שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָׁר, שֶׁהָיָה בִמְדִינַת דַּמֶּשֶּׂק לִפְנֵי כַלִיפוּת עַבְּד אַלְמַלִךְּ בֶּן מַרְוָאן מֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן. וְהָיָה מִגְּדוֹלֵי הָעֲנָקִים, וּכְבָר הִדְבִּיר תַּחְתָּיו אֶת מַלְכֵי פָּרַס הַכּוֹזְרָאִים וְאֶת מַלְכֵי בִּיזַנְטִיָה הַקִּסְרִים, וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵי אֵשׁ חֲמָתוֹ, וְלֹא קָרַב אֵלָיו בִּשְׂדֵה מַעֲרַכְתּוֹ. וּכְשֶׁהָיָה כוֹעֵס, הָיוּ נְחִירָיו מְזָרוֹת רִשְׁפֵּי אֵשׁ. מָלַךְ עַל כָּל הַמְּדִינוֹת, וְשָׁלַט בְּכָל הַכְּפָרִים וְהַכְּרַכִּים, וְהִדְבִּיר אֱלֹהִים תַּחְתָּיו אֶת כָּל בְּנֵי-הָאָדָם, וְהִגִּיעוּ חֵילוֹתָיו עַד קַצְוֵי אָרֶץ, וְנִכְנְסוּ בְּעֹל שִׁלְטוֹנוֹ הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב מֵהֹדּוּ וְעַד אַלסִּנְד וְסִין וְתֵימָן וְאַלְחִגָ’אז וְכוּשׁ וְסוּדָאן וְסוּרְיָא וּבִיזַנטְיָה וְדִיאַר בַּכְּר וְאִיֵּי הַיָּם, וְכָל הַנְּהָרוֹת הַמְפֻרְסָמִים שֶׁבָּאֲרָצוֹת כְּסִיחוֹן וְגִיחוֹן וִיאוֹר מִצְרַיִם וּנְהַר פְּרָת. הָיָה שׁוֹלֵחַ אֶת שְׁלִיחָיו אֶל אַפְסֵי-הַיִּשּׁוּב לְהָבִיא אֵלָיו יְדִיעוֹת, וְחָזְרוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁכָּל בְּנֵי-הָאָדָם סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְשֶׁכָּל הָעֲרִיצִים נִכְנָעִים לְמוֹרָאוֹ, וְשֶׁחַסְדּוֹ וְטוּבוֹ כּוֹלְלִים אֶת הַכֹּל, וְשֶׁצֶדֶק וּבִטְחָה שׂוֹרְרִים בַּכֹּל. שֶׁכֵּן עָצוּם הָיָה. וְהָיוּ נוֹשְׂאִים אֵלָיו מַתָּנוֹת מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת, וּמַעֲלִים לוֹ מִסִּים מִכָּל הָאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ. הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁהָיָה דוֹמֶה לְאָבִיו יוֹתֵר מִכָּל הָאָדָם, וְקָרָא אֶת שְׁמוֹ שַׁרְכָּאן, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בַּלָהָה מִבַּלְהוֹת הַזְּמַן, מַכְנִיעַ אֶת הָאַמִּיצִים בָּאָדָם, וּמַשְׁמִיד כָּל עָלָיו קָם, הָיָה אָבִיו אוֹהֲבוֹ אַהֲבָה עַזָּה שֶׁאֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה, וְצִוָּה לוֹ הַמְּלוּכָה לְרִשְׁתָּהּ אַחֲרָיו. כְּשֶׁהִתְבַּגֵּר שַׁרְכָּאן זֶה וְהָיָה לְאִישׁ וְנִמְלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה, הִדְבִּיר אֱלֹהִים תַּחְתָּיו אֶת כָּל הָאָדָם לֶעֱזוּז כֹּחוֹ וְאֹמֶץ רוּחוֹ. וְהָיוּ לְאָבִיו אַרְבַּע נָשִׁים נְשׂוּאוֹת לוֹ בִּשְׁטַר-נִשּׂוּאִין כַּדָּת, וְאוּלָם לֹא חוֹנֵן מֵהֶן וָלָד זוּלָתִי שַׁרְכָּאן שֶׁנּוֹלַד לוֹ מֵאַחַת מֵהֶן, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הַשְּׁאָר עֲקָרוֹת וְלֹא יָלְדוּ לוֹ. וְעִם אַרְבַּע אֵלּוּ הָיוּ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פִּלַּגְשִׁים כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה הַקּוֹפְטִית. וְהָיוּ פִלַּגְשִׁים אֵלּוּ מִכָּל הַגְּזָעִים. בָּנָה לְכָל אַחַת מֵהֶן חֶדֶר, וְהָיוּ הַחֲדָרִים בְּתוֹךְ גְבוּלוֹת טִירָתוֹ, שֶׁכֵּן בָּנָה שְׁנֵים עָשָׂר אַרְמוֹנוֹת כְּמִנְיַן חָדְשֵׁי הַשָּנָה, וּבְכָל אַרְמוֹן שְׁלשִׁים חֶדֶר וְהָיָה הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל שֶׁל הַחֲדָרִים שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים חֶדֶר. שִׁכֵּן אוֹתָן פִּלַּגְשִׁים בְּאוֹתָם הַחֲדָרִים וְיִחֵד לְכָל פִּילֶגֶשׁ לַיְלָה לַשָּׁנָה שֶׁהָיָה לָן אֶצְלָהּ, וְלֹא הָיָה בָא אֵלֶיהָ אֶלָּא אַחֲרֵי תְקוּפַת שָׁנָה תְמִימָה. וְנָהַג בְּכָךְ מֶשֶׁךְ זְמָן.

וְכַאֲשֶׁר נִתְפַּרְסֵם בְּנוֹ שַׁרְכָּאן בְּכָל קַצְוֵי הָאָרֶץ, וְשָׂמַח בּוֹ אָבִיו, וְהוֹסִיף כֹּחַ וְגָאוֹן וָעֹז וְכָבַשׁ מִבְצָרִים וַאֲרָצוֹת. קָרָה עַל פִּי גְזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה, שֶׁשִּׁפְחָה אַחַת מִשִּׁפְחוֹת עֹמַר אַלנֻּעְמָאן הָרְתָה, וְנִתְפַּרְסֵם דְּבַר הֵרְיוֹנָהּ וְנוֹדַע לַמֶּלֶךְ, וְשָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְאָמַר: “אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁיּוֹצְאֵי חֲלָצַי וְזַרְעִי יִהְיוּ כֻלָּם זְכָרִים”. רָשַׁם לְפָנָיו בַּסֵּפֶר אֶת הַיּוֹם שֶׁהָרְתָה בוֹ, וְהָיָה מֵיטִיב לָהּ. נוֹדַע הַדָּבָר לְשַׁרְכָּאן וְנִתְמַלֵּא דְאָגָה, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינָיו,שֶׁאָמַר: “הֲרֵי בָא מִי שֶׁיְחַלֵּק עִמּוֹ אֶת הַמַּמְלָכָה”.אָמַר לְנַפְשׁוֹ:" אִם שִׁפְחָה זוֹ יוֹלֶדֶת בֶּן-זָכָר, הֲרֵינִי הוֹרְגוֹ". וְשָׁמַר אֶת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָן שַׁרְכָּאן, וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַשִּׁפְחָה, הִנֵּה הָיְתָה רוֹמִית, שֶׁשְּׁלָחָהּ אֵלָיו מִזְּמַן מֶלֶךְ רוֹמִי וּמוֹשֵׁל קֵיסַרְיָה,וְשָׁלַח עִמָּהּ כְּלֵי-יָקָר רַבִּים. וְהָיָה שְׁמָהּ צָפִיָּה, וְהָיְתָה הַנָּאָה בַּשְׁפָחוֹת וְהַיָּפָה בָהֶן לְמַרְאֶה וְהַכְּבוּדָה בְכֻלָּן, הָיְתָה טוֹבַת שֵׂכֶל וְיֹפִי כוֹבֵשׁ לְבָבוֹת, וּכְשֶׁהָיְתָה מְשָּׁרֶתֶת אֶת הַמֶּלֶךְ בְּלֵיל עוֹנָתָהּ, אָמְרָה לוֹ:" הַמֶּלֶךְ, מְחַלָּה אֲנִי אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁיְּחוֹנֵן אוֹתְךָ בֵּן זָכָר מִמֶּנִּי, שֶׁאֵיטִיב לְגַדְּלוֹ לְךָ וּלְחַנְּכוֹ שֶׁיְּהֵא בֶּן-תַּרְבּוּת וְכָבוֹד“. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ, שֶׁמָּצְאוּ הַדְּבָרִים חֵן בְּעֵינָיו. לֹא פָסְקָה מִכָּךְ עַד שֶׁמָּלְאוּ לָהּ חֳדָשֶׁיהָ וְיָשְׁבָה עַל הָאָבְנַיִם, וְהָיְתָה מִתְנַהֶגֶת בַּחֲסִידוּת וְשׁוֹקֶדֶת עַל עֲבוֹדַת-הָאֱלֹהִים, מִתְפַּלֶּלֶת וְקוֹרְאָה אֵלָיו שֶׁיְחוֹנֵן אוֹתָהּ בֵּן עוֹשֵׂה-הַיָּשָׁר, וְשֶׁיָּקֵל עָלֶיהָ לֵדָתָהּ, וְקִבֵּל אֱלֹהִים אֶת תְּפִלָּתָהּ. מִנָּה לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס שֶׁיּוֹדִיעַ לוֹ מַה הוּא שֶׁתֵּלֵד, אִם זָכָר הוּא אוֹ נְקֵבָה. וּכְמוֹ כֵן שָׁלַח גַּם שַׁרְכָּאן שָׁלִיחַ שֶׁיּוֹדִיעַ לוֹ בְּעִנְיָן זֶה. כְּשֶׁיָּלְדָה צָפִיָּה אוֹתוֹ וָלָד, הִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ הַמְיַלְּדוֹת וּמָצְאוּ בַּת מְאִירָה יוֹתֵר מִן הַלְּבָנָה, וְהוֹדִיעוּ עַל כָּךְ אֶת הַנִּמְצָאִים שָׁם. חָזַר שָׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ וְהוֹדִיעוֹ הַדָּבָר, וְכֵן הוֹדִיעַ שְׁלִיחַ שַׁרְכָּאן לוֹ בְכָךְ, וְשָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה. כְּשֶׁהִסְתַּלְּקוּ שְׁנֵי הַסָּרִיסִים אָמְרָה צָפִיָּה לַמְיַלְּדוֹת:”הַמְתִּינוּ לִי שָׁעָה, שֶׁכֵּן חָשָׁה אֲנִי, שֶׁעוֹד מַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּבִטְנִי". צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה, וּבָאוּ לָהּ צִירִים וַחֲבָלִים שֵׁנִית, וְהֵקֵל עָלֶיהָ אֱלֹהִים וְיָלְדָה וָלָד שֵׁנִי. הִסְתַּכְּלוּ בּוֹ הַמְיַלְּדוֹת וּמְצָאוּהוּ בֵּן זָכָר דוֹמֶה לְאַגַּן הַסַּהַר, מִצְחוֹ זֹהַר וּלְחָיָיו אֹדֶם וְרָדִים כַּשּׁוֹשַׁנִּים. שָׂשָׂה עָלָיו הַשִּׁפְחָה וְהַסָּרִיסִים וְהַמְשָׁרְתִים וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם. וּכְשֶׁהֵטִילָה צָפִיָּה אֶת הַשִּׁלְיָה, נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת שָׂשׂוֹן בָּאַרְמוֹן. שָׁמְעוּ שְׁאָר הַשְּׁפָחוֹת אֶת הַדָּבָר, וְנִתְקַנְּאוּ בָהּ, וְהִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה לְעֹמָר אַלנֻּעְמָאן וְשָׂמַח. וּכְשֶׁנִּתְבַּשֵּׂר בַּבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה קָם וְנִכְנַס אֵלֶיהָ. נְשָּׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ וְהִסְתַּכֵּל בַּוָּלָד. גָּחַן אֵלָיו וּנְשָׁקוֹ, הִכּוּ הַשְּׁפָחוֹת בְּתֻפִּים וְנִגְּנוּ בִכְלֵי שִׁיר, צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַיֶּלֶד בְּשֵׁם צַ’וְא אַלְמַכָּאן¹ וּלַאֲחוֹתוֹ שֵׁם נַזְהַת אַלזַּמָאן² מִלְּאוּ מִצְוָתוֹ וְעָנוּ וְאָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וְכֵן נַעֲשֶׂה”.

הִקְצָה לָהֶם הַמֶּלֶךְ מִי שֶׁיְּשָׁרְתוּם מִן הַמֵּינִיקוֹת וְהַסָּרִיסִים וְהַמְשָׁרְתִים וְהָאוֹמְנוֹת, וְקָצַב לָהֶם קִצְבָה מִן הַסֻּכָּר וְהַמַּשְׁקָאוֹת וְהַשְּׁמָנִים וְזוּלַת זֶה מִמַּה שֶׁתִּלְאֶה הַלָּשׁוֹן לְתָאֲרוֹ. שָׁמְעוּ תוֹשָׁבֵי בַּגְדָּאד מַה שֶּׁחוֹנֵן בּוֹ הַמֶּלֶךְ מִן הַיְלָדִים וְקִשְׁטוּ אֶת הָעִיר וְהוֹדִיעוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה בְּתֻפִּים וּבַחֲצוֹצְרוֹת, וְנִמְלְאָה הָעִיר שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן. בָּאוּ הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְרַבֵּי הַמְּלוּכָה וּבֵרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ לְהֻלֶּדֶת בְּנוֹ צַ’וְא אַלְמַכָּאן וּבִתּוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן. הוֹדָה לָהֶם הַמֶּלֶךְ עַל כָּךְ וְנָתַן לָהֶם בִּגְדֵי-פְאֵר וְהִרְבָּה לְכַבְּדָם בַּחֲסָדִים מִלְּפָנָיו, וְהֵיטִיב לָעוֹמְדִים לְפָנָיו מִן הַפַּמַּלְיָא שֶׁלּוֹ הַקְּרוֹבָה אֵלָיו וְלַהֲמוֹן מְשָׁרְתָיו, לֹא פָסַק מִכָּךְ עַד שֶׁעָבְרוּ אַרְבַּע שָׁנִים, וְהָיָה שׁוֹאֵל תָּמִיד אַחֲרֵי כָּל מִסְפַּר יָמִים לִשְׁלוֹם צָפִיָּה וִילָדֶיהָ. אַחֲרֵי אַרְבַּע שָׁנִים פָּקַד לְהָבִיא לָהּ מִן הַתַּכְשִׁיטִים וְהָאֲבָנִים הַיְקָרוֹת וּבִגְדֵי הַיְקָר וּמָמוֹן רָב, וְצִוָּה עָלֶיהָ לְטַפֵּל בַּשְׁנַיִם וּלְחַנְּכָם יָפֶה.

וְהָיָה כָל זֶה בְּשָׁעָה שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאָבִיו עֹמָר אַלנֻּעמָאן חוֹנֵן גַּם בְּבֵן זָכָר, שֶׁלֹּא יָדַע אֶלָּא עַל הֻלֶּדֶת נָזְהַת אַלזַּמָאן, שֶׁכֵּן הֶעֱלִימוּ מִמֶּנּוּ דְבַר צַ’וְא אַלְמַכָּאן עַד שֶׁעָבְרוּ יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהָיָה עָסוּק בָּהֶם בִּקְרָבוֹת עִם אַמִּיצֵי לֵב וְיוֹצֵא לַמַּעֲרָכָה נֶגֶד אַבִּירִים.

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עֹמַר אַלנֻּעמָאן יוֹשֵׁב, נִכְנְסוּ אֵלָיו שׁוֹמְרֵי-הַסַּף, נָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמְרוּ:" הַמֶּלֶךְ הַמְרוֹמָם, הִנֵּה הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ שְׁלִיחִים מֵאֵת מֶלֶךְ בִּיזַנְטְיָה וּמוֹשֵׁל קוּשְׁטָא הָעֲצוּמָה, וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְיַצֵּב לְפָנֶיךָ וְלִשְׁמֹעַ לִפְקֻדָּתְךָ: אִם יִתֵּן לָהֶם הַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְכָךְ, הֲרֵינוּ מַכְנִיסִים אוֹתָם, וְאִם לָאו הֲרֵי אֵין לַעֲמֹד בִּפְנֵי הַפְּקֻדָּה“. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צִוָּה לָהֶם לְהִכָּנֵס, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ פָנָה אֲלֵיהֶם וְקִבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים וְשָׁאַל אוֹתָם לִשְׁלוֹמָם וּלְסִבַּת בּוֹאָם. נָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמְרוּ:” הַמֶּלֶךְ הַנַּעֲלֶה, שֶׁמַּלְכוּתוֹ מַגִּיעָה עַד אַפְסֵי אָרֶץ, הֱוֵה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה שֶׁשָּׁלַח אוֹתָנוּ אֵלֶיךָ הוּא הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן מוֹשֵׁל אַרְצוֹת יָוָן וְצִבְאוֹת הַנּוֹצְּרִים, הַשַּׁלִּיט בְּקוּשְׁטָא הַבִּירָה, וְהוּא מוֹדִיעֲךָ שֶׁהוּא כַּיּוֹם נִלְחָם מִלְחָמָה קָשָׁה בְּעָרִיץ קְשֵׁה-עֹרֶף, הַיְנוּ מוֹשֵׁל קֵסַרְיָה. וְהַסִּבָּה לְכָךְ הִיא זוֹ, שֶׁאֶחָד מִמַּלְכֵי הָעַרְבִים, נִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁמָּצָא בְּאַחַת מִלְחֲמוֹת-הַכִּבּוּשׁ שֶׁלּוֹ אוֹצָר עַתִּיק יוֹמִין מִזְּמַנּוֹ שֶׁל אַלֶכְּסַנְדֶר. הוֹצִיא מִתּוֹכוֹ הוֹן שֶׁלֹּא יִסָּפֵר מֵרֹב, וּבְתוֹךְ הַשְּׁאָר שֶׁמָּצָא בוֹ, שָׁלשׁ אַבְנֵי-חֵן מְעֻגָּלוֹת וּגְדוֹלוֹת כְבֵיצַת בַּת-הַיַּעֲנָה. וְאֵלּוּ אַבְנֵי-הַחֵן מִן הַמְעֻלּוֹת שֶׁבָּאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת הַלְּבָנוֹת וְהַזַּכּוֹת שֶׁאֵין כְּמוֹתָן. וְכָל אֶבֶן וָאֶבֶן מֵאַבְנֵי-חֵן אֵלֶּה חָקוּק עָלֶיהָ בְּחֶרֶט יְוָנִי עִנְיָנִים מִן הַסּוֹדוֹת, וּמוֹעִיל בָהֶן, וְלָהֶן סְגֻלּוֹת לְמַכְבִּיר, וּמִסְּגֻלּוֹתֵיהֶן הִיא זוֹ, שֶׁכָּל יֶלֶד שֶׁנּוֹלַד שֶׁתּוֹלִים לוֹ אֶבֶן חֵן מֵאֵלֶּה, לֹא יִפְגָּעֵנוּ שׁוּם פֶּגַע רָע, כָּל עוֹד נִשְׁאֲרָה הָאֶבֶן תְּלוּיָה עָלָיו, וְלֹא יֵדַע לֹא תַאֲנִיָּה וְלֹא חֹלִי. וּכְשֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּתוֹ וְנָפְלוּ בְיָדוֹ וְהִכִּיר מַה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִן הַטּוֹבוֹת, שָׁלַח לַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן מַתָּנוֹת מֵחֲפָצִים יְקָרִים וְזָהָב וּבְתוֹכָן אֶת שְׁלשׁ אַבְנֵי-הַחֵן, וְצִיֵּד לְכָךְ שְׁתֵּי סְפִינוֹת. אַחַת מֵהֶן אוֹצְרוֹת הַיְקָר בְּתוֹכָהּ, וְהַשְּׁנִיָּה תּוֹכָהּ בְּנֵי-אָדָם שֶׁיִּשְׁמְרוּ עַל אוֹתָן הַמַּתָּנוֹת מִפְּנֵי מִי שֶׁיִּתְנַפֵּל עֲלֵיהֶן בַּיָּם, וְאִם כִּי יוֹדֵעַ הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא יָעֵז לְהִתְנַפֵּל עַל סְפִינוֹתָיו בִּהְיוֹת שֶׁהוּא מֶלֶךְ ָעַרְבִים. וּבְיִחוּד שֶׁדֶּרֶךְ הַסְּפִינוֹת שֶׁהַמַּתָּנוֹת בָּהֶן בְּיַמּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ קוּשְׁטָא הִיא, וּמְגַמַּת פְּנֵיהֶן אֵלָיו, וְאֵין בְחוֹפֵי אוֹתוֹ יָם אֶלָּא נְתִינָיו. וּכְשֶׁצִּיֵּד שְׁתֵּי סְפִינוֹת אֵלּוּ, הִפְלִיגוּ בַיָּם עַד שֶׁהִגִּיעוּ קָרוֹב לְאַרְצֵנוּ. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן שׁוֹדְדֵי-יָם מֵאוֹתָהּ מְדִינָה וּבְתוֹכָן צָבָא שֶׁל מוֹשֵׁל קֵסַרְיָה, וְלָקְחוּ כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָן מִן הַחֲפָצִים יִקְרֵי-הָעֵרֶךְ וְהַזָּהָב וְהָאוֹצָרוֹת וְאֶת שְׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן, וְהָרְגוּ אֶת הָאֲנָשִׁים. כְּשֶׁהִגִּיעָה הַשְּמוּעָה לְמַלְכֵּנוּ, שָׁלַח עֲלֵיהֶם צָבָא, אַךְ הֵם הִכּוּהוּ עַד חָרְמָה. שָׁלַח עֲלֵיהֶם צָבָא חָזָק מִן הָרִאשׁוֹן, וְהִכּוּהוּ אַף הוּא. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִמְלָא הַמֶּלֶךְ חֵמָה, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵצֵא לִקְרָאתָם אֶלָּא הוּא עַצְמוֹ בְּכָל צִבְאוֹתָיו, וְשֶׁלֹּא יַעֲלֶה מֵעֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲרִיב אֶת קֵסַרְיָה, וְעָזַב אֶת אַדְמָתָהּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁל כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁמַּלְכָּהּ מוֹשֵׁל בָּהֶן, שְׁמָמָה. וַהֲרֵי הַבַּקָּשָׁה מֵאֵת אִישׁ-הַחַיִל, שַׂר-הַדּוֹר הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעמָאן מֶלֶךְ בַּגְדָּאד וְכֹרָסָאן, הִיא אֵפוֹא זוֹ שֶׁיִּתְמֹךְ בָּנוּ בְצָבָא מִלְּפָנָיו, לְתִפְאֶרֶת לוֹ. וּכְבָר שָׁלַח אֵלָיו מַלְכֵּנוּ בְיָדֵנוּ מַשֶּׁהוּ מִן הַמַּתָּנוֹת מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, וְהוּא מְיַחֵל לְחַסְדְּךָ שֶׁתְּקַבְּלֵן וְתַעֲשֶׂה חֶסֶד עִמּוֹ בְּעֶזְרָתֶךָ" נָשְׁקוּ הַשְּׁלִיחִים אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעמָאן.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ, וּכְשֶׁהָיָה הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה פָּתְחָה וְאָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁשְּלִיחֵי קוּשְׁטָא וּבְנֵי לְוָיָתָם נָשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעמָאן, וְדִבְּרוּ אֵלָיו. אַחַר-כָּךְ הִגִּישׁוּ לוֹ אֶת הַמַּתָּנָה. וְהָיְתָה הַמַּתָּנָה חֲמִשִּׁים נַעֲרָה מִן הַמֻּבְחָרוֹת שֶׁבִּמְדִינַת רוֹמִי. וַחֲמִשִּׁים עֲבָדִים שֶׁבִּגְדֵי רִקְמָה עֲלֵיהֶם עִם אֲזוֹרֵי כֶסֶף וְזָהָב. וְכָל עֶבֶד בְּאָזְנוֹ נֶזֶם זָהָב וּבְתוֹכָהּ פְּנִינָה עֶרְכָּהּ אֶלֶף מִשְׁקַל-זָהָב. וְכָזֹאת הָיְתָה גַּם עַל הַנְּעָרוֹת. וְהָיוּ עֲלֵיהֶן מִן הָאֲרִיגִים הַשָּׁוֶה הוֹן יָקָר. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם הַמֶּלֶךְ קִבְּלָם וְשָׂמַח בָּהֶם, וְצִוָּה לְכַבֵּד אֶת הַשְּׁלִיחִים, וּפָנָה אֶל מִשְׁנָיו לְהִוָּעֵץ בָּהֶם מַהו ּשֶׁיַּעֲשֶׂה.

קָם מִתּוֹכָם מִשְׁנֶה אֶחָד, וְהָיָה זָקֵן, שְׁמוֹ דִּנְדָּאן. נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעמָאן וְאָמַר:" אֵין טוֹב בַּדָּבָר מִזֶּה שֶׁתְּצַיֵּד צָבָא עָצוּם וְתַפְקִיד לְרֹאשׁ עֲלֵיהֶם אֶת בִּנְךָ שַׁרְכָּאן, וְאָנוּ נַעֲמֹד לְפָנָיו כְּשָׂרֵי צָבָא. וְעֵצָה זוֹ הִיא הַטּוֹבָה בְיוֹתֵר מִשְּׁתֵּי פָּנִים. רֵאשִׁית כֹּל, מִשּׁוּם שֶׁמֶּלֶךְ רוֹמִי כְבָר בִּקֵּשׁ חָסוּתְךָ וְשָׁלַח לְךָ מַתָּנָה וְקִבַּלְתָּ אוֹתָהּ. וְשֵׁנִית, מִשּׁוּם שֶׁעַכְשָׁו אֵין הָאוֹיֵב מֵעֵז לִפְגוֹעַ בְּאַרְצְךָ. וְאִם יִהְיֶה צְבָאֲךָ מָגֵן לְמֶלֶךְ רוֹמִי, וְיַהֲדֹף אֶת אוֹיְבָיו, יְיַחֲסוּ אֶת הַדָּבָר לְךָ וְתִתְפַּרְסֵם בְּכָל הַמְּדִינוֹת וְהָאֲרָצוֹת. וּבִפְרָט כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשְּׁמוּעָה לְאִיֵּי הַיָּם וְיִשְׁמְעוּ בְּנֵי הַמַּעֲרָב, יָבִיאוּ לְךָ מִנְחָה וַחֲפָצִים יִקְרֵי עֵרֶךְ וּמָמוֹן“. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ דְּבָרִים אֵלֶּה מִפִּי מִשְׁנֵהוּ דִּנְדָּאן, מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם נְכוֹחִים. הִלְבִּישׁוֹ בֶגֶד-פְּאֵר וְאָמַר לוֹ:”מִפִּי שֶׁכְּמוֹתְךָ יִטְלוּ הַמְּלָכִים עֵצָה, וְרָאוּי הוּא שָׁאַתָּה תַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הָחָלוּץ, וּבְנִי שַׁרְכָּאן יִהְיֶה בְרֹאשׁ חֵיל הַמְאַסֵּף".

צִוָּה הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא אֵלָיו אֶת בְּנוֹ. וּכְשֶׁבָּא סִפֵּר לוֹ אֶת הָעִנְיָן, וּמָסַר לוֹ מַה שֶּׁאָמְרוּ הַשְּׁלִיחִים וּמַה שֶּׁאָמַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן, וּפָקַד עָלָיו לְהַתְחִיל בַּהֲכָנַת כְּלֵי-מִלְחָמָה וּלְהִצְטַיֵּד לְמַסָּע, וְשֶׁלֹּא יַמְרֶה אֶת פִּי הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן לְכָל אֲשֶׁר יִיעַץ אוֹתוֹ, וְצִוָּהוּ לִבְחֹר לוֹ מִצְּבָאוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים פָּרָשִׁים מְזֻיָּנִים בְּתַכְלִית הַהִזְדַּיְנוּת וְעוֹמְדִים בְּאֹרֶךְ-רוּחַ בִּפְנֵי כָּל צָרָה. שָׁמַע שַׁרְכָּאן לְמַה שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו עֹמַר אַלנֻּעמָאן, וְקָם מִיָּד וּבָחַר לוֹ מִצְּבָאוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים פָּרָשִׁים. אַחַר-כָּךְ נִכְנַס לְאַרְמוֹנוֹ וְהוֹצִיא הוֹן עָצוּם וְחִלֵּק לָהֶם הַמָּמוֹן וְאָמַר לָהֶם:“הֲרֵי נָתַתִּי לָכֶם שְׁהוּת שְׁלשָׁה יָמִים”. נָשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וְיָצְאוּ מִלְּפָנָיו וְהִתְחִילוּ מְכִינִים וּמְתַקְּנִים עַצְמָם לָעִנְיָן. נִכְנַס שַׁרְכָּאן אֶל אוֹצְרוֹת הַנֶּשֶׁק וְנָטַל מַה שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ מִכְּלֵי-מִלְחָמָה וּכְלֵי זַיִן, אַחַר-כָּךְ נִכְנַס לָאֻרְוָה וּבָחַר מִתּוֹכָהּ אַת הַמְצֻיָּנִים בַּסּוּסִים וְלָקַח עִמּוֹ זוּלַת זֶה. שָׁהוּ שְׁלשָׁה יָמִים, וְיָצְאוּ הַצְּבָאוֹת אֶל מִחוּץ לָעִיר. יָצָא עֹמַר אַלנֻּעמָאן לְהִפָּרֵד מִבְּנוֹ שַׁרְכָּאן שֶׁנָּשַׁק הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְנָתַן לוֹ שִׁבְעָה כִּיסִים מָמוֹן. פָּנָה אֶל הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן וְצִוָּהוּ עַל בְּנוֹ שַׁרְכָּאן. נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו וְעָנָה אוֹתוֹ:" שָׁמַעְתִּי וְכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה". פָּנָה הַמֶּלֶךְ אֶל בְּנוֹ שַׁרְכָּאן וְצִוָּהוּ לְהִוָּעֵץ בַּכֹּל בַּמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ. חָזַר אָבִיו עַד שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, וְצִוָּה שַׁרְכָּאן אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא לִפְקֹד עַל צִבְאוֹתֵיהֶם לְפָנָיו, וְהָיָה מִסְפָּרָם עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים פָּרָשִׁים מִלְּבַד הָרַגְלִים וְהַמְלַוִּים אוֹתָם. טָעֲנוּ מִטְעָנָם וְהִכּוּ בַתֻּפִּים וְתָקְעוּ בַחֲצוֹצְרוֹת וְנָשְׂאוּ אֶת הַנִּסִּים וְאֶת הַדְּגָלִים, וְרָכַב בֶּן-הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן לְצִדּוֹ שֶׁל מִשְׁנֵהוּ דִּנְדָּאן, כְּשֶׁהַדְּגָלִים מִתְנַפְנְפִים מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם.

לֹא פָסְקוּ מִנְּסֹעַ וְהַשְּׁלִיחִים לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וּבָא הַלַּיְלָה. חָנוּ וְנָחוּ, וְלָנוּ שָׁם אוֹתוֹ לַיְלָה. כְּשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר רָכְבוּ וְנָסְעוּ לְדַרְכָּם, וְלֹא פָסְקוּ מִנְּסֹעַ כְּשֶׁהַשְּׁלִיחִים מוֹרִים לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ, מֶשֶׁךְ זְמַן עֶשְׂרִים יוֹם, אַחַר-כָּךְ הִגִּיעוּ בַּיּוֹם הָעֶשְׂרִים וְאֶחָד אֶל נַחַל רְחַב-יָדַיִם וּמְרֻבֵּה הָעֵצִים וְהַצְּמָחִים. וְהָיָה זְמַן הַגִּיעָם לְאוֹתוֹ נַחַל,לַיְלָה. צִוָּה אוֹתָם שַׁרְכָּאן לַחֲנוֹת וְלַעֲמֹד בּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים. חָנָה הַצָּבָא וְתָקְעוּ הָאֹהָלִים, וְנִתְפַּזֵּר הַצָּבָא לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל. וְחָנוּ הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן וּשְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן מוֹשֵׁל קוּשְׁטָא בְּאֶמְצַע אוֹתוֹ נַחַל. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְשַׁרְכָּאן, הִנֵּה בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ הַצָּבָא, עָמַד מֵאַחֲרֵיהֶם שָׁעָה קַלָּה עַד שֶׁחָנוּ כֻלָּם וְהִתְפַּזְּרוּ בִקְצוֹת הַנַּחַל. אַחַר-כָּךְ שִׁלַּח אֶת רֶסֶן סוּסוֹ, מְבַקֵּשׁ לָתוּר אֶת הַנַּחַל וְלִטֹּל עַל עַצְמוֹ אֶת שְׁמִירָתוֹ, מִשּׁוּם מִצְוַת אָבִיו שֶׁצִּוָּהוּ, וּבִגְלַל זֶה שֶׁנִּמְצְאוּ בִּקְצֵה גְּבוּל אֶרֶץ בִּיזַנְטְיָה אַדְמַת הָאוֹיֵב. נָסַע יְחִידִי אַחֲרֵי שֶׁצִּוָּה אֶת עֲבָדָיו וְאֶת הַפַּמַּלְיָא שֶׁלּוֹ לַחֲנוֹת לְיַד הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן. לֹא פָסַק מִנְּסוֹעַ עַל גַּב סוּסוֹ בִּקְצוֹת הַנַּחַל עַד שֶׁעָבַר מִן הַלַּיְלָה רִבְעוֹ, נִתְעַיֵּף וְאָחֲזָה אוֹתוֹ תְנוּמָה, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁלֹּא יָכֹל לְדַרְבֵּן אֶת סוּסוֹ. וְהָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּב סוּסוֹ. תְּקָפַתְהוּ שֵׁנָה וְנִרְדַּם. וְלֹא הָיָה הַסּוּס פּוֹסֵק מֵהַסִּיעוֹ עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְהִכְנִיסוֹ אֶל אַחַד הַיְעָרוֹת. וְהָיָה אוֹתוֹ יַעַר מְרֻבֶּה עֵצִים. וּכְבָר עָלָה עָלָיו הַיָּרֵחַ וְהֵאִיר אֶת הַמִּזְרָח וְאֶת הַמַּעֲרָב. נִדְהַם שַׁרְכָּאן כְּשֶׁרָאָה אֶת עַצְמוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְאָמַר הַמַּאֲמָר אֲשֶׁר לֹא יֵבוֹשׁ אוֹמְרוֹ, הַיְנוּ:“אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר וְהַנַּעֲלֶה”. וּבְעוֹד הוּא בְכָךְ מְפָחֵד מִפְּנֵי חַיּוֹת-טֶרֶף וְנָבוֹךְ מִבְּלִי שֶׁיֵּדַע לְאָן יִפְנֶה, רָאָה אֶת הַיָּרֵחַ שֶׁהֵפִיץ אֶת אוֹרוֹ עַל כִּכַּר דֶּשֶׁא שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הוּא מִכָּרֵי הַדֶּשֶׁא שֶׁל גַּן-עֵדֶן, וְשָׁמַע קוֹלוֹת נְעִימִים וְשִׂיחָה נָאָה וּצְחוֹק הַטּוֹרֵף אֶת דַּעְתָּם שֶׁל בְּנֵי-אָדָם.

יָרַד הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן מֵעַל סוּסוֹ, וְאָסַר אוֹתוֹ לְאַחַד הָעֵצִים. וְהָיָה מְהַלֵּךְ עַד שֶׁנִּגְלָה לְפָנָיו נָהָר, וְרָאָה אֶת הַמַּיִם זוֹרְמִים בְּתוֹכוֹ, וְשָׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה מְדַבֶּרֶת לָשׁוֹן עַרְבִית וְאוֹמֶרֶת:“נִשְׁבַּעַת אֲנִי בַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין הוּא נָאֶה מִצִּדְכֶם. וְאוּלָם כָּל מִי שֶׁתְּדַבֵּר אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת הֲרֵינִי מַפִּילַתָּה וְכוֹתַפְתָּהּ בַּאֲזוֹרָהּ”. וְהָיָה כָּל זֶה כְּשֶׁשַּׁרְכָּאן מְהַלֵּךְ לְעֵבֶר הַקּוֹל עַד שֶׁהִגִּיעַ לִקְצֵה הַמָּקוֹם: רָאָה נָהָר זוֹרֵם וְעוֹפוֹת מְנַתְּרִים וְאַיָּלוֹת מִתְעַלְּסוֹת יָחַד, וּפָרוֹת בָּר מְלַחֲכוֹת בְשַׁלְוָה בַּקָּצֶה, וְצִפֳּרִים פוֹצְחוֹת זְמִירוֹת בִּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶן בִּתְרוּעָה עַלִּיזָה. וְהָיָה כָּל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם בִּקְעַת צְמָחִים מִצְּמָחִים שׁוֹנִים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּתֵאוּר הַדּוֹמֶה לָזֻה, בִּשְׁנֵי בָּתֵּי שִׁיר אֵלּוּ.

לֹא תִיף הָאָרֶץ בִּלְתִּי אִם בִּפְרָחֶיהָ,

וְהַמַּיִם מֵעַל לָהּ יִזְרְמוּ שִׁלּוּחֶיהָ.

מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים אַדִּיר עָשָׂה וַיַּעַרְכֶהָ,

נוֹתֵן כָּל מַתָּת, וְכָל טוֹבָה הוּא יַעֲנִיקֶהָ.

הִסְתַּכֵּל שַׁרְכָּאן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וְרָאָה בוֹ מִנְזָר וּבְתוֹךְ הַמִּנְזָר טִירָה נִשָּׂאָה בָאֲוִיר לְאוֹר הַיָּרֵחַ, וּבְאֶמְצַע הַמִּנְזָר יוּבָל, שֶׁמִּתּוֹכוֹ זוֹרְמִים הַמַּיִם לְאוֹתָם כָּרֵי-הַדֶּשֶׁא, וּבְתוֹכוֹ אִשָּׁה וּלְפָנֶיהָ עֶשֶׂר שְׁפָחוֹת כְּאִלּוּ הֵן אַגָּנֵי-הַסַּהַר, וַעֲלֵיהֶן מִכָּל מִין עֲדִי וּשְׂמָלוֹת נֶחְמָדוֹת לָעֵינַיִם, וְכֻלָּן בְּתוּלוֹת מַזְהִירוֹת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶן בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

יַזְהִיר הַכָּר בַּאֲשֶׁר בּוֹ,

מִן הַלְּבָנוֹת הַצְּנוּעוֹת,

וְהוֹסִיף הָדָר וְחֵן לוֹ

מִן הַמֻּפְלָאוֹת בַּסְּגֻלּוֹת.

דַקָּה גִזְרָתָן וְגֹבַהּ לָהֶן,

בְּנוֹת אֲהָבִים וְתַפְנוּקוֹת.

וּפְרוּעוֹת שַׂעֲרוֹתֵיהֶן

כְּאַשְׁכָּלוֹת הַדָּלִיּוֹת.

בְּעֵינֵיהֶן טוֹבוֹת,

וְחִצִּים מוֹרוֹת,

טוֹפְפוֹת וּמְמִיתוֹת

גִּבּוֹרִים בַּבְּרִיּוֹת.

הִסְתַּכֵּל שַׁרְכָּאן בְּאֵלּוּ עֶשֶׂר הַנְּעָרוֹת וּמָצָא בֵּינֵיהֶן נַעֲרָה הַדּוֹמָה כְּאִלּוּ הָיְתָה אַגַּן-הַסַּהַר בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ: שְׂעָרָהּ קְוֻצּוֹת וּמֵצַח לָהּ לָבָן וָצַח, עֵינֶיהָ אַפְלוּלוֹת, וְרַקּוֹתֶיהָ מְתֻלְתָּלוֹת. שְׁלֵמָה בְּעַצְמָהּ וּבְתָאֳרֶיהָ, כְּמָה שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר עַל שֶׁכְּמוֹתָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

בְּמַבַּט פְּלָאִים עָלַי תַּשְׁקִיף

וּמִקּוֹמָתָהּ יֵבוֹשׁ רֹמַח זָקִיף.

נִגְלְתָה עָלֵינוּ בִלְחִי שׁוֹשָן,

תּוֹכָהּ זֹהַר כָּל הוֹד נִתָּן.

קְוֻצּוֹתֶיהָ שְׁחוֹר עִם פָּנֶיהָ אוֹר,

כְּלַיְלָה יוֹפִיעַ עַל שְׂשׂוֹן שַׁחַר טָהוֹר.

שָׁמַע אוֹתָהּ שַׁרְכָּאן אוֹמֶרֶת לַנְּעָרוֹת: גֵּשְׁנָה הֵנָּה שֶׁאֵאָבֵק עִמָּכֶן בְּטֶרֶם יִשְׁקַע הַיָּרֵחַ וְיַעֲלֶה הַשַּׁחַר“, וְהָיְתָה כָּל אַחַת מֵהֶן נִגֶּשֶׁת אֵלֶיהָ וְנֶאֱבֶקֶת עִמָּהּ, וְהִיא מַפִּילָתַן לָאָרֶץ וְכוֹפְתָתַן בַּאֲזוֹרָהּ.לֹא פָסְקָה מֵהֵאָבֵק עִמָּן וּלְהַפִּילָן לָאָרֶץ, עַד שֶׁכָּבְשָׁה אוֹתָן כֻּלָּן וְכָפְתָה אוֹתָן בַּאֲזוֹרֵיהֶן. אַחַר-כָּךְ פָּנְתָה אֶל הַנַּעֲרָה אִשָּׁה זְקֵנָה שֶׁעָמְדָה לְפָנֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ כּוֹעֶסֶת עָלֶיהָ:”הוֹי בַּת בְּלִיַּעַל, כְּלוּם שְׂמֵחָה אַתְּ שֶׁאַתְּ כּוֹבֶשֶׁת אֶת הַנְּעָרוֹת? הֲרֵי אֲנִי זְקֵנָה וּכְבָר הִפַּלְתִּין לָאָרֶץ אַרְבָּעִים פַּעַם, וְכֵיצַד זֶה תָּזוּחַ דַעְתֵּךְ עָלַיִךְ? וְאָכֵן אִם כֹּחַ לָךְ לְהֵאָבֵק עִמִּי, הֵאָבְקִי. וְאִם רוֹצָה אַתְּ בְּכָךְ וְתָקוּמִי לְהֵאָבֵק עִמִּי, הֲרֵי אֲנִי קָמָה עָלַיִךְ וְשָׂמָה רֹאשֵׁךְ בֵּין רַגְלַיִךְ“. חִיְּכָה הַנַּעֲרָה לְמַרְאִית עַיִן, בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְלֵאָה זַעַם בְּקִרְבָּהּ, וְקָמָה אֵלֶיהָ וְאָמְרָה:” גְּבִרְתִּי דַ’אַתְּ אַלדַּוָאהִי, בַּמָּשִׁיחַ אֲנִי מַשְׁבִּיעָה אוֹתָךְ, הַאֻמְנָם תֵּאָבְקִי עִמִּי אוֹ מְשַׁטָּה אַתְּ בִּי?" אָמְרָה לָהּ:" לֹא כִי, אָמְנָם נֶאֱבֶקֶת אֲנִי עִמָּךְ".

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעָה הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה הַנַּעֲרָה לְדַ’אַתְּ אַלְדַּוָאהִי: " הַאֻמְנָם תֵּאָבְקִי עִמִּי, בֶּאֱמֶת?" אָמְרָה לָהּ:“נֶאֱבֶקֶת אֲנִי עִמָּךְ בֶּאֱמֶת “, אָמְרָה לָהּ:”קוּמִי וְהֵאָבְקִי אִם כֹּחַ בָּךְ”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה הַזְּקֵנָה כָךְ, כָּעֲסָה כַּעַס גָּדוֹל וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרָהּ כְּאִלּוּ הָיָה שְׂעָרוֹ שֶׁל קִפּוֹד, וְקָמָה נֶגֶד הַנַּעֲרָה. אָמְרָה לָהּ הַזְּקֵנָה:" בַּמָּשִׁיחַ אֲנִי נִשְׁבַּעַת, שֶׁאֵינִי נֶאֱבֶקֶת עִמָּךְ אֶלָּא שֶׁאֲנִי עֲרֻמָּה, בַּת בְּלִיַּעַל“. נָטְלָה הַזְּקֵנָה מִטְפַּחַת-מֶשִׁי, אַחֲרֵי שֶׁהִתִּירָה סַרְבְּלֶיהָ, הִכְנִיסָה יָדֶיהָ תַּחַת שִׂמְלוֹתֶיהָ וְהֵסִירָה אוֹתָן מֵעַל גּוּפָהּ. קִפְּלָה אֶת הַמִּטְפַּחַת וְקָשְׁרָה אוֹתָהּ בַּחֲלָצֶיהָ, וְדָמְתָה כְּאִלּוּ הָיְתָה שֵׁדָה קֵרְחָה אוֹ נָחָשׁ מְנֻמָּר. אַחַר-כָּךְ גָּחֲנָה עַל הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה לָהּ:” עֲשִׂי כְּמוֹ שֶׁעֲשִׂיתִי“. וְהָיָה כָּל זֶה כְּשֶׁשַּׁרְכָּאן מִסְתַּכֵּל בָּהֶן. הָיָה שַׁרְכָּאן מִתְבּוֹנֵן לַמַּרְאֶה הַמְכֹעָר שֶׁל הַזְּקֵנָה וְצוֹחֵק. אַחֲרֵי שֶׁעָשְׂתָה הַזְּקֵנָה כָּךְ, קָמָה הַנַּעֲרָה בִמְתִינוּת וְנָטְלָה מִטְפַּחַת תֵּימָנִית. הִכְפִּילָה אוֹתָהּ וּפָשְׁטָה סַרְבְּלֶיהָ וְנִגְלוּ שׁוֹקֶיהָ שֶׁל בַּהַט וּכְגִבְעַת הַבְּדֹלַח לָהֶן מֵעָל, חָלָק וּמְעֻגָּל, וּבֶטֶן יָפִיחַ רֵיחַ מֹר מִקִּפּוּלֶיהָ, כְּאִלּוּ הָיְתָה עֲרוּגַת כַּלָּנִיּוֹת, וְחָזֶה בּוֹ שְׁנֵי שָׁדַיִם עוֹמְדִים נָכוֹן, כְּמוֹ הָיוּ שְׁנֵי פִּלְחֵי רִמּוֹן. גָּחֲנָה עָלֶיהָ הַזְּקֵנָה וְנִלְפְּתוּ זוֹ בְזוֹ. נָשָׂא שַׁרְכָּאן רֹאשׁוֹ לַמָּרוֹם וְהִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים, שֶׁתְּהֵא הַנַּעֲרָה הַמְנַצַּחַת. גָּחֲנָה הַנַּעֲרָה תַּחַת הַזְּקֵנָה וְשָׂמָה אֶת יָדָהּ הַשְּׂמָאלִית בַּחֲגוֹרָתָהּ וְאֶת יְמִינָהּ בְּעָרְפָּהּ וּגְרוֹנָהּ וְהֵרִימָה אוֹתָהּ עַל יָדֶיהָ. הִשְּׁמִיטָה הַזְּקֵנָה עַצְמָהּ מִיָּדֶיהָ מְבַקֶּשֶׁת לְהִמָּלֵט. נָפְלָה עַל גַּבָּהּ, וְנִתְרוֹמְמוּ רַגְלֶיהָ אֶל עָל, וְנִתְגַּלָּה שְׂעָרָהּ לְאוֹר הַיָּרֵחַ. נָפְחָה שְׁתֵּי נְפִיחוֹת וְהֶעֶלְתָה בְּאַחַת מֵהֶן אָבָק מִן הָאָרֶץ, וְעָלָה עֲשַׁן הַשְּׁנִיָּה עַד לַשָּׁמַיִם. צָחַק שַׁרְכָּאן עָלֶיהָ עַד שֶׁנָּפַל לָאָרֶץ. אַחַר-כָּךְ קָם וְשָׁלַף חַרְבּוֹ וּפָנָה לְיָמִין וּלִשְׂמֹאל, וְלֹא רָאָה אָדָם זוּלַת הַזְּקֵנָה מוּטָלָה עַל גַּבָּהּ, אָמַר בְּלִבּוֹ:” לֹא שֶׁקֶר דִּבֵּר זֶה שֶׁכִּנָּה אוֹתָךְ בְּשֵׁם דַ’אתּ אַלְדַּוָאהִי- אֵשֶׁת מְאֵרָה“. הִתְקָרֵב אֶל שְׁתֵּיהֶן לְהַקְשִׁיב מַהוּ שֶׁעוֹבֵר בֵּינֵיהֶן. נִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה וְהֵטִילָה מַעֲטֵה מֶשִׁי דַּק עַל הַזְּקֵנָה וְהִלְבִּישָׁה אוֹתָהּ אֶת בְּגָדֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ:” גְּבִרְתִּי דַ’אתּ אַלְדַּוָאהִי, לֹא נִתְכַּוַּנְתִּי אֶלָּא לְהַפִּיל אוֹתָךְ לָאָרֶץ, וְלֹא לְכָל מַה שֶׁהִגִּיעַ אֵלַיִךְ, וְאוּלָם אַתְּ נִשְׁמַטְתְּ מִיָּדִי, וְהַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים שֶׁיָּצָאת בְּשָׁלוֹם". לֹא הֵשִׁיבָה לָהּ דָּבָר, קָמָה וְהִתְהַלְּכָה מִתְבַּיֶּשֶׁת, וְאֵינָה פּוֹסֶקֶת מִלֶּכֶת עַד שֶׁנֶּעֶלְמָה מִן הָעַיִן. הָיוּ הָעֲלָמוֹת מוּטָלוֹת כְּפוּתוֹת וּמָשְׁלָכוֹת לָאָרֶץ, וְהַנַּעֲרָה עוֹמֶדֶת יְחִידָה.

אָמַר שַׁרְכָּאן בְּלִבּוֹ:" לְכָל מְאֹרָע סִבָּתוֹ. לֹא תְקָפַתְנִי שֵׁנָה וְלֹא הוֹבִילַנִי סוּסִי לְמָקוֹם זֶה אֶלָּא לְמַזָּלִי הַטּוֹב, אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה זוֹ וְאֵלּוּ שֶׁאִתָּהּ לִי לְשָׁלָל“. רָכַב עַל סוּסוֹ, וְדִהֲרוֹ וְמִהֵר בּוֹ כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת וְחַרְבּוֹ בְיָדוֹ שְׁלוּפָה מִנְּדָנָהּ. צָעַק וְקָרָא: “אֱלֹהִים הוּא הַגָּדוֹל”. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ הַנַּעֲרָה נִזְדַּקְפָה וְקָמָה, וְאֶת שְׁתֵּי כַפּוֹת רַגְלֶיהָ עַל הַנָּהָר שָׁמָה, וְהָיָה רָחְבָּן שֵׁשׁ בָּאַמָּה. זִנְּקָה וְהָיְתָה עַל שְׂפָתוֹ הַשֵּׁנִית. אַחַר-כָּךְ קָמָה וְקָרְאָה בְּקוֹל רָם:” מִי אַתָּה שָׁם, שֶׁהֵפַרְתָּ שִׂמְחָתֵנוּ? הֲרֵי בְשָׁעָה שֶׁשָּׁלַפְתָּ חַרְבְּךָ, דוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ אַתָּה מִתְנַפֵּל עַל צְבָאוֹת. מֵאַיִן אַתָּה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? הַגֵּד דְּבַר אֱמֶת, שֶׁהָאֱמֶת תּוֹעִיל לְךָ יוֹתֵר, וְאַל תְּשַׁקֵּר, שֶׁהַשֶּׁקֶר מִמִּדּוֹת הַמְגֻנִּים הוּא. וְאֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁתָּעִיתָ בְדַרְכְּךָ בַלַּיְלָה הַזֶּה, עַד שֶׁהִגַּעְתָּ לְמָקוֹם זֶה, שֶׁהַנִּצָּל מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זֶה שְׁלָלוֹ הָרַב בְּיוֹתֵר. וְדַע שֶׁאַתָּה בְּכִכָּר כָּזֶה שֶׁאִלּוּ צָעַקְנוּ בוֹ צְעָקָה אַחַת, הָיוּ חָשִׁים אֵלֵינוּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים לְעֶזְרָתֵנוּ. הַגֵּד לָנוּ אֵפוֹא, מַהוּ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ? וְאִם רְצוֹנְךָ שֶׁנַּרְאֶה לְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, הֲרֵינוּ מוֹלִיכוֹת אוֹתְךָ אֵלֶיהָ, וְאִם חֶפְצְךָ שֶׁנַּעֲזֹר לְךָ בִּקְרָב, הֲרֵינוּ עוֹזְרוֹת".

כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרֶיהָ, אָמַר לָהּ:" אִישׁ נָכְרִי אֲנִי, מִן הַמֻּסְלִמִים, וּכְבָר הָלַכְתִּי בַלַּיְלָה הַזֶּה יְחִידִי, לְעַצְמִי לְבַקֵּשׁ שָׁלָל, וְלֹא מָצָאתִי שָׁלָל יָפֶה יוֹתֵר מֵאֵלּוּ עֶשֶׂר הַנְּעָרוֹת בְּלֵיל יָרֵחַ זֶה. אֶקַּח אֵפוֹא אוֹתָן וְאֶחֱזֹר אִתָּן אֶל חֲבֵרָי“. אָמְרָה לוֹ הַנַּעֲרָה:”דַּע לְךָ שֶׁלֹּא מָצָאתָ שָׁלָל, וְהַנְּעָרוֹת לֹא יִהְיוּ לְךָ לְשָׁלָל, כְּלוּם לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁהַשֶּׁקֶר מְגֻנֶּה?" אָמַר לָהּ:“אָכֵן הַמְאֻשָּׁר הוּא זֶה הַמַּשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל אֱלֹהִים מִבְּלִי עַל זוּלָתוֹ”. אָמְרָה לוֹ: בַּמָּשִׁיחַ נִשְׁבַּעְתִּי, שֶׁאִלּוּלֵא שֶׁחָשַׁשְׁתִּי לְמִיתָתְךָ עַל יָדִי, הָיִיתִי צוֹעֶקֶת צְעָקָה שֶׁהָיְתָה מַזְעִיקָה עָלֶיךְ מְלֹא הָאָרֶץ פָּרָשִׁים וְרַגְלִים. וְאוּלָם חָסָה אֲנִי עָלֶיךָ, נָכְרִי בָּאָרֶץ. אַךְ אִם בְּשָׁלָל חָפַצְתָּ, הֲרֵי אֲנִי מְבַקַּשְׁתְּךָ שֶׁתֵּרֵד מִסּוּסְךָ וְתִּשָּׁבַע לִי שֶׁאֵינְךָ מִתְקָרֵב אֵלַי בְּמַשֶּׁהוּ מִן הַנֶּשֶׁק, וְנֵאָבֵק אֲנִי וָאָתָּה. וְאִם אַתָּה מַפִּילֵנִי לָאָרֶץ, תָּשִׂים אוֹתִי עַל סוּסְךָ וְקַח אֶת כֻּלָּנוּ לְךָ לְשָׁלָל, אַךְ אִם אֲנִי מַפִּילָתְךָ לָאָרֶץ, אֶמְשֹׁל בְּךָ. הִשָּׁבַע לִי עַתָּה, שֶׁכֵּן חוֹשֶׁשֶׁת אֲנִי מִפְּנֵי בְּגִידָתְךָ, וּכְבָר נִמְצָא בְּדִבְרֵי חֲכָמִים: “בְּמָקוֹם שֶׁהַבְּגִידָה הִיא טֶבַע וּתְכוּנָה, אָפְסָה כָּל אֱמוּנָה. וּכְשֶׁאַתָּה נִשְׁבַּע לִי, הֲרֵינִי עוֹבֶרֶת וּבָאָה וְנִגֶּשֶׁת אֵלֶיךָ”. הִשְׁתּוֹקֵק שַׁרְכָּאן לְקַחְתָּהּ וְאָמַר בְּלִבּוֹ:" אֵין הִיא יוֹדַעַת שֶׁגִּבּוֹר אֲנִי בַּגִּבּוֹרִים“. קָרָא אֵלֶיהָ וְאָמַר לָהּ:” הַשְׁבִּיעִינִי בְּמַה שֶׁתִּהְיִי בְטוּחָה בוֹ, שֶׁלֹּא אֵגַּשׁ אֵלַיִךְ בְמַשֶּׁהוּ עַד שֶׁתִּתְכּוֹנְנִי וְתֹאמְרִי אֵלַי:" קְרַב הֵנָּה שֶׁאֵאָבֵק עִמְּךָ“, וְרַק אָז אֶקְרַב אֵלַיִךְ. וְאִם אַתְּ מַפִּילָה אוֹתִי לָאָרֶץ, הֲרֵי עִמִּי מִן הַמָּמוֹן שֶׁאֶפְדֶּה עַצְמִי בוֹ, וְאִם אֲנִי מַפִּיל אוֹתָך, הֲרֵי זֶה לִי הַשָּׁלָל הַיָּפֶה בְיוֹתֵר”. אָמְרָה הַנַּעֲרָה:“מַסְכִּימָה אֲנִי לְכָךְ”. הִשְׁתָּאָה שַׁרְכָּאן עַל הַדָּבָר וְאָמַר: “נִשְׁבַּע אֲנִי בַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל עָלָיו אֱלֹהִים וְיָשַׂם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁאַף אֲנִי מִצִּדִּי הִסְכַּמְתִּי”. אָמְרָה לוֹ:“נָא הִשָּׁבַע בְּנוֹתֵן נְשָׁמוֹת בְּגוּפוֹת וְשֶׁחָקַק לָאָדָם חֻקּוֹת, שֶׁלֹּא תִקְרַב אֵלַי לְרָעָה, אִם לֹא בְּהֵאָבְקוּת, שֶׁאִם לֹא כֵן תַּעֲשֶׂה, לֹא תָמוּת, מֻסְלִם. אָמַר שַׁרְכָּאן:”חֵי אֱלֹהִים, אִלּוּ הָיָה קָאצִ’י מַשְׁבִּיעֵנִי, וַאֲפִילוּ הָרֹאשׁ לָקָאצִ’ים, לֹא הָיָה דוֹרֵשׁ מִמֶּנִּי שְׁבוּעָה כָּזֹאת“. נִשְׁבַּע לָהּ בְּמַה שֶׁהָיְתָה בְּטוּחָה בוֹ מִן הַשְּׁבוּעוֹת, וְנָחָה דַעְתָּה בְּכָךְ. אָסַר אֶת סוּסוֹ לְעֵץ, וְנִשְׁתַּקַּע בְּיָם מַחֲשָׁבוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ:”יִשְׁתַּבַּח זֶה שֶׁיְּצָרָהּ מִטִּפַּת מַיִם מְאוּסִים“. אָזַר מָתְנָיו וְהֵכִין עַצְמוֹ לְהֵאָבֵק וְקָרָא לַנַּעֲרָה:”חִזְרִי וְעִבְרִי אֶת הַנָּהָר“. אָמְרָה לוֹ: “לֹא עָלַי לַעֲבֹר אֵלֶיךָ, אִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ, עֲבֹר אַתָּה אֵלָי”. אָמַר לָהּ: “אֵינִי יָכוֹל”, אָמְרָה לוֹ:”אִם כֵּן, הַנַּעַר, אֶעֱבֹר אֵפוֹא אֵלֶיךָ“, הִפְשִׁילָה אֶת שׁוּלֶיהָ וְזִנְקָה וְעָבְרָה לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי מִשְׁנֵי עֶבְרֵי הַנָּהָר. נִגַּשׁ אֵלֶיהָ, הֶחֱוָה קִידָה לְפָנֶיהָ וּמָחָא כַף, וְאוּלָם יָפְיָהּ וְחִנָּהּ הֵבִיאוּ אוֹתוֹ בִמְבוּכָה, שֶׁכֵּן רָאָה לְפָנָיו דְּמוּת שֶׁיָּדוֹ שֶׁל הַכֹּל-יָכֹל הֶאֱצִיל לָהּ שְׁלַל צִבְעֵי עֲלֵי הַפֵיּוֹת, וְיַד הַהַשְׁגָּחָה טִפְּחָה אוֹתָהּ, וְרוּחַ זֶפִיר הָאשֶׁר נְשָׁקַתָּה, וְכוֹכַב-אשֶׁר זָרַח לְהֻלַּדְתָּהּ. נִתְקַרְבָה אֵלָיו הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה לוֹ:” מֻסְלִם, הָבָה נֵאָבֵק בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַשַּׁחַר“, הִפְשִׁילָה שַׁרְווּל אַחַת זְרוֹעוֹתֶיהָ שֶׁדָּמְתָה לְשַׁמֶּנֶת טְרִיָּה, עַד שֶׁהִבְהִיק כָּל כַּר-הַדֶּשֶׁא לְלַבְנִינוּתוֹ, וְהֻכָּה שַׁרְכָּאן בְּסַנְוֵרִים. וְאוּלָם הוּא הֶחֱוָה שׁוּב קִידָה וּמָחָא כַף, וְאַף הִיא כָּךְ, וְתָפְשׂוּ זֶה בְזוֹ, לִפְּפוּ זֶה אֶת זוֹ וְנִלְפְּתוּ זֶה בְזוֹ וְנֶאֱבָקוּ. וְאוּלָם בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱלִיקָה יָדוֹ עַל גֵוָהּ הַזָּקוּף, וְנָגְעוּ קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו בְּקִפּוּלֵי גֵוָהּ הָרַךְ, רָפוּ אֲבָרָיו, וְעָמַד כִּפְגוּעַ שֶׁבֶר, וְנִתְחַלְחֵל גּוּפוֹ כִבְתוֹךְ קַדַּחַת. וְהִתְחִיל רוֹעֵד כַּקָּנֶה הַפַּרְסִי בְּסוּפַת סַעַר. הֵרִימָה אוֹתוֹ וְהִפִּילַתְהוּ לָאָרֶץ וְיָשְׁבָה עַל חָזֵהוּ בְּעַגְבוֹתֶיהָ שֶׁדָּמוּ לְגִבְעוֹת-חוֹל. אָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו וְלֹא יָדַע נַפְשׁוֹ. שָׁאֲלָה אוֹתוֹ: “מֻסְלִם, הֲרִיגַת נוֹצְרִים מֻתֶּרֶת לָכֶם, מַה תֹּאמַר אֵפוֹא אִם אָמִית אוֹתְךָ?” אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי מַה שָּׁאַתְּ אוֹמֶרֶת שָׁאַתְּ יְכוֹלָה לְהָמִית אוֹתִי אֵינוֹ מֻתָּר, שֶׁכֵּן אָסַר עָלֵינוּ נְבִיאֵנוּ מֻחַמָד, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם, לְהָמִית נָשִׁים וִילָדִים, זְקֵנִים וּנְזִירִים”. אָמְרָה לוֹ: “אִם לִנְבִיאֲכֶם נִתְגַּלָּה כָךְ, הֲרֵי עָלֵינוּ לָמֹד בְּאוֹתָהּ מִדָּה. קוּם אֵפוֹא, הֲרֵינִי נוֹתֶנֶת לְךָ אֶת חַיֶּיךָ בְמַתָּנָה, שֶׁכֵּן לֹא תֹאבַד טוֹבָה עִם יְלוּד אִשָּׁה”. קָמָה מֵעַל חָזֵהוּ, וְקָם שַׁרְכָּאן וְנִעֵר אֶת הָאָבָק מֵעַל לְרֹאשׁוֹ נֹכַח יְצִירֵי הַצֵּלָע. וְאוּלָם הִיא הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תִּתְבַּיֵּשׁ. וְאוּלָם כֵּיצַד יִתָּכֵן הַדָּבָר, שֶׁאָדָם הַנּוֹסֵעַ לְאֶרֶץ רוֹמִי לְבַקֵּשׁ שָׁלָל וּבִרְצוֹנוֹ לָבוֹא לְעֶזְרַת מְלָכִים נֶגֶד מְלָכִים, אֵין לוֹ דֵי אוֹן לַעֲמֹד בִּפְנֵי יְצִירַת הַצֵּלָע?” אָמַר לָהּ: “לֹא מֵחֹסֶר כֹּחִי בָּא הַדָּבָר. לֹא בְכֹחֵךְ הִפַּלְתְּ אוֹתִי לָאָרֶץ, לֹא כִּי רַק יָפְיֵךְ הוּא שֶׁנְצָחַנִי. אִם מַסְכִּימָה אַתְּ שֶׁנֵּאָבֵק שֵׁנִית, תְּהֵא זֹאת מַתְּנַת-חֶסֶד מֵאִתָּךְ”. חִיְּכָה וְאָמְרָה: “הֲרֵינִי לְמַלֵּא אֶת חֶפְצְךָ, וְאוּלָם הַנְּעָרוֹת כְּפוּתוֹת זֶה זְמַן רַב וּזְרוֹעוֹתֵיהֶן וְצַלְעוֹתֵיהֶן עָיְפוּ, וְאֵין מִן הַיּשֶׁר אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַתִּירָה חַרְצֻבּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁהַהֵאָבְקוּת הַשְּׁנִיָּה תֶאֱרַךְ יוֹתֵר”. נִגְשָׁה אֶל הַנְּעָרוֹת וְהִתִּירָה חַרְצֻבּוֹתֵיהֶן וְאָמְרָה לָהֶן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית:”לְכוּ לִמְקוֹם מִבְטַחִים, עַד שֶׁתִּשְׁקַע תַּאֲוָתוֹ שֶׁל מֻסְלִם זֶה אֲלֵיכֶן".

הָלְכוּ לָהֶן וְשַׁרְכָּאן מַבִּיט אַחֲרֵיהֶן. וְאוּלָם נִשְׁאֲרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיָּכְלוּ לְהִסְתַּכֵּל מִמֶּנּוּ אֶל הַשְּׁנַיִם. נִגְּשׁוּ שְׁנֵי הַיְרִיבִים זֶה אֶל זוֹ. סִמֵּךְ חָזֵהוּ לְנֹכַח חָזָהּ. וְאוּלָם אַךְ נָגַע גּוּפוֹ בְגוּפָהּ עֲזָבוּהוּ כֹחוֹתָיו. וּכְשֶׁהִרְגִּישָׁה בַדָּבָר הֵרִימָה אוֹתוֹ חִישׁ מַהֵר מִן הַבָּרָק הַמַּכֶּה בַסַּנְוֵרִים וְהִפִּילָה אוֹתוֹ לָאָרֶץ, וְנָפַל עַל גַּבּוֹ. אָמְרָה לוֹ: “קוּם, הֲרֵינִי נוֹתֶנֶת לְךָ חַיֶּיךָ בְמַתָּנָה פַּעַם שְׁנִיָּה. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ בְּגִין נְבִיאֲךָ עַל שֶׁלֹּא הִתִּיר לְהָמִית נָשִׁים. וְאוּלָם הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה אֲנִי עוֹשָׂה זֹאת בִּגְלַל חֻלְשָׁתְךָ וַעֲלוּמֶיךָ, וּמִשּׁוּם זֶה שֶׁנָּכְרִי אָתָּה. וְאוּלָם דוֹרֶשֶׁת אֲנִי מֵאִתְּךָ, שֶׁאִם יִמָּצֵא בְחֵילוֹת הַמֻּסְלִמִים שֶׁשָּׁלַח עֹמַר אַלנֻּעְמָאן לְעֶזְרַת מֶלֶךְ קוּשְׁטָא, מִי שֶׁהוּא הֶחָזָק מִמְּךָ, שָׁלְחֵהוּ אֵלַי וְדַבֵּר אֵלָיו עַל אֹדוֹתַי,שֶׁכֵּן דְּרָכִים מִדְּרָכִים שׁוֹנִים בְּמִלְחֶמֶת הַהֵאָבְקוּת, וְאָמָּנֻיּוֹת וְתַחְבּוּלוֹת, כְּגוֹן הַתּוֹאֲנָה, וְהַהֶקְדֵּם לִתְפֹּס, וְהַתְּפִיסָה בַּזְּרוֹעַ, וְהַתְּפִיסָה בָּרֶגֶל, וְהַנְּשִׁיכָה בַּשּׁוֹק, וְהַדְּחִיפָה בָּרֶגֶל וְהֶסְגֵּר הָרַגְלַיִם”. אָמַר לָהּ שַׁרְכָּאן, וְהוּא מָלֵא זַעַם עָלֶיהָ: “חֵי אֱלֹהִים, גְּבִרְתִּי, שֶׁאִלּוּ הָיָה קָם נֶגְדִּי הָאָמָּן אַלצַּפַדִי, אוֹ הָאָמָּן מֻחַמָּד כַּימָאל אוֹ אִבְּן אַלסַּעַדִי בְּשַׁעְתּוֹ, לֹא הָיִיתִי זָקוּק לְאוּמָנֻיּוֹת אֵלּוּ. וְאוּלָם אַתְּ, גְּבִרְתִּי, חֵי-הָאֱלֹהִים, לֹא בְכֹחֵךְ גָּבַרְתְּ עָלַי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁטָּרַפְתְּ אֶת דַעְתִּי בְּעַכּוּזֵךְ, שֶׁכֵּן אָנוּ, בְּנֵי בָּבֶל, מְחַבְּבִים מְאֹד אֶת הַשּׁוֹק הַמָּלֵא. וְלֹא נוֹתְרָה בִי לֹא דַעַת וְלֹא תְּבוּנָה, וְאוּלָם אִם רְצוֹנֵךְ בְּכָךְ, הֵאָבְקִי עִמִּי עַכְשָׁו בְּשָׁעָה שֶׁבִּינָתִי אִתִּי; וְזֹאת הִיא הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִי לְפִי חֻקּוֹת הָאֻמָּנוּת, וְכֵן גַּם חָזְרָה אֵלַי רַעֲנָנוּתִי”.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דְּבָרָיו אָמְרָה:“מַה תְּיַחֵל עוֹד מֵהֵאָבְקוּת זוֹ, אַתָּה הַמְנֻצָּח? גְּשָׁה הֲלֹם, וְאוּלָם דַּע לְךָ שֶׁזּוֹ הִיא הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה”. קִדְּמָה אֶת פָּנָיו וְקָרְאָה אוֹתוֹ לְמִלְחָמָה, וְקִדֵּם שַׁרְכָּאן אַף הוּא אֶת פָּנֶיהָ, וְנֶאֱבַק בְּכָל כֹּבֶד-הָרֹאשׁ, וְנִזְהַר שֶׁלֹּא יְנֻצַּח, וְנֶאֶבְקוּ כָךְ שָׁעָה קַלָּה. הִרְגִּישָׁה בּוֹ הַנַּעֲרָה כֹּחַ שֶׁלֹּא הִרְגִּישָׁה קֹדֶם לָכֵן וְאָמְרָה:
“מֻסְלִם, עַכְשָׁו אַתָּה עוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתֶּךָ”. אָמַר לָהּ: “אָמְנָם כֵּן, הֲרֵי יוֹדַעַת אַתְּ שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לִי אֶלָּא פַּעַם זוֹ, וְאַחַר יֵלֵךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְדַרְכּוֹ”. חִיְּכָה וְחִיֵּךְ אַף הוּא בְּפָנֶיהָ, וּכְשֶׁהָיָה כָךְ הֶחֱזִיקָה בּוֹ מֵעַל לִירֵכוֹ, תָּפְסָה אוֹתוֹ לְפֶתַע פִּתְאֹם וְהִפִּילָה אוֹתוֹ לָאָרֶץ, עַד שֶׁנִּשְׁאַר מוּטָל עַל גַּבּוֹ. לָעֲגָה לוֹ וְאָמְרָה:" כְּלוּם אוֹכֵל-סֻבִּין אַתָּה? אוֹ כִּפַּת-בֶּדְוִים הַנּוֹפֶלֶת לְכָל מַגָּע? אוֹ אֲבִי-רוּחַ³ אֲשֶׁר כָּל הֶבֶל-פֶּה יִשֹּׁב בּוֹ וְיַפִּילֶנּוּ? הֲלֹא תֵבוֹשׁ, עָלוּב שֶׁכְּמוֹתֶךָ“. הוֹסִיפָה עוֹד וְאָמְרָה: “לֵךְ וָשׁוּב אֶל חֵילוֹת הַמֻּסְלִמִים וּשְׁלַח אֵלֵינוּ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כְּמוֹתְךָ, שֶׁאַתָּה אֵין בְּךָ כֹּחַ. אֱמֹר וְיַכְרִיזוּ בֵּין הָעַרְבִים וְהַפַּרְסִים וְהַתֻּרְכִּים וְהַדַיְלַמִים: מִי שֶׁחָשׁ שֶׁכֹּחַ בּוֹ, יָבוֹא אֵלֵינוּ”.קָפְצָה וְעָבְרָה לְעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר, וְקָרְאָה אֶל שַׁרְכָּאן כְּשֶׁהִיא מְצַחֶקֶת:”קָשָׁה עָלַי פְּרִידָתְךָ, אֲדוֹנִי, לֵךְ אֶל חֲבֵרֶיךָ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַשַּׁחַר. שֶׁלֹּא יַדְבִּיקוּךָ הַפָּרָשִׁים וְיִתְּנוּ אוֹתְךָ בְּחֻדֵּי הָרְמָחִים. וַהֲרֵי אַתָּה אֵין בְּךָ כֹּחַ לְהָגֵן עַל נַפְשְׁךָ בִּפְנֵי נָשִׁים וְאֵיךְ תַּעֲמֹד בִּפְנֵי הַגְּבָרִים הַפָּרָשִׁים?"

נָבוֹךְ שַׁרְכָּאן בְּלִבּוֹ וְאָמַר לָהּ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר פָּנְתָה מֵעָלָיו וְהִתְרַחֲקָה וּמְגַמַּת פָּנֶיהָ הַמִּנְזָר: “גְּבִרְתִּי, כְּלוּם תֵּלְכִי וְתַעַזְבִי אוֹתִי, אֲסִיר-הָאַהֲבָה, הַנָּכְרִי הַמִּסְכֵּן וְנִשְׁבַּר-הַלֵּב?” פָּנְתָה אֵלָיו מְצַחֶקֶת וְאָמְרָה לוֹ: “מַה חֶפְצְךָ? הֲרֵינִי לְמָלֵא בַּקָּשָׁתֶךָ”. אָמַר:" כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁאֶדְרֹךְ עַל אַדְמָתֵךְ וְאֶטְעַם מִמֶּתֶק נָעֳמֵךְ וְאַחַר אֶחֱזֹר מִבְּלִי לֶאֱכֹל מִצֵּידֵךְ? וּכְבָר הָיִיתִי כְּאֶחָד מֵעֲבָדַיִךְ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם לְפָנַיִךְ“. אָמְרָה: “לֹא יִמְנַע נְדָבוֹת אֶלָּא הַשָּׁפָל. כַּבְּדֵנִי בְּשֵׁם אֱלֹהִים, עַל רֹאשִׁי וְעַל עֵינִי, וּרְכַב עַל סוּסְךָ וְסַע לְמוּלִי עַל שְׂפַת הַנָּהָר, שֶׁכֵּן אוֹרְחִי אָתָּה”. שָׂמַח שַׁרְכָּאן וְחָשׁ אֶל סוּסוֹ וְרָכַב, וְלֹא פָסַק מִנְּסֹעַ לְעֻמָּתָהּ, כְּשֶׁהִיא נוֹסַעַת לְעֻמָּתוֹ, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגֶשֶׁר עָשׂוּי עֲצֵי צַפְצָפָה שֶׁהָיָה תָלוּי בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל פְּלָדָה בְּתוֹךְ גַּלְגַּלִּים מְחֻזָּק בְּמַנְעוּלִים וּקְרָסִים. הִתְבּוֹנֵן שַׁרְכָּאן לְאוֹתוֹ גֶשֶׁר, וּמָצָא אֶת עֶשֶׂר הַנְּעָרוֹת שֶׁנֶּאֶבְקוּ עִמָּהּ עוֹמְדוֹת מְצַפּוֹת לָהּ. כְּשֶׁנִּתְקַרְבָה אֲלֵיהֶן אָמְרָה לְנַעֲרָה אַחַת מֵהֶן בִּלְשׁוֹן יְוָנִית: “לְכִי אֵלָיו וְהַחֲזִיקִי בְרֶסֶן סוּסוֹ וְהוֹבִילִי אוֹתוֹ אֶל הַמִּנְזָר”. נָסַע שַׁרְכָּאן וְהִיא לְפָנָיו עַד שֶׁעָבַר אֶת הַגֶּשֶׁר. בָּא בִּמְבוּכָה מִכָּל מַה שֶׁרָאָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ:” מִי יִתֵּן וְהָיָה הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן עִמִּי בְּמָקוֹם זֶה, שֶׁתִּהְיֶינָה עֵינָיו רוֹאוֹת נְעָרוֹת יָפוֹת אֵלּוּ". אַחַר-כָּךְ פָּנָה אֶל אוֹתָהּ נַעֲרָה וְאָמַר לָהּ: “פִּלְאַת הַחֵן, כְּבָר יֵשׁ לִי עַלַיִךְ שְׁתֵּי זְכֻיּוֹת, זְכוּתוֹ שֶׁל בֶּן לְוָיָה וּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁבָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ וְקִבֵּל לִהְיוֹת אוֹרֵחַ שֶׁלָּךְ, וַהֲרֵי אֲנִי סָר לִפְקֻדָּתֵךְ וּלְהַדְרַכַתֵךְ. לוּ הָיִית עוֹשָׂה עוֹד חֶסֶד עִמָּדִי וְהוֹלֶכֶת עִמִּי לְאֶרֶץ הָאִסְלָאם, וְרָאִית כַּמָּה גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת הַטּוֹרְפִים, וְהָיִית יוֹדַעַת מִי אָנֹכִי”.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה דְבָרָיו, כָּעֲסָה עָלָיו כַּעַס גָּדוֹל וְאָמְרָה:“נִשְׁבַּעַת אֲנִי בַמָּשִׁיחַ, הָיִיתָ בְעֵינַי בַּר-דַּעַת וּתְבוּנָה, וְאוּלָם עַכְשָׁו נִתְגַּלָּה לִי מַה שֶׁבְּקִרְבְּךָ מִן הַקִּלְקוּל. וְכֵיצַד זֶה הִרְחַבְתָּ עֹז לְדַבֵּר דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לַחֲשָׁבְךָ מִתּוֹכָם עַל הַבּוֹגְדִים? וְאֵיכָה אֶעֱשֶׂה כָזֹאת, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכְּשֶׁאַגִּיעַ אֶל מַלְכְּכֶם עֹמַר אַלנֻּעָמָאן לֹא אִמָּלֵט מִיָּדָיו, מִשּׁוּם שֶׁאֵין בְּאַרְמוֹנוֹ כְמוֹתִי. וְאַף-עַל-גַּב שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בַּגְדָאד וְכָארָאסָאן וּבָנָה לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר אַרְמוֹנוֹת וּבְכָל אַרְמוֹן שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים נַעֲרָה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְהָאַרְמוֹנוֹת בְּמִנְיַן חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, הֲרֵי בְשָׁעָה שֶׁאֲנִי בָאָה לְיָדוֹ שׁוּב אֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתִי, מִשּׁוּם שֶׁמַּאֲמִינִים אַתֶּם שֶׁכְּמוֹתִי מֻתָּר לָכֶם לְהִתְעַלֵּס בָּהּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר כתַב-קָדְשְׁכֶם בְּמָקוֹם שֶׁמְּדֻבָּר בְּעִנְיָן זֶה: “אוֹ אֵלּוּ הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם”⁴ וְכֵיצַד זֶה תְדַבֵּר אֵפוֹא אֵלַי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לָזֶה שֶׁאָמַרְתָּ: וְ”תִתְבּוֹנְנִי בְּאַמִּיצֵי הַלֵּב הַמֻּסְלִמִים“, הֲרֵינִי נִשְׁבַּעַת בַּמָּשִׁיחַ שֶׁאָמַרְתָּ דְבָרִים שֶׁאֵינָם נְכוֹנִים, שֶׁכֵּן רָאִיתִי חֵילוֹתֵיכֶם בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לְאַדְמָתֵנוּ וְאַרְצֵנוּ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלֶּה. וּכְשֶׁבָּאתֶם לֹא מָצָאתִי תַּרְבּוּתְכֶם תַּרְבּוּת מְלָכִים וְלֹא רְאִיתִיכֶם אֶלָּא כִּכְנוּפְיוֹת שֶׁהִתְכַּנְּפוּ. וּבַאֲשֶׁר לְמַה שֶׁאָמַרְתָּ:” אָז תֵּדְעִי מִי אָנֹכִי“, הֲרֵי לֹא מִשּׁוּם כְּבוֹדְךָ הוּא שֶׁאֲנִי מַסְבִּירָה לְךָ פָנִים, אֶלָּא כְּדֵי לְהִתְפָּאֵר, וְלֹא לְשֶׁכְּמוֹתְךָ לְדַבֵּר כָּךְ אֶל שֶׁכְּמוֹתִי, וְאַף אִלּוּ הָיִיתָ שַׁרְכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, שֶׁנִּתְגַּלָּה כֹּחוֹ בְזֶה הַזְּמַן”.

אָמַר לָהּ: “כְּלוּם מַכִּירָה אַתְּ אֶת שַׁרְכָּאן?” אָמְרָה לוֹ: “הֵן, וְיוֹדַעַת אֲנִי שֶׁהוּא בָא בְּחֵיל פָּרָשִׁים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, וְשֶׁאָבִיו הוּא שֶׁשְּׁלָחוֹ לָבוֹא לְעֶזְרָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ קוּשְׁטָא”. אָמַר לָהּ: “מַשְׁבִּיעַ אֲנִי אוֹתָךְ בְּמַה שָּׁאַתְּ מַאֲמִינָה מִדָּתֵךְ, שֶׁתְּסַפְּרִי לִי סִבַּת הַדָּבָר, שֶׁתִּתְבָּרֵר לִי הָאֱמֶת מִן הַשֶּׁקֶר, וּמִי הוּא זֶה שֶׁבּוֹ הָאָשָׁם”. אָמְרָה לוֹ: “נִשְׁבַּעַת אֲנִי בַּאֲמִתּוּת דָּתִי, שֶׁאִלְמָלֵא חוֹשֶׁשֶׁת הָיִיתִי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה עִנְיָנִי שֶׁמִּבְּנוֹת רוֹמִי אֲנִי, הָיִיתִי יוֹצֵאת בְּעַצְמִי וְעוֹמֶדֶת בַּמַּעֲרָכָה נֶגֶד עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים הַפָּרָשִׁים וְהוֹרֶגֶת אֶת הָעוֹמֵד בְּרֹאשָׁם, אֶת הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן וְגוֹבֶרֶת עַל אַבִּירָם שַׁרְכָּאן. וְאֵין לִי לֵבוֹשׁ בָּזֶה, שֶׁכֵּן קָרָאתִי הַסְּפָרִים וְקָנִיתִי לְעַצְמִי חֻקּוֹת הַתַּרְבּוּת הַנָּאָה בְּלָשׁוֹן עַרְבִית. וְאֵינִי צְרִיכָה לְתָאֵר לְפָנֶיךְ אֶת אֹמֶץ לִבִּי. אַחֲרֵי שֶׁיָּדַעְתָּ אֶת אוּמָנוּתִי וּזְרִיזוּתִי בַּהֵאָבְקוּת וְאֶת יִתְרוֹנִי עָלֶיךָ. וְאִלּוּ הָיָה שַׁרְכָּאן בָּא בִמְקוֹמְךָ בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: “קְפֹץ מֵעֵבֶר לְנָהָר זֶה”, לֹא הָיָה עוֹצֵר כֹּחַ וְהָיָה מוֹדֶה בְחֻלְשָׁתוֹ. וּמִתְפַּלֶּלֶת אֲנִי לַמָּשִׁיחַ שֶׁיַּזְמִין אוֹתוֹ לְפָנַי בְּמִנְזָר זֶה, שֶׁאֵצֵא לִקְרָאתוֹ בְּבִגְדֵי-גֶבֶר וְאֶקַּח אוֹתוֹ בַּשֶּׁבִי וְאֶאֱסֹר אוֹתוֹ בָּאזִקִּים”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַנַּעֲרָה הַנּוֹצְרִית, כְּשֶׁאָמְרָה דְבָרִים אֵלֶּה לְשַׁרְכָּאן, וְשָׁמַע אוֹתָם, אָחֲזוּ אוֹתוֹ גָאוֹן וְהִתְלַהֲבוּת וְקִנְאַת-גִּבּוֹרִים, וּבִקֵּשׁ לְגַלּוֹת לָהּ מִי הוּא וְלִתְקֹף אוֹתָהּ. וְאוּלָם חִנָּהּ וְיָפְיָהּ הֶחֱזִירוּ אוֹתוֹ מִדַּעְתּוֹ, וְנָשָׂא אֶת קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

וְאִם חָטְאָה הַנָּאוָה חֵטְא אֶחָד לְאָשְׁמָה

כְּאֶלֶף מְלִיצֵי-ישֶׁר יַעֲמֹד לָהּ קִסְמָהּ.

עָלְתָה וְהוּא בְּעִקְבוֹתֶיהָ. הִתְבּוֹנֵן שַׁרְכָּאן בַּנַּעֲרָה וְרָאָה יְרֵכוֹתֶיהָ מְרַטְּטוֹת וּמִתְנַגְּשׁוֹת כַּגַּלִּים בַּיָּם הָרוֹגֵשׁ, נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

בְּפָנֶיהָ מֵלִיץ ישֶׁר פְּשָׁעֶיהָ יַעֲבִיר

מִכָּל לֵב, וּבְמִדְבָּרוֹ חֶסֶד יָעִיר.

וּבְהִתְבּוֹנְנִי אֵלֶיהָ קָרָאתִי: מַה נִפְלָא,

אַגַּן סַהַר הוּא בְלֵיל תֻּמוֹ עָלָה,

וְאִלּוּ גַּם שֵׁד בְּלִבִּי אִתָּהּ יִתְגּוֹשֵׁשׁ

בְּכָל עָצְמַת כֹּחוֹ, בְּשָׁעָה אַחַת יִכָּבֵשׁ.

לֹא פָסְקוּ מִלֶּכֶת יַחְדָּו עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַעַר קָמוּר. וְהָיְתָה קַשְׁתּוֹ שַׁיִשׁ. פָּתְחָה הַנַּעֲרָה אֶת הַשַּׁעַר וְנִכְנְסָה, וְנִכְנַס שַׁרְכָּאן עִמָּהּ, וּבָאוּ לִפְרוֹזְדוֹר אָרוֹךְ מְקֹרֶה עַל עֶשֶׂר קְשָׁתוֹת חוֹבְרוֹת אַחַת אֶל אֶחָת, וְעַל כָּל קֶשֶׁת מְנוֹרַת בְּדֹלַח מַזְהִירָה כְּזֹהַר הַחַמָּה. יָצְאוּ לִקְרָאתָהּ בִּקְצֵה הַפְּרוֹזְדוֹר הַנְּעָרוֹת בְּנֵרוֹת מְקֻטָּרוֹת בֹּשֶׂם וְעַל רָאשֵׁיהֶן מִטְפָּחוֹת מְשֻׁבָּצוֹת כָּל אֶבֶן חֵן. הָלְכָה וְהֵן לְפָנֶיהָ וְשַׁרְכָּאן אַחֲרֶיהָ, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְתוֹכֵי הַמִּבְצָר. מָצָא בְאוֹתוֹ מִנְזָר מִסָּבִיב לַקִּירוֹת יְצוּעִים עֲרוּכִים זֶה לָקֳבֵל זֶה וַעֲלֵיהֶם וִילוֹנוֹת רְקוּמִים זָהָב, וְקַרְקַע הַמִּנְזָר מְרֻצֶּפֶת בְּכָל מִינֵי שַׁיִשׁ גָּזִית, וּבְאֶמְצָעִיתוֹ בְּרֵכַת מַיִם, עָלֶיהָ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פַּכִּיוֹת שֶׁל זָהָב, וְהַמַּיִם יוֹצְאִים מִתּוֹכָן כַּכֶּסֶף הַנִּגָּר. רָאָה בַּקָּצֶה לְמַעְלָה עֶרֶשׂ מְרֻפָּד מֶשִׁי מַלְכוּת. אָמְרָה לוֹ הַנַּעֲרָה:" עֲלֵה אֲדוֹנִי עַל עֶרֶשׂ זֶה“. עָלָה שַׁרְכָּאן עַל הָעֶרֶשׂ. הָלְכָה הַנַּעֲרָה וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינָיו. שָׁאַל לָהּ אֲחָדוֹת מִן הַמְשָׁרְתוֹת וְאָמְרוּ לוֹ:” הָלְכָה אֶל חֲדַר-מִשְׁכָּבָהּ, וְאָנוּ נְשָׁרֵת אוֹתְךָ כְּפִי שֶׁצִּוְתָה".

הִגִּישׁוּ לוֹ מִן הַמִּינִים שֶׁבַּמַּאֲכָלִים שֶׁאֵינָם שְׁכִיחִים, וְאָכַל דֵּי-שָׂבְעוֹ. אַחַר-כָּךְ הִגִּישׁוּ לוֹ אַגָּן וְקַנְקַן שֶׁל זָהָב, נָטַל יָדָיו. וְהָיְתָה דַעְתּוֹ עֲסוּקָה בְחֵילוֹ, שֶׁלֹּא יָדַע מָה אֵרַע לָהֶם אַחֲרָיו. הָיָה מְהַרְהֵר גַּם בָּזֶה: כֵּיצַד שָׁכַח פְּקֻדַּת אָבִיו, וְהָיָה נָבוֹךְ בְּעִנְיָנוֹ, מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָשָׂה, עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר וְהֵאִיר הַיּוֹם. הָיָה מִתְאַנֵּחַ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה וְשָׁקַע בְּהִרְהוּרִים, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

לֹא עֹז וְתֹקֶף אֶחְסַר, וְאוּלָם

לֹא אֶמְצָא עֵצָה וַאֲנִי נִדְהָם.

לוּ נִמְצָא מִי מְצוּקָה מֵעָלַי יַעֲבִיר,

כִּי אָז הִבְרֵאתִי בְכֹחַ לִי אַבִּיר.

וְאוּלָם עֵת מֵאַהֲבָה נִתָּעָה

לִבָּתִי, כָּמְהָה, אֲצַפֶּה לֵאלֹהִים בָּרָעָה.

כְּשֶׁגָּמַר שִׁירוֹ, רָאָה מְחוֹלַת-מַחֲנַיִם יָפָה לְהַפְלִיא קְרֵבָה וּבָאָה. הִסְתַּכֵּל וּמָצָא יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים נַעֲרָה כִּירֵחִים מִסָּבִיב לְאוֹתָהּ נַעֲרָה, וְהִיא בַּתָּוֶךְ כְּאַגַּן-הַסַּהַר בֵּין הַכּוֹכָבִים, וְעָלֶיהָ רְקָמוֹת שֶׁל מְלָכִים וּבְמָתְנֶיהָ חֲגוֹרָה מְשֻׁבֶּצֶת שְׁלַל אַבְנֵי-חֵן, שֶׁשִּׁנְּסָה אֶת חֲלָצֶיהָ וְהִבְלִיטָה אֶת יְרֵכוֹתֶיהָ, וְדָּמוּ לְגֻלַּת בְּדֹלַח מִתַּחַת לְקָנֶה שֶׁל כֶּסֶף, וּשְׁנֵי שָׁדֶיהָ מַזְהִירוֹת מֵעָלֶיהָ כִּתְאוֹנֵי רִמּוֹנִים. כְּשֶׁרָאָה שַׁרְכָּאן אֶת זֹאת, כִּמְעַט שֶׁנִּטְרָפָה דַעְתּוֹ עָלָיו מִשִּׂמְחָה וְשָׁכַח אֶת צְבָאוֹ וְאֶת מִשְׁנֵהוּ. הִתְבּוֹנֵן אֶל רֹאשָׁהּ וְרָאָה עָלֶיהָ רֶשֶׁת שֶׁל פְּנִינִים מְשֻׁבָּצוֹת שְׁלַל אֲבָנִים יְקָרוֹת. וּשְׁפָחוֹת נוֹשְׂאוֹת מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל אֶת סֶרַח שִׂמְלָתָהּ, וְהִיא נוֹטָה בְחֵן מְהַלֶּכֶת בִּגְאוֹן יָפְיָהּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתַּר שַׁרְכָּאן וְעָמַד עַל רַגְלָיו בִּפְנֵי הֲדַר יָפְיָהּ וְחִנָּהּ וְקָרָא בְקוֹל: “הִשָּׁמֵר מִפְּנֵי חֲגוֹרָה זוֹ”. וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

תָּנוּעַ כִּבְדַת יְרֵכַיִם

כִּסְעִיף עֵץ רַעֲנָן, עֲנֻגַּת שָׁדַיִם.

תַּסְתִּיר אֲשֶׁר עִמָּהּ מִגַּעְגּוּעִים,

אַךְ אֲשֶׁר אִתִּי אֲנִי, לֹא אַעֲלִים.

נַעֲרוֹתֶיהָ אַחֲרֶיהָ הוֹלְכוֹת בַּתּוֹר,

כִּנְסִיכָה בְּיָדָהּ לְהַתִּיר וְלֶאֱסֹר.

הָיְתָה הַנַּעֲרָה מִסְתַּכֶּלֶת בּוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה, וְהָיְתָה מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ, עַד שֶׁנִּתְבָּרֵר לָהּ שֶׁהוּא-הוּא זֶה, וְהִכִּירַתְהוּ. אָמְרָה לוֹ אַחֲרֵי שֶׁנִּגְּשָׁה אֵלָיו: “אָכֵן נִתְכַּבֵּד בְּךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה, שַׁרְכָּאן. כֵּיצַד בִּלִּיתָ לֵילְךָ זֶה, גִּבּוֹר חַיִל, אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְנוּ וְעָזַבְנוּ אוֹתְךָ?” הוֹסִיפָה וְאָמְרָה לוֹ עוֹד:" הֲרֵי הַשֶּׁקֶר חִסָּרוֹן וּבוּשָׁה הוּא אֵצֶל הַמְּלָכִים, וּבִפְרָט אֵצֶל הַגְּדוֹלִים בַּמְלָכִים, הֵן אַתָּה שַׁרְכָּאן בֶּן עֹמַר אַלנֻּעְמָאן. אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי מִי אַתָּה וּמַה יַחַסְךָ, וְאַל תַּעֲלֵם עִנְיָנְךָ מִמֶּנִּי, מֵעַכְשָׁו אַל תַּשְׁמִיעֵנִי אֶלָּא דְבַר אֱמֶת, שֶׁכֵּן הַשֶּׁקֶר מוֹרִישׁ טִינָא וְשִׂנְאָה. וּכְבָר נִחַת בְּךָ חֵץ הַגּוֹרָל, וְעָלֶיךָ לִנְהֹג אֵפוֹא עִמִּי בְּשָׁלוֹם וּבְרָצוֹן".

כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ, לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְנַכֵּר עוֹד, וְהִגִּיד לָהּ אֶת הָאֱמֶת. אָמַר לָהּ: “אֲנִי שַׁרְכָּאן בֶּן עֹמַר אַלנֻּעְמָאן שֶׁיִּסְּרַנִּי הַזְּמַן וְהִשְׁלִיכַנִי לְכָאן, וּמֵעַכְשָׁו כָּל מַה שָּׁאַתְּ חֲפֵצָה עֲשִׂי”. הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ לָאָרֶץ שָׁעָה אֲרֻכָּה. אַחַר כָּךְ פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ וְיֵרָגַע לְבָבְךָ, שֶׁאוֹרְחִי אַתָּה וּבְרִית לֶחֶם וָמֶלַח בֵּינֵינוּ וְשִׂיחָה וְרֵעוּת. וַהֲרֵי אַתָּה בְּחָסוּתִי וּבִבְרִיתִי, הֱוֵה מֻבְטָח. וּבַמָּשִׁיחַ אֲנִי נִשְׁבַּעַת, שֶׁאִלּוּ בִקְּשׁוּ יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לְהַזִּיק לְךָ, לֹא הָיוּ מַגִּיעִים אֵלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא יָצְאָה נִשְׁמָתִי בַעֲבוּרְךָ. נִשְׁבַּעַת אֲנִי שָׁאַתָּה בְּחָסוּת הַמָּשִׁיחַ וּבְחָסוּתִי”. יָשְׁבָה לְצִדּוֹ וְהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת אִתּוֹ עַד שֶׁפָּסַק כָּל מַה שֶּׁהָיָה בוֹ מִן הַפַּחַד, וְיָדַע שֶׁאִלּוּ הָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת לְהָרְגוֹ, הָיְתָה הוֹרַגְתּוֹ בַּלַּיְלָה שֶׁקֹּדֶם לָכֵן. אַחַר כָּךְ דִּבְּרָה אֶל נַעֲרָה אַחַת בְּלָשׁוֹן יְוָנִית, וְנֶעֶלְמָה זוֹ שָׁעָה אַחַת וְחָזְרָה אֵלֶיהָ וּכְלִי מַשְׁקֶה עִמָּהּ וְשֻׁלְחָן לַאֲכִילָה. נִמְנַע שַׁרְכָּאן מִלֶּאֱכֹל שֶׁאָמַר בְּלִבּוֹ:" אֶפְשָׁר שָׂמָה מַשֶּׁהוּ בְּאֹכֶל זֶה". הֵבִינָה מַה שֶּׁבְּחֻבּוֹ וּפָנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה: “נִשְׁבַּעַת אֲנִי בַּמָּשִׁיחַ שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, וְאֹכֶל זֶה אֵין בּוֹ כְּלוּם מִמַּה שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ לוֹ. וְאִלּוּ הָיָה בִּרְצוֹנִי לַהֲרָגְךָ, הָיִיתִי הוֹרֶגֶת אוֹתְךָ בְּאוֹתוֹ זְמַן”. נִגְּשָׁה אֶל הַשֻּׁלְחָן וְאָכְלָה לְגִימָה מִכָּל מִין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַָכַל שַׁרְכָּאן מִן הַמַּאֲכָל, וְשָׂמְחָה הַנַּעֲרָה וְאָכְלָה אִתּוֹ עַד שָׂבְעָם, וְאַחֲרֵי שֶׁנָּטְלוּ אֶת יְדֵיהֶם קָמָה וְצִוְּתָה עַל נַעֲרָה אַחַת שֶׁתָּבִיא אֶת הַמֻּגְמָר וּכְלֵי הַמַּשְׁקֶה מִזָּהָב וָכֶסֶף וּבְדֹלַח, וְשֶׁיְּהֵא הַמַּשְׁקֶה מִכָּל הַמִּינִים הַשּׁוֹנִים וּמִכָּל הַגְּוָנִים. הֵבִיאָה לָהּ כָּל מַה שֶּׁבִּקְּשָׁה. מִלְּאָה הַנַּעֲרָה כּוֹס רִאשׁוֹנָה וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ לְפָנָיו כְּמָה שֶׁעָשְׂתָה בַּמַּאֲכָל. מִלְּאָה שְׁנִיָּה וְהוֹשִׁיטָה אוֹתָהּ לוֹ וְשָׁתָה. אָמְרָה לוֹ “הוֹי מֻסְלִם, רְאֵה וְהַבֵּט כֵּיצַד אַתָּה כָּאן בְּתַעֲנוּגוֹת שֶׁבַּחַיִּים וּבִשְׂמָחוֹת”. לֹא פָסְקָה מִלִּשְׁתּוֹת עִמּוֹ עַד לְאִבּוּד חוּשָׁיו.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַנַּעֲרָה לֹא פָּסְקָה מִלִּשְׁתּוֹת וּמֵהַשְׁקוֹת אֶת שַׁרְכָּאן עַד לְאִבּוּד חוּשָׁיו מִן הַשְּׁתִיָּה וּמִשִּׁכְרוֹן אַהֲבָתָהּ. אַחַר כָּךְ אָמְרָה לַנַּעֲרָה:" מַרְגָ’אנָה, הַגִּישִׁי לִי מַשֶּׁהוּ מִכְּלֵי-הַנִּגּוּן". אָמְרָה לָהּ: “שָׁמַעְתִּי וּכְמִצְוָתֵךְ אֶעֱשֶׂה”. נֶעֶלְמָה הֶרֶף-עַיִן אֶחָד וְהֵבִיאָה נֵבֶל דַּמַּשְׂקִי וְכִנּוֹר פַּרְסִי וְחָלִיל תַּתַּרִי וּכְלִי מֵיתָרִים מִצְרִי. נָטְלָה הַנַּעֲרָה אֶת הַנֵּבֶל וְתִקְּנָה אוֹתוֹ וְהִדְּקָה מֵיתָרָיו וְזִמְּרָה עָלָיו בְּקוֹל נָעִים וְרַךְ יוֹתֵר מֵרוּחַ צְפוֹנִית וּמָתוֹק יוֹתֵר מִמֵּימֵי עֵדֶן, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

סְלָחָה, אֱלוֹהַּ, לְעֵינֶיךָ, כַּמָּה שָׁפְכוּ דָם,

וּלְמַבָּטֶיךָ כַּמָּה הִרְבּוּ לִירוֹת חִצָּם.

אַעֲרִיץ אוֹהֵב לַאֲהוּבָה עָרִיץ

וְרַחֵם וָרֹךְ אָסַר עָלָיו, פָּרִיץ.

תְּבֹרַךְ עַיִן בְּגִינְךָ לַיִל תָּעִיר,

וְאַשְׁרֵי לֵב לְאַהֲבָתְךָ אַסִּיר,

לַמָּוֶת שְׁפַטְתַּנִי כִּי אַתָּה לִי אָדוֹן.

מְשׁוֹפְטִי, כָּפְרְךָ נַפְשִׁי אֶתֵּן נָתוֹן.

אַחַר-כָּךְ קָמָה כָּל אַחַת הַנְּעָרוֹת וּכְלִי-נִגּוּן עִמָּהּ וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּזֶמֶר יְוָנִי, וְנִתְרַגֵּשׁ שַׁרְכָּאן. אַחַר-כָּךְ זִמְרָה הַנַּעֲרָה, גְּבִרְתָּן, גַּם הִיא וְאָמְרָה: “הוֹי מֻסְלִם, כְּלוּם מֵבִין אַתָּה מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת?” אָמַר: “לֹא, וְלֹא נִתְרַגַּשְׁתִּי אֶלָּא מִקְּצוֹת אֶצְבְּעוֹתֵיכֶן”. צָחֲקָה וְאָמְרָה לוֹ: “וְאִלּוּ הָיִיתִי מְזַמֶּרֶת לְפָנֶיךָ בִּלְשׁוֹן עַרְבִית מֶה הָיִיתָ עוֹשֶׂה?” אָמַר: “כִּי אָז לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁלֹט בְּבִינָתִי”. נָטְלָה אֶת כְּלִי הַנִּגּוּן וְשִׁנְּתָה אֶת מִשְׁקַל הַשִּׁיר וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

טַעַם הַפֵּרוּד מָר,

מִי יִשָּׂאֶנוּ, עָלָיו יִגְבָּר?

שְׁלשָׁה בָּאוּ עָלַי כְּתֻמָּם:

נִדָּחָה וְנִפְרָדָה וּבַנֵּכָר שָׁם.

אֶכָּסֵף לַיָּפֶה אוֹתִי אָסָר

בְּיָפְיוֹ, וְהַפֵּרוּד מָר.

כְּשֶׁגָּמְרָה שִׁירָהּ הִסְתַּכְּלָה בְּשַׁרְכָּאן וּמָצְאָה שֶׁנִּשְׁמָתוֹ פָּרְחָה כִּמְעַט. נִשְׁאַר מוּטָל בֵּינֵיהֶן שָׂרוּעַ שָׁעָה אַחַת. אַחַר-כָּךְ הִתְעוֹרֵר וְזָכַר אֶת הַזִּמְרָה וְהִתְנוֹדֵד מֵרֹב רִגְשׁוֹתָיו. אַחֲרֵי כֵן נִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה הִיא וְשַׁרְכָּאן לִשְׁתּוֹת, וְלֹא פָּסְקוּ מִמִּשְׂחָק וְשַׁעֲשׁוּעַ, עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם לָרֶדֶת, וּפָרַשׂ הַלַּיְלָה אֶת כְּנָפָיו. קָמָה וּפָרְשָׁה אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבָהּ. שָׁאַל שַׁרְכָּאן עַל אֹדוֹתֶיהָ וְאָמְרוּ לוֹ:" הָלְכָה לַחֲדַר מִשְׁכָּבָהּ“. אָמַר: “בְּמַחֲסֵה אֱלֹהִים וּבִשְׁמִירָתוֹ”. כְּשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר, בָּאָה אֵלָיו הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה לוֹ:” גְּבִרְתִּי מַזְמִינָה אוֹתְךָ לָבוֹא אֵלֶיהָ“. קָם עִמָּהּ וְהָלַךְ אַחֲרֶיהָ. כְּשֶׁקָּרַב לִמְקוֹמָהּ קִדְּמוּהוּ הַנְּעָרוֹת בִּתְרוּעוֹת וּנְגִינָה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר שֵׁן מְשֻׁבָּץ פְּנִינִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹכוֹ מָצְאוּ חָצֵר גְּדוֹלָה וּבְרֹאשָׁהּ הֵיכָל גָּדוֹל מֻצָּע בְּמִינֵי מֶשִׁי. וּבְכָתְלֵי אוֹתוֹ הֵיכָל מִסָּבִיב קְרוּעִים חֲלוֹנוֹת נִשְׁקָפִים עַל עֵצִים וּנְהָרוֹת. וּבַבַּיִת צוּרוֹת בְּנֵי-אָדָם שֶׁבִּנְשֹׁב הָרוּחַ בָּהֶן הָיוּ מְנִיעוֹת כְּלֵי נִגּוּן שֶׁבַּחֲלָלָן. עַד שֶׁדּוֹמֶה הָיָה הָרוֹאֶה שֶׁהֵן מְדַבְּרוֹת. וְיָשְׁבָה שָׁם הַנַּעֲרָה מִסְתַּכֶּלֶת בָּהֶן. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ הַנַּעֲרָה הִתְנַשְׂאָה וְקָמָה לִקְרָאתוֹ וְתָפְסָה בְּיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ לְצִדָּהּ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ לְלִינָתוֹ, וּבֵרַךְ אוֹתָהּ. אַחַר-כָּךְ יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם וְשׂוֹחֲחוּ. אָמְרָה לוֹ: “יוֹדֵעַ אַתָּה מַשֶּׁהוּ עַל דְּבַר שְׁנֵי אוֹהֲבִים וְאַבִּיר-הָאַהֲבָה?” אָמַר: “הֵן, יוֹדֵעַ אֲנִי מַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁירִים”. אָמְרָה לוֹ: " הַשְׁמִיעֵנִי אֵפוֹא”. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

סוֹד אַהֲבַת עַזָּה לֹא אֲסַפֵּר,

כִּי הִשְׁבִּיעַתְנִי וּבְרִית הֶעֱבִירַתְנִי הַעֲבֵר.

נְזִירֵי מַדִין וַאֲשֶׁר כְּרַתֶּם בְּרִית עִמָּם,

הַיּוֹשְׁבִים וּבוֹכִים מֵאֵימַת עֹנֶשׁ גֵּיהִנָּם,

אִלּוּ כַּאֲשֶׁר קָשַׁבְתִּי לְשִׂיחָתָהּ קָשָׁבוּ.

נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי עַזָּה כָּרְעוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה זֹאת אָמְרָה:" אָכֵן קֻתַיְר הָיָה צַח-הַלָּשׁוֹן מֻבְהָק בִּמְלִיצָה, שֶׁכֵּן הִפְלִיג בְּתֵאוּרוֹ אֶת עַזָּה, בְּמַה שֶׁאָמַר". נָשְׂאָה קוֹלָהּ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

אִלּוּ לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ-בֹּקֶר עַזָּה נִשְׁפָּטָה,

בַּיֹּפִי מִי הַצּוֹלַחַת, בְּמִשְׁפָּט זָכָתָה.

אָצוּ אֵלַי נָשִׁים אֶת עַזָּה לְהַבְזוֹת

וַיָּשֶׁת אֱלֹהִים לְחָיֵיהֶן נְעָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת.

הוֹסִיפָה וְאָמְרָה:" אָמְרוּ שֶׁעַזָּה כְּלִילַת הַחֵן וְהַיֹּפִי הָיְתָה“. אָמְרָה לְשַׁרְכָּאן עוֹד:” בֶּן הַמֶּלֶךְ, אִם יוֹדֵעַ אַתָּה מַשֶּׁהוּ מִשִּׁירֵי גַ’מִיל לְבֻּתַיְנָה, הַשְׁמַע-נָא אוֹתָם לָנוּ“. אָמַר:” אֵין סָפֵק. יוֹדֵעַ אֲנִי אוֹתָם יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַשִּׁירִים". וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

אוֹמְרִים לִי:" גַ’מִיל, צֵא לְמִלְחֶמֶת-קֹדֶשׁ וּלְשָׁלָל" וְאוּלָם,

מַה מִּלְחָמָה נִלְחַמְתִּי אִם לֹא בִיפֵה-פִיּוֹת, מֵעוֹלָם.

שְׂשׂוֹן-עֲדָנִים לִי תִּרְמֹז כָּל שִׂיחָה אִתָּן,

מוֹת קְדוֹשִׁים מֵת כָּל נָפַל בְּיָדָן

“בֻּתַנְיָה, אַהֲבָה זוֹ מְעַנָּה מַהִי?” – אֶשְׁאַל.

וַתַּעַן:" קַיֶּמֶת לָעַד, וְעוֹד תּוֹסִיף וְתִגְדַּל".

אָמַרְתִּי:" הָשִׁיבִי לִי שֶׁמֶץ-מַה מִבִּינָתִי וְאָשׁוּב חֲיוֹת

בֵּין בְּנֵי-אָדָם" – וַתֹּאמֶר: “לָנֶצַח לֹא תַשִּׂיג זֹאת”.

רַק הֲמִיתִי תְּבַקְשִׁי, רַק אוֹתוֹ בִּלְבָד,

אַךְ לֹא אוּכַל הַקְדֵּשׁ עַצְמִי לְמַטָּרָה זוּלָתֵךְ לָעַד.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה זֹאת אָמְרָה לוֹ:" יָפֶה אָמַרְתָּ, בֶּן הַמֶּלֶךְ, וְאַף גַ’מִיל יָפֶה אָמַר. "וְאוּלָם מַה זֶה בִּקְּשָׁה בֻּתַנְיָה לַעֲשׂוֹת לוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לוֹמַר:

“רַק הֲמִיתִי תְּבַקְשִׁי, רַק אוֹתוֹ בִּלְבָד”.

אָמַר לָהּ שַׁרְכָּאן:" מְבַקֶּשֶׁת הָיְתָה לַעֲשׂוֹת בּוֹ מַה שָּׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת בִּי. וְגַם בָּזֶה לֹא תֹּאמְרִי דָּי“. צָחֲקָה כְּשֶׁאָמַר שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה. וְלֹא פָּסְקוּ מִלִּשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וּבָא הַלַּיְלָה בַּאֲפֵלָתוֹ. קָמָה הַנַּעֲרָה וְהָלְכָה אֶל חֲדַר-מִשְׁכָּבָהּ וְיָשְׁנָה, וְיָשֵׁן שַׁרְכָּאן בַּחֲדַר-מִשְׁכָּבוֹ עַד שֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר בָּאוּ אֵלָיו הַנְּעָרוֹת בְּצֶלְצְלִים וּכְלֵי-נִגּוּן כַּמִּנְהָג. נָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ:” הִתְכַּבֵּד, שֶׁגְּבִרְתֵּנוּ מַזְמִינָה אוֹתְךָ לָבוֹא אֶצְלָהּ". קָם שַׁרְכָּאן וְהָלַךְ, כְּשֶׁהַנְּעָרוֹת סוֹבְבוֹת אוֹתוֹ, מַכּוֹת בְּצֶלְצְלֵיהֶן וּכְלֵי הַנְּגִינָה, עַד שֶׁיָּצָא מֵאוֹתָהּ הֶחָצֵר וְנִכְנַס לְחָצֵר שְׁנִיָּה גְּדוֹלָה מִן הֶחָצֵר הָרִאשׁוֹנָה, וּבָה מִן הַפְּסָלִים וְצוּרוֹת הָעוֹפוֹת וְהַחַיּוֹת מַה שֶּׁלֹּא יְתֹאָר. נִשְׁתָּאָה שַׁרְכָּאן מִמַּה שֶׁרָאָה מֵאָמָּנוּת אוֹתוֹ מָקוֹם וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

נָתַן שׁוֹמְרִי לֶאֱרוֹת פְּרִי הָעֲנָק,

פְּנִינַת חָזֶה מְשֻׁבֶּצֶת זָהָב מְזֻקָּק,

וְעֵינַיִם מַיִם תַּצִּיק עֶשֶׁת כֶּסֶף לָהּ.

וּלְחָיַיִם שׁוֹשַׁנִּים בְּפָנִים פִטְדָּה.

וּכְמוֹ הָיוּ גוֹנֵי הַסְּגוֹלִיּוֹת מְסַפְּרוֹת,

תְּכֻלּוֹת הָעֵינַיִם וּכְחֻלּוֹת הָאַשְׁמוּרוֹת.

כְּשֶׁרָאֲתָה הַנַּעֲרָה אֶת שַׁרְכָּאן קָמָה לִקְרָאתוֹ, תָּפְשָׂה בְיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ לְצִדָּהּ וְאָמְרָה לוֹ: "אַתָּה, בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, “כְּלוּם מֵיטִיב אַתָּה לְשַׂחֵק בְּאִשְׁקָקִי?” אָמַר: "הֵן, וְאוּלָם אַל נָא תְהִי כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר:

אֲדַבֵּר וְאַהֲבָה תִּצְנְפֵנִי וְתִפְרְשֵׂנִי

וּמַשְׁקָה מֵרֹק פִּי אַהֲבָה יְרַוֵּנִי.

יָשַׁבְתִּי אֶל דַּף הָאִשְׁקָקִי מְשַׂחֵק עִם אֲהוּבָתִי

בִּשְׁחוֹרִים וּלְבָנִים, וְלֹא מָלְאָה תְשׁוֹקָתִי.

כְּאִלּוּ הַשַׁאח לְיַד הַמִּגְדָּל נִצָּב הָכֵן

וּמַהֲלָכוֹ אֶל הַמַּלְכָּה לְהַגִּיע בּוֹחֵן,

וְכַאֲשֶׁר הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל עֵינֶיהָ מַבִּיעוֹת

הִנֵּה מַבָּטֶיהָ, הוֹי בְּנֵי-אָדָם, יְאַבְּדוּ לִי עֶשְׁתּוֹנוֹת.

הִגִּישָׁה לוֹ אֶת דַּף- הָאִשְׁקָקִי וְשִׂחֲקָה עִמּוֹ. וְהָיָה בְכָל פַּעַם שֶׁבִּקֵּשׁ לָשִׂים לֵב לְמַהֲלָכָהּ, מִסְתַּכֵּל בְּפָנֶיהָ וְשָׂם אֶת הַפָּרָשׁ בִּמְקוֹם הָרָץ וְשָׂם אֶת הָרָץ בִּמְקוֹם הַסּוּס. צָחֲקָה וְאָמְרָה: “אֵין זֶה מִשְׂחָק, הֲרֵי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כְּלוּם”. אָמַר: “זוֹהִי הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. אַל תָּבִיאִי אוֹתָהּ בְּחֶשְׁבּוֹן”. וּכְשֶׁנִּצְּחָה אוֹתוֹ, חָזַר וְעָרַךְ אֶת הַצּוּרוֹת וְשִׂחֵק עִמָּהּ. נִצְּחָה אוֹתוֹ בַּשֵּׁנִית וּבַשְּׁלִישִׁית וּבָרְבִיעִית וּבַחֲמִשִּׁית. פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “הֲרֵי אַתָּה מְנֻצָּח בַּכֹּל”. אָמַר: “גְּבִרְתִּי עִם שֶׁכְּמוֹתָךְ טוֹב לִי לִהְיוֹת מְנֻצָּח”. צִוְּתָה לְהַגִּישׁ הַמַּאֲכָל. אָכְלוּ שְׁנֵיהֶם וְנָטְלוּ יְדֵיהֶם וּפָקְדָה לְהָבִיא הַמַּשְׁקֶה וְשָׁתוּ שְׁנֵיהֶם. אַחַר-כָךְ נְטְלָה אֶת הַנֵּבֶל, וְהָיְתָה זְרִיזָה בִּפְרִיטָה עָלָיו, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

הַזְּמַן בֵּין מָצוֹק וּמֶרְחָב יָנוּעַ,

וְדוֹמֶה לַאֲשֶׁר לְפָנִים וּלְאָחוֹר יָזוּעַ.

שְׁתֵה אֵפוֹא לְחַיֵּי הַיָּפָה אִם יָכֹלְתָּ זֹאת,

לְמַעַן לֹא תִּפָּרֵד מֵעָלַי בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת.

לֹא פָסְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה, וְהָיָה אוֹתוֹ יוֹם יָפֶה מִזֶּה שֶׁלְפָנָיו. וּכְשֶׁבָּא הַלַּיְלָה סָרָה הַנַּעֲרָה אֶל חֲדַר-מִשְׁכָּבָהּ וְהִסְתַּלֵּק שַׁרְכָּאן לִמְקוֹמוֹ וְיָשֵׁן עַד הַבֹּקֶר. בָּאוּ אֵלָיו הַנְּעָרוֹת בִּמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי-נִגּוּן וּנְטָלוּהוּ כַּמִּנְהָג עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַנַּעֲרָה. וּכְשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ הִתְנַשְּׂאָה מִמְּקוֹמָהּ וְעָמְדָה וְתָפְשָׂה בְיָדוֹ וְהוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ לְצִדָּה, וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ לְלִינָתוֹ. בֵּרַךְ אוֹתָהּ בְּחַיִּים אֲרֻכִּים. נָטְלָה אֶת הַנֵּבֶל וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

בְּפֵרוּד אַל תְּהַרְהֵר,

כִּי הוּא אַךְ יְמָרֵר.

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ בְּשָׁקְעָהּ

מִכְּאֵב פֵּרוּד יֶחֱוַר מַרְאָה.

וּבְעוֹד הֵם בְּכָךְ, קָם שָׁאוֹן. פָּנוּ שְׁנֵיהֶם וְרָאוּ הֲמוֹן אֲנָשִׁים גְדוֹלִים וּקְטַנִּים בָּאִים וְרֻבָּם אַבִּירִים וַעֲבָדִים, וּבִידֵיהֶם חֲרָבוֹת מְרוּטוֹת, שְׁלוּפוֹת בִּידֵיהֶם, וְהֵם אוֹמְרִים בִּלְשׁוֹן יְוָנִית: “נָפַלְתָּ בְּיָדֵינוּ, שַׁרְכָּאן, הֱוֵה יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן שֶׁאַתָּה מֵת”. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלּוּ, אָמַר בְּלִבּוֹ: “אֶפְשָׁר נַעֲרָה יָפָה זוֹ עָקְבָה אוֹתִי, וְהִשְׁהֲתָה אוֹתִי עַד שֶׁיַּגִּיעוּ הָאֲנָשִׁים, וְאֵלּוּ הֵם הָאַבִּירִים שֶׁאִיְמָה בָּהֶם עָלַי. וְאוּלָם אֲנִי הוּא שֶׁהִתְחַיַּבְתִּי בְנַפְשִׁי וַהֲטַלְתִּיהָ לַאֲבַדּוֹן”. פָּנָה אֶל הַנַּעֲרָה לְהוֹכִיחָה עַל פָּנֶיהָ, וּמָצָא שֶׁפָּנֶיהָ הֶחֱוִירוּ. קָפְצָה עַל שְׁתֵּי רַגְלֶיהָ אוֹמֶרֶת לָהֶם: “מִי אַתֶּם?” אָמַר לָהּ הָאַבִּיר שֶׁבְּרֹאשָׁם: “נְסִיכָה רַבַּת-הַחֶסֶד וְהַחֵן, וּפְנִינָה שֶׁכְּמוֹתָהּ אֵין, כְּלוּם אִי אַתְּ יוֹדַעַת, מִי הוּא זֶה שֶׁאֶצְלֵךְ?” אָמְרָה לוֹ: “אֵינִי מַכִּירַתּוּ, וְכִי מִי הוּא?” אָמַר לָהּ: “הֲרֵי זֶהוּ מַחֲרִיב הָאֲרָצוֹת וַאֲדוֹן הָאַבִּירִים, הוּא שַׁרְכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, וְהוּא שֶׁכָּבַשׁ אֶת כָּל מְצוּדָה, וְכָל טִירָה בְּצוּרָה הוֹרִידָהּ. וּכְבָר הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה אֹדוֹתָיו אֶל הַמֶּלֶךְ חַרַדוּבּ, אָבִיךְ, מִפִּיהָ שֶׁל הַזְּקֵנָה דַ’את אַלדַּוָאהִי, וְנִתְבָּרֵר דָּבָר זֶה שֶׁשְּׁמָעוֹ מִפִּי הַזְּקֵנָה, לְכֵּנוּ. וַהֲרֵי הֵבֵאת תְּשׁוּעָה לַיְּוָנִים בְּתָפְשֵׂךְ אֶת הָאֲרִי הָאָיֹם הַזֶּה”.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי הָאַבִּיר, הִסְתַּכְּלָה בוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “מַה שְּׁמֶךָ?” אָמַר לָהּ: “שְׁמִי מַסוּרָה בֶּן עַבְדֵּךְ מֵאוּסוּרָה בֶּן כָּאשְׁרְדָה אַבִּיר הָאַבִּירִים”. אָמְרָה לוֹ: “וְכֵיצַד נִכְנַסְתָּ אֵלַי מִבְּלִי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ רְשׁוּת?” אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֶל הַשַּׁעַר לֹא עִכְּבַנִי לֹא שׁוֹמֵר-סַף וְלֹא שׁוֹעֵר. וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁכָּל הַשּׁוֹעֲרִים קָמוּ וְהָלְכוּ לְפָנֵינוּ. וְאָמְנָם כְּשֶׁבָּא אָדָם זוּלָתֵנוּ, יַעַזְבוּהוּ עוֹמֵד עַל הַשַּׁעַר עַד שֶׁיְּבַקְשׁוּ לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס. וְאוּלָם אֵין זוֹ עֵת לְהַאֲרִיךְ בִּדְבָרִים, בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מְצַפֶּה לָנוּ שֶׁנַּחֲזוֹר אֵלָיו עִם הַנָּסִיךְ הַזֶּה, שֶׁהוּא רֶשֶׁף גַּחֶלֶת שֶׁל צְבָא הָאִסְלָאם, כְּדֵי שֶׁיַּהַרְגֶנּוּ- וְיִסַּע וְיָשׁוּב צְבָאוֹ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּא, מִבְּלִי שֶׁיַּשִּׂיג אוֹתָנוּ עָמָל בַּמִּלְחָמָה אִתָּם”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה הַנַּעֲרָה מִפִּיו דְּבָרִים אֵלֶּה, אָמְרָה לוֹ: “דִּבּוּרִים אֵלֶּה אֵינָם יָפִים, וְאָכֵן## שֶׁקֶר דִּבְּרָה הַזְּקֵנָה דַ’את אַלדַּוָאהִי, שֶׁכֵּן דִּבְּרָה דְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת אֶת אֲמִתָּתָם. בַּמָּשִׁיחַ נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁזֶּה שֶׁאֶצְלִי אֵינוֹ שַׁרְכָּאן, וְלֹא בַּשְּׁבִי לְקַחְתִּיו, אֶלָּא אָדָם הוּא שֶׁבָּא אֶצְלֵנוּ וְהִגִּיעַ אֵלֵינוּ וּבִקֵּשׁ לְהִתְאָרֵחַ, וְאֵרַחְתִּיו. וְאִלּוּ גַּם יִתְבָּרֵר לָנוּ שֶׁשַּׁרְכָּאן בְּעַצְמוֹ הוּא וְיִתְאַשֵּׁר הַדָּבָר אֶצְלֵנוּ שֶׁהוּא הוּא, בְּלִי כָּל סָפֵק, לֹא יִהְיֶה מִנִּמּוּסִי לְמָסְרוֹ לְיֶדְכֶם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא סָר אֵלַי עַל-פִּי הַבְטָחָה שֶׁהִבְטַחְתִּיו וּבְחָסוּתִי. אַל תְּבִיאוּנִי לִידֵי-כָךְ שֶׁאֶבְגֹּד בְּאוֹרְחִי וְאַל תַּפְרִיעוּנִי לְשִׁמְצָה בֵּין בְּנֵי אָדָם. לֹא כֵן. כִּי לֵךְ חֲזֹר אַתָּה אֶל הַמֶּלֶךְ אָבִי וְתִשַּׁק הָאָרֶץ לְפָנָיו וְהַגֵּד לוֹ שֶׁהַדְּבָרִים בְּהֵפֶךְ הֵם מִמַּה שֶׁאָמְרָה הַזְּקֵנָה דַ’את אַלדַּוָאהִי “. אָמַר הָאַבִּיר מַסוּרָה:” אַבְּרִיזָה, אֵינִי יָכוֹל לַחֲזוֹר אֶל הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עִם אוֹיְבוֹ”.

אָמְרָה לוֹ, אַחֲרֵי שֶׁכָּעֲסָה כַּעַס רָב: “אוֹי לְךָ, אֵין עִנְיָן זֶה נוֹגֵעַ לְךָ. אַתָּה חֲזֹר אֵלָיו בַּתְּשׁוּבָה הַזֹּאת, וְלֹא תְּהֵא עָלֶיךָ כָּל תְּלוּנָה”. אָמַר לָהּ מַסוּרָה: “אֵינִי חוֹזֵר אֶלָּא עִמּוֹ”. נִשְׁתַּנָּה מַרְאֶהָ וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תְּהֵא מַרְבֶּה דְּבָרִים וְשְׁטֻיּוֹת, שֶׁכֵּן לֹא הָיָה נִכְנָס אָדָם זֶה אֵלֵינוּ, אִלּוּלֵא שֶׁבּוֹטֵחַ הוּא בְעַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לְהִתְנַפֵּל יְחִידִי עַל מֵאָה אַבִּירִים, וְאִלּוּ הָיִיתָ אוֹמֵר לוֹ: “אַתָּה שַׁרְכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן? הָיָה אוֹמֵר “הֵן”. וְאוּלָם לֹא תוּכְלוּ לִפְגֹּעַ בּוֹ, שֶׁאִם אַתֶּם פּוֹגְעִים בּוֹ, אֵין הוּא שָׁב מֵעֲלֵיכֶם, אֶלָּא אַחֲרֵי שֶׁהָרַג אֶת כָּל הַנִּמְצָא בְּמָקוֹם זֶה, וַהֲרֵי הוּא אֶצְלִי, וַאֲנִי מְבִיאָה אוֹתוֹ לִפְנֵיכֶם כְּשֶׁתְּרִיסוֹ וְסֵיפוֹ עִמּוֹ”. אָמַר לָהּ הָאַבִּיר מַסוּרָה:” אִם מִפְּנֵי כַּעֲסֵךְ אֲנִי בָּטוּחַ, הֲרֵי אֵינִי בָּטוּחַ מִפְּנֵי כַּעַס אָבִיךְ. וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ הֲרֵינִי רוֹמֵז לָאַבִּירִים, שֶׁהֵם יִקְּחוּ אוֹתוֹ שָׁבוּי וְיוֹבִילוּהוּ לַמֶּלֶךְ כְּשֶׁהוּא בָּזוּי“. כְּשֶׁשָּׁמְעָה דְבָרִים אֵלּוּ אָמְרָה:” לֹא יִהְיֶה כַדָּבָר הַזֶּה, דּוּגְמַת הַשְּׁטוּת הִיא זוֹ, שֶׁהֲרֵי אִישׁ זֶה יָחִיד הוּא וְאַתֶּם מֵאָה אַבִּירִים. אִם בִּרְצוֹנְכֶם לַעֲרֹךְ קְרָב עִמּוֹ, יֵצֵא נָא לִקְרָאתוֹ אֶחָד אַחֲרֵי אֶחָד, לְמַעַן יֵרָאֶה לַמֶּלֶךְ מִי בָכֶם הוּא הַגִּבּוֹר".

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה אָמְרָה לָאַבִּיר: “הֲרֵי הוּא אִישׁ יָחִיד וְאַתֶּם מֵאָה אַבִּירִים. וְאִם בִּרְצוֹנְכֶם לַעֲרֹךְ קְרָב אִתּוֹ, צְאוּ לִקְרָאתוֹ אִישׁ אַחֲרֵי אִישׁ, שֶׁיֵרָאֶה לַמֶּלֶךְ מִי בָכֶם הוּא הַגִּבּוֹר”. אָמַר הָאַבִּיר מַסוּרָה: “נִשְׁבָּע אֲנִי בַּמָּשִׁיחַ שֶׁאֱמֶת דִּבַּרְתְּ. וְאוּלָם לֹא יֵצֵא אֵלָיו רִאשׁוֹן זוּלָתִי אָנִי”. אָמְרָה לוֹ הַנַּעֲרָה: “הַמְתֵּן עַד שֶׁאֵלֵךְ אֵלָיו, וְאוֹדִיעַ לוֹ אֶת הָעִנְיָן כְּפִי שֶׁהוּא לַאֲמִתּוֹ, וְאֶרְאֶה מַה תְּשׁוּבָה יָשִׁיב. וַהֲרֵי אִם יַסְכִּים, יְהִי כֵן, וְאִם יְסָרֵב, אֵין לָכֶם דֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ אֵלָיו, שֶׁכֵּן אֶהְיֶה אֲנִי וְכָל מִי שֶׁבַּמִּנְזָר עִמִּי וְנַעֲרוֹתַי כַּפָּרָתוֹ”. נִגְּשָׁה אֶל שַׁרְכָּאן וְהִגִּידָה לוֹ אֶת הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁהוּא. חִיֵּךְ, שֶׁהֵבִין שֶׁהִיא לֹא גִּלְּתָה לְאִישׁ עַל אֹדוֹתָיו, וְלֹא נִתְפַּרְסֵם עִנְיָנוֹ בָּאָרֶץ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמֶּלֶךְ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ. חָזַר וְחֵרֵף אֶת עַצְמוֹ וְאָמַר: “כֵּיצַד זֶה הִשְׁלַכְתִּי נַפְשִׁי מִנֶּגֶד בְּאֶרֶץ הַיְּוָנִים?” וּכְשֶׁשָּׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַנַּעֲרָה אָמַר לָהּ: “הֲרֵי צֵאתָם אֵלַי אֶחָד אֶחָד יִהְיֶה עָלַי לְמַעֲמָסָה, יֵצְאוּ נָא אֵלַי עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה”. קָפַץ עַל רַגְלָיו וְהָלַךְ עַד שֶׁקָּרַב אֲלֵיהֶם וְאִתּוֹ חַרְבּוֹ וּכְלֵי מִלְחַמְתּוֹ. כְּשֶׁרָאָהוּ הָאַבִּיר זִנֵּק אֵלָיו וְהִתְנַפֵּל עָלָיו. קִדְּמוֹ שַׁרְכָּאן כְּאִלּוּ הָיָה זֶה אַרְיֵה וְהִכָּהוּ בְּחַרְבּוֹ עַל עָרְפּוֹ, וְיָצְאָה הַחֶרֶב מַבְרִיקָה מִמֵּעָיו. כְּשֶׁרָאֲתָה זֹאת הַנַּעֲרָה גָדַל עֵרֶךְ שַׁרְכָּאן בְּעֵינֶיהָ, וְהִכִּירָה שֶׁלֹּא בְכֹחָה הִפִּילָה אוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּילַתְהוּ אֶלָּא בְיָפְיָהּ וְחִנָּהּ.

נִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה אֶל הָאַבִּירִים וְאָמְרָה לָהֶם:" גַּאֲלוּ אֶת דְּמֵי חֲבֵרְכֶם". יָצָא אֵלָיו אֲחִי הֶהָרוּג, וְהָיָה עֲנָק קְשֵׁה-עֹרֶף. הִתְנַפֵּל עַל שַׁרְכָּאן, אַךְ שַׁרְכָּאן לֹא נָתַן לוֹ שְׁהוּת, וְהִכָּהוּ עַל עָרְפּוֹ עַד שֶׁיָּצְאָה חַרְבּוֹ מַבְרִיקָה מִמֵּעָיו. בְּאוֹתָה שָׁעָה הִכְרִיזָה הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה: “הוֹי עַבְדֵי הַמָּשִׁיחַ, גַּאֲלוּ אֶת דְּמֵי חַבְרֵיכֶם”. לֹא פָסְקוּ לָצֵאת אֵלָיו אִישׁ אַחֲרֵי אִישׁ, וְשַׁרְכָּאן מְשַׂחֵק בָּהֶם בְּחַרְבּוֹ, עַד שֶׁהָרַג מֵהֶם חֲמִשִּׁים אַבִּיר, וְהַנַּעֲרָה מִסְתַּכֶּלֶת בָּהֶם. וּכְבָר הִפִּיל אֱלֹהִים אֵימָה בְּלִבָּם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם וְנִרְתְּעוּ מִלָּצֵאת. וְלֹא הִרְהִיבוּ עֹז לָגֶשֶׁת אֶל הַמַּעֲרָכָה אֵלָיו, אֶלָּא הִתְנַפְּלוּ עָלָיו כֻּלָּם יַחַד כְּאִישׁ אֶחָד. תָּקַף הוּא אוֹתָם בְּלֵב קָשֶׁה מִצּוּר, עַד שֶׁטְּחָנָם טָחוֹן וָדוּשׁ, וְנָטַל מֵהֶם דַּעְתָּם וְנַפְשָׁם.

קָרְאָה הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה לָהֶן:" מִי נוֹתַר בַּמִּנְזָר?" אָמְרוּ לָהּ: “לֹא נוֹתַר אִישׁ מִבַּלְעֲדֵי הַשּׁוֹעֲרִים”. קָמָה הַנְּסִיכָה לִקְרָאתוֹ וְאִמְּצָה אוֹתוֹ אֶל לִבָּהּ וְעָלָה שַׁרְכָּאן אִתָּהּ לָאַרְמוֹן אַחֲרֵי שֶׁגָּמַר אֶת הַקְּרָב. וְהָיוּ מְעַטִּים מֵהֶם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ וְהָיוּ אוֹרְבִים לוֹ בְּפִנּוֹת הַמִּנְזָר. וּכְשֶׁרָאֲתָה הַנַּעֲרָה אֶת אֵלֶּה הַמְּעַטִּים, קָמָה מֵאֵצֶל שַׁרְכָּאן. אַחַר-כָּךְ חָזְרָה אֵלָיו וְעָלֶיהָ שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים סְמִיךְ-הָרְשָׁתוֹת וּבְיָדָהּ חֶרֶב הָדִּית, וְאָמְרָה: “נִשְׁבַּעַת אֲנִי בַּמָּשִׁיחַ שֶׁלֹּא אֶחֱשׂךְ מִתֵּת בְּעַד אוֹרְחִי גַּם אֶת נַפְשִׁי, וְאֵינִי נוֹטֶשֶׁת אוֹתוֹ וַאֲפִלּוּ אִם אֶהְיֶה בִגְלַל זֶה לְבוּז בְּעֵינֵי הַיְּוָנִים”. הִתְבּוֹנְנָה בָּאַבִּירִים וּמָצְאָה שֶׁכְּבָר הָרַג מֵהֶם שְׁמוֹנִים, וְעֶשְׂרִים נָפוֹצוּ. וּכְשֶׁרָאֲתָה מַה שֶּׁעָשָׂה בָאֲנָשִׁים, אָמְרָה לוֹ: "בְּשֶׁכְּמוֹתְךָ יִתְפָּאֲרוּ הָאַבִּירִים. בָּרוּךְ אַתָּה לֵאלֹהִים, שַׁרְכָּאן ". קָם שַׁרְכָּאן אַחֲרֵי זֶה לְנַקּוֹת חַרְבּוֹ מִדְּמֵי הַהֲרוּגִים כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

כַּמָּה מַחֲנוֹת בָּאוּ לַמִּלְחָמָה קְרֵבִים.

עָזַבְתִּי אַדִּירֵיהֶם מַאֲכַל לַזְּאֵבִים.

שַׁאֲלוּ עָלַי אִם חֲפַצְתֶּם עַל דּוּ-הַקְּרָב

בּוֹ יָצָאתִי עַל הָעָם כֻּלּוֹ בְּיוֹם הֶרֶג-רָב.

עָזַבְתִּי אֶת לְבִיאֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה בֶּעָפָר

מְגוֹלָלִים בָּרֶמֶץ עַל פְּנֵי אוֹתָהּ הַכִּכָּר.

כְּשֶׁגָּמַר שִׁירוֹ, נִגְּשָׁה אֵלָיו הַנַּעֲרָה, הִסְבִּירָה לוֹ פָּנִים וְנָשְׁקָה יָדוֹ וְהֵסִירָה אֶת הַשִּׁרְיוֹן שֶׁהָיָה עָלֶיהָ. אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי עַל-שׁוּם מַה לָּבַשְׁתְּ אֶת שִׁרְיוֹן הַקַּשְׂקַשִּׂים וְשָׁלַפְתְּ אֶת חַרְבֵּךְ?” אָמְרָה לוֹ: “מִדַּאֲגָתִי לְךָ מִפְּנֵי אֵלֶּה הַמְגִנִּים”. קָרְאָה הַנַּעֲרָה לַשּׁוֹעֲרִים וְאָמְרָה לָהֶם: “כֵּיצַד זֶה נְתַתֶּם לְאַנְשֵׁי-הַמֶּלֶךְ לְהִכָּנֵס אֶל מְעוֹנִי בְּלִי רְשׁוּתִי?” אָמְרוּ לָהּ: “נְסִיכָה, לֹא הָיָה נָהוּג שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ רְשׁוּת לִשְׁלִיחֵי הַמֶּלֶךְ, וּבִפְרָט לְרֹאשׁ הָאַבִּירִים”. אָמְרָה לָהֶם: “דּוֹמָה אֲנִי שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתֶּם אֶלָּא לְפָרְעֵנִי לְשִׁמְצָה וְלַהֲרֹג אֶת אוֹרְחִי”. צִוְּתָה אֶת שַׁרְכָּאן לְהַתִּיז רָאשֵׁיהֶם, וְהִתִּיזָם. אָמְרָה אֶל שְׁאָר מְשָׁרְתֶיהָ: “רְאוּיִים הָיוּ לְיוֹתֵר מִכָּךְ”. וּפָנְתָה לְשַׁרְכָּאן וְאָמְרָה לוֹ: “עַכְשָׁו נִתְגַּלָּה לְךָ מַה שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה מִמְּךָ וַהֲרֵינִי מוֹדִיעַתְךָ אֶת סִפּוּרִי. דַּע שֶׁאֲנִי בַּת מֶלֶךְ יָוָן חַרְדוּבּ אֲנִי, וּשְׁמִי אַבְּרִיזָה וְהַזְּקֵנָה שֶׁשְּׁמָהּ דַ’את אַלדַּוָאהִי סָבָתִי אֵם אָבִי הִיא, הִיא הִיא שֶׁהוֹדִיעָה לְאָבִי עַל אֹדוֹתֶיךָ. וְאֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁהִיא תָּזֹם מְזִמָּה לְהַאֲבִידֵנִי, בְּיִחוּד אַחֲרֵי שֶׁהָרַגְתִּי אֶת אַבִּירֵי אָבִי, וְנִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר שֶׁנִּתְחַבַּרְתִּי אֶל הַמֻּסְלִמִים. וְהָעֵצָה הַנְּכוֹחָה הִיא, שֶׁאֶעֱזֹב אֶת הַמָּקוֹם וְלֹא אֶעֱמֹד בְּכָאן, כָּל עוֹד דַ’את אַלדַּוָאהִי שׁוֹמֶרֶת אֶת צְעָדַי. וְאוּלָם מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מֵעִמְּךָ שֶׁתַּעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי עִמְּךָ, מֵאַחֲרֵי שֶׁכְּבָר נָפְלָה אֵיבָה בֵּינִי וּבֵין אָבִי, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכָּל מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, שֶׁהֲרֵי לֹא קָרָה כָּל זֶה כֻלּוֹ אֶלָּא בִגְלָלֶךָ”.

כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה, לֹא יָדַע נַפְשׁוֹ מִשִּׂמְחָה וְרָחַב לִבּוֹ וְרָוַח, וְאָמַר: “חַי-אֱלֹהִים, אִישׁ לֹא יִגַּע בָּךְ כָּל עוֹד נִשְׁמָתִי בְקִרְבִּי. וְאוּלָם כְּלוּם יֵשׁ בָּךְ אֹמֶץ-רוּחַ לַעֲזֹב אֶת אָבִיךְ וּבְנֵי-מִשְׁפַּחְתֵּךְ?” אָמְרָה: “הֵן”. הִשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ שַׁרְכָּאן וְכְרְתוּ בְרִית עַל כָּךְ. אָמְרָה: “עַכְשָׁו נִרְגַּע לִבִּי, וְאוּלָם עוֹד תְּנָאי אֲנִי מַתְנָה אִתְּךָ”. אָמַר: “וּמַה הוּא?” אָמְרָה: “שֶׁתַּחֲזֹר עִם צִבְאוֹתֶיךָ לְאַרְצֶךָ”. אָמַר לָה: “גְּבִרְתִּי, הֲרֵי אָבִי עֹמָר אַלנֻּעְמָאן שְׁלָחַנִי לְהִלָּחֵם בְּאָבִיךְ בִּגְלַל הָאוֹצָר שֶׁשָּׁלַל וּבְתוֹכוֹ שָׁלשׁ אַבְנֵי-חֵן שֶׁסְּגֻלּוֹת-פֶּלֶא בָהֶן”. אָמְרָה לוֹ: “תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ וְיֵרָגַע לְבָבְךָ, וַהֲרֵינִי לְסַפֵּר לְךָ אֶת כָּל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ, וְאַגִּיד לְךָ מַה סִבַּת אֵיבָתֵנוּ לְמֶלֶךְ קוּשְׁטָא, וְזֶה הוּא: לָנוּ חַג הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם “חַג-הַמִּנְזָר” וּבְכָל שָׁנָה יִתְאַסְּפוּ בוֹ הַמְּלָכִים מִכָּל קַצְוֵי הָאָרֶץ וּבְנוֹת הַנִּכְבָּדִים וְהַסּוֹחֲרִים וּנְשֵׁיהֶם וְיֵשְׁבוּ בַמִנְזָר שִׁבְעַת יָמִים, וַאֲנִי הָיִיתִי לִפְנֵי כֵן תָּמִיד בְּתוֹכָן. וּכְשֶׁנָפְלָה אֵיבָה בֵינֵינוּ מְנָעַנִי אָבִי מֵהוֹפִיעַ בְּאוֹתוֹ הֶחָג מֶשֶׁךְ זְמַן שֶׁל שֶׁבַע שָׁנִים. וְאֵרַע בְּשָׁנָה מִן הַשָּׁנִים, שֶׁכְּבָר בָּאוּ מִמְקוֹמוֹתֵיהֶן בְּנוֹת הַנִּכְבָּדִים מִכָּל הַמְחוֹזוֹת אֶל הַמִּנְזָר בְּאוֹתוֹ הֶחָג, כַּמִּנְהָג. וְהָיְתָה בְתוֹךְ אֵלּוּ שֶׁבָּאוּ אֵלָיו בַּת מֶלֶךְ קוּשְׁטָא, צַפִיָּה שְׁמָהּ. עָמְדוּ בְּנֵי הָאָדָם בַּמִּנְזָר שִׁשָּׁה יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הָלְכוּ לָהֶם. אָמְרָה צַפִיָּה: “אֲנִי אֵינִי חוֹזֶרֶת לְקוּשְׁטָא אֶלָּא דֶּרֶךְ הַיָּם”. הֵכִינוּ לָהּ סְפִינָה, וְיָרְדוּ בָהּ הִיא וְהַפַּמַּלְיָא שֶׁלָּהּ. כְּשֶׁהִתִּירוּ אֶת הַקְּלָעִים וְנָסְעוּ, יָצְאָה עֲלֵיהֶן רוּחַ בִּשְׁעַת נְסִיעָתָן, וְהוֹצִיאָה אֶת הַסְּפִינָה מִנְּתִיבָתָהּ. וְהָיְתָה שָׁם, עַל-פִּי גְזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה וְנֶחְרְצָה, סְפִינַת נוֹצְרִים מֵאִי הַכֹּפֶר, וּבָהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת פְרַנְקִים וְאִתָּם כְּלֵי מִלְחָמָה וָזַיִן, וְעָבַר עֲלֵיהֶם מֶשֶׁךְ זְמַן רַב כְּשֶׁהֵם בַּיָּם. כְּשֶׁנִגְלוּ לָהֶם קַלְעֵי הַסְּפִינָה שֶׁצַפִיָּה בְּתוֹכָהּ, וְאֵלּוּ שֶׁעִמָּהּ מִן הַנְּעָרוֹת, יָצְאוּ לְמִלְחָמָה עָלֶיהָ חִישׁ מַהֵר. וְלֹא עָבְרָה שָׁעָה אַחַת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאוֹתָהּ סְפִינָה וְשָׂמוּ בָהּ וָוִים וְסָחֲבוּ אוֹתָהּ אֲלֵיהֶם וְהִתִּירוּ קְלָעֶיהָ וְשָׂמוּ פְנֵיהֶם לָאִי שֶׁלָּהֶם. וְאוּלָם לֹא נָסְעוּ אֶלָּא קְצָת עַד שֶׁנֶהֶפְכָה עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וּמָשְׁכָה אוֹתָם אֶל צוּק סֶלַע, אַחֲרֵי שֶׁקָּרְעָה אֶת קַלְעֵיהֶם וְהֵבִיאָה אוֹתָם קָרוֹב לַחוֹף שֶׁלָּנוּ. יָצָאנוּ וְרָאִינוּ אוֹתָם כְּשָׁלָל שֶׁהוּבַל אֵלֵינוּ, וּתְפַסְנוּם וְהָרַגְנוּ אוֹתָם וּבָזַזְנוּ מַה שֶּׁאִתָּם מִן הַמָּמוֹן וְהַחֲפָצִים יִקְרֵי-הָעֵרֶךְ. וְהָיוּ בִסְפִינָתָם אַרְבָּעִים נְעָרוֹת וּבְתוֹכָן צַפִיָּה בַּת-הַמֶּלֶךְ, לָקַחְנוּ אֶת הַנְּעָרוֹת וְהִגַּשְׁנוּ אוֹתָן לְאָבִי, כְּשֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעוֹת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁבַּת הַמֶּלֶךְ אַפְּרִידוּן מֶלֶך קוּשְׁטָא, בְּתוֹכָן. בָּחַר לוֹ אָבִי מֵהֶן עֶשֶׂר נְעָרוֹת וּבַת-הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָן, וְחִלֵק אֶת הַשְּׁאָר בֵּין אַנְשֵׁי-קִרְבָתוֹ. אַחַר-כָּךְ הִפְרִישׁ מֵעֶשֶׂר הַנְּעָרוֹת חָמֵשׁ וּבְתוֹכָן אֶת בַּת-הַמֶּלֶךְ וְשָׁלַח אוֹתָן חָמֵשׁ הַנְּעָרוֹת מִנְחָה לְאָבִיךָ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן עִם מַשֶּׁהוּ מֵאֲרִיג אַדָּרוֹת וַאֲרִיג צֶמֶר וְהַמֶּשִׁי הַיְּוָנִי. קִבֵּל אָבִיךָ אֶת הַמִּנְחָה וּבָחַר לוֹ מֵחֲמֵשׁ הַנְּעָרוֹת אֶת צַפִיָּה בַּת הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן. כְּשֶׁהִגִּיעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְשָׁנָה זֹאת שָׁלַח אָבִיהָ לְאָבִי מִכְתָּב וּבוֹ דְבָרִים שֶׁאֵין לְהַזְכִּירָם. וְהָיָה מְאַיֵּם עָלָיו בְּאוֹתוֹ מִכְתָּב, מוֹכִיחוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: “אַתֶּם לְקַחְתֶּם אַחַת סְפִינוֹתֵינוּ מִזֶּה זְמַן שְׁנָתַיִם, שֶׁהָיְתָה בִּידֵי לִסְטִים מִן הַפְרַנְקִים. וּבְתוֹךְ הַשְּׁאָר שֶׁהָיָה בָּהּ נִמְצְאָה בִּתִּי צַפִיָּה וְעִמָּהּ מִן הַנְּעָרוֹת קָרוֹב לְשִׁשִּׁים נַעֲרָה, וְלֹא שְׁלַחְתֶּם אֵלַי אִישׁ שֶׁיּוֹדִיעֵנִי הַדָּבָר, וַאֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְגַלּוֹת עִנְיָנָהּ שֶׁחוֹשֵׁשׁ הָיִיתִי שֶׁלֹּא אֶהְיֶה לְבוּז בְּעֵינֵי הַמְּלָכִים בִּגְלַל חֶרְפַּת בִּתִּי. וְכָךְ הִסְתַּרְתִּי אֶת הַדָּבָר עַד לְשָׁנָה זוֹ. וְעַכְשָׁו שָׁלַחְתִּי מִכְתָּבִים אֶל מַלְכֵי הַפְרַנְקִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם עַל דְּבַר בִּתִּי, וְהִפְצַרְתִּי בָּהֶם שֶׁיְחַפְּשׂוּ אוֹתָהּ וְיוֹדִיעוּנִי אֵצֶל מִי מִמַּלְכֵי הָאִיִּים הִיא. אָמְרוּ לִי: חַי הָאֱלֹהִים שֶׁלֹּא הוֹצֵאנוּ אוֹתָהּ מֵאֶרֶץ זוֹ. וְאוּלָם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ, שֶׁהַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ לְקָחָהּ מִלִּסְטִים אֲחָדִים” וְסִפְּרוּ לִי אֶת כָּל הָעִנְיָן”. אַחַר כָּךְ אָמַר בְּמִכְתָּבוֹ לְאָבִי: “אִם אֵין בִּרְצוֹנְכֶם לְהָקִים אוֹתִי לְאוֹיֵב לָכֶם וּלְפָרְעֵנִי לְשִׁמְצָה, וְלָשִׂים אֶת בִּתִּי חֶרְפָּה, הִנֵּה בְשָׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ מִכְתָּבִי זֶה אֲלֵיכֶם, שִׁלְחוּ אֵלַי אֶת בִּתִּי מֵאִתְכֶם, וְאִם לֹא תַשְׁגִיחוּ בְמִכְתָּבִי וְתַמְרוּ אֶת פְּקֻדָּתִי, הֲרֵי אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֶלָּא לִגְמֹל לָכֶם עַל כִּעוּר פָּעָלְכֶם וְרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם”. כְּשֶׁהִגִּיעָה אִגֶּרֶת זוֹ אֶל אָבִי וּקְרָאָהּ וְהֵבִין הַצָּפוּן בָּהּ, הָיָה מֵצֵר וּמִתְחָרֵט עַל שֶׁלֹּא הִכִּיר שֶׁצַפִיָּה בַת הַמֶּלֶךְ הִיא בְתוֹךְ אוֹתָן נְעָרוֹת, שֶׁיַּחֲזִיר אוֹתָהּ אֶל אָבִיהָ. נָבוֹךְ בְּעִנְיָנוֹ, וְלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁלֹחַ אַחֲרֵי עֲבֹר זְמַן רָב אֶל הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן וּלְבַקְּשָׁהּ מִמֶּנּוּ, וּמַה גַּם שֶׁכְּבָר שָׁמַעְנוּ לִפְנֵי זְמַן מוּעָט, שֶׁחוֹנֵן מִפִּילַגְשׁוֹ שֶׁשְּׁמָהּ צַפִיָּה בַּת הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן יְלָדִים. כְּשֶׁחָקַרְנוּ בַדָּבָר הִכַּרְנוּ שֶׁמִּכְשׁוֹל זֶה הוּא הָאָסוֹן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, וְלֹא מָצָא אָבִי עֵצָה זוּלַת זוֹ, שֶׁכָּתַב תְּשׁוּבָה לַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן וְהִתְנַצֵּל בָּה לְפָנָיו, וְנִשְׁבַּע לוֹ בִשְׁבוּעוֹת, שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁבִּתּוֹ הִיא בְתוֹךְ הַנְּעָרוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתָהּ סְפִינָה, וְגִּלָּה לוֹ שֶׁהוּא שָׁלַח אוֹתָהּ לַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן וְשֶׁחוֹנֵן מִמֶּנָּה יְלָדִים. וּכְשֶׁהִגִּיעָה אִגֶּרֶת אָבִי לְאַפְרִידוּן מֶלֶך קוּשְׁטָא קָם וְיָשַׁב וְסָאַן וְהֶעֱלָה קֶצֶף וְאָמַר: “כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁבִּתִּי תְהֵא שְׁבוּיָה כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת וְשֶׁתַּעֲבֹר מִיָּד לְיָד בֵּין הַמְּלָכִים וְיִדְרְסוּהָ בְּלִי קֶשֶׁר שֶׁל נִשּׂוּאִין”. אַחַר-כָּךְ אָמַר: “נִשְׁבַּע אֲנִי בַמָּשִׁיחַ וּבְדַת הָאֱמֶת, לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֵשֵׁב בְּאֶפֶס-מַעֲשֶׂה בְעִנְיָן זֶה וְלֹא אֶקַּח נָקָם וְאָגֹל הַחֶרְפָּה. אֵין דֶּרֶךְ אֶלָּא שֶׁאֶעֱשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁיָּשִׂיחוּ בוֹ בְנֵי-אָדָם אַחֲרָי”. נִשְׁאַר מַאֲרִיךְ רוּחוֹ עַד שֶׁזָּמַם מְזִמָּה וְחִבֵּל תַּחְבּוּלוֹת עֲצוּמוֹת וְשָׁלַח שְׁלִיחִים אֶל אָבִיךָ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ מִן הַשְּׁמוּעוֹת, עַד שֶׁצִּיֵּד אָבִיךָ אוֹתְךָ עִם הַצָּבָא שֶׁעִמְּךָ בִּגְלָלָהּ, וְשָׁלַח אוֹתְךָ אֵלָיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְפֹּשׂ אוֹתְךָ אָתָּה וְאֶת אֵלֶּה שֶׁאִתְּךָ מִצְּבָאֲךָ, וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לִשְׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן שֶׁסִּפְּרוּ לְאָבִיךָ עֲלֵיהֶן בְּמִכְתָּבוֹ, אֵין אֱמֶת בַּדָּבָר. וְאָכֵן הָיוּ עִם צַפִיָּה בִּתּוֹ וְלָקַח אוֹתָן אָבִי מִיָּדָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁגָּבַר עָלֶיהָ וְעַל הַנְּעָרוֹת שֶׁהָיוּ עִמָּהּ, וּנְתָנָן לִי וַהֲרֵי הֵן אֶצְלִי. לֵךְ אֵפוֹא אֶל צִבְאוֹתֶיךָ וְהַחֲזֵר אוֹתָם לִפְנֵי שֶׁיַּחְדְּרוּ עָמֹק בְּאֶרֶץ הַפְרַנְקִים וְהַיְּוָנִים, שֶׁכֵּן אִם תַּחְדְּרוּ עָמֹק בְּאַרְצָם יָצֵרוּ עֲלֵיכֶם אֶת הַדְּרָכִים, וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם הַצָּלָה מִידֵיהֶם עַד לְיוֹם הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ. וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁצְּבָאֲךָ עֲדַיִן בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד, מִשּׁוּם שֶׁצִּוִּיתָ אוֹתוֹ לַעֲמֹד שְׁלשָׁה יָמִים, וְעִם זֶה נִפְקַדְתָּ מִמֶּנּוּ בְּמֶשֶׁךְ זְמַן זֶה, וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ מַה יַּעֲשֶׂה".

כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְבָרִים אֵלֶּה, נִשְׁתַּקְּעָה דַּעְתּוֹ בְהִרְהוּרִים. אַחַר-כָּךְ נָשַׁק אֶת יְדֵי הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְאָמַר: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים,שֶׁעָשָׂה עִמָּדִי חֶסֶד עַל יָדֵךְ וְשָׂם אוֹתָךְ סִבָּה שֶׁאֵצֵא בְּשָׁלוֹם אֲנִי וְאֵלֶּה שֶׁעִמִּי. וְאוּלָם קָשָׁה עָלַי פְּרִידָתֵךְ כְּשֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא שֶׁיֶּאֱרַע לָךְ אַחֲרֵי לֶכְתִּי”. אָמְרָה לוֹ: “לֵךְ אַתָּה עַכְשָׁו אֶל צְבָאֲךָ וְהַחֲזֵר אוֹתוֹ. וְאוּלָם אִם הַשְּׁלִיחִים עוֹדָם שָׁם, תְּפָסֵם, כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלֶּה לָכֶם הָאֱמֶת, כְּשֶׁאַתֶּם קְרוֹבִים עֲדַיִן לְאַרְצְכֶם, וְאַחֲרֵי שְׁלשָׁה יָמִים אַדְבִּיקְכֶם אָנִי, וְלֹא תִכָּנְסוּ לְבַגְדָאד עַד שֶׁאֲנִי אִתְּכֶם, וְנִכָּנֵס כֻּלָּנוּ יָחַד”. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לָלֶכֶת אָמְרָה לוֹ: “אַל תִּשְׁכַּח אֶת הַבְּרִית שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ”. אַחַר-כָּךְ הִתְנַשְׂאָה וְנִגְּשָׁה אֵלָיו לְהִפָּרֵד וּלְהִתְחַבֵּק וּלְכַבּוֹת אֶת אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה. בָּכְתָה בְכִי הַמֵּמֵס גַּם אֲבָנִים, וְשָׁפְכָה זִרְמֵי דְמָעוֹת כַּגְּשָׁמִים. כְּשֶׁרָאָה בִכְיָהּ וְדִמְעוֹתֶיהָ, גָּבְרוּ עָלָיו הַיָּגוֹן וְהַתְּשׁוּקָה וְהִזִּיל בִּשְׁעַת-פְּרִידָתוֹ דִמְעַת עֵינוֹ וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

נִפְרַדְתִּי מִמֶּנָּה וִימִינִי שְׁלוּחָה לְדִמְעָתִי

וּשְׂמֹאלִי לְחַבְּקָהּ וּלְאַמְּצָהּ אֶל לִבָּתִי.

אָמְרָה: “כְּלוּם לֹא תִירָא מִפְּנֵי שַׁעֲרוּרִיָּה?”

אָמַרְתִּי:" רַק יוֹם פְּרִידָה לְאוֹהֲבִים חֶרְפָּה הָיָה".

אַחַר-כָּךְ נִפְרַד שַׁרְכָּאן מִמֶּנָּה וְיָרַד מִן הַמִּנְזָר, הִקְרִיבוּ לוֹ אֶת סוּסוֹ וְרָכַב וְיָצָא וּפָנָיו מוּעָדוֹת אֶל הַגֶּשֶׁר. כְּשֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו עָבַר אוֹתוֹ וְנִכְנַס בֵּין אוֹתָם הָעֵצִים, וּכְשֶׁנִּתְפַּטֵּר מִן הָעֵצִים וְהָיָה עוֹבֵר בְּאוֹתָהּ כִּכָּר, רָאָה שְׁלשָׁה אַבִּירִים. נִזְהַר לְנַפְשׁוֹ מִפְּנֵיהֶם וְשָׁלַף חַרְבּוֹ וְנָסַע לְדַרְכּוֹ. כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ אֵלָיו וְרָאוּ זֶה אֶת זֶה הִכִּירוּהוּ, וּמָצָא שֶׁאֶחָד מֵהֶם הוּא דִּנְדָּאן וּשְׁנֵי נְסִיכִים עִמּוֹ. כְּשֶׁהִכִּירוּ אוֹתוֹ, יָרְדוּ מֵעַל סוּסֵיהֶם וְשָׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם. שָׁאַל אוֹתוֹ הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן לְסִבַּת הִפָּקְדוֹ, וְסִפֵּר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִם הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית. הוֹדָה לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה עַל כָּךְ. אָמַר שַׁרְכָּאן: “בּוֹאוּ וְנִסַּע מֵאֶרֶץ זוֹ, שֶׁכֵּן נָסְעוּ הַשְּׁלִיחִים שֶׁבָּאוּ אִתָּנוּ לְהוֹדִיעַ לְמַלְכָּם עַל דְּבַר בּוֹאֵנוּ. וְאֶפְשָׁר מְאֹד שֶׁיָּחוּשׁוּ אֵלֵינוּ וְיִתְפְּסוּ אוֹתָנוּ”. הִכְרִיז שַׁרְכָּאן בְּתוֹךְ צְבָאוֹ עַל הַנְּסִיעָה, וְנָסְעוּ כֻּלָּם. וְלֹא פָסְקוּ מִנְּסוֹעַ מִתְאַמְּצִים בְּדַרְכָּם, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְפָרָשַׁת הַנַּחַל. וְהָיוּ הַשְּׁלִיחִים כְּבָר שָׂמוּ פְּנֵיהֶם אֶל מַלְכָּם, וְהוֹדִיעַ לוֹ עַל דְּבַר בּוֹאוֹ שֶׁל שַׁרְכָּאן. הֵרִיק לִקְרָאתוֹ אֶת צְבָאוֹ לְתָפְסוֹ אוֹתוֹ וְאֶת כָּל מִי שֶׁעִמּוֹ.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָן הַשְּׁלִיחִים וּמַלְכָּם. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְמַה שֶּׁהָיָה עִם שַׁרְכָּאן, הֲרֵי נָסַע עִם צְבָאוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן חֲמִשָּׁה יָמִים. אַחַר-כָּךְ יָרְדוּ בְּנַחַל מְרֻבֵּה עֵצִים וְנָחוּ בּוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן וְאַחַר-כָּךְ נָסְעוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא פָסְקוּ מִנְּסוֹעַ זְמַן חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים יוֹם, עַד שֶׁנִּשְׁקַף לָהֶם קְצֵה אַרְצָם. וּכְשֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם הָיוּ בְּטוּחִים בְנַפְשָׁם, וְחָנוּ לָנוּחַ. יָצְאוּ אֲלֵיהֶם תּוֹשָׁבֵי אוֹתָהּ הָאָרֶץ וְאֵרְחוּ אוֹתָם וְנָתְנוּ מִסְפּוֹא לִבְהֶמְתָּם. עָמְדוּ שְׁנֵי יָמִים וְנָסְעוּ מְבַקְשִׁים לָבוֹא אֶל אֶרֶץ-מוֹלַדְתָּם. נִשְׁאַר שַׁרְכָּאן מֵאַחֲרֵיהֶם עִם מֵאָה פָּרָשׁ, וְהִפְקִיד אֶת הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן לְרֹאשׁ עַל אֵלֶּה שֶׁאִתּוֹ מִן הַצָּבָא. אַחֲרֵי שֶׁנָּסַע הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן עִם אֵלֶּה שֶׁאִתּוֹ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, רָכַב שַׁרְכָּאן הוּא וּמְאַת הַפָּרָשׁ שֶׁעִמּוֹ וְנָסְעוּ שְׁתֵּי פַּרְסָאוֹת בְּעֶרֶךְ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְמֵצַר בֵּין שְׁנֵי הָרִים, וְהִנֵּה לְמוּלָם אָבָק וְשָׁאוֹן. עָצְרוּ בְּסוּסֵיהֶם כְּשָׁעָה בְּעֵרֶךְ, עַד שֶׁנֶּחֱשַׂף הָאָבָק, וְנִתְגַּלּוּ מִתַּחְתָּיו מֵאָה פָּרָשׁ, אֲרָיוֹת אֲיֻמִּים וְהֵם קוֹדְרִים, חֲמוּשִׁים בַּרְזֶל וְשִׁרְיוֹנוֹת וִיהִירִים. כְּשֶׁקָּרְבוּ אֶל שַׁרְכָּאן וְאֶל אֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ הֵרִימוּ קוֹלָם אֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: “נִשְׁבָּעִים אָנוּ בְּיוֹחָנָן וּמִרְיָם, כְּבָר הִשַּׂגְנוּ אֶת מְבֻקָּשֵׁנוּ, הֲרֵי נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ יוֹמָם וָלַיְלָה עַד שֶׁקִּדַּמְנוּ לָבוֹא לְכָאן לִפְנֵיכֶם. רְדוּ אֵפוֹא מֵעַל סוּסֵיכֶם וּתְנוּ לָנוּ אֶת כְּלֵי-הַזַּיִן שֶׁלָּכֶם וּמִסְרוּ אֶת עַצְמְכֶם בְּיָדֵנוּ, שֶׁנָּחוּס עֲלֵיכֶם וְלֹא נִטֹּל אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם”. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה יָצְאוּ עֵינָיו מֵחוֹרֵיהֶן. וְסָמְקוּ לְחָיָיו וְאָמַר לָהֶם: “הוֹי כַּלְבֵי-הַנּוֹצְרִים, כֵּיצַד זֶה מְעִזִּים אַתֶּם לָבוֹא בְּאַרְצֵנוּ וְלִדְרֹךְ עַל אַדְמָתֵנוּ. וְלֹא דַי לָכֶם בָּזֶה אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מְדַבְּרִים דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. כְּלוּם מְדַמִּים אַתֶּם שֶׁתִּמָּלְטוּ מִיָּדֵנוּ וְתַחְזְרוּ לְאַרְצְכֶם?” קָרָא לְמֵאָה הַפָּרָשִׁים שֶׁעִמּוֹ וְאָמַר לָהֶם: “הֲרֵי לִפְנֵיכֶם כְּלָבִים אֵלֶּה וְהֵם בְּמִסְפַּרְכֶם אַתֶּם”. שָׁלַף חַרְבּוֹ וְהִתְנַפֵּל עֲלֵיהֶם וְהִתְנַפְּלוּ אֲנָשָׁיו יַחַד אִתּוֹ עַל מֵאַת הַפָּרָשִׁים, יָצְאוּ לִקְרָאתָם הַפְרַנְקִים בְּלֵב קָשֶׁה מִצּוּר. הִתְנַגְּשׁוּ הָאֲנָשִׁים בָּאֲנָשִׁים וְהִסְתָּעֲרוּ הַגִּבּוֹרִים עַל הַגִּבּוֹרִים וְנִתְלַקְּחָה הַמִּלְחָמָה וְנִתְחַזֵּק הַקְּרָב, וְעָצְמוּ הַמּוֹרָאוֹת וּפָסְקוּ כָּל אֹמֶר וּדְבָרִים. לֹא פָסְקוּ מִלְּהִלָּחֵם וּלְקַפֵּחַ וּלְהַכּוֹת בָּרֹמַח עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וּבָא הַלַּיְלָה בְּמַעֲטֵה הָאֲפֵלָה, וְאָז פָּרְשׁוּ זֶה מִזֶּה. אָסַף שַׁרְכָּאן אֶת אֲנָשָׁיו, וְלֹא מָצָא פָּצוּעַ מֵהֶם אֶחָד, מִלְּבַד אַרְבָּעָה מֵהֶם שֶׁהִגִּיעוּ לָהֶם פְּצָעִים לֹא אֲנוּשִׁים. אָמַר לָהֶם שַׁרְכָּאן: “הֲרֵי כָּל יָמַי הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם הַסּוֹעֵר וְהַמַּכֶּה## גַּלִּים שֶׁל הַחֲרָבוֹת הַשְּׁלוּפוֹת וְנִלְחַם בִּבְנֵי-אָדָם, וְאוּלָם חֵי-אֱלֹהִים שֶׁלֹּא מָצָאתִי אֲנָשִׁים עוֹמְדִים בַּמַּעֲרָכָה וְיוֹצְאִים לַקְּרָב הָעוֹלִים עַל הַגִּבּוֹרִים הָאֵלֶּה”. אָמְרוּ לוֹ: “דַּע, הַנָּסִיךְ, שֶׁבְּתוֹכָם פָרָשׁ פְרַנְקִי וְהוּא הָעוֹמֵד בְּרֹאשָׁם, אַמִּיץ-הַלֵּב וּמַדְקְרוֹת חַרְבּוֹ חוֹדְרוֹת עָמֹק, אֶלָּא שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁהָיָה מִי שֶׁהוּא נוֹפֵל בְּיָדוֹ, הָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּלֹא מַרְגִּישׁ בּוֹ וְלֹא הָיָה הוֹרְגוֹ. חֵי-אֱלֹהִים שֶׁאִלּוּ הָיָה חָפֵץ לַהֲרֹג הָיָה הוֹרֵג אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ”. נָבוֹךְ שַׁרְכָּאן כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרִים אֵלֶּה, וְאָמַר: “מָחָר נַעֲמֹד בַּמַּעֲרָכָה וְנַעֲרֹךְ נֶגְדָּם קְרָב. שֶׁהֲרֵי אֲנַחְנוּ מֵאָה וְהֵם מֵאָה, וְנִתְפַּלֵּל לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם שֶׁיַּגְבִּיר אוֹתָנוּ עֲלֵיהֶם”. לָנוּ אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, כְּשֶׁהֵם מַסְכִּימִים עַל כָּךְ בֵּינֵיהֶם. וּבַאֲשֶׁר לַפְרַנְקִים, הִנֵּה הִתְאַסְפוּ אֵצֶל הָעוֹמֵד בְּרֹאשָׁם וְאָמְרוּ לוֹ: “לֹא הִשַּׂגְנוּ הַיּוֹם אֶת מְבֻקָּשֵׁנוּ בְּאֵלֶּה, מָחָר נַעֲמֹד בַּמַּעֲרָכָה וְנַעֲרֹךְ נֶגְדָּם קְרָב אֶחָד כְּנֶגֶד אֶחָד”, וְלָנוּ כְּשֶׁהִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם עַל כָּךְ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר וְהֵאִיר בְּאוֹרוֹ וְעָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל פְּנֵי הַגְּבָעוֹת וְהָעֲמָקִים, אוֹמֶרֶת שָׁלוֹם לְמֻחַמַּד פְּאֵר הַיְשָׁרִים, רָכַב הַנָּסִיךְ שַׁרְכָּאן וְרָכְבוּ עִמּוֹ מֵאַת הַפָּרָשִׁים וּבָאוּ אֶל שְׂדֵה הַמַעֲרָכָה כֻּלָּם, וּמָצְאוּ אֶת הַפְרַנְקִים עֲרוּכִים לַקְּרָב. אָמַר שַׁרְכָּאן לַאֲנָשָׁיו: “הִנֵּה אוֹיְבֵינוּ כְּבָר עָמְדוּ בַּמַּעֲרָכָה. הֲרֵי הֵם לִפְנֵיכֶם, הַתְקִיפוּ אוֹתָם”. הִכְרִיז כָּרוֹז מִן הַפְרַנְקִים וְאָמַר: “לֹא תִּהְיֶה מִלְחַמְתֵּנוּ הַיּוֹם אֶלָּא מִלְחֶמֶת שְׁנַיִם, יֵצֵא גִּבּוֹר מִכֶּם אֶל גִּבּוֹר מֵאִתָּנוּ”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא פָּרָשׁ מֵאַנְשֵׁי שַׁרְכָּאן וְעָבַר בֵּין שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת וְאָמַר: “יֵשׁ מִי שֶׁיֵּצֵא לַמַּעֲרָכָה, יֵשׁ מִי שֶׁיֵּצֵא לַקְּרָב? אַל יֵצֵא אֵלַי הַיּוֹם לֹא עָצֵל וְלֹא רַךְ הַלֵּבָב”. וַעֲדַיִן לֹא כִּלָּה דְּבָרָיו כְּשֶׁיָּצָא אֵלָיו פָּרָשׁ מֵהַפְרַנְקִים טוֹבֵעַ בְּנִשְׁקוֹ וְעוֹטֶה זָהָב וְהוּא רוֹכֵב עַל סוּס אַבִּיר אָפֹר. וְהָיָה אוֹתוֹ הַפְרַנְקִי חָלָק וְאֵין סִימָן שֶׁל שֵׂעָר בִּלְחָיָיו. הוֹלִיךְ אֶת סוּסוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּאֶמְצַע שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, וְהִתְנַגֵּשׁ בּוֹ בְּמַכּוֹת וּבְמַדְקֵרוֹת, וְלֹא עָבְרָה שָׁעָה אַחַת עַד שֶׁדְּקָרוֹ הַפְרַנְקִי בְּרֹמַח, וְהִפִּילוּ מֵעַל סוּסוֹ וּלְקָחוֹ בַּשֶּׁבִי וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ, עָלוּב. שָׂמְחוּ בּוֹ אֲנָשָׁיו וּמְנָעוּהוּ לָצֵאת עוֹד אֶל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה וְהוֹצִיאוּ אַחֵר זוּלָתוֹ. אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצָא שֵׁנִי מִן הַמֻּסְלִמִים, וְהוּא אָחִיו שֶׁל הַשָּׁבוּי. עָמַד נֶגְדּוֹ בִּשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה. הִתְנַפְּלוּ הַשְּׁנַיִם זֶה עַל זֶה שָׁעָה קַלָּה. אַחַר-כָּך רָץ הַפְרַנְקִי וְהָפַךְ עֹרֶף לַמֻּסְלִם וְהִטְעָהוּ וּדְקָרוֹ בִּקְצֵה רָמְחוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ מֵעַל סוּסוֹ וְלָקַח אוֹתוֹ בַּשֶּׁבִי. לֹא פָּסְקוּ מִלָּצֵאת אֲלֵיהֶם מִן הַמֻּסְלִמִים אֶחָד אַחֲרֵי אֶחָד וְהַפְרַנְקִים לוֹקְחִים אוֹתָם בַּשֶּׁבִי. עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וְהִגִּיעַ הַלַּיְלָה בְּמַעֲטֵה אֲפֵלָתוֹ, וּכְבָר לָקְחוּ מִן הַמֻּסְלִמִים בַּשֶּׁבִי עֶשְׂרִים פָּרָשׁ. כְּשֶׁרָאָה שַׁרְכָּאן כָּךְ, קָשָׁה הַדָּבָר בְּעֵינָיו. אָסַף אֶת אֲנָשָׁיו וְאָמַר לָהֶם: “מַה הוּא זֶה שֶׁבָּא עָלֵינוּ? מָחָר אֵצֵא אֲנִי אֶל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, וַאֲבַקֵּשׁ שֶׁיֵּצֵא אֵלַי הַפְרַנְקִי הָעוֹמֵד בְּרֹאשָׁם, וְאֶרְאֶה מַהוּ שֶׁהִשִּׂיאוֹ לְהִכָּנֵס לְאַרְצֵנוּ, וְאַזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִלָּחֵם בָּנוּ. וְהָיָה אִם יְסָרֵב נִלָּחֵם בּוֹ, וְאִם שָׁלוֹם יַעֲנֶה נַעֲשֶׂה שָׁלוֹם אִתּוֹ”. לָנוּ בְּמַצָּב זֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר וְהֵאִיר בְּאוֹרוֹ וְהִזְהִיר. רָכְבוּ שְׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת וְעָמְדוּ בְּמַעֲרָכָה שְׁנֵי הַצְּדָדִים. כְּשֶׁיָּצָא שַׁרְכָּאן אֶל שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה רָאָה אֶת מַחֲצִית הַפְרַנְקִים שֶׁכְּבָר יָרְדוּ מֵעַל סוּסֵיהֶם לִפְנֵי פָּרָשׁ אֶחָד מֵהֶם וְהָיוּ מְהַלְכִים בָּרֶגֶל עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאֶמְצַע שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה. הִסְתַּכֵּל שַׁרְכָּאן בְּאוֹתוֹ הַפָּרָשׁ, וְרָאָה שֶׁהוּא הוּא הַפָּרָשׁ הָעוֹמֵד בְּרֹאשָׁם. וְהוּא לָבוּשׁ מְעִיל אַטְלַס תָּכֹל, וּפָנָיו בְּתוֹכוֹ כְּאַגַּן הַסַּהַר בְּזָרְחוֹ, וּמֵעָלָיו שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים וּבְיָדוֹ חֶרֶב הָדִּית, וְהוּא רוֹכֵב עַל סוּס אַבִּיר שָׁחוֹר שֶׁבְּמִצְחוֹ כֶּתֶם לָבָן בְּגֹדֶל הָאֲדַרְכְּמוֹן. וּפְרַנְקִי זֶה אֵין כָּל סִימָן שֶׁל שֵׂעָר בִּלְחָיָיו. הִדְהִיר זֶה אֶת סוּסוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶמְצַע שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה וְרָמַז לַמֻּסְלִם כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עַרְבִית צֵחָה לֵאמֹר:" הוֹי שַׁרְכָּאן הוֹי בֶּן עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, זֶה שֶׁכָּבַשׁ אֶת הַמִּבְצָרִים וְאֶת הָאֲרָצוֹת, הֲרֵי לְפָנֶיךָ קְרָבוֹת וּמַדְקֵרוֹת, צֵא אֶלַ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת זֶה שֶׁכְּבָר יָצָא לְחַלֵּק אִתְּךָ חֵלֶק כְּחֵלֶק אֶת שְׂדֵה-הַקְּרָב, שֶׁכֵּן אַתָּה נְשִׂיא עַמְּךָ וַאֲנִי נְשִׂיא עַמִּי, וּמִי שֶׁיִּגְבַּר מֵאִתָּנוּ עַל חֲבֵרוֹ יִקָּחֵהוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ תַּחַת פְּקֻדָּתוֹ".

לֹא גָּמַר אֶת דְּבָרָיו עַד שֶׁיָּצָא שַׁרְכָּאן לִקְרָאתוֹ לַמַּעֲרָכָה. וְלִבּוֹ מָלֵא זַעַם. הוֹבִיל אֶת סוּסוֹ עַד שֶׁקָּרַב אֶל הַפְרַנְקִי בִּשְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה. זִנֵּק הַפְרַנְקִי לִקְרָאתוֹ כָּאֲרִי הַזּוֹעֵם, הִתְנַגֵּשׁ אִתּוֹ הִתְנַגְּשׁוּת אַבִּירִים. וְהֵחֵלוּ דוֹקְרִים וּמַכִּים זֶה אֶת זֶה בְּחֹם הַמַּעֲרָכָה. כְּאִלּוּ הָיוּ שְׁנֵי הָרִים הַמִּתְעַצְּמִים זֶה עִם זֶה אוֹ שְׁנֵי יַמִּים הַמְטַפְּחִים זֶה עַל זֶה. לֹא פָסְקוּ מִקְּרָב וּמִלְחָמָה וּמַאֲבָק מֵרֵאשִׁית הַיּוֹם עַד שֶׁבָּא הַלַּיְלָה בְּמַעֲטֵה הָאֲפֵלָה. אַחַר-כָּךְ פָּרַשׁ כָּל אֶחָד מֵהֶם מֵחֲבֵרוֹ וְחָזַר אֶל אֲנָשָׁיו, וְכַאֲשֶׁר פָּגַשׁ שַׁרְכָּאן אֶת אֲנָשָׁיו אָמַר לָהֶם: “לֹא רָאִיתִי כַּפָּרָשׁ הַזֶּה מֵעוֹלָם. וְאוּלָם מָצָאתִי בּוֹ תְּכוּנָה שֶׁלֹּא מְצָאתִיהָ אֵצֶל שׁוּם אָדָם זוּלָתוֹ, הַיְנוּ כְּשֶׁמִּזְדַמֵּן לְיָדוֹ מָקוֹם לְהַכּוֹת בִּירִיבוֹ מַכָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית, יַהֲפֹךְ הָרֹמַח וְיַכֶּה אוֹתוֹ בְּקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי. וְאוּלָם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה יִהְיֶה בִּי וּבוֹ, וְחָפֵץ הָיִיתִי שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹתוֹ וַאֲנָשָׁיו בְּצִבְאוֹתֵינוּ”.

לָן שַׁרְכָּאן, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר יָצָא אֵלָיו הַפְרַנְקִי וְיָרַד לְאֶמְצַע שְׂדֵה הַמַּעֲרָכָה, קָרַב אֵלָיו שַׁרְכָּאן, וּפָתְחוּ שְׁנֵיהֶם בְמִלְחָמָה וְהִרְחִיבוּ אֶת מַעְגַּל הַמִּלְחָמָה וְזָקְפוּ שְׁנֵיהֶם אֶת צַוְּארֵיהֶם. וְלֹא פָסְקוּ מֵהֵאָבֵק בְּכֹחַ וּמִדְּקֹר בָּרֹמַח עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם וּבָא הַלַּיְלָה בְּמַעֲטֵה אֲפֵלָתוֹ. אָז נִפְרְדוּ וְחָזְרוּ אִישׁ אֶל עַמּוֹ, וְהָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם מְסַפֵּר לַאֲנָשָׁיו מַה שֶׁאֵרַע לוֹ עִם חֲבֵרוֹ. אַחַר-כָּךְ אָמַר הַפְרַנְקִי לַאֲנָשָׁיו:" מָחָר יִפֹּל דָּבָר".

לָנוּ אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאָז רָכְבוּ הַשְּׁנַיִם וְהִתְנַפְּלוּ אִישׁ עַל חֲבֵרוֹ, וְלֹא פָסְקוּ מֵהִלָּחֵם עַד חֲצוֹת הַיּוֹם. אַחֲרֵי כֵן עָשָׂה הַפְרַנְקִי בְעָרְמָה וְהִדְהִיר אֶת הַסּוּס וְחָזַר וּמְשָׁכוֹ בָרֶסֶן וְנִתְקַל בּוֹ וְהִפִּילוֹ הַסּוּס. גָּחַן אֵלָיו שַׁרְכָּאן וּבִקֵּשׁ לְהַכּוֹתוֹ בְחַרְבּוֹ, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא תֶּאֱרַךְ לוֹ עוֹד הַמִּלְחָמָה זְמַן אָרֹךְ. צָעַק הַפְרַנְקִי וְאָמַר:" שַׁרְכָּאן, אֵין זֶה מִמִּנְהָגָם שֶׁל הַפָּרָשִׁים. אֵין זֶה אֶלָּא מִנְהַג זֶה שֶׁנִּצְחוּהוּ נָשִׁים".

כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן מִפִּי הַפָּרָשׁ דְּבָרִים אֵלֶּה, נָשָׂא עֵינָיו אֵלָיו וְהִתְבּוֹנֵן יָפֶה וּמָצָא שֶׁהוּא הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, שֶׁאֵרַע לוֹ עִמָּהּ מַה שֶּׁאֵרַע בַּמִּנְזָר. כְּשֶׁהִכִּירָה הִשְׁלִיךְ הַחֶרֶב מִיָּדוֹ וְנָשַׁק הָאָרֶץ לְפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “מַה הִשִּׁיאֵךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים אֵלֶּה?” אָמְרָה לוֹ: “חָפַצְתִּי לִבְחֹן אוֹתְךָ בְּמַעֲרֶכֶת הַקְּרָב בְּעָרְמָה וְלִרְאוֹת אֶת עֲמִידָתְךָ בְּמִלְחָמָה וּמַדְקֵרוֹת, וְאֵלֶּה שֶׁעִמִּי כֻלָּן נַעֲרוֹתַי וְכֻלָּן נַעֲרוֹת בְּתוּלוֹת, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן נִצְחוּ אֶת פָּרָשֶׁיךָ בְּחֹם הַמִּלְחָמָה, וְאִלּוּלֵא סוּסִי שֶׁהִכְשִׁילַנִי הָיִיתָ רוֹאֶה כֹּחִי וּגְבוּרָתִי”. חִיֵּךְ שַׁרְכָּאן לִדְבָרֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים עַל הַשָּׁלוֹם וְעַל פְּגִישָׁתִי אִתָּךְ, מַלְכַּת הַדּוֹר”.

קָרְאָה הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה לְנַעֲרוֹתֶיהָ וְצִוְּתָה עֲלֵיהֶן לִנְסֹעַ. אַחֲרֵי שֶׁשִּׁחְרְרוּ אֶת עֶשְׂרִים הַשְּׁבוּיִים שֶׁשָּׁבוּ מֵאַנְשֵׁי שַׁרְכָּאן מִלְּאוּ הַנְּעָרוֹת פְּקֻדָּתָהּ, וְנָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהֶן שַׁרְכָּאן: “שֶׁכְּמוֹתְכֶן הֵן לְמִשְׁמֶרֶת אֵצֶל הַמְּלָכִים, אוֹצָר יָקָר לְיוֹם צָר”. רָמַז לַאֲנָשָׁיו לֵאמֹר: “שַׁאֲלוּ לָהֶן לְשָׁלוֹם”. יָרְדוּ כֻלָּם מֵעַל הַסּוּסִים וְנָשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה. אַחֲרֵי-כֵן רָכְבוּ מָאתַיִם הַפָּרָשִׁים לַיְלָה וָיוֹם מֶשֶׁךְ זְמַן שִׁשָּׁה יָמִים, עַד שֶׁקָּרְבוּ לְחַצְרוֹת מוֹשָׁבָם. צִוָּה שַׁרְכָּאן אֶת הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ שֶׁתָּסֵרְנָה מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן מִן הַלְּבוּשׁ הַפְרַנְקִי.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אָמְרָה: “שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁשַּׁרְכָּאן צִוָּה אֶת הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְהָסִיר מַה שֶּׁעֲלֵיהֶן מִלְּבוּשׁ בְּנוֹת יָוָן. עָשׂוּ כֵן. שָׁלַח חֶבֶר מֵאֲנָשָׁיו לְבַגְדָאד, לְהוֹדִיעַ לְאָבִיו עֹמַר אַלנֻּעְמָאן עַל דְּבַר בּוֹאוֹ, וּלְהַגִּיד לוֹ שֶׁהַנְּסִיכָה בַּת הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ, מוֹשֵׁל אַסְיָה הַקְּטַנָּה, בָּאָה בְּחֶבְרָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלַח פַּמַּלְיָא לְקַבֵּל פָּנֶיהָ, וְחָנוּ תֵכֶף וּמִיָּד בַּמָּקוֹם שָׁהִגִּיעוּ אֵלָיו, וְחָנוּ בוֹ עַד הַבֹּקֶר. כְּשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר רָכַב הַנָּסִיךְ שַׁרְכָּאן הוּא וּמִי שֶׁעִמּוֹ. רָכְבָה הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה גַם הִיא וּמִי שֶׁאִתָּהּ, וְהִגִּיעוּ אֶל הָעִיר. וְהִנֵּה הַמִּשְׁנֶה דִנְדָּאן קָרֵב עִם אֶלֶף פָּרָשִׁים לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה אוֹתָהּ וְאֶת שַׁרְכָּאן, וְהָיָה צֵאתוֹ לְכָךְ עַל-פִּי הוֹרָאַת הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, לְמַלֵּא מַה שֶׁשָּׁלַח אֵלָיו לֵאמֹר לוֹ בְּנוֹ שַׁרְכָּאן. כְּשֶׁקָּרְבוּ אֶל הַשְּׁנַיִם, פָּנוּ אֲלֵיהֶם וְנָשְׁקוּ אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵיהֶם. רָכְבוּ שְׁנֵיהֶם וְרָכְבוּ אִתָּם מְשַׁמְּשִׁים אוֹתָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הָעִיר. עָלוּ שְׁנֵיהֶם לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. נִכְנַס שַׁרְכָּאן אֶל אָבִיו. קָם לִקְרָאתוֹ וְחִבֵּק אוֹתוֹ וּשְׁאָלוֹ לְפֵשֶׁר הָעִנְיָן. הִגִּיד לוֹ מַה שֶׁאָמְרָה לוֹ הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, וּמַה שֶׁאֵרַע לוֹ עִמָּהּ, וְכֵיצַד פָּרְשָׁה מִמַּמְלַכְתָּהּ וְעָזְבָה אֶת אָבִיהָ. וְאָמַר לוֹ: “אָכֵן בָּחֲרָה לִנְסוֹעַ אִתָּנוּ וְלָשֶׁבֶת אֶצְלֵנוּ. מֶלֶךְ קוּשְׁטָא בִקֵּשׁ לָזֹם לָנוּ מְזִמָּה בִגְלַל צַפִיָּה בִתּוֹ, שֶׁכֵּן הוֹדִיעַ לוֹ מוֹשֵׁל אַסְיָה הַקְּטַנָּה סִפּוּרָהּ וְהוֹדִיעַ לוֹ עַל שׁוּם מַה שְׁלָחָהּ אֵלֶיךָ, וְהוּא, מוֹשֵׁל אַסְיָה הַקְּטַנָּה, הֲרֵי לֹא יָדַע שֶׁהִיא בִתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן מִקּוּשְׁטָא. וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ הַדָּבָר לֹא הָיָה נוֹתְנָהּ מַתָּנָה אֵלֶיךָ אֶלָּא מַחֲזִירָה לְאָבִיהָ”. הוֹסִיף שַׁרְכָּאן וְאָמַר לְאָבִיו:” וְלֹא הִצִּילָה אוֹתָנוּ מִמְּזִמָּה זוֹ וְתַחְבּוּלָה, אֶלָּא נַעֲרָה זוֹ אַבְּרִיזָה, וְלֹא רָאִינוּ אַמִּיצַת לֵב יוֹתֵר הֵימֶנָּה". וְסִפֵּר לְאָבִיו כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִמָּהּ מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית בִּדְבַר הַהֵאָבְקוּת וּמִלְחֶמֶת הַשְּׁנַיִם.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן מִפִּי בְּנוֹ שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה, גָּדַל עֵרֶךְ אַבְּרִיזָה בְּעֵינָיו וּבִקֵּשׁ לִרְאוֹתָהּ. בִּקְשָׁה לָבוֹא אֶצְלוֹ שֶׁיַּחֲקֹר אוֹתָהּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ שַׁרְכָּאן אֵלֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לָךְ”. עָנְתָה: “שָׁמַעְתִּי וּמִצְוָתוֹ אֲמַלֵּא”. לְקָחָהּ וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֶל אָבִיו. וְהָיָה אָבִיו יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא-מַלְכוּתוֹ, וּכְבָר הוֹצִיא אֶת כָּל מִי שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ, וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא הַסָּרִיסִים, כְּשֶׁנִּכְנְסָה הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה אֶל הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן. נָשְׁקָה הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְדִבְּרָה דְּבָרִים, הַיָּפִים שֶׁבַּדְּבָרִים. הִתְפַּלֵּא הַמֶּלֶךְ עַל צַחוּת לְשׁוֹנָהּ וְהוֹדָה לָהּ עַל מַה שֶּׁעָשְׂתָה עִם בְּנוֹ שַׁרְכָּאן וְצִוָּה אוֹתָהּ לָשֶׁבֶת. יָשְׁבָה וְגִלְתָה אֶת פָּנֶיהָ, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ נִתְבַּלְבְּלָה דַעְתּוֹ מִיַּפְיָהּ. קֵרְבָהּ אֵלָיו וְנָטָה לָהּ חֶסֶד, וְהִקְצָה לָהּ אַרְמוֹן מְיֻחָד לָהּ וּלְנַעֲרוֹתֶיהָ וְקָצַב לָהּ וּלְנַעֲרוֹתֶיהָ קְצָבוֹת. הִתְחִיל לַחֲקֹר אוֹתָהּ בִּדְבַר שְׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן שֶׁנִּזְכְּרוּ לְעֵיל. אָמְרָה לוֹ: “אֵלּוּ אַבְנֵי-הַחֵן עִמִּי הֵן, מֶלֶךְ הַדּוֹר”. וְקָמָה וְהָלְכָה לְחַדְרָהּ וּפָתְחָה תֵבָה וְהוֹצִיאָה מִתּוֹכָהּ קֻּפְסָה וְהוֹצִיאָה מִתּוֹךְ הַקֻּפְסָה נַרְתִּיק שֶׁל זָהָב וּפָתְחָה אוֹתוֹ וְהוֹצִיאָה מִתּוֹכוֹ אוֹתָן שְׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן. נָשְׁקָה אוֹתָן וְהוֹשִׁיטָתַן לַמֶּלֶךְ, וְהָלְכָה לָהּ כְּשֶׁלָּקְחָה אֶת לִבּוֹ עִמָּהּ.

אַחֲרֵי שֶׁהָלְכָה שָׁלַח אֶל בְּנוֹ שַׁרְכָּאן, וּבָא. נָתַן לוֹ אֶבֶן מִשְּׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן. שָׁאַל אוֹתוֹ עַל דְּבַר הַשְּׁתַּיִם הַנּוֹתָרוֹת, אָמַר לוֹ: “כְּבָר נָתַתִּי אַחַת מֵהֶן לְאָחִיךָ צַ’וְא אַלְמַכָּאן וְאֶת הַשְּׁנִיָּה לַאֲחוֹתְךָ נַזְהַת אַלזַּמָאן”. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן שֶׁאָח לוֹ וּשְׁמוֹ צַ’וְא אַלְמַכָּאן, - וְלֹא הָיָה מַכִּיר אֶלָּא אֶת אֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן – פָּנָה אֶל אָבִיו הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן וְאָמַר לוֹ: “אָבִי, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בֵּן זוּלָתִי?” אָמַר: “הֵן, וְשְׁנוֹת חַיָּיו כַּיּוֹם שֵׁשׁ”. הוֹדִיעַ לוֹ שֶׁשְּׁמוֹ צַ’וְא אַלְמַכָּאן וַאֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן וּשְׁנֵיהֶם תְּאוֹמִים מִבֶּטֶן אַחַת. הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינָיו, וְאוּלָם הִסְתִּיר הַדָּבָר בְּחֻבּוֹ, וְאָמַר לְאָבִיו: “בִּרְכַּת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה עֲלֵיהֶם”. הִפִּיל אֶת אֶבֶן-הַחֵן מִיָּדוֹ וְנִעֵר בְּגָדָיו. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “מַה לִּי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ שֶׁשִּׁנִּיתָ מִנְהָגְךָ כְּשֶׁשָּׁמַעְתָּ יְדִיעָה זוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה הִנְּךָ אֲדוֹן הַמַּמְלָכָה אַחֲרָי. הֲרֵי כְּבָר הִשְׁבַּעְתִּי אֶת נְסִיכֵי הַמַּלְכוּת עַל כָּךְ. וְאֶבֶן-חֵן זוֹ מִן הַשָּׁלשׁ לְךָ הִיא”. הִרְכִּין שַׁרְכָּאן אֶת רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ, שֶׁבּוֹשׁ הָיָה לְקַפֵּחַ אֶת אָבִיו בִּדְבָרִים. נָטַל אֶת הָאֶבֶן, וְקָם וְיָצָא מִלְּפָנָיו וְלֹא יָדַע מַה יַּעֲשֶׂה מֵעָצְמַת הַזַּעַם. וְלֹא פָּסַק מֵהִתְהַלֵּךְ עַד שֶׁנִּכְנַס לְאַרְמוֹן הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה. כְּשֶׁנִּגַּשׁ אֵלֶיהָ, הִתְנַשְׂאָה וְקָמָה עַל רַגְלֶיהָ וְהוֹדְתָה לוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה וּבֵרְכָה אוֹתוֹ וְאֶת אָבִיו, וְיָשְׁבָה וְהוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ לְצִדָּהּ. כְּשֶׁיָּשַׁב נָכוֹן רָאֲתָה בְּפָנָיו אֶת הַזַּעַם, וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ לְמַצָּבוֹ, וּמַה סִּבַּת זַעֲמוֹ. הוֹדִיעַ לָהּ שֶׁאָבִיו הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן חוֹנַן מִצַּפִיָּה שְׁנֵי יְלָדִים זָכָר וּנְקֵבָה, וְשֶׁקָּרָא אֶת הַיֶּלֶד בְּשֵׁם צַ’וְא אַלְמַכָּאן וְאֶת הַיַּלְדָּה נַזְהַת אַלזַּמָאן. וְאָמַר לָהּ: “הֲרֵי נָתַן לִשְׁנֵי אֵלֶּה שְׁתֵּי אַבְנֵי-הַחֵן וְנָתַן לִי אַחַת, וּבְקַּשְׁתִּי לַעֲזֹב אוֹתָהּ. וַאֲנִי עַד עַכְשָׁו לֹא יָדַעְתִּי עַל הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדִיעוּ לִי אֶלָּא בְּשָׁעָה זוֹ, וּתְקָפַנִי הַזַּעַם. הֲרֵי כְּבָר סִפַּרְתִּי לָךְ סִבַּת זַעְמִי, וְאֵינִי מַעֲלִים מִמֵּךְ כְּלוּם. וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָךְ לוֹ לְאִשָּׁה, שֶׁכֵּן רָאִיתִי בוֹ סִימָן שֶׁהוּא מִתְאַוֶה לָשֵׂאת אוֹתָךְ לוֹ לְאִשָּׁה. וּמַה תֹּאמְרִי אַתְּ לְכָךְ?” אָמְרָה לוֹ: “דַּע, שַׁרְכָּאן, שֶׁאָבִיךָ אֵין לוֹ שְׁלִיטָה עָלַי, וְלֹא יוּכַל לְקַחְתֵּנִי מִבְּלִי רְצוֹנִי, וְאִם הוּא לוֹקֵחַ אוֹתִי בְּעַל-כָּרְחִי הֲרֵינִי מְמִיתָה אֶת עַצְמִי. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לִשְׁלָשׁ אַבְנֵי-הַחֵן, הֲרֵי לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁיִּתֵּן לִילָדָיו גַּם אַחַת מֵהֶן, וְלֹא דִּמִיתִי בְּנַפְשִׁי אֶלָּא שֶׁהוּא אוֹצֵר אוֹתָן בְּתוֹךְ אוֹצְרוֹתָיו וּסְגֻלּוֹתָיו. וְעַכְשָׁו מְיַחֶלֶת אֲנִי מִטּוּבְךָ שֶׁתִּתֵּן לִי אֶת אֶבֶן הַחֵן שֶׁנָּתַן אָבִיךָ לְךָ אִם קִבַּלְתָּ אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ”. אָמַר לָהּ: “שָׁמַעְתִּי וּפְקֻדָּתֵךְ אֲמַלֵּא”. וְנָתַן אוֹתָהּ לָהּ. אָמְרָה לוֹ: “אַל תַּחֲשׁשׁׂ”. שׂוֹחֲחָה אִתּוֹ שָׁעָה וְאָמְרָה לוֹ: “חוֹשֶׁשֶׁת אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׁמַע אָבִי שֶׁאֲנִי אֶצְלְכֶם, וְיִתְאַמֵּץ לְבַקְּשֵׁנִי, וְיַסְכִּימוּ הוּא וְהַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן, בִּגְלַל בִּתּוֹ צַפִיָּה. וְיַעֲלוּ שְׁנֵיהֶם עֲלֵיכֶם בְּחַיִל וְיָקוּם שָׁאוֹן רָב”. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן כָּךְ אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, אִם מְרֻצָּה אַתְּ לַעֲמֹד אֶצְלֵנוּ, אַל תָּשִׂימִי לֵב לָהֶם, שֶׁאִלּוּ גַם הִתְאַסְּפוּ כָּל מִי שֶׁבַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם, נִגְבַּר עֲלֵיהֶם”. אָמְרָה לוֹ: “מְקַוָּה אֲנִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶלָּא טוֹב. וַהֲרֵי אִם תֵּיטִיבוּ עִמִּי, אֵשֵׁב אִתְּכֶם, וְאִם אַתֶּם מְרֵעִים לִי, אֲנִי נוֹסַעַת מֵאֶצְלְכָם”. צִוְּתָה אֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ מִן הַמַּאֲכָל. הִגִּישׁוּ הַשֻּׁלְחָן וְאָכַל שַׁרְכָּאן דָּבָר מוּעָט, וְהִסְתַּלֵּק לַחֲצֵרוֹ מָדְאָג וְנֶעֱצָב.

זֶהוּ מַה שֶׁהָיָה מֵעִנְיָן שַׁרְכָּאן. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאָבִיו עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, הֲרֵי אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַּלֵּק בְּנוֹ שַׁרְכָּאן מֵאֶצְלוֹ, קָם וְנִכְנַס אֶל פִּילַגְשׁוֹ צַפִיָּה וְעִמּוֹ אוֹתָן אַבְנֵי הַחֵן. כְּשֶׁרָאַתְהוּ קָמָה וְעָמְדָה עַל רַגְלֶיהָ עַד שֶׁיָּשַׁב. נִגְּשׁוּ אֵלָיו יְלָדָיו צַ’וְא אַלְמַכָּאן וְנַזְהַת אַלזַּמָאן. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָם נְשָׁקָם וְתָלָה עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם אֶבֶן-חֵן. שָׂמְחוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי אַבְנֵי הַחֵן, וְנָשְׁקוּ אֶת יָדָיו וְנִגְּשׁוּ אֶל אִמָּם. שָׂמְחָה בָּהֶם וּבֵרְכָה אֶת הַמֶּלֶךְ בַּאֲרִיכוּת יָמִים. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ: “צַפִיָּה, מֵאַחֲרֵי שֶׁאַתְּ בַּת הַמֶּלֶךְ אַפְרִידוּן מֶלֶךְ קוּשְׁטָא, הֲרֵי מַה טַּעַם לֹא הוֹדַעַתְּ לִי הַדָּבָר, שֶׁאוֹסִיף לְכַבְּדֵךְ יוֹתֵר וְאָרִים מַעֲלָתֵךְ?” כְּשֶׁשָּׁמְעָה צַפִיָּה כָּךְ אָמְרָה: “הַמֶּלֶךְ, וּמַה הוּא שֶׁאֲבַקֵּשׁ עוֹד יוֹתֵר, תּוֹסֶפֶת עַל מַעֲלָה זוֹ שֶׁאֲנִי עָלֶיהָּ? הֲרֵי אֲנִי טוֹבַעַת בְּחַסְדְּךָ וְטוּבְךָ. וּכְבָר חָנַנִּי אֱלֹהִים מִמְּךָ שְׁנֵי יְלָדִים, זָכָר וּנְקֵבָה”. מָצְאוּ דְבָרֶיהָ חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, וְהָיָה מֶתֶק דִּבּוּרָהּ יָפֶה בְּעֵינָיו וְדַקּוּת תְּבוּנָתָהּ וְחֵן נִמּוּסָהּ וְדַעְתָּהּ. הָלַךְ מֵאֶצְלָהּ וְהִקְצָה לָהּ וּלִילָדֶיהָ אַרְמוֹן נִפְלָא, וְקָבַע לָהֶם מְשָׁרְתִים וְסָרִיסִים וְיוֹדְעֵי דִּין וַחֲכָמִים וְאִצְטַגְנִינִים וְרוֹפְאִים וּמְנַתְּחִים וְצִוָּה אוֹתָם עֲלֵיהֶם, וְהוֹסִיף עַל קִצְבָתָם וְהֵיטִיב לָהֶם תַּכְלִית הַהֲטָבָה.

וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְעִנְיָנוֹ עִם הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, הִנֵּה נִתְעַסְּקָה דַּעְתּוֹ בְאַהֲבָתָהּ, וְהָיָה לַיְלָה וָיוֹם מִשְׁתּוֹקֵק אֵלֶיהָ. וּבְכָל לַיְלָה, הָיָה סָר אֵלֶיהָ וּמְשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ וְרוֹמֵז לָהּ בִּדְבָרִים. אַךְ הִיא לֹא הֵשִׁיבָה לוֹ תְּשׁוּבָה, אֶלָּא אָמְרָה: “מֶלֶךְ הַזְּמַן, אֵין לִי בִזְמַן זֶה נְטִיָּה לִגְבָרִים”. כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָה מִמֶּנּוּ, גָּבַר עָלָיו הַחֵשֶׁק, וְנִתּוֹסְפוּ עוֹד יוֹתֵר הִתְרַגְשׁוּתוֹ וְעֶרְגָּתוֹ. וּכְשֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ כָּל זֶה לְאוֹבֵד עֵצוֹת, הֵבִיא לְפָנָיו אֶת מִשְׁנֵהוּ דִנְדָּאן, וְגִלָּה לְפָנָיו מַה שֶׁבְּלִבּוֹ מֵאַהֲבַת הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה בַּת הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ, וְשָׂח לוֹ שֶׁאֵין הִיא נִשְׁמַעַת לוֹ, וּכְבָר הָרְגָה אוֹתוֹ הַתְּשׁוּקָה אֵלֶיהָ, וְלֹא הִשִּׂיג מִמֶּנָּה כְלוּם. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמִּשְׁנֶה דִנְדָּאן כָּךְ, אָמַר לַמֶּלֶךְ: “כְּשֶׁיַּחֲשִׁיךְ הַלַּיְלָה, קַח אִתְּךָ חֲתִיכַת בַּנַג בְּעֶרֶךְ מִשְׁקָל אֶחָד⁵, וְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ וּשְׁתֵה עִמָּהּ מַשֶּׁהוּ מִן הַיַּיִן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ קֵץ הַמִּשְׁתֶּה וְהַשְּׁתִי, הוֹשֵׁט לָהּ אֶת הַכּוֹס הָאַחֲרוֹנָה, וְשִׂים בְּתוֹכָהּ אוֹתוֹ הַבַּנַג וְהַשְׁקֶנָּה אוֹתָהּ, וְאֵין הִיא מַגַּעַת עַד חֲדַר מִשְׁכָּבָהּ עַד שֶׁהַבַּנַג מִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ, וְאַתָּה מַשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשְׁךָ הֵימֶנָּה. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאִתִּי מִן הָעֵצָה”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “יָפֶה הוּא מַה שֶּׁיָּעַצְתָּ אוֹתִי”. נִזְדָּרֵז אֶל אוֹצְרוֹתָיו וְהוֹצִיא מִתּוֹכָם חֲתִיכַת בַּנַג מְזֻקָּק שֶׁאִלּוּ נְשָׁמוֹ הַפִּיל הָיָה נִרְדָּם מִשָּׁנָה עַד שָׁנָה. שָׂם אוֹתוֹ בְכִיסוֹ וְהִמְתִּין עַד שֶׁעָבַר מִקְצָת מִן הַלַּיְלָה, וְנִכְנַס אֶל הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה בְּאַרְמוֹנָהּ. כְּשֶׁרָאֲתְהוּ קָמָה לִקְרָאתוֹ וְעָמְדָה. נָתַן לָהּ רְשׁוּת לָשֶׁבֶת וְיָשְׁבָה וְיָשַׁב אֶצְלָהּ, וְהָיָה מְשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ בְּעִנְיַן הַמִּשְׁתֶּה. הִגִּישָׁה שֻׁלְחַן הַמִּשְׁתֶּה וְעָרְכָה לוֹ הַכֵּלִים וְהִדְלִיקָה לוֹ הַנֵּרוֹת, וְצִוְּתָה לְהָבִיא מִינֵי מְתִיקָה וּפֵרוֹת וְכָל מַה שֶׁהֵם זְקוּקִים לוֹ, וְהָיָה שׁוֹתֶה עִמָּהּ וּמְבַלֶּה בְּמִשְׁתֵּה-הַיָּיִן, עַד שֶׁעָלָה הַשִּׁכָּרוֹן לְרֹאשָׁהּ שֶׁל הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה. וּכְשֶׁהִרְגִּישׁ הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן בְּכָךְ, הוֹצִיא חֲתִיכַת הַבַּנַג מִכִּיסוֹ, שָׂם אוֹתוֹ בֵין אֶצְבְּעוֹתָיו וּמִלֵּא כוֹס בְּיָדוֹ וְשָׁתָה אוֹתָהּ. מִלְּאָה שֵׁנִית וְהִטִּיל לְתוֹכָהּ חֲתִיכַת הַבַּנַג, כְּשֶׁהִיא אֵינָה מַרְגִּישָׁה בַדָּבָר וְאָמַר לָהּ: “טְלִי וּשְׁתִי זֹאת”. נְטָלָתָהּ הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְשָׁתְתָה אוֹתָהּ. לֹא עָבְרָה אֶלָּא שָׁעָה אַחַת עַד שֶׁהִשְׁתַּלֵּט הַבַּנַג עָלֶיהָ, וְנָטַל הַכָּרָתָה. קָם אֵלֶיהָ וּמְצָאָהּ מוּטָלָה עַל גַּבָּהּ. וּכְבָר הֵסִירָה סַרְבַּלֶיהָ מֵעַל רַגְלֶיהָ, וְהָרוּחַ הֵרִימָה שׁוּלֵי כֻתָּנְתָּהּ מֵעָלֶיהָ. כְּשֶׁנִּכְנַס אֵלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּמָצָא אוֹתָהּ בְּכָךְ, וּמָצָא לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ נֵר וּלְמַרְגְּלוֹתֶיהָ נֵר שֶׁהֵאִיר אֶת מַה שֶׁבֵּין שׁוֹקֶיהָ, נִטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ וְלָחַשׁ לוֹ הַשָּׂטָן וְלֹא שָׁלַט בְּעַצְמוֹ עַד שֶׁנָּפַל עָלֶיהָ, וְהִשִּׁיר בְּתוּלֶיהָ וְקָם מֵעָלֶיהָ, וְנִכְנַס אֶל נַעֲרָה מִנַּעֲרוֹתֶיהָ, מַרְגָ’אנָה שְׁמָהּ. וְאָמַר לָהּ: “הִכָּנְסִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ, שֶׁדָּבָר לָהּ אֵלַיִךְ”. נִכְנְסָה הַנַּעֲרָה וּמָצְאָה אוֹתָהּ כְּשֶׁדָּם שׁוֹתֵת עַל שׁוֹקֶיהָ וְהִיא מוּטָלָה עַל גַּבָּהּ. שָׁלְחָה יָדָהּ אֶל מִטְפַּחַת מִמִּטְפְּחוֹתֶיהָ וְשִׁפְּרָה עִנְיָן גְּבִרְתָּהּ וּמָחֲתָה מֵעָלֶיהָ אֶת הַדָּם. וּכְשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר נִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה מַרְגָ’אנָה וְרָחֲצָה פְנֵי גְבִרְתָּהּ וְיָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ. אַחַר-כָּךְ הֵבִיאָה מֵי וְרָדִין וְרָחֲצָה בָהֶם פָּנֶיהָ וּפִיהָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְעַטְּשָׁה הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וּפֵהֲקָה וְהֵקִיאָה אוֹתוֹ הַבַּנַג, יָרְדָה חֲתִיכַת הַבַּנַג מִתּוֹכָהּ כִּגְלוּלָה. רָחֲצָה פָנֶיהָ וְיָדֶיהָ וְאָמְרָה לְמַרְגָ’אנָה: “סַפְּרִי לִי מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָנִי”. סִפְּרָה לָהּ שֶׁמָּצְאָה אוֹתָהּ מוּטָלָה עַל גַּבָּהּ כְּשֶׁדָּמָהּ שׁוֹתֵת עַל שׁוֹקֶיהָ. הִכִּירָה שֶׁהַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן בָּא אֵלֶיהָ וּבְעָלָהּ, וְהֵפִיק זְמָמוֹ בָהּ. הִצְטָעֲרָה עַל כָּךְ צַעַר קָשֶׁה. פָּרְשָׁה לְעַצְמָהּ וְאָמְרָה לְנַעֲרוֹתֶיהָ: “מִנְעוּ כָּל מִי שֶׁיְּבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס אֵלַי, מֵהִכָּנֵס, וְאִמְרוּ לוֹ, שֶׁחוֹלָה הִיא, עַד שֶׁאֶרְאֶה מַה יַּעֲשֶׂה אֱלֹהִים בִּי”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגִּיעָה הַשְּׁמוּעָה לַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן שֶׁהַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה חוֹלָה. הָיָה שׁוֹלֵחַ אֵלֶיהָ מַשְׁקָאוֹת וּמַעֲשֵׂי-סֻכָּר וְעֻגוֹת. נִשְׁאֲרָה בְּכָךְ חֹדֶשׁ פּוֹרֶשֶׁת לְעַצְמָהּ. הִצְטַנְּנָה אֵשׁ הַמֶּלֶךְ וְרָפְתָה תְשׁוּקָתוֹ אֵלֶיהָ וּפָרַשׁ הֵימֶנָּה.

וְאוּלָם הִיא הָרְתָה לוֹ. וּכְשֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ חֳדָשִׁים וְנִכַּר הֶרְיוֹנָהּ וְתָפְחָה בִּטְנָהּ. צַר לָהּ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְאָמְרָה לְנַעֲרָתָהּ מַרְגָ’אנָה: "דְּעִי, שֶׁלֹּא הָאֲנָשִׁים עֲשָׁקוּנוּ, וְאוּלָם אֲנִי הִיא שֶׁהִתְחַיַּבְתִּי בְנַפְשִׁי, כְּשֶׁעָזַבְתִּי אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וּמַמְלַכְתִּי. וּכְבָר קַצְתִּי בְחַיַּי, וְאָפֵס אוֹנִי, וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כָל מֶרֶץ וְלֹא כְלוּם מִן הַכֹּחַ. כָּל זְמַן שֶׁהָיִיתִי רוֹכֶבֶת עַל סוּסִי הָיִיתִי יְכוֹלָה לוֹ, וְעַכְשָׁו אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לִרְכֹּב. וּכְשֶׁאֵלֵד אֶצְלָם, אֶהְיֶה לָבוּז בֵּין הַשְּׁפָחוֹת, שֶׁכָּל מִי שֶׁבָּאַרְמוֹן יֵדַע שֶׁהִשִּׁיר בְּתוּלַי לְבָשְׁתִּי. וְאִם אֲנִי חוֹזֶרֶת אֶל אָבִי, בְּאֵיזֶה פָנִים אֶפְגּשׁ אוֹתוֹ וּבְאֵיזֶה פָנִים אֶחֱזֹר אֵלָיו, מַה נְכוֹנִים דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר שֶׁאָמַר:

בַּמֶּה יִתְנַחֵם אֲשֶׁר לֹא בַיִת לוֹ וְלֹא מְכוֹרָה

וְלֹא רֵעַ וְלֹא כוֹס וְלֹא מָקוֹם בּוֹ יָגוּרָה".

אָמְרָה לָהּ מַרְגָ’אנָה: “הָעִנְיָן עִנְיָנֵךְ, וַאֲנִי סָרָה לְמִשְׁמַעְתֵּךְ”. אָמְרָה: “רְצוֹנִי לָצֵאת הַיּוֹם בַּסֵּתֶר שֶׁלֹּא יֵדַע אָדָם זוּלָתֵךְ, וְלִנְסוֹעַ אֶל אָבִי וְאֶל אִמִּי, שֶׁכֵּן הַבָּשָׂר כְּשֶׁהִסְרִיחַ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא שְׁאֵרוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו, וֵאלֹהִים יַעֲשֶׂה בִּי כַּאֲשֶׁר חָפֵץ”. אָמְרָה לָהּ: “יָפֶה הוּא מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה, הַנְּסִיכָה”. הֵכִינָה עַצְמָהּ וְהִסְתִּירָה סוֹדָהּ, וְהִמְתִּינָה יָמִים עַד שֶׁיָּצָא הַמֶּלֶךְ לְצֵיד חַיּוֹת בָּר וּצְבִי וָאַיִל, וְיָצָא בְּנוֹ שַׁרְכָּאן אֶל הַמִּבְצָרִים לַעֲמֹד בָּהֶם מֶשֶׁךְ זְמָן. נִגְּשָׁה אַבְּרִיזָה אֶל נַעֲרָתָהּ מַרְגָ’אנָה וְאָמְרָה לָהּ: “רְצוֹנִי לִנְסוֹעַ הַלַּיְלָה. וְאוּלָם מַה אֶעֱשֶׂה נֶגֶד הַגּוֹרָל, וּכְבָר קָרְבָה עֵת הַחֲבָלִים וְהַלֵּדָה, וְאִם אֲנִי יוֹשֶׁבֶת כָּאן חֲמִשָּׁה יָמִים, הֲרֵינִי יוֹלֶדֶת כָּאן, וְלֹא אוּכַל לָלֶכֶת לְאַרְצִי. וְזֶהוּ מַה שֶּׁנִּכְתַּב עַל מִצְחִי וְנִגְזַר עָלַי בַּתַּעֲלוּמָה”. הִתְיַשְּׁבָה בְדַעְתָּהּ שָׁעָה אַחַת, וְאַחַר-כָּךְ אָמְרָה לְמַרְגָ’אנָה:" רְאִי לָנוּ אִישׁ שֶׁיִּסַּע עִמָּנוּ וִישָׁרְתֵנוּ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁאֵין בִּי כֹּחַ לָשֵׂאת נֶשֶׁק". אָמְרָה לָהּ מַרְגָ’אנָה: “חֵי אֱלֹהִים, גְּבִרְתִּי, אֲנִי מַכִּירָה עֶבֶד כּוּשִׁי, אַלְגַצְ’בָּאן שְׁמוֹ, וְהוּא מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן, וְהוּא אַמִּיץ לֵב וּמְמֻנֶּה עַל מִשְׁמַר שַׁעַר אַרְמוֹנֵנוּ, שֶׁכֵּן צִוָּהוּ הַמֶּלֶךְ לְשָׁרְתֵנוּ, וּכְבָר טִבַּעְנוּהוּ בְּטוֹבָתֵנוּ. הֲרֵינִי יוֹצֵאת אֵלָיו וּמְדַבֶּרֶת אִתּוֹ בְּעִנְיָן זֶה וּמַבְטִיחָה לוֹ מַשֶּׁהוּ מִן הַמָּמוֹן וְאוֹמֶרֶת לוֹ: “אִם תַּסְכִּים לַעֲמֹד אִתָּנוּ, הֲרֵינוּ מַשִּׂיאוֹת לְךָ מִי שֶׁאַתָּה חָפֵץ”, וְהוּא סִפֵּר לִי הַיּוֹם שֶׁהָיָה לִסְטִים דְּרָכִים. וְאִם הוּא מַסְכִּים לָנוּ, הֲרֵינוּ מַשִּׂיגוֹת אֶת מְבֻקָּשֵׁנוּ וּמַגִּיעוֹת אֶל אַרְצֵנוּ”. אָמְרָה לָהּ: “הָבִיאִי אוֹתוֹ אֶצְלִי שֶׁאֲדַבֵּר עִמּוֹ”.

יָצְאָה מַרְגָ’אנָה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “גַצְ’בָּאן, כְּבָר הֶאֱצִיל לְךָ אֱלֹהִיםֹ אשֶׁר, אִם אַתָּה מַסְכִּים לִגְבִרְתֵּנוּ לְמַה שֶׁתֹּאמַר לְךָ מִן הַדְּבָרִים”. תָּפְסָה בְּיָדוֹ וְהוֹבִילָה אוֹתוֹ אֶל גְּבִרְתָּהּ. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ נָשַׁק אֶת יָדֶיהָ. בְּשָׁעָה שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ חָרַד לִבָּהּ מִפָּנָיו, וְאוּלָם הִיא אָמְרָה אֶל לִבָּהּ: “לַהֶכְרַח מִשְׁפָּטָיו”. פָּנְתָה אֵלָיו וְשׂוֹחֲחָה אִתּוֹ כְּשֶׁלִּבָּהּ רוֹעֵד מִפָּנָיו. אָמְרָה לוֹ: “גַצְ’בָּאן, יֵשׁ בִּרְצוֹנְךָ לַעֲזוֹר לָנוּ נֶגֶד בְּגִידוֹת הַזְּמָן? וְאִם אֲנִי מְגַלָּה לְךָ אֶת עִנְיָנִי, אַתָּה שׁוֹמֵר אוֹתוֹ”? כְּשֶׁהִסְתַּכֵּל הָעֶבֶד וְרָאָה יָפְיָהּ, כָּבְשָׁה אֶת לִבּוֹ וְאָהַב אוֹתָהּ אַהֲבָה עַזָּה מִיָּד. אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, אִם תְּצַוִּינִי מַשֶּׁהוּ, לֹא אָסוּר מִמֶּנּוּ”. אָמְרָה לוֹ:“מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מִמְּךָ בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁתִּקַּח אוֹתִי וְתִקַּח אֶת נַעֲרוֹתַי אֵלּוּ וְתַחֲבשׁ שְׁנֵי גְמַלִּים וּשְׁנַיִם מִסּוּסֵי הַמֶּלֶךְ, וְתָשִׂים עַל כָּל אֶחָד מִשְׁנֵי הַסּוּסִים אַמְתַּחַת מָמוֹן וְצֵדָה וְתִסַּע אִתָּנוּ לְאַרְצֵנוּ. וְאִם תַּחְפֹּץ לַעֲמֹד אִתָּנוּ, נַשִּׂיא לְךָ זֹאת שֶׁתִּבְחַר בָּהּ מִנַּעֲרוֹתַי. וְאִם תַּחְפֹּץ לַחֲזֹר לְאַרְצְךָ, נִתֵּן לְךָ מַה שֶׁתְּבַקֵּשׁ וְתַחֲזֹר לְאַרְצְךָ אַחֲרֵי שֶׁתִּטֹּל מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לְךָ מִן הַמָּמוֹן”. כְּשֶׁשָּׁמַע אַלְגַצְ’בָּאן דְּבָרִים אֵלּוּ, שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי, אֲנִי אֲשָׁרֵת אֶת שְׁתֵּיכֶן בְּעֵינַי וְאֵלֵךְ אִתְּכֶן, וַהֲרֵינִי חוֹבֵשׁ לָכֶן אֶת הַסּוּסִים מִיָּד”. יָצָא שָׂמֵחַ וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ: כְּבָר הִשַּׂגְתִּי מַה שֶּׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶן, וְאִם אֵינָן מְצַיְּתוֹת לִי, הֲרֵינִי הוֹרֵג אֶת שְׁתֵּיהֶן וְנוֹטֵל מַה שֶּׁאִתָּן מִן הַמָּמוֹן". שָׁמַר אֶת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ וְהָלַךְ וְחָזַר וְאִתּוֹ שְׁנֵי גְּמַלִּים וּשְׁלשָׁה סוּסִים, וְהוּא רוֹכֵב עַל אֶחָד מֵהֶם. נִגַּשׁ אֶל הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְהִגִּישׁ לָהּ אֶת סוּסָהּ. רָכְבָה עָלָיו כְּשֶׁהִיא סוֹבֶלֶת כְּאֵבִים מֵחֶבְלֵי הַלֵּדָה, וְלֹא יָכְלָה לְהַחֲזִיק עַצְמָהּ עַל הַסּוּס. אָמְרָה לְאַלְגַצְ’בָּאן: “הוֹרִידֵנִי, שֶׁכְּבָר אֲחָזוּנִי צִירִים וַחֲבָלִים” וְאָמְרָה לְמַרְגָ’אנָה: “רְדִי וּשְׁבִי תַּחְתַּי וְיַלְּדִי אוֹתִי”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרְדָה מַרְגָ’אנָה מֵעַל סוּסָתָהּ, וְיָרַד אַלְגַצְ’בָּאן מֵעַל סוּסוֹ, וְקָשַׁר אֶת רִסְנֵי שְׁנֵי הַסּוּסִים וְהִדְּקָם זֶה לָזֶה, וְיָרְדָה הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, כְּשֶׁאֵינָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה מִקְּשִׁי חֶבְלֵי הַלֵּדָה. וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָהּ גַצְ’בָּאן יוֹרֶדֶת לָאָרֶץ, הִכְשִׁילוֹ הַשָּׂטָן. שָׁלַף חַרְבּוֹ בְּפָנֶיהָ וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי, חָנִּינִי נָא וְהִשָּׁמְעִי לִי”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה מַה שֶּׁאָמַר פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “לֹא נוֹתְרָה עוֹד צָרָה שֶׁלֹּא בָּאָה עָלַי אֶלָּא זוֹ שֶׁאֶהְיֶה לַעֲבָדִים כּוּשִׁים אַחֲרֵי שֶׁלֹּא נִתְרַצֵּיתִי בִּמְלָכִים אַבִּירִים”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרָה לָעֶבֶד, הַיְנוּ אַלְגַצְ’בָּאן: “לֹא נוֹתְרָה עוֹד צָרָה שֶׁלֹּא בָּאָה עָלַי אֶלָּא זוֹ שֶׁאֶהְיֶה לַעֲבָדִים כּוּשִׁים”, הוֹכִיחָה אוֹתוֹ וְהֶרְאֲתָה לוֹ זַעַם וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לְךָ, מָה הֵם דִּבּוּרִים אֵלּוּ שָׁאַתָּה מְדַבְּרָם אֵלַי, אַל תְּדַבֵּר מִזֶּה בְּפָנַי, וְדַע שֶׁלֹּא אֶתְרַצֶּה לִכְלוּם מִמַּה שֶׁאָמַרְתָּ, וַאֲפִלּוּ אִם מַשְׁקִים אוֹתִי כּוֹס הַמָּוֶת. וְאוּלָם הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֵלֵד הָעֻבָּר וַאֲתַקֵּן עַצְמִי וְאָטִיל אֶת הַשָּׁפִיר, וְאַחֲרֵי זֶה אִם תּוּכַל עֲשֵׂה בִּי כְּחֶפְצֶךָ, וְאִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ דִּבּוּר נִתְעָב זֶה בְּשָׁעָה זוֹ, הֲרֵינִי מְמִיתָה עַצְמִי בְּיָדַי וְנִפְרֶדֶת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְיָנוּחַ לִי מִכָּל זֶה כֻּלּוֹ”. נָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

הֶרֶף מִנִּי, כִּי רַב לִי, גַצְ’בָּאן,

בִּתְכָכֵי הַמְּאֹרָעוֹת וּקְשִׁי הַזְּמָן.

מַעֲשֵׂה זִמָּה עָלַי אָסַר אֱלֹהַי

וַיֹּאמֶר:" גֵּיהִנֹּם מְגוּרֵי מַמְרֶה מִצְוֹתַי"

וַאֲנִי לְמַעֲשֵׂה הָרָע לִבִּי בַּל יֵט,

מְאַסְתִּיו, הַנַּח לִי, וְאֵלַי אַל תַּבֵּט,

וְאִם מְזִמָּה אוֹתִי בַּל תַּחְשׂךְ

וּכְבוֹדִי לֹא תִשְׁמֹר, בְּשֵׁם אֵל עָלַי יָסֹךְ,

אַזְעִיק כָּל-אוּכַל וְאַנְשֵׁי גְאֻלָּתִי,

וְאָבִיא כָּל רָחוֹק וְקָרוֹב עִמָּדִי.

וְאִלּוּ בַּחֶרֶב הַתֵּימָנִית בֻּתַּרְתִּי –

רְאוֹת פָנַי לְבֶן-בּוּז לֹא הִתַּרְתִּי,

אַף לֹא לְבֶן חוֹרִים וְצֶמַח אֲדוֹנִים,

וּמַה גַּם לְעֶבֶד זֶרַע זְנוּנִים.

כְּשֶׁשָּׁמַע אַלְגַצְ’בָּאן שִׁיר זֶה. כָּעַס כַּעַס גָּדוֹל וְעֵינָיו הֶאְדִּימוּ מִזַּעַם וְהֶאֱפִירוּ פָּנָיו וְהִתְנַפְּחוּ נְחִירָיו וְנִשְׁתַּרְבְּבוּ שְׂפָתָיו וְהוֹסִיף מַרְאֵהוּ שְׁאָט נֶפֶשׁ, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

הוֹי, אַבְּרִיזָה, אַל נָא תַּעַזְבִינִי אַתְּ,

חֲלָל אַהֲבָתֵךְ בְּחֶרֶב מֵעֵינַיִךְ מַבָּט.

הֵן מִקְּשִׁי לְבָבֵךְ לִבִּי נִגְּזַר,

וְגוּפִי נִרְזָה וְשִׂבְרִי עָבָר.

וּמִדְבָּרֵךְ בִּקְסָמִים לְבָבוֹת שָׁבָה,

וַיִּשְׁטֹף דַּעְתִּי וְהַתְּשׁוּקָה קָרְבָה.

וְלוּ גַם חַיִל מְלֹא הָאָרֶץ הֵבֵאת

אַשִּׂיג חֶפְצִי בְשָׁעָה זוֹ, כָּעֵת.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה אַבְּרִיזָה אֶת דְּבָרָיו, בָּכְתָה בְכִי מַר וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לְךָ, גַצְ’בָּאן, כְּלוּם תָּעֵז עַד כְּדֵי כָךְ לְדַבֵּר אֵלַי דִּבּוּרִים אֵלֶּה, אַתָּה בֶּן הַזּוֹנָה וּמַרְבִּית הַפְּרוּצָה? כְּלוּם חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁכָּל בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם שָׁוִים לְרָעָה?” כְּשֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ עֶבֶד מְתֹעָב דְּבָרִים אֵלֶּה, כָּעַס כַּעַס גָּדוֹל וְהֶאְדִּימוּ עֵינָיו עוֹד יוֹתֵר וְנִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְהִכָּה אוֹתָהּ בַּחֶרֶב בִּוְרִידֵי צַוָּארָהּ וּפְצָעָהּ פֶּצַע מָוֶת. הוֹבִיל סוּסוֹ לְפָנָיו אַחֲרֵי שֶׁנָּטַל אֶת הַמָּמוֹן וּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ וְנִמְלַט אֶל הֶהָרִים.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן אַלְגַצְ’בָּאן. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, הֲרֵי הָיְתָה מוּטָלָה לָאָרֶץ, וְהָיָה הַוָּלָד שֶׁיָּלְדָה בֵּן זָכָר. נָטְלָה אוֹתוֹ מַרְגָ’אנָה בְחֵיקָה וְצָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה וְקָרְעָה בְגָדֶיהָ וְזָרְקָה עָפָר עַל רֹאשָׁהּ וְטָפְחָה עַל לְחָיֶיהָ עַד שֶׁשָּׁתַת הַדָּם מִפָּנֶיהָ, וְאָמְרָה: “אוֹי פַחֵי-נֶפֶשׁ! כֵּיצַד זֶה הָרַג אֶת גְּבִרְתִּי עֶבֶד כּוּשִׁי שֶׁאֵין לוֹ כָּל עֵרֶךְ אַחֲרֵי אַבִּירוּתָהּ”. וּבְעוֹד הִיא בוֹכָה נִשָּׂא עֲנַן אָבָק עַד לַמָּרוֹם וְהֶאֱפִיל עַל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁנִּתְגַּלָּה אוֹתוֹ אָבָק נִרְאָה מִתַּחְתָּיו חַיִל עָצוּם. וְהָיָה אוֹתוֹ חַיִל חֵיל מֶלֶךְ יָוָן אֲבִי הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, וְהָיְתָה הַסִּבָּה לְכָךְ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע שֶׁבִּתּוֹ בָרְחָה הִיא וְנַעֲרוֹתֶיהָ לְבַגְדָאד וְשֶׁהִיא אֵצֶל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן, יָצָא עִם אֵלֶּה שֶׁאִתּוֹ לַחֲקֹר מִפִּי הַנּוֹסְעִים עַל אֹדוֹתֶיהָ, אִם רָאוּ אוֹתָהּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן. נָסַע עִם אֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ לִשְׁאֹל מִפִּי הַנּוֹסְעִים מֵאַיִן בָּאוּ, אוּלַי יִוָּדַע לוֹ דְבַר-מָה עַל אוֹדוֹת בִּתּוֹ, וְרָאָה מֵרָחוֹק אֶת אֵלֶּה הַשְּׁלשָׁה, אֶת בִּתּוֹ וְאֶת הָעֶבֶד גַצְ’בָּאן וְאֶת נַעֲרָתָהּ מַרְגָ’אנָה. וְשָׂם אֶת פָּנָיו אֲלֵיהֶם לְשָׁאֲלָם. וּכְשֶׁשָּׂם פָּנָיו אֲלֵיהֶם, פָּחַד הָעֶבֶד לְנַפְשׁוֹ וְהָרַג אוֹתָהּ וְנִמְלַט עַל נַפְשׁוֹ. כְּשֶׁקָּרְבוּ אֲלֵיהֶם רָאָה אוֹתָהּ אָבִיהָ מוּטָלָה עַל הָאָרֶץ וְנַעֲרָתָהּ בּוֹכָה עָלֶיהָ. הִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מֵעַל סוּסוֹ וְנָפַל לָאָרֶץ מִתְעַלֵּף. יָרְדוּ מֵעַל סוּסֵיהֶם כָּל מִי שֶׁהָיוּ אִתּוֹ מִן הַפָּרָשִׁים וְהַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְתָקְעוּ אֶת הָאֹהָלִים בָּהָר, וְנָטוּ לַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ אֹהֶל מְקֻמָּר וְנִצְּבוּ רַבֵּי הַמְּלוּכָה מִסָּבִיב לְאוֹתוֹ אֹהֶל. כְּשֶׁרָאֲתָה מַרְגָ’אנָה אֶת אֲדוֹנָהּ, הִכִּירָה אוֹתוֹ, וְהִרְבְּתָה יוֹתֵר בִּבְכִי וּבַאֲנָחָה. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר הַמֶּלֶךְ מֵהִתְעַלְּפוּתוֹ, שָׁאַל אוֹתָהּ לָעִנְיָן וְסִפְּרָה לוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה, וְאָמְרָה לוֹ: “הֲרֵי זֶה שֶׁהָרַג אֶת בִּתְּךָ עֶבֶד כּוּשִׁי הוּא מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן “, וְהִגִּידָה לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן בְּבִתּוֹ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ דְּבָרִים אֵלֶּה, חָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדוֹ וּבָכָה בְכִי מָר. צִוָּה לְהָבִיא אַפִּרְיוֹן עֶרֶשׂ וְנָשָׂא בָהּ אֶת בִּתּוֹ וְחָזַר לְקַסַרִיָּה וְהִכְנִיסוּהָ לָאַרְמוֹן. אַחַר-כָּךְ נִכְנַס הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ אֶל אִמּוֹ דַ’את אַלְדַּוָאהִי וְאָמַר לָהּ:” הַכָזֹאת יַעֲשׂוּ הַמֻּסְלִמִים בְּבִתִּי? הֲרֵי הִשִּׁיר הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן בְּתוּלֶיהָ בְּאֹנֶס, וְאַחַר-כָּךְ הָרַג אוֹתָהּ עֶבֶד מֵעֲבָדָיו, כּוּשִׁי. נִשְׁבָּע אֲנִי בַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵינִי אֶלָּא נוֹקֵם נִקְמַת בִּתִּי מִמֶּנּוּ, וְגוֹלֵל אֶת הַחֶרְפָּה מֵעָלַי, וְאִם לָאו הֲרֵינִי טוֹרֵף נַפְשִׁי בְכַפִּי”. בָּכָה בְכִי מָר. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ דַ’את אַלְדַּוָאהִי: “לֹא הָרְגָה אֶת בִּתְּךָ אֶלָּא מַרְגָ’אנָה, שֶׁהָיְתָה נוֹטֶרֶת לָהּ שִׂנְאָה בַּסֵּתֶר”. הוֹסִיפָה וְאָמְרָה לִבְנָהּ: “אַל תִּדְאַג בִּדְבַר נִקְמַת דָּמָהּ, שֶׁבַּמָּשִׁיחַ נִשְׁבַּעְתִּי, שֶׁאֵינִי חוֹזֶרֶת מֵעַל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן עַד שֶׁהֲרַגְתִּיו וְהָרַגְתִּי אֶת בָּנָיו, וְעוֹשָׂה בוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יַעֲצֹר אוֹן לַעֲשׂוֹתוֹ שׁוּם בַּעַל-מְזִמָּה וְגִבּוֹר, וְשֶׁיָּשִׂיחוּ בוֹ בְכָל הָאֲרָצוֹת. וְאוּלָם עָלֶיךָ לְמַלֵּא מִצְוָתִי לְכָל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ, וְאָז תַּשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשֶׁךָ”. אָמַר לָהּ: ”בַּמָּשִׁיחַ נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא אַמְרֶה אֶת פִּיךְ בִּכְלוּם מִכָּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי לִי". אָמְרָה לוֹ: “הָבֵא לִי מִסְפַּר נְעָרוֹת שֶׁשְּׁדֵיהֶן נָכוֹנוּ וּבְתוּלוֹת, וְהָבֵא אֵלַי אֶת חַכְמֵי הַדּוֹר, וַאֲנִי אֶתֵּן לָהֶם מַתָּת בְּיָד נְדִיבָה וַאֲצַוֶּה אוֹתָם שֶׁיְּלַמְּדוּ נְעָרוֹת אֵלּוּ חָכְמָה וְנִימוּס וּלְדַבֵּר בִּפְנֵי מְלָכִים וּלְשַׁעְשְׁעָם בְּחֶבְרָתָן וְשִׁירֵי מְשׁוֹרְרִים וּלְדַבֵּר בְמַדָּע וָלֶקַח, וְשֶׁיִּהְיוּ הַחֲכָמִים מֻסְלִמִים, כְּדֵי שֶׁיְּלַמְּדוּ אוֹתָן עִנְיָנֵי הָעַרְבִים וְדִבְרֵי הַכַּלִיפִים וְקוֹרוֹת הַשָּׁנִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁקָּמוּ לְפָנִים מִמַּלְכֵי הָאִסְלַאם, וַאֲפִלּוּ אִם נַמְשִׁיךְ בְכָךְ עֶשֶׂר שָׁנִים. וְהַאֲרֵךְ רוּחֲךָ, שֶׁכֵּן אָמַר אַחַד הָעַרְבִים: “לְקִיחַת נְקָמָה אַחֲרֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה, רַק תְּבוּנָה קְצָרָה הִנָּה”. וַאֲנַחְנוּ כְּשֶׁנְּלַמֵּד אוֹתָן הַנְּעָרוֹת, נַשִּׂיג בְּאוֹיְבֵנוּ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֵינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּנִסָּיוֹן בְּאַהֲבַת הַנְּעָרוֹת. וְאֶצְלוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים פִּלַּגְשִׁים, וְנוֹסַף עֲלֵיהֶן מֵאָה נְעָרוֹת מִפַּמַּלְיַת נַעֲרוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ עִם הַמְּנוֹחָה. וּכְשֶׁתְּלַמֵּד נְעָרוֹת אֵלּוּ מַה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ מִן הַלִּמּוּדִים, אֶקַח אוֹתָן וְאֶסַּע אִתָּן”.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ דִּבְרֵי אִמּוֹ דַ’את אַלְדַּוָאהִי, שָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה וּנְשָׁקָה עֶל רֹאשָׁהּ. שָׁלַח תֵּכֶף וּמִיָּד שְׁלִיחִים וְצִירִים אֶל כָּל קַצְוֵי הָאָרֶץ לְהָבִיא אֵלָיו אֶת הַחֲכָמִים שֶׁבַּמֻּסְלִמִים. מִלְּאוּ פְקֻדָּתוֹ וְנָסְעוּ לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת וְהֵבִיאוּ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ מִן הַחֲכָמִים וְהַמְּלֻמָּדִים. כְּשֶׁבָּאוּ לְפָנָיו כִּבְּדָם תַּכְלִית הַכָּבוֹד. וְנָתַן לָהֶם בִּגְדֵי פְּאֵר, וְקָבַע לָהֶם קְצָבוֹת וְהַכְנָסוֹת תָּמִיד וְהִבְטִיחַ לָהֶם הוֹן עָצוּם כְּשֶׁיְּמַלְּאוּ מַה שֶּׁיְּצַוֵּם. וְהֵבִיא לִפְנֵיהֶם אֶת הַנְּעָרוֹת.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁלשָׁה אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמְּלֻמָּדִים וְהַחֲכָמִים, כְּשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ כִּבְּדָם כָּבוֹד מְרֻבֶּה, וְהֵבִיא אֶת הַנְּעָרוֹת לִפְנֵיהֶם וְצִוָּם לְלַמְּדָן חָכְמָה וְנִימוּסִין, וּמִלְּאוּ פְּקֻדָּתוֹ. זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן הַמֶּלֶךְ חַרְדוּבּ. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן, הִנֵּה כְּשֶׁחָזַר מִצֵּיד חַיּוֹת הַבָּר וּצְבִי וָאַיִל, וְעָלָה לָאַרְמוֹן, בִּקֵּשׁ אֶת הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה וְלֹא מָצָא אוֹתָהּ, וְלֹא הִגִּיד לוֹ אִישׁ דָּבָר עַל אוֹדוֹתֶיהָ. הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינָיו וְאָמַר: “כֵּיצַד זֶה יִתָּכֵן שֶׁיָּצְאָה נַעֲרָה זוֹ מִן הָאַרְמוֹן וְלֹא הִרְגִּישׁ בָּהּ אָדָם? וְאִם כָּךְ מִתְנַהֶגֶּת מַלְכוּתִי, הֲרֵי אֲבוּדָה הִיא וְאֵין לָהּ תִּקְוָה. אֵינִי יוֹצֵא עוֹד לְצֵיד חַיּוֹת הַבָּר וּצְבִי וָאַיִל, עַד שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶל הַשְּׁעָרִים שׁוֹמְרִים אַחֲרָאִים לַשְּׁמִירָה”. גָּבַר צַעֲרוֹ וְהָיָה צַר לְלִבּוֹ עַל פֵּרוּד הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה. וַעֲדַיִן הוּא בְּכָךְ, כְּשֶׁשָּׁב בְּנוֹ שַׁרְכָּאן מִמַּסָּעָיו. הוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו אֶת הַדָּבָר וְהִגִּיד לוֹ שֶׁבָּרְחָה בַּזְּמַן שֶׁהָיָה בְּצֵיד חַיּוֹת הַבָּר וּצְבִי וָאַיִל. נֶעֱצַב שַׁרְכָּאן עַל זֶה עֶצֶב גָּדוֹל. וְהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹקֵד יוֹם יוֹם אֶת יְלָדָיו וּמֵיטִיב עִמָּם. וּכְבָר הֵבִיא לִפְנֵי כֵן אֶת הַמְלֻמָּדִים וְאֶת הַחֲכָמִים לְלַמְּדָם אֶת הַלִּמּוּדִים, וְקָצַב לָהֶם קְצָבוֹת. כְּשֶׁרָאָה שַׁרְכָּאן עִנְיָן זֶה, כָּעַס כַּעַס גָּדוֹל וְקִנֵּא בְּאָחִיו וַאֲחוֹתוֹ בִּגְלַל זֶה, עַד שֶׁהָיָה סִימַן הַכַּעַס נִכָּר בְּפָנָיו. וְהָלַךְ הָלוֹךְ וְהֵחָלוֹת בְּסִבַּת זֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו בְּיוֹם מִן הַיָּמִים: “מַה לִּי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ הוֹלֵךְ וְרָזֶה וְחִוָּרוֹן בְּפָנֶיךָ?” אָמַר לוֹ שַׁרְכָּאן: "אָבִי, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מְקָרֵב אֶת אָחִי וְאֶת אֲחוֹתִי וּמֵיטִיב עִמָּם, מִתְעוֹרֶרֶת בְּלִבִּי קִנְאָה. וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁלֹּא תִּתְרַבֶּה הַקִּנְאָה בְּקִרְבִּי עַד שֶׁאֲנִי הוֹרֵג אוֹתָם וְתַהֲרֹג אַתָּה אוֹתִי בַּעֲבוּרָם עַל שֶׁהֲרַגְתִּים. מִשּׁוּם כָּךְ נֶחֱלָה גוּפִי, וְנִשְׁתַּנָּה מַרְאִי בְּסִבַּת זֶה. וְאָכֵן מְיַחֵל אֲנִי מֵחַסְדְּךָ שֶׁתִּתֵּן לִי מְצוּדָה מִן הַמְּצוּדוֹת שֶׁאֲבַלֶּה בּוֹ שְׁאֵרִית יָמַי. שֶׁכֵּן יֹאמַר מוֹשֵׁל הַמְּשָׁלִים: “הֱיוֹתִי רָחוֹק מֵחֲבִיבַי נָאֶה לִי יוֹתֵר. וְטוֹב יוֹתֵר לָעַיִן שֶׁלֹּא תִּרְאֶה וְלֹא תִּצְטָעֵר”. אָמַר וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעמָאן אֶת דְּבָרָיו, הִכִּיר אֶת הַסִּבָּה שֶׁהִיא בָּאָה מִתּוֹךְ זֶה שֶׁהוּא מְקַפֵּחַ אוֹתוֹ בְּיַחֲסוֹ אֵלָיו. הֵנִיחַ אֶת דַעְתּוֹ וְאָמַר לוֹ: “בְּנִי, נַעֲנֵיתִי לְךָ לְמַה שָׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי. אֵין מְצוּדָה גְדוֹלָה מִמְּצוּדַת דַּמֶּשֶׂק, הֲרֵי אֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ לְךָ אֲחֻזָּה מֵעַכְשָׁו”. הֵבִיא תֵכֶף וּמִיָּד אֶת הַסּוֹפְרִים וְצִוָּם לִכְתּוֹב כְּתַב-מִנּוּי בְּנוֹ שַׁרְכָּאן לְמוֹשֵׁל דַּמֶּשֶׂק שֶׁבְּסוּרְיָה. אַחֲרֵי שֶׁכָּתְבוּ לוֹ זֹאת וְצִיְּדוּהוּ, לָקַח עִמּוֹ אֶת הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָּאן, שֶׁהִפְקִיד אוֹתוֹ אָבִיו עַל הַשִּׁלְטוֹן וְעַל הַהַנְהָגָה הַמְּדִינִית וּמָסַר לְיָדוֹ אֶת כָּל עִנְיָנֶיהָ. נִפְרַד מִמֶּנּוּ וְנִפְרְדוּ מִמֶּנּוּ הַנְּסִיכִים וְרַבֵּי הַמְּלוּכָה. וְנָסַע עִם הַצָּבָא עַד שֶׁהִגִּיעַ לְדַמֶּשֶׂק. וּכְשֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיהָ תּוֹפְפוּ תּוֹשָׁבֶיהָ בְּתֻפִּים וְתָקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקִשְׁטוּ אֶת הָעִיר וְקִבְּלוּ אֶת פָּנָיו בְּתַהֲלוּכַת-כָּבוֹד עֲצוּמָה, שֶׁהָלְכוּ בָּהּ הָעוֹמְדִים עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה מִיָּמִין, לְיָמִין וְהָעוֹמְדִים מִשְּׂמֹאל לִשְׂמֹאל.

זֶהוּ מַה שֶׁהָיָה מֵעִנְיַן הַנָּסִיךְ שַׁרְכָּאן. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאָבִיו עֹמָר אַלנֻּעמָאן, הִנֵּה אַחֲרֵי שֶׁנָּסַע בְּנוֹ שַׁרְכָּאן, נִגְּשׁוּ אֵלָיו הַחֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ: “אֲדוֹנֵנוּ, הֲרֵי כְּבָר לָמְדוּ יְלָדֶיךָ דַּעַת וְחָכְמָה וְנִימוּסִין”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח הַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְהֵיטִיב לְכָל הַחֲכָמִים. רָאָה אֶת צַ’וְא אַלְמַכָּאן שֶׁגָּדַל וְשִׂגְשֵׂג וְהוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס כְּשֶׁהִגִּיעַ לִשְׁנַת הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה לְחַיָּיו, וְהָיָה עוֹסֵק בְּדָת וּבַעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים וְאוֹהֵב אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת אַנְשֵׁי-הַחָכְמָה וְהַקֻּרְאָן. וְהָיוּ תּוֹשָׁבֵי בַּגְדָאד אוֹהֲבִים אוֹתוֹ, נָשִׁים וַאֲנָשִׁים. בְּיוֹם מִן הַיָּמִים עָבַר אֶת סַךְ הַחוֹגְגִים הָעוֹלִים עִם שָׁטִיחַ הַמֶּשִׁי מֵעִרַאק דֶּרֶךְ בַּגְדָאד בְּדַרְכָּם לָחֹג בְּמֶכָּה וּלְבַקֵּר אֶת קֶבֶר הַנָּבִיא – יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאָה צַ’וְא אַלְמַכָּאן אֶת מַסַּע הָעוֹלִים לָחֹג, הִשְׁתּוֹקֵק לַעֲלוֹת לָחֹג גַּם הוּא. נִכְנַס אֶל אָבִיו וְאָמַר לוֹ: “בָּאתִי אֵלֶיךָ לִטֹּל מִמְּךָ רְשׁוּת לַעֲלוֹת לָחֹג”. מְנָעוֹ מִזֶּה וְאָמַר לוֹ: “הַמְתֵּן עַד לַשָּׁנָה הַבָּאָה, שֶׁאָז אֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת לָחֹג, וְאֶקַּח אוֹתְךָ עִמִּי”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַנָּסִיךְ שֶׁהָעִנְיַן יֶאֱרַךְ לוֹ, נִכְנַס אֶל אֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן וּמְצָאָהּ עוֹמֶדֶת בִּתְפִלָּה. כְּשֶׁגָּמְרָה אֶת תְּפִלָּתָהּ אָמַר לָהּ: הִנֵּה כְבָר הָרְגָה אוֹתִי הַתְּשׁוּקָה לַעֲלוֹת לָחֹג בְּבֵית אֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ וּלְבַקֵּר אֶת קֶבֶר הַנָּבִיא, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם, וּבִקַּשְׁתִּי רְשׁוּת מֵאָבִי, וּמְנָעַנִי מִזֶּה, וַהֲרֵי כַּוָּנָתִי לָקַחַת מַשֶּׁהוּ מִן הַמָּמוֹן וְלָצֵאת לָחֹג בַּסֵּתֶּר מִבְּלִי לְהוֹדִיעַ אֶת אָבִי עַל כָּךְ“. אָמְרָה לוֹ אֲחוֹתוֹ “בֵּאלֹהִים אֲנִי מַשְׁבִּיעָה אוֹתְךָ שֶׁתִּקַּח אוֹתִי עִמְּךָ. וְלֹא תַּחְשׂךְ מִמֶּנִּי אֶת הַבִּקּוּר עַל קֶבֶר הַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל עָלָיו אֱלֹהִים וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם”. אָמַר לָהּ: כְּשֶׁיַּאֲפִיל הַלַּיְלָה, צְאִי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תּוֹדִיעִי אָדָם עַל כָּךְ”.

כְּשֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה, קָמָה נַזְהַת אַלזַּמָאן וְנָטְלָה מַשֶּׁהוּ מִן הַמָּמוֹן, וְלָבְשָׁה לְבוּשׁ גְּבָרִים, וְהִיא בְּגִיל חַיֶּיהָ כְּגִילוֹ שֶׁל צַ’וְא אַלְמַכָּאן. הָלְכָה וּמְגַמַּת פָּנֶיהָ לְשַׁעַר הָאַרְמוֹן. מָצְאָה אֶת אָחִיהָ צַ’וְא אַלְמַכָּאן שֶׁכְּבָר הֵכִין אֶת הַגְּמַלִּים. רָכַב וְהִרְכִּיבָהּ וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם לַדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהִתְעָרְבוּ בֵין הָעוֹלִים לָחֹג, וְהָלְכוּ עַד שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹךְ הָעוֹלִים לָחֹג הָעִרָאקִים. לֹא פָסְקוּ מִנְּסוֹעַ, וְצִוָּה לָהֶם אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁלוֹם עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר מֶכָּה הַקְּדוֹשָׁה, וְעָמְדוּ בְעַרָפָאת כַּדָּת וְקִיְמוּ אֶת מִצְוַת הֶחָג כְּכָל חֻקָּתוֹ, וּפָנוּ לְבַקֵּר אֶת הַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם, וּבִקְּרוּהוּ. אַחַר-כָּךְ חָפְצוּ לַחֲזֹר עִם הָעוֹלִים לָחֹג לְאַרְצָם. אָמַר צַ’וְא אַלְמַכָּאן לַאֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן: “אֲחוֹתִי, רְצוֹנִי לְבַקֵּר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֶת יְדִיד-יָהּ, אֶת אַבְרָהָם עָלָיו הַתְּפִלָּה וְהַשָּׁלוֹם”. אָמְרָה לוֹ: “וְאַף אֲנִי כָךְ”. הִסְכִּימוּ שְׁנֵיהֶם עַל כָּךְ. יָצָא וְשָׂכַר לוֹ מָקוֹם בְּתוֹךְ הָעוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְהֵכִינוּ עַצְמָם וְשָׂמוּ לַדֶּרֶךְ פְּנֵיהֶם בְּתוֹךְ הָרוֹכְבִים. תָּקְפָה בְאוֹתוֹ לַיְלָה אֶת אֲחוֹתוֹ קַדַּחַת צְמַרְמֹרֶת, וְהָיְתָה מַחֲלָתָהּ קָשָׁה. נִתְרַפְּאָה וְחָלָה הוּא, הַשֵּׁנִי, מַחֲלָה קָשָׁה, וְהָיְתָה מְטַפֶּלֶת בּוֹ בְחִבָּה בִּשְׁעַת מַחֲלָתוֹ, וְלֹא חָדְלוּ מִנְּסֹעַ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם, וְגָבְרָה הַמַּחֲלָה עַל צַ’וְא אַלְמַכָּאן. יָרְדוּ שָׁם לְאַכְסַנְיָה, וְשָׂכְרוּ לָהֶם בָּהּ חֶדֶר וְגָרוּ בוֹ. וְלֹא פָסְקָה הַמַּחֲלָה שֶׁל צַ’וְא אַלְמַכָּאן מִלֶּכֶת וְהוֹסֵף, עַד שֶׁהִרְזְתָה אוֹתוֹ וְנַעֲשָׂה כִּשְׁחִיף עֵץ, וְאָבְדָה בִינָתוֹ. הִצְטַעֲרָה אֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן עַל-כָּךְ וְאָמְרָה: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה. גְּזֵרַת אֱלֹהִים הִיא זוֹ”. יָשְׁבָה הִיא וְאָחִיהָ בְאוֹתוֹ מָקוֹם, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר גָּבְרָה מַחֲלָתוֹ יוֹתֵר, וְהָיְתָה מְשָׁרֶתֶת אוֹתוֹ וּמוֹצִיאָה עָלָיו הוֹצָאוֹת וְגַם עָלֶיהָ, עַד שֶׁכָּלָה מַה שֶּׁהָיָה עִמָּהּ מִן הַמָּמוֹן, וְנַעֲשְׂתָה עֲנִיָּה, וְלֹא נִשְׁאַר אִתָּהּ אֲפִלּוּ אֲדַרְכְּמוֹן אֶחָד. שִׁגְּרָה אָת מְשָׁרֵת הָאַכְסַנְיָה לַשּׁוּק עִם מַשֶּׁהוּ מִבְּגָדֶיהָ וּמָכַר אוֹתוֹ, וְהוֹצִיאָה אוֹתוֹ עַל אָחִיהָ. אַחַר-כָּךְ מָכְרָה דָּבָר שֵׁנִי, וְלֹא הָיְתָה פוֹסֶקֶת לִמְכֹּר מֵחֲפָצֶיהָ קִמְעָא קִמְעָא, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לָהּ אֶלָּא מַחֲצֶלֶת קְרוּעָה. בָּכְתָה וְאָמְרָה: “לֵאלֹהִים הַפְּקֻדָּה מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית הַכֹּל”. אָמַר לָהּ אָחִיהָ: “אֲחוֹתִי, חָשׁ אָנִי, שֶׁאָנֹכִי הוֹלֵךְ וּמַבְרִיא, וּמִתְאַוֶּה אֲנִי לְמַשֶּׁהוּ מִן הַבָּשָׂר הַצָּלוּי”. אָמְרָה לוֹ אֲחוֹתוֹ: “חֵי הָאֱלֹהִים, אָחִי, שֶׁאֵין לִי פָּנִים לְבַקֵּשׁ נְדָבוֹת, וְאוּלָם לְמָחָר אֲנִי נִכְנֶסֶת וּבָאָה לְבֵיתוֹ שֶׁל אַחַד הַנִּכְבָּדִים וּמְשָׁרֶתֶת וְעוֹבֶדֶת בְּמַשֶּׁהוּ, שֶׁנִּתְפַּרְנֵס בּוֹ אֲנִי וָאָתָּה”. הִרְהֲרָה שָׁעָה אַחַת וְאָמְרָה:" לֹא קַל יִהְיֶה לִי לְהִפָּרֵד מֵעָלֶיךָ, כְּשֶׁאַתָּה בְמַצָּב זֶה, וְאוּלָם אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֶלָּא לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה בְּעַל-כָּרְחִי". אָמַר לָהּ אָחִיהָ: “כְּלוּם אַחֲרֵי כָּל הַמַּעֲלָה תָּבוֹא הַשְׁפָּלָה? אָכֵן אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָעֶלְיוֹן”. בָּכָה וּבָכְתָה וְאָמְרָה לוֹ: “אָחִי, נָכְרִים אֲנַחְנוּ. וּכְבָר עָמַדְנוּ כָאן שָׁנָה תְמִימָה, שֶׁלֹּא דָפַק אֶחָד עַל דַלְתֵּנוּ, כְּלוּם נָמוּת בָּרָעָב? הֲרֵי אֵין אִתִּי שׁוּם עֵצָה אַחֶרֶת מִזּוֹ שֶׁאֵצֵא וַאֲשָׁרֵת, וְאָבִיא לְךָ מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּתְפַּרְנֵס בּוֹ עַד שֶׁתַּבְרִיא מִמַּחֲלָתְךָ, וְנִסַּע לְאַרְצֵנוּ”. נִשְׁאֲרָה בוֹכָה שָׁעָה אַחַת. אַחַר-כָּךְ קָמָה נַזְהַת אַלזַּמָאן וְכִסְּתָה פָנֶיהָ רֹאשָׁהּ בִּבְלוֹיַת גְּלִימַת צֶמֶר מִבִּגְדֵי הַגַּמָּלִים שֶׁבַּעֲלֵיהֶם שְׁכֵחוּהָ אֶצְלָהּ, נָשְׁקָה לְאָחִיהָ עַל רֹאשׁוֹ וְחִבְּקָה אוֹתוֹ וְיָצְאָה מֵאֶצְלוֹ, כְּשֶׁהִיא בוֹכָה וְאֵינָה יוֹדַעַת לְאָן תֵּלֵךְ. לֹא פָסַק אָחִיהָ מִלִּבְכּוֹת לָהּ עַד שֶׁקָּרְבָה שְׁעַת אֲרוּחַת הָעֶרֶב, וְלֹא בָאָה. נִשְׁאַר אַחֲרֵי זֶה מְצַפֶּה לָהּ עַד שֶׁעָלָה הַיּוֹם וְלֹא חָזְרָה אֵלָיו. לֹא פָסַק מִמַּצָּב זֶה יוֹמַיִם, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינָיו, וְחָרַד לִבּוֹ עָלֶיהָ וְגָבַר עָלָיו הָרָעָב. יָצָא מִן הַחֶדֶר וְקָרָא לְנַעַר הָאַכְסַנְיָה וְאָמַר לוֹ: “מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתִּשָּׂאֵנִי אֶל הַשּׁוּק”. נְשָׂאוֹ וְהִטִּילוֹ בַשּׁוּק. נִתְאַסְּפוּ סְבִיבוֹ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם וּבָכוּ עָלָיו, כְּשֶׁרָאוּהוּ בְאוֹתוֹ מַצָּב. רָמַז לָהֶם, מְבַקֵּשׁ מַשֶּׁהוּ לֶאֱכֹל. אָסְפוּ לוֹ מֵאֲחָדִים מֵהַסּוֹחֲרִים שֶׁבַּשּׁוּק אֲדַרְכְּמוֹנִים אֲחָדִים וְקָנוּ לוֹ מַשֶּׁהוּ וְהֶאֱכִילוּהוּ. אַחַר-כָּךְ נְשָׂאוּהוּ וְהִנִּיחוּהוּ בַּחֲנוּת אַחַת, וְהִצִּיעוּ לוֹ חֲתִיכַת מַטְלִית שֶׁל כַּפּוֹת תְּמָרִים, וְהִנִּיחוֹ לִמְרַאֲשׁוֹתָיו קוּמְקוּם מַיִם. כְּשֶׁבָּא הַלַּיְלָה הָלְכוּ וְנִסְתַּלְּקוּ מֵאֶצְלוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים אַף-עַל-פִּי שֶׁהָיוּ דוֹאֲגִים לוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה זָכַר אֶת אֲחוֹתוֹ וְנִתּוֹסְפָה בוֹ הַמַּחֲלָה, וְנִמְנַע מִלֶּאֱכֹל וּמִלִּשְׁתּוֹת, וְלֹא יָדַע נַפְשׁוֹ. קָמוּ אַנְשֵׁי הַשּׁוּק וְאָסְפוּ לוֹ מִן הַסּוֹחֲרִים שְׁלשִׁים אֲדַרְכְּמוֹן, וְשָׂכְרוֹ לוֹ גָמָל, וְאָמְרוּ לוֹ לַגַּמָּל: שָׂא אֶת זֶה עַל הַגָּמָל וְהוֹבֵל אוֹתוֹ לְדַמֶּשֶׂק, וְהַכְנֵס אוֹתוֹ לְבֵית-הַחוֹלִים, אוּלַי יַבְרִיא. קָם לִפְנֵיהֶם מוּכָן לְמַלֵּא פְקֻדָּתָם. אַחַר-כָּךְ אָמַר בְּלִבּוֹ: כֵּיצַד אוֹלִיךְ חוֹלֶה זֶה, וְהוּא מָט לַמָּוֶת“. יָצָא אֶל מָקוֹם אֶחָד וְהִסְתַּתֵּר אִתּוֹ עַד הַלַּיְלָה. אַחַר-כָּךְ הִשְׁלִיכוֹ לְאַשְׁפָּה בְּמָקוֹם שֶׁמַּסִּיקִים שָׁם אֶת בֵּית הַמֶּרְחָץ, וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ. כְּשֶׁעָלָה הַשַּׁחַר עָלָה הַמַּסִּיק אֶל בֵּית-הַמֶּרְחָץ לַעֲבוֹדָתוֹ, וּמְצָאוֹ מוּטָל עַל גַּבּוֹ. אָמַר בְּלִבּוֹ: “מִשּׁוּם מַה אֵין הֵם מְטִילִים מֵת זֶה אֶלָּא כָאן?” בָּעַט בּוֹ בְרַגְלוֹ וְהִתְנוֹדֵד. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “אֶחָד שֶׁכְּמוֹתְךָ אוֹכֵל חֲתִיכַת חַשִׁישׁ, וְאַחַר-כָּךְ הוּא מֵטִיל עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יִמְצָא, עַל אַשְׁפָּה”. הִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו, וְרָאָהוּ שֶׁאֵין סִימָן שֶׁל שֵׂעָר בְּלֶחְיוֹ, וְהוּא יָפֶה עַד מְאֹד וּמָלֵא חֵן. נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו כְּשֶׁהִכִּיר שֶׁחוֹלֶה הוּא וָזָר. אָמַר:” אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים, הִנֵּה חָטָאתִי בַנַּעַר הַזֶּה, וּכְבָר צִוָּה הַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם, לְכַבֵּד אֶת הַזָּר, וּמַה גַּם שֶׁהוּא חוֹלֶה". נְשָׂאוֹ וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל בֵּיתוֹ וְהִכְנִיסוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ וְצִוָּה עָלֶיהָ שֶׁתְּשָׁרֵת אוֹתוֹ וְתַצִּיעַ לוֹ מַצָּע. הִצִּיעָה לוֹ מַצָּע וְשָׂמָה לוֹ כַר לִמְרַאֲשׁוֹתָיו, וְחִמְמָה לוֹ מַיִם וְרָחֲצָה בָהֶם יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָנָיו. יָצָא הַמַּסִּיק לַשּׁוּק וְהֵבִיא מַשֶּׁהוּ מִמֵּי-הַוְּרָדִין וְהַסֻּכָּר. הִזְלִיף מֵי הַוְּרָדִין עַל פָּנָיו וְהִשְׁקָהוּ אֶת הַסֻּכָּר. הוֹצִיא לוֹ כֻתֹּנֶת נְקִיָּה וְהִלְבִּישׁוֹ אוֹתָהּ. שָׁאַף הַנַּעַר נְשִׁימָה שֶׁל בְּרִיאוּת וְהִתְחִיל מַחֲלִים וְנִשְׁעַן עַל הַכָּר. שָׂמַח הַמַּסִּיק עַל-כָּךְ וְאָמַר: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים עַל הַבְרָאַת נַעַר זֶה. אֱלֹהִים, שׁוֹאֵל אֲנִי מֵאִתְּךָ, בְּשֵׁם סוֹד צְפוּנְךָ, שֶׁתָּשִׂים שְׁלוֹמוֹ שֶׁל עֶלֶם זֶה עַל יָדִי”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה, אָמְרָה:" שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמַּסִּיק אָמַר: “אֱלֹהִים שׁוֹאֵל אֲנִי מֵאִתְּךָ, בְּשֵׁם סוֹד צְפוּנְךָ, שֶׁתָּשִׂים שְׁלוֹמוֹ שֶׁל עֶלֶם זֶה עַל יָדִי”. לֹא פָסַק הַמַּסִּיק מִלְּטַפֵּל בּוֹ בְּלִי הֶרֶף שְׁלשָׁה יָמִים, כְּשֶׁהוּא מַשְׁקֵהוּ סֻכָּר וּמֵי חִלְפִין וּמֵי וְרָדִין, וּמִלְּהַרְאוֹת לוֹ רַחֲמִים וְחִבָּה עַד שֶׁחָדְרָה הַבְּרִיאוּת לְגוּפוֹ וּפָקַח עֵינָיו. אֵרַע שֶׁהַמַּסִּיק נִכְנַס אֵלָיו וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְעָלָיו סִימָנֵי הַבְּרִיאוּת. אָמַר לוֹ: “מַה מַּצָּבְךָ, בְּנִי, בְּשָׁעָה זוֹ?” אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “בְּטוֹב וּבִבְרִיאוּת”. שִׁבַּח הַמַּסִּיק אֶת אֱלֹהָיו וְהוֹדָה לוֹ. הִזְדָּרֵז אֶל הַשּׁוּק וְקָנָה לוֹ עֶשֶׂר תַּרְנְגֹלוֹת, וְהֵבִיא לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ: “שַׁחֲטִי לוֹ בְכָל יוֹם שְׁתַּיִם, אַחַת בְּרֵאשִׁית הַיּוֹם וְאַחַת בְּאַחֲרִית הַיּוֹם”. קָמָה וְשַׁחֲטָה לוֹ תַרְנְגֹלֶת וְשִׁלְּקָה אוֹתָהּ, וֶהֱבִיאַתָּהּ אֵלָיו וְהֶאֱכִילַתְהוּ אוֹתָהּ, וְהִשְׁקְתָה אוֹתוֹ אֶת הַמָּרָק שֶׁלָּהּ. כְּשֶׁגָּמַר לֶאֱכֹל הִגִּישָׁה לוֹ הַמַּיִם וְרָחַץ יָדָיו וְנִשְׁעַן עַל הַכָּר. כִּסְּתָה אוֹתוֹ מַעֲטֵה פַסִּים, וְיָשֵׁן עַד בֵּין-הָעַרְבַּיִם. קָמָה וְשִׁלְּקָה תַרְנְגֹלֶת שְׁנִיָּה וְהֵבִיאָה אוֹתָהּ לוֹ, פֵּרְמָה אוֹתָהּ וְאָמְרָה לוֹ: “אֱכֹל, בְּנִי”. בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹכֵל, נִכְנַס בַּעְלָהּ וּמְצָאָה כְּשֶׁהִיא מַאֲכִילָה אוֹתוֹ. יָשַׁב לוֹ לִמְרַאֲשׁוֹתָיו וְאָמַר לוֹ: “מַה מַּצָּבְךָ, בְּנִי, בְּשָׁעָה זוֹ?” אָמַר לוֹ: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים עַל הַבְּרִיאוּת. יִגְמָלְךָ אֱלֹהִים בַּעֲדִי טוֹבָה”. שָׂמַח הַמַּסִּיק בְּכָךְ. יָצָא וְהֵבִיא מַשְׁקֵה סִגָּלִיּוֹת וּמֵי וְרָדִין וְהִשְׁקָהוּ. וְהָיָה אוֹתוֹ מַסִּיק עוֹשֶׂה כָל יוֹם בַּחֲמִשָּׁה אֲדַרְכְּמוֹנִים שָׂכָר, וְהָיָה קוֹנֶה לוֹ כָל יוֹם בַּאֲדַרְכְּמוֹן סֻכָּר וּמֵי וְרָדִין וּמַשְׁקֵה סִגָּלִיוֹת, וְקוֹנֶה לוֹ בְאֲדַרְכְּמוֹן פַּרְגִיּוֹת, וְלֹא פָסַק מֵהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְרַחֲמִים עַד שֶׁעָבַר עָלָיו חֹדֶשׁ זְמָן, וְעָבְרוּ מֵעָלָיו סִימָנֵי הַמַּחֲלָה וְהִתְחִיל מַבְרִיא. שָׂמַח הַמַּסִּיק הוּא וְאִשְׁתּוֹ בִּבְרִיאוּת צַ’וְא אַלמַכָּאן, אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “בְּנִי, יֵש בִּרְצוֹנְךָ לְהִכָּנֵס עִמִּי לְבֵית-הַמֶּרְחָץ?” אָמַר: “הֵן”. הָלַךְ לַשּׁוּק וְהֵבִיא לוֹ חַמָּר, וְהִרְכִּיבוֹ עַל חֲמוֹר, וְהָיָה סוֹמֵךְ אוֹתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית-הַמֶּרְחָץ. הִכְנִיסוֹ לְבֵית-הַהַסָּקָה וְהוֹשִׁיבוֹ בְתוֹכוֹ וְהָלַךְ לַשּׁוּק וְקָנָה עֲלֵי לוֹטוֹס וְקֶמַח שֶׁל תוּרְמוּסִין, וְחָזַר לְבֵית-הַמֶּרְחָץ וְאָמַר לְצַ’וְא אַלמַכָּאן: “אֲדוֹנִי, בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הָבָה וְאֶרְחַץ לְךָ אֶת גּוּפְךָ”. נִגַּשׁ הַמַּסִּיק לְשַׁפְשֵׁף לוֹ לְצַ’וְא אַלמַכָּאן אֶת רַגְלָיו, וְהִתְחִיל לִרְחֹץ אֶת גּוּפוֹ בַּעֲלֵי הַלּוֹטוֹס וְקֶמַח הַתּוּרְמוּסִין. בָּא הַבַּלָּן, שֶׁשְּׁלָחוֹ בַּעַל בֵּית הַמֶּרְחָץ אֶל צַ’וְא אַלמַכָּאן וּמָצָא אֶת הַמַּסִּיק מְשַׁפְשֵׁף אֶת רַגְלָיו. נִגַּשׁ אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: “דָּבָר זֶה פּוֹגֵעַ בִּזְכוּתוֹ שֶׁל בַּעַל בֵּית-הַמֶּרְחָץ”. אָמַר הַמַּסִּיק:" חֵי אֱלֹהִים שֶׁבַּעַל בֵּית-הַמֶּרְחָץ טִבַּע אוֹתִי בַחֲסָדָיו". נִגַּשׁ הַבַּלָּן וְגִלַּח אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל צַ’וְא אַלמַכָּאן. הִתְרַחֲצוּ צַ’וְא אַלמַכָּאן וְהַמַּסִּיק. אַחַר-כָּךְ הֶחֱזִירוֹ הַמַּסִּיק לְבֵיתוֹ וְהִלְבִּישׁוֹ כֻּתֹּנֶת חֲמוּדָה וּבֶגֶד מִבְּגָדָיו וּמִצְנֶפֶת נָאָה וְנָתַן לוֹ חֲגוֹרָה. וּכְבָר שָׁחֲטָה אֵשֶׁת הַמַּסִּיק שְׁתֵּי תַרְנְגוֹלוֹת וּבִשְּׁלָה אוֹתָן. כְּשֶׁעָלָה צַ’וְא אַלמַכָּאן וְיָשַׁב עַל הַיָּצוּעַ, קָם הַמַּסִּיק וּמָסַךְ לוֹ סֻכָּר בְּמֵי וְרָדִין וְהִשְׁקָהוּ. אַחַר-כָּךְ הִגִּישׁ אֵלָיו אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהָיָה הַמַּסִּיק פּוֹרֵם לוֹ מֵאוֹתָן הַתַּרְנְגוֹלוֹת וּמַאֲכִילוֹ וּמַלְגִּימוֹ מִן הַמָּרָק עַד כְּדֵי שָׂבְעוֹ. רָחַץ יָדָיו וְשִׁבַּח לֵאלֹהִים עַל הַבְּרִיאוּת וְאָמַר לַמַּסִּיק: “אַתָּה הוּא שֶׁחָנַן אוֹתִי אֱלֹהִים אוֹתְךָ, וְסִבֵּב שְׁלוֹמִי עַל יָדְךָ”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “הַנַּח דִּבּוּרִים אֵלֶּה וְהַגֵּד לָנוּ מַהִי סִבַּת בּוֹאֲךָ לִמְדִינָה זוֹ, וּמֵאַיִן אַתָּה, שֶׁכֵּן רוֹאֶה אָנֹכִי בְּפָנֶיךָ סִימָנֵי הָעשֶׁר”. אָמַר לוֹ צַ’וְא אַלמַכָּאן: “הַגֵּד לִי אַתָּה, כֵּיצַד נִתְקַלְתָּ בִי, עַד שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּרִי”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “הֲרֵי מְצָאתִיךָ מוּטָל עַל הַגַּל בִּמְקוֹם הַמּוֹקֵדָה בִּשְׁעַת עֲלוֹת הַשַׁחַר, כְּשֶׁפָּנִיתִי לַעֲבוֹדָתִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הֱטִילְךָ, וּלְקַחְתִּיךָ אֶצְלִי. וְזֶהוּ כָל סִפּוּרִי”. אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “יִשְׁתַּבַּח הַמְחַיֶּה אֶת הָעֲצָמוֹת אַחֲרֵי בְלוֹתָן. וְאָכֵן, אָחִי, לֹא עָשִׂיתָ טוֹבָה אֶלָּא עִם הָרָאוּי לָהּ, וְעוֹד תֶּאֱסֹף אֶת פֵּרוֹת הַטּוֹבָה הַזֹּאת”. הוֹסִיף וְאָמַר לַמַּסִּיק: “וְעַכְשָׁו בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ אָנִי?” אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “אַתָּה בִּירוּשָׁלַיִם”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְכַּר צַ’וְא אַלמַכָּאן בָּזֶה שֶׁהוּא נָכְרִי וּדְבַר פֵּרוּדוֹ מֵאֲחוֹתוֹ וּבָכָה. גִּלָּה לַמַּסִּיק אֶת סוֹדוֹ וְסִפֵּר לוֹ סִפּוּרוֹ, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

עֲמָסוּנִי אַהֲבָה מֵעַל לְכֹחוֹתַי,

וּבְגִינָם נָשָׂאתִי הַקָּשָׁה בְסִבְלוֹתַי.

הוֹי אֲשֶׁר חָלְפוּ מִנִּי, חוּסוּ עַל תַּמְצִית דָּמַי

הֵן עַל רָחֲקִי מִכֶּם גַּם כָּל מְקַנֵּא יְרַחֵם עָלַי,

אַל נָּא תִּמָּנְעוּ מֵחוֹנֵן אוֹתִי בְּמֶבָּט,

לְהָקֵל מְסִבּוֹתַי וְעָצְמַת כִּסּוּף לָהַט.

שָׁאַלְתִּי לִבִּי לְיַחֵל, וַיֹּאמֶר אֵלַי:

“הֶרֶף, כִּי תוֹחֶלֶת אֵינָהּ מִדְּרָכַי”.

הוֹסִיף לִבְכּוֹת. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “אַל תֵּבְךְּ וְהַלֵּל אֶת אֱלֹהִים עַל הַטּוֹב וְהַבְּרִיאוּת”. אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “כַמָּה בֵינֵינוּ וּבֵין דַּמֶּשֶׂק?” אָמַר לוֹ: “שִׁשָּׁה יָמִים”. אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “יֵשׁ בִּרְצוֹנְךָ לְשַׁלְּחֵנִי אֵלֶיהָ?” אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק:“אֲדוֹנִי, כֵּיצַד זֶה אֶתֵּן לְךָ לָלֶכֶת יְחִידִי וְאַתָּה עֶלֶם צָעִיר? אַךְ אִם חָפֵץ אַתָּה לִנְסֹעַ לְדַמֶּשֶׂק, הֲרֵי אֲנִי הוּא שֶׁאֵלֵךְ עִמְּךָ. וְאִם אִשְׁתִּי שׁוֹמַעַת לִי וּמְצַיֶּתֶת לִי וּמַסְכִּימָה לִנְסֹעַ עִמִּי, אֶשָּׁאֵר שָׁם, שֶׁלֹּא קַלָּה עָלַי פְּרִידָתֶךָ”. אָמַר הַמַּסִּיק לְאִשְׁתּוֹ: “רְצוֹנֵךְ שֶׁתִּסְעִי עִמִּי לְדַמֶּשֶׂק אוֹ אַתְּ נִשְׁאֶרֶת כָּאן, עַד שֶׁאֲנִי מְלַוֶּה אֶת אֲדוֹנִי לְדַמֶּשֶׂק שֶׁל סוּרְיָא וְחוֹזֵר אֵלַיִךְ? שֶׁכֵּן מְבַקֵּשׁ הוּא לִנְסֹעַ אֵלֶיהָ, וַאֲנִי, חַי אֱלֹהִים, לֹא קַלָּה עָלַי פְּרִידָתוֹ, וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי לוֹ מִפְּנֵי לִסְטִים שֶׁבַּדְּרָכִים”. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “נוֹסַעַת אֲנִי אִתְּכֶם”. אָמַר הַמַּסִּיק:" הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים עַל הַהַסְכָּמָה". קָם הַמַּסִּיק וּמָכַר חֲפָצָיו וְחֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמַּסִּיק הִסְכִּים הוּא וְאִשְׁתּוֹ לִנְסוֹעַ עִם צַ’וְא אַלמַכָּאן וְלַעֲבֹר אִתּוֹ לְדַמֶּשֶׂק. מָכַר הַמַּסִּיק אֶת חֲפָצָיו וְאֶת חֶפְצֵי אִשְׁתּוֹ וְשָׂכַר חֲמוֹר וְהִרְכִּיב עָלָיו אֶת צַ’וְא אַלמַכָּאן וְנָסְעוּ. לֹא פָסְקוּ מִנְסוֹעַ שִׁשָּׁה יָמִים עַד שֶׁנִּכְנְסוּ לְדַמֶּשֶׂק, וְיָרְדוּ בָהּ בְסוֹף הַיּוֹם. הָלַךְ הַמַּסִּיק וְקָנָה מַשֶּׁהוּ מִן הַמַּאֲכָל וְהַמַּשְׁקֶה, כַּנָּהוּג, וְהִמְשִׁיכוּ בְכָךְ חֲמִשָּׁה יָמִים, אַחַר-כָּךְ חָלְתָה אֵשֶׁת הַמַּסִּיק יָמִים מִסְפָּר וְנֶאֶסְפָה אֶל רַחֲמֵי אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. הָיָה דָבָר זֶה קָשֶׁה עַל צַ’וְא אַלמַכָּאן, שֶׁכְּבָר הִתְרַגֵּל אֵלֶיהָ, וְהָיְתָה מְשָׁרֶתֶת אוֹתוֹ. הִתְאַבֵּל עָלֶיהָ הַמַּסִּיק אֵבֶל כָּבֵד. פָּנָה צַ’וְא אַלמַכָּאן אֶל הַמַּסִּיק וּמְצָאוֹ אָבֵל. אָמַר לוֹ: “אַל נָא תִּתְאַבֵּל, שֶׁהֲרֵי כֻלָּנוּ נִכְנָסִים בְּשַׁעַר זֶה”. פָּנָה הַמַּסִּיק אֶל צַ’וְא אַלמַכָּאן וְאָמַר לוֹ: “יִגְמָלְךָ אֱלֹהִים טוֹב, בְּנִי. וֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה יִתֵּן לָנוּ תְּמוּרָה בְּחַסְדּוֹ, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ הַיָּגוֹן. כְּלוּם יֵשׁ בִּרְצוֹנְךָ, בְּנִי, שֶׁנֵּצֵא וְנִסְתַּכֵּל בְּדַמֶּשֶׂק שֶׁתִּהְיֶה לְךָ קֹרַת רוּחַ?” אָמַר לוֹ צַ’וְא אַלמַכָּאן: “הָעֵצָה עֲצָתֶךָ”. קָם הַמַּסִּיק וְשָׂם יָדוֹ בְיַד צַ’וְא אַלמַכָּאן וְהָלְכוּ עַד שֶׁבָּאוּ לְתַחְתִּית אֻרְווֹת מוֹשֵׁל דַּמֶּשֶׂק, וּמָצְאוּ גְמַלִּים טְעוּנִים תֵּבוֹת וּשְׁטִיחִים וַאֲרִיג רְקָמוֹת וְזוּלַת זֶה. אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי לְמִי אֵלֶּה הָעֲבָדִים וְהַגְּמַלִּים וְהָאֲרִיגִים”. שָׁאַל פִּי אַחַד הַסָּרִיסִים עַל דְּבַר זֶה. וְאָמַר לוֹ זֶה שֶׁשָּׁאַל אוֹתוֹ: “מַתָּנָה הִיא זוֹ מֵאֵת נְסִיךְ דַּמֶּשֶׂק שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹחַ אֶל הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן בְּצֵרוּף עִם הַמִּסִּים שֶׁל סוּרְיָא”. כְּשֶׁשָּׁמַע צַ’וְא אַלמַכָּאן דְּבָרִים אֵלּוּ, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

אִם עַל פֵּרוּד נִתְלוֹנֵנָה, מַה נַּגִּיד?

אוֹ מַה הַדֶּרֶךְ עֵת תְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ תַּכְחִיד?

אוֹ שָׁלִיחַ יְהִי לָנוּ לְפֶה נִשְׁלָחָה?

הֵן לֹא יִמְסֹר שׁוּם שָׁלִיחַ מְאוֹהֵב אֲנָחָה.

אוֹ אַאֲרִיךְ רוּחִי? הֵן אֵין לִי שְׁאֵרִית

אַחֲרֵי הִפָּקֵד הָאָהוּב, לֹא תְּאַחֵר הָאַחֲרִית,

וְאָמַר עוֹד:

נָסְעוּ, נֶעֶלְמוּ מִמַּרְאֵה עֵינִי

וְהֵמָּה בְתוֹכֵי לִבִּי. בִּצְפוּנִי

חָלַף עָבַר מִנִּי יָפְיָם, וְחַיַּי

לֹא יִמְתְּקוּ וְלֹא יֶחְדְּלוּ מַאֲוַיַּי.

אִם יִגְזֹר אֱלֹהִים אִתְּכֶם לְקַבְּצֵנִי,

בְּשִׂיחָה תֶּאֱרַךְ אֲסַפֵּר יְגוֹנִי.

כְּשֶׁגָּמַר שִׁירוֹ בָּכָה. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “הֵן זֶה עַתָּה חָזַרְתָּ לִבְרִיאוּתְךָ. חַזֵּק רוּחֲךָ וְאַל תֵּבְךְּ, שֶׁמְּפַחֵד אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא תַחֲזֹר לְמַחֲלָתְךָ”. לֹא פָסַק מִלְּדַבֵּר אֵלָיו רַכּוֹת וּלְשַׁעַשְׁעוֹ, כְּשֶׁצַּ’וְא אַלמַכָּאן נֶאֱנָח וּמִתְאוֹנֵן עַל הֱיוֹתוֹ זָר וְעַל פֵּרוּדוֹ מֵאֲחוֹתוֹ וּמִמַּמְלַכְתּוֹ וּמִשְׁתַּפֵּךְ בִּדְמָעוֹת. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

הִצְטַיֵּד בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי אַתָּה נוֹסֵעַ,

וְהַמָּוֶת בְּאֵין סָפֵק יָבוֹא, הֱוֵה יוֹדֵעַ.

טוּבְךָ בָּעוֹלָם רַק עֶצֶב וָבֹהוּ

וְחַיֶּיךָ בָּעוֹלָם הֶבֶל וָתֹהוּ

הֵן הָעוֹלָם כְּתַחֲנַת נוֹסֵעַ הִנֵּהוּ.

חָנָה בוֹ לָעֶרֶב, וְלַבֹּקֶר יַעַזְבֵהוּ.

הִתְחִיל צַ’וְא אַלמַכָּאן בּוֹכֶה וְנֶאֱנָח עַל נָכְרִיּוּתוֹ. וְכָךְ הָיָה גַּם הַמַּסִּיק בּוֹכֶה עַל פֵּרוּד מֵאִשְׁתּוֹ. וְעִם זֶה לֹא פָסַק מִלְּדַבֵּר נִחוּמִים עַל לִבּוֹ שֶׁל צַ’וְא אַלמַכָּאן עַד שֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר. כְּשֶׁעָלְתָה הַחַמָּה אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “דּוֹמֶה כְאִלּוּ הָיִיתָ מְהַרְהֵר בְּמוֹלַדְתְּךָ”. אָמַר לוֹ צַ’וְא אַלמַכָּאן: “כֵּן, וְאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד כָּאן. וַהֲרֵינִי מַפְקִידְךָ בְּיַד אֱלֹהִים, שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ עִם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, וְאֵלֵךְ אִתָּם בָּרֶגֶל לְאַט לְאַט, עַד שֶׁאַגִּיעַ לְאַרְצִי”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “וַאֲנִי עִמְּךָ, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהִפָּרֵד מִמְּךָ, שֶׁכֵּן עָשִׂיתִי אִתְּךָ טוֹבָה, וַאֲנִי חָפֵץ לְהַשְׁלִימָהּ בְּשָׁרְתִי אוֹתְךָ”. אָמַר לוֹ צַ’וְא אַלמַכָּאן: “יִגְמָלְךָ אֱלֹהִים בַּעֲדִי טוֹב”. שָׂמַח צַ’וְא אַלמַכָּאן עַל שֶׁהַמַּסִּיק נוֹסֵעַ עִמּוֹ. יָצָא הַמַּסִּיק מִיָּד וְקָנָה לוֹ חֲמוֹר וְהֵכִין צֵדָה לַדֶּרֶךְ, וְאָמַר לְצַ’וְא אַלמַכָּאן: “רְכַב עַל הַחֲמוֹר הַזֶּה, וּכְשֶׁתִּתְעַיֵּף מִן הָרְכִיבָה תֵּרֵד וְתֵלֵךְ בָּרֶגֶל”. אָמַר צַ’וְא אַלמַכָּאן: “יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים וְיַעֲזֹר לִי לִגְמֹל לְךָ טוֹב, שֶׁכֵּן עָשִׂיתָ עִמִּי מִן הַטּוֹב, מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה אִישׁ עִם אָחִיו”. הִמְתִּינוּ עַד שֶׁהֶחֱשִׁיךְ הַלַּיְלָה וְנָשְׂאוּ צֵידָתָם וְחֶפְצֵיהֶם עַל אוֹתוֹ חֲמוֹר וְנָסְעוּ.

זֶהוּ מַה שֶׁהָיָה מֵעִנְיָנָם שֶׁל צַ’וְא אַלמַכָּאן וְהַמַּסִּיק. וְאוּלָם אֲחוֹתוֹ נַזְהַת אַלזַּמָאן הֲרֵי כְּשֶׁנִּפְרְדָה מֵאָחִיהָ צַ’וְא אַלמַכָּאן, יָצְאָה מִן הָאַכְסַנְיָה שֶׁהָיוּ בָהּ בִירוּשָׁלַיִם אַחֲרֵי שֶׁהִתְעַטְּפָה בִגְלִימַת צֶמֶר בְּלוּיָה, שֶׁתְּשָׁרֵת אֶת מִי שֶׁהוּא וְתִקְנֶה לְאָחִיהָ מַה שֶׁהִתְאַוָּה לוֹ מִצְּלִי הַבָּשָׂר. הָיְתָה בוֹכָה בַדֶּרֶךְ וְלֹא יָדְעָה לְאָן לִפְנוֹת. וְהָיְתָה דַעְתָּהּ עֲסוּקָה בְאָחִיהָ וְלִבָּהּ מְהַרְהֵר בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ בַּמּוֹלֶדֶת. שָׁפְכָה תְחִנָּתָהּ לִפְנֵי אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה לְהָסִיר אֶת כָּל הַצָּרוֹת הָאֵלֶּה וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

יָרַד לֵיל-אֹפֶל, וְעֹז אַהֲבָה בְחֹלִי הִסְעִיר,

וְחֵשֶׁק אֶת אֲשֶׁר בְּקִרְבִּי מִכְּאֵב הֵעִיר,

וּמְצוּקַת פֵּרוּד בְּתוֹךְ קְרָבַי תִּשְׁכֹּן,

וְעֶצֶב הִצְעִידַנִי עֲדֵי כִּלָּיוֹן.

שְׂרָפַתְנִי תְשׁוּקָה הֶחֱרִידַנִי יָגוֹן

וְדֶמַע יְגַל סוֹד אַהֲבָה אֶצְפֹּן.

וְאֵין תַּחְבּוּלָה אֵדָעֶנָּה נִפְרָדִים לְחַבֵּר,

אֲשֶׁר אֶת צַעַר לְבָבִי תוּכַל לְעַקֵּר.

וְאֵשׁ לְבָבִי בְּגַעֲגוּעִים בּוֹעֵרָה,

וּמִלַּהֲטָהּ כִּסּוּפִים אוֹתִי יוֹסִיפוּ לְיַסְּרָה.

הוֹי הַמְחָרְפֵנִי עַל אֲשֶׁר בָּא עָלַי וַיֵּאת,

הֵן בְּשֶׁבֶר אֶשָּׂא אֲשֶׁר נִכְתַּב עָלַי בָּעֵט.

בָּאַהֲבָה נִשְׁבַּעְתִּי, עַד נֶצַח לֹא אֶשְׁלַו,

וּשְׁבוּעַת אוֹהֲבִים שְׁבוּעַת יִשְׁרֵי-לֵבָב.

לַיְלָה! הוֹדַע קוֹרוֹתַי לִמְסַפְּרֵי אַהֲבָה, וְקוּם

וְהָעֵד אֶת אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי בְךָ לֹא אָנוּם.

הָיְתָה נַזְהַת אַלזַּמָאן אֲחוֹת צַ’וְא אַלְמַכָּאן מְהַלֶּכֶת וּפוֹנָה לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וְהִנֵּה שֵׁיךְ נוֹסֵעַ וּבָא מִן הָעֲרָבָה, וְעִמּוֹ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִן הַבְּדוּאִים. הִסְתַּכֵּל בָּהּ הַשֵּׁיךְ וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא יָפָה וְעַל רֹאשָׁהּ בְּלוֹיַת צֶמֶר. הִשְׁתָּאָה לְיָפְיָהּ וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אָכֵן יָפָה הִיא זוֹ וּמַקְסִימָה, וְאוּלָם יְרוּדָה הִיא, אַךְ אַחַת הִיא לִי אִם מֵעִיר זוֹ הִיא וְאִם נָכְרִיָּה, אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹטְלָה לִי”. הָלַךְ בְּעִקְבוֹתֶיהָ לְאַט לְאַט עַד שֶׁעָמַד לָהּ בְּדַרְכָּהּ בֵּין הַמְצָרִים וְקָרָא לָהּ לְשָׁאֲלָהּ עַל מַצָּבָהּ. אָמַר לָהּ: “בִּתִּי, בַּת חוֹרִין אַתְּ אוֹ שִׁפְחָה?” כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דְּבָרָיו, הִבִּיטָה אֵלָיו וְאָמְרָה: “בְּחַיֶּיךָ, אַל תְּחַדֵּשׁ עָלַי הַיְגוֹנִים”. אָמַר לָהּ: “הִנֵּה חוֹנַנְתִּי שֵׁשׁ בָּנוֹת, וּמֵתוּ עָלַי חָמֵשׁ מֵהֶן וְנִשְׁאֲרָה אַחַת, וְהִיא הַצְּעִירָה בָהֶן, וּבָאתִי אֵלַיִךְ לִשְׁאֹל אוֹתָךְ אִם מִבְּנוֹת הָעִיר הַזֹּאת אַתְּ אוֹ נָכְרִיָּה, כְּדֵי שֶׁאֶקַּח אוֹתָךְ וַאֲשִׂימֵךְ אִתָּהּ לִהְיוֹת לְרֵעָה לָהּ וְתִתְנַחֵם בָּךְ אַחֲרֵי אַחְיוֹתֶיהָ. וְאִם אֵין לָךְ מִי שֶׁהוּא, אָשִׂים אוֹתָךְ כְּאַחַת מֵהֶן וְהָיִיתְ כְּיַלְדִּי”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה נַזְהַת אַלזַּמָאן אֶת דְּבָרָיו אָמְרָה בְלִבָּהּ: “יִתָּכֵן כִּי אֶמְצָא מְקוֹם מִבְטָחִים אֵצֶל זָקֵן זֶה”. הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ מִבּוּשָׁה וְאָמְרָה: “הוֹי דּוֹדִי, נַעֲרָה נָכְרִיָּה אֲנִי וְלִי אָח חוֹלֶה. הֲרֵינִי מוּכָנָה לָלֶכֶת עִמְּךָ לְבֵיתְךָ, בִּתְנַאי שֶׁאֶהְיֶה עִם בִּתְּךָ בַּיּוֹם, וּבַלַּיְלָה אֵלֵךְ אֶל אָחִי. אִם אַתָּה מְקַבֵּל זֶה, הֲרֵינִי הוֹלֶכֶת עִמְּךָ, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי, נָכְרִיָּה, וְהָיִיתִי כְבוּדָה וְנַעֲשֵׂיתִי שְׁפָלָה וּבְזוּיָה. בָּאתִי אֲנִי וְאָחִי מֵאֶרֶץ חִגָ’אז, וְחוֹשֶׁשֶׁת אֲנִי שֶׁלֹּא יֵדַע אָחִי הֵיכָן אָנִי”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַבְּדוּאִי אֶת דְּבָרֶיהָ אָמַר בְּלִבּוֹ: “חֵי אֱלֹהִים, כְּבָר הִצְלַחְתִּי בְמַה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ”. אָמַר לָהּ: “אֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא שֶׁתִּתְרוֹעֲעִי לְבִתִּי בַיּוֹם וְתֵלְכִי אֶל אָחִיךְ בַּלַּיְלָה. וְאִם מַסְכִּימָה אַתְּ, הַעֲבִירִי אוֹתוֹ לִמְקוֹמֵנוּ”. לֹא פָסַק הַבְּדוּאִי לְהָנִיחַ אֶת דַּעְתָהּ וּלְדַבֵּר אֵלֶיהָ רַכּוֹת, עַד שֶׁהִסְכִּימָה לוֹ לָשֶׁבֶת אֶצְלוֹ. הָלַךְ לְפָנֶיהָ וְהָלְכָה הִיא אַחֲרָיו וְהִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת אֶל כְּנוּפְיָתוֹ, וּכְבָר הֵכִינוּ הַגְּמַלִּים וְשָׂמוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּטְעָנִים וְשָׂמוּ מֵעַל לָהֶם אֶת הַמַּיִם וְאֶת הַצֵּידָה. וְהָיָה הַבְּדוּאִי לִסְטִים דְּרָכִים וּבוֹגֵד בְּבֶן לְוָיָה וְאִישׁ מְזִמּוֹת וְעָרְמָה, וְלֹא הָיוּ אֶצְלוֹ לֹא בֵּן וְלֹא בַת, וְלֹא אָמַר אוֹתָם דְּבָרִים אֶלָּא בְעָרְמָה שֶׁהֶעֱרִים עַל נַעֲרָה מִסְכֵּנָה זוֹ בַּאֲשֶׁר גָזַר אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. הָיָה הַבְּדוּאִי מְשׂוֹחֵחַ אִתָּהּ בַּדֶּרֶךְ עַד שֶׁיָּצְאוּ מִן הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְחַבֵּר אֶל בְּנֵי לִוְיָתוֹ, וּמָצָא שֶׁכְּבָר נָסְעוּ עַל הַגְּמַלִּים. רָכַב הַבְּדוּאִי עַל גָּמָל וְהִרְכִּיבָה אִתּוֹ עַל גְמַלּוֹ מֵאַחֲרָיו, וְנָסְעוּ רֹב הַלַּיְלָה. הִכִּירָה נַזְהַת אַלזַּמָאן, שֶׁלֹּא הָיוּ דִּבְרֵי הַבְּדוּאִי אֶלָּא לְהַעֲרִים עָלֶיהָ וְשֶׁרִמָּה אוֹתָהּ. הָיְתָה בוֹכָה וְצוֹרַחַת כְּשֶׁהֵם בַּדֶּרֶךְ וּמְגַמַּת פְּנֵיהֶם אֶל הֶהָרִים, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָם אָדָם. כְּשֶׁהָיָה קָרוֹב לַשַּׁחַר יָרְדוּ מִן הַגְּמַלִּים. נִגַּשׁ הַבְּדוּאִי אֶל נַזְהַת אַלזַּמָאן וְאָמַר לָהּ: “עִירוֹנִית בְּכִי זֶה מַה הוּא? חֵי-אֱלֹהִים, אִם אֵין אַתְּ חֲדֵלָה מִלִּבְכּוֹת, אַכֶּה אוֹתֵךְ עַד מָוֶת, בְּלָיָה עִירוֹנִית!” כְּשֶׁשָּׁמְעָה נַזְהַת אַלזַּמָאן אֶת דְּבָרָיו, קָצָה בְחַיֶּיהָ וּבִקְּשָׁה נַפְשָׁהּ לָמוּת. פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה: “הוֹי שֵׁיךְ הָרָע, הוֹי שֵׂבָה שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה תִמְעַל בִּי וְתָזֹם מְזִמּוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי בָטַחְתִּי בְךָ?” כְּשֶׁשָּׁמַע הַבְּדוּאִי דְבָרֶיהָ אָמַר לָהּ: “בְּלָיָה עִירוֹנִית, כְּלוּם יֵשׁ לָךְ לָשׁוֹן לַעֲנוֹת אוֹתִי בָהּ?” קָם עָלֶיהָ וְעִמּוֹ שׁוֹט וְהִכָּה אוֹתָהּ וְאָמַר: “אִם אֵין אַתְּ שׁוֹתֶקֶת, הֲרֵינִי מֵמִית אוֹתָךְ”. שָׁתְקָה שָׁעָה אַחַת. הִרְהֲרָה בְאָחִיהָ וְהַמַּצָּב שֶׁהוּא שָׁרוּי בוֹ מִן הַמַּחֲלוֹת וּבָכְתָה בַמִּסְתָּרִים. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּנְתָה אֶל הַבְּדוּאִי וְאָמְרָה לוֹ: “כֵּיצַד זֶה עָקַבְתָּ אוֹתִי כָל כָּךְ עַד שֶׁהֵבֵאתָ אוֹתִי לְהָרִים אֵלוּ הַשּׁוֹמֵמִים, וּמַה כַּוָּנָתְךָ לַעֲשׂוֹת בִּי?” כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרֶיהָ כָּבֵד לִבּוֹ עוֹד יוֹתֵר וְאָמַר לָהּ: “בְּלָיָה עִירוֹנִית, כְּלוּם יֵשׁ לָךְ לָשׁוֹן לַעֲנוֹת אוֹתִי בָהּ? נָטַל שׁוֹט וְהִצְלִיף בּוֹ עַל גַּבָּהּ עַד שֶׁנִּתְעַלְּפָה, גָּחֲנָה עַל רַגְלָיו וְנָשְׁקָה אוֹתָן, אָז הִרְפָּה מֵהַכּוֹת אוֹתָהּ. הָיָה מְגַדֵּף אוֹתָהּ וְאוֹמֵר:” נִשְׁבָּע אֲנִי בְמִגְבַּעְתִּי, שֶׁאִם אֶשְׁמַע אוֹתָךְ בּוֹכָה אֶכְרֹת אֶת לְשׁוֹנֵךְ וְאֶתְקַע אוֹתָהּ בְּחוֹרֵךְ, אַתְּ בְּלָיָה עִירוֹנִית ". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁתַּתְּקָה וְלֹא הֵשִׁיבָה תְשׁוּבָה, כָּאֲבוּ לָהּ הַמַּלְקוֹת וְהִצְטַנְּפָה וְהִשְׁמִיטָה רֹאשָׁהּ עַל חָזָהּ וְהָיְתָה מְהַרְהֶרֶת בְּמַצָּבָהּ וּבְמַצָּבוֹ שֶׁל אָחִיהָ, וּבְשִׁפְלוּתָהּ אַחֲרֵי הֱיוֹתָהּ כְּבוּדָה, וּבְמַחֲלַת אָחִיהָ וּבִבְדִידוּתוֹ וְנָכְרָם שְׁנֵיהֶם. הִזִּילָה דִּמְעוֹתֶיהָ עַל לְחָיֶיהָ וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

מִמִּנְהַג הַזְּמַן לָסֶגֶת וְלַחֲזֹר,

וְלֹא יִשָּׁאֵר מַצָּב לְאִישׁ יְמֵי דוֹר,

וְלַכֹּל בָּעוֹלָם זְמַנּוֹ נִקְצָב,

וַחֲרוּצִים לְאָדָם יְמֵי חַיָּיו.

עַד מָה אֶשָּׂא דַכָּא וּבַלָּהָה, הוֹי לַיָּגוֹן,

מֵחַיִּים אֲשֶׁר כָּלוּ בְּבַלָּהוֹת וְדִכָּאוֹן.

אַל יְאַשֵּׁר אֵל יָמִים אֻשַּׁרְתִּי בָּם,

יָמִים צָפַן הַכָּבוֹד זְלוּת בְּקִפּוּלָם.

נִכְזַב שִׁבְרִי וְתִקְוָתִי נִכְרָתָה

וַחֲבִילָתִי נִפְרְדָה בַּנֵּכָר נָשָׁתָה.

הוֹי הָעוֹבֵר עַל הֶחָצֵר בָּהּ הָיִיתִי גָרָה,

הוֹדַע אוֹתָם כִּי דִּמְעָתִי פְּלָגִים נִגָּרָה.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַבְּדוּאִי שִׁירָהּ, נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלֶיהָ וְנָד לָהּ וְחָמַל עָלֶיהָ וְנִגַּשׁ אֵלֶיהָ וּמָחָה דִּמְעוֹתֶיהָ וְנָתַן לָהּ עֻגַּת שְׂעוֹרִים וְאָמַר לָהּ: “אֲנִי אֵינִי אוֹהֵב מִי שֶׁעוֹנֶה לִי בִשְׁעַת כַּעְסִי. וְאַתְּ, מֵעַכְשָׁו לֹא תַּעֲנִי לִי כְּלוּם מֵאוֹתָם הַדְּבָרִים הַנִּתְעָבִים. הֲרֵי אֲנִי מוֹכֵר אוֹתָךְ לְאָדָם טוֹב כָּמוֹנִי שֶׁיֵּיטִיב עִמָּךְ כְּשֵׁם שֶׁהֵיטַבְתִּי אָנִי”. אָמְרָה לוֹ: “יָפֶה הוּא מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה”. כְּשֶׁאָרַךְ לָהּ הַלַּיְלָה וְשָׂרַף אוֹתָהּ הָרָעָב, אָכְלָה מֵאוֹתָהּ עֻגַּת הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר מוּעָט. וּכְשֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה צִוָּה הַבְּדוּאִי לִכְנוּפְיָתוֹ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה אָמְרָה: “שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַבְּדוּאִי כְּשֶׁנָּתַן לְנַזְהַת אַלזַּמָאן אֶת עֻגַּת הַשְּׂעוֹרִים וְהִבְטִיחָה שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה לְאָדָם טוֹב כָּמוֹהוּ, אָמְרָה לוֹ: “יָפֶה הוּא מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה”. וּכְשֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה וְשָׂרַף אוֹתָהּ הָרָעָב, אָכְלָה מֵעֻגַּת הַשְּׂעוֹרִים דָּבָר מוּעָט. אַחַר-כָּך פָּקַד הַבְּדוּאִי עַל כְּנוּפְיָתוֹ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. טָעֲנוּ אֶת הַגְּמַלִּים, וְרָכַב הַבְּדוּאִי עַל גָּמָל וְהִרְכִּיב אֶת נַזְהַת אַלזַּמָאן עַל גְּמַלּוֹ מֵאַחֲרָיו, וְנָסְעוּ וְהִמְשִׁיכוּ בְּדַרְכָּם מֶשֶׁךְ זְמַן שְׁלשֶׁת יָמִים. נִכְנְסוּ לִמְדִינַת דַּמֶּשֶׂק וְיָרְדוּ בְאַכְסַנְיַת הַשֻּׂלְטָאן בְּצַד שַׁעַר-הַמּוֹשֵׁל. וּכְבָר נִשְׁתַּנָּה מַרְאֶהָ שֶׁל נַזְהַת אַלזַּמָאן מִן הַיָּגוֹן וּמִיגִיעַת הַנְּסִיעָה, וְהָיְתָה בוֹכָה בִּגְלַל זֶה. נִגַּשׁ הַבְּדוּאִי אֵלֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “עִירוֹנִית, בְּמִגְבַּעְתִּי נִשְׁבַּעְתִּי, שֶׁאִם אֵין אַתְּ מַרְפָּה מִבְּכִי זֶה, אֵינִי מוֹכְרֵךְ אֶלָּא לִיהוּדִי”. קָם וּתְפָשָׂהּ בְּיָדָהּ וְהִכְנִיסָה לְחֶדֶר וְיָצָא לַשּׁוּק וְעָבַר עַל פְּנֵי הַסּוֹחֲרִים הָעוֹסְקִים בִּשְׁפָחוֹת וּבָא אִתָּם בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן. אָמַר לָהֶם: “אִתִּי שִׁפְחָה שֶׁהֲבֵאתִיהָ עִמִּי, וְאָחִיהָ חוֹלֶה וּשְׁלַחְתִּיו אֶל אֲנָשַׁי בִּמְדִינַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיְּרַפְּאוּהוּ עַד שֶׁיַּבְרִיא, וּבִרְצוֹנִי לְמָכְרָהּ, שֶׁכֵּן מִיּוֹם שֶׁחָלָה אָחִיהָ הִיא בּוֹכִיָּה, שֶׁקָּשָׁה עָלֶיהָ פְּרִידָתוֹ, וְחָפֵץ אֲנִי שֶׁמִּי שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָהּ יְדַבֵּר אֵלֶיהָ רַכּוֹת, וְיֹאמַר לָהּ: “הֲרֵי אָחִיךְ אֶצְלִי בִּירוּשָׁלַיִם חוֹלֶה”, וַאֲנִי מוֹזִיל לוֹ מִמְחִירָהּ”. נִגַּשׁ אַחַד הַסּוֹחֲרִים וְאָמַר לוֹ: “מַה גִּילָהּ?” אָמַר לוֹ: “בְּתוּלָה הִיא שֶׁהִגִּיעָה לְפִרְקָהּ, בַּעֲלַת-שֵׂכֶל טוֹב וְנִימוּסִין וּתְבוּנָה וְיֹפִי וָחֵן. וְאוּלָם מֵאָז שָׁלַחְתִּי אֶת אָחִיהָ לִירוּשָׁלַיִם, טָרוּד לִבָּהּ בּוֹ וְנִשְׁתַּנָּה יָפְיָהּ וְנִרְזָה מִשְׁמַן בְּשָׂרָהּ”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר כָּךְ הָלַךְ עִם הַבְּדוּאִי וְאָמַר לוֹ: “דַּע לְךָ, שֵׁיךְ הַבְּדוּאִים, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ עִמְּךָ וְקוֹנֶה מֵאִתְּךָ אֶת הַנַּעֲרָה שָׁאַתָּה מְהַלֵּל אוֹתָהּ וּמְשַׁבֵּחַ שִׂכְלָהּ וְנִימוּסָהּ וְיָפְיָהּ, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת מְחִירָה. וְאוּלָם תְּנַאי אֲנִי מַתְנֶה עִמְּךָ שֶׁאִם אַתָּה מְמַלֵּא אוֹתוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מְחִירָה בִּמְזֻמָּנִים. וְאִם אֵין אַתָּה מְמַלֵּא אוֹתוֹ, אֲנִי מַחֲזִיר אוֹתָהּ לְךָ”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “אִם חָפֵץ אַתָּה, הָבֵא אוֹתָהּ אֶל הַשֻּׂלְטָאן וְהַתְנֵה עִמִּי כָּל תְּנַאי שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ, שֶׁכֵּן אִם אַתָּה מוֹבִיל אוֹתָהּ אֶל הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן בְּנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן מוֹשֵׁל בַּגְדָאד וְכוֹרַסָאן, יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁתִּתְקַבֵּל עַל לִבּוֹ וְיִתֵּן לְךָ מְחִירָה, וְיַרְבֶּה לְךָ הָרֶוַח בָּהּ”. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “וַאֲנִי יֵשׁ לִי בַּקָּשָׁה מֵאֵת הַשֻּׂלְטָאן, וְהִיא שֶׁיִּכְתֹּב לְאָבִיו עֹמַר אַלנֻּעְמָאן וִיצַוֵּהוּ עָלַי. וְאִם הוּא מְקַבֵּל אֶת הַנַּעֲרָה מִיָּדַי, אֲנִי שׁוֹקֵל לְךָ מְחִירָה מִיָּד”. אָמַר לוֹ הַבְּדוּאִי: “קִבַּלְתִּי תְּנַאי זֶה שֶׁאַתָּה מַתְנֶה”. הָלְכוּ הַשְּׁנַיִם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נֻזְהַת אַלזַּמָאן. עָמַד הַבְּדוּאִי עַל יָד דֶּלֶת הַחֶדֶר וְקָרָא לָהּ:” הוֹי נָאגִ’יָּה", שֶׁכֵּן קָרָא אוֹתָהּ בְּשֵׁם זֶה. כְּשֶׁשָּׁמְעָה אוֹתוֹ, בָּכְתָה וְלֹא עָנְתָה לוֹ. פָּנָה הַבְּדוּאִי אֶל הַסּוֹחֵר וְאָמַר לוֹ: “הֲרֵי הִיא יוֹשֶׁבֶת לְפָנֶיךָ, גַּשׁ אֵלֶיהָ וְהִסְתַּכֵּל בָּהּ וּנְהַג אִתָּה בְּטוֹבוֹת כְּפִי שֶׁצִּוִּיתִיךָ”. נִגַּשׁ אֵלֶיהָ הַסּוֹחֵר וְרָאָה אוֹתָהּ מֻפְלָה בְחֵן וּבְיֹפִי, וּבִפְרָט שֶׁהִיא יוֹדַעַת לְשׁוֹן עַרְבִית. אָמַר הַסּוֹחֵר: “אָמְנָם כֵּן הִיא כְּמוֹ שֶׁתֵּאַרְתָּ אוֹתָהּ לִי, וַהֲרֵינִי מַשִּׂיג עַל יָדָהּ אֵצֶל הַשֻּׂלְטָאן מַה שֶּׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ”. אָמַר לָהּ הַסּוֹחֵר: “שָׁלוֹם עָלַיִךְ, הַבַּת, כֵּיצַד שְׁלוֹמֵךְ?” פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה: “רְשׁוּמָה הִיא בְּסֵפֶר הַגּוֹרָל”.⁶ הִסְתַּכְּלָה בּוֹ וּמָצְאָה שֶׁהוּא אִישׁ בַּעַל הַדְרַת-פָּנִים וּמַרְאֵהוּ יָפֶה. אָמְרָה בְּלִבָּהּ: “דּוֹמַנִי שֶׁזֶּה בָּא לִקְנוֹת אוֹתִי”. וְהוֹסִיפָה וְאָמְרָה: “אִם אֲנִי מוֹנַעַת עַצְמִי מִמֶּנּוּ, הֲרֵינִי נִשְׁאֶרֶת אֵצֶל פּוֹשֵׁעַ זֶה, וְהוּא מֵמִית אוֹתִי בְמַכּוֹת. עַל-כָּל פָּנִים הֲרֵי זֶה אִישׁ שֶׁפָּנָיו יָפוֹת, וַהֲרֵי זֶה יֵשׁ לְצַפּוֹת מִמֶּנּוּ טוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מִן הַבְּדוּאִי הַגַּס הַזֶּה, וְאֶפְשָׁר לֹא בָא עַכְשָׁו אֶלָּא לִשְׁמֹעַ שִׂיחָתִי, הָבָה וְאֶעֱנֶה אוֹתוֹ תְּשׁוּבָה יָפָה”. וְהָיָה כָּל זֶה, כְּשֶׁעֵינֶיהָ כְבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע. נָשְׂאָה אֵלָיו עֵינֶיהָ וְאָמְרָה לוֹ בְּדִבְרֵי נֹעַם: “וְהַשָּׁלוֹם עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי, וְרַחֲמֵי אֱלֹהִים וּבִרְכוֹתָיו – כָּךְ צִוָּה הַנָּבִיא⁷ יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לִשְׁאֵלָתְךָ לְמַצָּבִי, הֲרֵי אִם בִּרְצוֹנְךָ לְדַעְתּוֹ, הִנֵּה לֹא תְאַחֵל אוֹתוֹ אֶלָּא לְאוֹיְבֶיךָ”. וְשָׁתְקָה.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר דְּבָרֶיהָ, נִטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ מִשִּׁפְחָה זוֹ. פָּנָה אֶל הַבְּדוּאִי וְאָמַר לוֹ: “מַה מְּחִירָה? אָכֵן רָמַת הַמַּעֲלָה הִיא”. נִתְמַלֵּא הַבְּדוּאִי זַעַם וְאָמַר לוֹ: “קִלְקַלְתָּ לִי אֶת הַשִּׁפְחָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ. כֵּיצַד זֶה אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהִיא רָמַת הַמַּעֲלָה, בְּשָׁעָה שֶׁהִנָּהּ מֵהַשְׁפָלִים בִּבְנֵי-אָדָם. אֵינִי מוֹכְרָהּ לְךָ”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר דְּבָרָיו, הֵבִין שֶׁהוּא מְעוּט-שֵׂכֶל וְאָמַר לוֹ: “תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ וְיֵרָגַע לְבָבְךָ, שֶׁכֵּן אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ עִם מוּם זֶה שֶׁהִזְכַּרְתִּי”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “וְכַמָּה אַתָּה מְשַׁלֵּם לִי מְחִירָה?” אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “לֹא יִקְרָא לַיֶּלֶד שֵׁם אֶלָּא אָבִיו. נְקֹב מְחִירָהּ לְפִי בַּקָּשָׁתֶךָ”. אָמַר לוֹ הַבְּדוּאִי: “לֹא כִי אַתָּה אוֹמֵר”. אָמַר הַסּוֹחֵר בְּלִבּוֹ: “בְּדוּאִי זֶה גַּס שֶׁאֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב הוּא וְרֹאשׁוֹ יָבֵשׁ, וַאֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מְחִיר לָהּ, שֶׁלָּקְחָה לִבִּי בְּצַחוּת לְשׁוֹנָהּ וִיפִי מַרְאֶהָ. וְאִם גַּם כּוֹתֶבֶת וְקוֹרְאָה הִיא הֲרֵי זֶה מִשְּׁלֵמוּת הַטּוֹב לָהּ וּלְקוֹנָהּ, וְאוּלָם בְּדוּאִי זֶה אֵינוֹ מַכִּיר בְּעֶרְכָּהּ”. פָּנָה אֶל הַבְּדוּאִי וְאָמַר לוֹ: שֵׁיךְ-הַבְּדוּאִים, אֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ מְחִירָהּ מָאתַיִם דִּינָר בִּמְזֻמָּנִים לְיָדְךָ מִחוּץ לַמִּסִּים וְחֹק הַשֻּׂלְטָאן". כְּשֶׁשָּׁמַע הַבְּדוּאִי כָּךְ, כָּעַס כַּעַס גָּדוֹל, נָזַף בַּסּוֹחֵר וְאָמַר לוֹ: “קוּם וְלֶךְ לְךָ לְדַרְכְּךָ, שֶׁגַּם אִלּוּ הָיִיתָ נוֹתֵן לִי מָאתַיִם דִּינָר בְּעַד בְּלוֹיֵי גְּלִימָה זוֹ שֶׁעָלֶיהָ, לֹא הָיִיתִי מוֹכְרָהּ לְךָ, שֶׁכֵּן אֵין אֲנִי מוֹכְרָהּ אֶלָּא מַנִּיחָהּ אֶצְלִי שֶׁתִּרְעֶה הַגְּמַלִּים וְתִטְחַן הַקֶּמַח”. גָעַר בָּהּ וְאָמַר: “בּוֹאִי, סְרוּחָה, אֵינִי מוֹכֵר אוֹתָךְ”. וּפָנָה אֶל הַסּוֹחֵר וְאָמַר לוֹ: “חוֹשֵׁב הָיִיתִי אוֹתְךָ לְבַר-דַּעַת. בְּמִגְבַּעְתִּי נִשְׁבַּעְתִּי, שֶׁאִם אֵין אַתָּה מִסְתַּלֵּק מִכָּאן, אֲנִי מַשְׁמִיעַ אוֹתְךָ מַה שֶּׁלֹּא יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ”. אָמַר הַסּוֹחֵר בְּלִבּוֹ: “בְּדוּאִי זֶה מְשֻׁגָּע הוּא וְאֵינוֹ מַכִּיר בְּעֶרְכָּהּ. עַכְשָׁו לֹא אָמַר לוֹ כְּלוּם בְּעִנְיַן מְחִירָהּ, שֶׁאִלּוּ הָיָה בַר-דַּעַת לֹא הָיָה אוֹמֵר: “נִשְׁבַּעְתִּי בְּמִגְבַּעְתִּי”, חַי-אֱלֹהִים שֶׁזּוֹ הִיא אוֹצַר אֲבָנִים-טוֹבוֹת, וַאֲנִי אֵין אִתִּי מְחִירָהּ. וְאָכֵן גַּם אִם יְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, אֲנִי נוֹתְנוֹ לוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא נוֹטֵל כָּל אֲשֶׁר לִי”. פָּנָה אֶל הַבְּדוּאִי וְאָמַר לוֹ: “שֵׁיךְ הַבְּדוּאִים, הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ וֶאֱמֹר לִי, מַה יֵּשׁ לָהּ אֶצְלְךָ מִבִּגְדֵי-אָרִיג?” אָמַר הַבְּדוּאִי: “וּמַה תַּעֲשֶׂה סְחָבַת-שְׁפָחוֹת זוֹ בְּבִגְדֵי-אָרִיג? חַי-אֱלֹהִים שֶׁגְּלִימָה זוֹ שֶׁהִיא עוֹטֶפֶת רַב לָהּ”. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “בִּרְשׁוּתְךָ אֲנִי מְגַלֶּה אֶת פָּנֶיהָ וּמְהַפֵּךְ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי-אָדָם מְהַפְּכִים לְשֵׁם קְנִיָּה”. אָמַר לוֹ הַבְּדוּאִי: “הֲרֵי לְפָנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ, יִשְׁמֹר אֱלֹהִים עֲלוּמֶיךָ, הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ. וְאִם רְצוֹנְךָ בְּכָךְ הַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה, וּרְאֵה אוֹתָהּ עֲרֻמָּה”. אָמַר הַסּוֹחֵר: “יִשְׁמְרֵנִי הַשֵּׁם, אֵינִי מִסְתַּכֵּל אֶלָּא בְפָנֶיהָ”. נִגַּשׁ אֵלֶיהָ הַסּוֹחֵר וְעָמַד מִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי יָפְיָהּ וְחִנָּהּ. הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַסּוֹחֵר נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְעָמַד מִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי יָפְיָהּ וְחִנָּהּ וְיָשַׁב לְצִדָּהּ וְאָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, מַה שְּׁמֵךְ?” אָמְרָה לוֹ: “שׁוֹאֵל אַתָּה לִשְׁמִי בַּזְּמַן הַזֶּה אוֹ לִשְׁמִי לְפָנִים?” אָמַר לָהּ: “כְּלוּם יֵשׁ לָךְ שֵׁם חָדָשׁ וְשֵׁם יָשָׁן?” אָמְרָה: "הֵן, שְׁמִי הַיָּשָׁן נֻזְהַת אַלזַּמָאן⁸ וּשְׁמִי הֶחָדָשׁ גֻסַּת אַלזַּמָאן⁹. כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר מִפִּיהָ דְבָרִים אֵלֶּה, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, וְאָמַר לָהּ: “יֵשׁ לָךְ מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה לָךְ?” אָמְרָה: “הֵן, חֵי-אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי, וְאוּלָם הַזְּמַן הִפְרִיד בֵּינִי וּבֵינוֹ, וְהוּא חוֹלֶה בִירוּשָׁלָיִם”. נִזְכְּרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן בְּאָחִיהָ וּבְמַחֲלָתוֹ וּבְנָכְרוֹ וּבְפֵרוּדָהּ מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חוֹלֶה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מֶה הָיָה לוֹ. נִזְכְּרָה בְמַה שֶּׁאֵרַע לָהּ מֵעִנְיָן זֶה עִם הַבְּדוּאִי, וֶהֱיוֹתָה רְחוֹקָה מֵאִמָּהּ וְאָבִיהָ וּמַמְלַכְתָּהּ. זָרְמוּ דִמְעוֹתֶיהָ עַל לְחָיֶיהָ וְשָׁטְפוּ וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

בְּכָל אֲשֶׁר אַּתָּה יִשְׁמָרְךָ אֱלֹהַי,

הוֹי נוֹסֵעַ הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ קְרָבַי,

וּבְכָל אֲשֶׁר הִנְּךָ יְהִי לְךָ אֵל לְחָסוּת,

יִשְׁמָרְךָ מִמְּסִבּוֹת זְמַן וּמִפֻּרְעָנוּת.

נֶעֱלַמְתָּ וְעֵינִי לְקִרְבָתְךָ נִכְסָפָה

וְדִמְעָתִי פְלָגִים יָרְדָה שָׁטָפָה.

לוּ אֵדַע אֵי מַחֲנֶה וְאֵי אֶרֶץ שָׁם

הִשְׁתַּקַּעְתָּ, בְּאֵיזֶה בַיִת וּבְאֵיזֶה עָם?

אִם מַיִם חַיִּים מִשְׁתֶּךָ יְהִי

כְּשׁוֹשָן רַעֲנָן, עֵת דִמְעִי שִׁקּוּיִי,

הַאִם תִּרְאֶה תְּנוּמָה? הֵן אֲנִי עֵרָה

בֵּין יְצוּעִי וּצְלָעַי גַּחֶלֶת בּוֹעֵרָה.

הַכֹּל מִבַּלְעֲדֵי פֵּרוּדְךָ יֵקַל

לְלִבִּי, וְזוּלָתוֹ לֹא יִכְבַּד כְּלָל.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר מַה שֶׁאָמְרָה מִן הַשִּׁיר, בָּכָה וְהוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְחוֹת דֶּמַע מִלֶּחְיָהּ. כִּסְּתָה פָנֶיהָ וְאָמְרָה: “חָלִילָה לְךָ, אֲדוֹנִי”. יָשַׁב הַבְּדוּאִי וְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, כְּשֶׁהִיא מְכַסָּה פָנֶיהָ בִפְנֵי הַסּוֹחֵר, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִמְחוֹת דִּמְעָתָהּ מֵעַל לֶחְיָהּ, וְחָשַׁב שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָה מִבְּדִיקָתוֹ אוֹתָהּ, קָם אֵלֶיהָ אָץ, וְהָיָה בְיָדוֹ אַפְסָר שֶׁל גָּמָל. הֱרִימוֹ בְיָדוֹ וְהִכָּה אוֹתָהּ בוֹ עַל כִּתְפוֹתֶיהָ, בָּאָה הַמַּכָּה בְכֹחַ עַד שֶׁצָּנְחָה וּפָנֶיהָ לָאָרֶץ. נִכְנַס חָצָץ לְתוֹךְ גַּבַּת עֵינָהּ וְקָרְעָה אוֹתָהּ, וְשָׁתַת דָּמָה עַל פָּנֶיהָ. זָעֲקָה זְעָקָה גְדוֹלָה וּבָכְתָה בְכִי רַב וְהִתְעַלְּפָה, וּבָכָה הַסּוֹחֵר עִמָּהּ. אָמַר הַסּוֹחֵר: “אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֶלָּא שֶׁאֲנִי קוֹנֶה נַעֲרָה זוֹ, וַאֲפִלּוּ בְזָהָב מִשְׁקָלָהּ, וְאָנִיחַ לָהּ מֵעָרִיץ זֶה”. הִתְחִיל הַסּוֹחֵר מְחָרֵף אֶת הַבְּדוּאִי כְּשֶׁהִיא בְהִתְעַלְּפוּתָהּ. כְּשֶׁהִתְעוֹרְרָה מָחֲתָה אֶת הַדְּמָעוֹת וְאֶת הַדָּם מֵעַל פָּנֶיהָ, וְקָשְׁרָה רֹאשָׁהּ וְנָשְׂאָה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וְהִתְפַּלְּלָה לְרִבּוֹנָהּ בְּלֵב מָלֵא יָגוֹן, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

רַחֵם נָא כְּבוּדָה

בְמָצוֹק הָיְתָה יְרוּדָה.

תֵּבְךְּ וְתֹאמַר בְפַלְגֵי דְמָעוֹת:

“נֶגֶד הַגּוֹרָל אֵין תַּחְבּוּלוֹת”.

כְּשֶׁגָּמְרָה שִׁירָהּ פָּנְתָה אֶל הַסּוֹחֵר וְאָמְרָה לוֹ בְקוֹל נָמוֹךְ: “בֵּאלֹהִים אֲנִי מַשְׁבִּיעָה אוֹתְךָ, אַל תַּעַזְבֵנִי בְּיַד עָרִיץ זֶה, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, שֶׁאִם אֲנִי לָנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה אֶצְלוֹ, אֶטְרֹף נַפְשִׁי בְכַפִּי. הַצִּילֵנִי אֵפוֹא מִיָּדוֹ, שֶׁיַּצִּיל אֱלֹהִים אוֹתְךָ מִמַּה שֶׁאַתָּה יָרֵא מִפָּנָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא”.

קָם הַסּוֹחֵר וְאָמַר לַבְּדוּאִי: “שֵׁיךְ הַבְּדוּאִים, זֹאת אֵינָהּ לְפִי רוּחֲךָ, מְכֹר אוֹתָהּ לִי בְמַה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ”. אָמַר לוֹ הַבְּדוּאִי: “טֹל אוֹתָהּ וְשַׁלֵּם מְחִירָהּ, שֶׁלֹּא אוֹלִיךְ אוֹתָהּ אֶל מְקוֹם הַמִּרְעֶת וְאָנִיחַ אוֹתָהּ שָׁם שֶׁתֶּאֱסֹף אֶת הַגְּלָלִים וְתִרְעֶה אֶת הַגְּמַלִּים”. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “אֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲמִשִּׁים אֶלֶף דִּינָר”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “יִפְתַּח אֱלֹהִים – הוֹסֵף”. אָמַר הַסּוֹחֵר: “שִׁבְעִים אֶלֶף דִּינָר”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “יִפְתַּח אֱלֹהִים, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גַּם הַקֶּרֶן שֶׁעָלְתָה בוֹ, שֶׁכֵּן אָכְלָה אֶצְלִי עֻגוֹת שְׂעוֹרִים בְּתִשְׁעִים אֶלֶף דִּינָר”. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “אַתָּה וְכָל מִשְׁפַּחְתְּךָ וְכָל שִׁבְטְךָ לֹא אֲכַלְתֶּם בְּכָל יְמֵי חַיֵּיכֶם בְּאֶלֶף דִּינָר שְׂעוֹרִים. וְאוּלָם דִּבּוּר אֶחָד אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, וְאִם אֵין אַתָּה מִתְרַצֶּה בּוֹ, הֲרֵינִי מֵבִיא דִּבָּתְךָ רָעָה אֶל מוֹשֵׁל דַּמֶּשֶׂק, וְהוּא נוֹטֵל אוֹתָהּ מִיָּדְךָ בְּעַל כָּרְחֲךָ”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “דַּבֵּר”. אָמַר:“בְּמֵאָה אֶלֶף דִּינָר”. אָמַר הַבְּדוּאִי: “מָכַרְתִּי אוֹתָהּ לְךָ בִּמְחִיר זֶה, וַאֲנִי יָכוֹל לִקְנוֹת בּוֹ מֶלַח”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר אֶת דְבָרָיו, צָחַק וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ וְהֵבִיא לוֹ אֶת הַמָּמוֹן וּמְסָרוֹ לוֹ. לָקַח אוֹתוֹ הַבְּדוּאִי וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם, אֶפְשָׁר שֶׁאֶמְצָא אֶת אָחִיהָ וְאָבִיא אוֹתוֹ וְאֶמְכְּרֶנוּ”. רָכַב וְנָסַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, וְהָלַךְ לָאַכְסַנְיָה וְשָׁאַל לְאָחִיהָ וְלֹא מְצָאוֹ. זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָנוֹ. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְנֻזְהַת אַלזַּמָאן וְהַסּוֹחֵר, הֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחָהּ הֵטִיל עָלֶיהָ מַשֶּׁהוּ מִבְּגָדָיו וְהָלַךְ לוֹ אִתָּהּ. הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַסּוֹחֵר שֶׁקִּבֵּל לְיָדָיו אֶת הַנַּעֲרָה מִידֵי הַבְּדוּאִי שָׂם עָלֶיהָ מַשֶּׁהוּ מִבְּגָדָיו וְהוֹלִיךְ אוֹתָהּ לְבֵיתוֹ, וְהִלְבִּישָׁהּ אֶת הַמְפֹאָרִים בַּלְּבוּשִׁים וּלְקָחָהּ וְיָרַד אִתָּהּ אֶל הַשּׁוּק וְקָנָה לוֹ עֲדָיִים וְשָׂם אוֹתָם בְּמִטְפַּחַת שֶׁל אַטְלַס וְהִנִּיחָם לְפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “זֶהוּ כֻלּוֹ בִּשְׁבִילֵךְ הוּא, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ אֶלָּא זֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֶכָּנֵס אִתָּךְ אֶל מוֹשֵׁל דַּמֶּשֶׂק תּוֹדִיעִי לוֹ אֶת הַמְּחִיר שֶׁשִּׁלַּמְתִּי בַעֲדֵךְ אִם גַּם כִּי לֹא יְסֻלָּא בְּעֶרְכֵּךְ. וּכְשֶׁתִּהְיִי אֶצְלוֹ אַחֲרֵי שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָךְ מִמֶּנִּי, סַפְּרִי לוֹ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי עִמָּךְ, וּבַקְּשִׁי מֵאִתּוֹ כְּתָב-מַלְכוּת שֶׁיְּצַוֶּה בוֹ עָלַי, שֶׁאֵלֵךְ בּוֹ אֶל אָבִיו שַׁלִיט בַּגְדָאד הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלְנֻּעְמָאן, שֶׁיֶּאֱסֹר לָקַחַת מִמֶּנִּי מֶכֶס מִן הָאֲרִיגִים אוֹ זוּלַת זֶה מִכָּל מַה שֶׁאֶסְחַר בּוֹ”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דְבָרָיו בָּכְתָה וְנֶאֶנְחָה. אָמַר לָהּ הַסּוֹחֵר: “גְּבִרְתִּי, רוֹאֶה אֲנִי שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר אֶת בַּגְדָאד תִּדְמַעְנָה עֵינַיִךְ, יֵשׁ לָךְ בָּהּ אִישׁ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ? וְאִם סוֹחֵר הוּא אוֹ זוּלַת זֶה, הַגִּידִי לִי, שֶׁאֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל מִי שֶׁבָּהּ מִן הַסּוֹחֲרִים אוֹ זוּלָתָם. וְאִם בִּרְצוֹנֵךְ לְשַׁגֵּר אִגֶּרֶת אֲנִי מוֹלִיכָהּ אֵלָיו”. אָמְרָה לוֹ: "חַי-אֱלֹהִים אֵין לִי הֶכֵּרוּת בָּהּ לֹא עִם סוֹחֵר וְלֹא עִם זוּלָתוֹ, וְיֵשׁ לִי הֶכֵּרוּת רַק עִם הַמֶּלֶך עֹמַר אַלְנֻּעְמָאן שַׁלִיט בַּגְדָאד. כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר אֶת דְּבָרֶיהָ, צָחַק וְשָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “חַי-אֱלֹהִים, כְּבָר הִגַּעְתִּי לְמַה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ”. אָמַר לָהּ: “כְּלוּם הֻצַּגְתְּ לְפָנָיו קֹדֶם לָכֵן?” אָמְרָה לוֹ: "לֹא כִּי גָדַלְנוּ אֲנִי וּבִתּוֹ יַחַד וְהָיִיתִי יְקָרָה בְּעֵינָיו, וְלִי אֶצְלוֹ זְכוּת גְּדוֹלָה, וְאִם מְבַקֵּשׁ אַתָּה שֶׁהַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלְנֻּעְמָאן יִכְתֹּב לְךָ מַה שֶּׁאַתָּה חָפֵץ, תֵּן לִי דְיוֹתָה וּנְיָר שֶׁאֶכְתֹּב לְמַעַנְךָ מִכְתָּב. וּכְשֶׁתִּכָּנֵס לִמְדִינַת בַּגְדָאד, מְסֹר הַמִּכְתָּב מִיָּדְךָ לְיַד הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלְנֻּעְמָאן וֶאֱמֹר לוֹ: “שִׁפְחָתְךָ נֻזְהַת אַלזַּמָאן כְּבָר הִכּוּ אוֹתָהּ אַלּוֹת חֲלִיפוֹת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁנִּמְכְּרָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהִיא אוֹצֶרֶת לְךָ שָׁלוֹם”. וּכְשֶׁיִּשְׁאַל אוֹתְךָ עַל אוֹדוֹתַי, הַגֵּד לוֹ: “הִנֵּה הִיא אֵצֶל נְצִיב דַּמֶּשֶׂק”. הִשְׁתָּאָה הַסּוֹחֵר לְצַחוּת לְשׁוֹנָהּ, וְנִתּוֹסְפָה אֶצְלוֹ אַהֲבָתָהּ. אָמַר לָהּ: “אֵינִי דוֹמֶה אֶלָּא שֶׁגְּבָרִים פִּתּוּ אוֹתָךְ וּמָכְרוּ אוֹתָךְ בְּמָמוֹן. כְּלוּם יוֹדַעַת אַתְּ קֻרְאָן בְּעַל-פֶּה?” אָמְרָה: “הֵן, וְיוֹדַעַת אֲנִי חָכְמָה וּרְפוּאָה וְהַקְדָּמַת הַמַּדָּעִים וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁל הָרוֹפֵא גַּלִינוּס וְכִתְבֵי הִיפוֹקְרַטוּס. וְאַף אֲנִי פֵּרַשְׁתִּיו בְּעַצְמִי, וְקָרָאתִי אֶת הַתַּדְ’כִּרָה וּפֵרַשְׁתִּי אֶת הַבֻּרְהָאן, וְעִיַּנְתִּי בְכִתְבֵי אִבְּן אַלְבַּיְטָאר בְּעִנְיַן עִשְׂבֵי-הַמַּרְפֵּא, וְדִבַּרְתִּי עַל קַאנוּן-מֶכָּה לְאִבְּן סִינַא, וּפָתַרְתִּי הַחִידוֹת, וְהִצַּגְתִּי הַשְּׁאֵלוֹת, וְשׂוֹחַחְתִּי בְּהַנְדָּסָה, וְיָדַעְתִּי יְדִיעָה נְכוֹנָה בַּאֲנָטוֹמְיָה, וְקָרָאתִי אֶת סִפְרֵי הַשָּׁאפִיעִים, וְקָרָאתִי אֶת הַחַדִית וְדִקְדוּק הַלָּשׁוֹן, וְעִיַּנְתִּי עִם הַחֲכָמִים בְּכָל הַמַּדָּעִים, וְחִבַּרְתִּי חִבּוּרִים בְּמַדָּעֵי הַהִגָּיוֹן וְהַמְּלִיצָה וְהַחֶשְׁבּוֹן וְהַתְּכֻנָּה, וְיוֹדַעַת אֲנִי בְחָכְמַת הַנִּסְתָּר וְחֶשְׁבּוֹן הָעִתִּים לַתְּפִלָּה וַהֲבִינוֹתִי בַּמַּדָּעִים כֻּלָּם”. אַחַר כָּךְ אָמְרָה: “הָבֵא לִי דְּיוֹתָה וּנְיָר שֶׁאֶכְתֹּב לְךָ מִכְתָּב שֶׁיּוֹעִיל לְךָ בְּמַסָּעֲךָ וְיַעֲזֹר לְךָ שֶׁלֹּא תְּהֵא זָקוּק לִתְעוּדַת מַסָּע”.

כְּשֶׁשָּׁמַע הַסּוֹחֵר מִמֶּנָּה אֵלּוּ דְּבָרִים קָרָא: “הֶאָח, הֶאָח, מַה מְּאֻשָּׁר הוּא זֶה שֶׁתִּהְיִי בְּאַרְמוֹנוֹ”. הֵבִיא לָהּ דְּיוֹתָה וּנְיָר וְעֵט נְחשֶׁת. כְּשֶׁהֵבִיא הַסּוֹחֵר אֵלֶּה לְפָנֶיה נָשַׁק הָאָרֶץ מִתּוֹךְ כָּבוֹד לָהּ. נָטְלָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן אֶת גִּלְיוֹן הַנְּיָר וְנָטְלָה הָעֵט וְכָתְבָה עַל הַגִּלָּיוֹן בָּתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

מַה לִּתְנוּמָתִי מֵאַשְׁמוּרוֹת עֵינַי נָסָה,

אִם אַתָּה רָחְקְךָ עֵינִי לָעִיר עָשָׂה?

וּמַה לְזִכְרְךָ אֵשׁ לִי יַצִּית בַּלֵּב?

הֲכָזֹאת יֶהֱגֶה בְּאָהוּב כָּל אוֹהֵב?

בְּרוּכֵי אֵל הָיוּ יָמֵינוּ, מַה נָּעָמוּ.

אַךְ בְּעוֹד לֹא שָׂבַעְתִּי מַנְעַמֵּיהֶם תַּמּוּ.

אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִן הָרוּחַ, כִּי הָרוּחַ עָבָר

יִשָּׂא אֵלַי, אֲסִירַת-אַהַב, מִקַּצְווֹתֵיכֶם דָּבָר.

יְלּוֹן עָלֶיךָ אוֹהֵב, אַךְ מְעַט יִמְצָא יֶשַׁע רְוָחָה,

וּלְפֵרוּד שִׂיחָה אֲשֶׁר גַּם אֲבָנִים פִּלָּחָה.

כְּשֶׁגָּמְרָה כְתִיבַת שִׁיר זֶה, כָּתְבָה אַחֲרָיו: “דְּבָרִים אֵלֶּה אוֹמֶרֶת זוֹ שֶׁתְּפָשׂוּהָ הַרְהוּרִים וְהֶחֱזִיקוּ בָּהּ, וּנְדוּדֵי שֵׁנָה הִרְזוּהָ וְעָשְׁקוּ אוֹתָהּ. כָּל אוֹר לֹא תִּמְצָא לָהּ, וְלֹא תַּבְחִין בֵּין יוֹם לְלֵיל אֲפֵלָה. עַל יְצוּעַ הַפֵּרוּד מִתְפַּתֶּלֶת, וּבְמִכְחוֹל נְדוּדֵי שֵׁנָה עֵינָהּ מְכַחֶלֶת. לָתוּר אַחֲרֵי כּוֹכָבִים אֵינָהּ חֲדֵלָה, וְאֵימָה תַּפִּיל עָלֶיהָ אֲפֵלָה. הַרְהוֹרִים וְרָזוֹן אוֹתָהּ הִתִּיכוּ, וּבֵאוּרֵי מַצָּבָהּ יַאֲרִיכוּ, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ זוּלַת אֶגְלֵי דִמְעָה”. וְנָשְׂאָה דְבָרָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

בַּהֲגוֹת יוֹנָה עִם שַׁחַר בֵּין עֳפָאִים,

יִתְעוֹרְרוּ בְּלִבִּי יִסּוּרֵי אַהַב וּנְכָאִים.

וְלֹא יֵאָנַח לִקְרַאת אָהוּב אוֹהֵב

בְּרַעַד וָגִיל, מִבְּלִי הוֹסֵף יָגוֹן לִי עַל כְּאֵב.

אִלּוֹן עַל אַהֲבָתִי לִפְנֵי רַחֲמֵנִי לֹא רָצָה

מָה רַב אֲשֶׁר חֵשֶׁק בֵּין נֶפֶשׁ וְגוּף חָצָה.

פָּרְצוּ מֵעֵינֶיהָ דְּמָעוֹת וְכָתְבָה גַם שְׁנֵי בָּתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה: בִּלְּתָה תְּשׁוּקָה מִתּוּגָה גוּפִי בְּיוֹם פְּרִידָה,

וַהֲגִירָה בֵּין עַפְעַף וּתְנוּמָה הִפְרִידָה.

מַה נִּרְזָה גוּפִי, אֲנוּשָׁה מַחֲלָתִי,

עֲדֵי לֹא הִכַּרְתָּ אוֹתִי אִלּוּלֵא שִׂיחָתִי.

אַחַר-כָּךְ כָּתְבָה בְּשׁוּלֵי הַגִּלָּיוֹן: “זֶהוּ מִן הָרֲחוֹקָה מִן הַמִּשְׁפָּחָה וְהַמּוֹלֶדֶת עֲצוּבַת הַלֵּב וְהַקֶּרֶב נֻזְהַת אַלזַּמָאן”. קִפְּלָה אֶת הַגִּלָּיוֹן וְהוֹשִׁיטָה אוֹתוֹ לַסּוֹחֵר. נְטָלוֹ וּנְשָׁקוֹ שֶׁיָּדַע מַה בְּתוֹכוֹ וְשָׂמַח וְאָמַר: “הַשֶּׁבַח לְמִי שֶׁצָּר צוּרָתֵךְ”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַחֲמִשִּׁים וְתִשְׁעָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻּזְהַת אַלזַּמָאן כָּתְבָה הַמִּכְתָּב וְהוֹשִׁיטַתְהוּ לַסּוֹחֵר. נְטָלוֹ וְיָדַע מַה בְּתוֹכוֹ וְאָמַר: “הַשֶּׁבַח לָזֶה שֶׁצָּר צוּרָתֵךְ”. הוֹסִיף לְכָבְדָהּ יוֹתֵר וְהוֹסִיף לִנְהֹג בָּהּ רַכּוֹת כָּל יוֹמוֹ כֻּלּוֹ. וּכְשֶׁבָּא הַלַּיְלָה יָצָא לַשּׁוּק וְהֵבִיא מַשֶּׁהוּ וְהֶאֱכִיל אוֹתָהּ. הִכְנִיסָה לְבֵית-הַמֶּרְחָץ וְהֵבִיא לָהּ בַּלָּנִית וְאָמַר לָהּ: “כְּשֶׁתִּגְמְרִי לַחֲפֹף אֶת רֹאשָׁהּ שַׁלְחִי וְהוֹדִיעִי אוֹתִי”. אָמְרָה: “שָׁמַעְתִּי וְכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. הֵכִין לָהּ מַאֲכָל וּפֵרוֹת וְנֵרוֹת, וְהִנִּיחַ אֶת זֶה עַל סַפְסַל אֶבֶן בָּאוּלָם הַחִיצוֹנִי שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. וּכְשֶׁגָּמְרָה הַבַּלָּנִית לְנַקּוֹתָהּ הִלְבִּישָׁה אוֹתָהּ אֶת בְּגָדֶיהָ, יָצְאָה מִבֵּית-הַמֶּרְחָץ וְיָשְׁבָה עַל סַפְסַל הָאֶבֶן. שִׁגְּרָה הַבַּלָּנִית וְהוֹדִיעָה לַסּוֹחֵר, וְהַנְּסִיכָה נִגְּשָׁה וּמָצְאָה אֶת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ וְאָכְלָה הִיא וְהַבַּלָּנִית מִן הַמַּאֲכָל וְהַפֵּרוֹת וְעָזְבוּ אֶת הַשִּׁירַיִם לִמְשָׁרְתֵי בֵּית הַמֶּרְחָץ וְלַשּׁוֹמֶרֶת. יָשְׁנָה עַד הַבֹּקֶר וְיָשֵׁן הַסּוֹחֵר פָּרוּשׁ הֵימֶנָּה בְּמָקוֹם אַחֵר. כְּשֶׁהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ עוֹרֵר אֶת נֻזְהַת אַלזַּמָאן וְהֵבִיא לָהּ כְּתֹנֶת אָרִיג דַק וּמִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ בְּאֶלֶף דִּינָר וַחֲלִיפַת בְּגָדִים תֻּרְכִּית רְקוּמָה זָהָב וְנַעֲלֵי בַּיִת רְקוּמוֹת זָהָב אָדוֹם וּמְשֻׁבָּצוֹת פְּנִינִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת, וְשָׂם בְּאָזְנֶיהָ נִזְמֵי פְנִינִים בְּאֶלֶף דִּינָר וְשָׂם עַל צַוָּארָהּ שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב וַעֲנָק מִן הָעִנְבָּר יוֹרֵד תַּחַת שָׁדֶיהָ מֵעַל לְטַבּוּרָהּ. וְאוֹתוֹ עֲנָק הָיוּ בוֹ עֲשָׂרָה כַּדּוּרִים וְתִשְׁעָה שַׂהֲרוֹנִים, כָּל שַׂהֲרוֹן בְּאֶמְצָעִיתוֹ תַּשְׁבֵּץ אֶבֶן-חֵן שְׁקוּפָה בִּשְׁלַל צְבָעֶיהָ וְכָל כַּדּוּר תּוֹכוֹ מִשְׁבֶּצֶת אֹדֶם וּמְחִירוֹ שֶׁל אוֹתוֹ עֲנָק שְׁלשֶׁת אֲלָפִים דִּינָר. וְעָלָה עֶרֶךְ הַבְּגָדִים שֶׁהִלְבִּישָׁהּ אוֹתָם בִּסְכוּם עָצוּם שֶׁל מָמוֹן. אַחַר-כָּךְ צִוָּה אוֹתָהּ הַסּוֹחֵר לְהִתְקַשֵּׁט וְהִתְקַשְּׁטָה בַּיָּפִים בַּתַּכְשִׁיטִים וְהָלְכָה, וְהָלַךְ הַסּוֹחֵר לְפָנֶיהָ. וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ בְּנֵי-אָדָם הִשְׁתָּאוּ לְיָפְיָהּ וְאָמְרוּ: “יִתְבָּרֵךְ אֱלֹהִים הַיָּפֶה בַּיּוֹצְרִים, מְאֻשָּׁר הוּא זֶה שֶׁזֹּאת אֶצְלוֹ”.

הִמְשִׁיךְ הַסּוֹחֵר לָלֶכֶת וְהִיא אַחֲרָיו עַד שֶׁנִּכְנַס אֶל הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן. כְּשֶׁנִּכְנַס אֶל הַמֶּלֶךְ, נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמַר: “הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, הֵבֵאתִי לְךָ מַתָּנָה שֶׁסְּגֻלּוֹתֶיהָ אֵינָם מְצוּיִים, וְשֶׁלֹּא נִרְאֶה כְּמוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֵּן חֻבְּרוּ בָּהּ לָהֶם יַחַד הַיֹּפִי וְהַטּוֹב”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “רְצוֹנִי לִרְאוֹתָהּ בְּעֵינַי”. יָצָא הַסּוֹחֵר וְהִכְנִיסָהּ עַד שֶׁהֶעֱמִידָהּ לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן, נָטָה הַדָּם אֶל הַדָּם. וּכְבָר נִפְרְדָה מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וְלֹא רָאָה אוֹתָהּ מֵעוֹלָם, שֶׁכֵּן אַחֲרֵי הִוָּלְדָהּ עָבַר זְמַן עַד שֶׁשָּׁמַע שֶׁאָחוֹת לוֹ וּשְׁמָהּ נֻזְהַת אַלזַּמָאן וְאָח הַנִּקְרָא צַ’וְא אַלְמַכָּאן, וְכָעַס עַל אָבִיו כַּעַס גָּדוֹל מֵחָשְׁשׁוֹ לַמַּלְכוּת שֶׁתַּעֲבֹר מִמֶּנּוּ, כְּפִי שֶׁנִּזְכַּר לְעֵיל. וּכְשֶׁהִגִּישׁהּ הַסּוֹחֵר אֵלָיו, אָמַר לוֹ: “מֶלֶךְ הַדּוֹר, יַחַד עִם הֱיוֹתָהּ מֻפְלֶגֶת בְּחֵן וָיֹפִי בְּאֹפֶן שֶׁאֵין דּוֹמָה לָהּ בְּדוֹרָהּ, הֲרֵי יוֹדַעַת הִיא בְּכָל מַדָּעֵי הַדָּת וְהָעוֹלָם וְהַמְּדִינָה וְהַמַּדָּעִים הַמְדֻיָּקִים”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “קַח מְחִירָהּ זֶה שֶׁקָּנִיתָ אוֹתָהּ בּוֹ, וְלֶךְ לְךָ לְדַרְכְּךָ”. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: “שָׁמַעְתִּי וּפְקֻדָּתְךָ אֲמַלֵּא. וְאוּלָם כְּתֹב לִי תְּעוּדָה שֶׁלֹּא אֶהְיֶה חַיָּב בְּתַשְׁלוּם כָּל מַס מַעֲשֵׂר עַל סְחוֹרָתִי”. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: “אֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ זֹאת, וְאוּלָם אֱמֹר לִי כַּמָּה שָׁקַלְתָּ בִמְחִירָהּ?” אָמַר לוֹ: “שָׁקַלְתִּי בִמְחִירָהּ מֵאָה אֶלֶף דִּינָר, וְכִסִּיתִי אוֹתָהּ בְּמֵאָה אֶלֶף דִּינָר”. כְּשֶׁשָּׁמַע זֹאת הַמֶּלֶךְ אָמַר: “נוֹתֵן אֲנִי לְךָ מְחִירָהּ יוֹתֵר עַל כָּךְ”. קָרָא לְסוֹכֵן אוֹצָרוֹ וְאָמַר לוֹ: “תֵּן לְסוֹחֵר זֶה שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף דִּינָר וְעֶשְׂרִים אֶלֶף דִּינָר”. הֵבִיא שַׁרְכָּאן אֶת אַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים וְאָמַר אֲלֵיהֶם:" מֵעִיד אֲנִי אֶתְכֶם עָלַי שֶׁשִּׁחְרַרְתִּי שִׁפְחָתִי זוֹ, וְשֶׁרְצוֹנִי לָשֵׂאת אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה". כָּתְבוּ הַקָאצִ’ים שְׁטָר שִׁחְרוּרָהּ, וְאַחַר-כָּךְ כָּתְבוּ שְׁטָר נִשּׂוּאֶיהָ לוֹ. פִּזֵּר הַמֶּלֶךְ עַל רָאשֵׁי הַנִּמְצָאִים זָהָב הַרְבֵּה, וְהָיוּ הָעֲבָדִים וְהַסָּרִיסִים מְלַקְּטִים לָהֶם מַה שֶּׁפִּזֵּר הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם מִן הַזָּהָב. אַחַר כָּךְ צִוָּה הַמֶּלֶךְ לִכְתֹּב מִכְתָּב חוֹזֵר לַסּוֹחֵר, כְּפִי שֶׁבִּקֵּשׁ, שֶׁפָּטוּר הוּא מִמַּס הַמַּעֲשֵׂר מִסְּחוֹרָתוֹ, וְשֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ אָדָם לְרָעָה בְּכָל מַמְלַכְתּוֹ, וְצִוָּה לָתֵת לוֹ בֶּגֶד פְּאֵר סִינִי.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לִכְתֹּב מִכְתָּב חוֹזֵר לַסּוֹחֵר, כְּפִי בַּקָּשָׁתוֹ, הַפּוֹטְרוֹ מִלְּשַׁלֵּם מַס הַמַּעֲשֵׂר מִסְּחוֹרָתוֹ עַד עוֹלָם וְשֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ אָדָם לְרָעָה בְּמִסְחָרוֹ, וְאַחַר-כָּךְ צִוָּה לָתֵת לוֹ בֶגֶד פְּאֵר סִינִי. נִסְתַּלְּקוּ כָּל מִי שֶׁנִּמְצְאוּ אֶצְלוֹ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא הַקָּאצִ’ים וְהַסּוֹחֵר. אָמַר לַקָּאצִ’ים: “רְצוֹנִי שֶׁתִּשְׁמְעוּ מֵהַבָּעוֹת נַעֲרָה זוֹ, מִמַּה שֶׁמּוֹכִיחַ עַל לִמּוּדֶיהָ וְתַרְבּוּתָהּ כְּפִי מַה שֶׁתֵּאֵר הַסּוֹחֵר, שֶׁתִּתְבָּרֵר לָנוּ אֲמִתּוּת דְבָרָיו”. אָמְרוּ לוֹ: “אֵין בְּכָךְ כְּלוּם”. צִוָּה לְשַׁלְשֵׁל וִילוֹן בֵּינוֹ וּבֵין אֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ וּבֵין הַנַּעֲרָה וּמִי שֶׁעִמָּהּ. וְהָיוּ כָל הַנָּשִׁים שֶׁעִם הַנַּעֲרָה מֵאַחֲרֵי הַוִּילוֹן מְנַשְׁקוֹת אֶת יָדֶיהָ וְאֶת רַגְלֶיהָ, מִשּׁוּם שֶׁיָּדְעוּ שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. הָיוּ מְסוֹבְבוֹת אוֹתָהּ וְעוֹסְקוֹת בְּשֵׁרוּתָהּ, וְהֵקֵלוּ מַה שֶּׁהָיָה עָלֶיהָ מִן הַבְּגָדִים וְהָיוּ סָכוֹת בְּיָפְיָהּ וְחִנָּהּ. שָׁמְעוּ נְשֵׁי הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים שֶׁהַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן קָנָה נַעֲרָה שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ לְיֹפִי וּלְמַדָּע וּלְתַרְבּוּת, וְשֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַמַּדָּעִים וְשָׁקַל מְחִירָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אֶלֶף דִּינָר, וְשִׁחְרֵר אוֹתָהּ וְכָתַב שְׁטָר נִשּׂוּאָיו אוֹתָהּ וְהֵבִיא אֶת אַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים לִבְחֹן אוֹתָהּ לִרְאוֹת, כֵּיצַד תָּשִׁיב עַל שְׁאֵלוֹתֵיהֶם. בִּקְּשׁוּ הַנָּשִׁים רְשׁוּת מִבַּעֲלֵיהֶן וְהָלְכוּ לָאַרְמוֹן שֶׁבְּתוֹכוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן. כְּשֶׁנִּכְנְסוּ מָצְאוּ אֶת הַסָּרִיסִים עוֹמְדִים לְפָנֶיהָ. וּכְשֶׁרָאֲתָה אֶת נְשֵׁי הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים נִכְנָסוֹת אֵלֶיהָ, קָמָה לִקְרָאתָן וְקִבְּלָה פְנֵיהֶן, וְעָמְדוּ הַשְּׁפָחוֹת אַחֲרֶיהָ. קִדְּמָה אֶת הַנָּשִׁים בִּבְרָכָה לְבוֹאָן וְהִסְבִּירָה לָהֶן פָּנִים, וְלָקְחָה אֶת לִבָּן. הוֹשִׁיבָה אוֹתָן לְפִי מַעֲלָתָן כְּאִלּוּ גָדְלָה אִתָּן. הִתְפַּלְאוּ עַל יָפְיָהּ וְחִנָּהּ וְשִׂכְלָהּ וְתַרְבּוּתָהּ, וְאָמְרוּ זוֹ אֶל זוֹ: “אֵין הִיא שִׁפְחָה, אֶלָּא מַלְכָּה בַּת מֶלֶךְ”. רוֹמְמוּ עֶרְכָּהּ וְאָמְרוּ לָהּ: “גְּבִרְתֵּנוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּזְרַח עַל יָדֵךְ אוֹר עַל עִירֵנוּ, וְהַזְהִירִי אַרְצֵנוּ וּמַמְלַכְתֵּנוּ, הַמַּמְלָכָה מַמְלַכְתֵּךְ וְהָאַרְמוֹן אַרְמוֹנֵךְ וְכֻלָּנוּ אַמְהוֹתַיִךְ, חֵי אֱלֹהִים, אַל-נָא תִּכְלְאִי מִמֶּנּוּ טוֹבֵךְ וּמִסְּכוֹת בְּיָפְיֵךְ”. הוֹדְתָה לָהֶן עַל כָּךְ. וְהָיָה כָל זֶה כְּשֶׁהַוִּילוֹן מְשֻׁלְשָׁל בֵּין נֻזְהַת אַלזַּמָאן וּמִי שֶׁאֶצְלָהּ מִן הַנָּשִׁים וּבֵין הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן הוּא וְאַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים וְהַסּוֹחֵר. אַחֲרֵי כֵן קָרָא אֵלֶיהָ הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן וְאָמַר:" הוֹי הַנַּעֲרָה הַדְּגוּלָה בְּדוֹרָהּ, הִנֵּה סוֹחֵר זֶה תֵּאֵר אוֹתָךְ שֶׁאַתְּ מְלֻמָּדָה וּבַעֲלַת תַּרְבּוּת וְאָמַר שֶׁיּוֹדַעַת אַתְּ בְּכָל הַמַּדָּעִים עַד שֶׁגַּם בְּמַדַּע הַדִּקְדּוּק. הַשְׁמִיעִי אוֹתָנוּ אֵפוֹא מִכָּל שַׁעַר חָכְמָה דָּבָר מוּעָט". כְּשֶׁשָּׁמְעָה דְּבָרָיו אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי וְכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה, הַמֶּלֶךְ. הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא בְחָכְמַת הַמְּדִינָה וְנִימוּסֵי הַמְּלָכִים, וּמַה הוּא זֶה שֶׁחַיָּבִים בּוֹ הַמְמֻנִּים עַל הַשִּׁלְטוֹן וְעַל הַדָּת, וּמַה הוּא הֶכְרָחִי שֶׁתִּהְיֶה בָהֶם מִבְּחִינַת הַמִּדּוֹת הָרְצוּיוֹת. דַּע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁכָּל הַמִּדּוֹת שֶׁל בְּנֵי-הָאָדָם נְעוּצוֹת בְּעִנְיָנֵי הַדָּת וּבְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאֵין אָדָם מַגִּיעַ לַדָּת אֶלָּא עַל-יְדֵי חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכֵּן הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא הַדֶּרֶךְ הַנָּכוֹן בְּיוֹתֵר הַמּוֹבִיל לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵין עִנְיָנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה מִסְתַּדְּרִים אֶלָּא עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂי תוֹשָׁבָיו. וּמַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם נֶחְלָקִים לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. הַשִּׁלְטוֹן וְהַמִּסְחָר וַעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה וְהַמְּלָאכָה. הַשִּׁלְטוֹן רָצוּי הוּא שֶׁיֹּאחַז בַּמְּדִינִיּוּת הַשְּׁלֵמָה וּבָאֲצִילוּת הַכֵּנָה, מִשּׁוּם שֶׁהַשִּׁלְטוֹן הוּא הַצִּיר שֶׁעָלָיו יִסְתּוֹבֵב יִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכֵּן שָׁת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה לִבְנֵי אָדָם כַּצֵּידָה שֶׁמִּצְטַיֵּד בָּהּ הַנּוֹסֵעַ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמַטְּרָתוֹ. וְצָרִיךְ הוּא כָּל אָדָם לָקַחַת לוֹ מִמֶּנָּה בְמִדָּה כָזֹאת שֶׁתּוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל אֱלֹהִים, וְאַל יֵלֵךְ בָּזֶה אַחֲרֵי לִבּוֹ וְתַאֲוָתוֹ. וְאִלּוּ הָיוּ בְּנֵי-הָאָדָם נוֹטְלִים לְעַצְמָם מִזֶּה בְּצֶדֶק, הָיוּ כָל תַּחֲרוּת וְרִיבוֹת בְּטֵלִים. וְאוּלָם הֵם נוֹטְלִים לְעַצְמָם מִמֶּנּוּ בְעשֶׁק וּבְלֶכְתָּם אַחֲרֵי תַאֲוָתָם, וְגָרְמָה הִשְׁתַּקְּעוּתָם בְּכָךְ לְתַחֲרוּת וְרִיבוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ נַעֲשׂוּ זְקוּקִים לְשִׁלְטוֹן שֶׁיִּשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם וִינַהֵל עִנְיָנֵיהֶם. וְאִלּוּלֵא שֶׁעָצַר הַמֶּלֶךְ בְּעַד בְּנֵי-הָאָדָם שֶׁלֹּא יִפְגְּעוּ אִישׁ בְּאָחִיו, הָיָה הָאַלָּם בָּהֶם מִשְׁתַּלֵּט עַל הַחַלָּשׁ. וּכְבָר אָמַר אַרְדַשִׁיר¹⁰: “הַדָּת וְהַמַּלְכוּת תְּאוֹמִים הֵם. הַדָּת אוֹצָר הִיא וְהַמֶּלֶךְ שׁוֹמֵר עָלָיו”. וּכְבָר הוֹכִיחוּ חֻקּוֹת הַדָּת וְהַתְּבוּנָה שֶׁחוֹבָה הִיא עַל בְּנֵי-הָאָדָם שֶׁיַּשִּׂימוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, שֶׁיַּעֲמֹד לָעָשׁוּק בִּפְנֵי עוֹשְׁקוֹ, וְיַעֲשֶׂה מִשְׁפַּט הַחַלָּשׁ נֶגֶד הֶחָזָק, וְיַעְצֹר בְּעַד אַלִּימוּת הַשַּׁחְצָן וְהָעַשְּׁקָן. וְדַע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁלְּפִי עֵרֶךְ הַמִּדּוֹת הַמְשֻׁבָּחוֹת שֶׁל הַשֻּׂלְטָאן יִהְיֶה הַדּוֹר. וּכְבָר אָמַר שְׁלִיחַ אֱלֹהִים, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם: “אִם שְׁנַיִם מִן הָאָדָם יִהְיוּ טוֹבִים, יִהְיוּ בְנֵי-הָאָדָם כֻּלָּם טוֹבִים, וְאִם אֵלֶּה יְקַלְקְלוּ, יְקַלְקְלוּ כָל בְנֵי-הָאָדָם, וְהֵם: הַמְלֻמָּדִים וְהַנְּסִיכִים”. וּכְבָר אָמַר אַחַד הַחֲכָמִים: הַמְּלָכִים שְׁלשָׁה הֵם: מֶלֶךְ הַדָּת וְמֶלֶךְ הַשּׁוֹמֵר עַל הַקְּדֻשָּׁה וּמֶלֶךְ הַתַּאֲוָה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְמֶלֶךְ הַדָּת, הֲרֵי הוּא מְחַיֵּב אֶת נְתִינָיו לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי דָתָם, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹמֵר דַּת יוֹתֵר מִכֻּלָּם, שֶׁכֵּן הוּא הוּא זֶה שֶׁעַל פִּיו יִנְהֲגוּ בְעִנְיָנֵי הַדָּת, וְחַיָּבִים בְּנֵי-הָאָדָם לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עָלָיו בְּהֶתְאֵם לַמִּשְׁפָּט הַדָּתִי. וְהוּא עָלָיו לִנְהַג לְגַבֵּי הַבִּלְתִּי מְרֻצֶּה כְּמִנְהָגוֹ לְגַבֵּי הַמְרֻצֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נָתוּן בִּידֵי הַגּוֹרָל. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ הַשּׁוֹמֵר עַל הַקְּדֻשָּׁה, הֲרֵי עָלָיו לַעֲסֹק בְּעִנְיָנֵי הַדָּת וְהָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְחַיֵּב אֶת בְּנֵי-הָאָדָם לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת הַדָּת וְלִשְׁמֹר עַל הַנִּימוּסִין, וְיִהְיוּ בְיָדוֹ כְרוּכִים יַחַד הַסַּיִף וְהָעֵט, וְכָל מִי שֶׁיָּסוּר מִמַּה שֶּׁרָשׁוּם בָּעֵט, הֲרֵי רַגְלָיו מוֹעֲדוֹת, וִייַשֵּׁר הַמֶּלֶךְ עַקְמִימוּתוֹ בְחֻדָּהּ שֶׁל חֶרֶב וְיָפִיץ הַצֶּדֶק בֵּין כָּל בְּנֵי-הָאָדָם. וְאוּלָם מֶלָךְ הַתַּאֲוָה אֵין לוֹ שׁוּם דָּת, מִלְּבַד מַה שֶּׁהוּא הוֹלֵךְ אַחֲרֵי תַּאֲוָתוֹ, וְאֵינוֹ יָרֵא חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל אֲדוֹנָיו שֶׁהִשְׁלִיטוֹ, וְתִמּוֹט מַלְכוּתוֹ לַאֲבַדּוֹן, וְאַחֲרִית גָאוֹן אֶל בֵּית-שְׁאוֹל. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הַמֶּלֶךְ זָקוּק לְרַבִּים מִבְּנֵי-הָאָדָם וְהֵם זְקוּקִים לְאֶחָד. מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מַכִּיר תְּכוּנוֹתֵיהֶם כְּדֵי לְיַשֵּׁב הַמַּחְלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם וּלַהֲבִיאָם לִידֵי הֶסְכֵּם, וְיִכְלְלֵם כֻּלָּם בְּיָשְׁרוֹ וִיטַבְּעֵם בְּחַסְדוֹ. וְדַע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁאַרְדַשִׁיר, זֶה הַמְכֻנֶּה גַּחֶלֶת לוֹהֶטֶת, וְהוּא הַשְּׁלִישִׁי לְמַלְכֵי פָּרָס, מָלַךְ עַל כָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן וְחִלֵּק אוֹתָן לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, וְעָשָׂה לְשֵׁם כָּךְ אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת, לְכָל חֵלֶק חוֹתָם: הָרִאשׁוֹן חוֹתַם הַיָּם וְהַמִּשְׁטָר וְהַהֲגָנָה, וְכָתַב עָלָיו: “פְּקִידוּת הַמְּדִינָה”.וְהַשֵּׁנִי חוֹתַם הַמִּסִּים וְגְבִיּוֹת הַמָּמוֹן, וְכָתַב עָלָיו: “יִשּׁוּב הָעוֹלָם”, וְהַשְּׁלִישִׁי חוֹתַם הַכַּלְכָּלָה, וְכָתַב עָלָיו: “הַשֶּׁפַע”. וְהָרְבִיעִי חוֹתַם הָעֹשֶׁק, וְכָתַב עָלָיו: “הַצֶּדֶק”. וְנִמְשְׁכוּ סְדָרִים אֵלֶּה בֵין הַפַּרְסִים עַד שֶׁהוֹפִיעַ הָאִסְלָאם, וְכָתַב כּוֹסְרַי לִבְנוֹ שֶׁהָיָה עִם צְבָאוֹ: “אַל תְּהֵא פַּזְרָן יָתֵר עַל הַמִּדָּה לְגַבֵּי חַיָּלֶיךָ, שֶׁלֹּא יַעֲשִׁירוּ וְלֹא יִהְיוּ שׁוּב זְקוּקִים אֵלֶיךָ”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁכּוֹסְרַי כָּתַב לִבְנוֹ שֶׁהָיָה עִם צְבָאוֹ: “אַל תְּהֵא פַּזְרָן יָתֵר עַל הַמִּדָּה לְגַבֵּי חַיָּלֶיךָ, שֶׁלֹּא יַעֲשִׁירוּ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד זְקוּקִים אֵלֶיךָ. וְאַל תָּצֵק לָהֶם יָתֵר עַל הַמִּדָּה שֶׁלֹּא יָקוּצוּ בְךָ, אֶלָּא תֵּן לָהֶם מַתָּת בְּמִדָּה וְהַעֲנֵק לָהֶם הַעֲנָקוֹת יָפוֹת, וְתֵן לָהֶם בְּיָד רְחָבָה בִּזְמַן הַשֶּׁפַע. וְאַל תְּקַמֵּץ בִּשְׁעַת הַדְּחָק”. וְסִפְּרוּ שֶׁבְּדוּאִי אֶחָד בָּא אֶל אַלְמְַנְצוּר¹¹ וְאָמַר לוֹ: “הַרְעֵב אֶת כַּלְבֶּךָ, לְמַעַן יֵלֵך אַחֲרֶיךָ”. וְכָעַס אַלְמְַנְצוּר עַל הַבְּדוּאִי, כְּשֶׁשָּׁמַע מִפִּיו דְּבָרִים אֵלֶּה. אָמַר לוֹ אַבּ אַלְעַבָּאס הַטּוּסִי: “חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁאִם אַחֵר זוּלָתְךָ מַחֲזִיק לְפָנָיו כִּכַּר לֶחֶם, הוּא הוֹלֵךְ אַחֲרָיו וְעוֹזֵב אוֹתְךָ”. וְשָׁכְכָה חֲמַת אַלְמְַנְצוּר, וְהֵבִין שֶׁאֵלֶּה דְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חֵטְא, וְצִוָּה לָתֵת לַבְּדוּאִי מַתָּנָה. וְדַע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁעַבְּד אַלְמַלִךְּ בֶּן אַלְמַרְוָאן¹² כָּתַב לְאָחִיו עַבְּד אַלְעַזִיז בֶּן מַרְוָאן בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלְחוּ לִהְיוֹת מַצְבִּיא לַצָּבָא בְּמִצְרַיִם: “בְּחַן אֶת סוֹפְרֶיךָ וְאֶת שׁוֹמְרֵי חֲצֵרֶךָ, שֶׁכֵּן בִּדְבַר הַמַּצָּב לַאֲמִתּוֹ יוֹדִיעוּךָ סוֹפְרֶיךָ וּבְעִנְיַן הַטְּכָסִים יוֹרוּךָ שׁוֹמְרֵי חֲצֵרֶךָ, וְהַמּוֹרֵד בְּךָ הוּא אֲשֶׁר עַל יָדוֹ תַכִּיר לָדַעַת אֶת צְבָאֶךָ”. וְהָיָה עֹמַר בֶּן אַלְכַטָּאב¹³, יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים, נוֹהֵג שֶׁהָיָה מַתְנֶה עִם כָּל מְשָׁרֵת שֶׁקִּבֵּל לְשֵׁרוּתוֹ אַרְבָּעָה תְנָאִים: שֶׁלֹּא יִרְכַּב עַל בְּהֵמָה הָעֲמוּסָה מַשָּׂא, וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ בְּגָדִים יִקְרֵי הָעֵרֶךְ, וְשֶׁלֹּא יֹאכַל מִן הַצִּבּוּר, וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר מֵהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה בִזְמַנָּהּ. וְאָמְרוּ: “אֵין הוֹן טוֹב מִן הַבִּינָה, וְאֵין בִּינָה יוֹתֵר מִסִּדּוּר הָעִנְיָנִים בְּבִינָה וְהַתַּקִּיפוּת, וְאֵין כְּיִרְאַת-הָאֱלֹהִים, וְאֵין קִרְבָה אֶל אֱלֹהִים כַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וְאֵין מֹאזְנַיִם לִשְׁמֹר עַל הַמִּדָּה כְּתַרְבּוּת, וְאֵין תּוֹעֶלֶת כְּהַצְלָחָה הַבָּאָה מִידֵי שָׁמַיִם, וְאֵין סְחוֹרָה כַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, וְאֵין רֶוַח כִּשְׂכַר אֱלֹהִים, וְאֵין חֲסִידוּת כַּשְּׁמִירָה עַל חֻקַּת הַמָּסֹרֶת, וְאֵין דַּעַת כְּהִסְתַּכְּלוּת בְּעִיּוּן, וְאֵין עֲבוֹדַת-אֱלֹהִים כְּקִיּוּם מִצְווֹתָיו, וְאֵין אֱמוּנָה כְּבשֶׁת-פָּנִים, וְאֵין יַחַס אָבוֹת כַּעֲנָוָה וְאֵין כָּבוֹד כַּדַּעַת. שְׁמֹר אֵפוֹא עַל הָרֹאשׁ וְעַל מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ וְעַל הַבֶּטֶן וְעַל מַה שֶׁבְּקִרְבָּהּ, וּזְכֹר אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הַפֻּרְעָנוּת”. וְאָמַר עַלִי¹⁴ יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים: “הִזָּהֲרוּ מִפְּנֵי נִכְלֵי הַנָּשִׁים, וְעִמְדוּ עַל הַמִּשְׁמָר בִּפְנֵיהֶן. אַל תִּשְׁאֲלוּ לַעֲצָתָן בְּשׁוּם עִנְיָן, וְאַל תְּקַמְּצוּ בַּטּוֹבָה לְהֵיטִיב עִמָּהֶן, שֶׁלֹּא תְעוֹרְרוּ אוֹתָן לְמִרְמָה”. וְאָמַר עַלִי: “כָּל שֶׁאֵינוֹ מְכַלְכֵּל עִנְיָנָיו בְּחֶשְׁבּוֹן, סוֹפוֹ לָבוֹא בִמְבוּכָה”. וְאָמַר עֹמָר, יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים: "הַנָּשִׁים שָׁלשׁ הֵן: אִשָּׁה מֻסְלִמִית יִרְאַת-אֱלֹהִים, שׁוֹמֶרֶת אֱמוּנִים, עוֹזֶרֶת כְּנֶגֶד בַּעְלָהּ לְהִתְגַּבֵּר עַל מְסִבּוֹת-הַזְּמַן וְאֵינָהּ מְסַיַּעַת לִמְסִבּוֹת-הַזְּמַן לְהִתְגַּבֵּר עַל בַּעְלָהּ. וּשְׁנִיָּה: הַדּוֹאֶגֶת רַק לִילָדֶיהָ וְאֵינָהּ מוֹסִיפָה עַל זֶה כְלוּם, וּשְׁלִישִׁית זוֹ שֶׁשָּׂם אוֹתָהּ אֱלֹהִים קוֹלָר בְּצַוַּאר מִי שֶׁחָפֵץ. וְכֵן הַגְּבָרִים שְׁלשָׁה הֵם: גֶּבֶר בַּר-דַּעַת הַמְכַוֵּן דַרְכּוֹ בְּעֵצָה וּתְבוּנָה; וְשֵׁנִי בַּר-דַּעַת יוֹתֵר מִזֶּה, וְהוּא זֶה שֶׁכְּשֶׁיָּבוֹא עָלָיו עִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה בְּאַחֲרִיתוֹ, יִפְנֶה אֶל אַנְשֵׁי-עֵצָה וּתְבוּנָה וְיִנְהַג לְפִי עֲצָתָם; וּשְׁלִישִׁי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נְכוֹחָה וְלֹא יִשְׁמַע לְקוֹלוֹ שֶׁל זֶה הַמַּדְרִיכוֹ לַנְּכוֹחָה וְלַצֶּדֶק, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת מֵהֶם בְּכָל הָעִנְיָנִים עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁגַּם שְׁפָחוֹת זְקוּקוֹת לְצֶדֶק. וּמָשְׁלוּ בָזֶה מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְלִסְטִים דְּרָכִים הַחַיִּים עַל מַה שֶּׁהֵם מְלַסְטְמִים בְּנֵי-אָדָם, שֶׁאַף הֵם אִלְמָלֵא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים בְּמִשְׁפָּט בֵּינֵיהֶם לְבֵין עַצְמָם, וְלֹא הָיוּ נוֹהֲגִים כַּהֲלָכָה בְּחַלְּקָם בֵּינֵיהֶם, הָיוּ סִדְרֵיהֶם מִתְעַרְעֲרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָבָר: רֹאשׁ לְכָל הַמִּדּוֹת הָאֲצִילוֹת הִיא הַנְּדִיבוּת וְהָאֹפִי הַטּוֹב. וּמַה יָפִים דִבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר שֶׁאָמַר:

בִּנְדִיבוּת וְאֹרֶךְ רוּחַ יְנַהֵל אַבִּיר עֲדָתוֹ,

וּנְקַלָּה הִיא לְךָ לִהְיוֹת כְּמוֹתוֹ.

וְאָמַר אַחֵר:

בַּסְּלִיחָה כָּבוֹד וּבְאֹרֶךְ רוּחַ שִׁלְטוֹן

וּבָאֱמֶת מִפְלָט לַאֲשֶׁר הוּא נָכוֹן.

וַאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ תְּהִלָּה בְּפַזְּרוֹ הוֹן

יַעֲבֹר בִּנְדִיבוּתֹו בְּמֵרוֹץ-הַכָּבוֹד רִאשׁוֹן.

אַחֲרֵי-כֵן דִּבְּרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן בְּעִנְיַן חָכְמַת הַנְהָגַת הַמְּדִינָה שֶׁל הַמְּלָכִים. אָמְרוּ הַנִּמְצָאִים: “לֹא רָאִינוּ אָדָם מְדַבֵּר בְּשַׁעַר חָכְמַת הַנְהָגַת הַמְּדִינָה כְּנַעֲרָה זוֹ. אֶפְשָׁר שֶׁתַּשְׁמִיעַ אוֹתָנוּ מַה שֶּׁהוּא מִחוּץ לְשַׁעַר זֶה”. שָׁמְעָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן מַה שֶׁאָמְרוּ וְהֵכִינָה וְאָמְרָה: “וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְשַׁעַר הַתַּרְבּוּת, הֲרֵי הוּא כַּר רְחַב-יָדַיִם. שֶׁכֵּן כּוֹלֵל הוּא בְתוֹכוֹ אֶת הַשְּׁלֵמוּת. וּכְבָר הָיָה מַעֲשֶׂה וְשָׁלְחוּ בְּנֵי-תָמִים מִשְׁלַחַת אֶל מֻעַאוִיָּה¹⁵ וְהָיָה עִמָּם אַלְאַחְנָף בֶּן קַיְס. נִכְנַס שׁוֹמֵר סִפּוֹ שֶׁל מֻעַאוִיָּה אֵלָיו לִטֹּל לָהֶם רְשׁוּת שֶׁיִּכָּנְסוּ. אָמַר לוֹ: “נשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים,אַנְשֵׁי-עִרָאק מְבַקְּשִׁים לְהִכָּנֵס אֵלֶיךָ לְדַבֵּר אִתְּךָ וְשֶׁאֶשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם”. אָמַר מֻעַאוִיָּה: “הִסְתַּכְּלוּ מִי בַדֶּלֶת?” אָמְרוּ לוֹ: “בְּנֵי-תָמִים”. אָמַר: “יִכָּנְסוּ”. נִכְנְסוּ וְאַלְאַחְנָף בֶּן קַיְס עִמָּם. אָמַר לוֹ מֻעַאוִיָּה: “גֵּשׁ אֵלַי אַבּוּ-בַחְר, שֶׁאֶשְׁמַע דְּבָרֶיךָ”. אַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ: “אַבּוּ בַּחְר, מָה עֵצָה אַתָּה מַשִּׂיאֵנִי?” אָמַר לוֹ:” נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים חֲצֵה שֵׂעַר-הָרֹאשׁ וְגֹז הַשָּׂפָם וַעֲשֵׂה הַצִּפָּרְנַיִם וּמְרֹט שְׂעַר בֵּית-הַשֶּׁחִי וְגַלַּח שְׂעַר הַבּשֶׁת וְהִשְׁתַּמֵּשׁ תָּמִיד בְּמֶחְצָצָה לְנַקּוֹת הַשִּׁנַּיִם, שֶׁשִּׁבְעִים וּשְׁתַּיִם מַעֲלוֹת בָּזֶה, וּרְחַץ אֶת כָּל גּוּפְךָ כֻּלּוֹ בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי, כַּפָּרָה לְכָל חֵטְא שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַשָּׁבוּעוֹת".

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאַלְאַחְנָף בֶּן קַיְס אָמַר לְמֻעַאוִיָּה בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁאָלוֹ:" וְהִשְׁתַּמֵּשׁ תָּמִיד בְּמֶחְצָצָה לְנַקּוֹת הַשִּׁנַּיִם, שֶׁשִּׁבְעִים וּשְׁתַּיִם מַעֲלוֹת בָּזֶה, וּרְחַץ אֶת כָּל גּוּפְךָ כֻּלּוֹ בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי, כַּפָּרָה לְכָל חֵטְא שֶׁבֵּין שְׁנֵי הַשָּׁבוּעוֹת". אָמַר לוֹ מֻעַאוִיָּה: “וּלְנַפְשְׁךָ מָה אַתָּה מְיַעֵץ?” אָמַר לוֹ: “דּוֹרֵךְ אֲנִי בְּרַגְלִי בְעֹז עַל הָאָרֶץ, וּמֵרִים אוֹתָהּ בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וּבוֹחֵן אוֹתָהּ בְּעֵינָי”. אָמַר לוֹ: “וּמַה דַּעְתְּךָ כְּשֶׁאַתָּה נִכְנַס אֶל נְשׂוּאֵי-פָנִים בְעַמְּךָ שֶׁאֵינָם נְסִיכִים?” אָמַר לוֹ: “מַרְכִּין אֲנִי אֶת רֹאשִׁי בְּבשֶׁת-פָּנִים וּפוֹתֵחַ בְּשָׁלוֹם, וְאֵינִי נִכְנַס בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיָנִי וּמְמַעֵט בִּדְבָרִים”. אָמַר לוֹ: “וּמַה דַּעְתְּךָ כְּשֶׁאַתָּה נִכְנָס אֶל הַשָּׁוִים לְךָ?” אָמַר: “אַקְשִׁיב לְמַה שֶׁהֵם אוֹמְרִים, כְּשֶׁהֵם מְדַבְּרִים, וְאֵינִי תּוֹקְפָם בְּשָׁעָה שֶׁהֵם תּוֹקְפִים אוֹתִי”. אָמַר: “וּמָה עֲצָתְךָ כְּשֶׁאַתָּה נִכְנָס אֶל נְשִׂיאֵי שִׁבְטֶךָ?” אָמַר: “שׁוֹאֵל אֲנִי בִּשְׁלוֹמָם בְּלִי תְּנוּעוֹת וּמְצַפֶּה לִתְשׁוּבָתָם. כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי לָגֶשֶׁת אֲנִי נִגָּשׁ, וּכְשֶׁהֵם מַשְׁאִירִים אוֹתִי מֵרָחוֹק אֲנִי עוֹמֵד מֵרָחוֹק”. אָמַר לוֹ: “וּמַה דַּעְתְּךָ בְּיַחַס לְאִשְּׁתֶּךָ?” אָמַר לוֹ: "וַתֵּר לִי עַל זֶה, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים “. אָמַר לוֹ: “מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי שֶׁתַּגִּיד לִי”. אָמַר לוֹ: “נוֹהֵג אֲנִי בָּהּ טוֹבוֹת וּמַרְאֶה לָהּ יְדִידוֹת שֶׁל קִרְבָה וּמְפַזֵּר עָלֶיהָ בְּיָד נְדִיבָה, שֶׁכֵּן נִבְרְאָה הָאִשָּׁה מִצֶּלַע עָקֹם”. אָמַר לוֹ: “וּמַה כְּשֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת עִמָּהּ לָבוֹא אֵלֶיהָ?” אָמַר לוֹ: “מְסַפֵּר אֲנִי עִמָּהּ עַד שֶׁאֲנִי מְפַיֵּס דַּעְתָּהּ וּמְנַשְּׁקָהּ עַד שֶׁתְּהֵא מְרַטֶּטֶת מִתְּשׁוּקָה, וּכְשֶׁהָעִנְיָן מַגִּיעַ לִידֵי זֶה הַיָּדוּעַ לְךָ, אֲנִי מַטִּילָה עַל גַּבָּהּ. וּבְשָׁעָה שֶׁהַטֵּפָּה שׁוֹקַעַת בִּמְכוֹנָהּ, אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים, עֲשֵׂה אוֹתָהּ לִבְרָכָה, וְאַל נָא תַּעֲשֶׂה אוֹתָהּ לְאָסוֹן, וְצוּר אוֹתָהּ בַּצּוּרָה הַיָּפָה בְּיוֹתֵר”. אַחֲרֵי זֶה אֲנִי קָם מֵעָלֶיהָ לִרְחָץ עַצְמִי כַּדָּת, יוֹצֵק הַמַּיִם עַל יָדַי, וְאַחַר-כָּךְ שׁוֹפֵךְ אוֹתוֹ עַל גּוּפִי, וְאַחַר-כָּךְ אֲנִי נוֹתֵן שֶׁבַח לֵאלֹהִים עַל מַה שֶּׁאָצַל לִי מִן הַחֶסֶד”. אָמַר מֻעַאוִיָּה: “יָפֶה הֲשִׁיבוֹתָ”. אָמַר לוֹ: “וְעַכְשָׁו מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?” אָמַר לוֹ: “רְצוֹנִי שֶׁתִּירָא אֱלֹהִים בְּשִׁלְטוֹנְךָ עַל נְתִינֶיךָ, וְשֶׁתִּנְהַג עִם כֻּלָּם בְּשָׁוֶה בְּצֶדֶק”. וְקָם וְיָצָא מִמְקוֹם-מוֹשָׁבוֹ שֶׁל מֻעַאוִיָּה. וּכְשֶׁפָּנָה לָלֶכֶת אָמַר מֻעַאוִיָּה: “אִלְמָלֵא לֹא הָיָה בְּעִרָאק אֶלָּא זֶה, דַּי הוּא”. הוֹסִיפָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן וְאָמְרָה: וְזֶהוּ רַק מִבְחָר מִכָּל שַׁעַר הַתַּרְבּוּת. וְדַע הַמֶּלֶךְ שָׁהָיה מֻעַיְקִב מְמֻנֶּה עַל בֵּית-הָאוֹצָר בִּזְמַן כַלִיפוּתוֹ שֶׁל עֹמָר בֶּן אַלְכַטָּאבּ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלשָׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻזְהַת אַלזַּמָאן אָמְרָה: "וְדַע הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה מֻעַיְקִבּ מְמֻנֶּה עַל בֵּית הָאוֹצָר בִּזְמַן כַלִיפוּתוֹ שֶׁל עֹמָר בֶּן אַלְכַטָּאבּ. וְהָיָה מַעֲשֶׂה וְרָאָה יוֹם אֶחָד אֶת בֶּן עֹמָר וְנָתַן לוֹ אֲדַרְכְּמוֹן מִבֵּית הָאוֹצָר, אָמַר מֻעַיְקִבּ: "וְאַחֲרֵי שֶׁנָּתַתִי לוֹ אֶת הָאֲדַרְכְּמוֹן, הָלַכְתִּי לְבֵיתִי. לֹא יָשַׁבְתִּי עַד שֶׁבָּא שָׁלִיחַ מֵעֹמָר לִקְרֹא לִי. נִבְהַלְתִּי מִפָּנָיו וּבָאתִי אֵלָיו וּמָצָאתִי אֶת הָאֲדַרְכְּמוֹן בְּיָדוֹ וְאָמַר לִי: “אוֹי לְךָ, מֻעַיְקִב, מָצָאתִי מַשֶּׁהוּ הַנּוֹגֵעַ לְנַפְשְׁךָ”. אָמַרְתִּי לוֹ: “וּמַה הוּא, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים?” אָמַר: “בְּיוֹם תְּחִיַּת-הַמֵּתִים תַּעֲמֹד לְדִין עִם אֻמָּתוֹ שֶׁל מֻחַמָּד יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם בִּדְבַר אֲדַרְכְּמוֹן זֶה”. וְכָתַב עֹמָר אֶל אַבּוּ-מוּסָא אַלְאַשְׁעַרִי¹⁶ מִכְתָּב וְזֶה תָּכְנוֹ: “כְּשֶׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִכְתָּב זֶה, תִּתֵּן לִבְנֵי-אָדָם מַה שֶׁמַּגִּיעַ לָהֶם וּשְׁלַח אֵלַי מַה שֶּׁנִּשְׁאַר”.וְכֵן עָשָׂה. וּכְשֶׁעָלָה עֹתְמָאן אַחֲרָיו עַל כִּסֵּא הַכַלִיפוּת כָּתַב כָּזֹאת לְאַבּוּ מוּסָא וְעָשָׂה כֵן וֶהֱבִיאוֹ זִיָאד עִמּוֹ. וּכְשֶׁהִנִּיחַ אֶת הַמִּסִּים לִפְנֵי עֹתְמָאן, בָּא בְּנוֹ וְלָקַח מֵהֶם אֲדַרְכְּמוֹן, בָּכָה זִיָאד. אָמַר לוֹ עֹתְמָאן: “מַה הוּא שֶׁהֱבִיאֲךָ לִידֵי בֶכִי?” אָמַר לוֹ: “הֵבֵאתִי לְעֹמָר בֶּן אַלְאַכַטָּאבּ כְּמוֹ זֶה וְלָקַח בְּנוֹ אֲדַרְכְּמוֹן, וְצִוָּה לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ בְכֹחַ, וּבִנְךָ לָקַח וְלֹא רָאִיתִי אָדָם שֶׁיּוֹצִיאֶנּוּ מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ מַשֶּׁהוּ”. אָמַר עֹתְמָאן: “וְהֵיכָן תִּמְצָא כְּעֹמָר?” – וְסִפֵּר זַיְד בֶּן אַסְלַם בְּשֵׁם אָבִיו שֶׁאָמַר: “יָצָאתִי עִם עֹמָר בְּאוֹתוֹ לַיְלָה עַד שֶׁנִּשְׁקְפָה אֵלֵינוּ אֵשׁ דּוֹלֶקֶת. אָמַר לִי: “בֶּן אַסְלַם דּוֹמֶה אֲנִי, שֶׁנּוֹסְעִים הֵם אֵלֶּה שֶׁצִּנָּה תְקָפָתַם, בּוֹא וְנִגַּשׁ אֲלֵיהֶם”. הָלַכְנוּ עַד שֶׁהִגַּעְנוּ אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה אִשָּׁה מַצִּיתָה אֵשׁ מִתַּחַת לִקְדֵרָה, וּשְׁנֵי תִּינוֹקוֹת עִמָּהּ, מְיַלְּלִים. אָמַר לָהֶם עֹמָר: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, בַּעֲלֵי-הָאוֹר. – שֶׁלֹּא טוֹב הָיָה בְּעֵינָיו לֵאמֹר:” בַּעֲלֵי-הָאֵשׁ – מָה עִנְיַנְכֶם?” אָמְרָה לוֹ: “תָּקְפוּ אוֹתָנוּ הַלַּיְלָה וְהַצִּנָּה”. אָמַר לָהּ: “וּמַה לְאֵלֶּה שֶׁהֵם מְיַלְּלִים?” אָמְרָה: “מֵחֲמַת הָרָעָב”. אָמַר לָהּ: “וּמַה הִיא קְדֵרָה זוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “מַיִם, שֶׁאַשְׁתִּיק אוֹתָם בָּהֶם, וְעֹמָר בֶּן אַלְכַטָּאבּ הוּא שֶׁעָתִיד לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן בִּגְלָלָם בְּיוֹם תְּחִיַּת-הַמֵּתִים”. אָמַר לָהּ: “וּמַה הוּא שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְהוֹדִיעַ אֶת עֹמָר עַל דְּבַר מַצָּבָם”. אָמְרָה לוֹ: “כֵּיצַד יָכוֹל הוּא לְקַבֵּל לְיָדָיו אֶת הַשִּׁלְטוֹן עַל בְּנֵי-אָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ שָׂם לִבּוֹ אֲלֵיהֶם”. פָּנָה עֹמָר אֵלַי וְאָמַר לִי: “בּוֹא וְנֵלֵךְ”. יָצָאנוּ אָצִים עַד שֶׁבָּאנוּ לְבֵית-הָאוֹצָר שֶׁמִּמֶּנּוּ מוֹצִיאִים אֶת כָּל הַצְּרָכִים. הוֹצִיא שַׂק שֶׁקֶּמַח בְּתוֹכוֹ וּכְלִי שֶׁשֻּׁמָּן בְּתוֹכוֹ, וְאָמַר: “הַעֲמֵס זֶה עָלַי”, אָמַרְתִּי: “אֲנִי אֶשָּׂא אוֹתָם בִּמְקוֹמְךָ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים”. אָמַר: “כְּלוּם תִּשָּׂא תַּחְתַּי אֶת נֵטֶל-עֲווֹנוֹתַי בְּיוֹם תְּחִיַּת-הַמֵּתִים?” הֶעֱמַסְתִּי אוֹתָם עָלָיו וְיָצָאנוּ אָצִים עַד שֶׁהֵטַלְנוּ אֶת הַשַּׂק אֶצְלָהּ. הוֹצִיא מַשֶּׁהוּ מִן הַקֶּמַח וְאָמַר לָאִשָּׁה: “הַנִּיחִי זֹאת לִי”. וְהָיָה נוֹפֵחַ בָּאֵשׁ מִתַּחַת לַקְּדֵרָה. וְהָיָה זְקָנוֹ מְגֻדָּל עַד מְאֹד, וְרָאִיתִי אֶת הֶעָשָׁן יוֹצֵא מִתּוֹךְ זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְבַשֵּׁל. נָטַל קְצָת מִן הַשֻּׁמָּן וַהֱטִילוֹ לְתוֹכָהּ, וְאָמַר: “הַאֲכִילִי אוֹתָם וַאֲנִי מְצַנֵּן לָהֶם”. וְלֹא פָּסַק מִכָּךְ עַד שֶׁאָכְלוּ וְשָׂבְעוּ, וְעָזַב אֶת הַשְּׁאָר אֶצְלָהּ, וּפָנָה אֵלַי וְאָמַר: “רָאִיתִי שֶׁהָרָעָב הוּא שֶׁהֱבִיאָם לִידֵי בְּכִי, וְלֹא חָפַצְתִּי לַעֲבֹר מִשָּׁם עַד שֶׁתִּתְבָּרֵר לִי סִבַּת הָאוֹר שֶׁרְאִיתִיו”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שנֻזְהַת אַלזַּמָאן אָמְרָה: אָמְרוּ שֶׁעֹמָר פָּגַשׁ רוֹעֶה עֶבֶד. בִּקֵּשׁ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ שֶׂה. אָמַר לוֹ: “אֵינוֹ שֶׁלִּי”. אָמַר לוֹ: “אַתָּה הוּא זֶה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ”. קָנָה אוֹתוֹ וְשִׁחְרְרוֹ וְאָמַר: “אֱלֹהִים, כְּשֵׁם שֶׁחוֹנַנְתָּ אוֹתוֹ שִׁחְרוּר קָטָן זֶה חָנֵּנִי אֶת הַשִּׁחְרוּר הַגָּדוֹל”¹⁷, וְאָמְרוּ: הָיָה עֹמָר מַאֲכִיל אֶת הַמְשָׁרְתִים חָלָב, וְאוֹכֵל בְּעַצְמוֹ מַאֲכָל גַּס, וּמַלְבִּישׁ אוֹתָם בְּגָדִים נָאִים וְלוֹבֵשׁ לְבוּשׁ הַגַּס, וְהָיָה נוֹתֵן לִבְנֵי-אָדָם מַה שֶּׁמַגִּיעַ לָהֶם וּמוֹסִיף עַל מַה שֶׁנָּתַן לָהֶם. נָתַן לְאָדָם אֶחָד אַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָר וְהוֹסִיף אֶלֶף. אָמְרוּ לוֹ: “כְּלוּם לֹא תוֹסִיף לְבִנְךָ כְּשֵׁם שֶׁהוֹסַפְתָּ לְזֶה?” אָמַר לָהֶם: “זֶה עָמַד אָבִיו בְּמַעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה”¹⁸ וְאָמַר חַסַן: "מַעֲשֶׂה וְהֵבִיאוּ לְעֹמָר מָמוֹן רָב. בָּאָה אֵלָיו חַפְצָה¹⁹ בִּתּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, הָבָה חֵלֶק הַקִּרְבָה”. אָמַר לוֹ: “אָמְנָם צִוָּה אֱלֹהִים לָתֵת חֵלֶק לַקָּרוֹב, וְאוּלָם מִמָּמוֹנִי וְלֹא מִמָּמוֹן הַמֻּסְלִמִים. לֹא כֵן חַפְצָה, אָכֵן הִשְׂבַּעְתְּ רָצוֹן אֶת קְרוֹבַיִךָ, וְאוּלָם הִכְעַסְתְּ אֶת אָבִיךְ”. קָמָה וּפָנֶיהָ חָפוּ. וְאָמַר בֶּן-עֹמָר: “הִתְפַּלַּלְתִּי בְשָׁנָה מִן הַשָּׁנִים לֵאלֹהִים בִּתְחִנָּה שֶׁיַּרְאֵנִי שׁוּב אֶת פְּנֵי אָבִי הַמֵּת, עַד שֶׁרְאִיתִיו כְּשֶׁהוּא מוֹחֶה אֶת הַזֵּעָה מֵעַל מִצְחוֹ”. אָמַרְתִּי לוֹ: “מַה מַּצָּבְךָ, אָבִי?” אָמַר: “אִלְמָלֵא רַחֲמֵי אֱלֹהִים אָבַד אָבִיךָ”.

אַחֲרֵי-כֵן אָמְרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן: שְׁמַע, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי מִן הַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי, הַיְנוּ שַׁעַר הַתַּרְבּוּת וְהַמִּדּוֹת הַנַּעֲלוֹת מִתּוֹךְ מָסוֹרוֹת אֵלֶּה שֶׁקָּמוּ אַחֲרֵי הַנָּבִיא וְהַיְשָׁרִים. חַסַן אַלְבַּצְרִי הָיָה אוֹמֵר: אֵין נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, מִבְּלִי שֶׁיְּהֵא מִצְטָעֵר עַל שְׁלשָׁה דְּבָרִים: עַל שֶׁמָּנַע עַצְמוֹ מִלֵהָנוֹת מִמַּה שֶׁצָּבַר, וְעַל שֶׁלֹּא הִשִּׂיג מַה שֶּׁקִּוָּה לוֹ, וְעַל שֶׁלֹּא הִצְטַיֵּד בְּמִדָּה מְרֻבָּה²⁰ לְמַה שֶׁהוּא עָתִיד לוֹ. וְאָמְרוּ לְסֻפְיָאן: אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הוֹן שֶׁיִּמָּנֶה עִם זֶה עַל הַסַּגְפָנִים? אָמַר: “הֵן, כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא בְאֹרֶךְ-רוּחַ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּאָה עָלָיו צָרָה, וּכְשֶׁהוּא מוֹדֶה לֵאלֹהִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְּנָה לוֹ טוֹבָה”. וְאָמְרוּ: כְּשֶׁהִגִּיעָה שְׁעָתוֹ שֶׁל עַבֵּד-אַללָּהּ בֶּן שַׁדָּאד לָמוּת, הֵבִיא לְפָנָיו אֶת בְּנוֹ מֻחַמָּד. וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: "רוֹאֶה אֲנִי אֶת הַקּוֹרֵא לַמָּוֶת שֶׁכְּבָר קָרָא לִי. יְרָא אֶת אֱלֹהֶיךָ בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי וְהוֹדֵה לֵאלֹהִים עַל מַה שֶּׁהֵיטִיב עִמְּךָ וֶהֱוֵה דוֹבֵר אֱמֶת, שֶׁהַכָּרַת-טוֹבָה מְבִיאָה לְתוֹסֶפֶת טוֹבָה, וְיִרְאַת אֱלֹהִים הִיא הַצֵּידָה הַטּוֹבָה בְיוֹתֵר לָעוֹלָם-הַבָּא, כְּמָה שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם:

וְלֹא אֶרְאֶה אשֶׁר בִּצְבִירַת מָמוֹן,

וְאוּלָם יְרֵא הָאֱלֹהִים אָשְׁרוֹ נָכוֹן.

וְיִרְאַת אֱלֹהִים הַטּוֹבָה בְּצֵידָה לְדַרְכְּךָ,

וְעִם אֱלֹהִים תִּמְצָא אֶת אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ לְךָ.

אַחַר-כָּךְ אָמְרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן: יִשְׁמַע נָא הַמֶּלֶךְ פְּרָטִים אֵלּוּ מֵהַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי לַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהּ: “וּמַה הֵם?” אָמְרָה: "כְּשֶׁעָלָה עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז²¹ לְכַלִיפוּת, בָּא אֶל קְרוֹבָיו וְנָטַל כָּל מַה שֶׁהָיָה בְיָדָם וְשָׂם אוֹתוֹ בְּבֵית-הָאוֹצָר, בָּאּו בְנֵי-אֻמַּיָּה בְּהוּלִים אֶל דּוֹדָתוֹ אֲחוֹת אָבִיו פָאטִמָה בַּת מַרְוָאן. שָׁלְחָה וְאָמְרָה לוֹ: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֶפָּגֵשׁ אִתְּךָ”. בָּאָה אֵלָיו. הוֹרִידָה מֵעַל פִּרְדָּתָהּ. כְּשֶׁיָּשְׁבָה עַל מְקוֹמָהּ אָמַר לָהּ: “דּוֹדָתִי, דַּבְּרִי אַתְּ רִאשׁוֹנָה, שֶׁהֲרֵי דָּבָר לָךְ אֵלַי. הַגִּידִי מַה בַּקָּשָׁתֵךְ?” אָמְרָה לוֹ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, לְךָ הַזְּכוּת לְדַבֵּר רִאשׁוֹן, שֶׁבִּינָתְךָ חוֹדֶרֶת לְמַה שֶׁנֶּעֱלָם מֵהָבִין”. אָמַר עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז: “אֱלֹהִים שָׁלַח אֶת מֻחַמָּד לְרַחֲמִים לִבְנֵי-אָדָם אֵלֶּה וְעֹנֶשׁ לִבְנֵי-אָדָם אֲחֵרִים, אַחַר-כָּךְ בָּחַר לוֹ לְמֻחַמָּד אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, וַאֲסָפוֹ אֵלָיו”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻזְהַת אַלזַּמָאן אָמְרָה: “אָמַר עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז: הֲרֵי שָׁלַח אֱלֹהִים אֶת מֻחַמָּד, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם – רַחֲמִים לִבְנֵי-אָדָם אֵלֶּה וְעֹנֶשׁ לִבְנֵי-אָדָם אֲחֵרִים. אַחַר-כָּךְ בָּחַר לוֹ לְמֻחַמָּד אֶת אֵלֶּה שֶׁהָיוּ עִמּוֹ, וְאָסַף אוֹתוֹ אֵלָיו, וְעָזַב לִבְנֵי-אָדָם נָהָר שֶׁיְּרַוּוּ אֶת צִמְאוֹנָם בּוֹ. אַחֲרֵי כֵן קָם אַבּוּ-בַּכְּר הַצַּדִּיק לְכַלִיף אַחֲרָיו, וְהִזְרִים אֶת הַנָּהָר בְּזִרְמוֹ וְעָשָׂה אֶת הָרָצוּי לֵאלֹהִים. אַחֲרָיו קָם עֹמָר וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה כַּבִּיר, וְנִלְחַם מִלְחֲמוֹת-הַקֹּדֶשׁ שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דֻגְמָתָן. וּכְשֶׁקָּם עֹתְמָאן נִבְקַע הַנָּהָר וְנִפְרַד מִמֶּנּוּ נָהָר שֵׁנִי. אַחֲרֵי-כֵן מָשַׁל מֻעָאוִיָּה וְנִבְקְעוּ מִמֶּנּוּ הַנְּהָרוֹת. וְלֹא פָּסְקוּ לִבְקֹעַ נְהָרוֹת כְּדֻגְמָתוֹ גַּם יַזִיד וְצֶאֱצָאֵי מַרְוָאן כְּעַבְּד אַלְמָאלִךְּ וְאַלְוַלִיד וְסֻלַיְמָאן, עַד שֶׁהִגִּיעַ הַשִּׁלְטוֹן אֵלָי. וּרְצוֹנִי אֲנִי הוּא לְהַחֲזִיר אֶת הַנָּהָר כְּפִי שֶׁהָיָה בְרֵאשִׁיתוֹ”. אָמְרָה פָאטִימָה: “לֹא חָפַצְתִּי אֶלָּא לְדַבֵּר אִתְּךָ וּלְשׂוֹחֵחַ, וְאִם אֵלֶּה דְּבָרֶיךָ שׁוּב אֵינִי אוֹמֶרֶת לְךָ דָּבָר”. חָזְרָה אֶל בְּנֵי-אֻמַיָּה וְאָמְרָה לָהֶם:" טַעֲמוּ אֶת תּוֹצְאוֹת קִרְבַתְכֶם קִרְבַת-מִשְׁפָּחָה לְעֹמָר".

אָמְרוּ: כְּשֶׁהִגִּיעָה שַׁעְתּוֹ שֶׁל עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָסַף אֶת יְלָדָיו סְבִיבוֹתָיו, אָמַר לוֹ מַסְלַמָה בֶּן עַבְּד אַלְמָאלִךְּ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, כֵּיצַד זֶה תַּעֲזֹב אֶת יְלָדֶיךָ עֲנִיִּים, וְאַתָּה רוֹעָם? הֲרֵי כָּל זְמַן שָׁאַתָּה חַי, לֹא יוּכַל אָדָם לִמְנֹעַ אוֹתְךָ מִתֵּת לָהֶם מִבֵּית-הָאוֹצָר דֵּי סִפּוּקָם, וּכְדַאי הוּא זֶה יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתוֹ לְזֶה שֶׁיִּמְשֹׁל אַחֲרֶיךָ”. הֵצִיץ בּוֹ עֹמָר הֲצָצָה שֶׁל כַּעַס וְתִמָּהוֹן וְאָמַר: “הוֹי מַסְלַמָה, כָּל יָמַי מְנַעְתִּים מִזֶּה, וְכֵיצַד זֶה אֶהְיֶה לְאֻמְלָל עַל-יָדָם אַחֲרֵי מוֹתִי? וַהֲרֵי יְלָדַי בֵּין שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל בְּנֵי-אָדָם הֵם: אִם יִהְיוּ שׁוֹמְעִים לְמִצְוַת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, הֲרֵי יַצְלִיחַ אֱלֹהִים דַּרְכָּם, וְאִם מַמְרִים יִהְיוּ, הֲרֵי אֵינִי רוֹצֶה לַעֲזֹר לָהֶם בְּמִרְיָם. הוֹי מַסְלַמָה, הֲרֵי יַחַד הָיִינוּ, אֲנִי וְאָתָּה, בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד כְּשֶׁקָּבְרוּ אֶחָד מִבְּנֵי מַרְוָאן, וַתִּשָּׂאֵנִי עֵינִי וָאֵרֶא אוֹתוֹ כְּמוֹ בַּחֲלוֹם כְּשֶׁהוּא מָסוּר לְעֹנֶשׁ מֵעָנְשֵׁי אֱלֹהִים יִתְהַדֵּר וְיִתְעַלֶּה, וְנִבְהַלְתִּי וּרְעָדָה אֲחָזַתְנִי, וְקִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי לִפְנֵי אֱלֹהִים, שֶׁלֹּא אֶנְהַג כְּמִנְהָגוֹ כְּשֶׁאַגִּיעַ לְשִׁלְטוֹן, וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי בָּזֶה כָּל יְמֵי חַיָּי, וּמְקַוֶּה אֲנִי שֶׁאֶזְכֶּה לַחֲנִינַת אֱלֹהִים”. אָמַר מַסְלַמָה: "מַעֲשֶׂה וּמֵת אָדָם אֶחָד וְהָיִיתִי בִּשְׁעַת קְבוּרָתוֹ. וּכְשֶׁנִּגְמְרָה קְבוּרָתוֹ נְשָׂאַתְנִי עֵינִי וְרָאִיתִי אוֹתוֹ כִּרְאוֹת הַיָּשֵׁן בַּחֲלוֹם, בְּתוֹךְ גַּן, שֶׁנְּהָרוֹת זוֹרְמִים בְּתוֹכוֹ וְעָלָיו בִּגְדֵי-לָבָן. נִגַּשׁ אֵלַי וְאָמַר: “לְשֵׁם זֶה יַעֲשׂוּ טוֹב הָעוֹשִׂים טוֹב”.

וּמֵעֵין זֶה יֵשׁ הַרְבֵּה. וְאָמַר אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הָאֵמוּן: "הָיִיתִי חוֹלֵב הַצֹּאן בִּזְמַן כַלִיפוּתוֹ שֶׁל עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז. פַּעַם אַחַת פָּגַשְׁתִּי רוֹעֶה, וְרָאִיתִי עִם צֹאנוֹ זְאֵב אוֹ זְאֵבִים, וְדוֹמֶה הָיִיתִי שֶׁכְּלָבִים הֵם, שֶׁכֵּן לֹא רָאִיתִי זְאֵבִים קֹדֶם לָכֵן. אָמַרְתִּי לוֹ: “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בִּכְלָבִים אֵלֶּה?” אָמַר לִי: “אֵין הֵם כְּלָבִים, זְאֵבִים הֵם”. אָמַרְתִּי לוֹ: “כְּלוּם יִהְיוּ זְאֵבִים בְּתוֹךְ הַצֹּאן וְלֹא יַזִּיקוּם?” אָמַר לִי: “כְּשֶׁהָרֹאשׁ בָּרִיא, בָּרִיא הַגּוּף”.

וְהָיָה מַעֲשֶׂה וְדָרַשׁ עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז דְּרָשָׁה מֵעַל גַּבֵּי בִּימָה שֶׁל חֵמָר. הִלֵּל אֶת אֱלֹהִים וְשִׁבְּחוֹ, וְאַחַר-כָּךְ אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים. אָמַר: “הוֹי, בְּנֵי-אָדָם, תַּקְּנוּ אֶת תּוֹכְכֶם שֶׁיְּתֻקַּן בַּרְכֶם כְּלַפֵּי אֲחֵיכֶם, וְהָסִירוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת דַּאֲגַתְכֶם לָעוֹלָם הַזֶּה, וּדְעוּ שֶׁאֵין בֶּן-אָדָם מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעָדֵיכֶם אַתֶּם, שֶׁקָּם מִבֵּין הַמֵּתִים לִתְחִיָּה. מֵת עַבְּד אַלְמָאלִךְּ וְכָל אֵלֶּה שֶׁקָּדְמוּ לוֹ, וְאַף עֹמָר מוֹת יָמוּת הוּא וְכָל אֵלֶּה שֶׁיָּקוּמוּ אַחֲרָיו”. אָמַר לוֹ מַסְלַמָה: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, אֶפְשָׁר נַעֲשֶׂה לְךָ סָמוֹכָה שֶׁתִּשָּׁעֵן עָלֶיהָ?” אָמַר לוֹ: “חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִמֶּנָּה חֵטְא עַל צַוָּארִי בְּיוֹם תְּחִיַּת-הַמֵּתִים”. אַחַר-כָּךְ זָעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וְנָפַל מִתְעַלֵּף לָאָרֶץ. אָמְרָה פָאטִימָה: “הוֹי מִרְיָם, הוֹי מֻזָאחִים, הוֹי פְּלוֹנִי, שִׂימוּ לִבְּכֶם לָאִישׁ הַזֶּה”. נִגְּשָׁה פָאטִימָה וְהָיְתָה זוֹרֶקֶת עָלָיו מַיִם וּבוֹכָה, עַד שֶׁהִתְעוֹרֵר מֵהִתְעַלְפוּתוֹ. רָאָה אוֹתָהּ בּוֹכָה, אָמַר לָהּ: “מַה הֱבִיאֵךְ לִידֵי בְּכִי, פָאטִמָה?” אָמְרָה לוֹ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, רְאִיתִיךָ מוּטָל בְּתוֹכֵנוּ בְּלִי רוּחַ חַיִּים, וְהִרְהַרְתִּי כֵּיצַד תִּהְיֶה מוּטָל לִפְנֵי אֱלֹהִים יִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה בְּמִיתָתְךָ וַעֲזִיבָתְךָ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וּפְרִידָתְךָ מֵאִתָּנוּ, וְזֶה שֶׁהֱבִיאַנִי לִידֵי בֶּכִי”. אָמַר לָהּ: “רַב לָךְ, פָאטִמָה, מַגְזִימָה אַתְּ”. בִּקֵּשׁ לָקוּם, הִתְרוֹמֵם וְנָפַל. אִמְּצָה אוֹתוֹ פָאטִמָה אֵלֶיהָ, וְאָמְרָה: “בְּאָבִי וּבְאִמִּי אֶפְדֶּךָ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, לֹא נוּכַל עוֹד כֻּלָּנוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ”.

אַחֲרֵי זֶה אָמְרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן לְאָחִיהָ שַׁרְכָּאן וּלְאַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים:" זֶהוּ סוֹף הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי לַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן".

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻזְהַת אַלזַּמָאן אָמְרָה לְאָחִיהָ שַׁרְכָּאן וּלְאַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים: “זֶהוּ סוֹף הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי לַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן”.

מַעֲשֶׂה הָיָה וְכָתַב עֹמָר בֶּן אַלְעַזִיז לָעוֹלִים לָחֹג בְּמַכָּה: "וְאוּלָם אַחֲרֵי זֶה, הֲרֵינִי מֵעִיד לִפְנֵי אֱלֹהִים בַּחֹדֶשׁ הַקָּדוֹשׁ וּבָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּבְיוֹם הֶחָג הַגָּדוֹל, שֶׁנָּקִי אָנֹכִי מֵעֲוֹן הָעֹשֶׁק שֶׁעָשְׁקוּ אֶתְכֶם וּמֵחֵטְא הַפְּגִיעָה שֶׁפָּגְעוּ בָכֶם אֵלֶּה שֶׁתָּקְפוּ אֶתְכֶם. לֹא צִוִּיתִי עַל זֶה וְלֹא בִקַּשְׁתִּי זֹאת וְלֹא שָׁמַעְתִּי עַל שׁוּם עִנְיָן מֵעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְלֹא הִגִּיעַ אֵלַי הַדָּבָר. וּמְקַוֶּה אֲנִי, שֶׁיִּהְיֶה נִמּוּק לִסְלִיחָה לִי זֶה שֶׁאֵין רְשׁוּת מִמֶּנִּי לַעֲשֹׁק אָדָם, שֶׁכֵּן עָתִיד אֲנִי לִתֵּן דִּין-וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל עָשׁוּק. וְאָכֵן אִם נְצִיב מִנְּצִיבַי, מִי שֶׁהוּא יִשְׂטֶה מִן הַצֶּדֶק וְיַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לְפִי הַסֵּפֶר וְהַחֹק, אֵין עֲלֵיכֶם לִשְׁמֹעַ לְקוֹלוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַיָּשָׁר. וְאָמַר יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים: “אֵינִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיּוּסַר מֵעָלַי הַמָּוֶת, שֶׁכֵּן הוּא הַדָּבָר הָאַחֲרוֹן, שֶׁעָלָיו יִטֹּל הַמַּאֲמִין שָׂכָר”.

וְאָמַר אַחַד הָאֲנָשִׁים הַמְּהֵימָנִים: "בָּאתִי אֶל נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה כַלִיף, וְרָאִיתִי לְפָנָיו שְׁנֵים-עָשָׂר אֲדַרְכְּמוֹן, צִוָּה לָשִׂים אוֹתָם בְּבֵית-הָאוֹצָר. אָמַרְתִּי לוֹ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, הֲרֵי אַתָּה מְרוֹשֵׁשׁ אֶת יְלָדֶיךָ וְעוֹשֶׂה אוֹתָם אֲנָשִׁים חַסְרֵי-כֹּל. לוּ הוֹרַשְׁתָּ מַשֶּׁהוּ בְּצַוָּאָתְךָ לָהֶם וּלְאֵלֶּה מִבְּנֵי-מִשְׁפַּחְתְּךָ הָעֲנִיִּים”. אָמַר לִי: “גֵּשׁ אֵלַי. נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו, אָמַר לִי: “בַּאֲשֶׁר לָזֶה שֶׁאָמַרְתָּ: אַתָּה מְרוֹשֵׁשׁ אֶת יְלָדֶיךָ, הוֹרֵש בְצַוָּאָתְךָ מַשֶּׁהוּ לָהֶם וּלְאֵלֶּה מִבְּנֵי-מִשְׁפַּחְתְּךָ הָעֲנִיִּים, אֵין הַדָּבָר כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁהִפְקַדְתִּי אֶת יְלָדַי וְאֶת אֵלֶּה מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי הָעֲנִיִּים בְּיַד אֱלֹהִים, וְהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הֵם אֶחָד מִשְּׁנֵי סוּגֵי בְּנֵי-אָדָם: אִם הוּא אָדָם יְרֵא אֱלֹהִים, הֲרֵי יָשִׂית לוֹ אֱלֹהִים מוֹצָא טוֹב, וְאִם אָדָם הָעוֹמֵד בְּמִרְיוֹ הוּא, הֲרֵי אֲנִי לֹא אֲחַזֵּק אוֹתוֹ בְּמִרְיוֹ כְלַפֵּי אֱלֹהִים”. אַחַר-כָּךְ שָׁלַח וְהֵבִיא אוֹתָם לְפָנָיו, וְהָיוּ שְׁנֵים-עָשָׂר בָּנִים זְכָרִים. כְּשֶׁהִסְתַּכֵּל בָּהֶם זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמַר: הֲרֵי אֲבִיכֶם בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי אֵלֶּה: אִם זֶה שֶׁתַּעֲשִׁירוּ וְיִכָּנֵס אֲבִיכֶם לְגֵיהִנֹּם, אוֹ שֶׁתִּהְיוּ עֲנִיִּים וְיִכָּנֵס אֲבִיכֶם לְגַן-עֵדֶן, וּכְנִיסַת אֲבִיכֶם לְגַן-עֵדֶן חָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁתַּעֲשִׁירוּ, קוּמוּ וֵאלֹהִים יִשְׁמֹר עֲלֵיכֶם, שֶׁכֵּן הִפְקַדְתִּי עִנְיַנְכֶם בִּידֵי אֱלֹהִים”.

וְאָמַר כָאלִד בֶּן צַפְוָאן: נִטְפַּל אֵלַי יוֹסֵף בֶּן עֹמָר בְּדַרְכִּי, כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֶל הִשָׁאם בְּן עַבְּד אַלמָאלִךְּ²² כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלָיו, כְּבָר יָצָא עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ וְעִם מְשָׁרְתָיו. חָנָה בְמָקוֹם אֶחָד וְנָטוּ לוֹ אֹהֶל. כְּשֶׁיָּשְׁבוּ הָאֲנָשִׁים בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם, נִגַּשְׁתִּי לִקְצֵה הַשָּׁטִיחַ שֶׁיָּשַׁב עָלָיו וְהִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ, וּכְשֶׁנָּחוּ עֵינַי עַל עֵינָיו אָמַרְתִּי לוֹ: “יָרֵק אֱלֹהִים עָלֶיךָ חַסְדּוֹ כְתֻמּוֹ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, וְיָשֵׂם אֶת עִנְיָנֵי הַמִּשְׂרָה שֶׁשָּׂם עָלֶיךָ מִתְנַהֲלִים נְכוֹחָה וְלֹא יְעַרְבֵּב בְּשִׂמְחָתְךָ דֶּמַע רָע, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, אֵינִי מוֹצֵא לְךָ עֵצָה טוֹבָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר סִפּוּרֵי אֵלֶּה שֶׁקָּדְמוּ לְךָ לְפָנֶיךָ, מִן הַמְּלָכִים”. הִתְנַשֵּׂא וְיָשַׁב הָכֵן, אַחֲרֵי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב מֻטֶּה וְאָמַר: “תֵּן מַה שֶׁאִתְּךָ, בֶּן צַפְוָאן”. אָמַרְתִּי: "נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, מַעֲשֶׂה וְיָצָא מֶלֶךְ מִן הַמְּלָכִים לְפָנֶיךָ, בְּדוֹר שֶׁלִּפְנֵי דוֹרְךָ זֶה לְאֶרֶץ זוֹ, וְאָמַר לָעוֹמְדִים לְפָנָיו: “רְאִיתֶם גְּדֻלָּה מֵעֵין זוֹ שֶׁאֲנִי בָּהּ? וּכְלוּם נִתַּן לְאָדָם מַה שֶׁנִּתַּן לִי?” הָיָה אֶצְלוֹ אָדָם מִשְּׁיָרֵי בְנֵי-הַסַּמְכָא וְהַתּוֹמְכִים בָּאֱמֶת הַנּוֹהֲגִים עַל פִּיהָ וְאָמַר: “הַמֶּלֶךְ, אַתָּה שָׁאַלְתָּ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה. נוֹתֵן אַתָּה לִי רְשׁוּת שֶׁאָשִׁיב עָלֶיהָ?” אָמַר לוֹ: “הֵן”. אָמַר לוֹ: “מַה דַּעְתְּךָ? זֶה שֶׁאַתָּה נִמְצָא בוֹ דָבָר שֶׁלֹּא יִפָּסֵק הוּא אוֹ דָּבָר שֶׁיִּפָּסֵק?” אָמַר לוֹ: “דָּבָר שֶׁעָתִיד לְהִפָּסֵק הוּא”. אָמַר לוֹ: “מַה לִּי אֵפוֹא שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּדָבָר שֶׁיִּפָּסֵק, שֶׁתֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ זְמַן מֻעָט, וְאַתָּה עָתִיד לִתֵּן עָלָיו דִּין-וְחֶשְׁבּוֹן זְמַן אָרֹךְ, וְשֶׁבִּשְׁעַת הַחֶשְׁבּוֹן תִּהְיֶה אַתָּה עָרֵב לוֹ”. אָמַר לוֹ: “וְהֵיכָן הַמִּפְלָט, וּמַה הוּא זֶה שֶׁאֶשְׁאַף אֵלָיו?” אָמַר לוֹ: “הוּא בָּזֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּמַלְכוּתְךָ וְתְהֵא נוֹהֵג עַל-פִּי מִצְוַת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, אוֹ שֶׁתִּלְבַּשׁ בְּלוֹיֵי-סְחָבוֹתֶיךָ וְתַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים עַד שֶׁיַּגִּיעַ יוֹם מִיתָתְךָ. וּכְשֶׁיַּעֲלֶה הַשַּׁחַר אֲנִי חוֹזֵר אֵלֶיךָ”. אָמַר כַאלִד בֶּן צַפְוָאן: “אַחֲרֵי זֶה דָּפַק הָאִישׁ עַל דַּלְתּוֹ בַשַּׁחַר, וּמְצָאוֹ שֶׁכְּבָר הִנִּיחַ כִּתְרוֹ וּמִתְכּוֹנֵן לְחַיֵּי נְזִירוּת מֵרֹב מַה שֶּׁלָּקַח מוּסָר”. בָּכָה הִשָּׁאם בֶּן עַבְּד אַלְמָאלִךְּ בְּכִי רָב, עַד שֶׁנִּתְרַטֵּב זְקָנוֹ, וְצִוָּה לְהָסִיר כָּל מַה שֶׁעָלָיו מִן הַפְּאֵר, וְלֹא יָצָא מִפֶּתַח אַרְמוֹנוֹ. בָּאוּ עֲבָדָיו הַמְשֻׁחְרָרִים וְסָרִיסָיו אֶל כַאלִד בֶּן צַפְוָאן וְאָמְרוּ: “כְּלוּם תַּעֲשֶׂה כָּזֹאת בִּנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים? הֵפַרְתָּ אֶת תַּעֲנוּגוֹ וּמֵרַרְתָּ אֶת חַיָּיו”.

אָמְרָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן לְשַׁרְכָּאן: “וְכַמָּה יֵשׁ בְּשַׁעַר זֶה מִן הָעֵצוֹת הַטּוֹבוֹת, אַךְ אֲנִי קָצַר כֹּחִי לְהָבִיא לְפָנֶיךָ כָּל מַה שֶּׁבְּשַׁעַר זֶה בְּמוֹשָׁב אֶחָד”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וְשִׁבְעָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻּזְהַת אַלזַּמָאן אָמְרָה לְשַׁרְכָּאן: “וְכַמָּה יֵשׁ בְּשַׁעַר זֶה מִן הָעֵצוֹת הַטּוֹבוֹת, אַךְ אֲנִי קָצַר כֹּחִי לְהָבִיא לְפָנֶיךָ כָּל מַה שֶּׁבְּשַׁעַר זֶה בְּמוֹשָׁב אֶחָד. וְאוּלָם בְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים, מֶלֶךְ הַדּוֹר, יִהְיֶה טוֹב”. אָמְרוּ הַקָּאצִים: “נַעֲרָה זוֹ פֶּלֶא הַזְּמָן הִיא וּפְנִינָה יְחִידָה בַּדּוֹר וּבָעִתִּים כֻּלָּן, שֶׁכֵּן לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ כָּזֹאת בְּאֵיזֶה זְמַן מִן הַזְּמַנִּים”. בֵּרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְהִסְתַּלְּקוּ.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּנָה שַׁרְכָּאן אֶל מְשָׁרְתָיו וְאָמַר לָהֶם: “קוּמוּ לְסַדֵּר אֶת חַג הַחֲתֻנָּה וְהָכִינוּ הַמַּטְעָמִים. מִכָּל הַמִּינִים”. מִלְּאוּ מִיָּד אֶת פְּקֻדָּתוֹ וְהֵכִינוּ אֶת כָּל הַמַּטְעַמִּים, צִוָּה אֶת נְשֵׁי הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְרַבֵּי הַמְּלוּכָה שֶׁלֹּא תִּסְתַּלֵּקְנָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶינָה נוֹכְחוֹת בִשְׁעַת הֲסָרַת הַצָּעִיף מֵעַל פְּנֵי הַכַּלָּה וְהַחֲתֻנָּה. לֹא הִגִּיעָה שְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם עַד שֶׁעָרְכוּ הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּכָל שֶׁתִּתְאַוֶּינָה לוֹ הַנְּפָשׁוֹת וְתִתְעַנֵּגְנָה עָלָיו הָעֵינַיִם. וְאָכְלוּ הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם דֵּי-שָׂבְעָם. צִוָּה הַמֶּלֶךְ כָּל מְזַמֶּרֶת שֶׁבְּדַמֶּשֶׂק, וּבָאוּ כֻלָּן, וְכֵן נַעֲרוֹת הַמֶּלֶךְ וְהַנִּכְבָּדִים הַיּוֹדְעוֹת זֶמֶר, וְעָלוּ כֻלָּן לָאַרְמוֹן.

כְּשֶׁבָּא הָעֶרֶב וְהֶחֱשִׁיךְ, הִדְלִיקוּ נֵרוֹת מִשַּׁעַר הַמְּצוּדָה וְעַד שַׁעַר הָאַרְמוֹן מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. הָלְכוּ הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְהַנִּכְבָּדִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן. לָקְחוּ הַחַדְרָנִיּוֹת אֶת הַנַּעֲרָה לְקָשְׁטָה וּלְהַלְבִּישָׁה, וּמָצְאוֹ אוֹתָהּ לֹא-זְקוּקָה לְקִשּׁוּט. וּכְבָר נִכְנַס הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן לְבֵית-הַמֶּרְחָץ. כְּשֶׁיָּצָא יָשַׁב עַל הַסַּפָּה, וְהֵסִירוּ לְפָנָיו צְעִיף הַכַּלָּה, אַחַר-כָּךְ הֵקֵלוּ מֵעָלֶיהָ בְּגָדֶיהָ, וְצִוּוּ אוֹתָהּ מַה שֶּׁמְצַוִּים עָלָיו אֶת הַבָּנוֹת בְּלֵיל הַנִּשּׂוּאִים. נִכְנַס אֵלֶיהָ שַׁרְכָּאן וּבָא אֵלֶיהָ וְהָרְתָה לוֹ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, וְהוֹדִיעָה אוֹתוֹ בְכָךְ. שָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה וְצִוָּה אֶת הַחֲכָמִים לִכְתֹב אֶת תַּאֲרִיךְ הַהֵרָיוֹן. כְּשֶׁהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר יָשַׁב עַל הַכִּסֵּא, עָלוּ אֵלָיו רַבֵּי-הַמְּלוּכָה וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ, הֵבִיא אֶת סוֹפְרוֹ וְצִוָּה עָלָיו שֶׁיִּכְתֹּב מִכְתָּב לְאָבִיו עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, שֶׁהוּא קָנָה נַעֲרָה בַּת-מַדָּע וְתַרְבּוּת וְשֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל מִקְצוֹעוֹת הַחָכְמָה, וְשֶׁאֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁיִּשְׁלָחֶנָּה לְבַגְדָאד שֶׁתְּבַקֵּר אֶת אָחִיו צַוְא אַלְמַכָּאן וְאֶת אֲחוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן, וְשֶׁהוּא שִׁחְרֵר אוֹתָהּ וְכָתַב לָהּ שְׁטַר-נִשּׂוּאִין וּבָא אֵלֶיהָ וְהָרְתָה לוֹ. חָתַם אֶת הַמִּכְתָּב וְשָׁלַח אוֹתוֹ לְאָבִיו בִּידֵי רָץ מָהִיר. שָׁהָה הָרָץ הַמָּהִיר חֹדֶשׁ זְמַן וְחָזַר אֵלָיו וְהֵבִיא לוֹ תְשׁוּבָה וּמְסָרָהּ לוֹ. נְטָלָהּ וְקָרָא אוֹתָהּ, וְהָיָה בָּהּ אַחֲרֵי "בְּשֵׁם אֱלֹהִים, "זֶהוּ מֵאֵת הַנָּבוֹךְ שֶׁאָבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו, בְּאָבְדַּן שְׁנֵי יְלָדָיו וְנָטְשׁוּ אֶרֶץ מְכוֹרוֹתָיו, מֵאֵת הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן לִבְנוֹ שַׁרְכָּאן. דַּע שֶׁאַחֲרֵי נְסִיעָתְךָ מֵאֶצְלִי נַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַר לִי, עַד לִבְלִי עֲצֹר כֹּחַ לְהַאֲרִיךְ רוּחִי עוֹד, וְלֹא אוּכַל לְהַסְתִּיר סוֹד. וְסִבַּת זֶה הוּא שֶׁיָּצָאתִי לְצֵיד חַיּוֹת בָּר וּצְבִי וָאַיִל. וּכְבָר בִּקֵּשׁ צַוְא אַלְמַכָּאן מִמֶּנִּי קֹדֶם לָכֵן רְשׁוּת לָלֶכֶת לְחִגָ’אז. וְאוּלָם חָשַׁשְׁתִּי לוֹ מִפִּגְעֵי הַזְּמַן וּמְנַעְתִּיו מִנְּסֹעַ עַד לַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית אוֹ הַשְּׁלִישִׁית. וּכְשֶׁיָּצָאתִי לְצֵיד חַיּוֹת בָּר וּצְבִי וָאַיִל, שָׁהִיתִי חֹדֶשׁ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן אָמַר בְּמִכְתָּבוֹ: “וּכְּשֶׁיָּצָאתִי לְצֵיד חַיּוֹת בָּר וּצְבִי וָאַיִל, שָׁהִיתִי חֹדֶשׁ, וּכְשֶׁבָּאתִי מָצָאתִי שֶׁאָחִיךָ וַאֲחוֹתְךָ נָטְלוּ מִקְצָת מִן הַמָּמוֹן וְנָסְעוּ עִם הָעוֹלִים לָחֹג. כְּשֶׁנּוֹדַע לִי הַדָּבָר צָרוּ לִי אַפְסֵי-אָרֶץ, וְהָיִיתִי מְצַפֶּה לְבוֹאָם שֶׁל הָעוֹלִים לָחֹג, אֶפְשָׁר יָבוֹאוּ שְׁנֵי אֵלֶּה אִתָּם. וּכְשֶׁבָּאוּ הָעוֹלִים לָחֹג שָׁאַלְתִּי לָהֶם, וְלֹא הִגִּיד לִי אִישׁ דָּבָר עַל אוֹדוֹתָם. לָבַשְׁתִּי בִּגְלָלָם בִּגְדֵי אֵבֶל, וַאֲנִי לִבִּי מְמֻשְׁכָּן, נְדוּד שֵׁנָה וְטוֹבֵעַ בְּדֶמַע-עֵינִי”. וְנָשָׂא דְּבָרוֹ בִּשְׁנֵי בָּתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

דְּמוּתָהּ בֶחָזוֹן אִתִּי וְלֹא תָּסוּר.

שַׁתִּיהָ בַּלֵּב, בַּמְכֻבָּד בַּמָּקוֹם אָצוּר.

וְלוּלֵא שִׁבְרִי לְשִׁיבָה, לֹא הָיִיתִי שָׁעָה,

וְלוּלֵא דְּמוּת-הֶחָזוֹן רוּחִי לֹא רָגְעָה.

אַחַר-כָּךְ כָּתַב בְּתוֹךְ כָּל מַה שֶּׁכָּתַב: “וְאַחֲרֵי שְׁאִילַת שָׁלוֹם לְךָ וּלְמִי שֶׁאֶצְלְךָ, הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא תִּתְרַשֵּׁל בַּחֲקִירַת הָעִנְיָן, שֶׁחֶרְפָּה הוּא לָנוּ”. כְּשֶׁקָּרָא שַׁרְכָּאן אֶת הַמִּכְתָּב נֶעֱצַב עַל אָבִיו וְשָׂמַח עַל אָבְדַּן אֲחוֹתוֹ וְאָחִיו. נָטַל אֶת הַמִּכְתָּב וְנִכְנַס אֶל אִשְׁתּוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁאֲחוֹתוֹ הִיא, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁאָחִיהָ הוּא, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָיָה מְחַזֵּר אַחֲרֶיהָ יוֹמָם וָלַיְלָה עַד שֶׁמָּלְאוּ חֳדָשֶׁיהָ וְיָשְׁבָה עַל הָאָבְנַיִם. וְהֵקֵל לָהּ אֱלֹהִים אֶת הַלֵּדָה וְיָלְדָה בַּת. אָמְרָה לוֹ: “בִּתְּךָ הִיא זוֹ, קְרָא לָהּ שֵׁם כַּאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ”. אָמַר לָהּ: “מִנְהָגָם שֶׁל בְּנֵי-אָדָם הוּא לִקְרֹא שֵׁם לְיַלְדֵיהֶם בִּמְלֹאת שִׁבְעָה יָמִים לְהִוָּלְדָם”. גָּחַן עַל בִּתּוֹ וּנְשָׁקָהּ, וּמָצָא בְּצַוָּארָהּ תְּלוּיָה אֶבֶן-חֵן מִשָּׁלשׁ אַבְנֵי-הַחֵן שֶׁהֱבִיאָתָן הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה מֵאֶרֶץ יָוָן. כְּשֶׁנָּתַן עֵינוֹ בְּאֶבֶן-הַחֵן הַתְּלוּיָה בְּצַוָּארֵי בִּתּוֹ, נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְגָדַל כַּעְסוֹ, וְנָעַץ עֵינָיו בְּאֶבֶן-הַחֵן עַד שֶׁהִכִּירָהּ הַכָּרָה נְכוֹנָה. הִסְתַּכֵּל בְּנֻזְהַת אַלזַּמָאן וְאָמַר לָהּ: “הוֹי שִׁפְחָה, מֵהֵיכָן הִגִּיעָה אֵלַיִךְ אֶבֶן-חֵן זוֹ?” כְּשֶׁשָּׁמְעָה מִפִּי שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלּוּ, אָמְרָה לוֹ: “אֲנִי גְּבִרְתְּךָ וּגְבֶרֶת כָּל מִי שֶׁבְּאַרְמוֹנְךָ! כְּלוּם אִי-אַתָּה בּוֹשׁ לְהַגִּיד לִי “הוֹי שִׁפְחָה”, הֲרֵי אֲנִי נְסִיכָה בַּת מֶלֶךְ. וּמֵעַתָּה יְהִי קֵץ לִשְׁמִירַת הַסּוֹד וְיִתְפַּרְסֵם הַדָּבָר שֶׁאֲנִי נֻזְהַת אַלזַּמָאן בַּת הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן”. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה, אֲחָזוֹ חִיל וּרְעָדָה וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁשִּׁים וְתִשְׁעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁשַּׁרְכָּאן כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרִים אֵלֶּה חָרַד לִבּוֹ וְהִלְבִּינוּ פָנָיו וְאָחֲזָה אוֹתוֹ רְעָדָה וְהִרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ, שֶׁכֵּן הִכִּיר שֶׁאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו הִיא, וְנִטְּלָה דַּעְתּוֹ. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר הָיָה תוֹהֶה, וְאוּלָם לֹא הִתְוַדַּע אֵלֶיהָ. אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, כְּלוּם אַתְּ בִּתּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן?” אָמְרָה: “הֵן”. אָמַר לָהּ: “וּמַהִי הַסִּבָּה לִפְרִידָתֵךְ מֵאָבִיךְ וְלַמְּכִירָה שֶׁמָּכְרוּ אוֹתָךְ?” סִפְּרָה לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית. הוֹדִיעָה לוֹ שֶׁעָזְבָה אֶת אָחִיהָ חוֹלֶה בִירוּשָׁלַיִם, וְסִפְּרָה לוֹ עַל חֲטִיפַת הַבְּדוּאִי שֶׁחֲטָפָהּ וְעַל מְכִירָתוֹ אוֹתָהּ לַסּוֹחֵר. כְּשֶׁשָּׁמַע שַׁרְכָּאן דְּבָרִים אֵלֶּה, נִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁאֲחוֹתוֹ הִיא מֵאָבִיו, וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “כֵּיצַד זֶה תְהֵא אֲחוֹתִי נְשׂוּאָה לִי. לֹא כִי חַי-אֱלֹהִים שֶׁאֲנִי מַשִּׂיא אוֹתָהּ לְאַחַד מִשּׁוֹמְרֵי הַסַּף שֶׁלִּי וְאִם יִתְגַּלֶּה הַדָּבָר, הֲרֵינִי טוֹעֵן שֶׁגֵּרַשְׁתִּיהָ לִפְנֵי שֶׁבָּאתִי אֵלֶיהָ, וְהִשֵּׂאתִי אוֹתָהּ לְרֹאשׁ שׁוֹמְרֵי-הַסַּף שֶׁלִּי”. הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וְנֶאֱנַח וְאָמַר: “נֻזְהַת אַלזַּמָאן, אֲחוֹתִי אַתְּ בֶּאֱמֶת, וּמִתְפַּלֵּל אֲנִי לֵאלֹהִים שֶׁיִּסְלַח לָנוּ לַחֵטְא שֶׁנָּפַלְנוּ בוֹ, שֶׁכֵּן אֲנִי שַׁרְכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן”. הִסְתַּכְּלָה בוֹ וְהִתְבּוֹנְנָה אֵלָיו וְהִכִּירָה אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהִכִּירָה אוֹתוֹ נִטְרְפָה דַעְתָּהּ עָלֶיהָ וּבָכְתָה וְסָפְקָה עַל פָּנֶיהָ וְאָמְרָה: “כְּבָר נָפַלְנוּ בְחֵטְא גָּדוֹל. וּמַה אֶעֲשֶׂה? וּמַה אֹמַר לְאָבִי וּלְאִמִּי כְּשֶׁיֹּאמְרוּ אֵלַי: מֵהֵיכָן בָּאָה אֵלַיִךְ בַּת זוֹ?” אָמַר לָהּ שַׁרְכָּאן: “עֲצָתִי הִיא, שֶׁאַשִּׂיא אוֹתָךְ לְשׁוֹמֵר-הַסַּף, וְאַנִּיחַ אוֹתָךְ לְגַדֵּל אֶת בִּתִּי בְּבֵיתוֹ, בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא יֵדַע אָדָם שֶׁאַתְּ אֲחוֹתִי וְזֹאת בִּתִּי. וְזֶהוּ מַה שֶּׁגָּזַר אוֹתוֹ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה מִשּׁוּם עִנְיָן שֶׁחָרַץ. אֵין לָנוּ חָסוּת אֶלָּא נִשּׂוּאַיִךְ לְשׁוֹמֵר-סַף זֶה בְּטֶרֶם יִוָּדַע הַדָּבָר לְאָדָם”. הִתְחִיל מְפַיְּסָה וּמְנַשֵּׁק לָהּ בְּרֹאשָׁהּ, אָמְרָה לוֹ: “וּמַה שֵׁם תִּקְרָא לַבַּת?” אָמַר לָהּ: “אֶקְרָא לָהּ שֵׁם קֻצִ’יַ-פַכַּאן”²³. הִשִּׂיאָה לְרֹאשׁ שׁוֹמְרֵי-הַסַּף, וְהֶעֱבִיר אוֹתָהּ לְבֵיתוֹ, אוֹתָהּ וְאֶת בִּתָּהּ, וְגִדְּלוּהַ עַל כִּתְפוֹת הַשְּׁפָחוֹת, וְשָׁקְדוּ עָלֶיהָ בְּמַשְׁקָאוֹת וּבְכָל מִינֵי אֲבָקוֹת. וְהָיָה כָל זֶה כְּשֶׁאָחִיו צַוְא אַלְמַכָּאן עִם הַמַּסִיק בְּדַמֶּשֶׂק.

וְאֵרַע שֶׁבָּא שָׁלִיחַ בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, רָץ מָהִיר מֵאֵצֶל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן אֶל הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן וְעִמּוֹ מִכְתָּב. נְטָלוֹ וּקְרָאוֹ, וּמָצָא בוֹ אַחֲרֵי “בְּשֵׁם אֱלֹהִים”: “דַּע, הַמֶּלֶךְ הַיָּקָר, שֶׁאֲנִי מִתְאַבֵּל אֵבֶל כָּבֵד עַל פֵּרוּד הַיְלָדִים, וְנִגְזְלָה שְׁנָתִי, וְלֹא אֶמְצָא מָנוֹחַ לִי. וּכְבָר שָׁלַחְתִּי מִכְתָּבִי זֶה אֵלֶיךָ, שֶׁתֵּכֶך אַחֲרֵי הַגִּיעוֹ לְיָדֶיךָ, תִּשְׁלַח אֵלֵינוּ אֶת הַמִּסִּים, וְתִשְׁלַח יַחַד אִתָּם אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁקָּנִיתָ אוֹתָהּ וְנָשָׂאתָ אוֹתָהּ לְךָ לְאִשָּׁה, שֶׁחָפֵץ אֲנִי לִרְאוֹתָהּ וְלִשְׁמֹעַ דְּבָרֶיהָ, שֶׁכֵּן בָּאָה אֵלַי מֵאֶרֶץ יָוָן זְקֵנָה מֵהַנָּשִׁים הַחֲסִידוֹת וּבְחֶבְרָתָהּ חָמֵשׁ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת, שֶׁקָּנוּ לָהֶן מִן הַמַּדָּע וְהַתַּרְבּוּת וּמִקְצוֹעוֹת הַחָכְמָה כָּל מַה שֶׁעַל הָאָדָם לְדַעְתּוֹ. וְתֵלֶא כָּל לָשׁוֹן לְתָאֵר זְקֵנָה זוֹ וְאֶת אֵלּוּ שֶׁאִתָּהּ, שֶׁכֵּן שְׁלֵמוֹת הֵן בְּסוּגֵי הַמַּדָּע וְהַמַּעֲלוֹת וְהַחָכְמָה. וּכְשֶׁרָאִיתִי אוֹתָן, אֲהַבְתִּין וְחָשַׁקְתִּי בָּהֶן שֶׁתִּהְיֶינָה בְּאַרְמוֹנִי וּבִרְשׁוּתִי, מִשּׁוּם שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהֶן אֵצֶל שׁוּם מֶלֶךְ מִן הַמְּלָכִים. שָׁאַלְתִּי אֶת פִּי הַזְּקֵנָה לִמְחִירָן, וְאָמְרָה: “אֵינִי מוֹכְרָתָן אֶלָּא בַּמַּס הַנִּכְנָס מִדַּמֶּשֶׂק”. וַאֲנִי, חַי-אֱלֹהִים, רוֹאֶה אֶת מַס דַּמֶּשֶׂק מְעַט בִּמְחִירָן, שֶׁכֵּן גַּם אַחַת מֵהֶן שָׁוָה יוֹתֵר מִן הַסְּכוּם הַזֶּה. נַעֲנֵיתִי לָהּ לְכָךְ, וְהִכְנַסְתִּין לְאַרְמוֹנִי וְנִשְׁאֲרוּ בִרְשׁוּתִי. מַהֵר אֵפוֹא לִשְׁלֹחַ אֵלֵינוּ אֶת הַמַּס כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר הַזְּקֵנָה לְאַרְצָה, וּשְׁלַח אֵלֵינוּ אֶת הַנַּעֲרָה, כְּדֵי שֶׁתִּתְוַכֵּחַ אִתָּן”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שהַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן אָמַר בְּמִכְתָּבוֹ: “וּשְׁלַח אֵלֵינוּ אֶת הַנַּעֲרָה, כְּדֵי שֶׁתִּתְוַכֵּחַ אִתָּן לְעֵינֵי הַמְּלֻמָּדִים. וְאִם הִיא מְנַצַּחַת אוֹתָן, אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתָהּ אֵלֶיךָ וְעִמָּה אֶת מַס בַּגְדָאד”. כְּשֶׁנּוֹדַע דָּבָר זֶה לְשַׁרְכָּאן, פָּנָה אֶל גִּיסוֹ וְאָמַר לוֹ: “הָבֵא הֵנָּה אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁהִשֵּׂאתִי אוֹתָהּ לְךָ”. כְּשֶׁבָּאָה לְפָנָיו, הֶעֱמִיד אוֹתָהּ עַל עִנְיַן הַמִּכְתָּב, וְאָמַר לָהּ: “אֲחוֹתִי, מָה אִתָּךְ מִן הָעֵצָה שֶׁנָּשִׁיב תְּשׁוּבָה?” אָמְרָה לוֹ: “הָעֵצָה תְּהֵא כַּאֲשֶׁר תִּיעַץ אַתָּה”. הוֹסִיפָה וְאָמְרָה לוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁנִּכְסְפָה לְמִשְׁפַּחְתָהּ וּלְמוֹלַדְתָּהּ: “שְׁלַח אוֹתִי בְּלִוְיַת בַּעְלִי שׁוֹמֵר-הַסַּף, שֶׁאֲסַפֵּר לְאָבִי סִפּוּרִי, וְשֶׁאַגִּיד לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לִי עִם הַבְּדוּאִי שֶׁמְּכָרַנִי, וּמוֹדִיעָה לוֹ שֶׁהַסּוֹחֵר מְכָרַנִי לְךָ וְהִשֵּׂאתָ אוֹתִי לְשׁוֹמֵר-הַסַּף, אַחֲרֵי שֶׁשִּׁחְרַרְתָּ אוֹתִי”. אָמַר לָהּ שַׁרְכָּאן:" וְכֵן יִהְיֶה". נָטַל אֶת בִּתּוֹ קֻצִ’יַ-פַכָּאן וּמְסָרָהּ לְמֵינִיקוֹת וּלְסָרִיסִים, וְהִתְחִיל בַּהֲכָנַת הַמַּס. וְצִוָּה אֶת שׁוֹמֵר-הַסַּף, שֶׁיִּקַּח אֶת הַמַּס וְאֶת הַנַּעֲרָה בְּלִוְיָתוֹ וְיֵצֵא לְבַגְדָאד. עָנָהוּ שׁוֹמֵר-הַסַּף, שֶׁשָּׁמַע וִימַלֵּא פְּקֻדָּתוֹ. צִוָּה לִמְסוֹר לְשׁוֹמֵר-הַסַּף אַפִּרְיוֹן שֶׁיֵּשֵׁב בּוֹ בִּשְׁעַת נְסִיעָתוֹ וְלַנַּעֲרָה גַּם הִיא אַפִּרְיוֹן. כָּתַב מִכְתָּבוֹ וּמְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר-הַסַּף וְנִפְרַד מֵעַל נֻזְהַת אַלזַּמָאן, אַחֲרֵי שֶׁלָּקַח מִמֶּנָּה אֶת אֶבֶן-הַחֵן וְשָׂם אוֹתָהּ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ בְּשַׁרְשֶׁרֶת זָהָב טָהוֹר. נָסַע שׁוֹמֵר-הַסַּף בְּאוֹתָהּ לַיְלָה.

וְאֵרַע הַדָּבָר שֶׁבְּאוֹתוֹ לַיְלָה יָצְאוּ צַוְא אַלְמַכָּאן וְהַמַּסִיק לְטַיֵּל וְלִרְאוֹת בַּמָּקוֹם, וְרָאוּ גְמַלִּים וּפְרָדוֹת טְעוּנִים וַאֲבוּקוֹת וּפַנָּסִים מְאִירִים. שָׁאַל צַוְא אַלְמַכָּאן עַל דְּבַר הַמִּטְעָנִים הַלָּלוּ וְעַל בַּעֲלֵיהֶם, וְאָמְרוּ לוֹ: “מַס דַּמֶּשֶׂק הוּא הַמּוּבָל לַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן מוֹשֵׁל מְדִינַת בַּגְדָאד”. אָמַר לָהֶם: “וּמִי בְּרֹאשׁ מִטְעָנִים אֵלּוּ?” אָמְרוּ לוֹ: “רֹאשׁ שׁוֹמְרֵי הַסַּף הוּא שֶׁנָּשָׂא לְאִשָּׁה אֶת הַנַּעֲרָה לִמּוּדַת הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה בְכִי רַב, שֶׁנִּזְכַּר בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְאֲחוֹתוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ, וְאָמַר לַמַּסִּיק: “אֵינִי מַמְשִׁיךְ לָשֶׁבֶת כָּאן. הֲרֵינִי נוֹסֵעַ עִם אוֹרְחָה זוֹ לְאִטִּי עַד שֶׁאַגִּיעַ לְאַרְצִי”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “אֲנִי לֹא הִנַּחְתִּיךָ לִנְסֹעַ יְחִידִי מִירוּשָׁלַיִם לְדַמֶּשֶׂק, וְאֵיךְ אַנִּיחֲךָ לִנְסֹעַ יְחִידִי לְבַגְדָאד? אֲנִי אֶהְיֶה אִתְּךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצֶךָ”. אָמַר לוֹ צַוְא אַלְמַכָּאן: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד”.

הִתְחִיל הַמַּסִּיק מֵכִין עַצְמוֹ: חָבַשׁ אֶת הַחֲמוֹר וְשָׂם מְתַּחְתּוֹ ²⁴ עָלָיו, וְנָתַן בָּהּ מַשֶּׁהוּ מִן הַצֵּידָה. אָזַר חֲלָצָיו וְהָיָה מוּכָן, מְצַפֶּה עַד שֶׁעָבְרוּ הַמִּטְעָנִים וְשׁוֹמֵר-הַסַּף רָכוּב עַל גַּבֵּי גְמַל-מֵרוֹץ וְחֵיל הָרַגְלִים סְבִיבוֹתָיו. רָכַב צַוְא אַלְמַכָּאן עַל חֲמוֹר הַמַּסִּיק. אָמַר לַמַּסִּיק: “רְכַב עִמִּי”. אָמַר לוֹ: “לֹא אֶרְכַּב, אֶלָּא אֶעֱמֹד בְּשֵׁרוּתְךָ”. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתִּרְכַּב שָׁעָה אֶחָת”. אָמַר לוֹ:" כְּשֶׁאֶהְיֶה עָיֵף אֶרְכַּב שָׁעָה אַחַת". אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן לַמַּסִּיק: “לְבַסּוֹף עוֹד תִּרְאֶה מַה שֶּׁאֶעֱשֶׂה עִמְּךָ כְּשֶׁאַגִּיעַ אֶל בְּנֵי-מִשְׁפַּחְתִּי”. הִמְשִׁיכוּ לִנְסֹעַ עַד שֶׁעָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ. כְּשֶׁתָּקַף אוֹתָם הַחֹם, צִוָּה אוֹתָם שׁוֹמֵר-הַסַּף לַחֲנוֹת. חָנוּ וְנָחוּ וְהִשְׁקוּ אֶת גְּמַלֵּיהֶם. אַחַר-כָּךְ צִוָּה לִנְסֹעַ. וְאַחֲרֵי חֲמִשָּׁה יָמִים הִגִּיעוּ לִמְדִינַת חֲמָת, וְחָנוּ וְעָמְדוּ בָּהּ שְׁלשָׁה יָמִים.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וְאֶחָד אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁשָּׁהוּ בִּמְדִינַת חֲמָת שְׁלשָׁה יָמִים, אַחַר-כָּךְ נָסְעוּ וְלֹא פָסְקּו מִנְּסֹעַ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וְעָמְדוּ בָהּ שְׁלשָׁה יָמִים, וְנָסְעוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְדִיָאר-בַּכְּר. נָשְׁבָה עֲלֵיהֶם רוּחַ בַּגְדָאד. הִרְהֵר צַוְא אַלְמַכָּאן בַּאֲחוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן וּבְאָבִיו וְאִמּוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ, וְכֵיצַד יָשׁוּב אֶל אָבִיו בְּלִי אֲחוֹתוֹ, וּבָכָה וְנֶאֱנַח וְהִתְלוֹנֵן וְחָזַק עָלָיו יְגוֹנוֹ. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

אֲהוּבִי, עַד מָה שֵׂבֶר זֶה וְאֶשָּׂאֶנּוּ?

וְלֹא בָא מֵאִתְּכֶם שָׁלִיחַ יוֹדִיעֵנוּ.

אַךְ קְצָרִים הֵמָּה יְמֵי הָאִחוּד,

וּמִי יִתֵּן וְקָצְרוּ גַּם יְמֵי הַפֵּרוּד.

הַחֲזִיקוּ בְיָדִי וְחוּסוּ עַל כִּסּוּפִי, גַם אִם אַאֲרִיךְ רוּחִי, יְכַלֶּה אֶת גּוּפִי.

וְאִם תָּאִיצוּ בִי: “הִתְנַחֵם”, אֲשִׁיבְכֶם: "בֵּאלֹהִים,

לֹא אֶמְצָא לִי נִחוּמִים, עַד לִתְחִיַּת הַמֵּתִים".

אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “הַנַּח בְּכִי וַאֲנָחָה אֵלּוּ, שֶׁקְרוֹבִים אֲנַחְנוּ לְאָהֳלוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר-הַסַּף”. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “אֵין הִיא אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא קוֹלִי בְּמַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר, אֶפְשָׁר תִּכְבֶה אֵשׁ לְבָבִי”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “בֵּאלֹהִים אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ שֶׁתַּנִּיחַ אֶת הָאֵבֶל, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְאַרְצְךָ, וְאַחֲרֵי זֶה תַּעֲשֶׂה מַה שָּׁאַתָּה חָפֵץ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל אֲשֶׁר תִּהְיֶה”. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “חַי הָאֱלֹהִים שֶׁאֵינִי מַרְפֶּה מִזֶּה”. הִפְנָה פָּנָיו לְעֵבֶר בַּגְדָאד, וְהָיָה הַיָּרֵחַ מֵאִיר, וְהָיְתָה נֻזהַת אַלזַּמָאן עֵרָה אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁהָיְתָה מְהַרְהֶרֶת בְּאָחִיהָ צַוְא אַלְמַכָּאן וְנִזְדַּעְזְעָה וְהָיְתָה בוֹכָה. וּבְעוֹד הִיא בוֹכָה שָׁמְעָה אֶת אָחִיהָ צַוְא אַלְמַכָּאן כְּשֶׁהוּא בוֹכֶה וְנוֹשֵׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

הִבְרִיק הַבָּרָק הַתֵּימָנִי

וַיִּתְקְפֵנִי וְהוֹגָנִי

בִּגְלַל אָהוּב שִׁעְשְׁעָנִי.

וְכוֹס בְּרָכָה הִשְׁקָנִי,

הוֹי נִצְנוּץ-בָּרָק עָמוּם, הֲיוֹם-קִרְבָה עוֹד יָקוּם?

הוֹי, מְחָרְפִי, אַל נָא חֲרָפוֹת תִּשָּׂא,

כִּי אֱלֹהִים אוֹתִי נִסָּה

בְּאָהוּב מֵעֵינַי נֶעֱלָם,

וּזְמַן אוֹתִי הָמָם.

רָחַק שַׁעֲשׁוּעַ לְבָבִי,

עֵת פָּנָה מַזַּל-כּוֹכָבִי.

וְגוֹרָל צָפַן לִי יָגוֹן

בְּקֻבַּעַת הִשְׁקַנִי אָסוֹן,

וַיַּרְאֵנִי, הוֹי אֲהוּבִי,

כִּי מַתִּי לִפְנֵי בּוֹא קֵרוּבִי.

הוֹי גּוֹרָל, אַהֲבָה נָא הָשֵׁב,

לְהִתְעַלֵּס בְקָרוֹב עַד לְהִשְׁתּוֹבֵב

בְשִׂמְחָה עִם שַׁלְוַת בִּטָּחוֹן

מִפְּנֵי זְמַן הֵמִיט עָלַי אָסוֹן,

בִּגְלַל מִסְכֵּן לַנֵּכָר נָדָד,

אֲשֶׁר לָן וְלִבּוֹ נִפְחָד,

וּבְאֶבְלוֹ יָשַׁב בָדָד,

מִשַּׁעֲשׁוּעֵי זְמַן נִפְרָד.

מָשְׁלוּ בָּנוּ בְּאַף,

זֶרַע מְרֵעִים עָלֵינוּ אָכַף.

כְּשֶׁגָּמַר שִׁירוֹ, צָעַק וְנָפַל מִתְעַלֵּף לָאָרֶץ.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָנוֹ. וְאוּלָם מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן נֻזְהַת אַלזַּמָאן, הִנֵּה הָיְתָה נֵעוֹרָה בְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁהָיְתָה מְהַרְהֶרֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאָחִיהָ. כְּשֶׁשָּׁמְעָה אוֹתוֹ הַקּוֹל בַּלַּיְלָה, נִפְגַּע לִבָּהּ וְקָמָה וְהֵרִימָה קוֹלָהּ וְקָרְאָה לַסָּרִיס. אָמַר לָהּ: “מַה בַּקָּשָׁתֵךְ?” אָמְרָה לוֹ: “קוּם וְהָבֵא אֵלַי אֶת הַנּוֹתֵן קוֹלוֹ בְשִׁירִים”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וּשְׁנַיִם אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻּזְהַת אַלזַּמָאן, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמְעָה מֵאָחִיהָ אֶת הַשִּׁיר, קָרְאָה לְרַב-הַסָּרִיסִים, וְאָמְרָה לוֹ: “לֵךְ וְהָבֵא אֵלַי אֶת זֶה הַנּוֹתֵן קוֹלוֹ בְשִׁירִים אֵלֶּה”. אָמַר לָהּ: “אֲנִי לֹא שְׁמַעְתִּיו וְאֵינִי מַכִּירוֹ, וְהָאֲנָשִׁים כֻּלָּם יְשֵׁנִים”. אָמְרָה לוֹ: “כָּל מִי שֶׁתִּמְצָא אוֹתוֹ עֵר הוּא זֶה שֶׁשָּׁר אֶת הַשִּׁירִים”. חִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא עֵר אֶלָּא אֶת הַמַּסִּיק. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְצַוְא אַלְמַכָּאן, הֲרֵי הָיָה בְהִתְעַלְפוּתוֹ. כְּשֶׁרָאָה הַמַּסִּיק אֶת הַסָּרִיס עוֹמֵד לִמְרַאֲשׁוֹתָיו פָּחַד מִפָּנָיו. אָמַר לוֹ הַסָּרִיס: “אַתָּה הוּא שֶׁנָּשָׂאתָ אֶת קוֹלְךָ בְּשִׁירָה שֶׁשָּׁמְעָה אוֹתוֹ גְּבִרְתֵּנוּ?” סָבַר הַמַּסִּיק שֶׁהַגְּבִירָה כָּעֲסָה עַל שִׁירַת הַשִּׁיר, וּפָחַד וְאָמַר לוֹ: “חַי-אֱלֹהִים, לֹא אֲנִי הוּא זֶה”. אָמַר לוֹ הַסָּרִיס: “וּמִי הוּא שֶׁנָּשָׂא קוֹלוֹ בְשִׁיר? הוֹבִילֵנִי אֵלָיו, שֶׁאַתָּה מַכִּירוֹ, שֶׁהֲרֵי עֵר אַתָּה”. פָּחַד הַמַּסִּיק עַל צַוְא אַלְמַכָּאן וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אֶפְשָׁר יִגְרֹם לוֹ הַסָּרִיס רָעָה בְּמַשֶּׁהוּ”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “הֲרֵינִי לְהַגִּיד לְךָ אֶת הָאֱמֶת: זֶה שֶׁהָיָה שָׁר הַשִּׁירִים הוּא אָדָם עוֹבֵר-אֹרַח שֶׁעָבַר, וְהֶחֱרִידַנִי וְהִבְהִילַנִי גַּם אָנִי. יְשַׁלֵּם לוֹ אֱלֹהִים כְּפָעֳלוֹ”. אָמַר לוֹ הַסָּרִיס: “אִם אַתָּה מַכִּירוֹ, הוֹבִילֵנִי אֵלָיו שֶׁאֶתְפְּשֶׂנּוּ וְאֶקַּח אוֹתוֹ אֶל פֶּתַח הָאַפִּרְיוֹן שֶׁבּוֹ גְּבִרְתֵּנוּ, אוֹ תְּפְשֵׂהוּ אַתָּה בְיָדְךָ”. אָמַר לוֹ: “לֵךְ אַתָּה, וַאֲנִי מְבִיאוֹ אֵלֶיךָ”. עֲזָבוֹ הַסָּרִיס וְהָלַךְ לוֹ, וְנִכְנַס וְהוֹדִיעַ לְגְבִרְתּוֹ אֶת הָעִנְיָן, וְאָמַר: “אֵין אִישׁ מַכִּירוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹבֵר-אֹרַח”. שָׁתְקָה. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר צַוְא אַלְמַכָּאן מֵהִתְעַלְּפוּתוֹ, רָאָה אֶת הַיָּרֵחַ שֶׁהִגִּיעַ לְאֶמְצַע הָרָקִיעַ, וְנָשַׁב עָלָיו מַשַׁק-רוּחַ הַשַּׁחַר. נִסְעֲרָה רוּחוֹ מִצַּעַר וּדְאָגָה. הֵיטִיב קוֹלוֹ וּבִקֵּשׁ לָשֵׂאת קוֹלוֹ בְשִׁיר. אָמַר לו הַמַּסִּיק: “מַה בִּרְצוֹנְךָ לַעֲשׂוֹת?” אָמַר לוֹ: “רְצוֹנִי לָשִׁיר מַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר לְכַבּוֹת אֵשׁ לְבָבִי”. אָמַר לוֹ: “אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאֵרַע?” וְאָמַר: "אֲדוֹנִי, בָּא אֵלַי הַסָּרִיס בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתָ מִתְעַלֵּף וְאִתּוֹ מַקֵּל-לוּז אָרֹךְ, וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי בְנֵי-הָאָדָם כְּשֶׁהֵם יְשֵׁנִים וּמְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי זֶה שֶׁהָיָה שָׁר שִׁירִים, וְלֹא מָצָא מִי שֶׁהוּא עֵר זוּלָתִי וְחָקַר אוֹתִי. אָמַרְתִּי לוֹ: “עוֹבֵר אֹרַח הָיָה” וְהִסְתַּלֵּק, וְהוֹצִיאַנִי אֱלֹהִים בְּשָׁלוֹם מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּלֵא כֵן הָיָה הוֹרְגֵנִי. אָמַר לִי: “אִם תִּשְׁמַע אוֹתוֹ שׁוּב הָבֵא אוֹתוֹ אֶצְלֵנוּ”. כְּשֶׁשָּׁמַע צַוְא אַלְמַכָּאן כָּךְ בָּכָה וְאָמַר: “מִי הוּא שֶׁיְּעַכְּבֵנִי מִלָּשִׁיר? הֲרֵנִי שָׁר וְיָבוֹא מַה שֶּׁיָּבוֹא, שֶׁהֲרֵי קָרוֹב אֲנִי לְאַרְצִי וְאֵינִי חוֹשֵׁשׁ לְאָדָם”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְאַבֵּד עַצְמְךָ לָדַעַת”. אָמַר לוֹ צַוְא אַלְמַכָּאן: “אֵין הִיא אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן קוֹלִי בְשִׁיר”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “מֵעַתָּה נִפְרְדָה הַחֲבִילָה בֵינֵינוּ. הָיָה בִרְצוֹנִי שֶׁלֹּא לְהִפָּרֵד מִמְּךָ עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְעִירְךָ וְתִפָּגֵשׁ עִם אָבִיךָ וְאִמְּךָ. וַהֲרֵי כְּבָר עָבְרוּ עָלֶיךָ אֶצְלִי שָׁנָה וָחֵצִי מִבְּלִי שֶׁהִגִּיעַ לְךָ מִמֶּנִּי מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּזִּיק לְךָ. וּמַה הַסִּבָּה לְכָךְ שֶׁתִּשָּׂא קוֹלְךָ בְשִׁיר, בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ בְתַכְלִית הָעֲיֵפוּת מִן הַדֶּרֶךְ וּמֵהָעִיר לֵילוֹת, וּבְנֵי הָאָדָם כְּבָר שָׁכְבוּ לָנוּחַ מִן הָעֲיֵפוּת זְקוּקִים לְשֵׁנָה”. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: "אֵינִי חוֹזֵר בִּי מִדַּעְתִּי. זִעְזְעָהוּ הַצַּעַר וְגִלָּה אֶת הַצָּפוּן בְּלִבּוֹ, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

עֲמֹד עַל-יַד חֲצֵרוֹת וּבָרֵךְ לְשָׁלוֹם מַחֲנֶה נִדָּחָה

וּקְרָא אֵלֶיהָ, אוּלַי תַּעֲנֶה, אוּלַי תַּעֲנֶךָ.

וְאִם עָטַתְךָ אֲפֵלַת לַיְלָה בִּגְלַל רִחוּקָהּ,

הַצֵּת מִן הַתְּשׁוּקָה בְחֶשְׁכָתָהּ אֲבוּקָה.

וְאִם פֶּתֶן יִלְחַשׁ וְלִבְלִי חֹק פִּיו יִפְעָר,

אֵין פֶּלֶא כִּי בִרְצוֹתוֹ לִנְשׁךְ, נְשִׁיקוֹת אַעַר.

הוֹי גַּן-עֵדֶן מֶנּוּ נִפְרְדָה נֶפֶשׁ נֻתָּקָה,

אִם לֹא בִּמְעוֹן-הַנֶּצַח, נֶחֱמָתִי, מַתִּי מִתּוּגָה.וְנָשָׂא קוֹלוֹ עוֹד בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

חָיִינוּ, וְהָיוּ לָנוּ הַיָּמִים עֲבָדִים

וּבִמְשׂוֹשׂ-מוֹלֶדֶת יַחְדָּו מְאֻחָדִים.

מִי יָשִׁיב לִי מְעוֹן אֲהוּבַי, בּוֹ יְהִי

אוֹר-הַמָּקוֹם וְשַׁעְשׁוּעַת הַזְּמַן²⁵ גַּם הִיא!

כְּשֶׁגָּמַר אֶת שִׁירוֹ זָעַק שָׁלשׁ זְעָקוֹת וְנָפַל מִתְעַלֵּף. קָם הַמַּסִּיק וְכִסָּהוּ. כְּשֶׁשָּׁמְעָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן מַה שֶּׁשָּׁר מִן הַשִּׁירִים שֶׁבְּתוֹכָם רָצוּף זֵכֶר שְׁמָהּ וְשֵׁם אָחִיהָ וְקִשְׁרֵי-אַהֲבָתָם, בָּכְתָה וְקָרְאָה לַסָּרִיס וְאָמְרָה לוֹ: “אוֹי לְךָ, הֲרֵי זֶה שֶׁנָּשָׂא קוֹלוֹ בְּשִׁיר שָׁר שׁוּב פַּעַם, וּשְׁמַעְתִּיו קָרוֹב אֵלַי, חַי-אֱלֹהִים, אִם אֵין אַתָּה מְבִיאוֹ אֵלַי הִנְנִי מְעוֹרֵר עָלֶיךָ אֶת שׁוֹמֵר-הַסַּף שֶׁיַּלְקֶה אוֹתְךָ וִיגָרְשֶׁךָ. וְאוּלָם טֹל מֵאָה דִּינָר אֵלּוּ וְתֵן אוֹתָם לוֹ, וַהֲבִיאֵהוּ אֵלַי בְּרַכּוּת, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ רָעָה, וְאִם יְסָרֵב הַנַּח לוֹ וְתוֹדִיעַ הֵיכָן מְקוֹמוֹ, וּמַה אוּמָנוּתוֹ וּמֵאֵזוֹ אֶרֶץ הוּא, וַחֲזֹר אֵלַי מְהֵרָה”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וּשְׁלשָׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻּזְהַת אַלזַּמָאן שָׁלְחָה אֶת הַסָּרִיס לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו, וְאָמְרָה לוֹ:" כְּשֶׁתִּמְצָאֵהוּ דַבֵּר אֵלָיו טוֹבוֹת וַהֲבִיאֵהוּ אֵלַי בְּרַכּוֹת, וְלֹא תִשְׁהֶה". יָצָא הַסָּרִיס וְהִתְבּוֹנֵן בָאֲנָשִׁים וּפָסַע בֵּינֵיהֶם כְּשֶׁהֵם יְשֵׁנִים, וְלֹא מָצָא אָדָם עֵר. בָּא אֶל הַמַּסִּיק וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב גְּלוּי רֹאשׁ. נִגַּשׁ אֵלָיו וּתְפָסוֹ בְיָדוֹ וְאָמַר לוֹ: “אַתָּה הוּא שֶׁהָיִיתָ נוֹשֵׂא קוֹלְךָ בְּשִׁיר”. יָרֵא לְנַפְשׁוֹ וְאָמַר: “לֹא אָנִי, חַי-אֱלֹהִים, מַשְׁגִּיחַ בֵּית-הַמֶּלֶךְ, אֵין זֶה אָנִי”. אָמַר לוֹ הַסָּרִיס: “אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁאַתָּה מַרְאֶה לִי מִי הוּא שֶׁנָּשָׂא קוֹלוֹ בְשִׁיר, שֶׁאֵין אֲנִי יָכֹל לַחֲזֹר אֶל גְּבִרְתִּי מִבַּלְעָדָיו”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמַּסִּיק אֶת דִּבְרֵי הַסָּרִיס חָשַׁשׁ לְצַוְא אַלְמַכָּאן, וּבָכָה בְכִי מַר וְאָמַר לַסָּרִיס: “חַי-אֱלֹהִים אֵין זֶה אֲנִי. וְאוּלָם שָׁמַעְתִּי אִישׁ עוֹבֵר-אֹרַח נוֹשֵׂא קוֹלוֹ בְשִׁיר. אַל נָא תֶחֱטָא בְנַפְשִׁי שֶׁנָּכְרִי אֲנִי, וּבָאתִי מִירוּשָׁלַיִם. וִיהִי אַבְרָהָם יְדִיד-אֱלֹהִים עִמָּכֶם”. אָמַר הַסָּרִיס לַמַּסִּיק: “קוּם אֵפוֹא, בֹּא אַתָּה עִמִּי אֶל גְּבִרְתִּי, וְהַגֵּד לָהּ זֹאת בְּפִיךָ, שֶׁכֵּן לֹא רָאִיתִי אָדָם עֵר זוּלָתְךָ”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק: “כְּלוּם לֹא רָאִיתָ וּמָצָאתָ אוֹתִי בְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהָיִיתִי יוֹשֵׁב בּוֹ וְיָדַעְתָּ מְקוֹמִי. הֲרֵי אֵין אָדָם יָכוֹל לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ מִבְּלִי שֶׁיִּתְפְּשׂוּ אוֹתוֹ הַשּׁוֹמְרִים. לֵךְ אֵפוֹא אַתָּה לִמְקוֹמְךָ. וְאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ שׁוּב אָדָם נוֹשֵׂא קוֹלוֹ בְמַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר בְּשָׁעָה זוֹ, אַחַת הִיא אִם מֵרָחוֹק וְאִם מֵקָרוֹב, לֹא תֵדַע מִי הוּא אֶלָּא מִפִּי”. נָשַׁק לוֹ לַסָּרִיס עַל רֹאשׁוֹ וּפִיְּסוֹ. הִרְפָּה מִמֶּנּוּ הַסָּרִיס וְשׁוֹטֵט מִסְּבִיב לַמָּקוֹם וְעָשָׂה הַקָּפָה אַחַת, שֶׁמִּתְיָרֵא הָיָה לַחֲזֹר אֶל גְּבִרְתּוֹ מִבְּלִי תּוֹעֶלֶת. הִסְתַּתֵּר בְּקִרְבַת מָקוֹם מִן הַמַּסִּיק. נִגַּשׁ הַמַּסִּיק אֶל צַוְא אַלְמַכָּאן, וְעוֹרֵר אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: “קוּם שֵׁב שֶׁאֲסַפֵּר לְךָ מַה שֶׁאֵרַע”. סִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע. אָמַר לוֹ: “הַנַּח לִי, שֶׁאֵינִי מַשְׁגִּיחַ בְּשׁוּם אָדָם, שֶׁכֵּן אַרְצִי קְרוֹבָה”. אָמַר לוֹ הַמַּסִּיק לְצַוְא אַלְמַכָּאן: “מִשּׁוּם מַה אַתָּה הוֹלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת-לִבְּךָ וְתַאֲוָתְךָ? וְאִם אֵין אַתָּה יָרֵא אָדָם, הֲרֵי אֲנִי מְפַחֵד עַל נַפְשִׁי וְעַל נַפְשְׁךָ. בֵּאלֹהִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֲךָ שֶׁלֹּא תְדַבֵּר עוֹד מַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְאַרְצְךָ. לֹא הָיִיתִי מְדַמֶּה שֶׁכָּךְ אָתָּה. כְּלוּם אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר הַסַּף מְבַקֶּשֶׁת לְשִׂימְךָ בְמַעֲצָר עַל שֶׁהֶחֱרַדְתָּ אוֹתָהּ? דּוֹמֶה הוּא כְאִלּוּ הִיא חוֹלָה אוֹ עֲיֵפָה מִן הַנְּסִיעָה, וְזֶה כַּמָּה פְעָמִים שֶׁהִיא שׁוֹלַחַת אֶת הַסָּרִיס לְחַפֵּשׂ אוֹתְךָ”. לֹא שָׁעָה צַוְא אַלְמַכָּאן לְדִבְרֵי הַמַּסִּיק, וְלֹא זוֹ בִלְבָד, אֶלָּא שֶׁנִּצְעַק בַּשְּׁלִישִׁית וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

עָזַבְתִּי כָּל מְחָרֵף

בְּתוֹכַחְתּוֹ הִטְרִידָנִי.

וְלֹא יָדַע מְגַדֵּף

כִּי הוּא הִרְגִיזָנִי.

אָמַר מַלְעִיז: “מְצָא נֶחָמָה”

אָמַרְתִּי: “בְּאַהֲבַת מוֹלַדְתִּי”

אָמְרוּ: “וּמַה נָּעְמָהּ?”

אָמַרְתִּי: “וְעַל מַה אוֹתָהּ חָמַדְתִּי?”

אָמְרוּ: “וּמַה פֵּאֲרָהּ?”

אָמַרְתִּי: “וּמַה הִשְׁפִּילָנִי?”

אֲשֶׁר אֶעֶזְבָהּ אֵין לְתָאֲרָה,

וְאִם אֶטְעַם כּוֹס יְגוֹנִי.

וְלֹא אֶשְׁמַע לְקוֹל מְחָרֵף

עַל כִּי אֹהֲבָהּ אוֹתִי יְגַדֵּף.

וְהָיָה הַסָּרִיס שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, כְּשֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר. לֹא גָמַר אֶת שִׁירוֹ, עַד שֶׁעָמַד הַסָּרִיס לִמְרַאֲשׁוֹתָיו. כְּשֶׁרָאָהוּ הַמַּסִּיק, בָּרַח וְעָמַד מֵרָחוֹק לִרְאוֹת מַה יִפֹּל בֵּינֵיהֶם. אָמַר הַסָּרִיס: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, אֲדוֹנִי”, אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “וַעֲלֵיכֶם הַשָּׁלוֹם וְרַחֲמֵי אֱלֹהִים וּבִרְכוֹתָיו”. אָמַר הַסָּרִיס: “אֲדוֹנִי”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וְאַרְבָּעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַסָּרִיס אָמַר לְצַוְא אַלְמַכָּאן: “אֲדוֹנִי, בָּאתִי אֵלֶיךָ הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׁלשׁ פְּעָמִים, שֶׁכֵּן גְּבִרְתִּי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלָהּ”. אָמַר לוֹ: “וּמֵהֵיכָן הִיא כַלְבָּה זוֹ, שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת אוֹתִי? יַעֲכֹּר אוֹתָהּ אֱלֹהִים וְיַעְכֹּר אֶת פָּנֶיהָ עִמָּהּ”. הִתְנַפֵּל עַל הַסָּרִיס בַּחֲרָפוֹת, וְהַסָּרִיס לֹא יָכֹל לְהָשִׁיב לוֹ דָבָר. שֶׁכֵּן צִוְּתָה עָלָיו גְּבִרְתּוֹ שֶׁלֹּא יָבִיא אוֹתוֹ אֶלָּא מֵרְצוֹנוֹ הַטּוֹב, וְאִם לֹא יָבוֹא אִתּוֹ, יִתֵּן לוֹ מְאַת הַדִּינָר. הִתְחִיל הַסָּרִיס מְדַבֵּר אֵלָיו רַכּוֹת, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, הֲרֵי לֹא עָשִׂינוּ עִמְּךָ רָעָה, וְלֹא כָפִינוּ עָלֶיךָ. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁתָּבוֹא בִפְעָמֶיךָ הַנְּדִיבוֹת אֶל גְּבִרְתֵנוּ, וְתַחֲזֹר בְּטוֹבָה וּבְשָׁלוֹם, וּלְךָ מַתָּנָה כַּאֲשֶׁר תִּנָּתֵן לִמְבַשֵּׂר-טוֹב". כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרִים אֵלֶּה קָם וְהָלַךְ בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְהַמַּסִּיק הוֹלֵךְ אַחֲרָיו וּמִתְבּוֹנֵן אֵלָיו וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ: “חֲבַל עַל עֲלוּמָיו, לְמָחָר תוֹלִים אוֹתוֹ”. לֹא פָּסַק הַמַּסִּיק מִלָּלֶכֶת עִם הַסָּרִיס עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמָּקוֹם. נִכְנַס הַסָּרִיס אֶל נֻזְהַת אַלזַּמָאן וְאָמַר לָהּ: “כְּבָר הֵבֵאתִי אֶת זֶה שֶׁאַתְּ מְבַקַּשְׁתּוֹ, וְהוּא עֶלֶם יְפֵה-צוּרָה, וְגִנּוּנִין שֶׁל עשֶׁר עָלָיו”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה כָךְ, הָלַם לִבָּהּ וְאָמְרָה לוֹ: “צַו אוֹתוֹ, שֶׁיִּתֵּן קוֹלוֹ בְמַשֶׁהוּ מִן הַשִּׁיר, שֶׁאֶשְׁמָעֶנוּ מִקָּרוֹב, וּשְׁאַל אוֹתוֹ לִשְׁמוֹ, וּמֵאֵיזוֹ אֶרֶץ הוּא?” יָצָא הַסָּרִיס אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: “תֵּן קוֹלְךָ בְּמַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר, שֶׁתִּשְׁמַע אוֹתוֹ גְבִרְתִּי, שֶׁכֵּן נִמְצֵאת הִיא בְקִרְבַת מָקוֹם לְךָ, וְהַגֵּד לִי מַה שִּׁמְךָ וְשֵׁם אַרְצְךָ וּמַצָּבֶךָ”. אָמַר: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד, וְאוּלָם מַה שֶּׁשָּׁאַלְתָּ לִשְׁמִי, הֲרֵי נִמְחָה, וְרָשְׁמִי כָלָה, וְגוּפִי בָלָה. וְלִי סִפּוּר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁיִּכָּתֵב בִּמְחָטִים עַל זָוִית הָעַיִן. וַהֲרֵי אֲנִי בְמַצָּבוֹ שֶׁל הַשִּׁכּוֹר שֶׁהִרְבָּה לִשְׁתּוֹת וּבָאוּ עָלָיו תַּחֲלוּאִים, וְתָעָה וְלֹא יָדַע נַפְשׁוֹ, וְנָבוֹךְ בְּעִנְיָנוֹ וְטָבַע בְּיַם הִרְהוּרָיו”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן דְּבָרָיו אֵלֶּה, בָּכְתָה וְהִרְבְּתָה לִבְכּוֹת וּלְהֵאָנֵחַ, וְאָמְרָה לַסָּרִיס: "אֱמֹר לוֹ: “מֵאָדָם שֶׁאַתָּה אוֹהֵב נִפְרַדְתָּ, כְּגוֹן מֵאִמְּךָ וּמֵאָבִיךָ?” שָׁאַל אוֹתוֹ הַסָּרִיס כְּפִי שֶׁצִּוְּתָה עָלָיו נֻזְהַת אַלזַּמָאן. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “הֵן, נִפְרַדְתִּי מִכֻּלָּם, וְהַיְּקָרָה עָלַי מִכֻּלָּם הִיא אֲחוֹתִי, שֶׁהַזְּמַן הִפְרִיד בֵּינָהּ וּבֵינִי”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן דְּבָרִים אֵלּוּ, אָמְרָה: “אֱלֹהִים יְקַבֵּץ פְּזוּרָיו, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ אֶל אֵלֶּה שֶׁהוּא אוֹהֲבָם”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנֻּזְהַת אַלזַּמָאן, כְּשֶׁשָּׁמְעָה דְבָרָיו, אָמְרָה:" אֱלֹהִים יְקַבֵּץ פְּזוּרָיו וִישִׁיבֵהוּ אֶל אֵלֶּה שֶׁהוּא אוֹהֲבָם". אַחַר-כָּךְ אָמְרָה לַסָּרִיס: “אֱמֹר לוֹ: הַשְׁמִיעֵנוּ מִן הַשִּׁירִים שֶׁתּוֹכָם רְצוּפָה הִתְאוֹנְנוּת עַל הַפֵּרוּד”. אָמַר לוֹ הַסָּרִיס כְּפִי שֶׁצִּוְּתָה עָלָיו גְּבִרְתּוֹ. עָלוּ הָאֲנָחוֹת הָעֲמֻקּוֹת וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

מִי יִתֵּן וְאֵדַע, הֲיָדְעוּ

מָה הַלֵּב אֲשֶׁר כָּבָשׁוּ.

וּלְבָבִי לוּ יָדַע, לוּ

עִם אֵיזֶה עַם נָסָעוּ.

הֲתִרְאֵם בְּשָׁלוֹם יָצָאוּ

אוֹ תִרְאֵם כִּי אָבָדוּ? –

רַבֵּי-אַהֲבָה נָבוֹכוּ

בָּאַהֲבָה וְהִסְתַּבָּכוּ.

וְהוֹסִיף וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

לֵאלֹהִים נִדְרִי כִּי אֲבַקֵּר מְקוֹמִי,

וּבְתוֹכוֹ אֲחוֹתִי שַׁעֲשׁוּעַת-הַזְּמָן.

בִּידִידוּת אֹמֶן אֲבַלֶּה זְמַנִּי

בֵּין מַרְגָלִיּוֹת בְּתוּלוֹת יָפוֹת כֻּלָּן,

וְקוֹל נֵבֶל בְּזֶמֶר מַרְעִישׁ

עִם יְנִיקַת כּוֹס בַּת בֵּית מִרְזָח,

וּלְגִימַת הַמַּיִם עַפְעַף תַּחֲלִישׁ,

עַל חוֹף נָהָר בַּגָּן נִמְשָׁךְ.

כְּשֶׁגָּמַר שִׁירוֹ וְשָׁמְעָה אוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן, הֵסִירָה אֶת שׁוּלֵי הַמָּסָךְ מֵעַל הָאַפִּרְיוֹן, וְהִסְתַּכְּלָה בּוֹ. וּכְשֶׁנָּפַל מַבָּטָהּ עַל פָּנָיו הִכִּירָה אוֹתוֹ תַּכְלִית הַהַכָּרָה וְזָעֲקָה וְאָמְרָה: “הוֹי אָחִי, הוֹי צַוְא אַלְמַכָּאן”. נָשָׂא עֵינָיו אֵלֶיהָ וְהִכִּירָה וְצָעַק וְאָמַר: “הוֹי אֲחוֹתִי, הוֹי נֻזְהַת אַלזַּמָאן”, נָפְלָה עָלָיו וְאִמֵּץ אוֹתָהּ אֶל לִבּוֹ וְנָפְלוּ הַשְּׁנַיִם מִתְעַלְּפִים. כְּשֶׁרָאָם הַסָּרִיס בְּמַצָּב זֶה, הִשְׁתָּאָה לְעִנְיָנָם, וְהֵטִיל עֲלֵיהֶם מַשֶּׁהוּ לְהַסְתִּירָם. וְהֶאֱרִיךְ רוּחוֹ עַד שֶׁהִתְעוֹרְרוּ. מִשֶּׁהִתְעוֹרְרוּ מֵהִתְעַלְּפוּתָם שָׂמְחָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן תַּכְלִית הַשִּׂמְחָה, וְסָר מֵעָלֶיהָ הָאֵבֶל וְהַיָּגוֹן, וְחָזַר אֵלֶיהָ הַשָּׂשׂוֹן, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

נִשְׁבַּע זְמַן אֲשֶׁר לֹא יֶחְדַּל אוֹתִי לְעָכְרָה,

חִלַּלְתָּ שְׁבוּעָתְךָ, הַזְּמַן, בַּקֵּשׁ כַּפָּרָה.

הָאשֶׁר הֵקִים דְּבָרוֹ, וְהֶחָבִיב הָיָה בְעֶזְרִי.

חוּשִׁי לִקְרַאת הַקּוֹרֵא לְשִׂמְחָה וְהִתְאַזְּרִי.

לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְשִׂיחַ קְדוּמִים עַל גַּן-עֵדֶן מֵעָל

עֲדֵי מִשִּׂפְתֵּי-שׁוֹשָׁן זָכִיתִי בְּשֶׁפַע טָל!

כְּשֶׁשָּׁמַע צַוְא אַלְמַכָּאן זֹאת אִמֵּץ אֶת אֲחוֹתוֹ אֶל לִבּוֹ וְזָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת מִגֹּדֶל הַשִּׂמְחָה, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

עַל פִּזּוּר קִבּוּצֵנוּ בָכִיתִי זֶה כְבָר,

וַיִּזְלְגוּ מֵעֵינַי זֶרֶם דֶּמַע, שָׁטַף עָבַר,

וָאֶדֹר לֵאמֹר: אִם יָשׁוּב יְאַחֲדֵנוּ הַמַּזָּל,

לֹא עוֹד פֵּרוּד עַל לְשׁוֹנִי יוֹסִיף יַעַל.

פֶּתַע תְּקָפַנִי שָׂשׂוֹן, עֲדֵי כִּי

עֹצֶם שִׂמְחָתִי קְרָאַנִי לִבְכִי.

הוֹי עַיִן, הָיְתָה לָךְ דִּמְעָה לְמִנְהָג רָגִיל

עֲדֵי תִבְכִּי מִיָּגוֹן וְתִבְכִּי מִגִּיל.

יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם עַל פֶּתַח הָאַפִּרְיוֹן שָׁעָה אַחַת. אָמְרָה לוֹ: “קוּם וְהִכָּנֵס אֶל הָאַפִּרְיוֹן וְסַפֵּר לִי מַה שֶּׁאֵרַע אוֹתְךָ, וַאֲסַפֵּר לְךָ אֲנִי מַה שֶּׁאֵרַע אוֹתִי”. אָמַר צַוְא אַלְמַכָּאן: “סַפְּרִי אַתְּ תְּחִלָּה”. סִפְּרָה לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע אוֹתָהּ מֵאָז נִפְרְדָה מֵעָלָיו מִן הָאַכְסַנְיָה, וּמַה שֶּׁאֵרַע לָהּ עִם הַבְּדוּאִי וְהַסּוֹחֵר, וְכֵיצַד קָנָה אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וְכֵיצַד לָקַח אוֹתָהּ הַסּוֹחֵר אֶל אָחִיהָ שַׁרְכָּאן וּמְכָרָהּ לוֹ, וְשֶׁשַּׁרְכָּאן שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁקְּנָאָהּ, וְכָתַב לָהּ שְׁטַר-נִשּׂוּאִין וּבָא אֵלֶיהָ, וְשֶׁהַמֶּלֶךְ אָבִיהָ שָׁמַע עַל אוֹדוֹתֶיהָ וְשָׁלַח אֶל שַׁרְכָּאן לְבַקְּשָׁהּ מִמֶּנּוּ. וְאָמְרָה לוֹ: “הַשֶּׁבַח לֵאלֹהִים שֶׁעָשָׂה אִתִּי חֶסֶד בַּהֲשִׁיבוֹ אוֹתְךָ אֵלַי, וּכְשֵׁם שֶׁיָּצָאנוּ מֵאֵצֶל אָבִינוּ יַחְדָּו, נַחֲזֹר אֵלָיו יַחְדָּו”. אַחַר-כָּךְ אָמְרָה לוֹ: “הִנֵּה אָחִי שַׁרְכָּאן הִשִּׂיא אוֹתִי לְשׁוֹמֵר-סַף זֶה, כְּדֵי שֶׁיְּלַוֵּנִי בְדַרְכִּי אֶל אָבִי. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאֵרַע בִּי מִן הַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף. וְעַכְשָׁו סַפֵּר לִי אַתָּה מַה שֶּׁאֵרַע בְּךָ אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתִּי מֵאֶצְלְךָ”. סִפֵּר לָהּ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע בּוֹ מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, וְכֵיצַד עָשָׂה אִתּוֹ אֱלֹהִים חֶסֶד עַל-יְדֵי הַמַּסִּיק, וְכֵיצַד נָסַע עִמּוֹ וְהוֹצִיא עָלָיו מָמוֹנוֹ, וְשֶׁהָיָה מְשָׁרְתוֹ לַיְלָה וְיוֹם, וְהִלְּלָה אוֹתוֹ עַל כָּךְ. אָמַר לָהּ: “אֲחוֹתִי, מַסִּיק זֶה עָשָׂה עִמִּי מִן הַטּוֹבָה מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ אָדָם לְאֶחָד מֵאֲהוּבָיו, וַאֲפִלּוּ אָב לִבְנוֹ, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁהָיָה מַרְעִיב עַצְמוֹ וּמַאֲכִילֵנִי וְהוֹלֵךְ בָּרֶגֶל וּמַרְכִּיבֵנִי, וְנִצְּלוּ חַיַּי עַל יָדוֹ”. אָמְרָה לוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן: “אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם נְשַׁלֵּם לוֹ גְּמוּלוֹ בְכָל אֲשֶׁר נוּכַל”. קָרְאָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן לַסָּרִיס, וּבָא וְנָשַׁק יַד צַוְא אַלְמַכָּאן. אָמְרָה לוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן: “קַח שְׂכַר בְּשׂוֹרָתְךָ הַטּוֹבָה, אַתָּה הַפָּנִים הַמְּבִיאִים אשֶׁר. שֶׁכֵּן הָיָה חִבּוּרִי עִם אָחִי עַל יָדְךָ. הֲרֵי הַצְּרוֹר שֶׁבְּיָדְךָ וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ לְךָ הוּא, וְלֵךְ הָבֵא אֵלַי אֶת אֲדוֹנֶיךָ בִּמְהֵרָה”. שָׂמַח הַסָּרִיס וְשָׂם פָּנָיו אֶל שׁוֹמֵר-הַסַּף, וְנִכְנַס אֵלָיו וְקָרָא אוֹתוֹ אֶל גְּבִרְתּוֹ. בָּא אִתּוֹ וְנִכְנַס אֶל אִשְׁתּוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן וּמָצָא אֶצְלָהּ אֶת אָחִיהָ. שָׁאַל עַל אֹדוֹתָיו, וְסִפְּרָה לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לִשְׁנֵיהֶם מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית. אָמְרָה לוֹ: “דַּע, שׁוֹמֵר-הַסַּף, שֶׁלֹּא שִׁפְחָה נָשָׂאתָ אֶלָּא אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן נָשָׂאתָ, שֶׁכֵּן אֲנִי נֻזְהַת אַלזַּמָאן. וְזֶה אָחִי צַוְא אַלְמַכָּאן”. כְּשֶׁשָּׁמַע שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶת הַסִּפּוּר מִפִּיהָ, נוֹכַח בַאֲמִתַּת מַה שֶּׁאָמְרָה וְנִגְלָה לוֹ בָּרוּר וְנַעֲשָׂה בָּטוּחַ שֶׁהוּא חֲתָנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן וְאָמַר בְּלִבּוֹ: עָתִיד אֲנִי לְהִמָּנוֹת מִשְׁנֶה-לְמֶלֶךְ עַל אֶרֶץ מִן הָאֲרָצוֹת, נִגַּשׁ אֶל צַוְא אַלְמַכָּאן וּבֵרְכוֹ לְצֵאתוֹ בְשָׁלוֹם וּלְקִבּוּץ פְּזוּרָיו עִם אֲחוֹתוֹ. צִוָּה מִיָּד לְהָכִין לְצַוְא אַלְמַכָּאן אֹהֶל וְלָתֵת לוֹ סוּס מֵהַבְּחוּרִים לְרִכְבּוֹ. אָמְרָה לוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן: “הֲרֵי קְרוֹבִים אָנוּ לְמוֹלַדְתֵּנוּ, וּרְצוֹנִי לִהְיוֹת לְבַדִּי עִם אָחִי שֶׁנָּנוּחַ יַחַד, וְנִשְׂבַּע זֶה פְּנֵי זוֹ לִפְנֵי שֶׁנַּגִּיעַ לְאַרְצֵנוּ, שֶׁזֶּה לָנוּ זְמַן שֶׁהָיִינוּ נִפְרָדִים”. אָמַר שׁוֹמֵר-הַסַּף: “צַוִּי כַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ”. שָׁלַח לָהֶם נֵרוֹת שַׁעֲוָה וּמִינֵי-מְתִיקָה, וְיָצָא מֵעַל פְּנֵיהֶם, וְשָׁלַח לְצַוְא אַלְמַכָּאן שָׁלשׁ חֲלִיפוֹת בְּגָדִים מֵהַמְפֹאָרִים שֶׁבָּהֶם, וְהָלַךְ אֶל הָאַפִּרְיוֹן, מִתּוֹךְ הַכָּרָה בְעֵרֶךְ עַצְמוֹ. אָמְרָה לוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן: “שְׁלַח אֶל הַסָּרִיס וְצַוֵּהוּ שֶׁיָּבִיא אֶת הַמַּסִּיק וְיָכִין לוֹ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו, וְשֶׁיְּסַדֵּר לוֹ שֻׁלְחָן מַאֲכָלוֹ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וִיצַו עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲזֹב אוֹתָנוּ”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח שׁוֹמֵר הַסַּף לַסָּרִיס וְצִוַּהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָךְ, אָמַר: “שָׁמַעְתִּי וְכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. לָקַח הַסָּרִיס אֶת נְעָרָיו וְיָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת הַמַּסִּיק עַד שֶׁמְּצָאוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה כְּשֶׁהוּא חוֹבֵשׁ חֲמוֹרוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהִמָּלֵט וְדִמְעוֹתָיו זוֹרְמוֹת עַל לְחָיָיו מִפַּחֲדוֹ לְנַפְשׁוֹ וּמִיגוֹנוֹ עַל פֵּרוּדוֹ שֶׁל צַוְא אַלְמַכָּאן, וְהָיָה אוֹמֵר:“יָעַצְתִּי טוֹב לְשֵׁם-שָׁמַיִם. וְלֹא שָׁמַע לִי. מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי כֵּיצַד מַצָּבוֹ”. לֹא גָּמַר אֶת דְּבָרָיו, עַד שֶׁעָמַד הַסָּרִיס לְרֹאשׁוֹ וְהַנְּעָרִים סָבִיב לוֹ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וְשִׁשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמַּסִּיק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לַחֲבשׁ חֲמוֹרוֹ וְלִבְרֹחַ, הָיָה מְדַבֵּר לְנַפְשׁוֹ וְאוֹמֵר: “מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי מַצָּבוֹ כֵּיצַד הוּא” – לֹא גָּמַר דְּבָרָיו עַד שֶׁהַסָּרִיס עָמַד לְרֹאשׁוֹ וְהַנְּעָרִים סָבִיב לוֹ. פָּנָה הַמַּסִּיק וְרָאָה אֶת הַסָּרִיס עוֹמֵד לְרֹאשׁוֹ וְחָרַד לִבּוֹ וּפָחַד. הֵרִים קוֹלוֹ וְאָמַר: “אָכֵן לֹא הִכִּיר זֶה בְעֵרֶךְ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי עִמּוֹ מִן הַטּוֹבָה. וְדוֹמֶה אֲנִי שֶׁהוּא הֵבִיא דִבָּתִי רָעָה לִפְנֵי הַסָּרִיס וְהַנְּעָרִים הָאֵלֶּה וְשִתְּפַנִי עִמּוֹ בְחֶטְאוֹ”. גָּעַר בּוֹ הַסָּרִיס וְאָמַר לוֹ: “מִי הוּא זֶה שֶׁנָּשָׂא קוֹלוֹ בְשִׁירִים, שַׁקְרָן? וְכֵיצַד זֶה אַתָּה אוֹמֵר לִי: “אֲנִי לֹא נָשָׂאתִי קוֹלִי בְשִׁיר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא שֶׁנָּשָׂא קוֹלוֹ”. וַהֲרֵי הוּא בֶּן-לִוְיָתְךָ. אֵינִי מַרְפֶּה מִמְּךָ מִכָּאן וְעַד בּוֹאֲךָ לְבַגְדָאד, וּמַה שֶּׁיִּקְרֶה אֶת בֶּן-לִוְיָתְךָ יִקְרְךָ גַּם אוֹתְךָ”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמַּסִּיק אֶת דְּבָרָיו, אָמַר בְּלִבּוֹ: “מַה שֶּׁיָּגֹרְתִּי אוֹתוֹ נָפַלְתִּי בוֹ”. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבֵית-שִׁיר זֶה:

אֶת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי הוּא בָא,

אָכֵן אֶל אֱלֹהִים נָשׁוּבָה.

קָרָא הַסָּרִיס לַנְּעָרִים וְאָמַר אֲלֵיהֶם:" הוֹרִידוּהוּ מֵעַל הַחֲמוֹר". הוֹרִידוּ אֶת הַמַּסִּיק מֵעַל הַחֲמוֹר וְהֵבִיאוּ לוֹ סוּס. רָכַב עָלָיו וְנָסַע בַּשְּׁיָרָה כְּשֶׁהַנְּעָרִים סְבִיבוֹתָיו מַקִּיפִים אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם הַסָּרִיס: “אִם תִּפֹּל מִמֶּנּוּ שַׂעֲרָה, הֲרֵי יִהְיֶה זֶה בְנֶפֶשׁ אֶחָד מִכֶּם; כַּבְּדוּהוּ וְלֹא תַּכְלִימוּהוּ”. כְּשֶׁרָאָה הַמַּסִּיק אֶת הַנְּעָרִים סְבִיבוֹתָיו, נִתְיָאֵשׁ מֵחַיָּיו. פָּנָה אֶל הַסָּרִיס וְאָמַר לוֹ: “אֲנִי אֵין לִי לֹא אַחִים וְלֹא קְרוֹבִים, וְעֶלֶם זֶה אֵין הוּא קָרוֹב לִי וְלֹא אֲנִי קָרוֹב לוֹ. וַאֲנִי אֵינִי אֶלָּא מַסִּיק בְּבֵית-הַמֶּרְחָץ וּמְצָאתִיו מוּטָל עַל גַּל הָאַשְׁפָּה חוֹלֶה”. וְהָיָה הַמַּסִּיק בּוֹכֶה וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ אֶלֶף חֶשְׁבּוֹנוֹת, וְהַסָּרִיס הוֹלֵךְ לְצִדּוֹ וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ לוֹ כְּלוּם. וְלֹא זוֹ בִלְבַד אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “אַתָּה הֶחֱרַדְתָּ אֶת גְּבִרְתֵּנוּ בְּשֵׂאתְךָ קוֹל בְּשִׁירִים, אַתָּה וְעֶלֶם זֶה– וְאוּלָם אַל נָא תִּירָא לְנַפְשֶׁךָ”, וְהָיָה הַסָּרִיס צוֹחֵק לוֹ בַסֵּתֶר. כְּשֶׁהָיוּ חוֹנִים הָיוּ מְבִיאִים לָהֶם אֹכֶל, וְהָיָה אוֹכֵל הוּא וְהַמַּסִּיק מִכְּלִי אֶחָד. וּכְשֶׁהָיוּ אוֹכְלִים צִוָּה הַסָּרִיס אֶת הַנְּעָרִים לְהָבִיא לוֹ כַּד מַשְׁקֵה-סֻכָּר, וְהָיָה שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן לַמַּסִּיק שֶׁיִּשְׁתֶּה. וְאוּלָם דִּמְעָתוֹ שֶׁל זֶה לֹא יָבְשָׁה מִתּוֹךְ פַּחְדּוֹ לְנַפְשׁוֹ וִיגוֹנוֹ עַל פֵּרוּדוֹ שֶׁל צַוְא אַלְמַכָּאן וְעַל מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם בַּנֵּכָר. הָיוּ נוֹסְעִים שְׁנֵיהֶם, וְהַסָּרִיס הָיָה פַּעַם לְיַד פֶּתַח הָאַפִּרְיוֹן לְשָׁרֵת אֶת צַוְא אַלְמַכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן וְנֻזְהַת אַלזַּמָאן, וּפַעַם מַשְׁגִּיחַ עַל הַמַּסִּיק. נָסְעָה נֻזְהַת אַלזַּמָאן עִם אָחִיהָ צַוְא אַלְמַכָּאן מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְהִתְאוֹנְנוּת בְּהִשְׁתַּפְכָה בְּשִׁיר. וְלֹא פָּסְקוּ מִכָּךְ נוֹסְעִים, עַד שֶׁקָּרְבוּ לָאָרֶץ. וְלֹא נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶם וּבֵין הָאָרֶץ אֶלָּא מַסַּע שְׁלשָׁה יָמִים, חָנוּ לְעֵת עֶרֶב וְנָחוּ, וְנִשְׁאֲרוּ בִּמְנוּחָתָם עַד שֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר. הֵקִיצוּ וּבִקְּשׁוּ לְהַעֲמִיס בְּהֶמְתָּם וְנִגְלָה לָהֶם אָבָק עָצוּם שֶׁהֶחֱשִׁיךְ אֶת הָאֲוִיר עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כַלַּיְלָה הָאָפֵל. קָרָא שׁוֹמֵר-הַסַּף לַסָּרִיס וְאָמַר לוֹ: “הַמְתִּינוּ וְאַל תִּטְעֲנוּ מִטְעַנְכֶם”. רָכַב הוּא וַעֲבָדָיו וְנָסְעוּ לְמוּל אוֹתוֹ הָאָבָק. כְּשֶׁקָּרְבוּ אֵלָיו הוֹפִיעַ לְנֶגְדָּם מִתַּחַת לוֹ צָבָא עָצוּם כַּיָּם הַשּׁוֹטֵף וְעוֹלֶה, וּבְתוֹכוֹ דְגָלִים וְנִסִּים וְתֻפִּים וּפָרָשִׁים וְאַבִּירִים. הִשְׁתָּאָה שׁוֹמֵר-הַסַּף לְעִנְיָנָם. וּכְשֶׁרָאָה אוֹתָם הַצָּבָא, נִתְפַּלְּגָה מִמֶּנּוּ פְלֻגָּה שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת פָּרָשׁ בְּעֵרֶךְ וּבָאוּ אֶל שׁוֹמֵר-הַסַּף וְאֶל אֵלֶּה שֶׁמִּסָּבִיב לוֹ וְהִקִּיפוּ אוֹתָם. הִקִּיפוּ כָל חֲמִשָּׁה מִן הַצָּבָא עֶבֶד מֵעַבְדֵי שׁוֹמֵר-הַסַּף. אָמַר לָהֶם שׁוֹמֵר-הַסַּף: “מַה הוּא הַדָּבָר? וּמֵהֵיכָן צָבָא זֶה, שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ מַעֲשִׂים אֵלֶּה?” אָמְרוּ לוֹ: “מִי אַתָּה וּמֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן פָּנֶיךָ מוּעָדוֹת?” אָמַר לָהֶם: “אֲנִי שׁוֹמֵר סִפּוֹ שֶׁל נְסִיךְ דַּמֶּשֶׂק שֶׁל הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, אֲדוֹן בַּגְדָאד וְאֶרֶץ כֹרָסָאן. בָּאִתי מֵאֶצְלוֹ עִם הַמִּסִּים וְהַמַּתָּנָה וּפָנַי מוּעָדוֹת אֶל אָבִיו בְּבַגְדָאד”. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו הוֹרִידוּ מִטְפְּחוֹת רֹאשָׁם עַל פְּנֵיהֶם וּבָכוּ וְאָמְרוּ לוֹ: “עֹמָר אַלנֻּעְמָאן כְּבָר מֵת, וְלֹא מֵת אֶלָּא עַל-יְדֵי רַעַל. וְאוּלָם סַע לִמְחוֹז חֶפְצֶךָ, שֶׁאֵין לְךָ מַה לַחֲשׁשׁ, עַד שֶׁתָּבוֹא אֶל רֹאשׁ מִשְׁנָיו, אֶל הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן”.
כְּשֶׁשָּׁמַע שׁוֹמֵר-הַסַּף דְּבָרִים אֵלֶּה, בָּכָה בְכִי רַב וְאָמַר: “מַה מְאֹד הָיְתָה לָנוּ נְסִיעָתֵנוּ לְמַפַּח-נֶפֶשׁ”. הָיָה בוֹכֶה הוּא וּמִי שֶׁאִתּוֹ עַד שֶׁבָּא אֶל תּוֹךְ תּוֹכֵי הַצָּבָא. בִּקְּשׁוּ לוֹ רְשׁוּת מֵהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן, וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת. צִוָּהוּ הַמִּשְׁנֶה שֶׁיִּתְקְעוּ אֶת אֹהָלָיו וְיָשַׁב לוֹ עַל כִּסֵּא-כָבוֹד בְּאֶמְצַע הָאֹהֶל וְצִוָּה אֶת שׁוֹמֵר-הַסַּף לָשֶׁבֶת. כְּשֶׁיָשַׁב שָׁאַל אוֹתוֹ לְעִנְיָנוֹ. הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא שׁוֹמֵר-סַף נְסִיךְ דַּמֶּשֶׂק וְהֵבִיא אִתּוֹ אֶת הַמַּתָּנוֹת וְאֶת מַס דַּמֶּשֶׂק. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן כָּךְ, בָּכָה לְזֵכֵר הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן. אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן: “הִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן כְּבָר מֵת מֵרַעַל, וּבְסִבַּת מוֹתוֹ נֶחְלְקוּ הָאֲנָשִׁים בְּעִנְיַן מִי שֶׁיַּמְלִיכוּ אוֹתוֹ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁהָיְתָה יַד אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. וְאוּלָם הַגְּדוֹלִים וְהַנִּכְבָּדִים וְאַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים מְנָעוּם מֵרִיב, וְהִסְכִּימוּ בְנֵי-הָאָדָם כֻּלָּם, שֶׁמַּה שֶׁיִּיעֲצוּ אַרְבַּעַת הַקָּאצִ’ים לֹא יַמְרֶה אִישׁ דְּבָרָם. וְהִסְכִּימוּ אֵלֶּה עַל כָּךְ שֶׁנֵּלֵךְ לְדַמֶּשֶׂק, וְנָשִׂים פָּנֵינוּ אֶל בְּנוֹ שַׁרְכָּאן וְנָבִיא אוֹתוֹ וְנַמְלִיךְ אוֹתוֹ תַּחַת אָבִיו. וְאוּלָם יֵשׁ בְּתוֹכָם קָהָל הָרוֹצִים בִּבְנוֹ הַשֵּׁנִי, וְאָמְרוּ שֶׁשְּׁמוֹ צַוְא אַלְמַכָּאן וְלוֹ אָחוֹת נֻזְהַת אַלזַּמָאן שְׁמָהּ, וּשְׁנֵי אֵלֶּה יָצְאוּ לְאֶרֶץ חִגָ’אז, וְעָבְרוּ עֲלֵיהֶם חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ כְּלוּם עַל אוֹדוֹתָם”. כְּשֶׁשָּׁמַע שׁוֹמֵר-הַסַּף כָּךְ, הִכִּיר שֶׁהָעִנְיָן שֶׁאֵרַע לְאִשְׁתּוֹ אֱמֶת. מִצְטָעֵר צַעַר גָּדוֹל עַל מוֹת הַשֻּׂלְטָאן, אַךְ שָׂמֵחַ עִם זֶה עַל חֲזִירָתוֹ שֶׁל צַוְא אַלְמַכָּאן, שֶׁכֵּן יִהְיֶה לְשֻׂלְטָאן בְּבַגְדָאד בִּמְקוֹם אָבִיו.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וְשִׁבְעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע שׁוֹמֵר-סִפּוֹ שֶׁל שַׁרְכָּאן מִפִּי הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן מַה שֶּׁסִּפֵּר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, הִתְעַצֵּב. וְאוּלָם הוּא שָׂמַח בַּטּוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ מִזֶּה לְאִשְׁתּוֹ וּלְאָחִיהָ צַוְא אַלְמַכָּאן, שֶׁהוּא יִהְיֶה שֻׂלְטָאן בִּמְקוֹם אָבִיו. פָּנָה שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶל הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן וְאָמַר: “אָכֵן סִפּוּרְכֶם מִן הַמֻּפְלָא שֶׁבְּמֻפְלָאוֹת. דַּע, רֹאשׁ הַמִּשְׁנִים, שֶׁאֱלֹהִים הִנִּיחַ לָכֶם כָּאן, בְּמָקוֹם שֶׁפְּגַשְׁתֶּם אוֹתִי, מִן הַיְגִיעָה. וּבָא לָכֶם הַדָּבָר שֶׁאַתֶּם מִשְׁתּוֹקְקִים לוֹ בַּדֶּרֶךְ הַקַּלָּה בְּיוֹתֵר, שֶׁכֵּן הֵשִׁיב אֱלֹהִים אֲלֵיכֶם אֶת צַוְא אַלְמַכָּאן אוֹתוֹ וְאֶת אֲחוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן, וְנִתַּקֵּן הַדָּבָר וְנַעֲשָׂה קַל”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמִּשְׁנֶה דְּבָרִים אֵלֶּה, שָׂמַח שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְאָמַר לוֹ: “שׁוֹמֵר-הַסַּף, סַפֵּר לִי סִפּוּרָם וּמַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד אַחֲרִיתוֹ”. וּכְשֶׁגָּמַר שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶת סִפּוּרוֹ, שָׁלַח הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אֶל הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְרַבֵּי-הַמְּלוּכָה וְגִלָּה לָהֶם אֶת הַסִּפּוּר, וְשָׂמְחוּ בָזֶה שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְהִתְפַּלְּאוּ עַל הַמִּקְרֶה הַזֶּה. הִתְאַסְּפוּ כֻלָּם וּבָאוּ אֵצֶל שׁוֹמֵר-הַסַּף נְכוֹנִים לְשֵׁרוּתוֹ וְנָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנָיו. כִּנֵּס שׁוֹמֵר-הַסַּף בּוֹ בַּיּוֹם מוֹעָצָה גְדוֹלָה וְיָשְׁבוּ הוּא והַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן עַל כִּסְאוֹת-מַלְכוּת וְלִפְנֵיהֶם כָּל הַנְּסִיכִים וְהַנִּכְבָּדִים וּגְדוֹלֵי-הַמִּשְׂרוֹת לְפִי מַעֲלָתָם. מַסְכוּ הַסֻּכָּר בְּמֵי-וְרָדִין וְשָׁתוּ. אַחַר-כָּךְ יָשְׁבוּ הַנְּסִיכִים לְטַכֵּס עֵצָה, וְנָתְנוּ לִשְׁאָר הַצָּבָא רְשׁוּת לִנְסֹעַ יַחְדָּו וְלַעֲבֹר לִפְנֵיהֶם לְאַט לְאַט עַד שֶׁיִּגְמְרוּ הַמּוֹעָצָה וְיַדְבִּיקוּם. נָשְׁקוּ הָאָרֶץ לִפְנֵי שׁוֹמֵר-הַסַּף וְרָכְבוּ כְּשֶׁלִּפְנֵיהֶם נִסֵּי-הַמִּלְחָמָה. כְּשֶׁגָּמְרוּ הַנִּכְבָּדִים אֶת מוֹעַצְתָּם, רָכְבוּ וְהִדְבִּיקוּ אֶת הַצָּבָא. נִגַּשׁ שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶל הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן וְאָמַר לוֹ: “עֲצָתִי הִיא שֶׁאֶסַּע אֲנִי קֹדֶם וְאֶעֱבֹר לִפְנֵיכֶם, כְּדֵי לְהָכִין לַשֻּׂלְטָאן מָקוֹם הַמַּתְאִים לוֹ, וְאוֹדִיעַ לוֹ עַל-דְּבַר בּוֹאֲכֶם וְשֶׁאַתֶּם מְבַכְּרִים אוֹתוֹ עַל פְּנֵי אָחִיו שַׁרְכָּאן לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם”. אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה: “טוֹבָה הָעֵצָה שֶׁיָּעַצְתָּ”. קָם וְקָם הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לִכְבוֹדוֹ וְהִגִּישׁ לוֹ הַדּוֹרוֹנוֹת וְהִשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ לְקַבְּלָם מִיָּדוֹ, וְכָךְ הִגִּישׁוּ לוֹ דוֹרוֹנוֹת גַּם הַנְּסִיכִים וְהַנִּכְבָּדִים וּגְדוֹלֵי-הַמִּשְׂרָה, וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: “הוֹאִילָה לְדַבֵּר לַמֶּלֶךְ צַוְא אַלְמַכָּאן עַל אוֹדוֹתֵינוּ, שֶׁיַּשְׁאִירֵנוּ עַל מִשְׂרוֹתֵינוּ”. נַעְנָה לָהֶם לְמַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ. צִוָּה אֶת נְעָרָיו לִנְסֹעַ וְשָׁלַח הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אֶת הָאֹהָלִים עִם שׁוֹמְרֵי-הַסַּף וְצִוָּה אֶת הַחַדְרָנִים לְהַצִּיבָם מִחוּץ לָעִיר בְּמֶרְחָק יוֹם אֶחָד, וּמִלְּאוּ פְקֻדָּתוֹ. רָכַב שׁוֹמֵר-הַסַּף שָׁרוּי בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “מַה מְבֹרֶכֶת נְסִיעָה זוֹ”. וְנַעַשְׂתָה אִשְׁתּוֹ חֲשׁוּבָה בְעֵינָיו וְכֵן צַוְא אַלְמַכָּאן. שָׁקַד עַל נְסִיעָתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁהַמֶּרְחָק בֵּינוֹ וּבֵין הָעִיר יוֹם אֶחָד. צִוָּה לַחֲנוֹת בּוֹ לְשֵׁם מְנוּחָה וְלַהֲכָנַת מָקוֹם לְמוֹשַׁב הַשֻּׂלְטָאן צַוְא אַלְמַכָּאן בֶּן הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן. חָנוּ מֵרָחוֹק הוּא וַעֲבָדָיו, וְצִוָּה עַל הַמְשָׁרְתִים לִטֹּל רְשׁוּת מֵהַגְּבֶרֶת נֻזְהַת אַלזַּמָאן לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ. בִּקְּשׁוּ מִמֶּנָּה רְשׁוּת בְּעִנְיָן זֶה וְנָתְנָה לוֹ רְשׁוּת וְנִכְנַס אֵלֶיהָ. נִפְגַּשׁ אִתָּהּ וְעִם אָחִיהָ וְהוֹדִיעַ לָהֶם עַל דְּבַר מוֹת אֲבִיהֶם, וְשֶׁהָרָאשִׁים שָׂמוּ אֶת צַוְא אַלְמַכָּאן מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם תַּחַת אָבִיו עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, וּבֵרֵךְ אוֹתוֹ לְמָלְכוֹ. בָּכוּ שְׁנֵיהֶם עַל שֶׁאִבְּדוּ אֶת אֲבִיהֶם וְשָׁאֲלוּ לְסִבַּת הֵרָצְחוֹ. אָמַר לָהֶם: “הָעִנְיָן יָדוּעַ לַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן, וּמָחָר יִמָּצְאוּ הוּא וְהַצָּבָא כֻלּוֹ בְּמָקוֹם זֶה, וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ, הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא לִנְהֹג לְפִי מַה שֶּׁהֵם מְיַעֲצִים, שֶׁכֵּן כֻּלָּם בָּחֲרוּ בְךָ, וְאִם לֹא כֵן תַּעֲשֶׂה,הֲרֵי הֵם מְמַנִּים זוּלָתְךָ לְשֻׂלְטָאן, וְשׁוּב אֵינְךָ בָּטוּחַ לְנַפְשְׁךָ מִיַד זֶה שֶׁיִּתְמַנֶּה לְשֻׂלְטָאן זוּלָתְךָ, שֶׁקָּרוֹב מְאֹד הַדָּבָר שֶׁיַּהֲרֹג אוֹתְךָ אוֹ שֶׁיִּפֹּל סִכְסוּךְ בֵּין שְׁנֵיכֶם, וְתֵצֵא הַמַּלְכוּת מִידֵי שְׁנֵיכֶם”. הִרְכִּין צַוְא אַלְמַכָּאן רֹאשׁוֹ שָׁעָה אַחַת, אַחַר-כָּךְ אָמַר: “קִבַּלְתִּי אֶת הַדָּבָר”, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא מָצָא דֶּרֶךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁשּׁוֹמֵר-הַסַּף דִּבֵּר דְּבָרִים נְכוֹחִים, אָמַר לְשׁוֹמֵר-הַסַּף: “דּוֹדִי, וּמָה אֶעֱשֶׂה עִם אָחִי שַׁרְכָּאן?” אָמַר לוֹ: בְּנִי, אָחִיךָ יִהְיֶה שֻׂלְטָאן דַּמֶּשֶׂק וְאַתָּה שֻׂלְטָאן בַּגְדָאד. הִתְאַזֵּר עֹז וְכוֹנֵן עִנְיָנְךָ". קִבֵּל צַוְא אַלְמַכָּאן אֶת דְּבָרָיו. הִגִּישׁ לוֹ שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶת חֲלִיפַת-הַבְּגָדִים שֶׁהָיְתָה עִם הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן, מַלְבּוּשׁ הַמְּלָכִים, וְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת חֶרֶב הַמַּלְכוּת וְיָצָא מִלְּפָנָיו, וְצִוָּה לַחַצְרָנִים לִבְחֹר מָקוֹם גָּבוֹהַּ, לְהַצִּיב עָלָיו אֹהֶל רְחַב-יָדַיִם וְעָצוּם לַשֻּׂלְטָאן שֶׁיֵּשֵׁב בְּתוֹכוֹ, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ אֵלָיו נְּסִיכִים.אַחַר-כָּךְ צִוָּה אֶת הַטַּבָּחִים לְבַשֵּׁל מַאֲכָלִים מְפֹאָרִים וּלְהָכִין אוֹתָם, וְצִוָּה אֶת הַמַּשְׁקִים לְהָקִים מִקְוֵה-מַיִם. אַחֲרֵי שָׁעָה הִתְנַשֵּׂא הָאָבָק עַד שֶׁעִלֵּף אֶת הָאָרֶץ כְּמוֹ בְצָעִיף. נִתְפַּזֵּר אוֹתוֹ הָאָבָק וְנִגְלָה מִתַּחַת לוֹ צָבָא עָצוּם כַּיָּם הַשּׁוֹטֵף.
הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וּשְׁמוֹנָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שׁוֹמֵר-הַסַּף צִוָּה אֶת הַחַצְרָנִים לְהַצִּיב אֹהֶל רְחַב-יָדַיִם לִפְגִישַׁת הָאֲנָשִׁים אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. הֵקִימוּ אֹהֶל עָצוּם כְּדֶרֶךְ הַמְּלָכִים. כְּשֶׁגָּמְרוּ עֲבוֹדָתָם, וְהִנֵּה אָבָק מִתְנַשֵּׂא. אַחַר-כָּךְ פִּזֵּר הָרוּחַ אֶת הָאָבָק, וְהוֹפִיעַ מִתַּחַת לוֹ צָבָא עָצוּם וְנִתְגַלֶּה שֶׁצָּבָא זֶה צְבָא בַּגְדָאד וְכֹרָסָאן הוּא, וּבְרֹאשׁוֹ הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן, וְכֻלָּם שְׂמֵחִים בְשֻׂלְטָאנוּתוֹ שֶׁל צַוְא אַלְמַכָּאן. וְהָיָה צַוְא אַלְמַכָּאן לָבוּשׁ לְבוּשׁ הַמַּלְכוּת, חָגוּר חֶרֶב-הַטֶּכֶס. הִגִּישׁ לוֹ שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶת הַסּוּס וְרָכַב וְנָסַע הוּא וַעֲבָדָיו, וְכָל מִי שֶׁבָּאֹהָלִים, הָלְכוּ אַחֲרָיו לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּתוֹ עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁנִּכְנַס אֶל תַּחַת לַכִּפָּה הָעֲצוּמָה וְיָשַׁב שָׁם וְשָׂם אֶת הַפִּגְיוֹן עַל שְׁתֵּי שׁוֹקָיו, וְעָמַד שׁוֹמֵר-הַסַּף לְפָנָיו לְשֵׁרוּתוֹ וְעָמְדוּ עֲבָדָיו בְּמִסְדְרוֹן הָאֹהֶל וְחַרְבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם שְׁלוּפוֹת. בָּאוּ אַנְשֵׁי-הַצָּבָא וְהַחַיָּלִים וּבִקְּשׁוּ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס. נִכְנַס שׁוֹמֵר-הַסַּף וְנָטַל לָהֶם רְשׁוּת מֵהַשֻּׂלְטָאן צַוְא אַלְמַכָּאן, וְצִוָּה שֶׁיִּכָּנְסוּ אֵלָיו עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה. הוֹדִיעַ לָהֶם שׁוֹמֵר-הַסַּף אֶת זֹאת, וְעָנוּ שֶׁשָּׁמְעוּ וּכְמִצְוָתוֹ יַעֲשׂוּ. עָמְדוּ כֻלָּם עַל דֶּלֶת הַמִּסְדְּרוֹן, וְנִכְנְסוּ עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה כְּפִי שֶׁחִלֵּק אוֹתָם שׁוֹמֵר-הַסַּף בַּמִּסְדְּרוֹן, וְהִכְנִיסָם אֶל הַשֻּׂלְטָאן צַוְא אַלְמַכָּאן. כְּשֶׁרָאוּהוּ נִתְמַלְּאוּ ירְאַת-הַכָּבוֹד. קִבֵּל אוֹתָם עַל הַצַּד הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְהִבְטִיחָם כָּל-טוּב. הִתְפַּלְּלוּ לִשְׁלוֹמוֹ וְנִשְׁבְּעוּ לוֹ שְׁבוּעוֹת אֱמוּנִים שֶׁלֹּא יַמְרוּ פִּיו לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אוֹתָם. נָשְׁקוּ הָאָרֶץ לְפָנָיו וְהִסְתַּלְּקוּ וְנִכְנְסָה עֲשֶׂרֶת אַחֶרֶת. נָהַג בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁנָּהַג בְּזוּלָתָם. לֹא פָסְקוּ מִלְּהִכָּנֵס עֲשֶׂרֶת אַחֲרֵי עֲשֶׂרֶת עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר אֶלָּא הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן. נִכְנַס אֵלָיו וְנָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו, קָם צַוְא אַלְמַכָּאן לִקְרָאתוֹ וְנִגַּשׁ אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: “בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, הַמִּשְׁנֶה וְהָאָב הַגָּדוֹל, הֲרֵי פָּעָלְךָ פֹּעַל הַיּוֹעֵץ הַיָּקָר, וְהַנְהָגַת הַמְּדִינָה תִּהְיֶה בַּיָּד הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר וְהַמֻּמְחָה”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא שׁוֹמֵר-הַסַּף וְצִוָּה לַעֲרֹךְ הַשֻּׁלְחָנוֹת, וּפָקַד לְהַכְנִיס אֶת הַצָּבָא כֻלּוֹ וּבָאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ.
אָמַר הַמֶּלֶךְ צַוְא אַלְמַכָּאן לַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן: “צַוֵּה אֶת הַצָּבָא לַעֲמֹד עֲשָׂרָה יָמִים, עַד שֶׁאֶשָּאֵר אִתְּךָ יְחִידִי וּתְסַפֵּר לִי עַל סִבַּת רֶצַח אָבִי”, מִלֵּא הַמִּשְׁנֶה אֶת פְּקֻדַּת הַשֻּׂלְטָאן וְאָמַר: “אֵין סָפֵק בַּדָּבָר”. יָצָא אֶל טַבּוּר הָאֹהָלִים וְצִוָּה אֶת הַצָּבָא לַעֲמֹד עֲשָׂרָה יָמִים. מִלְּאוּ פְּקֻדָּתוֹ, וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לְטַיֵּל, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אִישׁ מִנִּכְבְּדֵי-הַמְשָׁרְתִים אֵצֶל הַמֶּלֶך זְמַן שְׁלשָׁה יָמִים. הִבִּיעוּ לוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים אֶת הַכְנָעָתָם וּבֵרְכוּ אֶת צַוְא אַלְמַכָּאן בַּאֲרִיכוּת יְמֵי עֻזּוֹ. סָר אֵלָיו הַמִּשְׁנֶה וּמָסַר לוֹ דִין-וְחֶשְׁבּוֹן. הֶאֱרִיךְ רוּחוֹ עַד הַלַּיְלָה וְנִכְנַס אֶל אֲחוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן, וְאָמַר לָהּ: “יוֹדַעַת אַתְּ סִבַּת רֶצַח אָבִי אוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת סִבָּתוֹ וְכֵיצַד הָיָה?” אָמְרָה לוֹ: “אֵינִי יוֹדַעַת סִבַּת רְצִיחָתוֹ”. סִדְּרָה לָהּ מָסָךְ שֶׁל מֶשִׁי וְיָשַׁב צַוְא אַלְמַכָּאן מִחוּץ לַמָסָךְ וְצִוָּה לְהָבִיא אֶת הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן. בָּא לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: “רְצוֹנִי שֶׁתּוֹדִיעֵנִי פְּרָטִים בִּדְבַר סִבַּת רֶצַח אָבִי הַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן”. אָמַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן: "דַּע הַמֶּלֶךְ, שֶׁהַמֶּלֶךְ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן כְּשֶׁחָזַר מִנְּסִיעָתוֹ לְצֵיד חַיּוֹת הַבָּר וּצְבִי וָאַיִל וְנִכְנַס לָעִיר, שָׁאַל לִשְׁנֵיכֶם וְלֹא מָצָא אֶתְכֶם, וְיָדַע שֶׁשַּׂמְתֶּם פְּנֵיכֶם לָלֶכֶת לֶחָג'. הִצְטָעֵר עַל-כָּךְ וְגָדַל זַעְפּוֹ וְהָיָה צַר לְלִבּוֹ. וְנִשְׁאַר חֲצִי שָׁנָה כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ יְדִיעוֹת עַל אוֹדוֹתֵיכֶם מֵאֵת כָּל יוֹצֵא וּבָא, אַךְ לֹא נוֹדַע לוֹ דָבָר עַל אוֹדוֹתֵיכֶם, וּבְעוֹד אֲנַחְנוּ לְפָנָיו בְּיוֹם מִן הַיָּמִים, אַחֲרֵי שֶׁעָבַר עֲלֵיכֶם שָׁנָה תְמִימָה מִיּוֹם שֶׁאֲבַדְתֶּם, וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֶׁסִּימָנֵי יִרְאַת-שָׁמַיִם עָלֶיהָ יָרְדָה אֵלֵינוּ וְעִמָּהּ חָמֵשׁ נְעָרוֹת. שְׁדֵיהֶן נָכוֹנוּ, וּכְאִלּוּ הֵן יְרֵחִים כְּלוּלוֹת יֹפִי וָחֵן, שֶׁהַלָּשׁוֹן תֵּלֶא לְתָאֵר, וְעִם כְּלִילוּת יָפְיָן הֵן קוֹרְאוֹת הַקֻּרְאָן וְיוֹדְעוֹת חָכְמָה וִידִיעוֹת קְדוּמִים. בִּקְּשָׁה אוֹתָהּ זְקֵנָה רְשׁוּת לְהִכָּנֵס אֶל הַמֶּלֶךְ וְנָתַן לָהּ. נִכְנְסָה אֵלָיו וְנָשְׁקָה הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְהָיִיתִי אֲנִי יוֹשֵׁב לְצַד הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁנִּכְנְסָה אֵלָיו קֵרְבָהּ, שֶׁרָאָה בָהּ סִימָנֵי הַנְּזִירוּת וְיִרְאַת-שָׁמַיִם. כְּשֶׁיָּשְׁבָה הַזְּקֵנָה נָכוֹן אֶצְלוֹ, פָּנְתָה אֵלָיו וְאָמְרָה לוֹ: “דַּע הַמֶּלֶךְ, שֶׁעִמִּי חָמֵשׁ נְעָרוֹת שֶׁלֹּא רָכַשׁ לוֹ שׁוּם מֶלֶךְ מִן הַמְּלָכִים כְּמוֹתָן, שֶׁכֵּן הֵן בַּעֲלוֹת שֵׂכֶל וָחֵן וָיֹפִי וּשְׁלֵמוּת. קוֹרְאוֹת הַקֻּרְאָן עַל-פִּי הַמָּסוֹרוֹת וְיוֹדְעוֹת הַמַּדָּעִים וִידִיעוֹת-הָעַמִּים שֶׁעָבְרוּ מִן הָעוֹלָם. וַהֲרֵי הֵן לְפָנֶיךָ עוֹמְדוֹת לְשֵׁרוּתְךָ, מֶלֶךְ הַדּוֹר. וּבִזְמַן הַבְּחִינָה יִכָּבֵד הָאָדָם אוֹ יֵקַל”. הִסְתַּכֵּל אָבִיךָ, יְרַחֲמֵהוּ אֱלֹהִים בַּנְּעָרוֹת, וְשִׂמַּח אוֹתוֹ מַרְאָן וְאָמַר לָהֶן: “כָּל אַחַת מִכֶּן תַּשְׁמִיעֵנִי מַשֶּׁהוּ מִמַּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת מִידִיעוֹת בְּנֵי-הָאָדָם שֶׁעָבְרוּ וְהָאֻמּוֹת שֶׁחָלְפוּ”.
הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשִּׁבְעִים וְתִשְׁעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אָמַר לַמֶּלֶךְ צַוְא אַלְמַכָּאן: "הִסְתַּכֵּל אָבִיךָ, יְרַחֲמֵהוּ אֱלֹהִים, בַּנְּעָרוֹת וְשִׂמַּח אוֹתוֹ מַרְאָן וְאָמַר לָהֶן: “כָּל אַחַת מִכֶּן תַּשְׁמִיעֵנִי מַשֶּׁהוּ מִמַּה שֶּׁהִיא יוֹדַעַת מִידִיעוֹת בְּנֵי הָאָדָם שֶׁעָבְרוּ וְהָאֻמּוֹת שֶׁחָלְפוּ”. נִגְּשָׁה אַחַת מֵהֶן וְנָשְׁקָה הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמְרָה: "דַּע הַמֶּלֶךְ, שֶׁבֶּן-הַתַּרְבּוּת צָרִיךְ שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַטַּרְחָנוּת עַל בְּנֵי-אָדָם וְשֶׁיִּתְקַשֵּׁט בְּמַעֲלוֹת וִיקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת וְיִתְרַחֵק מִן הַחַטָּאִים הַגְּדוֹלִים וְיִדְבַּק בְּכָל זֶה עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁאִם הָיָה פוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ הָיָה מֵת. וִיסוֹד הַתַּרְבּוּת הוּא הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. וְדַע שֶׁמַּה שֶׁחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא הַשְּׁאִיפָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; וְהַדֶּרֶךְ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הִיא עֲבוֹדַת-הָאֱלֹהִים, וְצָרִיךְ שֶׁתִּנְהַג בְּטוֹבוֹת עִם בְּנֵי-הָאָדָם, וְשַׁלֹּא תָסוּר מִן הַחֻקָּה הַזֹּאת, שֶׁכֵּן הָאַדִּירִים בִּבְנֵי-אָדָם לְכֹחַ הֵם הַזְּקוּקִים יוֹתֵר לְכַלְכֵּל הָעִנְיָנִים בְּסֵדֶר. וְהַמְּלָכִים זְקוּקִים לְכָךְ יוֹתֵר מִפְּשׁוּטֵי-הָעָם, שֶׁכֵּן פְּשׁוּטֵי-הָעָם נוֹהֲגִים בְּעִנְיָנֵיהֶם מִבְּלִי לְהִתְבּוֹנֵן לַתּוֹצָאוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁתִּמְסֹר נַפְשְׁךָ וּמְאֹדְךָ בִּשְׁבִיל אֱלֹהִים. וְדַע שֶׁהָאוֹיֵב הָרָב אִתְּךָ תּוּכַל לְהִתְעַצֵּם אִתּוֹ בְּהוֹכָחוֹת וּלְהִשָּׁמֵר מִפָּנָיו, וְאוּלָם הַיָּדִיד אֵין שׁוֹפֵט שֶׁיִּשְׁפֹּט בֵּינְךָ וּבֵינוֹ זוּלַת הַיּשֶׁר. בְּחַר אֵפוֹא יָדִיד לְךָ אַחֲרֵי שֶׁאַתָּה בוֹחֵן אוֹתוֹ, וְאִם יִהְיֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם-הַבָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כָּזֶה הַשּׁוֹקֵד לְמַלֵּא אֶת חֻקּוֹת הַתּוֹרָה הַנִּגְלוֹת אֶת הַצָּפוּן בָּהֶן לְפִי הָאֵפְשָׁר. וְאוּלָם אִם יִהְיֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאֲצִילִים וְדוֹבֵר אֱמֶת, לֹא נִבְעָר מִדַּעַת וְלֹא אָדָם רָע, שֶׁכֵּן הַנִּבְעָר מִדַּעַת רָאוּי הוּא שֶׁגַּם הוֹרָיו יִבְרְחוּ מִפָּנָיו, וְהַשַּׁקְרָן אֵינוֹ יָדִיד, מִשּׁוּם שֶׁהַמִּלָּה “יָדִיד”²⁶ לְקוּחָה מִצֶּדֶק הַנּוֹבַעַת מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וְכֵיצַד יִהְיֶה כֵן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת הַשֶּׁקֶר עַל לְשׁוֹנוֹ. וְדַע שֶׁחֻקּוֹת הַתּוֹרָה לְמוֹעִיל הֵן לְבַעֲלֵיהֶן. אֱהַב אֵפוֹא אֶת אָחִיךָ כְּשֶׁהוּא בַּעַל תְּכוּנָה כָּזֹאת וְאַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וַאֲפִלּוּ כְּשָׁאַתָּה רוֹאֶה מִמֶּנּוּ דָבָר שֶׁאֵינוֹ טוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֶׁכֵּן אֵין הוּא כְּאִשָּׁה שֶׁמְּגָרְשִׁים אוֹתָהּ וּמַחֲזִירִים אוֹתָהּ. לֹא כִי לִבּוֹ כִזְכוּכִית שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּסְדְּקָה שׁוּב אֵין לָהּ תַּקָּנָה. וִיבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת זֶה שֶׁאָמַר:

שְׁקֹד עַל הַלְּבָבוֹת מִפְּגִיעָה לִנְצֹר,

שֶׁאַחֲרֵי אֲשֶׁר חָלְקוּ קָשֶׁה לַחֲזֹר.

אָכֵן לְבָבוֹת אֲשֶׁר אַהֲבָתָם סֻתָּרָה

כַּזְּכוּכִית לֹא תְאֻחֶה אַחֲרֵי שֻׁבָּרָה.

אָמְרָה הַנַּעֲרָה בְּסוֹף דְּבָרֶיהָ בְּרֶמֶז עָלֵינוּ: "אָמְרוּ בַּעֲלֵי-הַבִּינָה: “הַטּוֹב בָּאַחִים הוּא זֶה, הַמֵּיטִיב בָּהֶם לְיָעֵץ, וְהַטּוֹב בְּמַעֲשִׂים הוּא זֶה שֶׁתּוֹצָאָתוֹ הַיָּפָה בְּיוֹתֵר. וְהַטּוֹב בַּשְּׁבָחִים הוּא זֶה שֶׁאֵינוֹ בְפִיּוֹת בְּנֵי-הָאָדָם”. וּכְבָר אָמְרוּ: “חַס לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּהוֹדוֹת לֵאלֹהִים, וְעַל שְׁתַּיִם בִּמְיֻחָד: עַל הַבְּרִיאוּת וְעַל הַדַּעַת”. וְאָמְרוּ: "זֶה שֶׁנַּפְשׁוֹ יְקָרָה לוֹ, הַתַּאֲוָה קַלָּה בְעֵינָיו, וּמִי שֶׁהַצָּרוֹת הַקְּטַנּוֹת קָשׁוֹת בְּעֵינָיו, יְנַסֵּהוּ אֱלֹהִים בַּגְּדוֹלוֹת, וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ אַחֲרֵי תַאֲוָתוֹ אֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת חֻקּוֹת אֱלֹהִים. וּמִי שֶׁמַטֶּה אָזְנוֹ לְהוֹלֵךְ רָכִיל, מְאַבֵּד אֶת הַיָּדִיד, וּמִי שֶׁחָשַׁב עָלֶיךָ טוֹבוֹת, אַשֵּׁר אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ עָלֶיךָ. וְהַמַּרְבֶּה בְמַחְלֹקֶת חוֹטֵא; וְשֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵעָוֶל, אֵינוֹ בָטוּחַ מִפְּנֵי הַחֶרֶב. וַהֲרֵינִי לְהַגִּיד לְךָ מַשֶּׁהוּ מִנִּימוּסֵי הַשּׁוֹפְטִים. דַּע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין מִשְׁפָּט מוֹעִיל לַצֶדֶק, אֶלָּא אִם כֵּן נֶחֱקָר וְנִדְרָשׁ. וּמֵחוֹבַת הַקָּאצִ’י שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי-הָאָדָם בְּעֵינָיו עַל מַדְרֵגָה אַחַת, שֶׁלֹּא יִשְׁאַף הָאַלָּם לַעֲרֹץ אֶת הַחַלָּשׁ, וְשֶׁלֹּא יִתְיָאֵשׁ הַחַלָּשׁ מִן הַצֶּדֶק. וְאַף זֹאת צָרִיךְ, שֶׁהַתּוֹבֵעַ עָלָיו הָרְאָיָה, וְהַשְּׁבוּעָה עַל הַמְכַחֵשׁ. וּפְשָׁרָה מֻתֶּרֶת בֵּין הַמֻּסְלִמִים, חוּץ מִפְּשָׁרָה בְּעִנְיַן הַמַּתִּיר אֶת הָאָסוּר אוֹ הָאוֹסֵר אֶת הַמֻּתָּר. וּמַה שָּׁאַתָּה מְסֻפָּק בּוֹ הַיּוֹם, שְׁקֹל אוֹתוֹ בְדַעְתְּךָ וּבַקֵּשׁ לְבָרֵר לְךָ אֶת הַנְּכוֹחָה בוֹ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בּוֹ אֶל הָאֱמֶת, שֶׁהָאֱמֶת חוֹבָה, וְלַחֲזֹר אֶל הָאֱמֶת טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְהַמְשִׁיךְ בְּעַקְשָׁנוּת בַּשֶּׁקֶר. וְדַע אֶת מִשְׁלֵי הַקַּדְמוֹנִים וְהָבֵן בִּינָה בְּעִקָּרֵי הָאֱמוּנָה וּשְׁפֹט בֵּין בַּעֲלֵי-הַדִּין. עֵינֶיךָ תִּהְיֶינָה מְכֻוָּנוֹת לְנֹכַח הַצֶּדֶק וְהַשְׁלֵךְ יְהָבְךָ עַל אֱלֹהִים יִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמָם. וְחַיֵּב אֶת הַתּוֹבֵעַ לְהָבִיא רְאָיָה, וּכְשֶׁהוּבְאָה הָרְאָיָה, זַכֵּה אוֹתוֹ, וְאִם לָאו הַשְׁבַּע אֶת הַנִּתְבַּע. וְזֶהוּ מִשְׁפַּט אֱלֹהִים, וְקַבֵּל עֵדוּת אֲנָשִׁים יְשָׁרִים מֻסְלִמִים אִישׁ בְּאָחִיו, שֶׁכֵּן צִוָּה אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה אֶת הַשּׁוֹפְטִים לִשְׁפֹּט עַל פִּי מַה שֶׁנִּגְלָה לִפְנֵיהֶם וְהַנִּסְתָּרוֹת לוֹ הֵם. וְעַל הַקָּאצִ’י לִמְנֹעַ עַצְמוֹ מִלִּשְׁפֹּט בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בַּעַל יִסּוּרִים אוֹ רָעֵב, וְשֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא שׁוֹפֵט בֵּין בְּנֵי-אָדָם לְשֵׁם-שָׁמַיִם, שֶׁכֵּן מִי שֶׁכַּוָּנָתוֹ טְהוֹרָה וְלִבּוֹ יָשָׁר עִמּוֹ, יִשְׁמָרֵהוּ אֱלֹהִים בְּמַה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין בְּנֵי-אָדָם. וְאָמַר אַלזֻּהְרִי: עַל שְׁלשָׁה אֵלֶּה שֶׁנִּמְצְאוּ בְשׁוֹפְטִים מְסַלְּקִים אוֹתָם, וְהֵם: כְּשֶׁהֵם מְכַבְּדִים אֶת הַשָּׁפָל וְאוֹהֲבִים אֶת הַתְּהִלּוֹת, וְחוֹשְׁשִׁים שֶׁלֹּא יְפַטְּרוּם מִמִּשְׂרָתָם, וּכְבָר סִלֵּק עֹמָר בֶּן עַבְּד אַלְעַזִיז שׁוֹפֵט מִמִּשְׂרָתוֹ. אָמַר לוֹ: “עַל שׁוּם מָה סִלַּקְתָּ אוֹתִי?” אָמַר לוֹ: “שָׁמַעְתִּי, שֶׁדִּבּוּרְךָ מְרֻבֶּה מִמַּעֲלָתֶךָ”. וְסִפְּרוּ שֶׁאֲלֶכְּסַנְדֵּר אָמַר לְשׁוֹפֵט: “הֲרֵי מִנִּיתִיךָ לְשׁוֹפֵט וְהִפְקַדְתִּי עַל-יְדֵי כָךְ בְּיָדְךָ אֶת נִשְׁמָתִי, אֶת כְּבוֹדִי וְאֶת רֶגֶשׁ-הַכָּבוֹד שֶׁלִּי, שְׁמֹר אֵפוֹא עַל מִשְׂרָה זוֹ בְנַפְשְׁךָ וּבְשִׂכְלְךָ”; וְאָמַר לְטַבָּחוֹ: “אַתָּה הַשּׁוֹלֵט בְּגוּפִי, רַחֵם אֵפוֹא עָלָיו כְּמוֹ עַל עַצְמְךָ”. וְאָמַר לְסוֹפְרוֹ: “אַתָּה הַפָּקִיד עַל שִׂכְלִי, שְׁמֹר אֵפוֹא עַל שִׂכְלִי בְּכָל מַה שָּׁאַתָּה כוֹתֵב בִּשְׁמִי”.

נָסוֹגָה הַנַּעֲרָה הָרִאשׁוֹנָה וְנִגְּשָׁה הַשְּׁנִיָּה.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אָמַר לַמֶּלֶךְ צַוְא אַלְמַכָּאן: "אַחַר-כָּךְ נָסוֹגָה הַנַּעֲרָה הָרִאשׁוֹנָה וְנִגְּשָׁה הַשְּׁנִיָּה וְנָשְׁקָה הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָבִיךָ שֶׁבַע פְּעָמִים, וְאָמְרָה: "אָמַר לֻקְמָאן לִבְנוֹ: “שְׁלשָׁה הֵם שֶׁלֹּא תַכִּירֵם אֶלָּא בִשְׁלשָׁה: לֹא תַכִּיר אֶת אֶרֶךְ-הָרוּחַ אֶלָּא בְּשְׁעַת כַּעֲסוֹ וְלֹא אֶת אַמִּיץ-הַלֵּב אֶלָּא בַּקְּרָב, וְלֹא אֶת אָחִיךָ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זָקוּק לוֹ”. וְאָמְרוּ: הָעוֹשֵׁק סוֹפוֹ לְהִתְחָרֵט, וַאֲפִלּוּ אִם בְּנֵי-אָדָם מְהַלְּלִים אוֹתוֹ, וְהֶעָשׁוּק שָׁלוֹם לוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם בְּנֵי-אָדָם מְגַנִּים אוֹתוֹ. וְאָמַר אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה: “וְאַל תַּחְשֹׁב אֶת הַשְּׂמֵחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהַחֲפֵצִים כִּי יְהֻלָּלוּ בַּאֲשֶׁר לֹא פָעָלוּ, אַל תַּחְשֹׁב כִּי יִמָּלְטוּ מִן הָעֹנֶשׁ; אָכֵן עָנְשָׁם דְּאָבָה”²⁷ וְאָמַר הַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם: “אֵין הַמַּעֲשִׂים נִדּוֹנִים אֶלָּא לְפִי הַכַּוָּנָה, וְכָל אָדָם יְשֻׁלַּם לְפִי כַוָּנָתוֹ”. וְדַע, הַמֶּלֶךְ, שֶׁהַנִּפְלָא שֶׁבָּאָדָם הוּא לִבּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא רֶסֶן עִנְיָנָיו. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת בּוֹ הַתַּאֲוָה תְּמִיתֵהוּ זוֹ שֶׁהוּא לָהוּט אַחֲרֶיהָ, וְאִם הַיָּגוֹן מִשְׁתַּלֵּט עָלָיו יַהַרְגֶנוּ הַצַּעַר, וְאִם יִגְדַּל אֶצְלוֹ הַכַּעַס יִגְבַּר עָלָיו הַכִּלָּיוֹן. וְאִם יְאֻשַּׁר בִּשְׂבִיעוּת-רָצוֹן יִהְיֶה בָּטוּחַ מִפְּנֵי הַזַּעַם, וְאִם פַּחַד יְבוֹאֶנּוּ, יִתְקְפֶנּוּ הַצַּעַר, וְאִם יִפְגָעֶנּוּ פֶּגַע יַקִּיפֶנּוּ אֵבֶל, וְאִם הוֹן יִצְבֹּר, יְסִירֶנּוּ הַרְבֵּה פְּעָמִים מִזְּכֹר אֶת אֱלֹהִים. וְאִם יָשִׂים לוֹ הָעֹנִי מַחֲנָק, תִּתְקְפֶנּוּ דְאָגָה, וּכְשֶׁהָאֵבֶל מַלְאֶה אוֹתוֹ, תַּעֲשֶׂנּוּ הַחֻלְשָׁה לְאֵין-אוֹנִים. עַל-כָּל-פָּנִים אֵין טוֹב לוֹ אֶלָּא בְּזֵכֶר-אֱלֹהִים וּבְעֵסֶק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת מְזוֹנוֹתָיו וּכְדֵי לְתַקֵּן לְעַצְמוֹ תִּקּוּן לְעֵת שׁוּבוֹ לָעוֹלָם-הַבָּא. וְאָמְרוּ לְאַחַד-הַחֲכָמִים: “מִי הוּא הָרָע שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם?” אָמַר לָהֶם: “זֶה שֶׁנִּצְחָה תַּאֲוָתוֹ אֶת רֶגֶשׁ-כְּבוֹדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁרוּחוֹ מַמְרִיאָה אֶל עָל, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁנִּתְרַחֲבוּ יְדִיעוֹתָיו; וּבְדֹחַק יֵשׁ לִמְצֹא לוֹ הִצְטַדְּקוּת”. וּמַה יָּפֶה הוּא מַה שֶּׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר:

וַאֲנִי בְכָל הָאָדָם לְצָבוּעַ לֹא אֶזְדַקֵּק,

יַחְשֹׁב אָדָם תּוֹעִים וְהוּא מִישָׁרָה הַרְחֵק.

וְאֵין הוֹן וְכִשָּׁרוֹן בִּלְתִּי אִם מִלְוָה נְתוּנָה,

וְכָל אָדָם תִּתְגַּל אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ צְפוּנָה,

אִם לֹא בְשַׁעֲרוֹ לְעִנְיָן תִּכָּנֵס, יָשָׁר –

תִּתְעֶה, אַךְ אִם בָּאתָ שַׁעֲרוֹ, דֶּרֶךְ תְּאֻשָּׁר.

אָמְרָה הַנַּעֲרָה: “וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְעִנְיָן הַחֲסִידוּת, כְּבָר אָמַר הָאשִׁם בֶּן בִּשְׁר: “אָמַרְתִּי לְעֹמָר בֶּן עֻבַּיְד: “הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּית מָה הִיא?” אָמַר לִי: “כְּבָר בֵּאֵר אֶת הַדָּבָר שְׁלִיחַ אֱלֹהִים, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם – בְּמַאֲמָרוֹ: הֶחָסִיד הוּא זֶה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ אֶת הַקֶּבֶר וְאֶת הָאָסוֹן, וּמְבַכֵּר אֶת הַקַּיָּם עַל הַחוֹלֵף וְעוֹבֵר, וְאֵינוֹ מוֹנֶה אֶת הַמָּחָר עַל יְמֵי חַיָּיו, וְחוֹשֵׁב עַצְמוֹ בֵּין הַמֵּתִים”. וְאָמְרוּ: הָעֲשִׁירוּת וְהַמַּחֲלָה מִן הַבְּרִיאוּת. אָמַר אַחַד הַשּׁוֹמְעִים: “יְרַחֵם אֱלֹהִים אֶת אַבּוּ זִר, וַאֲנִי אוֹמֵר: הַסּוֹמֵךְ עַל מַה שֶּׁהֵיטִיב אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה לִבְחֹר, יִהְיֶה מְרֻצֶּה בְּמַה שֶׁחָלַק לוֹ אֱלֹהִים” וְאָמַר אַחַד אַנְשֵׁי הָאֱמוּנִים: “פַּעַם הִתְפַּלֵּל אִתָּנוּ אִבְּן אַבִּי אַוְפַא תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְקָרְאוּ פָּרָשַׁת “הוֹי הַמִּתְכַּסֶּה”²⁸ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַמָּקוֹם שֶׁאָמַר אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה “וּבְהִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר”, וְנָפַל מֵת לָאָרֶץ”. וְסִפְּרָה הַמָּסֹרֶת שֶׁתָּ’אבִּת אַלֻּבֻּנָאנִי בָּכָה עַד שֶׁכִּמְעַט כָּלוּ עֵינָיו. הֵבִיאוּ אֵלָיו אָדָם שֶׁיְּטַפֵּל בִּרְפוּאָתוֹ. אָמַר: “מְטַפֵּל אֲנִי בִרְפוּאָתוֹ בִּתְנָאי שֶׁיִּשְׁמַע לִי לְמַה שֶּׁאֲצַוֶּה אוֹתוֹ” אָמַר תָאבִּתּ: “וּמַה הוּא?” אָמַר לוֹ: “שֶׁלֹּא תִבְכֶּה” אָמַר לוֹ תָאבִּתּ: “וּמַה עֵרֶךְ לְעֵינַי עַד אֶבְכֶּה?” וְאָמַר אָדָם אֶחָד לְמֻחַמָּד בֶּן עַבְּד אַללָּה:”לַמְּדֵנִי”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וְאֶחָד אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אָמַר לצַוְא אַלְמַכָּאן: וְאָמְרָה הַנַּעֲרָה הַשְּׁנִיָּה לְאָבִיךָ עֹמָר אַלנֻּעְמָאן, יְרַחֲמֵהוּ אֱלֹהִים: פַּעַם אָמַר אָדָם לְמֻחַמָּד בֶּן עַבְּד אַללָּה:“לַמְּדֵנִי”. אָמַר לוֹ: “מְצַוֶּה אֲנִי אוֹתְךָ, שֶׁתְּהֵא כּוֹבֵשׁ עַצְמְךָ בְּעִנְיָנֵי הַעוֹלָם-הַזֶּה וְחַי בִּנְזִירוּת, וּבְעִנְיָנֵי הָעוֹלָם-הַבָּא עֶבֶד תַּאַוְתָן”. אָמַר לוֹ: “וְכֵיצַד זה?” אָמַר לוֹ: “כָּל הַנּוֹהֵג בִּנְזִירוּת בָּעוֹלָם-הַזֶּה קוֹנֶה לוֹ הַעוֹלָם-הַזֶּה וְהָעוֹלָם-הַבָּא: אָמַר גַּוְת בֶּן עַבְּד אַללָּה: הָיוּ שְׁנֵי אַחִים בִּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אָמַר אֶחָד מֵהֶם לַשֵּׁנִי: “מַה הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁעָשִׂיתָ?” אָמַר לוֹ: עָבַרְתִּי עַל קַן-אֶפְרֹחִים וְנָטַלְתִּי אֶחָד מֵהֶם, וְאַחַר-כָּךְ הֶחֱזַרְתִּיו לַקֵּן, וְאוּלָם לֹא לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנְּטַלְתִּיו מִמֶּנּוּ וְזֶהוּ הַנּוֹרָא בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעָשִׂיתִי. וּמַה הוּא הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁעָשִׂיתָ אַתָּה?” אָמַר לוֹ: “בַּאֲשֶׁר לִי, הֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר שֶׁעָשִׂיתִי הוּא זֶה, שֶׁכְּשֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, לֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה זֹאת, אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר”. וְהָיָה אֲבִיהֶם שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵיהֶם, אָמַר: אֱלֹהִים, אִם אֱמֶת דִּבְּרוּ, אָסְפֵם נָא אֵלֶיךָ". וְאָמַר אַחַד הַחֲכָמִים: “הָיוּ שְׁנֵי אֵלֶּה הַמְעֻלִּים בַּיְלָדִים”. וְאָמַר סַעִיד בֶּן גֻ’בַּיְר: נִטְפַּלְתִּי לְפֻצָאלָה בֶּן עֻבַּיְד. אָמַרְתִּי לוֹ: “לַמְּדֵנִי”. אָמַר לִי: “קַבֵּל מִמֶּנִּי שְׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ: אַל תְּשַׁתֵּף לֵאלֹהִים כְּלוּם, וְאַל תַּעֲשֶׂה רָעָה לְשׁוּם בְּרִיָּה מִבְּרִיּוֹת אֱלֹהִים”, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

הֱיֵה כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ, כִּי אֱלֹהִים נָדִיב וְרָחוּם.

וְהַרְחֵק הַדְּאָגוֹת, שֶׁאֵין בְּשׁוּם דָּבָר כְּלוּם,

בִּלְתִּי בִשְׁתַּיִם, אֲלֵיהֶם לֹא תִקְרַב לְעוֹלָם:

אַל תְּשַׁתֵּף לֵאלֹהִים וְאַל תַּזִּיק לְאָדָם.

וּמָה יָּפִים דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

אִם לֹא צֵידַת יִרְאַת אֱלֹהִים תְּלַוֶּה אוֹתְךָ,

וּפָגַשְׁתָּ אֶת אֲשֶׁר בָּהּ הִצְטַיֵּד אַחֲרֵי מוֹתְךָ,

תִּנָּחֵם עַל אֲשֶׁר לֹא הָיִיתָ כָמוֹהוּ,

וְלֹא הֲכִינוֹתָ אֶת אֲשֶׁר הֱכִינָהוּ.

נִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה הַשְּׁלִישִׁית אַחֲרֵי שֶׁנָּסוֹגָה הַשְּׁנִיָּה וְאָמְרָה: “אָכֵן שַׁעַר הַחֲסִידוּת רָחָב מְאֹד. וְאוּלָם אַזְכִּיר מִקְצָת מִמַּה שֶּׁאִתִּי בְּעִנְיַן הַחֲסִידִים מִן הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ. אָמַר אֶחָד מִיּוֹדְעֵי הָאֱלֹהִים: “בִּבְרָכָה אֲקַדֵּם אֶת הַמָּוֶת, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֶמְצָא בוֹ מְנוּחָה; וְיוֹדֵעַ אֲנִי רַק זֹאת, שֶׁהַמָּוֶת הוּא הָעוֹמֵד בֵּין הָאָדָם וּבֵין מַעֲשָׂיו. וּמְקַוֶּה אֲנִי לְהַכְפִּיל אֶת הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְלַחֲדֹל מִן הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים”. וְהָיָה עָטַא אַלסֻּלַמִי, כְּשֶׁהָיָה גוֹמֵר לְהוֹכִיחַ, מִתְנָעֵר וְרוֹעֵד וּבוֹכֶה בְכִי רָב. אָמְרוּ לוֹ: “מִשׁוּם מַה הוּא זֶה?” אָמַר לָהֶם: “מְבַקֵּשׁ אֲנִי לָגֶשֶׁת לְעִנְיָן עָצוּם, הַיְנוּ לְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, כְּשֶׁאֲנִי נוֹהֵג לְפִי מַה שֶּׁאֲנִי מוֹכִיחַ אֲחֵרִים”. וְכָךְ הָיָה עַלִי זַיְן אַלְעָאבִּדִין בֶּן חֻסַּין נוֹהֵג כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ עַל זֶה אָמַר לָהֶם: “כְּלוּם אִי-אַתֶּם יוֹדְעִים לִפְנֵי מִי אֲנִי עוֹמֵד וְאֶל מִי אֲנִי פוֹנֶה בִּדְבָרַי.” וְאָמְרוּ: בִּשְׁכֵנוּתוֹ שֶׁל סֻפְיָאן אַלתַּ’וְרִי הָיָה גָר סוּמָא אֶחָד. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ חֹדֶשׁ רַמַדָ’אן הָיָה יוֹצֵא עִם בְּנֵי-הָאָדָם וּמִתְפַּלֵּל אִתָּם. וְאוּלָם הָיָה שׁוֹתֵק וְנִשְׁאָר עוֹמֵד מֵאַחֲרֵיהֶם. אָמַר סֻפְיָאן:” כְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים יָבֹא בְּתוֹךְ עַם הַקֻּרְאָן וְיִהְיוּ אָז נִפְלִים בְכָבוֹד רַב יֶתֶר מִזּוּלָתָם". וְאָמַר סֻפְיָאן: “אִלּוּ הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ בַּלֵּב כָּרָאוּי לָהּ, הָיְתָה פוֹרַחַת מִשִּׂמְחָה וּתְשׁוּקָה אֶל גַּן-עֵדֶן, וּמֵעֶצֶב וָפַחַד מִפְּנֵי גֵיהִנֹּם”. וּמִשּׁוּם סֻפְיָאן אַלתַּ’וְרִי שֶׁאָמַר: “לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי עָרִיץ חֵטְא הוּא”.

נָסוֹגָה הַנַּעֲרָה הַשְּׁלִישִׁית וְנִגְּשָׁה הַנַּעֲרָה הָרְבִיעִית וְאָמְרָה: "וַהֲרֵי אֲנִי אֲשׂוֹחֵחַ בְּמִקְצָת מִמַּה שֶּׁאִתִּי מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים. סִפְּרוּ בַמָּסֹרֶת מִשְּׁמוֹ שֶׁל בִּשְׁר אַלְחָאפִי אָמַר: "שָׁמַעְתִּי אֶת כָאלִד אוֹמֵר: “הִשָּׁמְרוּ וְהִזָּהֲרוּ מִפְּנֵי שִׁתּוּף חַשָׁאִי”. אָמְרוּ לוֹ: “וּמַה הוּא שִׁתּוּף חַשָׁאִי?” אָמַר לָהֶם: “כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל וּמַאֲרִיךְ בִּכְרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה קֶרִי”, וְאָמַר אֶחָד יוֹדְעֵי הָאֱלֹהִים: “הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים מְכַפְּרִים עַל הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים”. וְאָמַר אֶחָד יוֹדְעֵי הָאֱלֹהִים: "בִּקַּשְׁתִּי מִבִּשְׁר אַלְחָאפִי שֶׁיְּלַמְּדֵנִי מַשֶּׁהוּ מִסִּתְרֵי הָאֲמִתִּיוֹת. אָמַר לִי: “בְּנִי, תּוֹרָה זוֹ אֵין מְלַמְּדִים אוֹתָהּ לְכָל אָדָם, אֶלָּא לַחֲמִשָּׁה מִכָּל מֵאָה כְּמַעֲשֵׂר שֶׁמַּפְרִישִׁים מִמָּעוֹת לִצְדָקָה”. אָמַר אִבְּרָאהִים בֶּן אַדְהָם: "וְהָיוּ דְּבָרָיו טוֹבִים וְיָפִים בְּעֵינַי, כְּשֶׁהָיִיתִי מִתְפַּלֵּל אַחֲרֵי-זֶה. וְהִנֵּה בִּשְׁר מִתְפַּלֵּל. עָמַדְתִּי מֵאֲחוֹרָיו וְהָיִיתִי כּוֹרֵעַ בִּתְפִלָּתִי עַד שֶׁיִּקְרָא הַמֻּאַדִּ’ין. קָם אָדָם לְבוּשׁ קְרָעִים וְאָמַר: “בְּנֵי-אָדָם, הֱווּ זְהִירִים מִפְּנֵי הָאֱמֶת הַמְּבִיאָה לִידֵי נֶזֶק, וְאֵין רַע בְּשֶׁקֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תוֹעֶלֶת. וְאֵין בְּחִירָה בִּשְׁעַת אֹנֶס, וְאֵין תּוֹעֶלֶת בְּדִבּוּרִים שֶׁאֵין אִתָּם שְׁלֵמוּת הַמִּדּוֹת, וְאֵין נֶזֶק בַּשְּׁתִיקָה כְּשֶׁהֵן נִמְצָאוֹת”. וְאָמַר אִבְּרָאהִים: "רָאִיתִי אֶת בִּשְׁר בְּשָׁעָה שֶׁאָבְדָה לוֹ דִּנְקָא²⁹ נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְנָתַתִּי לוֹ אֲדַרְכְּמוֹן אָמַר לִי: “אֵינִי נוֹטְלוֹ”. אָמַרְתִּי לוֹ: “מִן הַמֻּתָּר בְּתַכְלִית הוּא”. אָמַר לִי: “אֵינִי מֵמִיר אֶת טוּב הָעוֹלָם הַבָּא בְּטוּב הָעוֹלָם הַזֶּה”. וְסִפְּרוּ שֶׁאֲחוֹת בִּשְׁר אַלְחָאפִי בָּאָה לִפְנֵי אַחְמָד בֶּן חַנְבָּל.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאָמַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לְצַ’וְא אַלְמַכָּאן: וְאָמְרָה הַנַּעֲרָה לְאָבִיךָ: "מַעֲשֶׂה וּבָאָה אֲחוֹת בִּשְׁר אַלְחָאפִי לִפְנֵי אַחְמָד בֶּן חַנְבָּל, וְאָמְרָה לוֹ: “אִמָאם-הַדָּת, אֲנַחְנוּ בְנֵי-אָדָם הַטּוֹוִים בַּלַּיְלָה וְעוֹבְדִים בַּיּוֹם לְפַרְנָסָתֵנוּ, וְהַרְבֵּה יֵשׁ שֶׁאֲבוּקוֹת שׁוֹמְרֶיהָ שֶׁל בַּגְדָאד עוֹבְרוֹת עַל פָּנֵינוּ וְאָנוּ טוֹווֹת עַל הַגַּג לְאוֹרָן. אָסוּר לָנוּ?” אָמַר לָהּ: “מִי אַתְּ?” אָמְרָה לוֹ: “אֲחוֹתוֹ שֶׁל בִּשְׁר אַלְחָאפִי אֲנִי”. אָמַר לָהּ: “הוֹ בְּנֵי מִשְׁפַּחַת בִּשְׁר, עַד עַכְשָׁו אֲנִי קוֹלֵט אֶת יִרְאַת-הַשָּׁמַיִם שֶׁמִּתּוֹךְ לִבּוֹתֵיכֶם”. וְאָמַר אֶחָד יוֹדְעֵי הָאֱלֹהִים: "בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה לְאָדָם, הוּא פּוֹתֵחַ לְפָנָיו אֶת שַׁעַר הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים. וְהָיָה מָאלִךְּ בֶּן דִנָאר נוֹהֵג כְּשֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְרוֹאֶה דָּבָר שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לוֹ, אוֹמֵר: “הוֹ נֶפֶש, הַאֲרִיכִי-רוּחֵךְ, שֶׁאֵינִי מְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתֵךְ”. וְאָמַר יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים: “שְׁלוֹם הַנֶּפֶשׁ הוּא בָּזֶה שֶׁמַּמְרִים אֶת רְצוֹנָהּ. וַאֲסוֹנָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ”. וְאָמַר מַנְצוּר בֶּן עָאמִר: יָצָאתִי לָחֹג וְשַׂמְתִּי פָנַי לְעִיר מַכָּה בְּדֶרֶךְ אַלְכּוּפָה, וְהָיָה לַיְלָה חָשׁוּךְ. וְהִנֵּה קוֹל קוֹרֵא בְעֶצֶם הַלַּיְלָה וְאוֹמֵר: “אֱלֹהִים, נִשְׁבַּע אֲנִי בְעֻזְּךָ וּפְאֵרְךָ שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּנְתִּי בְמִרְיִי לַמְרוֹת רְצוֹנְךָ, וְָלֹא נִבְעַרְתִּי מִדַּעַת אוֹתְךָ. אֶלָּא חֵטְא הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי מִלְּפָנִים שֶׁאֶחֱטָא אוֹתוֹ לְךָ. סְלַח לִי אֵפוֹא מַה שְׁנִכְשַׁלְתִּי בוֹ, שֶׁלֹא חָטָאתִי לְךָ אֶלָּא מִתּוֹךְ אִי-יְדִיעָה”. כְּשֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ קָרָא פָסוּק זֶה: "הַמַּאֲמִינִים, הַבְטִיחוּ אֶת נַפְשְׁכֶם וְאֶת נַפְשׁוֹת בְּנֵי-בֵיתְכֶם מֵאֵשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָאֲנָשִׁים וְאֶת הָאֲבָנִים³⁰. וְשָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁל נְפִילָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי בָרוּר מַה הִיא. וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. לְמָחֳרָת הַיּוֹם הָלַכְנוּ לְדַרְכֵּנוּ, וְהִנֵּה הַלְוָיַת מֵת, וְאַחֲרֶיהָ יוֹצֵאת אִשָּׁה זְקֵנָה וְהִיא בַּאֲפִיסוּת-הַכֹּחוֹת. שְׁאַלְתִּיהָ עַל דְּבַר הַמֵּת וְאָמְרָה לִי: “הַלְוָיַת אָדָם הִיא שֶׁמֵּת עָלֵינוּ תְּמוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְתוֹכֵנוּ בִתְפִלָּה וְקוֹרֵא פָסוּק מִסֵּפֶר אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, וְנִתְפַּקְּעָה מָרָתוֹ וְנָפַל מֵת”.

נָסוֹגָה הָעַלְמָה הָרְבִיעִית וְנִגְּשָׁה הַחֲמִישִׁית וְאָמְרָה: "וַאֲנִי, הֲרֵי מִקְצָת מִמַּה שֶׁעִמִּי מִסִּפּוּרֵי-הַחֲסִידִים שֶׁל הַזְּמַנִּים שֶׁעָבְרוּ. הָיָה מַסְלַמָה בֶּן דִּנָאר אוֹמֵר: “בְּשָׁעָה שֶׁמַּצְפּוּנוֹ שֶׁל אָדָם כְּתִקּוּנוֹ מוֹחֲלִים לוֹ עֲווֹנוֹתָיו הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִפְרשׁ מֵחֵטְא מְסַיְּעִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם לְכָךְ”. וְאָמַר: “כָּל טוּב הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵינִי מְקָרֵב אֶל אֱלֹהִים צָרָה הוּא, וְהַמֻּעָט שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַמְרֻבֶּה שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא, וְהַמְרֻבֶּה שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה מַשְׁכִּיחַ אוֹתְךָ גַּם אֶת הַמֻּעָט שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא”. וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבּוּ חָאזִם: “מִי הוּא הַמְאֻשָּׁר בִּבְנֵי-אָדָם?” אָמַר לָהֶם: “אָדָם שֶׁעָבְרוּ עָלָיו יָמָיו בְּצִיּוּת לְמִצְוַת אֱלֹהִים”. אָמְרוּ לוֹ: “וּמִי הוּא הַשּׁוֹטֶה שֶׁבִּבְנֵי-אָדָם?” אָמַר לָהֶם: “אָדָם שֶׁמָּכַר אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלּוֹ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁל זוּלָתוֹ”. וְסִפְּרוּ שֶׁמּשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמֵי-מִדְיָן,אָמַר: “אִם תַּשְׁפִּיעַ עָלַי טוֹבָה, הֲרֵי אֲנִי זָקוּק לָהּ”³¹. וְשָׁאַל משֶׁה מֵאֱלֹהִים וְלֹא שָׁאַל מִבְּנֵי-אָדָם. וּבָאוּ שְׁתֵּי הַנְּעָרוֹת וְדָלָה לָהֶן, וְלֹא נָתַן לָרוֹעִים לִדְלוֹת לִפְנֵיהֶן. וּכְשֶׁחָזְרוּ סִפְּרוּ הַדָּבָר לַאֲבִיהֶן שֻׁעַיְבּ. אָמַר לָהֶן: “אֶפְשָׁר רָעֵב הוּא?” וְאָמַר לְאַחַת מִשְׁתֵּיהֶן: “שׁוּבִי אֵלָיו וְקִרְאִי לוֹ שֶׁיָּבוֹא”. וּכְשֶׁבָּאָה אֵלָיו כִּסְּתָה פָנֶיהָ וְאָמְרָה: “אָבִי קוֹרֵא לְךָ לְשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר מַה שֶּׁדָּלִיתָ לָנוּ”, וְלֹא הָיָה הַדָּבָר טוֹב בְּעֵינֵי משֶׁה וְלֹא רָצָה לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ. וְהָיְתָה בַּעֲלַת עַכּוּז מְסֻרְבָּל. פָּגְעָה הָרוּחַ בִּבְגָדֶיהָ וְנִתְגַּלָּה לְמשֶׁה עַכּוּזָהּ. הִשְׁפִּיל משֶׁה אֶת עֵינָיו. וְאָמַר לָהּ: “סֹבִּי וּלְכִי אַחֲרַי”. הָלְכָה מֵאֲחוֹרָיו, עַד שֶׁנִּכְנַס אֶל שֻׁעַיְבּ, וְהָיְתָה סְעֻדַּת-הָעֶרֶב מוּכָנָה.
הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וּשְׁלשָׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאָמַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לְצַ’וְא אַלְמַכָּאן: אָמְרָה הַנַּעֲרָה הַחֲמִישִׁית לְאָבִיךָ: וְנִכְנַס משֶׁה אֶל שֻׁעַיְבּ וְהָיְתָה סְעֻדַּת-הָעֶרֶב מוּכָנָה. אָמַר לוֹ שֻׁעַיְבּ לְמֹשֶה: “משֶׁה, רְצוֹנִי לָתֵת לְךָ שְׂכַר מַה שֶּׁדָּלִיתָ לָהֶן”. אָמַר לוֹ משֶׁה: “אֲנִי מִבַּיִת שֶׁאֵינָם מוֹכְרִים כָּל שֶׁהוּא מִמַּעֲשִׂים שֶׁזּוֹכִים עַל-יָדָם לְעוֹלָם הַבָּא בִּמְחִיר שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף שֶׁעַל הָאָרֶץ”. אָמַר לוֹ שֻׁעַיְבּ: “בָּחוּר, עַל כָּל פָּנִים אַתָּה אוֹרְחִי, וּמִנְהָגָם שֶׁל אֲבוֹתַי לְכַבֵּד אוֹרְחִים עַל יְדֵי זֶה שֶׁאָנוּ מַאֲכִילִים אוֹתָם”. יָשַׁב משֶׁה וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ שָׂכַר שֻׁעַיְבּ אֶת משֶׁה לִשְׁמוֹנָה חַגִּים, הַיְנוּ לִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים, וְקָבַע לוֹ שְׂכָרוֹ בָּזֶה שֶׁיַּשִּׂיא אוֹתוֹ אַחַת מִבְּנוֹתָיו, וְהָיְתָה עֲבוֹדַת משֶׁה הַמֹּהַר שֶׁלָּהּ, כְּמָה שֶׁאָמַר יִתְעַלֶּה בַסִּפּוּר עַל אוֹדוֹתָיו: “הִנֵּה חָפֵץ אָנֹכִי לָתֵת לְךָ אִשָּׁה אַחַת שְׁתֵּי בְנוֹתַי אֵלֶּה, בַּשָּׂכָר אֲשֶׁר תַּעֲבֹד אִתִּי שְׁמוֹנָה חַגִּים, וְאִם תְּמַלֵּא עֲשָׂרָה, הִנֵּה מֵרְצוֹנְךָ, וְלֹא אֶחְפֹּץ לְהַכְבִּיד עָלֶיךָ”³²

פַּעַם אַחַת אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ זְמַן אָרוֹךְ: “הִרְגַּשְֹתִּי בְחֶסְרוֹנְךָ, שֶׁלֹּא רְאִיתִיךָ מִזֶּה זְמַן”. אָמַר לוֹ: “הִסַּחְתִּי דַעְתִּי מִמְּךָ בִּגְלַל אִבְּן שִׁהָאבּ, מַכִּיר אַתָּה אוֹתוֹ?” אָמַר לוֹ: “הֵן, שְׁכֵנִי הוּא זֶּה שְׁלשִׁים שָׁנָה, אֶלָּא שֶׁלֹּא דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ מֵעוֹלָם”. אָמַר לוֹ: “אָמְנָם שָׁכַחְתָּ אֱלֹהִים שֶׁשָּׁכַחְתּ אֶת שְׁכֵנְךָ, וְאִלּוּ הָיִיתָ אוֹהֵב אֶת הָאֱלֹהִים הָיִיתָ אוֹהֵב אֶת שְׁכֵנְךָ. כְּלוּם אִי-אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁלְּשָׁכֵן עַל שְׁכֵנוֹ זְכוּת שֶׁל קִרְבַת-מִשְׁפָּחָה?” וְאָמַר חֻדַ’יְפָה: "נִכְנַסְנוּ לָעִיר מֶכָּה עִם אִבְּרָאהִים בֶּן אַדְהָם, וְעָלָה שַׁקִיק הַבַּלְכִּי בְּאוֹתָהּ שָׁנָה לֶחָג. נִפְגַּשְׁנוּ בִּשְׁעַת הַהַקָּפוֹת מִסָּבִיב לַכַּעְבָּה. אָמַר לוֹ אִבְּרָאהִים לְשַׁקִיק: “מַה עִנְיַנְכֶם בְּאַרְצְכֶם?” אָמַר לוֹ שַׁקִיק: “כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ מְזוֹנוֹת אָנוּ אוֹכְלִים, וּכְשֶׁאַחַי שְׁרוּיִים בְּרָעָב, אָנוּ מַאֲרִיכִים רוּחֵנוּ”. אָמַר לוֹ: “כָּךְ עוֹשִׂים גַּם כַּלְבֵי בַּלַךּ. וְאוּלָם כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ מְזוֹנוֹת אָנוּ נוֹתְנִים מֵהֶם לַאֲחֵרִים, וּכְשֶׁאָנוּ רְעֵבִים אָנוּ מוֹדִים לֵאלֹהִים”. יָשַׁב שַׁקִיק לִפְנֵי אִבְּרָאהִים וְאָמַר לוֹ: “מוֹרִי אַתָּה וְרַבִּי”. וְאָמַר מֻחַמָּד בֶּן עִמְרָאן: "שָׁאַל אָדָם אֶחָד אֶת חָאתִּם הַחֵרֵשׁ, אָמַר לוֹ: “מַה טַּעַם בִּטְחוֹנְךָ בֵּאלֹהִים יִתְעַלֶּה”. אָמַר לוֹ: “מִשְּׁנֵי טְעָמִים: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְּזוֹנוֹתַי לֹא יֹאכַל אוֹתָם אָדָם זוּלָתִי, וְנַפְשִׁי בְטוּחָה בָהֶם. וְיוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִבְרֵאתִי מִבִּלְתִּי יְדִיעַת אֱלֹהִים וַאֲנִי בוֹשׁ מִפָּנָיו”.

נָסוֹגָה הַנַּעֲרָה הַחֲמִישִׁית, וְנִגְּשָׁה הַזְּקֵנָה וְנָשְׁקָה אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי אָבִיךָ תֵּשַׁע פְּעָמִים וְאָמְרָה: “כְּבָר שָׁמַעְתּ, הַמֶּלֶךְ, מַה שֶׁאָמְרוּ כֻּלָּן בְּשַׁעַר הַחֲסִידוּת, וַאֲנִי אֲמַלֵּא אַחֲרֵיהֶן, וַאֲסַפֵּר מִקְצָת מִמַּה שֶׁשָּׁמַעְתִּי בִּדְבַר גְּדוֹלֵי הַקַּדְמוֹנִים. אָמְרוּ: הָיָה הָאִמָאם אַלשָּׁאפִעִי מְחַלֵּק אֶת הַלַּיְלָה שְׁלשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן לְלִמּוּד וְהַשֵּׁנִי לְשֵׁנָה וְהַשְּׁלִישִׁי לִשְׁקֹד עַל עִנְיָנֵי חֲסִידוּת. וְהָיָה הָאִמָאם אַבּוּ-חַנִיפָה נִשְׁאָר עֵר חֲצִי הַלַּיְלָה. וְהָיָה מַעֲשֶׂה וְרָמַז עָלָיו אָדָם כְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: “אָדָם זֶה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה”. כְּשֶׁשָּׁמַע כָּךְ, אָמַר: “בּוֹשְׁנִי בִּפְנֵי אֱלֹהִים, שֶׁמְּסַפְּרִים עָלַי מַה שֶּׁאֵין בִּי”. וְהָיָה נֵעוֹר אַחֲרֵי זֶה כָּל הַלַּיְלָה כֻלּוֹ. וְאָמַר אַלרַבִּיעַ: וְהָיָה אַלשָּׁאפִעִי גוֹמֵר אֶת הַקֻּרְאָן כֻּלּוֹ בְּחֹדֶשׁ רַמַדָ’אן שִׁבְעִים פַּעַם, וְכָל זֶה בִתְפִלָּה”. וְאָמַר אַלשָּׁאפִעִי: “לֹא אָכַלְתִּי לָשׂבַע מִלֶּחֶם שְׂעוֹרִים מֶשֶׁךְ זְמַן עֶשֶׂר שָׁנִים, מִשּׁוּם שֶׁהַשּׂבַע מַקְשֶׁה אֶת הַלֵּב וּמְבַטֵּל אֶת הַבִּינָה וְגוֹרֵם שֵׁנָה וּמַרְפֶּה אֶת גּוּף הָאָדָם עַד שֶׁאֵינוֹ קָם לִתְפִלָּה”.וְאָמְרוּ מִשּׁוּם עַבְּד-אַללָּהּ בֶּן מֻחַמָּד אַלסֻּכָּרִי שֶׁאָמַר: "הָיִינוּ מְשׂוֹחֲחִים אֲנִי וְעֹמָר, וְאָמַר לִי: “לֹא רָאִיתִי אָדָם יְרֵא-שָׁמַיִם יוֹתֵר מִמֻּחַמָּד בֶּן אִדְרִיס אַלשָּׁאפִעִי וְלֹא מֵלִיץ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. פַּעַם יָצָאתִי אֲנִי וְאַלְחָארִת בֶּן לַבִּיבּ אַלסַּפָאר. וְהָיָה אַלְחָארִת תַּלְמִידוֹ שֶׁל אַלְמֻזַנִי, וְהָיָה קוֹלוֹ נָעִים וְקָרָא מַה שֶּׁאָמַר יִתְעַלֶּה: “זֶה יוֹם לֹא יֶהְגוּ בוֹ, וְלֹא יִנָּתֵן לָהֶם אֲשֶׁר יִצְטַדָּקוּ”³³. וְרָאִיתִי אֶת הָאִמָאם אַלשָּׁאפִעִי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ וְנַעֲשָׂה עוֹרוֹ כְּכַרְכֹּם וְחָרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה וְנָפַל לָאָרֶץ מִתְעַלֵּף. כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר אָמַר: “מֵאֵלֹהִים אֲבַקֵּשׁ מַחֲסֶה שֶׁלֹּא אֶעֱמֹד בְּמַעֲמַד דּוֹבְרֵי-שֶׁקֶר, וְשֶׁאֶהְיֶה רָחוֹק מֵהַמַּסִּיחִים דַּעְתָּם. הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר לְפָנָיו נִכְנְעוּ לְבָבוֹת הַיּוֹדְעִים אוֹתוֹ, אֱלֹהִים, סְלַח לִי לַחֲטָאַי בְּחַסְדֶּךָ, וְשִׂימֵנִי בְסִתְרֶךָ וּמְחַל לִי מַה שֶׁפָּגַעְתִּי בִּכְבוֹד פָּנֶיךָ”. אַחַר-כָּךְ קַמְתִּי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי”. וְאָמַר אֶחָד מֵאַנְשֵׁי-הָאֱמוּנִים: "כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לְבַגְדָאד, הָיָה אַלשָּׁאפִעִי בְתוֹכָהּ. יָשַׁבְתִּי עַל הַחוֹף לִרְחֹץ כַּדָּת לִתְפִלָּה. עָבַר עַל פָּנַי אָדָם אֶחָד, וְאָמַר לִי: “בָּחוּר, הֵיטִיבָה אֶת רְחִיצָתְךָ לִתְפִּלָּה, שֶׁיֵּיטִיב לְךָ אֱלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא”. הָפַכְתִּי פָּנַי וְרָאִיתִי אָדָם שֶׁחֲבוּרַת בְּנֵי-אָדָם בְּלִוְיָתוֹ. מִהַרְתִּי בִרְחִיצָתִי לִתְפִלָּה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו. פָּנָה אֵלַי וְאָמַר: “זָקוּק אַתָּה לְמַשֶּׁהוּ?” אָמַרְתִּי לוֹ: “הֵן, לַמְּדֵנִי מַה שֶׁלִּמֵּד אוֹתְךָ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה”. אָמַר לִי: “דַּע שֶׁכָּל הַמַּאֲמִין בֵּאֱלֹהִים נִצָּל, וּמִי שֶׁחָרֵד לְדָתוֹ יֵצֵא בְשָׁלוֹם מֵרָעָה. וְהַנּוֹהֵג בִּנְזִירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִמְצָא נַחַת-רוּחַ לְמָחָר, כְּלוּם אוֹסִיף לְךָ עוֹד?” אָמַרְתִּי: “בְּוַדָּאי”. אָמַר לִי: “הֱוֵה בְּמַה שֶׁנּוֹגֵעַ לָעוֹלָם הַזֶּה מִסְתַּפֵּק בְּמֻעָט, וּבְמַה שֶׁנּוֹגֵעַ לָעוֹלָם-הַבָּא שׁוֹאֵף לִמְרֻבֶּה. וְהַחֲזֵק בָּאֱמֶת בְּכָל עִנְיָנֶיךָ, כְּדֵי שֶׁתִּנָּצֵל עִם אֵלֶּה שֶׁיִּנָּצְלוּ”. אַחַר-כָּךְ הָלַךְ לוֹ. שָׁאַלְתִּי עַל אוֹדוֹתָיו, וְאָמְרוּ לִי: "זֶה הוּא הָאִמָאם אַלשָּׁאפִעִי ". וְהָיָה הָאִמָאם אַלשָּׁאפִעִי אוֹמֵר: “רוֹצֶה הָיִיתִי שֶׁבְּנֵי-אָדָם יִמְצְאוּ לָהֶם תּוֹעֶלֶת מִתּוֹרָה זוֹ, בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יְיַחֲסוּ לִי שֶׁיֵּשׁ בִּי כְּלוּם מִמֶּנָּה”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וְאַרְבָּעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאָמַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לְצַ’וְא אַלְמַכָּאן: אָמְרָה הַזְּקֵנָה לְאָבִיךָ: "הָיָה הָאִמָאם אַלשָּׁאפִעִי אוֹמֵר: “רוֹצֶה הָיִיתִי שבְּנֵי-אָדָם יִמְצְאוּ לָהֶם תּוֹעֶלֶת מִתּוֹרָה זוֹ, בִּתְנַאי שֶׁלֹּא יְיַחֲסוּ לִי שֶׁיֵּשׁ בִּי כְּלוּם מִמֶּנָּה”. וְאָמַר: “לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם אָדָם שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיַּנְחֶנּוּ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה לָאֱמֶת וְיַעַזְבֶנּוּ לַהֲפִיצָה בְּרַבִּים. וְלֹא רַבְתִּי עִם אָדָם מֵעוֹלָם אֶלָּא כְדֵי לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת, וְלֹא אִכְפַּת לִי, אִם יְבָרֵר אֱלֹהִים אֶת הָאֱמֶת עַל-יְדֵי לְשׁוֹנִי אֲנִי אוֹ עַל-יְדֵי לְשׁוֹן זוּלָתִי”. וְאָמַר יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים: “כְּשֶׁאַתָּה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא תָבוֹא לִידֵי גַאֲוָה עַל-יְדֵי לִמּוּדְךָ, זְכֹר רְצוֹן מִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ וְאֶת הַטּוֹב שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵף אֵלָיו הוּא וּמַה הָעֹנֶשׁ שֶׁאַתָּה מִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ”. וְאָמְרוּ לַאַבִּי חֲנִיפָה: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים אַבּוּ גַ’עְפָר אַלְמַנְצוּר מִנָּה אוֹתְךָ לְקָאצִ’י וְקָצַב לְךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֲדַרְכְּמוֹנִים שָׂכָר”, וְלֹא הִסְכִּים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הָיוּ מְצַפִּים שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ אֶת הַמָּמוֹן, הִתְפַּלֵּל תְפִלַּת שַׁחֲרִית וְהִתְעַטֵּף בְּבִגְדּוֹ וְלֹא דִבֵּר כְּלוּם. בָּא שְׁלִיחַ נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים עִם הַמָּמוֹן. כְּשֶׁנִּכְנַס אֵלָיו וְדִבֵּר אֵלָיו, וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ, אָמַר לוֹ שְׁלִיחַ הַכַּלִיף: “מָמוֹן זֶה בְּהֶתֶּר בָּא אֵלֶיךָ”. אָמַר לוֹ: “יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּהֶתֶּר בָּא אֵלַי, אֶלָּא שֶׁאֵינִי רוֹצֶה שֶׁתִּכָּנֵס בְּלִבִּי אַהֲבָה לְעָרִיצִים”. אָמַר לוֹ: “אֶפְשָׁר תִּכָּנֵס אֲלֵיהֶם וְתִזָּהֵר שֶׁלֹּא תֶאֱהַב אוֹתָם”. אָמַר לוֹ: "כְּלוּם בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁאֵרֵד לְתוֹךְ הַיָּם וְלֹא יִתְרַטְּבוּ בְּגָדַי? " וּמִשּׁוּם אַלשָּׁאפִעִי, יִרְצֵהוּ אֱלֹהִים, דְּבָרִים אֵלֶּה:

הַנֶּפֶשׁ, הֲלֹא תִרְצִי בְּאִמְרֵי פִי,

הֵן כְּבוּדָה אַתְּ נֶצַח וַעֲשִׁירָה לְהַפְלִיא.

חִדְלִי מִן הַתַּאֲווֹת וְהַתְּשׁוּקוֹת

שֶׁהַרְבֵּה הֵבִיאוּ תְּשׁוּקוֹת עַד מוֹת.

וַהֲרֵי מִדִּבְרֵי סֻפְיָן אַלתַּ’וְרִי שֶׁצִּוָּה עֲלֵיהֶם אֶת עַלִי בֶּן חַסַן אַלסַּלַמִי: “עָלֶיךָ שֶׁתַּחֲזִיק בָּאֱמֶת וְתִזָּהֵר מִן הַשֶּׁקֶר וְהַבְּגִידָה וּמַרְאִית-הָעַיִן וְהַגַּאֲוָה, שֶׁכֵּן גַּם אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים מֵאָפַע בִּגְלַל חֵטְא אֶחָד מִן הַחֲטָאִים הַלָּלוּ. וְאַל תִּקַּח מִלְוָה אֶלָּא מִזֶּה שֶׁהוּא חָס עַל בַּעַל חוֹבוֹ. וְיִהְיֶה רֵעֲךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב אִתּוֹ, זֶה שֶׁמְּעוֹרֵר אוֹתְךָ לְהִנָּזֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. וֶהֱוֵה מַרְבֶּה לִזְכֹּר אֶת הַמָּוֶת, וּמַרְבֶּה לְהִתְפַּלֵּל לִסְלִיחָה לַחֲטָאֶיךָ, וּבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים שָׁלוֹם בְּמַה שֶׁנִּשְׁאַר לְךָ מֵחַיֶּיךָ. וְהַשֵּׂא עֵצָה טוֹבָה לְכָל מַאֲמִין, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא שׁוֹאֵל אוֹתְךָ דָבָר בְּעִנְיַן דָּתוֹ. וְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִבְגֹּד בְּמַאֲמִין, שֶׁהַבּוֹגֵד בְּמַאֲמִין בָּגַד בֵּאלֹהִים וּבַשָּׁלִיחַ, וְהִשָּׁמֵר מֵרִיב וּמַחֲלֹקֶת. וּכְשֶׁאַתָּה מְסֻפָּק בְּדָבָר, הַכְרַע בּוֹ לְצַד שֶׁאֵין סָפֵק בּוֹ, וְהָיִיתָ שָׁלוֹם. וְצַו עַל הַטּוֹב וֶאֱסֹר אֶת הָרָע, שֶׁתִּהְיֶה חָבִיב עַל אֱלֹהִים, וְשַׁפֵּר מַצְפּוּנְךָ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁפֵּר אֱלֹהִים אֶת הַגָּלוּי שֶׁבְּךָ. וְקַבֵּל הִצְטַדְּקוּת הַמִּצְטַדֵּק לְפָנֶיךָ, וְלֹא תִשְׂנָא אָדָם מִן הְַמֻּסְלִמִים. וְהַסְבֵּר פָּנֶיךָ לְזֶה שֶׁדָּחָה אוֹתְךָ מִלְּפָנָיו, וּסְלַח לְזֶה שֶׁעָשַׁק אוֹתְךָ, שֶׁתְּהֵא חָבֵר לַנָּבִיא. וְהַשְׁלֵךְ יְהָבְךָ עַל אֱלֹהִים בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי. וִירָא אֶת אֱלֹהִים יִרְאַת זֶה הַיּוֹדֵעַ שֶׁיָּמוּת וְיָקוּם לִתְחִיָּה וְיֵלֵךְ אֶל הָאֲסֵפָה שֶׁיֵּאָסְפוּ אֵלֶיהָ בְנֵי-הָאָדָם בְּיוֹם-הַדִּין וְיָעֳמַד לִפְנֵי אֱלֹהִים הָאַדִּיר. וּזְכֹר שֶׁדַּרְכְּךָ הִיא אֶל אֶחָד מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, אִם לְגַן-עֵדֶן וְאִם לְגֵיהִנֹּם אֵשׁ בּוֹעֶרֶת”.

אַחַר-כָּךְ יָשְׁבָה הַזְּקֵנָה לְצַד הַנְּעָרוֹת.

וּכְשֶׁשָּׁמַע אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵיהֶן וְהִכִּיר שֶׁהֵן הַמְעֻלּוֹת בְּדוֹרָן וְרָאָה יָפְיָן וְחִנָּן וְיִתְרוֹן תַּרְבּוּתָם, נָטָה לָהֶן חֶסֶד, וּפָנָה לַזְּקֵנָה וְכִבֵּד אוֹתָהּ, וְהִקְצָה לָהּ וּלְנַעֲרוֹתֶיהָ אֶת הָאַרְמוֹן שֶׁהָיְתָה בוֹ הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה בַּת מֶלֶךְ יָוָן, וְהֶעֱבִיר אֲלֵיהֶן כָּל מַה שֶּׁהֵן זְקוּקוֹת לוֹ מִן הַטּוֹב. שָׁהוּ אֶצְלוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְהַזְּקֵנָה אִתָּן. וּבְכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנַס אֲלֵהֶן מְצָאָן שׁוֹקְדוֹת עַל תְּפִלָּתָן, נֵעוֹרוֹת בַּלֵּילוֹת וְצָמוֹת בַיָּמִים. נָפְלָה בְּלִבּוֹ אַהֲבָתָן וְאָמַר לִי: “מִשְׁנֶה, זְקֵנָה זוֹ מִן הַחֲסִידוֹת הִיא, וְרַבָּה הִיא יִרְאַת-הַכָּבוֹד שֶׁלִּבִּי רוֹחֵשׁ לָהּ”. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם הָאַחַד-עָשָׂר, נִפְגַּשׁ אִתָּה בִּדְבַר תַּשְׁלוּם מְחִיר הַנְּעָרוֹת לָהּ. אָמְרָה לוֹ: “הַמֶּלֶךְ, דַּע שֶׁמְּחִיר נְעָרוֹת אֵלּוּ לְמַעְלָה הוּא מִמַּה שֶׁמַּעֲרִיכִים אוֹתוֹ בְנֵי-אָדָם. וְאוּלָם אֲנִי אֵינִי מְבַקֶּשֶׁת בִּמְחִירָן לֹא זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת לֹא מְעַט וְלֹא הַרְבֵּה”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבָרֶיהָ הִתְפַּלֵּא וְאָמַר: “גְּבֶרֶת, וּמַה מְּחִירָן?” אָמְרָה לוֹ: “אֵינִי מוֹכֶרֶת אוֹתָן לְךָ, אֶלָּא בְצוֹם חֹדֶשׁ תָּמִים שֶׁתָּצוּם בְּיוֹמוֹ וְתִהְיֶה נֵעוֹר בְלֵילוֹ לְשֵׁם אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כָךּ, הֲרֵי מָקְנוֹת הֵן לְךָ בְאַרְמוֹנְךָ, שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּהֶן מַה שֶּׁתַּחְפֹּץ”. הִתְפַּלֵּא הַמֶּלֶךְ עַל שְׁלֵמוּת חֲסִידוּתָהּ וּנְזִירוּתָהּ וְיִרְאָתָהּ אֶת הָאֱלֹהִים, וְעָלָה עֶרְכָּה בְּעֵינָיו עַד מְאֹד וְאָמַר: “יְהִי-רָצוֹן שֶׁיָּבִיא אֱלֹהִים לָנוּ טוֹבָה עַל-יְדֵי אִשָּׁה חֲסִידָה זוֹ”. הִסְכִּים עִמָּהּ שֶׁיְּהֵא צָם חֹדֶשׁ תָּמִים, כְּפִי שֶׁהִתְנְתָה עָלָיו. אָמְרָה לוֹ: “וַאֲנִי אֶהְיֶה לְךָ לְעֵזֶר בַּתְּפִלּוֹת שֶׁאֶתְפַּלֵּל עָלֶיךָ, הָבֵא לִי כוֹס מַיִם”. הֵבִיא לָהּ כּוֹס מַיִם, נָטְלָה אוֹתוֹ וְלָחֲשָׁה עָלָיו לָחַשׁ, וְיָשְׁבָה מְדַבֶּרֶת דְּבָרִים שֶׁלֹּא הֲבִינוֹנוּ אוֹתָם, וְלֹא יָדַעְנוּ בָהֶם כְּלוּם. אַחַר-כָּךְ כִּסְּתָה אֶת הַכּוֹס בְּמַטְלִית וְחָתְמָה אוֹתָהּ, וְהוֹשִׁיטָה אוֹתוֹ לְאָבִיךָ, וְאָמְרָה לוֹ: “לְאַחַר שֶׁתָּצוּם עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, הַפְסֵק צוֹמְךָ בַּלַּיְלָה הָאַחַד עָשָׂר וּשְׁתֵה מַחֲצִית מַה שֶּׁבְּכוֹס זֶה, שֶׁיּוֹצִיא מִלִּבְּךָ אֶת אַהֲבַת הָעוֹלָם-הַזֶּה, וִימַלֵּא אוֹתוֹ אוֹרָה וֶאֱמוּנָה. לְמָחָר אֲנִי יוֹצֵאת אֶל אַחַי שֶׁהֵם רוּחוֹת נַעֲלָמִים, שֶכֵּן נִכְסַפְתִּי אֲלֵיהֶם. וְאַחַר-כָּךְ אֲנִי חוֹזֶרֶת אֵלֶיךָ אַחֲרֵי עֲבֹר עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים”. נָטַל אָבִיךָ אֶת הַכּוֹס,וְהִקְצָה לְעַצְמוֹ מָקוֹם לְהִתְבּוֹדֵד בּוֹ בָּאַרְמוֹן, וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוֹס בְּתוֹכוֹ, וְלָקַח אֶת מַפְתֵּחַ מְקוֹם הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּכִיסוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם לְמָחֳרָת צָם הַשֻּׂלְטָאן וְיָצְאָה הַזְּקֵנָה לְדַרְכָּהּ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אָמַר לְצַוְא אַלְמַכָּאן: כְּשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם צָם הַשֻּׂלְטָאן וְיָצְאָה הַזְּקֵנָה לְדַרְכָּהּ. הִשְׁלִים הַמֶּלֶךְ אֶת צוֹם עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וּבַיּוֹם הָאַחַד-עָשָׂר פָּתַח אֶת הַכּוֹס וְשָׁתָהּ, וּמְצָאָהּ שֶׁהֵיטִיבָהּ לְלִבּוֹ, וּבַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים לַחֹדֶשׁ בָּאָה הַזְּקֵנָה וְעִמָּהּ מְתִיקוֹת נְתוּנוֹת בְּתוֹךְ עָלִים יְרֻקִּים שֶׁאֵינָם דוֹמִים לַעֲלֵי הָאִילָנוֹת. נִכְנְסָה אֶל אָבִיךָ וְשָׁאֲלָה לוֹ לְשָׁלוֹם. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ קָם לִקְרָאתָהּ וְאָמַר לָהּ: “בָּרוּךְ בּוֹאֵךְ, הַגְּבֶרֶת הַחֲסוּדָה”. אָמְרָה לוֹ: “הֲרֵי הָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמְךָ, שֶׁכֵּן סִפַּרְתִּי לָהֶם עַל אוֹדוֹתֶיךָ, וְשָׂמְחוּ בְךָ וְשִׁגְּרוּ לְךָ עַל יָדִי מְתִיקוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן מִמְּתִיקוֹת הָעוֹלָם-הַבָּא, וְתַפְסִיק בַּאֲכִילָתָם אֶת צוֹמְךָ בְּסוֹף הַיּוֹם”. שָׂמַח אָבִיךָ תוֹסֶפֶת שִׂמְחָה וְאָמַר: "הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים שֶׁשָּׁת לִי אַחִים מִן הָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים ". הוֹדָה לַזְּקֵנָה וְנָשַׁק אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ וְכִבְּדָה וְכִבֵּד אֶת הַנְּעָרוֹת תַּכְלִית הַכָּבוֹד. הָלְכָה לָהּ לִזְמַן עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וְאָבִיךָ מַמְשִׁיךְ בְּצוֹמוֹ. וּבְרֵאשִׁית הַיּוֹם הָעֶשְׂרִים בָּאָה אֵלָיו הַזְּקֵנָה וְאָמְרָה לוֹ: “הַמֶּלֶךְ, דַּע שֶׁסִּפַּרְתִּי לָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים מַה שֶׁבֵּינִי לְבֵינְךָ מִן הָאַהֲבָה וְהוֹדַעְתִּי לָהֶם שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַנְּעָרוֹת אֶצְלְךָ, וְשָׂמְחוּ עַל שֶׁהַנְּעָרוֹת הֵן אֵצֶל מֶלֶךְ שֶׁכְּמוֹתְךָ, שֶׁכֵּן בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵם רוֹאִים אוֹתָן הֵם מַפְלִיגִים בִּתְפִלָּתָם עֲלֵיהֶן, וּתְפִלָּתָם מִתְקַבֶּלֶת; וְעַכְשָׁו מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי לָלֶכֶת אִתָּן אֶל הָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים, שֶׁיִּגַּע בָּהֶן נִשְׁמַת-רוּחָן, וְקָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר שֶׁאֵין הֵן חוֹזְרוֹת אֵלֶיךָ אֶלָּא כְשֶׁעִמָּן אוֹצָר מֵאוֹצְרוֹת הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁאַחֲרֵי שֶׁתַּשְׁלִים צוֹמְךָ תַּעֲסֹק בְּסִבְלוֹנוֹתָן וְתִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּמוֹן שֶׁתְּבִיאֶינָה לְךָ כְּחֶפְצֶךָ”. כְּשֶׁשָּׁמַע אָבִיךָ אֶת דְּבָרֶיהָ הוֹדָה לָהּ עַל כָּךְ וְאָמַר לָהּ: “אִלּוּלֵא שֶׁהָיִיתִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא אַמְרֶה בָּזֶה אֶת פִּיךְ, לֹא הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֹא אוֹצָר וְלֹא מַשֶּׁהוּ זוּלָתוֹ. וְאוּלָם מָתַי אַתְּ יוֹצֵאת אִתָּן?” אָמְרָה לוֹ: “בַּלַּיְלָה הָעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה, וַאֲנִי חוֹזֶרֶת אִתָּן אֵלֶיךָ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר מִלֵּאתָ אֶת יְמֵי הַצּוֹם, וְיַגִּיעַ זְמַן טָהֳרָתָן, וְתִהְיֶינָה לְךָ וְתַחַת פְּקֻדָּתְךָ, וּבֵאלֹהִים אֲנִי נִשְׁבַּעַת, שֶׁכָּל נַעֲרָה וְנַעֲרָה מֵהֶן מְחִירָה עָצוּם יוֹתֵר הַרְבֵּה פְּעָמִים מִמַּלְכוּתְךָ”. אָמַר לָהּ: “אַף אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת, גְּבֶרֶת חֲסוּדָה”. אַחַר-כָּךְ אָמְרָה לוֹ: "אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתִּשְׁלַח אִתָּן מִי שֶׁיָּקָר בְּעֵינֶיךָ מֵאַרְמוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא לוֹ עֹנֶג וְתָחוּל עָלָיו הַבְּרָכָה מֵאֵת הָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים ". אָמַר לָהּ: “אִתִּי נַעֲרָה יְוָנִית צַפִיָּה שְׁמָהּ וְחוֹנַנְתִּי מִמֶּנָּה שְׁנֵי יְלָדִים נְקֵבָה וְזָכָר. וְאוּלָם הֵם אָבְדוּ מִזֶּה שָׁנִים. קָחֶנָּה אִתָּךְ כְּדֵי שֶׁתָּחוּל עָלֶיהָ הַבְּרָכָה”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וְשִׁשָּׁה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן אָמַר לְצַוְא אַלְמַכָּאן: “אָמַר אָבִיךָ לַזְּקֵנָה, כְּשֶׁבִּקְּשָׁה מִמֶּנּוּ אֶת הַנְּעָרוֹת: “הֲרֵי אֶצְלִי נַעֲרָה יְוָנִית צַפִיָּה שְׁמָהּ וְחוֹנַנְתִּי מִמֶּנָּה שְׁנֵי יְלָדִים נְקֵבָה וְזָכָר. וְאוּלָם הֵם אָבְדוּ מִזֶּה שָׁנִים, קְחִי אוֹתָהּ עִמָּךְ שֶׁתָּחוּל עָלֶיהָ הַבְּרָכָה. וְאֶפְשָׁר יִתְפַּלְּלוּ הָרוּחוֹת הַנַּעֲלָמִים לֵאלֹהִים שֶׁיָּשִׁיב לָהּ יְלָדֶיהָ וִיקַבֶּץ פִּזּוּרָם אֵלֶיהָ”. אָמְרָה הַזְּקֵנָה: “יָפֶה מַה שֶּׁאָמַרְתָּ”, שֶׁהָיָה זֶה אַבִּיר חֶפְצָהּ. נִגַּשׁ אָבִיךָ לְהַשְׁלִים צוֹמוֹ. אָמְרָה לוֹ הַזְּקֵנָה: “בְּנִי, הֲרֵי אֲנִי יוֹצֵאת לְדַרְכִּי אֶל הָרוּחוֹת, הָבֵא אֵלַי אֶת צַפִיָּה”. קָרָא לָהּ וּבָאָה מִיָּד. מְסָרָהּ לַזְּקֵנָה, וְהֵבִיאָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַנְּעָרוֹת. נִכְנְסָה הַזְּקֵנָה לַחֲדַר מִשְׁכָּבָהּ, וְהוֹצִיאָה מִשָּׁם לַשֻּׂלְטָאן כּוֹס חֲתוּמָה וְהוֹשִׁיטָה אוֹתָהּ לוֹ וְאָמְרָה: “כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם הַשְּׁלשִׁים הִכָּנֵס לְבֵית-הַמֶּרְחָץ וְתֵצֵא מִמֶּנּוּ וְתָבוֹא למקוֹם-הִתְבּוֹדְדוּת מִמְּקוֹמוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁבְּאַרְמוֹנְךָ, וְתִשְׁתֶּה כּוֹס זוֹ וְתִישַׁן, שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתָּ מְבֻקָּשְׁךָ, וְשָׁלוֹם לְךָ מֵאִתִּי”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׂמַח הַמֶּלֶךְ וְהוֹדָה לָהּ וְנָשַׁק יָדֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: “מַפְקִיד אֲנִי אוֹתְךָ בְּיַד אֱלֹהִים”. אָמַר לָהּ: “וּמָתַי אֶרְאֶה אוֹתָךְ, גְּבֶרֶת חֲסוּדָה, שֶׁרְצוֹנִי הוּא שֶׁלֹּא אֶפָּרֵד מֵאִתָּךְ”. בֵּרְכָה אוֹתוֹ וּפָנְתָה וְיָצְאָה לַדֶּרֶךְ וְעִמָּהּ הַנְּעָרוֹת וְהַמַּלְכָּה צַפִיָּה. יָשַׁב הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאָה שְׁלשָׁה יָמִים בְּצוֹם. אַחַר-כָּךְ נִתְחַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ. קָם הַמֶּלֶךְ וְנִכְנַס לְבֵית-הַמֶּרְחָץ. יָצָא מִבֵּית-הַמֶּרְחָץ וְנִכְנַס לִמְקוֹם הַהִתְבּוֹדְדוּת בָּאַרְמוֹן, וְצִוָּה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אֵלָיו אָדָם, נָעַל בַּעֲדוֹ אֶת הַדֶּלֶת וְשָׁתָה הַכּוֹס וְיָשֵׁן כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים לוֹ עַד סוֹפוֹ שֶׁל הַיּוֹם, וְלָא יָצָא מִמְּקוֹם הַהִתְבּוֹדְדוּת. אָמַרְנוּ: “אֶפְשָׁר עָיֵף הוּא מִבֵּית-הַמֶּרְחָץ וּמִהְיוֹתוֹ נֵעוֹר בַּלֵּילוֹת וְצָם בַּיָּמִים, וּבְסִבַּת זֶה יָשֵׁן הוּא”. צִפִּינוּ לוֹ יוֹם שֵׁנִי וְלֹא יָצָא, עָמַדְנוּ עַל דֶּלֶת מְקוֹם-הַהִתְבּוֹדְדוּת וְקָרָאנוּ בְקוֹל רָם, אוּלַי יִיקַץ, וְיִשְׁאַל לָזֶה. אוּלָם לֹא בָּאָה זֹאת מֵאִתּוֹ. חִלַּצְנוּ אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ וְנִכְנַסנוּ אֵלָיו, וּמְצָאנוּהוּ שֶׁכְּבָר נִקְרַע בְּשָׂרוֹ לִגְזָרִים וְנִתְרַסְּקוּ עַצְמוֹתָיו. כְּשֶׁרָאִינוּ אוֹתוֹ בְמַצָּב זֶה, הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְּעֵינֵינוּ, לָקַחְנוּ הַכּוֹס וּמָצָאנוּ בַּמִּכְסֶה פִּסַּת-נְיָר וּבָהּ כָּתוּב: “מִי שֶׁעָשָׂה רָע, לֹא יִתְגַּעְגַּע אָדָם עָלָיו, וְזֶה גְמוּל זֶה שֶׁמַּעֲרִים עַל בְּנוֹת הַמְּלָכִים וְפוֹרְעָן לְשִׁמְצָה, וְכָל מִי שֶׁיִּטֹּל פִתְקָא זוֹ יְהֵא יוֹדֵעַ שֶׁשַּׁרְכָּאן, כְּשֶׁבָּא לְאַרְצֵנוּ פִּתָּה אֶת הַנְּסִיכָה אַבְּרִיזָה, וְלֹא הָיָה לוֹ דַי בְּכָךְ אֶלָּא שֶׁנְּטָלָהּ מֵאַרְצֵנוּ וְהֵבִיא אוֹתָהּ אֲלֵיכֶם. אַחַר-כָּךְ שִׁלַּח אוֹתָהּ עִם עֶבֶד כּוּשִׁי שֶׁהֲרָגָהּ, וּמְצָאנוּהָ הֲרוּגָה בַעֲרָבָה מָשְׁלָכָה עַל הָאָרֶץ. וְאֵין זֶה מִמִּנְהַג הַמְּלָכִים, וּמִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה זֶה, אֵין גְּמוּלוֹ אֶלָּא זֶה שֶׁהִגִּיעַ לוֹ, וְאַתֶּם אָל נָא תַאֲשִׁימוּ אָדָם בִּרְצִיחָתוֹ, שֶׁלֹּא הָרְגָה אוֹתוֹ אֶלָּא הַקּוֹסֶמֶת בַּת-הַחַיִל שֶׁשְּׁמָהּ דַ’את אַלדַּוָאהִי, וַהֲרֵי לָקַחְתִּי אִתִּי אֶת אֵשֶׁת הַמֶּלֶךְ צַפִיָּה וְהוֹלַכְתִּי אוֹתָהּ אֶל אָבִיהָ אַפְרִידוּן מֶלֶךְ קוּשְׁטָא. וְאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת אֶלָּא זוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ נִפְשֹׁט עֲלֵיכֶם בִּגְדוּד וְנַהֲרֹג אֶתְכֶם וְנִטֹּל מִכֶּם אֶת הַחֲצֵרוֹת עַד שֶׁתִּשָּׁמְדוּ עַד לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּכֶם, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִכֶּם לֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא נוֹפֵחַ בָּאֵשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא עוֹבֵד אֶת הַצְּלָב וְאֶת הָאֵזוֹר”³⁴, כְּשֶׁקָרָאנוּ נְיָר זֶה, יָדַעְנוּ שֶׁהַזְּקֵנָה עָקְבָה אוֹתָנוּ, וְהֵפִיקָה זְמָמָהּ לָנוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָעַקְנוּ וְסָפַקְנוּ עַל פָּנֵינוּ וּבָכִינוּ, אַךְ הַבְּכִי לֹא הוֹעִיל לָנוּ. נֶחְלְקוּ אַנְשֵׁי-הַצָּבָא בִּדְבַר מִי שֶׁיָּשִׂימוּ אוֹתוֹ שֻׂלְטָאן עֲלֵיהֶם, מֵהֶם מִי שֶׁחָפֵץ בְּאָחִיךָ שַׁרְכָּאן, וְלֹא פָסַקְנוּ מִמַּחְלֹקֶת זוֹ מֶשֶׁךְ זְמַן חֹדֶשׁ. אַחַר-כָּךְ אָסַפְנוּ מִקְצָת מֵאִתָּנוּ, וּבִקַּשְׁנוּ לָלֶכֶת אֶל אָחִיךָ שַׁרְכָּאן, וְנָסַעְנוּ עַד שֶׁמָּצָאנוּ אוֹתְךָ, וַהֲרֵי זוֹהִי סִבַּת מִיתָתוֹ שֶׁל הַשֻּׂלְטָאן עֹמָר אַלנֻּעְמָאן”.

כְּשֶׁגָּמַר הַמִּשְׁנֶה אֶת דְּבָרָיו, בָּכָה צַוְא אַלְמַכָּאן הוּא וַאֲחוֹתוֹ נֻזְהַת אַלזַּמָאן, וּבָכָה שׁוֹמֵר-הַסַּף גַּם הוּא. אָמַר שׁוֹמֵר-הַסַּף לְצַוְא אַלְמַכָּאן: “הַמֶּלֶךְ, הַבְּכִי לֹא יוֹעִיל לְךָ כְּלוּם, וְלֹא יוֹעִיל לְךָ אֶלָּא זֶה שֶׁתְּאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וּתְהִי חָזָק בְּהַחְלָטָתְךָ וּתְכוֹנֵן אֶת מַלְכוּתְךָ, וּמִי שֶׁהִנִּיחַ אַחֲרָיו כְּמוֹתְךָ לֹא מֵת”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁקַט מִבֶּכִי, וְצִוָּה לְהַצִּיב אֶת כִּסֵּא-הַמַּלְכוּת מִחוּץ לַמִסְדְּרוֹן, צִוָּה לְהַצִּיג לְפָנָיו אֶת הַצָּבָא, וְעָמַד שׁוֹמֵר-הַסַּף לְצִדּוֹ, וְשָׂרֵי-צְבָא הָאַרְמוֹן מֵאַחֲרָיו, וְעָמַד הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לְפָנָיו, וְעָמַד כָּל אֶחָד מֵהַנְּסִיכִים וְרַבֵּי הַמַּלְכוּת לְפִי מַעֲלָתוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ צַוְא אַלְמַכָּאן לַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן: “הַגֵּד לִי פֵשֶׁר דָּבָר בִּדְבַר אוֹצְרוֹת אָבִי”. אָמַר לוֹ: “שָׁמַעְתִּי וּפְקֻדָּתְךָ אֲמַלֵּא”. הוֹדִיעַ לוֹ עַל דְּבַר בָּתֵּי-הָאוֹצָר, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בָּהֶם מִן הַמָּמוֹן הָאָצוּר וּמִן הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת, וּכְמוֹ כֵן מָסַר לוֹ דִין וְחֶשְׁבּוֹן עַל מַה שֶּׁנִּמְצָא בְקֻפָּתוֹ הוּא מִן הַמָּמוֹן. הֶעֱנִיק צַוְא אַלְמַכָּאן לַצָּבָא הַעֲנָקוֹת, וְנָתַן לַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן לְבוּשׁ מַלְכוּת סִינִי. וְאָמַר לוֹ: “אַתָּה תַּעֲמֹד בְּמִשְׂרָתְךָ”. נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו וּבֵרַךְ אוֹתוֹ בַאֲרִיכוּת יָמִים. נָתַן גַּם לַנְסִיכִים לְבוּשֵׁי-מַלְכוּת, וְאָמַר לְשׁוֹמֵר-הַסַּף: "הוֹצֵא לְפָנַי מַה שֶׁאִתְּךָ מִמַּס דַּמֶּשֶׂק. שָׂם לְפָנָיו אֶת אַרְגְּזֵי הַמָּמוֹן, וְהַחֲפָצִים הַיְקָרִים וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת, נְטָלָם וְחִלְּקָם בֵּין הַצָּבָא.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁצַוְא אַלְמַכָּאן צִוָּה עַל שׁוֹמֵר-הַסַּף לַעֲרֹךְ לְפָנָיו מַה שֶׁהֵבִיא מִמַּס דַּמֶּשֶׂק, וְעָרַךְ לְפָנָיו אַרְגְּזֵי-הַמָּמוֹן וְהַחֲפָצִים הַיְקָרִים וְהָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת. נְטָלָם וְחִלְּקָם בֵּין הַצָּבָא, וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם כְּלוּם לַחֲלוּטִין. נָשְׁקוּ הַנְּסִיכִים אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו וּבֵרְכוּהוּ בַאֲרִיכוּת יָמִים, וְאָמְרוּ: “לֹא רָאִינוּ מֶלֶךְ שֶׁיִּתֵּן כַּמַּתָּנוֹת הָאֵלֶּה”, וְהָלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם. כְּשֶׁהִשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר צִוָּה עֲלֵיהֶם לִנְסֹעַ, וְנָסְעוּ שְׁלשָׁה יָמִים, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי הִשְׁקִיפוּ עַל בַּגְדָאד, נִכְנְסוּ לָעִיר וּמְצָאוּהָ שֶׁכְּבָר קֻשְׁטָה. עָלָה הַשֻּׂלְטָאן צַוְא אַלְמַכָּאן לְאַרְמוֹן אָבִיו וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא-הַמַּלְכוּת, עָמְדוּ אֲמִירֵי הַצָּבָא וְהַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן וְשׁוֹמֵר-הַסַּף שֶׁל דַּמֶּשֶׂק לְפָנָיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צִוָּה אֶת הַמַּזְכִּיר לִכְתֹב מִכְתָּב אֶל אָחִיו שַׁרְכָּאן, וּלְסַפֵּר לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, וְשֶׁיֹּאמַר בְּסוֹפוֹ: “וּבְשָׁעָה שֶׁתַּעֲמֹד עַל מִכְתָּב זֶה, הִתְכּוֹנֵן וָבוֹא עִם צְבָאֲךָ כְּדֵי שֶׁנִּפְנֶה לַעֲלוֹת בִּגְדוּדִים עַל הַכּוֹפְרִים וְנִקַּח מֵהֶם נָקָם וְנָגֹל הַחֶרְפָּה מֵעָלֵינוּ”. קִפֵּל אֶת הַמִּכְתָּב וְחָתַם אוֹתוֹ, וְאָמַר לַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן: "לֹא יוֹבִיל מִכְתָּב זֶה אֶלָּא אָתָּה, וְאוּלָם צָרִיךְ שֶׁתְּדַבֵּר אֵלָיו רַכּוֹת וְתֹאמַר לוֹ: “אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶת מַלְכוּת אָבִיךָ הֲרֵי לְךָ הִיא, וְאָחִיךָ יִהְיֶה בִמְקוֹמְךָ בְדַמֶּשֶׂק, כְּפִי שֶׁהִגִּיד לָנוּ כָךְ הוּא”. יָרַד הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן מֵאֶצְלוֹ וְהֵכִין עַצְמוֹ לִנְסִיעָה. אַחַר כָּךְ צִוָּה צַוְא אַלְמַכָּאן לְתַקֵּן לַמַּסִּיק דִירָה מְפֹאֶרֶת וְשֶׁיְּרַפְּדוּ אוֹתָהּ בַּטּוֹבִים שֶׁבַּשְּׁטִיחִים. וּמַסִּיק זֶה סִפּוּרוֹ עוֹד אָרֹךְ.

אַחֲרֵי-זֶה יָצָא צַוְא אַלְמַכָּאן בְּאַחַד הַיָּמִים לְצֵיד חַיּוֹת הַבָּר וּצְבִי וָאֵיל. וּכְשֶׁחָזַר לְבַגְדָאד הֵבִיא לוֹ אַחַד הַנְּסִיכִים מִן הַסּוּסִים הָאֲצִילִים וּנְעָרוֹת יָפוֹת, מַה שֶׁתֵּלֶא הַלָּשׁוֹן לְתָאֵר. מָצְאָה נַעֲרָה אַחַת מֵהֶן חֵן בְּעֵינָיו. הִתְיַחֵד אִתָּהּ וּבָא אֵלֶיהָ בְאוֹתוֹ לַיְלָה וְהָרְתָה לוֹ מִיָּד. לְאַחַר זְמַן חָזַר הַמִּשְׁנֶה דִּנְדָאן מִמַּסָּעוֹ, וְהוֹדִיעוֹ בִּדְבַר אָחִיו שַׁרְכָּאן, וְשֶׁהוּא בָא אֵלָיו. אָמַר לוֹ: “צָרִיךְ שֶׁתֵּצֵא לִקְרָאתוֹ וּתְקַבֵּל פָּנָיו”. אָמַר לוֹ צַוְא אַלְמַכָּאן: “שָׁמַעְתִּי וְכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. יָצָא לִקְרָאתוֹ עִם פַּמַּלְיַת מַלְכוּתוֹ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד מִבַּגְדָאד, וְנָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מְצַפֶּה לְאָחִיו.

בַּבֹּקֶר בָּא הַמֶּלֶךְ שַׁרְכָּאן עִם צְבָא סוּרְיָה, כָּל פָּרָשׁ אַבִּיר וְאַרְיֵה כַּבִּיר וְגִבּוֹר קְרָב. וּבְשָׁעָה שֶׁפְּלֻגּוֹת הָרוֹכְבִים נִשְׁקְפוּ וְקָרְבוּ, וְעַנְנֵי הָאָבָק יְקוּם עָטָפוּ, וְנִשְּׂאוּ הַנִּסִים וְהוּנָפוּ, יָצָא צַוְא אַלְמַכָּאן הוּא וְאֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ לְפָגְשָׁם. וּכְשֶׁרָאָה צַוְא אַלְמַכָּאן אֶת אָחִיו עַיִן בְּעַיִן, בִּקֵּשׁ לָרֶדֶת מֵעַל סוּסוֹ לִקְרָאתוֹ. הִשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ שַׁרְכָּאן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה זֹאת, וְיָרַד שַׁרְכָּאן מֵעַל סוּסוֹ וְהָלַךְ לִקְרָאתוֹ בָּרֶגֶל. וּכְשֶׁנִּמְצָא לִפְנֵי צַוְא אַלְמַכָּאן נָפַל צַוְא אַלְמַכָּאן עַל צַוָּארָיו. אִמְּצוֹ שַׁרְכָּאן אֶל לִבּוֹ וּבָכָה בְכִי גָדוֹל, וְנִחֲמוּ זֶה אֶת זֶה. רָכְבוּ הַשְּׁנַיִם וְנָסְעוּ לְדַרְכָּם וְנָסַע הַצָּבָא עִמָּם, עַד שֶׁקָּרְבוּ לְבַגְדָאד, וְחָנוּ. עָלוּ צַוְא אַלְמַכָּאן הוּא וְאָחִיו שַׁרְכָּאן אֶל אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, וְלָנוּ בוֹ אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. בַּבֹּקֶר יָצָא צַוְא אַלְמַכָּאן וְצִוָּה לְהַזְעִיק אֶת הַצָּבָא מִכָּל צַד וּלְהַכְרִיז עַל צֵאתוֹ לִפְשֹׁט בַּגְּדוּדִים וְעַל מִלְחֶמֶת מִצְוָה. עָמְדוּ וְהִמְתִּינוּ לְבוֹא הַגְּיָסוֹת מִכָּל הָאֲרָצוֹת. וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָא הָיוּ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ וּמַבְטִיחִים לוֹ טוֹב עַד שֶׁעָבַר בְּמַצָּב זֶה זְמַן שֶׁל חֹדֶשׁ תָּמִים, כְּשֶׁהָאֲנָשִׁים בָּאִים מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת בָּזֶה אַחַר זֶה.

אַחַר כָּךְ אָמַר שַׁרְכָּאן לְאָחִיו: “אָחִי, סַפֵּר לִי סִפּוּרְךָ”. סִפֵּר לוֹ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, וּמַה שֶׁעָשָׂה אִתּוֹ הַמַּסִּיק מִן הַחֶסֶד. אָמַר לוֹ שַׁרְכָּאן: “כְּלוּם לֹא גָמַלְתָּ אוֹתוֹ טוּב עַל חַסְדּוֹ?” אָמַר לוֹ: “אָחִי, עַד עַכְשָׁו לֹא גְמַלְתִּיו טוֹב, וְאוּלָם כְּשֶׁאָשׁוּב מִן הַקְּרָב אֶגְמֹל אוֹתוֹ טוֹב, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ.

אלקוראן או המקרא

נעתק מלשון ערבית ללשון עברית ומבואר

זכרון אהבה

לכבוד

אדוני אבי מורי התורני הצדיק היקר והנכבד

המנוח מ“ו”ה שלמה רעקענדארף ז"ל

אשר למד את בני יהודה קשת התורה והמדעים בק“ק טרעביטש אשר במדינת מוראוויא; נולד שם בליל עשרה באב ת”ק“ל”ז לפ“ק ומת בשם טוב בעיר מולדתו מו”ש“ק יום י”ג תשרי, ונקבר למחרתו ערב סכות ת“ר”ז ל“פ”ק, ויספדו לו כל אנשי קהלתו וכל מכיריו.

אָבִי הַיָּקָר!

זֶה עֶשֶׂר שָׁנִים מֵחֶלֶד נֻתַּקְתָּ,

אֶל מְרוֹמֵי עָל אֶת אָהָלְךָ הֶעְתַּקְתָּ,

בֵּין מְטִיבֵי לֶכֶת וּבֵין תְּמִימֵי דֶרֶךְ;

אַךְ עוֹד לֹא נִשְׁכַּח בָּאָרֶץ זִכְרֶךָ,

עוֹד יְהַלְלוּ בַּשְּׁעָרִים אֶת תֹּם דַּרְכֶּךָ,

עוֹד נוֹדַעְתָּ בְּשֵׁם צַדִּיק – יְקַר הָעָרֶךְ!

עַל מַעְגַּל צֶדֶק פְּעָמֶיךָ דָרָכוּ;

עַד כִּי שְׁבִיבֵי יְמֵי חַיֶּיךָ נִדְעָכוּ,

בְּתוֹרַת אֵל הָגִיתָ יוֹמָם וָלָיִל;

בָּה אֶת יַלְדֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל עֵת הִנְחֵיתָ,

טוּב טַעַם וָדַעַת אוֹתָם הוֹרֵיתָ,

לְהוֹסִיף חָכְמָה וְלֶקַח אַזַּרְתָּם חָיִל.

לֹא בַנְעִימִים יְמֵי חַיֶּיךָ חָלָפוּ,

נַחֲלֵי הַיְּגוֹנוֹת עַל רֹאשְׁך שָׁטָפוּ,

לֹא הוֹקִירוּ עֶרְכְּךָ אַנְשֵׁי מְקוֹמֶךָ;

בַּהְיוֹת הַטּוֹבָה, אֵינֶנָּה מֻכָּרָה,

יֹקר עֶרְכָּה יוּבָן אַחֲרֵי עָבָרָה;

חַיֶּיךָ הֵחֵלּוּ אַחֲרֵי מוֹתךָ.

עוּרִי נֶפֶשׁ אָבִי, מִשְּׁנָתֵךְ עוּרִי!

אֶל פְּרִי בִּכּוּרֵי בְּנֵךְ בְּרַב שָׂשׂוֹן שׁוּרִי,

אֶל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר לָךְ בְּמוֹ פִי הוּבָאָה;

עַל נֵצֶר מַטָּעַיִךְ שִׂישִׂי וְגִילִי,

עַל סִפְרִי בְּרַב רָצוֹן לִרְאוֹת תַּשְׁפִּילִי,

עַל הָאַהֲבָה אֲשֶׁר אֶת לִבִּי מָלָאָה! –

לְמַעְיַן גַּן הֶחָכְמָה קַמְתִּי לָשׂוּחַ,

שָׁמָּה סוֹבֵב סוֹבֵב הָלַךְ הָרוּחַ,

מִפִּרְיָהּ הַמָּתוֹק מִדְּבַשׁ – אָכַלְתִּי:

לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לִרְכוּשָׁה חָמָדוּ,

יוֹם וְלַיְלָה עַל דַּלְתוֹתֶיהָ שָׁקָדוּ,

וִּמפְּרִי מְגָדֶיהָ בְּרָכָה אָצַלְתִּי.

הִיא מִשׁעָן לַחַיִּים, מַרְפֵּא לַנֶּפֶשׁ,

מִלֵּב בֶּן הָאָדָם תְּגָרֵשׁ טִיט וְרָפֶשׁ,

הִיא תָּאִיר נֵרוֹ וְאֶת חֶשְׁכּוֹ תַּגִּיהַּ;

יָגוֹן וַאֲנָחָה מִפָּנֶיהָ נָסוּ,

כָּל הַחוֹסִים בְּצִלָּה הִתְעַנְגּוּ וְשָׂשׂוּ,

וְאֶת רוּחָם עַל בָּמֳתֵי אֶרֶץ תַּגְבִּיהַּ.

אַךְ הַחָכְמָה הָעוֹלָה עַל כֻּלָּנָה,

וַיִּגְדַּל עֶרֶךְ טוּבָהּ מֵעֶרְכָּנָה,

הֲלֹא הִיא הָאֱמוּנָה, בַּת אֱלֹהַּ? –

בְּדֶרֶך אֱמוּנָה בָּחַרְתִּי, הִיא תְּנַהֲלֵנִי,

בִּימֵי מְרוּדִי אָמַרְתִּי: הִיא תְּנַחֲמֵנִי

וְעַל פִּגְעֵי הָעֵת תְּשִׂימֵנִי גָּבוֹהַּ!

אִם עַנְנַת יְמֵי עָמָל עָלַי עוֹבֶרֶת,

אֲשֶׁר כּוֹבֶד פְּקוּדָתָם רוּחִי שׁוֹמֶרֶת,

בַּצַר לִי עָלַי בַּל תֶּאֱבַל הָרוַּח;

כִּי אֹמַר: הֵן יַד אֵל עוֹד נְטָשַׁתְנִי,

יַעַן תִּקְוָתִי בּוֹ תָּמִיד תְּמָכַתְנִי!

וְנַפְשִׁי מֵרֹב הֶמְיָתָהּ מְעַט תָּנוּחַ.

אַךְ בֶּאֱמוּנָתָם בְּנֵי אִישׁ הִתְפָּרָדוּ,

אֵלֶּה בְּכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה יוֹצְרָם עָבָדוּ,

דַּת אֵל תָּמִיד סֶלַע מַחְלְקוֹת הָיָתָה;

בְּחַרְבָּם הוֹכִיחוּ, אֱמוּנַת מִי יְקָרָה,

וְהָאֱמוּנָה, אֲשֶׁר יַד מְכַבְּדֶיהָ גָּבָרַה

לְבַלַּע את רעוּתֶיהָ פִּיה פָּצָתָה.

לֹא כֵן אֱמוּנַת אֱמֶת! אַךְ שָׁלוֹם בְּחֵילֶיהָ,

הִיא קוֹשְׁרָה בְּחֵבְלֵי אַהֲבָה אֶת מְכַבְּדֶיהָ,

הִיא מְאִירָה אֶת הַסְּנֶה,אַךְ לֹא תֹאכְלֵהוּ;

אוֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, שָׂשׂוֹן וְנַחַת,

הִיא מְפִיקָה אוֹר, אַךְ לֹא אֵשׁ מִתְלַקַּחַת

וְכָל הוֹלֵך בְּדַרְכָּה לֹא יִמּוֹט רַגְלֵהוּ. –

וְעַתָּה אָבִי, קֵץ לְאִמְרֵי פִּי אָשִׂימָה,

וְאֶת כַּפַּי אֶל שׁוֹכֵן שְׁחָקִים אָרִימָה,

לְמַעַן מִטַּל חַסְדּוֹ עָלַי יוֹפִיעַ! –

אַתֶּם בְּנֵי עַמִּי! אֶת מִנְחָתִי קָחוּ.

וְאִמְרֵי פִּי בְּקֶרֶב לִבְּכֶם יִסְתַּפָּחוּ:

שָׁלוֹם לַקָּרוֹב וְלָרָחוֹק יַגִּיעַ! –

פה ק“ק ליפסיא ע”ר“ח סיון לשנת איש אמו ואביו ת”י“ר”א“ו לפ”ק.

המחבר.

הקדמה

אין אמונה בכל האמונות הנודעות אשר לפתע פתאום שטפה על כל אפיקיה והפכה פני תבל כדת מחמד. דת היהודים שמה לה למטרה את ארץ כנען, את נחלת אבותיהם, ולא היה בלבם לכבוש ארץ אחרת זולתה; דת הנוצרים לא הוסדה לפי מחשבות לב יוסדה, למשול בארצות כי אם לכבוש לבות בני האדם; אמנם דת מחמד בהווסדה היתה כנחל שוטף העולם על כל גדותיו, משבר הרים ומפוצץ סלעים ומכסה את פני האדמה בקרבות וציים ומעי מפלה.

ואם תשאל, איך נהיתה זאת, כי יושבי מדבר אשר לא למדו מנעוריהם כי לשוט בארצם הנה והנה עם עדרי צאניהם, היו למושלי תבל וחרשו בקרבותם את תלמי אמונתם החדשה על פני האדמה הידועה בעת ההיא; וכל זאת בקרב מספר מעט ימים? הקנאת דתם עשתה זאת או יקר ערך אמונתם? - אשיב: אולי שניהם! - אמונה מעוררת את מאמיניה להלחם לה ומבטיחה אותם את מחמדי התבל ואת תענוגי העולם הבא בהלחמם את מלחמתה ומדברת על לבם בקול גדול לאמור: על חרבכם תחיו!; התתמה בכתת הרועה את אתו לחרב ואת מזמרתו לחנית למען צאת בצבא בעד דתו הקודחת בקרבו כמלחמת יה? - את אשר לא תשיג לשון המפתה בגרב מספר שנים תפעל החרב השלופה במו רגע; ואיה איפא האיש אשר לא יבטא בשפתים דת האיש החזק ממנו, למען הציל את נפשו ואת הונו? הלא נמצאו אנשים ממירים את דתם בעד ענינים גרועים מהצלת הנפש וההון? -

ועתה דע, הקורא הנעים, כי איננו דבר נקל לכתוב הקדמה הגונה ומשגת את מטרתה על הספר הזה; כבר יגעו בעניין חכמי הנוצרים: Maracci., Paudua 1688; Sale, London 1734; Wahl, Halle 1828; Wahl, Halle, 1828; Weil, Bielefeld 1844 u.a.m. אמנם להריק את כל הענין עד תומו, הזמן יכלה והמחבר לא יכלה, לכן שמתי מגמתי לקצר את מצע המלאכה הזאת ולהציע פה כפי אשר יאותו לי שני אויבי כל מחברי הספרים, והם: המקום והזמן והנני מחלק את ענין ההקדמה הזאת לשמונה ראשים והם: (א) ארץ ערב ויושביה לפני בוא מחמד. (ב) חיי מחמד. (ג) הקוראן. (ד) מה לקט מחמד מאמונת ומספרי היהודים, (ה) מה מאמונת הנוצרים (ו) מה מעובדי האלילים. (ז) הסונה או התורה שבעל פה לישמעאלים. (ח) הכיתות היותר חשובות על דת מחמד.¹

(א) ארץ ערב ויושביה לפני בוא מחמד

לארץ ערב אשר יושביה יכנוה גם כן בשם ג’זרת אל-ערב ( Peninsula Arabica ), נקרא שמה על מושבה המערבי לנגד כל ארצות אזיא; ולדעת קצת יקרא לה השם הזה מירב אבן קחטאן (אולי יובב בן יקטן; עיין בראשית י, כ"ט) אבי כל בני ארץ ערב. חכמי הנוצרים קראו את יושבי הארץ הזאת בשם: שרקין ( Saraceni ), והמילה הזאת מורה בלשון ערבית: אנשי קדם, על מושבה המזרחי לנגד ארצות איירופא ואפריקא. והנה, באשר תוך הארץ הזאת נודע אך מעט מזער לחכמי איירופא, באשר היה לרוב הארץ מדבר וציה, לא תשיג ידיעת חכמי הארצות האחרות להציב את גבולותיה אל נכון; לכן נודיעם בדרך כללי מול צפון לנגד ארם נהרים, מול מזרח לים הפרסיים ( Sinus Persicus ) וים הודו ( Oceanus Indicus ), מול דרום לים כוש ( Mare Aethiopicum ) ומול מערב לים סוף ( Mare Rubrum ) וקצת הים האמצעי ( Mare Mediterraneum ). ועתה על אודות חלוקת הארץ הזאת אגיד לך, הקורא הנעים, כי גם דעות חכמי יושביה נחלקו עליה; קצתם מחלקים אותה לשתים, קצתם לשלוש, קצתם לחמש, ומהם גם לשש מדינות; ואני הנני נוטה אחר חלוקת החמש המורגלת מכל שאר החלוקות לכל חכמי בני קדם ואגזר את הארץ הזאת למדינות: ימן, הג’ז, תהאמה, נג’ד, וימאמה ( Jemen, Hidjas, Tehamah, Nedjd & Jamamah ) מדינת ימן היא המבורכה מכל שאר המדינות. היא המצמיחה מקרבה את הקאפפיה ( Cafe ), את הקאמפיר ( Campharum ), את הצרי ( Balsamum ), את הלוט ( Lotos ), ואת המאננה ( Manna ). הערים הנכבדות אשר בה, הן: מוקקה ( Mokkah ), עיר מולדת הקאפפיה היותר נחשב, למינהו, ועדן ( Aden ), בימינו עיר מרכולת ליושבי אינגלאנד. הערים הנכבדות במדינות הג’ז הן: מיכה ( Mekkah ), מדינה ( Medinah ); הראשונה על היותה עיר הולדת מחמד והשניה על היותה מקום קבורתו. והנה חכמי איירופא מחלקים את ארץ ערב לשלוש, והן: המאושרה, השוממה והמסולעה ( Arabia Felix, Deserta et Petraea ); אמנם יושבי ערב אינם מכירים את החלוקה הזאת.

לדעת חכמי בני קדם הערביים נחלקים לקדמונים ואחרונים. ממספר הקדמונים היו העמים העלומים עאד, ת’מוד, תבע, תסם, ג’רהם, מדין, עמלק ( Ad, Thamud, Tobba, Tassm, Djorham, Madain & Amalek ') ועתה נזכיר פה קצת קורותיהם. רעת אנשי עאד, ת’מוד, תבע ומדין ואחריתם הנוראה נזכרות הרבה פעמים בספר הקוראן; עיין שם חזון ז‘: ע“א-ע”ח, ס“א: ס”ד-ע“ב, כ”ב, מ“ג, כ”ה, מ’, כ“ו: קמ”ח-ק“ס, כ”ז: מ“ו-נ”ה; כ“ט, ל”ז, ל“א, י”ב, נ“ד: כ”ג-ל“ו, ס”ט: ד‘-ו’; פ“ה, י”ח, פ“ט,ח', ל”ח: י“א-ט”ז. אנשי עאד ניקבו בשם אביהם עאד, אשר לדעת הישמעאלים היה בן עוץ בן ארם (עיין בראשית י, כ"ג), ויתקע את אהלו אחרי בלול ד' את שפת כל הארץ, בעמק אחקאף (Achkaf), בגליל חצר מות (Hadramauth) אשר במדינת ימן, ויפרץ שם מאד מאד ויהיו לו לצאצאים רבים ועצומים, אשר בנו להם טירות וערים לרוב. ויהי בעזבם את ד' וישתחוו למעשי ידיהם וישלח להם ד' נביא את הוד (זה עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם; עיין בראשית י', כ"ה) למען הורותם את הדרך אשר ילכו בה; ויהי בהקשותם את ערפם ובהמרותם את פי הנביא וישלח עליהם ד' רוח זלעפות אשר נשבה שבעת ימים ושבעת לילות רצופים והמית את כלם מלבד היראים את פי ד' והשומעים לקול הוד אשר העתיקו אחרי כן את אהליהם אל מקום אחר. - אנשי תמוד נקראו בשם תמוד בן גתר בן ארם (עיין שם כ"ג), אשר נטה את אהלו במדינת חג’ר בארץ ערב. ויהי בסור האנשים האלה מאחרי ד' ויעבדו אלוהי נכר, וישלח להם ד' את צאלח (זה שלח, ולדעת קצת זה פלג, עיין שם י'- כ“ה; י”ח- ט"ו) למען השיבם אל הדרך הטובה; וישאלו ממנו לאות על חתימת נבואתו, כי יוציא להם גמלה מנקיק הסלע; וגם אחרי עשותו זאת לא האמינו בו ויעקרו את הגמלה וימיתוה. ויפקדם ד' ברעם שלושת ימים ושלושת לילות אשר הפך את אהלי החוטאים האלה וגם אותם המית. אלה דברי הקוראן במקומות הנ“ל. גם על אנשי תבע ומדין יצאו פגעים דומים לאלה על האטימם את אזניהם לקול מזהיריהם. -אנשי תסם, צאצאי לוד בן שם, ואנשי ג’רהם צאצאי גתר בן ארם, גרו יחד במדינה אחת מעט ימים והיו מכלים איש את אחיו; אמנם בגבור יד אנשי תסם, וישימו את אנשי ג’רהם להם למס ויעבידום בפרך ויהי היום ויתנשא איש אחד גבור חיל מקרב אנשי תסם למלך על עמו וישם חק לאנשי ג’רהם כי לא יקח איש מהם בתולה אשר לא ידעה המלך מקדם. וישבעו אנשי ג’רהם להינקם מאויביהם ומלומדיהם ויעשו ככה: יום אחד קראו אותם לבוא אל קהלם למען הועץ אתם על דבר מה; ויבואו אנשי תסם אליהם בטח ואין חרב ביד איש מהם, ואנשי ג’רהם התקבלו אל הקהל וכלי מלחמתם היו חגורים תחת מעיליהם ויקומו על עושקיהם ויכו בהם הרג רב; רק מעט אשר מלטו את נפשם וינוסו אל דו חבשאן אבן אקראן מלך ימן ויתחננו אליו למען ינקום את נקמתם; ויעתר להם ויצא בצבא אל אנשי ג’רהם ויכחידם, לא השאיר בהם עד אחד; ופליטי אנשי תסם התערבו בעם המלך ההוא. -קורות עם עמלק נזכרות בספר שמות י”ז, ח'-ט“ז. הערביים אשר היו בימי מחמד נפרדו לתולדותם לשני ראשים: בני קחטאן (יקטן), ובני אסמאעיל (ישמעאל). הראשונים היו מצאצאי יקטן בן עבר ויקראו את עצמם בשם: ערב אלעריבא (ערבי הערביים, כלומר ערבים קדמונים), והאחרונים נקראו בשם ערב אלמסתעריבא (ערבים אשר עשו את עצמם ערביים, כלומר ערביים חדשים). לפי עסקיהם נחלקו לשני סוגים בדווין (נוסעים ממקום למקום, כלומר רועי צאן), ופלאח (עובדי אדמה, יושבי ערים, אנשי מסחר וכו'). על קורותיהם הקדמוניות לא נזכיר פה כי אם מבול גדול אשר שטף על כל גדותיו במדינת ימן מעט ימים אחרי מות אליקסאנדרוס מוקדן, וישימה לשממה; זולתי זאת לא היה כל אדם בארץ ערב לפני בוא מחמד כי אם מלחמות והריגות בין שבט לשבט ולרוב על סיבות פחותות וגרועות; כמו כן ד”מ (דרך משל) מעט שנים לפני בוא מחמד כל ארץ ערב היתה נבוכה במלחמה ארבעים שנים רצופות על סוס אחד, אשר בן שבט אחד גזל לבן שבט אחר. -לענין ממשלת הארץ הזאת אגיד, כי לא היה מעולם מלך על כל ארץ ערב; לכל ראש בית אב היתה הממשלה בחיי וברכוש אנשי ביתו, וכל המשפחות אשר גרו יחד במקום אחד בחרו מקרבן איש נבון וגבור חיל אשר שפטן ויצא לפניהן בזבח ותקראנה אותו בשם: שייח (זקן). עוד כל ימי הארץ לא שמעו הערביים קול נוגש מארץ אחרת ולא דרכו בקרב ארצם פעמי רגלי לוכדי ארצות; אליקסאנדרוס מוקדן שם מגמתו ללכוד את הארץ הזאת אחרי כבשו את ארץ הודו, אמנם המות חתפהו בחצי ימיו וימנעהו מהשיג את חפצו; פומפיוס, שר צבא הרומיים, לא נצח כי אם את יושבי גבול ארץ ערב, אשר שריהם הוליך לפני מרכבתו אסורים בזיקים בשובו אל ארץ מולדתו, אמנם אל קרב הארץ לא בא; איליוס גאללוס, שר צבא יוליוס קיסר, אפס קצה הארץ ראה וכולה לא ראה, כי בבואו אל קרבה ותהפך רוח סערה במדבר ותוליך את האבק הדק אל פני אנשי המלחמה ויקבר את רובם בחול עד כי כמעט שר הצבא ומתי מספר נעלמו עמו. טראיאנוס קיסר רומי, שם גם כן מגמתו ללכוד את הארץ הזאת אך לא השלים את חפצו.

ועל אודות אמונת הערביים תדע זאת: בני קחטאן שמרו את אמונתם הקדמונית באל האחד, אשר היתה נחלתם מאביהם קחטאן; מולם בני אסמעיל ערכו לאלהים העליון, אשר קראו בשם: אללה תעאלי, אלהים אחרים אשר קראו בשם אללהית כמו הכוכבים, המלאכים, הג’ין ( Genii ) וכו' ויאמרו כי האללהיות הן בנות אללה תעאלי; ועל זאת מוכיחם מחמד הרבה פעמים בקוראן, עיין שם חזון ט“ז, נ”ח ובהרבה מקומות. הערביים עבדו את אלהיהם בהיכלים, אשר הנכבד מכלם היה היכל הקאאבה² אשר במיכה. לפי דמיונם (עיין קוראן חזון ב', קי"ט) ההיכל הזה נבנה מאברהם ומישמעאל בנו; בקרבו צפונים האבן, אשר אדם הראשון לקח אתו לזכרון מגן העדן, והבאר אשר הראה המלאך את הגר (עיין שם קי"ז ופירושי). בראשונה לא נעבד בהיכל הזה כי אם האל העליון, אמנם אחרי כן, בתעות הערביים אחרי אלהים אחרים, מלאו אותו פסילים משפתו ועד שפתו (עיין שם ה': קי“ח; ע”א: כ“ב-כ”ג) מלבד עובדי האלילים גם יהודים, נוצרים ושבא (עובדי האש) נמלאו שם לרוב בימי מחמד. היהודים בקשו מנוח בארץ הזאת, אשר מימי קדם היתה מקלט לכל הלחוצים ולכל העשוקים, אחרי חורבן הבית השני ולעת השמד בימי הדריאנוס, ויהיו שם לגוי גדול עצום ורב; גם רבים מעובדי האלילים התיהדו ויחסו בצל כנפי השכינה. דו נוואס ( Dhu Nowas ) ראש שבט המיאר ( Himjar ) במדינת ימן, חבק את דת היהודים וילכד את כל מדינת ימן ויכריע את כל יושביה תחת דתו. - דת הנוצרים כבר שלחה שם את יונקותיה במאה הראשונה ללידתה³ ולעת רדיפת מיני הנוצרים בימי הקיסרים קונסטאנטינוס, טהיודוזיאוס והיראקליאוס ארץ ערב היתה מנוס לכל כיתות הנוצרים אשר גורשו מארצות אחרות; אמנם רוב הנוצרים אשר היו שם לעת מחמד היו מכת הניסטוריאנר; ועל קרבות ארץ פרס לארץ ערב גם דת שבא נטתה שם את פאראתיה; אמנם מחבקים אך מעט מזער היו לנגד שאר בעלי דתות. זה משפט הארץ הזאת לפני בוא מחמד; טרם דיברנו על האיש הנפלא הזה, נציע פה מעט על חקי ולשון בני הארץ הזאת.

לערביים כאשר לכל יושבי תבל ים יתרונותיהם וחסרונותיהם. יתרונותיהם המה: נדיבות לב, התרועעות לכל אורח, אהבת המליצה, ידיעת וחקירת לשונם; חסרונותיהם המה: אהבת נקם, אכזריות חמה במלחמה, ואהבת גזל. תאוות נפשותיהם הן: הורות בחצים ומשל משלים; ולמען עורר את רוח מליציהם היה להם חג מדי שנה בשנה בעיר עוקצ' ( Okadh ), אשר שם קראו מחברי המליצות את שיריהם באזני כל העם, ושירי המשורר אשר נצח את חביריו נכתבו באותיות מוזהבות על גויל משי ויוקעו לפני דלתות היכל הקאאבה אשר במיכה ויקראו בשם: מד’הבאת (מוזהבות). -לשון הערביים היה בלי ספק, מלבד לשוננו הקדושה, הקדמונית לכל לשונות הארץ וגם העשירה מכולן; היא קרובה מחד ללשוננו הקדושה אמנם עוד יותר קרובה ללשון ארמית. אכן לא שוה דיבורה בכל ארצות ערב, כי אם נחלקה לכמה שפות: שפת הקוריישים, משפחת מחמד, היתה הנקייה מכולן, ובה נכתב הקוראן.

(ב) חיי מחמד⁴

מחמד ( Mohammed ) גם כן נקרא בשם אחמד ( Achmed ) (שתי המלות האלה ענינם בלשון ערבית: המפואר) אבן עבד אללה נולד בעיר מיכה.(להלן מכה) במדינת הג’ז בחודש אפריל לשנת 571 אחרי לידת ישו. משפחתו, אנשי קורייש, היתה הנכבדת מכל משפחות עיר מולדתו. מעט ימים אחרי לידתו אביו מת במלחמה ולא הנחילו כי אם חמשה גמלים ושפחה כושית; אחרי מלאת לו שש שנים ויחתף לו המות גם את אמו אמינה ( Aminah ) ויאספהו אבי אביו ושמו עבד אל מטלב ( Abdul Motallib ') הביתה, ובמות גם זה לקחו אחי אמו ושמו אבו טלב ( Abu Taleb ) לו לבן. באשר האיש הזה איש מסחר היה, לקח את בנו האמון אתו בעברו אל ארצות ארם ונגב הערב, ושם אסף מחמד מלא חפניו מידיעות וחקי ואמונות יושבי הארצות האלה, וירוה את נפשו השוקקה להוסיף דעת ולקח. גם בהיותו נער לא השתעשע עם נערים אחרים אשר כגילו כי אם פנה אל הגיוני לבו. בשנת עשרים וחמש לימי חייו אלמנה אחת ושמה חדיג’ה ( Chadidjah ) הפקידתו על מרכלתה, ובאשר איש נאמן וחרוץ היה, לקחתו לה לאיש. ולה דוד אחד ושמו ואראקא אבן נופייל ( Waraka ibn Nofail ) אשר עזב את עבודת האלילים וחבק את דת היהודים וגם אל זאת פנה ערפו ויתנצר; והאיש הזה ידע היטיב את ספרי אמונת היהודים והנוצרים וספרי התלמוד והאגדה. מחמד בהכירו את האיש הזה, לא שקט ולא נח מדלות פנינים מים ידיעותיו הגדול ורחב ידים ולא יכול לתת מרגוע לנפשו משמוע את דבריו; ומהעת הזאת והלאה שם את מגמתו ליסד אמונה חדשה. אמונת היהודים בעתתו (ביעתה אותו) על רוב חוקיה ומשמרותיה, ואמונת הנוצרים היתה מכוערת עד מאוד בהבלי הכיתות; ובאשר שמע כי אברהם אבינו ע"ה האמין בד' ויעבדהו בלב תמים בלי חקים ומשמרות הרבה, שם מזימתו לחדש את אמונת אברהם ולנשא אותה בארץ מולדתו. למען הקל מהיהודים והנוצרים לחבק את דתו החדשה ולהנעימה בעיניהם חשב לאסף בה קצת מחוקי היהודים וקצת מאמונת הנוצרים; ולמען הגות בהשלמת חפצו בלי הפוגות ישב בדד במערה אצל מכה שש שנים רצופות. ויהי בהתבוננו תמיד רעיוניו בעתוהו ותבוך רוחו ויתנבא וישתגע וידמה בנפשו, כי המלאך גבריאל ממתיק סוד אתו ומגלה לו חזיונותיו; לכן יש להאמין כי לא בזדון גלה את שיחותיו עם גבריאל ואת מסעו השמימה (עיין קוראן חזון י“ז: ח'; ע”ב: א-ט"ו) כי אם במבוכת רוחו. ויהי אחרי דמותו בנפשו כי כבר השלים את בנין דתו ויעזב את המערה וישב אל ביתו ויגלה אל אשתו חדיג’ה, אל דודו עלי ( Ali '), ואל חותנו אבו בכר ( Abu Bekr ) כי אלהים שמהו לנביא לאנשי ארץ מולדתו ביד המלאך גבריאל. שלושת האלה היו מאמיניו הראשונים, ובתוך זמן ארבע שנים העביר ארבעים איש מיושבי מכה אל דתו החדשה. אחר כלות הימים האלה עשה משתה ויקרא אליו את כל נכבדי עירו; ויהי כטוב לבבם ביין ויקם מחמד מעל כסאו ויאמר אל הקרואים:

“לא ידעתי איש בכל ארץ ערב, אשר יוכל לכבד את אוהביו בתשורה טובה מתשורתי אשר אני עושה לכם היום; הנני מבטיח אתכם את כל טוב העולם הזה ואת חיי העולם הבא! האל העליון שמני לנביא למען קרוא אתכם אל עבודתו; מי מכם יתמוך את ידי ויהיה לי לאח ולעזר?” ויקם עלי מעל כסאו ויאמר: “אני הראשון מהמאמינים בך!” - אמנם כל אשר הקרואים נתנו את קולם בצחוק גדול וילעגו לו, ודודו המצא ( Hamza ) קללהו קללה נמרצת ויחשבהו למשתגע, ואיש אחר ושמו אבו להב ( Abu Laheb, עיין חזון קי"ח) השליך אבן אחריו. אמנם עוד לא כלה המשתה ויאחז השבץ את המצא ויפול ארצה. ויהי אחרי קומו ויאמר מחמד עליו: אלוהים יסרך על קללך אותי והחיה אותך למען תאמין בי ותהיה לי לעזר להרים את קרן אמונתי! -ויאמין המצא בו מהיום ההוא והלאה ויהי לו לעבד נאמן (עיין שם ו', קי"ט). אכן בכל זאת רוב אנשי מכה נהפכו לו לאויבים וירדפוהו ויקללוהו תמיד. ויהי בשמוע מחמד כי אויביו חורשים עליו רעה וזוממים לקחת את נפשו ויקם בלילה הוא ואחיו אבו בכר ויברחו אל מדינה אשר שם כבר רב היה מספר המחבקים את דתו. הלילה ההוא ( September 622 A. Ch. 26 ) נקרא לישמעאלים ליל אלהג’רה ( Leil al Hedjirah ) כלומר: ליל המנוסה, וממנו מונים את מספר שנותיהם עד היום הזה (עיין שם ט‘, מ’). ויהי בהגיעו אל מקום מפלטו ויגילו אנשי העיר לקראתו, כי איבה היתה מקדם בין יושבי מכה ליושבי מדינה, וישישו אלה למצוא תואנה להלחם באויביהם ולהיות להם איש אשר יצא לפניהם בצבא. שם בנה מחמד את המסגד (Mesdjed, בית תפילה) הראשון ויכהן בו, ושם גלה את רוב חזיונותיו. ויהי בראותו כי גברה ידו וכי רבים העבדים המתפרצים אליו ותחשק נפשו להשיב נקם לצריו. ויהי היום וישמע כי אורחת אנשי מכה שבה מארץ הנגב אל מקומם, ויקם ויארב להם אצל מקום בדר ( Bedr ) אשר לדרום מדינה, ושלוש מאות וארבעה עשר איש אתו, ומספר אויביו היה כשש מאות; ותגבר יד אנשיו ויניסו את אנשי מכה ויכו מהם שבעים איש ושבעים השבו, ולמלקוח אין מספר (עיין שם, ג‘, י"ח, ח’, י"ז). ויהי אחרי התשועה הזאת וינהרו אליו אנשים לרוב מכל קצוי ארץ ערב למען צאת אתו בצבא ולחלק שלל אתו, עד כי מעט ימים אחרי כן יכול לערוך מלחמה את בני קיינוקע ( Kainokoa ), שבט יהודי היושב אצל מדינה, להרוס את טירותם ולשימם לו למס. אמנם אנשי מכה לא יגעו מהתנקם בו ויצאו בחיל כבד מול מדינה למען אסוף את חרפתם על מקום בדר. ותפגענה שתי המערכות אצל ההר אחוד ( Ohud; (עיין שם ג', קנ"ט) ותעז יד מחמד בראשונה ויניס את אויביו; אמנם בנפול אנשיו כזאיבי ערב על השלל ויקומו האויבים מהמארב ויכו שבעים איש מאנשי מחמד וגם את המצא דודו; גם מחמד החלה במלחמה עד כי חשבוהו למת. ויוציאו דבה בכל הארץ כי מחמד מת, למען השיב את מאמיניו מאחריו; אמנם הוא למען העיד על כחשם, ערך מלחמה את בני נצ’יר ( Nadhir ), שבט יהודי, ויכבוש את ארצם. ויהי בשנה החמישית למנוסתו (627 A. Ch.) ויקומו אנשי מכה בחיל כבד כעשרת אלפים איש ויצורו על מדינה עשרים יום; אמנם בהפוך עליהם רוח זלעפות אשר הדפה את החול הדק אל פניהם, סרו מאחרי העיר (עיין שם ל“ג, ט”ו). ויהי אחרי כן ויצא לצבוא על עיר מולדתו ויבוא עליה למצור וישפך עליה סוללה עד כי פתחה לו, ויכמשו לו אויביו ויאמינו בנביאותו. ומהיום ההוא והלאה משלה ידו בכל ארץ ערב, אשר יושביה שלמו לו מנחות יקרות ויתנוהו לנביא עליהם. אחרי שוב מחמד אל עיר מולדתו ויטהר את היכל הקאאבה מהגילולים אשר בו ויתוץ את כל הפסילים אשר בארצו ויעש את ההיכל ההוא לבית תפילה לאל עליון כאשר היה מימי קדם ויעביר חוק בכל ארצו, כי לא יקרב איש, אשר לא מדת מחמד היה, אל העיר מכה בתוך מהלך יום אחד (עיין שם ט‘, ג’, כ"ח). ויהי בשנה ההיא וישלח מלאכים אל היראקליאוס קיסר יוון, אל קוסרויס מלך פרס ואל מלך חבש ( Habesch, Abyssinia ) למען יחבקו את דתו. הראשון לא השיב אותו דבר, השני קרע את האגרת ויחרף דת השלוחים, והשלישי שלח לו מנחה יקרה אך לא חבק את דתו. הנוצרים אשר בארץ ערב בראותם כי יד מחמד הולכה הלוך וחזק, ויצר להם על דתם ויתחננו אל היראקליאוס למען יבוא להם לעזר ויכניע את מחמד. ויעתר להם הקיסר ויבוא בחיל כבד אל ארץ ערב ותפגשנה המערכות בעמק חוניין ( Honain ) ותגבר באחרונה יד מחמד (עיין שם ט', כ“ה-כ”ו). ויהי אחרי התשועה הזאת וישם מחמד מגמתו לרדוף אחרי היראקליאוס ולכבוש את ארצו; אמנם אנשיו מאנו לצאת מפני השרב הגדול אשר היה בימים ההם. אחרי כן יצא בצבא על היהודים אשר במדינת חייבר ( Chaibar ) על הכעיסם אותו במאנם להאמין בנביאותו, וילכד את ארצם. ויען כי היהודים הביסוהו בויכוחיהם ובגידופיהם יותר מהנוצרים, לכן גדלה שנאתו אותם משנאתו את הנוצרים כאשר תראה בקוראן חזון ה', פ"ה. יהודית אחת זיינאב ( Zainab ) אשר נשבתה במלחמה וכל בית אביה מתו במערכה, נתנה סם המוות אל מאכלו, אשר ממנו לא מת כרגע אם מהיום ההוא והלאה חלה את חליו למות. ויהי בראותו כי קרבו ימיו למות ויקרא אליו את אנשי עירו וישנה להם את תוכן דתו ויעירם להחזיק בה כל ימי חייהם. אז יצליחו בכל דרכיהם (עיין שם ה‘, ה’); וישא כל העם את קולו בבכי. וימת בעיר הולדתו מכה בשנת שלושה וששים לימי חייו ושלושה ועשרים לנביאותו (10 Junius 632 A. Ch.) בלי צוות מי משרי צבאו ימלוך אחריו, ולא השאיר אחריו כי אם בת אחת ושמה פאטמה ( Fatimah ) אשת דודו עלי; ואנשי מדינה בקשו כי גוייתו תנוח בקרב עירם, באשר הם היו עוזריו הראשונים.

מהמעט אשר הגדנו פה על חיי מחמד נוכל להבין את טבעו המוסרי. כל יתרונות אנשי ארצו וכל חסרונותיהם דבקו בו, ועל אודות נביאותו נוכל לומר, כי אי אפשר לחקור אם חזיונותיו עלו מזדון לבו או אם היו ילדי סרעפיו הנבוכים. מופתים לא עשה ולא יכול עשות; היה בעצמו מודה בכמה מקומות בספר הקוראן כי אין לאל ידו לעשות מופתים (עיין שם ו‘, מ"ט וכו’) אמנם שם את התרוממות ספרו למופת נבואתו (עיין שם ב', כ"ב). אם באמת לא ידע קרוא וכתוב, כאשר מגיד על עצמו (עיין שם ז', קס“ד; כ”ט, מ"ז) או אם בזדון אמר זאת למען השיב מעליו את עלילת אויביו אשר אמרו כי הוא מחבר את ספרו ולא גבריאל גילהו לו, - הוא דבר אשר לא יחקר לעולם. מהרבה מקומות בספרו נראה היטיב, כי לא קרא מעולם את ספרי תנ“ך ואך למשמע אוזן ידע את עניינם; כמו כן ד”מ שם את יעקב אבינו לבן אברהם, את המן ליועץ פרעה, את מרים הנביאה ואת מרים אם ישו לנפש אחת; אמנם כל זאת איננו ראיה כי לא ידע מחמד קרוא וכתוב כי אם למבוכת שכלו ומדעיו.

מלבד אהבתו העלומה אל האשים וקנאת דתו אשר אכלתהו, טבעו המוסרי טוב מאוד היה; כמה פעמים כל ימי חייו הראה את נדיבות לבו לנגד אויביו אשר חרפוהו וגדפוהו ויבקשו המיתו. מלבד מבוכת ידיעותיו שכלו גדול ממד היה; הוא ידע היטיב למשוך אחריו את בני האדם בעבותות האהבה או בחבלי היראה, ברכות או בפרך כפי המקרה אשר קרהו וכפי צרכי המקום והזמן; ומזה נוכל לבאר את מצוותיו הסותרות כמה פעמים זו את זו; ד“מ במקום אחד אמר כי היין והשחוק תועלת הם לבני האדם (עיין שם ב', רי"ד) ובמקום אחר אומר כי תועבת ד' ומעשה שטן המה (עיין שם ה', ל”ח; במקום אחר אמר כי לכל מכבדי ד' יש שכר לפעולתם (עיין שם ב', נ"ח) ובמקום אחר אומר כי אך למאמיניו יש חלק לעולם הבא (עיין שם ג', כ"ח). והרבה כדומיהם.

(ג) הקוראן

אלקראן (המקרא) הוא הספר אשר לדעת הישמעאלים נגלה מהמלאך גבריאל אל מחמד חזון אחר חזון, וגם לכל מאמר ומאמר מהספר הזה יקרא השם הזה. גם מכנים אותו בשמות אחרים כמו: אלפרקאן ( Alfurkan, הפורקן) אלמשאף ( Almuschaf, החיבור), אלד’כר ( Aldsikr, הזכרון), אלהודי ( Alhuda, קו הישר) וכו‘. לדעת הישמעאלים הספר הזה הוא קדמון לבריאת העולם וחקוק על לוח שם ברקיע העליון; הוא עצת ה’ הנצחית אשר אין לה חילוף ולא תמורה. הוא נחלק למאה וארבעה עשר חזיונות הנקראים בלשון ערבית: סורה ( Surah, חזון). יש ממנו שבע נוסחות נפרדות לעניין שמות החזונות וחלוקת פסוקיהן; שתים מהן יש במדינה, אחת במכה, אחת בקופה (הכוונה לעיר בעיראק Kufa; להלן כופה), אחת בבצרה ( Bossrah ), אחת בדמשק ואחת המצויה בידנו והמורגלת לרוב הישמעאלים. כל חזון וחזון נחלק לפסוקים הנקראים בלשון ערבית: אית ( Ajat ) אותות. כפי הנוסחה אשר בידנו יש בכל ספר הקוראים ששת אלפים מאתיים ותשעה וחמישים פסוקים, שבע רבבות שבעת אלפים שש מאות ותשעה ושלושים מלות, ושתים ושלושים רבים שלושת אלפים וחמשה עשר אותיות. גם לא יגעו הישמעאלים ממנות כמה פעמים ימצא בכל הספר כל אות ואות מאלפא ביתא, כל ג’זם ( Djesm, שוא) וג’זם, כל תשדיד ( Teschdid, דגש) ותשדיד. האחרונים גם כן חלקו את הספר לשלושים אגזת ( Idjsat, פרקים) וכל אגזה לשני אחזב ( Achdsab, חצי פרקים).

אמנם כל החלוקות האלה לא נעשו על פי מחמד, באשר לא כתב את ספרו כי אם גלה את כל החזיונות כפי המקרה אשר קרהו; אמנם תלמידיו ושר צבאו כתבו את אשר שמעו מפיו, כפי זכרונם וכאשר מצאו ידיהם, על גויל, עלי תמרים, עצמות ואבנים וכו‘. אחרי מות מחמד, אבו בכר, חותנו ומשנהו לשלטון קבץ את כל הזכרונות האלה וכתבם בספר אחד בלי עניין או המשך או סדר זמן היגלותם, רק לפי גדלותם וקטנותם; את החזיונות הגדולים שם בראש הספר ואת הקטנות בסופו, כאשר יראה הקורא, שמות החזיונות, שמות מקום היגלותם וחלוקותיהם לפסוקים גם כן על פיו נעשו. בכ"ט חזיונות נמלאו על ראשם ראשי תיבות, אשר עליהם מודים מפרשי הישמעאלים כי אלוהים לבדו יודע את עניינם; ואני בפירושי הלכתי באשורי חכמי הנוצרים Maracci, Sale וכו’ האומרים כי אלה דברי הסופר, כמו ד"מ אותיות: א’ל’מ' בראש החזון השני וכו' עיין שם. והנה כבר יגעו רבים ממפרשי הקוראן לערוך את חזיונותיו כפי סדר זמן היגלותם וכלם לשווא עמלו, ולמה זה אני הבל איגע? - יספיק לקורא אם אערוך לפניו את אשר לקטתי מדבריהם.

לעניין מקום היגלותם יחלקו חזיונות הקוראן לשבעה ושמונים הנגלים במכה, תשעה עשר אשר במדינה, ושמונה תולים על בירור מקומם. לעניין הזמן נחלקים לראשונים הנגלים במכה טרם נוס מחמד משם, לאשר גלה במדינה בעת מקלטו שם, ולאחרונים הנגלים במכה אחרי שובו שמה בעוז וחיל. גם לא יאמין הקורא הנעים כי כל הפסוקים הנכללים בחזון אחד ביום אחד נגלו, כי אם כאשר כבר אמרנו: אבו בכר לקט בחפזון את כל אשר מלאה ידו וקיבץ כעמיר גורנה תבן ובר, חוקים וחוכמות וויכוחים ויעשם גדים אחד כאוות נפשו. כמו כן ד“מ כל המפרשים מסכימים כי חמשת הפסוקים הראשונים בחזון ל”ו הם החזון הראשון אשר נגלה למחמד, באשר גבריאל שם בהם את מחמד לנביא, עיין שם; והפסוקים האחרים של החזון ההוא נגלו בזמן מאוחר מאד. כמו כן לדברי הכל חמשת הפסוקים הראשונים של החזון החמישי הם החזון האחרון אשר בו מחמד מזהיר את מאמיניו לאמר: “היום הזה שלמתי לכם את וכו'” עיין שם; והפסוקים האחרים קודמים מאד בזמן ועוד הרבה כדומיהם.

לפי ענין דבריו יחלק הקוראן לשני חלקים: אימאם ( Imam ) וזה: תורת האמונה, דין ( Din ) וזה: תורת החוקים. תוכן אמונת הישמעאלים הוא המאמר: “לא אללה אלא אללה, מחמד רסול אללה” (אין אל מבלעדי אל, מחמד שליח אל). תורת האמונה נחלקת לששה עיקרים והם: האמין באלהים, במלאכים, ובכתבי הקודש, בנביאים, בתחיית המתים וביום הדין, ובעצת אל הקדמונית אשר יעץ על מקרי ועלילות בני האדם והיא לא תופר ( Fatalismus & Praedestinatio ). תורת החוקים נפרדה לארבעה ראשים: צלות ( Ssalat ), והיא תפילה ורחיצת הגוף, ציאם ( Ssiam ) והיא: צום, זכות ( Sakat ), והיא: נתינת צדקה, וחג' ( Chadj ) והוא עליית הרגל למכה. על ערך המצוות האלה יורנו המשל אשר היה תמיד בפי מחמד: “התפילה מעלה את האדם עד חצי דרך השמימה, הצום מנחהו עד שער השמים והצדקה פותחת את השער”.

לעניין עצמיות אלהים הישמעאלים מסכימים עם אמונת היהודים על היותר נכון; הם מערכים לו את האחדות הגדולה מכל האחדויות; אין בו חילוק ופירוד, אין לו גוף, הוא יודע כל, חכם לב, אדיר על כל, טוב לכל, רחום לכל וכו'. -המלאכים הם רוחות בלי גוף. החשובים מהם הם: גבראיל ( Djebrajil ), הממונה לגלות לנביאים את החזיונות; מיכאיל ( Mikail ), המבצע את אמרות וענשי אל; עזאיל ( Asail ), מלאך המוות המוכיח את בני האדם בקבריהם שלושת ימים אחרי מותם על אודות מעלליהם (כמו חיבוט הקבר על ידי המלאך דומה על דעת היהודים), ואסרפיל ( Issrafil ) הממונה על יום התקומה; הוא יתקע בשופר ביום תחיית המתים ויעורר את ישיני עפר מקבריהם. גם יש לכל אדם שני מלאכים הסובבים אותו בכל דרכיו ומעידים ביום התקומה על מעלליו (עיין קוראן, י“ג, י”ב). מלבד המלאכים יש גם רוחות הנקראות בשם ג’ין ( Genii ), והם אמצעים בין אלהים לבני האדם; יש להם כנפיים, טסין מסוף העולם ועד סופו ושומעים מאחורי הפרגוד את אשר עתיד להיות; אוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים (עיין חגיגה, ט"ז, א'). כפי דברי מחמד גם הרוחות הקשיבו לקולו בקראו להם את הקוראן וחבקו את דתו (עיין חזון ע"ב כולו). - את כתבי הקודש מחלקים הישמעאלים לארבעה ראשים והם: תורית ( Taurat ) והוא: ספרי תנ"ך מלבד ספר תהלים; זבור ( Subbur ) והוא ספר תהלים; אנג’יל ( Indjil ) והוא תורת הנוצרים, והקוראן; כל האחרון מאלה הכביד על הקודם לו. -מלבד נביאי היהודים הישמעאלים שמים לנביאים את אדריס ( Idris, חנוך), את הוד, את צאלח, את לוט, את שעיב ( Schoaib, יתרו) את דולכפל ( Dulkefl, עובדיה עבד אחאב), את זכריה (אבי יוחנן המטבל), את יחיי ( Jahia, יוחנן המטבל), את איסי בן מרים ( Issa Ben Mariam, ישו) ואת מחמד אשר יכנו בשם: חותם הנביאים, כי אחריו לא יקום עוד נביא. ששת הנביאים הגדולים מכלם הם לדעת הישמעאלים: אדם, נח, אברהם, משה, ישו ומחמד, וכל האחרון מאלה חשוב יותר מכל הקודמים לו.

על אודות תחיית המתים מחמד בעצמו אומר כי אלהים לבדו יודע את יום בואה; אמנם שם לה אותות ומופתים אשר יקדמוה, ואלה יחלקו לגדולים וקטנים. האותות הקטנים הקודמים לתחיית המתים ודומים קצת לחבלי משיח אשר ליהודים (עיין סוף מסכת סוטה) הם: (א) פריעת מוסר בקרב בני האדם. (ב) התנשאות אנשים ריקים ופוחזים אל המדרגות העליונות. (ג) שפחות תהיינה אמות גברותיהן. (ד) מלחמות ושפיכות דם בכל ממלכות הארץ. (ה) מלחמת אדום עם ישמעאל. (ו). רעב וחוסר כל בכל הארץ עד כי כל איש העובר על קבר אוהבו יאמר: מי ייתן והייתי במקומו! (ז) מדינות אירק וארם ימאנו לתת מס למלך ישמעאל; והרבה כדומיהם.-

האותות הגדולים הם: (א) השמש יצא במערב. (ב) חיה גדולה ונוראה תצא מן הארץ בהיכל הקעעבה. (ג) מלחמת ישמעאל עם מלכות יוון וכניסת העיר קונסטאנטינא על ידי שבעים אלף אנשי מלחמה מצאצאי יצחק. (ד) ביאת המשיח ליהודים, וישו ינצחהו במלחמה ויהרגהו. (ה). ירידת ישו ארצה. (ו) מלחמת גוג ומגוג. (ז) מלחמת ישמעאל עם היהודים. (ח) קיטור עב אשר יכסה את פני כל הארץ. (ט) הירח יחשך. (י) הערביים יהפכו לעובדי אלילים. (יא) שני מטילים גדולים, אחד כסף ואחד זהב ימצאו בנהר פרת. (יב) הכושיים ילכדו את העיר מכה ויהרסו את הקאאבה, וזאת לא תבנה עוד לעולם. (יג) כל החיות וכל היצורים הבלתי חיים ישיחו. (יד) תבערה גדולה במדינות הג’ז וימן. (טו) רוח זלעפות אשר תמית את כל ישרי לב. -אורך היום הנורא ההוא מגבל במקום אחד בקוראן לאלף שנים (עיין חזון ל"ב, ד'), ובמקום אחר לחמשים אלף שנה (עיין שם, ע‘, ד’). ביום ההוא יתקע שלוש פעמים בשופר; לקול השופר הראשון יקיצו ישני עפר, לקול השני יובאו בדין לפני אלהים ולקול השלישי הצדיקים יבואו אל גן העדן והרשעים לחרפות ולדראון עולם.

למען עורר את מאמיניו להילחם בעז וחיל את מלחמת האמונה, מחמד אמר להם כי כבר כתוב מימי קדם בספר המקרים באי זה יום ובאי זה שעה כל איש ואיש ימות, ובבוא השעה הזאת לא יאחרה ולא יחישה אפילו רגע אחד; גם אמר כי הקב"ה כותב בספר המקרים קודם לידת כל אדם; פלוני לחיי עד ופלוני לבאר שחת; פלוני יהיה צדיק ופלוני רשע וכו'. הוללות וסכלות הדעה הזאת, המונעת מבן האדם את בחירתו ומושבתו כצאן אשר לטבח יובל, ידועות לכל משכיל; לכן לא אאריך בה ואשים למטרתי את העניינים האחרים הראויים יותר לערוך מלין עליהם והם: חוקי הישמעאלים.

(א) תפילה ורחצת הגוף. שתי המצוות האלה לאחת תחשבנה לישמעאלים, כי התפילה מביאה לידי טהרת הנפש והרחיצה לידי טהרת הגוף. לישמעאלים יש חמש תפילות קבע בכל יום: בעלות השחר, בצאת השמש, בצהרים, בבוא השמש ובצאת הכוכבים. מצוותן להיעשות בבית התפילה, ואם אי אפשר, גם כן בכל מקום; ובתפילה שמים הישמעאלים את מגמת פניהם לאל קבלה מול מכה, ולפני התפילה רוחצים את פניהם, את ידיהם ואת רגליהם ונכנסים יחפים אל המסגד. את עת התפילה מודיע המואזן ( Muezzin, משמיע) בעלותו על המינרה ( Minarat, מגדל בית התפילה) בקול גדול לאמר: “לא אללה אלא אללה, מחמד רסול אללה; אללה אכבר, לא אללה אלא הוא” La Allah ila Allah, Mohammed rassul Allah; Allah Akbar, La Allah ila hu; אין אל מבלעדי אל, מחמד שליח אל, אלהים אדיר, אין אל מבלעדו). עיקר תפילת הישמעאלים הוא החזון הראשון אשר בקוראן והוא הנכבד מקול החזיונות; לכן יקרא בשם אם אלכתב ( Um al-Kitab, אם הספר). -יש שני מיני רחיצה: ע’סל ( Ghossl, טבילת כל הגוף) ווודו ( Wodu, רחיצת הפנים, הידים והרגלים). על הראשון מצווים האנשים אחרי תשמיש מטתם, שפיכות זרע וטומאת מת, והנשים בימי נדת דוותן ואחר הלידה. על השני מצווים אחרי הסך את רגליהם לפני התפילה. ובמדבריות, אשר אין שם מים, יוצאים ידי חובתם בשימם חול דק על פניהם ועל ידיהם ועל רגליהם (עיין קוראן, חזון ג', מ"ד).

(ב) צום. מחמד קרא את הצום: שער האמונה; גם היה משל בפיו: ריח פי המתענה ערב לד' מנופת צופים. חכמי הישמעאלים מחלקים את הצום לגופני, חושי ורוחני. הראשון כולל את ההעצרה ממאכל ומשתה ומתשמיש המטה; השני את המניעה מהריח בבשמים, מעשן ואבק הטאבאק, משמוע קול שיר וכלי זמר; השלישי והוא העיקר, את ההחדלה מהרהורים רעים וכו'. בקוראן מצווה לישמעאלים צום הרמדאן; בחודש הזה, אשר בו נגלה הקוראן (עיין שם ב', קע“ז-קפ”ח), מצוה להתענות כל החודש כולו מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולמנוע את עצמו מכל התענוגים הגופנים והחושיים והרוחניים הנזכרים למעלה. אחר כלות החודש הזה יש לישמעאלים חג שלושת ימים הנקרא בעירם ( Bairam ) אשר בו ששים ושמחים ומיטיבים לנפשותיהם בעד התנזרותם בימי הצום. -אחרי מות מחמד גם כן הושם צום שלושת ימים אחרי ראש כל חודש, אמנם בזמננו אינם מקפידים בו כל כך.

(ג) נתינת צדקה. זאת נחלקת לשתים: זכות ( Sakat ), ובה יובנו המסים אשר לכל איש לתת אל אוצר המלך, וצדקת ( Ssadakat ), מתנות לאביונים אשר כל איש נותן כמתנת ידו וכנדבת לבו. לעניין הראשון כל ישמעאלי מוכרח לתת מכל רכושו, מבקרו, מכספו, מפרי אדמתו וממרכלתו וכו' שנים וחצי ממאה מדי שנה בשנה אל גנזי המלך.

(ד) עליית הרגל למכה. עם מנהגיה כבר חוק היתה לישמעאלים מימי קדם, אמנם מחמד העביר את התועבות אשר נעשו בה; כמו כן ד“מ לפני בוא מחמד הערביים התפשטו עירומים בהקיפם את הקאאבה וכו'. -טרם דיברנו על חוקי החג הזה, נציע פה תבנית קטנה על היכל הקאאבה אשר במכה. היכל החרם ( Charam ) הוא באמצע העיר ונקרא מסגד אלחרם, ובאמצעו בנין משלוש דפנות הנקרא קעב”ה או בית אללה, כ“ד אמה על אמה ארכו, כ”ג אמה על אמה רחבו וכ"ז אמה על אמה קומתו. בקרן זוויות אצל הפתח נמצאה האבן השחורה ממולאה כסף, והיה האבן אשר לדעת הישמעאלים אלהים נתן לאדם הראשון לזכרון מגן העדן, ואת האבן הזאת שם יעקב מראשותיו וישכב עליה בנוסו מבאר שבע חרנה. הישמעאלים מכבדים אותה מאד ונושקים אותה מדי עברם עליה. לצפון הקאאבה מונחת אבן לבנה המכסה את קברי ישמעאל והגר. למזרחו הוא הבאר זמזם ( Zamzam ), אשר המלאך הראה את הגר בבקשה מים. אנשי מכה עושים סחורה גדולה במי הבאר הזה ומשלחים אותה בצלוחיות נחתמות בכל ארצות ישמעאל, באשר לדעת הישמעאלים המים האלה מחזקים את כח הזכרון, מעוררים את רוח המליצה ומרפאים מחליים שונים וכו‘. אצל הבאר הזה הוא מקאם אברהים ( Makam Ibrahim, מכון אברהם) והוא האבן אשר עמד עליה אברהם בבנותו את הקאאבה. כל גבול מכה לקודש יחשב לישמעאלים; בהיקף י’ פרסאות מהעיר הוא גדר, אשר בקרבו אסור לעשות מלחמה, להרוג איש, ולצוד ציד; ואיש אשר לא מדת מחמד הוא, בעברו את הגדר ההוא, אחת דתו להמית. כל ישמעאלי השלם בבריאת גופו מצווה לעלות לכל הפחות פעם אחת כל ימי חייו לרגל אל מכה ולהתפלל שם בהיכל הקאאבה; חדשי השנה המועדים לעליית הרגל הם: שוול, דולקדי ודולחגי ( Schewal, Dulkadi, Dulhadji ); בחודש האחרון הזה כל העולים לרגל כבר נקהלים במכה, יען כי קרבנות הרגל נקרבים בעת ההיא. העולים לרגל מתעטפים בקרבן אל גבול מכה באדרת צמר לבנה הנקראה: אחרם ( Ihram ); כל עת עלותם אסור להם לצוד ציד, להילחם באויביהם, לגשת אל אשה, לגלח את שער ראשם ואת ציפורניהם, ולדבר דברים בטלים. אחרי כל מאה ומאה צעדים אשר צעדו משתחווים ואומרים: “לביית אללה” ( Labaith Allah, הנני אדוני!) גם זורקים אבנים מתחת רגליהם למען השיב את השטן מרדוף אחריהם (עיין חזון ג', ל"א). בבואם אל מכה שמים את פעמיהם בלי התמהמה אל היכל החרם אשר בתוכו הקאאבה, ונושקים את האבן השחורה ומקיפים משם את הקאאבה שבע פעמים, ובכל הקפה והקפה נושקים את האבן מדי הגיעם אליה; אז הולכים לבקר את שני ההרים צפה ומרות ( Ssafa & Merwat ) אשר אצל מכה ומתפללים שם ומשקיפים בתפילתם פעם לימין ופעם לשמאל, זכר להגר אשר עיניה שוטטו הנה והנה לכל פינה למען מצוא מים לשתות. משם שמים את דרכם על עמק מינה אשר שם המערה אשר נחבא בה מחמד שלושת ימים מפני אויביו בנוסו ממכה, ועומדים שם שלושת ימים בתפילה. משם הולכים אל ההר ערפת ( Arafat ) אשר שם הראה המלאך להגר את באר המים, ועולים עליו לאט לאט כאיש עיף ויגע, ויורדים ממנו במרוצה זכר להגר אשר עלתה עליו לאט מעייפות ומצמא וירדה ממנו במרוצה למען השקות את בנה אחרי ראותה את עין המים. בהר הזה מתפללים וקוראים את הקוראן כל הלילה ההוא. אחרי שובם משם אל עמק מינה מקריבים שם את קרבנות הרגל: צאן או בקר או גמלים, ואוכלים מבשרם כדי שובעה ואת הנותר נותנים לאביונים. אחר הסעודה מגלחים את שער ראשם ואת צפרניהם ומבעירים מדורה גדולה אשר בה ישליכו את השערות ואת הצפורנים. אז שבים אל הקאאבה וחוזרים ונושקים את האבן השחורה ועושים בה תפילה מרובה, ואז - חסל סדר עליית הרגל כהלכתו. -זולתי ארבע המצוות האלה: תפילה ורחיצת הגוף, צום, נתינת צדקה ועליית הרגל, יש עוד לישמעאלים חוק אשר לא הזכירו מחמד בקוראן, והוא: מצות מילה, והיא נפרדת ממילת היהודים כי היא בלי פריעה ומציצה, וזמן עשייתה בשנת שלוש עשרה לחיי הישמעאלים, זכר לישמעאל אשר נמול בשנת שלוש עשרה לימי חייו. ויען כי החוק הזה איננו נזכר בקוראן, הנוצרים העוברים אל דת מחמד אינם נזקקים לו. -עוד יש לישמעאלים מצוה אחרת והיא: מלחמת האמונה, אך אינה נוהגת כי אם בהחל אויבי דת מחמד להילחם.

טרם אחדל מדבר על הקוראן, אגיד מעט על האיסורים אשר בו, על מליצותו ועל ערך עניינו.

הקוראן אסר לישמעאלים את היין, את שחוק הקוביא ובכללו כל השחוק המאבד את הממון, את הפסילים, את החלוקה על פי הגורל (עיין שם ה', צ"א), את הריבית (עיין שם ב', רס“ח-ר”ע), את הנבלה, את דם הנפש (אמנם דם האיברים מותר לישמעאלים, לכן אין להם תורת מליחה), את בשר החזיר, את תקרובת עבודת אלילים, את המנוקה, את השבורה, את הנפולה ואת הנגוחה מקרני בהמה אחרת ואת הטרפה (עיין שם, ה‘, ד’). גם יש להם מצות שחיטה בלי בדיקה, ובשחטם שמים את פניהם לאלקבלה ( AlKiblah, דרום) מול מכה ואומרים לפני השחיטה: בסם אללה אלרחמן אלרחים ( Bismillah alRachman alrachim בשם אלה הרחמן והרחום).

דיני העריות חמורים לישמעאלים מליהודים, באשר גם כן אסור להם לקחת את בנות אחיהם ואת בנות אחיותיהם (שם ד', כ"ז). שפת הקוראן היא הצחה והנכבדת מכל השפות הערביות אשר דובר בהן בימים ההם, כאשר כבר בארנו לעיל, ומלמדת להועיל את כל בעלי לשון ערב ההוגים בה המליצה אשר בו היא לפעמים נעימה ורוממה, אמנם לרוב פחותה, גרועה, בזויה ומלאה דברי ריק וכזבים החוזרים מאה פעמים ומלאים את אזן השומע ועליהם הכתוב אומר: “ככלב שב אל קיאו כסיל שונה באוולתו”.

(ד) מה לקט מחמד מאמונת ומספרי היהודים.

על אודות העניין הזה כבר כתב החכם המפואר גייגר את ספרו הנודע בשערים לתהילה ולתפארת: was hat Mohammed aus dem Judenthume aufgenommen? Bonn 1833. והנני נוטל רשות ממנו ללקט איזה פרחים מגן חכמתו הגדול ורחב ידים ולשתלם בספרי זה. כאשר כבר אמרנו לעיל, מספר היהודים אשר בארץ ערב גדול ועצום מאוד היה, לכן לא רצה מחמד לשיתם לו לאויבים גם אם שנאם בכל לבו (עיין שם ה', פ"ה).

את דברי המדרש והאגדה אשר הביא בקוראן למד למשמע אזן מפי דודו ואראקא, כאשר כבר ביארנו לעיל, וגם מפי עבד אללה אבן סלאם ( Abd Allah Ibn Salam ') אחד מחכמי היהודים אשר מאהבת בצע חבק את דתו; ומחמד נטה עליהם קו תהו ואבני בהו ויתארם כמתכונת סכלו הנבוך וכפי המקרה אשר קרהו. - הנני מחלק את אשר לקט מחמד מדת היהודים לשלושה, והם חוקי היהודים, סיפורי התורה, ודברי תלמוד ואגדה ומדרש. חוקי היהודים אשר אסף מחמד אל דתו נראים מאשר פירשנו בפרק הקודם; את סיפורי ספרי תנ“ך אשר ניוול וכיער מחמד בכזביו נשמיט פה, באשר ידעתי כי כל המבין לקרוא את ספרי בקי היטיב בספרי תנ”ך; אם כן לא אציע פה כי אם את דברי התלמוד ואגדה ומדרש הנמצאים בקוראן ומערכם כפי סדר החזיונות:

חזון ב': פסוק כ"ח: “הוא נטה שמים וימתחם לשבעה שחקים.”

חגיגה י“ב, ב‘: "אמר ר’ יהודה שני רקיעין הן שנאמר: הן לד' אלוהיך השמים ושמי השמים; ר”ל אמר: שבעה ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות."

פסוק כ“ט-ל”ד: “באמור אדונך אל המלאכים: שום אשום לי משנה בארץ, ענו: התשים לך אם אחד אשר ישחית בארץ וישפוך דם וכו' ויורה את האדם שמות כל הדברים וכו' ויאמר אלהים: אדם! קרא אתה, ויקרא וכו'.”

מדרש רבה, במדבר י“ט: “בשעה שבא הקב”ה לברא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר להם: נעשה אדם בצלמנו וכו‘, אמרו לפניו: מה אנוש כי תזכרנו? אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעים; כיוון שברא אדם העבירם לפניו, אמר לו?? זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך? אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה ואני מה שמי? לך נאה להקרא: אדוני, שאתה אדון לכל בריותיך וכו’. גם תמצא במסכת סנהדרין נ”ט, ב': אדם הראשון מסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין."

פסוק ל“ה: “אבל השטן גרשם והוציאם משם, וכו'.” פרקי דרבי אליעזר י”ג: “היה סמאל השר הגדול שבשמים לוקח את הכת שלו ירד וראה כל הבריות שברא הקב”ה ולא מצא חכם להרע כנחש, עלה ורכב עליו וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל."

פסוק נ"א: ותאמרו: “משה! לא נשמע בקולך עד כי אם נראה אלהים עין בעין וכו'.” עבודה זרה ג‘, ב’: “שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב”ה שיראו כבודו וישמעו קולו וכו'. "

פסוק נ"א: “בכרתנו לכם ברית ונרם עליכם את ההר וכו'.”

שם ב‘, ב’: “ויתייצבו בתחתית ההר - אמר ר' דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם." פסוק קכ“ה, קכ”ו: “בקרב ימי יעקב למות ויאמר אל בניו: את מי תעבדו אחרי מותי? ויענו את אלהיך נעבד ואת אלהי אבותיך וכו'.”

בראשית רבה, ל“ח: " בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו ואמר להם: שמעו אל ישראל אביכם! שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב”ה. אמרו לו: שמע ישראל אבינו! כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב“ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא: ד' אלוהינו ד' אחד! פירש בשפתיו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”

פסוק רכ“ו: “האשה הגרושה תאחר להינשא עד טהרתה השלישית.” יבמות מ”א, א': “וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלושה חודשים.”

פסוק רל“א: “האם תיניק את בנה שתי שנים שלמות.” כתובות ס‘, א’: " יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חודש, מכאן ואילך כיונק שקץ. " פסוק רנ”ד: “הלא התבוננת האיש אשר הריב באברהם על אלהיך הנותן לו את המשרה.” בראשית רבה י“ז: “נסביה ומסריה לנמרוד אשר ליה נסגד לנורא! א”ל אברהם ונסגד למיא דמטפין לנורא א”ל נמרוד נסגד למיא! א“ל נסגד לעננא דטעין מיא; א”ל נסגד לעננא א“ל א”כ נסגד לרוחא דמבדר עננא א“ל נסגד. לרוחא א”ל נסגד לבר אנסא דסבל רוחא. אם מלין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך לתוכו ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו. ירד אברהם לכבשן האש וניצל."

חזון ד': פסוק מ“ד: “אל תתפללו בשכרותכם וגם אל תתפללו אחרי צאת מכם שכבת זרע וכו'.” עירובין ס”ד, א‘: " שכור אסור להתפלל וכו’, ברכות ל“א, ב‘: בעל קרי אסור להתפלל וכו’.”

חזון ה': פסוק ד‘: "ואת החנוקה ואת השבורה ואת הנפולה וכו’ עיין חולין פרק ג' משנה א‘." פסוק ל"ד: " וישלח אלהים עורב אשר גרר את האדמה להורות את קין איך יכסה את נבלת אחיו וכו’." פרקי דרבי אליעזר כ"ח: “היו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות להבל שלא היו נהוגים בקבורה; בא עורב אחד שמת לו אחד מחביריו לקח אותו וחפר במרץ וטמנה לעיניהם; אמר אדם: כעורב אני עושה; מיד לקח נבלתו של הבל וחפר במרץ וטמנה.”

פסוק ל"ה: “לכן צוינו את בני ישראל: איש כי יכה נפש אחת וכו' יחשב לו כאלו המית את כל בני האדם, ואיש כי יחיה נפש אחת כאלו החיה את כל בני האדם.” סנהדרין ל“ז, א‘: "מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר: דמי אחיך זועקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך וכו’ ללמדך שכל האבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולא מלא.”

חזון ו': פסוק ע“ב: “זכור את אשר אמר אברהם אל אור אביו: האתה עובד אלהים אחרים " וכו'.” בראשית רבה י”ז: " תרח עובד לצלמים היה; חד זמן נפק לאתר הושיב לאברהם מוכר תחתיו; היו אתי בר אנם, בעי דיזבן והוא אמר ליה: בר כמה שנין את? והוא אמר ליה: בר חמשין או שתין; והוא אמר ליה: וי ליה להאי גברא דהוי בר שתין ובעי למסגד לבר יומי! והיה מתבייש והולך לו. חד זמן אתת חדא אתתא טעינא בידה חדא פינך דסולת, אמרת ליה: הא לך, קרב קדמיהן! קם נסב בקלסא בידיה ותברינין לכלהון פסיליא ויהב בקלסא בידא דרבא דהוה ביניהון; כיון דאתא אבוהי אמר ליה: מאן עביד להון כדין? אמר ליה: מה נכפר מנך? אתת חדא אתתא טעינא לה חדא פינך דסולת ואמרת לי: הא לך קרב קדמיהון! קרבית לקדמיהון. הוה דין אמר: אנא איכול קדמי, ודין אמר: אנא איכול קדמי! קם הדין רבא דהוה ביניהון, נסב בקלסא ותברינון! - אמר ליה: מה אתה מפלה בי; וידעין מינון? אמר ליה: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר וכו'."

חזון ז': פסוק מ“ג: “מסך ביניהם (בין הצדיקים ובין הרשעים לעתיד לבוא), ועל המחילה אנשים אשר יכירום בסימניהם.” קוהלת רבה, ז', י”ד: “כמה ריוח ביניהם (בין גן עדן לגיהנום)? ר' יוחנן אמר: כותל; ר' אחא אמר טפח; ורבנן אמרי: שתיהן שוות כדי שיהיו מליצות מזו לזו.”

פסוק נ“ו, נ”ז: “הן שלחנו את נח אח עמו לאמר עמי! את ד' לבדו תעבוד וכו' ויאמרו אליו זקני כמו: הן שונה אתה מאד וכו'.” סנהדרין, ק"ח, ב‘: “דרש רבא מאי דכתיב: לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו מבזין אותו; אמרו לו: זקן! תיבה זו למה? אמר להם: הקב”ה מביא עליכם את המבול, וכו’.

פסוק ס“ו: “ואל אנשי עאד שלחנו את אחיהם הוד לאמר: עמי! את ד' לבדו תעבד וכו'.” ילקוט בראשית ס”ו: “נביא גדול היה עבר שקרא את שמו פלג ברוח הקודש שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ. גם תמצא בבראשית רבה ל”ח: ויהי בנסעם מקדם, הסיעו עצמם מקדמונו של עולם; דור הפלגה אמרו: בואו ונעשה לנו מגדל ונשים עבודה זרה בראשו.

פסוק פ"ג: "ואל אנשי מדין שלחנו את אחיהם שעיב (יתרו) לאמור: עמי! עבדו את ד' כי אין לכם אל זולתו וכו'.

שמות רבה א': “ולכהן מדין שבע בנות, והלא הקב”ה שונא ע“א ונותן מנוס למשה אצל עכו”ם? אלא אמרו רבותינו“: יתרו כומר היה לע”א וראה שאין בה ממש ובסר עליה והרהר לעשות תשובה. עד שלא בא משה, קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני; בחרו לכם כומר אחר! והוציא כל תשמיש ע"ז ונתן להם: ונתן להם; הכל עמדו ונידוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשה לו מלאכה ולא ירעה את צאנו ולא קבלו. ויבואו הרועים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו? אלא ללמדך שנידוהו וגירשו בנותיו.

פסוק קי"ח: "ויאמר פרעה: התאמינו בו בלתי אם רצוני וכו‘? " שמות רבה ה’: “אמר להם פרעה: מתחילה שקר אותם אומרים כי אני אדון העולם ואני בראתי את עצמי ואת נילוס שנאמר: לי יאורי ואני עשיתיני.”

פסוק קמ"ז: “ונגד רצון משה עשה עמו עגל סורק ומנזמיהם וכו'. " פרקי דרבי אליעזר מ”ה: " ויצא העגל הזה גועה, וראו אותו ישראל; רבי יהודיה אומר: סמאל נכנס לתוכו והיה גועה להתעות את ישראל. "

פסוק קנ"ד: “ויאמר אהרון: בן אחי! העם הזה גבר עלי, עוד מעט והרגוני”. סנהדרין ה‘, א’: “אהרון ראה חור שזבוח לפניו; אמר אי לה' שמענא להון, השתא עבדי לי כדעבדי בחור”.

פסוק קע“ח: “שאל נח אותם על העיר הקרובה אל הים אשר חטאה ביום השבת בהיראות אליהם הדגים ביום שבתם, אך ביום אשר חללו את השבת לא נראו הדגים.” קידושין ע”ב, א‘: "בירתא דסטיא (שם עיר) איכא בבבל; היום סרו מאמרי המקום דאקפי פירא בכוורי (הציף הכיכר דגים הרבה) בשבתא ואזיל ולדי בהו בשבתא ושמתיהו ר’ אחי ברבי יאשיה ואישתמוד.

חזון ט':

פסוק ל‘: “היהודים אומרים: עזרא בן אלהים הוא.” לא מצאתי על העלילה הזאת סמך אחר בספרי חכמינו כי אם במסכת סנהדרין כ"א, ב’: “ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה”.

חזון י':

פסוק כ“ט: ביום הדין נקבץ את כלם ונאמר אל עובדי האלילים: לכו אל מקומכם אתם ואליליכם!” סוכה כ“ט, א': “אין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהים לוקין עמה שנאמר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”. פסוק פ”ח: “ולא האמין במשה כי אם שבטו בתוך עמו וכו'”. שמות רבה ה‘: “שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך”. פסוק צ’: “אמנם היום נצילך למען תהיה לאות לדור נולד”.

פרקי דרבי אליעזר מ“ג: “תדע לך כח התשובה מפרעה מלך מצרים שמצרד בצור עליון הרבה מאוד שנאמר: מי ד' אשר אשמע בקולו; ובאותו לשון שמטא, בו בלשון עשה תשובה שנאמר: מי כמוכה באלים ד', והצילו הקב”ה מבין המתים. ומניין שלא מת שנאמר: כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך, והעמידו הקב”ה מבין המתים לספר כחו וגבורתו; ומניין שהעמידו שנאמר: ואולם בעבור זאת העמדתיך".

חזון י"א:

פסוק ט‘: “ויכן את כסאו על פני המים”. רש"י בראשית א’, ב': “כסא הכבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב”ה".

פסוק מ“ב: “ובבוא דברנו ויחם התנור”. סנהדרין ק”ח, ב': “אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו”.

פסוק ס“ג: “מארה באה עליהם בעולם הזה ותרבץ בהם ביום התקומה”. סנהדרין ק”ז, ב‘: "דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר: ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ, וכתיב: ומשם הפיצם; ויפץ ד' אותם בעולם הזה ומשם הפיצם לעולם הבא".

פסוק ע“ג: “אך בראותו כי ידיהם לא נגעו במאכל” וכו'. בבא מציעה פ”ו, ב‘: "אמר ר’ תנחום בר חנלאי: “לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. אכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו”.

חזון י"ב:

פסוק כ"ד: ותחשק נפשה בו וגם נפשו חשקה בה, לולי ראה אות מאת אדוניו.

סוטה ל“ו, ב‘: "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר ר’ יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו וכו' באותה שעה באתה דיוקנא של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם וכו'”.

פסוק כ"ו: “אם כתנתו קרועה מלפניו דבריה נכונים והוא דבר כזבים” וכו'. עיין ספר הישר פרשת וישב.

פסוק מ“ב: “וינסהו השטן את זכרון אדוניו וישב עוד ימים במשמר”. בראשית רבה י”ט: “ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים שנאמר: ויהי מקץ שנתים ימים”.

פסוק ס“ז: “בני! אל תבואו בשער אחד כי אם בשערים שונים אל העיר”. בראשית רבה, ל”א: “אמר להם יעקב: אל תכנסו כלכם בפתח אחד”.

פסוק ע“ח: “ויאמרו הן גנב, גם אחיו גנב”. בראשית רבה ל”ב: “אמרו הא גנבא בר גנבתא; אמו גנבה את תרפי אביה והוא גנב את לב אביו”. פסוק פ“ה: “אני יודע מאתו אם אשר אתם אינכם יודעים.” ילקוט בראשית קמ”ג: “שאל אפיקורוס אחד לרבנו: אפשר שהמתים חיים? אבותיכם אינם מודים ואתם מודים? מה כתיב ביעקב: וימאן להתנחם: אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן להתנחם? אמר לו: שוטה! לפי שהיה יודע ברוח הקודש שהוא חי ואין מקבלין תנחומין על על החי”.

חזון י"ג: פסוק י“ב: “לכל אדם יש מלאכים הולכים לפניו חליפות וצבא; הם שומרים את ארחותיו כדבר אל וכו'.” תענית י”א, א‘: "דבי רבי שילה אמרי: "שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו’."

חזון ט"ו: פסוק י“ז: “ונשמרם מכל שטן נסקל.” חגיגה ט”ז, א': “ששה דברים נאמרים בשדים, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם; שלושה במלאכי השרת: יש להם כנפים וטסין מסוף העולם ועד סופו ויודעין מה שעתיד להיות; יודעים סלקא דעתך אלא שומעין מאחורי הפרגוד; שלושה כבני אדם; אוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים”.

פסוק מ“ד: “לגיהנום שבעה שערים וכו'”. עירובין י”ט, א‘: "אמר ר’ יהושע בן לוי; ז' שמות יש לגיהנום; שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמוות וארץ התחתית. ובספר הזוהר שמות ק“נ איתא: שבעה פתחים אינון לגיהנם”.

חזון י"ט: פסוק נ“ה, נ”ו: “הזכיר נח גם את אדריס (חנוך) בספרך, כי צדיק היה, ונרוממהו על במתי על”.

עיין ספר הישר בראשית ה'.

חזון כ': פסוק מ“א: “ונשיבך אל אמך למען תבליג עינה” וכו'. סוטה י”ב, ב': "האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, מאי שנא מעבריות? מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק; אמר (הקב"ה): פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא?

פסוק ס': “הן נראך קסמים כקסמיך”. ילקוט שמות קפ"ב: “אותו פרעה שהיה בימי משה אמגושי גדול היה”.

חזון כ"א: פסוק פ': “ונשם את הרוח עבד לשלמה”. ילקוט שמות קפ"ב: “ליה ישתמעון שדין ופגעין וחיין, ורוחין בישין אתמסרו בידיה”.

חזון כ"ז: פסוק י“ז-מ”ה: עיין תרגום שני שם.

חזון כ"ח: פסוק ע“ו: “קארון (קורח) מעם משה היה וירם לבו על חתנו לו אוצרות לרוב, עד כי המון אנשים גבורי חיל לא יכול שאת את מפתחות בית גנזיו”. ילקוט קוהלת ה', י”ב ומסכת סנהדרין ק“י, א‘: “עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ר”ל זה עשרו של קורח וכו’ ואמר רב לוי: משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קורח וכולהו אקלידי וכלפי דגילדא. אמר ר' חמא בר חנינא: שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים; אחת נתגלתה לקורח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא”.

חזון כ"ט: פסוק ז‘: “אך אם יפצרו בך לדמות לי אלהי נכר אשר לא ידעתם, אל תשמע בקולם”. יבמות ו’, א': “אמר לו אביו: היטמא או שאמר לו: אל תחזיר יכול ישמע לו, תלמוד לומר: איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו כלכם חייבים בכבודי”.

פסוק ל"ח: “גם את קארון ואת פרעה ואת המן הכרתנו”. במדבר רבה י"ד: “קורח היה קתוליקוס לביתו של פרעה”.

חזון ל"ג: פסוק נ“ג: “והוא יבוש מהגידו לכם” וכו'. פסחים פ”ו, ב‘: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מזה. דרך ארץ פרק ו’: “הנכנס לבית כל מה שיגזר עליו בעל הבית יעשה”.

פסוק ס“ט: “אל תהיו כאנשים אשר הכעיסו את משה בדיבותיהם”. סנהדרין ק”י, א‘: "וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע? מלמד שחשדוהו באשת איש וכו’ אמר ר' שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה וכו‘. תנחומה במדבר כ’: “כיוון שירדו משה ואלעזר מן ההר נתקבלו כל הקהל עליהם; אמרו להם: היאך מלאך המוות יכול לפגוע באדם שעמד במלאך המוות ועזרו, דכתיב: ויעמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה? אם אתם מביאים אותו, מוטב, ואם לאו נסקל אתכם! -באותה שעה עמד משה בתפלה ואמר: רבש”ע; הוליכני מן החסד! - מיד פתח הקב“ה את המערה, והראהו להם שנאמר: ויראו כל העדה כי גווע אהרון”.

חזון ל"ד: פסוק י"ג: “לא גלה להם איש את מותו כי אם תולעת הארץ אשר אכל את מטהו”. סנהדרין כ‘, ב’: “אמר ריש לקיש: בתחלה מלך שלמה על העליונים וכו' ולבסוף מלך על התחתונים וכו' ולבסוף לא מלך אלא על ישראל וכו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים וכו' ולבסוף לא מלך אלא על מטתו וכו', ולבסוף לא מלך אלא על מקלו שנאמר וזה היה חלקי מכל עמלי. -גטין ס”ח, ב': "וזה היה חלקי מכל עמלי, מאי וזה? רב ושמואל, חד אמר מקלו וחד אמר גונדו (כלומר לבושו; עיין רש"י שם).

חזון ל"ח: פסוק ל“ב: “ויאמר הגישו אלי את סוסי”. סנהדרין כ”א, ב‘: "אמר ר’ יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם. כתיב: לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור וכתיב: ויהי לעת זקנה שלמה נשיו הטו את לבבו; וכתיב: ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב: ותצא מרכבה ממצרים כשש מאות וכו'".

פסוק ל“ג: “ונשם על כסאו גוף דומה לו עד כי שב מפסעו”. גיטין ס”ח, ב‘: "אותביה (אשמודאי לשלמה) למד גפיה ברקיעא ולמד גפיא בארעא פתקיה ארבע מאה פרסי; על ההיא שעתה אמר שלמה: מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו’ היה מחזר על הפתחים כל היכא דמטא אמר: אני קוהלת הייתי מלך על ישראל" וכו'.

חזון מ': פסוק מ‘: “ויאמר איש מאמין מעם פרעה” וכו’. שמות רבה א': “אמר אחד מהחרטומים: אלולי יוסף לא היינו חיים”.

חזון נ': פסוק כ"ט: "ביום ההוא נאמר אל הגיהנום: האינך עוד מלא? - יענה: היש לך עוד? - אותיות דרבי עקיבא ח‘, א’: "מניין ששרה של גיהנום אומר בכל יום ויום: תן לי מאכל כדי סיפוק? שנאמר: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק " וכו'.

פסוק מ' “חכה ליום קרוא הקורא ממקום קרוב”. אותיות דרבי עקיבא ט‘, ב’: “הר הבית עומד באמצעו על עולם”.

חזון נ"ז: פסוק כ"א: “ואת גן העדן אשר רחבו כרוחב השמים והארץ”. תענית י‘, א’: “עולם אחד מששים בגן, גן אחד מששים לעדן ועדן אחד מששים לגיהנם; נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהנם”.

חזון ס"ב: פסוק ט‘: בהקראכם להתפללת ביום הקהל וכו’. פירוש הראב“ע שמות ט”ז, א': “בלשון ערבי קראו חמשה ימים על דרך המספר ויום הששי: אלגומעה (הקהל) על שם חיבורם, כי הוא להם היום הנכבד בשבוע; ויום השבת קוראים אותו סבת ( Ssibt ) כי השי”ן והסמ"ך מתחלפים בכתיבתם ואלה מישראל למדו.

אלה הם לפי עניות דעתי כל מאמרי הש"ס ואגדות ומדרשים הנזכרים בספר הקוראן.

(ה) מה לקט מחמד מדת הנוצרים?

על העניין הזה אומר בדרך כלל, כי מחמד עשה לספרי אמונת הנוצרים כאשר עשה לספרי תנ"ך אשר ערבב ובלבל את סיפוריהם. והנה לדעת רוב מפרשי הנוצרים לקט מחמד את דבריו על עניין ישו מאיוואנגילאום אפוקריפי הנקרא בשם: Evangelium Barnabae, והוא הוסיף עוד עליהם נופך משלו. כמו כן דרך משל דבר ישו אל בני ישראל: “הנה אצור לכם דמות צפור מחומר ואפח בו רוח חיים” (חזון ג‘, מ"ג; ה’, ק"ו); או כי תלמידי ישו בקשו ממנו כי יוריד להם שולחן מן השמים (שם ה', קי"ב); והרבה כדומיהם. לעניין עצמיות ישו מחמד הסכים לדעת כת המונופיזיטן האומרים כי לישו היה אך טבע אחד והוא אלהי ורק דמות גוף היה לו בשעת היתלותו, וטרם נתלה העלהו אלהים חי השמימה ותשמר אך דמות גופו בארץ (עיין שם ג‘, מ"ו; ד’, קמ"ז ופירושי). את אשר חשב מחמד על ערך ישו נראה מהמאמר הזה (שם ד', קס“א, קס”ב): “באמת המשיח ישו בן מרים שליח ד' היה, דברו ורוחו אשר שם במרים. האמינו ב”ד ובשלומו ואל תוציאו את הדבר: שלום! חדלו לכם מזאת, אז טוב לכם. אין אלהים כי אם אחד; חלילה לו להוליד בן! -האומרים: ישו בן מרים אלהים הוא, בוגדים המה. (שם ה', ע"ו). -גם האומרים: אלהים הוא השלישי מהשלושה בוגדים המה וכו'.

(ו) מה מעובדי האלילים.

בימי מחמד היו לערביים חוקים ומנהגים רבים מימי קדם, אשר מחמד לא העיז פניו לשלוח יד בהם ולטאטאם במטאטא השמד על יקר ערכם בעיני עמו, לכך אסף אותם אל דתו החדשה כמו דרך משל: עליית הרגל למכה, הקפת הקאאבה ז' פעמים בעת הרגל, העלייה על הרי ערפת, צפה ומרות ומנהגי הקרבנות וכו'.

(ז) הסונה או התורה שבעל פה אשר לישמעאלים.

כל הקורא את הקוראן יבין, כי מאמרי הספר הזה הם סתומים, ונפלאים עד מאד ובלי פירוש הרי הם כספר חתום; גם ימצא כי החוקים והמשפטים הנמצאים בקוראן לא יספיקו בעד צרכי המקום והזמן. את כל זאת הבינו היטיב חכמי הישמעאלים, לכן יגעו ועמלו לבאר את כל מאמר ומאמר בספר הזה על אפניו ולהזכיר את כל מקרי מחמד אשר עליהם גלה את חזיוניו; גם אמרו כי מחמד נתן חוקים משפטים לרוב אשר לא נכתבו בספר הקוראן ונעלמו מעיני כותבי הספר; לכן אספו את כל מאמרי מחמד השגורים בפי יודעיו ומכיריו וילקטום בספר הנקרא סונה (משנה, Tradition ); וכל הישמעאלים המכבדים ומוקירים את הספר הזה, באשר גם הוא מוצא פי מחמד ותשלום הקוראן, נקראים בשם אחצב אלסונה (עדת המשנה, Achssab Alsunnah, Sunnitae ).

(ח) הכתות החשובות על דת מחמד.

לא יפלא בעיני כל מבין אם רבו כמו רבו הכיתות על אמונה מיוסדת בספר מתוס אשר כל מאמר ומאמר שלו יוכל להתבאר על כמה פנים. לפני מלאת מאה שנה למיתת מחמד היו יותר ממאה כיתות בדתו, ואחרי הימים ההם נוספו עוד רבות עליהן; ואני לא מזכיר מהן כי אם שש החשובות מכולן: כת הסונה ( Sunnitae ), כת המוטאציל ( Motazelitae ), כת הסיפאטי ( Ssefatitae ), כת החאריגי ( Charedjitae ), כת העלי ( Alitae ') וכת הויהאבי ( Wechabitae ).

כת הסונה היא העצומה מכולן; היא מוקירה את ערך הסונה באשר היא תשלום הקוראן, ואומרת, כי לאבו בכר חותן מחמד יאתה במשפט המלוכה אחרי חתנו, ומכמשה בבחירת החדש באשר כל מעלליו נכתבים בימי קדם בספר המקרים; גם מאמינים כי הקוראן איננו נברא כי אם הוא נצחי. הכת ההיא נחלקת לארבעה סדקים הנפרדים אך למנהגיהם (כמו ד"מ מנהג היהודים האשכנזים והספרדים) אמנם שוים בעיקרי הדת; והם: חאניפי ( Hanefitae ), מאליכי ( Malekitae ), שפעי ( Schafeitae ), והנבלי ( Hanbalitae ). המנהג הראשון נפרץ לרוב בארץ טורקיה וטרטריא, השני בארצות אפריקה, השלישי בארצות ארם וערב והרביעי אך במתי מספר בארץ ערב.

כת המוטאציל אומרת, כי גם אם ידועים לאלהים מימי קדם כל מעללי בני האדם, בכל זאת יש ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע; גם אומרים כי הקוראן איננו נצחי כי אם נברא.

כת הסיפאטי אומרת כי אלהים היה גופני, אמנם אין אדם בארץ אשר יוכל לערוך ממנו דתות.

כת החאריגי אומרת כי גם איש אשר איננו ממשפחת קורייש יכול לשבת על כסא מחמד, מה שאין אומרות כן שאר הכיתות.

כת העלי (כת הסונה מכנה אותה בשם: שעית, Schiit כלומר: מורדים) והיא המושלת בארץ פרס, הודו, מונגוליא, יאווא וכו' מכמשה בקדושת הסונה, ולענין זה היה לנגד כת הסונה כמו כת הקראים לנגד כת הרבנים; גם אומרת כי לעלי חתן מחמד יאתה המלוכה אחרי חותנו ואבו בכר היה גזלן ואיש חמס, ונמשכת אחרי חוקי הקוראן אות באות.

סוף דבר

ועתה אשים קיצי למלין ואחלה את פני צורי וקוני למען יסלח עוני אשר נשמתי עלי בחללי את לשוננו הקדושה בהעתיקי אליה דברים שאינם דברי תורה. הטעמים אשר הסיבוני להעתיק את הקוראן אל הלשון העברית שלושה הם: הא‘: כי הלשון הזאת נוחה יותר מכל שאר הלשונות להשיב את ענין ותוכן הקוראן מלה במלה באשר אחות היא ללשון הערבית אשר בה נכתב הקוראן. הב’: כי הלשון העברית מובנת לכל חכמי בני עמנו. הג' והוא העיקר: כי כל הקורא את חוקי תורתנו הקדושה ואת חוקי הקוראן, את הסיפורים הנעימים ואת המליצות הנשגבות אשר בספרי תנ“ך ומעריך כנגדם את הבלי השווא הנכללים בקוראן, ידע ויבחין בין קודש לחול, בין טהור לטמא ויוקיר בעיניו את ערך תורתנו הקדושה. כי לא יוכר ערך הטוב והאמת כי אם מתוך ידיעת האחר ממנו. ובזה השבתי את חורפי דבר, אשר בחנפי לעג ומעוג חרקו עלי שנימו על השלימי את העבודה הזאת; ואם אין פעולתי רצויה, תהי נא מחשבתי רצויה. גם אשלם נדרי במו פי ואקריב את תודתי אל החכמים המפוארים, אבני נזר מתנוססות על ראש קהלת יעקב אשר פה ק”ק לייפציג, והם: יעללינעק ופירסט, אשר עוררוני וירהיבו בנפשי עז ויתמכו את ידי בספרים מועילים להשלים את מלאכתי ולתת מהלכים לשמי בין השוקדים על דלתות התורה והמדעים. ישלם ד' את פעלם בהקימם אותי מעפר, ותהי משכורתם שלמה מאת המרים מאשפות אביון! -

שלום לך הקורא הנעים, מאת……. המחבר.

לייפציג יום א' ר“ח סיון לשנת: אלה דברי הברית ביני ובינך לפ”ק, אחרי מלאת לי שתים ושלושים שנה וארבעה חדשים לימי חיי.

1. חזון פותח הספר או אם הספר

נגלה במכה ובו שבעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) השבח לאלה רב העולמים. (ב) הרחמן והרחום. (ג) מלך ביום הדין. (ד) אותך נעבוד ואליך נשווע. (ה) הורנו בדרך המישרים ארחותיהם.⁵ (ו) דרך האנשים אשר חנות אותם. (ז) לא דרך מכעיסיך⁶ ולא דרך התועים.⁷

2. חזון הפרה⁸

נגלה במדינה ובו מאתים וששה ושמונים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אל"מ⁹. הספר הזה אשר אין בו דופי, הוא קו הישר לצדיקים. (ב) המאמינים בסודותי ומתפללים ומפזרים לאביונים ממה שנתתי להם¹⁰. (ג) ומאמינים באשר גלה לך¹¹ ולנביאים אשר היו לפניך¹² וביום האחרון.¹³ (ד) האנשים האלה עם על קו הישר הניתן להם מאדוניהם,¹⁴ והם יצליחו. (ה) אך הרשעים, שוה להם אם תזהירם אם אין; לא יאמינו. (ו) אל האטים את אזנם ואת לבם, ואת עינם עור; ולהם עונש גדול. (ז) יש אנשים אשר יאמרו:¹⁵ אנחנו מאמינים באלהים וביום האחרון; אמנם אינם מאמינים. (ח) בלבם להתעות אל ואת המאמינים; אך לא יתעו כי אם את נפשם; לא יבינו. (ט) חלי בקרב לבם, ואלהים לא יגהה מהם את מזורם ולהם עונש גדול, על אשר שקרו באל. (י) ואם יאמר להם: אל תשחיתו בארץ! יאמרו: הן כנים אנחנו. (יא) אמנם הם משחיתים לא יבינו. (יב) ואם יאמר להם: האמינו כשאר בני האדם! יאמרו: הנאמין, כאשר מאמינים הכסילים? אך הם הכסילים והבוערים. (יג) אם יקרו אל המאמינים, יאמרו: אנחנו מאמינים; ואם יועדו אל עדת פריציהם, יאמרו: לכם אנחנו ולאלה אנחנו לועגים. (יד) אך ד' ילעג למו ויזנחם אל שגגתם. (טו) הם המירו האמת בשגגה; ולא שוה להם כי סרו מדרך הטוב. (טז) דמיונם כאיש אשר יבעיר אש;¹⁶ ובהתלקח הלהבה, אלהים יכבה את נרם, והיו ממששים באפלה, לא יראו מאומה. (יז) חרשים, עורים, אלמים הם; לכן לא ייטיבו את דרכם. (יח) או אם השמים לבשו קדרות, ובזרם ברד וקולות וברקים העבים על הארץ יריקו, אז יקבצו פניהם פארור, ומאימת מוות יתנו את אצבעם באזניהם לבלתי שמוע;¹⁷ אמנם יד אל קח את הבוגדים בו. (יט) ברק הברק יחשיך את עיניהם; בעור נגהו ילכו באורו, ואם עלטה תהיה, יצבו כמו נד; לו חפץ אל, אזנם הכבד ועינם השע, כי הוא אדיר על כל. (כ) בני אדם! ¹⁸ עבדו את אלהיכם אשר ברא אתכם ואת כל האנשים אשר היו לפניכם, וכבדוהו! (כא) הוא נטה לכם את הארץ כיריעה, ואת השמים עשה צפוי לראשיכם; הוא מוריד את המים מן השמים, ולהרוות עצי פרי למזונכם; לכן אל תדמוהו לאלהים אחרים, באשר אתם יודעים כי הבל המה. (כב) ואם לא תאמינו בדברים אשר גלינו לעבדנו,¹⁹ הביאו חזון אחד כחזיונות האלה,²⁰ ועדיכם זולתי אל יקומו ויעזרוכם, אם כנים דבריכם!- (כג) ואם לא תוכלו זאת (כאשר באמת לא תוכלו) יראו את האש המכלה אנשים ואבנים,²¹ הוכנה לעוזבי אל!- (כד) בשר למאמינים ולעושי טוב,²² כי יבואו אל גנות מלאים כל טוב, ובתוכם מעינות מים; ובכל עת אשר יאכלו מפרים, יאמרו: אך זה הפרי אשר אכלנו מקדם! כן ישוו להם. גם נשים טהורות תהיינה להם למנה, ועד עולמי עד ישבו שם.²³ (כה) אמנם אל לא יכלם במשלו משלים משרצים וקטני ארץ;²⁴ המשכילים יבינו, כי מפי עליון לא תצא כי אם האמת; אולם הבוגדים יאמרו: מה ולמשלים האלה? אכן רבים יכשלו בהם, ורבים יגיעו בהם אל נתיב היושר; אך רק הרשעים יכשלו. (כו) המפירים ברית אל, ומפרידים את אשר קשר ומשחיתים בארץ, יחדיו יספו.²⁵ (כז) איך תבגדו באל? פגרים מתים הייתם; הוא החיה אתכם, הוא ימיתכם וישוב ויחיה אתכם; אז תשובו אליו. (כח) כי הוא ברא כל בארץ, הוא נטה שמים וימתחם לשבעה שחקים;²⁶ הוא מבין ויודע כל. (כט) באמור אדונך אל המלאכים:²⁷ שום אשים לי משנה בארץ, ענו: התשים לך שמה אחד, אשר ישחית בארץ וישפוך דם?²⁸ ואנחנו מספרים את תהילתך ומקדשים את שמך! - ויאמר אלהים: אני יודע את אשר אתם לא ידעתם. (ל) ויורה את האדם שמות כל הדברים, ויראהו את המלאכים, ויאמר: קראו לי את שמות כל הדברים האלה, אם אמת אתכם! (לא) ויאמרו: יהולל שמך! איננו יודעים כי אם אתה אשר אתה הוריתנו, כי אתה יודע כל וגדול עצה. (לב) ויאמר אלהים: אדם, קרא אתה! ויקרא. ויאמר ד‘: הלא הגדתי לכם, כי אני יודע רזי שמים וארץ; גם ידעתי את אשר תודו ואת אשר תכחדו. (לג) ונאמר אל המלאכים:²⁹ השתחוו ארצה לפני אדם! ויעשו כן; אמנם השטן מאן, ויהי ממספר הבוגדים בי.³⁰ (לד) ונאמר: אדם! אתה ואשתך שבו בגן עדן ואכלו מטובו ככל אות נפשכם; אך אל העץ הלזה אל תקרבו, פן תחטאו! (לה) אבל השטן גרשם והוציאם משם;³¹ ונאמר: צאו מזה! איבה תהיה ביניכם; בארץ תגורו ותאכלו מטובה מספר ימים! (לו) אז למד אדם מאלהים דברי תפילה ותחנונים וישב אליו, כי סלח ורחום הוא.³² (לז) ונאמר: קומו צאו מזה! ואני אורה אתכם את הדרך אשר תלכו בה; אם תשמרוה, פחד ושואה לא יבאו עליכם. (לח) אך הבוגדים ומשקרים באותותי יהיו מאכולת אש שאול תחתית, ועד עולמי עד ישבו בה. (לט) בני ישראל! כרו את הטובה אשר גמלתיכם! שמרו את בריתי, ואף אני אשמרה; אך אותי תעבדו; האמינו באשר שלחנו אליכם³³ לחזק את אשר גלינו לכם מקדם³⁴, ואל תהיו המתקוממים הראשונים בבריתי, ואל תמירוה בלא הועיל; אך אותי כבדו! (מ) אל תלבישו את האמת בכסות השקר, ואל תכחדוה באשר תדעוה! (מא) התפללו ופזרו לאביונים והשתחוו עם המשתחווים! ³⁵ (מב) איך תורו את בני האדם עשה משפט, כאשר אתם אשר תסלפוהו? אתם הוגים בתורה, הלא תאבו הבינה? (מג) הצניעו בהתפללכם,³⁶ זה לא יקשה מהצדיקים, המאמינים, כי ישובו אל אלהיהם.³⁷ בני ישראל! זכרו את הטובה אשר גמלתיכם, בדעתי אתכם מכל משפחות האדמה! (מד) יראו את היום אשר בו נפש לא תפדה נפש, לא יוכרו פנים ולא ילקח שחד וכפר, ואיש לא יצילכם מידי! (מה) זכרו את אשר הצלנו אתכם מיד פרעה ועמו, אשר הכבידו את עולכם, וימיתו את בניכם, ורק את בנותיכם חייו; זה יהיה לכם אות אהבתי הגדולה אליכם! (מו) זכרו את אשר בקענו את הים לפניכם להצילכם, ונשקע בתוכו את עם פרעה לעיניכם. (מז) זכרו את אשר השתחוויתם לעגל בהועדי למשה ארבעים לילה, ותחטאו לי. (מח) שם כפרנו בעד חטאתכם, למען תתנו לי תודה. (מט) שם נתנו אל משה את התורה ואת הפורקן למען תלכו בהם.³⁸ (נ) שם אמר משה אל עמו: עמי! טמאתם את נפשותיכם בעגל הזה; שובו אל אדוניכם, והמיתו את נפשכם;³⁹ זה ייטב בעיני בוראכם, וישוב ויפן אליכם, כי סלח ורחום הוא. (נא) ותאמרו: משה! לא נשמע לקולך, עד כי אם נראה אלהים עין בעין;⁴⁰ ותוסרו מאל למען תבינו. (נב) אחרי כן החיינוכם אחרי מותכם למען תתנו לי תודה. (נג) וניתן לכם את העבים לצל יומם, ונמטיר עליכם את המן ואת השליו לאמר: אכלו את הלחם הטוב הזה! אמנם הרשעים לא לי, כי אם לנפשם חטאו.⁴¹ (נד) ונאמר: עלו אל העיר הזאת,⁴² ואכלו בה די שבעכם, והצניעו לכת אל השער, ואמרו בהתפללכם: חטתון; אז נכפר בעד חטאתכם ונרים את קרן הצדיקים. (נה) אכן הרשעים המירו את הדבר הזה באחר, אשר לא צויתים; לכן שפכנו עליהם זעמנו מרום שמינו, יען לא שמעו בקולו. (נו) בהתחנן משה בעד עמו למים, אמרנו: הך במטך על הסלע! ויצאו ממנו שתים עשרה עינות מים, למען יכירו כולם איש עינו;⁴³ ונאמר: אכלו ושתו ממתת אלהים ואל תוסיפו לחטוא בארץ! (נז) בדברכם: משה! לא נוכל החיות את נפשנו ממזון אחד,⁴⁴ העתירה בעדנו אל אלהיך, למען יתנו לנו מפרי הארץ; ירק, קישואים, שומים, עדשים ובצלים! ויען משה: אם תבחרו ברע מבטוב, שובו מצרימה! שם תמצאו את שאהבה נפשכם; וינגע אותם אלהים ברעב וחסר, וישפך עליהם את חרון אפו, על אשר לא האמינו באותותיו, ויהרגו חנם נביאיו, וימרו ויבגדו באל. (נח) כל המאמינים, אם יהודים, אם נוצרים, אם שבא; אם יאמינו באלהים, ביום האחרון, ויעשו את הטוב והישר בעיני ד’, יש שכר לפעולתם מאתו, ולא יבוא אליהם פחד ושואה. (נט) בכרתנו לכם ברית, ונרים עליכם את ההר, אמרנו: עשו, כאשר צוינוכם, דבקו בתורתי, שמרוה וזכרוה! (ס) ותמרו עוד באל: לולי ד' הצילכם ורחמכם, כי עתה נכחדתם מן הארץ! - הן ידעתם את אשר עשיתי למחללים את השבת; ונאמר אליהם: היו קופים, והבדלו מבני האדם! - (סא) ונשימם למשל לדור נולד, ולשנינה לצדיקים. (סב) באמר משה אל עמו: ד' צוה אתכם לזבח לו פרה! ויאמרו לו: התלעג לנו? ויאמר: בלעדי אינני סכל! ויאמרו: התפלל לאדוניך, למען יורנו את משפט הפרה הזאת; ויאמר: אל תהי זקנה מאוד ולא קטנה מאוד, כי אם עודנה באבה, ועשו כאשר צויתם! (סג) ויאמרו: התפלל בעדנו אל אליהך למען יודיענו את מראה; ויאמר: מראה יהי אדום וצהב נחמד למראה. (סד) ויוסיפו עוד לאמר: התפלל עוד לאדוניך, למען יראנו את מראה, כי פרותינו דומות זאת לזאת; ובלבנו לעשות ככל אשר צוה ד‘! (סה) ויאמר: אל תהי רזה ממשוך בעול ומהשקות את האדמה; תמימה תהיה בלי מום; ויאמרו: כן דברת; ויזבחו את הפרה, וכמעט לא זבחוה. (סו) ואם נפש תהרג ולא תדעו מי המכה, אלהיכם יגלה את אשר תכחדו. (סז) ונאמר הכו את החלל, בעצם הפרה, ואלהיכם יחיה את המת; הוא יראה לכם את נפלאותיו למען תשכילו. (סח) אז חזקתם את לבכם כמו אבן ועוד רב ממנו; כי האבנים, מהם יצאו נחלי מים, מהם יבקעו מעיינות מים, מהם יפלו מפחד אל. אמנם אלהים יודע את כל אשר תעשו. (סט) רצונכם כי יאמינו לכם; אך יש מהם שמעו את דבר אלהים ויש מהם סלפוהו. (ע) אם יקרו למאמינים, יאמרו: גם אנחנו מאמינים; אך ביניהם יאמרו איש אל אחיו: התספרו להם את אשר גלה לכם ד’ למען יוכחו עמכם בפני אדוניהם, הלא תדעו? (עא) אמנם האינם יודעים, כי גלוי לאל כי אשר יעלימו וכל אשר יגידו? (עב) יש בהם אנשים בוערים, אשר לא יבינו את התורה כי אם דברי שקר, באשר אינם יודעים. אוי לכותבי ספר התורה בידיהם, ואומרים במחיר קטן: זה יצא מפי אלהינו! אוי להם על כתב ידיהם, אולי להם על מחירם! (עג) יאמרו: אש הגיהנם לא תלהיטנו ימים רבים; אמור להם: הד' הבטיחכם זאת? היפר בגללכם את דברו? או התענו באל את אשר לא תדעו? (עא) אכן על בוגד ועושה עול יהיה מחברת שאול תחתית ולעד ישב שם. (עה) וכל המאמינים ועושי טוב יבאו אל גן העדן, ועד עולמי עד ידורו שם. (עו) בכרתנו ברית לבני ישראל, אמרנו: רק את ד' תעבדו, היטיבו להוריכם, לאחיכם, ליתומים ולדלים; דרשו טוב לכל אדם, התפללו ועשו צדקה! אז בגדתם בי ותעזבוני; רק מעט מכם אשר מלאו אחרי. (עז) בכרתנו ברית עמכם לבלתי שפוך דם ולבלתי גרש איש ממעונתו, ותואילו: אך לא הקימותם את בריתכם אתי, כי הרגתן איש את אחיו, ותגרשו רבים מכם ממעונתם; רק בעשות עול ובהשית איבה עזרתם איש את אחיו; אמנם אם תשבום, עליכם לפדותם, יען צויתם לבלתי גרשם. התאמינו במקצת הכתב ובאחרת תגעל נפשכם? - כל עושה זאת יבוש בחיים, ויוסר ביום האחרון, כי לא נסתרו מד' דרכיכם. (עח) האנשים האלה קנו את ימי חיי הבלם במחיר חיי העולם הבא; גמול פעלם יושב להם, איש אל יוכל להושיעם. (עט) למשה גילינו את התורה; ונשלח אחריו נביאים אחרים, ונאזר חיל את ישו בן מרים, וניתן לו את רוח הקדש, אך באמר לכם הנביאים את אשר לא חפצתם בו, שמתום לנביאי שקר והרגתם רבים מהם. (פ) היהודים אומרים: לבותינו לא נמלו, אך אל אררם על קשה ערפם ורק מעט מהם האמינו. (פא) בשלוח אליהם את הספר לקים את הקודמים אותו, לא אבו שמוע, גם אם התחננו לד' למען יושיעם מיד הבוגדים; קללת ד' תרבץ על המכחשים בו! (פב) הלא הועיל האשימו את נפשותיהם; לא אבו שמוע את משא דבר ד' מקנאה, יען גלה סודו ברוב רחמיו לנביאים אשר כנפשו; קצף על קצף יבוא אליהם; תכביד אל על הבוגדים בו! (פג) אם יאמר להם: האמינו באשר גלה ד‘! יאמרו: לא נאמין כי אם באשר גלה לנו; ואת היתר יחרימו, גם אם הוא אמת ורק לקים את אשר היה לפניו. אמור אליהם: אם מאמינים אתם מדוע הרגתם את נביאי ד’ אשר שלח אליכם? (פד) ובכל האותות, אשר הראה משה אתכם, השתחויתם לעגל, ותחטאו לד‘. (פה) בכרתנו לכם ברית ובהרימנו עליכם את ההר לאמר: חזקו ואמצו באשר צוינוכם! אמרו: שמענו, אך לא נקשיב לקולך; ויתן להם משה את העגל לשתותו⁴⁵; אמור אליהם: אם מאמינים אתם, גם את הרע תקבלו מאת ד’! (פו) אמור אליהם: אם תחפצו לבקר בהיכל ד‘, אחרי מותכם מפורדים מכל בני האדם בחרו במוות, אם כנים אתם! אך לא יבחרוהו על מעשה ידיהם כי אל זועם לרשעים. (פז) הם יבחרו בחיים מכל גויי הארץ; כל אחד מהם יחפץ לחיות אלף שנים. (פח) וגם אם אלף שנים יחיה, לא ינצל מזעם אל המבין אל פעלם. (פט) אמור להם: אוי לאויבי גבריאל, אשר גלה לך סוד אל לקים את תורתם לנטות קו - ולסל דרך למאמינים! (צ) אוי לאויבי אל ומשרתיו עושי רצונו גבריאל ומיכאל! אל זועם לרשעים. (צא) אמנם נתנו בידך מופתים גדולים; אל הרשעים יתנו בהם דופי. (צב) ובכל עת אשר יודו בפיהם על אמונתנו, בלבם ימאסוה ורובם לא יאמינו בה. (צג) בבוא אליהם שליח ד’ לקים את אשר גלה להם מקדם, רוב סופריהם השליכו את הספר אחר גיום ולא אבו שמוע. (צד) וילכו אחרי עצת השטן אשר זמן במלך שלמה; אך שלמה לא בגד באל כי אם השטן, אשר הוא את בני האדם לקסם קסמים, ויתנם ביד שני מלאכי בבל, ושמם הרות ומרות; אמנם אלה לא אבו ללמד את קסמיהם, בלתי אם דבר איש: מוכן אנכי לנסיון; לכן אל תבגדו! מהם למדו בני האדם לחרחר ריב בין איש לאשתו; אך לא יוכלו איש מבלעדי ד‘; כל למדו ירע ולא יועיל; גם ידעו כי כל אורח לחברתם, יאבד חלקו בעולם הבא. הם מכרו את נפשיהם בלא הועיל; מי יתן ויבינו זאת. (צה) לו האמינו באל ויראוהו, מה רב טובם הצפון למו! לו חכמו, ישכילו זאת. (צו) אל תאמרו: ראינו, כי אם: שמרנו בלבבנו, ושמעו לקולי, כי גדול העונש לרשעים! (צז) הבוגדים באל, אם אנשי הכתב אם עובדי אלילים לא יבקשו כי ייטיב לכם אלהיכם; אל אך ברחמיו יחן את אשר יחן, כי אל רחום הוא. (צח) אם נשמיט פסוקים מהספר הזה או נשכחם, נשימה טובים מהם או טובים כמוהם תחתיהם; האינך יודע כי אלהים שליט על כל? (צט) או אינך יודע כי הוא קנה שמים וארץ ומבלעדו אין משגב ועוזר! (קי) או תבקשו מנביאכם את אשר בקשו ממשה? אמנם כל הממיר אמונה בשקר, תעה מדרך הישר. (קא) רב ספריכם מבקשים כי תשובו ותכחשו באל, אחרי אשר האמנתם בו, מקנאתם פן יראו את האמת; לכן סחלו ומחלו עד יצווה ד’, כי הוא אדיר על כל. (קב) התפללו ועשו צדקה! והטוב אשר תעשו פה לשלום נפשכם, צפון לכם אצל אלהיכם, כי כל מעשיכם גלויים לו. (קג) יאמרו: רק היהודים והנוצרים יבאו אל גן העדן; אמור להם: תנו לכם מופת אם כנים דבריכם! (קד) אמנם כל נושא לבבו אל אל בשמים, והולך תמים, שכרו גדול מאוד מעם ד‘, לא יפחד ולא תאנה אליו רעה. (קה) היהודים אומרים: אין אמת עם הנוצרים, והנוצרים אומרים: אין אמת עם היהודים, גם אם אלה ואלה קוראים את הכתב; כזה יאמרו גם האנשים אשר אין להם תורה; אולם אל ישפוט ביניהם ביום התקומה. (קו) מי רע מסוגרי דלתות בית אלהים והורסי היכלו? אך ברעדה יבואו שמה; כלמה תשיגם בעולם הזה ויד אל תקחם בעולם הבא. (קז) ממזרח שמש עד בואו יד אל משלה; ואל כל אשר תפנו, עין ד’ תשגיח עליכם, כי הוא בכל ויודע כל. (קח) יש אומרים: אל הוליד בנים; חלילה לו! לו השמים והארץ וכלם לקולו ישמעו. (קט) הוא ברא את השמים ואת הארץ; הוא אמר ויהי. (קי) הם אומרים: לא נאמין עד כי ד' בכבודו יראה אלינו, או עד תראנו נפלאות; גם אחרים אשר היו לפניהם דברו כן; לבותם דומים זה לזה. אמנם אל כבר הראה נפלאות למאמינים. (קיא) אנכי שלחתיך לבשר טוב ולהזהיר, אך בני שאול תחתית לא ישאלוך. (קיב) היהודים והנוצרים לא יאהבוך, עדאם תלוה אל אמונתם; אמור אליהם; אך תורת ד' היא קו השיר; אמנם מעם תלוה לאמונתם, אחרי היות לך התורה מאל, אין משגב ומעוז לך באלהיך. (קיג) הקוראים את הכתב הניתן להם, כאשר להם לקראתו, יאמינו בך, והממאנים לעשות כן, יחד יספו. (קיד) בני ישראל! זכרו את הטובה אשר גמלתיכם בידעי אתכם מכל משפחות האדמה! (קט"ו) יראו את היום אשר בו לא תציל נפש בעד נפש ולא ישא פנים ולא יקח כופר, ואין מליץ ואין עוזר! (קט"ז) כאשר ניסה אלוהים את אברהם וזה עמד בכל ניסיוניו כעבד נאמן, ויאמר לו ד‘: אשימך לכהן על כל בני האדם; ויאמר אברהם: וזרעי? ויענהו ד’: הרשעים לא יהיו אנשי בריתי! (קי"ז)ובהקימי בית הועד לבני האדם ומעון לצדיקים לאמור: שמרו את הבית הזה, מקום מושב אברהם, כי בית תפלה יקרא לכל העמים! ונכרת ברית לאברהם ולישמעאל, למען יטהרו את הבית הזה בגלל הסובבים אותוף ומבקרים בהיכלו, ומשתחוים בו בכריעת ברך. (קי"ח) באמר אברהם: אדוני, שים את המקום הזה לנות שלום, והשביע את יושביו המאמינים בך וביום האחרון מטובך! ויען ד‘: גם הרשעים ירויון מדשן ביתי אך במעט; אחרי כן אדיחם אל שאול תחתית, והדרך הזאת תקשה להם מאוד. (קי"ט) ביסד אברהם וישמעאל את הבית הזה התחננו: ד’, קח נא ברצון את מנחתנו, כי אתה שומע ויודע כל! (קכ) תן לנו מהלכים בין חסידיך, ושים את זרענו לעם מקדש את שמך! הראנו לנו את הדרך אשר בה נעבדוך! שעה נא אלינו כי אתה הטוב והרחום! (קכ"א) הקם בקרבך את שליחך אשר יראם אותותיך, ויורם את הכתב ואת המדע ויקדשם, כי אתה אדיר ויודע כל! (קכ"ב) מי יוכל למאס בדת אברהם? אך כסיל ובער; כל ימי חייו אהבנוהו ואחרי מותו הושבנוהו בין חסידינו. (קכ"ג) באמר לו רבו: היה תמים! ענה: את אלהי השמים אני ירא. (קכ"ד) וינחל אברהם את הדת הזאת את בניו; וגם יעקב אמר: בני הדת הזאת ניתנה לכם מאלהים; דבקו כל ימי חייכם ומותו בה1 (קכ"ה) העדים הייתם בקרב ימי יעקב למות, ויאמר אל בניו: את מי תעבדו אחרי מותי? (קכ"ו) ויענו: את אלהיך נעבוד, ואת אלהי אבותיך אברהם וישמעאל ויצחק; הוא אלהים לבדו, ואחריך נלך; הדור הזה כבר אבד; גמול ידיו נעשה לו; גם אתם פרי מעלליכם תאכלו, ולא יזכר לכם את אשר אלה עשו. (קכ"ז) הם אומרים: היו יהודים או נוצרים, אז תלכו במעגל יושר! אמרו להם: אנחנו הולכים בתורת אברהם, אשר לא עבד אלהי נכר. (קכ"ח) אמרו: מאמינים אנחנו באלהים ובאשר גלה לנו ולאברהם ולישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים, ובדברו אשר היה אל משה ואל ישו ואל הנביאים; לא נבדיל ביניהם, ובו נדבק. (קכ"ט) אם הם מאמינים כמוכם, אז הם על מעגל הטוב; ואם לא, מפרידים הם, אמנם אלהים יצילך מידיהם כי הוא שומע ויודע כל. (קל) ברית אל עמנו, ומה טוב מתורתו? אותו נעבד. (קל"א) התריבו עמנו על אל? הוא אדונינו ואדונם; מעשינו לנו ומעשיכם לכם; לא נמוש מתורתו. (קל"ב) או תאמרו, כי אברהם ישמעאל, יצחק ויעקב והשבטים יהודים היו או נוצרים? התחכמו מאל? מי רע ממעלים עדות אל? אין נסתר מנגד ד‘. (קל"ג) הדור הזה כבר אבד; גמול ידיו נעשה לו; גם אתם פרי מעלליכם תאכלו, ולא יזכר להם את אשר אלה עשו. (קל"ד) הכסילים אומרים: למה ימיר מגמת פניהם קדימה במערבה? אמור אליהם: לאלהים קדם ומערב; הוא ידריך במעגל טוב את אשר יחפוץ. (קל"ה) שמנוכם לגוי מבדיל ביניהם למען תעידו בבני האדם, וגם שליחנו יעיד בכם. (קל"ו) מגמת פניכם המירנו להבדיל בין ההולכים אחרי הנביא ובין הפונים לו את ערפם, יש אנשים אשר תגעל נפשם בזה; אך לא ההולכים בתורת אל; משכורתכם תהי שלמה מעם אל, כי חנון ורחום הוא לבני האדם. (קל"ז) ראינו בשאתך עיניך השמימה, ושמנו מגמת פניך אל המקום אשר תבחר; שא עיניך מול היכל חרם; בכל המקום אשר תהיה, שים עיניך שמה בתפלתך! אנשי הכתב יודעים, כי זה אמת מאדוניהם; אכן אל ידע את פעלם. (קל"ח) ובכל המופתים אשר תראם, לא ישמעו בקולך, לכן גם אתה לא תשמע בקולם; הלא גם המה איש לאחיו לא ישמעו. ואם תלוה אליהם אחרי הודיעך אל את דברו, גם אתה תהיה מן הבוגדים. (קל"ט) אנשי הכתב הכירוהו כאשר יכיר איש את בנו; אך רובם יעלימו את האמת, גם אם ידעוה. (ק"מ) מפי אלהיך לא תצא כי אם האמת, לכן אל תריב בה. (קמ"א) לכל גוי מגמת פניו בתפלתו; בחרו בטוב, אז ישוב ויקבצכם אל בכל המקום אשר תהיו, כי הוא אדיר על כל. (קמ"ב) ומאין תבוא שים פניך אל היכל חרם! ואת חקת אלהיך, ולו גלוי כל אשר תעשה. (קמג) מאין תבוא, שים פניך אל היכל חרם; בכל מקום אשר תהיה, שים עיניך שמה, למען לא יוכלו האנשים לריב בכם כי אם בבוגדים. אל תיראו מפניהם, כי אם מפני; אז תמצאו חן בעיני ואדריככם במעגל יושר. (קמ"ד) הנה שלחנו לכם את נביאנו מקרבכם, להראותכם את אותותי, לקדשכם, להורותכם חכמה ומדע וללמדכם את אשר עדן לא תדעו. (קמ"ה) זכרוני ואזכרכם! תנו לי תודה ואל תבגדו בי! (קמ"ו) אתם המאמינים! שאו את עולי והתחננו אל אלהיכם למען יעזרכם; כי חנון ד’ לחוכים לו. ( (קמ"ז) אל תאמרו על המתים בדרך אל: מתו; כי אם עודם בחיים; ואינכם מבינים זאת. (קמ"ח) אמנם ננסה אתכם בפחד, רעב, ואבדן הונכם חיים ופרי אדמתכם; אשרי מחכי הקץ! (קמ"ט) אשרי האומרים בימי רע: דבקים אנחנו באלהינו ואליו נשובה. (ק"נ) עליהם תבוא ברכה, וד' יחנם, כי הם על נתיב היושר. (קנ"א) גם צפה ומרות מקדשי אל המה; וכל עולה לבקר בהיכל הקאבא לא יחטא בהקיפו את ההרים האלה; וכל אשר ידבנו לבו לעשות את הטוב בעיני ד‘, שכרו גדול מאוד מאלהים העושה חסד ויודע כל. (קנ"ב) כל מעלימי התורה והמצוה, אשר גילינו והורנו בכתבינו, תבוא עליהם מארה, וכל המקללים יקללום. (קנ"ג) אך את השבים מדרכם הרעה ומודים ועוזבים פשעיהם אחן כי חנון ורחום אני. (קנ"ד) אך על מסי פשעיהם ומתים בהם תבוא מארת אל והמלאכים ובני האדם. (קנ"ה) עד עולמי עד תרבץ בהם, מכתם לא תחבש, ורחוקה ישועה מהם. (קנ"ו) ואלהיכם אחד ואין עוד מלבדו, חנון ורחום הוא. (קנ"ז) בבריאת השמים והארץ, בתקופת הימים והלילות, בדרך האניה המשוטטת בלב הים ומכינה מזון לבני האדם, במים היורדים משמים ארצה להרוות ארץ עיפה, במיני החיות הממלאות את פני כל הארץ, במרוצת העבים והרוח המרחפים, הלא רב מופתים למתבוננים בהם? (קנ"ח) ובכל זאת יש אנשים עובדים אלהי נכר מבלעדי אל, ומשתחוים להם; אולם אהבת המאמינים באל עצמה מאהבת הבוגדים אל אליליהם, ולו יבינו הרשעים, בבוא עליהם שואה, כי עז לאלהים, וכי קנא ונוקם הוא! (קנ"ט) אם הנדחים יפרדו ממדיחיהם, ואלה יראו את מכתם האנושה ואת מוסרות הרשע כי נתקו, (ק"ס) אז יאמרו: לו נשוב ארצה למען נפרד מהם כהפרדם עתה ממנו! את זאת יראם אלוהים; אז ינהמו באחריתם, כי אשם לא תכבה. (קס"א) בני האדם! אכלו את מיטב הארץ; אך אל תלכו בדרך השטן, כי שונא הוא לכם מתמול שלשום. (קס"ב) הוא יצווה אתכם לעשות רע ועוול, ולדבר באלהים את אשר לא תדעו. (קס"ג) אם יאמר להם: שמרו את תורת ד’! יאמרו: לא, כי בחקות אבותינו נלך; אך הלא אבותיהם בוערים ועקשים היו? (קס"ד) הבוגדים נמשלו כבהמות, אשר תשמענה את קול הקורא ולקולו לא ישמעו. חרשים אלמים, עוורים הם, לא יבינו. (קס"ה) אתם המאמינים! אכלו את הטוב אשר נתנו לכם! הודו את ד' וכבדוהו! (קס"ו) אך את הנבלה ואת הדם ואת החזיר לא תאכלו, ואת אשר לא נשחט בשם ד‘. ואיש אשר יאכל מהם בשגגה ולא נודע לו, לא ישא עליו חטא, כי אל סלח ורחום הוא. (קס"ז) המעלימים את אשר גלה ד’ בכתבו, וממירים אותו במחיר קטן, אש תלהט את קרבם, ואלהים לא ישא פניהם, לא ינקה אותם ביום התקומה, ולהם עונש גדול. (קס"ח) הממירים אמת בשקר, עונש ברחמים, מה רבה להבתם אשר הוכנה להם! (קס"ט) יען כי אלהים גלה את הספר הזה באמת, והם הריבו בו, וינזרו לשקר. (ק"ע) לא זאת הצדקה, בשאתכם עיניכם קדמה וימה; אך זה הצדיק, אשר מאמין בד' וביום האחרון ובמלאכים ובכתב ובנביאים, ומפזר מהונו לקרובים ליתומים לדלים ולגרים ולכל מתחנן אליו; הפודה שבויים ומתפלל ועושה צדקה ומקים את דברו, נושא עול ונוטה שכמו לסבל רעה וחרב; - אך זה הוא הצדיק וירא אלהים בכל לבבו. (קע"א) אתם המאמינים! אם תהרג נפש אחת מכם, השילום ניתן לכם; חפשי תחת חפשי, עבד תחת עבד, אשה תחת אשה. אך אם אחי ההרוג יסלח לרוצח, זה יוכל להענש בפלילים כמשפט. (קע"ב) החסד והרחמים האלה ניתנו לכם מאלהיכם; אך לנוקם אחרי כן, עונש גדול יהיה. (קע"ג) חוק השילום הזה יחיה את נפשכם, אם תשכילו ותיראו את ד‘. (קע"ד) אתם צוויתם: איש כי יקרבו ימיו למות, יצווה לביתו, ויעזוב את הונו להוריו או לקרוביו כמשפט; זה חוק לצדיקים. (קע"ה) כל נותן דפי בצואה הזאת, ישא את עוונו, כי אל שומע ויודע כל. (קע"ו) ואם נודע כי המצוה תעה או עשה עול בצואתו, אז תוכלו לתקן את המעוות בפלילים, ולא תישאו עליו חטא, כי אל סלח ורחום הוא. (קע"ז) אתם המאמינים! צום נקרא עליכם כעל אבותיכם, למען תיראו אלהים. (קע"ח) מספר ימים תצומו; אך אם יהיה איש מכם חולה או בדרך יצום תחתיהם ימים אחרים כמספרם. איש כי יאכל וחדל לצום, יזון דל לכפר בעד נפשו; אך טוב לכם לעשות זאת מנדבת לבכם, וטוב ממנו אם בזה תצומו. לו תבינו! (קע"ט) בחדש רמצ’אן אשר בו נגלה הקוראן קו הישר לבני האדם ותורת אמת וטוב, תצומו כלכם; כל חולה או עבור דרך יצום בעת אחרת, כי רצון אל להקל ולא להכביד עולכם. קדשו את ימי הצום האלה וכבדו אל, אשר נחכם בדרך הטובה, ותנו לו תודה! (ק"פ) אם ישאלוך עבדי עלי, אמור אליהם, כי קרוב אני לכל קוראי, ושומע תפלתם בשועם אלי; אך הם ישמעו בקולי ויאמינו בי למען יצדקו. (קפ"א) בליל הצום תוכלו לבוא אל נשיכם, כי הן כסות לכם ואתם להן. אלהים יודע כי מנעתם מכם זאת, ובטובו הגדול לא ימנעה מכם; לכן באו אליהן ובקשו את מתת אלהים. אכלו ושתו עד אור הבקר, עד יוכל איש להכיר בין פתיל לבן לשחור; אחרי כן צומו עד הלילה; אל תגשו אל אשה ולכו אל בית התפלה. אלה החוקים אשר שם לכם ד’, אל תפרעום. אל יורה את בני האדם את רצונו למען יכבדוהו. (קפ"ב) אל תחטאו להשחית את הונכם בתתכם שוחד לשופט למען עוות את משפט ריעכם; ואתם ידעתם כי זה עוול. (קפ"ג) ישאלוך על תקופת הירח; אמור להם: הוא מגלה לכם את עת החג. לא זאת הצדקה, בשובכם אל בתיכם מאחורי הפתח, כי אם ליראה את אלהיכם ולשוב אל בתיכם מצד הפתח. יראו את ד' כי אז תצליחו. (קפ"ד) הרגו במלחמת האמונה את הזוממים להרגכם; אך אתם לא תחלו להילחם בהם, כי אל שונא לאנשי ריב. (קפ"ה) הרגום באשר תמצאום; גרשום מאשר יגרשוכם, כי המסה רעה מהקטל; אך אל תלחמו בהם אצל המקדש, ואם יצורו אתכם, הרגום שמה; זה חלק מהבוגדים. (קפ"ו) אולם אם ישובו מדרכם הרע, אז אל חנון ורחום הוא. (קפ"ז) הלחמו בהם עד תם המסה והורמה קרן האמונה; אמנם אם ישובו מדרכם הרעה, אז תשימו קץ למריבה, כי אך הרשעים אוהבי מצה הם. (קפ"ח) גם בחדש חרם ובגללו ובמקדש מכה שלמו גמול לאויביכם; הלחמו בצורריכם, ועשו להם כאשר זממו לעשות לכם; יראו את ד' ודעו, כי קרוב הוא ליראיו. (קפ"ט) פזרו מהונכם על מלחמת ד‘, אך תזידו ליפול ברעה, עשו טוב, כי ד’ אוהב את עושי הטוב. (ק"צ) קדשו את החג, וראו את פני מקדש אלהיכם; ואם לא תוכלו לעשותו, הביאו קורבן לד‘; אך אל תגלחו את שער ראשכם עד הגיע הקרבן למקומו. כל חולה או נגוע יכפר בעדו בצום או במתנה לאביון או בקרבן. ואם תשבו בטח מכל צר ואויב ותחדלו לראות את פני ההיכל לעת החג, הביאו קרבן; ואשר לא יוכל להקריב קרבן, יצום שלושת ימים בעת החג ושבעת ימים בשובו מהחג; בכל עשרה ימים. כה יעשה גם איש, אשר אנשי ביתו לא קדשו את החג; יראו את ד’ ודעו כי אל נוקם הוא! (קצ"א) החג יהיה בשלשת החודשים הידועים; העולה לחג לא יגש אל אשה, לא יעשה עוול ולא יריב בדרך. את הטוב אשר תעשו יראה אלהיכם. הכינו לכם צדה לדרך; אך הצדה הטובה מכולן יראת אלהים היא; לכן כבדוני אם חכם לבכם. (קצ"ב) גם לא תשאו חטא, בבקשכם מותר מאת אדוניכם. ברדתכם חיש מההר ערפת, זכרו את ד' במקום הקדוש הזה, והתבוננו כי הוא נתן לכם את התורה לנחותכם בדרך הטובה, כי תועים הייתם בדרך. (קצ"ג) אז מהרו ללכת, כאשר יעשו האחרים; ובקשו רחמים מאת ד‘, כי חנון ורחום הוא. (קצ"ה) יש אומרים: ד’, תן לנו חלקנו בעולם הזה! אמנם אין לאלה חלק בחיי העולם הבא. (קצ"ו) ויש אומרים: ד‘, תן לנו חלקנו בעולם הזה ובעולם הבא, והצילנו מהגיהנם! לאלה פרי מעלליהם יושב, כי אל יודע לחשב. (קצ"ז) זכרו את ד’ בימים הידועים; הממהר לעשות זאת בתוך שני ימים, לא ישא חטא; כמו כן המאחרים לשבת שם, אם ייראו את ד‘; לכן יראו את אלהים, ודעו, כי אחרי מותכם תאספו אליו! (קצ"ח) יש איש אשר יתעך בדבריו על חיי העולם הזה, ויעיד את אלהי השמים על תום לבבו; השמר מפניו, כי אויבך הוא! (קצ"ט) בצאתו מאתך, ישחית בארץ, ויאבד שרש וגזע, ואל שונא למשחיתים. (ר) בהאמר לו: ירא את האלהים! ילבש גאוה וזדון; שאול תחתית מנת כוסו תהיה, ושם ירבץ עדי עד. (ר"א) ויש אשר ימכר את עצמו מאהבת אל; באמת אל חנון לכל אוהביו. (רב) אתם המאמינים! קבלו את תורתי התמימה והמחכימה. ואל תדרכו בנתיב השטן, כי אויב הוא לכם. (רג) ואם תשובו מתורתי אחרי היותה לכם למנה, דעו כי אל אדיר ויודע כל! (רד) או יאמרו בלבם כי אלהים יבוא עם מלאכיו להגלות אליהם בערפלי טוהר? אמנם כבר נודע כי ישובו אליו. (רה) שאל את בני ישראל על התורה אשר נתתי להם! אל קנא ונוקם על ממירי חסדו בלא הועיל. (רו) יקרים בעיני הבוגדים חיי העולם הזה, ועל כן ילעגו למאמינים. רך ביום האחרון ירום קרן הצדיקים, כי אל חנון לחסידיו. (רז) לבני האדם אמונה אחת היתה מקדם; ואל שלח להם נביאים לבשר שלום ולהוכיחם; להם גלה את הכתב באמת, להוכיח בין ריבות בני האדם. אמנם אלה הריבו יחד מקנאה, אחרי היות להם הכתב. אך אל ינחה את המאמינים בו על דרך האמת. כי כל אשר יחפוץ יעשה. (רח) או תדמו בנפשכם לבוא אל גן העדן בלתי היות לכם למנה את אשר נהיה לקודמים לכם? רעה, צרה וצוקה מנת כוסם היו, עד כי נביאי אל והמאמינים צעקו: מתי תבוא ישועת אל! אכן קרובה ישועת אל. (רט) ישאלוך, למי יפזרו מהונם; אמור להם; להורים לקרובים, ליתומים, לדלים, לעוברי דרך; אל יודע את הטוב אשר אתם עושים. (רי) צוויתם להילחם, ותמאנו? (ריא) או תמאסו בטוב לכם ותבחרו ברע? אל יודע זאת ולא אתם. (ריב) ישאלוך על מלחמה בחודש חרם; אמור אליהם: לא טוב הלחם בו; אך לסור מדרך ד’, לבגוד בו ובהיכל קדשו ולגרש את עמו מבקר בהיכלו עוד רע ממנו. המסה רעה מהמלחמה, לא ישובו מהלחם בכם, עד התיקם אתכם מאמונתו. מי בכם בוגד באמונתו, לא יהיה לו שכר למעשיו הטובים, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא. שאול תחתית תהיה מנת חבלו, ולעד ישב בה. (ריג) אך המאמינים והולכים להלחם בעבור אמונתו יוכלו לחכות לרחמי אל, כי חנון ורחום הוא. (ריד) ישאלוך על היין ועל השחוק; אמור אליהם: בשניהם עוון גדול ותועלת לבני האדם; אך עוונם גדול מתועלתם. (רט"ו) ואם ישאלוך כמה יתנו לאביונים, אמור אליהם: את המותר. זה החוק, אשר נתן לכם ד' למען תזכרו את העולם הזה ואת העולם הבא. (רט"ז) ישאלוך על דבר היתומים; אמור אליהם: טוב לכם להיטיב עמם. (רי"ז) התחלפו את הנוכם בהונם? הלא אחיכם הם? אל יודע להבחין בין צדיק ובין רשע, ואת אשר יחפוץ ידכא תחת רגליו. כי עזוז וגבור הוא ויודע כל. (רי"ח) אל תקחו נכרית לאשה, עד תאמין כמוכם; אמה מאמנת טובה מחפשית נכרית, גם אם חפצתם בה. אל תתנו את בנותיכם לנכרי, עד יאמין כמוכם; עבד מאמין טוב מחפשי נכרי, גם אם חפצתם בו. (רי"ט) כי אלה יקראוכם לשאול תחתית, ואלהיכם לגן עדן ולכפור אשמות כרצונו; הוא יראה לכם את אותותיו למען תזכרוהו. (רכ) גם על טהרת הנשים מנדת דוותן ישאלוך; אמור אליהם: זה חלק רע. לכן הבדלו מנשיכם כל ימי נדת דותן, ואל תגשו אליהן עד תטהרנה. אחרי הטהרן, באו אליהן כמצות ד‘, כי אל אוהב את הנקיים והטהורים. (רכ"א) נשיכם שדיכם הן, באו אליהן מאין תחפצו אך טהרו את נפשותיכם טרם בואכם אליהן. יראו את ד’, ורעו כי יום אחד תשובו אליו; ובשר טוב למאמינים. (רכ"ב) אל תעשו את אלהיכם הדום שבועותיכם, היו נקיים ותמימים ושלמים עם כל בני האדם, כי אל שומע ויודע כל. (רכ"ג) אם תבהלו על פיכם, בהשבעכם, ישא אל לחטאתכם; אך לא ינקה את זדון לבכם. אל חנון ורחום הוא. (רכ"ד) הנודרים להפרד מנשיהם, יוכלו להתבונן על עצתם ארבעה חודשים; ואם יפירו אחרי כן את נדרם, אל חנון ורחום הוא. (רכ"ה) ואם לא ינחמו על מחשבתם, אז אל שומע ויודע כל. האשה הגרושה תאחר להינשא לאיש עד טהרתה השלישית, ולא תכחד את אשר אל יצר בקרבה, אם מאמינה באל וביום האחרון. אך טוב ממנו, כי אישה הראשון ישוב לקחתה, אם היא תואיל, ויעשה לה כמשפט הראשון; אך האיש ימשל בה, אל אדיר ויודע כל. (רכ"ז) פעמיים יוכל איש לגרש את אשתו; אחרי כן לא יגרשה או לא ישלחנה ריקם מאתו, אל תקחו מאתן את אשר נתתם להן, רק מפחד פן תעברו על מצות ד‘; ואם באמת תיראו זאת, לא תשאו חטא בפדותה את עצמה בהונה. אלה משפטי אל, אל תעברו עליהם; כל מפריעם יישא עוונו. (רכ"ח) אם ישוב ויגרשה, לא יוסיף עוד לקחתה, בלתי אם היתה לאיש אחר וזה גרשה, אז לא ישאו עוון בהנשאם יחד אם מחשבתם להקים את דבר ד’; אלה משפטי אל, אשר הורה את מביניו. (רכ"ט) בהפרדכם מנשיכם, וכלה מועדן אז עשו להן כמשפט, או שלחון; אך לא תשמרון בחזקה; כל עושה זאת ישא עוונו. אל תלעגו לאותות אל, וזכרו את חסדו אשר עשה עמכם, ואת הכתב ואת המדע אשר גלה לכם להזהירכם, יראו את ד‘, ודעו כי הוא יודע כל. (רל) בגרשכם את נשיכם והגיע עתן אל תמנעו מהן להיות לאיש כמשפט. זה חוק למאמינים באל וביום האחרון, וצדקה וחסד תחשב לכם. אל יודע זאת ולא אתם. (רל"א) האם תיניק את בנה שתי שנים שלמות, אם יחפוץ האב כי היונק יהיה בריא; ולו לתת לה שארה וכסותה כמשפט, אך לא יותר מכדי יכולתו, לא האב ולא האם. גם על היורש הושת החוק הזה. אם נועצו יחדיו לגמול את היונק לפני כלות העת, לא ישאו עליו חטא. גם יוכלו לתת את הילד למינקת, אם יתנו שכרה כמשפט. יראו את ד’ ודעו, כי הוא משגיח אל כל אשר תעשו. (רל"ב) אם תמותו ותשארנה נשים אחריכם, לא תהיינה לאיש אחר עד כלות ארבעה חדשים וארבעה ימים אחרי מותכם. אחר כלות הימים האלה, לא תשאינה חטא בהיותן לאיש אחר כמשפט. אל יודע את אשר תעשו. (רל"ב) גם לא תשאו חטא, בארשכם אשה לפני מלאת העת הזאת, או תחשבו לעשות זאת, כי אל יודע את אוות נפשכם. אך אל תסתרו להן, והצניעו דבר אליהן. (רל"ד) אך אל תקחון עד מלאת העת, ודעו כי אל מביט אל מצפוני לבכם, לכן השמרו; אמנם דעו, כי אל חנון ורחום. (רל"ה) גם לא תשאו חטא, בגרשכם את נשיכם טרם קרבכם אליהם או כתבכם להן שטר נישואין; אך אז תתנו להם די מחסורן, כדל כעשיר, איש כמתנת ידו. זה חוק לצדיקים. אך אם תשלחון טרם קרבכם אליהם ואחרי כתבכם להן שטר נישואין, אז תתנו להן מחצית מכסת הכתובה בשטר הנישואין, אם לא יקל מעליכם מי שהשטר בידו. אך אם תאותו להם, צדקה תהיה לכם. היו טובים איש אל אחיו כי ד' מביט אל כל אשר תעשו. (רל"ו) אם יצר לכם, התפללו בלכתכם או על הסוס; אך אם בטח תשבו בבתיכם, זכרו את ד' אשר הורה אתכם בעודכם תועים. (רל"ז) איש כי ימות מכם, ולו נשים, ישאיר להן די מחסורן בשנה תמימה ובל תגרשנה מביתו. ואם מנדבת לבן תעזבנה את הבית, לא תשאו חטא, בהיותן לאיש אחר, כי אל אדיר ויודע כל. (רל"ח) גם לנשים הגרושות תתנו די צרכיהן כמשפט, כאשר נאה לצדיקים. זה החוק אשר נתן לכם ד' למען תבינוהו. (רל"ט) הלא ראיתם את אשר עזבו את בתיהם לאלפים מפחד מוות? -ויאמר ד' אליהם: מותו! אחרי כן החיה אותם, כי אל חנון לבני האדם; אך רוב האנשים לא יתנו לו תודה. (ר"מ) הרגו בעבור האמונה, ודעו כי אל שומע ויודע כל. (רמ"א) מי בכם יתן לאלהים משאות בנשך? אלהים ישלם לו כפלים: הוא חונן ונותן, וגם יקפץ את ידו. ואליו תשובו. (רמ"ב) הלא התבוננת על קהל בני ישראל, באמרם אל נביאם אחרי מות משה: תן לנו מלך למען נלחם בעבור אמונת אל? ויענם: התלחמו באמרי לכם להלחם? ויאמרו: איך לא נלחם בעבור אמונת אל הלא גורשנו עם בנינו ממעונותינו! אך בצוותם להלחם נסו רובם; אמנם אל יודע את הרשעים. (רמ"ג) באמור להם הנביא: ד' המליך עליכם את שאול; ויאמרו: איך ימלוך עלינו, ואנחנו טובים ממנו? איך יושיענו זה? ויאמר שמואל: ד' שמו לנגיד עליכם, ויתן בו רוח חכמה וגבורה; הוא נותן את המלוכה למי יחפוץ בו, כי הוא אדיר ויודע כל. (רמ"ד) ויוסף עוד דבר שמואל: זה לכם האות, כי ד' בחר בו: ארון הברית, אשר בו שכן ד' את שמו, ובו שארית משה ומשפחת עמרם, ילך לפניכם; מלאכים ישאוהו. זה לכם האות למען תאמינו בי. (רמ"ה) בעבור שאול לפני חילו, ויאמר: אלהים יבחנכם על הנהר הזה; כל השותה ממנו, לא ילך עמי; וכל אשר לא ישתה ממנו, ילך לרגלי; גם השואבים בכפות ידיהם, לא יעברו בחילי. אך מעט היו אשר לא שתו. אחרי עברם את הנהר, הוא והמאמינים, אמרו: קצרה ידנו היום להלחם בגלית ובחילו; אך המאמינים בכל לבם כי ישובו אל אלהים, אמרו: הלא זה כמה פעמים חיל גדול ועצום נס מפני מתי מספר? הלא אל תומך את ידי המחכים לישועתו? (רמ"ו) בקרבם אל מלחמה בגולית וחילו, התפללו: אמץ את ידינו וחזק את רגלינו והצילנו מיד העם הבוגד בך! (רמ"ז) ותגבר ידם על אויביהם בתשועת אל, ודוד המית את גולית. לו נתן אל מלכות וחכמה, ויורהו ככל חפצו. לולי אל ימשיל יד אדם באדם, כי עתה אבדה כל הארץ. אך אל חנון לבני האדם! אלה האותות אשר גלה לך אלהיך באמת, כי אתה אחד מנביאיו. (רמ"ח) בחרנו במקצת הנביאים מבכל האחרים, במקצתם דבר ד‘, ובאחרים בחר מהם, לישו בן מרים נתנו עז לעשות נפלאות, ונאזרהו ברוח הקדש. לו חפץ ד’, לא הפרידו האנשים הבאים אחריו באמונתם, אחרי היות להם תורתו; אך מפרידים הם; זה מאמין וזה מכחש. לו חפץ ד‘, לא הריבו; אך אלהים כל אשר חפץ עשה. (רמ"ט) אתם המאמינים! פזרו מהונכם אשר נתתי לכם, לאביונים, בטרם יבוא היום אשר בו אל לא יכיר פנים, ואין מליץ ואין עוזר, ולא יצדק בוגד בדין. (ר"נ) ד’ הוא האלהים, אין עוד מלבדו, הוא חי לעולם; לא ינום ולא יישן; כל אשר בשמים ובארץ, לו הוא; מי יליץ אליו, בלתי אם רצונו? הוא יודע את אשר היה ואת אשר יהיה; ובני האדם לא יכירוהו כי אם כרצונו; כסאו נכון בשמים ובארץ; לא ייעף ולא ייגע מהשגיח עליהם, כי הוא עזוז וגבור. (רנ"א) אל תפצרו באיש להאמין כמוכם יען כי תורת אמת נבדלה היטב מהשקר. כל השב מדרכו הרע, ומאמין באל, משענתו לא תכזבהו ולא תשבר, כי אל שומע ויודע כל. (רנ"ב) אלהים מעוז למאמינים; הוא יוציאם מחושך לאור. (רנ"ג) השקר מעוז לבוגדים; הוא יוציאם מאור לחושך; שאול תחתית מנת כוסם תהיה, ועד עולמי עד ישבו בה. (רנ"ד) הלא התבוננת על האיש אשר הריב באברהם על אלהיך הנותן לו המשרה? אברהם אמר: הממית והמחיה הוא אלהי; ויען נמרוד: גם אני ממית ומחיה; ויאמר אברהם: הנה אלי מביא את השמש ממזרח; הביאהו אתה ממערב! ותבוך עצת הבוגד, כי אל לא ינחה את הרשעים. (רנ"ה) או התבוננת על האיש אשר עבר על קריה נהפכת עד היסוד, באמרו: אך ישוב ויחיה אל את הפגרים האלה? וימיתהו ד‘, ומקץ מאה שנה הקיצו משנת המוות, וישאלהו: אמור לי מספר הימים אשר גרת פה! ויען: יום אחד, או מקצתו; ויאמר ד’: לא כי מאת שנה; הבט אל לחמך ואל מימיך; עוד לא בצקו! הבט אל חמורך, למען נשימך אות לבני האדם; הבט אל העצמות האלה, איך נלבישם בשר! בראותו את הנפלאות האלה, אמר: עתה ידעתי, כי אל הכל יכול. (רנ"ו) באמר אברהם: ד‘, הראני נא איך תחייה את המתים! ויאמר ד’: העוד לא תאמין בי? ויען: רק להשקיט את לבבי שאלתי. ויאמר ד‘: קח ארבעה ציפורים ובתרם, ושים על כל אחד מההרים האלה בתר אחד; קראם אחרי כן, וחיש יבואו אליך; אז תדע כי אל אדיר ויודע כל! (רנ"ז) המאבדים את הונם בעבור אמונת אל נמשלים לזרע דגן העושה שבעה שיבולים ובכל שיבולת מאה זרעים. על חונן ונותן לכל הישר בעיניו, כי הוא טוב ויודע כל. (רנ"ח) כל מפזר מהונו בעבור אמונת אל, ולא יבקש השבתו, ולא יחרחר עליו ריב, שכרו גדול מאוד מאת אלהיו, ופחד ורעה לא יאונו אליו. פנים יפות ואמרי נועם טובים ממתנה בפנים נזעמים. אל עשיר וחנון הוא. אתם המאמינים! אל תמעיטו את מחיר מתנותיכם בדברי תוכחות ופנים נזעמים! - (רנ"ט) אל תהיו כאנשים הנותנים לדל אך למען הראות לבני האדם, ולא יאמינו באלהים וביום האחרון! הם דומים לחלמיש אשר על פני האדמה; גם אם העבים יריקו עליו את כל מימיהם, יעמוד בקשייו; אין שכר לפעולתם, כי אל לא ינחה את הבוגדים. (ר"ס) אמנם הנותנים לדל מתאווה לישר בעיני ד’ נמשלו לגן עומד על פני הגבעה, אשר בהמטר עליו מטר יעשה פרי כפלים, ואם לא יפול עליו גשם, הטל ירוהו. אל יודע את כל אשר תעשו. (רס"א) מי בכם איש אשר לא יבקש לו גן מלא תמרים וגפנים ובו מעיינות מים להשקותו, וכל עץ עושה פרי, להאריך ימים ולראות זרע? -אך מה יעשה, אם הסערה תשופנו או להבת תאכלנו? - אלה האותות אשר הורה אתכם אלהיכם למען תתבוננו. (רס"ב) אתם המאמינים! פזרו לאביונים מהונכם אשר רכשתם ומכל צמח אדמתכם: אך לא תבחרו ברע לתתו לדל! (רס"ג) לולי אם רומיתם, ודעו, כי אל עשיר ואדיר על כל. (רס"ד) השטן יפחידכם בעוני, ויצווה אתכם לעשות הרע; אך אלהים יבטיחכם עושר וכפרת עוונותיכם, כי חנון הוא ויודע כל. (רס"ה) הוא נותן חכמה לכל הישר בעיניו; ולמי חכמה, לו הון; רק חכמי לב יבינו זאת. (רס"ו) את אשר תתנו ואת אשר תדרו יודע אל; אין שלום לרשעים; אם תודיעו את נדבותיכם, טוב; ואם לא תודיעו, טוב ממנו; זה יצילכם מכל רע, ואל יודע את אשר תעשו. (רס"ז) לא עליך להוכיח את הרשעים; אל ינחה את הישר בעיניו; כל הטוב אשר תעשו, לשלום נפשכם תעשוהו; כל אשר תתנו, תנו למען תמצאו חן בעיני ד‘. כל אשר תתנו לדל, יושב לכם; לא תשולם לכם רעה תחת טובתכם. הדלים הנלחמים בעבור אמונת ד’ לא יוכלו לעבור בארץ ולבקש לחם; הכסילים יחשבום לעשירים על ענותם; במעשיהם תכירום, כי לא יבקשו מאומה בחזקה. אל כל הטובה אשר תגמלום יביט אלהיכם. (רס"ח) הנותנים מהונם לדל, ביום ובלילה, בסתר ובגלוי, שכר פעולתם גדול מאוד, ופחד ושואה לא יגיעו אליהם. הנותנים את כספם בנשך יקומו אחרי מותם כמשוגעים, וינוגעו מן השטן על אמרם: מרכולת ונשך שווים זה לזה; אמנם המרכולת ישרה בעיני אל, והנשך רע בעיניו. אך החדל להלוות בנשך וישמע לקול ד‘, עוונו יסור ממנו, אם יעשה כרצון אל. (רס"ט) אך אם ישוב לתת בנשך, יהיה מחברת שאול תחתית, ועד עולמי עד ישב שם. אלהים לא יצווה את ברכתו ברכוש האיש המלווה בנשך; אך יוסיף את הון האיש המטיב לדל. ד’ שונא לרשעים. אמנם המאמינים, עושי טוב, המתפללים וחונני דל, שכרם גדול מאוד מאת אדוניהם, ופחד ורעה לא יאונה אליהם. (ר"ע) אתם המאמינים! יראו את ד‘, והשיבו את הנשך אשר בידיכם, אם מאמינים אתם. (רע"א) ואם לא תעשו זאת, חרב הועדה לכם מאת אל ונביאו; אך אם תשובו מדרכיכם הרע, לא תאבדו את רכושכם; אם לא תעשו עוול, לא ייעשה לכם כל עוול. (רע"ב) אם יכבד מהלווה לשלם לכם, אל תגשוהו עד תשיג ידו; ואם תשמטו את נשיו, טוב לכם; לו תבינו. (רע"ג) ייראו את היום, אשר בו תשובו אל אדונכם; אז כל נפש תשא שכרה, ולא יעשה עוול לכל אדם. (רע"ד) אתם המאמינים! אם תלוו כסף לעת קצוב, עשו זאת בכתב, והסופר יכתב כמשפט. (רע"ה) הסופר לא יכתוב כי אם באשר אל הורהו וכאשר הלווה יגיד לו, באמת, ויירא את אלהיו ולא ישקר. (רע"ו) אך אם הלווה איש נדהם ובער, ולא יוכל להגיד, משנהו יגיד תחתיו, וקחו שני אנשים לעדים. (רע"ז) ואם לא יהיו שם שני אנשים, קחו איש אחד ושתי נשים כאות נפשכם; ואם תשגה האחת, השנית תעזרה. העדים אל ימאנו להעיד בהקראם לדין. (רע"ח) אל יבז בעיניכם לכתב את מכסת הנשיון ומועד השילום על הספר, אם קטן הנשיון או גדול. זה ייטב בעיני ד’ ויבטיחכם מכל ריב ומדון. (רע"ט) אך אם תעשו סחורה ביניכם ליום ההוא, לא תשאו חטא בחדלכם לכתוב עליה מאומה1; אמנם עשו את מרכולתכם בפני שנים עדים. (ר"פ) אמנם אל תעשו עוול לסופר או לעדים, ובעשותכם עוול תשאו עוונכם. (רפ"א) יראו את ד' והוא יורכם, כי הוא יודע כל. (רפ"ב) ואם תהיו בדרך, ולא יהיה לכם סופר, קחו עבט מהלווה; ואם תאמינו איש באחיו בלא ערבון, ישיב הלווה את הנשיון באשר תשיג ידו, ויירא אלהים. אל תכחדו את עדותיכם בהקראכם לדין להעיד. כל מכחד עדותו, לו לב רע; ולא יודע את אשר תעשו. (רפ"ג) כל אשר בשמים ובארץ לד' הוא; הוא יביאכם במשפט על כל אשר בלבבכם אם טוב אם רע, אם תגלוהו או תכחדוהו. הוא יסלח וישלם גמול לכל אשר יחפוץף כי הוא אדיר על כל. (רפ"ד) הנביא מאמין בכל אשר גולה לו, וכל הישרים מאמינים בד‘, במלאכיו, בתורתו ובנביאיו. לא נבדיל בין נביאיו. יאמרו: נשמע ונעשה, ונשווע אליך, ד’, למען תרחמנו; כי אליך נשובה. (רפ"ה) לא יאבד ד‘, כי יעשה איש רב מכדי יכולתו; אך שכר המעשים הטובים והרעים יושב לכל איש. (רפ"ו) ד’, אל תקצוף עלינו, אם חטאנו לך בזדון או בשגגה! אל תכבד את עולנו כאשר הכבדת לאנשים אשר היו לפנינו! אל תתן עלינו עול כבד מכדי יכולתנו! סלח לנו, מחל לנו, רחם עלינו, כי אתה מושיענו! והצילנו מהבוגדים בך! (ע"ו) הטוב אשר יגיעך, מד' הוא; והרעה אשר תאנה אליך, אתה הסבות לך. הנה שלחנוך אל בני האדם, ואלהים יעיד עליך. (ע"ז) כל השומע לקול השליח, שומע לקול ד'; וכל השב מאחוריך, לא נתנו שומר עליו.

3. חזון עמרם⁴⁶

נגלה במדינה ובו מאתים פסוקים

בשם אללה הרחמן והרחום

(א) אל"מ⁴⁷ ד' הוא האלוהים אין עוד מלבדו, הוא חי וקיים לעד. (ב) הוא גילה את הכתב באמת, לקים את אשר כבר גילה. הוא גילה את התורה ואת האוואנגילאום לבני האדם לנחותם בהם, ועתה הנה מגלה לך את הקוראן.⁴⁸ (ג)אכן למכחשים באותות אל עונש גדול, כי אל גבור ונוקם הוא. (ד) לו גלוי כל אשר בשמים ובארץ; הוא יצרכם בבטן; בלעדו אין אלהים; הוא אדיר ויודע כל. (ה) הוא גלה לך את הכתב אשר מקצת פסוקיו גלויה ומובנת לעיני כל⁴⁹ והם יסודי הדת, ומקצתם סתומים,⁵⁰ ואך במראה יובנו ולא באות. האנשים אשר אינם מאמינים בכל לבבם, יבקשו לדעת את עניין המשלים האלה, למען חרחר ריב בין איש לאחיו,⁵¹ אך אלהים לבדו יודע את עניינם. המאמינים באל, יאמרו: בכל נאמין כי הכל מוצא פי ד' הוא. כה יאמרו כל חכמי לב: (ו) ד‘, אל תתעה את לבנו אחרי הנחותך אותנו במעגל הטוב; רחם עלינו כי אתה חונן ונותן! (ז) לא נכחש, כי תקבץ אליך את בני האדם לעת מועד;⁵² כי אתה לא תפר את דבריך. (ח) אך לבוגדים הונם וזרעם לא יועילו; להבת שאול תחתית תאכלם. (ט) כאשר נהיה לאבותיהם ולעם פרעה אשר כחשו באותותי. אך יד אל לקחם על מרים, כי אל קנא ונוקם הוא. (י) אמור אל הבוגדים: תאסרו ותורדו אל גיהנום; שם תהי נוח רשעתכם.⁵³ (י"א) בשני החילים, אשר ערכו מלחמה יחד, ראיתם את אותותי; המערכה האחת נלחמה בעבור אמונת אל, והאחרת בגדה בו. לזאת היתה עצמה כפליים מלראשונה; אך ד’ יאזר חיל את מי יחפוץ בו. אכן זה היה אות נפלא למתבוננים בו. (י"ב) בלב כל איש חרותה אהבת נשים ובנים וכסף וזהב וסוסים יקרים ועשתרות צאן ושדות; אך כל אלה רק טרף הם לחיי העולם הזה; טוב מהם לשוב אל ד‘. (י"ג) אמרו: האוכל לבשר לכם טוב מזה? זה חלק הישרים מאת אלהים: גנות ובתוכם נחלי מים, ועד עולמי עד ישבו שם. נשים טהורות ורצון אל תהיינה להם למנה,⁵⁴ כי עיני ד’ אל יראיו, האומרים: (י"ד) ד' מאמינים אנחנו בך; כפר לנו על כל עוונותינו, והצילנו מאש הגיהנום! (ט"ו) כה יאמרו כל נושאי עלי, אנשי אמת, חרדים על דברי, המתפללים וחונני דלים, ומתחננים בתפילת השחר על כפרת עוונותיהם. (ט"ו) אלהים העיד עליו, כי אין עוד מלבדו; והמלאכים וכל חכמי לב יגידו את אמתו, כי אין צור מבלעדו; אדיר הוא ויודע כל. (י"ז) האמונה האמיתית היא האסלאם.⁵⁵ לא נפרדו אנשי הכתב עד היות להם המדע ויחלקו מקנאה.⁵⁶ כל המכחש באותות האל ידעי, כי אלהים יודע לחשב. (י"ח) אם יריבו בך, אמור להם: אני וכל אנשי עצתי דבקים בד‘. (י"ט) אמור אל אנשי הכתב ועל הבוערים:⁵⁷ התאבו ללכת באמונתי? אם יואילו, יהיו על הדרך הטוב; ואם ימאנו, פתם, כי עין ד’ על יראיו.⁵⁸ (כ) ואל המכחישים באמונת אל והורגים נביאיו חינם ומרצחים את המורים אותם צדק ומשפט, בשר עונש גדול. (כ"א) אין שכר לפעולותיהם הטובות לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא, ואיש לא יושיעם. (כ"ב) הלא ראית את האנשים אשר ניתן להם הכתב? בהעידך בהם את תורת אל, למען תשפט בינך וביניהם, פנו עורף וילכו לדרכם.⁵⁹ (כ"ג) זאת עשו על אמרם: אש הגיהנום לא תאכל כי אם מספר ימים; וילכו אחרי ההבל על בדות לבם. (כ"ד) אך מה יעשו בקבצנו אותם ביום הפקודה, אשר אין ריב בו, ולכל נפש ישוב גמולה בראשה? גם להם לא ייעשה עוול.⁶⁰ (כ"ה) אמור: ד' אשר בידך המשרה, אתה נותן את המלוכה לכל הטוב בעיניך, ותמנעה מהרע בעיניך; אתה משפיל ומרומם את כל אשר תחפוץ; כל הטוב בידיך הוא, כי אתה אדיר על כל. (כ"ו) אחר היום תביא את הלילה, ואחר הלילה את היום. מהמוות תוציא את החיים, ומהחיים תוציא את המוות; לכל היקום תתן טרף בלי גרעון. (כ"ז) אתם המאמינים! אל תבקשו עזר מהבוגדים,⁶¹ אם יש מאמינים בכם; כל עושה זאת, אין ישועתה לו באלהים; רק אם תיראו מהם.⁶² ד' אלהיכם יגן בעדכם, ואליו תשובו. אמור: אם תכחדו את אשר בלבבכם, אם תגלוהו, אל ידעהו, כי הוא מביט אל כל אשר בשמים ובארץ, והוא אדיר על כל. (כ"ח) ביום ההוא ימצא האדם את כל אשר עשה,⁶³ ויבקש נחל איתן בינו ובין הרע אשר עשה.⁶⁴ אלהים יגן בעדכם, כי חנון הוא לעבדיו. (כ"ט) אמור: אם תאהבו אל, לכו אחרי, וד' יאהב אתכם, ויסלח לכם את חטאותיכם, כי סלח ורחום הוא. שמעו בקול ד' ונביאיו; ואם תפנו לו עורף, דעו כי אל שונא לבוגדים. (ל) באמת, ד' בחר באדם, בנח בדור אברהם ובצאצאי עמרם מכל בני אדם;⁶⁵ דור יצא מחלצי דור,⁶⁶ כי אל שומע ויודע כל. (ל"א) זכור את תפילת אשת עמרם באמרה: אלהי! לך הקדשתי את פרי בטני; קחהו נא ברצון, אתה הצופה ומביט לכל! ויהי בלדתה ותאמר: ד' הנה ילדתי בת; (ואלהים ידע את אשר ילדה) אולם בת לא תערך לבן.⁶⁷ הנה קראתי את שמה מרים; היה נא מגן בעדה ובעד זרעה נגד השטן הנסקל![^ftn67] (ל"ב) וישמע אלהים את קול תפילתה, ויוציא ממנה נטע שעשועים; וזכריה היה לה לאומן. מדי בואו אל חדרה, מצא מזון אצלה;⁶⁸ וישאלה לאמר: מאין לך המזון הזה? ותען מרים: מאלהיי, כי הוא נותן טרף לכל אשר יישר בעיניו בלי גרעון. (ל"ג) ויתחנן זכריה אל ד‘, ויאמר: ברכני גם אני, ותן לי בן משכיל! ידעתי כי אתה שומע תפילה. ויהי בהפילו תחינתו בחדרו, ויקראו אליו המלאכים לאמר: (ל"ד) אלהים מבשר לך את יוחנן, והוא יקים את דבר ד’ הבא;⁶⁹ הוא יהיה איש תם וסור מרע ונביא תמים. (ל"ה) ויאמר: ד' איך יוולד לי בן, ואנכי באתי בימים ואשתי עקרה! ויען המלאך: אלהים, כל אשר חפץ עשה. (ל"ו) ויאמר זכריה: ד' תן לי מופת! ויען המלאך: זה האות; שלושת ימים לא תוכל לדבר אל בני האדם כי אם במראה פניך;⁷⁰ זכור את אדוניך ושבחהו ערב ובוקר! (ל"ז) ויוסיפו עוד דבר המלאכים: מרים! אלהים גדלך וקדשך ובחר בך מכל נשי הארץ. (ל"ח) יראי את ד' וכבדיהו, וכרעי עם הכורעים! ⁷¹ (ל"ט) זה דבר אמת, ולך גלינוהו; לא היית שם בהפילם גורל, מי יהיה אומן את מרים, בהריבם יחד.⁷² (מ) ויוסיפו עוד דבר המלאכים: מרים! אלהים מבשרך את דברו הבא, וייקרא שמו ישו המשיח בן מרים; תגדל תפארתו בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה מן הקרובים לאל. (מ"א) בעודנו ילד רך ובהיותו איש יורה את האנשים, ואיש תמים יהיה. (מ"ב) ותען מרים: איככה אלד בן, ואיש לא נגע בי? ויען המלאך: אלהים כל אשר חפץ עשה; ואם יגזר ויאמר: יהי! אז יהיה. (מ"ג) הוא יורהו כתב ומוסר השכל, את התורה ואת האיוואנגיליאום, וישלחהו אל בני ישראל לאמור: באתי אליכם באותות מאת ד' אלהיכם; הנה אצור לכם דמות ציפור מחומר, ואפח בה נשמת חיים, ותהי לנפש חיה ברצון אל.⁷³ את העוורים ואת המצורעים ארפא, וברצון אלי אחיה מתים; גם אגיד לכם את אשר תאכלו ואת כל אשר תעשו בחדרי משכבכם; זה לכם האות, למען תאמינו בי! (מ"ד) אני אקים את התורה אשר נהייתה לכם מאז; אני אקל מעליכם מקצת מאשר הושת עליכם, כי באתי באותות מרת אלהיכם. יראו את ד' ולכו אחרי, כי ד' אדוני ואדונכם. אותו כבדו; אז תהיו על הדרך הטובה. (מ"ה) בראות ישו, כי רבים מהם אינם מאמינים ויאמר: צח יתייצב לי בעבור אמונת אל? ויענו תלמידיו: אנחנו נקנא לד‘; אנחנו מאמינים בו; העד בנו, אם מאמינים אנחנו! (מ"ו) אדוננו! אנחנו מאמינים באשר גלה לך; בנביאך נדבק; לכן כתבנו בספר העדים.⁷⁴ (מ"ז) היהודים הערימו עליו;⁷⁵ אך ד’ התחכם להם,⁷⁶ כי חכמתו עולה על ערמת כל בני האדם. (מ"ח) ויאמר ד‘: ישו! אני אמיתך וארוממך אלי, ואצילך מיד הבוגדים, ואת אשר הלכו אחריך אגדל על המכחישים בך עד יום התקומה; אז תשובו אליי ואשפט ביניכם. (מ"ט) תכבד ידי על המכחישים בך, בעולם הזה ובעולם הבא ואיש לא יושיעם. (נ) אך למאמינים בך ולעושי טוב נתן שכר גדול, ואת הרשעים לא ארחם.⁷⁷ (נ"א) זה האות והמדע אשר גלינו לך; בעיני ד’ יקרה נפש ישו כנפש אדם,⁷⁸ אשר נוצר מאדמה, ובאמרו:⁷⁹ יהי ויהי. (נ"ב) זה האות מאלהיך; לכן אל תריב בו! (נ"ג) אם יריב איש אתך על אמיתת דברי אשר נגלה לך, אמור לו, באו ונקהילה את בנינו ואת בניכם, את נשינו ואת נשיכם, את עבדינו ואת עבדיכם, ונעתר אל ד' למען ישפוך את זעמו על הבוגדים בו.⁸⁰ (נ"ד) אמת הדבר; אין אלהים מבלעדי אל; עזוז וגבור הוא. (נ"ה) ואם ישובו מאחריו, אל יודע את הרשעים. (נ"ו) אמור: אתם אנשי הכתב, נכרתה ברית יחדיו; את אלהי השמים לבדו נעבוד, ולא נדמה לו אחר, ולא נשתחווה לאיש מקרבנו,⁸¹ ולא נעבדנו! ואם ימאנו לעשות זאת, אמרו⁸²: העידו בנו, כי אנחנו מאמינים. (נ"ז) אנשי הכתב! אל תריבו על אודות אברהם! ⁸³ הלא התורה והאיוואנגיליאום אחרי מותו נגלו; הלא תדעו זאת? (נ"ח) הריבו על דברים אשר אתם יודעים, ולא על אשר אינכם יודעים! (נ"ט) אלהים לבדו יודע זאת ולא אתם; אברהם לא יהודי ולא נוצרי היה כי אם צדיק תמים מאמין בד‘; לא השתחווה לאל נכר. (ס) אלה הקרובים לאברהם: ההולכים בדרכיו כמו הנביא מחמד והשומעים לקולו;⁸⁴ אל מגן בעד המאמינים בו. (ס"א) יש מאנשי הכתב זוממים להשחית אתכם; אך את נפשם ישחיתו ולא יבינו. (ס"ב) אנשי הכתב! אל תכחשו באותות אל, כי אם העידו אליהם. (ס"ג) אנשי הכתב! אל תכסו את האמת בצעיף השקר למען העלם את האמת באשר אתם יודעים טוב ממנו.⁸⁵ (ס"ד) יש מאנשי הכתב יאמרו איש אל אחיו: בבוקר האמינו באשר גלה למאמינים; ובערב כחשו בו, למען השב אותם מאמונתם ! ⁸⁶ אל תאמינו כי אם לקול אנשי דתכם! ⁸⁷ (ס"ה) מעגל הטוב הוא מעגל האל, גם אם ידרכו בו אחרים זולתכם.⁸⁸ אם יריבו עמכם בפני אל, אמור אליהם: כל הטוב ביד ד’ הוא, לכל אשר יחפוץ יתנהו, כי טוב הוא ויודע כל. (ס"ו) הוא חונן ברחמיו את הישר בעיניו, כי גדולים חסדיו. (ס"ז) יש מאנשי הכתב אשר תוכל להפקיד בידו ככר זהב אחד, והוא ישיבהו לך; אך יש אשר לא ישיב לך משאת דינר אחד, אם לא תגשהו לשלם. (ס"ח) כי יאמרו: אין לנו לשמור את מצא שפתינו לבוערים.⁸⁹ כן ידברו כזבים באל, והם יודעים כי לא כן הוא. (ס"ט) אמנם אלהים אוהב את מקים דברו ואת כל יראיו. (ע) וכל מפיר את ברית ד' ואת אלתו מאהבת בצע, אין לו חלק לעולם הבא. אלהים לא ידבר אליו ביו םהתקומה לא יביט אליו ולא ינקהו; ולו עונש גדול. (ע"א) רבים קוראים את כזביהם מכתב הקודש, למען תאמינו בהם. אך לא כן הוא כדבריהם. הם יאמרו: כה דבר ד‘; אך שקר עמם; וידברו באל כזבים, בדעתם כי לא כן הוא. (ע"ב) לא נאוה לבן אדם,⁹⁰ אחרי תת לו אלהים את הכתב ואת החכמה ואת הנביאות לאמר לבני האדם: עבדו אותי ולא אל! אך יאמר: לכו בתורת אל והגו בה! (ע"ג) אלהים לא ציווה אתכם לעבוד את מלאכיו או את נביאיו; היצווה אתכם לבגוד בו, אחרי היותכם מאמינים? (ע"ד) בכרת אל ברית לנביאים, אמר: זה הכתב והמדע, אשר אני נותן לכם; אחרי כן יבוא שלוחי אליכם לקיים את אשר בידכם; בו תאמינו, ותתמכו בידיו; ויוסף עוד דבר ד’ אליהם; התאבו לקחת את בריתי בכל לבבכם? ויענו: נאבה. ויאמר אלהים: העידו בי, ואני אעיד בכם. (ע"ה) וכל השב מאחרי, יהיה ממספר הבוגדים. (ע"ו) התאבו דת אחרת כי אם דת אל? כל אשר בשמים ובארץ הולך בדרכיה,⁹¹ אם ברצון אם לא; והכל ישוב אל אלהים. (ע"ז) אמור: מאמינים אנחנו באלהים ובאשר גילה לנו, לאברהם, לישמעאל, ליצחק, ליעקב, ולהשבטים, ובאשר ציווה אל ביד משה, ישו והנביאים. לא נבדיל ביניהם, משלימים אנחנו.⁹² (ע"ח) כל המחבק דת אחרת מהאיסלאם,⁹³ לא יחבקנו אל; והוא יאבד חלקו בעולם הבא. (ע"ט) איך ינחה אל גוי, אשר האמין והעיד אל אמיתת הנביא המראה אותם מופתים נאמנים, ובכל זאת בגד בו? לא כי אלהים לא ינחה את הרשעים על הדרך הטובה. (פ) קללת אלהים והמלאכים ובני האדם תבוא עליהם. (פ"א) עד עולמי עד תרבץ בהם; אין תרופה למכתם, ואלהים לא יביט עליהם ברצון. (פ"ב) אך לשבים מדרכם הרעה ולעושי טוב אל סלח ורחום הוא. (פ"ג) ואשר יוסיפו לעשות הרע אחרי האמינם, אל לא ישעה לתשובתם, כי התמכרו להבל.⁹⁴ (פ"ד) כל ההולך אחרי ההבל ומת בו, כל שכיות החמדה לא ישפקו לכפר בעד נפשו; עונש גדול לו ואיש לא יושיעו. (פ"ה) לא תפיקו רצון מד' עד תתכם ממיטב הונכם לדלים; ולא תסתר מתתכם מנגד ד‘. (פ"ו) כל אוכל הותר לבני ישראל לפני תת אלהים את התורה, זולתי אשר אסרו בני ישראל על נפשם.⁹⁵ אמור: הגישו את התורה וקראו בה אם כנים דבריכם. (פ"ז) וכל המדבר כזבים באל ממספר הבוגדים הוא.⁹⁶ (פ"ח) אמרו: ד’ אלהים אמת; לכו בדת אברהם אשר האמין באלהים ולא השתחווה לאל ניכר. (פ"ט) ההיכל אשר במכה היה בית המקדש הראשון לבני האדם, וד' נתנו לברכה ולקו היושר לאנשי תבל. (צ) בו תראו מופתים ידועים;⁹⁷ הוא מקום אברהם; כל שוקד על דלתותיו, שאנן יהיה.⁹⁸ אלהים צווה את בני האדם לבוא להתפלל אל הבית הזה כפי יכולתם. (צ"א) וכל איש אשר אינו מאמין ידע, כי יש רב לאל בלתי העולמים האלה.⁹⁹ (צ"ב) אמור: אנשי הכתב! למה תכחשו באותות אל? הוא יעיד בכל אשר תעשו! (צ"ג) אמור: למה תשיבו את המאמינים באל מלכת אחריו, באשר עליכם להעיד עליו? לא נסתרה דרככם מד‘. (צ"ד) אתם המאמינים! אם תשמעו בקול מקצת אנשי הכתב, ישיבו אתכם מאמונתכם לאמונתם. (צ"ה) אמנם איך תבגדו באלהים, באשר אותותיו נגלו לכם, ושלוחו בקרבכם הוא? אכן כל הדבק בד’ הולך בדרך הטוב. (צ"ו) אתם המאמינים! יראו את ד' בכל לבבכם ואל תאמינו כי אם באמונת האסלאם (צ"ז) החזיקו בעבותות אהבתו אליכם ואל תרפו מהן; זכרו את טובותיו אשר גמל עליכם. שונאים הייתם והוא קשר את ליבותיכם.¹⁰⁰ וברחמיו הנכם אחים זה לזה. (צ"ח) כמעט הייתם בשאול תחתית, והוא פדכם משם; לכן הודיעכם את אותותיו למען תדרכו בנתיב היושר ולמען תהיו עם דבק באמונה הטובה המצווה את השיר ואוסרה את הרע בעיני ד‘. העם הזה יצליח. (צ"ט) אל תהיו כאנשים המתפרדים איש מעל אחיו ומריבים יחד אחרי היות להם דבר ד’; להם עונש גדול. (ק) ביום ההוא פני מקצת בני האדם ילבשו קדרות,¹⁰¹ ומקצתם ילבינו מראיהם.¹⁰² אל חשכי המראה יאמר אלהים: הבגדתם בי אחרי אשר האמנתם? הא לכם גמול רשעתכם! אך ללבני המראה רב טוב צפון עד עולמי עד. (ק"א) אלה אותות אל אשר גילינו לך באמת; אל לא ישקר בבריתו עם יראיו. (ק"ב) כל אשר בשמים ובארץ לד' הוא, ואליו ישובו כל הברואים. (ק"ג) אתם הטוב מכל עמי הארץ;¹⁰³ אתם אוהבים את הישר ושונאי עוול, ומאמינים בד‘. לו האמינו אנשי הכתב, אז טוב להם מעתה! אמנם יש מאמינים בהם, אך רבם חוטאים. (ק"ד) לא יוכלו להרע לכם; ואם ילחמו בכם, ינוסו מפניכם, כי אין עוזר למו. (ק"ה) כלמה תשיגם באשר תמצאום, אם לא יכנעו מפני ד’ ומפני בני האדם. חרון אף ד' ירד עליהם וחסר כל, על אשר כחשו באותות אל, ויהרגו את נביאיו חינם, ויזרעו שוד וחמס. (ק"ו) אך לא כל אנשי הכתב דומים זה לזה; יש מהם תמימי דרך, המתבוננים באותות אל מדי לילה בלילה, ומכבדים את אלהים. (ק"ז) ומאמינים באלהים ביום האחרון; אין חפצם כי אם בישר בעיני ד‘, שונאים את העוול, וכל מזימתם להוסיף מעשים טובים איש על אחיו. אלה ממספר הצדיקים. (ק"ח) לא יועיל לבוגדם הונם וזרעם; הם מחברת שאול תחתית ועד עולמי עד ישבו בה. (ק"ט) כל מעלליהם בארץ כשער קטב המה, העובר על שדי האנשים המשחיתים את נפשם.¹⁰⁴ אלהים לא יעוות אותם, אמנם הם אויבי נפשם.¹⁰⁵ (ק"י) אתם המאמינים! אל תתרועעו אל אנשי דת אחרת; לא ישובו מהדיח אתכם, ולא ידרשו כי אם את רעתכם. שנאתם אליכם כבר יצאה מפיהם; אך עוד רע ממנו צפון בקרב לבם. כבר נתנו לכם אותות על זאת, אם הבינותם אותם. (קי"א) אתם אוהבים אותם, אמנם הם אינם אוהבים אתכם; אתם מאמינים בכל הכתב, והם אם יקרוכם, יאמרו: אנחנו מאמינים; אך בסתר ישכו את ציפורניהם מכעס עליכם. אמור: אכן תמותו מכעסכם, כי אל יודע את חדרי לבכם. (קי"ב) בעת טובתכם יזעפו פניהם, ובעת רעתכם יגילו; אך אם תחכו לאל ותיראוהו, לא יתחכמו לכם, כי אל יודע את פעלם.¹⁰⁶ (קי"ג) הזכרת את אשר התרחקת ממשפחתך בעלות הבוקר, למען הכין למאמינים מחנה להילחם בו? אלהים שמעו וידעו. (קי"ד) שני צבאות פחדו וירך לבבם; אמנם אלהים הרבה עצמה לשניהם. בד’ יבטחו כל המאמינים. (קט"ו) גם במלחמה על המקום בדר הושיעכם אל;¹⁰⁷ לכן יראו אותו והודו לו! גם במתי מעט יושיע. (קט"ז) ובאמרך אל המאמינים: הלא רב לכם בשלוח אלהים אליכם שלושת אלפים מלאכים למען חזק את ידיכם?¹⁰⁸ (קי"ז) לכן אם תחכו לאל ותיראוהו הוא ישלח לכם עוד חמשת אלפים מלאכים למען אמץ את ידיכם על הצר הצורר אתכם פתאום. (קי"ח) אל מבשר לכם את השמועה הטובה הזאת למען יבטח לבכם בו. (קי"ט) אין ישועתה כי אם באלהים, כי הוא אדיר ויודע כל. (ק"כ) אם ישרש את גזע החוטאים או יסלהו, או יאבדם או ישוב וירחם עליהם, או ישחיתם או ייסרם - לא עליך לדעת; דיך, חוטאים המה! ¹⁰⁹ - (קכ"א) כל אשר בשמים ובארץ לד' הוא; הוא יסלח וישיב גמול למי יחפץ בו, כי סלח ורחום הוא. (קכ"ב) אתם המאמינים! אל תרדפו אחרי הנשך למען הרבות את הונכם; יראו את ד' למען תצליחו! (קכ"ג) יראו את האש המוכנה לבוגדים; שמעו בקול ד' ונביאו למען יחנכם! (קכ"ד) אל תריבו איש באחיו כי אם על רחמי אל¹¹⁰ ועל גן העדן הרחוק מכם כרחוק שמים מארץ והוכן לצדיקים.¹¹¹ (קכ"ה) לחונני דלים בעת טובתם ובעת רעתם, ומאריכי אף, ועוברים על פשעי בני האדם (כי אל אוהב את האנשים הטובים). (קכ"ו) וגם לשבים אל ד' אחרי עשותם את הרע ואשמם, ויתחננו בעד כפרת עוונותיהם, ולא ידבקו ברע אשר עשו בדעתם. (קכ"ז) הם יפיקו רצון מד‘, וינחלו גנות ובתוכם מעיינות מים, ועד עולמי עד ישבו בהם. מה יקר חסד אל לתמימי דרך! (קכ"ח) גם בימים אשר היו לפניכם אלהים עשה שפטים. עברו בארץ וראו את גורל האנשים המכחשים באל! שם תמצא תורה וקו הישר ומוסר השכל לצדיקים. (קכ"ט) אל תפחדו ואל תרהו! אם תאמינו באל, תעז ידכם. (ק"ל) אם תנגפו במלחמה, גם אויביכם יינגפו; מקרי בני האדם שונים מדי יום ביומו, למען יכיר אל את הדבקים בו ואת המעידים על אמיתת דתו;¹¹² אך שונא אל לרשעים. (קל"א) אלהים מנסה את חסידיו וישמיד את הרשעים. (קל"ב) התדמו בנפשכם לנחול את גן העדן, טרם ידע אלהים את הנלחמים לו ואת הדבקים בו? - (קל"ג) ואתם ביקשתם את המוות טרם קרבו אליכם; ענה הנה ראיתוהו, ותוסיפו עוד לראותו.¹¹³ (קל"ד) מחמד איננו כי אם נביא; הנביאים אשר היו לפניו כבר מתו; אם הוא ימות או יומת, התשובו ללכת בדרכיכם הרעים כבראשונה? אכן כל עושה עוול לא ירע לד’ כי אם לנפשו. אך למודים לאל שכר גדול יהיה. (קל"ה) לא ימות איש בלתי אם ד' צווה, ככתוב בספר המקרים לכל הברואים.¹¹⁴ כל מבקש שכר פעולתו בעולם הזה, לו יהיה; וכל מבקשהו בעולם הבא, לו יהיה; ואת המודים לד' לא תכזב תוחלתם. (קל"ו) זה כמה נביאים נלחמו באויבים חזקים מהם עשרת אלפים מונים; אך לא הרפו ידיהם מעמליהם במלחמת אל; לא פחדו ולא רהו; אל אוהב את המחכים לו. (קל"ז) לא אמרו כי אם: כפר לנו ד' את חטאינו ואת אשר עווינו לך במעללינו; אמץ את רגלינו והושיענו מיד הבוגדים בך! ויתן להם אלהים שכר טוב בעולם הזה ושובע שמחות בעולם הבא, כי אלהים אוהב את עושי הטוב. (קל"ח) אתם המאמינים! אם תשמעו בקול הבוגדים, ישיבוכם על מעגליכם הראשונים, למען תכחשו באל ותספו. (קל"ט) אך עזרכם בשם ד‘, כי אין עוזר מבלעדו.¹¹⁵ (ק"מ) חיל ורעדה יאחזו לבות הבוגדים, על אשר דברו דופי באלהים; לבת אש תהי מושבם; זה חלק עוזבי אל. (קמ"א) אל הקים את דברו, בהניסכם את אויביכם בתשועת ד’; אך רעדה אחזתכם, ותמרו את פי נביאכם ותזידו עליו. גם אם מלא את משאלותיכם. (קמ"ב) יש בכם אוו את חיי העולם הזה ויש בכם את חיי העולם הבא; וייתן אותם ד' עורף לאויביכם למען נסותכם; אמנם כבר סלח לכם כי חנון הוא לעבדיו. (קמ"ג) זכרו את אשר מהרתם לעלות על הגבעה, ולא הבטתם אחריכם בקרא הנביא אליכם; ויביא ד' עליכם שבר על שבר, למען לא תעצבו על אובדן השלל, ולא ירך לבכם, אם יקרכם דבר רע; אל יודע את מחשבותיכם. (קמ"ד) אחרי השבר הזה הפיל אלהים תרדמה על מקצת אנשים מכם לסעוד את לבם:¹¹⁶ אך יש מכם התעצבו על לבם, בדברים כזבים ואיוולת באל לאמר: היקים לנו אל את דברו?¹¹⁷ אמור להם: מד' יצא הדבר. (קמ"ה) הם ממתיקים בלבם סוד אשר לא יגלו לך, באמרם: לו הקים לנו אל את דברו, לא נגפנו לפני אויבינו. (קמ"ו) ענה אותם: גם אם נשארתם בבתיכם, כל עתידי מוות יצאו למלחמה למות שמה. (קמ"ז) בלב אל היה לבחון את מחשבותיכם ואת לבכם; אמנם גלויים לאל כל חדרי לבכם. (קמ"ח) כל הנסים ביום המלחמה משני הצבאות, הודחו מהשטן לעשות עוול.¹¹⁸ אך אלהים כפר בעדם, כי חנון ורחום הוא. (קמ"ט) אתם המאמינים! אל תהיו כבוגדים, האומרים על אחיהם העוברים בארץ או יוצאים בצבא: לו נשארו אתנו בבית, לא מתו ולא הומתו; מד' יצא הדבר, למען הכאיב את לבם. החיים והמוות ביד אלהים המה, והוא יביט אל כל אשר תעשו. (ק"נ) וגם אם תומתו על אמונת אל, או תמותו כמקרה כל בני אדם, רצון אל ורחמיו רבים מכל שכיות החמדה אשר אתם אוגרים פה בארץ. (קנ"א) כי במותכם או בהומתכם אל אלהים תאספו.¹¹⁹ (קנ"ב) על הרחמים אשר בשרת אותם מאת אלהיך הרבית לחינם; לו דיברת איתם קשות, אז נפרדו מעליך. סלח להם והתפלל בעדם!- (קנ"ג) היוועץ איתם על דבר המלחמה הזאת, ואחרי היוועצך בטח בד‘, כי הוא אוהב את הבוטחים בו. (קנ"ד) אם אלהים יעזרכם, איש לא יוכל לכם; ואם הוא יטשכם, מי יעזרכם מבלעדו? לכן בטחו בד’, אתם המאמינים!- (קנ"ה) אמנם לא כן דרך הנביא לעקבכם;¹²⁰ כל המכחש בעמיתו יישא עוונו ביום התקומה ולכל נפש יושב גמולה, ולא ייעשה עוול לכל איש. (קנ"ו) היהיה מקרה האיש ההולך בדרכי ד' כמקרה האיש המכעיס אל במעלליו? התהיה שאול תחתית מושב שניהם? מה כבד הדרך שמה!- (קנ"ז) לא כן! דרכים רבים לאל להשיב גמול על גאים ולתת שכר לצדיקים; הוא יודע את כל מחשבותיכם. (קנ"ח) אלהים היטיב למאמינים, בשלחו להם נביא מקרבם, למען יורם את אותותיו ויקדשם וילמדם חכמה ומדע, באשר היו תועים בדרך. (קנ"ט) בהנגפכם על הר אחוד, אמרתם: גם אם גברה ידכם זה פעמים: מאין לנו זאת? אמור אליהם: מכם יצא הפגע הזה, כי הוא אדיר על כל. (ק"ס) כל אשר קרכם ביום הקרב בין שני הצבאות, ברצון אל נהיה למען יכיר את המאמינים ואת החנפים. בהאמר אליהם: הילחמו בעבור אל והניסו את האויב, ענו: לו ידינו למדו לקרב, כי אז שמענו בקולך. ויבגדו באל תחת האמן בו. בשפתם כבדו אל ולבם בל עמם! אך אל יודע את אשר טמון בקרב לבם. (קס"א) הנשארים בבתיהם דברו על אחיהם: לו שמעו בקולנו, לא הומתו! אמור אליהם: הרחיקו את יום המוות מכם, אם כנים דבריכם! (קס"ב) אל תאמר למומתים במלחמת אל: מתו; לא מתו! עודם בחיים, ואלהים ירום מדשן ביתו. (קס"ג) שובע שמחות ינחלו מאת ד‘, ונפשם נכספה לראות את אחיהם אשר עוד לא נאספו אליהם אך לא יתמהמהו לבוא; ושד ופחד לא יקרבו אליהם. (קס"ד) יתעדנו על חסדי ד’, בראותם כי תוחלתם לא נכזבה. (קס"ה) כל ההולכים בדרך אל ונביאו, עושי טוב ויראי אלהים גם אם יחלו במלחמה, להם שכר גדול. (קס"ו) בהאמר אליהם: אנשי מכה יצאו לקראתכם למלחמה בחיל כבד; יראו מפניהם! אך זה לא גרע את מבטחם בד‘, כי אמרו: אלהים משגבנו, כי אין עוזר מבלעדו. (קס"ז) וברחמי אל שבו שלמים אל בתיהם ורעה לא אנתה אליהם. ברצון אל חפצם היה, כי חנון הוא. (קס"ח) השטן ימס את לבבם מפחד אויביכם אנשי בריתו; אך לא תיראו מפניהם כי אם מפני, אם מאמינים אתם. (קס"ט) אל תתעצב אל לבך על נכלי הרשעים הרודפים אחרי ההבל; לא ירעו לאל כי אם לנפשם. אין להם חלק בעולם הבא ועונש גדול צפוי למו. (ק"ע) הממירים אמונת אל בהבל לא ירעו לאל כי אם לנפשם; להם עונש גדול. (קע"א) הבוגדים בל יאמרו: אורך ימים בעולם הזה טוב מחיי העולם הבא; לא כן! הם יאריכו ימים למען יוסיפו לחטא ולהשלים את עוונם. (קע"ב) אלהים לא יניח את חסידיו כאשר הם כיום הזה,¹²¹ בהבדילו בין הרע ובין הטוב. (קע"ג) גם אוהבי הבצע לא ידמו בנפשם, כי אלהים נתן להם את עשרם לטוב להם; אמנם לפוקה ולמשחתם. (קע"ד) כל אשר אצרו, יקשר להם על גרגרותיהם ביום התקומה.¹²² לד’ השמים והארץ; הוא יודע את כל אשר תעשו. (קע"ה) הן שמע אל את קול האנשים המדברים: אלהים עני ואנחנו עשירים;¹²³ דבריהם יחקו בספר כאשר עשינו בהרגם את נביאיהם; ונאמר אליהם: שאו את עוונכם, ואש הגיהנום תאכלכם. (קע"ו) זה פרי מעשי ידיהם; אל לא יעשה עוול לחסידיו. (קע"ז) יש אומרים:¹²⁴ עברנו בברית ד' אלהינו, כי לא נאמין בנביא, עד כי יקריב בפנינו קרבן, ואש תבוא מן השמים לאכלו. (קע"ח) דבר אליהם: הלא כבר באו אליכם נביאים לפני במופת אשר תבקשו ממני; למה הרגתום אם כנים דבריכם? (קע"ט) שקר מעידים בך? גם בנביאים אשר היו לפניך ויורום דעת ומוסר השכל, ענו שקר. (ק"פ) כל בני האדם בני מוות המה; ולכל איש יושב גמולו ביום התקומה. כל הנמלט מאש הגיהנום ובא אל גן העדן, אשרהו! חיי העולם הזה אך כלי נשבר המה! (קפ"א) תבחנו בהונכם ובגוויותכם;¹²⁵ האנשים אשר קבלו לפניכם את הכתב, יענוכם ויכעיסוכם; אך קוו אל ד' ויראוהו, כי ממנו יצא הדבר. (קפ"ב) בכרת אל ברית לאנשי הכתב למען הודיעה את כל בני האדם ולא למען העלימה, השליכו אותה אחרי גיוס וימכרוה בלא הון. איך הרעו לעשות!- (קפ"ג) אל תדמה בנפשך, כי השמחים על מעשיהם והמהללים על אשר לא עשו לא ישאו את עוונם! ¹²⁶ להם עונש גדול. (קפ"ד) כי לד' המלוכה על כל אשר בשמים ובארץ; הוא אדיר על כל. (קפ"ה) בבריאת השמים והארץ בתקופת הימים והלילות רבים המופתים למתבוננים. (קפ"ו) מצות אל תנחם בעמדם,¹²⁷ בקומם ובשבתם; בהתבוננם על השמים והארץ יאמרו: ד' לא תהו בראת את כל אלה; ישתבח שמך! - (קפ"ז) הצילנו נא מאש שאול תחתית! (קפ"ח) את אשר תשליך במו אש כלמה תשיגהו, כי אין עוזר לרשעים. (קפ"ט) ד‘, שמענו את נביאך בהזהירו אותנו להאמין בך באמרו: (ק"צ) האמינו בד’ אלהיכם! ונאמין. (קצ"א) סלח נא על חטאותינו וכפר בעד אשמותינו, ותהי אחריתנו מות ישרים! (קצ"ב) הקם לנו את דברך ביד נביאך, ולא נבוש ביום התקומה! (קצ"ג) ידענו, כי אתה לא תפר את בריתך! (קצ"ד) ויען אותם ד‘: שכר פעולה טובה לא תאבד מאתי, איש או אישה כי יעשנה! (קצ"ה) כל הגולים ממעונתם בעבור אמונתי, או הומתו עליה במלחמה, כל חטאיהם לא יוזכרו, ואביאם אל גנות ובתוכם מעיינות מים. (קצ"ו) זה חלקם מאל, ומה שפרה הנחלה הזאת! - (קצ"ז) אל תקנא בשלום עושי עוול! אך הבל הוא; התפתה בית מגוריהם יהיה; ומה נורא המקום הזה! (קצ"ח) אך מכבדי אל יבואו אל גנות ובתוכם מעיינות מים, ועד עולמי עד ישבו בהם. זאת מתת אלהים הוא; טוב לחזות בנועם ד’ מכל חיי העולם הזה! (קצ"ט) גם לאנשי הכתב המאמינים באל ובאשר גולה להם וסרים למשמעת אל ובלתי ממירים אותות אל בלא הועיל, יש שכר לפעולתם, כי אל יודע לחשב. (ר) ואתם המאמינים! צפו לתשועת ד‘, והריבו איש את אחיו מי יגדל מכם במבטחו בד’ ובהפיקו רצון ממנו; יראו את ד' למען תצליחו! -

4. חזון הנשים¹²⁸

נגלה במדינה ובו מאה ועשרים ושבעה פסוקים.¹²⁹

בשם אללה הרחמן והרחום

(א) בני אדם! יראו את ד' אשר בראכם מאדם ואשתו, ויוציא מחלציהם אנשים ונשים לרוב; כבדו את ד' אשר אתם מפילים תחינתכם לפניו, ואהבו את אמכם אשר ילדתכם; כי אל שומרכם! (ב) תנו ליתומים את הונם ואל תמירו את הטוב ברע,¹³⁰ ואל תאבדו את הונם למען הרבות את הונכם, כי זה עוון גדול. (ג) ואם תפחדו פן תעשו עוול ליתומים,¹³¹ קחו כאוות נפשכם אשה אחת או שתיים או שלוש ואל תרבו לכם מארבע נשים! ואם בכל אלה יצר לבכם להרע ליתומיכם, קחו רק אשה אחת, או בואו אל שפחותיכם אשר קניתם. כן יקל לכתכם במעגל טוב. תנו לנשיכם את מהרן בטוב לבב, ואם לבן ידב אותן להקל מעליכם,¹³² אכלוהו בשמחה, ואל תאבדוהו בלא הועיל. (ד) ולפתאים,¹³³ אל תתנו את הונם, אשר נתן לכם אל להמציא די מחסורם; כי אם תנו להם לחם לאכול ובגד ללבוש ודברו אליהם רכות. (ה) עליכם לבחון את היתומים בבוא עד דודיהם,¹³⁴ אם תראו כי יוכלו להכין להם טרף לנפשם, תנו להם את הונם; אך הישמרו לבל יאבדוהו אחרי בוא עת גדלם. (ו) האיש אשר הפקד עליהם ישמר מקחת שכר פעולתו אם הוא עשיר, ואם עני הוא יעשה לו כמשפט.¹³⁵ (ז) אל תתנו להם את הונם כי אם בפני שנים עדים, כי אל יחשב עמכם.¹³⁶ (ח) לזכרים ייפול חלק מאשר השאירו הוריהם או קרוביהם;¹³⁷ אמנם גם הנקבות תקחנה ממנו; אם רב אם מעט חלק להן יהיה. (ט) אם בפני קרובים יתומים ודלים תחלק הנחלה, תנו לכולם ממנה; ואם תמעט הנחלה, דברו על לבם.¹³⁸ (י) המתעצבים אל לבם בהשאירם אחריהם בנים ואין עוזר למו, יבטחו בד' ואל ידברו תפלה בו. (י"א) הגוזלים את הון היתומים, אש תאכל קרבם, ולהבת הגיהנם תלהטם. (י"ב) וזה הדבר אשר ציווה אתכם אל על בניכם:¹³⁹ כל יורש זכר יהיה לו פי שנים על נקבה; ואם אך נקבות תשארנה לכם, רבות משתים, שתי שלישיות הנחלה תהיינה להן למנה.¹⁴⁰ ואם רק אחת תשאר, חצי הנחלה לה יהיה.¹⁴¹ ואיש כי ימות והשאיר אחריו בן, והוריו עודם בחיים, ששית הירושה להם תהיה; ואם הוריו בחיים אחרי ולא ישאיר בן, שלישית הנחלה לאמו;¹⁴² ואם יש לו אחים, לאמו תהיה ששיתה אחרי הנתן לכל היורשים את נחלתם.¹⁴³ אם הוריכם או בניכם טובים לכם, אינכם יודעים.¹⁴⁴ זה הדבר אשר ציווה ד‘, כי הוא שומע ויודע כל. (י"ג) חצי נחלת שניכם יהיה לכם, אם תמותינה עריריות; ואם בנים להן, רביעית הנחלה תהיה לכם אחרי הגרע את אשר הניחה לקרוביה או שלמה לנושיה. (י"ד) גם לנשיכם תהיה רביעית מכל אשר תניחו אחרי מותכם ערירים; אך אם תשאירו בנים תהיה להן שמינית הונכם אחרי גרעון נשייכם ואשר הנחתם לקרוביכם. (ט"ו) ואיש או אשה כי ינחילו אח רחוק,¹⁴⁵ ולמנחיל אח או אחות, לכל אחד מהם תהיה ששית הירושה; ואם יהיו לו אחים או אחיות, שלישית הירושה תהיה לכולם יחד. (ט"ז) זאת חוקת אלהיכם, כי הוא טוב ויודע כל. (י"ז) אלה משפטי ד’; כל השומע לקול ד' ונביאו יובא אל גנות ובתוכם מעינות מים, ועד עולמי עד ישב שם; מה רב הטוב הזה!- (י"ח) אך כל ממרה את פי ד' ונביאו ועובר על מצוותיו, שאול תחתית תהי נחלתו, ועד עולמי עד ישב שם, לו עונש גדול. (י"ט) אם ארבעה עדים מקרבכם יעידו על נשיכם, כי נאפו, אסרון בבתיכם והניחון במשמר עד כי המוות יגאלן או אלהיכם יוציאן למרחב.¹⁴⁶ (כ) ושני אנשים כי יעשו זמה איש באחיו, יסרו את שניהם;¹⁴⁷ אך בהנחמם על פשעם ובשובם ממנו, חדלו מהם, כי אל סלח ורחום הוא. (כ"א) אמנם אלהים עובר על פשעי החוטאים בשגגה ושבים מדרכם הרע כי חנון הוא ויודע כל; אך לא ינקה את עושי הרע עד יום מותם, ואם המוות ישיגם, יאמרו: נחמנו על פשעינו; גם לא יסלח למתים באמונת שקר. (כ"ב) אתם המאמינים! ¹⁴⁸ אל תקחו נשים בנחלה בלתי אם תואלנה; אל תעצרו אותן מלהיות לאיש אחר, למען עשק את מוהרן, בלתי אם חטאו בגלוי;¹⁴⁹ דברו איתן רכות! ואם תשנאו אותן אולי תשנאו את הטוב לכם מאלהיכם.¹⁵⁰ (כ"ג) ואם תמירו את אשתכם באחרת, ותתנו לזאת ככר למוהר, אל תשובו לקחתו ממנה! ¹⁵¹ התשובו לקחתו ממנה? חרפה זאת לכם ועוון גדול. (כ"ד) איך תוכלו לעשות זאת אחרי בואכם אליה וכרתכם לה ברית?- (כ"ה) גם לא תקחו לכם את אשת אביכם, בלתי אם כבר נהיה;¹⁵² ומה זאת לכם תועבה ונבלה. (כ"ו) לא תקחו לכם לאשה את אמותיכם, את בנותיכם ואת אחיותיכם ואת דודותיכם הן מאביכם הן מאמכם, את בנות אחיכם ואת בנות אחיותיכם, את מניקותיכם ואת בנותיהן, את חמותיכם ואת בנות נשיכם אשר גדלתם (הנולדות מנשים אשר כבר באתם אליהן; ואם עוד לא באתם אליהן, תוכלו לקחת את בנותיהן), את נשי בניכם היוצאים מחלציכם, ואת אשה על אחותה - אם לא כבר נהיה - כי אל חנון ורחום הוא. (כ"ז) גם לא תשאו לכם נשים חופשיות אשר לאיש אחר הנה; אך לא כן הוא בשפחות; זאת חוקת אלהיכם, ואת כל הנשים אשר לא נזכרו פה תוכלו לקחת. שאו לכם נשים כפי יכלתכם, אך לא רעות ופרוצות, תנו להן מוהר בעד הטוב אשר תגמלנה אתכם; אמנם גם תוכלו לעשות עמהן כתב כמשפט, כי אל חנון ויודע כל.¹⁵³ (כ"ח) ואם לא תשיג יד איש מכם לקחת לו אשה חופשית, ייקח לו שפחות מאמינות בדתכם; כי אל יודע את אמונתכם, וכולכם מצור אחד חוצבתם; אך לא תקחון מבלעדי אדוניהן, ותנו להן מוהר כמשפט; והשמרו עליהן, למען לא תשחתנה את מעלליהן, ותשאנה את לבן לאנשים אחרים. (כ"ט) ואם תנאפנה אחרי היותן לכם, עליהן חצי העונש אשר על הנשים החופשיות.¹⁵⁴ לא יקחו להם שפחות לנשים כי אם האנשים אשר לא תשיג ידם לקחת נשים חופשיות, למען לא יפלו ברע;¹⁵⁵ אך טוב לכם אם לא תקחו שפחה לאשה כי אל סלח ורחום הוא. (ל) אל הודיעכם את כל אלה, למען הנחותכם בדרך הטוב ובמעגל האנשים אשר היו לפניכם;¹⁵⁶ הוא יחנכם כי טוב הוא ויודע כל. (ל"א) הוא ירצכם; אך ההולכים בשרירות לבם הרע יסיתוכם מלכת אחריו. אל הקל את עולכם בדעתו, כי אך הבל כל אדם. (ל"ב) אתם המאמינים! אל תאבדו את הונכם בלא הועיל,¹⁵⁷ כי אם במכרכם ממכר לעמיתיכם. אל תמיתו את נפשכם, כי אל רחום עליכם. (ל"ג) כל עושה עוול ומרמה, נקל לאלוהים לתתו מאכלת אש הגיהנום. אם תשמרו מפני העוונות אשר אסרנו לכם,¹⁵⁸ נשמרכם מכל רע, ונכבדכם בגן העדן. (ל"ד) אל תחמדו את אשר נתן אל לעמיתכם בבחרו בו! ¹⁵⁹ לאיש תהיה מנת חבלו וגם לאשה; בקשו את רצון ד‘, כי הוא יודע כל. (ל"ה) לכל אדם נתנו קרובים הנוחלים את אשר ישאירו הוריהם וקרוביהם; ואם האמרתם את איש על ירושתכם,¹⁶⁰ תנו לו את חלקו, כי אלהים עד בכל דבר. (ל"ו) לאנשים שכם אחד על הנשים, על אשר אלהים בחר באלה מבאלה,¹⁶¹ ויען כי האנשים יכינו מזון לנשים. נשי חיל תשמענה לקול בעליהן, ואל תדברנה דופי, למען תישרנה בעיני ד’. הוכיחו את הנשים המכעיסות אתכם במעלליהן; אל תבואו אליהן; אסרון בחדריהן ויסרון; אמנם אם תשמענה לקולכם, אל תבקשו תואנה לקצץ עליהן כי אל אדיר ונשגב הוא. (ל"ו) ואם תהיה מריבה בין איש ובין אשתו ובלבבם להיפרד, השימו מוכיחים ממשפחתו וממשפחתה, למען ישפטו בינו ובינה; ואם שלום יענו, אלהים יחנם, כי טוב הוא ויודע כל. (ל"ח) את ד' לבדו כבדו, ולא תדמוהו לכל יצור; והיטיבו להורים, לקרובים, ליתומים ולדלים, לשכנים, אם קרוב אם רחוק,¹⁶² למודעכם, לעוברי דרך ולעבדיכם; ואת גאים וגבהי לבב שנא ד‘. (ל"ט) כל אוהבי בצע ומדיחי עמיתיהם לבצע, ומעלימים את אשר גלה להם אל ברוב חסדיו,¹⁶³ בוגדים הם, ולהם עונש גדול. (מ) כל עושי טוב רק למען הראות לבני האדם, ומכחשים בד’ וביום האחרון רעי השטן הם; ומה רע הרע הזה! (מ"א) אשרי המאמינים באל וביום האחרון והמפזרים מהונם לדל! כי אל יודע כל. (מ"ב) אכן אלהים לא יעשה עוול לכל איש; גם בדבר קטן כנמלה; אך לעושי טוב ישלם גמול כפליים, וישיב להם שכר גדול כרב חסדיו. (מ"ג) מה יהיה לנפש הבוגדים בהעידנו בהם את כל עמי הארץ ומה יהיה לנפש העם הזה בהעידנו בו אותך?¹⁶⁴ – ביום ההוא יאמרו הבוגדים הקמים על נביאי אל אל הארץ: כסינו! אך אין נסתר מנגד אל. (מ"ד) אתם המאמינים! אל תתפללו בשכרותכם, למען תדעו מה אתם מתפללים; גם אל תתפללו אחרי צאת מכם שכבת זרע; רק בהיותכם בדרך ואחרי רחצכם את בשרכם. אם תחלו או תהיו בדרך או תסכו את רגלכם, או תבואו אל נשיכם, ולא יהיה לכם מים, קחו חול דק והשימו ממנו על פניכם ועל ידיכם, כי אל סלח ורחום הוא.¹⁶⁵ (מ"ה) הלא התבוננת על אנשי הכתב? אך תעות הם ממציאים לכם ובלבם להדיחכם מהדרך הטוב; אמנם אל מכיר את שונאיכם; בלעדו אין עוזר ומגן. (מ"ו) יש מהיהודים מניעים דברים ממקומם ואומרים:¹⁶⁶ שמענו, ולא נשמר; שמנו והתבונן בנו, ונורה אותך את אשר לא ידעת בלב ולב ידברו ויתנו דופי באמונתם. (מ"ז) לו דברו: נשמע ונעשה, וגם אתה שומע והתבונן בנו,¹⁶⁷ אז טוב להם. אלהים יאררם על בגדם בו. רק מעט מהם יאמינו. (מ"ח) אתם אנשי הכתב! האמינו באשר גילינו לכם עתה לקיים את אשר גילינו לכם מקדם; פן נשחית את פניכם ונשימם כאחוריכם, או נקללכם כאשר עשינו למחללים את השבת.¹⁶⁸ אמרנו ויהי. (מ"ט) אלהים לא ינקה את מדמהו ליצור; אך יסלח עוונות אחרים למי יחפוץ; כל מדמה אל ליצור יישא את עוונו. (נ) הלא התבוננת על הצדיקים בעיניהם? אל יצדיק את הישר בעיניו, ולא יעשה עוול לכל איש, גם כחוט הפרי.¹⁶⁹ (נ"א) הבט על הכזבים אשר דברו באל, והוא עוון גדול. (נ"ב) הלא ראית את אנשי הכתב? הם מאמינים באלהים אחרים,¹⁷⁰ ואומרים כי דרכם טובה מדרך המאמינים! (נ"ג) הם מקנאים באחרים על יתרונם אשר נתן להם אל;¹⁷¹ אמנם נתנו למשפחת אברהם כתב וחכמה וממשלה גדולה.¹⁷² יש מהם האמינו בו¹⁷³ ויש מהם פנו לו עורף; אכן יהיו מאכלת אש הגיהנום. (נ"ה) הבוגדים באותותי ייצלו באש הגיהנום; ובכל עת אשר עורם יהי שרוף נשים אחר תחתיו, למען הרבות את מכאובם, כי אל אדיר ויודע כל. (נ"ו) אמנם המאמינים ועושי טוב יובלו אל גנות מפיקים מים, ועד עולמי עד ישבו שם; נשים טהורות תהיינה להם למנה, ובצד שדי יחסו ויתלוננו. (נ"ז) ד' ציווה אתכם להשיב את אשר הפקד לכם; ואם תשפטו בין איש לאחיו, משפט צדק תשפטו; ואלהיכם יחשב לכם זאת צדקה, כי הוא שומע ויודע כל. אתם המאמינים! שמעו בקול אל ושלוחו ופקידיכם; ואם יהיה ריב ביניכם, הביאוהו לפני ד' ונביאו, אם מאמינים אתם באלהים וביום האחרון. מה טוב ומה נעים יהיה לכם המשפט הזה! (נ"ח) הלא התבוננת על האומרים כי מאמינים הם באשר גולה לך ולנביאים אשר היו לפניך? ובכל זאת יביאו את דברי ריבותיהם אל שופטים עובדי אליליים, גם כי יודעים כי אין להאמין בםהם. אך השטן ידיחם אל המשגה הזה. (נ"ט) אם יאמר להם: לכו בתורת אל ונביאו, אז תראה איך יפנו לך עורף. (ס) ומה יעשו בבוא עליהם גמול מעשי ידיהם? אז יבואו אליך ויישבעו באלהים כי אך את הטוב ואת השלום דרשו. (ס"א) אמנם אל יודע את מחשבות לבם; לכן הבדל מהם אחרי הזהירך אותם ודברך על לבם. (ס"ב) אנחנו משלחים¹⁷⁴ נביאים למען ישמע בקולם כרצון אל; ואם יבואו אליך אחרי חטאם, ותראה כי שבים אלי בכל לבם, אז העתירה בעדם, ויראו כי חנון ורחום אני. (ס"ג) אמנם חי אני; לא יאמינו בך עד הוכיחך ביניהם על דברי ריבותיהם;¹⁷⁵ ואם לא ימצאו עוול במשפטך, אז ישמעו בקולך. (ס"ד) לו צוינום להמית את נפשיהם או לעזב את מגוריהם,¹⁷⁶ מה מעט שמעו בקולי! לו עשו כאשר צוינום, אז טוב להם, ויחזקו באמונתם. (ס"ה) ונתן להם שכר גדול כרוב רחמינו, וננחם בדרך הטובה. (ס"ו) כל השומע לקול אל ונביאו יבוא אל עדת האנשים אשר חנן אל אותם, אל הנביאים ואל הצדיקים, אל המעידים על אמונת אל ואל הישרים. מה יקרה העדה הזאת! (ס"ז) החסד הזה מאלהיך, כי הוא יודע כל. (ס"ח) אתם המאמינים! שמרו על נפשותיכם במלחמת אל; צאו לקראת אויביכם במערכות או כל החיל יחד. (ס"ט)¹⁷⁷ איש כי יפגר מכם, וקרכם אסון, יאמר: מה מאוד חנני אלהים, כי לא הלכתי עמם! (ע) ובהצליח ד' את דרככם, יאמר (כי לא היתה אהבה בינכם ובינו): לו הלכתי אתם, מה גדול היה שכרי! (ע"א) אל יצאו עמכם בצבא, כי אם המחרפים את נפשם למות בעבור מלחמת אל וחייי העולם הבא; כל הנלחם בעבור אמונת אל, אם ימות או תעז ידו, שכרו גדול מאוד. (ע"ב) ומה יעצרכם מהילחם בעבור אמונת אל, ולהושיע את הנחלשים בכם, את טפכם ואת נשיכם האומרים: ד' הוציאנו נא מן העיר הזאת,¹⁷⁸ אשר יושביה חטאים, ותן לנו כחסדך עוזר ומושיע! (ע"ג) המאמינים יילחמו בעבור אמונת אל, ובהוגדים בעבור אמונת השקר; הלחמו ברעי השטן, יכול תוכלו להם, כי תחבולות השטן אך הבל המה. (ע"ד) הלא ראית את האומרים: התפללו וחננו דלים, אך חדלו לכם מהמלחמה! בהאמר אליהם להילחם, יראו מקצתם את בני האדם כאלהים או יותר ממנו, ויאמרו אליך: אדוננו, מדוע צוויתנו להילחם לא נטשתנו לחכות אל יום קצנו? אמור אליהם: ליראי ד' גדול בצע העולם הבא מחיי העה"ז; שם לא יעשה לכם עוול. (ע"ה) אין מעצור למוות להשיג אתכם בכל המקום אשר תהיו; גם אם תהיו על מגדל גבוה, לא תמלטו מידו. בעת טובתם יאמרו: מד' היא; ואם יפלו ברעה, יאמרו: הכל ממך.¹⁷⁹ אמור אליהם: גם הטובות גם הרעות מד' יצאו; אך רחוק העם הזה מהבין את אשר דובר אליו. (ע"ו) הטוב אשר יגיעך, מד' הוא; והרעה אשר תאנה אליך, אתה הסיבות לך.¹⁸⁰ הנה שלחנוך אל בני האדם, ואלהים יעיד עליך. (ע"ז) כל השומע לקול השליח, שומע לקול ד‘; וכל השב מאחוריך, לא נתנוך שומר עליו.¹⁸¹ (ע"ח) יאמרו: הן מקשיבים אנחנו! אך מקצתם מדי צאתם מעמך ידברו בך כזבים, ויאמרו בשמך את אשר לא דיברתי. אמנם אלהים יכתוב בספר את אשר יהגו בקרב לבם, ואתה הבדל מהם ושים מבטחך בד’, כי אין עוזר מבלעדו. (ע"ט) הלא יתקוננו על הקוראן? לולי יצא מפי ד‘, הלא ימצאו בו דברים רבים המכחישים זה את זה? - (פ) אם תגיע דבה אליהם אם לשלום אם לפחד, יוציאוה בראש כל חוצות;¹⁸² לו יודיעוה את שליח ד’ או את פקידם, אז יבינוה וידעו, האמת עמה. לולי חסד ורחמי אל, כמעט הלכתם בדרכי השטן.¹⁸³ (פ"א) הלחם בעבור אמונת אל, ואל תשלך מנגד כי אם את נפשך! אמנם הזהר את המאמינים; אולי יחפוץ אל להמס את לבב הבוגדים; כי יד אל תגבר באויביו להילחם בהם וליסרם. (פ"ב) כל שופט משפט צדק בין איש ובין אחיו, גמולו יושב לו; וכל מטה את המשפט, יאכל פרי מעלליו, כי אל יודע כל. (פ"ג) אם יברככם איש, ענו אותו כפלים או כברכתו, כי אל משלם גמול לכל. (פ"ד) אין אל מבלעדי אל; הוא ישוב ויקבצכם אליו ביום התקומה; בטחו בו, כי מי נאמן בכל דבריו כמוהו? (פ"ה) מדוע נחלקתם לחצי¹⁸⁴ על הרשעים האלה? הלא נטשם אל מעל פניו על פשעיהם! התשיבו אל מעגל הטוב את אשר אל יזנח לשגגתו? לאשר אלהים יתעה לא תמצא מעגל טוב. (פ"ו) הם יחפצו כי תבגדו באל ותהיו חוטאים ורשעים כמוהם. אל תכרתו להם ברית עד יעזבו את מגוריהם בעבור מלחמת אל, ואם יסורו מכם, אחזום והמיתום באשר תמצאום; אל תתרועעו להם גם אם יבקשו לעזרכם. (פ"ז) רק הנסים אל עם, אשר כרתם לו ברית, או הבאים אליכם על אשר מאנה נפשם להילחם בכם או בעמם,¹⁸⁵ אותם תחיו; כי לו חפץ ד‘, אז נלחמו בכם ונגפוכם. אם יפרדו מכם ולא יצרוכם, כי אם שלום יענוכם, אלהים ציווה אתכם לבלתי התגרות בהם מלחמה. (פ"ח) יש אשר יבקשו לכרות לכם ברית ולדבוק בעמם;¹⁸⁶ מדי התקוממם בכם, אבדום; ואם לא יפרדו מכם ולא יענוכם לשלום, אך ירימו ידם בכם, אז אחזום והרגום באשר תמצאום; הנה נתנום בידיכם. (פ"ט) כל מאמין לא ימית מאמין אחר בזדון; ואם בשגגה ימיתהו, יכפר בעד נפשו בפדותו מאמין משביו, ובתתו כופר למשפחת המומת, בלתי אם היא תניחנו לו. ואם המומת היה מאמין, אך מעם הצורר אתכם, תכפרו בעד נפשכם בפדותכם מאמין משביו; אך אם עמו יכרת לכם ברית אהבה, תתנו כופר למשפחת המומת ותפדו מאמין משביו. ואם תשיג יד המכה, יצום תחת כפרו שני חודשים זה אחר זה¹⁸⁷; ואת חוקת אלהיכם, כי הוא אדיר ויודע כל. (צ) וכל ממית את מאמין בזדון; ינחל שאול תחתית, ועד עולמי עד ישב בה. זעם ד’ ירבץ עליו, ארור יהיה, ועונש גדול לו. (צ"א) אתם המאמינים! כי תצא למלחמה בעבור אמונת אל, השמרו, ואל תאמרו לכל מברככם: אינך מאמין, למען תשסו את הונו; רב לכם שלל באלהיכם.¹⁸⁸ כן הייתם טרם חנן ד' אתכם;¹⁸⁹ חקרו היטב, כי אל יודע את אשר אתם עושים. (צ"ב) אל הבטיח את כולם להביאום אל גן העדן; אמנם הוא יבחר בנלחמים לאמונתו מבמפגרים; הוא יחנם וירחמם, כי חנון ורחום הוא. (צ"ג) החוטאים המומתים מהמלאכים בהשאלם:¹⁹⁰ מה אמונתכם? ענו: הרפינו את ידינו בארץ. ויאמרו המלאכים: הלא הארץ רחבת ידים; למה לא נטשתם את נחלתכם?¹⁹¹ השאול יהי מגורכם ויקשה מכם הדרך שמה! (צ"ד) החלשים הנשים והטף אשר לא מצאו עזר ופליטה יצאו מהחוק הזה;¹⁹² לאלה יסלח ד‘, כי סלח ורחום הוא. (צ"ה) העוזב את ארץ מולדתו על מלחמת אל, יראה כי רבים אשר עשו כמוהו לקחו חלקם מאל. הנוטש את נחלתו מאהבתו אל ד’ ונביאיו, שכרו גדול מאוד, גם אם המוות ישיגהו בדרך כי אל סלח ורחום הוא. (צ"ו) בצאתכם למלחמה לא תשאו חטא בהתפללכם תפילה קצרה מפחד אויביכם, כי הבוגדים שונאים הם לכם. (צ"ז) אם אתה¹⁹³ תצא לפניהם¹⁹⁴ ותשא את לבבך אל כפים מקצתם יתפללו עמך ואחרי כן יחזיקו בשלח.¹⁹⁵ ככלות אתה להתפלל יעמדו מאחוריכם; והאחרים אשר עוד לא התפללו, יגשו אליך ויפילו עמך את תחינתם; אחרי כן ישמרו על נפשם ויערכו את כלי מלחמתם. הבוגדים יבקשו, כי לא תשמרו את נשקכם ואת כלי מלחמתכם, למען יוכלו להמכם פתאום. (צ"ח) לא תשאו עליו חטא, בהסירכם מעליכם את כלי מלחמתכם ביום סגריר או בחלותכם; אך השמרו לנפשותיכם! ¹⁹⁶ - לבוגדים הכין אל עונש גדול. (צ"ט) ככלותכם להתפלל זכרו את ד' בקומכם בשבתכם או בשכבכם.¹⁹⁷ אם תהיו שאננים התפללו כדת,¹⁹⁸ כי חוק הוא למאמינים להתפלל בעת מועד.¹⁹⁹ (ק) אל תרפו ידיכם מרדוף את הבוגדים, גם אם יקשה לכם; גם להם יקשה כמוכם,²⁰⁰ ואין שכר לפעולתם כפעולתכם, כי אל שומע ויודע כל. (ק"א) הנה גילינו לך את הכתב באמת, כאשר הורך אל; לכן אל תשית ידך עם איש חמס, כי אם העתירה אל אלהיך למען כפר לך בעד חטאתך,²⁰¹ כי סלח ורחום הוא. (ק"ב) אל תשת ידך עם המרמים איש את אחיו,²⁰² כי אל שונא לאנשי מרמה. (ק"ג) מהאנשים יוכלו לכחד את אשר בלבם, אך לא מאל; הוא יודע את כל אשר יהגו בלילה נגד פניו;²⁰³ הוא מבין אל כל מעשיהם. (ק"ד) בעודם חיים אתם הייתם בעזרם; אך מי יושיע אותם ביום התקומה? מי עוזר למו? - אכן כל עושה רע ואשם ומתפלל לאל בעד כפרת עוונו, יראה כי אל חנון ורחום הוא. (ק"ה) כל חוטא על נפשו חוטא, כי אל שומע ויודע כל. (ק"ו) כל מעול וחוטא וגולל את אשמתו על אחרים, יישא עוונו, כי הולך רכיל ורשע הוא. (ק"ז) לולי חסדי ורחמי אל היו בעזרך, כי אז הדיחוך;²⁰⁴ אמנם אך את נפשם ידיחו, ולא יוכלו לך. אלהים גלה לך את הכתב ואת חכמה ויורך את אשר לא ידעת מקדם, ויגדל חסדו עמך. (ק"ח) ברוב דבריהם²⁰⁵ אין מתם רק ביועצים לעשות משפט וצדקה ואת אשר יועיל לבני האדם; כל עושה זאת למען מצא חן בעיני ד‘, לו שכר גדול. (ק"ט) וכל השב מאחורי הנביא אחרי היות לו תורת האמת, ולא ילך בדרך המאמינים, לו נתן את אשר יחפוץ בו, ונשליכהו אל שאול תחתית; מה קשה הדרך שמה! (ק"י) לא יאבה ד’ סלוח לכל מדמהו ליצור; אמנם בעד כל העוונות זולתי זה יכפר למי יחפוץ בו; אכן רבה שגגת האיש המדמה אל ליצור. (קי"א) הבוגדים יקראו אל אלילים נקבות זולתו אל,²⁰⁶ ואל השטן המסית והמדיח. (קי"ב) אחרי ארר אל את השטן, זה אמר: עתה אשיב מאחריך ואסית את קצת יראיך,²⁰⁷ ואפיל שרירות בקרבלבם ואצוום לגדוע את אזני זבחיהם²⁰⁸ ולהשחית את יצורי אל; אכן כל שם מבטחו בשטן מבלעדי אל משחית את דרכו. (קי"ג) השטן יבשרם טוב למען עורר את יצרם הרע; אמנם דברי השטן אך הבל המה. (קי"ד) שאול תחתית מדורם תהיה, ואין עוזר למו. (קט"ו) את כל המאמינים ועושי טוב נביא אל גנות ובתוכם מעיינות מים; ועוד עולמי עד ישבו שם כדבר ד‘; ומי נאמן בדבריו כד’? לא משאלותיכם ולא משאלות אנשי הכתב תמלאנה.²⁰⁹ (קט"ז) כל עושה רע יישא עוונו, ולא יהיה לו עוזר ומושיע מבלעדי אל; וכל עושה טוב, אם איש או אשה, אם יאמינו אל, יבוא אל גן העדן, ולא יעשה להם עוול. (קי"ז) אמונת מי טובה מאמונת איש תמים עם אלהיו ועושה טוב והולך בדרך אברהם המאמין בד‘? באמת, לאברהם נתן אל מהלכים בין העומדים לפניו. (קי"ח) כל אשר בשמים ובארץ לד’ הוא; הוא יכיל את כל הנבראים. (קי"ט) ישאלוך על דבר הנשים; אמור אליהם: כבר נתן לכם אל חוק ומשפט עליהן ועל היתומות אשר לא תוכלו לעשות להן כמשפט לתתן לאיש,²¹⁰ ועל נערים חלשים ועל הצדק אשר תרדפו במשפט היתומים. אלהים יודע את כל אשר אתם עושים. (ק"כ) אם איש יענה את אשתו בקצפו או משנאתו אותה, לא תישאו חטא בעשותכם שלום ביניהם, כי אהבה טובה מפרידה. יצר לב האדם נוטה לכילות; אם תיטיבו לנשיכם ותיראו מעשות הרע בעיני ד‘,²¹¹ אל יודע את אשר תעשו. (קכ"א) מן הנמנע כי תוכלו לאהב את נשיכם אשה כרעותה; אך אל תראו להן את שנאתכם; ואם תאהבו שלום ותיראו את ד’, אז יחנכם וירחמכם. (קכ"ב) ויאם יפרד איש מעל אשתו,²¹² אלהים יריק על שניהם את קרן ברכתו,²¹³ כי אדיר הוא ויודע כל; כל אשר בשמים ובארץ, לו הוא. (קכ"ג) צווינו את האנשים אשר נתנו להם את הכתב וגם לכם ליראה את ד‘; וגם אם תכחשו באלהים, לו כל אשר בשמים ובארץ,²¹⁴ הוא די לעצמו, ושמו מהולל בשמים ובארץ, כי מבלעדו אין עוזר ומגן. (קכ"ד) אם ייטב בעיניו, יוכל להכחידכם מעל פני האדמה ולהשים דור אחר תחתיכם, כי הוא אדיר על כל. (קכ"ה) איש מכם כי יבקש שכרו בעולם הזה, לו יהיה; כי יש עוז לאלהים להשביל גמול בעולם הזה ובעולם הבא; הוא שומע ויודע כל. (קכ"ו) אתם המאמינים! דבקו באמת אם תעידו לפני האלהים בכם או בהוריכם או בקרוביכם, בעשיר או בדל, כי יד אל עולה על כלמו. אל תלכו ביצר לבכם הרע, ואך בצדק תשבעו. אלהים יודע אם תעקשוהו²¹⁵ או תעותוהו או תעלימוהו. (קכ"ז) אתם המאמינים! האמינו באלהים ובשלוחו ובכתב אשר גלה לשלוחו ולנביאים אשר היו לפניו; וכל המכחש באל ובמלאכיו ובתורתו ובנביאו וביום האחרון, תעה מני דרך. (קכ"ח) המאמינים באל ואחרי כן שבים מאחריו, ומאמינים בו ושבים אל דרכם הרע,²¹⁶ מרים חרות על לוח לבם, ולא יאבה ד’ סלוח להם, ולא ינחם בדרך הטובה. (קכ"ט) בשר את הבוגדים, כי להם עונש גדול. (ק"ל) הם ישימו כסלם כבוגדים; היוכלו אלה להושיעם, באשר אין ישועתה כי אם באלוהים?- (קל"א) הלא גלה אל לכם את הכתב?²¹⁷ אם תראו את מופתי אל, הם ילעגו למו, ולא יאמינו בם. לכן אל תבואו בקהלם, כי אם בדברם אליכם על דברים זולתי האמונה, פן תפילו גורלכם בתוכם.²¹⁸ אמנם אל ידיח את הרשעים ואת הבוגדים אל שאול תחתית. (קל"ב) השומרים אתכם יאמרו,²¹⁹ בתת ד' לכם את הישועה מאויביכם: הלא היינו עמכם? ואם תגבר בכם יד האויבים, יאמרו אליכם: ידינו רמה, כי חזקנו את ידיכם במאמינים! אך אלהיכם ישפט ביניכם ביום התקומה, ואלהים לא ימשיל בכם את הבוגדים. (קל"ג) החנפים מכחשים בד‘, אך הוא יכחש בהם; בתפילתם לבם בל עמם; הם מתפללים רק למען הראות לבני האדם ולא למען הפיק רצון מד’. (קל"ד) הם פוסחים בין האמונה והתעות; לא לד' המה ולא לצריו; אכן כל איש אשר אל יתעהו, לא ימצא את מעגל הטוב. (קל"ה) אתם המאמינים! אל תבקשו עזר מבוגדים בהיות מאמינים בקרבכם! התאבו לתת יד לאל לייסר אתכם? (קל"ו) החנפים יבואו אל שאול תחתית, ואיש לא יושיעם. (קל"ז) אך השבים מפשעם ועוזבים את עוונם ומחזיקים בתורת אל ותמימים עם ד‘, למאמינים ייחשבו ולהם שכר גדול. (קל"ח) הייסרכם אל בתתכם לו תודה ובהאמינכם בו? הלא הוא עושה חסד ויודע כל! (קל"ט) לא יישר בעיני ד’ בהוציאכם דבה על רעכם לולי בעשותו עוול לאיש,²²⁰ כי אל שומע ויודע כל. אם תגלו או תכחדו את מעשיכם הטובים או תעברו על פשע רעכם, אז יחנכם אל, כי הוא אדיר על כל. (ק"מ) הבוגדים באל ובנביאו ומבדילים בין נביאיו באומרם: (קמ"א) בקצתם נאמין ואת היותר החרמנו, רשעים המה, ולהם עונש גדול. (קמ"ב) והמאמינים באל ובנביאיו, ולא יבדילו ביניהם, שכר גדול להם, כי אל חנון ורחום הוא. (קמ"ג) אנשי הכתב יבקשו ממך, כי תביא להם כתב מן השמים;²²¹ הלא רב מזאת בקשו ממשה באמרים: הראנו את ד' עין בעין! ועל העוון הזה ירדה אש מן שמים ותשרפם.²²² אז עשו להם עגל אחרי תתנו להם את התורה; ונכפר בעדם על החטא הזה, ונאזר את משה חיל עליהם.²²³ (קמ"ד) בכרתנו להם ברית, ונרם עליהם את ההר לאמור: הצניעו לכת אל שער העיר הזאת! ²²⁴ ונוסף עוד דבר אליהם: אל תחללו את השבת! ויעברו בבריתנו. (קמ"ה) אמנם יען כי הפרו את בריתנו, ויכחשו באותות אל, ויהרגו את נביאיו חנם, ויאמרו: לבותינו לא נמלו, (ואלהים חזק את לבם על קשיות ערפם, לכן רק מעטו מהם יאמינו) (קמ"ו) ויען לא האמינו בישו, וידברו דופי במרים אמו,²²⁵ לכן אררנום. (קמ"ז) ויאמרו עוד: הרגנו את המשיח ישו בן מרים שליח אל; אך לא הרגו אותו ולא תלו אותו כי אם את דמותו.²²⁶ אכן לא נודע דרך מותו; נפרדו עליו דעות בני האדם;²²⁷ אמנם לא נהרג כי אם אלהים העלהו אליו, כי אדיר ויודע כל. (קמ"ח) אך לפני מותם כל אנשי הכתב יאמינו בו,²²⁸ וביום התקומה יעיד בהם. (קמ"ט) ליהודים אסרנו הרבה מהדברים אשר התרנו להם מקדם על מרים ועל שובם מאחרי ד‘.²²⁹ (ק"נ) על אשר נתנו כספם בנשך ויבלעו את הון בני האדם; גדול יהיה עונש הבוגדים האלה. (קנ"א) אך לדבקים בד’ ולמאמינים בכל אשר גולה לך ולנביאים אשר היו לפניך ומתפללים וחוננים דלים ומאמינים באלהים וביום האחרון, להם שכר גדול מאתי. (קנ"ב) אמנם גלינו לך את סודנו כאשר גלינוהו לנח ולנביאים הבאים אחריו, לאברהם, לישמעאל, ליצחק, ליעקב ולשבטים, לישו, לאיוב, ליונה, לאהרן ולשלמה; גם נתנו לדוד את זמירות ישראל. (קנ"ג) במשה דבר אלהים פה אל פה. (קנ"ד) הנביאים בשרו טוב וגם הוכיחו, למען לא ימצאו בני אדם תואנה באל לכסות את פשעיהם אחרי שלחו להם את שלוחיו,²³⁰ כי אל אדיר ויודע כל. (קנ"ה) אלהים יעיד באשר גלה לך בחכמתו; גם המלאכים יעידו; אמנם דיך עדות אל. (קנ"ו) הבוגדים המתעים את בני האדם מאמונתם לא ישובו מדרך פשעם. (קנ"ז) לא יאבה ד' סלוח לבוגדים בו לעושי הרע; לא ינחם בדרך הטוב. (קנ"ח) לבאר שחת יורידם, ועד עולמי עד ישבו בה; וזה נקל לאלהים. (קנ"ט) בני אדם! השליח הביא לכם את האמת מאלהיכם; האמינו בו וטוב לכם; ואם לא תאמינו בו, כל אשר בשמים ובארץ לד' הוא,²³¹ כי הוא אדיר ויודע כל. (ק"ס) אנשי הכתב! אל תשיגו גבולי אמונתכם,²³² אל תענו באלהים כי אם האמת! (קס"א) באמת, המשיח ישו בן מרים שליח ד' היה דברו ורוחו אשר שם במרים.²³³ (קס"ב) האמינו בד' ובנביאו ואל תוציאו את הדבר: שלוש! ²³⁴ חדלו לכם מזאת, אז טוב לכם. אין אלהים כי אם אחד; חלילה לו להוליד בן! (קס"ג) לו כל אשר בשמים ובארץ, ואין עוזר מבלעדו. (קס"ד) ישו איננו גבה לבב, כי יכלם להיקרא בשם: עבד ד‘; גם המלאכים העומדים על כסא אל אך משרתיו המה. (קס"ה) וכל אשר יבזה בעיניו להיות עבד ד’, אלהים יביאו לפניו במשפט ביום התקומה. (קס"ו) ולמאמינים ולעושי הטוב ישלם את פעלם, ויוסיף להם את גמולם כרוב חסדיו; אך לגאים ולגבהי לבב עונש גדול יהיה. (קס"ז) ולא יהיה להם עוזר ומושיע מבלעדי אל. (קס"ח) בני אדם! עתה נהיו לכם מופתים מוכיחים מאת אדוניכם, ונופיע עליכם כאור גדול. (קס"ט) המאמינים באל ודבקים בו, הוא יחנם כרחמיו וכרוב חסדיו וינחם בדרך הטוב. (ק"ע) ואם עוד ישאלוך,²³⁵ דבר אליהם לאמור: (קע"א) זאת חוקת אל על דבר אחיכם הרחוקים לכם: (קע"ב) איש כי ימות ובנים אין לו כי אם אחות, חצי נחלתו לה תהיה;²³⁶ ואם היא תמות הוא יירש את כל נחלתה. (קע"ג) ואם תהיינה לו שתי אחיות, תנחלנה שתי שלישיות מירושתו.²³⁷ (קע"ד) ואם יש לו אחים ואחיות, לכל זכר יהיה חלק שתי נקבות. (קע"ה) כן יורכם אל, למען לא תשגו, כי הוא יודע כל.

5. חזון השולחן²³⁸

נגלה במדינה ובו מאה ועשרים פסוקים

בשם אללה הרחמן והרחום

(א) אתם המאמינים! הקימו את בריתכם! ²³⁹ כל הבהמה תאכלו זולתי אשר נאסר לכם;²⁴⁰ ואל תצודו ציד בעלותכם אל החג;²⁴¹ כי אלהים מצווה את אשר יחפוץ. (ב) אתם המאמינים! אל תחללו את מנהגי ד‘²⁴² ואת החדש חרם²⁴³ ואת הזבחים ואת עטרותיהם;²⁴⁴ ואל תענו את העולם אל החג למען הפיק רצון מד’. (ג) ואל תסיתכם שנאת האנשים, אשר מנעוכם מלכת אל היכל חרם, לעבור על מצוות אל! עזרו איש את אחיו לעשות צדק ומשפט ולא לעשות עוול ואת הרע בעיני ד‘! אל תיראו כי אם את אלוהים כי נורא הוא בייסרו. (ד) אל תאכלו את הנבלה ואת הדם ואת החזיר ואת אשר לא נשחט בשם ד’,²⁴⁵ ואת החנוקה ואת השבורה ואת הנפולה ואת הנגוחה מקרני בהמה אחרת, ואת הטרפה, אם לא שחטתוה כמשפט טרם מותה ואת הזבוחה על הגל.²⁴⁶ אל תחלקו ביניכם על פי הגורל.²⁴⁷ אוי ביום ההוא לשבים מאחרי דתכם! ²⁴⁸ אל תיראו כי אם אותי. (ה) היום הזה השלמתי לכם את אמונתכם, ואחון אתכם בתתי לכם את האיסלאם למען תאמינו בו; וכל העובר על דברי מחוסר ולא בזדון²⁴⁹ לו אל סלח ורחום הוא.²⁵⁰ (ו) ישאלוך, מה יאכל להם;²⁵¹ אמור: את כל הטוב לכם תאכלו ואת כל הציד אשר צדו לכם חיותיכם הלמודות לצוד ציד כמו הכלבים, והמיתוהו כאשר הורכם אל.²⁵² את כל אשר תצודינה לכם אכלו, ובאכלכם ממנו זכרו את ד' ויראוהו,²⁵³ כי הוא יודע לחשב. (ז) היום הזה יאכל לכם כל הטוב לכם, גם מאכלי אנשי הכתב; וגם מאכליכם יאכלו להם.²⁵⁴ גם תוכלו לקחת נשים חופשיות מאמינות בדתכם,²⁵⁵ וגם נשים חופשיות מאת האנשים אשר קבלו לפניכם את הכתב, אם תתנו להן את מהרן ותצניעו לכת עמהן, ואל תעשון למנאפות ושגלים. וכל המכחש באמונתו, שווא פעלו ויספה בעולם הבא.²⁵⁶ (ח) אתם המאמינים! אם תקומו להתפלל רחצו את פניכם ואת ידיכם עד הזרוע, ושטפו במים את ראשיכם ואת רגליכם עד הארכובה; ואם נטמאתם בבואכם אל נשיכם, רחצו את כל בשרכם. (ט) ואם תחלו או תהיו בדרך, או תסכו את רגליכם או נגשתם אל אשה ולא תמצאו מים, קחו חול דק ושימו ממנו על פניכם ועל רגליכם. לא יכביד אל את עולכם, כי אם יטהרכם וירחמכם למען תודו לו. (י) זכרו את רחמי ד' ואת הברית אשר כרת לכם באמרכם: שמענו והקשבנו. יראו את ד' כי הוא יודע את כל חדרי הלב. (י"א) אתם המאמינים! דרשו את האמת בהעידכם לפני האלוהים; ולא תסיתכם שנאתם את איש לעשות עוול; אך צדק תרדפו; זאת תקריבכם אל מעגל היושר. אך את ד' תיראו, כי הוא יודע את פעלכם. (י"ב) אלהים בשר למאמינים ולעושי טוב כפרת עוונותיהם ושכר גדול. (י"ג) ולבוגדים ולמשקרים באותותיי בשר כי יהיו מחברת שאול תחתית. (י"ד) אתם המאמינים! זכרו את אשר היטיב אתכם ד' בשלוח אויביכם את ידיהם בכם וישיבם אלוהים מעליכם; לכן יראוהו, ואך בו שימו את מבטחכם. (ט"ו) אלוהים כרת ברית לבני ישראל, ויבחר מהם שנים עשר נשיאים, ויאמר: עמכם אהיה, אם תתפללו ותחוננו דלים, ותאמינו בנביאי ותתמכו את ידיהם, ותלוו את אלוהים כסף בנשך,²⁵⁷ אז אכפר בעד חטאותיכם ואביאכם אל גנות ובתוכם נחלי מים; וכל השב מאחורי אל דרך פשעו, תעה מני דרך. (ט"ז) ויען כי הפרו את בריתם, לכן אררנום ונקשה את לבם, על אשר העתיקו את דברי ממקומם וישכחו את אשר הזהרתים.²⁵⁸ ואתה אל תחדל מגלות את כחשיהם. רק מעט מהם, אשר לא אנשי מרמה הם; אמנם סלח ומחל להם, כי אל אוהב את עושי הטוב. (י"ז) גם לאומרים: נוצרים אנחנו כרתנו ברית; אמנם גם הם שכחו קצת מאשר צוו;²⁵⁹ לכן שתנו איבה ושנאה ביניהם עד יום התקומה.²⁶⁰ אז יראם אלהים את אשר עשו. (י"ח) אנשי הכתב! הנה בא שלוחנו אליכם, להורותכם בכתב הרבה מקומות אשר השמטתם;²⁶¹ גם ישמיט רבים ממנו.²⁶² עתה נגה אליכם אור וכתב יושר מאלוהיכם, בהם ינחה אלהים את האנשים, אשר חפצם בתורתו, על דרך השלום ויוציאם מאפלה לאור כרצונו, וידכם במעגל יושר. (י"ט) אכן בוגדים הם האומרים: ישו בן מרים אלוהים הוא. אמור אליהם: מי יוכל לעצר באל, אם יאבה להכחיד את ישו בן מרים ואת אמו עם כל יושבי הארץ? (כ) הלא לד' המלוכה על כל אשר בשמים ובארץ ועל כל אשר ביניהם? כל אשר חפץ עשה, כי הוא אדיר על כל. (כ"א) היהודים והנוצרים אומרים: אנחנו בני אל וידידיו. אמור אליהם: מדוע מייסרכם אלהים על עוונותיכם? לא כי אך בשר אתם כשאר יצוריו! הוא יסלח לטוב בעיניו וייסר את הרע בעיניו. לד' המשרה על כל אשר בשמים ובארץ ועל כל אשר ביניהם, ואליו תשובו. (כ"ב) אנשי הכתב! הנה בא אליכם שלוחנו לעת ימים אחרי נביאים אחרים; למען לא תאמרו: לא בא אלינו מבשר ומזהיר עתה הנה בא מבשר ומזהיר; ואל אדיר על כל. (כ"ג) זכרו את אשר אמה משה אל עמו: עמי1 זכור את הטובה אשר גמל לך ד' בהשימו עליך מלכים ונביאים, ויתן לך את אשר לא נתן לכל עמי הארץ. (כ"ד) ועתה עברו בארץ הקדושה, אשר הנחיל ד' אתכם. אל תשובו,²⁶³ פן תאבדו ותספו! (כ"ה) ויענו: משה! רפאים יושבים בה; לא נעבר עד הגרשם. אחרי הגרשם נבוא שמה. (כ"ו) ויאמרו שני אנשים יראי אלוהים המכירים את חסדי ד‘: עברו את שער העיר, ואחרי עברכם אותו, התשועה תהיה לכם בטחו בד’, אם מאמינים אתם!- (כ"ז) ויענו:²⁶⁴ משה! לא נעבור כל עת היותם שמה;²⁶⁵ לך אתה ואדונך והלחמו; ואנחנו נישאר פה. (כ"ח) ויאמר משה: אדוני, אין לי המשרה כי אם על נפשי ועל נפש אחי; הבדל נא בינינו ובין העם הבוגד הזה! (כ"ט) ויען ד‘: החרמה להם הארץ ארבעים שנה; וכל העת הזאת יהיו תועים בארץ; אל תשים את לבך על העם הבוגד הזה! (ל) ספר להם את מעשי שני בני אדם, כאשר היה באמת. בהקריבם את מנחתם וירצה אלוהים את קרבן האחד ואת קרבן האחד לא רצה; ויאמר קין: אהרגך! ויען הבל: אלוהים לא ישע כי אם אל קרבן הצדיקים. (ל"א) ואם תשלח את ידך להרגני, אני לא אשלח את ידי להרגך, כי ירא אנכי את ד’ אדון העולמים! (ל"ב) מי ייתן ותישא את עווני את עוונך, ותהיה מחברת שאול תחתית! זה חלק הרשעים. (ל"ג) אמנם קין הקשה את לבו ויהרג את אחיו; ויהי ממספר הבוגדים. (ל"ד) וישלח אלהים עורב אשר גרר את האדמה להורות את קין איך יכסה את נבלת אחיו;²⁶⁶ ויאמר קין: אוי לי כי אין בי חכמת העורב הזה, למען אוכל כסות את נבלת אחי! ויהי ממספר השבים מדרך פשעם. (ל"ה) לכן צווינו את בני ישראל: איש כי יכה נפש אחת אם לא משילום²⁶⁷ או על אשר השחית בארץ,²⁶⁸ יחשב לו כאילו המית את כל בני האדם;²⁶⁹ ואיש כי יחיה נפש אחת כאילו חיה את כל בני האדם. (ל"ו) כבר באו אליהם שלוחינו במופתים גדולים;²⁷⁰ ובכל זאת רובם ישחיתו בארץ. אמנם גמול הממרים את ד' ונביאו ומשחיתים בארץ יהיה: או יומתו, או ייתלו או תגדענה ידיהם ורגליהם²⁷¹ זאת הפך האחרת או יגורשו מן הארץ. (ל"ז) זה חלקם בעולם הזה, וגם בעולם הבא להם עונש גדול. (ל"ח) אך לשבים מפשעם טרם הכניעכם אותם²⁷², דעו כי אלהים סלח ורחום הוא. (ל"ט) אתם המאמינים! יראו את ד' ודבקו בו והלחמו לאמונתו למען תצליחו. (מ) אמנם הבוגדים, גם אם יהיו להם כל אוצרות התבל ועל כל אלה כדי לפדות את נפשם ביום התקומה, לא ילקח מהם כופר; ולהם עונש גדול. (מ"א) הם יבקשו להינצל מאש שאול תחתית; אך לא יצאו משם, ועד עולמי עד יישאו את עוונם. (מ"ב) לגנב ולגונבת תקוצו את ידיהם על חטאם. העונש המזהיר הזה מאלוהים הוא, כי הוא אדיר ויודע כל. (מ"ג) ואיש כי ינחם על פשעו ויעזבהו, ירצה מד‘, כי אל סלח ורחום הוא. (מ"ד) השלוח! אל תתעצב אל לבך על ממהרים לבגוד בך ועל האומרים: מאמינים אנחנו ולבם בל עמם, או על היהודים המקשיבים אל דברי שקר ואינם שומעים כי אם לקול האנשים אשר לא יבואו אליך²⁷³. הם²⁷⁴ מעתיקים את דברי הכתב ממקומם, ואומרים: אם הספר הזה²⁷⁵ יובא אליכם, קבלוהו; ואם לא, השמרו מפניו! אל תליץ לאל בעד האנשים אשר בלבו לנסותם; אלהים לא יטהר את לבם; יבושו בעולם הזה ויוסרו בעולם הבא. (מ"ה) אך על דברי שקר הם מקשיבים, ואוכלים את אשר לא ייאכל להם.²⁷⁶ אם יבואו אליך²⁷⁷, הוכח ביניהם, או הבדל מאתם; ואם תפרד מעליהם, לא יוכלו לך. ואם תוכיח ביניהם, אך בצדק תשפוט, כי אל אוהב את הצדיקים. (מ"ו) אמנם איך יועצו אתך, באשר להם התורה ומשפטי אל? הם ישובו מאחוריך,²⁷⁸ כי אינם מאמינים. (מ"ז) גילינו את התורה, קו הישר ואור החיים; בה שפטו הנביאים הישרים את היהודים; גם החכמים והסופרים שפטו כדבר אל אשר צוום, ויעידו עליו. (מ"ח) אל תירא מלפני האנשים כי אם מלפני, ואל תמכור את אותותי בלא הון, כי כל איש אשר לא ישפוט כדבר אל, ממספר הבוגדים הוא. (מ"ט) צווינו אותם לתת נפש תחת נפש, עין תחת עין, אף תחת אף, אוזן תחת אוזן, שן תחת שן, חבורה תחת חבורה, הכל בשילום; ובכפר יוכל לכפר בעדו. וכל איש אשר לא ישפוט כדבר אל, ממספר הבוגדים הוא. (נ) ונדריך בעקבותיהם²⁷⁹ את ישו בן מרים לקיים את התורה אשר בידיהם, ונתן לו את האיוואנגיליאום קו הישר ואור החיים ותשלום התורה אשר בידיהם, שביל אמונה וזכרון עולם. (נ"א) אנשי האיוואנגיליאום ישפטו כדבר אל; וכל אשר לא ישפוט בו, ממספר הבוגדים הוא. (נ"ב) ונגלה לך את הקוראן באמת, לקיים את כתביהם אשר בידיהם, ונתנוך צופה עליהם. שפוט כדבר אל אשר גלה לך, ואל תשמע בקולם לסור מאחרי האמת אשר היתה לך למנה. לכל עם נתנו חוק ומנהג. (נ"ג) לו חפץ ד’, שמכם לעם אחד; אמנם הוא יבחנכם באשר גלה לכם.²⁸⁰ הפתלו איש עם אחיו בעשות טוב, כי כולכם תשובו אל אל; והוא יורכם את אשר הריבותם עליו.²⁸¹ (נ"ד) ואתה שפוט ביניהם כדבר אל, ואל תשמע לקולם. השמר מפניהם, פן יסיתוך לשוב מאחרי ד' ומדברו אשר שלח לך. ואם יפנו אליך עורף, דע, כי אל ייסרם על עוונותיהם. אכן רב האנשים בוגדים המה. (נ"ה) היבקשו חכמה מאת הפתיות?²⁸² מי יורה דעת את עם משכיל יותר מאל? (נ"ו) אתם המאמינים! אל תכרתו ברית אהבה ליהודים ולנוצרים, כי רק איש את אחיו יעזרו;²⁸³ ואיש מכם כי יתרועע להם, יהיה כמוהם; אמנם אל לא ינחה את הבוגדים. (נ"ז) תביט במהר רכי הלבב לבוא אליהם לאמור:²⁸⁴ יראים אנחנו, פן יקראנו אסון; ואם ייתן ד' לכם את התשועה ויפליא לעשות לכם, אז ינחמו על אשר כחדו בקרב לבם. (נ"ח) אז יאמרו המאמינים:²⁸⁵ האלה האנשים אשר נשבעו בד' להיות עמכם? שווא פעולתם ויחד ייספו. (נ"ט) אתם המאמינים! מי בכם ישקר באמונתו ישים ד' תחתיו עם אחר דבק בו ומוצא חן בעיניו, חונן את המאמינים ומייסר את הבוגדים ונלחם לאמונת אל, ולא יפחד משפתי הולכי רכיל. החסד הזה מאלהים, הוא יתנהו למי יחפוץ בו, כי אדיר הוא ויודע כל. (ס) מגנכם ד' ושלוחו והמאמינים המתפללים וחונני דלים ומשתחווים לד‘; כל הדבק בד’ ובשלוחו ובמאמינים, מחברת ד' הוא, ובכל דרכיו ישכיל. (ס"א) אתם המאמינים! אל תתרועעו לאנשים אשר קבלו לפניכם את הכתב, ולא לבוגדים הלועגים וחורקים שן לאמונתכם; יראו את ד‘, אם מאמינים אתם! (ס"ב) אל תארחו לחברה עם האנשים הלועגים לכם ומשחקים בקראכם אותם להתפלל כי גוי אובד עצות המה. (ס"ג) אמור אל אנשי הכתב: הלא נפרדים אתם ממנו על אשר אנחנו מאמינים באלוהים ובאשר גלה לנו ולאנשים אשר היו לפנינו, ויען רבכם כי חוטאים המה? (ס"ד) אמור אליהם: האוכל לבשר לכם רע מגמול ד’? האנשים אשר אררם אלוהים, ואשר חרה אפו בהם, שם לקופים ולחזירים;²⁸⁶ והרודפים אחרי התעות הרעו לנפשם כי סרו מדרך הטוב. (ס"ה) אם יבואו אליכם, יאמרו: מאמינים אנחנו; אמנם לא האמינו בבואם ולא האמינו בצאתם; אכן אלוהים יודע את אשר מכחדים בקרב לבם. (ס"ו) תראה רבים מהם ממהרים לעשות עוול ולאכול את אשר נאסר להם; אמנם כל אשר עושים, הוא לרעתם. (ס"ז) כם חכמיהם וסופריהם לא יוכלו לעצור בהם מדבר מרמה ומאכול את האסור להם; אולי להם על פועלם! (ס"ח) היהודים אומרים: יד אל קפוצה;²⁸⁷ אמנם ידיהם קפוצים, ארורים הם על אמרי פיהם! לא כי ידי אל פתוחות למען פזר למי יחפוץ בו. (ס"ט) החזון אשר נהיה לך מאת אדוניך²⁸⁸ ירבה את פשעם ואת מעלם. איבה ושנאה שתנו ביניהם עד יום התקומה. (ע) מדי בערם את אש המלחמה אלוהים יכבהו. בלבם להשחית בארץ; אמנם אל שונא לרשעים. (ע"א) לו יאמינו אנשי הכתב וייראו את אלוהים, אז נכפר בעד חטאותיהם ונושיבם אל גנות מלאים כל טוב. אם יישמרו את התורה ואת האיוואנגיליאום ואת אשר גלה להם מאדוניהם, יאכלו מטוב השמים ומשמני הארץ; אכן יש בהם תמימי דרך, אך רובם עושי עוול המה. (ע"ב) השליח! הגד את כל אשר נגלה לך; ואם לא תעשה זאת, ולא תגיד את בשורתך,²⁸⁹ אלוהים יצילך מהאנשים, כי אל לא ינחה את עם הבוגד. אמור אליהם: אנשי הכתב! אין מאומה בידיכם בלתי אם תשמרו את התורה ואת האיוואנגיליאום ואת אשר גלה לכם מאת אלוהיכם. אמנם רובם יוסיפו למרות באל, ולחטוא אחרי דברך אליהם. אל תתעצב אל לבך על העם הבוגד הזה! (ע"ג) באמת, כל המאמינים אם יהודים אם שבא אם נוצרים; אם יאמינו באלוהים וביום האחרון ויעשו את הישר בעיני ד‘, לא תאנה אליהם רעה ופחד. (ע"ד) בכרתנו ברית לבני ישראל, שלחנו אליהם נביאים; ובבואם אליהם בדברים אשר לא ישרו בעיניהם, ענו בהם שקר ומקצתם הרגו. (ע"ה) הם דימו בנפשם כי יינקו מהעוון הזה; עוורים וחירשים היו. וגם אם היטיב ד’ להם, עצמו את עיניהם והכבידו את אוזניהם; אמנם אל יודע את פועלם. (ע"ו) האומרים: ישו בנן מרים אלוהים הוא בוגדים המה. הלא דברי ישו: בני ישראל! עבדו את ד‘, אדוני ואדונכם! כל המדמה אל ליצור אין לו חלק בגן העדן, ושאול תחתית תהיה מושבו; ולרשעים אין עזר. (ע"ז) גם האומרים: אלוהים הוא השלישי מהשלושה בוגדים הם; כי אין אל מבלעדי אל; אם לא יחדלו מדבר כן, גדול יהיה עונשם. (ע"ח) הלא ישובו אל ד’ ויכפרו את פניו? אל סלח ורחום הוא. (ע"ט) ישו בן מרים אך שלוח היה כשלוחים אשר היו לפניו; ואמו אך אשה היתה כשאר הנשים;²⁹⁰ שניהם אכלו לחם.²⁹¹ הבט וראה את המופתים אשר נתנו להם, ואיך סרו מני דרך. (פ) אמור אליהם: התעבדו מבלעדי אל יצור אשר לא יוכל להיטיב או להרע לכם? הלא אל שומע ויודע כל! (פ"א) אמור אליהם: אנשי הכתב! אל נא תשיגו את גבולי אמונתכם נגד האמת; ואל תשמעו לקול האנשים אשר תעו והתעו אתכם;²⁹² הם תעו מני דרך. (פ"ב) בני ישראל הבוגדים כבר קללו מלשון דוד וישו בן מרים, על אשר מרו וחטאו ולא עצרו איש את אחיו מעשות רע; אוי להם על פועלם! (פ"ג) תראה בהשיתם את ידיהם עם הרשעים; אוי להם על אשר הכינה לה נפשם.²⁹³ חרון אף ד' ייחר בהם, ועד עולמי עד יוותרו בעונשם. (פ"ד) לו האמינו באלוהים ובנביאים ובאשר גלה להם לא התרועעו אל הבוגדים; אך רובם חוטאים המה. (פ"ה) תמצא, כי היהודים ועובדי אלילים הם השונאים הגדולים מכל בני האדם למאמינים; גם תמצא, כי האנשים האומרים: נוצרים אנחנו טובים לך מכל בני האדם, על אשר להם כוהנים וכמרים,²⁹⁴ ויען לא גבה לבם.²⁹⁵ (פ"ו) אם ישמעו את אשר גלה לשליח, תראה את עיניהם יורדות מים²⁹⁶ מששון על האמת הנודעת להם, ויאמרו: אדוננו! מאמינים אנחנו בך; כתבנו בספר המעידים בך! (פ"ז) ומדוע לא נאמין באלהים ובאמת אשר שלח אלינו; ולא נאבה כי יושיבנו אל בין תמימי דרך? (פ"ח) ועל דבריהם אלה יושיבם אלוהים בגנות ובתוכם נחלי מים, ועד עולמי עד ישבו בהם. זה גורל הצדיקים; והבוגדים אשר ענו שקר באותותינו יהיה מחברת שאול תחתית. (פ"ט) אתם המאמינים! אל תאסרו על נפשכם את הטוב אשר התיר ד' לכם, ואל תעברו על מצוותיו,²⁹⁷ כי שונא הוא לעוברים על מצוותיו. (צ) אכלו את אשר ד' נתן לכם לאכלה, את הטוב ואת המותר לכם; ויראו את ד‘, אשר אתם מאמינים בו. אלוהים לא ייסרכם על אשר מיהרתם לבטא בשפתיכם; אמנם לא ינקה אתכם על אשר נשבעתם בפני בית דין. כפרתו תהיה:²⁹⁸ לזון עשרה אביונים במזון אשר תכינו למשפחתכם; או להלבישם; או לפדות שבוי. כל אשר לא תשיג ידו, יצום שלושת ימים. זאת כפרת שבועותיכם אשר מיהרתם לבטא בלי דעת. לכן שמרו את שבועותיכם! - אל יראה לכן את אותותיו למען תודו לו. (צ"א) אתם המאמינים! היין והשחוק והפסילים והחלוקה על פי גורל²⁹⁹ תועבת ד’ ומעשה שטן המה; חדלו מהם למען ייטב לכם! ביין ובשחוק השטן ישית איבה ושנאה ביניכם וימנעכם מזכור את ד' ומהתפלל אליו. הלא תחדלו מהם? שמעו לקול ד' ונביאו והשמרו! ואם תסורו ממנו, דעו כי על נביאכם היה להזהירכם. (צ"ב) המאמינים ועושי טוב לא יישאו חטא על התענגם בהם³⁰⁰ מקדם,³⁰¹ אם יראים עתה את האלוהים ומאמינים ועושים את הטוב בעיניו, וגם ייראו את אלוהים ויעשו טוב; כי אל אוהב את עושי הטוב. (צ"ג) אתם המאמינים! אלוהים ינסה אתכם בציד,³⁰² אם תצודוהו בידיכם או ברמחיכם, למען יכיר אל את מכבדיו; וכל העובר על דברו, לו עונש גדול. (צ"ד) אתם המאמינים! אל תמיתו ציד בעלותכם אל החג; וכל איש אשר יזיד לצוד, ישלם כמספרו בהמות אחרות ככל אשר יושת עליו מפי שנים אנשים תמימי דרך מקרבכם; וזה יקרב קורבן אל הקאבא; או יתן מזון לדל או יצום למען כפר בעד חטאתו. (צ"ה) את אשר נהיה, כבר סלח אל, וכל המוסיף לחטוא נקום ינקם, כי אל אדיר ונוקם הוא. (צ"ו) ציד המים³⁰³ מותר לכם, ויהיה לכם ולעוברי דרך לאכלה; אך ציד הארץ אסור לכם בעלותכם אל החג. יראו את ד' אשר אליו תשובו. (צ"ז) אלוהים נתו את הקאבא בית המקדש ומעון לבני האדם ויצוום על החדשים הידועים³⁰⁴ ועל הזבחים עם עטרותיהם,³⁰⁵ למען תדעו, כי אל יודע את כל אשר בשמים ובארץ, ואין נסתר מנגד עיניו. דעו כי נורא אלוהים בהשיבו נקם; אכן גם סלח ורחום הוא. (צ"ח) על השליח להזהירכם; ואלוהים יודע את אשר תכחדו ואת אשר תעלימו. (צ"ט) אל נא ישוו בעיניך הטוב והרע, גם אם תועלת הרע תסיתך! יראו את ד' כל חכמי לב, למען ייטב לכם. (ק) אתם המאמינים! אל תשאלו לדברים המדיבים את נפשכם בדעתכם אותם! ³⁰⁶ אמנם אם תשאלו להם אחרי הינתן לכם הקוראן,³⁰⁷ יגולו לכם, ואלהים ישא לפשעכם,³⁰⁸ כי סלח ורחום הוא. גם האנשים אשר היו לפניכם שאלו להם, ובכל זאת לא האמינו.³⁰⁹ (ק"א) על בחירה, סאיבה, צוצילה חמי לא צווה אל דבר;³¹⁰ אך הבוגדים ידברו כזבים באל, ורובם בוערים המה. (ק"ב) ואם יאמר להם: לכו בתורת אל ונביאו! יענו: תורת אבותינו דיינו; אמנם הלא אבותיהם בוערים היו ותעו מני דרך? (ק"ג) אתם המאמינים~ השמרו לשלום נפשותיכם, ולא יוכלו התועים להרע לכם, באשר תלכו בדרך הטוב. אל ד' תשובו כולכם, והוא יגיד לכם את אשר עשיתם. (ק"ד) אתם המאמינים! איש מכם, כי יקרבו ימיו למות, ותגיע עתו לצוות לביתו, קחו שני עדים מקרבכם,³¹¹ ישרי לב; ואם תשיגכם המוות פתאום בהיותכם בדרך, תקחו גם אנשים אשר לא מקרבכם המה. (ק"ה) אחרי התפללכם הסגירום,³¹² אם לא תאמינו בתום לבבם, למען ישבעו באלוהים ויאמרו: לא נמכר את עדותנו בשוחד, גם לטובת איש קרוב ולמת; לא נכחד את עדות אל, פן נחטא לאלוהים. (ק"ו) ואם נודע כי עשו עוול, יקומו שני עדים אחרים קרובי המת, אשר הוכיחום על כחשם, וישבעו באלוהים לאמור: כנים דברינו מדברים האנשים האלה; אין אשמה בנו; ואם לא כדברנו הוא, נהיה ממספר הבוגדים. (ק"ז) גם נקל לעשות, כי יעידו בפניהם,³¹³ אם לא ייראו פן ישבעו נגד שבועתם.³¹⁴ לכן יראו את ד' ושמעו בקולו, כי לא ינחה את עם בוגד. (ק"ח) ביום ההוא³¹⁵ יקבץ אלוהים את כל הנביאים ויאמר: דבר מה הושב לכם?³¹⁶ יענו: איננו יודעים; אמנם אתה יודע את כל נעלם. (ק"ט) אז יאמר אלוהים: ישו בן מרים~ זכור את הטובה אשר גמלתי אותך ואת אמך, אזרתיך ברוח הקודש, ומען תטיף לאנשים בעודך ילד ואחרי גדלך. (ק"י) הוריתיך את הכתב ואת החכמה, את התורה ואת האיוואנגיליאום; ברצוני יצרת דמות עוף מחומר,³¹⁷ ותפח בו רוח חיים ברצוני, ויהי לנפש חיה. עור ומצורע רפאת ברצוני, ותוציא משחת את המתים. מנעתי מבני ישראל לשלוח יד בך, בתתך להם מופתים גדולים; והבוגדים אמרו: אך שקר הוא! (קי"א) בצווי את תלמידיך, כי יאמינו בי ובשלוחי, ויענו: מאמינים אנחנו; העד בנו, אם שלמים אנחנו איתך. (קי"ב) זכור את אשר אמרו התלמידים; ישו בן מרים! היוכל אדונך להוריד לנו שולחן מן השמים?³¹⁸ ויען: יראו את ד‘, אם מאמינים אתם! (קי"ג) ויאמרו: האכילנו נא ממנו, למען ישקט לבבנו, ונדע כי אמת אתך; אז נעיד בך. (קי"ד) ויען ישו בן מרים: ד’ אלוהינו! שלח לנו שולחן מן השמים, למען יהיה לנו היום הזה יום מועד לגדול ולקטן ממנו ומופת מאתך. זוננו כי אתה הטוב והמטיב! (קט"ו) ויאמר ד‘: לכן אוריד לכם שולחן מן השמים; וכל איש אשר לא יאמין בי אחרי כן, אייסרנו כאשר עוד לא יסרתי יצור תבל עד הנה. (קט"ז) ואם ישאל אלוהים את ישו לאמור: ישו בן מרים! הדברת אל האנשים: עבדו אותי ואת אמי מבלעדי אל? יענה: חלילה לי מדבר כזב! לו דברתיו כי אז ידעתו; כי אתה יודע את כל אשר בקרבי, ואני אינני יודע את אשרבקרבך; כי אתה יודע את כל הנעלם. (קי"ז) לא דברתי אליהם כי אם את אשר צוויתני לאמור: עבדו את ד’, אדוני ואדונכם! ואעיד בם כל עת היותי עמהם; ועתה אחרי קחתך אותי מאתם, אתה שומרם, כי אתה תעיד בכל. (קי"ח) אם תייסרם, עבדיך הם; ואם תסלח להם, אתה אדיר ויודע כל. (קי"ט) ואלוהים יאמר: היום הזה איטיב לתמימים על תומם; יבואו אל גנות ובתוכם נחל מים, ועד עולמי עד ישבו שם. אל חפץ בהם, והם יחפצו בו. גדול יהיה הששון הזה! (ק"כ) לד' המלוכה על כל אשר בשמים ובארץ ועל כל אשר בהם; הוא אדיר על כל.

6. חזון הבהמה³¹⁹

נגלה במדינה ובו מאה וחמש וששים פסוקים

בשם אללה הרחמן והרחום

(א) השבח לאלוהים בורא שמים וארץ, יוצר אור וחושך; ובכל זאת³²⁰ הבוגדים ידמוהו אל יצור. (ב) הוא יצרכם מחומר, וישם גבול לימי חייכם, ויתן חוק ימי הארץ;³²¹ ובכל זאת אתם מריבים בו. (ג) הוא אלוהים בשמים ובארץ; הוא יודע את אשר תגלו ואת אשר תכחדו; הוא יודע את כל מעשיכם. (ד) לא בא אליהם³²² אותו מאותות אדוניהם כי מרדו בו. (ה) הם יענו שקר באמת הבאה אליהם; אמנם יודע להם, את אשר עתה לועגים עליו. (ו) הלא ידעו, כי השמדנו כמה דורות אשר היו לפניהם, אשר מגוריהם בארץ לא היו כמגוריכם?³²³ ונמטר עליהם גשם לרב, ואל נהרותיהם נבקעו מעיינות תהום; וייכחדו מן הארץ על עוונותיהם, ונשם דור אחר תחתיהם. (ז) הם אומרים: אם לא ישלח אלינו מלאך, לא נאמין; גם אם שלחנו אליהם מלאך, כן הדבר, לא ישובו מדרכם. (ח) גם אם שלחנו אליהם מלאך, הלבשנוהו בבגד אדם, כאשר הם נלבשים;³²⁴ ולו שלחנו אליך ספר כתוב על גוויל, הבוגדים ממשוהו בידיהם, ואמרו: אך שקר גלוי הוא.³²⁵ (ט) אמנם לעגו לשלוחי אשר היו לפניך, והעונש אשר לעגו לו בא אליהם. (י) אמור אליהם: עברו בארץ, וראו את אחרית המדברים כזבים באל! (י"א) אמור: למי כל אשר בשמים ובארץ? לאלוהים; הוא שם רחמים חוק לנפשו; הוא יקבצכם ביום התקומה אשר אין ריב בו. אמנם האנשים המשחיתים את נפשם לא יאמינו. (י"ב) על פיו יהיה כל מקרה יום ולילה, כי הוא שומע ויודע כל. (י"ג) אמור: התבקש עזר מאחר זולתי אל בורא שמים וארץ? הוא זן ולא נזון.³²⁶ אמור: אני האמרתי להיות ראש המשלימים,³²⁷ ולא אשתחווה לאל נכר. (י"ד) אם אכעיס את אדוני, יראתי פן יקרני גמול היום הגדול;³²⁸ אשרי הנמלטים ממנו, להם רחמים ושלום רב. (ט"ו) אסון כי יקרך, לא יצילך איש מבלעדי אל; ואם תראה בטוב, ממנו הוא, כי הוא אדיר על כל. (ט"ז) הוא השליט בכל עבדיו, כי הוא חכם לב ויודע כל. (י"ז) אמור: עדות מי הגדולה מכולן?³²⁹ עד ד' ביני ובינכם, ולי גולה הקוראן הזה, להזהיר בו אתכם ואת כל האנשים אשר יגיע עליהם. (י"ח) איך תעידו, כי יש אל זולתי אל? אני לא אעיד עמכם. אין אל זולתי אחד; ולא אשא את עוונכם אם תדמוהו לאל ניכר. (י"ט) האנשים אשר נתנו להם את הכתב, הכירוהו³³⁰ כאשר הכירו את בניהם. אמנם בלבם להשחית את נפשם, ולא יאמינו. (כ) מי רע מעונה שקר באל? אכן הרשעים לא יצליחו. (כ"א) ביום ההוא נקבצם כולם ונשאל את עובדי האלילים: איה האלילים אשר זממתם? (כ"ב) אז לא יהיה להם פתחון פה לדבר, כי אם יאמרו: ד' אלהינו! לא היינו עובדי אלילים. (כ"ג) הבט נא איך יענו שקר בנפשם ואיך יבצר מהם את אשר זממו! (כ"ד) יש מהם אשר ישמע לקולך, אמנם חזקנו את לבם והכבדנו את אוזנם לבלתי שמוע קולך; ובכל האותות אשר יראו לא יאמינו בך; גם יבואו להריב בך; הבוגדים יאמרו: אך שווא הכל! (כ"ה) הם מתעים את נפשם ואת אחרים; אמנם הם משחיתים את נפשם ולא יבינו. (כ"ו) לו תראה בהשליכם אל אש הגיהנום! אז יאמרו: לו תעלנו ארצה! לא נשקר באותות אל, כי אם נאמין. (כ"ז) אז יגלה להם את אשר כחדו מקדם; ולו ישובו ויעלו ארצה, ישובו אל דרך פשעם כי אנשי כזב המה. (כ"ח) הם אומרים; אין חיים זולתי חיי החלד; לא נקיץ משנת העפר. (כ"ט) לו תראה בהראותם לפני אדונם,³³¹ אז ישאלם: האמת זאת?³³² יענו: אמנם ד‘; אז יאמר: קחו את גמולכם על אשר בגדתם בי! (ל) אוי למכחשים ביום הדין עד קרב ימיהם למות! אז יאמרו: אוי לנו כי חטאנו! אז יישאו את עוונם על גוום; מה כבד המשא הזה! (ל"א) חיי העולם הזה אך הבל וריק המה; המעון האחר טוב לצדיקים;³³³ הלא תבינו זאת? (ל"ב) הן ידענו, כי אמרי פיהם יכעיסוך; אמנם הבוגדים לא יוכלו לך, גם אם יריבו באותות אל. (ל"ג) גם בנביאים אשר היו לפניך דברו כזבים; אמנם בענותם בהם שקר ובהכעיסם אותם, אלה הוחילו ודמו עד בא אליהם תשועתנו. איש לא יוכל להמיר את דבר ד’; בזאת הורוך הנביאים אשר היו לפניך. (ל"ד) וגם אם תקוץ מפני שנאתם ותבקש מחלת עפר או סולם לעלות בו השמימה, למען הראותם את אותותיך, שווא תהיה פעולתך; לו חפץ ד‘, הדריך את כולם במעגל ישר. לכן אל תהי סכל! ³³⁴ (ל"ה) הוא יחן את המקשיבים לקולו, ויחיה את המתים; אז ישובו אליו. (ל"ו) הם אומרים; אם לא יביא אלינו אותות מאת אדוניו, לא נשמע לקולו; אמור: לא ייפלא מד’ לעשות מופתים; אך רובם לא ישכילו. (ל"ז) בין בין חיית הארץ ועוף השמים הדואה בכנפיו ובין העם הזה;³³⁵ לא השמטנו מאומה בכתב³³⁶. אולם ישובו אל אדוניהם. (ל"ח) העונים שקר באותותיי חרשים ואלמים הם, בחשכה יתהלכו. אלוהים יתעה את מי יחפוץ, וינחה בדרך הטוב את הישר בעיניו. (ל"ט) אמור: מה תדמו בנפשכם? אם יושב לכם גמולכם מאת האלוהים או יבוא יומכ, התנוסו לעזרה אל אחר מבלעדי אל, אם כנים דבריכם? (מ) אכן לא תבקשו עזר כי אם ממנו, וימלא את משאלותיכם אם יחפוץ; אז תשכחו את אליליכם. (מ"א) כבר שלחנו לפניך נביאים אל העמים, ונייסרם בצרות ורעות למען ייכנעו. (מ"ב) ובכל הצרות והרעות אשר מצאום, הקשו את לבם, והשטן אזרם חיל למעשי ידיהם. (מ"ג) אחרי שכחם את אשר הזהרתים, ונפתח להם את שערי כל הדברים; ובשמחם על אשר הגיע אליהם, אצלנום מהם, ויתאבלו³³⁷. (מ"ד) וייכחד דור החוטאים מן הארץ, תהילה לאדון העולמים. (מ"ה) אמור: התתבוננו בהכבד אל את אוזנכם ובעורו את עיניכם ובחתמו את לבכם? מי יושיעכם מבלעדי אל? ראה את המופתים אשר אנחנו מודיעים אותם, ובכל זאת שבים מאחורי. (מ"ו) התתבוננו בבוא עליכם גמול ד' פתאום או בגלוי?³³⁸ היכרתו אחרים זולתי הרשעים? (מ"ז) לא שלחנו נביאים כי אם לבשר טוב ולהזהיר; וכל המאמין בהם לא יירא ולא יתאבל. (מ"ח) וכל המכחשים באותותי רעה תבוא אליהם על רשעם. (מ"ט) אמור: לא אומר לכם כי אוצרות אלוהים בידי³³⁹, או כי אני יודע את כל הנעלם, או כי מלאך אני; אולם אני הולך בדרך אשר הראיתי;³⁴⁰ היערכו עוורים לפקחים?³⁴¹ (נ) והזהר את יראי אלוהים, כי ישובו אל אדוניהם, וכי מבלעדו אין עוזר ומליץ; למען ישמרו. (נ"א) אל תגרש את הקוראים בשם אדוניהם ערב ובוקר, ומבקשים לראות את פניו³⁴². לא עליך לדעת את מחשבותיהם, ולא עליהם לדעת את מחשבותיך. ואם תגרשם, תהיה ממספר הבוגדים. (נ"ב) כן בחנו אלה באלה, למען יאמרו: האלה האנשים אשר חנן אל? הלא יכיר אל את יראיו?³⁴³ (נ"ג) אם יבואו אליך המאמינים באותותי, אמור אליהם: שלום עליכם! אלהיכם שם רחמים חוק לנפשו; ואיש מכם כי חטא בבלי דעת, ושב מפשעו ונחם עליו, לו אל סלח ורחום הוא. (נ"ד) גלינו את אותותינו, למען יוודע דרך הרשעים. (נ"ה) אמור: לא צוויתי לעבוד את אשר אתם עובדים מבלעדי אל; לא אשלים את חפצכם, פן אשגה ואהיה ממספר התועים. (נ"ו) בתורת ד‘, אשר אתם עונים בה שקר, כל חפצי; אין לאל ידי למלא את משאלותיכם;³⁴⁴ המשפט לאלוהים הוא; הוא יגיד את האמת, כי הוא הטוב מכל המוכיחים. (נ"ז) לו יש לאל ידי למלא את משאלותיכם, כי אז כבר הוכח הריב ביני ובינכם; אמנם אל יודע את הרשעים. לו מפתחות כל הרזים, אשר לא ידע איש זולתו. הוא יודע את כל אשר ביבשה ובים; לא יפול עלה מהעץ בלי דעתו; אין זרע בחיק האדמה, אין לח ואין יבש אשר לא כתוב בספר הנודע.³⁴⁵ (נ"ח) הוא נותן שינה לעיניכם בלילה, ויודע את אשר תעשו ביום; הוא יקיצכם מעפר בבוא עתכם; אז תשובו אליו ויאמר לכם את אשר עשיתם. (נ"ט) הוא השליט בכל עבדיו; הוא יתן לכם צופים;³⁴⁶ ואם יקרבו ימי אחד מכם למות, מלכינו יביאו את המוות ולא יתמהמהו.³⁴⁷ (ס) אז ישובו אל ד’ אלוהיהם, הלא לו המשפט? הוא יודע לחשב. (ס"א) מי יוציאכם מחשכת היבשה והמים,³⁴⁸ אם תכנעו לפניו, ותקראוהו בחדרי לבכם לאמר: הצילנו נא מהצרה הזאת, למען נודה לך? (ס"ב) הלא ד' מצילכם: מכל צרה וצוקה? ובכל זאת אתם עובדים אלוהי נכר! (ס"ג) יש לאל ידו לייסרכם ממעל לכם או מתחת רגליכם,³⁴⁹ ולשלח מדינים ביניכם, למען יזיד איש באחיו. ראה נא את האותות אשר אנחנו נותנים להם למען ישכילו! (ס"ד) אמנם עמך יכחש באמתם; אמור אליהם: לא אהיה עוד מגן בעדכם; לכל דבר הנביא יש קץ לבוא; הן תבינוהו באחריתכם! (ס"ה) ואם תראה אנשים הלועגים לאותותיי, הפרד מעליהם עד ידברו בדבר אחר; ואם ינשה אותך השטן את דברי, אל תשב במושב לצים אחרי שובך לזכרו.³⁵⁰ (ס"ו) לא יחשב לצדיקים; אמנם יזכרוהו למען יחזיקו בתומתם.³⁵¹ (ס"ז) היפרד מעל האנשים הלועגים ובוזים לאמונתם ואין חפצם כי אם בחיי העולם הזה! אמנם הזהירם לאמור: איש כי ישחית את נפשו במעלליו אין לו עוזר ומושיע מבלעדי אל, וכל הכפר אשר יאבה לתת בעד נפשו לא ילקח ממנו. ולכל המשחיתים את נפשם במעלליהם מים רותחים יהיו לברות,³⁵² וגדול יהיה עונשם על אשר בגדו. (ס"ח) הנעבד זולתי אל את אשר לא יוכל להיטיב או להרע לנו, ונלך בעקבותינו הראשונים אחרי הדרך אל אותנו, כאיש אשר יתעהו השטן בארץ גם אם לו אוהבים³⁵³ אשר בלבם להדריכהו במעגל הטוב וקוראים לו: בוא אלינו? אך דרך אל היא הדרך הטובה, והוא צוונו להתחולל לו. (ס"ט) להתפלל לו וליראהו, כי אליו נשוב. (ע) באמת הוא בורא שמים וארץ; הוא ציווה ויעמוד. (ע"א) דברו אמת; לו המשרה ביום היתקע בשופר גדול;³⁵⁴ הוא יודע את כל הנסתרות והנגלות, חכם לב ויודע כל. (ע"ב) זכור את אשר אמר אברהם אל אור אביו.³⁵⁵ האתה עובד אלוהים אחרים? באמת, אתה ועמך שוגים עד מאוד! (ע"ג) אז הראינו את אברהם את מלכות השמים והארץ למען יהיה מן המאמינים.³⁵⁶ (ע"ד) בכסות אותו צעיף הליל ראה כוכב אחד, ויאמר: אך זה אלוהי! אמנם באסף הכוכב את נגהו, אמר: אינני אוהב את אוספי נגהם! ³⁵⁷ (ע"ה) וירא את הירח בצאתו: ויאמר אך זה אלוהי! אמנם בהתקדרו אמר: לולי אלוהים ינחני, גם אני אהיה ממספר העם התועה. (ע"ו) וירא את השמש בצאתו ויאמר: אך זה אלוהי! הוא הגדול מכל היקום; ובבוא גם זה אמר: עמי! נקי אנכי מעבודתך.³⁵⁸ (ע"ז) אשא עיני אל בורא השמים והארץ; אאמין בו, ולא אעבוד אלוהי נכר. (ע"ח) ובהריב עמו עמו אמר: מה תריבון עמדי באל? כבר נחנו בדרך הטוב; לא אירא את היצורים אשר להם תדמוהו, באשר לא ייטיבו ולא ידעו כי אם ברצונו כי הוא יודע כל; הלא תתבוננו? (ע"ט) ואיך אירא את אשר אתם עובדים, באשר לא תכלמו מהשתחוות לאשר לא נתן לכם המשרה עליו?³⁵⁹ אמונת מי הטובה, אם אתם יודעים? (פ) המאמינים ואינם מכסים את אמונתם בעול³⁶⁰ שאננים הם ועל הדרך הטובה. (פ"א) אלה האותות אשר נתנו לאברהם נגד עמו. אנחנו מרימים על מעלת החכמה את הישר בעיננו, כי אדונך חכם לב ויודע כל. (פ"ב) ונתן לו את יצחק ואת יעקב, וננחה את שניהם; ואת נוח ואת דורו נחינו מקדם, ואת דוד ואת שלמה ואת איוב ואת יוסף ואת משה ואת אהרון. כה נתן שכר לעושי טוב. (פ"ג) ואת זכריה ואת יוחנן³⁶¹ ואת ישו ואת אליהו; כולם ממספר הצדיקים. (פ"ד) גם בישמעאל באלישע ביונה ובלוט בחרנו מכל העולם³⁶² ומקצת אבותיהם ובניהם ואחיהם בחרנו וננחם בדרך הטוב. (פ"ה) זה דרך ד‘, אשר בו ינחה את עבדיו היקרים בעיניו. לו עבדו אלוהים אחרים, שווא היתה פעולתם. (פ"ו) לאלה נתנו את הכתב ואת החכמה ואת הנבואה; ואם הלזו³⁶³ לא יאמינו בו, נתנם לעם אשר לא יכחש בהם. (פ"ז) את האנשים האלה נחה אל; לכן לך בעקבותיהם; אמור: לא אשאל מכם שכר על תורתי; אין זאת כי אם הזהרה לבני האדם. (פ"ח) לא יכבדו את אלוהים כאשר עליהם לכבדו באמת; יאמרו: לא גלה אל דבר³⁶⁴ לבני האדם; אמור: מי גלה את הכתב אשר הביא משה, אור חיים וקו הישר לבני האדם, אשר כתבתם על גוויל, והודיתם על קצתו ואת רובו העלמתם,³⁶⁵ ואשר למדתם בו את אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם? ד’, הניחם, למען ישעו בדברי שקריהם! (פ"ט) הספר הזה אשר גילינו, מבורך ומקים את אשר בידיהם.³⁶⁶ הודיעהו בקריה³⁶⁷ ובכל בנותיה! המאמינים בעולם הבא יאמינו בו, וישמרו את עת התפילה. (צ) ומי רע ממדבר כזבים באל ואומר: נקרה אלי דבר ד' ולא נקרה לו, או אומר: אביא חזון, כחזון הזה אשר מאלוהים הוא? -לו תראה את הבוגדים בצוקת מותם, בשלח המלאכים אליהם את ידיהם לאמור: פרקו את נפשותיכם! היום הזה עונשכם יגיעכם על דברכם כזבים באל ולא אמת, ועל שקרכם באותותיו. (צ"א) ועתה הנה באתם אלינו לבדכם³⁶⁸ כאשר בראנוכם מקדם, ותעזבו את חילכם אשר נתנו לכם, ואיננו רואים עמכם את המליצים אשר דמיתם בנפשכם כי הם אוהביכם. עתה הופרה בריתכם אתם, ויבצר מכם את אשר זמותם לעשות. (צ"ב) הוא ברא את זרע הדגן ואת חרצן התמר;³⁶⁹ הוא מוציא את המוות מהחיים ואת החיים מהמוות; הכל ביד ד‘, ובכל זאת לא תשובו מאחריו? (צ"ג) הוא מעלה את השחר, וישם את הלילה להשקט ואת השמש ואת הירח למועדים. החוק הזה מאלוהים, כי עזוז הוא וחכם לב. (צ"ד) הוא שם לכם את הכוכבים לנחותכם ביבשה ובים; כן הראינו את אותותינו למתבוננים בהם. (צ"ה) הוא הוציאכם מנפש אחת, ויתן לכם מנוח ומעון; כן הראינו את אותותינו לחכמי לב. (צ"ו) הוא מוריד את הגשם מן השמים; בו נוציא את זרע כל הדברים ואת כל ירק ואת כל דגן הארץ ואת התמרים עם פירותיהם המטיפים עסיס, וגנות מלאים ענבים זיתים ורימונים למיניהם. הביטו אל פריים בצמחו ובהבשילו! די האות הזה לעם המאמין. (צ"ז) ובכל זאת השוו³⁷⁰ לו את השדים³⁷¹, בסכלותם אמרו, כי הוליד בנים ובנות. יהולל שמו! חלילה לו את אשר ידמו אליו! (צ"ח) הוא ברא את השמים ואת הארץ; איך יהיה לו בן, באשר אין לו אשה? הוא ברא את כל היקום, ויודע כל. (צ"ט) כן ד’ אלוהיכם; אין אל מבלעדו; הוא בורא כל; עבדוהו, כי הוא משים את עינו על כל הדברים! (ק) לא תראנו עין; אך עינו משוטטת בכל; אין חקר לתבונתו, כי גדול עצה הוא. (ק"א) אלה האותות אשר הגיעוכם מאת אדונכם. כל המתבונן בהם שומר נפשו; וכל עוצם עינו מראותם משחית נפשו; אינני צופה לכם. (ק"ב) ככה הראינו את אותותינו; אמנם הם יאמרו: דרשת היטב! לחכמי לב נבארהו³⁷². (ק"נ) ואתה שמע אל אשר גלה לך מאת אדונך, והיפרד מעדת עובדי האלילים. (ק"ד) לו חפץ ד‘, לא עבדו אלוהים אחרים. לא נתנוך צופה אליהם. (ק"ה) אל תגדף את אשר הם עובדים מבלעדי אל, פן יגדפו גם הם בסכלותם את אלוהיך. לכל גוי הכנו את מעלליו, למען נראהו את אשר עשה בשובו אל אדוניו³⁷³. (ק"ו) הן נשבעו בד’ להאמין בבוא אליהם מופת; אמור: לד' המופתים, אך אתם לא תבינום; וגם בבואם אליכם לא תאמינו בהם. (ק"ז) נכביד את לבם ונעוור את עיניהם על אשר לא האמינו בראשונה; לכן נזנחם אל שגגתם. (ק"ח) וגם אם נשלח אליהם מלאכים, ונשיח את המתים ונעלה משחת את כל היקום, לא יאמינו בלתי ברצון אל³⁷⁴, כי בוערים המה. (ק"ט) לכל נביא שמנו אויב; לבני האדם ולרוחות את השטן המדבר באוזניהם דברי כזב וריק. לו חפץ ד‘, השטן לא יוכל להם; לכן היפרד מעליהם, ואל תשמע לכחשיהם. (ק"י) ליבות האנשים אשר אינם מאמינים בעולם הבא ישמעו לכחשיהם ויתענגו אליהם ויאכלו את פרי מעלליהם. (קי"א) האשאל³⁷⁵ מוכיח מבלעדי אל? הוא אשר גלה לכם את הספר הזה להבדיל בין הטוב ובין הרע. האנשים אשר נתנו³⁷⁶ להם את הכתב, גם כן יודעים כי הספר הזה נגלה באמת מאת אלוהיך; לכן אל תריב בו. (קי"ב) נאמן דבר אלוהיך באמת ובצדק; לא יוכל איש להפר את עצתו כי הוא שומע ויודע כל. (קי"ג) אם תשמע לקול רוב עם הארץ, ישיבוך מאמונת אל; הם ישמעו לשרירות לבם ואך כזבים ידברו. (קי"ד) הן יודע אלוהיך את התועים מדרכו ואת ההולכים בה. (קט"ו) אל תאכלו כי אם את אשר נשחט בשם ד’, אם מאמינים אתם באותותיו. (קט"ז) ומדוע לא תאכלו את אשר נקרא עליו שם ד‘? כבר הודיעכם את האסור לכם זולתי בשעת דחקכם. אמנם רבים יסיתוכם במרים ובסכלותם, ואלוהים יודע את עוברי בריתו. (קי"ז) השמרו מפנים החטא וממראהו! ³⁷⁷ לכל עושה רע יושב גמולו אל חיקו. (קי"ח) אל תאכלו את אשר לא נקרא עליו שם ד’, כי עוון הוא. אמנם השדים יסיתו את אנשי בריתם להריב עמכם; אם תשמעו בקולם, לעובדי אלילים תחשבו. (קי"ט) או הידמה האיש אשר החיינוהו אחרי מותו ואשר שמנו בידו נר להאיר את בני האדם, לאיש ההולך בחושך אשר אין תוצאות לו?³⁷⁸ - כן יאכלו הבוגדים את פרי מעלליהם. (ק"כ) בכל עיר נתנו אנשים רשעים המשחיתים בה; אמנם אך את נפשם ישחיתו ולא יבינו. (קכ"א) ואם יבוא אליהם מופת, יאמרו: לא נאמין עד היות לנו חזון כאשר היה לנביאים הקודמים;³⁷⁹ אל יודע למי ישלח את דברו. (קכ"ב) כלמה תשיג את הבוגדים ויוסרו על כחשם. (קכ"ג) אל ינחה את הישר בעיניו ויפתח את לבו לאיסלאם; ואת הרע בעיניו ישגה יציק את לבו כבעלותו השמימה³⁸⁰; זה גמול הבוגדים באל. (קכ"ד) זה מעגל הישר מאדונך; כה הודענו את אותותינו לבני האדם למען יזכרום. (קכ"ה) להם סוכת שלום מאת אדוניהם; הוא מגן בעדם על אשר טוב עשו. (קכ"ו) ביום ההוא³⁸¹ יקבץ אלוהים את כל היקום; ויאמר: דור השדים! מאוד התרועעת לבני האדם! אז יאמרו אנשי בריתם: הם היטיבו לנו ואנחנו להם; ועתה הננו על מטרתנו אשר שמת לנו. אז יאמר אלוהים: אש הגיהנום תהי מגורכם, ובה תשבו עד יישר בעיני ד' להוציאכם, כי חכם לב ויודע כל הוא. (קכ"ז) אז נושיב קצת הבוגדים ממעל לקצתם כמעשי ידיהם³⁸². (קכ"ח) דור האנשים והשרים! הלא באו אליכם שלוחים מקרבכם להודיעכם את אותותיי ולהזהירכם על בוא יומכם! ³⁸³ יענו: אכן אנחנו מעידים בנו. חיי החלד התעום, ועתה עליהם להעיד על נפשם, כי בוגדים היו. (קכ"ט) כה יעשה אלוהים; לא ישחית את העיר ברשעתה, ויושביה באפלה³⁸⁴. (ק"ל) ויש מדרגות שונות לבני האדם כפי פועלם³⁸⁵, לא נסתרו דרכיהם מד‘. (קל"א) ואלוהיך מלא רחמים; אם יחפוץ ישמידכם וישים אחרים תחתכם כאשר השימכם תחת דור אחר. (קל"ב) את אשר הועד בכם יביא לכם; לא תוכלו להשיבו מכם. (קל"ג) אמור: עמי! עשה עמי כפי יכולתך, ואני אעשה את אשר צוויתי³⁸⁶. (קל"ד) ובאחריתכם תדעו למי מושב הצדיקים; הרשעים לא יצליחו. (קל"ה) הם³⁸⁷ הקריבו לאלוהים מפרים אשר הצמיח להם ומבהמתם, ויאמרו בסכלותם: זה לד’ וזה לרעינו³⁸⁸. (קל"ו) אמנם כל הבא אל אליליהם³⁸⁹ לא בא אל ד‘, וכל הבא אל ד’ בא אל אליליהם; שווא יהגו בקרב לבם!- (קל"ז) האלילים הסיתו את עובדיהם להמית את בניהם³⁹⁰, למען השחיתום ולהחשיך את אמונתם. (קל"ח) לו חפץ ד‘, לא עשו זאת לכן הניחם והשמר מהבליהם. (קל"ט) הם אומרים: הבהמה הזאת ופרי הארץ חזה קודש המה; לא יאכלם כי אם מי חפצנו בו³⁹¹. (ק"מ) כן ידמו בנפשם; גם אומרים; יש בהמות אשר אסור לגעת בגיוום ולקרוא עליהם את שם ד’ בהישחטם"; כזבים האלה ידברו בו. אמנם גמולם יושב להם על אשר יהגו בקרב לבם. (קמ"א) גם אומרים: כל החי אשר יימצא בקרב הבהמות האלה, יאכל לזכרים ולא לנקבות, וכל פטר רחמם יאכל לשניהם; אך אלוהים ייסרם על שקריהם. (קמ"ב) הן ספו כל ההורגים את בניהם בסכלותם ובפתיותם וכל האוסרים את אשר נתן להם אל לאכלה³⁹² בדברם כזבים באל. הם שגו ויתעו בדרך הטוב. (קמ"ג) הוא ברא את הגנות הנטועים ואת אשר אינם נטועים ואת התמרים ואת זרע הדגן עושה פרי לאכלה ואת הזיתים ואת הרימונים למיניהם. (קמ"ד) אכלו את פרים אחרי הבשילו, ותנו ממנו ביום קצרכם לאשר לכם לתת³⁹³; אך אל תאבדו ממנו³⁹⁴, כי אל איננו אוהב את המאבדים! (קמ"ה) יש בהמות אשר הוכנו להוציא את משאכם, ויש מהן אשר נתנו לכם לאכלה. (קמ"ו) אכלו את אשר אלוהים נתן לכם לאכלה³⁹⁵, ואל תלכו בעקבות השטן, כי שונא גלוי הוא לכם!- (קמ"ז) שמונה מכל הבהמה נתן לכם אל לאכלה³⁹⁶: שניים מהצאן ושניים מהעזים. אמר אליהם: האסר עליכם אל את שני הזכרים מהצאן ומהעזים או את שתי הנקבות או את אשר בבטנם? הגידוהו לי אם צדקו דבריכם! (קמ"ח) מהגמל נתן לכם אל שניים לאכלה, ושניים מהבקר. אמר: האסר לכם אל את שני הזכרים או את שתי הנקבות או את אשר בבטנם? העדים הייתם באסר אל את אלה? מי רע ממדבר כזבים באל³⁹⁷ ממשגה את הבערים בדרך? באמת, אלוהים לא ינחה את הרשעים. (קמ"ט) אמר: בכל אשר גלה לי לא מצאתי אסור לאכול כי אם את הנבלה ואת הדם הנשפך³⁹⁸ ואת החזיר כי תועבה הוא, ואת המחרם הנשחט בשם אלוהים אחרים בלתי אל. וכל האוכל ממנו בשגגה ולא בזדון או בשרירות לבו, לו אל סלח ורחום הוא. (ק"נ) על היהודים אסרנו כל הבהמה אשר איננה מפרסת פרסה; מן הבקר ומן הצאן אסרנו עליהם את החלב זולתי אשר אשר על הכסלים ובקרבים ובין השוקיים; בזאת יסרנום על מריים³⁹⁹ ואני הצדיק. ואם ידברו בך כזבים, אמור: רבים רחמי אלוהיכם; אך לא ישיב את חרון אפו מהעם הבוגד בו. (קנ"א) עובדי האלילים אומרים: לו חפץ ד‘, לא עבדנו אלוהים אחרים אנחנו ואבותינו; לא אסר עלינו דבר. גם האנשים אשר היו לפניהם ענו שקר בנביאים עד חרות אפנו בהם. אמר: אם באמת אתם יודעים זאת, תנולכם מופת! אמנם את הולכים אחרי הבלכם ואך אנשי כזב אתם. לד’ לבדו היא האמת; ולו חפץ נחה את כולכם. (קנ"ב) אמר: הביאו עדיכם כי אלוהים אסר זאת! ואם יעידו, אל תעיד עמם, ואל תשמע לקול המכחשים באותותיי ואינם מאמינים בעולם הבא ומדמים אל אל יצור. (קנ"ג) אמר: בואו ואקרא לכם את אשר צווכם ד‘; לא תעבדו אלוהים אחרים זולתו; היטיבו להוריכם; אל תמיתו את בניכם מפחד החסר, וכי אנחנו משימים את עינינו עליהם ועליכם; ואל תקרבו לעוונות הן בסתר הן בגלוי; אל תהרגו איש בלתי על פי המשפט, פן תחטאו לד’; אלה משפטי אל, למען תשכילו. (קנ"ד) אל תשלחו יד בהון היתומים בלתי אם להרבותו עד יגדלו. איפת צדק ומאזני צדק יהיו לכם. לא נוסיף להשית על נפש מאשר תוכל לשאת. שפטו משפט צדק גם נגד קרוביכם, והחזיקו בברית אל. זה אשר ציווה אתכם ד' למען תזכרוהו. (קנ"ה) זה דרכי, נאם ד‘, לכו בה, ואל תלכו בדרך אחרת, פן תבדלו ממנו; זה הדבר אשר ציווה אתכם, למען תיראוהו. למשה נתנו את הכתב, קו הישר לבוחרים בטוב, ולהבדיל בין כל הדברים⁴⁰⁰; שביל האמונה ורחמים מאל; למען יאמינו בני ישראל, כי ישובו אל אדוניהם. (קנ"ו) והספר הזה אשר גלינו לך עתה, מבורך; לכו אחריו ויראו את ד’ למען תרוחמו, ואל תאמרו: הכתב לא גולה כי אם לשני גויים אשר היו לפנינו; איננו מבינים את הכתוב בו⁴⁰¹. (קנ"ז) וגם אל תאמרו: לו נגלה אלינו הכתב, כי אז הלכו אחריו טוב מהם. הנה הגיעו אליכם בינה, קו הישר ורחמים מאת אלוהיכם. מי רע ממכחש באותות אל וסר מאחריהם? את השבים מאחרי אותותינו נייסר על אשר סרו מדרך הטוב. (קנ"ח) ומה להם לייחל בבוא אליהם מלאכי המוות או בבוא אדונך לייסרם או בבוא אליהם אותות אדוניך? (קנ"ט) ביום בוא אותות אדונך לא תועיל האמונה את הנפש בלתי אם האמינה מקדם ועשתה טוב באמונתה. אמר⁴⁰²: התייחלו ליום הזה? אנחנו מייחלים⁴⁰³. (ק"ס) עם מפרידים באמונה ועם ראשי כיתות אל תתערב! דברם יבוא לפני אלוהים; הוא יגיד להם את אשר עשו. (קס"א) לכל עושה טוב ישלם עשרת מונים; ולכל עושה רע לא ישלם כי אם כפי רשעתו. לא יעשה עוול לכל איש. (קס"ב) אמר: באמת, אל נחני בדרך הטוב, באמונה הישרה, באמונת אברהם אשר האמין בד' ולא עבד אלוהי נכר. (קס"ג) תפילתי, עבודתי, חיי ומותי לד' המה, לאדון העולמים; אין לו ריע⁴⁰⁴. כה האמרתי, ואני הראשון מהמשלימים. (קס"ד) איך אעבד אחר זולתי אל? הלא הוא אדון כל היקום? לכל נפש יושב גמולה בראשה; רק את משאה תשא⁴⁰⁵, ולא את משא נפש אחרת; אז תשובו אל אלוהיכם, והוא יורכם את אשר חריבותם עליו⁴⁰⁶. (קס"ה) הוא שמכם למשנים לכל הקודמים אתכם בארץ; הוא העלה קצתכם על קצתכם, למען נסותכם באשר נתן לכם⁴⁰⁷. אדונך נורא ביסרו; אכן גם חנון ורחום הוא.

7. חזון המחיצה⁴⁰⁸

נגלה במיכ"ה ובו מאתים וחמש פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

א"ל"מ"צ. כתב שולח לך⁴⁰⁹; אל ירך לבבך מפניו להזהיר בו: הוא זכרון למאמינים. ב) לכו אחרי אשר גלה לכם אלהיכם, ואל תשמעו לקול אחר זולתו. אהה! מה מעט מכם יזכרוהו! (ג) כמה ערים שחתנו, ותבואם רעה ביום או בשכבם⁴¹⁰. (ד) ולא הוציאו דבר בבוא עליהם גמולנו כי אם: אבל אנחנו אשמים! (ד) את כל האנשים אשר שלחנו אליהם נביאים, וגם את הנביאים נביא במשפט. (ה) אז נדבר אליהם בחכמתנו; לא נסתרו דרכיהם מנגד עיני. (ו) והפלס ישקול במשפט⁴¹¹; אשרי האנשים אשר תכבדנה מאזניהם⁴¹²! (ז) והאנשים אשר תקלנה מאזניהם, השחיתו את נפשם על בגדם באותותינו. (ח) מושבכם שמנו בארץ ונוציא לכם בה מזון לרב; אך מה מעט מכם יתנו לי תודה! (ט) הן בראנוכם ויצרנוכם; ונאמר אל המלאכים: השתחוו לאדם! וישתחוו; אולם השטן מאן, ויהיה ממספר הבוגדים⁴¹³. (י) ויאמר אלהים: מה מנעך מהשתחוות כאשר צויתיך? ויען השטן: טוב אני ממנו, כי אותי בראת מאש⁴¹⁴ ואותו מחומר (יא) ויאמר אלהים: צא מזה⁴¹⁵! לא יהיה לך מאומה להתפאר בו; גש הלאה כי מאסתיך! (יב) ויאמר השטן: המתן לי עד יום התקומה⁴¹⁶! (יג) ויען אלהים: גם לזה נשאתי פניך. (יד) ויאמר השטן: יען כי גרשתני, אארב לאנשים בדרך הטוב⁴¹⁷ . (טו) אאחזם מפנים ומאחור, מימינם ומשמאלם; אז תמצא כי רובם יבגדו בך. (טז) ויאמר אלהים: צא מזה נבזה ונמאס! ואיש מהם כי ילך בדרכך, אורידכם יחד אל שאול תחתית! (יז) ואתה אדם! שב אתה ואשתך בגן הזה, ואכלו מפריו ככל אות נפשכם; אך אל העץ הזה אל תקרבו פן תחטאו! (יח) אמנם השטן לחש באזניהם כי יגלה להם את הנסתר, את ערותם⁴¹⁸, ויאמר: לא צוה אתכם אלהים על העץ הזה כי אם מפחד פן תהיו מלאכים ותחיו לעולם. (יט) וישבע להם לאמר: אכן טובה עצתי. (כ) ויסיתם בערמתו. ויהי אחרי אכלם מן העץ ותיגלה להם ערותם, ויתפרו עלי הגן למען כסותה. (כא) ויקרא אליהם אדוניהם: הלא צויתיכם לבלתי אכל מהעץ הזה? הלא אמרתי לכם, כי השטן שונא גלוי הוא לכם? (כב) ויאמרו: אדוננו! האשמנו את נפשותינו; ואם לא תסלח לנו ותרחמנו, נאבד. (כג) ויאמר אלהים: צאו מזה! איבה תהיה ביניכם ובארץ תגורו עת ימים⁴¹⁹ (כג) בה תחיו, בה תמותו ומקרבה תצאו⁴²⁰. (כד) בני אדם! שלחנו אליכם בגדים נאים לכסות את ערותכם; אמנם הלבוש היקר מכלם מעטה הצדקה הוא. זה אחד מאותות אל למען תזכרוהו. (כה) בני אדם! אל ישיאכם השטן כאשר השיא את אבותיכם בהוציא אותם מגן העדן, ויסר מעליהם את בגדיהם⁴²¹ למען הראותם את ערותם. הוא יראכם הוא ורעיו, גם אם אתם לא תוכלו לראותם.⁴²² אכן שמנו את השטן עזר לבוגדים. (כו) ואם יעשו עול, יאמרו: גם אבותינו עשו זאת, ואלהים צוהו. אך אתה אמר: אלהים לא יצוה עול; התגידו באל את אשר לא תדעו? (כז) לא צוה אדוני כי אם את האמת; שימו את פניכם נגד כל בית תפלה⁴²³, והראיהו⁴²⁴ את תם לבכם! כאשר בראכם כן תשובו אליו. את קצת האנשים נחה ואת קצתם התעה, יען כי נשענו בשטן מבלעדי אל, ודמו בנפשם כי בדרך הטוב המה. (כח) בני אדם! הניחו שמלותיכם עליכם בבית התפלה⁴²⁵! אכלו ושתו⁴²⁶ אך אל תזוללו, כי לא אוהב אל את הזוללים. (כט) אמור: מי צוה לפשט את הבגדים לפני אל? הלא הוא נתנם לעבדיו? ומי מנע מכם את המזון? הדברים האלה נתנו למאמינים בעולם הזה וביום התקומה⁴²⁷ כן הודענו את אותותינו לגוי מבין. (ל) אלהי החרים את כל התועבות הן בגלוי הן בסתר, ואת כל חחמס ואת כל עול במשפט; ואל תערכו לאל את אשר לא המשילכם בו⁴²⁸, ואל תדברו באל את אשר לא ידעתם. (לא) לכל גוי שמנו קץ; לא יאחרהו ולא יחישהו גם שעה אחת. (לב) בני אדם! נביאים מקרבכם יבואו אליכם להראותכם את אותותי; כל הירא אלהים ועשה טוב לא יירא ולא יתאבל. (לג) וכל המכחשים באותותי ושבים מאחריהם יהיו מרעי אש הגיהנם עד עולמי עד ישבו שם. (לד) ומי רע ממדברים כזבים באל מכחשים באותותיו? הם יקחו חלקם ככתוב בספר המקרים, עד יבאו מלאכינו אליהם להמיתם ויאמרו אליהם: איה אפוא האלילים אשר עבדתם מבלעדי אל? אז יענו: סרו מעלינו. כן יענו בנפשם כי בגדו באל. (לה) אז יאמר אליהם: לכו באור אשכם, אתם והאנשים והשדים אשר היו לפניכם! ובכל עת אשר יבא גוי אחד⁴²⁹, יקלל את אחותו⁴³⁰ עד באם כלם. אז יאמרו האחרונים על הראשונים: אדונינו! אלה השיאונו; יסרם כפלים⁴³¹ מאש הגיהנם! אז יאמר אלהים: לכלם יושב גמול כפלים; אך אתם לא תבינו זאת. (לו) אז יאמרו הראשונים אל האחרונים: לא טובים אתם ממנו! קחו את גמולכם על מעשי ידיכם! (לז) למכחשים באותותינו ולסרים מאחרי לא יפתחו שערי השמים, ולא יבאו אל גן העדן עד בא גמל מתוך נקב המחט⁴³². כן נשיב נמול על גאים. (לח) גיהנם יהי מושבם ואשו תהיה כסותם; כן נשיב גמול על הרשעים. (לט) אכן המאמינים ועשי טוב – לא נשית על נפש בלתי כפי יכלתה – יהיו רעי גן העדן, עד עולמי עד ישבו שם. (מ) אז נסיר כל איבה מקרב לבם⁴³³; תחתיהם יזלו נחלי מים; אז יאמרו: תהלה לאל אשר נחנו! לולי נחנו, כי אז לא הלכנו בדרך הטוב. נביאי אלהינו הביאו אלינו את האמת. אז נקרא אליהם: זה גן העדן אשר נחלתם על מעשי ידיכם! (מא) אז תקרא עדת גן העדן אל עדת הגיהנם: עתה ידענו, כי דבר אלהינו אמת: העוד לא תדעו, כי דבר אלהיכם אמת? יענו: כן הדבר. וכרוז יקרא אליהם: מארת ד' תבא על החוטאים! (מב) הסרים מדרך אל ומעותים אותה ומכחשים בעולם הבא. (מג) מסך ביניהם⁴³⁴; ועל המחיצה⁴³⁵ אנשים אשר יכירום בסימניהם⁴³⁶, ויאמרו אל עדת גן העדן: שלום עליכם! לא יבא אליו⁴³⁷ גם אם כלתה נפשם. (מד) ובהשימם את עיניהם אל עדת הגיהנם יאמרו: אדונינו! נא אל תושיבנו בתוך עם הבוגדים! (מה) אז יאמרו אנשי המחיצה אל האנשים אשר יכירו בסימניהם:⁴³⁸ מה הועילו לכם הונכם וגאונכם? (מו) האלה⁴³⁹ האנשים אשר נשבעתם עליהם, כי לא יצילם אל ברב רחמיו? באו אל גן העדן⁴⁴⁰! אל תפחדו ואל תתאבלו לעולם. (מז) ועדת הגיהנם תאמר אל עדת גן העדן: הציקו נא עלינו מעט מהמים או מהמשקים אשר נתן לכם אל! וזאת תענה: אל אסר זאת על הבוגדים בו. (מח) על המהתלים ומשחקים באמונתם ורודפים אחרי חיי החלד לכן נשכחם⁴⁴¹ ביום הזה כאשר שכחו את יום בואו, ועל אשר שקרו באותותינו. (מט) הן באנו אליהם בכתבנו, וניסדו בחכמה למען יהיה קו הישר ורחמים לעם המאמין. (נ) היחכו ליום בוא דברו? ביום בואו יאמרו האנשים אשר שכחו מקדם⁴⁴²: עתה ידענו, כי נביאי אל הגידו לנו את האמת; הנמצא מליץ בעדנו? או הנשוב ארצה למען לא נעשה עוד את אשר עשינו⁴⁴³ הם השחיתו את נפשם ויבצר מהם את אשר זממו. (נא) הוא ד' אלהיכם אשר ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים, ובשביעי ישב על כסאו. בו יחפה הלילה את היום, וחיש ינוס ממנו. הוא ברא את השמש ואת הירח ואת הככבים הסרים למשמעתו. הלא לו התבל והמשרה עליו? ברוך ד' אדון העולמים! (נב) לכן הצניעו לקרא אל אלהיכם, והתחננו אליו בדממה, כי איננו אוהב את הרשעים⁴⁴⁴. (נג) ואל תשחיתו את הארץ באשר נרפאה⁴⁴⁵; התפללו באימה ובתקוה, כי קרובים רחמי אל ליראיו. (נד) הוא שולח את הרוחות לבשר את חסדו⁴⁴⁶, לקבץ את העבים ולהוריד גשמם על ארץ עיפה להוציא עץ כל פרי. כן יחיה את המתים למען תזכרוהו⁴⁴⁷. (נה) ארץ טובה תעשה פרי לקמצים ברצון אדונה; וארץ מלחה אך מעט תוציא מקרבה⁴⁴⁸. כן נודיע את אותותינו לעם מכבדנו. (נו) הן שלחנו את נח אל עמו לאמר: עמי! את ד' לבדו תעבד, כי אין לך אל זולתו! צר לי עליך בבואך גמול היום הנורא⁴⁴⁹! (נז) ויאמרו אליו זקני עמו: הן שגה אתה מאד. (נח) ויען: לא כן עמי, כי אם אדון העולמים שלחני. (נט) אני מביא לכם שמועתי מאלהים; טובה עצתי, כי אני יודע מאת אל את אשר אתם אינכם יודעים. (ס) התתמהו בבוא אליכם זכרון מאת אלהיכם ביד איש מקרבכם להזה ירכם כי תיראו את ד' למען תרחמו? (סא) ויענו בו שקר; אמנם אנחנו הצלנוהו מידם אותו ואת אשר אתו בתיבה⁴⁵⁰, ונצף את המשקרים באותותינו יען כי טחו עיניהם מראות. (סב) ואל אנשי עאד ⁴⁵¹ שלחנו את אחיהם הוד ⁴⁵² לאמר: עמי! את ד' לבדו תעבד, כי אין לך אל זולתו; הלא תיראוהו? (סג) ויאמרו אליו זקני עמו הבוגדים: סכל אתה בעינינו, ולאנשי כזב נחשבך. (סד) ויען: עמי! אין סכלות בי, כי אם אדון העולמים שלחני. (סה) אני מבשר מאת אלהי, ויועץ נאמן אנכי לכם. (סו) התתמהו בבוא אליכם זכרון מאת אלהיכם ביד איש מקרבכם להזהירכם? התבוננו כי אלהים שמכם בארץ תחת דור נח, ויאורכם כח גדול⁴⁵³; זכרו את ד' למען תצליחו! (סז) ויענו: הבאת אלינו למען נעבד את ד' לבדו ונעזב את אשר אבותינו עבדו? החישה עלינו את אשר הזהרתנו אם כנים דבריך! (סח) ויאמר: חיש יבוא עליכם נקם וחרון אף ד‘! התריבו עמדי על השמות אשר כניתם מבלעדי ד’⁴⁵⁴? חכו! גם אני עמכם מהמחכים. (סט) ונצילהו ברחמינו, אותו ואת אנשי בריתו, ונכרת את זרע המכחשים באותותינו והבוגדים בנו. (ע) ואל אנשי תמוד⁴⁵⁵ שלחנו את אחיהם שלח לאמר: עמי! עבד את ה‘; אין לך אל זולתו. הן בא אליכם אות מאת אלהיכם; הגמלה הזאת תהיה לכם מופת⁴⁵⁶ . (עא) הניחוה ותאכל בארץ אלהים; אל תרעו, לה, פן תגע בכם יד ד’! (עב) זכרו את אשר שמכם אל בארץ תחת אנשי עאד, ויושיבכם על פני האדמה, למען תבנו טירות בבקעותיה ותחצבו בתים בהריה; לכן זכרו את אלהים ואל תשחיתו בארץ! (עג) ויאמרו זקני עמו בגדל לבב אל רכי הלבב⁴⁵⁷ ואל המאמינים בדבריו: המאמינים אתם, כי שלח שלח אליכם מאת אלהיכם? ויענו: מאמינים אנחנו באשר שלח לנו. (עד) ויאמרו גבהי הלבב: איננו מאמינים באשר האמנתם. (עה) ויעקרו את הגמלה ויעברו את פי אלהיהם באמרם: שלח! החישה עלינו את אשר הזהרתנו בו, אם שליח אל אתה! (עו) ותאחזם הרעש; וימצאו נופלים על פניהם מתים. (עז) ויעבר שלח על פניהם ויאמר: עמי! הן הבאתי לכם את דבר אלהי ואיעצכם; אך לא אהבתם את יועצי הטוב. (עח) באמר לוט אל עמו⁴⁵⁸: התעשו זמה אשר לא תעשה לכל יצור תבל⁴⁵⁹? (עט) התקרבו בזמה אל אנשים מלבד הנשים? אך בני בליעל אתם! (פ) אך עמו לא השיבו דבר כי אם: גרשום⁴⁶⁰ מתוך עירכם⁴⁶¹, כי טהורים הם בעיניהם! (פא) ונצילהו אותו ואת משפחתו, זולתי את אשתו אשר נשארה⁴⁶². (פב) ונמטר עליהם גפרית. הבט אל אחרית הבוגדים! (פג) ואל המדינים שלחנו את אחיהם שעיב⁴⁶³ לאמר: עמי! עבדו את ד' כי אין לכם אל זולתו; הן בא אליכם אות מאת אדונכם⁴⁶⁴. איפת צדק ומאזני צדק יהיו לכם; אל תונו את האנשים בהונם, ואל תשחיתו את הארץ באשר נרפאה. אז ייטב לכם, אם מאמינים אתם. (פד) אל תארבו בדרך⁴⁶⁵ ואל תחשכו את המאמינים מדרך האמונה ואל תעותו אותה! זכרו, כי מתי מספר הייתם, ואלהים הרבה אתכם. הביטו באחרית המשחיתים בארץ! (פה) ואם קצתכם יאמינו באשר שולחתי וקצתכם לא יאמינו, חכו עד ישפט ד' בינינו, כי הוא הטוב מכל המוכיחים. (פו) ויאמרו זקנו עמו בגאון לבם: שעיב! נגרש אותך ואת המאמינים כמוך מעירנו, או שובו לדתנו! ויען: ואם לא נאבה ללכת? (פז) לו נשוב אל דתכם, כי אז נדבר כזבים אחרי הצילנו אותנו; מה יהיה לנו בשובנו אל דתכם מבלעדי ד' אלהינו? הוא יכיל בחכמתו את כל הדברים. בד' בטחנו; אדונינו! שפטה נא בינינו ובין עמנו באמת, כי אתה הטוב מכל השופטים! (פח) ויאמרו זקני עמו הבוגדים⁴⁶⁶: אם תלכו בעצת שעיב, תאבדו כלכם. (פט) ותאחזם הרעש; וימצאו נופלים על פניהם מתים. (צ) ויעבר על פניהם ויאמר: עמי! מלאתי דברי אדוני, ואיעצכם; ואיך אתאבל על עם בוגד? (צא) האנשים הענים שקר בשעיב יחשבו כלא היו; האנשים העונים שקר בשעיב השחיתו את נפשם. (צב) לא שלחנו נביא אל עיר בלתי אם עינינו את יושביה בצרה וצוקה למען יכנעו⁴⁶⁷; אז הוספנו להיטיב להם תחת הרעה אשר גמלנום, וירם לבם, ויאמרו: גם אבותינו צרה וששון השיגו; ונשב להם נקם פתאום.⁴⁶⁸ (צג) לו האמינו אנשי העיר הזאת ויראו את ד' כי אז פתחנו להם את ברכות שמים וארץ; אמנם הם ענו שקר ונכחידם על מעשי ידיהם. (צד) ההיו אנשי העיר הזאת שאננים לבלתי בוא אליהם רעה בלילה בעת שכבם? (צה) או ההיו שאננים לבלתי בוא אליהם רעה ביום בשחקם? (צו) ההיו שאננים מערמת אל⁴⁶⁹; אך עם המוכן לרעה לא יאמין בערמת אל. הלא נודע לעם היורש את הארץ תחת יושביה מקדם, כי נוכל ליסרם על רעתם אם נחפץ? אכן נחתם את לבם למען לא ישמעו. (צז) על הערים האלה נספר לך הרבה. (צח) נביאינו באו אליהם באותותינו; אך לא האמינו את אשר כחשו בו מקדם. כן יחתם אל את לב הבוגדים. את רבם מצאנו מפירים את בריתנו ועושי עול. (צט) אחריהם⁴⁷⁰ שלחנו את משה באותותינו אל פרעה ואל עמו; אך אלה כחשו בהם. אמנם תראה את שלמת הרשעים. (ק) משה אמר: פרעה! אדון העולמים שלחני. (קא) נאוה לי להגיד את האמת באל; הן באתי אליכם באותות מאת אדונכם; לכן שלח עמי את בני ישראל! ויען פרעה; אם באת באותות, הראם, אם כנים דבריך! (קב) וישלך משה את מטהו, ויהי לנחש. (קג) ויוציא את ידו⁴⁷¹ ותראה לבנה. (קד) ויאמרו ראשי עם פרעה: הן יודע זה קסם קסמים. (קה) בלבו לגרשכם מן הארץ⁴⁷²; מה תחשבו? ויענו⁴⁷³: שלח אותו⁴⁷⁴ ואת אחיו ושלח אנשים אל הערים, (קו) למען יקראו אל כל היודעים לקסם קסמים. ויבאו המכשפים אל פרעה ויאמרו: היהיה לנו שכר אם תעז ידנו⁴⁷⁵? (קח) ויען: כן הדבר; קרובים תהיו אל כסאי. (קט) ויאמרו: השלך את מטך; או נשליך את מטינו! (קי) ויאמר: השליכו אתם! ויעורו את עיני ראיהם⁴⁷⁶. (קיא) ויפחידום; כי ידעו קסם קסמים. (קיב) ונאמר אל משה: השלך אתה את מטך; וישלך; ויבלע מטהו את אשר השליכו⁴⁷⁷. (קיג) ותגבר יד האמת, ומעשיהם⁴⁷⁸ היו לתהו. (קיד) ויכנעו הבוגדים ויהיו לחרפה. (קטו) ויקדו המכשפים וישתחוו. (קטז) ויאמרו: מאמינים אנחנו באדון העולמים. (קיז) אלהי משה ואהרן. (קיח) ויאמר פרעה: התאמינו בו בלתי אם רצוני? (קיט): אין זאת⁴⁷⁹ כי אם ערמה אשר חשבתם על הערים, למען גרש מהן את יושביהן. (קכ) הן תדעו בקצותי את ידיכם ואת רגליכם זאת הפך האחרת⁴⁸⁰ ואתלכם יחד. (קכא) ויאמרו⁴⁸¹: תמימים אנחנו עם ד' אלהינו. (קכב) הן תשיב לנו נקם על אשר האמינו באותות הבאים אלינו מאל; ד' חזק את רוחינו למען נמות באמונתך! (קכג) ויאמרו ראשי עם פרעה אליו: התשלח את משה ואת עמו למען ישחיתו בארץ ויעזבו אותך ואת אלהיך.⁴⁸²? ויען פרעה: הבה נמית את בניהם ונחיה את בנותיהם; כן נוכל להם. (קכד) ויאמר משה אל עמו: התחננו אל ד' וחכו לו, כי לו הארץ והוא ינחילה לעבדיו היקרים בעיניו; מה טובה אחרית יראי ד‘! (קכה) וישיבו אותו דבר⁴⁸³: הן רוצצנו טרם באכם אלינו, וגם עתה אחרי בואכם. ויאמר משה: אולי יגרש אלהיכם את אויבכם מפניכם, וינחילכם תחתיו את הארץ, למען ראות את מעשיכם⁴⁸⁴. (קכו) הן פקדנו מקדם את עם פרעה ברעב וחוסר כל, למען יזכרוני. (קכז) בהיות הרוחה אמרו: זה לנו⁴⁸⁵: ובבא אליהם שואה גללו את אשמתם על משה ועל עמו. התבא רעה מבלעדי אל? אך רבם לא יבינו. (קכח) גם אמרו אל משה: בכל האותות, אשר תביא אלינו להחרידנו, נכחש, ולא נאמין בהם. (קכט) ונשלח עליהם שבלת מים, ארבה, כנים, צפרדעים ודם, אותות גדולים; אמנם הקשו את לבם ויבגדו. (קל) ובבוא עליהם הנגע אמרו: משה! התפלל אל אלהיך בברית אשר כרת לך! ואם תסיר מעלינו את הנגע הזה, נאמין בך ונשלח עמך את בני ישראל; ואחרי הסירנו מעליהם את הנגע ובכלות המועד הקשו את לבם. (קלא) ונשב להם נקם וננערם בתוך הים על ענותם שקר באותותינו. (קלב) וננחיל את העם הנדכה את מזרח ואת מערב הארץ המבורכה, ויקם אלהים את דברו אשר הבטיח ברחמיו את בני ישראל, על אשר חכו לו; ונפר את עצת פרעה ועמו ונשחית את מבצריהם⁴⁸⁶. (קלג) ונבקע לבני ישראל את הים, ונביאם אל עם משתחוה למעשי ידיו⁴⁸⁷; ויאמרו: משה! עשה לנו אלהים כאלהי הגוי הזה! ויען: אך עם סכל אתם! (קלד) אין בצע באליליהם, ושוא כל פעלתם. (קלה) האעשה לכם אל זולתי אלהים אשר בחר בכם מכל העמים? (קלו) הן הצלנו אתכם מיד פרעה ועמו אשר הכבידו את עלכם וימיתו את בניכם ואת בנותיכם החיו. זאת היתה מסה מאת אלהיכם. (קלז) ונקרא אל משה צום שלשים ימים ונוסף עליהם עשרה עד תם מועד אדוניו בארבעים לילה. ויאמר משה אל אהרן אחיו: היה לי משנה בעם הזה! חזק ואמץ ואל תלך בדרך הבוגדים! (קלח) בבוא משה לעת המועד ובדבר אליו אדוניו, ויאמר: הראה נא לי⁴⁸⁸! ויענהו ד’: לא תראה את פני; הבט אל ההר הזה⁴⁸⁹! אם יעמד על מקומו אז תראני. בעבר ד' על ההר וישימהו עפר; ויפל משה ארצה כאיש נדהם. (קלט) ובהתעוררו אמר⁴⁹⁰: יהולל שמך! שבתי אליך⁴⁹¹ ואהיה הראשון מהמאמינים בך. (קמ) ויאמר אלהים: משה! בחרתי בך מכל בני האדם בשליחותי ובדברי; קח את אשר נתתי לך ותן לי תורה! (קמא) ונכתב לו על הלוחות תורה ומשפט כל הדברים. (קמב) ונאמר אליו: קחהו ברעדה וצו את עמך למען יחזיק בו; אז אראה אתכם את מושב הבוגדים⁴⁹². (קמג) וארחיק מאותותי את כל גבהי לבב ואת כל המשחיתים בארץ. (קמד) גם אם יראו את הדרך הישרה, לא ילכו בה; אכן אם יראו את דרך התועים ידבקו בה. (קמה) זה גמולם על כחשם באותותי ויעפילו. (קמו) שוא תהיה פעלת המכחשים באותותי ובעולם הבא; הלא יעשה להם גמול ידיהם. (קמז) ונגד רצון משה עשה עמו עגל שורק⁴⁹³ מנזמיהם. (קמח) הלא ראו כי לא ידבר אליהם⁴⁹⁴ ולא ידרכם בדרך? (קמט) ובכל זאת דבקו בו ויחטאו לד‘. (קנ) ובהשקט ידיהם⁴⁹⁵ הכירו את שגגתם ויאמרו: לולי ד’ ירחמנו ויכפר לנו כי אז נאבד כלנו. (קנא) בשוב משה אל עמו חרה אפו וימלא חימה. (קנב) ויאמר: חטאתם חטאה גדולה בעת הרחקי מאתכם; העברתם את פי ד‘! (קנג) וישלך את הלוחות, ויאחז בראש אחיו ויגרהו אליו. (קנד) ויאמר אהרן: בן אמי! העם הזה גבר עלי; עוד מעט והרגוני. (קנה) אל תעליץ בי את איבי ואל תחשבני לבוגד! (קנו) ויאמר משה: ד’! כפר לי ולאחי, והשיבנו אליך ברחמים, כי רחום אתה. (קנז) המשתחוים לעגל רעה תבוא עליהם מאת אדונם וכלימה תשיגם בעולם הזה; כן נשיב גמול לטופלי שקר. (קנח) וכל עשי רע השבים מפשעם ומאמינים באל, להם אל סלח ורחום הוא. (קנט) כשך חמת משה וישב ויאחז בלוחות אשר נכתבו עליהם קו הישר ורחמים ליראי ד‘. (קס) ויבחר מעמו שבעים איש לעת מועד; ובאחז אותם הרעש⁴⁹⁶ אמר: אדוני! לו חפצת כי אז המתה אותם מקדם; התשחיתנו על מעשה הכסילים? (קסא) הן מסה היא מאתך; תתעה בה את הרע בעיניך ותנחה בה את הטוב בעיניך. (קסב) אתה מושיענו; כפר לנו ורחמנו, כי אתה הטוב מהמרחמים! (קסג) כתוב עלינו טובה בעולם הזה ובעולם הבא, כי שבנו אליך! ויען ד’: גמולי יבוא לכל אשר אחפץ, ורחמי יכילו את כל הדברים, אכתב טובה על יראי וחונני דלים ומאמינים באותותינו. (קסד) ועל ההולכים אחרי נביאי גם אם בער⁴⁹⁷ הוא; עליו ימצאו כתוב בתורה ובעוואנגעליאום. הוא יצוָם את הטוב ויזהירם על הרע. אז יאכל להם כל הטוב אשר נאסר עליהם מקדם⁴⁹⁸, ויאסר עליהם הרע אשר לא נמנע מהם מקדם⁴⁹⁹; הוא יקל את עלם אשר היה עליהם; אשר המאמינים בו ומכבדיו ועוזריו וההולכים אחרי האור אשר הופיע בבואו. (קסה) אמר: בני אדם! אני שלוח מאת אלהים אל כלכם יחד. (קסו) לו מלוכת השמים והארץ; אין אל מבלעדו: הוא מחיה וממית. האמינו באלהים ובשלוחו הנביא הבער המאמין באלהים ובדברו, ולכו אחריו למען תלכו בדרך הטוב! (קסז) גם בעם משה יש אנשים המדריכים בדרך האמת והולכים בה. (קסח) ונחלקם לשנים עשר שבטים וגויים, ונורה את משה בהריב עמו עמו⁵⁰⁰ ונאמר: הך במטך על הסלע! ותצאנה ממנו שתים עשרה עינות מים למען יכירו כלם איש עינו⁵⁰¹; וניתן להם את העבים לצל יומם, ונשלח אליהם את המן ואת השליו לאמר: אכלו את הטוב אשר נתנו לכם. אמנם הם לא השחיתו אותנו כי אם את נפשם⁵⁰². (קסט) ובהאמר אליהם: שבו בעיר הזאת ואכלו מטובה כטוב בעיניכם ואמרו: חטתון ⁵⁰³ , והצניעו לכת אל השער! אז נכפר בעד חטאתכם ונרים את קרן הצדיקים. (קע) וימירו הבוגדים את הדבר הזה באחר אשר לא צוינום; ונשלח עליהם את חרון אפנו מהשמים על חטאם. (קעא) שאל נא אותם על העיר הקרובה אל הים⁵⁰⁴ אשר חטאה ביום השבת, בהראות אליהם הדגים ביום שבתם; אך ביום אשר חללו את השבת, לא נראו הדגים. בן בחנו אותם על פשעם. (קעב) ובאמר קצת העם⁵⁰⁵: למה תזהירו את עם אשר אררו ד' ויכינהו לענש גדול? ויענו אחיהם: זה ייטב בעיני אלהיכם אולי ייראו⁵⁰⁶. (קעג) ועל שכחם את אשר הועד בהם הצלנו את מזהיריהם מכל רע וניסר את הבוגדים על מרים. (קעד) ובהחזיקם במרים אמרנו אליהם: היו קפים והבדלו מבני האדם⁵⁰⁷! זכור את אשר אמר אלהיך, כי יביא על היהודים גוי אשר ירוצצם ואשר יענם עד יום התקומה⁵⁰⁸! כי אל נוקם הוא, אמנם גם סלח ורחום. (קעה) ונפיצם על פני כל הארץ. יש מהם תמימי דרך ויש מהם לנגדם; זננסם בטוב ורעה למען ישובון אל ד‘. (קעו) ויקם אל תחתיהם את זרעם וינחילם את הכתב; אמנם אלה רודפים רק אחרי אוצרות התבל ואומרים: זאת תכופר לנו; ואם יגיעם עוד מותר כזה⁵⁰⁹, יאחזוהו. הלא כרת להם אלהיהם ברית בתורתו, כי לא יגידו באל כי אם האמת⁵¹⁰? ובכל זאת הוגים בה⁵¹¹. אך מושב העולם הבא טוב לצדיקים; הלא תבינו? – (קעז) לדבקים בכתב ומתפללים לא נחשך את שכרם אשר יאה לתמימי דרך. (קעח) בהרימנו עליהם את ההר ככפרת⁵¹², וידמו בנפשם כי יפל עליהם. ונאמר: קחו את אשר נתנו לכם ברעדה וזכרו את אשר בה למען תיראו! (קעט) בהוציא אל בנים מבין חלצי בני אדם ויעידם בנפשם לאמר: הלא אנכי אדונכם? ויאמרו: מעידים אנחנו: למען לא תאמרו ביום התקומה: נסתרה זאת ממנו⁵¹³! (קפ) או תאמרו: אבותינו עובדי אלילים היו, ואנחנו הלכנו בעקבותיהם, התשחיתנו על מעשה אנשים רקים? (קפא) כן נראה את אותותינו למען ישובו אל ד’. (קפב) ספר להם את קורות האיש אשר גלינו לו את אותותינו⁵¹⁴, ויסר מאחריהם; והשטן ארב לו ויסיתו: (קפג) לו חפצנו הרמנוהו; אמנם הוא שם את עיניו ארצה⁵¹⁵ וילך בשרירות לבו. דמיונו ככלב חורץ לשונו אם תגרשהו או תניחהו; כן העם הבוגד באותותי. ספר נא להם את המעשה הזה למען יתבוננו! (קפד) מה רע משל העם הבוגד באותותינו וחוטא על נפשו⁵¹⁶! (קפה) כל איש אשר ינחהו אל, בדרך הטובה הוא; וכל איש אשר יתעהו אל, יספה. (קפו) הן בראנו אנשים ושדים הרבה לגיהנם. לב להם ולא יתבוננו; עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו, נמשלו כבהמות: גם שוגים יותר מאלה, כי ממששים באפילה⁵¹⁷. (קפז) לאלהים שמות נאים⁵¹⁸; קראוהו בהם והבדלו מהמחללים אותם; הם ישאו עונם! (קפח) הן בראנו עם⁵¹⁹ מדריך בנתיב האמת והולך בו. (קפט) ואת המכחשים באותותינו נוריד מטה מטה בלי דעתם. (קצ) אמלא את ימיהם כי קמה עצתי⁵²⁰. (קצא) הלא יבינו⁵²¹ כי אין בריעם רוח רעה? איננו כי אם מזהיר. (קצב) הלא יביטו על ממלכת השמים והארץ ועל כל אשר ברא אל, ויבינו כי קרובה אחריתם לבוא? איה אפוא החזון אשר יאמינו בו? – כל איש אשר יתעהו אל, אין לו מדריך; הוא יזנחם אל שגגתם. (קצג) ישאלוך על תחיית המתים; אמור אליהם: לא ידעה איש בלתי אלהי; הוא יגלה את עתה. תכבד ידה בשמים ובארץ⁵²², ופתאם תבוא. (קצד) הם יחקרוך כאם ידעַתה היטב; אמור אליהם: אין איש יודעה מבלעדי אל, אך רב האנשים לא ידעו זאת. לא אוכל להיטיב או להרע לי בלי רצון אל. לו ידעתי את רזי אל, הרביתי את הוני, וכל רע לא יבאני. אינני כי אם מזהיר ומבשר לעם המאמין. (קצה) הוא בראכם מנפש אחת⁵²³, ויוציא ממנו אשה אשר יבוא אליה. ואחרי בואו אליה חבליה נפלו לה בנעימים ותוכל שאתם; אך בכבד עליה המשא ויתפללו אל ד' אלהיהם: אם תצליחנו⁵²⁴ נודה לך! אמנם אחרי הצליח אל אותם דמו אליו אלהי נכר; חלילה לו את אשר דמוהו אליו! (קצו) הידמו אל אלהים יצורים אשר לא בראו כי אם נבראו? לא יושיעום ולא יושיעו את נפשם; אם תתחננו אליהם למען ידריכוכם, לא ישמעוכם; שוה לכם אם תעבדום או תעזבום. (קצז) אכן כל אשר אתם עובדים אך עבדים⁵²⁵ הם כמוכם; קראום ויענוכם, אם צדקו דבריכם! הרגלים להם ללכת או ידים למשש או עינים לראות או אזנים לשמוע? קראו את אלהיכם וטימנו לי פחים! לא יושיעוכם⁵²⁶. (קצח) כי אלהי אשר גלה לי את הכתב, מגן בעדי; הוא מושיע את החסים בו. ואליליכם אשר אתם עובדים אותם מבלעדי אל לא יעזרוכם ולא יעזרו את נפשם. (קצט) ואם תקראום למען ינחוכם לא ישמעוכם. ראה נא איך יביטו בך ולא יוכלו לראות את פניך! שא את עונם ודבר אליהם כמשפט והבדל מתוך הבערים! (ר) ואם יפתך השטן, נוס לעזרה אל ד' כי הוא שומע ויודע כל. (רא) כל היראים את ד' יבינו את ערמת השטן ויזכרו את אלהיהם ויפקחו את עיניהם (רב) אמנם אחיהם הבוגדים יפלו ברשת השטן ולא ינצלו ממנה. (רג) ואם תבוא אליהם בלי אותות, יאמרו: הלא בללת זאת⁵²⁷? אמור אליהם: אני הולך בדרך אשר נחני אלהי. הספר הזה חקה מאת אלהיכם, קו הישר ורחמים לעם המאמין. (רד) בהקרא הקורן שמעוהו⁵²⁸ ודומו למען תרוחמו! (רה) וזכור בלבך את בוארך⁵²⁹ באימה וברעדה, ואל תקרא בקול גדול בבקר ובערב⁵³⁰, ואל תרף ידיך⁵³¹! – (רו) גם המלאכים העומדים על ימין אדונך לא ירימו את לבבם מעבדהו, כי אם יהללוהו וישתחוו לו.

8. חזון השלל⁵³²

נגלה במדינ"ה ובו ששה ושבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) ישאלוך על השלל; ענה אותם: השלל לאלהים ולשלוחו. יראו את ד' והשלימו ביניכם ושמעו בקול אל ונביאו אם מאמינים אתם! (ב) המטים את אזניהם בהזכר שם ד‘, והמחזיקים באמונתם בהודע להם אותותינו, והבוטחים בד’. (ג) המתפללים ומפזרים מאשר נתנו להם; אלה הם המאמינים. (ד) הם יעלו מעלה מעלה אל אדוניהם; להם כפרת עון ושפע ברכה מאת אדוניהם. (ה) כהוציא אותך אלהיך מביתך⁵³³קצת המאמינים מרדו בך⁵³⁴. (ו) ויריבו עמך על האמת גם אם נודעה להם; וידמו בנפשם כי הוכנו לטבח נגד פניהם. (ז) בהבטיחכם אל לתת בידכם אחד משני הצבאות, התאויתם לרשת את האחר רפה ידים⁵³⁵; אמנם אלהים חשב להקים את דברו ולשרש את גזע הבוגדים. (ח) למען הקים את האמת ולהפר את השקר גם בהתקומם הבוגדים. (ט) בהתפללכם אל אלהיכם ויאמר: הן אשלח לכם את מלאכי לאלפים אלה אחר אלה⁵³⁶. (י) לא עשה אל זאת כי אם לבשרכם טוב ולאמץ את לבכם. אין ישועה כי אם באלהים, כי עזוז הוא וחכם לב. (יא) בהפילו עליכם תרדמה להשקיטכם⁵³⁷, ויורד עליכם מטר מן השמים לטהרכם בו, להסיר מעליכם את טמאת השטן⁵³⁸, לאמץ את לבותיכם ולחזק את רגליכם. (יב) באמר אלהים אל המלאכים: אני עמכם לאזר חיל את המאמינים ולהביא מורך בלב הבוגדים; כרתו את ראשיהם וגדעו את אצבעותיהם⁵³⁹! (יג) ויעשו כן על המרותם⁵⁴⁰את פי ד' ושלוחו; כל הממרה את פי ד' ושלוחו, לו אל קנא ונוקם הוא. (יד) זה גמולכם; קחוהו⁵⁴¹! אש הגיהנם תהיה למנה לבוגדים. (טו) אתם המאמינים! בפגעכם בהמון הבוגדים אל תפנו אליהם ערף! (טז) וכל הפונה אליהם ערף אם לא תשיבהו חמת המלחמה⁵⁴² או ישיבוהו אנשי מלחמתו, חרון אף ד' ישיגהו, וגיהנם יהי מושבו. מה קשה הדרך שמה! (יז) לא אתם הכיתם בו⁵⁴³כי אם אלהים; ולא אתה השלכת⁵⁴⁴כי אם אלהים; למען נסות את המאמינים במסה גדולה, כי אלהים שומע ויודע כל. (יח) זאת היתה למען הפר את ערמת הבוגדים. (יט) התבקשו מופת⁵⁴⁵? הן בא אליכם! אם תחדלו⁵⁴⁶, טוב לכם; אם תשובו⁵⁴⁷, גם אנחנו נשוב; לא יועילו אתכם חיליכם העצומים, כי ד' הולך עם המאמינים. (כ) אתם המאמינים! שמעו בקול אל ושלוחו, ואל תשובו מאחריו אחרי שמעכם אותו! (כא) ואל תהיו כאנשים האומרים: שמענו, ולא ישמעו. (כב) בעיני אלהים נמשלו כבהמות החרשים והאלמים⁵⁴⁸ אשר לא ישכילו. (כג) לו ימצא אלהים דבר טוב בהם, יפקח את אזניהם; אמנם גם בפקחו את אזניהם ישובו מאחריו ויבגדו בו. (כד) אתם המאמינים! הקשיבו לקול ד' ושלוחו בקראם אתכם אל אשר יחיכם⁵⁴⁹, ודעו כי אלהים הולך בין כל איש ובין לבו⁵⁵⁰, וכי תשובו אליו לעת מועד! (כה) השמרו מהזדון⁵⁵¹, כי לא ישחית אך את החוטאים לבדם⁵⁵²; הן קנא ונוקם אלהיכם. (כו) זכרו כי מתי מספר וקצרי יד הייתם בארץ ורכי לבב פן יכחידוכם האנשים⁵⁵³; ויתמך ויאמץ אלהים אתכם בעזרתו, ויפזר לכם את טובו למען תתנו לו תודה. (כז) אתם המאמינים! אל תעקבו את אלהים ואת שלוחו ואל תשקרו באמונתכם באשר תדעוה! (כח) דעו, כי הונכם וזרעכם אך מסה המה⁵⁵⁴, ושכר גדול יש באלהים! אתם המאמינים! אם תיראו את ד' ישלח לכם פדות ויסלח לכם את עונותיכם ויכפר לכם כי גדולים רחמיו. (כט) בהתנכל עליך הבוגדים לתפשך או להמיתך או לגרשך⁵⁵⁵ וימתיקו סוד עליך, אלהים התחכם להם והוא הטוב מכל המתנכלים⁵⁵⁶. (ל) ובהקרא אליהם אותותינו⁵⁵⁷ יאמרו: כבר שמענו זאת! לו נחפץ, נאמר לך כאלה; אין בו⁵⁵⁸ כי אם משלים קדמונים. (לא) ובאמרם: אלהינו! אם הספר הזה אמת הוא, המטר עלינו אבני אלגביש מן השמים או יסרנו בענש גדול! (לב) לא אבה אל יסרם בעוד היותך בקרבם, יען כי התחננו לו⁵⁵⁹. (לג) לא היה על אלהים לרחמם, באשר סגרו את דלתות החרם⁵⁶⁰, גם כי לא הפקדו עליו; רק ליראי אלהים הפקד⁵⁶¹. אך רבם לא ידעו זאת. (לד) ולא התפללו בבית התפלה כי אם חרקו שן ויספקו כפים⁵⁶². הא לכם גמולכם על אשר בגדתם! (לה) הבוגדים יפזרו את הונם להשיב את אחיהם מדרך אל; הן יפזרוהו! רעה תבוא עליהם וינגפו. (לו) הבוגדים יהיו מאכלת אש הגיהנם. (לז) למען הבדל בין הטובים ובין הרעים יצבר אלהים את הרעים אלה על אלה ויאלמם אלומה אחת וישליכם אל גיהנם; שם יספו. (לח) אמר אל הבוגדים: אם ישובו מדרך פשעם, יכפר להם את אשר עשו; ואם יזידו, תבואם רעת הבוגדים הקדמונים. (לט) הלחמו בהם עד תם המסה והורמה קרן האמונה; ואם ישובו, אלהים יראה את פעלם. (מ) ואם ילחמו בכם, דעו כי אלהים מגנכם! הוא הטוב מכל המגנים והמושיעים. (מא) דעו, כי בשללכם שלל לד' ולשלוחו החומש, ולקרובים וליתומים ולדלים ולעוברי דרך, אם מאמינים אתם באלהים ובאשר שלחנו לעבדנו ביום התשועה⁵⁶³ אשר בו שני הצבאות התראו פנים; אלהים אדיר על כל. (מב) בחנותכםבעבר הנהר והאויב ממולכם ורכבו מאחוריכם, התפרדתם בהמתיקכם סוד יחד⁵⁶⁴; אמנם עצת ד' עמדה. (מג) למען יתבוננו המתים במלחמה ואשר עודם בחיים, כי אל שומע ויודע כל. (מד) אלהים הראך בחלום את האויבים מתי מספר; לו הראך אותם חיל עצום, כי אז נמס לבבכם ותמרו את פיו⁵⁶⁵; אמנם אל הצילכם, כי הוא יודע את כל חדרי בטן. (מה) בקרבכם אל המלחמה הראכם אותם מתי מספר, וכן הייתם בעיניהם, למען יקים אל את דברו; ואל אלהים ישובו כל הדברים⁵⁶⁶. (מו) אתם המאמינים! בפגעכם בחיל הבוגדים אמצו את לבבכם וזכרו את ד' למען תצליחו! (מז) שמעו בקול ד' ושלוחו ואל תמרו את פיו, פן ירך לבבכם ותנגפו! חכו לד' כי הוא הולך עם המחכים. (מח) ואל תהיו כאנשים אשר הזידו לעזב את בתיהם למען הראות לבני האדם⁵⁶⁷! הם סרו מדרך הטובה, ואלהים יודע את אשר עושים. (מט) השטן הסיתם אל מעלליהם באמר אליהם: לא תנגפו ביום הזה, כי אנכי מגן לכם! אך בהערך המלחמה נסג אחר על עקביו⁵⁶⁸ באמר: נקי אנכי מכם⁵⁶⁹, כי אני ראה את אשר לא תראו⁵⁷⁰; את האלהים אני ירא, כי קנא ונוקם הוא. (נ) ויאמרו החנפים ורכי הלבב⁵⁷¹: האמונה פתתה את האנשים האלה⁵⁷²! אמנם כל הבוטח בד' לו אל גבור ורחום הוא. (נא) לו תראה בהנגף הבוגדים תחת יד המלאכים המכים את פניהם ואת גיויהם באמרם: קחו את גמול אשכם⁵⁷³! (נב) זאת היתה להם על מעשה ידיהם; אלהים לא יעשה עול לעבדיו. (נג) הם כחשו באותות אל כעס פרעה וכאנשים אשר היו לפניהם; ויכחידם אלהים על מרים, כי קנא ונוקם הוא. (נה) אלהים לא יסיר את חסדו מעם, עד כי זה יהפך את לבו⁵⁷⁴, כי אל שומע ויודע כל. (נה) גם עם פרעה והאנשים אשר היו לפניהם כחשו באותות אלהיהם; ונכחידם על מרים, ונצף את עם פרעה, כי כלם חוטאים היו. (נו) הבוגדים והמכחשים באל נמשלו בעיניו כבהמות. (נז) האנשים אשר כרת להם ברית אהבה ויפירוה בכל עת ולא יראו אלהים. (נח) אם תגבר ידך עליכם במלחמה, פזרם, למען יזכרהו דור נולד! (נט) ואם תירא כי גוי אחד יבגוד בך, עשה לו כפעלו⁵⁷⁵, כי לא אוהב אל את הבוגדים. (ס) ואל ידמו בנפשם הבוגדים כי ימלטו; לא ינקו! (סא) התאזרו לנגדם כפי יכלתכם באיש רגלי ובפרשים למען הפיל אימה על אויבי אל ועל אויביכם ועל אחרים זולתם אשר לא נודעו לכם כי אם לאל. כל אשר תפזרו מהונכם בגלל מלחמת אל, יושב לכם; לא יעשה לכם עול. (סב) ואם שלום יענוך, השיבם שלום; ובטח בד‘, כי הוא שומע ויודע כל. (סג) ואם ירמוך, אלהים יריב ריבך; הלא הוא מאזרך חיל עם המאמינים אשר קשר את לבם? לו פזרת את כל אוצרות התבל, לא קשרת את לבם; לא קשרם כי אם אל, כי אדיר הוא ויודע כל. (סד) הנביא! עזרך בשם ד’ ובמאמינים ההולכים אחריך. (סה) הנביא! דבר על לב הבוגדים למען ילחמו! עשרים אנשי חיל מכם יניסו מאתים, ומאה מכם יניסו אלף; כי אין תבונה בבוגדים. (סו) אלהים הקל לכם בדעתו כי קצרי יד אתם; מאה אנשי חיל מכם יניסו מאתים, ואלף מכם יניסו אלפים בעזרת ד' כי הוא הולך עם המחכים לו. (סז) לא הותר עוד לנביא לחיות את השבוים עד פרצו בארץ⁵⁷⁶. אתם רודפים אחרי חיי החלד⁵⁷⁷; אמנם אלהים שם לכם למטרה את חיי העולם הבא, ואלהים אדיר ויודע כל. (סח) לולי נגלה לכם חזון מאת אלהים⁵⁷⁸, כי אז בא עליכם ענש גדול על אשר לקחתם. (סט) אכלו משללכם כטוב וכישר בעיניכם; ויראו את ד', כי סלח ורחום הוא! (ע) הנביא! אמור אל השבוים אשר בידיכם: אם ימצא אלהים דבר טוב בקרב לבכם, ישיב לכם טוב מאשר לקח לכם, ויסלח לכם, כי חנון ורחום הוא. (עא) ואם בלבם לרמותך לא ירמו אותך כי אם את אלהים; הנה נתנם בידך, כי הוא חכם לב ויודע כל. (עב) האנשים אשר האמינו בך ויעזבו את בתיהם וישליכו מנגד את הונם ואת חייהם בעבור מלחמת אל, ויעזרוך ויושיעוך, לאחים יחשבו יחד⁵⁷⁹; אמנם המאמינים אשר לא עזבו את בתיהם לא יחלקו עמכם עד יצאו אתכם בצבא. (עג) אך אם יבקשו מכם עזרה בגלל האמונה⁵⁸⁰, עליכם להושיעם לולי נגד אנשי בריתכם; ואל מביט אל כל אשר תעשו. (עד) והבוגדים אך איש אל אחיו אחים הם⁵⁸¹; ואם לא תעשו זאת, מריבה גדולה ורעה חולה תהיה בארץ. (עה) המאמינים בך ועוזבים את בתיהם ונלחמים לאמונת אל, עוזריך ומושיעיך, אלה הם המאמינים; להם יכפר עונם, ושפע ברכה ישיגו. (עו) והמאמינים אחרי כן⁵⁸² ועוזבים את בתיהם ונלחמים לכם, לכם יחשבו. אמנם קרובי משפחתכם אחיכם הראשונים הם⁵⁸³ כדבר אל, כי הוא יודע כל.

9. חזון התשובה⁵⁸⁴

נגלה במדינ"ה ובו מאה ושלשים פסוקים

(א) רחמים מאת אלהים ושלוחו לעובדי אלילים אשר כרתו לכם ברית⁵⁸⁵. (ב)⁵⁸⁶עברו בארץ ארבעה חדשים⁵⁸⁷, ודעו כי לא יסור כח אלהים⁵⁸⁸; אמנם אלהים יכלים את הבוגדים. (ג) הן הגיעה שמועה מאת אלהים ושלוחו אל בני האדם, כי נקיים הם ביום החג מעובדי האלילים⁵⁸⁹. אם תיטיבו, טוב לכם; ואם תשובו ותמרו, דעו כי לא תוכלו לענוֹת את כח אל! בשר לבוגדים ענש גדול. (ד) רק לעובדי אלילים, אשר עברו בבריתכם ולא יצררוכם ולא יעזרו את אויביכם, עליכם להקים את בריתכם עד עת מועד⁵⁹⁰; כי אל אוהב את תמימי דרך. (ה) אמנם אחר כלות החדשים הקדושים הרגו את עובדי האלילים באשר תמצאום, אחזו וצררו אותם וארבו להם בכל הדרכים! ואם ייטיבו את דרכם ויתפללו ויחוננו דלים, הניחום, כי סלח ורחום אלהים. (ו) ואם איש מעובדי אלילים ינוס אליך לעזרה⁵⁹¹, עזרהו, למען ישמע את דבר ד' והניחהו אל מחוז חפצו. כה תעשה לעם הבוגד. (ז) ולא יעברו עובדי האלילים בברית אל ושלוחו כי אם במקדש חרם ⁵⁹²; כל עת דבקם בכם דבקו בהם, כי אל אוהב את תמימי דרך. (ח) אמנם איך יעברו בבריתכם באשר לא ישמרו לכם אחוה ורעות במשלם בכם? בשפתם יכחשו לכם ולבם בל עמם, כי רבם חוטאים המה. (ט) בלא הון ימכרו את אותות אל, ויתעו את אחיהם מדרך הטוב; רק רע כל מעשיהם. (י) לא ישמרו אחוה ורעות למאמינים כי בוגדים המה. (יא) ואם ייטיבו את מעלליהם ויתפללו ויחוננו דלים, לאחיכם יחשבו באמונה; כן נראה את אותותינו לעם המאמין. (יב) ואם ישקרו באמונתם אחרי עברם בבריתכם ויגדפו את דתכם, הלחמו בראשי המרי, כי אין אמן במו, למען יפחדו. (יג) הלא תלחמו בעם בוגד באמונתו ואשר בלבבו לגרש את הנביא ולהמכם פתאום? התיראו מפניהם? הן טוב לכם ליראה את ד' אם מאמינים אתם. (יד) הלחמו בהם, כי אלהים יתנם בידיכם ויכלימם; הוא יצילכם מידם וירפא את לבב העם המאמין. (טו) הוא יסיר מעליכם את חמת לבבם וייטיב למי יחפץ בו, כי אלהיכם יודע כל וחכם לבב הוא. (טז) התדמו בנפשכם כי אלהים יטשכם ולא ידע את הנלחמים לו ואת הדבקים בו ובשלוחו ואת אוהבי המאמינים בו? הן יודע אל את אשר אתם עושים! (יז) לא נאוה לעובדי אלילים לבקר בהיכל ד' באשר יעידו בנפשם על מרים. שוא פעלת האנשים האלה; אל אש הגיהנם יבואו. (יח) המאמינים באלהים וביום האחרון ומתפללים וחונני דלים ויראים אך את ד' לבדו, אלה יבקרו בהיכל ד‘; את אלה ינחה בדרך הטוב. (יט) התדמו בנפשכם, כי השקות את העלים אל החג ובקר בהיכל ד’⁵⁹³, או האמן בד' ובשלוחו וביום האחרון והלחם לאמונת אל לאחת יחשבו⁵⁹⁴? לא ישוו בעיני אל, כי לא ינחה את הבוגדים! (כ) המאמינים ועוזבי בתיהם ומשליכים את נפשם מנגד בעבור אמונת אל, יעלו מעלה מעלה אל אדוניהם, ואך אלה יצליחו. (כא) להם מבשר אלהים חסד ורחמים וגנות מלאים כל טוב עד עולם. (כב) לנצח ישבו בהם, כי שכר גדול באלהים. (כג) אתם המאמינים! אל תשׂאו את פני אבותיכם ואחיכם וקרוביכם, אם יבחרו בשקר מבאמת! כל מתרועע להם ממספר הבוגדים הוא. (כד) אמור: אם תבחרו באבותיכם, בבניכם, באחיכם, בנשיכם, בקרוביכם ובהונכם אשר רכשתם, ובמרכלתכם אשר יראתם כי אין קונה לה, ובבתי חמדכם מבאלהים ובמלחמת אמונתו: חכו עד יקים אל את דברו, כי לא ינחה את עם הבוגדים! (כה) הן הושיעכם אל במלחמות רבות. במלחמת חונין⁵⁹⁵ . ברום לבבכם על חילכם הגדול, לא עזר אתכם; ותצר לכם הארץ רחבת ידים⁵⁹⁶, ותנוסו ותפנו עורף. (כו) וישרה אלהים את שכינתו על שלוחו ועל המאמינים בו, וישלח חילים⁵⁹⁷ אשר לא ראיתם, וייסר את הבוגדים; זה חלק עוזבי אל. (כז) אלהים ישע אל כל אשר יחפץ, כי סלח ורחום הוא. (כח) אתם המאמינים! הבוגדים טמאים הם; לכן אל יקרבו עוד אל היכל החרם מיום כלות השנה הזאת והלאה⁵⁹⁸; ואם יצר לבכם פן תורשו⁵⁹⁹, דעו, כי אלהים יעשיר משפע ברכתו את הישר בעיניו, כי הוא יודע כל וחכם לב. (כט) הלחמו באנשים אשר לא יאמינו באלהים וביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אל ושלוחו ובאנשי הכתב אשר לא ישפטו משפט צדק⁶⁰⁰ עד יובילו לך שי ויכנעו מפניך. (ל) היהודים אומרים; עזרא בן אלהים הוא⁶⁰¹; והנוצרים אומרים כי משיחם בן אלהים הוא. מפיהם יוציאו את הדבה הזאת כאשר עשו הבּוגדים אשר היו לפניהם. הן ייסרם אל על כחשיהם! (לא) הם עובדים את חכמיהם ואת כהניהם מבלעדי אל ושלוחו ישו בן מרים⁶⁰²; הלא צוו לעבד את ד' לבדו? חלילה לו את אשר ידמו אליו! (לב) בלבם לכבות את נר אלהים⁶⁰³; אך אלהים ישוב ויעלה את נרו גם בהתקומם הבוגדים. (לג) הוא שלח ביד נביאו קו הישר ותורת אמת אשר תהל אורה על כל האחרות⁶⁰⁴ גם בהתקומם הבוגדים. (לד) אתם המאמינים! רוב החכמים אוכלים את הון האנשים בלא הועיל⁶⁰⁵ ומשיבים מאחרי דרך ד‘; אכן ענש גדול יבוא על האנשים האוגרים זהב וכסף ולא יפזרו ממנו על דרך האמונה. (לה) ביום הדין יחם הונם באש הגיהנם ויכוו בו על מצחיהם על צדיהם ועל גיויהם. הא לכם⁶⁰⁶ את אשר אספתם לנפשכם! אכלו את אשר צברתם! (לו) מספר החדשים שנים עשר הוא כדבר אל וככתבו ביום בראו את השמים ואת הארץ⁶⁰⁷; ארבעה מהם קדושים הם⁶⁰⁸ לאמונת אל. אל תחטיאו בהם את נפשותיכם⁶⁰⁹; אך בבוגדים תוכלו להלחם בכל עת, יען כי גם המה יצררוכם תמיד, ודעו כי אלהים הולך עם יראיו. (לז) העתק את החדשים עון גדול הוא, ובו יתעו הבוגדים⁶¹⁰; בשנה הזאת יקדשו חדש אחד ובאחרת יחללוהו למען השלם את המספר⁶¹¹; ובזה מתירים את אשר אסר אל⁶¹². הן הועד בהם גמול מעשיהם ואלהים לא ינחה את הגוי הבוגד. (לח) אתם המאמינים! מה היה לכם שחותם ארצה⁶¹³ בהאמר אליכם להלחם לאל⁶¹⁴? התבחרו בחיי העולם הזה מבחיי העולם הבא? מה מך ערך חיי התבל מרכוש העולם הבא! – (לט) אם תמאנו להלחם, יככם אל מכה גדולה וישים גוי אחר תחתכם אשר לא תוכלו לו; כי אל אדיר על כל. (מ) אם לא תעזרוהו⁶¹⁵, אלהים יהיה בעזרו, כאשר כבר הצילו בגרש הבוגדים אותו והוא השני מהשנים⁶¹⁶. בהיותם במערה, ויאמר⁶¹⁷ אל רעהו: אל יצר לך, כי ד’ עמנו! וישך ד' בכבודו בעדו, ויתמך את ידו בחילים⁶¹⁸ אשר לא ראיתם ויסכל את דעת הבוגדים ויקם את דברו כי עזוז הוא וחכם לב. (מא) צאו למלחמה קלים וכבדים⁶¹⁹ והשליכו מנגד את הונכם ואת נפשכם בעבור מלחמת אל; זה טוב לכם אם תבינו. (מב) לו ראו תועלת ונקל עליהם⁶²⁰ הדרך כי אז שמעו בקולך; אכן קשה מהם הדרך, ובכל זאת נשבעו באלהים: לו יכלנו, יצאנו אתכם⁶²¹. כן ישחיתו את נפשם; אכן אל יודע כי מדברי כזב המה. (מג) לו יסלח לך אלהים זאת⁶²²! מדוע שמעת בקולם טרם ידעת אם אמת או שקר אתם? (מד) המאמינים באלהים וביום האחרון לא יעזבוך, אם עליהם להשים את נפשם ואת הונם בכפם; הן יודע אל את יראיו. (מה) אכן המכחשים באלהים וביום האחרון יעזבוך, כי לבם לא נכון באמונתם והם פוסחים על שתי הסעפים. (מו) לא אבו הלחם כי אז התאזרו; אך לא חפץ ד' בצאתם למלחמה, לכן הרך את לבבם ויאמר: שבו בבתיכם עם היושבים בבתיכם⁶²³! (מז) וגם לו יצאו אתכם, היו עליכם לטרח וירוצו הנה והנה למען הסיתכם למרות את פי ד‘; ויש אנשים מכם אשר הטו אזנם לדבריהם. הן יודע אל את החוטאים. (מח) הן מקדם הסיתו בך וימרו את פיך עד בוא אליהם האמת ואמרת ד’ הצרופה⁶²⁴ גם בהתקוממם. (מט) יש מהם אומרים: שלח אותי ואל תנסני⁶²⁵! אך הלא הם במסה בהיותם שלוים? – הגיהנם נחלת הבוגדים. (נ) אם ייטב לך, יאבלו; ובצר לך יגילו ויאמרו: הן הצלנו את נפשותינו⁶²⁶! אז יפנו אליך ערף וישישו על אידך. (נא) אמור: לא יקרנו מאומה בלתי אם ד' צוה; הוא מגננו ועליו יבטחו כל המאמינים. (נב) אמור: הלא תחכו כי יבואכם אחד משני הדברים הטובים מכלם⁶²⁷; אנחנו מקוים, כי ייסרכם אלהים בענש גדול או מידו או מידנו; חכו! גם אנחנו מחכים. (נג) אם תתנו⁶²⁸ ברצון או נגד לבכם, לא ילקח מכם, כי עם בוגד אתם. (נד) ולא מנע אל מהם לבלתי הלקח מהם כספם כי אם על אשר כחשו באל ובשלוחו, ולא התפללו כי אם בקרי ולא נתנו כי אם במרי. (נה) ואל תתמה על הונם ועל זרעם ⁶²⁹! בלב אל ליסרם בחיי העולם הזה ולהשחית את נפשותיהם על מרים. (נו) הם נשבעים בד' כי לכם המה; אך לא לכם המה; רק מיראה אומרים זאת. (נז) לו ימצאו מנוס או מערה או מחבוא, יחישו לבוא שמה. (נח) יש מהם אשר ידברו בך דפי בתתך צדקה⁶³⁰; כל עת קחתם את חלקם יחרישו ואחרי כן ילינו. (נט) לו קבלו ברצון את אשר נתן להם אלהים ושלוחו, ואמרו: דיינו מתת אל ושלוחו אשר נתן לנו ברחמיו, ולפניו נשפוך שיחנו! (ס) הצדקה הוכנה לדלים לאביונים ולמקבציה⁶³¹ ולמטיבים את דרכם⁶³² ולאשר לא יוכלו לשלם את נשייהם⁶³³ ולמלחמת אל ולעוברי דרך. זאת חקת אלהיכם, כי הוא יודע כל וחכם לב. (סא) יש מהם דברו דפי בנביא לאמור: הוא מקשיב אל דברי שקר⁶³⁴; אמור: הוא מקשיב לטובתכם⁶³⁵; הוא מאמין באלהים ובמאמינים. (סב) הוא מבשר רחמים למאמינים בו, וענש גדול למדברים דפי בשליח אל. (סג) הם נשבעים בד' כי יבקשו למצא חן בעיניכם; מה טוב להם למצא חן בעיני ד' ושלוחו אם מאמינים הם! (סד) הלא יבינו כי כל הממרה את פי ד' ושלוחו יהיה מאכלת אש הגיהנם ולעד ישב שם? אך חרפה גדולה זאת! (סה) החנפים יראים פן יגלה להם חזון מוציא לאור את אשר בלבם; אמור: התלוצצו! הן יגלה אלהים את אשר תכחדו. (סו) ואם תשאלם⁶³⁶ , יאמרו: אנחנו מדברים ומשחקים⁶³⁷; אמור: התלעגו לאל, לאותותיו ולנביאיו? (סז) ואל תכסו את פשעכם כי בגדתם אחרי אשר האמנתם! אם נסלח לקצתכם⁶³⁸ , ניסר את קצתכם⁶³⁹ כי בית מרי המה. (סח) כלם חנפים וחנפות המה איש כאחיו; יצוו את הרע ויחרימו את הטוב ויקפצו את ידיהם מהאביון. הם שכחו את אלהים, לכן גם הוא ישכחם, כי החנפים בוגדים המה. (סט) לחנפים ולחנפות ולבוגדים מבשר אלהים את אש הגיהנם, ולעד ישבו בו; זה גמולם. אלהים אררם ולהם ענש גדול. (ע) כאנשים אשר היו לפניכם, עצומים מכם ומברכים בחיל וזרע ומתענגים על חלקם בעולם הזה, כן גם אתם ששים בחיי התבל ודברתם דפי כאשר הם דברו. שוא פעלתם בעולם הזה ובעולם הבא, ויספו יחד. (עא) הלא הגד להם את אשר נהיה לאנשים אשר היו לפניהם, לדור נח, לאנשי עאד, תמוד⁶⁴⁰, לדור אברהם, לאנשי מדין ולערים ההפוכות⁶⁴¹? נביאיהם באו אליהם במופתים נגלים; אלהים לא אבה עשות להם עול, אמנם הם השחיתו את נפשם. (עב) רק המאמינים והמאמינות קרובים זה לזה; הם יבחרו בטוב וימאסו ברע, יתפללו ויחוננו דלים וישמעו בקול ד' ונביאו. אלהים ירחמם, כי אדיר הוא וחכם לב. (עג) אלהים הבטיח את המאמינים ואת המאמינות גנות ובתוכם נחלי מים, ועד עולמי עד ישבו שם. מה נעים מושב גן העדן! אך רצון אל נעים ממנו; מה גדול הששון הזה! (עד) אתה הנביא! הלחם בבוגדים ובחנפים והכבד את ידך עליהם. התפתה יהי מושבם; מה קשה הדרך שמה! (עה) הם נשבעים באלהים כי לא דברו מאומה⁶⁴²; אמנם דברו בו כזבים אחרי האמינם בו, ויחשבו מחשבות אשר לא הקימו⁶⁴³, ולא הרפו את ידיהם עד ברכם אל ושלוחו ברחמיו⁶⁴⁴. אם ישובו מדרך פשעם, טוב להם; ואם ישובו וימרדו, ייסרם אל ענש גדול בעולם הזה ובעולם הבא, ואין להם עוזר ומושיע בארץ. (עו) יש מהם עברו בברית ד' לאמר: אם יברכנו ברחמיו, נתן צדקה וניטיב את מעללינו. (עז) ואחרי ברכם אלהים ברב רחמיו וירם לבם ויזרו אחור וימרו את פיו. (עח) ויחנף אלהים את לבבם עד יום פגעם בו⁶⁴⁵, על אשר לא שמרו את מוצא שפתם ויכזבו באלהים. הלא יבינו כי אל יודע את מחשבותיהם ואת אשר מדברים בסתר? הלא כל רז נגלה לו? (עט) הלעגים לחונני דלים ולתומכי יד אביון כפי יכלתם, אלהים ילעג למו וייסרם ענש גדול. (פ) שוה להם אם תתפלל בעדם שבעים פעמים, לא ירצם אלהים, יען כי בגדו בו ובשלוחו; ואלהים לא ינחה את עם הבוגדים. (פא) הן ששו המפגרים מצאת בצבא⁶⁴⁶ על מאנם ללכת אחרי השליח ולהשליך את נפשם ואת הונם מנגד בעבור מלחמת אל, ויאמרו: אל נא תצאו בצבא בחם השמש! אמר: אש הגיהנם חמה ממנו! לו ישכילו זאת! (פב) הניחם ויצחקו; הן יורידו כנחל דמעות בבוא אליהם גמול פעלם! (פג) והיה כי ישיבך אלהים בשלום אליהם, ויבקשו לצאת עמך בצבא, אמור אליהם: לא תצאו אתי בצבא ולא תלחמו עמי באויבי! אתם בחרתם לשבת בבתיכם בראשונה; שבו בבתיכם עם היושבים בבתיכם! (פד) ואל תתפלל בעד אחד מהם במותו ואל תעמד על קברו⁶⁴⁷ יען כי בגדו באלהים ובשלוחו וימותו במרים. (פה) ואל תתמה על הונם וזרעם, כי בלב אל ליסרם בהם בעולם הזה ולהשחית את נפשם על אשר בגדו. (פו) ואם ישלח אליהם חזון, למען יאמינו באלהים ויצאו בצבא עם נביאו, יתחננו אליך העשירים בהם לאמר: הניחנו בבתינו! (פז) הם יחפצו לשבת בבתיהם; אמולה לבתם; לא ישכילו. (פח) אך הנביא והמאמינים עמו יצאו בצבא עם הונם ונפשם; לכן יקצרו טוב ויצליחו. (פט) אלהים הכין להם גנות ובתוכם מעינות מים; לעד ישבו בהם. מה גדול הששון הזה! (צ) הן באו אנשים ערבים להתחנן אל הנביא למען יוכלו לשוב אל בתיהם המכחשים באלהים ובשלוחו; אמנם יוסרו בענש גדול הבוגדים האלה. (צא) לא על הנחשלים והחולים והדלים, אשר אין להם די מחסורם, לצאת בצבא; אך יהיה נכון לבם באלהים ובשלוח. אין קצף על תמימי דרך⁶⁴⁸, כי אלהים סלח ורחום הוא. (צב) גם לא ישאו חטא האנשים אשר באו אליך ויתחננו למען תאורם⁶⁴⁹, ותאמר אליהם: אין בידי לאזרכם. ותורדנה עיניהם דמעות בשובם מאתך, על אשר אין לאל ידם לעזרך. (צג) הן יוסרו האנשים אשר יש לאל ידם לעזרך ויבחרו שבת בבתיהם; אלהים חתם את לבם; לא יבינו. (צד) הם יבקשו לנקות את נפש בשובכם אליהם; אמור: אל תנקו את נפשכם! לא נאמין בכם; הן הודיענו אל את מעשיכם; הוא ושלוחו ראו את פעלכם; אז תובאו אל יודע הנסתרות והנגלות; הוא יודע את אשר עשיתם. (צה) ישביעוכם באלהים בשובכם אליהם כי תחדלו מהם⁶⁵⁰; חדלו מהם, כי תועבה המה! הגהינם יהי מושבם; זה גמול מעלליהם. (צו) הם ישביעוכם למען תרצום; אך גם אם תרצום, אלהים לא ירצה את עם הבוגד. (צז) הערבים בית מרי ועדת חנפים המה; לכן לא יבינו את משפטי אל, אשר שלח אליהם ביד שלוחו; אמנם אלהים יודע כל וחכם לבב הוא. (צח) יש ערבים אשר יובילו לך שי אך בחזקה, ויצפו ליום אידך; אך עליהם יבוא האיד, כי אלהים שומע כל וחכם לבב הוא. (צט) אך יש ערבים המאמינים באלהים וביום האחרון ומבקשים לקרב את לבבם אל ד' ושלוחו ולהתרצות בעיניו. הלא זה קירוב הוא? אלהים ירצם ברחמיו, כי רחום וחנון הוא. (ק) ואת ראשי ושרי העוזבים את בתיהם למען עזרך ואת ההולכים בדרכם הטובה רצה אל, והם יתענגו בו; להם הכין גנות ובתוכם נחלי מים, ועד עולמי עד ישבו שם. מה גדול הששון הזה! (קא) גם בערבים אשר בקרבכם יש חנפים; גם קצת יושבי מדינ“ה חזקו את לבם. אתה לא תכירם, אך אנחנו מכירים אותם. ניסרם כפלים⁶⁵¹, ורעה גדולה תבוא עליהם. (קב) יש מהם התודו על פשעם ויחליפו את חטאם במעשה טוב⁶⁵²; אולי יסלח להם אלהים, כי חנון ורחום הוא. (קג) קח את אשר פזרו לך מהונם, ובזאת תטהרם ותזכם; התפלל בעדם, כי תפלתך תשקיט את לבם, ואלהים שומע ויודע כל. (קד) הלא ידעו כי חפץ ד' בתשובת ובצדקת עבדיו? הלא סלח ורחום הוא? (קה) אמור: עשו כטוב בעיניכם! אלהים ושלוחו והמאמינים יראו את פעלכם. הן תובאו אל יודע הנסתרות והנגלות; הוא יגיד לכם את אשר עשיתם. (קו) אחרים⁶⁵³ מצפים לדבר אל אם ייסרם או יחנם, ואלהים יודע כל וחכם לבב הוא. (קז) ואחרים הקימו היכל⁶⁵⁴ לצרר ולמרות ולגרות מדון בין המאמינים, ומשגב לאויבי אל ושלוחו; ובכל זאת נשבעים לאמר: הן טוב עמנו! אך אלהים יעיר בם כי כחשו בו. (קח) אל תקרב אל ההיכל הלז! פה בית מקדש אל, אשר יוסד מקדם על יראת ד‘⁶⁵⁵ ביום הבנותו; בו תבקר; בו יבקשו האנשים לטהר את נפשותיהם, כי אל אוהב את הטהורים. (קט) הטוב האיש המיסד את היכלו על יראת ד’ ורחמיו, או איש המיסד את היכלו על חול אשר המים ישטפוהו ויורידוהו אל שאול תחתית? לא ינחה אל את העם הבוגד. (קי) כל עת היות ההיכל אשר בנו, על מכונו, ריב ומדון לא יכלו מפרד את לבותם; ואלהים יודע כל וחכם לב. (קיא) הן קנה אלהים את חיי ואת הון המאמינים בעד גן העדן בהלחמם את מלחמת ד‘; אם יהרגו או יהרגו, יושב להם גמולם ככתוב בתורת משה ובעוואנגעליאום ובקורן, ומי נאמן בדברו כאל? שישו ברכושכם אשר רכשתם⁶⁵⁶ כי ששון גדול יהיה לכם! (קיב) השבים מדרך פשעם ועובדים ומהללים את אלהים, הצמים וכורעים ומשתחוים, הבוחרים בטוב ומואסים ברע ושומרי פקודי אל, ינחלו את רחמיו. בשר זאת את המאמינים! (קיג) לא נאוה לנביא ולמאמינים להתפלל בעד עובדי אלילים גם אם קרובים להם, באשר נודע למו כי אלה מעדת הגיהנם המה. (קיד) לא התפלל אברהם בעד אביו⁶⁵⁷ כי אם אחרי הבטיחו זה לשוב מדרך פשעו; אך בראותו כי זה בוגד באל חדל להתפלל בעדו; ואברהם טוב וחנון היה. (קטו) אלהים לא ישגה עם אחרי הנחותו אותו עד יבינם את אשר יחדלו ממנו⁶⁵⁸, כי אל יודע כל. (קטז) לד’ מלוכת השמים והארץ; הוא מחיה וממית; ומבלעדו אין לכם עוזר ומושיע. (קיז) אלהים שעה אל הנביא ואל העוזבים את בתיהם למען עזרהו ולעמד לו בעת צרתו; כמעט נהפך לבב קצתם⁶⁵⁹, אך אלהים חש לעזרתם ויחנם וירחמם. (קיח) וגם את שלשת רכי הלבב⁶⁶⁰, אשר הציקתם הארץ רחבת ידים⁶⁶¹ , ויפג לבם על ראותם כי אין משגב מבלעדי אל, חנן אלהים, למען ישובו אליו, כי טוב ורחום ד‘. (קיט) אתם המאמינים! יראו את ד’ והיו תמימים עמו! (קכ) לא היה לאנשי מדינ”ה ולערבים היושבים סביבותיהם לשוב מאחרי הנביא ולבחר בנפשם מבנפשו⁶⁶²; זאת עשו על אשר מאנו לשאת צמא, טרח ורעב בעבור מלחמת אל. (קכא) לא צעדו צעד להרע לבוגדים, למען אלה לא ירעו להם, רק בהכתב עליהם מעשה טוב⁶⁶³; אמנם אל לא יעשק את שכר תמימי דרך. (קכב) כל אשר פזרו מהונם, אם קטן אם גדול, וכל עמליהם יחקו בספר; ואלהים יוסיף לשלם להם מאשר עשו. (קכג) לא על המאמינים לצאת כלם בצבא; קצת כל המערכה ישבו בבתיהם למען הורות את נפשם מאת עמם בדרך האמונה ולהזהיר את השבים מהמלחמה להשמר על נפשם. (קכד) אתם המאמינים! הלחמו בבוגדים אשר סביבותיכם! תכבד ירכם בהם, כי אלהים הולך עם יראיו. (קכה) לראש הדףואם יגלה חזון, יאמרו אנשים מהם: מי בכם חוזק בזה באמונתו? אמנם המאמינים יחוזקו בו באמונתם ויגילו בו. (קכו) אך האנשים, אשר חלי בקרב לבם, יקשו את ערפם וימותו במרים. (קכז) הלא ידעו כי יבאו פעם אחת או פעמים בשנה⁶⁶⁴? אכן לא ישובו לבצרון ולא ייטיבו את דרכם. (קכח) ובהיגלות אליהם חזון יביטו איש באחיו לאמר: הלא יראכם איש⁶⁶⁵? ויסגו אחור. הן אלהים השיב אחור את לבותם, כי עם סכל המה. (קכט) הן בא אליכם נביא מקרבכם איש עזוז; צר לבו בהאשימכם את נפשכם, אך חנון ורחום הוא למאמינים. (קל) ואם ישובו מאחריך, אמור: אלהים יריב ריבי, אין אל מבלעדו; עליו השלכתי את יהבי; הוא אדון הכסא הנורא.

10. חזון יונה⁶⁶⁶ עליו השלום

נגלה במיכ"ה ובו מאה ותשעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) א"ל"ראלה אותות ספר החכם. (ב) היפלא בעיני האנשים כי נגלינו⁶⁶⁷ אל איש מקרבם למען הזהיר את הבוגדים ולבשר טוב את המאמינים כי גדול שכרם באלהיהם? – הבוגדים יאמרו: הן קוסם קסמים זה⁶⁶⁸! (ג) ד' הוא אדוניכם; הוא ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים ובשביעי ישב על כסאו; הוא השליט בכל; אין עוזר מבלעדו. כי הוא אלהיכם; אך אותו עבדו; הלא תבינו? – (ד) אליו תשובו כלכם, כדברו אשר דבר באמת; הוא בורא כל היצורים ומשיבם אליו לתת גמול למאמינים ולעשי משפט וצדקה; ולבוגדים מים רותחים יהיו לכרות, וגדול ענשם על מרים. (ה) הוא שם את השמש לממשלת ביום ואת הירח לממשלת בלילה ברקיע השמים, למען תדעו את מספר השנים ואת חשבון הימים. לא ברא אלהים את אלה כי אם באמת⁶⁶⁹; כן הראה את אותותיו לעם המבין. (ו) בתקופת הלילות והימים ובכל אשר ברא אל בשמים ובארץ די אותות לעם היראים. (ז) אמנם האנשים, אשר לא יקוו לפגע בנו⁶⁷⁰, ויבחרו בחיי העולם הזה, יתענגו בהם ויפשעו באותותינו. (ח) אלה יירשו את אש הגיהנם על פעלם. (ט) ואת המאמינים ועשי טוב יולך ד' אל גנות חמד ובתוכם נחלי מים, על אשר האמינו בו. (י) שם יברכו בקול גדול⁶⁷¹: יהולל שמך ד‘. והאחרים⁶⁷² יענו: שלום! (יא) ואחר כלות תפלתם יאמרו: תהלה לאל אדון העולמים! (יב) לו ימהר אלהים לשלם לבני האדם את הרע כאשר יבקשו את הטוב, כי אז כבר בא קצם⁶⁷³; לכן נזנח את האנשים, אשר לא יקוו לפגע בנו, אל שגגתם. (יג) אם יקרה אסון את איש, יתחנן אלינו בשכבו בקומו ובלכתו⁶⁷⁴; ואם נצילהו מצרתו, ישוב לחטא וישכח את מוסרו; זה משפט עשי עול. (יד) הן השחתנו דורות, אשר היו לפניכם⁶⁷⁵, על מרים, יען כי לא האמינו באותות אשר הביאו אליהם נביאיהם; כן נשיב גמול על גאים. (טו) או שמנוכם בארץ תחתיהם, למען נראה את מעלליהם. (טז) בהקרא להם אותותינו הנגלים יאמרו האנשים אשר לא יקוו לפגע בנו: הביא קורן אחר או שנחו! אמור: אין לאל ידי לשנותו כאות נפשי; אינני שומע כי אם לאשר גולה לי, כי ירא אנכי את ענש היום הגדול בהמרותי את פי ד’. (יז) לו חפץ ד‘, לא קראתיו⁶⁷⁶ לכם ולא הוריתיכם בו; הלא גרתי בקרבכם מספר ימים טרם הגלותו?⁶⁷⁷ הלא תבינו? (יח) ומי רע ממדבר כזבים באל ומכחש באותותיו? הן לא יצליחו הבוגדים. (יט) הם עובדים מבלעדי אל את אשר לא ייטיב ולא ירע להם, ואומרים: אלה יליצו בעדנו אל ד’⁶⁷⁸; אמור: התורו את ד' דברים אשר לא ידע בשמים ובארץ⁶⁷⁹? חלילה לו את אשר תדמו אליו! (כ) כל בני האדם אך אומה אחת היו⁶⁸⁰; אז נפרדו. לולי יצא הדבר מפי ד‘⁶⁸¹, כי אז הוכיחו ביניהם על ריבם. (כא) יאמרו: אם לא ינתן לו מופת מאת אדוניו, לא נאמין בו; אמור: הנסתרות לד’⁶⁸²; חכו, גם אני אחכה עמכם! (כב) וברחמנו את האנשים אחרי בוא אליהם צוקה⁶⁸³ הערימו סוד באותותי; אמור: אלהים ימהר להתחכם לכם, ומלאכינו יכתבו בספר את נכליהם! (כג) הוא מנהלכם ביבשה ובארץ, למען ייטב לבכם בהיותכם באניה אשר הרוח נושבת בה. בקום עליהם סערה, וגלי הים יעברו עליהם מכל רוח, יתחננו מיראתם פן יכסום התהומות, ויתחזקו באמונתם לאמר: אם תצילנו מהצרה הזאת, נזבח לך תודה! (כד) ואחרי הצילו אותם ישובו וישחיתו בארץ ויעשו עול. בני אדם! כל אשר תאשימו בו את נפשותיכם לא יועילכם כי אם בחיי העולם הזה; אז תשובו אלינו ונגיד לכם את אשר עשיתם. (כה) חיי העולם הזה נמשלו כמים אשר הורדנו משמים ארצה להשקות בהם את יבול הארץ, לתת טרף לאדם ולבהמה, לענד ולעטר את מראה האדמה. בני האדם ידמו בנפשם, כי הם השליטים בהם; אך בבוא דברנו, אם ביום אם בלילה, נשים הכל לשמה והיה כלא היה; כן נראה את אותותינו למתבוננים בהם. (כו) אלהים ינהל אל נות השלום וינחה בדרך הטוב את הישר בעיניו. (כז) שכר גדול יהיה לעשי טוב⁶⁸⁴; שחור וכלימה לא יכסו את פניהם; הם רעי גן העדן ולעד ישבו בו. (כח) ולעשי עול יושב גמולם כפי פעלם; כלימה תשיגם; אין להם מציל מיד אל; פניהם יחשכו מעלטת ליל וצלמות; רעי הגיהנם יהיו ולעד ישבו בו. (כט) ביום הדין נקבץ את כלם נאמר אל עובדי האלילים: לכו אל מקומכם⁶⁸⁵ אתם ואליליכם! אז נפרידם איש מעל אחיו, ואליליהם יאמרו: גם אותנו לא עבדתם⁶⁸⁶! (ל) עד ד' בינינו וביניכם; לא שמנו את לבנו לעבודתכם! (לא) לכל נפש יושב גמול פעלה, ותשוב אל אלהים כי הוא אדונה באמת; נבצר מהם את אשר יזמו לעשות. (לב) אמור: מי שלח לכם את מערכת השמים והארץ? מי המושל באזניכם ובעיניכם⁶⁸⁷? מי מוציא את החיים מהמות ואת המות מהחיים? מי אדון כל היקום? יענו: הנך אלהים. אמר: הלא תיראוהו? (לג) הלא זה אדונכם באמת? ומה בלתי האמת כי אם שגגה? למה תסורו ממנה? (לד) כן יקום דבר אדונך אל הבוגדים על אשר לא האמינו. (לה) אמר: מי מאליליכם יברא יצור וישיבהו אליו? אך אלהיכם בורא יצור ואז משיבהו אליו; למה שבתם מאחריו? (לו) מי מאליליכם ינחה בדרך האמת, הלא אלהים? הטוב ללכת אחרי המנחה בדרך אמת או אחרי אשר לא ינחה כי אם בהינחותו? ומה לכם להריב בזאת? (לז) אך רבם לא יקשיבו כי אם להגיון לבם; אמנם הגיון לבם לא יצא מפי האמת; ואלהים מביט אל פעלם. (לח) הקורן הזה לא נתן מאחר זולתי אל; הלא הוא מקים את אשר בידיהם⁶⁸⁸ ומבאר את הכתב? אין דפי בו, כי מאדון העולמים הוא. (לט) יאמרו: הוא⁶⁸⁹ בדאהו⁶⁹⁰ מלבו; אמור: הביאו חזון כחזיונו, והתחננו לאשר תחפצו בו⁶⁹¹ מבלעדי אל, אם כנים דבריכם! (מ) לא כחשו בו כי אם על אשר לא הבינוהו ולא בקשו לדעת אותו. האנשים אשר היו לפניהם גם כן דברו בו כזבים; אמנם תראה את שלמת הרשעים! (מא) קצתם יאמינו בו וקצתם לא יאמינו; אך אלהים יכיר את המרעים. ואם יכחשו בך, אמור: לי מעשי ולכם מעשיכם; נקים אתם ממעשי ואני נקי ממעשיכם. (מג) יש מהם ישמעוך. התשמיע את החרשים אשר לא יאבו שמוע? (מד) יש מהם יראוך; התפקח עינים עורות אשר לא תאבינה ראות? (מה) הן אלהים לא ישגה את האנשים; הם משגים את נפשם. (מו) וביום קבצו אותם ידמו בנפשם כי לא חיו אך שעה אחת בכל יום; אז יכירו איש את אחיו; האנשים, אשר כחשו כי יפגעו באל⁶⁹² , יספו, כי הלכו אחרי ההבל. (מז) אם נראה אותך קצת גמולם או נמיתך⁶⁹³, הם ישובו אלינו, ואלהים יעיד על מעשיהם. (מח) לכל גוי בא שליח אל; ובבואו אליהם הוכיח ביניהם במשפט ולא עשה להם עול. (מט) יאמרו: מתי יבוא דברך, אם כנים דבריך⁶⁹⁴? (נ) אמור: אין לאל ידי להיטיב או להרע לי בלתי ד' צוה, לכל גוי יבא קצו, ובבוא קצם לא יאחרוהו ולא יחישוהו גם שעה אחת. (נא) הראיתם עוד, כי בבואכם גמולכם ביום או בלילה הבוגדים יכלו החישהו? (נב) ההאמנתם בבואו אליכם? ובבואו עתה התבקשו להחישהו? (נג) אז יאמר אלהים לחוטאים: הא לכם גמולכם עד עולם! התבקשו גמול אחר בלתי כפי פעלכם? (נד) ישאלוך האמת דבריך; אמר: חי אדוני, אמת המה! לא תפרו עצתו. (נה) ולו יהי לכל נפש החוטאת כל אוצרות התבל, כי אז תתנם בעד פדיון נפשה; אז ינחמו על פשעם בראותם את גמולם. אלהים יוכיח במשפט ביניהם ולא יעשה להם עול. (נו) הלא לד' כל אשר בשמים ובארץ? הלא כל משפטיו אמת? אך רבם לא יבינו. (נז) הוא מחיה וממית, ואליו תשובו. (נח) בני אדם! הנה באה אליכם עצת אלהיכם⁶⁹⁵, רפוי למחלת לבכם, קו הישר ורחמים למאמינים. (נט) שישו בחסד ורחמי אל, כי טובים הם לכם מאוצרות התבל אשר צברתם! (ס) הראיתם את אשר נתן אל לכם לאכלה? למה החרמתם את קצתו והתרתם את קצתו? ההמשילכם אלהים בו, או בדאתם זאת מלבכם? (סא) ומה יחשבו המדברים כזבים באל ביום התקומה? הן חנון ד' לבני האדם, אך רבם לא יתנו לו תודה. (סב) לא תשלחו ידכם בכל דבר ולא תקראו מאומה בקורן ולא תעשו דבר בלתי יעיד עליו ד‘⁶⁹⁶; אין נסתר מנגד עיניו כל אשר בשמים ובארץ, גם אם הוא כמשקל הנמלה; אין רב או מצער אשר לא כתוב בספר הנודע⁶⁹⁷. (סג) וכל מכבדי ד’ לא יבוא פחד ושאה עליהם. (סד) המאמינים בד' ויראים אותו, להם מבשר טוב בעולם הזה ובעולם הבא; דבר אל לא יופר; מה גדול הששון הזה! (סה) אל תתעצב אל לבך על דבריהם! כי עז לאלהים⁶⁹⁸, והיא שומע ויודע כל. (סו) הלא לד' כל אשר בשמים ובארץ? אחרי מי ילכו העובדים אלהי נכר מבלעדו? רק אחרי שרירות לבם ואחרי השקר אשר יהגו בו. (סז) הוא נתן לכם את הלילה למנוחה ואת היום למלאכה; אלה האותות לעם השומע בקול ד‘. (סח) יאמרו: אלהים הוליד בנים; חלילה לו! הוא די לעצמו; לו כל אשר בשמים ובארץ. ההמשיל אתכם בהם? התגידו באלהים את אשר לא ידעתם? (סט) אמור: כל המדברים כזבים באל לא יצליחו. (ע) יתענגו בעולם הזה; אחרי כן ישובו אלינו, ונשב להם גמולם על אשר בגדו. (עא) ספר נא להם אח מעשה נוח! באמרו אל עמו: עמי! אם מושבי בקרבכם ותוכחתי עליכם לטרח, שתי ד’ מחסי. אספו את חילכם וקראו את אליליכם! המתיקו סוד והתקוממו בי; אל תאחרו! (עב) לא אשאל מכם שכר בשובכם מדרך פשעכם; שכרי בד' אשר צוני להאמין בו. (עג) אך הם דברו בו כזבים; ונציל אותו ואת אשר אתו בתיבה ונשם אותו תחתיהם בארץ; ונשקע אותם על כחשם באותותינו. הבט אל אחרית האנשים אשר הזהיר נח! (עד) ואחריו שלחנו נביאים⁶⁹⁹ אל העמים במופתים גדולים; אך אלה לא האמינו באשר כחשו בו מקדם. כן הכבדנו את לב החוטאים. (עה) אחרי כן שלחנו באותותינו את משה ואת אהרן אל פרעה ואל שריו; אך אלה חזקו את לבם, ויהיו עם בוגד. (עו) ובבוא אליהם האמת מאתנו, אמרו: אך קסם גלוי הוא! ויאמר משה: התאמרו לאמת הבאה אליכם, כי קסם הוא? לא יצליחו קוסמי קסמים. (עז) ויאמרו⁷⁰⁰: הבאתם אלינו למען השיבנו מאמונת אבותינו ולמען תמשלו בארץ? לא נאמין בכם. (עח) ויאמר פרעה: הביאו אלי את כל חוברי חברים מחוכמים! אחרי בואם, ויאמר משה: השליכו את אשר תשליכו! (עט) אחרי השליכם ויאמר משה: לא תצליחו בקסמיכם, כי אלהים יסכלם; אלהים לא יצליח את פעלי הבוגדים! (פ) אלהים יקים את דברו גם בהתקומם הבוגדים. (פא) ולא האמין במשה כי אם שבטו⁷⁰¹ בתוך עמו; והאחרים לא האמינו בו מפחד פרעה ושריו, פן ירעו אותם; כי פרעה השחית בארץ ויהי ממספר הבוגדים. (פב) ויאמר משה: עמי! אם מאמינים אתם באלהים, בטחו בו והיו שלמים אתו! (פג) ויענו: אך בד' בטחנו; אדוננו! אל נא תמכרנו ביד העם הבוגד! (פד) הצילנו נא ברחמיך מיד המכחשים בך! (פה) ונרא אל משה ואל אחיו לאמור: בנו בתים במצרים לעמכם והכינו בבתיכם מקום תפלה למען הפיל בו את תחנתכם; ובשר טוב למאמינים! (פו) ויאמר משה: ד‘, הנה הנחלת את פרעה ואת עמו פאר וכל שכיות החמדה, למען יתעו בו מדרכך; אבד נא את הונם והכבד את לבם למען לא יאמינו עד בוא אליהם גמולם הנורא! (פז) ויען ד’: שמעתי את תפלתכם; התחזקו באמונתכם ואל תלכו בדרך הבערים! (פח) ונכרת את הים לפני בני ישראל; ופרעה וחילו רדפו אחריהם עד שטפמו השבלת. ויאמר פרעה: עתה ידעתי, כי אין אל מבלעדי אלהי ישראל; ואני מאמין בו⁷⁰²! (פט) ויאמר אלהים: הן מרית את פי מאז ותשחת בארץ. (צ) אמנם היום נצילך⁷⁰³ למען תהיה לאות לדור נולד; אך רב האנשים לא יתבוננו באותותינו. (צא) ונכן לבני ישראל מקום נאמן⁷⁰⁴; ולא התפרדו עד בוא אליהם המדע⁷⁰⁵; וביום התקומה ישפט ד' ביניהם על אשר הריבו בו. (צב) אם אינך מאמין⁷⁰⁶ באשר שלחנו אליך עתה, שאל את האנשים⁷⁰⁷ אשר קראו את הכתב לפני בואך. הן באה אליך תורת אמת מאת אדונך ואל תריב בה! (צג) ואל תהיה כאנשים המכחשים באותות אל, פן תספה! (צד) אמנם האנשים אשר בצע בהם אל את אמרתו, לא יאמינו גם בבוא אליהם כל אותותינו, עד יראו את גמולם הנורא. (צה) לו עיר אחת⁷⁰⁸ האמינה, כי אז אמונתה הצילה; בלתי עם יונה⁷⁰⁹ האמין, ונסר ממנו את כלמת עונו בעולם הזה ונוסף על ימי חייו עד זמן קצוב⁷¹⁰. (צו) לא חפץ אלהיך כי אז האמינו בו כל יושבי הארץ; התפצר באנשים עד יאמינו? (צז) לא תאמין נפש בלתי אם ד' צוה. (צח) אך הוא ישום את פניו בממאנים להכירו⁷¹¹. (צט) אמור: הביטו אל אשר בשמים ובארץ⁷¹²! אך אותות ומופתים לא יועילו את עם הבוגד. (ק) ומה לכם ליחל כי אם גמול האנשים אשר היו לפניהם? אמור: חכו! גם אני מהמחכים! (קא) אז נציל⁷¹³ את הנביא ואת המאמינים בו, כי עלינו להציל את המאמינים. (קב) אמר: בני אדם: גם אם תריבו באמונתי, לא אעבד את אשר אתם עובדים מבלעדי אל; את ד' אני ירא אשר ימיתכם וצוני להאמין בו! (קג) הוא אמר לי: שים פניך אל אמונת אמת, ואל תעבד אלהי נכר! (קד) ואל תתפלל לאלילים מבלעדי אל, אשר לא יוכלו להיטיב או להרע לך; ואם תעשה זאת, תהיה ממספר הבוגדים! (קה) ואם יפקדך אלהים בצוקה, אין לך עוזר זולתו; ואם ייטב לך, לא יוכל איש למנוע ממך את רחמיו. (קו) הוא יחון את עבדיו היקרים בעיניו, כי סלח ורחום הוא. (קז) אמר: בני אדם! הן באה אליכם האמת מאת אדונכם; כל איש אשר תנחהו, שומר נפשו. (קח) וכל התועה מדרכה, לבדו ישא. לא נתנני איש צפה לכם. (קט) ואתה לך בדרך אשר גולתה לך; חכה למשפט ד', כי הוא הטוב מכל השופטים!

11. חזון הוד⁷¹⁴

נגלה במיכ"ה ובו מאה ושלש ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

א"ל"ר ⁷¹⁵ הספר הזה אשר נאמנים אותותיו נגלה לי⁷¹⁶מחכם לב וגדל עצה. (ב) אך את ד' לבדו עבדו; ואני ⁷¹⁷– אינני כי אם מזהיר ומבשר. (ג) כפרו את פני אלהיכם ושובו אליו! הוא זבדכם זבד טוב עד עת ידועה ⁷¹⁸, וישיב לכם גמול כדרכיכם; ואם תשובו מאחריו, יראתי, פן יבואכם גמול היום הגדול! (ד) אל אלהים תשובו, כי הוא אדיר על כל. (ה) הלא יכסו את לבבם כפלים ⁷¹⁹, למען העלם את מצפוניו? (ו) אמנם גם אם יתכסו בלבושיהם, אלהים ידע את אשר יכחדו ואת אשר יגלו. (ז) כי הוא יודע את כל חדרי לב. (ח) אין רמש על פני כל האדמה, אשר אלהים לא יכין לו טרף ולא ידע את שבתו וקומו; הכל כתוב בספר הנודע ⁷²⁰. (ט) הוא ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים, ויכן את כסאו על פני המים ⁷²¹למען נסותכם, מי מכם ייטיב את דרכו ⁷²². (י) ואם תאמר אליהם ⁷²³: אחרי מותכם תקיצו, יאמרו הבוגדים: אך קסם זה ⁷²⁴! (יא) אם נאחר את גמולם עד עת מועד, יאמרו: מה ימנעהו ⁷²⁵? אמנם פתאום יבוא אידם ואין מפלט למו; או אקים את אשר עתה לועגים לו. (יב) אם ניטיב לאיש, ונסיר ממנו אחרי כן את רחמינו, יאבד כל תקוה ויבגד בנו. (יג) ואם נשוב ונרחמהו אחרי בוא אליו שאה, יאמר: נמלטתי מצרתי! אז ישיש ויגיל. (יד) אך למחכים ולעושי טוב. יכופר עונם, ושכרם גדול מאד. (טו) התכחד את אשר גלה לך אלהים? היצר לבך באמרם: לולי ישלח אלהים בידו אוצר ⁷²⁶, או יבוא מלאך אתו, לא נאמין בו? הלא מזהיר אתה, ואלהים הכל יוכל! (טז) התאמרו: הוא ⁷²⁷בדאהו ⁷²⁸מלבו? הביאו עשרה חזיונות, אשר בדאתם מלבבכם, כחזיונותיו, וקראו את אשר תחפצו בו מבלעדי אל למען עזרכם, אם צדקו דבריכם! (יז) ואם לא יענוכם ⁷²⁹, דעו כי שולח לכם בדעת אלהים! אין אל מבלעדו; הלא תשלימו אתו? (יח) הבוחרים בחיי התבל ובתפארתה, נשלם להם את גמולם בה בלי גרעון; (יט) אך בעולם הבא לא ינחלו כי אם אש הגיהנם; שוא פעלתם ותוחלתם נכזבה. (כ) כל איש אשר בתורת ד' חפצו, עדיו ⁷³⁰ילכו לפניו; ותורת משה, קו הישר ורחמים לבני האדם, תסל לו דרך להאמין בו ⁷³¹; וכל המכחש בו, יהיה מחברת אש הגיהנם אשר הוכנה לו. לכן אל תריב בו, כי אמת הוא מאלהיך; אך רב האנשים לא יאמינו בו. (כא) מי רע ממדבר כזבים באל? האנשים האלה יקראו לדין אל אדוניהם, והעדים יעידו בם: אלה האנשים אשר כחשו באלהים! הלא תבוא מארת ד' על החוטאים, (כב) המשגים מאחרי דרך אל ומעותים אותה ומכחשים בעולם הבא? (כג) לא תקצר יד ד' מיסרם בעולם הזה, ואין להם עוזר מבלעדי אל; הוא ייסרם כפלים, על אשר לא אבו שמוע וראות; הם השחיתו את נפשם, ויבצר מהם את אשר יזמו. (כד) אין ריב בו, כי יאבדו בעולם הבא. (כה) אך המאמינים ועשי טוב, ונכנעים לפני אדוניהם, רעי גן העדן המה, ועד עולמי עד ישבו שם. (כו) שניהם ⁷³²דומים זה אל זה כעורים וחרשים אל פקחים ושומעים; הדומים זה אל זה? הלא תבינו? (כז) הן שלחנו את נח אל עמו לאמר: אני מזהיר אתכם! (כח) את ד' לבדו תעבדו, פן יקרכם גמול היום הנורא! (כט) ויאמרו ראשי עמו הבוגדים: לא נחשבך כי אם איש כמונו; לא ילכו אחריך כי אם האנשים הרקים והפוחזים מקרבנו מפחז לבם ומפיותיהם; לא יקרת ממנו; איש כזב אתה בעיננו! (ל) ויאמר נח: עמי! הלא ראיתם, כי אדוני הורני ויחנני ברחמיו? הטחו עיניכם מראות? האפצר בכם באשר תמרו את פי? (לא) עמי! לא אשאל מכם כסף, כי שכרי בד‘; לא אגרש את המאמינים ⁷³³, אשר ישובו אל ד’; אך אני רואה, כי עם סכל אתם! (לב) ומי יעזרני לגרשם מבלעדי אל? הלא תתבוננו? (לג) לא אומר אליכם, כי אוצרות אלהים בידי, או כי יודע תעלומות אני, או כי מלאך אני; גם לא אומר, כי לא ייטיב ד' לנמאסים בעיניכם ⁷³⁴; אל יודע את הטמון בקרב לבם; פן אהיה ממספר הבוגדים ⁷³⁵! (לד) ויאמרו: נח! הן הריבות בנו ולא תחדל הריב; החישה את אשר העידת בנו ⁷³⁶, אם צדיק אתה! (לה) ויאמר; אלהים יביאו אליכם, אם יישר בעיניו; לא תוכלו מנעהו! (לו) גם לא תועילכם עצתי אשר איעצכם ⁷³⁷, בלתי ד' יעצה. אם חפץ ד‘, תשובו אליו, כי אדונכם הוא. (לז) ואם יאמרו ⁷³⁸: הוא בדאהו מלבו ⁷³⁹, אמור: אם אני בדאתיו, אשא את עוני; אך נקי אנכי מעונכם ⁷⁴⁰. (לח) ויאמר אלהים אל נח: לא יאמין איש מעמך בלתי האנשים אשר האמינו ⁷⁴¹; אל תתעצב אל לבך על פעלם! (לט) עשה לך לפנינו ⁷⁴², וכדברנו, ואל תשא תפלה בעד החוטאים, כי ישקעו יחד! (מ) ויעש נח את התבה; אך בעבור לפניו המון עמו, לעגו לו ויאמר נח: עתה אתם לעגים לי; הן יבוא היום אשר בו אלעג לכם כאשר לעגתם לי! (מא) הן תדעו, על מי מאתנו יבוא הגמול הנורא, ועל מי תרבץ הכלמה! (מב) ובבוא דברנו, ויחם התנור ⁷⁴³, ונאמר שים בה ⁷⁴⁴שנים מכל החיה ואת ביתך, זולתי את אשר יצא עליו הדבר מאת אלהים ⁷⁴⁵ואת המאמינים ⁷⁴⁶! אך מעט האמינו בו. (מג) ויאמר נח: באו אל התבה בשם ד’! אם תלך התבה או תנוח, אדוני סלח ורחום הוא ⁷⁴⁷. (מד) ותלך התבה אתם על גלים גבוהים כהררי אל; ויקרא נח אל בנו העומד מרחוק: בני! לך אתנו, ואל תהי ממספר הבוגדים! (מה) ויאמר: אמלט אל ההר, הוא יצילני מהמים; ויען נח: לא ינצל איש היום מדבר אלהים, בלתי ברחמיו; ותעל ביניהם שבלת המים ותשטפהו ⁷⁴⁸. (מו) ויאמר אלהים: ארץ! בלעי את מימיך; שמים! עצרו את מטרכם; ויקם דבר אל, ותנח התבה על הר גודי ⁷⁴⁹; ויאמר אלהים: הן פסו הבוגדים מני ארץ! (מז) ויקרא נח אל אלהיו ויאמר: הן בני ממשפחתי היה, ודברך אמת, ואתה הצדיק מכל השופטים ⁷⁵⁰! (מח) ויאמר אלהים: הן בנך לא היה ממשפחתך, כי עשה עול היה; איעצך: אל תשאל ממני את אשר אינך מבין, פן לכסיל תחשב! (מט) ויאמר נח: אדוני! בך שתי מחסי; לא אשאל ממך את אשר אינני מבין; ואם לא תסלח לי ותרחמני, אבדתי! (נ) ויאמר אלהים אל נח: צא מן התבה בשלום, ואת ברכתי אצוה עליך ועל קצת האנשים אשר אתך ⁷⁵¹; והאחרים ⁷⁵²יגילו בחיי העולם הזה, ואחרי כן יבואם ענש גדול. (נא) המעשה הזה סוד הוא, אשר גלינו לך ⁷⁵³; לא ידעתו מקדם אתה ועמך; חכה לד‘, כי טובה אחרית יראיו. (נב) ואל שבט עאד שלחנו את אחיהם הוד ⁷⁵⁴ לאמר: עמי! אך את ד’ לבדו תעבדו, כי אין לכם אל זולתו; ואל תשעו בדברי שקר! (נג) עמי! לא אבקש מכם שכר; שכרי בד' אשר בראני; הלא תשכילו? (נד) עמי! כפרו את פני אדונכם ושובו אליו; אז יפתח לכם את אוצרו הטוב את השמים! (נה) הוא ירבה את זרעכם ⁷⁵⁵; לכן אל תשובו ותבגדו בו! (נו) ויאמרו: הוד! לא באת אלינו במופתים! לא נעזב את אלילינו על דברך ולא נאמין בך; (נז) לא נאמר כי אם כי אחד מאלילינו הכה אותך בחלי רע ⁷⁵⁶! ויאמר: עד ד' וגם אתם תעידו בי כי נקי אנכי מעבודתכם. (נח) קשרו עלי כלכם; אל תתמהמהו! (נט) בד' שמתי מבטחי, הוא אדוני ואדונכם; אין חיה בארץ, אשר לא יוכל לאחזה בשערת ראשה ⁷⁵⁷; בעיניו יקרה דרך הצדיקים. (ס) ואם תשובו מאחריו, הן הקימתי את דברו אשר בו שלחני אליכם; אדוני ישים גוי אחר תחתכם; לא תוכלו להרע לו מאומה, כי הוא צופה אל כל הדברים. (סא) ובבא דברנו הצלנו ברחמינו את הוד ואת המאמינים בו, ונמלטם מהענש הגדול. (סב) מטה עאד הזיד באותות אדוניו וימרה את פי שלוחו וישמע בקול כל מסית ומדיח. (סג) מארה באה עליהם בעולם הזה, ותרבץ בהם ביום התקומה; הלא כחש מטה עאד באלהים? לכן אמרנו: מטה עאד עם הוד כליל יחלוף! (סד) ואל אנשי תמוד שלחנו את אחיהם שלח ⁷⁵⁸לאמר: עמי! אך את ד' לבדו עבדו; אין לכם אל מבלעדו; הוא הוציאכם מן הארץ וימשילכם בה; כפרו את פניו ושובו אליו, כי קרוב הוא ליראיו ושומע את תפלתם! (סה) ויאמרו: שלח! הן האמנו בך מקדם, ועתה תשיבנו מעבוד את אשר עבדו אבותינו; לא נאמין בדבריך, ותהלה נשים במו. (סו) ויאמר: הלא ראיתם, כי אלהים הורני ויחנני כרב רחמיו? מי יצילני מידו בהמרותי את פיו? אין בלבכם כי אם להשחיתני! (סז) עמי! הגמלה הזאת ⁷⁵⁹תהיה לכם למופת מאת אלהים; הניחוהו ותאכל בארץ ד‘; אל תרעו לה, פן יקרכם אסון גדול! (סח) ויעקרוה; ויאמר שלח: עוד שלשת ימים תשבו במושבותיכם; הן לא תענו שקר בדברי! (סט) ובבוא דברנו הצלנו ברחמינו את שלח ואת המאמינים בו מחרפת היום הלז, כי אלהיך עזוז ונוקם הוא. (ע) ותאחזם הרעש; וימצאו הבוגדים בבתיהם פגרים מתים. (עא) ויהיו כלא היו; הלא כחשו אנשי תמוד באלהיהם? הלא נשמדו על מרים? (עב) הן באו מלאכינו אל אברהם למען בשרו טוב לאמר: שלום עליך! ויען שלום! ולא אחר לצלות להם עגל. (עג) אך בראותו כי ידיהם לא נגעו במאכל ⁷⁶⁰, ויירא ויבוא פחד בלבו, ויאמרו: אל תירא, כי אל עם לוט ⁷⁶¹שולחנו! (עד) ותצחק אשתו בשמעה כי בשרנוהו את יצחק; ומחלצי יצחק יצא יעקב. (עה) ותאמר: איך אלד בן ואנכי שבתי ובעלי זקן? הן דבר נפלא זאת! (עו) ויאמרו: התתמהי על דבר ד’? ברכת אל ורחמיו יחולו על ראשכם ועל אנשי ביתכם; לו התהלה והתפארת! (עז) אחרי הסירנו פחד מלב אברהם ואחרי בשרנו אותו וירב עמנו על אודות אנשי לוט ⁷⁶², כי אברהם חנון ורחום ודבק בד' היה. (עח) ונאמר: אברהם! חדל מהם, כי קמה עצת אלהיך ליסרם, ולא ישיבנה! (עט) ובבוא מלאכינו אל לוט ויצר לו עליהם, כי אין לאל ידו להצילם ⁷⁶³; ויאמר: מה רע היום הזה! (פ) ויפצר בו עמו; כי מקדם למדו הרע; ויאמר אליהם: עמי! הא לכם בנותי, טהורות הן לכם; יראו את ד' ואל תרעו לאורחי; האין בכם איש טוב מעללים? (פא) ויאמרו: הן ידעת כי אין לנו חלק בבנותיך; ידעת היטב את אות נפשנו ⁷⁶⁴! (פב) ויאמר: לו גברה ידי בכם, או נשענתי על משענת חזקה! (פג) ויאמרו המלאכים: מלאכי אלהיך אנחנו: לא יוכלו לך האנשים האלה; צא מזה אתה וביתך בחשכת ליל, ואיש מכם אל יביט אחריו! לולי אשתך אשר יקרה מקרה האנשים האלה. מחר בבקר יהיה האות הזה; הלא קרוב הבקר? (פד) ובבוא דברנו השחתנו את הערים האלה, ונמטר עליהם אבני גיר מנפצות כתובות באצבע אלהים ⁷⁶⁵; גם העיר הזאת ⁷⁶⁶לא רחוקה היא מהבוגדים האלה. (פה) ואל אנשי מדין שלחנו את אחיהם שעיב ⁷⁶⁷לאמר: עמי! אך את ד' לבדו עבדו; אין לכם אל זולתו; אל תקטינו איפה ומשקל ⁷⁶⁸! הן רואה אנכי אתכם בטוב; אך ירא אנכי, פן יקרכם גמול היום הנורא! (פו) עמי! איפת צדק ומאזני צדק יהיו לכם; אל תונו איש את אחיו ואל תשחיתו את הארץ! (פז) ברכת אלהים טובה לכם, אם מאמינים אתם. (פח) לא נתנני איש צופה לכם. ויאמרו: שעיב! שגגתך תשיאך להשיבנו מאחרי אשר עבדו אבותינו; הלא נוכל לעשות לרכושנו את הטוב בעינינו? הן חכם וצדיק אתה בעיניך! (פט) ויאמר: עמי! הלא ראיתם כי אלהים הורני ויזבדני זבד טוב? לא אלך בדרככם; אך טובכם מגמת נפשי! אין לך משען ומשגב כי אם בד‘; בו בטחתי ואליו אשוב. (צ) עמי! אל תחטיאו את נפשכם בהתקוממכם בי, פן יבואכם גמול אנשי נח או דורהוד או דור שלח או אנשי לוט; לא רחוקים אתם מהם ⁷⁶⁹! (צא) כפרו את פני אדונכם ושובו אליו, כי חנון ורחום הוא! (צב) ויאמרו: שעיב! איננו מבינים היטב את אשר הוריתנו; אך איש נדהם אתה בעינינו, ולולי משפחתך, כי אז נרגם אותך באבנים, ואיש לא יוכל להצילך! (צג) ויאמר: היקרה בעיניכם משפחתי מד’? התשליכו אותו אחרי גיוכם? הן יודע אדוני את כל מעשיכם. (צד) ועתה עמי, עשו כטוב בעיניכם, ואני אעשה כטוב בעיני! (צה) הן תדעו באחריתכם; את מי מאתנו כלמה תשיג וגמול הנורא, הוא המדבר כזבים; חכו, גם אנכי מהמחכים! (צו) ובבוא דברנו, ונציל ברחמינו את שעיב ואת המאמינים בו; ויאחז הרעש את הבוגדים, וימצאו בבתיהם פגרים מתים. (צז) ויהיו כלא היו; הלא הכחדנו את אנשי מדין כאנשי תמוד? (צח) גם שלחנו את משה באותותינו ונאזרהו חיל לבוא אל פרעה ואל שריו; אך אלה לא שמעו כי אם בקול פרעה, ודבר פרעה לא נכון היה. (צט) לכן ילך פרעה לפני עמו ביום התקומה, ויוליכם אל אש הגיהנם; מה קשה המורד שמה! (ק) מארת אל הלכה אחריהם בעולם הזה, וקללתו תרבץ בהם ביום התקומה. (קא) זה אשר ספרנו לך על הערים האלה אשר קצתן עודם המה ⁷⁷⁰, וקצתן נגזרו מארץ החיים ⁷⁷¹. (קב) לא הרענו להן, אך הן השחיתו את נפשן. לא הושיעון אליליהן אשר עבדו מבלעדי אל בבוא אליהן דבר אל, אמנם השחיתון. (קג) כן השיב אלהיך גמול לבוגדים בו בהפכו את עריהם; הן גדול ונורא גמולו! (קד) בזה די אותות ליראים את גמול היום האחרון. (קה) ביום הזה יקבץ אלהים את בני האדם ויעיד בהם; (קו) לא נאחרהו בבוא עתו. (קז) ביום ההוא לא תליץ נפש בעדה כי אם ברצון אל; מהם ילכו לחרפות ומהם יאושרו. (קח) ההולכים לחרפות יבאו אל אש הגיהנם, מקום אבל ואנחה. (קט) בו ישבו כל ימי השמים והארץ, לולי אם יחפץ ד' לפדותם, כי כל אשר חפץ עשה. (קי) והצדיקים יבואו אל גן העדן; בו ישבו כל ימי השמים והארץ כרצון אלהיך, כי עצתו לא תופר. (קיא) ואל תריב בדעתך מה עובדים האנשים האלה ⁷⁷², אינם עובדים כי אם את אשר עבדו אבותיהם מקדם; לכן נשיב להם גמולם בלי גרעון. (קיב) למשה נתנו את הכתב, ויריבו בו; לולי יצא הדבר מפי ד‘, כי אז הוכיחו ביניהם; לכן עוד מריבים בו ⁷⁷³. (קיג) לכל אחד מהם ישיב אלהים כפי פעלו; כי הוא מבין אל כל מעשיהם. (קיד) לכן חזק ואמץ כאשר צווית וגם המאמינים אתך; אל תזידו, כי אלהים יודע את פעלכם! (קטו) ואל תטו אחרי הבוגדים, פן תקדחכם אש הגיהנם, ואין עוזר ומושיע לכם מבלעדי אל! (קטז) הפילו תחנתכם בשני קצות היום ובקצה הלילה ⁷⁷⁴, כי מעשים טובים מגרשים את הרעים ⁷⁷⁵; זה זכרון למתבוננים. (קיז) חכה לאל, כי לא יעשק את שכר עושי טוב! (קיח) הלא היו בדורות אשר לפניך אנשים צדיקים ונבונים אשר עמדו בפרץ? אך מעט היו, ואת אלה הצלנו; והבוגדים הלכו אחרי שרירות לבם ויבגדו. (קיט) הן לא השחית אלהים את הערים האלה, לו יושביהן צדיקים היו. (קכ) לו חפץ ד’, אמונה אחת היתה לבני האדם; אך לא ישימו קץ לריבם כי אם ברחמי אלהיך; ובעבור זה הפרידם, למען יקום דבר אדונך אשר דבר: אמלא את הגיהנם מאנשים ושדים יחד ⁷⁷⁶. (קכא) לא ספרנו לך את קורות שלוחינו כי אם למען אמץ את לבך, ולמען הביא אמת, הזהרה, וזכרון למאמינים. (קכב) ולבוגדים אמור: עשו כטוב בעיניכם וגם אנחנו נעשה כטוב בעינינו; חכו לקץ, גם אנחנו נחכה! (קכג) לאלהים נגלים רזי שמים וארץ, ואליו ישובו כל הדברים; לכן עבדוהו ובטחו בו, כי מעשיכם לא נסתרו מנגד עיניו! –

12. חזון יוסף ⁷⁷⁷ עליו השלום

נגלה במיכ"ה ובו מאה ואחד עשר פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א)א“ל”ר אלה אותות הספר הגלוי. (ב) שלחנו אליכם את הקורן בלשון ערבית למען תבינוהו. (ג) בגלותנו לך את הקורן הזה, נספר לך סיפור נעים אשר לא ידעת מקדם. (ד) באמר יוסף אל אביו: אבי! ראיתי אחד עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח משתחוים לי! (ה) ויאמר יעקב: בני! אל תגלה את חזונך לאחיך, פן יתנכלו עליך; כי השטן אויב גלוי לבני האדם⁷⁷⁸! (ו) אלהים יבחר בך ויורך פתרון הנעלמות ויתן חינו עליך ועל כל בית יעקב, כאשר צוה את הברכה על אבותיך אשר היו לפניך, על אברהם ועל יצחק, כי אדונך יודע כל וחכם לב הוא. (ז) אכן במעשה יוסף ואחיו אות למתבוננים⁷⁷⁹.(ח) ויאמרו אחי יוסף⁷⁸⁰: הן אבינו אוהב את יוסף ואת אחיו⁷⁸¹ ממנו, ואנחנו עצומים; גדולה שגגת אבינו! (ט) הרגו את יוסף או הביאוהו אל ארץ רחוקה! אז ייטיבו פני אביכם לכם מתמול שלשם, ותהיו אחרי כן גוי מצליח⁷⁸²! (י) ויאמר האחד⁷⁸³: אל תמיתו את יוסף! השליכו אותו אל מעמקי הבור; ואחרי עשותכם זאת עוברי דרך יוציאוהו משם. (יא) ויהי היום ויאמרו⁷⁸⁴: אבינו! מה לך כי לא תפקיד בידנו את יוסף? הלא שלמים אנחנו אתו? (יב) שלחהו אתנו, למען ישתעשע ויצחק עמנו! אנחנו נערבנו. (יג) ויאמר יעקב: צר לי מאד בלכתו אתכם, כי ירא אנכי פן יאכלהו זאב, באשר אתם לא תשמרוהו! (יד)ויאמרו: איך יאכלהו זאב ואנחנו עצומים? הן נאבד כלנו⁷⁸⁵! (טו) ויהי אחרי קחתם אותו אתם ואחרי המתיקם סוד להשליכו אל מעמקי הבור, ונגלה ליוסף לאמר: הן תזכירם את פעלם הזה בעת אשר לא ישערוה עוד בנפשם. (יז) ויאמרו: הן נפתלנו במרוצתנו, ונשם את יוסף שומר לכלינו, ויאכלנו זאב; הן לא תאמין לנו גם אם צדיקים אנחנו. (יח) ויראוהו את כתונת יוסף מגואלה בדם כזב⁷⁸⁶; ויאמר יעקב: אולי בדאתם זאת מלבכם! הן אסבל הרבה, ואלהים יאמצני לשאת את דברכם. (יט) ויעברו אנשים סוחרים, וישלחו איש מקרבם אל הבור לשאב מים⁷⁸⁷; ויאמר: בגד! הן עלם זה! ויכחדוהו⁷⁸⁸ למען מכרהו; אך אלהים הבין אל פעלם. (כ) וימכרוהו במחיר קטן באיזה אדרכמונים, כי לא הוקירו את ערכו. (כא) ויאמר המצרי, אשר קנהו, אל אשתו: לאט לי לנער הזה, אולי יועלינו או יהיה לנו לבן⁷⁸⁹! כן הרימנו את יוסף בארץ ונורהו את פתרון הנעלמות, כי עוז לאלהים להקים את דברו; אך רוב האנשים לא יבינו זאת. (כב) ובהיותו לאיש נתנו לו חכמה ודעת; כן ניטיב לתמימי דרך. (כג) ותחשק נפש גברתו בו, ותסגר את הדלת ותאמר: בוא הנה! ויאמר יוסף: חלילה לי מחטוא לד‘, אשר עשה עמדי חסד, ויניחני בדרך הטוב; הוא לא יצליח את דרך החוטאים! (כד) ותחשק נפשה בו, וגם נפשו חשקה בה, לולי ראה אות מאת אדוניו⁷⁹⁰; כן הסרנו עון וחרפה מעליו, כי עבד נאמן היה לנו. (כה) וברוץ שניהם אל הדלת⁷⁹¹ ותקרע את כתנתו מאחוריו ותפגע בבעלה הבא ותאמר אליו: מה לעשות לאיש החורש רעה על משפחתך? הלא ינתן במשמר או יוסר בענש גדול? (כו) ויאמר יוסף: לא כי היא הסיתתני! ויעד עד אחד ממשפחתה לאמר⁷⁹²: אם כתנתו קרועה מלפניו, דבריה נכונים והוא דבר כזבים; (כז) ואם כתנתו קרועה מאחריו, היא דברה כזבים ודבריו נכונים. (כח) ויהי בראותו כי כתנתו קרועה מאחוריו, ויאמר⁷⁹³: הן תחבולה היא זאת, כי תחבולתכן גדולה! (כט) ואתה יוסף אל תשת לבך אל הדבר הזה; ואת אשתי הזכי מעונך, כי חטאת חטאה גדולה! (ל) ותאמרנה נשי העיר אשה אל אחותה: אשת האיש הנכבד נשאה את עינה על עבדה ותחשק נפשה בו; מה גדולה אולתה! (לא) ויהי בשמעה את לעגי שפתיהן, ותשלם ותקרא להן לאכול לחם אתה, ותשם לפני כל אחת מהן סכין, ותאמר אל יוסף: הראה להן! ויהי בראותן אותו ותהללנה אותו על יפיו ותחתכנה את ידיהן⁷⁹⁴ ותאמרנה: הוי אלהים! אין זה בן אדם כי אם מלאך נוצץ. (לב)ותאמר:זה העלם אשר לעגתם לי עליו! הן הסיתיו, אך הוא עמד בצדקו. אמנם אם לא יעשה את אשר צויתיו, יושם במשמר ויחשב כאחד הנבלים. (לג) ויאמר יוסף: ד’! בית האסורים טוב לי מהעון אשר היא תסיתני אליו; ואם לא תצילני מהרשת אשר טמנה לי, אשמע בקולה ואהיה ממספר הבוערים! (לד) ויעתר לו ד' ויוציאהו משחיתותיה, כי הוא שומע ויודע כל. (לה) וייטב בעיניהם⁷⁹⁵, אחרי ראותם את נקיון כפיו, להשים אותו במשמר⁷⁹⁶ לעת ימים. (לו) ויושמו אתו במשמר שני עבדי המלך. ויאמר האחד⁷⁹⁷: ראיתי בחלומי והנני שוחט ענבים; ויאמר האחר: ראיתי בחלומי והנה לחם על ראשי והעוף אוכל ממנו; הגידה נא לנו את פתרונו, כי לאיש נבון חשבנוך! (לז) ויאמר יוסף: טרם בוא אליכם לחם חקכם למזונכם אגיד לכם את פתרונם כאשר הורני אדוני; כי עזבתי את דת האנשים הבוגדים באלהים ומכחשים בעולם הבא. (לח) אני הולך בדרך אבותי אברהם יצחק ויעקב; לא נאוה לנו לדמות אלהים אחרים אל ד‘; אלהים גלה לנו את תורתו למען הורותה את כל בני האדם; אך רב האנשים לא יתנו לו תודה. (לט) הה אתם רעי משמרתי! הטוב לכם עבוד אלהים נפרדים מעבוד אלהים אחד ואדיר על כל? (מ) אינכם עובדים מבלעדי אל כי אם שמות⁷⁹⁸ אשר בדאתם אתם ואבותיכם, אשר לא חלק לכם אלהים; כי המשפט לד’ הוא, והוא צוה לבלתי עבוד כי אם אותו. זאת אמונת אמת, אך רב האנשים לא ידעו. (מא) רעי משמרתי! אחד מכם ישקה את אדוניו יין; האחר יתלה על העץ, והעוף יאכל את בשרו מעל ראשו; נכון הדבר, זה פתרון חלומותיכם. (מב) ויאמר יוסף אל האיש, אשר כפי פתרונו יבוא למרחב: הזכירני אל אדונך! וינשהו⁷⁹⁹ השטן את זכרון אלהיו, וישב עוד שנים במשמר⁸⁰⁰. (מג) ויהי היום ויאמר המלך: ראיתי בחלומי שבע פרות שמנות ותבלענה אתהן שבע פרות דקות; ושבע שבלים לחות וכמספרן דקות. ועתה נגידי עמי! פתרו נא לי את חלומי אם אתם שומעים לפתר אותו! (מד) ויאמרו: הן קשה החלום הזה; איננו יודעים את פתרונו! (מה) ויאמר האיש אשר יצא מן המשמר: (כי זכר את יוסף אחרי עת ימים) שלחוני, ואגיד לכם את פתרונו! (מו) וילך אל יוסף ויאמר: אתה איש הצדיק! הגד נא לי את פתרון שבע פרות שמנות, אשר אכלון שבע דקות; ושבע שבלים לחות וכמספרן דקות; למען אשיב את שולחי דבר וידעוהו! (מז) ויאמר יוסף: שבע שנים שלמות תזרעו; ואת אשר תקצורו הניחוהו בשבלים, ואכלו ממנו רק די מחסורכם! (מח) ואחריהן תבואנה שבע שנות בצורת; ובהן תאכלו את אשר צברתם לכם ורק מעט תותירו. (מט) ואחריהן תבוא שנה אשר בה האנשים יקצרו לרב וידרכו ענבים הרבה. (נ) ויאמר המלך: הביאוהו⁸⁰¹ אלי! ויאמר יוסף אל השליח הבא אליו: לך אל אדונך ושאלהו, מה חשבו עלי הנשים אשר חתכו את ידיהן⁸⁰²? הן יודע אלהי את תחבולותיהן. (נא) ויאמר המלך אל הנשים: מה חשבתן כי הסיתן את יוסף לחטוא? ותאמרנה: חי ד' כי לא ידענו עליו דבר רע. ותאמר אשת האיש הנכבד⁸⁰³: עתה תודע האמת; אני הסיתיו לחטא, והוא הצדיק! (נב) ויאמר יוסף: עתה ידע אדוני⁸⁰⁴ כי לא חטאתי לו בסתר, כי אלהים לא ינחה את ערמת אנשי מרמה. (נג) אך לא נקי לבי מעון⁸⁰⁵; יצר לב האדם נוטה לרע, לולי ד' ירחמהו; כי אלהי סלח ורחום הוא. (נד) ויאמר פרעה: הביאו אלי את יוסף ואקרבהו לנפשי⁸⁰⁶! ובבוא יוסף ויאמר אליו המלך: מהיום הזה והלאה תהיה איש שלומי! (נה) ויאמר יוסף: שימני על בתי המסכנות אשר בארצך ואשים עיני עליהם! (נו) כן הרימנו את יוסף בארץ, למען ישב בכל אשר יחפץ; אנחנו מריקים את רחמינו על הישר בעינינו ולא נגרע את שכר תמימי דרך. (נז) אך שכר העולם הבא טוב מכלם בעיני המאמינים ויראי אלהים. (נח) אז באו אחי יוסף מצרימה ויגשו אליו ויכירם והם לא הכירוהו. (נט) ויהי אחרי תתו להם די מחסורם ויאמר אליהם: הביאו את אחיכם הקטן בן אביכם הנה! הלא ראיתם כי הרביתי לכם אוכל וכי חנון ונותן אני. (ס) ואם לא תביאוהו אלי, לא אשביר לכם בר, ולא תקרבו אלי! (סא) ויאמרו: נפצר באבינו, למען יעשה כדבריך. (סב) ויאמר אל עבדיו: שימו את לחם שברם באמתחותיהם; אך לא יבינו זאת, עד שובם אל בתיהם, למען ישובו ויבואו הנה! (סג) ויאמרו אחי יוסף בשובם אל אביהם: אבינו! האכל ימנע ממנו בשובנו מצרימה ואחינו אין אתנו; לכן שלחהו אתנו ועלינו לשמרו! (סד) ויאמר אביהם: האפקידהו בידכם כאשר הפקדתי את אחיו? אך אלהים הוא הטוב מהשומרים והוא הרחום מכל המרחמים. (סה) ויהי בפתחם את אמתחותיהם, וימצאו כי כסף שברם הושב להם, ויאמרו: אבינו! מה לנו עוד לבקש? כספנו הושב לנו; לכן נשוב ונשבר בר, ועלינו לשמור את אחינו; נוסיף להביא משא גמל אחד על שברינו הראשון, כי זה לא ישפוק לנו. (סו) ויאמר יעקב: לא אשלחנו אתכם עד תשבעו לי באלהים כי תשיבוהו לי, בלתי אם ימנעהו מכם⁸⁰⁷; ואחרי השביעו אותם, אמר: עד ד' בדבריכם! (סז) ויוסף עוד דבר: בני!אל תבואו בשער אחד כי אם בשערים שונים אל העיר⁸⁰⁸! אך זאת לא תועילכם בלתי ד' אתכם, כי החכמה לאלהים. בו בטחתי, ולא יחכו כל המחכים. (סח) בבואם אל העיר כמשפט אשר צום אביהם, לא הועילם זאת נגד עצת ד‘⁸⁰⁹, אך למלאות את חפץ יעקב, כי הוא ידע את אשר הורינוהו⁸¹⁰ ואת אשר רב האנשים לא ידעו. (סט) ובבואם אל יוסף ויקרא אל אחיו⁸¹¹ ויאמר: אני אחיך; אל תתעצב אל לבך על פעלם! (ע) אחרי האכילו אותם והשבירו להם וישם את הגביע באמתחת בנימין, ויקרא אחריהם הכרוז: אתם עוברי דרך! גנבים אתם! (עא) ויפנו ויאמרו: מה זה אבדתם? (עב) ויאמר: את גביע המלך; לכל מוצאו יהיה בר משא גמל; אנכי אערבנו! (עג) ויאמרו: חי ד’! הן ידעתם כי לא באנו למען השחת בארץ; לא היינו גנבים! (עד) ויאמר: מה יהיה משפט הגנב, אם תודעו אנשי כזב? (עה) ויאמרו: כל איש אשר ימצא הגביע באמתחתו, יהיה עבד; זה לנו משפט החוטאים⁸¹². (עו) ויחפש באמתחותיהם טרם חפשו באמתחת אחיו; וימצא הגביע באמתחת אחיו. כן הורינו את יוסף⁸¹³, כי כמשפט מלכו לא יכול להתעמר באחיו⁸¹⁴; אך אלהים חפץ זאת. אנחנו מרוממים את הישר בעינינו, וחכמתנו עולה על עצת כל חכמי לב. (עז) ויאמרו: הן גנב, גם אחיו גנב⁸¹⁵! ויתאפק יוסף ולא דבר אליהם מאומה; אך בלבו אמר: הן רעים אתם משנינו⁸¹⁶, ואלהים יודע את דברכם! (עח) ויאמרו: האיש הנכבד! לנער הזה יש אב זקן ובא בימים; קח אחד מאתנו תחתיו! הן ראים אנחנו, כי איש חנון אתה! (עט) ויאמר: חי ד‘! לא נקח כי אם את אשר נמצא הגביע בידו, פן נחטא. (פ) ויסבו מעליו וידברו איש אל אחיו במרת נפשם; ויאמר הגדול מהם: הלא ידעתם כי אביכם השביעכם בד’, וכי בגדתם ביוסף? לא אעזב את הארץ הזאת, עד יואל לי אבי⁸¹⁷ או אלהים יריב ריבי⁸¹⁸, כי הוא הטוב מכל השופטים. (פא) שובו אל אביכם ואמרו: אבינו! גנב בנך; איננו מעידים כי אם באשר אנחנו יודעים; הנסתרות לא נגלו לנו⁸¹⁹. (פב) שאל נא את העיר אשר היינו בה ואת האורחה אשר באנו אתה, ותראה כי כנים דברינו. (פג) ויאמר אביהם: הן בדאתם זאת מלבכם; אך גדולה תוחלתי בד‘! אולי ישיב לי את כלם⁸²⁰, כי יודע כל וחכם לבב הוא. (פד) ויסוב מעליהם ויאמר: מה גדול כאבי ביוסף! ותכהינה עיניו מכעסו, כי עצם מאד. (פה) ויאמרו: חי ד’! הבליגה נא מעט מזכור את יוסף, פן תשחית את נפשך ותרד שאולה! ויאמר: הן עלו כעסי ומרת נפשי אל אלהים; אני יודע מאתו את אשר אתם אינכם יודעים⁸²¹. (פו) בני! לכו ושאלו מה היה ליוסף ולאחיו, ואל תאבדו תקותכם בד‘! אך הבוגדים יעשו זאת. (פז) ויהי בשובם אל יוסף ויאמרו: האדון הנכבד! אנחנו ומשפחתנו בחוסר כל, ורק מעט כסף אתנו; הרבה נא לנו אוכל וחננו, כי אלהים ישלם גמול לישרי דרך! (פח) ויאמר: הידעתם את אשר עשיתם ליוסף ולאחיו בפתיות לבכם? (פט) ויאמרו: האתה יוסף? ויען: אני יוסף וזה אחי! אלהים הטיב לנו, כי יראנוהו וקוינו לו; לא יעשק שכר תמימי דרך. (צ) ויאמר: חי ד’!, הוא גדלך עלינו, ואנחנו הרשעים! (צא) ויאמר: אל תרגזו! היום יכפר ד' בעד חטאתכם, כי הוא הרחום מהמרחמים. (צב) קחו את כתנתו זאת ושימוה על פני אבי ותאורנה עיניו; ובואו אלי עם משפחתכם! (צג) ויהי בשוב האורחה ויאמר אביהם: מריח אנכי את ריח בני יוסף⁸²², גם אם תלעגו לדברי. (צד) ויאמרו: חי ד‘! הן אתה באולתך הנושנה. (צה) והמבשר⁸²³ בא וישם את הכתנת על פני יעקב ותאורנה עיניו. (צו) ויאמר יעקב: הלא אמרתי לכם כי אני יודע מאת אלהים את אשר אינכם יודעים⁸²⁴? (צז) ויאמרו: אבינו! כפר נא בעד חטאתנו כי פשענו! (צח) ויען: הן יסלח לכם ד’, כי סלח ורחום הוא. (צט) ויהי בבואם אל יוסף וילך בגיל לקראתם ויאמר: שבו במצרים שקטים ושאננים ברצון אל! (ק) ויושב את הוריו⁸²⁵ על כסא רם אחרי השתחום לו, ויאמר: הורי! זה פתרון חלומי⁸²⁶; אלהים הקימו; הוא חנני בהוציאו למרחב רגלי מבית האסורים, ויביאכם הנה מארץ מלחה אחרי אשר חרחר השטן ריב ביני ובין אחי; כי חנון אדוני לטוב בעיניו, והוא יודע כל חכם ולב. (קא) ד' אתה שמתני לנגיד, ותורני את פתרון הנעלמות. בורא שמים וארץ! אתה מגני בעולם הזה ובעולם הבא; אמותה נא באמונתך, והושיבני בין חסידיך! — (קב) הדבר הזה אשר ספרנו לך⁸²⁷, סוד הוא; כי לא היית שם בהמתק אחי יוסף סוד עליו ויתנכלו בו; אך רב האנשים לא יאמינו לך גם אם תאוה נפשך. (קג) ואל תשאל שכר בעדו⁸²⁸, כי אך זכרון הוא לבני האדם. (קד) ובכל המופתים אשר בשמים ובארץ יעברו עליהם וירחקו מהם. (קה) רבים לא יאמינו באלהים כי אם באלילים. (קו) הלא יאמינו כי פתאום יבוא אידם מאת אלהים, וכי יום מותם יגיעם בלי דעתם? (קז) אמור; זה דרכי; אני והמאמינים בי קוראים אליכם למען תשובו אל ד' ותעבדוהו; יהולל שם ד'! אינני עובד אלהי נכר. (קח) ולא שלחנו לפניך כי אם בני אדם יושבי ערים⁸²⁹ אשר נגלינו להם; הלא יעברו בארץ⁸³⁰ ויראו את אחרית האנשים אשר היו לפניהם⁸³¹? מה טוב מושב העולם הבא ליראי אלהים! הלא תבינו זאת? (קט) ובכל עת אשר אבדה תקות שלוחינו על דבר הבוגדים כזבים בהם, באה אליהם ישועתנו. (קי) את אשר ישרו בעינינו הצלנו; אך לא השיבונו אחור את ידינו מהבוגדים. (קיא) הן רב מוסר השכל בדברינו למתבוננים בהם; אין בהם כזבים או דברי שקר, אכן מקימים את דברי את אשר בידיהם⁸³² ופותרים את כל הדברים; קו הישר ורחמים הם למאמינים.

13. חזון הרעם⁸³³

נגלה במיכ"ה ובו שלשה וארבעים פסוקים.

בשׁם אלה הרחמן והרחמן

(א) א“ל”מ"ר⁸³⁴ אלה אותות הכתב והאמת אשר נגלו לך מאת אדונך; אך רוב האנשים לא יאמינו. (ב) אלהים רקע את השמים ויכינם בלי עמודים; אז ישב על כסאו וישם את השמש ואת הירח תחת משמרתו; לכל יצוריו נתן חק ידוע; כלם סרים למשמעתו; הוא מגלה את אותותיו למען תדעו כי תשובו אליו. (ג) הוא מדד את הארץ וישם בקרבה הרים ונחלים, ומכל הדברים נתן בה שני מינים⁸³⁵; הוא מביא את הלילה אחרי היום; ובזה די אותות למתבוננים. (ד) ובארץ גלילים נפרדים ומחוברים⁸³⁶, כרמים, גנות ירק ותמרים; מהם קרובים זה לזה⁸³⁷ ומהם נפרדים; גשם אחד ירום ובכל זאת נפרדים מיניהם למאכל. די אותות בזה למתבוננים. (ה) ואל תתמה על מרי הבוגדים! הן תתמה על דברם: הנשוב ונחיה אחרי שובנו אל העפר? (ו) האנשים הבוגדים באלהים ישאו שרשרות על צואריהם ויהיו רעי שאול תחתית; לעד ישבו שם. (ז) הם יבחרו בהחישך את הרע מהחישך את הטוב, גם אם ראו את גמול הבוגדים; הן חנון אלהים לחוטאים, אך נורא הוא בהשיבו גמול. (ח) הבוגדים יאמרו: לא נאמין עד יבוא אלינו מופת! אמנם אך מזהיר אתה⁸³⁸, ולכל גוי נתנו מנהל. (ט) אלהים יודע את פרי בטן כל אשה, בהצר רחמה ובהרחבו; לכל דבר נתן חק. (י) הוא יודע את הנסתרות והנגלות; אדיר ונשגב הוא. (יא) לאחת תחשב בעיניו, אם תכחדו את הגיון לבכם או תוציאוהו בשפתיכם; אם תמששו באפלה או תלכו לאור היום. (יב) לכל אדם יש מלאכים הולכים לפניו חליפות וצבא; הם שומרים את ארחותיו כדבר אל. הן אלהים לא יסיר חסדו מעם, בלתי ימיר זה את נפשו⁸³⁹; ואם יגור אומר להרע לעם, אין לזה עוזר ומושיע מבלעדי אל. (יג) הוא מראה אתכם את הברק לפחדכם ולתקותכם⁸⁴⁰, ומכביד את העננים בגשם. (יד) הרעם מספר את כבודו, ואת המלאכים תכסה פלצות; הוא משלח את ברקיו ומשבר בהם את מי יחפץ; ובכל זאת האנשים מריבים עליו, גם אם הוא אדיר על כל. (טו) לו דומיה תהלה; ועובדי האלילים המתפללים לאחרים זולתו, לא יענו. כאיש אשר פירש את כפו למים ומתחנן להם למען יבאו אל פיו, אך הם לא יבאו —; כן תפלת הבוגדים אך שוא היא. (טז) לאלהים תכרע כל ברך בשמים ובארץ אם ברצון אם אין⁸⁴¹; גם צללי בוקר וערב משתחוים לפניו⁸⁴². (יז) אמור: מי אדון השמים והארץ? הלא ד‘? התנוסו לעזרה אל אלהים אחרים מבלעדו אשר לא ייטיבו ולא ירעו לכם? הישוו העורים אל הפקחים או החשך אל האור? הבראו האלילים בריאה כבריאתו? — אלהים ברא כל, יחיד וכביר הוא! (יח) הוא מוריד את המים מן השמים, ומישר את ארחות הנחלים, ומעלה את הקצף על פני המים; מהמתכות יעלה גם כן קצף, בהצרפם באש לעשות מהן חליות או כלי בית; כן יורכם אלהים להבחין בין האמת והשקר; הקצף ילך לו, והמתכת המועילה את בני האדם תשאר בארץ; כן ממשל לכם אלהים משלים למען הורותכם. השומעים בקול אלהיהם ינחלו טוב, והממרים את פיו רעה תבוא אליהם, גם אם יהיו להם כל אוצרות התבל וכמספרם לפדות את נפשם; הן יחשב אלהים עמהם; הגהינם יהי מושבם, ומה רע המושב הזה! (יט) הישוו יודעי האמת אשר שולחה לך מאת אדונך אל העורים? אך חכמי לב יבינו זאת. (כ) המחזיקים בעדות אל, ולא יפרו את בריתו. (כא) הקושרים את אשר צוה אלהים לקשרם⁸⁴³, ויראים את אלהיהם ואת יום החשבון⁸⁴⁴, (כב) והמצפים לראות את פני אדוניהם, ומתפללים, ומפזרים מאשר נתנו להם הן בגלוי הן בסתר, ומתקנים את מעשיהם הרעים בטובים, להם יהיה המעון הטוב, (כג) גן העדן; יבואו שמה עם אבותיהם ונשיהם ובניהם המישרים ארחותיהם; והמלאכים יבאו לקראתם בכל שער ושער לאמר: (כד) שלום עליכם על אשר חכיתם! מה נעים חלקכם במושב הטוב! (כה) אולם המכחשים בעדות אל ומפירים את בריתו ומפרידים את אשר צוה אלהים לקשר ומשחיתים בארץ, מארה תבוא עליהם ורע יהיה מושבם. (כו) אלהים פותח את ידו וקופצה כטוב בעיניו; הם ששו בחיי העולם הזה, ומה הבל חיי העולם הזה נגד העולם הבא! (כז) הבוגדים אומרים: אם לא יראו לו מופתים מאת אדוניו, לא נאמין בו; אמר: אלהים משגה את אשר יחפץ בו ומנחה את השבים אליו, (כח) מאת המאמינים ומשקיטים את לבם בזכרון אלוה. הלא ישקיט זכרון אלוה את לבות בני האדם? — אכן המאמינים ועושי טוב אשריהם! נעים יהיה מבואם⁸⁴⁵! (כט) הן שלחנוך אל עם, אשר קדמוהו עמים אחרים, למען תקרא לפניהם את אשר הורינוך; אך הם יכחשו ברחמן. אמור: הוא אדוני; אין אל מבלעדו! בו בטחתי ואליו אשוב. (ל) גם אם ינטשו הרים ממקומם ותבקע הארץ או ידברו המתים, לא יאמינו; כי הכל יצא מפי ד’. הלא ידעו המאמינים, כי לו חפץ ד‘, נחה את כל בני האדם? (לא) לא תשוב הרעה מרדוף את הבוגדים ומלון בתוך בתיהם עד בוא דבר אל, ואלהים לא ימיר את דברו. (לב) גם לשלוחים אשר היו לפניך לעגו, גם אם היטבתי להם; אחרי כן יסרתים, ומה היה אחריתם! (לג) מי הושם על כל נפש ועל מעלליהם? (הלא אלהים⁸⁴⁶?) ובכל זאת ידמו לו אלהי נכר. אמור: קראו את שמם! התורו את ד’ דברים אשר לא ידע בארץ, או בשקר דברתם זאת⁸⁴⁷? הן ידעו הבוגדים את כחשם⁸⁴⁸, על תעותם מדרך הטוב; וכל איש אשר אלהים ישגהו, אין לו מנהל! (לד) יוסרו בעולם הזה; אך מוסרם בעולם הבא רב ממנו, ואין להם עוזר מבלעדי אל. (לה) בגן העדן מושב הצדיקים; בו נוזלים נחלי מים, פריו נאמן וצלו נחמד; זה חלק יראי ד‘, ואחרית הבוגדים אש הגיהנם. (לו) האנשים אשר נתנו להם את הכתב ישישו באשר גלינו לך; אך רבים מקרבם קשרו קשר להריב בו. אמור: אני האמרתי לעבד את ד’, ולבלתי עבוד אחר זולתתו; אליו אשוע ואליו אשוב! (לז) הן שלחנו אליך את המדע בלשון ערבית; ואם תשמע בקולם אחרי היות לך החכמה, אין לך עוזר ומושיע מבלעדי אל. (לח) הן שלחנו לפניך נביאים, ונתן להם נשים ובנים⁸⁴⁹, ולא היה בידם לעשות מופתים זולתי ברצון אל; לכל גוי נתנו כתב. (לט) אלהים ימחה ויקים כטוב בעיניו⁸⁵⁰, כי אצלו אם הכתב⁸⁵¹. (מ) אם נראך את ענשם או נמיתך, עליך להזהיר ועלינו לחשב⁸⁵². (מא) הלא ראו כי בא אלהים אל ארצם ויצר את גבולם⁸⁵³? אלהים שופט אמת; לא יפר איש את דברו, כי הוא ממהר לחשב. (מב) גם האנשים אשר היו לפניהם התנכלו; אך חכמת אלהים עולה על על נכליהם; הוא יודע את פועל כל נפש. הן יבינו הבוגדים למי הוכן מושב גן העדן! (מג) הבוגדים יאמרו: לא שלחך אלהים; אמור: ד' וכל יודעי הכתב עדים ביני וביניכם!

14. חזון אברהם⁸⁵⁴ עליו השלום

נגלה במיכ"ה ובו שנים וחמשים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) א“ל”ר שלחנו אליך את הספר הזה למען הוציא את בני האדם מצלמות לאור ברצון אדוניהם אל הדרך הטוב והנעים. (ב) לאלהים כל אשר בשמים ובארץ; אוי לבוגדים על גמולם הנורא! (ג) טובים בעיניהם חיי העולם הזה מחיי העולם הבא; הם משגים מדרך אלהים, ויעותו אותה; מה גדולה שגגתם! (ד) לא שלחנו נביא כי אם בלשון עמו, למען יורהו; אלהים משגה את מי יחפץ ומנחה את הישר בעיניו, כי אדיר הוא וחכם לב. (ה) הן שלחנו את משה באותותינו לאמר; הוציא את עמך מצלמות לאור והזכירם את יום ד‘⁸⁵⁵! בזה די אותות למחכים ומודים לאלהים. (ו) באמר משה אל עמוף זכרו את הטובה אשר גמלכם ד’, בהוציאו אתכם מתוך עם פרעה אשר הכביד את עלכם וימת את בניכם ואך את בנותיכם החיה; זאת היתה לכם מסה גדולה מאת אלהיכם. (ז) בהשמיעכם⁸⁵⁶ אלהים לאמר: אם תודו לי, ארבה אתכם; ואם תבגדו, נורא יהיה גמולכם! (ח) ויוסף עוד דבר משה לאמר: גם אם אתם וכל אשר בארץ תבגדו באלהים, הן אלהיכם עשיר מאד⁸⁵⁷! (ט) הלא באה אליכם שמועת האנשים אשר היו לפניכם, דור נוח, עאד ותמוד, (י) והאנשים אשר היו אחריהם? אך אלהים יודע זאת. נביאיהם באו אליהם באותות נגלים; אך המה שמו את ידיהם על פיהם⁸⁵⁸ לאמר: איננו מאמינים בשליחותכם, ומריבים אנחנו בתורתכם! (יא) ויאמרו שלוחיהם: התריבו באלהים בורא שמים וארץ? הוא קורא אליכם למען כפר לכם את חטאתיכם ולרחמכם עד העת הידועה⁸⁵⁹. (יב) ויענו: גם אתם בשר כמונו! בלבכם להשיבנו מאשר עבדו אבותינו; הביאו לנו מופת גלוי על ממשלתכם! (יג) ויאמרו אליהם השלוחיםף אמנם כי אנחנו בשר כמוכם; אך אלהים יחן את הטוב בעיניו מעבדיו, ואין לאל ידינו לעשות מופתים. (יד) לולי ברצון אל; ובו יבטחו המאמינים. (טו) ואיך לא נבטח בד' המדריכנו בדרך הטוב? הן נסבל את הרעה אשר תגמלונו, כי לד' יחכו כל תמימי דרך. (טז) ויאמרו הבוגדים אל נביאיהם: נגרשכם מארצנו או עבדו את אשר אנחנו עובדים! ויאמר אליהם⁸⁶⁰ ד‘: הן נכרית את הבוגדים! (יז) אז נושיבכם תחתיהם בארץ; זה משפט החרדים על דברי ועדותי! (יח) ויצעקו אל ד’, ויתמו הבוגדים. (יט) לפניהם⁸⁶¹ הגיהנם, ובו ישתו מי צאה. (כ) לאט לאט יגמאום, תמאס נפשם בשתותם; המות יגיע אליהם מכל פנה, ולא יוכלו למות; וענש גדול לפניהם. (כא) זה גורל לבוגדים באלהים. מעלליהם כאפר אשר תדפנו הרוח ביום סגריר; אין שכר לפעלתם, וגדול יהיה שברם. (כב) האינך רואה כי אלהים בורא שמים וארץ. באמת? אם יחפץ יכחידכם וישים דור אחר תחתכם. (כג) לא תכבד זאת מאלהים. (כד) לאלהים ישובו כלם; אז יאמרו רכי הלבב אל מדיחיהם: באשר הלכנו אחריכם, הקלו מאתנו קצת ענשנו אשר השים אלהים עלינו! (כה) יענו: לו נחנו אל, כי אז נחינו אתכם; שוה לנו אם נמאן לשאת את עונינו או נאבה; אין לנו מציל. (כו) ואחרי החרץ משפטם יאמר אליהם השטן: הן העיד בכם אלהים עדות אמת; אך אנחנו השגינוכם ותלכו אחרי; לא היתה לי ממשלה עליכם! (כז) הן קראתיכם ותענוני; הריבו בכם ולא בי! אני לא אושיע אתכם, ואתם לא תושיעוני⁸⁶²; אני מכחש באשר דמיתוני לאלהים מקדם, כי גדול ענש הבוגדים.(כח) אך המאמינים ועשי טוב יבאו אל גנות ובתוכם נחלי מים; עד עולמי עד ישבו בהם ברצון אדוניהם, ושלום יענו איש את אחיו. (כט) האינך יודע את המשל אשר ימשל אלהים על דברו הטוב? דמיונו כעץ טוב אשר שרשיו בארץ יסבבו וענפיו מגיעים השמימה. (ל) בכל עת יתן את פריו ברצון אדוניו; כן ממשל אלהים משלים לבני האדם למען יתבוננו. (לא) ודבר הבוגדים כעץ רע הנגזר מהארץ ואין לו משען. (לב) אלהים יסעד את לב המאמינים בדברו הטוב בחיי העולם הזה ובעולם הבא; ואת הבוגדים ישגה, כי כל אשר חפץ עשה. (לג) האינך ראה את הממירים חסד אל בזדון ומתעים את עמם אל מקום האבדון, (לד) אל הגיהנם? מה קשה המורד והמושב שמה! (לה) ידמו לאלהים אלהי נכר, למען התעות מדרכיו; אמור; התענגו! מסעכם יהיה אל אש הגהינם. (לו) אמר אל עבדי המאמינים, כי יתפללו ויפזרו מטובם אשר נתנו להם, בגלוי ובסתר; טרם יבא היום אשר אין בו מרכולת ורעות. (לז) אלהים בורא שמים וארץ, ומוריד את הגשם מן השמים למען הכין לכם מזון לאכלה; בדברו תוליככם האניה בלב הים; הוא המשילכם בנהרים; הוא נותן לכם את כל אשר תאוה נפשכם, אין לאל ידכם לספר את כל חסדיו. אך חוטא ובוגד כל איש⁸⁶³! (לח) באמר אברהם אל אלהים: שמר נא את הארץ הזאת⁸⁶⁴! הציל נא אותי ואת בני מעבודת אלהי נכר! (לט) אדוני! אלה התעו רבים מבני האדם; כל ההולך אחרי, לי יהיה⁸⁶⁵; וכל העוזב אותי, היה לו סלח ורחום! (מ) אדוני! הן הושבתי מזרעי⁸⁶⁶ בעמק לא זרוע⁸⁶⁷ אצל בית מקדשך⁸⁶⁸ למען יתפללו בו; תן נא חנם בעיני האנשים, והמציא להם טרף למען יודו לך! (מא) אדוניֱ! אתה יודע את אשר נכחד ואת אשר נגלה; אין נסתר מנגד ד' כל אשר בשמים ובארץ; יהולל שם ד' על תתו לי אחרי בלותי את ישמעאל ואת יצחק, כי הוא שומע תפלה. (מב) אדוני! שימני נא משוע אליך אותי ואת זרעי⁸⁶⁹, וקבל את תפלתי! אדוני! כפר נא לי ולהורי ביום החשבון! (מג) לא יסתרו מעיני ד' מעשי הבוגדים; הוא יאחר את גמולם עד היום⁸⁷⁰ אשר לו יצפו כל חכמי לב. (מד) הם ישאו את ראשיהם וירוצו לקראתו; לא יביטו איש אל אחיו, ורעדה תאחזם. (מה) הזהר את האנשים על יום בוא גמולם, אשר בו יאמרו הבוגדים: אדוננו! אחר נא אותו מעט ימים! הן נשמע לקולך ולקול הנביאים. (מו) אז יענם אלהים: הלא נשבעתם מאז כי לא תבואכם רעה? (מז) הלא ישבתם במושבות האנשים החוטעים על נפשם⁸⁷¹, ותדעו איך שלמנו להם פעלם, ונשימם לכם למשל? (מח) הם התנכלו באלהים; אך הוא התחכם להם, גם אם חכמתם עולה על כל ההרים⁸⁷². (מט) אל תדמה בנפשך כי ימיר אלהים את דברו אשר דבר אל נביאו, כי עזוז הוא ונוקם! (נ) ביום הפך השמים והארץ את מראיהם, ובשוב האנשים אל האלהים היחיד והאדיר, אז תראה את הבוגדים אסורים בזקים. (נא) בגדיהם יחמרו בזפת, ואש תאכל את פניהם; אז ישיב אלהים לכל נפש את גמולה, כי אלהים יודע לחשב. (נב) זאת תהיה הזהרה לבני האדם, למען יוסרו בה, ולמען ידעו, כי אלהים אחד הוא; יתבוננו כל חכמי לב!

15. חזון חגר⁸⁷³

נגלה במיכ"ה ובו תשעה ותשעים פסוקים.

בשׁם אלה הרחמן והרחום

(א)א“ל”ר אלה אותות הכתב והקורן הגלוי. (ב) הרבה פעמים יבקשו הבוגדים⁸⁷⁴, לו היו מאמינים. (ג) הניחם ויאכלו, ויתענגו על תוחלתם הכוזבת; הן ידעו באחריתם⁸⁷⁵! (ד) לא שחתנו עוד קריה טרם שלחנו אליה ספר גלוי⁸⁷⁶. (ה) לא יעבר כל גוי את קצו ולא יאחרהו. (ו) הם⁸⁷⁷ יאמרו אליך: אתה אשר שולח בידך זכרון; הן משגע אתה! (ז) למה לא באת אלינו במלאכים, אם כנים דבריך? (ח) הן נשלח אליהם מלאכים⁸⁷⁸; לא יאחרו לבוא! (ט)הן שלחנו אליכם זכרון⁸⁷⁹, ואנחנו נשמרו. (י) הן שלחנו מלאכים אל העמים הקדמונים; (יא) אך לא בא אליהם שליח, אשר לא לעגו לו. (יב) כן נתן בלב הבוגדים⁸⁸⁰. (יג) לא יאמינו בו⁸⁸¹, גם אם יודעים את אחרית האנשים אשר היו לפניהם; (יד) גם אם נפתח להם את שערי השמים ויבאו בהם, (טו) יאמרו:טחו עינינו מראות; הן קסם בנו! (טז) הן שמנו מגדלים⁸⁸² בשמים, נחמדים למראה, (יז) ונשמרם מכל שטן נסקל⁸⁸³. (יח) ואם יארב אחד מהם בסתר, תאכלנו שלהבת יה. (יט) ואת הארץ פרשנו, ונשם עליה הרים גבנונים, ונצמח מקרבה מזון לכל מין. (כ) ונתן לכם בה טרף בעבור האנשים⁸⁸⁴ אשר אין לאל ידכם לזון. (כא) אוצרות כל הדברים בידינו, ואיננו מפזרים מהם כי אם במשורה. (כב) אנחנו משלחים את הרוחות לקבץ את העבים, ומורידים את המים מן השמים להשקותכם, ואין לאל ידכם להמציאם לכם. (כג) אנחנו מחיים וממיתים, ואנחנו יורשי כל הדברים⁸⁸⁵. (כד) אנחנו יודעים את האנשים אשר קדמו לכם, ואת אשר יהיו אחריכם. (כה) אדונך יאספם אליו, כי הוא חכם לב ויודע כל. (כו) הן בראנו את האדם מחרש יבש ומחומר שחור, (כז) ואת השדים בראנו לפניו מאש הסמום⁸⁸⁶; (כח) ויאמר אלהיך אל המלאכים: הנני בורא השר מחרש יבש ומחמר שחור. (כט) אחרי יצרי אותו ונפחי באפו את רוחי, כרעו והשתחוו לו⁸⁸⁷! (ל) וישתחוו לאדם כל המלאכים יחד; (לא) אך השטן מאן להשתחוות לו. (לב) ויאמר אלהים: מה לך השטן כי לא תשתחוה לו? (לג) ויען: אין לי להשתחוות לבשר אשר יצרת מחרש יבש ומחמר שחור! (לד) ויאמר אלהים: צא מזה ובאבנים תרגם! (לה) קללה תרבץ בך עד יום הדין. (לו) ויאמר השטן: צפה נא לי עד יום התקומה⁸⁸⁸! (לז) ויען ד‘: הן אצפה לך. (לח) עד העת הידועה. (לט) ויאמר השטן: יען כי גרשתני, אסית את יושבי הארץ ואדיחם יחד. (מ) זולתי את עבדך המחזיקים בך. (מא) ויען אלהים: כן דברת! (מב) בעבדי המחזיקים בי לא תמשל ידך, כי אם בהולכים אחריך ושומעים לקולך. (מג) לאלה הגיהנם יהיה למושב. (מד) לגיהנם שבעה שערים⁸⁸⁹ ולכל שער מספר קצוב⁸⁹⁰. (מו) אך יראי ד’ יבאו אל גנות ובתוכם מעינות מים. (מו) בשלום ובשלוה ישבו בהם. (מז) אז נסיר כל איבה מקרב לבם; בשלום ישכנו איש ממול אחיו על מטות זהב ושן. (מח) לא ייעפו ולא ייגעו, ולא יגורשו משם. (מט) ובשר לעבדי, כי סלח ורחום אני. (נ) אמנם ענשי ענש גדול הוא. (נא) ספר נא להם על ארחי אברהם! (נב) בבואם אליו ויאמרו: שלום! ויען: ירא אנכי אתכם. (נג) ויאמרו: אל תירא! אנחנו מבשרים אותך בן חכם. (נד) ויאמר: התבשרו אותי זאת אחרי בלותי? במה תבשרוני? (נה) ויאמרו: אנחנו מבשרים אותך אמת; אל תריב בה! (נו) ויען: מי יריב ברחמי אל זולתי הבוגדים? (נז) אך מה שאלתם, אתם השלוחים? (נח) ויאמרו: שולחנו אל העם הבוגד⁸⁹¹. (נט) אך את משפחת לוט נציל. (ס) זולתי את אשתו אשר תספה יען כי בגדה. (סא) ויהי בבוא המלאכים אל לוט, (סב) ויאמר: הן זרים אתם לי! (סג) ויענו: אנחנו באים בדבר⁸⁹², אשר יריבו בו אנשי עירך. (סד) אנחנו מביאים לך את האמת, כי כנים אנחנו. (סה) צא מן העיר אתה וביתך בסתר הליל, ולך אחריהם; אל יביט איש מכם אחריו, ולכו אל אשר צוויתם⁸⁹³! (סו) הן צוינוהו זאת למען הבדילו מתוך יושבי העיר אשר נכרתו בבקר. (סז) ויבאו אליו אנשי העיר שבעי זדון. (סח) ויאמר לוט: הן אורחי אלה; אל נא תבישוני! (סט) יראו את ד' ואל תכלימוני! (ע) ויאמרו: הלא צוינוך לבלתי הלין אנשים? (עא) ויאמר: הא לכם בנותי אם תעפילו לחטא! (עב) חי נפשך, מחמד! הם הקשו את ערפם בשכרותם. (עג) ותאחזם הרעש בעלות הבקר, (עד) ונהפך את עירם ונמטר עליהם אבני גיר מנפצות. (עה) ותהי זאת אות למתבוננים, (עו) ולמחזיקים בדרך אלהים. (עז) ותהי מופת למאמינים. (עח) גם יושבי היערים⁸⁹⁴ בוגדים היו, (עט) ונשב ונקם לשניהם, ויהיו למשל ולשנינה. (פ) גם אנשי חגר⁸⁹⁵ כחשו בשלוחינו; (פא) גלינו להם את אותותינו והם פשעו בהם, (פב) ויחצבו להם בתים בהרים למשגבם, (פג) ויהי בבקר ותאחזם הרעש, (פד) ולא הועילום טירותיהם. (פה) כאשר בראנו את השמים ואת הארץ באמת, כן יבאו אותותינו באמת; לכן חמול עליהם⁸⁹⁶! (פו) כי אדונך בורא חכם הוא. (פז) הן גלינו לך את שבע הפסוקים⁸⁹⁷; קרא ושנם! גם את הקורן הנשגב. (פח) אל תשת את עינך על הטוב אשר פזרנו לבוגדים ואל תתעצב עליהם! ופרוש את כנפיך על המאמינים. (פט) אמור: אני מזהיר גלוי לכם! (צ) כאשר עשינו למחרחרי ריב⁸⁹⁸, (צא) כן נעשה למפרידי הקורן⁸⁹⁹. (צב) חי אדונך! נוכח עם כלם, (צג) על כל אשר עשו. (צד) ואתה הודיעם את אשר הוריתיך והפרד מעל עובדי האלילים! (צה) הן נצילך מיד הלעגים לך, (צו) העובדים אלהי נכר מבלעדי אל; הן ידעו באחריתם! (צז) ידענו כי אתה מתעצב אל לבך על דבריהם; (צח) אך הלל ופאר את אדונך והשתחוה לו, (צט) ועבד את אדונך עד יגיעך דברו הבא!

16. חזון הדבורים⁹⁰⁰

נגלה במיכ"ה ובו מאה ושמונה ועשרים פסוקים.

בשׁם אלה הרחמן והרחום

(א) הן בא דבר ד‘; לכן אל תחישוהו⁹⁰¹! חלילה לו את אשר תדמו אליו! (ב) הוא ישלח את המלאכים בדבר קדשו למען שפך את רוחו על עבדו הישר בעיניו ולהזהיר; אין אל מבלעדי, לכן יראוני! (ג) הוא ברא את השמים ואת הארץ באמת והוא עליון על כל אשר תדמו אליו. (ד) הוא יצר את האדם מזרע; ובכל זאת יריבו ביום התקומה⁹⁰². (ה) ואת הבהמה ברא בעבורכם להחמכם ולרוותכם ולאכלה לכם! (ו) כבוד הנה לכם באספכם אתהן הביתה ובהוציאכם אתהן אל המרעה⁹⁰³. (ז) הן מוציאות את משאיכם אל ארצות⁹⁰⁴, אשר לא תוכלו להגיע שמה כי אם בחרפכם את נפשכם; כי טוב ורחום אדונכם. (ח) גם סוסים ופרדים וחמורים ברא למען תרכבו עליהם ותתענגו בהם; גם ברא יצורים אחרים אשר לא ידעתם. (ט) ביד אל לנחותכם בדרך הטובה ולהשגותכם ממנה; לו חפץ, נחה את כלכם. (י) הוא מוריד את הגשם מן השמים לסעד את לבכם, ולהשקות את העצים אשר תרעו תחתיהם. (יא) הוא מצמיח לכם זרע דגן וזיתים ותמרים וענבים וכל עץ פרי; בזה אות למתבוננים. (יב) הוא עשה את היום ואת הלילה בעבורכם; השמש והירח והכוכבים רצים בדברו; גם זה אות לחכמי לב. (יג) וכל המינים הנפרדים בארץ ברא בעבורכם, ואות המה לזוכרים את חסדיו. (יד) הוא המשילכם בים למען האכילכם את לחמו הטוב⁹⁰⁵ ולמען הוציא לכם ממנו את פארכם⁹⁰⁶ לעטר את בגדיכם; הבט נא אל האניה העוברת בלב הים למען העשירכם! כן ייטיב אלהים לכם, למען תודו לו. (טו) הוא שם הרים גבנונים בארץ, למען לא תמוט, ונחלים ודרכים אשר תלכו בהם; (טז) ואת הכוכבים שם להנחותכם בדרך. (יז) הישוה הבורא אל אשר איננו בורא⁹⁰⁷? הלא תבינו? (יח) אין לאל ידכם למנות את חסדי ד’, כי סלח ורחום הוא. (יט) אלהים יודע את אשר תכחדו ואת אשר תגלו. (כ) והאלילים אשר הם עובדים לא בראו כי אם נבראו; (כא) מתים הם, אין חיים בהם; (כב) אינם יודעים מתי יקיצו. (כג) אלהיכם יחיד הוא; וכל המכחשים בעולם הבא ערלי לב וגבהי רוח המה. (כד) אין ריב כי אלהים יודע את אשר יגלו ואת אשר יכחדו. (כה) הוא שונא לגבהי לבב. (כו) ואם יאמר אליהם: מה זה גלה לכם ד‘? יענו: משלים קדמונים⁹⁰⁸. (כז) הן ישאו את עונם ביום התקומה ואת קצת עון האנשים אשר תעו אחריהם בבלי דעת; הלא יכבד מהם המשא הזה? (כח) גם האנשים אשר היו לפניהם התנכלו באלהים; אך אלהים ערה את בנינם עד היסוד⁹⁰⁹, ויפל עליהם הגג ממעל להם. (כט) פתאום בא אליהם יום אידם; וביום התקומה יכלימם אלהים לאמר: אנה אפוא אליליכם, אשר בעבורם הריבתם עמדי? אז יאמרו חכמי לב: עתה תבוא חרפה ורעה על הבוגדים! (ל) האנשים אשר הומתו מהמלאכים⁹¹⁰ וחטאו על נפשותיהם יבקשו שלום ויאמרו: לא פעלנו עול; אך אלהים יודע את אשר עשיתם! (לא) בואו בשער הגיהנם ושבו בו! מה קשה שם המושב לגבהי לב! (לב) אז יאמר אל יראי ד’: מה זה שלח אליכם אלהיכם? יענו: שמועה טובה. למישרי לכת ייטיב אלהים בעולם הזה; אך טוב ממנו מעון העולם הבא. מה נעים שם מושב תמימי דרך! (לג) הם יבואו אל גן העדן, ובתוכו מעינות מים; בו ימצאו את שאהבה נפשם; כן ייטב אלהים ליראיו. (לד) מלאכי המות יאמרו אל אנשי צדק: שלום עליכם! בואו אל גן העדן, שכר מעלליכם! (לה) הלא יאמינו הבוגדים, כי יבאו אליהם מלאכי המות, או כי יבא דבר ד‘? גם האנשים אשר היו לפניהם עשו כמעשיהם; לא השחיתם אלהים, כי אם הם השחיתו את נפשם! (לו) עובדי האלילים אומרים: לו חפץ אלהים, לא עבדנו אלהי נכר זולתו, לא אנחנו ולא אבותינו, ולא קדשנו דבר אחר זולתו. כמו כן עשו האנשים אשר היו לפניהם; אמנם הלא על הנביא להורותם ולהזהירם⁹¹¹? רעה תבוא אליהם על מעלליהם, ובאמת יגיעם את אשר לעגו לו. (לז) הן שלחנו נביאים אל כל העמים לאמר: עבדו את אלהים והסירו את תעותכם! מהם נחה אלהים ומהם זנח אל שגגתם. עברו בארץ וראו את אחרית המכחשים באלהים! (לח) גם אם תאוה נפשך לנחותם, אלהים לא ינחה את אשר בלבו להשגות; לא יהיה להם עוזר. (לט) הם נשבעו באלהים לאמר: לא יחיה אל את המתים; אכן יבא דבר אל, גם אם רב האנשים לא יבינו. (מ) הן יודע להם את אשר הריבו בו; והבוגדים יכירו כי שקר עמם. (מא) אם בלבנו להקים דבר, אין לנו כי אם לאמר: יהי! ויהי. (מב) ולאנשים אשר עזבו את ארצם בעבור ד’ אחרי הענותם⁹¹² ננחיל טוב בעולם הזה; אך שכרם בעולם הבא טוב ממנו; לו יבינו! (מג) למחכים לד' ולבוטחים בו⁹¹³. (מד) לא שלחנו לפניך כי אם אנשים⁹¹⁴ אשר נראינו אליהם; שאלו את אנשי הכתב אם אינכם יודעים זאת! (מה) ונשלחם באותות ובמופתים; ונשלח בידך זכרון למען הורות את בני האדם את אשר שלח אליהם⁹¹⁵, למען ישכילו. (מו) הבטוחים הם האנשים המתנכלים בנביא, כי אלהים לא יבקע את הארץ תחתיהם, או ישיב להם את גמולם אשר לא שערו בנפשם? (מז) או יאחזם בהיותם בדרך, והם לא יוכלו להשיב את ידו מעליהם? (מח) או ייסרם אחת אחת? — אך חנון ורחום אלהיכם! (מט) האינם רואים כי כל הדברים אשר ברא אלהים מפילים צללים מימינם ומשמאלם למען השתחוות לו ולהכנע מפניו⁹¹⁶? (נ) כל אשר בשמים ובארץ משתחוים לאלהים; גם חיתו שדי; גם המלאכים לא ירימו את לבם מעבדהו. (נא) הם יראים את ד' אשר ממעל להם ויעשו את אשר ציום. (נב) ואלהים דבר אליהם לאמר: אל תעבדו שני אלהים! אין אלהים כי אם אחד ואך אותו עבדו! (נג) לו כל אשר בשמים ובארץ; בו תאמינו ולקולו תשמעו; התיראו אלהים אחרים זולתו? (נד) כל הטוב אשר לכם מידו נתן לכם; ובצר לכם קראו אך אותו! (נה) ובסור הרעה מעליכם קצתכם ידמו לאלהים אלהי נכר, (נו) ויכחשו בטובה אשר נתן להם. התענגו! הן תדעו באחריתכם. (נז) גם ישימו לאכל לאלילים הבערים מהמזון אשר נתנו להם; חי ד‘! הוא יחשב עמכם על אשר זממתם. (נח) הם יערכו לאלהים בנות⁹¹⁷, חלילה לו, ולהם את אשר תאוה נפשם⁹¹⁸. (נט) אם תבשר לאחד מהם בת, יחשך תארו ויכאב מאד. (ס) אז יתחבא מפני בני האדם על הרע אשר בושר לו, ויריב בלבו אם יחיה או יחפרה בארץ; הלא רע המשפט הזה? (סא) האנשים המכחשים בעולם הבא, לרעים יחשבו, ואלהים הוא הטוב, עזוז וחכם לב. (סב) לו ייסר אלהים את בני האדם על פשעיהם, אין כל חי בארץ; אמנם הוא יאחר את גמולם עד עת ידועה, ובבואה לא יאחרוה ולא יחישוה. (סג) גם ידמו לאלהים את הרע בעיניהם⁹¹⁹, ולשונם תדבר כזב באמרם, כי טוב יבואם; לא כי אש הגיהנם מנת כוסם, ושם יחיו נפרדים מכל בני אדם. (סד) חי ד’! הן שלחנו לפניך נביאים אל העמים; אך השטן הוקיר בעיניהם את מעלליהם; הוא עוזרם ביום הזה⁹²⁰, אך נורא יהיה גמולם. (סה) לא שלחנו אליך את הכתב כי אם למען הורותם את אשר הריבו בו, להנחות ולרחם את המאמינים. (סו) אלהים מוריד את הגשם מן השמים למען החיות את הארץ אחרי מותה; זה האות⁹²¹ למתבוננים. (סז) גם הבהמות תורינה אתכם; אנחנו משקים אתכם מאשר בבטנן בין פרשן ובין דמן, את החלב הצח, נחמד לשותיו. (סח) ומפרי התמר והענב נוציא שכר ומזון; גם זה אות למתבוננים. (סט) ואל הדבורה אמר אדונך: בני לך בתים בהרים ובעצים, מאשר יבנו בו בני האדם. (ע) ואכלי מכל פרי ושמרי את הדרך אשר נחך אלהיך⁹²²! אז יצא מקרבה משקה⁹²³ אשר מראהו יפרד⁹²⁴; גם בזה אות למתבוננים. (עא) הוא יצרכם והוא ימיתכם; יש מכם אשר ישביע ימים עד כי לא ידעו את אשר ידעו⁹²⁵; כי אלהים יודע כל ואדיר הוא! (עב) ואלהים בחר בקצתכם מקצתכם בהיטיבו להם; אך האנשים אשר בחר בהם להיטיב להם לא יעניקו מהונם לעבדיהם, באשר גם לאלה חלק בו⁹²⁶; היכחשו בחסד אל? (עג) ואלהים נתן לכם נשים מעצמכם⁹²⁷, ויוציאו לכם מקרבן בנים ונכדים, וישביעכם כל טוב; התאמינו בהבל ובחסד אל תבגדו? (עד) הם עובדים זולתי אל את אשר לא ייטיב להם בשמים ובארץ ולא יעזרם. (עה) אל נא תדמו יצור אל אלהים, כי אלהים יודע כל ואתם אינים יודעים מאומה! (עו) הן ימשל לכם אלהים משל: עבד מסכן, אשר לא ימשל בכל; ואיש חפשי אשר ברכנוהו בכל טוב, ומפזר ממנו בסתר ובגלוי⁹²⁸; הישוו אלה? יהולל שם ד‘! אך רבים לא יבינו. (עז) עוד ימשל לכם אלהים משל: שני אנשים אשר האחד אלם, לא יצלח לכל, ואך לטרח הוא לאדוניו; בכל אשר ישלחהו, ישוב ריקם ולא יביא מאומה; הישוה זה אל מדבר טוב ואל ההולך בדרך הישרה? (עח) לאלהים גלוים כל רזי השמים והארץ; הוא מקים את דברו ברגע ועוד מעט ממנו, כי הוא אדיר על כל. (עט) אלהים הוציאכם מבטן אמכם, ואתם לא ידעתם מאומה; ויתן לכם אזנים לשמוע ועינים לראות ולב להבין, למען תתנו לו תודה. (פ) הלא יראו את בעלי הכנפים דואים באברותיהם תחת השמים? לא יעצר איש בידם מבלעדי אל; גם זה אות לעם המאמין. (פא) גם נתן לכם אלהים דברים אשר תחסו בצלם⁹²⁹, ויברא לכם הרים למשגבכם וילבישכם בגדים להצילכם משרב וביום מלחמתכם; כן הרבה אל להיטיבכם למען תשלימו אתו. (פג) ואם יסורו מאחריך, לא עליך כי אם להזהירם. (פד) היום יכירו את טובת אל, ומחר ינכרוהו; אך רבם בוגדים המה. (פה) יבוא היום, אשר נקים לכל גוי עד, ולא יהיה להם מליץ ולא ירוחמו. (פו) והיה כי יראו הבוגדים את ענשם אשר אין תרופה לו, ולא יאחר לבוא, (פז) וביום ראות עובדי האלילים את אליליהם, יאמרו: ד’! אלה אלילינו אשר עבדנו זולתך; אז יענו האלילים: אנשי כזב אתם⁹³⁰! (פח) ביום ההוא יכנעו הבוגדים לפני האלהים ויענו לו שלום; ויבצר מהם את אשר יזמו. (פט) שבר על שבר יבוא על הבוגדים והמתעים מדרך אל, יען כי השחיתו בארץ. (צ) ביום ההוא נקים עד בכל הגוים, אשר יעיד בהם; ואותך נקים להעיד באנשים האלה⁹³¹, כי שלחנו בידך את הספר הזה מוסר השכל לכל הדברים, קו הישר ורחמים ובשורה טובה למשלימים עם אל. (צא) הן מצוכם אלהים צדק וטוב לקרוביכם⁹³² כי נפשו שנאה חמס עול ומרמה; הוא יועצכם למען תזכרוהו. (צב) החזיקו בברית אל, אשר כרתם לו, ואל תפרו את שבועותיכם אשר העידותם אלהים בהם, כי הוא יודע את פעלכם! (צג) ואל תהיו כאשה אשר התירה את חוטיה⁹³³ אחרי קשרה אותם, ואל תהתלו איש באחיו בשבועותיכם אם תגבר יד עם בעם⁹³⁴; כי מנסה אלהים אתכם, והוא יורכם ביום התקומה את אשר הריבותם עליו. (צד) לכן אל תהתלו איש באחיו בשבועותיכם, פן תמוט רגלכם אחרי הכונה⁹³⁵, ויקרכם רע על אשר שבתם מאחרי דרך ד‘, וענש גדול יהיה לכם. (צו) אל תפרו את ברית אל במחיק קטון, כי טוב לכם באלהיכם אם מבינים אתם! (צז) כל אשר לכם אצלכם, יכלה; וכל אשר לכם אצל אלהיכם, יקום לעולם; מה נעים שכר פעלת המחכים לאלהים! (צח) כל עושה טוב, אם איש או אשה, (והוא מאמין) ננחילו טוב כל ימי חייו, ונעים יהיה שכר פעלתו. (צט) ואם תקרא את הקורן, התפלל אל אלהיך, למען יצילך מיד השטן הנסקל⁹³⁶! (ק) כי לא שליט הוא⁹³⁷ במאמינים ובבוטחים באלהים, (קא) אך ימשל בעבדיו ובמשתחוים לו. (קב) ואם נסיר פסוק אחד מהקורן, ונשים אחר תחתיו — הן יודע אל את אשר יגלה — יאמרו אליך: אך מדבר כזבים אתה⁹³⁸! ורבם לא יבינו. (קג) אמר: רוח הקודש שלחהו⁹³⁹ מאת אדונך באמת, למען אמץ את לב המאמינים ולהנחות ולבשר טוב את המשלימים. (קד) גם יודעים אנחנו, כי יאמרוף איש נכרי מורהו⁹⁴⁰ ועוזרהו לחבר את הקורן בלשון זרה, והוא ידבר אלינו בלשון ערבית. (קה) אכן כל המכחשים באותות אל, לא ינחם אלהים, ולהם ענש גדול. (קו) הבוגדים עונים שקר באותות אל; אד הם הם אנשי כזב המה. (קז) כל הבוגד באלהים אחרי האמינו בו, (אם לא בחזקה, ולבו שלם אתו) וכל ההולך בדרך הבוגדים מלבו, חרון אף ד’ ירבץ בו, ולו ענש גדול. (קח) יען כי בחר בחיי העולם הבא; ואלהים לא ינחה את הבוגדים. (קט) חתם אלהים את לבם ואת אזנם את עינם, לא יבינו; אין ריב, כי יספו בעולם הבא. (קי) אמנם לעוזבים את בתיהם אחרי הכנעם, ולנלחמים ומחכים לאל, להם אדונך סלח ורחום הוא. (קיא) יבוא היום, אשר בו כל נפש תליץ בעד נפשה, ולכל נפש יושב גמולה; לא יעשה עול לכל איש. (קיב) ואלהים ישים למשל את העיר הזאת⁹⁴¹, אשר היתה שלוה ושקטה ולא חסרה כל בכל מקום, ותכחש בטובת אל; לכן פקדה אלהים ברעב גדול ובחרב על רוע מעלליה. (קיג) הן בא אליהם נביא מקרבם ויענו בו שקר; ויבואם מוסרם על מרים. (קיד) אכלו את הטוב אשר נתן לכם אלהים לאכלה, ותנו תודה לאלהים על טובתו ועבדוהו! (קטו) לא אסר עליכם אלהים כי אם את הנבלה ואת הדם ואת החזיר; וכל אוכל מהם בשגגה ובבלי דעת, לו אל סלח ורחום הוא. (קטז) ואל תדברו בפיהם כזב לאמר: זה מותר וזה אסור למען ענות שקר באל; המדברים כזבים באל לא יצליחו. (קיז) מעט ישתכרו; וענש גדול להם. (קיח) ועל היהודים אסרנו את אשר כבר הודענו לך מקדם⁹⁴²; לא הרענו להם, אך הם השחיתו את נפשם. (קיט) החוטאים מבלי דעת ושבים ומטיבים את דרכם, להם אדונך סלח ורחום הוא. (קכ) אברהם איש תמים, דבק באלהיו ומאמין היה; לא עבד אלהי נכר. (קכא) הוא הודה ד' בעד חסדיו, לכן אהבהו וינחהו בדרך הטובה. (קכב) ונגמלהו טובה בעולם הזה, ובעולם הבא מושבו בין המאושרים. (קכג) לכן גלינו לך: לך בדת אברהם המאמין אשר לא עבד אלהי נכר! (קכד) השבת ניתן לאנשים אשר הריבו בו⁹⁴³; ואדונך יוכיח ביניהם ביום התקומה על אשר הריבו עליו. (קכה) קרא את האנשים בחכמה ובעצה טובה אל דרך אדונך; ואם תריב עמם, דבר אליהם רכות; כי אדונך מכיר את התועים מדרכו ואת ההולכים בה. (קכו) אם תשיבו נקם לצריכם, אל תנקמו כי אם כפי הרעה אשר עשו לכם. (קכז) אך טוב לכם כי תשאו ותסבלו את הרעה אשר יגמלכום. (קכח) לכן שא עונם מאהבת ד', ואל תתעצב אל לבך עליהם ועל נכליהם, כי אלהים הולך עם יראיו ועם תמימי דרך.

17. חזון מסע הליל⁹⁴⁴

נגלה במיכ"ה ובו מאה ואחד עשר פסוקים.

בשׁם אלה הרחמן והרחום

(א) ברוך המנחה את עבדו בלילה מבית המקדש החרם אל בית המקדש הרחוק⁹⁴⁵! הן ברכנו את מסעו למען הראותו את אותותינו כי אל שומע ומביט אל כל. (ב) אל משה נתנו את הכתב להנחות בו את בני ישראל לאמר: אל תבטחו באחר זולתי! (ג) אל תבטחו בדור האנשים אשר הצלנו אותם ואת נח⁹⁴⁶; אכן, נח עבד נאמן היה! (ד) ונאמר אל בני ישראל בכתבנו: פעמים תשחיתו בארץ⁹⁴⁷, ולבבכם ירום מאד! (ה) ובבוא מוסרם על עונם הראשון, שלחנו עליהם את עבדינו⁹⁴⁸ אשר הרעו לכם מאד, ויחפשו את חדרי בתיהם למען הקים את דברי⁹⁴⁹. (ו) אחרי כן הכבדנו את ידכם עליהם, ונרבה את הונכם ואת זרעכם, ונשימכם לגוי עצום. (ז) ונאמר: אם תיטיבו לכת, תיטיבו לנפשכם; ואם תמרדו, לבדכם תשאו! ובבוא מוסרכם על עונכם השני, נחשכו מראיכם, ויבאו אויביכם⁹⁵⁰ אל בית מקדשכם כבראשונה, ויבוזזוהו ויהרסוהו. (ח) אולי ישוב וירחמכם ד‘; אך אם תשובו אל דרך פשעכם, נשוב ליסר אתכם, ונשים את הגיהנם משמר לבוגדים. (ט) הקורן הזה ינחה בדרך הטובה ויבשר טוב את המאמינים. (י) לעושי טוב יהיה שכר גדול. (יא) ולכל המכחשים בעולם הבא הכנו ענש גדול. (יב) בן אדם יבקש לו את הרע, וידמה בנפשו כי טוב הוא; נמהר לב כל אדם! (יג) הן שמנו את הלילה ואת היום לשני אותות; אנחנו מכבים את אות היום להאיר לכם, ולהפיק ברכת ד’ בעבודתכם, ולהורותכם את חשבון השנים והימים; לכל דבר שמנו תכלתו; (יד) לכל איש קשרנו את צפרו בצוארו⁹⁵¹; וביום התקומה וביום התקומה נראהו את ספר מעלליו פתוח⁹⁵², (טו) ונאמר אליו: קרא בספרך! נפשך תחשב עמך היום! (טז) כל איש אשר ינחהו אלהים, אשרהו; וכל התועה, לנפשו תועה; לא ישא איש את עון אחיו; לא יסרנו עוד טרם שלחנו נביא. (יז) טרם שחתנו עיר הזהרנוה; ובהמרותה את פינו ויבא דברנו, ונשימוה מעי מפלה. (יח) כמה דורות השחתנו מימי נח עד הנה! אלהים יודע את עונות עבדיו ומביט אליהם. (יט) כל הרודף אחרי חיי החלד ניתן לו מהם כטוב בעינינו; אז נכין לו את הגיהנם; שם יבער ויהיה ללעג ולקלס. (כ) וכל הבוחר בחיי העולם הבא ורודף אחריהם ומאמין באלהים, ינחל טוב. (כא) לזה ולזה⁹⁵³ נשפיע את טוב אדונך; לא יגרע להם דבר מאותות אלהיך. (כב) הבט נא איך הבדלנו קצתם מקצתם בעולם הזה! אך בעולם הבא עוד רבות המדרגות ורבים היתרונים. (כג) אל תדמה אל אלהים אלהי נכר, פן תכלם ותורש. (כד) הן צוך אלהים לבלתי עבוד אחר זולתו ולכבד את הוריך ולהטיב להם בעת זקנתם הן לאביך הן לאמך הן לשניהם; אל תבזם ואל תחרפם, כי אם דבר אליהם רכות! (כה) פרש עליהם את אברות הענוה⁹⁵⁴ ואמור: ד‘! רחמם כאשר הם רחמוני בעת ילדותי! (כו) אלהיכם יודע את אשר בנפשכם, אם תיטיבו לכת. (כז) הוא חנון לתמימי דרך. (כח) ותן לקרובך ולדל ולעובר דרך כמשפט⁹⁵⁵; אך אל תאבד את הונך⁹⁵⁶! (כט) כי מאבדי הונם אחי השטן המה; והשטן בגד באלהים. (ל) ואם תפנה מאחריהם⁹⁵⁷, בבקשך רחמים מאת אדונך⁹⁵⁸, דבר אתם טובות. (לא) אל תקשר את ידך בצוארך ואל תפשטה יותר מדי⁹⁵⁹, פן תכלם ותורש. (לב) אלהיך יפתח את ידו ויקפצה כטוב בעיניו; הוא יודע את עבדיו ומביט אליהם. (לג) אל תמיתו את בניכם מפחד העוני! אנחנו נכין מזון לכם ולהם; עון גדול לכם בהמיתכם אותם. (לד) אל תקרבו אל הזימה! היא עון גדול ודרך רעה. (לה) אל תמיתו איש להכעיס את ד’, לולי במשפט. ואיש מכם כי יומת בזדון, חיזקנו את ידי גואלו לנקם את נקמתו; אך לא יעבר חק⁹⁶⁰ בהנקמו. (לו) אל תשלחו יד בהון היתומים כי אם לטובתם⁹⁶¹ עד יגדלו. שמרו את בריתכם, כי אלהים יחשב עמכם. (לז) ואם תמודו ותשקלו, מדת צדק ומשקל צדק יהיו לכם. (לח) זה טוב לכם ולכל הארץ. (לט) ואל תלך אחרי אשר לא ידעת⁹⁶², כי אלהים יביאך במשפט על כל משמע אזנך ועל כל מראה עיניך ועל כל אות נפשך. (מ) ואל תלך הלוך וטפוף בארץ⁹⁶³, כי אין לאל ידך לבקע את הארץ או להגיע עד ראשי ההרים. (מא) כל אלה תועבה המה ונגד פני עליון. (מב) זה אשר צוך אלהיך בחכמתו: אל תדמה אליו אלהי נכר, פן תושלך אל אש הגיהנם נבזה ונמאס. (מג) הברך אתכם אלהים בבנים, וישם את המלאכים לבנותיו⁹⁶⁴? הן כבדו דבריכם באלהים⁹⁶⁵! (מד) הן שמנו אותות בקורן הזה למען הזהירם; אך הם יקשו את לבם. (מה) אמור: לו יש אלהים אחרים זולתי אל, כאשר הם אומרים, הלא יבקשו האלהים האלה לעלות על כסאו⁹⁶⁶? (מו) שבעת הרקיעים⁹⁶⁷ והארץ מהללים את שמו, וכל אשר בהם; אין דבר אשר לא יספר תהלתו; אך אתם אינכם מבינים את תהלת פיהם; אכן חנון ורחום הוא⁹⁶⁸! (מח) בקראך את הקורן נשים בינך ובין המכחשים בעולם הבא מסך עב. (מט) נקשה את לבם ונכביד את אזנם למען לא יבינו. (נ) ואם תזכיר את שם אלהיך האחד בקורן, יפנו אליך עורף. (נא) אנחנו יודעים את אשר בלבם בשמעם אותך; הם אומרים איש אל אחיו: התשמעו לקול האיש המשגע הזה? (נב) ראה נא את אשר יערכו לך! אמנם תועים המה, ולא ימצאו את הדרך הטובה. (נג) גם אומרים: איך נשוב ונברא אחרי היותנו לעפר ועצמות? (נד) אמור: גם אם תהיו אבן או ברזל, או כל דבר אשר בעיניכם קשה לחיותו, תשובו ותחיו! ואם יאמרו: מי יעירנו? אמור: בוראכם מקדם. ואם יניעי את ראשם ויאמרו: מתי יהיה האות הזה? אמור: אולי מהרה. (נה) ביום ההוא יוציאכם מקבריכם ויעירכם למען השמיע את תהלתו, ותדמו בנפשכם כי לא שכנתם בעפר כי אם רגע. (נו) אמור לעבדי, כי ידברו אל הבוגדים רכות; השטן מחרחר ריב ביניהם, כי אויב גלוי הוא לבני האדם. (נז) אדונכם מכיר אתכם; הוא ירחם את מי יחפץ וייסר את מי יחפץ; לא נתנוך צפה עליהם. (נח) אדונך יודע את כל אשר בשמים ובארץ; בחרנו בקצת הנביאים מקצתם, וניתן לדוד את הזמירות. (נט) אמור: קראו את אשר בראתם מבלעדי אל! אין לאל ידם למלט אתכם מהרעה או להשיבה מכם. (ס) האלילים אשר אתם עובדים יבקשו גם הם למלאות את חפץ אדונם ולקרב אליו: הם מקוים אל חסדיו ויראים את מוסרו, כי נורא אדונך ביסרו. (סא) אין עיר⁹⁶⁹ אשר לא נשחית טרם בוא יום התקומה או ניסרה בענש גדול; כל זה כתוב בספר המקרים. (סב) אין מעצור לנו לשלח מפתים; אמנם ידענו, כי גם האנשים אשר היו לפניכם כחשו בהם. הן נתנו לאנשי תמוד גמלה לאות גלוי, ויחטאו בה; לכן לא נשלח אותות כי אם להחריד⁹⁷⁰. (סג) גם אמרנו אליך, כי אלהיך יכיל בחכמתו את כל בני האדם; לא הראינוך את המראה⁹⁷¹ כי אם לנסות את בני האדם; גם הראינוך בקורן את העץ הארור⁹⁷² למען החריד את בני האדם; אך בכל זאת יוסיפו לחטא. (סד) באמרנו אל המלאכים: השתחוו לאדם! וישתחוו; זולתי השטן מאן, ויאמר: האשתחוה לאשר יצרת מחומר⁹⁷³? (סה) מה מחשבתך בבחרך באיש הזה ממני? חכה לי עד יום התקומה, ואדיח את זרעו; אך מעט אשר ימלאו אחריך! (סו) ויאמר אלהים: כדברך כן יהי; אך כל ההולכים אחריך גדול ונורא יהיה גמולם בגיהנם! הדיח בקולך את אשר תוכל לו מהם, וארוב להם בפרשיך וברגליך⁹⁷⁴! תן להם הון וזרע ובשרם טוב; אך בשורותיך רק הבל המה. (סז) אך בעבדי לא תמשול, כי אדונך עוזר למו. (סח) אלהיכם מוליך את האניה בלב הים, למען תעשרו ברב חסדו, כי חנון הוא לכם. (סט) ואם יקרכם אסון בים, אליליכם אשר אתם עובדים מבלעדי אל מסתירים את פניהם מכם; ואחרי הוציא אלהים אתכם אל היבשה, תשובו אל אליליכם; אך בוגד כל אדם! (ע) התדמו בנפשכם כי לא יוכל אלהים לבקוע תחתיכם את הארץ או לשלח עליכם סערה אשר תשופכם, ואין עוזר לכם? (עא) או התאמינו כי לא יוכל להטות את לבכם לעבור שנית את הים, ולהרים עליכם גלי הים ולהציפכם על מריכם ואין עוזר לכם? (עב) הן בחרנו בבני אדם, ונפזר להם כל הון היבשה והים, וננחילם כל טוב, וניטיב להם מכל יצור תבל. (עג) ביום ההוא נביא את כל בני האדם עם נגידיהם במשפט; לכל אחד נשים את ספר מעלליו ביד ימינו למען קרא בו; לא יעשה להם עול גם כחוט. (עד) וכל איש אשר עצם עינו מראות בעולם הזה, גם יהיה עור בעולם הבא וישגה מהדרך הטוב. (עה) עוד מעט והשיבוך מאחרי אשר גלינו לך⁹⁷⁵, והסיתוך לשים כזבים תחתיו; אז דברו אליך לשלום. (עו) לולי חיזקנו את רוחך כי אז נטית אליהם. (עז) לו הקשבת לקולם, יסרנוך בעודך חי ואחרי מותך; ואין לך מציל מידי. (עח) כמעט הסיתוך לעזב את ארצך⁹⁷⁶, כי בלבם היה לגרשך; אמנם גם הם לא ישבו בה כי אם מעט ימים. (עט) כמו כן עשינו לנביאים אשר היו לפניך; לא נמיר בך את דרכינו. (פ) עשה את תפלתך בבוא השמש עד תהיה עלטה, וגם בשחר, כי תפלת השחר תעיד בך⁹⁷⁷. (פא) ואם תעור בחצי הלילה ותתפלל, צדקה תחשב לך; ואלהיך יגדלך וירומם את כסאך. (פב) וכה תתפלל: ד‘! יהי צאתי ובואי בצדק, וחזקני בתשועתך! (פג) אמור⁹⁷⁸: הן באה האמת, והשוא הלך לו; כי השוא לא יאריך ימים. (פד) הן שלחנו אליך את הקורן, מרפא ורחמים למאמינים; אך יוסיף מכאוב לבוגדים. (פה) אם ניטיב לאדם, ישוב מאחרינו ויבגד בנו; ובבוא אידו יאבד תקותו. (פו) אמור: כל איש יעשה כפי יכלתו; ואלהיכם ידע את המישרים ארחותיהם! (פז) ישאלוך על הרוח הקדוש⁹⁷⁹; אמור: הרוח נבראה בדבר אלהים, ואינים מבינים מאומה עליה. (פח) לו חפצנו, נשיב את אשר גלינו לך⁹⁸⁰; ואז אין ישועתה לך בנו. (פט) אין רחמים כי אם באלהיך, וחסדו גבר עליך. (צ) אמור: גם אם יתקבצו כל האנשים וכל השדים למען הביא ספר כקורן הזה, לא יצליחו, גם בעזרם איש את אחיו. (צא) הן שמנו בקורן הזה אוחות ומשלים לבני האדם; אך רבם בגדו בו מקשי ערפם, (צב) ויאמרו: לא נאמין בך, עד תוציא לנו מעין מן הארץ. (צג) או תוציא גן תמרים וענבים, ובקרבו נחלי מים. (צד) או תשליך עלינו את השמים כפתים, כאשר הזהרתנו; או תראנו את ד’ ואת המלאכים. (צה) או יהיה לך בית זהב, או תעלה בסולם השמימה; גם לא נאמין במסעך⁹⁸¹, עד ישולח אליך ספר⁹⁸² אשר נקרא בו. אמור: יהולל שם ד‘; אינני כי אם שליח בשר ודם! (צו) לא ימנע את האנשים מהאמין בבוא אליהם קו הישר, כי אם אמרם: היקים ד’ אדם לנביא? (צז) אמור: לו נאוה למלאך להתהלך בארץ בקרב בני אדם, כי אז שלחנו מלאך לנביא. (צח) אמור: עד ד' ביני וביניכם, כי צפה ומביט הוא אל עבדיו. (צט) כל איש אשר ינחהו אלהים, בדרך הטובה הוא; וכל אשר יתעהו, אין לו עוזר מבלעדי אל. הן נקבצם כלם ביום התקומה; עורים, אלמים וחרשים יהיו; מושבם יהי גיהנם; ובכל עת אשר תכבה אשם נשוב ונעלה. (ק) זה גמולם על אשר כחשו באותותינו לאמר: איך נשוב ונלבש בשר אחרי היותנו עצמות ועפר? (קא) הלא יבינו, כי יש עוז לאלהים בורא שמים וארץ להלבישם בשר מחדש? הן שם קץ להם, אשר אין ריב בו; אך הבוגדים יכחשו בו. (קב) אמור: גם אם כל אוצרות אלהים, אשר נתן לכם ברחמיו, יהיו בידיכם, לא תגעו בהם⁹⁸³; אך כילי כל אדם! (קג) הן נתנו למשה תשעה אותות מובנים⁹⁸⁴; שאל את בני ישראל עליהם! — ובבואו אליהם ויאמר פרעה אליו: משה! בעיני קוסם קסמים אתה! (קד) ויאמר משה: אותות כאלה לא יוכל לשלח כי אם אלהי השמים והארץ; פרעה! בעיני מוכן לשחת אתה! (קה) ויבקש פרעה להכחידם מן הארץ; ונשקע אותו ואת כל אשר אתו. (קו) אחרי כן אמרנו אל בני ישראל: גורו בארץ הזאת, ובבוא מועד העולם הבא נביא את כלכם במשפט! הן שלחנו אליך את הקורן באמת, ובאמת בא אליך; לא שלחנוך כי אם לבשר טוב ולהזהיר⁹⁸⁵. (קז) ולא נתנו את הקורן לחלקים כי אם למען תקראהו בנחת לבני האדם; לכן גלינוהו אחת אחת. (קח) אמור: אם תאמינו בו או לא תאמינו, האנשים אשר שולח אליהם המדע מקדם⁹⁸⁶ יפלו על פניהם בהקראו אליהם וישתחוו לאמור: יהולל שם ד'! הן בא אלינו דברו! (קט) ישתחוו ארצה ויורידו דמעות ולבבם יוסיף ענוה. (קי) אמור: קראהו: אלהים, או רחום! זה ישוה בעיניו, כי לו שמות מפוארים⁹⁸⁷. אל תצעק בתפלתך ואל תלחש; לך בדרך האמצע⁹⁸⁸! (קיא) אמור: תהלה לאלהים אשר לא הוליך, ואין לו עזר במלכותו ולא חבר לתמוך את ידו! ומלל את גבורתו!

18. חזון המערה⁹⁸⁹

נגלה במיכ"ה ובו מאה ועשרה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) תהלה לאל אשר שלח אל עבדו את הכתב, אשר אין בו דבר נפתל! (ב) הוא הקימו למען הזהיר על מוסרו הנורא הבא מאתו, ולבשר טוב את המאמינים ועושי טוב, כי רב טוב צפון להם⁹⁹⁰, ועד עולמי עד ישבו בו. (ג) ולהזהיר את האנשים האומרים: אלהים הוליד בן. (ד) אין תבונה בהם ולא באבותיהם; דברי עזות יוצאים מפיהם, ואך כזב מדברים. (ה) אולי בלבך להמית את נפשך מכעס, על אשר אינם מאמינים בתורה החדשה הזאת. (ו) הן הלבשנו את הארץ פאר בעבורם, למען נסותם היעשו טוב. (ז) אז⁹⁹¹ נשים את כל אשר עליה לעפר יבש. (ח) ההתבוננת על עדת המערה⁹⁹² ועל אלרקים⁹⁹³? אותות גדולים היו! (ט) בנוס הבחורים אל המערה ויאמרו: ד‘! תן לנו רחמים מאתך, והטה לטוב את דברנו! (י) ונכה על אזניהם מספר שנים⁹⁹⁴ (יא) אז העירונום, למען נדע מי משניהם⁹⁹⁵ ייטיב לחשב את העת אשר גרו שם. (יב) אנחנו נספר את קורותם באמת; הבחורים האלה האמינו באדונם, וננחה אותם. (יג ונחזק את רוחם בקומם בדין⁹⁹⁶, ויאמרו: אלהינו הוא אלהי השמים והארץ; לא נעבוד אחר זולתו, פן נוציא כזב מפינו. (יד) בני עמנו עובדים אלהים אחרים, אך אין לאל ידם להביא מופת על צדקם; ומי רע ממדבר כזבים באל? (טו) ואם תבדלו מהם⁹⁹⁷ ומהאלילים אשר הם עובדים זולתי אל, נוסו אל המערה, ואלהיכם ירחמכם ויוציא לאור צדקכם! (טז) לו ראית⁹⁹⁸ בנטות השמש את עריפיו ממערתם לימין בצאתו⁹⁹⁹, ובבואו נטה לשמאל כל ימי היותם במערה! זה אחד מאותות אדונך; כל איש אשר ינחהו אלהים, הוא במעגל הטוב; וכל אשר ישגהו, אין לו עושר ומנהל. (יז) גם בשנתם דמית בנפשך כי נעורים המה¹⁰⁰⁰, ונפנם אז לימין ואז לשמאל¹⁰⁰¹; וכלבם פשט את זרועיו על פי המערה¹⁰⁰², לו קרבת אליהם, כי אז חלחלה אחזתך ותנוס מפניהם. (יח) ויהי בהעירנו אותם וישאלו איש את אחיו, ויאמר האחד: כמה ימי מגוריכם במקום הזה? ויענו: יום אחד או קצתו; ויאמר: אלהיכם יודע את ימי מגוריכם פה¹⁰⁰³; שלחו אחד מכם בכספכם אל העיר¹⁰⁰⁴, למען יראה אם ימצא שם אוכל טוב ויביאהו למען סעוד את לבבכם; אך ישמר פן יסגיר את אחד מכם¹⁰⁰⁵! (יט) כי בהכירם אתכם ירגמוכם באבנים או ישיבוכם אל דתם ותאבדו לנצח! (כ) אכן אנחנו הודענו את קורותם, למען ידעו האנשים כי דבר אלהים אמת, וכי אין ריב בשעה האחרונה¹⁰⁰⁶. (כא) ויריבו אז האנשים איש את אחיו¹⁰⁰⁷; קצתם אמרו: בנו עליהם בית, כי אלהיהם יודע את אשר איתם¹⁰⁰⁸; והאנשים אשר גברה עצתם¹⁰⁰⁹ אמרו: נקים עליהם היכל¹⁰¹⁰! (כב) יש¹⁰¹¹ אומרים, כי הבחורים האלה שלושה היו וכלבם היה הרביעי; ויש אומרים, כי חמשה היו וכלבם הששי. כן מריבים בסוד הזה. יש אומרים כי שבעה היו וכלבם השמיני; אמור: אלהים יודע את מספרם, ורק מעט מכם ידעוהו! (כג) אל תריב בהם כי אם כחזון אשר נגלה לך, ואל תשית עצה עמהם על הדבר הזה. (כד) ואל תאמר בדבר: הנני עושה זאת מחר כי אם בהוסיפך על דבריך: ברצון ד’¹⁰¹²; ואם תשכח לעשות זאת, זכור את אדונך ואמור: אולי ינחני אלהי להגיע אל האמת¹⁰¹³. (כה) וישבו במערה הזאת שלש מאות שנה ועוד תשעה. (כו) אמור: אלהים יודע את מספר הימים אשר גרו בה, כי לו גלויים השמיים והארץ! אך אליו שא את עיניך, ואך בקולו תשמע, כי אין עוזר מבלעדו, ולא ימתיק סוד עם איש בעצתו. (כז) קרא את אשר נגלה מספר אדונך; אין תמורה לדברו, ואין משגב מבלעדו. (כח) וחכה לד' עם קוראי שמו בוקר וערב ומבקשים את פניו, ואל תסיר את עינך מהם ברדפך אחרי חיי העולם הזה¹⁰¹⁴! אל תשמע בקול איש אשר מחינו את זכרונו מקרב לבו¹⁰¹⁵; כי אך בשרירות לבו הולך, ואך רע כל מזימתו. (כט) אמור: האמת מאת אלהיכם היא; המאמין יאמין והבוגד יבגוד; לבוגדים הכנו את אש הגיהנום, אשר שלהבתה תסבם; ואם יצעקו לעזרה, יושעו במים אשר טעמם כנחשת שרוף, ויכמרו את פניהם; מה רע המשקה הזה ומה קשה מושבם! (ל) אכן למאמינים ולעושי טוב לא נגרע את שכרם הטוב, פרי מעשיהם. (לא) להם הוכנו גנות עדן, ובתוכם נחלי מים. אצעדות זהב תענדנה אותם, ובגדי שש מרוקמים זהב וכסף ילבשו, ועל מטות שן ישכבו. מה טוב גורלם ומה נעים משכבם! (לב) שים נא אליהם למשל שני אנשים! לאחד מהם נתנו שני כרמים, ותמרים יקיפום סביב; וביניהם הצמחנו זרע דגן. כל אחד מהכרמים נתן פריו בעתו ולא חסר דבר. (לג) ובקרבם נחלי מים. ויהי בעשותם פרי לרב ויאמר האחד אל רעהו: גדלתי ממך בהון וזרע! (לד) וילך אל גנו ויאמר בזדון לבו: לא אפחד פן תקרב השעה האחרונה; ואם אשוב אל אדוני, אמצא תחת הגן הזה גן אחר טוב ממנו. (לו) ויענהו רעהו: המכחש אתה באשר בראך מעפר ומזרע, וישימך לאיש? (לז) ואני, הן אלהים אדוני; לא אדמה אליו אלהים אחר. (לח) הלא תאמר בבואך אל גנך. אם יחפוץ ד‘¹⁰¹⁶? אך לאלהים עז; גם אם תראני נופל ממך בהון וזרע. (לט) אולי ישית לי אלהים דבר טוב מגנך, וישלח עליו מן השמים את הארבה, אשר ישימהו לעפר יבש. (מ) או יטבע את מימיו ארצה עד כי לא תוכל דלותם. (מא) ויהי כן; ויבא הארבה וישחית את פריו. ויספק האיש את כפיו על אבדן הונו. ויהי בנפול הגפנים עם דליותיהם ארצה ויאמר: מי יתן ולא דמיתי לאלהי אלהי נכר¹⁰¹⁷! (מב) ולא היה לי עוזר מבלעדי אל; גם רב בניו לא הועילוהו¹⁰¹⁸. (מג) בקורות כאלה¹⁰¹⁹ אין ישועתה כי אם באלהים; הוא הטוב מכל משלמי גמול ומכל המצליחים. (מד) הביא אליהם את המשל הזה על חיי העולם הזה! הם כמים אשר הורדנו משמים ארצה, למען השקות בהם את יבולה, ובצמחו – פתאום יהיה כעלה נבל אשר הרוח ידפנו¹⁰²⁰, כי אל אדיר על כל. (מה) הון וזרע פאר חיי העולם הזה המה; אך מעשי צדקה טובים מהם כי שכרם גדול באלהיך, ורכושם טוב מאד. (מו) ביום ההוא¹⁰²¹ נשים את ההרים למישור ואת הארץ לבקעה¹⁰²²; אז נקבץ את כל בני האדם, ולא יפקד איש מהם. (מז) כולם יתיצבו במערכה מול אדונך אשר יאמר אליהם: הנה באתם אלי ערומים כאשר יצרתיכם; אך לא דמיתם בנפשכם כי נביאכם במשפט! (מח) אז יפתח להם ספר מעלליהם; הן תראה את חרדת הבוגדים על כל הנמצא בו, ויאמרו: אוי לנו! מה לספר הזה? לא יחסר בו מאומה מכל מעללינו מקטון ועד גדול. כל אשר עשו ימצאו בו; ואדונך לא יעשה להם עול. (מט) באמרנו אל המלאכים: השתחוו לאדם! וישתחוו; אך השטן מאן, כי היה ממספר השדים וימרה את פי אלהיו. התבקשו עזר ממנו ומדורו מבלעדי? הלא שונא גלוי הוא לכם? מה רעה תמורת הבוגדים¹⁰²³! (נ) לא העידותים¹⁰²⁴ בבראי את השמים ואת הארץ ובבראי אותם; גם לא בקשתי עזר מהמדיחים¹⁰²⁵. (נא) ביום ההוא יאמר אלהים¹⁰²⁶: קראו את אליליכם אשר בראתם מלבכם! אז יקראו ולא יענו, כי שמנו עמק עכור ביניהם¹⁰²⁷. (נב) הבוגדים ראו את אש הגיהנם וידעו כי יושלכו בה, ואין מפלט למו. (נג) הן שמנו בקורן הזה משלים לרב לבני האדם; אך רבם יריבו בהם. (נד) עתה אחרי בוא אליהם קו הישר, לא ימנעם דבר מהאמין ומכפר את פני אדוניהם טרם יגיעם מוסר אבותיהם או היום הנורא. (נה) לא נשלח נביאים כי אם לבשר ולהזהיר; אך הבוגדים יתקוממו בהם בדברי שקר למען הפר את האמת וללעוג לאותותי ולדברי. (נו) ומי רע מיודע אותות אל וסר מאחריהם ושוכח את מעשה ידי¹⁰²⁸? מסך שמנו על לבם והאטמנו את אזנם למען לא יבינו. (נז) וגם אם תקראם אל הדרך הטובה, לא ישמעו לנצח. (נח) ואלהיך חנון ורחום; לו חפץ ליסרם, כי אז החיש את ענשם; אמנם יצפה להם עד יום מועד¹⁰²⁹, אשר בו אין להם עזר מבלעדו. (נט) גם את הערים אשר שחתנו הזהרנו טרם בוא מועד גמולם. (ס) באמר משה אל משרתו¹⁰³⁰: לא אחדל עד אמצא את אשד שני הימים¹⁰³¹, גם אם אנוד כל ימי שנותי. (סא) ויהי בהגיעם אל האשד, וישכחו את דגם¹⁰³², אשר הלך לו אל הים. (סב) ויהי בנסעם ממקומם ויאמר משה אל משרתו: הביא את לחמנו, כי עיפים ורעבים אנחנו מהדרך הזאת. (סג) ויען: הנה שכחתי את הדג בהיותנו על הסלע הלז. לא נשני אותו כי אם השטן, ויוליכהו אל הים. (סד) ויאמר משה: פה המקום אשר נבקשהו בו. וישובו לדרכם. (סה) ויפגעו באחד מעבדינו¹⁰³³, אשר אורנוהו רחמים וחכמה. (סו) ויאמר משה אליו: האלך אחריך, למען תורני בחכמתך? (סז) ויען: לא תוכל ללכת אתי ולסבול¹⁰³⁴. (סח) ואיך תשא את אשר לא תבין? (סט) ויאמר משה: הן תראה כי אסבול ברצון ד’; לא אמרה את פיך! (ע) ויען: אם בלבך ללכת אתי, אל תשאלני דבר, עד כי אבינהו אותך. (עא) וילכו יחד עד בואם אל ספינה, ויקב בה האיש חור. ויאמר משה: הנקבת בה חור למען יספו האנשים אשר בה? הן עשית עול! (עב) ויען: הלא אמרתי אליך, כי לא תוכל לסבול אתי? (עג) ויאמר משה: אל נא תגער בי על שכחי את דברי, ואל תכביד עלי לשמוע בקולך! (עד) ויסעו משם ויפגעו בעלם אחד; וימיתהו האיש. ויאמר משה: הן שפכת דם נקי, אשר לא עשה עול; דבר רע עשית! (עה) ויען: הלא אמרתי אליך, כי לא תוכל להחריש בלכתך אתי? (עו) ויאמר משה: אם אשאלך עוד על דבר, אל תתרועע עוד אתי; שא נא חטאתי אך הפעם! (עז) וילכו לדרכם עד בואם אל עיר, ויבקשו מיושביה לחם; אך אלה מאנו לאסוף אותם הביתה. וימצאו שם חומה נוטה לפול; ויקימה האיש. ויאמר משה: לו תחפוץ תקח שכר על זאת¹⁰³⁵. (עח) ויאמר האיש: עתה נפרד איש מעל אחיו ואגיד לך את פתרון הדברים אשר לא יכלת שאת בראותך אותם. (עט) הספינה היתה לאנשים דלים עושי מלאכה בים; ואשקעה בים יען כי הלך אחריהם מלך חמס גוזל אניות. (פ) והעלם, אבותיו מאמינים היו, ונירא פן ישחיתם בתעותו ובכחשו; (פא) לכן אותה נפשנו, כי יתן להם ד' תחתיו בן תם וצדיק וטוב ממנו. (פב) והחומה היתה לשני בחורים יתומים בעיר הזאת; תחת החומה מטמון; ובאשר אביהם היה איש תם וישר, חפץ ד' כי ימצאו את המטמון ויוציאוהו לעת גדלם ברצון אלהיך. הן לא עשיתי מלבי; הא לך פתרון הדברים, אשר לא יכלת שאת! – (פג) ישאלוך¹⁰³⁶ על דולקרנין¹⁰³⁷; אמרו: אספר לכם דבר עליו! (פד) הן חזקנו את ממלכתו בארץ; וניתן לו את כל אשר אותה נפשו. (פה) ויהי בבואו אל ארץ מבוא השמש, ויראה בעיניו, כי השמש בא אל מעין נרפש; וימצא שם עם אחד. (פו) ונאמר: דולקרנין! או יסר את העם הזה או היטיב לו! (פז) ויאמר: את כל עושה עול ניסר; אז ישוב אל אדוניו אשר יוסיף ליסרו. (פה) וכל המאמין ועושה טוב שכרו גדול מאד, וטובות נדבר אתו. (פט) וילך לדרכו, (צ) עד בואו אל מקום צאת השמש; ויראהו בצאתו על עם אשר לא נתנו לו דבר להסתר ממנו¹⁰³⁸. (צא) כן הוא, כי הכילונו בחכמתנו את כל האנשים אשר אתו. (צב) וילך לדרכו, (צג) וימצא בין שני הרים עם, אשר לא ידע לשונו. (צד) ויאמרו אליו: דולקרנין! גוג ומגוג משחיתים את ארצנו; הננו לך לעבדים, אם תבנה דיק בינינו וביניהם! (צה) ויאמר: החיל אשר בו עזרני אדוני, טוב מעבודתכם; תמכו את ידי, ואבנה דיק בינכם וביניהם. (צו) הביאו אלי מטילי ברזל למען מלא את הרווח אשר בין ההרים; נפחו במפוחיכם עד אשר יקדח הברזל כאש; אחרי כן הביאו אלי נחשת שרופה למען אציקה עליו! (צז) בזאת לא יוכלו¹⁰³⁹ לעבור את הדיק ולא דקרהו. (צח) ויאמר¹⁰⁴⁰: זה לכם רחמים מאדוני! (צט) ובבוא דבר אדוני ישים את הדיק לעפר, ודבר אלהי אמת! (ק) ביום ההוא¹⁰⁴¹ נעביר את בני האדם איש על אחיו כגלי הים¹⁰⁴²; אז נתקע בשופר ונאספם יחד. (קא) אז נשים את הגהינם מושב לבוגדים, (קב) אשר עצמו את עיניהם והאטימו את אזניהם משמוע את תוכחתי. (קג) הידמו הבוגדים בנפשם, כי לא איסרם על נוסם לעזרה אל עבדי¹⁰⁴³ מבלעדי? הן הכנו את הגהינם לבוגדים. (קד) אמור: הנודיעכם את האנשים אשר יספו על מעלליהם, התועים מדרך הטובה בעולם הזה ומדמים בנפשם כי עושי טובה המה, ולא יאמינו באותות אלהיהם ולא ישובו אליו? הבל וריק פעלם, לא נחשבם ביום התקומה. (קה) הגהינם יהי גמולם על כחשם בנו ועל לעגם לאותותי ולנביאי. (קו) אך למאמינים ולעושי טוב גנות עדן למושב יהיו. (קו) לעד ישבו ולא יצאו מהם. (קח) אמור: לו יהיו כל מי הים דיו לכתוב בהם את דברי אלהי, הים יורק טרם הורק דבר אדוני, גם אם נוסיף עליו ים כמוהו. (קט) אמנם גם אני בשר כמוכם; אך לי גלה, כי אלהיכם אחד. המקוה לראות את פני ד' יעשה טוב, ולא יעבוד אלהי נכר מבלעדי אל.

19. חזון מרים¹⁰⁴⁴

נגלה במיכ"ה ובו שמונה ותשעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) כ“ה”י“ע”צ¹⁰⁴⁵ זה זכר רחמי אדונך אל עבדו זכריה¹⁰⁴⁶, (ב) אשר קרא אל ד' בסתר לאמר: אדוני! הן יבשו עצמי, וראשי כבד מזוקן; (ג) ידעתי, אדוני, כי לא לשוא אפיל תחנתי לפניך. (ד) צר לבי בזכרי מי מקרובי יירשני; כי אשתי עקרה. הבה לי זרע ברחמיך! (ה) אשר יירש אותי ואת ברכת יעקב¹⁰⁴⁷, וימצא חן בעיניך! (ו) ויאמר המלאך: אנחנו מבשרים אותך בן ויקרא שמו יוחנן; (ז) לא נקרא עוד איש בשם הזה עד הנה¹⁰⁴⁸. (ח) ויען: אדוני! איך יולד לי עוד בן, ואשתי עקרה, ואנכי שבתי ובאתי בימים? (ט) ויאמר: כה אמר אלהיך: זה נקל ממני; הלא יצרתיך מאין בימי קדם! (י) ויען: אדוני, תן לי אות! ויאמר: זה לך האות; שלשת ימים לא תוכל לדבר אל איש. (יא) ויצא זכריה מחדרו, וידבר אל עמו במראה פניו לאמר: הללו את ד' בוקר וערב! (יב) ונאמר אל יוחנן: יוחנן! חזק ואמץ בספר תורתנו! (יג) ונאזרהו חכמה בעודנו נער. (יד) וניתן בלבו לעשות הטוב ולחון דלים; ויהי ירא אלהים ומקשיב לאבותיו, ולא רם לבבו ולא מרה את פיהם. (טו) שלום עליו ביום הולדו ושלום ביום מותו ושלום ביום הקיצו מעפר! (טז) הזכיר נא בספרך¹⁰⁴⁹ את מרים¹⁰⁵⁰ בהפרדה ממשפחתה ותלך אל מקום מזרח השמש¹⁰⁵¹! (יז) ותסר את צעיפה; ונשלח אליה את רוחנו¹⁰⁵² בדמות איש טוב מראה. (יח) ותאמר: שמתי מבטחי באל הרחמן, אם ירא אלהים אתה¹⁰⁵³! (יט) ויאמר: שלוח אני מאת אדונך לתת לך בן טהור! (כ) ותען: איך יהיה לי בן ואיש לא נגע בי, וגם לא זונה אנכי? (כא) ויאמר: כה אמר אדונך: זה נקל ממני. (כב) אשימו לאות לבני האדם, ורחמים מאתי. ויהי כן. (כג) ותהר ותלך לה אל מקום בדד. (כד) ויאחזוה חבלי לידה תחת גזע התמר; ותאמר: לו מתי ונשכחתי מלב! (כה) ויקרא אליה קול תחתיה¹⁰⁵⁴: אל תתאבלי! הן שם אל תחתך נחל מים¹⁰⁵⁵. (כו) אחזי בגזע התמר ויפלו עליך תמרים לרב! (כז) אכלי ושתי ותאורנה עיניך; ואם תפגעי באיש אחד, (כח) אמרי: נדרתי לאל הרחמן צום ולא אדבר היום אל כל איש¹⁰⁵⁶. (כט) וישתאו לה האנשים בשאתה את הילד ויאמרו: הן דבר נפלא עשית! (ל) אחות אהרון¹⁰⁵⁷! אביך לא היה בליעל, ואמך לא היתה זונה! (לא) ותבט אל הילד¹⁰⁵⁸; ויאמרו: איך נדבר אל ילד רך וקטון? (לב) ויאמר הילד: אני עבד ד‘; הוא נתן לי כתב¹⁰⁵⁹ וישימני לנביא. (לג) ויצו אתי את ברכתו בכל אשר אהיה, ויצוני להתפלל אליו ולחון דלים כל ימי חיי. (לד) שלום על יום הולדי ושלום על יום מותי ושלום על יום הקיצי מעפר. (לה) זה ישו בן מרים¹⁰⁶⁰; דברי אמת, גם אם הם¹⁰⁶¹ מריבים בו. (לו) לא לאלהים להוליד בן; חלילה לו! אם יגזר אומר ויאמר: יהי! ויהי. (לז) ד’ הוא אדוני ואדונכם; אך אותו עבדו! זאת הדרך הישרה. (לח) אך מפרידי הדת יריבו בה; אוי לבוגדים בבוא היום הנורא! (לט) השמיעם את דברי¹⁰⁶² והראם את יום שובם אלינו, כי גדולה שגגת הבוגדים ביום הזה, (מ) והזהירם על יום אידם כי נכון דברי; אך הם בחשכה יתהלכו ולא יאמינו. (מא) אנחנו יורשי הארץ וכל אשר עליה; ואלינו ישובו כל הדברים. (מב) הזכיר נא בספרך את אברהם כי צדיק ונביא היה! (מג) באמרו אל אביו: הלא אתה עובד את אשר לא ישמע ולא יראה ולא יוכל להיטיב¹⁰⁶³? (מד) אבי! באה אלי תורה אשר לא באה אליך; לך אחרי ואדריכך במעגל טוב! (מה) אבי! אל תעבד את השטן, כי השטן מרד באל הרחמן! (מו) אבי! יראתי פן יקרה אותך עונש מאת האל הרחמן, ותהיה מחברת השטן! (מז) ויען אביו: התמאס באלהי? אברהם! אם לא תחדל, ארגמך באבנים; צא מאתי! (מח) ויאמר אברהם: שלום עליך! אבקש רחמים עליך מאת אדוני, כי חנון הוא לי¹⁰⁶⁴. (מט) הן אעזב אתכם ואת האלילים אשר אתם עובדים מבלעדי אל. אני אקרא אל אלהי, ותפלתי לא תהיה שוא. (נ) אחרי עזבו אותם ואת אשר עבדו מבלעדי אל, וניתן לו את יצחק ואת יעקב ונשימם לנביאים. (נא) ונריק עליהם את רחמינו, וניתן להם דברים צדיקים ונשגבים. (נב) הזכיר נא גם את משה בספרך, כי איש חסיד היה, שליח ונביא! (נג) הן קראנוהו מימין ההר¹⁰⁶⁵, ונקרבהו אלינו באהבה. (נד) ונשים ברחמינו את אהרן אחיו לנביא. (נה) הזכיר נא גם את ישמעל בספרך, כי נאמן היה בדבריו, שליח ונביא! (נו) הוא צוה את ביתו להתפלל ולחון דלים ויפק רצון מד‘¹⁰⁶⁶ (נז) הזכיר נא גם את אדריס¹⁰⁶⁷ בספרך, כי צדיק ונביא היה! (נח) ונרוממהו על במתי על¹⁰⁶⁸. (נט) אלה הנביאים מבני אדם אשר חנן אותם אלהים, ואשר חמלנו עליהם, עם נח ודורו, עם אברהם וישמעל, וננחה אותם ונבחר בהם. בהקרא אליהם אותות אדונך הרחמן, השתחוו ארצה ויורידו דמעות. (ס) ויקם אחריהם דור אנשים אשר מאסו בתפלה וילכו בשרירות לבם, ויושלכו אל אש הגהינם; (סא) זולתי השבים מפשעם ומאמינים ועושי טוב; אלה יבואו אל גן העדן ולא יעשה להם עול. (סב) אלהים הכין לעבדיו את גן העדן בסתר¹⁰⁶⁹, ולא יפיר את דברו. (סג) לא ישמעו שם דברי ריק כי אם דברי שלום; שם ימצאו את טרפם בוקר וערב. (סד) אלה הגנות אשר נוריש את עבדינו, את התמימים. (סה) איננו יורדים ארצה כי אם ברצון אדונך¹⁰⁷⁰; לו כל אשר בידינו וכל אשר יבוא אחרינו וכל אשר ביניהם¹⁰⁷¹; ואדונך לא ישכח מאומה. (סו) הוא אדון השמים והארץ וכל אשר ביניהם; עבדוהו והתחזקו בעבודתו! האתה יודע דבר אשר יערוך לו? (סז) בן אדם יאמר: האשוב ואחיה אחרי שכני עפר? (סח) הלא יתבונן בן האדם, כי גם בראנוהו מאין בימי קדם? (סט) חי אדונך! נקבץ אותם ואת השדים; אז נשיבם סביב לגיהנם והם כורעים. (ע) ומכל דור נבדיל את האנשים אשר הוסיפו למרות את פי ד’ מאחיהם. (עא) כי מכירים אנחנו את האנשים אשר החלו למרות את פי. (עב) אין איש מכם אשר לא יקרב אליו, אמת ונכון הדבר מאת אדונך. (עג) אז נפדה את הצדיקים והבוגדים יכרעו על ברכיהם. (עד) אם יקראו אליהם אותותינו הנגלים, יאמרו הבוגדים אל המאמינים: גורל מי משנינו טוב ונעים? (עה) אך כמה דורות השחתנו לפניהם, גם אם גורלם טוב ונעים היה! (עו) אמור: לכל התועה יוסיף אלהים על שנותיו, (עז) עד תראינה עיניו את אשר הועד בו, אם בעולם הזה או בשעה האחרונה; אז ידעו למי חלק רע וחבלי שאול. (עח) אלהים ירוממם את המישרים לכת. (עט) שכר המעשים הטובים מאת אלהיך טוב מכל אוצרות התבל. (פ) הראית את האיש האומר: הן יהיו לי הון וזרע לרב¹⁰⁷²! (פא) היודע הוא את הנסתרות, או כרת ברית לאל הרחמן? (פב) בלעדי! הן נכתוב את דבריו בספר ונמוד לו עונש גדול. (פג) ננחילהו את אשר אמר, אך ערום ישוב אלינו. (פד) גם עבדו אלהי נכר זולתי אל למען יעזרום. (פה). אמנם מהרה יבגדו באשר עבדו ויתקוממו בהם. (פו) הלא ראית בשלחנו את השדים להסית את הבוגדים? (פז) לכן אל תבקש את רעתם, כי שמנו להם מועד. (פח) ביום ההוא נקבץ את יראי ד' בכבוד, (פט) ואת הבוגדים נשליך אל אש הגיהנם כבהמות יער. (צ) לא יחבוש איש את מכתם; זולתי את הכורתים ברית לאלהים נרחם. (צא) הם אומרים: אלהים הוליד בנים; מה גדול זדון לבם! (צב) עוד מעט ויפתחו ארבות השמים, והארץ תבקע וההרים יפלו (צג) יען כי ערכו לאלהים בנים, וזה לא נאה לו. (צד) לא יקרב איש אליו מכל אשר בשמים ובארץ כי אם לעבדהו; הוא יכיל בחכמתו את כלם. (צה) הוא יודע את מספרם, וביום התקומה ישובו אליו לבדם וערומים. (צו) ואת המאמינים ועושי טוב ינחיל אלהים כבוד. (צז) הן הקלנוהו¹⁰⁷³ לך בלשונם, למען תבשר בו טוב את יראי ד', ותזהיר את הגוי הבוגד. (צח) כמה דורות שחתנו לפניהם! התמצא עוד אחד מהם, או התשמע קול מדבר אחד מהם?

20. חזון הט"ה¹⁰⁷⁴

נגלה במיכ"ה ובו מאה וחמשה ושלשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) ט"ה¹⁰⁷⁵ לא שלחנו אליך את הקורן למען השחיתך בו¹⁰⁷⁶, (ב) כי אם להזכירהו אל יראי ד‘. (ג) בורא הארץ והשמים הנשגבים שלחהו. (ד) הרחמן יושב על כסאו הרם. (ה) לו כל אשר בשמים ובארץ וכל אשר ביניהם ואשר מתחת לארץ. (ו) לכן אל תרים את קולך בתפלתך, כי הוא יודע את כל העמוקות והנסתרות. (ז) הוא האלהים אין אל מבלעדו; לו שמות מפוארים. (ח) הלא ידעת את קורות משה? (ט) בראותו את לבת האש¹⁰⁷⁷ ויאמר אל אנשיו: שבו פה, כי ראיתי לבת אש! (י) או אביא אליכם ממנו סעיף בוער¹⁰⁷⁸, או אמצא באש הזאת את הדרך הטובה¹⁰⁷⁹. (יא) ויהי בקרבו ויקרא אליו ד’: משה! (יב) אני אדונך; של נעליך, כי בעמק הקדוש טוי אתה! (יג) הן בחרתי בך; לכן שמע את אשר אגלה לך! (יד) אני הוא האלהים; אין אל מבלעדי; עבדני והזכירני בתפלתך! (טו) הן הגיעה השעה¹⁰⁸⁰; ואני מגלה אותה. (טז) למען השיב כל נפש את גמול פעלה. (יז) אל יסיתוך הבוגדים וההולכים בשרירות לבך, פן תספה! (יח) מה זה ביד ימינך,, משה! (יט) ויען: זה המטה אשר אני נשען בו, ואשר אני חובט בו עלים לבהמתי; ועוד לי בו תועלות אחרות. (כ) ויאמר אלהים: משה! השליכהו ארצה! (כא) וישליכהו ארצה, ויהי לנחש מתנודד. (כב) ויאמר אלהים: אחזהו, ואל תירא, כי נשיבהו למצבו הראשון! (כג) שים את ידך תחת זרועך, ותוציאה לבנה בלי נגע; וזה לך האות השני! (כד) גם נראך אותות גדולים מאלה. (כה) לך אל פרעה, כי תועה הוא מאד. (כו) ויאמר משה: אדוני! הרחב נא את לבי¹⁰⁸¹. (כז) וישר נא לי את דברי. (כח) ופתח את מוסרות לשוני. (כט) למען ישמעו לקולי; (ל) ותן לי עוזר ממשפחתי. (לא) את אהרן אחי! (לב) אמץ את חלצי בו, (לג) וקשרהו עמי בדברי. (לד) למען נרבה להזכירך ולהללך. (לה) כי אתה מביט בנו! (לו) ויאמר אלהים: משה! רציתי את שאלתך! (לז) גם מקדם בחרנו בך, (לח) בהגלותנו אל אמך לאמר: (לט) שימיהו בתבה והושיביהו אל הים, והים ישטפהו אל שפתו;או יאספהו הביתה אויבי ואויבו¹⁰⁸²! ואתן לך רחמים מאתי. (מ) למען תגדל תחת עיני. (מא) בבוא אחותך לאמר: האביא לכם מינקת? ונשיבך אל אמך¹⁰⁸³, למען תבליג עינה¹⁰⁸⁴, ולא תתאבל עוד עליך. ואחרי הרגך נפש, הצלנוך מצוקתך וננסה אותך. (מב) ונושיבך מספר שנים בקרב עם מדין. (מג) ועתה משה בדברי באת הנה; כי בחרתי בך למלאות את חפצי. (מד) לכן לך אתה ואחיך באותותי, וזכרי לא יסוף מלבכם! (מה) לכו אל פרעה, כי שוגה הוא מאד, (מו) ודברו אליו רכות, אולי יזכרנו וירא אותנו. (מז) ויאמר משה ואהרן: אדוננו! יראנו, פן יחר אפו בנו ויוסיף להזיד! (מח) ויאמר אלהים: אל תיראו! אני עמכם; אני אשמעכם ואראכם! (מט) לכו אליו ואמרו: שלוחי אלהיך אנחנו; שלח אתנו את בני ישראל ואל תוסף לענותם! הן באנו אליך באותות מאת אדונך, ושלום להולך בדרך הטובה. (נ) גם גלה לנו, כי המדברים כזבים בנו והפונים אלינו ערף יוסרו. (נא) ויאמר פרעה: משה! מי אלהיכם? (נב) ויען משה; הנותן והבורא והמנחה את כל הדברים הוא אלהינו. (נג) ויאמר פרעה: ומה חשבו הדורות אשר היו לפנינו¹⁰⁸⁵? (נד) ויאמר משה: אך אדוני יודע זאת; הלא כתוב בספר המקרים! ואלהי לא ישגה ולא ישכח מאומה. (נה) הוא הושיבכם בארץ, ויסל לכם דרכים בה, ויורד מים מן השמים, ויוציא לכם כל פרי למינהו. (נו) ויאמר: אכלום, והאכילו מהם את בהמתכם! זה אות למתבוננים. (נז) מעפר יצרכם ואל עפר ישיבכם ומקרבו יוציאכם ביום האחרון¹⁰⁸⁶. (נח) הן הראינוהו¹⁰⁸⁷ את כל אותותינו, ויכחש בהם וימרה את פינו. (נט) ויאמר פרעה: משה! הבאת אלינו למען גרשנו מן הארץ בכשפיך? (ס) הן נראך קסמים כקסמיך¹⁰⁸⁸; נשים נא מועד בינינו ובינך ולא נמירהו באחר; לא אנחנו ולא אתה! (סא) ויאמר משה: הבה נשימה למועד יום חג בהתאסף עם רב. (סב) ויסוב פרעה מאליהם ויקרא את מכשפיו, ויבוא ליום מועד. (סג) ויאמר משה אליהם: אוי לכם! אל תדברו כזבים באלהים! (סד) פן יצמיתכם כאשר הצמית את כל המכחשים בו! (סה) וימתיקו המכשפים סוד, וידברו בלאט איש אל אחיו. (סו) ויאמרו: האנשים האלה אך מכשפים המה, ובלבם לגרשכם מארצכם בכשפיהם ולהוציא אתם את נכבדיכם שבי. (סז) לכן התחכמו להם ובואו כאשר התנכלנו; וכל איש אשר תגבר ידו היום, יצליח. (סח) ויאמרו אל משה: האתה תחל להשליך את מטך, או נשליך אנחנו? (סט) ויען: השליכו אתם! ויהיו בעיניו מטיהם ומיתריהם כנחשים רצים הנה והנה; כן היו כשפיהם. (ע) וירא משה מאד. (עא) ונאמר: אל תירא, משה, כי ימינך תעז! (עב) השלך את אשר ביד ימינך, למען יבלע את אשר אלה עשו, כי את בערמה ובכשפיהם פעלו; והמכשפים לא יצליחו בכל אשר יחיו. (עג) ויפלו המכשפים על פניהם ויאמרו: מאמינים אנחנו באלהי משה ואהרן! (עד) ויאמר פרעה אליהם: התאמינו טרם אואיל לכם: אך גדול הוא מכם בקסם קסמים. הן אגדע את ידיכם ואת רגליכם זאת הפך זאת¹⁰⁸⁹, ואתלכם בעצי תמרים למען תדעו מי נאמן ונורא ביסרו¹⁰⁹⁰! (עה) ויאמרו: לא נשימך עליון על המופתים אשר באו עלינו, ועל בוראנו. גזור עלינו את אשר תגזר! אך לחיי העולם תגזר; ואנחנו מאמינים באדוננו למען יכפר לנו על חטאותינו ועל המרותינו את פיו בכשפינו; ואלהים טוב ונאמן ממך! (עו) כל הבא אליו מגואל בעון, הגיהנם מנת כוסו, אשר בו לא ימות ולא יחיה. (עז) ולמאמינים ולעושי טוב הבאים אליו יהיו המדרגות העליונות. (עח) גן העדן, ובתוכו נחלי מים, ולעד ישבו בו. זאת נחלת הטהורים. (עט) אז גלינו למשה: צא בלילה עם עבדי, והך את הים למען יהיה ליבשה! (פ) אל תירא ממארב ואל יצר לבך! (פא) וירדפו אחריהם פרעה וכל חילו, ויכסהו הים, וירדו במצולות. כן התעה פרעה את עמו, כי גם הוא תעה מני דרך. (פב) בני ישראל! כן הצלנוכם מיד אויבכם, ונשימכם לימין ההר, ונשלח אליכם את המן ואת השליו. (פג) ונאמר: אכלו את הטובה אשר נתנו לכם, אך לא תזידו בו, פן יחר אפי בכם; כי כל איש, אשר יחרה אפי בו, יספה. (פד) אמנם חנון אני לשב מדרכו הרעה ולמאמין ולעושה טוב ולהולך בדרך הישרה. (פה) אך מה הרחיקך מעמך¹⁰⁹¹, משה? (פו) ויאמר; הם¹⁰⁹² ילכו באשורי, ואני ממהר לקראתך, ד‘, למען תרצני. (פו) ויאמר אלהים: הן נסתי את עמך אחרי לכתך מאתם, וידיחם אלסמיר¹⁰⁹³. (פח) וישב משה אל עמו בחרון אף וביגון. (פט) ויאמר: עמי! הלא הבטיחכם אלהים כל טוב? ההיתה בריתו עליכם לטרח? ההפרתם אותה למען הביא עליכם עונש מאת אלהיכם? המריתם את פי? (צ) ויאמרו: לא מלבנו מרינו את פיך, כי אם צווינו לפרוק את נזמי העם, ונשליכם באש, ויוציא ממנה אלסמיר עגל גועה¹⁰⁹⁴ ויאמר: אלה אלהיך ישראל, כי אלהי משה שכחכם! (צא) הלא ראו כי לא יכול העגל להוציא דבר, ואין לאל ידו להיטיב או להרע להם? (צב) ויאמר אליהם אהרן לפני השתחום לעגל: עמי! העגל הזה הוא רק לנסות אתכם; הן רחום אלהיכם, לכו אחרי ושמעו בקולי! (צג) ויאמרו: לא נשוב מעבדהו¹⁰⁹⁵ עד ישוב אלינו משה! (צד) ויאמר משה: אהרן! מה מנעך מלכת אחרי בראותך אותם בתעותם? המרית את פי? (צה) ויען אהרן! אל תאחזני בשער זקני ובראשי! יראתי פן תאמר אלי בשובי אליך: אתה הפרדת בין בני ישראל ותמרה את פי¹⁰⁹⁶! (צו) ויאמר משה אל אלסמיר: מה עשית? ויען: ראיתי את אשר הם לא ראו¹⁰⁹⁷, ואקח מלא חפני עפר מתחת אשורי שליח אל¹⁰⁹⁸, ואשליכהו אל האש כאות נפשי. (צו) ויאמר משה: צא מזה, וכל ימי חייך תאמר לכל אדם: אל תיגע בי! אין קץ למכתך! אבט אל אלהיך אשר עשית! אנכי אשרפהו ואטחנו לעפר ואשליכהו אל הים. (צח) ואלהיכם¹⁰⁹⁹ אל יחיד; אין עוד מלבדו; הוא יכיל בחכמתו את כל הדברים. (צט) כן ספרנו לך קצת מעשי ימי קדם, וניתן לך זכרון¹¹⁰⁰, מאתנו. (ק) כל השב מאחרי ישא את עונו ביום התקומה. (קא) לעד ישב בו¹¹⁰¹; יכבד עליו משאו ביום התקומה. (קב) ביום ההוא יתקע בשופר, ונקבץ את הבוגדים ועיניהם כהות¹¹⁰². (קג) אנחנו יודעי ם את אשר ידברו; נגידיהם יאמרו איש אל אחיו: אך יום אחד קמתם מעפר¹¹⁰³! (קד) ישאלוך על ההרים¹¹⁰⁴; אמור: אדני ישימם לעפר. (קה) ויפזרם וישימם למישור; לא תראה בהם גבוה או שפל. (קו) בים ההוא ילכו בני האדם אחרי המלאך הקורא אותם; לא ימלטו ממנו; ובלאט ילכו אל אדוניהם; לא תשמע כי אם צעדי רגליהם. (קז) ביום ההוא לא יליץ איש כי אם אשר יואיל לו ד’, וירצה את קול דברו¹¹⁰⁵. (קח) אלהים יודע את אשר בידיהם ואת אשר יהיה תחתיהם¹¹⁰⁶ ואל אשר לא יכילו בתבונתם. (קט) הם ישפילו את עיניהם לפני חי וקים; ואוי לנושא עונו! (קי) ולכל עושה טוב ומאמין לא יעשה עול ולא יגרע גמול. (קיא) בעבור זאת שלחנו את הקורן בלשון ערבית ונרבה להעיד בו, למען יראו את ד' ולמען חדש את זכרונו בקרבם. (קיב) יהולל שם אלהי האמת! – אל תבהל על פיך לגלות את הקורן טרם כלותי לגלותו לך, ואמור: ד‘! הרבה נא את בינתי! (קיג) הן שמנו מקדם חק לאדם¹¹⁰⁷ וישכחהו, כי לא נכון לבו באמונתו. (קיד) ובאמרנו אל המלאכים: השתחוו לאדם! וישתחוו זולתי השטן; ונאמר: אדם! הן שונא זה לך ולאשתך; לכן השמרו, פן יוציאכם מן הגן ותספו! (קטו) פה לא תרעב ולא תלך ערום; (קטז) לא תצמא ולא יכך שרב. (קיז) וילחש השטן באזני אדם לאמר: האראך את עץ החיים ואת מלכות עולמי עד¹¹⁰⁸? (קיח) ויאכלו ממנו ותיגלה להם ערותם, ויקשרו את עלי הגן למען כסות את ערותם. (קיט) ויכעיס אדם את אלהיו ויפול ברעה. (קכ) אמנם אחרי כן פנה אליו אלהיו וירחמהו וינחהו. (קכא) ויאמר אלהים: צאו מזה כלכם! איבה תהי ביניהם. אך את הדרך הטובה אראה אתכם¹¹⁰⁹. (קכב) וכל ההולך בדרכי לא ישגה ולא יספה. (קכג) וכל הסר מזכרוני תבואנו רעה, (קכד) ועיניו תכהנה ביום התקומה. (קכה) אז יאמר: ד’! למה כהו עיני באשר פקוחות היו מקדם? (קכו) ואלהים יענהו: יען כי שכחת את אותותינו אשר באו אליך, גם היום תישכח! (קכז) כן השלם גמול לנרפים הבוגדים באותות אלהיהם; אך גמול העולם הבא רע וחזק עוד ממנו. (קכח) הלא ידעו¹¹¹⁰, כמה דורות אשר הם יושבים בארצם השחתנו לפניהם? אך זה אות למתבוננים. (קכט) לולי יצא הדבר מאת אדוניהם¹¹¹¹, כי אז כבר נשחתו; אמנם יצפה להם עד עת מועד. (קל) לכן שא את דבריהם וספר את תהלת אדונך טרם צאת השמש וטרם בואו! שבחוהו בלילה ובצהרים למען ירצך! (קלא) ואל תשא עיניך למחמדי התבל אשר נתנו לקצתם למען נסותם בהם, כי טוב אדונך גדול וקים מכל מחמדי התבל¹¹¹²! (קלב) צו את ביתך להתפלל והתאמץ בתפלתך! לא נשאל ממך טרף; עלינו להכין את טרפך. אך טובה אחרית הצדקה! (קלג) הם אומרים: אם לא יבוא במופת מאת אדוניו, לא נאמין בו. אך הלא באו אליהם אותות בספרים הראשונים¹¹¹³? (קלד) לו השמדנום בענשנו טרם בוא אליהם המדע כי אז אמרו ביום התקומה: אדונינו! לו שלחת אלינו נביא, כי אז הלכנו באותותיך טרם השיגנו חרפה וכלמה! (קלה) אמור: כל המחכה יחכה! הן תדעו באחריתכם, מי ארח לחברת הדרך העקלקלה ומי הלך בדרך הטובה!

21. חזון הנביאים¹¹¹⁴

בשׁם אלה הרחמן והרחום

(א) הן קרוב יום חשבון האנשים; אך הם יעפילו בשגגתם. (ב) לא ישמעו את הזכרון הבא אליהם מאת אדוניהם, כי אם להתקלס בו. (ג) אמולה לבתכם; והבוגדים מתלחשים איש אל אחיו: הלא זה ¹¹¹⁵איש כמוכם? אך כשפים הוא מביא אליכם; הלא תראו זאת? (ד) אמור: הן יודע אדוני את כל אשר ידובר בשמים ובארץ, כי הוא שומע ויודע כל! (ה) הם אומרים: אין בו ¹¹¹⁶כי אם חלומות, אשר בדא ¹¹¹⁷מלבו, כי ממשל משלים הוא; יביא אלינו מופתים כנביאים הראשונים! (ו) אמור: גם ערים אשר שחתנו לפניהם לא האמינו באותותינו, והם ¹¹¹⁸יאמינו? (ז) לא שלחנו לפניך כי אם אנשים אשר נגלינו אליהם; שאלו את אנשי הזכרון ¹¹¹⁹אם אינכם יודעים זאת! (ח) גם לא נתנו להם גוף אשר יכול לחיות בלי מזון; גם לא חיו לעולם? ¹¹²⁰. (ט) אמנם הקימונו להם את דברינו, ונצילם עם האנשים אשר ישרו בעינינו; אך את הבוגדים השחתנו. (י) הן שלחנו אליכם ספר למען הזהירכם; הלא תבינו? (יא) כמה ערים בוגדות שחתנו, ונשם תחתיהם גוי אחר! (יב) ובבוא עליהם מוסרנו וינוסו מעריהם. (יג) וילעגו להם המלאכים לאמור ¹¹²¹: אל תנוסו! שובו אל מחמדיכם ואל משכנותיכם המתאוים לכם! (יד) ויענו הבוגדים: אוי לנו כי חטאנו! (טו) ולא שקטו מזעקתם עד קצרנו אותם כדגן ונצמיתם. (טז) לא לשחוק בראנו את השמים ואת הארץ וכל אשר ביניהם. ¹¹²². (יז) לו היה בלבנו לשחוק כי אז מצאנוהו בקרבנו ¹¹²³, אם בחרנו בו. (יח) הן בלבנו לדוף את השקר מפני האמת ולהצמיתהו; אוי להם על כחשם! (יט) כל אשר בשמים ובארץ וכל אשר ביניהם לו הוא; ועבדיו ¹¹²⁴לא ימאסו לעבדהו ולא ירום לבם. (כ) לא ייעפומשבחהו לילה ויום. (כא) הם ¹¹²⁵משתחויםלאלהים, אשר בעפר יסודם ולא יוכלו להחיות מתים. (כב) לו יש אלהים אחרים זולתי אל, הלא ישחיתו איש את אחיו ¹¹²⁶? יהולל שם אדון הכסא הנורא! חלילה לו את אשר ידמו אליו! (כג) לא ישאל איש אותו: מה תעשה? אך הם ¹¹²⁷יובאו במשפט. (כד) היערכו לו אלהים אחרים? אמור: הביאו מופת כי אלהים המה! הספר הזה אשר עמי והספרים אשר היו לפניו זכרון הם לכם! אך רבם לא ידעו את האמת ויפנו אליה ערף. (כה) לא שלחנו עוד נביא לפניך אשר לא אמרנו אליו: אין אל מבלעדי, ועבדוני! (כו) הם אומרים: אלהים הוליד בן מהמלאכים ¹¹²⁸; חלילה לו! המלאכים אך עבדיו ובחיריו המה. (כז) לא יבהלו על פיהם בדברם אליו, כי אם סרים למשמעתו. (כח) הוא יודע את אשר בידיהם ואת אשר תחתיהם ¹¹²⁹; לא יליצו אליו, (כט) כי אם על הישרים בעיניו; ורעדה תאחזם מפניו. (ל) לו ידבר אחד מהם: אני אל מבלעדי אל, ננחילו את הגיהנם; כן נשיב גמול לבוגדים. (לא) הלא יראו הבוגדים, כי השמים והארץ אך בהו היו מקדם, ונפתחם, ונוציא את כל הדברים חיים מן המים? הלא יאמינו? (לב) הן שמנו הרים גבנונים בארץ למען תכון בהם ¹¹³⁰, ונשים בהם גאיות, ודרכים למען הנחותם בהם. (לג) הוא אשר ברא את הלילה ואת היום, את השמש ואת הירח; כלם רצים בחוג. (לד) וישם את השמים לכפורת נשענת; ובכל זאת שבים מאחרי אותותיו. (לה) לא בראנו עוד אדם לפניהם אשר חי לעולם; הידמו בנפשם כי הם יחיו לעולם באשר אתה תמות? (לו) אמור: כל נפש טרף המות היא; נבחנכם בטוב וברע למען נסותכם; ואילנו תשובו. (לז) ובראות אותך הבוגדים לועגים לך ואומרים איש אל אחיו: הזה האיש אשר ימאס באלהיכם? והם בוגדים בזכרון האל הרחמן. (לח) יאמרו: הן בחפזון ¹¹³¹נברא האדם! הן אראה אתכם את אותותי אשר לא יבואו בחפזון ¹¹³²בנו, אם צדיקים אתם? (מ) לא יבינו הבוגדים כי יבוא היום, אשר בו לא יוכלו להציל את פניהם ואת גיויהם מאש הגיהנם, ואין עוזר למו! (מא) פתאום יבוא עליהם יום אידםויחרידם; לא ישיבוהו מאתם, ואין עוזר למו. (מב) גם לעגו לנביאים אשר יו לפניך; אמנם בא אליהם את אשר לעגו לו. (מג)אמור: מי יצילם מיד הרחמן בלילה או ביום? אך הם מורדים בזכרון אדוניהם. (מד)היש להם אלהים אחרים מבלעדנו אשר יצילום? הן לא יצילו את נפשם, ואיך יצילו את את עובדיהם! (מה) הן ברכו אותם ואת אבותם בהון כל ימי חייהםעד יום מותם; אמנם הלא יראו, כי נבוא אל ארצם ונקיצם מכל רוח? התגברידם בנו? (מו) אמור: אני מודיעכם את אשר אלהים גילה לי, אך החרשים לא ישמעו את הקול המזהיר. (מז) ואם רוח גמול רדונך נושבת בהם, יאמרו: אוי לנו כי חטאו! (מח) מאזני צדק יהיו לנו ביום התקומה; ואת כל מעשה, גם אפ קטון כורע חרדל, נשקול בפלס; ורבים מחשבים יש אתנו. (מט) הן נתנו למשה ולאהרן את הפורקן ¹¹³³, מאור וזכרון למאמינים. (נ (היוראים את אלהיהם בסתר, ולבם חרד על השעה ¹¹³⁴. (נא) גם שלחנו את הספר המבורך הזה ¹¹³⁵וניתן לאברהם מקדם קו הישר, כי ידענוהו ¹¹³⁶.(נג) באמרו אל אביו ואל עמו: מה הפסילים האלה אשר אתם משתחווים להם?. (נה) ויאמר: הן אתם כאבותיכם בשגגה גדולה! (נו) ויענו: הבאת אלינו באמת או התלעג לנו? (נז) ויאמר: אדון השמים והארץ ובוראם אלהיכם הוא, ואני מעיד על זאת. (נח) חי ד‘! אתחכם לאלילכם אחרי שובכם מעליהם. (נט) וישברם ¹¹³⁷לפתים, זולתי את הגדול מהם, למען יפנו אליו ¹¹³⁸. (ס) ויאמרו: מי עשה זאת באלהינו? אך חוטא האיש הזה! (סא) ויענו קצתם: שמענו איש אחד לועג להם, ושמו אברהם. (סב) ויאמרו; הביאוהו אל קהל העם, למען נעיד בו! (סג) ויאמרו: האתה אברהם עשית זאת באלהינו? (סד) ויאמר: לא כי הגדול מהם עשה זאת; שאלום נא באשר יכולים לדבר! (סה) ויפנו איש אל אחיו ויאמרו: הן חוטאים אתם ¹¹³⁹! (סו) אחרי כן הטו את ראשיהם ¹¹⁴⁰ויאמרו: הן ידעת, כי אינם יכולים לדבר. (סו) ויען: איך תעבדו זולתי אל את אשר לא ייטיב ולא ירע לכם לבשתכם ולבושת אליליכם אשר אתם עובדים זולתי אל? הלא תתבוננו? (סח) ויאמרו: שרפוהו ונקמו נקמת אליליכם אם עושי טוב אתם! (סט) ונאמר: האש! התקוררי, והיטיבי לאברהם ¹¹⁴¹! (ע) הם התנכלו בו, ואנחנו הפרנו את עצתם. (עא) ונציל אותו ואת לוט ¹¹⁴², ונביאם את הארץ אשר ברכנו מכל הארצות ¹¹⁴³. (עב) וניתן לו את יצחק ואת יעקוב למתנה; ונשימם לאנשים צדיקים. (עג) ונשימם לשביל אמונה המדריך אל דברנו, וניתן בלבם לעשות טוב ולהתפלל ולחון דלים; ויהיו לנו עבדים נאמנים. (עד) וללוט נתנו חכמה ודעת, ונצילהו מן העיר מלאה עון, כי ושביה רעים וחטאים היו. (עה) ונקריבהו אלינו ברחמינו, כי איש תם היה. (עו) ולפניו שעינו אל נח בהתחננו אלינו, ונציל אותו ואת משפחתו מצרה גדולה. (עז) ונושיעיהו מיד העם הבוגד באותותינו ¹¹⁴⁴, כי רעים היו; ונשקע את כלם במצולות. (עח) ואת דויד ואת שלמה נחינו בשפטם על שדה, אשר בו רעה צאן עם נכר; ונעיד במשפטם ¹¹⁴⁵. (עט) ונתן לשלמה בינה וחכמה ודעת ונצו את ההרים ואת בעלי הכנפים לשבחנו עם דויד ¹¹⁴⁶. ונורהו עשות שריונים להלבישם ולהצילם במלחמותיכם; התתנו לי תודה? (פא) ונשם את הרוח עבד לשלמה ¹¹⁴⁷, אשר נשאהו בדברו אל הארץ אשר ברכנו ¹¹⁴⁸, כי אנחנו יודעים את כל הדברים. (פב) גם השדים היו לו לעבדים למען ישקעו בים ¹¹⁴⁹ויעשו את כל מלאכתו, ונשמד אותם ¹¹⁵⁰. (פג) גם את איוב שמענו בהתחננו לאמר: ד’! רעה באתני; הצילני נא, כי אתה הרחום מהמרחמים! (פד) וניעתר לו ונוציאנו מצוקתו, ונשיב לו את ביתו כפלים. ונתן לו רחמים מאתנו וזכרון לעבדינו. (פה) גם ישמעל, אדריס ¹¹⁵¹, דולכפל ¹¹⁵²היו מן המחכים. (פו) לכן הקרבנום אלינו ברחמינו, כי תמימי דרך היו. (פז) ובשוב דולנון ¹¹⁵³בחרון אפו מאחרינו, וידמה בנפשו כי לא נוכל לו ¹¹⁵⁴, ויתחנן אלינו בצלמות ¹¹⁵⁵לאמר: אין אל מבלעדיך! יהולל שמך, ואנכי חטאתי! (פח) ונשמע את קולו ונצילהו מצוקתו; כן ניתן שכר למאמינים. (פט) ובהתחנן זכריה ¹¹⁵⁶אל אלהיולאמר: ד‘! אל נא אלך ערירי, גם אם אתה הטוב מהיורשים! (צ) ונשמע את קולו וניתן לו את יוחנן, ונצליח את אשתו, יען כי הם נפתלו יחד בעשותם טוב, ויתפללו אלינו ברנה וברעדה ויכנעו מפנינו. (צא) ובעלמה אשר שמרה את בתוליה ¹¹⁵⁷, נפחנו את רוחנו, ונשם אותה ואת בנה אות לבני האדם. (צב) אמונתכם זאת ¹¹⁵⁸לבדה היא אמת, ואנכי אלהיכם; לכן עבדוני! (צג) אמנם הם ¹¹⁵⁹הפרידו באמונתכם; אך כלם ישובו אלינו! (צד) ולכל עושה טוב ומאמין לא נעשק את שכרו כי אם נכתבהו לו ¹¹⁶⁰. (צה) חרם על הערים אשר שחתנו! לא תשובנה אלינו, (צו) עש יפתחו להם גוג ומגוג את הדרך ¹¹⁶¹, ובני האדם יצאו במרוצה מכל גבעה ¹¹⁶². (צז) אז תגלה אמתת דברי ועיני הבוגדים תכהינה; אז יאמרו: אוי לנו כי לא התבוננו על היום הזה ונחטא! (צח) אתם ¹¹⁶³וכל אשר עבדתם מבלעדי אל תהיו עדת הגיהנם ותרדו שמה. (צט) לו היו אליליכם אלהי אמת, לא ירדו אליו. (ק) יגון מנת כוסם יהיה; לא ישמעו קול נחמה. (קא) אך האנשים אשר רב טוב צפון למו, ינצלו מהגיהנם. (קב) לא ישמעו קול דממה ממנו, ולעד ישבו במקום אשר רצתה נפשם. (קג) לא תחרידם חרדת מות, והמלאכים יבואו לקראתם לאמר: אך זה היום אשר חכיתם לו! (קד) ביום ההוא נגול את השמים כהגולגויל לספר ¹¹⁶⁴; וכאשר הוצאנו את היצורים מאין בבראנו אותם, כן נוציאם מעפר. הן העידנו זאת, וגם נקימה. (קה) הן כתבנו בספר הזמירות ¹¹⁶⁵אשר גלינו אחרי זכרוננו ¹¹⁶⁶, כי עבדינו התמימים ינחלו את הארץ ¹¹⁶⁷. (קו) הספר הזה ¹¹⁶⁸מקדיש את עם עבדי, (קז) ולא שלחנוך כי אם לבשר רחמים את בני האדם. (קח) אמור: הן נגלה לי, כי אלהיכם אחד; הלא תשלימו אתו? (קט) ואם יפנו אליך ערף, אמור: אני מבשר אתכם רעה; אך לא ידעתי, אם קרוב או רחוק גמולכם; (קי) אך אלהים יודע את הדברים הגלוים והנסתרים. (קיא) גם לא ידעתי, אם לא הטוב, אשר הנחילכם בעולם הזה, אך מסה הוא. (קיב) ד’! שפוט נא באמת ביני וביניהם! אלהינו רחום הוא ¹¹⁶⁹; אליו אשוע על גידופיכם!

22. חזון החג¹¹⁷⁰

נגלת במיכ"ה ובו שמונה ושבעים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) בני אדם! יראו את אלהיכם, כי רעש השעה האחרונה דבר נורא הוא! (ב) ביום ההוא תראו כי כל אשה מינקת תשכח את יונקה, וכל אשה הרה תפיל את פרי בטנה, וכל בני האדם ינועו כשכורים ולא מיין, כי נורא יהיה מוסר ד‘. (ג) יש אדם ¹¹⁷¹מריב באלהים בלי דעת והולך בעקבות השטן אשר מרד האלהים. (ד) הלא כתוב, כי הוא ¹¹⁷²מדיח את כל האנשים ההולכים אחריו, וישליכם אל עונש שאול תחתית? (ה) בני אדם! אם מריבים אתם היום התקומה, זכרו כי אנחנו בראנוכם מעפר, או מזרע, או מדם קפוא ¹¹⁷³, או מבשר שלם או אינו שלם ¹¹⁷⁴, למען נורכם את אותותינו. אם טוב בעינינו, נניח את פרי הבטן ברחם עד מועד הלידה; אז נוציאכם קטנים ונגדילכם; יש מכם ימותו נערים, ויש מכם ישבעו ימים עד כי לא ידעו את אשר היה בימי ילדותם. גם תראה את הארץ יבשה, אך בהמטירנו עליה מים תחליף כח ותרבה לעשות פרי לכל מין. (ו) זה המופת כי אלהים אמת הוא וכי יחיה את המתים, וכי אדיר הוא על כל. (ז) אין ריב כי תבוא שעת הדין, וכי אלהים יוציא את בני האדם מקבריהם. (ח) יש איש המריבבאלהים בלי דעת ¹¹⁷⁵; אין לו מדריך ולא ספר גלוי. (ט) בגאון לבב יפנה צוארו ¹¹⁷⁶למען התעות את בני האדם מדרך אלהים. חרפה תשיגהו בעולם הזה, וביום התקומה נטעימהו את עונש השריפה. (י) אז נאמר אליו: זה גמולך אשר קדמו ידיך ¹¹⁷⁷, ואלהים לא יעשה עול לעבדיו! (יא) יש אנשים אשר עובדים את האלוהים על הגבול ¹¹⁷⁸. בהיטיב לו אלוהים ידבק בו, ואם ינסהו במקרה רע, יסור מאחוריו ויאבד את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. אך גדול האבדן הזה! (יב) הם ¹¹⁷⁹עובדים מבלעדי אל את אשר לא ייטיב ולא ירע להם; מה גדולה שגגתם! (יג) ואם עובדים את אשר רעתו קרובה מטובתו ¹¹⁸⁰, אוי להם על עוזרם, אוי להם על בחירתם! (יד) אלהים יביא את המאמינים ועושי טוב אל גנות ובתוכם נחלי מים; כי אלהים כל אשר חפץ עשה. (טו) כל איש אשר ידמה בנפשו, כי אלהים לא יעזרהו ¹¹⁸¹לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, יטה מיתר עד לשמים, ויתלה את עצמו בו; אז יגדעהו למען יראה אם ערמתו תפר את הרע בעיניו ¹¹⁸². (טז) כן שלחנו אותות מובנים, ואלהים ינחה את הישר העיניו. (יז) אלהים יבדיל ביום התקומה בין המאמינים ובין היהודים ושבא ¹¹⁸³ונוצרים ומגוס ¹¹⁸⁴ועובדי אלילים, כי אלהים יעיד על כל. (יח) הלא תראה כי כל אשר בשמים ובארץ משתחווים לאלהים? השמש והירח, הכוכבים ההרים והעצים, בהמות יער ורב האנשים: אך גם על אנשים רבים יבוא עונש אלהים. (יט) וכל איש אשר יבזהו אלהים, לא ינחל כבוד, כי אלהים כל אשר חפץ עשה. (כ) שתי כתות ¹¹⁸⁵הן, מריבות על אלהיהן. לבוגדים אש הוכנו, ומים חמים יוצקו על ראשיהם. (כא) עורם וכל אשר בקרבם יכוו בהם, בשבט ברזל יוכו. (כב) ובכל עת אשר יבקשו לצאת משם ולהמלט מצוקתם נשיבם שמה לאמר: קחו את עונש השריפה! (כג) ואלהים יביא את המאמינים ועושי טוב אל גנות ובתוכם נחלי מים; שם יענדם באצדעות זהב ובפנינים, ילבישם בגדי שש; (כה) יען כי הלכו בדרך הטובה כדבר אלהים ויישרו את ארחותיהם. (כה) ואת הבוגדים, אשר מנעו את בני האדם מהלחם במלחמת אל ומבקר בהיכל החרם ¹¹⁸⁶אשר שמנו לבית תפלה לבני האדם, לאזרח ולגר: ואת כל המחללים את מקדש אל, ננחיל עונש גדול. (כו) הן הושבנו את אברהם במכון הבית ¹¹⁸⁷לאמור: אל תעבדו אחר זולתי, וטהר את ביתי בעבור המקיפים אותו והעומדים בו ומשתחוים בכריעת ברך! (כז) והשמיע את בני האדם את החג, ויבואו אליך ברגליהם או על גמלים רזים, כי מדרך רחוקה יבואו. (כח) ויעידו על טובתם ¹¹⁸⁸ויזכרו את שם ד’ בימים הידועים ¹¹⁸⁹על מאכל הבהמה אשר נתן להם; אכלו ממנה, והאכילו גם את העני והאביון! (כט) אז יחדלו מענות את נפשותיהם ¹¹⁹⁰וישלמו את נדריהם ויקיפו את הבית הישן. (ל) כה תעשו: וכל המכבד את מקדשי אל, טוב לו האדוניו. את כל בהמה תאכלו זולתי את אשר אסרנו עליכם ¹¹⁹¹. הרחקומאלהינכר, והשמרו מדבר זרות! ¹¹⁹²(לא) היו תמימים עם אלהים, ואל תדמו לו אלהינכר; כי כל מדמה לאלהיםאלהינכר נמשל כדבר הנופל משמים ארצה ועף השמים יאכלהו או הרוח תדפנו אל ארץ רחוקה ¹¹⁹³. (לב) כן הוא; וכל המכבד את חקי אלהים ממספר ישרי לבב הוא. (לג) עד היום המועד לקרבן תועלת הן ¹¹⁹⁴לכם; וביום הקרבן שחטון בבית הישן ¹¹⁹⁵! (לד) לכל עם נתנו להם לאכלה. ואלהיכםאלהים אחד, השלימו אתו! ובשר טוב את הנכנעים לפניו, (לה) את המטים לבם לזכרון שם ד‘, והסובלים את הרעה הבאה עליהם, ומתפללים, ומפזרים מאשר נתנו להם! (לו) ואת הגמלים שמנו לתועלת לכם, למען שמור בהם את חקי ד’ ¹¹⁹⁶, הזכירו עליהם את שם ד' בערככם אותם ¹¹⁹⁷; ובהמוטארכובותיהם ¹¹⁹⁸אכלום, ותנו מהם לעניים הנכלמים ¹¹⁹⁹ולמבקשים. הן המשלנוכם בהם ¹²⁰⁰למען תתנו לי תודה. (לז) לא ירצה אלהים בבשרם ובדמם כי אם בצדקכם. הן נתנם בידכם, למען תהללוהו על אשר נחכם בדרך הטובה; ובשר את תמימי דרך, (לח) כי אלהים ישמור את המאמינים, וכי שונא הוא לבוגדים. (לט) אלהים הואיל למאמינים, כי ילחמו עם הבוגדים; ויש לאל ידו להושיעם. (מ) גם יושיע את המגורשים מבתיהם והם לא עשו עול כי אם על אמרם: ד' הוא אלהינו; לולי המשיל אלהים יד האדם באדם, כח אז כבר נהרסו כל בתי הכמרים וכל בתי תפלות הנוצרים והיהודים והישמאלים אשר בהם יזכר תמיד שם ד‘. ¹²⁰¹אך אלהים יושיע את החוסים בו, נורא ועזוז הוא. (מא) הוא יציל את האנשים המתפללים וחונני דלים ובוחרים בטוב ומואסים ברע אחרי הושיבו אותם בארץ; ואחרית כל הדרים באלהים ¹²⁰². (מב) הן יענו בך ¹²⁰³שקר; אמנם גם האנשים אשר היו לפניהם, דור נח, עאד, תמוד, דור אברהם, עם לוט ואנשי מדין ענו שקר בנביאיהם; גם במשה דברו כזבים. הארכתי את אפי לבוגדים; אולם אחרי כן אחזתים ואיך היתה מהפכתם! (מג) כמה ערים שחתנו על חטאם, ותהיינה עם בתיהן למשואות נצח! כמה בארות הובשנו, וכמה ערי מבצר שמנו לשממה! (מד) הלא יעברו בארץ, למען יהיה להם לב להבין ואזנים לשמוע? עיניהם לא עורות הנה, כי אם לבם אשר הקרבם. (מה) הם מבקשים, כי תחיש להם את גמולם; אמנם לא ימיר אל את דברו, כי אלף שנותיהם כיום בעיני אלהיהם ¹²⁰⁴. (מו) לכמה ערים הארכתי את אפי על חטאם! אחרי כן יסרתים; ואלי ישובו כל הדברים. (מו) אמור: בני אדם! אך מזהיר גלוי אנכי לכם. (מח) ולמאמינים ולעושי טוב יכופר עונם, ורב טוב צפון למו. (מט) והמבקשים להפיר את אותותינו יהיו רעי הגיהנם. (נ) לא שלחנו עוד לפניך שליח או נביא, אשר לא התעהו השטן בקראו לבני האשם את נבואתו ¹²⁰⁵; אך אלהים יפיר את עצת השטן, ויקים את אותותיו, כי הוא יודע כל וחכם לבב הוא. (נא) הוא ממשיל את השטן להתעות את הנביאים, למען נסות את רפי וכבדי לב; כח האמת מאת אדונך, ויאמינו בה וישקיטו את לבבם; ואלהים ינחה את המאמינים בדרך הטובה. (נג) ולא יחדלו הבוגדים מהריב, עד תבוא פתאום השעה אחרונה, ויגיעם גמול היום הנורא. (נד) ביום ההוא תהיה לד’ המלוכה, והוא ישפוט ביניהם, ויביא את המאמינים ועושי טוב אל גנות נעימים. (נה) ולבוגדים ומכחשים באותותינו יהיה עונש גדול. (נו) ולעוזבים את ארצם בעבור מלחמת אל, ונהרגים בה או ימותו, יפזר אלהים רב טוב משפע חסדו, כי הוא הטוב מכל המשפיעים. (נו) הוא יביאם אל המבוא אשר תאוה נפשם, ¹²⁰⁶, כי הוא יודע כל וחכם לב. (נח) כן יהיה; וכל המשיב נקם לבוגדים כדי רשעתם אשר גמלהו ¹²⁰⁷יעזרהואלהים, כי חנון ורחום הוא. (נט) אלהים מביא את הלילה אחר היום, ואת היום אחר הלילה; הוא שומע ומביט אל כל. (ס) אלהים הוא האמת, וכל אשר בני האדם עובדים מבלעדו, הבל הוא; ואלהים עליון ונשגב על כל. (סא) האינך רואה, כחאלהים מוריד את המים מן השמים, למען הלבש את הארץ ירק? ואלהים טוב ויודע כל. (סב) לו כל אשר בשמים ובארץ; עשיר ונחמד הוא. (סג) האינך רואה כי אלהים נתן בידכם את כל אשר בארץ? גם באניה המשוטטת בלב הים המשילכם כדברו; הוא מונע את השמים למען לא יפלו על הארץ זולתי בדברו ¹²⁰⁸; אך חנון ורחום הוא לבני האדם! (סד) הוא החיה אתכם, הוא ימיתכם, אז ישוב ויחיה אתכם; אך הבוגד כל אדם ¹²⁰⁹! (סה) לכל עם שמנו חקים אשר ישמרו; אל תריב אתם ¹²¹⁰על חקיך! קרא אל אלהיך, כי אתה הולך בדרך הישרה! (סו) ואם יריבו בך, אמור: אלהים יודע את אשר אתם עושים." (סז) “אלהים ישפוט ביניכם ביום התקומה על אשר הריבותם בו.” (סח) האינך יודע כי אלהים יודע את כל אשר בשמים ובארץ? הכל כתוב בספר המקרים, וזה נקל מאלהים. (סט) הם עובדים מבלעדי אל דברים אשר לא חלק להם ואין בהם תבונה; אך אין עוזר לרשעים. (ע) ואם יקראו להם אותותינו המובנים, פני הבוגדים יעידו על מאסם בהם; עוד מעט ויתנפלו על הקוראים את הכתב. אמור: האבשרכם רע מזאת? אלהים בשר את הבוגדים את אש הגיהנם; מה קשה הדרך שמה!" (עא) בני אדם! אמשל לכם משל; שמעוהו! האלילים אשר אתם עובדים מבלעדי אל, לא יוכלו לברוא גם זוב, גם אם יתקבצו כלם; ובהסיר מהם זבוב דבר ¹²¹¹, לא יוכלו מנעהו. איך קצרה יד העובד והנעבד! (עב) אינם מוקירים את אלהים כערבו; ואלהים עזוז וגבור הוא. (עג) אלהים יבחר לו את שלוחיו מהמלאכים ובני האדם, והוא שומע ויודע כל. (עד) הוא יודע את אשר בידיהם ואת אשר תחתיהם; אליו ישובו כל הדברים. (עה) אתם המאמינים! כרעו והשתחוו! עבדו את אדונכם ועשו טוב למען תצליחו! (עו) הלחמו את מלחמת אל כאשר יאתה לכם! הוא בחר בכם ויקל את עולכם באמונתכם, ויורכם בדת אברהם אביכם, ויקראכם בשם: משלימים." (עז) הן מקדם בחר בכם וגם עתה, למען יעיד בכם השליח, ואתם תעידו בבני האדם. (עח) התפללו ותנו צדקה, דבקו באלהים, כי הוא אדונכם; הוא הנעים מכל האדונים והמושיעים.

23. חזון המאמינים¹²¹²

נגלת במיכ"ה ובו מאה ושמונה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אשרי המאמינים. (ב) הנכנעים בתפלתם. (ג) השבים מאחרי הבלי שוא. (ד) ומפזרים מהונם. (ה) ושומרים את נפשם מזימה. (ו) לא יקרבו כח אם אל נשיהם ואמהותיהם; (כי רכושם הנה, ואין בזה עול. (ז) וכל החומדים נשים אחרות זולתן, עושי עול המה). 0ח) אשרי שומרי מוצא שפתיהם ובריתם. (ט) ומתאמצים בתפלתם! (י) הם ינחלו טוב. (יא) הפרדס ¹²¹³יהיה ירושתם, ולעד ישבו בו. (יב) הן בראנו את האדם מחומר מזוקק. (יג) אז שמנוהו לזרע במקום שאנן ¹²¹⁴. (יד) אז שמנו את הזרע לדם קפוא, ואת הדם הקפוא לשבר ואת הבשר לעצמות; ונכסה את העצמות בשר, ויהי לנפש אחרת ¹²¹⁵. יהולל שם ד' הבורא הטוב! (טו) אחרי כל אלה תמותו, (טז) וביום התקומה תקיצו מעפר ¹²¹⁶. (יז) ממעל לכם בראנו שבע נתיבות ¹²¹⁷, ועל כל אשר בראנו נשים עינינו. (יח) ונוריד את המים מן השמים במשורה, ונשקיטם בקרב הארץ; אך יש לאל ידנו להוציאם מתוכה. (יט) בהם נוציא לכם גנות ותמרים וענבים, אשר תאכלו מפרים לרוב; (כ) גם את העץ הצומח על הר סיני ¹²¹⁸, מביע שמן ונחמד למאכל. (כא) גם בהמת השדה תורכם; היא תשקכם מחלב שדיה ותועילכם, (כב) ותשאכם על גיוהכאניה ¹²¹⁹. (כג) הן שלחנו את נח אל עמו לאמר: עמי! עבדו את ד/! אין לכם אל זולתו; הלא תראוהו? (כד) ויאמרו ראשי עמו הבוגדים ¹²²⁰: הלא זה בשר כמותכם? אין בלבו כח אם להשתרר עליכם; לו חפץ ד' להזהירנו, הלא שלח אלינו מלאך? לא שמענו עוד זאת מאבותינו הקדמונים ¹²²¹! (כח) אך משוגע האיש הזה; לכן חכו לו עת ימים! (כו) ויאמר נח: ד' שמרנו נא מכזביהם! (כז) ונראה אליו בחזון לאמור: עשה לך תבה לעינינו כאשר הראינוך; ובבוא דברנו ויחם התנור. (כח) הביא אתך שנים שנים מכל נפש חיה ואת משפחתך, זולתי את אשר יצא עליו הדבר ¹²²²,¹²²³,¹²²⁴, ואל תשא תפלה בעד הבוגדים, כי יחד ירדו במצולות! (כט) ואחרי בואכם אל התבה אתה וכל אשר אתך, אמור: תהלה לאל הצילנו מיד העם הבוגד! (ל) ד‘! הוציאני נא בשלום מן התבה וברך את מוצאי, כי אתה הטוב מהמוציאים! (לא) אכן זה היה אות לנסות את בני האדם. (לב) אחריהם הקימונו דור אחר ¹²²⁵. (לג) ונשלח אליהם שליח מקרבם ¹²²⁶לאמור: את את ד’ עבדו! אין לכם אל זולתו; הלא תראוהו? (לד) ויאמרו ראשי עמו הבוגדים ומכחישים בעולם הבא (גם אם ברכנום בכל טוב בעולם הזה): הלא בשר כמוכם? הוא אוכל את אשר אתם אוכלים. (לה) ושותה את אשר אתם שותים; (לו) ואם תשמעו בקול אדם כמוכם, תספו יחד. (לז) היורכם, כי תקיצו מעפר אחרי מותכם והיותכם עפר ועצמות? (לח) חלילה לכם! רחוק מכם את אשר יעיד בהם! (לט) אין חיים כי אם בעולם הזה; נחיה ונמות ולא ניקץ עוד; (מ) אך כזבים מדבר האיש הזה באלהים; לא נאמין בו. (מא) ויאמר: אדוני, שמרני נא מכזביהם! (מב) ויען אלהים: עוד מעט וינחמו על פשעם. (מג) ותאחזם הרעש באמת, ונשימם כקצף על פני המים. זאת אחרית הבוגדים. (מד) אז הקימונו דור אחר ¹²²⁷תחתיהם. (מה) לא יחיש איש את מועדו ¹²²⁸ולא יאחרהו. (מו) ונשלח את נביאינו זה אחר זה; אך בכל עת שלוחנו אל העם, ענו בו שקר. לכן הכחדנו דור אחר דור, ונשימם למשל; זאת אחרית הבוגדים. (מז) או שלחנו את משה ואהרון אחיו באותותינו ובמשרה גדולה. (מח) אל פרעה ואל שריו; אך אלה הזידו, כי גבהי לב היו. (מט) ויאמרו: הנאמין לבני אדם כמונו, אשר עמם לנו לעבדים" (נ) ויענו בהם שקר; לכן נכרתו מן הארץ. (נא) אז נתנו אל משה את הכתב למען הנחות בו את בני ישראל; (ונשים את בן מרים ואת אמו לאותות, ונושיבם במקום שאנן ¹²²⁹אשר בו מעינות מים. (נג) אתם השלוחים! אכלו את הטוב לכם ועשו את הישר בעיני, כי אני יודע את מעשיכם! (נד) אמונתכם זאת לבדה היא הטובה, ואני אדונכם; לכן יראוני! (נה) אך הם הפרידו את אמונתם לכתות; וכל אחת מהם מגילה על נחלתה. (נו) הניחום בשגגתם עד העת הידועה! (נז) הידמו בנפשם כי ההון והזרע, אשר חננו אותם בהם, (נח) לטובתם המה? לא יבינו זאת. (נט) העובדים את ד' ברעדה, (ס) ומאמינים באותות אלהיהם, (סא) ולא ידמו לו אלהינכר, (סב) והנותנים את אשר עליהם לתת, ואשר יחרד לבם על שובם אל אדונם, (סג) האנשים האלה יבחרו בטוב, ויפתלו איש עם אחיו בעשותם צדקה. (סד) לא נשים על נפש יותר מדי יכלתה, ובידינו ספר מדבר אמת ¹²³⁰; לא יעשהלהם עול. (סה) לבם איננו באפילה על זאת; אך מעשי ידיהם לנגד כל אלה היו, (סו) עד יסרנו את נכבדיהם בעונש גדול ¹²³¹; ויצעקו לעזרה! (סז) ונאמר אליהם: אל תצעקו היום, כי אין לכם ישועתה בי! (סח) בהקרא לכם אותותינו נסוגותם אחור על עקבותיכם, (סט) וירםלבככם ותבחרו בדברי ריק. (ע) הלא ישמעו את דברי הבא אליהם ואשר לא הגיע אל אבותיהם? (עא) הלא יכירו את שליחם, כי יבגדו בו? (עב) העוד יאמרו כי משוגע הוא? אך באמת בא אליהם והם מתקוממים בה. (עג) לו תטה האמת אחרי תאות נפשם, כי אז נשחתו השמים והארץ וכל אשר בהם; הן הביאונו להם זברון והם מרדו בו. (עד) התבקש מהם שכר פעולתך? רב לך שכר באלהיך, כי הוא הטוב ממשלמי גמול. (עה) אתה קורא אותם על הדרך הטובה, (עו) והמכחשים בעולם יסורו ממנה. (עז) חמלמו עליהם והצלנום מצרתם, כי אז עמדו בשגגתם. (עח) וגם אם יסרנום בעונש גדול, לא נכנעו מפני אדונם ולא עבדוהו. (עט) עד פתחו עליהם את שער העונש הגדול ממנו ¹²³², ויאבדו כל תקוה. (פ) הוא נתן לכם אזנים לשמוע, עינים לראות ולב להבין; אך מעט מכם יתנו לו תודה. (פא) הוא הושיבכם בארץ, ואליו תשובו. (פב) הוא מחיה וממית; בו יחלפו הלילות והימים; הלא תבינו? (פג) אך הם מדברים כאשר דברו אבותיהם לאמר: (פד) הנשוב ונחיה אחרי היותנו עפר ועצמות? (פה) גם בנו גם באבותינו הועדה זאת; אך משל קדמוני הוא! (פו) אמור: למי הארץ וכל אשר בה, אתם יודעים אתם? (פז) יענו: לאלהים; אמור: הלא תזכרוהו? (פח) מי אדון שבעת הרקיעים והכסאהנשא? (פט) יענו: אלהים. אמור; הלא תיראוהו? (צ) ביד מי מלכות כל הדברים? מי מושיע ואינו נושע, אם יודעים אתם? (צא) יענו: אלהים; אמור: ולמה נדהמים אתם ¹²³³? (צב) הן באנו אליהם באמת, והם עונים בה שקר. (צג) אמנם לא הוליד אל בנים; ואין עמו אלהים אחר; לו היו עוד אלהים אחרים, הלא יסיר כל אחד מהם את אשר ברא, ויבקשו להתנשא איש על אחיו? יהולל שם ד‘! חלילה לו את יערכו לו. (צד) הוא יודע את הנסתרות ואת הנגלות; חלילה לו את אשר ידמו אליו. (צה) אמור: אדוני! אם תראני את אשר הועד בהם, (צו) אל נא תושיבני בין הגוי הבוגד הזה! (צז) כי יש לאל ידנו להראותך את אשר הועד בהם. (צח) השיב להם טובה תחת רעתם, כי אנחנו יודעים את נכליהם! (צט) אמור: אדוני! אליך אנוסה לעזרה מנכלי השטן. (ק) עד יגיע אחד מהם עד שערי מות, יאמר: ד’ הצילני! (קב) למען אעשה טוב תחת פשעי"! בלעדי! לריק יכלה את דבריו; נחל איתן ביניהם ¹²³⁴עד יום התקומה. (קג וביום התקע בשופר לא תהיה עוד אחוה ביניהם, ולא יבקשו עזר איש מאחיו. (קד) האנשים, אשר תכבדנה מאזניהם, יאושרו; (קה) והאנשים, אשר תקלנה מאזניהם, השחיתו את נפשם, ולעד ישבו בגיהנם. (קו) אש תלהט את פניהם, וגדול יהיה כאבם. (קו) אז יאמר אלהי; הלא נקרו אליכם אותותינו, ותענו בהם שקר? (קח) יענו:כבדה ממנו רעתנו, ונהיה גוי חוטא. (קט) רדוננו הוציאנו מזה, ואם נשוב ונלטא, אז נהיה בוגדים. (קי) אז יאמר אלהים: רדו אל הגיהנם! לא תנצלו! (קיא) קצת עבדי אמרו: ד! מאמינים אנחנו בך; כפר לנו ורחמנו, בי אתה הטוב מהמרחמים! (קעב) ותלעגו להם, עד כי חדלו מהזכיר את שמי; ותצחקו להם. (קיג) והיום הזה הנני משלם להם את שכרם על אשר סבלו; מה גדול ששונם! (קעד) כמה היו ימי מגוריכם בארץ? (קטו) יענו: יום אחד או קצתו; שאל את המחשבים ¹²³⁵! (קטו) אז יאמר אלהים: אך מעט היו ימי מגוריכם, אם אתם יודעים זאת! (קעז) הדמיתם בנפשכם, כי אך לשחוק יצרתיכם וכי לא תשובו אלינו? נשגב אלהים מלך האמת! אין אל מבלעדו; הוא אדון הכסא הנורא; וכל העובד אלהינכר זולתו ואין לו מופת ¹²³⁶, אלהים יחשב עמו, והבוגדים לא יצליחו. (קיח) אמור: כפר ורחם נא, כי אתה הטוב מהמרחמים!

24. חזון האור¹²³⁷

נגלה במיכ"ה ובו שלשה וששים פסוקים

בשׁם אלה הרחמן והרחום

(א) הנה שלחנו את החזון הזה, ונשים בו חקים, ונשלח בו אותות מובנים למען תזכרו. (ב) לקדש ולקדשה בקורת מאה תהיה לכל אחד מהם; אל תרפו ידיכם ממשפט אלהים, אם מאמינים אתם באלהים וביום האחרון; וקצת מאמינים יעידו על ענשם.¹²³⁸ (ג) קדש לא ישא אשה אחרת כי אם קדשה או עובדת אלילים; וקדשה לא תשא איש אחר כי אם קדש או עובד אלילים. חרם זאת למאמינים¹²³⁹ (ד) וכל המעיד באשה טובת מעללים כי נאפה, ולא יביא ארבעה עדים, לו תהיה בקורת שמונים; ואל תקבלו עוד את עדותו, כי רשע הוא! (ה) אך לשבים מפשעם ולעושי טוב אלהים סלח ורחום בוא. (ו) ואשר יעידו בנשיהם כי נאפו, ואין להם עד זולתם, יעיד ארבעה פעמים באלהים,¹²⁴⁰ כי כנים דבריו. (ז) ובפעם החמשית ישא את מארת ד' עליו, אם שקר דבר. (ח) אמנם האשה תנקה מעונה, אם תעיד ארבע פעמים באלהים, כי שקר דבריו. (ט) ובפעם החמשית תשא את מארת ד' עליה, אם כנים דבריו. (י) לולי חנן אל אתכם ורחמכם, (כי חנון הוא וחכם לב) כי אז אבדה הארץ. (יא) אל תתעצבו על הולכי רכיל אשר בקרבכם! לא לרעתכם כי אם לטובתכם המה.¹²⁴¹ כל אחד מהם ישא עונו כדי רשעתו, והאיש אשר הסית אותם,¹²⁴² לו עונש גדול. (יב) הלא חשבו טוב בלבם המאמינים והמאמינות בשמעם זאת, ויאמרו: אך שקר גלוי זה! (יג) ההביאו¹²⁴³ ארבעה עדים על אמתת דבריהם? – באשר לא הביאו עדים, אך אנשי כזב הם בעיני אלהים. (יד) לולי חנן אל אתכם ורחמכם בעולם הזה ובעולם הבא, כי אז יסרכם בעונש גדול על דבת לשונכם, בהוציא פיכם את אשר לא ידעתם מאומה בו ובמאסכם בטוב בעיני ד‘¹²⁴⁴. (טו) מדוע לא אמרתם בשמעכם זאת: לא נכון לנו לדבר על זאת! חלילה לנו; אך דבה גדולה זאת! (טז) אלהים מזהירכם, למען לא תעשו עוד כדבר הזה, אם מאמינים אתם. (יז) אלהים יורה אתכם את אותותיו, כי הוא יודע כל וחכם לב. (יח) ולאנשים המבקשים להוציא דבה על המאמינים, עונש גדול. (יט) בעולם הזה ובעולם הבא, כי אלהים יודע את אשר אינכם יודעים. (כ) לולי חנן אל אתכם ורחמכם (כי חנון ורחום הוא) כי אז כבר בא גמולכם. (כא) אתם המאמינים! אל נא תלכו בעקבות השטן, כי כל ההולך בעקבות השטן יהגה און ויעשה את הרע בעיני ד’. לולי חנן ד' אתכם ורחמכם, לא נקה אחד מכם לעולם; אמנם הוא ינקה את אשר יחפץ, כי הוא שומע ויודע כל. (כב) אל נא ישבעו העשירים והנכבדים בכם לבלתי תת מאומה לקרובים ולדלים ולעוזבים את אחיהם בעבור מלחמת אל; לא כי אם יסלחו להם ויחנום¹²⁴⁵. הלא תבקשו כי אלהים יסלח לכם ויחנכם? הלא חנון ורחום הוא? (כג) העונים שקר בנשים מאמינות טובות מעללים אך לא שומרות את דרכן¹²⁴⁶, מארה תבוא עליהם בעולם הזה ובעולם הבא; ולהם עונש גדול. (כד) ביום ההוא לשונותיהם, ידיהם ורגליהם תעדנה על מעשי ידיהם.¹²⁴⁷ (כה) ביום ההוא ישיב להם ד' את גמולם באמת, וידעו כי אלהי אמת הוא. (כו) הוא יקשור נשים רעות עם אנשים רעים ואנשים רעים עם נשים רעות; נשים טובות עם אנשים טובים, ואנשים טובים עם נשים טובות ואלה תנוקינה מדבת הולכי רכיל. אלהים יכפר בעדן ויריק עליהן את ברכתו (כז) אתם המאמינים! אל תבואו אל בית, אשר לא לכם הוא, בלתי דרוש לשלום יושביו! זה טוב לכם, כי תזכרוהו. (כח) ואם לא תמצאו שם איש, אל תבואו בו, בלתי אם יושביו יואילו לכם. ואם יאמרו אליכם: צאו! אז תצאו;¹²⁴⁸ זאת נאוה לכם, ואלהים יודע את מעשיכם. (כט) לא תשאו חטא בבואכם אל בית לא נושב, אשר בו תמצאו מנוח;¹²⁴⁹ ואלהים יודע את אשר תגלו ואת אשר תכחדו. (ל) אמור אל המאמינים, כי יעלימו את עיניהם וישמרו מערותם;¹²⁵⁰ זאת נאוה להם, ואלהים מביט אל פעלם. (לא) ואמור אל המאמינות, כי תעלמנה את עיניהן ותשמרנה מערותן, אל תגלינה אותה כי אם לעת הצורך; גם תכסינה את חיקן בצעיף. אל תגלינה את ערותן כי אם בפני בעליהן או הוריהן או הורי בעליהן או בניהן או בני בעליהן או אחיהן או בני אחיהן או בני אחיותיהן או נערותיהן או עבדיהן או קנין כספיהן,¹²⁵¹ או אנשים אשר ברגליהן ולא יחשקו לאשה,¹²⁵² או טפיהן אשר לא יביטו אל ערות אשה. גם לא תעכסנה ברגליהן למען הראות את ערותן. אתם המאמינים! שובו נא כלכם אל אלהיכם למען תצליחו! (לב) השיאו את בחוריכם ואת עבדיכם ואת אמהותיכם, אם טובי מעללים הם; ואם עניים הם, אלהים ישפיע הון עליהם ברב חסדו; כי טוב הוא ויודע כל. (לג) והאנשים אשר אין להם מוהר לקחת אשה, ישמרו מזנות, עד ישפיע אלהים הון עליהם ברב חסדו; ולעבדיכם המבקשים כתב לצאת בו חפשי,¹²⁵³ תנוהו אם ידעתום תמימי דרך; והעניקו להם מהונכם, אשר בו חנן אל אתכם. ואל תסיתו את אמהותיכם לזנות, למען השיג מחמדי התבל, אם בלבן ללכת בדרך הטובה.¹²⁵⁴ ואם תוסתנה ביד חזקה, אלהים יחון אתהן וירחמן אחרי הוסתן. (לד) הן שלחנו אליכם אותות מובנים כאותות אשר היו מקדם;¹²⁵⁵ טובה עצתי לתמימי דרך. (לה) אלהים הוא מאור השמים והארץ. אורו נמשל כשיפוע בחומה אשר בו מנורה, והמנורה בכלי זכוכית, והזכוכית תהל אור ככוכב נוגה.¹²⁵⁶ פרי עץ מבורך, הזית, יוקד בה; איננו צומח לא במזרח ולא במערב¹²⁵⁷. שמנו מפיק אור, גם אם לא תגע בו האש; נרו יהל על כל הנרות, ואלהים ינחה באורו את הישר בעיניו. כך ממשל אלהים משלים לבני האדם, כי הוא יודע כל. (לו) בבתים, אשר בהם שכן אלהים את שמו, שם יהללוהו בני האדם בוקר וערב.¹²⁵⁸ (לז) לא ממכר ולא קנין ימנעם מהזכיר את שם ד‘, מהתפלל ומתת צדקה, כי יראים את היום אשר בו ירגז לבם ומראה עינם.¹²⁵⁹ (לח) ואלהים ישלם להם את פעלם, ויוסיף את הונם ברחמיו, כי הוא יריק את ברכתו על הישרים בעיניו עד בלי די. (לט) ומעללי הבוגדים כאד בערבה¹²⁶⁰; הצמא יחשבהו למים, ובקרבו אליו לא ימצא מאומה. אך אלהים אתו, אשר ישיב לו את גמולו, כי הוא יודע לחשב. (מ) או כערפל בים; גליו יעברו על גליו, וענן כבד יכסם בצל צלמות, עד כי לא יאחז איש מאומה בידו בהוציאו אותה. האיש, אשר לא יאירהו אלהים, אין לו אור. (מא) האינך רואה, כי כל היצורים אשר בשמים ובארץ מהללים את ד’, גם בעלי הכנפים בפרשם את אברותיהם? כל יצור יודע את תפלתו ואת שיר תודתו, ואלהים יודע את מעשיהם. (מב) לד' מלוכת השמים והארץ, והכל אליו ישוב. (מג) האינך רואה בהניע אלהים את העננים, אז יצברם ויעשם לאגודה אחת? אז תראה בהריקם את גשמם מקרבם, אשר יפול בחזקה מן השמים עם הברד; אלהים ייסר בו את מי יחפוץ, וישיבהו ממי יחפוץ; עוד מעט וברק הברק יעור את מראה העין. (מד) אלהים מעביר את הליל ואת היום; גם בזה אות למתבוננים. אלהים ברא את כל היקום ממים;¹²⁶¹ יש מהם הולכים על גחונם, יש מהם על שתי רגלים ויש מהם על ארבע. אלהים בורא את אשר חפץ, כי הוא אדיר על כל. (מה) הן שלחנו אותות מובנים; ואלהים ינחה את הישרים בעיניו בדרך הטובה. (מו) יאמרו: מאמינים אנחנו באלהים ובשלוחו, ונשמע בקולם; אחרי בן יקשו את ערפם ולא יאמינו. (מז) ובהקראם אל אלהים ושלוחו, למען ישפוט ביניהם, קצתם יפנו עורף. (מח) לו אמת אתם, כי אז יכנעו מפניו. (מט) החלי בקרב לבם? או אינם יודעים? או היוראים, פן אלהים ושלוחו יעשו להם עול? לא כן, כי חוטאים המה! (נ) אך המאמינים, בהקראם אל אלהים ושלוחו, למען ישפוט ביניהם, יאמרו: שמענו ונשמע בקולך! אז יצליחו. (נא) כל השומע בקול אלהים ושלוחו, וירא את אלהים ומכבדו, יצליח. (נב) הם נשבעים באלהים לצאת אתך בצבא בצוך אותם; אמור: אל תשבעו! שמוע טוב מהשבע, ואלהים יודע את מעשיכם! (נג) שמעו בקול אלהים ושלוחו! ואם תשובו מאחריו, עליו לעשות כאשר צווה, ועליכם לשאת את עונכם. אם תשמעו בקולו, הוא ינחכם; לא על הנביא כי אם להזהירכם. (נד) אלהים הבטיח את המאמינים ועושי טוב להנחילם את הארץ תחת הבוגדים, כאשר הנחיל את המאמינים אשר היו לפניהם, ולהקים את אמונתם אשר בחרו בה ולהושיבם בטח אחרי החרדם; אך יעבדוני, ולא ידמו אלי אלהי נכר; וכל הבוגד חוטא על נפשו. (נה) התפללו ועשו צדקה ולכו אחרי השלוח, למען תרוחמו! (נו) אתם המאמינים! עבדיכם, קנין כספכם, ובחוריכם, אשר עוד לא גדלו, יבואו לדרוש את שלומכם שלש פעמים ביום¹²⁶²: לפני תפלת השחר, ובצהרים אחרי הפשיטכם את בגדיכם¹²⁶³ ואחרי תפלת הערב; שלושת המועדים האלה לכם המה¹²⁶⁴. אך לא תשאו חטא, לא אתם ולא הם, בבואם זולתי המועדים האלה לשרתכם זה אחר זה. כן יורכם אלהים את אותותיו, כי הוא יודע כל וחכם לב. (נז) וגם אחרי הגיע טפיכם אל עת דודים ידרשו לשלומכם כאשר עשו האנשים אשר היו לפניהם. כן יורכם אלהים את אותותיו, כי הוא יודע כל וחכם לב. (נח) נשיכם הזקנות, אשר לא תלדנה עוד בנים, לא תשאנה חטא בפשטן את בגדיהן,¹²⁶⁵ אך לא תגלינה את ערותן; ואם תצניענה לכת, טוב להן, כי אלהים שומע ויודע כל. (נט) אין חטא לעור לפסח ולמנוגע וגם לכם, באכלכם אתם בבתיכם¹²⁶⁶ או בבתי אבותיכם או בבתי אמותיכם או בבתי אחיכם או בבתי אחיותיכם או דודותיכם (הן מאביכם הן מאמכם) או בבתים, אשר מפתחותיהם הפקדו לכם, או בבתי ריעיכם. אין חטא בכם, אם תאכלו בהם לבדכם או יחד.¹²⁶⁷ (ס) ואם תבואו אל בית, אמרו שלום איש את אחיו¹²⁶⁸, וברכו איש את אחיו בשם ד‘! כן יורכם אלהים את אותותיו למען תשכילו. (סא) אלה הם המאמינים: המאמינים באלהים ובשלוחו, ואשר לא יצאו מאתו, עד שאלם את רצונו, בהתקבצם אליו; והשואלים אותך בבקשם לצאת מאתך, אלה מאמינים בד’ ובשלוחו. ואם ישאלו את רצונך למען צאת אל עסקיהם, הואיל למי תחפוץ, וכפר בעדם את פני אלהיך¹²⁶⁹, כי חנון ורחום הוא! (סב) אל תדמו את קריאת השליח אל קריאת איש כמוכם אל אחיו! הן מכיר אלהים את הפונים את ערפם אל קריאתו, ומבקשים עזר מבלעדו. הממרים את פיו ישמרו, פן ינסם אלהים או ייסרם בעונש גדול. (סג) כל אשר בשמים ובארץ לד' הוא; הוא יודע את מעשיכם. ביום ההוא ישובו אליו, והוא יורם את אשר עשו, כי הוא יודע כל.

25. חזון הפורקן¹²⁷⁰

נגלה במיכ"ה ובו שבעים ושבעה פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) ברוך השולח את הפורקן¹²⁷¹ ביד עבדו למען הזהיר את בני האדם! (ב) לו מלכות השמים והארץ; לא הוליד בן, ואין לו עוזר בממלכתו; הוא בורא כל היקום ומעריך את כלם במערכתם. (ג) ובכל זאת עובדים אלהי נכר מבלעדו, אשר לא בראו דבר כי אִם נבראו, (ד) אשר לא ירעו ולא ייטיבו לנפשותם, ואין לאל ידם להמית או להחיות או להעיר מעפר! (ה) הבוגדים אומרים: אך כזבים אלה, אשר בדא מלבו, ואנשים אחרים עזרוהו! ¹²⁷² אך און ושקר תדברנה שפתיהם. (ו) הם אומרים: אך משלים קדמונים המה, אשר כתב, ואשר יקראו לפניו בוקר וערב! ¹²⁷³ (ז) אמור: יודע רזי השמים והארץ שלחהו אלי, כי רחום וחנון הוא! (ח) הם אומרים; הזה שליח אלהים הוא? הלא אוכל לחם ועובר בשוק כמונו? אם לא ישלח אלהים לפניו מלאך למען הזהיר (ט) או יביא אתו אוצר¹²⁷⁴ או יהיה לו גן למען אכול מפריו, לא נאמין בו. גם אומרים: למה תשמעו לקול המשוגע הזה? (י) הבט נא למי ידמוך! אך שוגים המה, ולא ימצאו את הדרך הטובה. (יא) ברוך הנותן לך טוב מזה¹²⁷⁵ ואם ייטב בעיניו: גנות ובתוכם נחלי מים, והיכלים¹²⁷⁶! (יב) גם מכחשים בשעה האחרונה; אמנם אנחנו הכנו למכחשים בשעה האחרונה אש לוהט; (יג) ובראותם אותו מרחוק ישמעו קול יגון ואנחה. (יד) ובהושלכם אל מקום צר אחרי הקשרם יחד יתחננו אל אלהים לאמר: שימנו נא לאין! (טו) יענה: אל תתחננו היום למען אשימכם לאין פעם אחת, כי אם כמה פעמים¹²⁷⁷! (טז) אמור: מה טוב לכם? הזה¹²⁷⁸, או גן חיי עד אשר הוכן ליראי ד' לשכר פעולתם ולמושבם? (יז) בו ימצאו את שאהבה נפשם; לעד ישבו שם, כי יש להם לבקש שכר מאלהים. (יח) ביום ההוא יקבץ אלהים אותם¹²⁷⁹ ואת אשר עברו מבלעדי אל, ויאמר אל האלילים: האתם השגיתם את עבדי, או ההם סרו מלבם מהדרך הטובה? (יט) יענו: יהולל שמך! לא נאוה לנו לבקש עוזר מבלעדיך! אך אתה ברכת אותם ואת אבותיהם בכל, עד כי שכחו את זכרונך ויבגדו. (כ) אז יאמר אלהים אל עובדי האלילים: אלה הכחישו אתכם; לא ישיבו מכם את ענשכם ולא יעזרוכם! (כא) וכל הבוגד מכם יבואנו עונש גדול. (כב) לא שלחנו נביאים לפניך אשר לא אכלו לחם ולא עברו בשוק, ונשימם מסה איש לאחיו¹²⁸⁰. התחכה לאלהים? הן אדונך מביט אל כל! (כג) האנשים, אשר אינם מקוים לשוב אלינו, אומרים: אם לא ישולח אלינו מלאך או נראה את ד' לא נאמין; כי מכבידים את לבם וחוטאים מאד לנפשותיהם. (כד) יום ראותם את המלאכים¹²⁸¹ לא יום בשורה יהיה לבוגדים, כי המלאכים יאמרו: לכו לדרככם¹²⁸²! (כה) אז נקדם את פני מעלליהם אשר עשו, ונשימם לעפר נדף. (כו) מה טוב יהיה מושב ריעי גן העדן ביום ההוא, ומה ערבה מנוחתם! (כז) ביום ההוא יבקעו השמים והעננים, והמלאכים ירדו מהם. (כח) ביום ההוא ימלוך הרחמן באמת, ויום פלצות יהיה לבוגדים. (כט) ביום ההוא ישוך הבוגד את ידיו לאמר: אוי לי כי לא הלכתי עם השלוח בדרך הטובה! (ל) אוי לי, כי התרועעתי את הלז¹²⁸³! (לא) הוא התעני מזכרון ד‘, אשר היה לי, כי הוא משגה את בני האדם. – (לב) השלוח אומר: אדוני! הן עמי מחשב את הקוראן הזה לדברו ריק! (לג) לכל נביא הקמנו אויב מקרב הבוגדים; אמנם באלהיך תמצא עוזר ומנהל. (לד) הבוגדים אומרים: אם לא ישולח אליו הקוראן בפעם אחת, לא נאמין בו¹²⁸⁴! אמנם למען חזק את לבך¹²⁸⁵ חלקנוהו לחלקים. (לה) לא יחודו לך חידה¹²⁸⁶, אשר לא נגיד לך את פתרונה באמת. (לו) האנשים אשר מגמת פניהם לגיהנם, קשה יהיה מושבם, יען כי סרו מהדרך הטובה. (לז) למשה נתנו את הכתב, וניתן לו את אהרון אחיו ליועץ, (לח) ונאמר אליהם: קומו לכו אל העם הבוגד באותותינו, למען נכחידהו! (לט) ובענות שקר עם נח בשלוחנו, ונשימם לאות לבני האדם, ונכן לבוגדים עונש גדול. (מ) גם את אנשי עאד, תמוד ואנשי רס¹²⁸⁷ וגויים רבים אשר בימיהם השמדנו. (מא) לכלם משלנו משלים ואת כלם הכתרנו. (מב) הלא עברו¹²⁸⁸ על העיר, אשר המטרנו עליה בזעמנו¹²⁸⁹? הלא הביטו אליה? גם יושביה לא קוו לשוב אלינו¹²⁹⁰. (מג) בראותם אותך לועגים לך לאמר: הזה האיש אשר הקימו אלהים לנביא? (מד) כמעט השיבנו מאחרי אלהינו, לולי התאמצנו בהם. אך ידעו באחריתם בראותם את גמול הסרים מהדרך הטובה. (מה) הראית את המדמה את תשוקת נפשו לאלהים? התהיה עוזר לו? (מו) או התדמה בנפשך כי רובם שומעים או מבינים? הם נמשלו כבהמות, גם יותר מהן סרים מהדרך הטובה. (מז) הלא תראה את אדונך בהטותו את הצללים? ברצותו ישקיטהו¹²⁹¹, או ישים לו את השמש למנהל¹²⁹². (מח) או ישיבהו אליו לאט לאט¹²⁹³. (מט) הוא שם לכם את הלילה ללבוש, את השינה למנוחה ואת היום לשוב ולחיות. (נ) הוא שולח את הרוחות למען בשר את חסדו, ומוריד מן השמים מים זכים, (נא) למען החיות ארץ עיפה ולהשקות את כל היקום, בהמה ואדם לרוב. (נב) הם חלקנוהו ביניהם¹²⁹⁴ למען יזכרונו; אך רוב האנשים ממאנים, ובוגדים בנו. (נג) לו חפצנו, שלחנו מזהיר אל כל עיר; לכן אל תשמע בקול הבוגדים, והלחם אתם בעז וחיל. (נד) הוא הפריד בין שני הימים¹²⁹⁵, אשר האחד מהם בריא ומתוק והאחר מלוח ומר; וישם ביניהם נחל איתן ומחיצה¹²⁹⁶. (נה) הוא ברא את האדם ממים, וישימהו לאח ולקרוב לשאר בני האדם, כי אלהים אדיר על כל. (נו) ובכל זאת בני האדם עובדים אלהים אחרים מבלעדו, אשר לא ייטיבו ולא ירעו להם, ובוגדים באלהים. (נז) לא שלחנוך כי אם לבשר ולהזהיר. אמור: לא אבקש מכם שכר אחר על דברי כי אם שובכם אל ד’! (נח) שים מבטחך בחי העולמים, אשר לא ימות לעולם! (נט) והגד את תהלתו; הוא יודע את נגע לבות עבדיו. (ס) הוא ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים, ואת כל אשר ביניהם; וישב על כסאו. (סא) הוא הרחמן; שאל נא עליו את מכיריו! (סב) בהאמר אליהם¹²⁹⁷: השתחוו לאל הרחמן! יאמרו: מי הרחמן? הנשתחוה לאשר תצוה אותנו? אז יוסיפו לחטא. (סג) ברוך השם מגדלים¹²⁹⁸ בשמים, ויושב בתוכם את מאור היום ואת הירח להאיר את הלילה! (סד) הוא מעביר את הלילה ואת היום למען הזהיר את זוכריו ואת הנותנים לו תודה. (סה) עבדי הרחמן הם: הנכנעים בארץ, והאומרים שלום לבוגדים בפגעם בהם¹²⁹⁹, (סו (והקמים ומשתחוים בהתפללם אל אלהיהם, (סז) והאומרים: ד‘! הסר ממני את עונש הגיהנם, כי ענשו עונש עדי עד, ומושבו רע וקשה מאד! (סח) ואשר לא יפזרו יותר מדי בתתם צדקה ולא יקפצו את ידם, כי אם ילכו בדרך האמצע; (סט) ואשר לא יקראו אל אלהים אחרים מבלעדי אל, ולא יהרגו נפש נגד רצון ד’ כי אם במשפט, ולא יעשו זימה; וכל עושה זאת ישא עונו. (ע) ענשו יכופל לו ביום התקומה, ולעד ישב בגיהנם שבע חרפה. (עא) זולתי השב מפשעו ומאמין ועושה טוב; לאלה ימיר אלהים את מעשיהם הרעים בטובים, כי חנון ורחום הוא. (עב) כל השב מפשעו. ועושה טוב יישר דרכו בעיני ד‘. (עג) האנשים אשר לא יעידו שקר, (עד) ואשר לא יאטימו את אזנם ולא יעצמו את עינם בהזכר שם ד’, (עה) ואשר יאמרו: ד'! שים נא את נשינו ואת בנינו למחמד עינינו¹³⁰⁰ ושימנו למופת ליראיך! ¹³⁰¹ (עו) לאלה יהיה המושב הטוב על קוותם, שם ישיגו ששון ושלום. (עז) לעד ישבו שם; מה נעים המושב הזה! (עח) אמור: אלהים לא יתעצב, אם לא תקראוהו ותענו בו שקר; הן תדעו באחריותכם!

26. חזון המשוררים¹³⁰²

נגלה במיכ"ה ובו מאתים ושמונה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א)ט“ס”מ¹³⁰³ אלה אותות הספר הגלוי. (ב) אולי מתעצב אתה אל לבך על אשר אינם מאמינים בך. (ג) לו חפצנו, שלחנו אליהם אות מן השמים, אשר הכניעו תחתיו את ערפיהם. (ד) אך לא בא עוד אליהם זכרון חדש מאת אדונם, אשר לא מרדו בו. (ה) הלא יביטו אל הארץ, אשר מקרבה הוצאנו כל עץ רענן למינהו? (ו) גם זה אות; אך רובם לא יאמינו. (ח) הן אדונך עזוז ורחום הוא. (ט) בקרוא אדונך אל משה לאמר: לך אל העם הבוגד! (י) אל עם פרעה, ושאלם הלא ייראוני! (יא) ויאמר משה: אדוני! ירא אנכי פן יענו בי שקר. (יב) נחר גרוני, ולשוני תדבר עלגים; שלח נא את אהרון! (יג) גם חטאתי להם¹³⁰⁴; לכן יראתי פן יהרגוני. (יד) ויאמר אלהים; בלעדי! לכו באותותינו, ואנחנו נהיה עמכם! (טו) ויבואו אל פרעה ויאמרו: אנחנו שלוחי אדון העולמים; (טז) שלח עמנו את בני ישראל! (יז) ויאמר פרעה: הלא גדלתיך בעודך ילד, ותשב מספר שנים בביתנו? (יח) ובכל זאת עשית עול¹³⁰⁵ ותבגד בי! (יט) ויאמר משה: אמנם עשיתי עול ואשגה מאד, (כ) לכן נסתי מפניכם כי יראתי אתכם; ואדוני נתן לי חכמה וישימני לשלוחו. (כא) הזאת הטובה אשר גמלתני, כי העבדת את בני ישראל בפרך? (כב) ויאמר פרעה: ומי אדון העולמים! (כג) ויען משה: אדון השמים והארץ, אם בלבכם להאמין. (כד) ויאמר פרעה אל האנשים אשר אתו: השמעתם זאת? (כה) ויאמר משה: הוא אדונכם ואדון אבותיכם הראשונים. (כו) ויאמר פרעה אל עמו: השליח הזה, אשר שולח אליכם, אך משוגע הוא! (כז) ויאמר משה: הוא אדון המזרח והמערב וכל אשר ביניהם, אם מבינים אתם. (כח) ויאמר פרעה: אם תקרא אל אלהים אחרים מבלעדי, אשימך במשמר¹³⁰⁶! (כט) ויען משה: ואם אתן לך מופת? (ל) ויאמר פרעה: הביאהו, אם צדיק אתה! (לא) וישלך משה את מטהו, ויהי לנחש גלוי. (לב) ויוציא את ידו מחיקו, ותהי לבנה לעין הרואים. (לג) ויאמר פרעה אל עמו: הן זה חובר חברים מחוכם! (לד) בלבו לגרשכם מארצכם בכשפיו; מה תחשבו על זאת! (לה) ויאמרו: שלח אותו ואת אחיו, והפקד פקידים בכל עריך, (לו) למען יקהילו את כל חוברי חברים מחוכמים! (לז) ויתקבצו כל המכשפים לעת מועד ביום החג¹³⁰⁷. (לח) ויאמר אליהם; האתם כלכם יחד? אולי נשמע לקול המכשפים, אם תגבר ידם¹³⁰⁸! (לט) ובבוא המכשפים אל פרעה ויאמרו: היהיה לנו שכר אם תגבר ידנו? (מ) ויאמר פרעה: טוב הדבר! אתם תהיו קרובים אל כסאי. (מא) וישליכו את מיתריהם ואת מטיהם ויאמרו: חי פרעה! ידנו תעז. (מב) וישלך משה את מטהו ויבלע את אשר השליכו. (מג) וישתחוו המכשפים, (מד) ויאמרו: מאמינים אנחנו באדון העולמים, (מה) אדון משה ואהרון. (מו) ויאמר פרעה: התאמינו בו, טרם אואיל לכם? אך גדול הוא מכם; הוא למדכם לקסם קסמים; הן תדעו באחריתכם! (מז) בגדעי את ידיכם ואת רגליכם ואת הפך האחרת, ואתלכם יחד! (מח) ויאמרו: לא תרע לנו, כי אנחנו שבים אל אלהינו! (מט) אנחנו מוחילים לאלהים, כי יכפר לנו את חטאינו, על היותנו הראשונים אשר האמינו בו. (נ) ונודיע את משה, כי יצא בלילה עם עבדי, למען לא ירדפום אויביהם. (נא) וישלח פרעה אל כל עריו, (נב) ויאמר: העם הזה אך מתי מעט הוא; (נג) גם אם אויבינו הם, (נד) אמנם גדולים ועצומים אנחנו מהם. (נה) ונסיתם לעזוב את גניהם ואת מעינותיהם, (נו) ואת אוצרותיהם ואת בתי חמדיהם, (נז) למען הורישם את בני ישראל. (נח) וירדפו אחריהם לעת צאת השמש. (נט) ויהי בראות שני החילים איש את אחיו ויאמרו ריעי משה: הן ישיגונו! (ס) ויאמר משה: לא כן, כי ד' עמי וינחני! (סא) ונאמר אל משה: הך במטך את הים! ויבקע הים, ויהי כל חלק ממנו כהר עצום. (סב) ונקריב את האחרים¹³⁰⁹, (סג) ונציל את משה ואת אשר אתו, (סד) ונשקע בים את האחרים. (סה) גם זה אות; אך רבם לא יאמינו. (סו) ואדונך עזוז ורחום הוא. (סז) ספר נא להם את מעשה אברהם! (סח) באמרו אל אביו ואל עמו: מה זה אתם עובדים? (סט) ויאמרו: אנחנו עובדי פסילים ומשתחוים להם בכל עת. (ע) ויאמר: השומעים אתכם בקראכם אותם? (עא) הייטיבו או ירעו לכם? (עב) ויאמרו: גם אבותינו עשו זאת! (עג) ויאמר: ההתבוננתם על אשר אתם עובדים, (עד) אתם ואבותיכם הראשונים? (עה) אליליכם שונאי המה; אך לא אדון העולמים, (עו) בוראי ומנהלי, (עז) מאכילני ומשקני, (עח) בחלותי ירפאני; (עט) הוא ימיתני וישוב ויחיני. (פ) אליו קויתי כי יכפר לי על חטאי ביום הדין. (פא) אדוני! תן לי חכמה, והושיבני בין הישרים! (פב) תן לי לשון אמת בעמיתי! (פג) והנחילני את הגן הנעים! (פד) וכפר לאבי, כי היה ממספר התועים! (פה) אל תכלימני ביום התקומה, (פו) ביום אשר בו הון וזרע לא יועילו, (פז) כי אם לב שלם באלהיו; (פח) ביום הוגש גן העדן לצדיקים, (פט) והגיהנם יראה לרשעים (צ) אשר להם יאמר: (צא) איה אפוא האלילים אשר עבדתם מבלעדי אל? (צב) היושיעוכם או יושיעו את נפשם? (צג) אז יושלכו בו הם ואליליהם (צד) וכל עדת השטן. (צה) אז יאמרו הרשעים¹³¹⁰ בהריבם יחד: (צו) הי ד‘! גדולה היתה שגגתנו! (צז) בדמותנו אתכם לאדון העולמים! (צח) אך הבוגדים הסיתנו, (צט) ועתה אין לנו מליץ (ק) ואין מי יגן בעדנו; (קא) לו נוכל לשוב ארצה למען נאמין באלהים! (קב) גם בזה¹³¹¹ אות; אך רבם לא יאמינו. (קג) ואדונך עזוז ורחום. (קד) גם דור נח ענה שקר בשלוחו. (קה) באמור אליהם אחיהם נח: הלא תיראו אלהים? (קו) אני שליח נאמן אליכם. (קז) יראו את ד’, ושמעו בקולי: (קח) לא אבקש מכם שכר, כי שכרי באדון העולמים. (קט) לכן יראו את ד' ושמעו בקולי! (קי) ויאמרו: הנאמין בך, באשר רק רקים ופוחזים הולכים אחריך? (קיא) ויאמר: לא ידעתי את פעלם; (קיב) אדוני יחשב עמהם על מחשבותיהם; לו תבינו! (קיג) לא אגרש את המאמינים¹³¹²; (קיד) אינני כי אם מזהיר גלוי. (קטו) ויאמרו: נח! אם לא תחדל מהזהיר, נרגמך באבנים! (קטז) ויאמר: ד‘! עמי עונה בי שקר! (קיז) שפוט נא ביני וביניהם, והציל אותי ואת המאמינים אשר אתי! (קיח) ונציל אותו ואת אשר אתו בתבה המלאה; (קיט) ואת האחרים טבענו בים. (קכ) גם בזה אות; אך רבם לא יאמינו. (קכא) ואדונך עזוז ורחום הוא. (קכב) גם אנשי עאד ענו שקר בשלוחם. (קכג) באמור אליהם הוד: הלא תיראו את ד’? (קכד) שליח נאמן אנכי לכם. (קכה) יראו את ד' ושמעו בקולו! (קכו) לא אבקש מכם שכר, כי שכרי באדון העולמים. (קכז) התשימו אות בכל גבעה למען צחק בו¹³¹³? (קכח) התבנו לכם מגדל למען חיות לעולם¹³¹⁴? (קכט) התכבידו את לבכם לעשות עול? (קל) יראו את ד' ושמעו בקולו! (קלא) יראו את אשר חלק לכם כל טוב אשר אתם יודעים: (קלב) בהמות ובנים, (קלג) גנות ומעינות מים! (קלד) יראתי פן יקרכם עונש היום הנורא! (קלה) ויאמרו אליו: שוה לנו אם תיעצנו אם אין; (קלו) אינך מדבר כי אם משלים קדמונים; (קלז) לא נוסר לעולם. (קלח) ויענו בו שקר, ונשמידם. גם זה אות, אך רבם לא יאמינו. (קלט) ואדונך עזוז ורחום הוא. (קמ) גם אנשי תמוד ענו שקר בשלוחם. (קמא) באמור אליהם אחיהם שלח: הלא תיראו אלהים? (קמב) שליח נאמן אנכי לכם! (קמג) יראו את ד' ושמעו בקולי! (קמד) לא אשאל מכם שכר; שכרי באדון העולמים. (קמה) התדמו בנפשכם, כי תתענגו לעולם על מחמדי התבל, (קמו) על גנות ועינות מים, (קמז) על זרע דגן ותמרים, אשר פרים מתוק לחככם? (קמח) העוד תבנו מגדלים גבוהים בהרים? (קמט) יראו את ד' ושמעו בקולי! (קנ) אל נא תשמעו בקול הבוגדים (קנא) המשחיתים בארץ ולא ייטיבו בה! (קנב) ויאמרו אליו; אך משגע אתה! (קנג) אינך כי אם בשר כמונו; הביא מופת, אם כנים דבריך! (קנד) ויאמר: הגמלה הזאת תהיה לכם מופת; לה תהיה משקה ולכם יהיה משקכם ליום ידוע¹³¹⁵! (קנה) אל תרעו לה, פן יקרכם גמול היום הנורא! (קנג) ויעקרוה; אמנם אחרי כן נחמו על רעתם, (קנז) בבוא אליהם גמול. גם זה אות, אך רבם לא יאמינו. (קנח) ואדונך עזוז ורחום הוא. (קנט) גם עם לוט ענו שקר בשלוחם. (קס) באמור אליהם אחיהם לוט: הלא תיראו את ד‘! (קסא) שליח נאמן אנכי לכם. (קסב) יראו את ד’ ושמעו בקולי! (קסג) לא אבקש מכם שכר; שכרי באדון העולמים. (קסד) התעשו זימה בזכרים? (קסה) ותמאסו את נשיכם אשר ברא אלהים בעבורכם? אך עם בוגד אתם! (קסו) ויענו: לוט! אם לא תחדל מהזהיר, נחרימך! (קסו) ויען: בחלה נפשי במעשיכם! (קסח) ד‘! הציל אותי ואת ביתי ממעשיהם! (קסט) ונציל אותו ואת כל משפחתו, (קע) זולתי את אשתו הזקנה אשר אבדה. (קעא) אז השמדנו את האחרים. (קעב) ונמטר עליהם אבני אלגביש; וישמיד המטר את המוזהרים. (קעג) גם זה אות; אך רבם לא יאמינו. (קעד) ואדונך עזוז ורחום הוא. (קעה) גם אנשי היערים¹³¹⁶ ענו שקר בשלוחם. (קעו) באמור אליהם שעיב: הלא תיראו את ד’! (קעז) שלוח נאמן אנכי לכם! (קעח) יראו את ד' ושמעו בקולי! (קעט) לא אבקש מכם שכר; שכרי בד' אדון העולמים. (קפ) מדת צדק תהיה לכם, אל תכחשו בעמיתכם! (קפא) מאזני צדק ומשפט תהיינה לכם. (קפב) אל תגזלו את הון בני האדם, ואל תשחיתו בארץ! (קפג) זכרו את אשר ברא אתכם ואת הדורות הראשונים! (קפד) ויאמרו: הן משוגע אתה! (קפה) אינך כי אם בשר כמונו, ולאיש כזב חשבונך! (קפו) הפל נא עלינו את השמים, אם צדיק אתה! (קפז) ויאמר: אדוני יודע את אשר אינכם יודעים! (קפח) ויענו בו שקר; ויאחזם גמול יום הענן¹³¹⁷. (קפט) גם בזאת אות; אך רבם לא יאמינו. (קצ) ואדונך עזוז ורחום הוא. (קצא) הקוראן הזה נגלה מאת אדון העולמים. (קצב) בו שלח את רוח קדשו (קצג) אל תוך לבך, למען תזהיר בו (קצד) בלשון ערבית הנודעה. (קצה) גם הכתבים הקדמונים זכרוהו. (קצו) הלא זאת אות להם, כי חכמי בני ישראל זכרוהו? (קצז) לו נתנוהו ביד איש אחר, (קצח) והוא קראהו אליהם, גם אז לא האמינו. (קצט) כן שמנו בלבות הבוגדים. (ר) לא יאמינו בו, עד כי יראו את הגמול הנורא. (רא) פתאום יבוא יום אידם בלי דעתם. (רב) אז יאמרו: הלא נושע? (רג) העוד יחישו את ענשו? (רד) הלא ראית, כי הארכנו את אפנו ימים רבים? (רה) אחרי כן בא אליהם את אשר הועד בהם. (רו) כל מחמדיהם לא הועילום. (רז) לא שחתנו עוד עיר בלתי אם הזהרנוה. (רח) ונשלח אליה זכרון, ולא עשינו לה עול. (רט) לא שלחנוהו ביד השרים,¹³¹⁸ (רי) כי לא מחשבותם מחשבותינו, גם לא יבינוהו. (ריא) רחוקים הם משמוע את דברי. (ריב) אל תקרא אל אלהים אחרים מבלעדי אל, פן תוסר! (ריג) הזהיר את קרוביך¹³¹⁹! (ריד) ודבר רכות אל המאמינים אשר ילכו אחריך! (רטו) ואם ימרו את פיך, אמור: נקי אנכי ממעשיכם! (רטז) בטח באל עזוז ורחום! (ריז) הוא רואה אותך בקומך (ריח) להשתחוות עם המשתחוים, (ריט) כי הוא שומע ויודע כל. (רכ) האגיד לכם, אל מי ישולחו השדים? (רכא) אל כל אנשי מרמה ועול; (רכב) הם מגידים את אשר שמעו¹³²⁰, ורבם מדברים שקר. (רכג) והמשוררים¹³²¹ ילכו אחרי הבליהם. (רכד) האינך רואה אותם משוטטים בכל גיא¹³²²? (רכה) ומגידים את אשר אינם יודעים? (רכו) אך המאמינים ועושי טוב והמרבים לזכור את ד', (רכז) יעמדו על נפשם בקום עליהם הבוגדים, (רכח) והבוגדים ידעו את המקום אשר יודחו שמה.

27. חזון הנמלה¹³²³

נגלה במיכ"ה ובו תשעים וחמשה פסוקים

בשׁם אלה הרחמן והרחום.

(א) ט“ס¹³²⁴ אלה אותות הקוראן והכתב הגלוי. (ב) קו הישר ובשורה טובה למאמינים. (ג) המתפללים ונותנים צדקה ומקוים אל העולם הבא. (ד) ואת המכחשים בעולם הבא נאכיל את פרי מעלליהם, ויתמהו על ענשם. (ה) עונש גדול להם, ויספו בעולם הבא. (ו) הן הגיע אליך הקוראן מאת חכם לב ויודע כל. (ז) באמור משה אל משפחתו: הנני רואה אש; או אבינהו אתכם¹³²⁵, או אביא לכם ממנו אור למען תחמו בו! (ח) ויהי בקרבו אל הסנה ויקרא אליו: ברוך כל אשר בסנה וכל אשר סביביו¹³²⁶! השבח לאלהים, אדון העולמים! (ט) משה! אני ד‘; עזוז וחכם לב! (י) השלך את מטך! ויהי בראותו כי היה לנחש, נס מפניו וימאן לשוב. ויאמר ד’: משה, אל תירא! לא לשלוחי לירא מפני! (יא) גם אם יחטא איש, בהמירו את הרע בטוב, לו סלח ורחום אני. (יב) שים את ידך בחיקך ותוציא לבנה ובלי נגע; זה יהיה אחד מתשעת האותות אשר תראה את פרעה ואת עמו, כי עם בוגד המה. (יג) ויהי בבוא אליהם אותותינו ויאמרו: אך קסם גלוי זה! (יד) ויכחשו בהם בזדונם ובגאון לבבם; אך ראית את אחרית הבוגדים! (טו) גם נתנו חכמה לדויד ולשלמה, ויאמרו: תהלה לאל, אשר בחר בנו מרוב עבדיו המאמינים! (טז) ויירש שלמה את דויד¹³²⁷ ויאמר: בני אדם! אלהים הורני את שיח בעלי הכנפים¹³²⁸ ויאורני בכל דבר: הן זה מותר גלוי! (יז) ויהי היום ויאסף שלמה את כל חילו, שדים אנשים ובעלי כנפים, מחנה מחנה לבדו. (יח) ויהי בבואם אל גיא הנמלים¹³²⁹ ותאמר נמלה אחת אל אחיותיה: אתן הנמלים! בואנה אל מושבותיכן, פן ירמסוכן שלמה וחילו בלי דעתם! (יט) ויצחק שלמה על דבריה וישמח מאד¹³³⁰ ויאמר: ד'! הט לבי להודות לך על טובתך אשר עשית לי ולאבי¹³³¹, למען אעשה את הטוב ואת הישר בעיניך, והושיבני ברחמיך בין חסידיך! (כ) ויהי בפקדו את בעלי הכנפים ויאמר: מה לי כי אינני רואה את העטלף? האיננו בקרבנו? (כא) איסרנו בעונש גדול או אמיתנו, אם לא יכפר את פני. (כב) ולא אחר העטלף להראות אל שלמה ויאמר: ראיתי ארץ, אשר עוד לא דרשת; הנה באתי אליך מארץ שבא בשמועת אמת. (כג) מצאתי שם אשה מולכת¹³³²; לא תחסור כל דבר, וכסאה נכון מאד. (כד) גם מצאתי, כי היא ועמה משתחוים לשמש מבלעדי אל; השטן הסיתם לעשות זאת, וישיבם מאחרי הדרך הטובה. (כה) הלא ישתחוו לאלהים, המוציא לאור את כל רזי השמים והארץ ויודע את כל הנסתרות והנגלות? (כו) הוא האלהים; אין אל מבלעדו; הוא אדון הכסא הנשגב. (כז) ויאמר שלמה: הן אראה, אם כנים דבריך או אם דברת כזבים! (כח) קום לך שמה באגרתי זאת, והשליכה בפניהם; אחרי כן הסיב מעליהם וראה דבר מה ישיבוך! (כט) ותאמר¹³³³: שרי עמי! אגרת יקרה באה אלי! (ל) מאת שלמה היא, וזה ענינה: בשם אלה הרחמן והרחום! (לא) אל תתקוממו בי; בואו אלו והשלימו אתי! (לב) ותוסף עוד דבר: נגידי עמי! עוצו נא לי עצה בדבר הזה; לא אגזר אומר בלתי עצתכם! (לג) ויענו: הן עצומים אנחנו ומלומדי מלחמה, אך עליך לצוות. לכן התבונני מה תעשי! (לד) ותאמר: המלכים בבואם אל עיר להלחם עליה, משחיתים אותה ומכניעים את יושביה; גם הם¹³³⁴ יעשו כזאת. (לה) לכן הנני שולחה להם מנחה ואצפה, דבר מה ישיבוני שלוחי. (לו) ויהי בבוא שלוחיה אל שלמה, ויאמר; המבקשים אתם להרבות את הוני? אלהים נתן לי טוב מאשר אתם מביאים. שישו אתם במנחותיכם! (לז) בחיל כבד אבוא אליכם, אשר לא תוכלו לי; נגרשכם מעירכם ונשימתכם לחרפה. (לח) אתם הנגידים! מי מכם יביא לי את כסאה, טרם בואה והשלימה אתי? (לט) ויאמר אחד מהשדים! אני אביאהו אליך טרם קומך מכסאך; אמיץ ונאמן אני. (מ) ויאמר אחד מיודעי הכתב¹³³⁵: אני אביאהו אליך, טרם שימך את עינך על דבר אחד ותסירה ממנו”. ויאמר שלמה¹³³⁶: זה חסד מאת אדוני, למען נסותי האודה לו או אבגד בו; כל הנותן תודה לאל, ייטיב לנפשו; וכל הבוגד בו גם בזה אלהים עשיר ואדיר הוא. (מא) ויוסף עוד דבר שלמה: נכרו לה את כסאה, למען אדע, האלהים ינחה אותה או לא ינחה! (מב) ויהי בבואה אל שלמה וישאל אותה: הכזה כסאך? ותאמר: אך זה הוא! ויאמר שלמה: אלהים נתן לנו את החכמה טרם תתו אותה לך, כי משלימים אנחנו אתו. (מג) האלילים אשר עבדה, התעו אותה מהדרך הטובה, ותהי ממספר הבוגדים. (מד) ויאמר אליה: בואי אל ההיכל! ויהי בראותה אותו, ותדמה בנפשה כי נחל מים הוא, ותפשק את רגליה; ויאמר שלמה: אך היכל זכוכית הוא! (מה) ותאמר: ד‘! האשמתי את נפשי¹³³⁷; אך עתה אני מאמינה כשלמה באדון העולמים! – (מו) גם אל אנשי תמוד שלחנו את אחיהם שלח לאמר: עבדו את ד’! ויפרדו ממנו ויריבו בו. (מז) ויאמר: עמי! למה תבחרו ברע מבטוב? הלא תכפרו את פני ד' למען תרוחמו? (מח) ויאמרו: אך רעה נגד פניך ופני האנשים אשר אתך! ויען: רעתכם לפני ד‘, והוא ינסה אתכם! (מט) ויהיו תשעה אנשים בעיר, אשר השחיתו בארץ ולא עשו טוב. (נ) ויאמרו איש אל אחיו: הבה נשבעה בד’, כי נארב לו ולמשפחתו בלילה; אז נאמר אל גואל דמו: לא היינו שם בההרגו עם משפחתו, כי כנים אנחנו. (נא) ויתנכלו עליו; אך אנחנו התחכמנו להם. ולא ראו את עצתנו. (נב) הבט נא אל אחרית נכליהם, איך השמדנו אותם ואת כל עמם! (נג) ויהיו בתיהם לשממה על פשעיהם. גם בזה אות לעם מתבונן. (נד) ואת המאמינים ויראי ד' הצלנו. (נה) באמור לוט אל עמו: האינכם רואים כי נבלה אתם עושים? (נו) התבואו אל אנשים זולתי אל נשים? אך עם סכל אתם! (נז) ולא השיבו אותו דבר כי אם אמרו איש אל אחיו: גרשו את משפחת לוט מעירכם, כי צדיקים הם בעיניהם! (נח) ונציל אותו ואת משפחתו; זולתי את אשתו, אשר הכחדנו עם הנשארים. (נט) ונמטר עליהם מטר, ויכבד המטר על המוזהרים. (ס) אמור: תהלה לאל ושלום על עבדיו אשר בחר בהם! מי משניהם טוב, האלהים או האלילים אשר ידמו אליו¹³³⁸? (סא) מי ברא את השמים ואת הארץ ומוריד עליכם מים מן השמים? מקרבה נוציא לכם כרמי חמד, ואתם אין לאל ידכם להעלות עץ ממנה; חיש אל מבלעדי אל? ובכל זאת הם מדמים לו אלהי נכר. (סב) מי כונן את הארץ ויוציא מתוכה נהרים, וישם עליה הרים גבנונים, ויבדל בין שני הימים? היש מבלעדי אל? אך רבם לא יבינו. (סג) מי שומע אנקת אסיר בשפכו את שיחו, ומצילהו מצוקתו? (סד) מי שמכם למשנה בארץ? היש אל מבלעדי אל? נשגב אלהים על כל אשר ידמו אליו! (סה) מי בורא יקום ומחיהו? מי מפזר לכם כל טוב השמים והארץ? היש אל מבלעדי אל? הביאו מופת על זה, אם צדקו דבריכם! (סו) אמור: אין כל יקום בשמים ובארץ אשר ידע את הנסתרות כי אם אלהים; גם אינם יודעים, (סז) מתי יקיצו מעפר. (סח) יש להם מדע בעולם הבא, אך לא נכון לבם בו, וכעורים ממששים באפילה. (סט) הבוגדים אומרים: הנשוב ונחיה אחרי היותנו עפר אנחנו ואבותינו? (ע) הן הועדה זאת בנו ובאבותינו; אין זה כי אם משל קדמוני! (עא) אל תתעצב אל לבך ואל יצר לך על נכליהם! (עג) יאמרו: מתי יבוא האות הזה, אם צדיק אתה? (עד) אמור; אולי קרובה לכם קצת העונש אשר אתם מחישים! (עה) אך חנון אלהים לבני האדם! אמנם רבם לא יודו לו. (עו) אדונך יודע את אשר מכחדים בקרב לבם ואת אשר מגלים. (עז) אין כל רז בשמים ובארץ אשר לא כתוב בספר הנודע. (עח) הקוראן הזה מרבה להוכיח בדברים אשר מריבים בהם בני ישראל.¹³³⁹ (עט) קו הישר ורחמים הוא לבני האדם. (פ) אלהים יוכיח ביניהם בחכמתו, כי עזוז הוא ויודע כל. (פא) בטח באלהיך, כי אתה על האמת הגלויה! (פב) לא תשמיע את המתים, גם לא את החרשים הפונים עורף משמוע את קול הקורא. (פג) גם לא תשיב אחור את העורים מדרך שגגתם; לא ישמעו לקולך כי אם המאמינים בנו והמשלימים אתנו. (פד) בבוא אליהם דברנו¹³⁴⁰ נוציא חיה מן הארץ¹³⁴¹ אשר תאמר אליהם: האנשים האלה לא האמינו באותותינו! (פה) ביום ההוא נקבץ מכל עם אנשים, אשר כחשו באותותינו, ונאחרם (פו) עד תגיע שעת דינם, ונאמר: הכחשתם באותותי, גם אם לא הבינותם? מה זאת עשיתם? (פז) אז יבוא להם דברי על חטאם, ולא יוכלו להוציא דבר. (פח) האינם רואים כי שמנו את הלילה למרגוע ואת היום להאיר? גם זה אות למאמינים. (פט) ביום התקע בשופר רעדה תאחז את כל שוכני השמים ויושבי הארץ זולתי ד' ואת יראיו. (צ) אז תראה את ההרים הנכונים בחלפם כעננים; מד' יצא הדבר הזה; הוא תכן כל בתבונה ויודע את כל מעשיכם. (צא) כל עושה טוב יקצר טוב ממנו וינקה מחרדת היום ההוא. (צב) ולכל עושה עול מגמת פניו אל אש הגיהנם; הלא יושב לכם כמעשי ידיכם? (צג) אני האמרתי¹³⁴² לעבוד את אלהי הארץ הקדושה הזאת, אדון כל היקום; גם האמרתי להשלים אתו, (צד) ולקרוא את הקוּראן; כל מטיב לכת¹³⁴³ ייטיב לנפשו, וכל השוגה, אמור אליו: אך מזהיר אנכי! (צה) אמור: תהלה לאל המראה אתכם את אותותיו למען תבינום! לא נסתרו מעלליהם מאדונך.

28. חזון הסיפור¹³⁴⁴

נגלה במיכ"ה ובו שמונה ושמונים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) ט“ס”מ¹³⁴⁵ אלה אותות הספר הגלוי. (ב) נספר לך את מעשה משה ופרעה, כאשר היה באמת, בעבור העם המאמין. (ג) פרעה התנשא במלכותו ויחלק את עמו לשנים¹³⁴⁶; את כח האחד הכשיל בזבחו את בניהם ובהחיותו את בנותיהם, כי היה ממשחיתי הארץ. (ד) אנמם אנחנו חננו את הנדכאים בארץ, ונשימם לדרך אמונה¹³⁴⁷ וננחילם את הארץ. (ה) ונושיבם בארץ, ונראה את פרעה ואת המן¹³⁴⁸ כי יבוא להם את אשר יגורו ממנו¹³⁴⁹. (ו) ונאמר אל אם משה: היניקיהו! ואם יצר לבך עליו, שימיהו ביאור: אל תיראי ואל תתאבלי! (ז) אני אשיבהו לך ואשימהו לשלוחי. ויוציאוהו מהיאור אנשי פרעה, למען יהיה להם לשונא ולמדיב נפש, כי פרעה המן וחילו היו מן החוטאים. (ח) ותאמר אשת פרעה¹³⁵⁰ אליו: הילד הזה מחמד עין לי ולך; לכן אל תמיתהו! אולי יועיל אותנו, או יהיה לנו לבן. אך הם לא ידעו מאומה¹³⁵¹. (ט) כמעט הסגירתו¹³⁵² אמו מפחד לבה, לולי אמצנו את לבה למען תאמין בנו. (י) ותאמר אל אחותו: לכי אחריו! ותבט אליו מרחוק למען לא ידעו¹³⁵³. (יא) ונאסר עליו לינק מהמניקות¹³⁵⁴; ותאמר אחותו; הלא אביא לכם מינקת מקרב עמו, אשר תגדלהו ותשים את עיניה עליו? (יב) ונשיבהו אל אמו למען הבליג את עינה¹³⁵⁵ ולא תתאבל עוד, ותדע כי דבר אלהים אמת. אך רבם לא ידעו זאת. (יג) ויהי אחרי גדלו והיותו לאיש, וניתן לו חכמה ודעת; כן נשלם שכר לתמימי דרך. (יד) ויהי היום ויבוא אל העיר לעת השקט יושביה¹³⁵⁶, וירא בה שני אנשים נצים; האחד היה מאנשי דתו והאחר מאויביו; וישוע אליו איש דתו לעזרהו נגד אויבו; ויכהו משה באגרוף וימת. ויאמר משה¹³⁵⁷: אך מעשה שטן זה, כי אויב הוא לבני האדם! (טו) אדוני! חטאתי על נפשי; כפר נא לי! ויסלח לו ד‘, כי חנון ורחום הוא. (טז) ויאמר משה: ד’! באשר היטבת לי, לא אשית עוד ידי עם הבוגדים. (יז) ותפעם רוחו ויביט אחריו ברעדה; והנה האיש, אשר אתמול נס אליו לעזרה, מתחנן אליו. ויאמר משה אליו: אך איש ריב ומדון אתה! (יח) ויהי בלכתו להכות את שונאם, ויאמר: הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת אמש נפש אחת? אך משחית אתה בארץ ולא עושה טוב! (יט) וימהר לבוא איש אחד מקצה העיר לאמור: משה! שרי העם ממתיקים סוד להמיתך; צא מן העיר! הן טובה עצתי. (כ) ויצא מהעיר הזאת בחרדה; ובהביטו אחריו אמר: ד‘! הצילני נא מהעם הבוגד הזה! (כא) ויהי בלכתו אל מדין ויאמר: אולי ינחני אלהים בדרך הטובה. (כב) ויהי בבואו אל הבאר אשר במדין, וימצא שם אנשים משקים את צאנם. (כג) וימצא זולתם שתי נערות עומדות לבדנה¹³⁵⁸, ויאמר: מה מעשיכן? ותענינה: לא נשקה את הצאן עד יכלו הרועים להשקות, ואבינו זקן ובא בימים¹³⁵⁹. (כד) וישק משה את צאנן, ויסוב מעליהן אל הצל לאמור: ד’! עתה חסרתי את הטוב אשר בשרתני! (כה) ותבוא אחת מהן¹³⁶⁰ בלט לאמור: אבינו קורא לך למען ישלם לך שכרך על השקותך את צאננו! ויהי בבואו אל בית יתרו, ויספר לו את כל קורותיו ויאמר יתרו: עתה הנך שאנן מהעם הבוגד! (כו) ותאמר אחת מבנותיו: אבי! שכרהו נא, כי נאמן ובריא הוא! (כז) ויאמר יתרו אל משה: הנני נותן לך אחת מבנותי לאשה, אם תואיל לעבדני שמונה שנים; ואם בלבך לעבדני עשר שנים, עשה כטוב בעיניך. לא אפצר בך; אמנם תכירני ברצון אלהים, כי איש תמים אני. (כח) ויאמר משה: נכון הדבר ביני ובינך; אך לא יהיה בי חטא בעזבי אותך אחר כלות אחד מהמועדים האלה; עד ד' באשר דברנו! (כט) ויהי אחרי השלים משה את מועדו, ויסע עם משפחתו, וירא אש בצד ההר. ויאמר אל משפחתו: שבו בזה, כי אש ראיתי! או אבינהו אתכם או אביא לכם ממנו אור למען תחמו בו. (ל) ויהי בגשתו אל הסנה, ויקרא אליו מצד הימין לגיא מתוך העץ לאמר: משה! אני ד‘, אדון העולמים! (לא) השלך נא את מטך! ויהי בראותו אותו מתנועע כנחש וינס מפניו ולא אבה שוב עוד. ויאמר ד’ אליו: משה! בוא הנה; אל תירא כי שאנן אתה! (לב) שים נא ידך בחיקך ותוציאה לבנה בלי נגע! השב את ידך אליך; אל תירא! אלה יהיו לך שני האותות מאת אדונך אל פרעה ואל עמו, כי עם בוגד המה! (לג) ויאמר משה: אדוני! הרגתי נפש אחת מהם; לכן יראתי פן יהרגוני! (לד) הן לשון אחי אהרון תדבר צחות יותר מלשוני; שלחהו נא עמי למען עזרני והצדיקני, כי ירא אנכי, פן יענו בי שקר. (לה) ויאמר אלהים: הן נאמץ את זרועך באחיך, ונאזרכם חיל ולא יוכלו לכם ולאותותינו; תגבר ידכם ויד האנשים אשר אתכם! (לו) ויהי בבוא משה אליהם¹³⁶¹ באותותינו המובנים, ויאמרו: אין זה כי אם קסם גלוי להתעות אותנו; לא שמענו זאת מאבותינו הקדמונים! (לז) ויאמר משה; אדוני יודע, מי הבא בנתיב היושר מאתו, ולמי יהיה מושב המעון הטוב; הוא לא יצליח את הבוגדים. (לח) ויאמר פרעה: לא ידעתי, כי יש לכם אל מבלעדי; ואתה המן! שרוף נא לי לבנים מחומר ובנה לי מגדל, למען אעלה בו אל אלהי משה, כי בעיני איש כזב הוא! (לט) וישחית בארץ הוא והאנשים אשר אתו, וילכו אחרי ההבל, וידמו בנפשם כי לא ישובו אלינו. (מ) ונאחזהו אותו ואת חילו ונשקעם בים; הבט נא אל אחרית הבוגדים! (מא) ונשימם לאות על הדיחם את האנשים אל אש הגיהנם; ולא יהיה להם עוזר ביום התקומה. (מב) מארתנו באה עליהם בעולם הזה, וביום התקומה נשליכם מעל פנינו. (מג) וניתן אל משה את הכתב אחרי הכחידנו את הדורות הראשונים, למען האיר בו את בני האדם, קו הישר ורחמים למען יזכרונו. (מד) אתה, מחמד, לא היית שם במערב להר סיני בשלחנו את דברנו אל משה; לא העידות בו. (מה) אמנם שמנו אחריו דורות אחרים ונאריך את ימי חייהם. לא גרת עם אנשי מדין למען קרוא אליהם את אותותינו; אך עתה שלחנוך. (מו) לא היית בצד ההר בקראנו אל משה; ועתה שלחך אדונך ברב רחמיו למען תזהיר את עמך, אשר לא שלחנו עוד אליו נביאים לפניך למען יזכרוני. (מז) ולא יאמרו בפקדי עליהם את מעשי ידיהם: אדוננו! לו שלחת אלינו נביא, כי אז הלכנו אחרי אותותיך ונאמין בך! (מח) ועתה בבוא אליהם האמת מאתנו הם אומרים: אם לא ינתן לו את אשר ניתן למשה¹³⁶², לא נאמין בו. אמנם הלא כחשו באשר ניתן למשה, ויאמרו: שניהם¹³⁶³ מכשפים המה, עוזרים איש את אחיו¹³⁶⁴; ובשניהם אנחנו מכחשים? (מט) אמור: הביאו כתב אחר מאת אלהים, אשר טוב מספרי שניהם; ולכו אחריו, אם כנים דבריכם! (נ) ואם לא ישיבו אותך דבר, דע כי אך בשרירות לבם הולכים; ומי שוגה יותר מהולך בשרירות לבו ולא בדרך ד‘! לא ינחה אלהים את הגוי הבוגד. (נא) הן שלחנו אליהם את דברנו למען יזכרוהו. (נב) גם האנשים, אשר נתנו להם כתב מקדם¹³⁶⁵, מאמינים בו. (נג) ובהקרא אליהם הקוראן, אומרים: מאמינים אנחנו בו, כי אמת הוא מאת אדוננו; גם מקדם האמנו בו¹³⁶⁶. (נד) לאלה יושב גמול כפלים על חכותם לאלהים ועל השיבם טובה תחת רעה¹³⁶⁷ ועל פזרם מהונם אשר נתנו להם. (נה) בשמעם דברי לעג, סרים מאחריהם ואומרים: מעשינו לנו ומעשיכם לכם; שלום עליכם! לא נתרועע אל הבוערים. (נו) לא תנחה את אשר בלבך להנחות¹³⁶⁸; אך אלהים ינחה את הישר בעיניו, הוא יודע את ההולכים בדרכיו. (נז) הם¹³⁶⁹ אומרים: אם נלך בדרכך, נגורש מארצנו; הלא נוכל לתת להם ברחמינו תחת ארצם מקום שאנן מוציא פרי לכל מין¹³⁷⁰? אך רבם לא יבינו. (נח) כמה ערים שחתנו אשר יושביהן שאננים היו, ולא חסרו כל דבר ועתה יושביהן מתי מספר, ונורישן. (נט) אך לא השחית אדונך עיר טרם שלחו אל עמה שליח לקרא אליו את אותותינו; לא שחתנו עיר, אשר יושביה לא חטאו. (ס) הטוב, אשר נתנו לכם, אך טרף ופאר העולם הזה הוא: אך רב ונכון ממנו צפון לכם באלהיכם; הלא תשכילו? (סא) הישוה האיש, אשר זבדנוהו זבד טוב להיות לו למנה, אל האיש אשר ברכנוהו במחמדי התבל ויאבד ביום התקומה? (סב) ביום ההוא יקרא אליהם¹³⁷¹ אלהים: איה אפוא חברי, אשר בדאתם מלבכם? (סג) אז יענו האנשים המועדים לשחת לאמר: אדוננו! אלה האנשים אשר הדחנו כאשר אנחנו הודחנו. עתה נשובה אליך, כי בשרירות לבנו הלכנו. (סד) אז יאמר אל עובדי האלילים: קראו את אליליכם! אז יקראום ולא יענו. אז יראו את גמולם ויבקשו ללכת בדרך הטובה. (סה) ביום ההוא יאמר אליהם אלהים; דבר מה השיבותם את שלוחיכם? (סו) אז יקשה מהם להשיב; גם לא ידרשו איש אל אחיו. (סז) וכל השב מדרכו הרעה ומאמין ועושה טוב, אולי יצליח עוד. (סח) אדונך ברא את כל אשר חפץ ויבחר בטוב בעיניו; אך האלילים לא יוכלו לבחור בטוב. יהולל שם ד’! חלילה לו את אשר מדמים אליו! (סט) ואלהים יודע את אשר יצפנו בקרב לבם ואת אשר יגלו. (ע) הוא האלהים; אין אל מבלעדו. לו התהלה בעולם הזה ובעולם הבא; לו המשפט ואליו תשובו. (עא) אמור: מה תחשבו בכסות אתכם אלהים בצעיף הלילה עד יום התקומה? אי זה אלהים יביא לכם את היום? הלא תבינו זאת? (עב) ואם אלהים יאיר לכם את היום עד יום התקומה, אי זה אלהים יביא לכם את הלילה למען השקיטכם? הלא תבינו זאת? (עג) הוא ברחמיו נתן לכם את הלילה ואת היום למרגועכם ולהרבות את הונכם ברב חסדו, למען תודו לו. (עד) ביום ההוא יקרא אליהם לאמור: איה אפוא חברי, אשר בדאתם מלבכם? (עה) אז נקים עד¹³⁷² מכל עם לאמור: תנו לכם מופת¹³⁷³! אז ידעו, כי אך לאלהים האמת; ויבצר מהם את אשר זממו, (עו) קארון¹³⁷⁴ מעם משה היה, וירם לבו על תתנו לו אוצרות לרוב עד כי המון אנשים גבורי חיל לא יכלו שאת את מפתחות בית גנזיו¹³⁷⁵; ויאמר עמו אליו: אל תתגאה, כי לא יאהב ד' את הגאים! (עז) בקש להשיג בהונך, אשר בו חנן אותך אלהים, את מעון העולם הבא! לא עליך לשכח את חלקך בעולם הזה, אמנם היטיבה גם לאחרים, כאשר אלהים היטיב לך! אל נא תשחית בארץ, כי לא יאהב אלהים את המשחיתים! (עח) ויען קארון: אני אספתי את עשרי ברב חכמתי¹³⁷⁶! אמנם הלא ידע, כי כבר הכרית ד' דורות גדולים ועצומים ממנו בהונם ובחילם, ולא שאל את הבוגדים בענשו אותם? (עט) ובעברו לפני עמו ביקר תפארתו, ויאמרו הבוחרים בחיי העולם הזה: לו היה לנו הון קארון, כי עשרו עצום מאד! (פ) ויאמרו אליהם חכמי לב: אוי לכם! חסד אל אל המאמינים ועושי טוב יקר ממנו¹³⁷⁷; אך רק המחכים לו ישיגו את חסדו! (פא) ונבקע תחתיו ותחת היכלו את הארץ, ולא היה לו עוזר ומושיע מבלעדי אל. (פב) ויהי בבוקר ויאמרו האנשים, אשר קנאו אמש בעשרו: אלהים מפזר את טובו למי יחפוץ מעבדיו, וקופץ את ידו כרצונו. לולי חנן ד' אותנו, כי אז גם אותנו בלעה הארץ, כי הבוגדים לא יצליחו. (פג) את מושב העולם הבא הכנו לאנשים אשר לא יבקשו להתנשא בארץ, ולא ישחיתו בה; אך טובה אחרית הצדיקים! (פד) לכל עושה טוב ישולם טוב ממנו, ולכל עושה עול ישולם כפי מעלליו. (פה) האלהים המגלה לך את הקוראן ישיבך אל ארץ מולדתך¹³⁷⁸. אמור: אלהים יודע את ההולך בדרך הטובה ואת השוגה מאחריה. (פו) לא היה לך ליחל, כי אלהים יגלה לך את הכתב בלתי ברב רחמיו; ואל תתרועע אל הבוגדים! (פז) אל יתעוך הבוגדים מאחרי אותות אלהיך אשר שלח אליך, כי אם קרא את בני האדם אל אלהיך ואל תדמה לו אלהי נכר! (פח) אל תקרא אל אלהים אחרים זולתו, כי אין אל מבלעדו! כל היקום יכלה, אך הוא יקום לעולם. לו המשפט ואליו תושבו.

29. חזון העכביש¹³⁷⁹

נגלה במיכ"ה ובו תשעה וששים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) הידמו בנפשם האנשים כי דים לאמר: אנחנו מאמינים" בלתי הבחנם¹³⁸⁰? (ב) גם את האנשים, אשר היו לפניהם, נסה אלהים, למען הכיר את הצדיקים ואת אנשי כזב. (ג) או הידמו בנפשם עושי עול, כי ינצלו מהרעה? אך שוא יהגו! (ד) כל המקוה לראות את פני ד‘, בוא יבוא שכרו, כי אל שומע ויודע כל. (ה) וכל הנלחם¹³⁸¹ לשלום נפשו נלחם, כי אלהים עשיר מכל בני האדם. (ו) ולכל מאמינים ועושי טוב יכופר עונם, ונגמלם טוב מאשר עשו. (ז) גם צוינו את בני האדם להיטיב להוריהם. אך אם יפצרו בך לדמות לי אלהי נכר, אשר לא ידעתם, אל תשמע בקולם¹³⁸², כי כלכם אלי תשובו¹³⁸³, ואגיד לכם את מעשיכם. (ח) ואת המאמינים ועושי טוב נושיב בין המאושרים. (ט) יש אומרים: מאמינים אנחנו באלהים; אך בהדכאם על האמינם באלהים, יחשבו, כי מסת האנשים עונש אלהים היא¹³⁸⁴; ובבוא תשועת ד’, יאמרו אל המאמינים: עמכם אנחנו! הלא ידע אלהים את כל חדרי לבות בני האדם? (י) הן מכיר אלהים את המאמינים ואת החנפים. (יא) הבוגדים אומרים אל המאמינים: לכו בדרכנו, ועלינו לשאת את עונכם! אך הם לא יוכלו לשאת את עונות נפשותיהם, יען כי דברו שקר. (יב) אמנם הם ישאו את משאם ואת משא האחרים¹³⁸⁵, ויוכחו ביום התקומה על אשר בדאו מלבם. (יג) הן שלחנו את נח אל עמו ויגר בקרבם חמשים שנה מעט מאלף¹³⁸⁶; וישטפם המבול על חטאיהם. (יד) ונציל אותו ואת אשר אתו בתבה, ונשימם אות לבני האדם. (טו) ובאמור אברהם אל עמו: עבדו את ד' ויראוהו! זה טוב לכם, אם תבינו! (טז) אך אתם עובדים אלילים מבלעדי אל, לא יכינו טרף לנפשכם. בקשו את טרפכם מד' ועבדוהו, ותנו לו תודה כי אליו תשובו! (יז) ואם תענו בי שקר, גם האנשים, אשר היו לפניכם, ענו שקר בנביאיהם. לא על הנביא כי אם להזהיר. (יח) הלא תראו כי אלהים בורא כל היקום ויעירם מעפר? זה נקל מאלהים. (יט) עברו בארץ וראו בברוא אל יצורים ובשומו אחרים תחתיהם¹³⁸⁷, כי הוא אדיר על כל. (כ) הוא ייסר את מי יחפוץ וירחם את מי יחפוץ; ואליו תושבו. (כא) לא תנצלו מידו לא בשמים ולא בארץ; ואין לכם עוזר ומושיע מבלעדי אל. (כב) והמכחשים באותות אל ובתשובתם אליו לא ייחלו לרחמיו, ולהם עונש גדול. (כג) ולא ענהו עמו כי אם אמרו: הרגוהו או שרפוהו באש! ויצילהו אלהים מתוך האש; בזה אות לעם המאמין. (כד) ויוסף עוד דבר אברהם: אתם עבדתם אלהי נכר מבלעדי אל, ותכרתו להם ברית כל ימי חייכם; אך ביום התקומה תבגדו איש באחיו, ותקללו איש את אחיו. אש הגיהנם תהי מושבכם, ואין עוזר לכם. (כה) אך לוט האמין בו ויאמר: אלכה מזה ואשובה אל ד‘, כי עזוז הוא וחכם לב. (כו) וניתן לאברהם את יצחק ואת יעקב, וננחיל את זרעו את הנביאות ואת הכתב; וניתן לו את שכרו בעולם הזה, ובעולם הבא מושבו בין התמימים. (כז) באמור לוט אל עמו: התעשו נבלה, אשר לא ראיתם עוד בכל יצורי תבל? (כח) אתם עושים זימה באנשים ותגדעו לכם את הדרך הטובה¹³⁸⁸; ובבואכם איש אל אחיו לא תעשו כי אם עול. ולא השיבוהו דבר, כי אם אמרו: הביא לנו את עונש אלהים, אם צדיק אתה! (כט) ויאמר לוט: אדוני! הושיעני נא מהעם הבוגד הזה! (ל) בבוא מלאכינו אל אברהם לבשרהו ויאמרו: הננו משחיתים את אנשי העיר הזאת, כי חוטאים הם. (לא) ויאמר אברהם: אבל גם לוט בה! ויענו: אנחנו יודעים את אשר בה; אותו ואת משפחתו נציל זולתי את אשתו אשר תספה עם הנשארים בה. (לב) ויהי בבוא מלאכינו אל לוט ויצר לבו עליהם, כי קצרה ידו להושיעם. ויאמרו: אל תירא ואל תתאבל! אנחנו נציל אותך ואת משפחתך זולתי את אשתך אשר תספה. (לג) שלוחים אנחנו להוריד את הקצף מן השמים על אנשי העיר הזאת על רב פשעיהם. (לד) ונשאיר ממנה אות גלוי¹³⁸⁹ לעם המתבונן. (לה) ואל אנשי מדין שלחנו את אחיהם שעיב לאמר: עמי! עבדו את ד’ וחכו ליום האחרון, ואל תזידו להשחית בארץ! (לו) ויענו בו שקר; ותאחזם הרעש; ויהי בבוקר וימצאו בבתיהם פגרים מתים. (לז) כן עשינו גם לאנשי עאד, תמוד; הן ידעתם היטב את ארץ מגוריהם; השטן הסיתם אל מעלליהם וישיבם מאחרי הדרך הטובה, גם אם ראו זאת. (לח) גם את קארון¹³⁹⁰ ואת פרעה ואת המן הכרתנו. הן בא משה אליהם באותות מובנים; אך התנשאו בארץ, לכן לא נושעו. (לט) את כלם אחז גמולנו; על קצתם המטרנו אבני אלגביש, את קצתם אחז הרעש, את קצתם בלעה הארץ, ואת קצתם שקענו בים. אלהים לא עשה להם עול; אמנם הם השחיתו את נפשם. (מ) המבקשים עזר מאלהים אחרים מבלעדי אל נמשלו כעכביש הבונה את ביתה; אך קורי עכביש הם הרפה מכל הבתים. לו יבינו זאת! (מא) אלהים יודע את אשר עובדים מבלעדו, כי עזוז הוא וחכם לב. (מב) משלים כאלה אנחנו ממשלים לבני האדם; אמנם רק חכמי לב יבינום. (מג) אלהים ברא את השמים ואת הארץ באמת; גם זה אות למאמינים. (מד) קרא את הספר אשר גלינו לך והתפלל אל אלהיך, כי התפלה מצלת את האדם מחרפה ומזימה! גדול זכרון אלהים, כי הוא יודע את מעשיכם. (מה) דברו רבות אל אנשי הכתב בהריבכם אתם, זולתי אל הבוגדים מקרבם, ואמרו: מאמינים אנחנו באשר שולח אליכם; אלהיכם ואלהינו אחד הם; משלימים אנחנו! (מו) כן שלחנו אליך את הכתב; גם האנשים, אשר שלחנו אליהם כתב, מאמינים בו; גם קצת האנשים האלה¹³⁹¹ מאמינים בו; רק הבוגדים מכחשים באותותינו. (מז) לא ידעת מקדם קרוא בספר או כתוב ביד ימינך: לולי כן, כי אז אמת דברו שונאיך¹³⁹². (מח) באמת הקוראן הוא אות מובן בלב הנבונים, ולא יכחשו באותותינו כי אם הבוגדים. (מט) הם אומרים: אם לא ישולח אליו מופת מאת אדוניו, לא נאמין בו; אמור: המופתים לאלהים, ואני – אינני כי אם מזהיר גלוי! (נ) הלא ישפוק להם, כי שלחנו אליך את הכתב למען קראו אליהם? רחמים וזכרון הוא לעם המאמין. (נא) אמור! עד ד' ביני ובינכם! (נב) הוא יודע את כל אשר בשמים ובארץ; וכל המאמינים בשקר ומכחשים באלהים יספו יחד. (נג) הם מבקשים, כי תחיש להם את ענשם. לולי שם לו אלהים מועד, כי אז כבר הגיעם; פתאום יבוא עליהם בלי דעתם. (נד) הם מבקשים כי תחיש להם את ענשם; לכן תקיפם אש הגיהנם, את הבוגדים האלה! (נה) ביום ההוא יבוא עליהם ענשם ממעל להם ומתחת רגליהם; אז יאמר אלהים: הא לכם גמול מעלליכם! (נו) אתם עבדי המאמינים! הן ארצי רחבת ידים¹³⁹³; לכן עבדוני! (נז) כל נפש תטעם את המות; אז תשובו אלינו. (נח) ואת המאמינים ועושי טוב נושיב אל מרומי גן העדן, אשר בקרבו נחלי מים; לעד ישבו בו. (נט) מה נעים שכר עושי טוב ומחכים לד' ושמים מבטחם באדוניהם! (ס) כמה חיות יש, אשר אין לאל ידיהן להכין טרף לנפשותיהן, ואלהים מכלכל אתהן ואתכם! הוא שומע ויודע כל. (סא) ואם תשאלם: מי ברא את השמים ואת הארץ וישם לכם את השמש ואת הירח לעבדים? יענו: אלהים. ואיך עונים בו שקר? (סב) אלהים פותח את ידו ומפזר לעבדיו הישרים בעיניו, וקופצה ממי יחפוץ; הוא יודע כל. (סג) ואם תשאלם: מי מוריד מים מן השמים להחיות את הארץ אחרי מותה? יענו: אלהים". אמור: תהלה לאל! אך רבם לא יבינו. (סד) חיי העולם הזה אך שחוק וריק המה; חיי העולם הבא הם החיים¹³⁹⁴; לו יבינו זאת! (סה) בבואם אל ספינה, מתחננים אל אלהים ומבטיחים אותו להאמין בו; ואחרי צאתם אל היבשה מדמים לו אלהי נכר, (סו) ומכחשים באשר שלחנו אליהם, ומתענגים על חיי העולם הזה; אמנם ידעו באחריתם! (סז) הלא יראו כי שמנו להם מקום קדוש ובטוח¹³⁹⁵, מדי גורשו האנשים אשר סביבותיהם¹³⁹⁶ מבתיהם? העוד יאמינו בשוא ויכחשו בחסדי אל? (סח) ומי רע ממדבר כזבים באלהים, ומכחש באמת אחרי בואה? הלא יהיה הגיהנם מושב הבוגדים? (סט) אך את הנלחמים לנו ננחה בדרך הטובה, כי אלהים הולך עם תמימי דרך.

30. חזון הרומיים¹³⁹⁷

נגלה במיכ"ה ובו ששים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) הן ניגפו הרומיים ¹³⁹⁸ (ב) בארץ הקרובה ¹³⁹⁹; אמנם אחרי הנגפם – תעז ידם (ג) בעוד מעט שנים כי לאלהים הראשונות והעתידות; וביום ההוא ¹⁴⁰⁰ישישו המאמינים (ד) על עזרת ד‘, ¹⁴⁰¹ כי הוא יושיע את כל הישרים בעיניו; עזוז ורחום הוא. (ה) אלהים בשר זאת, והוא לא ימיר את דברו; אך רב האנשים לא ידעו זאת. (ו) הם מכירים אך את צוהר העולם הזה; ועל העולם הבא לא ישיתו את לבם. (ז) הלא יתבוננו בקרב לבם כי אלהים ברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר ביניהם באמת, וישם להם חק? אך רב בני האדם יכחשו, כי יראו את פני אלהים. (ח) הלא יעברו בארץ ויראו את אחרית האנשים אשר היו לפניהם? עצומים היו מהם ויעברו את הארץ וישבו בה ימים רבים; ויבואו אליהם שלוחינו באותות מובנים. אלהים לא עשה להם עול אך הם השחיתו את נפשם. (ט) רעה היתה אחרית עושי עול על כחשם באותות אל וילעגו להם. (י) אלהים בורא כל היקום וישוב ויחיה אותם; אז תשובו אליו. (יא) וביום בוא שעת הדין הבוגדים יאבדו כל תקוה. (יב) אליליהם לא יליצו עליהם; לכן יבגדו באליליהם. (יג) ביום בוא שעת הדין יפרדו הבוגדים מעל המאמינים. (יד) המאמינים ועושי טוב יתענגו בנאות דשא. (טו) ואת הבוגדים ומכחשים באותותינו ובתשובתם אלינו נסגיר אל ענשם. (טו) שבחו את ד’ בשכבכם ובקומכם! (יז) השמים והארץ מספרים את כבודו לעת ערב ובעת שנת הצהרים. (יח) הוא מוציא את החיים מן המות ואת המות מהחיים; הוא מחיה את הארץ אחרי מותה; כן תשובו אליו ¹⁴⁰². (יט) זה לכם אחד מאותותיו: הוא יצרכם מעפר וישימכם לבני אדם כובשי הארץ. (כ) גם זה אות: הוא יצר לכם נשים מעצמכם למען בוא אליהן, ויכריתכם להן ברית אהבה ורעות; גם זה אות לעם מתבונן. (כא) גם זה אות: הוא ברא את השמים ואת הארץ, ויפריד את לשונותיכם ואת מראי פניכם; גם זה אות למתבוננים. (כב) גם זה אות: שנתכם בלילה וביום ¹⁴⁰³ותשוקתכם להתענג על טובו; גם זה אות לעם המקשיב. (כג) גם זה אות: הוא מראה אתכם את הברק לפחדכם ולתקותכם, ומוריד את המים מן השמים להחיות בהם את הארץ אחרי מותה; גם זה אות לעם המתבונן. (כד) גם זה אות: השמים והארץ נכונים בדברו; וביום קראו אתכם תצאו מן האדמה. (כה) לו כל אשר בשמים ובארץ: והכל סר למשמעתו. (כו) הוא בורא על היקום וישוב ויחיהו; זה נקל ממנו. לו המשלים הנשגבים ¹⁴⁰⁴מכל אשר בשמים ובארץ; עזוז הוא וחכם לב. (כז) הוא ממשל לכם משל מקרבכם; היש לקנין כספכם ¹⁴⁰⁵חלק בהונכם אשר פזרנו לכם? הישוו לכם? היראים אתם אותם כיראתכם איש את אחיו? כן נודיע את אותותינו לעם המתבונן ¹⁴⁰⁶. (כח) הבוגדים אך בשרירות לכם הולכים, ואין בהם תבונה. מי ינחה את האיש אשר התעהו אל? אין להם עוזר. (כט) שים פניך אל אמונת האמת! היא חק אל, אשר שם לבני האדם והוא לא ימיר את דברו; ואת אמונת אמת, אך רב האנשים לא יבינוה. (ל) שעו אליו ויראוהו והתחננו אליו, ואל תערכו לו אלהי נכר! (לא) אל תתרועעו אל מפרידי הדת ומחרחרי ריב וששים על שגגתם! (לב) בבוא שואה אל בני האדם קוראים אל אלהים ושבים אליו; ואחרי תתו להם את רחמיו, קצתם ידמו לו אלהי נכר. (לג) הם מכחשים באשר נתנו להם; התענגו על חיי העולם הזה! הן תדעו באחריתכם. (לד) ההמשלנו אותם לדמות לנו אלהי נכר? (לה) בתתנו רחמים לבני האדם ששים בהם ובבוא אליהם רעה על מעשי ידיהם יאבדו כל תקוה. (לו) הלא יראו כי אלהים פותח את ידו ומפזר למי יחפוץ, וקופצה ממי יחפוץ! גם זה אות לעם המאמין. (לו) תנו לקרוביכם לדלים ולעוברי דרך; זה טוב למבקשים את פני ד‘, אלה יצליחו. (לח) כל אשר תלוו בנשך למען הרבות את הון האנשים ¹⁴⁰⁷, לא תבוא ברכת ד’ עליו; וכל הצדקה אשר תתנו למען בקש את פני ד' תשולם לכם כפלים. (לט) אלהים ברא אתכם ויתן לכם כל טוב; הוא ימיתכם וישוב ויחיה אתכם. מי מאליליכם יכול לעשות זאת? יהולל שמו! חלילה לו את אשר ידמו אליו. (מ) צוקה באה אליהם ביבשה ובים על מעשי ידיהם למען יטעמו קצת ענשם ולמען ישובו אל ד‘. (א) אמור: עברו בארץ וראו את אחרית האנשים אשר עבדו לפניכם אלהי נכר! (מב) שים את פניך אל אמונת אמת טרם בוא יום ד’, אשר איש לא יאחרהו ואשר בו יפרדו הבוגדים מהמאמינים! (מג) כל הבוגד לנפשו בוגד; וכל עושה טוב, היטיב לערוך את מטתו ¹⁴⁰⁸, (מד) הן שלחנו נביאים אל עמיהם, ויבואו אליהם באותות מובנים; ונשב נקם לבוגדים, כי עלינו להושיע את המאמינים. (מה) אלהים ישלם את פעלי המאמינים ועושי טוב ברב חסדו, ואת הבוגדים לא ירחם. (מו) גם זה אות: הוא משלח את הרוחות לבשרכם טוב ולהטעימכם את חסדו, להוליך את האניות בדברו ולהשביעכם מטובו, למען תתנו לו תודה. (מז) אלהים שולח את הרוחות ומעלה את הנשיאים וימתחם בשמים כרצונו; ובבקשו אותם תראה את הגשם היורד מתוכם; ומרוה את עבדיו הישרים בעיניו למען ישישו. (מח) טרם רדתו אליהם התאבלו. (מט) הבט נא אל עקבות רחמי אל בהחיותו את הארץ אחרי מותה! כן יחיה את המתים, כי הוא אדיר על כל. (נ) ובשלחנו רוח זלעפות המצהיבה את זרע דגנם, ישובו מאחרים אלהים ויבגדו בו. (נא) הן לא תשמיע את המתים ואת החרשים בקראך אותם כי יפנו אליך עורף. (נב) גם אל תנחה את העורים למען השיבם משגגתם; אל תשמיע כי אם את המאמינים באותותינו המשלימים אתנו. (נג) אלהים בראכם בהיותכם קצרי יד, ויחזקכם אחרי היותכם רפי ידים; ואחרי זקו אתכם יכשיל את כחכם ¹⁴⁰⁹ויתן לכם שיבה; הוא בורא את כל אשר יחפוץ; הוא יודע כל ואמיץ כח. (נד) ביום בוא שעת הדין ישבעו הבוגדים, (נה) כי לא גרו כי אם שעה אחת בארץ ¹⁴¹⁰, כי למודים הם לדבר כזב. (נו) והאנשים אשר היה להם המדע והאמונה יאמרו אליהם: אתם אחרתם ¹⁴¹¹עד יום התקומה ככתוב בספר ד' ¹⁴¹²; הנה זה יום התקומה, אך אינכם יודעים זאת! (נז) ביום ההוא לא יועיל את הבוגדים בכסותם את פשעיהם, ואלהים לא ירצם. (נח) משלנו משלים לרב לבני האדם בקוראן הזה; אך אם תבוא אליהם באותותינו, יאמרו הבוגדים: אך הבל וריק דבריכם! (נט) כן חתם אלהים את לבות הבוערים. (ס) חכה לאלהים, כי דברו אמת; ואל יכשילוך נמהרי לב.

31. חזון לקמאן¹⁴¹³

נגלה במיכ"ה ובו ארבעה ושלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) א“ל”מ" אלה אותות הספר החכם. (ב) קו הישר ורחמים הוא לתמימי דרך. (ג) המתפללים ונותנים צדקה ומחכים לעולם הבא. (ד) האנשים האלה הם על קו הישר הניתן להם מאדוניהם ואלה יצליחו. (ה) יש איש קונה דברי שחוק ומשלים תדשים למען התעות את הפתאים מדרך ד' וללעוג לה ¹⁴¹⁴; לאלה עונש גדול וחרפה תשיגם. (ו) ובהקרא אליו אותותינו ירום לבו וישוב מאחריהם בלי שמוע אותם, ויאטם את אזנו; לכן בשרהו עונש גדול! (ז) ולמאמינים ולעושי טוב גנות נעימים יהיו. (ח) לעד ישבו בהם, כי דבר אלהים אמת; עזוז הוא וחכם לב. (ט) הוא ברא את השמים בלי עמודים נראים, וישם בארץ הרים גבנונים למען תמכה, ויפזר בה חיות לכל מין. גם נוריד מים מן השמים להוציא פרי נחמד לכל מין. (י) את כל אלה ברא אלהים; הראוני את אשר נברא מהאלילים אשר אתם עובדים מבלעדי אל! אך גדולה שגגת החוטאים. (יא) הן נתנו חכמה ללקמאן ¹⁴¹⁵ למען יודה לד‘; וכל המודה לד’, לשלום נפשו מודה, וכל הבוגד בו – לאלהים עושר ותפארת גם זולתו. (יב) ויאמר לקמאן אל בנו בהורותו אותו: אל נא תדמה לאלהים אלהי נכר, כי עון גדול זה! (יג) את כל איש צוינו לכבד את הוריו, כי אמו ילדתו בעצב ותניקהו שתי שנים שלמות ¹⁴¹⁶; לכן תן תודה לי ולהוריך, כי אלי תשוב ¹⁴¹⁷! (יד) אך אם יפצרו בך הוריך לדמות לי אלהי נכר, אשר לא ידעתם, אל תשמע בקולם ¹⁴¹⁸! היה להם חבר נאמן כל ימי חייהם, ולך בדרך אביך אשר הלך אחרי; כי אלי תשובו כלכם, ואגיד לכם את כל מעשיכם! (טו) בני! גם דבר קטון כמשקל זרע החרדל, גם אם טמון בנקרת הצור, אם בשמים אם בארץ – אלהים יוציא לאור, כי הוא צופה ומביט אל כל. (טז) בני! התפלל אל אלהיך! צו את הישר בעיניו ומאוס ברע, ושא את הרעה אשר נטל עליך, כי כן נגזר בספר המקרים! (יז) אל תפן את ערפך אל בני האדם ואל תתגאה בארץ, כי לא אוהב אל את הגאים ואת גבהי לבב! (יח) הצניע לכת ודבר רכות, כי קול החמור הוא הנמאס מכל הקולות ¹⁴¹⁹! (יט) הלא תראו, כי אלהים נתן בידיכם כל אשר בשמים ובארץ, ויתן לכם חנו מבית ומחוץ ¹⁴²⁰? ובכל זאת יש אנשים המריבים באל מבלי דעת, ואין להם קו הישר ולא ספר גלוי. (כ) ובהאמר אליהם: לכו בדרך אשר שלח אליכם אלהים! יאמרו: לא נלך בדרך אשר לא מצאנו בה את אבותינו! הלא קורא אותם השטן אל עונש הגיהנם? (כא) וכל הדבק בד' ועושה טוב, נכונה משענתו; כי באלהים אחרית כל הדברים. (כב) אל תתעצב אל לבך על מרי הבוגדים! הן ישובו אלינו ונגיד להם את אשר עשו, כי אלהים יודע את כל חדרי הלב. (כג) אך מעט יתענגו; אז נורידם אל ענשם הנורא. (כד) ואם תשאלם: מי ברא את השמים ואת הארץ? יענו: אלהים. אמור: תהלה לאל! אך רבם לא יבינו. (כה) לד' כל אשר בשמים ובארץ; גדול עשרו ותפארתו. (כו) לו היו כל עצי הארץ קני כתיבה, והים יעלה על כל גדותיו שבעה ימים כמוהו מלאי דיו, לא יוכלו להגיד את כל דבר ד', כי עזוז הוא וחכם לב. (כז) בריאת כלכם ותחייתכם מעפר לא תכבדנה בעיניו ומבריאת נפש אחת; הוא שומע ויודע כל. (כח) האינך רואה כי אלהים מביא את הלילה אחר היום ואת היום אחר הלילה? בו יקיפו השמש והירח; הכל שב במרוצתו אשר חקק להם, הוא יודע את כל מעשיכם. (כט) עתה תדע כי אלהים הוא האמת, וכל האלילים, אשר הם עובדים מבלעדו, הבל המה. נשגב ואדיר הוא. (ל) האינך רואה את האניות המשוטטות בלב הים ברב רחמי אל, למען הראותכם את אותותיו? גם בזה אות לכל המחכה ומודה לאל. (לא) בכסות אותם גלי הים כצל צלמות, הם מתחננים אל אלהים ונודרים לדבוק באמונתו; ובהוציאנו אותם בטח אל היבשה, קצתם פוסחים על שתי הסעיפים. אמנם רק בוגדים ובני בליעל מכחשים באותותינו. (לב) בני אדם! כבדו את אלהיכם ויראו את היום, אשר בו לא יליץ אב על בנו ולא בן על אביו! (לג) דבר אלהים יבוא באמת; אל יסיתוכם חיי התבל, והמדיח אל ינשה אתכם את אלהיכם! (לד) אלהים יודע את השעה האחרונה; הוא מוריד את הגשם ויודע את אשר ברחם. אין איש יודע את אשר יקרהו ביום מחר, ובאי זה ארץ ימות; אך אלהים יודע ומבין כל.

32. חזון ההשתחויה¹⁴²¹

נגלה במיכ"ה ובו שלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) א“ל”מ הספר הזה, אשר אין ריב בו, שולח מאת אדון העולמים. (ב) העוד יאמרו: הוא ¹⁴²² בראהו? לא כי באמת הוא מאת אדונך, למען הזהיר בו עם ¹⁴²³ אשר עוד לא היה לו מזהיר, ולמען ילכו בדרך הטובה. (ג) אלהים ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים, אז ישב על כסאו; אין לכם עוזר ומושיע מבלעדו; הלא תבינו זאת? (ד) הוא השליט בכל הדברים מהשמים עד לארץ; אז ישובו אליו ביום הגדול כאלף שנים למספרכם. (ה) כן הוא, כי הוא יודע את הנסתרות והנגלות; עזוז ורחום הוא. (ו) הוא ברא את כל הדברים מכלל יופי, וייצר את האדם מחומר. (ז) ואת זרעו מזרע וממים רעים ¹⁴²⁴. (ח) וייצרהו ויפח בו מרוחו, ויתן לכם אזנים לשמוע ועינים לראות ולב להבין. אך מעט מכם יתנו לו תודה! (ט) הם אומרים: איך נשוב ונחיה אחרי שכננו עפר? (י) כן מכחשים בתשובתם אל אלהים. (יא) אמור: מלאך המות, אשר הושם עליכם, ימיתכם; אז תשובו אל אדונכם! (יב) לו חפצנו, כי אז נתנו לכל איש קו הישר; אך יצא הדבר: אמלא את הגיהנם משדים ובני אדם יחד! (יג) לו תראה בנקוד הבוגדים את ראשיהם לפני אדונם ¹⁴²⁵לאמר: אדוננו! ראינו ושמענו; העלנו נא ארצה למען נעשה טוב ונדבק בך! (יד) אז נאמר אליהם: הא לכם ענשכם על שכחכם את תשובתכם אלינו! היום הזה נשכחכם; קחו את גמולכם עדי עד על פעלכם! (טו) אך אלה הם המאמינים באותותינו: המשתחוים בהקרא אליהם דברינו, ומגידים את תהלת אלהיהם, ולא ירימו את לבם, (טז) ומתפללים אל אדוניהם ברעדה ובגילה בקומם ממטתם בבוקר, ומפזרים מאשר נתנו להם. (יז) לא ידעה נפש את מחמד עיניהם ואת ששונם על שכר פעלם. (יח) הישוו המאמינים אל הבוגדים? לא ישוו. (יט) המאמינים ועושי טוב ישבו לעד בגן העדן; זה גמולם על פעלם. (כ) ומושב הבוגדים אש הגיהנם יהיה; ובבקשם לצאת ממנה יודחו בה; אז יאמר אליהם: קחו את עונש אש הגיהנם אשר כחשתם בו! (כא) אמנם נטעימם מלבד העונש הגדול ¹⁴²⁶ גם עונש קל ממנו ¹⁴²⁷; אולי ישובו מדרכם הרעה. (כב) ומי רע מחשב מאחרי זכרון אל אחרי שמעו אותו? הן נשיב נקם לבוגדים! (כג) למשה נתנו את הכתב – אל תריב בו, כי הוא מאתנו! – ונשימהו קו הישר לבני ישראל. (כד) וניתן להם מנהלים מקרבם, אשר ינחו אותם בדברנו; גם הם ¹⁴²⁸סבלו וידבקו באותותינו. (כה) הן יוכיח אדונך ביניהם ביום התקומה על אשר הריבו עליו. (כו) האינם יודעים כמה דורות השחתנו לפניהם, אשר עתה עוברים על מושבותיהם? (כז) גם בזה אות, הלא יבינוהו? הלא יראו, כי אנחנו מורידים מים על ארץ עיפה להוציא מקרבה זרע למאכלם ולמאכל בהמתם? הלא יבינו זאת? (כח) יאמרו: מתי יבוא יום התוכחה, אם כנים דבריך? (כט) אמור: ביום הדין; אז לא תועיל האמונה את הבוגדים; לא יושעו. (ל) הפרד מעליהם, וחכה כאשר הם מחכים!

33. חזון הקושרים¹⁴²⁹

נגלה במדינ"ה ובו שלושה ושבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אתה הנביא! ירא את אלהים אל תלך בדרך הבוגדים והחנפים, כי אלהים יודע כל וחכם לב הוא! (ב) לך אחרי אשר גלה לך אדונך, כי אלהים יודע את כל מעשיכם! (ג) ובטח בד‘, כי אך לד’ הישועה! (ד) לא נתן אלהים שני לבבות בגוף האדם ¹⁴³⁰ ולא שם את נשיכם, אשר אתם נפרדים מהן, כאמותיכם ¹⁴³¹; גם לא שם את אמוניכם לבניכם. אתם מדברים זאת בפיכם; אך לאלהים דבר האמת, והוא מנחה בדרך הטובה. (ה) קראו את אמוניכם בשם אבותיהם; כה ייטב בעיני ד‘. ואם לא תדעו את אבותיהם ¹⁴³², אחיכם וקרוביכם הם בדתכם ¹⁴³³. שגגותיכם לא תחשבנה לכם עון, כי אם זדונות לבכם, כי אל סלח ורחום הוא. (ו) הנביא קרוב למאמינים יותר מהם לנפשותיהם ¹⁴³⁴, ונשיו אמותיהם הנה ¹⁴³⁵. האחים קרובים זה אל זה מהמאמינים והנלחמים למלחמת אל ¹⁴³⁶, ככתוב בספר אלהים ¹⁴³⁷, עשו צדק ומשפט איש אל אחיו ככתוב בספר הנודע. (ז) בכרתנו ברית לנביאים: לך, לנח לאברהם, למשה ולישו בן מרים, ונכרת לכם ברית אהבה, (ח) למען ישאל אלהים את הצדיקים על צדקם, ולמען הכיר לבוגדים עונש גדול. (ט) אתם המאמינים! זכרו את הטובה אשר גמלכם ד’ בקום עליכם חיל אויביכם ונשלח עליהם רוח סערה וחיל מלאכים אשר לא ראיתם ¹⁴³⁸– כי אלהים ראה את מעשיכם ¹⁴³⁹. – (י) בבוא עליכם אויביכם ממעל וממטה לכם ¹⁴⁴⁰ויחשכו מראיכם, ולבותיכם עלו עד גרוניכם ¹⁴⁴¹, ותלינו על ד‘. (יא) זאת היתה מסה למאמינים; חיל ורעדה אחזתם. (יב) החנפים ורכי הלבב אמרו: אלהים ושלוחו אך שוא בשרו אותנו! (יג) יש מהם אמרו: אנשי יתרב ¹⁴⁴²! לא זאת מנוחתכם; סורו מפה! וקצתם בקשו מהנביא לאמר: הוציאנו נא מזה! לבותינו אינם בטוחים; אמנם בטוחים היו, אך בלבם היה לנוס. (יד) לו בא האויב אל העיר מכל פנה ושאל מהם ללכת אחריו, כי אז הואילו לו; אך לא ישבו בה כי אם מעט ימים ¹⁴⁴³. (טו) הם נשבעו מקדם באלהים, כי לא ישובו מאחריו; ואין להפיר את שבועת ד’. (טז) אמור: מנוסתכם לא תועילכם; גם אם תמלטו מהמות ¹⁴⁴⁴או מהחרב ¹⁴⁴⁵, לא תתענגו כי אם מעט ימים. (יז) מי יעצר בד' אם בלבו להרע או להיטיב לכם? לא ימצאו עוזר ומושיע מבלעדי אל. (יח) הן יכיר אלהים את המדיחים בקרבכם ואת האומרים אל אחיהם: בואו אלינו, למען ימעטו הנלחמים לו ¹⁴⁴⁶! (יט) אויבים הם לכם; אך בבוא עליהם פחד תראה בשאתם את עיניהם אליך ובקרצם את עיניהם מאימת מות; ובסור מעליהם הפחד יחרצו לך את לשונם החדה מתאות שלל ¹⁴⁴⁷; בוגדים המה, ואלהים יפר את מעלליהם; זה נקל מאלהים. (כ) הם מדמים בנפשם כי הקושרים ¹⁴⁴⁸לא יבואו, ובבוא הקושרים יבקשו לשוב אל המדבר אל אחיהם הערביים ¹⁴⁴⁹, ושם ישאלו לכם ¹⁴⁵⁰. אמנם גם אם היו אתכם, אך מעט מהם עזרוכם במלחמתכם. (כא) אכן יש להם בשליח אל משל איש מקוה אל ד' ואל יום האחרון ומרבה להזכיר את ד‘. (כב) בראות הסאסינים את הקושרים אמרו: אלהים ושלוחו העידו זאת בנו ¹⁴⁵¹; כנים דברי אלהים ושלוחו! ובזאת ירבו להאמין ולדבוק בד’. (כג) יש מהמאמינים שומרים את אשר העידו בו אלהים ¹⁴⁵²; יש מהם כבר שלמו את נדריהם; יש מהם מחכים עוד לשלמם ולא יפרו את דברם. (כד) לצדיקים ישלם ד' כצדקם, ואת החנפים או ייסר או ישוב וירחמם כרצונו, כי סלח ורחום הוא. (כה) אלהים סכל את עצת הבוגדים, ואין בצע להם; ויגן בעד המאמינים בהלחמם, כי אדיר ועזוז הוא. (כו) גם שלח אלהים לעזרתם ¹⁴⁵³קצת אנשי הכתב ¹⁴⁵⁴אשר יצאו ממבצרותיהם; אחרי כן שלח מורך בלבבם. את קצתם הרגתם ואת קצתם שביתם. (כז) וינחילכם אלהים את ארצם ואת מושבותיהם ואת הונם, ויתן לכם ארץ אשר לא עברתם בה מקדם, כי הוא אדיר על כל. (כח) אתה הנביא! אמור אל נשיך: אם אתן בוחרות בחיי העולם הזה ובתפארתו, קחינה את אשר חפצתן בו, ואשלחכן בכבוד. (כט) ואם בלבכן ללכת אחרי אלהים ונביאו ולהשיג את מעון העולם הבא, אלהים הכין לעושות טוב מקרבכן שכר גדול ¹⁴⁵⁵. (ל) נשי הנביא! אל נא תחיינה כנשים אחרות! אם אתן יראות אלהים, אל תדברנה עזות, למען לא תחשק בכן נפש חולת אהבה ¹⁴⁵⁶; והצניענה בדברכן! (לא)נשי הנביא! אשה מכן כי תעשה זימה גלויה, תיענש כפלים ¹⁴⁵⁷; נקל זה מאלהים. (לב) ואשה מכן כי תלך בדרך אלהים ושלוחו ותעשה טוב, ניתן לה שכר כפליים ונזבדה זבד טוב. (לג) שבנה בבתיכן, ואל תענדנה בפאר עת הפתיות ¹⁴⁵⁸! התפללנה ותנינה צדקה ושמענה בקול אלהים ושלוחו, כי חפץ ד' להסיר כל תועבה מבית הנביא ולטהרכן! (לד) זכורנה את אותות אל ואת חכמתו ¹⁴⁵⁹הנקראים בבתיכן, כי הוא צופה ומביט אל כל! (לה) למשלימים ולמשלימות, למאמינים ולמאמינות, לתמימים ולתמימות, לצדיקים ולצדיקות, למחכים ולמחכות, לסובלים ולסובלות, לענוים ולענוות, למפזרים ולמפזרות, למתענים ולמתענות, לצנועים ולצנועות, לזוכרי אלהים ולזוכרות, אלהים הכין כפרת עונותיהם ושכר גדול. (לו) לא נאוה למאמין ולמאמינה בגזור אלהים ושלוחו אומר, לבחור בטוב ממנו ¹⁴⁶⁰; כי כל הממרה את פי ד' ושלוחו, גדולה שגגתו. (לז) באמרך אל האיש, אשר חנן אלהים אותו ¹⁴⁶¹, וגם אתה חנות אותו: הא לך אשתך וירא את אלהים! ותכחד בלבך את אשר חפץ ד' לגלות, ותירא את בני האדם כאשר עליך לירא את אלהים. אחר כלות זייד את אשר זמם ¹⁴⁶² נתנוה לך לאשה, למען הראות את המאמינים, כי אין חטא בקחתם את נשי אמוניהם לנשים, אחרי הואילם לעשות זאת ¹⁴⁶³; כי דבר אלהים יקום ¹⁴⁶⁴. (לח) אין חטא בנביא בעשותו את אשר התיר אלהים לנביאים אשר היו לפניו, כי דבר אלהים אמת ונכון. (לט) גם הם הביאו אותות מאת אלהים, ולא יראו כי אם אותו, כי הוא יודע לחשב. (מ) מחמד איננו אבי איש אחד מכם ¹⁴⁶⁵, כי אם שליח אל וחותם הנביאים ¹⁴⁶⁶; ואלהים יודע כל. (מא) אתם המאמינים! הרבו לזכור את ד' והללוהו בוקר וערב! (מב) כי הוא מגן בעדכם, ומלאכיו מוציאים אתכם מאפילה לאור; חנון הוא למאמינים. (מג) שלום יענה אותם ביום ראותם את פניו, ושכר גדול הכין להם. (מד) אתה הנביא! אנחנו שלחנוך להעיד, לבשר טוב ולהזהיר. (מה) למען תקרא את האנשים אל אלהים כרצונו, ותאיר להם את דרכם. (מו) בשר את המאמינים רחמים גדולים מאת אלהים! (מז) אל תשמע בקול הבוגדים והחנפים, אמנם חדל מהרע להם. בטח בד‘, כי אין לך משגב מבלעדו. (מח) אתם המאמינים! אם תקחו נשים מאמינות, ובלבכם להפרד מעליהן טרם בואכם אליהן, אין לכם עת מועד ¹⁴⁶⁷ לשמרן בבתיכם; אמנם העניקו להן ושלחון בכבוד לנפשותיהן! (מט) אתה הנביא! אנחנו הואלנו לך לשמור את נשיך אשר קנית לך במוהר, ואת שפחותיך אשר שבית במלחמה ואשר בהן חנן אלהים אותך, את בנות דודיך, את בנות דודותיך הן מאביך הן מאמך, אשר עזבו אתך את ארצן, ואת כל אשה מאמנת אשר הסגירה את נפשה אל הנביא והוא חפץ בה. המותר הזה יהיה לך על שאר המאמינים ¹⁴⁶⁸. (נ) הן ידענו את אשר צוינו אותם על נשיהם ועל שפחותיהם; אמנם אין בך חטא בעברך עליו, כי סלח ורחום אלהים. (נא) שמור אתהן ¹⁴⁶⁹ או גרשן כטוב עיניך; גם תוכל לשוב לקחת את אשר גרשת מקדם, ולא יהיה בך חטא ¹⁴⁷⁰. הן יקל ממך לרוות את עיניהן ¹⁴⁷¹למען לא תתעצבנה, ותתענגנה על אשר תתן להן. אלהים יודע את כל אשר בלבבכם, כי הוא יודע כל וטוב לכל. (נב) אך לא תקח לך פילגשים עליהן, ואל תמיר את נשיך באחרות המוצאות חן בעיניך, זולתי את שפחותיך; ואלהים מביט אל כל. (נג) אתם המאמינים! אל תבואו אל בתי הנביא לולי אם ייטב בעיניו או יקרא לכם לאכול לחם אתו; אך אם יקרא אתכם, בואו אליו. ואחרי אכלכם אתו לחם הרחקו מאתו ואל תתמהמהו בדברי ריק, כי זה ילאה את הנביא, והוא יבוש מהגידו לכם ¹⁴⁷²; אך אלהים לא יבוש מהגיד לכם את האמת. ואם לכם לבקש דבר מנשי הנביא, דברו אליהן אחרי התכסותן בצעיף. זה טוב לנקיון לבכם ולנקיון לבותיהן. לא נאוה לכם להכעיס את שליח ד’ ולשאת את נשיו אחרי מותו, כי ירע הדבר הזה בעיני ד‘. (נד) אם תגלו דבר או תכחדוהו, אלהים יודע כל. (נה) אך אין חטא בהן ¹⁴⁷³בדברן ¹⁴⁷⁴אל אבותיהן או אל בניהן או אל אחיהן או אל בני אחיהן או אל בני אחיותיהן או אל נערותיהן או אל עבדיהן. אך תיראנה את ד’, כי הוא יעיד על כל. (נו) אלהים ומלאכיו מליצים על הנביא ¹⁴⁷⁵; לכן אתם המאמינים! הליצו עליו ודרשו את שלומו ¹⁴⁷⁶. (נז) ואת מקללי אלהים ושלוחו אלהים יארר בעולם הזה ובעולם הבא, ועונש גדול הכין להם. (נח) וכל מקללי המאמינים והמאמינות חנם ישאו את עון הולכי רכיל ואנשי חמס. (נט) אתה הנביא! אמור אל נשיך ואל בנותיך ואל נשי המאמינים, כי תלבשנה מעיל בצאתן חוץ לבתיהן ¹⁴⁷⁷; זה טוב להן, למען תוכרנה ¹⁴⁷⁸ ולא ימאסו אתהן האנשים. ואלהים סלח ורחום הוא. (ס) ואם לא יחדלו החנפים, ורכי הלבב והמדיחים אשר בעיר מדינ"ה מהלחם בך, נסיתך בהם, ואך מעט ימים ילאוך עוד. (סא) ארורים המה; אחזום והרגום באשר תמצאום! (סב) כה יעץ ד' עליהם ועל הבוגדים אשר היו לפניהם; ואלהים לא יפר את עצתו. (סג) ישאלוך על השעה האחרונה; אמור: אך אלהים יודע אותה! לא יגלה אותה לך; אולי קרובה לבוא. (סד) אלהים ארר את הבוגדים ויכן להם את אש הגיהנם. (סה) לעד ישבו בו, ואין להם עוזר ומושיע. (סו) ביום, אשר פניהם יכמרו באש הגיהנם, יאמרו: לו הקשבנו בקול אלהים ושלוחו! (סו) אדונינו! שמענו בקול שרינו ונגידינו; הם התעונו מהדרך הטובה. (סח) יסרם נא כפלים, וקללם קללה נמרצת! (סט) אתם המאמינים! אל תהיו כאנשים אשר הכעיסו את משה בדבותיהם ¹⁴⁷⁹; אך אלהים נקהו מדבותיהם, כי עבד נאמן היה. (ע) אתם המאמינים! יראו את ד' והתבוננו על אמרי פיכם! (עא) אז יצליח את דרכיכם ויסלח על עונותיכם; מה רב טוב צפון להולכים בדרך אלהים ונביאו! (עב) לו נתנו את דתנו לשמים ולארץ או להרים, כי אז מאנו לשאתה, ורעדה אחזתם; אך האנשים קבלוה, ובכל זאת חטאו ויהבלו ¹⁴⁸⁰. (עג) אלהים ייסר את החנפים ואת החנפות, את עובדי האלילים ואת עובדות האלילים; אך למאמינים ייטיב, כי סלח ורחום הוא.

34. חזון שבא¹⁴⁸¹

נגלה במיכ"ה ובו חמשים וארבעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

[א] תהלה לאל! לו כל אשר בשמים ובארץ; לו התפארת בעולם הבא, כי הוא חכם לב ויודע כל. [ב] הוא יודע את כל הבא בקרב הארץ ואת כל היוצא מקרבה; את כל היורד מהשמים¹⁴⁸² ואת כל העולה אליהם¹⁴⁸³; סלח ורחום הוא. [ג] הבוגדים אומרים: לא תגיענו השעה האחרונה! אמור: אמנם, חי אדוני, תגיעכם. הוא יודע את כל הרזים; לא נסתר ממנו גם דבר כמשקל הנמלה, לא בשמים ולא בארץ; אין גדול ואין קטון אשר לא כתוב בספר הנודע. [ד] הוא ישלם את פעלי המאמינים ועושי טוב; להם כפרת עון ושפע ברכה. [ה] ואת המכחישים באותותינו ייסר בקצפו הגדול. [ו] האנשים, אשר היה אליהם המדע¹⁴⁸⁴, רואים, כי האמת שולחה אליך מאת אדונך, והיא תנחה בדרך הטובה והישרה. [ז] הבוגדים אומרים¹⁴⁸⁵: הנראה אתכם איש אשר יורכם, כי תשובו ותחיו אחרי היותכם לעפר דק? [ח] אך כזבים הוא מדבר באלהים, או רוח רעה מבעתתו! אמנם המכחשים בעולם הבא יוסרו, וגדולה שגגתם. [ט] הלא יראו את אשר לפניהם ואת אשר תחתיהם בשמים ובארץ? אם נחפוץ, נבקע את הארץ תחתיהם, או נוריד עליהם קצת השמים¹⁴⁸⁶. אכן בזה אות לכל עבד ד' השב אליו. [י] הן ברכנו את דויד בחסדנו ונאמר: אתם ההרים ובעלי הכנפים, ענו לו¹⁴⁸⁷! [יא] ונורהו לחרוש ברזל ונאמר: עשה לך שריון וטבעות לשרשרות¹⁴⁸⁸! ואתם אנשי דויד, עשו טוב, כי אני מביט על כל מעלליכם! [יב] ואת שלמה המשלנו ברוח¹⁴⁸⁹, הנושב לחליפות חדשים ממזרח וממערב¹⁴⁹⁰; גם הזלנו לו מבוע נחושת שרופה; גם השדים עשו לו מלאכה בפניו ברצון אלהיו; ואחד מהם כי המרה את פינו ענשנוהו באש הגיהנם. הם עשו לו ככל חפצו היכלים, פסילים, קערות רחבות כאגמי מים, ודודים גבנונים; ונאמר: אנשי דויד! עשו טוב ותנו לי תודה, כי מעט מספר עבדי המודים לי! [יג] ויהי בגזרנו עליו למות, לא גלה להם איש את מותו כי אם תולעת הארץ, אשר אכל את מטהו; ובראות אותו השדים נופל מת ארצה ויאמרו: לו ידענו את הרז הזה, לא נשארנו בענשנו ובחרפתנו¹⁴⁹¹! [יד] גם לאנשי שבא היה אות במקום מגוריהם: שני גנות, אחד מימין ואחד משמאל. ונאמר אליהם: אכלו מטוב אלהיכם ותנו לו תודה, כי הארץ טובה ואדונכם חנון! [טו] אך הם סרו מאחרינו, ונוריד עליהם מבול מהארובה¹⁴⁹², ונהפוך את גנותיהם לגנות מפיקים פירות מרים ואלונים ומעט עצי לט. [טז] זה גמולם על כחשם בנו; היאה גמול אחר לבוגדים? [יז] ונשם ביניהם ובין הערים אשר ברכנו ערים אחרות ידועות, ונקל מעליהם את הדרך לאמור: עברו בארץ שאננים בלילה וביום! [יח] ויאמרו: אדוננו! הרחב לנו את דרכנו¹⁴⁹³! ובזאת החטיאו את נפשותיהם. ונשימם למשל בהפיצנו אותם¹⁴⁹⁴. גם בזה אות לכל מחכה ומודה לאלהים. [יט] ותקם בהם עצת השטן, כי רבם הלכו אחריו; אך מעט מהם האמינו. [כ] אנחנו המשלנוהו בהם, למען הכיר את המאמינים בעולם הבא ואת המכחשים בו; ואלהים מביט אל כל. [כא] אמור¹⁴⁹⁵: הראו את האלילים אשר בדאתם מבלעדי אל! לא יוכלו להועילכם גם בדבר קטון כנמלה, לא בשמים ולא בארץ; אין להם חלק בבריאת העולם, ולא יעזרו את אלהים. [כב] לא יליץ אל ד' כי אם הישר בעניו, ובסור הפחד מקרב לבם¹⁴⁹⁶ יאמרו: מה זה דבר אלהיכם? יענו¹⁴⁹⁷: את האמת, כי נשגב ואדיר הוא. [כג] אמור: מי משפיע עליכם את טוב השמים והארץ, הלא אלהים? אני או אתם בדרך הישרה, או שנינו בשגגה גדולה¹⁴⁹⁸. [כד] לא יביאכם אלהים במשפט על אשר עוינו, ולא יביאנו במשפט על מעלליכם. [כה] אלהים יקבץ את כלנו, וישפוט בינינו בצדק, כי רב פליליה הוא. [כו] הראוני נא את האלהים אשר הוספתם אליו! אמנם אך הוא עזוז וחכם לב. [כז] לא שלחנוך אל האנשים כי אם לבשר טוב ולהזהיר; אך רוב האנשים לא ידעו זאת. [כח] יאמרו: מתי יבוא השילום, אם כנים דבריך? [כט] אמור: יום אחד הועד לכם, אשר לא תאחרוהו ולא תחישוהו שעה אחת! [ל] הבוגדים אומרים: לא נאמין בקוראן הזה ולא בספרים אשר היו לפניו! לו תראה את החוטאים בבואם למשפט אל אלהיהם! אז יוכחו יחדיו, ורכי הלבב יאמרו אל הגאים: לולי, אתם הייתם, כי אז האמנו! [לא] אז יענו הגאים את רכי הלבב: האנחנו השבנוכם אחור מהדרך הטובה אחרי בואה אליכם? אתם סרתם מאחריה! [לב] ורכי הלבב יענו את הבוגדים: בנכליהם, אשר התנכלתם לילה ויום, הדיחתונו לבגוד באלהים ולדמות אליו אלהי נכר! כן יכסו את פשעיהם בראותם את ענשם. אז נשים שרשרות ברזל על צוארי הבוגדים; הלא ישולם להם כפי מעלליהם? [לג] לא שלחנו עוד נביא אל עיר, אשר לא אמרו אליו נכבדיה: לא נאמין בשליחותך! [לד] הם אומרים: עצומים אנחנו בהון וזרע; לא יגיענו עונש אל. [לה] אמור: אדני משפיע את חסדו על מי יחפוץ וקופץ את ידו ממי יחפוץ; אך רוב האנשים לא יבינו זאת. [לו] לא הונכם ולא זרעכם יקרבוכם אלינו; אך למאמינים ולעושי טוב ישולם גמול כפלים על פעלם, ושאננים ישבו בגן העדן. [לז] והמכחשים באותותינו ולועגים להם יוסרו בעונש גדול. [לח] אמור: אדוני פותח את ידו למי יחפ]וץ מעבדיו וקופצה ממי יחפוץ; כל אשר תפזרו ישולם לכם כפלים, כי אלהים הוא הטוב מהמשפיעים! [לט] ביום ההוא יקבץ אלהים את כל בני האדם ויאמר אל המלאכים¹⁴⁹⁹: העבדו אתכם האנשים האלה¹⁵⁰⁰? [מ] יענו: יהולל שמך! אתה מושיענו ולא אלה; האנשים האלה עבדו את השדים, ורבם האמינו בהם. [מא] ביום ההולא לא תוכלו להיטיב או להרע איש אל אחיו, ונאמר אל החוטאים: הא לכם עונש אש הגיהנם, אשר כחשתם בו! [מב] בהקרא אליהם אותותינו המובנים, אומרים:האיש הזה מבקש להשיבכם מאשר עבדו אבותיכם; ועל הקוראן אומרים: אין בו כי אם דברי כזב אשר ברא מלבו! ועל האמת הבאה אליהם אומרים הבוגדים: אין זה כי אם קסם גלוי! [מג] לא שלחנו ארליהם מאז ספר להגות בו, ולא שלחנו לפניך מזהיר אליהם. [מד] גם האנשים, אשר היו לפניכם, ענו שקר בשלוחיהם, ואין להם¹⁵⁰¹ עשירית הון האנשים הלזו¹⁵⁰², ובכל זאת עונים שקר בשלוחי! אך גדולה היתה נקמתי. [מה] אמור: איעצכם כי תגשו אל אלהים שנים שנים או אחד אחד, ותשאלוהו, היש רוח רעה בריעכם¹⁵⁰³ או אם הוא מזהיר שלוח אליכם להזהירכם את העונש הנורא. [מו] לא אבקש שכר מכם; שכרי בד', והוא יעיד על כל. [מו] אדוני שלחני באמת, והוא יודע כל הנסתרות. [מח] הן באה האמת, והשוא הלך לו ולא ישוב עוד. [מט] אם שגיתי, אתי תלין משוגתי; ואם אנכי בדרך הטובה, אדוני הורני אותה, כי הוא שומע כל וקרוב אל קוראיו. [נ] לו תראה את הרעדה אשר תאחזם; ואין מנוס להם בהלקחם מהמקום הקרוב¹⁵⁰⁴! [נא] אז יאמרו: מאמינים אנחנו בו! אך מה תועילם אמונתם במקום הרחוק הלז¹⁵⁰⁵? [נב] הלא כחשו בה מקדם ויגדפו את סודותינו בהתרחקם ממנו? [נג] נחל איתן יהיה ביניהם ובין מחמד נפשם¹⁵⁰⁶. [נד] כן היה גם לאנשים אשר היו לפניהם ויעשו כמוהם, כי כחשו באלהים ויריבו בו.

35. חזון המלאכים¹⁵⁰⁷

נגלה במיכ"ה ובו חמשה וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

[א] יהולל שם ד' בורא השמים והארץ! הוא שם את המלאכים לשלוחיו, ויאזרם בשתים או שלש או ארבע כנפים; הוא שת לברואיו את אשר חפץ, והוא אדיר על הכל. [ב] לא יעצר איש בעד רחמי ד' אשר בהם חנן את בני האדם; ובעצור אלהים בעד רחמיו, לא יפזרם איש מבלעדו; עזוז הוא וחכם לב. [ג] בני אדם! זכרו את הטובה אשר גמלכם ד‘! היש מבלעדי אל בורא, אשר ישפיע עליכם מטוב השמים והארץ? אין אל מבלעדו, ואתם סרים מאחריו? [ד] אם יענו בך שקר, ולא גם, בנביאים אשר היו לפניך ענו שקר! – אך אל אלהים ישובו כל הדברים. [ה] בני אדם! עדות ד’ אמת; אליסיתוכם חיי העולם הזה ואל ישיאכם המדיח¹⁵⁰⁸! [ו] כי השטן אויב לכם, לכן חשבוהו כאויב לכם! הוא קורא את ההולכים אחריו אל אש הגיהנום. [ז] לבוגדים הוכן עונש גדול. [ח] ולמאמינים ועושי טוב יכופר עונם, וגדול יהיה שכרם. [ט] הישוה האיש העושה רע, ומדמה בנפשו כי טוב הוא, אל עושה טוב? אלהים יתעה את מי יחפוץ וינחה את מי יחפוץ; אל תתעצב אל לבך על כחשם בך! אלהים יודע את מעלליהם. [י] אלהים שולח את הרוחות ומעלה את הנשיאים להשקות בהם ארץ עיפה ולהחיות את הארץ אחרי מותה; כן יהיה יום התקומה. [יא] כל הרודף אחר הכבוד, כל הכבוד באלהים¹⁵⁰⁹, כי כל הדברים ישובו אליו; כל דבר טוב עולה אליו, והוא מרומם את כל המעללים הטובים. ולכל חורשי רע הוכן עונש גדול, ומועצותיהם תופרנה. [יב] אלהים יצרך מעפר, או מזרע, ויפרידכם לשני מינים. לא תהר ולא תלד אשה בלי דעתו; לא יוסיף איש על שנות חייו ולא יגרע מהם אשר לא כתוב בספר המקרים; זה נקל מאלהים. [יג] שני הימים¹⁵¹⁰ לא ישוו זה לזה; האחד נעים, מתוק ונחמד לשותיו, והאחר מלוח ומר לשותיו; משניהם אתם אוכלים בשר לח ותוציאו חליותיכם להלבישכם בחן; גם תראה את האניות משוטטות עליהם להשביעכם מחסד אלהים, למען תתנו לו תודה. [יד] הוא מביא את הלילה אחר היום ואת היום אחר הלילה; השמש והירח סרים למשמעתכם, לא יסבו בלכתם במרוצתם. מאת ד' היא זאת, כי לו המשרה. ואלהיכם, אשר אתם עובדים מבלעדו, לא ימשלו גם בחרצן התמר. [טו] בקראכם אותם אינם שומעים את קולכם; וגם אם שומעים הם, לא יענוכם. ביום התקומה יכחשו כי עבדתם אותם. ואלהיך יגלה לך את כל הרזים, כי הוא יודעם. [טו] בני אדם! עניים אתם נוכח פני ד‘, כי לו כל העושר והתפארת. [יז] ברצותו יכחידכם וישים דור אחר תחתכם; [יח] לא תכבד זאת מאלהים. [יט] לא תשא נפש כבדת עון את עון נפש אחרת; ואם תתחנן נפש כבדת עון אל אחרת למען הקל מעליה, לא תקל מעליה גם אם אחים הם. ואתה הזהר את היוראים את אלהים בסתר ואת נותני צדקה, כי כל עושה טוב מיטיב לנפשו, וכי תשובו כלכם אל אלהים. [כ] לא ישוה העור לפקח, לא חושך לאור ולא הצל המקיר אל רוח זלעפות, [כא] לא החיים למתים¹⁵¹¹. אלהים יפקח את אזני מי יחפוץ, ואתה לא תשמיע את הבוגדים; אינך כי אם מזהיר. [כב] אנחנו שלחנוך באמת לבשר ולהזהיר; אין עם אשר לא שלחנו אליו מזהיר. [כג] אם יענו בך שקר, גם האנשים, אשר היו לפניהם, ענו שקר בנביאיהם, גם אם אלה באו באותות מובנים ובכתב אל ובספר מאיר. [כד] אחרי כן אחזתי את הבוגדים; ואיך היתה נקמתי! [כה] האינך רואה כי אלהים מוריד את המים מן השמים למען הוציא בהם כל פרי למינהו? גם בהרים שמנו גידים לבנים, אדומים ושחורים, שוני המראה¹⁵¹². גם בני אדם והחיות הרעות והטובות נפרדים למראיהם. לכן ייראו את ד’ כל עבדיו וכל חכמי לב, כי עזוז ורחום הוא. [כו] כל הקוראים את ספר אלהים ומתפללים ומפזרים מאשר נתנו להם בסתר ובגלוי, מקוים לרכוש אשר לא יחלוף¹⁵¹³. [כז] אלהים יוסיף על שכרם ויברכם ברב חסדו, כי חנון ומיטיב הוא. [כח] כל אשר גלינו לך בספר הזה, אמת ונכון הוא, ומקים את הספרים אשר לפניו; ואלהים צופה ומביט אל עבדיו. [כט] וננחיל את ספרינו את עבדינו היקרים בעינינו. יש אנשים חוטאים לנפשותיהם; יש הולכים בדרך האמצע; ויש רודפים אחרי הטוב בעיני ד‘. אלה יפיקו רצון מד’. [ל] הם ינחלו את גן העדן; שמה יבואו ויענדו בצמידי זהב ופנינים וילבשו בגדי שש, [לא] ויאמרו: תהלה לאל המסיר ממנו את יגוננו, כי חנון ומיטיב הוא! [לב] הוא הובילנו ברב חסדו אל המעון הנכון עדי עד, אשר בו לא ניעף ולא ניגע. [לג] ולבוגדים הוכנה אש הגיהנם; לא נקל מעליה את ענשם, והמות לא יגאלם; כן נשלם גמול לבוגדים. [לד] שם יצעקו: אדוננו! העלנו נא מזה! ניטיבה את דרכינו ולא נעשה כמעשינו הראשונים! ואלהים יאמר: הלא הוספתי על שנותיכם למען תשובו אלי? הלא שלחתי אליכם מזהיר? [לה] הא לכם גמולכם! ואין עוזר לרשעים. [לו] לאלהים גלויים כל רזי השמים והארץ, כי הוא יודע את כל חדרי לב. [לז] הוא שמכם בארץ תחת הדורות אשר היו לפניכם. כל החוטא לנפשו חוטא; לא יועיל המרי את הבוגדים, כי אם יוסיף להכעיס את אלהים וירבה את ענשם. [לח] אמור: הראיתם את אליליכם, אשר אתם עובדים מבלעדי אל? הראוני נא את אשר בראו בארץ! היש להם חלק בבריאת השמים? היש להם כתב על אמתם? אכן הבוגדים מתעים איש את אחיו בדברי ריק, [לט] אלהים עוצר בשמים ובארץ למען לא ימוטו; ואם ימוטו, לא יתמכם אחר מבלעדו, כי טוב וחנון הוא. [מ] הם¹⁵¹⁴ נשבעו באלהים, כי ילכו בדרך ד' מכל העמים בבוא אליהם מזהיר; ועתה מקשים את ערפם, [מא] ומתנשאים בארץ ומתמכרים לרע; אכן נכליהם אליהם ישובו, ומה להם ליחל בלתי אם גמול האנשים אשר היו לפניהם? לא תמצא, כי ימיר אל את דברו. [מב] גם לא יחליף את דברו. [מג] הלא יעברו בארץ למען ראות את אחרית האנשים אשר היו לפניהם? גדולים ועצומים היו מהם. כל דבר לא יפיר את עצת אל, לא בשמים ולא בארץ, כי הוא יודע כל ואדיר על כל. [מד] לו יחפוץ ד' ליסר את בני האדם כפי פעלם, לא תשאר כל נפש חיה בארץ; לכן יאחר ליסרם עד יום מועד. [מה] ובבוא המועד הזה אלהים יכיר את עבדיו.

36. חזון י"ס¹⁵¹⁵

נגלה במיכ"ה ובו שלושה ושמונים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

[א] י"ס בקוראן החכם נשבעתי, [ב] כי שלוח אתה, [ג] להנחות בדרך הטובה, [ד] הגלויה מאת העזוז והרחום, [ה] למען תזהיר עם, אשר אבותיהם לא הוזהרו, וילכו באפלה. [ו] הן יצא הדבר על רבם; לכן לא יאמינו. [ז] על צואריהם שמנו שרשרות ברזל מגיעות עד לחייהם, למען ירימו את ראשם. [ח] לפניהם ולאחריהם שמנו בריחים, ונכסם בצלמות למען לא יראו¹⁵¹⁶. [ט] שוה להם אם תזהירם אם אין; לא יאמינו. [י] אך את המקשיבים לזכרוננו ואת יראי ד' השמיע את קולך, ובשר אותם כפרת עון ושכר גדול! [יא] אנחנו נחיה את המתים ונכתוב בספר את מעלליהם אשר קדמו להם ואשר השאירו בארץ; הכל רשום היטיב. [יב] שים נא אליהם למשל את אנשי העיר¹⁵¹⁷, אשר שלחנו אליה שלוחים! [יג] בשלחנו אליהם שני שלוחים, ויענו בהם שקר; ונשלח עוד שלישי לאמר: שלוחים אנחנו אליכם! [יד] ויענו: אינכם כי אם בשר כמונו; לא שלח אליכם אלהים דבר; אך אנשי כזב אתם! [טו] ויאמרו השלוחים: אדוננו יודע, כי שלוחים אנו אליכם; [טז] לא עלינו כי אם להזהירכם. [יז] ויענו אנשי העיר: לא נאמין בכם; ואם לא תחדלו מהזהיר, נרגמכם באבנים, וגדול יהיה ענשכם מאתנו! [יח] ויאמרו השלוחים: אם תרעו, לנפשכם תרעו; התאבו שמוע בקולנו? אך עם מרי אתם! [יט] ויבא איש מקצה העיר¹⁵¹⁸ ויאמר: עמי! שמעו נא בקול השלוחים! [כ] לכו נא אחרי השלוחים אשר לא יבקשו שכר מכם, כי הם בדרך הטובה! [כא] ולמה לא אעבד את בוראי, אשר אליו כלכם תשובו? [כב] האעבד אלהים אחרים מבלעדו, אשר לא יליצו עלי ולא יושיעוני בחרות אפו בי? [כג] מה גדולה שגגתי בעבדי אותם! [כד] אני מאמין באדונכם; לכן שמעוני! [כה] ויאמר ד' אליו¹⁵¹⁹: בוא אל גן העדן! ויען: לו עמי ידע זאת! [כו] בחנון אלהים אותי, ובהושיבו אותי בין המאושרים. [כז] ולא שלחנו אל עמו חיל מן השמים כאשר שלחנו מקדם, [כח] כי אם פצינו את פינו ויכחדו מן הארץ¹⁵²⁰. [כט] צר לבי על עבדי! לא בא אחד מהם אליהם¹⁵²¹, אשר לא לעגו לו. [ל] הלא יראו כמה דורות שחתנו לפניהם? [לא] הנביאים לא יבואו עוד אליהם, [לב] אך הם ישובו כלם אלינו. [לג] גם הארץ, אשר אנחנו מחיים אחרי מותה, למען הוציא מקרבה זרע לאכלה לכם, אות לכם תהיה¹⁵²². [לד] גם שמנו בה גנות תמרים וענבים, ונביע מקרבה מעינות מים, [לה] למען יאכלו מפריה ומיגיע כפיהם; הלא יודו לי? [לו] ברוך הבורא כל למיניהו וכל צמח הארץ, גם אותם¹⁵²³ ואת אשר לא ידעו. [לז] גם הלילה יהיה לכם לאות; אנחנו מסירים ממנו את אורו, והנם מתהלכים בחשיכה. [לח] גם השמש רץ אל מנוחתו כחוק אשר נתן לו העזוז ויודע כל. [לט] ולירח שמנו משכנות¹⁵²⁴ עד שובו כהבול ענף התומר¹⁵²⁵. [מ] לא נאה לשמש לעבט את ארחותיו ולדרוך במסלת הירח, ולא ללילה להחשיך את היום; כלם שבים במרוצתם. [מא] גם זה להם אות, כי הושבנו את דורם בטח בתבה, [מב] ונעשה להם אניות כמוה, למען ילכו בהן. [מג] אם נחפוץ, נשקעם במצולות, ואין להם עוזר ומושיע, [מד] בלתי רחמינו, אשר עליהם מתענגים עד עת ידועה. [מה] ואם יאמר אליהם: יראו את אשר לפניכם ואת אשר אחריכם¹⁵²⁶ למען תרוחמו! [מו] וגם אם תביא להם אותות מאת אדונך, בכל זאת ישובו מאחריך. [מז] ואם יאמר אליהם: פזרו מאשר חנן בו אלהים אתכם! יאמרו הבוגדים אל המאמינים: הנכלכל את אשר אלהים יכול לכלכל אם יחפוץ? אך שוגים אתם! [מח] יאמרו: מתי יבוא דברך, אם צדיק אתה? [מט] הן יראו ביום התקע בשופר; רעדה תאחזם על לעגם לו. [נ] לא יצוו אז לבתיהם, ולא ישובו אל משפחתם. [נא] בהשמע קול השופר יעלו מקבריהם אל אדונם, [נב] ויאמרו: אוי לנו! מי העירנו ממקום מנוחתנו? אך זאת הועדה בנו מאת הרחמן, ונביאנו צדיקים היו. [נג] אחרי השמע קול אחד בשופר, כלםיתקבצו אלינו. [נד] ביום ההוא לא יעשה עול לכל נפש, ולא יושב לכם כי אם כפי מעלליכם. [נה] אך רעי גן העדן ששון ושמחה ישיגו. [נו] הם ונשיהם יתעדנו על מטות שן בצללי נאות דשא. [נז] פירות נחמדים וכל חשק נפשם יהיו להם למנה, [נח] והרחמן יקרא אליהם: שלום! [נט] ואתם הבוגדים, הפרדו מעל הצדיקים! [ס] הלא העידותי בכם לאמור: בני אדם! אל נא תעבדו את השטן, כי אויב גלוי הוא לכם? [סא] אך אותי עבדו! זאת הדרך הישרה. [סב] אך עתה הדיח המון רב מקרבכם; האינכם מבינים זאת? [סג] הא לכם הגיהנם, אשר הועד בכם! [סד] בו תצלו היום על כחשכם בי. [סה] ביום ההוא נחתום את פיהם; אך ידיהם ורגליהם ידברו ויעידו על מעלליהם. [סו] לו חפצנו, נקרנו את עיניהם, למען לא יראו את דרכם הרעה אשר הלכו בה. [סז] לו חפצנו, העתקנום ממקומם, ואין להם ידים לנוס פנים או אחור. [סח] לכל איש, אשר הוספנו על שנות חייו, נכף את ראשו; הלא יבינו זאת? [סט] לא הורינוהו¹⁵²⁷ לשיר בשירים; גם לא נאה לו, כי הקורן הנגלה אך זכרון הוא, [ע] להזהיר את החיים ולחרוץ את משפטינו בבוגדים. [עא] הלא יראו, כי בראנו בעבורם את חיות השדה ואת כל היצורים; ונמשילם בהם, [עב] להתענג עליהם, לרכוב עליהם ולאכלם; [עג] עוד להם תועלת בהם, כמו לשתות את חלבם; הלא יודו לי? [עד] ובכל זאת קוראים אל אלהים אחרים מבלעדי אל, למען יעזרום! [עה] אך לא יושיעום, גם אם יעברו עליהם בסך בהמון חוגג. [עו] אל תתאבל על דבריהם! אני יודע את אשר מגלים ואת אשר מכחדים. [עז] הלא יתבונן האדם, כי אנחנו בראנוהו מזרע? ובכל זאת בוגד בנו. [עח] הוא מדמה לנו אלהי נכר ושוכח את בריאתו באמרו: מי יחיה את העצמות אחרי היותם רימה? [עט] אמור: האלהים אשר החיה אותם מקדם ישוב ויחים, כי הוא יודע את כל בריאתו. [פ] הוא מוציא לכם אש מעצי השדה¹⁵²⁸ אשר אתם מבערים בהם אש. [פא] התקצר יד בורא השמים והארץ לברוא עוד אחרים כמוהם? הוא הבורא החכם. [פב] לא יאמר בחשוק נפשו לדבר אחד כי אם: יהי! ויהי. [פג] לכן שבחוהו; כי הוא השליט בכל הדברים ואיליו תשובו!

37. חזון המתיצבים במערכה¹⁵²⁹

נגלה במיכ"ה ובו שנים ושמונים ומאה פסוקים

בשם אלה הרמן והרחום.

[א] במתיצבים במערכה¹⁵³⁰, [ב] ובמשיבים מעליהם בעז וחיל¹⁵³¹, [ג] וקוראים את זכרוננו¹⁵³², [ד] נשבעתי, כי אלהיכם אחד. [ה] הוא אדון השמים והארץ וכל אשר ביניהם, ואדון מזרח השמש. [ו] אנחנו עטרנו את הרקיע התחתון¹⁵³³ בפאר הכוכבים, [ז] ונשים בו משמר נגד כל שטן מורד, [ח] ךמען לא ישמעו את דברי נגידי מעל¹⁵³⁴, כי אם יושלכו אחור מכל פנה. [ט] ובגשתם יוסרו בעונש גדול. [י] וכל החוטף דבר תלהטנו שלהבת יה. [יא] שאל אותם¹⁵³⁵, ההם אשר יצרנו מחומר חזקים מהמלאכים אשר בראנו? [יב] אתה משתאה על מרים, והם לועגים לך. [יג] בהזכירך אותם לא יזכרוך¹⁵³⁶. [יד] ובראותם אות ילעגו לו, [טו] ויאמרו: אך קסם גלוי זה! [טז] הנשוב ונחיה אחרי היותנו עפר ועצמות [יז] אנחנו ואבותנו הראשונים? [יח] אמור: כן הוא; ואתם תהיו לחרפה! [יט] בהשמע קול שופר אחד יפקחו את עיניהם, [כ] ויאמרו: אוי לנו, כי זה יום הדין! [כא] ואלהים יאמר: זה יום תוכחתם, אשר כחשתם בו! [כב] הקהילו את הבוגדים ואת רעיהם ואת אשר עבדו מבלעדי אל, [כג] והביאום אל דרך הגיהנם, [כד] כי נביאם במשפט; [כה] מה לכם כי לא תצילו את נפשכם? [כו] ביום ההוא יכנעו מפני אלהים, [כז] ויקרבו איש אל אחיו ויוכחו יחד, [כח] באמרם¹⁵³⁷: אתם הושטתם לנו את יד ימינכם! [כט] יענו: לא כי אתם לא האמנתם! לא היתה לנו המשרה עליכם, כי אם אתם התמכרתם לתעות! [ל] צדיק ד' בכל משפטיו עלינו, ועלינו לקבלם! [לא] ואם השגינוכם, גם אנחנו שגינו. [לב] ביום ההוא יוסרו יחדיו; [לג] כה נעשה לבוגדים, [לד] יען כי הרימו את לבם בהאמר אליהם: אין אלהים כי אם אחד, [לה] ויאמרו: הנעזוב את אלילינו בעבור הנביא המשגע הזה? [לו] אמנם הוא בא באמת למען הצדיק את הנביאים אשר היו לפניו. [לז] הן תטעמו את העונש הגדול, [לח] ולא יושב לכם כי אם כפי מעלליכם. [לט] אמנם עבדי ד' ינחלו ארץ. [מ] להם שובע שמחות. [מא] כבוד ינחלו ופירות נחמדים, [מב] בגנות נעימים. [מג] על מטות שן ישכנו איש ממול אחיו; [מד] גביע נמלא ממעין קר יושט אליהם; [מה] נחמד יהיה המשקה לשותיו; [מו] לא יהיה בו שכר, אשר בו תבוך רוחם; [מו] ואצליהן תשכבנה בתולות טהורות, ועיניהן כביצי היענים; [מח] אז יפנו איש אל אחיו וישאלו איש את אחיו; [מט] זה יאמר: לי היה מודע, [נ] אשר אמר אלי: התחשוב, כי אמת היא, [נא] כי נשוב ונחיה ונקום לדין אחרי היותנו עפר ועצמות? – [נב] ועתה הביטו ממטה לכם¹⁵³⁸! [נג] אז יביטו למטה, ויראוהו¹⁵³⁹ באש הגיהנם. [נד] אז יקרא אליו¹⁵⁴⁰: חי ד‘! כמעט הדחתני אתך! [נה] לולי גברו עלי חסדי ד’, כי אז אבדתי! [נו] הנשוב ונמות אחרי מותנו הראשון, [נז] או נוסר בעונש גדול¹⁵⁴¹? [נח] מה גדול הששון במקום הזה! [נט] לא לשוא כלינו א יגיעתנו. [ס] הטוב המושב הזה או מושב עץ הזקום¹⁵⁴²? [סא] את העץ הזה נתנו למען נסות את הבוגדים. [סב] העץ הזה עולה מיסוד הגיהנם. [סג] טעם פירותיו כראש השטן. [סד] ממנו יאכלו הבוגדים וימלא את בטנם. [סה] אחרי אכלם נשקה אותם מים חמים; [סו] אז ישובו ויודחו אל הגיהנם, [סז] יען כי ראו את שגגת אבותם, [סח] וימהרו ללכת בעקבות רגליהם. [סט] רוב האנשים, אשר לפניהם, תעו, [ע] גם אם שלחנו אליהם מזהירים. [עא] הבט נא אל אחרית המוזהרים! [עב] אך עבדי ד' ינצלו. – [עג] גם נח קרא אלינו, ונחון אותו; [עד] ונציל אותו ואת משפחתו מצרה גדולה, [עח] ונחיה את זרעו, וינצל משחת. [עו] ונשימהו ברכה לדור נולד. [עז] שלום על נח עד עולמי עד! [עח] כן נשלם שכר לתמימי דרך. [עט] יען כי היה מעבדינו המאמינים בנו. [פ] ואת האחרים הורדנו במצולות. [פא] גם אברהם הלך בדרכיו, [פב] וידבק באלהיו בלבב שלם, [פג] ויאמר אל אביו ואל עמו: מה זה אתם עובדים? [פד] התבחרו באלהים אחרים מאלהי אמת? [פה] מה תחשבו באדון העולמים? [פו] ויבט אל הכוכבים, [פז] ויאמר: הן חליתי¹⁵⁴³! [פח] ויפנו וישובו מאחריו¹⁵⁴⁴. [פט] ויבוא אל אליליהם ויאמר: מדוע אינכם אוכלים, [צ] ומדוע אינכם מדברים? [צא] ויקם עליהם וישברם ביד ימינו. [צב] ויבוא אל עמו במרוצה; [צג] ויאמר אליהם: האתם עובדים את אשר אתם פסלתם? [צד] אלהים ברא אתכם ואת מעשי ידיכם. [צה] ויענו: הקימו גל והשליכוהו אל האש! [צו] ויתנכלו בו; אמנם אנחנו הפרנו את עצתם. [צז] ויאמר אברהם: אנוסה לעזרה אל אדוני, כי הוא ינחני; [צח] אדוני! תן לי בן משכיל! [צט] ונבשרהו עלם נעים. [ק] ויהי בהגיע זה אל עת הבינה, [קא] ויאמר אברהם אליו: בני! ראיתי בחלומי והנני מקריבך לעולה; מה תחשוב על זאת? [קב] ויען: אבי! עשה כאשר צווית, ותראה ברצון אלהים כי אני מן הסובלים! [קג] ויהי אחרי הואילם שניהם, ויערכהו על פניו, [קד] ונקרא אליו: אברהם! [קה] הן נצדק חזונך; כן ניתן שכר לישרי דרך. [קו] אך מסה היתה זאת. [קז] ונשית לו קרבן אחר¹⁵⁴⁵, [קח] ונשימהו ברכה לדור נולד. [קט] שלום על אברהם! [קי] כן נשלם גמול לישרי דרך. [קיא] יען כי היה מעבדינו המאמינים בנו. [קיב] ונבשרהו את יצחק¹⁵⁴⁶, נביא תמים. [קיג] ונשים אותו ואת יצחק לברכה; יש מזרעם היטיבו את דרכם, ויש חטאו על נפשותיהם. [קיד] גם את משה ואת אהרון חנונו, [קטו] ונציל אותם ואת עמם מצוקה גדולה. [קטז] ונושיע אותם ותגבר ידם. [קיז] וניתן להם ספר מובן, [קיח] וננחם בדרך הטובה, [קיט] ונשימם ברכה לדור נולד. [קכ] שלום על משה ועל אהרון! [קכא] כן ניתן שכר לתמימי דרך. [קכב] יען כי היו מעבדינו המאמינים. [קכג] גם אליהו שלוחנו היה. [קכד] ויאמר אל עמו: הלא תראו את אלהים? [קכה] האתם עובדים את בעל, ותשכחו את בוראכם הטוב? [קכו] ד' הוא אלהיכם ואלהי אבותיכם הראשונים. [קכז] ויענו בו שקר; לכן יסרנום, [קכח] זולתי את עבדינו אשר הצלנו. [קכט] ונשימהו ברכה לדור נולד. [קל] שלום על אליהו! [קלא] כן נשלם שכר לתמימי דרך. [קךב] יען כי היה מעבדינו המאמינים. [קלג] גם לוט שלוחנו היה. [קלד] ונציל אותו ואת משפחתו, [קלה] זולתי את אשתו אשר נשארה. [קלו] ונצמית את האחרים. [קלז] האינכם עוברים על משכנותהם ביום ובלילה; [קלח] ובכל זאת לא תשכילו? [קלט] גם יונה שלוחנו היה. [קמ] בבואו אל הספינה המלאה, [קמא] ויטילו המלחים גורל ויושלך מקרבה, [קמב] ויבלעהו דג על חטאו; [קמג] ולולי התחנן אל אלהיו, [קמד] כי אז נשאר במעי הדג עד יום התקומה. [קמה] ונשליכהו אל שפת הים ויחלה, [קמו] ונצמיח עליו קיקיון, [קמז] ונשלחהו אל מאה אלפים איש ועוד רב מהם [קמח] ויען כי האמינו, החיינום עד עת ידועה. [קמט] שאל נא אותם: הלאלהים הבנות ולכם הבנים¹⁵⁴⁷? [קנ] האם בראנו את המלאכים נקבות? היוכלו להעיד על זאת? [קנא] הלא בדאו זאת מלבם באמרם: [קנב] אלהים הוליד בנים? האינם דוברי כזב? [קנג] הבחר אלהים בבנות מבנים? [קנד] אל נא תשפטו כזאת! [קנה] הלא תתבוננו, [קנו] או היש לכם מופת על דבריכם? [קנז] הביאו נא את ספרכם, אם כנים דבריכם! [קנח] גם שמו את השדים לאחים לאלהים; אך השדים יודעים כי יספו. [קנט] חלילה לאלהים את אשר ידמו אליו! [קס] אך עבדי אלהים ינצלו. [קסא] אתם והאלילים אשר אתם עובדים, [קסב] לא תדיחו איש, [קסג] כי אם את אשר הושת עליהם להצלות בגיהנם. [קסד] אין איש מאתנו, אשר אין לו מקום¹⁵⁴⁸. [קסה] אנחנו מתיצבים במערכה, [קסו] ומהללים את ד‘. [קסז] הבוגדים אומרים: [קסח] לו היה אתנו זכרון מאת אבותינו, [קסט] כי אז עבדנו את ד’. [קע] הם בוגדים באלהים; אך ידעו באחריתם! ]קעא] הן בא דברנו אל עבדינו השלוחים: [קעב] ונתמוך את ידיהם; [קעג] ולצבאותינו ניתן את הישועה. [קעד] הפרד מעליהם¹⁵⁴⁹ עד העת הידועה! [קעה] הבט אליהם! גם הם יביטו¹⁵⁵⁰. [קעו] היחישו את מוסרנו? [קעז] בבואו אל חצרותיהם יחשך השחר למוזהרים. [קעח] לכן הפרד מעליהם עד העת הידועה! [קעט] הבט עליהם! גם הם יביטו. [קפ] יהולל שם אדונך! עליון הוא על כל אשר יערכו אליו. [קפא] שלום על השלוחים! [קפב] ותהלה לאל אדון העולמים!

38. חזון הצ'¹⁵⁵¹

נגלה במיכ"ה ובו שמונה ושמונים פסוקים

בשם האל הרחמן והרחום.

[א] צ' בקוראן, אשר בו זכרוננו, נשבעתי, כי הבוגדים אך לרהב וריב מתמכרים. [ב] כמה דורות שחתנו לפניהם, ויקראו אלינו אחרי כלות עתם? [ג] הם משתאים, כי בא אליהם מזהיר מקרבם; והבוגדים אומרים: אך קוסם קסמים זה ומדבר כזב! [ד] בלבו לעשות מאלהים רבים אלהים אחד; אך דבר נפלא זה! [ה] נגידיהם פונים אליך עורף באמרם: חזקו ואמצו באלהיכם, כי האיש הזה מחשב להשיבכם מאחריהם! [ו] באמונתו האחרונה לא שמענו עליו מאומה; אין זה כי אם דברי כזב! [ז] הבא אליו זכרון מבלעדנו? כן מריבים בזכרוננו; אך עוד לא טעמנו את מוסרי. [ח] העמהם אוצרות רחמי אדונך העזוז והרחום? [ט] הלהם מלכות השמים והארץ וכל אשר ביניהם? יעלו נא בסולם השמימה! [י] אך פה בארץ נניס את חיל הקושרים¹⁵⁵². [יא] גם האנשים, אשר היו לפניהם, ענו שקר בנביאיהם; עם נח, עאד, ופרעה אדון הקנים¹⁵⁵³; [יב] אנשי חמור, עם לוט ויושבי היערים¹⁵⁵⁴; כל אלה קשרו על נביאיהם, [יג] וידברו בהם כזבים; לכן הגיעתם נקמתי. [יד] גם הם¹⁵⁵⁵ לא יצפו כי אם לקול שופר אחד¹⁵⁵⁶; לא ימלטו את נפשם. [טו] הם אומרים: אדוננו! החישה נא את גמולנו טרם בוא יום החשבון! [טז] ואתה שא את דבריהם, וזכור את עבדנו דויד אשר אזרנוהו חיל על תום לבו. [יז] את ההרים צוינו לשבחנו אתו ערב ובוקר. [יח] גם בעלי הכנפים התקבצו אליו ויענו לו. [יט] ונקים את מלכותו וניתן לו חכמה ולשון לימודים. [כ] הלא נודע לך מעשה שני בעלי דברים אשר עלו על החומה אל חדר דויד¹⁵⁵⁷ [כא] בבואם אל חדר דויד ויירא מפניהם; ויאמרו אליו: אל תירא! שני בעלי דברים אנחנו, מריבים איש את אחיו; שפוט נא באמת בינינו! אל תשט ממנה, והדריכנו בדרך הישרה! [כב] זה אחי, ולו תשעה ותשעים שיות, ולי אך אחד. ויאמר אלי: הפקידהו נא בידי! ויגבר עלי בהריבו אתי. [כג] ויאמר דויד: הן עשה לך עול, בבקשו את שיך אל שיותיו; אך רוב האנשים מרמים איש את אחיו, זולתי המאמינים ועושי טוב; אבל מעט מספר האנשים האלה! ויבן דויד, כי נסינוהו במעשה הזה¹⁵⁵⁸, ויכפר את פני אדוניו ויפול על פניו וישתחו וינחם על פשעו. [כד] ונסלח לעונו ונקריבהו אלינו, ונושיבהו במושב הטוב. [כה] ונאמר: דויד! הן שמנוך למשנה בארץ; שפוט בצדק בין האנשים ואל תלך בשרירות לבך למען סור מאחרי דרך ד‘! כי התועים מאחרי דרך ד’ להם עונש גדול על שכחם את יום החשבון. [כו] לא לתוהו בראנו את השמים ואת הארץ ואת כל אשר ביניהם; הבוגדים יודעים זאת; אוי להם בהושלכם אל אש הגיהנם! – [כז] הישוו המאמינים ועושי טוב אל המשחיתים בארץ? הלאחד יחשבו הצדיקים והבוגדים? [כח] הן שלחנו אליך ספר מבורך, למען יתבוננו האנשים על אותותינו וישכילו כל חכמי לב. [כט] לדויד נתנו את שלמה, עבד נאמן ודבק באלהים. [ל] בהוגש לפניו סוסיו הקלים לעת ערב, [לא] ויאמר: הן בחרתי בחיי התבל מזכרון ד' עד עת ערב¹⁵⁵⁹! [לב] ויאמר: הגישו אלי את סוסי! ויגדע את שוקיהם ואת צואריהם¹⁵⁶⁰. [לג] גם נסינו את שלמה, ונשם על כסאו גוף דומה לו, עד כי שב מפשעו¹⁵⁶¹. [לד] ויאמר: אדוני! כפר לי ותן לי מלכות אשר לא תהיה כמוה לאיש הבא אחרי, כי אתה חונן ונותן! [לה] ונמשילהו ברוח, אשר נשבה אל כל אשר יחפוץ שלמה. [לו] גם השדים בנו לו בתים וידלו לו פנינים. [לז] ואת האחרים¹⁵⁶² הקרבנו לו אסורים בזיקים. [לח] ונאמר: אלה לך מנחה מאתנו; שמרם או הניחם כטוב בעיניך! לא נחשב עמך. [לט] ונקריבהו אלינו ונושיבהו במושב הטוב. [מ] זכור את עבדנו איוב בהתחננו אל אלהיו לאמר: אדוני! הן פקדני השטן בצרה גדולה. [מא] ונאמר אליו: טפוף ברגלך על הארץ, ויצא ממנה מבוע מים לרחוץ את בשרך ולהשקותך! [מב] ונשיב לו את משפחתו כפלים; זאת היתה רחמים מאתי וזכרון למתבוננים [מג] ונוסף עוד דבר אליו: קח בידך חבילי זמורות והך בהם את אשתך, למען לא תפר את שבועתך¹⁵⁶³! [מד] ונראהו מחכה לנו, כי עבד נאמן היה ודבק בנו. [מה] זכור את עבדינו אברהם יצחק ויעקב, כי גדלו בחיל ובחכמה! [מו] יען כי התהלכו בדרך הטובה. [מח] זכור את ישמעאל את אלישע ואת דולכפל¹⁵⁶⁴! גם אלה תמימי דרך היו. [מט] זה לך זכרון. לצדיקים ניתן את המושב הטוב, [נ] את גנות עדן, אשר שעריהם יפתחו להם. [נא] שם ישבו, ויוכלו לבקש כל פרי וכל משקה טוב. [נב] אצליהם תהיינה בתולות טהורות ושוות במספר ימיהן. [נג] זה חלקכם ביום התקומה, [נד] ולא אעביר את חסדי מעליכם. [נה] ולבוגדים ניתן את המושב הרע, [נו] את הגיהנם, אשר בו יוקדו; ומה רע המושב הלז! [נז] אז נטעימם מים חמים ובאושים; [נח] ועוד רבות כאלה נטעימם. [נט] אז יאמר אל הבוגדים: כל חילכם יושלך אתכם אל הגיהנם! [ס] לא ידרוש איש לשלומם, כי כלם מאכולת אש יהיו. אז יאמרו המודחים אל מדיחיהם: לא ידרוש איש לשלומכם, כי אתם הבאתם עלינו את הרעה הזאת! [סא] אדוננו! הנחל נא את מדיחינו כפלים מאש הגיהנם! [סב] מדוע איננו רואים את האנשים, אשר חשבנו לבוגדים¹⁵⁶⁵, [סג] ואשר לעגנו להם? הלא נוסיף לראותם עוד? [סד] כן יריבו באמת עדת הגיהנם איש באחיו. [סה] אמור: אך מזהיר אנכי; אין אל מבלעדי אל; יחיד ואדיר הוא! [סו] הוא אדון השמים והארץ וכל אשר ביניהם; עזוז ורחום הוא. [סז] אמור: בשורתי אמת, [סח] גם אם אתם שבים מאחריה! [סט] לא היתה לי חכמת גדודי מעל¹⁵⁶⁶, אמנם הקוראן נגלה לי, למען הזהירכם. [עא] באמור אדונך אל המלאכים: הנני בורא אדם מחומר, [עב] ואחרי בראי אותו ונפחי בו רוח חיים, השתחוו לו ארצה! [עג] וישתחוו לאדם כל המלאכים; [עד] אמנם השטן הרים את לבו ויהי ממספר הבוגדים. [עה] ויאמר ד': אתה השטן! מה לך כי לא תשתחוה למעשה ידי? [עו] הלבשת גאוה וירם לבך? [עז] ויען השטן: אני טוב ממנו, כי אותי בראת מאש ואותו מחומר. [עח] ויאמר אלהים: צא מזה, ובאבנים תרגם! [עט] מארתי תרבץ בך עד יום הדין. [פ] ויאמר השטן: אדוני! חכה נא לי עד יום התקומה! [פא] ויאמר אלהים: הן אחכה לך. [פב] עד היום הגדול והנורא. [פג] ויען השטן: בך נשבעתי, כי אדיח את כלם, [פד] זולתי את עבדיך, כי הם ינצלו. [פה] ויאמר אלהים: באמת אמלא את דברי אשר נשבעתי: אמלא את הגיהנם ממך ומכל ההולכים אחריך! [פו] אמור: לא אבקש מכם שכר, כי לא נאוה לי! [פז] ספרי איננו כי אם זכרון לבני האדם. [פח] ויום אחד תדעו כי אמת הוא.

39. חזון הצבאות¹⁵⁶⁷

נגלה במיכ"ה ובו חמשה ושבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

[א] הספר הזה שולח מאת אלהים עזוז וחכם לב. [ב] שלחנו אליך את הספר באמת; לכן עבוד את ד' ודבוק באמונתו! [ג] הלא לאלהים האמונה הטובה? [ד] ואת המבקשים עזר מאחרים מבלעדו באמרם: איננו עובדים אותם רק למען יקריבונו אל אלהים¹⁵⁶⁸! ישפוט אלהים ויוכיח ביניהם על אשר הריבו עליו. [ה] אלהים לא ינחה את אנשדי כזב ואת הבוגדים בו. [ו] לו חפץ אלהים בן, הלא יבחר את אשר יחפוץ מיצוריו? חלילה לו! יחיד ואדיר הוא. [ז] הוא ברא את השמים ואת הארץ באמת; הוא מביא את הלילה אחר היום, ואת היום אחר הלילה; בדברו השמש והירח שבים במרוצתם; האיננו עזוז ורחום? [ח] הוא בראכם מנפש אחת, וממנה הוציא את האשה; וישלח לכם שמונה מהבהמה¹⁵⁶⁹ איש ואשתו; הוא יצרכם בבטן אמכם יצור מיצור, ויוציאכם משלוש חשיכות¹⁵⁷⁰. כן הוא; ד' הוא אדונכם; לו המלוכה; אין אל מבלעדו; ובכל זאת אתם שבים מאחריו? [ט] אם תבגדו באלהים, גם יהיה עשיר מבלעדיכם; אך לא ישא את מרי עבדיו; ואם תודו לו, ירצכם. נפש כבדת עון לא תוכל שאת את עון נפש אחרת; אל אדונכם תשובו, והוא יגיד לכם את אשר עשיתם, [י] כי הוא יודע את חדרי הלב. [יא] בבוא שואה על אדם יקרא אל אלהיו וישוב אליו; ואם ייטיב לו ד‘, ישכח כי קרא אליו מקדם וידמה לו אלהי נכר למען התעות מדרכו. אמור: התענג על מריך! עוד מעט ותארח לחברת הגיהנם! [יב] הישוה העובד את ד’ בשכבו בלילה ובקומו בבוקר והמאין בעולם הבא ומקוה אל רחמי אדוניו אל הבוגד? הישוו הנבונים אל הבוערים? אך חכמי לב יבינו זאת. [יג] אמור: עבדי המאמינים! יראו את ד‘! כל מטיבי לכת בארץ ינחלו טוב; הנה ארץ ד’ רחבת ידים! הוא יתן שכר עד בלי די למחכים לו. [יד] אני האמרתי לעבוד את ד' ולדבוק באמונתו, והבטחתיו להיות הראשון מהמשלימים. [טו] יראתי פן יגיעני עונש היום הגדול בהכעיסי את אדוני. [טז] אני אעבוד את ד' באמונת אמת. [יז] ואתם עבדו את אשר תחפצו מבלעדו! [יח] הלא זה אבדן גדול בהשחיתם את נפשם ואת נפש משפחתם על כחשם ביום התקומה? גג אש יהיה ממעל לראשיהם, ויריעת אש מתחת לרגליהם; בזה יפחיד אלהים את עבדיו; לכן עבדי יראוני! [יט] ולסרים מאחרי התעות מעבדהו ושבים אל ד' תן בשורה טובה! ובשר טוב את עבדי השומעים בקולי וההולכים בדרך הטובה. את אלה ינחה אלהים, כי חכמי לב המה. [כ] התוכל להציל מאש הגיהנם את אשר נחרץ עליו הדבר ליסרו? [כא] ליראי ד' תהיינה עליות על עליות נחמדות ותחתיהן נחלי מים; כה יעץ ד‘, והוא לא יפר את דברו. [כב] האינך רואה כי אלהים מוריד מים מן השמים למען השקות את הארץ ולהוציא זרעים אשר מראיהם שונים? אז יבלו הזרעים ויצהיבו את מראיהם ויהיו לעפר דק. אכן בזה אות לעם המתבונן. [כג] הישוה האיש, אשר לו נתן אלהים רוחב לב להבין את האיסלאם, וההולך בדרך אדוניו אל הבוגד והבער? אוי למקשים את לבם לבלתי הבין את זכרון ד’! בשגגה גדולה המה.[כד] אלהים שלח בשורה טובה, ספר כספר אשר גלה מקדם; יצפד עור יראי ד' בשמעם אותו¹⁵⁷¹; אז ירחבו עורותיהם ולבותהם בזכרון ד‘. זה נתיב ד’, בו ינחה את מי יחפוץ; וכל איש, אשר יתעהו אל, אין לו מנהל. [כה] מי יציל את פניו מעונש יום התקומה? אז יאמר לחוטאים: הא לכם גמול מעשיכם! [כו] גם האנשים, אשר היו לפניהם, ענו שקר בשלוחיהם, ויבוא אליהם ענשם בלי דעתם. [כז] ואלהים השביעם חרפה בעולם הזה; אך עונש העולם הבא גדול ממנה. לו יבינו זאת! [כח] הן משלנו משלים בקוראן הזה לבני האדם, למען יתבוננו. [כט] הקוראן הזה נכתב בלשון ערבית; אין בו עקש; למען יראו את אלהים. [ל] אלהים ממשל לכם את המשל הזה: שני אנשים, אשר לאחד יש עוזרים הרבה מריבים איש את אחיו; והאחר בוטח אך באיש אחד¹⁵⁷²; הישוו זה לזה? יהולל שם ד‘! אך רבם לא יבינו. [לא] אתה תמות וגם הם ימותו; [לב] וביום התקומה תוכחו נוכח פני אדונכם. [לג] ומי רע ממדבר כזבים באלהים ומכחש באמת הבאה? הלא הוכן הגיהנם לבוגדים? [לד] אך הבא באמת ומאמין בה¹⁵⁷³, ירא אלהים הוא. [לה] אלהים ימלא את כל משאלותיהם; כן ישלם גמול לישרי דרך. [לו] אלהים יכפר להם את הרע אשר עשו, ויתן להם שכר טוב על פעלם. [לז] הלא מגן אלהים לעבדיו? הם¹⁵⁷⁴ יפחידוך באלילים אשר הם עובדים מבלעדי אל; אכן כל איש אשר יתעהו אל, אין לו מנהל. [לח] וכל איש, אשר ינהלהו אל, אין לו מתעה; הלא עזוז ונוקם אלהים? [לט] ואם תשאלם: מי ברא את השמים ואת הארץ? יענו: אלהים. אמור: העוד ראיתם בפקדני אלהים בצרה, כי אליליכם, אשר אתם עובדים מבלעדו, הצילוני? או בהיטיבו לי ברב רחמיו, היוכלו להשיב מאתי את רחמיו? בד’ שמתי מבטחי, ולו יחכו כל המחכים. [מ] עמי! עשו כטוב בעיניכם ואני אעשה כטוב בעיני; הן תדעו באחריתכם. [מא] על מי מאתנו חרפה ומארה תבואנה! [מב] אנחנו שלחנו אליך את הספר הזה באמת, למען הזהיר בו את בני האדם. כל ההולך אחריו מיטיב לנפשו, וכל השוגה לבדו ישא; לא נתנוך צופה להם. כל ההולך אחריו מיטיב לנפשו, וכל השוגה לבדו ישא; לא נתנוך צופה להם. [מג] אלהים משיב אליו את נפשות בני בני האדם אחרי מותם, וגם בעודם חיים הוא מחזיר אתהן אליו בעת שנתם. הוא שומר אצלו את נפשות המועדים למות, ומשיבן עד העת הידועה אל הכתובים לחיים; גם בזה אות למתבוננים. [מד] העוד יבקשו עזר מאחר זולתי אל? אמור: האלילים אך קצרי יד המה, ואין בהם תבונה. [מה] לד' הישועה; לו מלכות השמים והארץ, ואליו תשובו. [מו] בהזכר שם אלהים האחד יפוג לב המכחשים בעולם הבא; ובהזכר שם האלילים מבלעדי אל ישישו. [מז] אמור: ד‘! בורא השמים והארץ! יודע הנסתרות והנגלות! הוכיח נא בין עבדיך על אשר הם מריבים עליו! [מח] גם אם יהיה לבוגדים כל אשר בארץ ועוד כמוהו, לא יוכלו לפדות את נפשם מעונש יום התקומה; ואלהים יראם את אשר לא דמו בנפשם. [מט] הוא יראה את גמול פעלם, ויקים להם את אשר לעגו לו. [נ] האדם בצר לו יקראנו, ואחרי הטיבנו לו ברחמינו יאמר: זה פרי חכמתי! הן זאת מסה; אך רוב האנשים לא יבינוה. [נא] גם האנשים, אשר היו לפניהם, אמרו זאת; אך לא היטיבו להם מעלליהם, [נב] כי אם נשאו את עונם; גם הבוגדים האלה יקצרו את פרי מעלליהם, לא ישיבו מאתם את גמול אלהים. [נג] הלא ידעו, כי אלהים מפזר את טובו למי יחפץ, וקופץ את ידו ממי יחפוץ? גם בזה אות למאמינים. [נד] אמור: אתם עבדי! גם אם חטאתם על נפשותיכם, אל תאבדו את תקותכם אל רחמי ד’! אלהים יכפר לכם את עונותיכם, כי חנון ורחום הוא! [נה] שובו אל אדונכם והשלימו אתו, טרם בוא גמולכם אשר אין תרופה לו! [נו] שמרו את החקים הטובים השלוחים אליכם מאת אדונכם, טרם בוא גמולכם פתאם בלי דעתכם! [נז] אז תאמר כל נפש מכם: אוי לי כי עברתי על חקי ד‘, ואלעג להם! [נח] או תאמר: לו נחני אלהים, כי אז הייתי ממספר היראים. [נט] ובראותה את גמולה תאמר: לו אשוב ארצה, למען איטיב את דרכי! [ס] ואלהים יעננה: הן באו אליך אותותינו, ותעני בהם שקר, ותתנשאי ותבגדי בי! [סא] ביום התקומה תראה בלבוש קדרות פני המכחשים באלהים; הלא יהיה הגיהנם מושב גבהי לבב? [סב] ואת יראי אלהים יציל ד’ במושבותיהם הטובים; ופחד ושואה לא יבואו אליהם. [סג] אלהים בורא כל, ושם את עיניו על כל; בידו מפתחות השמים והארץ, וכל הבוגדים באותותיו יספו יחד. [סד] אמור: אתם הבוערים! התצווני לעבוד אלהים מבלעדי אל? [סה] הן גולה לך ולנביאים אשר היו לפניך, כי שוא תהיה פעולתך בעבדך אלהים אחרים, ותספה. [סו] אך את אלהים תעבוד, ולו תן תודה! [סז] האנשים אינם מכירים את אלהים; הוא יאסף ביום התקומה את כל הארץ כמלא חפנים, ויגל את השמים ביד ימינו¹⁵⁷⁵. יהולל שמו! חלילה לו את אשר מדמים אליו! [סח] ביום התקע בשופר כל היקום אשר בשמים ובארץ יפלו מתים ארצה זולתי את אשר יציל אלהים¹⁵⁷⁶; אז ישוב ויתקע בשופר, וכלם יתעוררו ויפקחו את עיניהם. [סט] הארץ תאור באור אדונה, וספר המעללים יפתח; אז יבואו הנביאים והעדים¹⁵⁷⁷ למען העיד; ואלהים ישפוט בצדק ולא יעשה עול לכל איש. [ע] לכל נפש יושב פרי מעלליה, כי הוא יודע את כל פועל. [עא] הבוגדים יושלכו לצבאות אל הגיהנם; בבואם שמה שעריו יפתחו, ושומריו יאמרו אליהם: הלא באו אליכם שלוחים מקרבכם, אשר קראו אליכם את אותות אדונכם, ויזהירוכם על בוא היום הזה? יענו: כן הוא! אז יקים אלהים את דברו ביסרו את הבוגדים, [עב] ויאמר: בואו אל שערי הגיהנם, ולעד תשבו בהם! מה רע יהיה מושב גבהי לבב! [עג] ויראי ד' יובלו לצבאות אל גן העדן; בבואם שמה שעריו יפתחו, ושומריו יאמרו: שלום עליכם! היטבתם את דרכיכם; לכן בואו הנה ושבו פה עדי עד! [עד] והצדיקים יענו: תהלה לאל המקים את דברו וינחילנו את הארץ הטובה את גן העדן, אשר בו נשב כאות נפשנו! מה נעים שכר עושי טוב! [עה] אז תראה את המלאכים בהקיפם את כסא הכבוד ובהשמיעם את תהלת אדונם; הוא ישפוט בצדק ביניהם והם יענו: תהלה לאל אדון העולמים!

40. חזון המאמין¹⁵⁷⁸

נגלה במיכ"ה ובו חמשה ושמונים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ‘¹⁵⁷⁹ הספר הזה גולה מאת האלהים העזוז ויודע כל. (ב) הוא עובר על פשע ומקבל שבים; אך נורא הוא ביסרו. (ג) ארך אפים הוא; אין אל מבלעדו, ואליו תשובו כלכם. (ד) אך הבוגדים מריבים באותות אל; ואל יתעה אותך שלומם בארץ! (ה) גם האנשים, אשר היו לפניהם, כמו דור נח וכל הקושרים אשר אחריהם ענו שקר בשלוחיהם; כל עם הערים סוד על שלוחיו למען הכחידם ולעות את האמר בדברי ריק; לכן אחזתים, ואיך היתה אחריתם! (ו) ויקם דבר אלהיך על הבוגדים, כי יהיו רעי הגיהנם. (ז) נושאי כסא ד’ ומקיפיו מגידים את תהלת אדונם ומאמינים בו, ומפילים את תחנתם בעד המאמינים לאמר: אדוננו! אתה מכיל את כל הדברים ברחמיך ובחכמתך; סלח נא לשבים אליך ולהולכים בדרכיך, והסר מעליהם את עונש הגיהנם! (ח) אדוננו! הובילם נא אל גנות עדן, אשר הכינות להם ולאבותיהם ולנשיהם ולזרעם המטיבים לכת, כי עזוז אתה וחכם לב! (ט) הצילם נא מכל רע, ואת אשר תציל ביום ההוא מרעה, חנות אותו. מה גדול הששון הזה! (י) ואל הבוגדים יאמר: שנאת ד' אליכם גדולה משנאתכם איש את אחיו, יען כי בגדתם גם בהקראכם אל האמונה. (יא) יענו: אדוננו! הן המתה והחיית אותנו פעמיים¹⁵⁸⁰, ועתה הננו מודים את פשעינו; האין לנו מפלט לצאת מזה? (יב) אז יאמר אליהם: זאת באתכם על בגדכם באלהים האחד אחרי הקראכם אליו; אך בהזכר שם אלהים אחרים האמנתם; אמנם המשפט לאלהים העליון והנשגב. (יג) הוא מראה אתכם את אותותיו, ומשפיע עליכם את ברכתו מן השמים; אך השבים אליו יבינו זאת. (יד) לכן קראו אל ד' ודבקו באמונתו גם בהתקומם הבוגדים! (טו) הוא עליון על כל המדרגות ואדון הכסא הנורא; הוא שופך את רוחו על עבדיו היקרים בעיניו למען הזהיר על יום התקומה, (טז) יום אשר בו יתעוררו מעפר ולא יכחדו מאלהים דבר. למי הממלכה ביום ההוא? לאלהים היחיד והאדיר. (יז) ביום ההוא יושב לכל נפש גמול מעלליה; לא יעשה עול לכל איש, כי אלהים יודע לחשב. (יח) לכן הזהירם על היום הממהר לבוא, אשר בו הלב יעלה עד הגרון ויציקהו. (יט) לא יהיה לבוגדים עוזר ומושיע או מליץ עליהם. (כ) הוא יודע את העין המשקרת ואת כל חדרי הלב. (כא) הוא ישפוט בצדק; והאלילים, אשר הם עובדים מבלעדו, לא ישלטו בכל; אך אלהים שומע ויודע כל. (כב) הלא יעברו באר ויראו את אחרית האנשים אשר היו לפניהם? גדולים היו מהם ויפרצו מאד בארץ; ובכל זאת אחזם אלהים על פשעם, ולא הצילם איש מידו. (כג) יען כי באו אליהם שלוחינו באותות מובנים, ויכחשו בהם; לכן אחזם אלהים, והוא נורא ביסרו. (כד) הן שלחנו את משה באותותינו ובממשלה גדולה, (כה) אל פרעה ואל המן ואל קורח¹⁵⁸¹; ויאמרו: אך קוסם קסמים אתה ומדבר כזב! (כו) ובבואו אליהם באמת מאתנו ויאמר: הרגו את בני המאמינים בו, ואך את בנותיהם החיו! אמנם אנחנו הפרנו את עצתם. (כו) ויאמר פרעה: הניחו לי ואהבר את משה! אז יקרא אל אלהיו. יראתי, פן ימיר את דתכם או ישחית בארץ. (כי) ויאמר משה: אנוסה לעזרה אל אדוני ואדונכם מכל גבה לבב המכחש ביום החשבון. (כט) ויאמר איש מאמין מעם פרעה¹⁵⁸², אך מעלים את אמונתו, לאמר: התהרגו איש על אמרו: ד' הוא אלהי? הלא בא אליכם באותות מאת אדוניו? אם איש כזב הוא, הוא ישא את כזביו; ואם בא באמת, קצת העונש אשר הזהירכם עליו, תבואכם. אלהים לא ינחה את הבוגדים ואנשי כזב! (ל) עמי! היום אתם שליטים ונגידים בארץ; אך מי יושיענו בבוא עלינו שואה מאת ד‘? ויאמר פרעה: לא אראה אתכם כי אם את הישר בעיני, ולא אנחכם כי אם בדרך הישרה. (לא) ויאמר המאמין הלז: עמי! יראתי, פן יבואכם גמול היום הנורא, (לב) כאשר בא אל עם נח, עאדף תמוד, (לג) ואל האנשים היו אחריהם, כי אלהים לא יעות את עבדיו בריבם! (לד) עמי! יראתי פן יקרכם ביום התוכחה, (לה) יום אשר בו תושלכו מאחורכם אל הגיהנם,ואין לכם מציל מיד אלהים; כי כל איש אשר ישגהו אלהים, אין לו מנהל. (לו) הן בא אליכם יוסף מקדם באותות מובנים, ואתם לא חדלתם מהריב באשר הביא אליכם, עד כי אמרתם בשעת מותו: לא ישלח עוד אלהים אחיו שליח אלינו! כן מתעה אלהים את עושי עול ואת המריבים בו. (לז) המריבים באותות אל בלי תבונה, תועבת ד’ והמאמינים המה; כה יחתום אלהים בעד כל גבה לב וקשה עורף. (לח) ויאמר פרעה: המן! בנה לי מגדל, למען אעלה השמימה. (לט) ואפתח שעריו למען ראות את אלהי משה; כי לאיש כזב חשבתיו. (מ) כן הכנו לפרעה את רוע מעלליו, ונסירהו מאחרי הדרך הטובה; וכל נכליו אך לרעתו היו. (מע) ויוסף עוד דבר המאמין: עמי לכו אחרי ואדריככם במעגל הטוב! (מב) עמי! מחמדי התבל אך הבל המה; העולם הבא הוא מושב קים לעד. (מג) לכל עושה רע יושב כפי מעלליו; ולכל עושה טוב, אם איש או אשה, והוא מאמין, מושב גן העדן יהיה; שם ינחל ברכה עד בלי די. (מד) עמי! אני קורא אתכם אל שלום נפשכם, ואתם קוראים אותי אל אש הגיהנם. (מה) אתם מסיתים אותי לבגוד באלהים ולעבוד אלהי נכר מבלעדו, אשר לא ידעתים; ואני קורא אתכם אל האלהים העזוז והרחום. (מו) אין ריב, כי אין שלטון לאלילים אשר אתם קוראים אותי אליהם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכי יום אחד נשוב אל אלהים, וכי הבוגדים עדת הגיהנם המה. (מז) אז תתבוננו על דברי; ואני הנני גולל אל ד' את ריבי, כי הוא משגיח על עבדיו. (מח) ויציליהו אלהים מנכליהם, ויקם את דברו הרע אשר דבר אל עם פרעה. (מט) בבוקר ובערב יוסגרו אל אש הגיהנם; וביום התקומה יאמר אליהם: בואו אל ענשכם הנורא, עם פרעה! (נ) באש הגיהנם יריבו איש את אחיו, ורכי הלבב יאמרו אל הגאים: באשר שמענו לקולכם, הקלו מעלינו מעט מאש הגיהנם! (נא) אז יענו הגאים: הן גורל אחד לכלנו, כי אלהים שפט בין עבדיו. (נב) והאנשים אשר בגיהנם יאמרו אל שומריו: העתירו בעדנו אל אדונכם למען יקל מעלינו את ענשנו אך יום אחד! (נג) יענו: הלא באו אליכם שלוחיכם באותות מובנים? יאמרו: כן הדבר. והשומרים יענו: קראו אותם! אך שוא תהיה תפלתם. (נד) אך אתשלוחינו ואת המאמינים נושיע בעולם הזה וביום העד עדים, (נה) יום, אשר בו הבוגדים לא יצילו את נפשם; מארת ד' תרבץ עליהם, ורע יהיה מושבם. (נו) למשה נתנו את קו הישר, וננחיל את בני ישראל את הספר, שביל אמונה וזכרון למתבוננים. (נז) לכן חכה לד‘, כי הוא יקים את דברו; כפר את פניו על עונך, והשמיע את תהלתו ערב ובוקר! (נח) המריבים באותות אלהים בלי תבונה, אין בלבם כי אם זדון ולא ישיגו את חפצם. לכן שים את כסלך בד’, כי הוא שומע ויודע כל. (נט) בריאת השמים והארץ גדולה מבריאת האדם; אך רב האנשים לא יבינו זאת. (ס) לא ישוו העורים אל הפקחים, ולא המאמינים ועושי טוב אל הבוגדים. אך מעט יבינו זאת. (סא) אין ריב כי תגיע השעה האחרונה; אך רב האנשים לא יבינו. (סב) אדונכם אומר: קראוני ואשוב אליכם! והמקשים את לבם מעבדני ינחלו את הגינם וישבעו בחרפה! (סג) אלהים נתן לכם את הלילה למרגוע ואת היום להאיר לכם, כי חנון הוא לבני האדם. אך רבם לא יתנו לי תודה. (סד) כן הוא; ד' הוא אדונכם; הוא בורא כל היקום; אין אל מבלעדו, ואתם סרים מאחריו? (סה) אך המכחשים באותותינו ממרים את פיו. (סו) אלהים שם לכם את הארץ לרקיע ואת השמים לגג; הוא יצרכם במכלל יופי וישפיע עליכם כל טוב. (סז) הוא חי לעולם; אין אל מבלעדו; לכן עבדוהו ודבקו באמונתו! תהלה לאל אדון העולמים! (סח) אמור: אחרי היות לי המדע מאת אדוני, החרמתי לבלתי עבוד את אלהי הנכר אשר אתם עובדים מבלעדו, והאמרתי להשלים את אדון העולמים. (סט) הוא בראכם מעפר, או מזרע, או מדם קפוא; ויוציאכם מרחם בעודכם טף ויגדילכם ויזקינכם. יש מכם ימותו אנשים ויש מכם יאריכו ימים עד העת הידועה, למען תתבוננו. (ע) הוא מחיה וממית; ואם יגזר אומר, יאמר: יהי! ויהי. (עא) האינך רואה את המריבים באלהים ושבים מאחריו? (עב) המכחישים בספרנו ובשלוחים אשר שלחנו אליהם,ידעו באחריתם. (עג9 בשימנו שרשרות ברזל על צואריהם ונשליכם בזיקים אל הגיהנם למען צלות באש. (עד) אז ייאמר אליהם: איה אפוא אלהי הנכר אשר עבדתם מבלעדי אל? יענו: סרו ממנו; אך אל הכל קראנו מקדם! כך יתעה אלהים את הבוגדים. (עה) זה גמולכם, יען כי ששתם בשקר מדי היותכם בארץ ותתענגו על ריק. (עו) אז תבואו אל שערי הגיהנם, ולעד תשבו בו; מה רע יהי מושבה הזדים! (עז) ואתה חכה לד', כי דברו אמת! אם נראה אותך את קצת ענשם או נמיתך, אין לך לדעת; דיך! אלינו ישובו! (עח) הן שלחנו לפניך נביאים; על קצתם הגדנו לך ועל קצתם לא הגדנו; לא לנביא לעשות מופתים, כי אם ברצון אודניו. ובבוא דבר אלהים, הוכיח באמת, וכל המכחשים באלהים ספו. (עט)אלהים נתן לכם את החיות למרכבכם ולמאכלכם. (פ) עוד לכם תועלת בהן להשיג בהן את אות נפשכם: הן נושאות אתכם כאניות על גיון. (פא) כן מראה אתכם אלהים את אותותיו; ובאי זה מהם תכחשו? (פב) הלא יעברו בארץ למען ראות את אחרית האנשים אשר היו לפניהם? עצומים היו מהם ויפרצו בארץ; ובכל זאת לא הועילום מעשיהם. (פג) בבוא אליהם שלוחינו באותותינו, התענגו על שרירות לבם, ויקם להם אלהים את אשר לעגו לו. (פד) אך בראותם את גמולנו, אמרו: מאמינים אנחנו באלהים האחד, ומכחשים אנחנו באשר דמינו אליו. (פה) אך בבוא אליהם שואה לא הועילתם עוד אמונתם. כבר הקים אל את דברו לעבדיו, בהצמיתו את הבוגדים.

41. חזון המבוארים¹⁵⁸³

נגלה במיכ"ה ובו ארבעה וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ‘¹⁵⁸⁴ נגלה לך מאת הרחמן והרחום. (ב) ספר, אשר אותותיו מבוארים, והוא הקוראן בלשון ערבית להורות את חכמי לב, (ג) לבשר טוב ולהזהיר; אך רב האנשים ישובו מאחריו ולא ישמעוהו. (ד) הם אומרים: השמן לבנו ואזננו כבדה משמעו את קריאתך; מסך ביננו ובינך; עשה כטוב בעיניך ואנחנו כטוב בעינינו! (ה) אמור: אינני כי אם בשר כמוכם; אכן גולה לי, כי אלהיכם אחד; לכן הכונו לקראתו וכפרו את פניו! אוי לעובדי אלילים, (ו) אשר לא יתנו צדקה ויכחשו בעולם הבא! (ז) ולמאמינים ולעושה טוב יש שכר אין קצה לו. (ח) אמור: התכחשו באלהים, אשר ברא את הארץ ביומים ¹⁵⁸⁵? התדמו אליו אלהי נכר? אך הוא אדון העולמים! (ט) הוא שם בארץ הרים גבנונים ממעלל ה, ויברך אותה, וישם בקרבה מאכל לכל חי בארבע ימים, להמציא טרף לכל מבקשיו. (י) ויפן אז אל השמים בעודם קיטור ¹⁵⁸⁶, ויאמר אליהם ואל הארץ: בואו מלבבכם או לנגדכם¹⁵⁸⁷! ויענו: נבוא מלכנו. (יא) וימתחם ביומים לשבעה רקיעים ויתן חק לכל שמים; ונענד את הרקיע בנרות, ונשים להם משמרות; כה יעץ העזוז והחכם. (יב) ואם ישובו מאחריך, אמור: אני מזהירכם את גמול אנשי עאד, תמוד. (יג) בבוא אליהם שלוחינו מכל פנה לאמר: אל נא תעבדו אחר מבלעדי אל! ענו: חפץ ד’ לשלוח שלוחים, כי אז שלח מלאכים; איננו מאמינים בשליחותכם~ (יד) גם אנשי עאד התנשאו בארץ בלא משפט ויאמרו: מי אדון לנו בעז וחיל"? הלא ראו, כי האלהים, אשר בראם, חזק מהם? כן בגדו באותותינו. (טו) ונשלח עליהם ביום אידם רוח קשה, למען הטעימם את ענשם עוד מדי חיותם בתבל; אך גמול העולם הבא גדול ממנו, ואין עוזר למו. (טז) גם דמינו להנחות את אנשי תמוד, אך הם בחרו בסנורים מהדרך הטובה, וישבעו בחרפה וברעה על פעלם. (יז) אך את המאמינים ואת יראי אלהים הצלנו. (יח) ביום ההוא נקבץ את אויבי אלהים ונשליכם אל אש הגיהנם. (יט) בבואם שמה משמע אזנם ומראה עינם וכל בשרם¹⁵⁸⁸ יעידו על מעלליהם. (כ) אז יאמרו אל בשרם: מדוע העידותם בנו? יענו: האלהים הנותן שפה לכל היקום משיח אותנו; הוא בראכם מאז, ועתה הושבתם אליו. (כא) לא היה לאל ידכם להעלים את מעלליכם, עד כי משמע אזנכם ומראה בשרכם לא יוכלו להעיד בכם; הדמיתם בנפשכם, כי לא ידע אלהים את רב מעלליכם? (כב) דמיון לבכם, אשר בדאתם באלהים, השיאכם, ויורידכם אל גדודי שחת. (כג) הן יחכו! אש הגיהנם מדורם תהיה, ואם יקראו לו יענו. (כד) הן נתנו להם לריעים את השדים אשר השיאום על אשר בידיהם ועל אשר תחתיהם¹⁵⁸⁹ ויקם להם דברנו אשר דבּרנו אל האנשים אשר היו לפניהם ואל השדים, כי יספו יחד. (כה) הבוגדים אומרים: אל תשמעו בהקרא הקוראן, כי אם צעקו בקול גדול למען תעז ידכם¹⁵⁹⁰! (כו) הן נטעים את הבוגדים עונש גדול, (כז) ונשיב להם את גמול מעשיהם הרעים. (כח) זה גורל אויבי אל; מושבם יהיה באש הגיהנם; לעד ישבו שם, עקב אשר מאסו באותותינו. (כט) אז יאמרו הבוגדים: אדוננו "הראנו נא את השנים מהאנשים ומהשדים אשר הסיתו אותנו, למען נשימם תחת רגלינו ונרמסם! (ל) ואל האומרים “ד ' הוא אדוננו” ומטיבי צעד ירדו המלאכים¹⁵⁹¹ ויאמרו: אל תיראו ואל תתאבלו! שישו על גן העדן אשר הוכן לכם! (לא) אנחנו מושיעיכם בעולם הזה ובעול הבא; שם תנחלו את שאהבה נפשכם ואת כל חפציכם. (לב) הבשורה הזאת לכם מאל חנון ורחום. (לג) ומי מיטיב לדבר מהאיש הקורא את בני האדם אל אלהים ועושה טוב ואומר: אני מהמשלימים? (לד) הטוב והרע לא ישוו איש אל אחיו; לכן המיר אתה רע בטוב, ואויבך יהיה לך נאמן¹⁵⁹². (לה) אולם אך הסובלים וטובי לבב ישיגו זאת. (לו) ואם יסיתך השטן, נוס לעזרה אל ד', כי הוא שומע ויודע כל. (לז) הלילה והיום, השמש והירח אותות גבורתו המה; אך אל תשתחוו לשמש או לירח, כי אם השתחוו לאלהים אשר בראם, אם בלבכם לעבדהו! (לח) ואם יגאה לבם מעבדהו, המלאכים העומדים סביביו יפארוהו לילה ויום בלי הפוגות. (לט) גם זה אות: האדמה, אשר אתה רואה שממה,תגל ותפרח בהורידנו עליה מטר. המחיה אותה יחיה גם את המתים, כי הוא אדיר על כל. (מ) המוציאים דבה על אותותינו לא נסתרו מנגד עינינו. מי משניהם טוב, האיש אשר יושלך במו אש או השאנן והשלו ביום התקומה? עשו כטוב בעיניהם! הוא רואה את כל מעלליכם. (מא) גם מכיר הוא את הבוגדים בזכרוננו הבא אליהם, בספרנו הנשגב. (מב) לא יגיע ההבל אל ספרנו לא מפניו ולא מאחוריו, כי חכם לב ואדיר שלחהו. (מג) לא יאמרו אליך כי אם את אשר אמרו אל הנביאים אשר היו לפניך; הן חנון ורחום אלהיך, אך נורא הוא ביסרו. (מד) לו גלינו את הקוראן בלשון זרה, כי אז אמרו: אם לא יבאר לנו את אותותיו בלשוננו, לא נאמין בו; הערבי ידבר בלשון זרה? אמור: קו הישר והצלה הוא למאמינים. אמנם כבדה אוזן הבוגדים ועינם טוחה מראות; הם נמשלו כאיש הנקרא ממקום רחוק¹⁵⁹³. (מה) למשה נתנו את הכתב ויריבו בו; לולי יצא הדבר מאת אדונך, כי אז כבר הוכח ביניהם; לכן עוד מריבים איש את אחיו. (מו) כל עושה טוב אשרי נפשו, וכל עושה עול לבדו ישר; לא יעשה אלהים עול לעבדיו. (מז) הוא יודע את השעה האחרונה; לא יצא פרי מציצו, לא תהר ולא תלד אשה בלי דעתו; וביום שאלו אותם: איה אפוא אלהיכם, אשר דמיתם אלי: יענו: לא נוכל להעביד בזאת. (מח) האלילים, אשר אליהם התחננו מקדם, נטשום; אז יבינו, כי אין מפלט למו. (מט) לא יחדל בן האדם מהתאוות תאוה; אך בבוא עליו שואה יאבד כל תקוה. (נ) וברחמנו אותו אחרי הצרה אשר באתו, יאמר: זאת נאוה לי; לא אירא את השעה הארחונה; ובשובי אל אדוני, אמצא טוב מזה! הן נגדי לבוגדים את אשר עשו, ונטעימם את העונש הנורא. (נא) בהטיבנו לאיש יסור מאחרינו ויפנה אלינו עורף; ובבוא עליו צוקה ישוע אלינו. (נב) אמור מה תחשבו? אם הקוראן מאלהים הוא, ואתם כחשתם בו, מי רע מסר מאחרי האמת? (נג) הן נראם את אותותינו בכל קצוי הארץ ¹⁵⁹⁴ ובנפשותיהם¹⁵⁹⁵, עד יוד להם כי אמת הוא ¹⁵⁹⁶; האינם יודעים, כי אלהים יעיד על כל? (נד) האינם מריבים, כי יום אחד יראו את פני אדוניהם? הלא יכיל את כל הדברים?

42. חזון המועצה¹⁵⁹⁷

נגלה במיכ"ה ובו שלושה וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח“מ”ע“ס”ק ¹⁵⁹⁸ כן נקרה אליך ואל הנביאים אשר היו לפניך אלהים עזוז וחכם לב. (ב) לו כל אשר בשמים ובארץ; עליון ועצום הוא. (ג) עוד מעט ויבקעו השמים מעליהם; והמלכים ימללו את גבורת אלהיהם, ויליצו אליו על יושבי הארץ; הלא חנון ורחום הוא? (ד) אלהים משקיף על העובדים אלהים אחרים מבלעדו; לא נתנוך צופה להם. (ה) הן גלינו לך את הקוראן בלשון ערבית, למען תזהיר את אם הערים¹⁵⁹⁹ ואת כל סביבותיה על יום האספם¹⁶⁰⁰ אשר אין ריב בו; קצתם יבואו אל גן העדן וקצתם אל שאול תחתית. (ו) לו חפץ ד‘, כי אז עשם גוי אחד; אמנם הוא מנחה ברחמיו את מי יחפוץ; ולרשעים אין עוזר ומושיע. (ז) היבקשו עוזר אחר מבלעדו? אך אלהים הוא העוזר; הוא מחיה וממית, והוא אדיר על כל. (ח) את כל דבר אשר תריבו עליו, אלהים יוכיח; ד’ הוא אלהי, בו בטחתי ואליו אשוב. (ט) הוא בורא השמים והארץ; הוא נתן לכם נשים מקרבכם, וגם מכל הבהמות ברא נקבות למען הפרותם. לא יערך לו דבר; הוא שומע ויודע כל. (י) לו מפתחות השמים והארץ; הוא פושט את ידו למי יחפוץ וקופצה ממי יחפוץ, והוא יודע כל. (יא) הוא נון לכם את הדת אשר גלה אל נח ואשר גלינו אליך, אל אברהם, אל משה ואל ישו; שמרו את האמונה הזאת ואל תפרידו בה! אך נפש הבוגדים תגעל בה. (יב) עליך לקראם אל אלהים; והוא יבחר בטוב בעיניו וינחה את השבים אליו. (יג) לא הריבו האנשים כי אם אחרי היות להם המדע; לולי יצא הדבר מפי ד' להניחם עד העת הידועה, כי אז כבר הוכח ביניהם. אך האנשים אשר היה להם הכתב אחריהם¹⁶⁰¹, הריבו והפרידו בו. (יד) לכן קראם אל אמונתך, ודבוק בה כאשר צווית, ואל תשמע בקולם כי אם אמור: אני מאמין בספקים אשר נגלה אלהים, והוא צוני לשפוט בצדק ביניכם. אלהיכם אדוננו ואדונכם; מעשינו לנו מעשיכם לכם; לכן אל תהי מריבה ביננו וביניכם, כי אלהים יקבצנו ואליו נשוב. (טו) והאנשים אשר יריבו באלהים אחרי היות לו¹⁶⁰² המדע, תופר עצתם מאת אדונם; קצף יבוא עליהם ועונש גדול. (טז) אלהים שלח באמת את הספר ואת מאזני המשפט; אך לא הורך אם קרובה לבוא השעה האחרונה. (יז) המכחשים בה יחישוה; אך המאמינים בה ייראוה כי יודעים את אמתה. הלא גדולה שגגת המריבים בשעה האחרונה? (יח) אלהים חנון לעבדיו; הוא מכלכל את מי יחפוץ; עזוז ואדיר הוא. (יט) לכל הזורע לחיי התבל, ניתן לו ממנה, ואין לו חלק לעולם הבא. (כ) היוכלו אליליהם לתת להם דת מבלעדי אל? לולי יצא הדבר מאת אלהים, כי אז כבר הוכח ביניהם; אך לבוגדים הוכן עונש גדול. (כא) אז תראה בבוא פחד בלב הבוגדים על מעלליהם, כי יכבדו עליהם; ואת המאמינים ועושי הטוב נרביץ בנאות דשא בגן העדן; אלהים ימלא את כל משאלותיהם; מה גדולה תפארתם! (כב) אלהים בשר זאת את עבדיו המאמינים ועושי טוב. אמור: לא אשאל מכם שכר אחר כי אם לאהבה את קרוביכם¹⁶⁰³! לכל עושה טוב נוסיף על שכר פעלו, כי אלהים חונן ונותן. (כג) העוד יאמרו: הוא¹⁶⁰⁴ בדא כזבים מלבו? אם יחפוץ אלהים יחתום את לבך¹⁶⁰⁵ ויפר את ההבל ויקים את דברו, כי הוא יודע את כל חדרי הלב. (כד) הוא מקבל את תשובת עבדיו ועובר על פשע; הוא יודע את מעלליכם. (כה) הוא יענה את המאמינים ועושי טוב, ויריק עליהם את חסדו; אך לבוגדים עונש גדול. (כו) לו ישפיע אלהים את ברכתו על עבדיו¹⁶⁰⁶, כי אז יתנשאו בארץ: לכן הוא נותן להם אך במשורה כרצונו, כי הוא צופה ומביט אל עבדיו. (כז) הוא מוריד את הגשם אחרי אבוד האנשים כל תקוה, ומפזר את רחמיו; עליון ונשגב הוא. (כח) גם זה מאותותיו: בריאת השמים והארץ וכל החי בהם; ולו הממשלה על כלם כרצונו. (כט) כל הרעה הבאה עליכם, גמול מעשי ידיכם היא; ובכל זאת ישה לכם אלהים הרבה מעונותיכם. (ל) לא תרפו את יד אלהים ביסרו אתכם בארץ,ואין לכם עוזר ומושיע מבלעדי אל. (לא) גם זה מאותותיו: האניות העוברות בל הים כהרים גבוהים; ברצותו ישקיט את הרוח, ותנוחנה על גיו הים; גם בזה אות לכל מחכה ומודה לאל. (לב) או ישברן על מעשי ידיהם¹⁶⁰⁷; ובכל זאת ישה להם הרבה מעונותיהם. (לג) המריבים באותותינו ידעו, כי אין להם מציל מידנו. (לד) כל רכושכם אך טרף לחיי התבל הוא; אך טוב ממנו צפון לכם באלהיכם, והוכן למאמינים ובטוחים באדוניהם, (לה למואסים בעון ופשע ולעוברים על פשע הנעשה להם, (לו) לשומעים בקול אלהים ומתפללים ונועצים יחד¹⁶⁰⁸ ומפזרים מאשר נתנו להם, (לו) ולנוקמים את נקמת הרעה הנעשה להם ¹⁶⁰⁹. (לח) אך גמול הרע יהיה כדי הרעה. אמנם לכל עובר על פשע ומשלם טוב לאויביו שכרו בד‘, כי איננו אוהבת את עושי עול. (לט) כל הנוקם את נקמתו אחרי העשות לו עול אין דרך עליו¹⁶¹⁰. (מ) אך הדרך על המעותים את בני האדם ומתנשאים בארץ ועל אנשי חמס;ולהם עונש גדול. (מא) וכל סובל ומוחל עושה כמשפט. (מב) כל איש, אשר יתעהו אל, אין לו עוזר מבלעדו. (מג) הן תראה את הבוגדים בראותם את ענשם! אז יאמרו: האין דרך לשוב ארצה? (מד) אז תראה בהכנעם באשר הגיהנם ובהביטם ארצה; והמאמינים יאמרו: כל המשחיתים את נפשם ואת נפשמ שפחותיהם יספו ביום התקומה. (מה) הלא יענשו החוטאים עד עולמי עד? אין להם עוזר ומושיע מבלעדי אל; וכל איש, אשר יתעהו אל, אין לו דרך. (מו) שמעו בקול אלהיכם טרם בו היום אשר לא יאחרהו אל; אין לכם מנוס ביום ההוא ולא תכסו את פשעיכם! (מז) ואם ישובו מאחריך, לא נתנוך צופה להם; לא עליך כי אם להזהירם. בהריקנו את רחמינו על בן אדם, ישיש עליהם; ובבוא עליו שואה על מעשי ידיו, יבגוד בנו. (מח) לד’ המלוכה על כל אשר בשמים ובארץ; הוא בורא את אשר יחפוץ; הוא נותן בנות כטוב בעיניו ובנים לטוב בעיניו; (מט) אז יתן שניהם, בנים ובנות; גם ישים ערירי את מי יחפץ, כי הוא יודע כל ואדיר על כל. (נ) לא היה עוד אדם, אשר דבר אליו אלהים, כי אם במראה או במסוה, (נא) או שולח מלאך להראותו ברצונו את הטוב בעניניו, כי נשגב הוא ויודע כל. (נב) כן שלחנו גם אליך רוח ¹⁶¹¹לגלות לך את דברנו. לא ידעת מקדם ספר¹⁶¹² או אמונה. אמנם שמנוהו¹⁶¹³ למאור למען הנחות בו את עבדינו היקרים בעינינו; ועליך להנחותם בדרך הישרה, (נג) בדרך ד', אשר לו כל אשר בשמים ובארץ. הלא ישובו כל הדברים אל אלהים?

43. חזון פאר הזהב¹⁶¹⁴

נגלה במיכ"ה ובו תשעה ושמונים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ' ¹⁶¹⁵ בספר המובן, (ב) אשר גלינו בלשון ערבית למען תבנוהו, (ג) נשבענו, כי הוא אם כל הספרים ¹⁶¹⁶ וכי נשגב וחכם הוא¹⁶¹⁷. (ד) הנסיר מכם את זכרוננו ונחדל מהזהירכם על היותכם עם בוגד? (ה) כמה נביאים שלחנו אל הדורות הראשונים! (ו) ולא בא אליהם נביא, אשר לא לעגו לו. (ז) הן שחתנו דורות חזקים ועצומים מהם¹⁶¹⁸, ונשימם להם למשל. (ח) אם תשאלם: מי ברא את השמים ואת הארץ? יענו: העזוז ויודע כל בראם. (ט) אמור: האלהים, אשר נטה לכם את הארץ כמטה, וישם לכם בה נתיבות להדריככם בהן, (י) ואשר מוריד לכם מים במשורה מן השמים להשקות ארץ עיפה,–הוא יוציאכם מעפר. (יא) הוא ברא את כל היקום למינהו, ויתן לכם אניות ובהמות אשר תרכבו עליהן. (יב) ובשבתכם עליהן, אתם זוכרים את חסדי ד' לאמר: תהלה לאל הממשילנו בכל אלה, אשר לא בכח ידינו כבשנו! (יג) לכו ונשובה אליו! (יד) ובכל זאת אומרים, כי עבדיו יוצאי חלציו המה¹⁶¹⁹! (טו) הבחר אלהים בבנות מכל יצוריו, ולכם נתן את הבנים? (טז) בבשר איש את אחד מהם את אשר יערכו לאלהים, יזעפו פניהם ויתאבלו. (יז) היערכו לאלהים אוהבות חליות והולכות אחרי ההבל? (יח) הם שמים את המלאכים, עבדי הרחמן, לנקבות; העדים היו בהבראם? עדותם זאת תכתב בספר, ונביאם עליה למשפט. (יט) הם אומרים: לו חפץ הרחמן, לא עבדנום! אך אין בהם תבונה, ואנשי כזב המה. (כ) הנתנו להם כתב על זאת מקדם, אשר ישענו עליו? (כא) הם אומרים: מצאנו את אבותינו באמונה הזאת, ואנחנו הולכים באשוריהם. (כב) לא שלחנו עוד לפניך מזהיר אל עיר, אשר נגידיה לא אמרו אליו כזאת: מצאנו את אבותינו באמונה הזאת, ואנחנו הולכים באשוריהם. (כג) ובאמור הנביא: ואם אביא אליכם טוב מאשר מצאתי באבותיכם? ענונו; אנחנו מכחשים באשר שולחתם בו. (כד) ונשיב להם נקם; הבט נא אל אחרית העונים בנו שקר! (כה) אברהם אמר אל אביו ואל עמו: נקי אנכי מעבודתכם! (כו) אינני עובד כי אם את בוראי ומנהלני. (כז) הן ברכתי אותם¹⁶²⁰ ואת אבותיהם עד בוא אליהם האמת והשליח הנודע. (כט) ובבוא אליהם האמת, אמרו: אך קסם זה, ואנחנו מכחשים בו! (ל) הם אומרים: אם לא ישולח הקוראן הזה ביד איש נכבד משני הערים¹⁶²¹, לא נאמין בו. (לא) היחלקו את רחמי אדונך¹⁶²²? אנחנו חלקנו ביניהם את מחמדי התבל, ונרם קצתם על קצתם למדרגות, ונמשיל קצתם בקצתם; אך טובים רחמי אלהיך מהאוצרות אשר הם צוברים. (לב) לולי היו האנשים דור אחד; כי אז נתנו לבוגדים באל הרחמן גגות כסף¹⁶²³, וגם המעלות אשר יעלו בהן אל בתיהם כסף, (לג) וכמו כן את שערי בתיהם ואת המטות אשר שוכבים עליהן, (לד) וגם נתנו להם פאר הזהב, כי גם הוא למחמדי התבל יחשב; אכן תענוגי העולם הבא צפונים לצדיקים אצל אלהיך. (לה) השב מאחרי זכרון אלהיך הרחום מחברת השטן הוא, ולעד ידבק בו. (לו) הוא יתעהו מאחרי הדרך הטובה; והוא ידמה בנפשו, כי בדרך הטובה הוא. (לז) והיה בבואו אלינו¹⁶²⁴ יאמר אל השטן: לו היה בינינו מרחק כרחוק מזרח ממערב! מה רעה חברתך! (לח) אך זאת לא תועילכם ביום ההוא, ובשוה תחלקו את ענשכם¹⁶²⁵. (לט) התשמיע את החרשים, או תנחה את העורים ואת ההולכים בחושך? (מ) גם אם נסירך מעליהם¹⁶²⁶, נשיב להם נקם. (מא) אמנם נראך את אשר העידונו בהם, כי שליטים אנחנו בהם. (מב) לכן דבוק באשר נגלה לך, כי אתה בדרך הטובה! (מג) הספר הזה זכרון לך ולעמך, ובאחריתכם נביאכם עליו במשפט. (מד) שאל נא את הנביאים אשר שלחנו לפניך; הצוינום לעבוד אלהים אחר מבלעדי הרחום? (מה) הן שלחנו את משה באותותינו אל פרעה ואל עמו לאמור: שלוח אני מאת אדון העולמים! (מו) אך מדי הראותו את אותותיו לעגו לו, (מז) גם אם הראינום אותות גדולים איש מאחיו, וניסרם בעונש גדול למען ישובו אלינו. (מח) ויאמרו אל משה: אתה הקוסם! קרא אל אלהיך כבית אשר כרת לך; אז נלך בדרכיו! (מט) אך בהשיבנו מאחריהם את ענשם, מרו בנו. (נ) ויעביר פרעה קול בתוך עמו לאמר: עמי! הלא לי המלוכה על ארץ מצרים ועל היאורים הנוזלים תחתי? האינכם רואים זאת? (נא) האינני טוב מהאיש הנבזה הזה, (נב) אשר איננו יודע דבר צחות? (נג) ההושם רביד הזהב על צוארו¹⁶²⁷, או ההולכים מלאכים לרגלו? (נד) כן התעה את עמו, אשר שמע בקולו, כי עם בוגד היו. (נה) ויהי בהקציפם אותנו, ונשיב להם נקם ונשקע את כלם. (נו) ונשימם למשל ולשנינה לדור נולד. (נז) בשימנו את בן מרים למשל, ויגל לבב עמך¹⁶²⁸, (נח) ויאמרו: האלהינו טובים או הוא? אך למען הריב בך שאלוך זאת, כי אנשי מדון המה. (נט) ישו לא היה כי אם עבד אשר היטבנו לו, ונשימהו למשל לבני ישראל. (ס) לו חפצנו, נקים מקרבכם מלאכים לנחותכם בארץ. (סא) הוא¹⁶²⁹ יודיעכם את השעה האחרונה; לכן אל תכחשו בה. לכו אחרי! אז תהיו במעגל הטוב. (סב) ואל ישיאכם השטן, כי אויב גלוי הוא לכם. (סג) בבוא ישו באותות מובנים, ויאמר: הן באתי אליכם בחכמה למען הורותכם קצת מאשר אתם מריבים עליו; יראו את ד' ושמעו בקולי! (סד) ד' הוא אדוני ואדונכם; לכן עבדוהו! זאת הדרך הישרה. (סה) אמנם המפרידים¹⁶³⁰ אשר ביניהם הריבו בו; אוי לבוגדים בעונש היום הנורא! (סו) מה לכם ליחל כי אם את השעה האחרונה אשר תבוא עליהם פתאום והם לא ישערוה בנפשם? (סז) אתם עבדי! לא תיראו ולא תתאבלו ביום ההוא. (סח) ביום ההוא האוהבים יהפכו לאויבים איש אל אחיו¹⁶³¹; לא כן הצדיקים. (סט) אתם המאמינים באותותינו והמשלימים אתנו! (ע) בואו אל כן העדן אתם ונשיכם, ושישו בו! (עא) שם יחלקו ביניכם קערות זהב וגביעי זהב; שם תמצאו את שאהבה נפשכם ואת כל מחמד עיניכם; ולעד תשבו שם. (עב) זה גן העדן, אשר ננחילכם על מעשי ידיכם. (עד) אמנם הבוגדים ישאו לעד את עונם בגיהנם. (עה) לא יקל איש את משאם, ותקותם תאבד. (עו) לא עשינו להם עול, כי אם הם השחיתו את נפשם. (עז) אז יאמרו: מאלך¹⁶³²! יעש נא אדונך עמנו כלה¹⁶³³! יענה: לא כי לעד תשבו פה! (עח) הן באנו אליכם באמת; אך רבכם ימרו את פיה. (עט) הם מתנכלים בנו, אך אנחנו נתחכם להם. (פ) הידמו בנפשם, כי לא נשמע את סודותיהם ואת נכליהם? לא כי מלאכינו יכתבום בספר. (פא) אמור: לו היה בן לאל הרחמן, כי אז אני הראשון אשר יעבדהו. (פב) חלילה לאדון השמים והארץ והכסא הנורא, את אשר יערכו לו! (פג) הניחם ויריבו וילעגו לך! הן יפגעו ביום המועד להם. (פד) אלהי השמים גם אלהי הארץ הוא; חכם לבב הוא ויודע כל. (פה) יהולל שמו! לו מלכות השמים והארץ וכל אשר ביניהם; הוא יודע את השעה האחרונה ואליו תשובו. (פו) לא יליצו עליהם האלילים אשר הם עובדים מבלעדו, כי אם מגידי האמת ויודעיה¹⁶³⁴. (פז) ואם תשאלם, מי בוראם, יענו: אלהים. אמור: ומדוע שבתם מאחריו? (פח) הנביא אומר: אדוני! אך עם בוגד זה! (פט) ואלהים יענהו: הפרד מעליהם ואמור: שלום¹⁶³⁵! הן ידעו באחריתם.

44. חזון הקיטור¹⁶³⁶

נגלה במיכ"ה ובו תשעה וחמשים פסוקים.

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ' בספר המובן! (ב) אנחנו שלחנוהו בלילה המבורך¹⁶³⁷ למען תזהיר בו. (ג) כל דבר חכמה מבואר בו. (ד) הוא חק מאתנו,ו אנחנו שלחנוהו, (ה) למען בשר רחמים מאת אדונך, כי הוא שומע ויודע כל. (ו) הוא אדון השמים והארץ וכל אשר ביניהם; לו תבינו זאת! (ז) אין אל מבלעדו; בוא ממית ומחיה; הוא אלהיכם ואלהי אבותיכם הראשונים. (ח) אך הם יריבו בו וילעגו לו. (ט) אמנם תראם ביום עלות השמים בקיטור גלוי¹⁶³⁸, (י) אשר יכסה את בני האדם! מה גדול יהיה ענשם! (יא) אז יאמרו: אדוננו! הסר מעלינו את ענשנו! מאמינים אנחנו בך. (יב) איך יועילם הזכרון באשר בא אליהם מזהיר גלוי, (יג) והם סרו מאחריו ויאמרו: אך למד זאת או משוגע הוא¹⁶³⁹! (יד) גם בהשיבנו את ענשכם מעליכם¹⁶⁴⁰ תשובו ותבגדו. (טו) ביום הודיענו את גבורתנו נשיב להם נקם. (טז) גם לפניהם נסינו את עם פרעה בשלחנו אליהם שליח נחמד. (יז) ויאמר אליהם: שלחו אתי את עבדי ד‘¹⁶⁴¹, כי שליח נאמן אנכי לכם! (יח) אל נא תתנשאו על ד’, כי הוא המשילני בכם.! (יט) אנוסה לעזרה אל אדוני ואדונכם, אם תרגמוני באבנים. (כ) ואם אינכם מאמינים בי, סורו מאחרי! (כא) ויקרא משה אל אדוניו לאמר: אך גוי חוטא זה! (כב) ויען ד': צא אתה עם עבדי בלילה, כי המצרים ירדפו אחריכם; (כג) והשקט את הים, כי אצמית את חיל הבוגדים! (כד) כמה גנות ועינות מים, (כה) ושדות ובתי חמד, (כו) ומחמדי לכם עזבו¹⁶⁴²! (כז) וננחילם גוי אחר. (כח) לא השמים ולא הארץ בכו על שברם, ולא נשאנו להם. (כט) אך את בני ישראל הצלנו מלחצם ומחרפתם, (ל) מיד פרעה, אשר הרים את לבו ויכחש באלהים. (לא) ונבחר בהם בחכמתנו מכל בני אדם, (לב) ונראם את אותותינו למען נסותם. (לג) אך האנשים האלה¹⁶⁴³ אומרים: (לד) אין מות בלתי המות הראשון; לא נקיץ עוד. (לה) הביאו לנו את אבותינו¹⁶⁴⁴, אם כנים דבריכם! (לו) הטובים הם מגוי תבע¹⁶⁴⁵? (לז) גם את האנשים, אשר היו לפניהם, הצמתנו על פשעם. (לח) לא לשחוק בראנו את השמים ואת הארץ ואת אשר ביניהם. (לט) לא בראנום כי אם באמת; אך רבם לא ישכילו. (מ) אכן יום הפרידה¹⁶⁴⁶ הועד לכלם. (מא) ביום ההוא לא יליץ איש בעד אחיו, ואין להם עוזר. (מב) זולתי את אשר ירחמהו אלהים, כי עזוז ורחום הוא. (מג) פרי עץ הזקום¹⁶⁴⁷ (מד) יהיה מאכל לבוגדים; (מה) כשמרי השמן יבער בבטנם, (מו) כמים חמים. (מז) ואל שומרי הגיהנם יאמר אלהים¹⁶⁴⁸: תפשוהו והשליכוהו באמצע הגיהנם, (מח) וצקו על ראשו את המים החמים! (מט) ואל הרשע יאמר: טעום נא זאת, האיש האדיר והנכבד! (נ) הא לך את אשר לעגת לו! (נא) אך הצדיקים יבואו אל מקום נאמן; (נב) בו גנות ומעינות מים, (נג) שם ילבשו שש ומשי, וישבו איש ממול אחיו. (נד) זה גורלם; גם תהיינה להם נשים ועיניהן שחורות; (נה) שם ימצאו כל פרי נחמד כאות נפשם, (נו) ולא יטעמו מות אחר בלתי את המות הראשון; ואלהים יצילם מעונש הגיהנם. (נז) זה חסד מאת אלהיך; ומה גדול הששון הזה! (נח) הן גלינוהו ¹⁶⁴⁹בלשונך למען יתבוננו. (נט) ואתה חכה! גם הם יחכו לאחריתם.

45. חזון הכריעה¹⁶⁵⁰

נגלה במיכ"ה ובו ששה ושלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ' הספר הזה שולח מאת האלהים העזוז וחכם לב. (ב) הן די אותות בשמים ובארץ למאמינים. (ג) גם בבריאתכם ובבריאת החיות הנפוצות על פני כל הארץ אות לדבקים באלהים. (ד) גם תקופת הלילה והיום, והמים אשר מוריד אלהים משמים ארצה להחיות את הארץ אחרי מותה, ותקופת הרוחות, אותות הם למשכילים. (ה) אלה אותות אדונך אשר אנחנו קוראים אליך באמת;ובאי זה מופת מבלעדי אותות אל יאמינו? (ו) אוי לכל איש כזב ועושה עול, (ז) השומע את אותות ד' בהקראם אליו ומחזיק במריו כאלו לא שמעם! בשרהו עונש גדול! (ח) אוי ליודעי אותותינו ולועגים להם! לאלה עונש גדול. (ט) לפניכם הגיהנם;הונם ואליליהם אשר עבדו מבלעדי אל לא יועילום;גדול יהיה ענשם. (י) זה¹⁶⁵¹ קו הישר;ורבים המכאובים למכחישים באותות אדונם. (יא) אלהים שם לכם לעבד את הים, למען תעבורנה בו אניותיכם;הוא משפיע את חסדו עליכם למען תודו לו. (יב) הוא המשילכם בכל אשר בשמים ובארץ, כי הכל ממנו;גם בזה אות למתבוננים. (יג) אמור אל המאמינים, כי יסלחו למכחשים בתשובתם אל אלהים וביום שלמו להם את פעלם. (יד) כל עושה טוב מטיב לנפשו, וכל עושה רע לבדו ישא;אז תשובו אל אדונכם. (טו) הן נתנו לבני ישראל את הספר ואת החכמה ואת הנביאות, ונשביעם בכל טוב ונבחר בהם מכל יושבי תבל. (טז) וניתן להם בינה בדברינו;ולא הריבו עליהם עד היות להם המדע, ויקנאו איש באחיו;אך אדונך ישפוט ביניהם ביום התקומה על אשר הריבו עליו. (יז) אז שמנוך להוכיח על דברינו;לך אחריהם ואל תשמע בקול הבוערים! (יח) לא יצילוך מיד אל;הבוגדים אך איש את אחיו יעזרו, ואלהים מעוז לתמימים. (יט) הקוראן הזה מורה את האנשים;קו הישר והרחמים הוא לדבקים באלהים. (כ) הידמו בנפשם עושי עול, כי אחריתם תהיה כאחרית המאמינים ועושי טוב בחייהם ואחרי מותם? אך שוא כל מזימתם. (כא) אלהים ברא את השמים ואת הארץ באמת;לכל נפש יושב כפי מעלליה, ולא יעשה עול לכל איש. (כב) מה תחשוב? האיש השם את שרירות לבו לאלהים, ואלהים השגהו ויחתום את אזנו ואת לבו וישם מסוה על פניו, היש לו מדריך מבלעדי אל? הלא תזכרו זאת? (כג) הם אומרים: אין חיים ומות כי אם בעולם הזה;אך העת תשחיתנו! אמנם אין בהם תבונה, ושוא כל מזימתם. (כד) בהקרא להם אותותינו המובנים לא יענו כי אם: הביאו לנו את אבותינו, אם כנים דבריכם¹⁶⁵²! (כה) אמור: אלהים החיה אתכם וימיתכם;אז יקבצכם ביום התקומה אשר אין ריב בו! אך רוב האנשים לא יבינו זאת. (כו) לד' מלכות השמים והארץ;וביום בוא השעה האחרונה יאבדו המפירים את דברם. (כז) אז תראה כל גוי כורע על ברכיו;ואלהים יקראם אל ספרו לאמור: ביום הזה יושב לכם גמול מעשיכם! (כח) הספר הזה עונה אמת בכם, כי כתבנו בו את כל מעלליכם. (כט) ואת המאמינים ועושי הטוב יוביל אלהים ברחמיו;ומה גדול הששון הזה! (ל) ואל הבוגדים יאמר: הלא נקראו לכם אותותינו? אך כחשתם בהם, ותהיו עם בוגד! (לא) ובהאמר אליכם: עדות ד' נאמנה, ואין ריב בשעה האחרונה, אמרתם: לא ידענו את השעה הזאת;אך בדות היא;לא נאמין בה! (לב) אז תשוב רעתם, אשר עשו, על ראשם;ואשר לעגו לו, יבוא להם. (לג) אז יאמר אליהם: היום הזה נשכחתם כאשר שכחתם את יום שובכם אלינו;אש הגיהנם מושבכם, ואין לכם עוזר! (לד) זה גמולכם על לעגכם לאותות אל;חיי התבל הסיתוכם! – לא יצאו עוד משם, ולא ישובו עוד. (לה) תהלה לאל, אדון השמים והארץ וכל העולמים! (לו) לו התפארה בשמים ובארץ;עזוז הוא וחכם לב.

46. חזון האחקאף¹⁶⁵³

נגלה במיכ"ה ובו חמשה ושלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ח' מ' הספר הזה שולח מאת האלהים העזוז וחכם לב. (ב) לא בראנו את השמים ואת הארץ ואת כל אשר ביניהם כי אם באמת ועד עת ידועה;אך הבוגדים סרים מאחרי הזהרתך. (ג) אמור: מה תחשבו? הראוני נא את אשר בראו בארץ האלילים אשר אתם עובדים מבלעדי אל? היש להם חלק בשמים? הביאו אלי ספר אשר גולה לפני זה, או נתיב יושר, אם צדיקים אתם! (ד) ומי שוגה מקורא אל אלהים אחרים מבלעדי אל, אשר לא יענוהו ביום התקומה ולא ישמעו לקולו? (ה) ביום הקבץ האנשים, יהפכו להם לאויבים ויכחשו בעבודתם. (ו) בהקרא אליהם אותותינו המובנים, הבוגדים אומרים על האמת הבאה אליהם: אך קסם גלוי זה! (ז) ואם יאמרו: הוא בראהו! אמור: אם בראתיו, אל תליצו עלי אל אלהים! הוא יודע את דבותיכם;עד הוא ביני וביניכם;חנון ורחום הוא. (ח) לא נביא חדש אנכי¹⁶⁵⁴;אינני יודע מה יעשה אלהים לי או לכם;אינני הולך כי אם באשר גולה אלי, ואך מזהיר גלוי אנכי. (ט) מה תחשבו, אם הספר הזה מאלהים אשר בגדתם בו, ועד יבוא מאת בני ישראל ויעיד עליו ויאמין בו¹⁶⁵⁵? העוד ירום לבבכם? הן לא ינחה אלהים את הבוגדים. (י) הבוגדים אומרים אל המאמינים: לו דתכם אמת, לא קדמונו האנשים האלה¹⁶⁵⁶? ובאשר מאנו לדרוך בנתיב היושר, אומרים: אך כזבים קדמונים בו! (יא) גם לפניו נתנו למשה כתב, דרך אמונה ורחמים;והספר הזה מצדיקו בלשון ערבית למען הזהיר את הבוגדים ולבשר טוב את הצדיקים. (יב) האומרים: ד' הוא אלהינו" ועושי טוב לא ייראו ולא יתאבלו. (יג) האנשים האלה רעי גן העדן המה;לעד ישבו בו;זה גמול פעלם. (יד) הן צוינו את בן האדם להיטיב להוריו;אמו הרתו וילדתו בעצב, ומעת הרונה עד עת הגמלו ימלאו שלושים חדשים;ובהגיעו לכח בשנת הארבעים, יאמר: אדוני! תמכני נא למען אודה לך על טובך אשר גמלת עלי ועל הורי, ואעשה את הטוב והישר בעיניך! הצליחני נא גם בזרעי, כי אליך אשובה ואהיה ממספר המשלימים. (טו) את מעשי האנשים כאלה נרצה, ונעבור על פשעיהם;הם מחברת גן העדן, ונקים להם את אשר העידונו בהם. (טז) ובעד האיש האומר אל הוריו: חרפה זאת לכם! איך תפתוני כי אשוב ואחיה, כאשר כמה דורות מתו לפני ולא שבו עוד? יעתירו הוריו לאמור: אוי לך! האמן נא כי דבר אלהים אמת! אך הוא יענם: אין זה כי אם משלים קדמונים! (יז) באנשים כאלה יקים אלהים את דברו אשר דבר לגויים אשר היו לפניהם, כי יספו. (יח) לכל איש תהיה מדרגתו כפי פעלו;אלהים ישיב להם את גמול מעלליהם, ולא יעשה להם עול. (יט) ביום ההוא יוקרבו הבוגדים אל אש הגיהנם, ואלהים יאמר אליהם: הן השיבותי לכם את גמול מעשיכם הטובים בעודכם חיים בארץ, ותתענגו עליו;והיום הזה תוסרו ותשיגו כלימה על התנשאכם בארץ לבלי חק ועל עשותכם עול! (כ) זכור נא את אחי עאד¹⁶⁵⁷ בהזהירו את עמו בעמק אחקאף (גם לפניו ולאחריו היו נביאים) לאמור: אך את ד' לבדו עבדו! יראתי פן יקרכם גמול היום הגדול! (כא) ויענו: הבאת אלינו למען השיבנו מאחרי אלהינו? הביאה נא עלינו את אשר העידות בנו;אם כנים דבריך! (כב) ויאמר: אך לד' המדע, ועלי להגיד לכם את אשר שולחתי בו;אך אני רואה, כי עם סכל אתם! (כג) בראותם ענן פרוש על עמקם אמרו: הענן הזה יביא לנו מטר. ויאמר הוד: לא כי הוא מביא לכם את אשר החישותם לכם, את רוח מוסרכם הנורא. (כד) הוא ישחית הכל בדבר אלהיו! ויהי בבוקר, ולא נראה מהם מאומה בלתי מושבותיהם. (כה) כן נשיב גמול לזדים. לא נופלים היו מכם; גם להם נתנו משמע אוזן, מראה עין ולב להבין;אך אזנם, עינם ולבם לא הועילום מאומה, יען כי מאסו באותות אל;ויביא להם את אשר לעגו לו. (כו) גם את הערים אשר סביבותיכם שחתנו, אחרי גלותנו להם את אותותינו למען ישובו אלינו. (כז) לא הושיעום אליליהם אשר עבדו מבלעדי אל ויזבחו להם, כי אם התעום;זה גמולם על שגגתם ועל דמיון לבם. (כח) גם לך נתנו חיל רוחות שומעות את הקוראן¹⁶⁵⁸; בשמעם אותו אמרו איש אל אחיו: הקשיבו! ובכלותך לקראו וילכו אל עמם למען הזהירו. (כט) ויאמרו: עמנו! שמענו ספר נגלה אחרי משה לקים את אשר נגלה לו;הספר הזה מדריך אל האמת ואל נתיב היושר. (ל) עמנו! הקשיבו לקול ד' והאמינו בו! הוא יסלח לכם את חטאותיכם ויצילכם מהעונש הנורא. (לא) וכל הממרה את פי ד', לא יפר את עצת אל בארץ ולא ימצא עוזר מבלעדו;גדולה שגגתו. (לב) הלא יראו, כי האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ ולא יעף בבראו, גם יוכל להחיות את המתים? הלא אדיר הוא על כל? (לג) ביום ההוא יוקרבו הבוגדים אל אש הגיהנם, ואלהים יאמר אליהם: הלא אמת זאת? יענו: אכן, חי אדוננו! ואלהים יאמר אליהם: הא לכם ענשכם על מריכם! (לד) ואתה מחמד! חכה כאשר חכו כל הנביאים הדבקים באלהים, ואל תחיש את יום אידם! (לה) ביום אשר בו יראו את אשר הועד בהם, ידמו בנפשם, כי לא חיו כי אם שעה אחת ליום. זאת הוזהרתם;ומי יספה בלתי החוטאים?

47. חזון מחמד¹⁶⁵⁹ אלהים יגן בעדו וישם לו שלום

נגלה במדינ"ה ובו ארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) שוא פעולת הבוגדים והמשיבים מאחרי דרך אלהים! (ב) אך למאמינים ועושי טוב ומאמינים באשר שולח להם ביד מחמד (כי אמת היא מאת אדונם) תכופר חטאתם, והם יצליחו. (ג) הבוגדים אך אחרי ההבל הולכים;אולם המאמינים מבקשים את האמת. כן ממשל אלהים משלים לבני האדם. (ד) אם תפגעו בבוגדים¹⁶⁶⁰ קצצו את ראשיהם ופרצו בהם פרץ גדול;ואת הנשארים אסרו בזיקים¹⁶⁶¹! (ה) ואחר כלות המלחמה שלחום חנם או בפדיון נפשם! כן הוא;לו חפץ ד‘, השיב להם נקם בלעדיכם;אמנם בלבו לנסותכם איש באחיו¹⁶⁶²;והמומתים בדרך אלהים¹⁶⁶³ לא לשוא עמלו. (ו) הוא ינחם, וימלא את משאלותיהם. (ז) הוא יובילם אל הגנות אשר הוכנו להם. (ח) אתם המאמינים! אם תעזרו את אלהים¹⁶⁶⁴ גם הוא יעזרכם ויחזק את רגליכם. (ט) והבוגדים יספו, ושוא פעולתם, (י) יען כי געלה נפשם באשר שלח אלהים, לכן גם הוא יפר את מעלליהם. (יא) הלא יעברו בארץ ויראו את אחרית האנשים אשר היו לפניהם? אלהים הצמיתם, וכמו כן יהיה גורלם. (יב) אלהים מגן למאמינים, ולבוגדים אין עוזר. (יג) אלהים יוליך את המאמינים ועושי טוב אל הגנות ובתוכם נחלי מים;ולבוגדים המתענגים ואוכלים כבהמות הכין את אש הגיהנם. (יד) כמה ערים, גדולות ובצורות מעירך אשר גרשתך, שחתנו, ולא היה להם עוזר! (טו) הישוה האיש ההולך בדרך אדוניו אל האיש העושה עול והולך בשרירות לבו? (טז) זה משפט גן העדן, אשר הוכן לצדיקים: נהרים, אשר לא יכזבו מימיהם;נחלי חלב, אשר טעמו יעמוד בו;נחלי יין, נחמד לשותיו; (יז) ונחלי דבש שרוף. שם ימצאו כל פרי נחמד לכפרת עון. הישוו אלה לאנשים, אשר מושבם באש הגיהנם וישתו מים חמים עד כי תבקענה מעיהם? (יח) יש מהם ישמעוך, ובצאתם מעמך יאמרו אל חכמי לב: מה זה חדש דבר אליכם? אלהים חתם את לבם;לכן אך בשרירות לבם ילכו. (יט) ואת ההולכים אחריו ינחה, וישלם להם את צדקתם. (כ) מה להם¹⁶⁶⁵ ליחל בלתי השעה האחרונה אשר תבוא עליהם פתאום? כבר באו אותותיה¹⁶⁶⁶, ומה יועילם הזכרון¹⁶⁶⁷ בבואה? (כא) דע איפוא, כי אין אל מבלעדו, והעתירה אל ד’ למען יכפר לך את עונותיך וגם למאמינים ולמאמינות, כי אלהים יודע את מוצאכם ואת מבואכם¹⁶⁶⁸! (כב) המאמינים אומרים: מדוע לא נגלה לנו עוד חזון על מלחמת האמונה? אמנם גם בהגלות חזון מובן כזה, אשר בו תזכר מלחמת האמונה, תראה את רכי הלבב בהביטם אליך כאיש אשר אימת מות בעתתו. שמוע ודבר רכות נאוה להם מהתלונן עליך. (כג) באשר נכון הדבר מאת אלהים¹⁶⁶⁹, עליהם לבטוח בו. (כד) הלא נכונים אתם בשובכם מאחרי אלהיכם להשחית בארץ ולנתק את מוסרות אהבתכם? (כה) אלהים קלל את האנשים האלה ויכבד את אזניהם ויעור את עיניהם. (כו) הלא יתבוננו על הקוראן? או הנסגרו לבותם? (כז) השטן משנה את האנשים הפונים עורף אל אמרי בינתנו;הוא מנהלם וממלא את לבם. (כח) הם¹⁶⁷⁰ אומרים אל הממרים את פינו: בקצת דברי אלהים נשמע לקולכם! אך אלהים יודע את מצפוניהם. (כט) איך יהיה להם בהמית אותם המלאכים ובהפצע פניהם וגיויהם¹⁶⁷¹? (ל) זה גמולם על בחרם באשר יכעיס את אלהים ועל התקוממם בטוב בעיניו. שוא תהיה פעולתם. (לא) הידמו בנפשם רכי הלבב, כי אלהים לא יוציא לאור את רעתם? (לב) לו נחפוץ, נראך אותם ונודיעם אליך במראה פניהם;אמנם תכירם באמרי פניהם. (לג) הן יודע אל את מעלליכם! אמנם ננסה אתכם, למען נדע את המתאמצים להלחם ואת המחכים בקרבכם;גם ננסה את התרועעכם. (לד) הבוגדים והמתעים מאחרי דרך אלהים, והממרים את פי שלוחו אחרי היות להם קו הישר, לא ירעו לאלהים דבר; הוא יסכל את עצתם. (לה) אתם המאמינים! שמעו בקול אל ושלוחו, פן ישים לאפס את מעלליכם! (לו) הבוגדים ומתעים מאחרי דרך אלהים ומתים במרים, לא יאבה ד' סלוח להם. (לז) אל תרפו את ידיכם מאויביכם ואל תקראו להם לשלום, באשר אתם חזקים מהם;כי אלהים הולך עמכם ולא יגרע את שכרכם! (לח) חיי התבל אך הבל וריק המה;ואם תאמינו באלהים ותיראוהו, לא יגרע מכם את שכרכם. איננו מבקש מכם את רכושכם. (לט) לו יבקשהו מכם ויפצר בכם, כי אז תמאנו ותשנאוני. (מ) הן קרואים אתם לפזר מהונכם על מלחמת אל;אך יש מכם כילים המה. אמנם הכילי לנפשו כילי¹⁶⁷². אלהים עשיר ואתם עניים;ואם תסורו מאחריו, ישים תחתכם דור אחר אשר לא יהיה כמוכם.

48. חזון התשועה¹⁶⁷³

נגלה במדינ"ה ובו תשעה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הן נתנו לך תשועה גדולה¹⁶⁷⁴. (ב) אלהים יסלח לך את אשר עוית ואת אשר תעוה ויפליא לך את חסדו וינחך בדרך הטובה. (ג) הוא יעזרך ברחמיו הגדולים. (ד) הוא משרה את שכינתו בתוך לב המאמינים למען הרבות את אמונתם;כי לו כל צבאי השמים והארץ;חכם לב ויודע כל הוא. (ה) הוא יוביל את המאמינים ואת המאמינות אל גנות ובתוכם נחלי מים, ולעד ישבו בהם. הוא יכפר את חטאתיהם. מה גדול הששון הזה! (ו) אך את החנפים ואת החנפות, את עובדי ואת עובדות האלילים ייסר, יען כי ענו שקר באלהים. שבר על שבר יבוא עליהם;קצף וקללת אלהים יחולו על ראשיהם;הגיהנם הוכן להם, ומה קשה הדרך שמה! (ז) לאלהים גדודי השמים והארץ;עזוז הוא וחכם לב. (ח) הן שלחנוך להעיד, לבשר טוב ולהזהיר. (ט) האמינו באלהים ובשלוחו! עזרוהו וכבדוהו והללוהו בוקר וערב! (י) הנשבעים לך¹⁶⁷⁵ נשבעים לאלהים;יד אל על ידיהם היא;כל המפר בריתו לבדו ישא, ולכל מחזיק בברית אל ניתן שכר גדול. (יא) הערביים המפגרים¹⁶⁷⁶ יאמרו אליך: רכושנו ומשפחותינו מנעונו מצאת אתך בצבא;לכן העתירה בעדנו! אמנם הם מדברים בלשונותיהם, ולבם בל עמם. אמור: מי יעצור ביד אל ברצותו להיטיב או להרע לכם? האיננו יודע את כל מעשיכם? (יב) דמיתם בנפשכם, כי הנביא והמאמינים בו לא ישובו לעולם אל בתיהם;זאת בדאתם מלבבכם;רק רע כל מזימותיכם, ובני בליעל אתם! (יג) למכחשים באלהים ובשלוחו הכנו את אש הגיהנם. (יד) לד' המלוכה על כל אשר בשמים ובארץ;הוא יסלח למי יחפץ וייסר את מי יחפץ;חנון ורחום הוא. (טו) המפגרים יאמרו אליכם בצאתכם לחלק שלל: נלכה נא אחריכם! בלבם להמיר את דבר אלהים¹⁶⁷⁷;אמור: אל תלכו אחרי;כה צוה אלהים מקדם! יענו: כה דברת לבלתי תת לנו את חלקנו בשלל. אך מעט תבונה בהם. (טז) אמור אל הערביים המפגרים: הן נקראכם נגד עם חזק ועצום¹⁶⁷⁸;הריבו בהם, או יחבקו את האיסלאם! אם תשמעו בקולי, יוסיף אלהים על שכרכם;ואם תשובו מאחרי, כאשר שבתם מקדם, ייסרכם מוסר גדול. (יז) אין חטא בעור, בפסח או בחולה בשבתם בבתיהם;ואת כל השומעים בקול אל ושלוחו יביא אלהים אל גנות ובתוכם נחלי מים;ואת כל השב מאחריו ייסר בעונש גדול. (יח) הן רצה אלהים את המאמינים בהשבעם לך תחת העץ הלז¹⁶⁷⁹ כי ידע את אשר בלבם; וישרה את שכינתו עליהם, ויתן להם תשועה, (יט) וינחילם שלל רב, כי עזוז הוא וחכם לב. (כ) אלהים הכין לכם שלל רב אשר חלקתם בחפזון, וישיב מאחריכם את ידי האנשים¹⁶⁸⁰. זה אות למאמינים;הוא ינחכם בדרך הטובה. (כא) אך עוד לכם לקחת שלל אשר איננו בידכם;אך אלהים הכינו לכם, כי הוא אדיר על כל. (כב) לו נלחמו בך הבוגדים¹⁶⁸¹, כי אז פנו אליך עורף, ולא היה להם עוזר ומושיע. (כג) כה יעץ אלהים מקדם, ואלהים לא יפר את דברו. (כד) הוא השיב את ידיהם מכם ואת ידיכם מהם בעמק מיכ"ה¹⁶⁸² אחרי המשילכם בהם, כי הוא ראה את מעלליכם. (כה) הם בגדו באלהים וימנעוכם מהתפלל בחרם ומהביא את הקרבן אל מכונו¹⁶⁸³. לולי היו בכם מאמינים ומאמינות (אשר מאסתם בפתיותכם ותשאו עליכם חטא) כי אז לא עזרנוכם. אלהים מנהל ברחמיו את מי יחפץ. לו נפרדו¹⁶⁸⁴ איש מעל אחיו, כי אז יסרום הבוגדים בעונש גדול. (כו) אלהים הקשה את לב הבוגדים ויאמצם בפתיותם;ועל שלוחו ועל המאמינים השרה את שכינתו ויחזקם בדבר אמת כי נאה להם. ואלהים יודע כל. (כז) אלהים הקים לשלוחו את חזונו¹⁶⁸⁵ לאמור: בואו אל מקדש החרם שקטים ושאננים ברצון אלהים! גלחו את שער ראשכם והקיפו את פאת זקנכם¹⁶⁸⁶ ואל תיראו! הוא יודע את אשר אינכם יודעים, וקרובה ישועתו לבוא. (כח) הוא שלח את שלוחו בקו הישר ובאמונת אמת, למען ירים את קרנה על כל האמונות;ואלהים יעיד עליו. (כט) מחמד שליח אלהים הוא, ואנשי בריתו יכבידו את ידיהם על הבוגדים;אך איש את אחיו ירחמו. הנך רואה בכרעם על ברכם ומשתחוים לאלהים למען הפיק ממנו רצון ורחמים. הכרת פניהם תענה בהכנעתם. בתורה ובאיוואנגיליאום תמצא עליהם את המשל הזה: הם נמשלו כזרע המוציא את הקנה ומחזקהו ומגדלהו לשבולת המרימה את ראשה על גזעה להרוות את נפש הזורע¹⁶⁸⁷. והבוגדים ילבשו כלימה, ולמאמינים ולעושי טוב העיד אלהים כפרת עון ושכר גדול.

49. חזון חדרי חדרים¹⁶⁸⁸

נגלה במדינ"ה ובו שמונה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אתם המאמינים! אל תבהלו על אלהים ועל שלוחו¹⁶⁸⁹! יראו את ד‘, כי הוא שומע ויודע כל. (ב) אתם המאמינים! אל תשמיעו את קולכם על קול הנביא;אל תדברו אליו כדבר איש אל אחיו, פן יהיו לריק מעלליכם בלי דעתכם! (ג) ולמשפילים את קולם לפני הנביא¹⁶⁹⁰ אלהים הטה את לבם לאמונת אמת;להם כפרת עון ושכר גדול. (ד) והאנשים הקוראים אליך בחדרי חדריך¹⁶⁹¹ אין בהם תבונה. (ה) לו חכו עד צאתך אליהם, כי אז טוב להם;אך חנון ורחום אלהים! (ו) אתם המאמינים! בבשר לכם בן בליעל שמועה, חקרוה היטיב פן תרעו לעם אחד בלי דעתכם ותנחמו אחרי כן על מעלליכם¹⁶⁹²! (ז) דעו כי נביא אלהים בקרבכם! לו ישמע בקולכם בדברים רכים, ישא עליכם חטא¹⁶⁹³. אך אלהים הוקיר את אמונתכם בעיניכם ויפארה בתוך לבותיכם וילמדכם למאוס בכחש במרמה ובמרי;כל עושי זאת הולכים בדרך הטובה. (ח) חן וחסד זאת לכם מאלהיכם, כי יודע כל וחכם לבב הוא. (ט) אם שתי כתות מהמאמינים מריבות אשה באחותה, עשו שלום ביניהן. אך בצדק תשפטו, כי אלהים אוהב את אנשי האמת! (י) המאמינים אחים זה לזה;לכן השלימו בין אחיכם ויראו את ד’ למען תרוחמו. (יא) אתם המאמינים! אל ילעג איש מכם לאחיו! אולי הנלעג טוב מהלועג;גם לא אשה לרעותה, אולי הנלעגת טובה מהלועגת¹⁶⁹⁴. אל תחרפו ואל תגדפו איש איש את אחיו. אחרי חבק אדם את אמונת אמת, הדבר: רשעה אך גידוף הוא¹⁶⁹⁵. ואשר לא ישובו מדרכם הרעה, בוגדים המה. (יב) אתם המאמינים! השמרו מאד מהגיון רע, כי גם ההגיון אשם הוא. אל תדרשו לאשמות אחיכם, ואל תדברו דופי איש באחיו. היבקש איש מכם לאכול את בשר אחיו המת¹⁶⁹⁶? לכן תועבה זאת לכם. יראו את ד‘, כי טוב ורחום הוא! (יג) בני אדם! אנחנו בראנוכם מאיש אחד ומאשה אחת, ונפרידכם לגויים ולשבטים למען תאהבו איש את אחיו;והירא את ד’ הוא הטוב מכם, כי אלהים שומע כל ומביט אל כל. (יד) הערביים¹⁶⁹⁷ אומרים: מאמינים אנחנו;אמור: אינכם מאמינים! הן אומרים אתם: משלימים אנחנו, אך האמונה לא באה אל קרב לבכם. אם תשמעו בקול אלהים ושלוחו, לא יגרע לכם דבר משכר מעלליכם, כי חנון ורחום אלהים. (טו) האמינים באלהים ובשלוחו לא יריבו בו, והמשליכים את הונם ואת נפשם מנגד למען הלחם לאמונתו, אלה הם הצדיקים. (טז) אמור: התורו את אלהים על אמונתכם? אלהים יודע את כל אשר בשמים ובארץ, ואלהים יודע כל! (יז) הם יפתוך כי משלימים הם;אמור אליהם: אל תפתוני באמונתכם! אלהים יגיד לכם¹⁶⁹⁸, כי נחכם, לו צדיקים הייתם! (יח) אלהים יודע את רזי השמים והארץ, והוא מבין אל מעשיכם.

50. חזון הק'¹⁶⁹⁹

נגלה במיכ"ה ובו חמשה וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) ק' בקוראן הנשגב! (ב) הם תומהים, כי בא אליהם מזהיר מקרבם, והבוגדים אומרים: אך דבר נפלא זה (ג) כי אחרי מותנו והיותנו לעפר נשוב ונחיה! איך רחוקה התשובה הזאת! (ד) הן ידענו, כמה אנשים מקרבם הארץ אכלה, כי ספר גלוי אתנו¹⁷⁰⁰. (ה) הם עונים שקר באמת הבאה אליהם, וגדולה שגגתם. (ו) הלא יראו את השמים אשר ממעל להם, איך בנינום ועטרנום ואין פרץ בהם? (ז) ואת הארץ פרשנו, ונשים בה הרים גבנונים, ונצמיח מקרבה כל פרי נחמד. (ח) זה הגיון וזכרון לכל עבדינו השבים אלינו. (ט) ונוריד מן השמים מי ברכה, ובהם נוציא גנות ודגן, (י) ותמרים גבוהים כבדי הענף (יא) לאכלה לעבדי, ונחיה בהם את הארץ אחרי מותה;כן תהיה גם תחיית המתים. (יב) גם האנשים, אשר היו לפניהם, ענו שקר בנביאיהם, כמו דור נח, אנשי רס¹⁷⁰¹ ותמוד, (יג) עאד, פרעה, דור לוט ויושבי היערים¹⁷⁰² ועם תבע¹⁷⁰³;ונקים בהם את דברינו. (יד) העיפים אנחנו מהבריאה הראשונה¹⁷⁰⁴? ובכל זאת מריבים על הבריאה השנית. (טו) הן בראנו את האדם ואנחנו יודעים את אשר תלחש נפשו באזניו¹⁷⁰⁵;אנחנו קרובים לו מגידי צוארו¹⁷⁰⁶. (טז) בפגוע שני המלאכים¹⁷⁰⁷ בבן אדם, אחד מימינו ואחד משמאלו, (יז) לא יוכל איש לפצות את פיו, והצופה¹⁷⁰⁸ יכתוב, (יח) ויאמר אליו: המות, אשר נסת מפניו, יגיעך באמת! (יט) אז יתקע בשופר;זה יום המועד. (כ) כל נפש תבוא בו למשפט, ואתה נוגש ועד¹⁷⁰⁹, (כא) ויאמרו אליו: לא דאגת ליום הזה! הן הסירונו את המסוה מעל פניך ועיניך רואות היום הזה. (כב) וחברו יאמר: אני עד! (כג) ואלהים יאמר: השליכו אל הגיהנם את כל בוגד וקשה עורף! (כד) את כל מונע טוב וחוטא ומריב, (כה) ואת המעריך לאלהים אלהים אחרים;השליכום אל העונש הנורא! (כו) ואוהבו¹⁷¹⁰ יאמר: אדוני! לא השגיתיו;אך שוגה הוא מאוד. (כז) ואלהים יאמר: אל נא תריבו בפני, באשר הזהרתיכם מקדם! (כח) לא אמיר את דברי, ולא אעשה עול לעבדי! (כט) ביום ההוא נאמר אל הגיהנם: האינך עוד מלא? יענה: היש לך עוד¹⁷¹¹? (ל) ולצדיקים נקריב את גן העדן, ולא נאחר, (לא) ונאמר: זה אשר הכנו לכל עבדינו השומרים את מצוותינו, (לב) ליוראים את האל הרחמן בסתר, ושבים אליו בכל לבבם. (לג) בואו בשלום! היום הזה יהיה לנצח! (לד) שם ימצאו את שאהבה נפשם, ונוסיף על שכרם. (לה) כמה דורות שחתנו לפניהם¹⁷¹²! עצומים היו מהם. עברו בארץ וראו היש מנוס מפנינו! (לו) בזה זכרון ללב מבין, לאוזן שומעת ולעין רואה. (לז) הן בראנו את השמים ואת הארץ בששת ימים, ולא יגענו. (לח) שא את דבריהם וספר את תהלת אדונך לפני צאת השמש ולפני בואו! (לט) וגם בלילה¹⁷¹³! שבחהו גם בשתי הקצוות¹⁷¹⁴! (מ) חכה ליום קרוא הקורא ממקום קרוב¹⁷¹⁵, (מא) ליום השמע קול השופר באמת, ובו יאמר: זה יום התקומה! (מב) אנחנו נמית ונחיה, ואלינו תשובו. (מג) ביום ההוא תבקע הארץ תחתיהם;לא תכבד זאת ממנו. (מד) אנחנו יודעים את דבריהם;לא עליך לפצור בהם. (מה) אמנם הזהר בקוראן את החרדים על דברי.

51. חזון המפיצות¹⁷¹⁶

נגלה במיכ"ה ובו ששים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) במפיצות עפר¹⁷¹⁷, (ב) בעננים הכבדים, (ג) במחישות את דרכם¹⁷¹⁸, (ד) ובמגידים את דבר ד‘¹⁷¹⁹, (ה) נשבעתי כי עדותי אמת¹⁷²⁰, (ו) כי יבוא יום הדין! (ז) בשמים ובמסלותיו! (ח) הן נפרדים אתם בדבריכם¹⁷²¹; (ט) אכן רק המושב אחור ישוב אחור¹⁷²². (י) ארורים הבוגדים, (יא) אשר לא ידרשו לשלום נפשם כל ימי חייהם! (יב) ישאלו: מתי יבוא יום הדין! (יג) ביום ההוא יוקדו באש הגיהנם, (יד) ויאמר אליהם: קחו את ענשכם, אשר החישותם אותו! (טו) אך הצדיקים ישבו בגנות ומעינות מים, (טז) ויקחו את אשר נתן להם אדונם על מעלליהם הטובים. (יז) אך קצת הלילה ישנו¹⁷²³, (יח) ובבוקר התחננו אל אלהים, (יט) ויפזרו מהונם לעני המבקש ולדך הנכלם. (כ) די אותות בארץ לישרי לב, (כא) גם בכם¹⁷²⁴;הלא תתבוננו? (כב) בשמים תמצאו את שכרכם ואת אשר הועד בכם. (כג) באדון השמים והארץ נשבעתי, כי כנים דברי;ושבועתי כשבועתכם¹⁷²⁵. (כד) הלא עוד הגיעה עדיך שמועת אורחי אברהם הנכבדים? (כה) בבואם אליו ויאמרו: שלום! ויען: שלום! ויאמר בלבו: אך עם נכר זה! (כו) וילך אל ביתו ויביא אליהם עגל מרבק, (כז) ויגישוהו אליהם לאמר: הלא תאכלו? (כח) ויירא מפניהם ויאמרו אליו: אל תירא! ויבשרוהו בן משכיל. (כט) ותקרב אליו בצעקה, ותספוק את כפיה על פניה ותאמר: הן זקנתי ואנכי עקרה! (ל) ויענו: כה אמר אדונך, כי הוא חכם לב ויודע כל. (לא) ויאמר אברהם: אתם השלוחים, מה מעשיכם? (לב) ויענו: שולחנו אל עם בוגד, (לג) למען נשליך עליהם אבני גיר מנופצות, (לד) מועדות מאת אדונך לבוגדים¹⁷²⁶. (לה) ונוציא מקרבה¹⁷²⁷ את המאמינים, (לו) ולא מצאנו בה כי אם בית מאמין אחד. (לז) ונשים בה אות ליראים את העונש הגדול. (לח) גם את משה אזרנו חיל בשלחנו אותו אל פרעה;(לט) אך זה פנה אליו עורף לאמר: אך קוסם קסמים או משוגע אתה! (מ) ונאחז אותו ואת חילו ונשקעם בים על מרים. (מא) ועל אנשי עאד שלחנו רוח זלעפות, (מב) המשחית את כל אשר עובר עליו וטוחנו לעפר. (מג) בהאמר אל אנשי תמוד: עוד מעט ימים תתענגו! (מד) וימרו את פי אדונם ותאחזם הרעש בהעיף עיניהם, (מה) עד כי לא יכלו עמוד על רגליהם והציל את נפשם. (מו) גם את דור נח, אשר היה לפניהם, הכרתנו, כי עם בוגד היו. (מז) בן בראנו את השמים בחיל, ונמתחם. (מח) ואת הארץ פרשנו ונשוה פניה. (מט) ומכל דבר בראנו שני מינים למען תשכילו. (נ) שובו אל ד’, כי מזהיר גלוי אנכי לכם מאתו! (נא) אל תערכו לאלהים אלהים אחרים! מזהיר גלוי אנכי לכם. (נב) לא בא עוד שליח אל האנשים אשר היו לפניהם, אשר לא חשבוהו לקוסם קסמים או למשוגע. (נג) הירשו את מעלליהם¹⁷²⁸? אך עם תועה המה! (נד) לכן שוב מאחריהם;לא יחשב לך עון. (נה) הזכירם¹⁷²⁹, כי הזכרון טוב למאמינם! (נו) לא בראתי את השדים ואת האנשים כי אם למען יעבדוני. (נז) לא אבקש מהם שכר, ולא אשאל מהם כי יכלכלוני. (נח) אלהים הוא המכלכל;לו העוז והממשלה. (נט) ועונש הבוגדים יהיה כעונש ריעיהם¹⁷³⁰, ואז לא יחישוהו. (ס) אוי לבוגדים ביום מועדם!

52. חזון ההר¹⁷³¹

נגלה במיכ"ה ובו תשעה וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בהר¹⁷³², (ב) בספר הגלוי (ג) הכתוב על גויל¹⁷³³, (ד) בבית המפואר¹⁷³⁴, (ה) בגג הרקיע, (ו) ובים ההומה, (ז) נשבעתי, כי יבוא גמול אדונך¹⁷³⁵. (ח) איש לא יאחרהו; (ט) ביום ההוא יתחלחלו השמים, (י) וההרים ימוטו. (יא) אוי ביום ההוא לאנשי כזב, (יב) למתענגים על הריבם באלהים! (יג) ביום ההוא יודחו אל אש הגיהנם, (יד) ואלהים יאמר: הא לכם האש אשר כחשתם בה! (טו) הקסם זאת היא? הלא תראוה? (טז) בערו בה! שוה לכם, אם תסבלוה או אין! פרי מעלליכם יושב לכם! (יז) אך מושב התמימים בגנות נעימים; (יח) יתענגו על מתת ד', ואלהים יצילם מאש הגיהנם. (יט) ואלהים יאמר אליהם: אכלו ושתו והתענגו על פרי מעלליכם! (כ) שם ישבו סרוחים על מטות שן, ובתולות שחורות עינים תהיינה להם למנה. (כא) ואת המאמינים ומדריכים את זרעם באמונתם, נקבץ עם זרעם בגן העדן, ולא נגרע להם מאומה משכר פעולתם. כל איש עירבון למעשיו הוא. (כב) שם ניתן להם כל פרי נחמד ובשר נעים כאות נפשם. (כג) שם יושיטו איש אל אחיו כוס, אשר אין ריק ואין אשם בו¹⁷³⁶. (כד) בחורים אדומי עצם מפנינים יסובבום. (כה) אז יקרבו איש אל אחיו, וידרשו לשלומם. (כו) יאמרו: הן דאגנו מקדם למשפחותינו¹⁷³⁷, (כז) ועתה היטיב אלהים לנו ויצילנו מאש הגיהנם, (כח) יען כי לא עבדנו אחר מבלעדו;אך טוב ורחום הוא! (כט) ואתה¹⁷³⁸ הזהירם, כי ברחמי אלהיך לא קוסם קסמים ולא משוגע אתה! (ל) ואם יאמרו: אך ממשל משלים הוא! נחכה לעת¹⁷³⁹! (לא) אמור: חכו! גם אנכי מן המחכים. (לב) המדברים בחלום, או בוגדים המה? (לג) היאמרו: הוא בראהו? אמנם לא יאמינו. (לד) יביאו ספר כמוהו, אם צדיקים המה! (לה) המאין נבראו, או ההם בראו את נפשם? (לו) הבראו את השמים ואת הארץ? אך לא ייטיבו את דרכם. (לז) היש להם אוצרות אדוניהם, או השליטים הם בארץ? (לח) היש להם סולם, אשר ישמעו בו את רזי השמים? יביאו מופת! (לט) הלאלהים הבנים ולכם הבנות¹⁷⁴⁰? (מ) המבקש אתה שכר מהם? אך נשייהם יכבדו עליהם¹⁷⁴¹. (מא) היודעים הם את הרזים למען כתבם? (מב) הם מתנכלים בך;אך אנחנו נתחכם להם. (מג) היש להם אל מבלעדי אל? חלילה לו את אשר ידמו אליו! (מד) גם בראותם את השמים נופלים עליהם יאמרו: אך ענן כבד זה! (מה) הניחם עד בוא יומם, אשר יספו בו! (מו) ביום ההוא לא תועילם ערמתם ולא יושעו. (מז) לבוגדים הוכן עונש מבלעדי ענשם;אך רבם לא יבינו זאת. (מח) חכה למשפט אדונך;הן נשים את עינינו עליך. ספר את תהלת אדונך בקומך, (מט) בלילה ובאסוף הכוכבים את נגהם!

53. חזון הכוכב¹⁷⁴²

נגלה במיכ"ה ובו שנים וששים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בכוכב הבא! (ב) ריעכם¹⁷⁴³ איננו שוגה ואיננו בער; (ג) גם איננו בודא מלבו, (ד) כי אם מגלה לכם את אשר גולה לו, (ה) ואת אשר הורהו העזוז והגבור, (ו) אשר לו החיל והעצמה. (ז) נגלה אליו בגבהי שחקים, (ח) ויגש אליו לאט לאט, (ט) כשני מטחוי קשת או קרוב מהם, (י) ויגלה לעבדו את דברו. (יא) סרעפיו לא התעוהו בראותו¹⁷⁴⁴. (יב) התריבו עמו על חזונו? (יג) הן ראהו¹⁷⁴⁵ בעת אחרת¹⁷⁴⁶, (יד) אצל העץ הלוט הקדוש¹⁷⁴⁷, (טו) העומד על הגן לעד; (טו) ובכסות המכסים¹⁷⁴⁸ את העץ, (יז) לא העלים מחמד את עיניו ממנו ולא נבוך, (יח) כי ראה אותו גדולים מאת אדוניו. (יט) מה תחשבו על אללאת, אלעזי, (כ) ומנאת, האליל השלישי? (כא) הלכם הזכרים ולו הנקבות¹⁷⁴⁹? (כב) אך עול החלוקה הזאת! (כג) אך שמות רקים הנה¹⁷⁵⁰, אשר שמעתם אתם ואבותיכם;לא חלק לכם אלהים אותם. אך אתם הולכים בשרירות לבכם ובמשאלות נפשכם, גם אם בא אליכם קו הישר מאת אדונכם. (כד) התהיה לכל איש אות נפשו? (כה) אלהים הוא הראשון והאחרון. (כו) ומכל המלאכים אשר בשמים לא יליץ איש עליכם, (כז) לולי ברצון אדונכם, כי את אשר יחפוץ ירצה. (כח) המכחשים בעולם הבא מכנים את המלאכים בשמות נקבות. (כט) אמנם אין בהם תבונה, ורק אחרי הגיון לבם הולכים;אכן אין אמת בהגיון לבם. (ל) סור מאחרי הפונים את ערפם לזכרוננו, ואך בחיי התבל חפצם. (לא) כל מזימתם לחיי התבל היא;ואלהים מכיר את התועה מדרכו ואת ההולך בה. (לב) לאלהים כל אשר בשמים ובארץ; הוא ישיב למרעים את גמול פעלם, ולטובים ישלם שכר טוב. (לג) לסרים מעונות גדולים¹⁷⁵¹ ואך שוגים בפשעים קטנים יסלח אלהים ויחנם;הוא ידעכם בהוציאו אתכם מהאדמה, ובהיותכם עוד עצמים בבטן אמותיכם;לכן אל תצטדקו, כי הוא מכיר את יראיו! (לד) מה תחשב על הסר מאחרי האמת, (לה) ומפזר אך מעט מהונו בכילותו? (לו) היודע ורואה הוא את הנסתרות? (לז) הלא יוסיף לקח מספרי משה? (לח) האיננו יודע את אברהם האיש התמים? (לט) לא תשא נפש כבדת עון את עון האחרת. (מ) לא יושב לאיש כי אם זדון נפשו. (מא) ואת כל מעשיו נוציא לאור, (מב) ונשלם לו את גמולו, (מג) כי אחרית כל הדברים באלהים. (מד) אדונך מצחיק ומבכה; (מה) הוא ממית ומחיה; (מו) הוא ברא שני מינים, זכר ונקבה, (מז) מטיפות זרע נוטפות. (מח) יש לאל ידו לברא שנית. (מט) הוא מעשיר ומנחיל. (נ) הוא אדון הכסיל¹⁷⁵²; (נא) הוא השמיד את אנשי עאד הקדמונים (נב) ואת אנשי תמוד, ולא חמל; (נג) גם את דור נח אשר היה לפניהם, כי רעים וחטאים היו. (נד) גם שחת את הערים ההפוכות, (נה) ויכסם בכסותיהם¹⁷⁵³. (נו) העוד תריב באותות אדונך? (נז) האיש הזה מחמד אך מזהיר הוא כנביאים הקדמונים. (נח) קרוב יום הדין;אך לא יגלהו איש מבלעדי ד‘. (נט) התתמהו על השמועה הזאת? (ס) המצחקים אתם ולא תבכו? (סא) הלועגים אתם לה? (סב) השתחוו לד’ ועבדוהו!

54. חזון הירח¹⁷⁵⁴

נגלה במיכ"ה ובו חמשה וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אכן קרובה השעה והירח יבקע¹⁷⁵⁵. (ב) אמנם גם בראותם אות ימרו את פינו ויאמרו: אך קסם זה! (ג) הם עונים בך שקר והולכים בשרירות לבם; אך לכל תכלה יש קץ. (ד) הן באה אליהם שמועה למען השיבם ממרים. (ה) היא חכמה מובנת; אך הזהרתך לא תועילם. (ו) לכן סור מאחריהם! ביום קרוא הקורא¹⁷⁵⁶ אל הדבר הכבד¹⁷⁵⁷, (ז) ישפילו את עיניהם ויצאו מקבריהם כחגבים הפורשים את כנפיהם. (ח) אז ימהרו הבוגדים לקראת הקורא לאמר: אך יום נורא זה! (ט) גם עם נח, אשר לפניהם, ענה שקר בשלוחנו ויאמרו: אך משוגע הוא! ויקללוהו. (י) ויקרא אל אדוניו לאמר: הן חזקו ממני! נקום נא את נקמתי! (יא) ונפתח את ארובות השמים ונוריד את המבול, (יב) ונבקע את מעינות הארץ, ויפגשו שני המים למען הקים את עצת ד'. (יג) ואותו נשאנו בתבה מחוזקה בקרשים ויתדות. (יד) ותלך לפנינו¹⁷⁵⁸ למען שלם שכר לאיש הנדבה¹⁷⁵⁹. (טו) ונשאיר את התבה לאות¹⁷⁶⁰; אמנם היתבוננו עליו? (טז) ואיך היתה נקמתי והזהרתי! (יז) גם הקלנו את הקוראן למען הזכיר בו; אך מי יזכרהו? (יח) גם אנשי עאד כחשו בנו; ואיך היתה נקמתי והזהרתי! (יט) ונשלח עליהם ביום אידם רוח זלעפות, (כ) אשר נשא את האנשים למרום כגזעי תמרים המגודעים. (כא) ואיך היתה נקמתי והזהרתי! (כב) גם הקלנו את הקוראן למען הזכיר בו; אך מי יזכרהו? (כג) גם אנשי תמור כחשו בנביאיהם, (כד) ויאמרו: הנשמע בקול אדם כמונו? אך אולת ושגגה זאת! (כה) הטוב הוא ממנו, כי יזהיר אותנו? (כו) אך איש כזב הוא! ונאמר אל שלח: הן יבינו מחר, מי המדבר כזב! (כז) נשלח אליהם גמלה למען נסותם; ואתה הבין אליהם, ושא את גידופיהם! (כח) ובשרם, כי המים יחלקו להם¹⁷⁶¹, וישתו לחליפות! (כט) ויקראו איש מקרבם ויקח חרב וימיתה¹⁷⁶². (ל) ואיך היתה נקמתי והזהרתי! (לא) ונשמיע את קולנו, ויהיו כקנים רצוצים. (לב) גם הקלנו את הקוראן למען הזכיר בו; אך מעט יזכרוהו! (לג) גם אנשי לוט כחשו באותותינו; (לד) ונמטר עליהם אבני אלגביש; אך את משפחת לוט הצלנו בבוקר. (לה) זאת היתה חסד מאתנו; ככה נשלם גמול למודים לנו. (לו) הן הזהירם לוט על ענשנו; אך הם הריבו בו. (לז) ויבקשו ממנו את אורחיו; לכן נקרנו את עיניהם¹⁷⁶³ ונאמר: קחו את ענשי ואת הזהרתי! (לח) ויהי בבוקר ויבוא להם גמולם הנורא. (לט) ונאמר: הא לכם מוסרכם והזהרתכם! (מ) הן הקלנו את הקוראן למען הזכיר בו; אך מי יזכרהו? (מא) גם אל פרעה בא מזהיר; (מב) ויענו שקר באותותינו, ונפקדם במוסר גדול ונורא. (מג) הבוגדיכם¹⁷⁶⁴ טובים מהבוגדים ההם? היש לכם נקיון בספרי הקודש?¹⁷⁶⁵ (מד) היאמרו: עצומים אנחנו ונוכל לו¹⁷⁶⁶? (מה) באמת! ההמון הזה ינוס ויפנה אליך עורף. (מו) השעה האחרונה הועדה להם, והשעה הזאת תימר ותצר להם. (מז) אכן הבוגדים שוגים ויצלו באש. (מח) ביום ההוא יושלכו על פניהם באש הגיהנם ונאמר אליהם: הא לכם אשכם! (מט) את כל הדברים בראנו בעוז וחיל. (נ) לא דברנו כי אם הדבר האחד: יהי! ויהי. (נא) גם לפניהם שחתנו עמים; אמנם היתבוננו על זאת? (נב) כל מעלליהם כתובים.

55. חזון הרחמן¹⁷⁶⁷

נגלה במיכ"ה ובו שמונה ושבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הרחמן הורה את הקוראן; (ב) הוא ברא את האדם, (ג) ויורהו בינה. (ד) השמש והירח סרים למשמעתו. (ה) הכוכבים וכל עצי היער משתחוים לו. (ו) הוא הרים את השמים ויתארם במאזנים,¹⁷⁶⁸ (ז) למען גם אתם לא תעברו חק במאזנים, (ח) ותשקלו משקל צתדק ולא תמעיטו את מאזניכם. (ט) ואת הארץ נתן ליצוריו, (י) ויכן בה על פרי: תמרים רבי הפרחים, (יא) מלאים זרע, זג ועלים. (יב) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו?¹⁷⁶⁹ (יג) הוא בריא את האדם מחומר ככלי חרס, (יד) ואת השדים מאש זכה.¹⁷⁷⁰ (טו) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (טז) הוא אדון המזרח (יז) ואדון המערב; (יח) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (יט) הוא שלח חפשי את שני הימים למען יפגעו איש באחיו,¹⁷⁷¹ (כ) וישים בריח ביניהם למען מימיהם לא יתערבו.¹⁷⁷² (כא) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו?(כב) הוא מוציא מקרבם פנינים גדולים וקטנים; (כג) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (כד) לו האניות המשוטטות בים כהרים; (כה) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (כו) כל אשר בארץ, יכלה, (כז) אך פני אדונך הנוצצים והמפוארים יקומו לעולם. (כח) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (כט) כל אשר בשמים ובארץ מתחננים אליו; לא ייעף כל היום. (ל) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (לא) אתם שני המשאים! ¹⁷⁷³ הן נביאכם במשפט. (לב) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (לג) חיל השדים והאנשים! אם יש לאל ידכם, צאו מגבולי השמים והארץ! לא תצאו כי אם ברצון אלהים. (לד) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (לה) הוא ישלח עליכם לבת אש וקיטור, ואין לכם מציל. (לו) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (לז) איך יהי להם בהבקע השמים ויאדימו עצם כשושנה וימסו? (לח) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (לט) ביום ההוא לא ישאלו עוד האנשים והשדים על חטאם.¹⁷⁷⁴ (מ) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (מא) הוא יכיר את הבוגדים במראה פניהם, ויאחזם בשער ראשם ורגליהם. (מב) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (מג) זה הגיהנום, אשר כחשו בו החוטאים; (מד) יצופו בינו ובין מים חמים. (מה) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (מו) אך ליראי ד' הועדו שני גנות;¹⁷⁷⁵ (מז) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (מח) בהם עצים גדולי הענפים. (מט) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (נ) בהם נוזלות שתי עינות מים. (נא) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (נב) בהם שני מינים לכל פרי. (נג) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (נד) שם ישבו על מטות שן מרוקמים זהב ומשי, ופרי הגן יקרב אליהם. (נה) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (נו) שם בתולות משקרות עינים אשר עוד לא נגע בהן איש או שד. (נז) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (נח) מראיהן כספיר וכפנינים. (נט) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (ס) הלא ישולם שכר טוב תחת מעשים טובים? (סא) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (סב) זולתי הגנות האלה יש עוד שתי גנות;¹⁷⁷⁶ (סג) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (סד) שמה על עץ פרי; תמרים ורימונים. (סה) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (סו) נעים יהי צִלָּם. (סז) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (סח) בהם שתי עינות מפיקות מים; (סט) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (א) גם בתולות טובות המראה; (עא) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (עב) עיניהן שחורות, ובאהלים תועדנה לכם. (עג) ובאי זה אות מאת אדונכעם תכחשו? (עד) לא נגע בהן איש או שד. (עה) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (עו) שם ירבצו על מטות ירקות ועל יריעות מרוקמות. (עז) ובאי זה אות מאת אדונכם תכחשו? (עח) יהולל שם אדונך! לו התהלה והתפארת.

56. חזון הממהר לבוא¹⁷⁷⁷

נגלה במיכ"ה ובו ששה ותשעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בבוא הממהר לבוא¹⁷⁷⁸ (ב) לא יכחש איש בו; (ג) הוא ישפיל וירומם. (ד) ברגוז הארץ, (ה) והבתמוגג ההרים, (ו) ובהטחנם לעפר דק, (ז) או תחלקו לשלושה: (ח) לחברת הימינית,¹⁷⁷⁹ אשריהם! (ט) לחברת השמאלית,¹⁷⁸⁰ אוי להם! (י) ולמדריכים בדרך הטובה.¹⁷⁸¹ (יא) אלה הקרובים לאלהים, (יב) וישבו בגנות נעימים. (יג) רבם¹⁷⁸² מימי קדם, (יד) ואך מעט מהדור הנולד. (טו) הם ישבו על ערשות מרוקמים זהב ופנינים, (טז) וינוחו עליהם איש ממול אחיו. (יז) בחורים טובי התואר יעמדו עליהם לשרתם, (יח) ויושיטו להם גביעים, קערות וכוסות יין, (יט) אשר לא יכאיב ולא ישכיר; (כ) וכל פרי אשר אהבה נפשם, (כא) ובשק עופות מתוק לחכם, (כב) ובתולות שחורות עינים, ועיניהן בפנינים בחרצניהם; (כג) זה גמול פעלם. (כד) לא ישמעו שם דברי ריק או תוכחה, (כה) אך שלום, שלום יענו. (כו) אשר עדת הימינים! (כז) הם ישבו תחת עצי לוט בלי חוח, (כח) ותחת עצי צרי טובי המערכה. (כט) מה טוב צִלָּם! (ל) ואצלם מים נאמנים, (לא) ועל פלגיהם כל פרי לרוב. (לב) לא יגרע ולא ימנע הם דבר. (לג) על ערשות מרבדים ישכנו, (לד) אצל בתולות אשר בראנו לבדנה,¹⁷⁸³ (לה) ונשימן לבתולות נצח;¹⁷⁸⁴ (לו) ערבות ושוות הימים לבעליהן; (לז) זה אשר הכנו לעדת הימנית, (לח) אשר קצתה מימי קדם, (לט) וקצתה מהדור הנולד. (מ) או לעדת השמאלית! (מא) רוח זלעפות ומים חמים יהיו להם למנה. (מב) הם ישבו תחת צל הקיטור, (מג) אשר איננו קר ואיננו נעים; (מד) יען כי התעדנו על חיי התבל, (מה) ויקשו את ערפם, (מו) וימרו ויאמרו: (מז) הנשוב ונחיה (מח) אחרי היותנו עפר ועצמות? (מט) הישובו ויחיו גם אבותינו? (נ) אמור אליהם: אכן! גם אבותיכם גם הדור הנולד, (נא) ישובו ויחיו ליון מועד בבוא העת! (נב) אתם התועים, והמכחשים ביום הדין, (נג) תאכלו מהעץ הוקום; (נד) ותמלאו ממנו את בטנכם, (נה) ותשתו אחרי כן מים חמים, (נו) כאשר ישתה הנמל הצמא למים. (נז) זה חלקכם ביום הדין! (נח) חן בראונוכם, והכל זאת לא תשובו אלינו? (נט) מה תחשבו על זרעכם? (ס) האתם בראתם אותו או אנחנו הבוראים? (סא) אנחנו הכנו לכם את המות; לא יעצר איש בנו, (סב) אם נחפוץ להשים דור אחר תחתכם ולהוציאכם מחדש באשר לא תדעו. (סג) הן ידעתם את הבריאה הראשונה, ולא תזכרו את השניה? (סד) מה תחשבו על זרעכם אשר אתם זורעים בארץ? (סה) האתם זורעים אותו או אנחנו הזורעים? (סו) לא נחפוץ נוביש אותו; אז תתמהו איש אל אחיו לאמר: (סז) יגענו ולא קצרנו! (סח) מה תחשבו על המים אשר אתם שותים? (סט) האתם הורדתום מהעבים או אנחנו המורידים? (ע) לו נחפוץ נמלחם; הלא תודו לנו? (עא) מה תחשבו על האש אשר אתם מולידים? (עב) האטתם הצמחתם את עצו, או אנחנו המצמיחים? (עג) את העץ הזה שמנו לזכרון ולתועלת עוברי המדבר. (עד) הלל את שם אדונך הנורא! (עה) נשבעתי בבוא הכוכבים, (עו) (והשבועה הזאת נוראה, אם יודעים אתם). (עז) כי הקוראן הזה נשגב, (עח) וכתוב בספר הנשמר.¹⁷⁸⁵ (עט) לא יגעו בו כי אם טהורי לב; (פ) שלוח הוא מא אדון העולמים. (פא) התבזו את השמועה החדשה הזאת?¹⁷⁸⁶ (פב) האתם מכינים לכם את טרפכם, כי יש לאל ידכם לבגוד בנו? (פג) בהגיע נפש איש אל הגרון,¹⁷⁸⁷ (פד) ואתם רואים אותו בצוקת מותו, (פה) (ואנחנו הקרובים אליו מכם, גם אם איכם יודעים זאת). (פו) הלא תאבדו כל תקוה, (פז) ותבקשו לשוב אלינו, אם צדיקים אתם?¹⁷⁸⁸ (פח) אך אם המת קרוב לנו היה.¹⁷⁸⁹ (פט) רוחה וכל טוב וגנות נעימים יהיו לו למנה. (צ) ואם יהיה מחברת הומנית, (צא) אלה יקראו אליו: שלום! (צב) אך אם היה מחברת המכחשים, (צג) והתועים מני דרך, (צד) נשקהו מים חמים, ונשליכהו אל הגיהנם. (צה) נכון ואמת הדבר הזה; (צו) לכן הלל את שם אדונך הנורא!

57. חזון הברזל¹⁷⁹⁰

נגלה במדינ“ה ולדעת קצת במיכ”ה ובו תשעה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) כל אשר בשמים ובארץ מהלל את ד‘, כי עזוז הוא וחכם לב. (ב) לו מלכות השמים והארץ; הוא מחיה וממית, והוא אדיר על כל. (ג) הוא הראשון והאחרון; הוא גלוי¹⁷⁹¹ ונסתר, והוא יודע כל. (ד) הוא ברא את השמים ואת הארץ בששת ימים, ובשביעי ישב על כסאו; הוא יודע את הבא בקרב הארץ ואת היוצא מקרבה, את היורד מן השמים ואת העולה אליהם; הוא עמכם בכל אשר אתם, ורואה את מעלליכם. (ה) לו המלוכה על השמים ועל הארץ. ואליו ישובו כל הדברים. (ו) הוא מביא את הלילה אחר היום ואת היום אחר הלילה, ויודע את כל חדרי הלב. (ז) האמינו באלהים ובשלוחו, ופזרו מהרכוש אשר הנחילכם; כי למאמינים ולמפזרים הוכן שכר גדול! (ח) ומדוע לא תאמינו באלהים, בקרוא אתכם שלוחו כי תאמינו בו, ויעבירכם בברית כי תהיו מאמינים? (ט) אלהים שלח אותות מובנים ביד שלוחו למען הוציאכם מחשיכה לאור, כי חנון ורחום הוא אליכם. (י) ומדוע לא תפזרו מהונכם על מלחמת אל? הלא לו נחלת השמים והארץ? – לא ישוו האנשים מכם, אשר פזרו מהונם על מלחמת אל לפני יום התשועה¹⁷⁹² אל המפזרים אחרי כן; להם מדרגות עליונות מלאלה. אך לכלם בשר אלהים טוב, והוא יודע את מעלליכם. (יא) מי מכם יתן לאלהים משאת בנשך? אלהים ישלם לו כפלים ויזבדהו זבד טוב. (יב) ביום ההוא תראה בלכת אור המאמינים והמאמינות לפניהם, ואחד ינתן בידיהם;¹⁷⁹³ ואלהים יאמר אליהם: אנחנו מבשרים אתכם טוב היום: גנות ובתוכם נחלי מים, ולעד תשבו בהם! מה גדול הששון הזה! (יג) ביום ההוא יאמרו החנפים והחנפות אל המאמינים: צפו לנו, למען יהל לנו אורכם! יענו: שובו ארצה והביאו לכם אור! אז תוקם חומה ביניהם,¹⁷⁹⁴ ובה שער, אשר על פניו רחמים ומאחוריו עונש ד’. אז יקראו החנפים אל הצדיקים: הלא היינו עמכם? יענו: כן הוא; אמנם הדחתם את נפשותיכם, ותחכו ליום אידנו, ותריבו על האמת; שרירות לבכם השיאתכם עד בוא דבר ד‘, והמדיח הסיתכם מאחרי אלהים. (יד) ביום ההוא לא ילקח מכם כופר ולא מהבוגדים; אש הגיהנם תהי מושבכם ורכושכם, ומה קשה הדרך שמה! (טו) הלא באה העת, אשר בה יכנע לב המאמינים מפני זכרון ד’ ומהאמת אשר נגלתה? אל נא תהיו כאנשים אשר גולה להם הכתב מקדם ואשר הקשו את לבם בהאריך אלהים את אפו להנם התב מקדם ואשר הקשו את לבם בהאריך אלהים את אפו בהם; ורבם בגדו באלהים! (טז) דעו, כי אלהים מחיה את הארץ אחרי מותח; כן מראה לכם את אותותיו למען תשכילו. (יז) העושים והעושות צדקה ומלוים לאלהים כסף בנשך, להם ישלם גמול כפלים, ושכר גדול להם. (יח) והמאמינים באלהים ובשלוחו אלה הם הצדיקים, אשר יעידו בפני אדונם; להם שכר טוב ואור גדול. והמכחשים ובוגדים באותותינו, אלה מחברת הגיהנם. (יט) רעו, כי חיי התבל הבל וריק המה. התפארת והכבוד ותאות ההון והבנים נמשלו כנטיעים מגודלים מהגשם, אשר ישיש בהם לב בעליהם, והאחריתם יבלו ויהיו לקש יבש. לבוגדים הוכן עונש גדול בגיהנם. (כ) א למואסים בחיי התבל יכופר עונם ואלהים יתחמם; חיי התבל אך הבל וריק המה. (כא) בקשו להשיג כפרת עון מאת אדונכם, ואת גן העדן, אשר רחבו כרוחב השמים והארץ¹⁷⁹⁵ והוכן למאמינים באלהים ובשלוחו. זה חסד מאת אלהים; יתנהו למי יחפוץ בו, כי גדולים רחמיו. (כב) לא יקרה כל פגע בארץ או בכם אשר לא כתוב מקדם בספר טרם בואו; זה נקל מאלהים. (כג) אל תתעצבו על אבדן הונכם ואל תשישו על רכושכם, כי לא יאהב אלהים את הגאים וגבהי לבב, (כד) את הכילים ואת מדיחי אחיהם לכילות! ואם ישוב איש מאחרי אלהים,¹⁷⁹⁶ זה עודנו עשיר ומהולל. (כה) הן שלחנו את נביאינו באותו מובנים, ונשלח בידם ספר ומאזני צדק, למען בצדק ישפטו בני האדם. גם שלחנו אליהם את הברזל¹⁷⁹⁷ לעשות ממנו כלי קרב ולהועיל את בני האדם. אלהים יכיר את היראים אותו ואת שלוחיו בסתר, כי עזוז וגבור הוא. (כו) את נח ואת אברהם שלחנו, וניתן לזרעם את הנביאות ואת הכתב; קצתם הלכו בדרך הטובה, אך רבם בגדו. (כו) ונדריך בעקבותיהם נביאים אחרים, ונשלח אחריהם את ישו בן מרים, וניתן לו את האיוואנגעליאום, ונשים בלב ההולכים אחריו צדקה ורחמים; אך את הכומרות¹⁷⁹⁸ הם בדאו מלבם – לא צוינום דבר עליה – למען הפיק רצון מד‘,¹⁷⁹⁹ ואינם שומרים אותה כאשר להם לשמרה. למאמינים מקרבם אנחנו נתנו את שכרם; אך רבם בוגדים המה. (כח) אתם המאמינים! יראו את ד’ והאמינו בשלוחו, וישלם לכם כפלים כרב רחמיו, ויתן להם אור ללכת בו ויכפר לכם, כי חנון ורחום הוא. (כט) הן ידעו אנשי הכתב כי לא יעצרו ברחמי אל; הרחמים לאלהים; הוא יתנם לטוב בעיניו, כי גדולים חסדיו.

58. חזון המריבה¹⁸⁰⁰

נגלה במדינ"ה ובו שנים ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הן שמע אל את דברי האשה המריבה אליך על בעלה;¹⁸⁰¹ היא הביאה את ריבה לפני האלהים,¹⁸⁰² ואלהים שמע את דברי ריבותיכם, כי הוא שומע ויודע כל. (ב)האנשים מקרבכם, אשר ישלחו את נשיהם, לא לאמותיהם אלה תחשבנה;¹⁸⁰³ אך הורותיכם אמותיכם הנה, ואמרי פיהם¹⁸⁰⁴ עול ושוא המה. (ג) אך חנון ורחום אלהים.¹⁸⁰⁵ (ד) המשלחים את נשיהם ומבקשים להפר את דברם,¹⁸⁰⁶ יפדו שבוי טרם יגעו בהן; זאת עצת אלהיכם, כי הוא יודע את כל מעלליכם. (ה) ואם לא ימצא שבוי, יצום שני חדשים רצופים טרם נגעו בה; ואם אין לאל ידו לצום, יזון ששים אביונים. אתם צוויתם זאת, למען תאמינו באלהים ובשלוחו; זאת חקת אלהיכם, ולבוגדים עונש גדול יהיה. (ו) הממרים את פי ד' ושלוחו, יכנעו כהכנע האנשים אשר היו לפניהם. הן שלחנו אותות מובנים, ולבוגדים הכנו עונש גדול. (ז) ביום ההוא יעירם אלהים ויגיד להם את מעלליהם; גם אם הם שכחום, אלהים חקק אותם, והוא יעיד על כל. (ח) האינך רואה, כי אלהים יודע את אשר בשמים ובארץ? לא ידברו שלושת אנשים איש אל אחיו, בלתי הוא הרביעי;¹⁸⁰⁷ ולא חמשה בלתי הוא הששי; גם אם הם רבים או מעטים מהמספר הזה, הוא עמהם בכל אשר יהיו; וכיום התקומה יגיד להם את מעלליהם, כי הוא יודע כל. (ט) האינך רואה, כי המוזהרים לבלתי דבר דופי¹⁸⁰⁸ שבים אל אשר הוזהרו, וחורשים און ואיבה ומרי על השלוח? בבואם אליך דורשים את שלומך כאשר לא ידרוש אלהים את שלומך,¹⁸⁰⁹ ואומרים בלבם: לא ייסרנו אלהים על דברנו זה! הגיהנם מושבם יהיה, שם יצלו; ומה קשה המורד שמה! (י) אתם המאמינים! בדברכם איש אל אחיו, אל נא תדברו עול ואיבה ומרי בשלוח! אך בצדק וביושר דברו, ויראו את אלהים אשר אליו תשובו! (יא) דברי דופי אך מעשה השטן המה; בהם יכעיס את המאמינים, אך לא יוכל להם לולי ברצון ד‘. לכן יבטחו המאמינים בד’. (יב) את המאמינים! בהאמר אליכם: שימו ריוח בין קהלכם! ¹⁸¹⁰ תשימו ריוח: וגם אלהים ישים לכם ריוח בגן העדן. ובהאמר אליכם: קומו! תקומו; ואלהים ינשא למעלה עד המדרגות העליונות את המאמינים וחכמי לב; הוא יודע את מעשיכם. (יג) אתם המאמינים! בבקשכם לדבר אל הנביא, תנו צדקה טרם דברכם אליו; זה טוב לכם למאן תטהרו; ואם אין לאל ידכם, אלהים חנון ורחום הוא. (יד) ואם תחדלו לתת צדקה טרם דברכם אליו, מיראה פן תורשו, אלהים יסלח לכם. התפללו ועשו צדקה ושמעו בקול אל ונביאו, כי אלהים יודע את מעשיכם! (טו) האינך רואה את האנשים המתרועעים אל העם המכעיס את ד‘?¹⁸¹¹ לא לכם ולא להם המה, ואך לשקר נשבעים¹⁸¹² בזדון. (טז) אלהים העיד להם עונש גדול על מעלליהם הרעים. (יז) הם שמים את שבועותיהם למעטה פשעיהם, למען הסב את אחיהם מדרך אלהים, ולהם עונש גדול. (יח) הונם וזרעם לא יועילום ולא יצילום מיד אלהים; מעדת הגיהנם המה, ולעד ישבו בו. (יט) ביום ההוא יעיר אלהים את כלם מעפר, וישבעו לו כאשר נשבעו לכם, וידמו בנפשם כי זאת תועילם. הלא אנשי כזב המה? (כ) השטן אדון להם, וינשם את זכרון אדונם; עדת השטן המה; הלא תספה עדת השטן? (כא) הממרים את פי ד’ ושלוחו בני בליעל המה, ואלהים חקק בספרו: תגבר ידי ויד שלוחי! כי עזוז ואדיר הוא. (כב) לא תמצא כי עם מאמין באלהים ובשלוחו וביום האחרון יתרועע אל עם ממרה את פי ד' ושלוחו, גם אם אבותיהם או בניהם או אחיהם או קרוביהם המה. לאנשים האלה כתב אלהים את אמונתו בקרב לבם ויאזרם ברוחו ויביאם אל גנות ובתוכם נחלי מים, ולעד ישבו בהם; הוא רצם והם ירצוהו; עדת אל המה; הלא תצליח עדת אל?

59. חזון הגולה¹⁸¹³

נגלה במדינ"ה ובו ארבעה ועשרים פסוקים

(א) כל אשר בשמים ובארץ, מהלל את שם ד‘, כי עזוז הוא וחכם לב. (ב) הוא גרש את אנשי הכתב הבוגדים¹⁸¹⁴ ממעונותיהם בגולתם הראשונה; לא דמיתם הנפשכם כי יגורשו; גם הם דמו בנפשם, כי מבצרותיהם יצילום מיד אל. ויבוא עליהם ד’ פתאום, וישלח מורך בלבבם, עד כי הרסו את טירותיהם בידיהם ובידי המאמינים. התבוננו כל חכמי לב! (ג) גם לולי גרשם אלהים ממעונותיהם, כי אז יסרס בעולם הזה; ובעולם הבא יירשו את אש הגיהנם. (ד) עקב אשר מרו את פי אל ושלוחו; ואלהים נורא ביסרו את הממרים את פיו. (ה) כל התמרים אשר גדעתם או הנחתם על שרשיהם, ברצון אל נהיה; הוא שלם שכר למאמינים. (ו) ואת השלל, אשר נתן אלהים לשלוחו, לא הבאתם על סוס או על גמל;¹⁸¹⁵ אלהים ממשיל את שלוחו בכל אשר יחפוץ, כי הוא אדיר על כל. (ז) שלל הערים, אשר בהן המשיל אלהים את שלוחו, לאלהים, לשלוחו ולקרוביו, ליתומים, לדלים ולעוברי דרך הוא, למען לא ישאר העושר בעדת העשירים.¹⁸¹⁶ כל אשר נתן לכם השליח, קחו; וכל אשר ימנע מכם, חדלו ממנו! יראו את ד‘, כי נורא הוא ביסרו! (ח) לעניים, אשר עזבו את בתיהם וגורשו ממעונותיהם ומרכושם ובקשו להפיק רצון מאלהים ועזרו את אלהים ואת שלוחו, גם להם חלק יהיה. (ט) היושבים בטח בבתיהם ומאמינים מקדם¹⁸¹⁷ יאהבו את הגולים אליהם¹⁸¹⁸ ולא יחמדו בלבם את הניתן להם,¹⁸¹⁹ כי אם יעזבוהו להם בכל לבם, גם אם מחסור להם. אשרי השומרים את נפשותיהם מתאוה! (י) הבאים אחריהם¹⁸²⁰ יאמרו: אדוננו! כפר לנו ולאחינו אשר קדמו לנו באמונתך, ואל נא תשית איבה ביננו ובין המאמינים לפנינו, כי חנון ורחום אתה! (יא) האינך רואה את החנפים האומרים אל אחיהם הבוגדים מאנשי הכתב: אם תגורשו, נגלה עמכם; לא נשמע בקול איש מסיתנו בכם; ובהלחמכם נעזרכם! אך אלהים עד בכם, כי אנשי חזב המה. (יב) בהגרשם לא יגלו עמם, ובהלחמם לא יעזרום; וגם אם יעזרום, יפנו עורף ולא יושעו. (יג) אתם¹⁸²¹ חזקים מהם, כי אלהים החריד את לבם על אולתם. (יד) לא יחד ילחמו בכם, כי אם בערים בצורות וחומות נשגבות. הן גדול עז נפשם; תדמה בנפשך כי עצומים הם; אך לבותם נפרדים, כי אין בהם תבונה. (טו) הם נשלו כאנשים אשר היו לפניהם מקרוב, ¹⁸²²ויכלה אלהים עליהם את דברו, ויטעמו את הגמול הנורא. (טז) הם נמשלו כשטן האומר אל בן האדם: בגוד בד’! ואחרי בגדו יאמר: נקי אנכי ממך, כי את אדון העולמים אנכי ירא! (יז) ואחרית שניהם אש הגיהנם תהיה; לעד ישבו בה; כן נשלם גמול לבוגדים. (יח) אתם המאמינים! יראו את ד‘, וכל נפש מכם תתבונן על אשר תקדים לשחר הבא! ¹⁸²³ יראו את ד’, כי הוא יודע את מעלליכם! (יט) אל תהיו כאנשים השוכחים את אלהים, ואלהים שכחם; כי אלה בוגדים המה! (כ) לא תשוה עדת אש הגיהנם אל עדת גן העדן; עדת גן העדן תנחל שובע שמחות. (כא) לו שלחנו את הקוראן הזה על הר,¹⁸²⁴ כי אז ראית אותו בהכנעו ובהבקעו מפחד אלהים; אנחנו ממשלים משלים כאלה אל בני האדם למען יתכוננו. (כב) ד' הוא האלהים; אין אל מבלעדו; הוא יודע את הנסתרות והנגלות; רחמן ורחום הוא. (כג) הוא האלהים; אין עוד מבלעדו; הוא מלך קדוש, עושה שלום, נאמן, צופה אל כל, עזוז, גבור ונשגב. חלילה לו את אשר ידמו אליו! (כד) הוא האלהים, הבורא, המשלים והיוצר; לו שמות מפוארים. כל אשר בשמים ובארץ, מהללים את שמו; עזוז הוא וחכם לב.

60. חזון הנבחנת¹⁸²⁵

נגלה במדינ"ה ובו שלוש עשרה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אתם המאמינים! אל תתרועעו אל אויבי ואל אויביכם,¹⁸²⁶ ואל תדברו אליהם טובות, יען כי בגדו באמת הבאה אליכם ויגרשו אתכם ואת הנביא על אמונתכם בד' אלהיכם. בצאתכם למלחמת אמונתי, למען הפיק רצון מאתי, ובכל זאת תעברו עמהם בברית, אני יודע את אשר תבחרו ואת אשר תגלו. איש מכם כי יעשה זאת, תעה מני דרך. (ב) לו נמשלו בכם, כי אז יראוכם את שנאתם, וישלחו בכם את ידיהם ואת לשונותיהם לרע לכם; כי חפצם, למען תבגדו באלהים. (ג) לא קרוביכם ולא בניכם יועילוכם ביום התקומה; הוא יפרידכם, כי הוא מביט אל מעלליכם. (ד) קחו לכם למשל טוב את אברהם ואת האנשים אשר אתו. אלה אמרו אל עמם: נקיים אנחנו מכם ומאשר אתם עובדים מבלעדי אל; אנחנו בוגדים בכם; איבה ומריבה תהי בינינו, עד כי תאמינו באלהים האחד! ואל אביו אמר אברהם: הן אעתירה בעדך, אמנם לא אשיג דבר בעדך מאלהים. אדוננו! בך בטחנו; אליך ננוס לעזרה ואליך נשובה! (ה) אדוננו! אל נא תנסנו ביד הבוגדים, וכפר לנו, כי עזוז אתה וחכם לב! (ו) בהם לקח טוב לכם, למקוים אל ד' ואל היום האחרון; וגם אם תשובו מאחרי ד‘, אלהים עשיר ומהולל מאד. (ז) אולי יכרת אלהים ברית אהבה ביניכם ובין אוהביכם; כי אדיר אלהים, חנון ורחום הוא. (ח) לא ימנעכם אלהים מכרות ברית אהבה לאנשים אשר לא נלחמו בכם על אמונתכם ולא גרשוכם ממושבותיכם, כי אלהים אוהב את אוהבי שלום. (ט) אמנם ימנעכם מכרות ברית אהבה לנלחמים בכם על אמונתכם ולמגרשיכם ממעונותיכם ולעוזרים את אויביכם; וכל מתרועע אליהם מחברת הבוגדים הוא. (י) אתם המאמינים! בבוא אליכם מאמינות,¹⁸²⁷ בחנו אתהן! אלהים יודע את אמונתן. ואם תמצאו, כי מאמינות בכל לבבן, אל נא תחזירון אל הבוגדים! לא עוד ינשאו להן, ולא הן תנשאנה להם; אך השיבו להם את המוהר,¹⁸²⁸ ואז לא יהיה בכם חטא בקחתכם אתהן לנשים אחרי תתכם להן את מהרן. (יא) אל תמנעו מנשיכם לנוס אל הבוגדים,¹⁸²⁹ אך תוכלו לבקש את מהרתכם, כאשר הם יוכלו לבקש את מהרם.¹⁸³⁰ זה משפט ד’, אשר שם לכם, כי הוא יודע כל וחכם לב. ואם תנוסינה נשיכם אל הבוגדים, ותקחו מהם שלל, החזירו ממנו למאמינים, אשר נשיהם נסו אל הבוגדים, את מהרם; יראו את ד‘, אשר אתם מאמינים בו! (יב) אתה הנביא! בבוא אליך מאמינות, ותבטחנה אותך, כי לא תערכנה לאלהים אלהי נכר, ולא תגנבנה, ולא תנאפנה, ולא תמיתנה את בניהן, ולא תלכנה רכילות, ולא תחרושנה רע בידיהן או ברגליהן¹⁸³¹ ולא תמרינה את פיך; שמע בקולן, והעתירה בעדן אל אלהיך, כי חנון ורחום הוא! (יג) אתם המאמינים! אל תתרועעו לעם המכעיס את ד’, כי הם מכחשים בעולם הבא, כאשר הבוגדים האחרים מכחשים בתקומת יורדי בור.

61. חזון המערכה¹⁸³²

נגלה במדינ"ה ובו ארבע עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) כל אשר בשמים ובארץ מהללים את שם ד‘, כי עזוז הוא וחכם לב. (ב) אתם המאמינים! אל תדברו את אשר לא תעשו! (ג) תועבת ד’ היא בדברכם את אשר לא תעשו. (ד) אלהים אוהב את הנלחמים לאמונתו במערכה ודבוקים כבנין. (ה) באמור משה אל עמו: עמי! איך תכעיסוני באשר אתם יודעים, כי אלהים שלחני אליכם? ובסורם מאחרי אלהים, השגה את לבותם; ואלהים לא ינחה את העם הבוגד. (ו) גם ישו בן מרים אמר: בני ישראל! אלהים שלחני אליכם לקים את התורה אשר גולתה לפני, ולבשר טוב על השליח הבא אחרי, ושמו אחמד;¹⁸³³ אך בבואו אליהם באותותיו, אמרו: אך קסם גלוי זה! (ז) ומי רע ממדבר כזבים באלהים בהקראו אל האיסלאם? אכן אלהים לא ינחה את העם הבוגד. (ח) בלבם להפיח את נר אלהים בפיהם, ואלהים יעלה את נרו גם בהתרומם הבוגדים. (ט) הוא שלח את שלוחו בקו הישר ובאמונת אמת, וירים את קרנה על כל האמונות גם בהתקומם עובדי האלילים. (י) אתם המאמינים! האראה אתכם מרכולת המצילה אתכם מהעונש הנורא? (יא) האמינו באלהים ובשלוחו והלחמו לאלהים בהונכם ובנפשכם! זה טוב לכם, אם יודעים אתם. (יב) אז יסלח לכם אלהים את עונותיכם, ויובילכם אל גנות ובתוכם נחלי מים, אל המושב הנעים ושמו: גן העדן. מה גדול הששון הזה! (יג) כל אות נפשכם לכם תהיה: ישועת ד' ותשועה קרובה. בשר טוב את המאמינים! (יד) אתם המאמינים! עזרו את ד‘¹⁸³⁴ כישו בן מרים, אשר אמר אל תלמידיו: מי יתיצב לי להלחם לד’? ויענו: אנחנו נעזור את ד'! קצת בני ישראל האמינו, וקצתם בגדו בו; ונאזר חיל את המאמינים להלחם באויביהם, ותגבר ידם בהם.

62. חזון הקהל¹⁸³⁵

נגלה במדינ"ה ובו אחד עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) כל אשר בשמים ובארץ יהלל את שם ד‘, כי הוא המלך הקדוש, עזוז וחכם לב. (ב) הוא הקים מקרב הבוערים¹⁸³⁶ נביא, למען יקרא להם את אותותיו ויורם כתב וחכמה, באשר היו מקדם בשגגה גלויה. (ג) קצתם לא השיגום¹⁸³⁷ עוד; אך עזוז וחכם לב אלהים. (ד) זה חסד מאת אלהים, יתנהו למי יחפוץ בו, וגדולים חסדי ד’. (ה) העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים;¹⁸³⁸ מה רע משל העם המכחש באותו אל! אלהים לא ינחה את העם הבוגד. (ו) אמור: אתם היהודים! אם תדמו בנפשכם, כי אתם קרובים לאלהים מכל בני האדם, בחרו במות,¹⁸³⁹ אם בנים אתם! (ז) אמנם לא יבחרו בו לנצח על מעשי ידיהם; ואלהים יודע את הבוגדים. (ח) אמור: המות, אשר אתם נסים מפניו, יפגע בכם; אז תובאו לפני יודע הנסתרות והנגלות, והוא יגיד לכם את מעלליכם! (ט) אתם המאמינים! בהקראכם להתפלל ביום הקהל,¹⁸⁴⁰ חושו להזכיר את שם ד' ועזבו את עסקיכם! זה טוב לכם, אם אתם יודעים! (י) ואחרי כלות התפלה תוכלו לעבור בארץ ולבקש את מתת אלהים.¹⁸⁴¹ הרבו לזכור את ד' למען תצליחו! (יא) אמנם בראותם מרכולת או שחוק ינהדו אליו ויעזבוך לעת קומך למען הזהירם.¹⁸⁴² אמור: רב טוב צפון אצל אלהים ממרכולת ושחוק, כי הוא הטוב מהמפזרים.

63. חזון החנפים¹⁸⁴³

נגלה במדינ"ה ובו אחד עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בבוא אליך החנפים, אומרים: מעידים אנחנו, כי שליח אלהים אתה; ואלהים יודע, כי אתה שלוחו! אך אלהים עד, כי החנפים אנשי כזב המה. (ב) הם שמים את שבועותיהם לכסות פשעיהם, למען התעות בהן את אחיהם מדרך ד‘; אך רעים כל מעלליהם! (ג) היום מאמינים הם, ומחר יבגדו; אלהים חתם את לבם; לא ישובו לבצרון. (ד) בראותך אותם, ייטבו מראיהם בעיניך; ובשמעך את דבריהם, ימצאו חן בעיניך; הם כקורה הסומכת את הקיר הנטוי,¹⁸⁴⁴ לכן לא ירימו את קולם;¹⁸⁴⁵ אויביך הם, לכן השמר מפניהם! אלהים יצמיתם על סורם מהדרך הטובה. (ה) ובהאמר אליהם: שובו אל ד’, ושליח ד' יכפר בעדכם! יניעו את ראשם; ותראה בשובם מאחריך בזדון לבם. (ו) שוה להם אם תעתיר בעדם אם אין; לא יאבה ד' סלוח להם, כי הוא לא ינחה את העם הבוגד. (ז) הם אומרים: אל תתמכו מהונכם את ידי ההולכים אחרי שליח ד‘, למען ישובו מאחריו! אך לאלהים כל אוצרות השמים והארץ, והחנפים לא יבינו זאת. (ח) הם אומרים: לא נשוב אל מדינ"ה, כי אז הגבורים יגרשו את החלקים! ¹⁸⁴⁶ אך העוז לאלהים ולשלוחו ולמאמינים, והחנפים אינם יודעים זאת. (ט) אתם המאמינים! אל נא ישיבוכם הונכם וזרעכם מאחרי זכרון אלהים; וכל עושה זאת יספה. (י) פזרו מהונכם, אשר נתנו לכם, בטרם יגיע המות את אחד מכם; אז יאמר: ד’! אחר נא את יום מותי מעט ימים, למען אעשה טוב ואהיה ממספר התמימים! (יא) אמנם לא יאחר אלהים לכל נפש בבוא עתה, ואלהים יודע את מעלליכם.

64. חזון המרמה¹⁸⁴⁷

נגלה במיכ"ה ובו שמונה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) כל אשר בשמים ובארץ, מהללים את ד‘; לו המלוכה והתפארת, והוא אדיר על כל. (ב) הוא בראכם. קצתכם בוגדים בו וקצתכם מאמינים בו; הוא יודע את מעלליכם. (ג) הוא ברא את השמים ואת הארץ באמת וייצר אתכם במכלל יופי; ואליו תשובו. (ד) הוא יודע את כל אשר בשמים ובארץ, את אשר תגלו ואת אשר תכחדו; הוא יודע את כל חדרי הלב. (ה) הלא הגיעה עדיכם שמועת הבוגדים אשר היו לפניכם? הן הטעמנום את מעלליהם, וניתן להם עונש גדול. (ו) יען כי נביאיהם באו אליהם באותות מובנים, והם ענו: הבן אדם ינחנו? ויבגדו ויפנו עורף, ויזנחם אלהים. לו העושר והתהלה! (ז) הבוגדים מדמים בנפשם, כי לא יקיצו מעפר; אמור: חי אדוני כי תקיצו! אז יוגד לכם כל אשר עשיתם, וזה נקל מאלהים. (ח) האמינו באלהים ובשלוחו ובאור¹⁸⁴⁸ אשר שלחנו אליכם! הן יודע אלהים את מעלליכם. (ט) הוא יקבצכם ביום הקהל, ביום המרמה,¹⁸⁴⁹ לכל מאמין באלהים ועושה טוב חטאתו תכופר, ואלהים יובילהו אל גנות ובתוכם מעינות מים; לעד ישב בהם. מה גדול הששון הזה! (י) והבוגדים ומכחשים באותותינו עדת אש הגיהנם המה; לעד ישבו בו; מה קשה המורד שמה! (יא) לא יקרה כל פגע בלתי ברצון אלהים; וכל המאמין באלהים, אלהים ינחה את לבו, כי הוא יודע כל. (יב) שמעו בקול אל ושלוחו! ואם תסורו מאחריו, נביאנו אך מזהיר גלוי הוא. ואם תסורו מאחריו, נביאנו אך מזהיר גלוי הוא.¹⁸⁵⁰ (יג) ד’ הוא האלהים; אין אל מבלעדו, ובו יבטחו כל המאמינים. (יד) אצן המאמינים! נשיכם וטפכם שונאיכם¹⁸⁵¹ המה; השמרו מהם! אך אם תרפו להם, ותסלחו ותמחלו להם¹⁸⁵² אלהיכם חנון ורחום הוא. (טו) אכן הונכם וזרעכם מסה הם לכם,¹⁸⁵³ ושכר גדול צפון לכם אצל אלהיכם. (טז) יראו את ד' ככל יכלתכם! הקשיבו ושמעו בקולו, ופזרו מהונכם על שלום נפשכם! אשרי המונע אתנפשו מכילות! (יז) אם תלוו את אלהים, ישלם לכם כפלים ויסלח לכם, כי חנון הוא ויודע לשלם שכר. (יח) הוא יודע את הנסתרות והנגלות; עזוז הוא וחכם לב

65. חזון שילוח הנשים¹⁸⁵⁴

נגלה במדינ"ה ובו שנים עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אתה הנביא! בשלחכם את נשיכם שלחון לעת מועד! ¹⁸⁵⁵ חשבו את העת ויראו את ד' אלהיכם! אל תגרשון ממעונותיהן, אשר אין להן לעזוב עד העת המועד בלתי בעשותן זמן גלויה. אלה חקי ד‘, וכל מפריעם חוטא על נפשו. אינך יודע, אם אלהים לא יברא דבר חדש עד בעת הזאת.¹⁸⁵⁶ (ב) בכלות מועדן שמרון בבתיכם או שלחון כמשפט, וקחו שנים עדים תמימי דרך מקרבכם, והעידו גם את ד’! כה יעצנו למאמין באלהים וביום האחרון. וכל הירא את דבר ד‘, אלהים יצילהו מכל צוקה וישפיע עליו ברכה בלי מחשבתו. (ג) כל הבוטח בד’, משענתו נאמנה; כי אלהים יקים את דברו, באשר שם קץ לכל דבר. (ד) ולנשיכם אשר כבר אבדו כל תקוה להיות להן אורח כנשים, תנו מועד שלושה חדשים;¹⁸⁵⁷ כמו כן תעשו לנשיכם, אשר עוד אין להן אורח כנשים; ולהרות תחכו עד הריקן את הרונן. וליראי ד' אלהים יקל את דברו.¹⁸⁵⁸ (ה) זאת חקת אלהים, אשר שלח אליכם; ולכל ירא ד' יכופר עונו, ואלהים יוסיף על שכרו. (ו) הושיבון במושבותיכם¹⁸⁵⁹ כפי יכלתכם; אל תענו אתהן ואל תכעיסון. אם הרות הן, תנו להן די מחסורן עד הריקן את הרונם; אם מיניקות את בניכם, תנו להן את שכרן ועשו ביניכם כמשפט. ואם יקשה מהן להניק את בניהן, ותקחו מינקת אחרת, (ז) אז יתן העשיר כפי עשרו¹⁸⁶⁰ והדל כאשר תשיג ידו וכאשר חנן אותו אלהים. לא יתם אלהים על כל איש עול כבד מדי יכלתו; הוא יקל מעליכם את הכבד מכם. (ח) כמה ערים סרו מאחרי דבר אלהים ושלוחו! ונביאם במשפט כבד וניסרם בעונש גדול, (ט) ונטעימם את גמול פעלם, ורעה היתה אחריתם. (י) אלהים הכין להם עונש גדול; לכן יראו את ד' כל חכמי לב! (יא) אתם המאמינים! אלהים שלח אליכם זכרון ושליח הקורא לכם את אותותיו הגלויים והמוציא את המאמינים ועושי טוב מאפילה לאור. כל המאמין באלהים ועושה טוב יובא אל גנות ובתוכם מעינות מים; לעד ישב בהם. מה שפרה נחלתו! (יב) אלהים ברא שבעה שחקים וארצות כמספרם;¹⁸⁶¹ ובכלם ירוץ דברו, למען תדעו, כי אלהים אדיר על כל, וכי הוא יכיל בחכמתו את כל הדברים.

66. חזון האיסור ¹⁸⁶²

נגלה במדינ"ה ובו שנים עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אתה הנביא! מדוע תאסר את אשר התיר לך אדונך, למען הפיק רצון מנשיך ¹⁸⁶³? הן חנון ורחום אלהים. (ב) הן התיר לכם אלהים להפר את שבועותיכם ¹⁸⁶⁴; אלהים משגבכם; הוא יודע כל וחכם לב. (ג) בהמתיק הנביא סוד עם אחת מנשיו ¹⁸⁶⁵והיא גלתה אותו, ואלהים גלה את אזנו, ויוכיחה מחמד על קצת רעתה, ועל קצתה החריש. ויהי בהוכיחו אותה ותאמר: מי הגיד לך זאת? ויען: היודע ומביט אל כל הגידו לי. (ד) אם שניכן תשובנה אל ד‘, אחרי סור לבותיכן מאחריו, טוב לכן; ואם תמרינה את פי, אלהים וגבריאל והמאמינים ועושי טוב והמלאכים יהיו לי לעזר. (ה) בשלחי אתכן, אולי יתן לי אדוני נשים טובות מכן, משלימות, מאמינות, ענוות, שבות את ד’, צדיקות וצנועות, אשר כבר ידען איש או בתולות. (ו) אתם המאמינים! הצילו את נפשכם ואת נפש משפחותיכם מהאש המכלה אנשים ואבנים, אשר עליה הושמו מלאכים נוראים ואדירים, אינם ממרים את פי ד‘, כי אם סרים למשמעתו. (ז) אז יאמר לבוגדים: אתם הבוגדים! לא תכסו את פשעכם ביום הזה; כפי מעלליכם יושב לכם. (ח) אתם המאמינים! שובו אל ד’ בכל לבבכם! אולי יכפר לכם אדונכם את חטאיכם ויביאכם אל גנות ובתוכם מעינות מים. ביום ההוא לא יכלים אלהים את הנביא ואת המאמינים; אורם יהלם לפניהם, וביד ימינם יהיה אור ויאמרו: ד‘! הגיה נא את אורנו, וכפר לנו כי אתה אדיר על כל! (ט) אתה הנביא! הלחם בבוגדים ובחנפים והצר אותם! מושבם אש הגיהנם תהיה, ומה קשה המורד הזה! (י) אלהים שם לבוגדים למשל את אשת נח ואת אשת לוט, אשר היו בין שני עבדינו עושי טוב; אך אלה התעו אתהן¹⁸⁶⁶ ולא הועילון מאומה באלהים. ביום ההוא יאמר אליהן: בואו אל אש הגיהנם עם כל הבאים שמה! (יא) ולמאמינים שם אלהים למשל את אשת פרעה¹⁸⁶⁷ אשר אמרה: ד’! בנה נא לי בית אצלך בגן העדן, והצילני מיד פרעה וממעלליו ומהעם הבוגד! (יב) גם את מרים בת עמרם אשר שמרה את בתוליה, וניפח בה את רוחנו על דבקה בתורת ד' ובספרו ותצניע לכת.

67. חזון המלוכה¹⁸⁶⁸

נגלה במיכ"ה ובו שלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) ברוך ד' אשר בידו המלוכה, והוא אדיר על כל! (ב) הוא ברא את המות ואת החיים, למען נסותכם, מי מכם ייטיב את דרכו; עזוז וחנון הוא. (ג) הוא ברא את שבעת השחקים זה ממעל לזה; כל אשר אתה רואה בבריאת הרחמן, לא תמצא בו שמץ; שא עיניך וראה אם תמצא בו דופי! וגם בשאתך אתהן שנית, תשיבן אליך עייפות ויגעות. (ה) את הרקיע התחתון עטרנו בנרות, למען רגום בהם את השדים¹⁸⁶⁹, אשר להם הכנו את עונש אש הגהינם. (ו) ולבוגדים באלהים הועד עונש הגיהנם; מה קשה הדרך שמה! (ז)בהושלכם בו ישמעו שם צוחה כקול חמור נוער. (ח) הגיהנם קודח בחרון אפו, ובכל עת אשר יושלך בו צרור בוגדים, שומריו ישאלום: הלא בא אליכם מזהיר? (ט) יענו: אכן בא אלינו מזהיר, אמנם ענינו בו שקר לאמר: לא שלח אלהים דבר בידכם, ובשגגה גדולה אתם! (י) ועתה יאמרו: לו שמענו והתבוננו, לא היינו עתה מעדת הגיהנם! (יא) אז יתודו על עונם; אך רחוקה ישועה מעדת הגיהנם. (יב) אך ליראים את ד' בסתר יכופר עונם, וגדול יהי שכרם. (יג) אם יכחדו את דבריהם או יגלום, אלהים יודע את חדרי הלב. (יד) איך לא ידע כל, באשר הוא בורא כל? הוא צופה ומביט אל כל. (טו) הוא שם לכם את הארץ למישור; עברו בארחותיה ואכלו מטובה; אמנם דעו, כי אליו תשובו! (טו) התדמו בנפשכם, כי אלהי השמים לא יוכל לבקע את הארץ תחתכם? הוא מביט אליה ותרעד. (יז) או הבטוחים אתם, כי היושב בשמים לא יוכל לשלח בכם רוח זלעפות? אז תדעו, כי מזהיר אנכי. (יח) גם האנשים, אשר היו לפניכם, ענו שקר בנביאיהם; ואיך היתה אחריתם! (יט) הלא יביטו אל בעלי הכנפים, אשר ממעל להם, בפרשם ובהשיבם את אברותיהם? לא יעצור בהם כי אם הרחמן, כי הוא מביט אל כל. (כ) ומי יושיעכם מבלעדי אל, אשר יגן בעדכם כחיל עצום? אך גדולה שגגת הבוגדים! (כא) מי יכלכל אתכם במנעו מכם את טובו? ובכל זאת מקשים את ערפם ומכחשים בו (כב) הישוה השם מגמת פניו ארצה אל הנושא את עיניו אל הדרך הישרה? (כג) אמור: הוא יצרכם ויתן לכם אזנים לשמוע ועינים לראות ולב להבין; אך מעט תודה תתנו לו! (כד) הוא זרעכם בארץ, ואליו תשובו. (כה) יאמרו: מתי יבוא דברך, אם צדיקים אתם! (כו) אמור: אך לאלהים המדע; ואני – אינני כי אם מזהיר גלוי! (כז) אך בראותם את אש הגיהנם ילבנו פני הבוגדים קדרות ויאמר אליהם: הא לכם אות נפשכם! (כח) אמור: אם יכחיד אלהים אותי ואת האנשים אשר אתי או ירחנו, מי יציל את הבוגדים מהעונש הנורא? (כט) הוא האל הרחמן; בו בטחנו; הן תדעו, מי מאתנו שוגה. (ל) מה תחשבו בבלוע הארץ את מי מעינותיכם בבוקר? מי יוציא לכם מי מעינות?

68. חזון קנה הכתיבה¹⁸⁷⁰

נגלה במיכ"ה ובו שנים וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) נ‘¹⁸⁷¹ בקנה הכתיבה ובאשר נכתב בו! (ב) ברחמי אדונם לא משוגע אתה! (ג) שכר גדול צפון לך, (ד) כי עליון ונשגב אתה על כל האנשים. (ה) הן תראה וגם הם יראו (ו) מי מכם משוגע הוא. (ז) הן יודע אדונך את התועה מדרכו ואת ההולכים בה; (ח) לכן אל תשמע בקול המכחשים בנו. (ט) הם מבקשים, כי תרפה להם וירפו לך. (י) אל תשמע בקול נבל נשבע לשקר )יא) מגדף והולך רכיל, (יב) מונע את הטוב, מעול וחומץ, (יג) אכזרי ובן זנונים¹⁸⁷², (יד) מתגאה על עשרו ורוב בניו! (טו) בהקרא אליו אותותינו, יאמר: אך משלים קדמונים המה! (טז) ועל דברו זה נודיעהו בחוטמו¹⁸⁷³. (יז) הן בחנו אותם¹⁸⁷⁴, כאשר בחנו את עדת הגן בהשבעם ללקוט את פרטו בבוקר¹⁸⁷⁵, (יח) ולא יראו אלהים. (יט) ותבוא עליהם מארה מאת אדונם בעת שנתם, (כ) ויהי בבוקר והן הגן רק. (כא) הם קראו איש אל אחיו: (כב) לכו אל נירכם, אם בלבכם ללקט! (כג) ויהי בלכתם ויתלחשו יחד: (כד) היום לא יבוא עני אל הגן . (כה) וילכו לאור הבוקר אל הגן; (כו) ויהי בראותם כי רק הוא, ויאמרו: איך גדולה שגגתנו! (כז) פרי הגן החרם לנו. (כח) ויאמר הנכבד בהם: הלא אמרתי אליכם: הללו את ד’! (כט) ויענו: יהולל שם ד' אכן אשמים אנחנו! (ל) ויריבו איש באחיו, (לא) ויאמרו: אוי לנו כי תעינו! (לב) אולי יתן לנו ד' גן טוב ממנו, אם נכנע מפניו! (לג) כן עונש הבוגדים; אך ענשם בעולם הבא גדול ממנו; לו יבינו זאת! (לד) אך ליראי ד' גנות נעימים הוכנו אצל אלהיהם. (לה) הנשוה את המשלימים אל החוטאים? (לו) איך תשפטו כזאת? (לז) היש לכם ספר, אשר בו תדרשו זאת, (לח) המבטיחכם את אות נפשכם? (לט) הכרתם לנו ברית על יום התקומה, כי תשפטו כזאת? (מ) שאל נא אותם, מי יערבם זאת! (מא) האליליהם יערבום? יביאו נא את אליליהם, אם כנים הם! (מב) ביום ההוא נגלה את שוקיהם¹⁸⁷⁶, ובהקראם להשתחוות אלינו לא יוכלו. (מג) אז ישפילו את עיניהם וילבשו בושת על הקראם לריק בעת שלומם להשתחוות אלינו. (מד) הניחו לי ולמכחש בחזיוני¹⁸⁷⁷! הן נצמית את הבוגדים פתאום. (מה) גם אם אמלא את שנותיהם, לא תופר עצתי. (מו) התשאל מהם שכר באשר כבד נשיונם? (מז) הנגלו להם נסתרות? הכותבים הם בספר במקרים? (מח) חכה למשפט אדונם, ואל תהיה כיושב מעי הדג, אשר לא קרא אל אלהים כי אם בעת צרתו! (מט) לולי רחמהו אדוניו, כי אז הושלך אל היבשה בכלימה. (נ) אך אלהים בחר בו, ויושיבהו בין הצדיקים. (נא) עוד מעט והבוגדים ינקרוך בעיניהם בשמעם את זכרונם, ויאמרו: אך משוגע הוא! (נב) אמנם הקוראן זכרון לבני האדם.

69. חזון הנאמן¹⁸⁷⁸

נגלה במיכ"ה ובו שנים וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) הנאמן¹⁸⁷⁹! (ב) ומה הוא הנאמן? (ג) ומי יורך את הנאמן? (ד) אנשי עאד, תמוד כחשו ביום הנורא; (ה) ונצמית את אנשי תמוד ברוח סערה, (ו) ואת אנשי עאד שחתנו ברוח זלעפות ונוראה, (ז) אשר נשבבה בהם שבעה לילות ושמונה ימים רצופים. (ח) לו ראית שם את בני האדם שוכבים מתים כשרשי תמרים המשורשים! (ט) לא מצאת שם אחד הנשאר מהם. (י) גם את פרעה ואת האנשים אשר היו לפניו ואת הערים ההפוכות באה הראה על חטאם. (יא) יען כי מרו את פי שלוחי אל, אלהים הרבה ליסרם. (יב) בבוא מי המבול נשאנוכם בתיבה, (יג) ונשימה לכם לזכרון, למען תבין אוזן שומעת. (יד) ביום התקע קול אחד בשופר, (טו) הארץ וההרים ימוטו, ויבקעו בבקיעה אחת. (טז) ביום ההוא תבוא השעה הנאמנה; (יז) השמים יבקעו ויפלו ארצה, (יח) ועל ידיהם יעמדו שמונת המלאכים הנושאים את כסא אדונך. (יט) ביום ההוא תובאו במשפט, ולא יסתרו מעלליכם. (כ) האיש, אשר ספרו ביד ימינו¹⁸⁸⁰, יאמר: הא לכם ספרי, קראו בו! (כא) דמיתי בנפשי, כי אובא במשפט. (כב) לו יהיו חיים נעימים, (כג) בגן נשגב, (כד) אשר פריו יקרב אליו. (כה) ואלהים יאמר: אכלו ושתו חלף מעשיכם הטובים בימים אשר כבר עברו! (כו) והאיש, אשר ספרו בידו השמאלית, יאמר: לולי ניתן בידי הספר הזה (כז) ולא ידעתי את חשבוני! (כח) לו יבוא קץ עצבוני! (כט) עשרי לא יועילני עוד (ל) וכוחי סר ממני! (לא) ואלהים יאמר אל שומרי הגיהנם: אחזוהו ואסרוהו (לב) והשליכוהו אל הגיהנם! (לג) אסרוהו בנחושתים, אשר ארכן שבעים אמה, וצלוהו! (לד) יען כי לא האמין באל הגדול, (לה) ומפתו לא נתן לאביון; (לו) לכן לא יהיה לו גואל היום הזה, (לז) ונאכילהו את מאכל הבוגדים. (לח) נשבעתי באשר אתם רואים, (לט) ובאשר אינכם רואים, (מ) כי אלה דברי נביא ישגב, (מט) ולא דברי משורר. אך מעט מכם מאמינים! (מב) גם לא דברי משתגע המה; אך מעט מכם יתבוננו. (מג) שלוח הוא מאת אדון העולמים. (מד) לו בדא¹⁸⁸¹ קצת הספר הזה מלבו, (מה) כי אז אחזנוהו ביד ימינו, (מו) ונגדע את גידיו, (מז) ולא עצרנו בכם מיסרהו; (מח) אמנם הספר הזה זכרון לצדיקים; (מט) ידענו, כי יש מכם יענו בו שקר. (נ) הוא יהיה לפוקה לבוגדים. (נא) אמת ונכון הוא. (נב) הלל את שם אדונך הנשגב!

70. חזון המעלות¹⁸⁸²

נגלה במיכ"ה ובו ארבעה וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) שאול שאל לך איש על עונש הבוגדים. (ב) לא יעצר איש באלהים מענשם. (ג) כי הוא אדון המעלות¹⁸⁸³, (ד) אשר בהן יעלו המלאכים והרוח הקדוש ביום ההוא, אשר ארכו חמשים אלף שנה¹⁸⁸⁴. (ה) לכן שא את גידופיהם, (ו) כי בעיניהם היום הזה רחוק הוא, (ז) ואנחנו רואים אותו מקרוב. (ח) ביום ההוא יהיו השמים כנחושת שרופה, (ט) וההרים כצמר; (י) לא ישאל איש לאחיו, (יא) גם אם רואים איש את אחיו. ביום ההוא יבקשו הבוגדים לפדות את נפשם בנפש בניהם, (יב) באשת חיקו ובאחיו, (יג) בגואלו הקרוב אליו, (יד) ובכל אשר בארץ, רק למען צאת מגיהנם. (טו) אך לא כן יהיה! הגיהנם יאחזם (טו) בשער ראשם, ויקרא אליו את הפונים עורף לאמת וסרים מאחריה, (יז) ורודפים אחרי ההון. (יח) אך כילי כל אדם! (יט) בבוא אליו שואה, מתאבל, (כ) ובטוב לו קופץ את ידו; (כא) זולתי המתפללים, (כב) ושופכים את שיחם בכל לבם, (כג) והמפזרים מהונם כמשפט (כד) לעני המבקש ולדך הנכלם, (כה) והמאמינים ביום הדין, (כו) והיוראים את גמול אדונם, (כז) אשר איש לא ימלט ממנו, (כח) והשומרים את נפשותיהם מזימה, (כט) לולי בנשיהם או בקנין כספיהם (כי זה לא נאסר), (ל) אך המתאוים לנשים אחרות, בוגדים המה, (לא) והשומרים את פקדוניהם ואת בריתם, (לב) והמקימים את אשר העידו, (לג) והשומרים את עת התפלה; (לד) אלה ינחלו כבוד בגנות נעימים. (לה) מה לבוגדים כי יתגודדו עליך, (לו) ורצים אליך מימין ומשמאל? (לו) המבקש איש מהם לבוא אל הגן הנעים? (לח) הן יודעים, כי אנחנו בראנום. (לט) נשבעתי באדון המזרח והמערב, כי יש לאל ידנו, (מ) לשום דור אחר תחתיהם, טוב מהם; ואיש לא יעצר בידנו. (מא) הנילם! יריבו וילעגו עד בוא יום אידם, (מב) יום, אשר בו ימהרו לצאת מקבריהם, כצאתם עתה אל דגליהם. (מג) אז ישפילו את עיניהם וכלימה תשיגם. זה היום אשר הועד בהם.

71. חזון נח¹⁸⁸⁵

נגלה במיכ"ה ובו תשעה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) הן שלחנו את נח אל עמו, ונאמר: הזהיר את עמך טרם בואם העונש הנורא! (ב) ויאמר: עמי! מזהיר גלוי אנכי לכם! (ג) עבדו את ד‘, יראוהו ושמעו בקולי! (ד) או יסלח לכם את חטאתיכם ויחכה לכם עד העת הידועה; כי בבוא העת הזאת לא יאחרה איש. לו תבינו זאת! (ה) ויוסף עוד דבר: ד’! הן קראתי אל עמי לילה ויום; אמנם דברי אך הרבו את מרים! (ו) ומדי קראי אליהם למען תכפר להם, שמים את אצבעותיהם באזניהם ומתכסים בשלמותיהם ומחזקים את לבם ולובשים זדון. (ז) קראתי אליהם בגלוי (ח) ודברתי אליהם בגלוי, והזהרתים בסתר. (ט) ואומר: כפרו את פני אדונכם, כי חנון הוא! (י) הוא יצו לכם את ברכתו מן השמים, (יא) ויברככם בהון וזרע, ויתן לכם גנות ונחלי מים. (יב) מה לכם, כי לא תחכו לטובת אלהים (יג) אשר הפליא לברא אתכם? (יד) הלא תראו, כי אלהים ברא שבעה שחקים זה ממעל לזה (טו) וישם בהם את הירח לאור ואת השמש ללפיד? (טז) אלהים הוציאכם מהארץ (יז) וישיבכם אליה ויוציאכם מקרבה. (יח) הוא שם לכם את הארץ כיריעה (יט) למען תסחרוה שאננים. (כ) ד‘! הן ממרים את פי, וילכו אחרי המרבה להם הון וזרע לרעתם! (כא) ויתנכל בו עמו, (כב) ויאמרו איש אל אחיו: אל נא תעזבו את אלהיכם: את וד ואת סואע, (כג) את ועוש, את יעוק ואת נסר¹⁸⁸⁶! (כד) האלילים האלה כבר התעו אנשים רבים; ובדבריך אך תוסיף על מרים. (כה) ועל חטאתיהם טבענום¹⁸⁸⁷ במצולות ונשליכם אל אש הגיהנם. (כו) אין להם עוור מבלעדי אל. (כז) ויאמר נח. ד’! אל נא תשאיר איש מהבוגדים בארץ! (כח) כי בהשאירך אותם ישגו את עבדיך, ויולידו דור בוגד וממרה. (כט) ד'! כפר נא לי ולהורי ולכל הבאים אל ביתי, למאמינים ולמאמינות; והצמית כליל את הבוגדים!

72. חזון השדים¹⁸⁸⁸

נגלה במיכ"ה ובו שמונה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אמור: הוגד לי, כי צבא שדים הקשיב לקולי¹⁸⁸⁹ ויאמרו: הן שמענו את הקוראן הנשגב! (ב) הוא ידריכנו אל מעגל יושר; מאמינים אנחנו בו, ולא נדמה לאלהינו אלהי נכר! (ג) אדונינו, ברוך שם כבודו, לא נשא אשה ולא הוליד בנים; (ד) אך הכסילים, אשר בקרבנו, עונים שקר באלהים. (ה) ידענו, כי לא בן אדם ולא שד יוכל לדבר כזבים באלהים. (ו) אכן יש אנשים, אשר שמו מבטחם בשדים; איך הסכילו עשות! (ז) הם מדמים כאשר אתם¹⁸⁹⁰ מדמים בנפשכם, כי לא יהיה אלהים את אחד מהם אחרי מותם. בקשנו לעלות השמימה¹⁸⁹¹, ונמצאהו מלא מלאכים ובידיהם חרבות נוצצות. (ט) ונעמוד על מקומנו למען הקשיב; ואיש ממנו כי ימלאנו לבו עתה להקשיב, ימצא שלהבת במארב. (י) לא ידענו, אם רעה כלתה אל יושבי הארץ, או אם אלהים ידריכם בדרך הטובה. (יא) יש ממנו עושי טוב המה, ויש ממנו לנגדם; נפרדים אנחנו. (יב) אמנם ידענו, כי אין לאל ידנו להפר את עצת ד' בארץ, וכי לא נמלט ממנו; (יג) לכן האמנו בו אחרי שמענו את הקו הישר; וכל המאמין באדוניו לא יגרע לו שכרו ולא יעשה לו עול. (יד) יש ממנו משלימים הם, ויש סרים מהדרך הטובה; אמנם כל המשלים בדרך הטובה הוא. (טו) וכל הסרים מאחרי ד' יהיו מאכולת אש הגיהנם. (טז) אם ילכו¹⁸⁹² בדרך הטובה, נמטיר עליהם גשם לרוב, (יז) למען נסותם בו; ואל כל חסר מאחרי זכרון אדוניו נשליך אל העונש הנורא. (יח) בתי התפלה לאלהים המה; לכן אל תקראו אל אלהים אחרים מבלעדו! ¹⁸⁹³ (יט) בקרוא עבד ד‘¹⁸⁹⁴ אל ד’, כמעט רמסוהו השדים¹⁸⁹⁵ (כ) אמור: אך אל אלהי אתחנן, ולא אדמה לו אלהי נכר! (כא) אין לאל ידי להרע לכם או להורותכם מבלעדי אל. (כב) לא יצילני איש מיד אלהי, (כג) ולא אמצא מפלט מבלעדו. (כד) אין לאל ידי כי אם להזהיר ולהגיד את אשר שולחנו בו; וכל הממרה את פי ד' ושלוחו, יהיה מאכולת אש הגיהנם, ולעד ישב בו. (כה) עד יראו את ענשם אשר הועד בהם, אז ידעו, למי עוזריו קצרי יד ומתי מספר היו¹⁸⁹⁶. (כו) אמור: לא ידעתי, אם קרוב יום אידכם או אם יאחרהו אלהי; אך הוא יודע את הנסתרות, ולא יגלה אתהן לאיש, (כז) כי אם לשלוחו הטוב בעיניו, אשר לפניו ולאחריו ישלח מלאכים, (כח) למען הודיע, כי אך הם עושי רצונו המה. הוא יכיל בחכמתו את כלם, כי הוא יודע לחשב.

73. חזון המתעטף¹⁸⁹⁷

נגלה במיכ"ה ובו עשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אתה המתעטף¹⁸⁹⁸! (ב) קום כחצות הלילה, (ג) תוכל להוסיף עליו או לגרע ממנו מנט, (ד) וקרא את הקוראן! (ה) הן שאלנו ממך דבר קשה; (ו) אכן קומך בלילה טוב להחזיקך בתומתך ולהורותך את דבר אלהים, (ז) כי ביום יקראוך עסקי התבל. (ח) זכור את שם אדונך והפרד ממחמדי התבל בעבורו! (ט) הוא אדון המזרח והמערב; מבלעדו אין אלהים; לכן שים את מבטחך בו! (י) שא את דברי האנשים, והצניע להרחק מאתם! (יא) הניחה לי ולמכחשים באותותי! עוד מעט יתענגו. (יב) עבותות ברזל ואש הגיהנם, (יג) לחם מר ועונש גדול הוכנו להם מאתנו. (יד) ביום ההוא הארץ וההרים יתמוגגו, וההרים יהיו כצרור חול דק. (טו) הן שלחנו אליכם נביא להעיד בכם, כאשר שלחנו שליח אל פרעה. (טז) וימרה פרעה את פי השלוחים, וינסרהו בעונש גדול. (יז) אתם הבוגדים! איך תנצלו מהיום, אשר יסמר את שערת ראש בניכם? (יח) השמים יבקעו בו; ואלהים יקים את דברו. (יט) הספר הזה זכרון הוא; וכל הנזכר בו ילך בדרך אדוניו. (כ) אדונך יודע, כי אתה וקצת המאמינים אשר אתך עומדים בתפלה שתי שלישיות או חצי או שלישית הלילה; כי אלהים מודד אל הלילות ואת הימים, ויודע כי אינכם מחשבים את תפלתכם¹⁸⁹⁹; לכן יפן אליכם ברחמים. קראו בקוראן כפי יכלתכם! אלהים יודע, כי יש מכם חולים, ויש מכם עוברי דרך ומבקשים את חסדי אל¹⁹⁰⁰, ויש נלחמים למלחמת האמונה. לכן קראו בו בכל עת אשר תשיג ידכם, התפללו ועשו צדקה, והלוו את אלהים כסף בנשך! ¹⁹⁰¹ את כל הטוב, אשר תקדמו לנפשותיכם תמצאו אצל אלהיכם, כי טוב הוא ויוסיף על שכרכם. כפרו את פני ד', כי חנון ורחום הוא!

74. חזון המתכסה¹⁹⁰²

נגלה במיכ"ה ובו חמשה וחמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) אתה המתכסה! ¹⁹⁰³ (ב) קום והזהיר! (ג) הלל את אדונך! (ד) טהר את שמלותיך, (ה) וסור מכל רע! (ו) אל תפזר מהונך למען התעשר¹⁹⁰⁴! (ז) חכה לאלהיך! (ח) יום התקע בשופר (ט) יום נורא הוא, (י) ולא ייטב בעיני הבוגדים. (יא) הניחה לי ולאשר בראתיו יחיד¹⁹⁰⁵! (יב) ואשר נתתי לו כסף לרוב, (יג) ובנים לעזרהו, (יד) ואברך את חילו~ (טו) ובכל זאת מבקש כי אוסיף לו עוד! (טז) לא כן! יען כי מכחש באותותינו, (יז) ארדפנו על הרים מוצקים¹⁹⁰⁶, (יח) על דברו כזבים והרותו עמל. (יט) יספר במעלליו, (כ) ויאבד על תרמיתו. (כא) הוא נושא את עיניו (כב) וקורץ בהן, ומתנשא, (כג) ופונה אלינו עורף בזדון לבבו, (כד) ואומר: הקוראן הזה אך קסם ומרמה, (כה) אך דברי בן אדם! (כו) אמנם אצלה אותו בגיהנם. (כז) ומי יורך, מה הגיהנם? (כח) לא ישאיר מתום ולא ימלט איש ממנו; (כט) הוא קודח את בשר בני האדם; (ל) תשעה עשר שומרים שמנו עליו, (לא) ואך מלאכים שמנו עליו לשמרהו, ונודיע את מספרם למען נסות את הבוגדים¹⁹⁰⁷ ולהורות את אנשי הכתב¹⁹⁰⁸ ולהחזיק את אמונת המאמינים, (לב) למען לא יריבו עוד אנשי הכתב והמאמינים, (לג) ולא יאמרו עוד האנשים, אשר חלי בקרב לבם, והבוגדים: מה לאל ולמשל הזה? (לד) כן יתעה אלהים את מי יחפץ, וינחה את מי יחפץ. לא ידע איש את גדודי אדונך מבלעדו; זה זכרון לבני האדם. (לה) בירח, (לו) ובלילה הסר, (לז) ובשחר הבא נשבעתי, (לח) כי הגיהנם הוא אחד מהדברים הנוראים, (לט) למען הזהיר את בני האדם, (מ) המבקשים להחישהו או לאחרהו. (מא) כל נפש תערב למעלליה; (מב) עדת הימנית¹⁹⁰⁹ תשב בגנות ותשאל את הבוגדים: (מג) מה השליככם אל הגיהנם? (מד) יענו: לא היינו ממספר המתפללים; (מה) לא פרסנו לאביון את לחמנו, (מו) ונתרועע על מדברי ריק, (מו) ונכחש ביום הדין (מח) עד בוא אלינו הנאמן לבוא¹⁹¹⁰. (מט) כל מליץ לא יועילם ביום ההוא. (נ) מה להם כי יפנו עודף למוהיריהם, (נא) כחמורים הנסים בשמעם את שאגת הארי? (נב) כל איש מהם מבקש, כי יבוא אליו כתב גלוי¹⁹¹¹; (נג) וזאת לא תהיה, יען כי לא יראו את היום האחרון. (נד) הקוראן הזה זכרון הוא, וכל החפץ יזכרהו. (נה) אך לא יזכרוהו כי אם ברצון אל. בו בטחו כי הוא מרבה לסלוח!

75. חזון התקומה¹⁹¹²

נגלה במיכ"ה ובו ארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) נשבעתי ביום התקומה (ב) ובנפש המתודה על פשעיה (ג) גם אם בן האדם ידמה בנפשו, כי לא נקבץ את עצמותיו, (ד) אמנם לאל ידנו לקבץ גם את עצמות אצבעותיו! (ה) בן האדם מכחש גם באשר לפניו, (ו) ואומר: מתי יבוא יום התקומה? (ז) אך ביום כהות עיניו, (ח) והתקדר הירח (ט) ופגוע השמש בירח (י) יאמר: אנא אנוסה לעזרה ביום הזה? אך לא יהיה מנוס לו. (יא) אך אדונך יובא במשפט ביום ההוא. (יב) ויוגד לו כל אשר קדם וכל אשר אחר. (יג) בן האדם יעיד בנפשו; (יד) וגם אם יכסה פשעיו (טו) דבריו לא ישמעו. (טז) אל תחרוץ את לשונך להחישהו¹⁹¹³! (יז) עלינו לקבצו ולקראנו לך. (יח) ואחרי קראנו אותו, שמע בקולנו. (יט) עלינו לבארהו לך. (כ) אתם אוהבים את חיי החלד, (כא) ומשליכים אחרי גיוכם את העולם הבא. (כב) פני הצדיקים יזהירו ביום ההוא, (כג) ויראו את פני אדונם; (כד) פני הרשעים ילבשו קדרות (כה) בראותם את יום אידם. (כו) ביום עלות הנפש האדם אל הגרון¹⁹¹⁴ (כז) והסובבים אותו אומרים: מי יסעדהו? (כח) והוא יראה, כי הולך לו (כט) יקריב שוק אל שוק¹⁹¹⁵. (ל) אז יוקרב אל אדונך; (לא) ויען כי לא האמין בד' ולא התפלל אליו, (לב) ויכחש בו ויסר מאחריו, (לג) וילבש זדון עם משפחתו, (לד) יאמר אליו אלהים: אוי ואבוי לך! (לה) ועוד אוי ואבוי לך! (לו) הידמה בן האדם בנפשו כי יוכל להשיג את כל אות נפשו? (לז) הלא בא מטיפה סרוחה ובאושה? (לח) אז היה לדם קפוא, ואלהים בראהו ויצרהו (לט) לשני מינים: זכר ונקבה; (מ) אלהים, עושה זאת, לא יוכל להחיות את המתים?

76. חזון האדם¹⁹¹⁶

נגלה במיכ"ה ובו שלושים ואחד פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) הלא כלו ימים רבים¹⁹¹⁷ על בן האדם, אשר בהם לא נזכר שמו? (ב) הן בראנו את האדם מטיפות מתערבות, וננסהו, וניתן לו אוזן שומעת ועין רואה, (ג) ונדריכהו בנתיב היושר; המודה יודה והבוגד יבגוד. (ד) לבוגדים הכנו עבותות וענקי ברזל ואש הגיהנם. (ה) והצדיקים ישתו כוס יין מהול במי מעין הכאפור¹⁹¹⁸. (ו) אך עבדי ד' ישתו מהמעין הזה, ויוכלו לעשות ממנו תעלות אל כל אשר יחפצו; (ז) יען כי שלמו את נדריהם וייראו את היום המפיק רעה¹⁹¹⁹, (ח) ויפרסו את לחמם לאביון מאהבת ד‘, ליתומים ולשבויים, (ט) ויאמרו אליהם: אנחנו מכלכלים אתכם מאהבת ד’; לא נבקש מכם שכר או תודה! (י) אנחנו יראים מאת אדוננו את היום הנורא והעצום. (יא) לכן יסיר אלהים מהם את פחד היום הזה, וילביש את פניהם צהלה ורנה. (יב) וינחילם על חכותם לו גנות ובגדי משי. (יג) שם ישכנו על מטות שן, ולא יכם שרב ושמש. (יד) העצים יטו אליהם את צלליהם, ופרים יקרב אל פיהם; (טו) ומשרתיהם יושיטו להם גביעי כסף, גדולים כאות נפשם, (טז) וצנצנות כסף לבן כזכוכית. (יז) בהם ישתו כוסות יין מהול במי זנגביל¹⁹²⁰, (יח) שאובים במעין ושמו סלסביל. (יט) בחורים, עומדים לעד ביפים, ישרתום; בראותך אותם תדמה בנפשך, כי פנינים הם. (כ) ובכל אשר תראה שם, תביט אל נעימים ותפארת גדולה. (כא) בגדיהם משי ירק ובוץ, מרוקמים זהב וכסף, ואלהים ישקם משקים זכים, (כב) ויאמר אליהם: זה גמולכם ופי מעשיכם הטובים! (כג) הן שלחנו אליך את הקוראן חזון אחר חזון. (כד) חכה למשפט אדונך, ואל תשמע הקול חוטא ובוגד! (כה) וזכור את שם אדונך בוקר וערב, (כו) וגם בלילה; השתחוה לו ופארהו בקצת הלילה! (כז) האנשים האלה בוחרים בחיי החלד, ולא ידאגו ליום הכבד והנורא. (כח) אנחנו בראנום ונחזק את זרועותיהם; לו נחפוץ, נשים דור אחר תחתיהם. (כט) הספר הזה זכרון הוא; וכל החפץ בו, הולך בדרך אדוניו. (ל) אך לא תחפצו בו בלתי ברצון ד', כי הוא יודע כל וחכם לב. (לא) הוא יוליך אל רחמיו את הישר בעיניו, ולבוגדים הכין את העונש הנורא.

77. חזון השלוחים¹⁹²¹

נגלה במיכ"ה ובו חמשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) במלאכים השלוחים זה אחר זה, (ב) הקלים במרוצתם, (ג) ומפיצים את מצות אדונם, (ד) ומבדילים בין טוב לרע, (ה) ומביאים את זכרון אלהים אל בני האדם, (ו) לבשר טוב אל להזהיר; (ז) נשבעתי, כי יקום דבר אל אשר הועד בכם! (ח) ביום אסוף הכוכבים את נגהם, (ט) בהבקע השמיים, (י) בהטחן ההרים, (יא) ובהעיד הנביאים; (יב) מי היום המועד לזאת? (יג) יום הפרידה¹⁹²² (יד) ומי יודיעך את יום הפרידה? (טו) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו¹⁹²³! (טז) הלא הצמתנו את הבוגדים הקדמונים? (יז) גם את הבוגדים, אשר אחריהם, נוליך בעקבותיהם. (יח) כן נעשה לחוטאים. (יט) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (כ) הלא בראנוכם מטיפה סרוחה, (כא) ונשימה אל מקום שאנן¹⁹²⁴ (כב) עד עת ידועה? (כג) יש לאל ידנו לעשות זאת. (כד) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (כה) הלא שמנו את הארץ למעון, (כו) לחיים ולמתים, (כז) ונשם בה הרים גבנונים וחזקים, ונשקכם מהם מים קרים? (כח) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו? (כט) אלהים יאמר אליהם: לכו אל הגיהנם, אשר כחשתם בו! (ל) לכו אל צל העשן העולה בשלושה עמודים! (לא) לא יועילכם הצל הזה, ולא יצילכם מלבת הגיהנם! (לב) הלהבה הזאת תשליך מקרבה ניצוצים גדולים כמגדלים, (לג) כגמלים צהובים. (לד) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (לה) לא יהיה להם פתחון פה, (לו) ולא יכסו את פשעיהם. (לז) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (לח) זה יום הפרידה, אשר בו נקבץ אתכם ואת הדורות הקדמונים. (לט) אם תוכלו להתחכם בנו, התחכמו! (מ) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (מא) אך יראי ד' ישבו בצללים על מעינות מים; (מב) שם ישיגו את אות נפשם; (מג) ואלהים יאמר אליהם: אכלו ושתו כאות נפשכם! זה פרי מעליליכם. (מד) כן ניתן שכר למישרי לכת (מה) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (מו) אתם הבוגדים! אכלו והתענגו עוד מעט! (מז) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (מח) בהאמר אליהם: כרעו! אינם כורעים. (מט) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו! (נ) באי זה זכרון אחר הקורן הזה תאמינו?

78. חזון הבשורה¹⁹²⁵

נגלה במיכ"ה ובו אחד וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום

(א) על מה נוסדו יחד הבוגדים? (ב) על הבשורה הגדולה¹⁹²⁶, (ג) אשר עליה מריבים יחד. (ד) אמנם ידעוה, (ה) ויבינו את אמתה. (ו) הלא שמנו את הארץ כיריעה, (ז) ואת ההרים למצוקיה? (ח) הלא בראנוכם שני מינים, (ט) וניתן לכם את התרדמה למנוחה, (י) את הלילה לכסותכם, (יא) ואת היום למזונכם? (יב) הלא בראנו ממעל לכם שבעה רקיעים, (יג) ונשם בהם מאורות להאיר לכם? (יד) הלא ממטירים אנחנו מהעבים מים לרוב, (טו) להוציא בהם דגן וירק, (טז) וגנות נטועים? (יז) הן הועד בכם יום הפרידה, (יח) יום, אשר בו יתקע בשופר, ותבואו גדודים גדודים; (יט) בו יפתחו השמים וימלאו שערים, (כ) וההרים ימוטו ויהיו לקיטור. (כא) הגיהנם יהיה מושב (כב) ומעון לבוגדים; (כג) בו ישבו נצח; (כד) לא יברח אותם משקה או מאכל, (כה) כי אם מים חמים ונרפשים. (כו) זה גמולם הנאה להם, (כז) יען כי כחשו בתשובתם אל ד', (כח) ויענו שקר באותותינו. (כט) את כל המעללים מנינו וכתבנו. (ל) קחו את ענשכם אשר נרבה לכם! (לא) לצדיקים הוכנה נות שלום; (לב) שם כל עצי פרי וענבים, (לג) ובתולות אשר שדיהן נכונות, (לד) וגביעים מלאים. (לה) לא ישמעו שם דברי ריק או כזב. (לו) הגמול הזה הוא מנחה יקרה מאת אדונך, (לז) אדון השמים והארץ וכל אשר ביניהם; הוא הרחמן. לא יליצו אליו הצדיקים, (לח) ביום הערך לפניו במערכה הרוח¹⁹²⁷ והמלאכים, כי אם האיש אשר בחר בו אלהים; והוא ידבר כמשפט. (לט) זה היום הנאמן; כל החפץ ישוב אל אדוניו. (מ) הן הזהרתיכם את גמולכם הקרוב. (מא) ביום ההוא ימצא בן האדם את אשר קדמו לו ידיו¹⁹²⁸, והבוגד יאמר: אוי לי! אשוב אל העפר!

79. חזון הלוקחים בחזקה¹⁹²⁹

נגלה במיכ"ה ובו ששה וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחוּם

(א) נשבעתי בלוקחים בחזקה,¹⁹³⁰ (ב) ומשיבים בחבלי אהבה,¹⁹³¹ (ג) ודואים באברותיהם, (ד) ומובילים אל גן העדן, (ה) ומקימים את דבר אל; (ו) כי ביום ההוא יחריד קול השופר, (ז) ואחריו יבוא עוד קול שופר.¹⁹³² (ח) או יחרד לב כל בני האדם, (ט) וישפילו את עיניהם, (י) לאמר: הנשוב ונחיה (יא) אחרי היותנו עפר ועצמות? (יב) אך לרעתנו תהיה זאת! (יג) אמנם אחרי השמע קול שופר אחד, (יד) יצאו מקבריהם. (טו) הלא נודעו לך קורות משה? (טז) בקרא אליו אדוניו בעמק הקדוש טוי:¹⁹³³ (יז) לך אל פרעה, כי שוגה הוא! (יח) ואמור אליו: אם בלבך לזכות את נפשך, (יט) אדריכך אל אדוני למען תיראהו. (כ) ויראהו אותו גדולים; (כא) אמנם פרעה כחש בהם, ויוסף לחטא; (כב) ויפנה אליו עורף, (כג) וישלח ויקרא אל חרטומיו, (כד) ויאמר אליהם: אני אדונכם העליון! (כה) לכן יסרהו אלהים בעולם הבא ובעולם הזה. (כו) בזה אות לכל ירא אלהים. (כז) הכבדה ממנו בריאתכם מבריאת השמים? (כח) הוא הגביהם וימתחם. (כט) הוא הלביש את הלילה קדרות, ויוציא אחריה אור, (ל) ויפרוש את הארץ, (לא) ויוציא מקרבה מים וזרעים, (לב) ויכן את ההרים. (לג) ותועלתכם ולתועלת בהמתכם. (לד) ובבוא היום הגדול והנורא, (לה) יום, אשר בו יזכור האדם את מעלליו, (לו) והגיהנם נראה לכל המביט אליו; (לז) לכל הסר מהדרך הטובה, (לח) ובוחר בחיי החלד, (לט) הגיהנם למושה יהיה. (מ) ולכל הירא את פני אדוניו ושומר את נפשו מתאוה, (מא) גן העדן למושב יהיה. (מב) ישאלוך על השעה האחרונה ועל יום בואה; (מג) התוכל להורותם על זאת? (מד) אך לאלהים נודעה. (מה) ואתה אינך כי אם מזהיר וירא אלהים. (מו) ביום ראות אותה הבוגדים, ידמו בנפשם, כי לא גרו בארץ כי אם ערב או בוקר אחד.

80. חזון עקם את מצחו¹⁹³⁴

נגלה במיכ"ה ובו שנים וארבעים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הנביא עקם את מצחו והלך לו, (ב) בבוא אליו העור;¹⁹³⁵ (ג) ומי הודיעך, אם אין בלבו להיטהר?¹⁹³⁶ (ד) או לשמוע את זכרונך לטוב לו? (ה) אל העשיר (ו) אתה מדבר בפנים יפות, (ז) ואינך מתבונן, אם נקי הוא מעון; (ח) ולעני המצפה לישועתך, (ט) וירא את אלהים, (י) אתה פונה את ערפך? (יא) הסכלת עשות! (יב) הקוראן הזה זכרון הוא; מי יחפוץ, יזכרהו. (יג) נכתב על גליון יקר הערך, (יד) נקי וטהור, (טו) מידי סופרים נכבדים וצדיקים. (טז) חרב הועדה לבני האדם המכחשים בו. (יז) ממה ברא אלהים את האדם? (יח) מטיפת זרע; (יט) הוא בראו ויצרו, (כ) ויישר את דרכו; (כא) אז ימיתהו ויורידהו אל הקבר, (כב) וברצונו ישוב ויחיהו. (כג) ובכל זאת האדם ממאן להקים את דבר אל! (כד) הלא יתבונן בן האדם על מאכלו? (כה) אנחנו מורידים את הגשם, (כו) ומבקעים את הארץ, (כז) ומוציאים מקרבה דגן, (כח) ענבים ועשב, (כט) זיתים ותמרים, (ל) גנות צומחי עצים, (לא) כל פרי וכל עשב, (לב) לאכלכם ולמאכל בהמתכם. (לג) ביום התקע בשופר, (לד) ינוס כל איש מאחיו, (לה) מאמו ומאביו, (לו) מאשת חיקו ובניו; (לז) כי כל איש ידאג לנפשו ביום ההוא. (לח) יש אנשים אשר יצהלו פניהם ביום ההוא, (לט) וילבשו ששון וגיל; (מ) ויש אשר פניהם ילבשו קדרות, (מא) עפר וצלמות; (מב) אלה הבוגדים והחוטאים.

81. חזון הגלילה¹⁹³⁷

נגלה במיכ"ה ובו תשעה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בהתגולל השמש, (ב) בנפול ארצה הכוכבים, (ג) בהמוט ההרים, (ד) בלדת הגמלים בחודש העשירי,¹⁹³⁸ (ה) בהתאסף כל חיתו שדי, (ו) בהיות הימים מאכולת אש, (ז) בשוב כל נפש אל גופה, (ח) ובשאול העלמה הנקברת:¹⁹³⁹ (ט) מה היה עונה כי הומתה; (י) בהפתח הספרים,¹⁹⁴⁰ (יא) והגול השמים; (יב) בהיחם הגיהנם (יג) ובהקרב גן העדן; (יד) אז תדע כל נפש את מעלליה. (טו) נשבעתי בכוכבים, (טז) ההולכים פנים ואחור,¹⁹⁴¹ (יז) בלילה הבא, (יח) ובשחר העולה, (יט) כי הקוראן יצא מפי שליח נכבד, (כ) מידיד האלהים היושב על כסא רם. (כא) המלאכים מקשיבים לדברו האמת. (כב) ריעכם איננו משוגע! (כג) הוא ראה את המלאך¹⁹⁴² בשחק המאיר, (כד) ואיננו מכחד מכם את חזונו, (כה) בלתי אם גלהו שטן נסקל.¹⁹⁴³ (כו) מה תחשבו עליו?¹⁹⁴⁴ (כז) אך זכרון הוא לבני האדם, (כח) המבקשים להיטיב את דרכם. (כט) אך לא יבקשו ואת בלתי אם יואיל אדון העולמים.

82. חזון הבקיעה¹⁹⁴⁵

נגלה במיכ"ה ובו תשעה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בהבקע השמים, (ב) בהתפוצץ הכוכבים, (ג) בהתערב הימים, (ד) ובהתהפך הקברים; (ה) תדע כל נפש את אשר קדמה לה ואת אשר אחרה. (ו) בן אדם! מי הסיתך באלהיך הנכבד, (ז) בוראך יוצרך ומדריכך? (ח) הוא יצרך כטוב בעיניו, (ט) ובכל זאת בני האדם מכחשים ביום הדין! (י) אמנם צופים נכבדים הושמו לכם, (יא) הכותבים את מעלליכם; (יב) הם יודעים את מעשיכם. (יג) תמימי דרך יובלו אל גנות נעמים, (יד) והבוגדים אל אש הגיהנם. (טו) ביום הדין יצלו בו, (טז) לא יצאו מתוכו. (יז) מי הודיעך את יום הדין? (יח) ומי יורך את אשר יקרה בו? (יט) הוא יום, אשר בו לא תליץ נפש על נפש, כי המשפט לאלהים יהיה.

83. חזון השוקלים במאזני מרמה¹⁹⁴⁶

נגלה במיכ"ה ובו ששה ושלושים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אוי לשוקלים במאזני מרמה, (ב) המבקשים איפת צדק מאחרים, (ג) ומקטינים איפה בשקלם או במדדם לאחרים! (ד) הלא יתבוננו, כי יקומו מעפר. (ה) ביום הנורא, (ו) אשר בו יובאו בני האדם במשפט אל אדון העולמים? (ז) אמנם ספר מעללי הבוגדים הוא במקום הסגין;¹⁹⁴⁷ (ח) ומי יורך, מה הסגין? (ט) הוא ספר נודע. (י) אוי ביום ההוא למכחשים באותותינו, (יא) ולועגים ליום הדין! (יב) אך לא יכחשו בהם כי אם אנשי עול. (יג) בהקרא אליהם אותותינו יאמרו: אך משלים קדמונים הם! (יד) מעלליהם הרעים גברו על לבם. (טו) ביום ההוא ירחקו מאת אדוניהם, (טז) ויצלו באש הגיהנם, (יז) ואלהים יאמר אליהם: הא לכם את אשר כחשתם בו! (יח) וספר מעללי הצדיקים יהיה בעליין. (יט) ומי יורך, מה העליין? (כ) הוא ספר נודע, (כא) אשר בו יעידו הקרובים לאל.¹⁹⁴⁸ (כב) הצדיקים יובלו אל גנות נעימים; (כג) על מטות שן ישבו וישאו את עיניהם; (כד) צהלה ורנה תראה על פניהם. (כה) יין זך וחתום¹⁹⁴⁹ ישתו. (כו) חותמו יהיה מסך,¹⁹⁵⁰ תאות נפש המאושרים. (כז) מהול יהיה במי התסנים, (כח) (מעין אשר ממנו ישתו הקרובים לאל). (כט) הבוגדים לועגים למאמינים; (ל) בפגעם בהם ידרשו להם לשלום; (לא) ובשובם אל בתיהם מתקלסים בהם. (לב) בראותם אותם, אומרים: אך תועים האנשים האלה! (לג) אמנם לא נתנום¹⁹⁵¹ צופים להם.¹⁹⁵² (לד) אכן ביום ההוא ילעגו המאמינים לבוגדים, (לה) בהביטם אליהם מערשותם. (לו) הלא ישולם לבוגדים כפי המעלליהם?

84. חזון הקריעה¹⁹⁵³

נגלה במיכ"ה ובו חמשה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בהקרע השמים, (ב) לקול אדוניהם; (ג) בהרחב הארץ (ד) למען הריק את אשר בה (ה) ברצון אדונה, (ו) או תידע, בן האדם, לקרב ולשוב אל אדונך! (ז) לכל איש, אשר יושם ספרו ביד ימינו, (ח) יקל משפטו וחשבונו, (ט) וישוב בלב שמח אל משפחתו; (י) וכל איש אשר יושם ספרו אחרי גיוו,¹⁹⁵⁴ (יא) יבקש להיות לאפס; (יב) אמנם יצלה באש הגיהנם (יג) על הרימו את לבו בקרב משפחתו, (יד) ועל דמותו בנפשו כי לא ישוב אל אלהים; (טו) אמנם אדוניו הביט אל מעלליו. (טז) נשבעתי בנודה הערב, (יז) בלילה ובאשר יאסף,¹⁹⁵⁵ (יח) בירח בהמלאו, (יט) כי תצאו מחיל אל חיל.¹⁹⁵⁶ (כ) מה להם כי לטא יאמינו? (כא) הלא ישתחוו בהקרא אליהם הקוראן? (כב) הבוגדים מכחשים בו, (כג) אך אלהים יודע את חדרי להם. (כד) בשר אותם עונש גדול! (כה) אך למאמינים ולעושי טוב לא יגרע שכרם.

85. חזון המגדלים¹⁹⁵⁷

נגלה במיכ"ה ובו שנים ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחוּם.

(א) בשמים ובמגדליו,¹⁹⁵⁸ (ב) ביום המועד,¹⁹⁵⁹ (ג) במעידים ובמועדים,¹⁹⁶⁰ (ד) נשבעתי כי תספה עדת הגיהנם. (ה) אשו תקדחם; (ו) בו ישבו, ועיניהם תראינה (ז) את שכר הצדיקים המאמינים באלהים, (ח) אשר נרדפו מהם על האמינם באלהים העזוז והנכבד, (ט) אשר לו המלוכה בשמים ובארץ; ואלהים יעיד על כל. (י) באמת, הרודפים את המאמינים ואת המאמינות לא ישובו מדרכם הרעה; להם עונש הגיהנם אשר בו יצלו. (יא) ולמאמינים ועשי טוב יהיו גנות ובתוכם מענות מים; מה גדול הששון הזה! (יב) אכן נוראה נקמת אדונך. (יג) הוא הבורא, והוא ישוב ויחיה; (יד) חנון ורחום הוא. (טו) הוא אדון הכסא הרם; (טז) כל אשר חפץ, יעשה. (יז) הלא הגיעה אליך (יח) שמועת חיל פרעה וחמוד? (יט) אך הבוגדים לא יחדלו מכחש באלהים; (כ) לכן יאחזם בערפיהם. (כא) באמת, הקוראן הזה נשגב הוא, (כב) חרות על לוח הנשמר בשמים.

86. חזון כוכב הליל¹⁹⁶¹

נגלה במיכ"ה ובו שבעה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) נשבעתי בשמים ובכוכב הליל, (ב) (ומי יורך, מה כוכב הליל? (ג) הוא כוכב מפיק אור גדול.)¹⁹⁶² (ד) כי לכל נפש יש צופה. (ה) לכן יתבונן כל אדם, מאין נברא: (ו) ממים שפוכים, (ז) היוצאים מהחלצים ומעצם השדים. (ח) אכן יש עוז לאלהים להשיבכם אליו, (ט) ביום היגלות הנסתרות; (י) ואין לכם עוזר ומושיע מבלעדיו. (יא) בשמים השבים במרוצתם, (יב) ובארץ הפוצה את פיה, (יג) נשבעתי, כי הוא¹⁹⁶³ דבר מבחין,¹⁹⁶⁴(יד) ואין בו דברי ריק. (טו) הם מתנכלים בו, (טז) אך אני אתחכם להם; (יז) לכן שא את דברי הבוגדים; עוד מעט יתענגו!

87. חזון העליון¹⁹⁶⁵

נגלה במיכ"ה ובו תשעה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הלל את שם אדונך העליון! (ב) הוא הבורא והיוצר; (ג) הוא שם לכם חק ומדריככם; (ד) הוא מוציא את הדשא (ה) ועושהו חציר. (ו) הן נורך לקרא בספרנו למען לא תשכחהו, (ז) זולתי את אשר יחפות ד' כי תשכחהו; כי הוא יודע את הנגלות ואת הנסתרות. (ח) נוליכך בדרך הטובה, (ט) והזכר את בני האדם, כי הזכרון מועיל מאד! (י) כל ירא אלהים ישמע לזכרונך; (יא) אך הבוגד יסור מאחריו, (יב) ויצלה באש הגיהנם. (יג) שם לא ימות ולא יחיה. (יד) אשר נקי כפים, (טו) המוכיר את שם אדוניו ומתפלל אליו! (טז) אך אתם בוחרים בחיי התבל; (יז) אמנם חיי העולם הבא טובים ונכונים מהם. (יח) כן כתוב בספרים הקדמונים, (יט) בספרי אברהם¹⁹⁶⁶ ומשה.

88. חזון המכסה¹⁹⁶⁷

נגלה במיכ"ה ובו תשעה ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הלא הגיעתך שמועת המכסה?¹⁹⁶⁸ (ב) יש אנשים, אשר מראיהם ישחרו ביום ההוא; (ג) ייעפו וייגעו,¹⁹⁶⁹ (ד) ויצלו באש הגיהנם. (ה) יושקו ממעין חם, (ו) וקוצים יהיו להם למזון, (ז) אשר לא ישמינום ולא ירוו את נפשם. (ח) ויש אנשים אשר פניהם ילבשו צהלה, (ט) ויגילו על צדקתם. (י) בגנות העליונים; (יא) לא ישמעו שם דברי ריק; (יב) שם ימצאו מעין נובע, (יג) ומטות נחמדות, (יד) ודביעים מלאים, (טו) וערשות מרווחים, (טו) ויריעות פרושות. (יז) הלא יביטו בני האדם אל העבים המלאים גשם, (יח) ואל השמים הנשגבים, (יט) ואל ההרים הנכונים, (כ) ואל הארץ השטוחה? (כא) הזהירם, כי מזהיר אתה; (כב) אך אין לך שלטון בהם! ¹⁹⁷⁰ (כג) וכל הפונה אליך עורף ובוגד בך (כד) ייסרהו אלהים בעונש גדול. (כה) אלינו ישובו, (כו) ועלינו לחשב אתם.

89. חזון השחר¹⁹⁷¹

נגלה במיכ"ה ובו שלשים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) נשבעתי בשחר ובעשרה הלילות,¹⁹⁷² (ב) בכפול וביחיד,¹⁹⁷³ (ג) ובלילה הבא! (ד) הלא מובנת השבועה הזאת? (ה) האינך רואה את אשר עשה אלהיך לאנשי עאד, (ו) לאנשי ארם¹⁹⁷⁴ אשר שם העמודים,¹⁹⁷⁵ (ו) (אין כמוהם בכל הארץ) (ח) לאנשי חמוד, אשר חצבו להם סלעים בגיא, (ט) ולפרעה, אשר הקשה את לבו? (י) כל אלה סרו מהדרך הטובה, (יא) וירבו להשחית בארץ; (יב) ויניף עליהם אלהים את שוט חמתו, (יג) כי אדונך יושב על המצפה.¹⁹⁷⁶ (יד) האדם, בנסות אותו אלהים ברחמיו וברב חסדיו, (טו) אומר: אדוני כבדני. (טז) ובנסות אלהים אותו בצוקה ויסיר ממנו את רחמיו, (יז) יאמר: אלהים בזה אותי. (יח) לא כן; כי אם אתם איכם נושאים את פני היתומים, (יט) ותחדלו מתת מזון לדל, (כ) ותאכלו את הון הקטנים, (כא) ותאהבו את הבצע! (כב) אמנם בהידוק הארץ, (כג) ובבוא אדונך עם צבא המלאכים, (כד) ובהקרב הגיהנם; אז יתבונן האדם על מעלליו, אך מה יועילהו זכרונם? (כה) אז יאמר: אוי לי על אשר קדמתי לנפשי בחיי התבל! ביום ההוא לא ייסר איש, (כו) ולא יאסר איש בעבותות מבלעדי אל. (כז) אַתְּ הנפש השוקטת! ¹⁹⁷⁷ (כח) שובי אל אדונך ונוחי בו! (כט) לכי אל עבדי! (ל) שובי אל גני!

90. חזון המדינה¹⁹⁷⁸

נגלה במיכ"ה ובו עשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) נשבעתי במדינה הזאת, (ב) אשר אתה יושב בקרבה; (ג) במוליד ובנולדים;¹⁹⁷⁹ (ד) כי האדם אך לעמל יולד.¹⁹⁸⁰ (ה) הידמה בנפשו,¹⁹⁸¹ כי לא יוכל לו איש? (ו) הוא אומר: הן פזרתי הון רב! ¹⁹⁸² (ז) הלא נתנו לו עינים, (ח) לשון ושפתים, (ט) ונורהו את שתי הדרכים?¹⁹⁸³ (י) אך לא ישוה לבצרון. (יא) ומי יורך, מה הוא הבצרון? (יב) המבצרון הוא: פדות שבוי, (יג) או לזון יום אחד (יד) יתומה קרובה, (טו) או דל עטוף על הארץ. (טז) אז יהיה ממספר המאמינים המורים איש את אחיו לחכות לד' ולרחם אביון. (יז) אלה עדת הימנית המה; (יח) והבוגדים באותותינו ( יט) עדת השמאלית המה; (כ) עליהם נפרוש את אש הגיהנם.

91. חזון השמש¹⁹⁸⁴

נגלה במיכ"ה ובו ששה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) נשבעתי בשמש ובנגהו, (ב) בירת ההולך לרגלו, (ג) ביום בהופיאו, (ד) בלילה הלוט, (ה) בשמים ובנוטם, (ו) בארץ ובפורשה, (ז) בנפש וביוצרה, (ח) הממשיל אותה להיטיב ולהרע; (ט) כי אשרי טהורי נפש, (י) ואוי למגאלים אותה. (יא) גם אנשי תמוד כחשו בנו בורון לבכם; (יב) בבוא הנבל הלז,¹⁹⁸⁵ (יג) ובדבר אליהם שליח ד': ואת גמלת אלהים, וזה משקה! (יד) ויענו בו שקר וימיתוה. (טו) ויצמיתם אלהים על עונם, (טז) ולא ירא את גמולם.¹⁹⁸⁶

92. חזון הלילה¹⁹⁸⁷

נגלה במיכ"ה ובו אחד ועשרים פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בלילה בכסותו, (ב) ביום בהאירו, (ג) בבורא את הזכר ואת הנקבה, (ד) נשבעתי, כי דעותיכם נפרדות. (ה) לכל השומע לקול אלהים וירא אותו, (ו) והולך בדרך הטובה, (ז) נישר את דרכו; (ח) ולכל חכילי ורודף אחרי ההון, (ט) ומכחש באמונה הטובה, (י) נכין את צעדו לרעתו, (יא) ולא יועילנו עשרו בהושלכו אל אש הגיהנם, (יב) עלינו להנחות את בני האדם; (יג) לנו העולם הזה והעולם הבא; (יד) לכן הזהרתיכם על האד הקודחת, (טו) אשר בה הבוגדים יצלו, (טז) המכחשים בנו וסרים מאחרינו. (יז) אך הצדיק ינצל ממנה, (יח) המפזר מהונו למען נקות את נפשו, (יט) ולא יבקש שכר בעד הטובה אשר גמל, (כ) כי אם נכספה נפשו לראות את פני אדונך העליון; (כא) ובאחריתו אלהים ירצהו.

93. חזון הצהרים¹⁹⁸⁸

נגלה במיכ"ה ובו אחד עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בצהרים, (ב) ובחשכת הליל, (ג) נשבעתי, כי לא נטשך אדונך ולא שנאך! (ד) חיי העולם הבא ייטיבו לך מחיי העולם הזה. (ה) אלהים ישלם את פעלך וירצך. (ו) הלא רחמך בעודך יתום קטון?¹⁹⁸⁹ (ז) הלא נחך מהתעות אל דרך האמת? (ח) הלא מצאת עני, ויעשירך? (ט) לכן אל תדכא את היתום, (י) ואל תשיב מאתך את האביון, (יא) כי אם ספר את תחלת אדונך!

94. חזון הלא פתחנו¹⁹⁹⁰

נגלה במיכ"ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הלא פתחנו לך את לבך,¹⁹⁹¹ (ב) ונקל ממך את משאך¹⁹⁹² (ג) אשר הכביד את גיוך? (ד) הלא גדלנו את שמך? (ה) באמת; אחרי הכבד תמצא את הקל. ¹⁹⁹³ (ו) כן הוא; אחרי הכבד יבוא הקל. (ז) אחרי התפללך עבוד את אדונך,¹⁹⁹⁴ (ח) והכנע מפני אדונך!

95. חזון התאנה¹⁹⁹⁵

נגלה במיכ"ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בתאנה ובזית, (ב) בהר סיני, (ג) ובמקום השאנן הזה,¹⁹⁹⁶ (ד) נשבענו, כי בראנו את האדם במכלל יופי. (ה) אז דכאנוהו ונשפילהו.¹⁹⁹⁷ (ו) אך למאמינים ועושי טוב לא יגרע שכרם. (ז) מה לך לכחש ביום הדין? (ח) הלא אלהים הטוב מכל השופטים?

96. חזון הדם הקפוא¹⁹⁹⁸

נגלה במיכ"ה ובו תשעה עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) קרא בשם אדונך, אשר ברא כל! (ב) הוא ברא את האדם מדם קפוא. (ג) קרא בשם אדונך הנשגב, (ד) המלמד לאדם לכתוב בקנה הכתיבה, (ה) ומורה את האדם את אשר לא ידע מקדם.¹⁹⁹⁹ (ו) אך כל איש שוגה, (ז) בראותו כי רב הונו. (ח) אכן אל אדונך תשובו כלכם. (ט) הראית את האיש²⁰⁰⁰ המונע (י) את עבדנו מהתפלל אלינו? (יא) הדמית בנפשך, כי הוא בדרך הטובה? (יב) המדבר טוב הוא? (יג) הלא ראית אותו בכחשו בנו ובסורו מאחרינו? (יד) האיננו יודע, כי אלהים צופה אל כל? (טו) אמנם אם לא יחדל הרע, נאחזהו בשערות ראשו, (טז) בשערותיו הכוזבים והחוטאים! (יז) או יקרא אל אוהביו, (יח) ואנחנו נקרא אל שומרי הגיהנם. (יט) אל תשמע לקולו, כי אם השתחוה לאדונך וקרוב אליו!

97. חזון אלקדר²⁰⁰¹

נגלה במיכ"ה ובו חמשה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אנחנו שלחנוהו²⁰⁰² בליל אלקדר. (ב) ומי יורך, מה הלילה אלקדר? (ג) הלילה אלקדר טוב מאלף חדשים. (ד) בלילה ההוא נשלחו המלאכים עם הרוח²⁰⁰³ ברצון אדונם, למען הורותך את כל הדברים. (ה) הלילה הזה מפיק שלום עד עלות השחר.

98. חזון המופת²⁰⁰⁴

נגלה במיכ"ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הבוגדים מאנשי הכתב ומעובדי האלילים לא הריבו עד בוא אליהם המופת.²⁰⁰⁵ (ב) שליח אלהים קורא לפניהם את הספר המזוקק והטהור, אשר בו דברים צדיקים. (ג) לא הפרידו אנשי הכתב עד בוא אליהם המופת. (ד) אכן לא צוינום כי אם לעבוד את ד‘, לדבוק באמונתו הטובה, להתפלל ולעשות צדקה; זאת אמונת אמת. (ה) אך הבוגדים מקרב אנשי הכתב ועובדי האלילים יבואו אל אש הגיהנם; לעד ישבו בו, כי הם הרעים מכל היצורים. (ו) והמאמינים עושי טוב הם הטובים מכל היצורים. (ז) שכרם יהיה מאת אדוניהם: גנות עדן, ובתוכם נחלי מים; לעד ישבו בהם. (ח) אלהים יחפוץ בהם, והם יחפצו בו; זה חלק יראי ד’.

99. חזון הרעש²⁰⁰⁶

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בהתמוגג הארץ וברעשה, (ב) ובזרותה מקרבה את משאה,²⁰⁰⁷ (ג) יאמר האדם: מה לה? (ד) ביום ההוא תודיע הארץ את שמועתה,²⁰⁰⁸ (ה) אשר אדונך משמיע אותה. (ו) ביום ההוא יקרבו בני האדם לצבאות למען ראות את מעלליהם. (ז) כל העושה דבר טוב, גם אם הוא כמשקל הנמלה, יראהו. (ח) וכל העושה דבר רע, גם אם כמשקל הנמלה, יראהו.

100. חזון הסוסים הקלים²⁰⁰⁹

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה והו אחד עשר פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בסוסים הקלים, (ב) המפיקים ניצוצי אש בדהרותיהם; (ג) במעירים איש את אחיו בבוקר, (ד) ומעפרים בעפר, (ה) ודולקים בחיל אל מחנה האויבים, (ו) נשבעתי, כי בן האדם בוגד באדוניו, (ז) וביום ההוא יעיר בנפשו. (ח) הוא שם את לבו אל מחמדי התבל; (ט) האיננו יודע, כי יום אחד יקום מקברו, (י) וכל אשר בלבו ייגלה? (יא) אלהים ישקיף ביום ההוא על בני האדם.

101. חזון הדופק²⁰¹⁰

נגלה במיכ"ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הדופק! ²⁰¹¹ (ב) ומי יורך, מה הדופק? (ג) הוא היום, אשר בו בני האדם יהיו כעש נבלה, (ד) וההרים כצמר שרוק. (ה) האנשים, אשר תכבדנה מאזניהם,²⁰¹² מה טוב חלקם! (ו) ולאנשים, אשר תקלנה מאזניהם, שאול תחתית לאם²⁰¹³ תהיה. (ז) ומי יורך, מה שאול תחתית? (ח) היא איש קודחת.

102. חזון תאות ההון²⁰¹⁴

נגלה במיכ"ה ובו שמונה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) תאות ההון מושלת בכם, (ב) עד רדתכם שאולה. (ג) הן תדעו באחריתכם! (ד) לו תתבוננו על אולתכם! (ה) הן תראו את אש הגיהנם, (ו) ומקרוב תראינה אותו עיניכם. (ז) ביום ההוא תובאו במשפט על מחמד לבכם.

103. חזון אחר הצהרים²⁰¹⁵

נגלה במיכ"ה ובו שלושה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) נשבעתי בעת אחר הצהרים, (ב) כי בן האדם משחית את נפשו. (ג) זולתי המאמינים ועושי טוב והמעירים איש את אחיו ללכת בדרך האמת ולחכות לאלהים.

104. חזון הולך רכיל²⁰¹⁶

נגלה במיכ"ה ובו תשעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אוי לכל הולך רכיל ומגדף, (ב) הצובר לו הון ושומרו! (ג) הוא מדמה בנפשו, כי הונו יחיהו לנצח. (ד) לא כן, כי אם יושלך באלחטמא.²⁰¹⁷ ?(ה) ומי יורך, מה אלחטמא? (ו) אש אלהים בוערת, (ז) הושמה על הבוגדים, (ח) ותכבד עליהם כעמוד גבוה.

105. חזון השנהב²⁰¹⁸

נגלה במיכ"ה ובו חמשה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הלא ראית את אשר עשה אדונך למנהיגי השנהבים?²⁰¹⁹ (ב) הלא התעה אותם בתרמיתם, (ג) וישלח עליהם עדת צפרים, (ד) אשר השליכו עליהם אבני גיר מנופצות, (ה) וישימום כעלה נבל?

106. חזון הקוריישים²⁰²⁰

נגלה במיכ"ה ובו ארבעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) לעדת הקוריישים,²⁰²¹ (ב) המקהילים ארחותיהם בקיץ ובחורף; (ג) יעבדו את אדוני הבית הזה²⁰²² המאכילם ברעב, (ד) ויושיבם בטח מכל פחד.

107. חזון המשגב²⁰²³

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו שבעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הראית את האיש²⁰²⁴ המכחש ביום הדין? (ב) יתום לא ירחם, (ג) ודל לא יחון להברותו לחם. (ד) אוי להם למתפללים, (ה) ולבם בל עמם בתפלתם! (ו) רק למען הראות; (ז) וימנעו משגב מדל.

108. חזון הכושר²⁰²⁵

נגלה במיכ"ה ובו שלושה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) הן נתנו לך את הכושר;²⁰²⁶ (ב) לכן התפלל אל אלהיך וזבח לו! (ג) כל שונאך ילך ערירי.

109. חזון הבוגדים²⁰²⁷

נגלה במיכ"ה ובו ששה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אמור: הה אתם הבוגדים! (ב) לא אעבוד את אשר תעבדו, (ג) ולא אתם עובדים את אשר אני אעבוד, (ד) ואני אינני עובד את אשר עבדתם, (ה) ולא אתם עובדים את אשר אעבוד, (ו) לכם אמונתכם, ולי אמונתי.

110. חזון הישועה²⁰²⁸

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו שלושה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) בבוא עזרת ד' וישועתו, (ב) ותראה את בני האדם רצים לצבאות אל אמונת אל,²⁰²⁹ (ג) ספר את תהלת אדונך וכפר את פניו כי חנון הוא!

111. חזון תספינה²⁰³⁰

נגלה במיכ"ה ובו חמשה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) תספינה ידי אבו להב²⁰³¹ וגם הוא יספה! (ב) כל הונו וכל רכושו לא יועילהו. (ג) אש הגיהנם תקדחנו; (ד) ואשתו תביא עצים אל מוקדתו, (ה) ובצוארה עבותות גידי תמרים.

112. חזון הייחוד²⁰³²

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו ארבעה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אמור: הוא אלהים אחד, (ב) אלהי עולם, (ג) לא הוליד ולא נולד, (ד) ולא ידמה לו כל יצור.

113. חזון השחר²⁰³³

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו חמשה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אמור: אנוסה לעזרה אל אלהי השחר, (ב) כי יצילני מכל הרע אשר ברא, (ג) מרעת הירח בהתקדרו,²⁰³⁴ (ד) מרעת הקושרים קשרי קסמים,²⁰³⁵ (ה) ומרעת המקנא בקנאו בי! ²⁰³⁶

114. חזון בני האדם²⁰³⁷

נגלה במיכ“ה או במדינ”ה ובו ששה פסוקים

בשם אלה הרחמן והרחום.

(א) אמור: אנוסה לעזרה אל אדון בני האדם. (ב) מלך בני האדם. (ג) אלה בני האדם. (ד) למען יצילני מרעה המלחש והנס,²⁰³⁸ (ה) המלחש בלבות בני האדם (ו) ונס מהשדים ומבני האדם.

תם.

סכום חזיונות הקוראן מאה וארבעה עשר; ובנית עליו ד“י”ק סימן. סכום פסוקיו ששת אלפים מאתים ותשעה וחמשים; נקם ו“נ”ט“ר סימן. וסדריו שלושים; כ”י אם יהי לבער סימן. וחצי הספר: לו נתנוהו ביד איש אחר; חזון כ“ו ק”צ"ח.