בנימין הרשב (הרושובסקי), חוקר, מתרגם ומשורר, נולד בח׳ בתמוז תרפ״ח, 26 ביוני 1928 בווילנה להיסטוריון ד״ר אברהם הרושובסקי-אגסי ולדבורה פריידקס-הרושובסקי, מחנכת בשפת היידיש. למד בגימנסיה יידית-עברית. בימי מלחמת העולם השנייה עברה משפחתו להתגורר בחבל אורל עד 1946, שם סיים לימודים בבית הספר התיכון ואף החל בלימודי מתמטיקה ופיזיקה בעיר צ׳אלקוב. ב-1946 עברה המשפחה לפולין ואחר כך לגרמניה ובה הצטרף לתנועת הנוער ״דרור״. בשנים 1947–1948 היה חבר מערכת כתב העת ״להבות״ במינכן ופירסם בו שירים ביידיש. באותה עת ראה אור ספר שיריו הראשון (ביידיש), ״שטויבן״ (אבק[ים]).

במהלך חייו המחקריים והספרותיים של הרשב משתקפים המהלכים המשמעותיים ביותר שעברה התרבות העברית בשנות המדינה והשינויים המתודולוגיים הגדולים שעבר המחקר המדעי בספרות העברית. הבחינה המשותפת לשני אגפים אלה של עבודותיו מעמידה דמות של מבקר תרבות מרכזי ונוגעת בשורשי הזהות התרבותית המודרנית של החברה הישראלית.

פרק חייו הישראלי מתחיל ב-1948 עם ההעפלה לארץ ישראל, ההצטרפות לפלמ״ח לגדוד החמישי וההשתתפות במלחמת העצמאות בהיותו בן תשע-עשרה. חוויות נעורים אלה באו לידי ביטוי מאוחר יותר בספר שיריו שירי גבי דניאל (הקיבוץ המאוחד, 1990), שהיה שם העט שלו. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות למד באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות עברית, ספרות יידיש, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, ושימש שם כמרצה זוטר. בשנים אלה ייסד עם יוסל בירשטיין ובתמיכת אברהם סוצקבר וסופרי יידיש נוספים את קבוצת סופרי היידיש ״יונג יידיש״. סמוך לכך ייסד עם נתן זך, יהודה עמיחי, אריה סיון, משה דור וגרשון שקד קבוצה מודרניסטית שהוציאה את כתב העת לקראת. בחוג זה של יוצרים מודרניסטים הרשב היה נציג של הקול המזרח-אירופי שהביא בפני השירה העברית לא רק את הישגיו של המודרניזם הרוסי, שאותו כבר הכירה באמצעות התיווך של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, אלא את הישגיו הלא-ידועים של המודרניזם ביידיש ואת הישגי האוונגרד המזרח-אירופי בכלל. הישגים אלה טבועים בסגנון שירתו ביידיש, שהיא רווית ניאולוגיזמים, ריתמית ביותר, שופעת הומור ועמוסת אלוזיות לעולם המודרניסטי.

בשנים 1957–1960 למד ספרות השוואתית באוניברסיטת ייל אצל רנה ולק (René Wellek). יש להניח כי בשנים אלה נתעצבה אצלו התפישה על הפיכת לימודי הספרות ממקצוע ביקורתי-התרשמותי למדע פילולוגי-פואטי ותיאורטי. מ-1966 החל ללמד כמרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב והקים בה את החוג לתורת הספרות הכללית. בתפקידו זה חולל מהפכה של שינוי ערכים ברטוריקה הביקורתית ובגישה המחקרית של הספרות. עד 1975, שנת ייסוד ״המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע״ש פורטר״, השלים את המבנה האקדמי הנחוץ לשינוי הזה. בייסוד הרבעון הספרות של חוג זה והמכון שלצדו, נוצרו התנאים להחדרתו של שיח חדש על הספרות שאינו פרשני ואימפרסיוניסטי אלא מכונן מערכות מושגים, הנחות ותפישות תיאורטיות שיסודן ב״פואטיקה תיאורית״ המסוגלת להציג בבהירות את כלי עבודתה ומגדירה במדויק את האובייקטים שהיא חוקרת. הישגי התחום החדש הוצגו גם בכתב העת Poetics Today (תחילה: Poetics and Theory of Literature) שייסד כבמה של ״מכון פורטר״ במשותף עם אוניברסיטת דיוּק בארצות הברית.

עם התבססותם של מפעלי מחקר אלה נקלט הרשב כמייסד אסכולה שהסתמנו בה שתי התחלות חשובות השלובות זו בזו: התחלת המחקר המדעי ב״תורת הספרות״ והתחלת הדיבור החדש על המודרניזם בשירה העברית. הדוגמה המובהקת לכך היא הופעת המסה על שירת אצ״ג ריתמוס הרחבות: הלכה ומעשה בשירתו האקספרסיוניסטית של אורי-צבי גרינברג (1978). לראשונה טופל המודרניזם האקספרסיוניסטי במונחיה של פואטיקה המעמידה קריטריונים צורניים ברורים להישג ספרותי, אסתטי ואידיאולוגי. המסה נעשתה לדוגמת מופת שקמו לה מחקים רבים, ומבחינת מחברה היתה הכנה לפתיחת המפעל החדש-ישן של הצגת המודרניזם של שירת יידיש כמין מראה אל מול פני המודרניזם הישראלי. קווי היסוד הפרוגרמטיים של תפישה זו עובדו במהלך עשור שנים ואפשר לראות את סיכומם במאמר מכונן, ״על טבעה של לשון יידיש בהקשריה ההיסטוריים״ (הספרות, 1986), בגיליון שהוקדש כולו ל״עברית, יידיש: ספרות, לשון ותרבות״. ככלל, מחקריו של הרשב על ספרות ותרבות היידיש שיחררו את השיח על היידיש מן הביזוי המכוון שלו בישראל, שהיו לו שני פנים: האחד, ההתקפה עליו מצד העבריות הציונית המיליטנטית, שאסרה על השימוש בשפה זו, והשני, ברדוקציה הוולגרית שלו באמצעות מתווכיו בעיתונות ובבמות הבידור, שהפכו את תרבות היידיש לנוסטלגיה המגחכת על עצמה בטון מתנצל.

המחקר ביצירתו של שלום עליכם, בשירתו של משה לייב הלפרין – בעיקר במנגנוני השרשור האסוציאטיביים הלשוניים שלהם – היה תחילתה של דרך ארוכה שבה ביקש להראות כיצד פריחתה של תרבות היידיש נישאה במידה רבה על כתפי צעירים שהצליחו להמציא שפה אמנותית מודרנית עתירת המצאות ותחכום בשפת חניכתם. בתוך הדחף הצעיר הזה הצליח לאתר תמיד את היסוד הפעיל, האינטלקטואלי ואף האגרסיבי במידת-מה, במובן ״גברי״ מהופך ל״נשיות״ ולדלדול המזדקן שהוקנה לשפה זו ולתרבותה מכוח התכונות שיוחסו לה כ״מאמע לשון״. המבואות שלו לתרגומיו משירי המשוררים ביידיש בשנות העשרים, כמו: מאני לייב, יעקב גלאטשטיין ואהרון ליילעס, באסופות האינטרוספקטיביזם בניו יורק: כולל מבחר שירי א. לילס בתרגום מיידיש (1997) ושירת היחיד בניו-יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי (2002), הם תעודות ייחודיות להבנת האינטגרציה של המחשבה המודרנית בעולם היהודי בתוך המרחב האירופי. תרגום המופת שלו לפואמה ״סיביר״ מאת אברהם סוצקבר‬ (1893), וחלקים ניכרים של יצירת סוצקבר בספר כינוס דומיות: מבחר שירים (2005), הם המסלול החשוב ביותר של החדרת השירה של גדול המשוררים ביידיש לתודעה של קוראי הספרות בעברית. לכל אלה נוספו האנתולוגיות המונומנטליות של תרגום לאנגלית של שירת יידיש באמריקה: Sing, stranger: a century of American Yiddish poetry (Stanford University Press, 2006), ושירי מענקע כ״ץ: Menke: The Complete Yiddish Poems of Menke Katz (2005).

עבודותיו התיאורטיות מגובות אפוא בזיקה אינטימית אל חומריהן מכוח אותה אינטנסיביות של עבודת תרגום תובעת. אותה מעורבות גבוהה והתבוננות ״מבפנים״ אופיינית לכל חיבוריו התיאורטיים, במיוחד אלה שמטפלים במגע של שפה, סמיוטיקה ותרבות. כאלה הם שני ספריו באנגלית The meaning of Yiddish (Berkeley: University of California Press, 1990) והספר Language in Time of Revolution (Berkeley: University of California Press, 1993), שהם מחקרי הסיכום התיאורטיים החשובים ביותר על המודרניזם היידי של המאה העשרים (שניהם ראו אור בעברית בהוצאת כרמל).

האינטגרציה העמוקה ביותר שאליה הגיע בעבודותיו על היידיש והעברית היא ללא ספק זו שבאמצעותה ניסח את כללי הפרוזודיה של השירה העברית לדורותיה, אך בעיקר את השפעת ההיגוי ביידיש על ההברה האשכנזית בספרות העברית – מחקר שאותו סיכם בערך מיוחד לכך באנציקלופדיה יודאיקה ובשני הכרכים של האנתולוגיה ההיסטורית-ביקורתית שירת התחיה העברית: אנתולוגיה היסטורית-ביקורתית (האוניברסיטה הפתוחה, 2000). מחקריו אלה קבעו את מעמדו כמייסד תחום הפרוזודיה בספרות יידיש ובספרות העברית. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אל מפעל התיעוד והמחקר במודרניזם המהפכני של יהדות מזרח-אירופה ותיעוד שורשיו ההיסטוריים יש לשייך גם את שני מחקריו הגדולים: תרגום יומן הרמן קרוק מגטו וילנה: The Last Days of the Jerusalem of Lithuania: Chronicles from the Vilna Ghetto and the Camps, 1939–1944 by Herman Kruk (2002), וספריו על ציורי מארק שאגאל ועל עבודותיו לתפאורות בימת תיאטרון היידיש במוסקבה, למשל: The Moscow Yiddish Theater: Art on Stage in the Time of Revolution (2008). עבודותיו על שאגאל כורכות את הבנת הסמיוטיקה החזותית של התרבות היהודית במזרח-אירופה עם שפתה הספרותית.

ב-1987 עבר לאוניברסיטת ייל בארצות הברית, שם שימש כפרופסור לספרות השוואתית, ספרות עברית ולשונות סלאביות עד פרישתו ב-2011. מ-1995 הוא חבר באקדמיה האמריקנית למדעים. ב-1997 קיבל אות כבוד מאוניברסיטת תורו (Touro) ברומא על מחקריו ותרגומיו, וב-2004 זכה בפרס קורט (Koret Jewish Book Award) על מחקריו ביצירת שאגאל. ב-2000 זכה בפרס ירושלים על שם אורי צבי גרינברג, וב-2005 זכה בפרס אמ״ת על מפעל חייו במדעי הרוח. ב-2008 זכה בפרס עקביהו לחקר השירה מטעמה של המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן. הרשב היה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ליובלו השבעים הופיעו שני כרכים לכבודו בעברית, אדרת לבנימין, ושלושה כרכים באנגלית, Harshav Festschrift.
בנימין הרשב נפטר בד׳ באייר תשע״ה, 23 באפריל 2015.

נכתב על-ידי אבידב ליפסקר עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: גרנות, ויקיפדיה]