מתוך “הפועל הצעיר”, 14.2.1967

בטרם פירוד

מתּחילה, בעוד הכּרת האדם את העולם מתבטאת בהגיון-מיתוס, שבו כוחות-טבע מתוארים כדמות אדם או בהמה, היו המדע והשירה חד. גם ממלכות קדומות, אדירות-תרבות, שנתנו מקום ופנאי לתצפיות רב-יתר מדוייקות מאותן ששימשו לרועים, איכרים ויורדי-ים, היה היסוד המיתי נטוע איתן בנפשות בעלי-התצפית; והיו תופעות שחרגו ממסגרות חישוביהם, מוסברות על ידי שרירות, עונש או מופת מידי אֵלים או שטנים שיש לפייסם; ומומחים לטקס הפיוס כוהנים, והם גם רופאים לעם וגם מקריבים ועותרים בעדם, ואשׁפים היודעים להשביע כוחות מסתוריים.

שירוֹתיהם של עמים קדומים, כל-כמה שנשתמר מהן או שמתגלה-מתפענח מהן, כוחן הפיוּטי עומד בהן עד היום. כי מבעד להבליהן זורחות סגוּלות אנוֹשיוֹת שאין להן כליחה: תמהון על הבריאה, תשוקה שכלית לארגן תופעותיה למוֹ סדרים, והנאה-לשמה מן החן אשר למעשי-דמיון ופסוקים ריטמיים.

וישנו עוד יסוד, שתוקפּוֹ על קדמונים ואחרונים כאחד – זו המשתית המיתּית-מליצית של מיבנה השפה האנושית: בלא זיקה לזו אין אנו יכולים לפסוע אף פסיעה קלה במחשבה או בדיבור. למשל, מהי “בריאה” אם לא חציבה וחיטוב (כפי שאנו למדים מ“ברא” בבניין-פיעל: “כי יער הוא ובראתוֹ”, יהושע י“ז: י”ח)? מהי “יצירה” אם לא עיצוּב כלים מחוֹמר? מהי עשּׂייה אם לא עסייה ועיסוי, כלומר, לישה למוֹ צורה?

לוקרציוס

עליונה ביצירות המחתּנות חכמה מדעית ביופי פיוטי היא “על טבע הדברים” (דאֶ ראֶרוּם נאטוּרא) מאת לוקרציוס, משורר שחי ופעל תוך יובל-השנים אשר קדם לתאריך נודע בהיסטוריה, השנה 55 לפני ספירת-האומות, היא שנת פלישת יוליוס קיסר אל האי הבריטי.

נקייה שירה זו בהסברתה השכלית ובמשליה המכוּונים; רעננה היא בסקירותיה דרכי בני-אדם והליכות יקוּם; עמקנית היא בחשיפת הזיות-אנוֹש. יחד עם זאת, אין היא מתנזרת ממליצה ינוּקת-מיתוס, בדעתה היטב כי קישוט כזה לא יפגום בטוהר-הגיונה.

באה היא לבסס את השיטה האטוֹמית, זו המניחה יחידות-יסוד בהרכבם של כל הנמצאים. אין אותה שיטה זהה עם תורת-האטומים של היום, אבל היא היתה בסוללי הדרך לזו. משל אחד מן “על טבע הדברים”, המדגים איך יחידות מפורדות ומתנועעות יכולות להיראות כגוף אחד נח, עדיין מצוטט בספרי-מדע לתלמידים:

“ובעניין זה, אל תתמה על כך, שאף על פי שהתחלות-הראשית של דברים (האטוֹמים) כולם מתנוֹעעים, בכל זאת ייראה סכוּמן כנח במנוחה גמורה, חוץ מאשר במקרה שאיזה דבר מגלה תנועות בגופו שלו. כי טבעם של כל הדברים הראשוניים מוטל הרחק מחושינו ומתחת להישגם; על כן, מכיוון שהם עצמם הם מעבר למה שיוכל אדם לראות, הרי מתעלמת גם תנועתם מעבר לראייה. קל וחומר מדברים שאנו יכולים לראותם, ובכל זאת יש אשר תנועתם מסתתרת מעינינו כשהם נמצאים במרחק רב. למשל, לעתים קרובות עדרי-הצמר כשהם לוחכים במרעה עליז על גבעה, והם זזים אל אשר-שם הדשא, המתלשם בטל רענן, מזמינם וקורא להם, והטלאים, שאכלו לשוֹבע רוקדים ונוגחים איש אחיו במישחק; והנה, כל העצמים האלה מופיעים לנו ממרחק כאילו הם ממוזגים יחד ונחים ככתם לבן על גבעה ירוקה. עוד: כשלגיונות אדירים ממלאים בתנועותיהם כל חלקי-הבקעות כשהם עורכים חיקוי-מישחק למלחמה, נוגה-ברקם מתנשא לשמיים, וכל הארץ סביב מתנוצצת בנחושת, ומתחת עולה סאוֹן דריכת-אנשים רבה, וההרים מוכּי קולות-קריאתם, עונים בהדים מהדהדים עד כוכבי-השמיים, ורוכבי-סוסים יתרוצצו אנה ואנה, ופתאום יסוֹבּו וישטפו על פני מרכז הבקעות ומנענעים אוֹתן בעוז-דהרתם. ובכל זאת, ישנה איזו נקודה ברוּם-הגבעות, אשר משם ייראו כעומדים דום וכנחים על הבקעות ככתם מבריק.”

גלגלים

תורת-הגלגלים הגיאוֹצנטרית, הקרויה על שם תלמי איש-אלכסנדריה, עמדה איתן כאלף וחמש מאות שנה – עד שקמו קופרניקוס וגליליאו; זאת אומרת, זמן פי-חמשה בערך משנות-שליטתם של כללי הגראוויטאציה והזמן והחלל אשר לניוטון.

היתה תורת-הגלגלים מדעית ממש, מושתּתת על תצפיות ועל חישובים-מראש שנתאמתו. מדי התגלוֹת בה פירצה או הפרש בין המחושב ובין הנצפה אחרי-כן, תיקנוה על ידי הוספת תת-גלגלים, בעלי מהלך סוטה במקצת, בינות הגלגלים הראשיים – כדרך שמדענים-תיאורטיקנים כיום ממציאים חלקיק-אטום חדש ויש אפילו ממד-חלל חדש, על הידועים מקודם, לשם הסברת תופעה יוצאת-דופן בניסויים.

היה בה בתורה זו משום הרחבת אופקים לאדם. לא עוד רקיע-שמיים וארץ שקולים זה כנגד-זו. נתפשטו הגלגלים הרקיעיים למרחקים עצומים אל כל עבר, והארץ הכדורית, שנחשבה מרכז לכולם, נהיתה מאוד קטנה לעומתם. והסברה נותנת כי המקובלים לקחו להם את הגלגלים האסטרונומיים כדוגמה לבנייתם את הספירות דאצילות.

לארדיכלות הסגיאה של “הקומידיה האלוהית” לדאנטה, על יערותיה, מדוֹרי-עינוייה, פרדסיה והיכלותיה – על משמעוּיוֹתיה הסיפּוּריוֹת, המוּסריוֹת, הרוּחניוֹת והאלוהיוֹת, – שימשה תורת-הגלגלים קרקע ורקע.

מילטון ב“גן-עדן האבוד” שלו, התנדנד בין תורת-הגלגלים ובין מושגי האסטרונומיה החדשה. פסיחה זו על שתי סעיפּים לא הזיקה לשירתו. ותהא זו כלקיחתו מלא-חפניים גם מן המיתוס הקלאסי. גם מכתבי-הקודש וגם מן ההיסטוריה החילונית איוּרים נמוכים למאורעות כבירים במרומים – הכל נסחף בזרם-המוסיקה האדיר של לשון-שירתו.

ב“ספר המדע” שב“יד החזקה” (“משנה תורה”) להרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, פרק שלישי, ימצא הקורא הרצאה תמציתית על תורת-הגלגלים. גמנים שם הגלגלים העיקריים מגלגל-הירח ומעלה, ומסופר על תת-גלגלים קטנים, ועל טיבם של הגלגלים וגודלם של הגרמים הקבועים בהם, ועל גלגל התשיעי המחולק לשנים-עשר חלקים, כנגד המזלות שלמטה מאלה החלקים. ואני מביא סעיפים ח' וט' מאותו פרק, האחד משום שהוא מורה על תפיסות-גודל בהשוואה לארץ, השני משום שהוא מייחס נשמת-חיים לכוכבים ולגלגלים:

"כל הכוכבים הנראים יש מהן כוכבים קטנים שהארץ גדולה מאחד מהן. ויש מהן כוכבים גדולים שכל אחד מהן גדול מן הארץ כמה פעמים, והארץ גדולה מן הירח כארבעים פעמים. והשמש גדולה מן הארץ כמו מאה ושבעים פעמים. נמצא הירח אחד מששת אלפים ושמונה מאות מן השמש בקירוב. ואין בכל הכוכבים כוכב גדול מן השמש ולא קטן מכוכב (כוכב-חמה) שבגלגל השני.

“כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשׂכּל הם. והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם. כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים. וכשם שמכירין הקב”ה כך מכירין את עצמן ומכירן את המלאכים שלמעלה מהן. ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם."

השירה הגדולה לרשב"ג, “כתר מלכות” אף היא מונה הגלגלים – תשעה מהם, והעשירי הוא “גלגל השכל, הוא ההיכל לפני (נ' קמוצה), והעשירי יהיה קודש לד'!” אכן, שירה זו, אשר מחבּרה מעיד עליה, “סיפרתי בה פלאֵי אל חי… שׂמתיה על ראש מהללי”, היא כתר לפיוט העברי כולו. הרבה אפשר ללמוד ממנה, אך יש גם ללמוד ממנה “לא תעשה” אחת במצווֹת-השיר. בספּרך דברי-מדע בשירה, אל תסתכן במניין ומיספר! כי הנה כותב אבּן-גבירול על מאדים: “ומידתו כמידת הארץ פעם וחצי ושמינית פעם, וזה תכלית גדלוֹ”. והרי אנו יודעים כי מאדים קטן מן הארץ.

הבדל אחד בין רשב“ג לרמב”ם הוא, שהמשורר עז-הדמיון רוחש כבוד לאסטרולוגיה – אצלו “כוכב הנקרא כוכב” (כוכב-חמה) “מעורר בעולם ריבות ומדנים ואיבות ורגנים”, צדק הוא “כוכב הרצון והאהבה, ומעורר יראת-השם ויושר ותשובה, וכל מידה טובה” וגו', וכן לכל כוכב-לכת ניתן ב“ראש-מהללים” זה תפקידו ההשפעתי בצדו; ומורה-הנבוכים אדיר-השׂכל מתעב את האסטרולוגיה כאמונה זרה לישראל.

בתורת איש-אשכולות ודאי הגה הרמב"ם באסטרונומיה לשמה; מלבד זאת, היתה לה חשיבות יתירה בעיניו בגלל שׁרוּתה בקביעת שנים, ירחים ועיבורים בלוח העברי. נעימה פיוטית מתלווה אל אימרתו שהכוכבים והגלגלים הם בעלי-נפש והם משבחים ומפארים ליוצרם, איש לפי מעלתו.

טס בכוכבים ונישא בזימרה כאחד מהם – יש נוסע ביניהם בסירת-קסם דמיונית ויש נוסק אליהם בצורת “חדווה בלי גוף”, כמוהו כעפרוני-השחק בשירו, הוא פרסי בּישה שלי. הוא ספג בצמאון את חידושי המדע שבדורו (נולד 1792, מת 1822), בעצמו עשה ניסויים בחשמל (העביר זרם בגופו עד כדי סימור-שערוֹתיו) ובכימיה (גרם להתפוצצוּיוֹת), ומעין “שילוש” של אידיאלים היה לו, בהם תלה תקווֹת לתיקון האנוֹשות במזג ובחיי-חברה: המדע, השירה והמחשבה (קרי:פילוסופיה).

אלפרד נוֹרת וייטהד התלהב מציור אחד שבשירת-שלי – על צל-הלילה של הארץ הנטוי מאחוריה כאיצטרובל: “הרי זה ממש כאילו היתה דיפתרא נגד עיניו”. נתעלם מוויטהד כי כבר קדם לכך מילטון ב“גן-עדן האבוד” (ספר רביעי, שורות 75, 76): “ועתה הלילה, בקוֹנוּס-הצל שלו, מדד דרכו מעלה עד מחצית זאת הכיפה התת-ירחית הכבירה”. אצל שלי מופיע הציור הזה שנית גם בצורה בלתי-מדוייקת; שם צל-הלילה משתלח מכדור-הארץ בדמות “פיראמידה”.

לא בדייקנות כוחו של שלי, כי אם בדמיון מחייה ומפרה. עוּבדוֹת-והסתכּלוּיוֹת מיטיאוֹרוֹלוֹגיוֹת, ביאוֹלוֹגיוֹת, קריניוֹת – מצועפות, מסתתרות ומתורגמות אצלו בצורות-חזוֹן; ובשירתו מראות, צלילים ובשמים של יצירי-מיתוס מקוריים (או תופעות ארציוֹת ורקיעיוֹת המתנסחות על דרך מיתית) חופזים, בורקים, ממללים, עונים זה לזה ומשתקפים איש באחיו – בהרמוֹניוֹת. לאֶכּסטאזה טהורה, אין בשירה האנגלית כולה כמערכה האחרונה של המחזה הלירי “פּרוֹמיתיאוּס המשוחרר”.

לפיכך אין בשלי פרטים שסופם להתיישן או להתבחן כבלתי-נכונים. להיפך, בחזיונותיו פזורים ניצוצות העתידים להיות למאורות במדעי-עתיד.

רָצֵי רָקִיעַ – שְׁמָשׁוֹת אֲדֻמִּים, יְרֻקִּים, לְבָנִים,

אִישׁ אִישׁ עַל יֵעוּדוֹ וּמִדַּת לַהֲטוֹ וְגָדְלוֹ,

כַּדּוּרִים מְלַוָּיו וּמְלַוֵּי-מְלַוָּיו הַיְרֵחִים,

וּשְׁבִיטָיו וְאֶלְגְּבִישָׁיו,

(הֵם הֵם שַׂרְפֵי-אֵשׁ לַאֲמִתָּם!),

מַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים מֵעֵבֶר לְמַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים;

מוֹרְאוֹת תַּעֲלוּמוֹת הַחַשְׁמַל הַפְּנִים-פְּרָדִיּוֹת,

עוֹלָמוֹת מַקִיפֵי עוֹלָמוֹת לְגֹדֶל,

עוֹלָמוֹת מְמַלְּאֵי עוֹלָמוֹת לְקֹטֶן,

דַּרְגּוֹת עַל דַּרְגּוֹת לְעֹצֶם וָשֶׂגֶב,

וּבֵין דַּרְגָּה לְדַּרְגָּה – דַּרְגּוֹת אֵין-סְפוֹר, –

מְצּוּלֵי-מְצוּלוֹת, וְכָל מְצוּלָה מַשְׁרִיצָה דָגֶיהָ-טְבָעֶיהָ,

וְקַטְנוּנוֹן בַּדָּגִים.

אַף הוּא מְצוּלָה מְלֵאֲתִי דָגִים-טְבָעִים,

וְאֵין טֶבַע דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ– –

אִם יֵשׁ קִצְבָה לְהַדְרַת אֱלֹהֵינוּ?

גַּם לְהַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ יְהוּ קִצְבָה וְּגבוּל!

– חקוקות אותיותיך.

ויליאַם בּלֵייק דימה "לראות עולם מלא בגרגיר-חול". שלי סכה את כל רקיע-הכוכבים כאֵגל-טל אחד בעולם יותר גדול; ומסתבר מכאן כי גם אֵגל-טל על פרח ארצי, אפשר שיהא נוֹוה בו עולם-כוכבים שלם.

אל נכון גרעינים מאֵלה נזרעו בי, אבל לא הם ששלטו באצבעותי בכתבי את השורות דלעיל. לייבניץ היה זה – הוא שהורה כי המעטת-דמות תהיה זו לכּבוֹד-האלוֹהוּת אם לא נחשבנו מתבטא בנשמות אין-קץ, בעלוֹת דרגות ומידות עד בלי סוף. (סוברני כי גם משל המצולה והדגים, מאת לייבניץ הוא רמוּז לי אבל אין תחת ידי הספר לוודא זאת).

ואיוויתי שהלשון העברית תצמח ותשׂגה, מתוך ליחותיה ונשמתה שלה, לזמר את מלוֹא עשירוּתם של גילוּמי שדי בעולמותיו, כשיעור הישג-האדם ההולך ורב.

¹

אלופי ומיודעי:

לשם קיצור, הנני מסדר דברי היום בצורת אילו מצוות לעושי-שיר, הן-הן ההוראות שאני משננן לעצמי ולצעירים ממני.

פקח חושיך לספוג את התפארת והפלא של ארץ ושמיים ואשר בם, שהם עד-מתחדשים, עד-רעננים, ואין קצֶה לתמורותיהם. ובכן, תהא שירתך מעולפת ברכת-נהנין על המציאות במטבעות-לשון בידיך יצוקות.

קרא דרור לדמיונך לצייר במלים רחשי אמיתות נאצלות שמעבר לקליטת החושים. בעבור זה ניתנה לאדם בינה ודעת, שיעמוד על קשרי-הוויה המאגדים תופעות שונות ונתוקות למו מערכה הרמונית, ויהא שואף לחדור אל צפונות וּמכוּסוֹת. מה שאינטואיציה פיוטית מגלמת ביום זה ביריעוֹת מיתוס ואגדה, מחר-מחרתיים ינסחהוּ המדע במַשׁוויות ותיאוריות המוּעמדוֹת להתבּחן במדידה וניסוי עדי הפעלה בחיי-המעשה. וחזון-דמיון לאחרית-הימים נעשה כוח יוצר-עתידוֹת בהיסטוריה; מי כעמנו יודע זאת.

ראשית כתיבת-שירה – באהבת-שירה, בהצטמדוּת מתוך חשק ליצירות פייטים קודמים. הווי מידבק בגדולי משוררי-הדורות, לרבות דורך אתה. שרֵה וחיה בהם, התרווה מהם, ואל תחשוש פן בשל-כך יבוּלע לעצמיותך. אדרבה, השרייה באלה תשים בידך כלים אשר יסייעוך בטיפוח וַלדוֹת-נשמתך בייחודם, במקוריותם.

זכור גם זאת: כל מלה שבלשון – גיווניה, פשטיה ורמזיה, דיני-סמיכוּיוֹתיה ואפשרויות שיבוציה בפסוקים, כל הללו הרי הם ינוּקים מכלל-שימושיה ביצירות דור ודור.

הדברים אמורים לגבי כל לשון שהיא – פשיטא ביחס לעברית שלנו, שכל רבדי-תקופותיה, מפרשיות בראשית ועד החיוניים שבכתבי-ימינו, פתוחים לפני כל יהודי יודע-ספר, ואפילו אינו למדן מופלג או חוקר-עמוקות. אין בלשוננו ניב או צליל שאבד עליו כלח. אמן-יוצר כי יצטרך לו יעלהו ממַטמוֹרוֹ ויזרח אור.

אין מלה שהיא יפה לעצמה או כעורה לעצמה. אימתי היא יפה באמת? כשהיא יפה – כלומר, כשרה ויאה – לתפקידה, למה שהיא מזומנת להגיד, לתאר, לבשר.

קמה בעולם אופנה הבוחשת במלים לשמן, מערבבת אותן, אחר נוטלת ומטפטפת מהן בשורות קצרות על נייר, בלא קשר סביר בין מלה למלה ובין שורה לשורה. והקורא התמים מִיתמֵהּ ואומר בלבו: “אכן, יש כאן דבר-סתר, עמוק-עמוק מבינתי”… זאת היא שירה טהורה מאוד – טהורה מהסתכלות, טהורה מרעיון, מרגש, מחזון, לקיים מה שנאמר: ואת עירום ועריה.

גם בארצנו פשתה מגפת האופנה הזאת, והיא מזהמת עיתונים, ירחונים, רבעונים. צעיר אוהב-שירה ובלבו מֵנץ דחף ליצור שירה, ירחק ממנה, מנושאיה וממבקרים המטפחים אותה. אחד צעיר ואחד זקן, מי שחוצב אורחות-שירה מעולמו המוחשי והרוחני שלו, מצוּוה להקשיח נפשו כנגד מבקרים אשר, ללא נפקא-מינה אם הם מהללים או מקללים, ביאוריהם – בערות, קללתם היא בת-קלקלתם, ומתחת שולי-תהילתם תוהלתם מבצבצת.

כל מיבנה עשוי בידי אדם תובע תיכנון וארדיכלות, שיהא הבנין מותאם לתפקידו. בנה שירך בנין-אמת, וממיטב החומרים. הפעל פלס ואנך ואמת-מידה, שיהיו חלקיו מחוברים בשכל טוב ולנוי, אין יתר ואין חסר.

הבט בטבע וראה: כל יצור ויצור – שבלול, צפרדע, אילן, פרח ודרדר, איש למינהו, יש לו מיבנה משלו בתואם לתפקידיו החיוניים. מיבנה כמו-אורגני יש גם לדומם. הנה, התצורות הגיאולוגיות שבדרום-הנגב ובסיני – שרשרות-הכפים, חיטובי-הערוצים, שכבות-החול המגולפות אדוות-אדוות, כל אלה על עשירות-גווניהם. כאן – מי הארדיכלים והפסלים? שמש, רוח, גשם, חלודה, שטפונות, סחף, חוק-הכבידה האוניברסאלי, אשר חברוּ יחד לבנות את הנוף הזה.

לא גבשוּש-חפרפרת כהר-תבוֹר, ולא מיבנה אוהל בדווי כמיבנה היכל-תפילה. אף כך, במלאכת-השיר לא ידמה בנין שיר לירי קטן לבנין ‘אודיסיאה’, חובקת ערים וימים ואיים. הצד השווה שבהם הוא שגוף-היצירה משקף את רוחה החיה, את נשמתה.

ארדיכלות לגבי שיר פירושה חוט-השדרה ההגיוני המקשר את פרקיו. להצבת דוגמא ומופת, אבקש את הקהל הנאור שבכאן, כבואם הביתה, שיחזרו ויקראו את חזון-העצמות אשר ליחזקאל, פרק ל"ז, מתוך תשומת-עין מיוחדת להגיון שבחלוקת סעיפיו, סעיף סעיף כעניינו.

הנה, מה שמשורר-חוזה עושה בחומר שאפשר לכנותו הטפה ציונית. וחזונו – חי וקם-בממש בחיינו ולעינינו.

מאמר ראשון

מתוך “הפועל הצעיר”, 29.8.1967

דיואן שמואל הנגיד (בן תהלים). מתוקן על פי כתבי-יד ודפוסים שונים, עִם מבוא, פירוש, מקורות, שינויי נוסח, רשימות, מפתחות, מילון וביבליוגרפיה, על ידי ד"ר דב ירדן.

היברו יוניון קולג' פּרס, ירושלים תשכ"ו. (דפוס סיון). 530 עמודים.

איש אגדי

“אתה סופר ואני לוחם, אבל הנה בר-אנוש שיכול גם לכתוב וגם ללחום, ובשניהם כאחד ידיו תושיה”.

– לונגפלו: “חיזור האהבים של מאילס סטאנדיש”

אנשים ישנם שהם אגדיים מעצם-לישתם, וכן הם בעיניהם. לעולם הליכתם מתוך בטחון כי חסד-אל חופף עליהם; חתחתים ומצוקות רק מצעידים אותם אל ייעודם. כן יוסף בעל-החלומות, אשר דרך בור, ועבדות והיאָבקות עם אשה מאַהבת קשה מחיה רעה, ובית-אסורים, הוא מגיע להתייצב, שלוו ובלי מורך, לפני מלך: פותר ומייעץ ומבצע, והוֹוה גביר למצריים ולאֶחיו. כן דויד, מכּה דוב וארי וגיבור-פלישתים, נרדף ואומר זמירות, ומייסד בית-מלכות לדורות-עולם.

וכן שמואל בן יוסף הלוי אבּן-נגדילה (נגרילה), יליד קורדובה (993), חניך בית-מדרשו של רבי משה בן חנוך, עבר למאלאגה, וכשנתמנה ויזיר (מזכיר-המדינה) העתיק לעיר-הכליפוּת, גראנאדה (1027). בפועל שימש מעין מישנה-למלך לכליף-גראנאדה, חאבוס, אף מצביא לצבאות-הכליף ולוחם מלחמותיו. וליהודים היה נגיד, ולמגן בתוך עם עוֹין.

כמו יוסף מקדם, רתוּם-חלום היה. ומה חלומו? כי שרי-מעלה, מיכאל וגבריאל, הופקדו מצילים לו בכל קרב אשר יֶאתייהוּ. על כן, במלחמותיו בעד הכליף נגד אויבי-פנים ואויבי-חוץ, לא חת מפני שום סכנה. כמה פעמים ראה מוות פנים אל פנים, ונושע. אזי, כמו דויד, שר תהילות לאלוהי-ישעוֹ.

על אותו חזון-החלום שחזה בימי-נעוריו, מסוּפּר בשיר הראשון בשער הראשון שבמהדורת ה“דיואן” (אוסף-השירים) הזאת.

יוֹם צַר וּמָצוֹק אֲנִי זוֹכֵר בְּשׂוֹרָתְךָ –

טוֹב אַתְּ וְצֶדֶק בְּמוֹ פִּיךָ וּבִלְבָבָךְ!

אֶזְכֹּר בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר הִיא לִי לְנֹחַם בְּבוֹא

צָרָה, וְאוֹחִיל לְיִשְׁעֶךָ וְשִׂגּוּבָךְ:

תִּשְׁלַח לְעַבְדָּךְ, וְהוּא שׁוֹכֵב בְּעַרְשׂוֹ וְהוּא

נַעַר, שְׂרָפִים לְבַשְּׂרֵנִי בְּרֹב טוּבָךְ.

יָשְׁבוּ לְנֶגְדִּי, וּמִיכָאֵל אֲזַי שָׂח: כֹּה

אָמַר ד', אֲשֶׁר יָרִיב לְךָ רִיבָךְ:

כִּי תַעֲבֹר יוֹם בְּמֵי צָרָה – אֲנִי אִתְּךְ,

לֹא יִשְׁטָפוּךָ נְהָרוֹת יוֹם קְרֹב אוֹיְבָךְ,

גַּם גַּבְרִיאֵל חֲבֵרוֹ בִשְּׁרַנִי אֲשֶׁר

שָׁמַע בְּמֶרְכַּבְתְּךָ עָלַי, וּבִסְבִיבָךְ:

כִּי תֵלְכָה-לָךְ בְּמוֹ אֵשׁ – לֹא תְכַוֶּה לָךְ,

אֹמַר לְלַהַב וְלֹא יִבְעַר לְעוֹלָם בָּךְ.

זֹאת הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר אֶתְמֹךְ כְּחֶרֶב בְּיָד,

אֶרְאֶה חֲרָבוֹת וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵי חַרְבָּךְ.

(כי תעבור יום וגו' – באַחד הימים; פעם.

חרבך – פירש ירדן: בשׂורתך שהיא לי כחרב.)

נתברך שמואל הנגיד בבן חכם, סופג תורה והשכלה מינקותו, שמו יהוסף (ואָח לו אֶליסף שמו), אשר בהיותו כבן שמונה וחצי התחיל מעתיק ומקבץ מזמורים, שירים ואגרות מחורזות מכתבי-אביו, וגם מקצת אגרות מחורזות שקיבל אביו מאחרים והשיב עליהן באותה המתכונת הפיוטית. ולא בסדר כרונולוגי העתיק יהוסף את דברי-השיר, כאָמרו בהקדמתו ל“דיואן”: “ולא חששתי במה שכנסתי מהם מאומה אם הוא מוקדם או מאוחר ואמנם כתבתי כפי מה שמזדמן, ומן האל אשאל עזר, שהרי כל דבר בידו.” (ההקדמה – בערבית באותיות עבריות, ותרגם ירדן).

גם מהדיר ה“דיואן” שלפנינו – ד"ר דב ירדן – לא הלך אחרי זמני-כתיבתם של הדברים, אלא סדרם בעשרה שערים לפי הנושאים: מלחמה, ידידות, שנינה, קינות ותנחומים, טבע, שעשועים, יין, אהבה, תפילות, שונות.

את ה“דיואן” של שירי-אביו קרא יהוסף – מסתמא על פי הוראת-האב – בשם:“בן-תהלים”, במקביל לשני חבורי-חרוז קודמים של הנגיד: “בן משלי” ו“בן קוהלת”.

כשמת רבי שמואל הנגיד (1055), מינה הכליף, חאבוס שמו, את יהוסף בן שמואל לאותה המשׂרה. אך לא ככוח האָב כוח הבן לעמוד בפני משנאים. אחת-עשרה שנים לאחר התמנוֹתוֹ, נהרג בידי בני-עוולה (1066).

מפורסמות מעשיות-עם (מובאות בהיסטוריה של גרץ) על הנגיד.

כיצד עלה שמואל לגדולה? חנות בשׂמים קטנה היתה לו במאלאגה. פעם פקד הויזיר, אבו אל-עריף, על אחת המשרתות בבית-הכליף – אשה טוֹבת שכל ודעת – שתאסוף מן החדשות החשובוֹת, המתהלכות בשוק, ותערכן בשבילו בכתב. האשה נסתייעה בשמואל, שהיה בעל סגנון מעולה בערבית. כששיבח הויזיר את מלאכתה, אמרה האשה: “לא לי השבח, כי-אם לשמואל, הבשׂם היהודי, איש-מאלאגה: הוא שסידר העניינים וחיבר הכתבים, לפי בקשתי.” נתיידד הויזיר עם שמואל, והתחיל שואל בעצתו בכל דבר-מלוכה. מודרך על ידי שמואל, מאוד הצליח הויזיר בכל תכנית וכל עצה אשר הציע לפני הכליף. עברו שנים אחדות, והויזיר חלה בחליוֹ אשר ימוּת בה. בכה הכליף על-ידו: “מה אעשה בהסתלק מעלי יועצי הטוב?” התוודה הויזיר לפניו, כי לא מחכמתו שלו העצות שיעץ, כי-אם מחכמת היהודי שמואל, והציע שיהא שמואל ויזיר תחתיו. וכן עשה הכליף, אם-כי היה הדבר לצנינים בעיני קנאי-הדת ושונאי-היהודים שבישמעאלים.

עוד מעשיה: פעם, בהתהלך הכליף עם הויזיר שלו, שמואל, בחוצות-העיר, עמד חנווני ישמעאלי בפתח-חנותו, וקילל וחירף את שמואל היהודי, אמר המלך לויזיר: “בן-מוות האיש. ציווה, ויכרתו את לשונו מפיו”.

שמואל סלח לאיש את חטאו. ולא עוד אלא שלח לו דבר-חפץ למתנה. לאחר ימים מיספר, עברו הכליף עם שמואל באותו המקום. שוב עמד אותו ישמעאלי בפתח-חנותו; ענה החנווני ואמר: “ברוך שמואל היהודי לאלוהים.” שאל הכליף בתמיהה: “לא הקימות את דברי, שתיכרת לשונו של האיש הזה?” השיב שמואל: “כן, אדוני ומלכי, כמצוותך עשיתי. הוצאתי מפיו את לשונו הרעה, ונתתי לו לשון חדשה אשר לא תדבר רע כי-אם טוב.”

המעשיות הללו, בין שהן הגדת-דמיון ובין שהן הגדת-עובדה, – מתאימות הן לאָפיו של רבי שמואל הנגיד.

קודם שתעלה לנו מלה ממצה על ערכה של שירת-הנגיד – לא לדורותיו בלבד כי-אם גם לדורנו אנו, – נטעם-נא טפּין טפּין, נגירוֹת-נגירוֹת, ואולי גם מלוא-הבּזיך, מן השירים שב“דיואן” הזה.

קורא אשר נסה ללעוס משירת-הנגיד ומצא כי לא לפי-שיניו היא, אפשר יגחך לעומתי: יין במשלך? הלא אלה גרעינים יבשים, גריסין קשים, אגוזי-פרך!… תשובתי לו: לא כל שירי-הנגיד כך, ורק בחצוֹניוּתם כך. אשר לא נתרפה מהיזקק למפרשים ומבארים שלהם, ואשר בקע קליפתם ונתרגל לסגנונם – הריהו מוצא אותם יין משוּמר ועסיס-אפרסמון.

לדרך

כל יציאה לדרך – תהא זו הפלגה באניה על פני מים אדירים, או שייט בסירה באגם שקט בינוֹת הרים, או מסע בכלי-קרקע, בכלי-אויר, על-גב בהמה או ברגל – ממילא ומאליה נעמסת סמליוּת. הלא היא נסיעת אדם בדרך-החיים, נכוֹנוּת לפגישות-פתע מרהיבות וגורליות. דריכוּת לקראת גילוי רחוקות ונצוּרוֹת לא-נודעו, הינשֹאוּת אל כיבושים שׂכליים להרחבת ספירות-הרוח אשר למין האנוֹשי, או מסע לאינטנסיביוּת – דהיינו, טיול אטי, ואפילו זחילה-על-ברכיים, לשם התייחדות עם פלאי מבנהו ואורח-חייו של אחד-החרקים או של קטוֹן-צמחים. נפש-נפש ופשר יציאָתה שלה.

מה אומרת שירת-הדרך אשר לרבי שמואל הנגיד? שירה אחת כזאת בנעוריו כתב, לעת צאתו מקורדובה.

פותחת היא בהעדפת ההרפתקנות על פני המנוּחה, סיפוק צמאון-הנשמה על פני שלוות-הגוף:

נְשָׁמָה מֵאֲשֶׁר תִּתְאַו גְּרוּעָה,

וְנֶפֶשׁ מֵאֲשֶׁר תִּשְׁאַל מְנוּעָה,

וְגוּף – שָׁמֵן וְשָׂבֵעַ וְדָשֵׁן,

וְנַפְשׁוֹ הַכְּבוּדָה לֹא שְׂבֵעָה,

וְאִישׁ עָנָו מְהַלֵּךְ עַל אֲדָמָה –

וּמַחְשַׁבְתּוֹ עֲלֵי שַׁחַק שְׂרוּעָה,

וּמַה-יוֹעִיל לְאִישׁ-בָּשָׂר בְּשָׂרוֹ

וְטוֹבָתוֹ – וְהַנֶּפֶשׁ בְּרָעָה!

ריעים למראית-עין (“מרעים לא מטיבים”) ליגלגו עליו, סברו כי הוא סתם שוגה בהזיות, או – “ידמו כי להוסיף הון אני סר, ונעתק מחנייה אל נסיעה”. והוא נשבע:

בְּחֵי הָאֵל וְחֵי עַבְדֵי אֱלֹהִים!

וְכָמוֹנִי יְהִי שׁוֹמֵר שְׁבוּעָה –

בְּרַגְלַי אֶעֱלֶה סֶלַע, וְאֵרֵד

אֱלֵי שַׁחַת, בְּמַעְמַקִּים תְּקוּעָה,

וְאֶתְפֹּר אֶת שְׂפַת מִדְבָּר בְּמִדְבָּר,

וְאֶקְרַע יָם בְּכָל שׂוֹחָה קְלוּעָה,

וְאָשׁוּט עַד אֲשֶׁר אֵרוֹם וְאַעַל

אֱלֵי שִׂיאָה, תְּהִי לָעַד יְדוּעָה.

(שירמן גורס שׁוּחה, ש' ימנית שרוּקה, על כן הוא מפרש “קלועה – חרוּתה וחפוּרה”, כלומר, שוּחת-תהום, כרוּיה לעומק. גירסת ירדן היא שׂוֹחה, ש' שמאלית חלוּמה, והוא מפרש “בכל שׂוֹחה קלועה – בכל אניה הנקלעת על ידי הרוח”).

“ואעל אלי שיאה, תהי לעד ידועה” מורה על תשוקה לתהילה וכתר שם טוב. וכן למעלה מן השבועה, המשורר הצעיר אומר על עצמו: “ועד יפעל, ויישמעו פעליו, ויוסיף עוד כים על השמועה”.

עוד ניכרת בחרוזי השיר הזה שאיפה לשלטון, שיהיה לאל-ידו לגמול טוב לאוהביו ולעשות נקמה במשנאיו:

וְתִמָּצֵא לְצָרַי בִּי חֲרָדָה,

וְתִמָּצֵא לְדוֹדַי בִּי תְּשׁוּעָה,

וְאֶרְצַע אֶת בְּנֵי חוֹרִים בְּאֹזֶן,

וְלִי אֹזֶן לְמוֹדָעַי רְצוּעָה,

וְלִי נֶפָשׁ לְרֵעִים מַחֲזֶקֶת,

וְלִי נֶפֶשׁ לְמָשְׂטִינִים מְגִיעָה.

(ואֶרצע את בני חורים באוזן וגו'. לדעת שירמן הכוונה היא (על פי שמות כ"ב: ו'): “אעשה את האצילים לידידי הנאמנים ואהיה נאמן להם”, וכדומה לכך ירדן: “ואקנה לי ידידים אצילים, נאמנים וקשורים אלי כעבדים נרצעים, וכן אתקשר בקשרי ידידות עם אחרים”. לא לי לחלוק על שני אריאל-מדע. רק זאת אגיד: מפני אשר וארצע את בני חורים באוזן מקביל אל תימצא לצרי בי חרדה, וכן ולי אוזן למודעי רצועה מקביל אל ותימצא לדודי בי תשועה, תמיד הרגשתי כי הכוונה היא: אכניע בני חורים – משֹוֹטני – לעבדים לי לצמיתות, ואָזני לעולם רצועה ומהודקת לידידים להקשיב בקשותיהם).

במהדורת-ירדן שירת-דרך זו נכללת בשער שירי הידידות על שום סוֹפה:

וְלָךְ תּוֹכָהּ עֲרוּגָה, מִיְּדִידוּת

מְלֵאָה, עַל נְהַר אַהַב נְטוּעָה,

יְדִידוּת הַשְּׁמוּרָה מִנְּעוּרִים,

כְּחוֹתֶמֶת בְּטַבַּעַת קְבוּעָה…

– – – – – –

וְיִשְׁלַח אֵל-לְמוֹשָׁעוֹת לְךָ, עַד

בְּלִי שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, יְשׁוּעָה!

(ולך תוכה ערוגה – ובשבילך יש בתוך נפשי ערוגת-ידידוּת, נטועה על נהרי-אהבה).

טבע

מן המצוּפּה, שיהיו שערי-ה“דיואן” נכנסים איש לתחוּמי חבריו. מדור מיוחד ניתן בספר זה לשירי-טבע; ברם, במדור שכותרתו “שירי ידידות ותהילה” (משמע, תהילה לאנשי-תרומות), הנה שיר העושה שבח לאל ומיפלאות-מעשיו פתיחה לתהילת תלמיד-חכם אחד, רבי דויד. ובתוך התמיהה על מעשי-אלוה – תהייה על יצורי-אדם, המתרוצצים עבוּר פרנסה, וסופם – כצלחת שבורה. וזו הפתיחה במלוֹאה:

עֲלֵיכֶם בְּנֵי תוֹרָה וְתוֹפְשֶׂיהָ,

עֲלֵיכֶם לְגַלּוֹת אֶת כְּמוּסֶיהָ,

לְמַעַן בְּנֵי אָדָם בְּמַחְשַׁכִּים

בְּאֶרֶץ, וְאַתֶּם כַּחֲרָסֶיהָ.

אֲצַפֶּה אֱלֵי שַׁחַק וְכוֹכָבָיו

וְאַבִּיט בְּאֶרֶץ אֶת רְמָשֶׂיהָ,

וְאָבִין בְּלִבִּי כִּי יְצִירָתָם

יְצִירָה מְחֻכָּמָה בְּמַעֲשֶׂיהָ.

רְאוּ אֶת שְׁמֵי שַׁחַק כְּמוֹ קֻבָּה

תְּפוּרִים בְּלוּלָאוֹת קְרָסֶיהָ,

וְסַהַר וְכוֹכָבָיו כְּמוֹ רוֹעָה

תְּשַׁלַּח בְּיַד אָחוּ כְּבֶשֶׂיהָ,

כְּאִלּוּ לְבָנָה בֵּין נְשִׂיאֵי עָב

סְפִינָה מְהַלֶּכֶת בְּנִסֶּיהָ,

וְעָנָן כְּעַלְמָה עַל פְּנֵי גִּנָּה

תְּהַלֵּךְ וְתַשְׁקֶה אֶת הֲדַסֶּיהָ,

וְעָב טַל כְּנַעְרָה תְּנַעֵר מִן

שְׂעָרָה עֲלֵי אֶרֶץ רְסִיסֶיהָ,

וְהַיָּם כְּשִׁכּוֹרָה, וְסָבְאֶיהָ

נְחָלִים, וְנוֹזְלֵיהֶם עֲסִיסֶיהָ,

וְאִישִׁים בְּתוֹךְ אֶרֶץ בְּמִלְחָמָה,

יְרִיצֵם מְזוֹן פִּיהֶם כְּסוּסֶיהָ,

וְשׁוֹכְנִים – כְּמוֹ חַיָּה אֲשֶׁר נָטְתָה

לְלִינָה, וְחַצְרוֹתָם – אֲבוּסֶיהָ,

וְכֻלָּם יְנוּסוּן מֵחֲתַת מָוֶת,

כְּיוֹנָה אֲשֶׁר הַנֵּץ יְנִיסֶיהָ,

וְסוֹפָם לְהִדַּמוֹת לַצַּלַּחַת

אֲשֶׁר שָׁבְרוּ כָתוּת חֲרָסֶיהָ.

(ואתם כחרסיה – כמו שמשות להאיר סודותיה. בנסיה – מקושטת בדגליה. וסבאיה – המשקאות שלה. במלחמה – מלחמת הקיום. ושוכנים – שוכרי דירות בני-אדם. כמו חיה אשר נטתה ללינה, וחצרותם אבוסיה – בני-אדם חוזרים אל חצרותם אחרי עמל-היום כמו בהמה השבה אל אבוס-בעליה ללינה. כן לפי תפיסתי הפשטנית. וירדן מעמיק ומעלה, על פי שמואל ב' כ“ג: י”ג, כי “וחית-פלשתים” תרגומו “ומשרית פלישתאי” – ומחנה פלשתים. לפיכך, בפירושו “ושוכנים” הם כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ו“אבוסיה” הם “אוצרות מזונה, שכן היה דרך החיילים לבוֹז את המזון של תושבי המקומות הנכבשים”. כתוּת – עד מכיתוֹת ורסיסים.)

מעניין כי בהמשך-השיר, מייעץ הנגיד לרבי דויד, אשר כנראה אינוֹ מאוּשר במִישׂרתו ומקומו: “עלה-נא אלי ציון, תהילת כל הארצות… ודע לך, דויד, ישיבה בתוך דבירה כבן-דויד בכסיה”. (כּסיה – כסאות-מלכותה, רבים מלשון כס).

ובשער-הטבע גופו – בשיר שקראָהו הנגיד “תודה” ופתיחתו במלים “הלכושל ולנופל” – ישנו התיאור הנפלא של חיית-ים (מעין “מוֹבּי דיק”!) אשר חישבה להפוך ספינה על נוסעיה. והמשורר אחד מהם. מסוּפּר שם איך יצא המשורר לנסיעתו בחודש אב, שכן בזמן ההוא אין הגלים זועפים כי-אם מתנופפים בנחת לפני רוּח כמו “שבּלי שדה וקמה”… ושמיים כספירים טהורים, והמיים כשמן טוב וחמה (חמאה)." ומלחים מספרים זה לזה מתעלומות הים ומפלצותיו. אומר להם רב-החובל: “לא ידעתם פליאת ים, ולא שׂחתם מאומה!” והוא מחווה לפניהם את מורא החיה אשר קרחה שמה, שבולעת כל חיית-אימים אחרת שבים, והופכת ספינה ומשברת צי אדיר…

וְלֹא כִלָּה לְסַפֵּר פָּעֳלָהּ עַד

אֲשֶׁר בָּאָה, וְהִיא גוֹעָה וְהוֹמָה.

שְׁמַעְתִּיהָ – וְהָיָה קוֹל הֲמֻלָּה

וְקוֹל רַעַם בְּאָזְנַי קול דְּמָמָה,

וְהִבַּטְתִּי אֱלֵי צוּרָה אֲיֻמָּה,

אֲבָל הָיְתָה בְּתֹכֶן דָּג רְקוּמָה,

כְּלִוְיָתָן אֲשֶׁר סֻפַּר, כְּנָחָשׁ

עֲקַלָּתוֹן, כְּמוֹ תָמָר בְּקוֹמָה,

וְרֹאשׁ לָהּ כָּאֳנִי שַׁיִט בְּמִדָּה,

עֲלֵי פָּנִים מְנֻשָּׂאִים כְּרָמָה,

וְעֵינַיִם כְּמַיְעָנִים, וְנָחִיר

כְּמוֹ כִבְשָׁן, וְלָהּ רַקָּה כְּחוֹמָה,

וּפֶה עָמֹק וְרָחָב כַּמְּעָרָה,

תְּעַר נָהָר אֱלֵי תוֹכוֹ בְּצָמָא,

וּבִשְׂפָתוֹת כְּנֹאד עַל נֹאד נְפוּחִים,

וּבֵינֵיהֶם כְּפִי תַחְרָא פְּרוּמָה,

וְגוּף לָבָן, וְגַב יָרֹק, וְצַוָּאר

כְּמוֹ מִגְדָּל, וּבֶטֶן כַּעֲרֵמָה,

וּבִסְנַפִּיר כְּמוֹ חֶרֶב לְטוּשָׁה,

וְקַשְׂקֶשֶׂת כְּסוֹחֵרָה אֲדֻמָּה…

(קול דממה – לעומת קול-שאגת החיה הזאת. בתוכן דג – כבניין דג ומתכוּנתו).

בעודה בים, נדמתה החיה כאיזה אי שקוע מתחת לפני-הגלים. היא התחילה שטה סביב-סביב לספינה, וכל אנשיה קפואים ודוממים, ולבם נמס. והרגיש המשורר כי כבר באה שעתו “כרחל יום-טבוֹח נאלמה” – וזכר אלוהיו (ואחרים כנגדוֹ זכרו איש את יראתוֹ האלילית), והתוודה בלבו על חטאותיו. ולוּ תהי מיתתו זו סליחה על כל אשר עיווה בחייו… והחיה –

אֲזַי שָׁקְעָה בְּלֶב יַמִּים, כְּחַיִל

אֲשֶׁר הָאֵל בְּיָם יָרָה וְרָמָּה,

וְתַחַת לָאֳנִי בָּאָה לְהָפְכוֹ,

וּמֵת כָּל לֵב וְאָבְדָה כָּל נְשָׁמָה –

אֲבָל גָּעַר אֱלֹהִים בָּהּ, וְשָׁבָה

כְּרֶגַע אֶל מְצוּלוֹת יָם פְּנִימָה,

וְהוֹשִׁיעַ לְתוֹלָעִים קְטַנִּים

עֲלֵי שׂוֹכָה בְּמוֹ זֶפֶת קְרוּמָה,

וְהֵשִׁיב מִשְּׁאוֹל מֵתִים, וְהִצִּיל

מְבֻלָּעִים בְּיָד נִשֵּׂאת וְרָמָה.

(תולעים… עלי שוכה… – זו לשון הקטנה ועליבוּת לנוסעים ולספינתם).

נבוני-ים שבספינה תמהו: למה דווקא ספינה זו ואנשיה נמלטו, בעוד שידוע מקדם שלא היתה לשום אניה פליטה מזעם החיה קרחה?

השיב להם המשורר-הנגיד באמרי-חכמה על משפט-האלוהים ותשועותיו – “אשר לו ים וחייתו, ומימי תהום רבה… ומה חיה לנגד צור נסכה (יצק אותה)?”

השיר מסתיים בהודייה לאל גואל ומציל, והבעת אמונה באמתת תורת-משה וישרת דברי חז"ל.

––––––––

מאמר ב' ישוחח על שערי אהבה ומלחמה שבשירת הנגיד, על מהדורת-ירדן ל“דיואן” (בן-תהלים), ועל הטובה הגנוזה בשירה זו לדורנו.

מאמר שני

מתוך “הפועל הצעיר”, 5.9.1967

קיימא לן: חלוקת שירים מאת מחבר אחד לפי נושאים, הרבה מן המלאכוּתיות יש בה, שכן ספירות-עניין שונות מתנעצות זו לתוך זו, ויש מתלכדות יחד. מי ירומם קיר בין הרגשת-אביב ובין כיסופי-אהבה? והוא הדין גם באיסוף שירים על נושא אחד מאת מחברים שונים. האם יוּשׂם “האגרטל” של קיטס במסכת “כלים” ו“הזמיר” שלו במסכת “צפרים”? והלא הם – בתרי אנפין – מזמרים מוטיב אחד: נצחיוּתה של תפארת מול חיי-חלד גוֹועים וחולפים.

אהבה

שירי-האהבה של שמואל הנגיד, גם כי יוצגו בשער אחד, לא אופי אחד להם.

ייתכן כי ישיר שיר לכבוד ידיד, אלא שיסיח על צער הפירוד מידידו בגוזמאות ומליצות שהן יאוֹת לאיגרת שלוחה מאת חושק אל חמודתו.

לְנוּדָךְ בְּקִרְבִּי אוּר וְגוּפִי בְּתוֹךְ יְאוֹר

בְּשָׁטְפוֹ, וּמִי יוּכַל נְשׂא אוּר וְזֶרֶם?

הֲתִמְשֹׁךְ בְּקֶשֶת נֹד לְתֻמָּךְ בְּיוֹם נְדֹד

וְתַצִּיב כְמַטָּרָה קְרָבַי, וְתוֹרֵם?

לְנוּד אוֹהֲבִי זָעוּ עֲצָמַי וְרָחֲפוּ

וְרָקְדוּ בְּתוֹךְ גּוּפִי כְּעֵגֶל וּבֶן רֵם,

וְאֶמְצָא לְפֵרוּדוֹ בְּלִבִּי כְּמוֹ יְקוֹד

יְלַהֵט לְחוּמִי וַעֲצָמַי יְגָרֵם.

פאראפראזה מבארת לשורות הנ"ל: מחמת ריחוקך מאתי, בוערת בקרבי אש, וגופי משוטט בדמעות כמו בתוך יאור בזרמו. ומי יוכל לסבול אש וזרם-מים בבת-אחת? האם לתומך אתה מושך בקשת-פירוד ביום התרחקותך, וכמטרה תעמיד את קרבי, לירות בהם? עצמותי נזדעזעו ורטטו ורקדו בתוך גופי כעגל ובן-ראמים מחמת נוד אוהבי; ומשום פירודו מעלי אני מוצא בלבי כעין יקוד-שלהבת, המלהטת בשׂרי ומשברת עצמותי.

ויש להבחין בין שירים כגון זה ובין אותם השירים, בהם נקט המשורר העברי מינהג פייטני-ערב להפיל על נערה לשון-זכר, ולדקדק בפעלים המתאימים לכינוּיי-חיבה מסוג “צבי” ו“עופר”.

הנה פירוּר, שסופו אימאז' נהדר. התוכן: הריני כפרת היפהפיה, שנתעוררה בלילה לשמע קול כינור ועוגב מיטיבי-נגן (נספחה אף היא למסיבת-הגינה), ראתה בידי כוס-יין. הזמינתני: שתה “דם-ענבים” מבין שפתי (כלומר: מצוֹץ שפתי והשתכר מריח-פי כיין)… בינתיים התחיל רקיע-השחר טובל במימי-זהבים, ונראה הירח במערב כמו אות יו"ד על מעטה-הרקיע.

ובלשון המרוכזת של המשורר:

אֱהִי כֹפֶר לְעֹפֶר קָם בְּלַיִל

לְקוֹל כִּנּוֹר וְעוּגָבִים מְטִיבִים,

אֲשֶׁר רָאָה בְּיָדִי כוֹס וְאָמָר:

שְׁתֵה מִבֵּין שְׂפָתַי דַּם עֲנָבִים;

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה עַל

כְּסוּת שַׁחַר בְּמֵימֵי זְהָבִים.

לגירסת ירדן: שחר כמו שחוֹר, והירח עצמו כמו אות יו"ד שנכתבה בדיוֹ של זהב על כסות-החשיכה; ותיאור זה הוא בכלל דברי-האהובה. לאמור: השעה יפה לשתייה ואהבים. (אני דוחה גירסתי מפני גירסת ירדן. ומפני מה אינני מוחק את שלי? מפני שכך עלתה התמונה בדמיוני עם קריאה ראשונה).

יהוסף בן שמואל, מעתיק השירים ואוספם, כנראה חס על כבוד אביו, וחשש שמא יחשוב מישהו כי הנגיד הדגול באמת עסק בשטוּיות כאלו, ובהקדמתו הוא מתנצל: “כי קצתם (מן השירים) היה כלל כוונתו ואמונתו בהם לכנות בם כנסת ישראל. ואליו, ירבה ד' שלוותו, שכר-מחשבתו. ומי שחשדוֹ בהפך-כוונתו, עוונו ישׂא”.

ואמנם, יש בשירי האהבה של הנגיד כּאֵלה הניתנים להידרש על אורח מדרשי שיר-השירים באגדת-חז"ל. למשל:

יוֹנָה עֲלֵי בֶּן הֲדַס, מַה לָּךְ תְּקוֹנֵנִי?

הַאַתְּ יְחִידָה בְּלֹא דוֹדֵךְ, כְּמוֹ אָנִי?

יֵּקַד בְּלִבִּי יְקוֹד אֵשׁ הַמְּלַהֵט, וְקָט,

לוּלֵי דְמָעוֹת עֲזָרוּנִי – שְׂרָפַנִי,

לֹא הַדְּמָעוֹת אֲשֶׁר תִּרְאוּ דְּמָעוֹת אֲבָל

נַפְשִׁי נְמַסָּה וְנִגֶּרֶת עֲלֵי עֵינָי.

הֵם יִקְרְאוּנִי, אֱוִילִי עַל אַהֲבָתָךְ, וְלוּ

רָאוּ כְמוֹתָךְ – אֲזַי ‘מַשְׂכִּיל’ קְרָאוּנִי.

יוֹנָה, הֲתוּכְלִי שְׂאֵתִי עַל כְּנָפָיִךְ?

אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה דְּמוּת דּוֹדִי בְּעוֹדֶנִּי.

רצוננו – כך נדרשהו:

רואה המשורר את היונה, סמל לכנסת ישראל, על ענף של הדס, והיא מנהמת ביגוֹנה. הוא שואל אותה: מה-לך מקוננת? האם בודדה אַת כמוני, כי אוהבך עזבך? אש-תשוקה בלבי, וכמעט-קט היתה שורפתני, אלמלא דמעותי המצננות אותה. דמעות שבני-אדם רואים בעיני לא דמעות הן – הרי הן נשמתי הנמסה בצערה, והיא נשפכת כלפי חוץ מעל עיני. זרים קוראים לי “כסיל” שאני שותף לך בנאמנות-אהבתך לאוהב (הקב"ה) אשר רחק. אבל אילו ראו את הדרת האוהב כמו שאת רואה אותו, כי-עתה “חכם” היו קוראים לי. ומבקש המשורר להינשא על כנפי היונה (זו שכינת-האומה הנצחית), למען יחזה באור פני אלוֹה בעודו חי – זכות שלא תינתן לו אלא בהיות נשמתו מתעלה יחד עם נשמת-האומה אלי דבקות בדוֹד החשוּק.

אבל רוב שירי-האהבים של הנגיד הם עליזי-שעשועים מכפי היכּנסם לקודש דרך פתחי-דרוש. אין זאת כי היה הנגיד מרוּבה-צדדים, ובין תכונותיו נשׂרך גם קו של שוֹבבנות. עוד: קנוֹא קינא ללשון העברית, וביקש – על פי כלל “החיקוי שבהתחרות” שהטיף לו אחד-העם בדורות האחרונים – שגם שקיקה יצרית של גבר לעלמה תמצא אחיזה בשירת-עבר, לרבות עגבגבים בלתי-מחייבים בנוסח השירה הישמעאלית – לא כל שכן כלוֹת-הנפש ומסירוּת-הנפש שבאהבה, אשר כבר ידעתן תורת ישראל בקדמתה: “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה”.

מלחמה

שירי-המלחמה של הנגיד קשורים במאורעות ממשיים, ההזדמנוּיות להם, יש בצירוף תאריכים מדוייקים, מפוֹרשות על ידי הבן של יהוסף במלוֹת-המבוא הקצרות שלו.

הרי הקדמת יהוסף לאחת השירוֹת הגדולות של אביו: “ואמר (כלומר, חיבר שיר) בעברוֹ בדרך ג’אֶן, במקום אָרבו לו בו בן-אביקורה בכל חייליו, פרשים ורגלים, וברח אבי, יוֹקירהו אֵל, ונכנס בנהר גדול ועמוק אשר שם, והצילוֹ השם בו, וניצל מהם, כי האויב לא מלאָם לבם להיכנס בנהר אחריו, וקרא זאת שם השירה: תחינה”.

שתי היריעות הראשונות באותה ה“תחינה”:

שְׁמוּאֵל, קַדְּמָה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים

בְּנִדְבַת פֶּה, כְּמָטָר עַל עֲשָׂבִים,

וְיִהְיוּ מַהֲלָלֵי צוּר גְּאָלָךְ

בְּתוֹךְ פִּיךָ וְלִבָּךְ נֶאֱהָבִים,

וְעֵת תֵלֵךְ עֲלֵי נָתִיב – זְכֹר אֵת

אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עַל הַנְּתִיבִים,

וּבָרֵךְ אֵל גְּמָלָךְ טוֹב, וְשִׂיחַ:

מְבֹרָךְ אַתְּ, מְשַׁלֵּם טוֹב לְטוֹבִים!

זְכֹר אוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ פֹּה,

כְּאוֹתוֹתָיו לְבָרָיו הַטְּהוֹרִים,

בְּיוֹם רָדְפוֹ מְלָכִים אַחֲרֶיךָ

לְהָרְגֶךָ עֲלֵי סוּסִים כְּעָבִים,

וְיָצְאוּ מֵעֲקַלְקַלּוֹת, נְתָנוּם

לְךָ מִפֹּה וּמִפֹּה מַאֲרָבִים,

וּבָרַחְתָּ וְנָפַלְתָּ בְּנָהָר.

גְּדוֹתָיו יִגְּרוּ כִידֵי נְדִיבִים,

וּבֹשׁוּ מֵאֲשֶׁר קִוּוּ, וְשָׁבוּ

בְּפַח נֶפֶשׁ וּבִמְרִירוּת עֲצָבִים.

(שמואל… קדמה… זכור… – המשורר מדבר אל נפשו. בנדבת פה – בנבעי-שיר. סוסים כעבים – סוסים מהירים, על פי הפסוק: “הנה ד' רוכב על עב קל” בישעיה י"ט. עקלקלות – דרכים ומבואות נפתלים. יגרו כידי נדיבים – יזלו מים כהזיל נדיבים כספי-צדקה).

העובדה, שהודות לה נתחברה התחינה הזאת, נזכרת רק ביריעה השניה דלעיל. יתר יריעותיה – והן שונות בגדלן כנדרש לפי העניין – מקיפות את כל חיי שמואל, מהיותו מוּתּך ונדקם בבטן אמו, עבוֹר דרך ילדותו, התפתחוֹ לשׂכל, התגדל שמו, התעלוּתוֹ לשׁררה ועושר, גבורות וישועות שהנחילהו ד' צבאות בקרבוֹת עם אויבי נפשו ואויבי מלכוֹ הכליף, מילוטים מחרב ומרעב וצמא בציה… מדוּבר בתחינה גם על חטאים ועיווּתים שאוּלי נפלו במעשי המשורר – עליהם הוא מבקש סליחה מלפני מוחה-פשעים; ועל שירותיו, אשר נמצאו מקטרגים עליהן – והוא מניח מישפט על טיבן וערכן וכוונתן בידי בוחן-לבבות… וגמוֹר ביום-המוות:

וְסֹךְ עָלַי בְּאֶבְרָתָךְ וְצִלָּךְ,

כְּחֶפְצִי, לֹא כְּמוֹ חֵפֶץ יְרִיבִים,

וְהַמְתֵּק לִי עֲדֵי מָוֶת שְׁנוֹתַי,

וְהַמְתֵּק לִי בְּתּוֹךְ קִבְרִי רְגָבִים.

השירה “אלוה עוז” מספרת על אחד זהיר, שליט אלמריה שעל חוף הים התיכון (והמשורר מכנהו אגג על שום המזימה ההמנית שלו), ומישנה-השליט אבּן-עבּאס:

בְּעֵת רָאָה אֲגַג, שׁוֹכֵן לְחוף יָם,

וּמִשְׁנֵהוּ, בּנוֹ-עַבַּאס מְקֹרָא,

כְּבוֹדִי אֶת פְּנֵי מַלְכִּי, וְכִי כָל

דְּבַר מַלְכוּת וְעֵצָה בִּי גְזוּרָה,

וְכָל מִלָּה נְמוּרָה, בַּאֲשֶׁר לֹא

גְּמַרְתִּיהָ אֲנִי, אֵינָהּ גְמוּרָה –

חֲמָדוּנִי עֲלֵי הוֹדִי וּבִקְּשׁוּ

לְהָדְפֵנִי בְּיָדַיִם מְהֵרָה…

(חמדוּני עלי הוֹדי – קינאו בי בגלל כבודי).

אל המדינות והכּליפוּיוֹת מסביב, שלח השליט זהיר ביד משנהו אגרות, הטופלות דיבּות ונאָצות על שמואל היהודי, ומסיתות: הייתכן כי בן עם זר ישלוט על שאינם בני-עמו?

וְלֹא אוֹתִי לְבַד בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד

בְּדִבָּתוֹ אֲשֶׁר בָּדָא וּבָרָא

אֲבָל בִּקֵּשׁ לְהַכְרִית לַעֲדַת אֵל

שְׁאָר וָנִין וְיוֹלֶדֶת וְהָרָה.

הכליף חאבּוּס, שבצלו חסה ופעל שמואל הנגיד, מת ימים לא-רבים אחרי כן, וסבר שמואל כי הנה יקיץ עלין הקץ: “אהה, איך אחיה עוד – וסר צלי”?… וכבר שמחוּ המשנאים: “אָבד, באבוֹד מלכוֹ, שמואל!” אבל יורש-העצר, באדיס בן חאבּוּס¹, אשר נטל לידיו את המלוכה, שמר אמוּנים לנגיד, יועץ אביב ולוחם מלחמותיו.

אֲזַי עָמַד כְּפִיר עַמִּים וְעָצַר

בְּעַמּוֹ אַחֲרֵי אָבִיו עֲצָרָה.

וְכָּתַב צוֹרֲרִי אֵלָיו בְּנַחַץ

כְּתָב חָזָק וְרָם מֵאֵין פְּצִירָה,

וְשָׁלַח לוֹ: הֲתֵדַע כִּי שְׁמוּאֵל

לְחַיּוֹתוֹ, בְּדָתֵנוּ. עֲבֵרָה?

וְאֵין שָׁלוֹם וְאֵין הַשְׁקֵט – וְנֶפֶש

יְהוּדִי זֶה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ נְצוּרָה!

שְׁלַח אוֹתוֹ – וְיָסוּרוּ. מְדָנִים

וּמִדְיָגִים, וְקַח עָלָיו פְּשָׁרָה,

וְאִם אַיִן – דְּעֶה כִּי הַמְּלָכִים

עֲלֵי מִלְחַמְתְּךָ קָשְׁרוּ קְשִׁירָה!

(ע"פ פירושי ירדן: כפיר עמים – הצעיר באדיס בן חאבוס. ועצר… עצירה – שלט שליטה. צוררי – אבּן-עבאס. בנחץ – בחפזון. ונפש יהודי זה בתוך גופו נצורה – כל עוד נשמת היהודי הזה שמוּרה בתוך גופו. שלח אותו – פטר אותו ממשרתו. פשרה – התפשרות: אולי יסגירהו לאויביו תמורת איזו טובת-הנאה).

אבל הכליף הצעיר לא נבהל מאיוּמים.

וְכֹה הֵשִׁיב בְּסִפְרוֹ: אִם אֲמַלֵּא

שְׁאֵלָתָךְ – תְּבוֹאֵנִי מְאֵרָה!

וְאִם אֶמְסוֹר בְּיַד צָרָיו מְשָׁרְתִי –

תְּהִי נַפְשִׁי בְּיַד צָרַי מְסוּרָה!

לְזֹאת קָצַף מְשַׂנְאִי זֶה וְאָחַז

בְּשִׂטְנָתוֹ, וְהֵרַע לוֹ, וְחָרָה,

וְלֹא נָח עַד אֲשֶׁר אָסַף חֲיָלָיו,

עֲמָלֵק וֶאֱדוֹם וּבְנֵי קְטוּרָה

וְיָעַץ הוּא – וְיָעַץ אֵל, וְקָמָה

עֲצַת הָאֵל אֲשֶׁר אֵין לָהּ הֲפָרָה.

שלושת הכינויים – עמלק, אדוֹם, בני-קטורה – לפי פירוש ירדן, הם מכוּונים כנגד הסלאבים, הנוצרים, הערבים).

בקריית-מעיין (אלפוּאֶנט) שאצל גראנאדה, נקהלו צבאות העמים האלה. שמואל, מצביא חילוֹת-מלכו, עורר זכות-אבות, העלה בתפילתו את זכר מפלת אגג וסיסרא והמן. ואלוהים שמע תפילתו. בחודש אב, מועד החורבן מקדם, רבצו מחנות-האויב כצל-מוות מול העיר; בראש-חודש אלול הוּבסוּ כליל. “עזבנום בערבה לצבוֹעים ותנינים ונמר וחזירה, והנחנום מסובים – על אבנים, ונשענים – עלי סילוּן וסירה, ונתנו (ת' פתוחה) בשׂרם שי לעייט, ושׂמנום לארי ולזאב תשוּרה”… והנגיד גידל שירה לאל הגדיל עשוֹה, וסכום בתי- השיר כמיספר זמירות תהלים.

חיננית היא האיגרת הפיוטית אשר קשר הנגיד לכנף יונת-דואר לבשר לבנו נצחון בלא-דמים, כי האויב, אשר צרו על עיר לורקה שבחסות גראנאדה, כראותם בהתקרבות חיל-הכליף תחת המצביא שמואל, נמלטו על נפשם ונתפזרו אל כל-עבר. והעתק-האיגרת שיגר הנגיד על ידי יונה שנייה, מחשש שמא תכשל הראשונה בשליחותה.

מפני שהחיבור “שלח יונה” נכלל בכל ספר-לימוד וכל אוסף לשירת-עבר בתקופה ההיא, תוּבא כאן רק הפתיחה לאיגרת ולא גוף הבשורה שבה. המשורר סח אל עצמו בלשון-ציווי:

שְׁלַח יוֹנָה מְבַשֶּׂרֶת – וְאִם אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת,

בְּאִגֶּרֶת קְטַנָּה אֶל כְּנָפֶיהָ מְחֻבֶּרֶת,

מְאָדֶּמֶת בְּמֵי כַרְכֹּם וּבִלְבוֹנָה מְקֻטֶּרֶת;

וְעֵת תָעוּף וְתִתְנַּשֵׂא, שְׁנֵה אוֹתָהּ בְּאַחֶרֶת,

לְמַעַן אִם פְּגָשָׁהּ נֵץ וְאִם תִּפֹל בְּמִכְמֹרֶת

וְתִתְאַחֵר וְלֹא תָחִישׁ – תְּהִי שֵׁנִית מְמַהֶרֶת.

וְעֵת תִּגַע לְבֵית יוֹסֵף, תְּצַפְצֵף עַל מְרוֹם קֶרֶת,

וְעֵת תֵּרֵד עֲלֵי יָדָיו יְשַׂחֶק בָּהּ כְּצִפֹּרֶת

וְיַתִּיר אֶת כְּנָפֶיהָ וְכֹה יִקְרָא בְּאִגֶּרת:

כאן באה הבשׂוֹרה: “בּני, דע כי כבר ברחה עדת-קמים מאוֹררת, ונפוֹצה עלי הרים”… וגומר.

מפעל אדירים

מיפעל-אדירים הוא דיואן שמואל הנגיד (בן תהילים), מהדורת ד"ר דב ירדן.

פירוש ירדן לשירים הוא בן-קומותיים: למעלה – ביאור בולש לפרטי-פרטים לגבי כל תיבה וצירוף שלומד ותיק או טירון, או סתם מעיין, עלול להתקשות בהם; למטה – מראה-מקום. יש בתוספת מוּבאה או השוואה, לכל אקשרתא ואסמכתא מן תורה שבכתב ושבעל-פה בשימושי-הלשון של הנגיד (הביאורים שבשיחה זו, לקט-מעט הם מרבים שלו לכל שיר ושיר; ויוּזהר הקורא: גם כשאני מביאֵם בשמו, לא תמיד כדיוק-לשונו אני מוסרם).

מפוּטם וגדוש זה הספר, קדם ואחור, במוּספים ונספחות: תולדות מהדורות ה“דיואן” מאז ועד עתה, כסדר-זמניהן; חלוקת השירים לשעריהם; מילון לערכים מקראיים שהנגיד השתמש בהם בהוראות בלתי שגורות; מילון כולל לכל שירת-הנגיד; רשימה גדולה של חידושים בשמות, תארים, בנייני-פעלים, צורות-משקלים, מין ומיספר, צירופים מצירופים שונים, מטבעות-לשון שנוצקו לפי הערבית, ועוד; מפתחות ורשימות לשמות פרטיים שבשירים, למשקלים לזניהם וסימוניהם; ביבליוגראפיה של ספרים. מסות ומאמרים, הנוגעים לנגיד, שירתו ותקופתו, עם רשימת שמות-מחבריהם; רשימת כתבי-יד; מפתח לחריזות-הנגיד; צילום כ“י אוקספורד; כתוֹבוֹת מכ”י ששון שלא נכללו בגוף-הספר; ובמבוא – אוסף של דברי הערכה: “שירת הנגיד בעיני ראשונים ואחרונים”. ללומד נכונים מעייני-מעיינות!

לדורנו

שוקל אני בידי אגוז-קוֹקוֹס, כעין כדור מוארך. יש לו קליפה שעירה, חוּמה, ברזילית לקושי. נקוֹב ושבוֹר את הקליפה – תמצא תחתיה את רוֹבד הבשר האגוֹזי, שחמחם מלבר וכולו לבן, והוא מזין וערב ומזמין שיניים חזקות להתנשך בו וללועסו. ובחלל הפנימי של כדור-האגוז – חלב-צמח מתוק, צח, מרענן. הנמשל מובן.

במערכה של משוררים יש עליות וירידות לפי רוח דור ודור. בסוף המאה התשע-עשרה, כשנתעייפה אוזן-השירה האנגלית מן המילוֹדיוּת הרכה והמרדימה של ספיחי-הרומנטיקה, נתרומם מחדש מזלו של ז’פרי צ’וֹסר, על תוקפּו החיוּני, ונגיעתו הגסה בממשוּת – לא הרתיע אפילו ניבול-פה שבּוֹ; וצמחה הוקרה מחודשת לג’והן דון, ששירתו היא בעלת שלד הגיוני – נקי, מהודק ועקבי.

נתון דורנו לאופנת שירה של פספסי-נייר, בערבוביה נבחשו. ואם למאכל – יתמשלו השירים, המוגשים לנו ב“דפים” הערב-שבתיים שבמדינתנו, לאותם פתי-הבוקר המנופחים, הרכרוּכּיים, אשר מרובה בהם האוויר מן היסוד המזין. פסוק מסורתי אם הם נזקקים לו, הריהו דומה, באורח-השתמשם בו, לצבע אדמדם-סוכריי, המשוח על “מן אמריקני” באוּש להסווֹתו.

הכרח שתקום מהפכת-טעם בכיווּן מהופך: שתבוקש מן השירה קשיוּת של אבן מגוּלפת, גוּף-פיוּט בעל חוט-שדרה שׂכלי, פרי-עץ דחוּס-שיקוי ורווה-תזונה.

אזי תתכּשרנה רוחות לשאוף אל תוכן מנשמת השיר של רבי שמואל מגראנאדה – זה נגיד-האילנות עמוק-השרשים בעברית עתיקת-היומין, המזובד מדשן-הערבית, ונותן פרי-אגוזים קשה-ועסיסי כאחד. ועוד ישלח בדי-עתיד, כשם ששלח מתוכו שלושה בדי-עוז בתקופתו: הגבירולי, המרקיע למדע-כוכבים וחביון-אל; בן-עזרא משה, כפול-השׂריגים: פשוט ועממי ב“סליחות”, עשיר-פיתוחים ומפואר-שיקוּדים במזמורים עלי גינות ואביבים; וזה הלוי, לב-הלבבות הדופק לציון ויוצא להגשים בגופו את כיסופי-האומה אשר שוֹרר.

ונחזה בהתקיים נאום-הנגיד בזמרתו “זכור, לבי בטוּב”:

אֲנִי מַפְלִיא דְּבַר זִמְרָה, תְּהִי עַל

שְׂפָתַיִם כְּשִׁיר דָּוִד עֲרֵבָה,

גְּזוּרָה מִפְּנִינֵי הַדְּבָרִים

וּמִצּוּר מַעֲנֶה מוּפָז נְקוּבָה,

שְׂרָד מִלִּים וְעִנְיָנִים לְבוּשָׁה,

כְּזָוִיוֹת דְּמוּת הֵיכָל חֲטוּבָה,

בְּהִנָּשְׂאָה יְשׂוּשׂוּם עַם, וְתָגֵל

וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה,

וְתִהְיֶה – עֵת גְּזֹל צִיָּה וְחֹם מֵי

שְׁחָקִים. בַּעֲצֹר גֶּשֶׁם – רְטוּבָה,

וְתָעִיר הוֹלְכֵי דֶּרֶךְ בְּלַיִל,

וְתַשְׂמִיחַ לְכָל נֶפֶשׁ דְּאֵבָה,

וְעוֹד תּוּשַׁר בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל

וְתוֹךְ חֻפַּת כְּלוּלָה נֶאֱהָבָה,

וְעוֹד תּוּשַׂם בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים

אֱלֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶרֶךְ נְתִיבָה.

(מפירושי ירדן: שרד מלים – בגדי תפארת של מלים. בהנשאה – כשישאו אותה, כשיזמרו את הזמרה. ותעיר הולכי דרך בליל – ותעיר ותזרז את ההולכים בדרך בלילה, שמתוך שישירו את זמרתי יתגברו על תשוקת השינה).

מָגֵן דָּוִד:

רָחֲמוּ גְּשָׁמִים הַמִּדְבָּר,

וְהַחוֹלוֹת נִתְרַשְּׁפוּ פְּרָגִים וְכַלָּנִיּוֹת

כַּפְתּוֹרֵי-זָהָב אֲשֶׁר לָאַקַצְיָה מְבַשְּׂמִים אֲוִיר-הַשָּׁרוֹן,

בְּלוֹבֶן-חַמָּה מְלֹהָט.

וְשֶׂרֶךְ אַמְבֻּלַּנְסִים, חֲתוּמֵי מָגֵן דָּוִד אָדוֹם,

עַל כְּבִישׁ אָפוֹר הוֹלֵךְ צָפוֹנָה,

דֶּרֶךְ דַּמֶּשֶׂק, דֶּרֶךְ טֶהֱרָן,

אֵלֶיךָ, כּוֹכָב אָדוֹם מֵעַל קוּיְבִּישֶׁב.

כּוֹכָב אָדוֹם:

זֹרְמוּ גְשָׁמִים, גִּשְׁמֵי-דָם, בִּשְׂדוֹת-בּוֹץ בְּקֻבַּן,

דַּם חַיָּלִים אֲדֻמִּים בַּמַּאֲבָק עִם מְתוֹעָב-אוֹיֵב,

דַּם מְתוֹעָב-אוֹיֵב, תַּגְמוּל עַל רֶצַח בְּכַפָּיו.

וּמִנְחָתְךָ, מָגֵן דָּוִד מֵאֶרֶץ יְהוּדָה,

כֵּנָה הִיא כִּצְעִירֵי-לְבִיאֶיךָ, עַזֵּי-הַקְּרָב, בּטֻנִּיסִיָּה,

כִּי אַחִים אָנוּ בְּאַחַת מַעֲרָכָה,

יַחְדָּו נַעֲנֶה אֶת חֵירוּת-הָעוֹלָם.

מָה בָּאַמְבֻּלַּנְסִים יוּבָל?

מָגֵן דָּוִד:

צִמְחֵי מַרְפֵּא, שִׂגְשְׂגוּ בְּצֵל הָרֵי גִּלְבּוֹעַ,

כְּלֵי גֵהָה, עֻבְּדוּ בְּרָמַת-גָּן וְנַחֲלַת-יִצְחָק

(פַּרְבָּרִים-עוֹלָלִים לְתֵל-אָבִיב),

וְדָם, דָּם מְשֻׁמָּר שֶׁל אָבוֹת וְאִמָּהוֹת,

שֶׁל עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת בְּצִיּוֹן,

דַּם-נְדָבוֹת לְעוֹרְקֵי חַיָּלִים אֲדֻמִּים, לְחֻמֵּי פֶצַע.

נָזֹל יִזַּל בְּעוֹרְקֵי בּוֹנִים-גִּבּוֹרִים סוֹבְיֶטִיִּים,

דָּם שֶׁל עַם עֲמֵלֵי-צִיּוֹן,

כִּי אַחַת מִלְחַמְתֵּנוּ, וְאֶחָד הָעוֹל, הַגּוֹרָל.

כּוֹכָב אָדוֹם:

הַדְּחִיפָה לְבִנְיַן צִיּוֹן עַל אֲדָמָה רוּסִית טֻפָּחָה,

זִנּוּק מִזֶּרֶם-חֵרוּת אֲשֶׁר לְרוּסִיָּה,

שְׁבִיב מִשַּׁלְהַבְתָּהּ-מַהְפֵּכָה.

עִם דַּם עוֹבְדֵי-צִיּוֹן, הָרָץ עַלִּיז לְהִסְתַּחֲרֵר

לְפִי דְפִיק-דְּפָק חַי שֶׁל לִבּוֹת סוֹבְיֶטִיִּים,

שָׁב הַזִּנּוּק לַזֶּרֶם,

הַשְּׁבִיב לַשַּׁלְהֶבֶת.

אֶחָד צָרֵנוּ, וְאֶחָד לָנוּ אוֹר וְנִצָּחוֹן.

מָגֵן דָּוִד:

אֶל לַפִּיד-גְּבוּרָתְךָ, כּוֹכָב אָדוֹם, נְשׂוּאוֹת עֵינֵי כֹל בְּנֵי אֱנוֹשׁ

בְּךָ תּוֹלָה הָאָרֶץ עֶרְגוֹנָהּ לְשִׁחְרוּר.

מַה נֶּהְדָר קַו-אוֹרְךָ

בְּזַעֲווֹת-נוֹרְאוֹת חַבֵּל וּמְשׁוּבוֹת קָטֶל,

וּמַה שְּׁלֵמָה הִתָּאֲמוּתְךָ

אֶל עֲלִיַּת הַשְּׂרָף בְּאִילָנוֹת אַרְצִי, –

מוֹעֵד יְצִיאַת מִצְרָיִם,

מוֹעֵד כִּסוּפֵי גְאוּלָה:

"שׁוֹרֶשׁ בְּנוֹ יִשַּׁי,

עַד אָן תְּהִי נִקְבָּר?

הוֹצֵא לְךָ פֶּרַח

כִּי הַסְּתָו עָבָר!"

שְׁעַת הֻלֶּדֶת לִפְדוּת-אֻמָּה,

שְׁעַת פְּרִיחָה לְתֹקֶף-פּוֹעֲלִים.

כוכָב אָדוֹם:

הוֹד לִירוּשָׁלַיִם, עֵרָה עַל הֲרָרֶיהָ!

וַעֲבוּר קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל הָרְמוּסוֹת

מִן הַיָּם הַבַּלְטִי וְעַד הַיָם הַשָּׁחוֹר –

מַלְאֲכֵי-פֶלֶד מַפְרִיחֵי נְקָמוֹת!

(שְׂרִידִים רוֹמֵי-נֶשֶׁק בְּוַרְשָׁה, שָׁמַעְתִּי זַעֲקַתְכֶם!) –

קְלִפּוֹת וְעִוְרוֹנִים יַחֲלוֹפוּ,

וֶאֱמֶת שֶׁל שִׁחְרוּר-אֻמָּה

וֶאֱמֶת שֶׁל שִׁחְרוּר-פּוֹעֲלִים

תֵּדַעְנָה אֵת אֲשֶׁר יָדְעוּ מֵעוֹלָם

(הֲלֹא הִיא כְתוּבָה הַיּוֹם בִּכְתָב שֶׁל דָּמִים יְצִירָתִיִּים,

יַחְדָּו שֻׁפָּכוּ, יַחַד מְמֻזָּגִים,

וּוַי לְלֹא-יָבִינוּ קְרֹא הַכְּתָב!)

כִּי אֱמֶת אַחַת הֵנָּה,

וְאַחַת לָהֶן מַסָּה, מִצְוָה וְגוֹרָל.

אחד במאי, 1943

הופיע לראשונה ביידיש בעתון מאָרגען פרייהייט

ובתרגום העברי מאת המשורר ב“רבעון קטן”, ניו יורק, קיץ 1944

ובתרגום האנגלי מאת המשורר במוסף באנגלית של המארגען פרייהייט, 26.11.44

הערה ביוגרפית:

מ-1933 עד 1936 חי אבי, אברהם רגלסון, בתל-אביב עם משפחתו, שם הועסק על ידי העיתון היומי “דבר”, היה מוּכּר כמשורר וסופר עברי מכובד, כמומחה לספרות ושירה אנגלו-אמריקנית, ואף כמלומד גדול בספרות ושירה עברית עתיקה ומודרנית.

ב-1934 איבדה המשפחה תינוק עקב מחלת הדיזנטריה, ושניים מהילדים לקו במלריה. הבת התאוששה, אך הבן דעך. שנה שלמה התייסרה המשפחה בלבטים על עזיבת הארץ. כשמצבו של הבן החמיר עד לשלב קריטי, בכאב רב ובלית ברירה החליטה המשפחה (המצפה לילד נוסף) לשוב לאמריקה, ב-1936.

היתה זו עת של מצוקת עוני קשה עבורה במשך שנות השפל הכלכלי הגדול, ופרט לעבודה מזדמנת כעצמאי או עבודת תרגום אקראית, לא היה בנמצא מי שיעסיק משורר עברי בניו-יורק. כאשר בזמן מלחמת העולם השנייה הוצעה לו משרה על ידי העיתון הניו-יורקי היידי של המפלגה הקומוניסטית “מאָרגען פרייהייט” – רגלסון לא יכול היה לסרב. השמאל היה אמנם ידוע כאנטי-ציוני, אך כאשר רוסיה הובילה כוחות מאוחדים נגד הנאצים, חלה התקרבות בין השמאל לבין הנושא הציוני. רגלסון הועסק כבעל טור שמביא סיפורים מן החיים בישוב, מאמרים על ספרות עברית ואנגלית וכן בנושא מסורת יידית. פרי עטו הראשון הופיע בחג הפועלים, האחד במאי 1943 ­– שירו ביידיש – “דער מגן דוד באגריסט דעם רויטן שטערן”, שאותו תירגם מאוחר יותר לאנגלית ולעברית.

לא ידעתי אם יש בסיס לאירוע שמתואר בשיר – אמבולנס נושא תרופות ואף תרומות דם אשר נשלח על ידי הישוב כמנחה לצבא האדום – אך התקשיתי להאמין שהמשורר בדה סיפור זה מדמיונו. עם הזמן גיליתי את קיומה של "ליגה V”, וראיתי שאכן היו הדברים.

שרונה תל-אורן

מתוך “התקופה”, 20.6.1967

הסיפּור האלוהי והסיפּור האנושי

אלהים הוא המספּר הראשון לסיפּור-חייו של אדם ושל דור. אילו באנו לספּר את הסיפּור כמו שסיפּרהו אלהים, כלומר, כמו שחיו אותו בני-אדם לראשונה, – כי אז לא היינו מספיקים. כל רגע ורגע שבכל שעה ושעה שבכל יום ויום יש לו גוון משלו, טעם משלו, נסיון, פעימה והיקף משלו. ואפילו דברים הנחזרים אצל אדם כמה פעמים, אינה דומה חזירתם במחזור מאוחר כחזירתם במחזור מוקדם, שהרי בינתיים נשתנה האדם ונשתנה העולם אשר מסביב לו. ומי יודע אם היתה הלשון האנושית יכולה למסור את כל העושר הזה, שהוא מקיף את כל החושים, וכמה דברים שהם מעבר לחושים: הגיונות, וחלומות-בהקיץ, וחלומות-בשינה, והרגשות סתומות. על כרחו, המספּר האנושי בוחר מתוך הסיפּור האלהי (חוויית האדם כשהוא חי אותה) סימנים אחדים, סממנים אחדים, נקודות-הבלטה אחדות, להציל אותם מנשייה.

סיפּורם של יוסף ואביו והאחים שלו, לידיעתנו מקורו הוא החומש. אבל הן היה מקור לחומש – הוא הסיפּור כמו שהיה בעת התהוותו, כמו שחיו אותו גיבוריו יום-יום. אותו סיפּור קדמון וראשון, כנגדו הסיפּור שבחומש הוא ראשי-פּרקים, ואפילו לא ראשי-פּרקים אלא קיצור שבקיצור לראשי-פּרקים. אם אנו רוצים לפרוץ בעד הכתוב ולהתקרב, במידה כל-שהיא, אל הדברים שבסיפּור המקורי, זה שסופּר לא בכתב כי-אם בחיים ובפועל, – אי-אפשר לנו בלא זיקה לאיזו הרחבה. התורה שבעל-פּה, האגדה התלמודית, היא הרחבה כזאת. אבל היא-אף-היא אינה אלא קיצור המקוצר, תמצית שבתמצית ובחירה שבבחירות, לעומת סיפּור-החיים, או כפי שקראנו אותו לעיל, הסיפּור האלהי.

הרומאן של תומאס מאן – ארבעה כרכים לגודל – על יוסף ואחיו עומד אי-שהוא בין הסיפּור שבמסורת הישראלית (שבכתב ושבעל-פּה כאחד) ובין הסיפּור האלהי כמו שהיה. “בין” זה אין פּירושו נקודה אמצעית. מהותו של האוקינוס יכולה להתגלות בטיפה אחת, ויכולה היא להתגלות בששים טיפּה, אבל אין ששים טיפּה מידה אמצעית בין טיפּה אחת ובין האוקינוס כולו. משל אחר: כוכב-לכת הוא עולם מלא של הרים ועמקים ונהרות וימים וכל מיני יצורים. לעין “הערומה”, הכוכב נראה כנקודה של אורה. קח זגוגית המגדילה פּי ששים, והכוכב יהא נראה כמו כדורון של אורה. כדורון זה, הרבה הוא מאלף לאסטרונומים. אבל כלום יפרוש לפנינו הכדורון את כל ממשותם של ההרים והעמקים והנהרות והימים ומיני-היצורים שבאותו כוכב-לכת? אף כך, ביחס לממשותו העשירה של הסיפּור האלהי, יאַלפו לנו ארבעת הכרכים של “יוסף ואחיו” לתומאס מאן משהו יותר – אך לא הרבה יותר – מקומץ הדפּים שבחומש ובמדרשי-אגדה על אותו הנושא.

כאן מתבקשת מלה על תורה שבכתב (המסורת התלמודית) ביחיה עם תורה שבכתב (המסורת המקראית). מבחינה אחת, תורה שבעל-פּה היא מוקדמת לתורה שבכתב, שכן זו שבעל-פּה חודרת אל המנהגים הממשיים, המשא-ומתן החיוני, הכוונות הנפשיות ודרכי-ההגיון, שהם בסיס ותנאי קודם לזו שבכתב. מבחינה שניה, תורה שבעל-פּה היא מאוחרת לתורה שבכתב, שכן זו שבעל-פּה מפרשת, מלבנת ומרחיבה לזו שבכתב. כיחס שבין תורה שבעל-פּה לתורה שבכתב, הוא היחס שבין הסיפּור המודרני של מאן לסיפּור-המסורת (לשתי תורותיה יחד). מבחינה אחת, סיפּור-מאן הוא מוקדם לסיפּור-המסורת, שכן סיפּור-מאן חודר לתנאים, להרגלים ולתהליכים ההיסטוריים שסיפּור-המסורת מושתת עליהם. מבחינה שניה, סיפּור-מאן הוא מאוחר לסיפּור-המסורת, שכן סיפּור-מאן הוא פּירוש ובירור והרחבה לסיפּור-המסורת.

טולסטוי העיד (ואנו לא נחלוק עליו), כי סיפּור יוסף ואחיו שבחומש הוא מעשה-אמנות שאין כערכו בכל ספרות העולם. עדות זו של טולסטוי, אל-נכון היתה ידועה למאן, ואפשר היא היא שדחפה אותו לעיין מחדש בסיפּור החומש.

ואיך העיז מאן לגשת אל חיבור הרומאן שלו, ולעשות התחרות עם החומש? התשובה היא: הוא לא נתכוון להתחרות בחומש. וכי נדרוש ממדרש-אגדה, או מפּירוש-רש"י, שיהיה שווה בערכו לפסוק המקראי? אין אנו דורשים מן המדרש, או מן הפּירוש, אלא זאת: שיהא מעניק יתר-תוכן ויתר-בהירות לפּסוק המקראי. אף כך, לא נדרוש מתומאס מאן אלא זאת: שיהא מעניק יתר-מסה (במובן הפיסי) ויתר-אור לסיפּור יוסף ואחיו, כפי שהוא כתוב בחומש ושנוי באגדה.

רב-ממדים הוא הרומאן “יוסף ואחיו”. יש בו:

ממד פילוסופי – שהמחבר מתפּלסף הרבה על גורל-האדם ועל היחס שבין הצד המטאפיסי שבעולם ובין הצד הנגלה שבו; אף הוא חובב להקשיב לשיחות פילוסופיות שבפי נפשות-סיפּורו.

ממד מיתולוגי – שאנו לומדים להכיר אלילי בבל וכנען ומצרים, על כל בריתות-נשואיהם ומאורעות חייהם ומיתתם.

ממד פּסיכולוגי, והוא כפול: (א) הערות שהמחבר עצמו מעיר על תופעות פּסיכולוגיות, על מוטיבים נעלמים אשר למעשי-אדם, על דרכם לכסות אמת מעצמם, ועל סנוורים שלהם המונעים אותם מראות מובהקות וגלויות, על רחשים ותבונות המתגלים להם על-כרחם, ועל מנגנון-החיקויים, שבו אדם מחקה מעשי אלים וגיבורים; (ב) גילוי נפשות-אדם תוך כדי ההרצאה הסיפּורית עצמה, בדראמה של שיחותיהם ומעשיהם.

ממד הדמיון האמנותי, שבו המחבר מחייה נשכחות, מקרב רחוקות, מלביש את שלד-המסורת בציורים מפורטים.

ממד הפּיוט: חביבים על המחבר חד-שיחים ארוכים, שהוא שם אותם בפיות נפשותיו, ועיקרם וידוי ושפך-רגש. באלו הלשון כאילו משתכרת מעצה, גאה תגאה, ותגעגע ותהמה ותרון…

ממד האגדה הישראלית, ועל-זו נכוון משקפת למקרוב וקני-מצפּה למרחוק.

ממקור האגדה

פּליאה, כמה שאב תומאס מאן, שאינו ישראלי, ממקור האגדה הישראלית. הכוונה, לא בלבד לאותן האגדות הנוגעות ישר בנושא הרומאן, דהיינו, יוסף ואחיו וסביבתם, אלא גם לאגדה התלמודית והמדרשית לכל היקפה, לרבות מפרשים מאוחרים. יש שהוא מכניס משלים תלמודיים, ארחי-הבעה תורניים ומדרשי-אגדה בפי נפשות-הרומאן דרך-אגב; כלומר, הוא משלב דברי חכמים באופן אורגאני-דראמתי לתוך דברי הנפשות הפּועלות, במצב המסויים שהן עומדות בו, – בשיחה החיה כפי שהיא נובעת מאליה. יש שהוא, המחבר, מתווכח עם האגדה התלמודית, חולק עליה – ביחוד כך בעניני חשבון-זמנים: כמה שנים שהה יעקב בבית לבן, כמה שנים בילה יוסף במצרים עד רדת יעקב מצרימה, בן כמה שנים היה יוסף בהתנסותו עם אשת-פּוטיפר. במה ששייך לאגדות המטפּלות בנושא-הרומאן גופו (כגון, היחתך אצבעותיהן של הגברות המצריות בסכינים עד זוב דם עקב הסתכלן בזיוו של יוסף), המחבר מרחיב ומהדר לאגדות כאלה בהרצאת-סיפּורו.

עתים המחבר מצטט מן האגדה בנוסח יראים ומאמינים: רבותינו סיפּרו… אמרו חכמינו זכרונם לברכה… במקרים כאלה, אפשר לדמות שתומאס מאן הוא רב בישראל, מקמט מצחו, מסלסל בזקנו, ומעיין בספר כבד-עלים לאור הנר.

אותה מעשיה היאך אברהם בילדותו מגיע לידי הכרת בוראו – מתפּלל לשמש ולכוכבים ולירח ולעננים ולרוח, בזה אחר זה, עד שהוא מחליט: אדון יש עליהם, – ניתנת ברומאן פּעמיים: תחילה, בקיצור, בתורת אחד הלימודים שאליעזר הזקן מלמדם לנער יוסף; ובשנית, בהרחבה ובפאר-דמיון רב, בפי יוסף עצמו, בהתיצבו לפני פּרעה, זה אמנהוטפּ אאכנאטון, מבקש-האלהים.

המחבר מרבה דברים על ההקבלות שבין השמיימי להארצי, על ההשפּעות היוצאות מעליונים על תחתונים ומתחתונים על עליונים, על התגלם ספירות גבוהות בנמוכות, והשתקף נמוכות בגבוהות. אך הרומאן שלו, בתורת רומאן, הנפשות שבו נשמרות בטבעיותן האנושית. יוצא מן הכלל, האיש המורה ליוסף את הדרך דותנה. טבעו טבע אדם, והוא אפילו גנב במקצת (יוסף סולח לו על כך, מתוך מחשבה שאלהיו של זה מורה-הדרך גנב הוא, ומעשה-הגניבה, בידי האיש הזה, הוא מין טקס ועבודה דתית), אף-על-פּי-כן, דרכיו מופלאות, עד שאנו מחליטים: מלאך הוא, מקיים שליחות על פּי צו ואונס, ולא מרצונו. הוא ששומר על הבור הריק, בבוא ראובן להוציא את יוסף, והילד איננו. לבסוף, הוא שמורה לישמעאלים את הדרך ילכו בה מצרימה – דרך החוף ולא דרך הככר. אחר, הוא זורק זרע תקווה בלבו של ראובן: חכה ותראה מפלאות-אלוה. בנימין, שלא היה באותו מעשה כלל, וראובן, שומר זרע-התקווה, היתה הבנה הדדית ביניהם כל השנים בהן נעדר יוסף, ומה-גם לאחר המעשים המוזרים בכסף המושב ובגביע. כל האחים הרגישו בהרגשה סתומה שאותם המעשים יש להם איזו שייכות אל אשמתם הקדומה; ראובן ובנימין, שלא היו שותפים לאשמה, היו חושיהם חדים – הגדול פּחות, והצעיר יותר – עד כדי עמידה על הסוד עוד לפני התוודעות יוסף).

בלוות האיש את יוסף הצעיר אל אחיו דותנה, מתגלע וויכוח בין אלו השנים. האיש מגנה את המין האנושי, שיופי שלו עמוק כשיעור עורו הדק, והעור מכסה על דם וליח, ולא עוד אלא שהעור עצמו מלא נקבובי-זיעה. יוסף עונה לו: “אם כן, יהא נאה בעיניך פּסל-תמוז, שתוכו כברו, מאחר שכולו עשוי עץ-זית טהור, ומושחים אותו בקצת צבע אדום שיהא נראה כפצוע על ידי חזיר-היער”.

האיש מתחיל לגנות את המין האנושי מצד המוסר, שהמין הזה שותה עוולה כמים, ומכבר הוא ראוי למבול, והפּעם בלא תיבת-הצלה.

יוסף משיב כלשון האגדה: “קרוב-לוודאי שצדקת בענין העוולה. אך שים-אל-לבך, שכל דבר שבעולם בא זוגות-זוגות, דבר והיפּוכו, כדי שנוכל להבחין ביניהם. אילולי-כן, לא היה האחד ניכר על פּני השני. אם אין חיים, אין מוות, אם אין עשירות אין עניות. אילולי טיפּשות, מי היה יכול לשוחח על פּיקחות? וכן, טומאה וטהרה. דבר זה ברור הוא. אומרת הבהמה הלא-טהורה לטהורה: ‘בואי והחזיקי לי טובה, שאילולי אני, לא היית יודעת שטהורה את, ולא היית נקראת טהורה.’ ואומר הרשע לצדיק: ‘בוא והשתטח לרגלי, שאילולי אני, מה יתרון לך?’”

האיש אומר: “דווקא שניות זו, היא שנפשי אינה סובלת אותה. אף-על-פּי-כן, ישנן תכניות מרחיקות לכת ביחס לאדם, זה היצור הפּעוט, עד שאפילו דרי-מעלה מוכרחים לפקדהו. הה, לטורח לי הדבר.” והאיש משתתק מתוך זעף-פּנים.

יוסף אומר: “הרי כאחד-האדם תדבר. מדרכם של הבריות שהם דנים לרעה את בני-מינם, כאילו הם עצמם אינם נמנים על אותו המין. זכור! היו ימים שאפילו בני-האלהים חשקו בבנות האדם!”

“רואה אני שאתה יודע את כל שמועות-הרנן,” אומר האיש.

“מורי הזקן, אליעזר, של בית-אבא, הוא סיפּר לי.”

האיש בראשונה ניסה להכחיש את “הרנן” הזה, אחר הודה במקצת, בבארו: "בנות האדם דרכו בושת תחת רגל, היו כבהמות וגרועות מבהמות. זה עורר את בני-האלהים, חשמלים ואורים, לבוז לבנות-האדם, והבוז שלהם לבש צורת תאווה. כיוון שראה אלהים כך, הביא מבול על מין-האדם, ובאמת לזה נתכוונו בני-האלהים, אך אלהים הניח למין האדם שער קטן להינצל בו.

(יש עוד מלאך ברומאן, זה שנאבק עם יעקב על-יד מעבר-יבוק, אלא שהמחבר הניח מאורע זה בסתימתו, כמו במקרא).

ההגיון התלמודי, “מי גדול – השומר או הנשמר?… הווי – הנשמר גדול מן השומר!”, חוזר ובא פּעמיים בספר, הן בקשר עם מלאך (זה האיש בדותן) הן בקשר עם בן-אדם (הסופר כאמאט, והוא שומר את יוסף בספינה, בדרך אל בית-הסוהר אשר לאסירי פּרעה).

יוסף הנער היה חובב לספּר סיפּורים וחלומות לפני אחיו הקטן, בנימין. אחד מאותם החלומות היה על התעלות יוסף ברקיעים דרגה דרגה עד שהיה הוא גופו שר-הפּנים. “באותה שעה,” אומר יוסף בלשון-האגדה על מטטרון, "נעשה בשרי שלהבת-אש, וגידי אש לוהטת, ועצמותי גחלי-רחמים, ועפעפּי כזוהר-הרקיע, וגלגלי-עיני לפּידי-אש, ושער-ראשי להטי-להבה, וכל אברי לכנפי אש בוערת, וגוף-קומתי לאש יוקדת… " (ומובן, שחלום זה מרמז על היות יוסף משנה-למלך ארצי).

לפי מושגי האגדה ושיחותיה, מגנה יוסף פּעם את נוח איש-התיבה, על שנטע כרם ולא יחור אחד ולא גרופית אחת… יהודה, בספּרו לישמעאלים משהו מתולדות משפּחתו, מזכיר שאליעזר עשה שליחות בקפיצת הדרך… יוסף בהרצאתו לפני פּוטיפר על טיב התמרה, אומר כזה הלשון: "אין בה פּסולת: תמרים לאכילה, לולבין לחגים, חריות לסרק, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, קורות לקרות בהן את הבית… "

עד היכן הולך מאן בניצול אוצר-האגדה העברי? הוא משפּיל ויורד בזמן עד אגדת מהר"ל והגולם… יעקב אבינו בקוננו על יוסף, “טרוף טורף בני!” – הריהו מקלל יומו בנוסח איוב, אחרי-כן, בשגעון צערו, הוא מתחיל לחבל תחבולות איך יחייה את יוסף… ימצא אשה כדומה לרחל, ויוליד את יוסף בשנית. הן הוא יודע לכוון תולדות, ולהיות שותף לאלהים בציור צורה, כמו בענין הפּצלים במקלות… אליעזר הזקן אומר לו, כי אז ייוולד ילד חדש בפרק חדש בחיי-יעקב, אפשר אחד כדומה ליוסף, אבל לא יוסף ולא בנימין, אלא שלישי להם, מלבד מה שיצטרך יעקב ליצור תחילה אחת כדומה לרחל…

יעקב מוסיף ואומר בלחישה באזני אליעזר כאילו לא רצה שיהיה אלהים שומע את החוצפּה והגידוף שברעיונו:

"אלהים יצר את האדם עפר מן האדמה, ויפּח בו רוח חיים. אעשה צורה בעפר, בחמר לח, כצורתו של יוסף. כמו שאני זוכר אותו, כמו שהוא חקוק על לבי. תשכב הצורה על הארץ, מלוא קומתה, פּניה כלפּי השמים. ואתה, אליעזר, זקן אנשי ביתי, מימין, ואני משמאל, נקיף את הצורה שבע הקפות סביב-סביב. ונשים בפיה עלה קטן, שכתוב עליו שם המפורש… אכרע, ואחבק צורת-העפר בזרועותי, ונשקנה כמו שאני יודע לנשק. מעומק לבי… " פּתאום צועק יעקב קול גדול: “אליעזר, הנה! הגוף מאדים, הוא כאש, הוא בוער, הוא נוצץ, הוא צורב אותי, אך אין אני מניחו. היטב אני מחזיקהו בידי, ואני מנשקו בשנית. והנה, הגוף צונן, מים נשפּעים אל גוף-החמר, הוא תופח ונוצץ מני מים! הנה צימח שער בראשו, צמחו צפּרניים באצבעות-ידיו, באצבעות-רגליו. אני מנשקו בשלישית, ואני נופח בו רוח-נשמת-אפּי שהיא רוח-נשמת-האלהים. ואש ומים ורוח יחד מעוררים את היסוד הרביעי, את העפר, שיחיה, ויפקח עינים בתמיהה, ויביט אלי, פּקוח-עינים, וימהר וידבר: אבא, אב יקר!”

אימה אתה מפּיל עלי," אומר אליעזר; “כמעט-קט וראיתי את הגולם קם לתחיה נגד עיני. גמול מוזר אתה גומל לי, שאתה מכריחני לראות מה שאיני רוצה לראות, בשעה שאני תומך ראשך בצערך.” ואליעזר שמח שבני-יעקב מופיעים ובאים, שבעה ימים אחרי שלחם אל אביהם את האות המגואל בדם, לשבת עם אביהם, ולא עוד יצטרך הוא, אליעזר, לשבת לבדו עם האב, שבינתו מחשבת להיקרע מעוצר-יגון.

פּעמים אחדות, ובנוסחאות שונות, מובא בסיפּור-מאן הרעיון האגדי: השם נקרא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

“(למה יעקב אבינו דומה?) לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה, והיא מונעת צוארה מן העול. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותו למקום שמבקשין בו לחרוש, והיה העגל גועה. שמעה הפּרה בנה גועה והיתה הולכת בעל כרחה, שלא בטובתה, בשביל בנה; כך הקב”ה היה מבקש לקיים גזירת ‘ידוע תדע’, והביא עלילה לכל אלה הדברים…" – עד כאן לשון המדרש.

תומאס מאן מזדקק לאותו המשל על הפּרה בלשון זו: “שמעה הפּרה הסוררת את קול העגל שלה, כשהביא אותו האכר הפּיקח אל השדה הטעונה חרישה, והפּרה נתנה צווארה לעול, ותחרוש.”

שדה-מוות היתה מצרים בעיני יעקב, ומאוד-מאוד לא רצה לרדת שמה, אלא שהעגל שלו, “בכור-שורו”, פּעה – וירד. היתה זאת מן התכנית האלהית שבני-ישראל יהיו יורדים למצרים. על ידי משל הפּרה והעגל, הסיפּור הפּרטי של יעקב ויוסף משתזר לתוך סיפּורה של האומה כולה.

“דיבורים יפים”

רועים נפגשים בהרים, וכבר גמרו כל חליפי-החדשות שבעולמם הקטן, ועדיין הם תאבי-דיבור; יעקב שסיים שיחה רצינית עם יוסף הנער, וקשה עליו להיפּרד מעל בנו; האחים המאלמים אלומות בשדה, והם נחים לשעת-הצהרים, – אלו ואלו יש להם דרך לפתוח במה שתומאס מאן קורא לו “דיבורים יפים”. רועה אל רועה (או אב אל בן, או אח אל אח) אומר: “הבה נדברה!” ובניגון מונוטוני (אני משער בי שאותו ניגון היה דומה לטעמי קריאת-התורה הנהוג בבתי-כנסיות בימינו) הם חוזרים על פּרקים הידועים בעל-פּה לכל בני-הסביבה. האחד מתחיל קטע, והשני ממשיך ושוזר אותו הלאה. כן הולכים ונשזרים מפּה לפה קטעי שירה ומשל על מעשי-האבות, וקורות הדורות הקדמונים, וחכמת חכמי-קדם; על המבול, ומגדל-שנער, וחנוך שעלה לרקיע, ושמחזאי ועזאל שנפלו מן הרקיע. על ידי “דיבורים יפים” כאלה, המחבר מפליג אל זמנים ומאורעות שקדמו לזמנים ולמאורעות שהם עיקר ברומאן שלו.

תהום-העבר

כשאנו מציצים לתוך העבר מתוך איוווי למצוא איזו נקודת-אחיזה, שנוכל לומר עליה: בכאן תחילתה של האנושיות, – נפערת לפנינו תהום שאין לה תחתית. המצרים, כשרצו לתאר איזה דבר כעתיק וקדמון מימים לא-נודעו, היו רגילים לענוד לו את המבטא “מימי שת”. שת היה אחד מאלהיהם. ריב היה לו לשת עם אחיו אוסיר. בערמה לכד שת את אוסיר בארון-מתים, ארון-אבן, והשליך את הארון אל היאור. לא יכול לו בטביעה, עמד והרגו. טרף אות כטרוף חיה רעה את הבהמה; ויהי אוסיר אדון-המתים ומלך-שאול.

בקצה המדבר מזה, על יד מוף, רובץ פּסל חצוב-סלע: ארי ובתולה כאחד, השדיים שדי-בתולה, הזקן זקן-גבר, וחותמת נחש בעטיפת-הראש. כפּות-החתול הענקיות שטוחות קדימה, והחוטם היתה בו שן-הזמן. לא ידע איש מי הקים את הפּסל שם, ואין זכר לזמנים שבהם היה החוטם שלם ובלתי-פּגום. תותמס הרביעי, הנקרא נץ-הזהב, הפּר האדיר, מלך מצר העליונה ומצר התחתונה, בן לשושלת השמונה-עשרה, היא השושלת הידועה בתולדות-מצרים בשם “אמון חפץ בה,” תותמס זה בטרם עלותו על כסא-המלוכה, שיקבל פּקודה בחלום-הלילה לחפּור ולהוציא את הפּסל הזה מערימות חולות-המדבר שכיסוהו ובלעוהו. תותמס עשה כאשר הורה בחלום; והוא, כבר היתה בידו מסורת-שבכתב כי מלך אחד שקדם לו כדי אלף וחמש מאות שנה, כיאופס בן השושלת הרביעית, בונה הפּיראמידה הגדולה קבר לו, החזיר את הפּסל על-מכונו לאחר שהיה טמון בחול. אך חיצובו של הפּסל מתי חל, ועל-שום-מה נחצב, ואימתי היה החוטם כתיקונו? על כך אין למסורת מלים. נניח, אחד-האלים, שת או אוסיר, עשה את הפּסל. נניח גם כי האלים, בטרם היו לאלים, היו בני-אדם, מלכים קדמונים שנתעלו והואלהו לאחר מותם. עדיין בחשכה אנחנו מגששים. תלמידי-חכמים, מהם קובעים את זמן איחודן של שתי ארצות-מצרים, העליונה והתחתונה, ארץ הפּפּירוס וארץ הלוט, כששת אלפים שנה לפני זמננו, ביד המלך מנס או הורדוס-מנס, מייסד השושלת הראשונה. אך כל החשבון הזה אין לו על מה שיסמוך. כהנים שבמצרים סחו לפני הירוד וטוס, אבי כל כותבי דברי-הימים, כי המסורת הכתובה של ארצם, בשני חלקיה יחד, מרחיקה ומגיעה עד אחד-עשר אלף, שלוש-מאות וארבעים שנה לפני זמנו של הירוד וטוס, כלומר, כארבעה-עשר אלפים שנה לפני זמננו. המלך מנס, איפוא, לא היה דמות ראשונית בתולדות מצרים. כבר היו לו קודמים ומורים, שבעקבותם הלך. ממלכת מצרים נשתסעה, ושבה ונתאחדה, כמה וכמה פּעמים, עד שלא עמד מנס.

המצרים ייחסו את אמצאַת-הכתב לאל תות; הבבלים, החתים והצידונים – לאל נבוא. נמצא בידינו כתב-פּפּירוס מבית-גנזיו של הורוס-סנד, מלך בן השושלת השניה, שחי כימי ששת אלפים לפנינו. אז כבר היה אותו הכתב עתיק במאוד-מאוד, ואמרו עליו שהורוס-סנד ירש אותו מן האל תות. בימי היבנות הפּיראמידות על-יד גיזה, ימי מלוך המלכים סנפרו וכיאופס, היתה אמנות-הכתיבה רווחת אצל חרשים מהמון-העם, והם חתמו חתימותיהם בקוביות-הבנין הענקיות: ברור אנו יכולים לקרוא אותן כיום. אין לתמוה על כך; הרי בימיהם של אותם החרשים היתה דעת-כתוב חכמה עתיקה שבעתיקות. ודי-זמן היה לה לחדור אל ההמונים, לפחות, אל אנשי-תרבות שבהם. אם הלשון הכתובה כך, הלשון המדוברת על אחת כמה וכמה. שרשי הלשונות שבעולם המערבי נמצאים בלשון הארית, היא ההודו-אירופּאית, היא הסנסקריט (כתב קדוש) של חיבורי-הודו הקדומים. אותה לשון, לא אם היתה לה? אם זו היא אם גם ללשונות-שם (כנענית, ארמית, עברית, ערבית) ולשונות-חם (בנות-אפריקה). אפשר, היתה הלשון-האם מדוברת באטלאנטיס, זה האי הגדול ששקע באוקינוס האטלנטי, כתשעת אלפים שנה לפני תור-זיווה של קרית-אתוני היוונית.

הסינים סיפּרו, כי פו-הסי, ספק אל ספק מלך, לימד את העם הסיני גידול צאן ובקר וגם דעת-כתוב. פו-הסי נתגלה עליהם כאלפּיים, שמונה מאות וחמשים שנה לפני תחילת ספירתן של האומות המערביות. הוא לא לימד לסינים את תורת-הכוכבים; זו באה להם כשלוש-עשרה מאות שנה לאחר-כן מידי מלכם טאי-קו-פוקי, והוא זר, לא בן-ארצם.

הוברי-שנער קדמו לסינים בידיעת המזלות כדי כמה מאות-שנה. מסופּר על ידי עד-ראיה כי אלכסנדר מוקדון שלח אל אריסטו לוחות אסטרונומיים, עשויים טיט מוקרס, מארץ-כשדים. אותם הלוחות, שימיהם כיום הזה נמנים בארבעת אלפים שנה, אם לא יותר מזה, לא היו ראשונים בתולדות האסטרונומיה. בני-אטלאנטיס כבר הראו כשרון רב בתורה זו.

לפני 1300 שנה, היה שטפון גדול בסין. הנהר הואנג-הו עבר על גדותיו והחריב איפּרכיות שלמות. אמרו הסינים אז: זו חזרה על המבול הגדול שבא עלינו לפני אלף וחמשים ושנה, בימי המלך החמישי, הא-או. הכשדים הגידו בהגדתם (ובני אברהם וילידי-ביתו וודאי שמעו אותה הגדה) כי מבול-אימים אירע בעולם כימי 39,000 שנה לפני היווסד השושלת הראשונה של ממלכת נהריים (פּרת וחידקל); ושם “נוח” זה, הכשדי – אושנה-פּשתים. שקיעת אטלאנטיס, שבשעתה עשתה רושם עצום בתודעת האנושיות, לא היתה, איפוא, מקור ראשון לסיפּור-המבול. אם אנו רוצים למצוא איזו נקודת-מעמד בבור-העבר, נתעכב על יד היבשת-האי לימוריה, ששקעה תחת גלי האוקינוס ההודי; והיא אך שריד ואצבע ליבשת גדולה, גונדוויינה, ששקעה לפני כן. מבולו של נוח הוא חוליה בשרשרת של מבולים.

כיוצא בכך – מגדל בבל, שהיה אחד מן המגדלים שנבנו בתקופות אין-מספּר – תפרדנה ביניהן שנים למאות ולרבבות – מתוך כוונה לאַחד אומות מפולגות תחת ראשותו של מלך-מלכים, עושה עצמו כאלהים. כיוצא בכך – דיברות וחוקים. אמרפל קודם למשה, ויש קודם לקודם, בשורה שאין לשים אצבע על ראשיתה.

היוצא מדברינו: מי שמעמיד עצמו על-יד תופעה אחת בהיסטוריה, ואומר: “זוהי הראשונה והמקורית”, אינו אלא משים שלב אחד שבסולם ככרעי-הסולם, אצטבה אחת בכתלי-הבאר כקרקעיתה של הבאר, קמט אחד בנהר-הדורות כמוצא-הנהר.

ועכשיו, אנחנו מוכנים להשכיל את היחס שבין אגדה למציאות, שבין תולדות-אלים לנסיונות-אדם. כל פּעם שבא שטפון גדול על בני-אדם – שטפון מקומי שסחף חבל-ארץ אחד, עמק אחד, – הרי לדרי אותו החבל ואותו העמק השטפון ההוא – המבול בה"א הידיעה: גילום לדבר שידעוהו מן המסורת; ומי שניצל מתוך ראיית-הנולד, היה בחינת “נוח” (או “אושנה-פשתים”), אף התחילו קוראים אותו “נוח”. ומדי ספּרם את דברי ימי המבול לבניהם, הוסיפו על הסיפּור הקדמון תיאורים מפרטים שנתנסו בהם הם עצמם בדורם. האגדה הקדומה נתעשרה או סבלה שינוי-צורה על ידי המאורע הקרוב; מושג-המבול הכללי לווה חיים וממשות מן המבול הפּרטי. והבנים, כשמעם את הדברים, שוב לא יכלו להבחין בין אגדה קדומה למאורע קרוב, בין “נוח” שבמסורת ובין זקן אחד שבכפר, אדוק ביין, שמראים עליו באצבע ואומרים: “זה נוח, שעשה ספינה כתחבולה נגד השטפון, ובני-מקומו בשעתם לגלגו עליו, והוא ניצל והם טבועים.” כל מורה-כתיבה גדול נחשב גילום להאל תות בכבודו ובעצמו, אף נקרא “תות”. כל אדם שמת, אמרו עליו במצרים: הוא נעשה “אוסיר”, אלהי-צלמוות. כל מי שנפל (או הושלך!) לבור, ושהה שם ימים אחדים, והוצא משם חי, אמרו עליו הכנענים: “כמוהו כתמוז!” או: “הרי זה תמוז שאנו קוברים אותו, ומבכים אותו שלושה ימים, ואחרי כן, אנו מוציאים אותו חי ויפה.” כלומר, העלילה המסופּרת מימות-עולם נתממשה בעלילה שנתעוללה בנוכחיותם.

ולא זה הענין כולו. יש והסיפּור הוליד עלילה. מעשי-קדמונים שימשו אב ומופת למעשי-אחרונים. ביקש עשו להרוג את יעקב – זכר את סיפּור קין והבל, אף נזכר כי פּסק-דינו של קין לא היה חמור ביותר… ביקשו האחים להרוג את יוסף – זכרו את התפארותו של למך, שהרג נער (המזמור מכנה את ההרוג פּעם “איש” פּעם “ילד”) בשביל פּצע וצער שבאו לו בשל אותו הנער. אלא שבין קין ובין עשו, בין למך ובין האחים, כבר עמדו שלושה אבות יראי-אלהים. מורך אנושי היה בהם באחרונים, קופּחה פּראיותם ולא קם בהם רוח להתנהג עד-גמירה לפי הדוגמה ששיוו אותה לנגדם.

עוד זאת: ביחס לתהום-העבר שקדם להם, היו יעקב ויוסף אנשים מודרניים. שטח-הזמן המפריד בינם לבינינו הוא קטן עד-אין-סוף לעומת שטח-הזמן המפריד בינם לבין אותם הראשונים אשר בייתו את הבהמה הגסה ואת הבהמה הדקה, אשר גילו את זני-החיטה הכשרים ללחם ואת סדר-השנה החקלאי, אשר התחילו לסמל קולות על ידי סרטוטים בחומר. אך בדבר אחד היו יעקב ויוסף ודורם שונים מאתנו. קיצוץ הזמן לשיעורים קטנים, עריכת החיים לפי הלוח והשעון, קביעת תאריכים מדוייקים לימי כל ילוד-אשה וימי כל דור ודור (פּרט לתקופות מלכים ושושלות ולמחזורי כוכבים ומזלות) – זהו שגעון שלא היו משועבדים לו. אף לא היו חיי דור אחד משתנים הרבה מחיי דור קודם. עדיין לא נתגלגל הזמן במורד של שינויים חופזים, עד שמאה שנה, עשרים שנה, ויש אפילו עשר שנים, מראים הבדל ניכר בדרכי-החיים. אז היה דור מרגיש עצמו רצוף לדורות הקודמים, ומאוחד עמהם ללא חייץ. ישיש שכפר, פּליט-שטפון, שקראוהו “נוח”, הרגיש עצמו בתם-לב כהמשך לנוח הקדמון. מה לו מאה שנה, מה לו אלף שנה? וכספּרו סיפּורו הוא היה מתבל אותו במאורעות השייכים לסיפּור של הארכי-טיפוס שלו. היה מסיח בלשון “אני” ואומר: אני כינסתי הבהמות והחיות שנים-שנים למיניהם, עד שנדחקו צלעות-התיבה, והתיבה חישבה להישבר. ואשתי היתה עסוקה כל היום בהכנת מזונות, ואני הייתי צריך לעשות שלום בין שור לארי, – וגומר, וגומר…" (ומה קרה לו לפי האמת העובדתית? הוא הציל ברפסודה שלו תרנגולות אחדות וכלב אחד!). לאחר שמת נוח בתראי זה, נבלעה תמונתו בתמונת נוח קמאי, והיה סבא מעיד לפני נכדו: “אני ראיתי את נוח בעל-התיבה; בהיותי תינוק, ראיתיו.” הדוגמה הזאת על אחד נוח, מקטינה את המאורע המאוחר לעומת המופת האגדי; אך אפשר היה להביא דוגמה במהופּך: לספּר מעשה במחוקק מאוחר שכל אגדת-מחוקק קדמונית המובלעת בו, היא קטנה וחיוורת כנגדו…

בימי יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם, היתה דמות אברהם, איש מחפּש-לו אלהים עליונים, כבר מרוחקת ואגדית, עד שלא היה ברור אם “אברהם” זה מאור-כשדים, שמספּרים עליו את כל הסיפּורים המפליאים, הוא סבא של יעקב ממש, או אחד משלשלת של כמה אברם, אברהם ואבירם, שנקראו כך על שם מעשיהם, והקורות אותם יוחסו אל סבא של יעקב שהלך בעקבותיהם. אפילו הקבלה הדתית, שהיא קפּדנית בענינים כאלה, לא מצאה קורת-רוח בהנחה שאברהם העברי, סבא של יעקב, היה ראשון במכירי הבורא. והיא יודעת לספּר על בית-מדרשם של שם ועבר. ומי יודע מה אברהמ’ל היה חובש ספסל באותו “חדר”, חולם חלומות על הירח הנודד, ומהרהר בטיב האלהים, אגב ספגו סיפּורי-בראשית מפּי רבותיו. האם היה זה אברם עוקד-בנו, או אברהם שקדם כמה-דורות לאותו עוקד-בנו? ואברהם שנמרוד השליכו לכור-הכבשן, וודאי היה אברהם עוד יותר קדום. כל אחד מהני “אברהם” הרגיש עצמו כהולך בעקבות קודמו, כממשיך קיומו, כמזוהה אתו. משום כך, לא שגתה המסורת בחרזה כל המאורעות שאירעו לאחד אברהם על חוט-חיים אחד, בתלותה כולם באיש אחד. סיפּור-המסורת אינו אלא מאַשר את רגש-הקדמונים שאין הפסק וקיצוץ בין הדורות.

בבית יעקב בן יצחק היה זקן אחד ששמו אליעזר – הוא המלמד ליוסף הצעיר לשון בבלית, תורת-חשבון, סגנונות כתב, אגדות ישראל ואגדות האומות, תורת-הכוכבים ותורת הספירות השמיימיות. אמרו עליו על אליעזר שקלסתר פּניו דומה לקלסתר פּני אברהם. אפשר היה בן לאחת הפּילגשות שנשא אברהם בזקנותו. זה הזקן אליעזר, כיוון שהגיע לסיפּור על אליעזר ורבקה, מיד היה מתחיל לספּר בגוף ראשון: “הנה אנכי נצב על-עין המים, והיה העלמה היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה, השקיני נא…” הדברים עתיקים היו, ושגורים על הפּה, ולא היה איכפּת לאליעזר הזקן, ולא היה איכפּת ליוסף, אם המספּר הוא הוא אליעזר שאירע לו המאורע בפועל, או אליעזר אחר וקדום – דמשק-אליעזר – וזה המספּר אינו אלא שוזר וממשיך חוט-החיים של קודמו. מאז היו קיימים בתי-אברהם לדורותיהם, היה נמצא אצלם איש נאמן בשם אליעזר, שהיה פּדגוג לתינוקות; ואם לא נקרא האיש אליעזר מילדותו, הסבו שמו אליעזר… יצחק למד מאליעזר, יעקב למד מאליעזר, יוסף למד מאליעזר… הפּרט העובדתי “אליעזר” מת ונקבר, נשמט מזכרון, והתינוקות מדי דור בדורו, ידעו רק אחת: לעולם יש אליעזר, שהוא מספּר ברבקה ועין-המים.

תקדימים

מעשי אבות סימן לבנים – אחד אבות ובנים לפי הלידה, אחד אבות ובנים לפי השם והכוונה. יש חזרות ממש. אברהם נכשל במלך פּלשתי, אבימלך, ויצחק נכשל במלך פּלשתי, אבימלך. אם אין זה סיפּור חוזר על מאורע אחד (סיפּור שסיפּרוהו פּעם בקשר עם אברהם, פּעם בקשר עם יצחק), יש לשאול אם אבימלך שנזדמן ליצחק הוא הוא אותו אבימלך שנזדמן לאברהם, או אינו אלא בנו של אותו אבימלך? ישנן חזרות מתוך שינוי כל-שהוא. יעקב כשהלך לבקש-לו אשה בבית לבן הארמי, הרהר באליעזר שקדם לו בשליחות כדומה לזו. אליעזר בא בנזמים ורבידים ושיירת-גמלים; יעקב בא במקלו ותרמילו. יוסף, מחמל-אביו, כששכב שלושה ימים חבוש ואין-אונים בבור, מתלכלך בצואָתו, מושלך לשם בידי אחיו, היה לו פּנאי להרהר הרבה. בל נתמה אם חשב על האליל תמוז, הנקבר לשלושה ימים ואחר הוא חוזר לתחיה; אף על הבטחת אלהים לזרע-אברהם: “ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול” – כי מצרים, מקום עבודת-המתים, נחשבה כשאול וקבר בלקחי יעקב אשר הטיף אותם לבנו. פּעם שניה כשהיה יוסף בבור – בור יותר מרווח, זה בית-הסוהר לפושעי פּרעה, והוא נשלח לשם בשל דיבת אשת-אדוניו – לא נפל לבו בקרבו. בור ראשון, ששהה בו שלושה ימים, היה בעיניו תקדים לבור שני, ששהה בו שלוש שנים. מבור ראשון עלה להיות משנה לפּוטיפר סריס-פּרעה. מבור שני עלה להיות משנה לפרעה, ונותן לחם לעולם כולו. אם העליה הראשונה היתה מופלאת בעיניו, העליה השניה כבר היה בה משום חזרה על הקודמות, ולפיכך לא הפתיעתהו כלל.

ישנן עוד כמה חזרות, במפורש או במרומז, כן בסיפּור-המסורת כן בסיפּור-מאן. הבל שנוא לקין, ויעקב שנוא לעשו. דרך-יעקב – מהלך שבעה-עשר יום מבית-אל לבית לבן הארמי. דרך-יוסף – שבעה-עשר יום מדותן לעיר מגורי פּרעה. ארם מזה ומצרים מזה, נחשבו ירידה והשפּלה ליעקב וביתו. במקום ראשון – שעבוד, ובמקום שני – שעבוד. ממקום ראשון – יציאה ברכוש גדול; ממקום שני – יציאה ברכוש גדול.

החלפת רחל בלאה בליל-הכלולות היא כדוגמת החלפת עשו ביעקב ביום-הברכה. חשכת הלילה, בחבק יעקב את לאה, מקבילה לחשכת העיוורון, במשש יצחק את יעקב. אפילו הדברים שדוברו בין יעקב ללאה באותו הלילה (“האת היא, אחותי רחל?… הקול קול לאה…”) יש להם דמיון לדברים שדוברו בין יצחק ליעקב. לבן, בבוא לפניו יעקב בצעקה למחרת-הבוקר, עונה ליעקב: “אַתה קובל על החלפה? אני מכיר איש אדמוני בהר-שעיר שהוא תולש שערות-ראשו והוא בוכה דמעות גדולות על החלפה שהחלפת לו…”

יעקב, הבא בימים, מסכל את ידיו בברכו את אפרים ומנשה, מתוך מסורת שאין ברכה נאצלת בלא איזה מעשה-החלפה.

בין אל לאליל, בין מצווה לעבירה

אברהם הכיר את בוראו. האם היתה ההכרה חד-פּעמית, מוחלטת ועומדת בזיווה, עד ששוב לא הצריכה שום חיפּוש ושום מאבק? לא. מכיר-האלהים הוא מחפּש-אלהים תמידי. ובניו של אברהם – אין אנו מסיחים בסוטים ונוטים-לצדדין אלא ביורשים כשרים – האם היתה דרכם ברורה לפניהם? האם לא השפּיעה עליה הסביבה, ושרידי-קדמוניות השמורים במשפּחה מלפני היות אברהם, אף יצרי בשר-ודם, שחטאה וצדקה משמשות בהם בערבוביה, וזו מתעטפת בעטיפתה של זו?

כפסל של מיכאל-אנגילו, שהוא טמון בתוך הסלע, ויש לחצוב ולגלות אותו, כן נחצב ונתגלה אלהי-העברים מתוך העולם האלילי. האלהים והאלילים עשויים מאותו החומר, אלא שנפסלו (תרתי משמע) והושלכו אי-אלו חלקים מאותו החומר, וסומנו והובלטו חלקים אחרים ממנו, עד שקם האלהים להתהלך לפני האדם – ולצוות עליו: “אַל תחלל צלמי אשר בך!”

שרידים למושגים אליליים זרועים בפרקי החומש. הרי קבלת עולו של האל על-תנאי: “אם יהיה אלהים עמדי… " הרי קריאת מזבח בשם “אל אלהי ישראל”… (רש"י אץ לפרש: “לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל…” אבל נפש-קדמונים היא תהום רבה). תומאס מאן מוסיף על אלו השרידים כהמה וכהמה. אברהם מברר למלכיצדק (ואגב-כך גם לעצמו) את ההבדלים הדקים שבין “אל עליון” ל”אל עולם", ועל הצורך שיש להבליע את המושג האחד במושג השני. בני-עקב (שמעון ולוי) יש והם מקימים לתחיה מידות של אלימות ושוד, שהיו טבעיות לגבי יה ויהו, אלהי זלעפות המדבר וסלעיו; יעקב, גם כשהוא משתמש בשמות יה ויהו ודומיהם ככינויים לאלהות, כבר הוא מכניס בהם טעם אחר, הינוק ממסורת אברהם.

יוסף היה בקי בכל הסיפּורים האליליים, ויש שהיה מספּר מהם לאחיו בן-אמו, בנימין, אגב טיול בשדה. (בנימין נכנע היה לפני יוסף, מעריץ אותו כהעריץ אלהים, והוא עצמו מרגיש בנטל-אשמה, שבגללו מתה רחל, אהובת האב). יוסף היה קרוב לאורח עבודת הלבנה. פּעם תפסהו אביו במעשה, והנער נפטר מעונש רק משום חלקת לשונו ויפי עיניו – אלו עיני רחל שהיו לו לירושה. דווקא במצרים, נעשה יוסף יותר נאמן למסורת אבותיו, הגם שלא נמנע מהשתתף, לרגל חובותיו הרשמיות כשני-למלך, בטקסי-מלוכה אליליים, ותקוותו: אלהי יעקב יבין ויסלח…

יעקב עצמו היה נהנה מעבודה זרה. הוא היה עושה כך בעעצימת-עינים ומתוך ביטול, כמי שאומר: “לכתחילה לא, בדיעבד – מהיכא תיתי…” יעקב רכושו ומלאכתו בבהמת, ואך במעט עסק בעבודת-אדמה. והנה, בברכך הכנענים את האדמה מתוך ניסוך-יין, להראות דוגמה לאל-השמש: “כן תתן אורך”, ומתוך ניסוך-מים, להראות דוגמה לעננים: “כן תתנו מימיכם”, היה יעקב מסב פּניו שלא להביט, ואולם בלבו היה שש שמברכת הכנענים גם לו ברכה. רחל, כשהרתה את יוסף, הובאה פּעם על ידי אביה, לבן, לפני אשף אחד, המבין בכוכבים. האשף ניחש כי ייוולד בן-זכר. יעקב נהנה בסתר-נפשו מן הנבואה, אך הניח ללבן לשלם את שכר-הניחוש, כי חוק הוא ליעקב שלא לעסוק בכגון דא.

בראשית בוא יעקב אל בית-לבן, מצא מים בחצרות-מעבידו, חותנו-לעתיד. וללבן היתה הרווחה מתשלום מס עבור משיכת מים בצינור מבאר רחוקה, קנינו של קמצן אחד, מלווה-ברבית. איך גילה יעקב את המים? הוא ראה בין צללי-הערב, גמד קטן המחליק ורץ כמו קילוח-כספּית, ושוקע באדמה. ידע יעקב כי אליל-מים הוא זה, ויחפּור באדמה באותו מקום, והנה מים. בלילה שלפני החלפת רחל בלאה, ראה יעקב בחלום את אנוביס, אליל מצרי שמשכמו ומעלה ראש-תן לו ומשכמו ומטה הוא עלם צעיר. אנוביס סיפּר ליעקב ממעשי אבותיו, האלים, שהצעירה הוחלפה בבכירה, ואביו האל, שאהב את הצעירה, הרעים על-כך נוראות; והוא, אנוביס, פּגום מלידתו, ודרכו לחלל את יצוע אביו, בשל פּגם זה במיטת הוריו. יעקב נתעורר בתוך רוגז, אך לא ידע פּשר דבר. הוא נתן עצמו להיות מרומה ביום-המחרת, למרות אזהרת-החלום הברורה, ולמרות כמה הכנות והנהגות שהיו מוזרות וחשודות בעיניו.

                                                              *

חציבת האלוהות מתוך האליליות קשורה בתמורות שהן חלות במצוות ומנהגים. מהי תועבה? קדושה שנתישנה. מהי עבירה? מצווה שעבר זמנה.

בתחתית ביתו של לבן הארמי, היה מונח כד-חרס, ובו עצמות-תינוק, זה בכור-לבן, שנקבר שם למזל-ברכה בעת היווסד הבית. הברכה לא באה, עד שהביא לשם יעקב את ברכתו הוא. קרבן-התינוק היה קרבן-שוא. משום מה? משום “עבר זמנו”. בימים קדומים, היו הגיון וכוונה כרוכים בקרבן מעין זה, וממילא היה בו משום ברכה. בימי לבן במקומו – ימים ומקום שהיתה בהם מהשפּעת אברהם – התחיל קרבן בכור-אדם להיות נמנה על הנושנות, שאדם מקיים אותן בשם ובסימן ובזכר ובטקס, לא בפועל-ממש. לבן נאחז במצווה נושנה כפשוטה, ונחשבה לו לעבירה.

כמה רחוק היה יעקב מלבן בענין זה? המרחק שביניהם לא היה דבר מוגמר, כי-אם דבר שהוא עומד בהתהוותו. זכר יעקב את מעשה-העקידה, ובהרהורו: “אילו ציווה אותי אלהי אברהם ופחד-יצחק להקריב לפניו את בני, את יחידי – את יוסף בן האהובה רחל, שעיני-רחל חיות ונשמרות בו – האם הייתי עוצר כוח לעמוד בנסיון?” ניסה יעקב את הדבר בלבו ובנפשו, וידע, כי הוא לא היה מציית על דרך אברהם. הוא עצמו היה מורד באלהיו ומונע המאכלת מיוסף בנו… געה יעקב בבכייה. מצאו יוסף כשהוא בוכה. סיפּר יעקב ליוסף את דבר הנסיון שבלבו, וכולו גניחות: “וי לי! לא כוח-אברהם כוחי, ולא אמונת-אברהם אמונתי!” ניחם יוסף לאביו: “אין אתה חייב לעמוד בנסיון כזה! מאחר שאתה ידוע סוף-מעשה, שאלהים ראה-לו את השה במקום הבן, הרי עקידת-בן היא מלכתחילה פּשע וחטאה לך, והיית מורד באלהים אילו מצאת עם נפשך – אפילו בהרהור – לעסוק בקרבן-אדם.”

היתול-הגורל שבכך הוא, שיעקב, בעיוורון-חיבתו ליוסף, בהפליה בלתי-צודקת שלו בין יוסף לאחיו, הוא עצמו גרם שיהיה חביבו נעקד כשה ומובל עד שערי מוות. וגם פּה, בהשגחה אלהית, נשפּך דמה של בהמה דקה תחת דם-הבן.

מאותו ענין: בתור-האביב היה יעקב מקריב קרבן-פּסח. זבח-משפּחה עתיק היה זה, ונשתכח טעמו. התחיל יעקב שואל: שמא המנהג הזה גנוני-אליליות בו ומן הראוי לבטלו? יוסף חיווה דעתו, שיש לקיים את מנהג-הזבח, על אף חוסר-טעמו. נימוקו: אולי יבוא יום, ואלהים יעשה נס גדול לזרע יעקב, והנס ההוא יעניק תוכן וצידוק למנהג שהוא ריק כעת…

כתמיהתו של מאן על קיום-מנהג, כן תמיהתו על ביטול-מנהג.

בהיות יוסף בבית-הסוהר, ושר-המשקים כבר חפשי, ולא זכר את יוסף, מת פּרעה זקן, וימלוך פּרעה צעיר במקומו. בתאר המחבר את טקס-הקבורה לפרעה הזקן המושכב עם אבותיו (לא כך לשון-המצרים, אלא: פּשט האל-המלך אלהות-רע ולבש אלהות-אוסיר), הוא מעיר: בימים מקדם, היו משכיבים, ביחד עם פּרעה, את נשיו ופילגשיו ועבדיו ושפחותיו. לא ידע איש מתי ועל-מה חדלו מלעשות כן, אך הכל ידעו: אין עושים כן בימיהם. זה היה הסכם חשאי שבגר לאט-לאט בלבבות, תמורה-בדעות שקמה מאליה עם חלוף-הזמנים, – לא הוכרזה ולא נכתבה, ותהי לחוק.

הורי פּוטיפר, אח ואחות תאומים, קפאון אריסטוקרטי שלהם בקדושת-קדומים, לא חילצה אותם מאשמת-עריות לפי מושגי דור חדש. ביקשו לכפר על אשמתם על ידי סירוס-בנם, ושוב קלקלו בקרבן שעבר זמנו; ומן הלקח ההוא נשתלשלו התהפּוכות בנפש-כלתם, אשת-פּוטיפר, סריס-פּרעה.

טקס וממש

מצוות ומעשים שהם מרוקנים מתכניהם, לא תמיד הם מגיעים לכלל עבירה ואיסור; יש מהם נשארים בגדר טקס בלבד. פּקוחות עיני-המחבר להבדיל בין מעשי-טקס למעשים ממש.

נחזור על ענין שכבר נגענו בו:

בהיות יוסף נוסע בספינה אל הבור שאסירי-המלך אסורים שם (לאחר עלילת אשת-פּוטיפר), היו ידיו קשורות בחבל. הסופר כאמאט, הממונה על יוסף להביאו בשלום אל בית-האסורים, אנוס היה להאכיל את האסיר במו ידיו. יוסף, שזה לא-כבר היה בן-משק הבית וכאמאט בעושי-דברו, מתלוצץ על זה מאכילו. “אתה שומר אותי. מי גדול ממי? הווי אומר, הנשמר גדול מן השומר. לחינם אתה סובר כי ירדתי מגדולתי לעומתך. הרי אתה מפנק אותי כפנק אם את תינוקה.” כך בכל סעודה וסעודה עד שנלאה כאמאט מהיותו אומן ליוסף, הוא הסיר את החבלים מעל האסיר, והניח לו לטייל בספינה כחפצו, ולסעוד כאחד-האדם. משנתקרבו אל מחוז-חפצם, חזר ונתן החבלים על ידי יוסף.

“אַל תספּר לאדוני בית-האסורים, כי התרתי חבליך במשך הנסיעה,” הזהיר כאמאט את יוסף.

“לא”, אמר יוסף, “אני אגיד כי נהגת בי מנהג קשה ואכזרי.”

“שוב אתה מתלוצץ ומגזים. לא כך תאמר אלא כך: שנהגתי בך דין מהול ברחמים, קושי ממוזג ברוך.”

יוסף זכר את דברי פּוטיפר על-אודות שר בית-הסוהר: “אמסור אותך ביד אדונים קשים.” אך הדברים האלה לא הפחידוהו כל-עיקר. אפשר כי פּוטיפר לא הכיר כלל את שר בית-הסוהר, אלא מוחזק היה לו כי אדון לבית-האסורים וודאי אדם קשה הוא. ואמנם כשהגיע כאמאט הסופר עם אסירו, וביד כאמאט מכתב מאת פּוטיפר אל אדון-“הבור”, וידי יוסף חבושות מאחוריו, – אך קרא אדון-“הבור” את המכתב, חייך חיוך של הנאה: לא פּושע פּשוט לפניו אלא פּושע בעניני-דודים, והרי הוא עצמו, אדון בית-האסורים אשר לפרעה, עסוק בחיבור שיר-דודים על שלוש אהובות (האדון מדבר את כל הדברים האלה באזני כומר אחד, שהיה משחק עמו במשחק מעין שח-מט, עד שהופרעו בשל הגיע הספינה עם האסיר החדש, – וכאמאט ויוסף שומעים). שלוש אהובות כיצד? בהיותו הוא, הממונה על בית אסורי פּרעה, נער בבית-הספר, אהב נערה אחת הלומדת שם; הוא – תלמיד עני שזכה להיכנס שם עקב הצטיינותו, והיא – אחת מן הגבירות אשר בארץ, ולא העיז הוא לדבר אליה. לאחר הרבה שנים, פּגש במסעיו נערה הדומה בדיוק לאהובתו שבימי-בית-הספר ויאהבנה בלבו. נודע לו שזוהי בתה של מלכת-געגועיו מגיל-הנעורים. אז כבר היה אמיד, אך הן לא ייתכן שאדם יקרב אל בת-אהובתו; דומה יהיה יחס כזה להתקרבות אב אל בתו. כיום, בזקנותו, בטוח הוא כי ישנה בעולם בת לאותה בת, נערה צעירה וחמודה, ולכשיפגוש אותה, יאהבנה בלבו, אלא כשם שלא קרב אל האם, ולא קרב אל הבת, כך לא יקרב אל הנכדה. רק ידוע ידע כי שרשרת שלוש-האהובות נתמלאה, אין חוליה חסרה. והוא כבר כתב רוב החיבור הפּיוטי על שלוש האהובות, אך אינו יכול לגמור החיבור כל עוד לא נגמרה שרשרת-המאורעות בחיים. אז פּונה אדון “הבור” אל כאמאט: “למה אסרת את האיש הזה בחבלים? זהו טמטומם של הבריות, שהם מבלבלים סמל עם ממש. שומעים בור וסוברים כי באמת בור כאן, ולא מחצב ושדה לעבודת פּרעה. שומעים אסירים וסוברים כי אנשים נחים כאן בעצלתיים כשידיהם ורגליהם חבושות…”

כאמאט מיהר להסיר את החבלים מעל יוסף. “אך קשרתי את ידיו בבואו כאן, בחינת סמל וטקס; בספינה היה חפשי מחבלים. יפה אני מבין את ההבדל שבין סמל לממש…” כן גילה כאמאט בפיו את הדבר אשר הזהיר את יוסף מגלות אותו. כאמאט שב בספינה אל בית-פּוטיפר, ויוסף נשאר עם אדון “הבור”, זה משורר שלוש האהובות. לאחר ימים לא-רבים נעשה יוסף ממונה על כל עבודת האסירים; הוא לא יכול לרחום אותם כאשר עם לבו, אך קבע להם שעות-מנוחה והקל עול שלהם, ופריון עבודתם בעמל-שדה ובסיתות-אבנים הלך הלוך והשביח.

הרץ, שבא להבהיל את יוסף אל פּרעה, אף הוא (כיוסף לראשונה) הגיע אל בית-הסוהר בספינה, ולא היה עיף כלל, אבל אומנותו דרשה ממנו שיהיה נושם בכבדות, כאילו זה-אך רץ מילי-מילין. היה בולע אוויר ופולט אוויר, וחזהו מתרומם ונופל, ורגליו, העטורות כנפים (סמל לאומנותו), לא נחו אף-רגע אפילו בעמדו, אלא היו טופפות ומרחפות כמו בריצה. גם זה ממעשי הטקס ומראית-העין.

“טרוף טורף יוסף! ויקרע יעקב שמלותיו” – מאי קריעה? לפנים היו האבלים קורעים את הבגדים לגמרי, רצו לומר: “כה דיכא אותנו הצער, עד שאנו למטה מן האנושי. עומדים אנו עירום ועריה, ואין לנו בושה. כחיות וכבהמות דמינו!” בזמנו של יעקב, כבר היתה הקריעה ענין שבטקס בלבד – פּרימה כל-שהיא בבגד החיצון. אליעזר הזקן, לתדהמתו, ראה והנה יעקב, בהכירו הכתונת טבולת-הדם, מתחיל קורע מעליו את בגדיו אחד אחד, ואינו חדל גם כשהוא מגיע אל התחתוניה הדבוקה לעורו. ויעמוד יעקב הזקן נורא-ונפלץ בכל רזון-גופו וכחש-בשרו. יתר בני-הבית ברחו מעוצם-אימה. אליעזר מפּני שקשיש היה, וידיד ליעקב מנוער, נשאר לבדו עם האומלל.

השיב יעקב את הטקס לכוונתו הקדומה. בצערו רצה להשפּיל עצמו, להבזות עצמו תכלית-בזיון, בפני בני-הבית, בפני אליעזר, והעיקר – לפני אל-אלהי אבותיו, האל אשר כה רומם אותו, את יעקב, אז בימי-עלומיו, בשכבו גלמוד על אבן מאבני המקום בבית-אל…

נעדרי-המשקל

ישנם דברים שהם נעדרי-המשקל במובן פיסי – אימפונדראביליא, – אף-על-פּי-כן הם נכנסים בחשבון.

שבע שנים ראשונות שעבד יעקב ברחל, היה פּריון-הצאן גדול בהן. מה טעם? כוח-האהבה שביעקב, שלא מצא לו סיפּוק בחיי-נישואין עם רחל, כאילו נשתפּך על הצאן, ותלדנה הכבשות תאומים, אף שגר-שלושה ושגר-ארבעה, בבת-אחת. במקצת יש לבאר את התופעה על פּי הטיפּול-מתוך-אהבה שטיפּל יעקב בצאן, ביחוד במה שנוגע לעניני הריון ולידה. אך התופעה עודפת על הביאור הטבעי, ואין לנו ברירה אלא להסיק כי כוח-האהבה האנושי, שאין לו מוצא, נאצל מעל האוהב כמין רוחניות או מלאך בפני עצמו, ומתוך כך הוא משפּיע על בעלי-חיים זולתו.

גם לבן נתברך בבנים, לאחר שעמדה אשתו מלדת זה זמן רב, והוא רק שתי הבנות לו והילד-הבכור הקבור קרבן מתחת לאוהל. את התחדשות עדנת אשתו, תלה לבן בברכה, ברכה זו שיעקב הביא אותה מבית-אביו. אך מי יודע אם לא רוח-האהבה, המושרית בבית-לבן על ידי יעקב, היא שנתנה פּירותיה באדם כמו בצאן… אותן שבע שנות עבדות, היו בעיני יעקב כשבעה ימים. ציפּיה ארוכה לשנים, אומר המחבר, נסבלת ביתר-קלות מציפּיה קצרה לשעות או לרגעים; שכן המצפּה כדי שנים, על-כרחו הוא נפנה למלאכתו, ללימודיו וזכרונותיו ומשא-ומתן שלו עם הבריות, ואילו המצפּה כדי שעות מועטות או ששים רגע, אינו יודע מה לעשות בעצמו, כולו מתיחות וצער, והיא היא התוחלת הממושכה שהיא מחלה ללב.

אותן שבע שנים, בהן עבד יעקב ברחל, בעיני רחל היו ארוכות וממושכות פּי-כמה מאשר בעיני יעקב. גם רחל היתה עושה בעודה, והיו לה רגעי נוחם, מדי נשוק יעקב את הדמעות מעל עיניה. אם כן, איפוא, למה ארכו לה השנים ביותר? המחבר עונה: עתיד היה יעקב לחיות שנים רבות, יותר ממאה שנה. שבע שנים היו רק חלק מועט מחייו. רחל, שהיתה עתידה למות בת ארבעים ומשהו, שבע שנים היו חלק עצום מחייה. על כן היו לה שבע שנות-הציפּיה לסבל נורא. כלומר ברגשות-האדם הנגלים כבר מסתתרת, כאיזה הד עמום או רחש-לוואי סתום, נבואת תור-המוות.

המחבר אינו מסתיר דעתו, כי יוסף, בעמדו למכירה לפני מנהל בית-פּוטיפר, אחרי-כן בעמדו לראשונה בפני פּוטיפר, שוב בעמדו חבוש לפני שר בית-הסוהר, ולבסוף בהיותו מובא ומוצג לפני פּרעה לפתור את חלום הבריאות והרזות, באותן השעות המכריעות, מלבד שזכה יוסף בסגולותיו הטבעיות, יפי-תארו, “עיני-רחל” שלו, חכמתו וערמתו וכשרון-מליצתו, זכה גם במשהו נוסף, בריאה שברא אלהים במיוחד. "ויהי ד' את יוסף, ויט אליו חסד, ויתן את חנו בעיני שר בית-הסוהר… "

אלו מקצת מן הדברים שהם נעדרי-משקל, אף-על-פּי-כן בחשבון הם נחשבים.

מדרש-שמות

חביבה לפני מאן ההטיה בשמות: אברם, אברהם, אבירם… יוסף, יהוסף, אוסף-אל, יוספל (בלמ"ד-ההקטנה, כמו באידיש)… ולאחר שנמכר יוסף לישמעאלים: אוסרסיף, על שם אוסיר, אלהי-המתים במצרים; ההברה סיף מתנסחת גם בצורת סוף, כמו ים-סוף… רחל, רחלה, כבשה… בנימין, בן-אוני, ביני, ועוד כמה שמות-חיבה שהיו יעקב ויוסף קוראים לזה בן-הזקונים בילדותו… גד, גדי (גימ"ל פּתוחה), גדיאל… וכן נדרשים לכמה פּנים שמותיהם של מקומות ואלילים.

שמות-החיות שבברכת יעקב, אשר ברך את בניו טרם מותו, מתבארים על שלושה דרכים:

(א) על פּי תכונות-האחים. למשל, נפתלי באמת היה מהיר-רגל כאיילה, ולשונו מלוטשת בדיבור, והוא תמיד כואב את כאב-המרחק. אהה, דברים כבירים נעשים במקום הזה, ובמקום פּלוני אין חולים ואין יודעים! הוא היה רוצה לקצר זמנים ולגמא חללים, והוא אבי כל מוסרי חדשות בעתון ובראדיו. דן היה ערום כנחש. זבולון התרפּק על הים.

(ב) על פּי תכונות השבטים, העומדים מן הבנים לעתיד לבוא, כגון: בנימין זאב יטרף… לא יסור שבט מיהודה…

(ג) על פּי רמזים אסטרונומיים ואיצטרולוגיים: למשל, יששכר חמור גרם, על שם החמורים הקטנים שבמזל סרטן. האיילה של נפתלי יש לה קרבת-משפּחה לאיילה שבכוכבים.

חמור וחמורה נמצאו באורוות יעקב בחברון. שניהם, מאן קורא להם בשמות עבריים: החמור – פּרעוש והחמורה – חולדה (חולדה היתה לבנה ונאה, ועליה רכב יוסף כשיצא אל אחיו שכמה ודותנה. היא שמטה רגלה בפחת בקרבת דותן. האיש המופלא שנקרה לפני יוסף, נשאר לשמור אותה; ויוסף הגיע אל אחיו רגל, כשהוא מבריק בכתונת-פּסים שלו…

בהיות יוסף מושלך בבור הריק, והוא עצמו נפשו קרובה למוות, היה דאוג על חולדה לא-פחות מאשר על נפשו שלו).

כתונת-הפּסים

כתונת-הפּסים שימשה צעיף לרחל ביום-כלולותיה. זה היה ארג-משי, רקום ברקמות-קשת, מספּר בציוריו סיפּורים על אלים קדמונים ומראות-טבע. הארג, אפשר היה להפיק ממנו כמה מיני חפץ: רצונך, הרי זו כתונת; רצונך – שכמיה, רצונך – חבישה לראש, רצונך – צעיף. יעקב שמר הצעיף בארגז שבאהלו. ברגע בלתי-זהיר התבטא בפני יוסף, שהצעיף לבסוף יינתן לבכור-רחל במתנה. יוסף הבין פּירושו של דבר. המקבל הצעיף – לו ברכת-הבכורה בכל בית-יעקב כולו.

מצא יוסף שעה אחת, כשלב-אבא חסוד אליו. אמר לאבא: “הראה לילדך אותו צעיף שדברת עליו.” יעקב אמר: “עוד לא הגיע הזמן.” “רק הראהו לי, ואני אעמוד כשידי שלובות לאחורי, ולא אגע בו אפילו.” יעקב הוציא הצעיף. ויוסף קרא לאבא שלו רוכל-אריגים, שר-רקמות, אשף-מחמדים, עד שלבסוף נתפּתה יעקב להראות ליוסף הצעיף מקרוב. יוסף פּירש כל תמונה וכל כתב שבארג, וביקש את אביו שיתן לבנו ללבוש את צעיף-הרקמה אך לרגע קט. חיש חבש יוסף הצעיף כמין עטרה לראשו, ולא מצא יעקב עם-לבו לקחת את צעיף-רחל מבכור-רחל, כי תפארת-רחל זרחה על יוסף והביאה את הזקן לידי דמעות.

כן בערמה הוציא יוסף את כתונת-הפּסים מיד אביו. נפתלי, שהיה חובב-חדשות וזריז-רגל, רץ לספּר לאחיו את המעשה. יוסף לא הצפּין הכתונת אלא התפּאר בה לפני אחיו וכל אנשי-המקום. ואחיו ראו במתנה זו סימן מובהק לחיבה בלתי-צודקת שאבא שלהם אוהב ליוסף יותר מכל הבנים.

בבוא יוסף דותנה לשאול בשלום אחיו, אפשר היה יוצא בשלום, אילולי הופיע לפניהם חבוש באותה כתונת, כולה נוצצת בצבעיה לנוגה-השמש. הדבר עורר רוגזם של האחים, ויקומו עליו להרגהו. רק ראובן שחיבבהו, הגן עליו, ופעל שישליכו את בעל-החלומות לבור תחת אשר ישפּכו את דמו. לא הונח לאחים בשל כך. מה בין השלשכת אח לבור שימות בו לבין רצח קיני שבידיים? אדרבה, רצח מעין זה שביד קין הוא יותר-ישר ופחות-פּחדני. ולאחר שנמכר יוסף לישמעאלים, עוד לבם כבד עליהם. לא העיזו לבוא לפני יעקב בדברים, ושלחו לו את הכתונת הטבולה בדם גדי-עזים, בידי שליח.

וברומאן של המחבר כל הפּרשה ניתנת בפרטיה: התחננות יוסף על נפשו, הקשחת לב האחים, קשירת יוסף בחבלים, הדיון מה לעשות בו, וזעקת יוסף בקרוע האחים את הצעיף היקר, נחלת אמו, קרעים-קרעים, – והטלת בכור-רחל אל הבור מתוך מנין והזכרה לכל פּשעיו: הדיבות שהיה מביא לפני האב בענין בזבוז-נכסים ואבר מן החי; היותו נוטל לעצמו כל אהבת-האב עד בלי מקום בלב יעקב ליתר הבנים; דבר-הוציאו את הצעיף – סימן הברכה והבכורה – בערמה מיד האב בטרם בורר הדבר כדת וכדין; ולבסוף – החלומות החצופים שהמציא לו ושסיפּר אותם באזניהם ובאזני-אביהם (והאב למגן לו), גם כשלא רצה איש להטות אוזן לו ולחלומותיו.

ולא ידעו האחים כי ההטלה אל הבור היא תחילת קיומם של אותם החלומות.

מקח וממכר

דרכי המסחר המזרחיים, העמידה על המקח, המוכר המשבח הסחורה והלוקח המגנה אותה, והתחכמותם של מוכר ולוקח זה כנגד זה, – מספּקים לחומש-בראשית פּרקי-הומור מועטים שבו. הרי נסיונו של אברהם אבינו להפחית ממספּר-הצדיקים שבשכרם תינצל סדום, והרי המשא-ומתן בין אברהם לבין עפרון וכל בני-חת: ההצעה המפורשת, שהכל ניתן במתנה, ונקיבת-הסכום במובלע… ההשתחוויות ההדיות, ושקילת הכסף…

תומאס מאן אינו מחמיץ שום הזדמנות למצות עונג מכגון דא.

הישמעאלים, הקרויים גם מדנים או מדיינים (באורח זה מיישב מאן את הסתירה שבין הכתובים), כבר הוציאו את יוסף מן הבור, האכילוהו חלב כהאכיל תינוק בעריסה, בשביל להשיב אליו רוחו, ועכשו הוא יושב על גמל, כולו עטוי במעטה שנתנו לו. כן באה אורחת הישמעאלים לפני האחים. הם עושים שיחה ארוכה: הישמעאלים מספּרים על סחרם בארץ וסחורתם מהי, והאחים מספּרים על משפּחת-אביהם, והצאן והבקר אשר להם, על אליעזר, על עין-המים, והבארות אשר חפר יצחק והאבן שנגולה ביד יעקב מעל פּי הבאר… ראש-הישמעאלים לבסוף ברמז מרמז: “הנה, אין אתם מרחיקים בשיחה, והמלים באר ובור משתלשלים לתוך דבריכם… מה אתם בבור, אף אני בבור… הנה זה מצאתי!” והוא מסיר המעטה ומגלה את יוסף. האחים נדהמים. דן, שנחשב ערום כנחש, רואה חובה לעצמו להיות דבּר לאחים: “זה עבד הוא, שפּשעיו חמורים וקשים, והשלכנו אותו לבור בתורת עונש.” והוא מפריז סרחונו של יוסף, בשביל לחפּות על פּשע-האחים. אך הישמעאלי מביע חשק לקנות את יוסף. ודברי דן עלולים להפחית ממחירו. יהודה עומד בפרץ, ומתחיל לשבח את העבד ולמעט פּשעיו של העבד – כשלעצמם קטנים הם אבל בסך-הכל, כשמחשבים כל הפּשעים יחד, הרי הם משהו… ועכשיו, הן למד לקח בכורו, וכולו ממורק מחלאתו המוסרית, ויהיה עבד טוב לבעליו… והוא מונה סגולותיו של יוסף, שהלה יודע קרוא וכתוב וחשב חשבונות, ויש בו כמה מעלות שכליות…

לא נתקררה דעתו של יהודה, עד שנגש אל ה“עבד” ונשק אותו, כל-כך יקר ה“עבד” בעיניו. (רצונכם, הרי זה אב-טיפּוס לנשיקת יהודה איש-קריות באגדה מאוחרת.)

ראש-הישמעאלים אף הוא רוב-דברים עמו. אליבא דאמת, העבד שייך לו, שכן הוציא הוא, הישמעאלי, את העבד ממוות אלי חיים. אבל רוצה הישמעאלי שהכל יהיה עשוי כחוק. אל-נכון יש לו לעבד סגולות מועילות, אך כנגד זה עומדים וקיימים עוונותיו. לבסוף שני הצדדים מתפּשרים – עשרים כסף. אין הישמעאלי משלם בכסף אלא בשווה כסף, ועל כל סחורה פּעוטה מן הסחורות, שוב ויכוח וטענה וסלסול-לשון.

כל אותה שעה היה יוסף כאילם, לא יפתח פּיו. בזאת הודה שהוא מת לדרך-חייו הקודם, דרך הפּינוק העצמי וההתחטאות בחיק אביו. ושהוא מקבל עליו באהבה להיות עבד וגולה.

מחזה “מכירת-יוסף” שני חל בחצר-פּוטיפר. משתתפים בו: ראש-הישמעאלים, שהוביל את יוסף לשם מתוך כוונה להיטיב עם הצעיר העברי אף לקשור קשרי-מסחר יפים עם בית-פּוטיפר; מונטקאו, מנהל ובן-משק על בית-פּוטיפר; כאמאט, הסופר ורואה-החשבונות אשר תחת מונטקאו; ושני גמדים ממשרתי הבית.

הסופר מחווה דעתו כי הבית כבר יש לו סופרים כל-כמה שיש צורך בהם, אך למלאכות פּחותות, ייתכן כי יימצא חפץ בעבד חדש. הגמד האחד, בס, מתאהב ביוסף מיד; הגמד השני, דודו, שיש לו שאיפות-שלטון משלו, רוחש ליוסף משטמה אינסטינקטיבית.

בין שבחיו של יוסף, מזכיר ראש-הישמעאלים את כשרונו של יליד-הבור לומר “לילה טוב” בדרכים נעימות ומגוונות, חדשות ללילות. מונקטאו, שהוא חש בכליותיו, ושנתו נודדת, מתענין בזה, והוא מבקש מיוסף דוגמה לאמירת “לילה טוב.” יוסף אומר:

“נוחה חרש אחרי עמל-היום. כפּות רגליך, חרוכות מני חום-נתיבך, תהלכנה חסד על אזובי-השלווה; ולשונך העיפה – ישובבוה מעינות-הלילה הממלמלים.”

דמעות עמדו בעיני מונקטאו. הוא הניד ראשו כלפּי ראש-הישמעאלים, וזה הניד ראשו כנגד בן-המשק המצרי.

ולא כאן המקום לפרט איך נעשה הממכר לאחרונה, על ידי חליפי-סחורות מרובים, ונתינת בצלצולים סוריים במתנה, נוסף על יוסף הנמכר, מראש הישמעאלים לבית-פּוטיפר. המשא-ומתן נגמר לא על ידי מונקטאו כי אם על ידי הסופר כאמאט, כי באותה שעה הגיע אדון-הבית, פּוטיפר בכבודו ובעצמו, במרכבתו הרתומה לאבירי-אש, ויהלומים-וספּירים נוצצים בגלגליה.

יש לו למאן מה לספּר על כמה מעשי-מסחר שחלו זמן רב לפני מאורעות-יוסף: החוזה הראשון בין יעקב שבא במקלו ובתרמילו ובין לבן; חוזים שהוחלפו עשרת מונים בימי עבוד יעקב את לבן; משאים-ומתנים שבין אנשי-שכם ובין יעקב שבא לגור על-יד עירם, – והכל מתוך אריכות-דברים מזרחית, וכמה נימוסים וכיבודים, מחמאות והתפּארויות, עד שנגשים לעצם-הענין.

העוף הנקרא חול

המחבר מרשה לעצמו התבדחות גם על חשבון ענינים תיאולוגיים, שארבעת הכרכים מלאים אותם. למשל, המלך הצעיר פּרעה, זה שלבסוף נטל לעצמו את השם אכנאטון (עובד אטון, אלהי-השמש), מבקר היכל המוקדש לעוף-החול. לפי האגדה המצרית, אותו עוף, ספק נשר ספק דוכיפת, בא מהודו אל מצרים פּעם אחת בחמש מאות שנה, משכיב עצמו על גבי מזבח שבהיכלו, נושב על עצמו להבה מפּיו, והוא נשרף. אלא שהוא נולד מחדש מתוך האש, בזכות ביצה אחת שהוא מביאה אתו. ומהיכן לו אותה ביצה? לאחר שהוא נולד מחדש, הוא צובר מן האפר שעל גבי המזבח ומגלגל אותו קוץ-אפר בעגילות כדמות-ביצה. וכשהוא עף למרחקים, אותה ביצה מוטלת בין צפּרניו, והוא שומר אותה עד שובו להישרף.

שתי שאלות שואל המלך מפּי כוהני מקדש-החול. שאלה אחת: האם העוף משקלו יותר כבד בשל הביצה שהוא נושא אתו, או שמשקלו עומד בעינו? הנפקא-מינה היא לגבי טוב-הביצה, אם רוחנית היא (כי אז אין לה משקל) אם גשמית (כי אז יש לה משקל). והנפקא-מינה יש לה הסבה רחוקה אל אלהי-העולם ביחס ליצירת-העולם, – אם יצירת-העולם העשירה אותו והכבידה אותו במעט, אם הניחתהו כמות-שהיה קודם-לכן… הכוהנים נחלקים בתשובתם.

שוב שאלה: אימתי בא העוף לאחרונה, ואימתי יחזור ויבוא? כלומר, באיזה פּרק בשנת-החול הגדולה, פּרעה עומד כעת? הכוהנים בחישובם: “ודאי פּרעה ועבדיו עומדים בפרק שבאמצע. אילו היינו קרובים לביקור העוף האחרון, כי אז היתה לנו מסורת על ביקורו: אין לנו מסורת כזאת, משמע שביקורו חל לפני זמן רב. אילו היינו קרובים לביקור העוף להבא, כי אז היתה לנו נבואה על ביקורו. אין לנו נבואה כזאת, משמע שביקורו יחול לאחר זמן רב. מכל האמור, קיימא לן שאנו עומדים באמצע שנת-החול הגדולה.” כך דעת רוב הכהנים, ואולם מיעוט שבהם מניד בראשו ואומר: “זהו הנס והפּלא של אותו עוף אלהי, שלעולם וללא שינוי אנו נשארים עומדים באמצע בין ביקורו האחרון ובין ביקורו הבא… טבעו בכך…”

תמר כלתו של יהודה

מחברנו, מאן, עומד כולו יראת-השתוממות בפני תמר זו, שהחליטה להיכנס בשרשרת-ההיסטוריה של ישראל – ויהי מה! אף הצליחה לקיים החלטתה.

בת-אכרים היתה מסביבת המקום, מצח אומר שכל ועינים מפיקות בינה. באה למכור ביצים או ירקות באוהל יעקב. שמעה דברי הזקן יעקב, המכונה ישראל, כשהוא מרצה לפני בני-ביתו, וישבה-לה ביניהם; ואחר שנתיגעו והלכו איש איש לעסקיו, עוד נשארה היא יושבת לרגליו. הוא שש עליה כי מצא בה אוזן קשובה ונפש צמאה לאל חי: סיפּר לפניה קורותיו וקורות אבותיו, יצחק ואברהם, – דילג פּגישתו עם אליפז בן-עשו, אך האריך במאורעות המוסיפים לו הוד, כגון חלום-הסולם בבית-אל (ותומאס מאן, בתורת מספּר-אמן סובר כי יעקב קלקל במשהו, שכן ההשפּלה הקודמת, מעשה-אליפז, מבליטה את ההעלאה לאחר-מכן). כמו-כן לא הרבה יעקב בשבחה של רחל, משום עדינות שהיתה בו, שלא להלל אשה שאינה כאן, בפני חברתה שהיא כאן. אכן, יעקב הזקן התפּאר בפני הבתולה תמר, כי-על-כן היה מאוהב בה במקצת. היא ספגה תורתו, האמינה בגדולה המובטחת לזרעו, ואמרה בלבה: “אידבק-נא בזה הזרע האלוהי!”

היא עשתה חשבון: יוסף איננו, ראובן נפסל לבכורה בשל מעשה-בלהה, שמעון ולוי נתקלקלו בענין-שכם. מי, איפוא, ראוי לבכורה ולברכה? הווי אומר: יהודה? היטב ידעה כי בני יהודה מושחתים הם; איזה רקב מוסרי מרכך אותם. אך כך דרכה של הברכה האלוהית: עתים היא נעלמת לדור-דורותיים וחוזרת ומופיעה בהדר. והיא – רווחים רחוקים מבקשת, ולא רווחים קרובים. היא היתה אך-במעט זקנה מן ער, בכור יהודה. ביקשה מיעקב רשות להינשא לו. יעקב ניאות לה, ויהודה לא סרב. ער מת בדמיו בזרועותיה. התעקשה: היא תינשא לאונן, בנו הצעיר של יהודה. יהודה לא רצה לתת לה את אונן. מה עשה יעקב (על פּי עצת תמר)? הכריז בבית-ישראל דין, שאח חייב לקחת-לו את אלמנת אחיו ולהקים זרע על שם אחיו; ואם ימאן, תחלוץ האלמנה נעלו בפני עם ועדה ותירק בפניו, ויהא מתבייש בפני אלהים ואדם. יהודה נאנח, וציית לחוק זה, מקרוב יצא. השחית אונן, וימת בזרועות-תמר. וליהודה ילד שלישי, כמעט תינוק, שלה שמו, ואמו מתה לאחר לדתה אותו. תמר היתה מוכנה להשפּיל בסולם-הזמן ולקחת-לה את זה התינוק לאיש. אף יעקב נתפּתה לכך, כי על כן היה קצת מאוהב בכלת-נכדיו. אבל יהודה עמד כארי – כלביאה שכולה – על גורו הנותר לו, ולא אבה למסור אותו לאותה “זוללת-גברים”. מרדו של יהודה היה בגלוי במפורש. האשים את אביו כי חוק חליצת הנעל אינו אלא אמצאה שהומצאה במוחה של תמר. עוד טען: “מה היית אתה, אבי יעקב, עושה, אילו באה חיה רעה בדמות אשה ושאלה ממך את בנך הקטן, את בנימין? כבנימין לך, כן שלה לי.” ויעקב בשלו: “דין-החליצה חוק הוא ויעמוד. עצתי לך, שתהא דוחה את תמר בדברים עד שיגדל הילד שלה. בינתיים, אולי תחזור בה מחפצה להינשא לו.” יהודה קיבל את עצת הזקן. אמר: “קרא לזה מדחה, קרא לזה מיאון – אחת היא לי, ובלבד שלא יפּול בני הקטן בידי קטלנית זו.” גדל הילד – ותתעקש תמר כי יקחנה לאשה. אז הרעים עליה יהודה: “נאה לאלמנה כפולה שכמותך, שתשב אבלה בבית-אביה, ולא תהרהר בחתן שהוא ראוי להיות נכד שלה!” ותתכס תמר בצעיף כאחת הקדשות ותשב על אם-הדרכים… קודם היתה מוכנה לרדת בסולם-הזמן ולהינשא לבן הקטן; עכשיו עלתה בסולם-הזמן להיותה הרה לאב המזקין…

כששמע יהודה כי תמר כלתו הרתה לזנונים, ראה בכך הזדמנות לנקום בה את נקמת בניו הקטולים. עורר והקים אספסוף נגד המרשעת הזאת, שאינה יודעת לשמור כבוד-אלמנותה. בא המון-עם בלפּידים ונהיקות וצריחות, כולו מוכן לעשות למען המוסר והטהרה… אז באה עדות המטה והפּתילים והחותמות… נתגלה קלונו של יהודה, ומזלו שיחק לו שיצא בסמקות-פּנים בלבד. המון שחרון-אפּו בוער בו, לא תמיד הוא מתפּזר מתוך לגלוג וצחוק. יש ויקפוץ על קרבן אחר תחת הנפש הנועדת לקרבן מלכתחילה…

ותמר נכנסה בשבט יודעי-אלהים, נידבקה בזרעי-הברכה, היתה אם לבית-הפּרצי, בית מחוקקים ומלכים “עד יבוא שילו” – זה המלך המשיח… עקשנותה התמוהה והמופלאה עמדה לה; רצייתה נתקיימה.

שני הגמדים

רצה שכספּיר לסמל את שאיפות-המלכות ואת נבטי-הרצח שבלב מקבת. מה עשה? גילם אותן בצורת שלוש המכשפות, הן בנות-הגורל המבטאות במודע ובגלוי מה שהיה כבוש ומוצפן במעמקים. המכשפות יש להן קיום אובייקטיבי, שכן שנים רואים בהן, מקבת וחברו, אף-על-פּי-כן אווריריות ומסתוריות בהן, עד שאפילו מי שרואה אותן בעינים, אין הספק מניחו: שמא חלום-בהקיץ הן, דמיון מתעה ומקסם-שוא?

רצה מאן לסמל יצר טוב ויצר רע המתגוררים בבית פּוטיפר המצרי (ויוסף, העבד העברי, על-כרחו סובל השפּעתם). מה עשה? גילם אותם בצורת שני גמדים, דהיינו, בני-אדם בשר-ודם, אף-על-פּי-כן משונים הם משאר בני-אדם, – דומים לבובות-משחק שחוטים נסתרים מנענעים אותם, אלא שכאן החוטים הם הדעות והרגשות המשותפים גם לגמדים-הבובות גם לדרי-הבית התקינים. כפי שיש לצפּות, הגמד-השטן יסוד בשר-ודם שלו, זה חלקו בתקינות, גדול הרבה מיסוד בשר-ודם שבגמד-המלאך. “טוב ורע”, “מלאך ושטן”, כפי שימוש המלות בסעיף זה. יש להבינם רק על דרך של עין טובה כלפּי יוסף ועין רעה כלפּי יוסף; כלומר, אנו מניחים למפרע כי יוסף – ולא זולתו – הוא מרכז כל-המרכזים ברקמת-הסיפּור, הנרקמת לראשונה בעולם-יה, אחרי-כן בחומש, ולבסוף ברומאן של הסופר בן-דורנו.

שבסס-בס – שם הגמד האחד, ובקיצורו – בס. הוא נקרא עוד שמות ארוכים ומפוארים בלשון מצרית, ופירושם: ריח השמן הטוב של האל אמון, משנה-למלך, פּרח-החכמה וציץ-הגבורה, וכיוצא בכך. השמות, שהגמד מעוטר בהם, מקבילים לקישוטים המרובים, תכשיטי-זהב וזרי-פּרחים, שהוא נושאם על חזהו וראשו ומתניו ותנוכי-אזניו. פּניו כפני ילד שצמקו והזקינו. ויש לו לגמד אח וחבר-לשעשועים – קוף קטן.

הגמד השני, המכונה דודו, מן הסתם גם הוא מעוטר בשמות הרבה, אלא ששמותיו הם יותר כענין ולא כל-כך רוחניים. הוא שומר-הבגדים ושר-התכשיטים לאדוני הבית. כולו אומר חשיבות. ראשו כדמות בצל, חטמו גדול-בערך, ומדי דברו הוא זורק ראשו אחורנית ומבליט שפּתו התחתונה.

ריב לא-ייפּסק בין שני הגמדים. בס שמח בחלקו, זה גורל גמד וליצן. הוא שונא את דודו, על שדודו פּורץ לצאת מגמדיותיו וליטול שררה לעצמו. דודו נשא אשה תקינה וגבוהה, דייסט שמה, ושני בנים, אייסיסי ואייביבי, נולדו לו ממנה. לא זז דודו מהזכיר בכל-עת את עוצם-אונו ותפארת-כליותיו שהם מגולמים בשני בנים תקינים וגבוהים.

דודו היה מתערב גם בפוליטיקה. מריבה נסתרה היתה בין הכהונה ובין המלכות. בית-הכהנים היה עתיק מבית-המלכים, וסברו הכהנים כי להם משפּט-הבכורה ודעה עליונה במלוכַה. המלכות היתה מתקדמת עם הזמן, והכהונה היתה שמרנית שבשמרנית. דודו היה מכת השמרנים, אדוק במסורות ושונא לכל חדש (בתיקון-המדינה) וכל זר (מבחינה לאומית). בכנכנס – הכהן הגדול – שהיה יועץ רוחני לאשת-פּוטיפר, ועל-ידה הפיק השפעה על חברותיה, עדת הנשים האריסטוקראטיות, וממילא גם על בעליהן של אלו – מצא בדודו הגמד תומך נאמן.

בשעת המשא-ומתן בין הישמעאלי ובין מונטקאו, מנהל בית-פּוטיפר, שתו שני הגמדים על מונטאקו מזה ומזה. בס אומר: “קנהו, יפה הוא, חכם הוא, אלוהי הוא!” דודו אומר: “אל תקנה אותו, פּרא הוא, בן-מדבר הוא, רשע הוא!” (דודו, לבו ניבא לו כי עתיד העבד החדש להיות במפריעי-טפסנותו).

בימים הראשונים לשבת יוסף בבית פּוטיפר, ניסה דודו להשפּיע על מונטקאו שיהא משלח את יוסף, יחד עם שאר העבדים בני-אסיה לעבודת-פּרך בשדות. מונטקאו לא מיהר לעשות כן, כי לבו היה טוב על יוסף. מפּני שלא הוחלט מה ייעשה בו, היה יוסף בטל ממלאכה כמה שבועות. הוא השתמש בשעות-פּנאי שלו ללמוד לדעת את לשונה ואת דרכיה של מצרים. מעשה ונקרא יוסף לשרת ל“זוג הקדוש”, הם האח והאחות, הוריו הזקנים של פּוטיפר. משיחתם של ה“זוג”, למד כמה פּרטים מהליכות-הבית ותולדות-ימיו. יש והיה יוסף רושם חשבונות מסחורות-הבית על דעת-עצמו, והיה חותם עליהם ביד נאה: “עשוי על ידי אוסרסיף, עבד פּוטיפר.” לבסוף סופּח העבד העברי הנאה אל העושים-בצמחים תחת ראש-הגננים. משרה זו באה לו בשל השפּעת הגמד בס. חישב הגמד כי האדון פּוטיפר אוהב לטייל בגנו, ויהיה יוסף נקרה לפני האדון ונושא-חן לפניו.

דודו, בקנאותו למצריות הטהורה (ובשאפו למשרה גבוהה מזו שהוא תופס אותה) מאוד-מאוד רגז כשנעשה יוסף, זה העבד ממדבריות כנען, יד-ימינו של מונקטאו, ואחרי מות מונקטאו – מנהל ובן-משק לבית כולו. ומסופּר ברומאן במורחב מה דברים דיבר דודו אל אשת-פּוטיפר, ואל יועצה, הכהן בכנכנס, ומה קשרים קישר עם יתר באי-הבית ושוכניו, בענין העוול הנעשה נגד הדת והלאום כשעבד יליד-מדבר מתמנה מנהל-משק בבית סריס-פּרעה.

כיוון שראה דודו כי הגברת מביטה בעינים כמהות על יוסף, מיד ראה לפניו פּתח להכשיל את יוסף. הוא נעשה מתווך בין הגברת ובין העבד – הביא ליוסף פּקודותיה, שיהא ראש עבדי פּוטיפר בא לפניה, אף הביא לגברת תשמיעים ממעשי יוסף ודבריו, ויש שהיה נושא שאלות-ותשובות ממנה אליו וממנו אליה. אגב מסירת-הדברים היה הגמד משנה אותם קצת, תמיד מקדים כדי צעד אחד את התפּתחות-הענינים הטבעית. “אשת פּוטיפר רצתה את בן-משק בית-פּוטיפר” נהפך בפי דודו: “אשת פּוטיפר אהבה את בן-משק בית פּוטיפר.”

המלים “שכבה עמי,” עד שלא הועלו בפיה של האשה, הועלו בכתב שלה. כתב-החרטומים נוח היה לפסוקים המשתמעים לשני פּנים. ודודו הוא שלימד לאשת-פּוטיפר לחבר פּסוק, שאפשר לקרותו גם “שחקה עמי” (כלומר, אחד המשחקים התמימים, כגון קלפים) וגם “שכבה עמי”. בהתלהבות מכוערת, הביא דודו את הפּסוק לפני יוסף.

יום אחד (זה היה כחודש או חדשיים לפני “ותתפּשהו בבגדו”) עמדו שני הגמדים לפני מסך אחר בבית-פּוטיפר. הם רמזו זה לזה באגרוף ובפנים זעומים: “סור מכאן!” “סור אתה!” “מרגל עכור!” “אתה המרגל!” – אך איש מהם לא זז. יוסף והגברת, מוט-איני, נמצאו בחדר אחד מאחורי המסך. הגמדים שמעו כיצד היא מתרפּקת עליו, מכנה אותו בכל מיני שמות של חיבה וגעגועים, מהללת כל אבר מאברי גופו; והוא מגיד לה כי בשר-ודם הוא, כלי מלא חלאה וליח, וסופו רימה… הוא גם קורא לה ילדה ובת ושארה ומבקש ממנה שתירגע… והיא משמיעה דיבורים מטורפים על הרעלת בעלה, ומאיימת על יוסף שתעשה דבר נורא גם לו, לעבד הבלתי-מציית, וגם לעצמה… והוא אומר: "הן אדוני לא ידע אתי מה-בבית… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלהים… " כשפּתח יוסף את היריעה להיפּטר ממנה, ראה את שני הגמדים כשהם בורחים אגב זריקת חניתות-מבטים איש ברעהו.

דודו החליט כי הגיעה עת לגלות את “הכל” לפני האדון פּוטיפר, ולהוריד את יוסף מגדולתו. (גם בזה הקדים את התפּתחות העובדות כדי צעד אחד). הוא ניסה לבוא לפני אדוניו, אך אדוניו לא רצה בו. לא אהב פּוטיפר את הגמד המתנשא. שיחד הגמד את הבלנים והגלבים של פּוטיפר, ויום אחר יום היו הללו מטרידים את פּוטיפר שיקדיש רגעים מועטים להגמד דודו, שומר התכשיטים והבגדים. לבסוף נלאה פּוטיפר מטרדתם וניאות לבקשתם, שיהא הגמד בא לפניו באחת השעות.

אותה שעה יצא פּוטיפר ממרחצו, מקום שהיו הבלנים לשים את גופו השמן, והוא היה כולו אדום ומזיע, ומעוטף במגבת גדולה. הגמד התעקש שיצאו הבלנים, כי דבר-סתר לו אל האדון.

ראשית דברי דודו – על אלהי פּריה ורביה, שהוא, דודו, עבד נאמן להם, והראיה: שיש לו אשה, דייסט, ושני בנים בריאים ותקינים, כל בן-משק וממונה על בית חייב להיות מופת ומרכז-חיקוי לבני הבית בענין זה, למען ירבו העבדים והשפחות והבהמות אשר באורווה וברפת – חוץ מן האדון העליון, שבעליונותו הוא פּטור משמש מופת… והנה בן-משק הבית, העבד הזר, יוסף, אינו לוקח אשה ואינו מוליד, וזה מכניס ערבוביה בבית. כי אשת האדון, בשל ליקוי וקרבן קדוש שבאדון, הריהי מתלקחת מתאוותו של העבד הזר. הלז בוחר לתעתע באשת-אדוניו מאשר לקחת לו אשה כיאות לבן-משק הגון. והגיעו הדברים לידי כך, שהעבד ואשת-אדוניו שתים עצות על נפש-האדון לקחתה…

פּוטיפר שאל: זו מנין לך?" ודודו סיפּר את כל מהלך-הענינים: כי הוא עצמו, דודו, בקנאותו לאומה ולאלוהיה, היה המעורר את תשומת-לב הגברת אל העבד העברי, להורידהו מגדולתו, והגברת, תחת לסבב את הורדתו של העבד נתעה אחריו, עד שהתחילה לובשת מלבושים כנענים בשביל למצוא חן בעיני העבד, והריהי שולחת לעבד פּתקאות של זימה ובגידה… הוא, דודו בעצמו, היה המוליך-והמביא את הפּתקאות הללו.

שוב שאל פּוטיפר: “ובן-משק הבית, שפּיקח הוא, מה ראה לבטוח בך בתורת מתווך?”

ענה דודו: “האדון פּוטיפר שהוא לקוי בענינים גבריים, אינו משיג כיצד היצר מעוור פּיקחים.”

עוד שאל פּוטיפר: “מה טובה תצמח לך מהענשת העבד העברי?”

כאן שכח דודו לפני מי הוא עומד, והתחיל זוקף קומתו ומטפּח בידיו וצוחק מתוך הנאה, בדברו על משרת בן-משק אשר תפּול לו, לגמד הנאמן, עקב הצילו את כבוד אדוניו ואת חיי אדוניו מיד העבד הזר – – כי וודאי אין עוול באשת-האדון והיא עגלה-בתולה המרקדת לפני האל-הפר, ורק העבד הזר הוא האשם, שכן כישף לאשת-האדון בכשפים. הוא, דודו, בתורת בן-משק, יהיה מופת נפלא לפריה ורביה… "

האדון קפץ, כמו שהוא בעירום-גופו הגדול והשמן, מתוך המגבת שהיה מעוטף בה, נטל את שבטו (שרביט-מושלים בן-בנו של מקל חובלים) והתחיל מכה בגמד בכוח. הגמד נמלט על נפשו, כשהוא צורח מרה.

לאשרו של דודו היה השבט טקסוני בלבד, ולא כבד ביותר, שאילולי-כן, לא היתה נשארת בו בדודו עצם גמדית אחת לא-רסוקה ולא-משוברת.

“הזוג הקדוש” (הורי-פּוטיפר)

מן התפקידים הראשונים שניתנו ליוסף בבית-פּוטיפר היה זה: שיהא מחזיק בידיו טס מלאה עוגות קטנות ומיני מגדים לחזק לב אבא ואמא הזקנים של פּוטיפר, בשעה שהם יושבים לשעת-מרגוע על ספסל בגינת הפּרחים. המחזיק בטס דתו שהוא ניגש על ברכיו ונשאר עומד בכריעה שבקפּאון, כאילו פּסל הוא ולא אדם, עד שהזקן והזקנה – “זוג קדוש” נקראו בפי בני-הבית – קוראים לו במחיאת-כף. אז הוא מתקרב להם – בהליכה על הברכיים – ומגיש להם הסעודה הקלה, משיבת-הנפש. כאמאט הסופר הוא שלימד ליוסף את דרך השירות הזה, וגם הזהר הזהיר את העבד החדש שלא יגנוב מן העוגות, או ממזלגות-הכסף הקטנות הנעוצות בהן. ומיד התנצל כאמאט כי הוא אומר זאת לא מפּני שיוסף חשוד על גניבה, אלא מפּני שכך מנהג-הבריות להזהיר עבד חדש… ומתוך ריטון הוסיף: “אתה ודאי תפּול בהתהלכך על ברכיך, ותשפּוך הסעודה ארצה.” יוסף ענה מתוך בטחון, שלא יפּול ולא ישפּוך.

אגב שירות זה נתבררו ליוסף כמה דברים נכבדים. הזקן והזקנה שוחחו לפי תומם כאילו העבד הצעיר הוא אפס גמור, והעבד אזניו פּקוחות לספּוג כל מלה.

הזקן והזקנה נכנסו לגינה כשהם נשענים על זרועותיהן הדקות של שתי ילדות-שפחות. הילדות נעלמו באחת הפּינות עד שתהיינה נקראות, ויוסף כרע עם הטס שלו במקורב להן. אני מניח הקמטים הפּסיכולוגיים שהמחבר מגלה תוך דיבוריהם של “הזוג” ואיני מוסר אלא את התמצית שיש בה כדי ללמד על הכל.

הויא וטויא, אבא ואמא של פּוטיפר, הם אח ואחות, תאומים מלידה. אפשר לומר כי היו נשואים זה לזה עוד בטרם נולדו, ואבא ואמא שלהם קידשו אותם זה לזו בילדותם. מנהג עתיק ואַריסטוקראטי היה זה בבתי-מלכות ובבתי-נסיכות, שיהיה אח נושא אחות לאשה; וכן גם נהגו אלהי מצרים. אך בדור הזה כבר היה המנהג עתיק ונושן, עד שנטפּל רגש-אשמה לנשואי-תאומים כאלה. רק מתוך הדגשת הדת הקדמונית ויחוס-המשפּחה הקדום, עדיין אפשר היה לקיים את המנהג ההוא במקרים מסויימים. הויא וטויא גם עכשו בזקנתם היו מסופּקים בדבר, אם זיווגם היה מן השמים. “אפשר בהיותנו בבטן התקוטטנו זה עם זו, כפי שעשינו כמה פּעמים בילדותנו. מי יבטיח-לנו כי קודשנו זה לזו בטרם נולדנו?” אומר הזקן בהתחממו עכשיו על ספסל-השמש, ואשתו-תאומתו על ידו.

התאומים נישאו זה לזו ברוב פּאר כפי תכנית שהוקצבה להם מהוריהם. לאחר ירחי-ההרגיון הרגילים נתברך זיווגם בבן – דווקא בן בריא, שלא כרוב הולדות היוצאים מנשואי אח ואחות. נצנץ רעיון בלב האשה, כי צריך לכפּר לפני האלים על חטא-נשואיהם (חטא לפי מושגי הזמן החדש). ובמה יכפּרו? – על ידי מעשה שיעשו בבן… אפשר יקריבוהו קרבן… אבל לא… גם זה כבר לא היה רצוי לאלים בזמן החדש. החליטו לעשותו סריס, ולהקדישו ולגדלו מלכתחילה על מנת שיהיה אחד מסריסי-פּרעה, הם היושבים אל שולחן-המלך בעתות-חג והמשמשים לפניו בשימוש סמלי בלבד – דהיינו, אחרים עושים המלאכה, והם נשואי התואר והכבוד. על ידי פּגם קטן זה שהטילו בגופו של תינוקם, יצאו גם כנגד השמים (שכיפּרו על חטא נשואיהם) וגם הבטיחו לעצמם שיבה טובה, כי פּרנסת סריס-פּרעה היתה בטוחה ושופעת, ומה שיגיע לבן יגיע גם להוריו. אך שיבתם הטובה, משהגיעו אליה, היתה מופרעת על ידי פּחד סתום שמא בבואם לפני האלים השופטים לאחר המוות, ותות, הסופר שבאלים, יקרא לפניהם מתוך ספר הכתוב את כל מעשיהם – שמא אז לא יקומו במשפּט, משום המעשה הלא-יפה שעשו לתינוקם שלא בטובתו. הזקנה-האחות קיבלה על עצמה שהיא תדבר אל האלים השופטים לאחר המוות, כי לשונה חריפה יותר, ובעלה-האח דרכו להתבלבל. (כבר היה מסודר אצלם שימותו ביחד כשם שחיו ביחד).

עוד משהו הטריד את דעת הזקנה. הם השיאו את בנם, המתחנך להיות סריס-פּרעה, לאחת מבנות-האצילים, בעוד בנם ילד ובת-האצילים ילדה. הכלה, מוט-איני, גברת הבית כיום, שלכאורה היא שלווה ומרוצה, מה נעשה בלבה? האם היא סולחת ל“זוג הקדוש”, על מה שעשו לבנם, זה בעלה פּוטיפר? האם נפשה מסתפּקת ב“בעל” שבטקס ולא בטבע? היא אינה אומרת כלום, אדרבה, היא נוהגת כבוד רב בתאומים, אבא ואמא של בעלה. טויא, האחות שבתאומים, באינסטינקט-של-אשה, מרגישה כי הכבוד הניתן לה ולבעלה מאת מוט-איני, הוא מעושה ולא מלב. ודאי, כמה תגמולים יש למוט-איני על אבדנה. וכי דבר קל הוא להיות מן הקרואים תמיד אל משתאות-המלך, להיות מקורבת אל הכהן הגדול בכנכנס, ולהיות ב“פרות”-הבתולות המרקדות לפני האל-הפּר ביום חג, קרנים לראש כל “פּרה” ובין הקרנים ירח קטן של כסף? לא כל אשה זוכה להיות חברה במסדר ה“פּרות”-הבתולות! ואין צורך לדבר על כל הרכוש הממשי, שמוט-איני נהנית ממנו. אבל…

כזאת וכזאת פּטפּטו בינם לבין עצמם זוג-הזקנים, ויוסף שומע. ומפּעם לפעם חזרו אל אשמתם הראשונה, נשואי אח ואחות, ומה גם תאומים, שהם כמעט גוף אחד. נשואי-קרובים, אם חדלו להיות מנהג-אלים, הרי הם למטה מן האנושי, שייכים הם לבוץ הקדמון, השחור, שאין לו זיווג אלא לעצמו, והוא משריץ שקצים ורמשים… וסירוס-הבן, תחת להיות כפּרה, אפשר היה חטא שני, נוסף על הראשון, איך יעמדו בדין לאחר המוות?

לבסוף מחא הזקן כף לאות כי הגיע זמן-טעימה מן העוגות הקטנות והמגדים, והעד הצעיר רץ אליהם על ברכיו עם הטס…

אשת פּוטיפר

אישתאר (או עשתורת) קראה לגילגאמש: “היה לי בעל, ותן לי מפריך!” היא דחקה עליו שיקח ממנה מתנות, חליפות-צבעונין, והוא מאן, ובז למתנותיה. אין שום דבר נעשה בלא תקדים, וקרה שיוסף ואשת פּוטיפר, מוט-אין-עמט, חזרו בדיוק על דבריהם של הגיבור והאלילה במיתוס הבבלי.

“שכבה עמי,” הוא הפּסוק הקצר והעירום שבחומש. בפועל היה כאן תהליך ארוך. איך ירדה גברת אדירה ממרום-הארץ, ארץ מצרים בתקפה, לומר כזאת לעבד מארץ החתי והאמורי, בן-מדבריות, בזוי-לידה ונמוך-מעמד? נחזור ונאריך.

פּעם ראשונה, כשראה אותה יוסף, והוא משתחווה ארצה בין שאר עבדים, לא ראתה אותו הגברת מפּסגת-שגבה, ואם ראתה אותו, לא השגיחה בו.

הגמד דודו הוא שהסב את מחשבת הגברת מוט (כן נקרא לה בקיצור) אל העבד העברי. דודו ראה עצמו בחינת שומר טהרת-המצריות, אדוק במסורת-קדומים. כל מה שבא מארצות-אסיה טמא הוא, תועבה למצרים. והנה העבד בן-המדבר הזה, נעשה יד-ימינו של בן-משק הבית, וכפסע בינו ובין זו המשרה היותר גבוהה בבית, כי בן-המשק, מונטקאו, שהוא חולה והוא יודע שקצו קרוב, כבר יעד את יוסף להיות ממלא-מקומו ויוצא-ובא לפני האדון פּוטיפר. הנשמע כדבר הזה בבית מצרי, שזר, לא-מצרי, יוכתר בגדולה כזאת?

כן התאונן הגמד דודו, הממונה על המלבושים והתכשיטים, לפני הגברת, מרי שמשו לפניה. דודו, מצא לו עזר בכוהן האל רע, בכנכנס, לובש פּרוות-הנמר, שהיה יועץ רוחני לאשת-פּוטיפר. אף בכנכנס, שמרן שבשמרנים, עינו רעה בעליית הזר, יוסף. הוא ראה בכך סימן להתנוונות הכללית של הדור, דור ננהה אחרי אלילים אסיאתיים, מתבל לשונו בפראזות בבליות וכנעניות, מתגנדר באפנות מזרחיות. לקח בכנכנס דברים עם פּוטיפר – לא שמע לו פּוטיפר. תחת זה מצאו דבריו מסילות אל לב אשת-פּוטיפר. היא הבטיחה לעשות משהו בענין זה.

היא ראתה את יוסף בשרתו אל שולחן פּוטיפר. הציצה בו הצצה אחת שיש בה משום בוז – וסקרנות. כך פּעמים אחדות, עד שנפגשו עיניהם אהדדי.

פּוטיפר, על-אף עצת הכן בכנכנס, רומם את יוסף, נתן לו חדר על-יד חדרו. יחד עם יוסף קרא בספרים. התגעגע על העברי הצעיר, בצאת זה למסעות-מסחר, למכור את יבול-שדותיו ומלאכת-חצרותיו של פּוטיפר, ולקנות כל צרכי-הבית. פּעם באה גברת-הבית, מוט-איני, לפני בעלה בבקשה: “עשה טובה עמדי, ושלח את העבד העברי!” הוא אמר: “כל אשר תבקשי ממני אעשה, כל רכושי ונפשי שלך הם. רק בדבר הזה אינני יכול לשמוע בקולך.” מובן, שלא כך דיברו, אלא בעקיפין, מתוך ריבויי מחמאות, ומתוך הענקת-תכשיטים ממנו אליה בשביל לפייס אותה. היא הרהרה בלבה: “יקר לבעלי העבד העברי מאשתו.”

שנה ראשונה שלחה אל יוסף מבטי-אלם, והוא פּגש מבטיה בעיני-רחל שלו, המלאות אור טהור. שנה שניה הביעה לו את אהבתה, דרשה ממנו אהבה תחת אהבה, קשירת נשמה בנשמה. הוא השתדל להסב את השיחה אל עניני משק ומסחר, והיה נותן לפניה דינים-וחשבונות על כל מעשיו. שנה שלישישת, היתה משתטחת לפניו, מנסה להפּילו בתפארת-גופה: יקחנה בלא אהבת-נשמה, ובלבד שידע את גופה. באותה שנה, הלכה הלוך והשתפּל ברוב-תאוותה, עד שאפילו בהלכות-גוף עשתה דברים בלתי-כשרים. היא ניסתה לחמם דמיו של יוסף על ידי סמי-כשפים, שהכינה בעזרת כושית אחת משפחות-הבית: יקחנה בלא רצון-עצמו ובלא תאווה טבעית, ובלבד שיקחנה.

כשגם זה לא הועיל, התחילה מאיימת עליו שתלשין לפני בעלה, כי העבד בא לשחק אתה; ובהנאה דורסנית תיארה לאזני יוסף כיצד יהא יוסף נענש: הנה, יושלך העבד לפני התנינים שבבריכה, והבטן הקרירה, קשת-הקליפּה, של בכור-תנין תהיה זוחלת על חמדת-בשרו של העבד, ואבריו אחד אחד יהיו טרף למלתעות האכזריות… הנה יוצתו אשים קטנות על פּני כל גופו החמוד של יוסף העברי, ויישרף לאט לאט… הנה, יקוטעו אפּו וידיו ורגליו, ותיכרת לשונו… ענה לה יוסף: “את מגזימה בכח-צערו של בשר-ודם כמו שאת מגזימה בכוח הנאתו. ודאי, אם תאשימי אותי לפני בעלך, לא יהיה לי פּתחון-פּה כנגדך. דבר-אשתו ודבר-עבדו, איזה מהם יאומן? אך באפּו כי עז, לא יוכל פּוטיפר לענוש אותי בכל הענשים שהזכרת. הוא יהיה מוכרח לבחור באחד מהם. ואשר למכאוב שאכאב, יש גבול טבעי הן למכאוב הן לתענוג: עד כאן יטעם האדם ולא יותר.”

מה-זה ליוסף שנתקרב לאם-גיהינום זו, כמעט עד כדי חריכה, ולבסוף, כשנמלט, היתה להימלטו צורת בריחה ממש, מתוך הנחת בגדו בידה? בן-יעקב, שלא-טיפּש היה, למה הניח להם לדברים שיגיעו עד לידי כך?

אל נשימהו צדיק יותר מדי. נזכור איך העלה פּעם את שנאת-אחיו עליו יתר על מה שהאנושי יכול לסבול. ומה היה ענשו? הבור! עכשו, העלה תאוות-אשה אליו, יותר ממה שהאנושי יכול לסבול. ומה יהא ענשו? שוב, הבור!

אשת פּוטיפר אשה יפה היתה, כלילת-הידור. נעים היה לעבד, שהגברת שמה עיניה בו. בשביל שיבוא אל חדריה בהיתר, המציא לעצמו שיטה פּדגוגית, דהיינו, שיהא גומל אותה מהרהורי-אהבה על-ידי שיסב את מחשבתה כלפּי עניני-משק. ואמנם, היה היתה תלמידה טובה בעניני-משק. היתה אומרת לשרות ידידותיה או לאחת השפחות המקורבות אליה: “הנה בן-משק הבית, אוסרסיף, ימין-פּוטיפר, יוצא בספינה למכור כורי-חטים בככך וכך, ולהביא אנפּילאות-לבד וכלי-נחושת בכך וכך!” (זה שימש לה תירוץ לגלגל שמו ומעשיו על לשונה). משהוכח לו שאין הועיל בשיטתו הפּדגוגית, התחיל חומל עליה, מנסה להרגיע אותה בדברי חכמה ויושר, והוא כבר מתידד אתה עד כדי לשחק אתה במשחק כדומה לשחמט, משחק, בו צריך אחד-המשחקים לדחוף את חברו אל היאור… וכשהתחילה בטירופה לאיים שתשמיד את יוסף על ידי שתאשימהו לפני בעלה, או שתשמיד את בעלה על ידי שתשקה אותו כוס-רעל, גם אז לא נסוג יוסף אחור. רצוננו, נהיה פּרקליטים לו ונאמר: “הן עבד הוא, ואם הגברת קוראה לו, מה יעשה ולא יבוא?” אך באמת, כך הרגיש יוסף בלבו:

“כל-מה שאני מעמיק ויורד לסכנה מוסרית, אני מרבה בכבוד אלהי, ובלבד שאצא בשלום. כגודל הנסיון, כן גודל הנצחון…”

בפרק זה בא מעשה המשתה והסכינים. יש סוברים, אך מדרש-אגדה הוא וחלום-משוררים, ואולם תומאס מאן מעיד כי הדבר היה גם נהיה. הגברת מוט היתה מתפּנקת באהבתה, מגלה רגשותיה לפני כל מי שישמע – ידידותיה ושפחותיה והנערות אשר בהרמון-פּוטיפר, האוכלות בממתקים ומנגנות בכלי-זמר. וכדי לעשות פּרסום למצבה, נפלה למשכב, חלתה במחלה סתומה, כיאות לנסיכת-אגדות שהיא עורגת על בן-מלך רחוק, ואין רופא לה. באו כל שרות-המדינה לבקרה, שאלו למחלתה, והיא הודיעה להן כי ביום פּלוני, בעת-משתה, תגלה להן את סוד-מחלתה. בינתיים, ציוותה שיושחזו סכיני-הברונזה, בעלי הניצבים הממולאים בספּירים, עד כדי להב דק וחד-גם-חד: תקרב אליו יד – מיד הדם מזנק וניגר. והיא הכינה יין-קפריסין משומר, אשר כל השותה ממנו מעט-מן-המעט, ראשו סחרחר עליו. ומן העבד יוסף, בן-משק הבית, ביקשה שיעשה לה כבוד והוא עצמו יגיש את סף-היין הגדול (בו יינות-צרים הממוזגים למופת) בעת המשתה הערוך לחברותיה, גבירות עיר-המלוכה ואדירותיה. יוסף ציית לה בזה.

הגבירות סעדו בסעודה, היטיבו לבן מיין-הקפריסין שבבקבוקים הקטנים, ופטפּטו פּטפּוטיהן. אז הוגשו תפּוחי-זהב קטנים וריחניים, יבוא-הודו. הגבירות נטלו בידיהן את סכיני-הקילוף, אלו סכיני הברונזה, אשר להביהם כלהבי-תערים חדים שבחדים, והתחילו לקלף בתפּוחי-הזהב ההודיים. באותו רגע נכנס יוסף, עבד-פּוטיפר, הוא שבנות-הארץ היו צועדות על מגדלים ומצטופפות בחלונות בשביל להציץ בו מדי עברו ברחוב, והוא אז בן עשרים ושבע, במיטב-גבורתו, וראשו מעוטף בעטיפת-ארגמן, וכאחזו בסף-היין, היה דומה לאחד-האלים. הגבירות עצרו נשימתן, עיניהן נתנעצו בו, וכמעט אפשר היה לשמוע את הולם-לבותיהן. יוסף העמיד את הסף על השולחן, ויצא-לו. הוי, מה להן לגבירות, שדם שותת על שיראיהן המפואָרים, נוזל כמפּלי-ים בחיקן, נשפּך על מפּות וסודרים? מהן התעלפו, מהן צווחו, ועד מהרה באו נערות-שפחות עם תחבשות ומים וסמי-מרפּא לעצור בדם הקולח מעורקים עדינים, לנקות השלוליות והכתמים, להשיב רוח אל המתעלפות.

נאום מוט, אשת-פּוטיפר, אל אורחותיה: “הנה, גליתי לכן סוד-מחלתי והראיתי לכן סיבתה! אתן רגע אחד כך, ואני שבועות על שבועות, ירחים-על-ירחים, דמי נשפּך ואין משגיחין בי!”

הגבירות הנידו ראש מתוך השתתפות-בצערה, והתחילו מגרגרות בקולי-קולות צפצפניים-דקים אף קולות עבים-צרודים, כי כן ישנם קולות-נשים נוטים לצרידות באותו אקלים. “אכן, בן-מדבריות זה הוא יפה כאל, ולא לחנם לבך מכור לו,” אמרו אחדות. “חוצפּה היא, שעבד מקנת-כסף יבוז לאהבת גברתו הנאה מכל גוי,” אמרו אחרות, ומתוך דבריהן נשמעה עקיצה דקה: “זקנת, הוי, גברת מוט-אין-עמט, אשת פּוטיפר! אילו אני במקומך, לא היה העבד צדיק כל-כך!…” אשת הכהן בכנכנס, בקולה העבה והגברי, היא שהעלתה את הצד התיאולוגי שבדבר. “העבד העברי דוחה את אהבת גברתו המצרית, עקב נאנותו לאלהי-אבותיו… עלבון הוא לאלהי-מצרים…” היא הבטיחה לדבר אל בעלה בענין זה. היא קיימה דברה; באותו שבוע בא הכהן בכנכנס אל מוט, והדגיש בפניה את החובה הקדושה אשר עליה, להוציא את יוסף מתומתו ולהציל את אלהי-המצרים מעלבונם. ריב הוא בין אלהי-יוסף לאלהי-מצרים… מוט, נחה רוחה מאישור דתי זה לתאוותה.

הגבירות נתפּזרו מן המשתה ברוב-נימוס; אחרי-כן רנן ריננו בינן לבין עצמן: “גברת גבוהה שכמותה! היא מתאווה למשגל עם עבד, ובשל-כך היא צריכה להזיל דם מאצבעות אורחותיה… היא בחמדתה, וכל-העולם צריך להיות מרתת ורועש! מישהו היה סובר: עדיין היא בת י”ח!"

האם היה אמת ברמז זה שרמזו הגבירות על זקנותה? השנים שהביאו בגרות נאה ליוסף, הבשל הבשילו אותה מעבר לבגרות נאה. אבל גוזמא היא לומר: זקנה האשה. יפה והדורה היתה כבתחילה. אף-על-פּי-כן שינוי כל-שהוא נעשה בה – שינוי גופני המקביל לתהליך ניוונה המוסרי. שדיים, שדקות ובתוליות היו, תפחו ונתעגלו ובלטו כשני כדורים-פּורחים מבעד לשמלותה. אגן-ירכה נתרחב, כרעבון לא ידע שבעה. אפּה נתחדד, וזוויות-שפתיה נתעמקו. הכלל (אם-כי לא היו הדברים מוחלטים וברורים כפי שאנו משימים אותם במלים), אפשר היה לו לזר הרואה אותה להחליט ולומר בנפשו: “זו ארורה היא!”

הגמד הטוב בס, אוהבו של יוסף, אחד משני הגמדים שבבית, בכה על כתפו של יוסף, הזהירו לאמר: “אי לך, אוסרסיף היפה והחכם! אי חכמתך? אי טוהר-מחשבתך? כבהמה עיוורת אתה צועד אלי בור! חדל-לך בעוד מועד!” אמר לו יוסף: “מה אתה נכנס אל ענינים שהם דקים מבינתך? אדון אני לעצמי. אם אברח, הרי אעיד שחדלתי מהיות אדון לעצמי. כל-זמן שהניסיון לנגדי, ואני עומד בו, הרי חופש-בחירה לי לנפול או שלא לנפול, וחזקה עלי שלא אפּול.” לא קיבל הגמד הטוב נחמה מהגיון זה, שראהו מסולף, והוא שוטט בדמעות. ודודו, הגמד השני, הרע, שונאו של יוסף, שמח לאיד כי קרוב הוא.

פּוטיפר

מונטקאו, בן-משק הבית לפּוטיפר, היה מקיף את אדוניו נועם וחיזוק-נפש. יוסף ראה זאת מראשית הגיעו לשם, בשעת המשא-ומתן בין מונטקאו והישמעאלי בחצר-פּוטיפר.

פּוטיפר בא אז במרכבתו, שהיא נוצצת באבנים טובות, משובצות בגלגלים, ובידו – המושכות. קפץ בדילוג זריז מעל המרכבה. הוא היה אדם ענקי. “כמו ראובן אחי, שרגליו כעמודי-היכלים,” חשב יוסף, “אלא שראובן כולו שרירים מוצקים, וזה – מפּלי בשר ושומן.” קפיצתו של פּוטיפר נדנדה את כל גלי-השומן שעל חזהו. “רק האדון,” אמר מונטקאו לפּוטיפר, “יכול לרדות באבירי-אש כאלה.” פּוטיפר ציווה על מונטאקו להכין סעודה, ולאחר הסעודה יצא הוא, פּוטיפר, לצוד בהמות, זה סוס היאור הכביר. ימסור זאת בן-המשק לגברה. “השלום לגברת? השלום לבית?” מונטאקו הבטיח לו כי הכל שלום, והביע חשש שהגברת לא תהיה מרוצה מצאת האדון לצוד צייד, במקום מסוכן, מיד לאחר רכיבה. “אינני עיף על-עיקר,” אמר פּוטיפר. “עוז לאדון,” אמר מונטקאו.

ההדגשה היתירה על עוז וגבורה, הן מצד האדון הן מצד בן-משק הבית, נשמעה ליוסף כחיפּוי על איזו ריקנות סודית. הרגשה זו נתגברה ביוסף, כשלמד, תוך ימים מועטים, כי מונטקאו, בן-המשק, איש-כן הוא, לא מחניף לגבוהים ממנו ולא מתעלל בנמוכים ממנו. המחמאות שהשמיע לאדוניו לא היה בהן משום חנופּה כי-אם משום מעשה-חסד לנפש אהובה.

נשואיו של פּוטיפר, סריס-פּרעה, לא נשואין. משרתו של פּוטיפר לא משרה. כל הכינויים והתארים שהיה עדוי בהם, “שר הטבחים”, “נושא המנפה למלך”, ועוד, (והוא היה צפוי לנעלה מהם: “ידיד ראשון לפּרעה”), לא גאלו אותו מהיותו קישוט טפל בלבד. לא הוא בקוטלי הפּושעים, לא הוא מניף המנפה – כל הדברים הממשיים בידי משרתים שהוא גבוה מהם כמה וכמה מדרגות. ובכל זאת, מזה האין נובע כל עושר הבית, העבודה (וא"ו שרוקה) הרבה, השדות והכרמים שהם מתנות לסריס-פּרעה מיד פּרעה, בית-הפּילגשים (גם זה לקישוט…), האורוות ומחסני-הסחורה, ובתי-האומנים, ומשלחות-המסחר…

האם היה פּוטיפר זכאי לכל אותה האהבה הנטויה אליו מבן-משק ביתו, מונטקאו, – ולא בחייו של מונטקאו בלבד אלא גם במיתתו? כי מונטקאו, טרם מותו, בעת הנחילו ליוסף את המקום והמשרה אשר לו, השביע את יוסף, לאמר: “ראה שיהיה האדון אהוב עליך כשם שהוא אהוב עלי, ושלומו שלומך, ועבודתך אותו נאמנה.” ויוסף נשבע לו.

פּוטיפר – גופו מסורבל בשומן ובפניו יפים ואציליים, גבוהי-מצח ועצובי-עין. הוא ביקש שלווה רוחנית במקרא ספרים, ונחמה גופנית בתרגילי-אתלטיקה, אמבטאות ורכיבות-צייד. לאשתו ולהוריו היה אדיב, וביחס לעולם כולו, היה הצדק פּלס למעשיו. ראינו איך הגיב לאינטריגות של הגמד דודו. וכרגע נראהו בכל הוד-צדקתו. הכוונה – למשפּט-יוסף.

“השלום לבית? השלום לגברת?” היה פּוטיפר שואל מדי שובו מבית-פּרעה או ממסע-ציד. והוא רק לאחת נתכוון. הוא ידע מהיכן הסכנה צפויה לשלום הבית ולשלום גברתו. הרי זה מן היצר, שהוא טמון ורדום בגברת.

היה יום חג לפנות ערב, ופוטיפר שב מבית-המלך הביתה. זה היום כינהו פּרעה “ידיד ראשון לפרעה,” ולכבוד תואר חדש זה שחונן בו, התכונן הסריס לעשות משתה גדול בביתו, וגבוהי השרים והנסיכים בקרואים. אותו חג מין קרניבל היה, על שם גאות-היאור. יצאו כל עבדי הבית ושפחותיו, ואפילו הפּילגשות, לראות במחזות ולהשתתף בשמחות. אף יוסף יצא וראה והשתתף, אך מתוך התרחקות-מה, בזכרו את אביו ואת אלהי-אביו. לא יצאו רק גברת-הבית מתוך נימוק שהיא חולה, וה“זוג הקדוש”. יוסף שב במוקדם, בדעתו כי מוטל עליו לפקח על ההכנות האחרונות למשתה-אדוניו, סריס-פּרעה, שביום זה יתואר “ידיד ראשון לפרעה.”

כאשר קרב פּוטיפר אל ביתו, ראה מרחוק כי אשתו יושבת בין השפחות על מדרגות-הבית מבחוץ. לבו אמר לו, כי בא לו אשר יגור.

“מה לך, גברתי וירח-חיי, שאת יושבת בחוץ?”… היא סיפּרה וחזרה וסיפּרה את אשר “עולל” לה העבד העברי. היא העמידה העבדים והשפחות לעדות, כי היא צעקה כדת, והנה גם סימן מובהק: הבגד שתפסה בידה.

והיא נשבעה שבועה שלא תזוז מסף-הבית, עד שייחרץ דינו של העבד העברי. העבד קשור בחבלים בפנים-הבית, על פּי פּקודת הגמד, דודו. (ראה הגמד שאין איש בבני-הבית מעיז לנגוע ביוסף, ויהי הוא לאיש ולמפקד. זו שעה גדולה היתה לו!) הגברת הזכירה לפּוטיפר, כי לפני שלוש שנים, התחננה לפני בעלה שישלח את העבד העברי, וימאן…

המחבר, שהכניסנו למחיצת יוסף ואשת-פּוטיפר, והראה לנו מה בדיוק קרה ביניהם באותו היום, סולח לגברת האצילה את הכל: כבוד-האשה שבה, זיקתה לכשפים, זדון-לבה ושאיפת-נקמה שלה. רק על דבר אחד אין הוא סולח לה: זו הדמגוגיה. ביקשה מוט-איני להרגיז על יוסף שנאה גזעית.

“הביא איש עברי…” והם, העבדים והשפחות, כלום כאזרחים מצריים נחשבו? כמה מהם נשלחו לשדות לעבודת-פּרך, או הולקו קשות, על עבירה קלה. ויש שדווקא בחסד זה “האיש העברי” ניצלו מקיפּוח-שוק וליקוי-עין… "לצחק בנו… " מאימתי הגברת האצילה ואלו המשועבדים לה נכנסים ללשון אנחנו? האם לא דרכה על גביהם כאילו הם יצורים לא-אדם? ופתאום "ראו, הביא לנו איש עברי לצחק בנו "!… היא והם – עם אחד לרדוף את הזר, את העברי, את יוסף… כך, בערך, הערות המחבר, ואפשר הם גם ממחשבות העבדים והשפחות.

נאום פּוטיפר: “ייעשה המשפּט מיד, וישוב הבית לשלומו! הלילה משתה-שמחה לי, כי פּרעה קראני ידיד ראשון, ואסור לשום דבר להפריע השמחה. ייקראו ‘הזוג הקדוש’ ממרום-חדרם, ויהיו נוכחים במשפּט. ואפילו הם ישנים, יש להעירם. הביאו את כסא-אדנותי ואת שבט-השלטון!”

הובאו הכסא והשבט (אותו מקל מצועצע, ספק שבט-נוגשים ספק שרביט-מלכות). הורדו התאומים, הורי פּוטיפר, והם באמת נבהלו. בחוש ידעו מה אירע. הנה יועמדו בפני תולדה לפשע שפּשעו בבנם. משפּט זה יהיה מעין דוגמה-של-מטה למשפּט שיהיו מוכרחים לעמוד בו במעון-הנצח.

ופּוטיפר בפסק-דינו: “הסירו הכבלים מעל הנאשם, ויעמוד על רגליו, שלא יהיה נענש קודם קביעת-הדין. אל תחשבו: מפּני שפּוטיפר אינו מתערב בעסקי הבית, אין הוא יודע מכל הנעשה בו. עיני האדון פּקוחות לכל. ידעתי מי כירסם שלוות הבית, ובשל-מי באה הרעה הזאת. הנה, הגמד הרע הזה, דודו, פּיו ענה בו כי הוא הכניס את המזימה בבית לראשונה, הוא יילד, והוא טיפּח וריבה אותה. יושם במרתף-הבית, ולמחרת תיכרת לשונו – הלשון המתווכת לרעות – מפּיו!” (דודו הרים קול-יללה) “–מכל-מקום, חצי-לשונו! ומפּני שאני רגיל שגמד יהי שר-תכשיטים ושר מלבושים בביתי, תינתן משרתו של דודו לגמד השני, בס! (בס צחק מתוך דמעות). ואשר ליוסף עבדי, שהיה קורא לפני בספרים, ומנעים ימי ולילותי, הנה הוא עומד כשה אילם, לא יפתח פּיו. מה יאמר ומה יצטדק, אם הגברת בכבודה ובעצמה היא המאשימה אותו! וגם עדות-הבגד מעידה נגדו. ישוב אל חדרו, ויהיה חדרו בית-אסורים ארעי לו, ולמחרת יישלח בספינה אל זבי-רא, בארץ סט, אל בית-הסוהר אשר לאסירי המלך ושר בית-הסוהר דם קשה הוא והוא יודע מה עונש ראוי לו למי שעורר עליו את חמת אשת-פּוטיפר! ועכשיו, להכנת המשתה! חג לי היום!”

אחרי שנים רבות, בעמוד בני-יעקב לפני האדון-המשביר, כי נמצא הגביע באמתחת בנימין, ויהודה בן לאה פּתח את פּיו, ויאמר: “מה נאמר ומה נצטדק!” – זכר יוסף המשביר את דברי פּוטיפר באמרו: "מה יאמר ומה יצטדק… "

בפמליא מספּרים

מחבר “ספר-איוב” פּותח בחזות שבשמים; מחבר “פּאוסט” הולך בעקבותיו; ובעקבות שניהם הולך תומאס מאן בספרו הרביעי שבסדרה “יוסף ואחיו”. ספר זה, “יוסף המשביר”, עומד בשערי פּרק הנקרא “פּתיחה בחוגי מרום.” הרעיון לפתיחה שמיימית – מן המקרא הקדום והשירה המודרנית; ואולם ההגיון והשיטה של מאן בפתיחתו זו. הם אצולים דווקא מן האגדה התלמודית.

ביקשו חכמים לבקר את מין-האדם, למנות מעלותיו ומגרעותיו, – מה עשו? סיפּרו מעשיה על מחלוקת שנפלה בין מלאכי-השרת בענין בריאת האדם. חסד וצדק אומרים: “ייברא”, אמת ושלום אומרים: “אל ייברא.” אלו בנימוקם ואלו בנימוקם.

אף כך: ביקש תומאס מאן לבקר את דרך-האלהים באדם ואת דרך-האדם באלהים, לא מצא נאה לפניו אלא לערוך מחשבתו בצורת שיחה בפמליא של מעלה.

כל פּעם שאלהים, כביכול, עובר את גבול החוקי והצודק, ונכנס אל גדר שרירות-הלב וההרפּתקנות, דרי-מעלה מתחילים רוטנים. עדיין הם אומרים שירה וטסים לשליחויותיהם, אבל הם מקיימים תפקידיהם הרגילים מתוך פּקיחת-עינים לרווחה, מתוך קמיצת-פּה, ויש גם מתוך לחישות מפּה לאוזן.

אילו ביקש האלהים שלווה לנפשו, לא היה בורא את האדם. היה אומר: די לנו במלאכים שהם כלילי-אורה ודי לנו בבהמות שהן פּרות ורבות לתומן. אך כוח אין-סופי ליצור, כנראה הוא מסוכן אפילו לגבי האלהים. סקרנות היתה בו לראות מה יצא מזיווג משונה זה של שכל שמיימי עם בשר-ודם בהמי. בפמליא היו מספּרים כי המחשבה לעשות את האדם, באה לו לאלהים מן שם-אל – זה שמו לפני נפילתו, ואחרי נפילתו – סמאל, – ואומרים עליו כי גם אחרי נפילתו יש לו מסילות לגבהי-גבוהים. טענת סמאל: “מלאכים טהורים לא יולידו רע; בהמות תמימות לא תולדנה רע. ייברא האדם, ויוליד הוא את הרע, שכן כל הבריאה היא פּילוג ואבחנה, שראשיתה: הבדלת אור מחושך. אתה, הבורא, יצור זה הידוע טוב ורע, יעסיקך הרבה. לעולם תצטרך להחזיק בכף-המאזנים, לשקול צדקות כנגד עוולות, למזג מזיגות של שכר ועונש, ועולמך יהיה מענין ביותר!” הטה הבורא אוזן קשבת לסמאל, ויברא את האדם.

באדם ראה אלהים בבואה יותר נאמנה לעצמו מאשר בדרי-מעלה ובבהמות. כיצד? הדמות האלהית נמצאת בדרי-מעלה, אך חסרים הם את הפּוריות האלהית. באדם, כמו באלהים בכבודו ובעצמו, הדמות והפּוריות מכורכות יחד. יותר יכול האלהים ללמוד על טבע-עצמו מן האדם מאשר מדרי-מעלה ומן הבהמות. אפשר, משום כך, כל-פּעם שהיתה מידת-הדין נותנת שיימחה האדם מעל פּני האדמה, כמו בימי נוח, חס עליו האלהים והניח לו פּתח-הצלה. כל-כך – למרות הצער והרוגז שהאדם גורם לבוראו. בכלל, אלהים, כיוון שהוא מגיע אל האדם הריהו מטה מעט את מידת-הדין, קצת-קצת מעוור עיניו במשפּט, כאילו ראה את עצמו אשם ביצירת זה היצור, והוא, כביכול, חייב בסבילת סבלותיו. “כל העולם אתה סובל, ועווני אינך יכול לסבול?” אמר קין אחרי רצחו את הבל. ואנו יודעים כי קין כמעט שלא נענש כלל. “נע ונד תהיה” – הלך קין אל ארץ נוד, הוליד בנים ובנות, ויסד ערים. העלאת חנוך, ילוד-אשה זה, אל דרגה כה גבוהה, בלא טעם מספּיק ובלא שיעור שאפשר לשערו מראש, עדיין היא מעוררת תמהון בפמליא. אכן חולשה יש בו באלהים כלפּי יצורו זה. אפשר צפה וראה מראש כי ייוולד אחד אברהם שיהיה דורשו ומכירו, ומכאן כל החיבה אל מין-האדם. אך נרד קצת לעומקו של דבר.

וכי סמאל בלבד נפל? שמחזאי ועזאל בלבד ירדו? נורא הדבר מלאָמרו, אך אנו מוכרחים לומר כי גבוה-מעל-גבוהים יש לו נהייה כלפּי מטה. צא וראה עד-כמה בורא-העולם מתרפּק על בבואתו זו, האנושית-ארצית!

בא אליו סמאל, ולחש באזנו: “אלהי-האומות מתנסים בדברי-ימים, במלחמות ושושלות-של-מלוכה. השפּל-נא, אל נורא, רד והיה לאלוהיה של משפּחה אחת, של שבט אחד, של אומה אחת!” כה גדולה השאיפה ההפוכה של האלהים, השאיפה לרדת, עד שהקשיב ללחש ויבחר באברהם ובזרעו, להיות להם לאלהים והם יהיו לו לעם.

מוכרחים להודות כי לא בלי-חכמה בחר אלהים במשפּחה זו. לכאורה, דלה ועניה היא במשפּחות-ארץ, לא אימפּיריות לה ולא כיבושים עצומים לה. מלחמותיה קרתניות לגבי מלחמותיהן של אומות אחרות. אך יש בה במשפּחה זו, באומה זו, איזה חוש מיוחד, כשרון מיוחד, לעמוד על טבע-האלהים, אפשר לומר, על רוחניותו, או אי-ארציותו, של האלהים – שהוא תיאטרון של העולם ואין העולם תיאטרון שלו (כמו שמספּר-הסיפּור הוא במה לסיפּורו, ואין סיפּורו במה לחייו: משום כך, המספּר, שהוא עומד מחוץ לסיפּור, יכול הוא לטפּל בו ולעשות בו כרצונו). על דרך פּאראדוכסאלית, דווקא הגיניוס של אומה זו לעמוד על טיב-אלוהיה, גורם לה שתהיה דוחפת אותו בכיוון מהופּך לשאיפתו: אל-עולם שואף להצטמצם ולרדת להיותו אל-שבט, ואומה זו מדרכה להרחיב ולהעלות אל-שבט לאל-עולם.

הנה, אחד מבניה של אותה המשפּחה הנבחרת, בן פּארת יוסף, חטא באשת-אדוניו – חטא? לאו דווקא, אלא שנתקרב לחטא – עד שהוא ראוי לעונש. ואמנם, מוליכים אותו אלי בור.

ראו דרך-יוסף באשה ההיא. ברגע האחרון שבאחרון ניצל ממכשול, עמד בנסיון. מי ומה בעוזריו? נמנה אותם באצבעות:

ראשית, הוא הרגיש עצמו נזיר, נפשו בתולה ומקודשת לאדון, אלהי-אבותיו. שנית, הוא עמד בנאמנותו לברית שבינו ובין מונטקאו, שתהא טובת אדוניו – האדון שבזו הספירה הנמוכה והארצית – טובתו; שלישית, משהו בתוכו הזהירהו שלא יערבב דמו עם דמה של זו האשה המצרית, לא בשל מקרה-לידתה כי אם בשל משמעותה הרוחנית – שהיא כל העתיקות, כל הישן-נושן, כל הזקנה והניוון של מצרים. הזקנה, שאין תקווה עמה, צמאה לעלע דם צעיר; ויוסף היה בן-העתיד, מזרע-ההבטחה. רביעית, שמרתהו דמות אבא שלו, הגן עליו זכרון העינים העצובות של יעקב. וחמישית, שהיא קשורה ברביעית, היטב ידע יוסף כי בעיני אבא שלו, ארץ-מצרים, בעבודת-מתים שלה ועבודת-בהמות שלה, הריהי שאול ומעון-טומאה. הירד בנו-חביבו של יעק לשאול זה עד-אין-השב? ששית: תקלת חם ותקלת ראובן נטעו בלבו מורא מפּני ערווה; לא יכול יוסף לגלות עצמו.

(המלה “נזיר” יש להבין אותה לא כפשוטה או כדתה החיצונית. אלהי-יוסף רוחני היה, והקידושין לו אף הם רוחניים. לא היה בנזירותו של יוסף כלום מפּחד החיים ומבריחה מן החיים. ראינו שאחרי-כן נשא את אסנת והוליד את אפרים ואת מנשה.).

כל זה נאה ויאה. אך, בן פּארת יוסף, אמור לנו: מה תחילתו של דבר? וכי לא ששת על פּגיעת-עינים שבינך ובין גברתך הנאווה? וכי לא שיחקת ברגשותיה? וכי לא התקרבת אל האש, כפרפּר מתפּארן זה, האומר: ראו, כמה אני יכול להתפּרפּר על יד הנר הדולק ושלא לחרוך כנפי? שוב אמור לנו: מה היה בסופו של דבר, אילולי טפּשות שבגברתך, שסובבה אותך במחמאות ליופי שלך, ליצורי גוך החמודים, שתה עליך במתנות, בקיצור, נהגה בך כאילו היא הגבר ואתה האשה, ומתוך כך עלבה עלבון בגברותך הצעירה? אילו חכמה מעט אשת-פּוטיפר והשכילה – אי מגניך ושומריך אז? התקרבותך אליה – בגאוות-גבר ובריחתך ממנה – בגאוות-גבר, וראוי אתה לבור!

אך, האם ענשך עונש? הה, שרירות-לבו של הבורא! כמה מידת-הדין מקופּחת, כי אדון-כל-המעשים מעולל עלילות לטובתך, משפּיל אותך על-מנת לרוממך, מוליכך אל בית-האסורים על-מנת להוציאך שליט!

כן שוחחו והתלחשו ביניהם בני-האורה ברקיעיהם בין משמרת למשמרת.

זבובים וגיר

יוסף לימד לשר-המשקים ולשר-האופים פּרק בפתרון-חלומות.

השנים הגיעו לבית-הסוהר בשל קשר, קשרה אחת הפּילגשות, להרעיל את פּרעה הזקן ולהמליך את בנה היא, תחת הבן של המלכה הרשמית שהיה ילד חולני ומוזר, נוטה לחיפּושים דתיים, וסוטה מעל אלוהי-אביו. אספה אליה הפּילגש שבעים ושנים משרי-המדינה. דוגמה היתה לפניה. מעשה באלה אחת, סט, מאהובותיו של האל אָמון, שקינאה באשתו של אָמון ורצחה את אהובה-האל בעזרת שבעים ושנים אלים אחרים, ואָמון היה לאוסיר אדון-המוות… אלא שהקשר שבבית-המלך נתגלה בעתו (אפשר מפּני שאחד מאותם שבעים ושנים השרים מרגל היה, ואפשר מפּני שאחד מהם סבר כי גילוי-הסוד – סגולה להתעלות) ונאסרו כמה גדולים ואדירים, וביניהם שר-האופים, איש גבוה ודק, ארוך-הפּנים, ושר-המשקים, איש שמן, בעל לחיים עגולות ואדומות כענב המלא עסיס.

שר בית-הסוהר הפקיד את יוסף על השנים וציווה עליו שיהא נוהג בהם בזהירות, לפי מעלתם הקודמת: לא שימלא את כל דרישותיהם, אלא, כשהם מבקשים גלוסקאות יתן להם לחם שחור, וכשהם מבקשים יין, יתן להם מיץ-ענבים… הרי המקום הזה עני הוא, ועם כל חפץ-הלב, אי אפשר לנהוג באדונים הגבוהים כפי מה שהורגלו בבית-פּרעה.

בכתב-מאסרם לא היו שני השרים מכונים בשמותיהם ותאריהם, אלא בשמות בדויים כגון “נזוף-פּרעה”, “מגורש מבית-המלך”. אף לא היה נזכר מה פּשע הם מואשמים בו, אלא: “זבובים ביין”, “גיר בלחם”. וכן בכל ארץ-מצרים היה לחש עובר מפּה לפה: זבובים… גיר… אם-כי הכל היו יודעים למה המלים מתכוונות.

האסירים עצמם, בראשונה לא רצו לספּר ליוסף מי הם ומה פּשע הם חשודים בו, אך הוא עמד על הדברים כנכונותם מתוך תלונותיהם לפניו על מעמדם הגבוה מקודם והשפּלתם וסבלותם כעת.

כשפּתר לפניהם יוסף את חלומותיהם כאשר פּתר (כמסופּר בחומש), הוסיף ואמר: “החולם הוא הוא הפּותר, באשר הפּתרון בא לפני החלום, והחלום אינו אלא לבוש לפתרון. אתה, שר המשקים, אל תעלוז יתר-על-המידה. לא היית באותו קשר רק מפּני שלא הזמינוך, ולא שבחך הוא… לא סמכו עליך שתשמור לשונך מפּטפּוט… ואתה שר-האופים, אל תתעצב יתר-על-המידה. נכנסת אל אותו קשר, מפּני שסברת כי תקיפים הם התומכים בו… איש לגורלו.”

ביקש יוסף את שר-המשקים שיזכרהו לאחר שישתחרר, ומי ניחש: “קל-דעת אתה, ותשכחני בו ברגע שתצא מזה. תזכרני רק כשיקרה לפניך האלהים מקרה.” ולא זכר שר-המשקים את יוסף שנתיים ימים, עד שמלך פּרעה הצעיר, חולם החלום הכפול על פּרות ושבלים.

“את חטאי אני מזכיר היום,” בפי שר-האופים, מתפּרש על-ידי המחבר על-דרך מלמדים: – החטא ששכחתי את יוסף, – ולא החטא שבשבילו הושלכתי בורה, שהרי אותו חטא נקי הייתי ממנו.

בבוא הרץ לקחת את יוסף ביתה פּרעה, ביקש שר בית-הסוהר מלפני יוסף: “כאשר יגדילך אלהים, תעלני גם אני מזה.” יוסף הבטיח לו. שר בית-הסוהר נשק לו. וזה רגע יחיד שבו היה יכול לנשק ליוסף. קודם-לכן לא יכול לנשק לו, מפּני שיוסף היה אסיר בבית-הסוהר שלו ונמוך ממנו. לעתיד לא יוכל לנשק ליוסף, מפּני שיוסף יהיה גדול ממנו.

יוסף (שלא כשר-המשקים קל-הדעת), כעלותו לגדולה, לא שכח את שר בית-הסוהר. הוא מינה אותו למזכיר בבית-פּרעה. לאחר שנים, כשבאו האחים לשבור בר בארץ מצרים, היה האיש מאי-סכמה (שר בית הסוהר לשעבר) בעצה אחת עם יוסף בהמצאת אותם התעלולים שהפּילו חתת-אלהים על האחים.

פּגישות

כל מקום שיוסף בא – הוא שואף להיות מועמד לפני הראש באותה ספירה; והיא – תופעה ארצית מקבילה להחלטתו של אברהם להכיר הגבוה מעל כל גבוהים בספירת-הדת, ומקבילה גם לאחד מחלומותיו של יוסף. בחלומו ראה יוסף את עצמו בחינת מטטרון, שר-הפּנים.

הוציאוהו הישמעאלים מן הבור – לא ארכו השעות ויוסף עושה שיחה עם זקן-הישמעאלים, ראש-האורחה. וכך היה הדבר. יוסף, לאחר מחזה-המכירה, היה רוכב על יד נער אחד מדופקי-הגמלים. הנער לקח דברים עם יוסף, ונסבו הדברים על השאלה להיכן האורחה נוסעת? אמר הנער: “סוד הוא לראש-האורחה. הוא המחליט על הכיוון ועל מחוז-החפץ, ולאחר שאנו מגיעים לאחד-המקומות הוא מודיע לנו: הרי אנו כאן!” יוסף התבטא כי כל הנסיעה נהיית בשביל שיהיה הוא, יוסף, נמכר בסוף-נסיעה. הנער משתומם על חוצפּת יליד-הבור, שהוא סובר כי לא נברא העולם, ולא נעשה מעשה, אלא בשבילו. הדבר מובא לפני ראש-האורחה.

באחד ממקומות-החנייה, בא אותו הנער דופק-הגמלים וקורא ליוסף, שיבוא ויעמוד לפני ראש-האורחה, כי כן יצאה הפּקודה מלפני זה. יוסף אינו אץ ללכת. הוא גומר אפיית-לביבות על אבנים, עבודה שלא היה מומחה לה ורק השתעשע בה בשעת החנייה. בבואו לפני הישמעאלי הזקן, ראש האורחה, הוא מביא אתו אחדות מן הלביבות. הישמעאלי טועם מהן, ומוצא כי טובות הן. “מה זאת אמרת, שאין אנו נוסעים במסענו, אלא כדי שנביא אותך אל מקום המיועד לך?” “לא אמרתי כדי ש… כי-אם בשביל ש… , דהיינו שההשגחה מוליכה אותי על-ידכם אל מקום שאני צריך ללכת שם, ולא שכל מעשיכם מכוונים לשמי.” ויוסף מוסיף ומבאר: “כל אדם הוא מרכז לעולמו, וכל המעשים הנעשים מסביב לו, חתוכים לפי הגורל – או סיפּור-החיים – שהאדם אנוס למלא אותו. והקב”ה מקשר את כל הגורלות יחד, כדי שיהיו מאורעותיו של זה משתלבים יפה עם מאורעותיו של זה." הישמעאלי מהרהר: “לתכלית יפה נגיע אם כל רוחץ-גמלים וחובץ-חלב יחשוב שהוא מרכזו של עולם!” אין יוסף מגיד לישמעאלי, מה שמו ומה חייו קודם שהוטל לבור, והישמעאלי, על-אף סקרנותו, אינו מרבה לשאול בענין זה, מיראה פּן, מתוך שידע רב-מדי, יהיה שותף לאיזה פּשע או יהיה מפסיד את העבד מקנת-כספּו… נוח לו שלא לדעת מאשר לדעת. בה בשיחה נוטל יוסף את השם אוסרסיף (כלומר, הנמנה על ממלכתו של אוסיר, אלהי המתים).

יוסף נפרד מעל הזקן בברכת לילה טוב מסולסלת ונאה. מהרה נעשה יוסף אופה-לביבות, רואה-חשבונות (סייעה בידו אמנות-כתיבה וידיעת-חשבון, למד אותן בבית-אביו מאליעזר הזקן), ומברך-ברכת-לילה-טוב לישמעאלי, ראש-האורחה. והוא שינה את נוסח הברכה מלילה ללילה, עד שהיתה נשמעת בכל פּעם כברכה חדשה.

הפּגישה פּנים-אל-פּנים עם פּוטיפר סריס-פּרעה סודרה על ידי הגמד הטוב, בס. סיבב בס שיהא יוסף עובד תחת הגנן בגנת-פּוטיפר. ידע הגמד כי פּוטיפר אוהב לטייל שם. יום אחד, לעת ערב, אחרי שכל הפּועלים כבר הלכו לביתם, היה יוסף יושב-לו בצמרת-תמר, מרכיב אבקנים לעליים. התמר שני מינים בו, זכר ונקבה, עץ אחד עושה אבקנים בלבד, ואחיו עושה עליים בלבד. בלשון המצרים היו קוראים דווקא לעושה-העליים, שממנו הפּירות, זכר. ולעושה-האבקנים, שממנו אבק-הזהב המפרה, נקבה; ובלשון הכנענים – להיפך – (על-דרך שאנחנו היינו עושים כיום). בטבע, היו הרוחות משדכות בין תמר לתמרה. אך גננים, אפשר אלפי שנים לפני הולדת-יוסף, למדו שלא להישען על הרוחות, אלא לעשות את מעשה-ההרכבה בידי-אדם. יוסף, שזריז היה, אף זהיר במלאכה, ניתן לו לטפּס על התמר, להסיר האבקנים, ואחרי-כן לטפּס אל צמרת-התמרה, והפוך אבקן על עלי. מספּר-התמרים מועט היה לעומת מספּר-התמרות שבגן. כמשפּט פּר עם פּרות בבקר, היה תמר אחד מספּק אבקנים לכמה תמרות. רצה יוסף לגמור את המלאכה אשר בידו באותה שעה, על כן נתאחר לשבת בצמרת-התמרה.

בא הגמד בס בריצה והודיע ליוסף כי הנה האדון מתקרב והולך. חיש החליק יוסף וירד מן העץ. עבר האדון, פּוטיפר, ובמלוויו – מונטקאו, בן-משק הבית, כאמאט הסופר ושני הגמדים. בס נתגנב משורת הטיילנים על מנת להביא הידיעה ליוסף, אחר חזר אל מקומו בשורה.

ראה פּוטיפר את יוסף משתטח על הארץ לרגלי העץ. נתעכב ושאל: “עבד חדש אתה בבית?” יוסף עמד על רגליו וענה בשפה נמלצת, שהוא קטון עבדים בבית כביר לאדון מפואר שכבודו כשמש. האדון שאל למעשהו בגן, ועל מה הוא מתאחר יותר מכל הפּועלים. ויוסף סיפּר לו, שהוא, קטון-העבדים, הוא מסייע לרוחות בהפראת-התמרים, שהם זכר לחוד ונקבה לחוד, ולא כמרבית-הצמחים, שבהם זכר ונקבה עולים בפרח אחד. היטב ידע יוסף כי הענין הזה הוא מסוכן כנושא-לשיחה באזני סריס-פּרעה, והוא הטה את הדברים כלפּי פּרייה ורבייה בלתי-מינית המצוייה בצמחים, כגון הטמנת חצי-בולבוס באדמה, או שתילת ענף כרות שהוא מתחיל מגדל שורש, או הרכבת ענף בענף, או משלוח סריג שהוא נהפך צמח לעצמו.

ראה דודו, הגמד הרע, שאדוניו שוהה לשוחח עם יוסף, והציע: “שמא נזוז, כי הערב קריר, והאדון אין שכמיית-הצמר עמו, והוא עלול להצטנן.” אך האדון לא שם לב אליו. חמימות עברה עליו מדברי סגן-הגנן הצעיר.

למן דרכי צמחים, נטה יוסף לדבר על הולדה אחת שאינה מינית, זו ההולדה של האלוהות, שהיא בוראה עולמות ברעיון וברוח, וכל טוב-תבל נשפּע ונאצל ממנה, כמו אדון-בית שכל טוב-הבית ממנו בא, ובלעדיו לא היו עבדים עושים במלאכה ולא היו גנים מצמיחים פּרחים ואילנות, כי הוא הסוד והחיים לכל המלאכות והצמיחות…

פּוטיפר שאל למוצאו ואבותיו של יוסף, ויוסף סיפּר בחן את דבר הבור והישמעאלים. סתם את פּשע-אחיו ולא הגזים את חטאיו הוא שגרמו לאותו פּשע, – והרחיב הדיבור על אברהם הקדמון, מבקש-האלהים, והברכה אשר ניתנה מאבי-אביו אל צעיר-תאומים תחת בכור-תאומים… הגמד הטוב בס שמע מליצת יוסף ותפארת-הרצאתו, ויעלוץ לבבו.

פּוטיפר כבר פּנה ללכת, והנה שב, וישאל את יוסף לשמו. “אוסרסיף,” ענה יוסף כשם אשר נטל-לו אחרי צאתו מן הבור. אמר פּוטיפר אל בן-משק הבית, מונטקאו: "תעלהו… " די היה למונטקאו ברמז זה, ולמחרת-הבוקר חדל יוסף לעבוד בגינה ויהי עוזר על-יד מונטקאו בהנהלת-המשק.

מונקאו, שמחלתו היתה הולכת וגוברת עליו, בין כך וכך היה צריך למי שינהל את המשק בפועל; ובמות מונטקאו, היתה המשרה נחלה ליוסף, והוא מילא אותה בחריצות ואמונה – עד הורדתו אל בית-הסוהר בשל אותו מעשה.

כשמת פּרעה הזקן, לא מלך יורש-העצר הצעיר מיד. המלכה-האם, שהיתה פּוליטיקנית מנוסה, משלה בעוז. אך במלאת ליורש-העצר שש-עשרה שנה, לא יכלה לדחות עוד את דבר-ההמלכה, ובאי-רצון שמה את הכתר על ראש-בנה. אי-רצון משום-מה? לא משום עין צרה בבנה, אלא משום דאגה אמתית שדאגה לשלום-המלוכה. זה בר-בטנה בחור מוזר היה. עניני פּוליטיקה וכלכלה רחקו ממנו, וכל מחשבותיו – בדת. בכלל, היתה הנהלת-המלוכה טבולה ושרויה בקדשים, ובקנוניות עם בתי-הכהונה אשר לאלהי-מצרים האדירים. אבל הוא היה רציני בהלכות-דת, היה נוטה להתעלפות מתוך אכסטאזה קדושה, ומכל האלים בחר-לו את אַטון, אלהי-השמש, לעבוד אותו לבדו, ואף את עבודת-אַטון פּירש על דרך מקורית, מתוך מרידה במסורת. הוא עצמו פּקפּק אם ראוי לו לקבל עליו את עול-המלוכה תחת שבתו בגנים והרהרו באלהיו. אבל החליט למלוך, בשביל לעשות המלוכה אמצעי להפצת דתו החדשה.

אותו חלום מפורסם כך בא לו. היה שכוב על יצועו בגינת-ביתן בעיר חדשה, שהתחיל בונה אותה קודש לאַטון, והעיר טרם נגמרה. המלכה הזקנה, אמו, והמלכה הצעירה, אשתו, שכבו בחדרים סמוכים. חלם את חלום-הפּרות, ויתעורר. הוא הרגיש כי החלום יש לו חשיבות עצומה ודוחקת לגבי המדינה. רצה לספּר החלום אל אמו (כי עדיין היתה זו מדריכה אותו בדברים הקשים ממנו), אך בראותו אותה ישנה, התקפּל בכסא שבחדרה, וחיכה לה שתתעורר. נתנמנם בכסא, וחלם החלום השני, חלום-השבלים. נתעורר כשהבוקר אור. הרגשתו שהדבר דבר-אלים הוא, ונוגע לכל המדינה כולה, נעשתה ודאית ומצערת. בלב פּועם סיפּר החלום לאמו. היא משכה בכתפיה. חזר וסיפּר החלום לאשתו. היא לא תפסה חשיבות-החלום. קרא ליועציו שר-הכלכלה למצר העליונה ושר-הכלכלה למצר התחתונה, והם לא הבינו מה הרעש. קרא לסופרים וחרטומים, וסיפּר לפניהם מעשה-החלום. עם כל חזרה, הרגיש שהוא עושה עצמו נלעג בעיני שריו ועבדיו, וכי ההוד הראשוני של החלום הולך ופּג בספרו אותו חזור וספּר. החלום הציקהו. הסופרים והחרטומים התיעצו יחדיו, חיפּשו בספרים, ולבסוף פּתרו לו: שבע בנות פּרעה מוליד, שבע בנות פּרעה קובר – לא, חס ושלום, שהבנות תמותנה צעירות, אלא שפּרעה יחיה לעולם ויבלה אותן כשתלכנה הן אל ממלכת-אוסיר זקנות ושבעות-ימים… עוד: שבע איפּרכיות פּרעה כובש, שבע איפּרכיות בפרעה מורדות – לא שמרידתן, חס ושלום, מרידה, אלא שתמעטנה במתנותיהן לגנזי פּרעה…

לא נכנסו הדברים באזני פּרעה. אז קם שר-המשקים, אמר דברו, ויוסף הובהל מבית-הסוהר, והועמד, מגולח ומלובש חליפה חדשה, לפני פּרעה ואם-פּרעה.

יוסף שיער כי המלך עומד היום באותו הגיל שעמד בו הוא, יוסף, בעת השלך אותו אחיו אל הבור. ידיו השמנמנות של פּרעה אחזו ברפיון ובמתיחות-מה בזרועות הכסא, ורגליו קצרות היו מהגיע אל ההדום, והיו תלויות באויר; אך הפּנים היו מבוגרים ורציניים ויפים, והמצח והעינים – מה שאנו קוראים כיום אינטלקטואליות.

לשאלת המלך, אם הוא יודע לפתור חלומות, השיב יוסף: “כן ולא. לא אומנותי היא, אך חלמתי חלומות בשעתי, ואבותי חולמי-חלומות היו, וקרה שאלהים הראה לי פּתרונים.”

בטחון שהיה בו ביוסף נסך בטחון על המלך הצעיר. האמת היא כי הפּתרון לחלום-פּרעה כבר היה מוכן במחשבת-יוסף. בדרך לכאן בספינה ההולכת מבית-הסוהר, רמז הרץ המוליך את יוסף, כי כל העסק הזה הוא בשל חלום מה בכך, שפּרעה מייחס לו חשיבות מיוחדת – משהו על שבע פּרות שמנות עולות בזו אחר זו, והן נבלעות בפי שבע פּרות דקות, וכן שבע בלים מלאות שהן נבלעות על ידי שבע שבלים ריקות. יוסף, שהיה עוזר לישמעאלי בחשבונות מסחריים, והיה נוסע בשליחויות של מסחר בשביל בן-משק לבית-פּוטיפר, מונטקאו, ואחרי-כן בעצמו משמש בן-משק לבית-פּוטיפר, ולא עוד אלא שהיה ממונה על אשר לאסירי-פּרעה, (הוא המזמין מצרכיו של בית-הסוהר והוא המוציא תוצרת-המקום במידה ובמתכונת) – כיוון ששמע את דברי-הרץ, מיד התחיל מוחו פּועל בכיוון של ביקוש והיצע, צורך ואספּקה, רעב ושברון-רעב…

פּרעה הראה ליוסף צעצוע שהיה מונח בחיקו, קליפּת-צב ריקה, ועליה נימים מתוחים דמות-כינור; הוא אומר: “זו לירה היא, מתנה לי מיד ספּן מארץ-הכרתי.” והתחיל מספּר בהתלהבות סיפּור שהשמיע לו אותו הספּן הכרתי. מעשה באל-תינוק שרמאי היה, עמד וגנב את הבקר אשר לאחיו הגדול, אלוהי השמש. צלה שתי פּרות ואכל אותן בסעודה אחת, וכהתחקות אלהי-השמש על עקבות רגליו של האח הגנב מצאהו לאח הקטן שהוא שוכב בעריסה כתינוק בחיתוליו. “הן תינוק אני, ואיך אני יכול?” ועוד תעלולים עשה זה התינוק-הענק לאחיו הגדול, וכדי לפייס לו לאח הגדול, נתן להלה במתנה אמצאה אחת שהמציא – זו קליפּת-הצב ערוכת הנימים, לירה שמה – לא קליפּה זו ממש שפּרעה אוחזה בידו ברגע זה, אלא אם-אמה של זו… "

המלכה הביעה דעתה, בנזיפה עדינה, שדרכו של מלך – מספּרים לפניו, ולא מלך מספּר. ובכלל, הן הבהיל פּרעה לכאן את הצעיר למטרה מסויימת.

“מוזר”, אמר המלך, “עכשו שהפּתרון קרוב הוא ובטוח, איני בהול ללשמוע אותו.” הוא שאל את יוסף, אם הוא מכיר באל הקטן ובמעשי-הרמאות שלו.

“כן ולא,” השיב יוסף, “לא אותם המעשים גופם, אלא כיוצא בהם, כי גם במשפּחתי מסורת של רמאות.” והוא סיפּר את דבר התחלף בכור בצעיר בענין-הברכה, וצעירה בבכורה בענין האהבה, "והצעירה שמה רחל, והיא אמא שלי… "

“אם היא רחלה, הרי אתה שה. שה קדוש ומתנבא, כאותם השיות החולניים שהם מנבאים אך אחת והם נופלים מתעלפים או מתים.” (שכח המלך כי הוא עצמו יש בו מן הסימנים של שה קדוש וחולני כזה).

יוסף הבטיח למלך כי לא יתעלף ולא ימות אחרי היפּתר החלום, כי לא דרכו בכך.

“ודאי אתה זקוק לקלחת מבוערת, ולוחשים בלחישה, ומנגנים בכלי-זמר.” יוסף אמר, כי אין הוא זקוק לאף אחד מן הסממנים והסיועים הללו.

סיפּר פּרעה – אפשר בפעם התשיעית – את חלומו הכפול, חלום הפּרות וחלום השבלים, כסדרו.

“חלום-פּרעה אחד הוא,” אמר יוסף.

“הוא אשר אמרתי!” קרא פּרעה.

“פּרעה בחלומו ודאי היה לבוש בגדי-מלכותו, כי הדבר נוגע לחיי המלוכה!”

“כן היה!” קרא פּרעה, כולו רגש. "הוא אשר אמרתי לאותם החרטומים הנבערים, ולא האמינו לי! מוזר! אתה נותן לי להרגיש כאילו אני כבר יודע הפּתרון, ואיני יודע אותו כלל… "

“את אשר אלהים עושה, הגיד לפרעה, ופרעה יודע,” אמר יוסף. “מה הן העולות בזו אחר זו מחיק הנצח, ואין הפסק ועמידה ביניהן?”

“השנים!” קרא פּרעה.

“הרי הפּרות,” אמר יוסף, “והשבלים מה הן?”

“שוב השנים!”

“עכשו, תובלנה קלחות, יבואו לוחשים, יבואו מנגנים!” קרא יוסף, “ונדע שאר הפּתרון!”

“מה צורך בהללו?” אמר המלך, “שבע הפּרות השמנות, שבע שנות-שובע הן, ושבע הפּרות הרזות, שבע שנות-רעב הן. אלהים רצה להזהיר את פּרעה, ועל הישנות החלום פּעמים, לחזק האזהרה, כי נכון הדבר מעם האלהים!”

המלך גלגל את השיחה לעניני-אלוהות, והתחיל שופך תהילה והודיה לאלהיו אַטון, אלהי-השמש, בחינת האור והחיים והחסד אשר לעולם כולו; הרי זה “המנון-אכנאטון לשמש,” המהולל בהמנונים. ומחבר הרומאן, תומאס מאן, משלב את ההמנון-לשמש בדיבוריו של המלך עד שדומה, ההמנון נולד לראשונה ובאופן טבעי, באותו הרגע, תוך-כדי שיחת המלך עם יוסף. קטע מן ההמנון:

"… אתה העושה זרע באיש, והנותן חיים לילד ברחם-האשה, תנחמהו ולא יבכה, אתה האומן הטוב, הזן והמפרנס! אתה זן לכל בני-הזבוב ובני-החיפּושית למיניהם, לתולעת ולמה שנולד מן התולעת. שמח הלב ורוב-רצון לו, כי הבהמה שבעה במרעה, עצים ודשאים עוברים שרף, ונצנים עולים בתושבחת והודיה, וצפּרים אין-מספּר רוחפים מעל האגמים. ומדי אהגה בעכבר הקטן במאורתו, ואתה נותן-לו כל-צרכו – הנה הוא יושב שם, עיניו כפתורים, והוא מוחה אפּו בכפּותיו – עיני דמעות תטופנה. וגם בי אהגה, לא אוכל הגות והבן באפרוח המשווע מקלפּתו, והנה הוא בוקע ויוצא כי נכון זמנו מלפניך – יצוא יצא, ויצפצף בקול, וירוץ הנה והנה על שתי רגליו, עזיז ופזיז לפניך, – כי זאת אשים אל לבי, משי דק אגיש אל לחיי, כי שטפוני דמעות-אהבה – – – "

ההמנון מסתיים בזה שהמלך קורא פּתאום, שתובא לפניו נפרטיטי מלכתו, הממלאה ארמונו תפארת, כי הוא רוצה לנשקה!

אחרי נאומי-אהבה למלכה, שוב המלך עוסק בהלכות-אמונה. יוסף מספּר לו בחבות דמיונית על אברהם העברי ובקשתו אלהים חיים. משמגיע יוסף אל אותו הרגע שבאגדה, שבו אברהם מתפּלל לשמש, המלך כולו תבערה: “האם לא עמד כאן? האם ביקש יותר?” יוסף אינו מכחיד ממנו כי אברהם השתחרר גם מעבודת-השמש, כי רק היותר-גבוה, העליון-על-עליונים, יספּיק לאדם כאברהם. פּרעה נזכר כי גם הוא שמע פּעם בחלום קול קורא אליו: “אל תקראני אַטון, כי-אם אדון-אַטון!”

המלכה מרמזת כי המלך עיף והוא מתרגש יותר מדי. מוטב שינוח, ואחר יראה מה יעשה בענין שנות-השובע ושנות-הרעב. כלום שכח החלום ופתרונו?

המלך תאב לדבר עוד ועוד אל “השה” הנפלא הזה, ולא ידע עיפות. ואשר לחלום ופתרונו – אילו באו שנות-הרעב קודם, כי אז היה מה לדאוג. עכשיו ששנות-השובע קודמות, מה יש לדאוג?

יוסף אומר: "אשוב אל בורי, אל בית-הסוהר. שם אשב ואהגה ברגע נהדר זה בחיי, ובחשבי על זה הרגע, אומר: צדקה המלכה. החלום ניתן לא בשביל שישכחהו פּרעה בשנות-השובע, אלא בשביל שיכין פּרעה מחסנים ואסמים, יאסוף תבואה כחול הים לרוב, ויתחיל תיכף, כי הדבר נכון וקרוב מאת האלהים. ויראה פּרעה איש נאמן… "

בדרך זו, בספּרו על מה שיהגה לכשישוב אל בית-הסוהר, גולל יוסף לפני פּרעה ואם-פּרעה את כל תכניתו – תכנית, שאפשר לקרוא לה: סוציאליזמוס ממלכתי. עיקרה: הלאמת-הקרקע בשנות-הרעב. בעלי-האחוזות הגדולים, השרים היחסניים המרימים ראש נגד פּרעה, אחוזותיהם תקומנה לפרעה, ותחולקנה חלקות חלקות בין אכרים מדלת-העם, לעבדה אותן.

היו בתכנית צדדים שמצאו חן בעיני פּרעה הצעיר על שום קיום-השלום (אַטון אלהיו היה שונא שפיכות-דמים), כי מלכי-אסיה המורדים יהיו מוכרחים להיכנע לפרעה בלא מלחמה, עקב הרעב אשר בארצם. נתגלעו גם חילוקי-דעות בין המלך והמלכה-האם בנוגע לנטילת חומש מתבואות קרקעות הכהונה. פּרעה היה רוצה לדכא את מוסד-הכהונה, והמלכה התנגדה לזה, כי העם עודו דבק באלהיו העתיקים. יוסף הסכים עם המלכה (שוב על דרך: "לכשאשב בבית-הסוהר, ואהרהר ברגע זה, אהיה אומר בלבי: צדק המלך בנקיון-לבו וטוהר-אמונתו, אך צדקה המלכה בהעריכה-כמו את האפלה שבלבות-העם, שאינם מוכנים לקבל בבת-אחת את האמונה הצרופה… ").

קנה יוסף את לב המלכה-האם, גם בהשמיעו דברים נגד הפּציפיזם המוחלט של המלך, – שיטה שהיתה משיבה העולם לתוהו-ובוהו, בתתה יד חפשית לכל שודד-פּרא ומדכא ומנצל. איך? הוא הרחיב על גבורות אבי-אבי-אביו, אברהם מאור-כשדים, זה מבקש-האלהים, שעשה מלחמה עם מלכים עזים, ויכניעם, וישב אחור את השלל אשר לקחו ואת לוט בן-אחיו, שהיה אצלם בשבויים.

“האם היה זה קודם שמצא את אלהיו, או אחרי-כן?” שאל המלך.

“לא היתה עמידה בבקשו, ולא חנייה במצאו,” אמר יוסף. בכל-עת-תמיד היה מבקש ומוצא. אך בקשת-האלהים לא הביאה מורך בלבו, ולא החלישתהו ברדפו אנשי-חמס עד החרימו אותם."

נכנס המלך לאחד ממעופיו בחיק-אלוה – דיבר על אור-השמש הנוזל בעורקיו, כי כן הוא לאלהיו; על אור-הזהב, האור הרוחני אשר לאלהיו, רוחני ולא גשמי, ורק ברוח ידע האדם את האלהים. "נאומי לא נאומי הוא, כי אם דבר-שולחי, דבר-אבי, למען יהיו כל באי-עולם אחד באור ובאהבה, כמו שאני ואבי – אחד… "

הוא חייך חיוך של אושר, ויתעלף.

“אין סכנה”, אמרה המלכה-האם, “היו לו מצבים קשים מזה. כרגע יתעורר – וירוממך. עדיין אינו יודע זאת – אך רומם ירומם אותך. ואתה, הפּיקח, המספּר סיפּורים על אל קטן ורמאי, ראוי אתה לגדולה זו שתבוא עליך.”

“לא אני סיפּרתי כי אם פּרעה סיפּר.”

“כחומר הוא בידך, ואת אשר תרצה ידבר,” אמרה המלכה הזקנה. “הוא צריך לאחד שכמותך.”

על פּי בקשתה, נשבע והבטיח לה יוסף כי יהיה אוהב ונאמן למלך הצעיר, וחורש טובה למלוכה.

בסיפּורי יוסף על שינויי-שמות, יעקב לישראל, יוסף לאוסרסיף, מצא המלך סעד ועוררות לשינוי שמו הוא, מאַמנהוטפּ לאַכנאטון או בן לאטון, אלהי חסד השמש.

עוד בענין המספּר האנושי והמספּר האלוהי

הקורא הרוצה בעלילה סיפּורית בלבד, ואין לו ענין בעולם-המושכלות, יתמה וירגז על תומאס מאן וריבוי-הממדים שברומאן שלו. “מה הסטיות הארוכות האלה? על שום מה כל המטאפיסיקה הזאת? על מה אלו נבכי-סבכי האגדה והמיתוס? למה לנו להקשיב לויכוחי תיאולוגיה ממושכים בין אברהם למלכיצדק, בין יעקב ליוסף, בין יוסף לפרעה-אַכנאטון? האם קצרה נשימתך בחיבור-סיפּורך, שאתה צריך למלא דפּים הרבה בפירושים והערות לסיפּורך?”

אך עד-מהרה יפוג תמהונו וישוך רוגזו של הקורא התמים, בראותו איך מאן, שנכנס לשיחה ארוכה וכאילו שכח סיפּורו, – איך המספּר, פּתאום, מתוך חיוך קל, פּותח את השסתומים ונותן לנוזלי-העלילה לשטוף בצינורות – דמות נחל, זרם, יאור כביר, ניאגארה! אי-אפשר לו לקורא שלא ישתומם על הכוח הזה, שהמחבר אדון לו ולא הוא אדון למחבר.

“המשקל ההירואי,” אמר אריסטו בדברו בהומירוס, “הוא הנכבד והכבד במיני המשקל, וזה שנותן לו כוח לסבול מלים זרות, משלים זרים.” המרחביה של “יוסף ואחיו” לתומאס מאן, מקום בו ואורך-אפּיים לו לשאת סטיות והפרעות, שחיבור זעיר-ממדים היה מתמעך ונקבר תחתן.

בשר-ודם מחבר סיפּור, נקודת-גובה אחת ישנה לסיפּור, בה הדראמה מתרכזת בתקפה. אלהים מחבר סיפּור (זה הסיפּור שאיש ודור חיים אותו, חווים אותו), כמה נקודות-גובה לסיפּור, הסיפּור האלוהי הוא הר של הררים, דראמה של דראמות, שרשרת של מרכזים.

היפּרד יעקב מעל יוסף הנשלח אל אחיו שכמה, והוא, יעקב, מרגיש עצמו – אין הוא יודע משום-מה – כרבקה אמו בעת שלחה את בנה (יעקב בצעירותו) אל ארם-נהריים ביתה לבן, והיא חושבת: “מי יודע אם אזכה ואראה את בני בחיי” – הרי זה מומנט דראמתי. השלכת יוסף בבור – ודאי זה מומנט דראמתי. מכירת יוסף – שוב מומנט דראמתי. שבועת האחים זה לזה (שבועה חמורה ונוראה) שלא יגלו הסוד – עוצם דראמה. יעקב מכיר באות-הדם – שוב דראמה; יוסף בנקודת הצלתו מן הבור, בנקודות של שגיבתו בבית פּוטיפר, באותו נסיון עם האשה, ברדתו אל בור בשנית, בעלותו מן הבור בשנית, בעמידתו לפני פּרעה, בהתעלותו לעמוד בראש בית-פּרעה ומשנה בכל ארץ-מצרים; התעללות-יוסף באחיו על ידי הנהגה הפכפּכנית עד – התוודעותו אל אחיו… וכי יש לנו רגע יותר-דראמתי מאותה התוודעות? דומה, הרי כאן הסוף לנקודות-הגובה שבסיפּור. מכאן ואילך – ירידה. אך לא. לא כך יספּר האלהים סיפּורו. נשארים עוד: בישור הבשורה הטובה ליעקב: “יוסף בנך חי!” (פּחדו האחים פּן לא יוכל אביהם לעמוד בפני הטובה הפּתאומית; והזמרנית הקטנה, סרח בת אשר, עליה הוטל להשמיע את הפּסוק “בנך חי” לפני כסא יעקב מתוך הנעמת שיר, בשביל שתידבקנה אזניו במלים עד שלא נכנס פּירושן בלבו); עמידת יעקב הזקן לפני פּרעה; הברכה לאפרים ומנשה; הברכה לשנים-עשר הבנים, אבות שבטי-ישראל; חניטת גווית יעקב, כמנהג המצרים; אבל-יעקב וקבורתו במערת-המכפּלה – כל אלו פּסגות-מעשה סגיאות ובמות-חיים מרוממות. תומאס מאן, העומד אי-שהוא בין הסיפּור האלוהי (המעשה על כל גיווניו ותמורותיו, כמו שחיו אותו הנפשות בחייהן) ובין סיפּור-המסורת, הרשום במקראות ומדרשים ופירושים, – מספּרנו, שהוא מקצר שלא-בשיעור לעומת הסיפּור האלוהי ומאריך בשיעור לעומת סיפּור-המסורת – אינו מחמיץ את הזדמנויות התיאור שאלו הפּסגות והבמות מזמנות אותן לפניו.

                                                                          *

המספּר האנושי – יהא זה בעל-החומש הקדמון או בעל-הרומאן המודרני – כל-מה שירחיב ויעמיק, לא יהיו דבריו אלא צל רופף ושטוח לעומת הסיפּור האלוהי, אלו החיים הנחיים בראשוניותם בחיק-העולם. מה כאבו של יעקב, ערוך במלים על ספר, לעומת כאבו של האב הממשי על אָבדן-בנו? מה אהבה, כתובה על נייר, תדמה לאהבת יעקב ורחל? מה תאווה, מתוארת ביד-אמן, תלהט כאשת-פּוטיפר בגיהינום של אכזבה?

האם יקנא, איפוא, מספּר-הסיפּור בנפשות הפּועלות בחיים, במאורעות הממשיות בהתהוותן? והנה, יש יתרון למספּר על-פּני הנפשות הפּועלות בחיים. הנפשות החיות יודעות רק את הפּרק שהן עומדות בו. האחים במכרם את יוסף לא צפו גדולתו לעתיד. יעקב, בקרעו שמלותיו ובנהמו “טרוף טורף יוסף!” לא ידע כי עוד יזכה לראות את יוסף חי ולברך את בני-יוסף. (רק יוסף, שהיה חולם-חלומות ופותר-חלומות, היה מציץ, מתוך ערפּליות-מה, אך אין בו גם מעוורונו של הרגש בסערו. רואה המספּר את השתלשלות-הדברים, את צמיחת הטובה מתוך הרעה והרעה מתוך הטובה, את השתי-וערב של ארג-החיים, את זרמי-הזמן החבויים שסופם להתגלות, את העצה היעוצה על האדם לאחריתו, והיא חקוקה בו ברשות שבו ובכורח שבו, מתחילתו. מבחינה זו, המספּר האנושי, העוטף מעשי נפשות וגורלותיהן במלים, הוא אח קטן, כביכול, למספּר הראשון, אדון-הנשמות ומנהיג-המאורעות.

מתוך “הדואר”, גליון ד, 25.10.32

הפּאנתּיאות השפּינוזית לא הגיעה אל אַנגליה בּאורח ישר, כִי אם דרך צינורות אַשכּנזיים. מכּבר לא התווה קולרידג' שורות־כּשפים, טבועות גן־עדן ותהום־בּלהות, והוא התהלך אָנה ואָנה רעול־אפיון ופטפּט בּאָזני המקשיב פּטפּוטים מבורכים על שכל טראנסצנדנטאלי, על היות זמן ומקום אפּריורי או אפוסטריורי, על אנטינומיות וכח שופט וקאטיגוריות, וכיוצא באלה מן הזשארגון של קאנט וההולכים בּעקבותיו. הוא נתן דחיפה ראשונה לאַנגלים שיתעמקו בתורות קאנט, פיכטה ושלינג. אַחריו בּא קארלייל הסקוטי בּתרגומיו מגיתּה והערצתו את הגבורה הטיבטונית. ובאַשכּנז שלאַחר קאנט נעשה שפּינוזה נקודת־משען לכל מי שרוצה לפרוץ מן החזיון אל התּוך, מן הדבר כּשהוא בהופעתו אל הדבר כּשהוא לעצמו. שלינג, בּיחוד, ראָה בטבע לא חזיון בּלבד, כּדעת בּרקלי וקאנט; לא מכשול שרוח־האָדם העמיד לפניו אַך כּדי להתגבּר עליו, לעשותו כּלי לעבודתו המוסרית, כּדעת פיכטה, כּי אם חי ופועל מצד עצמו, גלוי אלהי נערץ. בּבוא השפּינוזיות אל אַנגליה דרך גיתּה ודרך המיטאפיסיקאים, נפגשה שם עם רעיון השיבה אל הטבע מיסודו של רוסו הצרפתּי, ויהיו לכוח שירי אחד.

אַדיר וראשון בּמשוררים הפּאנתּיאיים הוא וואורדסוואורתּ, אשר ראשית הופעתו בּספר אחד עם קולרידג‘, "בּאלאדות ליריות ", ויהי תפקידו של וואורדסווארותּ להראות את הפּלא והזרות אשר בּמאורעות פּשוטים, ותפקידו של קולרידג’ – להוריד אל גבולות המציאות הפּשוטה והמובנת דברים פּלאיים ומוזרים. אַחר נפרדו לדרכּם, קולרידג' – עקר משירה ומפיק זהרורים במטאפיסיקה ואסתטיקה, וחברו – כּהן גדול בּמקדש־הטבע, הטבע האנושי והממוזג של שדות אַנגליה וכפריה, דומה למצוא בּעשבּים, בּאגמים ובהרים רוח כּרוח האָדם:

כי למדתי

להביט על הטבע לא כבימי

הנערות חסרת־המחשבה; אַךְ שמוע לעתים קרובות

המוסיקה החרישית והעצובה אשר לאנושיות,

לא קשה ולא צורמת, אַךְ בכח רב והותר

לטהר ולהמתיק. והרגשתי

יש ות המעוררתני בשמחת

מחשבות נעלות; הרגשת־הוד

ממשהו עמוק־עמוק מעורב בכל,

אשר מעונו – אור שמשות שוקעות,

והאוקינוס העגול, והאַויר החי,

והשמים הכחולים, ובתוךְ שכל־האָדם –

תנועה ורוח, הכופה

כל העצמים החושבים וכל המושכלות

ומתגלגלת דרךְ כל הדברים.

הטבע יש לו גם תּפקיד דידאקטי:

פּעימה אַחת מן היער הירוק

ילמדךָ יותר ממין האָדם,

מרע מוסרי ומטוב,

מכל החכמים שבעולם.

והוא גם המנחם בּרגעי ריקנות ושממון:

כי יש ובשכבי על יצועי

מתוךְ הלךְ־נפש ריקן או הוזה,

הם (פּרחי הדאפודיל) מופיעים לפני העין הפּנימית

שהיא האושר שבבדידות,

ואָז לבי מתמלא גילה

והוא מרקד עם הדאפודילים.

מוואורדסווארותּ קבּל שלי, הנפש היותר מזהרת והיותר שקופה של הרומאנטיקה האַנגלית, אשר בּו נתרכּזו העליונות בּסגולות־אָדם ובסגולות־משורר, והוא נושא אותן מתּוך טראגיות אנושה, מתחבּט ונכשל בּסדרי החברה בּנויי ברזל ואַכזריות, עף עם מעוף המחשבה של יון וחוזה עם חוזי ישראל, קולט כּל קרני הפּילוסופיה והמדע של ראשית המאָה התּשע־עשרה, מדובב ארץ, ירח וכוכבים בּליריקה קוסמית לקראת שחרור האָדם מקץ עידנים.

משני ראשי החבל – היראקליטס האומר: “הכּל שוטף”, וזינון האומר: “הכּל נח”, - תּפס שלי בּקצה ההיראקליטי. “אין דבר קיים בּלתּי אם התּמורה”. כּן שירו. ואין כּשלי מתמזג עם כּל המרצד וחולף וטס בּטבע: מראות עננים, מטר־צלילי־חוגה עם שחר, רוח מערבית חצצרנית רודפת עלים בּגלגל, קרני שמש וקרני לבנה מרקדות מעל לשכבת עננים, כּוכבי־שבט כּחלחלים ארוכי־שער סורקים את הלילה, ועל כּולם, אור, אור בּכל חדירתו את הערפּלים, השתּקפותו מתּוך ימים ואגמים, התפּצלותו לגוונים ובני־גוונים, האָרתו את מקור־עצמו מתּוך פּעולה חוזרת.

כּל זה היה נותן לשירת שלי אופי של שברי גן־עדן, של תּוהו־ובוהו אַדיר בּגוונים, אילולי הגה המשורר רעיון תּחית־המתים של הצורה: הענן משתּפּך בּגשם, כּלה ואובד, והשמים הטהורים הם כּמו כפּת־מצבה על מיתתו, אַך חיש הענן שב וחי, קופץ כּוולד מן הרחם, כּנשמת־מת מן הקבר, והורס את הכּפּה הכּחולה מצבתו (ראה תּרגומו של טשרניחובסקי ל“הענן”). רוח־הסתיו המעקרת, אַך נבואָה היא לבוא האָביב; והמשורר, היונק מיפי הטבע בּחייו, בּמותו הוא שב ונעשה חלק מעצם זה היופי. והיא נחמתו על מיתת חברו הצעיר ממנו קיטס, בּקינה "אַדוניס ":

הוא נעשה אחד עם הטבע: יישמע

קולו בכל נגינתו, מהמית

הרעם ועד לשירת עוף־הלילה המתוק;

יש ות הוא, מורגשת ומוכרת

בחשכה ובאורה, מדשא ומאבן,

מתפּשטת בכל אתר ואתר אשר בו ינוד

הכח אשר משךְ את הוויתו אל תוךְ עצמו –

המניע עולם באהבה לא תיעף,

תומכו מלמטה ומדליקו מלמעלה.

חלק הוא מן התפארת

אשר בחייו היה מוסיף על תפאַרתה. הוא נושא

משרתו, בעת אשר הלחץ היוצר של הרוחני האחד

שוטף דרךְ כל עולם־המוחשים האָטום, ומצווה שם

חליפות חדשות לצורות ילבשו,

מכריח את הטפל המסרב, המעכב את מעופו,

להדמות אל עצמו, כפי כח גוש וגוש,

ופורץ ביפיו ואילותו

מהעץ, החיה והאָדם, אל תחת אור השמים.

ולא בטבע המוחשי בלבד יש שיור־חיים למשורר, אלא גם בּירושה האנושית. כּל לב מקווה לטוב, כּל יוצר יופי, מעכשיו יהיה בו משהו מן המשורר אשר הלך.

כּאפּלאטון כּן שפּינוזה עשו שלום בּין היראקליטס וזינון על־ידי חלקם בּיניהם את העולם: הנגלה להיראקליטס, כּאן מקום התּמורה והרבּוי; והנסתּר והתּוך לזינון, כּאן מקום העמידה והיחוד. ושלי, אשר תּרגם שיחותיו של אפּלאטון על האהבה ועל רוח הקודש של השירה, והיה כולו חדור־רוחו השמימית, ינק גם משפּינוזה בּכלי ראשון. אַחרי תארו את קברו החמוד והמזמין של אַדוניס (הוא קיטס) בּרומא, הוא מסיים בּהימנון פּאנתּיאי, המאַשר את עיקר האַחדות. הימנון זה, שלא כשפּינוזה, הוא בעת ובעונה אַחת גם מזמור־שיר למות:

האחד קיים, הרבים משתנים וחולפים.

אור־שמים לעולם יזרח, צללי ארץ יעופו.

החיים, ככפּה של זגוגית ססגונית

יגעילו את הזוהר הלבן אשר לנצח,

עד ירמסנה המות לרסיסים. מותה,

אם תחפּוץ להיות עם אשר בקשת!

לךְ אל מקום שם הכל חלף. שמי התכלת של רומא,

פּרחים, חרבות, פּסלים, מוסיקה, מלים, כל אלה חלשים הם

מהביע כמו את ההדר שהם מפזרים בעדם.

מה תשהה, מה תסוג אָחור, מה תתכווץ, לבי?

תקוותיךָ לפניךָ הלכו. מכל הדברים שבזה

הסתלקו להם. הגיעה שעתךָ להסתלק!

סר אור מן השנה החוזרת

ומאיש ומאשה. ואם יש עוד מה אָהוב,

הוא מושךְ למען שבר, דוחה למען הקמילךָ!

שוחק הרקיע הרךְ; רוח חרישית לוחשת מקרוב:

אַדוניס הוא הקורא! הוי מהר שמה.

אַל יפרידו עוד החיים מה שתשיג יד־המות לאַחד!

האור, בת־צחוקו תדליק תבל;

היפעה, בה כל צבא־עולם פּועל ונע;

הברכה, אשר קללת לידה תכסנה

ולא תכבנה; האהבה המקיימת,

אשר באריג־ההוויה תיארג בעוורונם

על ידי אָדם וחיה וארץ ואַויר וים,

והיא בזוהר או בכהות תבער, במדה שכל דבר הוא ראי

לאש שהכל צמאים אליה, - הוא נגה עלי

ויאכל שרידי־עננים אשר לתמותה הקרה.

השכינה, אשר גבורתה קראתי בשיר,

יורדת עלי. ספינת־רוחי נדחפת

הרחק מן החוף, הרחק מן ההמון הרועד

אשר מעולם לא נתן מפרשיו לסופה.

הארץ המוצקת והשחקים המקומרים נבקעים!

אני נישא באימה ובאַפלולית למרחק,

בעת, לוהטת מבעד פּרוכת־השמים הפּנימית שבפנימית,

נשמת אַדוניס, ככוכב,

מרומזת ממעון, שם בני־נצח ינוו.

עת קצרה אַחרי כתבו זאת, יצא שלי בספינת־מפרש ממש מבּלי שים לב לסכּנת סופה מתקרבת, ויטבּע. והים הקיא אותו אל החוף, וקברו חצוב בּרומא על־יד קבר חברו קיטס אשר רמז לו ממעון־הנצח.

מעין שלי בּגלגול שני, מורחב מצד הבּטוי ומוקטן מצד התּוכן, מבשם ולא משבּיע, עמד סווינבּוירן בּסוף המאָה התּשע־עשרה, דוחק רגלי שני ענקי התּקופה, טניסון ובראוזינג. בּדרום של ארצות־הבּרית בּאותו זמן חלם סידני לייניד על שירה שהיא מוסיקה: עולה ויורדת, בּונה וסותרת, מטפּסת, מטפּסת, ובמרום־גבהה נשבּרת ונופלת מתּוך סלסולים וקצף, ושוב עולה. לייניד, בּהיותו מוסיקן בּפועל, תּרגם בּמסה מדעית את חוקי השירה לשפה הטכנית של המוסיקה. בּשני חבּורים שיריים, “זריחת החמה” ו“בצות גלין”, הנוגעים בּפרובּלימות־הרוח של איש־התּקופה ומתרוממים לאכּסטאזה דתית־מוסרית, הגשים לייניד את רעיונו. סווינבּוירן, בּתוכן־מחשבה היליני־אלילי ובעיקר תּלוש מזרמי הזמן (אם כּי נשא זמרתו בּעד איחוד איטליה, בּעד כּחות המרד וההתקדמות בּכל מקום, ובמלים אוכלות צעק על שפיכת דמי היהודים בּרוסיה), הרחיק מלייניד בּניצול האפשרויות המוסיקאליות של השירה. הוא מצבּיא את ההברות, לא רכּות ומנוגנות בּלבד, אלא רכרוכיות, רכרכות ורכּות עד לנגינה או נגינותים בּמרום־גל, והנגינה מסתּלסלת מסביב לעצמה, הומה תוך כּדי נפילה, והשורות מתפּשטות לרוחב כּים זרוע גלים. ויש שהוא מקטין הברותיו עד שהן נופלות גרגיר כּמו בשעון־זכוכית. הוא לווה מהכּל, מסאפפה הליסבּאית, מיחזקאל הנביא (קרא “אהליבה”), מקיטס, מוויקטור הוגו ומבּודיליר, וכל מה שהוא לווה, הוא מתּיך, מעדן, מסבּך, מרכּיב, הופך לזמר חדש. כּמעט שהמלודיה הווירטואוזית סוחפת את הרעיון לגמרי. אַף הוא שר שיר פּאנתּיאי, ומשפּינוזה יש בּו רק עד כּמה שהפּאנתּיאות האירופּית בּכלל נטלה חיות משפּינוזה.

המדבּרת בּגוף ראשון בּשיר היא הרתּה, היא ערדא או רוח הארץ, וכאן – רוח הטבע כּולו. השיר בּא לעקור את הניגוד בּין רוח לבשר, בּין יוצר ליצור, בּין העפר והחי, ולהעמיד את הכּל על אַחדות אורגאנית. עץ אחד הוא, עץ־החיים, וכל חלקי העץ הם רפובליקה אַחת חפשית, וחלילה לאָדם מאמור לאלהיו: “אני – אני, ואַתּה – אַתּה; אני שפל ואַתּה גבוה”. נאום הרתּה אל האָדם: “אני, שאותי אַתּה מבקש, אַתּה הוא. מצא את עצמך, כּי אַתּה – אָנכי”. אותם האלים המדומים, ויהוה בתוכם, אשר דרשו הכנעה מן האָדם, הם כּמו תּולעי־מגפה המכרסמים קליפּתו של עץ־החיים, וכהרפאו כּן יפּלו וימותו.

כי האמת לבדה חיה,

האמת לבדה שלמה,

ואהבת־נתינתו

היא כוכב־צירו של האָדם וצירו,

האָדם, דופק־פּנימיותי, פּרי־גופי, וזרע־נשמתי.

יליד אחד מחזי,

ניצוץ אחד מעיני,

נצן אחד עליון

המטפס לשחקים;

האָדם, שווה לי ואחד אתי, האָדם עשוי ממני, האָדם – הוא אָנכי.

מקולרידג' ומקארלייל מן השירה הרומאנטית האַנגלית, מהפּילוסופיה האַשכּנזית, עם כּל הינוק משפּינוזה בּאלה, נזלו השפּעות אל אַנגליה החדשה, אל בּוסטון וקונקורד. שם נתרכּזו בּהלך־המחשבה הטראנסצנדנטאלי, אשר בּטויו היותר מפורסם הוא אמרסון, ומימינו עומד תּורו; וממנו קרנים לוויטמן. אלא שבּפנתּיאות הטראנסצנדנטאלית בּאַמריקה נספג גם ליח מן האופאנישאדים וספרי הווידה, כּאילו לאַשר את שגיאַת קולומבּוס אשר בּגלותו את אַמריקה, דימה בנפשו שמצא את הודו. אַך זהו ענין בּפני עצמו.

חָצוּב, מוּצָק, מַבְהִיק נִצָּב הַדְּבִיר.

מְצֻלְהָב קֵץ-יוֹם, וְעֵת עֻנַּן– עֵין-זַיִת

תּוֹכוֹ– חֵן צוּר וְעֵץ, וַעֲלֵי קִיר

חַשָּׁב- צַיָּר, אוּלָם בִּנְיָן עֲדֶן לֹא בַּיִת.

מַה בַּיִת תִּבְנוּ לִי? שֹׁקוּ מַשְׁתִּית;

חִבַּת רֵעִים. שׁוֹקְדֵי שָׁמֹר-יָצֹר;

שַׁעַר: הַנִּשָּׂא. וְלֹא הִתְנַשְּׂאוּת;

חֲלַל קוֹמוֹת וַחֲדָרִים: הֲמִית

חֲרֹשֶׁת, וְחַוָּה, וְיַעַר יֵעוֹר;

דֶּגֶל: לָעָם מִצְפֶּה, מַצְפּוּן, הָגוּת…

חַלּוֹנוֹת עֵרִים עַל עִיר וְאֶרֶץ וְתֵבֵל;

דְּפוּס חַם וְחַי בְּדֹפֶק לֵב-עָמֵל–

בַּיִת – לַהֲמוֹנִים מִשְׁכָּן, מִסְעָד,

יוֹם-יוֹם בּוֹ יֵאָרְגוּ עֶרְכֵי אוֹם-עַד.

פורסם ב“על המשמר”, גליון 23 יולי 1953

מן אמונה בטמירוֹ של עולם, שלא שזפתּוּ עין-אנוֹש, אך מהימנת ידידותו: מחכה הוא לנו, ומובטח לנו שנדעהו; מן הערצה לאדם האידיאַלי, היפה, השמח בחלקו, מושלם-הגוף וכביר-הרוח; מן אֵמוּן במוות כי הוא, לאחר שמילא תור-חיינו את שליחותו, יפתח לנו שערים למעונות יותר מופלאים; מן השתחוויה לרעיונות הנאצלים של מין-האדם ולמעשים אשר גבורה בהם, רוֹממוּת-נפש בהם; מן השתוֹממוּת על סוד זמן וחלל, על פלא האדמה וצאצאיה, על הנס של כדור-השמש וכוכבי-הלילה – –

מכל אלה רקם לו וויטמן עבודת-קודש כוֹל-כוֹללת – דבקות עילאית, המוכנת לעבור, כמו נהרה נוסעת, מנושא אל נושא, ממראה אל מראה, לסגוֹד לכל אחד ואחד מהם ולומר לו: “אֵלי אתה!”

אבל גם בנפשו רחבת-החיבוק פעל חוש הסידור והסיווּג, הרצון להעמיד כללים מפּרטים. ובכן, גיבש לו פּאנתּיאוֹן של ארבע אלוֹהוֹת עיקריים; לשון אחרת: ארבעה צדדים באלוֹהוּת האחת.

“אזמרה המרוּבּע האלוֹהי”

זו כותרת לשיר מרוּבּע-בתים מאת וויטמן.

הבית הראשון נפתח בשלוש שורות על התאַצלוּתן של ארבע פנים מן ה“אחד”, והן ארבעה צדדים ב“מרוּבּע שכולו אלוֹהי” – וכל הצדדים נחוצים הם. מייד מוצג הצד הראשון של האלוֹהוּת. כמה שמות יש לו: השם המרובע המקודש בישראל, בראהמה הקדמון, סאטוּרנוּס, כּרונוֹס. האל הזה אין הזמן שליט בו; הוא עצמו בבחינת זמן, לעולם עתיק, לעולם חדש; ומהוּתו: החוק. אין לפתּוֹתוֹ או להטוֹתוֹ מגזירותיו, לא המוּסריוֹת ולא הטבעיוֹת. האם תבקש רחמים מלפני עונות-השנה, או מחליפי יום ולילה, או חוק הכבידה? אף כך אין רחמים וחנינה מלפני המשפט האלוהי: “הנפש החוטאת היא תמות”. ומשפטיו בל יוּמרוּ.

הצד השני של המרוּבּע האלוהי הוא השוֹרה עם כל נפש בצרתה; הוא המנחם והגואל אשר בישרוּהוּ נביאים ומשוררים. בזה בית-השיר, בדברו בעדו, הוא מכנה עצמו בשמות של המשיח הנוצרי, הרמס, הראקלס: “כל צער, עמל, סבל, אני סובל כנגדם, אני סוֹפגם לתוך עצמי. רבות פעמים החרימוני, הליצוּני, חבשוני בבית-אסורים וצלבוני, ורבות פעמים עוד יעשו לי כן. למען אחי ואחיותי היקרים, למען הנשמה, ויתרתי על מלוֹא-עולם. עובר אני דרך מעונות בני-אדם, עשירים ועניים כאחד, ונשיקת-חיבה עמדי, כי אנוכי החיבה גופא; אני הנני האֵל המביא חדווה עם תקווה, ועם חסד כול-מקיף… צעיר ואיתן אעבור, והיטב ידעתי כי מזומן אני למות בלא-עת. ואולם החסד אינו יודע מוות; חכמתי לא תגווע, לא בקרוב ולא לעתיד לבוא. והאהבה שלי, הנשפעת פה ובכל המקומות שהם, עולמית אין לה מיתה”.

אֵל נערץ שלישי של המשורר הוא השטן, אף הוא צד הכרחי ב“מרובע האלוהי”. נאום האֵל הזה:

"בדל (ד' צרויה), בלתי-מרוצה, חורש מזימות, ריע לפושעים, אח לעבדים, ערוּם, בזוּי, עובד טחוּן, נבער… אבל בעומק-לבי גא בגאים, ומתקומם עתה וכל-הימים נגד מי שבז לי ומתיימר למשול בי…

"בעל נטירוֹת, דוגר קשר, ורבים תעתוּעי (סברו הסוברים כי הייתי למשיסה ועקירה, ואפסו תעתועי – אבל היה לא תהיה כזאת)…

“אני השטן, הממרה, עודני חי, עודני דובב מלים; בארצות חדשות בעתן אופיע (וכן בארצות עתיקות-ימים). כאן, מן הצד שלי, קיים ומבוּסס אני, ערוך לקרב, שווה בין שווים; לא תמורה תמיר אותי, ודברי לא יימחקו”.

והאלוהות הרביעית שב“מרוּבּע”, דברה לאמר:

"רוח-הקודש, נשימה, חיים, אוֹרה מעבר לאוֹר, ויותר מאוֹר מאירה, עליזה, מדלגת בקלות למעלה מגיהינום, מעבר לגן-עדן, מבושמת מבושמי שלי בלבד, כוללת כל אשר חי… נוגעת באלוהים וכוללת אותו, בי כלולים גם הגואל וגם השטן, אֶתריאַלית, כוֹל-חודרת (כי בלעדי, מה היה הכוֹל? ומה האלוהים היה?), ישות כל הצוּרוֹת, חיוּת כל הזהוּיוֹת הממשיוֹת, קיימת לעד, חיוּבית (הבלתי-נראה אנוכי), חיוּת העולם הכדוּרי הגדול, חיוּת שמש וכוכבים; אני – הנשמה הכללית.

“ובזה הנני משלימה המרובע, זה המוצק, ואני המוצקת מכול, הנה אני נושמת נשימתי גם בעד דברי-המזמור האלה”.

עיוּן ב“מרובע” הווהיטמני מגלה כי אין הוא מרחיק סטוֹת מן המסורות הדתיות הגדולות של האנוֹשוּת. שילושים אף ריבועים בתחום האלוהי ידועים בכמה מהן. למשל, הקאתוֹליוּת העממית, בהאדירה כבוד ואהבה ל“אם-האלוהים”, מרים, הריהי מוסיפה אישיוּת רביעית בשלוֹש הרשמיות. ובמדרגה אחרת, יודעי-ח"ן משלנו במנוֹתם ספירות-האצילוּת, יש מחברים אותן לקבוצות של שלוש וארבע (חב“ד, חג”ת, נהי"ם).

נעימה מקורית אצל וויטמן היא הזכרת אֵלים קדמונים בהעלם אחד עם כינויי-אלוֹהוּת הנודעים בדתות-ימינו, כשמות נרדפים להם. הכנסת השטן בחברת צדי ה“מרובע” הנערצים, היתה עשויה להפתיענו, אילמלא היתה לנו קבלה מספר-איוֹב ומוויליאם בלייק על השטן בתורת בן כשר לאלוהים.

“מעבר אל הודו”

יצא קולומבוס לבקש דרך מערבית אל הודו, וגילה את אמריקה. רבי-חובלים שיצאו בעקבותיו, וכבר ידעו היטב כי ארץ חדשה היא זו, לא נלאו מלבקש, וחזוֹר ובקש, מעבר אל הודו דרך שלוחות-הים, הנהרות ואגמי-המים של היבשת המערבית. מעבר כזה לא נמצא עד שנעשה בידי אדם בצורת תעלת-פאנאמה.

בפי וויטמן, “מעבר אל הודו” מתפרש על דרך סמלית ככריית-נתיב אל העולם האגדי והמחשבתי של אסיה העתיקה. בכך היה תלמיד של אמרסון ותורו, אשר סכו את הווידות והאוּפּאנשיאדוֹת ככתבים ראויים להתקדש על מין-האדם כולו לא פחות מן “הברית הישנה” ו“הברית החדשה”.

וויטמן, ראשון במשוררים לזמר את ה“מוֹדרני”, את מפעלי-ההוֹוה, את מעשי-המהנדסים, את רשתות-הרכבות ותעלת-סואֶץ, וחוטי-התייל המתוחים על קרקע-ימים לאַגד יבשות, ואת כל התקדמות המדע לגילוייו ומושגיו, מבטא הפעם את תשוקת-הנשמה לצלול אל תהום-העבר ולתכּוֹן את מעמקיו האין-סופיים. “כי מהו ההוֹוה אם לא גידול מתוך העבר?” ובכן הוא שם פניו אל דברי החלום, המיתוס והנסיקות הרוחניות של “הדתות הבכירות” אשר ליבשת, כבדת-התרבויות מני קדם.

ושוב הוא חוזר אל דמות קולומבוס כארכי-טיפּוס לרוח המחפשׂת, הבלתי-נחה, של מין האדם, ואל גישור הפירודים שבין ארצות ויבשות, שהיא תולדה מעשית לעליליוֹת המגלים והממציאים.

אזי אמירת-השירה שלו ב“מעבר אל הודו” מכפילה פשר על פשר לנושאָה: הרי זו התרוממות האדם לצפיית כדור-הארץ לכל עושריו ופלאיו, ולטיסת שכלו אל הכוכבים ואל מצולות מעבר להם – בשם אלוהים חיים.

“יותר מכל כוהן-דת, הו נשמתי, אנו מאמינים באלוהים, אבל בנסתרות האלוהים אין לנו עסק להשתעות”. על שום מה הנסתרות – וגם הנגלות, כל עכבר, כל צדף, הן סוד שבסוד, נסי-נסים?

ובנסוע המשורר עם נשמתו על פני הגבעות והימים של ארצו, והקיפו במחשבתו זמן וחלל ומות, הוא טובל בגדולת-הוד, נושם אווירים של ים האין-סוף ומפקיר עצמו ללטיפות אַדווֹתיו, ובבת ראש הוא עולה בתרועה לאלוהיו:

הוֹ, עֶליוֹן עַל עֶלְיוֹנִים,

אֵין שֵׁם, הָאֶרֶג וְהַנְּשִׁימָה,

אוֹר שֶׁבְּאוֹר, מַאֲצִיל-מַפְרִיחַ עוֹלָמוֹת, וְאַתָּה לֵב לָמוֹ,

אַתָּה לֵב כַּבִּיר לֶאֱמֶת, לְטוֹב, לְאַחַב,

אַתָּה מַבּוּעַ מוּסָרִי, רוּחָנִי – מְקוֹר חֶסֶד – מִקְוֶה,

(הוֹ נַפְשִׁי רַבַּת-הֲגִיגִים – הוֹ צָמָא לֹא יִשָּׁבֵר! וְאֵינְךָ מְחַכֶּה

שָׁם? וְאֵינְךָ מְחַכֶּה לָנוּ מְזֻמָּן אֵי שֶׁהוּא שָׁם, הֶחָבֵר הַשָּׁלֵם?)

הוֹ דֹפֶק – אַתָּה מֵנִיעַ כּוֹכָבִים, שְׁמָשׁוֹת, מֶרְכָּבוֹת,

הֵמָּה בְּעֻגָּם יָנוּעוּ בַּמִּשְׁטָר, בְּמִבְטָחִים – הַרְמוֹנִיִים –

עַל פְּנֵי תֹּהוּ תַּעֲצֻמּוֹת-חָלָל.

אֵיכָה אֶהְגֶּה, אֵיכָה אֶנְשׁוֹם נְשִׁימָה אַחַת, אֵיכָה אֲדַבֵּר, לוּלֵי

מִתּוֹכִי וּמִמֶּנִי יָכוֹלְתִּי הַפְלֵג אֲלֵיהֶם, אֶל הָעוֹלָמוֹת הַסַּגִּיאִים הָהֵם?

חִישׁ אֶכְמוֹשׁ נֹכַח מַחֲשָבָה עַל אֱלֹהִים,

עַל הַטֶּבַע וּפְלָאָיו, זְמָן וְחָלָל וּמָוֶת.

אַךְ אֲנִי הוֹפֵךְ פָּנַי וְקוֹרֵא אֵלַיִךְ, הַנְּשָׁמָה, אַתְּ הָאֲנִי הַקַּיָם,

וְהִנֵּה, בְּיָד רַכָּה, אַתְּ מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל הַכַּדּוּרִים,

אַתְּ מִזְדַּוֶּגֶת לַזְּמָן, מְחַיֶּכֶת שְׁלֵוָה לַמָּוֶת,

וּמְמַלְּאָה, הִתַּפַּחַ וּמַלֵּא, אֶת תַּעֲצֻמּוֹת-הֶחָלָל.

“בוֹאה, מוות”

לעולם רוֹאֶה וויטמן את הנשמה כעיקר-העיקרים בבריאה כולה. כל העולמות – זה הנגלה, ועולמות לא חלמנום ולא שיערנום, כולם הם דרך – הרבה דרכים – לנשמות נוסעות. “להתקדמות הנשמות אשר לגברים ונשים בדרכי-העולם השׂגיבות, כל שאָר מיני התקדמות משמשים לסימן ולמזון”. כן בשירו “מזמור הדרך הרווחה (וא"ו צרויה)”.

ב“מזמור האני” עתיר המוֹטיבים, ילד מביא לפני המשורר מלא חפניו עשב, ושואלהו: “מהו העשב?” אין בפיו תשובה; נבער הוא כמו הילד עצמו. אך בינו לבין עצמו מחשבתו משתעשעת בתשובות אפשריות:

אפשר ביטוי הוא זה להלך-נפשו שלו, שנארג מחומר ירוק, הרה-תקווה.

ניחוש אחר: הרי זו מטפחת-אלוֹה, מתנת-מזכרת שהושלכה על האדמה במתכוון, ושם-בעליה רקום באחת-כנפותיה, בשביל שנראה ונשאל: “של מי?”… ועוד ניחושים והסברים כהמה.

מחשבה אחרונה: “הנה, נדמה לי זה כשׂער-קברות בלתי גזוז. תמהני, שערות-הקברות הללו של מי הן? אולי של אמהות זקנות, או של גברים עטורי-שׂיבה; או של צעירים, אשר אילו ידעתים הייתי אוהבם; ואולי של תינוקות אשר ניתקו מחיקי-אמותיהם”…

והעשבים מדברים אל המשורר, מרמזים לו על הגברים והנשים אשר מתו, הילדים אשר נקטפו: “הה, לוּ יכולתי לתרגם את אשר הם מרמזים וסחים לי!”

“מה, לדעתכם, היה עליהם, על הגברים הצעירים והזקנים, ומה עלתה להן לנשים ולתינוקות? חיים הם אֵישהו; הזעיר שבנבטים מוכיח כי לאמתו-של-דבר אין מוות כלל. ואם היה מוות, אינו בא אלא כדי לקדם את החיים, ואין הוא עומד באחרית-החיים להפסיקם: הן-אָז חדל המוות בו ברגע שמופיעים החיים”.

"הכל מהלך קדימה וקדימה, שום דבר איננו מתמוטט. ולמוּת – הרי זה שונה ממה שדימה איש בנפשו, ורב-יתר מבורך.

“האם סבר מי כי מזל טוב הוא להיוולד? חש אני ומודיע לו או לה כי במידה לא פחות מכן, מזל טוב הוא למוּת, ונפשי היודעת”.

ובשירת-המנגינה הגדולה לזכר אברהם לינקולן ¹ הקברניט אשר נקדש בהיקטלוֹ בעוד הוא עמל לחבוש את פצעי אוּמתו מן המלחמה האזרחית, כה – בהתרפקות ענוגה על המוות – נשמת-המשורר עונה-מיתאֶמת לנגינת הטוּרדוֹס, הצפור האפוֹר-חוּם, השר על-יד הבּצה, באפלולית, מבין "ארזים אפוּפי-קודש, וצללים, ואָשוֹחים רפאִיים, מרבי-שתיקה:

בּוֹאָה, מָוֶת חָמִיד וְחַנּוּן,

הִתְנַחְשֵׁל מִסָּבִיב לָעוֹלָם, שַּׁלְאֲנָן הַגִּיעָה, אֱתָיָה,

יוֹמָם, לַיְלָה, לַכֹּל, לְאִישׁ וִָׁאִיש,

אִם תַּקְדִּים וְאִם תְּאַחֵר, מָוֶת אָצִיל.

תִּשְׁתַּבַּח תֵּבֵל אֵין-תְּכוֹן,

עַל חַיִּים וְשָׂשׂוֹן וְעַל פְּלִיאוֹת עֲצָמִים וָדָעַת,

וְעַל אַהֲבָה, אַהֲבָה בְּמֹתֶק – אַךְ שֶׁבַח! שֶׁבַח! שֶׁבַח!

עַל זְרוֹעוֹת נֶאֶמְנוֹת-חֲבוֹק שֶׁל מָוֶת קְרִיר-מַעֲלוֹף.

חוֹמֵל קְדוּר-פָּנִים, תָּמִיד מַחֲלִיק וְקָרֵב בְּרַגְלַיִם רַכּוֹת,

אִם לֹא רִנֵּן לְךָ אִישׁ רִנַּת “בָּרוּךְ הַבָּא” בְּתֹם?

כִּי אָז אֲרַנְּנֶהָ אֲנִי לְךָ, אַנְוֶךָ מָרוֹם לַכֹּל,

הִנְּנִי מֵבִיא לְךָ מִזְמוֹר, אֲשֶׁר, אִם כֵּן נִגְזַר שֶׁתָּבוֹא,

בּוֹאָה לְלֹא הַסֵּס.

קְרָב, גּוֹאֵל עַז,

אִם כֵּן הָיָה, אִם לָקַחְתָּ כֹּל אֲשֶׁר בְּשִׂמְחָה אֲזַמְּרֵם-אֲכַנֵּם מֵתִים,

אֲבוּדֵי בְּצִיפַת-אַהֲבַת אוֹקְיָנוּס שֶׁלְּךָ,

רְחוּצֵי בְּשֶׁטֶף זִיו-אָשְׁרְךָ, הוֹ מָוֶת.

מִמֶּנִי אֵלֶיךָ – סֵירֵינַדּוֹת עַלִּיזוֹת,

מְחוֹלוֹת לִכבוֹדְךּ אַצִּיעַ, לָתֵת לְךּ יְקָר, קִשּׁוּטִים וְּסעוּדוֹת לְמַעֲנֶךָּ,

וּמִתְבַּקְּשִׁים מַרְאוֹת הָאֲדָמָה הָרְחָבָה, וְרָקִיעַ מִשְׂתָּרֵעַ-רוּם,

וְהַחַיִּים וְהַשָּׂדוֹת, וְהַלַּיְלָה הֶעָצוּם, כֶּבֶד-הַמַּחֲשָׁבָה.

הָלַּיְלָה בִּדְמָמָה מִתַּחַת כּוֹכָבִים הַרְבֵּה,

חוֹף הָאוֹקְיָנוּס, וְהַגַּל הַמְהַדְהֵד-לוֹחֵשׁ, אֲשֶׁר קוֹלוֹ יָדָעְתִּי

וְהַנְּשָׁמָה אֵלֶיךָ פּוֹנָה, הוֹ מָוֶת כַּבִּיר, עַב-הַצָּעִיף

וְהַגּוּף נִלְפָּת-נִצְמָד אֵלֶיךָ בְּהוֹדָיָה.

מֵעַל לְצַמְּרוֹת הָעֵצִים אֲנִי מַרְחִיף אֵלֶיךָ מִזְמוֹר,

מֵעַל הַגַּלִּים הַמִּתְרוֹמְמִים וְשׁוֹקְעִים,

מֵעַל רִבְבוֹת הַשָּׂדוֹת וּמֶרְחֲבֵי הָעֲרָבוֹת,

מֵעַל כֹּל-עָרִים צְפוּפות-דְּחוּקוֹת וְהֶמְיַת מִסְפָּנוֹת וּדְרָכִים,

אֲנִי מַרְחִיף נְגִיּנָה זוֹ בְּחֶדְוָה-בְּחֶדְוָה אֵיֶלךּ, הוֹ מָוֶת.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתוך “על המשמר”, 20.6.1967

סדהאנא [חיי בינה], רבינדראנת טאגור¹. תירגם וצירף מבוא יחיאל כרמון. עיטר גרשון קורנפלד. הוצאת יוסף שמעוני “מפיץ הספר”, תל אביב תשכ"ב. 262 עמודים.

קול דממה דקה

תוך הסתערות כיבושי-הטבע לניצול הליכותיו ואוצרותיו לתועלת-אנוֹש ומלחמות-אנוֹש [ואגב כך, התמדה בהרעלת אוויר, ים ויבשה של כוכב-הלכת שלנו מהיותו מישכן יאה לאדם ולחי]; תוך מהומת הרדיפה אחר קנייני-חוץ [ואגב כך התרוקנות מנכסי נפש פנימיים]; תוך הקקופוניה של אפנות “אמנוּתיוֹת”, עוטפות חוסר-ישען בתעלולי-עורמה, שיטות-תעתועים – –

טוב לנו כי נקשיב לקול זמרה דקה של נשמה בת-תקופתנו אשר חכמת-הודו הקדמונית משתקפת מתוכה צלולה וצרופה מטוהרת מטפלוֹת ועיווּתים; נשמה אשר פניה מערבה, להידבק במה שיש בתרבות-המערב מחיי-אמת ולהרעיף מרפא לאשר יש בה ממדווי-רוח ומחיתות-מוות.

בהיר וערב הוא סגנון-טאגורי – זה ספרוֹ, כולו זורם כנחל של שירה שקטה – ובהירה ונאמנה לשון המתרגם; על כן לא אוכל איטיב מאשר ללקט ולהשמיע דברים ככתבם. ובמשלים אחדים, חפוּנים מפיזוּרם, אפתח.

משל השטרות

"נצא נא ונתאר בנפשנו אדם משבטי הפראים, אשר בבערוּתו הגדולה הוא מאמין כי בעצם הנייר של שטר הכסף צפון הפלא הגדול, המעניק לבעליו את הכוח הגדול למלא כהרף-עין את כל משאלות-לבו. הוא עמל, איפוא, וצובר שטרי-כסף עד כמה שידו משׂגת, ובבואו אל סתר-מחבואים, הוא הופך בשטרות ומטלטלם טלטלה עזה אנה ואנה ומצפה, כי הם ימלאו אחר כל מאוויי-לבו; וכשהם אינם נענים לו ואינם מעניקים לו כל מאומה, הוא נופל ברוחו, וביאוּשוֹ כי גדול הוא מגיע לכלל דעה, כי אין ערכם של השטרות אלא אפס-ואין, ואין דינן אלא לשריפה. ואולם האדם הנבון יודע אל נכון, כי פיסת-נייר זו של שטר-הכסף אינה, לאמתו של דבר, אלא מאיה [מציאות למראית עין], וכל עיקר ערכו של השטר הוא בהחלפתו בבית- האוצר ובגביית תמורתו.

"ולכן אין זו אלא האבידייה, בערותנו, היא המשיאתנו להאמין אמונה שלמה בנפשנו, כי עצם ייחודנו, באני הזה שלנו, גנוז דבר-מה שהוא ערך לעצמו, כאמונת הפרא בפיסת-הנייר של שטר-הכסף. לא ייפלא, איפוא, כי כל זמן שאמונה זו בכוחו העצמי של האני משמשת נר לרגלינו, ניטל חשיבותו של ייחודנו זה. רק בשעה שאנו מבערים את האבידיה כליל ועוקרים אותה מלבנו, מתגשם האני שלנו במלוא אונו, ואין שיעור לעטרת כוחותיו. והוא שנאמר:

"החדווה האלוהית לובשת צורות עד אין קץ, ובארשת הצורות האלה בנות הנצח, מתגלה לעינינו צלם דמותו של בורא העולמות.

“הצורות הללו נפרדו מן האלוהים עטו לבוש צורת ייחוד משלהן. אך צא וראה: אין בצורות הללו אלא אותה מידת הערך שהחדווה האלוהית אָצלה לדמותן ושיוותה להן. כשאנו מחזירים את הצורות האלה למקור-החדווה שממנה באו – כלומר, משיבים אותן אל מעיינות-האהבה – שוקל אוצר המלכות לידינו את מלוא המחיר, ותמורת האמת שלהן מוענקת כשכרנו.”

משל הכד

"כשאנו שואבים מלוא כד מים מן הים – כד זה שבידינו משקל מלא לו, ואילו כשאנו מטבילים גופנו במי הים – מים רבים כדי אלף כדים שוטפים מעל ראשנו בלי שנחוש בכובד-המשא כלל.

"את כד האני עלינו לשאת במלוא כוחנו. נמצא, איפוא, שאם חייו של האדם הם חיי האני, הרי משא הייסורים וההנאות משׁקלו מלא ורב, ואילו כשחייו הם חיי-מוסר משקלם פוחת והולך. אכן כל מי שחייו התעלו לצורה עליונה זו מעורר בנו רגש הפלאה למראה אורך-רוחו לשאת בייסורים במידה שהיא למעלה מכוח אנוש, ואנו עומדים ותוהים על שלוות-נפשו בעמידתו ללא חת במסות-הגורל הקשות.

“אדם שחייו הם חיי חסד וטובה – הרי הם צרורים בצרור חיי האינסוף. מדרגה זו היא הדיוטה העליונה של החיים, שאנו יכולים להגיע אליה בזכות הסגולה המוסרית הטבועה בנו, והיא מקור תפישתנו את החיים באחדותם העליונה… כשאנו מתעלים למדרגה של חיים כלל עולמיים – כלומר, מתנשאים למדרגה של חיי-מוסר, – הרינו מתירים עצמנו מאזיקי התענוגות והמכאובים, והחלל שמתפנה מחיי האני שלנו, מתמלא שפע חדווה, שלשון-אדם תלא להביעה, ומקורה במעיינות האהבה השופעים לאין תכלה. כל מי שהשיג מדרגה זו, רצונו מתגבר, ופעלו מתרבה. אך מכאן ואילך לא החמדה היא הורתם-ולידתם של המַעשים ולא סיפוק-התשוקות הוא הנותן טעם, אלא השימחה היא המקור לכל רצון ולכל מעשה. וזהו יסודה של ה”קארמה-יוגה" של הגיטה, זוהי ההתמזגות של מעשי האדם עם מעשי האינסוף…"

משל האפרוח

“…אפרוח זה, הבוקע לו דרך מתוך סגור הביצה, יודע בנפשו, כי קליפה קשה זו שאפפתהו ימים רבים מאד, לא היתה, למעשה, אבר מאבריו, ואין לחייו חלק בה. לא היתה קליפה זו אלא דבר שאין נשמה באפו, עצם אָטוּם שאין צמיחה חלה בו, מעטה קשה שאין העין יכולה להשקיף בעדו אל המרחבים המשתרעים מסביב. ואם גם נאה צורתה של הקליפה מבחוץ, טובת מראה ומרהיבת-עין, הרי על-כרחו יחבוט בה האפרוח חבטה קשה, על-כרחו יפרצנה ויימלט מתוכה ויצא אל אווירו ואורו של העולם, למען יזכה לחיים של בן-חורין, למען תוכל להתגשם תכלית חייו כבעל-כנף, התגשמות מלאה. בלשון סאנסקריט קוראים אנו לבעל הכנף בשם ‘הנולד פעמיים’. את השם הזה אנו נותנים גם לאדם, – לכל אשר עמד במסות החיים והגיע לכיבוש-היצר, כל אשר ידע חיי התבוננות והגות צרופה… כל אשר יצא מתקופת נסיונות זו והוא תם באָרחו, עניו בצרכיו וטהור בלבו, ורצונו עז להעמיס על שכמו את משא-החיים מתוך גודל-רוח… את האיש הזה רואים אנו כאדם שנולד שנית, כאדם שהבקיע לו דרך מתוך מעטה-המחשכּים של חיי האני ונכנס אל שערי החירות של הנפש. אנו רואים אותו כאדם שבא בברית עם כל מעשה-החיים, שהתמזג כולו בחיי היקום, וחייו נהיו לאחדים עם מלוא הבריאה.”

משל הנהר [סוד הרע]

"כל אשר יבוא ויתהה: מה דינו של הרע במערכות תבל? כמוהו כשואל: מדוע קיימת אי-שלמוּת בעולם?…אכן, עלינו לקבל את הדברים כנתינתם; עלינו להודות, כי דין הוא שתהא הבריאה נטולת שלמוּת, שיהא חוק המעלות שולט בה…

"אך עיקר השאלה שעלינו לתור אחרי פישרה אינה אלא זו: העדר השלמות בבריאה – האם היא תכלית האמת שאין אחריה ולא כלום? הרע הקיים בתבל – האם מציאותו היא ללא חוק, ושלטונו בלי מצרים? תחומים לנהר – גדוֹתיו, אך האם כולו גדוֹת הוא הנהר? האם הגדוֹת הם מיסוד טבעו של הנהר ועיקר תכוּנוֹתיו? והאם לא תחומיו של הנהר הם המעניקים למימיו את עוז תנועתם?…

"נעה תבל וזורמת בתוך גבולים, לפי שבלעדיהם לא היה קיומה קיום, אך לא הגבולים הם סימן ההיכר שלה, ולא אליהם מועדות פניה; עיקרה הוא בנתיב-תנועתה, במגמת פניה אל השלם בתכלית. הייסורים והפורענויות בעולם לא הם המעוררים תמיהה – הפלא הוא במעשה החוק והסדר בעולם, במציאות הנוי והשמחה, בקיום החסד והאהבה. עצם מחשבת האלוֹהוּת, הטבועה בהווייתו של העולם, פלא על כל פלא הוא. במעמקי נפשו של האדם רוחשת הרגשה, כי מתגלמת על צד האמת השלמות בתכלית. אין הדבר דומה אלא לאדם המחונן בחוש-השמיעה, ובעוד אשר אָזניו אינן שומעות אלא שרשרת של צלילים בודדים, הזורמים בזה אחר זה, משׂגת נפשו את שלמוּתה של המנגינה.

“האדם בא בסודה של התעלומה, שאין המוגבל בתחומיו שבוי בתוך הגבולין כל עיקר; שוטף הוא ונע בלי הרף, ואגב תנועתו פגה סוֹפיוּתו והולכת. לאמיתו של דבר, אין הסוֹפיוּת סותרת את האינסוֹפיוּת. הסופי והאינסופי – שניהם כאחד אינם, על צד האמת, אלא השלמות המגלה את פניה בנפרד; אין זה אלא האינסוף, הנשקף לנו מתוך מיצרי-גבול.”

על המוות

“אילו באנו לכוון את ברק-אורה של מנורת-נחקר שלנו אל מול תופעת-המוות, היה מראה פני תבל מופיע לעינינו כמראה בית-המוות עצום-ממדים. אך צא ובחון: בעולם החיים אין מחשבת המוות תופסת מקום. לא לפי שהמוות הוא חיזיון בלתי- נפרץ, אלא מפני שהוא בבוּאתם השלילית של החיים… אצל כלל החיים אין למוות אחיזה של ממש ואין הוא מטיל אימה. הסתכל בחיים וראה שהם מעלים שחוק על פיהם. מרקדים ומשחקים, צוברים נכסים, עוסקים ביישובו של עולם ואוהבים – אל מול פני המוות. אין זאת כי בהפקיענו מן השרשרת חוליית-מוות בודדת, מתגלית הפרצה לעינינו, ונפשנו מתחלחלת מאימת החידלון. באותה שעה מיטשטשת בנו ההכרה על כלל-החיים, שהמוות אינו אלא חלק מהם, ואנו עומדים ותוהים על עולמנו וחיינו עלי-אדמות… אך האמת היא, שלא המוות הוא הממש ולא הוא תכלית כל יש…”

יש וטאגורי נותן, כנגד הרע והמוות שבתבל, דוגמה מחיי השכל של האדם. למשל, אם מסתכלים בהסטוריה של המדע מוצאים שהיא רצופה כשלונות ושגיאות ותפיסות מעוּותוֹת. "מה רבות הטעוּיוֹת שהמדע נתן להן מהלכים במשך הדורות, ומה קשות השגגות שהוא נפתל עמהן! אך עם כל השגיאות והשיבושים, אין לך אדם שיאמין בלבו, כי לא באו מדעי-החיים אלא כדי לשמש שיטה בדוקה להפצת שגגות. את גדולתו של המדע אתה מוצא בבקשת האמת הצרופה. טיבו ניכר בחתירה אל האמת הטהורה… ולא בשפעת המישגים שהוא לקוי בהם.

מעצם טבעה אין השגגה תכונה-של-קבע…כנע-ונד פוחז אנוסה גם היא לעזוב עד-מהרה את האכסניה, כי אין ידה משׂגת לפרוע את החשבון פרעון-של-ממש.

כדרכה של שגגת השׂכל אצל האדם, שאין קיומה אלא קיום ארעי, כן דרכו של הרע, על לבושיו השונים, שאינו עשוי להתמיד ואינו יכול להשתלב במכלוֹל הדברים…עם כל עוצם שיעוריו, אין בכוחו להפקיע את החיים ולהשבית את מהלכם. כי הנה רואות עינינו את האדמה, את המים ואת האוויר, שהינם היום כתמיד, זכים ונעימים לכל אשר נשמת-חיים באפו².

לא ברוב עושר

"גדולה התשוקה בלב אדם ליתן ניב שלם להווייתו. דומה כי בעטייה של תשוקה זו, בשל התכונות להבעה עצמית גמורה, רודף האדם בלי הרף אחרי קנייני עושר וכוח. אך על-כורחו ייפּקחו עיניו לראות, כי לא ברוב עושר סוד הגשמת הנפש. סופו שילמד לדעת כי לא קנייני-חוץ מייחדים את האדם, לא הנכסים מקנים לו עוצמה ואין הם שקולים כנגד האור הזרוע בנפשו. בהידלק האור, משיג האדם עד-מהרה, כי אין לו גילוי-פנים אלא בגילוי שכינת-אלוה שבקרבו. הכיסופים, הרוחשים בלבו, אינם אלא המאוויים לגילוי הנשמה שלו, זוהי הערגה לגילוי האלוהים שבנפשו…

"שורש מצוקתו של האדם אינו אלא בכך שעדיין לא הגיע להגשמת ייחודו… לפי שלא עצר כוח לחרוג אל מעבר לחיי- הפרט, לפי שלא ידע לבוא בסוד האמת של חיי נפש. – האני- של-מעלה שלו מחוּק, וחותמו מטוּשטש על כן משוועת נפשו, וכל הווייתו נותנת קולה: “אהה, רוח כל בשר, אשא ההתגלות היא עצם נשמתך, אליך אקרא, – גלה נא את רוחך בקרבי!”

ממעייני הששון

"המעשה אשר מקורו באהבה הוא מעשה-חרות… נאמר ב ג’יטא: העשייה חובה לנו ומצווה, שכן בעבודה בלבד מתגלמת תכונת-נפשו של האדם. כל זמן שאין העבודה נהפכת למעשה חירות, תכונת הנפש לקוייה ובלתי שלימה. אכן, כל זמן שעבודתנו נעשית מתוך יראה או מחמת המחסור, עטוייה תכונת נפשנו ערפל ומחשכּים. תכונת רוחה של האם מתגלמת ביגיעה, שהיא מתייגעת בשביל ילדיה, וכן דינה וכן דינה של חירות-אמת שלנו. לפיכך אין חירות-הנפש שלנו חירות מן העבודה, אלא חירות המעשה הנעשה; אולם אין לך אדם שיתעלה למדרגה זו, אלא אם כן נעשית עבודתו באהבה.

"אלוהים בא לידי התגלות במעשי-הבריאה… ובפעלי הבריאה שלו הוא מגלם את רוחו התגלמות חופשית.

“ממעייני-הששון נובעים כל מעשי בראשית, ממעייני-הששון הם יונקים את חיותם, לקראת הששון הם, ואל חיקו של הששון הם נאספים”.

וכן האדם. לא בפרישתו מאלוהים וממשפחת-האדם באה תכונת-רוחו האמיתית לכלל התגלות, כי אם בשותפות-מאהבה במעשה-הבריאה האלוהית: “בבוּאתו של האדם אינה מתגלמת בצידה הריק של היריעה, אלא באה לידי גילוי באותו צד של היריעה, שגווני התמונה שהולכים ומצטיירים עליה.”

תקבולות

אמרים המובאים בספר זה כלשונם או כרוחם מכתבי-הודו העתיקים, לא קשה למצוא תקבולות להם בספרי קודש ויראים שלנו. חוֹטר על שלשה מהם:

ב“סדהאנא” לטאגורי כתוב: “ונאמר אצלנו: יש ויעשה אדם חיל באָרחות-עוול, ופעלו יצליח בידיו, יש ויכריע את אויביו וימלא כל תאוות-לבו, אך סופו שייעקר משורשו וזכרוֹ יימחה לאין שארית.”

מדובר שם ברודן או מלך אשר “הכרח הוא לו להקיף עצמו עבדים, ואין הם בעיניו אלא כלי-שרת, שתעודתם לשמשו ולעשות רצונו. אבן-הבוחן היחידה שלו היא טובת-הנאתו, ולמענה הוא מוכן תמיד לבטל את כוח-רצונם של המשועבדים ולעוקרם מן השורש, כדי שלא תיפגם הנאתו אפילו כחוט- השערה. אהבה אנוכית זו, שהיא עצמה משוללת חירות, אינה יכולה לכלכל מידת חירות כלשהי אצל הזולת, והיא לצנינים בעיניה… בנסות האדם להקים מחסור בנתיב תנועתה של העוצמה הכּוֹל-עולמית, המפכה בעוז בכל עת תמיד, ובקומו לכלוא את הזרם ברשות היחיד שלו בשביל שישמש לו לתועלתו, מתרגשת השואה ובאה. גם אם רב כוחו של מלך [או רודן], אין ידו משׂגת להרים את נס המרד נגד העוצמה האינסופית ולהתקומם על שורש האחדות, ובעת ובעונה אחת גם להתקיים במלכותו”.

כנגד שכזה מביא טאגורי את המימרה דלעיל. ולא מקבילים לה כמה פסוקים בספרינו? – “ראיתי רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן: ויעבור והנה איננו, ואבקשהו ולא נמצא” – [תהלים ל“ז: ל”ה, ל“ו ]. – “בפרוח רשעים כמו-עשב, ויציצו כל פועלי אָון, להישמדם עדי-עד” [שם צ”ב: ח']. – מדברי דויד האחרונים: “ובליעל כקוץ מוּנד כולהם… ובאש שׂרוֹף יישרפו בשבת.” וראיתי בתרגום אנגלי אחד [נוֹקס], “בשבת” מתפרש “עד אָפע”, ונתעלם ממני טעמו של פירוש זה, עד שזרח עלי: “אשבּיתה מאנוֹש זכרם” [שירת-האזינו].

העברי, הקורא אצל טאגורי על חדוות העבודה מתוך חירות-נפש, האם לא יעלה בזכרונו דבר המדרש על חרות – חירות? והמיצווה להיותנו אורגים “בצד של היריעה, שגווני התמונה הולכים ומצטיירים עליה”, האם אין בה ממשמעוּתוֹ של הדרוש,

"ורב שלום בניך – אל תקרי בניך אלא בוניך " – ?

ומספירת המסתורין: “מרצונו החפשי שם האלוהים גבולים לעצמו וצמצם את כוחו… אם האלוהים הכּול-יכול יניף את זרועו ויעשה בתבל בכל כוחו וגבורתו, יקיץ עד מהרה הקץ על כל הבריאה, ולא יהיה עוד פשר למעשה תוקפו וגבורתו.”

המלים הללו בספר “סדהאנא”, האם אין בהן משום סוד הצמצום הקבּליי? עקב אשר נגעתי פעם בזה הסוד – בפשטות ומבלי דלוֹת את עומק-רעיונו – באחד משירי, לא אֶאשם אם אצטט ממנו בכאן תשע שורות, ומה-גם שהן יפות להצבת תקבּוֹלת:

לוּ רָאֲתָה נְשָׁמָה אֶת הוֹד הָאֵין-סוֹף בְּכָל-מְלוֹאוֹ,

לֹא יָכְלָה הִתְקַיֵּם אַף רֶגַע. הֲיִסְבֹּל אוֹר-כּוֹכָב

זִיו שָׁמֶשׁ? לֹא-כָּל שֶׁכֵּן נֵר-נֶפֶשׁ זִיו כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ.

אֶלֹהַּ שָׂם גְּבוּל לַאֲמִתּוֹ, חֹק נָתַן לְהוֹדוֹ,

וַיְכַוְּצֵם בְּצוּרוֹת הֲבָלִים. לוּ עָבְרוּ גְּדוֹתֵיהֶם,

אָז נָשְׁקָה הָאָרֶץ שָׁמַיִם וְאָבְדוּ בְּיִחוּד;

וְחָדְלוּ אָנֹכִי וְאַתָּה, כָּל-הֶבְדֵּל וּפֵרוּד,

בְּאַהֲבָה; וְאָכְלָה כָּל-צְבָעִים וּצְלָלִים אֵש אֶחָת.

וְנָמֵס כְּלִי-תֵּבֵל הַמָּלֵא יֵין-כְּבוֹדוֹ – בַּיָּיִן.

[מן “אחיה וישראל”, ס' חקוקות אותיותיך]

נשמת-אדם, גולה ושבוּיה ב“צורות-הבלים” [מאיה בלשון- הודוּ], יש וייבקע עליה זיו-פרח, חין ציפור, מיקסם-מנגינה, או תפארת מעשה חסד אנוֹשי – אזי אחת מן הצורות הללו בעצמה נעשׂית רמז ושליח לבשׂר לנשמה כי לא נכרתה כליל מן אוֹר- האוֹרוֹת שבה, זו נשמת כל העולמות, ושיבייתה לא לנצח.

לִוְיָתַן-כֶּסֶף שָׁט בִּשְׁמֵי וֶרֶד,

חֵנָנִי וְאַדִּיר, חוֹטְמָנִי, סְגַלְגַל,

מְגַלֵּם כֹּחַ אֱנוֹשׁ, הַחֻצְפָּה וְהַמֶּרֶד

אֲשֶׁר לְבֶן-תְּמוּתָה נִרְעָץ בַּגַּלְגַל.

חָטְמוֹ חוֹצֵב עָנָן, גוּפוֹ נְשׁוּק שֶׁמֶשׁ,

יוֹרֵד בְּחֵן וּמִתְנַשֵּׂא קַלִּילוֹת

מֵאֲחוֹרָיו תֶאְדַם שְׁקִיעָה, וּלְפָנָיו – צֵל-הָאֶמֶשׁ,

תַּחְתָּיו שַׁדְמוֹת-אֵל וְשִִׂרְטֵי-מְסִילּוֹת.

הִנֵּה צָץ כְּרָךְ, קֻבִּיּוֹת-צוּר בַּשָׁפֶל; –

מַעְלָה מִכֹּל יִרְחַף וְלֹא יִטְמָא,

מְעוֹנוֹ הַשְּׁחָקִים, שִׁנְאָן בָּעֲרָפֶל,

עַתִּיק מִכֹּל רֹגֶז, חָפְשִׁי מִשִּׂטְמָה.

הודפס בהדאר, 23.3.34, חוב' י"ב

¹

אמת קטנה ידועה לחושבי מחשבות, ולוא האמינו בה המוני בני-האָדם והתנהגו על-פּיה, כּי-אָז היו חייהם מתעשרים ומתיפּים, ופגעיהם ותלאותיהם היו פוחתים והולכים. וזוהי: כּי עובדה שנעשית בּשוק-החיים אינה חשובה מעובדה שנעשית בּנפש האָדם, כּי גם מה שנעשה, לכאורה, בּשוק, מחוץ לנו, אינו אלא מקרה בנפשנו.

מהי מציאות מחוץ לנפשי? כּיצד אַבחין בּין דבר שבּדמיוני, כּגון הכּרוב שמתעופף מעל ראשי, לבין דבר ממשי, כּגון שלחן זה שאני כותב עליו? אם תּאמר: השלחן – אחרים רואים אותו ומודים בּמציאותו, והכּרוב – אין איש זולתי מרגיש בּו, אשאלך: וכי מהו השלחן? הבה נבחן אותו. לְמָה אָנו קוראים שלחן? לצבע צהוב זה, המתפּשט לפנינו בתבנית עגול, שאָנו רואים בּעינינו, ולקושי זה, שאָנו חשים בּגעתּנו באצבּעות ידינו במקומו של אותו הצבע. אולם, מנין לנו, שאותו צבע, אשר שנינו קוראים לו “צהוב”, הוא אחד גם בּעיני וגם בעיניך? שמא, לוא ראיתי אָנכי את ראיתך אַתּה, הייתי קורא לזה “אָדום” או “כחול”, וכל הסכּמתנו אינה אלא בשם? יתר על כּן, מנין לנו, שצלצול המלה “צהוב”, שאני שומע, הוא אותו הצלצול שאַתּה שומע? הוה אומר: אין אָנו יודעים איש את ראיתו ושמיעתו של חברו, אלא את היחס שבּין הראיה והשמיעה אשר לשנינו, כּלומר: היחס שבּין הצבע צהוב שלי והמלה “צהוב” שלי הוא גם היחס שבּין הצבע צהוב שלך והמלה “צהוב” שלך. ויחס זה המשותּף לשנינו נותן לנו את האפשרות לדמות, שאָנו רואים עולם אחד ושומעים שפה אחת. והוא הדין גם בּרוחב. שלחן זה רחבּו אַמתים לעיני. אבל לוא ראיתי בעיניך (או לוא שמתּי משקפים על עיני), אָז אפשר שהיה השלחן נראה לי רחב פּי-שנים מאשר אני רואה אותו עכשיו. אבל היחס שבּין אַמתים שלי ואַרבּע אַמות שלי הוא גם היחס שבּין אַמתים שלך ואַרבּע אַמות שלך. ההתפּשטות והצבע משתּנים גם כּן על-ידי שנוי במקומו של הרואה ועל-ידי ההתרגלות הקודמת של עיני הרואה; ויש לשאול איפוא: איזה רוחב ואיזה צבע מכּל אלה המשתּנים הוא האמתּי? ומלמדת הפיסיקה, שאין מקום הצבע בּגוף-השלחן כּלל, כּי-אם בּהאור שנופל עליו, ושקוי-האור בּמציאותם (בּחלל-העולם, ולא בדמיוננו) הם תּנועות או גלים של איתּר, גלים שאי-אפשר לא לראותם ולא לצייר אותם בּדמות גלי-המים, שאָנו רגילים לראות. (בנוגע לקושי השלחן, אין איש מאתּנו יודע, אלא משער את הרגשתו של חברו; וודאי, שאין הרגשת-הקושי נמצאת בּגוף-השלחן, אלא אם כּן נניח, שהשלחן הוא בעל-חושים כּמונו והוא חש קושי בעצמו. והוא הדין בּיתר המוחשים, שאָנו חשים ושאָנו רגילים לקרוא “חומר” או “דברים ממשיים”.

היוצא מזה: אין העולם “החיצוני” אלא דמיון בּנפש הפּרטית. לכל נפש יש עולם משלה. ויש יחס מוחלט בּין הדמויות (או המוחשים) שבּשני עולמות, בּשעה שגורם הדמויות הוא אחד. אבל גורם שכּזה איננו דומה להדמויות, שהוא מְהַוֶה בנפשנו, ואי-אפשר לנו לא לחוש אותו ולא לשערו. ותלמידי-חכמים חולקים בּדבר טיבם של הגורמים: מהם אומרים, שיש בּהם משום רצון והכּרה, ומהם אומרים, שהם מיני תנועה או אנרגיה בּלי רצון ובלי הכּרה. די לנו לדעת בּכאן, כּי העולם המוחש, שאָנו קוראים “חיצוני”, אינו אלא דמיון בּתוכנו, כּחלום-לילה, שנראה לנו גם כּן כּאילו היה מחוץ לנו והכּל מכירים שאינו מתהוה אלא בתוכנו.

ובמה שונה הדמיון, שאָנו רגילים לקרוא “ממשיות”, מן הדמיון, שאָנו רגילים לקרוא “חלום” או “הזיה”? בּשלשה דברים:

א. דמיון “ממשי” מכריח את נפשנו לקבּלו כמו שהוא ולהתחשב בּו, בּין שנרצה ובין שלא נרצה; בּעוד אשר דמיון של “חלום” או “הזיה” תלוי הרבּה ברצוננו, ואפשר לנו לפעמים להטותו ולהרכּיב בּו הרכּבות כּפי חפצנו. משום זה אקרא לראשון “דמיון משועבּד” ולשני “דמיון חפשי”.

ב. דמיון משועבּד קודם לדמיון חפשי, ואין בּשני אלא מה שלקח והרכּיב מן הראשון, או קבּל מדמיונה של נפש אחרת על-ידי אמצעות הראשון. דמיון חפשי הוא יליד התפּתּחות מאוחרת בּתולדות בּעלי-החי, ורוב בּני-האָדם קשה להם להרכּיב בּו הרכּבות חדשות, אבל כּל תּקוה ליום-מחרת יש בּה משום דמיון חפשי.

ג. דמיון משועבּד בּנפש אחת אפשר לנפש אחרת להשתּתּף בּו, משום שתּוף היחוסים שבּין עולם ועולם; ודמיון חפשי אין לאחרים חלק בּו, אלא אם כּן תּכנו מצויר במכחול או מתואָר בּדברים.

עכשיו, צא ולמד: מכּיון שכּל העולם אינו אלא דמיון, מדוע איפוא תבכּר את הדמויות שבּדמיון משועבּד על-פּני אלו שבּדמיון חפשי? מודה אני, שדמיון חפשי לא ילבּישך ולא יאכילך לחם; אבל אחרי שיצאת ידי-חובתך לבשרך ולכרסך, מדוע תּבקש אושר ועושר בּמה שניתּן לך על-ידי אחרים בּעל-כּרחם, ולא במה שאַתּה יוצר בּכח נשמתך אָתּה? הבה נחשב, כּמה מעלות טובות יש לחיים של דמיון חפשי, שאינם מצויים בּחיים של דמיון משועבּד:

א. התעשרות החיים. כּל חיה שהיא נעלה מחברתּה, הרגשותיה מרובּות, כּלומר, היא חשה יותר, מרגישה יותר, וכל החזיון שאָנו קוראים חיים מראה לה יותר צדדים וגוונים. האָדם עשיר מכּל החיות בּזה, שהוא מכניס בּהופעות מוחשות גם זכרון ממה שחש בּעבר וגם מחשבה לעתיד. כּל מי שדמיונו החפשי מפותּח, חי וער, הרגשותיו עשירות כּפלים על-ידי זה שהוא מכניס בּהן יותר הרכּבות ממה שחש בּעבר ויותר אפשרויות לעתיד. יתר על כּן, בּעל הדמיון החפשי יכול לראות מאחורי ההופעות השטחיות את המקרים האי-מוחשים, המרומזים בּהן. למשל, רואה אָנכי להב-גפרור, ותיכף מופיעה לעיני-דמיוני עדת אַטומי-חמצן, המתלכּדים ומזדווגים עם אַטומי-פחמן ויוצאים בּמחול פּראי, אותו מחול, שמתרשם בּחושי בּתור אור וחום. ולא עוד, אלא שבּעל הדמיון החפשי יכול לצייר לו מושגים מוחשים, בּאופן שיבּיעו מושגים רוחניים שלמעלה מן המוחש. אָמרו לו להמשורר האַנגלי וויליאם בּלייק: “כּשיוצא השמש, כּלום אינך רואה דבר עגול ואָדום כּעין מטבּע?” אָמר להם: “לא, לא! אני רואה אַלפי רבבות מלאָכים, המשבּחים ואומרים: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות! מבּיט אָנכי לא בּמו עיני, כּי-אם דרך עיני”. אַף הוא היה מצוה את האָדם:

"לראות עולם מלא בגרגיר-חול

וגן עדן בפרח-שדה;

לאחוז את האין-סוף בכף-היד

ובשעה אחת – את הנצח."

ב. ספּוק דרישותינו. בּדמיון משועבּד (כּלומר, בּ“העולם החיצוני”) לעולם אין אָנו מקבּלים מה שאָנו רוצים. רוצה אַתּה בּאהבה שהיא נשיקת-נשמות ממש? רוצה אַתּה בּאַחות המין האנושי? בּעולם שכּולו יופי? בּדמיון משועבּד לא תמצאם. רק בּדמיון חפשי ינתנו לך כּל אלה; צייר אותם בּאופן חי ובולט בּמחשבתּך, והרי הם לפניך. מובטחני, כּי שבירת כּלי-ההרג השמיעה צלילי מוסיקה באָזני ישעיהו. רצונך לבנות אַרמון-זהב אחד בּניו-יורק – עליך לעבוד כּל ימיך, ותצליח רק על-ידי שעבּוד כּל כּחך ורגשותיך לאותה מטרה. ואפשר שלא תצליח. אבל שב במקומך וחשוב רגע: הרי לפניך מאָה אַרמוני-זהב בּכל הדרם. הסתּכּל בּהם שעה קלה והוה נהנה מיפים, ואָז תּצא ותבנה לך שכיות-חמדה אחרות כּפי אַות נפשך.

ג. הרמת מוסר הפּרט. כּל מה שדמיונו של אָדם מתפּתּח, גם כּח מוסרו מתרומם. מי שיכול לדמות את עצמו בּמקומם של אחרים, יעשה את צערם של אחרים כּצערו והנאָתם כּהנאָתו. הדמיון החפשי מסיר את הצעיף, המכסה ממנו מה שנעשה בנשמות אחרות.

ד. הרמת מוסר הכּלל. מלחמות וכל מיני הריגות וגזילות בּאים על בּני-אָדם משום בּקשת עושר “חמרי” (שבּאמת אינו אלא דמיוני) והסגת גבולים. בּדמיון חפשי אפשר להם לבני-אָדם להתעשר עד אין סוף, מבּלי אשר יסיגו איש את גבול חברו, כּי שדות-המחשבה של ראובן ושמעון אינם מתנגשים בּמקום.

ה. נצחיות האידיאות. הדברים שבּדמיון משועבּד חולפים ומשתּנים בּכל רגע ורגע, והם משתּמרים רק על-ידי זה שהם נעשים אידיאות בּזכרוננו². דמיון חפשי, שהוא כולו אידיאות, אפשר לו להתקיים לעולמי-עד. רכוש שבּדמיון חפשי אי-אפשר לגזלו, כּי-אם יקחו מאיש את כּל אשר לו וישימו אותו במאסר אָפל, גם אָז יזהירו לו כוכבי-מחשבתּו ויסובבוהו חלומותיו על עתיד נהדר לבני-האָדם. רכוש שבּדמיון חפשי אפשר לנדבו ולחלקו בּין אַלפי אנשים מבּלי שיתמעט ; וגם בּמות בּעל הדמיון החפשי, יחיו חלומותיו שהעתּיק לנשמות אחרות.

על כּן, הבה נטע פּרחים בּשדות-רעיונותינו; פּרחים כּאלה לא יבּולו. נציע מרבדים על רצפּות-מחשבותינו, שלא ישלטו בהם עש ורמה. נדליק שמשות בּרקיעות-נפשותינו, ולא יפסקו מזרוח לנו גם בּלילות-מחשכּים ובימי ערפל ומרי.

מתוך “על המשמר”, 27.7.1951

מה היה הרצל עד שלא אחזה ההשראה בציצית־ראשי ושמתהו חוזה לעמו?

מושג מה מתקופתו הטרום־ציונית יגוּנב לנו מן הפיליטונים שלו – אלו הרהורים ציוריים, גרעיני עלילות, אשר תחת להתפתח עד לידי מחזות ורומנים, בחרו להם ללבוש צורת שיחה קלה, אניקדוטה המסופרת בקלוב או בית־קפה, או עוקץ־אמת המוגש בעטיפת־בדיחה, טבולה בסוכר.

הרצל בעל־הפיליטונים מתגלה כאדם שנפשו קשורה בנפשות־ילדים ומעורה במסתריהן. חלוף הילדות הוּ בעיניו טרגדיה גדולה: יוזנחו הצעצועים תישכחנה הבובות, ייעלמו הציורים, שבהם הבית גדול מן הנכנס בו, והאצבעות יוצאות מן הזרוע ללא כף־יד, והשער תקוע בראש כמסמרות – אף על פי כן מה סודות־עולם שוכנים באלו הנסיונות התינוקיים למסור את המציאות הצוהלת לעיניים תמימות! טרודל הקטנה, המזילה דמעה כשהיא פוגשת בספר ראשון שלה מלה “קשה”, בת שלוש הברות, על שום מה היא בוכה? לא על עוֹל־הלימוּד, שזה לא־כבר היתה בת־חורין לשחק כשאחיה ואחיותיה הגדולים עמלו על בעיות־חשבון – לא על כך דמעתה, אלא על שום שנדמה לה כי לעולם לא תוכל להשתלט על אומנות־הקריאה ולעולם תהיה תלויה באחיה ואחיותיה הגדולים למקרא־סיפור מספר.

כמה הפיליטוניסטן מחבב את “הדוד” בכל (והוא לאוו־דווקא שאר־בשר, אלא אדם רות, שנדבק למשפחה), זה הדוד שתמיד הוא מביא עמוֹ צחוק ועליצות, ואפתעות נעימות בכיסו, והוא כולו שייך לילדים כאילו אין לו בעולמו עסק אחר אלא לבדח את דעתם, להרכיבם על גבו, לחקות קולות חיות ועופות להנאתם. והלא מאחורי דבקותו של הדוד בילדים מסתתרת פרשת־חיים עגומה – משפחה משלו אין לו, וידידים בני־גילו אין לו. גדלו הילדים – הדוד מסתלק מן העולם, כי מה יעשה דוד בלעדיהם?…

תוהה הרצל בעל־השיחה על עוורון־הגורל. פתקה סתומה ביד אדם, כתובת בלתי ברורה, והוא יכול על פיה לצלצל או בפעמון שבצד־ימין, בראש־המדרגות שבבניין־משרדים, או בפעמון שבצד־שמאל. האחד יוליך אל אנחות והשני אל שמחות. לפני יושבי־קפה הוא מספר כאילו צלצל בשני, והוא באמת צלצל בראשון…

סיפור פיליטוני אחד, חצי מתפלסף חציו מתמרמר, לא בלי התלוצצות שיגרתית על חשבון הנשואין:

מסדרון של רופא מפורסם בניו־יורק. שני כושים, לבושי צבעונין, קפואים על מקומם לתפארת. שומר־הסף – מרקיז אירופי ירוּד־מנכסים אשר תחת לירות כדור ברקתו, נסע אל אמריקה ומצא־לו משרה זו. המרקיז מחלק מספרים. מתפרץ צעיר, המבקש לראות את הרופא מייד. המרקיז מתעקש לתת לו את המספר לפי־התור. ואולם הצעיר תוחב לידו מלוא־הכף דולארים. והמרקיז – כמו שהיו עושים משרתיו שלו לפנים, בימי גדולתו – מוותר על חומרת־הדין ונותן לצעיר להיכנס; אמנם, לא אל חדר־הרופא גופא (שם חולה אחת כבר מתייחדת עם הרופא) אלא אל חדר־המתנה, שבו ספרים עבי־כרס, עתיקים וגם חדשים, ובארגז־זכוכית ערוכים כלי־ניתוח נוצצים – סכינים ישרים ועקומים, מקדחים ספיראליים, - כל אלה להרבות יראת־הכבוד והפחד.

לבסוף מתקבל הצעיר בטרקלין הפנימי של היכל־הרפואה, והוא מתנה לפני הרופא תולדותיו. בריא הוא, עשיר הוא, אביו הניח לו שני מיליונים, והוא הרחיבם עד שלושה מילונים. הרופא אין לו סבלנות, מהי המחלה? הצעיר מוכן לשלם לו 200 דולאר לדקה. הרופא עושה בידו תנועה המשתמעת לשני מובנים: האחד – גם בלי שכר כל־שהוא, היה בא לעזרת האנושות המתענה; והשני – כבר ראיתי סכומים גדולים מאלה בשכר עצתי…

תמצית דבריו של הצעיר: כבר נוסה בכל תענוגי־עולם, צייד, ספורט, נערות, משחקי־האזארד, נסיעות, עמל גופני – והכל משעמם אותו, ואין הוא יכול להיפטר ממרה שחורה. אפילו טעם עניות טעם. פעם איבד את כל אשר לו, ואולם לאחר זמן שב אליו כל רכושו כפל־כפליים. גם באהבה התנסה. אחת יפהפיה, בת מיליונר, מגדל סוסי־גזע, דבקה בו נפשה. בשאר ידידיו חשד כי הם מבקשים קרבתו על שום כספו, ואולם זו היפהפיה היא פי־כמה עשירה ממנו, ואילו ביזבז את כל כספו לצדקה, לא היה הדבר נחשב בעיניה למאומה. קרה שפעם בליל־ירח, בסביבת־גנים, מצא כי היפהפיה, בת מגדל־הסוסים, משעממת. ביקש סליחתה: “הריני צריך להתכונן לנסיעה אל אירקוּטסק ביום־המחרת”, ולמחרת־הבוקר נסע אל אירקוטסק ולא יסף לראותה. הה, מי ירפא אותו ממרה שחורה שבו.

הרופא החתים את הצעיר, בנוכחות שני עדים, על כתב, בו הוא מתיר לרופא לעשות בו כל אשר עם לבבו, וכי החותם עושה זאת מתוך רצון חפשי ודעה צלולה. ציווה, הרופא, והצעיר הורדם בסם־שינה, ונקטעה ממנו אחת מרגליו.

לכשנתעורר הצעיר, והוא מצא כי אחת מרגליו הבריאות ניטלה ממנו, היה כעסו עד בלי־נשוא. עוזר אחד של הרופא שניגש אליו קיבלת סטירת־לחי עצומה (סטירה זו עלתה לו לצעיר, אחרי־כן – בערכאות – באלפיים וחמש מאות דולאר). אל עוזר שני של הרופא, צעק: “היכן רגלי”? והלה הבטיח לו כי רגלו שמורה היטב בכלי־אלכוהול. בעט הצעיר, ברגל שנותרה לו, בעוזר זה (הבעיטה עלתה לו אחרי־כן, בסידור שמחוץ לבית־המשפט, באלף ושלוש מאות דולאר).

הרופא עצמו לא הופיע לפני הצעיר אלא לאחר זמן רב, וכשהצעיר הוא חבוש יפה־יפה למטה, עד שאין הוא יכול לזוז. אמצעי־השמירה הללו מיותרים היו, שכן בינתיים שככה חמת־הצעיר, הוא הספיק להרהר הרהורים רבים. כול אשר היה לו לשעמום ומיאוס קודם־לכן – מחולות, צייד, מרוצי־רגל ומרוצי־סוס – נעשה חביב לנפשו עד אין־שיעור. עכשיו שאין הוא יכול ליהנות מהם. ניחמהו הרופא, כי ישנה פירמה שהיא יכולה להתקין לו רגל מלאכותית, טובה כמעט כמו הראשונה, ושוב יוכל לרקד, לרוץ, לרכב על סוס, לחבק אשה – ואיש לא יכיר בהבדל. כמובן, יעלה הדבר בפרוטה הגונה, לא פחות משלושים אלף ושלוש מאוד דולאר (השלוש־מאות קומיסיון קטן לרופא). הסוף, הצעיר קיבל לו רגל חדשה, ולא מצא איש במדינה הרודף שמחות ושעשועים וספורטים בעוצם־חשק כמו זה הצעיר.

גם עם ארוסתו היפהפיה השלום, ותהי לו לאשה. בליל־הייחוד התוודה באזניה כי בעל־מום הוא הוא הפשיט את בגדיו והראה לה כי רגל מלאכותית מחוברת לו באחת מברכיו, היא הסמיקה מתוך צניעות, ועיניה נוצצו וחזה היפה התגעש מאהדה. אחר אמרה לו: “הירגע, חביבי. גם לי יש עניין קטן הטעון ווידוי”. והיא שלחה ידה אל חזה והורידה שני שדיה החמודים שהיו מבורגים לגופה, ושמה אותם על השולחן.

השדיים היו מיוצרים על־יד אותה הפירמה שהתקינה את הרגל המלאכותית. ולא נמצא במדינה איש רודף נשים זרות, עלמות וארוסות ונשואות, בעוצם־חשק כמו זה הצעיר.

לימים נפגש הצעיר עם הרופא במסיבה סאלונית אחת. הודה הצעיר לרופא על רפאו אותו כליל ממרה שחורה שבו. שאלהו הרופא לשלום אשתו. ענה: “זו ארורה שבארורות, מכוערת שבמכוערות… על שום מה לא יעצת לי מייד שאשא אשה, תחת לקצץ לי את רגלי”?

אמר הרופא: “סברתי כי זו תהיה תרופה. רב־מדי אכזרית בשביל צעיר שכמותך”.

“ביתן־איוֹב” מספר על תינוקות שלא בלו להם חדשיהם המאושרים ברחם־אמם, והם מודגרים במדגרה לעיני הציבור באחת התערוכות. מתאמצים הרופאים לקיים את הנפלים האלה בחיים, ואפילו אחד שהוא חלש ולקוי בצננת; ולא איכפת להם לרופאים, אם ברבות הימים יגדל תינוק כזה ויהיה לאיש ויטען טענת־איוב:

למה לא מרחם אמנו

מבטן יצאתי ואגוע

או כנפל טמון לא אהיה,

כעוללים לא ראו אור?…

ומעוררת רחמים היא הגנתם של הנפלים החיים, בזרועותיהם הדקיקות, בלבד האור (שכן הם מוצגים לראווה). האור – זה סמל העולם החיצוני, הבא להטריד מנוחתם לאחר שידעו שלות אופל־הרחם.

האם יש מעבר מהרצל הפיליטוניסטן אל הרצל החוזה והמארגן? דומני ששיחה אחת מרמזת על סוד מעבר כזה.

פרופיסור לפילוסופיה, שאשתו מציקה לו כמו כסנטיפה הקדמונית, יצא מביתו בחצות־לילה. ביקש לאבד עצמו בטביעה, במקום עמוק שבנהר המיועד לכך. עצרהו אדם אחד, הקורא לעצמו “דייג־נפשות”.

בקרבת־הנהר עומד בית־חרושת ההופך נוזלים מסריחים, שלפנים היו שופכים אותם בכני בלי־חפץ, לחומרים חימיים טובים.

הביא הזר את הפרופסור אל ביתו, והבית מלא שפופרות וצנצנות ובקבוקים וצינורות לעבודה חימית – או אלחימית. סיפר הזר לפרופסור כי אף הוא ביקש פעם לאבד עצמו באותו מקום שבנהר, אלא שהוא ראה את בית־החרושת הלז ולמד ממנו קל־וחומר: ומה מי־שופכין מסריחים, אפשר להפוך אותם לדברים יפים ומועילים, נשמת־אדם לא כל־שכן… והוא בנה בית בסמוך לנהר, בו הוא עוסק כל היום בניסויים חימיים מההפכים סחי לתפארת ובלילות הוא אורב לנשמות שבורות ומעונות, שברי־אדם, “להצילן”, ולשתלן בשדמות־ברכה.

ייתכן כי במחשבה פיליטונית זו טמון זרע־התקווה שצמח וזרח אחרי־כן בתורה הלאומית אשר להרצל. כי זו האומה השבורה והטרופה, האם אין היא יכולה לשוב אל משנה חיים ויצירה מתוך חימיה – או אלחימיה – היסטורית?

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 25.10.1966

חלום או הזיה?

“ובכל שכונה בעיר, הבניין היותר גדול הוא בית-הספרייה. בתי-הספרייה מאוחדים ברשת אחת, והם שואלים ומשאילים זה לזה, ונותנים ספרים הביתה לכל נפש. וכמו שלפנים, ספר שנפל היו מרימים אותו בנשיקה, כן עתה מחונך הציבור מילדות לכבד ספר ולשומרו, שלא יתלכלך ולא יתמעך בשימושו, כי עשוי הוא להחכּים את הרבים. בספריות – ספרים גם בעברית וגם בשאָר לשונות. ויש מאמצים מצד המוסדות הלאומיים להעביר את כל הרכוש המדעי והספרותי של לשונות זרות לתוך כלי עברי נאה. לא לשם רווחי-עסק נעשים התרגומים כי אם מתוך אחריות לדורות הבאים”.

כן שׂירעפתי לפני שלושים שנה ויותר בשיחה שלי ב“דבר”: חלום על תל-אביב.

ברוך השם: בינתיים קמה לנו מדינה, המעמיקה להשריש והמגביהה לטוס. ובמטרופולין המיסחרית שלה, תל-אביב, עתקו לשחקים בניינים למישרד ולממכּר, ולרבבות צצים בה בתי-מגורים, קומה על קומה, להתפאר. אבל הספרייה המרכזית בזו העיר העברית הראשונה של עם-הספר העתיק המחדש נעוריו, שוכנת בצריפי-אסבסט נמוכים-לקרקע, והיא משוֹללת האביזרים הפשוטים-ביותר, הנחוצים לשירות הגון: מדפים פתוחים לציבור-הקוראים, מעטפה וכרטיס בכל ספר, כרטיס לשואל, וחתימת מועד להחזרת ספר המושאל; פשיטא שאין בידי ממוּניה האמצעים הטכניים לשמירת ספרים בנקיונם ושלמותם.

ריק ועזוב עומד בית-העיריה הישן אשר פניו מול רחוב ביאליק. ויעוּצה העצה לשכן שם את הספרייה המרכזית, כל עוד לא הוקם בית-הספרים החדש, הגדול. ומתי יוּחל בבניית הבית החדש? בעוד שלוש-ארבע שנים…

מה הסכנה? שבעלי-חשבון בשלטונות-העיר יראו את שיכון הספרייה המרכזית בבית-העירייה הקודם כסתימת-פירצה, המניחה את הדעת – ותחילת-הקמת הבניין הגדול תידחה לא לארבע שנים כי-אם לעשרים (הן מרובים ודחופים שאָר צורכי עמך!). והספרייה העיקרית של תל-אביב רבּתי תוסיף לעמוד במסכּנותה, מבויישת לעומת בתי-באנקים מפוארים ובתי-מישרדים נוחים-בפנים ונוצצים-בחוץ. כי כן דרך העראי ליהפך קבע, וזה מישפט הדלות-שבּעיין לחסום את הדרך כלפי העשירות הנכספת.

אלא מה ייעשה בבית-העירייה, רב-החדרים, שנתרוקן? ישופּץ ויותקן למו סניף-ספרייה שכונתי חדש; והסניף הזה ישמש מעבּדה, בה ינוסו דרכים ויאומנו אנשים לקראת זבול-הספר התל-אביבי, אשר מלכתחילה יעוּתד להית מרכז ספרייתי לא למטרופולין זו בלבד כי-אם לכל חבל-הארץ הזה.

יש אשר ההליכה בגדולות, על ידי עצם הלהבת-הדמיון שבה, מצליחה במקום שההסתפקות בקטנות נכשלת; והחזון של אָבות, אשר בשעתו לוגלג כהזיה, הווה למציאות של בנים.

הבניין

חוזה אני טירה בת שבע קומות, וצורתה האֶפּטאַגוֹנית (שבעה צדדים מבחוץ, שבע זוויות מבפנים); בנויה היא אבני-גזית, מזוגגות בצבע-ענבר כהה, נוח לעין.

בקומת-הקרקע – ספריית ילדים, כולה פתוחת-אצטבאות, ובה אולם להשאָלה, אולם לקריאה ועיון לגילאי 7 עד 12, וחדר אחד מוקדש לספרים מצויירים וקלים לילדי גן ותלמידי כיתה א'. שם גם חדרי נקיוּת ונטילת ידיים לילד ולילדה. זהירות ונקיון במישמוש-ספרים יש להקנות לתינוקות גם בטרם ידעו קרוא וכתוב.

קומה ב': כאן ספריית-השאָלה לבוגרים, מסודרת לפי אבות-נושאים ותולדות-נושאים על אצטבאות פתוחות לציבור – ספר-ספר ומיספרו בגבו, כדי שייקל להחזירו למקומו. וכסאות וספסלים ושולחנות יש לעילעול וקריאה חלקית בשביל שידע השואל לבחור, מה להחזיר לאצטבה ומה לקחת הביתה לקריאה מלאה.

קומה ג' – אולמות לעיון, לימוד וכתיבה. פה שולחנות ארוכים וכסאות לצדיהם. ועל השולחנות – עששיות חשמל, שהמעיין ברצותו מדליקן וברצותו מכבן. ובארונות לאורך הכתלים עומדים מילונים, קונקורדאנציות, וכל זני ספרי-עזר. אף תנ"ך ותלמוד עם מפרשיהם, וכמה קלאסיקנים עבריים, שתלמיד ומעיין עלולים להיזקק להם בכל עת. פה גם שירות הגשת-ספרים למבקשים (אולי לפי שיטת המיספרים, הנדלקים על לוח, הנהוגה בספרייה המרכזית בניו-יורק: מאותת מיספר מוּאר למזמין, כי הספרים שביקש כבר הגיעו, וייגש-נא לדוכן ויקבלם).

קומה ד' – מחסן ובית-גנזים ליקרי-מציאות, “שמות”, תעודות, ספרים שהביקוש להם נדיר, עותקי-מישנה למה שיש בספריות-ההשאלה וכו‘. ספרנים שבקומה ג’, עיקר-זיקתם היא למחסן, ואולם יש והם פונים גם אל חדרי ההשאָלה והעיון בקומה ב' וקומת-הקרקע, אם לדעתם יימצא בהם ספר מבוקש שאינו במחסן.

קומה ה' – חדרי-מישרדים, אף בית-מלאכה לאומנויות הקשורות בשימור ספרים וריפּוים: עטיפה בצלופאן, כריכה, הדבקת דפים נושרים, חיטוי, וכל כגון דא.

קומה ו' – מסעדה צנועה לעובדי הבניין וללומדים מאריכי-ישיבה בספרייה. שם גם חדרי נקיוּת-הגוף.

מעל הבניין – גינת-גג, ובה: ספסלים בינות עציצים; סוככים נגד השמש, והם מתקפלים לחשוף את רקיע-הכוכבים בלילה; נאה המקום לקריאת-נועם וגם להתוועדויות חגיגיות, ומתחת לקומת-הקרקע – אולם-מרתף מרוּוח להרצאות, הצגות וקונצרטים.

וזבול-הספר התל-אביבי, אשר ימלוך על חבל-השרון וחוף-הים עד נתניה צפונה ואשקלון דרומה, אַחים יהיו לו. כי ייבּנו זבולי-ספר עוד שלושה, כל אחד לפי ארדיכלות מתואמת למקומו ולתפקידיו: בחיפה, בשביל צפון-הארץ; בבאר-שבע בשביל יישובי לכיש והנגב; בירושלים, בשביל הבירה ויישובי הפרוזדור ועדולם. וזה שבירושלים ראש לכולם, כי הוא שיקשרם לרשת כול-ארצית – לאחדות-שיטה ול“גמילות חסדים” זה לזה בספר ובכוח-אדם.

החבלים הספרייתיים ייחלקו לגושים, והגושים לשכונות, אחד עירוניות ואחד כפריות. והמחזיק כרטיס-שואל בספרייה שכונתית, יהא כוח-כרטיסו יפה בכל ספרייה שכונתית אחרת באותו הגוש (וכן נהוג בספריות ציבוריות בערי ארצות-הברית: כרטיס-שואל בסניף אחד מזכה את בעליו לשאול ספרים בסניפים אחרים שבאותה עיר; הן סניף אחד עשיר בכה, וסניף אחר – בכה). נדידה אל מקום אחר בארץ, לא תנכר אזרח מן הספר. מי שמראה כי כל אשר שאל מאחד-הגושים הוחזר במועדו, תהא ספרייה שכונתית בגוש-שהייתו החדש מעניקה לו כרטיס-שואל משלה, ותשמור אצלה את כרטיסו הקודם עד שיסע. ומי ששואל ספר ואינו מחזירו, דינו כדין גנב לכל דבר. אף ספריות ניידות תהיינה לזבול-הספר שבכל חבל וחבל. אזרח ישראלי כי ירחק אל גבולות-ארצו או אל עומק-מדבריותיה, עדיין תהיה ידה של רשת-הספריות הכול-ארצית שלוחה לשרתו.

המדף הפתוח

זו לשון-ספרנים בשביל אצטבאות-ספרים שרכושן מוצג לכל דורש, והגישה אליהן מותרת. הרוצה לדעת מה הנאתו של דבר, ייכנס אל הספריה הבריטית והספרייה האמריקנית שבתל-אביב או בירושלים. אפילו הוא זר לחלוטין, לא יהא איש ממחה בידו אם יטול ספר בידו ויעמוד או ישב לדפדף בו, לטעום ממנו, לגמוע מתוכו ארוכות. והשואל ספרים מן הספריות האלה הביתה, עושה כן מתוך ראייה-שבבדיקה, ולא בדרך עיוורת, על פי שם בקטלוג.

מובטחני כי בספריית שער-ציון (זו הספרייה המרכזית בתל-אביב) מרקיבים ספרים למאותיהם, באין דורשים להם במשך שנים, מפני שהם מוצפנים מן הציבור. האם מכרטיס שבקטלוג ידע אדם אם ימצא חפץ או חידוש באחד-הספרים, אם הספר לטעמו הוא או אם עצורה בו טובה למענו?

מחובת ספרייה להפגין את הספר לפני הקוראים, לשדך בינו ובינם, ולא לעמוד כתריס ביניהם.

הרפתקה והריון

רבים מטכּסים עצות כנגד גלי-הפשעים מצד צעירים, לאו דווקא מבני המשפחות המקופּחות. בתורת תרופה מציעים מועדונים, אידיאולוגיות, דת… אבל ראינו גם מחונכי-למצוות שהם מתפרעים ביידוי-אבנים בשבתות.

האמת היא כי נפש-הנוער – אכן, נפש-האדם באשר הוא אדם – צמאה להרפתקה. האם חשב אחד מן הרופאים הסוציאליים על ספריות-ילדים טובות, אשר תחנכנה בנים ובנות משחרוּתם להרפתקאות שבנסיעה על כנפי ספר אל ארצות רחוקות, אומות מוזרות, זמנים רחוקים, אל גילויי עולמות שבאגדות ומדעים, אל עולמות פנימיים של יוצרי תפארת, כובשי-אמיתות? ויש שנשמת-צעיר קולטת ניצוץ-תפארת – ותהר ותעמיד ולדות-יופי משל-עצמה.

מן אצטבאות-ספרים שבחדרי-חדרים לא יצמח הפועל המשׂכיל, שהוא חוט-השדרה בכל דימוקראטיה-של-אמת. פתחו לעמלי-כפיים שלנו שערי ספריות, גלויות-האצטבה, בשעות-ערב, בשבתות וימים טובים. אולי לא יהיו שטופים כל-כך בקלפים.

וקשישים שפרשו לפנסיה, גם כי לא יסבלו מחסור או רעב, כמה מהם אומללים הם! אבל אילו היה הרגל-הקריאה בעורקיהם, מה ישישו על שעות-הפנאי הניתנות להם להתרוות מגדולי-הגות ואָמני-ביטוי!

מן אנחה – ברכה

מתאנחים אנו על האבטלה הפושׂה במחננו. עכשיו שיש ידיים כואבות לעבודה, ואיננה, שמא נזכור חטא שחטאנו נגד הוראת חז"ל וביאליק, כי שמיים וארץ, תרבות וכלכלה – כאחד נבראים.

רבּת התאמרקה ישראל החדשה, אבל דבר אחד לא למדנו מאמריקה: לכונן ספריות טובות; והיא שם מסורת מימי בנימין פראנקלין. נתקן מה שפגמנו בדבר זה. יוחל בפעולה מיד, וככול שיעצם החזון, כן תרבינה ההכנסות. יוכרז על זבולי-הספר בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בבאר-שבע, ועל כינון רשת-הספריות הכול-ארצית, על אגפיה בכל שכונה ובכל יישוב. נקרא – ויתגייסו לעזרתנו גם מאה מלומדי-ספרנות מארצות הברית וקנדה.

הכסף מאין יימצא? מהתנדבות הציבור הישראלי (הן בנפש-ילדינו הדבר!); מהתנדבות הציבור העולמי של שוחרי טוב לישראל, יהודים ושאינם יהודים; ממוסדות פילאנתרופיים ותרבותיים; מיחידים בלתי-נודעים, אשר ירהיבם הרעיון הנועז. ואוצר-המדינה יתחיל במיצווה. זאת היא השקעה יותר בטוחה ויותר רווחית ממלוֹנאוֹת ליחסנים ומבתי ראווה, שהמציץ מציץ בהם ונוטה לדרכו.

בבת ראש תשיב (ת' פתוחה) ההתעוררות התרבותית רוח חדשה בכלכלת-הארץ. תוּחש הצלה לשעה, והברכה תעמוד לדורות.

כמגידים המסיימים דרשתם בּ“וּבא לציון גואל”, אדבק במנהגי לסיים משׂא שלי בדבר שיר:

בַּסִּפְרִיָּה בְּקַמְבְּרִידג'

> בְּהַהוּא מְבוֹךְ-סְפָרִים פִּי נֶאֱנַח:

הֵן בֵּית-עָלְמִין הוּא זֶה, כָּל כֶּרֶךְ – קֶבֶר.

רְאוּ כָּל מֵת וָמֵת, בִּבְלוֹיֵי-קַנְבּוֹס מְתֻכְרָךְ,

מָאֳרָן בְּכוּךְ אֲפֵל-תּוּגָה – טוּרִים טוּרִים בַּחֶדֶר, –

מַאֲכָל לַתּוֹלָע, רֵיחוֹ אַדְמַת רָקָב,

מְשֻׂרְטַט צִיּוּן קָצָר, מוּעַם-זָהָב.

הָהּ, תִּקְוָה מָזְהֳבַת-אוֹתִיּוֹת! הָהּ גְּזֵרַת-שֶׁבֶר!

וְאוּלָם בְּקֶרֶב זֶה הַמָּוֶת הַצִּבּוּרִי, שָׁם הַכּל קַר

וְגַאֲוָה מֻכַּת-סָס שׁוֹמֵמָה תִּתְגּוֹרָר,

אַלְמוֹתִים סַגִּיאִים מְעַטִּים מִנִּי קֶדָם

בְּזֹהַר מִתְבַּלְטִים – לֹא קְבָרִים כִּי-אִם מִקְדְשֵׁי-עָז,

וּבָמוֹ, מִנָּזִיר אוֹ קָדוֹשׁ, גָּבַהּ, סְגֻלָּה תִזַּל

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז.

ג’וֹהן מִילְטוֹן

(נכתב בשנת הי"ט לחיי מילטוֹן. מארן – שמוּר באָרוֹן).

אגרטל ואחיו

על שוּלחן חדר-האוכל בביתנו – בית צנוע-ממדים ועתיר-ספרים – פרוּשה מפּת-פּלאסטיק צהובה, משורטטת בקווים וריבּוּעים זהבהבים; ובמפּה, בארבע כנפותיה, מוטבעים מעשה-ציוּר ורדים-של-אוֹדם ענקיים. שכובים הפרחים האלה בתוך שיפעת זרדים ועלים ירקרקים-אפלוליים, טלוּאי אדמימות קלה. על מפה זו, באמצעיתה, מונחת מפית-ארג קטנה, והיא עשוּיה תשבּץ, אָדוֹם ותפוז לסירוגין, ועל-גבּי המפית הזאת, בטבּוּר-השוּלחן, ניצב אגרטל, דמותו – גליל גוץ ומוצק וכבד, גון-ציפּוּיוֹ שחוֹר נוֹטה לחוּם; ובזגג השחוֹר-שחוּם, המשקף ברק-אוֹר מחלוֹן רחב שמנגד, ניכּרים בני-גוון אפרוּריים, והם מתמלטים ונעלמים כמשחקים במחבואים. כתפיים רחבות לאגרטל, ומתוכן עולה צוואר שקוּט, המתעגל למו פה רחבחב, זר-שפתו מעוּבּה וחלק. מתוך הפה הזה יוצאת ומתרוממת אגודה של פרחים צבעוניים, מעורבי זן ומין אך מאליהם עוטים הרמוניה, ורגלי-גבעוֹליהם טוֹבלים במים מתחת. עוֹנה-עוֹנה וּפרחיה, וקדקודי הפרחים הססגוניים מהדהדים באֵלם לוורדי-האוֹדם עם העלים והזרדים החתוּמים בפינות מפּת-השולחן.

הפרחים החיים שבאגרטל – מגינת חיה שלי וצמחי-טיפוחיה הם. ולא האגרטל הזה בלבד נהנה מעמל-כּפּיה. מתפטמים בפרחים ובניצנים כּלי-חרסינה שונים – כּדידית, בּזיך ואָסוּך – ואגרטל עוד אֶחד, אָדוֹם מלמעלה ושחוֹר מלמטה, ועוד דק-מתניים ורחב-פּה וזרוֹע צנוּמה יוצאת משפתוֹ העליוֹנה ומתעגלת כחצי-חישוּק עד שׁת-תחתיתו המכוּדרת. מפוּזרים הכּלים הללו על ארונות-ספרים, אֶדן-חלון, כּוננית-טלפון ושידת-תקליטים.

ולתוֹספת רעננוּת-טבע במעוֹננו, הרי כלים-של-חרס, מחזיקי צמחי-נוֹי ביתיים, כגון עציץ לצבּר קטן, חביוֹנה אדומת-חוֹמר לאֶחד מטפּס, נוֹתן עלים שעווניים-נוצצים, ירקותם מוכתמם בתגים של לוֹבן; בסוּלם-בּמבּוק עולה זה המטפּס.

וישנה גיגית גמלונית, לובן יצוּקתה. מן השורש שבעפרה משתלחים כלפי מעלה קני-ירק עבים, כל קצה-קנה משתכּב אָפקית להיות למוֹ עוֹרק תיכון לעלה מאוד-מאוד גדול, ומן העורק הזה יוצאים לצדדין צינוֹרות דקים, שהם מעין ורידים ירקרקים לאוּנוֹת ירוקוֹת-כהוֹת, שכן שסוּע העלה לשש אוּנוֹת משמאלו ושש אוּנוֹת לימינו, והעורק התיכון אף הוא נושא אוּנה אחד בקצהו – בסך-הכל, י"ג אוּנות. זכיתי לראות עלה כזה בהיוולדו. הוא יוצא מראש הקנה שלו בדמות גליל כמו קלף מקופל ועינו ירוק-חיוור. לאַט-לאַט הקלף מתגולל ונפתח, עד היותו לעלה רחב – אָכן, העלה הגדול מכּולם והוא למעלה מכּולם. ואחרי היפּתחו גוֹנוֹ מאפיל והולך, עד היוֹתוֹ ירוק-כהה כמו יתר אֶחיו.

כל עלה של זה הצמח חטיבה אחת הוא. עם זאת, דוֹמה כאילו גזר בו מישהו במספריים חלוּלים בצורת פּרסוֹת-סוס כדי להפריד בין חלקיו. ולא הסתפק “בעל-המספריים” בכך. בין אוּנה לאוּנה, במקום שהן מחובּרות זו לזו ולעורק שהתיכוֹן, נחתכו טבּעות-ריקנוּת קטנות, מהן עגוּלות ומהן סגלגלות. זה מעל זה סוככים העלים הגדולים. יש לשער כי צמח זה מוֹצאו הקדמון מאיזה ג’וּנגל חשוּך ועבוֹת, ונקבע בישוּתו חשק ליתר-אוויר ויתר-אוֹר מן המעט המגיע אליו. אצלנו הוא גדל יפה ללא קפיחת-שמש על ראשו, ואת צמאונו למים אָנו מרווים.

הצצנו בצוֹמח שבביתנו. עת לעבור אל סדר זרעים, פרק גינות.

ראשות גננוּת

תחילת היצמד חיה זוגתי באַדמת-הארץ “לעובדה ולשומרה” (התמכרות לא ידענוה בּכרכּי ארצות-הברית) נתאָרעה בקריית-שלוֹם, היא השכונה בקצה הדרוֹמי של תל-אביב בּוֹאכם חוֹלוֹנה ואל כּביש-ירושלים. כּיוֹם אותה השכוּנה מוּקפת שוּרוֹת של בתי-מגוּרים גבוֹהים, שופעי דירות על דירות. לא כן בימים ההם, בהוּקוֹם קריית-שלום בשנה השלישית להיווסד המדינה. אָז היתה כולה קוּבּיות-קוּבּיות לבנות, כל קוּבּיה מחוּלקת לארבע דירות-משפחה, שתיים למעלה ושתיים למטה. והכניסה וסדר-המגדרות – באמצע, בין השכנים מימין ובין השכנים משמאל; ולכל משפחה חלקת-קרקע מצוּמצמת משלה. בגורלנו עלתה דירת-מַטה.

דבקה נפש חיה שלי בחלקה שברשוּתנוּ לצוּר אותה לגינת-חפץ. ועל זוֹ מלאכתה נשאתי חרוּז, לאמוֹר:

גִּנָּה בְּקִרְיַת שָׁלוֹם

אִשְׁתִּי, אַחֲרֵי יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֶּיהָ נְכָדוֹת,

רוֹאָה בֶּעָנָן וּמֵרוּחַ תִּשְׁאַל אוֹת:

גֶּשֶׁם כִּי יָבוֹא, אוֹתָהּ יִפְטֹר

מֵהַשְׁקוֹת גֶּדֶר-חַי מִבֶּרֶז וְצִנּוֹר.

בְּהַתְמָדָה תִגְרֹס גְּמָרָא, סֻגְיַת זֶבֶל:

אִם לַח וְאִם יָבֵשׁ יְפֻלַּח בַּגֶּבֶל.

כָּל הַגִּנָּה הִיא חֵי“ת עַל וָא”ו –

אַךְ דְּלָיֵי-קַרְקַע מִמֶּרְחַק תִּסְחָב,

לְכַסוֹת קֻרְקָר בִּשְׁחוֹרֵי-רְגָבִים,

כְּאוֹמֶרֶת לִגְאֹל עֲמוֹרוֹת וּנְגָבִים.

סִיר וּמַחֲבַת, שֶׁהִיא לָהֶם מֻמְחֵית,

כִּמְעַט יְקַנְּאוּ בְּטוּרִיָּה וּבְאֵת.

פֹּה יָרָק, שָׁם עֵץ-סְרָק, יוֹם וָלֵיל תְּתַכְנֵן,

אוֹ פִיג’וֹיָה, תִּתְחַנְחֵן וְגַם פְּרֵי תִתֵּן…

וֶרֶד מְטַפֵּס – לַמִּרְפֶּסֶת תַּקָּנָּה

כִּרְצוֻעָה אֲדֻמָּה לְסוּסָה לְבָנָה…

תּחֲלִיק, תַּקְצִיעַ חַמְרָה לַעֲרוּגָה,

כְּפַסֶּלֶת מִתְעַתֶּדֶת לְיוֹם תְּצוּגָה.

תֶּעֱשַׁר נִצְחוֹנוֹת מֵאֲלֶכְּסַנְדֶּר וְיוּלְיוּס

אִם תַּשְׂכִּיל לְהַדְלוֹת פְּטָל וְקוֹנְווֹלְוֻלוּס.

תֵּסְךְּ חַיִץ קָלוּש שֶׁל רֶשֶׁת וָתַיִל

כְּמָעוּז-מְדִינָה מוּל אוֹיֵב גְּדָל-חַיִל.

בְּרֶטֶט תִּקְבֹּר תַּפּוּחֵי-אֲדָמָה –

כְּכַלְכְּלָנִית לְאֻמָּה קָמָה.

בעמל-חיה קם ליד המרפסת האחוֹרית של ביתנו שיח-בננה גדול, ארוכּים עליו ורחבים והם מרשרשים בּרוּח. והשיח נושא אֶשכּוֹל כבד של בננות, תחילה ירוקות ואַחר, כהתקרבן לגמר-הבשלה, מתחילות להצהיב. באמצע החלקה הקטנה – עץ אפרסמון, פירותיו עגולים, כמו תפּוּח בינוני לגודל; ובהבשיל הפרי הירקרק והחלק, סמקוּת כלשהי מתחילה מסתמנת בלחיו. הרוצה ליהנות מעסיסו, חייב לחכות עד שהפרי הקטוף מתרכּך אך לא בא לידי רקבון: טעם-העסיס כמו מרמלדה טובה, ועינו – עין-ענבר.

נוסף על המפורט בחרוזי לעיל, אזכיר רק שיח-דוֹליכּוס, המטפס ומתפשט על גדר-התיל שליד כניסת-הבית, והוא מעניין על שום תרמילי-זרעוניו הגדולים. מצאתי כי חצאי קליפות-התרמיל בהתייבּשם, אפשר לכתוב על צדם הפנימי בדיוֹ. (קורא שהוּא בבחינת רומיאו לאיזו יוּליה, הריני נותן לו במתנה את הרעיון להעביר פתק-סתר בצוּרה זוֹ).

אבל לא נחת לנו מקריית-שלום. הדירות הקטנות שבשכונה אין בהן די-הכיל את הבּרכה בצאצאים. מה יעשו הצאצאים אם לא יסתּוֹבבו בחוּצוֹת? ואין הוֹריהם מעכבים בעדם מהתרוצץ והתרעש ברחוב עד חצות-לילה. ומאחורי דלתנו ממש – במבוא-הכניסה לבית ובחלל-המדרגות – נהגו בנוֹת שכנים להזמין חברוֹת ולערוֹך משחקים בריצות ובקולי-קולות. וילדי-הרחוב מתלקטים לכנופיות, נער בריוֹן למנהיג להם, והם פורצים גדירות, שוברים ענפים, קוטפים פירות בעודם בּוסר – לא מתוך תיאָבוֹן לפרי, כי-אם מתוך ששון להזיק. ושכן הגוער בהם, הם מקנטרים אותו במקהלה, אף מאיימים עליו בנקמות…

שתי ילדות חינניוֹת, סגלגלות-פנים, מבית-שכנים קרוב, גילו איצטבּאות-ספרים בביתנו, והתחילו שואלות ממני ספרי-ילדים לקריאָה. לשבחן ייאמר כי תמיד, בקחתן ממני ספר, החזירוּהו נקי ושלם, ולא עוד אלא שהוסיפו לו עטיפה של נייר-שעווה. על-ידי הילדות נתרקם בם נועם-שכינוּת בינינו לבין משפּחתן. מוֹצא-המשפּחה מעַדן, מזרחית-דרומית לתימן. תּינתה חיה לפני אֵם-הילדות את צערנו בּשל-הרעש ובשל-הנזקים, וכי כבר התחלנו מחזרים אחר דירות למכירה, בבקשנו לנו מקום שקט עם מרחב לגינה, ובכל-זאת לא רחוקה ממערכת-עבודתו של אברהם – ולא מצאנו. סיפּרה השכנה כי אחות שלה דרה בנווה-אפרים, בדרך בואך אל שדה-התעופה שבלוד, והיישוב ההוא כפרי-למחצה; אולי שם נמצא מבושקנו.

נסענו לשם, מצאנו פרבר עם בתים קטנים וחצרות מרוּוחוֹת, וחמישה בתים עודם מצפים ללקוח.

נפסח על הלבטים שבמכירת דירה וסיגוּל דירה חדשה: הריצות ממוסד אל מוסד וחימום ספסלים במסדרונות: החתימות על ניירות אין-קץ, כתובים בסיגנון-חרטוּמים של עורכי-דין; ההתחייבות על משכנתאות בריבית, המטילות חורים גדולים בתשלומי-המשכורת – לחודשים ולשנים; ועצם-האנדרלמוסיה, שבהעתקה מבית-דירה לבית-דירה. נקפּוץ אל הזמן, בו אנחנו כבר שוכני ביתנו החדש בנווה-אפרים. אנחנו ראשונים לחנוך את הבית, ולרשותנו דוּנם אדמת-בּוּר בצורת מלבּן, אָרכּו ממערב למזרח ורחבּו מדרום לצפון, והבית – בּפּינה הדרומית-מערבית, אבל לא בפּינה ממש, כי די רווח יש לפני הבית ולצדדיו למידשאות-עשב, או לכל אשר נרצה לבנות, לזרוע ולנטוע. האדמה – אדמת הקרן הקיימת לישראל, והיא חכוּרה לנו לארבעים ותשע שנים.

מגרש ואתגרו

המגרש המתפּשט רחב-ידיים מזרחה – מה-פּנים לא? כולו סבכי-סבכים של שיחים דוקרניים, ברקנים ודשאים שוטים מכל המינים. הכריזה חיה שלי מלחמה על גידוּלי-הבר לעוקרם ולבערם. בטרם הנץ החמה היו משכּימי-קוּם רואים אותה מקצצת וחופרת, ושכנים עוברים היו תמהים על שקדנוּתה שהיא מתמידה בעבודתה עד צאת-הכּוכבים.

עשתה היכּרוּת עם יבּלית, חילפה, קימוֹש וחוֹח, ומיני שרוֹכים עקשניים המשתּרעים בעיגוּל רחב על הקרקע ממרכּזו של שורש טמון באדמה. קשה מכּוּלם החילפה, עלים שלה עוֹמדים הכן כסכּינים ירוּקים, ושרשיה בתוך האדמה הם מקלות עקלקלים, המתענפים והולכים למרחוק אל כל צד ויורדים כדי שני מטר ויותר לעומק. נעקרו ממקום אחד, הרי המקלות החבוּיים חוזרים ומשלחים את כידוני-עליהם נוֹכח השמש ממקום אחר.

מה שלא ידענו הוא, שמקום-מגרשנו היה לשעבר שוּחה רחבה, מין קערת-אדמה, ששימשה מרכז לבנייה לכל השכּוּן מסביב. עם גמר-בנייה לא הוציאו הפועלים את השיירים והפסולת של חומרי-מלאכתם אלא כּיסוּ אותם בחוֹל של שפת-ים, וככה יוּשרה הקרקע. התחלנו מוציאים מן האדמה קרשים סומרים במסמרות, מוטות-ברזל חלוּדים, שברי גוּשי-ביטון, הוֹצא ופנה אותם אל ערימה מחוץ לחלקתנו.

עבודת-הפרך לא דיכדכה את רוח-חיה. אדרבּה, היו לה רגעים מרוממים; בהם פצחה רינה בינה לבין עצמה תוך-כדי מלאכה, יש בסילסולי-חזנות כגון “זורע צדקוֹת, מצמיח ישיעות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה-בראשית…” “ומי שנותנים נר למאור ויין לקידוש”… “וזכרתי לך חסד נעוריך”… – ובקוֹלה של חיה יתר-טוֹהר ויתר-נשמה בהם; או מזמוֹרי-שיר קלאסיים מן האנגלית, כמו “שתי בּמוֹ עיניך לי וליין לא אֶתאַו” (בּן ג’וֹנסוֹן), “ולוּ ברוּח-קוֹר היית” (רוֹברט בוּרנס); או שפך-נפש (אוּלי מן הרוּסית), שהיתה מנעימה אותו אין-מילים – עד שסיפּקתי לה מלים עבריוֹת, אשר זוֹ כל זכוּתן שהן יאוֹת ללחן:

נָא עוּפִי מֵחַלּוֹן תֵּבָתִי,

יוֹנָתִי,

לִרְאוֹת אִם כְּבָר חָרְבָה הָאֲדָמָה,

לִרְאוֹת אִם כְּבָר חָדְלָה הַסְּעָרָה

הַמָּרָה,

מָנוֹחַ לְרַגְלֵךְ אִם יֵשׁ.

הִפְקַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי לְסַעַר

וָצַעַר

לְבַקֵּש אֶת חֶסֶד אֱלֹהֶיהָ,

בּאֹפֶל-עוֹלָמִים לְגַשֵּׁשׁ,

לְמַשֵּׁשׁ,

מָנוֹחַ לְנַפְשִׁי אִם יֵשׁ.

גידור

מגרשנו הוא בקרן-זווית של פּגישת שני רחובות. כשאנו צופים מביתנו מזרחה על-פני עיקר-חלקתנו, עומדת משמאלנו, צפונה, החצר של מירפאת קופת-חולים המקומית, ומצאנו את החצר ההיא כבר גדּורה מארבע הרוחות. דע עקא, שהגדר המפסקת בין חצר קו“ח למגרשנו, ככל שהיא מעריבה, היא מרחיבה תחוּמה שלא כדין עד שהיא נעשית בת-מיצר לביתנו, מבלי השאיר מקום לתוספת מרפסת אחורית, שבתכניתנו לבנותה, ולהקמת מחסן בפינת חלקתנו הצפונית-מערבית. והרי תחוּמי-החצרות, ברור הם מסוּמנים על-ידי הקרן הקיימת בכלוּנסאות-פלדה המשוּקעים באדמה. הוֹכחתי את הדבר לראשי ה”נווה“, והיגענו לידי פשרה שאני והמועצה נהיה נוֹשאים חלק כחלק בהוצאות העתקת גדר קופ”ח למקומה הנכון. העתקה זו בוצעה על-ידי פועל שכיר.

נוקתה חצרנו – גידרנו אותה משני צדדיה הפונים אל הרחובות, כלומר, מדרום וממזרח; כי ממערב לנו – משפחה שקטה וידידותית, אשר גם באֶפס-גדר אין חשש של קטטה בינינו, וחוץ מזה, יש בין שתי החצרות שוּחה לניקוז גשמים, ובצד של השכנים – שוּרה של עצי-שרק לסימוּן גבוּל.

סיור

די בהקדמוֹת, אף ידוּלג על פרק חבלי-הלידה של הגינה. התיכנון, וההוֹצאָה-אל-הפועל על צרוֹר נקוּב, המתמלא ממילוות נוספים – בנשך, כּמוּבן. מזמין אנוכי את כוח המדמה של קוֹראי הטוֹבים לסיור קצר על-פני גינתו – היא גינת חיה, הריון-רוּחה ומעשה-ידיה – ביום אחד, כעשר שנים אחרי היווסדה, ובמשך העשור ההוא רבת הפסדנו, אַך גם רבּת העשרנו.

ובמרפסת-הבית הקדמית נתחיל.

מן המרפסת הקדמית והלאה

המרפּסת הזאת לא מעקה-בּרזל ולא מעקה-אבנים לה כי-אם חומה נמוּכה של צמח חי, פירוֹסה שמו. משלושה שרשי-פירוֹסה המעמיקים באדמה עולים בּדים עבים, והבדים מתפּשטים למוֹ ענפים והענפים לזלזלים דקים, שוֹפעי עלים רעננים בכל ימות השנה, וריחם כהדסים. צבע העלים הוא ירקרק-קל, משוּרטט לובן על קצותיו. ויש גם טלוא-לובן באמצע. מפני שפריחת הצמח לבנה היא וזעירה, אין היא ניכרת כלל; רק חרקים מעופפים ירגישו בה. ענפי שלושת נטיעי הפירוסה משתרגים יחד, ומהווים גוּש אחד.

כדי שתשתמר צורת הגוש, שייראה כבלוק ארוך אחד לא-גבוה ביותר, אנו מפעם לפעם מקצצים אותו מעברים וגוזמים את עליו. הוא מגיע מקצה-המרפסת השמאלי (המערבי) ועד שלוש מדרגות בהן עולים אל דלת-הבית.

למטה, מן המדרגות והלאה, יש שביל-אבנים, מעוגל בצורת להב-חרמש, והוא חוצה את הדשא עד השער שבגדר-הגינה הדרומית.

בשקערורית של ה“חרמש” נטועה ורדינה, גזעה חלק, ושריגיה, היוצאים מראש-הגזע, מאיימים בעוקצים-עוקצים; פרחיה אדומים-אפלוליים, והם גדולים מאוד. בסמוך לכותל אצל ג' המדרגות עוד שיח-ורד יש, ששריגיו מחוטטי-העוקצים יוצאים ישר מן השורש שבאדמה ופרחיו של זה הם אדומים-בהירים. מתמידים אלו הפרחים על שריגיהם יותר מפרחי-הוורדינה, המתחילים להתפרק תוכף עם שיא-יפיפוּתם; אלא שהאודם של פרחי זן זה, בקיה שמו, מתחיל להידהות, ומקץ יומיים כבר הוא נראה חיוור וחולני. ימינה בסמוך לכותל, אחרי שיח-הוורד, עומד גרניון אדום-פרחים, ואחריו, מתחת לחלון-הטרקלין, צמח-אקליפּה – עליו רחבים, רכּים, קמוטים קמעא, והם אדמוניים בקצותם המשוריים. גם את זה יש לגזום, שלא יכסה החלון. אחריו, אצל קרן-הזוית הדרומית-מזרחית של הבית, יש שיח עדין ויפה להפליא – פילאנטס הוא נקרא. עליו זעירים, והם נקוּדים לוֹבן ואדמימות במעורב, וכל רוח קלה משתעשעת בהם. סוב לצד המזרחי של קרן-הזווית, ושם עוד צמח פילאנטס, אח-תּאום לראשון. אחריו, חובקת את הכותל המזרחי, מתנשאת פלומבגו בקבוצות עלעלי-פרחיה הכחלחלים, ומעבר לזו – גרניון אדום וגרניון ורוד.

חלונות, קבועים לגובה, צופים מקיר-הבית דרומה, האֶחד של הטרקלין והשני של חדר-השינה. מול האחד מתנשא עץ-מנגוֹ, טעם פריו גן-עדן; ומול השני – עץ-אבוקדו צעיר. כעת נותן אך פרי מעט, אבל יש תקווה שייטיב לעתיד. ולרגלי שני העצים הללו, מסביב ל“צלחת”- ההשקיה אשר תחתם, מרמזים ומתנועעים פרחי-וינקה משני זנים, אחד לבן ואחד ורוד, כל פרח עשוי חמישה משולשים שחוּדיהם כלפי פּנים, עד שחיטוב-הפרח הוא כּמחוּמש מהוקצע. הלבן – לבן טהור, והוורוד נוטה לאדמימות באֶצמעיתו; גדלים הם זה בצד זה, ואינם מתכּלאים.

לא כן פרחים שבגינה, המשַׂחקים משׂחקים מנדליים בהכלאה.

בני-הכלאה וסתם פרחים

הנה אפונה ריחנית, אותה זרענו לאורך גדר-הגינה הקדמית, זו הדרומית. היא הצמח אשר גריגור מנדל עשה בו ניסויים לזווג זן בזן וטיפּוּסים בני אופי שונה זה בזה. גילה כי תכונות-ירושה עוברות לצאצאים במטבּע של יחידות, אם-כי יש והיחידות משפיעות אשה על רעותה. תוצאות ניסוייו – לאחר מאָה שנה – היו בניין-אב לגינטיקה החדישה.

באַקלים שלנו, רוּם-פריחתה של האפונה הריחנית חל עם אחרית ימות-הגשמים. פרחיה המוארכים יש בהם כחלחלים, יש ארגמניים, יש סגולים. בסביבות ל"ג בעומר אתה רואה פתאום, כי במקום פרחים נושאים שריגיה תרמילים אַרכּניים; ולאחר ימים מועטים התרמילים מתייבשים, מתכּווצים בצורה לוליינית, ולפתע מתפוצצים לזרוק את גרעיניהם הזעירים, השחורים, למרחוק.

לשנה הבאה פרחי האפונה הריחנית עולים על כל גדר במקום שלא נזרעו, מתפּשטים בכל שקע-אדמה שנשאר מעקירת שיח יבש, ומיזוגי-הצבעים שלהם – המזיגות והנימרורים וההכתמות – לא בקלות תתארם לשון.

מפליאה בהכלאותיה הטבעיות הוא חרצית-הקיץ. בנות משפחתה, פרחיהן מכתירים גבעולים גבוהים. כל פרח מורכב מעשרים פטורים בערך, אם צהובים ואם אדמוניים, המתקרנים מתוך עיגול מרכזי שמתוכו מתבלט כפתור חום. בדוק הכפתור, ותמצא כי זה קיבוץ של עליים, עין-קנמון להם. לשנה הבאה אני מוצא כי האדמוני והצהוב, מהם עירבבו צבעיהם, אבל בשיטה: זר אדמוני מסומן באמצע פרח צהוב, פרח אדמוני קצות-פטוריו מצהיבים, ויש מהם שעין-הקינמון לא נשאר בעליים בלבד אלא הניח חותמו בגופי-הפטורים.

סגולה מיוחדת לפרח הזה. בעוד שאוזן-הדוב, עם הערב-יום, פטוריו מתקפלים פנימה עד שהם סגורים לגמרי ומגלים את תחתיתם המסוּמנת בשירטוּטים אדמדמים (מדוּבּר בזן צהוֹב-פרח) – חרצית-הקיץ מקפלת לעת-ערב את פטוּריה במהוּפך, דהיינו, אחוֹרנית כלפי מטה, ותוֹכה נעשה חיצוֹניוּתה. זו דרך-שינה שלה.

בצירופים שונים מתמזשגים גם צבעי הפּטוּניה הענוגה, הרכה. נעה היא בין אדמדם לסגוֹל, וכמה גוני תכלת וחכליל מתחדשים בין השניים. פרח כובע-הנזיר, עגוֹל העלים הרחבים, כתום וצהוב גווניו ובין שני אלה הוא עושה מזיגות.

לא כן הגרניוֹן, הנמצא בכל פינות הגינה ועל גבולותיה. הגם שיש לו צורות שונות – עלים כמו כף-יד פּשוּקת-אצבעות; עלים כמו כף-יד מתחילה להתקמץ; עלים שטבעת חוּמה חתומה בהם, ובגינתנו הוא נמצא בשלושה גוונים, אָדום, וָרוד וחכלילי-כּחלחל – – כל צבע שומר את ייחודו. אפילו כשוורוד וָאדום גדלים זה על-יד זה, וגבעוליהם ופרחיהם מתערבים אהדדי, סרבּנים הם להכלאה. יש לשער כי הזנים השונים נולדו לא מהתחתּנוּת ביניהם, כי-אם מתוך בחירת האנשים מגַדליהם. ראה גנן אחד גבעול שונה מחבריו באיזו תכוּנה שבפרחיו או עליו, שתל את הגבעול ההוא לחוד, וכשנקלט והצמיח עלים ופרחים כמו שלו, קידשהו כזן חדש. בצמח-גרניון שפרחים ורודים ראיתי שלשום גבעול אחד נותן פרחים לבנים, ואני מעולם לא ראיתי גרניון לבן. קטפתי את הגבעול ההוא, שתלתיו, השקיתיו, ואֶראֶה מה יוליד.

פרחי-וינקה, הגדלים אצלנו בשני גוונים, לבן טהור וּורוֹד הנוטה לאדמימות באמצעיתו, אף הם אֵינם מתכּלאים. רב כוח-עמידתם; מתקיימים הם בחרבוֹני-קיץ אחרי היעלם רוב עממי-הפּרחים.

וכיוון שאני עומד בפרק פּרחים, הנני להזכיר פרח-“נקבה”, חביבה עלי במיוחד – היא המכונה פּורטוּלאקה. ענוותנית היא, צנועה היא, גידולה בנמיכות בסמוך לקרקע. בחוֹם הקיץ, בימים שחיה שלי נעדרת מן הבית, אני קם עם-שחר להשקות הפרחים.

בשבת זו פיגרתי מלקיים את מצוות-ההשקיה עד הצהריים. בימים שלפני זה ראיתי את הפּורטוּלאקה דבוּקה לאדמה והיא חסרת-פרחים, והפעם, בשבת, ראיתיה והיא כוּלה מלבלבת בפרחיה הלבנים-רכּים המביטים אלי בעיני-משי. כנראה, היא פורחת ככה בכל יום, אלא שבקרירות-הבוקר הוא מוסיפה לישון בקיפּוּליה.

אחטה אם לא אַעלה על עטי, ולוּ בשם בלבד, את הפישתניות שבגינתו – כּיפּות אדומות לראשי גבעולים זקוּפים, דקים כמו חוּטים – ובהמוֹנן משמחות הנפש.

הנהדרת בכל פרחי גינתו היא האַמרילה. עלים לה גדולים ורחבים, והם מוֹריקים בעוֹנוֹת שאין הפרח מתגלה. ואימתי הוא מתגלה? אין-זאת כי לוח עברי יש לה, שכּן בוקעים פרחיה דווקא בערב-פּסח. מבין העלים, מראש הגבעול העבה והגבהן, יוצאות בסימטריה לארבּע רוּחות-השמיים – ארבע חצוֹצרוֹת רחבות וגדולות, וכל חצוצרה מורכבת משישה פטוּרים, ותרועתן, אדומת-הלהט, מחרישה את העיניים!

צפונה ומערבה לבית

חסל סטייתנו להגות בהכלאוֹת ומיזוגים, ונמשיך בסיורנו.

בקרן-הזווית המזרחית-צפונית של הבית מצטנע בנמיכוּת על הקרקע שרך, מן הסוג שמוכרי-פרחים מוסיפים במתנה למי שקונה חצי תריסר ורדים. הפכת פניך מן השרך – ולנגדך עץ-גוּיאבה רחב וענֵף, והוא מן היוֹתר פוֹרים בעצי-הגינה. בחודש אלוּל כבר פירותיו הקטנים הירוקים מרמזים מבין העלים; לכשיגדלו ויבשילו – יצהיבו. עץ זה הוא גבול למידשאה נרחבת. במדשאה זו, שני כלונסאות בצורת T עומדים זה מוּל זה ובריחוק איש מאחיו, וחוטי-תיל מתוחים בין ראשי-שניהם לייבּוש-כבסיס.

מעבר לחוטים, בקצה המידשאה צפונה, מתנשאת אבוקדו צעירה, זה-מקרוב הורכבה, ועדיין לא הספיקה לתת פרי. היטב אנו משקים מים את ה“צלחת” שמתחת לה, אף-על-פי שאין אנו יודעים אם נקלטה ההרכבה; מידה יהודית היא לבטוח ולקווֹת.

אחרי השרך, לאורך כותל-הבית הצפוני ובסמוך לו, ניצבת שורה של ליליוֹת-כּלוֹת צעוּפות-לוֹבן. ולפני שורתן – להקה של מרגניות תרבּוּתיות, והן גבוהות וגדולות מקחווני-השדה הדומים להן במראה. ומעבר ל“כלות” מערבה – קהל סיגליות צנועות. לשמאלן – אצל הכותל – שיח של פלפלים חריפים. איש לא נטע או זרע אותו; מאליו צץ אחרי היכחד שיח-אָח בן-מינו אשר גם הוא בשעתו צמח מאליו. פירותיו הקטנים בראשית הופיעם הם ירקרקים-חיוורים; אחרי-כן ירקותם מתאפללת ומעמיקה; לבסוף הם תלויים כמו פנסים זורחים באודם-אור, ועוז-אורם מבשר את טעמם החריף-חריף, שורף-צורב, ודווקא משום כך – נעים לחיכּי.

וכאן אנו מגיעים אל מרפסת-הבית האחורית; היא תוספת-מבנה משלנו. במערב יש לה קיר עם חלון משלה; מדרום קיר-המטבח הוא קירה, ודלת נמצאת בין המטבח והמרפסת; מצפון וממזרח רוב המרפסת פתוחה, ולה מעקה. כיסוי של לוחות-שיש יתגרהו. נועדה המרפסת לצרכי-תועלת. יש בה זוג גיגיות-כביסה, והיא משמשת גם כמחסן לשמור על מכשירים ופכים קטנים. צמוד לה, ומתפשט מעל גגה, ושבטיו נתלים ככיפה מעל שלוש מדרגותיה הרחבות, בהן יורדים אל הגינה – שיח יסמין; פרחיו הקטנים, הנראים ככוכבים לבנים, נותנים ריחם, והוא רענן כל השנה כולה. קינא ביסמין גרניון אדום, ואף הוא התחיל מטפס כלפי מעלה.

ליד המרפסת צפונה, מצדה הפתוח, עומד עץ-אבוקדו ותיק וגדול, היחידי בשלושת בני-מינו בגינתנו הנותן יבול-פירות של ממש. מעבר לאבוקדו הזה שטח של פרחים ממינים שונים: חרציות, אסטר, גלרדיה, אסקוּרציה – הגביעים, עין-חמאה להם, של זו האחרונה פולשים אל מעבר לגדר של קופת-חולים. עץ-גויאבה, שפריו פחות טעים משל אָחיו שליד המידשאה האחורית, קוּצצוּ ענפיו התחתונים, וענפיו העליונים התחילו מתגבהים כלפי מעלה, ויהי עץ-נוי למופת.

ועכשיו הננו מאחורי הבית מערבה. שם, לאורך כותל-הבית, ניצבים בשורה צמחי-גרניון משנים שונים.

ובהרחבה לפניהם – שיח-פיטנגו הקרוי גם דובדבן סיני: פירותיו, הדומים לכדורונים אדומים, הם מתוקים-מגרים והם נאכלים גם חי גם בשימורים. אחרי הפיטנגו – פיג’ויה, מראה- ניצניה כנוצות שעירות-צבעוניות, ופירותיה הירוקים מרעננים-חריפים – יש לנסותם בשיניים בשביל לדעת טעמם. אחרי-כן באים שני רימונים; מתחילה פריחת הרימון בהלקטי-דם זעירים; בהדרגה ההלקטים נפתחים למו פרחים עליזי-זהורית. בתחתית כל פרח מתהווית גוּלה קטנה השולחת מתוכה קרניים כמו קוֹצי-כתר, והגוּלה הולכת וגדלה, ובהסתלק הפרח, כבר דמות פרי-רימון לה, עוקצו ככתר; הפרי ספק מוריק ספק מזהיב, ובלמוא-גומלו כבר הוא הרימון הכדורי האדמוני, אישר בהתבקעו דמיו נשקפים בעד זגוגיות-גרעינים, סדורי טורים צפופים.

פינת-פרחים עוד אחת – במקום ששם כותל חדר-הבישול בולט מעבר לכותל חדר-האוכל: ורבנה ארגמנית וורבנה ורודה, אַסקלפיה צהובה, היביסקוס… והלאה מפינה זו מתנשאת יריעה עבה של יערה, פרחים לה קטנים בשני צבעים, צהוב ולבן עת שבט אחד: ממלאה יריעת היערה חלל ריק שבין עמוד-זוויות, תומך תקרת המרפסת שבקידמת הבית ובין קצה-הקיר שבו החלון הכפול, הגודל של חדר-האוכל. בין עצי-הרימון ומבפנים לקצה הגדר הדרומית של המידשאה הקדמית מערבה למידשאה, מזדקף עץ-פיקן ענֵף. אגוזיו בנרתיקיהם הירוקים המוארכים, עדיין לא הבשילו: לרום-שחק נושא הפיקן ראשו, וכמעט שהוא גבוה כמו י"ג הברושים שטיפחנו מינקותם עד שהיום הם גבוהים כפליים כגובה-הבית.

מעבר לגדר, לימין שער-הכניסה, שני שיחי-הרדוף ארוכי-עלים, אחד גדול ואחד קטן, מנשאים פרחיהם הוורודים, השופעים. ולשמאל לשער – צמח אפרפר, מקורזל-עלים, שפעם בשנה הוא זוקף גבעולים דקים, נושאם ראש-פז קטן של פרח. גם המוכרים אותו לא ידעו להגיד לי שמו, על-פי עיון במילונים, אני מנחש – אולי בטעות – שהוא שאֵר לרוֹתם-המדבר.

פרח אוזן-הדוב הצהוב (יש גם זנים ארגמניים, לבנים, אדומים) מתפשט ממש כשדה ברחבה שבין הגדר ובין הברושים. אויביו הם השבלולים, המכרסמים את פרחיו הגדולים, הראוותנים, בכל פה. הם מכרסמים ומכלים, ובכל יום הפרחים מתחדשים וחסרונם מתמלא. עולה בדעתי סברה, שיש איזו טובת-גומלין נסתרת בין הפרח ובין השבלול. אך ניחוש וסברה אינם ידיעה.

מעבר לגדר, בפאת-הרחבה המזרחית, ישנו גם צמח צברי – המישה יחידים ממנו – וזה טיבו: משורש עבה ועגול באדמה יוצאים עלים ארוכים וגדולים בצורה גביעית. העלה הוא שקערורי כלפי פנים וגבנוני כלפי חוץ; גופו מעוּבּה באמצעיתו ומידקק כלפי הקצוות, ולכל אורך קצותיו – שיניים חדות כשיני-המשור. בגוּף העלה הירוק, כשני ס"מ מטוּרי השיניים המשוֹריוֹת, מוּתווה פס-לובן, כאילו להזהיר: “אַל תקרבו הלוֹם!” – ואוי למי שלא נזהר. בשרו יישרט שרטת של ממש, אשר לא במהרה תעלה ארוּכה. למעלה, טורי השיניים משני הצדדים מתקרבים זה לזה, כי קצה-העלה העליון הולך וצר עד שמסתיים בעוקץ-חוֹד, כראש להב רוֹמח. בשלהי-קיץ אני נפנה ביום אחד לנסר את עליו משרשם הגלילי, הסר את כל הגביע כולו חוץ משניים-שלושה עלים תיכוניים. בימות-הגשמים עלים חדשים צומחים במקום המנוסרים, והגביע שוב עומד מלוא-עליו לגודל ולרוחב.

איך מתרבה זה הצבר? מתחת לאדמה הוא שולח עורקים אדמוניים ארוכים אל כל צד, ובקצה כל עורק צץ צבר-תינוק פעוט בדמות מולידו, עד שהצבר-האב (שמא הצבּרית-האם?) מוקף זר של תינוקות כמוהו. מובן שאני מבער את הפעוטות הללו, די לי בחמשת הצברים הגדולים.

מכיוון שהנני בקצה-הרחבה המזרחי, הבה ונציץ גם במה שנעשה אצל גדר-הגינה בפאת-מזרח. בזווית הפנימית הדרומית-מזרחית שתלתי פעם שני גרניונים, אחד-אחד אצל הגדר מזה ואחד ורוד אצל הגדר מזה. קשה לצינור-ההשקיה להגיע עדיהם, ובכל-זאת הם חיים ופורחים גם בעיתות יובש וחום. וכן בזווית הפנימית המזרחית-צפונית, גרניון שנשתל שם, לא די שהוא פורח, הוא גם משגשג ומתפשט.

ומה בדבר הגדר המזרחית? זו מכוּסה מבחוץ ומבפנים ביערה פורחת בשתי שמיכות עבות, וחיה טורחת כפעם-פעם לקצץ שבטי-פרחיה העודפים, הנגררים על הקרקע.

כיכר-הפירות

ובכן, היקפנו וסקרנו את הבית וסביבותיו, ועכשיו נשים נא פנינו אל עיקר-הגינה ורוב-יבולה – זו כיכר-הפירות לפני החלקה שבקירבת-הבית, מזרחה לעץ-המנגו, ועץ-האבוקדו שעודנו בתחילת תנובתו, והגויאבה הפוריה-לעילא. מאוּכלסת הכיכר נטיעים, שורות-שורות לאורך וטוּרים-טוּרים לרוחב מגדר ועד גדר. נפקוד את גידוליה לאורך השורות ונגרוס שם-עץ כשם-פריוֹ.

שורה א: ראשון שאנו פוגשים לימיננו (צד דרום) הוא השסק, אשר בימי הבשילו פירוֹתיו המתוקים-חמצמצים הוא עומד בעיטופי-גזה, סגולה כנגד עין-ציפורים חמדנית. אחריו בשורה – שתי קלמנטינות ותפּוּחי-זהב משלושה מינים: ואשינגטון; ואלנציה (ג' עצים); שמוטי; למון.

שורה ב: שזיף (ג'); חבוש; אשכּוֹליה; אגס.

שורה ג: תפוח (ד' עצים); אפרסמון – והוא ענקי, תופס שטח עצום: טעמו ציפורים עסיס-פירותיו שהוא כמרמלדה טובה, והן נוטלות מעשר מיבולו בעודו על הענפים, נוגסות את לחי-הפרי המזהיב ומניחות את חלק-הבוסר הקהה; לימון.

שורה ד: חבוּש; אשכּוֹליה (ב' עצים); תפוּח.

שורה ה: ענבים (ד' גפנים); נידלות הגפנים על חוטי-תיל המתוחים על קלונסאות-ברזל, וענביהן מארבעה מינים: אדומים, ארגמניים עד לידי שחור, לבנים-ירקרקים, לבנים אשר לאט-לאט הם מאדימים: מין-מין וטעמו.

השורות אינן שווֹת, כי היו נטיעות שנבלו, בכללן מישמש, אפרסק, אגס – אולי מפני שמלכתחילה לא הוצבו שרשיהן באדמה כהוגן, ואפשר כי חטאנו בדילול בלתי-מספיק, וריבוי הפירות ינק את כוחו וליחו של הגזע. אחרי סוּלוֹק הפרי ובליית העלים, גפני הענבים נראות כעצים יבשים, ראויים לשריפה. עם אביב, לאחר זימור, הן קמות לתחייה. היתה לנו שורה קצרה של גפנים, שאחרי התייבשן שכחו להתעורר, ולא היתה להן תקנה אלא עקירתן. וכדי שלא לפטור בהפסד, יסוּפר:

בודד בפינה המזרחית-צפונית של הגינה ליד גדר קופת-חולים – עץ-אפרסמון אחד: בעודו שתיל צעיר, הורכב לו שריג אשר לוּקח (ברשות הבעלים החדשים) מאפרסמוֹן מעץ משוּבח בגינתנו הקודמת בקריית-שלום. במשך שנים לא הראה סימן-פרי. השתא, כתריסר פירות לו. עוד יגדל ויאדיר.

טיוּב

מאז קַבֵּל עליה חיה עול-גינה, פרשת טיוּב ודישון וזיבּוּל אינה משה מלפניה, ובדרכים שונות היא מקיימת המצווֹת הנובעות מפרשה זו.

צמחונים אנחנו, וכל שיירי-אוכל מחדר-הבישול ומן השולחן, וכן פרחים שנבלו, הוא מדקדקת לקבור אותם באדמת-הגינה. מפעם לפעם היא נזקקת גם לזבלים, אם כּימיים ואם אורגניים, להעשרת הקרקע. עיתים הוא קונה גם מחצית מלוא-עגלה עפר שחור או אדום, לגבלו בתוך אדמתנו החולית.

שמש וגשמים המזדמנים יחד משלחים אל תוך הגינה וסביבותיה פלישה של המוני דגני-בר ודשאי-בר, בתוכם דוקרניים. חיה מכניעתם בטורייה שלה וקוברתם להזין את השרשים של גידולי-שעשועיה.

תפקיד מיוחד בטיוב, המוטל על בר-זוגה של חיה, הוא שריפת ניירות, ענפים כרותים, זלזלים מזוּמרים, וכל זני-פסולת אשר תאכלם האש, ואחרי-כן – ניפוי האפר המשתייר ואיסוּפו אל שק פלאסטי או פח, בשביל שתפזרהו מלכת-הגינה במקומות שם יועיל. מנסיון למדתי כי הזמן הכשר ביותר למלאכת-השריפה הוא שעת דומדומי-השחר בטרם צאת השמש, שאז העשן עולה בתימוּר ישר השמימה, ואינו מתפשט לרוחב ולצדדים להפריע לנשימה ולהשחיר כתלים.

והיכן הירקות?

הרבינו מלל על פירות. וירקות היכן הם?

התשובה היא: ניסתה גם ניסתה חיה לגדל ירקות: שוּמים ובצלים, ואיני זוכר מה עוד. אלא שקמה עליהם אחת זוללת שבלעה ובילעה את כל עמלה – היא החפרפרת.

חופרות להן החפרפרות מחילות תת-קרקעיות, העפר החפור דוחפות הן החוצה, ותמרורים לדרך הלָכו – גבשוּשים-גבשוּשים על-פני האדמה ממעל, מירווח של כמטר וחצי בין גבשוש לגבשוש. בדרך-כלל, בחצאי-עיגולים רחבים מהלכן. על-ידי חפירת מעברים בין חצי-עיגול לחצי-עיגול, מחילותיהן התת-קרקעיות מסתעפות ומתפשטות. כשהן מגיעות מתחת לערוגת-ירק, הן מסתערות על הערוגות לאכלן, החל בקצה שרשי-הירקות. ובעלי-הגינה רואים איך קלח-ירק – שוּם, לדוגמא – מתחיל להימשך מטה-מטה עד היעלמו כּליל. ועד-מהרה כל גידולי-הערוגה כלא-היו. שם, באדמה מתחת, הן מגדלות משפחות, ולתאבונן אין גבול.

יעץ אַחד השכנים: “הציפו מחילותיהן במים, ותיפטרו מהן”. עשיתי כך. הרסתי אַחת-הגבשושיות עד שהיגעתי אל חלל ריק מתחת. הכנסתי לשם צינור והתחלתי שולח מים רבים אל מחילותיהן. המים הולכים במשך שעה ויותר, והמחילות אינן מתמלאות. כולם לא הועלתי בביזביז המים היקרים.

סח לנו שכן אחר: “אני אשחררכם מן הנגע הזה. תותח קטן יש לי, שמכניסים אותו דרך חור בגבשוש שלהן בסמוך לירק-תאוותן. תיגע אחת מהן בתותח – מיד תיירה ותיהרג. וכל אחיה ואחיותיה עם משפחותיהן פחד-אליהים יפול עליהם וינוסו לבלי שוב” (אינני נשבע כי כך בדיוק התבטא השכן). קצת פיקפקנו; הן צמחונים אנחנו… אבל הרגשנו כי נעליב את השכן הדורש טובתנו מבלי ציפייה לשום תמורה מצדנו, והסכמנו.

הוא בא, חפר והכניס את התותחון שלו בגבשוש שבקצה חצי-מעגל שלהן, באחת הערוגות, ותיקן את הגבשוש שיהא נראֶה כבתחילה. אנחנו התייחסנו בספקנות כלפי התותח-הצעצוע שלו. אבל למחרת בבוקר שמענו פתאום: תּוּךְ! התותח הקטן ירה. השכן – שגר כמרחק שישה מגרשים מאיתנו ורחוב חוצה בינינו – אזניו המנוסות קלטו את ה-תוּך! ההוא, וַיבוא בריצה לשיש על ההצלחה. פתח את הגבשוש, ומצא כי אכן התותח פעל כהלכה. בגעת בו חפרפרת, שיחרר חץ-מוות. אבל אי החפרפרת הקטוּלה? לזו אין סימן וזכר, ואותה ערוגת השום והבצלים נאכלה בו-בלילה עד תום. וכבר גבשושים רעננים מתרוממים בסביבה.

ניצחו הצמחונים של-מטה את הצמחונים של-מעלה, אך מתוך כך קיפחו את פרנסתם מן הגינה שלנו. אילו הסתפקו במועט, היינו חיים יחד בשלום.

חדל גידול-הירקות – נעלמו החפרפרות מחצרנו.

הצלת היבול

יש פירות המבשילים לאט ואחד-אחד, לעומת-זה ישנם כאלה שגמר-גמילתם חל בבת-אחת ובשפעי-שפעים. מה תעשה חיה בהשפעת רוב הטובה הזאת? עומסת היא על עצמה וגם על בעלה סלים מלאים וכבדים להסיעם אל בתי-ילדינו בירושלים ובקריית-גת, ובני-משפחה וטובי-ידידים הבאים אל ביתנו בעונת-השפע אינם יוצאים ריקם.

אבל בראש ובעיקר, חיה המגדלת הפירות, היא גם המצילתם על-ידי הפיכתם לריבות, מיצים, קומפוטים, עוגות-פּאי ועוגות-רצפטים, וכל כיוצא בכך. אני – חוץ מתענוג-הנהנין – מה חלקי בכל העבודה הזאת? כאשר חיה משמרת את נשמת הפירות וטובם בצלוחיות, בקבוקים וצנצנות, ניתן לי להדביק לכלים מחזיקי-הברכה פתקאות באותיות כתובות נוסח-דפוס, לאמור: מיץ ענבים, ריבת תות-גינה עם פטל, מיץ-לימון, מיץ לימון ואשכוליות, רסק-תפוזים, וכדומה. וגם מאלה מנחות לבני-משפחה ומשלוח-מנות לשכנים טובים.

אושפיזין

רבים אורחים ממַמלכת-החי – רצוּיים ופחוֹת רצוּיים – פוקדים את גינתנו.

בימות-הגשמים צפרדעי-עץ, נשמעות ולא נראות, מקרקרות זו לזו מן הברושים שמול ביתנו מחוץ לגדר ומן האילנות שבגוף הגינה. יש ואחת או שתיים מהן קופצות אל המרפסת האחורית ואל גיגיות-הכביסה אשר שם; יקרה שבודדת מהן תחדור גם אל חדר-הבישול. חָסים אנו עליהן מהזיק להן, והננו מעודדים אותן במקל לקפוץ החוצה דרך דלת או חלון שאנו פותחים להן. באריחים החלולים וברווחים שביניהם, מעשה-תשבץ, שבפלג-כותל של המרפסת האחורית הפתוחה, לטאות משחקות משחקי-מחבואים.

בּלילוֹת – גמדית שבּלטאוֹת, זו השממית, אורבת מבחוץ, על רשת חלון מוּאר, לשרצי-עוף – עש או זבוב-ריקמה או יתּוּש, הנמשכים אל האוֹר. מאוד ציורית היא השממית בשלוש אצבעות רגליה וזנבה המתעגל. באורך-רוח היא מחכּה. בא עש ומרחף על-פני הרשת, נוגע ואינו-נוגע – היא עוקבת אחריו בעיניה. משהתקרב אליה למדי לפי אוֹמר-דעתה, היא מזנקת אליו, שולחת אליו לשון צמיגה, ובולעת אותו לעיטה, כּשכּנף אחת של העש עודה מפרפרת מחוץ לפה; לבסוף גם זו נבלעת אל קרבּוֹ.

פעם אחת, אצל גפנים שלנו עמוסות-אשכולות, נזדמן לפנַי צב גדול וכבד, נע בעצלתיים. ראה אותי וביקש לעבור על-פנַי כמהלך לתומו. אבל אני, שחשדתי בכוונותיו לגבי הענבים, אחזתי בו בשני צדי-שריונו והעברתי אותו אל מגרש קופת-חולים המוזנח.

פעם אחרת ראיתי נחש ארוך זוחל בחפזון לרוחב גינתו ועובר על מגרש קופת-חולים המשוּבּש בעשבים שוֹטים וחרוּלים. ולמה מגרש זה כה מוּזנח וככה משוּבש? כי המועצה המקומית אומרת להנהלת קופת-חולים: “אחריות המגרש עליך”, וקופת-חולים עונה למועצה: “לא, כי עליך האחריות”… רק לעיתים רחוקות, השמתרבות תלונות השכנים, מצטווים פועלי-המועצה לקצץ בגידולים השוטים ולשרפם. חיה אף היא יש לה מעשה-שהיה בנחש. זה אירע אצל הגבול המערבי של חלקתנו. ראתה חיה, והנה נחש נאבק על חייו עם חתול שביקש להמיתו. החתול ניצח. זה היה לפני ארבע שנים בערך. כשמצאתי זה-לא-כבר נחש מה מוטל תחת אחד מעצי-החדר שלנו שיערתי, כי הוא היה קרבן לחמת חתול.

מסתובבת בסביבתנו חתולה קטנת-מידות שהיתה לשעבר בת-בית שלנו, ועדיין אנו קוראים לה “החתולה שנלנו”, אך היא משוטטת הפקר, אין אדון לה. ואולם זה סיפור בפני עצמו שאינו נוגע לעניננו. בחלקתנו נערמה ערמת אפר, שנתהוותה יום אחד מעקירת עץ בלתי-מניב, מניירות, מקנים יבשים, ממקלות רקובים, וכדומה. למחרת יצאתי לקבּץ האפר, בכף העשויה לכך, לנפותו ממסמרות ואבנים קטנות, ולצבּוֹר אותו בפח, שתהא חיה מפזרתו לפי מצוות-טיוב. והנה “החתולה שלנו” רובצת על האפר שבשקערורית, ובשום אופן אינה רוצה לזוז משם. חשבתי, אולי היא כורעת ללדת, שכּן היא ולדנית לעילא, אבל הלוא ראיתיה שלשום, ואין בה אף סימן שהיא נושאת דור חדש בכריסה. איימתי עליה במקל. באפס-רצון צייתה לי ועזבה את מקום-רבצה. האפר שגרפתי היה חמים גם בשיכבה העליונה שלו, וככל שהעמקתי לגרוף נעשה יותר ויותר חם. פתאום, ממעבה-האפר, קפץ עכבר גדול, ובמרוצה נחפז אל-עבר מגרש קופת-חולים. עכשיו הבנתי מה שקרה כאן. החתולה רדפה אחר העכבר, הרגיש כי בן-רגע תשיגהו, חפר את עצמו לעומק אל תוך האפר, למרות החום הרב העצור שם. מוטב לסבול כוויות, ובלבד שלא לנפול בציפרני חתולה. החתולה מצדה הזדיינה בסבלנות מתוך ציפייה שסוף-סוף יחרוג מקברו החם, ויהיה בשרו לה לטרף. ואני אז שלא מדעת ובלא-כוונה פעלתי שני דברים: היצלתי נפש חיה וגזלתי מ“החתולה שלנו” סעודת-צהריים.

הזכרתי את הציפורים כרעבתניות לפירות. אבל ודאי בסך-הכל הן מיטיבות לגינה. מי ישער כמה מזיקים הן מבערות? ומלבד זאת, הליכות-חן להן וקולן ערב.

לא בן-כפר אני, על-כן אך מעטות מהן מכיר אני אישית במראֶה, בקול ובשם; ומה שאני קולט מעיון בספים, לא תמיד מסייע לי לקשור את שלושת אלה יחד. עומד אני על ייחוּדו של נוסח ציוּץ או זימרה או רינרון, והמצייצת, הזמרנית, או המרנרנת מסתתרת ממני בעבי-עלים; ואם היא יוצאת וניצבת על קצה-ענף, היא נראית לעיני כציור-צל חטוּב נגד בהירוּת-השמיים, וגווניה מתעלמים ממני. ואפילו אֶראֶה אותה מקרוב ואכיר קולה, שמה מנין לי? לא הספקתי לחרות את סימניה בזכרוני, והיא מעופפת לה. אצמצם דיברתי, איפוא, לקרובות וידועות.

יונים מצויות בגינתנו בכל עת, כי יש שכנים מגדלים אותן. כשאני משתהה במיטה אחרי עבודת-לילה ממוּשכת, מעוררתני שיחתן של יונים מענף-עץ קרוב או מעל תריס חלון מבחוץ. “המיה” היא מלה כללית מדי בשביל לציין-כמו את הגיית היונים. פותח פסוּקן בצליל-תלונה נמוך, נוֹסק פתאום אל תרועה קצרה, וחותם בקול ענוֹת-חלוּשה. הפסקה לדקותיים – וחוזר חלילה.

קונצרט של ציפורים מתחיל בשעה ארבע בבוקר, ובירחי-שנה מסוימים עדיין אז עומק-לילה. התיזמור הבלתי-מתוּכנן שלהן הוא תערובת של צוויצים, צרידות, צריחות, טיפטוּפים, קוּבלנות, ניסורים. מי שערוּך לכך מטבעו, מרגיש בכלל-נגינתן את דופק לבו של אֵל-החיים. ויש משכים-קום מקשיב מעט להמוּלתן, פונה לעיסוקיו ומסיח דעתו מהן. אבל גם שכזה, רינתן מלווה אותו כרקע בלתי-מוּדע באשר ילך ויעשה.

לפרקים קרובים נוחתת אל גינתנו הדוּכיפת המלכותית. נעה היא על-פני העפר וראשה המעוּטר עולה ויורד, עולה יוירד כּמין פטישוֹן, ירוֹד והכוֹת חרטוֹם דק בעפר, וחָזור ועלוֹת. מה-מזונות הוא מוצאת שם, אֵיני יודע. ניב-קולה, כמתואָר בספרים, צריך להיות דומה לשמה באנגלית, “הוּפּוֹ”. אני לא זכיתי לשמוע אותו. רק זה ברור לי, כי הדוכיפת מופיעה תמיד בזוּג. אם אתם רואים אותה לבדה, מובטח לכם שבעוד רגעים מועטים יופיע בן-זוגה, אשר כּמוֹה יתחיל בהכּאת פטישון-ראשו בעפר. לאחר שעה קלה, הוא והיא בבת-אחת מתרוממים וטסים אל מקום אחר.

באחד-הבקרים הופיע בעץ-הפיקן שלנו תוכי קטן, כוּלוֹ רוך וקצות-כנפיו ורודים. הוא עף מענף נמוך אל ענף נמוך. היינו בטוחים כי הוא עוף-כלוב אשר איך-שהוא נשתחרר ולא מצא דרכו בחזרה אל אצבעון-המים וקומץ-הגרעינים שלו במיבטח דירתו הקטנה. וסכּנה שתחוּל יטרפהו. ניסינו לתפּוס אותו ולשמור אותו מצרה עד שיימצא בעליו, אולי על-ידי הודעה למשטרה מצדו. הוא לא נבהל הרבה מאיתנו, אלא הוסיף לטוס מענף אל ענף בקירבתנו, ורדיפתנו אחריו ללא-הועיל. עברה ברחוב סיעה של נערות צעירות. ראו במה אנו עוסקים, התנתקה אחת הנערות, שחרחורת ונאווה, מן הסיעה, ונלוותה אלינו במאמץ לשים כּפיים על התוכי. היא ציפצפה לו, קראה לו, קפצה באוויר לעומתו בידיים פשוטות, והוא בשלו, נעתק מענף אל ענף. ניכר היה כי היא רגילה בחיות-שעשועים והוגה להן חיבה. חברותיה של זו נלאו מחכּוֹת לה והלכו-להן. לבסוף נתייאשה גם היא, והלכה לה אחר חברותיה. אחר-הצהריים עדיין ראינו את התוכי הקטן מסתובב בגינתנו, עובר מעץ לעץ. אחר-כך נעלם.

יש ומראה בא להחיות פסוק קדמון. שוב בוקר, וָאֶראֶה והנה משפחה של עורבים צעירים, כתריסר מהם, מתעופפים נגד הרקיע מעל גג ביתנו, מסתובבים כולם כאחד במשטר עגלגל מתרחב, מתלכד, טס הלאה וחוזר-מתקרב, וכולם בקול אחד: קרע, קרע, קרע! נפל במחשבתי: הוא הוא “בני עורבים אשר יקראו”.

כל יום חם ביותר, תושבי ארצנו מכבדים אותו בתואר חמסין. והנה, אתא יום לוהט וצורב אַך לא בהיר – כי איזוֹ אפלוּלית, ספק ערפל ספק חוֹל-מדבּר, עומדת בחלל-האוויר. אם סתם יום מרבּה חום מכריזין בו “חמסין!”, הרי הפעם זה חמסין-החמסינים. חושש אני לעשב-המידשאות פן ייחרך ויחרב, והריני מפעיל את ההמטרה להשקותו לרוויה (וזה אחד מן התפקידים המעטים שלי בגינה). עומד אני על מרפסת-הבית הקדמית ומשגיח שלא יגבּר הזרם ולא יחלש מעבר-לנחוץ, כי במקומנו לחץ-המים נוהג בשרירוּת-גלמים.

נוחתוֹת שלוש יונים על שביל-האבנים החוצה את המידשאה, והן מתענגות על האימבּוּט הקריר. עד-מהרה מצטרפות אליהן ציפורים קטנות ממינים שונים – דרור, גיבּתון, גידרוֹן וסבּכי – ואף הן נהנות מן הרחצה. הדרוֹרים גם ממציאים משחק: מתעופפים הם דרך מעלה-הקילוּח של רביבי-המים, נכנסים מצד אחד, יוצאים, וחוזרים ונכנסים מן הצד השני. היונים העומדות על שביל-האבנים מתחילות להרים כנף ולהורידה, פעם מימין ופעם משמאל, כדי שהזרזיף יגיע אל מתחת-לכנפיים. ראו זאת הדרורים ויתר הציפורים הקטנות, עמדו גם הן על השביל והרימו-והורידו פעם כנף זו ופעם כנף זו – ממש כמו בן-אדם במקלחת המרים-ומוריד יד ימנית ויד שמאלית לסירוגין, כדי שהמום ישטפו את בית-השחי המסוּבן… בעלי-ידיים ובעלי כנפיים, מנהג אחד להם במרחץ!

אימהוּת

שני הבנים שלנו עודם דבוּקים בארה"ב, ושלוש הבנות עימנו בארץ. בגרו הבנות והן בעלוֹת בית אשה לעצמה. ואמא-חיה – אשר כּעת כּינוּיה סבתא-חיה – האימהוּת שלה, תחת אשר תתמעט עם עבור השנים, שגבה ונתרחבה, והרי היא נפרשׂת על נכדים ונכדות. שפעו רחמי-אם שלה עדי השתפּכם על אילנות, שיחים, פרחים. חסדה והשגתחה על כל פרח עדין, מוריד ראשו ברפיון, לסעדו במקל; על כל קבוצת-שיחים הנוטה להתפרק, לקשרה בחבל שתעמוד איתן, על כל פרי יחיד שבאילן להלבישו בשק-נייר לבל יפגעוהו זבוב הים התיכון ומזיקים כיוצא בו. זו מלאכת-השיקוּק, הנתבעת על ידי רימון, חבוּש ואגס, מחייבת את חיה לטפס לגובה על סולם ולנעול כל שק במהדק ללא פירצה. ושומרת היא בקפדנות לוח-של-השקייה לרוות צמאון כל צמח בעיתו ולפי צרכו.

בספר אחד נזדמנה לפני פעם תמונה של פסל הינדואי, יצוק בּרונזה. היה זה פסל של האלילה הממונה על פרייה-ורבייה, וכל חזית-גופה מכתף ועד רגל היה פורה זוגות-שדיים, לרמז שהיא מינקת לעולם ומלואו.

מדי ראותי את עצי-ההדר בגינתנו כשהם עמוּסים תפוחי-זהב, אשכוליות, לימונים; את עץ-הפיקן המבשיל את אגוזיו המוארכים; את פרי-האבוקדו ההולך הלוֹך והיתפח, נתלה במלוא-כּבדוֹ ב“שורר” דק המקשרו אל הענף שלו; את אשכּולות-הענבים בשריגיהם, כל אשכּול כבן-פירמידה הפוכה, והענבים הבשלים, מהם ירוקים ומהם ארגמניים עד לידי שחוֹר, ואלו ואלו עוטים דוֹק-ערפל כאילו נשף בהם שר-הקיץ מנשימתו – נזכּר אני בּאותה אלילה הינדואית, ועולה במחשבתי: אין סבתא-חיה יכולה להיניק את משפּחותינו, הורים על נכדים ונכדות, כן ירבו וישגשגו – והפירות הללו שבאילנות-טיפוחה הם מעין שדיים-שדיים שבאמצעוּתם היא מוסיפה להיניק את ולדותיה לדורותיהם וגיליהם.

עֵדן

מעשה ושכן אחד של וויליאם בּלייק פתח לתוּמוֹ את השער של חצר-הגינה אשר למשורר (אולו לשאול איזה כלי החסר לו, ואולי לשם שיחה בעלמא). ראה את המשורר ואשתו עומדים שם ערום-ועריה כמו בשעת-היוולדם. נרתע לאחוריו. סח לו בלייק: “היכנס, היכנס, אין כאן אלא אָדם וחווה בגן-עדן…”

דומה, שרויה היתה נפש-בלייק בימים שמלפני האכילה מהעץ האסוּר, והגירוש, והקללות “בעצב” ו“בזיעת אפיך”. חיה זוגתי והעזר המעט כנגדה (בן-נגר הנוֹגר במלים), כשאָנו יוצאים לעבוד בגינתנו, לא בעירוֹם אנו יוצאים, אף לא לבוּשי בגדי יום-טוב. אדברה, בוחרים אנו בבגדים היותר משומשים ובלוּאים, שכּן כּרוכה המלאכה בזיעה ושרייה במים, אבק ואֵפר.

אף-על-פי-כן מקצת גן-עדן אנו טועמים. חיה שלי בעצם-ידיה גאלה – ומוסיפה וגואלת יום יום – חטיבת-מה של ארץ ישראל. בחלקת-אדמה הקטנה הנתונה לרשותה וכמידת כוחותיה, הריהי משתּפת עצמה עם הקב"ה בקיוּם הכּתוב: “וישׂם מדבּרה כּעדן וערבתה כגן ה'” ומובטח לכם כי כנפי-השכינה מרחפים עליה בעבודתה.

ולחתימה אחזיר למקורו ניצוץ-שיר, חציבתו מן קדמת-העברית, שצץ אצל גוי אנגלי אחד:

מָה חֲבִיבָה גִינָּה!

צִפֲּרִים בְּרִנָּה,

פַּרְפָּר בְּרִפְרוּף,

נִצָּנִים בְּצוּף,

דְּבוֹרָה בְּזִמְזוּם,

וְשֶׁמֶשׁ מֵרוּם

בְּגַוְנֵי זֶרַח

מֵעֲדֶה כָּל פֶּרַח;

אֲוִירִים נִנּוֹחִים

שׁוֹפְעִים נִיחוֹחִים,

וְצֵל אִילָנוֹת סוֹכֵך.

“אֱלֹהִים אֶין יֵשׁ”,

יְמַלֵּל טִפֵּשׁ.

מָה!? בְּתוֹךְ גַּנִּים

וְאֵין אֱלֹֹהִים?

אַחַת יָדָעְנוּ:

בְּגִנָּתֵנוּ אָנוּ,

לְרוּחַ הַיּוֹם

כִּי יָפוּג חֹם

קוֹל קָדְשׁוֹ מִתְהַלֵּךְ.

פורסם ב“דבר”, 1973

ביאליק בעל-אגדה היה בשני מובנים: (א) שבשותפות מבורכת עם י. ח. רבניצקי ליקט ואסף ובירר וסידר ופירש אגדות מן המרחבים של תלמוד ומדרשים לקומם את ספר האגדה – נכס עברי אדיר ונהדר. מקור חוכמה ועונג לנו ולדורות הבאים אחרינו; (ב) שבעצמו ומלשון אל לשון – חיבר אגדות יצוקות במטבעות-רוחו.

על יסודי הוראתו במסה “הלכה ואגדה” מיצווה עלינו לבחון מה הלכות מקופלות ברחם אגדות-ביאליק. מגמת פני כאן היא להסיק הלכות-למעשה בשאלות התובעות תשובות ביום הזה ובמדינה הזאת.

נישואי-תערובת והזהות היהודית של ולדותיהם

גם עיון-הדיוט בספרות התלמודית ובספרות-המחקר אודותיה יש בו כדי ללמד כי למעשה היו חז"ל רפורמאטורים גדולים, המחדשים אורחות דין והתנהגות לפי צורכי דור ודור. היאחזותם במקראות היתה רק אמצעי שלא לנתק את רציפות-הקשר עם מסורת-קדומים. כיתות בישראל שנתבצרו בשמירת התורה כפשוטה, ללא מדרש וללא חידוש, הלכו הלוך והתנוון.

מתוך גישה אבולוציונית אל ספרות חז“ל מתבררות לפנינו כמה תמוהות. ניטול, למשל, את ההלכה הפוסקת כי בנישואין מעורבים של צד גויי וצד יהודי, היהדות של הילדים קיימת רק אם האם היתה יהודית; אם האב היה יהודי אין זה מועיל לילדים ולא כלום - הם הם נחשבים כנוכרים. הלכה זו על מה מסתמכת? על אזהרת התורה שלא להתחתן בעמי-כנען (דברים ז: ג, ד): “ולא תתחתן בם; בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקך לבנך. כי יסיר (הנכרי) את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים…” פירש רש”י בעקבות חז“ל (קידושין סה): “כי יסיר את בנך, אשר תלד לו בתך (דהיינו, הנכד) מאחרי. למדנו שבן-בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך, אלא בן-בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי אלא כי יסיר את בנך, וגו'. והנה, לפי פשוטו של מקרא אפשר להסיק כי דווקא הבעל הנוכרי מסוכן ביותר ליהדותם של ילדי-התערובת. וכי נתעלם מחז”ל כי התורה בדברה בלשון סתמית, נוקטת לשון-זכר? לפי ההגיון המובא ברש”י על-פי חז“ל, אפשר לגרוס כי בת פטורה מכיבוד אב ואם, שהרי כתוב “כבד את אביך וגו'” ולא “כבדי את אביך וגו'”!… אלא, בתקופה של ריבוי נשים ועבודת אלילים, היו הילדים כרוכים אחר האם יותר מאשר אחר האב. ונשים בדרך-כלל דבקות במנהגי דת-הוריהם יותר מגברים. (נזכור את גניבת התרפים בידי רחל). על כן קבעו חז”ל כי יהדותם של ילדי-תערובת הולכת אחר האם ולא אחר האב. והישענותם על לשון-הכתוב היא אסמכתא בעלמא – הם לא מצאו פסוק טוב מזה להיתלות בו.

נשאלת השאלה: מורי-ההלכה שבכל דור ודור מייחסים לעצמם סמכות כבירה לפסוק דינים כפי בינתם, סמכות זו יסודתה במדרש למה שכתוב בתורה (דברים יז: י, יא): “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך (השופטים בדורות יבואו)… על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה; לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”. פירש רש"י: “ימין ושמאל (סנהדרין כט) – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל.” איך-זה לאחר החרם על ריבוי-נשים ולאחר שהיצר הרע לעבודה זרה כבר נשחט אצל היהודים, עדיין נמנעים גדולי-התורה מלבטל את האפלייה ההיא נגד האב היהודי בנישואי-תערובת, שלא ניתן לו להנחיל יהדותו לצאצאיו, בעוד שלאם היהודית בנישואין כאלה ניתנת הזכות הזאת?

את התשובה לשאלה זו מצאתי לא בספרי-פוסקים ולא בשאלות ותשובות של רבנים כי-אם בשורות-מיספר ש“בעיר ההרגה” לביאליק. אני מצטט:

עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.

וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,

תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,

שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים

בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,

נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,

וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן –

שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,

וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –

וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –

וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן

שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –

וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים

וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;

וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:

“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –

וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה.

ודאי, יסר-המשורר בעקרבי-אש כאלה את קורבנות-הפוגרום על שלא קמו להילחם על נפשם ועל תוּמת בנותיהם, כלותיהם, ונשיהם היה גורם עז להתארגנות הגנה עצמית בקרב יהודי תחום-המושב, ולגבורות “השומר”, “ההגנה” וצה"ל במולדת. אבל לענייננו. נשים לב למלים “והכוהנים שבתוכם וגו'”.

בכאן סוד חשיבת הייחוס היהודי של צאצאי זוגות מעורבים דווקא אחרי האם היהודייה ולא אחרי האב היהודי. סתם יהודים מניצולי הפרעות ידעו כי “אונס רחמנא פטריה” ולא שאלו שאלות על נשים שנטמאו שלא באשמתן. אבל הכוהנים שבהם ידעו כי התורה מחמירה ביותר לגבי כוהנים בדיני-אישות. על כן נזקקו להוראת-רב.

חמלו גדולי-התורה על האמהות הכשרות אשר נאנסו, על המשפחה היהודית שחלילה-לה שתתפורר; ועל סמך ההלכה הקובעת את יהדותו של ולד לפי האם, נבלעו כמה ילידי-אונס בתוך משפחות יהודיות, וברבות הימים חזקה שקמו מצאצאיהם של הללו כמה אדירי-תורה ובעלי-צדקה גדולים. מה טעם השתמר הדין, המגדיר זהותם הדתית של ילידי-תערובת לפי האם, עד לדורותינו אנו. ולד שאמו יהודית, יהודי הוא.

טעם ביולוגי מעולם לא היה לאותה אפליה בזכות האם היהודייה ונגד האב היהודי בעניין הורשת יהדות לצאצאיהם של נישואי-תערובת. לפי תנאי-החיים בארצנו היום, נופלים גם טעמים חינוכיים וגם טעמים אנושיים (כשמירת שלמות-המשפחה אחרי פרעות) להמשך תחולת הדין ההוא. הגיעה עת שמוסדות-חוק ומוסדות הלכה במדינתנו, יחד יכריזו על ביטול גזירת האפליה לרעת האב.

מה היא דעת ביאליק על נישואי-תערובת? זאת אנו למדים מעלילת האגדה שלו, רבת האמצאות והפלאים. זו “אגדת שלושה וארבעה”, נוסח ב'.

הנה מקצת דברי המלך שלמה אל מלך-ארם, אשר בעצם משתה-הכלולות של בתו קציעה עם העלם העברי נתניה בן מלכישוע, רגז וקצף שהנישואין לא היו לפי רוחו והם נכפו עליו בגזירת מאורעות דרוכי יד אלוהית נעלמה, מעבר לדרך הטבע:

“מלך ארם! האמנם כל ימי השלום הרבים המבדילים בינינו ובין אבותינו עוד לא הפיגו את המשטמה העזה אשר התנחלה לך מבית אבותיך מדור דור?… אבותינו צררו איש את אחיו ואינם. גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה אתם – הנשמור אנחנו, בניהם אחריהם, את עברתם נצח? וראה גם ראה: הנה צהלת רעים ומשוש דודים המיון מסביב לך ומעיינות-ששון יזרמו בשאון עלו כנחל איתן? – היעמוד לבך בפניהם? התתפאר לשים מעצור להם? אכן קשה כשאול שנאה, חמתה חמת-פתנים אכזרייה, ואולם האהבה עזה וחזקה ממנה ויכול תוכל גם לה… האם לא נאוה אילת ארם לצבי בהררי-ישראל? או אולי תמצא ידך להפריד את אשר הצמיד אלוהים? רב לך, מלך ארם. נטוש משטמה ועזוב חמת-נקם. בהצהל האהבה קולה – תיאלם האיבה דום! אַל נקום ונטור מעתה ואַל ריב ומדון. הראשונות לא תיזכרנה עוד!… לא בשפוך דם ובהכרת נפש יגאל אלהים, כי אם בהקם זרע ובהרבית חיים על פני האדמה, זרע וחיים חדשים וטובים מן הראשונים…”

אהדה לממזרים

לא הצפין המשורר אהדתו לממזרים. בדברו ב“הלכה ואגדה” על “תורת פה ולב” שסופה מתגבשת בחוקים כתובים, הוא אומר: “ושבין אדם לחברו - יסודם ברגשות הצדק והרחמים שבלב האומה. רגשות שהיו להם אנשי-הסגולה לפה. ואולם גם משנכתבו עדיין לא נתאבנו. מפני שתורת הפה והלב לא בטלה באמת אף רגע אחד, ואווירה החי והמתנועע היה שף ומפעפע כל שעה בכתב להחיותו, להרחיבו או לצמצמו, ופעמים גם לבטלו, לשעה או לדורות… לא רק “משה כתב ויחזקאל ביטל” (בעניין פקודת עוון אבות על בנים; ע' יחזקאל יח) אלא גם איזה “דניאל חייטא” לא חש מלפגוע פגיעה עזה מאוד בלאו המיר שבתורה ומלצפות בלב לביטולו לעתיד לבוא.”

הסתכלו במילה איזה ובנתינת השם דניאל חייטא במרכאות. נראות הן כדרך-זילזול מצד הכותב. ואולם כוונת ביאליק היתה דווקא לרומם את כבוד מימרתו של אותו חיים, שאף-על-פי שלא היה ממפורסמי חכמי-התלמוד, בכל זאת נרשמו דבריו לדורות בגלל ערכם המוסרי. והמשורר, מתוך אהדה רבה לחמלה הגלומה באימרת החכם הצנוע הזה, מביא אותה באריכות בהערת-שוליים, לאמור:

“מפני החריפות המיוחדת שבדבריו אביאם פה במלואם; הדברים כתובים במדרש רבה ויקרא ל”ב ושנויים בקהלת רבה בפסוק ‘ושבתי אני ואראה את כל העשוקים’ – דניאל חייטא פתר האי קרא בממזרים: ‘והנה דמעת העשוקים’ – אבותם של אלו עוברי עבירה ועלובים הללו מה איכפת להם? אביו של זה בא על הערווה והולידו וזה מה חטא?? ‘ומיד עושקיהם כח’ – מיד מנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתם. ‘ואין להם מנחם’ – אמר הקדוש-ברוך-הוא: עלי לנחמם לפי שבעולם הזה הם פסולים, אבל לעתיד לבוא אמר זכריה: ‘ראיתי והנה מנורה זהב כולה’.

“לעתיד לבוא” – ואין העתיד לבוא כאן ועמנו כיום? האם ננציח במדינתנו עוול של דורות-עבר?

“פרו ורבו” הוא הצוו הראשון של הטבע לכל חי וצומח. היא גם הברכה הראשונה לכל הנפש החיה יעוף-הכנף והאדם ואשתו בפרשת-בראשית, ונחזרת היא בפרשת נח בתוספת “ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ”.

באה מדינתנו ואומרת לזוג נפשות נאהבות, עלם ועלמה, הכמהים לקידושין והקמת משפחה: “הרבנים אומרים כי ספק-ממזרים אתם. חכו שנה, חכו שנתיים, שמא יימצא לכם היתר”. ואם לא יימצא היתר? הזכות הניתנת לכל – –¹ יעודם לפרות ולרבות בהגיעם לפרקם. על זכות זו מערערים לגבי נפשות צעיר וצעירה מבני-ישראל, בגלל איזו תסבוכת טכנית בעבר של אבא ואמא של זה או של זו. הכלימה והאכזריות שבדבר!

ארצות הברית בעת היווסדה פירסמה הצהרת-עצמאות. בה נאמר: “כל בני-האדם נולדו שווים”. מובן שהכוונה כאן היא שוויון לגבי החוק, שוייון בזכות על חיים תקינים, ולא שוייון בקומת הגוף או בכשרון. לא קיימה ארה"ב את התחייבותה זאת. כי היא הניחה עבדות-הכושים בדרום. מכאן צמחה מלחמת-אחים איומה, ועד היום היא רדופת בעיות וצרות בשל עבירה קדומה זו, שלא קיימה הצהרתה בראשית-ייסודה.

בהכרזה על הקמת מדינתנו, הצהרנו חגיגית נגדה-נא כל האומות, כי המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל “תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי-ישראל, ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…”

חופש דת? כן. לקאתולים, פרוטסטאנטים, ארמנים, יוונים-אורתודוקסים, דרוזים, באהאיים ועוד. כן, לכל גוני הכיתות הפוליטיות-דתיות במחננו מאגודת ישראל ועד העובד הדתי. אבל לא ליהודים רפורמיים נוסח ארה"ב להתפלל על פי דרכם, כל המשפחה יחד אצל הכותל (מפחד שערוריה, מעשה-ידי בריונים דתיים); לא לרבנים רפורמיים ושמרניים לערוך טקסי נישואין לפי מנהגיהם.

ובשאלת-הממזרים מבקשת המדינה חסוּת תחת כנף-איצטלתו של רב אחד זריז וחריף, שהוא ימציא פתרונות לכל מקרה ומקרה לחוד. כוונת הרב גורן רצויה; שיטתו איננה רצויה. עקיפת ההלכה, או הערמה נגדה על יסוד אמתלה פורמאלית יפה לגבי היתרי-עיסקא ומעשי-חיסה על ממון-ישראל כגון רשות ליטול ריבית מבן-ישראל על-אף איסור התורה על כך ועל-אף קללות נמרצות לראש מלווי-בריבית המצויות במדרשים. מתוך תירוץ שאין זה אלא פיצוי להפסד שסובל המלווה, שכן אילו היה סכום-ההלוואות בידו היה עושה בו מיסחר ומרוויח… וכגון מכירת-חמץ לגוי לימי הפסח. אבל אין עקיפה והערמה יפות לגבי דיני-נפשות ודברים שבעיקרון. ומה דין קשה יותר ממניעת רשות מבן-ישראל ובת-ישראל להקים בית-משפחה בעמם ובארצם? וכבר אמרתי לעיל כי אותו “לעתיד לבוא” שחזה דניאל חייטא הוא כאן והיום.

בין שאר זכויות אדם חובה על המדינה לחוק חוקה המבטלת את מושג-הממזרות לחלוטין. ולא תהיה נפש מישראל נאלצת לרדת לחוץ-לארץ כדי להקים משפחה, ולהתאונן: “כי גרשוני היום מהסתפח בגחלת ד' לאמר, לך עבוד אלהים אחרים”.

נישואי אגור בן-יקה

האם יש מוצא אחר למנועי חיתון? ב“אגדת שלושה וארבעה”, נוסח א', לחיים נחמן ביאליק, רואה שלמה המלך בכוכבים כי בת-חמודות שלו, תחת אשר תתחתן עם אחד מגדולי-ארץ עתידה היא בפרק-זמן מסויים להינשא לבחור מדלת-העם. ביקש שלמה להפר את גזירת הכוכבים וכלא את בתו במגדל גבוה על אי בודד עד תעבור שעת הגזירה, וסריסים זקנים שומרים עליה ומשרתים אותה.

נער עני בן-טובים אשר נפשו שאפה לדעת חוכמה, נדד במדינה ללקוט ידיעות והשכל. בלילה קר אחד, והוא בשדה, נכנס אל בין צלעות שלד-שור לבקש מחסה כלשהו. ירד נשיר אדיר מן השמיים והרים את השלד ברצותו לנקר שארית-רקב אשר אולי היא דבוקה בצלעות-הבהמה; וישא את השלד, הנער ישן בתוכו, אל גג המגדל הבודד אשר שם היתה בת-המלך מטיילת להשיב את נפשה.

קיצורו של דבר: אהבה תמה התפתחה בין הנער העני ובין בת-שלמה, לשון ביאליק:

"ובת-המלך ראתה את חכמת הנער המסכן ואת שכלו הטוב ואת בור-לבו ותאהבהו בכל לבבה ובכל נפשה. ויהי היום ותאמר אליו: – הטובה אני בעיניך לקחת אותי לאשה?

ויאמר הנער: למה תשאלי? עבד אני לרחוץ את רגליך.

אז הגידה לו הנערה מה עזה אהבתה לו, כי טוב ויקר הוא לה מכל בני המלכים אשר בארץ, וכי מאלהים היתה זאת להביאו הנה על כנפי נשר, וכי מאז ראתהו דבקה נפשה אחריו, וכי בלעדיו אין חייה חיים; ועוד דברים רבים דיברה הנערה אליו בתום –לבה. והוא גם הוא השיב לה דברי אהבה שבעים ושבעה, ויכרתו שניהם ברית אהבה לעולם. ויקם הנער ויקז דם מידו ויכתוב בדמו את דברי הברית בספר כתוב וחתום, ויארשנה לו כמשפט ויאמר: עד ה' ועדים מלאכים מיכאל וגבריאל.

“אחרי-כן פרש את כנפיו עליה וירוו החיים ויתעלסו באהבים כל הלילה. והסריסים לא ידעו מכל הדברים האלה קטנה וגדולה, כי אין כמוהם אנשים ישרים ונאמנים. וישימו לילות כימים וישקדו על משמרתם במאוד-מאוד”.

יתר האגדה זיל קרא.

הנה, מורה לנו ביאליק אורח-נישואין לנשמות תמימות אשר אהבת-אמת ביניהן, וקברניטי המדינה מתוך חישובים פוליטיים שלהם, מפקירים אותן לחסד-קנאים ועינויי-חקר בידי מלשינים. לאותו אורח נישואין ייקרא נישואי אגור בן-יקה. כי באגדת-ביאליק זה שם הנער. והוא אשר אמרי-חוכמה שלו נספחו אחרי-כן על ספר משלי שלמה בן-דוד, מלך ישראל.

שופטי ישראל, המכירים בזכויות “ידועה בציבור”, נאמנים הם עלינו שיכירו גם בזכויותיהם של זוגות המקודשים בנישואי אגור בן-יקה. ואפילו יהיה “ספר הברית” של זוג כזה כתוב לא בדם מוקז כי-אם בדיו אדומה.

פורסם ב“על המשמר”, 2.9.1955

לזכר אברהם יוסף שטיבל

נסתלק כ' אלול תש"ו

טבע-השׁרף שבּשלמה איבן גבירול – שהוא נוסק בלהבה ומפריח לשונות-אש על סביבתו, – מונע ממנו את שלימות-העשיה, את החיטוב בצורת-השיר הכללית והתאמת החלקים למיבנה הסופי. לפיכך גדול כוחו בחרוז, בהברקותיו והפלאותיו שורה-שורה מאשר בהקניית שלוות-ההנאה מן התבנית המשוכללת. “כתר-מלכות”, שהוא בניין-רמים, אדריכלותו זונחת את האנך והפלס בשפך פסוקי-הווידוי אשר במדורו האחרון.

בין היצירות ארוכות-המידה של איבן-גבירול, אחת ישנה שהיא תכלית-שלימות מבחינת מלאכת אומן שבה – זה מזמור-הקינה על מות השר יקותיאל.

בקינה, בהספד, ישנם מומנטים המשוועים לשיכלול חיצוני. ראשית, המעמד עצמו, עצוב ורציני ואפוּף-קודש, עשוי לעכב בעד הצטעצעות יתירה: יוצא הסופד במלבוש-ביטוי נקי ומאופק, כובש כל התפרצות יוצאת-דופן, כל התפרעות אישית. מזמור הקינה, אופי של טקס לו, ויפה לו שיהא שומר בתוכו אורחי-מסורה, שיהא יוצק מטבעותיו המקוריות כדוגמת מטבעות-קדומים. השנית, נדרש מן הסופד רגש נאמן – שתהא התאבלות אמתית בוקעת ועולה מבעד המלים והמיצוות של הטקס; וזהו הצד הלירי שבשיר-המיספד. מוסר המשורר-הסופד את צערו האישי ואת צער-משפחתו על אובדן הנספד. (המשפחה – אם לפי המובן הצר, ואם לפי המובן הרחב: החבורה, הקהילה, האומה והדור, אשר לוּקח אחד מהם וכל בני המשפחה מרגישים). השלישית, אין מבע-הספד דלוּק-השראה בלא קשר מהודק, בלא הזדהות, בין הסופד לנספד. המקונן על חברו, הריהו, ביוֹדעים או בלֹא-יודעים, מקונן גם על עצמו. דבר זה מתחייב מתוכו; כי תכונות-הרוח שאדם מוקיר בחברו, הן הן תכונות-הרוח שהנן אור לנתיבותיו הוא. הרביעית, מזמור-הקינה, אגב בטאו תמצית-פשרו של איש אחד לזמנו ומקומו, מדרכו שהוא ממצה את מצבן והלך-נפשן של כל אותה התקופה ואותה החברה. והחמישית, משא-המספד על אחד מבני האדם, יש בו משום משא-מספד על כל בני-האדם כולם, על הגורל האנושי המשותף, על גזירת החלוֹף והאובדן הנטויה על כל עתידי-תמותה; ובדבר זה האדיר ישווה לחלש, השוע לדל. הסתכלות זו, יש בה משום חיטוי-נפש, צריפה פנימית, התרוממות מעל התאוות הפסידות, היטהרות וההתקדשות.

חוץ הנעשה פנים

התנאים החיצוניים למלאכת-אמנות נכנסים לפני-ולפנים בגוף-המלאכה. מפני שהבמה בימי אליזאבת חסרה היתה תאורה צבעונית ודלה היתה בתפאורות, נשפך כל עושר-התיאור לתוך עצם המלים המדוברות בפי הנפשות; ומכאן השירה הגדולה העצורה בדראמה הכתובה של הדור ההוא, ובמחזות שכספיר – מעל כולה.

ההסתכּנוּיוֹת שהיו כרוכות בהעתקת-יד, קודם לתקופת הדפוס – התרשלות-מעתיקים בשמירת שם-המחבר והזנחתם לשים רווחים מפרידים בין בתים וחצרות שבשיר – גרמו להם לפייטני הדורות ההם שיבטיחו בעלוּתם על השיר, ו“נצחיוּתם” בזכותו, על ידי שילוב שם-מחברים בראשי-בתים בצורת נוטריקון, ושישמרו על חלוקות בית וחצר על ידי סימן מובהק, המרוקם באריג-התוכן. סימן נהוג אחר הוא קביעת אימרה תנ“כית בסוף כל חלק שבשיר, והאימרה מצטרפת למחשבה של אותו החלק ומשמשת חיזוק לה. עוד סימן הוא על דרך הסוֹפים הנחרזים, כגון הסיומת “תא” ב”אקדמות" של שבועות, והסיומת של מין נקבה: מיספר רבים לכל שורה ב“ציון, הלא תשאלי לשלום-אסירייך” ליהודה הלוי.

(בשירת ספרד, “בית” איננו, כמו אצלנו, אוסף-שורות המקביל ל“סעיף” בפרוזה, כי-אם שורה אחת, שהוא כעין פסוק הנחצה לשני חלקים: “דלת” ו “סוגר”. ומה שנקרא בזמננו “בית”, ייקרא כאן “חצר”).

במזמור-הקינה על מות השר יקותיאל, מאת שלמה איבן גבירול, חלוקת החצרות מכריזה על עצמה על ידי גופי-הרעיונות, שהם סדוּרים חוליות-חוליות, אשר מיספר מהן – מלת-מפתח אחת מסמנתן. ככה, מלת “היום” היא מפתח להשוואת מיתת-יקותיאל לחורבן-המקדש בידי נבוכדנאצר:

הַיּוֹם אֲשֶׁר-עַלָּה אֲרִי מִסֻּבְּכוֹ,

הַיּוֹם אֲרָיוֹת עַל-אֲרִיאֵל צָרוּ:

­­– – – – ­­– – – – – – –

הַיּוֹם בְּקֶרֶב מוֹעֲדֵי אֵל שָׁאֲגוּ

הָאוֹמְרִים לָהֶם: “עָרוּ, עָרוּ!”

הַיּוֹם בְּתוּלַת בַּת-יְהוּדָה הָגְלְתָה,

הַיּוֹם שְׁלָלָהּ אוֹיְבִים בָּזְזוּ.

מלת-המפתח לאוו דווקא בראשי-בתים נקבעת. תוקף-רגש לה בבואה באמצע בית כמו כאן:

– יָתֵד אֲשֶׁר מֵאָהֳלֵנוּ נִגְדְּעָה,

הָהּ לַחֲבָלֶיהָ אֲשֶׁר הֻתָּרוּ!

גֶּפֶן אֲשֶׁר שׂוֹרֵק בְּכַרְמִי נִטְּעָה,

הָהּ לַעֲנָפֶיהָ אֲשֶׁר נִזְמָרוּ!

או לפי העניין, כמו “כאב” כאן:

נִשְׁכַּח כְּאֵב שָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ

וּכְאֵב בְּנוֹ אָמוֹן אֲשֶׁר דָּקָרוּ,

וּכְאֵב גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם אַחֲרָיו,

וּכְאֵב עֲשֶׂרֶת שׁוֹפְטִים אֲשֶׁר אֻפָּרוּ.

(בנו אמון – יאשיהו בן אמון, וצורת סמיכות זו היא קדומה, כמו “נאום בלעם בנו-בעור”. עשרת שופטים – עשרת הרוגי-מלכות אשר נכלאו. ואומר המשורר כי המכאוב הגדול עעל מות יקותיאל בהריגה, משכיח מלב את המכאוב על קודמים מישראל שהומתו בדרך טרגית).

אך גם בלא מלת-מפתח, תחומי כל חצר מתבחנים מתוך, רותלי-רחשיה ומרצפות-הגיגיה, ועל פי קשריה לחצרות אשר לפניה ולאחריה. ואם נבוא לכנות את החצרות כסדרן בשמות קצרים, המרמזים על הכלול בהן, כך נכנה אותן: פתיחה; (א) כוחו של המות, המכה באדירים – והמוסר-השכל היוצא מזה לאדירים וחלשים כאחד; (ב) זעף על פני תבל וזמן למשורר, אחרי אשר אבד יקותיאל; (ג) התחננוֹ על החשת עזרה, כי חלש ברוב-יגונו; (ד) הישבר כל הלבבות והתפלץ מוסדי-ארץ בהוֹוה זו, אשר אין לה כפרה; (ה) פנייה אל כל האומה הישראלית שתבכה (בי"ת פתוחה) את זה חורבן-מקדשה; (ו) כאבים קדומים נשכחים מפני הכאב האחרון הזה; (ז) מאורע נפילת-השר, וצידוק-הדין; (ח) תהילת השׂר – מה היה לעמו; (ט) שוב בכייה על גדיעת יתד זו, כריתת גפן זו, נפילת חומה זו; (ט) עתה, מי יתמוך במשורר ומי יגן עליו בפני משנאים? (י) המיספד הלאומי הכללי, ומי ומי המשתתפים בו – וזו-אחת החצרות הגדולות שבשיר: מלת-המפתח שבה, “יבכו”, חוזרת שתים-עשרה פעמים:

יִבְכּוּ בְּנֵי דָוִד עֲלֵי אֶדָר יָקָר

בּוֹ לָבְשׁוּ יֶשַׁע וְעוֹז אָזָרוּ.

יִבְכּוּ בְּנֵי אַהֲרֹן עֲלֵי אֵפוֹד וְעַל

אוּרִים וְגַם תֻּמִּים אֲשֶׁר יָקָרוּ.

יִבְכּוּ בְּנֵי לֵוִי עֲלֵי כִּנּוֹר אֲשֶׁר

בּוֹ נַצְּחוּ שִׁירוֹת וְגַם שׁוֹרָרוּ…

יִבְכּוּ מְרוּדֶיהָ עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן

יֵאָסְפוּ תַּחְתָּיו וְיִתְגּוֹרָרוּ…

יִבְכּוּ צְמֵאֶיהָ עֲלֵי עָנָן אֲשֶׁר

פִּיהֶם לְמַלְקוֹשׁ יַעֲרוֹף פָּעָרוּ…

וגומר, עד: “כי כיתומים אחריו נשארו”; (י"א) לא ישכח העם את מיטיבו לנצח; (י"ב) נבואה, ונחמה פורתא, כי מות-יקותיאל ייחשב כקורבן-עולה אשר יכפר על העם ויטהרנו מחטאותיו; נעילה (ועל טיבן של הנעילה והפתיחה, עיין להלן).

גדוּלה מזה ואויבים מזה

על השר יקותיאל, והיחסים שבינו ובין בן-גבירול, מספר גרץ לאמר: “בהיותו נעזב וגלמוד, נמצא למשורר הצעיר מנחם ומגן, באיש, אשר נשאר לו שם וזכר בשירת איבן-גבירול ואשר בלעדיו לא היה נודע כלל. יקותיאל אלחסן נשא, כנראה, משרה גבוהה בימי המלך יחיא איבן-מוּדר, כרבי שמואל הנגיד בגראנאדה… האיש רם-המעלה הזה בסאראגוסה חמל באהבה על המשורר איבן-גבירול העזוב, תמך בידו והשקיט את סערת-לבבו בדברי-ידידות. – אבל כאילו נגזרה עליו גזירה לבל ידע שלווה, לוּקח ממנו מגינו, עוד טרם הספיקה לו השעה לטעום טעם חיי-נועם… כנראה, נסחף יקותיאל בשטף-המהפכה, אשר באה על מלך-סאראגוסה על ידי מורדים מקרב אנשי-חצרו. יקותיאל אוּסר בראשונה בנחושתיים, ואחרי-כן הוּמת (969 אחרי חורבן בית שני).” – תרגום קאמנצקי, הוצאת אחיספר, ווארשה…

מכיר גדול בגדול. שר-ונדיב בספירה הארצית-המדינית ושר-ונדיב בספירת המחשבה הפיוטית, חזקה שיכירו זה בזה. אך בשתי הספירות מרובים הפרטנדאנטים, הנדחקים אל המישרה ואל התהילה בקנוניה, בחנופה, בחוצפה, ביוהרה, בהתפרסמות רעשנית או בלשון-חלקות עַרוּמה. אלה לא יסלחו בלבם לאמתי, לאחראי, למי שנועד לתפקידו בגזירת שכינה פנימית. והיו לשר יקותיאל אויבים, ולמשורר בן-גבירול אויבים. אלו היסודות לזהות הנפשית של השניים. היה השר, כל-עוד בחיים חייתו, חומת-עוז למשורר. ובנופלו, נהם הצעיר המיותם:

מִי יֶחֱנַנִּי עוֹד וְיִפְקוֹד יוֹם לְיוֹם

אִם יִכְבְּדּוּ בָּנָיו וְאִם יִצְעָרוּ?

מִי יִמְשְׁכֵנִי בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה…

מִי יִתְמְכֵנִי עֵת צְעָדַי צָרוּ?

מִי יַעֲמוֹד לִפְנֵי עֲדַת מִתְקוֹמְמִים

יִתְיַעֲצוּ עָלַי וְיִתְאַמָּרוּ?

מִי יַעֲמוֹד בַּצַּר לְהָשִׁיב צוֹרְרִים

כִּי יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְעוֹרָרוּ?

(אם יכבדו בניו ואם יצערו – אם אותו יום יוליד שיר גדול או שיר-מיצער. ותמה אני על מפרשים שהפילו את המלים האלה על אנשים החוסים בצלו של השר: והלא נאמר בפירוש “מי יחנני”, משמע שהפקידה חלה על המשורר עצמו ומה “בנים” יהיו לו יום-יום).

עקירת השר (שי"ן שמאלית בפתח) וודאי הורגשה על ידי בן-גבירול כבשורה רעה לעקירת השר (שי"ן ימנית בקמץ). ואמנם, אחרי זמן-מה גורש המשורר מסאראגוסה. למה? חברוּ נגדו יחד “מומחי-השיר” עם נשוּאי-עדה, אשר צעקו, כי בן-גבירול, בציירו טיפוסים שליליים בחיבורו “תיקון מידות-הנפש”, לדמותם ולפרצופם נתכוון!

זוגות מקבילים משני עולמות

במשוררי התקופה ההיא, איבן גבירול ומשה איבן עזרא הם זוג המשלימים זה לזה. לשם משל, אזכיר זוג אחר מלשון, דור והווי, שהם רחוקים תכלתי-ריחוק מעולמם של שני המשוררים העברים האלה. ומתוך הריחוק ניתן, בכל זאת, למצות צד שווה דק מן הדק, במחשבתי: שלי וקיטס, בני תחילת המאה התשע-עשרה באנגליה.

אם שלי הוא מים, קיטס הוא אבני-שיש. שלי – נהר פוחז, ים מטלטל, נהפך עד-מהרה לכרובי-ענן נוסעים, למזח בוער מסביב לכס-השמש, לחגורת-פנינים אשר לירח. קיטס שואף על המנוחה, אל האגרטל היווני המחוטב, אשר כל היצורים היפים, המכויירים בו, עומדים במראיהם, מעשיהם ושקיקותיהם לנצח, אפילו בזמיר הרן, מבקש קיטס את השיר הנצחי: היא המנגינה שנשמעה באוזני רות המואביה בעומדה בשדה-דגן בארץ לא-לה, והיא המנגינה הנקלטת באוזני המשורר ביער האנגלי. התוגה של שלי, הנצה ועולה לשחקים בגבוֹר אור-יום, ומזמרת תוך כדי המראתה, ממטירה צחצחות-צליליה ארצה גם לאחר שהיא נעלמת מן העין – שלי מבקש ממנה לא את היופי הנצחי כי-אם את שגעון-האכסטאזה, אשר ממנו השפעת-שפע לעולם. שלי – סערת-ברקים, מגמאה מדעים וחכמות; קיטס מוסר נפשו על חציבת צורות מוצקות, על ציור פרטי-פאר, ציד דיוקי גוונים וריחות, יצירת הנאות חושניות אשר יהיו רעננים לעד ולא יבוֹלו.

דמה איבן-גבירול לשלי: דמה משה איבן-עזרא לקיטס, לזה – תאוות כיבוש חכמה ומדע, שאיפה לבוא בסוד-אלוה; לזה – מלאכת הכיוּר והציוּר, סדירת הפסיפסים הצבעוניים, גיבוש הנאות החוש. וכזוג העברי בספרד הערבית, כן הזוג של התקופה הרומאנטית באנגליה – שני בני-הזוג לוֹוים ונותנים זה לזה; לא לפי פשוטו של דבר, על ידי לקיחה למישרין איש מאיש, אלא במובן של חוֹפפות חלקית ביניהם בנתיב ובכוונה. ועד היכן בן-גבירול הוא אמן חושני – תראה ותיווכח משיר אחר שלו המדבר במוֹת-יקותיאל, הרסיס “ראה שמש לעת-ערב אדומה”. שם – התכּנסוּת הארץ בצללים והתקדרוּת השחק, אחרי שקיעה מרהיבה בתולע וארגמן, מצליפות על פני עמוּקי-הרגשות שבנפש-המשורר, עונות להם: “והשחק אזי קדר, כאילו בשק על מות יקותיאל מכוסה”.

לשם מנין תכונותיו של השלטון הפיוטי אשר ביד איבן-גבירול אין נאה לנו מהזדקק לכללי תורה-השיר, המוצבים שערים-שערים על ידי משה איבן עזרא.

ה“שערים” של רמב"ע

ה“שערים בקישוטי השיר”, שהוּסברו על ידי משה איבן עזרא בספרו “שירת ישראל”¹) – שער ההשאלה, (השאלת ציור מוחשי למוּפשט, או למוחשי אחר שאינו בן-מינו, כגון“כנף-הענווה”, “עפעפי-שחר”); שער הרמז (כגון “ורב-שלום עד בלי ירח” – כל זמן שהירח קיים, כלומר, לעולם); שער ההפכים המקבילים (מאותם הנמצאים לרוב בספר משלי; ורמב"ע מצטט משמואל הנגיד: “ארכב עלי במתי-ימות אלי חיי-עולם ואלך אלי עדן עלי תופת”); שער לשון נופל על לשון (“עקרון תיעקר”; ומן ה“קוראן”: “השלמתי עם שלמה את האלוהים”, “הישר פניך אל הדת הישרה”); שער החילוק (חלוקת ענין לפרטיו; רמב"ע מרבה הדגמים מן המקרא ומן השירה הערבית, אך אפשר למצוא דוגמאות גאוה גם במדרשי-אגדה, והרי אחת מהן: אבוּב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה); שער ההישנות (חזרה על עניין, מתוך תוספת כלשהי; זאת מרשב"ג: “עורה, לבבי, מה לך נרדם? עורה והקץ רעיוניך!” ובמקרא רבות מאד, בהטעמות שונות); שערי העודף וההשלמה (דיוק נוסף על הנאמר מקודם, לשם הדגשה או ביאור; “והורדתי הגשם בעתו – גשמי-ברכה יהיו”); שער הדמיון (עם כ“ף – “כאריה יכסוף לטרף”; בלי כ”ף – “דוב אורב הוא לו”; עם מ“ם על דרך ההגזמה והודעת-היתרון: “זכו נזיריה משלג, צחו מחלב”; ויש מתוך רמז לנמשל, ומבלי הזכיר אותו במפורש – ומביא רמב”ע מצוואת אחד הפילוסופים לתלמידיו: “אל תעבדו לשמש ולירח”, והכוונה: לזהב ולכסף); – – כל אלו ה“שערים”, והרצופים להם והגרורים להם, שירת שלמה איבן-גבירול מושלת בהם באדיר; ובזה מזמור-הקינה הם מצייתים לו ביעילות צנועה, כאילו נעשו שותפיחם לאבלו.

בן-גבירול שקדם כימי-דור לרמב“ע, הוא יותר נועז מזה תלמידו-מבקרו-משלימו בכפיית צורות דקדוקיות לעשותן שפחות לשיר. הפעלים אשר בבית אחד של רשב”ג (בשיר “מי זאת כשחר”),

שֶׁהִיא מְשֹׁהֶמֶת כֻּלָּה, מְיֻּשָּׁפָה.

מלשונות “שוהם” ו“ישפה”, רמב“ע דן אותם כ”שגיאה גסה והתחכמות שאין לה יסוד", במזמור-בקינה, שאנו עוסקים בו כעת, אנו מוצאים:

הוֹוֶה אֲשֶׁר לָּהּ כָּל-לְבָבוֹת חָרוּ –

יִקְפְּצוּ יִנָּעְצוּ יִנָּתְצוּ,

יִמָּאֲסוּ יִנָּתָהוּ יִתָּרוּ.

בזה, האותיות השרוקות בנפעל, וביותר הצד"י, הן הוראה אונומאטופיאית על פרץ הנפרץ בלבבות, בפלצות האוחזת אותם. השווא-נע שבמשקל התפועל בגוף-שלישי, רבים, מוּנע הרבה מאוד (יש גורסים אותו בחטף); וכאן, בהסתערו בהמון, הוא מקנה הרגשה של צליעה בגלל מכת-פתאום, של התמוֹטטות ועווית, וברוח זו יש לפרש את המלים המסופקות: יתבוללו – יתבלבלו; יסתוללו, כמו “לערב ימולל ויבש”; יתגוללו, כמו “ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול”; יתחוללו – לא מעניין מחול וריקוד, ולא לפי המובן “ייבראו”; כי-אם מלשונות חיל וחלחלה.

הסוף – הד להתחלה

השער התשיעי במניין “קישוטי-השיר” של רמב"ע נקרא שער הפתיחה, ועניינו: פתיחת פסוק ונעילתו באותה המלה. (ממשורר ערבי: “ממהר הוא לגדף בן אחיו, אבל לעשות חסד אינו ממהר”; ומן המקרא, בשינוי-מה: “יראו את ד' קדושיו, כי אין מחוסור ליראיו”). במזמור-הקינה של איבן-גבירול, ה- “שער” הזה מוסב אל השיר כולו, וההתחלה והחתימה אחת הן לא במלה בודדה כי אם במחווה שלמה: הדלת של הבית הראשון אשר בשיר נעשית הסוגר של הבית האחרון בו הפתיחה היא:

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ,

אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלוֹף יֻצָּרוּ.

והנעילה:

פַסּוּ אֱמוּנִים וַחֲסִידִים גָּמָרוּ

בִּימֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמָרוּ

מפני שהנוטריקון “שלמה” מתחיל רק עם הדלת השנייה, עולה על הדעת כי הנעילה נתחברה תחילה, וגוף-השיר נפתח לראשונה באותה דלת שנייה: "שימו לבבכם: תדעו כי הזמן יכין לעם שוחות ולא “נוצרו” (שוחות בשי"ן ימנית, ופירושו: בורות וקברים; ולא נוצרו – עד שלא נבראו; טרם הוולדם, כבר נפסקה עליהם מיתה). לאחר גמר-השיר, ראה המשורר לחזור על סופו – בראשו, בתוספת סוגר חדש, ושלושה טעמים עמו, אם בחוש ואם בחשבון: (א) “בימי יקותיאל אשר נגמרו”, כשהוא עומד בראש-השיר, הריהו נותן מייד את התאריך ואת ההזדמנות למשא-הקינה; (ב) הבית הזה כולו משמש משפט-אב להתפתחות-הרעיונות של השיר בכללוּתו; (ג) נעיצת הסוף בהתחלה, עשית הסוף הד להתחלה, מעגלת את השיר ומשלימה אותו מבחינה מוזיקאלית.

מתוך “על המשמר”, 20.6.1967

כוחם של פסוקים עתיקים

בראותי נחיל “יורקי-אש” של צה“ל בגובה רב ברקיע, דמו לצפרים קטנות אך קול-רעמם קורע אוויר בהורסם דרומה – משמע, קירקרו קני-מרצחים סוריים והם חוזרים להחיש עזרה לאחים אשר ברזלם ואִשם מגמאים ביצוּרי-אויב בזה אחר זה בסיני – נפל בפי מלל מישעיה: משא מצרים: הנה ד' רוכב על עב קל ובא מצרים, ונעו אלילי מצרים מפניו, ולבב מצרים ימס בקרבו… (י"ט). וכהישמע ברדיו בשורות-ישועה, אחת מופלאה מחברתה, משעה לשעה, וספר-התנ”ך אשר על-ידי הנה נפתח אל מקום שהוא רגיל להיפתח, ואני קורא: “והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני-אדם; והיה שארית יעקב בגויים, בקרב עמים רבים, כאריה בבהמות-יער, ככפיר בעדרי-צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל…” (מיכה ה'), כטל – בעתות שלום; כאריה בעתות קרב. ובעמוד אלופי מדינתנו ולוחמיה אצל הכותל, לאחר ריחוק ממנו כימי עשרים שנה, מה-מלים נאות יותר לאותו המעמד מפסוקי-קדמונינו, מזוּמרים בפה מלא או מרפרפים בזכרון, אלו במחובר ואלו במקוטע: “ירושלים הרים סביב לה, וד' סביב לעמו – ירושלים הבנויה כעיר שחוּבּרה-לה יחדיו ששם עלו שבטים, שבטי-יה, עדות לישראל – כצפרים עפות כן יגן ד' צבאות על ירושלים, גנוֹן והציל – ואני אהיה לה, נאום ד', חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה…” ועוד כמוהם דברי תהילה ונחמה.

סימנים

מה סוד כוחם של אותם פסוקי-השיר העתיקים? נמנה בהם סימנים:

א) השכל הישר. – דברם ברור וחתוך עתים קשה, אך לעולם, לא מגומגם, לא מבולבל, לא מעורפל.

ב) צמצום. – מפני שמלתם מרוכזת תכלית-ריכוז, הריהי דשנה ועשירה. אך נתפסה בתבונה, היא נמצאת אזורת זיקי-אש, נותנת בושמי-משמעוּת.

ג) עוז-רגש. – מפני שמחשבותיהם הם ילידי עוצם-רגש, הן מתלבשות בתמונות, נוסעות במראות-דמיון.

ד) מעבר ליחיד. – האינטנסיביות הנפשית, המגולמת בשירת-אמת, היא המשלחת קרני-זוהר על פני מרחקי דורות ומקומות. זה חל לא רק על חזיונות-נבואה לאחרית-ימים כי-אם גם על דברים פשוטים יותר. אפילו שיר לירי, המזדמר לתומו, אפשר שיהיה על-יחידי, דהיינו, שידובב נבכי נשמת-אומה. לסגולה זו, אביא לדוגמה משורר של עם אחר. רק עם-מותו של רוברט ברנס, הרגישו הסקוטים כי זה האיכר העני, המסובך בחובות, הרודף נערות וחובב את קנקן-היי"ש, שירתו החמה, הפשוטה, הלבבית, מבטאת את נשמת סקוֹטיה כולה, והוא פאר-אומתו.

ה) למעלה מן השכל הישר. – הוא-הוא השכל הישר עצמו, הפורץ תחומו ומתנשא אל ספירה על-שכלית, שאפשר לכנותה שכל עליון. נזכור-נא כי כלל המין האנושי אינו אלא אות קלילה אחת בהרמוניה של טבע-שדי, בהתארגנות היצירתית של אלוהים-עולם. אין הטבע גולם מיכאני, שתנועותיו ברגע זה מותנות, על-פי חוקי סיבה ומסובב, ברגע קודם. כל הממלכה הביאולוגית מכריזה ומצעקת על תכליות סוֹפיוֹת כּוֹללוֹת. לא היתה צפור אוהבת, בונה קן ודוגרת אפרוחים וזנה אותם; לא היה פרח-ברקן מבשיל כתר נוצות-זרעונים, שהרוח מפריחן לשם התפשטותו והאדרתו של מין זה בעולם; ולא היה בן-אדם ביכוֹלת להציב לנפשו מטרות ולהמציא אמצאות להגשמתן – – אילמלא היה קיים בטבע כולו יסוד של קשירת עבר-עם-עתיד. וליחידים מבני-אדם ניתן להשיג שמץ ממכמני עצת-הטבע, מדרכי השכל העליון. לזאת קראו חז"ל: רוח הקודש. ושוב: אין הפלישה אל השכל העליון מנוגדת לשכל הפשוט; הריהי הרחבה לו. לכאורה, שרירוּיוֹת וזדוֹנוֹת של בני-אדם עלולים לפגום בעצתו של הטבע – אבל גם אֵלה לבסוף נכבשים לשרת לתיפקודיו. פסוקים, המורים כך בייחס לגורל יחידים-ומשפחות ותולדות-אומות זרועים למכביר בספרותנו הקדמונית; ברגע זה אני רואה להיזקק למקור לועזי:

יֶשְׁנָהּ אֱלֹהוּת הַמְעַצֶבֶת תַּכְלִיּוֹתֵינוּ,

וְאִם גַּסּוֹת נְחַטְּבֵן כְּאֵי-צַר לִרְצוֹנֵנוּ.

(שקספיר)

אַל-שׂכל

ומני רוּם על-שכל (בעין) אל עמק עכוֹר של אַל-שכל (באל"ף). נתפשטה בספרות-העולם אופנה אנטי-שכלית. ברחובנו התחיל הניוון בהעמדת השירה על רגשישוּת, צוברים ניבים של טקס-דת, תשמישי-קדושה, סתם אזכרתות שיש בהן כדי לגעת במיתר רגשי, ועושים שיר שאין חוט-הגיון מקשרתו. העיקר – לעורר סנטימנטים. בשיר קטן אחד – למשל – תמצאו טלית, טוטפות, רצועות תפלין, תפילת שחרית, הבן יקיר לי, הללויה… צורך יש רק בקריינית תיאטראלית, או שהמשורר עצמו יביים את יצירתו בניפנוף-בלורית (כשעדיין היתה לו בלורית), בהעוויית פנים וברקיעת-רגל – והציבור יתרשם ולא יקשה על פתיחת השיר שהיא גם סיומו, “הלבישיני, אמא כשרה, כתונת פסים לתפארת ועם שחרית הוביליני אלי עמל”: – איזה מין פועל הוא זה שאמא שלו צריכה להוביל אותו אל עבודה? ואיזו עבודה היא זו שהיא נעשית דווקא בלבוש כתונת-פסים? (התירוץ: יש כאן אקשרתא רגשושית לתינוק המוּבל בפעם הראשונה אל ה“חדר”; ובימים של דת-עבודה גורדונית, כרך המשורר את החגיגיוּת ההיא ליציאה אל עמל, ולא הרגיש באבסורד של ציורו). בשירת-אידיש לבשה זו הרגשישוּת-שבקדוּשה צורה אחרת במקצת – מעין מה שקרוי “המישגה הפאתיטי”, שמייחסים לעצים ואבנים רגשות של תרבות-אנוש; כגון: די אַב-הרחמים’דיקע שקיעה, דער אתה הראית טאַנץ פון די בלעטלעך, די על-חטא קלאַפּעניש פון דעם האָלצפּיקער, וכיוצא בכך. בעלי-הרגשישות במחננו, הדשים בתימות ביאלקאיות (מתוך הסוואה ושינוי) ועיסוקם בנרות-שבת, המוציא, יהא שמיה רבה, תנצב“ה, אבא’לי, אמא’לי, א בריוועלע דער מאמען, הם עצמם העמידו וטיפחו דור-כתבנים ש”התקדמו" מהם והלאה, ובתוכניתם עקירת כל קורטוב שכל בערמומיות קטנות. באמונתם – גיבוב וריסוק ושיברון; סגידתם – לאַל-שכלי. ומה שמופלא הוא, כי אלה הבחורים בחייהם (להבדיל מכתיבתם) הם תקינים לעילא: יודעים להסתדר בפרנסה, לקיים ישיבת-קפה (דבר שכיום אינו לאֵל-יד עניים), ואפילו איך משיגים כרטיסי-הזמנה לתיאטרון ומועדון-לילה. אחד מהם נשאל: “מה פירוש השם של ספר-שיריך?” השיב בגאווה: “אין אני מפרש את שירתי!” (הוא יניח את זה ל“מבקרים”, בוני בוהו על בלל). בתרבות העברית היה הפירוש, וכן הוא עד היום, מוֹסד חשוב, ענף-יצירה גדול. ניזונה מלאכת-הפירוש מאמונה כי יש גרעין מחשבתי במלה הכתובה. והתפללו יהודים על דיעה ובינה להשׂכּיל דברי-תורה, ודברי-שיר בכללם.

קשר-עולם

איתן לעולמים קשר האומה לארצה. גם בהיותה בשיעבוד-גלוּיוֹת, ביטאה נאמנותה למולדתה בהלכה ובאגדה. ובהימנוני-פייטנים שכמה מהם שוּבּצו במחזורי-תפילה. שיא בהבעה פיוטית לכיסופי-הגאולה של האומה הם שירי אהבת-ציון של רבי יהודה הלוי והשירים שחיבר על הים ובמצריים במסעו ציונה. מפני שהם היטב ידועים, אף עולים על ראש-שמחתנו בנצחונותינו בימים אלה, אקבע כאן שיר אחד מאותה המסורת, ורעננות בו, מאת משורר בלתי ידוע כמעט.

גְּאֻלָּה

נַרְדְּ וְכַרְכֹּם צָץ בְּגַנִּי

קִמְשׁוֹן יִמַּל וְקָמַל,

וַעֲלֵי יִבְלֵי נְחָלִים

הַהֲדַס הֵנֵץ וְגָמַל.

חָלְפוּ¹ סוּת אַלְמְנוּתָם

כָּל עֲצֵי עֵדֶן וְצָצוּ,

מֵהֲדַר זִיו מַחְלְצוֹתָם

עָלְזוּ דוֹדִים² וְעָלְצוּ,

תּוֹר וְסִיס עַל מִשְׁמְרוֹתָם

פָּעֲרוּ פִיהֶם וּפָצוּ.

שָׁם יְתַנּוּ עֹז לְקוֹנִי,

זֶה בְּמִצְהָל, זֶה בְּצִלְצָל,

עַל עֲרָבִים בֵּין צְלָלִים

צִפְצְפוּ שִׁירִים וּמַהְלָל,

וַעֲרוַּגת הַוְּרָדִים

תַּעֲטֶה הוֹד סוּת מְאָדָם,

עַל סְעִיף רִמּוֹן רְדִידִים

שֵׁשׁ וּבַד לָבָן אֲדַמְדַּם;

בּוֹ יְגִילוּן אָז יְדִידִים³,

יַעֲלָז-בּוֹ עֵר וְנִרְדָּם.

בַּעֲלוֹת רוּחַ צְפוֹנִי

הַבְּשָּׂמִים יִזְּלוּ טַל,

טַל לְהַרְגִּיעַ עֲמֵלִים,

טַל יְשַׁכַּח רִיש וְעָמָל.

מִפְּאַת מִזְרָח לְעֵינַי

בָּא מְאוֹר שִׁמְשִׁי וְזָרַח,

מֵעֲצֵי עֵדֶן בְּגַנַּי

צָץ שְׁתִיל רַעְנָן כְּאֶזְרָח.

אֶשְׁמְעָה קוֹרֵא בְּאָזְנַי:

צִיץ לְיִשַּׁי צָץ וּפָרַח!

אוֹהֲבִי⁴ רָאָה בְעָנְיִי –

עַל מְעוֹנוֹ חָס וְחָמַל,

בָּא דְרוֹר וּזְמַן גְּאוּלִים

אֶל אֲסִיר תִּקְוָה וְנִגְאַל!

נַחוּם

הערת חיים שירמן על המשורר: “חי כנראה במחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה. מקום מגוריו אינו ידוע”.

שְׁבָחָה לַשֶּׁקֶר / אוֹסְקַר וַיְלְד

שׁבחת אוסקר ויילד לשׁקר – מסגרתה דו־שׂיח בין שני ידידים, סיריל וּויויאֶן.

בא סיריל אֶל ויויאֶן, ומכהה בו שלא עוד יבזבז יום יפה כזה בשבתו כלוּא בספרייתו, אֶלא יצא עמו אֶל חיק־הטבע, יחד ישבוּ על כר־דשא ויֵיהנו מזיווֹ של יוֹם. משיב לו ויויאֶן כי המך שבנגרים יכול לעשות כסא יותר נוח־לישיבה מכל הטבע כולו. כּר־דשא מלֵא רגבים קשים, ורומשׂים בו כל מיני חרקים כעוּרים. ולא עוד אֶלא הטבע הוא כל־כך אדיש, כל־כך בלתי־אישי. “כשאני מטייל בפּארק שבכאן אני מרגיש כי אֵין אני חשוב בעיניו יותר מן הבּקר הרוֹעה בצלע־הגבעה או הברקן הפורח בשׁוּחה… מוטב שתצא לך אל הטבע שלך, המייגע והבלתי־נוח, ותניחני לתקון הגהותי”.

משמגלה סיריל סקרנות בנוגע לשמו ותכנו של החיבור הכתוב על ידי ידידו, מציע לפניו ויויאֶן שיקשיב בלא הפרעות יתירות, אזי ישמע את המאמר כולו, כי מאמר הוא זה, ושמו “קמילת השׁקר”. עצם־השם מעורר תמיהה אצל סיריל. כלום קמל השקר? הן עדיין הוא משׂגשׂג אצל הפוליטיקנים! מסבּיר לו ויויאֶן כי כאן מדוּבּר בשקר לשמוֹ, בשקר בחינת אָמנוּת. וקורא ויויאֶן לפני ידידו את המאמר כולו. סיריל פה ושם שוסע את הקריאה בהערותיו אך השסיעות קצרות ומעטות הן.

העובדה שאוסקר ויילד איווה־לו לדבּר לא בשם עצמו כי־אם תחת המסווה של אחד “ויויאֶן”, מורה כי לא נתכוון הסופר למסמרות נטועים; כל כוונתו היא לעורר נרדמים למחשבה עצמית. ואַל תבקשו ממנו עקביוּת. כאמוֹר ויויאֶן אל סיריל: “וכי מי רוצה להיות עקבי? השעממן ובעל הדוֹקטורינה הקפואה, האנשים המייגעים המביאים את עקרונותיהם עד לידי הסוף המר של מעשה… לא אני. כמו אֶמרסון, כותב אני על דלת־ספרייתי את המלה: הפכפּכוּת. מלבד זאת, מאמרי באמת הוא בבחינת אזהרה מחזיקת־ברכה ורבת־ערך. אם ישמעו בקולו, אפשר יבוא רנסאנס חדש לאמנות”.

ילוּקטו כאן פסוקים ספוּרים מדברי ויויאֶן במאמרו, עניין לעניינו; וחיווּי המלקט לאחרונה יוּצבוּ.

השקר – אח לשירה

"קמילת השקר: מחאה. – אחת הסיבות הראשיוֹת, שאליהן אפשר לייחס את טיבו הזוֹל של רוב ספרות תקופתנו, ללא ספק הריהי קמילת השקר בחינת אמנות, מדע, ותענוּג חברוּתי. ההיסטוריונים הקדמונים נתנו לנו סיפוֹרת־מחמדים בצוּרת עוּבדות. כותב־הרומאנים המודרני מגיש לנו עוּבדות דהוֹת בלבוש סיפורת… תמצאוהו בליבּריירי נאסיונאל (הספריה הלאומית של צרפת) או במוזיאון הבריטי, בלא־בוּשה מתפטם בקריאה על נושׂאוֹ. חסר הוא אפילו את ההעזה ליטול רעיונות מאחרים, אלא מתעקש הוא ללכת ישר אל החיים בשביל כל דבר ודבר. בין אֶנציקלופדיות ובין נסיונו האישי, סופו שהוּא ירוּד עד עפר. זאת – מפני ששאב את טיפוסי־הנפשות שלו מן החוג המשפחתי אוֹ מן הכובסת אחת־לשבוע, ומפני שסיגל־לו סכום של מידע מועיל, כבר אי־אפשר לו להשתחרר ממנו לגמרי אפילו בעליוֹני רגעיו ההירהוריים.

ההפסד היוצא לכלל־הספרות מזה האידיאל המסולף של דורנו, אי־אפשר להגזים בשיעורו. מבלי־משׂים מדברים בני־אדם על שקרן מלידה, כמו שהם מדברים על משורר מלידה. בשני המקרים, הם טועים. השקר והשירה הם אָמנוּיוֹת – אָמנוּיוֹת אשר כפי שראה אפלטון, לא יחסר קשר ביניהן – והן תובעות לימוד מאוד־מאוד קפדני, התמכרות עליונה בלא־פנייה. אכן, יש להן טכניקה משלהן, כעין זו שישנה באָמנוּיוֹת החוֹמריוֹת יותר. הציור והפיסול: סודות חמיקים של צורה וצבע, מסתורין של בית־מלאכה, מיתודות־עשׂייה שבדעת וכוונה. כשם שהמשורר ניכר במוסיקה בת־עדנים שלו, כן יוּכּר השקרן במבעו הריטמי העשיר, ולא זה ולא זה די לו בהשראת־הרגע המקרית. בכאן, כמו בכל מקום, התאַמנות קודמת לשלמוּת. בּרם, בימינו אלה, בעוד שהאפנה של כתיבת־שירים רב־מדי היתה לנחלת־הכלל, ובדין היה למעט אותה, לוּ־אַך ניתן הדבר להיעשות – כמעט שהיתה אופנת־השקר לחרפה. צעיר לא־אחד יוצא אל החיים מתוך מתנת־הגזמה טבעית, אשר אילו טוּפחה בנסיבות יאוֹת ואוהדות, או אילו היתה הולכת בעקבות הדגמים הטובים ביותר, היתה גדלה (ד' צרויה) עד לידי משהו אדיר ונפלא. אך בדרך־כלל אחריתו אפס. או שהוא נופל לתוך הרגלים רשלניים של דיבוּר נכוֹחוֹת…או שהוא גורר עצמו אחר חברתם של ישישים ומרבי־ידיעה. שני הדברים כאחד יש בהם כדי להמית את דמיונו של אדם, ולאחר זמן־מה הוא מפתּח בעצמו את המידה החלכה והחולנית של הגדת־אמת; מתחיל הוא לבדוק אמיתּוּתן של כל האמירות הנאמרות במחיצתו, אינו מהסס לערער על דבריהם של צעירים ממנו בשנים. לעתים קרובות הוא מסיים בכתיבת־רומאנים שהם כל־כך דמוּיי־חיים עד שאין איש ויוכל להאמין כי הם בגדר־האֶפשרי. אין זו אלא דוגמה אחת מני רבות. ואם לא ייעשה משהו להפסיק, או לפחות להחליש, את פולחן־העוּבדוֹת המפלצתי שלנו, האָמנות עקרה תהיה ויופי יחלוף מן הארץ".

אמנות טהורה מכל נגיעה בדבר

“סוברים הצבור כי, מפני שהם מעוניינים בנסיבותיהם, הקרובות והתכופות, חייבת גם האמנות להיות מעוניינת בהן, ומתפקידה לסגלן כחומר־נושׂא לה. אבל עצם־העובדה שהם מעוניינים בהללוּ, שׂמה אותן בלתי־ראויות כנושׂאים לאמנות. מאן־דהו אמר פעם: אין דברים יפים אלא כאלה שאינם נוגעים לגופנו. כל זמן שאיזה דבר הוא מועיל או נחוץ לנו, או פועל עלינו לצער או לעטנג. או דובר עזוֹת לכמירת־רחמינו, או מהווה חלק חיוני מן הסביבה שאנו נושמים בה, הריהו מחוץ לספירת־האמנות למהוּתה. נושׂאים שבאמנות, בדין שנהיה שווי־נפש לגבם. מכל מקום, מן הצורך שלא נהגה חיבה יתירה לעצם שהוא הנושׂא ושלא נתייחס אליו בדיעה קדומה או ברגש פארטיזאני מאיזה מין שהוא. דווקא מפני שהאֶקוּבּה ¹ אינה ולא־כלום לנו, לפיכך ייסוריה הם מוטיב נהדר לטראגידיה”.

שלוש דרגות

תחילת האמנות – בקישוט מופשט, ומלאכתה על טוהר־דמיון ורוב מתן־עונג, עיסוקה במה שאינו ממשי ואין לו מציאות. זוהי הדרגה הראשונה. באו חיי־הממש, הוקסמו מן פלא־החידוש הזה, וביקשו שתינתן להם כניסה לעיגול־הקסם… קיבלה אותם האמנות כחלק מחומריה הגלמיים, ומישנה־יצירה יצרתם, עיצבה אותם מחדש בצורות רעננות: היא, אדישה לעובדות, ממציאה, מדמה, חולמת, והיא שומרת בינה לבינם מחיצה בל־תוּחדר של סגנון יפה, של תיקון קישוטי או אידיאלי, הדרגה השלישית היא, כשהחיים ידם על העליונה והם מגרשים את האמנות המידברה. זהו הניווּן האמתי, והוא שאנו סובלים ממנו כיום".

לדוגמה, הדראמה האנגלית

“טוֹל את קורות הדראמה האנגלית. בראשונה, בידי הנזירים, היתה האָמנות הדראמתית מופשטת, קישוטית ומיתולוגית. אָז גייסה את החיים לשירוּתה, ובהשתמשה באֵילוּ צורות חיצוניות של החיים, יצרה גזע־ברוּאים לגמרי חדש, והם – יגוֹנוֹתיהם איוּמים מכל יגון שהרגישהו בן־אדם מעולם; שׂשׂוניהם עזים מכל ששון אשר לגבר אוהב; זעמם זעם־טיטנים ושלוות־אלים שלוותם; חטאיהם מפלצתיים־מופלאים, וסַגיאות־מופלאות צדקוֹתיהם: ותתן להם שׂפה שונה מן הלשון המשמשת למעשה, שׂפה מלאתי מוסיקה הודדת עוטה פאֵר בריננת קודש, מתעדנת בחרוּזי־שעשועים, מלוּשמת במלים מתנוצצות, ומועשרת במליצה נשׂגבה. במחלצות מוזרות הלבישה את צאצאיה, ומסכות נתנה להם, ולקול־מיצוותה קם העולם העתיק מקברות־שיש שלו. קיסר חדש צעד בחוצות־רומא אשר שבו ויחיו, וקליאופטרה אחרת, במיפרשׂ־ארגמן ומשוטים נהוגי נגינת־חלילים עברה במעלה־היאור אֶל אנטיוֹכיה. מיתוֹס ואגדה וחלום לבשו צורה מוחשית וממשוּת־חוֹמר. ההיסטוריה שׁוּכתּבה מעיקרה, ולא היה אף אחד מבין המחזאים שלא הכּיר כי תכלית־האמנות היא לא אמת פשוטה כי־אם יופי מורכב”.

“…ואולם עד מהרה ניתצו החיים את שלמוּת־הצורה. אפילו בשקספּיר כבר נראתה תחילת־הסוף. זו מתגלית בהתעררות השורות הלבנות במחזות המאוחרים. בהתרחבות תחום־הפרוֹזה, ובחשיבוּת היתירה הניתנת לאיפיוּן הנפשוֹת”.

שפל המדרגה (לסברת ויויאֶן) מוּשׂג בסיפּוֹרת ריאליסטית, שבה חיים אפורים וחסרי־דמיון מתוארים בסגנון אָפור ולשון בלתי־יצירתית, שאוּלים מאותם החיים עצמם.

טבע מחקה אמנות

…“מהו הטבע? אין הטבע, ‘אמא תולדה’ כבירה, ואנחנו ילדיה. הריהו יצירה שלנו. במוחנו הוא מתפעם למוֹ חיים. העצמים ישנם מפני שאנו רואים אותם, ומה שאנו רואים, וכיצד אנו רואים אותו תלוי באָמנוּיוֹת אשר השפיעו עלינו. להביט אל דבר ולראות דבר אינם היינו־הך. אין רואים דבר עד שרואים את יוֹפיוֹ. אז, ורק אז, הוא מגיע לכלל־מציאות. כעת אנשים רואים ערפילים, לא מפני שישנם ערפילים. אֶלא מפני שמשוררים וציירים לימדום את החן המסתורי אשר ל’אֶפקטים' כאלה. אפשר, במשך מאות בשנים היו ערפילים בלונדון. מעז אני לומר שהיו, אבל איש לא ראה אותם, ובכן אין אנו יודעים כלום על־אודותם. הם לא היו קיימים עד שהאָמנוּת יצרה אותם. עכשיו – יש להודות – הובאו ערפילים עד לידי גדישת־הסאה. הם נהיו שיגרה של כת, והריאליזם המוגזם של שיטת־מלאכתם מקנה להדיוטות בּרוֹנכיטיס… ובכן, נהיה נוהגים במידת־הרחמים, ונזמין את האָמנוּת שתתן עיניה במקומות אחרים. והנה, כבר עשתה כן. אוֹר־השמש הלבן, המרתת, שאותו אנו רואים כיום בציור הצרפתי עם פּעפּוּעי־לילך מוזרים שלו וצללי־ארגמן חדלי־נוֹח שלו – הטבע עושה מהם ריפרודוקציות ראוּיוֹת־להערצה. במקום שהיתה נוהגת לתת לנו קוֹרוֹאים ודוֹבּיניים, כעת היא נותנת לנו מוֹנייאים יקרי־יקרים ופּיסארוֹאים נוסכי־כישוּף. אכן, ישנם רגעים – אמנם, נדירים הם אף על פי כן ניתן לראותם מפעם לפעם – שבהם הטבע נעשה מוֹדרני בהחלט. לא תמיד אפשר לסמוך עליו”.

כאן מפרשׁ ויויאֶן: האומנות יוצרת את אשר תיצר, והולכת הלאה אל עניין אחר. לא כן הטבע. אך למד איזה “אֶפקט” מן האמנות, אין הוא יודע מתי להפסיק, כמו הגרוּעים שבתלמידי־אמנים, חוזר הוא על אותו המוטיב עד לזרא. למשל, שקיעות נעשו באנליוֹת ביותר. בן־תרבות לא עוד שוֹעה אליהן; שייכוֹת הן לזמן שבו היה טורנר הצליל האחרון באמנות. ובכל זאת, אין הטבע חדל מהן. ומספר ויויאֶן:

“אתמול עם ערב, התעקשה גברת ארוּנדל שאֶגש אל החלון ואשקיף על מה שקראה ‘רקיע נהדר’. כמובן, אנוס הייתי להביט עליו… הריהי אחת מאות ‘פלישתיוֹת’ הנחמדות, שאין מסרבין להן בשום דבר. ומה היה זה? היה זה בפשטוּת טורנר ממדרגה שנייה־שבשניות, טורנר מתקופה רעה שלו, ושם גרוּעי־חסרונותיו של הצייר מוגזמים ומודגשים למכביר”.

נזק שבהגדת אמת

מגנה ויויאֶן כותבי דברי־הימים שעיקר־מלאכתם איסוף־עוּבדות, ומשבח הוא אותם חיבורי תולדות־עמים וקורות־אישים, שבהם הדמיון מרובה על העוּבדוֹת, או לפחות אותם שבהם העוּבדוֹת משועבדות והדמיון שליט – כגון ה“היסטוריה” של הירוֹדוֹטוּס, ה“אוטוביאוגראפיה” של בנוונוּטה צ’ליני, “המהפכה הצרפתית” של קרלייל. והוא מוסיף:

עוּבדוֹת, לא די שמצאו להן דריסת־רגל בהיסטוריה, אלא שהן חוטפות לעצמן את ממשלת החזון, וכבר פלשו אל ממלכת־הרומאנטיקה. מגען המצנן פּרוּשׂ על פני כוֹל. ממיטוֹת הן ווּלגאריזאציה על המין האנוֹשי. הקומרציאליזם המגוּשם של אמריקה, רוּחה החמרנית, אדישוּתה לפּנים הפיוּטיים אשר לדברים, חוסר־דמיון שלה והעדר אידיאלים נשׂגבים בני־בלי־הישׂג, נובעים לחלוטין מכך שאותה ארץ סיגלה־לה כגיבור לאומי איש אשר, לפי עדוּת־עצמו, לא היה ביכלתו להגיד שקר. ואין זה מן הגוזמה לומר כי הסיפור על ג’ורג' ואשינגטון ועץ־הדובדבן ² הירבה נזק בעולם, ובזמן קצר בערך, יותר מכל מעשׂייה אחרת במלוֹא הספרות כולה…המבדח בדבר הוא שכל אותו המעשה בעץ־הדובדבן הוא מיתוֹס טהור…

ובהתלהבות מתנבא ויויאֶן ליום תחיית־השקר – לא שקר לשם פרנסה או שידוך או שׂררה או חינוך או תוכחת־מוסר, כי אם – השקר שהוא אמנות לעצמה ומתמצית נשמת האָמנוּיוֹת כולן. ביום ההוא ישליך האדם נעלו על העוּבדות, ויתענג על במתי־הדמיון:

“וכשיזרח אותו היום, או תאדים אותה השקיעה, איך נשׂישׂ משׂושׂ כולנו! עוּבדוֹת כבנוֹת לא־אֵמון־בהן תיחשבנה, אמת תימצא יושבת אבלה על רתּוּקוֹתיה, ורומנטיקה, על מזג־התפלאוּת שבה, תחזור לשכון בארץ. עצם מראֵה־העולם ישתנה לעינינו המופתעות. מן הים יגישׂ בהמוֹת ולוויתן, וישׂחו מסביב לספינות משוט־מפרשׂ גבוהות, כמו שהם עושים באותן המפות החמודות מתקופות שבהן היו ספרי־גיאוגראפיה קריאים בפועל. דרקונים על פני מדבריות, דוֹדוּ, וזפיר־החול תמריא לאוויר מתוך קן־שלהבתה. על צפע נהדה ידינו, ונראה את אבן־החן אשר בקדקוֹד־הקרפד. באוּרווֹתינו יעמוד סוּס־הפּרס ³ ויאכל שבלי־שועל של זהב, ומעל ראֹשינו תשוּט הצפור הכחוּלה, ותשיר על דברים יפים ובלתי אפשריים, דברים אשר חמדה בהם ולעולם לא ייבראו ויהיו, דברים שאינם והם ראוּיים להיות. ואולם בטרם יבוא היום ההוא, עלינו לטפח את אמנוּת־השקר האבוּדה”.

המלקט אומר

אוסקר ויילד נולד בדובּלין (1854, מת 1900), כלומר, בשורשו איש אירי הוא, והאירים – עם נוטה לרומנטיקה, שעצם־לשונו (הן הגיילית הקדומה, שעדיין שיוּר־חיוּת לה במקומות נידחים ויש מאמץ להחיותה במדינה האירית כולה, והן האנגלית השלטת, שהאידיוֹם שלה מטובע בחותם הגיילית) שופעת גוזמאות פיוּטיוֹת. ומכאן אהדת ויילד לשקר בן־דמיון.

מתלווה אל דברי ויילד על הטבע כמחקה את האמנות – נוסף על הכלל הבּרקלינאי שהמוּחשיוֹת הן סוּבייקטיביוֹת – איזה זיהוּר מיטאפיסי, שהטבע כולו תאֵב התבטאוּת, ובאמנוּת יצוּרת־אנוֹש העולם מגיע לדרוֹר שבהתבטאוּת.

מלת־ויילד על מעשׂיית עץ־הדובדבן כמקור לפכחון־האמריקני במסחר ודבקוּתוֹ בפולחן־העוּבדות, היא דוגמה אחת מאחדות (ביניהן, ההתאַבּדוּיוֹת עקב “ורטר” של גתה) המוּבאוֹת ב“קמילת השקר” ללמד מה־השפעה מוּפקת מן המיתוס על החיים. בדבר זה מתקרב ויילד אל הוראת אחד־העם, כי האמת ה“היסטורית” של משה – משה כיוצר היסטוריה – היא דמותו האגדית, זו שנשמת־העם יצרה אותה ובני־העם לדורותם משווים אותה לנגדם, ולא משה כמו שהיה בחייו ממש (שהיא אמיתו ה“ארכיאולוגית”). אותה מחשבה נשנית אצל אחד־העם בייחס לדמות־הרצל בהספדו אחרי מות המנהיג.

מן המוֹתר לומר כי ויילד תפס רק צד אחד שבאופי האמריקני והתעלם מצדדים אחרים שבו, המתגלים במובהק בכגוֹן ואשינגטון עצמו, אברהם לינקולן (זה חקוּק בלבה של אומה זו לייתר־עומק מוואשינגטון), ג’והן בראוּן – שאין לדבר על אישים ספרותיים.

אשר לזיקוֹת האָמנוּת אל החיים – ודאי לא לשם החייאת כּימירות וסוסי־פרא גרידא, מיצווה עלינו לחנך את ילדינו ברוח של האדרת־דמיון. אף לא בניתוק מן החיים החולפים של יצורים בני־תמותה תשׂגה ספרות־העתיד; וּויילד עצמו יוכיח. מה היתה כתיבתו בתקופתו האֶסתיטית־לעילא? שירים שהם הדים למעשי קיטס ורוזטי (יוצא מן הכלל למקוֹריוּת: המזמור המאקאבּרי, “בית הזונה”); מחזות טרקליניים פיקחים־שטחיים; אגדות־מיספר לילדים (והן באמת חביבות); “תמוּנת דוֹריאן גריי”, על פי שילוב מוֹטיבים משני סיפורים של אדגר אַלן פּוֹ, “הדיוֹקן הסגלגל” וּ“ויליאם וילסון”. אבל, ראֵה מה־חיוּניוּת ומה־שלמוּת נסכו ביצירותיו נסיונותיו המרים במישפט ובבית־אסורים! הנה, הוידוי “ממעמקים”; הבאלאדה של כלא־רדינג", המתפּגשת עם רצח ותלייה; המחזייה הפיוּטית נקיית־הבניין ורנוּנת־המכאוב, “סאלוֹמה” (שלומית). את זו האחרונה חיבר בצרפתית בהיותו בגלות־צרפת; ואחד מידידיו (דומני, לורד הוֹטוֹן שמוֹ) יצק אותה באנגלית, שהיא הדוקה בצרפתית עד כדי ניצול שרשים שהם משותפים לשתי הלשונות – והתוצאה: מוֹפת־יוֹפי.

מתוך “דבר”, 15.10.1934

עכשיו שהיה הפלא, ואנחנו מוצאים סיפוק כל שהוא, את בחברתי ואני בחברתך, יש קרן אור נאמנה בינינו. מעט בינה, מעט רצון, וקרה המקרה ששנינו רעבים, אל נחמיץ השעה ונערוך שולחן ביחד. אין מכירים אדם עד שסועדים אתו.

מאוד יקרה לי חברתך, אף על פי כן אוותר עליה רגע וארוץ אל החנות ואביא מכל אשר אבחר. ואל תתנגדי, כי זה חלקי בשותפות. שבי ונוחי עד שאשוב.

באתי, ושק-הניר הגדוש בידי. בינתים החלפת שמלותיך, האפור נשתנה לאדום רקום בזהב. ומה עשית לשערותיך? הן הגבהת את הצמות הקלועות והקפת בהן את ראשך כמו בזר נוצץ. בכתר שלך הכתרת את עצמך. ואולם לבשי את הסינר. בת-מלכים את, אך הפעם יש לי עבודה בשבילך.

בשעה שאני עוסק בסלט, העמידי את קומקום-הקפה, וירתח, וימלא החדר ריחו. ראי מה הבאתי להלבין בו את הקפה: פח קטן, חגור פתקא ירוקה; חלב מרוכז הוא מאירלנד. יכולתי לקחת מדנמרק ומהולנד, ובחרתי באירלאנד, כי הפרה והדשא המצויירים בפתקה מעלים לפני את הארץ אשר דגלה ירוק ועליו חתימת נבל, פני מלאך בקצהו; את וויליאם בוטלר ייטס, עדין בעדינים, עובד בכסף כה דק עד שהוא שקוף ודומה לקורי עכביש או לעננת דר, מתגעגע על תפארת כל הנשים היפות אשר חלפו מן העולם, ורואה עננים אפורים כעכברים, ופיות לבנות-זרוע מרקדות בעיגול אצל יאור בו צפים עשרים ותשעה ברבורים; את דז’והן מילינגטון סינג אשר ייטס מצאו חולה בקפה בפאריס, מצייר ציורים, ואמר לו: “כוחך למחזות, לך אל איי אראן הצפוניים, הקשב לשיחת זקנות ודייגים, וכתוב מה שתכתוב”. הלך סינג, וטרם מותו עשה מחזות שיריים אשר “כל פסוק בהם מלא מיץ כתפוח בשל”, וערפל בהם, וגעיית צאן בערפל, וזקנה נושאת שק גדול על שכמה נודדת בדרכים הרטובות, והטורף הבוער הנזרק אל האח, ונוסעי אל הים הנטבעים, ויופי פראי ועצוב. – הן יש מה בקלטים האלה המשתוקק אל פנינה לא מתבל זו, אל עולם-הפיות אשר הוא כאילו מאחורי האבן הלזו, מתחת לקנה הסוף הזה, והוא כל כך רחוק. – מי אומר כי אין רווח בספרות? בגלל הסופרים הללו, וליידי גריגורי ופאדרייק קולום, הוצאתי גרוש שלי על פח-חלב מתוצרת ארצם דווקא.

"אביא אתכן, בהמותי,

אל מקום שם עשב עד הברכים,

ואולם אתן תהרהרנה במרעה דל,

קשה במלח הים."

הסלט עשוי, שוכן כבוד בצלחת הסגלגלת: מצע של חסה ירוקה מתחת, עליו חצאי עגבניות לוהטות באודם, בין פלח עגבניה למשנהו – חישוקים קטנים של פלפל ירוק; מסביב – זר של מלפפונים כבושים חתוכים לאורך, והרווח ביניהם ממולא בזיתים שחורים, והצנוניות הקטנות, האדומות זורחות ממעל לכל; בין אלו מושמים הבצלים הרעננים, ארוכים ולבנבנים-ירקרקים. עכשיו נסחט בסלט שני לימונים, וניצק עליו שמן זית, ולא נשכח המלח. –

ואת חתכת הלחם, ושמת הגבינה והחמאה בפנכאות, והכנת הספלים לקפה.

והוציאי כוסות קטנות, כי שרי-ברנדי מחכה בתחתית השק, ועד שתערכי הכל על השולחן, ארוצה עוד פעם ואביא פרחים. אנחנו כה אינטימיים, כה מזווגים, ויהיו הפרחים הקטולים קרבן לאל המזמן ביחד נפשות הצמאות זו לזו מקצה העולם ועד קצה העולם.

סדרי לפי רוחך הצפורן והחבצלת, אודם ולובן, ביחס חפשי כמו שלנו, אין אונס בתאוה ופרישות.

נפתח במשקה הדובדבנים האדום-האפלולי, – ברכי אותי בכוסך, ותהיה זו רק הקדמה לשתיה במו עינים; כי הפעם אוכל מתוך דממה, ותהיי כולך שלי מעבר לכל דיבור חוצת.

"שתי במו עיניך לי,

וברכה לך אצו;

או צקי נשיקה תוך הכוס

וליין לא אתאו. –

צמאון על מנפש יט

לשכר-רום יקו, -

אך לוּא כוס-אלים ניתנה לי,

שלך לי תערב."

אל נאוּץ בקפה, כי אך נגמור, ידפקו החובות והרגזים על דלתותינו.

עתה נקום, ואת תשטפי את הכלים, ואני אנגבם, כדרך איש ואשה. האם מוכרחים אנו לחזור על מעשה זה אלף פעמים כדי שיהיה בו משום אמת? הן אז מיכני ומת יהיה. תמתק לנו הפעם האחת, אשר באה לנו לא-מבוקשת ולא-צפוייה, ונפרד מן הפרחים טרם יבולו.

האם שמעת את קול השריקה והמית הגלגלים? לא שמעת, כי בלבי הוא. רכבת-הזמן היא האצה אל תחנות חדשות.

תני לי ידך. הנה קיימנו נשואין בלא חופה וקדושין, גטין בלא רב ושופט, ואך טוב ראינו יחד, סלה.

שוב אני פוקד את רוברט בראונינג – אחד משני הבוראים הגדולים בשירה האנגלית במשך המאה הי"ט, שבייחד הינם חוט-השדרה של התקופה אשר ראשיתה נעוצה בזרם הרומאנטי של וורדסוורת, קיטס, שלי, ביירון, ואחריתה נשפכה אל המשוררים מפוארי-הגוון ומעודני-המוזיקה (ועם זה, עתיקי מכוח-ראשונים) של האסכולה הטרום-רפאלית: מוריס, סווינבורן, רוזטי.

השני לעוצמה שירית בדור בראונינג הוא אלפרד טניסון. היה זה דור אשר זיעזעוהו התגליות של דארווין בביאולוגיה, מארכס בכלכלה ובמדעי-החברה, והריאליזם גרסת-זולא בספרות. הזדעזעות זו נותנת אותותיה בספקות הדתיות אשר החרידו את טניסון האנגליקני, נסוך-האידיליה, הפאסטוראלי-כמעט – עד שחזר והגיע לידי שיווי-מישקל באמונה צרופה (ראה " אין ממוריאַם", “לוקסלי האל¹” ועוד).

בראונינג, שמזגו אדיר ורחב משל טניסון, עמד איתן ב“אני מאמין” שכבש לו בעודו איש צעיר. ואדרבה: כל החידושים המחשבתיים של זמנו הזדווגו יפה עם קווים בדמות-הבריאה ובטבע-האדם, שהוא עצמו כבר ציירם בפואימות הדראמאטיות שלו, אצל פאראצלסוּס האלכימיקן, ואצל פיפה, הילדה האיטלקית, משועבדת בית-החרושת, שהיא בת-חורין רק ביום אחד בשנה.

ה“אני מאמין” של בראונינג גורס: גדולתה של רוח-האדם, הרי זו אי-שלימותה. קיפוחו הטראגי של בן-אדם – שהוא [מת בעוד לא השיג מרומים שתשוקתו דרוּכה עליהם. הרה]² אותם, – הרי זה ערובה שעדיין נשתייר לה לנפשו מה ליצור ולעשות בנצחים. יש מן הישים, ככול שהוא נעלה יותר, ככול ששאיפותיו הן מרוממות יותר, כן פחותה שלימותו, כן צריך הוא לעמול יותר בהגשמת תפקידיו הנאצלים (הילכך, כשלונו הוא כבודו ), כן תכבד המעמסה שהוא מצווה לשאתה. אלוהים, הישוּת העליונה שבעליונות, טוען את הסבל הכבד שבכבדים.

כתבי בראוּנינג הנתונים כמעט כולם בצורת-שירה, מהווים מעין ים-התלמוד, לא היה משורר לפניו ואחריו אשר כה הירבה לשתף עצמו בחייהם הפנימיים של כמה וכמה אישים היסטוריים, לתאר את הפסיכיקה והסביבה של כמה וכמה נפשות לטבעיהן: האדם-החיה הפרימיטיבי, המעמל שכלו עד כדי עשיית אליל מני חומר; הקריינית היוונית, המשפיעה קסם על עם אוייב באחד-האיים על-ידי שהיא מדקלמת דראמה מאת אבריפידס, ומתוך כך היא מצילה את הצוות והנוסעים של ספינה שלמה; משורר-אמן חלק-משוכלל, המאחד בקרבו את כל האמנוּיות, והוא כותב איגרת של השתפכות-לב אל מלכו, ערב שקיעתה של התרבות היוונית; הרופא הערבי הנודד, אשר בנוסעו דרך ארץ-ישראל, הוא אוסף בשביל רבו, רופא-אוּמן בארץ-ערב, בשמים וסמי-מרפא חדשים, והוא כותב אל רבו בפרוטרוט על אודות מקרה משונה של תרדמת מתוך חולי-נופלים שאירע לאחד לאזארוס (אלעזר) בכבר בית-ענייא: אומרים עליו על לאזארוס זה, שקם מבין המתים – בדקו הרופא הערבי הצעיר ומצאוֹ שנשמתו חיה בערבוביה של עולם הזה עם העולם הבא; וכן הסבלות, הנצחונות והנפתולים הנפשיים של בעלי-מסתורין, תלמידי-חכמים, פסלים, ציירים ומוזיקאים בתקופה של גיאות-ההשכלה בשווייץ ובוהמיה ותחיית-האמנוּיות באיטליה.

תכונות יהודיות

שירת-בראוניג כוללת בה גם סירגולים וקמטים בעלי אופי יהודי-מזרחי. אולי דבר שבירושה הוא: יש רגליים לסברה, כי המשורר נשא בעורקיו פסים אחדים של “דם” יהודים וצוענים. סגולה זו מתגלית באורח שהוא נהנה מטוויית מעשייה עתיקה, מתובלת במשלי חכמה; בנטייה שיש לו לפילפול הגיוני – לקל-וחומר, גזירה שווה, איפכא מיסתברא; בחיבתו להתנוצצותם של זהב, מרגליות, אבני-חן; בזיקתו לדמויות יהודיות לשם הבעת מישנתו האופטימית שלו: הפואימה המפורסמת “רבי בן-עזרא”, והפואימה (בטרצה רימה) הידועה-פחות והפאנטאסטית-יותר, “רבי יוחנן הקדוש”; אף בזיקותיו ועיבודיו לנושאים עבריים: משה רבנן המכה בסלע ונותן מים לעם כפוי-טובה (משל כנגד האמן, בשיר-ההקדשה “עוד מלה אחת”); שאול המלך, בעת היות אליו רוח רעה, והנער דוד בא לנגן לפניו; אגדת-המהתלות “סיפר לי רב אחד”, החרוז “יום הצלב הקדוש”, המגיד מה רחשה נפשם של תוששבי גיטו-רומא בימי-הביניים, כשנדפקו, על כורחם ושלא בטובתם, לצעוד בסך אל בית-הכנסיה בשביל להקשיב שם להטפת-כומר (ובית-החרוז האחרון: כמיהה לשיבת-ציון).

עשירותה של לשון-בראונינג, אפילו מבחינת הפזרנות המילוּלית, יכולה להתמודד עם לשון-שקספיר. בציור פרטי-פרטים – יצורי-ים זעירים וריריים, שממיות, חיפושיות בתוך גביע-פרח צהוב-קמחי מבפנים, קוו-הקמט שבין כנף-נחיר ועד שפה עליונה בפרצוף-אדם, הברקרק הכחול של גפרור הניצת בחשיכה – בדברים כאלה לא ישווה איש לבראונינג. אך חסר הוא את היכולת התיאטראלית אשר לשקספיר; אין מחזותיו יפים לבמה. אבל הוא פיתח עד רום-פיסגה צורה דראמטית אחת, המאפשרת לו לנגן בכל הכלים האמנותיים שביידו, לתת סיפוק לכל נטיותיו הרוחניות – התפלספות, הומור, חידושי-הגיון, למדנות עצומה שבדרך-המלך ושבשבילים נידחים, – ולפנק את חשקו לחטט בתסבכות נשמות-אנוש. היא הצורה הקרויה בפיו: המונולוג הדראמאטי. במונולוג כזה, אדם אחד מדבר אל לבו או באוזני ריעו – כדי חמישים, מאה או מאתיים שורות, או פחות או יותר, – ומתוך הדיבורים מתקבלת תמונה ענפה מן הנפש המדברת, מנפש-המאזין, ומן המקום והנסיבות שבהם השיחה מעורה, אף מן הלך-הרוחות, הפוליטיקה והכלכלה של העיר, המדינה, הכנסיה, התקופה ההיסטורית. הכלל, כל החיים המקיפים, על נופם, מינהגיהם ודיעותיהם, מקופלים בשיחה הקצרה-בערך של הנפש האחת.

ועכשיו אנו מוכנים לעיין בשירת-הענקים “הטבעת והספר”, שהיא, לפי הרכבה, כליל של מונולוגים דראמאטיים כמפורש לעיל – שרשרת של שיחות הגזורות מן המתכת של סיפור-עלילה אחד.

משל-הטבעת

מראה לנו המשורר טבעת-זהב, המקושטת בחקקי-חבצלות. והוא מספר לנו, מה תהליך נעשתה על-פיו טבעת זו מתוך הזהב הגולמי. מהתכים את הזהב עם מתכת יותר שפלה, בשביל שייקל להולמו וללטשו. אחרי-כן, כשצורת-הטבעת מושלמת, מאכלים ומסלקים את תערובת המתכת הזולה על-ידי נוזלי-חומצה, ונשארת ביידנו הצורה היפה, ענוגת-הפרחים, ביקרת-טוהרת זהבה.

וכל זה משל כנגד קונטרס עתיק ובלה, צהוב-גווילים וקרוע-כריכה, שהמשורר קנהו מקח-מציאה מבין מסגרות-תמונות משומשות, עששיות פסולות, פסלוני-חרס פגומים, המגובבים בערימה על כוננית-רוכלים ברחבה אחת שבפלורנץ.

הקונטרס היה כתוב לאטינית, עם תוספות והערות בלשון איטלקית. תוכנו – פרוטוקול של מישפט אחד ברומא, מלפני 200 שנה. המשורר, בהתהלכו דרך חוצות פלורנץ, בעומדו לפוש אצל מבוע, בהידחקו לעשות לו מעבר דרך סימטה מיסחרית של פירות, ירקות, פמוטי-נחושת ושברי כלי-ברזל – לא פסק מנעוץ עיניו בקונטרס. ופתאום, בזה הפרוטוקול היבש של בית-הדין, נכנסה רוח-חיים. הנפשות המעורבות במישפט לבשו בשר וגידים, נתלהטו ביצרים, פחדים, שאיפות וכיסופים. אמר המשורר: קונטרס זה, אם אוסיף לו תערובת מנסיונות-חיי שלי, האם לא אוכל לנגוד אותו למו מלאכת-מחשבת, למו ספר – כשם שנהלמה ונתחרתה אותה טבעת מחתיכה של זהב גולמי?

עוסק הקונטרס במקרה-רצח אחד, ממין שאינו בלתי-שכיח. בכאן יימסר המקרה לא בצורה של נוהל בית-דין, כמו בקונטרס, כי-אם בתורת סדרת-מאורעות כהשתלשלותם.

העלילה

הרוזן גיידו פראנצשיני, “ארך-חרטום, עבדקן ושחר-שיער”, שייחוסו נמשך מן האצולה בת מאות-בשנים, עכשיו הוא עני וירוּד בעולם. משתדל הוא להסתפח אל איזו מישרה ממשלתית מכובדת, ואין הדבר מסתייע ביידו. מנסה הוא את הכנסייה - וכאן הוא מצליח להתקבל כאיזה סגן-שמש, מישרה של מה-בכך, שאפילו דרגה כומרית אין עמה. רואה הוא צעירים ממנו, והם מתעלים בכנסיה, הלוך והתעלות אל מקומות גבוהים משלו. והוא כאשר הוא היה בשפל-המדרגה, כן הוא נשאר שם. והנה כבר ממשמשת ובאה שנת-החמישים לימי-חייו.

ידיד שלו משמיעהו עצה. שמא יבקש לו מזלו על-ידי נישואין. תואר-אצילים עדיים שווה משהו בשוק. ומשדך לו הידיד זוג אחד, איש ואשה נחותי-דרגה, המחפשים אחר ייחוס כמו בנרות. ולזה הזוג יש בת חמודה, פומפיליה שמה, והיא עודנה קטנה, עוד לא מלאו לה י"ד שנים תמימות.

נכתבים התנאים. ההסכם הוא, שהרוזן מוכר להם את ייחוסו הנעלה באמצעות בתם, והם ישלמו בנדוניה גדולה. (כמובן לא באורח מגושם כזה נוסחו הדברים. הם הבטיחו נדוניה, אף-על-פי שגם הם לא מאשפתות מוצאם; והוא אוצל עליהם את ייחוסו ואת תוארו, אף-על-פי שגם הוא אינו פושט-יד חלילה).

אחרי החתונה, באים הורי פומפיליה לדור עם בתם בווילה של הרוזן גיידו, והם מוצאים כי הדלות מצעקת שם מכל הפינות. עד מהרה לומדים הם כי לא על-ידי הרוזן הירוד הזה יטפסו ויגיעו אל “החלונות הגבוהים” שאליהם יצאה נפשם.

הנדוניה היתה בצורת ירושה, שהיתה צריכה להגיע אל וולד שלהם. עמדו הזוג והעידו בבית-הדין – וחיזקו דבריהם בראיות, - כי פומפיליה איננה בתם כלל: הריהי אסופית מן הרחוב שהם גידלוה. בית-הדין קיבל את טענותיהם, אם-כי גיידו שכר לו עורכי-דין ונלחם נגד הצהרות אלו, אשר מכוונתן לשלול ממנו את הנדוניה שהובטחה לו.

הורי פומפיליה חוזרים אל רומא, והילדה-הכלה נשארת עם בעלה הרוזן, בביתו שבעיר-השדה.

הרוזן, כולו חרון-אף על שמיגר בידיו את ייחוסו האצילי, זה הקלף האחרון במישחק-חייו, בחינם וללא תמורת-כסף, – מתחיל להציק לפומפיליה. ויותר ממכות שהוא מנחית לה ביום, קשים לה עינויי “אהבתו” בלילה. היא שונאת אותו. הוא מאיים עליה שיהרגנה. היא יולדת לו תינוק, הנמסר למינקת כפרית אחת לגדלו.

שפחה שבבית-גיידו מקרבת את גברתה פומפיליה אל כומר צעיר, עדין-נפש, קאפוֹנסאצ’י שמו. הדבר נעשה על-ידי חילופי מכתבים מזוייפים, מעשי ידי גיידו. על-ידי מזמה זו, מבקש הרוזן להכשיל את פומפיליה, שתהא לו אמתלה להיפטר ממנה. (פומפיליה אינה יודעת כלל כתוב וקרוא).

היא מתחננת לפני הכומר הצעיר שיציל אותה מבית-התופת שלה, בטרם תירצח נפש. יחזירנה-נא אל בית-הוריה ברומא. ואפילו הוריה האמיתיים הם, הלא בכל זאת גידלוּה וחיבבוּה.

הכומר, לבוש בגדים אזרחיים, בורח אתה. היא מתעלפת בדרך, והוא נושא אותה בזרועותיו, ומעביר אותה מן המרכבה אל אכסניה אחת. בשעה שהיא ישנה בקומה שניה, מגיע פתאום גיידו – עם ז’אנדארמים. הכומר קאפונסאצ’י, הממלא עכשיו תפקיד אבירי, מעמיד עצמו במדרגות, ובחרב שלופה הוא חוסם את הדרך אל חדר-פומפיליה. לבסוף קאפונסאצ’י ופומפיליה נעצרים.

מפני שקאפונסאצ’י איש-כמורה הוא, המישפט נערך לפני בית-דין של הכנסיה. הוא יוצא בעונש קל – שבועות אחדים של התבודדות וצום. השופטים-הבישופים משוכנעים כי נקי הוא מכל הירהורי-בשרים בייחס לאשה הצעירה; ובלבם מסתמא ליגלגו לקנאתנותו של גיידו הזקן, האכזרי. את פומפיליה הם משלחים לזמן בלתי-מוגבל אל הוריה-מגדליה שברומא.

גיידו בא אל רומא עם ארבעה רוצחים (עבדי-בית נאמנים מלשעבר, מימי-אביו, והוא גם הבטיח להם שכר הגון). פומפיליה והזוג, שהיא יודעת אותם כאבא-אמא, נדקרים. ההורים מתים מייד, ופומפיליה, פצועה קשות, מספיקה לומר ווידוי.

בית-דין אזרחי פוסק מיתה על גיידו ועל ארבעת הרוצחים השכירים. אבל גיידו הן גם הוא “כלי-קודש” במקצת, איש-כמורה כלשהוא, והוא דורש שהאפיפיור יבקר את המשפט מחדש. האפיפיור מתבונן בעניין מצדי-צדדיו, ומחליט להחזיר את המשפט אל בית-הדין האזרחי. פירושו של דבר למעשה: אישור פסק-הדין של מוות.

עלילה אחת – עשר פואימות

מה עושה בראונינג בסיפור-המעשה הזה?

הוא חוזר עליו לספרו מחדש עשר פעמים, כל פעם בנוסח אחר מפי נפש אחרת. מדברים: הקטיגור של בית-הדין, הפרקליט של גיידו, הרוזן גיידו בכבודו ובעצמו, פומפיליה הדקורה, בסמוך לגסיסתה; הכומר הצעיר, אשר ניסה להציל את האשה הצעירה מחמת המציק, ולמרות מאמציו, נפלה קורבן לדחף-הרצח של בעלה; היה האפיפיור המלומד, איש-שיבה שבע-ימים, אשר עוד מעט ותגיע שעתו גם הוא לעמוד לפני בית-דין של מעלה, ואין הוא רוצה לבוא אל העולם הבא ולהניח מאחוריו עוול שלא בא על גמולו. “מחצית-רומא האחת” ו“מחצית רומא השנייה”, דהיינו שיחת אנשי-רומא מן הצד הרואה את מעשה-הרוזן ברתיון ורחמים. ומן הצד המוקיע אותו לחלוטין. עשר פואימות הן, עשרה מונולוגים דראמאטיים, המראים היאך אותו ארג-מאורעות משתקף אחרת בנשמות שונות, כל אחת לפי עמקותה, שטחיותה, סבכיה, חוויותיה ואשליותיה.

אם נצרף לחשבון את סעיפי-האמרים של המשורר עצמו, ואת הערותיו של מכנס הקונטרס המקורי – אותו פרוטוקול, עתיק-יומין וצהוב-גווילים של המישפט, – הרי יש לפנינו תריסר חזרות על אותו הסיפור. והתעניינות הקורא – תחת אשר תקמול ותיעף עם כל הישנות חדשה לאותן העובדות מזווית-ראות אחרת, בסגנון אחר, מתוך פירוש אחר – הריהי הולכת הלוך וגאה. המתיחות אינה דוללת, אלא מתחדשת ומתגברת. זה כוחה של האמנות החיונית אשר לרוברט בראונינג.

פרטים מחיי בראונינג

מחיי בראונינג יוזכרו כאן רק ארבעה פרטים.

אביו תלמיד-חכם היה, וידע יוונית. הוא היה משחק עם ילדיו, על כסאות וספסלים שבבית, את עלילות-טרויה. ילד אחד היה הקטור, השני – אכילס, ותפקיד הלנה ניתן לחתול.

אשתו של בראונינג היתה המשוררת הגדולה, אליזאבת בארט בראונינג.

תולדות אהבתם, היאך הציל אותה ממחלה ומעייפות-מחיים, גילוי-הפלא של דביקות נשמה בחברתה, מסופרות בסדרה “סוניטות מן הפורטוגזית” מאת מרת בראונינג. החיבור “עוד מלה אחת”, הקדשה פיוטית שבראש אחד מספרי-שיריו, מבטא מה מהערצתו אותה.

זמן רב ישבו הבראונינגים באיטליה, מולדת ראשונה לרנסאנס. והחיים האיטלקיים, המסורות והאקלים של המקום, מפעמים את שירת בראונינג הן מצד התוכן והן מצד האווירה.

אחרי שמתה אשתו בלא-עת, התגורר בראונינג בלונדון. הוא היה אורח רצוי בטרקלינים. בערים אמריקניות ובריטיות נתייסדו קלובים שמתפקידם ללמוד, לפרש ולהפוך ביצירות מחדדות-המוחין של בראונינג. עתים היו פונים אליו בשאלה, והוא היה משיב.

קראנו לכתבים הפיוטיים של בראונינג “ים-התלמוד”. מי שמבקש חיטובי-צעצוע חלקים ונוחים – בשבילו בראונינג הוא בלתי-אמנותי ולקוי-צורה. אך מי אשר חוש לו לצורות של רוכסי-הרים, איי-סלע, ענני-סופה ואניות נושאות פז, שן וטווסים – פז של מחשבה, שן של ערכים אנושיים, אגדות המתנוצצות בצבעים כטווסים; מי אשר אומץ לו לצאת מעל תהומי-תהומות של נפשות חיות, לצלול בהן ולהעלות מקרקעיתן טין, ועשבים סבוכים, יחד עם אלמוגים ופנינים – לשכזה שירת-ברואנינג היא אמנות בראשית, האצלת צורות הבריאה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, בגליון מתאריך 27.6.1967

עַל פִּי “אִינוֹנֵי” לְאַלְפְרֶד טֶנִיסוֹן

העמק

עמק בחבל-אידה יש– בכל עמקי גבעות-יוֹניה אין ישווה לו לחמדת-חן. אֵד-ערפל כי ישוט על פני הבקעה, שולח זרוע וזוחל מן אורן אל אורן, שם הוא שוהה לרגעים, והלאה נמשך לאיטוֹ. מזה ומזה, כּרי-דשא וגוּנדריוֹת-אָחוּ, עשירי-בפרחים, תלויים במחצית-המוֹרד. והרחק מתחת להם רועש הנחל הארוך, בזורמו, דרך הערוץ הבקוּע, במפּל אחר מפּל אל הים.

מאָחוֹר, נישׂא הר-גארגארוֹס, ראשון לקבל פני בוקר; אך לפנים, בתרי-גבע נפתחים לרוחב לגלות את טרוֹיה העיר, ואת עטרת-טרוֹיה, מעוֹז-איליוֹן על עמודיו.

הנימפה עוזבת אוהבה

הנה (ה' צרויה, נ' קמוצה) בצהריים באה הנימפה אינוני, אביה–אֵל-נהר, ואמה–אדמת חבל-מולדתה, אידה; אינוני העצובה, גלמוּדה מן פּאריס הרועה, לשעבר חבר-שעשועיה על הגבעות. אָזל מלחיה הוורד, ושערותיה צפו כענן פרוע על ערפה. היא, בהישענה על זיז-סלע אזוּר-גפן, שׁוֹררה אל הדממה, ולא חדלה-שיר עד גלוֹש צל-ההר מן כף עליון עדי מקום-שבתה. וכה תינתה את צערה לפני אמה-מולדתה, אידה:

"הוֹ, אמא אידה, אידה רבת-המעיינות, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמוּת כי הנה, דממת-צהריים חובקת הגבעה; החרגול נדם בעשב; הלטאה, צלה על הסלע, היא עצמה נחה כצל; והצלצל ישן. פרחי-הארגמן מרכינים קדקוֹד עיף. הדבורה בלב-חבצלת מצאה לה ערשׂ. אני לבדי ערה, עיני מלאות דמע, ולבי–אהבה. לבי נשבר בי, עיני עששות, ועייפתי, הה עייפתי, מכל-חיי.

"הו אמא אידה, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. ושמעי אתּ, הארץ, ואתּנה, גבעות; ומערות, בהן ישכון נחש-הכתר הקר; ונחל-ההרים–האזינו! בת אֵל-נהר אנוֹכי. שמעוּני כי אדבר, וכל יגוני אבנה במוֹ שירי, כמו שקמו חומות הלזוּ אט-אט למוֹ נשיפת-זמר אטית, כענן מתגבש למוּצק. הן ייתכן כי בעודי מספרת יגוני, לרגע-מעט ישׂט לבבי ממכאובי זה, עמוֹק יעמק.

"הוֹ אמא אידה, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. חכיתי מתחת לגבעות עוטות-השחר; ממעל, טלוּל-אפלולי היה דשא-ההר, וטלוּל אפלולי–אורן-ההר, פאריס היפה, פאריס רע-הלב–כנוהגו אחריו תיש שחור-משחוֹר, לבן-קרניים, לבן טלפיים–עלה מנחל סימוֹאיס השופע קני-סוּף, לבדו עלה.

"הוֹ אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. מרחוק-מרחוק קרא אלי הזרם מן הערוץ; הרחק-ממעל היתה אצבע-בוקר יחידה ברצי שלג בתוּל. בעיניים מושפלות ישבתי בדד. לבן-חזה ככוכב לקראת הזריחה צעד, פרוות-נמר גולשת מעל שכמו, ושערותיו–זהב-שמש–מתאשכלות מסביב לרקותיו, כולו כאֵל. אוֹרה לחיוּ כהאיר קשת קצף-אשדות בנשוב הרוח בקצף, וכל לבי יצא אליו לחבקו בבואו, בטרם בא.

פרי המחלוקת

"יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. הוא חייך, ובפותחו כף-ידו, משלג צחה, גילה פרי של זהב. הספּרי, ריחו כאַמבּרוֹסיה. ובעודי מביטה ומטה אוזן לשמוע, נהר-אוֹמר מלא זרם-ירד עלי לבי:

"אינוני שלי, אינוני יפת-המצח, נשמתי שלי, הסתכלי בפרי הזה. מה שחקוק בקליפתו הנוצצת–ליפה מכולן –אֶל-נכון היה מזכה אותך לקבלו; הן חמודה את מכל אוריאדה שהיא, מן המסתופפות בצל תלוּליוֹת-אידה; חמודה בכל-חן תנועה וקסם גבות תואמות.

"יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. את פרח-שפתיו אל שפתותי הידק, והוסיף: זה הושלך על השולחן, נוכח פני כל האלים, כהסיבם באולמי-פיליאוס. מיד קמה מצוּת, ונחלקו הדיעות, למי הפרי מגיע. אבל, אתמול עם נשף-ערב, הביאתהו איריס קלת-הרגל אלי, כי קול-אחד בחרוּני בתורת שופט. בעצם היום הזה, תבואנה הלוֹם הרה, אתיני ואפרודיטי–כל אחת משלוש-אלה תובעת לעצמה את זכות היפה באֵלות. אתּ, אם תסתתרי בתוך המערה מאחורי אותה עטרה מלחשת של האורן הישיש, היטב תביטי אותן ואַתּ לא-ניבטת, תשמעי הכול ואתּ לא-נשמעת, ותראי את פאריס שלך שופט בין אלוֹהוֹת.

בוא האלות

"יקרת-אמהוֹת אידה, הקשיבי בטרם אמות. ברוּם-הצהריים היתה זאת. עב-כסף אחת נתעתה אל בין צלעות-האורנים של זאת הבקעה הארוכה. ותבואנה הן אל אפריון-האילנות, עירום באו אל האפריון ההוא, חלק-הדשא, ולרגליהן פרץ כרכום כאֵש, עם סגליה, עד-לא-יבּוֹל ועירית, לוטוס והחבצלוֹת. קמה רוח; וממעל, קיסוֹס וגפן שׂיגשׂגו פרע בלולאות מתפשטות, עיטרו עתיקי-בדים עקומים-מחורצים באשכול וגרגר ופרח, כסה אותם כליל.

הרה

"הו אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. על צמרת עץ נחת טווס מצוייץ, וממעל לו התנהר ענן-זהב, נוטף טל-בושם. אז לראשונה שמעתי את קולה של ההיא, אשר בדורכה ובואה בשחקים כאור מפציע והולך הלוֹך-ורב, הלוֹך והתבהר, האֵלים בדיעה אחת קמים לפניה ברוממות-כבוד. היא לפאריס הציעה שלטון-מלכות, רדייה בלי-מצרים, אין עירעור עליה, תרוּמוֹת גדוּשוֹת לפאר מעמד-מלוכה, מני רבים עמקים, מפולגי נהרות, עוטפי-דגן, מני מיכרות מעובדים, אין דלילה לאוצרותיהם–הוד ומס-עובד ויהב והיטל, מקריות פנים-יבשתיות, וכרכי-חוֹף גדולים, מתחת לצל-מעוּזן יצטופפו תורני-אניות, במיפרצים מלוטשים-כזגוגית ובמבואי-מים בין מגדלי-תלפיות.

"עוד ועוד דיברה, ולא נלאתה: על שלטון, שהוא בחיי-המעשה תכלית-הכול; שלטון יליד-חכמה, ומתעטר בבינה, יאוּת לזמנו. ומכל כתרי-השכנים–בריתות ושבועות-אמוּנים, עד תבטוֹל ידך מהחזיק שרביט. זאת הברכה ממני, מלכת-השחקים, לך, פאריס, ילוּד-מלך (כל ימיך–רועה, ובכל-זאת ילוּד-מלך), הן תקבל אותה בששון-רצון. הלא תראה כי רק אנשים שליטים מידמים לאלים, יושבי-באושר לא יסוּף בדעתם עליוֹנוּתם.

אתיני

היא סיימה, ופאריס החזיק את הפרי היקר בקצה זרועו המוּשטת–כה קסמה לרוחו מחשבת-השלטון. אבל אתיני שעמדה במרוחק קמעה, ואיבריה החשופים והטהורים חסויים מאחורי חניתה בעלת ראש-הנחושת, הנשענת קרירה אל כתפה, בעוד עיניה הרציניות ולבה שלג מצפים לחריצת-הדין, השיבה אומר:

“כבוד עצמי, ידיעה עצמית, כיבוש עצמי, רק אלה השלושה מביאים את החיים לידי שלטון-מלכות. אבל לא שלטון לשם שלטון, כי-אם שלטון לשם חוק-צדק–וכדי לחיות על פי חוק-הצדק בלא פחד. לא במתנות אגנב לבך. שפטני לפי מה שהנני. אַך אם חלשו עיני-אנוש מלשפוט תפארת-אלים במערומיה, מבלי נטילת-רווח, היה בטוח כי אוהבך ואדבק בך, ועוצמתי, מזוּוגת לדמך, תעבירך בשלום דרך זעזועי-חיים וסכנותיהם, וחגוּר-מעשה תסבול בעוז, עד שרצונך מנוסה ברוב-חוויות, מחונך לשלמוּת, יעלה בד-בבד עם חירות שלמה”.

דום דברה, ופאריס עמד מהורהר. ,הו פאריס!' קראתי,,תנהו לאתיני!' אבל הוא לא שמע דברי, או שמע ולא אָבה-שמוע. אויה לי!

אפרודיטי

"הו אמא אידה, אידה רבת-המעיינות, יקרת-אמהות אידה, הקשיבי בטרם אמות. אפרודיטי היפה, רעננה כקצף-הים, זה-אך עלתה מן הרחצה בבארות-פּאפוֹס, באצבעות ורודות-עדינות סילקה מעל מצחה ושדיה שפעת-שערותיה, זהב-זוהרן, ואמברוסיה–ריחן, מסביב לצווארה העגול אל אחורי-כתפה. רגלה הקלה זרחה לבנה-ורדרדה מתוך הסיגליות, ועגלילי-שמש זרחו מבין אשכלות-הגפנים על יציריה המעוגלים, כהתנועעה:

"היא, בחיוך-עורמה בעיניה הרכות–מבשר נצחונה–ניגשה אל פאריס ובלחש-כמעט סחה אל אוזנו: “הנני מבטיחה לך את האשה היפה וכלילת-האהבה מכל נשי-יוון”. זאת אמרה וצחקה: “עוצמת אני עיני מפחד”.

"וירם ידו לתת לה הפרי. ואני ראיתי את הרה, עיניה זעם, מתכנסת בתוך ענן-זהבה, ונשארתי לבדי בתוך האפריון. ומני אז ועד עתה, הנני לבדי, ולבדי אהיה,עד אמותה.

"ובכל זאת, אמא אידה, הקשיבי בטרם אמות. היפה מכל-נשים!? ואין אני יפה? אהובי אלף פעם אמר לי כן. ורק אתמול, עבר על פני ברדלס, והוא כרע לפני, וניענע זנב משתעשע, כי יופיי הכיר. הה, הרועה-בהרים שלי, לוּ היו זרועותי חוגרות אותך, ושפתותי היוקדות דבוקות אלי טל נשיקותיך הפוריות!

"אמא, הקשיבי בטרם אמות. הם באו וכרתו את הגבוהים באורני, אורני הרמים אשר התנוססו בהר מעל תהום-התכלת. לא עוד שם מחסה לגוזל-הנשר. מן הענפים למטה באה שאגת-פנתר עמומה, ואני השפלתי שבת בעמק. לא עוד אראה את אדי-הערפל צפים ועוברים בתוכם; לעולם לא אראם עוד מסתבכים בבני-ענן קטנים, כסופי לבנה צעירה, בין הזרם הקולני ובין הכוכבים הרוטטים.

"מי יתן ופגשתי את הנתעבת, אישהו בין אלה משכנות-הרועים ההרוסים, ושפכתי מרירותי ואיבתי בפניה, והגדתי לה מה מקוללת היא לאלים ולאנשים!

"הו מוות, מוות! דלג ופסח על נשמות יודעות אושר, חפצות חיים. אשר לי, תחינתי לפניך: הטל צלך על נשמתי, שים אור-חיי לאפלה. כבר כבדת במו לבי, עתה הכבד גם על עפעפי; הנני ואמות.

נבואת אֵש

"אמא הקשיבי עוד בטרם אמות. לא לבדי אמות. כי מחשבות-אֵשׁ לובשות צורה בתוכי, והן הולכות ומתחזקות. בעימעום משיגה אני איזו מטרה רחוקה ומפוקפקת, כמו אם המנחשת מה דמות-תינוקה בעודו ברחם. תינוק! נפשי מתפלצת. לא ולד ממני ייוולד, בלתי-מבורך, להכעיסני גם כעס בעיניים ירושת-אביו!

“הו אמא, שמעיני עוד בטרם אמות. האזיני דברי, ארץ! לא לבדי אמות, פן יגיעני צחוקם הצורם, המאושר בצעדי בדרך-המוות הקרה, אין-כוכבים, ואני בלתי מנוחמת, כי הנחתי את אהובי הקדום בחיק האשה היוונית. אקומה ואלכה אל טרוייה, ובטרם צאת הכוכבים, אעשה שיחה עם קאסאנדרה הפראית, כי אומרת היא אשר אש מרקדת לפניה, ומצלצל באוזניה קול אנשים חמושי-נשק. מה פשר דבר לא אדע, אך יודעת אני כי באשר הנני, יוֹמם ולילה, כל האדמה והאוויר נדמים רק אש בוערת”.

הערות

גונדרית –אצטבה או יציע (כאן, של הר).

כמו שקמו חומות העיר… למו נשיפת-זמר– העיר טרויה נבנתה, בגזירת זאוּס, על ידי אֵלים שניים. אמר אז פּוֹסידוֹן, אֵל-הים אֶל אַפוֹלוֹן, אֵל הזיו והזמר: “אם תהיה עמי לשיר, אהיה עמך לעמל”. אַפּוֹלוֹן ניגן ושר, פוֹסידוֹן מכוחו נתן, ותקם העיר על חומותיה, מגדלותיה ומעוּזה.

זהב הספּריי–הספּר (על משקל אֵסתר ) הוא כוכב-הערב. באיים אגדיים שבאפסי-מערב גדלים תפוחים של זהב טהור, ונימפות, הקרויות הספּרידוֹת, ממוּנוֹת עליהם לנוטרם.

אמברוסיה –מזון-האֵלים.

אוריאדה. –נימפת-הרים.

איריס. –אֵלת-הקשת, המקשרת בין אֵלים לשוכני-מטה.

ילוד-מלך. –כשנולד פאריס לפריאם, מלך-טרויה, ניבאו נביאים כי הוא עתיד להביא חורבן על העיר. פּריאם ציווה את ראש-רוֹעיו שיקח את התינוק וימיתהו. ראש-הרועים לא מצא את נפשו להשתמש בחרב או חבל, והפקיר את התינוק על הר-אידה, שם הניקתהו דובה אחת. לאחר ימים אחדים, בא ראש-הרועים לפקוד את שלום-הילד, ומצאו חי, ודובה מיניקתהו. נוכח פלא זה, הביאהו אל ביתו בתרמילו (ומכאן שם-הילד, פאריס, שמתפרש “תרמיל”), ומסר אותו אל אחד-הרועים לגדלו.

היפה… מכל נשי-יוון. – היא הילינה, אשת המלך מינילאוס. פאריס אורח בבית-מינילאוס היה, וגנב אותה וחלק הגון מאוצרות-המלך. הוא מצא מחסה בטרויה, וכל העיר התאהבה באשה היפה, ולא רצתה להסגיר אותה, ואת הרכוש הגנוב אשר בידה וביד פאריס, אֶל מינילאוס. בגלל זה פרצה מלחמת-טרויה, שסופה–שריפת העיר, כי ברית היתה בין כל מלכי יוון, כי האיש מהם, אשר בו תבחר הילינה להיות לו לאשה, כולם יריבו את ריבו מכל מי שיקום לקחתה ממנו.

הנתעבת. –היא אֶריס, אֵלת-הקטטה. אֶל משתה-חתונה בארמון-פיליאוס, בהיות כל האֵלים בקרואים, היא לבדה לא נקראה. הופיעה פתאום בעת-המשתה, וזרקה אל שולחן-האֵלים פרי-זהב, וחקוק בו: “ליפה מכולן”. שלוש אֵלות ראו עצמן מועמדות לתואר זה, והקטטה שקמה ביניהן, השתקפה גם בחלקן במאורעות-טרויה.

קאסאנדרה.– בת פריאם מלך-טרויה היתה, אפולון חמד בה, ותבע אותה לאהבים. היא הבטיחה שתיענה לו, אם יעניק לה כשרון הגדת-עתידות. אחרי קבלה ממנו מתנת-כשרון זה, מיאנה לקיים הבטחתה. מתנת-אלים אין להשיב; קילל אותה אפולון שתהא מתנבאה דברי-אמת, והבריות לעולם לא יאמינו לה. אינוני, כאשר בּאוּה מחשבות-אֵש ולא ידעה פשרן, הלכה להידבר עם קאסאנדרה, שגם היא חזתה חזיונות-אש, ונחשבה מטורפת.

אחרית-אינוני.– פאריס נפצע באחד מקרבות-טרויה. ידוע היה כי ביד אינוני סוד ריפויו, ורק היא יכולה להצילו ממוות. קראו לה, ומתוך נקמנות בזה אוֹהבה הבוגד, מיאנה לבוא. אחרי מוֹת פאריס, ייסרוה כליותיה, והתאבדה-לדעת.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

עִמָּנוּאֵל קַנְטְ / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

כּוֹס אַחַת יְדִידַי, עוֹד כּוֹס, וּנְשׂוֹחֵחַ בְּלִי מַעֲצוֹר.

מַה מֵּעִיק לְלִבִּי? הַבּוֹקֶר, בְּעָבְרִי כְדַרְכִּי

עַל-פְּנֵי בֵּית-הַמִּסְגָּד, רָאִיתִי וְהִנֵּה לַבַּיִת

שְׁתֵּי פִסְגּוֹת בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל אַחַת, וּשְׁנַיִם הַצְּלָבִים.

אָז חַשְׁתִּי, בִּי הָיְתָה יַד זִקְנָה, וְעֵינַי מִתְרוֹפְפוֹת.

וּבְחָשְׁבִי עַל עֶשְׁתְּנוֹת הָאָדָם וּמַרְאוֹת הָעוֹלָם,

שֶׁכֻּלָּם אֲחִיזַת-עֵינַיִם, כַּפִּסְגָּה הַיְתֵרָה,

סִכַּמְתִּי גַם חַיַּי אָנֹכִי, חַיֵּי מְכוֹנָה

סוֹבֶבֶת כַּדָּת וְשׁוֹמֶרֶת אֶת תְּנוּעוֹת הַשָּׁעוֹן.

הַלַּיְלָה אֲכַתֵּת לִפְנֵיכֶם אֶת קְפִיץ-הֲוָיָתִי,

וְתִרְאוּ אֶת זַעֲזוּעֵי הַנֶּפֶשׁ הָעוֹרְגָה בִּפְנִימוֹ,

כַּגַּרְזֶן פּוֹלֵחַ עֵץ יָבֵשׁ וּמַּרְאֶה אֶת לִבּוֹ,

לֵב רַעֲנָן רָטוֹב וְחַי. כִּי הִלַּלְתֶּם עַד הֵנָּה

אֶת בְּדוֹלַח-אַרְמְנוֹתַי, אֶת עָצְמַת בִּנְיָנֵי מַחֲשַׁבְתִּי

וְזָהֳרָם הַקַּר וְהַכְּחַלְחַל, זֶה זֹהַר הַקֶּרַח

לְאוֹר שֶׁמֶשׁ-צָפוֹן; אַךְ עַיִן לֹא שָׁעֲתָה לַשְּׁמָמָה,

לָאוֹפֶל, הַשְּׁטוּחִים מֵאֲחוֹרָם. וְנִטְעֵי הֶגְיוֹנִי

קְטַפְתֶּם לַהֲנָאַתְכֶם; אַךְ מִי הִטָּה הַשָּׁרָשִׁים וְרָאָה

הָאֲדָמָה הַשְׂרוּפָה מִתַּחְתָּם? וְלֹא חָדַר מֶבַּטְכֶם

מִבְּעַד לְהֵיכָלַי הַשְּׁקוּפִים, לִמְקוֹם שָׁם אֲגַשֵּׁשׁ

וְאֶזְחַל בּחוֹשֶׁךְ וְדוּמָם אֶתְפַּלֵּל בְּעָנְיִי.

וְלֹא לֻכְלְכָה יֶדְכֶם בֶּעָפָר לְחוּךְ חִשְׁקֵי-לַהַב,

שֶׁאֻכַּל לְדַשֵּׁן אֶת עָלַי וַעֲסִיסַי הַקְּרִירִים.

כִּי יַחֵל יִחַלְתִּי גָם אָנִי לְחֶדְוַת נְעוּרִים:

חוֹם לֵב הַמִּתְרַפֵּק עַל לִבִּי, וְצֹרֶב נְשִׁיקוֹת,

אוֹ נֹחַם יַד אִשָּׁה לַרְגִיַע אֶת מִצְחִי הַכּוֹאֵב,

וּבַת-צְחוֹק, לְקַבֵּל אֶת פָּנַי בַּבּוֹקֶר, וִּמִלְמוּל יְלָדִים, –

כָּל אֵלֶּה חָשַׁקְתִּי, וְהִנֵּה נָחַלְתִּי בִמְקוֹמָם

עֲרִירוּת, עִנּוּיִים בַּלֵּילוֹת וְקִנְאָה נִסְתָּרָה

לוֹעֶגֶת לְחֶמְדּוֹת הַבְּרִיּוֹת, לַעַג מָךְ לַמֻצְּלָחִים,

בּוּז רֵיק לְכָּל שׂבַע. אַךְ שְׁתַּיִם לִי נוֹתְרוּ בְמֶרְיִי,

שְׁתֵּי מַתְּנוֹת-מְרוֹמִים, אֲשֶׁר מִדֵּי חָשְׁבִי בָּן, יָפוּג

עִצְבוֹנִי, וְחָרֵד אֶשְׁתָּאֶה מוּל זִיוָן, וְנַפְשִׁי

תִּשְׁתַּחֲוֶה בְדִמְמַת קוֹדֶשׁ וְתִמְצָא מַרְגּוֹעַ:

חוֹק-מוּסָר בִּפְנִים, וּרְקִיעַ-כּוֹכָבִים מִמָּעַל.

חוֹק-מוּסָר – זֶה צִוּוּי אֱלוֹהַּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם,

הַמְּרִימוֹ מֵעַל לְגוֹרָלוֹ בְרֶשֶׁת הַמִּקְרִים,

“עֲשֵׂה” הַמְשַׁחְרֵר מִסָּפֵק וּמָצוֹר וּמָגוֹר;

וְרָקִיעַ – בּוֹ סוֹבְבִים מְאוֹרוֹת-עַד, סֲעַרוֹת-נֹגַהּ

מִתְבַּדְלְחוֹת לִשְׁמָשׁוֹת, וְצִלְלֵי כַדּוּרִים מֲאֲפִילִים

עַל סִתְרֵי תוֹלָדוֹת וְהֶמְיַת מַעֲמַקִּים נִרְגָּזִים.

כָּל יָמַי יָשַׁבְתִּי כְּאַסִּיר בְּקֶנִיגְסְבֶּרְגְּ, אוּלָם

מַחֲשַׁבְתִּי הִקִּיפָה אֶת רַחֲבֵי הַבְּרִיאָה, וּלְעֵינַי

נִתְגַּלָּה הַפֶּלֶא אֲשֶׁר בְּכָל מַרְאֶה לֹא-נֶחֱשָׁב,

בַּחֲלוֹם הָאָדָם עוֹלָמוֹ וּבְחוֹלְלוֹ הַרְגָּשׁוֹת

מִפְּגִישַׁת נִשְׁמָתוֹ עִם כֹּחוֹת חֲבוּיִים, כְּזִיקִים

מִפְּגִישַׁת עֲנָנִים, אוֹ קֶצֶף בֵּין רוּחַ וְגַלִּים.

וָאֵדַע רִפְיוֹנִי, כִּי דְבָרַי הֵם רֶמֶז וָסֵמֶל,

כִּנּוּיִים חֲוַרְוָרִים לַנִּשְׂגָּב מִזְּמָן וּמִמָּקוֹם;

וְכָל יְדִיעָתִי – רַק דְּפִיקָה עַל דַּלְתוֹת הַלֹּא-נוֹדָע,

שְׁאִיפָה וְלֹא סִפּוּק. אַךְ כֹּבֶד זֶה גוּפִי הַצָּנוּם

מִתְפַּשֵּׁט לְכָל רוּחַ, נְשׁוֹק וַחֲדוֹר כָּל פְּרוֹר-כּוֹכָב

הַנִּדָּח בַּמְּרוֹמִים; וְאֵיכָה לֹא תִצְמָא

בִּינָתִי לִתְפּוֹשׂ כָּל פְּרוֹר-אֱמֶת הַתּוֹעֶה בָאֵין-סוֹף?

וְשֶׁמֶץ מִנְּגֹהוֹת צָבַרְתִּי אָרִיקָה לָאָדָם

מֵאָהֳבִי אוֹתוֹ. עַל כֵּן, רֵעַי, אֶנְצוֹר אֶת גֵּוִי,

זֶה אַטְלַס נַנָּסִי שַׁח תַּחַת תַּפְקִידוֹ הַכַּבִּיר,

וְאֶמְנֶה כְּנִטְפֵי פָז נָמֵס אֶת רְגָעַי הַנּוֹזְלִים.

מִי יִתֵּן וְלֹא אָמוּט בְּדַרְכִּי הַבְּתוּלָה,

כְּגָמָל תָּשׁ כּוֹשֵׁל בַּמִּדְבָּר עִם נֵטֶל רְכוּשׁוֹ

(בִּרְאוֹתוֹ מֵרָחוֹק בְּרַק מַיִם וִירַק צַמְרוֹת-תְּמָרִים),

אוֹ יוֹנָה חֲלָלָה – וּמִכְתָּב וּבְשׂוֹרָה בִּכְנָפָהּ.

(פורסם ב“מקלט” ה' 13–15, תרפ"א (1920–1921)

מתוך “דבר”, 14.11.1934

(המשוחחים: סוקרטס, גלאבקון)

– ואוסיף ואומר: עתה, צא וערוך את מצבנו הטבעי, אשר להשכלה ואשר לבערות, לפרשת-מציאות כזו: דמה בנפשך, כמה בני-אדם יושבים במחילת-מערה מתחת לאדמה, ובה פתח פרוץ כנגד האור. והפתח הולך ונמשך למלוא-ארכה של המערה, אשר בתוכה הם כלואים מאז ילדותם, רגליהם וצואריהם כן כבולים עד שאי אפשר להם לזוז, והם מוכרחים להביט נכחם, לפי שכבליהם מונעים מהם תנועת ראש לכאן ולכאן; ועוד דמה, אש-להבה בוערת במרחק-מה מאחוריהם ולמעלה מהם, ודרך-נסיעה מוגבהה תעבור בין האש ובין האסירים, ולאורך דרך זו בנוי כותל נמוך, כאותם החריסים אשר יקימו להם הקוסמים לפני הקהל שלהם, ואשר עליהם יציגו קסמיהם.

– כן עשיתי, – השיבני.

– צייר בלבך, כמו-כן, מספר-אנשים מתהלכים אחורי כותל זה, נושאים בידיהם פסלים של בני-אדם וצלמים של שאר בעלי-חיים, עשויים עץ ואבן וכל מיני חומר, ועוד כלים מכלים שונים, ואלה למעלה מן הכותל הם; ואותם עוברים-ושבים, כפי שאפשר לך לצפות מראש, מהם משיחים ומהם מחרישים.

– מראה משונה אתה מצייר, ואסירים משונים.

– כמוהם כמונו, השבתי. כי, תן לי רשות ואקדים ואשאלך: בני-אדם הכלואים בדרך זו, כלום יכולים הם לראות משהו מעצמם או מזולתם, וכלום יש לעיניהם אלא הצללים הנזרקים על ידי האש על אותו חלק מן המערה אשר לנגדם?

– בודאי לא-כלום, אם כך היו מוכרחים לשבת כל ימי חייהם מבלי להניע ראשם אַף פעם אַחת.

– והדברים הנשואים מאחוריהם, כלום אין ידיעתם את אלה גם כן מוגבלת בה במידה?

– אין תימה שכך הוא.

– ואלמלי היו יכולים לשוחח אלו עם אלו, האם אינך סבור שהיו נוהגים לקרוא שמות לכל הכלים הנראים לפניהם?

– באין ספק, כן.

– ועוד: אלמלי היה בית-אסורים שלהם מחזיר הד מחלק-המערה אשר כנגדם מדי פּתוח אחד העוברים-ושבים את פיו לדבר, למה, אשאלך, היו מייחסים את הקול אם לא לצל החולף על פּניהם באותו רגע?

– אמנם, לזה היו מיחסים אותו.

– ברור, איפוא, שאסירים כאלה היו חושבים את צלליהם של הכלים לנמצאים היחידים שאין זולתם בעולם?

– בלי שום ספק, כן הדבר.

– ועתה, צא וחשוב, מה עלתה להם אילו, בהמשך-הדברים, היתה ניתנת להם רווחה מאזיקיהם ורפאות לבערותם, באורח זה: נדמה לעצמנו, שאחד מהם חותר, והוכרח לקום פּתאום, ולסובב-צוארו וללכת, כשעיניו פּקוחות, בכיוון האור. ונדמה, כמוכן, שהוא היה מקיים את כל התנועות הללו מתוך מכאוב, והיה נוגה-האור מעוור אותו מהבחין אותם הכלים אשר מקודם היה רואה צלליהם. מה תשובה היית מצפּה לשמוע מפּיו, אילו הגיד לו מישהו כי כל אותם הימים היה מביט הבלי-שוא, וכי כעת הוא קרוב יותר, באיזו מידה, אל המציאות, ופניו מופנים כלפּי דברים יותר ממשיים, וראייתו יותר נכונה; יתר על כן, אילו היה הלה מראה לו את הכלים השונים הנישאים ועוברים, והיה בא עליו בשאלוֹת וכופה אותו לענות לו, מה הם? האם לא היית מצפּה שיהיה נבוך כולו, ורואה חזיונותיו הקודמים יותר אמתיים מן הכלים שמאַלצים אותו להשגיח בהם כעת?

– כן בעיניו היו אותם יותר אמתיים מאלה.

רגיל לראותם בבהירות, והיה חושב אותם הרבה יותר ברורים מן הדברים המוצגים לפניו כעת?

– כן הוא.

– ואילו היה מישהו סוחב אותו בדרך הקשה והתלולה העולה אל פּי המערה, והיה ממאן להרפות ממנו עד שמשך אותו אל תוך אור-השמש, כלום לא היה, לפי דעתך, כועס ומתמרמר על ההתנהגות כזאת אתו; וכבואו אל האור, כלום לא היה מוצא את עיניו כל-כך מסונוורות עד שלא היה יכול להבחין אף אחד מן הדברים הקרויים אמתיים?

– כן, כך היה מוצא כראשונה.

– מכאן אני משער, הרגל יהיה נחוץ לו בשביל שיוכל להבחין את הדברים אשר בעולם ממעל. בתחילה, יהיה מצליח ביותר בהבחנת צללים; או יבחין את בבואותיהם של בני-אדם ושאר דברים במים; ואחרי-כן את הנמצאים גופם; אחר, ישא עיניו לקראת אור הירח והכוכבים, מפּני שימצא, כי פחות קשה לו להסתכל בגרמים השמימייִם, ובשמים עצמם בלילה, מאשר בשמש ובאור-השמש ביום.

– בלא ספק, כך.

– לבסוף, אני מדמה בלבי, יוכל להסתכל ולהתבונן בטיבו של השמש, לא כמו שהוא מופיע במים או ברשות זרה, כי אם כמו-שהוא ברשותו הוא.

– כמובן.

– וצעדו להבא יהיה לבוא לידי מסקנה כי השמש הוא אבי המועדים והשנים, והוא הממונה על כל הדברים בעולם הנגלה, ובמידה ידועה, הוא הסיבה לכל אותם הדברים שהיה רגיל לראותם, הוא וחבריו יחד.

– בּרי, שזה יהיה צעדו להבא.

– ואָז מה? כשהוא מעלה בזכרונו את מעונו הראשון ואת חכמת המקום ואת חבריו הקודמים שהם עדיין אסורים שם, האם אינך סבור שיהא מתברך בלבו על השינוי אשר בא עליו, ועל חבריו יחמול חמלה?

– ודאי, כן יעשה.

– ואם היה מנהג באותם הימים לתת כבוד וגודל למי שראוי לכך, והיו נותנים פּרסים למי שעינו חדה משל כולם לראות דבר החולף, והוא מיטיב מכולם לזכור מה קדם לדבר החולף, ומה בא אחריו, ומה מלווה אותו בו ברגע, ומן הנתונות האלה היה יכול לנחש מה עתיד לבוא – האם תדמה כי היה המשוחרר מקנא במי שקיבל פּרס אצל בני-המערה ובמי שכבוד לו ושלטון לו ביניהם? האם לא נכון יותר בעיניך שהיה נוח לו, כדבר הומירוס,

ולסבול כל סבל שבעולם, ובלבד שלא יהיה נכנע לאותם המושגים וחי באותו האופן?

– אָכן, תמים-דעים אני אתך. נוח יהיה לו לסבול כל מצוקה ובלבד שלא יחיה חיים כאלה.

– ועתה, צא וחשוב מה עלתה לו אילו היה איש כזה חוזר ויורד למערה, ויושב עוד פעם על מכונו הראשון? בהכנסו פּתאום מאור-השמש, כלום לא היה מוצא את עיניו מסונוורות מחשכת המקום?

– ודאי היה מוצא כך.

– ואילו שוב היה צריך לחוות דעה, ולהתחרות עם אנשים שהם אסורים שם תמיד, בעוד עיניו עָדיין כהות ולא-בטוחות, כי יארך מועד הסתגלותו לחשכה שעה רבה, האם לא היה נעשה מטרה לחצי-לעגם, וכך היו אומרים: “עלוה עלה האיש אך למען אבד את עיניו, וחס וחלילה לנו מנסותנו גם אנו לעלות!”? ואיִלו בא מישהו והתאמץ לשחררם ולהביאם אל האורה, האם לא היו מרחיקים לכת אפילו עד כדי לדון אותו דין-מות, אם אך יפוֹל האיש בידיהם?

– כן, כך היו עושים.

– ועתה, גלאבקון יקירי, פרש את הציור המדומה הזה, לכל פרטיו, על דרך דיבורינו הקודמים. המשל את כל הגוף הנגלה לעינינו לאותו בית-אסורים, ואת אור-השמש לאש אשר עם המערה. ואם תדרוש את העליה אל העולם ממעל ואת ההסתכלות במאורו, כי עלית הנשמה היא אל הספירה השכלית, הן תרד לסוף דעתי ותעמוד על השערותי, אם כי רק אלהים יודע אם נכונות הן. מכל מקום, זוהי השקפתי בענין זה: בעולם הדעת, צורת-הטוב היא תכלית חקירותינו, וכמעט שאי-אפשר להשכיל אותה, אבל, אך השכלנו אוֹתה, אין אָנו יכולים להמנע מן המסקנה כי, בכל המקרים, היא המקור לכל מה שהוא מזהיר ויפה בעולם הנגלה, מולידה את האור ואת אדוניו; ובעולם השכלי, מעניקה, באורח ישר ובסמכות גמורה, אמת והגיון. וכל מי שרוצה להתנהג על פי החכמה, הן בענינים פרטיים והן בענינים ציבוריים, חייב לשוות את צורת הטוב לנגד עיניו.

– בכל מאודי, – אמר – אני מסכים לדבריך.

– אם כן, – אמרתי – הסכם לי גם בעוד ענין: שלא יהיה לפלא בעיניך כי אותם שהגביהו כל כך לטפּס, מואסים להשתתף בעסקי בני אדם, כי לא לרצון הוא לנפשותיהם לעזוב את נחלתם ממעל. כי, איך יהיה אַחרת, אם המשל אשר המשלנו מתאים כמו למצבן?

– אמנם, לא יהיה אַחרת.

– אל תתמה, איפוא, אם אדם אשר זה אַך הניח את הסתכלותו בדברים אלוהיים, והתחיל עוסק בחולשות אנושיות, יגלה סימני-כחות, ויהא נראה כמגוחך, בשעה שעדיין ראות-עיניו מסונוורת, וקודם שהסכין עם החשכה השוררת מסביב, והוא אנוס לדיין בבית משפט או במקום אחר על צללי הצדק או על צלמים הזורקים את הצללים, ולערוך ויכוח בשאלות התלויות כהנחות אין שחר-להן, שהן מקובלות אצל אותם שמעולם לא סקרו אַף פעם אַחת את רשמי-פניו היסודיים של הצדק.

– כמובן, אין לתמוה על כך.

– צדקת: כי איש משכיל יבין כי העינים יכולות להיות נבוכות בשני אופנים שונים ומשתי סיבות שונות, היינו, בעברן פּתאום או מאור לחושך או חושך לאור. ומי שמאמין כי דין זה חל גם על הנפש, מדי ראותו את דעת חברו שהיא מבולבלת עליו וקשה לה להבחין את הדברים, לא יצחק עליו בלא-הגיון, אלא יבדוק: אם יצאה מחיים יותר מאירים והיא מסונוורת על ידי החשכה, ואם יצאה מבערות אל חיים יותר מזהירים, והיא מסונוורת על ידי הנונה הבלתי מצוי. רק אז יאשר את האחת על צאתה למצב יותר נאור, ויחמול על השניה; ואם יחפוץ לצחוק עליה, יהיה צחוקו יותר מוצדק מן הצחוק הקם על חשבון נפש אשר ירדה מעולם יותר אצילי.

(מעובד ע"פ הריפּובליקה, הוצאַת “הום לייבררי”.)

אברהם רגלסון

זלמן שניאור: המתגושש / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“דבר”, כ“ו אדר תרצ”ו, 20.3.1936

המשורר-האמן שניאוּר, עם כל עצמת תשוּקת-הדוֹדים אשר בשירתו, – יותר משהוא פרוֹידיאַני, הרי הוא אַדלריאַני, כלומר, השאיפה לכוח היא העליונה והשלטת בו, וחשקוֹ לאשה אינו אלא סוּג אחד של גילוי-כוח, וחסרה זִמרתו את המסתוֹרין של המין, את העבודה שבאהבה.

שניאוּר הוא האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית. “אפיקורוס” במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים. בעל עצמיוּת חזקה, שאינה יכולה להתמוגג בתנועת-המונים סוחפת או למצוא נוחם באידיאלים ארעיים, - משרים עליו השמים הריקים תוּגה של יתמוּת, והטבע נראה לו כאויב אחד גדול:

יוֹדלי-לי, אפפוּני ענקים במעגל,

צחוק חתוּל ועכבר בי – אדם – יצחקוּ;

כיתרני גדוד חידות מוּזרוֹת וקפוּאות,

לשונות האבן לנגדי תארכנה

וּבזות בעיני-הסלע הבוֹלטות;

יוֹדלי-לי, אני נידח בהרים!

***

יוֹדלי-לי, יוֹדלי-לי, אני חגב בין אימִים, –

רסיס-חיים בין משברי-מוות שאוּבנוּ;

דם פוֹשר בעוֹרקי, מעט שאר על עצמי,

פלח-סלע מתגלגל, זיז אחד של קרח,

ואני נשחק כיתוש בין פטיש וסדנו;

יוֹדלי-לי, אני מישחק בהרים!

(שירת הרועה – בהרים)

אך כל זמן שהיתוּש-האדם עדיין לא נתמעך, ודמו חם, ושערותיו עבוּתות ושחורות, וגובה-קומה לו, יכול הוא להיאבק עם הטבע-הענק ולהכריחו לתת ליצוּרו-צעצועו הנאות חריפות, שכרונות-חוּשים, רגשות ממשלה ונצחון.

ההסתערות החושנית על העולם מצד שניאור היחיד, משתלבת יפה עם התנערוּת האוּמה לחידוּש-חיים, עם פריקת עול הגלוּת והמסורת, וריווּי פתאומי לצמאון שנכבּש אלפי שנים. וכן הוא נושא מול ההרים השווייצריים את דבר-מרידתו באמו-חורגתו הגלוּת, אשר מעולם היתה גוערת בו: “אַל תקח!” –:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.

נשבעתי!

כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי

אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:

את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,

בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,

ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,

וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה,

קו-נשבר במים אוציאה והיה לשרביט בידי,

וזרי-מרגליוֹת קטנים תקלענה בשערי-השחור

אוֹרחוֹת העבים הצחים, העוברות מדבריות-תכלת

ונושאות את שלל יקרותיהן למדינות לא ראתה עין…

והידד, בן-גלוּת ומלך!…

(בהרים)

זוֹ הנקמה על אושר שנשדד ממנוּ, נכד מלכים וּנביאים וּבריונים, בצפון הקר והעכור, במשך דורי-דורות –

היא המוסיפה עצים על מוֹקד-הבשרים האכזרי:

ואנה אשא את דמי העתיק, –

נין-אסיה ומזרח וּקדוּמים,

האשפּכנוּ לשלג הנכרי,

או ליערות הכפור העירוּמים? –

הוֹי, די לי! בצחוק אחד קטן

קרעתי כל קוּרי השממית;

התלכּדו מזרחי וצפוֹני

ויהיו לתאווה עולמית.

ואשך ואשק על סביבי,

ואשרוף כל פרפר באשי

ותהי לי תאוותי לקנאה

וללעג-נקמות חרישי.

ותהי לי לצדקה ולאמת,

למאוֹר-דמיונותי ושחקי;

ותהי – למשפטי הגזול

ולהרי שלי, ולעמקי.

(תחת שמש)

תשוקת-המינים היא הבאר הראשית בממלכת-ההנאות, ואולם דרכה להמית את הצמאון שהיא מרווה, וסוף כל שכרון - התפּכּחוּת עצוּבה. יתר-על-כן: בעל-ההנאה, הבא לנצל את הטבע, נמצא מנוּצל על-ידו, מוצא עצמו עמוּס חובות-עתיד. ואם יברח מן החובות, רק בדידוּת ושממון חלקוֹ:

רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת

טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;

למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם

להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;

ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,

ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.

ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –

ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.

(פרגים)

ושבעתיים יגדל עלבונה של הזקנה, למי שבנה את עולמו על תפארת-בחוּרים שלו. מכתבי-אהבה שקיבל, ישרוף, ויראה חלומותיו עולים בעשן, וּמסרק אחד – מתנת מאַהבת – שנשאר לו לפליטה, מזכיר לו, בחוֹסר שיניו, את שערותיו המתדלדלות.

בז הוא לאשה שהוא חוֹבק:

ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה

העוטה שמלת-משי סודית ולוחשת.

(תפילה)

ושותף הוא לרגש מתהוללים רומאים הדוקרים גוּף-האשה אחרי שבעם חמוּדוֹתיו:

היום נתרפס, נזחל כעבדים

על שולי-בגדך המרוּקמים כסף,

אף נשק שרוֹך-הנעל על כף-רגלך; –

כי פיך הלוהט – מעין שיר וחן ודוֹדים

ורחמך – מקור חכמים וגבוֹרים; –

וּמחר, אללי, נבתקך בחרבוֹת…

(עם צלילי המנדוֹלינה)

שירת משטמה וקנאה לו לכל יתר הגברים בעולם, באשר גם הם זוכים לפעמים לחסד-אשה:

וקנאת-שאוֹל אוכלת אותי מדי אראה

יעלת-חן ואהבים – אם עתידה,

המתגאלת בזרועותיהם, –

ונוֹשאה פרי-תאוותם תחת לבה

בשחוק בת-חווה עיף, שחוק האושר.

(משטמה)

וּבכלל יבוּז למין-האדם המלכלך כל אשר יגע בו:

רוצו הרה, שאו עינים! –

זהב נופל משמים;

שהמי-עליון, איזמרגדים

ריקוּד-הפקר שם מרקדים.

רק בני-אדם, רק בני-אדם

אַל יחללים בידם!

לעין כל חי – יקרוֹת שטוּחים

וּביד – רק מים דלוּחים.

(שירת מטר – פרקי יער)

מכבד הוא את הגבוּרה שבאדם, את התפארת המתנשאת, את השלטון והרדיון. הארי, הפנתר, והנמר, הם החיוֹת שלו. כה יתלוצץ ויתאבל על שחיטת היצר-הרע ובוא עת-שויון לתרנגול ולנשר:

הנה ימים באים, ימוֹת-משיח טובים, –

ונוּתצוּ חרבוֹת כל הגויים האדירים

ועשוה אותם אתים.

והגיבורים יתפרקו אזניהם

וכיתתוּם למזמרוֹת.

ושרי המלחמה ומפקדי-צבאות גדולים

ומולכי על רבוֹאוֹת ראשים ויערי חניתוֹת –

ירוֹד ירדוּ מסוסיהם הפראים והשוטפים;

ותעוּ רגלי בין הצבאות המפוזרים

חניבעלים בחירי-אל ונפוליונים בני-אלמות

ואיש לא יפנה ראש בעברם.

(והיה באחרית)

כמו האשה, כן ההמונים, צוֹרך הם לבעל-ההנאה שיהיה כוחו מוּבלט בחוּלשתם, גאוּתו – בשפלוּתם, גדולתו – באפסותם. רואה עצמו שניאור כמלך נדיב ונישא, הזורק יהלומים וזמרגדים אל עם קבּצן, והם מבקשים עוד ועוד. ואם הוא רותם עצמו למשרה, הריהו נעשה כורה-זהב, דולה-פנינים. ואכן יש לו רב. גם כאן יש מתשוקת-הכוח. רוצה הוא להפליא, להדהים, להכות בסנוורים בפזרנותו, וכשרונותיו העצומים מסייעים בידו. יש שהוא עומד ככנר על הבמה, נושא את הקהל אתו אל עולמות-חמדה. במיתר אחד יגע, ומנגינה שלמה שופעת ומרקדת מסביב לו:

נגני נא. ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל

מקמטי-שמלותיך;

ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות

יקפאו על שפה זו המתוּקה.

יישמע לחש דקלים סוככים בחמה

בכפות שטוחות, צמאות וירקרקות, –

על אשכלות-פגיהם המבשילים.

ויהיו זבוּבי-תכלת מעופפים באויר;

ונחילי דבורי-זהב, שכוּרות דבש ושמש, –

ופרפרי ירקרק-חרוּץ יסתובבו על ראשי

במחולות-כלולותיהם…

(עם צלילי המנדולינה)

הוא יוצר אגדות אין-ספור: אגדת החיים והמוות, שני הענקים המשחקים משחק-שובבים עם האדם: “אנוכי אברא ברוּאים, ואתה אותם תמית”; אגדת בת-האביב הפורצת לקראת דוֹדה השמש, מכה בחיציו את שר-החורף אשר כלא אותה במערת-תרשיש; אגדת עכבּרי-הפלגים המכרסמים את רגלי ברדלסי-הסלע ושחלי-החלמיש ומפילים אותם תהומה; אגדת סנהדרין-הרוּחות החורצות משפט-מוות על הקיץ, ושולחות מלפניהן ציר-כמישה: עלה נידף; אגדת אווזי-הבר על האדם שהיה לפנים בעל-כנפים כמותם; אגדת הברזל הכובש את היער; אגדת אחרון-האדם הקוֹפא בקרח; סיפור הפרא המקריב דוב לשמש השוקעת, ונינו הירוּד שאינו אלא כותב שורות שקוּלות…

ומה שפע צבעים לו למשורר:

עין דם-קרוש לשושן קמל,

צבעי אתרוג ואספסת,

עין השעם ועין הכרכום,

גווני גפרית וחמר לח.

עין הנחושת-המוזהבה

עם ירוקה מעשה-אמן;

עין החלמון והחלוּדה,

עין הקוֹשט והחמם.

עלים חוּמים, עלים שרוּקים,

כתמי-אורה אשר נקרשו

טרפי-כתם ואוֹדם-חיוור; –

וייאחזו בסבך.

(פרחי מוות – ההרים)

הנה מקצת מן הנראה בתחתית-הים לעין “דולה-הפנינים” (משירי הגורל):

וכמו בהזיית-קדחת מופיעים וחולפים

שריגי קורלים אדוּמים וצהובים

ותופעות-נתר שוממות וצחורות;

ושושנות-הים מאדימות ומנענעות

קווּצותיהם החיות ולוהטות כשער-מכשפות.

ושממיות-מים מאוּסות מתפשות.

נוגעות בבשרי בשפמם הקר והארוך,

מתפלצות וצוללות תהומה.

שבלולים מוציאים קרנים מוּזרות ורועדות,

מגששים, רכּים וזהירים, וסחוֹב בתיהם אחריהם;

אך ניכווים בעורי, יתכווצו בחזקה

לאגרופי-צדף ושרידי-ריר נוקשים,

קומצים סוד חיי-הים בשריוֹנם המנוּמר.

– במכוּסה ממך אל תתבונן!

וצלופחי-קרקע חולפים כברק ומפיצים

זיו כחלחל, ערפלי

ונתיבם עוד יאיר אחריהם וימוג כעשן.

כש“כוֹרה-הזהב” (משירי הגורל) חושב על מקדשים אשר יתקשטו בזהבו, עז דמיונו לראות לא בלבד את מעשי-הפיתוּחים והנרות הדולקים של הנברשות, אלא גם את בבואתם בעיני המתפללים:

ובהעלות נרות-חג באוּלמי מקדשים נישאים,

בנברשות רדוּדות מזהבי ייעלוּ;

שם ייף זהב-עמלי פי-שבעה

ויבריק בעד תחרוֹת הבדולח,

ענפי-פז ופרי-כתם יציצוּ, ישחקו

מבין טרפי-הזכוכית המצלצלים;

ועם אפלולית המקדש העתיק יתגוששו

לכבוד אלוהים ומאמינים,

ורעדו בעיני ילדים וסבוֹת נשואות בתפילה

בבוּאות הזהב – אנוכי חצבתי,

ובתוך שפעת עפעפים מתרחבים בחרדת-הקודש –

מנורות-פז קטנות תדלקנה.

תוך כדי מלאכתו משתכּר המשורר עצמו מפאר גווני אגדותיו, ממנגינות נימי המנדולינה שלו, מזמזומי זיו-סתיו שלו, מפזמונות גשמיו ודלפיו, מריחות יערו ובצירו, – והוא שוכח את הקהל. אבל יש ולאחר מעשה, הוא תופש עצמו מנגן ומשחק לפני “עולם”, והוא מתבייש בברכה זו שיש בו, ולא ידע לשמור אותה לעצמו, תחת התהדר בה לפני רבים, להראות כוחו וגבורתו נגדם. נאוּם “איש הרוּח”:

ויש בהפוֹך עלי צירי הרוח היולד, –

לעגתי לבכיי,

_ _ _ _ _ _ _ _

– אך גאוות-הבל ליוצר העני בנפשו,

ללקט כל צפוּן בבריאה ובדמיון האדם

ולפזרם על גויל ושיש לראווה:

“הנה ידי הבוראות ואתם גם ראה לא ראיתם!”

אך גאוות פרא ותמים מתפאר בין שכניו

בחרוזי הקלפוֹת הצבוּעים

ובתולעי-האש על צוארו השזוף; –

"הנה, לי כל יקר, ולך אין! "

(משירי הגורל)

אין כשניאור מחיה את היקוּם, משווה לו דמות אנושית ומייחס לו מחשבות-אדם. הנה תיאורו את עצי-היער:

זה מוחם גא וקר, והוא הוגה באדמה

את דעת הצומח ההפוכה.

שם חושבים הם מחשבתם, מכוונים מאווייהם;

ומשם הגוּת-לבבם, כוחם וקנאתם פורצים, עולים

כיוֹנקוֹת, זמוֹרוֹת, פרי וטרפים רבים.

ובקנה אחד עולות ידיהם ורגליהם,

ואין מספר לאצבעות.

וכרעמות-ירק כבדות ובכפות רעננות,

יכסו את ערוותם;

בהן יגפפוּ עץ עץ רעיתו ההפוּכה,

ואילן – שכנוֹ, אשר יאהב תחת שמש,

ואשר ייאבק עמו, לחיים ולמוות,

במעבה-האדמה.

(פרקי יער)

והיא האנשה אחת מאלף מן המפוזרות בשירתו ובפרוֹזה שלו.

נבדוק אחד המשלים האלה.

בפרק י' שב“הגבן”, מבקשת זלדה’לי חתיכה קטנה מן הלפת אשר בידי פיבקה, והוא אין לו אוֹלר. לשון המחבר:

“מבלי חשוב הרבה נעץ בלפת את שיניו החדות, טרף בעוֹר ומשך בראשו למעלה, כחתוּל דוֹרס לכל דבר. וכך היה נושך וקולף את העור הכחוֹל והמעוּבה מעל בשר הלפת העסיסי, עד שנשארה זו תלויה בפרע עליה בידו, ערומה בלי לבוּש, צחה כשלג ומתוקה-צוננת למראה. דומה לגופה של זלדה’לי הנשקף מבעד לפטר-שמלתה על חזה, מקום שם לא חדר אור השמש ולא שזפוֹ.” –

בהאנשת הלפת ישנם שלושה מומנטים: האחד הוא הצורך התיאוּרי: “העור הכחול והמעובה”, “הבשר העסיסי”, נותנים חיוּת לתמונה. השני הוא הצורך הסמלי: הלפת נהפכת כאן לפרי עץ-הדעת, והאכילה ממנו – למעשה אירוטי. המומנט השלישי, והוא סגולה מיוחדת לשניאור, הוא כיבוּש הטבע בידי המשורר, והטמעת חזיונותיו בתוך ה"אני" שלו. מאין לו יכולת להמתיק סוד עם הטבע כבן-אח, עומד הוא כנגדו כנהנה וכמנצל; ואפילו הוא נוגע בו מגע רוחני, הרי זה להפוך אותו לפרצופים שניאוריים, הגיגים שניאוריים, תשוקות שניאוריות:

אתם צבאוֹת מאוויי, הפרגים!

איככה נקבצתם בשדה

ותהיו לפרחים אדוּמים

הנדים ונעים ברוּח.

(פרגים)

יש והוא מתקיף את הדוֹמם התקפה מינית כמעט. אומר “כורה הזהב” אל מתכתו החבויה באדמה:

ידעתי: –

אתה צועק לשמש הצהוב כמוך

ומזהיר בחסד-עולמים כמוך,

שואף כל יקר היגלות לעין,

וכל נוצץ – התחרוֹת עם אור צהרים.

היגלה-נא מהר, הופיעה לקראתי,

קץ חג-המסכות הגיע!

הסירה הלוט ואפר-החלמיש

ומסוה הצוּר והטיט מפניך הצוחקים, זהבי.

הסירה!.. פן אסיר בחזקה,

בעוֹר נקרע ובבשר מרוּסק – –

(משירי הגורל)

ושמעו מה הרוח עושה בסתיו:

הן בסתיו תפארתם יפשיט,

ידוּש ציצים אשר נטע,

זועם יחזוף שלדי עצים

לעיני שמש מעוּלף-אד.

אז יגלה ערוות אלות,

יקרע שמלות שיטות צנומות:

לקח עצן והכרז קלוֹנן

מסוף העולם ועד סוף.

(מי הוא?)

אופי מיטאפיסי יש להתקפה זו. הוא גורלו של אדם המיואש מפשר ומתוֹך, ורק קלפות, רבות-צבע ורוות-ריח, יכול הוא לחטוף ולקרוע מעל החיים.

צד מפוּלש בשניאור הוא חושו ההיסטורי. ראינו כי בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים:

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?

הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה

ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…

האשק לך או אשוך, יקירתי,

ואם אחבקך עד לחנק?

או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?

(תחת צלילי המנדולינה)

בגאון יחזור ויספר את האגדה הניצשיאנית על נקמת אלוהי יהודה בגויים, בהרעילו את תומת משגליהם ורציחותיהם בתורתו, בתתו בהם מוּסר-כליות. ומקרוב, באהבה רבה ושירה גדולה יקים לתחיה את העיר היהודית “וילנה”; ומתוך שלום-עליכמיוּת מוגזמת ומוחרפת ישתעשע ביהודי שקלוב, עיר מולדתו וזכרונותיו.

ההיסטוריות של שניאור מוציאה אותו מאנוכיותו הכבירה ופותחת בו מעינות רחמים לאוּמה על עקידותיה ומוקדיה המרובים. שרה לו אמא-ציון בשיר ערש:

בשכוֹל ועצבת אימצתי ללב

כל פרא, כל כהונה נכריה;

כנרת, בעמק, התפלצה מכאב

וייבבה אבן שתיה.

_ _ _ _ _ _ _ _

אפרוחי-צלבנים טיפחתי בקן

וגוּרי כל ממזר בהרים;

עד עולם לא אסלח אהבתי לבן

אנסים גזלוּה וזרים.

ותבל לא תיכוֹן וימק היסוד

וירגזוּן מאזני מצדק,

כל עוד לא השיבו בני-נכר זה שוד

והאבן למלא הברק.

וכסא הכבוד צולע וריק

ירחף עם ענני מרוֹם,

בטרם לא הוּשב בן-גנוּב אל חיק

מזרחי הלוהט וערום…

(ביום חורף דלוח)

¹

מתוך “הפועל הצעיר”, 23.5.1967

מתחילתו, המיתוֹס היווני הוא עולם-תוהו, שיסודות שונים צפים בו בערבוביה, והם מתבלבלים, מתמהלים, מתנגשים, ויש מכחישים זה את זה. לאותה ערבוביה – כמה גורמים.

נקווּ במסורת-המיתוס ונוֹערו יחד מושגים קדמונים עם מושגים מאוחרים. עם התרחב המרחב היווני, הביאו עמים ושבטים שונים איש מאוצר דמיונותיו ואמונותיו שלו, להטילם אל מאגר המקובלות השליטות. לא היתה עיר ביוון, ואחרי כן ברומא, שלא ראתה לייחס את ייסוּדה לאיזה אֵל או איזה גיבור, בין ונין לאֵלים; על ידי כך נשתבשו רב-יתר שלשלות-יוחסין וסיפורי-הרפתקאות, שמעיקרם היו ללא סדר וללא קבע. הרומאים הכובשים סיגלו לעצמם את מסורת-המיתוס של היוונים המנוצחים, וזיהו כל אֵל יווני עם אֵל איטלקי מקומי, לפי תכונה משותפת או צד שווה שמצאו בין אֵל לאל. ויהי בסיפוריהם זאוּס ליוֹב או יוּפּיטר, הרה אשת-זאוס ליוּנוֹ, היפסטוֹס לווּלקן, אפרוֹדיטי לווינוס, הרמס למרקוּר, וכו'. עם תרגום-השם, נטפל לאל היווני גם משהו מטבעו ועיסוקיו של מקבילו הלאטיני.

שלושה רבדים

חוקרי-מיתוס מבחינים בשלושה רבדים בנושא-תלמודם: א) מיתוס כשהוא לעצמו – זה קשור בהסבר לתופעות-היקום (מעין מדע פרימיטיבי), יראה מפני כוחות מסתוריים ופולחן לרצותם; ב) סאגה (מלה סקנדנבית, אחות לשורש הגרמני זאגן, להגיד) – אלו אגדות, שגנוזים בהן ניצוצות היסטוריים או בּבוּאות למצבים סוציאליים; ג) מאֶרכאֶן (מגרמנית) – מעשיות-עם הנועדות לשעשע, והן נקראות באידיש “בּאָבּעמעשׂות” (מעשיות-סבתא) ובאנגלית “פיירי טיילס” (סיפורי-פיות – שם כללי לסוג זה, ואפילו לגבי סיפורים שאין בהם שום פיה).

מן המוֹתר לומר כי בגופם של דברי-המיתוס, אין אחד מן הדברים האלה בא בטוהרו ונקיונו.

חומר היולי

עצם-התוהו של מסורת-המיתוס היוונית שת אותה מקור אידיאלי למשוררים-אמנים שקמו ביוון וברבות-הימים ברומא – בבחינת חומר היולי לחצוב ממנו גושים שונים, לעצבם לצורות, להחיותם ברוח משורר ומשורר, להכניס בהם מרגשות-לב ומשאיפות-מוּסר, לגוונם לכמה חינים. כן עשו המחזאים היווניים. יכלו הללו להישען על כך, כי הנפשות והעלילות שהם מעלים על הבמה, כבר ידיעה כלשהי מהן שוכנת בקהל המסתכלים מהקשבתם לזמרנים נודדים ולמספרי אגדות-אֵלים. עוד נשׂכּרו האמנים מחרדת-הקודש שעדיין היתה רחושה בקרב העם כלפי דמויות ומנהגים שבאמוּנת-אָבות.

שם הספר

“עין הסוס” – שמו של ספר-סיפורי מן המיתוס היווני – נקרא כן, כמפורש במבוא קצר שלי, על פי מעיין-מים שנבקע במקום שפגעה פרסת-פּאֶגאסוס, הסוס בעל-הכנפיים, ברדתו לראשונה על הר-המוּסוֹת, הליקון. “היפּוֹקריני – עין-הסוס – קראו המוּסוֹת למעיין ההוא. אשר ישתה ממי עין-הסוס, יהלמהו שיכּרון מאגדות-קדומים, ומנגינות מנעורי-ארץ מתחילות מפכּוֹת בנשמתו” (שם).

את השם הזה נטלתי מן “אוֹדה אל הזמיר” לג’ון קיטס. שם נאמר: “מי יתן לי גביע, מלא הדרום החם, מלא מן ההיפּוֹקריני האמתי, המסמיק” ².

משום המלה “המסמיק” נקבע בדעתי כי קיטס עירב במשלוֹ מוטיבים משתי תרבויות: המים הצלולים של מעיין-פאגאסוס עם נס-ישו בהופכו מים ליין אדום.

והנה, בחוזרי וקוראים בספרי שלי, בסיפור על אגדיסטיס, יצור איוֹם יליד-אֶבן, אני מוצא: “יום אחד, אחרי המית אגדיסטיס עם רב מן האדם ומן הבהמה, ואחרי עוקרו יער בששון-על-חורבן, צמא יצור-האֵימוֹת הזה עד-מאוד. ויגש אל מעיין-מים לשתות. ודיאוניסוס ארב לו שם; ויהפוך דיאוֹניסוס את המים ליין. וישתּ אגדיסטיס וישכּר ועומק-תרדמה אחזהו” (עמוד 43). ובכן, קדם דיאוניסוס לישו לאותו מעשה-הנס.

לא קיטס חטא בעֶרב-תרבויות; זכרוֹני החטיאָני!

למופת – החוּמש

בשביל הרצאת-הדברים בספר זה, שיוויתי למופת לי את החומש: בסגנון (לשם פשטות-לשון ורוח-קדומים); בחלוקה לפרשיות-פרשיות; בשמירת תולדות וסדרי-זמנים – ככול שנתברר מן תסבוכת-המיתוס; בזיקה לריבוי שמות פרטיים, שקצתם מתפרשים וקצתם אינם מתפרשים. (“משה” מתבאר; “אהרון” אינו מתבאר, והוא ספק משוֹרש אוֹר ספק משורש הר ).

אשר לסגנון, כמובן, לא הייתי משועבד לחלוטין ללשון-החומש. במקום שראיתי צורך הגיוני או ציורי, לוויתי מלשונות-חז"ל וממטבעות העברית החדשה.

אשר לשמות פרטיים, גם בסיפורים שהגיעו אל אירופה המודרנית דרך צינורות לאטיניים ובליטוּן שמות הנפשות והמקומות, ניסיתי – ככול שניתן לרזוֹן-ידיעתי ומיעוט ספרי-העזר שבידי – לשמור אמונים לצורות היווניות.

קסם יש בשמות פרטיים, שהם מקנים מלשדה ונשמתה של שפה, אפילו כשאין פירושם ידוע. ולא קימצתי בהם גם כשלא היתה בהם נחיצות לגופה של עלילה. למשל (עמוד 58): “ותאמר יאמבּיי: ‘אקרא לאחיותי הגדולות. הנה הן שואבות מים מבאר תחת עץ-זית אשר בפאת-השדה. אולי תדענה עצה’. ותקרא לאחיותיה, בנות-המלך; והן יפות כּאֵלות, וטוב-לבּן כיופין, ושמותיהן: קאליתּוֹאֵיי, קאלידיקיי, קלייסידיקיי ודאֶמוֹ”.

הסתכלו בשם יאמבּיי (ב' צרויה). עליה נאמר למעלה מזה: “ויאמבּיי צולעת מלידה, כי אחת מרגליה קצרה ואחת ארוכּה, אך רב כוחה בחרוזי-שיר”. תלמיד אשר התוודע אל יאמביי בזה הסיפור, לכשיפגוש יאמבּים בתורת-המישקל, ידע במה מדובר ומאַין המונח. כאן התועלת הלימודית מופקת מרמז בלבד. במקום אחר הדברים יותר מובהקים. הנה, שני סעיפים מפרשת דיאוניסוס (עמוד 44):

"ואחרי זאת עוד חיבּב אֵל-היין לשוטט בשדות ויערות, ובעקבותיו עדת סילאֶנים וסאטירים, נימפות ודריאַדות, ובחורים ובחורות, בחמת-יינוֹ מתהוללים ומשתוללים. אך יש אשר יתייחד גם עם שיכורי סודות-חכמה והלומי תפארת-חזון.

“כזה הוא דיאוניסוס, אשר קורא גם דיתיראמבּוֹס, יליד-פעמיים, כי אחת נמשה פג מגויית-אמו, שרופת ברקי-זאוּס, ובשנית יוּלד מכיס חתוך בשוק-זאוס, שם השלים ירחיו. ופסוקי-שיר עשירי-המיה, מתפרצים ללא חוק ומעצור, כמזמורי השיר אשר זומרו מקדם בהשפעת אל-היין, נקראים דיתיראמבים עד היום הזה. ובעם נודע האֵל גם בשם בּכּכוֹס אשר יתפרש שבט – על שום המקל בן-הכּלבּה אשר שתלו דיאוניסוס באדמה ויהי לגפן-ענבים”.

לא אגע כאן במלים פשוטות, שאנו מגלגלים בהן יום-יום, והן מן המיתוס מוצאן. אף לא אתנה תוקף שירוּתם של מוטיבים ואזכרתות וגרעינים מן המיתוס הקדמון לאמנות האנושית לכל אגפיה דור אחר דור. אשר למדע – האַסטרוֹנוֹמיה, למשל, שופעת גילופים מיתיים.

קישוט פיוטי

אַראה בחוֹטר על קישוט פיוטי קטן (והוא לא יחידי) שהוספתי במגע-ידי לאורח המיתוס היווני.

בידוע, להומירוס יש אֶפּיטטים קבועים, שהוא מדביקם לנפשות הפועלות בשירוֹתיו: אֵאוֹס ורוּדת-האצבעות, אוֹדיסס רב-התלאות, ועוד.

בייחס לאֵאוֹס, אֵלת-השחר, השתמשתי גם אני בתואר ההוֹמרי המקובל. אבל בהרגישי כי אין זריחת יום אחד דומה לזריחת יום אחר, יש והרחבתי, אף שיניתי, את תואר-אאוס-המסורתי “אאוס, אלת-השחר ורודת האצבעות, אאוס המנפנפת סודר-שני על פני הרקיע לבשר את בוא מרכבת-השמש, אהבה את טיתוֹנוֹס, נסיך צעיר ממשפחת מלכי-אדה”… (עמוד 91). ­–

"ובשטוח אֵאוֹס, אֵלת-השחר, שטיחי-ורד ברקיע לקראת בוא מרכבת-האֶליוֹס, כבר אץ מידאס אל ביתו, ובידו קליפת-הדלעת, מלאַת מים ממי-הנהר… (עמוד 49). –

“ואולי מטפחת כמטפחת-השני אשר לאֵאוֹס, הנפרשת על פני הרקיע עם שחר”… (עמוד 23).

בעבוּר מי?

בעבור מי רקמתי וארגתי את סיפורי-המיתוס הללו?

בעבור נפשות צעירות (כמוני אני בהיותי ילד-נער) אשר ספגו מנה של תורה והן צמאות לנפלאות: אגדה ושיחות-מלים מתנגנות מאליהן. (אכן, חלק מניסוּחי את עלילות-הדמיון היווניות יש לצרפו לזכות מישקע-זכרונות מקריאות שבנעורי: היו הדברים בתוכי, עוּצבוּ בי מחדש במשך השנים, וכאילו חיכו שאהיה סבא לנכדים גידוּלי-עברית, ואני רוקם בשבילם מעשיות עתיקות בחותמי שלי).

בעבור אלה – ובעבור זקנים שלא כבה בהם שביב-הילדות החיוּני… ונזכר אני בדבר שסיפר סילאֶנוֹס הזקן (עמוד 47) לפני המלך מידאס בהיטיבם לבותיהם במאכל-ומשתה ושיחה:

"… על אי אשר שני נהרוֹת זורמים בו, והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר האחד, מהרה הוא מזקין, מצטמק וכלה ומת – והאוכל מפרי העץ הגדל על הנהר השני מחדש נעוריו: גם כי זקן מאוד-מאוד, חיש הוא נעשה כבן ארבעים, ואחרי-כן כבן שלושים, והוֹוה לעֶלם, לנער, לילד, לעוֹלל – עד אשר הוא נעלם כליל! אפס-כי מערבּלה גוֹעשה שומרת על האי מגשת אליו, על כן באֵי-עולם מוּצלים מריצת-זמן מהירה עד יזקינו בלא-עת, ומצעידת-זמן אחורנית, כי יהיו לתינוקות, לעוּברים ברחם-אֵם, ויגיעו אֶל אַל-היוֹת כמו לפני הריוֹן.

“ואני – אמר סילאֶנוֹס – אָפיוֹלטס, רוח-מזרח, טילטלני לשם, וטעמתי משני מיני הפרי גם יחד, ופעולותם סותרות זוֹ לזוֹ, וָאהי לזקן עושה מעשי-ילדות”.

פורסם ב“על המשמר”, בגליון מתאריך 10.12.56

מריחוק שבאונס, מכתיבה לא-עברית לשם פרנסה זעומה, מרגש-אשמה שמלכתחילה חזרתי וירדתי מארץ-העברית, נולדה הפואימה “חקוקות אותיותיך”. מאותו מרחק היתה הלשון העברית מופיעה עלי בחמדתה כחטיבה שלמה, כדרך שלא יחזנה מי שחי בתוכה ומרגיש עצמו כשוחה בזרמי עורקיה.

עתים, בנושאי שיחה לפני שאינם-יהודים או לפני יהודים בלתי-מכירי עברית, הייתי מונה בין הגורמים להצלחת תחיית הלשון העברית העתיקה בעולם המודרני סגולה אחת שבעצם מבנה הלשון הזאת, זה הכוח הגנוז בכל שורש להסתעף למספר רב של נטיות, משקלים ותצורות מתצורות שונות. דומות אותן התצורות לתבניות פח קטנות, שנשים חוטבות בהן דמות-כוכב, דמות-עיגול וכדומה, מדף-בצק של עוגיות; אין הבדל מה קמח וסממנים ותבלין הבצק עשוי מהם: לעולם הוא מוכן לקבל עליו את הצורה הניתנת לו מייד בעלת-הבית. כיוון שקם איזה צורך חדש בלשון, מייד השורש נכנע לקבל עליו תבנית-דמות שמעודו לא נזדווג לה מקודם לכן. ואזרח-הלשון מייד עומד על משמעות-הזיווג. ופעם נתתי את הדוגמה הזאת: נניח שתל-אביב תהיה לכרך עצום, ובדרך הטבע יתהווה באוכלוסיה שלה גם תאחוז מסויים של גנבים מקצועיים. (לא ידעתי כי נבואה נזרקה מפי). המקצוע, כמובן, ייקרא גנבוּת, כמו נגרוּת. ותהיינה מלים לסמן מדרגות שונות במקצוע, מן הגנבתן-הגברתן ועד הגנבנים, הגנבנבים, והגנבוּבים-הזאטוטים. תלמוד -המקצוע, חינוכם של טירונים בידי וותיקים, יהא נודע בשם תגנוּב. התהליך הטכני של ביצוע מעשה-גניבה ייקרא תגניב. הגנבוּת בחינת דבר שבסגנון או שבאוֹפנת-אמנות, אולי ייוּחד לה השם תגנובת, כמו תלבושת ותסרוקת. חפץ המזומן להיגנב, המוּנח ומחכה שיגנבוהו, יתואר כגניב (קמץ וחיריק, כמו פריך, חזיר). מכבר הכרנו מה הם “גניבת דעת”, “ויגנב (פיעל) אבשלום את לב אנשי ישראל”, “לבוא במתגנבים”, “להגניב” משהו, “ואלי דבר יגוּנב”. אבל מה שם ייקרא לגניבה ספרותית קטנה? שמא גניב (ג' בשווא, כמו קרי וכתיב)! ומה שאמוּר על מלים בודדות, אמוּר גם על צירופים שלמים.

מחשבות כאלו על תגזירים ותחבירים וחריתוֹת וצמיחות-מאליהן והצמחוֹת-בכוונה בלשון העברית, היווּ את הגרעין ל“חקוקות אותיותיך”.

“אותיות-החקיקה”

אברהם יוסף שטיבל ז"ל, שנמלט אמריקתה בעור-שניו מן החורבן האירופי, כיוון שצבר קצת הון מחדש, עמד וחידש את “התקופה”. הזמינני אל משרדו, שם על השולחן מאה דולר, ואמר לי: “כתוב שיר!” נטלתי את הכסף, ולא הוא ולא אני ידענו מה יהיה עניינו של השיר וטיבו ומידתו.

הימים ימי ערב-מדינה בארץ-ישראל; והגיגי ועריגתי על המלה העברית נתעצמו על ידי לפיפה את הארץ ברגש ועל ידי תפיסה מחודשת את הגיון-חייה של האומה הישראלית, חזון מסעה דרך הדורות, היעקרוּיוֹתיה והינטעוּיוֹתיה הנשנות, עד הנטיעה שאין אחריה עקירה. ומאליהם צפו ועלו אלה כחומר ללישה שירית.

כשמסרתי את הפואימה העשויה לידי אברהם יוסף שטיבל מקץ כמה שבועות, אולי אחרי חודשיים וחודש, עדיין היתה חסרה שם. דחק עלי אי"ש ‘שאכתירנה’ בשם תיכף ומייד, כי הדבר נחוץ להוצאה בשביל אכרזותיה. נטלתי את שתי המלים הראשונות, חקוקות אותיותיך, ושמתין בראש הכתב כולו, ותהיינה לשם. וזה רגיל ומצוי לגבי חיבורים שאין שמם קבוּע או זכוּר; ויש שמלת-פתיחה יורשת את מקום הציון הרשמי, כגון “תניא” – ולא “ליקוטי אמרים”.

לשונות חקיקה, חציבה, חטיבה, קריצה, אינן נדירות בשירה התנכ“ית. יש מלומדים מפרשים את שורש המלה “בריאה” עצמה במובן של חיטוב, גידוע וביקוע, כמו (יהושע י“ז: י”ח) “כי יער הוא ובראתו”; (יחזקאל כ“ג: מ”ז) “וברא אותהן בחרבותן” – שני אלה בבניין פיעל, ועניינם: לקצץ ולכרות. הביטויים “חצב”, “חקק”, “צר”, חביבים ביותר על בעל “ספר יצירה” – זה חיבור מפליא, שממוּזגים בו יסודות-דקדוק, מדרש קבליי, ולימוד אסטרולוגי. בזוהר מצויים לרוב “גליפו” ו”רשימו“. הקבלה בכלל עושה עניין גדול מן “אותיות שבהן נבראו שמים וארץ” אשר באגדה ומן “חקק וחצב בה (ברוח המרחפת על פני תהום) עשרים ושתים אותיות” אשר ב”ספר יצירה“. מייסד-חב”ד, בפתיחת “תניא” שלו, מסביר בפשטות, על פי מעין-הימיה של מקובלים, היאך נתגלגלה ונהייתה אבן זו הממשית מצירוף הכוחות העליונים השוכנים באל“ף, בי”ת ונו“ן העבריים; וכן מים אלו שאנו שותים, מן מ”ם, יו“ד ומ”ם, וכו'. מקום שבו נקרתה לפני אזכרתא ל“אותיות החקיקה” לאחרונה – ממש בעת כותבי את שירי – היה בהערה למאמר מאת פ. לחובר ז"ל. והיתה שוּרתי הראשונה:

חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹתַיִךְ בְּתַבְנִית עוֹלָמִי, רְחִימָה בַּלְּשׁוֹנוֹת!

המלה “רחימה”, משום מוצאה הארמי, אבק-“זוהר” נוצץ עליה. בצורתה הארמית פירושה הוא פשוט “אהובה”, אבל בעברית צילצולה מושך רוך ורחמים… וזה טעם, בחרתיה.

בדבּרי על העצמים שבהם האותיות העבריות מתגלמות, נטפלתי בעיקר אל גרמי-השמיים במהלכם,¹ שהם התופעה המוחשית האדירה-ביותר, ואל עשבי-בר שבצדי-דרכים ומגרשים ריקים. מן אלה העשבים, הצצים בכל העולם (אם שפוזרו באמצעות צפרים, אם שהופצו על ידי בני-אדם), נשים כפריות מלקטות עלים ושורשים לרפואה. בילדותי בעיירה נתגלגלתי ביניהם, ובנערותי באתי במגע שני עמהם, שעבדתי בבתי-מרקחת שבניו-יורק, ושם הם נמכרים בחפיסות קטנות.

הפרק הראשון, דומה שהשקפתו בייחס לתפקידן הקוסמי של אותיות לשון-הקודש, היא כולה אחת ותמה עם השקפת הקבלה. אבל הפרק השני נותן ביאור פסיכולוגי-תרבותי לעובדה, אשר

בַּכֹּל אֲגַשְּׁשֵׁךְ אוֹר מִתְגַּשֵׁם

בַּכֹּל אַשִּׂיגֵךְ שֵׂכֶל מִתְנוֹצֵץ.

לשון שבה ילד מקבל לראשונה את מושכליו על הבריאה ואת תבונותיו בתולדות-האדם, לעולם היא רוטטת ומציצה מאחורי כל תחושותיו וחוויותיו אחרי-כּן.

הפרק השלישי פותח וסח:

כְּאוֹהֵב מוֹנֶה שִׁבְחֵי גְבִרְתּוֹ, וּבִטּוּיוֹ קָצַר מֵרִגְשׁוֹ,

כֵּן דַּחַף-לִי לֶאֱרוֹשׁ מַעֲלוֹתַיִךְ, וְאִם אֲמַסְכְּנַךְ בִּתְהִלָתִי.

מתנצל פרק זה על שהשיר נוגע רק בפאות-דקדוקים ויקרות-מלים, והוא מחריש מהזכיר, מצד אחר, את “הקמטיות והבין-פרקיות”, את העניינים הדקים והעדינים והמוצנעים ביותר שבלשון, ומצד שני, את סגולותיה הרחבות-ביותר בפסוק ובסגנון. אף נרתע השיר מהיכנס אל סתרי-רמזי האותיות והתנועות והטעמים.

מה לבן-גבירול ולי?

מכשול שמתי לפני מבקרים, בקוראי לאוסף-השירים הראשון שלי “אל האין ונבקע” על פי פסוק ב“כתר מלכות”. התחילו הם דשים בשני מוטיבים: השפעת שלמה בן גבירול; מושגי “יש” ו“אין”. (אגב, מלת-היחס “אל” אשר בשם-האוסף יש לה מכוחה של פועל, כאילו נאמר: יצוֹא אל, חרוֹג אל… ב“קין והבל”: “וימינו הידק אגרוף – והיא אל רקת הבל!” כלומר, נשלחה ועפה אל רקת הבל. דילוג מלת-הפועל מחפיזה את הפעולה.) ובמה נכשלו? שנתעלמו מהם השפעות יותר קרובות ויותר חזקות, כגון היניקות מ“ספר האגדה” וממשנתו הפיוטית-לעילא של גוסטאב תיאודור פכנר – איש בן המאה התשע-עשרה, אשר שמשו עתידה לזרוח בסוף המאה העשרים, לכשיוכשרו המוחות לקבלה. ואשר ל“בקיעת האין”, אצלי אין זו אלא לשון-מליצה כנגד סלילת דרכים בישימון על ידי חלוצים; חיתוך תוהו-ובוהו לסדרים בידי המד; כיבוש אולם חדש, שלא היה מעולמים, והוספתו על היכל-הנגינה, בידי המוזיקן.

בחכמת-הנסתר ידוע סוד ה“עיבור”, וזה עניינו: נשמה גדולה שנסתלקה מבין החיים בטרם סיימה את מלאכתה, הריהי נכנסת אל נשמה הנולדת בדור מאוחר, לפעמים אחרי מאות בשנים, והנשמה החדשה הינה “מעוברת” מן הקודמת, הוגה את רעיונותיה של אותה הנשמה העתיקה, כותבת את שיריה שלא הספיקה הלזו לכתוב בחייה, נואמת את נבואותיה שלא הספיקה לנאום, ומשלימה את השליחות שבשבילה נולדה הנשמה הקודמת בזמנה. יש גם “עיבור” חלקי, דהיינו, שניצוץ אחד מנשמה עתיקה ניתז לתוך נשמה שבהווה, וזו האחרונה מודרכת במידה רבה על ידי אותו ניצוץ.

אינני מתיימר שאני “מעובר” מבן-גבירול, או שאפילו ניצוץ-מעט מכשרונו נזרק בי. אבל, במה שנוגע ל“חקוקות אותיותיך”, עובדה היא שבן-גבירול לפני התחיל לכתוב שיר על כללים ודינים של הדקדוק העברי, ולא סיים אותו (או שאבד חלק ממנו); הלא זה השיר שמחברו תיארהו כ“ענק חרוּז בכל אבן צמוּדה, בסוד דקדוק שפת-קודש חמודה”, ומלותיו הראשונות הן: “אתן לאלי עוז”. לא עלה בדעתי, לא להידמות לבן-גבירול, לא להתחרות עמו, ופשיטא, לא להשלים מלאכתו בשבילו. (עם זה, חס לי להפריע לשום איש, אשר יראה רווח בכך, מהתחקוֹת על קווים שווים בין שירתי לבין השירה הגבירולית בכלל, או בין פואימה זו שלי ובין ה“ענק” הגבירולי).

כאן אודה על שני תעלולי-שיר – טכניים כמעט – שלמדתים מבן-גבירול, ושיבצתים בין חקקי-אותיותי.

חוט-השדרה של שירי עשוי חוליות לשוניוֹת (דקדוקיות, שימושיוֹת, הגיוניוֹת, היסטוריות, ועוד) שכל בר בי-רב חייב לדעתן. ראיתם היאך בן-גבירול ב“כתר מלכות”, עם פתיחת כל פרק מן הפרקים על הגלגלים, הוא משנה ביטוייו, אם-כי כל הביטויים אומרים אותו הדבר בערך: “מי יחווה גדולתך… מי יזכּיר תהלתך… מי ידע פליאותיך… מי יביע נוראותיך… מי יגיע לרוממותך…” – אף אני שיניתי ביטויי-חיבה שהקדמתין לכל פרק מפרקי הלשון: “רציתי בנייניך… חשקתי זמניך… התרפקתי על גזרותיך… שפרו עלי משקליך… שאפתי הגיונותיך וקשריך… נפתו לי לשדי הצומח הנוזלים בעורקיך (זה הפרק עוסק בהשאלות מממלכת-הצמחים לעניינים אנושיים: שעפים והרהורים – סעיפי-אילן; זמרת-הגרון וזמרת-הארץ; אומר – אמיר; ניב-שפתיים – תנובה; “עיניך מציצות עם ציץ ועם נבט מביטות”; שבטים ומטות של ישראל – ושל עץ, וכדוֹמה). ידעתי כי מדקדקים גוזרים נוֹפת מן “נוּף”, ולדעתם אין ה”תי“ו שורשית, ולפי זה, אין ליצוֹר פועל: “נפתוּ”. אבל זכרתי לשון נופל על לשון בשיר-השירים: נופת תטופנה שפתותיך, ונרמזתי: “נטוֹף” ו”נפוֹת" היינו הך, טי“ת במקום תי”ו (כמו: טפס – תפש, בניין-פיעל) ובחילוף סדר-האותיות "כמו: יעף – עיף, כּבש – כשׂב).

עוד תעלול גבירולי שסיגלתי לי הוא השימוש בשם-עצם פרטי בהוראת שם עצם כללי או ככינוי לסוג שלם. למשל, אצל בן-גבירול, שרונים פירושו עמקים (עמקי השרון); אבישי – איש נדיב (אבי-שי); מנשה – יין משכיח-כאב. וב“חקוקות אותיותיך”: אהלאבוּת-חלוּליהן (מדובר על החיטוב האמנותי של אותיות חלולות; אהליאב היה עוזרו של בצלאל בבניין המשכן); בלהותיך וזלפותיך – שפחות ואמהות, הן לשונות אחרות שנתנו מחילן לעברית; לשותלו בעדולמך (מדובר על שתילת טוב מספרוּיוֹת לועזיות בנצחיות-העברית: עדולַם – עד-עולם). ומוקדש בפואימה פרק שלם למדרש שמות-עצם פרטיים – של אישים, מקומות, הרים, נהרות – לשמם.

אמרתי: “…חוליות לשוניות שכל בר בי-רב חייב לדעתן”. מי שיקרא רק “מודעה” זו ולא את השיר גופו, יאמר: אם כן, למה לא כתבת ספר בדקדוק הלשון ושימושה? מה לנושא זה אצל שירה?

“תורתך – שעשועי”

אבל נגשתי אל הכללים הלשוניים ברוח של שעשועים עזיזים. עניין דקדוקי יבש. השתדלתי להצניעו בדימוי סוחף, באימרה גדושת-פשר. יש תליתי בתצורות-לשון – דרוּש-רעיון, עוקץ-תוכחת או רחש נוהם, לא זלזלתי בקורא שלי. נשענתי עליו שיש בכוחו לצלול עמי לנבכי-מיטאפיזיקה, לטפס עמי ברוכסי מסתורין, וללקוט רמזי-אגדה כלאחר-יד. וכל זה על דרך המישחק והמשובה. אך גם דמעה לא חסרה בשיר – על “עיניים טהורות אשר לתינוקות עברים, דוֹעכו בייד-מרצחים”, ועל העברית עצמה שנתמעטה דמותה, נפרץ בה פרץ, בהיקסם עם נושאיה ומטפחיה. פרק אחד מתחמם כנגד נוגה-להב העברית דור אחר דור, ונעלם עם ריענון הלשון והתאדרותה בארץ לעינינו.

קשוֹת עמלתי על מישחקי זה, מחוֹק וכתוֹב, כתוֹב ומחוק; וגם לאחר-דפוס לא הרגשתי כי הגעתי אל גמר-שיכלול. עם כל זה ראיתי את יגיעי בחינת השתעשעות והצטעצעות. נעים היה לי להפוך שמות עתיקים לפעלים חדשים; לגאול שורש נידח מנשייתו (כגון שכתבתי אוכלוסיה רוהמת, ועניינו: אוכלוסיה הוֹמה ושוקקת מרוב-אדם, כמפורש בחומש: אברהם – אב-המון; להעמיס על שימושים עבריים – בייד רחבה – מחביבי-ניחושי ויקרי-קנייני בעולמות החוש, הטבע והשכל.

דומה, לא ידעתי בעצמי מה פעלתי כאן, כי באַני אשר לא ציפיתי: נמלכה הביקורת וכמעט פה-אחד עיטרה את הפואימה השעשועית שלי בעטרת-שגב של שירת-אומה. אף לא הכרתי מראש כי התחכמות לשונית שלי תעלה פה ושם למדרגת הומור. מעשה וקראתי את חיבור-השיר לפני אספה צנועה בניו-יורק. (אחד הבאים שם, ביוזמת עצמו, היה זלמן רובשוב – אחרי-כן שר-התרבות שז"ר, – והוא הביא מתגובת-הארץ לחיבור זה. וקראתי על כך: מכנף-הארץ זמירות שמענו…). למישמע השורות דלקמן על בניין-הפעיל, פרץ הקהל בצחוק-פתאום:

הִפְעִילֵךְ הַמַּשְׂכִּיל וְהַמֵּיטִיב,

אֵין כָּמוֹהוּ מַנְעִיל יָחֵף וּמַלְבִּישׁ עֵירוֹם וּמַאֲכִיל רָעֵב – –

הבנתי מייד כי היסוד המצחיק כאן הוא, שייחסתי לבניין הדקדוקי כשהוא-לעצמו את המידות הטובות שבני-האדם מצוּוים להידבק בהן. (לימים הכניס דוידזון את מרבית הפרק הזה באנתולוגיה שלו “שחוק פינו”.

שלושה נזופים

מִי יַעֲלֶה בְּהַר-תִּפְאַרְתֵּךָ,

וּמִי בְּמִשְׁפָּטֵךָ יָקוּם?

שואל השיר בנוסח בעל-התהלים. והוא עונה בתשובה כפולה: חלקה הראשון מעמיד בפני הרוצה לקנות עולמו בהר-העברית דרישות אנושיות צרופות; חלקה השני – דרישות לימודיות, מאמץ להתערוּת ביצירה העברית לדורותיה.

אחרי זה בא פרק על שלושה שנפש העברית סולדת מהם: (א) הזייפנים והצבועים; (ב) קטני-המוחין, הפחדנים מלפרוץ להם דרך על דעת עצמם, והם מסתפקים בחיקוי לשיאים שכבר הושגו, למופתים שכבר הוצגו (ואין הבדל אם המופת הוא שלוו-קלאסי או עקלקל מודרניסטי): במקום זה קורא השיר לעדוּת את “מנורת-היקום על כל פרקיה” – את החי למינהו, את האמצאות השונות והרבות שבהן צמחים מפזרים רצפית וזרע, את “רצי-רקיע”, כדורי-שמשות ומלוויהם ומלווי-מלוויהם.

עֵרְבְּלוֹת-אוֹר, אַבְקוֹת-אוֹר, וּפִיחֵי-קְדוֹר,

מַמְלְכוֹת-כּוֹכָבִים מֵעֵבֶר לְמַמְלְכוֹת-כּוכָבִים;

מוֹרְאוֹת תַּעֲלוּמוֹת הַחַשְׁמַל הַפְּנִים-פְּרָדִיּוֹת,

עוֹלָמוֹת מַקֵּיפֵי עוֹלָמוֹת לְגֹדֶל, עוֹלָמוֹת מְמַלְּאֵי עוֹלָמוֹת לְקֹטֶן,

– מצולי-מצולות מלאים דגים-טבעיים, “ואין טבע דומה לחברו” – כל זה כדי להראות את השוני, את העשירוּת ואת החיוּת של הבריאה, המחייבים את היוצר האנושי:

אִם יֵש קִצְבָה לְהַדְרַת אֱלֹהֵינוּ?

גַּם לְהַדְרַת לְשׁוֹנֵנוּ יְהוּ קִצְבָה וּגְבוּל!

(ג) האיסטניסים והמגוהצים, הדנים את העברית ל“שבתיות עד-עקרה: לא נאה לבת-מלכה להתלכלך בדומן”…

וְאַתְּ, חַיָּה, הֵן מַלְכוּתֵךְ אָחוֹת לִמְלָאכָה…

לְמַעַן יִהְיוּ כָּל פָּעֲלֵי-אָדָם דְרוּכִים אֶל נֵצַח חַסְדֵּךְ וְהוֹדֵךְ.

לְמַעַן יִאָסְרוּ אוֹרַיִךְ וְנִיבַיִךְ

אֶל יִעוּר וּמִיְמוּן וְזִבּוּל וּמִכּוּן וְעִשְׂיוּן וְשִׁכּוּן,

כָּל הִלְכוֹת קִמּוּם וְשִׁתּוּף, וַהֲגַנָּה עַל הַמּוּקָם!

(מיימוּן – משורש מים, על יסוד השם הפרטי “מיימוֹן”; עשיוּן – תיעוש).

סיום הפרק הזה הוא בקללה ובברכה. והקללה מכוּונת נגד “משריפי מלותיך”, הם המרוֹקנים כל ניב נעלה, שהם מגלגלים בו, מערכו-ותוכנו המהותי (כגון “צדק”, “יוֹשר”, “אידיאל-הנביאים”, “שוויון” – בספירה הסוציאלית; “דמיון”, “יצירה”, “ריטמוּס”, “השראה” – בספירה האמנותית). על אלה אמר צבי דיזנדרוק: הם אינם אַ-תרבותיים גרידא – הם אנטי-תרבותיים… “משחפיך בדראונם ימקו, ותֹמיך ישבעו מדשן-שכינתן”.

הייחוס הפועלי

פרק-הנעילה של “חקוקות אותיותיך” הוא פרק-וידוי, בו אני שופך שיח-לבי אנוכי (כי עד כאן היה ה“אני” שבשיר – נחלת כל עברי נאמן), ומתמרר באשמתי על אי-מילוי ייעודי הפנימי – אך גם עמי אשם, שביזבזני מבלי דעת מה לעשות בי.

בְּנֵי עַמִּי רְתָקוּנִי סוּס-דַּיִשׁ עֶבֶד-מָשׁוֹט,

וְלֹא נָטַרְתִּי רוּם-מַלְאֲכוּתִי;

בִּפְעִימוֹת-לִבֵּךְ וּנְשִׁימוֹת-רֵיאָתֵךְ לְסַפֵּר מַעֲשֵׂי-יָהּ.

אָשַׁמְתִּי בְּגָלוּת כְּפוּלָה. הַיִּשְׂרְאֵלִי מֵאַרְצוֹ וְהַמְסַפֵּר מִסִּפּוּרוֹ.

אין מקצועו של אדם מגיד כלום על אופיו המעמדי. אם אומרים על פלוני שהוא סופר, עדיין אין אנו יודעים אם הוא סופר-אמן, סופר אוּמן, סופר-סוחר, סופר-גנבן, סופר-חצרן, סופר-פוליטיקן, סופר-פרופיסור, או סופר-תכשיט לטרקליני-גבירות.

אבותי לא בני-סוחרים היו, לא בני-רבנים, לא בני-שו“בים, לא בני-טובים, לא בני-שועים, לא בני למדנים מופלגים, אלא בניהם של נגרים ובנאים יודעי-ספר; ולעולם אני רואה עצמי כסופר -פועל. לא הגעתי, למדרגת ביאליק, שחשב עצמו “חוטב-עצים” ביער-קדומים. בן נגר אנוכי, וחי לי שאני לוקח עצים מן המוכן, מקציע אותם ועושה מהם שולחן נאה, ארון-ספרים נאה, ולפרקים רחוקים, אני זוכה גם לעשות ארון-קודש וב”חקוקות אותיותיך" אמרתי על עצמי:

וַאֲנִי חָרָשׁ בְּמָכוֹן, סַתַּת-חֲזוֹנִים וְנַגַּר-דִּמְיוֹנוֹת.

ועתירתי:

זַכִּינִי וְאָשׁוּב אֵשֵׁב תַּחַת תַּפּוּחַ-זָהָב עִם טַף כֻּלוֹ שֶׁלָךְ

גַּדִּיאֵלִים וּרְחֵלוֹת הֵינַקְתְּ,

וַאַחֲלִיף אִתָּם פְּלִיאוֹת-פֶּה, הֵם בְּאָזְנַי וַאֲנִי בְּאָזְנֵיהֶם.

אֶתְלַלֵּא בְּשִׂדְרוֹתַיִךְ וְרַחֲבוֹתַיִךְ, אֶתְבַּרְזֵג עִם בַּעֲלֵךְ, שְׁלָחַיִּךְ וּטְרָשַׁיִךְ,

(כִּי אַתְּ וְאַרְצֵךְ – אָחָת).

(אתללא – משורש לולאה אתהלך ואסתובב יצוא-ובוֹא; אתברזג – מן הצירוף בר-זוג, והפועל כבר נמצא בספרות המדרשית).

ותהי אחרית-מזמורי ללשוני העברית.

כִּתְבִינִי עַל לוּחֵךְ עִם קוֹדְחֵי בְאֵרוֹת וּמַנִּיחֵי צִנּוֹרוֹת,

עִם כָּל חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ וּמְנַכֵּשׁ וְעוֹדֵר, עִם מְנַפֵּץ סְלָעִים, חוֹתֵךְ יַמִּים וּמְמַחֵט אֲוִיר,

עִם עוֹשֵׂי בַכֹּתֶן וּבַצֶּמֶר, בַּסִּיד וּבַמֶּלֶט, בַּבְּרוֹם וּבָאַשְׁלָג,

בָּעֵץ, בַּבַּרְזֶל, בַּיַּהֲלוֹם –

הַנּוֹשְׂאִים תְּרוּעָתֵךְ לַתְּכֵלֶת

וּמְגַיְּדִים בִּגְבוּלֵךְ כְּבִישִׁים אֶל תַּכְלִית-הָאָדָם בְּפַקְעֲיוֹת הַכֹּמֶס,

בָּהֶן אֱלֹהַּ מִתְגַּלֵּם-מִתְעַלֵּם וְעוֹלָם מִתְעַלֶּה-מִתְאַלֵּהַּ.

הסתכל ב“כתביני” זה. יש לו מוצא קדום מן התנ"ך ומן המסורת: “ועל ספרך כולם ייכתבו”, “כתבנו בספר-החיים”; אך גם מוצא קרוב יש לו משיר-האגדה האנגלי על אַבּוּ-בן אדהם, אשר ראה מלאך כותב בספר-זהב, שאלהו למלאך: “מה אתה כותב?” השיב: “שמותיהם של אוהבי-האלוהים.” – “ושמי בתוכם?” – “לא”, ענה המלאך. לא נתעצב אבו אל לבו כל-עיקר. אמר בעלץ: “ובכן, כתבני כאדם האוהב את ריעיו בני-האדם”. למחרת בלילה, חזר המלאך, ובידו ספר-הזהב, והנה, שמו של אַבּוּ בן אדהם בראש כל אוהבי-האלוהים!…

פקעיות-הכומס – אזכרתא לדבר-האגדה: “בשעה שבּרא הקב”ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב“ה והעמידו… וזהו שנאמר: אני אל שדי – אני אל שאמרתי לעולמי: די!”

המלה "מתעלם " פירושה, לפי השימוש כאן, אינו לא “נעשה צעיר”, לא “מסתתר”, לא “קיים לעולמי-עד”, אלא נהיה ונעשה עולם, מתלבש בצורת עולם: becomes world, enworlds Himself כנגד “מתאלה” – נעשה אלוֹהי, מתרומם ומגיע למידת אלוֹהוּת.

(פורסם לראשונה ב“7 ימים”, 23.11.1960)

בשערי שירת-שחרותו חקק יעקב כהן פסוק גרמני: “שר אני כשוֹרר הציפור, שוכן-עפאים”.

מהיכל-הנגינה נקרצה נשמתו; ודק-שמע היה להאזין זימרת-היקום.

יש אשר שר לנפשו, כאותה “תרצה”, ילדת-תום, אשר עם ערב, בגינת-ביתה, היתה מזמרת לעצמה, וכרוּב היה יורד מן הרקיע העליון ומקשיב לה:

"ובחלוף פתע זיו כמעט

בין טרפי-עץ סביביה,

וחרדה תרצה רגע קט,

וצפתה לאחוריה.

אך היא לא תרא שם עד-מה.

ומאוּם אין היא יודעת;

והלאה בטח תשיר-לה,

ואוזן-כרוב שומעת".

אך עתים גם צירף את מנגינתו שלו אל האחווה הזימרתית של הבריאה כולה. מרד פתני “סימפוניה” שלו, אשר בה מערכות-מערכות כוכבים ושמשות מסודרות בדמות אראלים ושרפים, נושאי נבל וכינור ומצלתיים וחצוצרה וכל כלי-שיר (כל כלי – משבצת סַפּירי-אור, יהלומי-אור, והנימים טווּיי-אורה: “אלפי זיווים לב מרהיבים”) והאֶראֶלים והשרפים מעופפים כולם יחד בחלל-יה. והם שרים ומנגנים אגב מעופם.

והמשורר עצמו, “זמיר-הזמירים” מעופף אתם יחד, ופוצח רוֹן: “עף אני עמכם. עף אני ורן. מי מכם יודע, יגיד לי: לאן?” והתזמורת כולה משיבה לו: “סוד – סוד – סוד, נפלא, נפלא מאוד! מהביעו יפה הוא. מהשמיעו נעלה הוא – סוד!”… יש איזו תכלית להרמוניה המעופפת של מעשה-בראשית. אבל טמירה היא.

---

ועל אגדות-קדם ואגדות קץ-ימים פרש את רשתו הלירית; אף הרחיבן למו מחזות. לשונן – חיטובי-בהט. נותנת קילוחי זמר זך. רצונכם, חרוז סיפורי פשוט כמו “החוטפים”. כבר גביש-דראמה הוא.

בלבוש-הוזים שלו, בשאתו אמרי-“אריאל”, מתנבא המשורר לחיי-נצח, לא במובן מסתורי של “עולם הבא” כי-אם במשמעות של המשך-קיום לבני-אדם בשר ודם עלי אדמות לעולם-ועד. בשורה זו על בילוע המוות בידי האדם, היא עדות לחדוות-חיים פנימית, לא תדלול ולא תלאֶה, אשר במשורר.

מבחינה פילוסופית קשה נבואה זו להולמה. די לו לאדם שימלא את שליחותו היעודה שיאמר את “פסוקי” המיוחד-לו (ואך מעטים זוכים לכך אפילו בצבא-ימים ארוך) וירד מעל הבמה. עוד: אם נרצה לבטל את המיתה, עלינו לוותר גם על פרייה-ורבייה. כי המיתה היא קוטב אחד, והפרייה-ורבייה קוטב שני, לאותו הרעיון שבנשמת-הטבע.

---

ב“לוז”, מן המשוכללות בעבודות-הדראמה שלו, משלים המשורר עם פחות מחיי-נצח; כאן הגיגו הוא על חיים ארוכים עד-מאוד.

התיאטרון שלנו כולו תרגום. אפילו מחזות, כתובי עברית מלכתחילה, המוצגים בו, תרגום הם בסיטואציות, במוטיבים באופן המישחק. השחקנים שלנו אינם יודעים לקרוא שירה עברית בדרך טבעית.

המחזה “לוז” של יעקב כהן, אם ייתפס כשפך-נפש מוסיקאלי, שבו שלוות אנשי העיר האגדית ואורך-חייהם מנוגדים קונטראפּונקטית לבשורת החיים הקדחתניים, קצרי-הימים, המובאת על ידי הזר, שנקלע ליישובם הנידח – עצורה בו הזדמנות למלחין תיאטראלי, ליצור צורת-הצגה כולה פיוטית וכולה עברית.

מזמור ליטוש-החרב של יעקב כהן, “חרב, חרב. חרב לי. הה-הה מה תתנוצצי! אין זאת כי-אם שמחה את צאת לישע-עם!” – זה הניגון הפסנתרי-הצלצלני נתגלגל למו שריקת-פגזים ואנקת-זחלים בעת קום מדינה “בדם ואש”. אך מזומן חינו של המזמור לבלות את ה“אקטואליות” שלו.

תום-אמונה הוא בושמה של שירת-כהן. תמימות זו – רעננות-ילדות בה; אבל היא גם מדרגה תרבותית גבוהה. רגישותה אינה זקוקה לגירויים חזקים. ענן-צל על מצח-אהובה, חיוך קל על שפתותיה, יש בהם כדי להקנות צער או אושר יותר ממה שיתנו צעקות-ווי או שכרונות-הוללות לחושים יותר מגושמים. וכן לגבי חזוּת תמורות טבע וחיים.

---

ראיתי את התלמידים והתלמידות עוברים כיתות-כיתות, שורות-שורות (מהן במדי חולצות תכולות, מהן במלבושים רגילים) על פני ארונו של המשורר בבית הסופר: פירות-ארץ ישרי-שכל, כה רחוקים מ“בוהימיה” מבהמת ומתעתועי אופנות זרות, המנגעים את שדמות-שירתנו כיום. אמרתי אני: יבואו תמימים וירוו צמאונם ממשורר תמים.

ירד שריד-לאדירים – ירד ונתעלה.

מתוך “דבר”, 24.5.1935

כמעט שאני ירא לדבר על קוצר ידו של השכל, פן אתן יד לבני-בלי-מחשבה היוצאים בקריצת עין, קמיטת מצח ורמיזה בשלוש נקודות על מה שמעבר לכוח ההשגה. אבל נאה אמת בהיאמרה, וייכשל בה מי שרוצה.

אנו נולדים, אוכלים, מזדווגים ויולדים, מתים. בכל אלה תענוגים קטנים מושכים אותנו כל הימים למעשה; ותענוג אחד גדול, יש והוא נותן לנו כוח לסבול ייסורים ממושכים, כגון: העובד בפרך בשביל לקיים משפחה אהובה, ויש והוא משלים את התענוגים הקטנים ונעשה פסגה להם, כגון: תלמיד פותר בעיות מתימטיות יום-יום, וסופו – יוצר עבודה מדעית חשובה; כותב מנצח חבלי-בטוי יום-יום, וסופו – משכלל פירמידת שיר; אוהב נוחל נצחונות קטנים על נשמתה וגופה של אשה, ולבסוף כובש את המקדש כולו.

מה פירוש התענוגים האלה. הנצחונות והנשיקין האלה? זו אגדה עתיקה: חתוכים אנו לשנים, ופלג מבקש את חברו – האיש את האשה. או: נחצבה הנשמה מגנזי-מרומים, והיא מתגעגעת על שרשה.

הומים וכוספים אנו: ואפילו אדם שנכנס אל דרך-קבע מתה, גם הוא לא תתואר דרכו בלתי-אם בצורת גילום למאוויים משכבר; ואפילו ילד הבוכה על סוכריה, גם הוא תאיו חושקים במחשכים איזה כוח-חוץ החסר להם.

ולא ידועים לנו שרשי ההמיה הזאת, מניעי הרצייה הזאת; אף לא ידועה לנו מהותם הפנימית-נפשית של הדברים הנרצים: אין לנו אלא דמות שהם לובשים לחושינו, או השערות רחוקות הזקוקות לאימות בידי חושינו.

גם אם נדלה ונעלה מה מן התהום אשר במעמקינו – הרי על ידי עצם ההעלה הזאת, אנו הופכים את התהומי לשטחי: מזייפים את ישותו. וכן, אם נחפוץ להאחז בעולם החיצוני כמו שהוא, מיד אנו מעכלים אותו באפני-מושגינו, הופכים חושך לאור, נסתר לנגלה – עד שאין טבעו עמדו.

פתאום פורץ אלינו קול תזמורת, מנגנת את האנדל או מוצארט: יהיה זה מאיזה גן-עיר או אפילו מתוך כלי מת כמו ראדיו או פונוגרף.

מה זאת? האם אין זה קול מעבר לוחושינו? הנה, גלויים לפנינו התזמורת וכליה, אבל המנגינה דוברת שפת-מלאכים בלתי נראים – שמועה וקשב באים מן הגן-עדן האבוד, החבוי, הנחשק. זו תבל אשר הרחנוה בבשמיה ורוחותיה, אשר נשכנוה בתפוחיה ונשקנוה על שפתי ילד – מה פלאים גדולים מאלה מסתתרים בה כל-כך קרובים עד שכמעט ואנו ממששים אותם?

בתוך גבולות החושים, באמצע עולם המחיצות והניגודים, שוטפת הרמוניה; בא ריפוי לפילוג הקדמון בין הרוצה והנרצה. בין מאוויי-סתר אשר ל“עולם הקטן” שלנו ובין התשוקות ההומות אשר ל“עולם הגדול”. אין זאת כי אם בשׁרשם אחד הם.

תפשתי מוסיקה, כי המוסיקה באופן יחסי יותר טהורה היא מפניות צדדיות, כמו: חנופת מעמד או גזע שבפורטרט, בלבול-הדעת בין נושא רצוי ובין אמנות טובה, תשבץ-תוהו של פראזות גנובות המתאמר להיות ולד אורגאני; חומת לשון המונעת חדירה אל שירת נכר. אכן, גם המוסיקה, אורבים לה המכשלות האלה, ומוקשים המיוחדים לה לבדה. גם היא לשון מוגבלת היא, אלא שהאידיום שלה יותר רחב בהיקפו: נחמדה מילודיה ספרדית גם לאזני הרוסי, אך ספק אם יביננה בן-סין שלא נתאברפ, עד שיתאמן בה. – אך כל האמנויות בשיאן משקות אותנו יין עליון אשר בו הצמאון והרויון – חד. וכולן על כרחן שפת סמלים תדברנה, כי על כן הן מתרגמות לאותיות הגיון וחושים מה שלמעלה מהן ומעבר להן: תופסות את הלא-נתפס, מביעות את אשר לא ניתן להבעה.

והמבקר. – אחד המושבע ואחד המקרי – יכול לפסוק “טוב” או “רע” כאח לעבודה; לדרוש לפסיכולוגיה של המחבר; לחקור במצב החברה או התקופה, בהן נולדה מלאכת האמנות – אבל אל סוד-הקסם שלה לא יחדור, אל צד-המופלא שבה לא ייגש. לכל היותר, יכול הוא, על דרך קו-מגע, לפייט פיוט חדש על הפיוט הקודם.

פורסם ב“דבר”, 22.3.1957

השירה העברית בספרד ובפרובאנס. מבחר שירים וסיפורים מחוֹרזים, ערוכים מבוֹארים… בידי חיים שירמן, כרך שני: מיוסף קמחי עד סעדיה אבו-דנאן (בערך 1150 – 1492 לסה"נ).

הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים: דביר. תל-אביב, 1956.

“ואחרי הדור ההוא נסתמו מקורי השירים בלשון-העברים, ושולח במשמניה רזון, גם נביאיה לא מצאו חזון… ומאחר אשר נאסף שלמה היושב על כסאו, ויגווע ומת אברהם נשיאו, ויהוּדה שר-צבאו ומשה נביאו, נסתם חזון השיר ומוצאו, ונסתלק הכבוד ההוּא וּמוראו, ולא יסף עוד מלאך ד' להראוֹה; כי קם אחריהם מי יחבר בשיריהם, או יעשה כמעשיהם. והנה אנחנו אלה פה היום מלקטים שכחת שבּלהים, וּמזנבים נחשליהם, ויום ולילה נרוץ במעגליהם וניגע ולא נגע אליהם… והראשונים אכלו הסוֹלת, ועזבו לנו הפסוֹלת!”

זה סעיף מקוּצר מקינת יהוּדה אלחריזי בספר “תחכמוני” על ירידת השירה העברית בזמנו. “שלמה היושב על כסאו” הריהו, כמוּבן, שלמה אבן גבירול, שגוּב-הכתר של עידן היסטורי קודם, אשר נפלאי-משורריו, החל משמוּאל “נגיד-הנגידים” – “פה אל פה נבוּאה דיברה בם, בחזיון-שיר, במראה לא בחידות”; “אברהם נשיאו”, זה אברהם אבן-עזרא; “יהוּדה שר צבאו” – יהוּדה הלוי; “משה נביאו” – משה אבן-עזרא. בקינה זו פּתח אלחריזי אחרי אשר פקד במלים נאדרות במליצתן וגאות בצידקת-הערכתן, את השלתשלוּת השירה העברית ה“ספרית” – לידתה, העפלתה, ותועפות-פסגותיה. והנה, לקתה מסורת-השיר הזאת, גלשה אל מישוֹרי-עמקים, אשר עדיין נועם בהם; אך אוי! גם אל בורות נשברים אל חידוש-סרק ופחזוּת וריקוּת. אין אלחריזי מסתפּק בקינה ונהי; הריהו מונה “תנאים”, אלוּ עצות ואזהרות, מה השירה דורשת מנאמניה-עושיה.

זוג-הכרכים

לפנינו כרך שני ואחרון של “השירה העברית בספרד ובפרובאַנס” בעריכת חיים שירמן, כרך שהוּא עבה מאחיו הבכור (השני, עמוּדיו – 794, והראשון – 628). זוג-הכרכים כאחד מרהיבים בחיצוניוּתם ומענגים בתוכנם: אות-ניקוּד גדולה ובהירה; בתחתית-העמוּדים – פירוש קצר, אך מכוון וממצה; דוגמאות שופעות ממלאכת משורר ומשורר, ולפניהן – מעמוד עד ארבעה עמוּדים של סקירה ביאוֹגראפית-ביקורתית. משלים הכרך השני את אשר חסר בראשון: מבוא כללי, מאת העורך-המפרש, על מהוּתה, סביבתה, לשונה (היאך קמעא-קמעא נתרבו בה יסודות ארמיים ותלמודיים) ונתיבותיה של השירה העברית הספרדית, על ענפה הפּוֹרה בפרובאנס ושלוחותיה, בארצות אחרות.

עוד יש בכרך השני: ביבליוגראפיה; שני מאמרים – “סוגי השירה ומוּנחיה” (לפי א"ב) ו“המשקלים והחרוּזים”, ומפתחות של התחלות-השירים ושמות-המחברים (לשני הכרכים גם יחד). וכמו בראשון, גם כאן מאוּיירים כמה פרטים מן הענין על ידי לוחות של תמונות וצילוּמים.

גבעות-עולם

“מישורי-עמקים” אמרנו. אך גם מתוכם מתנשאות אדמות-רמה, אשר עם כל היותן נופלות מן ההרים הגבוהים, גבעות-עולם הן בנחלת-השיר הלאוּמית, ודורי-דורות ירעו בהן. בקהלן יימנו: יהוּדה אלחריזי עצמו; משוּלם בן-שלמה דיפיארה; טודרוס בן-יהוּדה אבולעאפיה (משוּבת-חן לאהבהביו עם בנות ישמעאל וערב); שלמה דיפיארה (נצר מזרע משוּלם); דון וידאל בנבנשתי. חמדה-סגוּלה היא “זוּלת לשבוּעות” מאת יהוסף האזובי – תיאור דראמטי נלהב למעמד הר-סיני, על יסוד מדרשי-אגדה שונים. הטון המרוֹמם של מנגינת-הפּתיחה (הניתנת בכרך זה) מתוך "בחינת עולם לידעיה הפניני, יש בו כדי לאַלץ את המאזין להשיג את הספר כולו ולהידבק בו.

הפרוזה המחורזת

דורות שוחרי-השיר שבספירה הספרדית, מימי יהוּדה אלחריזי ואילך, מצאו באוצרם ירושה של מוּשׂגים, דימוּיים, חרוזים, ואופני-ביטוי אשר נכבשוּ על ידי המשוררים הגדולים בדורם. באפס-כוח לצאת אל כיבושים חדשים, ומתוך הרגשה נכונה כי דישה אין-קץ באותם ההישגים תהיה לזרא, ביקשו חיזוּק למלאכתם השירית על-ידי הזדקקוּת לעלילת-סיפוּר, דימוּיי-הפיוּט הרעננים של ה“אבות” היו למליצות מקובלות ומועילות בידי ה“בנים”: השירה שקעה עד לידי פרוזה, וכאן מקומה של המקאמה.

המקאמה היא פרוזה מליצית מחוֹרזת, אשר יש והיא דיה לעצמה, ויש שהיא מתקשטת בבתי-שיר קצובים ושקוּלים. למשל, אלחריזי, בתארוֹגת המקאמות שב“תחכמוני”, עתים סיבב עלילות בכוונה תחילה שתהיינה משמשות רקע ותירוץ לשילוּב שירים אשר מכבר היו אתו בכתוּבים; ועתים, להיפך, נולדו אצלו חיבורי-שיר חדשים בתורת תכשיטים לעלילה סיפוּרית מסוּיימת.

השירה העברית הספרדית בגדוּלתה – כוחה בשוּרה היחידה (מה שקרוי בפי הדורות ההם: בית; והבית עשוי שני חלקים: דלת וסוּגר ), השוּרה או הפראַזה, היא צרוּפה ומזוּקקת ונוצצת כערך פּיוּטי בפני עצמו; אלא שבמיטב חיבורי-השיר, כל השורות יחד מצטרפות לשלימות מעוּבּדת.

כוחה של אותה מסורת-שיר בירידתה – בסכימה הסיפּוּרית הכללית. אין השוּרה כשהיא לעצמה טוענת שירה; לכל היותר, יכולה היא לטעוֹן דבר-חכמה או דבר-חידוּד, כלומר, להיות פתגם.

לפי טבעה מזוּמנת המקאמה לסיפּוּרים מבדחים ולמשלי-אגדה. וזה שימושה אצל יוסף אבן-זבארה, בעל “ספר השעשוּעים”; יצחק בעל “משלי ערב”; יעקב בן אלעזר, בעל “כליל ודמנה”; אברהם אבן-חסדאי, בעל “בן המלך והנזיר”, ומרבית המשוררים שקטעים נרחבים מכתביהם כלולים בכרך אשר תחת ידנו.

טעמם של בני-המזרח גרס מעשייה גוררת מעשייה, סיפוּר משתבץ בתוך סיפוּר, והסיפוּר המשוּבץ יש שהוא עצמו כולל בן-סיפוּר או משל חיות-וּבהמות; והסכימה הכללית של המקאמה לעיתים קרובות אינה אלא אמתלא לשיפעת עלילות קטנות: שיחות ואגדות והלצות.

הסיפּורים שבמקאמות אלו, הרבה מהם הנם מרתקים, ומקצתם הם מודרניים למדי: מעשה בנערה צעירה אשר אביה הרש מכריח אותה להינשא לזקן עשיר ובלה (אצל בנבשת); מעשה באיש מרבה בתפילה בביתו ובשהייה בבית-הכנסת, ואת אשתו הוא מוקיר בתורת בעלת-בית כשרה (בנוסח “אשת –חיל מי ימצא”), אך את יופיה אינו רואה, ובחין-מלבושיה לא יבין: לבסוף היא בורחת עם צעיר שיש לו עין לכמו-אלה (“החסיד ואשתו הנואפת” מאת יצחק אבן-סאהולה). אלו תימות שהיו יכולות לעלות על במת-תיאטרון בימינו. ענין רוֹוח בסיפוּרים הללוּ הוא התלוצצות על חשבון הנשים, ואבן-זבארה ב“ספר השׂעשוּעים” מפליג בכך.

מלאכה חיננית, בת-ימינו, המסוּגננת באוֹרח-המקאמה, היא הבדיחה העממית “אלוּף בצלות ואלוף שוּם” מעשה ידי ביאליק.

מלבד הרצאת סיפוּר ומשל, אפשר להפיק מן המקאמה סיפוּקים אחרי. בידי אלחריזי, כפי שראינו, היא משמשת גם לביקורת-שירה, ודבריו המחורזים על יהוּדה הלוי הם תכלית-הידוּר. שלמה בונפיד משתמש בצורת-המקאמה לעשות נקמות בנכבדי קהילת סאראגוסה, אשר קיפּחוּהוּ. ומה נקמות שורפות-מכלוֹת הן! אין זאת כי מרוֹרוֹת שפכוּ את דמו של המשורר הזה. והיא הקהילה אשר, כימי ארבע מאות שנה לפני-כן, גירשה מתוכה את הצעיר שלמה אבן-גבירול, ולא הבינו אנשיה כי את זיו-עירם הם מגרשים.

במחננו היום

גם במחננו היום – אחרי זריחת סגל משוררים מבריק ומלאכת-שיר אדירה, ביחוּד בידי שלושת בני-הענק, בעלי העצמיוּת המחוּצבת, אשר מהם רק שניאור עודו חי ופועל, וכן יאריך ימים. – הגיעתנו תקוּפת-מישוֹר; תקופה שבה רבים יודעים את המיכאניקה של כתיבת-שיר, אך דחף-בראשית נעדר מהם. יתר על כן, כמו בדור-אלחריזי, נתגלו בתוכנו המון עושי חריזה “חלושה וריקה”, אשר “רובם לא ידעו פיסוק ועל כן שירוֹתם זרוֹת ובמשקלם שבוּרוֹת”. משתדלים הללוּ לחפות על רגשוּשיהם המלאכוּתיים וחיקוּיי-שיגרה שלהם על ידי קפיצוֹת-והעוויוֹת להטוּטניות, והם מתחברים לכיתות ובריתות על מנת לרומם ולשבח זה את זה.

דרך התעלוּת מרפיוֹנה של השירה והאמצעי להעמידה על הבהירות, היא ההיאָחזוּת בעלילת-הסיפוּר. ואמנם, יש משוררים חדשים בישראל תופסים דרך זו ומחברים בּאַלאַדות ושירי-אגדה. אלא שרוב החיבוּרים ממין זה, הרצאת-עלילתם היא עירומה מדי. השלד הסיפּוּרי שלהם, תחת אשר ירקוֹם עור ובשר מבפנים, עצמותיו מתנוֹעעוֹת למיקצב פעמונים וצלצלים המתלווים אליו מבחוץ.

ואין הכרח שהדבר יהא כך. יכולה העלילה הסיפוּרית להיות קרקע למרחב-ביטוּי, לתפארת-תיאוּר, לעוֹמס-רגש, ברוח-המשורר אשר עליה. מן השירה הקלאַסית האחרונה שלנו, עולים על הדעת – כמוֹפת לאפשרוּת זו – “מתי מדבר” לביאליק, והפרק “קבלת שבת” ב“אגדוֹת צפת” לשמעוני (מה נאווּ שם תיאום לחישת-השיחים והמיית-הפּלגים עם פסוּקי שיר-השירים המזוּמרים, והרגע של שברון קומת –האר"י באכזבתו מתלמידיו).

האידיאל הוא, שתהא כל שוּרה ושוּרה בפואימה סיפוּרית – אָכן, כל הברה, כל אות וכל תנוּעה – רצוּפה חוּשניוּת לירית, ומהווה מירבץ-הנאָה לעצמה; והחיבוּר כולו יהא מתחַטב למו מיבנה הרמוני, רגיש לתמוּרות-

י"ג עיקרים חדשים גם ישנים

א. אמונה באלהים אינה כפירה באדם.

ב. כשרות אינה טריפה.

ג. יהדות אינה פגם בקידמה.

ד. ציונות אינה ענין עבר ובטל.

ה. שמירת השבת אינה חילול עיקרון החופש.

ו. עמקות המחשבה אינה בגידה בדגל הלאום ובאורח החיים השיתופי.

ז. אהבת המולדת אינה מחייבת נכונות מתמדת לצאת בשליחות לחוץ-לארץ.

ח. בדידות או התבודדות הן לאו דווקא פרישות מן הציבוּר.

ט. שמאל ויושר אינם היינוּ הך.

י. אכזריות אינה כלל סתירה לפחדנות. אדרבה, הפחדנות היא השאור שבעיסת האכזריות. סתם אכזר פחדן הוא.

יא. התנ"ך אינו מפה גיאוגרפית, לא גן בוטאני, לא מילון לדקדוק, לא בית-נכות לעתיקות, אף לא אוסף של מסמכים לחקירות ארכיאולוגיות.

יב. גלות היא לא רק בחוץ-לארץ.

יג. שקר אינו במשמע רק כזב. יש גם אמת שקרנית, אמת לפי האות המתה, שהיא שקר לפי הרוח החיה; אמת לפי הכתיב, שהקרי שלה הוּא תרמית; אמת להלכה, שהיא סילוף למעשה; אמת בעל-פה, שאינה שליחו של הלב; אמת של יציאת ידי חובה, שאין בה משום קום ועשה. זה הכלל: כל אמת רשלנית ועצלנית היא שקרנית.

לא כל…

לא כל הרצוי לבריות מקובל באמת עליהם.

לא כל מי שנעשה חלון-ראוה של הציבור הוא בא-כוח הציבור לאמתו.

לא כל בעל-תשובה חוזר בו מן החטא. קל וחומר לא בעל-תשובה המכה את עצמו על חטא בפרהסיה בקול רם.

לא כל מי ששמו שמשון או שנרשם כחבר בארגון “בני שמשון” מוכשר לשסע אריה.

לא כל בעל-בכי רשאי לעבור לפני התיבה או לכתוב שירים ליריים.

לא כל ענו למראה עינים הוא גאותן ומתיהר בלבו.

לא כל הטוען שהוא כופר או סופר או צופר ראוי להיות מוחזק בעינינו כזה.

לא כל הדורך על קרשי הבמה חי שם.

לא כל מי שאינו צועק “אני שלמה” אינו מוחזק לעצמו כשלמה.

לא כל שיכור הוּא אמן, אך גם לא כל אמן הוּא שיכור מיין אלהים.

יכול ש…

יכול שאף הבריון הוא שקרן ואף השחצן צבוע.

יכול שאף שאינו חנפן איננו בעל אופי רע ושונא האדם.

יכול שאף המדקדק בכיבוד אבות אינו נכשל בהמעטת הדמות של הבנים.

יכול שאף המכריז ומודיע על עצמו שהוא שקרון הנהו בכל זאת שקרן; ולא באו הכרויותיו על שקרנותו אלא כדי לגנוב את דעת הבריות שיאמרו עליו: כלום שקרן הוא זה האומר אני שקרן?

יכול שאף מי שאינו מוקיר עוד את רגליו מבית-הכנסת להתפלל עם הציבור אינו צריך להיות חשוד, שכבר קפצה עליו זקנה.

יכול שיש זריז ואינו נשכר, ולא עוד אלא שגם אינו נזכר על ידי הבאים אחריו בעקבותיו. לא כשרון התגלית עיקר, כי אם הכושר להכריז עליה ולעשות בה חזקה.

יכול שאין זו גזירה מן השמים, שאמנים ישאבו השראה דווקא מתוך ביבין של שופכין ויתארו רק ברואים נקלים ופגומי-יצרים.

יכול ששר האמנויות היפות לא עשה כלל חוזה עם היצר-הרע להשקיף רק מבעד לאצטגנינות שלו על מראות עולמנו ועל עלילות בני-אנוש.

יכול שעוד נזכה להתגלות המעינות הטהורים, שישאבו מהם אמנות זכה, כתפילה זכה, ממקור הלב הנאמן, החושים הנכונים והנפש הבריאה. יכול שיש גם כשרון בחסד היצר הטוב.

יכול שהגולפשטרום החם של הלב האנושי יפרוץ שוב להשקות את חיינו ולעשות את עולמנו השפל לעולם של חכמה ואצילות כגן רווה.

בזמננו…

שוטים של זמננו אין בהם אפילו שמינית של חולשת הדעת. אדרבה, הם שמחים בחלקם, מתייהרים במעמדם ומתמונות טבע, סעוּר יצרי-החי, רדוּף חזון ומוּסר.

מראות ומאורעות וחוויות מן ההווי שלנוּ פה והיום, מאלוּ החיים שהם אגדה תוך כדי התהווּתם – ראוּיים הם, מצפּים הם, למשוררים-מספרים, גדוֹלי-עלילייה, המרחב ותמצית-התפארת – מישטח השיר הסיפוּרי בכללוּתו והמישזר האמנוּתי של כל שוּרה ושוּרה שבו, - אין זה דין ששני היסודות הללו יהיוּ אויבים זה לזה; יש לשאוף לכך, שיהיוּ לסעד הדדי.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 22.9.1966

מספר בברכת-הטבע הוא יהודה בורלא: אָח לאותם בעלי-הסיפור בכל אומה ובכל דור, אשר, אם נמצא איש מהם בעדה קטנה יוצאת למרחקים להתיישב על אדמה חדשה, והם עושים חנייה בדרך; או בלקוּטה של עולי-רגל אל מקום קדוש, והם מבלים לילה גשוּם בפונדק אחד; או בקרב נופשים המתיישבים מסביב למדורה תחת רקיע-לילה; או בשבת-נוסעים בסאלוֹן של אונייה, חותרות בערפל בלב-ים – הרי זה האחד. אך פתח בשיחה, הכול בהסכם אינסטינקטיבי משתתקים, וכורים אָזניים לאמריו. והוא במוֹתק חורז מעשייה למעשייה, מקשר עלילה בעלילה, מסבך מקרה בלתי-צפוי בריקמה של גורל גזוּר-מראש. נושא אתו את המאזינים אל הרפתקאות בחבלי ארץ בלתי-נודעים, ומעוֹרר פליאות על שכאֵלו-בריות ישנן בעולם ושכאֵלוּ-מעשים נעשים תחת השמיים.

“בלי כוכב” אורג מעשה רומאנטי-לעילא בזוג-נאהבים בשבט בדווי; הוא – עבד עלוּם-מוֹצא לשיך אדיר ואכזרי, והיא – בת-השיך. עזה אהבתם כמוות, ונאמנה כחוקות שמש וירח, וסופה – הריגוֹת ונקמוֹת. כי נס הזוג הזה בעת התקבץ המונים-המונים בעיר-הקודש מאֶקה, טעם חיי-אושר בהיחבא בכפר נידח בהרי-סוריה, וחמת-השיך השיגתם, אותם ואת ילדיהם.

לא במישרין על ידי המחבר נמסר סיפור-המעשה, כי-אם מפי אותו העבד-לשעבר, עבּד שמו, בזיקנוּתו, לפני איש-שׂיחו היהודי; עבּד – מורה-דרך לשיירה של צבא ערבי בשירוּת המושל התורכי, והיהודי – מתורגמן בין המפקדים התורכיים ובין הערבים. נוסעת השיירה הצבאית דרך-המידבר מצריימה, בעת נסיון התורכים להדוף את האנגלים מעל תעלת-סואֶץ בימי מלחמת-העולם הראשונה. זה המסע הארוך במידבר, קשייו, תנועותיו ומנוחותיו, הם הרקע לשיח-השניים, המבקשים איש את חברת-רעהו בכל עת-מצוֹא; ועבּד, בהמשכים מתוך הפסקות, מסיח לפני ידידיו מעשים שהיו, המעיקים על נפשו עד היום.

פרק אחד ברומן “כיסופים”, מספר על הנער עמרם, נצר ממשפחה טובה בשכונה היהודית בדמשק, שנותיו בסך-הכול חמש-עשרה, וכבר יש שבועת-אהבה בינו ובין נערה אחת, שירין; הם נפגשים בבוסתן אחד שבעיר. פעם נראָה מטייל עמה ברחוב, ונודע הדבר למשפחה, בגילוי-לב הוא מספר לאמו את הכול. היא אומרת לו כי הנערה אסורה לו, ואל ישאל מדוע. אזהרות כאלו הוא שומע גם מלפני קרובי-המשפחה לרבות אחד חכם שחקרהו בדבר; אך אין איש פותר לו מפני מה ולמה. לבסוף, נודע לו הפתרון מפי ישישה פטפטנית. אביו של עמרם הסיתוֹ יצרוֹ אחר אשת-איש, ויש חשש שהנערה שירין היא אחות-עמרם, ולא בתו של האיש שנחשב לה כאָב. אבי-עמרם מת בעל-תשובה, אבל הבוסר שאכל הוא כּירסום-רעל בנשמת-בנו. ונמשך עמרם אל סתרי-קבלה, אולי על-ידם יעמוד על דרך-אלוה באדם.

נחרת בזכרון-הקורא לאוֹמן-תיאור את חצרות ירושלים העתיקה ולהצצה מעמיקה בנפש אשה אחת מיושבי-בתיהן, הוא הסיפור “בקדושה” שבאוֹסף שבעת-הכתבים “נשים”.

בוסה רבקה די אלחנן, אשה צדקנית, זוגתו של החכם רבי יעקב חי, עקרה היא. מחליטה היא בלבה, שהיא עצמה תשים בחיקוֹ צעירה, אשר תהיה לו לאֵם-בנים ולה כבת. דוֹד בעל-תבונות, ששיתפה אותו במחשבתה, הזהיר אותה על הסכנה שבמעשה כזה, אבל נתרצה להביא את הרעיון לפני יעקב חי, הואיל וזה חפצה ורצונה; היא עצמה כבר רמזה לבעלה על כך, אבל הוא לא נרמז; או עשה עצמו כלא-שומע.

מצאה בוסה רבקה נערה ענייה, יתומה בת-טובים, תמה וחסודה, להיות לאשה שנייה לבעלה; ובזה תכפר על עוונה, שראתה זה-שנים בצער בעלה-אהובה על חוסר פרי יורש-חכמתו. החיתון סוּדר במזל טוב.

פרחה, יפתה הנערה בבית רבי יעקב חי, קומתה נזקפה. וכאילו בגרה בבת-אחת.

על-אף כוונותיה הטובות מלכתחילה, התחילה קינאה עוֹלקת בלב בוסה רבקה. התחילה רואה את הצעירה כנחש וכבת-לילית בביתה. את ייסוריה שמרה במיסתרים. אך יום אחד, כשהביא בעלה מתנה לצעירה ולא לה (היה זה משום מקרה בלתי-מוצלח ושלא ברצונו), פרץ זעמה החוצה.

סוף-דבר: כשהרתה הצעירה, וקרבה הגאולה של בן-יורש בבית, חזרה אל בוסה רבקה רוחה הטובה, כי הרגישה כי בקדושה ולשם-מצווה זיקת בעלה לעלמה.

יריעה נרחבת במעשי-בורלא היא “עלילות עקביה”. פותח המספר באנאטוליה שבתורכיה, ארץ הרים גבוהים ועמקים פוריים, ומסיים בירושלים, מעורבת-העדוֹת, וישמעאלים רשעים, בחסות השלטונות, מציקים ליהודים.

עקביה הוא נער ישר-לב וחרוץ בעבודה, אבל חסר-תפיסה בתלמוד תורה. נתייאשו ממנו רבותיו. עזר לייד אביו במעשי-פחחוּת. הגיע לתור בר-מצווה – איך ידרוש דרשה לפני המסוּבים כמנהג? חכם אחד קיבל על עצמו לחולל את הפלא הזה, להנאִים את פי עקביה בדרשה של בר-מצווה. כבוא היום, הובטח לנער כי רק בביתו ידרוש, ולפני קהל-מעט; חששו שמא יתפחד ותעוּף ממנו התורה שהכניס בו מוֹרוֹ בעמל רב.

כשראה עקביה כי קהל-הבאים הולך ורב, ברח מן הבית. מצאוֹ אביו והחזיק בו. טען הנער: “שיקרתם לי”. שידלהו אביו: החכמים הכרח היה להזמינם. שכנים באו מאליהם, ובל יצער הבן את אמא שלו. טענה אחרונה זו, הכריעה הכף, והנער חזר אל השימחה הערוכה לכבודו. לבסוף זכתה הדרשה בהצלחה מאין-כמותה, והיתה לשם-דבר בעיר. אני מעתיק מן הספר:

"…תוך כדי זמירוֹת הפייטנים התעטף עקביה בטלית גדולה ועזרו לו להניח את התפילין.

משעמד מוכן לדרוש ישב החכם לפניו על האצטבה, גבו לקהל ופניו לעקביה.

פתח החכם בלשון ספרדית. לשמע קולו התנודד עקביה והטה עצמו קצת כלפי החכם כמי שמתכונן למערכה. הקשיב רב קשב, כשמצחו קמוּט ועיניו מביטות נכחו, לחכם השוא:

– אמור לנו חייך, עקביה, תפילין אלו שאתה לובש היום מה הם?

צירף מייד עקביה, מזורז ונחפז, את תשובתו לאמור:

– התפילין הם – ‘דגל אחד’, דינם כדין דגל.

– דגל אתה אומר? והרי אין כאן מוט ולא חבל ולא בד – מה עניין דגל לכאן?

על דגל של כל אומה רשום רצוֹנה של אותה אומה. יש רושם צבע דם – סימן למלחמה. יש רושם דמות אריה – סימן לגבורה, וכדומה. ובתפילין, שהוא הדגל שלנו, רשום רצונם של ישראל. – איפה רשום? ומה רשום?

– הנה כאן: שדי – הורה עקביה בטוטפת.

– ומה פירוש שדי?

– שלום דגל ישראל.

– נאה ויאה, עקביה. כל אומה לכבוד מי היא נושאת את דגלה?

– לשם מלכה של אותה אומה.

– ואנו – מי מלכנו?

– מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

– ומה חשיבותו של הדגל שלנו, של התפלין?

– שהוא דגל קדוש לעם קדוש של אלהים קדוש.

– שפיר. ומה אנו למדים מזה?

– אנו למדים, שעם ישראל חייב להיות עם קדוש.

– ושמא אתה יודע, בתוך טוטפות אלה מה יש? הריקות הטוטפות או מלאות?

– ראיתי שצפוּנה שם פרשת ‘ואהבת את ד’ אלהיך'.

– ולמה כותבים אותה פרשה ולא, למשל, עשרת הדברות?

– עשרת הדברות מצוות הן, מצוות הבורא לישראל. אבל בפרשת ‘ואהבת’ כתובה אהבת הבורא לישראל ואהבת ישראל לבורא…

כך השכיל המלמד המובהק לטוות את ‘הדרוּש’ בשאלות ובמשלים… עד שקרנו פני האב והאם מאוֹשר ועיניהם זלגו דמעות-גיל. והנאספים מחאו כף והרימו קול שמחה."

גוף-הסיפור יפה לקריאה ולא לתקציר.

במיסחר יש והיתה תמימותו של עקביה לו למכשול. אבל במעשי גבורה גופנית נגד שודדים וצוררי-ישראל עשה נפלאות. מנעוריו שלם היה לב-עקביה עם אלוהיו. ברם, כשאשה אחת, דיאמאנטי – לא אשתו– נשתגעה בטירוף-עולם משום כיבוש יצר-האהבה של שניהם, נתמרד. אחרי ביקור בבית-החולים, אשר שם כלוּאה האשה – (מכאן ואילך לשון-הספר:)

"נטה מדרך המלך ופנה למורד ההר הגדול שממולו. בחופזה עשה דרכו, כמי שרודפים אחריו.

מששקעה עליו השמש בגיא, עמד ואמר דברים במפורש:

לאו, לאו, אני מדעתי לא אצא. גם מחיי לא אצא. לא אאַבּד עצמי. לא אשמח (שׂ' פתוח) אויבים… לאו! אבל יוצא אני מרשותך, יושב שמיים, מרשותך ומרשות בריות שלך אני יוצא. לא מכם ולא מתורתכם, לא מטובתכם ולא מרעתכם.

עקביה אני! חי אני! אדם בן-חורין!

מאָז הלך עקביה לבית-החולים – לשווא המתינה לו אשתו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הלך עקביה ולא חזר.

ועד היום הזה לא חזר."

“מרננת” היא מוסד ערבי כדומה ל“גיישה” היפּנית. בסיפור בורלא בשם זה, המרננת היא אשה יהודית יפה. תפקידה – להנעים לגברים חייהם בזימרה ושיחה נאה, ואולי (המחבר מצניע זאת) גם בקרבת-דוֹדים. נבחרת לאומנות זו – יש על ידי אחת ותיקה – נערה מאוד-יפה, אשר חבל שתהיינה מעלותיה רכוש פרטי של גבר אחד בלבד. חינוכה של הנבחרת הוא בריקוד וזמר ופסוקי שיר ומשל.

המרננת דנן היא מעוֹרה בתרבות הערבית על זימרתה ושירתה; ומתנוצצת היא בחברה גבוהה, המשתעשעת בדברי חכמה ושיר. בכספה הושפעתה, היא למשען גם ליהודים עניים. אהבת-הבריות טבועה בה, ומעבר לכל שׂכר, יש יסוד של אמת באהבת-גברים שלה: נאמנה היא להם גם כשהם בצרה וסכנה.

זהו טיפוס לא ידענוהו בעברית עד כה, ולא בודד הוא ממודות ערבים ובדווים, שאָנו לומדים להכירם מתוך כתבי בורלא.ּ

בורלא, יליד ירושלים העתיקה וחניכה, היה המרחב של הממלכה העותמנית פתוחו לפניו; למד הלשונות, המסוֹרת והמנהגים של זה המרחב, והללו משתקפים בסיפוריו. בירושלים גופא פרוּשׂ היה לפניו עולם מלא. משכנות ארמנים, ערבים, ספרדים, אשכנזים, עדה-עדה על מלבושיה, קבצניה, ומקומות-קודשיה, שכונה-שכונה על אָרחי-חייה; ההרים והגאָיוֹת שבסביבה; קילוחי-מיים יקרים ונדירים שבין ההרים – כל אלה ספג בריחותיהם (ולא כולם בוֹשׂם) ובמראיהם בכל חליפות-יום ועונות-שנה. ואֶל ירושלים תמיד חוזר בנה זה מנדודיו, ופרקי-היסטוריה שלה ושל המתאווים אליה מרחוֹק, הם כפיגומים ואימוּמים לחזיונות-סיפוריו; עתים, בבחינת עצמוֹת ממש בתוך בשרו-ודמו של אַחד-הסיפורים.

מספרוּת-ימינו בעברית תורגמו לאנגלית חיבורים מצועצעים ומשוקדים; רומנים מסורבלים; מעשי-חרוזים סנטימנטאליים, מתגנדרים בתשמישי-קדוּשה – וריקים מקוֹדש; דברי “שירה” שאינה אלא קש פרוזאי מקוצץ. ועד כמה שידוע לי, אלה הסיפורים של בורלא, אשר יש בהם כדי לרתק נער וזקן, אשר עלילתם בהירה, והיא זרוּעת מוֹמנטים מילוֹדראמתיים; המזווגים אווירת-אגדה עם הווי חי של עמים ושבטים, ובראש-כולם – של היהדות הספרדית-מזרחית על מגעיה עם זו האשכנזית; המצטיינים בהומור דק מן הדק, מעלה חיוך-חכמה – לא דיגדוג-צחוק; אשר, בלבושי משל וציור הם תוהים על דרכי-הבורא ותלאות-אנוש – אלה החיבורים אשר הצלחתם אצל קוראי-אנגלית, ואצל צוֹפי-קולנוע בעולם כולו, מובטחת – לא נמצא להם גואל באנגלית.

אצילוּת צנועה חופפת על הליכות בורלא האיש. לא יפרוש מן הציבור, אך רחוק הוא מהתפמבוֹת לראווה, בנחת דיבורו. אותה טבעיוּת פשוטה ונעימה שבסגנון כתיבוֹתיו נסוכה גם בסגנון שיחותיו ונאומיו. אולי בשלוּת (ש' צרויה) מזג זו, תולדת-תבונה, היא המקיימת יפי-פניו גם כשגבּוֹ שׁח קמעא.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 22.9.1966

מספר בברכת-הטבע הוא יהודה בורלא: אָח לאותם בעלי-הסיפור בכל אומה ובכל דור, אשר, אם נמצא איש מהם בעדה קטנה יוצאת למרחקים להתיישב על אדמה חדשה, והם עושים חנייה בדרך; או בלקוּטה של עולי-רגל אל מקום קדוש, והם מבלים לילה גשוּם בפונדק אחד; או בקרב נופשים המתיישבים מסביב למדורה תחת רקיע-לילה; או בשבת-נוסעים בסאלוֹן של אונייה, חותרות בערפל בלב-ים – הרי זה האחד. אך פתח בשיחה, הכול בהסכם אינסטינקטיבי משתתקים, וכורים אָזניים לאמריו. והוא במוֹתק חורז מעשייה למעשייה, מקשר עלילה בעלילה, מסבך מקרה בלתי-צפוי בריקמה של גורל גזוּר-מראש. נושא אתו את המאזינים אל הרפתקאות בחבלי ארץ בלתי-נודעים, ומעוֹרר פליאות על שכאֵלו-בריות ישנן בעולם ושכאֵלוּ-מעשים נעשים תחת השמיים.

“בלי כוכב” אורג מעשה רומאנטי-לעילא בזוג-נאהבים בשבט בדווי; הוא – עבד עלוּם-מוֹצא לשיך אדיר ואכזרי, והיא – בת-השיך. עזה אהבתם כמוות, ונאמנה כחוקות שמש וירח, וסופה – הריגוֹת ונקמוֹת. כי נס הזוג הזה בעת התקבץ המונים-המונים בעיר-הקודש מאֶקה, טעם חיי-אושר בהיחבא בכפר נידח בהרי-סוריה, וחמת-השיך השיגתם, אותם ואת ילדיהם.

לא במישרין על ידי המחבר נמסר סיפור-המעשה, כי-אם מפי אותו העבד-לשעבר, עבּד שמו, בזיקנוּתו, לפני איש-שׂיחו היהודי; עבּד – מורה-דרך לשיירה של צבא ערבי בשירוּת המושל התורכי, והיהודי – מתורגמן בין המפקדים התורכיים ובין הערבים. נוסעת השיירה הצבאית דרך-המידבר מצריימה, בעת נסיון התורכים להדוף את האנגלים מעל תעלת-סואֶץ בימי מלחמת-העולם הראשונה. זה המסע הארוך במידבר, קשייו, תנועותיו ומנוחותיו, הם הרקע לשיח-השניים, המבקשים איש את חברת-רעהו בכל עת-מצוֹא; ועבּד, בהמשכים מתוך הפסקות, מסיח לפני ידידיו מעשים שהיו, המעיקים על נפשו עד היום.

פרק אחד ברומן “כיסופים”, מספר על הנער עמרם, נצר ממשפחה טובה בשכונה היהודית בדמשק, שנותיו בסך-הכול חמש-עשרה, וכבר יש שבועת-אהבה בינו ובין נערה אחת, שירין; הם נפגשים בבוסתן אחד שבעיר. פעם נראָה מטייל עמה ברחוב, ונודע הדבר למשפחה, בגילוי-לב הוא מספר לאמו את הכול. היא אומרת לו כי הנערה אסורה לו, ואל ישאל מדוע. אזהרות כאלו הוא שומע גם מלפני קרובי-המשפחה לרבות אחד חכם שחקרהו בדבר; אך אין איש פותר לו מפני מה ולמה. לבסוף, נודע לו הפתרון מפי ישישה פטפטנית. אביו של עמרם הסיתוֹ יצרוֹ אחר אשת-איש, ויש חשש שהנערה שירין היא אחות-עמרם, ולא בתו של האיש שנחשב לה כאָב. אבי-עמרם מת בעל-תשובה, אבל הבוסר שאכל הוא כּירסום-רעל בנשמת-בנו. ונמשך עמרם אל סתרי-קבלה, אולי על-ידם יעמוד על דרך-אלוה באדם.

נחרת בזכרון-הקורא לאוֹמן-תיאור את חצרות ירושלים העתיקה ולהצצה מעמיקה בנפש אשה אחת מיושבי-בתיהן, הוא הסיפור “בקדושה” שבאוֹסף שבעת-הכתבים “נשים”.

בוסה רבקה די אלחנן, אשה צדקנית, זוגתו של החכם רבי יעקב חי, עקרה היא. מחליטה היא בלבה, שהיא עצמה תשים בחיקוֹ צעירה, אשר תהיה לו לאֵם-בנים ולה כבת. דוֹד בעל-תבונות, ששיתפה אותו במחשבתה, הזהיר אותה על הסכנה שבמעשה כזה, אבל נתרצה להביא את הרעיון לפני יעקב חי, הואיל וזה חפצה ורצונה; היא עצמה כבר רמזה לבעלה על כך, אבל הוא לא נרמז; או עשה עצמו כלא-שומע.

מצאה בוסה רבקה נערה ענייה, יתומה בת-טובים, תמה וחסודה, להיות לאשה שנייה לבעלה; ובזה תכפר על עוונה, שראתה זה-שנים בצער בעלה-אהובה על חוסר פרי יורש-חכמתו. החיתון סוּדר במזל טוב.

פרחה, יפתה הנערה בבית רבי יעקב חי, קומתה נזקפה. וכאילו בגרה בבת-אחת.

על-אף כוונותיה הטובות מלכתחילה, התחילה קינאה עוֹלקת בלב בוסה רבקה. התחילה רואה את הצעירה כנחש וכבת-לילית בביתה. את ייסוריה שמרה במיסתרים. אך יום אחד, כשהביא בעלה מתנה לצעירה ולא לה (היה זה משום מקרה בלתי-מוצלח ושלא ברצונו), פרץ זעמה החוצה.

סוף-דבר: כשהרתה הצעירה, וקרבה הגאולה של בן-יורש בבית, חזרה אל בוסה רבקה רוחה הטובה, כי הרגישה כי בקדושה ולשם-מצווה זיקת בעלה לעלמה.

יריעה נרחבת במעשי-בורלא היא “עלילות עקביה”. פותח המספר באנאטוליה שבתורכיה, ארץ הרים גבוהים ועמקים פוריים, ומסיים בירושלים, מעורבת-העדוֹת, וישמעאלים רשעים, בחסות השלטונות, מציקים ליהודים.

עקביה הוא נער ישר-לב וחרוץ בעבודה, אבל חסר-תפיסה בתלמוד תורה. נתייאשו ממנו רבותיו. עזר לייד אביו במעשי-פחחוּת. הגיע לתור בר-מצווה – איך ידרוש דרשה לפני המסוּבים כמנהג? חכם אחד קיבל על עצמו לחולל את הפלא הזה, להנאִים את פי עקביה בדרשה של בר-מצווה. כבוא היום, הובטח לנער כי רק בביתו ידרוש, ולפני קהל-מעט; חששו שמא יתפחד ותעוּף ממנו התורה שהכניס בו מוֹרוֹ בעמל רב.

כשראה עקביה כי קהל-הבאים הולך ורב, ברח מן הבית. מצאוֹ אביו והחזיק בו. טען הנער: “שיקרתם לי”. שידלהו אביו: החכמים הכרח היה להזמינם. שכנים באו מאליהם, ובל יצער הבן את אמא שלו. טענה אחרונה זו, הכריעה הכף, והנער חזר אל השימחה הערוכה לכבודו. לבסוף זכתה הדרשה בהצלחה מאין-כמותה, והיתה לשם-דבר בעיר. אני מעתיק מן הספר:

"…תוך כדי זמירוֹת הפייטנים התעטף עקביה בטלית גדולה ועזרו לו להניח את התפילין.

משעמד מוכן לדרוש ישב החכם לפניו על האצטבה, גבו לקהל ופניו לעקביה.

פתח החכם בלשון ספרדית. לשמע קולו התנודד עקביה והטה עצמו קצת כלפי החכם כמי שמתכונן למערכה. הקשיב רב קשב, כשמצחו קמוּט ועיניו מביטות נכחו, לחכם השוא:

– אמור לנו חייך, עקביה, תפילין אלו שאתה לובש היום מה הם?

צירף מייד עקביה, מזורז ונחפז, את תשובתו לאמור:

– התפילין הם – ‘דגל אחד’, דינם כדין דגל.

– דגל אתה אומר? והרי אין כאן מוט ולא חבל ולא בד – מה עניין דגל לכאן?

על דגל של כל אומה רשום רצוֹנה של אותה אומה. יש רושם צבע דם – סימן למלחמה. יש רושם דמות אריה – סימן לגבורה, וכדומה. ובתפילין, שהוא הדגל שלנו, רשום רצונם של ישראל. – איפה רשום? ומה רשום?

– הנה כאן: שדי – הורה עקביה בטוטפת.

– ומה פירוש שדי?

– שלום דגל ישראל.

– נאה ויאה, עקביה. כל אומה לכבוד מי היא נושאת את דגלה?

– לשם מלכה של אותה אומה.

– ואנו – מי מלכנו?

– מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

– ומה חשיבותו של הדגל שלנו, של התפלין?

– שהוא דגל קדוש לעם קדוש של אלהים קדוש.

– שפיר. ומה אנו למדים מזה?

– אנו למדים, שעם ישראל חייב להיות עם קדוש.

– ושמא אתה יודע, בתוך טוטפות אלה מה יש? הריקות הטוטפות או מלאות?

– ראיתי שצפוּנה שם פרשת ‘ואהבת את ד’ אלהיך'.

– ולמה כותבים אותה פרשה ולא, למשל, עשרת הדברות?

– עשרת הדברות מצוות הן, מצוות הבורא לישראל. אבל בפרשת ‘ואהבת’ כתובה אהבת הבורא לישראל ואהבת ישראל לבורא…

כך השכיל המלמד המובהק לטוות את ‘הדרוּש’ בשאלות ובמשלים… עד שקרנו פני האב והאם מאוֹשר ועיניהם זלגו דמעות-גיל. והנאספים מחאו כף והרימו קול שמחה."

גוף-הסיפור יפה לקריאה ולא לתקציר.

במיסחר יש והיתה תמימותו של עקביה לו למכשול. אבל במעשי גבורה גופנית נגד שודדים וצוררי-ישראל עשה נפלאות. מנעוריו שלם היה לב-עקביה עם אלוהיו. ברם, כשאשה אחת, דיאמאנטי – לא אשתו– נשתגעה בטירוף-עולם משום כיבוש יצר-האהבה של שניהם, נתמרד. אחרי ביקור בבית-החולים, אשר שם כלוּאה האשה – (מכאן ואילך לשון-הספר:)

"נטה מדרך המלך ופנה למורד ההר הגדול שממולו. בחופזה עשה דרכו, כמי שרודפים אחריו.

מששקעה עליו השמש בגיא, עמד ואמר דברים במפורש:

לאו, לאו, אני מדעתי לא אצא. גם מחיי לא אצא. לא אאַבּד עצמי. לא אשמח (שׂ' פתוח) אויבים… לאו! אבל יוצא אני מרשותך, יושב שמיים, מרשותך ומרשות בריות שלך אני יוצא. לא מכם ולא מתורתכם, לא מטובתכם ולא מרעתכם.

עקביה אני! חי אני! אדם בן-חורין!

מאָז הלך עקביה לבית-החולים – לשווא המתינה לו אשתו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הלך עקביה ולא חזר.

ועד היום הזה לא חזר."

“מרננת” היא מוסד ערבי כדומה ל“גיישה” היפּנית. בסיפור בורלא בשם זה, המרננת היא אשה יהודית יפה. תפקידה – להנעים לגברים חייהם בזימרה ושיחה נאה, ואולי (המחבר מצניע זאת) גם בקרבת-דוֹדים. נבחרת לאומנות זו – יש על ידי אחת ותיקה – נערה מאוד-יפה, אשר חבל שתהיינה מעלותיה רכוש פרטי של גבר אחד בלבד. חינוכה של הנבחרת הוא בריקוד וזמר ופסוקי שיר ומשל.

המרננת דנן היא מעוֹרה בתרבות הערבית על זימרתה ושירתה; ומתנוצצת היא בחברה גבוהה, המשתעשעת בדברי חכמה ושיר. בכספה הושפעתה, היא למשען גם ליהודים עניים. אהבת-הבריות טבועה בה, ומעבר לכל שׂכר, יש יסוד של אמת באהבת-גברים שלה: נאמנה היא להם גם כשהם בצרה וסכנה.

זהו טיפוס לא ידענוהו בעברית עד כה, ולא בודד הוא ממודות ערבים ובדווים, שאָנו לומדים להכירם מתוך כתבי בורלא.ּ

בורלא, יליד ירושלים העתיקה וחניכה, היה המרחב של הממלכה העותמנית פתוחו לפניו; למד הלשונות, המסוֹרת והמנהגים של זה המרחב, והללו משתקפים בסיפוריו. בירושלים גופא פרוּשׂ היה לפניו עולם מלא. משכנות ארמנים, ערבים, ספרדים, אשכנזים, עדה-עדה על מלבושיה, קבצניה, ומקומות-קודשיה, שכונה-שכונה על אָרחי-חייה; ההרים והגאָיוֹת שבסביבה; קילוחי-מיים יקרים ונדירים שבין ההרים – כל אלה ספג בריחותיהם (ולא כולם בוֹשׂם) ובמראיהם בכל חליפות-יום ועונות-שנה. ואֶל ירושלים תמיד חוזר בנה זה מנדודיו, ופרקי-היסטוריה שלה ושל המתאווים אליה מרחוֹק, הם כפיגומים ואימוּמים לחזיונות-סיפוריו; עתים, בבחינת עצמוֹת ממש בתוך בשרו-ודמו של אַחד-הסיפורים.

מספרוּת-ימינו בעברית תורגמו לאנגלית חיבורים מצועצעים ומשוקדים; רומנים מסורבלים; מעשי-חרוזים סנטימנטאליים, מתגנדרים בתשמישי-קדוּשה – וריקים מקוֹדש; דברי “שירה” שאינה אלא קש פרוזאי מקוצץ. ועד כמה שידוע לי, אלה הסיפורים של בורלא, אשר יש בהם כדי לרתק נער וזקן, אשר עלילתם בהירה, והיא זרוּעת מוֹמנטים מילוֹדראמתיים; המזווגים אווירת-אגדה עם הווי חי של עמים ושבטים, ובראש-כולם – של היהדות הספרדית-מזרחית על מגעיה עם זו האשכנזית; המצטיינים בהומור דק מן הדק, מעלה חיוך-חכמה – לא דיגדוג-צחוק; אשר, בלבושי משל וציור הם תוהים על דרכי-הבורא ותלאות-אנוש – אלה החיבורים אשר הצלחתם אצל קוראי-אנגלית, ואצל צוֹפי-קולנוע בעולם כולו, מובטחת – לא נמצא להם גואל באנגלית.

אצילוּת צנועה חופפת על הליכות בורלא האיש. לא יפרוש מן הציבור, אך רחוק הוא מהתפמבוֹת לראווה, בנחת דיבורו. אותה טבעיוּת פשוטה ונעימה שבסגנון כתיבוֹתיו נסוכה גם בסגנון שיחותיו ונאומיו. אולי בשלוּת (ש' צרויה) מזג זו, תולדת-תבונה, היא המקיימת יפי-פניו גם כשגבּוֹ שׁח קמעא.

מתוך “הפועל הצעיר”, 28.6.1966

אֶל שולחן קטן ביציע של בית-קפה, ישבה לעומתי דבורה ברטונוב והניבה אמרים, מוסבים אל ביקורה וריקודה בארץ-הודו, משם חזרה ימים מספר לפני-כן. אשה שחרחורת, צנועת-גודל, גילה כאילו נעמד אישהו מעבר לעשרים-ושלוש, ודומה כי הזדקנות לעולם לא תגע בה – כך אולי תיראה דבורה בעוברה ברחוב, למי שאינו יודע מה עצור בה. אחרת היא דבורה בהופעתה על במת-הריקוד. כאן גופה משתלח אל כמה ממדים: מעוף נשרי, בעיטה כדורגלנית, הזדקפות למרומים, נחיתה לוּליוֹנית – והפנים משתנים לכמה אנפין: שוֹבבנוּת עליזה, פיקחות, תפילה בקודש, כניעה לייסורים – – הכול לפי יצירת-הבעה שהגתה וכבשה, פרי עיצובים מדוקדקים בגופה ובעצמה מתוך אימונים אין-קץ. בין מראיה כאזרחית ובין תצוּרוֹת גופה-ופניה כמלאכת-מחשבת שבריקוד דראמתי, ישנה דבורה הנותנת שיחה ערה וחודרנית (רק לשעה התנוצצה לפני שיחתה. ואתוודה: משום יצר-הדיבור של עצמי, אפילו אותה השעה האחת לא ניצלתי במלוֹאה). גם הספר שחיברה על הקורות אותה ועלילייתה בגאנה שבאפריקה – “ריקוּד אלי אדמה”, הוצאת “דבר”, תשכ"ד – בכלל שיחה תיחשב: שיחה-שבכתב מורחבת ומחולקת-לפרקים, מאוד אנושית, וכולה מלבבת. סיפרה לי כי נתאַפשרו נסיעתה אל הודו ושהייתה בה על ידי מילגה מאת איילין ג' גאראֶט, נשיאת “מוסד לפאראפסיכולוגיה” שבניו-יורק. כידוע, פאראפסיכולוגיה היא שלוחת-מדע החוקרת תופעות פסיכיות יוצאות-דופן מבחינת הנסיון הרגיל, כגון טלפאתיה, ראית עתידות ורחוקות, וכל כיוצא באלו. הוטל על דבורה לעמוד על מקומו וטיבו של טראנס (הוא מעין מה שנקרא בחסידות הבעש"טנית “בגילופין”) בתרבות-הריקוד ההודית.

שלוש תרבויות – שלוש גישות

ונתנה לפני סימנים כלליים בגישות העיקריות לאמנוּיות-הבימה (ריקוד, דראמה) של יוון העתיקה, אשר תרבות-אירופה כיום היא גידוּל משורשה; של אפריקה; ושל הודו. הגישה היוונית מעמידה את “האני” של הגיבור במרכז. הוא חוטא, ומרצה של עוונותיו בייסורים. הרי זו נפש-האדם המכירה בעצמה, יודעת את השכל האלוהי השוכן בה, ובכל זאת אפפוּה מישברי-חיים והם נושאים אותה בכוחם אל מרומים ואל תחתיות. כאן דעת “האני” היא ראש-תכלית. האפריקני עדיין שמור בו משהו מן התכונות והמאווים של האדם הקדמון. עוד הנפש הצמחית, ינוּקת מן-האדמה, שליטה בו. יותר משאר בני-אדם, עמוק-רגש הוא, ורגשותיו לא שועבדו לצורות קבועות. אֶל ספירת-הרוממוּת יגיע על ידי שיכחה עצמית בטראנס; ומן הטראנס הוא חוזר ונופל אל האדמה. ההודי מסלק מנפשו תחוּשוֹת ומאוויים, בשביל להרחיב בתוכו מקום לאלוֹהוּת. בהצגותיו, אֵלים מתגלמים בצורת בני-אדם, והם מסמלים גם את עולם-האדם וגם את נצח-הנשמה. היווני נטייתו היא לרוּם, ותלונותיו ומחאותיו מכוּונוֹת כלפי מעלה. אף גזירות-גורל הוא תופס כפרושׂות עליו מגבוה. האפריקני מכופף קומתו, ובכיותיו וקינותיו חובקות האדמה. ההודי נבלע במרחב, וביטויו מתפשט אל אופקים. הריקוד של האפריקני הוא רגשיי, ורגשו נושא בקרבו רוחניות כבירה; אלא שהרוחניות ההיא טעונה גילוי. הריקוד של ההודי הוא רוחני, ורוחו נושאת בקרבה עשירות-רגש: אלא שהרגש ההוא טעון גילוי. האפריקני ברקדו, תשוקתו אל הכפלת-הנפש; ההודי ברקדו, תשוקתו אל הכחדת-ה“אני” (אם נתור אחר שוֹקקוּיוֹת מעין אלה בתרבות-ישראל, נמצא את המושגים נשמה יתרה כנגד זו וביטול היש כנגד זו).

פוליריטמיקה

בנוגע לאַב-יסוד אחד בריקוד בכלל, נסתייעה דבורה במימרה מאת בעל-המיסתורין אוּספּנסקי. הוא, בדברו בעניין חלומות, אמר כי בחלום כל אֵבר ואֵבר בגופו של אדם מגלה נשמה-ורצון משל עצמו. אף אמן-הריקוד, תוך מאמצי-אימוניו, מתגלה לפניו כי כל אֵבר ואֵבר שבו יש לו חיים-ושאיפות משלו. וחייב האמן להשכין הרמוניה בין נטיות-התנועה השונות והעצמאיוֹת של אבריו. דומה הדבר לחוטי-נעימה שונים שהמלחין שוזרם יחד ומשעבדם לרעיון סימפוני אחד. יסוד זה שבריקוד ייקרא פוליריטמיקה.

הריקוד ההודי – יליד פיסול

כמה מפסלי-האלים העתיקים של הודו מכפילים אבריהם: גוף-אל אחד שולח מתוכו הרבה זרועות, הרבה רגליים, ואֵלה-נקבה מבורכת בכמה זוגות-שדיים. אפשר להעלות בדעת כי יש כאן אסמכתא למימרת-אוספנסקי. אם כל אבר שבגוף יש לו נשמה משלו, הרי מן הטבע (כלומר, טבע שבחזון) שיהא כל אבר ואבר בפני עצמו מתאווה לפריה-ורביה. לא כך מפרשת דבורה את הכפלת-האברים בפיסול ההודי המסורתי. לסברתה נתכוונו יוצרי הפסלים ההם – בכדומה לציירים פוטוריסטיים בדורותינו – להורות על תנועה בחלל-זמן, דהיינו, על השתנוּת מקומן של זרוע, של רגל, של עין או איזה חלק-גוף שהוא, עם חלוף-הרגעים. מכאן אך פסיעה הגיונית קלה היא לסכוֹת את הצורות המפוסלות, בעלות האברים המרובים, כדוגמה ומקור לתמורות שבגוף אגב ריקוד. בא הריקוד והפשיר את שהיה קפוא בפסל. מגמת הריקוד ההודי היא רוחניות טהורה, התערטלות מן החוש והיצר. והנה, באורח פאראדוכסאלי, בהציג רקדנים הודיים (מדובר בשומרי מסורות-ריקוד עתיקות, והם הרוב) אֵלים בעלילותיהם, הם מתלבשים בלבושי-פאר ומכבידים על-עצמם קישוטים. לא רחוק שהלבושים והקישוטים, כמו האֵלים עצמם, אופי סמלי להם. כי בעבור דבורה על פני רחבי-הודו, מצאה לתמהונה, כי מדי התגלגל שיחה אל ענייני-אמונה – למרות הבדלי חבל-מגורים ולשון ומעמד סוציאלי או השׂכּלתי – כל אנשי-הארץ נוסח-דיבור אחד להם. מתנצלים הם על ריבוי-האֵלים שבפולחן העממי, והם מסבירים כי אין אֵלה אלא גילויים שונים, גילומים שונים, כינויים שונים, של האל האחד. עיקר חשוב בריקוד של ההודים הוא חוט-השדרה לנענועיו, פיתוליו וזיקופיו. זה עמוד-הגוף נקרא בפיהם “נחש” – מלה עתירת אקשרתות פולחניות וסמליות.

מורשה עתיקה – סכנתה וטובה

סכנתו של ריקוד שהוא מורשה דתית עתיקה, כגון זה ההודי, היא: הקבע, הקפאון, “מצוות אנשים מלומדה” המאַבדת כוונה ויכולת-חידוש. אין לומר כי סתם בתי-אולפנא לריקוד בהודו, לאסכולותיהם המסורתיות, נמלטו מסכנה זו. כנגד זה, גדול טוּבה של תרבות-הריקוד ההודית העתיקה, שקינייניה מסורים בידי נשמות יודעות יצירה. ואוֹשר היה לדבורה, במסעות-הודו שלה, להיפגש עם גדולי-יוצרים באמנות זו, כגון: אוּדה שאנקאר, עליון על כולם; שאמבו מאהאראג', ה“גורו” (“רבי”) של ריקוד-קאטאק; סאוויטה מאֶהטה, אשר הקדישה כל חייה לחקר הריקוד ההודי הקלאסי, בייחוד זה של סגנון-מאנפורי, ועילוּיוֹ; מאיה ראאוֹ, מנהל מוסד-נאטיה לכוריאוגראפיה, אשר היה לה לעיניים בעיבוד הופעותיה העצמיות.

עושר ועוני

שאלתי את דבורה, מה ראתה בעיניינים יותר גשמיים: הן קראנו על רבבות משפחות אין-בית ועל רעב הקוטל המונים. – כן, משפחות-משפחות דרות על פני רחובות-הערים; שם הילדים גדלים; שם מתחתנים, יולדים, מתים. ומה עושים בעונות של גשמי-זעף? – נכנסים אל מסדרונות וחדרי-מדרגות שבבתים, זה מקובל בהודו, ואין מוחה בידי הפולשים. אך יש שם גם עושר אַגדי ממש, סיפרה דבורה. בית אחד שהתאָרחה בו, היה מרופד בשטיחים מפרס וטפּיטים מקאשמיר, וסדורים באולמותיו, בשפע לא-ישוֹער, אוצרות-אָמנות מכל התקופות ומכמה ארצות. שאלתיה, אם גם במסדרונו של בית כזה חוסים דרי-הרחובות בעת סופת-גשם. תשובתה: לבתי-העשירים יש שערים חזקים. לא שאלתיה, אם יש איזו שייכות בין תהום-העניות מכאן ובין העשירות המופלגת מכאן. מאליה נענתה דבורה ואמרה, כי בהודו אין העני מתבייש בעניותו ואין העשיר מתגאה בעשירותו (איש-ריקשה, למשל, אינו רואה לעצמו עלבון בזה שהוא מושך בקרון כבהמה). רווחת בהודו האמונה ב“כארמה” – חוק-גילגול צודק, שעל פיו כל נשמה מתגלגלת מגוף אל גוף ומגורל אל גורל, וחיי-דוחק בגילגול אחד מתכפרים בחיי-רווחה בגילגול אחר – – הכל לפי מעשיו של אדם. וזה המשווה (בנין הפעיל) קטון וגדול.

הפיל

קסם לדבורה הפיל, שהוא בהמת-עבודה בהודו. מדבריה: “שופנהוּאֶר, בפרקו על האסתטיקה” של ארדיכלוּת מורה כי חייב להיות יחס תיפקודי בין המאוזן למאונך, בין נתמך לתומך. כיפה מרחפת באוויר בלא תמיכה היא שטות ארדיכלית, והוא הדין בעמודים שאינם תומכים בשום מיבנה. הפיל, דומה שהוא נבנה בדיוק על פי הדרישה האסתטית של שופנהוּאֶר: רגליו כעמודים נושאות באיתן את גופו הכבד. "פעם התבוננתי איך מקשטים פיל לשם טקס. מגן-זהב נקשר לו לפניו, וזה ארך זמן רב. כשנגמר עיסוק זה, והוא קם מכריעתו על הארץ, נדמה היה כי הוא זה שנתן אות כי הוא מוכן לעזוב את מקומו ולהיכנס לתפקידו כתרומתו שלו לחגיגה. "יש באופיו ממידתו של אדם מכובד. בוודאי היה מעדיף לשכון בג’ונגל. אכן, מפעם לפעם נאלצים להעבירו שמה, כדי שיחזור וירגיש את האחריות שבחופש גמור. אף על פי כן, בשיעבודו, היטב הוא מכיר כי הוא מוסיף תפארת לכל תהלוכה, ותמיד הוא מוכן לצעוד בראשה. "ישנו כלי-נשיפה החביב עליו ביותר. כשהוא אנוס לחכות זמן רב עד לפתיחתה של תהלוכה, מנגנים לפניו בכלי הזה מילודיה מסויימת לתענוגו, והוא מגיב בניפנוף אָזניו הגדולות… "כשהוא מתרחץ בנהר, הוא עומד כנטוע בתוך המים; רק החדק שלו מתנועע, שואף מים לתוכו וזורקו על גבו. המרחץ מסתיים בזה שהוא פוסע פסיעות מהירות ועליזות עד הגיעו אל גדת-הנהר. כיוון שהגיע היבשה, הוא חוזר אל הליכתו האטית, המכובדת כדרכו מאָז. “הרואה אותו ברחוב, מרגיש: שום דבר שבעולם החיצון לא יוציאוהו מטבעו. הוא נשאר כמו שנוצר, על הריטמוס האטי, הקבוע, המוטבע בו. וכשהוא שם את כפות-רגליו על מרצפת-הרחוב, הרי צעידתו הקצובה, הבלתי-משתנית, היא אישור לנצח שאין בו שינוי”.

שלושה ירחים

שלושה ירחים עשתה דבורה ברטונוב בהודו. עיקר-חניותיה היו בניו-דלהי, מאדראס, מקומות שונים במדינות קראלה ואנדהרה, קאלקוטה, אימפל (מאניפור), בומביי, אַהמאֶדאבאד, ניו דלהי. בכל מקום למדה ולימדה, אף הציגה משלה. באהבה וכבוד נתקבלה בחוגים אָמנותיים, והעיתונים המקומיים ¹ עיטרוה בתהילות. טסה אל קוצ’ין שבקראלה כדי ללמוד להכיר את הקהילה היהודית העתיקה אשר שם. מקווה היא לחזור שמה, בשביל להשתתף בחגיגת מלאת ארבע מאות שנה לבית-הכנסת הקהילתי. לפני כינוסי-עם ריקדה את המחזור שלה – פסוקים ופרקים מתולדות ישראל: הטלת הילד משה בתיבה אל היאור; המסעות במדבר; שירת דבורה; על נהרות בבל; ברינה יקצורו. כן, מבלי-משים, היתה צירה בלתי-רשמית להביא את הניגון הפנימי של ההיסטוריה הישראלית לפני בני-אומה אשר לא ידעוּהו.

רבותי, אחי ואחיות; קהל נכבד,

My superiors, my brothers and sisters, worthy congregation, adepts of Hebrew literature, whether in actual fruit-bearing therein or in appreciation thereof and blessings over it.

In the Biblical account of creation the word precedes the deed: ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור – – And God said: Let there be light, and there was light. In poetic craft, the word is the deed. By balanced judicious word-arrangement, images of the wonders and beauties of Nature are invoked, prophetic dreams are converted to immediate experience, the roads to ideal goals are paved to embodiment in reality. The reader is called upon to be co-creator with the poet, to transmute the rhythms, rhymes and images of the printed page into palpable living forces and definite delights and hopes and sorrows. Helpless and vain is the poet’s labor when it falls into minds incapable of visualizing the scenes depicted, of responding to the semimusical chimes and cadences, replete with emotional overtones.

A word about Hebrew, a language unique therein that its evolutions and changes are all equally open to the present-day writer. Nothing that has been is passé, from בראשית to the last of the modern layers of this tongue, and in-between intervals of the Talmudic style, the Hebrew of the Mishnah, and the Aramaic-laden parlances of the Gemara – nothing is lost or wasted. The intelligent Hebrew writer chooses from the vast treasures of the Sacred Tongue from its inception down to its modern classics, the idiom or word that best serves his purpose and intention – writings such as Maimonides' “מורה נבוכים” (“Guide to the Perplexed”), Yehudah Halevi’s “Kuzari” (written by him in Arabic and rendered in Hebrew by the Ibn Tibbon family), not to speak of the Hebrew poetry of Shlomo Ibn Gabirol and Yehudah Halevi and all of the Spanish-Arabic milieu which enlarged the poetic range of the Hebrew authors.

To the Hebraist of our time, the treasures of our Sacred Tongue in all ages are – and should be – ready to serve the needs of the message and imagery of the beauty-laden modern poets in our everlasting ancient tongue.

I conclude with a poem of Longfellow’s on a Talmudic theme, first in English and then – so we may taste a bit of Hebrew – – the same poem in my Hebraization, retaining the original rhyme-scheme and meter.

SANDALPHON

Have you read in the Talmud of old,

In the Legends the Rabbins have told

Of the limitless realms of the air, –

Have you read it – the marvelous story

Of Sandalphon, the Angel of Glory,

?Sandalphon, the Angel of prayer

How, erect, at the outermost gates

Of the City Celestial he waits,

With his feet on the ladder of light,

That, crowded with angels unnumbered,

By Jacob was seen, as he slumbered

Alone in the desert at night?

The Angels of Wind and of Fire

Chaunt only one hymn, and expire

With the song’s irresistible stress;

Expire in their rapture and wonder,

As harp-strings are broken asunder

By music they throb to express.

But serene in the rapturous throng,

Unmoved by the rush of the song,

With eyes unimpassioned and slow,

Among the dead angels, the deathless

Sandalphon stands listening breathless

To sounds that ascend from below; –

From the spirits of earth that adore,

From the souls that entreat and implore

In the fervor and passion of prayer;

From the hearts that are broken with losses,

And weary with dragging the crosses

Too heavy for mortals to bear.

And he gathers the prayers as he stands,

And they change into flowers in his hands,

Into garlands of purple and red;

And beneath the great arch of the portal,

Through the streets of the City Immortal

Is wafted the fragrance they shed.

It is but a legend, I know, –

A fable, a phantom, a show,

Of the ancient Rabbinical lore;

Yet the old mediaeval tradition,

The beautiful, strange supposition,

But haunts me and holds me the more.

When I look from my window at night,

And the welkin above is allwhite,

All throbbing and panting with stars,

Among them majestic is standing

Sandalphon the angel, expanding

His pinions in nebulous bars.

And the legend, I feel, is a part

Of the hunger and thirst of the heart,

The frenzy and fire of the brain,

That grasps at the fruitage forbidden,

The golden pomegranates of Eden,

To quiet its fever and pain.

סַנְדַּלְפוֹן

ע"פ הנרי וואדסוורת לונגפלו

מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות, במתניתא תנא, סנדלפון שמו… ועומד אצל המרכבה וקושר קשרים לקונו.

(חגיגה, דף י"ג, עמוד ב')

הַאִם קְרָאתֶם בַּתַּלְמוּד מִלְפָנִים,

בְּאַגָּדוֹת סִפְּרוּ הָרַבָּנִים

עַל מֶמְשְׁלוֹת-שַׁחַק אֵין-גְּדֹר?

הַאִם קְרָאתֶם אֶת פֶּלֶא-הַסִּפּוּר,

עַל סַנְדַּלְפוֹן, הַמַּלְאָךְ הֶהָדוּר,

סַנְדַּלְפוֹן אֲשֶׁר בַּתְּפִילּוֹת יָשׂר?

אֵיךְ זָקוּף בְּשַׁעַר גַּן-יָהּ יַעֲמֹד

וְרַגְלָיו עַל רֹאשׁ סֻלַּם-הַהוֹד

אֲשֶׁר יַעֲקֹב בַּחֲלוֹמוֹ שָׁחַר.

צְפוּף מַלְאָכִים בַּעֲלוֹתָם וְרִדְתָּם,

בְּעֵת עָיֵף וְגַלְמוּד נִרְדַּם,

שָׁם בְּעֶרְיַת הַמִּדְבָּר?

מַלְאֲכֵי הָאִשׁ וְהַסּוּפָה רַק שִׁיר אֶחָד יָרִיעוּ

וּמִיָּד אֶל קֶרֶץ-חַיֵּיהֶם יַגִּיעוּ

מֵעָצְמַת הֶלֶם הָרִנָּה,

יִגְוְעוּ תּוֹךְ פְּלִיאָה וָהֶדֶר

כְּמֵיתְרֵי-נֵבֶל נִתָּקִים בְּאֶדֶר

מֵרוּם נְסִיקַת הַמַּנְגִינָה.

וְאוּלָם, שֵׁלְאֲנָן בֵּין הֶהָמוֹן הַנִּלְהָב,

בִּלְתִּי נִגְרָף בְּשִׁבֹּלֶת-הַשִּׁיר, נִצָּב –

בְּעֵינַיִם שְׁקֵטוֹת מְפִיקוֹת בִּינָה,

בֵּין הַמַּלְאָכִים הַמֵּתִים – סַנְדַּלְפוֹן, הַשַּׂר

בֶּן-הָאַלְמָוֶת, וּמַקְשִׁיב בְּנֶשֶׁם נֶעְצַר

בַּעֲלוֹת מִשֵּׁפֶל תְּפִילָּה וּתְחִנָּה, –

מִנְּפָשׁוֹת עַל הָאָרֶץ הַמַּאְדִּירוֹת,

מִנְּשָׁמוֹת הַמִּתְחַנְנוֹת וּמַפְצִירוֹת,

מִידוּעֵי עֹנִי, חֳלִי וּשְׁכוֹל,

מִבְּרִיּוֹת דְּווּיוֹת, רְצוּצוֹת, אֻמְּלָלוֹת

וַעֲיֵפוֹת מִטְּעֹן עֻמְסֵי הַסְּבָלוֹת,

כָּבְדוּ מִבְּנֵי-תְמוּתָה לִסְבֹּל.

וְהוּא אוֹסְפָן בְּהַגִּיעָן עָדָיו

וְהֵן נֶהֱפָכוֹת לִפְרָחִים בְּיָדָיו,

לְזֵרֵי חַכְלִיל וְאַרְגָּמָן:

וּבַחֲלַל הֵיכְלֵי גִנְזֵי-טְמִירִין

וּדְבִירֵי נִשְׁמוֹת קַדִּישִׁין וְעִירִין

נוֹדֵף נִיחוֹחָן הָרַעֲנָן.

יָדַעְתִּי, אֵין זוֹ אֶלָּא אַגָּדַת-דִּמְיוֹן,

מְשַׁל-מְלִיצָה וְשַׁעֲשׁוּעַ-חָזוֹן

שֶׁל לֶמֶד-חֲכָמִים עַתִּיק;

אַךְ זוֹ מָסֹרֶת-הָאֱמוּנָה הַנָּאוָה,

יְלִידַת גַּעְגּוּעִים וְהַפְלָגַת-מַחֲשָׁבָה,

בְּיֶתֶר שְׂאֵת בִּי תַחֲזִיק.

כִּי אַבִּיט מֵאֶשְׁנַבִּי בַּלֵּיל,

וְהָרָקִיעַ מִמַּעַל לָבָן יָהֵל

פָּעוֹם וְרָגוֹשׁ בְּרִבְבוֹת כּוֹכָבִים –

אֲדַמֶּה, בִּקְהָלָם סַנְדַּלְפוֹן עוֹמֵד,

רְסִיסֵי-אוֹרוֹת לְקַרְקַפְתּוֹ עוֹנֵד,

וּפָרוֹשׂ כְּנָפַיִם נוֹהֲרוֹת לַמֶּרְחָבִים –

אָז אַרְגִּישׁ כִּי הָאַגָּדָה הִיא שֶׁבֶב

מֵרַעֲבוֹן-צִמְאוֹן הַלֵּבָב –

מִשִּׁגְעוֹן הַמֹֹּחַ וְתַבְעֵרָתוֹ,

הַשּׁוֹלֵחַ חִשְׁקוֹ אֶל הַפְּרִי הַמְסֻכָּן,

אֶל רִמּוֹנֵי-הַפָּז שֶׁל עֵדֶן-הַגָּן,

לְשַׁכֵּךְ כִּסּוּפָיו וּמְאֵרָתוֹ.

To the Neuman family, Professor Rudavsky, Dr. Chayim Leaf and all who had a hand in granting me the honor of being chosen as recipient of the Neuman prize for this year – – my humble and sincere thanks.

Abraham Regelson

December 13, 1976

כ“א כסלו, תשל”ז

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 4.1.1966

אִוִּיתִי כָל שֵׁם פְּרָטִי בָּךְ,

פֵּרוּשׁוֹ קוֹצֵף וְּמְפַזֵּז עַל שִׁטְחוֹ,

עַמָּמַיִךְ וְהָרַיִךְ וְגֵיאָיוֹתַיִךְ, נַהֲרוֹתַיִךְ,

עִיר שֶׁלָּךְ וּכְפָר שֶׁלָּךְ עַל תּוֹשְׁבֵיהֶם:

הַיַּרְדֵּן, מָהִיר יֵרֵד, וְהַיַּרְקוֹן, גְּדוֹתָיו מוֹרִיקוֹת;

כַּרְמֶל בַּכְּרָמִים טוֹבֵל, חֶרְמוֹן מַחֲרִיד בְּשִׁמְּמוֹנוֹ,

צַלְמוֹן מְצַחֵק עִם צַלְמֵי-עָב;

הַשֶּׁפַע הַמִשְתַּפֵּךְ מִיִפְתַּח-אֵל וְיִזְרְעֶאל,

הַהַלֵּל וְהַהוֹדָיָה הַגְּלוּמִים

בְּעֻזִּיָה, הֲדוֹרָם, הוֹדַוְיָה וְרוֹמַמְתִּי-עֵזֶר,

הַתִּקְוָה הַמְשַׁוַּעַת מִתּוֹךְ אֶלְיָשִׁיב, יִבְנְיָה וָצֶמַח;

רוּת וְדָוִד, לְרֵעוּת וְאַהַב – –

מן ההמנון “חקוקות אותיותיך”

כי נער ישראל

אומתנו מקדמת-קדמתה היתה רגישה לטעמם וערכם של שמות פרטיים. עלילות ותולדות שבספר-הספרים שלה, לפרקים קרובים הן נענדות הסברים לשמות של איש ואשה, של מקום, אף של חפץ העשוּי:

חווה – “אם כל חי”; נוֹח – (על פי קירבת צליל ומובן) “זה ינחמנו”; יצחק – “כל השומע יצחק לי”; יעקב – “וידוֹ אוחזת בעקב עשו”…

באֵר-שבע נקראת כך על שום שבועת-ברית שכרת אברהם עם אבימלך ושבע כבשות-צאן שנתן לאבימלך, “למען תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת”. יצחק חפר שלוש באֵרות: לראשונה קרא עשׂק, “כי התעשׂקו עמו” רועי-גרר; לשניה – שׂטנה, כי “ויריבו גם עליה”; לשלישית – רחובות, “כי עתה הרחיב ד' לנו”. יעקב בנה מזבח וקרא לו אֵל בית-אֵל, “כי שם נגלו אליו האלהים”.

ומן המסעות במדבר: “ויקרא את שם המקום ההוא קברות-התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים”; “למקום ההוא קרא נחל-אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני-ישראל”. בכיבּוּשי משה ויהושע, היו נקודות ששמותיהם הושארו כמטבּעם הקודם, אך היו גם “מוּסבּוֹת-שם” (במדבר ל"ב), כגון חווֹת-יאיר; ואם בנו בני-ישראל ערים חדשות – “ויקראו בשמות את הערים אשר בנו”.

שעשועי חז"ל

חכמי-התלמוד, שפסוקי תנ"ך ותיבותיהם ואותיותיהם שימשו להם בנייני-אָב למיצוי הילכות מיצווה ודרך-ארץ, הרבּוּ שעשועי-מדרש גם בשמות פרטיים שבאלה. תמהני אם יש במקרא אף שם פרטי אחד שלא נטפלו אליו להפיק ממנו איזה רמז או משל-חכמה או לשון נופל על לשון. אין לנו אלא לעלעל לרגעים בילקוט שמעוני, ויציצו לעינינו, לאחדים ולסיטונין, קישוטי מדרשי-שמות:

סתוּר בן מיכאל – שסתר דבריו של הקב"ה; מיכאל – שעשה עצמו מך. קורח – שעשה קרחה בישראל; בן קהת – שהקהה שיני מולידו. “וישלח מלאכים אל בלעם בן-בעוֹר פתוֹרה”:בלעם שבילה עם בן-בעוֹר (שבא על בעיר); פתוֹרה – בתחילה פותר חלומות היה, חזר (נהפּך) להיות קוסם. “וישב ישראל בשטים” – שנתעסקו בדברי-שטוּת. “ויקבור אותו (את משה) בגיא מול בית-פעוֹר” – כל זמן שהוא (בעל-פעור, עבודה זרה) פוער את פיו לנשוֹך ולהשמיד את ישראל, הוא רואה קברו של משה כנגדו, והוא מתפחד וחוזר לאחוריו.

המוּבאוֹת לעיל – עיקרן לחובה; אבל מכריעים במשקלם מדרשי-השמות לזכות. קומץ-מעט מאֵלה: און בן פלת – שנעשו בו פלאות; הושע בן בארי – באֵרה של תורה; “הנה דוד בניוֹת ברמה” – מה עניין ניוֹת אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנוֹיוֹ של עולם (בית-המקדש שעתיד להיבּנות). “בניה בן יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים מן קבצאל” (דברי הימים א', י"א). בן איש חיל – בן איש חי; וכולי עלמא בני מתיא נינהו? אלא בן איש שאפילו במיתתו קרוי חי; רב פעלים מן קבצאל – שריבה וקבץ פעלים לתורה.

יש שם הנדרש לכמה פנים. מה קל מלמצוא ב“מחלוֹן” שורש-מחלה, שורש-מחילה ושורש-מחוֹל?… מעין הלצה תיאטרונית זולה היא: מאי עכסה? שכל מי שרואה אותה, כועס על אשתו…

עתים נדרשת שורה של שמות כסדרה: “וערשיה ואליה וזכרי בני-ירוחם” (דברי הימים א‘: ח’) – בשעה שמרעיש עולמו, אליהו זכור לטוב מזכיר זכות אבות… והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו. “קינה ודימונה ועדעדה” (יהושע ט"ו) – כל מי שיש לו קנאה על חברו ודומם, שוכן עדי-עד עושה לו דין (רב את ריבו). “צקלג ומדמנה וסנסנה” (יהושע ט"ו) – כל מי שיש לו צעקת לגימא (שנתקפח בלחמו) על חברו ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין. ומפרקי-אבות: וכל מי שעוסק בתורה, הרי זה מתעלה, שנאמר: “וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות” (מקומות שבמסעות בני-ישראל במדבר, והכוונה: ממתן-תורה בסיני, נעשתה התורה נחלה אלוהית לישראל, ועל ידי תלמוד-תורה הם מתעלים אל במתי-עולם). וכן דרשה מימרא עממית את סדר פרשיות-התורה, “אחרי-מוֹת קדושים אמוֹר” – נפטר אדם, מפליגים בשבחו…

עם רשב"ג

מסגולות שירת אבּן-גבּירוֹל שעתּים היא נוהגת בשם-עצם פרטי כאילו היה שם-עצם כללי.

מן השיר “עטה הוד”:

אֲנִי אֶחְקֹר צְפוּנֵי הַמְּלִצָה

– – – – – – – –

וְגַבְנֻנֵּי הֲרָרֶיהָ שְׁרוֹנִים

לְפָנַי וְאֳרָחֶיהָ נְכוֹנִים.

כאן “שרונים” – סתם עמקים או מישורים. ושוב מאותו השיר:

וְאִם הִתְפּוֹצְצוּ הָרֵי אֲמָנִים,

הֲלֹא טוֹב הַשְּׁאָר נִשְאָר וְזָרַח

כּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲלֵי יוֹם הָעֲנָנִים.

“אמנים” – על פי שיר-השירים, “מראש אמנה… מהררי נמרים”; והתפוצצות הרי-אמנים, פירושה: פסוּ אמוּנים מבני-אדם, וזאת מן “השבר הזמן קרני תיישיו?”

וּמַה-זֶּה נֶעְדְּרָה חָכְמָה בְּתֵבֵל –

הֲמֵת גַּלְגַּל וְתַמּוּ כֹל עֲיָשָׁיו?

שם של קבוצת-כוכבים אחת, עיש (או עש), פה מוּסב אל כל סגלי-הכוכבים הגדולים שבגלגל-הרקיע, והכוונה: קבוצות היוצרים הנדגלים, המופיעים בשמי השירה והחכמה בדורות הזוכים לכך.

אף משחק אבּן-גבּירוֹל בשמוֹת-אישים תנ"כיים לפי משמעותם, יש ברמזוֹ לשם מבלי הזכּירוֹ במפורש. כן ברצותו לדבר על ברק-אש, יאמר “בן-אבינועם”, ובאיגרת-תלונה אל ידידו, השר יקותיאל, על שזה שכח אותו לימים רבים, הוא כותב:

אָכֵן, מְיֻדָּעִי, זֶנַחְתַּנִי מְאֹד,

עַד כִּי קְרָאתִיךָ אֲבִי-זָנוֹחַ.

זאת – על פי השם יקותיאל אבי-זנוֹח במקרא (דברי הימים א‘, ד’). ו“אבי-זנוח” כאן יתפרש: מקור ושורש להזנחה.

מן הגבּירוֹלי למדתי, והתחלתי אף אני שת שמות פרטיים – לכלליים, ויש גם הפכתים לפעלים. נשענתי על בינת קוראַי, ולא טרחתי להסבירם; אבל כיוון דאתינא להכא, הרי אחדים מהם:

בְּשַׁחֲקֵי סְפָרַד עַשְׁתְּ וְכָסַלְתְּ וְכַמְתְּ –

זו שורה בתוך פרק המהדר את העברית בבחינת “לשון-אוֹרים”, והביאור מיוּתּר.

טוֹב אִם רָאִיתִי בְּאלְבּיּוֹן אוֹ קוֹלוֹמְבִּיָּה,

וְשֵׁערְתִּיו שְׁאֵר-נְצָרַיִּךְ וְקָלֵט בְּאַקְלִימֵךְ,

פְּדִיִתיו לְשָׁתְלוֹ בְּעֲדֻלָּמֵךְ.

“אלביון” הוא כינוי רגיל לבריטניה, ו“קולומביה” – לאמריקה. “עדולמך” מהו? זו הנצחיוּת הספרותית שבעברית. הגירסה היא: עדולם – עד-עולם. לגירסה זו כבר קדם ישעיהו הנביא, שהוא מנסח מערות-עדולם – “מערות עד-עולם” לפורענות, ומסיים ב“השקט ובטח עד-עולם” לנחמה (פרק ל"ב).

בהיות תקופת-המעפילים בעיצומה, ועל פני הים הילכו ספינות רעוּעוֹת, מלאות משפחות-פליטים, מתוך נסיון נוֹאָש להגיע אל חופי ארצנו, על אף גזירות אכזריות – כתבתי דרך-התנצלות:

אִם לֹא אֶזְדַּבְלֵן, אֶתְנַפְתֵּל –

כלומר: אם לא ארד אל הים, כמו זבולון, לעזרתכם – הנה, כמו נפתלי אתן אמרי-שפר לארוֹשׁ בטחונכם ותקוותכם.

אגב כותבי משפטי אלה, עלה בדעתי: שמא טעיתי בהניחי כי “שרונים” של רשב“ג היא מסוג שימת שם פרטי כשם כללי. אולי “שרון” מלכתחילה משמעות כללית יש לה? הצצתי בלכסיקון התנכי של גזניוס-רוברטסון וב”משפט האוּרים" לר' יהושע שטיינברג: ה“לכסיקון” אומר כי “שרון” היא “ישרוֹן” בהשמטת י' שוואית בראש-התיבה. “משפט האורים” אומר כי השורש הוא “שרה” – פּתּח ושלח למרחב – כמו “תחת כל-השמיים ישרהו” בספר איוב. זה וזה מסכימים כי ל“שרון” פירוש כללי יש. ועדיין אינני יודע אם לזאת נתכוון בעל ה“שרוֹנים”.

בסוד הגילגול

חכמי-הנסתר ניסו לעמוד על מהלך גילגול-נשמה מגוף אל גוף במשך הדורות על ידי הסתכלות בקווים מקבילים שבחיי-הנשמה בשני גילגולים שלה. לידע מה פגמה בראשון שהיא באה לתקן בשני, ועל ידי מדרש-שמותיה.

אומר האר“י ז”ל (על פי “תורת הקבלה של האר”י ורח"ו להודודצקי):

“משה היה הבל ושת, כי רוֹמז משה ראשי תיבות: מ’שה, ש’ת, ה’בל… ודע כי קין נתגלגל עיקר נשמתו ביתרו ורוחו בקרח ונפשו במצרי, וזה שאמר הכתוב: שבעתים יק”ם קין, ראשי תיבות י’תרו, ק’רח, מ’צרי. המצרי הרגוֹ משה, וקרח נתקנא עד שנבלע, ויתרו התקין עצמו ונתן למשה צפורה בתו לאשה… דע כי רבי עקיבא הוא דוגמת יעקב אבינו ע“ה, ולכן עקיבא אותיות יעקב א‘. וכשם שיעקב רועה צאן חמיו, כן ר’ עקיבא גם כן, כשם שליעקב היו ב' נשים, כן ר' עקיבא נשא בת כלבא שבוע (כנגד רחל) ואשת טורנוסרופוס (כנגד לאה)”…

בפי העם

“והיית לי לאחיעזר ואחיסמך” – שימוש זה בשני שמות תנ“כיים ראיתי לראשונה בפתשגן-איגרת ששיגר רב צעיר (פרופ' חיים טשרנוביץ ז"ל) אל נדיבים ואל ראשי-מוסדות, בבקשו מהם סיוּע לביצור ירחונו “בצרון”. הבנתי מיד כי זה נוסח-בקשה מסורתי של מחברים וראשי-ישיבות המצפים לתמיכת נגידים ואדירים. לאחרונה, כשהוחג יובל-החמישים של “השומר הצעיר”, נדפס בעתונוּת העתק מלוח-הדיברות של אותה תנועה בראשיתה – והיא אז מעין ה”בּוֹי-סקאוּטס" (ה“צופים”) האמריקניים – ושם כתוב בזו הלשון: “היה לאחיעזר ולאחיסמך לכל נדכא וחלש”…

שלומיאל – שם יפה זה היה בפי העם כינוי לביש-גדא, אולי על שם דמיון-צילצול ל“שלים-מזל” שבאידיש. אצל אחד-הסופרים (היינה?) ראיתי ניב זה מנוּמק כדלהלן: כששלח פינחס בן אלעזר את רומחו כלפי זמרי בן סלוא על חטאוֹ עם המדיינית – דווקא באותו רגע עבר ביניהם שלומיאל בן צורי-שדי, והוא נפגע במקום זמרי. ויהי לאבי כל השלומיאֵלים מאז ועד עתה.

וסח העם על “אוצרות-קורח”, “מעשיות דרבה בר בר-חנה”, “שיכור כלוט”, “גרוגרת דרבנו צדוק” ועוד (אלה ושכאלה, לרבות שלומיאל, ראיתי במילונים. אחיעזר ואחיסמך ביקשתי ולא מצאתי).

הצלת אבידות

עומדת ארצנו במזל-ארכיאולוגיה. בהתלהבות חופרים ותרים אחר מימצאים – מן שבר כד-חרס ועד קלף בכתב הגרגשי.

בשמות הפרטיים שבמקרא מקופלים ומשומרים מאורעות ותולדות, כיסופי יחיד וכיסופי אומה, תפילות ותשבחות, שמחות וייסורים. אף חמדות-לשון גנוזות בהם – שורשים יקרים שנכרתו מן הספרות ומן הדיבור, אך בשמות אישים ומקומות עודם לוחשים. כוח בהם לפרנס גיווּנים ודיוקים בשירה, במדע, בהגיון. מי יפיחם ללהבה ולאוֹר?

חמסי על בעלי מילונים, לכסיקונים, אוצרות-לשון (מהם יומרנים להציג שפת-עבר כולה לדורותיה), שהם מחתכים מאסוּפּוֹתיהם את יסוד-העברית האורגאני הזה, השמות הפרטיים, כאיבר אין חפץ בו. ואפילו הם מוסיפים רשימה של שמות עתיקים ומחודשים, אינם טורחים לבארם. העבודה, גם שעשועי-מדרש יש בהם גילויים של עומק בינה לשונית.

לא כל השמות “פירושם קוצף על שטחם”. זבניה אני מבין על פי “דזבין אבא” שבהגדה. אבל השורשים “שבן”, “עתל”, “עדל”, “רמל”, “עתן”, “קנז”, אשר בשבניה, עתליה, עדליה, רמליהו, עתניאל בן קנז – מה הם? האם קיש הוא ממקוֹששי-עצים או מן הלגינות הקוראות “קיש-קיש”? החכימוּני!

אֶדמוּנד קלאראֶנס סטאֶדמן (משורר ומבקר, ארה"ב, נ. 1833. מ. 1908) אמר: “כל מלה ומלה שבשפה העברית היא פּוֹאימה”. לא די לנו בתעתענים, המשתמשים במלים עבריות על דרך קלוֹקלה, ומתוך כך הם מנערים אותן מעוּמסן הפּיוּטי – באים אספני-מלים ומוֹרי הוראות-מלים, ודנים חלקת-לשון דשנה והרת-תנובות לשמיטה ושממה! אשר תפארת-העברית דובבת להם, ומטילה עליהם מצווֹת שמירה ונטיעה, גם על חלקה זו של שמות פרטיים לא יוותרו.

מאמר ראשון

מתוך “הפועל הצעיר”, 11.10.1966

קריאה מתרוננת

אשרי הנפש הצעירה אשר עולם־הספר מתגלה עליה כעדן־פלאים, והיא שותה זיוויו בצמא, מתעופפת במרחביו כציפור משוחררת מכלוּב ההווי הזעיר, מלחץ הסביבה הצרה, ואפילו כשדפּי־הספר משקפים את העולם הידוע מאָז, על מה שיש בו משמיים וארץ, ומינהגי -בית, ופירורי־דעת קלוטים מחדר־לימוד – הנה, זה העולם מוּאָר באור גנוז של רוח־יוצרים, מזדמר בקסמן של מלים חיות.

מתן־ספר כזה בימי־הנעוּרים, ערכוֹ כערך מתן־תבל ראשון בשחר־הילדוּת, כגון מה שפּקד את מנדלי מוכר־ספרים בעודו זאטוט, “ילד עול־ימים יחף וערוֹם, אך כתונת־בד לעורו וכובע על ראשו”, והוא רץ החוצה ביום־אביב ועמד במשעול־גנים, ופתאום היתה עלטה מסביב:

“אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמיים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה. והנה רעש, קול המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני־אש ושרפים מעופפים רצוֹא ושוֹב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב־אלהים, אמרתי בלבי, ד' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות־אֵש. ועמוד אבק וקש ומוֹץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומוּרדף כגלגל לפני סוּפה. עוד מעט וגשם־נדבות ניתך ארצה, גשם חם אף נעים, משיב נפש. נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי־הגנים… בחוץ יזלו פלגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי־כן שטוֹף ועבוֹר, יהמו יחמרו וירעשו, ויערב לאוזן קול־שׂיחם. והנה זה נגלה אופן רכבו, מרכבת־יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי־מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל־צבעיו ונחמד למראה. ונוגה כּאוֹר לפאת־ים, השמש יצא שם כחתן מחוּפּתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו… זאת היא ראשית דעת את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו.” (“בימים ההם”, פרק ד').

גילוי־שכינה מעין זה נגה על נער־ה“חדר” יעקב פיכמן בהתוודעוֹ לראשונה לספרי־מאפו, " אהבת ציון" ו" אשמת שומרון":

"בן שתים־עשרה שנה הייתי בימים ההם, ודבר לא ידעתי מן העולם הגדול, המשׂתרע מחוץ לעיר־מולדתי הקטנה… בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם; ובראותי את בנו של רבי, “המשׂכּיל”, עם הספרים הדקים והרעננים תחת בית־שחיו, עובר במהרה ליד שולחננו ונמלט אל תוך החדר הקטן, שווילון צבעוני היה תמיד פרושׂ על חלונו ומשרה זהרוּרים תמוּהים על הכוֹל. לא יכולתי עוד לשבת במנוחה על מקומי. מראֵה אותיותיהם, צבעי־מעטפותיהם הירוקים והאדומים של הספרים האלה פעלו עלי פעולת קסמים, וכעין ריח זר ונעים עלה לי מתוכם וישכּרני.

“אז יסע רבי עם בנו יום אחד לעיירה הקרובה, ואני מצאתי לי שעת־הכוֹשר לבוא אל תוך חדר־הסתרים הזה ולהריח את ריח הספרים האלה מקרוב. השם “אהבת ציון”, והמוֹטוֹ “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”, לקח תיכף את לבי. הצצתי בספר, ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת־זוהר של חזיונות. אם הבינותי אָז הכוֹל, אם הרגשתי אז הכול, את זאת לא אדע. זוכר אני רק יום אושר ופלאות… החיים אשר מסביב התרחקו פתאום. ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי־הקודש, ואולם זה עתה נגלתה לעיני בכל הוֹדה, זה עתה הושלמה, הוקמה מחורבנה בלבי ותחי… מן הבוקר ועד הערב קראתי. ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לי, כאילו שבתי זה עתה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בדמי, ובעיני היבהב נוף של ארץ תכלת כסוד־יקרות אשר אין לזר חלק בו.”

לאחר שנה או שנתיים הביא לו חבר את “אשמת שומרון”. היה זה בערב־פסח אחר־הצהריים; הבית מסוייד לכבוד החג, חול צהוב־בהיר מכסה הריצפה; רוחות־אביב קלילים מנענעים את הווילאות השקופים שעל החלונות. מספר פיכמן: "בודד אני פה, בודד ומאושר. יושב אני על השרפרף הנמוך; על ברכי אחת הספר, ועל ברכי השנייה – רצועת שמש חמה. יושב אני וקורא, ושלוות חג על כוֹל אשר מסביב, ושלוות חג וטוהר בלבבי. רגע אחד – והנני ביער הלבנון עם עב טל של בוקר וההמולה המתוקה של שירת צפרים ניתכת עלי עם רסיסי הפוֹארוֹת. עם הבודד אשר בלבנון אני יורד מראש סלע, נכון לקראת קרב, ועם שולמית הנעימה אני מתפלל מתחת הצוּר על מחמל־נפשה. – –

"עולם פלאים! הנה הרי שומרון עוטי השמש לפני. על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן נאסף העם העליז וקל־הדעת. שם נביאי־השקר עם משׂאות־השווא, שיכורי־אפרים ההוללים עם פניהם הנלהבים מיין. העם חוגג את חגו, ולא יאמין כי קרוב קצו. אך האור המעוור הזה צורבני והקולות הפרועים יביאו מבוכה בלבבי. צר לי על דניאל, שנפל ביד רעומה, ושמח אני להימלט עמו אל נאות־השקט של החברוני, ולבבי יגיל ברעדה לקול תפילתה הזכה של שולמית, – רננת לב אשר עלתה בשחר חיינו ובשחר התקופה ותשק (ת' פתוחה) את חרבוני שירתנו.

“אל נא תלעגו לי: עוד לבי מלא המיית־גיל ראשונה זו. כי אור אחר היה לעולם לאחר קריאת מאפו. זה היה מגע הבאות, זאת היתה ריקמת חיי העתידים. בצאתי אל השדה ובשכבי הוזה על משכבי, ראיתי את מראות- הקדומים לא כשׂרידי עבר, כי אם כסימן לגאולה – ראיתי את עצמי שב אל ארצי ונב בתנובתה…”

קריאה מתרוֹננת כזו של פיכמן היא עבודה במובן הנאצל – עמידה בהר־ד' בבוֹר־לבב. בקריאה כזו הוֹוה הקורא אָח ושוּתף לסופר־האָמן בהקמת עולם, ברקימת לחן.

ביקורת אֶמפאתית

אֶמפּאתיה היא הסגולה לעמוד ברגש־ודמיון במקומה של נשמת־הזוּלת – אכן, להיכנס כמו דיבוק אל חייו של פרח, של דג, או של קהל־עננים – ולתפוס את רחשיהם מלפני־ולפנים.

ביחס לביקורת ספרותית, אֶמפּאתיה היא תפיסת ההשראה האידיאית־פנימית של הסופר עד שלא נתגלמה במעשה מוחשי ונגלה; בלשון־מליצה: להביט את מנורת־האש שבחזון־הסופר בטרם היותה מוּצקת ועומדת בצוּרת מנורת־זהב. זאת – תוך כדי הסתכלות בנגלה ובמוּצק. לפיכך יודעת ביקורת אֶמפּאתית מה־קשיים ומה חתחתים נתבע הסופר להתגבר עליהם עד שהוא מביא את מלאכתו לידי גמַר־שיכלוּל. מבינה היא למאבקיו, שׂשׂון לה על נצחונותיו, וסלחנית היא לגבי פגימותיו – ובלבד שחזונו נאמן.

מפני שכל מלאכת־מחשבת היא, בבחינת רגע או תג או פרק תולדות הרוח האנוֹשית, הרי שילידת זמן היא ומגוונת בגיווּן מקום, שבט, אווירת־תרבות סובבת. ובכן, בהכרח ביקורת אֶמפּאתית היא האזנה לבנות־קול היסטוֹריוֹת.

הקריאה המתרוננת של יעקב פיכמן, בדרך־הטבע הרתה וילדה אצלו ביקורת אֶמפּאתית, מתבשׂמת מני אווירת חבל־ארץ ונתיבות נפש־עם.

הנה בידי ספרוֹ “אנשי בשׂוֹרה”. אם נתפשׂנו לדיעה קדומה לגבי סופרי דור־ההשׂכלה, כי יבשים הם, שׂכלתניים הם, מתנכרים לרגש, לעממיוּת, לשורשיוּת יהודית פשוטה – טוב לנו כי נקרא את שבע המסות שבכאן: אברהם מאפּו בתווך, לפניו (החל מן הקרובים לו) אדם הכהן לבנזון, שלמה לויזון ,משה חיים לוצאטו, ואחריו מיכה יוסף כהן לבנזון (מיכ"ל, שׂיא־הליריקה של הדור) יהודה ליב גורדון (הארי שבחבורה), פרץ סמולנסקין – – איש־איש על אופיוֹ ופעולתו, התרוֹצצוּיוֹתיו הפנימיות, וחלקוֹ בהסעת מרכבת־האומה קדימה; והכול כתוב בדבקות שבדעת, באינטימיוּת מבוֹרכת. עם קריאתנו בהן, האנשים האלה וכתביהם מתחיים לפנינו, מתפעמים בקודש, וירהיבנו שלל־המתנות שיש בידי אלה להעניק לנו.

סעיף־סעיפיים מדברי פיכמן על מיכ"ל ושירתו, וגם אלה מקוּצרים – כדי טעימה כל שהיא:

מן הפרק “ערשׂ הילדות”: “וילנא, וילנא שלפני מאה שנה, בהיוולד לה מיכ”ל… אותם הרחובות הצרים, עניי־השמש, המלאים המון חי, המון יהודי עם רעבון תמידי העיניו, – רעבון ללחם ולדבר־ד' גם יחד; העוני, המחסור אינם מאפילים על חדוות הכלל. חדוות יישוב מאוחד, מאוחד ומרוכז, אנשים רציניים ונוגי -נפש מתהלכים־מתרוצצים ברחובות אלה, נרדפים מן המחסור, נרדפים מאי־מנוחה פנימית; משהו כבה בעיניהם, ושב ומתלקח פעם בפעם. האם זו אש הצמאון לחיים, לטבע, ליערות־האורן חריפי־הבושם, העוטרים את קדרות המעונות האלה ואשר רק אחד ממאה חסה בצלם…? או זהו צמאון סתם, בלתי ברור לעצמם – צמאון למשהו נעלה, שגלה מהם וששמץ ממנו עוד יזהר כניצוצי חיים במבטים העגומים והחולמים האלה? ברם, כל צמאון מעיד על חיי נפש שלא דללו לגמרי; מעיד על איזו קדושה חבויה בלב, על חלומות שמרחיבים את גבולות החיים הדלים. ביבוֹשת חיצונית זו היתה איזו נפשיות עצורה, איזו אידיאליות עקשנית, ששמרה על עצמה בתוך קליפה קשה זו ושנשתמרה בתוכה.

“כזו היתה וילנא, עיר העקשנות הליטאית, עיר הקפאון החיצוני, שמתחת לו מקלחים פלגי חיים חמים, יהודיים, תמידיים – עיר הרצון היהודי, מרכז התרבות הגלותית הגדולה, שנלחמה על נפשה, שידעה והכירה על מה היא נלחמת. וילנא אינה בת־צחוקה של היהדות. היא קודם כוֹל עיר של תרבות; תרבות נאמנה, חמורה, עמקנית, קודרת במקצת ככל תרבות יסודית, בעלת עיקרים לא־ימוֹטוּ – היא בירת ההלכה. הגאון לא היה חזיון בודד בה; הוא סימל את רוחה, – את העוז, את חוט־השדרה של התרבות העברית המוצקה, שנתפתחה בליטא. רבני וילנא, גאוניה, פרנסיה היו ‘אנשי אֶפּוֹס’ כולם, בעלי דמות, אנשי קומה. כאלה לא תעקור רוח מצוּיה ממקומם. כאן לא יהיה מקום להריסה החסידית; רוחותיה המנשבות לא נגעו בנדבכי החומה הבצורה הזאת, וכשבאה ההשכלה, נצטרפה גם היא תחילה אל תרבות העבר, הוסיפה על רכושה השמור – לא גרעה ממנו. להשכלה של הרס, להפקרות ולביזבוז לא היה כאן רקע כלל”. –

מן הפרק “שירי בת ציון”: "אכן, זיו הנוער – יכיל השיר הראשון ‘שלמה’, והאור שקוּי חן כזה, שלא יוּעם גם בשירים רבי־היגון הבאים אחריו…

וּכְשֶׁלֶג הַלְבָנוֹן לֹא יָדַע רֶגֶל,

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו, לֹא עוֹד הוּעָמוּ.

“זוך העלומים, החיים אשר טרם נטמאוּ ממגע הכיעור, אותה הנדיבות הנפשית הבאה עם הכרת יפי העולם, זו שהיא מרימה את האדם על, העושה אותו למשורר… אלה היו הנעורים אשר עליהם שר מיכ”ל, אלה היו גם נעוריו הוא, נעוריו הקצרים והיפים, אשר להם המה לבו ההומה, כלחג קצר, אשר לא ישוב עוד:

הוֹי חֶמִדַּת נֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר!

הִנָּךְ גִּנַת -אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשׂוּחַ!

“בגינת־אל זו יעלה פרי־הילולים – האהבה. רק לה ירמוז כל הוד העולם הסתום; רק לה יגמלו העלומים, ינצו הבשר והרוח גם יחד. ומיכ”ל שר עליהם בחרוזים מתרפקים, מתוקי -דבקות.. חרוזים אלה מועטים הם, אך כנטפי יין משומר יאירו בגביע־שירתנו. טהורים ורענני־קול, נשארו עד היום לכולנו, כאילו ספגו אל תוכם משהו מתּוֹם נעורינו ומצמאונם לאהבה…

הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!

היא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ

רוּחַ גַּם נֶפֶשׁ הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָׁמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל אָרֶץ.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אַהֲבָה בַּנֹעַר מַה יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשׁד תַּנְחוּמֶיהָ…

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

מַעְיָנִים הוֹמִים וְּמְפַכִּים מֵימֵיהֶם,

יֶהֱמוּ בָרוּחַ אַלּוֹנֵי אַדָּרֶת;

הַיּוֹנִים הוֹגִים עַל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם –

קוֹל הָאַהֲבָה הוּא, אַךְ הִיא בָּם דּוֹבָרֶת.

שתה מיכ"ל את כוס־התרעלה של החיים, כי הכיר במחלה אשר תקטפהו בעלומיו. הרגיש בצער כל בּאֵי־ארץ, והביט אל עולמות־הכוכבים בתמייה: האם גם בהם מלחמות ונגעים וייסורים? לבסוף השלים עם צערו ומותו, ובעצם הדר ליל־אביב, “בגדוֹלוֹת־אלוֹה נפשו כי תבן… אז תיגוֹל אַט מעל לבו האָבן”; ובעיניים נוזלות דמעות, שיתף תפילתו בתפילת כל היקום:

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה –

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף עַד קוֹל הָרֶמֶשׂ!

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אָז שִׁמְךָ בַּכֹּל חָזִיתִי, אֱלֹהַּ,

וּבְכָל כּוֹכַב־אוֹר הוּא חָקוּק עַל מֵצַח,

וּבְכָל הַיְצוּרִים, בָּם אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ,

אוֹתוֹתֶיךָ אֶחֱזֶה בִּכְתַב הַנֶּצַח.

ספר־אָח ל“אנשי בשׂוֹרה” הוא “בני דור”, דהיינו, בני־זמנו של יעקב פיכמן, אותם הכיר מקרוב, רובם מתוך התראוּת אישית, זה דור תלמידי מנדלי וביאליק. מקיף הספר אחד־עשר אישים, בהם שניים כותבי־אידיש, ה.ד. נומברג ושלום אַש; והעבריים הם: ברנר, שופמן, גנסין, ז.י. אנכי, ברקוביץ, דבורה בארון, ברש, בורלא ועגנון (על מנדלי ועל משוררי־הדור הגדולים כתב ארוכות בבמות שונות, ואיני יודע אם כל כתבי־הביקורת של פיכמן על אלה נאגרו יחד בפאֵר ההוֹלמם ).

בבקש פיכמן את ייחוּדוֹ של יוֹצר ושל דור, הוא תר גם אחרי המשותף והמאחד, ממשש בדור קודם בשׂוֹרוֹת ונבוּאוֹת למה שיבוא בדור שבעקבותיו, מותח קווי־השוואה בין אישים מפוֹרדי זמן וסביבה (למשל, בין סמולנסקין וברנר). ומבטו רחב ותבונתו חדה לחדור גם אל נשמות־סופרים שלכאורה הן שונות בתכלית מנשמתו שלו; כי התרפקותו הלירית על דמוּיוֹת שבחיים ושבכתב לא שטחית היא: צוללת היא אל הפכים, נבכים ומיסתרים.

מאמר שני

מתוך “הפועל הצעיר”, 18.10.1966

שירה פנינית

כל אֶפּיטט גורע, ולעולם ישנה הסכנה שמלת־תיאור המודבקת לאַחד־הסופרים תיעשׂה אדרכּמון, המהלך מיד ליד ואין טורח לבדוק את ערכו הממשי. אַף על פי כן, סימוּן לפלח־מאמר תובע את שלו; ויושׂכּל כי סגולת־ייחוּד, שראיתי להעטיר בה את פיכמן המשורר, לא היא מידה יחידה בו ולא היא מידה נעדרת אצל משוררים־עמיתיו.

“פּנינית”, ביחס לשירת פיכמן, באה להעיד על זוך שבעבודה, על מגע עדין בנקיבה, חריזה וליטוש, ועל גוֹניוּת מאוּפּקת וחרישית, לא מיטווסת ברעש. נאֶה לה השם הצנוע שהמשורר עצמו ענד לאחד מספריו, “פאת שדה”, ומיבחר -מלאכתה – בתבנית־הסוניטה הקטנה.

כן – בזה הספר, במדור “בכי ימינו” אשר נכתב בעצם אֵימוֹת השואה וגבורותיה – מועלה בסוניטה זכר נווה־מולדתו.

בֶּסָרַבְּיָה

נוֹף מוֹצָאִי, אֵי הַחַיָּה נוֹהֶמֶת,

אַדְמַת־שָׂדוֹת נוֹבֶבֶת וְחַמָּה;

הָרֵיאוּט שָׁם, כְּאֶחָד עָזוּב בַּשֶּׁמֶשׁ,

סַב לְאִטּוֹ אִלֵּם בִּצְהֹב קָמָה.

נוֹף כֹּה שָׁקוּף! בִּפְאַת־כְּרָמִים רוֹקֵם אֶת

צִלּוֹ אֱגוֹז מוּל עֲרָבָה חוּמָה;

אַךְ בְּעֹמֶק אֲפָרִים כַּחְלוּת עוֹגֶמֶת

וּבְסֵתֶר גַּיְא נוֹגֶנֶת וְחוֹלְמָה.

שָׁם יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שׁוֹתְקִים כִּרְגָבִים,

דּוֹרְכֵי־יֵינוֹת, שׁוֹלְקֵי־גְבִינָה, בְּלַהַט

קֵיצִים שֵׂרְכוּ דַרְכָּם וּבְטִיט־סְתָוִים.

אַיָּם עַתָּה? אֵי סוּפַת־לֵיל נוֹשְׂאָה אֶת

אֶפְרָם, פֻּזַּר בְּקֹר נֵכָר זוֹעֵם,

וּכְחֹל שָׂדוֹת דָּמָם עוֹד יְפַעֵם.

וזו אידילית לעומת כתיבות־שיר אחרות של המשורר בדבר פרשת־הדמים ההיא (בסוניטות ובצורות־חרוז יותר רחבות), והן מחזיקות קינה, וחרון, ותפילה, וחריתוֹת־זכּרון לדורות: "בכי טרבלינקה ", “ורשה”, “על גיטו ורשה השרוּף”, וכל הסדרה “מוּל המדוּרוֹת”.

אידילית אמרתי, והיא התכונה הטבעית למזג־פיכמן, אלא שבאו ימי־טירוּף ופגעוּה. שכּן מיטב שירת־פיכמן, ללא נפקא־מינה מה התימה והמסגרת, באווירת האידיליה טובלת. למשל־שבניגוד: כמו ששירת־טשרניחובסקי, גם כי תיכּנס לאידיליות רוח אֶפּית מרחפת על פניה, מועמדת להיחתם בפיסקאותיה ובתיה, כך ניגון־פיכמן – תשוקתו תמיד אל האידילי, ובשעת־עצבות יעטה טון אֵילאֶגי ענוג.

הנה, הצצה פיוטית:

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

בְּלֹבֶן צָהֳרֵי־יוֹם הָעִיר כְּמוֹ נִמְחֶקֶת.

דְּמָמָה. שָׁרָב, שִׁכְחָה, רַק כַּת יוֹנִים צוֹלֶלֶת

בִּסְבַךְ כִּפּוֹת, הוֹמָה, זוֹרְעָה עֶרְגָּה, וְדֶקֶל

כִּשְׁיָר־חַיִּים יָרֹק, קוֹפֵא בְּלֵב הַתְּכֵלֶת.

וּרְאֵה, בְּלֵב שָׁרָב כְּגַל־פְּלָאִים יָנוּעַ,

וְכָל הָעִיר נִשֵּׂאת, צָפָה, וּכְמוֹ רוֹעֶדֶת,

כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ לוֹפֵת אֶת כָּל נִדְבָּךְ רָעוּעַ,

וּבְרֶקֶם חַג נִסְתָּר אַף כָּל חָרְבָּה נִלְכֶּדֶת.

יֵשׁ הוֹד רַב־כַּוָּנָה בְּקִרְיַת־יָהּ מַלְבֶּנֶת,

וּבְרֶגַע כִּי יִתְגַּל, זֶה הַיָּגוֹן חוֹנֵן אֶת

הַלֵּב כְּמַתְּנַת־סוֹד, כִּגְמוּל וְשִׁלּוּמִים.

לֹא לִי לִפְתֹּר. לֹא לִי. לְעוֹלָם זֶה בְּלִי דַעַת

נָחַנִי אֵל, וְכוֹס קְסָמָיו הָעֲגוּמִים

הוֹשִׁיט לִי, וְהִיא עַד כֹּה הוֹמָה עוֹד וְשׁוֹפָעַת.

ומקוֹמץ “שירים בפרוזה”, תוֹכם מראות והתרשמוּיוֹת מאַקלים־הארץ, אך יש ואיזה אֵד מנופי־הגולה, או הד מנאוֹת־אגדה, רוטט אליהם ממרחקים – הרי אֵרעוֹן קטן:

דּוּכִיפַת

שׁוֹמְרוֹן. מוֹשָׁבָה קְטַנָּה. בַּלַּיְלָה יָרוּ מִן הַמַּאֲרָב. זָמְמוּ לְהָטִיל דְּלֵקָה בַּחֹרֶשׁ הַצָּעִיר. הָאֲנָשִׁים הָעֲיֵפִים נִדְּדוּ שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם כָּל הַלָּיְלָה. לֹא עָזְבוּ אֶת מִשְׁמַרְתָּם וְסִכְּלוּ אֶת מְזִמַּת הָאוֹיֵב.

רַק עִם הָנֵץ הַשַּׁחַר קָם שֶׁקֶט. אִילָנוֹת הֶאֱפִילוּ מְכֻנָּסִים כְּאֹהָלִים בּוֹטְחִים. עֶפְרוֹנִים צִיְּצוּ מִתּוֹךְ הַדֶּשֶׁא הַטָּלוּל. הַשָּׁמַיִם הוֹרִיקוּ־הֶחֱוִירוּ, וְכוֹכָב מְפַגֵּר אֶחָד נִתְלָה, כְּנִתָּק מִן הַשָּׁמַיִם בְּשׁוּלֵי הָאֹפֶק, מַחֲרִישׁ לָדַעַת מַה יִּהְיֶה.

הָאֲנָשִׁים יָשְׁנוּ שֵׁנָה עַזָּה שֶׁלִּפְנוֹת בֹּקֶר. וְרַק הָאֶחָד, הֶעָיֵף בְּכֻלָּם, הֵקִיץ פִּתְאֹם, עָמַד בְּפֶתַח אָהֳלוֹ, כִּמְחַכֶּה לְדָבָר שֶׁיִּתְרַחֵשׁ בִּשְׁעַת־פְּלָאִים זוֹ.

לא קָרָה שׁוּם דָּבָר מַתְמִיהַּ. וְרַק עַל גֶּדֶר־הַקְּרָשִׁים שֶׁל גִּנַּת הָרִמּוֹנִים הַקְּטַנָּה עָמְדָה צִפּוֹר אַחַת מוּזָרָה. בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה רָאָה אוֹתָהּ. בְּיַרְקוּת הַשַּׁחַר הַצְּלוּלָה הִבְחִין אֶת תַּבְנִית הַדּוּכִיפַת הָאַגָּדִית עִם נֵּזֶר הַחֵן שֶׁעַל רֹאשָׁהּ. בּוֹדְדָה עָמְדָה, שְׁלֵוָה. הִבִּיטָה כֹּה וָכֹה וְלֹא יָדְעָה דָבָר מִכָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה…

שָׁבָה פָרְחָה הָאַגָּדָה.

שכיחים בשירי פיכמן מוטיבים של סתיו, בציר ואחרית־יום. הספר “פאת שדה” נפתח במדור “זמרת ערב”. אַחד־המזמורים שם, אף זה בצורת סוניטה:

סוֹד הָאַרְגָּמָן

עִם הַדְּמָמָה תֵיטִיב לִרְאוֹת מַפֶּלֶת

יָמִים, זוֹ אַהֲבָה נָשְׂאוּ וּפְאֵר,

וְלֵב לֹא הִתְבּוֹנֵן, וְאֶת הַדֶּלֶת

נָעַל וְלֹא הִכִּיר – עִוֵּר, סוֹרֵר.

אַךְ עֶרֶב יְבֹרַךְ בְּאוֹר חוֹזֵר,

וְלֵב לִבְדֹד קֹרָא, יִקְשַׁב מִצְהֶלֶת

דָּמוֹ שׁוּב כְּתִירוֹשׁ, כְּאֵש זוֹלֶלֵֶת,

וְאֶל עָצְבּוֹ יַבִּיט, וְהוּא אַחֵר.

זֶה סוֹד הָאַרְגָּמָן. כֹּה יֵאָרֵג

הַשִּׁיר אֲשֶׁר נֶחְבָּא, אֲשֶׁר עֻוָּה,

כֹּה יְעֻטַּר יְקָר וְאַהֲבָה.

אַשְׁרֵי יָדַע גַּנֵּי עַרְבּוֹ עַלֵּף

הוֹד מְשֻׁמָּר וּכְנֵר זָהֹב הַדְלֵק

בְּיָד לֹא־רוֹעֲדָה קְצֵה־יוֹם חוֹלֵף!

רצונכם, כן ידבר משורר אשר הגיע לימים בשלים, ועת לו לחגור עוז למען תקן ומלא את אשר פגם עד כה באמנות, והביא יבוּלוֹ הגורנה. אבל, דוֹמה כי מרומזת כאן התעוררות שלהבת־נעורים חדשה בטרם זיקנה – שלהבת אשר תתמצה ביופי ולא במיכווה. רושם זה מתחזק על ידי יצירתו הלירית־דראמתית “רות”.

בכלל, נושאים תנ"כיים שבשירת פיכמן – והם לא מעטים – יש בהם בּבוּאָה בת־בּבוּאָה לתנ­­ודות -נפש שבהווה. למשל, “בצאת נוֹח” מן התיבה, אחרי שהיה עד לחורבן־עולם – “וישמע זעק־עולם שאבד… בכי התינוק, זה ניתק משׁדיים, ואֵם אחריו נסחפה למצולה, פּעי־הכבשׂות כי גרפון גלי־מים… תוך זוהר־יום באזנו עוד עלה; איך יחוּדשׁ העולם, ובתהום בו צללוּ ילד ואֵם שכּוּלה?”… על הארץ שהתחילה מוריקה ופורחת, מצא נוח מדרון קרח… “כתם יגון על אדמת הברכה. אז האדם מיגונו התנער, קם ולקח בידו המעדר, ובהתרונן בו דמו כה מילל: ‘אות ללבבי הוא – בזה ייגאֵל !כרם אטע לי פה, אוהל ירוק, צל.’ פה ישקה את החול הבוער, צל יכסה על תהום ואֵימיה… או אָז יגוֹן־העולם ייבּלע. צל יעטוף כל קרחת וצוֹק, או אָז תפרח גם קרבי החדווה…”

ב“רות” נוסח־פיכמן, נעמי מדברת על חטא הירידה מן הארץ (אך היא אשה טובה היתה, ובאֶפס־רצון הלכה אחר בעלה); רות מידבקת בארץ החדשה ומברכת יפי־שדמותיה וחסד־אנשיה; ובועז? הוא שׂשׂ על כי הרבה ימי שנות־בגרוּת נטר תוּמתוֹ ואוֹנוֹ בשביל לקדשם למיועדת לו באמת…

עוז ארגמן־השקיעה שבסוניטה האחת רק מטעים את גווני־הרוך וקולות הדממה שבייתר שירת־פיכמן. המוחאים כף ל“שירה” של פּוֹזה מלאכוּתית, העוויוֹת־פנים מוגזמות ורקיעת־רגליים בטאקטים חרזניים – לא פיכמן משורר למענם. דקי־שׁמע וזכּי־רגש, הם יאזינו פיכּוּי מעיינותיו.

חינוך דרך־תפארת

יש “פדגוגים” הרואים את התלמיד כבית־קיבול למלים ולדיעות, והם מקלקלים סופרים וסיפורים בשביל לתאמם אל דרגה מסויימת בפיטום מוחות קרבנותיהם; והם מסדרים בחינות מיכאניות של “כן” ו“לא”, של תשובה נכונה אחת בין ארבע בלתי נכונות – כי הכול עומד אצלם על הצלחה בזכירה ולא על טיפוח טעם ומחשבה.

יש “מחנכים” המעבדים תכניות ספרותיות, שבהן נידחים נכסי־אומה ונכסי־עולם בדוקים ואיתנים, בשביל לפנות מקום לכתבי אלופי־אופנה וגיבורי־שוק (פחוֹד יפחדו כל אמרכּלי־החינוך פן ייחשבו קשישים עוברי־בטל, שאינם מבינים לחדיש ולמחודשש; ואולי הם עצמם "מתחלטרים " בשפיכוֹת־ביקורת, ולמי ירזבו נופת אם לא לתקיפי־השעה?).

כנגד אלה ואלה, זה כלל גדול ב“אני מאמין” החינוכי של יעקב פיכמן: חייב לימוד־הספרות להעניק הנאת־תפארת לשמה; ומתוך הידבקות הלומד במיטב הדוגמאות של ספרות־הדורות, ישיג ערוּת־דמיון, פיתוח־תבונה, הרחבת דיעה והשׂכּל, והוקרת ערכי־תפארת בחיים.

יחד עם ראבינדראנאת טאגוֹרי סובר פיכמן כי בהוראת יצירות פיוּטיוֹת, לעולם יש לתת לילד לא משהו נמוך מכוח־תפיסתו (כמו שעושים אצלנו, ששמים לפני בני־שבע, שכבר קנו מנה הגונה של מעשיות ודמיונות ודעת־עולם, חרוזים דלים על “דוד והוא עצוב מאוד” ו“דוור, היודע כל־כך טוב כל איש שגר ברחוב”) – כי־אם משהו נעלה־במקצת ממדרגת הבנתו הנוכחית, כדי שיהיה לדמיונו אל־מה לטפס, לשׂכלו מה לכבוש.

את עיקריו אלה גילם פיכמן בשׂגב־חוש ופלא־סדרנות בסדרת חמשת האנתולוגיות למיקרא ולימוד, “לשון וספר”, וקדם להן “אלף־בית” חינני לראשית־קריאה. החוש והטעם מפיקים נוגהם ועדנם בליקוט החומר ובחירתו לחיוּניוּת ויופי; הסדרנות המעולה מתגלה בהעמדת הנאסף והמבוֹרר מדרגות־מדרגות, האחת עליונה על חברתה וכבדת־רכוש ממנה, וחלוקת כל מדרגה – שערים־שערים. השערים אינם בנויים לפי סוגי־ספרות טכניים, כי־אם לפי ערכי־לאום וערכי־חיים. רק במדרגות הגבוהות ביותר הספרות נדונה כערך בפני־עצמו. לדוגמה: שמונת שערי הספר השני הם: תורה, בין אדם לחברו, יגיע־כפיים, השנה, שבת, ארץ־ישראל, החיה והעוף, על ארץ רבה. בספר הרביעי – ט"ז שערים, מן סיפורים, שירים והגיגים בענייני משפחה, חברה, הטבע והאדם ועד מסות ועיונים במקרא, אגדה והלכה, ספרות ימי־הביניים, הספרות החדשה.

למן המדרגה התחתונה ועד העליונה, ערכי נפש, חברה ועולם ניתנים באספקלריה של מסורת ישראל וספרותו מדור לדוֹר (ולא לפי סדר־הדורות, כי אם עניין לעניינו, דרגת־השׂכּל לדרגתה). ובצדם של קטעים נבחרים ויצירות שלמות מן העברית – בשילוב אורגאני אתם, – עומדים ליקוטים מאת גדולי סופרי־האומות. למשל, שער “הטבע” שבספר הרביעי פותח בשיר־בפרוזה מאת גטה ומסיים במסה “הטבע” לאמרסון והשיר “שלם החזון” לראבינדראנאת טאגוֹרי; ובין זה לאלו: פרקי־פרוזה ושירים מאת ביאליק, ברדיצ’בסקי, יהודה שטיינברג, טשרניחובסקי, מנדלי, שניאור. תמצאו בסדרת־הספרים הזאת גם את אוסקאר ויילד, רוזה לוכסמברג, טולסטוי, טורגנב, פטר אלטנברג, ריכארד דהמל, קיפלינג, אנאטול פראנס, ועוד כערכם, בתרגומים הנקראים כמקור.

אנתולוגיה מחנכת עוד אחת של פיכמן, והיא יקרה מכל־יקר, הוא “ספר הארץ”. זהו אוסף של תעודות היסטוריות וגיאוגראפיות על קשר בני־ישראל לארצם, החל מתרגום כתובות מצריות עתיקות ומגילות תל־עמארנה, עבור דרך פסוקים, אגדות ופיוטים, כתבי מסעות, מבּעי כיסופי־גאולה אצל שבתאים וחסידים, ליקוטים מאת הוגי־הציונות לזרמיה, דברי מורים ופועלים מן המגשימים הראשונים, ועד אחרוני משוררי דור־התחייה. וגם כאן ניתן מקום לכתבים מן העניין לחסידי אומות־העולם ומשורריהן.

זהו מפעל־ענק (תקפ“ו עמוד, “דביר” תרפ”ז), מנוּקד לבהירות, ופה־ושם זרוע ציורי־איוּר. ובכול ניכרת יד “שׂר־הטעם”, יעקב פיכמן. במהותו ורוחו של הספר, הרי זה המיית אומה על מולדתה; כדבר מנחם אושיסקין, בהקדשתו הקצרה, בשם הקרן הקיימת לישראל: “הוא ספר העדות לברית עולם בין ישראל לארצו… מוגש לכל העושים והמעשׂים אשר נאמנו עמה (עם קק"ל) במשך עשרים וחמש שנה ונתנו את כוחם ונפשם לרעיון גאולת הארץ” (ט“ו באב, תרפ”ז).

גֵּזֶל אַהֲבָה / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

I.

מִגֹּבָהּ אָיוֹם, נִשְׂגָּב מֵרָקִיַע,

מִזֹּהַר זַךְ וְיָפֶה מִכּוֹכָבִים,

יָרַדְתִּי אֶל הַרֲרֵי-אַרְגָּמָן,

אֶל הַרֲרֵי דִמְיוֹנִי, שְׁקוּעֵי-שֶׁלֶג,

כְּנֶשֶׁר שָׁב אֶל קִנּוֹ הַמִּתְנוֹסֵס

בִּמְקוֹם שָׁם בְּרָקִים יִוּלֵדוּ, וַהֲדַר-

הַשְּׁקִיעוֹת יַשְׁקֶה דָם אֶת הֲעַנָנים.

II.

בֵּין כְּרוּבֵי-אֵל גָּזַלְתִּי גֵזֶל-אַהֲבָה

וּטְמַּנְתִּיו בְּעַרְפְּלֵי-לִבִּי. רָאוּ

עֵינַיִם נוֹטְפוֹת-נֹגָהּ אֶת גְּזֵלָתִי,

וְיָדַיִם-חֲבַצָּלוֹת תָּפְשׂוּ כְּסוּתִי,

וְכַנְפֵי-זָהָב טָפְחוּ לִי עַל פָּנָי.

אַךְ עָצַמְּתִּי מִּיָּדַיִם יוֹדְעוֹת נַגֵּן

וָאֶבְרָח, כָּל עוֹד שְׁלָלִי נוֹצֵץ תּוֹכִי,

כִּבְרוֹחַ גַּחֲלִילִית קַלַּת-כָּנָף

מֵעֲדַת פַּרְפְּרֵי-לֵיל חוֹמְדֵי-אוֹרָהּ.

III.

בְּרֹאשׁ הֶהָרִים דָּלְקָה אַהֲבָתִי,

חִוֶּרֶת מוּל נְגֹהוֹת חַמָּה בְּהִירָה,

אַךְ בְּלֵילוֹת שְׁחוֹר וְזַעַם-זְוָעוֹת

מְפִיקָה תִּקְווֹת-פָּז לְתוֹעֵי-דְרָכִים,

רוֹמֶזֶת רִמְזֵי-גִיל לְכוֹשְׁלֵי-בֶרֶךְ,

וַתְּהִי כְּלַפִּיד-אֵשׁ לִמְטַפְּסֵי-סְלָעִים

וּכְמִגְדַּל-אוֹר לִסְפִינוֹת בְּלוּעוֹת-אוֹפֶל.

אַךְ אוֹיָה לִי! הָאַהֲבָה אוֹכֶלֶת,

צוֹרֶבֶת וְשׂוֹרֶפֶת לֵב אֲדוֹנָהּ,

לוֹחֶכֶת וּמוֹצֶצֶת דַּם-אֲדוֹנָהּ,

כְּפֶרַח טָפִיל יוֹנֵק מִיץ מְאַסְּפוֹ

עַד מוֹת הַמֵּינִיק וְהַיּוֹנֵק יָחַד…

בְּלֹא יוֹמִי אֶגְוַע, וְאַהֲבָתִי עִמִּי.

IV.

מָה אֵעַשׂ לְאַהֲבָתִי וְלֹא תָמוּת? –

מָה עוֹשֶׂה פֶּרַח בָּשֵׁל טֶרֶם יִבּוֹל?

מַזְרִיעַ זֶרַע. תְּהִי שִׁירָתִי רוּחַ,

לְפַזֵּר אֶת גַּרְעִינֵי פֶרַח-לִבִּי,

לִנְטוֹעַ אֶת נִיצוֹצוֹת אַהֲבָתִי

בְּאֹדֶם שֶׁמֶשׁ שׁוֹקְעָה וְלַהַט שׁוֹשָׁן,

בִּתְכֵלֶת צָהֳרַיִם וְסִגָּלִיּוֹת,

בְּלֹבֶן אוֹר-יָרֵחַ וְשַׁחַר חִוֵּר.

וְאִישׁ כִּי יֵהָנֶה מֵהוֹד הַשֶּׁמֶשׁ

וְזָכַר אֶת אָחִיהוּ בָאֲפֵלָה,

וְנֶפֶשׁ עֵת כִּי תִרְוֶה טַל הַפְּרָחִים

תְּרַחֵם אַחְיוֹתֶיהָ הַשּׂוֹקֵקוֹת –

כִּי אַמְטִיר חֶמְלָה עִם רְבִיבֵי-אָבִיב

וּבְפִי צִפֳּרִים אָשִׂים נְבוּאָתִי;

אַהֲבָתִי תִּצְמַח עִם הַדְּשָׁאִים, וְרֵיחָהּ

יַשְׁכִּיר נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת וְכוֹכָבִים…

הופיע במקלט, כרך 3, חורף 1920

¹

א

כשנתמעט מאורו של טֶניסון בגלל המרידה בצניעות ובמתיקות של התקופה הוויקטוריאנית, זרחה ביתר תוקף שמשו של בראוּנינג רחב-ההיקף, המחוספס, רב-התיאבון לטבע ולתרבות לכל אופניהם. הבלתי-חת מפני יצרי-אנוש תחתיים, שאף הם נחוצים לחינוך הנשמה בדרגת עלייתה הנצחית. ושני אלה, טניסון ובראונינג, היו המאורות הגדולים של השירה הבריטית מאמצע המאה הי "ט ועד סמוך לסופה.

ביחוד נשענה על בראונינג – ובמידה אך מעט פחותה מכך, על וויטמן – תחיית השירה האמריקנית בשנות העשרים למאה זו. כתבות-המצבות שבעיירה ספוּן ריוואֶר, מאת אֶדגאר לי מאסטֶרס; השיחות הפיוטיות של אכּרי אנגליה החדשה מאת רוברט פרוֹסט; העיונים הפסיכולוגיים בתיאור הדמויות של אדווין ארלינגטון רובינסון – כל אלה למדו פרק מן המונולוגים הדראמאטיים של רוברט בראונינג.

ההומאניזם

עקב מגורי בראונינג עם רעייתו אליזאבט באראט, שנים הרבה באיטליה ושרייתו בנשמת הרנסאנס על ההומאניזם הלמדני שבה; עקב תכונות מזרחיות שהיו טבועות בנפשו, שחיבב דברי אגדה, גוזמאות, התנוצצות אבנים טובות ומרגליות; עקב נטייתו לפלפול הגיוני וקשירת סוגיה בסוגיה על אורח הדרוש; וכנגד כולם, עקב אמונתו המוחלטת באל צדיק ורחום; דווקא מתוך פקחון עינים לכל השטני והאכזרי והטראגי שבחיי העולם הזה – היה משורר זה קרוב במאד מאד אל הסגנון והרוח של המקורות העבריים, מקרא ותלמוד כאחד. זיקה לאותיות העבריות נודעה גם אצל משוררים אנגליים לפניו, ביחוד מילטון ובלייק, אבל בראונינג הגדיל בזה מכולם.

כמעט אין אנתולוגיה כללית לשירה בריטית שאינה מביאה את השיר “רבי בן עזרא”, אשר בו גילם בראונינג את מיטב הפילוסופיה שלו. פחות מפורסם הוא שיר-אגדה יהודי מגיל-העצה של בראונינג: “יוחנן הקדוש”. (מלת התואר “הקדוש” המשורר נותנה בעברית בתעתיק אנגלי לפי המבטא הספרדי. בשירים אחרים, יש שהוא מביא פסוקים עבריים כלשונם וכתבם בתוך גוף השורות האנגליות).

מתנות חיים

“יוחנן הקדוש” יסודו באמונה עממית כי בן אדם שנגזר עליו למות ובאה שעתו, אפשר לבטל את גזר-הדין על ידי שאוהביו של השכיב מִרע יתנו לו איש כנדבת לבו, חלק מקיצבת ימי-החיים של עצמם. המקור התלמודי לאמונה זו אפשר הוא דבר אגדה זה: “זה ספר תולדות אדם – העביר הקב”ה לפני אדם הראשון כל הדורות. הראהו דויד חקוקין לו ג' שעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, לא תהא תקנה לזה? אמר: כך עלתה במחשבה לפני. אמר לו: כמה שני חיי? א“ל: אלף שנים. א”ל: יש מתנה ברקיע? א“ל: הן. אמר לו: ע' שנים משנותי יהיו למזל זה. מה עשה אדם? הביא את השטר, וכתב עליו שטר מתנה, וחתמו עליו הקב”ה ומטטרון והאדם. אמר אדם: רבש“ע, יפיוּת זו, מלכות זו וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע' שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך. וזהו שאמר הכתוב: הנה באתי במגלת ספר, כתוב עלי”.

מתנת השנים מאת אדם הראשון לדויד המלך נערכה ברקיע, כלומר, במעון-הנצח, מעבר לזמנים ודורות. באמונה העממית, המתנה היא מאת בני דורו של בן-אדם כשהם רוצים בהארכת ימיו.

על משתית אמונה זו, בנה דויד פרישמן שיר עברי ובו נערה, יהודית אוהבת מנדבת את כל שנות חייה, למען יחיה ויאריך ימים בחיר נפשה הנוטה למות: נושא המזכיר את קרבן האשה אלקסטיס למען בעלה אדמטר במחזה של אֶבריפידס. (אגב, מאותו מחזה יווני עשה בראונינג“מועתקה” אנגלית בתוספת עיטורים מקוריים משלו).

ב

הבה ניכנס אל עלילת “יוחנן הקדוש” לרוברט בראונינג, ונראה מה עניין נוכל למצות ממנה אחרי שפאראפראזה מקוצרת שלנו על כרחה תקצץ בתכניה, תערטל אותה מלשונה, ותפרק מעליה את עדיי-השיר.

הרבי הגווע

יפה וכחול בקע הבוקר על פני העיר שיפאז שבארץ פרס. וודאי תניחו כי בוקר שכזה יביא שמחה ועליצות לקהילת עם קדושים שבעיר. אבל לא! מבית קטן אחד אשר שם נתפשטה אפלה, שחורה מכל שחור. כי בו שכב יוחנן בן שבתי, משענת-ישראל, על ערש-גסיסתו; ומסביב לו תלמידיו אדירי תורה, שומרי-לראשו כל הלילה. לא הועילה תפילתם, וחכמת רופאים מומחים לא הועילה, לבטל את רוע הגזירה – אם כי לב הרבי עודו דופק, לא נגרע כלום מעושר שערות פאותיו וזקנו הכספסופיות כצמר-הגפן לרוך.

פתח אחד התלמידים ואמר: “בטרם יד-המוות מקפיאה את השכל הער, האם לא נוכל להציל מפי רבנו עוד דבר חכמה אחד, להשיר מאלון זה עוד בלוט-זרע, אשר בבוא גאולת ישראל – כן יהי רצון! – יגדל להיות עמוד בהיכל ד' הנבנה?” ואל הרבי פנה: “מאור ישראל, האר-לנו: האם בשלות נפש אתה מסתלק מן העולם הזה? האם מאַשרת זיקנתך את ימי עלומיך אשר חלפו? האם אין אתה מצטער על איזה פרי-עדן, פרי-דעת, לא הספקת לאכול ממנו? האם עודך עומד בגובה טהרתך מעל כל הבלי-הנועם שלנו, יצורי בשר ודם פשוטים? יהי דברך האחרון - אמת!”

נאנח הרבי והשיב: “אמת אדבר כאשר הסכנתי. הרי יוחנן מוטל לפניכם, והוא כלי ריק. לא חכמתי אהוֹב, לא חכמתי לחום (מדי שאוּל הכבדים לגופי; ועשיתי מלחמה עם זוטות!), לא חכמתי עסוק בצרכי-ציבור הריני נפטר מן העולם, כולי כשלון מעודי ועד היום הזה!”

“לא, לא!” – קראו תלמידי-החכמים מקורבי הרבי פה אחד. והם גמרו אומר להאריך את חיי רבם בדרך האחת שעדיין לא נחסמה לפניהם, ועיתים נתבחנה כפתח הצלה לגבי יחידי-סגולה.

התפשטו תלמידי-החכמים בעיר, והכריזו על תרומת-חיים – מי יום, מי שבוע. מי שנה – איש איש כאשר עם לבו.

מי לא יוותר על שעות-חיים טפלות שלו על מנת שיתקשרו אותן השעות בחיים הסגיאים של רבי יוחנן הקדוש? עד מהרה צבאו עם רב על בית הרבי, כולם מוכנים ומזומנים לגדע בפאת חייהם, על מנת להאריך ימיו ושנותיו של מאור ישראל.

שנה אחת עד לגבורות

עמד צדיק, שמשו של רבי יוחנן מול הקהל הגדול: “וכי רוצים אנו להאריך חייו של רבנו הקדוש עד שיהיו עליו למעמסה, כמו שאירע לפרידא? פרידא, בהרביצו תורה לתלמידים אטומי-מוחין, לא נלאה מלחזור על סוגיה אחת חמש מאות פעם. יצאה בת-קול ואמרה לו: בחר – או שתלך לגן-עדן לאלתר, או שתוסיף להורות עוד חמש מאות שנה. ביקש פרידא לומר: גן-עדן לאלתר, אלא שנצטעקו תלמידיו: חס ושלום שילך רבנו לגן-עדן לאלתר! יחיה ויורה עוד חמש מאות שנה! נתבטל רצון הרב מפני רצון התלמידים ונתייגע פרידא במלאכת-הוראה עוד חמש מאות שנה ². וכי כך נעשה אנחנו לרבנו? אין אנו מבקשים אלא שלא ייקפא פתילו בלא-עת ושישלים עוד שנה אחת החסרה לו עד לגבורות!”

שילח צדיק את הקהל הצובא על בית הרבי (על פרחי לומדים, שנתעקשו ולא רצו לזוז משם עד שיתקבלו מתנותיהם, איים השמש במקלו), ומכל נדבות-החיים המוצעות בחר בארבע בלבד: מתנותיהם של אחד אוהב, אחד לוחם, אחד משורר, ואחד מדינאי (מיועצי השאח) – שלושה חדשים, שלושה חדשים מאיש איש מהם.

ג

אותן מתנות רבעי-שנה, שקיבל רבי יוחנן הקדוש מארבעת טיפוסי-אדם – אותן תוספות-חיים לשנות-חייו שלו אשר תמו – מה משמעותן? שבאיזה אורח יידבקו בו ברבי התכונות, החוויות והזכרונות של האנשים האלה – שיתנסה, בתוך דמיונו ורוחו בנסיונות שהללו חוו אותם בפועל.

קם רבי יוחנן מערש-גסיסתו ויחי. התיישב לו תחת עץ-תאנה שבגינתו ושיקע עצמו בעולמותיהם של האוהב, הלוחם, המשורר, המדינאי (איש בתורו), לעמוד על מנת-חלקם בחיים ולהגיע עד חקר-תכליתם. כן עברו על הרבי בהרהור והתעמקות, שלושת החדשים הראשונים משנת-חייו הנוספת.

מנת האוהב

אביב. התור בזימרתו והשושן בריחו. חרש-חרש פוסע ובא צדיק, שמשו של הרבי, גוחן ומנשק את רגל-קדשו. והרבי יושב תחת תאנתו. פותח צדיק לאמר: “רבע-שנה מחיי-חשקו נתן לך האוהב. הגיע השעה, שתחזיר המתנה בריבית: הנה אני בא, שליח תלמידיך, לתבוע מידך את לשון פרי-נסיונך. אמור דבר ברור: איזוהי הדרך אשר בה ילך האדם בחיי-האהבה שלו?”

והרבי בתשובתו: "אהבה! – שמא מוטב שנקרא לה שנאה!

"מה, סברת תקבל ממני? יין חדש שיוצקים אותו לתוך בקבוקים, מוקרשי תשקיעים של יין עתיק, עז, בהכרח מהווה משקה סר-טעם, בל ירווה צמאון.

"כעשן מפירצת אדמת-געש כן התבכו כיסופים וגעגועים. כל חוש כאב בחזון גיזרה וקו-פנים, מלת-כסף, חיוך-זוהר. נע ענף מלבלב, האיר ארגמן-צהריים, השתעשעה רוח מערבית. הכלל מכל דבר שבעולם עלתה הזייה הקרויה בפיכם אהבת-עלומים, השמחה אשר לעולם לא תמיט, אשר נועדה להתקיים ברעננות-עד, לא יזיקוה עודף-שובע שבהרגל, גניבות, יטול הזמן.

"לו חמלה דעת-הזיקנה הקרה, הקשה, על בערות-הנעורים! משל ליונה חוזרת מגן-עדן, באה אל קנה הקערורי, ובמחסה המרופד, בו ציפתה למצוא בטחון, היא מוצאת נחש, מוכן להכישה.

"הרי חוה בנעוריה ויופיה! קח אותה לכלה לך! אך, מה שהנוער חשבהו בדולח, הזיקנה מוצאתהו טל, הודלק עם שחר, דועך עם צהריים. סבר הנוער כי לעולם זו ההתנוצצות בכחול ואודם; לא חלם כי השמש, אשר הצית אותה, הוא גם יכבנה.

"תטען: אמנם יפי-צורה תפארת-תואר וחן-תנועה פגים ונפסדים עם הזמן; אבל טבע-האשה מבלה את אלה. וביד-האשה עדיין הכוח לעצב בחמדת-חסדה את חומר-הגברים המגושם שלנו.

"כל זה היה שפיר, אילו לא ידענו מניין זה כוח-התמדה של האשה.

"השור התמים הלז! סובר הוא כשהוא נפתה לעזוב המרעה ולהיכנס מלפנים לגדר אשר שם מחכים לו העול והדרבן, כי רק מתוך חיבה יתירה מושיטים לו כף-יד מלאת-שעורה, והיא מתקרבת הלוך וקרוב אל אפו. הכלל, שהוא אהוב על האיכר יותר מכל בעלי-קרניים! וכך הגבר נמשך אל האשה. אך לבוא תחת העול והדרבן.

"מה יתפאר גבר כי זכה בנקבה-טווס, כלילה בהדרה? עד-מהרה הוא מוצא, כי היא מקרקרת עליו כעורב, בא לצוד, ונמצא נצוֹד.

"ואל ישלח הגבר הנצוד את נפשו: הה, אילו מכל בנות-כנף אשר בשדה הייתי בוחר-לי, לא טווסת מתגנדרת, כי-אם חוּגה, דרורה, או יונה… קרוב לוודאי כי החוגה, או הדרורה, או היונה שלו, היתה נהפכת עליו לינשופה!

“כבר עמדה הזיקנה על הכזב של האהבה. דומני, כי המלחמה היא תפקיד יותר יאה לגבר, אבל הנח לי! תמצא-לח נפשי המאוכזבת צרי בתנומה!”

רבי יוחנן עצם עיניו בעייפות. לחש צדיק: “הירדם וישן, יוחנן, וירפא-לך מאכזבתך. תיקץ לטעמם של חיים חדשים, חיי-הלוחם, כגמול הזמן. שוב אשוב אליך, לקצור היבול, זרעתי!”

בפנים נפולים, הלך-לו צדיק השמש מעל מורה-הדעה הנרדם.

מנת-הלוחם

שלוש לבנות נתמלאו ונתפגמו, נתמלאו ונתפגמו, וכעמוד עונת-הקיץ בגמר בישולה שוב בא צדיק אל רבי יוחנן; והרבי אז שוכב פרקדן בצלו של סלע, מחכה עד שיחלשו צהריים מחומם.

אומר צדיק: “אל-נא יחר אפך בי, רבי. באתי להזהירך, כי שוב הקיף הזמן. תן איזו תאנה דשנה משיקמתך, שאוכל לחלק אותה בין החברים, ובתוכם – גם אותו איש-מלחמה אשר מאוצר-ימיו תרם לך חלק-מה, למען תנחל (בלא הפצע והחבורה שנטל הוא שי מן המלחמה) את הרפתקאות-חייו. פתח שפתיך ובאר: מה טובה שוכנת בקרב? אתה היודע, הו-יענו גם אנו!”

והרבי במיפתח-פיו: "אנחנו, הלוחמים, מתפארים אנו בימי-עלומינו, כי בחרב אנו מגיעים אל שיא-התכלית – דרך ארצות בלתי-נחקרות, ישר אל הצדק המוחלט והטוב המוחלט. ככה אנו מאדירים כבוד-האלהים וטובת-הבריות. זו הטובה אשר מטיפים נישאות בדבר-שפתיים – לשווא! וכי בסבילות יתוקן העולם? כפת-חבל, יותר שמשתעשעים בו יותר הוא מסתבך. באה החרב וחותכת אותו, ולא יאוחה עוד.

"עוד: המלחמה, המכונה קללה בפי משבחי-השלום, ראה מה ברכה בה! מה מפתח את כל כשרונות-הנשמה אומנת בתוכנו את ההקרבה העצמית שהיא מותר האדם מן הבהמה. כזה דחף-המלחמה: לריעינו – הטוב העליון: והטוב הזה מוגדל, ואינו מוקטן, בשל ביננו ברור את מחירו: המכאוב העליון לעצמנו.

“מהלך לו בשחקים גוש-סלע קר ודומם ופוגע הוא בחומר זר. אוויר-כדורנו, וכל האש והברק העצורים בו, פורצים מלוא-הדרם, מאירים את הארץ מקצה ועד קצה. אף כך אוויר-המלחמה מחלץ מאת נפשות-אדם את הברק הגנוז בהן, ובכבוד והדר תגווענה.”

“כן חושבים העלומים. והזיקנה מה אומרת?”

“”היכן אותו הצדק, אותו הטוב, ודינו מוחלט עד כדי כך, שכדאים למענו הדם והדמעות וכל תוצאות –האימה של מלחמה? מה נגע יותר קשה לבני-אנוש שאתה אומר להושיעם – הפשע, או מה שבא לעקור את הפשע?

"הראה לנו תרופה לרע, שההבלגה לא היה בכוחה לרפאו באותה המידה! נניח שישנו עריץ, אשר על ידי מיתתו מגיע עם אל החופש, ולא מוצדקת עריכת-מלחמה נגדו? דא עקא! מי יתן ויכולנו ללכוד אותו בלבד, ולא כמו תמימים זולתו. השדה זרועה רבבות-חללים, וכל אחד מהם סבר בכנות כי הוא נלחם בשל הנאמנות שנתינים חייבים בה למלכם, וכי הוא נותן נפשו על הצדק-והטוב – זה הצדק-והטוב אשר, כסבור היית, הוא נחלתך הפרטית…

"ומי הסובל ביותר מאימי-המלחמה? הלא העם הפשוט שאתה יוזם להצילו.

"משל לבעל-הכרם, שבא בגרזן על עץ רע המחניק גפנו, לקצץ בו. קיצץ וקיצץ בעוז; אך העץ הרע שרשו עמוק, וכעבור שבוע-שבועיים חזר וגידל ענפים כבתחילה. בא ליל-כפור אחד ובלא עמל קטל את העץ הרע עד עומק שרשו, ולא היה בעל-הכרם עושה בחכמה אילו מנע מעצמו יגיעה וחיכה באורך-רוח? ומה גם, שאגב קצצו בחמתו בעץ הרע, גידע גם כמה זרועות-גפן טובות?

“לא! טוב פי-כמה מזה הוא הנשק הרוחני – לחן-השירה… לו שרתי שיר אחד אשר… אבל עברה עצבות את רוחי. אישן, ויקל לי!”

“ישן, ישן”, - אמר צדיק. “האהבה והמלחמה, אשר בשבילם בני-אדם מוסרים נפשם ברצון, לך בארות-אכזב הן. תבוא השירה ותכפר על שתיהם. ישן, ותיקץ משורר!”

מנת המשורר

הסתיו מביא את צדיק: “הנה הפלג רץ, עמו—עלים, הרוח מעלעלת בעצי-הזיתים על הגבעה הלזו, מרטיטתם, מלבינתם. כל אלה סימנים לבציר. שלושה חדשים גידלו בך את השיר. וודאי, הגזע שלך, אשר חדל מתת פרי, אך עוד לחלוחית רבה בו, עכשיו שהורכב עליו נטע חדש, יפרח אף יפרה. שירת-צעירים, כולה פרחים. מחוסר הנסיון הפרוזאי המבשיל גרעין. אבל אתה ישיש-הנסיון, שירתך תהיה כבדה במיצי-אמת כאגוז הטעים המשמח חיך, ותזונה בו! הדעת ספגו עיניך הפיקחות – הפקד אותה לנבל-עשור ומתוך מזיגה זו של דעת ומנגינה וודאי יגונב לנו סוד, אשר יעלה נפשותינו אל ספירת הוד-אנוש!”

כך דבר צדיק. ויען הרבי:

"מעיין פתוח, דינו שיהיו קילוחיו גוועים באוויר בניצוצי-טל, לא קופאים במערה אפילה.

"העבר – זו המערה. אי אידיאל-אור ציירתהו השירה ולא נקרש לקרח בעבר? העתיד – אפשר לצעירים נלהבים לצבעהו בכל צבעי-הקשת. ניסית אותם במציאות – ונמוגו.

"גבורות שמשון, אבנר, יואב, יהודה המכבי. לפחות ממש חיו, עובדה היו. מוליכתנו השירה אל גן-עדן. אך זהו גן-עדן של הזיות ומדומות.

“מוטב שאהיה מדינאי, נעלה מכל קטנינות של רדיפת-תהילה ומחשבת-בצע. רועה נאמן להמונים, משליט את הצדק באורך-רוח וחכמה”. עוד מלה זו על לשונו והרבי נרדם.

מנת מדינאי

“קר!…” רעד צדיק. “התבואה בגורן, הפירות ביקב, והחורף באוויר. אחרית הרבי קרובה. האם ניתן לבני-בליעל ללעוג: מה הועילה שנה נוספת לרבי? – מדינאי, דבר! הגד לנו: מה תרופה מצאת לעניים ועשירים, שיהיו שמחים בחלקם, אלו במעמסה שלהם ואלו בנכסי-הבליהם! שים בידינו איזה אשלג אשר יבחן ציפויי בני-אדם למען נכיר בין נחושת לזהב, ולא יעברו בשוק מטבעות-שקר, ערכי-רמייה. מהר, רבי! נצל את הרגעים היקרים הנותרים לך”. והרבי אל שמשו:

"שוב באת להתל בי, צדיק?

"רואה לפניו גיל-הנעורים כיסוד ברור היעוּד להוליך את האדם למישרים דרך כל מעקשי יער עבות. בבטחון יוצא הנוער להקיף אלונים גאים, לצעוד על פני גזעים נפולים ושוחות-מים, ולבסוף הוא נשאר תקוע בתוך קוצים וחרולים – באשר הזוטות הן הגדולות.

"כל בני-האדם הם בני-אדם. ולו היו כל התבונות – תבונות!

"בעלי שכל מפותח אינם זקוקים לתחיקה וממשל; מחוקקים הם לעצמם, מושלים הם בעצמם. החוק והממשלה עשויים דווקא לחסרי-תבונה; הרי הם מתג ושוט לאספסוף הדומה לפרד, לחמור.

"לחינם חכמת-המדינה שלנו משתדלת להשביע רצון את ההמון הגלמי. מצעק השור: הלבישוני את ריתמת-הסוס וארוץ כמותו! – או ביתר ענוותנות: הבו לי את אבוס-הבר! ואשר לעבודה – די לי במלאכת העלאת-הגירה!

“מי יתן ונשארתי משורר! המשורר מרומם את הבריות מעל בערותם, פותח לפניהם שערי-שמיים של תפארת שבדעת… דרך יחידה לחוקק בעד דרי-ארץ היא… בתורת משורר ל… מה זה? מה שינוי פתאומי הוא זה? חומר העפר שלי, אשר יבש, כאילו הפריח פרח!”…

“אמנם, שינוי – השינוי האחרון!” נאנח צדיק, ונשק את עפעפי הרבי הנעצמות. “אזלה כליל השנה שניתנה לו במתנה. האהבה, המלחמה, השירה, המדינאות – הכל הבל ואני בכסלותי אמרתי לפטם את חיבורי “מדע חיי-האדם” – גוף-החיבור וטורי איורים והערות בשוליו – בלקחי בינה והשכל מפי הרבי! יכולני לטמון את ספרי באדמה יחד עם גוויית הרבי”.

ד

עוד מקורבי הרבי עוסקים בקבורתו ותחלוף את קהילת שיפאז אימת גזירת-שמד, מאותן הגזירות הפוקדות את היהודים לפרקים בחתף. ברחו עם-קדושים כולם, וצדיק, שמשו של הרבי, בראשם, ונשארת גוויית-רבם לבדה.

מקץ שלשה חדשים נתבטלה הגזירה והיהודים שבו. אץ צדיק אל המערה אשר שם הוצפן “בית-החומר” הריק של הרבי, ומצא כי הגוף הקדוש כולו רענן ושלם כבתחילה.

“וכי בכדי ספדו הסופדים?” תמה צדיק. “האם אפשר כי איזה פרחח, על אף פקודתי, השליך על הרבי איזו פרוסה מחייו הקלוקלים, והפרוסה איך-שהוא נקלטה, להאריך את חיי הרבי מעבר לאותה שנת-מתנות רצויה? אם כן, סלח לי, יוחנן! לא באשמתי היתה זאת”.

הוא במבוכתו, והרבי – כפרח-השושן הנפתח עם שחר לשחרר דבורת-פז הכלואה בו – האיר פניו ופיו הפיק:

“לא הבועות הצבעוניות של חזון-הנוער המתפקעות עם ראשית התנגשות במציאות, לא הבל-הבלים אשר לזיקנה – למעלה מאלה פורשת התקווה כנפיה בנצחון!”

"טוב ורע, הצדק והעוול, האמונה והספק – כל זה התוהו-ובוהו של התרוצצויות וסתירות בחיי-האדם – איך הרוקח העליון ממזגם למשקה גן עדן, לזוהר-אמת, לא יגמעהו בן-אדם כל עוד חושי-הבשר שלו (והם לשרתו נוצרו) מגלים לפניו, אף מסתירים ממנו את עולמו. ברוך עושה-שלום ובורא-רע!

“כל כשלונות אדם בימי-הלדו, תעיותיו ותעתועיו, אך ניסויים הם בידי היוצר, שברי-חומר הנזרקים הצדה בקומו לעשות את האגרטל החי. מי יתן ויכולתי להקנות לך, צדיק, ומי יתן ויכולת אלה לקבל – את הסוד!”

נסתלק זיו פני הצדיק ונרו כבה – הפעם, עד תחיית-המתים.

“היטב אני מבין זאת”, אמר צדיק אל נפשו. “נשמת האדם לא אחת היא, אלא מורכבת היא רבדים-רבדים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. וכן שגינו אצל חלפתא מעוז-התורה: בעזוב הנפש את הגוף עוד הרוח לשלושה ימים מרחפת עליו,– או לשבוע, לחודש, כפי צידקת איש וזכותו. וגוף, אשר חי בטהרה, יש שלא תסור מעליו הרוח עד קץ שלושה חדשים, הגם שכבר גלויים לפניה גנזי-ערבות. וכן אירע לרבנו, יוחנן הקדוש; ולא עוד אלא שפיעמתהו הרוח לומר מלה אחרונה מאמיתו החדשה. אשריך, יוחנן שנגהה עליך אמת מרקיע בעודך על הארץ. ועתה – קבלי, ארץ, את עפרך”.

ויקבר יוחנן, החוטא-הקדוש, החי-המת, הנער-הזקן, בבית-העלמין של ק"ק שיפאז, על הר-בנדימיר בפארזיסטאן.

ה

מעיד בראונינג, כי הוא מצא את סיפור-המעשה של השיר הזה יחד עם עוד פירורי-אגדה (שהוא נותן דוגמאות מהם בקלי-חרוז) בתוך מחברת רבנית הקרויה "משך של רבים בדים “: (כך בכתב אשורי). השם הזה אפשר הוא מתפרש “חוט של בדיות רבות”. ואולי – “אגודה של ענפים רבים”. אני נוטה לחשוב כי בכלל שם המחברת בדוי הוא מלפני המשורר ומסייע לי הדקדוק המפוקפק של קדימת “רבים” ל”בדים".

המשקל, שבו נתחבר “יוחנן הקדוש”, הוא “טארציה רימה” האיטלקית (יאמבּים, חמש צלעות השורה. והחריזה: אבא, בגב, גדג, וכו'). הוא המשקל אשר בו גלף דאנטה ב“קומדיה האלוהית” – את פיתוחי-ציוריו זה-לפנים-מזה, וחותמם: ליריקה רווה מלבר ושכבות אליגוריות, מעין פרד"ס מלגוֹ.

שֶלי הסב את המשקל הזה אל המנגינה הטבעית-פראית של זו, רוח מערבית, אשר עליה הטיל את פיזור זרע החופש למין-האדם.

אצל בראונינג – ב“יוחנן הקדוש” – משקל זה מסתלסל בערבסקות שלמשל, שעשוע, דמיון, ברק הסתכלות, אסמכתא מן הכתוב. והחרוז לובש אופי של אורנאמנטיקה יהודית עתיקה; כפתור ופרח וכפתור; פרח וגביע ופרח, גביע ורימון וגביע; רימון ואשכול ורימון…

מתוך “דבר”, 5.9.1937

[עַל־פִּי רַבִּי משֶה קוֹרְדּוֹבֵירוֹ]

בְּמַסָּעַי וּנְדוּדַי בָּעוֹלָם, הִגַּעְתִּי פַּעַם אֶל אִי אֶחָד בְּמֶרְחַקֵּי הַיָּם. וְיוֹשֵׁב שָׁם קוֹסֵם נִפְלָא.

וְזֶה עִנְיַן הַקּוֹסֵם. מִתְּחִלָּה הָיָה יוֹשֵׁב כֻּלּוֹ לְבַדּוֹ, וְהָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם חָכְמָתוֹ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם חוּץ מִמֶּנוּ וּמֵחָכְמָתוֹ וְלֹא-כְלוּם. וּפַעַם נִמְלַךְ הַקּוֹסֵם וְעָשָׂה בְּחָכְמָתוֹ הֵיכָל גָּדוֹל, בָּנוּי חֲדָרִים וְתָאִים זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה. וְהָיוּ כָּל הַחֲדָרִים עֲשׂוּיִים אַבְנֵי אֶקְדָּח וּבְדֹלַח וְחַשְׁמַל וְעוֹד אֲבָנִים בְּנוֹת צְבָעִים שׁוֹנִים, וְכֻלָּן שְׁקוּפוֹת, עַד שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּעַד כָּתְלֵי הַחֶדֶר הָאֶחָד מַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּתוֹךְ הַשֵּׁנִי. וְאֶת כָּל הַחֲדָרִים וְהַמְּחִצּוֹת וְהַתָּאִים שֶׁבַּהֵיכָל, מִלֵּא הַקּוֹסֵם צִפֳּרִים מְגֻוָּנוֹת לְשַׂמֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹ. וְהַצִּפֳּרִים, אִם כִּי שׁוֹנוֹת הָיוּ זוֹ מִזּוֹ, הָיוּ מַתְאִימוֹת לַחֶדֶר שֶׁהֵן נְתוּנוֹת בּוֹ.

וּבְטַיֵּל הַקּוֹסֵם בְּחַדְרֵי הֵיכָלוֹ, הָיוּ כָּל הַצִּפֳּרִים מִתְעוֹרְרוֹת לוֹמַר שִׁירָה לְכֹחוֹ וְחָכְמָתוֹ וַהֲדָרוֹ שֶׁל הַקּוֹסֵם הַמְחַיֶּה אוֹתָן. וַחֲדַר-עֲלִיָּה הָיָה לַקּוֹסֵם, עֶלְיוֹן עַל עֶלְיוֹנִים, בּוֹ הָיָה נוֹהֵג לְהִתְבּוֹדֵד. וְכֵוָן שֶׁהָיָה נִכְנָס לְשָׁם, הָיָה יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ עִם חָכְמָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב קוֹדֶם עֲשִׂיַּת הַהֵיכָל.

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בַּחֲדַר-עֲלִיָּה זֶה, לֹא יַעֲזוֹב הַצִּפֳּרִים וְהַחֲדָרִים הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁבַּהֵיכָל. כִּי צִנּוֹרוֹת וַחֲלוּלִים מְצוּיִים בְּכָל כָּתְלֵי הָאֶקְדָּח, הַבְּדֹלַח, הָאֹדֶם, הַחַשְׁמַל וְהַבָּרֶקֶת. וְהָיָה כִּי יֵעָלֵם הַקּוֹסֵם מֵעֵינֵי הַצִּפֳּרִים, תִּתְעַטֵּפְנָה עֵרָגוֹן וּכְלוֹת-הַנֶּפֶשׁ, וְתַתְחֵלְנָה כֻּלָּן לְזַמֵּר וּלְצַפְצֵף זֶמֶר-גַּעְגּוּעִים אֶל מְאוֹר פְּנֵי הַקּוֹסֵם הַנּוֹתֵן לָהֶן חִיּוּת וְקִיּוּם. יִשְׁמַע הַקּוֹסֵם זִמְרָתָן, וְיֵרֵד אֲלֵיהֶן וִיטַיֵּל בֵּינֵיהֶן וְיִתֵּן לָהֶן מִנֹּגַהּ-עֵינָיו וּקְרִינַת-פָּנָיו כֹּחַ-חַיִּים לִחְיוֹת. וְהָיָה הָאוֹר מִתְפַּשֵּׁט מִן הַחֲדָרִים הָעֶלְיוֹנִים אֶל הַחֲדָרִים הַתַּחְתּוֹנִים, עָבוֹר דֶּרֶךְ כָּל הַכְּתָלִים הַמְגֻוָּנִים וְהַגִּיעַ עַד הַפִּנּוֹת הַיּוֹתֵר חֲבוּיוֹת אֲשֶׁר בַּהֵיכָל וְגַם מֵעֵבֶר לוֹ.

כִּי מִסָּבִיב לַהֵיכָל נָטַע הַקּוֹסֵם גַּן יָפֶה, מָלֵא פְּרָחִים וּבְשָׂמִים. וּבְרֵכָה עָשָׂה בְּתוֹךְ הַגָּן, וְגַלְגַּלִּים הַשּׁוֹאֲבִים מַיִם מִן הַבְּרֵכָה וּמוֹלִיכִים אוֹתָם בְּצִנּוֹרוֹת אֶל כָּל קְצוֹת הַגַּן לְהַחֲיוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יֵהָפֵךְ חָלִילָה לְאָבָק צָחִיחַ. כִּי אָמְנָם אָבָק רַב יֵשׁ בַּגַּן הַהוּא וּבִסְבִיבוֹתָיו – וְהַכֹּל בְּחָכְמַת הַקּוֹסֵם נַעֲשָׂה; שֶׁאִלּוּלֵא הָאָבָק, מֵהֵיכָן הָיוּ הַצְּמָחִים מִתְפַּרְנְסִים וְצוֹמְחִים? – וְהַכֹּחַ הַמֵּנִיעַ אֶת הַגַּלְגַּלִּים הַשּׁוֹאֲבִים אֶת הַמַּיִם, גַּם הוּא מִמְּאוֹר פְּנֵי הַקּוֹסֵם, הַחוֹדֵר בְּעַד הַכְּתָלִים הַשְּׁקוּפִים, הַמְגֻוָּנִים.

וְגַם בַּגַּן אֲשֶׁר מִסָּבִיב לַהֵיכָל, הִשְׁכִּין הַקּוֹסֵם צִפֳּרִים שׁוֹנוֹת, וְאַף הֵן מְצַפְצְפוֹת וּמְזַמְּרוֹת לַקּוֹסֵם שֶׁעָשָׂה אוֹתָן.

וּלְכָל צִפּוֹר אֲשֶׁר בַּגַּן וַאֲשֶׁר בַּהֵיכָל פְּנִימָה – נֶקֶב מְיֻחָד בְּכָתְלֵי הַחֲדָרִים אוֹ בְּרִצְפוֹתָם, אֲשֶׁר מִשָּׁם תַּעֲלֶה זִמְרַת הַצִּפּוֹר אֶל הַקּוֹסֵם הַיּוֹשֵׁב בַּעֲלִיָּתוֹ. וְכָל צִנּוֹר עָשׂוּי לְכַתְּחִלָּה, בְּחָכְמַת הַקּוֹסֵם, לְפִי אָפְיָהּ, כֹּחָהּ וְאֹרַח-שִׁירָתָהּ שֶׁל צִפּוֹר-צִפּוֹר. וְצִנּוֹר הַמַּעֲבִיר זִמְרָתָהּ שֶׁל הַצִפּוֹר הָאַחַת, לֹא יוּכַל לְהַעֲבִיר זִמְרָתָהּ שֶׁל הַצִּפּוֹר חֲבֶרְתָּהּ. וְאִם תְּנַסֶּה צִפּוֹר לְהַעֲלוֹת שִׁיר שֶׁלָּהּ בְּצִנּוֹר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ, תִּהְיֶה גוֹרֶמֶת לְעִרְבּוּבְיָה וּפוֹגֶמֶת בְּמַקְהֵלַת-הָרְנָנִים כֻּלָּהּ.

וּבְהִתְהַלֵּךְ הַקּוֹסֵם בְּהֵיכָלוֹ וּבְגַנּוֹ, יְלַמֵּד לַצִּפֳּרִים אֵיךְ תִּהְיֶינָה שָׁרוֹת וְאֵיךְ תֵּדַעְנָה לְהַכִּיר כָּל אַחַת אֶת הַצִּנּוֹר שֶׁלָּהּ, שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂינָה עִרְבּוּבְיָה. אַף יְלַמֵּד אוֹתָן וְיַזְהִיר בָּהֶן, כִּי הָאָבָק עָשׂוּי לְהַצְמִיחַ הַצְּמָחִים, בַּאֲשֶׁר רֵיחוֹתֵיהֶם, צִבְעֵיהֶם וְצוּרוֹתֵיהֶם יָפִים לְזִמְרָה; וְאֵין הָאָבָק עָשׂוּי לְהִתְגַּלְגֵּל בּוֹ וְלַהֲעִיפוֹ בָּאֲוִיר. כִּי בִּהְיוֹת צִפּוֹר מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּטִיט וְעָפָר וּמַעֲלָה אָבָק בָּאֲוִיר, נִכְנָס הָאָבָק בְּאוֹתָם הַצִּנּוֹרוֹת, וְהַצִּנּוֹרוֹת מִסְתַּתְּמִים, וְאֵין זִמְרַת הַצִּפֳּרִים יְכוֹלָה לַעֲלוֹת בָּהֶם. וְהַקּוֹסֵם בִּהְיוֹתוֹ בַּחֲדַר-עֲלִיָּתוֹ, מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ לְבַדּוֹ עִם חָכְמָתוֹ, לֹא יִשְׁמַע אֶת הַזִּמְרָה, וְלֹא יְמַהֵר לָרֶדֶת אֶל הַחֲדָרִים הַתַּחְתּוֹנִים לְפַרְנֵס בְּזִיווֹ אֶת הַדָּרִים בָּהֶם, וְלֹא יִהְיֶה אוֹרוֹ מִתְפַּשֵּׁט בְּעַד הַכְּתָלִים וְלֹא יַגִּיעַ אֶל הַגַּן לְהַחֲיוֹת אֶת צִפֳּרֵי-הַגַּן וְאֶת הַצְּמָחִים אֲשֶׁר שָׁם; וְנִמְצָא כָּל הָאִי מֵת.

קִבְּלוּ עַל עַצְמָן הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר בַּגַּן שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹת אָבָק וְלֹא לִסְתּוֹם הַצִּנּוֹרוֹת. אֲבָל יֵשׁ אֲשֶׁר בְּשַׁעֲשׁוּעֵיהֶן הֵן שׁוֹכְחוֹת לִקְחָן, וּמַתְחִילוֹת לְהַפְרִיחַ טִיט וְאָבָק; וְיָבוֹא הַקּוֹסֵם בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, אוֹ יִשְׁלַח עוֹף חָכָם מִן הַצִּפֳּרִים, וְיַזְהִיר אוֹתָן שֶׁתֶּחְדַּלְנָה מִכָּךְ.

וַאֲנִי, הַנּוֹסֵעַ, רָאִיתִי שָׁם צִפּוֹר אַחַת אֲשֶׁר בְּמֵזִיד הִתְפַּלְּשָׁה בֶּעָפָר וְטִפְּחָה בִּכְנָפֶיהָ, וְהֶעֶלְתָה הַרְבֵּה אָבָק. וְהַצִּפּוֹר הַזֹּאת לֹא זִמְּרָה כְּלָל, כִּי-אִם צָרְחָה, וְהֵילִילָה, וְקִלְּלָה בִּקְלָלוֹת מְכֹעָרוֹת אֶת הַגַּן וְהַהֵיכָל וְהַקּוֹסֵם.

בָּאוּ שְׁאָר צִפֳּרֵי-הַגַּן, וְנִקְּרוּ לָהּ בְּרֹאשָׁהּ וּפָצְעוּ צַוָּארָהּ. הָפְכָה שִׁירָתָם רְצוּצָה וּפְגוּמָה, וְהָיְתָה לִתְלוּנָה וְהִתְאוֹנְנוּת. לְבַסּוֹף יָרַד הַקּוֹסֵם מֵעֲלִיָּתוֹ אֶל הַחֲדָרִים הַתַּחְתּוֹנִים, וּמִן הַחֲדָרִים הַתַּחְתּוֹנִים אֶל הַגָּן, לִרְאוֹת מִי-זֶה וְאֵי-זֶה הַמְקַלְקֵל אֶת זִמְרַת הַצִּפֳּרִים כֻּלָּן. מָצָא אֶת זוֹ הַצִּפּוֹר הַמְטַפַּחַת בִּכְנָפֶיהָ כְּנוֹאֶשֶׁת. נִתְאַסְּפוּ כָּל הַצִפֳּרִים לִרְאוֹת, אֵיךְ יִשְׁפּוֹט הַקּוֹסֵם אֶת הַצִּפּוֹר הַסּוֹרֶרֶת.

אָמַר לָהּ הַקּוֹסֵם: “בִּתִּי, מָה אַתְּ מַעֲלָה אָבָק, וְסוֹתֶמֶת אֶת צִנּוֹרוֹת-הַזִּמְרָה? וְלֹא זִמְרָתֵךְ בִּלְבָד אַתְּ מְקַלְקֶלֶת אֶלָּא שֶׁלָּךְ וְשֶׁל כָּל חַבְרוֹתָיִךְ”.

אָמְרָה לוֹ הַצִּפּוֹר: “לְכָל הַצִּפֳּרִים יֵשׁ בֶּן-זוּג. אֲנִי בּוֹדֵדָה נוֹלַדְתִּי, וּבוֹדֵדָה אֲנִי חַיָּה, וְלֹא מָצָאתִי בֶּן-מִינִי בְּכָל הַגַּן הַזֶּה. עַל-כֵּן אֲנִי כּוֹעֶסֶת מְאֹד, וַאֲנִי מַעֲלָה אָבָק, וְסוֹתֶמֶת הַצִּנּוֹרוֹת, וְלֹא אִכְפַּת לִי אִם כָּל הַגַּן הַזֶּה וְהַהֵיכָל הַזֶּה יֵהָפְכוּ לְאַיִן גָּמוּר”.

אָמַר לָהּ הַקּוֹסֵם: “צָדְקָה טַעֲנָתֵךְ. אֲבָל, בִּתִּי, גַּם אֲנִי בּוֹדֵד. לִמְדִי מוּסָר מִמֶּנִּי. אַף לִי אֵין בַּת-זוּג, כִּי הַחָכְמָה אֲשֶׁר אֲנִי מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ אִתָּהּ, גַּם הִיא רַק מַעֲשֵׂה-אֶצְבְּעוֹתַי הִיא, כְּמוֹ הַהֵיכָל הַזֶּה וְהַצִּפֳּרִים הָאֵלֶּה. אָכֵן, אֲפִלּוּ אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּתַחְתִּית-הַמַּדְרֵגָה, גְּדוֹלָה מַעֲלָתֵךְ מִכָּל הַצִּפֳּרִים שֶׁבִּמְרוֹמֵי-הַהֵיכָל. לִקְטַנִּים וּנְמוּכִים נִתָּן שֶׁיִּמְצְאוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהֵם חֲפֵצִים בּוֹ; לִגְדוֹלִים וּגְבוֹהִים נִתֶּנֶת הַמִּצְוָה לִיצוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַשְּׁלֵמוּת, יַעַרְגוּ אֵלֶיהָ. עֲלִי, בִּתִּי, אֶל חֲדַר-עֲלִיָּתִי, אִתִּי תֵּשְׁבִי בְּמִסְתְּרֵי-בְּדִידוּתִי, חֵלֶק יִהְיֶה לָךְ בְּחָכְמָתִי, וְתִהְיִי יוֹצֶרֶת וְטוֹוָה מִתּוֹךְ נַפְשֵׁךְ אֶת דְּמוּת-חִשְׁקֵךְ, צֶלֶם-מַאֲוַיַּיִךְ. וְלֹא לְיוֹם אֶחָד עֲבוֹדָתֵךְ, וְלֹא לְשָׁנָה אַחַת, וְלֹא בְּבַת-אַחַת תַּצְלִיחִי בְּפָעֳלֵךְ, אֶלָא עֲתִידִים לָךְ יִסּוּרִים מְרַעְרְעִים וְכִשְׁלוֹנוֹת הַרְבֵּה וְטָעֻיּוֹת הַרְבֵּה. אֲבָל בְּכָל אֵלֶּה תִּתְנַחֲמִי כִּי מִדַּמָּה אַתְּ לְיוֹצְרֵךְ בְּמַעֲשֵׂי-יְצִירָה”.

תָּמְהוּ הַצִּפֳּרִים כֻּלָּן עַל מִשְׁפַּט הַקּוֹסֵם.

עוד ברקוביץ בהנץ-עלומיו וכבר הוּכּר כאמן-סיפור בוגר. זאת בגרותו התבטאה בנקיון-מלאכה וגמר-שיכלול; בסגנון חסכּני, הדבק בעיקר ומרחיק את המיוּתּר; בהסתכלות צלולה, ערה לתנועות גוו-ופנים שהן ארשת לריגושי-נשמה. מצייר הוא נפשות בייחודן, תקועות בפינה שלהן ובהווי שלהן, מכוּוצות תחת פיסת שמיהן–

והרי הן בבוּאה למסכּנוּת בני-אנוֹש על פני כל תבל-ארץ.

כי חותמם הכללי של סיפורי ברקוביץ העיקריים הוא הבדידות והנכר, והעוגמה הרובצת על הנשמה לבלי סוּר.

מקצת סיפוריו

דוגמה קיצונית לכך היא תיאוּר המשפחה ב“רוחות רעות”. בית רעוע, נוטה לנפּול; אב חולה שכוּב כל כל החורף על גבי התנור הצונן, תמיד רוטן על שאין מברים אותו ב“כלכלה טובה”; ילדים ערומים-למחצה, מתגלגלים תוך בלוֹאי-סחבות על גבי מיטות רסוקות; אם דווּיה, מורטת נוצות בבתי-זרים, והאב מונה חטאיה, שהיא “בהמה” הנותנת לבעלי-בתים לקפח שכרה, ושאין בה דיעה להבין לנפשו וצרכיו של חולה מסוּכּן כמוהו… אף בחורים גדולים בבית, יוצאים ובאים (והאב חושד בהם כי הם זוללים נקניקים בחוץ, והבית אינו רואה סימן-טובה מהם), וכשהם נכנסים, הם מכבדים במכות נמרצות את הקטנים שבמיטות, על שהם צובטים איש בשר-אחיו מתחת לסחבות, אגב יללות וצעקות, או שהם מתהוללים בצוותא בקפיצות ו“תעוּפות” מעל דופן עקום של מיטה.

תינוק בעריסה, ציפצוּפוֹ כציפור חלוּשה. באחד-הבקרים נפח נפשו. נכנסה שכנה עם יהודי זר, שזקנוֹ-ושפמוֹ סומרים בגלידי-קרח. (מכאן ואילך, לשון-הסיפור במקורו): "היהודי החזיק תחת זרועו כמין סל-נצרים. לא התבונן על איש בכניסתו ושאל בקול גס וזר:

–נוּ, היכן הוא זה?

השכנה התבוננה בבית על סביבותיה ורמזה לו רמיזה אילמת על העריסה. היהודי קרב אל העריסה, טיפל רגע בתוכה בכפפות-העור אשר לידיו, נהם לעצמו נהימה זוֹעפת, בלי פנוֹת אל איש: “עדיין פּעוֹט כל-כך”, נטל את הגוויה הקטנה אל תוך הסל, כיסה עליו בחתיכת בד שחור ויצא מן הבית, כשהשאיר אחריו חשרת אד לבן. למראה כל זאת פלטה האם מגרונה בכייה משונה, כעין גניחה חנוקה, ומייד נשתתקה, עומדת בתוך הבית ומבּיטה בבוֹשת-פנים אל השכנה. השכנה הנידה לה בראשה מתוך יראַת-שמיים, הקריבה שתי אצבעותיה לעיניה וגרפה את חטמה האדום ברגש של כּניעה וצידוק-הדין. אחר-כּך יצאה האם מן הבית, התייצבה בחוץ ליד הדלת, עומדת כּפוּפה ומכוּוצת, כתפיה רועדות ועיניה מבּיטות הבּטה שוֹממה אחרי היהודי הזר וסלוֹ, ההולך ומתרחק, הולך ומתעלם מן העין בתוך הסוּפה הסוֹערה, שמקום שארץ ושמיים ואבק-שלגים מסתובבים יחד ונבלעים זה בזה". (עכ"ל).

ובבית גם בת שחרחורת ונאה–צעירונת מתגנדרת לפני נפצוּץ-ראי סדוק; נמשכת היא אל חברת שוליות-רוקחים ואל הנהר הקפוא, אשר שם צעירי-גוֹיים, ובני-אמידים מן היהודים, מחליקים על הקרח; ואַחיה הגדולים בעל-כורחה גוררים ומחזירים אותה הביתה. וליחד, אחרי שקשתה ידם עליה, והיא הוֹזה מתוך הקדחת, עשתה מעשה. קפצה וברחה החוצה, ופניה אל המינזר אשר על גבעה מעבר לבית-הקברות היהודי. הרגישו בכך האחים, רדפו אחריה, השיגוה, טילטלוּה בשלג; והיא צורחת. שמעו שכנים. עד מהרה נעשה עיגול-אנשים מסביב לה. היא קרעה מלבוּשיה מעליה (ונחשפו שדי-בתוליה, למבוכתו וכלימתו של נער, צעיר-האחים), וצעקה שהיא נוצריה מבטן-ולידה, ומחזיקים בה ומענים אותה על לא-דבר. הוחזרה הביתה; ליטופי-האם ושידוליה להרגיע אותה לא הועילו. למחרת באו שני יהודים עם עגלה ולקחוה משם–מסתמא אל “הקדש” (בית-חולים ציבורי לעניי-עם) שבעיר הקרובה. כשחזרה מקץ חודש, היתה פריחת-נעוריה דהוּיה, עיניה אין-ניצוץ, קווצות שערותיה קרוחות, וכולה רצוצה, שבר-כלי.

אין מאפּליה שלא יפלוש אליה זהרוּר כלשהו. גם לבית-חשיכה זה חדרה קרן-שימחה. עז כחושה, שהיתה כלואה בדיר שלה–חורבה של קרשים–במשך כל החורף, והיא מקרקשת בקרניה בקרשים וגוֹעה מקוֹר ומרעב, כיוון שהתחילו השלגים מפשירים, המליטה תאומים. בצהלה ותרועה הכניסו הילדים אותה ואת תאומי-גדייה לתוך הבית, ופינקוה רוב-פינוק. אף האב החולה ירד מעל תנורו לראות בפלא, וראשית-מחשבתו–על כוס-חלב מן היולדת ל“כלכלה טובה”.

נתקרבו ימי ערב-פסח. פרנסי-העיירה זכרוהו לשלוח לו חבילת-מצה. והחולה יצא לטייל מחוץ לעיירה, ושם, בדרכי-הכפרים ניצבים פרחי-תגרים, מחכים ל“מיסחר” עם איכרי-הסביבה המביאים בעגלות מיבולי-שדותיהם. נטפלו אליו הללו לקנטרו. “רוח רעה” כינוהו, כי זה חורפים אחדים שהוא נעלם, וחוזר כמו רוח-רפאים בתור-האביב, והוא נרגן נגד העולם כולו. ליגלגוּ: “הן לא שכבת בטל על התנור כל החורף? מסתמא נזכה לשמוח אתך בברית-מילה, האף אין זאת?” בקול נחנק מילמל: “אחד… תינוק אחד… מת עלי בחורף זה”. תגר זקן אחד נזף בצעירים, שיניחו לו לאיש החלכה.

כשנתרחק מהם לתוך השדה, קימץ שני אגרופיו לעומתם, ושפך עליהם את זעמו העצור בצריחה: "גזלנים! רוצחים! עלוקות! חכו כמעט-קט! אלוהים לא יחריש! אל-נקמות הוא! עוד יקיץ הקץ עליכם! עוד יקיץ הקץ על כל העולם כולו!..הפסוק האחרון בסיפור: “רוח חזקה ורעננה נשבה אל פניו והרימה את כנפות קפּוֹטתוֹ הנפוחה, ומראהו קודר וזועם, כולו מחאה שוֹועת נגד שמי-האביב הבהירים והשמש הטובה, המאירה וחוננת לכּוֹל”.

“כרת” הוא מעשה בזקנה אחת, שהיגרה מעיירתה ברוסיה אל בנה באמריקה, והוא מן המתעשרים שם. בבית בנה וכלתה לא חסר לה כלום בחיצוניוּת; אפילו בהלכות-כשרות דואגים לספק חפצה. אך זרים לה הנימוסים, הדיבורים, הלשון, המושגים–גם בית-הכנסת שבשכונה משונה בעיניה. הכל זר ומוזר לה, כרוּתה היא מכול אשר היה מחייה את נפשה, והיא שופכת דמעות במסתרים.

ב“מרחקים” משתלב מוטיב-הבדידות עם מוטיב הלא-יוּצלחוּת. אחרי עשר שנות-העדר, בהן נתגלגל בכרכים ובערי-השדה של אמריקה, ושבע שם תלאות ומדוּחים, חזר אל עיירתו וביתו. שׂשׂה עליו משפחתו, הבית מלא אורחים, והוא מספר נסים ונפלאות מן העולם החדש, ומן הלשון אשר שם, שכמעט והיא דומה לאידיש, אלא שהיא מרוכּכת קמעא: למשל, במקום “גיבּ מיר” אומרים“גיוו מי”… והוא מרגיש עצמו כגיבור-השעה. כך בימים הראשונים; אחרי-כן העניינים מתקדרים. אשתו עסוקה בפרנסת-הבית–אופה היא לחם ושאר מיני-מאפה ומוכרת אותם בבתי-שכנים ובשוק, ובת מתבגרת עוזרת על-ידה; והוא מוזנח בקרן-זווית. מאנשי-העיירה אין פוקד אותו אלא נושים, הבאים לגבות ממנו חובות שאשתו חבה להם בעד קמח ומיצרכים אחרים. כשהם מוצאים כי אין למלט ממנו אף פרוטה, הם מניחים לו. רוצה הוא לחזור אל עסקו הקודם במקום, מיסחר בעצים, אבל שותפיו מלשעבר, בהריחם כי לא הביא אתו מארץ-העושר שום “מצלצלים”, מתכחשים לו. בטל ומשמים הוא יושב, אוכל לחם-חסד של אשתו, ומתמרמר כנגדה: “מי מבקש ממך לעבוד” מי מבקש ממך לאפות?" וקולח בוז על אנשי-העיירה כולם, שהם “חיות ירוקות” אשר לא ידעו את אמריקה וגדוּלתה…

מצב קומי-טראגי מתואר ב“המכתב”, ירוחם הסנדלר יוצא מביתו וסימטתו אל רחוב סואן של העיר, נשען אל עמוד-פנסים, ומסתכל בטיילים, ובנערים שבים לעת-ערב מבית-ספרם. לבסוף הוא ניגש אל אחד-הנערים, כשתים-עשרה שנותיו, אשר ספר תחת בית-שחיוֹ ושואל אותו, אם הוא יודע לכתוב אידיש. הנער אומר “הן”, וירוחם מציע לו עשר קופיקות בשכרו, אם ייכנס לרגעים מועטים אל ביתו ויכתוב בשבילו מכתב, ובלבד שתוכן-המכתב יישמר אצל הנער בסוד גמור, מבלי לגלותו לשום נפש. הנער, אחרי היסוס-מה מסכים, וירוחם תוקע לידו את עשר-הקופיקות מראש. בבית הסנדלר הם יושבים אל שולחן (אשת-הסנדלר יושבת עוטיה בשתיקת-אֵבל על תיבה ממול), והסנדלר מוציא מכיסו פיסת-נייר מקופלת, ומעטפה בצידה, ומתחיל מסיח את-אשר על הנער לכתוב. נועד המכתב לבת בכירה באמריקה, לבקש ממנה שתקח אליה את האחות הצעירה ממנה, כי זו… כאן הסנדלר הולך סחור-סחור, מאריך ומגמגם… אסון קרה לה… היא שברה רגל, חצופה שכזו, היא תמיט חרפה על המשפחה כולה… והו פוסע אנה ואנה בחדר.

מאחורי מחיצת-קרשים, מחוזקת בתיבות וחביות, נשמעת פעייה של תינוק. וקול צעיר לוחש בפחד: “הס.. הסס… הססס!..”

הנער, שאינו טיפש, תופס את העניין מיד, ובמחשבתו: זוהי הבתולה עם הממזר שלה…

“למה אתה מביט לשם?” בא ירוחם בטענה על הנער.

“לא כלום”.

“אם לא כלום, אין לך להביט! זו רגלה נשברה וכאבה גדול, והרי היא נאנקת.. ואתה אל תביט לשם! נתתי לך עשר פרוטות, שב, איפוא, וכתוב!”

“והלא אינך אומר לי מה לכתוב!” מצטדק הנער.

ירוחם, אחרי טענות-וגניחות בלחש בינו לבין עצמו–“הוי אֵלי, אֵלי! למה באַתני כל זאת?”–חוזר אל השולחן ובתנועת-יד של יאוּש, הוא פונה אל הנער: “כתוב כי רגל נשברה לה! כתוב את כל האמת!”…

ושוב הוא מאריך והולך, ומתנה צרתו וחרפתו, מתוך חזרוֹת אין-מיספר על מליצת הרגל השבורה, ושוּב ושוּב הוא מתחנן לפני הבת הבכירה, שתקח את אחותה אליה: “אומרת היא כי שם תעבוד עבודת-פרך… באמריקה לא ידע איש דבר”.

והנער מתעגע אל ביתו וארוחתו, אף חושש הוא שאמא שלו תהיה דאוּגה על אודותיו: הכול מסובים לשולחן, ובן-הזקונים שלה בושש לבוא… והסנדלר בינתיים שוקע בהירהורים ומשתתק. לבסוף הנער קם ואומר:

“שמע-נא, מוטב שאכתוב לבתך את כל האמת, הלא יודע אני..”

וירוחם נחרד: “מה אתה יודע?”

אחרי דין-ודברים ביניהם, בהם מראה הנער כי הכול מוּבן וגלוי לפניו, ירוחם תופס אותו ומטלטלוֹ בחמת-זעם, וכשהנער צועק: “הניחה לי! אספר לאמי!” הסנדלר סוטרהו על הלחי, אף מאיים עליו שירוצץ את גולגלתו בפטיש. הנער בורח על נפשו.

וירוחם מכלה חמתו בבתו היולדת. פורץ הוא אל תוך המחיצה, וצוֹוח בקול צרוד: “צאי, חצופה! מופקרת! צאי מביתי!” והוא תוחב לידה את הכר עם הרך הנולד.

הבת יוצאת החוצה עם התינוק, והאם הנבהלת אחריה. ירוחם נשאר לבדו, אוחז בבריח-הדלת, וכל גופו ואבריו מרתתים.

“מלקות”–זו הצצה הוּמוֹרית–אך חוֹדרנית–בצורה אחת של סדיסם. מעשה במלמד-עיירה, שהרצועה היתה לו ראש-חכמה ועיקר-עיקרים בחינוך: רק מתוך הלקאה עד כדי פצילת-עור ייעשו הפראים הקטנים הללו יהודים כשרים, נוטרי תורה ומצווֹת. הזקין המלמד, ולא עוד צריך להתפרנס בהוראה; כי בן שלו עלה לעשירוּת בעיר-פלך גדולה, ותמך בהוריו בעין יפה.

נתאלמן המלמד–הזמינהו בנו לדוּר בביתו. למה לו לאב לישב בדד בעיירה? אגב, יכניס קצת תורה בבית-בנו. כי הנה, הנכד הקטן כבר הגיע לכלל תורה–הריהו מתקרב להיות בן-שש,–ומי ילמדהו מלת-קודש אם לא הסב, שהמלמדוּת אומנותו? ניאוֹת המלמד להזמנה, ונסע ובא אל בית-בנו–בית טוב ומרוּוח, ושוֹרה בו הרחבת-הדעת של אשה נאה וכלים נאים.

לאחר יומיים, קרה שהסב נשאר בבית לבדו עם הנכד הקטן. ניעוֹר חשק-המלמדות בלבו של הזקן. הירהר: “שקץ” זה, שלא נוּסה בעוֹל, מן הראוי שידע טעם-מלקוֹת. קירב אליו את הקטן, ושאָלוֹ: “יודע אתה מה אני לך? סב! כן, סב וגם ‘רבי’. מה ‘רבי’ עושה? ‘רבי’ דרכו להלקות, כדי ללמד ל’שקץ' קטן דרך-ארץ”… לחץ את הקטן הנפחד בין ברכיו, והתחיל פושט את כיסוּיי החלק התחתון של זה (לא בקלות מצא את סוד-הכפתורים באופנה העירונית). לרגע צץ בו שביב-של-רחמים על הילד המפרפר: הלא זה נכדך. בן בנך!… אבל כשראה את מחשוף העור הלבן והחלק, נתבלבלו חושיו, ופניו אָדמו; התיר את הרצועה ממכנסי-עצמו, והתחיל מעלה ומנחית אותה בתאוותנות על הבשר הרך.

בו ברגע נכנס ועמד בפתח-הדלת אביו של הילד; והזקן, שקוע במלאכתו, לא הרגיש בכך. “אבא, מה זאת!?” קרא האב המשתומם. המלמד שמט את הילד הצורח מעל ברכיו. (ההמשך הוא בלשון-המקור):

"הוא החזיק בידיו את מכנסיו, שצנחו מעליו בשעת הפעולה, ועמד לפני בנו כולו פרוע, אדוֹם, שותת זיעה.

–נו, מה אתה מביט בי ככה, פרא-אדם שכמותך. מה אתה מביט?… נו, הלקיתי אותו! לימדתיו קצת דרך-ארץ!.. ובכן, מה בכך? כלום רצחתיו נפש?… הראיתם כזאת מימיכם? אסור לנגוע בזה עכשיו! קוֹדש זה להם! קוֹדש-קדשים!…"

אילן-הסיפורים של ברקוביץ מתענף לרוחב מן מעמדות טראגיים ואכזריים-לעוּמקם כמו “פליטים” (והאכזריוּת היא לא מצד ערלים פורעים, רוצחי-יהודים, בלבד, כי-אם גם מצד יהודים, חולים כרוֹניים ב“הקדש” מוּקף-חוֹמה, שלבם קשוח כלפי משפחות יהודיות אשר פלשו למחיצתם לבקש מחסה עד יעבור זעם) – עד תיאורי-הווי כמו “ערב יום הכיפורים” –ועד התבּדחוּיוֹת פיליטוֹניוֹת כמו “כל-בו” ו“דוקטור לפילוסופיה”. אך רוב-הסיפורים, כאמור, אפוּפים צל-עצבות.

בעל התנ"ך

ברקוביץ בעל-התנ"ך נגלה עלי ראשונה דווקא בפסוק ששם לפני כחיוּוי להלך-נפשו בשעה שקרא את יוֹמוֹני הרצל: “אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי”.

ופעם שמעתי מפיו: נניח שיש בקרב יהודי-רוסיה מבני-בניהם של הכוזרים, למאי נפקא מינה? אם התנ"ך נספג בעורקינו, והוא שיחנו-ושיגנו כל הימים, הלא זרע-אמת אנחנו לאברהם, יצחק ויעקב. מוֹרשת-לב היא לנו, ננחילנה מדוֹר לדוֹר.

התנ"כיות של ברקוביץ מתגלה לא רק בחוטים המקראיים שבסגנונו, מקום-שם הם ארוּגים וממוּזגים להפליא עם יסודות-לשון אחרים. מרוּקמת היא בעצם-התפיסה של עלילות ומעשים, במיצוי נשמתם של אלה בפשטות עילאית, שהוֹרתם–התבוננות קולעת, ותולדתם–מלאכת-מחשבת מזוּקקת.

הוד קדמון חופף על האגדה “האחרון”, אם כי מקום-גידולה–העיירה מוּראוואנקה, ואחריתה נעוץ בהליכות דור קרוב. קצרה היא משאֶמסוֹר עלילתה בתקציר, ויפה היא משאֶפגוֹם בסגנונה על ידי פּאראפראזה שלי. רק זאת אֶרמוז: המחשבה העולה בלב הרב הישיש–התשיעי לשוּשלת רבנים, אשר לא זכה להעמיד עשירי כמוהם–כשמעו את דרשת בן-החייט הצעיר, המנענע באצבעותיו הרזות (והדרשה היא מבחן, אם ראוי הצעיר לרשת את כסא-הרבנות של הישיש): “אביך החייט דוקר במחטו, ואתה–בפיך..” הלא יש בה מעין בת-קול רחוקה מן הריטמוס של דבר-רחבעם: “אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים”. והישבר מטה-האַלון, ירושת דורי-דורות, תחת יד הרב הישיש, הריהו חורבן מסוֹרת-הקדוּשה העתיקה, אשר היתה חומה בּצוּרה לאומה בדורותיה.

אגדת “האחרון”, לפי עצם מהותה, מתכּללת בשירת-הקוֹדש הנצחית של אומה זו.

מַמְלֶכֶת-חַיִים שְׁלִישִׁית בְּכּוֹכַב-הַלֶּכֶת שֶׁלָּנוּ / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

חִדּוּשֵׁי חַיִּים, לֹא בָּשָׂר וְלֹא צֶמַח, מִקֻרַץ אוֹר – –

                (קין והבל)

פלישת החיים אל כל מקום-חיוּת אפשרי

אין מקום על פני כדור-הארץ, לרבות מדבריות, ראשי-הרים, ארצות-קרח, שהצומח והחי לא מצאו אחיזה בו מתוך הסתגלות לתנאיו. עוּמקי מצולות-אוקיינוס, אשר שם אפלה נצחית ולחץ-מים עצום, אף הם נמצאו שורצים חיים עשירים, בתוכם נושאי מאורות בגופם. הפוך רגב אחד במעדר – כמה יצורים תחשוֹף ברובד העליון של האדמה. אילן אחד שבשדה סוֹבל כמה מן העוף ומן החרק, מהם לטובתו ומהם לנזקו. אדם אחד נושא בקרבו חידקים אין-מספר, שהם במסייעי תהליכי-חייו או במפריעיהם.

רחל קרסון, בדבּרה (בספרה הנהדר “הים מסביב לנו”) על צורות-חיים המשרישות באיים ווֹלקאניים אחרי הימחוֹת מהם כל סימן-חיים בשטפי-לבּוֹת, וכן באיים חדשים הצצים באוקינוס, מספרת לנו:

“לא פחות מן המים, הרוחות וזרמי-האוויר ממלאים תפקידם בהבאת דיוֹרים לאיים. האוויר העליון – כן גם קודם היכנס אליו האדם במכונותיו – הוֹוה מקום לתעבורה צפופה. אלפי-רגל לגובה ממעל לאדמה, האוויר גדוּש ביצורים חיים, שהם נישאים עם הזרמים, עפים, גולשים, מתרוממים דמות-באלון, או מתערבלים שלא ברצונם על פני רוחות-רוֹם. גילוי ה’פלאנקטוֹן' (יצורי-חיים צפים) העשיר הזה, אי-אפשר היה לו להתגלות לנו עד שהאדם עצמו מצא-לו אמצעים לפלוש בגופו אל החבלים ההם. ברשתות ומלכדות מיוחדות לכך, אספו מדענים מן האוויר העליון כמה מצורות-החיים השוכנות באיי-האוקינוס האלה. עכבישים, אשר היותם מצויים תדיר באיים האלה, עד-כה היווה בעיית-קסם, נתפסו בקירוב שלושה מילין למעלה מפני-האדמה. אנשי-מדע עברו דרך מחנות-מחנות מאֵלה רבבוֹת ‘מיצנחי-המשי’ הלבנים של העכבישים משניים עד שלושה מילין לגובה. במרומים מ-6,000 עד 16,000 רגל בעת שמהירוּיוֹת הרוחות מגיעות עד 45 מילין לשעה, נלכדו הרבה חרקים חיים. בגבהים כאלה ובמהירוּיוֹת כאלה, לא נבצר מהם להינשא מאות במילין. זרעוֹנים נאספו בגבהים עד 5,000 רגל. בין הנלקטים כרגיל, ישנם בני משפחת המוּרכּבים, בייחוד אותם מסוּג ‘פּלוּמת הברקנים’, האופייניים לאיי-האוקיינוס”.

“הארץ האמתית”

האטמוספירה (זו עטיפת-נגאזים של כוכב-הלכת שלנו, ואנחנו בנושמי-קבע של האוויר התחתון שבה), רבדיה משפל-עד-רוּם מתחלקים לפי זה הסדר: טרוֹפוֹספירה – אוויר המתקרר והולך ככל שעולים בו; סטראטוֹספירה – מקום-העננים! יוֹנוֹספירה – שכבה של חלקיקים מחושמלים. עד שאנו מגביהים להציץ הצצת-הדיוט קלה במה שמעבר לרבדים הללו, נקשיב-נא למלת-חזון מאת אפלטון בשם סוֹקרטס רבּוֹ:

"…הארץ עצמה, בהיותה טהורה, מקומה בשמיים הטהורים אשר שם הכוכבים, במקום אשר אנשים יודעי-דבר קוראים לו “אֶתר”… אנחנו, בהיותנו שוכנים באיזו שקערורית שבארץ, הננו סוברים שאנו שוכנים על פניה, ואנו קוראים לאוויר “שמיים”, כאילו היו הכוכבים נוסעים בו. אבל זהו פועל-יוצא לחולשתנו ועצלותנו, שאין אנו יכולים להגיע אל פסגת-האוויר. שכּן, אילו יכולנו להגיע אל פסגתו, או אילו לבש בן-אדם כנפיים והיתה לו יכולת להגביה-עוּף לשם, ולחרוג משם ומעלה, אזי – כשם שדגי-הים אצלנו, אילו חרגו מן המים ומעלה, היו רואים את הדברים אשר כאן – כך היה הוא רואה את הדברים אשר שם. ואם מטבעוֹ היה סובל הסתכלות כזו, כי-אז היה יודע כי שם השמיים האמתיים, והאור האמתי, והארץ האמתית. כי זו הארץ שלנו רקבון וחלודה שולטים בה, כמו שטבעם של דברים משתנה בתוך הים בשל מלחיוּתה… ברם, אותם הדברים שבחבלים העליונים של הארץ היו נראים לנו פי-כמה נעלים מן הדברים אשר עמנו… הארץ ההיא, בהיותה משוכללת מטבעה, כל הדברים הצומחים בה, צומחים כּיאֶה לטבעה: עצים, פרחים, פירות; ובהתאם לכך ובאותה המידה, הרריה ואבניה יתר חילקוֹן ויתר שקיפות להן, וגוונים להם יפים פי-כמה. אבני-החן, הידועות אצלנו לערך רב, אינן אלא נפצוּצים מן היפעות אשר שם; כן ישפה, זמרגד, שוהם, וכל כיוצא בהם. כי שם אין דברים קיימים אם אינם כיקרת אלה, אף יפים מאלה… ויש שם חיוּת ואדם לרוב… מהם השוכנים בלב הארץ ההיא, ומהם על חופי-האוויר כדרך שאנו דרים על חופי-הים… הכלל, אשר המים והים הם לגבינו ולצרכינו, האוויר הוא לגבם. ומה שהאוויר הוא לנו, האֶתר הוא להם. – (מן השיחה “פיידוֹ”).

“העוטרת החשמלית”

אֵיזור-הארץ ממעל לאוויר שחזה אפלטון בדמיונו, היום הוא שדה לחקר נמרץ בעמל-מדענים. דחיפה עזה לחקר זה, בכלל מחקר כוכב-הלכת שלנו, ניתנה על ידי “השנה הגיאופיסית”, אשר הרבה אומות השתתפו בה במוחותיהן ואמצעיהן. וכבר נתפתח מינוח עשיר לסמן התחומים, הישוּיוֹת והתהליכים שבאזור-כדורנו הלז. מגלגל מדע צעיר זה בנושאים כגון מאגנטוֹספירה (הזרועות המאגנטיות של הארץ, החובקות מרחקי-מרחקים), כימוֹספירה, כּרוֹמוֹספירה, חגורות ואן אַלן (רצועות-חלל, שבהן נלכדים חלקיקים וקרינות, המשתלחים מן השמש וממקורות כוכביים רחוקים יותר, על יד האֶלקטרוֹ-מאגנטיוּת של כדור-הארץ), גיאוֹקוֹרוֹנה -כתר-ארץ, עשוי זיהוּר אולטרא-סגולי מזרמי אטוֹמי-מימן).

לא אֵזור אחד הוא במקיף לתחום-האוויר כי-אם הרבה אזורים: מהם נפרדים בקווים ברורים, מהם חופפים זה את זה על קצותם ומהם חודרים איש לרשות רעהו. לצורך שיחה זו יכּללו כולם יחד במונח אחד, שאין בו כלום מן הדיוק המדעי: “העוטרת החשמלית” אשר לכדור-הארץ.

לא עימדוֹן ב“עוטרת” הזאת. שכבותיה ידועות לקפיצות פתאומיות, התרחבוּיוֹת והתכווצוּיוֹת, התאפללות והזדרחות, התעצמות-גוונים והידהוּתם.

מי שראה פעם את יריעת האוֹרוֹרה (כינוי למאורות-הצפון ומאורות-הדרום, והם כנף-פעולתה של “העוטרת החשמלית” בשכבות-האויר, על פחזוּת פעימוֹת-תמוּרוֹתיהן וחילופי-גווניהן, יטוֹל בחוּש מושג-מה מן השינויים החופזים של ה“עוטרת” כולה.

“הזוהרים”

החל ממחצית המאה ה-20 התחילו מתרבות הופעותיהם של עמב"מים (עצמים מעוֹפפים בלתי-מזוּהים ¹). יש כמה תופעות רגילות, שהן עשויות להטעות אדם כיראֶה אחד-העצמים האלה, ולא ראָה: אור חוזר מענן, שמקורו במשהו מאיר או נוצץ על הארץ; מיטיאורים (הם “הכוכבים הנופלים” בלשון-הדיבור); בוֹלידים (אלו מיטיאורים כדוריים, שדרכם להתפוצץ באוויר); באלוֹנים מיטיריאולוגיים; מטוֹסים הנראים מזווית מיוחדת או מתוך עירפול. ויש גם הזיוֹת, התפארוּיוֹת-שווא, אף מירמות במתכוונים (בתוך אלה – זיוּפי תצלומים).

ואולם אחרי שמנכים את כל הטעוּיוֹת, האַשליות העצמיוֹת והשקרים, משתייר תאחוז הגון של עדוּיוֹת מהימנות מצד למוּדי-תצפית: נווטי ספינות-ים ואניות-אוויר. עמב"מים נראו גם נראו. אך חידת-מהותם אין לה פותר.

לא חדשים הם העמב"מים בהיראוֹתם לעיני בני-אדם. גם בדורות קודמים הופיעו, וזכר להם יש בדברי-מיתוס ובכתבי נזירים ואַשפים; אלא שכל דור פירש אותם לפי מושגיו התיאולוגיים, האסטרולוגיים והאלכימיים.

בספרות-הפיוּט שלנו – בעקבי מקרא, אגדה וקבלה – מדובר על קללים (שגוֹן נחושת-קלל להם), תרשישים, חשמלים, שביבים, ניצוצים, דולקים, זוהרים, בצדם של שאָר כינויי-מלאכים. בשביל העמב"מים – אשר נראו והעתידים להיראוֹת – אני בוחר מלשון-הפיוטים את הכינוי “זוֹהרים”, כי כעדשות זוהרות (לא צלחות!) מרביתם מתראים בטיסתם.

ילד קטן חובט בכסא אשר הכאיב לו. מה טעותו? אחת, שהוא מייחס לכסא את הפסיכיקה של עצמו: מה אני, כשאני עושה דבר רע, אני נענש – אף הכסא יש לענשו. ושתיים, שהוא סוֹכה את הכסא כיחידה לעצמה, כמו ילד או חתול; ובאמת אין הכסא יחידה כלל, כי-אם גיבוב או הרכב, המהווה חפץ אחד לנו ולשימושנו.

אותה הטעות הכפולה של הילד הקטן טועה גם המדע הבלתי-פילוסופי – במהופך. מוחלט עמו שאין אפשרות של חיים בעולם זולתי אותם השוכנים בתנאי ים, יבשה ואוויר כאֵלה המוּכרים לנו, ובין קצוֹת החום והקור שהפּרוֹטוֹפּלאסמה הארצית תסבלם. עוד: הוא ניגש אל יצוּרים אורגאניים כאילו היו איזה גיבוּב מקרי, או מוּרכבה, עשויית שכל אנושי או כמוֹ-אנושי.

כשהופיעו העמב"מים, התחילו חניכי מדע שיגרתי לדרוש אותם כספינות-חלל מכוכב-לכת אחר או כאמצאה של אחת-המעצמות ( שמא, חלילה, אויב?!). בבקשם הסבר בכיוון בלתי-נכון. נדוֹנוּ מלכתחילה לאכזבה. נתאכזבו – שלחו את התצפיות המאוּששוֹת אחר ההזוּיוֹת, וכיחשו בכל הענין.

ועתה – לעיקר-סוגייתנו.

העמב“מים, שמעכשיו נקראֵם “זוהרים”, מה הם? **יצורים חיים שמעונם ב”עוטרת החשמלית" של כוכבנו.** ממלכת-חיים שלישית הם, נוֹסף על החיה והצמח אשר בים, ביבשה ובאוויר. ומכיוון שמקום-חיוּתם של “הזוהרים” שונה משל הללו, גם מבנה-גופם ואורח-קיומם שונים משל הללו.

ועל תחילת-האֶבוֹלוּציה שלהם, ומזונותיהם, ומשפחות ביאולוגיות שקמו מהם, ומה שייכותם הם, “הזוהרים”, יושבי ספירות חשמליות – ולנו, רומשׂי על קרקעת ים-האוויר: על אֵלה עטי ערוך לפייט.

מתוך “על המשמר”, 11.11.1977

בספר “הפילוסופיה של האמנות” המהווה חלק ב' בחבור הנרחב “האסתטיקה” אשר להוגה ג’אורג וילהלם פרידריך הגל (גרמניה 1770–1831) – נזדמן לעיני פרק צנוע-דפים ועתיר-תוכן, שכותרתו: “אמנות השגב – השירה העברית”, וראיתי לעברתו למען קהל הקוראים שלנו. ודאי, הכוונה היא לשירת כתבי הקודש. תת-כותרת באותיות זעירות אומרת:

א) אלוהים בורא תבל ושליט בה; ב) העולם בן הכליון אין בו כלום מן הטבע האלוהי; ג) מעמד האדם פנים-אל-פנים מול האלוהים.

ואולם השגב האמיתי מיוצג על ידי השירה העברית. כאן, בפעם הראשונה אלוהים מופיע כרוחני לאמיתו, כישות בלתי-נראית. מאידך גיסא, תבל ומלואה, למרות כל עשירותה ותפארת-מראותיה – כשהיא לעצמה, הריהי אין ואפס לעומת ההוויה הכבירה העליונה. אין היא אלא יצירה זוטרתא, משועבדת לכוח העליון; וכל מטרת-קיומה אינה אלא כדי לגלות ולפאר הדרת כבודו.

זהו הרעיון שהוא יסוד השירה הזאת, שעיקרה השגב. בספירת היופי, הרעיון חודר דרך הישות החיצונית – והוא תמציתה ונשמתה – ומתמזג אתה להיותם אחדות הרמונית. בספירת הנשגב, הממשות הנראית שעל-ידה מתגלה האין-סוף, הריהי מושפלת לעומת הדר-כבודו. היתרון הזה, גיאות מלכותו של האין-סוף, המרחק העצום שאין לו שיעור, המבדיל בינו ובין הסופי – הוא אשר שומה על אמנות השגב להביעו. היא-היא האמנות הדתית, אמנות הקודש ברום תפארתה; מטרתה היחידה היא לפאר ולרומם את הדרת כבוד האלוהים. תפקיד זה – רק השירה ביכולתה למלאו. הרעיון העיקרי של השירה העברית הוא האלוהים בבחינת אדון- העולם. כל המחשבות המגושמות על אודות לידת דורות-החי מפנות את מקומן למען יצירה רוחנית: “יהי אור – ויהי אור”. פסוק זה מורה על יצירה בניב-שפתיים, שהוא מצדו ביטוי למחשבה ורצון. ובכן יצירה לובשת פנים חדשות. הטבע והאדם לא עוד כבוד-אלים נמסך עליהם. האין-סוף הוא מנוגד לחלוטין לסופי, שלא- עוד מבלבלים אותו עם העיקר האלוהי. כמו שנהוג במושגים הסמליים של אומות אחרות. מצבים ומאורעות לובשים צורות אשר יתר בהירות להן. סגולות-אופי נאדרות במשמעות יותר קבועה, יותר מדוייקת. הללו הן דמויות-אנוש שאינן עוטות עוד סגולות מאוד משונות ומוזרות; הן מובנות בהחלט, ונגשות אלינו ביתר קרבה.

מאידך גיסא, על אף חוסר-כוחו ואפסותו, האדם שבכאן תופס מקום יותר חופשי ויותר עצמאי מאשר בדתות אחרות. האופי הבלתי משתנה של הרצון האלוהי מביא לידי הופעת מושג-החוק, ולחוק הזה מוכרח האדם לציית. התנהגותו נעשית יותר נאורה, קבועה, שומרת עתותיה. האבחנה השלמה בין האנושי ובין האלוהי, בין הסופי ובין האין-סופי מגלה לאור את ההבדל בין טוב לרע ומעודדת ברירה נאורה. זכות ואשמה הן התוצאה. לחיות לפי הצדק ובהתאם לחוק – זוהי מטרת ההוויה האנושית. והיא מעמידה את האדם ביחס ישר עם האלוהים. זהו העיקר והפשר של כל חייו, אושרו ומצוקותיו. מאורעות החיים נחשבים כטובות; כפיצויים, או כתלאות וענשים.

גם כאן מופיע הנס. בענינים אחרים הכל הוא מסוג המופלא. ובכך אין שום דבר המעיד על נס. הנס מניח כי יש דברים הבאים זה אחר זה בסדר קבוע, ואין הפרעה באותו סדר. ואולם היקום עצמו הוא כולו נוס נצחי, מיעוד לשרת לתהילת אלוהים והערצתו.

כאלה הם הרעיונות המבוטאים בברק-נוגה עצום, ברוממות-הוד ובשירה של תהילות דוד – אלו הדוגמאות של הנשגב – בדברי הנביאים ובספרי קודש כולם. זאת היא הכרת אפסותם של דברים חמריים והשגב ויכולת-כל אשר לאלוהים, ודלות-ערכו של האדם לעומתו. התלונות, הקינות. ושוועת-הנשמה לאלוהים, הן המהוות את מסכנות-האדם ואת שגב-רוחו.

¹

ב“מוסד לאמנות בת-זמננו” שבלונדון קם משורר יהודי-אנגלי, עמנואל ליטווינוֹף וקרא שיר המוכתר בשם: “אל ט.ס. אליוט”. בדרך-מקרה נכנס אליוט למקום-האספה בו ברגע שהודיע ליטווינוף את שם-השיר.

ליטווינוף סיים קריאתו. עמד משורר אחר, סטפן ספּנדר (והוא מן המהוללים שבדור), והשמיע מחאה בזו הלשון:

“בתורת משורר שהוא יהודי כמעט כמו מר ליטווינוף, אני מוחה נגד קריאת השיר הזה.”

מה העניין?

ב-1920, בשיר “סוויני בין הזמירים”, כתב אליוט את השורות הללו:

העכברושים הם תחת הקרשים,

והיהודי מתחת לערימה כולה.

תגובת ליטווינוף, בשירו שלו, לאלו השורות, כך היא:

אינני מקובל בקהילתך.

בלאישטיין הוא שאר-בשרי, וחלק לי

כבוץ הקדמוני של שיילוק; ניתן לי עמוד

ב“שטירמר”, ומתחת לערים

מסתור מעט נמוך משל עכברושים.

רצה ליטווינוף לומר: הנה, מר אליוט, דרכך ללגלג על שמות יהודיים, כגון בליישטיין ורבינוביץ', לייחס מידות לא-מכובדות ליהודים ולסבור כי לא ניתנה הציוויליזאציה אלא לנוצרים – איננה מקורית ביותר. כבר מסורת היא בספרות האנגלית. ואל מה מוליכה דרך זו? אל ה“שטירמר” של גבלס, ואל התחבאות פליטת יהודים בביבי-גיטאות, עד שהיהודים, בלא מליצה, נמצאים בצוותא חדא עם עכברושים, או קצת בנמיכות מהם.

עוקצנותו של אליוט כלפי יהודים בשכבר-הימים הוקעה על ידי הקומוניסטים, כי ראו בה סימן מובהק למיפנה ריאקציוני.

איך הגן ספנדר על אליוט?

בשיחה עם עתונאים, לאחר אותו מאורע לונדוני, אמר ספנדר:

"היה לי סבא יהודי, ומאז 1933 זיהיתי עצמי עם היהודים. אכן, בארצות-הברית רואים אותי תמיד כראות סופר יהודי. נדמה לי כי ישנן דרגות באנטישמיות, ובדור שבו האנטישמיות מתפרשת כהטלת יהודים בתאי-גאז, מן החשיבות שלא נזהה אחד אשר בנערותו עשה תיאורים ספורים של יהודים בלתי סימפאטיים כסמל למה שאינו חביב על כולנו, – שלא נזהה אותו עם פשוטה של אנטישמיות, כפי שאנו מבינים את המלה כיום.

“התנגדתי לשירו של מר ליטווינוף” - הוסיף ספנדר ואמר, – "מפני שהוא מעמיד את מר אליוט בכת אחת עם אותם העושים תועבות נגד היהודים, וכשאני לעצמי הריני סובר, כי מה שכתב מר אליוט על-אודות היהודים שייך לסוג הביקורת. התנגדתי לשיר ההוא לא על שום הנזק שהוא עלול לצמוח ממנו למר אליוט, כי-אם על שום הנזק שעלול להגיע ליהודים מהתקפות כאלו. אין דעתי סובלת שהיהודים יניחו התפתחות-דברים, שבה ייחשב כל הכתוב נגד יהודים, ואפילו בדיחות על חשבונם, כדבר של אנטישמיות.

“לעולם ישנה איזה אי-נעימות בין גזעים, ובשעה שחשוב שלא יותן לה ביטוי של משטמה, חשוב כמו-כן שלא תהיה כבושה בהחלט.”

סניגוריה זו, מלבד הנחתה כי “אי-נעימות” בין גזע לגזע הכרחית היא ואין לכובשה לגמרי, מלמדת על אליוט זכות, שחרוזיו, השמים יהודים לשימצה, מעשה-נערוּת הם.

האם באמת לא היו אלה אלא “מעשה-נערות”, ואליוט ניער חוצנו מהם בבגרותו?

באה הפרוזה של אליוט בימים האחרונים, והיא מפרשת ומרחיבה, בנוסח של שיטה שלימה, את “נעצי-הנאצה” שבחרוזי-הבוסר שלו.

בזמן האחרון – בימי המלחמה האנטי-היטלראית ותיכף לאחריה – כתב אליוט שלושה חיבורים רחבים, שבהם הוא מתאמר להיות לא יוצר-שיר בלבד אלא גם נביא-תרבות – מורה ופוסק בגופי-הלכות של החיים התרבותיים. שמות החיבורים: “הקתוליות והמשטר הבינלאומי”; “חברה נוצרית”; “רשימות להגדרתה של תרבות”.

בכתבים האלה נושא אליוט קינה על היפרדות התרבויות הלאומיות מעל מוסדות-הדת, דבר שהיה ליסוד איתן בחוקתן של כל הארצות הנאורות. כידוע, לא תמיד בא אותו עיקרון חוקתי מתוך צידקות; יש שהוא בא מתוך הכרח, שאילולא הוא, היו העדות הדתיות נלחמות זו בזו עד כדי שבירת כל אומה מתוכה, ביחוד אומה שיש לה רוב קתולי ומיעוט פרוטסטאנטי הגון, או להיפך. איך אומר אליוט להתגבר על צרה זו, ובכל-זאת להשליט את הדתות המאורגנות על כל שטחי-החיים?

הוא מציע לשעבד את לאומיותה של כל אומה למשטר דתי על-לאומי, שבו היו האומות השונות מהוות גיוונים קלים, אך הדת בו עיקר והלאומיות טפל.

מרחף נגד עיני אליוט מופת הקתוליות של ימי-הביניים. רצונו, שיחזרו ויתחברו הכנסיות הקרובות לקתוליות, כגון האנגליקנית, עם הורתן הקתולית. לדעתו, צריכה ההתאחדות הבין-כנסייתית לבוא לא על-ידי השלטת רומא על הכל, אלא על דרך פדראטיבית, דהיינו, שרומא תהיה בו הגוש התיכוני, ויתר הגושים- נלווים אליו. אז תלבש כל החברה של האדם המערבי צורה נוצרית מובהקת.

בלא “אריסטוקרטיה שבירושה” סובר אליוט, לא תגיע התרבות אל דרגות גבוהות, כשם שלא תגיע אליהן בלא מצע דתי. על כן, מתפלל הוא שתיווצר בחברה המודרנית שכבה חדשה של “בחירים” (elite) שהיא תמסור מאבות לבנים את המורשת התרבותית. אמנם מניח אליוט פתח לבני נחותי-דרגא להיכנס אל עדת “הבחירים” על ידי בחינות מיוחדות. בכך אינו אלא חוזר על אמרי אפלטון ביחס לרובד הפילוסופים שבחברה ועל הנוהג של הקתוליות הרומית, שאפילו בימים פיאודאליים יש והרשתה לצאצאי רועים ואיכרים, אם היו מחוננים ביותר, לעלות ולהיות לנסיכי-כנסייה.

באותה חברה נוצרית על-לאומית, המצויירת בדמיונו של אליוט, מה יהא גורלם של כופרים, של יהודים, של פרוטסטאנטים קיצוניים, שאינם רוצים להתאחד בברית אחת עם רומא? אלה, אומר אליוט, לא יעמדו במרכז-התרבות, ולא יורשה להם לתפוס עמדות חשובות בחברה (בחינוך, באמנות, במדע, בפוליטיקה, ועוד). הם יהיו “בשוליים” (marginal). אכן, חסד גדול עושה להם אליוט שהוא מניחם לחיות בכלל, ואפילו “בשוליים” של החברה הנוצרית!

הגרעינים שבמחשבת אליוט – אפשר לסכמם כך: כיסופים על אירופה של ימי-הביניים, עת היתה כל החברה דתית, וכולה בת דת אחת; שאט-נפש כלפי תרבות הצומחת מן העם ושבה אל העם, – תחת זו, שאיפה לתרבות המטופחת על-ידי שכבה עליונה תורשתית; אי-סובלנות קרתנית כלפי כל הנבדל ושונה, הכופר, היהודי, העמים האפריקניים והאסיאתיים, ואין צורך להזכיר את רוסיה הסובייטית, שהיא גם אסיאתית וגם כופרת…

מוצאו של אליוט מעיירה בפנסילוואניה שבארצות-הברית; הוא התחכך עת מסוימת בחוגים האמנותיים שבניו-יורק. אך יתר על המידה “מלוכלכות” ארצות-הברית באנשי-מסחר, סטודנטים ובתולות שוחרות-אמנות מזרע היהודים, וכורי-פחמים פולנים ואיטלקיים, וכושים ומקסיקנים. ותומאס סטוירנס אליוט רחץ מעל רגליו את אבק ארצות-הברית, והלך לבקש לו אווירת-שירה רצוייה אצל האצולה הבריטית… ובחפשו לנשמתו “דת-אמת”, לא מצא אותה אלא בחיק הכנסייה האנגליקנית הגבוהה, שהיא מזוהה עם בית-המלכות הבריטי, והיא קרובה בנתיבותיה לקתוליות הרומית, הגם שהיא נתוקה מעליה.

שלושה משוררים שכנו בצל כנפי הכנסייה האנגליקנית: וורדסוורת, טניסון, אליוט. וורדסוורת הגיע אליה אחר רתיעה מפני ההשתוללות הקיצונית של המהפכה הצרפתית; אצלו האנגליקניות פירושה פאטריוטיות אנגלית, העולה בד-בבד עם התערות שירתו בנוף-הטבע האנגלי. אצל טניסון האנגליקניות כמעט טבעית; הריהי דבר שמתורשה וחינוך וסביבה – הן אלפרד לורד טניסון שמו וכינויו. אצל אליוט, יליד פנסילוואניה, האנגליקניות היא סימן של “קפיצה-בראש”, של טפסנות סנוביסטית.

מבחינה פוליטית, שיטת-התרבות של אליוט היא עצם מעצמיה של הפילוסופיה הצ’רצילית על “ציביליזאציה נוצרית”, זו שהורצתה בנאום שבפוּלטון, מיזורי, באפיטרופסותו של נשיא ארצות-הברית, הארי טרומאן. ביקש צ’רצ’יל שידוך בין ההון האמריקני ובין ה“ייחוס” האנגלי, שיקבל זה תוארי-כבוד-נובלים וזה דולרים נוצצים. (צ’רצ’יל, בגופו הנו פרי שידוך כזה); בא אליוט ונותן לשידוך הזה ברכת-משורר, כביכול, ומזמין את רומא בין ראשי-השושבינים. ויותר משיש כאן אהבה נוצרית על-לאומית, יש כאן שנאה אנטי-בולשביקית…

מה בדבר התרומה הפיוטית של אליוט? אם תקלף מתוך המסווה המודרניסטי שלו את ה“יש” הממשי הלוחש בו, את ניצוץ-הכשרון הנמצא בו בעין, תגלה כי במהותו הוא “וויקטוריאני מאוחר”. לכוח-ליטוש אמנותי – נמוך הוא מטניסון; ואשר לעומס תרבותי – הריהו לוקק מבראונינג ככלב המלקק מן הים. מקומו בשירה הוא עם ה“טרום-רפאליים” שבסוף המאה הי"ט. כמותם, הוא ננהה אחר ימי-הביניים (הם לתפאורות בלבד, והוא גם להלכות-חברה); כמותם הוא מגדיש את סאת-התפארת עד כדי זוֹלוּת:

הכיסא שישבה בו, ככס-מלכים מלוטש,

להט מול השייט, אשר שם הצנצנת,

תמוכת יתדות גלופות גפני-פרי,

מהן קופידון-פז הציץ

(חבר לו מאחורי כנפיו את עיניו הסתיר)

הכפילה את להבות הנברשת בת שבעת-הקנים,

ושוּקף מנה אזר על פני השולחן,

בעלות נוגה תכשיטיה לפגשהו;

בשפופרות-שן וזגוגית צבעונית,

נטולת-פקק, שכנו בשמיה זרים, מורכבים,

משחה, אבקה או נוזל – הטרידו, בלבלו

וטיבעו החוש בניחוחים…

יודע אליוט בעצמו, שאינו מקורי, ומאמץ לכסות עובדה זו באמצעות שונות, שאף הן אינן מקוריות, אלא שהוא מרבה ומגזים להשתמש בהן. נמנה אחדות מאלו:

א) הוא רודף אחר דימוי מוזר לציור פשוט. למשל, הוא פותח בשורה זו:

הערב פרוש על פני השחק –

מיד הוא מרגיש, כי גם טניסון ולונגפלו היו יכולים לומר כך, והרי הוא ממשיך:

כחולה, מורדם-איתר, על גבי שולחן-ניתוח…

האין זה מקורי?…

ב) הוא זורע בתוך שורות, המחוברות בידי עצמו, פסוקי-ספרות מאנגלית לדורותיה ומלשונות אחרות, צרפתית, יוונית, רומית, גרמנית…

אנחנו, קוראי עברית, למודים במליצה, שבה המחבר עושה פסיפס של דברי-פסוקים להבעת-עצמו. אצל אליוט המראה-מקומות מספנסר, משקספיר, מבודליר, מהוראץ וגיתה – כמה פעמים אין הן מידבקות בעניין כלל. תעלול הוא זה, שיש בו משום חנופה למי שיכול לעמוד על המקורות, או להבין את הלשונות המובאות, ומשום הטלת מבוכה ומורך-התבטלות במי שאינו כך עומד וכך מבין. את התעלול הזה, למד אליוט מרבו, עזרא פאוּנד.

ג) הוא מערבב בשיר אחד מזמור-טבע נוסח-יוון, התפלספות נוסח-הודוּ, קטעי-ריפורטאז’ה מן ההווי הלונדוני, וחרוזי-שטות צלצלניים (על דרך אדווארד ליר), מעין כך:

הלבנה זרחה על גברת בוז

ועל בתה רוֹז

הן רוחצות רגליהן במי גאזוז –

אם תקדימו לכך אַזכרתא לעצמות היבשות, ומיד לאחר-מכן תוסיפו פסוק צרפתי:

!Et o ces voix d’enfants, chantant dans la coupole

הרי יהיה בידכם משהו מאורחא דאליוט!

אליוט, שהוא עריק מארצות-הברית (מוויטמאן ומסאנדבורג ברח, מאברהם לינקולן ברח, מן הגסות וההמוניות ומידת-הדימוקראטיה שישנה באמריקה, ברח), בכל זאת שומר בכיסו את תעודת האזרחות האמריקנית. ובזכות-זה, נתמנה פעם כאחד השופטים למתן פרס-שירה מטעם הקונגרס. בהשפעת אליוט ניתן הפרס לעזרא פאונד, איש שניצל מדינו של גרדום באשמת בגידה בארצו ושירות למוסוליני והיטלר, רק בשל היותו נידון לבית חולי-רוח! השיר, שזכה בפרס, יש בו מסימני טירוף-הדעת ואינו חסר גידופים נגד היהודים. בוועד-השופטים ישב יהודי, המשורר קארל שפירא, איש באלטימור, והוא אמר “הן” למעשה-הקלון!

מתמיה ומחריד, כיצד האנטלגנציה היהודית-האמריקנית כורעת ברך לפני כל אופנה שדופה; והאופנה של הערצת-אליוט הלא היא מנופחת במזימה-תחילה על ידי חובשי-כתר אירופאיים – אנגליה, שוודיה, יוון, – שרידי-פיאודליות מתנוונים, על-ידי עתונים “ספרותיים” המכורים לאילי-ההון, ועל ידי הכנסייה הקתולית, שאליוט אמנם אינו משתייך אליה (בתורת פרובינציאל אמריקני מתרברב, קרבת בית-המלך הבריטי היא רוּם-הכבוד בעיניו!), אך הוא עושה שליחותה.

אנשי שדה-מערכתו של אליוט אינם מסתירים את כוונתם לפלוט את היהודים מחיק הציביליזציה. ואם יאמר יהודי-ציוני: מה אכפת לנו אם “ציביליזאציה נוצרית” תתנכר לנו? נבנה לנו ציביליזאציה עברית משלנו! – התשובה היא: השונאים אותנו בפיזורינו משנה-שנאה ישנאונו בליכודנו והיבנותנו, ונאמנים הם להרבות עצה, איך להחריב את הנבנה על אדמת-ישראל.

יש צד של נחמה בתופעת “שירת-אליוט”. אלו החזרות התוּכיות על פסוקים נושנים על דרך חסרת מובן, אלו העוויות המשונות של השתגעות, זו התעטפות בערפלי-קטורת של דתיות מעושה, זו הריקנות המעפילה אל כסאות-ייחוס אכולי-עש, – האם אין כל אלה אות וסימן למשטר מתפורר ונופל? וראוי הוא שיפול.

מתוך “על המשמר”, 14.12.1951

רך, מפוכח ושלוו נראה יעקב פיכמן בן-השבעים בשבתו על רפידת ספה, אצטבאות ספרים גדושות לרקע לו מאחוריו, וממעל לספרים, אצל התקרה ממש, שורה אופקית של חפצי-אמנות: כדים, בזיכים, פמוטים – נחושת-קלל ונחושת ירוקה – וביניהם פסל-שיש אחד. ממנורה עגולה וגדולה שבפנת-הטרקלין שופע אור-לובן ממוזג, ונתפס ונוצץ במשקפי המשורר ובחיוך הענוג שבקמט שפתיו.

היו לו אורחים לפיכמן בערב של ביקורי, ואני שרציתי להעמיד לפניו שאלות שיגרתיות של איש-עתון, ביקשתי רשות לבוא למחרת בבוקר; ניתנה לי בקשתי. אך טרם צאתי, צדתי משיחת המשורר מלים מעטות על הנושא שהוא מלא אותו בעת הזאת – מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

ברדיצ’בסקי, אדם שקט מלבר וסוער מלגו, אחוז היה באחד-העם וגם נאבק עמו.

אותו סיפור, המובא באחד-העם, על אדם שיש לו קיתון של מים, והוא מהלך עם חברו במדבר, ואין במידת-המים אלא להחיות נפש אחת, וחולקים בן-פנטורא ורבי עקיבא – בן פנטורא אומר: ישתו שניהם וימותו; רבי עקיבא אומר: ישתה בעל-הקיתון, “וחי בהם” כתיב – – אותו סיפור גופו, מצאהו מיכה יוסף בנוסח אחר שבו חילוף-הדברים, כלומר, רבי עקיבא אומר: ישתו שניהם, וגומר.

ללמדנו, כי אין תפיסה אחת ליהדות, אלא זרמים וזרמי-זרמים, דעות והיפוכיהן…

עוד מעריץ פיכמן את עירנותו של ברדיצ’בסקי, אשר באוהל-תורה מסותר שלו, היה קשוב לכל המתרחש בעולם היהודי, הן בספרות הן בחיים, והכל נגע אל לבו. ועל הכל הגיב בכתב.

למחרת, עם טוהר-הבוקר, כשהצללים נוטים מערבה, שבתי ובאתי אל בית-פיכמן.

אמש, טרם ידעתי הכתובת.

ילד ראשון ששאלתיו: “איפה דר המשורר יעקב פיכמן?” הביאני עד שער-הבית ממש. להראות גודל החן והחיבה השמור למשורר בלב-ילדים.

כי הרבה כתב וליקט פיכמן בשביל הילדים: שירים, וסיפורים משלו, וסדרות-ספרים משלו ומשל אחרים, וספרי-לימוד: “לשון וספר”, “מענית”. ריב לו לפיכמן עם הפדגוגים היבשים, שהם גורסים ספרי-לימוד לפי עקרונות צעד-צעד שלהם, להקל עליהם הוראה מיכנית, והוא גורס לחלוחית של שירה וגובה אמנותי בכל הניתן לפני הילד החל מן האלף-בית. (יכול אני להעיד על דעת עצמי: הסדרה “לשון וספר”, מכרך ג' ואילך, עשויה אנתולוגיות-לספרות מופלאות, שכוחן בהרבצת הלשון, על סגנונותיה ורוחה, עדיף פי-כמה משל ספרי-ההוראה המורכבים לפי רצפטים משרדיים).

העלינו זכרון עריכת “מולדתי”, “מעברות” ו“מאזנים” בידי פיכמן. והיטב הצטער המשורר שאין אגודת-הסופרים עוצרת כוח להוציא ירחון העונה לצרכי הזמן.

מלבד ההתעמקות במאמרי הבקורת ומאמרי הבעיות הלאומיות של ברדיצ’בסקי, מלאכתו של פיכמן בימים אלה היא כינוס פזוריו שלו. “כל כתבי” אינו מכין, אך אוספי-כתבים תמציתיים ואופיניים עומדים לצאת בהוצאות “מוסד ביאליק”, “הקיבוץ המאוחד”, “דביר”, “ספרית פועלים”. בשביל הוצאת “עם עובד” מכין פיכמן סדרה “בני-דור”, המכנסת עיונים על ספרים ותופעות ספרותיות אשר בכ"ה השנים האחרונות.

מזמן לזמן עד כמה שמצב בריאותו מרשה לו, משתדל פיכמן לכתוב דברים חדשים.

שאלתי: “האם חיברת שיר באלו הימים?”

ענה: “שיר אחרון שלי נדפס בראש-השנה”.

תיקנתי: “לא האחרון, כי-אם האחרון עד כה. עוד כמה וכמה שירים אתה עתיד לכתוב!”

זה-אך יצא המשורר מבית-החולים, והוא מרגיש עצמו בטוב. אכן, היו לו רגעים שבהם אמר כי לא יוסיף יחזה אור. אך הרגעים הקשים עברו, והוא שב אל הנאת-החיים והנאת-יצירה. חזר ואמר בחיוך: “בטוב – אך לא בליבלוב”.

אגב שיחתנו, הוליכני פיכמן אל גינת-ביתו, שלשמאלה אורנים ולפניה ברושים, והיא משקיפה למרחוק על פני צפון תל-אביב. פורחים בה השיטה הארץ-ישראלית צהובת הניצנים, ושושנים וורודות ואדומות.

בצד הבית, ימינה וצפונה, הראה לי איש-שיחי חלקת-עשב רחבה שהיא סמוכה לחדר-משכבו והיא המשך לגינה. עכשיו זרחה שם החמה בתוקף, ואולם לעת-ערב יש שם צל נעים. שמה הוא מוציא שולחן קטן, ויושב וכותב עם נטות-היום.

ביותר התגאה על ערוגת-ירקות קטנה שבגינה. יש שהוא עצמו עודר בה קצת – פעולה שהתגעגע אליה זה שנים-על-שנים, וכיום זכה.

יש תמונה רגעית שהיא מרכזת בתוכה ימי חיים שלמים. כן ניצב לפני האיש יעקב פיכמן בגינתו, וארשת פניו הליאה והקורנת סיפרה על עבודה נאמנה בחלקת-גינה שלו בספרות העברית, עבודת הרבה עשרות-שנים לנוי ולתועלת, ועדיין הוא עודר בחקל-פרחיו וערוגת-ירקותיו, ומנכש ומטפח.

פורסם ב“הדואר”, 29.11.1940

נפתלי גראָס – אידן (ב' כרכים)

יהודי בניו-יורק – ומתרכּזים בּו שלשה עולמות: עיירת מולדתּּו, הפּּיוט הבּּריטי-אמריקאי. מזגו שקט, ועיניו גדולות וחולמות, ובלשון-אידיש צרופה ושלווה הוא מניב את שלשת עולמותיו. גם את הכּּרך הוא רואה, משתּתּּף בּתהלוכות אחד למאי ובשביתות פּּועלים, אבל לא שם שוכנת נשמתו.

מן העברית הוא לווה פזמון של בּן-גבירול, והפּזמון איליגי ורך, מתייאש מן החיים האַרציים ומתנחם בּעולם הבּא:

אַך, וואָס נעמסטו מיט

פון דעם ערדישן ווערט?

דעמאָלט טרייבּט עס און ציט דיך

ווי אַ פויגל, וואָס פליט גיך

צוריק צו דיין נעסט,

וואָס גיכער צו קומען

צום אייבּיקן לאַנד,

צו קריגן דעם לוין

פאַר די ווערק פון דיין האַנט.

(על-פי “שכּחי יגונך”).

הוא שואל מנגינה מאת וויליאם בּוטלר ייטס, ומייהד אותה. הכּנר נהפך ל“כלי-זמר”, ושני הכּמרים – לרב ולרבּי:

אַז יאָסל קלעזמער שפּילט אַף זיין פידל

טאַנצט חברה – אַז סע נעמט ניט קיין סוף.

זיין בּרודער איז רבּי אין קאָסעוו,

זיין שוואָגער אין קיטעוו – איז רב.

האָח והגיס עוסקים בּתורה יומם ולילה; יוסל כּלי-זמר מנגן שירים שהוא מחבּרם. לאחר מאָה ועשרים שנה, לכשיגיעו אל עולם-האמת, יבואו צדיקים ומלאָכים לפגוש אותם, אבל בּבת-צחוק יקבּלו רק את יוסל בּלבד – כּי הטובים הם לעולם עליזים, על אַף כּל הצער הגזור לאָדם, והעליזים הם אוהבי כנור ואוהבי ריקוד.

און אַז חברה וועט אים דערזען דאָרט, -

מ’עט פאַרגעסן אָן רבּי און אָן רב, -

אָט איז ער יאָסל דער קלעזמער!

און טאַנצען און טאַנצען אָן סוף.

רחומי-לב והמית-כּליות משתּכשכים בּשורות המשורר כּשהוא פוקד את עיירתו: את שליח-הציבּור “המחפּש את פּירוש-המלות הנכון, כּבן-זוג מתרפּק על כּל מלת-אהבה מפּי הנחשקת”; את המגיד המביא בכנף מעשיותיו ומשליו ריח של שנהב, מור צפּורן וראשי בשמים, רוכלי מעשי ארז וצעצועי שן, ואוצרות חכמים; את המקובּל שמאחורי מצחו לוהטת אש קץ-הימים ותחית-המתים; ואת הרב שחיטוב-רקותיו מתרומם למחשבה “כמפרשים על תּרנים”. השיר “שבּת”, אם כּי יסודו בזכרונות הילדות בּעיירה, נוגה לו ממאור נפש-האומה הנצחית. אנסה לחרוז אותו על חוט עברי:

שַׁבָּת

וְאִם עֶרֶב-שַׁבָּת כֻלּוֹ אוֹמֵר קֹדֶשׁ,

פְּשִׁיטָא שַׁבָּת עַצְמָה, שֶׁהִיא מְלֵאָה וּשְׁלֵמָה

כַּלְּבָנָה הָעֲגֻלָּה בַּחֲצִי-הַחֹדֶשׁ,

וְהִיא מְאִירָה לְכָל בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל

כְּנֵר-שַּׁבָּת בְּאֶשְׁנַב בֵּית-הַתְּפִלָּה יָהֵל,

וְהיִא גְדוּשָׁה, עוֹבֶרֶת גְּדוֹתֶיהָ כְּכוֹס-קדּוּשׁ

שׁוֹפַעַת טוֹבָה; פְּשִׁיטָא שַׁבָּת, שֶׁהִיא

מְלֵאָה חֲמִימוּת וְשֹׂבַע-נְשָׁמָה,

מְנוּחָה וּרְוָחָה וְלֵאוּת רֻחָמָה

כִּלְאַחַר כְּלוּלוּת; וְהִיא שָׁרָה עַל יַיִן וּנְהָרָה

וָנֹפֶשׁ; עַל יָמִים כֻּלָּם שַׁבָּת בְּטֹהַר;

הוֹ, פְּשִׁיטָא שַׁבָּת, שֶׁהִיא תַּכְלִית-נֹהַר

וּמְלֵאָה מִצְווֹת כְּגַרְעִינֵי רִמּוֹן,

וְהִיא מָעֳטֶרֶת מַעֲשִׂים וּמִנְהָגִים

וְדִינִים וּסְיָגִים, כְּתַגִּים

יַעֲטִירוּ הָאוֹתִיּוֹת בְּסֵפֶר-תּוֹרָה; וּגְדוֹלָה וּבָרָה,

נְקִיָּה מִמִּכְשׁוֹל כְּדֶרֶךְ-מְלָכִים מִחוֹחַ חָף,

וְהִיא סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת בִּפְנֵי כָּל דָּבָר חִיצוֹן

וּמִתְרוֹמֶמֶת מִתּוֹךְ שֵׁשֶת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה

כְּהֵיכַל-מָעוֹז, שִׁלְטֵי-גִבּוֹרִים מֻקָּף.

לייבוש לערער – יידישקייט און אַנדערע פּראָבלעמען

שלש מסות הן – והן חוקרות תּופעות סוציאַליות לאור המדע הפּסיכולוגי והמוסר-השכּל של עובדות היסטוריות. כּל אַחת מן המסות האלו נוגעת בּאופן חי וחותך בּשאלות רותחות ממש, בּמה שמתהווה לעינינו על בּימת עממי-אדם וארצותיהם.

המסה הראשונה “רעליגיע און יידישקייט”, מראה כיצד כּל השגתנו על דתיות וחילוניות היא חיקוי בּלתי-מוצדק למושג הדתיות והחילוניות של הנוצרים. אצלנו לא היתה הדת “רליגיה”, כי אם אורח-חיים מלא, ולכן מופרכת מעיקרה ההתנגדות לדת בּשם החילוניות. אם נהיה מביאים את ההתנגדות הזאת עד קצה ההגיוני ונהיה נפטרים מכּל דבר בּחיי ישראל שהשם קודש נקרא עליו, נמצא שנעשינו ערטילאים מן הכּל – מכּל סדרי החיים, מושגיהם ופעולותיהם. תּישאר לנו רק לשון-אידיש ריקה מתּוכן, וממילא לא משמשת כּלום (אלא אם כּן נדבּיק לה איזו מטרה לקוחה מחוץ לחיי ישראל). ובמה נקדם פּני עתידות? במה נקווה לקיום, ומה פּשר יהיה לקיום זה? המסה קוראת לשינוי גמור בּהלכות ובמעשים אצל התּנועות הרדיקאליות בּרחוב היהודי ואצל בּתּי-אולפן שלהן.

המסה השניה, “מיטלען און צילען”, בּודקת מהותן של אמצעים ומטרות.

המושגים הללו נזיזים הם, והם עשויים להתחלף זה בזה, כּי כל אמצעי משמש כּמטרה קרובה, וכל מטרה היא אמצעי למטרה אַחרת, עובדות מאירות מביא המחבּר להראות כּיצד מטרה משתּנית בפועל מתּוך הסתּגלות לאמצעים הבּאים לבצע אותן, עד שלבסוף המטרות הממשיות הן שונות תּכלית שינוי מן המטרות שהוצבו מראש. עתּים המטרות הראשוניות משתּמרות בּדיבּור-פּה בּעת-חג, והן נעדרות לגמרי מחיי המעשה. כּן קרה לנצרות, למהפּכה הצרפתּית, לקומוניזם בּימינו. בּולש המחבּר היאך נתגלגלה הנצרות מאהבת-השונא עד כּדי העלאת בּני-אָדם על המוקד, היאך ה“אחווה” הצרפתּית בּאָה לידי עריפת-ראשים, והוא מזהיר אותנו השכּם והזהר: פּחדו מן הזיווג של מטרה קדושה עם אמצעי טמא! “נברך את אידאַלי-העתיד הגדולים של האנושיות. הם אורה לנו ונחמה לנו. נישמר מפּני אידאַלי העתיד. בּשם גאולה לאַחרית הימים עלולים הם להביא על כּולנו כּליה”.

המסה השלישית, “יידן ווגען יידן”, משתּדלת לבחון בּאופן מדעי כּמה אמת יש בּהאשמות הנטפּלות אל העם היהודי הן מפּי יהודים, הן מפּי גויים. הוא בחר לחקירתו סוג אחד של האשמה, והיא: היהודי הוא קונה גרוע. על יסוד תּצפּיות (מדוייקות כּכל האפשר) בּמידות-קונים (הטכניקה בחלקה היא מתּן-ציונים פּלוס ומינוס לתכונות שונות בּקונים יהודים ובקונים שאינם יהודים, בּחנויות יהודיות ובלתּי-יהודיות), מצא המחבּר, כי ההאשמה הנזכּרה היא אמונה טפלה. אם ישנם קונים יהודים שהם מרבּים לעמוד על המקח, וממעטים בּסכום דמי-הקדימה, וחושדים בּחנווני שהוא רמאי, ומבּיעים “מבינות” על הסחורה לרעה, ורואים עצמם כּאילו עשו חסד עם החנווני, יש כּנגדם וכמספּרם אמריקאים-גויים שיעשו כך.

מכּאן לומד המחבּר, כּי ביטויים כּמו “גיי האָבּ צו טאָן מיט אונזערע יידעלאַך” – אין להם על מה לסמוך. הם תּולדה לבוז עצמי, לסם-מות שהורעלנו בו משנאַת הגויים אלינו. מה שנאַת גויים לישראל בּחנם, אַף שנאַת ישראל לישראל כּך.

בּיחד מהוות שלש המסות ספר גדול ומחכּים, שהדור צריך לו. עמודיו 208, והוא יצא בהוצאַת “מתּנות”, ניו-יורק.

נחמן דרוזדוב – אַחד-העם

אירע לו לאַחד-העם מה שהוא עצמו אָמר על אַנשי המדע, שעבודתם נבלעת בּהתקדמות האָדם, ואל ספריהם המקוריים אין שועה. רק לפני עשרים שנה היתה ממשלתּו שפוכה על כּל מי שהוגה עברית, והיום דבריו מגיעים אל הלבבות מכּלי שני או שלישי, ודור חדש כּמעט שאינו פוקד את מטבּעות-המחשבה הראשונות כּצאתן מיד יוצרן.

גדולתו של אַחד-העם ששימש מעבר מן התּורה אל הספרות, מן הגולה אל המרכּז, מן החיקוי, לקדמונים שלנו או לחידושי זרים, אל העצמיות היוצרת. הסתירות שבּו נעוצות בּעצם תּפקידו זה, שהוא גשר ומעבר. הוא העמיד את האומה כּתכלית עליונה, ודיבּק אליה פרטים שלא יהפכו לאבק-אָדם, ואָסף אליה שואפי-מרחב בלמדו, כּי האנושיות מתבּטאת בּלאומיות, כּי היהודי הוא אּדם בּרשות עצמו, ואין האומה הישראלית תּוספת למין-האָדם שהיא חייבת לשמש לזולתה. את תּעודת-הצדק הטה כלפּי פנים, שנהיה מגשימים אותה בחיינו, לא מטיפים אותה לעולם כּולו.

הפכו בו, ותמצאו אצלו כל מה שבּאו משיגים להשיג עליו. ההרחבה הספרותית שדרש בּרדיטשבסקי, דהיינו, שלא יהיה עתּון עברי עוסק בּעניני יהדות בּלבד, נמצאת גם אצל אַחד-העם בּצורת הוראָה חינוכית, שהחינוך הלאומי אינו זה שמרבּה לדבּר על הלאומיות, אלא זה שנוטע בּנשמות את כּל הערכים האנושיים בּאמצעות הלשון הלאומית והמסורת הלאומית. אלא שאַחד-העם בתורת עורך הכּיר בּשניות ההכרחית של יהודי כל עוד הוא בגולה. בּרדיטשבסקי חלוץ-רגש היה, שנפשו כבר דרשה מה שעתיד צעיר בּן-הארץ לדרוש. רק מסלפים יאמרו כי אַחד-העם גרס מין רוחניות שלולת בּשר-ודם. מי כמוהו עשה חשבּונות מעשיים מתּוך כּוונה אַחראית להשתּרשות מעשית?

אָכן, בּהיותו חניך-גולה סבל ממוחיות יתירה. פּגם זה תוקן בּיד תּלמידיו ומעמיקיו. אַחד-העם חלם על אנציקלופּדיה מוסרת ידיעות על היהדות לכל אגפיה. בּא בּיאליק ואָמר: אנו צריכים לכינוס, שיתּן לנו להכּיר את יצירות ישראל לא מתּוך אינפורמאציה מופשטת בּלבד, כּי אם מתּוך מגע חי עם המקורות כּצורתם ההיסטורית. אַחד-העם דיבּר על רוממות הלשון מתּוך סלסול המחשבה. בּא א. ד, גורדון ואָמר: רוממות בּלבד? לא-כי! אלא היתּוך הלשון העתּיקה מחדש, זירוז חנוטותיה לחיים, בּהתנסותה בחדר-בּישול, בּנפחיה, בּסנדלריה, בּעבודת חרישה ודיש! לא די לנו במה שנעשה בבית-מדרש או בועד-בּלשנים. וכן המוסר הלאומי. נזהר א. ד. גורדון שיהיה זה נזרע ונקלט בּקרקע, בּחיי עם עובד, ולא מתכּנס בדיסירטאציות של חברות-מלומדים – סכּנה, שהיא אורבת לאַחד-העם הקורא לארגון קבוצות ללימוד מוסר-היהדות.

“אַחד-העם, שטריכן פון זיין לעבּן, כאַראַקטער און שאַפונג” (קוים לחייו, דמותו ויצירתו), נכתב מאת מחבּרו כמתּנה לבנים ונכדים. יקר הרב לתלמידו; ורצה התלמיד להנחיל דעת הליכותיו, פּרצופו ותורותיו של רבו לעם צומח אשר לא ידע אותו מקרוב. צעד-צעד הולך המחבּר בעקבות אַחד-העם, נלווה אל תּמורות מקומות מגוריו ואל דרגות התפּתּחות נפשו: מפּעולתו על-יד רבניצקי, אל כּתיבת המאמר “התּורה והעבודה”, שהוא מבוא למחבּרת פּינסקר; מכּאן אל דעתּו על השקל; ומכּאן אל נאומו המינסקאי, “תּחית הרוח”; ומכּאן אל מיאונו לתת צילומו לסדרה של גלויות הנושאות תּמונות-גדולים, שכּן ראָה במנהג זה שמץ-אלילית. קישינוב, אוגאנדה, מותו של הרצל – מחבּרנו מגיב עם המורה על כּל ענין וענין בּשעתּו.

גלויים מפתיעים אין כּאן. בּירור וליקוט והסבּרה, צירוף של נקודה בּאגרת בּמקום אחד אל תּג שבּמאמר בּמקום אַחר, איחוד פּסק-דין של מבקר עם נסבּה גיאוגרפית או היסטורית, תּבונה ברעיון וטעימה מסגנון – כּל אלו יש כּאן. סדרנות נעימה מחלקת את הספר לפרקים, ואת הפּרקים למאמרים, ואת המאמרים למאורעות; וכל פּרק ומאמרה ומאורע – וכותרת עמו. ההוצאָה היא “גלאָבּוס”, שיקאגו. תּמונת המורה קבועה בראש הספר, רשימת-מקורות בּסופו; מספּר העמודים הוא 240; והדפוס בּהיר.

מנחם ג. גלען – רש"י, דער פאָלקס-לערער

נלבב הספר בּ“לשון אמא” שלו, שאין בּה לא מן הדקדקנות המלאכותית של אידישיסטים, ולא מן המטען המילולי של מתורגמני חכמת ישראל.

נפתּחים הדברים בּאגדות על מורה העם, עוברים אל זכרונות כּמו-אגדיים מלימוד חומש עם רש“י בּעיירות, מסמנים את מקומו של הפּרשן בּהיסטוריה, מגעיו עם אומות-העולם והשפּעתו לדורות – בּיחוד אצבּעות שהיו לו לפירוש רש”י בּריפורמאציון הנוצרי. פּרק אַחרון מתאר את סוף-חייו של הפּרשן ואת מסעי הצלב שחלו באותם הימים, ומסתּיים בּבתּי-פיוט מיד רש"י. פּרק תּיכון ומתגושש עם מהות הסבּרותיו של הפּירוש הגדול לתפיסתן הבּלשנית ולסגולותיהן האמנותיות והמוסריות.

פּיוט אחד, “זמירות למוצאי שבּת”, נתון עם תּרגומו המבורך של י. י. שווארץ. (חסרו שורות אחדות, והוטל עלי למלאותן). ומה אכחד? נוכחיות השיר “לכבוד רש”י" לאַברהם בּן-עזרא בּתרגומי אָנכי לאידית, אינה ממעטת את חיבּתי הפּרטית לזה הספר הקטן, עב-הדפּים ועז-הכּריכה, אשר מחבּרו – מידת-צניעות שלו מקרבתּו להיות מתּלמידיו של נושא-חיבּורו.

דר. ב. האָפמאַן – מיין רייזע אין ארץ-ישראל

ד"ר בּ. הופמאן נסע לארץ-ישראל בשנת 1921, וספרו (כּנראה, אוסף ממאמרי עתּון) נכתּב זמן מועט אַחרי כן. מקרה הוא שניתּן הספר לידי כיום. ואני קורא ומשתּומם: מה עינים יש לאיש הזה שראָה הכּל, לא בלי חריפות ובהירות, ואף-על-פּי-כן לא ראָה כלום!

היוצא לנו מדבריו הוא, שארץ-ישראל היא לא ארץ ולא ישראלית! על הלשון העברית הוא מתנבּא, כּי היא תבולע על-ידי האַנגלית הממשלתּית, שכּל הצעירים שואפים אליה מפּני שיש בּה תכלית, והיהודים לעולם בעלי-תכלית הם. תּל-אָביב היא בעיניו עיירה נחמדת, שהיא מתפּרנסת מן החלוקה הציונית, ונעים לישון בּה. בּשממות הארץ ניחה לו. ואימתי הוא מצטער? כּשהוא רואה בירושלים הרבּה חנוונים פּעוטים, רובּם כּכולם סוריים וערביים, ויהודי אין בּהם. כּמה נפלתּ, עם-ישראל, שסורים וערבים הם פּקחים ממך בחנוונות פּעוטה!

קל לדחות את בּ. הופמאן ולומר: בּונדאי הוא, שונא ציון הוא. אבל דומני, כּי הוא מקורי למדי להיות לקוי בפגם פּרטי שלו, ולא להיות אדוק בּתכניתה של מפלגה. ומה פּגם שבּו? שהוא רואה דברים כּהוויתם, קפואים בּמקומם, ואינו רואה ממה נתפּתּחו בעבר ולהיכן הם מוליכים לעתיד.

הוא התהלך בּאשר התהלך בתל-אָביב, ולא חש את עתידותיה, לא הריח את הכּרך הקדחתני המסתּתּר בּחיק השנים הקרובות. הוא שמע את כּל העילגות והדחק שבּלשון עברית משובּשת בּפי פועלים מקרוב בּאו, אבל לא שמע את קול ההכרח ההיסטורי, אשר בּשוב נדחי הגלויות אל אַרצם האַחת להחיותה, יהיו נותנים תּחיה גם ללשון המאַחדת את כּל האברים הנפרדים לנשמה אַחת. על כּן, לא טעם את לשד הצמיחה שבּשפת-תּינוקות בּארץ, ולא ידע היאך תּהיה למדנותם של מלומדים נהפכת לצינור חי, על-ידו יישפכו כל גנזי הספרים לתוך חיי השירה והדמע, המלאכה והמסחר, של היום. ראָה את חולות המדבּר – ולא ראָה את המושבות העמלות, שבּכוחן לקסום מן החולות הללו שדות-חיטה ופרדסי פרי-הדר.

תּפיסתו הסטאטית חלה גם על חזיונות היסטוריים. הוא שואל: מה פּירוש קיום-האומה שאַתּם דורשים אותו? אם אַתּם מתכּוונים לאומה של דוד המלך, על מושגי אלוהיה ומנהגי מלחמתּה, הרי אין זו קיימת עוד. ירשה מקומה אומה של פּלפּלני-תורה ומאמיני השארות-הנפש, תּחית-המתים, ושאָר דעות שלוחמי דוד לא ידעון. ואף לעתיד, לאַחר חמש מאות שנה, אפילו אם יקרא איזה עם בּשם ישראל, לא יהיה זה העם שאבותינו הקרובים התפּללו בתוכו לאב הרחמים ודיבּרו אידית. אומה חדשה תהיה זו. ואשר לגזע, קדמוני ישראל שמיים היו, ואנחנו – מי יודע מה תּערובות מורכּבות בּנו!

כּל אלו הטענות של ד"ר הופמאן מעידות עליו, שהוא מציץ לכל דרגה לחוד, ואינו מכּיר בּהתהוות, העוברת מדרגה אל דרגה, ובנשמה האַחת, שכּל הדרגות יחד הן תּחנות-בּיטוי שלה.

הוא רואה דברים כּאילו היו עומדים בּקפאונם עולמית, והוא עצמו קפא במקום אחד הרבּה שנים. ובכל זאת, יש לו תקוה. נניח שהגיע עד גיל העשרים לשנות חייו ועמד מהתפתּח. אַרבּעים שנה עוברות, בּאות מלחמות, בּאות נחמות, בּאים שינויים ומהפּכות, והוא עצמו אינו משתּנה כלום בּמה שנוגע להשקפותיו. אבל, הנה קפצה עליו זקנה. וכשם שחלו בו שינויים משעת-לידתו עד גיל-העשרים שלו, כּך יכולים לחול בּו שינויים מגיל-הששים עד גיל-השמונים שלו. עם ירידת הגלגל אָדם חוזר אל קניני ילדותו; ואם הוא זוכה, כּל נסיונות חייו מתלווים אל אותם הקנינים להעשירם.

בּ. הופמאן קורא לעצמו שם עברי נאה: צביון. הפוך את סדר שתּי האותיות הראשונות ותמצא: בּציון.

מאמר ראשון

ב“מוֹשׁקילי חזיר” יצא י.ד. ברקוביץ ברוֹך-עלומיו אֶל דרך-המלך של הספרות העברית. היה זה סיפור קצר, כולו אומר בגרוּת סגנוֹנית ופיכחוֹן הסתכלותי, על נער יהודי אחד, בריא – אך קשה-תפיסה ב“עברי” ו“חומש”. מאכזריוּת-אב, קשיחוּת-מלמדים ולעג-חברים, היה הנער הזה בורח אל רחוב-הגויים, ולבסוף, מתוך כעס-נקם, יצא לשמד.

מושקי בדרמה

אותו טיפּוּס, מוֹשׁקיל-חזיר, לא הירפּה ממחשבות-מחבּרוֹ. הוא חי וטוּפּח במעבּדתו היצירתית, ומקץ שנים הופיע שנית באַחד חיבּוּרי-ברקוביץ, הפעם לא בסיפּור קצר כי-אם בדרמה, “אותו ואת בנו”; וּמוֹשקילי-חזיר (כך כינויו בפי היהודים, והגויים קוראים לו מוֹאיסיי פיאֶראפּוֹטוֹב) לא עוד קוטל-חזירים – זו מלאכתו הראשונה בצעירוּתוֹ, כשלקח לו “שיקסה” לאשה – אֶלא בעל בעמיו, עם-הגויים. עכשיו הוא איכּר אמיד, ולו בן, בערך באותו הגיל שהיה אביו אז, כאשר כרת עצמו לחלוטין מעדת-היהודים. שם הבן – יעקוֹבּ.

וזאת הערת-המחבר בתחתית לוח-ה“נפשות”: המחזה מתרחש בכפר, ברוסיה הלבנה, בימי המהפכה ומלחמת-האזרחים בארץ. המערכה הראשונה: ערב יום-הכּיפּוּרים, כפנות היום. המערכה השנית: למחר, בּבוֹקר יום-הכּיפּוּרים. המערכה השלישית: אותו יום, לפנות ערב, בזמן תפילת-נעילה".

עת מהומה

עת מהומה היא. ה“אדוּמים” מחרימים רכוש. נתערערו קשרי-מיסחר. רכבות פסקו מנסוע. קלגסים “לבנים” וסתם כנופיות-שודדים פושטים בערים, עיירות וכפרים, ועושים בהם שׁמוֹת. אלה ואלה פורעים ביהודים, ומסיתים את עם-הארץ לשוד ורצח ביהודים בכל מושבותיהם. לעת יום-הכיפורים נגעה הרעה אל עדת-היהודים במוראוואנקה. מאיר-באֶר ורחצי, אב יהודי ובתו, מוצאים מחסה בבית-מוֹשקי – מתחבאים במרתפו. בהיוודע לפורעים כי רק שׁתי נפשות מן היהודים בבית-מוֹשקי (ולא – כפי שנתפשטה שמועה – עשרים בחורים נושאי-רובים), הם פורצים אל הבית. מוֹשקי אינו חת מפניהם – מוכן היה להגן על אורחיו בחירוף-נפש; אֶלא שהאב יצא ממחבואו והסגיר את עצמו, והבת הוּצאה מפינת-הסתר על ידי אַחד-הפורעים.

עלילה ונפשות

העלילה היטב מהודקת ומעובדת: בתוך הצער והשוֹאה יש גם מומנטים של הומור. לא כאן המקום למסור את חלקי בנין-המחזה ואיך הם משתלבים יחד.

הנפשות חטובות באמנות רבה: מוֹשקי עצמו, אשר בשנות-עמידה שלו נתעורר בו חשק-הלימוד היהודי, ובעקשנות כבש לו קריאה רוסית, והוא שסוע בין זכר התאכזרות-היהודים אליו בימי-נעוריו – דבר המביאהו לידי זעם עד היום – ובין בוּז לערלים המטומטמים שבתוכם הוא חי; אשתו אַבדוֹטיה, גויה תמימה המכבדת את בעלה ויוצאת מגדרה אפילו להתקין לו מטעמים כאורח-היהודים; בנם יעקוֹבּ, צעיר אשר תערובת-הגזעים שבו לא עלתה יפה, וכל תשוקתו להיות מקובל על בני-הגויים כחד מן חבריא, לבל יזכירו לו חטאת- מוצאו; טאניה, אשת יעקוֹבּ נוצרית צעירה מן העיר, נפש עדינה ומשׂכּלת, שמוֹשקי שידך אותה לבנו, שלא בטובתו של זה, כי הוא רצה באיכרית בת-איכרים; אליוֹשקה הגיבן, רועה-הפרות אשר למוֹשקי; מאיר-בּאֶר היהודי ובתו רחצי – אפילו אותן הנפשות המופיעות במחזה רק לרגעים מועטים, – כולן מאוּפיינות בתכלית, ודיבוריהן הולמים את טבען ואת חלקן בעלילה.

גזע-אֵל עתיק בּיד עובדי-אלילים

המוטיב יעקב ועשיו (כלומר, הבדל בין היהודי ובין הגוי, כמשתקף, למשל, בפזמון עממי בניסוח ביאליק: “עשו משכּים לבית המרזח… יעקב, משכּים לבית-התפילה… עשו חוזר לביתו בלילה – אוי לה לאשתו מאגרוף יד-בעלה… יעקב חוזר בערב אל נווֹ, אשתו וילדיו משמחים לבבו…”), במחזה-ברקוביץ ניתן לו ביטוי דווקא במלל של גוי, פּיאטאק השיכור, סגן-כומר מלשעבר. והרי משׂיחת פּיאטאק לפני מושקי וכלתו אשת-בנו, טאניה – בהיות פּיאטאק מפוכח כלשהו מן היי"ש וכולו נרעש מדבר עינוּי יהודים וצליבתם (בין הקרבנות – מאיר-בּאֶר ובתו) בידי הפורעים:

(…נפתחת הדלת בחשאי ופיאטאק מכניס את ראשו בזהירות, רואה את מוֹשקי, נכנס).

פּיאטאק: העודך חי, מוֹשקה? ואני מתּי, כולי מתּי!.. (יושב לצד השולחן). אָח, עוּניתי מאוד! תם כּוֹחי! (מוריד ראשו לארץ, מניעו הנה והנה). מאוֹרע איוֹם עבר עלינו, מאוֹרע גדוֹל… (טאניה יוצאת מקיטוֹנה בעינים אדוּמות מבּכי…פיאטאק נושא אליה את עיניו). הגם אַתּ פה, ילדתי?

טאניה (בלחש): נוּ? מה?

פּיאטאק: מה תשאלי, ילדתי? עינוהו עד מוות, צלבוּהו, עובדי-האלילים..

טאניה: הוי, אֵם קדושה!.. אֵיפה?

פּיאטאק (משפיל קולו, כמגלה סוד): על גולגלתּא… שם על הגבעה, אצל היער…

טאניה: אֶת שניהם?

פיאטאק: אֶת שניהם יחד, עם עוד עשרה מיקירי עמם. אָמרו: שנים-עשר קדושים מסרו את נפשם. שנים-עשר היה מספּרם…

טאניה: מה נורא!… ואתה היית באותו מעמד?

פּיאטאק: לא, ילדתי. איך יכולתי להיות שם? רגלי הכואבות לא עצרו כוח לשׂאת את כל זאת… פרשׁתי לקרן-זווית, ביקשתי להרגיע את מחשבותי. וכך נרדמתי… עתה אייחל לנס… עתה צריך להתרחש נס… {טאניה מביטה בו בתּמהון-לבב. אחר-כך היא פונה ועוברת בלאט אל החלון. פּיאטאק הופך ראשו אל מושקי). מוֹשקה! חיים אנחנו בזמן רב-העלילה! נפלאות גדולות מימים עתיקים חוזרות ונשנות לעינינו… הלכתי כה לבדי לפנות היום ואמרתי אל לבי: גם לפני תשע-עשרה מאות שנה היה כדבר הזה… בחוצות ירושלים עיר-הקודש סוֹבב לתוּמוֹ איש נקלה ורש, בן בלי שם ובלי בית.. ועת צלבו שם מלמעלה את ישו אדוננו ומוֹסדי תבל רגזו, שכב זה מלמטה באחד הפחתים הוזה-שיכּוֹר ונימנם לחוֹם השמש (קם, מביט אל מוֹשקי, נד לו בראשו). יודע אני, מוֹשקה, אֵבל כבד זה לך. גם אני הייתי מתאבּל עמך, אך אינני מסוּגל לכך. איך אוכל להתאבּל, ואני עצמי דמות האֵבל אני – עלה-סתיו נוֹבל, נידף לכל רוח… לא כן אַתּה. אַתּה – אַלוֹן עתּיק, אשר העמיק שרשיו בארץ! כולכם כּאַלוֹנים העתּיקים. רוח-סערה כי תעבור על ראשיכם, ועלה קול המייתכם השמימה: הוּ-אוּ-אוּ-אוּ!…

(מחריש רגע, נשען על מקלו). ומה נהדרים אתם במוֹתכם! אני אָמוּת בפינת-סתר, מאחוֹרי הגדר הדחוּייה, עם בקבוק ריק בכיסי; אשכּב למעצבה, אתכווץ כתולעת – ואֵינני… ואתם מוּבלים למוות, כחתנים לחופתם, בכבוֹד ובהדר. עובדי-אלילים רצים בהמוֹן ללווֹתכם וקוראים אחריכם: “יהודה נפלה בשבי! יהודה נפלה בשבי!”… (יושב ממולו, מחריש רגע). ולמה צריך היית להמיר דתך, מוֹשקה, – הנה אֶת הדבר הזה לא אַבין… מה ראית ומה מצאת בנו? בּמה המירוֹת את גזעך הקדוֹש, גזע-אלוהים?… שמע לקולי, חזור בך! האנגלי קורא לך לשוב אל ארץ-קדשך – חזור בך! (דומיה) ורק צר לי, כי משכת אחריך אל ביתך את הילדה הזאת… ( מראה על טניה). למה הריעוֹת לה? נפש נוצרית ענוּגה כזאת, יתוֹמה רכה… (טאניה גועה בבכי ליד החלון. פּיאטאק משתתק, קם ממקומו וניגש אליה… שניהם עומדים זה בצד זה, מחרישים בבדידותם. אחר-כך מדבר פּיאטאק באנחה אל נפשו). אָח! השמש שוקעת בלהבים!… אָח! חמת יאֶהוֹואַ בוערת באש!… את בניו הוציאו לטבח, ולא נותר איש אשר ישיר לו שיר-כּבוֹד בערב הקדוֹש הזה!…

האב ובנו

עוד פּיאטאק מדבר, ולפתע זינק מוֹשקי החוצה, לבקש את בנו יצא. מצאוֹ וסחבוֹ הביתה. מצחו של יעקוֹבּ חבוש. אמר כי זה לו מבעיטת-סוס. לבה של טאניה הגיד לה, היכן היה בעלה…

(להלן, בקיצורים, המשך-המעמד. פּיאטאק הלך באשר הלך, וגם אַבדוֹטיה, אשת-מוֹשקי, איננה שם; מן הסתם יצאה אל גוֹיוֹת מן הסביבה לתנות את מר-גורלה, שאנשי-הכנופיה, אשר באו לבקש את היהודים המתחבאים בביתם, שדדו את פחי-הנפט, שהיו שמורים במחסן-החצר, וגם את בהמוֹתיהם גזלו).

מוֹשקי (בפנים אפוֹרים ובברק-זכוכית בעיניים, דוחף את בנו אל הספסל אשר לפני השולחן): אַהא!… הנה הבאתיך הביתה!… אל בית אָביך!..

טאניה (ליד הדלת): אָבי! מה אתה אומר לעשות?

מוֹשקי (נפנה אליה) :ואַתּ, זרה, צאי לך מזה, צאי לך! פה צריכים להישאר רק שניים – האב ובנו, האב ובנו..

טאניה (רצה אליו): אַל-נא, אָבי, אַל-נא, חביבי! אַל תעשה לו מאומה! מוטב שתניח לי!… (מושכת את מוֹשקי הצדה). הניחה לי! אני אדבר אתו! (מתייצבת כנגד בעלה, פּוֹכרת כפיה). נוּ, יעקוֹבּ, הטוב המעשה אשר עשית? הטוב היה בעיניך?.. מה עשית, איש אומלל?… מה עשית, איש שפל-רוח?… (מושכת אותו בזרועו, צועקת). על בּרכּיך כּרע! כּרע לפני אביך! על ברכּיך!… (נחלשת פתאום, מחננת את קולה). בּי, יעקוֹבּ! בּי, יקירי! הראֵני אות לטובה! לוּ פעם אחת בחיי!…(כורעה לפניו על ברכּיה, מחבקת רגליו). הראֵני אות לטובה, יאשינקה, קום פּייס את אביך!… הבה נפייסנו שנינו, הבה נבטיחהו, כי תיטיב את דרכך, כי לא יהיה עוד כדבר הזה!…

“יהודייה!”

יעקוֹבּ: דבקה בי… ( דוחה אותה ברגלו ), סוּרי אַתּ… יהודייה! ( טאניה קמה מעל הארץ).

מוֹשקי (שעמד מן הצד, כמתנודד על רגליו, ניגש אל טאניה ברוֹך ובגיחוך מוזר על שׂפתיו הניחרות): השמעתּ את אשר אמר? ועתה לכי-נא מזה! לכי-נא… יהודייה טיפּשה שכמותך! (טאניה רצה החוצה, כולה נדהמת, ידיה על ראשה. מוֹשקי מבריח אחריה את הדלת. חוזר).

יעקוֹבּ (קופץ ממקומו, הולך לקראתו): למה תכלאֵני פה? תנני לצאת, אני אומר לך!

מוֹשקי (מושך אותו שוב אל הספסל מוֹשיבוֹ בדוּמייה, יושב אף הוא ממוּלוֹ, מביט בו בברק-הזכוכית אשר בעיניו ): ומי אתה?… היא, נוצריה בת נוצרים – יהודיה. ומי אתה?

יעקוֹבּ: פראבוֹסלאבי!

מוֹשקי: ומי אני? מי הוליד אותך?

יעקוֹבּ: לא ענייני הוא… ואתה הרף ממני!

מוֹשקי: כך, לא עניינך הוא… וירושתו של מי חילקתּ עתּה?

(מרמז מוֹשקי על חשד, כי זה בנו הוא אשר הביא את הפורעים אל הבית, הפקיר לפניהם את רכוש-האב, וגרם למותם של יהודי ובתו).

יעקוֹבּ: כל ימיך שתית את דם עמנו… יהודיך החריבו את ארצנו… ועליך לשלם! החריבו את ארצנו…ועליך לשלם!

מוֹשקי: כך… ומי ציווה אותך לדבר כן – אַקים? ¹ (בגועל-נפש). ריח של יי"ש נודף ממך, איכּרוֹן… נדמה כי שתית לשכרה, לאַמץ את לבך הרך…

יעקוֹבּ (קם מעל הספסל): תנני לצאת! מה לי ולך?.. תנני לצאת! מתגרה אתה ברעה!… כל הכפר ניצב לימיני!

מוֹשקי (מושיבו): שב! ( מניע ראש ). כל הכפר ניצב לימינך!… והיום בבוקר עדיין דימיתי אחרת. דימיתי, כי אפשר עוד לעשותך אחר…

יעקוֹבּ: לעשותני מה? יהודי?… ( צוחק צחוק צרוד ).

מוֹשקי: לא, לא יהודי. אֶת שנעשה אין להשיב… איש! איש חפצתי! לא חזיר מתגוֹלל ברפש, לא כלב שוטה – איש!… חפצתי ללמדך, כי תהיה נאֶה, ישר, טהוֹר…איש!

יסוריו של בן-תערובת

יעקוֹבּ: למה קמת עלי לעֶנותני? ומי אתה לי? לא אָב – אויב אתה לי, אוֹיבי בנפש!.. קיבלת עליך את אמונתנו – ואתה שונא אותנו… קידשת אותי בכנסייתנו – וקראת לי שם יהודי… גידלתּני בּכּפר – ולא נתתּני להתרעוֹת עם ילדי האכּרים… תמיד חירפתני, תמיד הלקיתני… מענה אתה אותי, עוֹכר נפשי, מענה אתה אותי!… ( מתייפח). כולכם מענים אותי! למן מי קטנוּתי – רק יהודי; רק יהודי!…נערי הכפר התקלסו בי תמיד, התעלליו בי, ציוו עלי להתפשט ערוֹם והביטו בי… עתה אני משיב לך כגמולך – על הכּוֹל, על הכּוֹל… (מציץ בו במשטמה עמוקה). ולמה לא נפחת את נפשך הארוּרה שם, בין יהודיך, בטרם באת אֵלינו?!..

מוֹשקי (קם): נוּ, דייך, איכּרוֹן..(ניגש אליו). הנה, אֶת הדבר הזה תאמר לי… הלא אתה שלחת אל ביתי את חבר-הרוצחים? אתה?

יעקוֹבּ (מתּחילה כאילו נבעת): אני? ואם אני – מה בּכך?

מוֹשקי (בקול מדוּכּא יותר ויותר). ואתמול גם במוּראוואנקה היית?

יעקוֹבּ: ואם הייתי – מה בּכך?

מוֹשקי: והשתוללת שם עם שאָר פריצי-חיוֹת? הכית בּיהודים, הלא?…(יעקוֹבּ מסב פניו ממנו. מחריש). וזאת – בעיטת סוס היא, הלא? סוס בעט בך?…(קורע מעל ראשו את התחבושת על מצחו של יעקוֹבּ מבהיק פצע אדוֹם, אלכסוֹני שנקרש דמו. מוֹשקי לוחש בקול ניחר). אות אדוֹם, אות-דם… מי עשה זאת? היהודים? היהודים שׂמו לך אות?… לבנו של מוֹשקילי-חזיר?… להפורע בהם פרעות?… לא, לא! לא איש! יד אלוהים, יד אלוהים עשתה זאת!.. כמו לאותו האָח, האָח… אשר בספר הקדוש, בספר היהודי… יד אלוהים!… ובזה אתה אומר לחיות? להתהלך על-פני הארץ?… לא! לא תהיה כזאת! שרש שארשך! שרש אשרשך מגזע-אלוהים.. אותו ואת בנו, אותו ואת בנו!

יעקוֹבּ (בחרדת מוות): לאן? הרף ממני! (נאבק עמו). אַבּא! אַבּא; מה תאמר לעשות לי?… הרף ממני! לאן אתה סוחבני?

מוֹשקי( מושכו אחריו, מוציא את צרור המפתחות מכיסו, לוחש בקול ניחר): אֶל המרתף! אֶל המרתף! שם במקום שהיו היהודים!… שרש אשרשך, שרש אשרשך בעצם ידי!.. אותו ואת בנו, אותו ואת בנו…

ומוֹשקי השליך את בנו אֶל המרתף, ואת דלת-המרתף נעל. לא שעה אל צעקוֹת-יעקוֹב, איומיו, תחינותיו; ובשארית-הנפט שמצא בבית, הצית את הבית כולו על עצמו ועל בנו. הבית נמלא להבות ותמרות-עשן. אַבדוֹטיה, טאניה ופיאטאק אשר באו בבהלה למראֶה עב-העשן ולשונות האֵש, הפורצים חוּצה ודפקוּ על דלתות וחלונות מתוך זעקוֹת-שׁבר, עוד הספיקו לראות בעד חלון אחד, איך מוֹשקי, בטרם כּרעוֹ ונפלוֹ אפוּף-שלהבת, חובק אֶל לבּוֹ את המחזור, שהניח מאחוריו היהודי מאיר-בּאֶר – סימן שברגע האחרון שב מוֹשקילי-חזיר כליל אֶל אלוהי-ישראל.

צדק דראמתי

ישוֹער, כי שקספּיר כתב את “הסוחר מוונציה”, כדי להצחיק את האספסוּף, באי-תיאטרוֹנוֹ, על מישבתּוֹ של יהודי; ומוּצג היהודי באותו המחזה כמלווה-בריבית עוֹלקן הזומם לחתּוֹך נתח-בשר מן הגוף החי של אַנטוֹניוֹ הנוצרי, ככתוב בשטר-חוב, כשהלה אֵינו יכול לעמוד בפרעון-החוב. תקדים היה לנגד עיניו של שקספּיר: “היהודי ממאלטה” מאת כּריסטוֹפּר מארלוֹ. אלא שהמחזה של מארלוֹ מביא את האמוּנוֹת הטפלוֹת על-אודות היהודים לידי אבסוּרד, על ידי שהיהודי שם מצוּייר כשׂטן-לעילא, הממציא אמצאות פאנטאסטיוֹת של תרמית, בגידה ורצח, שהן בהחלט בלתי-אפשריוֹת במציאות; ודרך-אגב, מוּשׂמים שם ללעג הזנוּנים ותאוות-הממון של כּמרים ונזירים – ואצל שקספיר הדברים בנידון זה יותר פשוטים.

אף על פי כן, בבוא שקספיר לדובב את שפתי שיילוק היהודי מתוך רגשותיו שלו, כפה עליו חושו הדראמתי שינהג צדק כלפי שיילוֹק; וכמעט שהמחזאי נעשה פרקליט לכל היהודים הנרדפים, הזוקפים קומתם לעשות נקמות ברודפיהם.

הנה המעמד שבו מדבר סאלארינוֹ, ידיד אַנטוֹניוֹ, אל שיילוק, לאחר שנתפשטה שמועה כי ספינותיו של אנטוֹניוֹ נטרפו בים:

סאלארינוֹ: מובטחני, אם ימוּט מפּרוֹע השטר, הן לא תקח את בשׂרו, מה יועיל זה?

שיילוק: לשמש פיתּיוֹן לדגים, – ואם לא יאכיל זה שום דבר אחר, הלא את נקמתי יאכיל. הוא שׂמני לחרפּה, והפריעני מהרוויח חצי-מיליון, צחק על הפסדי, לעג לרווחַי, שׂם את אוּמתי לבוז, הכשיל משאַי-ומתּנַי, צינן את ידידי, הרתיח את אוֹיבי. ומה נימוּקוֹ? שאני יהודי. (וכאן באה פרשת-עצוּמותיו של שיילוק בתורת בן-אדם ויהודי, והפסוקים מפורסמים). האם אין ליהודי עיניים? האם אין ליהודי ידיים, איברים, שיעורי-גוף, חוּשים, יצרים? ניזון מאותו המזון, נפגע על ידי אותם כלי-הזיין, חשׂוּף לאותן המחלות, נרפא על ידי אותם האמצעים, מחוּמם ומקוֹרר באותם החורף והקיץ כמו הנוצרי? אם תדקרונו – לא נדמוֹם? אם תדגדגוּנוּ – לא נצחק? אם תרעילוּנוּ – לא נמות? ואם תעוולוּנוּ – לא ננקוֹם? אם אנו דומים לכם בכל השאָר, נהיה מידמים לכם גם בזאת. אם יהודי יעוול נוצרי, מה ישיתהו לדכּא? נקמה. אם נוצרי יעוול יהודי, מה יהיה סבלוּ לפי הדוּגמה הנוצרית? הלא נקמה! הרישעוּת שאתם לימדתוּני, אותה אבצע; ויוּחמר הדין, אָכן, היטב אֵיטיב הלימוּד.

ברקוביץ ודאי רוחש אהדה לבעל-הגוף, מוֹשקי, בּוּר מנעוּריו, שהתחיל רוכש לו השׂכּלה בהיותו כבן-ארבעים – ויותר מאשר לעצמו, השתוקק אֶל השׂכּלה לבנו. ולא זרים לנפש-ברקוביץ המוֹטיב “יעקב ועשו” ומורת-רוחו של מוֹשׁקי מן האכרים הנבערים, הנוֹחים לפרוֹע ולרצוֹח.

אף על פי כן, בתורת מחזאי, הבין גם לחתחתּי-נשמתוֹ של הבן העכוּר, יעקוֹבּ, כמוּבא לעיל תחת כותרת-המישנה ייסוריו של בּן-תערוֹבת.

– – להוֹרוֹתנו כוֹחה של כּנוּת אָמנוּתית, שמטבעה ובלא-מתכוונים, יתר-צדק בה מאשר ברגש הדוּק מסוֹרת ומוֹרשה.

מאמר שני

ה“טאֶנאֶמאֶנט” – בית מגורים בן חמש קומות (וקומת הקרקע והמרתף לא נחשבים במניין) מארבע עד שש דירות לקומה; כלפי חוץ, בית אֶל בית נשען, בלא שום רווח ביניהם – רק מאָחור יש חלקות-חצר, ומן עמודים, גבוהים כמעט כמו הבניין עצמו, נמשכים אל החלונות חבלים כפולים, מסתובבים על גלגלים קטנים מזה ומזה, ועליהם מתנפנפים הכותנות והחיתולים המכובסים; נוֹחיות בשר-ודם – רק אחת לכל השכנים שבקומה; סדרי-המדרגות נפתלים וצרים; בתוך הדירות גאז לבישול וגם למאור, אך לחימום צורך היה להעלות דלי-פחמים, קנוי מ“איש-פחם” ששכר לו פינת-מרתף פונה לרחוב לצורך זה, ולקירור – קוּבּ-קרח מ“איש-קרח” שבמרתף.

זה היה בית-המגורים הטיפוסי להמוני-המשפחות שהיגרו, בשלוש-עשרה השנים הראשונות למאה העשרים, מתחום המושב היהודי של ממלכת-הצאר אל “ארץ הזהב”, ונצטופפו ב“איסט סאַיד” של ניו יורק.

פרנסתם – מרוֹכלוּת קטנה (פירוֹת וירקות, או שיירי-מלבושים מעל עגלת-יד לצד-המדרכה.) וחנויות זעירות, ובעיקר – מענף-המחט לסעיפיו, האחד גוזר השני תופר, השלישי עושה חורי-כפתורים, הרביעי מגהץ – הכל בּ“בתי-מלאכה של זיעה”; כך-גם גברים גם עלמוֹת, רובם יהודים, וזעיר-פה זעיר-פה גם בנים ובנות של הסלאווים והאיטלקים.

תנועות ובידור

והרחוב היהודי אז תוסס מתנועות שונות – סוציאליסטים, אנארכיסטים, צמחונים טולסטוֹיאניים, מהם שהביאו “תורתם” אתם מעבר לים. ושם גם תבלין של “אינטליגנציה”, אשר לשעבר “הלכה אל העם” להשׂכּיל את האיכר הרוסי, וכאן מצאה כר-פעולה באידיש, גם בנאום וגם בכתיבה בשביל העתונים האידיים.

הבידור העליון של העובדים והעובדות היה אָז התיאטרון האידי. היה זה תורם של ה“גיבּורים” הנערצים (מה שנקרא כיום “כוכבים”), טאָמאַשעפסקי, קעסלער, אַדלער – גיבור-גיבור ותיאטרונו וחסידיו. ספּק עיקרי של מחזות בשביל אלה היה יעקב גאָרדין.

בספר “הראשונים כבני-אדם” מספר י. ד. ברקוביץ מה היו נסיונותיו של שלום-עליכם לחדור אל התיאטרון האידי בזמן ההוא. דומה, על אותו הרקע ובשביל אותו התיאטרון נכתב מלכתחילה מחזה-ברקוביץ, “בארצות הרחוקות”. נקח-נא מלל-מעט על זה המחזה במישנה-היצירה העברי שלוֹ בידי המחבר.

אורח מן המולדת הישנה

משפחת צ’יאֶרניאַק (האב – נפתלי, והאם – חיאֶנה-מלכה) נמצאת זה כתריסר שנים באמריקה. כלומר, ב“איסט סאַיד” שבניו-יורק. בני-המהגרים מהרה סיגלו להם, או ניתנו להם על ידי מכרים, שמות שנשמעו להם אמריקניים יותר; ככה, נהפך הבן הגדול, פייביל, לפיליפּ, הצעירה בתיה היתה לבּאֶסי, חיים האַימי ייקרא, ושרה – סיידי.

אל דירת הצ’יאֶרניאַקים הוּבא על ידי פקיד של “הכנסת-אורחים” אַנטוֹן, בן למשפחת איכּרים, שכנים שלהם מלשעבר בכפר קוזלוב שברוסיה הלבנה. לאחר שעלה הכפר כולו באֵש, נשלח אנטון, בתורת הגדול והאחראי במשפחתו (אביו ר"ל שתיין היה) כדי להרוויח די הקים רכושם מחדש. לא תמיד היו יעקב ועשו צהובּים זה לזה – יש ששׂררו יחסי שכנות טובה ביניהם. ואל מי ישלחו האיכרים את בנם אם לא לשכן היהודי? ולהם אין כתובת אחרת. ובבית אין אז בלתי-אם חיאֶנה-מלכה, והאַימי וסיידי, הילדים הקטנים. קיבלה האשה את ה“שייגץ” הצעיר בסבר פנים יפות. אף הוא סיפר כי אמא שלו, האיכּרה שלחה לחיאֶנה-מלכה מתנה, שק של גריסי-שעורים, אלא שנגנב השק בדרך. ביקשה לשלוח גם תריסר ביצים, אלא שאבא שלו חשש פן תטבענה בים או תתמסמסנה בטילטול.

שב נפתלי מפרנסת-רוכלים שלו (עגלת-יד עם תפוחים). לאחר שהוגד לו מי האורח – הן הניחהו “שרץ קטן”, – שש עליו מאוד. היה כולו נלהב מכתפיו הרחבות של זה. בעל-כתפיים כזה לא יאבד באמריקה. אנטון, כיוון שנשאר בדירת-המשפחה ללון בימים הראשונים, נתרגלו הם לו והוא להם, והיה לבן-בית שם. מצא לו פרנסה, תחילה כשוטף-כלים במסעדה יהודית ואחרי-כן כמלצר באותו המקום, והפיק רצון מלפני מעבידו. וגם אֵם-המשפחה שׂבעה נחת ממנו: הוא המעלה פחמים בחורף וקרח בקיץ, ובכל עת הוא עומד הכן לשרת למיטיביו. ובלב באֶסי, הבת הבוגרת התחילה מקננת חיבה מיוחדת לזה הצעיר התם והחזק. מעוֹדדת לחיבה זו היתה רייטשל (רחל), העובדת עם באֶסי בבית-מלאכה אחד; ולרייטשל חבר איטלקי, המוכן אפילו להתגייר בשבילה. פעם, באֵין איש בבית חוץ מאנטון ובאֶסי, והיא מדברת אליו טובות – לפתע, בלי שום הירהור על כך מראש, נדחף לחבק אותה; נבהל ונתבייש ממה שעשה, וחשב זאת לחטאה גדולה.

וכבר קבעה רייטשל חברתה זימון-ארבעה, היא והאיטלקי שלה ובּאֶסי ואַנטון, ללכת יחד אל הראינוע. אלא שהתערב בדבר פייביל (פיליפ), האח הגדול העובד ביום ולומד בלילות הנדסה ב“קוּפּאֶר יוּניוֹן”, ומשך את אנטון אתו אל קירקס.

חגיגת המהפכה

כשפרצה המהפכה (זו של קאֶראֶנסקי) ברוסיה, והוּדח הצאר ממלוכה, שתו אבי-המשפחה נפתלי עם אנטון “לחיים” לכבוד המאורע הגדול. התחיל נפתלי מדבר על שיבת כל המשפחה לרוסיה החופשית הסוציאליסטית. נפתלי בדיבור בעלמא, אך אַנטון – בתכלית-רצינות. אמר אנטון כי גמר בלבו לשוב הביתה, ובלא דיחוי. נפתלי מכבר חשד שיש לידידו זה אהובה בכפר-מולדתו, כי כמה פעמים דיבר נפתלי על לבו שימצא לו כאן צעירה מבנות-עמו, ישא אותה לאשה, ויהיה אזרח ובעל-בית באמריקה, ואנטון תמיד השיב: “אי-אפשר, אי אפשר”.

אנטון מגלה סודו

והנה, נתגלה כי אנטון יש לו אשה בקוזלוב!

ולמה לא סיפר על כך עד כה? מסביר אנטוֹן: “…קשה לנו לבאר דבר כתיקוּנוֹ… מתחילה כשבאתי באנייה, הנה אתם לא שאַלתם, ואני לא סיפרתי…שאַלתם לאבא, שאַלתם לאמא – וסיפרתי. לא שאַלתם לאשה – ולא סיפרתי. אחר-כך, כנראה, שוב לא היה נוח לדבּר… אין זאת כי-אם בּוֹשתי…הכּוֹל בשל טבע האיכּר אשר לנו…לא הגיע לידנו”. עוד סיפר עכשיו כי אשתו היא בתו של חוואֶדקי הרועה. (ומן המחזה):

חיאֶנה-מלכה (מתוך התענינות יתירה): מה תשמענה אָזני? האומנם בתו של חוואֶדקי? הלא זה אביון היה, לא מנעלים לרגליו!

אַנטוֹן: נשׂאתיה ערוּמה, כמוֹת שהיא. בשביל קלסתר-פניה. משמע שבעלת-צורה היא.

נפתלי: הלא אינך שוטה כלל!

אַנטון: (מגחך, מביט על רגליו, נראה כחוֹכך בדבר-מה. אחר-כך הוא מרים לאט את ראשו ובעיניו ברק-ערמה): והבחור הקטן. מיסטר פּנתלי, אף הוא דומה לה, אף הוא בעל-צורה…

נפתלי: (תוהה): הבחוּר הקטן? איזה בחוּר?

אנטון: בחוּרי. בחוּר קטן יש לי, נער במשמע.

נפתלי: הא? (נותן עיניו בחיאֶנה-מלכה): וכי משוגע הוא? או חסר-דיעה?… מאַין לך בחור?

אנטון: אמנם ממנה, מן האשה… עזבתיו פעוט כזה. (מראה בידו לארץ)… בן שתי שנים, לפי חשבוננו… כבר התחיל ללכת ברגליו הקטנות… פעוט כזה עזבתיו. (יצוּרי-פניו רועדים). קשה היתה הפרידה… פעוט כזה… אהוב וחביב… (דמעות מתחילות נושרות מעיניו). קשה היה לשתוק… כל העת התגעגעתי פה… (מכסה את פניו באגרופיו, סר הצידה, גועה בבכייה).

סוף המעשה: נפתלי מביע קנאתו בפּרוֹקוֹפּ השיכור, שלעת-זיקנתו זכה לנכד; והוא פוֹנה אֶל פייביל ובּאֶסי, ספק מתוך לגלוג ספק מתוך כובד-ראש: “אלא מה? כלום מכּם נזכה ליהנות מעט נחת?… אי ריקנים! אל ייזכר שמכם לטובה”. (בּאֶסי, כתפיה רועדות מבכי עצור).

הנחמה

ופייביל מנחם את אביו: “אבא, למה נפלו פניך? למה הפסקת את הריבולוציה באמצע? הלא הכּוֹל טוב ויפה; אַנטוֹן ילך לקוזלוב, ואנחנו ניכּנס ונלך לארץ-ישראל!… ובכן, אבא? הנקח מעט יי”ש? (מוזג לעצמו את כוסו ושר בנחת): ברוך אלוֹהינו שבראָנו לכבוֹדוֹ! ברוך אלוֹהינו"…

בנווה-עשירים

“מירה” הוא מחזה טרקליני, אף הוא מקומו בניו-יורק, וזמנו – ימי השפע שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

נתן ודויד פּרייס הם שני אחים, שותפים למיסחר-פרוות גדול. והעלילה מתארעת בביתם. נעשות הכנות לקבלת פני מירה, אשת דויד, המגיעה עם בנם, גאָרטשיק (גרישאַ) שמו, מרוסיה. עם פתיחת המחזה נמצאת בבית רק מבשלת חדשה, מרת פראדקין, אשה פקחית, התופסת מייד כי לא דויד הוא האחראי למיסחר ולקיום-הבית, כי-אם אחיו הבכור-הרווק, נתן.

נכנסת פלוֹראֶנס, אשה צעירה, מציגה עצמה כידידת המשפחה, ומתנהגת כאילו הבית שלה הוא, למוֹרת-רוחה של מרת פראדקין. רואה פלוֹראֶנס פרווה יקרה מונחת על מיטה, ומייד היא לובשת אותה, וממאנת לפשוט אותה, למרות הפצרת המבשלת, היודעת כי זו מתנה שהובאה במיוחד בשביל אשת-דויד. כשהאחים חוזרים הביתה, מתברר לצופה-המחזה כי פלוֹראֶנס היא אלמנה מתהוללת, “פילגש” של דויד. בשום אופן אין נתן ודויד מצליחים לשדלה שתלך-לה. עדיין היא נמצאת שם כשמגיעים מירה עם בנה במכונית, נהוגה בידי וילי, הנהג הפרטי של האחים.

לשאלת מירה, “מי היא האשה הצעירה הזאת?” עונה נתן, בחפצו לחפּוֹת על דויד, כי זוהי ארוסתו שלו. וזה תמיד דרכו של האח הבכור, לקבל על עצמו את הצרות והסיבוכים הנולדים מתוך התנהגותו השרירוּתית של האח הצעיר.

עד מהרה עומדת מירה על טבעה של פלוֹראֶנס, והיא תמהה על כך, שנתן בחר בשכזו להיות לו לאשה. לבסוף מגלה לה פלוֹראֶנס בעצמה מה יחסים יש בינה ובין דויד, והיא תובעת לעצמה חזקה על דויד בתורת בעל שלה, אם לא לפי החוק, הרי לפי הרגש. סוף-סוף, מתוך כניעה לסחטנותה של פלוֹראֶנס, איך-שהוא נפטרים האחים ממנה, והמשפחה יכולה לשׂוחח בענייניה שלה. לאחר שעה קלה פורש נתן כדי להניח את הכעל והאשה עם בנם לבדם.

שואל דויד, למה לא כתבה מירה מכתב אל אחיה וגיסה במשך כל השנים מאז נפרדו ממנה. מתחננת היא שלא ישאל זאת. כשדויד מתעקש לדעת הכול, היא מספרת סיפור-דווי, איך בעת פרעות הציל קצין-צבא אחד אותה ואת בנה הקטן ממוות, ואותו הקצין המר לה יותר ממוות. היא ראתה עצמה מחוּללת, ולא חפצה לפגוש עוד את בעלה. רק משגדל בנה, הרגישה כי מחובתה לתת לו אָב, על כן התקשרה אתם במכתבים, וכשהזמינוה, באה עם הנער. כשמוֹע דויד את עוּנוֹתה על ידי הקצין, מתעוררת בו קנאה, שמא מרצונה התמסרה לאותו מציל שלה, והוא מטיח בפניה מלות-גנאי. ומיד הוא מתחרט על כך, כי נתחדשה ותקפה עליו אהבתו לה, והוא פושט אליה ידיו: “מירוֹטשקה!”

מירה (כאינה מרגישה בו): וכמה גס, כמה נבער היית בייסרך אותי על עלבון-נפשי!… לא העליתי כלל על דעתי כי כבר פקעה זכותך מעלי – גם מצידך, גם מצידי… כי באתי לכאן לא למענך ולא למעני, כי-אם למען ילדי, לתת בלבו את הרגשת השמחה, כי יש לו אָב… וסיפרתי לך את סודי המכאיב רק למענו – שלא יעמוד הדבר כקיר מבדיל בינינו ובינך. כי הוא יודע הכול, הוא התענה עמי בכל אשר עוּניתי, אף כי מחריש הוא מתוך אנינות-הדעת ויפי-הנפש… ואתה – תחילה העלבת את ילדך בקלות-ראשך ומוֹרך-לבך, ועתה… (קמה, רועדת) עתה התנהגת עם אמו כחייל גס, כאותו החייל אשר רמס את חיי!…

דויד (תופסה בידיה, מושיבה על מקומה, כורע לפניה): כל ימי אצטער על זה, כל ימי אצטער… (בוכה).

מירה (משתמטת מידיו). לא, לא! צערך יעבור קל-מהרה, קל כל-כך, כאשר החלפת אותי באחרת, כאשר אמרת להחליף את האחרת שוב בי…

מהתלה אשר ביקורת בה

המערכון “מי נביא וידע” הוא מהתלה עליזה, הנותנת הצצה מחיים הפנימיים של יהודי-אמריקה, שהם דבקים באמונות טפלות שביהשות, ודעת תורה מזניחים. שניים נוטלים חלק במערכון זה: הרצלי שפיל, חזן צעיר, וסיידי, נערה פנקסאית, שבמעון-הוריה שכר החזן חדר לשבועות אחדים; כי באותה שכונה יעבור לפני התיבה בימים הנוראים.

היא נכנסה לתומה לשאול “שלה” בהלכה “דתית” אחת, שכן אין היא מבחינה בין חזן לרב. מייד היא מוצאת חן בעיניו, הוא מהדק הירמולקה לראשו לחזק סמכוּתוֹ, ופוסק הדין על דרך שתיתן לה פתיחה לעזוב את חתנה – רוקח המשרת בבית-מרקחת של אחרים – ולהידבק בו, בחזן… הוא מתקדם אתה במהירות מפליאה, אפילו עד כדי למנוֹת כמה מעות יהיו להם לכשיאַחדו חסכונותיהם. אלא שפסק-דינו שלו גופו, נהפך לרועץ לדבר-השתדכוּתוֹ אליה. ואידך, קרא בספר המחזות שבכתבי ברקוביץ.

יפה המערכון להצגה במסיבּוֹת-חג של בית-ספר תיכון, בין בכיתות גבוהות ובין בכיתות נמוכות.

מה בין סגנוֹן לסגנוּן

הייתי אצל י. ד. ברקוביץ שבוע לפני לכתו. הוא היה חולה, אבל לא במיטה. לבדו היה אז בבית (לאחר דקות מיספר, נכנסה תמרה בתו). פתח לי את הדלת, התיישב בכוּרסה לעומתי ודיבר. דבריו נסבּו על ההבדל בן סגנוֹן (וא"ו חלוּמה) וסגנוּן (וא"ו שרוּקה). הסגנוֹן הוא חטיבה מטבעו ונשמתו של סופר; הסגנוּן הוא טלית חיצונית שסופר מתעטף בה להתגנדר בפני הבריות; והזכיר כמה סופרים לדוגמה. עצם שיחת ברקוביץ היתה מופת לסגנוֹן צלוּל, מאוּפּק – עברית כשרה לעניינה, עשירה מבּפנים, ואין עשירותה מכריזה על עצמה. לא עלה בדעתי כי כל-כך מהרה יסתלק.

משום קשיי-תחבורה לא הספקתי להגיע אל בית-הקברות הישן בתל-אביב עד שהתחילו מלווי-ארונו מתפזרים, ולא היה לפני אלא גבשוּש-עפר מסומן-שמו בכתיבת-יד, ועליו צרור צנום של פרחים מרטיבים.

תמהני

תמהני אם התיאטרון העברי, בצורתו הנוכחית, מסוגל וראוי להציג את מחזות-ברקוביץ; כי מדוּבּקים במפורסמות-במוֹתיו שלושה שׂטנים: השיגרה – זה השיעבוד להרגלים שקנה התיאטרון לעצמו עד ואין-יכולת להשתחרר מהם, כמו ספינה נוֹשנה שדבקים בה כל זני רכּיכוֹת ורקבּוּביוֹת; החיקוי לאָרחות ברוֹדוויי והוֹליבוּד; הגוזמה – לא מדברים כי-אם רוֹננים, צוֹרחים, מרעישים: למשל, יהודיה זקנה מבּאבּרוֹיסק או קוֹלוֹמיי, לפי מושגי השחקניות שלנו, הכרח לה שתדבר בקוֹלניוּת צרוּדה, צוֹרמנית – ואנו הן הכּרנו סבתוֹת יהוּדיוֹת שדיבּוּרן בּרוֹך ובנחת.

הוסף לכך, הזילזוּל בהיגוי ודיקדוק – כמה מן השחקנים שלנו מבחינים בין צירה לסגוֹל? כמה מהם יודעים דיני וא"ו החיבור או דיני דגושות ורפות?

וברקוביץ – שואף-השלמות הסגנוֹנית, הנזהר מחסר ויתיר, המקפיד על קוצו של יו"ד – ברור כי דרכיהם לא דרכו ולא סגנוֹנוֹ סגנוֹנם.

יבוא יום, והבערוּת תבוֹער, והגוּזמה תיגזם, והחיקוּי יימחק – אזי ימצאו מחזות-ברקוביץ מקום ההוגן להם על במות-ישׂחק בארצנו.

המשורר ייטס על המשורר A. E. / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“דבר”, 8.1.1937

ויליאם בטלאר ייטס, גדול משורר האירים, כותב בספר זכרונותיו רטט הצעיף על חברו המנוח ג’ורג' ראסל, המשורר, איש המסתורין, ומארגן הקואופארטיבים החקלאיים בארצו, דברים הנתנים כאן בעיקרם: בראש הבית, ובזמנים המסומנים ביותר בזכרוני – ביחד עם הסקוטי הצעיר (בעל המסעדה הצמחונית), דר מר ג’ורג' ראסל (הוא הידוע בכינויו הספרותי A. E. – בעיני העדה (קבוצת החקרנים התיאוסופיים) היה הוא קדוש וגאון. באסיפות השבועיות היה עולה על הפרק איזה דבר שהוא, שום יושב ראש לא כיהה בנואם; היה פועל כופר מנאץ את הדת, או קאתולי אדוק מערב את התיאוסופיה בכפירה; והמהנדס (אשר בידו חשבונות הבית), כולו דייקן ומעשי, היה מבטל דברי שניהם. וטעמו עמו. הוא רצה למצוא חסידים לצורת אמונה מסוימת, והנה יכול אויב, המיטיב לנאום, לקנות לעצמו את כל הנפשות. הוא ביקש להגביל את רשות הדיבור לחברי האגודה בלבד. ראסל התנגד. גם על האגודה הספרותית-לאומית שלי לא רצה להסתפח, מחמת הגבלת חופש הדיבור שלה בעניני פוליטיקה. לבסוף פרצה איזו מחלוקת חדשה באגודה, והמהנדס התפטר, ויסד לעצמו אגודה אשר ינקה רכוש ונפש מאמריקה או לונדון. נעשה ראסל מה שהנהו עד היום הזה, ההשפעה הראשית בין הצעירים והצעירות של דובלין, המחבבים את העיון הדתי, אלא שאין להם אמונה היסטורית.

בהיות ראסל אתי בבית האולפן לאמנות, לפני שש או שבע שנים, היה כמעט בלתי-מובן. דומה שלא היה לו כשרון למחשבה מסודרת, ואפשר באמת היה חסר אותו לרגעים. היה תוקף אותו רעיון, שאם ידבר יגלה את התוֹהוּ שבמחשבתו, ובמשך שלושת הימים שבהם היה הרעיון הזה גובר עליו, היה מטייל בבדידות בהרי דובלין, בשביל להימלט מצורך הדיבור. באותם הימים הייתי מקשיב לו, על פי רוב בטיילו ברחובות בלילות, בשביל לתפוס מפיו איזה מאמר בודד, שהיה עמוק ויפה בתוך הרבה דברים שנדמו לי כחסרי-משמעות. ולא אני בלבד הייתי רודף אחריו ומקשיב לו כי אם כמה מחברינו אתי, כי הוא נעשה קדוש בעיני מספר חברים-תלמידים, כדרך שהשוטה הוא קדוש במזרח. אנחנו היינו מציירים על פי דוגמה מתוך עמל, והוא היה מצייר מבלי לחקור את הצורה הטבעית, והיה קורא לציורו: “יוחנן הקדוש במדבר”. ואולם זוכר אני מבט כמעט-מפחד ולחש חשאי מפי תלמיד אחד, שכיום הוא פסל מצליח, באמרו בהראותו אל כיוּרה של כתף: “זו קלה יותר מדי, מה קלה!” כי במכחולו ובעפרונו היה ראסל ברוּר מדי.

אנחנו היינו מלגלגים זה על זה ומספרים ספורים מגוחכים איש בגנוּת חברו. אבל מעולם לא לגלגנו עליו ולא סיפרנו בגנוּתו. הוא היה עומד מעבר לאותו חוש-הקומדיה, שידידו ג’והן אגלינטוֹן קראו “המלט הסוציאלי” של הציויליזציה שלנו. ברגשנות היינו משוחחים בו כדבר בני-אדם בשבּחם משהו למעלה מן השכל. איך הזדווגו אצלו קלות ומהירות בחיבור-הציור, שהיו מעבר לכוחנו, עם דיבורים, שלעתים קרובות לא היה להם, לכאורה, שום מובן?

חדשים אחדים אחרי בואי אל אירלאנד שלח אלי אילו חרוזים, ואני חיבבתי אותם, עד שריפאני אדוין אליס בלעגו על חבּתי, בהראותו לי כי אין שורה אשר ריתמוס שלה מתאים לשל חברתה, וכי ככל שהקורא מדמה כי הנה כבר מצא את סדר החרוזים, הללו משתנים ללא כל טעם. ואולם עתה היו חרוזיו בהירי-מחשבה ועדיני-צורה. הוא היה כותב בלא מחשבה תחילה ובלא עמל. השירה היתה צומחת מאליה ומארגנת עצמה, כאילו, לפי מימרת דאנטה, היתה מלבינה את לחיו. החברה שאירגן הוציאה ירחון קטן, והוא שאל את הקוראים, מה נאה יותר בעיניהם: השירה שלו או הפרוזה שלו? ולפי פסק-דינם, הוציא אחרי-כן לאור את חרוזיו המעטים, הטראנסצאנדאנטאליים, “זמירות בדרך הביתה”.

צרכי החיים לא עלו ביוקר באותו בית, דומני שלא נאכל שם בשר. מששים או שבעים לירות שהשתכר כמנהל חשבונות בחנות שבדובלין, היה חושך חלק הגון לצדקה פרטית שלו. כסבור אני שנדיבותו היא שהקנתה לו לבסוף בהירות בדיבור וגם בכתיבה. משהוּכח לו, כי איזה מעשה הוא מועיל לציבור או לחבריו, היה רץ לעשותו באותה התלהבות הבאה לאחרים מתוך אמביציה אישית. מעודו הקיפוהו אנשים חלשים או אומללים, והוא היה מבאר אותם לעצמם ולאחרים, – הופך אוז לברבור, חתול לברדלס. בשנים מאוחרות, קיבל על עצמו לארגן את שיטת הבאנקים הקואופארטיביים, בטרם יקרא אפילו ספר אחד בכלכלה או בתורת הכספים, ואחרי חדשים מועטים נתן עדוּת כמומחה מוסמך, לפני ועדה מלכותית. כלום לא הביא אל עבודתו זו, חוץ לריבוי-כשרונות והתלהבות.

בזמן זה שאני עוסק בו בכתיבתי, היה מורה דתי בלבד, וציוריו ושירתו ושיחתו – כולם היו משועבדים לתפקיד אחד זה. הבריות הסתכלו בו ביראת-הכבוד או במבוכה. ידעו כי הוא רואה חזיונות לפרקים קרובים, אפשר בתדירות רבה מכל איש מודרני מאז ימי סואדאנבורג. ובציירו וכיירו את אשר ראה, לא הטיל איש ספק ברשימותיו; רק אני ושכמותי, בשימם אל לב כי הצורות הן יווניות-רומיות ובזכרם כמה העריץ את מלאכת גוּסטאו מוֹרוֹ, היינו רואים בהן סימני סוביאקטיביות. אפשר לא היה מסתכל טוב, אבל כל אשר הסתכל בו בחזון היה מוסר בנאמנות גמורה.

פעם אחת בלכתו עם בעל גן אחד, אמר אליו: “רואה אני בית מסגד על אדמה זו”. בעל הגן חפר באותו מקום ומצא את יסודות בית המסגד. מעשה ואשה אחת אמרה לו: “אני אומללה כל-כך עכשיו!” – אמר לה: “תהיי מאושרת הלילה בשעה שבע”. האשה הסמיקה, כי היה לה ראיון עם אוהב באותו ערב. הסיפור הגיע אלי יום או יומים לאחר המעשה. שאלתיו: “איך ידעת סודותיה של האשה הצעירה?” הוא ענה: “לא ידעתי כלום. רק עלה בדעתי פתאום להגיד את אשר הגדתי”.

לעתים קרובות רבתי אתו, כי חפצתי שיהיה חוקר ובוחן את חזיונותיו, ויהיה מספר את הנסיבות, שבהן התחוללו. בעיני היו הדברים סמליים, והוא חשבם לממשיים, כגברים וכנשים שהוא פוגש על הכביש.

בדברו היה קולו נעשה גבוה, ולפעמים היה יוצא מכליו, – ביחוד בשוחחו אתי. אבל כשהקהל לפניו היה גדול, היה כולו שליט בעצמו. היה בו כשרון מיוחד לראות בבהירות את השקפת יריביו. על כן היה מכובד על כל המפלגות יחד, הן הלאומיים האיריים והן בעלי האיחוד עם אנגליה.

תמהני מה היה עולה לו, אילולא קרא בנערותו את שירת אמרסון וואלט וויטמן – סופרים הנראים לנו כיום קצת שטחיים משום חוסר-ראייתם את הרע שבעולם; ואילולא קרא את תרגומי האופּאנישדים, אשר קשה יותר לקרוא אותם לאור הגווע של המסורת ההודית מאשר לאור נרם המועיל של אמרסון וּוויטמן.

לעולם אין בגרותם של אנשים נערצי-ילדותנו משביעתנו רצון. ומפני שראינו את כל היקף חייהם – והיקף זה באמת אינו אלא מועט מחייהם האמתיים – אנו נעשים הקשים שבמבקריהם. ידיד אחד שלי מימי בית הספר, סובר כי מעולם לא מלאתי את הבטחת חרוזים מגושמים אחדים שחיברתי קודם שנת הי"ח לחיי. כל אשר עשיתי אחרי כן, אינו נאה כמותם בעיניו. אכן, דרשתי מראסל דברים בלתי אפשריים, ואילו השפעתי עליו, לא לטובתו הייתי משפיע.

דומני כי ראסל לא היה מאכזב אפילו את תקותי אנכי, אילו תחת רומאנטיקה סוביאקטיבית, היה מוצא לו כמזון דת קבועה המבטלת את הערפליות שהרומאנטיקה שתה עליה. אפשר כי אז היו חייו מרים, כי היה מוכרח לצלול אל מעמקים שהנפש מפחדת מהם;

אבל אז היה נעשה מורה דתי בלבד, ואפשר הגדול בבני-מינו אלה שבימינו. הפוליטיקה, לאיש-חזיונות, היא פעולה-לחצאין, בחירה הדורשת כשרון קל לעומת מעשים, שמכל הפעולות האפשריות, הן הקשות ביותר. האם אין זו הלכה פסוקה שהבורא מפהק ברעידות-אדמה וברעמים ושאר הצגות, העושות רושם בציבור, ואולם הוא עובד בפרך בעגלו את הלוּליוֹן הענוֹג של קונכיה?

ויטמן - מעונו וקברו בקאמדן / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתוך “דבר”, 22.8.1947

דרך “צינורות-ההודסון”. אלו הניקבות הארוכות שמתחת לנהר, על תיבות-מאורותיהם הקופצות כנגד המכוניות האצות, ומטר-נגוהות, ריקוד-זהרורים, מנקד כל מכונית בעברה תחת תיבת-מאור דרך עיירות ניו-ג’ירזי הדבוקות לחוף עבר-ההודסון, ממולן ייראו מגדלי ניו-יורק השנעריים כשהם מתחתלים בתכריכי ערפל – דרך המישורים הניו-ג’וירזיים, שם יבהיקו זעיר-פה זעיר-שם בתים לבנוניים, טבולי שושנים ומקורי-חסידה; שם בשדות-תעופה זרועים אוירונים, דוגמת ציגארות עצומות, וכנפי-מתכת שלהם נותנים ברקי-שלהבת נוכח החמה הבהירה; שם ערוגות אין-מספר מוריקות בכרוב, גזר וחסה; שם שוּרות עצי-פרי נושאות תפוחיהן ואפרסקיהן הצעירים כאבני זמרגד ופטדה; שם התירס האינדיאני הגבוה מנפנף דגלי-עליו, ושערו עוד לא צימח וכרסו עוד לא נמלאה בקלחים; שם עגלת-סוסים כפרית, שרידה מימי קדם. מתנהלת לאטה בכביש החלק, ולא איכפת לה כל בהילות המכוניות מסביב לה; שם ילדי-אכרים מעמידים בצדי-הכביש כונניות של עגבניות ודובדבנים, למכרה אותם לבעלי-המכוניות – דרך אלה, ומעל גשרי-ברזל הפוסעים תכופות על ראשי נהרות ואגמים – על פני קרקעות-גינה וקרקעות-מרעה, מקום-רבץ לפרות, טלואות לובן-ושחור, – – הריני נוסע באבטובוס של הקו “כל-אמריקאי” לבקר את ביתו ואת קברו של ואלט ווהיטמאן בקאמדן, ניוּ-ג’וירזי.

ביקורי זה הוא קיום גדר פנימי וגילום מוצאי-פה: תעמוד רגלי פעם במחיצת איש, אשר מרחבי-ערבותיו וגובה-הרריו מחנכים לנדיבות-רוח ושגב-מושג; אשר עשביו הפשוטים מאלפים לקח בדימוקרטיה – – בוז לתארי-כבוד ונכסים מדומים, והידבקות בנס ובנצחיוּת אשר ברגב הנדרס, באגמון וחרול, בעכבר וקיכלי, בחטא ובכמישה ובזקנה, ועל כולם, בנפש-האדם: אלוהית היא, ועתידותיה אלוהיים; אשר עדינותו ורחמיו ידעתי, כמו ידעתי גסוּתו ופראיוּתו – – צלילי-מוּמוֹס שלו לא-פחות ממפל סלעי-קולוראדו שלו, התרפקותו המוועוועת על אברהם לינקולן הנגדע לא-פחות מנהמו עם מימי-אוקינוס בשפתים הוֹדדוֹת-יהירוֹת…

חברי לנסיעה הוא צעיר שקט, שאֵר-משפחה לי, צייר על פי שאיפתו וצלם על פי אומנותו. ובמה אברכהו? כשם שיש ועבודת-ריפורטאג בעתון מסייעת למשורר, כן יהי רצון שמלאכת-צילום שלו תהא מסייעת למלאכת-ציוּר שלו.

פולח הכביש עיירות וכפרים, חוצה ביצות ויאורי-סוף. והצייר הצעיר מדביק עיניו אל חלון-האבטובוס, תולה אותן בעבי-צחר קטנות השטות מעל צמרות-עצים; בזוג נצים, בשמים דאייתם, והם משפילים לראות תרנגול או אווז אשר בחצרות-הווה; בלשמי-אגמים, רומזים ממשבצות-ירק; בבניני-מסעדות ובתי-מרזח, מצועצעי צבע וצורה, עשויים להביא נוסעי-מכוניות לידי נסיון.

חצי-תריסר גלילי-עשן משתקפים מתוך אַמת-מים מתחת; גשר קט; שלט המכריז: “בית-המלון וואלט ווהיטמאן” – – והרי אנו בקאמדן!

מגדל בית-העיריה, כעשרים קומה לגובה, מזדקף מעל כל העיר כולה, וכאַח-תאוֹמים לאותו בית – – בית-משפט הבנוי כצלמו ובדמוּתו, אלא שזה ראשו מגדל מחודד וזה ראשו כיפה מעוגלת. ובכותל של בית-העיריה חקוּק פסוק מאת ווהיטמאן: “בחלומי ראיתי עיר בל-תיכבש…”

אותו פסוק חוזר ונשנה בכותל פנימי שב“בית-המלון וואלט ווהיטמאן” – בית מסוגנן מודרניסטית, תוכו רצוף לבני-זגוגית ובאלאטות-חמר מזוגגות. מתחת לפסוק – ציור-קיר: עובדים, בעלי מקצועות שונים, זה בקרדום, זה במשור, זה בכשיל, זה במחרשה, יושבים שבת-אחים תחת אילן אחד. אנו סועדים סעודת-צהרים שלנו בחדר-הקפה שבמלון. נשים אמריקאיות, צנומות וארכניות, הן המלצריות.

העיר קאמדן מתפרנסת ממוצרי בתי-חרושת שלה: מכונות-ראדיו, עטי-פלדה, מרק-ירקות משומר בקנקנים, סירות וספינות-שעשועים, ועוד. שורות-שורות נמשכים בתי-הדירה של הפועלים, כפולי-קומה ושטוחי-גג, והעליה מן המדרכה אל הדלת היא על ידי מדרגות-סף. צבע הבתים על פי רוב הוא חום עכור, מאובק ונקלף. ברחבת-העיר נצבת תבנית-מבוע, יצוקת מלט וחצץ, וממנה מזדקר עמוד-שיש שחור. המבוע ריק, אין סימן למים.

אלו אנשי-קאמדן מחבבי-פסוקים הם. בית-באנק נושא עליו את הכתובת: “אין עושר ככנות-לב”. כתלי בית המשפט, שאנו מקיפים אותם, סחים לנו: “השכל הוא סם-חיים למשפט”.

הננוּ באים ומגיעים אל רחוב מיקל, מספּר 330, בית בו בילה ווהיטמאן את שנות-השקיעה של חייו.

בזה הבית התקין ושיכל המשורר את חמש המדורות האחרונות של ספר-שיריו “עלים של עשב”, בהוסיפו על הספר עוד שתי קבוצות-מזמורים: “שני נחלים” ו“עפאי נובמבר”. פה כתב חלק הגון ממיטב-הפרוזה שלו: “ימים לדוגמה”. לכאן עדו ברכות ואישורים משני צדי האוקינוס; כאן נתאספו מעריצי המשורר ותובעי עלבונו; כאן רשם הוראס טראובל מרגליות-חכמה היוצאות מפיו. שמונה שנים ימי דור ווהיטמאן בבית הזה, שנים של זיקנה ושיתוק-אברים. וכאן שבק חיים לכל חי.

הבית עומד בתוך רחוב של פועלים עניים – לבנים וגם כושים. אני רואה את הילדים הצמוקים על הגזוזטראות ועל מדרגות-הסף. המדרכות חפות מאילן, ורק שיח אחד, קטן ודל, צומח לפני בית-המשורר. פרט לזה, אין הבית נבדל משאר בתי-השכונה: שתי קומות, גג שטוּח, ולפני הבית – מדרגות-סף. אכן שונים הבתים בצבעיהם. בית-המשורר אפור הוא, והבתים הסמוכים הם או ירוקים או אדומים. אך למאי נפקא מינה? בין כך וכך, כולם כאחד, הצבע שעליהם הוא דהה ומוקרח, ולא נתחדש זה שנים.

הגענו אל העיר ואל הבית ביום שלישי בשבת. והנה, על הקיר שלט האומר: “פתוח בכל ימי השבוע, חוץ מיום השלישי”. לאחר היסוס-מה אנו לוחצים את כפתור-הפעמון. שלושה צלצולים, והדלת נפתחת. מפקחת-הבית (לאחר שעה קלה הגידה לנו שמה: רוברטה אֶמרסון) מזמינתנו להיכנס, מאחר שבאנו מדרך ארוכה כזאת, לא תשיב פנינו ריקם. והיא מעבירה אותנו דרך החדרים ומראה לנו את גנזי-הבית.

מה יש לראות שם?

מהדורה ראשונה ל“עלים של עשב”; כורסה מתנדנדת, בה היה המשורר יושב בגבור עליו שיתוקו, ומתוכה היה משקיף בעד החלון שבקומה השניה; מקל, משענתו בעת טיוליו; אמבטיה-של-פח, בה היה מתרחץ – – “ספלאש פאן” (אגן-שיכשוך) הוא שמה של אמבטיה כזו בפי דור הסבים והסבות; קונכיות-ים, ניירות, מידאליות, מחלץ-פקקים… ותמונות, תמונות רבות מאד, מציגות המשורר לעתותיו. בשכיבה וישיבה וקימה. חבוש-כובע, וגם גלוי-ראש, כשהשער הלבן מתבדר פרע ברוח, והעינים ערוכות לקראת חזון, ותארו כאחד קדמון ונביא.

גברת אֶמרסון מסיחה בו כהסיח בקרוב ומוֹדע, שסולחים לחולשותיו. “הזקן” אומרת היא, “היה מתגאה במראהו, והיה רודף אחר ההצטלמות”.

שאָר מוצגים: תמונות של אבות-ווהיטמאן ואחיו; מיטה, הדומה בדיוק למיטה בה שכב וגוע, והמיטה “המקורית” הושלכה על ידי מישהו ולא נודע מה היה בסופה; פסל-המשורר, מעשה ידי סידני מורק; כובעים אחדים, מכובעי-הלבד הרכים, הרחבים, שהיו חביבים על המשורר; תרגומים לשירת ווהיטמאן בלשונות זרות, לרבות יאפאנית. (אני מבטיח לה למפקחת-הבית שאשלח לה קטעים אחדים, תירגמתים עברית).

המפקחת, גברת אֶמרסון, מספרת לנו היאך היה ווהיטמאן מתנהג בימים הקרובים למיתתו, והיא מראה לנו את לוחות-המודיעין, שהיה רופאו, ד"ר מ’קאליסטר, תולה אותם על הדלת החיצונית. אחד-הלוּחות אומר: “עוד יש בו הכרה חלקית”.

בצאתי, שוב אני מסתכל בסביבה. הרובע, בו שכן ווהיטמאן, נמצא “מעבר למסילות-הברזל” (כינוי למשכנות-העוני). הרחוב מסתיים בחצר של דודי-בדיל. ילדים דוחפים עגלת-משחק רעועה. עובר כלב גדול, שקוק-לשון, מטבלת-ברונזה, הדבוקה לבית, אני מעתיק הדברים דלקמן:

כאן דר "הפיטן הסב, הטוב", וואלט ווהיטמאן, למן 1884 עד יום-מותו, מארס 22, 1892. הבית הזה הוא קנין וקודש לעיר קאמדן, זכר להמשורר המהולל.

האבטובוס העירוני מספר 4 מובילנו אל בית-הקברות הארלי שעפר-המשורר טמון שם. נסיעה ארוכה היא זו, מסתרכת דרך רחובות ושדות.

בית-הקברות עצמו מפואר הוא. המצבות הן מחוטבות מעשי-אמן בדמות חמנים מצריים, פרחים ענקיים, אגרטלים, צורות-מלבן וצורות-ריבוע – הכל בשיש ובשחם. ישנם קברי-משפחה, שהם ביתני-אבן לעצמם. שביל-הטיול מקיף בריכה עגולה, פסלי-מלאכים מציצים מבין עצי-חורש, הסוככים מעל הקברים. קברו של וואלט ווהיטמאן חצוב בצלע-גבעה, למעלה מן הבריכה.

המצבה הוקמה בעוד המשורר חי, והיא נתנסתה בידי עצמו: עמודי-סלע מגושמים משני הצדדים; שער-ברזל בתווך; על גבי אלה – תקרת-סלע כבדה. שלושה לוחות-סלע מהווים כותרת-גג משולשת, ובתוך הכותרת מוּתווה משולש, כעין החצי העליון של מגן-דוד, ובו חרות שמו של המשורר. מבעד סריגי שער-הברזל, נראים – מעל טבלאות כתובות – שמותיהם של ווהיטמאנים אחרים: אֶדווארד לי, וואלטר, קולונל ג’ורג' וו. – – כי על כן קבר משפחה הוא. הדמיון הכללי הוא כמערה שנתבצרה בסלעים.

מאחורי הקבר, במעלה-הגבעה, מתפתלים דמות-נחשים שרשיהם החשופים של ישישי-אלונים. לפני הקבר ולמטה מממנו צומחים שיחי-קישוט קטנים. לא היתה בהם מזמרה, והם מבודרים ופרועים כשערות-זקנו של המשורר.

היום יפה, ומבקרים במקום אַין. שנינו, הצייר הצעיר ואני, יחידים אנו לעלית-רגל אל נווה-מנוחתו של המשורר. אָנוּ “יורים” צילומים אחדים בצלמניית-יד למשמרת.

ריח של קאקאו טרי בקלייתו מתפשט על פני בית-הקברות, ומהנה אותנו במתקו, בזמן שאנו מחכים לאבטובוס אשר יחזירנו העירה. זה נודף מבית-חרושת לשוקולאדה הנטוע רחב-מידות בתוך חלקת-עשב מעבר לכביש.

דומה, נאה לו לווהיטמאן שיהא ביתו עומד ברחוב של עם-עובדים ושיהא קברו מתבשם מריח בית-חרושת.

מקאמדן עד פילאדלפיה, אך קפיצה קלה. אותו האבטובוס ההולך קאמדנה, ללא גביית מעות נוספות, הוא מעביר אותנו על פני גשר-כבלים ומעמיד אותנו בשוקי פילאדלפיה.

אנו מספיקים לראות את פעמון הדרור בעד דלת-זגוּגית, ואם “אינדאֶפּאֶנדאֶנס האַל” (אולם-השיחרוּר), הכולל אותו, כבר סגוּר ונעוּל בשעת בין-ערבּיים זו. ויש שייכות בין הפּעמון, שהפסוק מן החומש “וקראתם דרור” חקוּק עליו, ובין וואלט ווהיטמאן. קול הפּעמון-אכרזת עצמאותה המדינית של אמריקה, ונבואת-ווהיטמאן – אַכרזת עצמאותה התרבותית של זו היבשת הבּתולה.

מהולל בפמליא של מקדשי-השם במובן הנאצל ביותר הוא אלברט איינשטיין. איש שגדוּלתו מלאה עולם, קולומבוס אינטלקטוּאַלי, מרחיב האופקים הקוסמיים של מין-האדם – ויתן את מאודו לעם-מחצבתו, כּאַב בסבלותיו ושם עצמו אח ושותף לבניין בית-מולדתו של זה העם עתיק היומין לשם זיקוף-קומתו וחידוש חיי-יצירה מקוריים שלו במקהלת-האומות.

מתוך אוסף של רעיונות וגילויי-דעת מאת איינשטיין¹ , אני בוחר ומעתיק אֵילו אמרות הנוגעות לעם היהודי כמטרה לשנאת זרים ואווילים, כמצבר של נטיוֹת רוחניות, וכנושא גאולה בקרבו.

מדוע שונאים אותנו?

"רצוני להתחיל בהגדת משל עתיק, מתוך קצת שינויים זעירים – משל אשר יועיל להבליט את הכוחות המניעים של אנטישמיוּת פּוליטית.

אמר הנער הרועה לסוס: "אתה הנך האציל בבהמת-השדה הדורכת ארץ. מגיע לך שתחיה באושר בל-יופרע; ואכן, אָשרך היה שלם ומושלם אילולי הצבי רב-הנכלים. מנעוריו התאמן לעלות עליך בקלות-רגליים. ריצתו המהירה-יותר מאפשרת לו להגיע אל בורות-המים קודם לך. הוא ובני-שבטו שותים ודולים את כל המים מקרוב ומרחוק, ועל-כן אתה והסייח שלך לעולם צמאים. דוּר עמדי! חכמתי והדרכתי יושיעו אותך ואת בני-מינך ממצב אומלל ועלוב.

הסוס, שקנאתו בצבי והשׂיטמה אליו סימאו את עיניו, הסכים לכך. הוא נכנע לרסן שבידי הנער הרועה, איבד את חירותו, ונהיה עבד לרועה.

הנמשל: הסוס הוא עם, והנער הרועה – מעמד או כנופיה השואפים לרדייה מוחלטת בעם; הצבי – אלו היהודים.

אומרים אתם: “בדייה בעלמא! שום יצור אינו כל-כך טפשי כמו הסוס שבמשלך”. אבל הרהרו-נא רגע בדבר. הסוס סבל מיסורי-צמא, וגאוותו נפגעה מדי ראותו את הצבי עובר על פניו בריצה מהירה משלו. אתם, שלא נוּסיתם בצער ורוגז כאֵלו, יקשה מכם להבין כוחם של שׂנאה ועוורון לדחוף סוס שכמותוֹ לידי אותה כניעה נוֹאלת. הסוס דנן בקלוּת נפל קרבן לפיתויי הנער הרועה מפני שצרותיו הכינוהו למישגה כזה".

(כאן מדגיש איינשטיין את נמשלוֹ במעשה הצארים הרוסיים שביקשו להציל שלטונם על ידי שיסוי הנדכאים תחתם לפרוע ביהודים; בהפחת האנטישמיות בקרב הגרמנים אחרי תבוּסתם במלחמת-העולם הראשונה; ובדברי-ימי ההאשמות והעלילות שנטפלו על היהודים במשך דורות על דורות – עד לייצרוּר ספרים פסיבדו-מדעיים להוכיח כי זה גזע שפל ומסוכן. וגם בימי שקט ושלווה ישנה אנטישמיות מסותרת ורדומה, מוכנת לפרוץ ולנשוך בשעת-כושר: כי היהודי – כל כמה שיסתגל לסביבה הגויית ויחקה דרכיה, הוא ניכר כשונה וזר). (1938).

אידיאלים יהודיים

"רדיפת דעת לשמה, אהבת-צדק קנאית כמעט, וחשק לעצמאות אישית – אלו הן תכונות המסורת היהודית, אשר בגללן אני מודה לכוכבים שלי שהנני משתייך אליה.

"אותם הרוגשים כיום נגד האידיאלים של תבונה ודרור אישי, והמשתדלים להקים עבדות-מדינה חסרת-רוח באלימות גסה, כנכון הם רואים אותנו כאויבים שאין להתפשר אתם. ההיסטוריה הטילה עלינו מענית קשה לחרישה; ואולם כל-זמן שאנו עומדים בדבקותנו המסורה לאמת, לצדק ולדרור, לא זו בלבד שנוסיף להתקיים כעם בין האומות החיות, אלא בעבודה יצירתית גם נהיה נותנים פירות אשר יאדירו את אצילות מין-האדם כמו עד עכשיו (1934).

"הקשר אשר איחד את היהודים במשך אלפי שנים והמאחד אותם כיום הזה. הוא, למעלה מכול, האידיאל הדמוקרטי של צדק סוציאלי, בצירוף האידיאל של עזרה הדדית וסובלנות בקרב כל בני-האדם. גם כתבי-הדת העתיקים ביותר של היהודים הם מוטבעים באלו האידיאלים הסוציאליים… כאן ראוי לזכור את התקנת יום-מנוחה אחד לשבוע – דבר שהוא לעוצם-ברכה לכל האנושות. אישים כגון משה, שפינוזה וקארל מארכס, כל כמה שהם שונים זה מזה, כולם חיו ונתנו נפשם על האידיאל של צדק סוציאלי; והיתה זו מסורת אבותיהם הקדומים שהוליכה אותם בזו דרך-הקוצים. ההישגים המיוחדים-במינם של היהודים בשדה-הצדקה יונקים מאותו המקור.

"התכונה האופיינית השנייה של המסורת היהודית היא הערך הנשגב שהיא מייחסת ליגיעה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני בכל הצורות שהן. משוכנע אני כי זו יהיבת-הכבוד העצומה לשאיפה אינטלקטואלית, היא-היא האחראית לתרומות שפעלו היהודים לקידום הדעת במובנה הרחב ביותר. לאור מיעוט מיספרם היחסי והמכשולים החיצוניים החמוּרים המוּשׂמים בדרכם מכל הצדדים, היקף התרומות הללו זכאי להערצתם של כל אנשי-יושר. משוכנע אני כי אין זו תוצאה לאיזו עשירות שבמתנת-טבע מיוחדת, כי-אם לעובדה שגודל-הכבוד, הניתן בקרב היהודים להישג אינטלקטוּאלי, יוצר אווירה הנוחה ביותר לפיתוח הכשרונות שישנם בכוח. ויחד עם זה, רוח-ביקורת עזה מונעת ציוּת עיוור לכל סמכוּת של בני-תמותה.

כאן צימצמתי דברי לשתי התכונות המסורתיות האלה, שנדמוֹת בעיני כעיקריות. אלו קני-המידה והאידיאלים מוצאים ביטוּים בזוטות כמו בכבירות. נמסרים הם מאבות לילדים; מגוונים הם שיחות והערכות בקרב ידידים; ממלאים הם את הכתבים המקודשים, ומטביעים הם את החיים העדתיים של קבוצה זו בחותמם האופייני. באלה האידיאלים המהותיים רואה אני את תמצית הטיב היהודי. שאידיאלים אלה רק באי-שלמוּת הם מוגשמים בקבוצה זו בחיי יום-יום – אין זה אלא טבעי. ברם, אם מבקשים לתת ביטוי קצר לאופי העיקרי של איזו קבוצה, הגישה בהכרח היא בדרך-האידיאל" (1938).

היהדות – קידוש החיים

"ובכן, אין היהדות דת שלמעלה מן הטבע. עניינה היא בחיים כמו שאנו חיים אותם וכפי שבמידה מסויימת אנו יכולים לתופסם – ותו לא. על כן, מסופקני אם אפשר לקרוא לה ‘דת’ (רליגיה) במובן המקובל; לא ‘אמונה’ בכוח אנתרופומורפי נעלם נדרש מן היהודי, כי-אם קידוש-החיים במשמעוּת על-אישית.

"אך כוללת המסורת היהודית עוד משהו, דבר המוּבּע לתפארת בכמה פרקי-תהלים, והוא מעין שכרון שמחה ופליאה נוכח היופי וההדר של העולם, שהאדם יש לו רק מושג-מעט מהם. שמחה זו היא הרגש שממנו יונק כל חקר מדעי אמיתי את מזונו הרוחני, אבל דומה שהיא מתבטאת גם בזימרתן של צפרים.

האם מה שתיארתי הוא סימן מובהק ליהדות, האם יימצא במקומות אחרים בשם אחר? בצורתו הטהורה, לא יימצא בשום מקום,אפילו לא ביהדות. אלא שדומני כי היהדות היא אחד מגילוּייו הטהורים והבריאים ביותר, זה חל במיוחד על הכלל היסודי, קידוש-החיים.

"אופייני הוא, שהבהמות נכללו במפורש במיצווה על קדושת-השבת, כה עזה היתה הרגשת הסולידאריוּת האידיאלית של כל היצורים החיים. ביטוי רב-יתר עז ניתן לסולידאריוּת של כל בני-האדם, ואין זה מקרה שדרישות-הסוציאליזם הועלו לראשונה על פי רוב על ידי יהודים.

אימרה קטנה, שהשמיע לפני ואלטר ראטאֶנוי בעת שיחה שלו אתי, יפה מאיירת מה עזה היא זו תחושת קידוש-החיים בעם היהודי: “כשיהודי אומר כי הוא יוצא לצוד צייד לתענוגו הרי הוא משקר. לא יוכל היוֹת תיאור יותר פשוט מזה להרגשת קידוש-החיים שבעם היהודי”. (1934).

התקומה

לכבוד ולהכרה הלאומית של היהודים, אין אויב יותר גדול מהתנוונוּת שבהשמנה – כוונתי לומר, חוסר-המצפון הבא מן העושר ומן הדשנות – ותלות פנימית בעולם הגוֹיי המקיף הגדלה-והולכת מתוך התרופפות הארג של החברה היהודית. הטוב שבאדם משגשג רק כשהאדם הוא אבר בגופה של עדה. ומכאן הסכנה המוסרית של יהודי אשר איבד מגעו עם עמו שלו, והוא נסכה כזר בעיני העם שהוא סיגל לוֹ. לעתים רב-מדי קרובות רק אנוֹכיות נמיבזה ונטולת-חדווה צומחת מתוך מצב כזה.

אַכפּה של הלחץ החיצוני על העם היהודי מורגש בכובד מיוחד בעת הזאת. ואולם עצם המכה הזאת העניקתנו טובה. היתה תקומה לחיים לאומיים יהודיים שעל כמותה לא יכול הדור הקודם לחלום כלל. על ידי פעולת רגש-סולידאריות שנתעורר מחדש בקרב היהודים, כה נתברכה התוכנית ליישוב ארץ-ישראל, שהחלו בה קומץ מנהיגים מסורים ועושים-בחכמה, עד שאין בלבי ספק שמזומנת לה הצלחה קיימת. ערכו של הישג זה ליהודים באשר הם הוא גדול מאד. ארץ-ישראל תהיה מרכז תרבותי לכל היהודים, מיקלט למדוכאים ולנרדפים ביותר, שדה-פעולה לטובים שבנו. אידיאל מאחד, ומכשיר להשגת בריאות פנימית ליהודי העולם כולו". (1934)

יחס אומות-העולם

“מלה עוד אחת על היחס הפסיכולוגי הנוכחי מצד אומות-העולם, שגם בו תלוי גורלנו היהודי. האנטישמיות מעולם היתה האמצעי הזול-ביותר שמיעוט אנוכיי השתמש בו כדי להוליך שולל את העם. עריצות שיסודה ברמאוּת כזאת וקיומה נשען על אימתנות, סוֹפה ההכרחי הוא למות מן הרעל שהיא מפרישה בתוך עצמה. כי הלחץ של אי-צדק מצטבר מחזק אותם הכוחות המוסריים באדם המביאים לידי שיחרור ולידי טיהור החיים הציבוריים. יהי רצון והעדה שלנו, בייסוריה ובעבודתה, תמריץ קריאת-דרור לכוחות המשחררים ההם”.

זאת כתב איינשטיין ב-1938, כנגד העריצות ההיטלראית. עכשיו אנו עומדים בפני עריצותו של רודן מצרי, המשתמש באותו התכסיס של הסחת זעם בני-עמו הנדכאים והרמוסים כלפי העם היהודי וארץ-תקוותיו המתחייה ונבנית, נצר נתעב זה, חוצפּתוֹ – מפּלתוֹ.

אֲשׁוּרֶנוּ, וְקָרוֹב הוּא:

מַחֲנוֹת-עֲרָב, שְׁכֵנֵינוּ בַּבַּיִת וְעַל-גְּבוּל, הֵם-גַּם-הֵם

לֹא עוֹד יִקְבְּעוּ נַפְשָׁם,

לֹא עוֹד יֵלְכוּ אַחַר מַתְעֵיהֶם, מְכַרְסְמֵי חֵילָם וְחֻפְשָׁם.

אֶחָד-אֶחָד יִסָּפְחוּ אֶל מְאוֹרֵנוּ,

הִתְקַשֵׁר עִמָּנוּ בְּאַחֲוָה אַחַת אַבְרָהֳמִית,

הָאֲמֵמִיָּה² הַסַּגִּיאָה שֶׁל שֵׁם-וָעֵבֶר.

                                                                                       מתוך    "עקדת שלמיהו" 

א צייט-געזאַנג לכבוד דעם ערשטן מאַי

         דער מגן דוד:

אַ רעגן האָט געצערטלט דעם מדבר,

און די זאַמדן האָבן אויפגעפלעמלט מיט מאָן-בלומען און ווינט-בלומען;

אַקאַציע גאָלד-קנעפּלעך פאַר’שכור’ן די שרון-לופט

מיט העל ווייסער ליכטיגקייט דורכגעווייקט.

און אַ שנור אַמבולאַנסן, מיט דעם רויטן מגן דוד באַשטעמפּלט,

ציט זיך אויפ’ן גרויען וועג צו צפון-זייט,

דורך דמשק, דורך טעהעראַן,

צו דיר, רויטער שטערן איבער קויבישעוו.

         דער רויטער שטערן:

אַ רעגן פון בלוט גיסו זיך אין קויטיגע פעלדער פון קובאַן,

בלוט פון רויט-אַרמייער אין געראַנגל מיט דעם טמא-שונא,

בלוט פון דעם טמא-שונא אין באַצאָלט פאר זיינע גוואַלדטאַטן.

און דיין מתנה, מגן דוד פון יהודה-לאַנד,

איז ערלעך ווי דיינע שלאַכט-שטאַרקע יונגלייבן אין טוניסיע,

ווייל ברידער אין קאַמף זיינען מיר,

פאראייניגט אין איין אחריות פאַר דער פרייהייט פון דער וועלט.

וואָס ברענגען זיינע אַמבולאַנסן?

         דער מגן דוד:

מעדיקאַמענטן געוואקסן אין שאָטן פון די גלבוע-בערג,

היילונג-אינסטרומענטן אויסגעאַרבעט אין רמת-גן און נחלת יצחק

     (פאָרשטעט עופה’לעך פון תל-אביב),

און בלוט, פּרעזערווירטע בלוט פון טאַטעס און מאַמעס,

פון אינגלעך און יונגפרויען אין ציון,

פרייגעגעבן פאַר די אָדערן פון פאַרוואונדעטע רויט-אַרמייער.

פליסן וועט אין די אָדערן פון סאָוועטישע בויער און גבּורים

בלוט פון אַרבעטער-פאָלק אין ציון,

ווייל איין קאַמף איז אונזערער, איין פליכט און איין גורל.

         דער רויטער שטערן:

דער אימפּעט פון ציון-אויפבוי איז אויף רוסישער ערד געכאָוועט געוואָרן,

אַ ריטשקעלע פון רוסלאַנד’ס פרייהייט –שטראָם,

אַ פונק פון איר רעוואָלוציע-פלאַם.

מיט דעם בלוט פון ציון-אַרבעטער, וואָס לויפט פריידיג צו צירקולירן

     מיט דעם לעבעדיגן קלאַפּ-קלאַפּ פון סאָוועטישע הערצער,

קערט זיך אום דאָס ריטשקעלע צו דעם שטראָם,

דער פונק צו דעם פלאַם;

איינער איז אונזער שונא, איינער אונזער ליכט, אונזער נצחון.

         דער מגן דוד:

צו דיין גבורה-פאַקל, רויטער שטערן, קוקט דער גאַנצער מין מענטש,

אָן דיר הענגט די ערד איר לעכצעניש נאָך באַפרייאונג.

ווי הערלעך דיין שטראַל

אין שטורעם פון שרעק-אַנגסטן און מאָרד-געשפּיל - -

ווי שלמות’דיג דיין באַהעפטונג

מיט דער אויפגיי-צייט פון די זאַפטן פון מיין לאַנד,

צייט פון יציאַת-מצרים,

צייט פון משיח-בענקענישן:

      "וואָרצל פון ישי’ס זון,

     שיק אַרויס אַ שפּראָץ!

     ווי לאַנג וועסטו זיין באַגראָבן?

     דער ווינטער איז פאַרביי!" –

געבורט-שעה פון פאָלק-גאולה,

אויפבלי-צייט פון אַרבעטער-כח - -

         דער רויטער שטערן:

אַ גרוס דער אויפגעוואַכטער ירושלים אויף אירע בערג!

און פאַר די אידישע קהלות, די צעטראַמפּלטע,

     צווישן דעם באַלטישן ים און דעם שוואַרצן ים –

שטאָלענע מלאָכים פון נקמה!

(קעמפנדע רעשטלעך אין וואַרשע, איך הער אייער רוף!) –

קליפּות און בלינדקייטן וועלן פאַרשווינדן,

און דער אמת פון פאָלק-באַפרייאונג

און דער אמת פון אַרבעטער-באַפרייאונג,

וועלן וויסן וואָס זיי האָבן אייביג געוואוסט

(איצט איז עס פאַרשריבן אין אַ כתב פון שעפערישע בלוטן,

     צוזאַמען-פאַרגאָסענע, אינאיינעם צונויפגעגאָסענע,

אַז זיי זיינען איין אמת,

און איינס – זייער געבאָט, זייער קאַמף, זייער גורל.

פורסם בעתון “מאָרגען פרייהייט”, אחד במאי, 1943

הערה ביוגרפית:

מ-1933 עד 1936 חי אבי, אברהם רגלסון, בתל-אביב עם משפחתו, שם הועסק על ידי העיתון היומי “דבר”, היה מוּכּר כמשורר וסופר עברי מכובד, כמומחה לספרות ושירה אנגלו-אמריקנית, ואף כמלומד גדול בספרות ושירה עברית עתיקה ומודרנית.

ב-1934 איבדה המשפחה תינוק עקב מחלת הדיזנטריה, ושניים מהילדים לקו במלריה. הבת התאוששה, אך הבן דעך. שנה שלמה התייסרה המשפחה בלבטים על עזיבת הארץ. כשמצבו של הבן החמיר עד לשלב קריטי, בכאב רב ובלית ברירה החליטה המשפחה (המצפה לילד נוסף) לשוב לאמריקה, ב-1936.

היתה זו עת של מצוקת עוני קשה עבורה במשך שנות השפל הכלכלי הגדול, ופרט לעבודה מזדמנת כעצמאי או עבודת תרגום אקראית, לא היה בנמצא מי שיעסיק משורר עברי בניו-יורק. כאשר בזמן מלחמת העולם השנייה הוצעה לו משרה על ידי העיתון הניו-יורקי היידי של המפלגה הקומוניסטית “מאָרגען פרייהייט” – רגלסון לא יכול היה לסרב. השמאל היה אמנם ידוע כאנטי-ציוני, אך כאשר רוסיה הובילה כוחות מאוחדים נגד הנאצים, חלה התקרבות בין השמאל לבין הנושא הציוני. רגלסון הועסק כבעל טור שמביא סיפורים מן החיים בישוב, מאמרים על ספרות עברית ואנגלית וכן בנושא מסורת יידית. פרי עטו הראשון הופיע בחג הפועלים, האחד במאי 1943 ­– שירו ביידיש – “דער מגן דוד באגריסט דעם רויטן שטערן”, שאותו תירגם מאוחר יותר לאנגלית ולעברית.

לא ידעתי אם יש בסיס לאירוע שמתואר בשיר – אמבולנס נושא תרופות ואף תרומות דם אשר נשלח על ידי הישוב כמנחה לצבא האדום – אך התקשיתי להאמין שהמשורר בדה סיפור זה מדמיונו. עם הזמן גיליתי את קיומה של "ליגה V”, וראיתי שאכן היו הדברים.

שרונה תל-אורן

מִי יִתְּנֵנִי בִּינָה מִכָּל יְצוּר רָחַק מֶנִּי,

מִזְּאֵב וְצִרְעָה וְעַקְרָב, וְיֵדְעוּ כִּי אֲהַבְתִּים.

מֵאֵלֶּה עוֹד תִקְוַת-הַכֵּר לִי, כִּי רוֹחֲשִׁים הֵם כָּמוֹנִי;

עִם אֲדָמָה מִי יִתֵּן וְשׂוֹחַחְתִּי,

עִם רוּחַ-עֶרֶב, וַעֲנָנִים שָׁטֵי-שְׁחָקִים, וּמַתָכוֹת בָּאָרֶץ-שׁוֹתְקוֹת.

אַךְ נִפְרַדְתִּי מֵהֶם מֵרֹאשׁ בְּרִיאָתִי, עַד אֶרְאֵם

מַחֲרִישִים, מֵתִים. וְכִי אֵין חֵשֶׁק אֶחָד

גָּנוּז בִּי וּבָהֶם? אֵיכָה גֶּשֶׁר יְגֻשַּׁר

בֵּינִי וּבֵין כֹּחוֹת הָאֲדָמָה הַמְחֻנָּקִים, –

פְּתִיל-אֵשׁ יְקֻשַּׁר בֵּין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בִי

וֵּבין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בְּכָל סֶלַע, רֶגֶב וּרְסִיס-מֶלַח,

עַד יִתְלַכְּדוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְיִהְיוּ אֶחָד? –

הופיע בספר “מבחר השירה העברית החדשה”, עמ' 423, הוצ' שוקן, ירושלים, תרצ"ח (1937)

מצוות הלשון / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“על המשמר”, 11.6.1954

(מכתב אל איש-קיבוץ צעיר)

איש-קיבוץ נאמן אתה. מפקידים בידך איזה מכשיר – אם טראקטור, ואם מדגרה חשמלית, ואם רובה – איך אתה שקוד ללמוד את כל פרקיו וחוליותיו של הכלי שברשותך, ומה דלק וטעינה יאים לו; איך אתה מתאמן בכל שימושיו, סודותיו ואפשרויותיו, וכמה אתה קשוב ללקח, כיצד שומרים אותו מחלודה ונזק!

או שמוסרים לך שדה-כרם או שדה-מטע לעבוד אותו. בכמה זהירות אתה לומד את טיב-הקרקע ודרכי-טיובה, והלכות זריעה ונטיעה והרכבה, וזימור וניכוש; וכיצד שומרים את השדה שברשותך מהיפסד בידי רוחות קשות, ומחלות וחרקים מזיקים; והיאך הוא מושקה מטל וגשם – או צינור וממטרה.

מכשיר מופלא ביותר

ראה, מופקד בידך מכשיר מופלא שבמופלאים – מכשיר המאפשר לך להתקשר עם כל בוני חברתך בכל הארץ כולה, לאלוף ולאלף; מכשיר הפותח לפניך את שערי כל המדעים, אחד עיוניים אחד שימושיים; מכשיר חשמלי ואוורירי מורכב-שבמורכבים, המגיב ברטט על כל שינוי באקלים-הדור ובנפש-היחיד.

מסור לרשותך שדה עתיק כעתיקוּת האומה העברית, חדש כהתחדשות המדינה הישראלית והיישוב האחרון בנגב; שדה אשר ברקיעיו מרחפים, ובקרקעו גנוזים כל מחשבות האומה, תורותיה ושירותיה, ובו נהרות ואגמים לשקף את המחשבות, התורות והשירות של האומות כולן.

מכשיר זה, שדה זה, שמו הלשון העברית. ודווקא זה הכלי היקר מכל-יקר, העדין והרגיש מאין כמותו – האם תנהג בו רשלנות, הזנחה, אל-דאגה ואי-טיפול; האם בייחס אליו תישען על ה“ממילא”, ועל מה שיביאו המקרה והמזל?

הה, כמה פעמים ראיתי היאך המכשיר – אם מכשיר הוא, – בידי חברים טובים הוא מתכהה ומתקלקל, צבעו מתקלף וזוויותיו צוברות אבק; והשדה – אם שדה הוא, – הריהו מתכער, מסתחף, ופושים בו היבלית והקמשון.

ולא דין הוא שתקדיש למכשיר-הלשון, לשדה-כרם ושדה מטע שלה, לפחות אותה מידת הלימוד והטיפול והחרדה, שאתה מקדיש אותה לרובה, למדגרה, לטראקטור, לגפן-הענב ועץ-השזיף? אליך, צעיר בקיבוץ, חלוץ ושומר-גבולות, אני מדבר; לא שאתה חוטא בזה יותר מאחרים, אלא שלפי הין-ערכך – חובותיך.

זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת – האם כה מזולזל הוא בעיניך, שאתה דש בצרימות ופגימות, ואינך חולה ושם על-לב? האם גבולותיו לא גבולות, וחוקיו לא חוקים, שאתה סובל בשקט-רוח מחיקתם בידי פלישות לועזיות, רמיסתם ברגל-שיבושים גסה? וכל זה לא במרוחק ממך, כי-אם על עצם פיך, עטך ורעיונך, הנועדים להיות מיבצר ומעוז להם!

שותף חופשי אתה

מרגיש אני כי קצרה רוחך למיקרא דברי-כיבושין אלה, ותמצית התרגזותך כך היא: לשוני מספיקה לי לכל עבודה בלול וברפת; וכשאני נשלח העירה לאיזו שליחות של מקח-וממכר, שכולה תלויה בדיבור, הריני ממלא אותה על הצד היותר טוב. בא האחד ומקיש לי על אוזני: לשון, לשון!…

נודה כי, על אף מיסכנותך באוצר-מלים ובדיקדוק, די-לשון לך לתפקידיך היום. אבל אתה, הן לא איכר זעיר אתה, שהשגותיו זעירות. חבר-קיבוץ אתה, שותף חופשי לעיצוב מחשבת-האומה ולחיטוב פני חייה המעשיים. ומה תעשה ליום-מחר, כשיטיל עליך הקיבוץ איזה תפקיד יותר נרחב: הדרכת-נוער, או הבאת דבר-קיבוצך אל וועידה כול-ארצית? במה תדריך את חניכיך, ואיכה תייצג את חבריך; האם בלשון דלה ורצוצה – ביטוי צולע והגיון מגומגם, – אם בלשון בהירה, קצובה, שניביה “כולם מתאימות ושכוּלה אין בהם”? אינני אומר זאת כדי להפחידך, שתעצור במלים עד שתגיע למדרגה זו, כי אם כדי לעודדך, שתשים את הדבר לנגד עיניך כחמדה לשאוף אליה. אילו היה מוראה של מלכות-הלשון עלינו בכל עמקוּתה, כי אז היינו כולנו מוּשתקים מהוציא הגה מפינו ומכתוב אף מלה אחת. ובכל זאת, הדובר דובר והכותב כותב.

הרכב הרמוני

אותה “עברית בסיסית”, המסתפקת באלפיים מלה, אולי יפה היא לתיירים, הבאים להריח ולפרוח… אתה, האזרח מפרה-השממה, נתבע אתה לנכבדות מאלה בספירת המלה העברית.

בכל מכונה מורכבת ועדינה, בכל ישוּת אורגאנית, יש חשיבות לפרקים (או לחלקים) הבודדים, אך לא לאלה עיקר החשיבות. חשובים מהם – ההרכב, התנועה, התאחדות הפרקים בפעולה אחת, זרימת-הכוחות ההרמונית דרך כל התאים והצינורות אגב מילוי-תפקיד, אף כך בלשון. יש חשיבות למלים הבודדות, ומישנה חשיבות לדפוסיהן הדיקדוקיים; אבל חשיבות פי שבעים ושבעה נודעת לדרכי הצירוף וההתקשרות של המלים, להרכביהם וסידורם של אות, הברה, מלה, מחווה, מישפט, סעיף ופרק - אגב מילוי-תפקיד: מסירת-ידיעה, הרצאת-סיפור, ליבון-רעיון, הבעת-רגש. על-כן תשים ראש-מעייניך באופני-החיבור של הלשון: אותיות-הייחס ומלות-הייחס הקטנות שבה, והיאך היא משעבדת חלקי-משפט מגבילים או מתארים או מפרטים לחלקי-משפט אחרים, שהם בעלים לאלו; דרכיה בהעמדת הבדלים, ניגודים והיפוכים, תנאים, חיובים ושלילות (נתיבותיה ב“אילו” ו“אילמלא” ו“מכיוון ש…” ו“אף על-פי ש…”, וכל כיוצא באלו); מטבעותיה בשאלות ותמיות (וכי, הלא, כלום, כלום יש לך?); עד אימתי? הצירוף “כיוון ש… – מייד”… ועוד) עשייתה הנחות והודיוֹת (בשלמא, נניח ש… ועוד); וכל הגיונותיה – היאך היא מלמדת קל-וחומר, וגזירה שווה, והיקש, והן מכלל לאוו ולאוו מכלל הן, וברירה, ואיפכא מיסתברא, ונפקא-מינה, ומסיקה כללים מתוך פרטים ופרטים מתוך כללים, ומדייקת: “במה דברים אמורים?” – – הם ואחיהם בשקלא וטרייא.

ה“קל-וחומר” בלבד כמה צורות לו – לא כל שכן, ואין צריך לומר, על אחת כמה וכמה, אינו דין ש…, פשיטא, – ואתה תבחר לך אותה הצורה הנותנת מיטב-הפשטות לרעיון שאתה בא להביעו.

אל תסבור כי הגיונות אלה נחוצים רק לבעלי-הלכה ועורכי-דין. מלבד מה שהוטבעו בפסיכיקה הלאומית שלנו מתוך עיסוק בתלמוד דור אחר דור, הרי הם נותנים בידינו אבני-בוחן, לשקול על פיהן נאומים, מאמרים, פילוסופיות, המושפעים עלינו מכל צד, – שלא יטוּעונו פירכות, וסילופים וניפוחים והסוואות בשטח הדיבור והכתב.

הלשון מאין תימצא?

מהיכן תינק את לשונך? בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט. פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר). ומן האגדה (“מיתתו של משה”, אימרות החכמה שבפרקי-אבות) ומשירת-ספרד (“ציון הלא תשאלי”…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש.

מספרות ימי הביניים – עיין בצוואת אבן-תבון, ב“שמונה פרקים” ו“הלכות תלמוד-תורה” להרמב“ם, ותתפלא עד-כמה אקטואליים הם. פירוש רש”י הוא למשיב-נפש עד היום הזה.

מאלה חצבו אדירי-הספרות בימינו, ומאלה תחצוב גם אתה. ולא עוד אלא שמתוך הגוֹתך בנכסי-המסורת הגדולים, תהיה יותר ראוי לעמוד על הגיגם וניבם של יוצקי-היסודות לספרותנו החדשה, מיכ“ל, מאפו, יל”ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ’בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם. תהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים – עוד לא נגמר, ואתה, איש-הקיבוץ הפשוט, הנך בנושאיו וממשיכיו.

עם יוצר לשון, ולא אספסוף יוצר לשון. היפקיר האמריקני את לשונו למהגר האיטלקי או הפורטוריקני, שיהיה זה קובע דיניה והתפתחותה? לכל היותר, יטול מן המהגר איזה ניב או גיוון בודד. ואנחנו עדיין ערב-שבטים הננו. מורינו, מנהיגינו, מחוקקינו, כמעט כולם בני “עלייה” הם, מהגרים הם. לפיכך מאוד-מאוד חמורה עלינו מצוות-הלשון, שהיא מצוות תלמוד תורה ודיקדוקה.

כשם שיש אמונה טפלה, כך יש כפירה טפלה. מאופייה של כפירה טפלה שהיא נזירית ופחדנית. מתנזרת היא מכל הדרת-התנ"ך ותפארת-האגדה, מפחד פן ידבק בה אבק אמונת-מסורת.

אין הכופר הטפל נשען על שכלו ובינתו, שידע להבחין בין אליגוריה שבכוונת-כותביה (כגון הפרק על עץ-החיים ועץ-הדעת) ובין סיפור המזמין פירוש אליגורי (כגון עליית אליהו ברכב-אש וסוסי-אש, והשלכת האדרת לאלישע); בין שירה של הבעת-רגש (פרקי-נחמה שבנביאים, תפילת-חנה, תהילות בן-ישי) ובין דברי-שיר שצפונים בהם גרעינים וגושים היסטוריים (ברכות יעקוב ומשה לשבטים, פרקי יציאת-מצריים והמסעות במידבר); בין נפש-קדמונים ובין נפשנו אנו. מבטיח אני לכופר, שכל-כמה שיהא הוא מבתר עופות ובהמות, לא יגיע לידי “אימה חשכה גדולה” וחזון; אבל אברהם אבינו ביתר – והגיע, והחזון שלו יש בו ממשות היסטורית. החותך עצמו מחזון-קדמונינו, חותך עצמו מזכות על הארץ הזאת.

הרחבת-עולם

עד כאן דיברתי “תכלית”. אך יש עוד צד להוויית-הלשון. ראשונים האמינו כי הדיבור והאות קדמו לבריאת-העולם. קודם נאמר “יהי אור”, ואחר-כך – “ויהי אור”. תהיה מה שתהיה הסוגיה המיטאפיסית שבהשגה זו, כלל זה קיים: עולמנו מתרחב עם התרחבות לשוננו.

עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים. בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית… עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים). מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן. וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו.

רואה אני שחיוך צץ ומסתמן בקמטי-שפתיך: "מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן! מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… והמשוררים שדרכם בכך, מה יהא עליהם? אלה יהיו משוררים יותר, משוררים אינטנסיביים ועילאיים פי כמה וכמה.

האבן והטיפה

תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי. רבים ומרובים בקיבוץ ה“גיוסים” בעונות דוחקות, ה“שיחות” ההכרחיות, השמירות שלא מן המניין, שאין לדבר על הימים המלאים של עבודות-קבע בענפים. לב מי פנוי, איפוא, לשבת בדד ולתהות על צורות לשוניות, או להתאגד עם חברים לכיתה של תורה?

וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת? צעיר אתה, והרבה שנים לפניך. אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט. כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר. ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו. טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת.

ראיתי מחבריך לא-מעטים, שהם מוצאים זמן, או עושים להם זמן, כל פעם שיש הצגת קולנוע במשק. ובזה נשתוו לאנשי-עיר, שבידור זה אוכל הרבה משעות-חייהם.

כמעט והגענו לידי “אחד-העמיות” מהוּפכת. סבר אחד-העם כי אפשר להם ליהודים – לכל צבא-ימיהם ולדורותם – לשבת ולהתפרנס בגופם בניו-יורק ובואנוס איירס, בעוד שרוחם יושבת ומתפרנסת בתל-אביב וירושלים. (זו נקודת-החולשה שבריקמה היצירתית אשר למורה, היתה לכלל גדול אצל מטיפי הנצרות-הגולה), ואנחנו מה עושים? יושבים אנו בערי המולדת ובמושביה וקיבוציה, רווים את רוחנו ודמיוננו מעלילות, נימוסים ושיחות של יצירי סרט קאליפורני.

                                                                                      ***

כל-זמן שלא קנינו את אדמת-הארץ קניין-לשון, קניין-שירה, קניין-דימיון – רק לשליש ולרביע קנינו אותה. אפילו כולה בידינו – היא שלנו אבל לא אנחנו שלה, והברית רופפת. בחשבון-האומה, שקוּל משק-הלשון כנגד משק-האדמה, ודינם שיהיו מטופחים יחד, במאמץ חלוצי אחד, כקורבן וכהכרח של הגשמה עצמית.

טשרניחובסקי ולונגפלו / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתוך “דבר”, 27.12.1935

העמדת וא"ו החיבור בין סופר עברי וסופר לועזי מאוד חשוּדה היא, שהיא באָה להכליל הכללה ולטשטש זיזים וקרנות של רשוּיות שונות. אף-על פי כן, אני משים את טשרניחובסקי ולונגפילו יחד משוּם שני סימנים המשוּתפים להם, האחד תלוי במסיבות הזמן והמקום, והשני נתוּן בתוכם. וטשרניחובסקי עצמו העיד על חיבתו ללונגפילו בתרגמו כמה משיריו: קדימה, היאַוותה, איבנגלינה.

בחצי הראשון של המאה הי"ט היתה אַמריקה קולוניאלית, כוּלה סמוּכה, בספירת-התרבוּת, על שולחנה של אנגליה. היו לפני משורריה ערבה חדשה, קיץ וחורף חדשים, עולם חדש; אך הם לא ראו אותם. ועד שהיכה פּטישו של אמרסון בכנור ארכיאי, ועד שפּסע הענק ווהיטמן פסיעותיו הגסות על פני כל היבשת, ניבאו כוּלם על אביב במאסאצ’וּסטס כהתנבא קיטס וטניסון על אביב באוכּספורדשיר. עוד לא הגיעה השעה להצהרת-חירוּת תרבוּתית, עד שהיתה אמריקה יכולה לנתק את מוסרות הקולוניאַליוּת ולעמוד ברשות עצמה, היתה צריכה להעביר אל מדינותיה את נכסי העולם הגדול – את השירים וההישגים הנפשיים של אירופּה.

תפקיד זה מילא לונגפילו. היה הוא הסוכן לסחורות-החזון האירופּאיות. הוא נדד בגרמניה, שווידיה, ספרד, ומילא אמתחתו אגדות, מיתים, משקלי שיר, בלדות; שב והריקם אל אנגלית פּשוּטה, נלבבת, מצלצלת. הוא תרגם פּזמונות מגיתה, מאוהלנד, מן הרומנצים של פרובנס וספרד. הוא תרגם את הקאליוואלה. במות עליו אשתו באסון-שריפה, ביקש תנחומים בתרגמו בטרצה רימה המקורית את כל “הקומדיה האלוהית” של דאנטה. תמהה הארץ הצעירה על עוצם תרבותו, וחיבבה אותו על פּשטותו, על היותו מוּבן לבוגר וילד כאחד.

יהודי מזרח אירופּה בראשית המאָה העשרים, לא מעבר הים היו; אבל, כמו האמריקנים הראשונים, פרובינציאליים היו, נתוּקים מן התרבות האירופּאית. בא טשרניחובסקי כסוכן מן העולם הגדול, מביא להם אגדות ובלדות במשקלים אירופּאיים, אבקות-מרחקים ופרחים משדות-מרעה זרים: שלי, בוידנס, דיהמל, לונגפילו; הסב במשתה האהבה של אפּלאטון, מזג יין עם אנקריאון, זימר עם בת-האלים על חרון-אף אחילס; - קשר את סיני בברית אחת עם אולימפוס ואיתנה; ולא חרפּה היא לסיני.

בשירוּת זה היה טשרניחובסקי לעמו כלונגפילו לעמו. ועוד צד שווה בהם הוא, ששניהם מחבבים את האגדה העתיקה, את שרידי תרבות הקדוּמים. ביקש לונגפילו לאזרח את אדמת אמריקה בשירה האנגלית הכללית – הלך אצל המיתוס האינדיאני, אצל שיחות מן המתישבים הראשונים: זמירות נאוואדאהא, הכפר גרן-פרה, יישוּב-פלימות. גם טשרניחובסקי כמה שיחות ואגדות מני קדם שר, למן “האחרון לבני-קוּדיטה” הערבי, ועד “היבשן” האוקראיני. אף בתרגומיו חובב עתיקות הוא: הרי גילגמש, והרי תפילות-המצרים. ושניהם באפּוּס חצו: לונגפילו בדאנטה, וטשרניחובסקי בהומירוס. וכזה כן זה אסף הקאליוואלה אל אסמו.

אכן, טעם שירת טשרניחובסקי, עצם צירוף פסוקיו, אינו דומה כל עיקר לשל לונגפילו. האמריקני נוזל יותר, עממי יותר; העברי יותר נוּקשה, יותר אדיר, נוטה לפיסול קדמון, מעין זה של הבבלים, סונדי לשור בעל-כנפים, והכנענים, מנשקי התרפים המצוּבעים, אשר טשרניחובסקי אח הוא לאמונתם, כשם שהוא בן (בי"ת קמוּצה) לאחרון החוקרים, מוצא אלוהיו בחשמל.

הַדֶּרֶךְ / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

1.

לְפָנַי רוֹמְזָה

דֶרֶךְ הַחֵן;

לְאֶרֶץ לֹא דְרוּכָה

רַגְלֶיךָ כַּוֵן!

הַדֶּרֶךְ לְפָנַי

הַדֶּרֶךְ הַמְבֹרֶכֶת,

וְאֵין לִי בְרֵירָה

כִּי אִם לָלֶכֶת!

2.

לְבָנָה הִיא שְׂרוּכָה

וְלוֹהֵט הַחוֹל,

וְשַׁחַק יְנַשְׁקָהּ

בְּפַאֲתֵי כְחוֹל.

הַדֶּרֶך לְפָנַי, וגוֹ'.

3.

אֶעֱזוֹב מִשְׁפָּחָה

וְנֹחַם חֵיק אֵם,

לִנְסוֹעַ, לִנְסוֹעַ

אֶל יוֹפֶי אֵין שֵׁם!

הַדֶּרֶךְ לְפָנַי, וגוֹ'.

4.

אִם לָחֳלִי וּמַכְאוֹב

אֶהְיֶה לְמַס,

אוֹ אֲבַק הַמִּדְבָּר

פִּגְרִי יְכַס,

הַדֶּרֶךְ לְפָנַי, וגוֹ'.

5.

אִם יָמָה אֶפֹּל

כְּמֵיטֵיאוֹר,

אִם עָיֵף אֶכְרַע

בְּשַׁלְגֵי קוֹר,

הַדֶּרֶךְ לְפָנַי, וְגוֹ'.

6.

כִּי עַזָה הַמִּצְוָה,

בְּדָמִי הַחוֹק:

אֶל אַפְסֵי נֵצַח

נְדוֹד וּרְחוֹק!

הַדֶּרֶךְ לְפָנַי

הַדֶּרֶך הַמְּבֹרֶכֶת,

וְאֵין לִי בְרֵירָה

כִּי אִם לָלֶכֶת!

הופיע בהדאר, גליון י"ב, 26.1.34

אלפרד טניסון (1809–1892) הוא ארכי-טיפוס של השירה הבריטית בימי המלכה ויקטוריה. מלאכת-מחשבת אחראית; חוש להתאמת לשון לתוכנה הענייני; רגישות למוסיקליות של מלים, ניבים, פסיקות וצירופים – אלו סימניו בתורת אמן-אומן. הסגולות הללו משמשות לו באידיליות מחיי פשוטי-עם; בתיאורים משיכבות אצולה ומלכות; באגדות על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו; בהסתכלויות במראות-טבע ותמורות עונות השנה; אף בפזמונים לתינוקות, מבלי הנסיקה האכסטאטית של “העפרוני” אשר לשלי ומבלי פלא-השלמות של “הזמיר” אשר לקיטס, טניסון הוא ביטוי וראי לדורו, ודורו סגד לו ועיטרהו כבוד.

שוכני בריטניה, למרות פילוגים דתיים ביניהם עד לידי שפיכות-דמים הדדית והפיכות כסאות-מלכים, היו ראשיהם והמוניהם בדרך כלל דבוקים בכתבי-הקודש (תנ"ך בתוספת “הברית החדשה”). ומלבד מתפלספים מעטים, האמינו בתמימות באמיתת סיפורי-המקרא על בריאת-העולם בשישה-ימים ועל יצירת האדם עפר-מן-האדמה בידי אלוהים; אף – לפי חשבון המקראות – בקיום זה-עולמנו פחות מששת אלפים שנה.

מוצא האדם

קמו במאה התשע-עשרה חוקרי-טבע ופגעו באשיות האמונה הזאת. גיאולוגים קבעו, כי בשביל שיתהוו פני כדור-הארץ כפי שהם היום – על ההרים והעמקים, היבשות והנהרות וימי-האוקיינוס שבהם – דרושים היו מיליוני שנים ולא אלפים ספורים. פאליאונטולוגים גילו על כדורנו שלדים ומאובנים של יצורים קדמונים, אשר מכבר נמחקו מבין החיים, ובתוכם גם זני-קופים המתקרבים לדרגת-אנוש, אף בני אדם שהם אך-במעט מועלים מעל הקוף. העלו סברה כי הומו סאפיינס, האדם בעל-התבונה, התפתח דרגה-דרגה מזן אחד של קופים, ואחרי כן, בשל השפעות אקלים וארחי-חיים, נתפלג לגזעים ושבטים.

סברה זו סתרה את האמונה כי האדם נברא בידי האלוהים בצלמו וכדמותו, ונחשבה עלבון לאלוהים ולאדם גם יחד. רעיון-האבולוציה, כפי שנתכנתה סברה זו – והיא חלה על כל החי והצומח ולא על האדם בלבד – נתבסס בעיקר על ידי ספר של צ’ארלס דארווין “מוצא המינים” (ראה אור ב-1859), אבל הוא חילחל בעולם מקודם לכן. עובדה היא כי איראסמוס דארווין, סבו של בעל “מוצא המינים”, כבר ביטא את הרעיון (בלעדי הראיות וההוכחות של נכדו) בשיר ארוך שלו “הגן הבוטאני”.

לא כאן המקום לדוש בפרטים. רק יוזכר, כי אליבא ד“מוצא המינים”, העלאת היצורים לדרגה יותר גבוהה ממעמד נמוך ופרימיטיבי, שהיתה חלקם מלכתחילה, היא תוצאה למלחמת-הקיום, למאבק על חיים ומזון. החלשים יותר, הפחות-סתגלנים למצב חדש, נמחקים דור אחר דור, והחזקים והיעילים מוסיפים לחיות ומולידים כדומים להם; על ידי ניכוש הבלתי-מצליחים, הזן משתפר ומתעלה. לזאת קרא צ’ארלס דארווין “הבחירה הטבעית”. ודאי, אין זו בחירה מוסרית. מאידך גיסא, הכיר דארווין, בין הסגולות המסייעות לקיום, לא כוח אלים בלבד כי-אם גם את הכשרון לפעול בחברותא עם יתר בני-מינו של החי, אף את יסוד-היופי בתורת גרוי להזדווגות. ויש גם סימביאוסיס – חיים-יחד של שני מינים, לחלוטין שונים זה מזה, והם מסייעים איש לרעהו לשם הארכת-חיים והמשך קיום-המין.

שימת-הדגש על מלחמת-הקיום בין מינים שונים ובין בני מין אחד כגורם בעיצוב היצורים והתקדמותם למעלות יותר גבוהות, משכה את תשומת-הלב כלפי שפיכות-הדמים הרווחת בטבע ובחברות מין-האדם. היכן האל הרחמן, הטוב והמיטיב?

שיר מן-הענין

ועכשיו נשים פנינו אל המשורר טניסון, אשר פעל וחי בעצם תקופת המאבק בין אנשי-הדת ובין הדארוויניזם. אכן היה זה לא מאבק בין שתי כיתות בלבד כי-אם גם היאבקות פנימית בלבבות, ולזו ההיאבקות נתן טניסון ביטוי שגיב בשיר ארוך שלו, בן 131 פרק, לרבות פרולוג בן 11 בתים ואפילוג בן 36 בתים. פרקי גוף השיר שונים בגדלם, מן שלושה ועד חמישה-עשר בתים. הבתים כולם בנויים במתכונת אחת: ארבע שורות לבית, כל שורה – ארבעה יאמבים. וחריזת השורות היא על פי סדר זה: א' עם ד‘, ב’ עם ג' – כך לאורך השיר כולו. אף על פי כן, אין הוא מונוטוני; זאת – הודות למיגוון הנושאים הרחב ולכושר האמן בהפקת ערכי רגש והגיון מצלילי אותיות והברות והפסקים פנימיים, וחיצוניים.

כותרת השיר - In Memoriam והוא חובר לזכר ידי-נעורים, ארתור הנרי האלאם, אשר מת ב-1833 בשנת העשרים לימי-חייו. ומסתבר, כי טניסון הגה והרה את השיר במשך שנים, שכן נדפס לראשונה ב-1850.

איני מתיימר שאמסור אף משהו מן התפארת הפיוטית של מלאכת-המשורר. הקטעים שאני מביאם כאן בפאראפראזה פרוזאית, מכוונים רק לשם מסירת הלך-הרעיונות הנוגע למאבק הפנימי בין הכרת העובדות המרות ובין התשוקה להאמין באל חסד ורחמים. וההכרעה – לכף האמונה על-אף-כול.

מפסוקי-טניסון

התשוקה שמכלל-החיים לא תשוכל שום נפש מעבר לקבר, האין היא יונקת מן יסוד-הנשמה הקרוב-ביותר לאלוהים?

הייתכן כי האלוהים והתולדה קרב יש ביניהם, שהתולדה מעניקתנו חלומות אכזריים כאלו?! דומה, היא כה זהירה-חסכנית לגבי המין וכה זנחנית לגבי נפש-החיים של הפרט.

עד שאני, בהתבונני בפשר סוד-מעשיה, ובהתגלות לי כי מחמשים זרעונים, פעמים הרבה אין היא מביאה לידי פריון אלא אחד,

הריני כושל במקום שהייתי מהלך בביטחה, ואני נופל עמוס-דאגות על מעלות מזבח-העולם הגדולות, המשתפעות דרך האפלה עד האלוהים.

והנני פושט ידי-אמונה נכאות, ומגשש, וחופן עפר ומוץ, וקורא אל-אשר ארגישהו כאדון-הכול, וברפיפות משליך יהבי על תקוות-השגב.

“כה זהירה-חסכנית לגבי המין”? אך לא. מכף תלול וסלע כרוי היא מכריזה: "אלף מינים נכחדו; אין אני חסה על שום דבר. כולם יחלפו.

…אתה מפיל תחינתך לפני: אני מחייה; אני ממיתה. אין הנשמה אלא הנשימה; ויותר מכך לא אדע".

האם יהיה הוא, האדם פועל-כפיה האחרון, אשר נראה כל-כך נאה, עיניו נשואות אל מטרה כה נהדרת; אשר סילסל מזמורו מול שמיים חרפיים, אשר בנה-לו משכנות לתפילות, אין הועיל בהן;

אשר בטח כי האלוהים אכן הוא אהבה, ואהבה – החוק העליון של הבריאה, הגם שהתולדה, אדומת שן וציפורן מני רצח, צרחה נגד פולחנו – אשר אהב, אשר סבל רעות אין-מיספר, אשר נלחם למען האמת והצדק – האם ינושב גם הוא על פני אבק-הישימון, או ייחתם בתוך גבעות-הברזל?

ותו לא? כי-אז הלא הוא מפלצת, חלום-עיוועים, צרימה. דרקוני-בראשית, אשר טרפו איש את אחיו בביצות, הלא יהיו מנגינה ערבה בהשוואה לו. הה, חיי-אכזב קלוקלים, קלושים! מה תקווה איפוא, למענה חונן או לכיפורים? מאחורי הלוט, מאחורי הלוט…

*

הוי, עדיין אנו בוטחים, כי איך-שהוא יהיה הטוב – התכלית הסופית של הרע, של ייסורי-טבע, חטאות-רצון, חוסר-אמונה, וזיהומי-דם;

כי אין שום יצור מהלך ברגליים אין-מטרה; כי אף נשמת-חיים אחת לא תהא מושמדת או מושלכת כאשפה אל בור-הבוהו, בעת שאלוה ישלים את האיסום;

כי אף תולעת אחת לא לריק משתסעת; כי אין עש אחד בתשוקת אליל נחמר באש ללא הניב פרי, או רק ישמש להיטיב לזולתו.

הה, נבערים אנו ומאום לא נדע. אוכל רק לבטוח, כי הטובה תגיע – סוף-סוף, הרחק-הרחק, בחשבון אחרון – לכול, וכל חורף ייהפך לאביב!

כן מהלך-חלומי. אך אנוכי מה? תינוק מיבב בלילה, תינוק משווע לאורה, ואין לו שפה זולת בכי.

*

עד כאן מפסוקי טניסון. ואוסיף הגה משלי. המאמין והכופר במידה מרובה חופפים זה את זה. משום מיגבלות חושי-האדם ושרעפיו בתפיסת-עולמו, הרי המאמין לרצונו ושלא לרצונו הוא רדוף-ספקות; גם-כי לא ישמיעם לאחרים, ואולי ינזוף בעצמו כשהם עולים לפניו. לעומתו, הכופר הוא רדוף ספקות ופיקפוקים לגבי כפירתו. איך אני מתיר את הסבך הזה ביני לבין עצמי? על כך, איה"ש בשיחה אחרת.

על אפשרותה של ראייה בלי עינים / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“דבר” 28.2.1935

הדוקטור הזקן, עטור כתר-שיבה וזקן-שיבה, השוכן בדד כארי זעום בתוך ערימות ספריו העצומות בחדרי-חדרים בבית חולים פרטי שלו, הגיע לידי רעיונות משונים ומקוריים על תבל ומלואה, בית-חולים שלו נידח ברובע-הכושים המדולדל, והוא נבדל מן העולם על ידי חצר רחבת גדר גבוהה; כולו מאובק מבפנים, וריח עתיקות נודף ממנו. אף-על-פי-כן ישנם אנשים המתרפאים בו. איך באתי להכיר את הדוקטור לא אספר עכשיו. ייזכר לטובה שתמך בי בעת מצוקה בסכום לא-גדול אבל מאד חשוב לי באותם הימים. התירוץ לתמיכתו היה שאני מלמדו עברית חדשה – בעתיקה הגה מאליו, - ואולם באמת עברו עלינו שתי השעות בשבוע, שהיו קבועות ללימוד, בשיחה בעלמא.

אחד מן הניבים החביבים עליו היה המאטרוספירה – היינו, הכדור האב הכולל בתוכו את המקום, הזמן וכל העולמות.

הוא הרים את גבות עיניו העבוּתות, ושערותיו עמדו ככרבולת לבנה ועשירה מעל למצחו – סימן לכוח-גברא משומר – ומלל:

“המאטרוספירה הולידה אותנו, ובדין תשמור עלינו. במותנו רק נשוב אל קרבה, ושום דבר מאתנו לא יאבד. נראה ונשמע כמאז, אלא שנהיה רואים ושומעים דברים אחרים”.

תמהתי: “וכלום אפשר לראות כשהעינים מרקיבות באדמה?”

הוא ענה: “הן. – אמש, בחלומי הרגשתי שאני צף עמוק בתוך מצולה. ראיתי את המים רצים סביבותי ירוּקים וכחוּלים בזרמים מתפתלים, בלוּלאות וסלסולים. באיזה עינים ראיתי אותם? אני נותן איתר לחולה העומד לניתוח. אחרי-כן הוא מספר לי שבעת הירדמו ראה צוּרות גיאומטריות משוּנות, עיגולים בתוך עיגוּלים, פסים בתוך פסים, רצים-רצים מהר ומתרחקים ונעלמים, בשעה שקולות הרופא והאחות מגיעים אליו מעבר למרחק נורא. באיזה עינים ראה החולה את אלו הצורות?”

אמרתי: “הלא ייתכן כי הצורות שבחזון-לילה או בשנת-איתר הן חזיונות שונים ראינום פעם בהקיץ, אלא שצרפנום צירופים חדשים”.

הוא ענה: “צירופים? טוב. אבל איפה ראיתי אנכי צורות מים כאלה או כיוצא באלה? אולי בימי בראשית בהיות אבותי דגים צפים בים; אז תצטרך להניח שיש איזה אפאראט מופלא המעביר זכרונות מאבותי אל עצמי. וכן החולה. אדם פשוט הוא, ולא נסתכל בתמונות מאת מאטיס ופיקאסו. מאין לקח את הצורות הגיאומטריות המוזרות? ודאי, ראיתי אני בהקיץ זרמי-מים כל-שהם, והוא ראה צורות גיאומטריות שונות. ומה בכך? אתה מוכרח להודות כי יש חידוש כל שהוא בחלומות. נאמר, תשעה חלקים של החלום רק חזרה וזכרון הם, וחלק אחר חדש הוא. הלא חלק אחר זה מוכיח שאפשר לקבל רושם חדש של ראייה בשעה שהעינים הן עצומות. ואם בחלום כך, מדוע לא בהזדמנויות אחרות?”

הוא הוציא ספר מבין ספריו ומחברותיו שמילאו את החדר עד אפס מקום – צבורים בערבוביה בארונות שבצדי הכתלים, על שולחנות ועל כסאות ועל הרצפה – ואמר לי: “קרא בקול, בבקשה”.

זה היה מכתב שכתב הקדוש אבגוסטינוס אל ידידו איבאריוס. וקראתי לאמר:

"אספר לך דבר שכדאי הוא שתחשוב עליו. אחינו גינאדיוס שהוא, כידוע, אחד הרופאים המפורסמים והוא אהוב על הבריות, שוכן כעת בקרתא-חרתא, והצטיין מקודם ברומא, שאתה מכירהו בתור איש ירא-אלוהים ונדיב בעל לב רחום – בהיותו צעיר, למרות כל חסידותו ואהבתו לעניים. היה מסופק אם יש חיים לאחר המוות. אך אלהים לא עזב את נשמתו. בחלומו בא אליו בחור, נוצץ ומראהו כבוד, ואמר לו: לך אחרי! – הוא הלך בעקבותיו, הגיע אל עיר אחת. משם, ימינה, שמע קולות-זמר מאוד ערבים. הוא שאל את הבחור: מה אלה? – הלז ענה: אלה זמירות השבח של הברוכים והקדושים. – וייקץ, והנה חלום. הוא לא הרהר בזה אלא כפי שרגילים הבריות להרהר בחלום רגעים מועטים אחרי התעוררם.

לילה אחר, והנה, שוב נגלה לפניו אותו בחור מזהיר, וישאלהו: האם תכירני? – הוא ענה: כן. – שאלהו הבחור: מנין אתה מכירני? – גינאדיוס סיפר את הדברים כהוויתם: ראיתיך באחד הלילות לפני כן. הולכתני על עיר הברוכים והקדושים, ושמעתי זמירותיהם. – וישאלהו הבחור: האם בשינה או בהקיץ ראיתני אז? – ויען: בשנתי. – ויאמר הבחור: יפה ידעת זאת, ויפה שמרת זאת. אכן בשנתך ראיתני ודע כי הדברים אשר אתה רואה אותם עתה, בשינה אתה רואה אותם. – ויוסף הבחור המאלף, ויאמר: איפה נמצא בשרך כעת? – גינאדיוס: בחדר מטתי. – הבחור: אבל, הידעת כי עיני-בשרך עצומות עתה ובלתי פעילות? – גינאדיוס: ידעתי. – הבחור: מה, איפוא, הן העינים שבהן אתה רואה אותי? – לא ידע גינאדיוס לענות, וישתוק. והבחור הגיד לו, מה הוא רוצה לאלפהו בשאלות האלה, וסוף דברו: כשם שעיני-בשר שלך עכשיו עצומות הן ובלתי-פעילות, אבל עינים לך לראות אותי ואת כל הגוף הזה כך, מעבר למוות, כשעיני בשר שלך שוב לא תפעלנה, עוד יהיה לך כוח-חיים לחיות וכוח-השגה להשיג. אל יהיה עוד ספק בלבך, כי לאחר המוות יש חיים אחרים. – מני אז – אומר האיש הנאמן – ניטלו ממני כל ספקותי. – ומי לימד אותו אם לא השגחת השמים ברחמיה?" עד כאן לשון אבגוסטינוס.

הדוקטור מילא אחר קריאתי: “ואם זה לא מספיק לנו, בטוח אני באפשרות לראות בלי עינים מפני שכולנו רואים כך”.

הבטתי עליו כתמיה.

הוא אמר: “מה הן העינים שלנו אם לא צלמניות האוספות קרני-אור מדמויות שמחוצה לנו, ומהוות בתוכן משנה-דמות, צילום של העצם החיצוני. אני שואל אותך: מה יש שם מאחורי העינים שלך? באיזה עינים אתה רואה את הצילום הזה אשר בעיניך? תאמר, כי הצילום הזה עובר דרך צינות חימיים או חשמליים אל תוך המוח ומהוות שם דמות שלישית. שוב השאלה נשאלת: באיזה עינים אתה רואה את צלם הדמות שבמוחך? אחרי ככלות הכל, אנוס אתה להודות כי את צלם-הדמות שבעינים, לא בעינים אנחנו רואים אותו. ואם בחיינו ובהקיץ אנחנו רואים בלי עינים, למה ייפלא מאתנו לראות דברים לאחר מיתתנו, כשאין לנו עינים כל-עיקר?”

“אם כן, איפוא”, שאלתי, “למה טרח הטבע לעשות את הצלמניה הזאת הנקראת עין?”

– “אכן, יש לה תפקיד. העין סרסור היא ליד. עשויה היא לסנן מתוך כל מה שמתהווה בטבע את המוצק ביותר, את היותר ניתן למישוש ולטיפול. מבחינה מדעית, אין אדמה יותר חמרית ממים, ואין מים יותר חמריים מן האויר. אף על פי כן נראית לי האדמה יותר חמרית, יותר ממשית או מוחשית, מן המים, והמים – יותר מן האוויר. הטעם הוא שהאדמה יותר בת-טיפול היא לנו: יכולים אנו להיאבק עמה, לעשות ממנה כלי-שרת יותר מאשר מן המים; ובמים יכולים אנו לטבוע צורות יותר מאשר באוויר. מתוך כל הטבע – מליוני-מליוני הקרנים וזרמי הכוח – בוחרת לה העין את אשר אפשר לכלוא אותו בתנאי זמן, מקום ועבודה. אם אנו רואים את הכוכבים, ערובה היא כי יבוא יום ונעשה בהם מלאכה. צרתו של עיוור היא שהוא יצא מכלל ראייה אחת, ואל כלל ראייה שניה לא בא. ראייה שהיא חפשית מן העין תוכל לרוץ אחורנית אל תוך העבר, הלאה אל תוך העתיד, לרחף מעל שבעת הימים בבת אחת, להיות אזרחית בכל הכוכבים כאחד. תפקידה יהיה הסתכלות טהורה, לא היאָבקות, טיפול ועיצוב. וזו ראייה שניכנס בה בהיספגנו שני אל חירות המאטרוספירה, אשר מטעמים שלה, סגרה עלינו בקליפה קשה של תנאי מישוש, מלאכה ומלחמה.”.

צלצל הטלפון. – “הלו! מה?… תתני לה לפי שעה איצטפיגאטידין 4 גראם. מה?… אבוא מיד!”

הוא תחב אל תוך ידי דולרים אחדים שכר לימוד “עברית”.

מי נער, אָמון עלי עברית, לא שפרה לאזניו הפתיחה המצלצלת:

וּבִדְמִי הַלַּיִל, בְּלִי קֶשֶת וָשֶׁלַח,

עַל סוּס קַל עֵין־דּוֹרָה בָא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ –

עם ההמשך הסודי:

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.

בדרמתיות נקשרת השיחה:

“אַתְּ בַּעֲלַת־הָאוֹב?” “כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי.”

“נָא קִסְמִי בָאוֹב, צֵל הָרוֹאֶה הַרְאִינִי.”

המלך ברחמים לנביא:

מַדּוּע מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי,

וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?

והנביא בזעף:

עַל מֶרְיְךָ, גְאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ;

מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ –

והרי הסיום העצוב:

בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח,

עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,

וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּש הַנוֹרָא.

בלא יודעים ירגיש הנער הקורא, כי הספור העתיק לובש אור חדש בחרוזים האלה. ומה חדושם לעין־הבקורת?

כשם שבעלי האגדה ציירו את האבות והגבורים הקדמונים בדמותם הם – עוטפי טליתות וחובשי טוטפות, לומדי תורה ודורשיה, - כן העטה טשרניחובסקי את שאול המלך מחלצות מעולם זר לגמרי – שיוה לו דמות אבירית־פיאודלית. רגילים אנו לקשור את שאול עם אתונות, וכאן, כאיזה לוֹנסֵילוֹט או אַייבֶנהוֹ רוכב המלך עין־דורה על סוס קל. ובעלת האוב – מכשפה שכספּירית היא. המכשפות ב“מקבּתּ” שרות:

[הכפילו, הכפילו עמל וצרה;

אש, בערי, וקלחת בעבעי.]

ואצל המכשפה בין־דור אנו מוצאים כיוצא בו:

עלטה… אש זועות… דממת השחת…

מעגל הקסמים ועשן הקלחת…

כן שפך המשורר על הספור הקדום והלשון הקדומה רוח אירופית־אנגלית; והיא דוגמה למלאכת חייו כולה.

שאול טשרניחובסקי, שבא בסוד מוחמד וכהני־און, אין לתמוה שכתב בין שאר ענינים גם על שאול המלך. אבל נדמה לי כי לא נשגה אם ניחס את ראשית צמיחת השיר לשתוף־השם. כל ילד עברי ששמו אברהם או משה או דוד, ידמה, בזמן מן הזמנים למצוא בעצמו אילו תכונות מבן־שמו התנ“כי; לא־כל־שכן ילד הגדל משורר. שהשם שאול חביב על המשורר, מוּכח משיבתו אליו פעם ופעמיים בשירתו הבוגרת: ב”על חרבות בית שָן" וב“שיר האהבה אשר לשאול”.

הבלדה ענינה שיר ספורי קל, מוסר מאורע אחד בדרך תמציתית. על פי רוב תכנה הוא הירואי או טרגי – איזה מקרה מזעזע שנקלט בחרוז סמוך להעשותו, ונשאר, בכמה שנויים וגלגולים, בזכרון העם לדורי־דורות. עמים פרימיטיביים, או חוגי־עם העובדים בתנאים קשים – אנשי־צבא, דייגים ביַמי־קרח, כורי־פחמים, כורתי־יערות בצפון אמריקה, אוכלוסים נגועים ברעש או שטפון – עדיין הם יוצרים בלדות או מעין בלדות כיום הזה. כיצד נוצרת הבלדה? לאחר המקרה המזעזע – המלחמה עם הדוב הלבן, או תליית הבוגד, או ההתפוצצות במכרה, או מעשה הקרבה עצמית נועז, – נפגשים בני החבורה בבית־מרזח או מסביב למדוּרה. אחד פותח בחרוז בזמרה לפי נגון ידוע, והשני מוסיף עליו עוד חרוז. החרוזים עוברים מפה לפה, וכל אחד מוסיף עליו משלו, עד שלבסוף יוצא שיר שלם – יצירה משותפת לכל החבורה, והוא נפוץ בסביבה, ויש משתמר לשנים רבות. גם כשהשיר הוא יליד כשרונו של חרזן יחיד, בהיותו עובר מפה לפה הוא מִתַּקן ומשתנה, עד שצורתו הסופית – יצירת עם היא.

הבלדה המופתית היא הבלדה האנגלו־סקוטית. כשפוך הנוֹרמנים את ממשלתם על דרום־אנגליה, לא פסקו מלחמות־השבטים בסקוטיה בצפון; ועל גבול סקוטיה עוד שררו והתקוטטו זה עם זה אצילים, כל אחד עריץ באחוזתו ושודד לסביבה. אלו התגרות והמלחמות ומעשי הבגידה, החמס והגבורה, נחקקו בבלדות. עם התפשט התרבות הנורמנית־צרפתית, חוּברו אל שיוּרי הטראדיציה של אנגליה העתיקה – אל המסורת של הגְלִימַן (זה הקריין המקריא זמירות מזכרון) ושל הסְקוּפּ (זה הזמרן, המחבר על דעת עצמו) המצוינת באליטרציה רבה ופסוקים קצרים, צלצלניים, לא־חורזים, דומים לקשקוש־חרבות פרוע, – דרכי חריזה ושקילה של הרומנסים אשר ביבשת. מכיוון שהמון התגרות והטרגידיות חלו בצפון, טבועות הבלדות במטבעות הלשון של הסקוטים. רובן כתובות לכתחילה סקוטית; ואפילו שכזו הכתובה אנגלית, מתובלת היא במלים או שגרות־הברה מן הדיאלקט הסקוטי, ומתנשם בה ריח מן האקלים ההררי, הקשה, הפראי. הבלדה האנגלו־סקוטית, סם־חיים היתה לשירה האנגלית בסוף המאה הי“ח, כשנאספה מחדש, לאחר שנשכחה מן החוגים הספרותיים, בספר “שרידי השירה האנגלית הקדומה”, מאת הבישוף פרסי. יחד עם “אוֹסיאן בן פינגאל” – שימשו ה”שרידים" פתיחה לתקופה הרומנטית הגדולה של ראשית המאה הי“ט. מני אז נכתבו כמה בלדות ספרותיות כמתכונתן של אותן הפרימיטיביות - פרי משוררים יחידים, - מהן עמוקות־התוכן ומשוכללות הצורה מחברותיהן הקדומות. המשקל של רוב הבלדות העתיקות והחדשות הוא יאמבי, שורה ראשונה מרובעת־הרגלים ושורה שניה - משולשת; הבית יש שהוא בן ארבע שורות, ויש בן שש או שמונה; אפני־החריזה שונים הם, ומצוי בהם החרוז הפנימי. נהוגים חופש רב בצירוף החרוזים, וחליפים קרובים באורך השורות. בספרות האנגלית מפורסמים שני שירים ארוכים הכתובים על דרך הבלדה: האליגוריה “שירת הספן הישיש”, מאת שמואל טיילור קולרידג', בעצם התקופה הרומנטית, ו”הבלדה של בית־הכלא רדינג" מאת אוסקר וויילד, סמוך לימינו.

הכיר משוררנו את הבלדה האנגלו־סקוטית וקבל ממנה. אחת הבלדות האלה, “שני עורבים” עמד ויהד:

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כַּחֲלֹף חֶשְכַּת לַיִל,

עוֹרֵב אֶל עוֹרֵב קוֹרֵא בְחָיִל:

–עוֹרֵב, הוֹי, עוֹרֵב! אֵי נֹאכַל הַיוֹם?

הֲנָשׁוּט בַּגַּיְא אוֹ בִּכְרַכֵּי הַיָּם,

נָעוּף הַיַּעְרָה, אִם נַעֲרֹק צִיָּה,

נַחְדֹּר בַּשִּׁיחִים אוֹ הֶרָה נַמְרִיאָה?

עוֹנֶה הָעוֹרֵב לָעוֹרֵב בְּקוֹל:

– נָעוּף בִּיְהוּדָה אֶל מִדְבַּר הַחוֹל,

נָשׁוּר אֶת צִיּוֹן: עַל מְרוֹמֵי הָהָר,

גּוֹסֵס הַמְשׁוֹרֵר חֲלַל חֶרֶב צָר

זִרְמַת דָּם חַם עוֹד מִלִּבּוֹ נִגֶּרֶת,

תִּפְרֹץ גַּם תַּאְדִּים אֶת אַבְנֵי הַהֶרֶס,

עוֹד בַּת־הַצְּחוֹק עֲלֵי שְפָתָיו מְרַחֶפֶת;

חֶרֶב הַצַּר חוֹל וְאָבָק עוֹטֶפֶת.

נָעוּף, נֵשְׁבָה עַל כֶּתֶף הָאִיש,

עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת נְנַקֵּר לוֹ חִיש,

נִמְרֹט תַּלְתַּלָּיו הַשְּׁחוֹרִים הַדַּקִּים,

נָלִיט בָּם אֶת אֶפְרֹחֵינוּ הָרַכִּים.

בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ הַמְסֻלְסָל, הָרַךְ,

נְרַפְּדָה קִנֵּינוּ הָרְעוּעִים בַּסְבָךְ.

עַרְשׂוֹ מַה קָּרָה בֵּין חָצָץ וָרֶגֶב!

סַעַר כִּי יַחֲלֹף, כִּזְעֹם סוּפַת־נָגֶב,

לִמְרַאשׁוֹתָיו אַךְ סִרְפַּד הַגָּיְא;

יִישַׁן, בַּל ירְאֶה בִּבְכֹת עַלְמָה לוֹ…

סָבִיב לְעַצְמוֹתָיו – רַק סִיעוֹת צִפֳּרִים,

אַךְ יְלֵל שׁוּעָל, אַךְ דִּלּוּג עֳפָרִים.

נוסחה אחרת למקור האנגלו־סקוטי, היא:

[שני העורבים: בהתהלכי כולי לבדי, שמעתי שני עורבים מנהמים. אמר האחד לשני: אנה נלך ונסעד היום? – מאחורי אותה גדר־עפר עתיקה, ידעתי, שוכב אביר, זה אך נהרג; ואין איש יודע שהוא שוכב שם, זולתי נצוֹ, כלבו וגברתו היפה. כלבו הלך אל הציד, נצו – להביא את עוף־הבר הביתה, גברתו לקחה לה בן־זוג אחר, על־כן נעשה לנו סעודה ערבה. אתה תשב על מפרקתו הלבנה, ואני אנקר את עיניו הכחולות, הנחמדות. בתלתל אחד של שערות־זהבו, נרפד את קננו כּהֵחָשְׂפוֹ. הרבה אנשים ינהמו לו, אך איש לא ידע אנה הלך. על עצמותיו הלבנות, בהיותן נקיות, ינשוב הרוח לעולם־ועד.]

אצל טש. נהפך האביר למשורר עברי, נפל חלל על הר־ציון, ועלמה (בת־השיר?) באה לבכותו. האם יהודה הלוי הוא זה? אבל יהודה הלוי נסע ירושלימה איש־שיבה, וכאן כתיב: תלתליו השחורים. אין זאת כי אם איחד המשורר בלבו את יהודה הלוי עם עצמו…

בלדה כולה נדיבוֹת ועצמה, נכתבה על ידי המשורר בסמוך לקודמת. שיחה היא בין שני אנשים, יפה להקראה מעין כמותה. תמיהה שקריינינו מדלגים עליה. יוּרשה לי להוסיף עליה קצת הוראות־במה:

בני קוֹרַיְטָה היו שבט יהודי עצמאי, גבורי מלחמה, בערב. הם נוּצחו על ידי המוחמדים. בן־בּאטא, אחרון לשבט, שבוי אצל האויב, כבול בכבלים, כורע על ברכיו ומתפלל לאלהים:

– הֲכִי לָכֵן זְנַחְתָּנִי,

הָהּ, אֵלִי, וְיוֹמִי רַד,

כִּי אֶרְאֶה אוֹיְבִי יִגְבַּר

וְכוֹכַב־שִׁבְטִי רַד?

נגש אליו שר־הצבא של האויב, בן־תָּאַבִּתְּ, והוא בשכבר הימים כרת את בן־בטא ברית־אחים על פני מנהגי המזרח, – הוא מכיר אותו, והוא מוכן לשלח אותו לחפשי, על אשתו ובניו השבויים:

קוּם, אָחִי, פְּתַּח כְּבָלִים,

הַאֶגְמֹל אָחִי רַע?

הֵא אִשְתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ,

וְחָיִיתָ, בְּרוּך אַלְלַהּ!

אך זה בן־קוריטה, יותר משהוא דבוק באשתו ובניו, יותר משהוא לעצמו, קרוב אל לבו גורל אחיו במלחמה. הוא שואל את השר:

וּנְגִיד־שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶן־קַעַבְּ, אַסַּד?

אָמַרְנוּ יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיחִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי־עַד!

עונה השר:

עַל מְרוֹם שְׂדוֹת־אַלְמֶדִינָה

אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!

שוב שואל בן־באט:

וּבֶן־אַחְטַב אַיֵּהוּ

הַנַּעֲרָץ בְּסַעֲרוֹת־קְרָב?

הַאִם לִגְוֹעַ תַּמּוּ

נְדִיבֵי “עַם הַכְּתָב”?

נָמוֹגוּ אָהֳלֵי קֵדָר

עֵת אָמַר: בָּאָה עֵת

לְהָרִיק לַהַט חָרֶב.

נאום השר:

– גַּם בֶּן־אַחְטַב כְּבָר מֵת!

כך בן־תאבּתּ משיב את תשובותיו הממיתות, ובראותו עד כמה הרע לידידו, הוא נופל לפני השבוי, מנשק ידיו ורגליו, מתחנן לפניו שיקח החופש הנתון לו, וילך לחיים:

בֶּעָפָר הִתְפַּלַּשְׁתִּי

וְחָיִיתָ, בֶּן־בַּטָא…

אבל הלה דוחה אותו. מה לו חיים, ושבטו נכרת, ואחיו הגבורים נפלו עד אחד? יראה לו השר ידידותו בזה שימיתינו בעצם ידיו:

הַאִם זֶה גְמוּל גְּמַלְתָּנִי?

שִׁלַמְתָּ לִי אַךְ רָע!

בִּבְרִית אִם אַתָּה נֶאֱמָן

גַּם יוֹם בָּאַנִי פִּיד,

מָה חַיִּים לִי? – אָמוּתָה

מִיָדְךָ, בֶּן־תָּאַבִּתְּ!

כן נפל “האחרון לבני קוריטה”. והמשורר מסיים באקורד של אגדה, אגב אזכרת עוד שמות מבני השבט היהודי, שמות שצלצולם בלבד – גבוּרה:

בִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה־קְרָב,

נַדִיר וְקַיְלַה כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי “עַם־הַכְּתָב”;

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בְּאֵבֶל־שִׁיר־עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שוֹפַר־קְרָב!

* * *

הבלדה “מוחמד”, מדממת־הוד המדבר בה, ומרעם שאגת הארי המחריד את כל היקום. חלפה השאגה, והכל מתנער:

הַסּוּס נָטָה אָזְנָיו וַיִצְהַל בָּרָמָה,

וַיִנְחֹר הַגָּמָל וַיֵּילִיל בִּדְמָמָה

וַיִנְבַּח הַצְּבֹעַ מֵרִבְצוֹ בַגָּיְא.

כל זו העת, יושב הנביא במחנהו, ועוסק במלאכה פשוטה מאד:

אַךְ שַׁאֲנָן יָשַׁב הַנָּבִיא בֵינֵינוּ,

מֵאוֹר הַיָּרֵחַ, אוֹר תְּכֵלֶת, לוֹ זִיו,

וַיְתַקֵּן סַנְדַּלּוֹ – וּמִלָּה אֵין בְּפִיו…

לבסוף גומר הנביא מלאכתו, והוא קם ונותן אות למחנהו ללכת. ובקומו ועמדו נגד פני הלילה, הולכת דמותו הלוך וגדול, הלוך והִוָרָא, לעיני מאמיניו, עד שאין לה דמיון כי אם אללה עצמו:

וַיִּגְדַּל וַיָּרָם בָּרֶגַע הַהוּא

בַּיְשִׁימוֹן הֶעָטוּף תַּעֲלוּמוֹת כַּמָּוֶת,

בַּעֲדַת מַעֲרִיצָיו שֶׁאוֹתוֹ סוֹבָבֶת,

כַּמְחוֹקֵק הַיּוֹרֵד מֵחוֹרֵב בַּסִּין,

כְּעַזְרָאִיל הַמַּלְאָךְ הַבָּא בְיוֹם הַדִּין,

כַּשֶּׁמֶש מִתֹּהוּ־וָבֹהוּ מִתְפָּרֵץ,

כְּאַלְלַהּ בְּיוֹם בָּרְאוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ…

* * *

על טהרת העברית היא הבלדה “בת־הרב”, והוא הספור הידוע מימי גזרות ת"ח על הנערה אשר אמרה לשובה־אוהבה, כי היא יודעת לחש כנגד כדור־מות, והוא האמין לה וייר בה. ספור זה שימש נושא לספרות הרבה פעמים, ובשירה החדשה – גם אצל יעקב כהן. השיר של טש. מצטיין בדרמטיות מאומנת שבו: בעוז־ציירו את הוללות הקוזקים, שכרונם וששונם בחלקם הבזה, את אהבת ההידמק לנערה העברית ותשוקתו לזוך־בשרה, – ובאמתת־השיחה בינו לבין הנערה. לאחר שמתה מיריתו, עומד הגוי מוּכה־תמהון. ולאט־לאט חודר איזה רעיון אל מוחו המטומטם:

מִנְשִׁיקוֹת־פִּיו יִשַׁק הָעֶלֶם הָרָם

אֶת עֵינֵי הַנַּעֲרָה, צַמָּתָהּ…

הֶעָצַם הַכַּדּוּר מִלַּחַש שֶׁל מֵת?

אוֹ אָמְרָה הַנַּעֲרָה אִמְרָתָה בְּלֹא־עֵת,

אוֹ שָׁכְחָה פִּתְגָּמָהּ, טָעָתָה?

וְאוּלַי…? פִּתְרוֹנִים אַךְ לָאֱלֹהִים…

מִי יֵדַע לֵב אִשָׁה עִבְרִיָּה!

* * *

נטע זר האיש שאול לעמו, ציץ בר. רק בני ישראל הקדומים, כובשי כנען בסופה, דבקי תרפים ופסילים, אותם יכיר כשארי־רוח לו, ואתם ישק במו ידו לצבא השמים:

כּוֹכָבִים אֵלֶּה; אֶתְפַּלֵּל לָמוֹ, קְסוּם פְּנֵיכֶם, מְאוֹר יוֹם וְסַהַר חִוַּרְיָנִי.

אבל קשה לאדם לחיות לבדו, ויש שהמשורר חותר אל נפש היהדות המאוחרת. ואימתי הוא מצליח? כשהוא מצייר את בני־הגולה כעם המושרש במקומו, מעורב עם הגויים שכניו, מפריח יונים בימי הילדות וחוגג חתונות שמנות בימי הבגרות – יהודים בריאים כגויים. בריאות עממית־טבעית כזאת מרחפת גם על תאורי טקסים דתיים כמו “מוצאי שבת” ו“הקפות”. אך הנה הבלדה “פעמונים”, בה קבל על עצמו המשורר את קדושת־היהדות בכל מוראה וסודיוּתה. מבחינת הצמצום וחטוב־הצורה, אולי ממיטב־כתביו היא. ענינה: קהלה יהודית נשחטת בידי הידמקים. פעמוני בית־הכנסיה מצלצלים בכוח לחוגג הנצחון, והם מזעיקים את אכרי הסביבה לבוֹז בז. יומים מתגוללים פגרי הקדושים בחוצות־העיר. ביום השלישי, הם מושלכים כולם אל בור אחד. ומה עשו לבית הכנסת? הפכו אותו לבית־כנסיה נוצרי: בנו לו מגדל, ונתנו בו פעמון גדול עם הרבה מצלות קטנות. ובעמוד הכומר לתפלה, הפעמונים עונים לו בים־בם. שמע אחד מל"ו צדיקים, והוא בא בלילה בחשכת־הסתו, ואמר “קדיש”: יתגדל ויתקדש – קדיש על הקדושים הטבוחים, ויותר מזה: על הקדושה אשר שכנה במקום. הפעמונים כולם ענו לו: אמן. הכומר שמע על זאת, והוא קרא להגמונים וארכיהגמונים. אלה התפללו וזרקו מי־קודש לתקן את הפעמונים שלא ישמיעו עוד תפלה יהודית. נסו את הפעמונים – והנה הכל כשורה: שוב הם אומרים: בים־בם…

וְאוּלָם בַּלַּיְלָה עִם תִּקוּן־חֲצוֹת

הִתְחַדֵּשׁ הָאוֹת:

שׁוּב נֶאֱנַח הַפַעֲמוֹן בַּמִגְדָּל הָרָם,

הַמְּצִלּוֹת נֶאֱנָחוֹת גַּם הֵן

בְּצִלְצוּל־יְגוֹנִים, בְּצִלְצוּל שֶׁל חֵן:

"אָ–מֵן!

אָמֵן וְאָמֵן!"

הרעיון: דבר שהיה פעם קדוש, עומד בקדושתו לעולם, ואין שום פגע ומקרה יכול לחללו, ולא עוד אלא שכל טומאה הנקשרת בו, אף היא מתבשמת מקדושתו.

זאת הפעם יצא המשורר מהשקפתו הרגילה, בעשותו את הצלב והכמרים סמל לטומאה. והוא הן העיד: “עצבי־שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”; ושוב: “שיר גוי וגוי קסמני”.

* * *

יוני קראו לו לשעבר, ולא בלי נמוק. תרגומיו מספרים על המגע שיש לו עם האנגלים והאמריקנים. ידועים לו גטה והגרמנים, מהם הִרבה תַרְגֵם. אכן, הפַנתיאות שלו מדעית בתכנה ואלילית בבטויה – ודבקותו בקלסיקים, מרוּח גטה בהם. ביודעים, הוא מתיחס על שבטי ישראל הקדמונים, אחי הכנענים העובדים לאדמה, ירח ושמש – לכל כוחות הצמיחה והפריה־ורביה. ואולם ישנה השפעה אחת פשוטה ומובהקת, שאין מבקרים נוהגים להזכירה, ואף המשורר אינו מבליטה: היא השפּעת המולדת הממשית ערבת־רוסיה הגדולה:

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

* * *

בְּאוֹתָה פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׁדֶה, בּוֹדְדֵי הָעֲרָבָה,

עֲנָקִים כִּבְדֵי כָנָף שְׁחוּמָה, שְׁחוּמֵי נוֹצָה,

כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכָחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,

שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶם.

האם לא כאחד נשרי־הפרא או גדישי־החטה אשר בערבה יהיה בעינינו המשורר? חי בו הפּרימיטיב הרוסי, וישק את הפּרימיטיב התנ“כי אשר בדמו. יש שאזנו, אוזן רוסית, סובלת בטוי גויי־טבעי אשר רק התנ”ך ישא אותו ללא זעזוע. זה פסוק מן “הפעמונים”:

וַיְחַלְּלוּ הַמִּקְדָּש (בְּצוֹאַת־חֲזִיר

טִמְאוּ כָל סִפְרֵי־הַתּוֹרָה).

האם ירשה לעצמו ביאליק – עם כל נוראותיו – או אפילו שניאור, ניב כזה? ושירת טש. תמימה מהנזק על ידו.

יפה הבלדה למשוררנו, שהיא נותנת ספק בידו לחצוב בית וחרוז ולהניב שפתי גבורים, כאשר אָהב. אך יתר רוחב ויתר אֱיָל ינשום המשורר בזמרו בלדה מערבת־לידתו. “הימשן” הוא שיר־מולדת קרקעי ואוניברסלי, יקר־הטעם.

פותח השיר במשל כפול: בנפול העיט כבד־האגפים בערבה, נבהלים בני־התחמס והם מתחבאים בסלעים. כשוב הנמר אל טרפו, נפחדים ובורחים הזאבים הרעבים אשר סבו את השלל. כן, כבוא ולאדימיר, הנסיך הרוסי העז, נתפּזרו הפולובצים. ראשי הפולובצים שני אחים היו, סֶרטשַן ואוֹטְרוֹק. סרטשן ברח אל עבר הדון, ועסק במלחמה וציד. אוטרוק ברח אל ארץ אַבְחַזְיָה, שם עלה לגדולה: הרבה לו נשים, והתענג על מעדנים ויין. לבסוף מת ולאדימיר וסרטשן שב אל ארצו. הוא שלח מלאכים לקרוא את אחיו. מצאוהו, שהוא מיטיב לבו בתענוגים, וממאן לשוב הביתה. שלח סרטשאן אל אחיו את המשורר אוֹר, ויצונו:

"כֹּה תֹאמַר לְאָחִי וְכֹה תַגִּיד לוֹ:

קוּם רֵד שְׂדֵה־פּוֹלוֹבְצִים לְאַרְצְךָ, הֲלֹא

גַּם מֵת ווֹלוֹדִימֶר וְאֵינֶנּוּ.

"וְאִם כֹּה יֹאמַר אָחִי: לֹא אֶשְׁמַע לָךְ,

אָהַבְתִּי אֶת אַרְצִי וְאֶת שְׂפָתָהּ,

וְשַׁרְתָּ שִׁירֵינוּ בְאָזְנֵי אוֹטְרוֹק.

וְאִם יוֹסִיף וִימָאֵן – צְרוֹר־עֵשֶׂב זֶה זְרֹק

בְּפָנָיו – יֶבְשַׁן הוּא – וּבָאתָ."

כהגיע אוֹר אל היכל אוטרוק, מצא שם משתה. הוא הביא לפני החאן המתהולל את בקשת אחיו שישוב, מאחר שולאדימיר איננו עוד. ענה אוטרוק: “גם ידעתי”. לקח אור כנור, והתחיל שר מזמירות המולדת – רון־חצים וקול־סוסים, והשיר אשר שרו פולובצים אל מדורה ודוד… אוטרוק לא שם לב. הוסיף אור ושר שירי אהבה המושרים בפי יפות־הערבה בשכשכן בנהר בין־הערבים. אוטרוק הריק כוסו, שר אור שירי־ערש אשר לאמהות מפחדות מסופת־הערבה… אוטרוק נשא עיניו והתבונן אל אור. והנה קמה אחת היפות שבהיכל, והתחילה לרקוד רקוד געגועים ותאוה. נמוגה זמרת אור מלב החאן כלא היתה. הוא שואל מחוסר סבלנות: “עשית שליחתך?”.

“עָשִיתִי!” וַיִּשְׁלַח אֶת יָדוֹ לְתִיק,

וַיִּטְמֹן הַכִּנּוֹר הֶעָנִי,

וַיּוֹצֵא צְרוֹר עֵשֶׂב, אֶת צְרוֹר הַיֶבְשָן,

וַיּוֹצֵא, וַיּוֹחֶל, הִתְבּוֹנֵן בַּחַאן,

וַיִזְרֹק הָעֵשֶׂב בְּפָנָיו.

אֲפוֹרִים מֶרְחַקִים… הַיוֹם אַךְ־זֶה אוֹר…

וּפַרְסוֹת הַסּוּסִים נִזְהָרוֹת…

אוֹטְרוֹק בָּא, וּבְכַפּוֹ הָעֵשֶׂב בַּצְּרוֹר,

מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ – בַּדְּרוֹר,

וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת.

מתוך “על המשמר”,16.3.1951

תבוררנה כמה נקודות סתומות ביחסים שבין שירה לפוליטיקה, — לא לשם העמדת הלכה פסוקה, כי אם לשם שידוד מחשבה.

שירה לשמה

האומר “שירה לשמה”, — ובכך הוא מתכוון לומר שהשירה היא עולם סגור ומסוגר בפני עצמו, שאין לה מגע עם חיי האדם יום־יום, — הופך את השירה למין משחק של מפונקים, ובדין היו סתם בני־אדם רואים שירה־שבמשחק אשר כזו כעניין לתינוקות ועצלנים.

שירה אמתית הסבה לה ועניין לה בכל ספירות חיי האדם, הוא ניזונה מהם והיא זנה אותם. תפקיד אורגאני ועליון לה בהוויה האנושית. טול מן האדם את השירה, ועשית אותו אילם מיצירתיות לשונית, פיכח עד לזוועה, ומה היה נשאר לאדם לשיכרוּת, שהיא נותנת לחיים את טעמם, אם לא משקאות וסמים חריפים?

ואולם יש פירוש כשר לביטוי “שירה לשמה”, דהיינו, עשיית המלאכה מתוך כוונה טהורה, שלא על מנת להתהדר באיצטלה של משוררים, שלא על מנת להחניף לתומכי משרה, או אפילו לעם מרוצה מעצמו. ועוד: יכול הביטוי להיות מוסב על עשיית מלאכה בשלימות, שלא להתחשב בתשלום או פרס. במובן זה, האחרון, אפשר לדבר גם על צחצוח־נעליים לשמו, נגרות לשמה, חרישה לשמה.

החכמים שגרסו “תורה לשמה”, הם הם שגרסו לא “המדרש עיקר אלא המעשה”, ואין סתירה בין שני המושגים.

אף השירה־לשמה, צריך שיהא בה משום הפראת המעשה ועיצוב המעשה. שירה חיונית, מתוך התפתחות היסטורית היא באה ולתוך התפתחות היסטורית היא זורמת. עליונותה בספירות־הרוח אינה אלא מטילה עליה אחריות יתירה.

חטא ההעצמה

ה“העצמה” (היפוסטאסיס) — הפיכת ההליכים לעצמים — היא חטא לוֹגי, המקביל לחטא התיאולוגי הקרוי “הגשמה” — היא ההגשמה שגדולי הפילוסופים בישראל עמלו לעוקרה מן הלבבות.

שמעתי האחד אומר: “משורר מחבר אוֹדה בשביל אנשי מוסקבה, שהם נמצאים באיסטדיה של סוציאליזם. אם רוב קהל־הקוראים איננו מבין אותו, אין הוא יכול לטעון, כי הוא יוצר בעד העתיד. יבוא המשורר שבאיסטדיה הבאה, זו של קומוניזם, וייצור בשביל הקהל שיבוא אז”.

מה כאן הטעות? הדובר מניח את איסטדיות־החברה השונות בצורת בלוקים ערוכים זה על גבי זה — כל בלוק חטיבה שלמה בפני עצמה, ואינו רואה כי יש לנו עסק עם תהליכים שוטפים. בתוך כל איסטדיה גופה יש גם תהליכי־תהליכים, מהם מפגרים, מהם מתקדמים בחפזה. בכמה מנפשות הקהל המוסקבאי של היום ישנם שרידי קאפיטאליזם, שרידי אמונה מן הכנסייה הצארית; וכנגד זה ישנם בכמה נפשות שבאותו קהל תבונה־מראש לגנוזות בחיק העתיד; שאין לדבר על הכנה טכנית, שהיא שונה מאדם לחברו: קריאת שירה בבינה והשכל דורשת אימון ולימוד כמו הקשבה למוזיקה בבינה והשכל. שיר שאין לבינה האנושית תפיסה בו אינו שיר בכלל; אך ישנו שיר שאינו נתפס מקוצר־המשיג, ועל הרוצה להשיג —ללמוד.

מרחב לחזון

העוזה תוכנית חקלאית לחווה אחת לשנה אחת, אפשר יאמר לעובדים, שהוא יועץ־להם: כאן נזרע בצלים. בא העושה תוכנית לכל המחוז כולו לחמש שנים, ואומר: לא־כי, כאן נזרע פשתים, כי לבצלים יש במחוז קרקע יותר הוגנת. בא העושה תוכנית לעשרים וחמש שנה למדינה כולה, ואומר: כאן נזרעזיווניות, ולא בחווה זו בלבד אלא בכל המישור הזה כולו; והוא לטובת המדינה החמרית בשוּקי־העולם, אף לתפארתה בגנים ציבוריים ובחצרות־שיכונים. האיכר, שאינו מכיר אלא את שדהו, יתמה על כך: הרי המשק צריך לבצלים; פשתים — מהיכא תיתי, יהיו לאריגת מלבושים; ואולם זיווניות?! ורק לאחר הסברה ממושכת תחדור לתוך הכרתו הדעה, כי בדיקה מדעית העידה, כי אין כקרקע זו נאה לזיווניות.

כוונתי במשל הזה לומר: מי שעושה תוכנית יותר רחבה בשטח ובזמן, רשות לו לבטל את דברי חברו העושה תוכנית יותר צרה.

מה בדבר המשורר? הוא צריך להיות החוזה למדינה. ממנו יש לדרוש שתוכניתו תקפל בתוכה את כל האומה כולה לדורות הרבה. אם הוא נכנע לרווח־השעה ולתועלת המקומית הקטנה, הריהו מועל בתפקידו. לא בכך הוא משורר שהוא מוצא את השטח הצר ואת התועלת הקרובה משדה־ראייתו, אלא שהוא דן את הללו מבחינת הטובה הארוכה. אם משורר כולו מעורה בדורו עד בלי שיור, סימן רע הוא לו. צריך שיהיה לו עודף לעתיד. אם משורר עין לו שורש בדורו, אף זה סימן רע הוא לו: נצחיותו היא ריקה, שאין היא מאירה לחיי־שעה.

הביקורת המארקסיסטית, הבוחנת דברי משוררים לאור מוצאם הסוציאלי ולאורכיווּנם הסוציאלי, לא זלזול היא עושה בשירה כי אם כבוד־אמת, שהיא רואה נחיצותה בחיי־האדם ובתהליכים היסטוריים. ואולם היא תהיה כולה טועה ובלתי־ראויה להיקרא מארקסיסטית, אם תהיה מוסבה על דרך וולגארית באחד משני הדרכים: שתישען על דעת רוב מקרי, בשוק שהוא מוגבל למיספר־שנים מסויים; או שתשתדל להכתיב למשורר את דבריו לפי החלטת רוב מפלגתי. אין ליטול מאנשי־חזון את האחריות לחזונם ולהטילו על אחרים. (אינני מוצא התגייסות מרצון להדגיש ערכים מסויימים בשעתם או לפאר חגיגות עממיות).

יש קירבה פנימית בין חוקת־יסוד של אומה ובין שירתה של אומה. שתיהן חייבות לעמוד ממעל להיסטידיות של רגע, שהיא עלולה לתפוס המונים, מחוקקים ומושלים כאחד, ולכוון את הלבבות והמעשים כלפי הקניינים האנושיים הגדולים, קנייני הצדק והחסד, שבלעדיהם אומה מתפוררת מבפנים ונחרבת מבחוץ.

פורסם ב“הדאר”, 19 בינואר 1940

ישבתּי פעם בּאספת-יהודים בּאולם עני ברחוב קלינטון (לפני שלשים ושלש שנה היה הדבר, ואָז נראה לי האולם הדור למדי), ועיני צמודות אל הבּמה, עליה עמד דוד הקטן, ובטון של גבורה הטיח כלפּי גלית הענק את הפּסוק העברי, בּתכנו כּן בתיבותיו: “אַתּה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואָנכי בא אליך בשם ד' צבאות, אלהי מערכות ישראל אשר חרפתּ!” ולאַחר נצחונו של הצעיר בּבני-ישי, הסתּובבו כל השחקנים יחד (גלית והפּלשתּים ביניהם) מסביב לעמוד דגול בּמגן-דוד כּחול-לבן, ושרו פזמון, שאני זוכרו עד היום הזה:

סולו, סולו, פּנו מסילה,

יבוא גבּור בשמחה ותהלה –

על ראשינו כּובע ישועה,

היטיבו נגן בתרועה!

אל יסוככהו תחת כּנפיו,

ספּרו נפלאותיו!

הכּה שאול בּאלפיו

ודוד ברבבותיו.

זה היה המחזה “דוד בּמלחמה” מאת אַברהם גולדפאדן, המוצג על-ידי קבוצת נערים, חלוצים למלה העברית החיה, חברי “ד”ר הרצל ציון קלובּ". בּאיזו התלהבות עסקו הנערים בּלימוד המחזה וחזרותיו, בּמכירת כּרטיסים, בּדפיקה על דלתות עתּונים למעט פּרסום! לא היתה אספה של בּית-כּנסת, חברת “לאַנדסלייט” או אגודת פּועלים, שלו ניסו לחדור אליה על-ידי ועד שלוח למכּור מכסת-כּרטיסים, ואגב-כּך להודיע את תּחית הלשון העברית. והשחקן האידי גולדפאדן הניח פּרנסתו ואחיו למלאכה ונתן כּוחו לאלה ממללי לשון-אָבות קדומה. לוא היתה קנאותם היום כקנאותם אָז! מה היה על אותם הצעירים? מהם שבקו חיים לכל חי, מהם נעשו רבּנים נושאי-מליצה בהיכלים אדירי-כיפּה, עסקנים-פּוליטיקנים בּמוסדות ציבּור, אַנשי מסחר ותעשיה, ורק קומץ מועט שבּמועט מהם עודנו עומד בּעקשנותו העברית.

דבקות גולדפאדן בּחברי “ד”ר הרצל ציון קלובּ" וכתיבת מחזה עברי בידיו בשבילם, היה בהן משום חזרה על אהבת-נעוריו. כּי טרם נעשה לאבי התּיאַטרון האידי וטרם חבּרו “אופּיריטות” בּאידית (והן בּמידת-מה המשך למשחקי-פורים המסורתיים), היה שר שירים בּלשון-הקודש. הרי לפני קובץ קטן צהוב-דפּים, ובשער כּתוב לאמר: “צצים (יו“ד חסרה, והצד”י השניה דגושה) ופרחים, אספת שירים שונים, מאת אַברהם בּן-חיים-ליפּא גאָלדפאַדען, יליד קאָנסטאַנטין ישן, תּלמיד בּית המדרש לרבּנים בּזיטאָמיר. זיטאָמיר, בּדפוס ר' יצחק משה בּאקשט, שנת תּרכ”ה לפ“ק”. מנהל בּית-המדרש ההוא היה אַברהם בּר גוטלובּר, ואל נכון עודד זה את הבּחור גולדפאדן לחבּר שירים עבריים.

בּנוסח הימים ההם, כּל חרוזי גולדפאדן הם כּפולי-הברה: קודש – חודש, נחת – נצחת, מנגד – בּגד. ואשר למשקל – די שישנן אַרבּע דפיקות בּכל שורה. בּית לדוגמה:

עלי גבעה מופזה בזהב-פּרוים

כּפסילי אבן עמדו יצורים שנים,

חרדת צלמות על מצחם משלה;

המה ראו בוא שמש כּן תּמהו,

כּל רגשות לבּותם כּנד נקפּאו,

מה נדהם אָדם? מה חוה חובּלה!–

המלים משלה, תּמהו, נקפּאו, חובּלה, נגינתן מלעיל, וההברה אשר לפני האַחרונה היא קמוצה, על-פּי דין סוף-פּסוק. דין זה היה בעוזרי המשוררים המשכּילים בּחפּשם אַחר חרוזים; למלאכת-חריזה שלהם היו מסתּייעים גם בּכינויי שמות ונטיות פּעלים: עלימו – ראשימו, הודהו (הוד שלו) – יקימהו, עריפיה – כּנפיה, יחבּקני – ינשקני. גולדפאדן, אם משום דוחק בּחרוז אם משום כּוונת חידוש, יש לו חרוזים שכּיום אנו קוראים להם מודרניסטיים: עוללה (למ"ד ראשונה צרויה) – סלה, שפתים – הפּעם, קול רע – קורע.

השיר שממנו נתלש הבּית המובא למעלה, מדבּר בּאגדה התּלמודית על אָדם הראשון וחוה, שראו את העולם הולך ומחשיך לפנות ערב, ונתיראו שמא מפּני שסרחו העולם חוזר לתוהו ובוהו. בּכו כל אותו הלילה. למחר ראו עמוד השחר בּוקע ועולה. הבינו כי מנהגו של עולם הוא, ונתנו שבח והודיה. המשורר מסיים בּמוסר-השכּל לעם-ישראל:

ישורון! עת בּאָה סך שמש אָשרך,

גם אַתּה דמית: בּא קץ חדלך,

אַך לא לעולם חושך, חוק יש לליל!

אָתא בוקר, ענני עוני הסיע,

צדקתך כּשחר עלתה תופיע,

בּאור פּניה תהלך, אַף תּגבּר חיל.

“יוסף בּבית-הסוהר”, שהוא הרחבה לתימה התּנ"כית והוא דומה באופן חריזתו לשיר הקודם “אָדם לעת ערב”, אַף הוא יש בּו נעימה לאומית, כּי יוסף המסכּן כּולו געגועים על ארץ מולדתּו: “הוי כּנען, כּנען! ארץ מלאתי נחת! הוי ארץ ילדותי… עפרך אנשק, עוד זכרך לי קודש; מחלב-טובך ינקתּי, אַתּ גידלתּני… אַיכם, שמי אַרצי, ספּיר לטוהר?…. אל ארץ-מכורתי אָנא שאוני! –”

הרענן והיפה בשירי הקובץ הוא “בּת שבע”; אַף הוא חדש בּצורתו, כּי שורותיו קצרות ופשוטות, והן מתנגנות מאליהן. “בּת שבע” מתאר את היפהפיה על מרומי הגג, והמלך, בּראותו אותה בּהתרחצה, מיד נלכּד בּרשת היצר הרע. מתלבּבת שיחה נעימה בין המלך המשורר ובין אשת-האיש. הוא לה:

ממלכּך מה תּדרושי?

יפתי, נא אמורי;

גם עדי פז תּחבּושי,

וקישורים לך תּקשורי.

והיא לו:

הן אַתּה שליט פּלך,

ואמתך אָני;

ומה מצאת בּי, מלך,

כּי כה כּיבּדתּני –.

שוב הוא לה:

כּי מכלל מכּל יופי,

מנשים אַתּ עטרת;

חן ותום תּצנופי,

כּל הדר תפארת.

הדר שבשורה האַחרונה הוא על משקל חדר בּנפרד; ללמדך כי אוזן גולדפאדן לא בגדה. סוף השיר: המלך מתחרט מרה, ופורט את צערו ושברון לבּו לפני אלהיו עלי נבל.

בּקובץ הקטן ישנו עוד שיר שיסודו באגדתּא “נקדימון בּן גוריון”; יש בּו גם בּכייה על חיי האָדם וגורלו, בּנוסח פּייטני-קדם, ושני שירים סאטיריים על החנוונות בּישראל: האחד “קנו! קנו!” (זה השם וזה המענה בסוף כּל בּית), והשני “הכּסף”. זה הכּסף מדבּר בּגוף ראשון: “כּל יושבי תבל בּשמי אַך יקראו, אותי יום-יום ממטמונים יחפּושו… בּי ילבּב נבוב, סכל גם בּער… ובמות בּעלי בּניו לא ירבּו בכי; אני אָב ליתומיו ולבּם שמח, חוש אמח זכרונו, דמעה מלחי… בּי חתן יתחתּן, אני כסות-עינים לכלה, לא חלק לה אל בּיופי. עיניו בי – אָז יאמר לה: בּת שמים! כּולך יפה, נעים, אין בּך כּל דופי. – פּי תשאַל הנערה, לי תתּן דודיה, בּי תקרא לישיש – בּעל נעוריה…” וגומר.

דרך-הזמרה אשר לגולדפאדן, הנובע בּחופש בּ“בת שבע”, נראה במקצת גם בּ“אלון בּכות”, קינה על מות הרב ר' אייכנבּוים. יש שם מקהלה העונה לעומת המשורר: “ובמר חלקנו נספּוק כפּים, תּרדנה עינינו פלגי מים”. והיא משנה את המענה שלה לפי רעיון המשורר. למשל, כּשהוא שואל" “אי אַלון, בּו קיננה נפש משכּלת?” – היא משיבה ואומרת: “ובל יישמע שירנו מבּין עפאים, תּרדנה עינינו פלגי מים”.

משורר בּלי קהל יצוייר; שחקן בּלי קהל לא יצוייר. שבת עט המשורר העברי, ופצח בּרינה עט כּותב המחזות האידית. היה גולדפאדן לאבי התּיאַטרון העברי, ראשון בּ“כּוכבים הנודדים” המהנים את העם בּמשחק ובזמרה בלשונו. אבל, כּאמרו בהקדמה מחורזת, המוקדשת לאָביו, בּ“ציצים ופרחים”: “בּריתו עם שפתנו לבּי לא יפר, הלא היא הורתי, אומנתי על בּרך”. היתה לו תכנית של השכּלה עברית גם בּאופּיריטות עממיות שלו; כּמעט כּולן יסודן בּאגדת חז“ל, בּכתובים ראשונים ואַחרונים, בּחיי ישראל על אַדמתו: עקידת יצחק, שולמית (זה המעשה בחולדה ובור), יהודית, אַחשורוש. – ויהי אַך הריח בּניו-יורק אפשרות כּל-שהיא למצוא קהל-שומעים לעברית בּעזרת נערים אחדים, נעשה להם פּטרון ומדריך. לא הספּיקו חברי “ד”ר הרצל ציון קלובּ” להציג מחזה עברי שני מאת אַברהם גולדפאדן, כּי הלך המשורר לעולמו. בּימים אלה נמלאו מאָה שנה להולדתּו, ושלשים ושתּים שנה לפטירתו.

לפני שנים אחדות ישבתּי בקהל-עם בּאולם-מוגרבי בתל-אָביב, והבּטתּי במחזיה מוצגת ומושרה ומרוקדת על-ידי “הבּימה”. המחזיה היתה “המכשפה” לאַברהם גולדפאדן, בּלבוש עברי. והפּעם הלשון העברית לא שעשוע-חובבים, כּי אם לשון-חיים של הקהל והשחקנים. ותוך כּדי העוויות המכשפה, וכרכּורי שדים וליצנים מסביב לה, וחרדת הילדה הכּלואָה אצלה (ואני מדבּר לשון-גוזמה, כּי כל המחזיה, לרבּות בּלהותיה, היתה נסוכה עליצות וצחוק), נזכּרתּי במחזה העברי “דוד בּמלחמה” המוצג אָז בּהנהלת המחבּר על-ידי הנערים בּרחוב קלינטון. וראיתי בזה נחמה לכל עמלי-הרוח, כּי שכרם נאמן ומשולם, ולאו דוקא מקץ הימים, כּי אם גם בּימי שנות דור אחד.

שאול טשרניחובסקי, שירים: כרך א‘, שירים ובלדות; כרך ב’, פואימות ואידיליות. 955 עמודים. מהדורה מתוקנת. הוצאת “דביר”, תל-אביב, תשכ"ו.

מאמר ראשון: חיטובים

אישהו בין הנפשות הדראמתיוֹת ב“תלמוד”-השירים של רוֹבּרט בראוּנינג, מוצג אחד איוואן, כפרי בנאוֹת יערות-רוסיה, אשר כלי-מלאכתו האחד הוא הגרזן. בזה גרזנו הוא מפיל עץ-אלון וקוצץ אותו לגזרי-הסקה; בזה גרזנו הוא מחלק לחמו השחור לפרוסות, וחותך בצלים מטבעות-מטבעות לליפּוּט הפת; ובו בגרזן גופו הוא מפסל מאדונה לבית-הכנסייה, מחטב תבליטי-עץ, מאייר פסוקי-קודש, לקישוט ביקתתו, ומעצב מלאכים קטנים וליצנים קטנים, אף פסלי-עץ זעירים של חיות ובהמות – צעצועים לילדיו וילדי-שכנים.

נודעה מלאכת-העץ של איוואן לתהילה בכפרו ובכפרים הסמוכים, והתחילו אנשים באים להזמין אצלו פסלי “קדושים” ואיקונין-שבקדושה לבתי-כנסייה ולצורכי-בית. הרגישו הללו כי חיטוביו ופיסוליו, עם שהם מחוספסים קמעא, מגושמים כלשהו, הרי משום תמימותם ורעננותם (בכמה מהם, יש והיו פניני-שרף מבצבצים מבשרו של העץ העשוי), חביבים הם מתשמישי-קדושה חלקים ומלוטשים, תוצרת-עיר, שאפשר לקנותם מרוכל עובר או מעל דוכן שביריד באחת-העיירות.

יהיו לנו מעשי-גרזנו של ההוא איוואן משל רחוק – בבחינת “כאילו” ו“כדומה לדומה”, אך נכון ביסודו – לגבי מלאכתו של שאוּל במשוררים, איתן מגוּדל-טבע אשר שלח פארותיו אל רחבי התרבות העולמית.

שאף שאול טשרניחובסקי אל התבניות הקלאסיות של השירה האירופית, אל התנגנויות המשקלים המקובלים, אל נעימוֹת צלילים חוזרים והיגויים שקוֹלם כמשמעותם, ובכלל אל חלקת-לשון, משוכללת בתכלית.

השלמויות הללו לא ניתנו לו מלוא-מבוקשו. תחת אלה ניתן לו משהו טוב מהם פי-כמה: המאבק על הצורה, ההתגוששות עם הלשון שתיכנע לחפצו, מבלי שיוותר הוא, בשל סגולותיה התורשתיוֹת, על וריד או שריר שבמחשבתו האורגאנית. על כן שורותיו השקולות מתבּרדות בהברה יתירה והברה חסרה; עתים נדחס בהן רעיון או מראה, עודף על מה שהן מזומנות לקבל, ועתים הן נראות קטופות על קצותן, כאילו לא הספיקה מסגרתן לכלול את-כל שהוכן לאמירה בהן, והוטל על המרומז לצאת ידי חובת המוגד. גם מנגינותיו המושלמות ביותר (ויש מהן, כגון “ואת שמך אני אשא”, “שושנת-פלאים”, המתקרבות אל הליריקה הצרופה של היינריך היינה), מורגשת בהן בהצנע זו היאבקותו עם בת-השיר העברית הסרבנית.

והיא שיוהבת לשירתו רעננות-עד, עוצר (צ' סגולה) כוח קמאי. אם בעץ הוא מפסל, הרי סיקוסי-העץ ואַדווֹת גידולו הטבעי משתמרים במלאכתו המוגמרת להאדירה; אם באבן הוא מחטב, הרי עורקים וגבישי-נציץ שבאבן הגולמית מגוונים פסליו ולוחותיו. אכן, כמו באֵילו מעשי-פיסול של רודין, בוקעים חיטובי-השיר של טשרניחובסקי מלב החומר הדומם עצמו, כאילו זה-אך נקראו לחיים.

בת-צחוק

אמרתי דבר על חומרת מלאכת-השיר של טשרניחובסקי. אומר דבר על קלילותה במקום שהיא קלה.

שובבות עליזה אופפת את המזמור “לנכן”. ילד היה, ותהי לו מוּסר-אמו: “אַל תישבע, בני, ואַל תאוֹר”. החליט הילד בלבו, כי לעולם לא יעלה קללה ושבועה על פיו. עברו ימים, והילד – עלם צעיר, לומד בכרך גדול. שמע שבועות-שקר, ולאוו דווקא מריקים ופוחזים, כי אם ממטיפי-חכמה וכוהני-קודש, ויבוז להם; הוא לא יעשה כן. אבל הנה קסמוּ לו יעלות-חן, ולימד פיו לשקר גם-שקר. נשבע להן נאמנות-עולם, והוא רק לנשיקת-רגע כוונתו.

ועדיין נזהר מקללה, אפילו שכשפגעו בו שונאי-יהודים אשר העלו את חמתו. קשר היכּרוּת עם לנכן אחת, חמודה עובדת בבית-מלאכה לתפירה, והיא כולה תלונות על “המכשפה” בעלת בית-המלאכה, ומדי היפגשם היא מוסרת לו על התעלולים האחרונים של אותה מרשעת: “את מי חרפה, ואת מי צבטה, לחיי מי בחמתה מרטה”, וחוזרת לפניו על הקללות והמאֵרות שהנערות האומללות מריקות על ראשה שלא בפניה. ומבקשת היא את ידידה שיצטרף גם הוא לקללותיהן. נטש תורת-אמו,“… ואני מקלל ברצון, ופי מלא, מלא אַלה… קללה-קללה שכרה בצדה - נשיקה חמה במזומנים”. – להמשך-מעשה, הביטו בשיר.

בת-צחוק של חן נסוכה על “את מי אוהב” – זו חידה, ורעיו פותרים לו: “בת האופה!” אך טעות בידם. הוא סטודנט רעב –

“וחנות הנערה-אוֹר לה שפתיים ומגרעות, מלאים עוגות, לחם-חוֹרי, כּכּרות-חלה ופרפראות, וממתקים ומגדנות”, והוא מונה והולך כל המגדים שישנם שם על אצטבאות תחת זגוגית, ו“בצלוחיות ובקערות, בסלסילות, בצנצנות המבריקות באור-יקרות” – הכול בחריזת טרוֹכאים; “והלביבות החביבות חמות, רכות ומרהיבות, וכמו אחת מהמונן גם הנאווה שם תתלונן. זריזה היא, ולכל הקונות תאיר פנים ומגשת, ומליטה בגליונות את העוגה הנדרשת”.

האם תמצאו בו דופי, שעם-כל היותו רגיש לגבי עין-הוורד אשר ללחיי-הנערה והגומה שבלחיה האחת ושאר חמודותיה, לא היא העיקר אצלו. מתוודה הוא: “ואולם לבי למעדנים, ולאכול אותם אני תאב. לוּ לי אלה! – לבי דואב”.

ריח עשב וציץ

באלאדה מורחבת, מחוטבת להפליא, היא “הימשן”, יסודה בכרוניקה ווֹהלינית עתיקה. נפתחת הבאלאדה במשל כפול: כשהעיט כבד-הכנפיים יורד על גי-הערבה, בני-תחמס קטנים עוזבים את סעודתם, פגר-תאוֹ, ומתחבאים בסלעים; נמר, שהניח את טרפו, וזאבים נקהלו על השלל – אך חזר הנמר לגמור ארוחתו, הזאבים נסים על נפשם בעודם רעבים. כעיט הזה וכנמר, התנפל ולאדימיר הרוסי על הפוֹלוֹבצים (אלו ישמעאלים יושבי ערבות-אוקראינה) להדיקם.

אוֹטרוֹק וסירטשאן, שני אחים, ראשי שבטי-פולובצים, נמלטו, זה מזרחה אל-עבר ההרים, וזה מערבה אל-עבר הדוֹן, שם חי ביערות ועל-נהר.

האיר מזלו של אוטורק, כי בארץ-אבחזיה עלה לשררה, וחי כאחד ממלכי-המזרח: ארמון, ופילגשים נאות, ויין וצייד.

שמע סירטשאן כי ולאדימיר מת, וחזר השלום לארץ, וינהג את גמליו וצאנו בחזרה אל מולדתו בערבה; פקד קברי-אבותיו וערך משתאות לזכרם בקהל-עם. וסירטשאן שיגר שלוחים אל אחיו, שיחזור גם הוא הביתה, כי סר פחד-ולאדימיר. השלוחים חזרו והודיעו: אוטרוק נהנה מן הציד בהרים, ומיינות-אבחזיה ונשיה היפות, ועל מטת-השן שלו שכח את ארצו.

קרא סירטשאן למשורר המהולל, אוֹר, ויצו עליו: לך הגד לאחי כי הגיעה עת-שובו, ואם ימאן ויאמר, “טוב לי פה”, תזמר באזניו משירי-ארצנו. ואם יוסיף וימאן – זרוק בפניו צרור-עשב זה, ימשן הוא, וחזרת.

מצא אור המשורר את אוטרוק בארמונו תוך כדי משתה גדול. מסר המשורר למולך באבחזיה: “כה אמר אחיך: השבעתי את אחי, שוב לארצך, באה העת, וגם ולאדימיר הנסיך כבר מת”. ענה אוטרוק. “ידעתי”.

לקח אור את הכינור ושר את שיר-הפולובצים ששרו על מדורה ודוד, אחרי שובם עם ביזה מהכות ברוסים, שיר של רון-חצים וקול-סוסים. אוטרוק לא הביט אל-עברו כלל.

אז ישיר אור מנגינת געגועים ומכאוב, אשר יפות-הערבה היו שרות עם ערב, כשברבורים משכשכים בנהר… אוטרוק הרים כוסו. הוסיף אור ושר מנגינת-רחמים, זמרת אמהות בערבה לילדיהן בעת התהולל בלילה סופת-ערבה ביללת-אימים… אוטרוק הפנה פניו אל אור. אך בו ברגע פתחה יפהפיה בריקוד של גינדור וכיסופי-תאווה.

שאל אוטרוק: “עשית שליחותך” – “עשיתי!” ענה אור, ארז את כינורו, והוציא צרור-עשב, את צרור-הימשן, וזרק אותו בפני אוטרוק.

אין הבאלאדה מספרת איך הגיב אוטרוק בשעת-מעשה לאותו העשב שחבט בפניו. אך למרחת אנו מוצאים אותו הולך בעקבות המשורר:

אֲפֹרִים מֶרְחַקִים… הַיוֹם אַךְ זֶה אוֹר…

וּפַרְסוֹת הַסוּסִים נִזְהַרוֹת…

אוֹטְרוֹק בָּא וּבְכַפּוֹ הַעֵשֶׂב בָּצְרוֹר,

מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ – בַּדְּרוֹר,

וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת.

“בדרור” – תרתי משמע: המרחב החופשי של הערבה, והרווחה שבנשמה אחרי השתחררה מכבלי ההנאות המדומות ושובה אל עצמה ואל בית-מולדתה. מה שלא עשו הפצרות-האח ומנגינות מקדם שבפי ריעים ואֵם, עשה ריחו של עשב מעשבי-המולדת…

כשהיה טשרניחובסקי בנכר, על מה בכתה נפשו? על-כי בעת פרוח הכלנית “אכוּלת האש, מטיפה דמיה במלוא כל הארץ (והיא היתה סביב על כל גבע, גיא)”, לא מצאה ידה של אהובה לקטוף פטור-פרח אחד לתתו במעטפה ולשלחו אליו… ובעת התפשט ריח-פריחתו של תפוח-הזהב, לא נמצא איש “מאלה שחלמו אתי החלום, וקטף בשבילי, הרחוק כי רש” – ניצן אחד לשלוח אליו באשר הוא. ו“בהקטר קטורתו” הזית, “לא נמצאה יד טובה – יד אחים לשיר – בכל ארץ-השמש ותחת שמי-הכחול, ועקרה לי זמורה לשולחה לי ציר…” (–“פרחה הכלנית”).

והנה בית תיכוני מתוך שלושה, בשיר שכתב המשורר בימי עמידתו הבשלה:

אַתְּ כֹּה רֵיחַנִיָה! אֵין זֹאת כִּי אִם עַל

נִיר אָבִיב הוֹרָתֵךְ חִבְּלָתֵךְ,

עַל מַטְלִית תּוּת-שָׂדֶה בְּמַטָּעֵי תּוּת-סְנֶה;

בֵּין תִּלֵי אָפוּן חַכְלִילִי

עַל עִשְׂבֵי הַבָּר

גֶבֶר לָהּ אָמַר: הֲרִי לִי!

כִּי רֵיחֵך זֶה מַשְׁכִיר כְּאִלוּ זֶה שַׁבְתְּ

מִשׁוּט בְּעָמְרֵי שְׂדֵה-חִטִּים, אוֹ לַנְתְּ

בִּקְצִיר חָצִיר בּעִמְקֵי נְחָלִים

(כְּבָר יָשֵׁן הַמַּגָּל וְנִרְדַּם הַחֶרְמֵשׁ):

זֶה רֵיחָהּ שֶׁל אֵשֶׁת-בְּרֵאשִׁית – אַךְ הוּא! –

עַל מַצָּע שֶׁל זְרָדִים וְעָלִים.

(“את כה ריחניה”)

מה שנאמר בבית דלעיל לפיאור אשה אחת – לא יטעה מדרש-דמיון אם יתנהו מעין דוגמה-של-מטה להרת שירת-המשורר ולידתה מן רחם-העברית.

מאמר שני: יציקות

מן הזמנות אל “שד נבכי האדמה… מנגינות-הבוקר לעפרוני ותהומות-התכלת מעל” –

מן הפלגות אל יער, “לו, ליער, סוד ורמזים ורזי רזים, פינות-חושך, צריחות זרות, סבך שורשים נאחזים” –

מן בלדות חטובות-לנוי, תוכן רצוף גבורות-גוף וגבורות-רוח, כגון זו על “החרון לבני קוֹרייטה”, שריד שבוי מן שבט יהודי גא בדרום-ערב, הדוחה חנינת-חייו, אחרי שייודע לו כי אחד-אחד נפלו עמיתיו בשדה-המלחמה – שיר שעצם השמות הפרטיים שבו הם כשעטת פרסות-סוסים ו“תרועות שופר-קרב”; וכגון “הפעמונים” – שיר שבו אין המולת פעמונים גדולים ומצילות קטנות של טומאה, מצליחה לבלע אנחה חרישית של אמירת “אמן” יהודית –

מן אלה החיצובים החינניים בחומר-טבע וחומר-סיפור, נתאוותה נשמת-הפיוט של שאול המשורר, אחרי אשר העמיקה שורשיה בלשון העברית, ליצוק בברזל, לרקע בנחושת, לעשות מעשה-צורף בזהב (זהב בגימטריא י"ד, זה מיספר-השורות בסוניטה).

ב“מעין מבוא” ל“מחברת הסוניטות” שלו (הוצאת “דביר” ירושלים-ברלין, תרפ"ב) מרצה טשרניחובסקי, בתמציתיות מבורכת, על תולדות הסוניטה באומות, ועל דבקיה בעברית – עמנואל הרומי, רחל מורפורגו; על קשייה וחוּמרותיה; על צורות-חריזתה השונות, וההגיון הפנימי של חלוקת שורותיה לארבע-ארבע ושלוש-שלוש, או כדרך שקספיר, לארבע-ארבע-ארבע ושתיים בפני עצמן, והקדיש המשורר סוניטה

אֶל הַסוֹנֵיטָה הָעִבְרִית

יָקַרתּ לִי, מַה-יָקַרְתּ, סוֹנֵיטָה, “שִירַת זָהָב”!

מִימוֹת הָרֵינֵיסַנס מִשְׁמֶרֶת לָנוּ אַתְּ.

הָעִמָנוּאֵל – הוּא הֵד מַנְגִינָתֵךְ אָהָב,

וִיחִידֵי-דוֹר נְצָרוּךְ בְּאִיטַלְיָה וְלֹא מַתְּ.

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב-חֲרוּזֵךְ, פּוֹזֵז כְּזָהָב,

מְלֻטָשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְרֻבֶּה שֶׁבַּמֻּעָט,

וּגְמַר-בָּתַּיִך לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וָרָהַב,

חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּך כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

אַךְ מִשֶׁרֻכְּזָה בָךְ מַחֲשַׁבְתִּי בַּת הֲגִיגִים,

מַה-דְּמוּת אָעֳרָךְ לָךְ? – קִלּוּחֵי בַרְזֶל סִיגִים

שֶׁנִכְנְעוּ לַדְּפוּס, מוּצָקִים סְפוּגֵי-צְלִיל.

כִּי כֵן הֲלֹא גַם אָתְּ: צִיוּרִים מְפֻתָּחִים

בְּמַתְכֹּנֶת כֻּלָּהּ סְיָג, מָסֹרוֹת-קֶדֶם, כְּלִיל:

הֶגְיוֹנָיו צְפוּפִים בּוֹ וּמִדְּבְּרוֹתָיו רְוָחִים.

בהעתק דלעיל שיניתי מעט מן הדפוסים באורח רווחי-השוליים מימין, כדי להבליט את סדר החרוזים. אין טשרניחובסקי נוהג עקביות מוחלטת בחריזת הסוניטות שלו; כן אפילו בתוך “כליל” אחד. ועל כך הוא מתנצל ב“מעין מבוא” ל“מחברת”: “יש אשר עצם טבעה המיוחד של הלשון, שבה נכתבת הסוניטה, מכריח לוותר על אילו מן החומרות היתרות, שאותה לשון אינה יכולה לעמוד בהן”.

שתיים אני יודע מסוניטות באנגלית על נושא-הסוניטה גופו, אחת מאת ויליאם ווֹרדסווֹרת, ואחת מאת דאנטה גבריאל רוֹזאֶטי (נולד 1828, מת 1882), נצר ממשפחה איטלקית שנתאזרחה באנגליה, ושכינת איטליה הקדם-רפאלית חופפת על מלאכתו בשירה אנגלית ובציור.

של-ווֹרדסווֹרת כתובה בפשטות נזירית-כמעט, וכה הלך-מחשבתה: “אל-בּוּז לסוניטה! מבקר, זעמת אותה, ותהילותיה-צדק נשית. בזה המפתח, שקספיר את סגוֹר-לבו פתח; המילודיה של זאת הגתית הקטנה, רווחה הביאה לפצע-פאֶטרארך; טאסוֹ את-קול החליל הזה אלף פעם השמיע. בה הפיג קאמוֹאֶנס את צערו בגלותו! עלה-הדס עליז, התנוצצה הסוניטה תוך הברוש, בו עיטר דאנטה את ראשו כבד-החזון; פנס תולע-יוחנא, משוש היותה לספאֶנסֶר רך-המזג, עת מוּנה לו צאת את ארץ הפיוֹת והתלבט בשבילי-אופל. ובאפוֹף אֵד את נתיבת-מילטון, היה הדבר בידו לחצוצרה, בה תקע צלילים מקיצי-נשמות – אהה, מה-מעטים!”

זו של רוֹזאֶטי, גם כי תעורטל ממנגינת-מלותיה הרווה ויוּקח ממנה נופת-בשמיה, עדיין שארית-יופי לא תסור ממנה. משא-נאומה, בערך: “סוניטה מצבה של רגע היא – מזכרת מאת נצח-הנשמה לאחת שעה מתה, אין תמוּתה לה. בין לטקס-טבילה נועדה ובין לאות מנבא-שואה, ראה-נא כי תהי, בפני עתרת תשוקתה שלה, רועדת-כבוד. חטבנה בהבנה או בשן, כפי ממשלת-לילה או ממשלת-יום, ויראה הזמן את ציצת פריחתה פנוּנת-בטל ובת-זריחה. סוניטה, זה מטבע; קדם – את הנשמה יגלה, אָחוֹר – את הכוח המעמידה; אחד אם ישמש יהב לעצומות-החיים השגיבות, ואחד – תרומה לפמליה-של-אהבה הנעלה; או, במשב-הנשימה של נמל-המערה האפל, בכף-יד חרון שלם ישלם את מכס-המוות”.

הבנה – עץ שחור. חרון – במיתוס היווני, הממונה להשיט נשמות-מתים בסירה על פני נהר-סטיכס אל ממלכת-שאוֹל. ונהוּג היה לשים תחת לשונו של נפטר, אוֹבּוֹל, מטבע קטן, ערכו כפרוטותיים, דמי-שייט בשביל חרון, פן תישאר נשמתו לא הכא ולא התם.

שלוש סוניטות על הסוניטה – שלוש גישות. של ווֹרדסווֹרת – ספרותית-היסטורית, והדגש שלה על מילטון; של רוזאֶטי – מיטאפיסית-אסתיטית: נצח משתכן ברגע- תפארת, גורל נתפס במופת מוחש; של טשרניחובסקי – גישת אוּמן, יוצק וגולף הגיגים במתכת.

“הייתי לאלהי” ו“עיפי-אנושות”

כליל-סוניטות הוא מישזר של ט“ו סוניטות, בהן כל שורה אחרונה שבסוניטה קודמת היא ראשונה בסוניטה הבאה תיכף אחריה. סוניטה י”ד מסתיימת בשורה הראשונה של סוניטה א'; סוניטה ט“ו, המפתחת באותה השורה, חוזרת ואוגדת את כל י”ד הראשונות-הסופיות, וסופה (הוא סוף הכליל כולו) – שורה אחרונה במספר י“ג שהיא ראשונה במספר י”ד. לא די לו למשורר החוּקיוּת המהדקת של צורת-הסוניטה כשהיא לעצמה – כאן נתבעת ממנו פוֹריוּת דמיון-ואמצאה לפתח כל שורת-יסוד, המשתרשת מסוניטה לאחותה, שתעמוד כסוגיה פיוטית חדשה, ולשית את האגד האחרון – אמירה הגיונית אחת, שהיא סכום כל המוטיבים יחד.

טשרניחובסקי ראשון היה בעברית להתמודד במלאכת ענקים-נמלים זו, ופעמיים יכול לה – הם-הם שני כלילי-התפארת, “לשמש” ו“על הדם”.

הכליל “לשמש”, פתיחתו “הייתי לאלהי כיקינטון וכאדני”, והוא הולך ומונה את ברכות הגידול הטבעי והעושרים המוחשיים והנאות-הגו והנאות-הרוח, העניקתן יד-אלוה ברחבות למשורר (ולנשמה הפיוטית שבכל אדם). כוחות-טבע ותשוקות-אנוש, אשר המושרר עבדם בניסוחם האלילי בשירים קודמים (אפוֹלו ליופי, עשתורת ובל לפרייה ורבייה) – פה הם מופיעים כגילויי אלוהות אחת, אשר סמליה – בפסלים, או ב“אני מאמין” שבספר – חולפים, והיא פועלת לעד. תמורות בהיסטוריה האנושית – התהווּת דתות ותרבויות וחורבנן, לידת אומות והתפוררותן, נסכּות בסוניטות הללו כאבולוציה אחת, מוליכה מן הדומם (ואף הוא סודו – חי) אל גובהי-הגבוהים שבהישגי רוח האדם.

כל זה ניתן בציורי-ציורים ובפסוקים דראמתיים. למשל, משה עומד על ההר, ונסוגים ונבהלים מפניו כל האלילים (מעין: “כרע בל, קורס נבו”). המשורר, היפעמות-נפשו עוֹנה ליקום בכל דרגותיו – “כוכבים אלהי, אתפלל למו, קסום-פניכם, מאור-יום וסהר חיוורייני”, ולתופעות רוח-האדם באשר היו והווים – “אלילי עולם גז תפסוני…”, “שיר גוי וגוי קסמני…” – והוא צופה לעתיד ותוהה: “האם קדמתי בוא, או אחר צור בראני?” –

אופי אחר לכליל השני, “על הדם”. זהו פרי אכזבות שבנסיון, המאירות גם את העבר באור-בלהות. אלילים תובעים קורבנות; נביאים קמים על נביאים לשוחטם; מטיפי דת אהבה-וחסד רודפים בקנאות אדוקי דת אהבה-וחסד אחרים, המתבטאים בטקס שונה-במקצת; מתקני-עולם, אך ניתן שלטון בידם, נעשים עריצים, רומסי חירות, מדכאי עם, ומעלים לגרדום אחיהם-מאתמול – הכול בשם תיקון העולם. אבל אין בעל-הכליל אומר נואש. עדיין הוא מאמין ב“כוהני היופי ומכחול-האמנים” – והמשורר ארכי-טיפוס לכולם. הללו בהדרגה, על ידי טיפוח אטי את ניצני-התפארת שבלב-האדם, יביאו לידי פריחת הגאולה בטוהרה.

הָרוֹדִים בַּשִׁירָה

הָרוֹדִים בַּשִׁירָה וּבְמִסְתְּרֵי חִנָהּ,

אַךְ אַתֶּם מְאַחֲדִים עֲבָרִים וַעֲתִידוֹת,

וּבְהִמְנוֹן אַכְנֵטוֹן, שָׁר בֵּין פִּירָמִידוֹת,

וּזְמִירוֹת בֶּן-יִשַׁי נִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְחִנָּה.

שִׁיר-עֶרֶשׂ, שִׁיר אֶחַד וּמָלֵא חֲנִינָה,

לְשִׁפְחָה בַּת-עֶבֶד וּלְשִׁדָּה בַשִׁדּוֹת;

וְעֶרֶב יִתְכַּוֵץ עִם גּוֹנֵי הַחִידוֹת

לֵב אֲמוֹרָאִים וְלֵב עָמֵל בַּטְחִינָה.

וּבָאָה יְצִירַתְכֶם וְקָרְאָה לִנְדִיבוֹת

מִתּוֹךְ לֵב מִתְלַהֵב וּשְׁאִיפוֹת מַרְהִיבוֹת,

מְצָרְפָה נִיצוֹצוֹת וּפְעֻלָּה לִפְעֻלָּה

לְאִטָם, וּכְהַפְרוֹת חֹם-אָבִיב הַגִּנָּה.

אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה,

יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

(סוניטה י"ג בכליל “על הדם”)

(שדה – שגל; וערב – ועם ערב; והוא עתיד לגאולה – מתייחס ל“העולם” בשורה הבאה).

מרחבי-רקיע

ומן יציקות צפופות, שואפות הוד ומבקשות נתיבות – אל מרחבים.

מן הגדולות בשירות-טשרניחובסקי (כתובה היא בריטמוס חופשי, בסיסו הכּסאמטר; והיא הפואימה האחרונה שיצאה מתחת ידו בטרם הלך מאתנו) היא “כוכבי שמיים רחוקים”.

נודד מנעוריו, ראה המשורר את הכוכבים מאקלימים שונים ופינות-ארץ שונות, על פני ים ועל פני יבשה, ובעתות מתחלפות של ערב ולילה ועד-לא-שחר; וביד-אדירים הוא מתארם, אותם ואת אשר ראו הם בגויים ואלוהיהם מקדמות זמנים – ואיך השיגום אומות שונות במנוחתן ומסעיהן, במיתוס, באמונה, ובתפיסה שכלית: מעל יערות-קארליה (פינלאנד), מעל ים ויער וסלע בקרים; “כוכבי ליל ים התיכון… אתם נטעתם באדם רוח גבורה ודעת, חכמי בבל ו’כשדאים' שמעו ברוֹן גלגליכם, סוד צירופיכם גם גילו, סודות ראשונים בטבע”…; “כוכבי ארץ-ישראל… נשאו אליכם עיניהם אבות-האומה לעדוּת; ממסילותיכם אך אתם נלחמתם לו בימי-קדם; אתם ראיתם מלחמתו, אתם ראיתם את גודלו, אתם ראיתם בעוניוֹ. בכם נצמדו יחד עבר והווה ועתיד. הוי, המרחיקים כה לראות, אולי רואים אתם גם עתה עתידו, הגידו: מה החזיון ומתי קץ החזיון – הגידו!” – "כוכבי-אור אשר מעבר תחום בין-המהפכים בנגב!… ‘הצלב הדרומי’, ‘קנטברוֹס’, ואחיהם; כוכבי הפּאמפּה הגדולה (ערבות דרום-אמריקה), והם עדים ליצירי-שחץ קדמונים של הטבע, זה-אך יצאו מתוהו-ובוהו, “וצער חרישי מלטף הלב המצטמק, אשר יתגנב ובא עם בואכם אל הרקיע, כאילו הייתם אך נרות-נשמה לעולמות שמתו”.

חביבים היו הכוכבים על אמו של המשורר –

אֶפֶס אֶת שְׁמוֹתָם קִבַּלְתִּי מֵאָבִי הַנוֹדֵד בִּנְעוּרָיו

בְּלֵילוֹת קַיץ וּסְתָיו, בִּנְתִיבוֹת רַחֲבוֹת הַמַּסְלוּל

בֵּין הַדְּנִיפֶּר וְהַדּוֹן, בֵּין יָם אֲזוֹבִי וְהַשָׁחוֹר.

הוּא יָדַע שְׁמוֹתָם שֶׁשָּׁמַע מִפִּי קְשִׁישִׁים טְשׁוּמָקִים,

הֶרְאָה לִי “אָלֶף” ו“תָו”, “עֲגָלָה גְדוֹלָה” וּ“קְטַנָּה”,

“מֵאָה הַיְקוֹדִים” וְגוֹמֵר, עַד “דֶּרֶךְ עִיר יְרוּשָלַיִם” –

שֵׁמוֹת פְּשוּטִים וּמְשֻנִּים שֶחָיוּ חַיֵיהֶם בְּזִכְרוֹנָם

שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים וְזִקְנֵי הַדּוֹר הַמֻפְלָגִים

בֵּין שְׁמוֹת מַזָּלוֹת מִקֶּדֶם. מֵאָבִי וְאִמִּי

קִבַּלְתִּי אֲַהֲבָתִי לָכֶם, כּוֹכָבִים רְחוֹקִים-קְרוֹבִים…

ושוּרה זו שבסיום עונה לשורות הפתיחה שהן:

כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם כֹּה קְרוֹבִים,

אוֹרוֹת רְחוֹקִים-רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת,

אוֹרוֹת קְרוֹבִים-קרוֹבִים לְלֵב הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֵמָה!

(טשומקים – רוכלים אוקראינים, מובילים בשיירות על גבי שוורים תבואה מאוקראינה לקרים ומלח ודגים מקרים לאוקראינה, כן מפורש במדור “הערות וביאורים” בכרך ב' לשירי טשרניחובסקי, מהדורת “דביר”, תשכ"ו).

מאמר שלישי: אריגים

אין זאת כי ניצוצות מנשמות בצלאל בן-אוּרי למטה-יהודה ואהליאב בן-אחיסמך למטה-דן, ו“חכמי הלב” העוזרים על ידיהם, מצאו להם אוהל-שכינה במלאכת-השיר של שאול טשרניחובסקי; כי, כמו אלה, יש לו התבונה “לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, ובחרושת-אבן… ובחרושת-עץ” ולעמול ב“תכלת וארגמן ותולעת-שני ושש משזר, מעשה-רוקם”.

“והתעבּרות”¹ ממש היתה בו מנשמת חירם מן צוֹר (בן-זמנו ובן-שמו של המלך אשר סיפק עצי-ארזים ועצי-ברושים למקדש-שלמה): “בן אשה אלמנה הוא, משבט נפתלי, ואביו איש צוֹרי, חורש-נחושת”. על כן אנו מוצאים, בסוניטה אחת שלו, נערה עבריה (בת דוֹר, בו דבקו שבטי-ישראל הצפוֹניים בדרכי הצוֹרים והצידוניים) מביאה קורבן-מנחה ומתפללת לעשתורת קטנה, זוּ שוגרה לה מתנה מאת אחד נסתר, והיא איננה יודעת מי הוא. המוטיב הוא אוניברסאלי (הוא ששימש לביאליק בפניות בנות-עם אל “שטה פוֹתרה חידות” ואל “צפור-זהב”); ונסתכל-נא איך עיצבהו טשרניחובסקי:

עַשְׁתָּרְתִּי לִי

עַשְׁתָּרְתִּי לִי, הֲלֹא תָסִיחִי לִי: מֵאָן

הַגַּיְא אֵלֵינוּ בָּאת? הַאִם בְּיַד כְּנַעֲנִי צִידוֹן

מֵעִיר לְמָעוֹז יָם, בֵּין גַּלֵי שְׁבוֹ וְכַלְצִידוֹן?

הֶאָרְבוּ לוֹ בָּהָר וְעִם לֵיל אַלוּפֵי דָן?

הַאִם בְּצְרוֹרוֹת בַּד עַל דַּבְשׁוֹת גְּמַלֵּי דְדָן

וְנָאקוֹת מַעֲלוֹת חוֹל הַפָּז בְּנִיעָן וְנִידָן

נִשֵׂאת עִם אֹרְחַת שְׁבָא, נוֹשֶׁקֶת רוֹמָה כּידוֹן

וְלִפְנֵיהֶם מְטַרְטֵר קוֹל רִמּוֹנִים וְסַהֲרוֹן רָן?

נִפְלָאת לִי, מַה-נִּפְלָאת! עֵינַיִך אִסְמָרַגְדִּים

אַךְ כֻּלֵּך עָשׂוּךְ שֵׁן, יְצִירַיִךְ כֹּה מִתְלַכְּדִים.

וְאֵין אִישׁ מְגַלֶּה סוֹד, מִי נְתָנֵךְ לִי – אֵין אִישׁ!

סַלְסִלַּת תְּאֵנִים לָךְ – חָפַנְתִּי קֶמַח סָלְתִּי,

מִשֶּׁמֶן זֵיתִי לֹג – – – אֵלַיִךְ הִתְפַּלָלְתִּי:

“נַהֲגִיהוּ, נַעַר צַח, אֵלַי תְּבִיאִיהוּ חִישׁ!”

יושגח איך באיחוד גמור מתאחדות, בלב הנערה התמימה, ההתפעלות מן יפי פסל-השן הקטן של העשתורת עם ההערצה הפולחנית לזו האלילה.

על פרשת-תרגום אחת

המעולים בתרגומי-שיר הם אלה, שמשורר בעל-עצמיוּת, מתוך הזדהות גזורה-מראש עם רז-החיים של המקור, טובעם בחותם עצמיוּתו וכוחו.

מבחינת האמור, אין די-הלל לפרשה אחת בתרגום-טשרניחובסקי לשני מיפעלי-האדירים של הוֹמירוּס² – זו פרשת עשיית מגן-אכילס בידי האֵל החיגר, היפסטוֹס, לפי הפצרת אֵם-אכילס, תטיס, ב“איליאַדה”.

במסגרות הרקועות, במשבצות המתוחמות של זה מגן-אכילס, כל האֶלאס ההוֹמירית – על משפטיה ומנהגיה, שחקיה וימה, מראות-עיר ומראות-שדה שלה, גינוני-שלום וגינוני-קרב של תושביה – בזעיר-אנפין מכוּיירת ומצויירת, משוקפת לעולמים.

רֵאשִׁית מַעֲשֵׂהוּ אָז עָשָׂה צִנַּת אַדִּירִים וּגְדוֹלָה

כֻּלָּהּ מַעֲשֵׂה אָמָן, וְשָׂפָה מַבְרִיקָה לָהּ סָבִיב,

שָׂפָה מְשֻׁלֶּשֶׁת מִתְנוֹצְצָה וְתֶלְיָהּ מְצֻפֶּה כָסֶף.

חָמֵשׁ שְׁכָבוֹת לַצִּנָּה, וְעַל-פְּנֵי הַשֶׁטַח הָעֶלְיוֹן

יָצַר הַרְבֵּה צִיוּרִים מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב בְּחָכְמָה.

צָר אֶת-הַיָם וְאֶת-הָאָרֶץ, וַיַעַשׂ אֶת-פְּנֵי הַשָׁמָיִם,

שֶׁמֶשׁ לֹא יֵדַע מָנוֹחַ וְאֶת-הַיָרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ,

כָּל-הַמַּזָּלוֹת הָרַבִּים הָעוֹטְרִים לִרְקִיעַ-שָּׁמָיִם,

מוֹשְׁכוֹת כִּימָה וְעָשׁ וּכְסִיל – הָעֲנָק בָּעֲרִיפִים.

גַּם אֵת הַדֻּבָּה הַגְּדוֹלָה, הַמְכֻנָּה מִרְכֶּבֶת שָׁמָיִם,

עוֹשָׂה הִיא דַּרְכָּהּ בְּעִגּוּל וְעֵינֶיהָ בִּכְסִיל תִּתְבּוֹנֵנָה,

הִיא הָאַחַת שֶׁאֵינָהּ טוֹבֶלֶת בְּשֶטֶף אוֹקְיָנוֹס.

בריבוע אחד של שדה-המגן (צנה בלשון-השיר), כייר חרש-האלים שתי ערים נחמדות: בעיר אחת – מראה-לילה, תהלוכת-חתונה עם לפידים, ובחורים מרקדים לקול כינור וחלילים, “ונשים צובאות על הפתחים”. ובאותה העיר גופה – מראה-יום, משפט בין שני אנשים נצים, איש כטענתו, וזקני-העיר יושבים בדין על אבנים וכרוֹזים מהסים העם. העיר השנייה – שני עמים צרים עליה, שני צבאות-העמים אין חיבה ביניהם, ועיסוק-דברים יש בין מצביאיהם אם יילחמו קודם צבא בצבא, ולמנצח – שלל כל-העיר, ואם יחלקו ביניהם את אוצרות-העיר שווה בשווה. ואנשי-העיר מתכוננים להתגוננות – זקנים, נשים וילדים נאספים לחומה – ובינתיים, מחוץ-לעיר, רועים נהרגים, ובקרם וצאנם מונהגים בידי אויבים…

“הוסיף וצר חלקת-שדה תחוחה בקרן בן-שמן, רחב ורבים בו החורשים, נוהגים צמדי-הבקר ופונים גם-הנה גם-הנה, וכאשר ישוב החורש והגיע עד קצה כל השדה, יגש הגבר ובידו כוס-יין המתוק כנופת, איש-איש יקבל במועדו, ישתה וישוב למעניתו”…

“הוסיף וצר שדה-קמה גבוהה וצצה בעתרת”; הקוצרים, מגלים שנונים בידיהם, בעבודתם, והשבלים נופלות המונים-המונים בשׂדרה ארוכה, ומאלמי-אלומות בחבלי-קש באים אחר הקוצרים, וילדים מלקטים שבלים יתומות – וכבר כּרה ערוכה, פר-מידות זבוּח, לקוצרים, ונשים זורות בשפע סולת-שׂעוֹרים על הזבח.

“הוסיף וצר גם כרם כבד בגפן אַדרת”, הגפנים בזהב, תמוכות ביתדות-כסף, והאשכולות משחירים… והיא עונת הבציר: בתולות ונערים נושאים הפירות המתוקים בסלסלות, ילד אחד מנגן בכינור, ובני-עם מפזזים ויוצאים במחול.

הוֹסִיף וְצָר שָׁם גַּם עֵדֶר בְּקָרִים מְרִימֵי-קַרְנָיִם,

אֵלֶּה מֵהֶם עָשָׂה בְּדִיל, וְאֵלֶּה מֵהֶם עָשָׂה זָהָב,

וְהֵמָּה גוֹעִים בָּרָמָה וְחָשִׁים מִגְּדֵרָה לַדֹּבֶר

אֲשֶׁר עַל נַחַל מֵי-רַעַשׁ, עַל-יַד שַׁדְמוֹת קָנֶה מִתְנוֹדֵד.

רוֹעִים אַרְבָּעָה עֲשׂוּיִים זָהָב מְלַוִּים הָעֵדֶר,

כְּלָבִים בָּאִים אַחֲרֵיהֶם, תִּשְׁעָה מְהִירֵי-רַגְלָיִם.

וְהִנֵּה שְׁנֵי כְפִירִים מִתְנַפְּלִים בַּשְּׁוָרִים הַהוֹלְכִים רִאשׁוֹנִים,

תּוֹפְשִׂים פָּר גוֹעֶה בְּקוֹל גָּדוֹל וְסוֹחֲבִים אוֹתוֹ, וְהוּא נוֹהֵם.

חָשִׁים-בָּאִים אַחֲרֵיהֶם הַנְּעָרִים וְהַכְּלָבִים;

וְאֵלֶּה נֶחְפְּזוּ קָרְעוּ אֶת-עוֹרוֹ שֶׁל פַּר-הָאַדִּירִים,

זוֹלְלִים מֵעָיו וַיְעַלְעוּ אֶת-דָּמָיו הַשְׁחוֹרִים, שָׁוְא אָמְרוּ

רוֹעָיו לְגָרְשָׁם וְשִׁסּוּ בָּהֶם אֶת-הַכְּלָבִים הַזְרִיזִים,

אֵלֶּה נִרְתְּעוּ לְאָחוֹר, יְרֵאִים לְשַׁלֵּחַ בָּם שִׁנָּם,

עוֹמְדִים קְרוֹבִים לְאֵלֶּה, נוֹבְחִים וְשׁוֹטִים מִפְּנֵיהֶם.

“הוסיף נכה-הרגליים המהולל וייצר כר נרחב ועדר של צאן צחות-צמר”, ומכלאות וגדרות וסוכות-רועים.

“הוסיף החיגר המהולל וצר גם מחולות-מחניים” – וזה טקס מסורתי רב-עם. “בחורים ונערות חמודות אוחזים אלה את אלה בכפות-ידיהם ורוקדים”. הבחורים מהם חוגרים חרבות-זהב, והנערות מהן מצועפות בד לבן ומהן עוטות גלימות רכות מעשה-ארג, ויש עוטרות כלילי-פרחים לראשיהן; “ובתוכם משורר אלוהי מזמר, פורט על-נבל”…

במקיף לכל המגן, על שפתו, “הוסיף וצר את שטף מי האוקיינוס האיתן… מעשה-אמן להפליא”…

כל “הומירוס” העברי לטשרניחובסקי – מוֹפת, ופרשת עשיית מגן-אכילס – מופת-מופתים.

תפארתן של עבודות פשוטות

בין דחיסוּת הסוניטה ובין רחבות האֶפּוֹס, מתמצעת האידיליה. ויש בה משום “רחוק” ו“קרוב” בדיבור אחד – רחוק למדי בשביל שיהיו תכניה לוּטים בנוגה-דמיון, קרוב למדי בשביל שיהוו עובדה חווייתית, זכרון-של-ממש. יפים לה, איפוא, נסיונות ועלילות מדור הסבים והסבות (וכמובן, לא ייבצרו ממלאכת-משורר קירוב-שבעיבוד, כגון “אידיליות המלך” לטניסון, שבהן נהפכות הרומאנצות הרחוקות של המלך ארתור ואבירי “השולחן העגול” שלו למן רומאנטיקה ומוסר שבמושגי דור-ויקטוריה; אף ריחוק-שבעיבוד, דהיינו, תפיסת חוויות-הווה כחזיונות שבאגדת-קדומים).

האידיליות של טשרניחובסקי מצטיינות במומנטים אֶפִּיים שבהן. כי הסגולה האפית לא רק בגודל-ממדים ובתימה נשגבה תתגלה, כי-אם גם בגישה מיוחדת, שיש בה כדי להעניק גם לזוטות שבמפעלי-אנוש מרחב וגדוּלה.

בבלדה “מוחמד”, הנביא מתעלה בעיני קהל צבא-מאמיניו דווקא עקב פעולה פשוטה שלו: בידיו תיקן סנדלו שנפסק – – במידבר, לאור הלבנה, בעוד כל העדה מחכה לו בדממה; ולא שוּסעה הדממה בלתי-אם על-ידי רעם שאגת-לביא במרחק, ונעירת-חמור ונחירת-גמל אחרי התאושש הבהמות הללו מפחדם. אזי, בקום הנביא ממלאכתו ותתּוֹ הצוו: “לשלום לכו!” - “ויגדל וירם ברגע ההוא, בישימון העטוף תעלומות כמוות, בעדת מעריציו שאותו סובבת, כמחוקק היורד מחורב בסין, כעזראיל המלאך הבא ביום הדין, כשמש מתוהו ובוהו מתפרץ, כאַללה ביום בוראו שמיים וארץ”. ככה, שגב על שגב!

באחת האידיליות הראשונות של המשורר, “הכף השבורה”, אסירים פוליטיים בחדר-כלאָם צופים בהיתקן כף-עץ שנסדקה בידי אחד מחבריהם. אותה כף שימשה תרווד יחידי לשאיבה מקלחת-מרק שסופקה להם למזון. התיקון נעשה על ידי תפירה מופלאה בחוט-ומחט, אחרי נקיבת חורים קטנים בסכין משני צדי הסדק. סכין, מחט ועט, וכל מכשירי-כתיבה, נאסרו על הכלואים; אך הללו הצליחו להחזיקם בפינות-סתר, וצלוחית-של-דיו היתה מוסווית על ידי תווית-רפואה: “קאליום היפרמאנגני” (אחד-הכלואים רופא היה).

והנה קטע מטקס עשיית-לביבות ביד אשה, גיטל הזקנה:

נָתְנָה בַּנָּפָה הַהִיא קֶמַח-סֹלֶת מְאֹד דַּקָה,

נִפְּתָה וְזָרְתָה מִיָד וַתַּרְקֵד בְּיָדֶיהָ הַמְהִירוֹת.

כְּאַבְקוֹת הַשֶלֶג הַצַּח נִתְחֲבוּ בְּנִקְבֵי הַנָּפָה

גַּרְגְּרֵי הַקֶּמַח, וְכֹה נָחוּ עַל פְּנֵי כָּל הַמַּעֲרוֹךְ.

גַּרְגֵּר שֶׁל אָבָק עַל גַּרְגֵּר. וְהָלַךְ הַמַּצָע וְגָדֵל,

מַבְרִיק וּמַבְהִיק וְצַח, כַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן, הַיוֹרֵד

וְנוֹשֵׁק אֵת אַדְמַת הַסְּתָו: שְׂאִי שָׁלוֹם מֵאֵת שַׂר שֶׁל חֹרֶף!

( – “לביבות”)

וכמו גרגרי-הקמח הללו, כל גרגר וגרגר לחוּד, כן נאחזו וחלפו בחזון-לב גיטל כל שנותיה וירחיה וכול אשר עבר עליה מן הטובה ומן הרעה: “ילדה היא… כלה… כבר אם… ופעם ניעורה – והנה זקנה כבר, והיא סבתא, ונכדה לה, רייז’לה תחיה”.

המושלמת באידיליות היא “חתונתה של אֶלקה” – חתונה של שבעת ימי משתה בעיירה יהודית בטאבריה, חבל דרום-רוסי דשן. אידיליה זו, מקורה בזכרונות-משפחה של המשורר עצמו בילדותו, ובאיגרת באידיש המתארת חתונה רחבת-יד מאותו הסוג. יש ובראשי פרקי-השירה ניתנים שמות טקסי-החתונה, הנהוגים כל אחד ביומו, באידיש: “שבת צום פוֹרשפּיל – “צום באדעקענס” – חוּפּה-וועטשערי”.

בכאן אין לנו מקום אלא די-מסירת משהו מן ההקדמה לגוף-החתונה:

חֹדֶש לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה נוֹעַץ מָרְדְכַי בְּכִלְיוֹתָיו,

נוֹעַץ בְּאִשְׁתּוֹ וֹבְרֵעָיו, אֵיפֹה יַתְקִינוּ הַשִׁמְחָה:

שֶׁמָא יַתְקִינוּ בַּבָּיִת? קָטָן הַבַּית מֵהָכִיל

כָֹּל הַמְזֻמָּנִים בְּיָחַד. וְיֵשׁ עוֹרְכִים הַשִׂמְחָה בְּאַמְבָּרִים,

הֵמָּה אַסְמֵי-הַתְּבוּאָה, הָעוֹמְדִים מוּכָנִים מִקַּיִץ

לְקַבֵּל הַדָּגָן – מְרֻוָחִים וְנוֹתְנִים רֵיחַ הַדָּגָן,

נוֹצְרִים מֵהֶבְלוֹ שֶׁל קַיִץ בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה לְמֶחֱצָה.

נוֹטְלִים מִתּוֹכָם הַמְחִצּוֹת וּסְיָגֵי הַקְּרָשִׁים הַצַּחִים,

קוֹשְׁרִים כָּתְלֵיהֶם בִּשְׁטִיחִים וּפוֹשְׁטִים סְדִינֵי-צִבְעוֹנִים,

וְקַרְשֵׁי הרִצְפָּה הַיְשָׁרָה – עֲלֵיהֶם יִשְפְּכוּ טַלְקוּם,

וְהָיָה יָפֶה בִּשְׁבִיל הַקָּהָל הַיוֹצֵא בִּמְחוֹלוֹת.

וְאוּלָם יֵשׁ בּוֹנִים אֹהָלִים, אֹהָלִים שֶׁל קְרָשִׁים, וּכְפוּנִים

שְׁטִיחִים שֶׁל פִּשְׁתָּן וּבָד, גְּדוֹלִים, עֲשׂוּיִים לַדָּבָר

(חֶנְוָנִים יוֹרְדִים לִירִידִים וְסוֹחֲרֵי הַתְּבוּאָה, הַלָּלוּ

יֶשׁ לָהֶם שְׁטִיחִים כָּאֵלֶּה וְטַבְּעוֹת נְחֹשֶׁת עַל קְצוֹתָם).

וְכַמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לָאֹהֶל הַנִמְתָּח לִרְוָחָה!

לְאַחַר שַׁקְלָא וְטַרְיָא גָּמַר – וַיִבֶן הָאֹהֶל.

אז באה מערכת בניית-האוהל בפועל – כמצוותיה והידוריה. הומור רב יש בהכנת רשימת הקרואים – ידידים ושארי משפחה, בני עיירה, כפר ועיר, בעלי דרגות שונות של קירבת-דם וקירבת-לב; אגב כך, כמה מאלה, האופי שלהם מואר על ידי מלה-מלותיים הנפלטות על אודותם.

אנדרטות

גם בבגרותו (זיקנה-ממש מעולם לא ידע), ערג טשרניחובסקי על פסלים. בהתוודותו לנפשו כי בתל-אביב העברית “אני – לי משלי אין כלום, גם לא שולחן”; בשבתו בחדר שׁכוּר, דל, דהה, ולא נקי; באין לו תקווה שיקיים בניין-ארצו בהסעת-סלעים, חפירת-מסד, קימום כתלים וקירוי סיפון שׁריר… “וכרם לא אטע, לא אסקל, ובו לא אשלח צינור למיים המפרים, כי לא אשתול שתיל, כי לא אכאב בצומאו, וגן קטן לא לי”… – – בכל-זאת השתעשע בהלך-דמיון, שאילו היה לו “אך שולחן, אותה פינה קטנה, שבה אדם רגיל להתייחד עם אור עולם-כל-עולמותיו” - היה מזמין ומעמיד על אותו שולחן לפחות אנדרטה אחת. של מי? מכיוון שאין זה אלא חלום, כמה אפשרויות מתייצבות לפניו:

“תעשׂ (ת' צרויה, ע' קמוצה, שין שמאלית) האנדרטה בזלת מוצקה, שחור-שבשחור הגוש, אכוּל אש-בראשית… מצק של עולמים, מצק ברזל ואש, אך כהיותו גם הוא – אדם ברזל ואש; מחוקקם של כל באי עולם רחוק… נביא מדבר-פארן, נביא סיני – משה”.

“תיעשׂ האנדרטה מנחושת-קדומים”… כאן בא תיאור של איש “אשר יצק מלים כמנגינה מכסף-רננוֹת, מכתיר עלי-דפנה, לעד לא יבּוֹלון… הוֹמר.”

ומנוּיוֹת אנדרטה לאיש, אנדרטה לאיש, חומר-האנדרטה כיאֶה לרוח-האיש: מן שיש, מן מרמרה קדוֹשה – ל“משיג אֶמת-ההוד, תופס הוד-האמת”… אפלטון; מן אַלון אץ-אוֹדנוואלד, גטה, “עיניים… לקלוט תבל כולה”; מן ברזל-סיגים עמוּם – לאחד עונה לכל צער וגיל, מבין לקברן, לחצרן, לליצן וללב-חכמה, לרודף-כבוד ורודף-זימה, “לבן-מלך בחיר-אדם או יהודי מוּרדף”… שקספיר; “מאֶבן-יהודה, קשה כחלמיש… שיכּוֹר מצדק רם על כול… נגיד חוזי-חזון… דמות מנחם-עמי, ישעיהו בן-אָמוץ”.

ולאחרונה – חוזר החולם אל סמל האשה הנצחית של תשוקת-עלומיו: תיעש האנדרטה שנהב-הינדו עתיק שהעלה צהוב, כבשר שזוף-חמה, דמות העשתורת לי, לוּטה שמלות כולה, אדרת כבדה שובלה, נושק קרסול; ‘לא יראֶנה וחי!’ כל קפל – רמז חי, כל קמט – הגה אש, ובתאוות-הפקר מתניים וירך ושד טרם-יתגל, במשמעת-איתנים שנקדשה בחי, ניצבת בהדר-יופיה בחג-פולחן" – – והיקיצה: “אני – לי משלי אין כלום, אף לא שולחן!”

בצניעותו לא הגה שאול המשורר באנדרטה של עצמו. האנדרטה שלו, המוצבת קדורת-גוון באכסדרה של בית-הסופר בתל-אביב, מעידה על טבע תובל-קיני: קמאי, תמים ועז. זהו משהו להיאחז בו. אבל דמותו האמתית מחוטבת בבלדות, יצוקה בשירי-זהב, ארוגה ביריעות-אידיליה; נאבקת עם אֵלים וגיבורים במלחמת-טרויה, נודדת ושבה ביתה עם אוֹדיסס; מרקדת בטרוֹכאים של הקאלוואלה ואגדת-היאַוואתה; מזמזמת עם “עמא דדהבא” – ועם מלכּת העם הזה, נישאת אל-רוּם-תכלת במעוף-כלולותיה; בסתרי-יער צצה עם פטריות – אורניות, סמקנים וירקנים, מנתרת עם בני-חרגול ופוזזת עם לטאה בהילה; ברחבי ערבות-אוקראינה מתנחשלת עם תבואות-קיץ, מפיקות ריח-שׂוֹבע, ונסערת ומשתדמת עם שלגי-חורף; וב“מנגינה” רעננה מחדשת קידושי עם נצחי לאדמת-בחירתו.

(הופיע ב" עתידות ", ירחון ז', 1949/1950)

הסיפור הזה נותן לנו הצצה בחיי היהודים בפילאדלפיה בראשית היווסד עיר קוויקרית זו, ששמה מתפרש “אהבת-אחים”; אף בחלק שהיה להם ליהודים בחדירה אל המערב הרחוק. כפי שנראה ממהלך הסיפור, היו אז היהודים הספרדים היחסנים שבקהילה, ויהודים גרמניים והולנדיים נחשבים פחותים-במעלה בעיניהם.

הריפובליקה של ארצות-הברית, העתידה להיוולד, מופיעה בסיפור כחזון בלתי-ברור, אך מורגש בלבבות מראש – ביחוד בלבותיהם של יהודים היודעים שעבוד מהו וערכו של חופש מהו.

ממשלת ארצות-הברית בחרה בסיפור זה – בין שאר דברי-ספרות – כחומר מקרא לחיילים בעת המלחמה האנטי-נאצית.

הסופר איננו יהודי, ומעניין לראות איך תפס לשונם ורוחם של יהודים. א.ר.

שׂיחתי היא על הימים הקדומים – יזכור אלהים ברחמיו כל אשר חיו אז – ועל האבות.

ובכן, אמריקה, הלא תבינו זאת, היתה אחרת בימים ההם. מקום נאה היה זה, אך לא הייתם מאמינים כי הוא הוא, אילו ראיתם אותו כיום. לא היו שם לא אוטובוסים, ולא רכבות, ולא מדינות, ולא פּרזידנטים, לא כלום!

לא היו שם אלא מתישבים ואינדיאנים, ויערות-בר מלוא כל הארץ, וחיות-בר אשר חיו ביערות-הבר. ציירו בנפשכם מקום אשר כזה! בימים אלה, אין אתם חושבים על כך כלל; אתם קוראים על כך בספרי לימוד, אבל מה זה שוה? ואני מטלפן אל בתי, בקאליפורניה, ותוך כדי שלושה רגעים, אני אומר “האלו, רוֹזי”, והרי רוֹזי, והיא מספרת לי על מזג-האויר, כאילו זהו מה שרציתי לדעת! אבל לא תמיד היו הדברים ככה. אני זוכר את ימי אני, ואף הם היו שונים. ובימי סבא של סבא, היו שונים עוד יותר.

סבּא של סבּא היה יעקב שטיין, והוא בא מעיר רדלסהיים שבגרמניה. אל פילאדלפיה בא, יתום בספינת מפרש, אך לא עם-הארץ היה. היה בו ריח תורה – הן למד בישיבה – ואפשר היה נעשה תלמיד חכם בין תלמידי חכמים. אבל כך יקרו המקרים בעולם רע זה. היתה מגפה, וקם ארכי-דוכס חדש – תמיד יקרה כך. אחרי-כן לא היה מרבה דיבורים על המאורעות ההם – הם הניחו לו את שיניו בפיו, ולא הרבּה לדבר על כך. לא היה צריך לדבר – בני הגולה אנחנו – אנו יודעים מה זה יום אפל כי יבוא.

ובכל זאת, הגיעו בנפשכם – צעיר בעל חלומות נאים ובן תורה, ולו פנים חיורים וכתפיים צרות, והנה הוא מוטל באותם הימים הקדומים בארץ כה חדשה. יפה התורה אשר בו, אבל היא לא מילאה את פיו. עליו לשאת חבילה על גבו ולחזר עמה מדלת לדלת. אין זו בושה; רבים וטובים התחילו על דרך זו. אבל אין זה דומה לביאוּרה של תורה. ובראשונה היה חולה-געגועים. היה יושב בחדרו בלילה, נר אחד על ידו, והיה קורא בדברי החכם קוהלת, עד שמרירותו של החכם היתה עולה בפיו. כשאני לעצמי, מובטחני כי קוהלת חכם גדול היה, ואולם אילו היתה לו אשה טובה, היה אדם יותר שמח. רב מדי היו מרבים להם נשים באותם הימים הקדמונים – וזה היה מבלבל את דעתם. אבל יעקב צעיר היה.

ואשר לארץ החדשה אשר בא אליה, בעיניו היתה מקום-גולה, רחבת-ידים ומבעיתה. שמח היה לצאת מן הספינה, ותו לא – כך בראשונה. וכשראה את האינדיאני הראשון, בעיניו ממש, ברחוב – הנה, זה היה יום! ואולם האינדיאני, בן-יישוב, קנה ממנו סרט צבעוני, בסיוע תנועות-ידיים, ואז הונח לו מפחדו. אף-על-פי-כן, פעמים נדמה לו, כי רצועות חבילתו מתחתכות לתוך עצם נשמתו, והוא התגעגע על ריח הישיבה, רחובותיה השקטים של רדלסהיים, וחזה-האווז הטעים שהיו נשי ישראל הכשרות מצפינות בשביל נערים תלמידי-חכמים. אך אי-אפשר לשוב – לעולם אי-אפשר לשוב.

מכל מקום, הוא היה צעיר מנוּמס, עובד קשה. ולאחר זמן מועט שיחק לו מזלו – או כך נדמה לו בראשונה. הסחורה שבחבילתו, מיני סדקית, משמעון אֶטלזוֹן היה קונה אותה. יום אחד מצאו לאטלזון שהוא מדיין בדבר הלכה עם ידיד שלו, כי שמעון איש אדוק היה, ולו שם טוב בבית-הכנסת “מקוה ישראל”. סבא של סבא מתחילה עמד מן הצד מתוך צניעות שבו – הן בא רק למלא את שקו שנתרוקן, ושמעון היה המעביד שלו. ואולם לבסוף זע לבו בקרבו, כי שני האנשים כאחד היו טועים בפירושה של אותה הלכה, והוא העמידם על טעותם. דיבר משך חצי שעה, בעוד חבילתו על כתפיו, ומעולם לא נתפרשה הלכה בחריפות כזו, אפילו לא על ידי ר' שמואל הגדול, רב העדה. עד שלבסוף נכנע לפניו שמעון אטלזון, קרא לו דויד צעיר ונר-תורה, ולא עוד אלא שבו ביום קבע לו סיבּוב-רוכלים חדש, שרווחיו יותר מרובּים. ומה שנאה מכול, הוא הזמין את יעקב הצעיר אל ביתו, ושם סעד יעקב סעודה משובחת ראשונה שלו מאז בואו אל פילאדלפיה. אף נתן עינו בפעם הראשונה במרים אטלזוֹן, והיא הצעירה בבנות שמעון וחבצלת השרון.

אחרי-כן אוֹרוּ פני הדברים ליעקב, כי חסותם של החזקים היא כצור מעוז וכבאר מים חיים. אף-על-פי-כן, לא הכל התנהל כרצונו. כי בראשונה היה שמעון אטלזון מעטרהו כבוד ויקר, ורוב דגים ממולאים ויין צימוקים הוגשו לתלמיד-חכם הצעיר, אף כי היה רוכל. ואולם בעיני איש ישנו מבט המרמז ואומר: “המ –? חתן?” ויעקב לא זכה למבט שכזה. צנוע היה – לא ציפה שיזכה בנערה בּן-לילה, ואם גם ערוג ערג אליה. ואלם לאט לאט נתחוור לו מה מקומו בבית אטלזון – הרי הוא תלמיד חכם צעיר, שאפשר להתפאר בו בפני ידידיו של שמעון, אך תלמיד-חכם שאין תורתו נותנת מזון לפיו. הוא לא האשים את שמעון על כך, אך לא לזה נתכוון הוא. הוא התחיל מיתמה בלבו אם בכלל יצליח בעולם הזה, וזה לא טוב לשום אדם.

אף-על-פי-כן היה יכול לסבול כל זה, לרבות הייסורים והצער של אהבתו, אילולא מאיר קאפּלהויסט. אך זה אדם נגח! אינני מדבר רעה על שום אדם, אפילו לא על הדודה קוֹרה שלכם. רצונה, תזכה בכלי-הכסף של די גרוּט, אם לבה ימלאנה לעשות כך; מי שרובץ בתבן עם כלב, על כרחו יקום ופרעוֹשוֹנים על בשרו. ואולם זה מאיר קאפּלהוּיסט! בחור ענקי, אדום-פנים, מהולאנד, כתפיו כדלתות של אסם, ושערות אדומות על כפות ידיו! פה גדול לו לאכילה ושתייה ולסיפור מעשיות בשנוררים – והוא היה מסיח בקאפּלהוּיסטים בהוֹלאנד עד שהיית מדמה שהם עשויים זהב טהור. אומר העגור: “באמת אני מתייחס על טווסים, לפחות מצד אמי שלי”. ובכל זאת, אדם מצליח – אין להכחיש. הוא התחיל בחבילה שעל גבו, כמו סבּא של סבּא, ועכשיו היה עושה מסחר עם האינדיאנים, ויד אחת שלו, כמשפך, מעבירה כסף אל אגרוף של יד שניה. נדמה היה לו ליעקב שלעולם לא יוכל לבוא אל בית אטלזוֹן, בלי שיפגוש את מאיר וישמע על דבר אותם האינדיאנים. ודבר זה כרת את המלים מפיו של יעקב, והבעיר תבערה בלבו.

כי אך היה סבא של סבא מתחיל לדרוש מקרא או משל, מיד היה רואה את מאיר קאפלהויסט מסתכל בעלמה. וכשגמר יעקב את דרשתו, היתה קמה דממה, ומאיר קאפלהויסט היה מקבל על עצמו להודות לו, אבל תמיד היתה תודתו נשמעת בנעימה כזו, כאילו אמר: “התורה היא תורה, והנביאים הם נביאים, אבל עורות בּיבּר מעוּלות הן עורות בּיבּר מעוּלות, תלמיד-חכם זוטא שלי!” והלכה החדוה מתורתו של יעקב, והשמחה על הנערה – מלבּו. אז היה יושב בשתיקה, וחרון-אפו בוער בו, בשעה שמאיר מספּר מעשה רב באינדיאנים, כשהוא מטפּח בידיו על ברכיו. אחרי-כן היה מדייק לשאול את יעקב כמה מחטים וסיכּות מכר באותו יום, וכשהגיד לו יעקב, היה מחייך ואומר ברוב חלקת-לשון, כי כל ההתחלות קטנות הן, עד שלא היתה הנערה עצמה יכולה להתאפק מחיוך כל שהוא. אז, מתוך יאוש, היה יעקב מענה מוחו למצוא חומר-שיחה יותר מעניין. היה פותח במלחמות החשמונאים ובתפארת בית-המקדש. ואולם, תוך כדי ספּרו, היה מרגיש כי העניינים רחוקים מרחק רב, בעוד אשר מאיר, והאינדיאנים הארורים שלו, כאן הם, ועיני הנערה מאירות לדבריו.

לבסוף שם את נפשו בכפּו והלך אל שמעון אטלזון. הרבה אומץ-לב היה דרוש לו לכך, כי התחנך לשׂרוֹת עם מלים ולא עם אנשים. ואולם עכשיו נדמה לו כי בכל אשר ילך אין הוא שומע מאומה זולתי דיבורים על מאיר קאפּלהויסט ומסחריו עם האינדיאנים, עד שחישב להשתגע. על כן קם והלך אל חנותו של שמעון אטלזוֹן.

“עייפתי מן המסחר הצר הזה בסיכות ומחטים”, אמר, ולא הוסיף.

שמעון אטלזוֹן הביט אליו בעין בוחנת. איש שואף-הון היה, אך גם בעל-רחמים.

“נו”, אמר, “מסחר קטן ונאה יש לך, והבריות מחבּבים אותך. אני עצמי התחלתי בפחות מזה. ומה עוד אתה חפץ”?

“אני חפץ הרבה יותר מזה”, אמר סבא של סבא נוּקשות. “חפץ אני שתהיה לי אשה ויהיה לי בית בזו הארץ החדשה. אבל במה אפרנס אשה? במחטים וסיכּות”?

“נו, כבר נעשה כזאת בעולם”, אמר שמעון אטלזון מתוך חיוך קל. “בחור טוב אתה, יעקב, ואנו מתעניינים בך. והנה, אם לנישואין כוונתך, ישנן כמה וכמה בתולות הגונות. אשר לוי, הנחתום, בת יש לו. אמת, היא פוזלת כל-שהוא, אבל לבה – זהב”. הוא שילב ידיו על חזהו וחייך.

“לא בבתו של אשר לוי אני מהרהר”, אמר יעקב, נפתע ונרתע. שמעון אטלזון ניענע בראשו ופניו לבשו רצינות.

“נו, יעקב”, אמר, “רואה אני מה שבלבך. כן, בחור טוב אתה, יעקב, ותלמיד-חכם – כּלי. אילו היה הדבר בּמכוֹרה הישנה, כי אז… איני אומר כלום על כך. ואולם פה, יש לי בת אחת שהיא נשואה לאחד מבית שֵׂיחַס, ועוד בת – לאחד מבית דה סילוה. הלא תראה, כי יש נפקא-מינה בדבר”. והוא חייך חיוכו של אדם שהוא מאוד מאוד מרוּצה מעולמו.

“ואילו הייתי אחד כגון מאיר קאפּלהוּיסט”? אמר יעקב במרירות.

“הנה – ובכן, זה קצת שונה”, אמר שמעון אטלזון בשׂוֹם-שכל. “כי מאיר עושה מסחר עם האינדיאנים. אמנם, קצת מגושם הוא, אבל הוא לא יהא נפטר מן העולם עד שהוא איש עשיר”.

“גם אני אעשה מסחר עם האינדיאנים”, אמר יעקב, והוא חרד.

שמעון אטלזון הסתכל בו כאילו יצא זה מדעתו. הוא הסתכל בכתפיו הצרות, ובידי תלמיד-חכם אשר לו.

“הנה, יעקב”, אמר בקול מפייס, “אל נא תהא שוטה. הנך תלמיד חכם ומלומד, ולא סוחר אינדיאני. אפשר היית מיטיב מכך בחנות. יכול אני לדבר אל אהרון קוֹפּראס. ואם במוקדם ואם במאוחר, נמצא לך בתולה נאה. אבל לעשות מסחר עם האינדיאנים – הנה, לכך דרוש אדם מסוג אחר. הנח את זה למאיר קאפּלהוּיסט”.

ובתך, זו חבצלת השרון? האם אניח גם אותה למאיר קאפּלהוּיסט?" קרא יעקב

שמעון אטלזון נראה באותו רגע כאדם שלא נוח ולא נעים לו.

“נו, יעקב”, אמר. "הרי אין זה בגמוּר ועשוּי, כמובן, אבל – "

“אצא כנגדו כצאת דויד נגד גלית הפלשתי”, אמר סבא של סבא בפראות. “אצא ואלך אל יערות הישימון. וישפוט האלהים מי הטוב בשנינו!”

אז השליך את חבילתו על הרצפה וצעד מתוך החנות. שמעון אטלזון קרא אחריו, אך הוא לא עמד בשל כך. אף לא היה עם לבבו ללכת ולבקש את הנערה. תחת זה, בעמדו ברחוב, התחיל מונה את הכסף שבידו. לא מרובה היה. אָמוֹר אמר לקנות סחורת ממכּרו משמעון אטלזון בהקפה, אבל עכשיו אין הוא יכול לעשות כן. הוא עמד באותו רחוב שטוּף שמש בפילאדלפיה, כאדם נטול-תקוה.

ובכל זאת היה איש קשה-עורף – עד כמה קשה-עורף עדיין לא ידע בעצמו. ואף-על-פי שהיה נטול-תקוה, מצא כי רגליו מוליכות אותו אל ביתו של רפאל סאנשז.

והנה, רפאל סאנשז היה יכול לקנות כפליים ככל רכושו של שמען אטלזון ולא היה נודע כי בא אל קרבו. ישיש יהיר היה זה, עיניו שחורות וחודרות, וזקנו לבן משלג. הוא שכן לבדד בביתו הגדול עם נכדתו, והבריות אמרו עליו שהוא למדן מופלג אלא שמידת גאווה בו, ולדידיה אין יהודי – יהודי אלא אם כן מתייחס על הגזע הספרדי הטהור.

יעקב היה רואה אותו בבית-הכנסת “מקוה ישראל”, ולעיני יעקב נצטייר בדמות נשר על כל הטוֹרפנוּת שבנשר. ואולם עכשיו, בשעת דוֹחקו, מצא עצמו דופק על דלתו של אותו האיש.

רפאל סאנשז בכבודו ובעצמו פתח לו. “ומה יש עמך למכירה היום, רוכל?” אמר, ונתן עין-בּוּז בּמעילו של יעקב, במקומות שהיו מהוּהים מלחץ רצועות החבילה.

“תלמיד חכם בן-תורה עומד למכירה”, אמר יעקב במרירות לבו, ואת דברו דיבר לא בלשון שלמד בארץ זו החדשה כי אם בעברית

הזקן הסתכל בו כדי רגע.

“הוכחתני על פני”, אמר, “שכן אתה שליט בלשון-הקודש. היכּנס-נא, אורח שלי”. ויעקב נגע במזוזה אשר על יד הדלת, ונכנס.

הם פרסו יחד פת-צהריים על שולחנו של רפאל סאנשז. זה היה עשוי עץ-תולענה אפל ונוצץ, והאור צלל לתוכו כאור-שמש הצולל לתוך שלולית. כמה חפצי-יקר היו באותו חדר, אבל יעקב לא היו לו עיניים לאלה. לאחר שסעדו ולאחר שבירכו את ברכת-המזון, פתח את לבו וידבר, ורפאל סאנשז הקשיב לו, וידו האחת מחליקה בזקנו. אחרי כּלות הצעיר את שיחו, דיבר הוא.

“ובכן, תלמיד-חכם”, אמר, ונעימת רוֹך בליגלוגו הקל, “עברת אוקינוס למען שתחיה ולא תמות, ואינך רואה ולא כלום חוץ מפניה של נערה”.

“האם לא עבד יעקב ברחל שבע שנים”? אמר סבא של סבא.

“שבע ועוד שבע”, אמר רפאל סאנשז בקול יבש, “אך זה היה בימים הברוכים ההם”. שוב החליק בזקנו. “האם ידעת על שום מה באתי לארץ זו?”

“לא”, אמר יעקב שטיין.

“לא לשם מסחר באתי”, אמר רפאל סאנשז. “ביתי היה מלוה ממון למלכים. מעט דגה, פרוות אחדות – לביתי מה הן? לא. על שום ההבטחה באתי – הבטחתו של פּאן – כי זו הארץ תהיה מעון ומקלט לא לגויים בלבד. והנה, יפה אנו יודעים מה ערכן של הבטחות נוצריות. אבל עד הנה קיימו אותה. האם רוקקים עליך ברחוב, תלמיד-חכם בן-תורה”?

“לא”, אמר יעקב, “מפעם לפעם יקראו לי יהודי, אבל הידידים ¹, הגם שהם גויים, טוֹבי-לב המה”.

“לא כן בשאר ארצות-תבל”, אמר רפאל סאנשז, וחיוּכו נורא.

“לא”, אמר יעקב חרש, “לא כן”.

הזקן הניד ראשו. “כן, אדם לא ישכח זאת”, אמר. “אפשר לנגב את הרוק מעל הבגד, אך אין אדם שוכח זאת. אין אדם שוכח את הרודף ואף את הנרדף. על-כן יחשבוני מטורף בבית-הכנסת “מקוה ישראל” מדי דברי את אשר בלבי. כי, הבט-נא” – והוא הוציא מפת-ארץ ממגרה שבשולחן – “הנה כל מה שאנו יודעים מאלו המושבות, ופה ושם אנשינו מתחילים מבראשית, בתוך אויר חדש. אבל הנה כאן צרפת החדשה – אתה רואה אותה? – ובנהר הגדול יורדים הסוחרים הצרפתיים והאינדיאנים שלהם”.

“ובכן”? אמר יעקב בתמיהה.

“ובכן”? אמר רפאל סאנשז. “וכי עיור אתה? אינני שם אמוּן במלך צרפת – המלך אשר לפניו גירש את ההוּגינוֹטים, ² ומי יודע מה יעשה זה? ואם הם מחזיקים בנהרות הגדולים נגדנו, לעולם לא נוכל אנחנו ללכת מערבה”.

“אנחנו”?, אמר יעקב כולו תמה.

“אנחנו”, אמר רפאל סאנשז. הוא טפח בידו על גבי המפה. “הוי, אין הם רואים זאת באירופה – אפילו לא הלורדים שלהם בפארלאמנט ושרי-מדינותם”, אמר. “סוברים הם כי מיכרה הוא זה, שינצלוהו כשם שהספרדים ניצלו את פּוֹטוֹסי. אבל לא מיכרה הוא זה. זהו דבר-מה שהוא מתחיל לחיות, ועדיין אין לו פנים ואין לו שם. ובגורלנו – להיות חלק מכל זה, זכוֹר תזכור את הדבר ביערות-הישימון, תלמיד-חכם בן-תורה שלי. אתה חושב שאתה הולך שמה למען פניה של נערה, וזה יאה ונאה. אבל אפשר תמצא שם את אשר לא פיללת למצוא.”

הפסיק בדברו, ומבט חדש ניצנץ בעיניו.

“רואה אתה, לעולם הסוחר הוא ראשון”, אמר. “לעולם הסוחר קודם למתיישב. הגויים ישכחו זאת, ואפשר גם כמה מבני עמנו. אבל יש לשלם בעד ארץ כנען – לשלם בדם וזיעה”.

ואז הגיד ליעקב את אשר בדעתו לעשות למענו, וישלחהו לשלום. ויעקב הלך הביתה אל חדרו, כשראשו מזמזם עליו על דרך מוזרה. כי לרגעים נדמה לו כי צדקו אנשי בית-הכנסת “מקוה ישראל” בחשבם את רפאל סאנשז מטורף למחצה. ולרגעים אחרים נדמה לו כי דברי הזקן הם מין צעיף אשר מאחוריו נעה וזעה איזו דמות עצומה, שאין לעמוד על צורתה. אבל, למעלה מכול, הירהר בלחיים הורוּדות של מרים אטלזון.

הסקוטי מ’קאמפּבּל היה האיש אשר אתו אָרח יעקב לחברה במסע-מסחר ראשון שלו. אדם משונה היה מ’קאמפּבל, רשמי-פניו קשים ועיניו קרות וכחולות, אבל חזק היה וטוב-לב היה, ושתקן בכל עת – חוץ משעה שפתח לדרוש בעשרת שבטי ישראל הנידחים. היתה זאת הטפתו, כי הם הם האינדיאנים אשר מעבר להרים המערביים, ועל נושא זה היה מדבר עד בלי סוף.

אכן רוב שקלא-וטריא היה ביניהם. זה נהנה וזה נהנה. מ’קאמפּבּל היה מסתייע בפסוקיו של רבי אחד ששמו ג’ון קאלוין, וסבא של סבא היה עונה לו מן התלמוד ומן התורה, עד ש מ’קאמפבל כמעט ששוטט בדמעות על שתלמיד-חכם כזה, פה מפיק דבש, דינו לגיהינום-עולם. אף-על-פי-כן לא נהג עם סבא של סבא כמו עם אדם הנידון לגיהינום-עולם כי אם כמו עם סתם בן-אדם, ואף הוא סח על ערי-מקלט כמי שמסיח בדברים ממשיים, שכן היה גם עמו מן הנרדפים.

תחילה הניחו את העיר מאחריהם, אחר – את הקריות אשר מסביב, ועד מהרה היו בתוך ישימון-היערות. מוזר היה הדבר בעיני יעקב שטיין. בראשונה היה שוכב בלילות כשהוא ער וקשוּב, ולבו פעם בחזקה, וכל רישרוש שביער – אין זה כי אם צעד של אינדיאני פרא, וכל יללת ינשוף – אין זו כי אם ציוחת פראים הפותחים בהתקפה. אך לאט לאט חלף כל זה. הוא התחיל מסתכל כיצד זה האיש גדול-הגוף עובר בחשאי בתוך היער; והוא התחיל מחקה אותו. הוא התחיל לומד כמה דברים שאפילו תלמיד-חכם בהלכה, עם כל חכמתו, אינו יודע אותם – כיצד קושרים שק אל אוכּף, כיצד מבעירים אש מזרדים, ומה מראה עמוד-השחר ביער, והערב מה מראהו. הכול היה חדש בעיניו, ועתים חשב כי ימות מכל זה, כי גופו חלש מאוד. אך תמיד הילך הלאה.

כשראה אינדיאנים לראשונה – ביער, לא בעיר – נקשו ברכיו זו לזו. הנה עמדו לפניו כמו שחלם עליהם בחלומותיו, והוא הירהר בבת-השטן אָגרת בּת מחלת ופ“ח שדיים מרקדים שלה, כי מצובעים היו ולבושי עורות-חיה. אך לא יכול לתת לברכיו כי תהיינה נוקשות זו לזו בפני עכו”ם ובפני גוי, והפחד הראשון סר מעליו. אז מצא כי הללו הם אנשים כבדי-ראש, בתחילה מקיימי טקס ושותקים, ואחרי-כן, משנפסקה השתיקה, מלאי סקרנות. הם הכירו את מ’קאמפּבּל, אבל אותו לא הכירו, והם דנו בו ובבגדיו בגילוי לב, כדרך ילדים, עד שיעקב הרגיש עצמו עירום בפניהם, אף-על-פי-כן, לא פחד. אחד מהם הוֹרה באצבעו כלפי הילקוט הקטן שהיה קשור לצוארו של יעקב – זה התיק, בו נשא תפילין שלו לבטחון – אז אמר מ’קאמפּבל דבר, והיד החוּמה חיש צנחה לה, ובין האנשים קם זימזום של דיבורים.

אחרי-כן ביאר לו מ’קאמפּבּל כי גם אלה לובשים שקים קטנים של עור-צבי, ובהם מיני חפצים קדושים – והם, בראותם תיקוֹ, סברו כי אל-נכון אדם נכבד הוא. ויהי הדבר כפלא בעיניו. וכפלא רב-יתר בעיניו היה סעדוֹ אתם סעודת בשר-צבי על יד האש.

עולם ירוק ואפל זה היה העולם שלתוכו נפל – אפל בצלו של יער, ירוק בירקוּתו. דרכו נשׂרכו מסילות ושבילים שעדיין לא הגיעו לכלל כביש ודרך-המלך – עדיין לא היה בהם מריח ערי-אדם, כי אם ריח אחר, מראה אחר. יעקב השגיח היטב באלה השבילים, ועשה מפה מהם, כי זו אחת מן ההוראות אשר ניתנו לו מפי רפאל סאנשז. היתה זו, לדעתו, מלאכה רבה וקשה, אף בלתי-מועילה, אך כאשר הבטיח, כן עשה. וכאשר העמיקו ושקעו העמק ושקוֹע אל חביוני יער, והוא ראה נחלי-מנעמים וערוּצי-הר רחבים אשר אין שוכן בהם כי אם הצבי, באוּהו מחשבות מוזרות. נדמה לו כי אותה גרמניה, הארץ אשר עזב אותה, היא קטנה מאוד וצפופה מאוד; נדמה לו כי מעודו לא ידע כמה מרחב יש בעולם.

מפעם לפעם היה חולם לשעבר – חולם על שדות-שקט מסביב לרדלסהיים ועל הבתים אדומי-הלבנים שבפילאדלפיה, על הדגים הממולאים ועל יין-הצימוקים, על ניגונה של תורה ב“חדר”, ועל החלות הקלועות בשבתות-מנוחה, מתחת למפה הלבנה. אָז היו הדברים דומים עליו כקרובים במאוד-מאוד, אך כעבור רגע, שוב היו דומים כרחוקים מאוד. הן מאכלו – בשר-צבי בתוך יער, ושנתו – על יד אוּדי-אש בלילה החשׂוּף. אל-נכון, כן חנו ישראל במדבר. לא כזאת חשב, אך כן היה.

מפעם לפעם היה מסתכל בידיו – הן נדמו לו נוּקשות יותר, ומאוד חוּמות, כאילו הידיים לא ידיו עוד. מפעם לפעם היה צופה בפני עצמו – כשתותו מים מנחל. זקן היה לו, אך לא זקן תלמיד-חכם – פרוּע היה זה הזקן, ושחור. יתר על כן – הוא היה מלובש בעורות בזמן הזה; מתחילה תמוה היה בעיניו שהוא לובש עורות, ואחרי-כן – לא תמוה.

והנה, במשך כל הימים האלה, מדי שכבו לישון בלילה, היה מהרהר במרים אטלזון. אך, מוזר הדבר, יותר שהשתדל להעלות את פניה במחשבותיו, יותר ניטשטשו לפניו פניה.

איבד את חשבון הזמנים – לא היו לו אלא המפה שלו, וסחר-החליפין, והנסיעה. ועכשיו נדמה לו כי הגיעה עת שובם, שכן היו חבילותיהם מלאות. דיבר על כך באזני מ’קאמפּבּל אך מ’קאמפּבּל הניד ראשו. היה אור בעיני הסקוטי בימים האלה – אור שסבא של סבא שלנו חשבהו זר. ולא עוד אלא ש מ’קאמפּבּל היה מאריך בתפילה בלילות, יש בקול רם מדי. כן באו אל גדות הנהר האדיר, החוּם והאדיר, והם ראוהו, ואת הארץ מעבר לו, כמראה הנוף אשר מעבר הירדן. ולארץ ההיא אין קץ – השתטח השתטחה עד אפסי שמים, ויעקב ראה זאת במו עיניו. מתחילה כמעט ירא, ואחרי כן לא ירא עוד.

שם נפל וחלה זה האיש החזק מ’קאמפּבּל, ושם מת ונקבר. יעקב קברהו על תל הנשקף מעל הנהר, והוא שם את פני הקבר מערבה. במחלה אשר מת בה שוב מילמל מ’קאמפּבּל על עשרת השבטים, והוא נשבע שהם מעבר לנהר, והנה הוא הולך אליהם. יעקב אימץ כל כוחו להחזיק בו שלא ילך – אילו היה זה בראשית הנסיעה, לא היה עוצר כוח לעשות זאת. ואז שב בדרך שבא בה, כי על כן ראה גם הוא ארץ-הבטחה, לא לזרעו בלבד, כי אם ללאומים העתידים להיולד.

אף-על-פי-כן, נלקח בשבי על ידי בני שבט שאבני, בעונה של קור מר, ואחרון-סוּסיו אז מת. בראשונה, כשהתחילו הפּגעים באים עליו בכה על אָבדן סוסיו ועורות הבּיבּר הטובים. אך כאשר שבוּהוּ השאבניים, לא בכה עוד; נדמה לו כי הוּא לא הוא כי אם איש אחר, אשר הוא עצמו לא הכירוֹ.

לא שת אל לבו כּשקשרוּהוּ אל המוקד וגיבּבו עצים מסביב לו, כי עדיין נדמה לו שכל זה נעשה לאיש אחר. בכל זאת התפלל, כּיאוּת, ונתן קולו בזמרה; למען ציון במדבר התפלל. יכול היה להריח את ריח ה“חדר” ולשמוע קולות אשר ידעם – ר' משה ור' נתן, ומבעד לאלה, על דרך מוזרה, – את קולו של רפאל סאנשז אשר בחידות ידבר. אז אפפהו העשן, והוא השתעל. ביקש מים לשתייה, ואף על פי שלא הבינו את דבריו, הכול מכירים את אותות-הצמא, והם הביאו לו קערה מלאה. בחשק שם את הקערה למוֹ שפתיו, וישת. אבל מה שבקערה רותח היה, ונחרך פיו. כּעס גדול כעס אז סבא של סבא שלנו, ובלא שמץ זעקה, הרים את הקערה בשתי ידיו וזרק אותה ישר בפני האיש אשר הגישה לו, ופני האיש נכווּ. קמו צעקה ומילמול בין השאבניים, ולאחר רגעים מועטים הרגיש כי מתירים את מוסרותיו, וידע כי יחיה.

זריקת הקערה בפני האיש, בשעה שהוא עודנו עומד במוקד, היא אשר הצילתהו, כי ישנו נימוס ביחס לדברים כאלה. אצל האינדיאנים אין שורפים איש משוגע; ובעיני השאבניים היתה זריקת הקערה ביד יעקב הוכחה שמשוגע הוא, כי איש שפוי בדעתו לא היה עושה זאת. למצער, כן בּוֹאַר הדבר לפניו לאחר מכּן, אך הוא מעולם לא ידע ברוּרוֹת אם לא שיחקו אתו משחק חתול-ועכבר, למען נסוֹתוֹ. הם גם היו מודאָגים בשל זמרו שיר-מוות שלו בלשון בלתי-ידועה, ובשל התפילין אשר הוציא מן התיק, וקשרן לראשו ולידו לקראת שעת מיתתו, כי הם סברו שהללו הם סגולה אדירה, ואין מתגרים בכמו אלה. מכל מקום, הם שיחררוהו, אף על פי שלא רצו להשיב לו את עורות-הבּיבּר שלו. כל אותו חורף בילה במשכנות השאבניים. יש נהגו בו מנהג עבד, יש נהגו בו מנהג אורח, אך לעולם היתה נפשו בכפּו. כי הוא היה מוזר בעיניהם, ולא יכלו לבוא לכלל דעה קבועה על אודותיו, אף כי האיש, אשר נכוו פניו, היתה לו דעה משלו – זאת ראה יעקב.

אך מדי התרכּך החורף מזעפּו, ומדי התבּרך צידם יתר על מה שהוּקרה לידם בּעוֹנוֹת אחרות, סברו כי בזכותו כל זה, ובזכות התפילין הקדושות שלו; ומקץ החורף ההוא דיבר אליהם בהלכות מסחר, אף כי מתוך היסוס בתחילה. הה, סבא של סבא שלנו, מנוחתו עדן, מה רבּו צרותיו! אך לא הכל צרה, כי הנה למד הרבה חכמת-יער מן השאבניים, אף התחיל מדבר בלשונם.

ובכל זאת לא שם אֵמון גמור בהם; וכבוא האביב, והוא יכול לנסוע, ברח לו. לא עוד היה תלמיד-חכם; איש-ציד היה. הוא השתדל לחשב מה יום הוא זה על פי הלוח. אך כלום לא יכול להעלות בדעתו אלא את ירח-הדבורה וירח-הגרגר. אף-על-פי-כן, מדי חשבו על חג ומועד ניסה לשמור אותם, ולעולם התפלל על ציון. ואולם לא כהרהרו בציון אז, הרהרו בה כיום; לשעבר היה רואה אותה בדמיונו כעיר לבנה היושבת על תִלה, ועכשיו נצטיירה לפניו כנוף עצום ופתוח, מוכן לקבל לאומים. לא יכול היה לומר על שום מה נשתנתה מחשבתו, אבל היה בה השינוי.

לא אספר הכול, כי מי יודע הכול? לא אספר על כּן-המסחר, מצאוֹ עזוב, ומאה וארבעים “לוּאים” צרפתיים בּפוּנדת האיש המת. לא אספר על הנער המבוגר-למחצה, מ’קגילווריי, שנזדמן לו על אפסי הישוב – הנער שהיה עתיד להיות שותפו בימים יבואו – ואיך הם שבו ועשו מסחר עם השאבניים, ורכשו להם עורות-בּיבּר לרוב. רק זאת תסוּפּר, כי אמת היא.

ימים רבים עברו מאז נתן מחשבה כל-שהיא למאיר קאפּלהוּיסט – האיש הגדול ההוֹדפן, שיש לו שערות אדומות על גבי ידיו – ואולם עכשיו שמו פניהם חזרה אל פילאדלפיה, הוא ומ’קגילווריי, סוסי-מעמסה שלהם ועורות-בּיבּר שלהם; וכשהתחילו השבילים להיות נהירים לו, שבו ועלו על לבו הירהורים משכּבר. יתר על כן, מפעם לפעם היה שומע, בפאתי הישימוֹן, על סוחר אדום-שׂער. על כן, כפגשו את האיש עצמו, פחות משלושים מיל מלאנקאסטר, לא הופתע כלל.

והנה, מאיר קאפּלהוּיסט תמיד היה נראה גבר גדול בעיני סבא של סבא שלנו. אבל הוא לא נראה גבר כל כך גדול כשזימן אותם המקרה בישימון יחד, וזה התמיה את יעקב מאוד. אך תמהונו של מאיר קאפּלהוּיסט עלה על שלו, כי הסתכל בסבא של סבא ארוכּות-ארוכּות, כמתקשה בחידה, עד שקרא: “הלא זהו אותו תלמיד-חכם קטן!” וטפח בידו על בּרכּוֹ. אז בּירכוּ איש את אחיו לשלום באדיבות, ומאיר קאפּלהוּיסט שתה יי"ש לכבוד הפגישה, אך יעקב לא שתה כלום. כי במשך כל שעת דבּרם יכול היה לראות את עיני מאיר קאפּלהוּיסט, והן נעוצות בתאוותנות בצרורות עורות הבּיבּר שלו, והדבר לא מצא חן בעיניו. אף לא נשאו חן בעיניו שלושת האינדיאנים “המתוּרבּתים” אשר נסעו יחד עם מאיר קאפּלהוּיסט. ואף-על-פי שיעקב איש-שלום היה, החזיק את ידו על נשקו, וכן עשה גם הנער, מ’קגילווריי.

מאיר קאפּלהוּיסט עז חשקו שהם יסעו הלאה בצוותא חדא, ואולם יעקב מיאן, כי, כפי שאמרתי, לא היה מבטו של האיש אדום-השער לחן לפניו. על כן אמר, כי דרך אחרת לו, והניח את הדברים בכך.

“והחדשות שיש לך משמעון אטלזוֹן ומשפחתו – אל נכון טובות הן, כי ידעתי שאתה מקוֹרב להם”, אמר יעקב בטרם נפרדו איש מעל חברו.

“מקוֹרב להם”? אמר מאיר קאפּלהוּיסט, ומראהו – רעם קודר. אז כּפה עצמו לצחוק צחוק גדול. “הוי, אינני רואה אותם עוד”, אמר. “העבריין הזקן הבטיח את בתו לשאר של בית שׂיחס, ירוֹק, זה אך הגיע, אך עשיר, כך אומרים. אך האמת אגיד לך – דומני, תלמיד-חכם, טוב לנו שנפטרנו מן העניין. היא תמיד היתה קצת רזה מכפי טעמי”, והוא צחק מגוּשמוֹת.

“היא היתה חבצלת השרון ושושנת העמקים”, אמר יעקב דרך כבוד, ובכל זאת, בלא המכאוב שציפּה לו לשמע חדשה כזו, אף כי היא שחיזקה החלטתו כי בשום אופן לא יסע יחד עם מאיר קאפּלהוּיסט. ובזאת נפרדו איש מרעהו, ומאיר קאפּלהוּיסט הלך לדרכו. ויעקב נטה אל שביל המסתעף מן הדרך – שביל שמ’קגילווריי ידעו – וטוב לו שעשה כך. כי, בהגיעו ללאנקאסטר, היתה שם חדשה על רציחתו של סוחר בידי האינדיאנים אשר נסעו אתו; וכאשר שאל יעקב לפרטים, הביא לפניו משהו יבש, על גבי חישוק-ערבה. יעקב הביט על הדבר וראה כי השערות שבו אדומות הן.

“כן, פשטו קרקפתו, אבל אנחנו השגנו את זה בחזרה”, אמר איש-הספר מתוך שביעת-רצון. “זה היה פּרוף למלבושו של השד האדום, כאשר תפשנוהו. היינו צריכים לקבור את זה, אבל מאחר שכבר קברנו את הגוויה, לא נדמה הדבר כמעשׂי. סברתי, אפשר אקח את זה לפילאדלפיה, באחד הימים – זה היה עושה רושם על המושל. הנה, אם אתה הולך לשם, אולי תואיל – סוף סוף, הן זהו המקום אשר בא משם. יהיה זה מעין מזכרת לאנשי ביתו”.

“וזה – קרוב היה להיות שלי – אילו נסעתי אתו יחד”, אמר יעקב. הוא הביט על הדבר שנית, ולזרא היתה לו המחשבה שיגע בו. ואולם, טוב שידעו בני העיר על מה שנעשה לאנשים בישימון-היער, ושידעו את מחיר הדמים. “אקחנו”, אמר.

יעקב עמד לפני דלתו של רפאל סאנשז, בפילאדלפיה. הוא דפק על הדלת בפרקי אצבעותיו, והזקן בכבודו ועצמו הציץ עליו.

“ומה שיג לך אתי, איש-סְפָר”? אמר הזקן, בהביטו בו ממושכות.

“מחיר-דמים בעד ארץ”, אמר יעקב שטיין. הוא לא הרים את קולו, אך היתה בּו נעימה שלא היתה שם בדפקו אז לראשונה על דלתו של רפאל סאנשז. הזקן הביט אליו בעין פקוחה ופּיכּחת. “היכּנס, בני”, אמר לבסוף, ויעקב נגע במזוזה שעל הדלת ונכנס.

הוא עבר דרך האוּלמות כאדם המהלך בחלום. לבסוף היה ישוּב אצל שולחן התולענה האפל. כלום לא נשתנה בחדר – הוא השתומם מאוד על ששום דבר לא נשתנה.

“ומה ראית, בני”? אמר רפאל סאנשז.

“ראיתי את ארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש”, אמר יעקב, תלמיד-חכם כמאז. “הבאתי ענבים מאשכּול, אף דברים שהם מורא לעיניים”, קרא, וכקראו כך, הרגיש כי בכי עולה בגרונו. הוא חינק וכבש אותו. “אף ישנם י”ח צרורות עור-בּיבּר מעולה במחסן, ונער ששמו מ’קגילווריי – גוי, אך מהימן מאוד", אמר. “הבּיבּר הוא טוב מאוד, והנער הוא תחת חסוּתי. ומ’קאמפּבּל מת אצל הנהר הגדול, אבל הוא ראה את הארץ. ודומני כי מנוחתו שלום. המפה אינה עשויה כמיטב רצוני, ואולם היא מראה מקומות חדשים. עלינו לסחור עם השאבניים. יש להקים שלושה כּני-מסחר – סימנתי אותם במפּה – ולימים, עוד. ומעבר הנהר הגדול ישנה אדמה המשתרעת עד סוף העולם. שם שוכב ידידי מ’קאמפּבּל, ופניו נוטים מערבה. אך מה תועלת בדיבּור? הן לא תבין”.

הוא הניח את ידיו על זרועותיו, כי החדר היה מאוד שקט ושליו, והוא היה עייף מאוד. רפאל סאנשז הקיף את השולחן, ונגע בכתפו של הצעיר.

“ולא אמרתי לך, בני, כי משהו יותר מפניה של נערה יימצא בישימון”? אמר.

“פניה של נערה”? אמר יעקב. “הרי היא עומדת להינשא, ואני מקווה שתהיה מאושרת, כי חבצלת השרון היתה. אך מה הם תארי פני נערות לעומת זה”?

והוא השליך משהו על השולחן. הדבר קירקש יבשוֹת על גבי השולחן, כּעוֹר נחש מרוך; אך השערות שבו – אדומות.

“זה היה מאיר קאפּלהוּיסט”, אמר יעקב, וקולו כקול תינוק, “והוא היה איש חזק. ואני אינני חזק, רק איש הסֵפר אני. אך ראיתי מה שראיתי. ועלינו לומר קדיש אחריו”.

“כן, כן”, אמר רפאל סאנשז. “ככה יעָשה. אני אדאג לזה”.

“אבל אינך מבין”, אמר יעקב “אכלתי בשר-צבי בישימון-היער, ושכחתי מה חודש ומה שנה. עבד הייתי לעובדי האלילים, ואחזתי את קרקפת אויבי בּמו ידי. שוב לא אהיה אותו האיש”.

“הוי, תהיה אותו האיש”, אמר סאנשז. “ואולי גם תלמיד-חכם לא גרוע משהיית. ואולם זאת היא ארץ חדשה”.

“היא צריכה להיות בשביל הכול”, אמר יעקב. “כי גם ידידי מ’קאמפּבּל מת, והוא היה גוי”.

“הבה נקווה”, אמר רפאל סאנשז, ושוב נגע בו בכתפו. אז נשא יעקב את ראשו וראה כי האור נסתלק, והערב פרושׂ עליו. עוד הוא מביט ונכדת רפאל סאנשז נכנסה להדליק את נרות השבת. יעקב חזה אותה, והנה היא יונה, ועיניה יונים.

בְּמִקְדָּשׁ מִימוֹגִירִי-אִינוֹרִי

            אֵל הָאוֹרֶז,

פָּגַשְׁתִּי נֶפֶשׁ-אָדָם,

מִיָּמַי לֹא רְאִיתִיהָ עַד הַיּוֹם הַהוּא.

עֵקֶב זוֹ הַפְּגִישָׁה,

הָיוּ נַפְשׁוֹתֵינוּ אֲרוּזוֹת יַחַד

יוֹתֵר מִנַפְשׁוֹת בַּעַל וְאִשְׁתּוֹ.

וּבָרִאשׁוֹנָה אֲכַלַתְנִי דַּאֲגַת סָפֵק;

– לְיָמִים כַּמָּה? אַךְ חָלְפָה דְּאָגָה

וְצַחָה נַפְשִׁי כִּנְהַר הַצַּחְצָחוֹת,

נְהַר- סֻמִּידָה;

וְהִנֵּה נַפְשׁוֹתֵינוּ מְאֻחוֹת

        כְּזוּג צִפֳּרֵי-מִיאַחוֹ.

גָּדוֹל מִן הַתַּעֲנוּג לִרְאוֹת גְּדוֹת- נָהָר

מְסֻבָּלוֹת בִּפְרָחִים – הַתַּעֲנוּג

        אֶחְשְׁקֵהוּ כָּעֵת:

לִשְׁכֹּן לְעוֹלָם אָגוּד-אֶת זוֹ הַנֶּפֶשׁ,

אֲשֶׁר לִבְּבַתְנִי מִכָּל לִבְלוּב –

עַד נָבוֹאָה אֶל שִׁירָהִיגֵי- יָשִׁירוֹ,

הֵיכָל הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(ע"פ לאפקדיו הרן)

פורסם ב“על המשמר”, גליון 5 אפריל 1953

סידני לייניר, דמות אבירית מג’ורג’יה שבארצות-הברית, בנערותו מושך בחצוצרה בחיל-הדרום, בבגרותו מנגן-אבוב פרופאסיונאלי, חולם לעצב שירה על יסודות מוסיקאליים-טכניים – מעין סיר גאלאהאד טהור רודף גביע קדוש של יופי רוחני – לקוי בשחפת היה (תולדה ממאסר בצפון בימי מלחמת-האזרחים) ואביון גמור, בזוי למחקרים ושכוח מאת כוהני הספרות, אלה “מאֶן אוף לאטאֶרס” המכובדים. ויהי בראותו הצלחתם של הנוטלים-בזרוע והחכמים והנכבדים¹, והוא לבו עד לאלוהים, וכשרון וערמה להידחף ולעשות לו מקום בחברה ובספרות אין לו, אף יחסר את עמידת-הכבוד החיצונית, – ויברח אל יער-האלונים ואל בצות-גלין אשר על חוף ג’ורג’יה. שם הרהר בישו, בזיונו וצליבתו. האם היה גם לו יער כזה לנחמה ולהשלמה עם חיי-עוני ומיתת-זוועה? וישר “באלאדה על העצים והרב”²:

"אל תוך היער נכנס רב, כולו עיף, עיף; אל תוך היער בא רב, עיף מאהבה וקלון. אך עצי-הזית לא התנכרו לו; העלים הקטנים, האפורים, נטו חסד אליו; הסנה נתן דעתו לנחם אותו, עת כי בא אל תוך היער.

“מתוך היער יצא רבי, והוא מפויס ושלו; מתוך היער יצא רבי, מפויס עם מוות ועם קלון. כשעמדו מוות וקלון להזדווג אליו לאחרונה, משכו אותו מעניו מתחת לעצים; אף על עץ הרגו אותו לאחרונה, בצאתו מתוך היער בפעם האחרונה.”

בקצה יער-האלונים מתפתלת רצועת-חול דקה, ואחריה עומדות בצות-גלין. אלו מתפשטות עד האופק הרחוק ונוגעות באוקינוס. צומחים בהן עשבי-אגם רחבי-עלה, עד מתני-איש לגובה; וכל מיני יצורים זחלנים שורצים במחבא השרשים העקלקלים. שם תקנן תרנגולת-הבצות, נותנת אפרוחיה לסכנת הרוחות העזים והאוקינוס הקרוב. כי במשוך שמש וירח יחד את מימי הארץ, יגאה האוקינוס מאוד, וישטוף את כל הבצות עד למעלה מראשי העשבים.

היו פני-הבצה האין-סופיים מפילים פחד על סידני לייניר, ולא העיז להביט בהם עד אם השקה מקודם את רוחו עוז מנשמת-היער הכבירה. ויש אשר עליצות-קודש תחלפהו, בעמדו מול מרחב הבצות הסבלניות, כבירות-הלבב, המקבלות ללא-מיאון את הים והגשמים והשמש. ראה בהן סמל לרוח-האדם היודע למצוא את האלוהים מתוך מכאוב-הדעת, את הטוב מתוך צער אין-שיעור-לו, את הראייה מתוך עוורון, ואת הטוהר מתוך כתם-החטא. ויאמר בשירו:

“כמו שתרנגולת-הבצות בונה בסתר על האדמה ספוגת-המים, הנה אבנה לי קן על גודל האלוהים: אעופה בתוך גודל האלוהים כמו שתרנגולת-הבצות מעופפת בחופש הממלא את החלל בין הבצה ובין השמים: כמו בשרשים רבים, ישלחם עשב-הבצות בתוך האדמה, מלוא-לבי אאחז בגודל-האלוהים; הוי, כגודל-האלוהים הוא הגודל אשר במרחב-הביצות, בצות-גלין הנדיבות!” (מתוך “שיר הבצות – לעת שקיעה”)

שהה עד עלות הים וכסותו את משטח הבצות ודשאיהן: ומימי-הים רצים כספספים-ורדרדים מכסף דהה ואודם אשר לשקיעה.

אתא לילה, והגאות במרומה עומדת, והים והבצה – חד. חשב על תהומות-השינה המכסות את נפשות בני-האדם, ועל יצורי-החלום המוזרים השורצים בקרקעית-תרדמות.

אלו נחמות המשורר בינו לבין עצמו. אבל מה יאמר לקרוביו ומאהביו? האם לא יהיו הם מאבדים אמונם בו, חושבים אותו לבטלן ולא-יוצלח, רואים אותו נקלה עם כל בעיטה ממבקר נבער, עם כל גדולה הפוסחת עליו והולכת אל אחרים נמוכים ממנו ברוח יוצרת, ותקיפים ממנו בחיי-ישוב? הנה, אביו חומל עליו, מזמין אותו שיראה שכר בבית-המסחר שלו, הואיל וכל לימודיו וכשרונותיו אינם מספקים לו אוכל. רעיתו, היחידה והאחת, אשר באצילותו אהב רק אותה לעולמים – האם לא תתיגע בדאגת-פרוטות שהוא ממיט עליה יום-יום, מעול-ילדים שאין ידה משגת להזינם כראוי, לשמור אותם מן המחלה, תקפה את האב?

וכה יכתוב אל אביו, ישביע אותו בשם נשיאי-שיר ורמי-מחשבה מקדם, יתחנן לפניו על מעט אמונה בבן משורר:

“אבי היקר, זכור כיצד במשך עשרים שנה, בעוני, במכאוב, בעיפות, במחלה, באוירה הבלתי-נוחה של מכללה טפשית, וצבא ריקן, ואחרי-כן בחיי-מסחר קפדניים, בכל רפיון-הכפיים הבא מחוסר הכרתי אנשי שוק-הספרות ודרכי שוק-הספרות, – אני אומר, זכור כיצד בכל התנאים המדכאים האלה ואלף כיוצא בהם, עמדו שתי הדמויות הללו, של מוסיקה ושל שירה, איתנות בתוך לבי, ולא יכולתי לגרש אותן. האם לא תדמה, כמו שאדמה אנוכי, כי זכיתי בזכות היותי נחשב בין חסידי שתי האמנויות הנשגבות האלה, לאחר שהלכתי אחריהן עת כה ארוכה, ומתוך נמיכות-לב שכזאת, ודרך מרירות כה רבה?” (1873).

ועוד פעם אל אביו:

“נסיונותי בכל פסקי-הדין שהוציאו על השירה… כולם מתרכזים בכלל אחד, ועדים לו נסיונות האמן מדור-דור. אותו כלל הוא: לעולם יהא האמן מריק, בלב נמוך ובאהבה, את הטוב והנעלה אשר בתוכו, ולא ישים לב אל בקורת בני-דורו. מה כבוד יכולה בקורת דור נוכחי לדרוש לעצמה – זו הבקורת אשר צלבה את ישו הנוצרי, סקלה את סטיפאן באבנים, נבחה על פאולוס שמשוגע הוא. העמידה את לותר לדין כפושע. עינתה את גאליליי, אסרה את קולומבוס באזיקים, גירשה את דאנטה אל גיהנום-גלות; אילצה את שאכספיר לכתוב את הסונאטה ‘לעין גורל ולעיני אדם’³, נתנה למילטון חמשה פונט בעד ‘גן-העדן האבוד’, הבריחה את סמואל ג’והנסון לקרר את עקבותיו על סף דלתו של לורד צ’אסטארפילד, […] לעגה לגליק, שובארט, בייתוואן, בארליוז וואגנר, ופעלה המוני שטויות-נאצה ומעשי-טמטום אחרים? לא יספיקו אלף מכתבים כגון זה לרשום אותם בלבד!” (1876).

ואל אשתו כתב לאמור:

"אתוודה לפניך וידוי-אמונה קטן, ואגיד לך, יקרת-עצמותי, במפורש, מה שאיני מעיז להגיד לעצמוּתי הלא-כל-כך-יקרה זולתי ברגש בלבד.

"דעי, איפוא, שאכזבות הכרחיות הן, והן תבואנה עד אם נלחמתי המלחמה שכל אמן אנוס ללחום אותה מראשית-הזמנים. דבר זה, שהדגשתיו מתוך ערפל בהיותי מסופק במלאכה הראוייה לי ובכוחותי, – הוא ברור לי כשמש עתה, כי ידעתי אשר אני הווה בנשמתי, ואהיה בחיי ובהבעתי, משורר גדול.

"הפילוסופיה של אכזבותי היא, כי חכימות רבה עומדת ביני ובין הציבור… ריכארד ואגנר הוא בן ששים שנה ויותר, ומחצית המפותחים באמני אדמת-האמנות המפותחת, היא המוסיקה עדיין חושבים אותו לשטות. אומר שומאן באחד ממכתביו: ‘אין המוציאים-לאור רוצים להקשיב לי אפילו רגע קטן’. והאם לא תזכרי את שובארט ואת ריכטאר, ואת ג’והן קיטס, והמון ברוּכים אחרים?

"וכל זה אני כותב לך, מפני שאני יושב פה בחדרי מדי יום ביומו, ואני מעלה אותך בנפשי, והנה את מעלה אותי בנפשך כנדכא ונרגז ונטול-אומץ; ומפני שאיני רוצה שתהיי נותנת מחשבתך לצער שאין לו יסוד. אל-נכון יש לי יסורים, ועתים רעים הם עד כי ארצה להסתירם מעין איש. אך אני מורה לאלוהים, כי בדעתי אותו ואת עצמי ידיעה הבאה לי יום-יום בהתגלויות חדשות, יש לי רקיע-תמיר של תכלת, בו ימוגו כליל כל העננים. בעת האחרונה, חפצתי פעמים אחרות להגיד לך את הדבר, אבל לא קל לאדם לדבר באזני עצמו, ואפילו באזני יקרת-עצמו.

“על כן, אל תשמרי בלבך פחדים ודאגות בגללי. תהיינה בעיניך כל אכזבותי כעדות גרידא שאין לאמנות אויב קשה מן החכימות – והן כמו הגשמים המחזקים קרשי-עצים. נפקא-מינה מועטת היא, אם אני כושל אם לאו. האני שבדבר עסק פעוט הוא. ‘ויחלוף שמי, ובלבד שצרפת תהיה חפשית’, נאום דאנטון. כלומר, לפי הפירוש המתחייב מסביבתי: יגווע שמי – השירה היא שירה טובה, והמוסיקה היא מוסיקה טובה, ויופי לא ימות, והלב אשר ידרוש אותו – ימצאנו.”

זכה יהודי והגיע להיות סבּא – בעל כורחו הוא נעשה נושא מסורת-הדורות. נכדיו הם שמטילים עליו תפקיד נכבד זה. אפילו גלוי לפניהם שסבּא שלהם מתרשל במצווֹת ואינוֹ שוקד על תורה, הרי גם זה ידוע להם, שהוא למד פעם ב“חדר” שבעיירה, וזכרונות לו ממנהגים שבבית-אבּא שלו ואולי גם מבית-סבּא שלו; ובכן, קשר לו עם כל הדורות שלפניו. לפיכך נתבע סבּא לתרץ להם קושיות שבענייני דת ואמונה. הסוברים כי ילדים אינם מעמיקים-הגוֹת, טעות בידם. יש אשר ילד ישאַל שאֵלה, שמוֹחוֹת כגון רעי-איוֹב, הרמב"ם ושפינוזה היו מוצאים אותה קשה מכּדי פירוק.

הנני למסור – בתמצית, ולא לפי סגנון-הלשון – שׂיחה בין סב לנכד, שהייתי עד קרוב לה. הסב – סופר במקצת; הנכד – בן למשפחה מוסיקאלית, כשנה בינו ובין גיל בר-מצווה. נכד זה, אם מפני שהוא נהנה ממשל ואגדה שבהם מתבּל סבּא את מלל-הגיגיו, ואם מפני שהוא מוחנף על ידי זה שסבּא מסיח עמו כמו עם איש בוגר, עתים הוא זורק לפני סבּא אמירה אֶתגרית כּדי לדוֹבבוֹ. וסבּא – כיוון שנב נב.

שכל שבטבע

הנכד: אין אני מעריץ את האלוהים.

הסב: משמע, שאתה מאמין כי יש אלוהים. הלא על דבר שאיננו, לא שייך לומר שמעריצים אותו או מונעים ממנו הערצה.

הנכד: אתה שיכנעת אותי. משל משלתּ מהילכות מציאת-אבידה. אם אתה מוצא מטבעות על אֵם-הדרך והם מפוזרים בלי שום סדר, חזקה שמישהו במקרה איבד אותם. ואולם אם אתה מוצא בנקיק-סלע מטבעות המסודרים ככה: למטה, הגדולים ביותר; על גבם, הקטנים מהם במקצת; על גבי אלה, הקטנים עוד יותר; ובראש כולם, הקטנים שבקטנים – חזקה שמישהו הטמין אותם שם, ואין זו אבידה. על אחת כמה וכמה, הסדרים המופלאים שבמיבני-הצומח והחי ותיפקודיהם, איש לפי מינו – שאין הם מקריים, כי אם כּוונת-מכוון בהם. לדוּגמה, הזכרת את התחבולות המחוכמות שיש לצמחים שונים לשם התכלית האחת של הפצת-זרעוניהם: קוץ הנתקע בבגד-איש או פרוות-חיה; כדוּרוֹן מתגלגל; נוצה הנישׂאת ברוח; פיצוץ-תרמיל וזריקת הזרעים למרחוק; זרע שט על פני מים ונאחז בחוף; מעבר זרע-פרי דרך מעי-החי והפרשתו יחד עם זבל מן המוּכן; ועוד. ועירערת על אותם המקרעים את האדם מתוך ריקמת-הטבע כולה: כביכול, באדם יש שׂכל וכוונה, ובטבע אין אף קורטוב שׂכל וכוונה.

הסב: אימתי שׂוחחנו על הדברים האלה? דומני, לפני שלוש שנים אצל שולחן-המשפחה. בינתיים מסתמא למדת או קראת רב-יתר על דרכי הפראת הצמחים והזרעתם. עוד אמרתי אז, כי השׂכל המתגלה ביצוּרי-הטבע – במיבנה עין-האדם, למשל, ובחיבור נתפּסות-העיניים עם נתפסות-החושים כולן בתוך המוח – כי פלא-השׂכל ההוא אֵינוֹ מתמעט בשל העובדה שארך זמן הרבה מיליוני-שנה להביא את אמצאותיו לידי שכלולם הנוכחי. זבוּבוֹן בן-יוֹמוֹ, שבבוקר-יום הוא נולד וּבו בערב מת, אילו ניתן לו להגות במנת-הזמן של חיי בן-אדם, היה חושבם נצחיים כמעט. לגבי כדור-הארץ, תהליך בן-ריבואי-רבבות שנה אינו אלא כהפרחת זיקוק-די-נוּר עד התפוצצו באוויר. וכיוצא בענייננו, על אורך-זמן כתחליף לטוב-טעם, נזדמן לי לקרוא גרגיר-מעשׂייה.

הנכד: ספּר-נא לי.

הסב: אֶפּיקטאֶטוס ישב לפני סאלאט שהתקינה לו אשתו לארוחת-הבוקר. פתח והתפלסף: “אילו היו משוטטים בחלל-העולם שורש-גזר, בצל אחד, צנוֹניוֹת אחדות פה, זיתים אחדים שם, קומץ-עלים של כרוב, קצת כרפּס, מעט שמן וחומץ – כלום לא מן האפשר שבסוף תתקצ”ט אלף שנה היו מתקבצים כל אלה יחד ומהווים סאלאט בצלחתי?" – “כן”, אמרה אשתו, “אבל לא כמו שלי…”

הנכד: עוד אני זוכר מדיבוריך אָז, כי הזהר הזהרת לבל נחשוב כי השׂכל שבטבע פועל לפי התהליכים של שׂכלנו אנו, שתחילה אנו מציבים לפנינו ציור דמיוני של מטרה רצויה, ואחרי כן חורשים לנו תוכניות להגשמת המטרה, ולבסוף ניגשים לביצוע התוכניות למעשה. ייתכן כי בטבע, השׂכל והפעולה – חד.

הסב: היטבתּ-זכוֹר.

פגם אלוה

הנכד: כל זה יפה, אבל שלא מגוף-העניין. נסכּים שיש אֵל-אָמן, פועל יצורים נפלאים בשׂכל וחכמה. השאלה היא: איך האֵל היוצר מתייחס ליצוריו? והנה, הוא מפקירם לרעב וקור וטרף ושחיטה ומלחמות ושוֹאות וחורבנות וכל מיני ייסורים ועינויים – כאילו היו בעיניו צעצועים גרידא ולא יצורים חיים ומרגישים. על כן אינני מעריץ אותו.

הסב: האם זוכר אתה במה נפסקה אז אותה השיחה?

הנכד: לא.

הסב: הבה ואזכירך. אחרי שהאדרתי שבחים לתפארת הבריאה ושלמוּת יציריה, ורמזתי כי ישנם יצוּרים, כבירי גוף-ונשמה לאֵין-ערוֹך מאותם שעל כדור-הארץ – ברואים חיים, שלגבם ובתוכם שמשוֹת בוערות על-מערכותיהן הן כמו הגוּפיפים האדומים והלבנים שבזרמי דמנו (מליצה זו מאֵצל שלי שאלתיה) – אמרת אתה: “לפעמים האלוהים מוציא מתחת ידו מלאכה שאינה מתוקנת”. בעת ההיא סבלת קשוֹת מקצרת, וקודם לאותה שיחה שמעתיך אומר: “הרופאים מנחמים אותי שעד שאגיע לבר-מצווה, ירווח לי מן המחלה. קל להם לומר: ‘עד בר-מצווה’. אבל אני חודשים על חודשים של ייסורים מזומנים לי”. וכאשר סחתּ על “מלאכה שאינה מתוקנת”, הבנתי כי לבשרך-וגופך הנך מתכוון, וכאב ליבי על כך, וישבתי דוֹם… לשעבר עמדת על פגם-אלוה מתוך סבלך הפרטי שלך. כעת אתה נוגח אותו בסבלם של כל היצורים כולם. הרי זו התקדמות.

הנכד: האם יש לך מה לומר לזכותו?

הסב: לא. אבל מוכן אני לגלגל את כל הסוגיה אֶל-תחת הגיון; אזי אפשר וייראו ענייניה בפנים אחרות. אֶמנה לפניך ניצנוּצי-דיעה אחדים; ותסכה אותם לא כתורה כי-אם כרסיסי דמיון ינוּקי-מהסתכלות וקלוּטי מתוך קריאה. עם ליבלוב תבונתך האביבית והתרבוֹת נסיון-חייך שלך, לחפצך תרחיבם ותשלימם.

“אלוהים-עולם”

רגילה לשון-בני-אדם להבדיל בין אלוהים לעולם, זה פועל וזה פעול. זה יוצר וזה יָצור. אבל במחשבה צרופה אלוהים ועולם הם אחד בתכלית אחדוּת. מסורת-ישראל הכירה זאת בביטויים כגון “מלוא כל הארץ כבודו”, “לית אתר פנוי מניה”, ופירושי-האגדה לכינויים של הקב“ה “מקום” ו”מעון".

משורש-מחשבה זה צומחים שני ענפים חשובים: האחד הוא כי כל הגיג, תחושה, רגש ומעשה של אחד מיצורי-העולם הם שקופים וגלויים לפני האלוהים. דבר זה מודגש במקרא על ידי נביאים בתוכחותיהם ומשוררים במזמוריהם. “גם חושך לא יחשיך ממך, כחשכה כאורה.” השני הוא כי האלוהים בכבודו ובעצמו סובל את צערו ומכאובו של כל יצור ויצור. בכל צרתם לו צר ועִמם הוא במצוקתם. ויליאם בלייק ביטא זאת בחרוז קל:

בַּל תַּחְשׁוֹב כִּי תֵּאָנַח

וְעוֹשֶׂךָ לֹא עִמָּךְ;

תַּזִּיל דִּמְעָה, בַּל תַּחְשׁוֹב

כִּי עוֹשֶׂךָ לֹא קָרוֹב.

לא נברא העולם פעם, ועמד מהיברא. ברגע זה אנחנו נושמים ודולקים בהתבראוּתוֹ. לא אלוהים לחוד ומעשה-בראשית לחוד, כי-אם יצירה עצמית של אלוהים-עולם.

“המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית” לא מליצה היא. אם אתה רואה דבר שקיים ועומד – אבן, למשל – תבין כי הוא מתקיים בכוח רצון-בריאה מתמיד: הוא נברא והולך רגע-רגע. אמר שניאור זלמן מלאדי: גדול נס קיום המיים מנס קריעת ים-סוף, שהרי בקריעת ים-סוף, כבר היו המיים שם ונתפלגו, אבל מציאות-המיים היא בריאת יש מאין. מפני שבריאתו של דבר ברגע ב' היא לפי הדגם של רגע א‘. ושל ג’ לפי הדגם של ב‘, וכו’. יכול החוצב לחצוב באבן והנגר לנסר בעצים, ויכול אדם לומר: “אני” גם על מעשים שלעבר ושלעתיד – מתוך התעלמות מהתחדשות הדברים, מן רטט-היבּראוּתם, מהתאָרגותם מתוך בריקוֹת חיות ומתרוצצות והן – אפתעות ותמורות במחולן.

התעלוּתוֹ של עולם

בתוך הבריאה פועמת היצירה. כוונתי, שהתמורות הזעירות, החלות בדגם הכללי של דבר, מצטרפות לידי שינויים גדולים בעצם חוקו וטבעו.

היצירתיוּת היא התקדמוּתה של הבריאה, התעשרוּתה ממנה ומעצמה, התעלוּתה מדרגה לדרגה, ואין דרגה חדשה דוחקת מפניה את הקודמות (עדיין ישנם מי-ים גם לאחר שנתהוו מהם דגים). יכול מעט טיט שבשׂדה להכיל את כל החומרים והכוחות האלקטרוֹ-מאגניטיים שבבן-אדם חי; ומטיט שכזה נוצר האדם ביום שנמדד במיליוני שנים. אבל צא וראה מה בין אותו גוש-טיט (שאף הוא נוהר ומפרפר בחיים לפי מדרגתו) ובין האדם, החובק עולמות בשכלו ודמיונו, התופס זיווים שבאהבה ושירה! עומד בן-אדם כאצבע קיצונית ואחרונה של היצירתיות האלוהית, והוא מוזמן להיות שותף במאמץ הבריאתי והיצירתי של העולם.

המקיים משפחה ומגדל ילדים ושומר את הנימוסים המקובלים בחברה שהוא חי בה – כמו חתולה מיניקה גוריה וכמו צפור בונה קן ודוגרת אפרוחים – הריהו במחדשי הבריאה. היוצר תפארת מקורית, המעשיר את מין-האדם בתבונת-תבל מעמיקה, והמעלה את נימוסי-החברה לדרגת-מוסר יותר גבוהה, שותפים הם בפעלי-היצירה של אלוהים-עולם.

יבין אדם כי הוא עצמו, בבשרו ונשמתו, במוחו ושתי ידיו, הינוֹ חלק ההוויה האלוהית; ובתוך סביבתו וכשיעור-כוחו, ברירה לו לקדש את חלקוֹ באלוֹהוּת או לחלל אותו. תחת אשר יבוא אדם בטרוניה על טבע-האלוהים וסדרי-בראשית, ישאל את נפשו: מה תרומתי שלי בבריאת-העולם וקיומו? מה הוספתי אני על החסד, החכמה והתפארת שבעולם?

התקדשות בן-אדם ליצירתיוּת אלוהית מביאה אתה ייסורים משלה ותובעת קרבּנות משלה. ועל יסוד-הקרבּן שבעולם אולי נשוֹחח פעם אחרת. ועכשיו, נכדי הנבון, לך והתאמן בתרגילי הקרן הצרפתית שלך, כאשר קיבלת עליך – לא לתכלית-פרנסה, לא כדי להתייפות בשם “מוסיקן”, כי-אם למען זכוֹת בהנאות מאחד היכלות-הקסם שבספירת-התפארת האנושית, אף קחת חלק-זעֵיר בקיוּם ההיכל ההוא, זו בנייתוֹ מחדש דור-דור בידי תלמיד-תלמיד. “תלמידי-חכמים מרבים שלום בעולם; שנאמר, ורב שלום בניך; אל תקרי בניך אלא בוניך.” – אין “בן” אלא ענף (האדם בתורת ענף קטן של האלוֹהוּת) ואין “שלום” אלא הרמוניה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

מתוך “דבר”, 4.2.1936

פרסי בישה שלי, הדמות היותר נוצצת בכל השירה האנגלית, גילוּם לאכסטאזה ממטירה מנגינות, אשר על נשמתו אפשר לקרוא את הפסוק מבראונינג: “הוי אהבה לירית, חצי-מלאך וחצי-צפור, וכולה פלא ופרא-חשק!” – שני מוטיבים לעולם מצטלבים ומתפתלים בו יחד, כנחשים על מטהו של מרקוּר: תיקון עולם במלכות החופש, ואהבת איש-אשה אין-סופית, נעלה מחוק וגדר. בבואו לתת לעדיני רגשותיו “מעון מקומי ושם” ברסיסי ליריקה, לא שפרה בעיניו אפילו איטליה זו הלוהטת וחולמת חליפות במשבּצות מימי-הכחול, והלך אצל המזרח. שיר אחד שלו קרוּי “סירינדה הוֹדית”, והשני “מן הערבית” (ואַל תבואו עלי בטרוּניה, על כי אשיחה ולא אשירה את תוֹכן הדברים. כאיש כוחותיו).

ה“סירינאדה” היא לחש-לילה, נמס בבשמים, נובע ונכסף עד כדי התעלפות. אמרתה:

"אני קם מתוך חלומות עליך בשינה ראשונה ומתוקה אשר ללילה, עת רוחות ינשמו חרש וכוכבים בזוהר מזהירים: אני קם מתוך חלומות עליך, ורוח במו רגלי נשאַתני – מי יודע איכה! – אל חלון חדרך, חמודה!

"הצלילים הנודדים ימוגו על פני היאור השחור, השותק. ריחות-השאמפאק יחסרו, כמחשבות מתוקות תוך חלום. קול-תלונת הזמירה, על לב-עצמה גווע, כמו אגוע אנוכי על לבך, הו אהובה בנשים!

“הו, הקימוני מתוך העשב! אני גווע – עוטף – אופס! תוּמטר-נא אהבתך במו נשיקות על שפתי ועפעפי חיוורות. לחיי קרה ולבנה – אַללי! לבי דופק עזות וחטוּפות; - הו, אַמצי לבי אל לבך עוד פעם אחת, שם באחריתו יישבר”. –

זהו מוות שבאהבה, גוויעת בעליה מעוצם מותק וכלות-הנפש. יסוד הרחמים - - חסד שבאהבה – חרדת נפש אוהבת לשלום נפש אהובה – אותו ביטא שלי בצורת שיר ערבי, לא נעדר ממנו זכר לכתבי-הקודש העברים. יוצא האיש לקרב, וחסד-האשה רודף אחריו, חרד ומגן עליו בכנפיים בלתי-נראות, מתוך הקרבה עצמית גמורה, לא מבקשת לעצמה מתן כל-שהוא, קורטוב של גמול. ונבין כי רחמי-אם אלה אינם מיוחדים לאשה בלבד: מעצם עצמוּתה של האהבה הם, גם כי תקנן בלב גבר. –

"ישוב ישבה נפשי העוטפת באור-מבטיך, אהוב; אליך ערגה כאַיל בצהרים יערוג אל אפיקי מים, אָהוב. אבירך (סוסך), קלוּ פרסותיו ממעוף רוח-סופה, נשאך הרחק ממני. לבי – כי רגלי החלשות מהרה עיפו – היה בן-לוויה לך.

“הו, מהיר ושלוח יותר ממהירה בסופות או מהיר בסוסים, או המוות, ישאו אלה בחוּבם. – הוא הלב, ילבישוהו מחשבות חסד כנפי-דאגה כיונה. בּקרב, בחשכה, במצוּקה, לבּי ידבּק בך, ולא יבקש לעצמו אף בת-שחוק אחת חלף כל הנחמה אשר יביא אליך, אָהוב”. –

מצטער הייתי שאין ביאליק מכיר בשירה האנגלית במקורה, ולא על שום כולה – כי מי יודע מה חמודות יש בלשון הודו ופרס, ולמה ייגרע חלקן מן האנגלית? – אלא על שום אותם מקומות שבה, אשר רוחם קרובה ביותר לרוח המשורר הישראלי. נעלה בזכרון את האלהת האשה שבשיר “מכתב קטן”: - את הנזירות מחיים-יחד עלי אדמות, באשר יהיו אלה חילול-הנשגב:

זכה אַת מהיות לי חברת,

קדושה אַת משבת עמי…

אַת היי לי אֵל ומלאך,

לך אתפלל ואעבדך;

אַת היי לי זכרון קודש" –

ועתה נשמע אותו רעיון גופא מפי שלי, מובע ב-16 שורות קצרות, והקדשתן סתוּמה:

אל –

"מלה אחת (במשמע האהבה – א. ר.) רב-מדי נתחללה, שאבוא אנכי ואחללנה; רגש אחד רב-מדי בוז בזוּ לו, שתבואי אַת ותבוּזי לו. תקווה אחת רב-מדי דומה היא ליאוש, שתבוא הזהירות ותחנקנה; ויקרים לי רחמיך מרחמי נפש זולתך.

אינני יכול לתת לך את הקרוּי אהבה בפי הבּריוֹת, אך האם לא תקבלי את העבודה, אותה ישא הלב כלפי מעלה, והשמים לא ידחוה – תשוקת פרפר-הלילה אל הכוכב, תשוקת הלילה אל אור-הבוקר, מסירות-הנפש אל דבר שהוא רחוק, מספירת-עוני אשר לנו?" –

ערגון שלי אל החופש, לבש פה, לא מחלצות דמיון מוּסרי-פוליטי, כי אם תכונה של גאולה – מסומלת בטוהר האשה – מכל הדחי והמכאוב אשר בעולם הזה.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

שני שירים

מלים על המשורר

יעקב פרידמן ז"ל נודע כמשורר-אידיש מקורי ורב-גוונים, מושרש היטב בתרבות-ישראל לכל אגפיה: דברי-ימי דור ודור;ספרות – קודש וחול, נגלה ונסתר;ובהיותו נצר משורש רביים חסידיים הן מצד אביו והן מצד אמו, יש לשיחות-חסידית וכיסופיהם העילאיים חלק לא-מבוטל בנושאי-שירתו.

רבות נדד בחייו, והרי תחנות-מספר בהן התגורר. לפרק קצר או ארוך, לרצונו ויש גם בעל-כרחו.

נולד במילניצה (גאליציה), 1910;דר בצ’רנוביץ (בוקובינה) 1919–1941, להוציא פרק-השנים 1929–1932, בהן עשה בווארשה;התחתן ב-1936;את שנות מלחמת-העולם השניה בילה בגיטו ברשאד, טראנסניסטריה;עשה בבוקארשט 1945–1947.

בסוף דצמבר 1947 יצא עם אשתו בדרך בלתי-ליגאלית לארץ-ישראל, ובמשך יותר משנה היו כלואים במחנה-מעפילים בקפריסין. בפברואר 1949, כשנפתחו שערי מדינת ישראל, עלו להשתקע בה.

בכל מקומות-מגוריו, וכן במדינתנו, השתתף בעיתונים, פרקונים ומאספים שבאידיש, ויש גם פירסם שירים ומחזות פיוטיים מעטו במקובץ בספר. פואימות גדולות שלו נדפסו ב“די גאלדענע קייט” (שבעריכת א.סוצקבר, תל-אביב).

בראשית בוא הזוג פרידמן ארצה-ישראל התיישבו בכפר בית-דגן, שם התפרנסו מחלקה חקלאית צנועה. החל ביולי 1960 דרו ברמת-אביב, תל-אביב.

כתיבותיו של המשורר נכללו בכמה אנתולוגיות, בלשונן ואף בתרגומים לעברית. יש וזיכוהו בפרסים נכבדים.

הלך לעולמו בשישי בכסלו, תשל"ג (12 בנובמבר 1972).

בשנת תשל"ד (1974) יצאו לאור – בהוצאת “ישראל-בון” ובתמיכת ועד מיוחד לכך – בהידור רב, שלושה כרכים גדולים מיצירותיו, תחת הכותרת הכללית “לידער און פאעמעס”.

המילים דלעיל – על-פי פרטים ביאוגראפיים שבסוף כרך ג' ובעקבות איגרת פרטית מאת המשורר. האלמנה גברת הניה פרידמן, תזכה לאורך ימים ושנים.

אַיָּלָה

אַיָּלָה, אַיָּלָה!

בְּתַלְתַּלַּי יֶחֱרַף הַשֶּׁלֶג,

אַךְ כִּנוֹרִי עוֹדוֹ זָהֹב וְצָעִיר,

וּבְגִנּוֹתַי נַשָּׂא רֹן-הַזָּמִיר.

בְּנֹסַח עַתִּיק וְקַדְמוֹן,

אַיָּלָה!

הוֹי, אִמְרִי, אִמְרִי-נָא, אַיָּלָה בַּת-הַיַּעַר –

מַהֲלַךְ-הַשָּׁנִים, הַאִם אֵינוֹ אֶלָּא מַהֲתַלָּה קַלָּה

מִצַּד כַּנָּרֵי-שַׁדַּי בִּרְחוֹב-הַזְּמִירוֹת הַבָּלֶה?

אַיָּלָה, אָיָּלָה!

סִירַת-הָעֵץ הָאֲדֻמָּה נָחָה אֵצֶל חוֹף-הַיְּאוֹר הַמָּאֳזָב,

וְאַתְּ, הַנֵּבֶל בְּיָדֵךְ, בָּהּ יוֹשֶׁבֶת וְאֵלַי תְּשׁוּקָתֵךְ.

הִנֵּה, מֵעֵץ תַּפּוּחַ-בָּר כִּצְעִיר-אֶרְאֶלִּים

בִּקְפִיצָה אֵלַיִךְ אֲזַנֵּק,

אַיָּלָה, אַיָּלָה!

אָמְנָה, הַכּוכָבִים הֵם-הֵם הַכּוֹכָבִים אֲשֶׁר מִקֶּדָם,

וַאֲנַחְנוּ – כְּלוּם נְחִתִּים אָנוּ מִלַּהַק-הַכּוֹכָבִים?

וַדַּאי, אַחֲרֵי חֲלֹף רִבּוֹאֵי-רִבְבוֹת שָׁנָה, וּגְבוּרָה הִיא

יַחַד לָשוּב וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּמִשְׂחַק-תִּינוֹקוֹת,

אַיָּלָה, אַיָּלָה!

הוֹי-הוֹי, גִּנּוֹת-אַבָּא שׁוּב כַּלִּילָךְ נִיחוֹחָן.

(הֲתִזְכְּרִי אֵיךְ קָטַפְנוּ לְפָנִים אִבֵּי-הֶעָלִים?)

בַּמֶּה גְרוּעִים אָנוּ מֵאֱלֹהוּת פְּתָאִים

אֲשֶׁר מֵעֵת-לְעֵת שֶׁלָהֶם נֵצַח נִמְשָׁך?

הוֹי-הוֹי, אַיָּלָה, אַיָּלָה, בּוֹאִי וְנֵדַע נֵצַח בִּזְעֵיר-אַנְפִּין!

נְהָרוֹת מְהַלְּכִים – הָבָה, יַחַד אִתָּם נְהַלֵּכָה;

יְעָרוֹת צוֹמְחִים, בְּמַקְהֲלָם גַּם אָנוּ נִצְמַח-נָא!

אַל תִּרְאִי תַלְתַּלַּי שֶׁהַשֶּׁלֶג בָּהֶם יֶחֱרַף –

כִּנּוֹרִי עוֹדוֹ צָעִיר וְזָהֹב,

וּכְמוֹ בִּימֵי נְעוּרֵינוּ קוֹל-הַזָּמִיר מֵרִיעַ

בְּנֹסַח עַתִּיק וּמָתוֹק, אַיָּלָה.

שִׁירָה

שִׁירַת-אֱמֶת יֵשׁ וְהִיא מִתְאַוָּה לִרְכֹב

עַל סוּסֵי-פּרוֹזָה בְּרִיאִים, פְּשׁוּטִים.

צוֹהֲלִים הַסוּסִים בְּגִילָה;וּכְלל לֹא יַרְגִּישׁוּ בְּאֶכֶף-הָרוֹכֵב;

כִּסְבוּרִים הֵם, מוֹלְכוֹת-עַל-יָרֵחַ יָרְדוּ לֶאֱרֹחַ

עַל אֻכָּפִים הֶדְיוֹטִיִּים…

צֶאֱצָאֵי-מְלָכִים הֵם גַּם צְנוּעִים גַּם לְבֵשֵׁי-גֵאוּת.

נְסִיכוֹת בְּנוֹת-מֶלֶךְ יֵשׁ וְהֵן מִתְאַוּוֹת לִתְעוֹת

אֶל מִטְבְּחֵי-הַחֻלִּין וְיַחַד עִם הַשְּׁפָחוֹת

לְהַטְבִּיל לֶחֶם וָרֹד בְּקַעֲרִיּוֹת-חֹמֶר…

עַל רֶקַע אַפְלוּלִי שֶׁל קֵמַח פָּשׁוּט, בִּתְכֵלֶת-מִשְׁנֶה

יִקְרֹן דַּם-הַמַּלְכוּת בָּעוֹרְקִים, וּמִבֵּין רֵיחוֹת-שׁוּם

בִּנְסִיכוּת רַב-יֶתֶר, נוֹדֵף בֹּשֶׂם עוֹר-בְּשָׂרָן הַשּׁוֹשַׁנִּי.

קַיְמָא-לָן: שִׁירַת-אֶמֶת, לֹא דַי שֶׁהִיא יַלְדוּתִית-צְנוּעָה,

גַּם פְּרוּטָה-חֲדִישָׁה הִיא –

כֻּלָּהּ דּוֹמָה לְתֵבֵל-יָהּ לַאֲמִתָּהּ

הַיּוֹצֶרֶת-מְאַחֶדֶת

מִתּוֹךְ נִגּוּדִים וַהֲפָכִים אֶת עֹצֶם-קִסְמָהּ…

אֶלָּא שֶׁלְבַסּוֹף, אַחֲרֵי נְדוּדִים כַּבִּירִים,

הִיא, הַשִּׁירָה;הוֹפַכַת עֹרֶף לְכָל תַּעְתּוּעֵי-הַצּורָה

וְחוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה אֶל הַנֹּאד הַכָּחֹל עַתִּיק-הַיּוֹמִין,

הַמְחַכֶּה לָהּ בַּחֵיק הָאַבְהִי שֶׁל יוֹצֵר-בְּרֵאשִׁית…

מיידיש: א. רגלסון

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 6.12.1966, 13.12.1966, 20.12.1966.

מאמר ראשון

מעש­­ה-חושב

דמות ש“י עגנון נהגית לפני כאוּמן, יושב חצרות-ירושלים ועושה מעשה-חושב במלים עבריות, רוקח סממנים, ושוזר ואורג ורוקם. ברקיחותיו – סמי-חיים של תורה, פיטומי קטורת-אגדה, וכל השכונה מתבשׂמת מהם; באריגותיו – תורי-זהב ופניני-כסף, ואגב מלאכתו יש והם צדים זהרורי-שמש ומתיזים רשפים על סביבותם. יוצאים ממכוֹן-עבודתו: טליתות עם פסי-תכלת, מעילי-קטיפה לספרי-תורה, פרוכות לארונות-קודש, סמלי שבטי-ישראל וי”ב מזלות, דוגמאות של “עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וקל כארי” לקישוט קיר-מזרח. או שהוא מתמשל כסופר-סת"ם, החרד לכל קוץ ותג ונקוֹר, אות רבתי ואות זעירה, ושיעורי אָריח ולבינה; אף הוא נוהג להניח תיבות חלוּלוֹת, בשביל שיבוא הקורא ובעצמו ימלא חללן של אותיות ועל ידי כך ישתתף במצווה של כתיבה.

עתים הוא גולה ויורד למקומות-תורה של נאות-ילדותו, והוא מציל משם זכרונות-ישישים ושרידי פנקסי-קהילות, המספרים על פרעות וגזירות, ונסים וישועות, ועל פעליהם של אדירי-תורה ושל נמוּכי-עם (שהם גדולים על פי דרכם) – כדי להביאם ירושלימה ולתקנם במכוֹנוֹ לשם משמרת באוצר היכל-העברית. חס הוא גם על פכים קטנים מן הגולה הנחרבת, ובאמתחותיו המובאות משם תחובות גם מעשיות-סבתא¹ חרוזי-שיגרה שבפי תינוקות – גם אלה “תורה” בעיניו, ובחיבה הוא מכליאֵם במלאכת-מחשבת שלו.

אַל לקורא לרוץ בעגנון. דין הקריאה בו: בנחת לטף את סגנונו, הסתלסל עם כל סלסול שבו, גלוֹש עם כל קפל מעוגל שבפסוקו, הזדהה עם כל תכיפת-מחט וכליבת-לולאה שבשורותיו. כי הנה קמט – ומרומזת בו אגדת חז"ל; מישבצת זעירה – ומכונסת בה עלילייה שלמה, שתורחב או שלא תורחב במקום אחר; פירור-אמירה או פסיעה קלה מצד נפש אחת באַחד-סיפוריו – ולקח-מוּסר שם.

מבחינת הערך המהוּתי בחיק הספרות, גדול וקטון שם הוא – אחד רומן כבד-עלים ואחד בן-סיפור שבשבע דקות ייגמר. ואֶפתחה שיחתי זו בזיקה לקצת זעירי-חיבורים מאריגוֹת-עגנון.

גם צפור מצאה בית

עדין מכל עדין, משוּך במכחול רך כמעט-כמרחף ברחמים, הוא הסיפור “צפּוֹרי”. נקיטתו בלשון-אני. זכּרון הוא; יסודו בחוויית המחבר בעודו נער-“חדר”. בעונת לימוד-נביאים בקיץ, זמן שאין ה“רבי” מחמיר ורצועתו משמשת לגירוש זבובים.

אמא של הנער הכינה גריסין בחלמון והניחתם בחלון בחמה. הריחום צפרים ובאו לנקוֹר. אחת מהן נתפסה בין הזגוגיות של החלון הכפול, ונחבטה שם. לבסוף נפלה בפישוט-כנפיים. בא הנער, הוציא אותה בידו, וביקש לשחררה. לא היה בה כוח לעוף, והכניס אותה לבית. פרש ממנה כי אץ ל“חדר”, והפקיד את אחותו לשומרה. כתום הלימוד מיהר הביתה מצא כי שלום לצפור; החתול לא פגע בה.

נערי-ה“חדר”, שפגשם לפנות ערב בבית-הכנסת, תמהו על שנחפז לעוזבם תיכף אחרי הלימוד. הגיד להם סודו כי יש לו צפור בביתו. לא האמינו לו, וליגלגו עליו. נשבע להם בציצית שלו. בדקו בציצית אם היא כשרה, והיא ניתקה מן ה“ארבע-כנפות”. שם אותה בסידור. עוד הוכחה היתה לו לאמתת-דברו. הוא ביקש את נט, ארוּסה של המשרתת הערלית שבביתם, שיתקין כלוב לצפור. לא היתה פרוטה בכיסו כמתנת-יד לנט, תלש את כפתורי-מעילו ונתנם לו, וזה קיבלם. והנה מעילו חסר כפתורים. האמינו לו הנערים.

לא לי לספר הסיפור מחדש. רק סוֹפה של הצפור אזכיר. תנור-הבית היה מוּסק לעשיית-לביבות. דלת-הכלוב הרופפת נפתחה, הצפור עפה ישר לתוך התנור, ושם נשרפה כקרבן על מזבח.

ואעיר על שני פרטים שהם אופייניים למחבר.

לאחר שנוכחו הנערים כי אכן יש צפור בבית-חברם, עדיין ביקש אחד מהם לקנטרוֹ. והרי הדברים ככתבם העגנוֹני:

“ויספר אחד הנערים ויאמר צדיק כי ימות תתגלגל נשמתו בצפור וטסה הצפור כל היום אל אשר יהיה עמה הרוח, פעם בכה ופעם בכה, אל כל עץ רענן ועל כל יובל מים. ויש אשר תעמוד על גג בית הכנסת לענות אמן אחר קדיש או תדפוק בחלון בית למען יזכור יושב הבית את נשמתו. ובלילה תשוב אל אביה אל האל בשמים כי שם ביתה. וכל לילה ולילה בחצות הלילה יבוא ד' לגן-עדן להשתעשע בנשמות הצדיקים אשר נתגלגלו בצפרים. והיה כי יבוא ד' להשתעשע בנשמות הצדיקים ולא ימצא את נשמת הצדיק אשר התגלגלה בצפור ההיא אז יקרא ד' בתי בתי פלונית בת פלוני איך? והיא איננה כי לקח אותה שמואל יוסף בן אסתר בעמדה על הגריסין אשר עשתה אסתר אמו ולא נתן את הצפור לשוב. אז ידבר ד' בחרונו אוי לו לשמואל יוסף, אוי לבן אסתר אשר גזל את צפורי לבלתי אשתעשע בה בגן עדני.”

כמו זה הנער, אשר כשרון-“מגידוּת” לו, כן רבות-רבות הנפשות בסיפורי-עגנון שהן טבולות ושרויות במסורות עממיות ובהדי פסוקי-קודש ומימרות-חז"ל. כשהצפור בבית כבר ערה ומצייצת והנער עודו במטתו, ואביו רוצה להקימו שיתפלל וילך החדרה – – “ואבי קרב אל מטתי ויאמר הבריה הקטנה הזאת כבר שרה פרק שירה ואתה תשכב.”

סתם הנאות גופניות נמסרות על ידי המחבר בריפרוף של תום, בצניעות שהיא נקייה אף מהבל דק של עבירה: “וריח כריח הנסורת מתחת המשור עולה מן החצר… אני עומד ואחותי באה ותפול אחותי על צוארי ויצנחו מחלפות ראשה החמות על פני ואל פאותי. ותאמר כלוב עושה נט לצפורנו.” – “ובקומי הריחותי את ריח הלביבות הממולאות אשר תעשה אמי עליה השלום בערב שבת בבוקר על צמוקים וגבינה. נטלתי את ידי ובירכתי את ברכת השחר ואומר אל אמי תני לי ארוחת בוקר. ותאמר הן לא התפללת. ואומר כי חשוד אני לאכול קודם התפילה? רק תני לי את מנתי. ותתן לי אמי את מנתי שתי לביבות ועוגה אחת מלאה צמוקים. ואקח את הלביבות ואת העוגה ואוציא את הצמוקים מן העוגה ואתן את הצמוקים לצפור…”

ברית עם אבני השדה

מעשייה, שבאמת היא שיר בפרוזה, היא “על אבן אחת”. גם זו מסופרת בגוף ראשון, אלא ה“אני” שבכאן אינו שמואל יוסף בן אסתר כי אם דמות מדומה כמו המעשייה עצמה.

עסק המספר בכתיבת קורותיו של המקובל האלקי, רבי אדם בעל-שם, אשר היו לו כתבי-נסתרות, על פיהם היה שובר כוחם של מזיקים ומחזיר כמה נפשות מישראל אל שורשם הראשון. “וכשהגיע קצו של רבי אדם ליפטר מן העולם הטמין את הכתבים באבן והשביע את האבן שלא תפתח את עצמה, שלא ילמד אותם אדם שאינו הגון ויהפוך את העולם לתוהו ובוהו”.

כה הירבה המספר להגות בכל הנוגע לרבי אדם עד שהתחיל רואה בחזון “את האבן ואת הכתבים שבאבן, כל אות ואות וכל תיבה ותיבה וכל שורה ושורה וכל עמוד ועמוד וכל דף ודף”. היה רואה אותם, אך לא יכול לפענחם כי לא היו שייכים לשורש נשמתו. מכל מקום, זכה לספר בענייניהם, ובאיזו מידה גם לסדרם לסדרים.

כדי שלא יפסיקוהו בכתיבת העניינים הרמים ההם, היה נוטל עמו כלי-כתיבה אל היער, יושב שם על אבן אחת, ועושה מלאכתו בלא הטרדה. וגם כשהיה מפסיק, היתה לו שמחה לשמוע “היאך הצפרים מפרשות שׂיחתן. לפני אביהן שבשמים, וכל שיח השדה משׂיח עם המקום וכל עצי היער משתחוים לפניו יתברך והמים מהלכים בנחת ואינם מגביהים עצמם ביותר”.

יום אחד נזדמן לפניו איש אחד ושאלהו, איזו הדרך מגיעים לעיר. ראש שהאיש זקן ותשוּש, הניח כתביו על האבן, וליווה אותו עד סמוך לעיר. בינתיים העריב היום – ואותו היום ערב-שבת היה – וכשחזר אל האבן כבר נתעצמה החשיכה. משום איסור טילטול בשבת, הניח כתביו באשר הם, ומאוד חבל היה לו על עמל שבוע שלם אשר אולי יפזרהו רוח או יהיה מירמס לחיית-יער, ומי יודע אם שוב יתגלו עליו העניינים ההם באותה בהירות כבתחילה. שׂם פעמיו העירה, ומפעם לפעם היפנה ראשו אחורנית מתוך חמלה אל הכתבים.

ראה והנה נפתחה האבן וקלטה את הכתבים וחזרה ונסגרה. ממשיך המספר:

“אותה שעה העלה הקדוש ברוך הוא לבנה וכוכבים ומזלות ברקיע וכל הארץ האירה וכל אבן ואבן שבאה לפני בדרך היתה מאירה וכל חריץ וכל קמט וכל גיד, שבהן עמדו גלויים לפני… וכל אבן ואבן היתה חביבה ונעימה לפני. אמרתי לעצמי מה איכפת לי אותה אבן שקלטה את הכתבים או אבנים אלה. אף הן הציצו או נראו כמציצות. ואפשר שאמרו אותם הדברים שאמרתי, לא בלשון שאמרתי אני אלא בלשון שלהן”.

מדי קוראי את המעשייה הזאת של עגנון, עולה בזכרוני שיר אחד מאת ראבינדראנאת טאגורי (דומני, קראתיו לראשונה בעברית של פרישמן). מסופר שם על אבן הקרויה “אבן-הפילוסופים”, והיא סגולה יש בה להפוך כל מתכת שפלה לזהב טהור. דא עקא, שאין אותה אבן שונה במראיה ובגופה מסתם אבן פשוטה שבדרך.

מעשה באיש אחד שגמר בנפשו כי הוא ימצא את האבן ההיא. מה עשה? ענד לצווארו שרשרת-ברזל, יורדת על חזהו, והתחיל מהלך על גדות-נחלים, בנתיבות הרים ובקעות, במדבריות, ובכל מקום שחלוקי-נחל ואבנים ושברי-סלעים מצויים שם. ובלכתו, היה מתכופף, מרים אבן, משיק אותה בשרשרת, צופה לראות: נהפך הברזל לזהב? וזורק האבן; עד שהיה לו הדבר להרגל. בחוּקיוּת קבועה, כמו רדיפת יום את לילה וכמו ירח וכוכבי-לכת במעגליהם, כן היה מרים אבן, משיק אותה בשרשרת-הברזל, מביט לשרשרת, וזורק האבן – מרים, משיק, מביט וזורק… כן עברו עליו ימים וירחים ושנים הרבה-הרבה מאוד.

פעם, בהלכו על שפת-ים, והוא אז ישיש שחוֹח וצמוּק ושערות-שיבה דלילות שלו מצוּמחות פרע, וכמשפטו הוא מרים אבן אחר אבן, ומשיקן בשרשרת וזורקן ארצה כמכונה בלתי-פוסקת, – שמע פתאום קול-ילד קורא לחבריו: “הביטו-נא אל הזקן המשונה ההוא, עם שרשרת-זהב לצווארו!”

שׂם הישיש עיניו בשרשרת שלו – ואמנם, היא כולה זהב! אבל איזו אבן חוֹללה זאת, ואימתי היה הדבר, לא ידע. צפה אחורנית לכל הדרך הארוכה שהילך בה ולרבבות-אלפי האבנים שעברו את ידו, והנה שנותיו תוהו, ותקווה אין עוד.

ייתכן כי גם אצל טאגורי, הלקח הוא כי כל אבן פשוטה היא-היא אבן-הפלאים שרזי-אל בלועים בה וקורנים מתוכה, ומסגוּלתה להפוך מתכות שפלות לזהב טהור – ובלבד שהמסתכל יסתכל בעיניים רעננות וידע לכוון את רגע-ההתגלות.

שהכּל

המספר את “ביער ובעיר”, אם אינו שמואל יוסף כפי שהיה בנעוריו, הריהו דומה לו. כשיצא מעוֹל-תורה ולעוֹל-פרנסה עדיין לא נכנס, ועונת-החמה נתבססה, היה מרבה לרחוץ בנהר ולטייל בשדה וביער. בעת ההיא ברח מבית-האסורים שודד אחד, פרנצישק שמו, והוא מפורסם כרוצח אכזרי. אמרו שהוא משוטט ביערות. חששו הורי-המספר פן ייקרה בנם לפני אותו שודד, שפגיעתו רעה. אבל הנער לא אבה לוותר על דממת היער ולחשיו, שהם יפים להירהור ולקריאה. פעם נכנס אל עבי-היער. פגש שם גוי מופלג בשנים. כדרך זקנים פתח זה בשיחה עם הצעיר והאריך בשבחי הימים הטובים ההם ובמגרעות הימים האלה. דבר-המספר:

“ראיתי שהוא מצטער על ימים שעברו וביקשתי להשיאו לענין אחר. אמרתי לו ואי אתה מתיירא לילך יחידי ביער. אמר לי ממי יש להתיירא אדוני הטוב והנאור. אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה יש לנו התיירא. אמרתי לו כגון משודדים וליסטים, מפרנצישק וחבריו. התגרד הזקן בפדחתו ואמר מיום שהרג הבל את קין אחיו לא פסקו הרצחנים ואף על פי כן אנו חיים… והלא יכול היה קין להרוג את הבל, אבל מי שצריך למות מת, ומי שאינו צריך למות חי, ואפילו סייף עובר על צווארו כורך עצמו כמטפחת לשמרו מן הצנה”.

בפגישה שנייה עם אותו הזקן מקץ ימים אחדים, נסבה השיחה על מזג-האוויר. ניבא הזקן כי לא יהיה גשם. הנער סמך על דברוֹ, ונכנס להתרחץ בנהר. אך נבואת הזקן נתבדתה, והמתרחץ נחשׂף לקילוחים חדים, בגדיו נתלכלכו בבוץ והוא רץ לעיר כאשר… (לשון-המספר: ) “מנעלי שותים מים ושותתים מים וכל עצמי כמים המהלכים ורוחות ורעמים וברקים מבעתין את הרקיע ומים העליונים מזדווגים למים התחתונים ופרים ורבים”.

עברו כמה ימים, השמיים טהרו, והנער חזר לטייל ביער, ומחמת לחוּת האדמה לא חלץ נעליו ולא נשתטח על העשבים, אלא הסתכל בכמהין ופטריות לצבעיהן ובתולעים המתעוותים ובורחים ומחביאים עצמם בקרקע.

פתאם קפץ כנגדו איש נמוך-קומה, בעל-בשר, מגודל שׂיער, וצווארו עבה וקצר, עד שנראה ראשו כצומח מבין כתפיו. צעק אליו האיש: “מה אתה עושה כאן?” ענהו הנער: “מהלך אני ביער”. – “כך, כך, מהלך אתה ביער… ואי אתה מתיירא?” השיב הנער באותו הנוסח שהשיבהו אָז הגוי הזקן לשמע שאלה זו גופא: ממי יש לי להתיירא? אריות ונמרים אין כאן, דובים ושאר חיות רעות אין כאן, אם כן מה לנו להתיירא?"

שאל האיש: “ולא ראית כאן אדם?” אמר לו הצעיר שלא ראה אדם כאן, חוץ מזקן אחד מופלג בשנים לפני ימי-הגשמים." (לשם קימוץ-מקום שוב אני מחליף צורת-סיפור בצורת דו-שיח).

האיש (בהושטת-יד וגערה): מה זה בידך?

הנער: מתכוון אתה לספר שבידי, כתבי הקודש הם.

האיש: הללו למה לך?

הנער: אני קורא בהם.

האיש (תוהה): בכתבי הקודש אתה קורא?

הנער: כשאני יוצא ליער נוטל אני עמי את כתבי הקודש.

האיש (בועט בקרקע): טול רגליך ולך. (הנער הולך).

האיש (מחזירו): רוצה אתה לשתות טיפת יין שרוף?

הנער: סבור אני שטיפת יין שרוף ביום שכזה יפה לגרון.

האיש (מוציא מחגורתו קיתון מקומר של קליפת-אלון): שתה, שתה. (הצעיר שותה שתים-שלוש טיפות ומחזיר הקיתון לבעליו).

הנער: לבריאות!

האיש: מה לחשת?

הנער: לא לחשתי.

האיש: ולא ניענעת שפתיך כמכשפה זקנה?

הנער: ברכה בירכתי.

האיש: מה בירכת?

הנער: שהכל נהיה בדברו.

האיש: פרש לי ברכתך. (הנער מתרגם הברכה ללשון-הגויים. האיש מגרד פדחתו): ייתכן, ייתכן שכן הוא. כיצד בירכת? (הנער חוזר ומלעז הברכה). ובלשון שלכם כיצד היא הברכה?

הנער: שהכל נהיה בדברו.

האיש (שוב מתגרד בפדחתו):ייתכן שכן הוא, ייתכן שכן הוא. חזור על הדברים. (הנער חוזר על הברכה לועזית). לא כי, אלא בלשון שלך אמור. טשאקל, טשאקל.

הנער: שהכל נהיה בדברו.

האיש: לא אמרת שאין כאן אדם?

הנער: אין כאן אדם.

האיש: אי אתה מספר שפגעת בי.

הנער: לא אספר.

האיש: הישבע לי.

הנער: למה לי להישבע? והלא איני יודע מי אתה.

האיש (מסתכל במלוא-פניו של הנער, והולך לו).

הנער הסיח דעתו מן האיש המשונה, על “טשאקל” שלו ו“כך-כך” שלו. אך פעם בצאתו ללכת היערה, ראה המון אנשים נדחקים. שאל: “מה כאן אירע?” אמרו לו כי נתפס פרנצישק, והנה מוליכים אותו. נדחק הנער אל בין ההמון. ראה שמוליכים אדם אחד, אסוּר באזיקי-ברזל, שוטר מימינו ושוטר משמאלו, ועוד שוטר לפניו וחרב שלופה בידו. ופני השוטרים מתוחים, ספק מגבורה ספק מיראה. נתקרב הנער, והכיר כי הוא-הוא הגוי שכיבד אותו בשתייה מקיתונו. אף האיש הביט בנער והכיר אותו. ניכר היה שאיננו חושד בו שגילה מחבואו לאחרים. הנער לא שכח את המבט ההוא. בסיפורו: “לא ראיתיו עוד חוץ משתי עיניו שנשארו תלויות ועומדות לעצמן, כאילו נחקקו באוויר. אלו שתי עיניו שהיו מצומתות בו במצחו כעין אחת גדולה. אם ניתנה עין זו להידרש כך היא מתדרשת, אף על פי שאני מסתלק מן העולם וכל העולם אינו שווה לי כלום. קורת רוח יש לי ממך שלא נטפלת למבקשי נפשי.”

אותו היום עברה רוח רווחה ונחמה בעיר. סח המספר: “נתפס הרוצח ושוב אין להתיירא מן המיתה. נשתכח פתאום שהרבה מיתות אחרות יש מלבד מיתה בידי פרנצישק.”

פרנצישק נדון לתלייה. אילולא מוּמחיותו של התליין – לא היה החבל יכול לעבי-צווארו של השודד. בשעת יציאת נשמתו, הטה התליין את אָזנו, ושמע כמין הברה יוצאת מפיו: “טשאקל”.

הרבה נחבטו הבריות באותה הברה סתומה. פירשו אותה לכמה פנים. אומר המספר: “אף אני פירשתי אותה, וכך פירשתי אותה, אין טשאקל אלא שהכל, כלומר שהכל נהיה בדברו. הצדיק אותו רוצח עליו את הדין, שהכל נהיה בדברו של הקדוש ברוך הוא. בשעה ששמע את הדברים בראשונה, פיקפק ואמר ייתכן שכך הוא. עכשיו בשעת מיתתו הודה בהם הודייה שלמה.”

ברכה בלשון-הקודש מפי נער יהודי תמים עשתה רושם בנשמתו.

*

מאמר שני

מרחב אֶפּי

הוֹמירוֹס וּוירג’יליוּס בּנוּ שׁירוֹת אֶפּיוֹת ממלחמות גבּוֹרים ונדודיהם, והתערבות אֵלּים לטובת צד זה או שכנגדו בקרבוֹת. ש"י עגנון יצר אֶפּוֹס מביקורו של איש-ירושלים אחד בעיר-מולדתו שבפולין רבתי בין מלחמת-עולם א' למלחמת-עולם ב'. העיר קטנה ושמה קטן – שיבּוּש קורא לה המחבר, והביקור לפרק קצר הוא, בסך הכול כשנה אחת. בכל זאת דברי ימי הביקור הזה מרחב אֶפּי להם, מפני שעדת היהודים בשיבוש זו ממד-עבר לה: מלבד עתיקוּתה האגדית כשהיא לעצמה, מתמשכות יונקותיה עד האבות ויציאת מצרים, ואך תמול היתה שרויה באווירת חכמי התלמוד. וכן ממד-עתיד לה, ולא בחזון-דורות בלבד: כבר בנים ובנות שלה – לעת עתה לקט-זעיר – פוסעים בפסיעות קטנות אך מאוּששוֹת לקראת החייאת ארץ העברים ותחיית לשונה לחוֹל וקוֹדש כאחד.

אף ההוֹוה של היהודים בשיבוש רחב-ממד הוא. כי כל מדווי-הגלות ומישבּריה הזידוֹנים נקהלו-באו עליהם. בניהם לוּקחוּ (ומהם התנדבו מתוך פאטריוֹטיוּת למלכוּת הקיר"ה) למלחמה של עם אחר ונהרגו והוּממוּ בה, בנותיהם עוּנוּ למוות בידי קלגסים משתוללים, בתיהם נחרבו וחנוּיותיהם בוּזזוּ. כשוֹך המלחמה, שתוּ עליהם פורעים ושודדים מעם-הארץ, ובמנוסתם מאלה נפרדו משפחות, ויש שאָבדו עוֹללים בדרך. וכאשר חזרו אל קניהם ההרוסים, אל מחסור ורעב חזרו, כי כל מקורות-פרנסתם הקודמים יבשו ואינם. פרוסה דלה, טבוּלה במי-גריסין, אם יש להם היום, אין הם בטוחים בה ליום-מחר. המטבע ערכּוֹ מופחת ומצוּמק; ואם סוף-סוף רואה פרקמטוּט מן היהודים צורת-מטבע, באים השלטונות הפולנים החדשים ונוטלים אותו ממנו, חציו למס וחציו לארנונה.

רחבוּת-הקשת של ההתגוֹדדוּת היהודית שבדורות האחרונים – שנעשו זרמים-זרמים וכתים-כתים ופלגי-כתים, גם היא מיוצגת בשיבוש הנכאה, לפחות כדי נפש אחת לכת; אֶלא שמחמת דלוּת ועייפוּת וצרה רודפת צרה, פסקו ויכוחים בין נבדלי-דיעות. רק בבוא אורח נטה ללון (כגון מחבר הספר בשם זה), יש ונדלק אצל חבר-כת מלשעבר ניצוץ-וכּחנוּת – נדלק ומייד דועך, כי גדול הייאוש הכללי.

ברם, עיקר-המרחב שבספר “אורח נטה ללון” מתיילד מאישיוּתוֹ של האורח-המחבר בעצמו – מתוֹרה שבו ותבונה שבו, מדרך הקשבתו ללבו ולנבעי-לבם של אחרים.

“אֶפּוֹס” קראתי לספר, אך שום הגדרה ספרותית מן המקובלות לא תקיפהו. מפני שהנפשות המופיעות בו קרובות זו לזו קירבת שכנוּת, קירבת-משפחה. קירבת-עסק, ואף באי-חוץ נרקמים בתדירוּת או לשעה בחיי-העיר, ומתחדשים שם גם חיזוּרים וזיווּגים (ואם מעטים) – אפשר לכנוֹתוֹ גם “רומאן”.

ובצדק לא פחות מכן, אפשר לחושבו ספר-“וידויים”. מצניע המחבר לכת עם נשמות-אנוֹש זולתו ונשמתו שלו, בכל זאת הוא מגלה טפח מצפונותיהן של אלו ושל זו – גם מעבר למה שמעשים ודיבורים מגלים. לעתים קרובות הוא קורא לעצמו “אותו אדם”, כאילו היה רואה עצמו אובייקטיבית, מתוך רחיקה אשר תהייה בה; וּליצר-הרע שבו הוא קורא “השכן אשר עמי בבית”, עושה אתוֹ שיחוֹת ידידוּתיוֹת, ויש גם נוטה להיכנע לפניו, בייחוד כשזה מתעטף באיזה דבר-תורה או דבר-מיצווה.

ומביא אתו המחבר אל שיבוש שלו (כותבי-רשומות אומרים, זה כינוי ספרותי לעיר בוטשאטש) זכרונות מן העבר הקרוב, מאשר שמע מפי ישישים וישישות, מאשר ראה והבין מדעתו ומאשר קלט מתוך ספרים: מנהגי בתי-כנסת עתיקים, שבהם נשתמרה, בסדר אמירת-התפילוֹת, אבחנה בין מה שתיקנו קדמונים ובין מה שנוסף אחרי-כן ממלאכתם של פייטנים; אילנות-יוחסין של משפחות; תולדות ה“קלויזים” וה“שטיבּלך” של חסידי-העיר, לאחר שנסתעפה החסידות הבעש“טנית לזרמים שונים, והזרמים לנחלים והנחלים לאמות-מים קטנות, לפי “רביים” ובני-”רביים" וסתם אנשי-מופת שקנו להם שם-“רבי” (ואשר אירע להם, אירע – כמרומז לעיל – לדוֹר-בניהם, מתקני-עולם ומתקני-אומה, שנחלקו לסוציאליסטים לפלגוֹתיהם, לאנארכיסטים וציוֹנים מציוֹנים שונים; נתקנאו בהם חרדים דבקי-גלות ומצפי-משיח והקימו אירגונים וּולדוֹת-אירגונים משלהם, ומי שאיננו מחבוּרתם – יהדוּתוֹ פסולה בעיניהם).

זכרונות אלה – ממעשׁירי-הספר, ועל אלה הוסף חוויות אינטימיות משחרוּת-ימיו של המחבר, כאָמרו:

“מסיבת הסיבות לא בנה אבא זכרונו לברכה בית לעצמו, גלל כן היינו עוברים מבית לבית ומדירה לדירה. יש מהם שהתחלתי לומד בו חומש ויש מהם שהתחלתי לומר בו גמרא ויש מהם שהתחלתי לומד בו שולחן ערוך. מהם חרבים ומהם חרבים למחצה ומהם לא נשתייר מהם אֶלא מקומם בלבד. אבל בית אחד יש שעדיין הוא עומד, ואם תמצא לומר יפה הוא מבראשונה. זה ביתו של הפחח הזקן שדוקטור צווירן לקחו מידו ושיכללו. מלחמה זו ביד אחת היא מחריבה וביד אחת היא בונה. אותו צווירן קודם לימות המלחמה לא נזקק לו אדם. אחר המלחמה היו הכל צריכין לו, שכמה מחוזרי המלחמה תפסו בתיהם של אחרים והיו בעליהם הראשונים מתדיינים עמהם בערכאות ולא היה שם עורך דין אחר אלא הוא והיה מעשיר והולך וקנה לו בתים הרבה”.

וכאן למחבר פתיחה לספּר על אותו פחח שאלמן היה, והתקין סוכת-הגג להיות לדירה לו ולבנוֹ-יחידוֹ, ואת יתר הבית השכּיר לאבא של מי שעתיד להיות מחבר – דירה למשפחתו.

בית אחד מבתי-העיניים (כלומר, המשקפיים) של הפחח היה עשוי פח, ועל זה סיפרו נערי-החדר מעשה נפלא בתינוק שהזמין אצלו פנס, ו“אותו תינוק לא נולד מן האשה (לשון נקייה בשביל ליצן מן השדים) והפחח לא הרגיש”… ויתר המעשה קראוּ בעמוד תצ"ב (כן במהדורת 1939).

שלל נפשות

שלל-נפשות מוצגות לפנינו בספר, הן וקשריהן עם חברוֹתיהן, ענוּתן וכיסופיהן, שיחן-ושיגן: בעל בית-המלון ואשתו, מר ומרת זומר, אצלם לן רוב ימי שהוֹתוֹ בשיבוש, עד שאפסו מעותיו, ואספהוּ ד“ר יעקב מילך, רופא תמהוני-צמחוני, שאיכרי הסביבה מעריצים אותו והיהודים מזניחים אותו (מפני שאינו נוטל שכר מעניים; “אסיא דמגן” הוא נחשב בקרב עמו); שני הבנים – דודיק ולוליק – ושתי הבנות – בּאבּטשי ורחל – של מר ומרת זומר (רחל קטנה היא, ומתוך הירהור האורח, ניכר שהוא נמשך אחריה: “הריהי ספק תינוקת ספק נערה. כמה כל שנותיה של זו, שמונה עשרה. בן עשרים אפשר שירדוף אחריה. אבל לא אדם שנכנס לשנות בינה”). דניאל ב”ח (בן-חורין), אשר רגלו הימנית של עץ – לא זו כואבת לו כי-אם השמאלית, אותה של בשר, אשר חולי נכנס בה בתלאות-המלחמה (והיכן איבד את הימנית שלו? תחת גלגלי רכבת תוך רדיפת-פרנסה: לא די שלא קיבל פיצויים, הוא גם נקנס על שום סאכארין, סחורה שנתבקשה אז הרבה והמכס עליה גבוה, בגרב של רגלו הקטועה); אביו ר' שלמה ב“ח, אשר בן שני שלו, ירוחם ב”ח, נהרג על ידי ערבי ברמת-רחל, בסמוך לירושלים, והניח אחריו יתום, אמנון שמו, וכתבו החברים של ירוחם לר' שלמה שיבוא וידוּר בתוכם בכבוד עם שאר הורים של חברי-המקום (ולבסוף נענה להם); ירוחם חפשי, שהיה חלוץ עם חלוצים מיוזעי-אפיים ולחוּמי-קדחת בהפראת שממות ארץ-ישראל – ועזב וירד כי נגה עליו אור-הקומוניזם, וכאן בשיבוש הוא מתקן דרכים וכבישים (הוא שזכה ברחל הקטנה, בת בעלי-המלון, והיתה לו לאשה); חנוך, בעל סוס קטן ועגלה קטנה, אשר בהפשר שלגים נמצא מת וסוסו מת, כשזרועותיו מחבקות הסוס, כי קברה אותם סופת-שלג אדירה וממושכת תחת תכריכיה הקרים – וקודם לכן היה משמש להביא עצים ונרות למאור לבית-המדרש הריק, בו היה האורח יושב יחידי ולומד במעט הספרים שנשתיירו מעשרות-המאות שהיו שם – ובימות-הכפור, כיוון שהרגישו הבריות כי התנור מוּסק שם (על חשבון האורח), התחילו באים שמה להתחמם כנגד האוּר, אף נשי-השוּק היו נכנסות ליטול גחלים להחיות כפות-ידיהן הקופאות בשבתן בחוץ; לייבטשי, המתרגם את כל החומש ללשון גרמנית בחרוזים כמו של שילר; רבי חיים, חריף בתורה, אשר בשעתו עשה מריבה עם הרב דמתא, וגזר על עצמו גלות מביתו למשך-שנים, ושלח גט לאשתו – עכשו חזר, אבל לא אל גרושתו ובנותיו כי-אם אל בית-המדרש, שם בשתיקה גמורה שימש בלי-שכר במקום חנוך בעל-העגלה אשר נעלם ולא נמצאו עקבותיו, למרות חיפושים מרובים, עד האביב: פתח רבי חיים את פיו רק כדי ללמד קדיש ליתום קטן שהשאיר אחריו חנוך; איגנץ הקבצן, אשר יש רנן עליו שחציו משורש-ערלים, ולו באמצע-פניו חור גדול במקום חוטם (אכלה המלחמה את החוטם); ובין לפני יהודים ובין לפני גויים הבאים לחגא, בקשה מאונפּפת אחת בפיו, “פיינינג’י”. ולפני האורח מירושלים למד לבטא בעברית – “מעות” – –

אלו חלק מכּלל הנפשות, גברים ונשים, וצעיר וצעירה (מה מעטים אלה), המופיעים בספר. ובל נשכח את רפאל, תינוק אחד, משותק ברגליו ושוכב במטה כל-היום: כנגד זה, דמיונו משחק לפניו ומראה לו נסתרות ומופלאות; וכשעשה היכּרות עם האורח, שגם הוא בעל-דמיון, הלא מצא מין את מינו.

ספר ומפתח

ארבע אלמנות דווּיות ורעבות (גיסות זו לזו, ושלוש הצעירות שבהן איבדו בעליהן במלחמה) ישבו יחד בבית אחד. תלו תקוותן בכתב-יד של ספר מאת אחד גאון, סב של משפחתן, והספר כבר מודפס ומפורסם. ביקשו מאת האורח שהוא ימצא קונה לכתב-היד, שבח נוסף לכתב-היד – שהוא סגולה לנשים מקשות ללדת: שמים אותו לצדה של היולדת, ומייד הוולד העקשן מתרצה ויוצא. הכיר עגנון כי כתב-היד לא של אותו גאון הוא – העתק הוא ביד משמשו של הגאון. מחמלה על הנשים, קנה את הספר בשלושים וחמשה דולר, והבטיח כי ישלחהו אל בית-יולדות בירושלים. פיגר מלשולחו. הופיע לפניו המשמש-המעתיק בחלום, ותבע ממנו את עלבונו של כתב-היד. שלחהו עגנון ירושלימה.

רחל הצעירה, אשת ירוחם חפשי, התענתה בצירי-יולדה, ותקש בלדתה. נתבקש אותו כתב-היד, והנה כבר הוא שלוּח ואיננו בשיבוש. אבל נמצאה סגולה אחרת: מפתח של בית-המדרש הישן, גם הוא יפה ליולדת, וכבר פעל טובה בעבר. מי שקרא ספר “אורח נטה ללון” יזכּור כי למחרת בוא האורח אל העיר, ביום-הכיפורים, והתפללו שם מניינים אחדים, ניתן המפתח העתיק של בית-המדרש לידו למשמרת, כי ממילא אין איש פוקד עוד את הבית. והוא קבע שם עתים תורה. בוקר אחד, ברצותו להיכנס אל בית-המדרש, מישמש בכיסיו ולא מצא המפתח. חיפשׂ בכל כליו שבמלון, ובכל מקום שעבר שם לאחרונה, והמפתח אין. הזמין מסגר, וזה תיקן בשבילו מפתח חדש לדלת בית-המדרש.

עכשו, כשנתבע ממנו המפתח העתיק, לא היה בידו אלא זה החדש. וגם החדש הועיל ליולדת, והאורח זכה להיות סנדק לבן זכר, למזל טוב.

האמונה במפתח כסגולה לפתיחת-רחם, מסתמא מקורה באימרת חז“ל על ג' מפתחות שביד הקב”ה, ואחד מהם הוא מפתח של חיה (יולדת), דכתיב, ויזכּור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה (תענית ב').

לימים, כשחזר האורח אל ירושלים, מצאה אשתו את המפתח העתיק בקמט שבמיטלטליו; כנראה, במקרה נפל ונתחב שם ובעליו לא ידע. ועכשיו מחכה המפתח שיבוא כל בית-המדרש שבשיבוש, על כתליו וארון-הקודש שבו וספרי-התורה שבארון, אליו ירושלימה; שכן הבטיחה מימרת-חז"ל כי עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעתיק מקומם לירושלים.

מסדר זרעים שבספר לסדר זרעים שבשדה

לסוף כמה ימים לשבת המחבר בירושלים, עלה אל רמת-רחל לבקר את רבי שלמה ב“ח הזקן, אביו של ירוחם ב”ח, זה החלוץ שנהרג בידי הערבים, וחבריו הזמינו את האב שישב בתוכם עם הוריהם הזקנים שלהם. קיצור-הדברים בלשון הספר:

"מצאתיו עומד בגן-הירק, כשהוא עמוק בניכוש, עורפו שזוף, כאותם שעסקיהם עם הקרקע. (אחרי חילופי-שלומות בין משפחה למשפחה, אומר רבי שלמה כי חשך עליו עולמו בראותו שהכל עוסקים ביישובה של ארץ והוא אינו עושה כלום. ביקש שיעשוהו מלמד-תינוקות וחזן במניין של הזקנים, אבל אין הם צריכים לו כמורה, ואותם הזקנים כולם יודעים לעבור לפני התיבה ואין להם צורך בחזן קבוע. המשך דברי רבי שלמה):

"הארתי לי את אפלתי בתורה ושקעתי עצמי במשניות. כיוון שהגעתי למסכתות שעוסקות במצוות התלויות בארץ ראיתי שתורתי עקורה. והרי אותם הדברים למדתי בחוצה לארץ ולא נתקשיתי בהם, אלא שבארץ-ישראל מוחו של אדם מתחדש עליו ואינו מסתפק בסברות הראשונות. פעם אחת אמרתי לי אלך ואראה אילן זה שדיברו בו חכמים מהו, ומה ניר זה שבמשנה. כיון שיצאתי שמעתי בחורים משׂיחים זה עם זה. עם כשהם מדברים נתפרשה לי כל המשנה. לא שנתכוונו למשנה אלא שדיברו כדרכם באילנות ושיחים. אמרתי חכמות בחוץ תרונה. מכאן ואילך כשהייתי מתקשה בדבר משנה הלכתי אצל אחד מחברינו. לא ידע הוא, ידע הגנן. לא ידע לפרש לפי דרכנו, פירש לפי דרכו והראה לי כל דבר ודבר במוחש. קיימתי בעצמי טוב מראה עיניים מהלך נפש. מה אומר ומה אוסיף, גדולים דברי חכמים שאמרו אין תורה כתורת ארץ-ישראל. הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לעמוד על אמיתה של תורה עד שבאתי לארץ-ישראל.

“… מתוך לימוד באתי לידי מעשה. מתוך שחזרתי אחר הגנן לא ישבתי בטל. השקה את הצמחים, מילאתי את הכלים מים. ניכש את הקוצים, פיניתי אותם מן הדרך. מתוך כך למדתי כיצד משקין גן וכיצד מוציאים את העשבים הרעים וכיצד עושים עוגיות לגפנים וכיצד חורשים וזורעים ונוטעים. ראו חברינו וחילקו לי חלקה לגדל ירק. ואם אזכה לפניו יתברך אוכל מערוגתי…”

אפשר לסכות את “אורח נטה ללון” כמתמצע בין “הכנסת כלה” ובין “תמול שלשום” וכמגשר ביניהם. “הכנסת כלה” כולו מעורה בעולם-החסידות בחן-מנהגיו, תמימות-בטחונו ודבקות-אמונתו. ב“אורח נטה ללון”, החסידות מוצגת כזכרון מזמנים שנמחקו, ושרידי-אנשיה בשיבוש, מאיזה בן-זרם שהוא, מצטופפים יחד בפינת-תפילה שלהם או בטלים לחלוטין בקרב המתנגדים. ושם התחלות להכשרה למען עמל בציון ולהתנחלות על אדמת ציון בפועל. “תמול שלשום” כבר פתיחתו בנאות כרמים ופרדסים בארץ-ישראל, ולמרבה הבושה בעלים יהודיים דוחים פועלים יהודיים מפני ערבים, וגדולה האחווה בין צעירי-ישראל שואפי-העבודה, והמשך-הסיפור ועיקרו – בירושלים.

**

מתן-תורה מעולם לא נפסק. כל דור זקוק למתן-תורה לפי כוחו לקבל. לדור המידבר ניתנה תורה בקולות וברקים. נביאים ומלכים נתנוה בחציבות-שירה ונגינות עלי כלי-זמר, בימי עזרא ונחמיה ניתנה על ידי קריאה בפומבי, אנשי כנסת-הגדולה מסרוּה לעם בחכמתם ותקנותיהם, תנאים ואמוראים בהלכותיהם ואגדותיהם. קבלה עטפה אותה ברזים ודמיונות מלהיבים, חסידות העבירתה אל פשוטי-עם בריקוד וניגון, אמונת-צדיקים ושולחנות-תורה של “רביים”. לדור משכּילים ומתמשכּלים, שקלטו תורה בינקותם ונתרחקו ממנה, היתה הלשון העברית שרידה יחידה שהדביקתם לכתבי-הקודש. באה אגדה, מסודרת ומפורשת על ידי שני גדולי-דור, והחייתה מנפשם בשיקויים ממעינות-חז“ל. ומאגדה באו לידי משנה מנוקדת ומפורשת, ילקוטי מדרשים מנוקדים ומפורשים, רמב”ם מנוקד ומפורש, גמרא מנוקדת, מפוסקת ומפורשת. וקמה לתחייה גירסת ינקותם.

נולד דור חלש, שמיקרא-מזונו – סיפורים ומעשׂיות, ראה עגנון לתת תורה לדור בצורת אָמנות-סיפור ואָמנות-מעשייה. גויים אשר ייהנו מריקמותיו האָמנוּתיוֹת, מיפי-טקס סגנונו, יעמדו בבערותם אם יחשבו כי זה כל-עגנון.

מדרכו של כל מתן-תורה חדש בישראל, שהוא יונק מכל נתינות-התורה הקודמות, מצטרף להן וחוזר ומוליך אליהן. בלא הבנה את הרציפות הזאת של מסורת-החכמה הישראלית, בלא התקשרות לשרשרת הנצחית, מופסד מיטב-טעמם של יצירות כגון הללו של עגנון ושל רבותיו ואחיו למלאכת-מחשבת בתיבות עבריות.

מאמר שלישי

טבע

מקוּבלנוּ, אילו היו כל עם ד' משוררים, כולנו יודעים לקנות לנו ארץ ושמיים בברכה, איש לפי היערכוּת לבו שלו, הן-אָז לא נצטרכו חכמים לטבוֹע מטבעות-קבע בברכות-נהנין. נאמן ש"י עגנון את-הברכות העומדות מדוֹר-דוֹרים; אך מפני שהוא משורר, נפשו לוחשת גם צקוּני-ברכה משלה מול יפיעי-טבע. כאן אין לנו מירווח אלא כדי אמירת ברכה אחת שלו בירושלים, לא על שום שהיא המסולתת מכולן, אֶלא בזכות העיר שהיא לעולם מהודרת ומפוארת בפיו בבחינת חטיבת קדוּשה ותקווה וּנהרה רוחנית. נתלווה-נא אליו לטיול ביום-גשם, בדרכו לפקוד את שלומה של זקנה אחת, אלמנת-רב:

"אותו היום זמן רביעה ראשונה של יורה היה. הגשמים כבר התחילו יורדים והחמה היתה כבושה בעננים. יום שכזה בחוצה לארץ רואים אותו כיום אביב. ירושלים שהיא מפונקת שבעה שמונה חדשים בחמה, יום שאין החמה זורחת בכל תקפה דומה כחורף ומתחבאים מפניו בבתים ובחצרות ובכל מקום שיש שם פינת גג.

"טיילתי לי אילך ואילך כשאני מריח את ריח הגשמים שיורדים ברננה ומתעטפים בערפלים המגוונים ומשיקים בין אבני חוצות ומקיפים על כתלי בתים ומרקדים על הגגות ומנטפים ועושים שלוליות שלוליות, שפעמים הן עכורות ופעמים הן צלולות ומבהיקות מזהרי החמה שמבצבצים ויוצאים לסירוגין מבין העננים לראות הקלו המים, שירושלים אפילו ביום של גשמים החמה מבקשת לעמוד בתפקידה.

“נכנסתי לבין החנויות המקומרות אצל הצורפים, ומשם אצל הבשמים, ומשם אצל הסנדלרים ואצל אורגי שמיכות, ומשם אצל מבשלי תבשילים ומשם לרחוב היהודים. מעוטפים בסמרטוטי סמרטוטים ישבו העניים כשהם מתרשלים להוציא ידיהם מתוך עטיפותיהם… נכנסתי לחצר אחת מאותן החצרות שכל הרואה אותן מפקפק אם דר שם אדם ועליתי בשש שבע מעלות שבורות והגעתי אצל דלת עקומה… מחמת הבלה של הצינה לא ראיתי כל אדם, אבל שמעתי קול מרוגז וכוֹחה, מי כאן?…” (“עד הנה”: תהילה).

מחוץ לשורת הטבע

רוֹוחים בכתבי עגנון חזיונות ומעשׂיות שעניינם מעבר לטבעי ולמתקבל על השׂכל: מהם עוטים אבק-סמליוּת; מהם – כגון השפעת ברכות וקללות ופשר-חלומות – ניתנים להסבר פסיכולוגי; מהם נזקקים למוטיבים, שכיוצא בהם נמצאים גם באגדות עממיוֹת וספרוּתיות של האומות, אלא שכאן השׂיחה והסביבה מיוּהדוֹת. בסיפור אחד של עגנון צצה ישועה ליהודי נרדף על ידי פסל של ישו; אולי נסמך המספר באימרה “את טובתם (של ישראל) דרוֹש”, שאגדת-חז“ל מייחסתה לאותו “פושע-ישראל” כשהוֹעלה באוֹב על ידי אחד שביקש להתגייר. ספר “הכנסת כלה”, על רבי יודיל חסיד שיצא לשוט במדינת הקיר”ה בשביל למצוא פדוּת לג' בנותיו הצנועות – כולו רצוף שרשרות וקטעי-שרשרות של נפלאות צדיקים ויראים ודברי-תורתם, מאותם שחסידים להוּבים לספרם בסעודה של מצווה, בהצטופפם לייד תנור מוסק בבית-הכנסת בימות-הקוֹר, או בשבתם בצוותא בקרון של רכבת נוסעת.

*

מסוּג-הספרות הנקרא בלועזית “מאקאבּר” (מחול ביעותי-מוות) היא המעשׂייה “הילדה המתה”. הפתיחה: “אחות קטנה היתה לזקני עליו השלום. ילדה יפה כאחות זקני לא נמצאה בכל הארץ. ויהי היום חלתה הילדה אחות זקני ויהי חליה חזק מאוד ותשכב ולא קמה ממטתה עוד. ויראו כי לא נותרה בה נשמה ויקראו לנושאי המטה ויקחוה וישאוה אל בית הקברות. ויכרו לה קבר וישימו אותה באדמה ויקברו אותה ויכסוה בעפר. והם לא ידעו כי מתה מיתה מדומה. נרדמה הילדה, אך לא תרדמת-מוות”.

תמצית המעשה: הילדה נתעוררה, מצאה שהיא קבורה. לא אמרה נואש. דפקה בדלתות קברה, ואיש לא ענה. הופיעה בחלום לפני שני אחיה מרדכי הקטן ואחיו הגדול שמעון (זה שהמספר קורא לו זקני ע"ה) ובכתה ותבעה מהם: למה היתה זאת לקברני חיים?"

ממחרת אמר האח הקטן לגדול: “חלום חלמתי”. השיב האח הגדול: “גם אני חלמתי.” אבל לא סיפרו חלומם המשותף לאמם, שלא תצטער. אמרו, חלומות שווא ידברו. בלילה הבא, בהיות האחים ישנים, והאם יושבת על השרפרף מביטה אל נר הנשמה ורוח קלה באה מן החוץ… נפתחה הדלת והילדה באה אל הבית. ועיני הילדה כבו ושפתותיה חיוורות מאוד, רק טל אורות החיה אותה מעט. אמרה הילדה: “אמי, באתי אליך. טוב שבת בבית חם מבור אפל וקר. נורא מאוד בקבר, כל היום תכרסם רימה”. בכתה האם על צווארי הילדה. שאלה אותה: “למה ידיך פצועות וצפרניך נוטפות דם?” השיבה הילדה: “הלא בצפרני חתרתי את קברי והסירותי את עפרי מעלי לבוא אליך אמי.” כשביקשה האם לחבוש הפצעים, אמרה הילדה כי אין צורך, מפני שהמתים אינם חשים מאומה.

ישבו האם והילדה ודיברו דברים רבים וטובים. אז אמרה האם: “אעירה נא את אַחַיךְ ויראוך.” אמרה הילדה: “ינומו להם העצלים האלה על משכבם ואל יראו אותי עוד, עקב אשר התחננתי לפניהם אמש ולא הושיעו אותי.” והיא סיפרה לאם כי ציפתה לילה ויום שיבואו אַחיה ויפתחו את דלתי-קברה ולא באו. כשנשמעו צעדי השמש ההולך לפתוח את בית-הכנסת, קמה הילדה ואמרה: “עתה אלך”. – “לאן, בתי?” – “אל קברי.” חרדה האם, התחננה: “אל נא תלכי, בתי. הנני ועשיתי לך מטעמים כאשר אהבת, והבאתי לך ואכלת.” אמרה הילדה: “שלחיני ואשוב אל מקומי כי עוד מעט ויאוֹר השחר וייודע כי עזבתי את קברי, ועתה אל תיעצבי. מחר אני עם אבי.” ומני אז לא הופיעה עוד, לא לפני אמה אף לא לאַחיה, אפילו בחלום.

מקץ שבעת ימי האבל, כשבאו אל שדה-הקברות להציב מצבה לילדה, מצאו כי כל הקברים שבשדה עומדים כמקדם. “רק אדמת קבר הילדה הפוכה כי חתרה הילדה את קברה בלכתה אל אַחיה ואמה לתנות על נפשה”.

עדינות מבּע-הסיפור, ואפילו ההוּמוֹר הדק של “ינומו נא העצלים האלה על משכבם” – נוגעים עד הלב גם-כי הכול דמיון.

*

משעשע הוא אֶרעוֹן-חלום אחד ב“תמול שלשום”. לאחר ששׂכר הצעיר יצחק קוּמר חדר-דירה בירושלים, קנה לו ב“מציאה” מיטה גרמנית משוּמשת (להלן, בלשון-המחבר):

“קרא לסבּל שיביא לו את מיטתו. התיר הסבּל את חבליו וטענה על כתפיו וּקשרה. ואף על פי שהיה שרוי שני ימים בתענית, אתמול תענית נדבה והיום תענית חלום, אף על פי כן הלך בזריזות ובלא רישול, שכבר הרגיל את איבריו החיצוניים שלא יהיו תלויים באיבריו הפנימיים, שאלו נבראו לאכילה ולשתייה ואלו נבראו לעבודה ולמשׂא. ולא עוד אלא שהיה שמח, שאותו לילה הראו לו בחלום מיטה והיה דואג שמא הגיעה שעת פטירתו, עכשיו שנזדמנה לו מיטה זוֹ פתר לו את חלומו לטובה שזוהי המיטה שנתכוונו לה בשמיים. הלך אחר יצחק עד שהגיעו לחדרו והעמידו את המיטה בין הפתח ולחלון. נתן לו יצחק שׂכרו ונשתטח על מיטתו.”

*

ויש בין מעשי-הפלאים העגנוניים כּאֵלה שהמחבר כאילו מספרם לתומו, אבל הם כה מגזמים-מוגזמים עד שיש בהם כדי להחשׁישׁוֹ בטיפּה של לעגנוּת אפיקורסית. אחד מאֵלה זכוּר לי – חבל שאין לפני לא מקום ולא מראה-מקום ב“כל סיפוריו”, וגם את שמות בעלי-הנסים שכחתי. אָנוּס אני, איפוא, לנקוט נוסח שלי ולבדות שמות מדעתי.

מעשה ברבי ישורון ורבי ידותון שנתחבאו במערה אפלה מזעם המלכוּת, ועמם תנ“ך וש”ס. לילה אחד נתקשו בדבר-הלכה. ביקשו לעיין בספר, ונר אין להם. אמר רבי ישורון לרבי ידותון: “הנה, הלבנה של רבע-החודש שטה ברקיע. היכבד-נא, אלופי, והכנס אותה לתום המערה, ותאיר לנו.” אמר רבי ידותון: “מי אני כי אעשה כזאת בפני רבי, אלופי ומיוּדעי? לך משׁפט-הבכוֹרה בהכנסת המאור ההוא.” טען רבי ישורון: “לא, אלופי, רבי ומיוּדעי, עליך המעשה לעשותו, כי עדיף כוחך מכוחי.” כה התנצחו זה עם זה, איש מוותר על כבודו מפני כבוד-חברו. לבסוף ניאוֹת רבי ישורון לעשות הדבר על פי הכלל של “קריינא דאיגרתא”. כשגמרו לעיין בספר נתעוררה השאלה, מי יחזיר את הלבנה למקומה ברקיע. שוב התנצחו זה עם זה, איש מהם מבקש לכבּד את חברו במעשה מתוך המעטת זכות-עצמו והאדרת זכות-חברוֹ. לבסוף ניאות רבי ידותון לעשות הדבר, משום צער עוברי-דרכים. קבּלה בידנו, גדול הנס השני, של החזרת-הלבנה למסלוּלה ברקיע, מן הנס הראשון, של הורדתה לתוך המערה להאיר לשניים שיושבין ועוסקין בתורה.

*

חמיד ואהוּב בחיבורי-עגנון – “בלבב ימים”, סיפור-מעשה על התאַווּת חסידים ראשונים אל עיר-הקודש והרפתקאותיהם בדרכם אליה ובשבתם בתוכה. אין מקשין על מעשׂיות; אף על פי כן לא אעלים כי נס-פלאים אחד אשר שם – אולי מפני שעיירת-שחרוּתי ברוסיה הלבנה נשתייכה לספירת-התרבות הליטאית-מתנגדית – הרגשתיו כפגם אמנותי. פסוקים מן הסיפור (ובמקור הם זרועים במפוּזר), הנוגעים לאותו הנס:

“כל הנוסעים כולם חנניה עשה להם תיבות וחנניה עצמו דיוֹ במטפחתו. – מהלכת לה הספינה בנחת רוּח וריח טוב עולה מן הים… כשעמדו להתפלל ראו שהם פחות מעשרה. חנניה זה שהיה מתלבט עמהם כל הדרך נעלם. בבוקר ירד לשוק לקנות לו צרכי מזונותיו ולא חזר. התחילו מטפחים בראשיהם וצועקים וי וי, וכי כך עושים לבני לויה, טוב שבּנוּ איבדנו. היה עלינו לילך ולהחזיק זה ידיו של זה ולעלות לספינה כאחד, ואנו לא עשינו כן, אֶלא כשעלינו לספינה כל אחד ואחד נכנס עם מיטלטליו ואמר שלום עליך נפשי. – כיוון שראה חנניה צרתו צרה זקף עיניו כלפי מעלה ואמר רבונו של עולם אין לי להישען אלא על רחמיך הרבים. נתן הקדוש ברוך הוא עצה בלבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה. פרס מטפחתו על פני הים וישב עליה. מייד צפה המטפחת על פני הים כשהיא נושאת אותו עד שהגיע לארץ ישראל. ולא עוד אלא שהגיע קודם לחבריו שהם המתינו לספינה בסטמבול ונתגעש עליהם הים והיו בצרה גדולה ואילו הוא עבר בשלום את הים.” –

(ובעוד ה“נלבּבים” בספינה, בדרך אל סטמבול): “מהלכת הספינה והולכת והקדוש ברוך הוא גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור ושולח רוח ומעתיק את הספינה. בכל יום מתגברת החמה והולכת עד שאין כל עין יכולה להסתכל בפניה ובלילה כל כוכב מעלה אור כלבנה. וגלי הים מתנענעים ונדים ושביבין של אור יוצאים מהם ומטפחת צפה עליהם נרקעת כאניה בלב ים ואדם יושב עליה ופניו כלפי מזרח. נחשול שבים אינו עומד עליו לטבעו, חיה שבים אינה עומדת עליו לבלעו, והצפור טסית טסה ופורחת באוויר ומקיפה אותו…” נוכח הציוּר היפה הזה, כמעט שאני מתבייש במה שאני עומד לומר.

הספּור במהוּתו, אם-כי הוא עטוף בשיראין של אגדה, חינוֹ בטבעיוּתוֹ. חנניה, אדם שכל-כולו דרוּך לעבודת-כפיים, כדברוֹ: “לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים אני, אלא כשאני רואה כלי בפגימתו מתמלא אני עליו רחמנות, ואני אומר כלי זה מבקש תיקונו, והקדוש ברוך הוא אומר לי עשה כך או עשה כך ואני עושה” – – חנניה זה, כשהוא מוצא עצמו עזוב על שפת-הים, כלום לא היה מתקין לעצמו, מקרשים וגרוטאות פליטת-מישברים, בּוּצית אחת או רפסודה אחת בשביל להסיעו על פני מים רבים? ולנפש-הקורא, האם היה הנס פחות נסי; האם היתה האַבדלה בין העולים לארץ עם ממון ונכסים ובין הבאים אליה באהבה שבלבם בלבד פחות מובלטת – אילו הגיע חנניה אל חוף-יפו לא על גבי מטפחת כי-אם בכלי-שיט שעשה במו ידיו? על אותו נס אי-הגיוני ועל-טבעי נצטערתי כמצטער על שׂרטת ביהלוֹם טהור ומלוּטש.

חיות קודש

מדובר לא באותן שברקיעים כי-אם בנפשות חיות לא-אנוֹש, שאֵרינו-שכנינו על כדור-הארץ, אשר כמונו הן יודעות מחסור ומכות ומחלות, כמונו נולדות, אוהבות ומתות, ומבּיעוֹת אהה ומשׂושׂ על פי דרכן. והנה בפרק-שירה, במשלי-שועלים של רבי מאיר ושל תלמידיו בדורות מאוחרים, ב“סוסתי” של מנדלי, ב“כפרות”, “הנאהבים והנעימים”, “חברבר החצרוני” ו“מתושלח” של שלום-עליכם העברי פועל-ידי ברקוביץ, בהגיגים על דוב וּפר וברווז אצל ז. שניאור – – בהמה, חיה, עוף ודג זוכים להרהר ולשׂוחח בלשון-הקודש, שקדוּשתה אצוּלה גם על חוּלין שבה. מטעם זה בלבד ראוּיים הללו להיקרא “חיות-קודש”. פשיטא, שגם הם רוח-אֵל עשתה אותם ונשמת-שדי תחיים.

תלמיד-יוצר במסורת זו של מדובבי נפשות חיות למיניהן בשפת-עבר – ומן האֶראֶלים שבהם – שמואל יוסף עגנון. והרי לקט-מה מסעיפי-מישנתו במסכת זו.

*

מן “בלבב ימים”: החמה פורשׁת וחוזרת למקומה כדי ליתן מקום ללבנה וכוכבים. כוכבים ומזלות באים ועומדים ברקיע והאור מאיר כנגדם מן הגלים וקול נאה עולה מן הים כקול שירים ושבחות. אומר אחד לחברו אחי שמעת קול זה, מה הוא? אומר לו חברו אחי דגים שבים אומרים שירה, כמו ששנינו בפרק שירה דגים שבים אומרים שירה. ומה שירה הם אומרים, קול ד' על המים. אומר לו חברו לא כי, אלא בפירוש שמעתי קול אומר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ. אומר לו חברו פסוק זה טסית אומרת אותו, שכן שנינו בפרק שירה טסית אומרת עזרי מעם ד‘. עושה שמים וארץ אומרים אנשי שלומנו זה לזה אף אנו נאמר שירה. התחיל אחד משורר ברגע קטוֹן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. נענו חבריו ואמרו ופדויי ד’ ישובון ובאו לציון ברנה."

בדברי אגדה מצינו שאין שׂרפים פוצחים קדוּשה למעלה עד שהם שומעים ישראל אומרים קדוּשה למטה.

בסיפורו של עגנון ה“נלבבים” במסעם ציוֹנה מתעוררים לומר שירה מתוך שנגעה באוזן-דמיונם שירת יצוּרי-ים.

*

תרנגול מדבר בלשון-לימודים, ואפילו מסתייע במימרה לאטינית, נמצא בסיפור-הנזירה ב“עולי-רגל לקאנטרבורי” אשר לצ’וֹסר (נולד 1340, מת 1400). יתרון לו לתרנגול עגנוֹני שהוא יכול לסגל לעצמו כל מקרא אשר “גבר” בו.

רבי יודיל נוסע מעיר לעיירה ומעיירה לעיר על פני מושבות-היהודים במדינת הקיר"ה למצוות הכנסת כלה עבוּר ג' בנותיו, ועל לבו כתב-המלצה מאת צדיק מהוּלל. בעל-העגלה שלו נטע שמו, ומושכים בעגלה שני סוסים ששמותיהם משירת שלמה משכני ונרוצה. ללמדך שסוסים חכּימים הם. עתים הם עושים שיחה בינם לבין עצמם מענייניהם ומהוויות-העולם. פעם התנפלו על רבי יודל כלבים אכזרים של שומרי-יערוֹת. מן הספר: “ברוך שלא נתן את רבי יודיל טרף לשיני כלביהם. וכבר ביקש נרוּצה לבעוט בכרסם עד שיישפכו מעיהם ארצה. אמר לו משכני נרוצה אחי אל תתערב בעסק שאינו שלך כדי שלא יארע אותך מה שאירע לאותו עכבר.”

וכדרך הנמר עם השועל בספר-השעשועים לזבארה, שואל נרוצה: “מה אירע לאותו עכבר?” סיפר לו משכני את מעשה העכבר והתרנגול. עיקר-הסיפור:

תרנגול אחד גר בבית יהודי. אף על פי שמזונותיו ניתנו בשפע, התהלך תמיד בעצבוּת, וקריאתו מהולה בבכייה. ביותר היה מתעצב משהגיעו ימי-אלול. באותו הבית התגורר עכבר אחד, וזו שיחת השניים:

העכבר: מובחר שבעופות, מפני מה אתה עצוב כל כך? אם פרנסה, הרי פרנסתך מצויה. ואם דירה, הרי אתה דר עם בני-אדם, ולבסוף אני רואה אותך עצוב ונבהל ומרתיע כגבר אין איל.

התרנגול: ולא אמר ירמיהו (ירמיה י"ז ה') ארור הגבר אשר יבטח באדם, ואומר (איוב ל“ג כ”ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' להגיד לאדם ישרו – כל זה אינו שוֹוה לי בכל עת אשר אני רואה את בעל הבית נוטל סידורו בידו. למה? שתפילה אחת יש בסידור ובני אדם היא נקראת וכשהוא מתפלל תפילה זו הריהו נוטל תרנגול ומסבּבוֹ על ראשו ואומר זה התרנגול – ילך למיתה, ומוסרו לשוחט לשחטו. עלי מקונן ירמיהו (איכה ג' א') אני הגבר ראה עני.

העכבר: כבר אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים פ“ט מ”ט) מי גבר יחיה ולא יראה מות, וכן אמר איוב (איוב י"ד י') וגבר ימות ויחלש. אף על פי כן כל זמן שלא הגיע זמנך ליפטר מן העולם חייך שאינך נפטר. לפיכך אזור נא כגבר חלציך ובטח בד' כמו שנאמר (ירמיה י"ז, ז') ברוך הגבר אשר יבטח בד‘, ואומר (תהלים ל“ד ט”ו) אשרי הגבר יחסה בו, ואומר (תהלים מ‘, ח’) אשרי הגבר אשר שׂם ד’ מבטחו, ויקויים בך מקרא שכּתוב (איוב י' ד') שנותיך כימי גבר. ואם אתה נותן לי רשות הריני ממלט אותך משחיתוּתם של בני אדם כמו שנאמר (שם ל“ב כ”ד) פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר.

התרנגול: היאך אתה מצילני מידו של אדם?

העכבר: לא שמעת מימיך מה עשה אבא שלי לאריה שהיה חבוש אצל בני אדם, וקירסם אבא את החבלים והתיר את האריה. מה שעשה אבא למלך החיות יעשה בנו לעז שבעופות. אלא מה אני מבקש ממך שתשמע לי. כמו שאמר איוב (איוב ל“ד ל”ד) וגבר חכם שמע לי.

התרנגול (מדבר אל לבו): יבוא הנס מכל מקום. אשמע מה בפיו. ( לעכבר:) כיצד אתה עושה להצילני?

העכבר: מובחר שבעופות, הרי מגיעים לילי סליחות ובני אדם משכימים לבית הכנסת. אלך ואוכל את סידור התפילה עד שלא ישתייר הימנו אפילו אות אחת.

התרנגול: לישועתך קיוויתי ד'.

ממשיך משכני ומספר לנרוצה: “כשהגיעו לילי סליחות יצאו בני הבית לבית הכנסת והניחו את הבית בלא אדם. מייד יצא אותו עכבר מחורו לאכול את הסידור. הרגיש בו החתול, קפץ עליו ואכלוֹ.”

אומר המחבר: “כיוון ששמע נרוצה מעשה העכבר והתרנגול הניח רגליו מן המחלוקת ולא היה מתערב בעסק שאינו שלו.”

*

חזקה שזוכרים אתם אותו כלב ב“תמול שלשום” הממלא תפקיד רב בגופה של עלילת-הסיפור. בלק שם-הכלב. בלק על שום מה? על שום הכתובת כלב משוגע, שציבּע הצבּע-האוּמן יצחק קוּמר דרך-מישחק בעורו של הכלב. יהודי מגרמניה, שהוא רגיל לקרוא משמאל לימין ואינו מבחין בין כ' לק', נתחלף לו “כלב” ב“בלק”. הכתובת ההיא היתה לאסון לכלב, שכן הכוהו, פצעוהו, ובכול אשר הלך, זרקו בו מקלות ואבנים להבריחו וזאת קצת חכמת-איצטגנינות משׂרעפיו של אותו כלב מיסכן, בלק, בטרם נטרפה עליו דעתו באמת מעוצמת-צרותיו:

"החושך כיסה ארץ וכל שעליה מאוּפּל. אבל כשהגביה בלק את ראשו כלפי מעלה ראה שהעולם אינו חשוך כמות שהוא נראה מלמטה. מזל צדק היה מאיר, ופרוֹקיוֹן וסיריוּס שני אבירי הכלבים שברקיע נדחקים ובאים אצל צדק. נשא בלק עיניו לשמיים ושאל בכוכבים ובמזלות. אם אני והאדם שווים לגבי מיתה למה הוא מתגאה עלי ולמה הוא בהול על מיתתי? מה איכפת לו אם אני קיים, וכי עולמו אני אוכל, וכי נוגע אני במה שמוכן לו. אם סוף שנינו למות ימתין לי עד שיצאו שנותי ואמות בידי שמיים ואל יחטא בדמי.

"צדק שנקרא צדק, לפי שהוא מושל על צדק ומשפט, האיר עין-צדקתו על כל העולם כולו. אבל כל שהתבונן בו יפה ראה שעינו לחה. שהיה משקיף על הארץ ורואה, כי אין שופט בצדק ואין נשפט במשפט, על כן דמוע תדמע עינו ונוגה-צדקו ירד דמעה. נתייאש בלק ממזל צדק ותלה בטחונו בפרוקיון ובסיריוס. אותה שעה היו שני אבירי הכלבים שברקיע טרודים ביצרם להעלות עליהם אורה, כדי להעלות חן לפני כוכבי בתולה, והיה בלק יודע שבזמן שהכוכבים מתחברים השואל מהם דבר מייד נענים לו, לפיכך תלה בטחונו בהם.

"נפל פתאום כוכב מן השמיים. נתחלחל בלק וכל עצמותיו אחזתן רעדה. קרא בכל כוחו, לא אני ולא משפחתי, עד שלא יבוא מלאך המוות ויאמר נפל כוכבך ומת מזלך. לסוף הוריד ראשו למטה והפליג דעתו מכוכבי-מעלה שאין לנו תועלת מהם שמבעיתים ואין מיטיבים..

"נישבה רוח צפונית והגיעה חצות לילה. נתעוררו ישראל ועמדו משנתם, כדרך שעומדים בחצות לילה לתנות על החורבן. שמעו האילנות ונתרעשו ונתגעשו. מעטים ודלים אילני ירושלים ואין כוחם ניכר ביום מחמת האבק המכסה אותם. אבל משמגעת חצות לילה וישראל מקוננים על החורבן, נזכרים הם ימים ראשונים, שהעיר עמדה בתפארתה וישראל שרויים בשלווה וכל ההרים מעוטרים בעצי זית ובכל מיני אילנות נאים, וכל מיני צפרי זמר שוכנות עליהם ואומרות שירה לפני המקום, מעין שירה ששמעו מפי הלויים בבית המקדש, מייד כל אותם אילנות שנשתיירו מן החורבן מתרעשים ומתגעשים ומתאנחים, וקולם נשמע מסוף ירושלים ועד סופה.

“מכוח אותה אנחה מתמלא בלק רחמים על ישראל, וביקש לסלק כעסו מהם. אבל כעסו היה גדול ממנו, מחמת צרותיו שבאו עליו. התחילו מעיו הומים ונתגלגלו רחמיו על עצמו. גילגל עיניו כלפי מעלה, כזה שאומר ראיתם את ייסורי…”

**

ברכות יהודיות שעגנון מחדשן נוכח התחדשות מעשה-בראשית בכל עת; תענוג שלו בעיטור קניינו תורה ומנהג; חכמת-זקנים שלו המזוּוגת להתרפקות ילדותית על מעשיות ואגדות; בכיותיו על הוד שבוּר, שמהן הוא שואב נחמות בנייה ותקומה; סגנונו הרועף נועם, ומשום בדלחיוּת-אמריו אינו מצריך פיסוק הרבה – אינם מסתירים ממנו את ענוּתוֹ של עולם, אמונתו רוכבת על פני תהום-צער.

פורסם ב“הפועל הצעיר” 4.5.1966

דבר שאנו עושים, בדין שניטיב לעשותו ובטוּב-טעם נעשהו.

מדברים אנו עברית. אבל איך אנו מדברים?

הקשיבו לשיחת צעירים וצעירות, החוזרים באוטובוס הביתה מבית-ספרם, והם כעשר או אחת-עשרה שנות-לימוד כבר השלימו. מה לאָזנים יישמע?

בליעת מלים בחיפזון, עד שבכלל קשה לתפוס את הנאמר (הם עצמם בשבר-מלה מבינים זה לזה, כי באותה ספירת עניינים מוגבלת הם מתנועעים); שיבוּשים ילידי רחוב ועיווּתים ילידי-עתון: איפה ש…, מתי ש…, מאחר ו… (במקום כי, מפני ש…, מכיוון ש…, מטעם ש… ) במידה ו… (במקום אם, כאשר, במקרה ש… ); הסתייעות מוגזמת בנענועי-ידיים כדי למלא את החסר בכוח-ביטוי; דלוּת-מלה המעידה על צוֹמק-מחשבה, ודלוּת מחשבה המתלבשת בבלוֹיי-מלה.

האזינו להרצאות מלומדי-מדע ונגידי-מיסחר, לנאומי חברי-כנסת, ראשי-ציבור, מנהלי-מפעלים. רובם, צורות לועזיות מוּשכנות בעצם הלך-מחשבתם וסגנונם (ולא בזיקקה למונחים טכניים בלבד); רוֹוח בהם זלזול ברפות ודגושות, בדיני וא“ו החיבור (אותה ו' שוואית לפני אותיות בומ”ף, לפני החטופות ולפני הברה יחידה באתנחתא; “מסתפרדים” הם להפוך כל צירה לסגל (אמנם, “את” ו“יש” נמצאים במקרא גם בצירה וגם בסגל, אבל בדוק יתמצא כי המלה היסודית היא בצירה והסגל בדרך-כלל בא בממוּקף); ונכנעים הם לשטות עתונאית זו לתחוב “ואילו” במקום שאינה מתבקשת.

שחקנים ושחקניות, שהם בוודאי נתבעים לתרבות-לשון, אף הם מרובים בהם ממַסכּני-דיבור ומשריצי פשעי-מבטא.

כיעור מהופך הוא התגנדרות בעושר-לשון כחיפוי לריש-הגוּת, סינווּר בצחצחוֹת-לשון ככסוּת לעירפּוּלי-שׂכל. אבל זוהי מחלה נחלת-יחידים, ומצויה היא בסופרים יותר מאשר במדברים-לתוּמם ובנוֹשאי-אוֹמר בציבור.

מופתים להועיל

בארצות-הברית היתה ה“סקוּל-מא’ם” מאנגליה החדשה כוח עיקרי לשתול אנגלית נקייה בפי ילדי-מהגרים. היו ה“סקוּל-מא’מס” בנות-פוריטאנים בתוּלות, למוּדות בכתבי-הקודש ובשקספיר ודבקוֹת בווֹרדסווֹרת וטניסון, באֶמרסון, לונגפילו וּויתיאֶר. בהתפשטן למישרות-הוראה על פני רחבי-היבשת, היווּ בעצם-ישוּתן דוגמה ומקור-השפעה לנימוסי-דיבור. באנגליה היו בני-אצילים, מסיימי אוניברסיטאות אריסטוֹקראטיוֹת, מופת לחיקוי-לשון, בייחוד בקרב מתעשרים תאבי-ייחוס ובקרב מתעלים בסולם הפוליטי; ולאחרונה, עם התרחב החינוך, היה הדיבור המנוּפּה סימן למשכילי שכבות-העם כולן.

אצלנו, אין טיפוּס-למוֹפת כזה קיים כלל! ומגן-הילדים ועד האוניברסיטה מסגלים להם תלמידים הרגלי-לשון נפסדים ממוריהם. קילקול בדיבור-ומבטא, הנזרק בתינוק, לא בקלות ייעקר אחרי-כן.

דרך התיקון

איזוהי דרך-התיקון?

אותה מידת-החיקוי הטבעית הנטועה בתוכנו, והיא מופעלת לרעה, יש לרתום אותה שתהא פועלת לטובה.

תיבדל ותתייחד מתוכנו שכבה קנאית של מתאמני בטוהר-לשון ובצחוּת-דיבור. “אצולה של דיבור” זו, שתתלקט קבוצות-קבוצות ביישובי ארצנו, מי יהיו חבריה? טובים שבמורים, שחקנים, זמרנים, אנשי-ציבור, אף פועלים-משׂכיליים – כל אשר נגע אל לבם דבר הבראַת הדיבור העברי ושכלולו.

והרי ראשי פרקים לתפקידיה של זו ה“אצולה”:

• עקירת טעוּיוֹת ואורחי-תחביר הזרים לרוח-לשוננו.

• הצלת היגויים מאבדון: תנועה דו-קולית (דיפטונג בלעז) יהא מבטאה כדיקדוקה – חולם, שהוא צירוף של קמץ-וקובוץ, כמו O במלים האנגליות go, whole ; צירה, שהוא צירוף סג ו ל-וחיריק, כמו a במלים האנגליות date, way. יכוּבד ההבדל בין דגושות לרפות; וכאשר הבדל זה מתקיים באחת-העדוֹת ואָבד אצל השאָר, כגון בין תי“ו דגושה לתי”ו רפה אצל התימנים, יש להנהיגו כדין בלשון-הדיבור של כולנו, ותהא ת' דגושה מבוטאת t, ות' רפה כמו th במלים האנגליות think, thanks. וכן נלמד מאחינו התימנים להבדיל בין בי“ת רםה לוא”ו, שתהא ב' רפה מבוטאת כמו v במלים האנגליות violet, valley, וּוא"ו כמו w במלים האנגליות wish, water, יקויים כפשוטוֹ והגיוֹנוֹ ההבדל בין קמץ קטן לקמץ גדול; ולא יתמעך הקמץ הגדול למוֹ פתח, כי-אם יושמע כקמץ מורחב, ודוגמתו באנגלית במלים: saw, low.

הצלת-היגויים זו לא בבת-אחת תיעשה, כי-אם בכיבוש אחר כיבוש. למשל: יוקדשו ג' חדשים להקניית העי"ן המזרחית לאשכנזים ולא תהא בפיהם קריעת ספר כקריאת ספר.

יותר מפעם אחת שוחחתי על כך תחת הסיסמה הכללית “מיזוג הברות”, ואיה“ש עוד ארחיב את הסוגיה ואבססנה. אחזור ואומר: רווח כפול צפוי לנו מזה ה”מיזוג": א) קירוב העברית ככל-האפשר לכתב-קוֹליוּת, שיהא סימן-כתיב כנגד כל קוֹל-קרי, לא שני מיני-קרי לכתיב אחד ולא שני מיני-כתיב לקרי אחד; ב) גיווּן-קולות והעשרת-צלילים להבעה פיוּטית.

• לגבי שירים הכתובים בהברה האשכנזית, יש להקפיד שיהיו נקראים ככתיבתם. בשביל שלא יופסדו משקלם וניגונם. גם דבר זה טעון לימוד ואימון. לפתח מוֹרים וקריינים רובץ החטא של החלפת הברה בהברה, ולפתח שמרנים – עירבוב האשכנזית-מלעילית בספרדית-מלרעית, להיזק המלים והנעימה כאחד.

• תשאף “אצולה” זו לא אל לשון גבוהה ומנופחת, כי-אם אל לשון כוונה (וא"ו צרויה) – כזו שהיא כשרה בטבעיוּת לתפקידיה ויונקת עוצמה וליח ממסורתנו הספרותית הגדולה לשורשיה וענפיה. אף לא תבוּז ללשון-השוק וללשון-תינוקות אלא תבוֹר ותקלוֹט מאֵלה את הבריא והפורה, ותזרוק אצ החוֹבל והמזיק.

• יחמירו על עצמם “אצילי-הדיבור” את המיצווה של נועם-שיחה, שבכללה: התרחקות מצריחה וצוֹרמנוּת, התנזרות מתנועות-ידיים יתירות והעוויוֹת-פנים מודגשות; ייהיו כל דבריהם בבהירות ונחת נשמעים.

בכוח-החיקוי תערוֹף ותזל מזו ה“אצולה של דיבור” השפעה מחלימה לכל שׂיח-פינו באשר נשב ונלך ונתכנס. אורח דיבור נאה ומתוקן הריהו כמוסיקה מתוקה, מהרמנת לבבות.

¹

“הבריכה” ²היא אבן הראשה בנזר-ביאליק, מרגליתא המזוקקת לזוך ומלוטשת לשלימות.

השירה הזאת – יציקתה לפי סדר מחושב מראש, אדריכלותה פשוטה וברורה, והיא מוכרזת על-ידי מלים מוקדמות, גם ילד יעמוד עליה:

א. “אני יודע יער, וביער אני יודע ברכה צנועה אחת” – זו פתיחה המציגה לפנינו את העצם, ידובר בו.

ב. תיאור הבריכה בכמה מעתותיה:

(1) “בבוקר”; (2) “ובליל ירח”; (3) “וביום הסערה”; (4) “בשחר”.

ג. הקשר האישי עם הבריכה ועם מסגרתה הטבעית: “ואני בימי נעורי” – “מבית לפרוכת של העלים” – “ובשבתי שם על-שפת הבריכה”.

ד. “שפת אלים חרישית יש” זו נעילה המשבצת את הבריכה במסגרתה הקוסמית.

כל חלק לא יחסר המזג ולא יגדשהו. משל הסומא - כגון השמש, חודר עפאי יער, הנלכד בבריכה כשמשון בידי דלילה “ברשת-פז של-עצמו מקבל אסוריו בחיבה” – אינו נמשך אלא כדי הבהרתו כפי נמשלו. וכך אגדת בת המלכה המכושפה העולה מתוך דממת ליל ירח – רמז וזכר לאגדות ממין זה, כמי שמעמיק להירהורה של הבריכה. כל מצב טבע המתואר, בסוף ניתנת תגובת הבריכה לו, כי למענה הוא בא.

עצם צלצול המלים, במורגש ולא במורגש, מתלווה אל הנעשה כפי שעולים ³ הרבה רישי“ן ושרוקות בעת סערה, הרבה למ”דין בעת שלשונות רוחות-בוקר “מלקקות את חלב האדים הלבנונים”.

כתיבת השירה בשורות לבנות (יאמבים נטולי-חרוז), שונות באורכן, בעלות הברה רפה בסוף. פתאומיות ואפתעה בגילוי הסערה, מבוטאות על-ידי קריאות קטועות, ויש על-ידי שורה בת מילה אחת.

ופתאם – זיק! ברק-נור! היער חור,

העולם הבהב,

הך-הך! התפוצץ רעם, זע היער –

וירתח!

אם כי מחשבת-הבריכה בליל-ירח היא על בת-מלכה, שבויית-יער, הנודעת מאגדות-הגויים, המלים העבריות כשהן לעצמן מריחות – בבושם דק-דק, רחוק מן הרחוק – משיר-השירים ומדרש-גאולה; “עד יבוא בן-המלך, דודה גואלה, וגאלה…”

הפשטות התינוקית של פסוק-הפתיחה מזמינה את הקורא, מפתתהו, עד שהוא נתון בחרמי-הזהב, ברקמות המלאות של כסף-ותכלת מיטלטל בשאון-הסופה, מתעטף באדי-שחר תחת עננים ושיאי-מרום, מפקיר עצמו למטרות צל ואור ושרף וצליל-ציפור מתגעגע וכלה עם נפש-הילד כורע כפוף, מכושף כמו נרקיס, מעל הבריכה; אך שלא כמו נרקיס, אין הוא רואה את צלם-עצמו כלל; רואה הוא את חזון-המשורר.

---

חזון אינו דבר הנלמד. מי שיבוא לחקות את חזון-ביאליק, ללוות משהו מעולמו הפנימי, יימצא מזייף. טכניקה, אפשר ללמוד אותה, לפתח אותה. הסדרנות הטובה, בה נערכת השירה הזאת, ההתאפקות והקצב של סעיפיה, הצריפה, הגיבוש והשיכלול של כל שורה ושורה – – לא מועמדי-שירה בלבד יכולים ללמוד וללמוד מאלה, אלא גם רכי-מדינה, שיהיו עושים מעשיהם בסדר וקצב מחושבים מראש, מבוצעים בתכלית, ולא פוסעים מנס אל נס. גם לשון-“הבריכה”, גופי-תורה תלויים בה - ראה הרכבי סומך ונסמך שבה – ומי שאין לו מורה לכפות עליו את לימוד “הבריכה” בעל-פה, יקבל עליו ביזמתו שלו לעשות כן.

ישנם דברים שאינם לא חזון ולא מכניקה, אלא מעין חיוך-של-חן, זיו-של-חסד, המופיע מאליו ללא-היקרא. אחד משכאלה אני מרגיש בתיאור-הבוקר במקום שנאמר:

הבריכה בשעה זו, אם תזכה ואם לא-תזכה

בקרן אחת זהב מגבוה –

וואריאציה לכך לאור-הירח:

הבריכה בשעה זו, אם תזכה ואם לא תזכה

בקרן כסף קלושה מגבוה –

זוהי מעין גלישה גראציוזית, שכיוצא בה אתה מוצא לפעמים בניגוני שוברט. דווקא מגע כזה, שאין בו לא מן החזון היסודי ולא מן החישוב והמניין, עשוי לעורר קנאה אצל משוררים אחרים.

---

האם יש פגימה בשירה שלימה זו? הראוי הוא ביאליק שנדקדק עמו כחוט-השערה ויותר מזה.

מהשקפות פילוסופיות יש ב“הבריכה” שתיים, ואין לריב אתן, כי הן חלק מחזון-המשורר ומתוכניתו.

יש בשירה זו “פלירט” רציני-למחצה עם סוליפסיזם. על האלון, חסין-היער, שהבריכה ראי לו, נאמר:

ומי יודע, אולי חולמה היא בסתר,

כי-לא-רק-צלמו עם יונקתו בה –

אך כלו גדל הוא בתוכה.

ואין צורך להזכיר שאר חמודות שהבריכה סוברת בהן שאפשר הן גנוזות רק בחובה.

חתימת השיר היא הימנון פאנתיאי:

אלוהים מתגלה לבחירי-לבו בלשון המראות, “לשון-חשאים, לא קו ולא הברה לה, אך גווני-גוונים”.

נגרר המשורר אחר “אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם”. כמובן, “לא קול” ו“אין אומר” כוונתם שאין שם דיבור הדומה ללשון בני-אדם. הן גם בעל התהלים יודע: “מקולות מים רבים אדיר במרום ה'”. וביאליק הלא זה אך סיפר על סערה ו“רעש, רעש, רעש”. אף-על-פי-כן, כדי שלא תהיה סתירה בכתובים אפילו למראית עין, מנמך המשורר את קול-הים (ברשימת הדברים שבהם אלוהי-הטבע, יוצר-אמן, גולם את הגיגי-לבו) כך: “בזעף ים, במשובת גליו ובשחוקם”. לעומת זה הוא מגדיל קולם של גוונים רעשניים: “וברעש אורים, נחמת ים-שלהבות, של זריחות שמש ושקיעותיו –”.

זו הדגשת חוש-הראייה על חשבון שאר החושים היינו מניחים אותה כערמה טכנית קטנה, הבאה להצדיק את הביטוי “לשון-חשאים”. אך הנה הסיום, שהבריכה עצמה סחה באותה “לשון-הלשונות”, – “כאילו היא בת-עין פקוחה של שר-היער גדל-הרזים וארך-השרעפים”.

בריכה זו, כולה עין. בכול היא צופיה והכול צפוי בה. האם היא עושה משהו חוץ מהסתכל בכול ושקף את הכול? כביכול, כאילו היתה מין מונאדה לייבניצית, שאין לה חלונות להשפיע על אחרים או לקבל מהם השפעות, וכל עצמותה – ראי לשקף תבל כמידת יכולתה! היכן צמחי-בר ואווזים וצפרדעים, שהיא מכלכלתם? היכן עיינות הנכנסות לתוכה, ופלגים היוצאים ממנה – כל המשא-ומתן החיוני שלה עם העולם המקיף אותה?

שאלה כיוצא בזו אפשר לשאול גם על הגיבור של “יהי חלקי עמכם”. זה הטיפוס האידיאלי, שאין לו תפקיד אלא שיהיה ער וקשוב וחרד לקראת כל רחש יופי ונדנוד תפארת.

זה לימוד-ההחרש וחדל-הקול, אם אין לו ירושה מוכנה מבית-אבא שלו, וודאי הוא מתפרנס מאיזו אומנות שהיא. נניח שהוא כורם – מלאכה המתאימה לצניעותו ושתקנותו. בא איזה אחאב ורוצה לחטוף ממנו את כרמו – לא מתוך רצח ממש, אלא סתם מתוך שפיכות-דמים. האם ישתוק זה אוגר-התפארת? ואם יצא להילחם, שמא יהגה: “לא נחלה שלי בלבד גזלו אחאב ואיזבל וכל בני-מינם, אלא הרבה נחלות של כורמים ואיכרים, ועלי להתאחד עם כל העושקים למען מגר את שלטון-האחאבים!” הרי אז היה נכנס למערכות לוחמים וחוזים, ושוב לא היה פוקד בבת-שחוק אחת – “…כצדקות כחטאים גם יחד”. הוא היה נעשה צד, והיה מתחיל חוקר לטבעה של חכמת “כלכול ודרדע” (דומה, אלו השמות הפרטיים מרמזים על כלכלה ומדע; דרדע – דור-דעה). אף היה מוצא ענין בשירי “הימן וידותון”, משוררי-הציבור המתנים אנקת דלים ונקמתם. מתוך כך, היה יוצא מבחינת-האלם שלו, ומשתל עם לשי עתידות-עם. חייכם, מרעיפת אמונה וטוהר שלו, לא היה נגרע אז כלום! אדרבה, היא היתה מגבירה חיל.

---

עד שלא עירערתי על ביאליק, כבר עמד ביאליק ועירער על עצמו. היכן? ב“הלכה ואגדה”. באותה מסה, המשורר מראה כיצד ערכים איסתיטיים נובעים מתוך שיקולים מוסריים. להאחד החרב היא קישוט, לאחר היא גנאי. זה זוכר פסוק, בו החרב נקראת “הודך והדרך”, זה זוכר פסוק “וכתתו”. האגדה – מאוויים וערגונות וחלומות – דינה ומטרתה: שתתגבש להלכה, למטבעות מוצקות של אורחי-חיים. וכן ההיפך, מתוך איסורים והיתרים, דפוסי-דינים קפדניים, נולדות דמויות אגדיות, קמה ספירת-תפארתו של עם. והמשורר משווה לנגדנו כדוגמה את חכמי-התלמוד, שלא הסתפקו בגעגועים על צדק ויושר וחזרת כבוד-האדם, אלא עמלו להמליכם בהליכות יום-יום. הוא נוהם: “בואו והעמידו עלינו מצוות!”. ומחאה עזה בפיו נגד חיבה וחלום שאין עמהם חובה והגשמה. לא שנטעה בדבריו להבינם על דרך שיבה אל ה“שולחן ערוך” – הן גם זו תהיה בריחה “רומנטית” מחובות-הדור – אלא שיהיה בנו העוז לבנות חוקה ו“שולחן ערוך” לצרכי אומה מתחדשת בתקופת-עולם חדשה.

---

מי שפירש את השירה הזאת כאלגוריה: שהבריכה היא האגדה העברית, או השירה העברית בכללותה, אשר זמנים שונים בהיסטוריה – ימי שמש, ימי חזיון-קבלה וציפיית-גואל, ימי סופה ואסון, וימי תקוות-שחר – משתקפים בה – – מי שכך פירש לא טעה. ביאליק שהיה שטוף במדרשים, וודאי ראה מייד את אפשרויות-הדרוש שבפסוקי-השירה שלו, ואפשר גם נתכוון להן. אך כל זה, בסתר! בגלוי – אף לא מלה על כך. השיר, לתומו, מספר על עצם אחד בטבע, שהמשורר היה חוסה ועורג והומה אצלו בימי נעוריו. אך לא נרחק מן הפשט אם נראה את הבריכה כבבואה לנשמת המשורר על חליפותיה.

---

נירגע. אותה בריכה שבטבע, לא דגי-זהב בלבד דגו בה. היו בה גם דגים ממינים אחרים, ושרצים שונים, ורמשים האצים הנה והנה על פניה במגלשיים זעירים שלהם. ופירנסוה מעינות ואמות-מים. גם יצוא יצאה בדמות נחלים להשקות שדמות, ולסובב גלגל-טחנה, ולהצמיח אחו לבהמה, לנפול לתוך הנהר ולהתמזג עם הים.

מה היא כך, אף נשמת-המשורר כך – ואף שירת-המשורר כך, ובכללה גם זו “הבריכה”: החייתה לשון והחייתה עם, ואם אתם רואים בריכת-מים, נותנת בחזרה צוק בנגב או הר בגולן, בתה של הבריכה הביאליקאית היא.

מתוך “דבר” 8.8.47

באגדה, שיר וסוד הוּכתרה השושנה כיפה בפרחים.

זכרו פּרדס-העולם שעלה חוֹחים ודרדרים תחת שורות של תאנים וגפנים ורימונים ותפוּחים, וּכבר היה אותו הפרדס צפוי לקיצוץ, אלא שמצא המלך נוטע-הפרדס שושנה אחת של ורד בין החוחים – אלו ישראל. נטל אותה והריח בה, בשעה שנתן להם את עשרת הדברות: ושבה נפשו עליו, בשעה שאמרו “נעשה ונשמע”. אמר: “בזכות תורה וישראל יעמוד העולם כוּלו”.

הרי אגדה.

משה בן עזרא, לא מתקדש בשרפים כשלמה בן גבירול, ולא נוטף-צובר מתיקות-לב כיהוּדה הלוי, אך יותר משניהם אצבעותיו רוקמות פּאר, עושות בשיר בחינת **כלי. ** שי קטן הביא לשושנה – “כתונת פסים”. ובעיני, הקסם שבזה שי-השיר מונח כאורח ההבלטה מתוך רקע, ההרמה מתוך שטח. כל הדשאים והעצים והציצים הם הם פסים ורקמה ותשבץ, וצחוק של התחדשות.

אַךְ לִפְנַיהֶם שוֹשָׁן עוֹבֵר,

מֶלֶךְ עַל כֹּל הוּרַם כִּסְאוֹ,

יָצָא מִבֵּין מִשּׁמַר עָלָּיו

וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִּלְאוֹ –

מַי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו,

הַאִישׁ הַהוּא יִשָׂא חֵטְאוֹ!

נקט המשורר שושן, לשון זכר – אולי מפּני שהיציאה מתוך משמר ושינוּי הבגדים יש בהם משום אזכרה דקה לנס של יוסף הצדיק.

הרי שיר. וסוד מה?

סח ה“זוהר” תיכף לפתיחתו: מה שושנה זו שבין החוֹחים יש בה אודם ויש בה לובן, אף כנסת ישראל יש בה דין ויש בה רחמים. עוד: גביע-השושנה יושב בתוך סוהרה של חמשה עלים ירוקים; אף כך כנסת ישראל יושבת בתוך יד ההשגחה. ומבחינה זוֹ השושנה קרויה ** כוס ישועות**, נזכה ונשתה ממנה נגד כל צוררינוּ.

פעם, לפני שנתיים, בהתהלכי בגנים הבוטאניים שבּבּרוֹנקס, נקרה לפני שלט המודיע: אי-שם נמצא גן-שושנים. ויום אחד בסוף-אייר, כהתעגל שנה אל פּריחתה, אמרתי אל לבי: “אצא לי היום ואמצא אותו גן-שושנים”. הדבר עלה לי בקצת תעיה, אך התעיה והחיפוּש אף הם מטרה לעצמה הם, שהם מפנים המחשבה לציציות-פּיוּט ופרפראות-רמז , כגון אותן דלעיל.

בטעות נכנסתי דרך שביל נידח ורחוק על-יד רחוב 200 ולא דרך השער הראשי על-יד תענת-העלית המכריזה: “גנים בוטאניים”. אותו שער מוליך ישר אל בית-הכיפּה, זה היכל-חממה ענקי, בעל אגפים הרבה, כולם זגוּגית, וכיפּת-זגוּגית עצומה נישאת על כולם, והיא מזהירה כחלחלת, ומבריקה ברק רב בגעת בה השמש. אך לא היא ולא הצמחים הטרופיים המשׂגשׂגים תחתיה, ולא בריכות דגי-הפז וחלקות הסרעפות והזיווניות המתרבעות בצלה, הם מחוז-צעדי הפּעם.

עד שיזדמן לי חץ המורה “אל גן השוֹשנים”, הריני מהלך דרך שדות ובין שדרות-עצים. גשם נתרחרח לבוא, ואמנם בא גשם קל, עריפת רביבים זעירים שאין בהם כדי להרטיב. על כרמלית-עשב רחבה משתעשעת לה משפּחת זרזירים. גדולים הם כאגרוף, שחורים עד לידי ארגמן, ומקור צהוב, חצוף, צץ להם מתוך ראש מבריק. על יד הכרמלית – ערוגה מצמיחה מקורי-עגור אדומים. נודדים בערבוביה ריחות עשב רטוב, שׂרף-אשוחים, אבק-פּרחים. האופק – מסתירים אותו אשוחים, תרניות, ושאר עצי מחטים, רחבי מושב ומחודדי-ראש, דמוּת פּיראמידות. על עלה של כרוב-בר מתפטדים אגלי-גשֹם בטל. שיח של ויסטאריה לבנה מרטיב חולצתי בעברי על פּניו. מבין דשאים שבצדי השבילים מרמזות סיגליות קטנות, בריחוק-מה, מבוע בצורת דרקון-ברונזה מוציא זינוקי-מים משתי זוויות-פּיו.

עננים מיתפּחים ועננים חולפים. תשזיר קטן של כתמי זהב וכתמי צל, המרצדים תחת עלי-אילנות מוצפי אור, מתמוגג ונבלע בתוך תשזיר גדול של חריגות-חמה והידפּקוּיות-גשם הבאות לסירוגין, אלו לקומץ-רגעים ואלו לקומץ-רגעים.

ממעלות הגנים הבוטאניים שכל צמח מצמחיו יש לו בצדו לוח קטן המספר מה מינו ומשפחתו וייחוּסו וארץ-מכורתו של זה, והטיילן יש סיפּק בידו ללמוד ולדעת כל אילן, שיח, פרח ושרך בשמו, הן שם עממי הן שם מדעי.

הריני צועד והולך תחת עמודי עצים נאים, שבצמרותיהם מטאטאות השחקים. ועל הארץ, אצל מצב רגליהם, כתבות מאלפות אותי: זה הישר והגבוה, שקליפּתו כספספת והיא חרותה פּיתוּחי-פיתוּחים סרגרגיים, קרוּי אוּלמוּט אמריקאי – האלה של זו היבשת. הלז, בעל הקליפה העבה, כדומה לעור הקרנף, שמו קוואָרקוס או עץ-הטוּלפּוֹן. והרי לפני רוֹש, דק-גזרה. נופי-אילנות מסתכלים במו בבואות שלהם בתוך שלוליות, מי-גשמים זה אך נקווּ. סדנים. חפורי מני ארץ, רובצים על צדם, החול על שרשיהם. עוף לא-נראה קורא בקול כקול קומקום-נחושת בהתמלאו מים מן הנהר. עוף שני, אף הוא אינו-נראה, עונה לעומתו, וקולו כשני שברים מפּי שופר צרוד.

עוד אני מבקש את גן-השושנים, ואני נופל לתוך חלקת-יער העומדת במקום הזה, פראית ולא-מחוּללת מימי בראשית. “חורשת רוֹש” קרויה זו החלקה, שארית הטבע הקדמון, על שם יושביה, קהילות עצי רוֹש. הוא הרוֹש, זיווגוּהוּ כתבי הקודש ללענה המרה. הוא הרוֹש, משקה אחרון לסוקראטס. הוא הרוֹש, הזכירהו קיטס באוֹדה שלו “הזמיר” (אולי השלימה בכל השִירוֹת האנגליות לצוּרה עשירה מחזיקה רגש עשיר) כסם מרדים. נגינת הזמיר נוסכת על המשורר שכרון התעלפות כאילו גמע רוֹש או הריק איזה רקח יליד-אופיון עד קוּבעתוֹ.

אני בפסעי בין שוּרות עצי-רוֹש פּה על אדמה אמריקאית, איני יכול לומר על עצמי שאני משתכר ומתעלף. אפשר, מפני שמלכתחילה אין חוּשי רגישים עד כדי כך, ואפשר מפני שריח הרוֹש שבכאן מהוּל הוּא בריח אזוב רטוב, אדמה נקורת-גשמים, ועלים כמושים מדאשתקד. מאחורי האילנות מתבלט ומתנשא מגדל טבעי של סלעי פאָגמאטית שחמחומים. הללו הובאו הנה על ידי קרחון צפוני, ובהתמוגג הקרחון נזרקו ונפלוּ זה על גבי זה בגיבוב כעין בנין.

שב הגשם, והפּעם הוא מטפּח בחזקה. אבל עלים רחבים ממעל הם לסוכך ומחסה לי. אני צועד ועולה במדרגות-עפר שהן נמשכות אֶל-על. בסופה של כל מדרגה מונח לרוחב בול עץ בקוע-למחצה. בראש כל המדרגות כולן פורץ גב-של-סלע מתוך האדמה. והוּא גניס – לא מנסהבי-הקרחון, כי אם עצם מעצמיה של הקרקע המקומית, קצה שלד משלדה של היבשת.

שביל פּרא, מסורבל בעשב. קילוּחי גשם משתפּכים על פני אבנים שטוחות. גזעי-עץ חרוּכי-שריפה, גדועי חלקם העליון. חיפוּשית שחרחורת, עם נקוּדות-כסף בקצות זנבותיה, עומדת על גבי ידי; רגע היא רומשׂת הנה והנה, ולפתע היא פורשׂת שתי כנפים זעירות ופורחת לה… קריעות-תכלת נקרעות בשמים בין צמרות העצים – סימן שהגשם הולך ומתנדף. עוף גדול, כנפיו עין תפּוּח זהב עקוד פסי טלית שחורים, חולף על פני בטרם תפסוהו עיני כדבעי. מדרגות אחדות. ספסל ביטוון לנוח בו. גשר, כתליו שחם ורצפתו “בּאלאטות” בעלות שש קצוות.

מתעגל הגשר ב“קו זרם” חינני. אני נשען אל מעקה-השחם של הגשר בשיא-ההתעגלות. למטה – נהר, ואשד לא-גדול, ממלמל בהמולה. שקוף הנהר עד שאפשר לראות את חלוקי-האבן שבתחתיתו ואת בני הדג המתרוצצים בינותם. קצף לבן זך ומבעבע בין אבנים גדולות יותר המזדקרות מעל שטח המים.

שוב מדרגות ביטון העולות, כשלושה תריסרים מהן, וענפי עץ קלופים להן למעקה. והרי שלט: אל גן השושנים. אך בינתיים אידיליה כפרית סובבתני: קרשים מנוסרים, ערוגות כרוב צעיר, וסוכות זגוּגיות, הן חממות צנועות לטיפוח פרחים. מזרחה, סוף סוף עיני צדות “פיאה” אחת של גן השושנים, ואני מכוון צעדי לשם.

---

על גבי כלוּנסאות, ועל גבי חוטי-תיל המתוחים בין כלונס לחברו מטפסים ונערמים ומרמזים ושופעים ויופעים מיני-מינים של שושנים, כל מין על שמו ועל שבטו.

קודם באות שושנות צרפתיות, חיוורות-ענוגות, “טיבולט” ו“קודו” תיקראנה. אחריהן – שושנת “אַיווי אַליס” הקטנה, פרחונת לבנה שלבה ורוֹד. בקרן זווית אחת שבשורות-הכלונסאות – “הנסיכה” הדשנה והמאירה: צבעה אודם עם טעם כחלחל כל-שהוא. שושן “צ’יסליין”, לבן הּוּא, ולבו צהוב. “אורלן המטפס” הוא קיבוץ של גביעים זעירים, כולם ורודים. “צ’ווי צ’ייס” היא צוענית בין השושנים – שחורה ונאוה ומאובקת באבק-דרכים. “דורותיאה הלבנה” היא כדורים צנופים, שדיים של שלג… “גבוּרת שדה-פרה” היא לבנה, אלא שאָדמה מכעס. “איבנגלינה” נפתחת צחורה וטהורה, כמקריבה עצמה

קרבן לפני אוהב. “הוד-אפרסק” מתגמר בקטיפה זהבהבת. “שלהבת”, בת רוטר-פורד שבניו-ג’וירזי, היא אשכולות-אשכולות כציבורי נרות אדומים. ועוד, ועוד.

והנה אנו באים אל חלק גן שבו השושנים לא במקלות וכלונסאות ותיל הם מטפסים, אלא גדלים הם ישר מן הקרקע. משמאל, נחפר בור. והרושם הוא כאילו היתה כאן פצצת מלחמה והניחה חור באדמה. על יד הבור חיים להם בצוותא עריבה ובשלווה שיחים של שושנים ורדרדות-אדמדמות – כנסיה בפני עצמה.

ה“זוהר” מונה בשושנה י“ג עלים כנגד י”ג מידות הרחמים, שהן מקיפות לישראל להגן עליהם. מסתבר, כי נתכוון ה“זוהר” לשושנה הספרדית בחבלים בהם קוּבּץ ונערך הספר הקדוש בערך לפני 500 שנה. השושן הקרוי “ורד הבר”, שהוא סמל מדינת ניו-יורק (מסתמא ידוע לכם, כי כל אחת מ-48 מדינות הברית יש לה פרח רשמי שלה), יש בו חמשה, לפעמים שבעה, עלים, שהם לא מקופלים כי אם מושכבים לרוחב. והנה כאן בגן, אנו רואים אחד בן תרבוּת שבתרבוּת, “ורד-התה המורכב”, שהוא מתרומם קומה מעל קומה, כנופיות-כנופיות של עלי-פרה מרובים וענפים, המונים-המונים על גבעול אחד. זהוּ מקרצף-שחקים שבשושנים.

לאחר ורדי-התה המורכבים באים פרחי-שושן כדוריים, טיפוסיים: “היינריך מונק” – לבנבן נוטה לוורדרודית: “הילדה חווילה” היא תאוותנית וחצופה, תולה עצמה בגבעול גבוה. “רומנטיקה אדומה” היא ככוס מלאה יין אפלולי. “טשיריו” (מתפרש: “אך שמח!”) הוא רחב וטוב-לב. “ויזוף” יורק להבות ולבּה, כמו ההר שעל שמו הוא נקרא. “העלמה אמריקה” היא מופלגת בעשירות, כעין כסת ורודה מרופדת לובן.

מטפחי השושנים, כשהם באים לקרוא שמות ליצירותיהם, אין הם מקמצים בכינויים מגרים ופיוּטיים: “קפריזה”; “שמש-זהב”; “זריחה ורודה”; “ליקוי חמה” – פרחוֹ חוורוור-צהוב; “שמלת חתונה”. שהיא מתנפנפת במשי לבן; “איש מלחמה”, והוא ענק, מין סיהון מלך האמורי, מגואל בדם; “הגמון”, מדיו ארגמן; “הדרת רומא”, “בת מלכה”, וכיוצא בהם.

אם נתרוויתם ריחות ותפארת עד-אין-הכיל, טיילו אתי עוד מעט-קט, וצננו עיניכם ורוחכם בציצים פשוּטים ודלים שבצדי-דרכים ובכרי-עשב; שיני אריה. שכמה מהם כבר החליפו כתרי-זהבם בכדורי נוצות קלישים; המרגניות, עפעפי-לובן לעיני פז. ואולי תשעו אל חבצלת-היער, גזרתה כחצוצרה; עלי פרח ששה לה; מצהבהובית שבתוך-תוכה היא נהפכת לאט עד עין תפוח-זהב וזהב אור-נר. ככל אשר היא נפערת כלפי חוץ, ועל שפתי-קצותיה מאדימה היא לחלוטין, ובגרון- חצוצרתה נצבים ששה שקיקי-רצפית, כולם עוטרים את מקל-העלי האחד שהוא גבוה מהם. מה שונה היא מאחותה, חבצלת-הביצה, שאתם מוצאים אותה בבריכה קרובה. ההיא, הפרח שלה הוא צהוב בדונג ועגול כפרח-הלוט, ומסביב לפרח – עלים עגלגלים, רחבים, צפים מתוך שכיבה על-פני המים.

אם לא ידעתם, או ידעתם לא ידיעה בהירה, כי השושנה ועץ התפּוּח שאֵרים הם, למרות ההבדלים שביניהם למראית עין, הרי לכם עדוּת מובהקת על כך. בודד בפינה נידחת עומד-לו שיח נמוך, אורח מקוריאה או סין. הוא מסומן “רוֹזה רוּגוֹזה”, והוא נושא על עצמו מטען תפּוּחונים אדמוניים,, שהם קורצים עין מבעד לעלעלים מתקרזלים, מַשׂוֹריים, ירוקים. לא כל התפּוחונים מגיעים אל גמר הבשלתם בבת-אחת. מהם עודם מתרקמים והולכים ברחם-הפרח, ומהם עודם עומדים בתקופת הניצן הקודמת לפריחה. וכל פּרח שבשיח, יש לו חמשה עלים ורודים, מושכבים לרוחב, והוּא דומה בתכלית הדיוק לורד-הבּר הניוּ-יורקי!

---

הריני נח לי על ספסל בין שדות עשב גזוזים (ריחם – רעננות-שחת). ממקום זה נראים גגי-הבנינים של האוניברסיטה פורדהם מעל ראשי האילנות. והרהוּרי – על המשורר האירי, וויליאם בוטלר יִיִטס, שאהובתו (כן הוא מעיד באחת זמירותיו) פורחת שושנה בעומקי לבו, וכל דבר שהוּא רקוב ומלוכלך ומעוות בעולמנוּ לו למשורר לקחת ולאחוז את כנפי העולם פוגם בדמותה, חוטא נגד שלימוּתה. ורצון בידיו, העולם הזה כולו על יבשותיו ורקיעיו ומימיו, ולעצב אותם מחדש בשביל שיהיו יאים ומתאימים

­"לַחֲלוֹמִי עַל דְּמוּתֵךְ הַפּוֹרַחַת

שׁוֹשַׁנָּה בְּעֻמְקֵי לְבָבִי".

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

[לתוכן הענינים]

מתוך “דבר”, גליון ד, 11.3.1960

אבותינו, כשביקשו לשבח את מישהו אמרו עליו שהוא “יודע ללמוד” – לא שהוּא מלוּמד, אשר כך וכך סכום של תורה משומר בו, אלא שתשוקה וכוח בו לשאוב ממעיינות-התורה כול ימי חייו.

אוֹטוֹדידאַקטים – לומדים מאליהם לחשקם – היו טיטני הספרות העברית החדשה, טוחני הרים לגלות אוצרות הצפונים בהם; חוצבי בארות תת-קרקעיות, המוליכות נחלים מזרמי-תלמוּד ואשדות-שירה קדומים, להעשיר ולהרווֹת יצירה הרת-עתידות; מכתירי קנייני נשמת-האוּמה בקדוּשה לאוּמית תחת הקדושה הדתית אשר נתעבשה ונידהתה; דור מנדלי וביאליק ואחד-העם.

אוֹטוֹדידאַקטים היו מעצבי-המחשבה ומניחי היסודות הארגוניים לעבודה העברית ולמוסדותיה בארץ-ישראל החדשה – אֵלוּ העוּבּר אשר בבוא שעתו נולד בדמים כמדינה; כגון א.ד.גורדון, יהושע חנקין, ברל כצנלסוןן, וזקני מנהיגים וקרואי-מלוכה החיים עמנו כיום.

ראָיה משני בריטים

איזהוּ הסופר, המוּכּר על ידי העולם כולו כגדול המשוררים הדראמאטיים בכל התקופה האירופית-המודרנית? וויליאם שכּספּיר. באיזו אוניברסיטה למד שכּספּיר? אוטודידאקט היה, מתלמד לפי נטיית רוחו. דבק בפלוטרך, ברומאנים איטלקיים, במעשיות של נוסעי-זמנו על יבשות וימים, בדברי הימים של מלכים והגמונים; הקשיב לשיחתן של זקנות על רוחות ופיות ומכשפות; ומהם “יוּליוּס קיסר” וה“ריכארדים” וה“הנריים” ו“הסוּפה”, וכל הבניינים והרקמות של היסטוריות, קומידיות, טראגידיות. היו מ“חכמי-האוניברסיטה” שליגלגו על שכספיר בשעתו. אבל אחד מהם, בן ג’ונסון, אם-כי לא נמנע מהזכיר כי שכספיר “היה לו אך מעט לאַטינית, ויוונית פּחות מכן”, כתב עליו את השוּרות: “נשׁמת התקופה! התשואה, התענוג והפלא של בימתנו!… לבשי נצחון, בריטניה, כי אחד יש לו להראות אשר כל תיאטרונות-אירופה חייבים בהערצתו.”

איזהו המשורר המלוּמד-ביותר בכל מסורת השירה האנגלית? הווי אומר: רוברט בראונינג, שהוּא אזרח בתרבות יוון העתיקה ובתרבות הרנסאַנס, שהוּא מצוּי אצל אגדות חז"ל, מדובב שפתי אברהם בן-עזרא, נכנס בסוד הנוצרים הראשונים, תופס לשון ציירים ומוזיקנים, חודר להגיון האסכיאסטי של אפיפיור, יודע נפש אלכימיקנים, שט בספירות מיטאַפיזיות, ושואף מלוֹא-חוּשיו תופעות ארציות – החי והצומח למיניהם, מקיף ברבדי-חברה למען הפועלת האיטלקית הקטנה ועד הבישוף האנגליקני העשיר, אשר רבים נושקים את ידו. ומהיכן ינק בראונינג את רובי תורותיו וידיעותיו? בספריה הרחבה והענפה, מלאַת הקוריוזים, שבבית אבא שלו. “אבא שלי היה תלמיד-חכם וידע יוונית” – וגם עברית; ובנקאי היה האָב לשם מחייתו. המשורר, מינקותו התלבט והידשן בין הספרים שבבית-אביו; למד לקרוא ירחים לא-רבים אחרי שהתחיל לדבר. וכשנשלח לפרקים אל בתי-ספר, היה נמלט אחרי זמן קצר שם מעינויים בידי תלמידים אחרים ומן השיעמום של מורים שיגרתיים, אל שמחות וכיבושים בחיק ספריית ביתו.

וששה אמריקאים

וכשאנו פונים אֶל הספרוּת האמריקאית. מי הם השלושה שעל ידיהם גילתה אמריקה את נשמתה, את רעננות יבשתה ועוצמת מימיה; השלושה אשר כתיבתם היא טבע? תורו, וויטמן, מלוויל (– אוֹטוֹדידאַקטים שלושתם. עשיית-עפרונות, מדידת-קרקעות וגננות היו פרנסתו של הראשון; נגרוּת, דפוּס וכתבוּת-עתון למקרי-אסון – של השני, והשלישי – “החינוך הפורמלי” שלו היה עבודת-פרך של ספן בלוויתניות ושרייה בבתי-מרזח שעל החוף. (“וואלדן” של תורו, עד כמה שידוע לי, לא תורגם עברית; והתרגוּמים ל“עלים של עשב” ו“מובי דיק” המצויים בשוק שלנו אינם אלא צל-של-צל מן הגוף-והנשמה של הספר האחד, על הבשורות הסימפוניות אשר בו. ומן המרחב הפילוסופי של הספר השני, על הוד-שבאימה אשר בו) והשלושה בדורם שלהם, פרופיסורים לא ידעום.

בין מייסדי ארה“ב היו גם אנשים – ג’פרסון, למשל – אשר למדו רומית ויוונית בבתי-ספר. אבל ג’ורג' וואשינגטון “אבי-ארצו”, ראש לוחמי-עצמאותה ונשיאה הראשון, בנערותו ביקר בתי-ספר ללא-קביעות, רכב אנה ואנה על פני ששת המטעים של אביו בווירג’יניה. למד לגדל טבק ובקר, אף התאמן במדידת-קרקעות. והשגריר הראשון של ארה”ב, האיש אשר הקסים את חכמי אירופה ומדינאיה בלמדנותו, בטוב-שכלו, בחכמת-הליכותיו. וקנה לבבות לאהדה את הריפובליקה הצעירה, בנימין פראנקלין, קיבל חינוכו בתורת שוליה-של-מדפיסים ואגב הדפסות עתונים ועריכתם. הוא אשר הוריד ברק בעפיפון, להוכיח כי חשמל הוא. קראו את מכתביו הרמים, נקיי-הסגנון של וואשינגטון אל העדות היהודיות בניופורט (רוֹד איילנד) וריצ’מונד (וירג’יניה). קראוּ את האוטובּיאוגראַפיה הכּנה, המוּסרית-מעשית, של פראנקלין – – ותבינו מה גדולתם של אוֹטוֹדידאקטים בבניית-ארץ. בנימין פראנקלין לא איש-אקדמיה היה, אבל ייסד אקדמיה (האקדמיה של פילאדלפיה, אשר אחרי-כן היתה לאוניברסיטה של פּנסילוואניה). והוא שאירגן בעירו ספריה ציבורית משאילה. אולי לא היתה זו הראשונה בספריות מסוג זה בקולוניות האמריקאיות, אבל ודאי היתה הגדולה שבהן.

איזוהי הדמוּת האהוּבה ביותר, המקוּדשת ביותר, על העם האמריקאי – האיש אשר בו מגוּלם מיטב-הטוב של הדימוקראטיה האמריקאית? אברהם לינקולן. ואיפה למד הוא? על יעה, לאור אש-האָח בצריפו, מאחורי הדוּכן של חנוּת-מכולת, במשרדו של עורך-דין, בתורת נער-שליח. ההומור הרחוּם שלו, אנושיוּתו החמימה, אורך-רוחו בעת סבלותיה של המלחמה להצלת הרפובליקה משיברון מבפנים, שחררוֹ את העבדים-הכּוּשים, גילופי-הצער שבפניו, מותו הטראגי, הניבוּ משוררים רבים. מרומם מכל כת דתית, עולה מהברות-נאוּמיו הפשוטות רחש נשמה דתית גדולה – “בחסד כלפי הכול, בזדון כלפי לא-איש”…

חס לי מזלזל בבתי-ספר ובמורים. ידעתי, גם מלפני אלה יצאוּ אנשים גדולים, אבל איזהו בית-ספר טוב, מורה טוב? כל המכין ומכשיר תלמידים להיות לומדים מעצמם לתשוקתם – להיות אוטודידאקטים מתמידים בכל צבא-ימיהם. וזו היתה המעלה הטובה של הישיבה המסורתית – שנטעה בתלמידיה את הסגולה להיות “יודעים ללמוד”.

זבול-הספר

ניב, השגוּר בפי ילדי-ארצנו: “מה פתאום?”

מה פּתאום נשתפּכתי בהלל לאוטודידאקטיות? לתכלית אני סח. הנה, נבחר ראש-עיר חדש לתל-אביב רבתי. ממנו אני תובע הקמת זבוּל-הספר, דהיינו, בניין-ספרייה כּבּיר, עשוּי אוּלמות-אוּלמות, גזע-אב לספריות-בנות בכל שכונה ושכונה ובכל ישוב באיזור המקיף לעיר, הבא עמה בברית לשם כך.

הספרייה היא פּרדס-רימונים וחקל-תפּוּחים לאוטודידאקטים ותיקים. היא גם בית-חינוך להפוך סתם תלמידים לאוטודידאקטים, שלא יהיו לימודיהם פוסקים על סף בית-הספר ועם גמר-הבחינות.

הספרייה היא המוסד הדימוקראטי ביותר. הלא היא המשביר לצרכי-הרוח של עשיר ועני, גדול וקטן, מלומד והדיוט, תלמיד ועובד, איש-איש לטעמו וצמאונו. והיא גם המעדנת, מרחיבה ומשׂגיבה את הטעם.

אולמות-אולמות. אמרתי: אוּלם לדברי הגוּת, אולם לספרות לכל אגפיה, אולם מיוּחד לספרות תורנית, אוּלם למדעים, אוּלם לאָמנוּיות יפות, אוּלם לאוּמנוּיות וטכנולוגיות, אוּלם לספרי-ילדים, אוּלם לקוראים-ומעיינים, אוּלם ללומדים. (בכאן דוגמה ורמז). החלוקה המעשית היא עסק למומחים. ובכל אוּלם ואוּלם – אצטבּאות ספרים פּתוחות לעם, לדיפדוף, ללקיקה, לטעימה או ללחיכה-של-ממש בו במקום על ספסלים ועמודים העשויים לכך.

ומפני שקרניים וצינורות מקשרים בין ספירה לספירה, יהיה בכל אולם קטלוג משלו לספירתו. ובחדר אחד – קטלוג כולל גדול לזבול-הספר כולו. וספר שתכנו משתייך לשתי ספירות – לשני אוּלמות – יהא או עומד בגופו גם באוּלם זה וגם באוּלם זה, או מוזכר בקטלוג של אולם ואולם על כתבתו הנכונה בספריה. אך אין כרטיס-קטלוג יכול למלא את מקומו של מראה-העיניים אשר לספר החי.

מה בין אוּלם לקריאה-ועיון ובין אוּלם ללימוד? בזה שולחנות ארוכּים עם מאורות-שוּלחן, ובזה שוּלחנות אין בהן התנאים, המנגנון, כלי-השי. בזה אצטבאות-קיר, עמוסות ספרי-יסוד וספרי-שימוש, וכן בזה. אלא שבחדר הקריאה-והעיון ישבו בני-אדם על ספרים שהזמינו על דעתם שלהם. לעיסוּק-עצמם לבדם; ובחדר-הלימוד יהיו מועסקים ספרנים-מדריכים לעזור לתלמידים.

החינוך שיקבלו אזרחים קטנים ובוגרים בזבול-הספר, יתפשט מעבר לתחומי-הספר. למשל, איסור-עישון קפדני באוּלמי-הספריה יתן אותותיו גם באוטובוסים; ההתרגלות לשמור על נקיונו ושלמותו של ספר ולהחזירו בעתו, תורגש גם בהשאלת כלים ומכשירים בין שכן לשכן, והקניית הרגל השקט והדממה, מי יתכּוֹן ערכה?

ריפוי נגע שבדור

ממה סובל דורנו? מהתכווצות אופקי-הזמן שהבריות חיים בתפישׂתם השׂכלית, לא בכל הדורות, מן יוּבל תופש-כּינור, “האזינו השמים” ו“עורי, עוּרי, דבּרי שיר” עד הנה, אלא צמוּדים הם לחדשה האחרונה. עורגים על האמצאה המיכנית האחרונה שבשוק, מפרנסים דמיונם מן המוגש להם, מעוכל וערוך, על בד ועל בימה. יוצג לפניהם (למשל) משהו מאוגוסט סטרינדברג או ג’ון מילינגטון סינג באופן מוּחשי – בה במדה יהיו סטרינדברג וסינג קיימים בשבילם, אבל מעצמם לא יחזרוּ אחר כתביהם הדראַמאַטיים של אלה, להתייחד עמם ולהציגם במו נפשם פנימה. בזה העינוּג לא אוּמנוּ.

אפילו בשדה הספרות נוהים הם אחר המתרעש בשוּק. ונתפּתחה כת של מרצים ומבקרים חלקלקי-לשון, אשר את הכול הם יודעים (ובאמת אינם יודעים כלום). והם מוכנים בכל עת להעתיר מלים על הספר האחרון ששימעו מקשקש כזוֹג, ועל הסופר שזה-אך זכה בפרס-נובל. גם גדולי כל הזמנים נהפכים בפיהם ובעטם למהומה בת-יומה – לרגל יום–הולדת ה-100 או ה-700; עבר היום, והגדול הנחגג נשכח מלפניהם כלא-היה – כי מעולם לא היתה להם זיקת-אמת אליו. מחר ישימו אותה עטרת מילוּלית גוּפא בראש איזה סופר קיקיוני, שזוּכּה בפרס מקומי על ידי שופטים המפחדים פן ייחשבוּ מפגרים אחר האופנה.

מפני מה הבריות סובלים את המללנים הנבוּבים האלה? מפני שהללו מספּקים – לאותם שלא קראו ולא שנו – חומר לשיחה טרקלינית על סופרים וספרים, אמנים ואמנוּת. ושוֹרש הדבר: באין הספריה הגדולה, פּתוּחת-האצטבאות ומשוכללת-הסדרים, לא הורגלוּ הבריות להיות בעצמם מתוודעים אל המקורות לינוק מטוּבם. בהיותם שלוּלי-היכּרוּת עם התנובה המבורכת של יוצרים לדורותיהם אין בידיהם קנה-מידה עצמאי, והם סומכים על מרבי-השאון ביריד התרבותי.

תל-אביב היא יותר מתל-אביב. אם ירושלים היא לב-הארץ, הלא תל-אביב היא הריאַה שלה, הנושמת אוויר ואווירה מכל העולם. מה אוויר ואווירה יהיוּ אלה: אוויר של קישוּטי-שווא וביסומי-תעתוּעים, או אוויר של ערכים רעננים-לעד? אווירה של בידוּרים קלוקלים ופיתוּי קולני של זכיה ב-30,000 ל"י בלא עמל, או אווירה של עבודה כּנה ושל אור שכל ודמיון המנהיר את העבודה?

פועל שואף-השכּלה בניו-יורק. אחרי יום-עבודתו, ימצא ספריות שכונתיות פּתוּחות עד 9 בערב, והספריה המרכזית – עד 10. בתל-אביב מה ימצא בערבים? בתי-קולנוע, תיאטרונות, קונצרטים, בתי-קפה, אוּלמים למשחקי-בּיליארד (כל אלה – שורפי-משכורת), ומועדונים ודוּכנים וטכסים לדרשות על-דבר ספרים – –וּספריות ציבוּריות, על ספריהן, נעוּלות על מנעוּל. אבל אפילו היו נפתחות, רות¹, רווחוּת-המקום, האצטבה המזמינה ומאור-הפּנים של הספרנים, העושים ספריה למקדש של מחשבת-האדם והזדווגוּתו לספירות ועולמות. גם הדמיון זקוק למזונות. ממה ניזון דמיון הדור הגדל בתוכנוּ?

יצא-נא ראש-העיר החדש וילמד: מה מוּקם ונפעל ונסדר בשטח שירותי-ספריות בערים כמו קליוולאנד שבאוֹהאַיוֹ (אשר גרתי בה) ומאַנצ’סטר שבאנגליה (אשר לא ראיתיה)? מה בנייני-ספריה יש להם – מה אולמות לנוער, ולילדים – מה סדרים לעבודת-ספרנים – מה סדרי השאָלת-ספרים? מה חלק ממטבע-מסיהן מקדישות הערים הללו למשק-ספריותיהן, לעוּמת המוּקצב לכך בתל-אביב?

ילמד ויתמלא בוּשה – בעדו ובעד כוּלנוּ, ולא ישקוט עד שיקום זבוּל-הספר, ותגוֹלל חרפה מעל העיר העברית הראשונה של עם-הספר בתקוּפת זיקוף-קומתו הלאוּמית.

כל שתהיה תכנית זבול-הספר נועזת יותר, כּבּירת-ממדים יותר, – כן יגדיל כוחה להצית לבבות וכן ירבו מסייעים-מתנדבים להגשמתה; אף ייִפתחוּ לה שערי-תמיכה, לא נחלמו ולא שוערוּ.

הבוּ לנו אוכלוסיה של אוטודידאקטים. של “יודעים ללמוד” אשר תלמוּדם – תענוּגם, ואיש-איש מהם מחצב את נפשו המקורית שלו מתוך לימוּדיו.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 18.1.1966.

נפלה לידי חוברת שנתית נושנה למוסיקה (1951, הוצאת “פּליקן”), ובה מאמר, “תוֹמאס הארדי והמוסיקה”, מאת הוּבּאֶרט פוֹס. סקירה קצרה אך תמציתית היא זו על קשריו של זה האיש, עתיר-השירים ונגיד-הרוֹמנים, עם אָמנות שלא בה קנה שם ותהילה: התאַמנות בכינור בנערוּתו; השתפכות – בימי-עלומיו – בזמירוֹת-כנסייה ומזמורים עממיים, יחד עם מוֹרוֹ לאדריכלות, בשעות-הפסקה בלימודים; זיקתו, מתוך ידיעה מרובה, לענייני-מוסיקה בחיבורי שיר וסיפור שלו: – להקת-נוגנים מסורתית בכנסייה כפרית, וטירודם מחזקתם זו על ידי הכנסת עוגב עם מנגן מקצועי; פסנתר בתורת שדכן בין גבר לעלמה; וכדומה.

שם גם מדובר על דרך שהארדי מצרף צליל לצליל שבקולות-טבע כדי לבנות מהם מנגינה רבה. עלה לפני זכר שוֹבע-עונג שהושפע עלי מכלל-היצירה של הארדי, ונתתי אל לבי לעלעל ברוֹמנים שלו, לראות מה סימפוניות של קולות טבעיים ייקרוּ לפני, והן מאַמתוֹת אוֹמר-הכותב על-אודות הדבר הזה. אשתף את קוראַי בפיסקאות ספוּרוֹת מאשר מצאתי.

עצי-חורף מרננים

נאזינה לסעיף העומד בפתח הרומן, “תחת עץ היער הרענן” (שם זה – שורה ראשונה במזמור לשקספיר באחד-מחזותיו):

“לאנשים שוכני-יער, כמעט כל מין-עץ יש לו קול משלוֹ כשם שיש לו מראֶה משלוֹ. בעבוֹר הרוח, עצי-האַשוֹח מתייפּחים ומנהמים בסגנוֹן ברור לא פחות מאוֹרח-התנענעם אילך ואילך; האֶדר שורק כשהוא עורך קרב עם עצמו; המילה (מ' צרויה) נושפת תוך כדי רטיטוֹתיה; התאַשוּר מרשרש עת-כי בדיו השטוחים עולים ויורדים. והחורף, המשנה את צלילם של אותם העצים המשירים עליהם, אינו מבלע את ייחוּדוֹ של עץ למינהו”.

מבעד לאלה צילצוּלי עצי-החורף, בוקעת זמרת-גברים:

עִם הַשּׁוֹשָׁן וְהַחֲבַצֵל

וְהַדַּאפוֹדִילָה-דִּילָה-דֵּל,

בָּנִים וָּבנוֹת אֶל גֵּז-הַצֹּאן מְדַדִּים…

זו מקהלה קטנה של זמרני חג-המוֹלד, העוברים מבית אל בית שבחווֹת-יער פזורות, ומשמיעים תחת החלונות מזמוֹרים לכבוד-החג וסתם פזמוני-עם עתיקים, כמנהג מימים-ימימה. ואגב הליכתם דרך היער, זקנים שבהם עושים שיחה (בדיאלקט המקומי) בדבר עניינים נכבדים כגון, אם חג-מולד זה הוא הקר-ביותר בכל חורפי-השנים שבזכרונם, או שהיו חגי-מולד קרים מזה.

שוכבים לישון בחורף – מתעוררים בקיץ

והכניסה ליום האחרון של אותו הרומן עצמו, כך לשונה:

"יומו האחרון של הסיפור, סימן-זמנו הוא תיכף לאחר אותה נקודה בהתפתחות-העוֹנוֹת, כשאנשי-שדה עולים על יצועם בתוך עצים עירוּמים-כמעט, ומתעוררים למחרת-הבוקר בתוך עצים ירוּקים; כשנוף-הארץ נראה נבוֹך בשל טעינת-עליו והתנוצצוּתם לפתע-פתאום; כשסיס-הלילה בא ומעורר את ניגונו, בן התו האחד, לכבוד-הקיץ; כשעצי-התפוח נתלבלבו, והדרכים ועשב-הבוסתן מתנקדים בפטוּרי-ניצנים שנשרו; כשפּני הפרחים העדינים מתקדרים וראשיהם מתכופפים מטה, משום אספסוף דבורי-דבש, המגבירות זימזומן עד ש’זימזום' הוֹוה מלה רכה מדי בשביל ניסרוּרם הכוֹל-חוֹדר; וכשהקוּקיוֹת, הקיכלים והאַנקוֹרים, אשר עד-כה היו שכנים עליזים, נוהגים בדרך-ארץ, הנה הם נעשים אחים-קרוֹבים, רעשניים וטרדניים…

בערבת-שממה

אֶגדוֹן הית היא ערבת-שממה בוואֶסאֶכס (כינוי עתיק לחבל בדרומה של אנגליה). מצמיחה היא רותם, ערער וקוץ. “בעליוֹתיה היא לא גבוהה עד שיהיו מזג-אוויר וסחף פוגעים בה, בשיפוליה היא לא שטוחה עד שתהיה קורבן לשטפונות ומישקעים”, על כן היא עומדת מאות בשנים כמוֹת-שהיא בחדגוֹניוּתה, וכעין-קללת-קדוּמים רובצת עליה, לא תיחרש ולא תיזרע. עשביה הקשים ושיחיה הנמוכים משמשים חומר-הסקה ליישובי-האדם הדלים שבה, הבודדים בריחוקם זה מזה. ועגמימות-הנוֹף מתכתבת ברוחותיהם של היוֹשבים שם. זה נווה-המעשה של הרומן “שיבת יליד-המקום”.

פרק אחד מתאר אשה ישרת-קוֹמה, העומדת בליל-נובמבר אפל על רמה בלב-הערבה, גבּה אל הרוח, ולראשה מטפחת גדולה לשמירה מפני הקוֹר. ואין שם מאור בלתי-אם גחלים לוחשות אחדות, שנשארו ממדוּרת-נודד אי-שהוא למטה (טעם עומדה שם בשעה ההיא מתגלה בהמשך-הסיפור, ולנו אין פה עניין אלא בבני-הרעש המגיעים אליה).

"אפשר היה לסבור, לא בלי נימוק, שהיא היתה מקשיבה לרוח אשר גבר קמעה עם התקדמות הלילה ותפס את תשומת-לבה. אכן, דומה שהרוח היה יאה לנוף הזה כמו שהנוף היה יאה לשעה הזאת. חלק מן הטוֹן שלו היה יחיד ומיוחד; מה שנשמע שם, אי-אפשר היה לשמעו בשום מקום אחר. משבים קטועים, בסדרות טורדות אין-מיספר, רדפו זה את זה מן המערב הצפוני, ואיש-איש מהם באוּצוֹ ועוברוֹ, קול-לכתוֹ נתפצל לשלושה קולות. אפשר היה להבחין מתוכו תווי סוֹפּרן, טנוֹר ובס. הדילוג הכללי של צרור-הקולות על פני שקיעין ובליטין הפיק את התצליל הכבד-ביותר של הנהימה. אחרי-כן אפשר היה להאזין את ההמיה הבאריטונית של עץ-אֶדר. בנמיכות מאלה לכוח, בגובה מהם לתצליל, התאמץ קול מדולדל אחד להשמיע ניגון צרוד, והוא הטון המקומי המיוחד, שהזכרנוהו לעיל. יותר דק וקשה-מהיתפס היה מן השניים הקודמים, אבל פי-כמה עז היה הרושם שלו משל אחיו. עצור היה בתוכו מה שאפשר לכנותו הסגוּליוּת הלשוֹנית של הערבה; ומפני שלא ניתן להישמע בשום מקום בארץ מחוץ לערבה זו, אפשר לשימוֹ הסבר-מה למתיחות-נפשה של האשה, מתיחות ממושכת בלי-הפוגה.

"במשך כל נשיבתם של רוחות-נובמבר אלה, ממללי-התלונה, דמה אותו הקול המיוחד דמיון רב לחורבת זימרה אנושית, המשתיירת בגרונו של בן-תשעים. היה זה לחש בלה, יבש, יתמשל כקירקוש-נייר, והוא חלף על פני האוזן ונגע בה בחיתוך ברור, עד שמי שהורגל בו, יכול היה להכיר מה זוטות חומריוֹת הולידוהו כאילו מיששם ביד. היתה זו תולדה מלוּכדת לסיבות צמחיות, זעירות לאין-סוף, והן לא ענפים, עלים, פירות, אצבעות-עשב, כדורי-חוחים, כריכוֹת, אף לא אזוֹב. היו אלה פעמוניות-ערבה חנוטות מן הקיץ שעבר; בקדמותן היו רכות וארגמניוֹת וניטל צבען על ידי גשמי חג-מיכאל (סוף נובמבר), והן נתייבשו על ידי שמש-אוקטובר עד היותן קליפות מתות. צליל אחד מאלו היווה רחש כה נמוך עד שגם רעישת מאות מהן באחדותן חרגה אך במעט-מן המעט מעבר לדממה, והקולות של רבבותיהן מן המדרון כולו הגיעו אל אוזן-האשה כחטימה כמושה, עולה למקוטעין. בחוש פנימי צפתה נפש-אדם את הציבור של המוני-ההמונים האלה, אין-ספוֹר, והרגישה כי כל אחת ואחת מן החצוצרות הזעירות הללו נתפשה, נפלשה, שוּפשפה וּפוּנתה על ידי הרוח ביסוֹדיוּת כאילו היתה עצוּמת-מידות כלוֹע הר-געש…

"פתאום, מן הרמה, הוּצק לתוך כל המילוּל הפּראי הזה של הלילה, קול אשר כה התמזג בטבעיוּת עם השאָר, עד שתחילתו ואחריתו לא הורגשו כלל. התלים, השיחים ופעמוֹניות-הערבה, הם ששברו את הדממה מקוֹדם. עכשו עשתה האשה כמוֹהם, והברתה שלה לא היתה אלא כפלג-פסוק עוד אחד בהרצאתם שלהם; זרוּקה על-פני הרוחות, נשתזרה עמן, ועמן יחד פרחה ונמוֹגה.

“היתה הברתה אנחת-נכאים ממושכת, ילידת אותו הסוד בנפשה אשר הוליך אותה לכאן. היה בכך משום חיל שבהתפרקוּת, כאילו על ידי פליטת הקול ההוא קראה תבונת-האשה דרור לדבר שלא יכלה לשעבּדוֹ למצוותה.”

פעמוני-סוסים מוסיקליים

תומאס הארדי נולד ב-1840 ומת ב-1928. נעוריו נעוצים בדרכי-חיים שעדיין נשתמרו בהם מסורות והרגלים מן המאה ה-18 ואפילו מדורות קודמים לזו – בייחוד כך במקומות רחוקים ממרכזי מלוכה ותעשייה, כגון חבל-ואֶסאֶכס שלו, ששימש מדגרה לגופי-סיפוריו: וצבא-חייו נגס יותר מרבע במאה ה-20.

ברומן שלו, “אנשי-יער”, מתואר דבר אשר גם בילדותו היה כליה, אך בכל-זאת לא נכחד מן המציאות.

שני צמדי-סוסים מושכים עגלה, נושאת גזעי-קורות כבדים. לראשי ארבעת הסוסים קשורים ששה-עשר פעמונים, שהם מסודרים בשתי אוקטאבות. צלצולם המוסיקלי בלילה ובערפל נועד להזהיר מרחוק כלי רכב ונסיעה הבאים מנגד, שיימנעוּ מהיכנס אל רחובות-מעבר צרים בעיירות שבדרך, לבל יצטרכו לשוּב אחור מפני זו העגלה הרחבה, הכבדה, העמוסה לעייפה.

אך אזהרה זו לא תמיד מועילה. בעבור העגלה בליל-חשיכה דרך סימטת-כפר צרה, הנה לקראתה שני מאורות של מרכבת-נוסעים, ומאחוריה – מרכבה עוד אחת, מלאה מזוודות ותיבות. ופורץ ריב עצום בין בעל-העגלה ובין בעל-המרכבות… דור קרוֹנוֹת-הסוסים כדור המכוניות.

הצומח אומר שירה וארץ מתגלגלת מזרחה וכוכבים – מערבה

"גבעת-נוֹרקוֹם… היתה אחת-הנקודות המקנות לעוֹבר-אוֹרח הרגשה כי הוא עומד לפני ישוּת מן הישוּיוֹת המעטות עלי-אדמות שאינן עתידות ליחרב. היתה זו גבנוּנית, בת בלי קוים חתוכים, של גיר ועפר – דוגמה פשוטה לאותן בליטות הכדור חלקות-המיתווה, אשר ביום-מהומה, בהתמוטט ונפוֹל רמוֹת יותר שגיבות ופסגות-גרענת מסחררות – סיכויים להן לעמוד אֵיתן.

“הגבעה” בצלעה הצפונית מכוסה היתה מטע עתיק ומרקיב של עצי-תאשור, אשר שוליו העליונים היוו אימרה לגולגולת-הכיפה – עיטרו כמו רעמה את התעגלותה הקמרית נגד הרקיע. בליל זה נתנו העצים הללו מחסה לשיפוע הדרומי מפני נשיבות-הרוח הקשות ביותר, שהכּו את היער והתלבטו בתוכו בקול-רטינה, או נשפכו מעל ענפיו המעטירים בנהמה מוחלשת.העלים היבשים בשוחה מתחת בּיעבּעו ורתחו באלה הרוחות, ולשון-אוויר לעתים נישלה אחדים מהם ושילחה אותם עוּף-וסוֹב על פני העשב. קבוצה או קבוצותיים מבין האחרונים-לגוויעה במחנה העלים המתים שמרו בעצם-החורף על הזלזלים אשר נשאו אותם, וכנופלם טפחו בגזעים בדפיקות נמרצות.

"בין זו הגבעה, שהיא חציה מיוערת וחציה עירוּמה ובין האופק השותק, המעורפל, אשר פסגת-הגבעה השקיפה אל-מולה באפס-בהירות, נפרשׂ מישטח-רזים של צל אין-תכוֹן – והקולות העולים משם רמזו כי מה שטמון בתוכו דומה במיעוט-דמות למראות הנראים כאן. העשבים הדקים, אשר פחות או יותר עטפו את הגבעה, היתה בהם יד-הרוח בנשיבות בנות כוח שונה, כמעט בנות טיב שונה – האחת משפשפת את חניתות-העשב בכובד-יד, רעוּתה עודרת בהם בדקירות, ועוד אחת סורקת אותם כמו מטאטא רך. מעשה אינסטינקטיבי הוא במין-האדם לעמוד ולהאזין, וללמוד איך העצים מימין והעצים משמאל מייללים או מזמרים זה לזה באנטיפוניות של מקהלות-כנסייה; כיצד משׂוּכּוֹת ושאר צורות-צומח, אשר פניהן נגד הרוח, תופסות את הרינה ומנמכות אותה עד לבכיית רחמים; וכיצד המשב הנחפז צולל אז דרומה, ולא עוד יישמע.

"הרקיע היה בהיר – בהיר להפליא – והתנוצצות הכוכבים נדמתה כפעימת גוף אחד, וכולם מונים עתותיהם על פי דופק אחד. כוכב-הצפון עמד במישרין מול עין-הרוח, ומאז שעת-הערב, הקיפהו עיש מבחוץ כלפי מזרח עד שנמצא עכשיו בזווית ניצבת בייחס לשיא-השחק. שוני בגווני הכוכבים – שבאנגליה קוראים על-אודותיו יותר משרואים אותו – פה באמת נגלה בעליל. יפעת-המלכות של אַברק דקרה את העין בנוגה פלדי, אלפא שבעגלה צהוב היה, ורודף-כימה שבשור וכתף-הענק שבכסיל זרחו באודם-שלהבת.

"מי שעומדים על גבעה בחצי-לילה בהיר כגון זה, נהיית להם התגלגלוּת עולמנו מזרחה כמעט בגדר תנועה מוחשית. הרגשה זו אפשר היא נגרמת על ידי גלישת הכוכבים הפאנארוֹמית על פני עצמים ארציים, הנתפסת אחרי רגעי-דממה ספוּרים; או על ידי חזוּת-חלל משופרת, המתקבלת ברוּם-גבעה; או על ידי הרוח; או על ידי בדידות. יהיה מקוֹרה אשר יהיה, הרושם של נסיעה הלאה הוא מובהק ויש לו שיהוּי. הפּוֹאֶסיה שבתנועה היא אימרה שרבים מגלגלים בה, ואולם כדי ליהנות מן הצורה האֶפית של עונג-רוח זה, מן הצורך לעמוד על גבעה בשעת-לילה בין חצוֹת לשחר; ואחרי אשר רחב לבך מתוך הרגשת בדלוּת (ד' צרויה) מן המוני האנוֹשות המתוּרבּתת, העטופים בחלומות ואינם משגיחים בהליכי השעה הזאת, תן דעתך, ממושכות והשקט, להתקדמותך בפאֵר דרך הכוכבים. אחרי צפיה לילית כזאת, קשה לחזור אל חיי-האדמה, וכמעט לא ייאָמן כי אותה תודעת נסיעת-מלכוּת נבעה מבית-חומר אנוֹשי קטן.

“פתאום, התחילה סדרת-קולות להישמע במקום הזה מול השמיים; ולקולות צלילוּת אשר לא תימצא ברוּח, ומישטר להם אשר אין לבקשוֹ במערכות-הטבע. היו אלה צלילים מן החליל של האיכּר אוֹק”…( – מתוך“הרחק מן ההמוֹן המטוֹרף”).

הצבת עלילות בני-אדם ורגשותיהם על רקע של מנגינת יצורי-טבע בחיק התגלגלות כדור-הארץ ומסעות-הכוכבים – שזירת טבע-אנוש-וגורלו עם טבע-תבל וגורלה – ברומנים של הארדי, היא בבואה לפילוסופיה של זה האמן: אותו ההכרח המסיע את הכוכבים במסילותם מסיע את בני-האדם בדרכי-חייהם; אותה מידת השׁוֹני שבין יצורי-תבל חלה גם על טבעי בני-אדם – ואולי מכאן המקריוּת שבמאורעות-תבל וקורות-אדם חרף החוקיות הכּוֹל-חובקת: שכוכב בכוכב יתנגש ויתפוצץ, שיחידים ושבטים, אחד שרצים ואחד בני-אדם, יחריבו אלו את אלו; שגוש-סלע מאריך ימים ופרח נובל תיכף לפריחתו; שגם זיווּג-חשק בין נאהבים יש ונהפך לרועץ לשניהם. לא חמלה ולא רישעות, לא צידקוּת ולא שטניוּת, שולטות בבריאה. רק בלבותינו יציצו ניצוצות של רחמים, של קבלת-עול מרצון, של הבנה לרגשותיהם של יצורים חיים זולתנו.

זיקתו של הארדי – בתורת חניך-ארדיכלות – לתפארת בתי-כנסייה עתיקים; אהדתו לטקסים תמימים בעיירות נאות-מולדתו (גם לעת-שיבה התבטא: “הלוואי והייתי מנגן-עוגב כנסייתי”) – – אין לפרשן כנהייה אחר דתיוּת.

משלושת הכללים הגדולים שהציב פּאוּלוּס בתורתו – “ועתה תעמודנה שלש-אלה, אמונה, תקווה ואהבה, והגדולה בהן היא האהבה” – אצל הארדי נהרסה אמונה על ידי התפיסה כי גרמי-שמיים וכל החי בארץ, הכרח אחד ומקרה אחד להם; נתמעכה תקווה בשל הסתכלות גלויית-עין בכל הטורפנות והבזבזנות שבטבע ובתולדות-אדם. נשתייר לו רק הכלל האחרון, אהבה, במובן הפּאוּליני המיוחד: סבלנות, חנינה, ותרנות, אפס-קנאה ואי-יהירות. והוא שהאיר את מלאכתו הספרותית.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

[לתוכן הענינים](http://benye

מתוך “דבר”, 4.6.1954

מפנH שלעולם דברי־שיר נתפסים על ידי הקורא כנחצבים מתוך זמנם ואווירת־עולמם (ולשם כך, אין צורך בלמדנות מופלגת, כי החומר החצוב ואורח־החציבה מעידים על עצמם ועל סביבתם) – אין אנוּ מתּקשים כלל לקבל כל מיני גישות דתּיוֹת (אליליוֹת בכללן), שהיו שורש ועיקר למשוררים בשעתם. קבלת הדברים באורח ההבנה הספרותית, וההנאה אשר עם זו, אין לה כּלום במשותף עם הזדהות שבאמונה. במשנה קלות נספגים חיבורים שיריים, שבהם המשורר עצמו אינו אלא משתעשע בתפאורות דתיוֹת למטרותיו, ואמונה בִל־עַמו. מזה הסוג: “מזמור־כלולות” (“אפיתאלאמיון”) מאת אדמונד ספנסר, שבו המשורר מקשט את בתי־חרוזיו בגינונים קלאסיים־אִלוֹליים ובגינונים נוצריים במידה שווה, בלא שום ריב ביניהם, כי תרבות־הרנסאנס ינקה משתי המסגרות הללו גם יחד. עוד מזה הסוג: “העלמה הברוכה” (“דהי בִלסִד דאמוֹול”) מאת דאנטה גבריאל רוֹזטי, שבו האהובה, בשבתה בגן־העדן, מביעה געגועיה על אהובה שעודנו בחיים עלי־אדמות: מראות גן־העדן כאן, יש בהם מטעם המורשה הקאתולית, כפי שזוּ משתקפת באספקלריה של איסתיטיוּת “טרוּם־רפאלית”.

העניין מסתבּךְ יותר כשיש לנו עסק עִם משורר דתי מודרני. במקרה לא קם בעברית המודרנית משורר ממין זה. מדובר כאן לא בסתם דתיוּת, כגון ההגיג הפאנִתיאִי של טשרניחובסקי, או ההרגשה הענוותנית, המלווה את כל חיי בִיאִליק ופעולותיו, שהוא פועל ושכיר־יום בבית־מלאכתו של האלוהים (ובהרגשה זו – ולא בתיאורים אגדיים, כמו מראה־דמות אל־הנקמות ב“מגילת האש”, אף לא באזכרות־שם מליציות – מוּצנעת דתיותוֹ של ביאליק). כאן מדוּבר במפוֹרש בשירה דתית, שהיא אדוקה במסורת־אמונה היסטורית מסויימת, במיתוס ובפולחן של כנסייה מסויימת. ומסורת־האמונה היהודית לא הולידה שירה כזו בימינו; נמושות לא ייספרוּ, ולא יבואו בחשבון רותמי דת אל תכנית פוליטית; יוצא מן הכלל הוא אולי הרב קוק, אלא שפסוקי־שירתו הם בחינת ניצוצות גולמיים שמעולם לא הובאו לידי צורה.

קשה לגורסם הם חיבורי־“אמונה”, שבעליהם אינם תמימים כל־עיקר, והם יוצאים ב“טלית ותפלין” כמאמינים תמימים. אבק־מה מדרך זו דבק בכתבי פרץ ועגנון, וההולכים בעקבותיהם. בפרץ שלטת שאיפה לעממיות, שעתים היא דוחפת אותו להעמיד פנים כבן־עם בלתי־משכיל. ואימתי פרץ חביב ביותר? כשעממיותו היא תיאטראלית בגלוי. עגנון – לחינם יכריז על עצמו שאין כתיבתו מסוּגננת, אלא שכך הוא כותב בדרך־הטבע. על זאת יש לענות רק זאת, כי עגנון הוא מסגנן בחסד ובחוש טבעי. ואפילו ייוודע לנו שעגנון חי כדרך שהוא כותב, רק נאמר כי ייתכן סיגנון גם באורחי־חיים. אחד ממפוֹארי־חיבוריו של עגנון, “בלבב ימים”, נתקלקל קימעה בשבילי על שום שהוכנס בו נס: חנניה נוסע על גבי מטפחתו, בשעה שחבריו נוסעים בספינה. תאמרו: סמל הוא זה, שיהודי אוהב ארץ־ישראל יגיע אליה במטפחתו בלבד, בלא נכסים ואפילו בלא דמי־ספינה. אבל עגנון, שרב־אמנים הוא, יכול היה לרומם גם עובדה פשוטה ואנושית למדרגת סמל ונס. ומה ראה לסמוך על נס שלא מעלמא הדין?

שירה גדולה, אם כי היא כתובה בלשון לאומית, ומעורה בנוף מקומי, קרניים יוצאות ממנה אל שאר אומות ולשונות להפרותן; מרחיבה היא את תרבות־האדם הכללית, ומתוך כך היא מהווה נידבך נוסף במעשי־בראשית.

משורר בן דורנו, התוחם לדמיונו תחום צר של “אני מאמין” רשמי אשר לכנסייה מסויימת, הריהו מסכן בעצמו שיתקבל על דעת בני־כנסייתו בלבד, ולא על דעתם של “כופרים”, דהיינו, מרבית המין האנושי שאינם שרויים בצל כנפי הכנסייה ההיא, ואינם שותפים לשיטותיה באלוֹהיות ולמצוותיה “השימעיּוֹת”. ובכל זאת, נמצאו משוררים מודרניים, שהיו דתיים במובן הכנסייתי הצר, והם יצאו בשלום מאותה סכנה. אימתי? כשעצם הסממנים התיאולוגיים והפולחניים של דתם נתּלהטו ונמוֹגו ברגשם הפיוּטי, ונוֹצקו בידיהם למוֹ כלים מחזיקים פשר כוֹל־אנושי.

מי בוער־ואיננוּ־אוּכל יותר מג’רארד מאנלי הוּפְקינס? מאז נתגלתה שירתו ב־1918 (כשלושים שנה אחרי מותו) – ככוֹל שמתרבים פירושים והסברים לה (והיא אינה קלת־פיענוח כל־עיקר), כן היא מרבה לעורר הדי־הוד בלב כל אוהבי השירה האנגלית. והופקינס הוא היה קאתולי־נזירי, נתון מרצון ומדעת לצבת־הברזל של הדיסקיפלינה הישוּעית, ולא עוד אלא ששירתו יונקת השראתה ממקורות המיסדר הישוּעי.

הצצת־מה בשלוש סוניטות מאת הופקינס תועיל לברר לפנינו אילו צדדים שביחסים בין אמונה לשירה (לצורך זה, די בהתווית קווים אחדים מן התוכן המופשט, עם קצת תבלין צִיוּריים. ואת תרגום שירי־הופקינס או קטעים משיריו, אני מניח לקלי־עט, שאין שום דבר נבצר מהם, ולבינוֹניוּת המוּכתרת, הגודעת כל דבר נעלה לפי מידת־עצמה).

בל־נחשוב שהסוניטות של הופקינס יצוקות בדפוסים הרגילים, בהן נתגבשה הסוניטה האנגלית. דפוס קבוע יש בו משום כפיית־תוכן. למשל, הפותח בכתיבת סוניטה, שהיא שכספירית בחיצוניותה, דהיינו באורח־החריזה וחלוקת־הסעיפים, על־כורחו הוא נופל גם לתוך הטון של סוניטות־שכספיר, לתוך עצם הלך־הנפש והשתלשלות־ההגיון שלהן. בידי הופקינס, הורחבה וחודשה הסוניטה האנגלית על ידי “הברות נוסעות־חינם”, אליטראציות מודגשות בנוסח השירה האנגלית הקדומה, התנגשויות מישקליוֹת, ושבירת־פסוקים במקומות בלתי־צפויים. הסוניטה האחרונה, מן השלוש שידוּבר בהן להלן, יש בה 24 שורות (תחת 14 המקובלות), כי ניתנו לה, כדבר־המשורר, שתי קוֹדוֹת (המלה “קודה” מורה על זנב; וכן נקראת בלשון־המוזיקה חטיבת־סיום לקומפוזיציה אוֹ תנועה).

הסוניטה האחת, “ליל אור־כוכבים”, מזמינתנו, בקריאות קצרות ונלהבות להביט ברקיע הלילי: בשבטי־הלהבה החונים במן אוויר, בעיירות הנוגהות, בכיתוּרי־המעוֹז אשר שם. רצוננו, הרקיע הוא יער אפל, שבו גמדים חופרים יהלומים; ועיני־הגמדים, כמו היהלומים עצמם, מתרוצצות ומתנוצצות. רצוננו, הריהו מישטחי־דשא, שעליהם מוּטל וניגר זהב חי (על מישקל כסף חי ) – או יונים המתרוממות מפחד־פתאום וטסות בגובהי־גבוהים – או תפרחת־אביב, הפורצת לבנה וקמחית־צהובה על עצי־פרי. כל אלה, אומר המשורר הדתי, הם מקח. במה הם נקנים? בתפילה, אורך־אפיים, נדרים, נדבות. והוא מוסיף ומפרש כי כל אלה הם אסם שבו מכונסות אלומות־השחת (רמז לדיר־הבהמות, שבו – לפי מתיא – נולד ישו), ובריקות־הכוכבים כולן הן יתדות־גדר נוצצות, השומרות בתוכן על המשיח ואמו וכל הקדושים.

מה מטרידנו בשיר זה? שהדרת־הכוכבים נסכית כאן כמין יריעה או חזית, שמאחוריה מסתתרות הדמוּיוֹת הנעבדות של מסורת־דת אחת; לא הוּחיתה ולא הוּארּה מורשת־האגדה הנוצרית על ידי פשר חדש, אלא הונחה כמות־שהיא, כפי שהיא חנוטה לדורות אצל מאמיניה. גם תשלום־המחיר שהמשורר דורשו בעד ההשראה הכוכבית, אינוֹ חורג מתחום הצדקות והמעשים הטובים אשר לישועיים. והשיר חוּבר בשנת 1877!

צא והצג את זה לעומת רינת־הכוכבים אשר לגיאורדאנו ברוּנוֹ או לפרסי בישה שלי!

בשימנו אל־לב מה עשיר יקוּם־הארץ בצורות, ושמין־האדם כולו אינו אלא צורה אחת בהן, ואף האדם עשיר בתרבוּיוֹת, מסורות, פולחנים, ופרקי־תולדות, כן הארץ אינה אלא בת־לווייה אחת לכוכב בינוני אחד בין מיליוני־מיליונים שכמותו, ושאינם כּמותּו, ב“תבל־אי” אחת, וההתפתחות של כל בן־כוכב וכל מישטר־כוכבים מוליד צורות־יקוּם משלה, השונים משל חבריו, – היאַך יִסבול הדמיון הפיוטי לעשות את עולם הכוכבים לטוֹען אגדה אנתרוֹפּוֹמוֹרפִית אחת כפשוטה?!

בשיר זה חטא המשורר בפרוֹבינציאליוּת כיתתית: שת מיטת־סדום לשירתו; הרביץ צרוּת תחת רחבוּת.

סונטה שנייה, הפותחת בשורה ילדותית־כמעט, “מאוּם לא ייף באביב”, נכנסת לשירת־טבע, שנולדה קלאסית והיא מעניקה תוכן מלא ומרווה לשורש יפה. אם אומר כי בשירה זוּ “עשבי־בר כגלגלים, משתלחים ארוכים וחמודים ודשנים”, או “ביצי־הטורדוס נראות ברקיעים קטנים ונמוכים”, עדיין לא אמרתי כלום מהתעגלות העשבים הארוכים בעצם הצליל המצומצם, ומן העגלילות הרקיעית הכחלחלת הניתנת לביצי־הציפוֹר בשש מלים, בנות הברה אחת (והאחרונה בתוספת חצי־הברה). שהלמ“דין שלהן עונות לל”מדין שבשורה הקודמת, והיאך חילופי אמות־הקריאה, קצרה וארוכה וקצרה, מבטאות את עצם־ההתקמרות אשר לרקיע הרחב – ולביצה שגודלה כזיית, וכן – בייחס לזימרת־הטורדוס מבעד החורש המהדהד הרוחצת וסוחטת את האוזן, וּפגיעתה כברקים זעירים; ובייחס לאגס הזגוּג המעלעלה (כלומר, נותן עלים) ומנץ, ועליו וניצניו נוגעים ואינם נוגעים בכחול־השמיים היורד; ובייחס לעושר הפוחז ונשמע מן הכחוֹל, ולכבשות־הצאן המשתובבות בפורקן־מירוץ.

שואל המשורר, והוא המשיב: “כל הלחלוחית הזאת וכל החדווה הזאת, מה טיבן? – הרי הן נעימה מתוך הווית־הארץ העריבה בימי־בראשית בגן־עדן”.

אחרי כן הוא פונה אל אדוניו, ישו, ומבקש ממנו שיקבל את כל המגד הזה בטרם יתקלקל מרוֹב־רווייה, בטרם יתעב ויחמץ בחטא, כי אין לפני “בן־הבתולה” נבחר ונרצה יותר מתוּמת־נפש ועונת־מאי בנער והנערה".

בשיר זה האזכרתא הנוצרית איננה פוגמת, אופייה כמעשה־טקס – כתפילה וברכה על שפתי המשורר המאמין. האם נבוא לריב עם “אווה מארייה” לשוברט, או עם אותו רסיס־טל מוזיקלי לכבוד חג־המולד, “ליל־דממה, ליל־קודש”? אִם כי לא מקוֹמם מקומנו ולא מסורתם מסורתנו, במקומם ובמסורתם נאים הם.

הסוניטה השלישית יש לה כותרת ארוכה־ארוכה: “שהטבע הוא אש היראקליטית, ובדבר נחמת תחיית־המתים”. הכותרת מבטיחתנו מייד כי על רקע רעיוני משל יוון העתיקה (חזון השטף והחלוֹף של היראקליטס, אשר האש המתהפכת, הלוחכת, והבלתי־נחה, היתה אצלו יסוד־היסודות) – תועמד תפיסה אולטרא־נוצרית, שכן “תחיית־המתים” האמורה כאן, אינה אלא תחייתו של אותו צלוב מארון־קבורתו לאחר שלושה ימים (סיפור־אגדה שהנצרות קיבלתהו מן הפולחנים של אוֹסידיס, תמוז־אדוֹניס, וכדומה).

תמצית השתלשלות המחשבה:

ענני־הרקיע – כמו פטריות נפוחות, מלמלות קרועות, כרי־מיטה שילדים זורקים אותם איש על ראש רעהו במישחקם – מתנוססים, רוכבים על כבישי־אוויר, או בחבורות עליזות הם משתוללים, מתנוצצים בצוֹעדם בסך, גולשים בכל מקום שצפצפה מתקמרת, שפסי־זוהר ומישזרי־צללים מתלאלאים, מצליפים ודוקרים זה את זה, מזדווגים יחד.

בחדווה הרוח הנהיר מתהולל, מפל־צר, נאבק. כל קמט־חול שנתגבב מסופת יום־אתמול, כּל בצק־בוץ שנשאר בחריץ־עגלה ובעקבות רגל אדם – הרוח חובטו, מיישרו, מייבשו, הופכו לקדום, מפריחו באבק.

עננים ורוחות, בפחזותם מדגימים את חוק התמורה והאבדון, שאף איתני־ברוּאים אינם עומדים בפניו.

“אש־הטבע, מוּסקת מיליוני־דלק, מוסיפה ובוערת.” אבל רועד בן־האדם החמוד והיקר מכול, זה הניצנוץ שבו הגיעה עצמיות הטבע אל שיגבה. היאך רוּשם־אש שלו בתבל, חקיקותיו בספירת־המחשבה, נמוגים ואובדים! הוא, והזיכרון שהוא מניח בלב עמיתיו, יחדיו באפלת־תהום, אין תכוֹן לה, טובעים.

הה, החמלה והרוגז! דמות־האדם שוֹחחה – כוכב – מרוחקת ונאצלת משאר היקום, המוות מוחק אותה בשחור. אין סימן ממנה, כל־כמה שיהא בולט ועז, שלא יערפלהו מרחב־החלל ולא יכשפהוּ הזמן לעפר.

די! הנה תחיות־המתים – תרועת־לב! הלאה, נשימה חטופה אשר לצער, ימים אין־עלץ, עגמת־נפש! על פני סיפון־אנייתי הנטרף זורח לפיד, נוגה נצחי.

מתּבערת־הטבע הפראית משתייר רק אפר; כלה הבשר והאשפה בת־התמותה נופלת ירשה (רי"ש צרויה) לתולעת השרירה. וכהרף־ברק, כהולם־חצוצרה, לפתע־פתאום הנני מה שהיה המשיח, מאחר שהוא היה מה שאני הנני. וזה הברנש השפל, הנלעג, החרס המיסכן, היצור הבזוי, הנצר היפה רק לגפרור, היהלום בן־האלמוות – הוא יהלום בן־אלמוות…

עד כאן רעיון־השיר.

עם הישנות הצירוף “יהלום בן־אלמוות”, המשורר בבת־ראש מחלץ את נשמת־האדם מחדלונה, מאפסוּתה הגמורה, ונוטע אותה בגדולת־נצח.

הסתכלו בקטע הפסוק: “מאחר שהוא היה מה שאני הנני”. מזכירות המלים האלה אמירה משל וויליאם בלייק. פעם נשאל בלייק על ידי אחד מידידיו, אם מאמין הוא בישו המשיח. ענה בלייק: “הוא האל היחיד והמיוחד!” ומיניה וביה הוסיף: “וכן גם אני – וכן גם אתה!”

התקומה האגדית מתוך עפר ותכריכים נעשית בידי המשורר – הצלת הערך הנצחי אשר לאדם, לכל בן־אדם, תוך כדי בילוע רגשיו רגע־רגע במלתעות־הזמן בעודו חי ותוך כדי התמוטטות גופו בייד המוות. זוהי האמת האנושית הפורצת ומבהיקה בעד הלבוש הנוצרי המקובל, שהמשורר עושה בו באדיקות.

שאמת אנושית זו לא דבר ריק היא אצל הוֹפקינס – זה מוּכח מתוך “האיגרת הקומוניסטית”, אחד המיכתבים ____¹ הוֹפקינס (כי זה חלקו בחייו) אל ידידו, המשורר עדוּי־הזֵרים רוברט ברידג’ס. ועל כך, ועל תביעותיו הטכניוֹת והרוחניוֹת של הופקינס מן השירה, ישוּרטט בשעה אחרת.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

אל ידידי ל. ר.

כִּי טָבְלָה נַפְשְׁךָ בְּיוֹפִי עֶלְיוֹן,

כְּצִפּוֹר טוֹבְעָה בְיַמֵּי תְכֵלֶת,

כִּי צָפְתָה עֵינְךָ אַהֲבַת-שְׂרָפִים גְּלוּיָה

וּלְבָבְךָ טָעַם טֹהַר אַהֲבַת-אֵל,

כִּי הֶאֱזָנְתָּ זְמִירוֹת לֹא-מֵאָרֶץ

וּלְךָ נִתְגַּלּוּ שָׁרְשֵׁי-שִׁירָה דַקִּים,

שֶׁלֹּא יִפְרַח עֶדְנָם בַּעֲבִי-דִמְיוֹנוֹת

וְלֹא יִתָּפֵשׂ רֵיחָם בְּבֹשֶׂם-מִילִּים, –

עַל כֵּן תִּפְאֶרֶת כָּל הָאָרֶץ טְפֵלָה לָךְ

כָּל מָתוֹק מַר בְּפִיךָ, וּמַנְגִּינוֹת

הַמִּשְׁתַּפְּכוֹת בְּכָל לֵב כִּנְחָלִים מַפְרִים

לַשָּׂוְא תִּשְׁקַעְנָה בְיַבֶּשֶׁת לִבְּךָ;

וְזָר וְאִלֵּם תֵּתַע לָךְ בְּתֵבֵל,

כְּעָנִי נָד לֹא יִמְצָא לֶחֶם-חֻקּוֹ:

עַל דַּלְתוֹת שֶׁמֶש תִּדְפּוֹק, אַךְ לֹא שָׁם

יִסְתַּתֵּר אוֹר-צִמְאוֹנְךָ. עַל פִּתְחֵי

כּוֹכְבֵי-עָל תְּחַזֵּר, אַךְ לֹא הֵם

יְכַלְכְּלוּךָ. וְנִשְׁמוֹת עֵצִים תִּדְרֹשׁ, –

אַךְ גַּם אֶרֶץ גַּם שָׁמַיִם לֹא יַאַסְפוּךָ.

רַק אַהֲבַת-רֵעִים זַכָּה –

בָּהּ תִּמְצָא צְלִיל מִשִּׁירַת-אֱלֹהִים,

בַּהּ תַּכִּיר שְׁבִיב מִלַּהַב שַׂרְפֵי-אֵל.

בְּעוֹמֶק עֵינַי מָלוֹן לָךְ וּמָזוֹן,

וְשִׁירָה שׁוֹתְקָה תִּיף בִּלְחִיצַת יָדִי.

הִנֵה, יַקִּירִי, פִּינַת-שָׁלוֹם לָנוּ

בְּעוֹלָם סוֹעֵר, רֶגַע שֶׁל הֲבָנָה

בְּחַיִּים רוֹגְזִים לֹא יָבִינוּ. כְּשֵׂיוֹת רוֹעֲדוֹת,

מְבַקְּשׁוֹת אִשַּׁהּ אֶת רְעוּתָהּ,

מִתְחַמְמוֹת בְּצֶמֶר-צַוָּארֵיהֶן,

בִּשְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶן סוּפָה אֶת חֲמָתָהּ –

נְבַקֵּשׁ אִישׁ אֶת אַהֲבַת רֵעֵהוּ,

וּתְחַמְמֵנוּ חֶמְלַת אוֹר עֵינֵינוּ,

בְּטֶרֶם תַפְרִידֵנוּ הָאֲפֵלָה

וּבָדָד נִסָּחֵפָה אִישׁ בְּדַרְכּוֹ.

כִּי תַפְקִיד שׁוֹנֶה נָתַן אֵל לִשְׁנֵינוּ:

לְךָ – לָדַעַת צַעַר גַּעֲגוּעִים

צְמֵאִים, כְּמֵהִים לְמֶרְחַקִּים כְּמוּסִים,

וְלִי –לַעֲמוֹד בֵּין בּוֹנֵי עוֹלָם-שִׁירָה

וְחַיֵּי-חוֹפֶשׁ לַעֲתִידוֹת-אֱנוֹשׁ.

וְאוּלָם דַּע, כִּי בְּכָל עֲמָלִי אֶחֱרוֹת

דְּבַר-מָה שֶׁדָּבַק בִּי מִנְּשִׁיקַת נַפְשְׁךָ,

כְּחֵן אוֹ צֵל אוֹ רֵיחַ דַּק מֵאַהֲבָתֵנוּ.

וּבִימֵי כְאֵב וָכַעַשׂ, עֵת אֶחֱרוֹק שֵׁן

וְאֶקְפּוֹץ אֶגְרוֹף נֶגֶד אְלֹהַי,

שֶׁסִּמֵּא עֵינֵי בָנָיו בְּמַשְׂטֵמָה,

שֶׁלִּמֵד אֶת נְבִיאָיו רַחֲמֵי אֵין-סוֹף

וְהֶגְלָם, חַסְרֵי-אוֹן, לִמְקוֹם יְצוּרָיו

יְפַרְכְּסוּ בֵּין קוֹצִים וּשְׁלוּלִיוֹת-דָּם –

אֲשַׁוֶּה נֶגְדִּי צַלְמְךָ הַחִוֵּר,

תְּהוֹם עֵינֶיךָ, נַפְשְׁךָ הַצַּחָה,

וְאֶשׂמַח עַל הַבְּרִיאָה כִּי אַתָּה בְּתוֹכָהּ,

וְאֶסְלַח לֵאלֹהִים אֶת כָּל חֲטָאָיו.

הופיע במקלט, כרך 3, חורף 1920