו השמשים בגזרת חרם, להשיב ולמסור ליד הנאמנים כל הכלים אחרי אשר ישתמשו בהם כנ”ל, בזמן שלשה ימים אחרי שמושם, וכל זה בתנאי שלא יהיה נגד רצון וכוונת המנוח המֵנִיח הכלים והחפצים הנ“ל; ולא יוכל שום פרנס להשים פארטי לחתוך ולבטל הפארטי הזאת לעולם, וזה בגזרת חרם וכל האלות והקללות הכתובים לעיל ובקנס חמש מאות דוקאטי אפליקאטי כנ”ל, וגם אם יהיה נעשית פארטי נגד זאת לא תועיל לבטל הפרטי הזאת ותהיה כאלו לא נעשית כלל; והפארטי הזאת תהיה נקראת לפני האנשים אשר יש להם הכח מק“ק האשכנזים³⁷ יצ”ו על עסק זה, ולפני האנשים אשר יש להם הכח מק“ק הלועזים יצ”ו כנ“ל, כדי שיהיה קיום לדברי הפארטי הזאת לעולם בכלל ובפרט, ויקבלו עליהם בגזרת חרם שני החלקים³⁸ הנ”ל לקיים כל מה שנעשה בפארטי הזאת ובכל הכח אשר נתן להם.

נשארה ע“פ כ”א הן ולאו אחד³⁹ |

קמט ע“ב אלה שמות הנועדים ליל ג' כ”א טבת השע"ב⁴⁰

כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר שמעון בר ש“י, כמ”ר משה כה“ץ,⁴¹ כמ”ר מיכאל בר אהרן, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר אליה קאטלאן, כמ“ר יצחק אלאטרינו,⁴² כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר זילמן⁴³ בר ד”מ, כמ“ר יעקב בר אברהם שלו', כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר זאלמן בר ד“מ, כמ”ר אברהם אבוהב, כמ“ר מיכאל אספיריאל, כמ”ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ“ר שמואל כה”ץ,⁴⁴ כמ“ר פינחס דניגרי, כמ”ר דוד בכמ“ר ד”מ, כמ“ר שמריה קוניין, כמהר''ר שמריה מורפורג, כמ”ר אהרן שלו', כמ“ר יוסף דאלבה, כמ”ר זימלן לוריאה.

(רסב) חיוב הפרנסי' לחתום הפארטי בזמן ג' ימי'

הושם פארטי מצד מ“כ שני הפרנסים, ה''ה כמ”ר נריה בר יחיאל וכמ“ר שמעון בר ש”י והנכנס כמ“ר משה כה”ץ יצ“ו, שמכאן והלאה כל הפארטי שיֵעשו⁴⁵ להבא יהיו מחוייבים הפרנסים שיהיו מזמן לזמן⁴⁶ לחתום כל הפארטי⁴⁷ מחתימת ידם של כל שלשה הפרנסים, בזמן שלשה ימים, ואם יהיה אחד מהפרנסים שלא ירצה לחתום הפארטי, יחתמו השנים פרנסים האחרים ויהיה להם כח וחוזק כאלו נחתמה מיד שלשתם, וכל זה בקנס⁴⁸ חרם וחמשה דוקאטי חציים להקדש הקקפ”י וחציים לדיין אקוילה;⁴⁹ אך יחוייבו לקראות הפרטי, שתהיה מכוונת אל טופס הפרטי שנקרא מתוך השקוורצו בעת הבאלוטציוני, קודם חתימתם;⁵⁰ ויחוייבו הפרנסים היוצאים, תכף ביציאתם ממנויהם, למסור פנקס הקקפ"י ליד הפרנסים הנכנסים.

נשארה ע“פ י”ג הן י"א לאו

(רסג) ג' פרנסי' ונכנס שבט אדר ניסן השע"ב

הושמו באלי בבוסולו למנות ג' פרנסים ונכנס כנהוג, בעד שבט אדר ואדר ניסן השע"ב

ובכן כמ“ר זימלן בר ש”י קרא לכמ“ר שמואל כה”ץ להיות פרנס

ונשאר ע“פ י”א הן ח' לאו

כמ“ר פינחס בכמהר”ר גבריאל קרא לכמ“ר מיכאל ספיריאל ונשאר ע”פ י"ב הן י' לאו

כמ“ר משה בר מנחם קרא לכמהר”ר שמריה מורפורג ונשאר ע“פ י”ג הן ט' לאו

כמ“ר יוסף דאלבה קרא לכמ”ר משה כהץ מוריטו להיות נכנס ונשאר ע“פ י”ב הן י"א לאו

(רסד מינוי אחד במקום ר' שמואל כ"ץ ו’נכנס' לארבעה על ההענשה)

עוד הושמו באלי בבוסלו לברור איש אחד, שיכנס לכלל הארבעה⁵¹ היושבים על מדין⁵² לענוש העבריים⁵³ במקו' כמ' שמואל,⁵⁴ ונכנס אחד.

וכמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר שמעון לוריאה להיות במקו' כמ“ר שמואל כ”ץ               

ונשאר ע“פ י”ג הן ט' לאו

וכמ“ר פינחס קרא לכמ”ר יוסף דאלבה להיות נכנס בארבעה הנ"ל               

ונשאר ע“פ י”ד הן ח' לאו

(–) נריה בר יחיאל ז"ל פרנס⁵⁵

(–) שמעון בר שאול יודא ז"ל פרנס⁵⁶

ליל ב' ל' יינאר שע"ב⁵⁷ נועדו האנשים האלה בבית הכנסת הגדולה⁵⁸

כמהר“ר שמריה⁵⁹ יצ”ו, כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר משה כה”ץ יצ“ו, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר אברהם אבוהב, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר שמריה קוניאן, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר יודא מוייא, כמ''ר אהרן שלו', כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר זימלה⁶⁰ בר ש”י, כמ“ר זלמן בר ד”מ, כמ“ר פינחס בכהח”ר גבריאל, כמ“ר זימלן בר ד”מ.

(רסה) נבחרים על דבר קוראצי

להיות כי הצבור מהעיר⁶¹ הזאת שואלים ומבקשים מבני הקק“י סך מעות עבור הוצאות הקוראצי;⁶² לכן הושם פארטי מ”כ⁶³ שני הפרנסים האלוף כמהר“ר שמריה יצ''ו וכמ”ר שמואל כה“ץ יצ”ו והנכנס כמ“ר משה כה”ץ יצ“ו, שיבררו ע”פ בושלו ובאלוטי שלשה אנשים אשר יפקחו ^┐ולהשתדל^┌64 ויתעסקו בעסק זה,⁶⁵ וגם אם יהיו פסולים מחמת קורבה ושנאה יוכלו לעסוק בעסק זה; וכל אשר יסכימו שלשתם בעסק זה, יהיה מקויים כאלו נעשה בהסכמת כל בני הק“ק יצ”ו, ויהיה להם הכח ג“כ להוציא כל המצטרך עבור עסק זה; ולא יוכל שום אחד אשר יבורר למאן ולפודאר,⁶⁶ בגזירת נח”ש.                נשארה ע“פ ט”ו הן א' לאו

הושמו באלי בבוסולו לברור השלשה אנשי' הנ"ל

וכמ“ר משה כהן⁶⁷ קרא לכמ”ר אהרן שלו' להיות אחד מהמשתדלי' בעסק הנ“ל                ונשאר ע”פ ח' הן ה' לאו

כמ“ר שלמה עזיז קרא לכמ”ר זימלן לוריאה להיות אחד מהמשתדלים                ונשאר ע“פ י”ב הן ג' לאו

כמ“ר יהודה נפולי קרא לכמ”ר שמואל כה“ץ יצ”ו להיות אחד מהמשתדלים הנ"ל

ונשאר ע“פ י”ג הן א' לאו

(–) שמריה בכמ“ר אהרן מרפורך יצ”ו פרנס

(–) שמואל בכהר“ר גרשון כ”ץ י"ץ פרנס

(–) משה כהן בר יצחק כהן פרנס⁶⁸ |

קנ ע“א ואלה שמות הנועדים ביו' א' ר”ח אדר השני שע"ב⁶⁹

כמהר“ר שמריה מורפורק, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר מיכאל אספריאל, כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר אליה קטאלנו, כמ“ר שמריה קוניין, כמ”ר דוד בכמ“ר ד”מ, כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ”ר יעקב שלו‘, כמ“ר זימלן לוריא, כמ”ר יודא נאפולי, כמ"ר אהרן שלו’, כמ"ר יוסף דאלוה.

(רסו) כמה יהיו הקרואים לברית מילה ונשואין

הושם פארטי⁷⁰ מצד מ“כ שלשת הפרנסים, ה”ה האלוף כמהר“ר שמריה מורפורק וכמ”ר שמואל כה“ץ וכמ”ר מיכאל אספריאל, שמכאן והלאה, כל איש מבני הקקפ“י אשר יבא לו שמחת ברית מילה, לא יוכל לקרא לאכול על סעודת הברית כי אם שמנה עשר בני אדם בין זכרים ונקבות, לבד מהחזן והשמש והאורחים⁷¹ וחצונים⁷² שיוכל להוסיף כרצונו; וכן על סעודת נשואין לא יוכל לקרא כי אם ארבע ועשרים בני אדם בין זכרים ונקבות, מלבד החזן והשמש והאורחים כנ”ל, ואם ירצה לקרא כל בני הבית מאיש אחד,⁷³ יכָתְבו בִּפְרָטוּת בפוליצה,⁷⁴ וכל אחד מהם יעלו לחשבון הקרואים, וכל זה בלא ערמה ומרמה כלל, וזה בגזרת חרם; ויהיה נחשב לעובר כאלו מאכיל את הקרואים נבלות וטרפות, ובקנס חמשה ועשרים דוקאטי לכל העובר, חציים להיות נגבים ונחלקים לעניי ישראל תרי קקפ“י⁷⁵ וחציים לחדר הארסינאלי מויניצייא, והפרנסים אשר יהיו בימים ההם יהיו חייבים לנגוש ולכוף העובר לפרוע הקנס הנ”ל, ואם העלם יעלימו לבלתי עשות לו כדת וכהלכה כנ“ל, יחוייבו {הפרנסים לפרוע} הפרנסים הם עצמם לפרוע הקנס משלהם, וילכדו ג”כ בעונש החרם כנ“ל; והפארטי הזאת לא יוכל שום ריגולאדורי⁷⁶ להוסיף ולגרוע בה דבר לעולם, אם לא ימָצֵא בועד כל הנועדים ושיסכימו כלם לדעת אחד, חוץ מבאלה אחת,⁷⁷ ע”פ בוסלו ובלוטי.                נשארה ע"פ ט' הן ה' לאו

(רסז איסור משלוח-מנות בפורים)

עוד הושם פארטי⁷⁸ מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו הנ“ל לקיים בעד פורים הע”ל את הפארטי מפורים נעשתה ביום ה' אדר הש“ע; אמנם התבאר, שהפרנסים והגבאים יעשו הערכים מהי”ב דוקאטי, וישאר כל ערך ע“פ חמשה מהם.                נשארה ע”פ י"ב הן ב' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) שמואל בכהר“ר גרשם כ”ץ י"ץ פרנס

(–) מיכאל אשפיריאל פרנס⁷⁹

ואלה הנועדים ליל ו' כ“ו אדר שני שע”ב⁸⁰

כמהר“ר שמריה מרפורק, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר מיכאל אשפיריאל, כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר שמעון בכמ'”ר ש“י, כמ”ר אלחנן יעקב ארקיוואלטי, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר דוד בכמ“ר ד”מ, כמ“ר יצחק בכמ”ר אהרן ז''ל, כמ“ר פינחס בכמה”ר גבריאל, כמ“ר יודא מוייא, כמ”ר זימלן לוריאה, כמ“ר אליה קאטילאנו, כמ”ר יעקב בר אברהם ז“ל, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר נריה בר יעקב ז"ל.

(רסח גבייה לקמח של פסח)

הושם פארטי מצד שלשת מ“כ הפרנסים יצ”ו לגבות מאה ושבעים ליטרי' לעולי‘⁸¹ לקנות חטין או מצות ולחלקם⁸² ע"פ הפרנסים והגבאים ע’“פ בושלו ובאלוטי כנהוג; והפרנסים יוכלו למשכן החייבים⁸³ על הפוליצה שתֵעָשה, שלא יפרעו בזמן שיוגבל, ולא יוכל שום אדם לריוואקאר או לשושפינדיר,⁸⁴ בגזרת נח”ש, והמשכונות ימכרו תכף ומיד כפי רצון הפרנסים.

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) שמואל בכהר“ר גרשם כ”ץ י“ץ פרנס                נשארה ע”פ ט"ו הן ג' לאו

(רסט) ברוך בר ק[לונימוס] מוייא

עוד הושם פארטי לתן לכמ“ר ברוך בר קלונימוס מוייא שני דוקאטי בכל שנה, בעבור שיתחייב ללכת להכשיר⁸⁵ כל התנורים שאופין בו היהודים לחם, בכל יום שאופין בו; והמעות ינתנו לו ממעות הק”ק יצ“ו, בכל שלשה חדשים חצי דוקאטו.                נשארה ע”פ ט"ו הן ג' לאו

בהיות כי הפארטי הנ“ל הושמה בטעות, כי כבר נעשה פארטי מקודם שאין יכולין להעלות שכר לשום אדם אם לא יהיה בהסכמת כל הועד,⁸⁶ ובעשיית הפארטי הנ”ל לא נמצאו כל הנועדים, ע“כ הפארטי הנ”ל⁸⁷ היא בטלה ומבוטלת⁸⁸ וחשובה כחרש הנשבר שאין בו ממש, והפארטה⁸⁹ נכתבת בדף קיח כאן לאחרינו.⁹⁰

אלה שמות הנועדים יום ה' ראשון של חול המועד של פסח שע"ב⁹¹

כמהר“ר שמריה מרפורק, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר מיכאל אשפיריאל, כמ“ר פינחס בכהר”ר גבריאל, כמ“ר אהרן זרח, כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר יעקב בר אברהם, כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר משה שלו‘, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר שמעון בר ש“י, כמ”ר אהרן שלו’, כמ“ר יודא נפולי, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר אליה קאטילאנו, כמ”ר יוסף דאלווה, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר זלמן בר ד“מ, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ”ר משה מוריטו כהן, כמ“ר יהודא מוייא, כמ”ר זימלן לוריאה.

(רע ‘תורת ההערכה’)

הושם פארטי מצד מ“כ שלשת הפרנסים יצ”ו למנות ארבעה מעריכים ושני נכנסים לעשות ערך לכל אחד ואחד מהקק“י, הן איש הן אשה, ויצא מנוים ע”י בוליטיני⁹² כנהוג, ולקיים תורת ההערכה שקדמה, נעשית ונכתבת כאן לאחרנו⁹³ ביום כ“ה כסליו השס”ז,⁹⁴ ולעשות ככל הכתוב בה; ויהיה נוסף בה, אם יהיו בבית אחד שלשה אנשים או יותר, אי אפשר לעשות להם רק⁹⁵ ערך אחד,⁹⁶ ועל שם אותו שכבר נכתב בערך הקודם; וכשיכתבו מ“כ המעריכים הערך על הפוליצה⁹⁷ כדי שיראו הנכנסים,⁹⁸ יכתבו ג”כ שמות הנערכים וגם סך ערכם.⁹⁹                נשארה ע“פ י”ז הן ט' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) שמואל בהח“ר גרשם כ”ץ י"ץ פרנס

(–) מיכאל אשפיריאל פרנס |

קנ ע"ב [מעריכים]

אלה הם המעריכים אשר יצאו בגורל על הסדר

כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר זימלן לוריאה, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר פינחס, בכהר"ר גבריאל

ולהיות כי ע“פ הגורל יצא כמ”ר נריה בר יעקב להיות מעריך ואחריו יצא כמ“ר זימלן לוריאה להיות מעריך, וטען¹⁰⁰ שאיננו יוכל לֵשֵב עם כמ”ר נריה הנ“ל, לפי נוסח הפרטי של כ”ה כסליו שס“ז¹⁰¹ הנ”ל, להיותו¹⁰² שלשי בשלשי עם כמ"ר נריה הנ''ל והראה סדר תלדותיה'.¹⁰³

וליום המחרת נתועדו יחד כל הנועדים הנ“ל, היינו ביום ו' ב' של ח”ה של פסח,¹⁰⁴ והושם פארטי מצד שלשת מ“כ הפרנסי' יצ”ו לברור שני דיינים, שיהיו בחברת כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוולטי,¹⁰⁵ שיהיו דיינים הקק”י¹⁰⁶ בעד כל זמן אשר יוכתבו הערכים שיעריכו מ''כ המעריכים הנ“ל בפינקס.¹⁰⁷ נשארה ע”פ כ"ה הן לאו אחד

כן הושמו באלי בבוסולו לברור הב' דייני'

כמ“ר שמואל כה”ץ קרא לכמ“ר אברהם אבוהב להיות דיין ונשאר ע”פ י"ו הן ח' לאו

וכמ“ר אהרן זרח קרא לכמ”ר זלמן בר ד“מ ונשאר ע”פ י' הן ח' לאו

ואח“כ הקריבו מ”כ הפרנסים את משפט כמ“ר זימלן לוריאה יצ”ו לפני מ“כ הדיינים הנ”ל כנ“ל, ופסקו מ”כ הדיינים יצ“ו לפי נוסח הפרטי הנ”ל,¹⁰⁸ הואיל והוא שלישי בשלישי עם כמ“ר נריה הנ”ל, שלא יוכל להיות מעריך יחד עם כמ“ר נריה הנ”ל; לכן יצא אחריו¹⁰⁹ כמ“ר משה כה”ץ יצ"ו להיות מעריך.

[נכנסי']

כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר יודא מוייא ב"ר יעקב ישכר.

באותו מעמד הנ“ל בא כמ”ר משה כה“ץ, אחד מן המעריכים הנ”ל, לפני מ“כ הדייני' ‏ מהקק”י ‏ וטען, שהפרטי מהמעריכים ותורת הערכה¹¹⁰ תהיה בטלה, להיות כי לא נתקיים ככל הכתוב בה, היינו שתכף ומיד ישבעו המעריכים,¹¹¹ וזה לא נעשה בזמנם, לכן יובן שתורת ההערכה הנ“ל תתבטל כלה;¹¹² ומ”כ הדיינים יצ“ו פסקו, כי להיות כי¹¹³ היה באונס, מפני איזה סיכסוכים שנתהוו בין אנשי הק”ק בועד, לכן בשביל זה לא תתבטל הפרטי כלל, וינתן השבועה למ“כ המעריכים ככתוב בפארטי הנ”ל, ותשאר שרירא וקיימא.

יום א' ד' של חול של מועד מפסח השע"ב¹¹⁴ נתועדו יחד העדה ואלה שמותם

כמהר“ר שמריה מרפורק, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר מיכאל אשפיריאל, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר אהרן זרח, כמ”ר אליה קאטילאנו, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר יעקב שלו', כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר אלחנן יעקב, כמ“ר זַלמן¹¹⁵ בר ד”מ, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר פינחס בכהר”ר גבריאל, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר יוסף דאלווה, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר יודא מוייא.

(רעא) לקיים הערכי'

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים, שהערכים שעשו מ”כ המעריכים, לעולם לא יוכלו להבטל ולכרות הערכים האלה מחמת שום דבר שבעולם, לא מחמת שום סכסוך או טעות או סיניסטרו,¹¹⁶ הן נעשה¹¹⁷ קודם עשית הערכים או אחרי עשיתם, יהיה מה שיהיה, בשום סיבה שבעולם, הערכים הנ“ל לא יבוטלו כלל לעולם; אך התנאי שנכתב בקאפיטולו בתורת ההערכה¹¹⁸ ע”ד עשיית הפוליצה,¹¹⁹ שישמרו מ"כ המעריכים לעשות ככל הכתוב בו; והפארטי הזאת יובן הן על הְערכים שעשו המעריכים וגם אשר יעשו מעריכי המעריכים.

               ונשארה ע“פ י”ו הן ו' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) מיכאל אשפיריאל פרנס

(–) שמואל בכהר“ר גרשם כ”ץ י"ץ פרנס

(רעב) מעריכי המעריכי' והנכנסי'

באותו מעמד הנ“ל הושם באלוטי בבוסולו להוציא ע”פ הגורל מעריכי המעריכים ושני נכנסי' כנהוג.

ואלה הם מעריכי המעריכים אשר יצאו ע"פ הגורל על הסדר

כמ“ר אליה קאטילאנו, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר יעקב בר אברהם שלו', כמ”ר אהרן זרח כה"ץ

ואלו הם הנכנסי'

כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ"ר אברהם אבוהב |

קנא ע“א אלה הם נועדי' יום א' כ’ז ניסן שע”ב¹²⁰ לפ"ק

כמהר“ר שמריה מרפורק, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר מיכאל אספיריאל, כמ“ר יעקב בר אברהם שלו', כמ”ר זַלמן¹²¹ בר ד“מ, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר משה משלו', כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר שבתי סיצה,¹²² כמ"ר מיכאל בר אהרן.

(רעג) ב' ר"ח של גשפארו דיארזינטי

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים לברור שני אנשים, שיראו החשבונות של גאשפארו דארזינטי,¹²³ הן עם ישראלים או עם ערלים, מיום שנכנסנו בגיטו עד עתה; וכן אם יצטרכו לריב¹²⁴ ולטעון עמו, או עם מי שיהיה, עבור עסק זה והנמשך מהחשבונות הנ”ל, יהיו מחוייבים שני האנשים שיובררו לריב ולטעון הן בד“י הן בדא”ה,¹²⁵ והכל לתועלת הקק“י; והמסרב או ימאן¹²⁶ אַחַר אשר יהיה נשאר ע”פ רוב הבאלי,¹²⁷ יֵעָנֵש בקנס עשרה דוקאטי; ומנויים זה יהיה רק בפעם הזאת בלבד.¹²⁸                נשארה ע"פ י' הן ב' לאו

כמ“ר מיכאל קרא לכמ”ר זאלמן בר ד“מ להיות רואה חשבון הנ”ל

               ונשאר ע"פ ה' הן ג' לאו

כמ“ר משה משלו' קרא לכמ”ר שמואל כה“ץ להיות רואה חשבון שני הנ”ל

               ונשאר ע''פ ה' הן ד' לאו

(רעד) ר"ח שלישי

הושם באלי בבוסולו לברור ראה חשבון שלשי, שיהיה עם הרואה חשבונות שכבר נמנו מהק“ק יצ”ו¹²⁹ ובחברותם כנהוג, להיות במקו' כמ''ר פינחס אשר היה נברר כבר.¹³⁰

וכמהר“ר שמריה קרא לכמ”ר שמריה קונייאן להיות ראה חשבון שלישי כנ"ל

               ונשאר ע‘"פ ו’ הן ה' לאו

(רעה) ג' פרנסי' ונכנס

הושם באלי בבוסולו לבחור שלשה פרנסים ונכנס אחד כנהוג, בעד שלשה חדשי' הע“ל אייר סיון תמוז שע”ב

וכמ“ר זימלן בר ד”מ קרא לכמ"ר יעקב בר אברהם להיות פרנס

               ונשאר ע"פ ז' הן ג' לאו

ואח''כ¹³¹ נתוספו בועד כמ“ר פנחס דניגרי, כמ”ר יודא נפולי, כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוולטי, כמ”ר שמריה קונייאן

וכמ“ר שמואל כה”ץ קרא לכמ“ר שמעון לוריאה להיות פרנס ונשאר ע”פ ט' הן ה' לאו

וכמ“ר זלמן בר ד”מ קרא לכמ“ר נריה בר יחיאל להיות פרנס                ונשאר ע”פ ט' הן ו' לאו

וכמ“ר משה כהן קרא לכמ”ר יוסף דאלווה להיות נכנס                ונשאר ע“פ י”א הן ג' לאו

(רעו סיוע לבתולה)

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסים, כדי לסיים¹³² בדבר מצוה, לתת ארבעה דוקאטי לבתולה הידוע להם, ממעות הק”ק; והמעות יהיו נגבאים בגביה ראשונה שיעשה.

               ונשארה ע“פ י”ג הן ב' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) שמואל בכהר“ר גרשם כ”ץ י"ץ פרנס

(–) מיכאל אשפיריאל פרנס

ליל מוצאי שבת י' סיון שע“ב¹³³ נועדו בני הק”ק יצ"ו ואלה שמותם¹³⁴

כמ“ר שמעון לוריאה, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר יעקב בר אברהם שלו', כמ”ר אברהם אבוהב, כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ''ר שמואל כה”ץ, כמ“ר אהרן בר שלו',¹³⁵ כמ”ר אליה קאטילאנו, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר אלחנן יעקב ארקוולטי, כמ“ר מיכאל אספריאל, כמ”ר יהודא נאפולי, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר זלמן בר ד“מ, כמ”ר דוד מאליאה,¹³⁶ כמ“ר שמריה קוניאן, כמ”ר יהודא בר ש“י,¹³⁷ כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר יחיאל בר נריה,¹³⁸ כמהר“ר שמריה מורפורג, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר פינחס בכמהר“ר גבריאל, כמ”ר מרדכי לאבאדיאה,¹³⁹ כמ“ר משה בר מנחם, כמ”ר שבתי סיצה, כמ“ר אברמין כה”ץ,¹⁴⁰ כמ“ר זימלן בר ש”י, כמ“ר יוסף אספיריאל, כמ”ר משה שלו', כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר אהרן זרח, כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר אליה בייאטאר.¹⁴¹

(רעז בחירת הארבעה על ההענשה וה’נכנסים' שלהם)

הושם באלי בבוסולו לקרוא ולמנות אנשים¹⁴² להיות עם השלשה פרנסים, וימשך מנויים ששה חדשים כנהוג

כמ“ר יהודה בר ש”י קרא לכמ“ר פנחס בכמהר”ר גבריאל להיות מהאנשי' הנ"ל

               ונשאר ע“פ י”ח הן י"ד לאו

כמ“ר יהודא בר ש”י קרא לכמ“ר אלחנן יעקב ארקיוולטו                ונשאר ע”פ י"ו הן ו' לאו

כמ“ר פנחס הנ”ל קרא לכמהר“ר שמריה                ונשאר ע”פ כ"ב הן ט' לאו

כמ“ר אהרן זרח כה”ץ יצ“ו קרא לכמ”ר יוסף דאלווה                ונשאר ע“פ כ”ה הן ו' לאו

כמהר“ר שמריה קרא לכמ”ר יוסף אספיריאל להיות נכנס ונשאר ע“פ כ”ו הן ה' לאו

כמ“ר נריה בר יעקב קרא לכמ”ר אליה קאטילאנו להיות נכנס שני

               ונשאר ע“פ י”ח הן י"ב לאו |

קנא ע“ב אלה שמות הנועדים ביום ה' כ”ו תמוז שע"ב¹⁴³

כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר שמעון לוריאה, כמ“ר יעקב בר אברהם שלו', כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר אליה קאטילאנו, כמ“ר זלמן בר ד”מ, כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ'”ר יודא נאפולי, כמ“ר מיכאל בר נריה,¹⁴⁴ כמ”ר שמריה קונייאנו, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר נריה בר יעקב ז“ל, כמ”ר שמריה מוייא.

(רעח) ג' פרנסי' ונכנס

הושמו באלי בבוסולו למנות שלשה פרנסים ונכנס כנהוג, בעד אב אלול תשרי הע"ל

כמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר יהודא בר ש”י להיות פרנס                ונשאר ע"פ ד' הן ג' לאו

כמ“ר זאלמן בר ד”מ קרא לכמ“ר אליה קאטילאנו להיות פרנס                ונשאר ע”פ ז' הן ו' לאו

כמ“ר מיכל בר נריה קרא לכמ''ר פנחס בכמהח”ר גבריאל להיות פרנס

               ונשאר ע"פ ז' הן ו' לאו

כמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות נכנס                ונשאר ע”פ כלם

(רעט) ממונה על נקיית רחוב הגיטו

הושם פארט מצד שני הפרנסים, ה“ה כמ”ר נריה בר יחיאל וכמ“ר יעקב בר אברהם שלו‘, למנות איש אחד אשר יהיה לו הכח והממשלה להחזיק רחובו’ הגיטו נקיים מכל אשפה ורפש וטיט; ויוכל לשכור סבל¹⁴⁵ או שנים, או מי שיהיה, שיכבדו¹⁴⁶ וינקו הרחובות בכל שבוע;¹⁴⁷ ויוכל לגבות דמי השכירות¹⁴⁸ הנ”ל מכל בוטיגה¹⁴⁹ או מכל בית, רק שלא יעלה יותר מן א' שולדו לכל שבוע לא';¹⁵⁰ ויוכל לעשות עם המכבדים תנאים כפי רצונו, כדי שישארו הרחובות נקיים; וימשך זמן מנויו עם כל התנאים הנ"ל משך שנה תמימה, מַתְחֶלֶת מן היום הזה.

               נשארה ע"פ ז' הן ד' לאו

ובכן הושם באלי בבוסולו לקרא איש כנ"ל

וכמ“ר שמריה קוניין קרא לכמ”ר מיכאל בר אהרן להיות הממונה על נקיית רחובות הגיטו כנ"ל

               ונשאר ע"פ ז' הן ד' לאו

(רפ) ממוני' על הבשר

ובאותו מעמד, מ“כ הממונים על מכירת הבשר, היינו כמ”ר זאלמן בר ד“מ וכמ”ר אלחנן יעקב ארקווילטי, להיות כי¹⁵¹ נשלם זמן מנוים וחוייבי‘¹⁵² למנות שלשה אחרים במקומם בהסכמת הועד, ע“כ על פיהם הושמו באלוטי בבוסלו למנות שלשה אנשים, שיהיו ממונים ע”ד הבשר, ככל אשר נתבאר בפארטי נעשית יו’ א' כ“ב תמוז שע”א לפ"ק.¹⁵³

כמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר שמריה קוגייאנו להיות אחד מהממונים. על הבשר כנ”ל

               ונשאר ע"פ ח' הן ג' לאו

כמ“ר זאלמן בר ד”מ קרא לכמ“ר יעקב בר אברהם ז”ל להיות ממונה כנ"ל

               ונשאר ע"פ ט' הן ב' לאו

כמ“ר אלחנן יעקב קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות ממונה כנ”ל ונשאר ע"פ ז' הן ד' לאו

אלה שמות הנועדים בליל ב' כ“ה תשרי השע”ג¹⁵⁴ בב“ה הגדולה¹⁵⁵ יצ”ו

כמ“ר פנחס בכמהח”ר גבריאל, כמ“ר אליה קאטילאן, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר משה כה“ץ,¹⁵⁶ כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר יעקב שלו', כמ“ר יודא נאפולי, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ“ר יחיאל בר נריה, כמ”ר שבתי סיצי, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר זימלן לוריאה, כמ''ר זימלן בר ד”מ.

(רפא) להשיא בתולה

הושם פארטי מצד שלשת מ“כ הפרנסים לתת לסיוע להשיא בתולה שהית' מבני הקק”י ששה דוקאטי, ויגבו אותם עתה בגביה הראשונה שיעשה.¹⁵⁷                ונשארה ע“פ י”ב הן ד' לאו

(רפב) להשיא בתולה

עוד הושם פארטי מצד שלשת מ“כ הפרנסים לתת עוד ששה דוקאטי לסיוע להשיא בתולה אחרת היתה ג”כ מתושבי הקק“י ויגבו אותם עתה כנ”ל. ונשארה ע“פ י”ג הן ג' לאו

(רפג) ‏ ג' פרנסי' ונכנס מרחשון כסליו טבת השע"ג

הושמו באלי בבוסולו למנות שלשה פרנסים ונכנס כנהוג בעד שלשה חדשי' הע"ל מרחשון כסליו

טבת

כמ“ר אליה קאטילאן קרא לכמ”ר זימלן לוריאה להיות פרנס ונשאר ע"פ ח' הן ז' לאו

כמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר יעקב שלו' להיות פרנס                ונשאר ע”פ ז' הן ה' לאו

כמ“ר שבתי¹⁵⁸ קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות פרנס                ונשאר ע”פ ח' הן ז' לאו

כמ“ר דוד בר ד”מ קרא לכמ“ר זימלן בר ד”מ להיות נכנס                ונשאר ע"פ ו' הן ד' לאו

(–) פנחס בכמהח"ר גבריאל פרנס

(–) אליה בכ"מ משה קאטילאן פרנס

(–) יהודא בר שאול יודא פרנס |

קנב ע“א אלה שמות הנועדים ליל ג' ח' טבת שע”ג¹⁵⁹ לפ"ק בב' המדרש

כמ“ר זימלן לוריא, כמ”ר משה כה“ץ,¹⁶⁰ כמ”ר יעקב שלו‘, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר שמריה מוייא, כמ”ר ברך בר נתן,¹⁶¹ כמ“ר אלחנן יעקב ארקוואלטו, כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר שמריה קוניין, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר מאיר בר נריה,¹⁶² כמהר”ר שמריה מורפורג, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר יחיאל בר נריה, כמ“ר מיכאל אשפריאל, כמ”ר אהרן שלו’, כמ“ר דוד מאליאה, כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר מרדכי דלאבאדיאה, כמ”ר יוסף אשפריאל, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר יוסף דאלבו, כמ“ר אליה אבייטאר, כמ”ר אהרן זרח כה“ץ, כמ”ר זלמן בר ד“מ, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר פנחס דניגרי, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר יהודה בר ש”י, כמ“ר משה שלו', כמ”ר זימלן בר ש"י.

(רפד) ב' אנשי' מנויים על דבר השחיטה והבדיקה

כדי להרים¹⁶³ מכשול מבני הקק“י ע”ד אכילת בשר שיש בו חשש אסור שלא נשחט או שלא נבדק כראוי ולהסיר כל חשש וספק, לכן הושם פארטי מצד שלשה מ“כ הפרנסים יצ”ו למנות ולברור שני אנשים בבוסולו ובאלוטי, שיהיה עליהם המשרה לעשות תקנות וסדרים ע“ד הבשר להשום¹⁶⁴ שומרים או בודקים ולהסיר כל מכשול וחשש כפי ראות עיניהם, וגם יהיה להם כח להוציא עד סך ששה דוקאטי או פחות ולא יותר, ושיהיה מסכימים דעת שניהם יחד לדעת אחד, וימשך מנוים בעד שנה אחת, ובנדון זה יהיה להם הכח ככח כל הקהל יחד יצ”ו.

               ונשארה ע“פ כ”ב הן ט' לאו

וכן הושם באלי בבוסולו לברור השני אנשים הנ"ל

וכמ“ר זלמן בר ד”מ קרא לכמ“ר שמואל כה”ץ להיות א' מהשני אנשים הנ"ל

               ונשאר ע“פ כ”ב הן ב' לאו

וכמ“ר אברהם אבוהב וכמ”ר אליה בייאטאר הלכו לחוץ

וכמ“ר יהודא בר שאול יודא קרא לכמ”ר מיכאל בר אהרן להיות השני מהאנשי' הנ"ל

               ונשאר ע“פ י”ו הן י"ב לאו

(רפה) ד' אנשי' עם הג' פרנסי' וב' נכנסים

באותו מעמד הושם הבאלי בבוסלו לקרא ולמנות ארבעה אנשים¹⁶⁵ להיות עם השלשה פרנסים, וימשך מנויים ששה חדשים כנהוג

כמ“ר שמריה מוייא קרא לכמ”ר יוסף אשפריאל להיות אחד מהארבעה הנ"ל

               ונשאר ע“פ כ”ה הן ו' לאו

כמ“ר אהרן שלו' קרא לכמ”ר אליה קאטילאנו להיות אחד מהנ"ל

               ונשאר ע“פ י”ו הן י"ג לאו

כמ“ר יוסף דאלבו קרא לכמ”ר יודא בר ש“י להיות אחד מהנ”ל

               ונשאר ע“פ י”ז הן ז' לאו

כמ“ר אלחנן יעקב קרא לכמ”ר אברהם אבוהב להיות אחד מהנ"ל

               ונשאר ע“פ י”ט הן י"ב לאו

כמ“ר מיכאל בר אהרן קרא לכמ”ר פנחס להיות נכנס                ונשאר ע"פ כ' הן ח' לאו

כמ“ר משה בר מנחם קרא לכמ”ר שמואל כה“ץ להיות נכנס                ונשאר ע”פ כ"א הן א' לאו

(–) שמעון בכמהר“ר ישראל לוריא זצ”ל פרנס

(–) משה בר יצחק כהן ז"ל פרנס

אלו הנועדים ליל ו' כ''ה טבת שע“ג¹⁶⁶ בב”ה

כמ“ר שמעון לוריא, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר יעקב שלו‘, כמ“ר זימלן בר ד''מ, כמ”ר שבתי סיצי, כמ“ר אליה קאטילאן, כמ”ר אלחנן יעקב ארקיוואלטו, כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר מאיר בר נריה, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר זעלמלן כה”ץ,¹⁶⁷ כמ“ר יהודא בר ש”י, כמ“ר פנחס בכהר”ר גבריאל, כמ“ר יחיאל בר נריה, כמהר”ר שמריה מורפורק, כמ“ר זלמן בר ד”מ, כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר מרדכי דלבאדיאה, כמ"ר אהרן משלו’, כמ“ר אברהם בר ישי, כמ”ר ברך בר נתן.

(רפו) ממונה על מפתח הקאסילה של האורחי'

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו למנות איש, שיהיה בידו המפתח מהקאסילה¹⁶⁸ אשר בה הפתקים כנהוג,¹⁶⁹ אשר ינתנו על ידו לעוברים ושבים האורחים הבאים להתאכסן; ויהיה הרשות בידו לתן פתקי' לכל אשר יראה בעיניו; וימשך מנויו בעד משך שתי שנים רצופים, והקאסילה עם הפתקים תשאר ביד כמ“ר יחיאל כה”ץ כמקדם.¹⁷⁰                ונשארה ע“פ כ”ב הן ב' לאו

והושם באלי בבוסלו לקרא האיש הנ"ל

וכמ“ר שמעון לוריא קרא לכמ' משה כהן¹⁷¹                ונשאר ע”פ י"ח הן ה' לאו

(רפז) ג' פרנסי' ונכנס שבט אדר ניסן שע"ג

באותו מעמד הושמו באלי בבוסלו למנות שלשה פרנסים ונכנס כנהוג בעד שלשה חדשים הע"ל שבט אדר ניסן

כמ“ר יעקב בר שלו' קרא לכמ' יוסף אשפריאל להיות פרנס ונשאר ע”פ י"ג הן ט' לאו

כמ“ר דוד בר ד”מ קרא לכמ' אלחנן יעקב ארקיוולטו להיות פרנס

               ונשאר ע“פ י”א הן ז' לאו

כמ' אברהם בר ישי קרא לכמ' פינחס להיות פרנס ונשאר ע“פ י”ג הן י' לאו

כמ“ר זעלמלן כה”ץ קרא לכמ“ר זימלן בר ד”מ להיות נכנס                ונשאר ע"פ י' הן ט' לאו

(–) משה בר יצחק כהן ז"ל פרנס

(–) יעקב בר אברהם משל' פרנס |

קנב ע"ב (רפח) ממונה על חלוקת הלחם

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו למנות איש אחד ע“פ באלי ובוסלו, שיחלק הלחם והמעות לעניים בכל ערב שבת ומועד כנהוג, אך שישמור הסדר אשר יסדרו¹⁷² לו מ''כ הפרנסים בחלוקת הלחם והמעות, כפי הפוליצה¹⁷³ אשר ימסרו לידו, ככה ישמור לעשות וממנה לא יסור; וימשך מנויו משך שתי שנים רצופים.                ונשארה ע”פ י"ט הן ו' לאו

והושם באלי בבוסלו וכמ“ר יהוד' בר ש”י קרא לכמ' שמואל כה"ץ

ונשאר ע“פ י”ד הן ו' לאו

(רפט) רשות הטבילה לאשת י"נ

להיות כי נעשה פארטי כבר,¹⁷⁴ ששום אשה מקהלנו לא תטבול כי אם במקוה הקק“י, בקנסות כמבואר בפארטי הנ”ל; ועתה בא לפנינו, פרנס' הקק“י, כמ”ר יהודא נאפולי והודיע לנו, ‏ שנולדו איזו הפרשות ומריבות בינו ובין המחזיק עתה במקוה הקק“י, ובקש ממנו הנ”ל שנִתֵן לו רשות שאשתו תוכל לטבול באיזה. מקוה שישר בעיניה; ולהיות כי אין לנו כח¹⁷⁵ לתן הרשות, וברור אצלנו האיבה והמריבה והקטט שכן הוא;¹⁷⁶ לכן הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסי', שתנתן לו רשות שאשתו תוכל לטבול במקוה שתראה בעיניה, אם כן יראה בעיני מ”כ הקהל, וזה כל זמן שימשך באיבה וקטטה הנ“ל בלבד; ובזה לא תהיה רשות נתונה בפארטי הזאת כי אם לאשתו לבד, ולא תהיה פארטי הזאת שום פיריודיציו לפארטו¹⁷⁷ הנעשית כבר כ”ז אדר שנ“ז ע”ד המקוה מהקק“י הנ”ל¹⁷⁸ ולא לשום גרעון כח כלל.                ונשארה ע“פ י”ד הן י' לאו

(–) משה בר יצחק כהן ז"ל פרנס

(–) יעקב בר אברהם שלו' פרנס

נועדי ליל מצ“ש¹⁷⁹ ג' אדר השע”ג¹⁸⁰

ר' יוסף אשפריאל, ר' פינחס דניגרי, ר' אלחנן ארקוואלטי, ר' שמעון בר ד“מ, ר' נריה בר יחיאל, ר' משה כהן, ר' יחיאל בר נריה, ר' אליה קאטילאנו, ר' יהד' נאפולי, ר' אברהם בר ישי כה”ץ, ר' מיכאל בר אהרן, ר' שבתי שיצי, ר' דוד בר ד“מ, ר' יעקב בר שלו‘,¹⁸¹ ר’ מאיר בר נריה, כמ”ר זימלן לוריא, ר' יוסף דאלוה.

(רצ) ו' דוקאטי לצנועה

הושם פארטי מצד מ“כ שלשת הפרנסים יצ”ו, שינתן לצנועה שהיא מתושבי עירנו הידוע למ"כ הפרנסים ששה דוקאטי, שיהיו נגבים בפוליצה ראשונה מהעולים שתעשה.¹⁸²

               ונשארה ע“פ י”א הן ד' לאו

(רצא) פורים

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים לקיים פארטי ה' אדר ש”ע¹⁸³ בדבר הפורים, כולה כמו שהיא, לא יפול צרור ארצה ממנה. ונשארה ע“פ י”ד הן א' לאו

(רצב) מצות לעניי' לפסח

להעלות על ראש שמחתנו את אביוני עירנו בחג המצות הע“ל, הושם פארטי¹⁸⁴ מצד מ”כ הפרנסים יצ“ו לקנות ולחלק מצות לעניים כפי מה שיצטרך, ע”פ פוליצה שתֵעשה ע“פ הפרנסים והגבאים, ע”פ ב“ו כנהוג; ותהיינה נגבות המעות באופן זה, יקחו ראשונה כל מה שנשאר ביד פרנסי' משנה זו, מר”ח תשרי שע“ג שעבר עד ר”ח אייר הע“ל, ומה שנמצא בקופה של לחם, והמותר יהיה נגבה על ככרי העולים תכף ומיד; והפרנסים יוכלו למשכן, הן הפרנסים ישנים שיש בידם מותר פוליצה שלהם, הן החייבים על הפוליצה שתעשה, שלא יפרעו בזמן, ולא יוכלו שום אחד לריווקאר או לסוספינדיר, בגזרת נח”ש, והמשכונות ימכרו תכף ומיד לרצון הפרנסים.

               נשארה ע"פ כלם

(רצג) ר"ח

הושם באלי בבוסולו לקרא¹⁸⁵ שלשה רואי חשבונות כנהוג, וימשך מנוים ע"כ¹⁸⁶ חדש אייר

שע“ד הע”ל

כמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר דוד בר ד“מ להיות ר”ח                ונשאר ע"פ ט' הן ג' לאו

כמ“ר אברהם בר ישי קרא לכמ”ר יוסף דאלווה להיות ר“ח                ונשאר ע”פ ט' הן ז' לאו

כמ“ר שבתי שיצי קרא לכמ”ר אליה קאטילאנו להיות ר“ח                ונשאר ע”פ י"א הן ה' לאו

(–) פנחס בכמהח''ר גבריאל פרנס

(–) Josef Esperiel¹⁸⁷

(–) אלחנן יעקב בלא“א הגאון כמהר”ר שמואל ארקיוולטי זצ"ל |

קנג ע“א נועדי ליל ג' י”ט אדר שע"ג¹⁸⁸

כמ''ר פינחס בכהר“ר גבריאל, ר' אלחנן יעקב ארקיוואלטו, ר' יוסף אשפריאל, ר' נריה בר יחיאל, ר' שבתי שיצי, ר' נריה בר יעקב, ר' זימלן בר ד”מ, ר' שמריה קוניין, ר' זאלמן בר ד“מ, ר' דוד בר ד”מ, ר' ברך בר נתן, כמהר“ר שמריה,¹⁸⁹ ר' יחיאל בר נריה, ר' אהרן שלו‘, ר’ יוסף דאלוה, ר' משה כה”ץ,¹⁹⁰ ר' אברמין כהן,¹⁹¹ ר' יעקב משלו, ר' מיכאל אשפיריאל, ר' שלמה עזיז, ר' דוד מאליאה, ר' יצחק אלאטרינו, ר' מרדכי לאבדיא‘, ר’ אהרן זרח כה“ץ, ר' יהודא בר ש”י, ר' זימלן,¹⁹² ר' אליה בייאטרה, ר' משה בר מנחם, ר' משה שלו‘, ר’ מיכאל בר אהרן, ר' מאיר בר נריה, ר' שמואל כה"ץ, ר' אליה קאטילאן.

(רצד) ‏ גבאי העולים

הושם פארטי מצד מ“כ שלשה הפרנסים יצ”ו למנות גבאי, שיגבה העולים בעד משך‏ שני שנים,¹⁹³ עם כל החיובים וכל התנאים הנכתבים בפארטו נעשה י“ד אייר ש”ע¹⁹⁴ בעסק הגבאי; וינתן לו לשכרו חמשה דוקאטי עבור כל פוליצה שיגבה, מכיס הקק“י, מדי ששה חדשים וששה חדשים כנהוג,¹⁹⁵ וגם אם בתוך הששה חדשים יקרה לגבות איזה פוליצה בלתי מסודרת,¹⁹⁶ יחוייב לגבותה ג”כ בלי שכר אחר; וכל אשר ישאום לבם לקרב¹⁹⁷ להיות גבאי‘, יהיו נבררי’ ע“פ ב”ו,¹⁹⁸ וכל מי שישאר עם רוב באלי הוא יהיה נבחר להיות הגבאי, אך בתנאי שלא יהיה באלוטאדו¹⁹⁹ שום אחד, אם לא יתן קודם לכן ערבות בטוח לפני הקק“י; וגם יחוייב הגבאי אשר יוברר, על אחריותו,²⁰⁰ לפרוע האדון אקוה פינדינטו²⁰¹ שלא יגיע נזק ולא שום הוצאה²⁰² לפני הקק”י, הגם שלא ינתן בידו הפוליצה עדיין.²⁰³                נשארה ע“פ כ”ט הן ה'

לאו

וכמ“ר יהודא בר ש”י נברר ע“י ב”ו ^┐להיות גבאי כנ“ל^┌ונכנס ערב בעדו כמ”ר יעקב שלו'

               ונשאר ע“פ כ”ט הן ה' לאו

(רצה ‏ ייפוי-כוח לפרנסים לקניית מכשירי-כיבוי)

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו, שינתן למ“כ הפרנסים יצ”ו כח ורשות להוציא ממעות הקק“י לקנות כלים המצטרכים לכבות האש והדלקה בעת הצורך ח”ו, ויהיו למשמר.

ונשארה ע“פ ל”א הן ג' לאו

(רצו) ‏ רשות הטבילה לאשת אשפריאל

להיות כי²⁰⁴ כמ“ר יוסף אשפריאל יצ”ו כבר נִתן לו רשות מכ''ת הגאון כמהר“ר שמואל ארקיוואלטו ^┐זצ”ל^┌ שאשתו של כמ“ר יוסף תוכל לטבול באיזה מקוה אשר ישר בעיניה מפני טעמים ידועים למכ”ת, וכדי להסיר עצמו מכל ספק וחשש איסור,²⁰⁵ שאל מאת בני הקק“י להתיר לו ג”כ כאלה להבא; לכן הושם פארטי, שגם להבא תוכל אשתו של כמ“ר יוסף הנ”ל לטבול באיזה מקוה שתרצה כמו שעשתה בשכבר, ולא תהיה עוברת שום קנס ותקנה כלל; אכן הפארטי הזאת לא תהיה לשום פריודיציו ולא לגרעון כח²⁰⁶ לפארטי הנעשית ע“ד מקוה הקק”י,²⁰⁷ כי בחזקתה וקיומה תעמוד ותתקיים.                ונשארה ע“פ כ”ט הן ד' לאו

(–) פנחס בכמהח“ר גבריאל פרנס ק”ק יצ"ו

(–) אלחנן יעקב בלא“א הגאון כמוהר”ר שמואל ארקוולטי זצ"ל

אלה שמות הנועדים ליל ג' י“א ניסן שע”ג²⁰⁸ בבית המדרש

ר' פינחס בכהר“ר גבריאל, ר' יוסף אשפריאל, ר' אלחנן ארקיוואלטי, ר' אליה קאטילאן, כמהר”ר שמריה,²⁰⁹ ר' אברהם אבוהב, ר' אהרן שלו‘, ר’ שמואל כה“ץ, ר' זימלן בר ש”י, ר' זאלמן בר ד“מ, ר' מאיר בר נריה, ר' יצחק בר אהרן, ר' יודא נאפולי, ר' יודא בר ש”י, ר' מיכל בר נריה,²¹⁰ ר' יעקב בר אברה‘, ר’ שמריה קוניין, ר' דוד בר ד“מ, ר' מיכאל בר אהרן, ר' שמריה מוייא, ר' זימלן בר ד”מ, ר' אברהם בר ישי, ר' ברך בר נתן, ר' שבתי שיצי, ר' מרדכי לאבאדיאה.

(רצז) ג' דייני הקק"י והנכנס

הושם באלי בבוסולו לקרא שלשה דייני הקק“י ונכנס אחד כנהוג, וימשך זמן מנויים שנה אחת מַתחלֶת מהיום ועל כל²¹¹ חדש ניסן שע”ד הע"ל

וכמ“ר אליה קאטילאנו קרא לכמ”ר יעקב בר אברהם להיות דיין

               ונשאר ע“י י”ב הן ו' לאו

כמ' זימלן בר ש“י קרא לכמ' אליה קאטילאן להיות דיין                ונשאר ע”פ ט"ו הן ה' לאו

כמ“ר יהודא בר ש”י קרא (לכמ"ר) יוסף דאלוה להיות דיין                ונשאר ע“פ י”ו הן ח' לאו

כמ“ר זלמאן קרא לכמ”ר פנחס דינגרי להיות נכנס ו               נשאר ע“פ י”ז הן ג' לאו |

קנג ע"ב באותו מעמד הנכתב מעבר לדף

(רצח) מצודת נח“ש פרושה על כל הולך בעש”ג אף בלי פרסום וגם היודע בדבר צריך להבדל

ממנו פן יהיה כמוהו

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו, שכל איש ואשה אשר מהיום הזה והלאה יעבור ח“ו ויעשה דבר נגד הפארטי והסכמות ותקנות הקק”י וילך בעש“ג לעשות דבר איזה פעולה^{212 ┐}בין^┌ בדבור בין במעשה בלתי רשות מ”כ הפרנסים, יובן מעתה ומעכשיו, שיהיה האיש ההוא או האשה ההיא נלכדי' בחרם נדוי ושמתא; וגם אולי לאיזה סיבה שתהיה יהיו ידי מ''כ הפרנסים אסורים, שלא יוכלו לפרסם האיש או האשה העוברי‘,²¹³ מעתה ומעכשיו נתבאר, שיהיה אותו האיש או האשה ההיא בחרם בלל שום פרסום והכרזה אחרת, וכל מי שיוָדע אליו הדבר יבדלו ממנו וינהגו בו כדין מוחרם ומנודה ושלא ידברו עמו ולא יתעסקו עמו כלל ולא ישבו בתוך ד’ אמות אצלו, וזה בלי ערמה ומרמה כלל, חוץ מבני ביתו שלא יהיו בכלל זה; וכל מי שיהיה ידוע לו הדבר ויעבור ח“ו וידבר עמו או יתעסקו עם האיש או האשה ההיא העוברי', יהיה גם הוא נלכד ונתפס בכלל הנח”ש הנ“ל; וגם אם איש או אשה ירצו לדבר עם האיש או האשה העוברים על הנ”ל כדי להחזירם למוטב ולהטיב, לא יהיו רשאין לדבר אתם כי אם ברשות מ“כ הפרנסים; וכל זה לא יהיה לשום פיריודיציו. ולא לגרעון כח²¹⁴ לשום פארטי שכבר נעשה סביב עסק זה, כי לא נעשה זאת הפארטי כי אם לתוספת חוזק ולקיום כל הפארטי הקודמות לזאת; וגם למחר בעז”ה²¹⁵ תקָרֵא הפארטי הזאת ותפרסם בשתי בתי כנסיות²¹⁶ ע“י שמש הקק”י: ותנאי הושם בכל הדברים הנ“ל, שלא יהיה נגד רצון מעלת הריטורי²¹⁷ יר”ה והשופטים שלהם.²¹⁸

ונשארה ע“פ כ”ד הן א' לאו

(–) פנחס בכמהח"ר גבריאל פרנס

(–) אלחנן יעקב בלא“א הגאון כמוהר”ר שמואל ארקוול' זצ“ל פרנס קק”י

אלה שמות הנועדים ליל מוצאי ש“ק וי”ט²¹⁹ שהוא כ“ג ניסן שע”ג²²⁰

כמ“ר נריה בר יחיאל, ר' שמעון לוריאה, ר' יעקב שלו‘, ר’ זאלמן בר ד”מ, רִ' אברהם אבוהב, ר' משה שלו‘, ר’ מיכאל בר אהרן, ר' יצחק בר אהרן, ר' דוד בר ד“מ, ר' שמריה קוניין, ר' שמעון בר ד”מ, ר' נריה בר יעקב, ר' אהרן שלו‘, ר’ אהרן זרח כה“ץ, ר' משה כה”ץ, ר' אלחנן ארקיוואלטי, ר' יוסף אשפריאל, ר' שמעון בר ש"י, ר' פינחס דניגרי, ר' מיכאל אשפריאל, ר' מאיר בר נריה.

(רצט) ג' פרנסי' ונכנס אייר סיון תמוז שע"ג

הושם באלי בבוסלו למנות שלשה פרנסים ונכנס כנהוג, בעד ג' חדשים, היינו אייר סיון תמוז שע"ג

כמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר זימלן לוריא להיות פרנס                ונשאר ע“פ י”ו הן ג' לאו

כמ“ר יעקב שלו' קרא לכמ' מיכאל אשפריאל                ונשאר ע”פ י"ב הן ז' לאו

כמ“ר מאיר בר נריה קרא לכמ' יעקב שלו'                ונשאר ע”פ ח' הן ז' לאו

כמ“ר יוסף אשפריאל קרא לכמ”ר אברהם אבוהב להיות נכנס                ונשאר ע“פ י”ד הן ו' לאו

נועדי העדה בליל ד' כ“ח תמוז שע”ג²²¹ בב"ה הגדולה ואלה שמותם

כמ“ר יעקב בכמ”ר אברהם שלו‘, כמ“ר אברהם אבוהב, כמהר”ר שמריה,²²² כמ“ר משה כה”ץ, ר’ שלמה עזיז, ר' אהרן שלו‘, ר’ שמעון בר ש“י, ר' שבתי שיצי, ר' דוד בר ד”מ, ר' זלמן בר ד“מ, ר' נריה בר יחיאל, ר' אלחנן ארקיוואלטו, ר' יוסף דאלוה, ר' יודא נאפולי, ר' יחיאל בר נריה, ר' זימלן בר ד”מ, ר' מאיר בר נריה, ר' אברמין כה“ץ, ר' נריה בר יעקב, ר' מיכאל בר אהרן, ר' פינחס בכהח”ר גבריאל, ‏ ר' אהרן זרח כה“ץ, ר' שמואל כה”ץ, ר' יצחק בר אהרן, ר' מרדכי דלאבאדיאה.

(ש) ג' פרנסי' ונכנס אב אלול תשרי

הושם באלי בבוסולו למנות שלשה פרנסי' ונכנס כנהוג, בעד ג' חדשי' אב אלול תשרי הע"ל

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר שמואל כה”ץ להיות פרנס ונשאר ע“פ י”ב הן ח' לאו

וכמ“ר שמעון בר ש”י קרא לכמהר“ר שמריה להיות פרנס ונשאר ע”פ י"ו הן ח' לאו

וכמ“ר אלחנן ארקיוואלטו קרא לכמ”ר משה כה"ץ להיות פרנס

               ונשאר ע“פ י”ד הן ט' לאו

וכמ“ר נריה בר יעקב קרא לכמ”ר פינחס להיות נכנס ונשאר ע“פ י”ד הן ו' לאו |

קנד ע“א הנועדים ליל ב' כ”ט תשרי שע“ד²²³ בב”ה הגדולה²²⁴ יצ"ו

כמהר“ר שמריה, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר שמעון לוריא, כמ“ר אהרן בר שלו‘, כמ’ נריה בר יחיאל, כמ' יהודא נאפולי, כמ”ר מיכל בר נריה, כמ“ר שמעון בר ד”מ, כמ“ר יעקב בר אברהם, כמ”ר מאיר בר נריה, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר מיכאל אשפריאל, כמ“ר שבתי סיצי, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר אברהם בר ישי כה”ץ.

(שא) שני אנשים על מקומות רקים ובלתי שכרות²²⁵

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים, שיובררו שני אנשים ע”פ בוסולו ובאלוטי, שיהיה עליהם המשרה לחקור ולדרוש על כל המקומות והבתים וחדרים שהם של בני הקק“י²²⁶ יצ”ו ומשתמשים בהם בני אדם שאינם פורעים מהם שכירות;²²⁷ ויהיה כח לשני האנשים אשר יובררו והממשלה²²⁸ להכריח ולכוף ולנגוש הדרים בהם ומשתמשים במקומו' הנ“ל, להריק הבתים והמקומות ולפנותם, ולהשכירם כפי רצונם לתועלת בני הקק”י, ויהיה להם הכח כאלו היו מושכרים מבני כל הקק“י;²²⁹ וימשך זמן מנויים עם כל היפויי כחות הנ”ל שני שנים רצופים מתחילים מעצם היום הזה.                ונשארה ע“פ ט”ו הן ג' לאו

וכן הושמו באלי בבוסולו לקרא שני האנשים הנ"ל

וכמ“ר שמואל כה”ץ קרא לכמ“ר משה כה”ץ להיות אחד מהאנשים הנ"ל

               ונשאר ע“פ י”ד הן ג' לאו

וכמ“ר מיכאל אשפריאל קרא לכמ”ר אלחנן ארקיוואלטו להיות אחד מהאנשים הנ"ל

ונשאר ע“פ י”ג הן ג' לאו

(שב) ‏ ג' פרנסי' ונכנס מרחשון כסלו טבת שע"ד

עוד הושמו באלי בבוסולו למנות ג' פרנסי' ונכנס בעד ג' חדשים כנהוג, היינו מרחשון כסליו טבת

שע"ד

כמ“ר יודא נאפולי קרא לכמ”ר יהודא בר ש“י להיות פרנס                ונשאר ע”פ ז' הן ב' לאו

והאחרי' יצאו מחמת קורבה²³⁰

כמ“ר מיכל בר נריה קרא לכמ”ר יוסף אשפיריאל להיות פרנס                ונשאר ע“פ י”א הן ז' לאו

כמ“ר מאיר בר נריה קרא לכמ”ר פינחס מניגרי להיות פרנס                ונשאר ע“פ י”ג הן ד' לאו

כמ“ר מיכל בר נריה קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות נכנס                ונשאר ע”פ ט"ו הן ב' לאו

(שג) ג' ממוני' על הבשר

עוד הושם בלוטי בבוסלו למנות שלשה אנשים, שיהיו על עסקי הבשר כנהוג וכמבואר בפארטו נעשית כ“ב תמוז שע”א²³¹

כמ“ר דוד בר ד”מ קרא לכמ“ר משה כה”ץ להיות ממונה על הבשר                ונשאר ע“פ י”ג הן ד' לאו

כמ“ר מיכאל אשפריאל קרא לכמ”ר דוד בר ד“מ להיות על הבשר                ונשאר ע”פ ח' הן ד' לאו

וכמ“ר שמעון בר ד”מ קרא לכמ“ר מיכאל בר אהרן להיות על הבשר                ונשאר ע”פ י"ב הן ד' לאו

(שד) איש מבורר להיות עם כמ"ר יעקב לריב עם החייטים

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים, שיוברר איש אחד שיהיה בחבורת כמ”ר יעקב בר אברהם להשתדל ולריב²³²נגד החייטים²³³ ע“ד שאין רצונם שיוכל שום יהודי לחתוך שום דבר אִין פעצה²³⁴ לחלקים קטנים למכור אותו, כי אם חלק אחד בלבד,²³⁵ והנמשך מזה;²³⁶ ויהיה כח לשניהם יחד להוציא בעסק ^┐זה^┌ סך עשרים דוקאטי.                ונשארה ע”פ י' הן ח' לאו

הושמו באלי בבוסלו לברר האיש הנ"ל

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר שמעון בר ד”מ להיות עם כמ“ר יעקב הנ”ל                ונשאר ע"פ ח' הן ה' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) שמואל כ"ץ פרנס

(–) משה בר יצחק כהן פרנס |

קנד ע“ב. ליל מוצאי ש”ק,²³⁷ אחרי שסבב השמש פעמים ושלש לקרא לכל בני הקק"י הבאים לועד; אלה

שמות בני ישראל הבאים בבית המדרש

כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר פינחס בהח“ר גבריאל, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר אליה קאטילאנו, כמ''ר יצחק בר אהרן, כמ“ר יודא נאפולי, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר יעקב שלו‘, כמ"ר משה שלו’, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמהר”ר שמריה, כמ“ר מיכל בר נריה, כמ”ר אלחנן ארקיוואלטו, כמ“ר מאיר בר נריה, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר שבתי שיצי, כמ”ר אברמין כה"ץ.

(שה הגבלת זמן לסגירת החשבונות)

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסים, שאם נמצא איש או אשה שיש להם דין ודברים נגד בני הקק”י²³⁸ עבור פוליצי²³⁹ או קרידיטו²⁴⁰ שיש להם לקבל מבני הקק“י, יחוייבו לבא לפני מ''כ הרואי חשבונות לליקוידאר²⁴¹ אותם הפוליצי והקרדיטי בזמן כל חדש טבת השע”ד הע“ל, וכל אשר יעביר הזמן הנ”ל, מעתה ומעכשיו יתבאר, שכל פוליצי או קרידיטו שלא יהיה ליקויטדו²⁴² ממ“כ הפרנסי' לזמן הנ”ל, יהיו נחשבים כּחֶרש הנשבר ולא יהיה משום ממשוש,²⁴³ ובני הקק“י יהיו פטורי' מכל פוליצה או קרידיטו שימצא אח”כ²⁴⁴ שנעשה קודם לזמן הזה.                נשארה ע“פ י”ב הן ז' לאו

(שו מינוי שלושה על שמירת צביון הגיטו)

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסים לברור שלשה אנשים ע”פ ב“ו,²⁴⁵ אשר עליהם תהיה המשרה להשגיח ולעיין הטיב²⁴⁶ בעין השגחתם הפרטית,²⁴⁷ שלא יתמעט ולא יעדר כח הגיטו ובניינו ויסודותיו, כמו שנבנה והוסד בראשונה עם כל התנאים והפארטו שנתיסדו ותקנות שנתתקנו סביב עסק זה; ואם ימצא איש או אשה מבני עמנו שירצה לחדש דבר מבניינו הראשון, היינו לפתוח פתח או שער חדש או באלקונו שיצא חוץ לגיטו, מלבד השערים והפתחי' שכבר נבנו ונעשו ביו' הוסדו, יהיה הכח והרשות נתונה לשלשה האנשים אשר יובררו, להשתדל בכל יכולתם לבטל כונתו ושלא יחדש דבר כנ”ל, ולעשות כל המצטרך בעסק זה ולריב²⁴⁸ ולדון עם האיש ההוא פה פאדובה לפני הפרסידינטי²⁴⁹ או השרים²⁵⁰ והריטורי²⁵¹ יר“ה, או בויניציאה לפני כל משפטי השררה יר”ה;²⁵² וגם יהיה להם הכח והרשות לשלשת האנשי' שיובררו, להוציא

כל סך המצטרך בעסק זה כדי להחזיק חזקת הגיטו על חזקתו ומעמדו הראשונה, וכל זה על הין צדקם,²⁵³ ושיסכימו לפחות שני' מהם לדעת אחת בהוצאה אשר יוציאו; וגם אם יראה בעיני שלשת האנשים הנ"ל לקרא בעזרם, פה בתוך העיר אנשים אחרים להיות בעזרם או לִסע עמהם לויניציאה, יחוייב האיש ההוא או האנשים אשר יקָרְאו, ללכת אתם בכל מקו' שיצטרך, וזה בקנס

עשרה דוקאטי להקדש קקפ“י, וגם בגזרת נח”ש לכל העובר וממאן ללכת את האנשים בזמן אשר יקראו; וגם האנשים אשר יובררו לא יוכלו למאן ולסרב במנויים²⁵⁴ ולעשות השתדלות הראוי בעסק הזה, בקנס עשרה דוקאטי לכל אחד, וגם בגזירת נח“ש אשר יעשו וישתדלו על הין צדקם כפי יד ה' הטובה עליהם, וחֵפץ ה' בידם יצלח; ותמשך זמן מנויים של האנשי' הנ”ל שנה תמימה מַתְחֶלֶת מהיו' הזה; והפרטו הזאת לא תהיה שום פיריודיציו לתקנות ופארטי כבר נעשו על עסק זה.                נשארה ע"פ כלם

מלבד כמ"ר יצחק בר אהרן וכמ''ר אליה קאטילאן לא רצו לבאלוטר

וכן הושמו באלי בבוסולו לקרא לשלשה אנשי' הנ"ל

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר אהרן בר שלו' להיות אחד מהאנשי' הנ”ל                ונשאר ע"פ ח' הן ד' לאו

וכמהח“ר שמריה קרא לכמ' יוסף אשפריאל להיות אחד מהמבוררי' הנ”ל ו               נשאר ע“פ י”א הן א' לאו

וכמ“ר מיכל בר נריה קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות אחד מהמבוררי' הניל                ונשאר ע”פ ט"ו הן א' לאו

(–) פנחס בכמהח“ר גבריאל פרנס ק”ק יצ"ו

(–) Josef Esperiel ferma²⁵⁵

(–) יהודה בר שאול יודא פרנס ק“ק יצ”ו²⁵⁶ |

קנה ע“א ליל ג' כ”ו טבת השע“ד²⁵⁷ נתועדו העדה בב”ה ואלה שמותם

כמ“ר פינחס,²⁵⁸ כמ”ר יוהא בר ש“י, כמ”ר יוסף אשפריאל, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר מרדכי דלאבדיא‘, כמ“ר משה כהן, משה בר מנחם, שבתי סיצי, יודא נאפולי, מיכאל בר אהרן, כמ”ר זימלן לוריא’, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר יחיאל בר נריה, כמהר''ר שמריה, אברמין כהן, יעקב שלו', אהרן זרח כה"ץ, מאיר בר נריה.

(שז סיוע לצנועה)

כדי להתחיל הלילה הזאת בדבר מצוה, הושם פארט מצד מ“כ הפרנסים לתן לצנועה מרוויגו ארבעה דוקאטי בזמן שתכנס לחופה, שיהיה קודם פורים הע”ל.

               ונשארה ע“פ י”ו הך ג' לאו

(שח מינוי ‘בעל חנות’)

עוד הושם פארטי מצד מ''כ הפרנסים למנות בעל חנות²⁵⁹ כנהוג, שיקבל החשבון מיד כמ“ר אליה קאטילאנו,²⁶⁰ ויקבל מידו ג”כ כל המשכונות שלא עברה עליהם שנה,²⁶¹ אם כן יראה בעיני הבעל חנות שיוברר שיהיו שוים מה שהִלוה עליהם,²⁶² והשאר שעברה עליהם שנה יחוייב הבעל חנות שעבר²⁶³ למכור אותם או לתן לו המעות מזומנים,²⁶⁴ וכן מן המשכנות חדשים²⁶⁵ שלא יראה בעיניו לקבלם, והחשבון יקבל ממנו במעמד הרואה חשבונות מהקק“י; והבעל חנות שיוברר לא יוכל למאן במנויו, בקנס ששה דוקאטי חציים להקדש קקפ”י וחציים למאנדיקאנטי מפה,²⁶⁶ ויהיו מחוייבים הפרנסים אשר יובררו,²⁶⁷ לכוף ולנגוש הבעל חנות שיוברר וגם הבעל חנות שעבר, זה שימסור החשבון וזה שיקבלנו, בתוך זמן כל חדש שבט הע“ל, ואם יעברו הפרנסים יפלו גם המה בקנס הנ”ל.                נשארה ע"פ כלם

והושם באלי בבוסלו לברור הב“ח²⁶⁸ הנ”ל

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר פינחס להיות הב”ח הנ“ל                ונשאר ע”פ י"ד הן ד' לאו

(שט פרנסי שבט–אדר–ניסן שע"ד)

עוד הושם באלי בבוסולו לברור ג' פרנסי' ונכנס כנהוג, על ג' חדשי' היינו שבט אדר ניסן

כמהר“ר שמריה קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות פרנס ו               נשאר ע”פ י' הן ט' לאו

כמ“ר מיכאל בר אהרן קרא לכמ' זימלן בר ד”מ להיות פרנס ונשאר ע"פ ט' הן ו' לאו

כמ“ר מרדכי דלאבאדיאה קרא לכמ”ר שמואל כה“ץ להיות פרנס                ונשאר ע”פ י"א הן ו' לאו

כמ“ר יוסף דאלווה קרא לכמהר”ר שמריה להיות נכנס                ונשאר ע“פ י”א הן ו' לאו

(–) פנחס בכמהח“ר גבריאל זצ”ל פרנס ק“ק יצ”ו

(–) Josef Esperiel ferma²⁶⁹

(–) יהודה בר שאול יודא פרנס ק“ק יצ”ו |

קנה ע“ב ליל ג‘, ביאת יו’ ג‘,²⁷⁰ שהוא ט’ אדר שע”ד²⁷¹ לפ"ק, אלה שמות הנועדי'

כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר שמעון לוריא,²⁷² כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר יעקב שלו', כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר {יעקב} ^┐משה^┌ שלו', כמ”ר אליה קאטילאן, כמ''ר יוסף אשפריאל, כמ“ר יצחק בר אהרן, כמ”ר אהרן שלו', כמ“ר פינחס, כמ”ר אלחנן ארקיוואלטי, כמ“ר משה מוריטו,²⁷³ כמ”ר ברך בר נתן, כמ“ר זימלן בר ש”י, שמריה קוניין, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר אהרן זרח כה“ץ, כמהר”ר שמריה, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר יוסף דאלבו, כמ”ר מאֵזין.²⁷⁴

(שי) פורים

הושם פארטי מצד מ''כ הפרנסים לקיים פארטי ה' אדר ש“ע²⁷⁵ בדבר הפורים, כלה כמו שהיא, לא יפול צרור ארצה ממנה.                נשארה ע”פ ט"ו הן ז' לאו

אלה שמות הנועדים יו' ו' שני של חול המועד של פסח שע“ד²⁷⁶ לפ”ק²⁷⁷ בב"ה

כמ“ר משה כה”ץ, ‏ כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר אהרן בר שלו',²⁷⁸ כמ”ר שמעון לוריא, כמ“ר יעקב שלו', כמ”ר אליה קטילאן, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר אהרן זרח כה“ץ, כמ”ר אלחנן ארקיוואלטו, כמ“ר משה בר מנחם, אברמין כה”ץ, מאיר בר נריה, מרדכי דלאבדיאה, כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר זלמן בר ד“מ, כמ”ר שבתי שיצי, כמ“ר שמריה מוייה, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר דוד מאיליאה, כמ”ר שמריה קונייאן, כמהר"ר שמריה.²⁷⁹

(שיא) תורת ההערכ'

הושם פארטי²⁸⁰ מצד מ''כ הפרנסי' למנות ארבעה מעריכים ושני נכנסים לעשות ערך אל כל אחד ואחד מהקק“י, הן איש הן אשה, ויצא מנויים ע”פ הגורל ע“י בוליטיני כנהוג, ויכתבו הערך מכל א' וא' בפנקס הערכים כנהוג, ולא יוכל שום א' לריפודאר מחמת שנאה כי אם שנים; ויהיו²⁸¹ כלם כשרים זה לזה, גם שלשי בשלשי²⁸² ובעל²⁸³ השניוֹת,²⁸⁴ שמן הדין הם כשרים, דתרי בעל כאשתו לא אמרינן,²⁸⁵ יהיו פסולים למעריכים ולנכנסים הנ”ל ולשבת יחד²⁸⁶ בין להעריך

בין להֵעָרך,²⁸⁷ וגם אם יהיה קרוב לבנו של הנערך, היינו הנשוי אשה, או לאחד מאחיו מהנערך, או שונא לאחד מהנ“ל, יהיה ג”כ פסול כנ“ל, וכמו כן יהיו קרובים שנתרחקו²⁸⁸ פסולי' זה לזה, ואם לא תהיה הבאנקה יורידיקה²⁸⁹ מחמת שנאה או מחמת קורבה, אז יוציאו כשרים בגורל,²⁹⁰ ויפסקו המעריכי' האחרים ע”ד השנאה, ואם איזה נערך או אחד מהמעריכים לא תנוח דעתו שהמעריכים יפסקו על השנאה, אז יפסקו עליה דייני הקק“י אם יהיה בה כדי לפסול המעריך על שונאו; ויתחיל הערך הזה ר”ח חשון שע“ד שעבר וימשך עכ”ח²⁹¹ תשרי שע“ו הע”ל; והנכנסי' לא יהיה להם עוד דין ראשון ושני כאשר יָצאו ע“פ הגורל²⁹² בשעת מנויים, רק יהיו²⁹³ נתונים בבוסלו על שני פתקים, והנערך יוציאם ע”פ הגורל, ואותו שיוציא ישב לעשות לו ערכו; וכל הערכים יכְתבו המעריכים על פתקים וישימו אותם תוך בוסולו, שהמפתח ממנו יהיה ‏ ביד אחד מן הפרנסים²⁹⁴ עד כלותם, ואח"כ יכָתבו²⁹⁵ בפנקס הערכים;

וזאת התורה אשר המעריכים יהגו בה ועל פיה ישקו

ראשונה יעשו ערך לכל א' וא' באופן זה, היינו יעריכו על הממון שיראה בעיניהם שישנו לכל אחד ואחד, וכמו כן על המשא ומתן שנקרא טראפיקו, ומי שיש לו קרן חוץ לעיר שבא לו ריוח ממנו, ומי שיש לו בביתו אנשי מעשה הנותני' לו סיוע, וכמו כן מי שיש לו ממון, ומי שאין לו ממון ומרויח הרבה במשאו ומתנו הנקרא אינדוסטריאה, ויעריכו ג“כ לפי ההוצאה וההכנסה; כלל העולה, המעריכים יתנו עין להפרע ממי שריוחיו מרובים והוצאותיו מועטות, הכל כפי ראות עיני המעריכים; וישקיפו בהין צדקם למי שקבל תועלת בחזקה שקנה בגיטו בדבר העסקי‘, וכן להפך, ויעשו למשודכים ערך א’ בעד קודם הנשואין וערך אחד בעד אחר הנישואין, בין לצד החתן בין לצד הכלה; ויהיה ברשותם לפטור לכל מי שיראה בעיניהם, אך לא יעשו ערך לשום אחד פחות מדוק' אחד, ויעשו ערך גם למי שיש לו חזקה בפאדובה אע”פ שאינו דר בפאדובה; ולמען תהיינה גביות העולים ושאר הוצאות הקק“י הולכות בדרך סלולה פטורה²⁹⁶ מכל בלבול ועכוב, יבארו המעריכים ערכו של כל א' וא' ויכתבו ‘פלו’ יפרע כך וכך ככרים‘, וכל ככר יפרע בשוה, בין ככר הנערך הבא בועד בין ככר הנערך שאינו בא בועד, ומככר א’ עד י' ככרים יבארו המעריכים מי יבא לועד ומי לא יבא בו, אמנם כל מי שיכתבו ערכו עשרה ככרים ומעשרה ולמעלה יוכל לבא לועד; ויוכלו המעריכים לשום באקורדאדי מי שיראה בעיניהם ולפרש ערכם שיפרעו כ”כ ככרים או יפרעו כ"כ ליט' לשנה מכל סך שירצו, ואותם שיפרשו פרעונם לליטרי' לא יפחתו ולא יעדיפו מסך ערכם אשר יעשו, ולא יבאו לועד;²⁹⁷

לא יוכלו המעריכי' ונכנסים ראשוני' גם לא מעריכי המעריכים ונכנסי' לראות פנקס ישן מן הערכים, רק יעשו הערכים בהין צדקם כיד ה' הטובה עליהם; |

קנו ע"א ‏ יתחייבו המעריכי' והנכנסי' ראשוני' להחזיק חשבון בפוליצה מסך כל הנערכי' ולכתוב שמות כל הנערכי' וערכם,²⁹⁸ כדי שהנכנסי' יוכלו לראות איך נהגו המעריכי‘, כדי שיוכלו להשוות המדות, וכמו כן יעשו מעריכי מעריכי’ והנכנסי' שלהם בערך המעריכי'; ואחרי גמר מלאכתם יודיע²⁹⁹ סך הסכים מהערכים

שעשו, אל המעריכי המעריכים ולנכנסים עמהם, היינו שיתנו בידם פוליצה חתומה מיד כלם מסך הסכים מהערכי' שעשו, מהככרים בפני עצמם, הן מהנערכים הן מהאקורדא‘, ומהליט’ בפני עצמם, גם יודיעו אם הוסיפו או פחתו הבאים לבלוטאר, וכל זה בלי הזכרת שמו' הפורעים ובלי הודיע להם על פה ‘זה פורע כך וזה כך’,³⁰⁰ ותושם הפוליצה הנ“ל בבוסלו הנ”ל, ואם תמָצא³⁰¹ שהפוליצה ההיא לא תהיה צודקת, אז יפלו המעריכים ונכנסי' ראשוני' בנח“ש ויפרע כל א' וא' מהם עשרה דוקאטי להקדש קקפ”י, ויחוייבו לחזור ולעשות הערכים מחדש ולתת פוליצה אחרת צודקת מסך הסכים כנ“ל, חתומה מיד כלם אל המעריכי מעריכי' ונכנסים בחומרא ובקנס הנ”ל; לבד זה יוּתַר להם בכל פוליצה שיתנו כנ"ל שלא לחוש לתוספת ולמגרעת עשרה דוקא', כי גם באופן זה צודקת תחשב;

וקודם עשות הערך לא יוכלו המעריכי' ונכנסי' ראשוני' גם לא מעריכי המעריכי' ונכנסים לדבר זה עם זה יחד משום ערך, רק הבאנקה יורידיקה מהד' שיעשו כל ערך וערך, המה ישאו ויתנו וידברו מהערך אשר עליהם לעשות וזה בגזרת נח"ש;

יוכלו המעריכי' להשביע הנערכים על הממון פעם אחת בלבד כדי להוציא לאור האמת, אם ככה יראה בעיניהם, ומפעם ראשונה בעשיית הערכי' והלאה לא יוכלו להשביעם בשום אופן, גם לא לפחות בשום אופן ע"י שבועה;

ובהיות שיש בקהלנו יחידים המשתתפי' עם איזה אחד ואין להם קרן, ויש ג"כ יחידים שאין להם דירת קבע פה, בהיות שהם בחורים הולכים וסובבים בעיר, והם יום א' פה ויום אחר בעיר אחרת, לכן אם יראה בעיני המעריכי', ישימו עליהם עול באופן שיראה בעיניהם צדק וישר;

תכף ומיד שיצאו המעריכי' ונכנסים בגורל הנ“ל, ישבעו שבועה בפתיחת ארון הקדש ע”ד המקו' ב“ה וע”ד רבים, כעין ש“ד, בלי ערמה ובלא מרמה כלל, לפני מ”כ הפרנסים יצ''ו וע''י השמש, שיעשו ערך לכל א' וא' ע''פ הין צדקם, לא מאהבה ולא משנאה ח“ו, וכמו כן שלא ידברו דבר עם שום א' מהקק”י ועם שום איש ואשה, לא בדבור ולא במכתב ולא ברמיזה, על עסקי ערכי‘, וכמו כן שלא ישמעו דבר מרצונם, לא בדבור וכו’ כנ"ל, לא קודם עשית הערכים, גם אחרי³⁰² הגמרם;

ובגזרת נח“ש, תכך בצאתם בגורל כנ”ל לא יצאו מב“ה עד אחר שישבעו כנ”ל, אך אם יצא בגורל איזה מעריך שלא יהיה בב''ה או בעיר, אז יחוייב השמש לאינטימר אל המעריכי' אשר לא יהיו בב“ה, וכן אל הנכנסים, תכף הזדמנם לפניו, שלא ידברו כו' כנ”ל ושלא ישמעו כו' כנ“ל ושיבאו תכף לב”ה להשבע גם הם כנ“ל, ובין כך יהיה נח”ש כרור על עקב [מי]³⁰³ שידבר או יכתוב או ירמוז מאיזה³⁰⁴ מהמעריכי' ונכנסי' דָבָר בעסקי ערכם; ויוציאו³⁰⁵ המעריכי' והנכנסי' ליל מוצ[אי שב]ת³⁰⁶ הע“ל, ואשר יצאו בגורל יקבלו עליהם השבועה תכף, וישבו לעשות מלאכת ההערכה תכף ליל מוצאי שבת;³⁰⁷ וכל מי מבני הקק”י אשר ישלחו המעריכי' לקרא לו ע“י השמש ולא יבא תכף, יעשו לו הערך אבסינטו;³⁰⁸ וכל בני הועד יחוייבו לבא לב”ה האשכנזים להתפלל ערבית של מוצאי שבת הע“ל, ואחרי גמר התפלה יבאו לועד בב”ה כלם, בגזרת נח“ש; וכאשר יתחילו המעריכי' מלאכת ההערכה לא יסתלקו זה מזה עד שיגמרו אותה, אכן בלילה יוכלו ללון כל א' וא' מהם בביתו ויחזרו יחד בבקר השכם, ולא יתעסקו בדבר אחר, וזה בגזרת נח”ש;

מנוי המעריכי מעריכי' והנכנסי' עמהם יהיה גם הוא ע"פ הגורל (כמנוי כל המעריכי');³⁰⁹

יחוייבו המעריכי' לקרא כל הבני הקק“י, חוץ ממקבלי צדקה, להעריכם או לפטרם כאשר יראה בעיניהם, ולכל האורחים, וכן לכל אותם שהתעסקו זה שתי שנים עברו או פחות מכך בבוטיגה ולא פרעו בעולים גם לא נפטרו, יחוייבו לעשות להם ערך, לא לבד להבא אבל גם לשעבר בעד כל זמן שהתעסקו;³¹⁰ ולא יוכלו שום מעריך או נכנס לסרב מנויו, וזה בגזרת נח”ש;

לא יוכלו המעריכי' ונכנסי‘, גם לא המ"מ ונכנסי’, לפרש בהערכתם³¹¹ כך בעד ממון וכך בעד טראפיקו, רק יכתבו הערך בסך א' בלבד, וכאשר יגידו לכל א' את ערכו לא יוכלו לריאלדיר;

אל השותפים יעשו ערך בפני עצמו לכל א' וא' מהם, הגם שיאכלו על שלחן אחד, ואב ובן וכן האחים בין שיאכלו³¹² על שלחן אחד בין שלא יאכלו על שלחן א', אם ירצה כל אחד מהם ערך לעצמו, יסדרו דבריהם לפני המעריכים ויעשו להם שנים או שלשה ערכים כפי ראות עיניהם, ובלבד שיהיה הנערך החדש נשוי אשה או בן י"ח שנה לפחות; ויכתבו כל אחד ואחד מהנערכים בפנקס, והנכתב בו הוא לבדו יבא לבאלוטר ולא אחר בשמו; |

קנו ע“ב אם יארע לאיזה מהנערכים נזק מפורסם ח”ו לכל מראה עיני דייני הקק"י, אז יוכל לבא להתרעם

על ערכו פעם אחת בלבד בכל משך הב' שנים הנ“ל, והרשות נתונה לפרנסים אשר יהיו מזמן לזמן, לצוות למי שיראה בעיניהם, שישוב לפני המעריכי' לחדש את ערכו, אם יראה בעיניהם שהוסיף סיגול בבוטיגה או חוצה לה יותר ממה שהיה לו, או שנזדמן לו ריוח גדול, ויוכלו המעריכי' להוסיף על ערכו, כי תמיד יהיה יד הקק”י על העליונה ויד המתרושש והון רב על התחתונה;

תכף ומיד שיצאו המעריכי מעריכי' ונכנסי' בגורל וישבעו כנ"ל, יסָגרו בחדר ויעשו הערכים למעריכים ונכנסי' ראשוני';

לא יוכלו המעריכי' ומעריכי המעריכים לעשות שום ערך על תנאי, כי אין כח בידם לגרוע הכח אשר לפרנסי' לצוות אל הנערכי' לחזור לפני המעריכי' כנ“ל, וכל זה להרחיק הנזק וההונאה מהקק”י;

פנקס הערכים יהיה מופקד תמיד ביד סופר הקק“י ומשם לא יזוז בשום אופן; והערכים שיעשו³¹³ יכתבם הסופר הנ”ל בפנקס מידו;

אחרי פרסום הערכים לא יהיה שום איש מבזה בדברי' את המעריכים והנכנסי' בשום אופן לשום אחד מהם, ומי שיעבור על זה יפול בקנס עשרה דוקאטי להקדש קקפ“י,³¹⁴ ועוד יהיה נח”ש כרוך על עקבו של העובר ומבזה, עד שיחזור בתשובה ויפייס הנעלב, ויחוייבו³¹⁵ הפרנסי' לפרסם העובר למוחרם;

המשודכי' יהיו פסולים מחמת קורבה למעריכי‘, קודם הנשואין כלאחר נשואין, וכמו כן יהיו פסולים לעמוד יחד גם שלשי בשלישי באופיציו אחד, והשותפין לא יוכלו לעשות ערך זה לזה; ואם יהיה מעריך איזו א’ שבנו או אחיו יהיה שותף עם איזה אחד מהקק“י, לא יוכל המעריך הנ”ל לעשות ערך אל השותף הנ“ל, וכמו כן מעריך אחד לא יוכל לעשות ערך לאביו של שותפו; והכל כדי להרחיק העול ולקרב הצדק בקהלנו יצ”ו;

דייני הקהל והנכנס יוכלו להמנות מעריכים, הכל כפי נוסח פארטי מיום א' ח“ה של פסח שנ”ו הכתובה בפנקס הזה;

הסופר יוציא מהבוסולו את הבוליטיני מהנערכים, אחד אחד, ועל ספר יכתבם בפני המעריכים, ויושמו הבוליטיני אין פילצה למשמרת כמנהג, ויתגלו הערכי‘, ודמן דינא שקיל גלימאה ליזיל לזמר באורחא, ולכל עדת בני ישראל יהיו החיים והשלו’;³¹⁶

ובהיות כי כמ“ר זימלן בר ש”י לא נמצא פה עמנו, המעריכי' לא יעשו לו ערך עד באו לעמוד לפניהם, הואיל ואנוס הוא, וגם אם לא יבא עד שיפרסמו הערכים שיערכו, זה לא יהיה שום פוריודיציו לשאר הערכי' אשר יהיו נעשים, והמעריכי' יעשו לו הערך אח''כ כנ“ל.                נשארה ע”פ כ"ג הן ב' לאו

ליל מוצאי שבת וח“ה של פסח שע”ד³¹⁷ נועדו³¹⁸ כל העדה בב"ה להוציא המעריכי' והנכנסי'

בגורל

ואלה שמות היוצאים ע''פ הגורל

[מעריכי']

כמ“ר יודא בר ש”י, כמ“ר מאיר בר נריה, כמ”ר שלמה עזיז, כמ"ר שמריה בר יעקב יששכר³¹⁹

[נכנסים]

ואלה שמות הנכנסים

כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר שבתי סיצי.

(שיב ‏ ל’נכנס' שלא מן המניין אין להראות יותר מארבעה ‘ערכים’)

הושם פארטי מצד מ''כ הפרנסי' ובארו, הגם שנשאר בפארטו הנעשית יו' ו‘,³²⁰ שהמעריכים יחוייבו להראות לנכנסי’ הערכים שעשו,³²¹ כדי שיוכלו להשות המדות, עתה בארו, אם יצטרך להוציא לאיזה נערך נכנס אחד בגורל³²² מלבד אותם הנ“ל,³²³ לא יוכלו ולא יהיו מחוייבי' המעריכי' להראות לנכנס ההוא, כי אם ארבעה ערכים מאשר ישאלו להם, ולא יותר. נ               שארה ע”פ כ"ז הן ו' לאו

(–) שמואל בן לא“א³²⁴ כמהר”ר גרשם כ“ץ י”ץ פרנס

(–) משה בר יצחק כהן פרנס

(–) שמעון בר דוד משה פרנס |

קנז עא ליל מוצאי שבת שהוא כ“ז ניסן שע”ד³²⁵ נתועדו יחד העדה יצ"ו ואלה שמותם

כמ“ר משה מוריטו, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר שמעון לוריא, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר יעקב שלו‘, כמ“ר אהרן זרח, כמ”ר יצחק בר אהרן, כמהר“ר שמריה,³²⁶ כמ”ר פנחס,³²⁷ כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר יחיאל בר נריה, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר משה שלו’, שלמה בר ד“מ, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר שמריה קוניין, כמ”ר יוסף דאלווה, כמ"ר

מיכאל אשפריאל, כמ“ר ברך בר נתן, אלחנן יעקב ארקיוואלטו, אברמין כה”ץ.

(שיג) מעריכי מעריכי' ונכנסי'

הושם באלי בבוסלו כדי להוציא מעריכי המעריכי' ונכנסי' ע"פ הגורל, ואלה שמות היוצאי'

כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר משה מוריטו, כמ”ר אליה קאטילאנו

ואלו הנכנסי'

כמ“ר זאלמן בר ד”מ, כמ"ר מיכאל אשפריאל

(שיד ‏ לא יבוטל ‘ערך’ משום סיבה)

הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסי, שהערכים שנעשו ע”י המעריכי' ונכנסי' הנ“ל לא יבוטלו בשום אופן ושום שטראזורדינו,³²⁸ הן בעבור יחיד או רבים יהיה מי שיהיה, וגם הערכים אשר יעשו מעריכי המעריכי‘,³²⁹ אלא כלם יעמדו קיימים ושרירין; וגם יתבאר ויובן, שאם לא תקויים הפארטי הזאת,³³⁰ שהערכים³³¹ שנעשו יהיו נכרתים ומבוטלין, ויהיו חייבים המעריכים והנכנסי’ לחזור ולעשות הערכים מחדש; ויתחילו³³² לעשות מלאכתם מהערכה³³³ תכף,³³⁴ ולא יצאו ממקומם אשר יאספו שם עד כלותם הערכי‘; אך שמעריכי המעריכי’ יהיו להם השקפה³³⁵ בשמירת פארטי תורת הערכה הנ”ל ובכוון החשבון³³⁶ כאשר נתבאר בפארטי הנ“ל.                נשארה ע''פ ט”ו הן ז' לאו

(שטו שלא לבזות את המעריכים)

הושם פארטו מצד הנ“ל, שלא לחרף ושלא לבזות המעריכים ומעריכי המעריכי' והנכנסי' לא בדבור ולא במעשה, בקנס נח”ש ועשרה דוקאטי להקקפ“י, וככל אשר נתבאר בתורת ההערכה הנ”ל.                ונשארה ע“פ כ”א הן ו' לאו

(שטז סדר עשיית ‘ערך’ על נדוניה)

עוד הושם פארטי, שכל זמן שאחד מבני הק“ק יעשה נשואין, יחוייבו הפרנסי' שיהיו בעת ההיא לקרא להם ולעשות לו הערך על הנדוני' שקבל, וזה חדש ימים אחרי הנישואין, וזה בקנס חרם לפרנסי'. ונשארה ע”פ כ"ד הן ג' לאו

(–) שמואל בן לא“א כמהר”ר גרשם כ“ץ י”ץ פרנס

(–) משה בר יצחק כהן פרנס

(–) שמעון בר דוד משה פרנס

(שיז מחלוקת על רישום פתקי ה’ערכים').

להיות כי בפתיחת הבוסולו מהבולוטיני³³⁷ נולד הפרש,³³⁸ כי נמצאו איזה בולוטיני שהם פחותים מעשרה ככרים, שכתוב עליהם שיבואו לבאלוטאר,³³⁹ ומקצתם לא נכתב עליהם אם יבואו או לא יבואו;³⁴⁰ והמעריכים ומעריכי המעריכים בארו פה אחד כלם, כי כוונתם היתה, כי כל מי שנכתב על בולוטיני ככרים,³⁴¹ שיבאו לבאלוטר, הגם שלא נכתב עליהם,³⁴² כי כן בארו והתנו ביניהם בראשית מלאכת הערכה; ולקצץ המחלוקת, סדרו³⁴³ מ“כ הפרנסי, שיבאו דייני הקהל לדון על זה, אם יבאו לבאלוטר מי שלא נתבאר בו שיבא לבאלוטר עַל הבולוטינו שלו,³⁴⁴ הואיל כי בתורת ההערכה נכתב, שיבארו המעריכים מי שיבא לבאלוטר כנ”ל; ולהיות כי כמ“ר אליה קאטילאן, אחד מן הדייני', יצא חוץ לעיר, וכמ”ר פנחס הנכנס לדיין שונא עם כמ“ר יעקב בר אברהם, ולהיות כי הפרנסי' היו לצד אחד³⁴⁵ והמעריכי' ומעריכי המעריכי' לצד אחרת, אשר לסיבת זה ישבו לדין רק שני הדייני', היינו כמ”ר יעקב בר אברהם שלו' וכמ“ר יוסף דאלווה; ואחרי אשר שמעו טענות החלקים³⁴⁶ ועיינו ג”כ לשון הפארטי, פסקו וסדרו, כי המעריכים ישבעו בנקיטת חפץ על כל ערך וערך אשר יוָלד³⁴⁷ ספק בו הנ“ל, אם דעתם היה שיבאו לבאלוטאר, הגם שלא נכתב על הבולוטינו מהככרים שיבאו לבאלוטר; הדברי' האלה יצאו מפי מ”כ הדייני' הנ“ל יו' א' כ”ז ניסן שע"ד, ביום ובעת שנפתחו ונתפרסמו הערכי'. |

קנז ע“ב היום יציאת ל”ג לעומר ליל ביאת יו‘³⁴⁸ ב’ י“ט אייר שע”ד³⁴⁹ נתוועדו לב"ה אלו הנקובי' שמותם

כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר אהרן שלו', כמהר”ר שמריה, כמ“ר מיכאל אשפריאל, כמ”ר שמריה קוניין, כמ“ר זַלמן³⁵⁰ בר ד”מ, כמ“ר שבתי סיצי, כמ”ר דוד ד“מ,³⁵¹ כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר זימלן בר ש”י, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר אברהם כה“ץ, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר מיכאל בר נריה,³⁵² כמ“ר ברך בר נתן, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר משה בר מנחם, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר משה מוריטו כה"ץ.

(שיח) פרנסי' ונכנסי' אייר סיון תמוז שע"ד

הושם באלי בבוסלו במצות³⁵³ רוב הנועדים, כדי למנות ג' פרנסי' ונכנס עבור ג' חדשים, היינו כל חדש אייר ^┐סיון^┌ תמוז כנהוג

כמ“ר ברך בר נתן קרא לכ”מ מרדכי³⁵⁴ הנקרא אניולו³⁵⁵ בר אברהם שלו' להיות פרנס                ונשאר ע“פ י”א הן ז' לאו

כמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר זימלן לוריא                ונשאר ע''פ י"א הן י' לאו

כמ“ר משה בר מנחם קרא לכמ”ר נריה בר יחיאל                ונשאר ע"פ י' הן ט' לאו

כמ“ר מיכאל בר אהרן קרא לכמ”ר משה מוריטו כה“ץ להיות נכנס                ונשאר ע”פ י"ח הן ג' לאו

יו' ג' ערב שבועות שע“ד³⁵⁶ נתועדו כל אלה הנועדים יצ”ו

כמ“ר שמעון לוריא, כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר משה בר מנחם, כמ”ר משה בר שלו', כמהר“ר שמריה, כמ”ר מיכאל אשפריאל, כמ“ר זַלמן³⁵⁷ בר ד”מ, כמ“ר שמעון בר ד”מ, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר שלמה עזיז, ‏ כמ“ר אליה קאטילאן, כמ”ר שבתי סיצי, כמ“ר פינחס נירו,³⁵⁸ כמ''ר יצחק בר אהרן, כמ”ר זימלן בר ש“י, שמריה מוייא, מרדכי לאבאדיאה, כמ”ר מיכל בר נריה, אברמין כה“ץ, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ"ר יוסף דאלווה.

(שיט) סלוק ערבות הקצין לוריא

בהיות כי נעצרה הנכבדת והצדקת הנערה מר' לונה³⁵⁹ בבית מעלת המושל³⁶⁰ יר“ה איזה ימים, ואח”כ פטרהּ לשלו' שתלך לביתה כהיום הזה, ואח“כ עלה ברצון מעלת המושל יר”ה, שינתן לו ערבות מסך אלף דוקאטי, שלא תפרד הנערה הנ“ל מפה העיר פאדובה כל משך זמן אשר מעלתו יעמוד פה בממשלתו;³⁶¹ לכן הושם פארטו מצד מ”כ הפרנסי‘, שינתן רשות אל הקצין כמ“ר שמעון לוריא יצ”ו לכנוס³⁶² ולתן הערבות כפי רצון מעלת המושל, וכל הקהל יחוייבו לסלק הקצין הנ“ל מכל נזק ופרעון מכח הערבות הנ”ל והנמשך ממנו; כלל העולה, יהיה כחו ועשיתו בנדון זה במצות בני הקק“י כעשית הקק”י, ושעבודו כשעבוד כל הקק“י, ויחייבו הקק”י לסלקו מכל נזק כנ“ל וכנ”ל.                ונשארה ע“פ כ”ב הן א’ לאו

(–) אנ רייה³⁶³ בר יחיאל ז"ל

(–) שמעון בכמהר“ר ישראל לוריא זצ”ל פרנס

(–) אני מרדכי שלום

יו' ה' כ“א סיון שע”ד³⁶⁴ נועדו בני הק"ק ואלה שמותם

כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר שמעון לוריא, כמ“ר מרדכי שלו', כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר משה כהן מוריטו, כמ”ר נריה בר יעקב, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר אברהם אבוהב, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר יוסף דאלווה, כמהר”ר שמריה, כמ“ר זלמן בר ד”מ, כמ“ר מיכל בר נריה, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר שלמה עזיז, כמ“ר אלחנן ארקיוואלטו, כמ”ר אהרן שלו‘, כמ“ר שבתי סיצי, כמ”ר מרדכי לאבאדיא’, כמ"ר מיכאל בר אהרן.

(שכ) ג' ר"ח

הושם באלי בבוסלו לבחור שלשה רואי חשבונות כנהוג, וימשך מנויים מתחילת ר“ח³⁶⁵ סיון זה העבר עכ”ח³⁶⁶ תשרי שע“ו הע”ל

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר שמואל כה” להיות ר“ח³⁶⁷                ונשאר ע”פ ט' הן ד' לאו

וכמ“ר זימלן בר ד”מ קרא לכמ“ר פינחס להיות ר”ח                ונשאר ע“פ י”ב הן ג' לאו

ונתוספו בועד חמשה אנשי' הנכתבי' לעיל באחרונה³⁶⁸

וכמ“ר אלחנן ארקיוואלטי קרא לכמ”ר אליה קאטילאנו להיות ר“ח                ונשאר ע”פ י"ד הן ה' לאו

(שכא) ‏ דייני' ונכנס

ובאותו מעמד הושמו באלי בבוסלו לבחור ג' דייני' ונכנס כנהוג, וימשך מנויים כל משך זמן הר“ח³⁶⁹ הנ”ל היינו עכ“ח³⁷⁰ תשרי שע”ו הע"ל

כמ“ר מרדכי שלו' קרא לכמ”ר אלחנן ארקיוואלטי להיות דיין                ונשאר ע“פ י”א הן ה' לאו

וכמ''ר מיכל בר נריה קרא לכמהר“ר שמריה להיות דיין                ונשאר ע”פ י"א הן ז' לאו

וכמ“ר שלמה עזיז קרא לכמ”ר נריה בר יחיאל להיות דיין                ונשאר ע“פ ט”ו הן ב' לאו

כמ“ר אהרן שלו' קרא לכמ”ר משה מוריטו להיות נכנס ונשאר ע“פ ט”ו הן ד' לאו |

קנח ע"א במעמד הנכתב מעבר לדף

(שכב גבייה לכיסוי ההוצאות שנעשו בעסק מרת לונה)

הושם פארטו מצד מ“כ הפרנסי‘, להיות כי³⁷¹ נעשו איזו הוצאות בעסק הנעימה והחסידה הנערה מר’ לונה³⁷² מב”ת,³⁷³ לכן הושם פארטי לגבות תכף ומיד סך חמש מאות ליטרי' בהסכמת הר“ח.                ונשארה ע”פ ט"ו הן ה' לאו

יום א' י“ד למנחם שע”ד³⁷⁴ לפ“ק נקרא הועד ע”פ השמש במצוות רוב הנועדים, אשר אלה שמות

הנועדים יצ"ו

כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר משה כה“ץ, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר אברהם אבוהב, כמ“ר שמעון לוריא, כמ”ר אברהם בר ישי כ“ץ, כמ”ר יהודא נאפולי, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר מיכאל בר אהרן, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר שמעו' בר ד“מ, כמהר”ר שמריה, כמ“ר שבתי שיצי, כמ”ר מיכל בר נריה, כמ“ר אהרן זרת כה”ץ.

(שכג) ג' פרנסי' ונכנס אב אלול תשרי

הושם באלי בבוסלו כדי למנות ג' פרנסי' ונכנס עבור ג' חדשים, היינו כל חדש אב אלול תשרי כנהוג

וכמ“ר אברמין כה”ץ קרא לכמ“ר משה כה”ץ מוריטו להיות פרנס                ונשאר ע"פ ט' הן ו' לאו

וכמ“ר מיכל בר נריה קרא לכמ”ר שמעון בר ד“מ לפרנס                ונשאר ע”פ ז' הן ה' לאו

וכמ“ר נריה בר יעקב <קרא ל>כמ”ר אלחנן בכמהר"ר שמואל ארקוואלטי לפרנס

ונשאר ע“פ י”א הן ג' לאו

ונתוספו בועד³⁷⁵ כמ“ר זלמן בר ד”מ וכמ“ר יודא בר ש”י

וכמ“ר משה כה”ץ קרא לכמהר“ר שמריה להיות לנכנס פרנס                ונשאר ע”פ ט' הן ו' לאו

ליל ג' כ“ז תשרי שע”ה³⁷⁶ לפ“ק נועדו בני הקק”י, ואלה שמותם

כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר אלחנן ארקיוואלטו, כמ”ר זימלן לוריא, כמ“ר מיכאל בר אהרן, כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר ר ברך בר נתן, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר יודא נאפולי, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר יצחק בר אהרן, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר נריה בר יעקב, כמהר“ר שמריה, כמ”ר יחיאל בר נריה, כמ“ר זאלמן בר ד”מ, כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר יעקב בר אברהם שלו'.

(שכד) ‏ אסור קנין גבינות

הושם פארטי³⁷⁷ מצד מ“כ הפרנסים, ששום אדם אשר בשם ישראל יכוּנֶה, הן איש או אשה, תושב ושכיר³⁷⁸ או חצון,³⁷⁹ לא יוכל ולא יהיה רשאי לקנות גבינה משום מוכר גבינות הערלים אשר בעיר הזאת, היינו חתיכות מחותכות, כי אם גבינות שלמות אשר יעידו עליהם הפרנסים שהם כשרות, ולא בשום אופן אחר; וכל העובר על זה יהיה כאוכל ומאכיל נבלות וטרפות לישראל; והפרטי הזאת תקויים ותעמוד לעד ולעולמי עולמים, ולא יבּטל זכרה מתוך היהודים, וגם לא תוכל להתבטל כי אם שיהיו בועד כל הבאים בועד לבאלוטר, כלם חוץ ארבעה, ותשאר³⁸⁰ ע”פ שני שלשים מכל הנועדי' הנ“ל.                נשארה ע”פ י"ד הן

וכמ“ר אהרן שלו' וכמ”ר יודא נאפולי וכמ"ר יוסף אשפריאל

וכמ“ר יצחק בר אהרן וכמ”ר יעקב בר אברהם לא רצו לבאלוטר

(שכה) ערך המוכר גבינות

עו' הושם פארטו מצד הנ“ל, ששום אדם לא יוכל למכור גבינות או גבינה לבני הקק”י, לא ליחיד ולא לרבים, כי אם ברשות מ“כ הפרנסי' אשר יהיו בעת ההיא; וגם המה הפרנסי' הנ”ל ישימו עליו הערך³⁸¹ כמה ימכרוהו, ולא יוכל המוכר למכור ולא הקונה לקנות בערך יותר על מה שיעריכו מ“כ הפרנסי' הנ”ל, ויתנו ביד המוכר הערך אשר העריכו אותו,³⁸² כתוב וחתום מידם מהחותם,³⁸³ אשר ג“כ יהיה חתום על הגבינה³⁸⁴ אשר העריכו למכור אותה; וזולת התנאי' הנ”ל לא יוכל המוכר למכור ולא הקונה לקנות, בחומר כל החומרות הנ“ל בפארטי של מעלה מזאת.³⁸⁵                נשארה ע”פ י"ד הן

וחמשה אנשים הנ“ל לא רצו לבאלוטאר כנ”ל³⁸⁶

(שכו) ג' פרנסי' ונכנס חשון כסליו טבת

הושם באלי בבוסלו לברור שלשה פרנסי' ונכנס עבור ג' חדשי' כנהוג, כדי שלא לעבור על גזירות חרם המוטל על מ"כ הפרנסי' לעשות פרנסי' קודם צאתם ממשמרתם³⁸⁷

וכמ“ר אליה קאטילאנו קרא לכמהר”ר שמריה להיות פרנס                ונשאר ע"פ ז' הן ה' לאו

והאחרי' יצאו מב''ה כנ"ל³⁸⁸

וכמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר זאלמן בר ד"מ להיות פרנס

ונשאר ע"פ ו' הן ב' לאו

וכמהר“ר שמריה קרא לכמ”ר אברהם אבוהב להיות פרנס ונשאר ע"פ ה' הן ד' לאו

וכמ“ר גריה בר יעקב קרא לכמ”ר אלחנן ארקיוואלטו להיות נכנס                ונשאר ע"פ ה' הן ד' לאו

(–) משה בר יצחק כהן ז"ל פרנס

(–) אלחנן יעקב בלא“א הגאון כמוהר”ר שמואל ארקוולטי ^┐זצ"ל^┌ פרנס

(–) אני שמעון בר דוד משה ז"ל פרנס |

קנח עב ואלה שמות בני ישראל הבאים להתועד ליל ביאת יום ב'³⁸⁹ ז“ך³⁹⁰ טבת שע”ה³⁹¹ בב''ה³⁹²

כמהר“ר שמריה, כמ”ר אברהם אבוהב, כמ“ר זאלמן בר ד”מ, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר זימלן לוריא, כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר יוסף אשפריאל, כמ”ר אהרן שלו‘, כמ“ר פינחס, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר יודא בש"י,³⁹³ כמ''ר יעקב שלו’, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר אלחנן ארקיוואלטו, ‏כמ“ר יודא נאפולי, כמ”ר משה שלו', כמ“ר יחיאל בר נריה, כמ”ר אברמין כה"ץ.

(שכז) לברור שמנה אנשי' ושני נכנסי'

למען דעת כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו, ולמען עשׂה כיום הזה הטוב והישר בעיני אלדי' ואדם, הושם פארטי מיצד מכ“י³⁹⁴ שלשה הפרנסי' לברור ולבחור שמנה אנשים ושנים נכנסים מבני הקק”י, מאותם הבאים לבאלוטר,³⁹⁵ וע“פ בוסלו ובאלוטי כנהוג, ועליהם תהיה המשרה והרשות להשתדל ולקחת רשות והרמנא דמלכא³⁹⁶ לדון דין ישראל כאשר היה לפנים, ואחרי אשר ישיגו בעז”ה הרשות, יכריזו בכל בתי כנסיות הקק“י, שלא יזידון עוד לשלוח שום צווי בעש”ג איש (אל) לרעהו, בקנסיות ועונשים³⁹⁷ אשר יֵרָאה להם; ולהם יהיה הכח והרשות נתונה להשתדל ולהשיג הרשות הנ“ל ולהוציא³⁹⁸ עבור ההשגה הזאת כל מה שיצטרך, וכל אשר יעשו ויוציאו יהיה כאלו נעשה והוציאו כל בני הקק”י יחד, ועל כל אחד ואחד מבני הקק“י לפרוע חלקו המגיע לו כפי ערכו;³⁹⁹ ואע”פ שהשמנה הנבחרי' יהיו קרובים זה לזה או שונאים, בשביל כך לא יהיו פסולין לשבת יחד לדון, זולת שני' אחים; ועוד יהיה הכח והרשות לשמנה הנבחרים הנ"ל לדון ולפסוק על כל דין ודברי' והפְרשות אשר יהיו בין איש לרעהו יהודי אָחִיו, באופן אשר נבאר;⁴⁰⁰

ראשונה יוציאו ע“פ הגורל שנים מהשמנה נבחרים מתוך באסולו,⁴⁰¹ והשנים הראשוני' שיצאו יהיו דייני הקק”י על משך חדש אחד, ויתחיל מנויים תכף אשר יוציאו אותם, ואחרי עבור החודש יוציאו מהששה הנותרים עוד שנים, אשר יעמדו על משמרתם לדיינים חדש ימים כראשוני', וכן בחדש השלישי יוציאו ע''פ הגורל שנים מן הארבעה הנשארים, וינהיגו מנויים ג"כ חדש בחדש

השלישי, ובחודש הרביעי יכנסו השנים האחרונים, שלא יצאו בכתובי' הנ“ל, וגם המה ינהגו מנויים בחדש הרביעי כנ”ל; אך צריך לראות בהוצאת השנים מן השמנה להיות דייני‘, שלא יהיו קרובי’ זה לזה ולא שונאי'; וכן יחזור חוזר חלילה השמנה אלו עד סוף שנה אחת ממנוים;⁴⁰²

[משפט השני' דייני' וכח השמנה גם יחד]

והשנים הנ“ל יוכלו לדון על כל עסק וריבות וטענות, רק שלא יעבור סך שנים דוקאטי;⁴⁰³ אך בעניין לדון ע”ד סדר או סדרים, היינו אורדיני,⁴⁰⁴ אם יהיה אחד מן הבעלי דינין שלא תהיה דעתו נוחה בסדר ואורדינו ההוא משני הדייני' הנ“ל, יוכל לסתור דיניהם ולהקריב אותו לפני מ''כ כל השמנה יחד; אך כל מי אשר ירצה להביא דינו לפני השמנה נבררים הנ”ל, יחוייב מקודם לתן לשמש עשרה שולדי, ועשרה שולדי אחרים לפרוע ג“כ מקודם לקופה של לחם, וזה למען לא יעלה לבו כל איש על דבר מועט להביא דינו לפני השמנה; וזה יובן דווקא⁴⁰⁵ על דיני הסדרי' ואורדיני, אבל מדין ופסקי' העשויי' משני הדיינים מפחות משני דוקאטי ועד שני דוקאטי כנ”ל, לא יהיה כח לשום אדם לבטל⁴⁰⁶ דינם כלל; אך משני דוקאטי ולמעלה יסדרו להם השני דיינים⁴⁰⁷ שיבררו דיינים ישראלי' ע“ד זבל”א וזבל"א, והדין יקוב את ההר;

והשני דייני' הנ“ל, או השמונה הנבחרי' הנ”ל, לא יהיו פסולי' לדון לא מחמת שנאה וקורבה, כי אם אל אחיו ממש, כי אז יכנס במקומו אחד מהנכנסי' אשר יבחרו, ואם אולי גם שני הנכנסי' יהיו קרובים, באופן שלא יוכלו לשבת לדין גם יחד, אז יוציאו⁴⁰⁸ אחד מהשמנה הנותרי‘, אשר יהיה כשר לדון לבעלי הדיני’ הנ"ל;

ויחוייבו ‏ השני דיינים בימי חדשיהם לשבת לדין בב“ה או בבית המדרש פעמים בשבוע, בכל יום א' בערב ובכל יום ד' בערב; וגם מ”כ השמנה הנבררים גם יחד ישבו על מִדִין⁴⁰⁹ פעם אחת בשבוע, היינו בכל יום שני בערב; וגם השמנה הנבררי' הנ“ל לא יהיה להם כח לדון בין איש ובין רעהו, רק עד סך שנים דוקאטי בלבד, אבל ע”ד הסדרים ואורדיני כנ“ל, אשר יֵצא מפיהם כן יקום, והיינו שיהיו ששה מהשמונה נוטים לדעת אחת, ולא באופן אחרת, וכן יעמוד⁴¹⁰ בכח ח”ח⁴¹¹ ובקנס אשר יראה בעיני מ“כ;⁴¹² ובין שיהיו כל השמנה נבררי' כלם יחד, או שלא יהיו כי אם שבעה מהם, או עם הנכנסי', לעולם צריכין שיהיו ששה מהם נוטים לדעת אחת, ולא פחות כלל, בין לדין בין לסדר סדרים או תקנות; וכל אחד מהשני דיינים אשר לא יבא לשב במקומו לדין בימי חדשו לימים המוגבלים⁴¹³ כנ”ל, יענש חצי דוקאטו לקופה של לחם לכל פעם, והשמש יחוייב להגיד לפני השמונה הנבררי' מי העובר, כדי שיכופו ^┐אותו^┌ לפרוע כנ"ל;

ויהיה ג“כ הכח לשמנה הנבחרים הנ”ל להשתדל להחזיק⁴¹⁴ ולכוף כל בני הקק“י לקיים ולהעמיד דין ישראל כפי ראות עיניהם, ולהוציא הוצאות ולכוף בכל מיני כפיות ועונשים וקנסות, הכל כפי אשר יסכימו כלם או ששה מהם כנ”ל, ולעשות סדרי' ותקנות על זה [ ], שיעמוד ויתקיים לעד ולעולם; אך בכל הטענות וריבות אשר כבר הותחלו בעש“ג קודם לזמן הזה, לא יהיה כח לשמנה הנבררי' הנ”ל לכוף ולעמוד בד“י, כי אם ברצונם של בעלי הדינין, וגם בענין עסק וריבות⁴¹⁵ החזקות לא יוכלו לכוף ולמנוע שלא ילכו בעש”ג;

(–) שמריה מרפורך פרנס⁴¹⁶

(–) אברהם אבוהב פרנס

(–) שלמה בר דוד משה זצ"ל פרנס |

קנט ע“א וימשך זמן מנוים של השמנה הנבררי' הנ”ל שנה אחת, מַתְחֶלֶת מעצם היום הזה בכל הכחות

ורשיות הנתונים והכתובים לעיל בעבר לדף⁴¹⁷ בפארטי הזאת; ויחוייבו השמנה הנבררי' הנ“ל בח''ח, חדש ימים קודם כלות השנה, לברור⁴¹⁸ שמנה אחרים במקומם; וכל הדברים הנ”ל ומעבר לדף נעשו ונדברו בתנאי כפול⁴¹⁹ ופרטי,⁴²⁰ שלא יהיו נגד רצון מעלת הריטורי⁴²¹ יר“ה והשופטים שלהם, כי לא נעשה זאת כי אם להקל מעל מ”כ⁴²² טורח ומשא אנשי' עברים נצים, אשר כל היום לא יחשו מהעמיס אותם בדברי ריבותם על עסקי תבן וקש⁴²³ ודברים המבאישים רחינו בעיני מעלותם; ויהי נועם ה' אלדינו עלינו. ונשארה ע"פ כלם

[שמות השמנה מבוררי' וב' נכנסי']

וכן הושמו באלי בבוסלו לברור השמנה מבוררי' וב' נכנסי' כנהוג

כמהר“ר שמריה קרא לכמ”ר אהרן שלו' להיות אחד מן השמנה מבוררי'                ונשאר ע“פ י”א הן ב' לאו

כמ“ר זאלמן בר ד”מ קרא לכמ“ר יעקב שלו' להיות מהנ”ל                ונשאר ע"פ ט' הן ד' לאו

כמ“ר נריה בר יחיאל קרא לכמ”ר זימלן לוריא להיות מהנ“ל                ונשאר ע”פ י"ד הן ד' לאו

כמ“ר זימלן לוריא קרא לכמ”ר שמואל כה“ץ להיות מהנ”ל                ונשאר ע“פ י”ג הן א' לאו

כמ“ר שמואל כה”ץ קרא לכמ''ר משה כה“ץ                ונשאר ע”פ י"ו הן ג' לאו

כמ“ר משה כה”ץ קרא לכמ“ר נריה בר יחיאל ונשאר ע”פ ט"ו הן א' לאו

כמ“ר יוסף אשפריאל קרא לכמ''ר אליה קאטילאן ונשאר ע'”פ ט"ו הן ה' לאו

כמ“ר יודא בר ש”י קרא לכמ“ר פינחס ונשאר ע”פ י"ח הן א' לאו

כמ“ר יעקב שלו' קרא לכמ”ר אברהם אבוהב להיות נכנס כנ“ל                ונשאר ע”פ י"ג הן ו' לאו

כמ“ר יודא בר ש”י קרא לכמ“ר אהרן זרח כה”ץ להיות נכנס כנ“ל                ונשאר ע”פ י"א הן ח' לאו

(שכח) ג' פרנסי' ונכנס

באותו מעמד הושמו באלי בבוסלו לבחור שלשה פרנסי' ונכנס על ארבעה חדשי', שבט אדר ואדר ניסן כנהוג

כמ“ר זימלן בר ד”מ קרא לכמ“ר אהרן שלו' להיות פרנס                ונשאר ע”פ ט' הן ג' לאו

כמ“ר פינחס קרא לכמ”ר משה כה“ץ להיות פרנס שני                ונשאר ע”פ י"ב הן ו' לאו

כמ“ר זימלן לוריא קרא לכמ”ר דוד בר ד“מ להיות פרנס שלשי                ונשאר ע”פ ז' הן ה' לאו

כמ“ר זאלמן בר ד”מ קרא לכמהר“ר שמריה להיות נכנס                ונשאר ע”פ י"ו הן א' לאו

(–) שמריה מרפורך פרנס

(–) אברהם אבוהב פרנס

(–) שלמה בר דוד משה ז"ל פרנס

ואלה שמות הנועדים ליל ד' ביאת יום כ''ח טבת שע“ה⁴²⁴ לפ”ק בבית המדרש

כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר שמואל כה“ץ, כמ”ר זימלן לוריא, כמ“ר יעקב שלו', כמ”ר נריה בר יחיאל, כמ“ר אליה קאטילאן, כמ”ר פינחס, כמהר“ר שמריה, כמ”ר אהרן זרח כה“ץ, כמ”ר יודא נאפולי, כמי“ר זימלן בר ש”י, כמ“ר ברך בר נתן, כמ”ר מאיר בר נריה, כמ“ר משה שלו', כמ”ר מיכאל בר אהרן.

(שכט מתנה למרת לונה ופטור מתשלום מסים לבעלה)

היות כי לימים שעברו, בעת שהושבה לנו הצנועה הנעימה מר' לונה⁴²⁵ מב“ת, נדבה רוח מ”כ בני הקק“י, וכן נשאר בהסכמת כלם,⁴²⁶ לְתִתֵּן⁴²⁷ לה במתנה בשעת שתכנס לחופה מאה דוקאטי, באותן התנאים אשר יֵרָאו למ”כ הפרנסי' שיהיה לתועלת⁴²⁸ הקק“י, וזה נוסף על הדורן שנִתַן לה בשעה ובעת ההיא, וגם לפטור אותה ומי שישאנה לו לאשה מכל הוצאה ועולים בעד עשרה שני', וכל הנ”ל נשאר על פה⁴²⁹ והסכמת כלם, והדברים לא נכתבו בספר הזה מפני טעמים ידועי' למ''כ הפרנסי‘; אכן עתה, כדי להסיר כל סכסוך ומערער, הושם פארטי מצד מ"כ הפרנסי’ שהמתנה וההסכמה הנ“ל תתקיים ותכתב בספר ופנקס הקק”י הזה, ושינתן הסך הנ“ל בתנאי' אשר יֵתנו ויעשו מ”כ הפרנסי' לתועלת הקק‘“י, ובתנאי שלא יבא⁴³⁰ לבלוטאר כל משך זמן העשרה שנים הנ”ל;⁴³¹ וכן נתרצה כמ“ר יחיאל כה”ץ, בעל האשה הנ"ל, ברצון נפשו, שלא לבא לבאלוטר כל משך זמן העשרה שני’ הנ“ל. ונשארה ע”פ כלם

(–) משה בר יצחק כהן פרנס⁴³²

(–) אהרן בר שלו' פרנס |

קנט ע"ב במעמד ובלילה ההוא אשר נכתב מעבר הדף

<של גביית משכורתו של מנקה רחוב הגיטו>

להיות כי כבר נעשית פרטו ע“ד פרעון שכר המכבד⁴³³ ומנקה רחוב הגיטו,⁴³⁴ ומפני תרעומות ותלונות רבות ע'”ד הפרעון הנ“ל לא יכלו לבא לכלל פרעון; לכן הושם פארטי מצד מ”כ הפרנסי' יצ“ו, שהשכרות ופרעון הנ”ל⁴³⁵ יהיה נגבה באופן זה; שכל מי שפורע בערך העולים⁴³⁶ יותר מעשרה ככרים, יפרע ששה עשר סולדי בכל ששה חדשי‘, ואותם שפורעים פחות מעשרה כיכרי’ וגם האקורדאדי,⁴³⁷ יפרעו שמנה סולדי לכל ששה חדשי' כל אחד, בין הפורעים ערך לככרים בין האקורדאדי יפרעו כלם בשוה, ואף מי שלא פורע לא לככרי' ולא עם האקורדאדי, כלם יפרעו ה' בכל ששה חדשי‘, חוץ ממקבלי צדקה והרבני’; והמעות הנ“ל יהיה הרשות נתונה למ”כ הפרנסי להגבות אותם על ידי מי שיראה בעיני מ“כ, הן ע”י המכבד ומנקה עצמו ואיש אחר,⁴³⁸ או הם עצמם, כפי אשר יראה בעיני מ“כ.                ונשארה ע”פ י' הן ז' לאו

(–) משה בר יצחק כהן פרנס

(–) אהרן בר שלום פרנס

ליל ב' ח' אדר השני שע“ה⁴³⁹ לפ”ק נקהלו הנועדים האלה בשמותם

כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר דוד בר ד”מ, כמהר“ר שמריה, כמ”ר יוסף אספריאל, כמ“ר זימלן לוריא, כמ”ר זימלן⁴⁴⁰ בר ש“י, כמ”ר זימלן⁴⁴¹ בר ד''מ, כמ“ר שמואל כה”ץ, כמ“ר אלחנן יעקב ארקיוואלטי, כמ”ר יודא נאפולי, כמ"ר מיכאל בר אהרן.

(שלא) פורים

הושם פארטי מצד מ“כ שני הפרנסי' הנ”ל לקיים פארטי נעשית ה' אדר ש“ע⁴⁴² בדבר הפורים, כלה כליל כמו שהיא כתובה כאן לאחרינו,⁴⁴³ לא יפול צרור ארצה.                ונשארה ע”פ י' הן א' לאו

(–) משה בר יצחק כהן פרנס

(–) אהרן בר שלו' פרנס

(–) דוד בר ד"מ היילפרון פרנס

ליל ב' כ“ב אדר השני שע”ה⁴⁴⁴ לפ“ק נתועדו בני הק”ק, ואלה שמות הנועדים

כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר יעקב בר אברהם,⁴⁴⁵ כמ“ר יוסף דאלווה, כמ”ר זלמן בר ד“מ, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר אלחנן ארקיוואלטו, כמ“ר זימלן בר ד”מ, כמ“ר שמריה בר שמואל,⁴⁴⁶ כמ”ר מיכאל בר אהרן, כמ“ר יודא נאפולי, כמ”ר זימלן לוריא, כמ"ר שבתי שיצי.

(שלב) מצות לעניי' לפסח

להעלות על ראש שמחתנו את אביוני עירנו בחג המצות הע“ל, הושם פארטו⁴⁴⁷ מצד מ”כ הפרנסים לקנות ולחלק מצות לעניים כפי מה שיצטרך, ע''פ פוליצה תֵעשה ע“פ הפרנסי' והגבאים, ע”פ ב“ו כנהוג; וכפי מה שנכתב ונתפשר⁴⁴⁸ בפארטי נעשית ג' אדר שע”ג,⁴⁴⁹ בכל מכל כל, לא יפול צרור ארצה מכל הכתוב בה, ויהיה נחשב כאלו נכתבה כאן מילה במילה.                ונשארה ע"פ כלם

ליל ד' כ''ד ואדר שע"ה⁴⁵⁰ נועדו האנשי' האלה

כמ“ר משה כה”ץ, כמ“ר אהרן שלו', כמ”ר דוד בר ד“מ, כמ”ר זימלן לוריא, כמ“ר נריה בר יחיאל, כמ”ר פינחס, כמ“ר יעקב שלו', כמ”ר אלחנן ארקיוואלטו, כמהר“ר שמריה, כמ”ר יודא בר ש“י, כמ”ר יודא נאפולי, כמ“ר שלמה עזיז, כמ”ר שלמה בר ד“מ, כמ”ר מיכאל בר אהרן, כמ“ר מאיר בר נריה, כמ”ר שבתי שיצי, כמ“ר מיכאל⁴⁵¹ בר נריה, כמ”ר אליה קאטילאן, כמ“ר נריה בר יעקב, כמ”ר זימלן בר ד“מ, כמ”ר משה שלו'.

(שלג) תוספת כח לשמנה הנבחרים

בהיות כי נעשה פארטי בפריגאיי‘⁴⁵² בויניציאה ע"ד האסטימו חדש,⁴⁵³ וגם נזהרו⁴⁵⁴ על זה הפרנסי’, לכן הושם פארטי מצד מ“כ הפרנסים יצ”ו לתת כח אל מ“כ השמנה אנשים הנבחרים ע”ד דיני ישראל,⁴⁵⁵ שהמה ישתדלו בעסק זה לתועלת הקהל; וכל מה שיוציאו⁴⁵⁶ יהיו מחוייבים כל בני הקק“י לפרוע, איש לפי ערכו,⁴⁵⁷ מכל אשר יוציאו לזה לתועלת הקק”י; וכן כל מה שיוָלד להבא שצריך השתדלות⁴⁵⁸ לתועלת הכללות, יהיה על שכם מ“כ השמנה נבחרים הנ”ל להשתדל בכל מכל כל כנ“ל; אך שישמרו הסדר אשר נתן להם ע”ד הסכמתם,⁴⁵⁹ כנראה בפארטי נעשית יו' כ“ז טבת שע”ה. ונשארה ע“פ י”א הן י' לאו

(–) משה בר יצחק כהן⁴⁶⁰ פרנס

(–) אהרן בר שלו'⁴⁶¹ פרנס

(–) דוד בר דוד משה⁴⁶² היילפרון יצ"ו פרנס |

קס ע“א נועדי‘⁴⁶³ מיום א’ ששה ימים לחג המצות שע”ה⁴⁶⁴

כמ' משה מוריטו, כמ' אהרן שלו‘, כמ’ דוד בר ד“מ, כמ' שמואל כ”ץ, כמ' אליה קטאלאן, כמ' מיכאל בר אהרן, ר' זלמן בר ד“מ, ר' זימלן בר ד”מ, ר' זימלן בר ש“י, כמ' יעקב בר אברה' שלו‘, כמ’ נריה בר יחיאל, ר' יחיאל בר נריה, כמ' שמעון לוריא, ר' מרדכי בדיאה, ר' יודא בר ש”י, ר' נריה בר יעקב, ר' מאיר בר נריה, ר' אברמין כהן, ר' יודא נאפולי.

(שלד חובות גבאי ההקדש)

בהיות שהגבאי' ישני‘⁴⁶⁵ והגבאי’ שנעשו מחדש על ההקדש⁴⁶⁶ לא שָלמו חקם⁴⁶⁷ המוטל עליהם, לכן יושם פארטי, שהגבאי' הנ“ל ישתדלו ויעשו באופן שכל מי שחייבים אל ההקדש הנ”ל יפרעו; וכמו כן אם יצטרך לעשות איזה ערך למי שיהיה, יעשו אותו; וכמו כן ימכרו כל המשכונות השייכי' אל ההקדש, וכל זה בזמן ג' חדשי‘; ויתוועדו הגבאי’ הנ“ל כל יום א' אחרי זה החדש, ויעמדו יחד להשתדל בנדון זה לפחות שעה א‘; וכל זה בקנס חמשה דוק’ לפרוע אותם מי שיסרב לבוא, ויהיה כמועל בקדשים מי שלא יפרעם.                נשאר' ע”פ י"ו הן ד' לאו

(שלה מינוי גבאי להקדש במקום משה בר מנחם ז"ל)

הושם באלי בבוסולו לעשות גבאי א' על תבת ההקדש במקום המנוח הח“ר משה בר מנחם ז”ל⁴⁶⁸

ובכן כמ' מיכאל בר אהרן קרא לכמ' שמעון לוריא'                ונשאר י"ז הן ב' לאו

(שלו סדר נתינת זכיון לאפיית המצות)

הושם פארטי מצד מע' הפרנסי, שמעולם לא יוכלו הפרנסי' לתת הפאלטה מהמצות⁴⁶⁹ לשום אדם, כי אם ע“פ רוב הנועדי' ע''י בוסולו ובאלוטי.                נשארה ע”פ י"ז הן ג' לאו