הכפכפים פלסטיק כחול. סל הקניות פלסטיק כחול. הסל בגודל ביתי והכפכפים מס' 42. בעוד חמש או עשר שנים המצב הכלכלי הכללי ישתפר והסלים והכפכפים האלה ייעלמו מהמרחב הגלוי ורק עניים מרודים ישתמשו בהם. הכפכף חתיכת פלסטיק יצוקה ובחלקו הקדמי הוא מתהדק על כף הרגל, מפנה מקום מיוחד לבוהן. משראווה רץ עם הכפכפים בעזרת הבוהן. מהדק את הבוהן למשטח הכפכף תוך קימור קל של הבוהן, עד שחלקה התחתון של הבוהן נדבק למשטח וגבה של הבוהן נדבק לגליל פתח הכפכף. וכשהוא רץ רוב שטח הבסיס של הכפכף עולה ויורד בקצב אל עקביו ומהם, כמין כלי נגינה עממי.

משראווה במקלחת ושומעים שהוא נהנה. שומעים אח אח אח וקטעים של פזמונים. רוחץ עצמו מדויק מדויק. נעמה מביטה בכפכפים ובסל הקניות. היא במיטה ועכשיו צהריים מאוחרים. אשתו ושני ילדיו של משראווה בכפר. אשתו מג’לג’וליה ומשראווה מהגליל. נעמה לא יכולה לשאת את הכפכפים ואת הסל. יום אחד אני פשוט אשרוף אותם, אמרה לו. תחשבי על זה כמו על שריפת ספרים, ענה לה, הכפכפים האלה והסל הזה הם זהות שלי, כמו כיפה סרוגה של מתנחלים, עד לשחרור שלנו אני צמוד לכפכפים, לפלסטיק ולכחול הזה שלהם.

נעמה גלשה חצי גוף מהמיטה והרימה כפכף. הפלסטיק המת רחש בכף ידה כתולעת. הניחה את ידה בתוך הכפכף כאילו כף ידה כף רגל. הניעה את ידה ימינה ושמאלה ולמעלה ולמטה. הכחול התעשייתי של הכפכף סימן קווים דמיוניים בחדר. הניחה את הכפכף על מצחה, על בטנה, על שדיה, על ירכה. משקלו וקרירותו השתנו ממקום למקום בגופה. קמה מהמיטה עירומה, אספה את הכפכפים לתוך סל הקניות וטיילה איתם קצת בדירה. הוציאה את הכפכפים מהסל, נעלה אותם וטיילה עם הסל בדירה. חלצה את הכפכפים, החזירה אותם לסל, יצאה למרפסת קטנה, עטפה את הסל בסחבות רצפה וטבלה בנפט.

בעירת הסל והכפכפים היתה עשֵנה, צמיגית ושחורה, ונעמה נדדה לאחת מחגיגות ל"ג בעומר והיא אז ילדה עם הוריה בקריית אליעזר, שׁרה הוא היה גיבור הוא קרא לדרור. סגרה את דלת המרפסת, חזרה לדירה שומעת את משראווה קורא מהמקלחת, כשכפות ידיו מעין רמקול של נקודת ביקורת משטרתית ביציאה מג’לג’וליה, מי שנרשם לעבודה בזוּבּי של משראווה שיבוא פה. זה היה משחק שלהם ונעמה, תמיד נרעדת ממנו, נכנסה למקלחת.

היד עשויה כסף ובצד הבטן שלה חרוטים שם בית־הכנסת והעיירה. כבר שנים שאין קוראים איתה בתורה והיא בחנותו של מר טארוני. לפעמים, בקיץ, טארוני מהדק אותה לפניו, שואב ממנה קרירות. זה שנים שטארוני מחכה לבעלי היד. כל אוספיו, כל כתרי התורה, הטסים, קופסאות ההבדלה והפרוכות אינם מחכים לאיש מסוים. הם בחנותו כחפצים למכירה. לפעמים נדמה לו שהנה הלקוח שלפניו יזדהה כבעלי היד, ובסוף היום הוא משהה מעט את יציאתו מהחנות לביתו. ביד, בסוף האצבע השלוחה, קבועה אבן טובה אדומה ובגללה הוא מאמין שבעליה יבקשו אותה. מאות ידיים עברו בחנותו ומאות ידיים ראה בימיו כסוחר, ומעולם לא ראה יד ואבן צבעונית בסוף אצבעה, כציפורן. רוב הידיים כסף ומיעוטן כסף מעורב במתכת אחרת המשנה מעט את צבעו. האבן האדומה כמעט לא יהודית. האם לא־יהודי יבוא לדרוש אותה? דבר היד והאבן ידוע בין הסוחרים המקומיים והזרים. עשרה סוחרים יהודים מנהלים את המסחר העולמי בתשמישי קדושה, מוקפים סוכנים ומתווכים. דם שחור נוסע בכלי כסף עטופים קטיפות.

כחודש לפני מותו טארוני נתן לי את היד כירושה, ואמר, אולי הם מחכים שאמות, לא מוכנים לקבל את זה ממני חי. לאחר מותו פרסמתי מודעה קטנה בעיתון יידיש ניו־יורקי, ולאחר כשבוע הגיע אלי נתן פוייר והוכיח שהיד של משפחתו. הנה, שתי ידיים נוספות ואבניהן הטובות האדומות, ובסך הכול נעשו שלוש על־ידי צורף פולני ששינה מעט מהנוסח היהודי וצירף אבנים על־פי נוסח קודש פולני, ושלוש הידיים נועדו לחתני שלוש בנות משפחת פוייר שהלכו למשרפות. פוייר התעקש לשלם מאה דולר כדי שתהיה זו מכאן ולהבא קנייה לכל דבר ועניין, והשאיר בידי מעטפה שאפתח לאחר לכתו. לא מיד זיהיתי את טארוני הצעיר בין אזרחים ולובשי מדים גרמנים נשענים על זחל ממונע, פניהם לצלם מוצלים מעט.

בלילה הזחל דומה לבהמה גדולה. שלושה זחל“מים מלווים את יחידת ההנדסה. לזחל”ם מחובר עוקב־מים. העוקב נראה בלילה כזנב מלבני. אין בטבע זנב מלבני. בלילה, בטבע הגרום הזה, הזחל נראה כצורה אורגנית. כשהוא חם האדמה סביבו חמה. אדמה חמה מציפה בתחושת בית. האנשים כאן מתגעגעים לבית, לדברים פשוטים. שלושים יום מילואים נעשה בקציימה, מכינים תשתית לשדה תעופה אלטרנטיבי. קדש ברנע קרובה ובשבתות נבוא לשם. נשמע רוח בעצים ומים זורמים.

יעקובה ואני ישנים בחוץ ליד הזחל. יעקובה התחתן בן תשע־עשרה ועדיין גר אצל ההורים של אשתו. בקדש ברנע אסף מין צדפים ואבנים צבעוניות לאשתו. הוא כותב לה כל יום מכתב בן משפט אחד. אני אוהב אותך וזו עובדה, שלך יעקובה. הצעתי שישַנה פעם אחת, והוא כתב לה, הגעתי למקום הנכון ועכשיו אני האיש הנכון, שלך באהבה יעקובה. בכנף הזחל מוטבעים כתובת צבאית ומספר סידורי. אנחנו טורפים שטרות כסף ומי שמחזיק שטר שמספרו הסידורי גבוה ממספרו הסידורי של הזחל, מנצח.

בדואיות וילדים בדואים מקיפים במעגל דליל את המחנה, אוספים את שאריות האוכל שלנו מפחים צהובים גדולים. יעקובה שומר גבינה לבנה תשעה אחוז ליד הראש. הוא יעניק אותה לבדואי המצטיין היומי. מי הצטיין כאן היום? הוא שואל את הבדואיות והילדים העומדים כעשרים מטר ממנו, מאחורי גדר המחנה, מי הזדיין כאן היום? והם צועקים, אנא הזדיין, אנא הזדיין. יעקובה נותן להם לצעוק קצת, עובר את הגדר, מאותת להם להסתדר בשורה אחת, מתרחק כמאה מטרים, מניח את הגבינה על האדמה, משמיע פוף של ירייה, מזניק אותם, והמהיר או המהירה זוכה.

האשה עומדת מול מראת השולחן בוחנת את פניה, מעבירה שתי אצבעות מרקותיה אל סנטרה, מותחת באצבעותיה את עור הסנטר, הודפת בשר אל שטח הלסתות. מהחצר יוצאת מרפסת ברזל קטנה המחוברת בקצה הימני לסולם מדרגות־חירום. לגדר המרפסת מהודק שלט ניאון שאותיותיו הצבעוניות מתחלפות בזמנים קצובים ובמהירות. בתשובה לשאלת האשה, האיש אמר, אני בודק וריד שכאילו יוצא לי מתוך הרגל, אני חושב שזה בגלל המעבר לנעליים חצאיות מנעלי הצבא הגבוהות. והאשה אמרה, הלוואי שזה יישאר הסימן היחיד מכל העסק הזה.

האיש קם וניגש לאשה, הביט בה מבעד למראת השולחן ואמר, קראתי בעיתון שהגיע אתמול בלילה מהארץ שמשה דיין אמר שלא אכפת לו שיפרסמו עכשיו את דוּח ועדת אגרנט, מה את אומרת? והאשה, מחזירה לו מבט דרך המראה, אמרה, מה אני אומרת… אני אומרת שזו מתיחה… עוד מתיחה אחת… ואני אומרת שמה שלא יהיה, אני אתך. האיש שתק, ולאחר שניות אחדות האשה אמרה, זה לא הרבה, מה? והאיש אמר, אין מה לעשות, יש לנו רק אחד את השני, והאשה, מאפרת את עיניה, אמרה, זה לא הרבה, מה? ואחרי־כן הוסיפה, אתה יכול להגיד לאנשים שאתה רואה היום, אם הם בכלל יודעים על העניין, שעוד מעט מפרסמים את ועדת אגרנט, ושאתה מצדך מחכה לזה, ותראה להם את העיתון, כי אנשים, אתה יודע, מאמינים לעיתון, תראה להם. והאיש אמר, יכול להיות שאת צודקת, הם ישראלים לשעבר, נראה להם את העיתון, שמרתי אותו באיזה מקום, מתי את חוזרת? והאשה אמרה, אם אני מתחילה בתשע בבוקר, בלי הפסקת צהריים, אז אני חוזרת בערך בארבע, עם כל הנסיעות… הם ישראלים לשעבר, מה? והאיש אמר, כן, בעלי העסק ישראלים, את יודעת… רוב האנשים שפניתי אליהם לעבודה הם ישראלים, ותמיד יש מישהו שזוכר איכשהו את השם שלך מיום כיפור, מאיזה עיתון, רדיו, מאמר או ידיעה… ואז הוא אומר משהו כמו, בן־דור, והוא כאילו לועס את השם שלי במוח שלו, ואומר בן־דור, אתה לא אלוף־משנה בן־דור מהמלחמה?… ואז אני יודע שאני גמור, ואני לא יכול לספר שלמדתי ניהול וכל זה ושיש לי הכשרה… או שהאמת האמיתית קבורה בוועדת אגרנט… ושמה שקרה בעצם לא קרה, או שבעצם הייתי יכול להישאר עד היום בצבא, ושמי שעזב זה אני.

האשה קמה משולחן האיפור, חיבקה אותו, וכששׂפתיו סמוכות לאוזנה אמר, גברת בן־דור, הקטן נכנס לי לבטן מרוב בושה, והאשה, מלטפת את שׂער הכסף שלו, אמרה, בן־דור, הלוואי שהאמת עוד תמצא אותנו על הרגליים שלנו, ולא עשרה מטר באדמה. האיש השתחרר בעדינות מחיבוקה ואמר, זה לא יקרה, זה רק דיבורים, לא יפרסמו את ועדת אגרנט.

ביציאה ממלון וושינגטון התעכבו לדקות אחדות. הארבעה במאי 81' היה יום שני ניו־יורקי יפה, 17 מעלות, דגנים לברית־המועצות, נשיא מחלים, מעקב צמוד אחר דרום לבנון. אל"מ (מיל') בן־דור נפרד מאשתו, עמליה בן־דור. בקרון התחתית, בדרכו לאחים סם וג’רי שיינפלד, רמת־גנים לשעבר, בני שלושים וארבע–שלושים ושש, יצואני ויבואני מכשירי אלקטרוניקה, הוציא בן־דור את קטע העיתון וקרא בפעם המאה את הידיעה שמשה דיין אינו מתנגד לפרסום דוּח ועדת אגרנט. שנאה פשטה על עיגול ראשו של בן־דור. השנה הזאת היא השנה הקשה ביותר מבין השמונה שעברו מאז המלחמה. “עמליה מתפרקת”, אמר לעצמו, ופתאום תפס, ולא בפעם הראשונה, ששׂפתיו נעות וקולו נשמע, השתתק ושם לב שהוא מסתיר את פיו בכף ידו כפי שיעשו אנשים ששריריהם בוגדים בהם. הם לא יפרסמו את דוח אגרנט, אמר לעצמו, אין סיכוי, אני מכיר אותם, אין סיכוי. קיפל את העיתון בזהירות והניח אותו בכיס הפנימי של החליפה החומה־בהירה, ואמר לעצמו, עכשיו אתה כאן, בניו־יורק, בברוקלין, ואתה מועמד למשׂרת מנהל שיווק אצל חצי־ישראלים יבואני אלקטרוניקה, זהו, זה מה שאתה עכשיו, בלי תעלה, טנקים, יום כיפור, זעירא, אגרנט, מנהל שיווק וזהו. שם לב שהוא שוב מדבר לעצמו וסכר את פיו בידו.

הפגישה עם האחים שיינפלד נמשכה כחצי שעה.

בן־דור, אמרה עמליה, בן־דור, מה היה שם? ובן־דור, יודע שהאומללה קוראת לו בן־דור כשהיא יודעת את התשובה, אמר, אותו סיפור. ועמליה שאלה, פטריוטים? ובן־דור, שוכב בבגדיו במיטה הממלאת את החדר של מלון וושינגטון שממנו נמשכים מטבחון, חדר שירותים וחדר אמבטיה קטן, אמר, גוש אמונים… תורמים לגוש אמונים, קבלות במסגרת על הקיר… הייתי מזחיל אותם, זה מה שהייתי… את מאמינה לי, תורמים לגוש אמונים… אל“מ בן־דור, הם אומרים לי, אתה לא מהעניין ההוא בחווה הסינית או ברפידים או בלקקן, או משהו כזה? ואני אומר להם, כן, משהו כזה, אבל האמת אחרת ומשה דיין אמר שמצִדו שיפרסמו את דוּח אגרנט, אני אומר להם, והביצים שורפות אותי מבושה, ואז כל מיני דברים ייראו אחרת, תאמינו לי!… ואת מבינה, אני אומר להם, תאמינו לי!… אני?!… שני יוצמכים שראו צבא דרך אפסנאות או הרבנות הצבאית, וחוץ מזה, אני אומר להם שלמדתי ניהול מטעם הצבא, ויש להם על הקיר מין תעודת תושב־חבר באיזו התנחלות, לא להאמין… והם מכירים את השם שלי, אל”מ בן־דור, מהכיוון השלילי, ואחד מהם, דווקא זה הצעיר, פרסומת לאפטר־שייב, אומר לי שהחברה שלהם, ושאני יתקן אותו אם הוא טועה, יכולה לסבול מזה שהיא תעסיק אותי, כי אני קשור לפאשלה של יום כיפור… והמלה פאשלה יוצאת כאילו זה שם חדש של סבון נשים חדש… והוא אומר תקן אותי אם אני טועה, כמו באיזה סרט טלוויזיה שהוא בטח ראה… ואת יודעת מה, עמליה, את שומעת… אני שתקתי, ואני אפילו ניסיתי להסביר לו למה בעצם זה טוב בשבילם שאני יעבוד אצלהם וכל זה, וסיפרתי שלמדתי מטעם הצבא ניהול וכל זה… ואפילו נשמעתי לעצמי מאוד הגיוני, מאוד מאוד הגיוני, והם שתקו, ואמרתי לעצמי, אל תפסיק, תמשיך לדבר, אל תפסיק, כל הזמן תדבר, כמו עם פצוע שעומד לאבד את ההכרה, ולא הפסקתי לדבר, וסיפרתי לשני הסמלי־דת האלה על קורס הניהול שעברתי, וגם סיפרתי להם על צה"ל ועל המלחמה ועל מה שקרה, את כל האמת, והזכרתי שמות, גם שמות שהם מכירים, את גורודיש ואת קלמן ואחרים, ועוד שמות, ולא הפסקתי לדבר… ואז השני אמר לי, באמצע שאני מדבר, הוא אמר משהו כמו הלקוחות שלנו ישראלים ואתה מזוהה עם הפאשלה, אז תשכנע אותנו… ואני הייתי כבר בטוח שאני משכנע, ואמרתי לעצמי, אל תאבד את ההכרה, זה שני ילדים שרוצים למכור אלקטרוניקה ואתה מבקש עבודה וכל זה, והם, שיהיו בריאים לאמא שלהם, תורמים לגוש אמונים וכל זה… ואחד מהם אמר שהיה בין המארגנים בזמנו לקבלת פנים פה לאריק שרון, בן־אדם גדול וכל זה, ואז השני שאל אותי איך זה שאנחנו חיים בבית־מלון, ואני אמרתי לו שזה פשוט נוח, והוא אמר משהו כמו, אני מבין, אני מבין… מהשאלות עלייך, עמליה, ועל מה שאת עושה פה איכשהו יצאתי, והראיתי להם את העיתון עם משה דיין וּועדת אגרנט… שמצדו יפרסמו… והם אמרו שראו את זה, כי הם חתומים על עיתון מהארץ.. אבל, עמליה, יותר מזה כבר לא יכולתי להמשיך לדבר… וכשהראשון שאל מתי הייתי פעם אחרונה בארץ, אמרתי לו שלפני שמונה שנים, ואז הוא שאל, מאז המלחמה לא היית?! ואמרתי, כן, מהמלחמה לא הייתי, ואז הראשון, שמעל לראש שלו תמונה שלו עם אריק שרון בדירה בניו־יורק, שואל אותי, איך אתה מסביר את זה? שמונה שנים לא להיות בארץ? ולפני שאני פותח את הפה, הוא מספר לי שלא עוברת חצי שנה בלי שהוא בארץ… ואז, את מבינה, ראיתי רק אדום מול העיניים.

עמליה ישבה ליד שולחן האיפור, כפות רגליה מואדמות, נתונות בסיר מלא מים חמים וקצף סבון, פניה אל בעלה, ולא אל מראת השולחן, מנמיכה וחוזרת ומגביהה את קול הטלוויזיה המעבירה את חדשות החוץ של השעה שש, מזהה מטוסים ישראליים בשמי דרום לבנון, ומזהה כתב המדווח מהשטח, ושואלת, זה ג’יי בושינסקי, בן־דור? והוא אמר לה, אבל זה שהיה מקודם זה יאנוש. שלט פרסומת הניאון הצמוד למרפסת מופעל על־ידי שעון אוטומטי והבזקי האדום, הצהוב והכחול זורים אדום, כחול וצהוב על קירות הטפטים של החדר הזה שבמלון וושינגטון. אל תדאגי, אמר בן־דור, לא תהיה מלחמה, זה עסק מאוד מאוד מבוקר הדרום־לבנון הזה. עמליה כיבתה את הטלוויזיה והפנתה את מלוא גופה לעבר בעלה. חייכה אליו, והוא אמר, את מבינה אותי? יכולתי לתת לשני הסמלי־דת האלה רשימה שלמה של אנשים שלנו שנשארו בחוץ ארבע וחמש ושמונה שנים, אבל הרגשתי כבר כמו דפקטיבי, אבל בכל־זאת אמרתי להם משהו כמו אני חוזר לארץ רק נקי!… והבושה הכי גדולה היא שרציתי, כשאמרתי את זה, שהם יעריכו אותי ויתנו לי את הג’וב, ואז, אחד מהם אמר משהו כמו החיים זה פשרה אחת גדולה… ואחרי־כן משהו כמו תבין אותנו.

עמליה שבה והדליקה את הטלוויזיה שהקרינה גרסת מקור של זה הסוד שלי, התפשטה לאט, ניקתה בעזרת מגבת נייר את שאריות המשחה הלבנה שעל פניה, טפחה קלות על בטנה ונכנסה למיטה. ובן־דור המשיך, ראיתי רק אדום, את מבינה, ומשה דיין הרי לא מתכוון לזה ברצינות שיפרסמו את ועדת אגרנט. ויש לי רק אותך, ואני יכול להתעלף אצלך על הגב… אבל יותר מזה את לא יכולה, והם לא יפרסמו את הדוּח. עמליה שכבה בתחתונים ובחזייה, עיניה פקוחות, כשבן־דור, בנעליו ובמכנסי חליפה חומים נצמד לצִדה, נרדם, פיו מדיף סיגריות. היא ליטפה את שׂער הכסף שלו, חלצה את נעליו, פשטה את מכנסי החליפה, כיבתה את הטלוויזיה, וחיבקה את ראשו. הוא פקח את עיניו ואמר, מחר אני מתקשר לזעירא לארץ, ואם הוא אומר שמפרסמים את הדוּח של אגרנט, אני בא לארץ, מה את אומרת? ועמליה, שהיטיבה עבורו את מגע גופו בגופה, אמרה, בטח, בטח, זה גם מה שאני אומרת. והאיש, מגביה מעט את גופו בעזרת מרפקו, שאל, יש לך ספק? את חושבת שאני נהנה מזה? שמונה שנים? אז תדעי לך שאם זעירא אומר בסדר, אז אתי זה בסדר, תאמיני לי. ועמליה, ראשו בכתפה ופניה לא אליו, שאלה, ואם זה רק חצי־בסדר… ואם אתה מבין ממנו שרק חצי־בסדר, מה אז? והוא אמר, את מתכוונת אם אי־אפשר לחזור מה שנקרא בראש מורם, אבל בהתגנבות יחידים כן? תקרא לזה איך שאתה רוצה, היא ענתה. גם התגנבות יחידים, הוא אמר, אם זעירא אומר שכן, אז כן… הרי אני לא מחכה למודעה בניו־יורק טיימס בן־דור בוא, המולדת מבקשת סליחה!… רק שיפרסמו את ועדת אגרנט. זה יספיק… אבל מה, לא יפרסמו, רק מותחים אותנו… הנה, חיפשתי משהו נוסף לידיעה שדיין אמר, חיפשתי איזה מאמר, מאמר מערכת, מכתב למערכת, אין, שקט מקיר לקיר.

הוא חזר ונח על המיטה, ראשו על כתף האשה, רגלו על ירכה, בטנו בשיפולי גבה, הבל פיו על לחיה, כף ידו מכסה את כף ידה, מנסה לשלב אצבעות. עמליה הושיטה יד והדליקה את הטלוויזיה. לא נתקבלה תמונה ברורה. כדוריות כסף ריצדו על המסך עד שזה התחדד ונתקבלה תמונה של פרבר אמריקני מטופח. ועמליה אמרה, זה מזכיר לי את נווה מגן. בן־דור הגביה עצמו מעליה, כיבה את המכשיר ואמר, רק שלא נתחיל להשתגע, טוב?! כיבה את האור והחל להפריד בין ברכיה. לאחר שניות אחדות משך ידיו, הצטנף, ברכיו אסופות אל בטנו. וכשראתה שנרדם, הדליקה את הטלוויזיה ללא קול, רק תמונה רודפת תמונה. והיא בודה בלבה את סיפור המעשה הקולנועי שלפניה.

האיש חש שהשוטר שלפניו בן ארצו. דבר־מה בעמידתו ובפניו העלה באיש את זיכרון ארצו. ואז, בפעולת שרירים בלתי־נשלטת מצא עצמו מנופף לשוטר, מחייך אליו ומרפה את דריכות גופו, כפי שקורה בפוגשך ידיד. השוטר נענה לנפנוף ופתח מיד בשפת ארצם. החלו בדברים של כלום, מתרחקים מהמון שצבא על פתח בנייני המשרדים, ועד מהרה מצאו עצמם משוחחים בקרבה מלאה, מסובכים זה בזה, נסערים. במרכז ראשו האדמוני של השוטר הצעיר נזרקה קרחת עגולה מדויקת ככיפת נזיר מוקטנת. בתנועת גב יד קבועה קינח זיעה שנקוותה במרכז הקרחת והציפה את הדפנות המסומנות בשורשי שיער אדמוניים משתרגים כחלקת יער קטנה. האיש, אף לו במרכז ראשו קרחת קטנה מדויקת, היטה קרחתו לעומת זו של השוטר, ולשניות אחדות נראו כשני בני בקר מתמודדים על חלקת סלע חשופה, תמונת ילדות שלהם.

התיישבו בבית־קפה, תל־אביב נשקפת מבעד לקיר הזכוכית ומקיפה אותם. בעודו מנסה קצת את השוטר בסיפורים ובמשלים אחדים, ידע האיש שבארצם השוטר בן מעמד נמוך משלו. ופעם, שם, היה מושך טובה לעצמו על שהוא מבלה עם נמוך ממנו. אבל החיים כאן ותל־אביב השטוחה הזאת הממו אותו ויוהרתו הסתלקה. אד של חיבה חמה יצא מגופו אל השוטר הצעיר שהישראלית הטרשית הזו נשמעת לו. ואד של חיבה חמה יצא אליו מהשוטר. נבהלו קצת זה מחומו של זה ולכן צחקו בקול כמעט כאיש אחד צחוק סתמי. משסיימו לצחוק, פתח השוטר, כמעט בעל־כורחו, בפרץ קצר של בדיחות נמוכות מלאות מין ונקבות ונקבים וריחות גוף. את רובן האיש הכיר מארץ מוצאם וצחק עם השוטר, משתדל להסוות את עליונותו המתגנבת נוכח הבדיחות.

השוטר דחק בו עד שהודה שזה שנה, מיום שהיגר לכאן, לא היה עם אשה. הוא צחק מטוב לב והאיש הבין שבעיני השוטר קליטתו בתל־אביב כרוכה בכך, ותנועת תאווה קטנה שפשטה בגופו הביכה אותו. בסדר, למה לא, האיש אמר בשפתם. מצוין, השוטר אמר, תקוף עליזות אדמונית. קבעו להיפגש בשעת ערב מאוחרת, באחד מבתי־הקפה במלונות ליד הים. השוטר הלך והאיש הצטער שלא וידא שהמיועדת ישראלית. עוד השתהה קצת בבית־הקפה, בדק את תל־אביב מבעד לחלון, כמי שחייו כאן נשתנו קצת ועתידים להשתנות שינוי ממשי. לאחר שעה קלה, עדיין בבית־הקפה, נעכרה רוחו קצת. השוטר בן ארצו נראה לו כמשל שנמשלו אינו ברור דיו. שילם ויצא לתוך תל־אביב וטייל בה עד לשעת הערב המאוחרת שנקבעה עם השוטר, שאף הוא התגורר באחד מבתי־המלון הקטנים שבמרכז העיר. על קיר חדרו של האיש מול מיטתו, מעל הטלוויזיה, תלה תצלום של תחריט ישן: חלוץ יהודי, רגליו הפשוקות נטועות באדמה, ומצד גבו עולה שמש חדשה. והחלוץ דיבר אל לבו של האיש שבינו לעצמו ידע שהזיוף והתעמולה הכרוכים בדמות החלוץ הזה הם ששובים את לבו, הם שמרגיעים אותו, הם שמודיעים לו שהתערותו בתל־אביב איננה עניין של חלוציות אלא של התמצאות רגילה.

השוטר הגיע עם שתי צעירות בנות ארצם ושתיהן מיד נטו לו חסד. כיוון שדמו זו לזו כשתי טיפות, נרגע. התפלא על עצמו שציפה מהשוטר שיביא אתו נשים ישראליות ממש, והודה, בראשו, לאחיו השוטר על כך שהעיד על עצמו, באמצעות בנות ארצם אלה, שגם הוא עדיין מתערה בתל־אביב ואינו מתמצא ממש במקומיות. ובכלל השוטר, בבגדיו האזרחיים, נראה לו תועה כאן כמעט כמותו, והוקל לו. גם סנדליו התנ"כיים של השוטר שמהם הציצו כפות ואצבעות רגליים לבנות, לא עשו אותו ישראלי. רקדו קצת וצחקו קצת והתגפפו קצת, כשהן מבחינות מיד שהוא בן מעמד גבוה משלהן ונושות בו קצת על כך שכאן, בתל־אביב, הוא נזקק להן ולשכמותן, ותוך ריקוד מהדקות עצמן לאזור חלציו ומיד מרפות. דיברו בשפת ארצם. השוטר, שתוי קצת, שר בקול נמוך שירי מולדת רחוקה. מבלי שהבחין, אחת מהן קבעה עצמה לשוטר, ואחת לו. הביט בה וראה בה את אחותו שנותרה בארצם.

בחדר המלון שלו חלצה את נעליה, התמתחה, פשטה שמלה ונותרה בתחתונית לבנה, כאילו היא הדיירת כאן, שומניה מקיפים את לבה הקטן ולבה טוב עליה. הפך אותה על בטנה והיא נענית לו. על גבה והיא נענית. על צִדה והיא נענית לו. נזכר בכפריות שבאו לעיר הבירה שלהם ללא תחתונים תחת שמלתן. ותוך כך אמרה שהיא אוהבת אותו ושהיא מאושרת ונתלתה על צווארו עד שנרדמה. האיש ישב לידה בבגדיו עד לבוקר, ואז זירז אותה להיפרד ממנו. פשט את בגדיו, נכנס למיטה, מריח את האשה מהשמיכה, ייבב קצת, התעשת וכבר התגעגע לשוטר הזה, בשר מבשרו.

היינו בכביש הישן אחרי כפר הרא"ה בכיוון חדרה, באוטובוס מאסף, והאסיר אמר, הערבים בכפרים עושים את זה עם עיזות, ושאלתי אותו, צריך להיות ערבי בשביל זה? והאסיר אמר, אתה אוהב ערבים, או מה? אמרתי לו שרק שאלתי. האסיר אמר, כן, צריך להיות ערבי, אני יכול לספר לך הרבה עליהם, לא תאמין. אמרתי שאני לא מעוניין, והאסיר אמר, אתה אוהב אותם, מה. האוטובוס היה כמעט ריק. בנסיעה אִטית, מתחנה לתחנה, ליוויתי את האסיר לבית־הכלא, לריצוי שבעים יום. בדרך סיפר על הכפר. האנשים שם היו תמימים ודתיים והיתה פרנסה. לא הכרתי אותו קודם. בבוקר, לפני שעתיים, אמרו לי לקחת אותו לכלא, נתנו לי שוברי נסיעה, ומי שמסר אותו אמר, תחליף פוזה, הוא לא יברח, הנֵפל הזה, הייתי תולה אותו מהביצים.

הוא ישב ליד החלון, ומהצד אפשר היה לבחון אותו. שר לעצמו בגעגועים קטעי תפילה, פזמונים פופולריים וסיסמאות מסחריות. כשהנהג הדליק את הרדיו, הוא הצטרף לרדיו. נגינת הגעגועים שלו היתה זרה.

האסיר אמר, אני לא יברח, מלה מלה, לא שובר אותה… אתה מתל־אביב? אמרתי שכן. האסיר שאל, נשוי? אמרתי שלא. האסיר אמר, אני כן, הכי טוב זה כשאתה צעיר, עם הרבה כוח, עוד לא הוצאת אותו, אבל צריך לשמור, איך זה אצלכם? אמרתי, מה זה אצלכם? האסיר אמר, שמה, בתל־אביב, מוציאים את הכוח אצל זונות, כולם זונות, מה? אמרתי שכן, והאסיר אמר, אם אתה לא מתחתן צעיר, אתה מסתבך ולא חוסך כלום, הכול הולך. בבוקר, כשקיבלתי אותו, הוא הובא מחדר המעצר, בריצה, בסרבל עבודה, חבוש קסקט. עד ליציאה הוא ישב תחת אחד העצים. הגזע היה מסויד, והסיד סימן פס לבן על חולצתו. אמרתי לו, אתה מסומן. והאסיר אמר, לא, אני חנוק. האיש שהביא אותו מחדר המעצר אמר לו, אתה מבייש את המדינה. האיש היה מגולח למשעי, לחייו שרוטות ואספלנית קטנה הודבקה לפצע גילוח בצווארו. הזיע והזיעה ניגרה על פתח חולצתו. הוא אמר לאסיר, בכל אשם בן־גוריון, תגיד לו תודה שבכלל נשארת בחיים. והאסיר אמר, תודה, והאיש אמר, ממי אתה חושב שאתה עושה צחוק? ועמד לבעוט בו. והאסיר אמר, אם אתה בועט, אתה בר מינן. האיש אמר, אני מרחם על נשמתך. והאסיר אמר, ככה יותר טוב.

בדרך האסיר אמר שהוא לא יודע איך זה קרה. לא העירו אותו, הוא ישן, היתה בדיקה, תפסו אותו וזהו זה. אמרתי לו שזה קורה, והאסיר אמר, לא אכפת לך ממני, מה. אמרתי לו שלא. הוא אמר, ככה יותר טוב. אמרתי לו, ככה באמת יותר טוב. והוא אמר, עכשיו אני יודע מאיזה צד אתה. אמרתי לו, אתה לא יודע כלום. לא מאיזה צד ולא כלום. האסיר אמר, אני רוצה לעבור רגע דרך הבית. אמרתי לו, אתה יודע שאני לא יכול. הוא אמר, אתה יכול, כי אתה אדיש. אמרתי לו, אם תברח, אני יורה. הוא אמר, ברגליים? אמרתי, בהתחלה ברגליים. והוא צחק ואמר, אני יראה לך איפה לרדת.

מהכביש עד לכפר הובילה דרך עפר כבושה, כשמשני עבריה שדות. בין השדות היו שוליים של כעשרים מטר, ועכשיו, בקיץ, הם היו חרבים וסדוקים. פה ושם היתה שלולית קטנה עומדת, או קטע בוץ, בעיקר ליד הברזים. אחרי דקות אחדות נראו, במרחק קצר, ראשוני בתי הכפר, מסודרים כקוביות משחק במרחקים פחות או יותר שווים. האסיר אמר, אתה לא צריך לדבר שמה כלום. אמרתי לו, אין לי מה להגיד. הוא אמר, ככה יותר טוב, זה לא האנשים שלך.

תינוק שיחק בפתח הבית. האסיר הרים אותו, ואז נערה פתחה את הדלת ויצאה קדימה. לפתח היו שתי דלתות. האחת דלת עץ, שהיתה פתוחה. האחרת, הפנימית, דלת רשת. הבית היה מוגבה על עמודים בגובה מטר בערך. האסיר אמר לי, תחכה בחוץ, ולנערה אמר, תיכנסי פנימה. הנערה נכנסה. צעיר ומבוגר הגיעו מאחורי הבית. האסיר חיבק את המבוגר ונישק אותו, והושיט לצעיר כף ולחץ את ידו, שחרר את הלחיצה, טפח על כתפו, מישש את פניו. הם דיברו בשפה זרה, בקול מתנגן. המבוגר הצביע עלי, והאסיר אמר בעברית, חבר. נכנסנו לבית. בפרוזדור אמרתי לו, יש לך רק כמה דקות, והוא אמר, יש לי שבעים יום, וצחק. הנערה הביאה קוניאק וסיגריות אמריקאיות ועוגיות שצבען חום־לבן. הבית, בפנים, היה מוצל, אבל החום היה כבד ורבץ בחדר. האנשים שתו קוניאק, עישנו ודיברו באותה שפה זרה. הנערה עמדה בפתח החדר, בשמלה דקה, והאור שבא מאחוריה כאילו דחף אותה קדימה. שערה אסוף ומתוח לאחור, ובמרכז המצח מצוירת נקודת־חן אדמדמה־חומה עם פירורי צבע זהב קטנים, שנצצו. הידיים שלה שמוטות, והשמלה מתוחה על בטן שהחלה מתעגלת, שנראתה כמו נפרדת מגוף הנערה.

המבוגר והצעיר הלכו. השמש עמדה במרכז השמיים. הבית היה בן שני חדרים, מטבח ושירותים. בחדר שישבנו בו היתה ספה, משני צדיה שולחנות קטנים ולפניה שולחן עגול. תחת זכוכית השולחן הגדול הושחלו תמונות משפחתיות, קבוצתיות, ותמונות של יחידים. הנוף בתצלומים היה בחלקו ישראלי ובחלקו זר. קירות החדר עירומים, צבועים בשני צבעים, לבן וּורוד, דוגמה קווית מרושתת מתפשטת על שני משטחי הצבע. האסיר הסיר את הקסקט וגילה ראש קטן מכוסה שיער קצר וצמרי, ואמר לי, זה ייקח כמה דקות. הנערה נכנסה לחדר השני. השירה בתנועת רגל את סנדליה, ושמענו אותם נחבטים ברצפה. אחרי־כן, התיישבה על המיטה שחרקה תחתיה. אחרי־כן, פתחה רדיו שגבר על הקולות האחרים. האסיר אמר, עשר דקות. אמרתי לו, עשר דקות, והוא אמר, עשר דקות.

דרך העפר הכבושה המרכזית חצתה את הכפר, ובסופה הגעתי אל מרחב שדות שהתמשך לכל מלוא העין. מנקודת התצפית שלי, המרחב נחלק למספר גבהים. מנגד, מקצה שדה־הראייה, התגלגלו לעברי כדורי אוויר הזוי ומתעתע, שיבשו את קנה־המידה וקו האופק התקרב והתרחק במהירות. ישבתי על המדרגות המוצלות של בית־התרבות. מבעד לחלון המרושת ראיתי גבר רכון על השולחן. אחרי כמה דקות הבחין בי. הסתכלנו אחד בשני דרך הרשת. צמצמתי את צמצם העין והראש שלו הפך לראש של תרנגול־הודו. קבוצת נערות עברה ממול, עם תיקי בית־ספר, צוחקות. הפניתי אליהן את ראשי, וכשהחזרתי אותו, האיש לא היה עוד בחלון. הוא יצא אלי ואמר, אני עובד פה חצי משרה. בחדר התרבות היה שולחן ארוך ומצִדיו ספסלים. על השולחן מאפרות פלסטיק בצבעים שונים עם ציורים של סמלים וכתובות של חברות מסחריות, של משווק יינות, של יצרן ציוד מכאני כבד, ועוד. על הקיר תלו הודעות, קישוטים, תצלומים מודבקים לקרטון ירוק. האיש אמר, יהיה טוב. אמרתי לו, אלוהים איתנו, והרגשתי בחוסר ההגינות שבזה. האיש צחק ואמר, כן, בטח. ואז הרגשתי יותר בסדר. האיש אמר, יליד הארץ, בטח? אמרתי שכן. האיש אמר, רק החיילים, והקטנים יותר פה, נולדו פה, בארץ. הצבעתי על לוח המודעות ושאלתי אותו, מה היום? הוא אמר, שיעור בחוכמת חב“ד, והצביע על המשבצת המתאימה בלוח. ליד הלוח, על נייר משוכפל, הודבק נוסח תפילה מיוחד לשלום יהודי רוסיה. האיש אמר, שאחד מבניו לומד בישיבה של חב”ד. אמרתי לו שזה בטח טוב, והוא אמר כן, בטח, אבל זה על חשבון האחרים… וגם הוא מתרחק שמה מהחיים, אבל דתיים יותר טוב מכלום, לא?

הדפתי את דלת הרשת ונכנסתי לבית. קודם, מהחצר, ראיתי את הנערה ניצבת בחלון, שׂערה משוך לאחור, שקטה. היא הצביעה לעבר החדר השני. האסיר שכב במיטה מטושטש, חצי־ישן, רטוב מזיעה, בפישוט איברים, שואף בפיו אוויר ושורק מאפו. בקצה של כל אחת מכתפיו התקבץ שיער קשה ומתולתל, שחור מאוד, שנראה כשיח קטן. על הקיר תלו שטיח צבעוני שתיאר ציד שועלים, ושטיח שתיאר נערה יושבת תחת שמשייה על שפת נחל. האסיר פתח עין ואמר, בית־המקדש… בית־המקדש… והביט בתקרה. אמרתי לו, יש לך שתי דקות לזוז, אינדיאני. האסיר אמר, זה מהדרך, לא יכולתי להחזיק איתה הרבה, הייתי יותר מדי מלא. הגוף שלו היה רזה ושרירי מאוד והזכיר עז הרים. אמרתי לו, יש לך שתי דקות לזוז. והוא אמר, מספיק מלה אחת שלי האנשים פה גומרים עליך, וצחק. הוא קם, התלבש, ויצאנו לחדר הקדמי. הנערה לא היתה בחדר. דרך החלון ראינו אותה מתרחקת. הוא אמר, בסדר, זזים. שאלתי, לא תגיד לה שלום? הוא אמר, ככה יותר טוב. שאלתי, זהו זה? והוא אמר, כן, זהו זה, ככה יותר טוב, היא הולכת עכשיו אצל אמא שלה, איפה שהיא צריכה. אמרתי לו, אתה חזק עליה, והאסיר אמר, אני הכי חזק עליה, אבל עכשיו לא יכולתי להחזיק, והיא כל הזמן הסתכלה לי בעיניים כמו פרה. אמרתי לו, יכול להיות שבכלל לא צריך לקחת אתכם לצבא, מספיק חודש אימונים, שייתנו לכם נשק ותישארו כאן. והוא אמר, עכשיו אתה מדבר.

בדרך העפר, לכיוון הכביש הראשי, עברנו ליד בית־הכנסת, שבראשו התנוסס נס מורכב ממגן־דויד ומלוחות־הברית. אמרתי לו, לא תיכנס להגיד שלום לספר תורה. הוא צחק. אמרתי לו, תיכנס, למה לא, אל תתבייש, והוא אמר, אתה חושב שאני בן־אדם קדמון או משהו כזה. אמרתי לו, תיכנס, תיכנס, אפילו אם אני רוצה אין לי למי לספר את זה, תיכנס. הוא צחק והתחיל לשיר משהו מסדר הושענות, בקול בוכים, אדון המושיע בלתך אין להושיע, גיבור ורב להושיע. וכשהוא מאריך ומותח את הסיומת “שיע”, אמר, עכשיו אני בורח, והתחיל לרוץ. רץ מהר, בקצב אחיד, בתנועות קצובות, כמו אתלט מיומן, לאורך הכפר לכיוון הכביש הראשי.

כשהגעתי לכביש הראשי הוא כבר ישב שם, ליד תחנת האוטובוס, מחכה לי. בדרך אמרתי לו, האשה שלך יפה, והאסיר אמר, זה לא חשוב. ואחרי־כן הוא אמר, אתה חושב שאני אינדיאני, מה. אמרתי לו, אל תעשה בעיות. האוטובוס היה מלא. הוא התחיל לדבר בקול רם, והאנשים הביטו בנו. אמרתי לו, אל תעשה בעיות. הוא הגביה את קולו. בין הנוסעים הסתמנה קבוצה קטנה, אלימות נדחסה באוויר, ואחד מהם שאל את האסיר משהו, והאסיר ענה לו באותה שפה זרה. הנוסעים האחרים לא התערבו. האסיר אמר, אתה חושב שאני אינדיאני, מה. אמרתי לו, אל תעשה בעיות, אני לא חושב כלום. והאסיר אמר, אתה רק עושה את העבודה שלך, מה, ואמרתי לו, אתה יודע שכן. האסיר אמר, אתה מניאק… אתה נותן לאינדיאני עשר דקות עם הבחורה ורוצה לראות אותו אומר שלום לספר תורה, מה. אמרתי לו, תשכח מזה. מישהו שאל אותו משהו בשפה זרה, והצביע עלי. האסיר אמר, מלה שלי והם גומרים עליך. אמרתי לו, לך זה לא יעזור, מזה אתה כבר לא תצא, והוא אמר, נכון, ואמר משהו למישהו שצחק ומחא כף. עוד ההוא צוחק והוא יורק ליד הרגל שלי, והאסיר אמר, עכשיו נראה אותך. אמרתי, לא תראה כלום.

בשביל המסויד שהוביל לשער הכלא, הקפצתי אותו מאחור עם הברך. הוא הסתובב ואמר, זה מה שאתה יודע. אמרתי, זה מה שאני יודע. מביתן הכניסה יצא לעברנו סוהר מתוח, ואמרתי לו, אתה יכול לשחרר את הבטן. האינדיאני הזה שקט כמו כבשה.

עשר בבוקר, 17 במאי 77', פרנקפורט, מערב־גרמניה, פּלאזה־הוטל, חדר 408. חלון צופה לאוטוסטרדה המובילה לשדה־התעופה. האור קרֶם־צהבהב. החדר צבוע קרם־צהבהב. פרידה שטרן, חמישים ושמונה, מחכה לטלפון. בחוץ חורף, בחדר חם. החום יוצר אד קרם־צהבהב. בלובי של המלון מסתובבים שני יהודים מקומיים. בינה לבין עצמה, פרידה קוראת להם משה ואהרון. היא לובשת אפודה סרוגה ולרגליה נעלי־בד לבנות ביתיות, שכאלה ינעלו יהודים בתשעה באב.

הבן של פרידה שטרן, מויש שטרן, מחכה לה בז’נבה, שווייץ. משם, בעוד יומיים, ימשיכו יחד לתל־אביב. אבא מחכה להם בתל־אביב. אם היא לא מגיעה לז’נבה עד בוקר ה־20 במאי, סימן שהעניינים בפרנקפורט הסתבכו.

מויש שטרן, עשרים־ושבע, יושב במלון בז’נבה, מחכה לטלפון. בחוץ חורף, בחדר חם. מעשן סיגריות אמריקאיות. באור החדר החם הזה העשן כחלחל. בודק, מדי פעם, את צירוף המספרים הפותח מזוודת־יד. פותח את המזוודה, סופר את הכסף, בונה ערימות קטנות על השולחן. מחזיר למזוודה, סוגר. מזוודה של 40 על 40 ס"מ. קם, ניגש לחלון, מביט החוצה, רואה אוטוסטרדה שטופת גשם מובילה לשדה־התעופה. ניתק מהחלון, מתיישב מול הטלפון. מדי פעם שומע את עצמו אומר, אמא, אמא. חוזר לחלון, זורה עליו אד וכותב באצבעו, מויש שטרן היה פה, מויש שטרן היה פה, מויש שטרן היה פה. שלוש פעמים. שורה מתחת לשורה, עד קצה האד.

חוזר לכורסה, מחכה לטלפון. או שהכול בסדר, ואז מעבירים את הכסף לאיש־הקשר וממנו לגרמנים, כמו תמיד, ואמא חופשייה וחוזרים יחד לתל־אביב, ומתרחקים מגרמניה לשנה או לשנה וחצי. או שכבר סגרו עליה והיא לא מגיעה לז’נבה עד בוקר ה־20 במאי, ואז הוא נוסע לבד לתל־אביב. לא מחכה לאמא.

הטלפון מצלצל. מויש, זה אבא, אתה שומע אותי? כן, שומע, מה שלומך, אבא? יש משהו? משהו מאמא? האבא שואל. עוד לא, עוד לא, מויש עונה, היא במלון שלה, אבל היהודים, משה ואהרון, הנבלות, אתה יודע, בלובי, לא זזים, אבל יהיה בסדר, אני בטוח, אבא, שיהיה בסדר… הפחד, אתה יודע, זה לא ממשה ואהרון, איתם היא כבר תסתדר כמו תמיד, הפחד עכשיו זה מהגרמנים, אולי הם שינו פתאום את כללי המשחק.

במשך שניות אחדות הקו דמם, ואז אביו אמר, אני יודע, אני יודע… יש לה דרך משלה במקרה הכי רע… תראה, מויש, אם היא לא מגיעה, אתה מיד נוסע לתל־אביב, אבל מיד, בלי חוכמות ובלי בכיות, הבנת אותי? ומויש שטרן אמר, כן, אבא. ואביו אמר, אנחנו יותר מדי מעטים, מויש, אנחנו, אמא, אתה ואני, וזהו. אנחנו רק שלושה בכל העולם… אז אתה חוזר מיד, הבנת? ומויש שטרן חזר ואמר, כן, אבא, והוסיף, מה נשמע בתל־אביב?

ואביו ענה לו, מה אכפת לך מתל־אביב?! מי יש לך כאן?! אתה ילד של יהודים, תזכור את זה, אתה לא ילד של דתיים לאומיים, לא של המר, לא של דרוקמן, לא של אדמה, לא של ציונים… אתה שלנו, רק שלנו, של יהודים… תל־אביב זה אפיזודה! מויש, אפיזודה! תזכור את זה, ואם אמא לא מגיעה עד לבוקר, אתה זז… תפילין תניח כבר באווירון, אני סוגר עכשיו, שלום, ואל תהיה לי גיבור, תהיה פחדן, תברח, שלום.

עברו שעות אחדות. ערפל כבד כיסה את העיר. פרידה שטרן ידעה, בחוש, שהטלפון לא יצלצל. הידיעה הבשילה גם במוחה וגם במעיה. הידיעה נעשתה גוש שחנק את גרונה. היא שיחקה עם עצמה את השעה הקרובה: אם כך־וכך מכוניות תעבורנה בעשר הדקות הקרובות על האוטוסטרדה, לכיוון שלה, גם הטלפון יגיע. ואם לא, לא. ואותה ידיעה חושית כללה גם את ההכרה שהיהודים עדיין בלובּי של המלון, מחכים לה. שהיא מוקפת. שהפעם זה כבר לא ילך. שהכסף שנועד לשחד פונקציונר גרמני ולפצות מתווך־פיצויים יהודי, יישאר בז’נבה, אצל מויש, ויגיע אתו לתל־אביב, לבעלה. שהמתווך היהודי מכר אותה לגרמנים. התחילה לצחוק. צחוק נטען, מתגבר, מתעצם, מנמיך עצמו, מתגבר, מתעצם, מנמיך עצמו, נעשה יללה, נעשה בכי. צחקה והרעידה עצמה. טִלטלה ראשה עד שהיטלטל מעצמו. זה עוד עובד, אמרה לעצמה.

בשתיים בצהריים התקשר בעלה ואמר לה, פרידה, תברחי, תשאירי הכול ותברחי. והיא אמרה, אני מחכה עד ארבע. תסמוך עלי. ובעלה אמר, פרידה, עכשיו, עכשיו את בורחת, את שומעת אותי, עכשיו! והיא אמרה, בסדר, אני בורחת עכשיו. והוא אמר, זה הפעם האחרונה בכלל שאת עושה את זה! הפעם האחרונה!

פרידה שטרן נשארה בחדרה, סופרת מכוניות חולפות. ובארבע התקשרה למויש, ואמרה לו, תברח כבר עכשיו, אל תחכה. הבטיח שהוא בורח. מעריב אתה מתפלל כבר על המטוס, מה? היא אמרה. ומויש אמר, כן, בטח, על המטוס.

מויש נשאר בחדר, כיסאו מכוון אל החלון, בוהה החוצה, קם, מנסה לתרגל שכיבת־סמיכה, נכשל, קם, שוטף פנים, פותח את הרדיו שמפיץ בחדר נעימוֹת־עַם שווייצריות שחוזרות שוב ושוב על אותם משפטים־מוסיקליים שוממים.

ב־4.03 צלצל הטלפון ופרידה שטרן שמעה את איש־הקשר שלה אומר שהוא לא יכול להגיע אליה, שהמלון מוקף אנשים, שהגרמנים יושבים בשתי מכוניות מעבר לכביש, מול המלון, ושהיהודים היושבים בלובי ומקיפים אותה אף הם מוקפים. שהוא לא יודע מה להציע לה לעשות, שהוא מצטער, שזה לא עניין של כסף. שהוא ניסה הכול, ניסה כסף, ניסה רחמים, ניסה איומי הלשנה, אבל הפעם הגרמנים לא מוותרים. דחוֹף להם קורבן־תורן. רוצים לעשות סדר במערכת שלהם. להתחיל את כל תהליך גל השילומים האחרון מחדש, עם אנשים חדשים. והפונקציונר ההוא, זה שלנו, איש־הקשר שלה אמר, כבר שרוף, כבר סוס מת.

פרידה שטרן צחקה. איש־הקשר שאל, מה את צוחקת, יהודייה משוגעת, מה את צוחקת?! ופרידה שטרן אמרה, אני צוחקת כי גם אתה מוקף, מרוב מקיפים גם אתה מוקף. איש־הקשר אמר, שומר פתאים השם. ופרידה שטרן, ששבה לעשתונותיה, שאלה, בכמה כסף מדובר? ואיש־הקשר שאל, באיזה עניין? והיא אמרה, בעניין שומר פתאים, כמה זה עולה, אני משלמת כמה שצריך.

ואיש־הקשר אמר, מצטער, הפעם, ברכבת ההצלה הזו, יש מקום פנוי רק לאחד… והאחד הזה זה אני, את בטח מבינה אותי. היא שאלה אותו, מה עושים? והוא אמר, בורחים, עכשיו, אם אפשר… ואם היהודים שלמטה מוסרים אותך, בלי שתופסים בשווייץ את הילד שלך עם הכסף, אז קצת יהיה קשה לגרמנים להוכיח בדיוק את הקשר, ואת תקבלי בערך רק שנתיים או משהו כזה, לא בטוח. אל תעשי שטויות, מחכים לך למטה, ואם יש עלייך איזה ניירות מיותרים, את כבר מבינה אותי, תזרקי אותם לאסלה עמוק עמוק… זה עניין של דקות עד שהם מגיעים אלייך. האיש השתתק לשתי שניות, והוסיף, אני מצטער, פרידה, תאמיני לי שעשיתי הכול.

פרידה שטרן שתקה, ואיש־הקשר שאל, למסור משהו למישהו? והיא שאלה, כמו מה? והוא אמר, לא יודע, אולי השארת משהו איפשהו ואת רוצה שעוד מישהו יֵדע איפה זה, או משהו כזה, מה אני יודע. ופרידה שטרן אמרה לו בגרמנית, לא תודה.

עד כה התנהלה השיחה ביידיש, והמעבר לגרמנית הפתיע את איש־הקשר. למה את משתמשת בגרמנית, הרי זה עוד לא הסוף? ופרידה שטרן אמרה, כמה זמן אנחנו מכירים, שלושים שנה, לא? כמה זמן אנחנו עושים את זה, שלושים שנה, לא?… אז עכשיו, אחרי השנים האלה, אני יודעת שזה הסוף, שהפעם אני לא יוצאת מפה, מפרנקפורט, מגרמניה, שאני מוקפת.

איש־הקשר אמר, כשהם יגיעו אלייך, תעשי את עצמך משוגעת, משוגעת גמורה. תצחקי… כמו אז, שמה, אל תעני לשאלות, לשום שאלות, תבכי ותצחקי… משוגעת… לא יענו אותך, מפחדים פה היום לענות יהודים ובמיוחד ניצולי־שואה, משוגעת, יהודייה משוגעת.

פרידה שטרן קטעה אותו ואמרה, חשבתי על זה, חשבתי על זה. ואיש־הקשר אמר, את לא עונה על שום שאלה, אם שואלים מאיפה בא הכסף לפונקציונר, שעכשיו כמו שאמרתי לך הוא כבר סוס מת, את צוחקת, דרך איזה בנקאי עוברים הפיצויים, את בוכה, מי מזייף את האישורים הרפואיים ואת העדויות או מי משמן את הפקידים של הפיצויים… את משוגעת גם כשאת לבד בחדר־מעצר, גם אז עוקבים אחרייך… צוחקת כמו פעם, כמו אז, את זוכרת.

היא לא ענתה, והוא אמר, את, כמובן, יכולה לתת להם את השם של הפונקציונר הגרמני, הסוס המת, אבל אז כבר יעלו גם עלי, את יודעת, וזה יהיה גם הסוף שלי, מה? ופרידה שטרן אמרה, יודעת. ואז הוא אמר, אם תתני את השם של הסוס המת הזה, תוך עשר דקות הגרמנים בטלפון עם השווייצרים… והכול… בעצם איפה בדיוק הילד שלך עכשיו?

מויש שטרן היה בפרוזדור כששמע את הטלפון. שלוות־נפש מלאה, המשתרעת לכל אורך הנשמה, הקיפה כהילה את עיגול ראשה של פרידה שטרן, שאמרה בקול נמוך, מויש, זה אתה? הוא צעק, אמא, זה אני, כן, מה קורה?! והיא, באותו קול נמוך, אמרה, אין מה לצעוק, ילד, אין מה לצעוק, תצא מהר מהמלון, תשים את הכסף אצל הדוד אברם, אל תעלה עם הכסף לאווירון, יכולים לחפש אותו באווירון… אני לא יודעת… יכולים לבדוק אותך באווירון, הגרמנים כבר יודיעו לשווייצרים, אתה יודע… הגוי של הדוד אברם יחכה לך למטה… כן, כבר דיברתי אתו על כל מקרה, ותיסע מיד לתל־אביב, ואל תדבר על שום דבר עם אף אחד מטוב ועד רע. מויש צעק, אמא! כששמע את צליל הטריקה.

למטה, בכניסה למלון, חיכה לו השליח גלוח העורף של הדוד אברם, איש כספים מקומי. השליח, שקיבל את מזוודת־היד, שאל, משהו ספציפי? לא, ענה מויש, כמו תמיד. השליח השתהה, ומויש טעה לחשוב שהוא מחכה לטיפּ. השליח, שדחה את הטיפּ, בלי גאווה מבוימת, אמר לו, אתה בבריחה עכשיו, אז תשמור גם על הכסף הקטן הזה. מויש מצא עצמו אומר תודה, ואת השליח טופח על שכמו ואומר, על לא דבר.

האנשים שמעו את פרידה עוד מעבר לדלת שנהדפה פנימה בקלות. אחד מהם, יהודי־גרמני שעובד עם המשטרה, תפס בכתפיה, הגביה אותה מהכורסה, הסמיך את פניו לפניה וצעק, אל תעשי את עצמך משוגעת! זה לא עובד עלינו!

פרידה שטרן, חמישים ושמונה, מתוך שלוות־הנפש המלאה שהקיפה את כל נשמתה, החזירה לו צחוק ארוך, עולה ויורד, המשיכה בו גם כשהדף אותה לכורסה. היא צחקה גם כשהובאה לפני שופט־המעצרים.

איש־הקשר צלצל לבעלה, לתל־אביב, ואמר, זה בסדר, היא צוחקת. ובעלה שאל, צוחקת־צוחקת, צוחקת מלא? ואיש־הקשר אמר, מלא מלא, כמו אז, כמו שהיה שמה, ברוך השם. ובעלה שאל, לברך הגומל, אפשר כבר לברך? ואיש־הקשר אמר, כבר הגומל? חכה, חכה קצת, נראה אם זה באמת עובד… היא צוחקת כמו אז, אבל חכה עוד כמה ימים… איך הילד מקבל את זה? והבעל אמר, עשינו אתו טעות, הוא קיבל פה חינוך, את החינוך של המר ודרוקמן, הוא שונא את העסקים שלנו… רוצה לקיבוץ, יש לו חברים בקיבוץ, רוצה שמש, בננות, תירסים, התקווה, שירי מולדת… הוא לא מבין שזה הכול אפיזודה, שאנחנו יהודים, לא ציוניסטים, מסכן, אבל יהיה בסדר, מוכרח להיות בסדר, הוא יבין שלא סתם הפקרנו אותה… יהיה בסדר, השם ירחם.

ואיש־הקשר אמר, היא בסך־הכול, ככה פיסית, נראית טוב, אל תדאג, זה לא מה שהיה פעם, אין מכות. ובעלה שאל, מה אתך? למה אתה לא בורח? איש הקשר צחק ואמר, לאיפה? לתל־אביב?!… אני קצת יתכופף פה… תגיד אתה – צודק או לא? ובעלה אמר, צודק, צודק, תתכופף בלי שרירים, תיכנס רך בבשר, בלי שרירים, ככה שרק תיפול ולא תישבר. ואיש־הקשר אמר, אז השם ירחם, להתראות. ובעלה אמר, טוב, אז השם ירחם, להתראות. ואיש־הקשר הוסיף, תשמור על הילד. ובעלה אמר, כן, אנחנו עכשיו רק שניים בכל העולם, הוא ילד יהודי, ואני לא נותן אותו לדתיים לאומיים. ואיש־הקשר אמר, עקידת דרוקמן, מה? ובעלה אמר, כן, כל פעם משיח־שקר חדש, כל פעם עוד עקידה, השם ירחם.

כיתת חיילים נחה עכשיו בצל שנותן קיר בניין נטוש. מכאן אפשר לראות בבירור את מחסום הכביש ואת החיילים הבודקים את הרכב העובר. בין החיילים חיילת אחת שתפקידה לבדוק נשים. עכשיו החיילת עם הגב אלינו ואני מנסה לנחש על־פי הרגליים השריריות את הסך־הכול שלה. מאחורי הבניין הנטוש משתרע הכפר הערבי. המחסום מונח על הכביש הראשי המוביל אל עומק השטחים המוחזקים. צהריים חמים הבקיעו להם דרך באמצע החורף. קרני שמש נשברות בשלוליות. תושבים מקומיים יורדים ממשאית מסחרית, שניים, שלושה, ששה, מתייצבים בשורה רשלנית ליד המשאית. חייל דובר ערבית בודק את הרשיונות, כשאחרים בודקים את מטען הפירות. אין ביניהם נשים, אז החיילת עומדת באפס מעשה חשופה למבטי נוסעי המשאית. מרחוק נשמעים קולות של מבוגר הקורא לילדים, של כלבים נובחים ושל מכונה רוקעת פחים. בערך בארבע אחרי הצהריים השמש מסתלקת והחורף תופס את מקומו בשטחים המוחזקים. אנחנו קמים מהקיר הנטוש ותופסים את מקומנו ליד המחסום. כל אחד תופס כאן מקום. הכפר הערבי תפס מקום במרחב הזה. המחסום תפס מקום בכביש. האנשים והכלבים תופסים. עקרון תפיסת המקום חל כאן גם על עצמים. אני תופס מקום. הכפר הערבי נראה כתפאורה. כל האנשים והעצמים במקום הזה נראים כמשתתפים בסרט, מחכים למצלמה. מותק, לאיפה את הולכת, שואל חייל את החיילת העולה על רכב האוסף את החיילים. החיילת מסתובבת ואומרת, אשייה רומני, ועולה לרכב המתחיל להסתלק. החייל רץ אחרי הרכב, צועק, אמא, אמא, זה אני, אל תעזבי אותי. חוזר אלינו ואומר, זאת היתה אמא שלי, לא הכירה אותי. הכול צוחקים.

ב־4.30 מגיעה למחסום מרצדס לבנה, ישראלית. עוצרת ארבעה מטר לפני המחסום. ליד המחסום שני חיילים. השאר מפוזרים על תעלות החול שבצדדים. במרצדס נוהג גבר כבן חמישים ולידו אשה כבת שלושים וחמש. אחד החיילים אומר, מכל סיבוב כזה הערס מרים חמישים אלף נטו מינימום. נהג המרצדס הִדמים את המנוע ונשאר ליד ההגה. האשה מביטה מבעד לחלון הסגור שאד קל מכסה אותו. עכשיו היא מציירת באצבעה צורה על גבי האד, מוחקת את הצורה, מוחקת את האד ומיטיבה את שדה הראייה שלה. ארבעה מטר הוא המרחק בינה לביני. אני יושב בתעלת חול על גבי יריעת קרטון. החייל אומר לי, אם אתה לא עושה לו בעיות, הוא מוריד לך את הנקבה לזמנך החופשי, ואתה יכול לאכול כמה שאתה יכול מאיפה שאתה רוצה. אני אומר לחייל, לא?! והחייל אומר, זה הסיבוב הראשון שלך בעסק הזה? אני אומר כן, הראשון. והחייל אומר, אז תאמין לבעל ניסיון. נדמה לי שהאשה מחייכת. והחייל אומר, היא מבאר־שבע או משהו כזה. אחרי־כן הוא שואל, אתה מסופח מהנדסה, לא? אני אומר, כן, מסופח. והחייל אומר, תראה, זה מהמרצדס בא לפה לפחות פעם בשבוע, עושה הברחות, מסחר, השד יודע מה, לבחורה קוראים כריסטין או משהו כזה… בפעם הקודמת היא אמרה, אני צרפתייה, אז תתחשבו.

היא לובשת אפודה לבנה קלה ומתחתיה גופייה אופנתית. החייל אומר, היא גובה מטר שבעים, ואני נותן לה ארבעים במצב מצוין. מהמחסום עד לעיקול הכביש הראשון שדה ראייה של כשמונה מאות מטר. וכשנראה חרטום המכונית הראשונה, שנכנסה מהעיקול אל כביש המישור, אותת החייל שבמחסום לנהג המרצדס לרדת מהכביש לשוליים. בערך בשש, ידענו, אמורה לעבור כאן שיירה של גוש אמונים. החיילים יצאו מתעלות החול והסתדרו ליד המחסום. מתוך בליל ההודעות לא נותרה לנו הוראה ברורה, לתת או לא לתת לגוש אמונים לעבור. האשה יצאה מהמרצדס ונשענה על הדופן. נראתה כמו משיר של נט קינג קול, השר על עצמו מלווה את נערתו הביתה. אפילו שהאשה לא נראתה עוד נערה. ואפילו ששום דבר לא נראה כמו בפזמון של נט קינג קול. האשה נשענה על הדופן, מתוחה קצת לאחור, ועכשיו ראיתי שרגליה בנעלי־עקב עם רצועות כחלחלות זוהרות דקות, עד שנדמה שכל רגע תסיר אותן בבעיטה קלה, מה שהזכיר לי חדר מחומם בחורף עם אשה צעירה בגרבי ניילון. מצאתי עצמי אומר לה בשקט, מה שאת אומרת גברת. לא שמעה אותי ורק חייכה אלי. אחרי־כן, אחרי שגוש אמונים הסתלקו מהמקום, הבחנתי שהאשה בחרה בי כיצור ההגון והעדין כאן, כבמין מצפון, למקרה של אלימות. הטבע המעניק הגנה לתולעת, ליתום, לחלש ולארנבת, העניק לאשה זו את הכושר לבודד את הנקודה החלשה מבין כל הנקודות שניצבו ליד המחסום. תשע שעות לאחר־מכן במלון בבאר־שבע, אמרה לי, מההתחלה ראיתי שאתה בחור טוב… אל תשכח שאני צרפתייה. אור ניאון מתחלף של שלט מסחרי, שראיתי דרך חלון חדר המלון, הזכיר לי את ניו־יורק. ובזמן שהאשה הצרפתייה, עומדת במרכז החדר, הסירה את הגופייה האופנתית, טופחת בכף־יד על בטנה הלבנה הרכה, נרדמתי בבגדי, מריח מהכר ריח חיטוי חריף.

המרצדס הלבנה זזה לשולי הכביש. המכונית הראשונה של גוש אמונים קרבה למחסום. במכונית ישבה משפחה, אב, אם, שני ילדים. החייל אותת להם לעצור. עצרו וחיכו לחייל שלא ניגש אליהם. החייל חיכה להוראות שלא הגיעו. בינתיים הגיעה כל השיירה של גוש אמונים ונוצר טור מכוניות ארוך. הגברים יצאו מהמכוניות והתפללו מעריב. גשם קל החל לרדת. האשה נכנסה למרצדס. ומדי פעם, כשהבטתי בה, ראיתי שהיא מעשנת ופולטת עשן בכדור מסוגנן אל מרכז שמשת החלון הקדמי. נהג המרצדס ישב, ראשו שמוט לאחור, מנמנם. משאית ירקות ערבית עשתה דרכה לאורך שולי הכביש הבוציים עד למחסום. שני נערים ירדו מהמשאית ושני מבוגרים ירדו מהקבינה. חיילים בדקו את המטען, את הרשיונות, את שני הנערים. אחד הנערים הגיש את שקו לחיילים בתנועת מרי בלתי־צפויה שהקפיצה את החיילים. הערבי המבוגר, שירד מהקבינה, הרגיע בתנועת יד את החייל, ניגש אל הנער וחבט בו באגרופו בעצם הכתף. הנער נרעד, סב על ציר, מעד לאחור ונפל. המבוגר אמר, כלב. מהצד קלטתי את מחצית השנייה בה חזר בו המבוגר מכוונתו לחבוט בפני הנער, וחבט בעצם הכתף. כתוצאה מהחיפוש נפל על הכביש אשכול בננות גדול. הערבי שהיכה את הנער התכופף להרים את האשכול, ובעודו מתרומם אתו הציץ בפני החייל ואמר, תפאדל, מציע לו את האשכול. החייל אמר, לך תזדיין עם הבננות, יא חרא. הערבי הטיל את האשכול למשאית, נכנס לקבינה, התניע, וכשהמשאית החלה לנוע, עלו עליה בקפיצה שני הנערים, זורקים לפניהם את שקיהם.

אבי המשפחה מגוש אמונים אמר, לפחות הם מכים אחד את השני ולא נשרפים אצלנו חיים בבית־מלאכה בתל־אביב. והחייל אמר לו, ראית איך הוא תקע לו, והאיש אמר, כן אני ממכה כזו לא הייתי קם. החייל שאל אותו, כל היום בישיבה על התחת במשרד, מה? והוא אמר, בערך. החייל התבונן בו ואמר, עשר דקות התעמלות יומית וקצת משקולות ואתה חוזר לכושר כמו כלום. האיש שתק. והחייל אמר, מצטער עוד אין לי הוראות, אל תעשו לי בעיות, אני מבקש… אם אתם מוכרחים לרקוד ולשיר ולצעוק, אז תעשו את זה בצד בלי לעבור את המחסום, בסדר? האיש שאל, כמה זמן זה ייקח, והחייל אמר, ההוראות צריכות להגיע כל רגע. הגשם הלך וכבד. החיילים במעילים ובכובעי־גשם עמדו ליד המחסום. אחד החיילים, שחזר מהצצה ברכב של גוש אמונים, אמר, אין להם שום ציוד במכוניות. אפילו לא סירים ולא ברנרים… אולי זה רק תרגיל שלהם… אולי הם לא רוצים להתנחל על שום ג’אבל כאן בסביבה. החייל ניגש אל האיש שישב עם משפחתו במכונית, ולאחר שתי דקות חזר ואמר, הוא אומר שהם רוצים רק לעבור דרך הכביש העוקף, ובצומת הם לוקחים חזרה לארץ.

האשה הדליקה את האור הפנימי במרצדס. ניגשתי למרצדס והיא אותתה לי להיכנס. נכנסתי למושב האחורי המחומם והרך. האשה הסתובבה אלי עם מחצית גופה, כשברכיה מקופלות על הכיסא. היא אמרה, שלום, אולי תשב כאן, יורד בחוץ גשם כזה. אמרתי לה, את רואה, אני כבר יושב. והיא שאלה, מי זה כל אלה בחוץ, לְמה מחכים. אמרתי לה, את יודעת, גוש אמונים. והיא אמרה, גוש אמונים לא טוב בשביל הביזנס. הגבר שלידה ישן, איזה ביזנס? שאלתי אותה. היא צחקה, זרקה את הסיגריה דרך חריץ החלון הפתוח, והעבירה את מחט הרדיו לרוחב תחנות השידור, ואמרה, זה אלי, קוראים לו אלי, והצביעה על הגבר הישן. אחרי־כן אמרה, רוצה שאני יעבור אחורה, לאלי לא אכפת… אני לא שלו, רק חברים. אמרתי לה, למה לא, יותר טוב מכלום. בתנועות אטיות עברה למושב האחורי. אחרי־כן שאלה, אתה קצין? לא, אמרתי, אני סמל. יש שם בחוץ קצין, שאלה. אמרתי שאין. אז אתה הכי גדול כאן, היא אמרה. כן, אמרתי, יכול להיות.

היא צחקה. ועכשיו הבחנתי בין ריח הגוף שלה לבושׂם הדק, בבהונותיה הצבועות אדום ובברכיה הלבנות המלאות מקופלות תחתיה. חייל שחיפש אותי הגיע לחלון המרצדס ואמר, יאללה, תעזוב את השרמוטה, הבלגן מתחיל. מה הוא אמר, שאלה האשה. שומדבר, אמרתי, פותח את הדלת. שרמוטה, אמר האיש המכונה אלי, שהתעורר, שרמוטה, זה מה שהוא אמר. והאשה אמרה, שרמוטה אמא שלו. כן, אמר אלי, בטח, שרמוטה אמא שלו, בטח. וצחק כשהוא מעסה בכוח, על־מנת להכאיב, את הבשר שהצטבר ליד ברכיה המקופלות. האשה, שעדיין התביישה ממני, הסיטה את ידו, וזו קפצה וצבטה בכוח נקודה בשיפולי בטנה. האשה ניסתה להסיט את ידו, כשהיא צועקת, האיש לא הרפה ושאל, טוב, מותק. כשהאשה אמרה, כן, טוב. הוא משך את ידו וצחק.

הגשם פסק. בשמיים נִבעו פרצות כחלחלות. חיילים נוספים הגיעו למחסום מנקודה מרוחקת מעט מאיתנו, וביניהם, באור הפנסים, ראיתי את אורי מי־עמי עומד מתווכח עם גבר ואשה מגוש אמונים. ההוראה היתה לא לאפשר להם לעבור ברכב. ההנחה היתה שבהליכה רגלית באזור זה ובתנאים אלה לא ירחיקו. שמעתי את אורי מי־עמי אומר להם, תבינו, ראשית יש לי הוראות, ושנית, אני באופן אישי מזדהה עם ההוראות האלה. כן, אותו מי־עמי המתוק המזדהה באופן אישי עם עקרונות ועם תיאוריות. כמה שנים קודם־לכן, במלחמת יום כיפור, בחניה ברפידים, אמרתי לו, אורי, עוד אין לנו שלושים, אין לנו את ההיסטוריה של לטרון, של המיתלה, אפילו ששת הימים לא עברה עלינו… ועכשיו ההזדמנות שלנו להיצמד לאיזה מיתוס, להיות גדולים מהחיים, מה אתה אומר? מאז, לא ראיתי את אורי מי־עמי. ועכשיו אני ניגש אליו ואומר, אתה מזדהה עם ההוראות, מה. מי־עמי שמח לראות אותי ואמר, שמוק, בטח שאני מזדהה, בהנאה מזדהה, אתה מסופח־הנדסה או מה? הזוג שאל את מי־עמי, אז ברגל אפשר, נכון, אז אנחנו הולכים ברגל לשם. ומי־עמי אמר, רק שתדעו שמשני צדי הכביש יש רק חול, אף לא גבעה קדושה אחת… שום אלוני־ממרא… שום כלום, פשוט כלום, הבנתם אותי. הבעל אמר למי־עמי, מהכביש תצטרך להוריד את המכוניות שלנו בעצמך. ומי־עמי אומר לו, עד הבוקר יש לנו זמן, בלילה אין כאן תנועה, נראה כבר בבוקר. מישהו מאנשי גוש אמונים החל לשיר “אמר ה' ליעקב”. השירה פשטה במרחב הקטן שלנו, הקיפה את האנשים ואת הרכב החונה. אמרתי למי־עמי, קיבינימט, תודה ששירה יפה אתה שומע. במחצית טור המכוניות החונות החלו הריקודים. ומי־עמי אמר, האנשים האלה אסון, הייתי רוצה לראות אותם מיישבים קודם כול את הגליל, כמו שצריך. השירה השתלטה על עור התוף שלנו. החיילים התנועעו בחוסר מנוחה ליד המחסום. אחד החיילים חזר מהמרצדס הלבנה עם כמה חפיסות סיגריות תוצרת חוץ.

אנשי גוש אמונים רקדו ושרו שעה ארוכה. אחרי־כן הגשם התחדש והאנשים נכנסו למכוניותיהם. מבעד חלון המרצדס ראיתי את אורי מי־עמי ניצב ליד המחסום מכורבל בשינל עבה. שנה קודם־לכן, בניו־יורק, אני נוסע עם חבר מילדות, איש גוש אמונים, המשמיע לי בטייפּ של מכוניתו את “אמר ה' ליעקב”. אני מנסה להחליף אותו בדמיוני עם אורי מי־עמי שליד המחסום. זה לא הולך, אי־אפשר להחליף את מי־עמי בבחור ההוא מברוקלין. האיש ששמו אלי מצביע מתוך המרצדס על מי־עמי ושואל, מי זה? אני אומר לו, חבר שלי. הוא שואל, מניאק, מה? אני אומר לו, בשבילך הוא האבא של המניאקים. והאיש שואל, מצביע על האשה, אתה חושב שכריסטין יכולה עליו. כריסטין צוחקת, כשאני אומר לו, עליו היא לא יכולה, עלי היא יכולה. היא צוחקת ואומרת, מותק, מותק. והאיש אומר, הוא ההיפך של גוש אמונים אכל בדיוק כמו הם, הפוך על הפוך, מה? אמרתי, בערך. השעה שתים־עשרה, חצות. אורי מי־עמי מגיע להסכם עם אנשי גוש אמונים המסובבים את רכבם וחוזרים לארץ. לאחר שטור המכוניות מסתלק, האיש המכונה אלי מתניע את המרצדס וקרב למחסום. אני עובר לשבת לידו, האשה מאחור. ליד המחסום אני יוצא מהמרצדס. אלי אומר לי, בעוד שעתיים אנחנו חוזרים ולוקחים אותך לבאר־שבע על חשבון הבית. עושה הפסקה ואומר, אם הכול בסדר. אורי מי־עמי ניגש למרצדס, מתכופף ושואל אותי, ומי זה? אני אומר, זה בסדר. מי־עמי רואה את אלי ואת האשה מחייכים אליו בחנופה מזוינת. אורי שואל, מה בסדר? אני אומר לו, אל תפחד, הם לא מתנחלים, זה בסדר, אנשי עסקים. ואורי אומר, באחת נגמרת המשמרת שלי, אז שיחכו עד אז, בצד. ובאחת וחצי חצתה המרצדס את המחסום. אורי מי־עמי עדיין ליד המחסום, מחכה להסעה. אמרתי לו, אתה מאה אחוז, יותר בסדר מבסדר, עד אחת זו המשמרת שלך, ועד אז כל החוקים בתוקף. ואורי אמר, אתה עייף, אל תרחם על עצמך, רד ממני. ההסעה הגיעה. האנשים עלו ואורי ביניהם. אמרתי לו, אורי, להתראות בשנה הבאה בירושלים הבנויה. והוא ענה, להתראות במדינת חוק וסדר, וחייך אלי דרך רעוּת. האנשים הסתדרו במשאית, אורי התיישב אחרון בפתח. אמרתי לו, אורי, עכשיו אתה נראה כמו הוא הלך בשדות, קראו לו אורי, לא? אני לא יודע, ענה, זה לא המיתוס שלי.

כעבור שעה חזרה המרצדס הלבנה. האיש המכונה אלי נראה מרוצה. האשה, כריסטין, עייפה ומבטה לא ממוקד. אלי עצר ואסף אותי. נסענו לבאר־שבע, מרחק של פחות משעה. בדרך, ליד אחד הקיבוצים, עברנו את הרכב של גוש אמונים. אלי, מדבר צרפתית עם כריסטין, אמר לה לעבור אלי, למושב האחורי. עכשיו הוא שואל אותי, ביום חמישי אתה עוד פעם על־יד המחסום? כריסטין עוברת למושב האחורי ונשמטת עליו. אני אומר, כן, ביום החמישי הזה גם כן. והוא ממשיך לדבר איתה בצרפתית. אני מבין שהוא אומר לה לתת לי יחס טוב. כריסטין מתעוררת לרגע מטמטום־החושים שלה, ואומרת, מה? אלי צועק עליה בצרפתית. אחר־כך הוא אומר לי, אתה אוהב סטייק עם קצת דם? ולפני שאני עונה, חבט בגב ידו על פיה ושפתה העליונה מיד נבקעה ודיממה קצת, והוא אמר, הנה סטייק עם קצת דם. כריסטין ייבבה ותוך כדי כך התעוררה.

באר־שבע לפנות בוקר. המלון צופה אל הרחוב הראשי. אלי דוחף אותנו לחדר קטן נקי מכוסה טפטים חומים־בהירים שעל פניהם מצוירת סצינת ציד מלכותי. אור שלט הניאון המרצד של המלון נכנס לחדר ומציף אותו לסירוגין באור אדום. כריסטין שוטפת את פניה בכיור הקטן שבחדר, ואומרת, מהתחלה ראיתי שאתה בחור טוב, אני צרפתייה… הכול חוץ ממכות, טוב? הרחוב הראשי כבר מתמלא תנועה. אני מסתכל מהחלון ברכב של גוש אמונים חוצה את באר־שבע. אחר־כך הסירה את אפודתה הלבנה ואמרה, היה לך פחד מהמניאק ההוא על־יד המחסום, לא? אמרתי, מאורי מי־עמי? כריסטין אמרה, לא יודעת איך קוראים לו, היה לך פחד מוראלי ממנו. כשהסירה את הגופייה האופנתית, טפחה בכף־יד פתוחה על בטנה הרכה הלבנה, ואמרה, הכול, רק בלי מכות, טוב. שמתי לב שהיא כבר אומרת את זה פעם שנייה ונרדמתי בבגדי. מהכר נדף ריח חיטוי. בחלומי ראיתי את אורי מי־עמי עולה על מוקש, מובל לבית־החולים, וכשכתב הטלוויזיה מושיט לו את המיקרופון, הוא אומר, זה לא המיתוס שלי. הכתב אינו מרוצה, ואורי אומר, טוב, זה לא העיניים של המיתוס של המדינה שלי. הכתב נראה לי כמו הכתב במחזה של ניסים אלוני. הסתובבתי אל כריסטין ששכבה בתחתוניה ובחזייתה, מעשנת, בעיניים פקוחות, ואמרתי לה, אַת העיניים של המדינה. והיא אמרה, חלמת על המניאק הזה מהמחסום. אמרתי שכן, והיא אמרה, עיניים של מדינה, משמיטה את הה"א, והוסיפה, רק בלי מכות, טוב. בבוקר שאל אותי החייל במחסום, היה מכות? אמרתי לו שישנתי כל הלילה לבוש, והוא אמר, חבל, מכות אצלה זה טוב־טובלה… טוב, פעם אחרת… אבל שים לב טוב־טוב היום במשמרת שלך, כי גוש אמונים ינסו לעבור כאן היום בשש עוד פעם.

נמל־תעופה אורלי, צרפת, סוף דצמבר 1973. האיש שלצִדי, יהושע אלכסנדר טארוני, בן ששים ושלוש, סוחר אמנות ירושלמי, מהדק על ברכיו תיק מזוודה עשוי עור חום הנסגר ונפתח ככספת. בתיק מונחים, זה על גבי זה, מופרדים בנייר פרגמנט לבן, דפים מצוירים של האמנים היהודים מאקס ז’אקוב, צרפתי, נספה בשואה, מאקס פֶּכשטיין, גרמני, חבר קבוצת הגשר, ואל ליסיצקי, רוסי, האוונגרד המהפכני. ארבעים ושמונה דפים חתומים ששוויים כרבע מיליון מארקים. הדפים השמורים היטב אך זה הוצאו מתוך המסגרות על־ידי בעליהם היהודים המתגוררים בישראל ומבקשים למכור אותם באירופה באמצעות הסוחר יהושע טארוני. הוא איש רזה וגבוה ששערו הנופל על כתפיו, תלבושתו הכהה תמיד ומבנה משפטיו החסכוניים משווים לו אופי בלתי־ישראלי ביותר. עצרנו באורלי בדרכנו למינכן, ישבנו במסעדת הנמל. מולנו שתי נשים, אולי אם ובתה, אולי חברות, מדברות הולנדית, וטארוני אמר, למכור אמנות כזו באירופה עכשיו זה זמן טוב. אלוהים בטח רואה הכול וצוחק איך שפעם אחרי אושוויץ, יהודי עבר מכאן לשם ומשם לכאן, רק עם יהלום ברקטום שלו… אפילו לא של אשתו… אחרי היטלר, אפילו השטן לא יכול למכור ליהודי ציור… גדול מדי, קשה מדי, אי־אפשר לגלגל אותו ולתחוב אותו… אתה יודע מי זה מאקס פכשטיין? אקסל שפרינגר יודע, הוא יודע גם מי זה ליברמן ולֶסֶר אורי היהודים, אם לא כאן, בצרפת, אז נמכור לשפרינגר… כתבתי לדויטש, למינכן, שיחכה לי, שאני בא עם ארטיקלים מעניינים, בלי לכתוב איזה ארטיקלים בדיוק.

שני הצרפתים שהגיעו למסעדת שדה־התעופה דיברו עם טארוני יידיש. הגבוה והצעיר ביניהם היה מעוניין רק במאקס ז’אקוב. אם זה פרחים או איזה ואזה, בכלל אל תפתח את המזוודה שלך… אני נותן מאתיים חמישים דולר לדף וזהו זה, חבל על הזמן. אבל, אם יש לך משהו כמו אשה מביטה החוצה עם ישבן פנימה, אבל עדין מאוד, אני מעוניין לראות, אבל בתנאי שזה ציור מלא, ולא איזו סקיצה, אתה יודע, ושהחתימה מאה אחוז אוקיי, אני מזהה חתימה של ז’אקוב גם בחושך… ואל תטרח לספר לי את כל הסיפור הישן על ז’אקוב ופיקאסו, אני מכיר אותו בעל־פה ולפעמים נדמה לי שאני כתבתי אותו. הצעיר הפסיק לשתי שניות, בחן את יהושע טארוני שלא אמר מלה, והמשיך: אז מה, היִידן שלנו ביזראל נבהלו קצת מהערבים וכבר רוצים מארקים גרמניים ביד, קאש מאני, במקום ז’אקוב על הקיר… אין להם סגנון ליידן ביזראל… זה מה שיוצא מיותֵר מדי זמן בשמש. ויהושע טארוני אמר, אני מוכר לך רק ז’אקוב אחד, המחיר אלף דולר לא פחות, החתימה אוקיי, זה גם פרחים וגם אשה עם ישבן ביד, ואת הסיפור על ז’אקוב ופיקאסו שכחתי בגלל השמש החזקה בפלסטינה. והצעיר אמר, תוציא נראה. טארוני נתן לו דף נייר מצויר בגודל שלושים על ארבעים ס"מ. הצעיר ניגש לחלון מסעדת הנמל, הציג את הדף מול האור ובחן אותו במשך כשתי דקות. על הדף היתה מצוירת אשה, ידיה על ראשה, צופה מחלון פתוח מקושט בווילון, וגופה כמו נתמך בשולחן ביתי עגול שבמרכזו אגרטל שיוצא ממנו זר פרחים. האיש השני, נמוך וקשיש, שנראה עד כה כמאזין לקריאות הכיוון של מִנהלת הנמל שבקעו מהרמקולים, אמר לצעיר, זה בסדר, תן שש מאות.

הצעיר נתן לטארוני שש מאות דולר, וטארוני אמר לקשיש, תמסור דרישת שלום מיהושע אלכסנדר טארוני לחנה פריד, אתה רואה אותה, לא? והקשיש אמר, נדהם, כן, זו אשתי, מאיפה אתה מכיר אותנו, אני לא זוכר אותך, ולאחר הפסקה של שתי שניות, הוסיף, כן, חנה זו אשתי, אמא של הצעיר הזה… פריד זה השם שלה מהבית… ועכשיו כאן, בצרפת, זה אנה רוֹש, וטארוני אמר, קנית טוב, ז’אקוב טוב, תחכה חצי שנה ותמכור ב־1,500 דולר, תעשה פרנסה… פעם אחרונה שראיתי אותך ואת חנה פריד, זה היה ב־9 בספטמבר 1939, בשבת… הנרות עוד דלקו ועל החלונות היו וילונות והיין עוד היה על השולחן… ואתם, היא ואתה, רצתם על הכביש מפייטרקוב ליער, איפה שחשבתם להתחבא… ואתם ראיתם אוטו של פולנים ושאלתם מה קרה? איפה חיל האוויר? לאיפה הגיעו הגרמנים? והפולנים צחקו ואמרו, יוּדֶה, יוּדֶה… אני הייתי באוטו וראיתי את הפנים הלבנות של הבחורה ושאלתי אותה איך שמה, והיא אמרה חנה פריד בת יצחק בער ולאה רוחל, כאילו שאני חזן שעושה לה קדיש… וראיתי גם אותך, והנה לא שכחתי אותך… אתה בדיוק אותו פורטרט כמו לפני ארבעים שנה. טארוני הפסיק, הביט בצעיר, חזר והביט בקשיש ושאל, אתה עוד רץ עם יהלום ברקטום? והקשיש אמר, כן, גם חנה, אין אמונה בגויים. וטארוני שאל את הקשיש, מצביע על הצעיר, הפוץ הזה יודע על מה מדברים? והקשיש אמר, לא. הוא חושב שהיטלר מת. הצעיר דחק באביו לחסתלק. אביו הביט בטארוני ושאל, איך חנה היתה צריכה לדעת שקוראים לך יהושע אלכסנדר טארוני? וטארוני אמר, כי אמרתי לה שזה השם שלי, יהושע אלכסנדר טארוני… אם היא לא נזכרה בזה בחיים, היא מאה אחוז נזכרה בזה בחלומות בלילה… תמכור את ז’אקוב ליהודים שיודעים מה זה נאצים… אם היה לי בית־כנסת, ז’אקוב היה שם על הקיר כמו פורטרט של הגאון מווילנא… כמעט עברו ארבעים שנה מאז, מה? והאיש אמר, ארבעים שנה אקוט בדור. העברית שלו היתה כבדה אך מדויקת. וטארוני השלים את הפסוק, ואומר עַם תועי לבב הם, והאיש אמר, אתם נוסעים למינכן, תיגש לדויטש, הוא כבר יודע איך למכור לגרמנים את הציורים של מאקס פכשטיין. טארוני לא הגיב, והאיש הצביע עלי ושאל, מי זה? משלנו? וטארוני אמר ביידיש, לא, אבל אני אראה לו מאיפה משתין הדג. האיש חייך, השתהה שתי שניות, ואמר, תן, אני קונה עוד ז’אקוב אחד, וטארוני אמר, בסדר, אבל עכשיו השני כבר עולה לך אלף חמש מאות דולר. האיש צחק, לא קנה, נפרד מטארוני והלך לכיוון בנו, שכבר עמד בפתח המסעדה, וטארוני אמר לי, תסתכל טוב, ככה הולך יהודי עם יהלום.

דויטש חיכה לנו בנמל־התעופה של מינכן. החורף בעיצומו ומבעד לחלון המונית נשקפו בתחילה מרחבים קטנים עטופי כפור קל שהסתיימו בשורות בנייני מגורים גבוהים. ובכל שלט חום צהבהב כצבע נקניקייה שהוצאה מהקפאה ומפשירה לאטה. דויטש אמר, חבל שאין לך עבודות של לסר אורי. אקסל שפרינגר שילם עכשיו חמישים אלף מארק בשביל תמונה שלו לא הכי טובה, רק מתוך סנטימנט. צבעי־מים של מאקס פכשטיין עומדים כאן בערך על אלפיים חמש מאות דולר. טארוני, שלא הציג אותי בפני הסוחרים באורלי, לא הציג אותי בפני דויטש, שישב צמוד אלי במונית, עטוף מעיל צמר שחור כעוף מצומק המציץ מפקעת. טארוני אמר לו, יש בישראל פאניקה מהמלחמה של יום כיפור… יהיה גם לסר אורי, לאט לאט… מי שלא מוכר היום, ימכור מחר, אין שם טרדיציה, לא יודעים להחזיק ארטיקלים כאלה ביד, לא יודעים מה יש ביד… אנשים שבאו לישראל עם תמונות של ליברמן ושל נולדֶה ושל אוטו דיקס ושל פכשטיין, מוכרים אותם וקונים מכוניות או פריג’ידרים… הכול עוד יחזור בסוף לגרמניה, כל האמנים היהודים יחזרו לגרמניה, כל האוספים, כל מה שברח משם… רק עניין של זמן וכסף, מה שיש פה לגרמנים הרבה. ודויטש אמר, יענקל רוש צלצל אלי מפריז שקנה ממך ז’אקוב אחד בשדה־התעופה, ושהז’אקוב בסדר גמור, ושהוא רוצה שתעבור אצלו בפריז בדרך חזרה. יש לי את הטלפון ואת הכתובת. הוא גם אמר שאשתו זוכרת הכול, גם בדיוק את השם שלך. וטארוני אמר, כן, אני זוכר אותה לבנה לגמרי, יפה, מאה אחוז חנה’לה. דויטש וטארוני דיברו ביניהם תערובת של יידיש ועברית, ודויטש אמר, נמכור את הסחורה שלך דרך אולגה הלנדורף, הכול במכה אחת, ואחרי־כן ישר, אבל ישר, תצאו מכאן, וטארוני ענה, זה עוד נראה, תשאיר לי, יש לי עוד כמה עניינים שהקורבע הזאת צריכה להסביר לי, ודויטש שאל מצביע עלי, הוא יודע גם לרוץ, או רק לשתוק? וטארוני אמר, כן, למה? ודויטש אמר, סתם ככה. אולי מישהו יצטרך פתאום לרוץ… אז יותר טוב שזה יהיה מישהו שלא נראה בדיוק מאה אחוז כמו יהודי, כמוהו, וטארוני אמר, מה, הוא לא נראה יהודי?! הוא הכי ישראלי שנראה הכי יהודי שם בישראל… הוא לא כאן בשביל לרוץ. הוא כאן בשביל לזכור מה היה… הוא אף פעם לא אמר שמע־ישראל ברכבת שנוסעת בלילה לגיהינום, הוא אמר שמע־ישראל רק אחרי שאכל שמנת עם סוכר, בין שמיכה וסדין לבן. דויטש הביט בטארוני, קלט את הרגשנות שבדבריו שאף לי היתה זרה, ואמר, אז אתה תרוץ, וטארוני אמר, אם יש צורך אני רץ.

אולגה הלנדורף, פילגשו הגרמנייה של בנקאי יהודי שפשט לאחרונה את הרגל, עמדה בפתח דירתה, נשקה ליהושע טארוני על פיו ואמרה בגרמנית, אתה נראה טוב כמו דובדבן אדום באמצע החורף. שפתיה היו בצבע אדמדם חיוור, התחתונה קצת מושפלת, מעידה על מיניות עזה. גופה הארוך היה מורכב ברובו מרגליים שהסתיימו בישבן כבד אף הוא מושפל משהו, ממנו נמשך חלק עליון צר וקצר יחסית, כתפיים מעוגלות וזרועות שזורות ורידים כחלחלים. טארוני ניתק את פיו מפיה, הודף אותה בעדינות אל תוך הדירה כשהוא מסובב אותה, פניה אל הדירה, והולך אחר אחוריה. דויטש משך אותי אל מחוץ לפתח, סגר את הדלת, ואמר, ניתן להם שעה. המתנתי דקה או שתיים על הרחבה הקטנה שבקצה המדרגות, ליד הדלת. טארוני לא יצא לבקש אותי. הלכתי עם דויטש לאורך הטורקנשטראסה אל אזור שוואבינג, מרכז השעשועים של מינכן. שׂדרת העצים שהתמשכה לאורך הדרך נראתה כלקוחה מציור של לסר אורי.

בטורקנשטראסה נכנסנו למזללת סטופּ־אין שנוהלה על־ידי ישראלים. עמיחי גור (גורבינר), ישראלי לשעבר, ישב בפנים עם שתי גרמניות צהובות בריאות. ראה אותנו, הניח ראש על החזה הגדול של האחת, כשידו חופנת שד של האחרת, וקרא, אמא, הם באו לקחת אותי למוסד הסגור! אמא, הם לוקחים אותי למולדת! ואחרי־כן צחק, קם, ניגש אלי, חיבק אותי ואמר, תחייך פעם, כל גרמניה לפניך.

עמיחי גורבינר פינה את שתי הגרמניות בטפיחות עזות על עכוזיהן, התרווח בספה המעוגלת העשויה פלסטיק דמוי עור עם מסעד גבוה, ואמר, רבותי, המצב הוא זה: הרחוב היהודי יודע שטארוני בא עם משלוח של תמונות. לא יודעים איזה גודל, נגיד תמונות ברבע מיליון מארק, ויודעים שהוא יעשה את זה דרך השרמוטה אולגה הלנדורף שתמכור את זה בחצי השנה הקרובה, בחתיכות, בחצי מיליון מארק, נגיד, רק נגיד… הבנקאי שלה חייב כסף לכל היהודים. הנה, לפני שבוע, היא חטפה מכות ברחוב מנושה אחד, שכמעט הוריד לה את התחתונים באמצע הרחוב… היהודים לא פנו למשטרה. הם עוקבים אחרי אולגה והבנקאי שלה. המשטרה יודעת מה הולך, אבל נוח לה שהיהודים שותים אחד את הדם של השני… ואם טארוני רוצה להעביר את המשלוח של האמנות דרכה, הוא צריך לקבל את הכסף ביד, נגיד רבע מיליון מארק, רק נגיד… אבל איך? למטה הרי כבר מחכים לו איזי היהודי ואנשים שלו, ואי־אפשר לעבור אותם בקלות, אז איך? בכל מקרה, רק אז, כשהכסף אצלו ביד־ביד, לתת את התמונות, וישר לרוץ משם, מאיפה שלא יהיה, בכל הכוח שלו.

טארוני חיכה לנו בבית־קפה ברחוב היהודים, שמשני צדדיו חנויות תכשיטים, שעונים, יהלומים ואבני־חן. בית־הקפה המה מיהודים מקומיים ומיהודים שהגיעו לכאן מאירופה ומישראל או מניו־יורק. היהודים התגודדו סיעות סיעות סביב שולחן או סביב שולחנות מצורפים. ומבעד לחלון הרחב, הפונה לרחוב, ראיתי את יהושע טארוני יושב לבד, מעשן, מחכה לנו. חלון בית־הקפה היה מעוטר וילונות קטנים מקושטים ברקמת יד בווארית עממית. הווילונות עיטרו את החלון כמסגרת עדינה, ולעובר אורח שהביט דרך החלון אל בית־הקפה יכולה היתה להיות הרגשה של צופה בתיאטרון בובות.

שותה ויסקי מתוך כוס המיועדת לתה, טארוני אמר לנו לאחר כמה דקות של שתיקה, מהפחד, היא כבר שוכבת עם כמה מהנושים שלו, עם התקיפים, אי־אפשר לסמוך עליה. השימוש של טארוני במלה תקיפים, שהיתה מאוד ספרותית בהשוואה למילון הרגיל שלו, הקסים אותי, ירושה לשונית מהתקופה הקצרה שזכה לחינוך יהודי. בדרך לבית־הקפה, דויטש אישר כל מה שעמיחי גורבינר אמר. אולגה הלנדורף והבנקאי שלה מגלגלים תשלומים מנושה לנושה. אסור לסמוך עליהם. רק האינסטינקט היהודי, הערבות ההדדית, מונע את הוצאת הפרשה לידיעת השלטונות באופן פורמלי… אולגה הלנדורף שוכבת עם נושים לפייס אותם, להרוויח זמן, למנוע את האלימות. בעמידה, על כורסת הכניסה, הם לא מורידים נעליים, לפעמים עם המעיל עליהם, והבנקאי היהודי יושב בחדר סמוך כאילו לא יודע. לפני שיצאנו, טארוני אמר, היו ימים אחרים. היא היתה כחולה כמו אור כחול. היופי בעצמו. גרמנייה חזקה שבאה אל היהודים כאן, אחרי המלחמה, כבר ב־55', בערך, בתור בן־אדם עצמאי… גם עסקים גם אהבה ויחס, ככה זה היה אז, פעם, לפני שהתחילה כאן הדגנרציה השנייה.

לאחר כשעה טארוני הציע שנזוז. היהודים הביטו בנו. ליד הפתח, עצר אותנו יהודי שאמר לטארוני, תוך התעלמות מדויטש וממני, כל כסף שיש לאולגה הלנדורף והיא מעבירה לך עכשיו, שייך לאיזי היהודי, ואיזי היהודי זה אני… תזכור את זה, אדון טארוני, תזכור שאתה תחזיק כסף מזומן של איזי היהודי, ואני כבר ימצא אותך אחת ושתיים. ואיזי היהודי, שדיבר עברית לגמרי ישראלית, הוסיף, תרחם על עצמך ועל הקליינטים מישראל שנתנו לך למכור בשבילם את התמונות, אדון טארוני… ועכשיו, אחרי ששמעת אותי, אתה לא יכול להגיד שלא אמרו לך, תשמע ממני, תצא מפה, תשכח את אולגה והבנקאי, אל תמכור להם, הכסף לא שלהם, הכסף שאצלם זה שלנו… תמכור את זה בדיסלדורף או איפה שלא יהיה, לא פה. וטארוני שאל אותו, למה אתה מספר לי את זה? ואיזי היהודי אמר, כי אני יש לי את כל הכבוד ליהודי שרואה יהלום דרך המכנסיים. טארוני צחק. מאיזי היהודי ומטארוני נבע חום מיוחד של סוחרים יהודים. איזי היהודי שאל, הבנת? וטארוני אמר, יָה ווֹל, הֵר איזי.

אולגה הלנדורף הזמינה אותנו פנימה. דויטש נשאר בחוץ, מחכה במכוניתו. בכורסת עור עמוקה ישב הבנקאי היהודי. הכרתי אותו על־פי תצלומיו שנדפסו מדי פעם בעיתונות. ליד הכורסה עמד גרמני כבן חמישים, גבוה, בחליפה שחורה. אולגה הציגה אותו כפרופסור לאמנות מודרנית המתמצא היטב ביצירות האמנים ז’אקוב, פכשטיין וליסיצקי. טארוני פנה אליו ישירות בגרמנית, האם אדוני הפרופסור גם סוחר? והגרמני, מוטרד גם מהשאלה וגם מניסוחה, אמר: כן, במובן מסוים, טארוני שאל: אתה הקונה? והגרמני אמר, כן, במובן מסוים. טארוני הניח את היצירות על השולחן הארוך שניצב בפינת החדר, ורק אז פנה לבנקאי כשהוא משתמש בשמו הפרטי ובקולו מצטלצלת גם נימת רחמים שהיא למעשה בוז קל, יוזף, אתה נראה יותר טוב ממה שמישהו יכול היה לחשוב, והבנקאי, ששם לב לבוז הקל, בלי שים לב לאפר הסיגריה שלו שנפל על חליפתו אמר, ואצלך, יהושע, הכול כרגיל? הרכבות ממשיכות לנסוע מישראל לגרמניה? מחזירים את פכשטיין ואת לסר אורי לגרמניה? כל האמנות היהודית־גרמנית חוזרת לגרמניה, מה? היהודים שלנו בישראל רוצים מארקים גרמניים, לא? וטארוני אמר, אני מצטער שזה כל־כך הסתבך, יוזף, עד שאני מוכרח לשאול מי בדיוק משלם לי את הכסף, והבנקאי אמר, בשביל יהודי שמכיר יהודי לפי ההליכה שלו, יש לך כמויות עודפות של צער… תקבל מה שמגיע לך בשביל הציורים, אל תדאג.

הגרמני סיים להתבונן ביצירות. אולגה עקבה אחריו, נשענת על החלון ומדי פעם מציצה החוצה. כרבע מהחלון הוסתר על־ידי עליו הצהובים הגדולים של עץ שצמח בגינה הקטנה שבפתח הבית. מהרחוב עלו רעשי החיים הרגילים. הגרמני אותת לאולגה והיא ניגשה אליו. כשתפסתי את מקומה ליד החלון, ראיתי את איזי היהודי ועוד שני גברים צעירים מטפסים על חומת האבן הנמוכה ונכנסים לגינה הקטנה.

הגרמני אישר את האותנטיות של ארבעים ושבעה הדפים. טארוני דרש עבורם רבע מיליון מארק, שהיו כשמונים אלף דולר, וציין שבמכירה נכונה, בתנאים מתאימים, אפשר תוך שנה למכור אותם ביותר מחצי מיליון מארק. הגרמני הסכים וטארוני שאל, במארקים או בדולרים? והבנקאי הוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה, פתח אותה ושלף בשתי אצבעות יהלום, כשהוא אומר, ביהלום, אדון טארוני, ביהלום. החיים, למשך שתי שניות, הלמו ביהושע טארוני, והבנקאי שאל אותו, מר טארוני, האם אתה מתכבד אישית? וכשהוא מצביע עלי, או שהנסיך הקטן שלך שהבאת אתך מתכבד אישית? וטארוני אמר, אני מתכבד אישית, והבנקאי אמר, אלא מה… תיארתי לעצמי.

הבנקאי פשט את ידו המחזיקה ביהלום לעבר טארוני, ואמר, תתכבד. טארוני ניגש אליו וכשהתכופף קמעה לעבר היהלום, הבנקאי שמט את היהלום לרצפה. טארוני הביט בבנקאי שהמשיך לשבת ולא הראה כל כוונה להרים את היהלום. טארוני התכופף והרים את היהלום.

מתי הרכבת הבאה מישראל? שאל הבנקאי את טארוני, לפני שיצאנו מהדירה, ולאחר שטארוני חזר לחדר משהייה קצרצרה בשירותים, וטארוני אמר, הכי מהר שאפשר. והבנקאי, עדיין ישוב בכורסה, שאל, הכול בסדר, אדון טארוני, היהלום מצא את מקומו?… דרך אגב, היהלום הזה כבר הספיק להיות גם אצל קולגה שלך, יענקל רוש מפריז. טארוני ניגש אל הבנקאי, ניקה את שרוולו מאפר הסיגריה, ואמר, יוזף, אל תיתן לאולגה לעשות את כל העבודה לבד, אפילו שהיא רק גרמנייה. טארוני הדגיש את המלה עבודה. הבנקאי עצם את עיניו, נחירי אפו התרחבו, וכששב ופקח אותן, והן היו כחולות וצלולות כתמיד, אמר בעברית, בקול רם, מתחזה לחזן, משועשע, אתה בחרתנו מכל העמים, וטארוני, כמי שקיבל את ההצעה ליישור ההדורים, אף הוא משועשע, אף הוא מתחזה לחזן, השלים את הפסוק, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות. הפסוק הפיץ בחדר חמימות משונה. אולגה הביטה בהם כבזרים המקיימים טקס פולחני בלתי־מוכר. טארוני היה הראשון שצחק ולאחר שניות אחדות הצטרף אליו גם הבנקאי.

מובן שלא הייתי מפרסם את הסיפור הזה אם טארוני היה בחיים. הוא מת לפני כשנתיים. בשבוע שעבר טלפנה אלי בתו מקיבוץ מגוריה. בדירת אביה מצאה מכתב מופנה אלי. טארוני כתב: ברכבת האחרונה שלי מפה לגרמניה יימח שמה וזכרה, לקחתי רק לסר אורי אחד שבסוף מכרתי בחצי־חינם בגלל המהירות שהייתי צריך לצאת משמה. אולגה כבר היתה מתה, ויוזף חזר לגובה, עומד על הרגליים שלו. במעטפה כאן יש תמונה שלי ושל אולגה, אחרי שהאמריקנים נכנסו לגרמניה והיינו בטיול על הנהר. התמונה זה לא כסף או משהו כזה, רק זיכרון. בגלל שהבת שלי לא יכולה לדעת מה התמונה בחיים שלי, אני משאיר אותה לך.

פתחתי את המעטפה. בפנים לא היה תצלום של זוג אלא של קבוצת גברים יושבת בשורה, פניהם תחובים בקעריות אוכל פשוטות.

רוחמה צועקת כל הלילה. זה הלילה השני שהיא צועקת, והאיש שיצא להביא עזרה רפואית צריך לפי החשבון שלנו לחזור כל רגע. שני ילדים רצו במעלה מתון של דרך עפר המסתיימת ליד הכביש הראשי, ובאור הירח נראו כמו שני ברושים קטנים, נעים ברוח, הידיים צמודות לגוף. הנערים הבוגרים ישבו על חביות במבוא הכפר. הוזיאס ואני נערים־אורחים בכפר והוא מחכה לאביו שיגיע לבקרו הערב. הוזיאס עוקב אחר תנועת המכוניות על הכביש הראשי, וכאשר מכונית מסחרית תיפרד מן הטור הנוסע, תפנה שמאלה, אורותיה יאירו שולי שדות ויפנו בסיבובם אלינו, יֵדע שזה אביו.

בעלה של רוחמה הוא המורה. עכשיו הוא עומד בפתח ביתם וגם הוא צופה על הכביש. אחת לכמה דקות הוא נכנס פנימה ומנסה להסות את אשתו. בשעה הראשונה, כבר בשעה הראשונה שעשיתי בכפר, שמעתי שהמורה קומוניסט. בחלונות הבתים שמעבר לכביש נראים אנשים מביטים אל בית המורה ואשתו. ליד פתח־תקווה, לפני מספר ימים, התקיפו פדאיונים זוג שישב במכונית. את הבחור הרגו ואת הבחורה השאירו בחיים. אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה קומוניסט. באחד מיישובי־הספר הרגו הפדאיונים אשה וילדיה. ביתו של המורה מוקף חלקה מוזנחת. חלקות רוב תושבי הכפר מטופחות. מלחמת־קש ישראלית־ערבית תפרוץ בקרוב ואנחנו נראה, מסוללת העפר, משאיות עם חיילים יורדות דרומה. החיילים שבמשאיות ישירו שירי מולדת.

רוחמה אשה קטנה. גידי צווארה נפוחים. בימים שאינה צועקת, היא יושבת בבית. הנערים המציצים מבעד לחלונות המרושתים יראו אותה לפעמים מציירת בידה מעגלים באוויר, במשך דקות ארוכות. ובאותו ערב, הוזיאס הגיע בריצה ומצא אותנו יושבים על חביות ליד הצרכנייה. עצר בריצתו במרחק קצר מאיתנו, מיתן את נשיפותיו והביט בנו כחוכך בדעתו אם אנחנו ראויים לשמוע מה קרה. לאחר כמה דקות סיפר שרוחמה היתה ערומה ושהמורה חיבק אותה מאחור, ושהיא בכתה כאילו יש לה חליל בגרון, ושהמורה שר לה ביידיש וכיסה אותה בסדין. הוזיאס חיכה שמשהו יקרה, אחרי־כן הוא אונן במהירות במקומו בין השיחים, ואחרי־כן הגיע אלינו בריצה. עכשיו הוא חושב שמגיעה לו על זה מדליה. לא, הוא אומר, לא, המורה שום דבר, רק שר ביידיש… אני יודע מה זה יידיש.

המורה עומד בפתח ביתו. בין ביתו לבין הבתים השכנים משמאלו ומימינו, מפרידים שדות בוטנים. מהבתים שממול, מעבר לכביש, ניתן לראות את בית המורה. עכשיו קיץ והמורה נראה כזקיף ליד הדלת. מהדלת ועד לקרקע ארבע מדרגות בטון חשוף. הוא מתיישב על מדרגה ומביט אל תוך החשיכה הקלה. הבית ניצב על עמודים קצרים. בחלל שבין הרצפה לקרקע מוטלים איברים של כלים חקלאיים, כמה שקים ועמוד גלילי שבסיסו בטון יצוק. רוחמה צועקת. הוא נכנס פנימה. גידי צווארה כחולים והוא מלטף אותם, מבקש להרגיע את הדם הדופק בהם ומותח את העור, ואומר, אתל’קה, אתל’קה. אנחנו בין השיחים, ונורה חשופה המשתלשלת מן התקרה מאירה את החדר. רוחמה עומדת על המיטה וברכיה נראות כמו פיקות של כדורי רובה צ’כי.

האיש שיצא להביא עזרה חוזר עם בקבוק זכוכית קטן, שאת תכולתו יש להזריק לרוחמה. הוא עומד ליד המדרגות וקורא למורה, העונה לו מתוך הבית. כשהמורה יוצא אליו, רוחמה מנסה להתפרץ החוצה, נתקלת במורה המונע אותה, הם מסתבכים, המורה מועד והם נופלים חבוקים על הקרקע. רוחמה לבושה בחלוק דק ובשרה הלבן הרזה מבריק, והיא צועקת לא! לא! ולאחר שנים, כשאני שומע חלחול פצצות־עומק, במעבר מים, אני נזכר בצעקותיה. המורה מתיישב על הקרקע ובמשך שתיים שלוש דקות אינו עושה דבר. האיש עומד מעליהם עם בקבוק הזריקה ביד. אחרי־כן המורה והאיש מרימים את רוחמה, מניחים אותה על המיטה. המורה מגלה את ידה הימנית ומזריק. הוא מכסה אותה, מכבה את האור ויוצא אל המדרגות.

אבא של הוזיאס מגיע והם יושבים במכונית המסחרית שלו בחושך, ליד מגדל־המים הישן. הרדיו פתוח והוזיאס הבן אוכל מתוך שקית סנדוויצ’ים שאביו הביא. לאביו של הוזיאס סכסוך משפטי ממושך עם שותפו־לשעבר, שהוא אישיות פוליטית העוסקת מהצד בעסקי מזון. האב מלמד את הבן שאין צדק ושכולם זונות ושצריך להיות חזק. גם בביקורו הקודם של הוזיאס האב, רוחמה צעקה כל הלילה. הוזיאס ישב אז במכונית והקשיב, כשבנו לצדו, הקשיב ואמר, זה חולרע, זה צעקה חולרע, אני מכיר אותם, וחיבק את בנו ששיחק בכפתורי הרדיו המותקן במכונית. והערב, כשהאט ליד הנערים שישבו על חביות במבוא הכפר, שרבב ראשו מן החלון ושאל, מה נשמע? אחד הנערים אמר, שומעים את רוחמה.

הוזיאס אמר לבנו, כשייגמרו הצרות עם המשפט וכל זה, אני מחזיר אותך הביתה. הצעקות של רוחמה הוציאו אותו מדעתו, ועכשיו הוא נהג את המכונית לעבר ביתו של המורה. המורה עדיין ישב על המדרגות, בגופייה לבנה ובמכנסיים קצרים. האיש שהביא את חומר הזריקה כבר הלך. הילדים יצאו מאחורי השיחים, עקפו חלקת שדה מבוראת ששימשה כחניון טרקטורים, עלו על הכביש במרחק של כמאתיים מטר מבית המורה, וצעדו כעת לעברו, במין מקצה שכמותו תראה רק בכפרים.

הוזיאס האב עצר מול בית המורה, במרחק של עשרים מטרים של אדמה, שבחורף תמיד היתה בוצית, ושניסיונות של ריצוף בטון לא־מוצלחים יצרו בה שקעים ומקווי מים נוספים. הוזיאס האב אמר לבן, כשהוא מצביע על המורה, זה המניאק הקומוניסט? הבן שלא ידע מה זה מניאק קומוניסט, ושאברו היה מקופל ורגוע לאחר ההצצה ההיא בחלון, אמר, כן, זה הוא.

כשהילדים עברו את הסיבוב והגיעו למישורת, שעל כפה נחו בית המורה ובתי שכניו, ראו את הוזיאס האב מתקרב אל המורה.

המורה הגיע לכפר מחיפה, אליה הגיע עם העלייה מאירופה. לבתי־הספר הכפריים חסרו מורים ומישהו מאנשי הכפר הגיע איכשהו למורה. האנשים יודעים שהגבר בן הארבעים הוא בעל דעות פוליטיות. האיש שהביא אותו לכפר אמר לו, האנשים אצלנו אנשים רגילים, אז בלי פרופגנדה, רק מתמטיקה ודקדוק ומה שקשור. המורה היה פעיל בחיפה בתא של פועלים שמחוץ להסתדרות הכללית.

לאחר כחצי שנה בכפר הודיע לוועד שהוא מתחתן ומביא אותה לכפר, וביקש סידור בעניין דיור. בוועד שאלו אותו איך קוראים לה. המורה אמר, רוחמה. שאלו אותו, תימנייה או מה. המורה אמר, לא, הונגרייה, השם הקודם שלה זה אתל’קה.

ילדים שהיו על־יד הכביש ראו את רוחמה, כשירדה עם המורה מאוטובוס המאסף. באותה שנה יצאו לכפר מוניטין והורים אמידים שנסעו לחו"ל בתקופת הקיץ הפקידו שם את ילדיהם, במעין קייטנות בנות ילד עד שלושה.

רוחמה עמדה על סוללת העפר שלצד הכביש, כשהמורה לצִדה, והביטה אל הכפר כפי שתביט הנערה הבריאה שעל מעטפת קופסת קק"ל הכחולה אל מרחבי העמק, שערה מתבדר ברוח. אנחנו, אז, הילדים הראשונים של ישראל החדשה, מבלי לדעת זאת, ורוחמה, היא מי שהיתה אתל’קה. את הצעקה הראשונה שמע הכפר כולו מיד עם תום הודעת קריין החדשות על הרצח שביצעו הפדאיון בווילהלמה שליד פתח־תקווה.

אחת לשבוע, בשעות אחר הצהריים, המורה עולה לכביש ומחכה למאסף חיפה. הוא חוזר עם האוטובוס האחרון וכאשר יעבור האוטובוס האחרון מבלי לעצור בתחנת הכפר, נדע שהמורה יגיע בבוקר. לאחר הצעקה הראשונה, שלאחריה נשמעו הבאות, הצטמצמו נסיעותיו. לאחר מקרה וילהלמה ניכרה תכונה בכפר. הילדים התרוצצו בין המבוגרים כפי שיתרוצצו הכלבים בין הפרשים במערבון שהוקרן כאן. הצעקה של רוחמה הפכה מקול לחומר ממשי שנדבק למערכת העצבים של האנשים.

אחד מאנשי הכפר, יוסף הקטן, מחכה למורה בחצר בית־הספר. מבעד לחלון הכיתה אנחנו רואים את יוסף הקטן ובמרחק קצר ממנו עוד שני אנשים. המורה מביט ורואה את יוסף הקטן, שהוא איש ועד בעל עבר ביטחוני. חלק מהילדים יודעים שמשהו צריך לקרות היום. וכשמסתיימים הלימודים, המורה יוצא ומצטרף ליוסף הקטן, המוביל אותו לעבר שׂדרת הברושים הקטנה, הסוגרת על בית־הספר ממערב. הם משוחחים, נפרדים, וכשהמורה מתרחק, יוסף הקטן מסתובב וקורא לעברו, תזכור, בדיוק בשבע. בקריאה שוכב איום. וכל האנרגיה ומרוצת הדם שבגופו של יוסף הקטן מכוונים ומצטברים בתנועת אצבעו אל המורה.

ובשבע בערב, כשהמורה ישב עם הוועד במשרד, הביט בדמותו של הרצל שניבטה בו מתמונה שעל הקיר ואמר, בתשובה לשאלה: היא צעקה כי היא לא בריאה, וזה מהמלחמה באירופה… זה משם… בלי קשר אם אני קומוניסט או מורה למתמטיקה. יוסף הקטן שאל, אבל למה דווקא כשהרדיו הודיע את זה? והמורה אמר, כי היא נבהלה.

אנשי הוועד תפסו בחושם הטוב שפגישה זו אינה לפי מידתם האנושית, שהם נפלו ברשת של יוסף הקטן, ובמין אִטיות כפרית ניסו לסובב את השיחה, ומישהו אמר, אז היא צריכה טיפול.

האנשים התפזרו. יוסף הקטן ליווה את המורה החוצה, וכשעברו לידנו שמענו אותו אומר למורה, אני מקווה שאתה מבין אותי. המורה עצר, ואז כשפנה ליוסף הקטן, ראינו בפעם הראשונה את המבט הזה בעיניו, שקראנו לו לאחר־מכן מבט של קומוניסט, ואמר לו, אין מה להבין. יוסף הקטן לא הרפה ממנו ואמר, אל תהיה חכם כזה גדול, תזכור שאתה בידיים שלי. הנימה של יוסף הקטן היתה כשל הנחש הבולע תרנגולות. הקול לבש צורה של יד המושחלת אל הקרביים דרך הגרון. המורה הביט בו, ויוסף הקטן אמר, כשהוא משחק בידיו ובפניו כשחקן תיאטרון, זה פשוט מאוד, פשוט אין לך לאן ללכת.

הילדים שמרו את המחזה הזה בלבם. ואני שמרתי בלבי את פחדו הטמיר של יוסף הקטן מפני מה שהביע מבטו של המורה. הפחד עיווה את פניו ובצחוקו של יוסף הקטן היה טמון רעד. שריריו היו מאומצים כשל רץ לא מיומן. הוא, בתוכו, פחד מהמורה. הייתי ילד, אבל ראיתי את זה מבעד לחזות הכמו־בוטחת של יוסף הקטן.

עכשיו ראינו את הוזיאס האב קרב אל המורה שישב על המדרגות. תנועה אִטית. המורה לא זז. המרחב הקטן הכפרי היה מכוסה אד קיצי. חוטי החשמל המתוחים השמיעו אוושות צווחניות. הוזיאס האב עצר כארבעה מטרים מהמורה שהביט בו. הוזיאס הבן יצא מהמכונית, רץ אלינו, ונדבק לגוש הקטן שיצרו גופינו המצופפים. הוזיאס האב פתח בצעקה, שהסגירה את פחדו הגדול. אנחנו, הילדים, היינו מאומנים היטב בזיהוי פחד מהתבוננות במשחקי המלחמה של הכלבים, של שכירי היום במטעים ושל צעירי הכפר. הוזיאס האב צעק, מניאק, קח את החולרע שלך ותחזור לרוסיה. הוזיאס הבן נפרד מהגוש שלנו, רץ עד לסיבוב והתחבא מאחורי עוקב מים. עכשיו, לאחר הצעקה, הוזיאס האב הרים מקל מן האדמה והתנפל על המורה. המקל נחבט ביד מגוננת של המורה, החליק על צִדה ופגע קלות בצד ראשו של המורה. והוזיאס האב החליק בתנופתו ונפל כשראשו נחבט במדרגה. המורה נעמד מעליו. הוזיאס־האב המום מקופל כתינוק הביט בו כמחכה למכה. המורה לא זז. ולאחר דקה ארוכה, הוזיאס האב זחל לאחור, ולאחר כמה מטרים קם וצלע אל המכונית, ונשען על כנפה. המורה שטף את ראשו במי הברז שבחצר, ונכנס לביתו. והוזיאס האב קרא לעבר הבית החשוך, נאצי! קומוניסט! מניאק!

אורות נדלקו בבתים השכנים, הילדים התפזרו, והוזיאס הבן נשאר עוד שעה ארוכה מאחורי עוקב המים ולא ענה לקריאות אביו, שלאחר שעה קלה התניע את מכוניתו ונסע. מהבית החשוך נשמעה צעקה, ולמחרת ראינו את המורה מוביל את רוחמה בדרך העפר אל תחנת האוטובוס. כשהגיעו לסוללת העפר, סבבה לאחוריה והביטה בכפר. מבטנו היה נעוץ בפיה. האוטובוס הגיע. היא נופפה לנו בידה. נפנוף עדין כרקמת תולעי־משי, שקוף כמוה. וידענו שעד סוף ימיה לא תִכלא הציפור קולה.

האוטובוס התרחק, וכשהגענו בריצה לסוללת העפר ראינו משאיות צבאיות יורדות לכיוון דרום, ושמענו את החיילים שרים שירי מולדת.

פוסטר של האבנים המתגלגלות כיסה את דלת הכניסה של החנות. אור צהריים חדר דרך הרווחים, מסמא את האנשים שבפתח. קריית־שמונה נחלקת באמצע על־ידי כביש רחב, וכך, לעתים, נדמה שהיא תפאורת־הכביש, ולא עיר ואם כשלעצמה. האנשים הגיעו לכאן ממחנה שבפאתי מושב צפוני לקריית שמונה. אנשי המושב שומרים על קשר־עין עם המחנה. לעתים, בשעת בוקר מוקדמת, ייפגשו בשביל עפר, המוביל לכביש המוצא. שולי השביל מהודקים ומורבצים לקראת החורף, ועם הגשם הראשון הם נעשים קמחיים. מהנקודה הגבוהה ביותר במחנה, שהוא מחנה ארעי, רואים את מרכז המושב. העין רואה שדות מטופלים, בתים נמוכים, מכונות חקלאיות, חיות בית. לקריית־שמונה מגיעים אנשי המילואים לקנות עיתון, דברי מזון, ומעט פנאי עירוני. הגשם הראשון שטף את קריית־שמונה ויושבי בתי־הקפה אינם בוטחים בשמיים הבהירים. אנשי המילואים יושבים מול דלת הכניסה של החנות, רואים את פוסטר האבנים המתגלגלות כראות כתם, ולא כצורות מזוהות. מיק ג’אגר, בן ארבעים, ואנשי המילואים בני ארבעים, והכול רחוק ובלתי־מציאותי.

האשה שיצאה מהחנות הרכיבה משקפי־שמש גדולים, כהים ביותר, וכשניגשה לאחד מאנשי המילואים ואמרה, שלום צוצו, הוא אמר, שלום מותק. הוא בן ארבעים, מותש, מיטמטם והולך, מאבד קשר, שותה. מחנה המילואים משמש לו מקלט, וימי המילואים זמן מקלט. האנשים במחנה חווים אותו כאחד מהם והדבר נעים לו מאוד. בערבים הפנויים הוא נוסע מהמחנה לקריית־שמונה עם החבורה או בעצמו, יושב כאן, בבית־הקפה, צופה בטלוויזיה עד להנפת הדגל, מניח ברצון ללאוּת ולכלום לשטוף את גופו, להשתלט עליו. הטמטום הקל מענג אותו. את האשה המרכיבה משקפי־שמש גדולים הוא מזהה לפי הריח. זהו ריחו של בושם אשר תקנינה נשים החיות במושבים בבואן לערים הגדולות. לבו נכמר עליה בראותו בעיני רוחו אשה כפרייה, עדיין בוטחת באיבריה, עומדת מול חלון־ראווה של תמרוקייה, בעיר גדולה, מחשבת את כספה כנגד תשוקתה הקטנה, מובילה באפה את ריח הבושם בשבילי המושבה הצפונית. הוא קם לכבודה ואמר, למה שלא תשבי איתנו, אנחנו סתם יושבים פה. זה בסדר, אמרה האשה, גופה תחוב במכנסיים ובמגפיים ובמעיל־רוח, צוצו, למה שאתה לא תלווה אותי לאוטו שלי. מישהו מהחיילים אמר לו, זה בסדר, נחכה לך. חיילי המילואים נהגו רעות זה בזה, ומריבות קטנות שצמחו משיעמום התפוגגו בשיעמום.

ימים אחדים קודם־לכן, בשעת בוקר מוקדמת, החייל פגש את האשה בשיפול גבעה קטנה, חולית, שהחביאה את נקודת החשמל והכוח של הסביבה. נקודה שהיא מין קופסת ברזל, בגובה אדם, שצבעה אפור ועליה מודפס סמל חברת החשמל. קבוצה קטנה של חיילים נשלחה כמעשה שבשגרה לבדוק את הקווים. החיילים הקדימו קצת וכשהם מקפצים לחמם את איבריהם חיכו לנציג חברת החשמל. הנציג, תושב האזור, נוהג ברכב מסחרי לבן שעליו מוטבע סמל הדואר, איחר. וכשהחיילים פנו ללכת, הגיעה בדרך העפר פז’ו מסחרית נהוגה בידי אשה, נוסעת לאטה כמבקשת שיעצרו אותה. האשה עצרה במרחק של מטרים אחדים, יושבת במכונית, מביטה בחיילים, מעשנת, מוסיקת בוקר קלה מעורבת בקטעי חדשות בוקעת ממכוניתה ומציפה את המרחב הקטן, התחום על־ידי גבעה ועל־ידי שדרת עצים קצרה. שמש טובה החלה לחמם את האדמה. תנועת חיים נפתחה באזור, וכשנציג חברת החשמל הגיע, פנו חיילי המילואים לעברו. החייל נשאר במקום, נשמט מחבריו, מביט באשה המביטה בו, מחייכת.

לאחר כחצי דקה, שרבבה האשה את ראשה וקראה, צוצו, מה השעה? החייל, קצת מואס בקריאה צוצו, מצא עצמו עונה, רבע לשבע, מותק. לא יכול היה לשלוט במותק שיצא מפיו. וכשהוא נקוט בפני עצמו על המותק הזה, חזר ואמר, רבע לשבע, מותק. האשה שאלה, לאיפה אתה צריך? ההיגוי שלה היה כבד, קצת זר, והחייל חשב שאינה ילידת הארץ. החייל אמר, לקריית־שמונה, הולך? האשה אמרה, הולך, והיטתה את גופה לצד הדלת האחרת, משחררת את הבריח הפנימי והודפת את הדלת. החיילים נעו עם נציג חברת החשמל לאורך אחד הקווים, שפופים קצת, פניהם לקרקע, וכשהאשה חלפה לידם, שחררה לכבודם תנועת הצדעה קצרה ומהירה.

בלי לדעת למה, האיש שאל, אַת אלמנה? האשה צחקה ואמרה, מפחד להסתבך, צוצו? החייל שתק, קולט את המתיקות הכבדה של בושם הגוף שלה שמילא את תא הנהג. באחד העיקולים, לפני הכניסה לכביש קרית־שמונה, בחזיתו של מפעל, מוצב פסל של יחיאל שמי. החייל שאל אותה, כשהוא מצביע על הפסל, מתעניינת באמנות מודרנית? האשה אמרה, בקריית־שמונה יותר מדי מכירים אותי. אולי ניסע למטולה, זה בסך הכול עוד עשרים דקות, מה? החייל אמר, שום מטולה ושום בטיח, לתל־אביב. האשה שאלה, אתה צריך להודיע למישהו? החייל אמר, לא, החבר’ה כבר יכסו עלי, נחזור לפנות בוקר, יהיה בסדר. נתקף עליזות וחבט בכף פתוחה, על ירכה. האשה כיווצה את ירכיה, ולאחר שניות הרפתה והן נפערו לאִטן. החייל אמר, אני משתגע. ולאחר־מכן הוסיף, שבחיים שלך לא תקראי לי צוצו, יש מבינה? העברית המשובשת שלו הפתיעה אותו, והוא שייך אותה לזמן הדמדומים של המילואים. האשה אמרה ששמה אלונה, והוסיפה, החיים קצרים והסינים מתקרבים, והוסיפה, בעניין צוצו אני לא יכולה להבטיח.

הם נסעו בנוף רחוץ וריחני, והחייל נזכר בתמונת ילדות: גבר נוהג באופנוע עם סירה. במושב האחורי אשה כבדת גוף מצופפת פניה לגבו. בסירה, שני נערים קוראים קריאות חסרות מובן לעבר עוברים ושבים. נהג האופנוע מרכיב משקפי־רוח, ובידו הימנית, מדי פעם, כפעולה מכאנית, בודק במישוש, אם הנערים במקומם. האופנוע מחליק לאורך כביש צר החוצה שכונה קטנה, השוכנת על גבעה. לאחר שהאופנוע חולף על פני עיקול הגבעה, נעלם מהעין, נשמע רעש התרסקות, ולאחר־מכן צעקות. החייל התקשה להיזכר ברעש ההתרסקות. את אופנוע הסירה ואת המשפחה הנוסעת בו, זכר היטב. חלק מילדותו. מאין צץ רעש ההתרסקות, שאל את עצמו, כשהוא מריץ בדמיונו, פעם נוספת, את תמונת האופנוע הנוסע. האשה שאלה, נעצור בעפולה? והוא אמר, איך שבא לך, אלונה. הזכרת שמהּ, אלונה, גם שִעשעה אותו וגם הציפה אותו קרבה חמימה. האשה אמרה, יופי, אלונה, מה, נהיינו זוג, מה. החייל אמר, מה כבר הבן־אדם יודע על המים איפה שהוא שוחה. האשה שאלה, מה זה צריך לגיד? והחייל אמר, שום דבר, תאמיני לי, יצא לי, סתם. האשה שאלה, סתם פלסף? והחייל אמר, כן, סתם פלסף.

בתל־אביב, בלילה, אחרי מבט לחדשות, האשה ביקשה שייקח אותה למסעדה. אולי איטלקית, אמרה, קראתי בעולם־הזה על מסעדה איטלקית של מנפרד כץ, בטיילת, בא לך? החייל, צוחק בטוב־לב, אמר, למה לא, מנפרד כץ, למה לא, קראת עליו בהעולם־הזה, מה, יופי. המסעדה היתה כמעט ריקה מאדם. המלצרים, בתלבושות מתואמות, שירתו אותם בשוויון־נפש, וכשחזרו משולחנם נעמדו ליד קיר לבן, פניהם אל הים, מביטים בו דרך דלתות הזכוכית. האשה שאלה, מה זה, זה מנפרד כץ הגדול או מה, אין פה שום אנשים? החייל שהתרגל לשפתה המשובשת, אמר, רק את ואני, מותק. האשה שאלה, אתה בטוח שזאת המסעדה של מנפרד כץ, והוא אמר, כמו שאני בטוח שזאת תל־אביב. החייל חש קרבה מיוחדת במינה לכפרייה הזו, הנוהגת בפז’ו מסחרית והמבקשת לשבת במסעדה של מנפרד כץ, והקונה את בשמיה בכל בו שלום. צבט קלות את בשר זרועה, וצחק בקול, כמי שצופה בקומדיה חביבה, כאשר האשה, בפרץ אינטימיות, דחקה רגל בין רגליו, מגלגלת לשון על שפתיה. אני מבסוטה, הכפרייה אמרה, ואתה… היית כל־כך עדין אתי… אני מבסוטה. על פניה פשטה הבעת אושר קולנועית. והחייל נבוך, מוטרד במקצת, אמר, זה בסדר, זה בסדר. הכפרייה שלחה לו נשיקה מעבר לשולחן, ורק הבנאליות המוחלטת גרמה לו להשיב נשיקה, מלוּוה מצמוץ שפתיים.

אחרי גירושיו עקר לדירה שכורה בבן־יהודה. חפציו מוערמים, מכשיר טלוויזיה מוצב מול המיטה. קודם שביקשה לצאת למסעדה, טרחה קצת בדירתו, נתונה בתוך בגדיה מחמת ביישנות בלתי־מובנת לו. עכשיו, במסעדה, באור הלבן הזה, נזכר ברעש ההתרסקות. הרעש היה שייך לנוף ילדות אחר. וחיבורו עם המשפחה באופנוע־סירה, הטריד אותו. הוא ניעור ממחשבותיו, כששמע את האשה מבקשת לטייל קצת בדיזנגוף. למה לא, אמר, בטח. האשה עצרה ליד חלונות־ראווה, מפנה מדי פעם את תשומת־לבו לחפצי נוי, למוצרי קוסמטיקה, לארנקים ולשעונים. מדי פעם, למרחק קצר, מצא עצמו מחבק את כתפיה, תוחב יד תחת בית־שחיה, צובט בשר רך. האשה נענתה לו עד שרגליהם נכשלו אלו באלו. הגיחוך לא היה שלם בעיניו, עד שלא עצרו ברחוב והתנשקו. כשניתקו זה מזו, האשה אמרה, מביטה בעיניו, צוצו, אני פשוט מאושרת.

בארבע לפנות בוקר, כשהגיעו לדרך העפר המובילה למחנה, העירה אותו. השמיים החלו להכחיל בפאתיהם. האשה, מיטיבה את פניה מול המראה הקדמית הקטנה, אמרה, לכל דבר טוב יש סוף, מה. החייל אמר, אז להתראות. והאשה אמרה, מנופפת בשפתון אדום, נשיקה

למותק לפני שהאדום הזה נכנס לפעולה. כשהחייל נשק לה, החלה מפשפשת באיבריו בקדחתנות, מטלטלת אותו. כשראשו נחבט קצת, חדלה, פתח את הדלת ויצא, מתקין את בגדיו. האשה, מבעד הדלת הפתוחה, אמרה, אני מאושרת… היה ממש כמו בסרטים, מה. החייל שתק. והאשה שאלה, תוכל לשכוח אותי? ולאחר־מכן הוסיפה, לטובתך? החייל אמר, לא, לא, אף פעם לא, כשהוא מתחיל לטפס בעיקול הגבעה הקטנה, רגליו קצת טובעות בחול שנעשה בוצי. האשה צפרה לו דרך ידידות. הוא נופף בידו, התכופף, ריווח את גדרות התיל, נכנס למחנה, עשה דרכו לאוהל, שורק מנגינה להפתעתו. כששכב בבגדיו, על מיטת השדה, עצם את עיניו וראה את רוכב אופנוע־הסירה מחליק ברחוב שכונתי קטן וצר, כשהאשה שמאחוריו, הצמודה לגבו, היא הכפרייה בעלת הפז’ו המסחרית, והילדים היושבים בסירה הם ילדיו־שלו. הילדים קראו קריאות חסרות פשר לעבר עוברים ושבים. ואלה, העוברים ושבים, היו הוא. כל העוברים ושבים היו בני דמותו. והוא זה שחשב את קריאות הילדים לחסרות פשר. ואז, כרוכב האופנוע, מישש לבדוק אם הילדים במקומם, בסירה, ושמע עצמו קורא בשם בנו, צבי! צבי!

הקריאה הקיצה אותו, והבוקר מצא אותו שוכב מקופל, רגליו אסופות לבטנו, נכמר על גירושיו ועל ילדיו, מייבב בשקט.

נתנזון והֶרץ עירומים תחת מקלחת אחת. נתנזון מאחורי הרץ מחזיק בכתפו. הם בני חמש־עשרה בערך. המקלחת הראשונה שלהם בפנימייה. הנערים הביטו בהם, עירומים על דרגשי העץ. הֶרץ היה הראשון מבין השניים שפתח את הפה: מה יש? מה אתם מסתכלים? הנערים לא ענו והוא התחיל לצעוק, מה יש?! מה יש?! ונתנזון ניסה להשתיק אותו. הֶרץ לא השתתק, ואז נתנזון, בניסיון לפייס את הנערים, התחיל לצחוק בקול רם. הצחוק שלו גבה וגבה עד שהפך למעין יבבה. הֶרץ צעק, מה יש? מה הֶרץ עשה?! אני לא יודע אם שם לב שהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי ושזה מגוחך. הישבנים של הֶרץ רחבים, לבנים, זרועי בהרות ורדרדות. מכתפיו הרכות יוצאות זרועות רפויות שרירים, ועל חזהו החל מסתבך שיער דק ובהיר. נתנזון גבוה וכפוף וברכיו מחודדות. נתנזון התיישב על הרצפה הרטובה, כשהצחוק הגבוה מתחלף בנשיפות ארוכות ולחות המרעידות את חזהו.

בנייני הפנימייה שתולים בשיפולי שתי גבעות של חול רך לבן. בראש אחת הגבעות ניצב מגדל־מים ואפשר לראות את הים. במרחק כמה מאות מטרים עיירה שרונית, נמוכה וירוקה. הפנימייה משתייכת לזרם חינוך בורגני־דתי השואף להקנות לחניכיו הישגיות, דת כטקס בורגני ואולי אף כאתיקה, והכרת ערך היציבות והרכוש. הרבנים כאן בדרך־כלל אנשים חרדים. מאוד ישרים, עניים מבחינה חומרית. לפנימייה תהילה בקרב הציבור הדתי. כמו בכל פנימייה שוררים כאן חוקי חיים שאחד מהם: לא טוב להגיע מאוחר. נתנזון והֶרץ הגיעו מאוחר. לא הגיעו איתנו לחמישית, הגיעו לשישית בסוף השליש הראשון.

הגופים העירומים החלשים המצופפים בתא המקלחת והקריאה המבוהלת מה יש? מה יש? הציתו בי יֵצר. לקחתי מגבת רטובה והצלפתי בה על הֶרץ שכיסה בידיו על ראשו. המגבת הרטובה השאירה בו בהרות רחבות לבנבנות־ורודות שהלכו והתפשטו כצבע נוזל. וצעקתי, חניוק! תרביץ בחזרה, חניוק! הֶרץ לא ענה ונתנזון, עדיין במערומיו על הרצפה, פלט יבבות קטנות. הנערים שעל דרגשי העץ הביטו בנו בלי להתערב. הֶרץ ונתנזון סימלו בעיניהם את הגולה, את השואה. היינו נערים דתיים ואז השואה היתה עניין של דתיים. אלוקים הרשה רצח שישה מליון יהודים. אלוקים נחלתם של הדתיים. נובע מכך: השואה – עניין של דתיים. הפחד, ההשלמה וההליכה לטבח הם עניין של דתיים. היינו נערים דתיים בישראל של שנות הששים ורצינו למחוק את חרפת השואה של הדתיים ההם. רצינו להיות גם דתיים וגם אגרוף או איבר־מין שיאיים על העולם. הבכי, החולשה והגוף העירום של נתנזון והֶרץ הוציאו אותי מדעתי. ורק כשהרגשתי, שאיברי מתקשה, הפסקתי להצליף בהֶרץ. ניגשתי לכיור ושטפתי את ראשי. כשיצאנו מאולם המקלחות עדיין היו נתנזון והֶרץ בתא־המקלחת, עירומים. נתנזון בדק את הבהרות המתפשטות על גופו של הֶרץ.

יצאתי למרפסת הקטנה והחשוכה. הבטתי לעבר גבעות החול. מוסיקה ערבית שעלתה מאחד מבתי המעברה הסמוכה הציפה את המרחב הזה, שילדי הבורגנות הדתית נפגשו בו עם תושבי מעברה ועם קהילה חקלאית חילונית. לאט לאט הבחנתי בפרטים בתוך חחשיכה: בתנועה של חיות על פני גבעות החול. בסולם של מגדל־המים, במאורת כלב באחת החצרות. עמדתי במרפסת ורציתי להיות חיים שטרקמן: רמת־גני, בן גילי, כוכב כדורסל צעיר, חילוני. נראה לי שחייו פשוטים ובריאים. בערבי שבת, כשהלכתי מסורק ורחוץ לבית־הכנסת, שטרקמן קלע לסל במכבי. עד היום קשורה אצלי שירת לכה דודי עם קולות הכדור המקפץ של שטרקמן. חניתה היתה הנערה הכי יפה ברמת־גן ולשטרקמן לא היו צריכות להיות שום בעיות איתה. כשעמדתי על המרפסת הבטחתי לעצמי שיהיו לי כמה חניתות שיתחשק לי.

תוך שנייה זיהיתי את הֶרץ ואת נתנזון שטיפסו על גבעות החול והחלו לעבור אותן. יצאתי מהפנימייה ורצתי אחריהם. לפני הכביש הראשי השגתי אותם. הם שמעו אותי, הסתובבו אלי, מצופפים, כמעט מחובקים. בתחנת האוטובוס הסמוכה, על ספסל עץ, ישבה בחורה, מעשנת. בחורות מעשנות מסוגלות לכול. הֶרץ ונתנזון הביטו בי בלי להוציא הגה. פניתי להֶרץ: חניוק! לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! אתה נשאר פה! זה שקיבלת קצת מכות עוד לא עושה אותך לצדיק, חתיכת־חניוק מסריח! תחזור מיד לפנימייה, או שאני גומר עליך עכשיו ומשנה לך את הצורה! ונתנזון אמר, אנחנו נוסעים הביתה, זה מה שאנחנו עושים, והֶרץ צעק, אתה נאצי! נאצי, זה מה שאתה…

הבחורה קמה מהספסל והביטה בנו. היו לה שדיים גדולים מהסוג שהייתי מוכן לברוח איתם לטבריה, להתחתן איתם, לסגור אותם בחדר, לעלות עליהם בבוקר, לצאת לעבודה, לעלות עליהם בצהריים, לשוב לעבודה, לחזור מהעבודה ולעלות עליהם בלילה. ואמרתי להֶרץ, אם זה לא היה חילול השם שהחילונית הפרוצה הזאת תראה דתיים נלחמים, הייתי מראה לכם… והבחורה, עדיין מעשנת, שמעה אותי ואמרה, הופה! ועכשיו זיהיתי אותה כתושבת המעברה שנהגה לשבת בבית־הקפה הקטן שעל גבול המעברה והישיבה. רציתי שהיא לא תיסע עכשיו לשום־מקום ושתישאר אתי כאן מאחורי גבעות החול, עכשיו בחושך. הֶרץ חזר וצעק! נאצי! אתה מדבר על חילול השם?! אתה יותר גרוע מקיבוצניק! רציתי שהם יישארו, שהֶרץ יתכתש אתי. ההתכתשות היתה פותרת את העניין, דחפתי את הֶרץ והוא נפל על הקרקע החולית, ואז, כנערה רכה, חפן חול בידו וזרק אותו לעברי. חלוש, לא מטוּוח, בכייני. האוטובוס הגיע, נתנזון והֶרץ והבחורה עלו. הוקל לי שהבחורה נסעה, כי אחרת היה נולד לנו ילד מעברה והיא היתה באה אתו להורי ומציגה אותו כנכדם, ויכול להיות שגם כסף לא היה עוזר כאן.

למחרת בבוקר שלח אותי ראש הישיבה להחזיר אח הֶרץ ואת נתנזון. אביו ואמו של הֶרץ ישבו בחנות המכולת שלהם במרכז תל־אביב. בחזית החנות נמתחו שלטי פרסומת של יצרני משקאות וסיגריות ושל עיתון ערב. אמו של הֶרץ ישבה ליד הפתח, רגליה בנעליים גבוהות, שרוכות, קטומות בוהן, שצבען בז'. ראש הישיבה הודיע להם על בואי. האשה הביטה בי ואמרה, זה אתה? הבן של העורך־דין… הרב שלח אותך… טוב, תיכנס. ההתמודדות, כך ניחשתי, תהיה עם אביו של הֶרץ, האיש, שעוּן על דלפק השיש, חלוק לבן משתלשל מצווארו, אמר, תיכנס, גיבּער, תיכנס, למה לא, נראה אותך מלא. נכנסתי ונעמדתי ליד ארון הלחם המרושת. האשה סובבה את גופה ופניה אל פנים החנות הקטנה ואמרה, אבא שלך עורך־דין, הוא, שמעתי עליו, בן־אדם מכובד, הא… אנחנו לא עורכי־דינים אבל אנחנו באמת דתיים ולא פרפורמה כמו כל מיני אנשים שמכירים אותם… הילד שלי יכול להיות עורך־דין… האבא שלי היה רב מפורסם, אבל בעלי בגלל הפרנסה עובד בזה, והאיש ניסה להשתיק אותה כי זה לא היה הכיוון שהוא ביקש לקחת, אבל האשה המשיכה כשקולה עומד להישבר. יושבת על שרפרף מרושת, אמרה, מה אתה רואה, שמנדריק? אתה לא רואה ספרים! אתה רואה חלות… סינטבון, גבינה אחד עשרה אחוז, נכון?! והאיש הפסיק אותה ואמר: לא משנה לא סינטבון כן סינטבון, משנה שאתה זיפת, דרעק, כן דרעק, זה מה שאתה, האשה נכנסה לדבריו ואמרה, נאצים עושים ככה. למכולת נכנסה קונה וכניסתה גרמה לאשה להגביה את קולה, כן נאצים! נאצים עושים ככה! אפילו לא מפא"יניקים, ובעלה, משרת את הקונה, אמר, במקלחת?! מכות?! מה זה? מחנה־ריכוז?! מה זה? הילד שלי תפסו אותו בגטו?! אבא שלך מסתובב כמו בן־דוד של הרב הראשי, ואתה עושה אושוויץ במקלחת?!

חשבתי על הֶרץ הקטן עושה משלוחים מהמכולת לבתיהן של נשים הפותחות לו את הדלת ומלוות אותו למטבח, עירומות למחצה, וגופו הקטן מתקשה. חשתי אהדה להֶרץ הקטן ובאותה שעה הערכתי את יתרוני עליו ככמעט אינסופי. האיש, עדיין מדבר אלי, אמר, אנחנו יהודים, מהנאצים כבר סבלנו… אתה מבין אותי.

אמרתי לו שאני מצטער, שיחזיר את הֶרץ, שיותר זה לא יקרה. והאיש אמר, אז אתה מבין אותי, אמרתי שכן, והאשה אמרה, אתה רואה שהוא כבר מבין…

הֶרץ ונתנזון חזרו לישיבה. בערב, התיישבתי ליד הֶרץ על מיטתו. החדר היה חשוך והֶרץ לא הביט בעיני. השמיכה שעטפה אותו היתה חדשה צבעונית, ונדף ממנה רצונה של אמו שהשמיכה החדשה תסמן חיים חדשים. שאלתי אותו, הֶרץ, כשאתה עושה משלוח לחילונית והיא עם מכנסיים קצרים, אתה יודע מה לעשות? והֶרץ צחקק. הסברתי לו שהחילוניות משתגעות על דתיים ומה צריך לעשות איתן. הֶרץ הקשיב. היתה לי הרגשה שבסוף הוא עוד יהיה בסדר גמור.

טלפנתי לילין־מור וסיפרתי לו על הראיון המתוכנן. והוא, מאֵט את דיבורו, אמר, תעשה מה שאתה מבין, הם רוצים את משראווה, אותו הם רוצים, לא את הספרדי ולא אותי, ברגע שמשראווה יצא ממפ“ם הוא הוציא עצמו מחוץ לחוק שלהם, הם אוהבים מסגרות ומפ”ם מה שלא תהיה היא מסגרת… ודרך אגב, מה אתה יודע על משראווה? מה קורה אתו עכשיו? פה ושם, אמרתי לו, פגישה בקפה הרלי, פגישה בטעמון, פה ושם, בעצם שום דבר מיוחד, אתה יודע איך זה. וילין־מור שאל, שום דבר או שום דבר מיוחד? שום דבר, אמרתי. והוא אמר, נכון, שום דבר, גם אני לא יודע עליו למעשה דבר.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, קבוצה קטנה של צעירים התקבצה סביב נתן ילין־מור וסביב רעיון הפעולה השֵמית. דיברו על פירוז האזור מנשק גרעיני, על הפאן־ערביזם כבעל־ברית לישראלי החדש, על התנתקות מהאוריינטציה האמריקנית. האנשים נפגשו בבתי־קפה. ילין־מור הוציא לאור את אתגר. מעט אנשים, פעילות כמעט בלתי־מוחשית, מעקב קבוע של כוחות הביטחון. באותו שבוע קיבלתי זימון לראיון מאחד האגפים הביטחוניים.

ילין־מור עבר נושא, וידעתי שיחזור לעניין משראווה גם כשהחל לספר שקיבל חוברת עכשיו עם שירים של יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, וחוברת של יונה תלך המוקדשת למקסים גילן, וחיווה דעה על שירתם. חזרתי וסיפרתי לו על הראיון שאליו זומנתי, ואמרתי שאני יכול לספר להם שמשראווה מזיע בקיץ ומתכווץ בחורף. וילין־מור אמר, הם לא מבינים פרפרזות על שיילוק, אז אל תתחכם, אני מבקש. והוסיף, משראווה הוא למעשה לאומן ערבי, הוא אינו קומוניסט, מעטים הם הקומוניסטים האמיתיים, והוא יודע שהוא לאומן ערבי, והוא אחרי הכול מחשיב אותי ללאומן יהודי, אין ספק בכך.

לעתים, ילין־מור היה מחליף שיחה בהרצאה, או מדבר ככותב מאמר ראשי. והיה לכך קסם רב ומיוחד. אנשים כבר שכחו אותו, שכחו שהיה מנהיג הלח“י. ילין־מור המשיך, משראווה עלול ליפול בגלל שטויות, בגלל חולשות קטנות, ומבחינתי היה עדיף שיישאר איש מפ”ם, למרות הכול מפ"ם היא עדיין הגנה טובה, אתה מבין… תמיד יהיה משראווה אחר, נוסף, ותמיד החולשות הקטנות הן הפח הגדול… הוא עוד חי עם נעמה? מה שלומה? בת כמה היא צריכה להיות היום? אמרתי לו שהם ביחד, מתגוררים בדירת חדר בשיינקין, היא עדיין עובדת בלשכת התרגומים, צריכה להיות היום בת שלושים ושמונה בערך. והוא אמר, לא, לא בת שלושים ושמונה, לא יכול להיות כבר, לא, אתה טועה, מסכנה. אמרתי, יכול להיות. והוא אמר, מה זה כבר משנה, בגלגול הבא שלה היא תהיה אהובתו של מושל שכם. נעמה? שאלתי. לאו־דווקא נעמה עצמה, ילין־מור אמר, אלא הסוג שלה, בעניין הזה קיימת תבנית היסטורית…. ובעניין משראווה, תעשה מה שאתה מבין, דע לך שהוא הראשון שיבגוד בעצמו, ואחרי שיבגוד בעצמו הכול כבר פתוח, הבגידה הראשונה היא בעצמך.

ימים אחדים קודם־לכן, בכניסה לקומה השנייה של קפה הרלי, בשעת ערב מוקדמת, פגשתי את נעמה שבאה עם משראווה. נעמה התהדרה מאוד לקראת הפגישה, שילין־מור היה אמור להרצות בה על ענייני היום. כשלושים או ארבעים בני־אדם הסתובבו בקומה העליונה, חלקם נע לעומק האולם וחלקם עדיין בפתח. קבוצה של שלושה זרים, דוברי ספרדית, משכה את תשומת־הלב. בכל אחת מהאסיפות הגדולות יחסית, ניסיתי לנחש מיהו האיש או מיהם האנשים של שירות הביטחון. לעתים, כשלא עלה בידי, סיכמתי עם עצמי שזה אני. למה לא? האין אני אשכנזי, עתודאי, בן הארץ הזאת? לאחר שהרצאתו הסתיימה, ילין־מור הציג את דוברי הספרדית, ואחד מהם, שלמרות החום לבש מקטורן עור, הרצה על הפאשיזם הדרום־אמריקני הניזון מכסף צפון־אמריקני. הרצאה לא שיטתית, מאוד יצרית, מלאה הצהרות מהסוג שהחוג הקרוב של ילין־מור כבר מאס בהן, מה גם שהוכחו כבלתי־אפקטיביות. כשסיים, זכה למחיאות כפיים נימוסיות, ירד מהבמה הקטנה והתערב בקהל, ואז, לאחר דקה או שתיים, היה מי ששמע אותו אומר בספרדית, אם דופקים את משה דיין, הכול כבר מסתדר לבד. בסביבתו הקרובה של הספרדי השתרר שקט, ולאחר שניות אחדות הפר מישהו את השקט וצחק. הספרדי הצטרף אל הצחוק והעניין כמו התפוגג, גם אם דוברי הספרדית שבקהל עדיין תרגמו לדוברי העברית את שנאמר.

לאחר־מכן, אחרי שהנאספים התפזרו, ישבתי עם ילין־מור בקומת הקרקע של בית־הקפה, ליד חלון זכוכית גדול שממנו נראו חלק של יהודה הלוי, תנועת מכוניות, עוברים ושבים, פעולת רמזורים. וילין־מור אמר, הרחוב מזכיר עכשיו אמנות קינטית, לא? מובן שלא היה מקום להגיב על הערה סתמית זו שמקורה עייפות, ושממילא לא היה לה המשך. הוא שתק שתיים שלוש דקות, ולאחר־מכן אמר, השטות הזו בעניין משה דיין עוד תעלה לנו ביוקר, היא עוד תתפשט ותתפשט, איזו שטות. שאלתי אם הבחין הערב באנשי שירות הביטחון. הוא נאנח כמי שהטיפשות של זולתו מכניעה אותו, ואמר, תבין, אני רוצה שתבין, לפעמים אין צורך שאנשי הביטחון יהיו במקום, כי אנחנו עצמנו אנשי הביטחון… פעם אנחנו הפלשתינאים ופעם אנחנו השב"כ… תבין את זה, הגיע הזמן שתבין, איזו שטות, איזו שטות.

הפגישה נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים בבניין משרדים ירושלמי. אני יודע שלמעשה אני יכול לסרב. משראווה מספר שמדי פעם לוקחים אותו שם לטיול בארץ התווים. אני יכול לסרב. אבל משהו דוחף אותי לשם. מין מסתורין עכורים השוכנים בבניין משרדים ירושלמי גדול תמים למראה, סתמי. בעגה שלנו, טיול בארץ התווים פירושו חקירה מיוחדת. משראווה אומר, אל תדאג, אותך לא יקחו לטיול בארץ התווים. אני לא דואג, אני בן עשרים, תלמיד הפקולטה למשפטים, עתודאי, אשכנזי, יליד הארץ. פעם, בשעת רצון מיוחדת, ילין־מור אמר לי, תראה כמה שאתה לכאורה בסדר, אפשר לעשות ממך פוסטר. המולת עטרה גברה אז על קולו, ולכן שאלתי, מה? והוא, מחייך, אמר, פוסטר. חייכתי ואמרתי, אני יודע, אני לא יכול לשאת את הטיפוס הזה שהוא אני. ילין־מור, מעצם נוכחותו, הוביל אותך לעתים לשימוש במליצה. והוא הבין שאני מנסה לרכוש את אמונו המלא, וככל שהבין זאת הסתייג ממני. גם היום, זמן רב אחרי הכול, אני זוכר גם את הפרטים הקטנים של הניסיון הממושך לרכוש את אמונו, שהיה, ידעתי גם אז, היטב ידעתי, ניסיון נואל.

האיש שזימן אותי לראיון אמר לי בטלפון, אל תהיה נאיבי, מה אתה חושב עושים שם, ביניכם, ממש ביניכם, הערבים האלה? ממה הם חיים? מי משלם אותם?!… אתה יודע שילין־מור עצמו, עם כל הכבוד לו, הוא בן־אדם נאיבי, תסתכל על כל פרשת חוות־מרים וכל זה… בילין־מור עצמו אף אחד לא נוגע ולא ייגע, זו גם הוראה מלמעלה, וגם הרגשה פנימית של האנשים שבשטח. אבל, הערבי משראווה, המניאק, הוא זה שיפיל בסוף את ילין־מור בבור, ואז גם אלוהים לא יעזור… ככה שמבחינתך כל הפגישה שלנו עכשיו זה לטובת ילין־מור, תחשוב על זה, יצחק’לה, תחשוב על זה, בסוף זה כואב גם ליצחק’לה שלנו, האשכנזי. שתקתי, והוא הוסיף, יצחק’לה, כשמישהו מהחארות האלה מדבר פתוח בפגישה בקפה הרלי על לדפוק את משה דיין, וגם יצחק’לה היה ושמע את זה, ויצחק’לה לא רץ ישר למשטרה, אז גם אם יצחק’לה בעצם ילד טוב ועתודאי ואשכנזי וכל זה, אז גם הוא בעצם כבר מסתבך והולך, יש מבין? הבנתי שיצחק’לה הזה הוא אני, ולא ידעתי אם הבטחוניסטים הגיעו ליצחק’לה בנגזרת ישירה ועקידת יצחק. האיש הוסיף, בינתיים זה לא כולל טיול לארץ התווים.

כשהגעתי לבניין המשרדים הירושלמי הזה, משראווה ישב כבר באחד החדרים הגדולים, בפינת החדר, ליד חלון שממנו נשקפו רק שמיים כחולים. האיש אמר לו, תוריד את החולצה. משראווה נעמד והוריד. האיש אמר, תסתובב, וכשהוא פונה אלי אמר, יש סימנים על משראווה? מכות? אתה רואה איזה סימן?! לא היו סימנים. היה גוף שחום־לבן, מלא, בצקי, פה ושם בגב שומות קטנות צהבהבות מוקפות שיער שחור מתקרזל, מותניים עבים, עורף מגולח, שרוט במקצת. האיש אמר, אתה רואה, יצחק’לה, רק שוחחנו עם משראווה, ואני מוכרח להודות שהופתעתי מזה שהוא כמעט פטריוט, תאמין לי… פטריוט יותר טוב מהרבה יהודים שכולנו מכירים… ואני, באופן אישי, שמח שפטריוט מזיין יהודיות ולא איזה גיס חמישי, זה משנה מי מזיין, תאמין לי, למרות שיש לו בכפר אשה חוקית ואיזה שניים־שלושה שרצים חוקיים שלו. משראווה שתק, והאיש הוסיף, אתה יודע מה, אפשר לומר אפילו ששוחחנו, משראווה ואני, בתור שני אנשי מפ“ם, אני בתור חניך השומר הצעיר והוא בתור האינטליגנציה הערבית של מפ”ם, בלי קשר לזה שהוא עזב את מפ“ם מרצונו הטוב, כמו שאומרים… הנה, אתה רואה, מותר במדינת ישראל אפילו לעזוב את מפ”ם, גם לערבי, אתה רואה, וערבי שעוזב את מפ"ם לא מוציא עצמו מחוץ לחוק.

משראווה, עדיין עומד, מחציתו עירומה, מואר באור אחר־צהריים ירושלמי שוקע נוטה לוורדרד, נראה כפּרודיה על רקדנית של דֶגָא. כשביקש להתלבש, האיש אמר, בחייאת, משראווה, עוד סיבוב אחד. משראווה התלבש, והאיש, צוחק, אמר, אתה יודע, משראווה מאוד הזדעזע כששמע את הספרדי מציע לדפוק את משה דיין, כן, כן, הוא ממש הזדעזע… ואתה יודע מה? אני מאמין למשראווה, ויותר מזה, הוא טוען שכל העניין של הספרדי ושל משה דיין הוא פרובוקציה… הוא לא יודע של מי, אבל משוכנע שזו פרובוקציה, בטוח. משראווה שתק, והאיש הוסיף, העליתי את האפשרות שזו פרובוקציה שלנו, אבל משראווה אמר שזה לא יכול להיות, שהוא לא מאמין. אתה מאמין? האיש השתתק, ומשראווה שאל אם הוא חופשי ללכת. האיש אמר, כן, אבל תיזהר במדרגות שלא תיפול לנו ותבוא עם סיפור על טיול בארץ התווים, אתה יודע למה אני מתכוון… אתה נוסע לכפר שלך או לרחוב שיינקין? אתה צריך עוד קצת כסף־כיס? מגיע לך, זה כמו שיהודי נקרא למילואים. אתה צריך? משראווה, עדיין מתקין את חולצתו, אמר בשקט, שמוק. האיש צחק ואמר, כולנו יהודים, שלוימ’לה, לא? ומשראווה יצא את החדר.

תראה, האיש אמר לאחר שמשראווה יצא מהחדר, קח למשל את שמעון צבר. טוב, אף אחד לא הולך לעשות לו שום דבר ולא חושב על זה. הכי טוב, בשביל כולם, היה שהוא ימשיך לכתוב בעיתון מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה. כי עיתון, איך שלא יהיה, זה מסגרת. אתה כותב וכותב, אבל אתה במסגרת. כל זמן שאתה במסגרת, אתה במסגרת, אבל אם אתה בחוץ, ואם אין לך בדיוק מה להפסיד, אז אתה, מבחינתנו, בחושך, נעלם. וזה עושה אותך לבלתי־צפוי… עכשיו, ממך לא רוצים שום דבר מיוחד. גם לי ברור, אני לא טיפש, שמה שהספרדי אמר על משה דיין זו בדיחה. אבל הייתי רוצה שילין־מור ידע שיודעים, זה הכול. אתה יודע, בילין־מור עצמו אי־אפשר ואף אחד לא חושב לגעת. ילין־מור זה לא איזה מפ"מניק מטושטש שכותב צפנים של ילד בכיתה גימל, ואחרי הכול ילין־מור יכול לתת שיעורים לכולנו באהבת מולדת וכל זה… העניין הוא לטובתו, תבין, וכל השיחה הזאת היא רק שיחת הבהרה, כמו שאומרים, כי אנשים פה מתחילים לחשוב שאולי המסגרת של ילין־מור כבר לא ברורה אפילו לו, כבר לא כל־כך מסגרת. תאמין לי, היינו רוצים לראות אותו כותב יותר בעיתונים, ואת העיתון שלו, אתגר או מה שמו, יותר מצליח, עם יותר מודעות ועם מערכת גדולה… אנחנו רוצים ילין־מור מצליח, לא מפסיד, לא נואש, אתה מבין אותי? אמרתי לו, אני מרגיש כמו בסרט סוג זין, והאיש אמר, אתה עוד ילד, אבל תאמין לי שהכול עלול להשתנות במהירות, ואז פתאום אתה בעצמך בתוך הסרט, ומה שהספרדי אמר פתאום נהיה חשד לכאורה לקשירת קשר וכל זה. תאמין לי, כל מה שאתה צריך לעשות זה להעביר לילין־מור את ההרגשה שלנו שהמסגרת שלו כבר לא כל־כך ברורה. אנחנו סומכים עליך, ואם הוא היה במקומנו גם הוא היה סומך עליך… הכי טוב לכולם היה אם ילין־מור היה מייסד מפלגה. עוד לא המציאו כאן מסגרת טובה יותר ממפלגה חוקית. שאלתי אותו בשביל מה הוא זימן את משראווה. והוא אמר, הסוג של משראווה עובד איתנו טוב. שאלתי, הסוג, או משראווה והאיש אמר, משראווה?! משראווה עצמו לא קיים בכלל, ודרך אגב, אנחנו, אם זה מעניין אותך, קוראים לו שלוימ’לה… אותנו זה מצחיק. שאלתי אותו, והסוג שלי? עובד טוב? והאיש אמר, אוהו, אוהו, אתה בעוד שנה יכול לשבת פה בג’וב שלי, ובעוד חמש שנים לחזור ולהיות מה שאתה וחוזר חלילה, כי אתה הסוג האשכנזי החדש שצומח לנו פה… אבל זה, הסוג שלך, זה כבר סיפור אחר. קמתי ללכת, והאיש, מצחקק, אמר, אין דבר, כולנו יהודים.

ישראלי באיזה מובן? במובן של הפועל־המזרחי, או במובן של רטוש? נעמה גם שואלת וגם משיבה, כשהיא יושבת על מִסעד הכורסה, שמשראווה כישראלים רבים קורא לה פוֹטֶל, ומשראווה בתוך הפוטל וידו מונחת על ירכה, כף יד פתוחה, אצבעות קצרות עבות שפרקיהן מכוסים שיער שחור מפותל, האצבעות לוחצות על בשר הירך, המוכתם בהרות כחלחלות, הבשר נענה ללחיצה והאצבעות טובעות בו דרך בעלוּת. מעת לעת, נעמה תלטף את האצבעות הטובעות בבשרה, תגביה אליה את כף היד ותנשק אותה בעדינות. לקחתי, היא אומרת, את משראווה, היא קוראת לו בשם משפחתו, לרטוש, לבית־הקפה שלו, רציתי שיכיר אותו, שיבין מאין שאבו אבותיו המומתים וכל זה, לפעמים היא צוחקת בדבּרה, ואין זה צחוק כי אם מין גרגור כשל שעון נמתח. ורטוש, היא מספרת, אמר לו מה שילין־מור כבר אמר לו… רטוש אמר לו, אתה בעיקרך לאומן, לא קומוניסט, זו הגדרתך ואין בלתה. זה היה, המשיכה וסיפרה, יום שטוף שמש, ותל־אביב כולה נראתה לי כמו איבר אחד גדול שזוף ומלא, רועד ממתח, עומד להתיז את עצמו על סביבותיו. ומשראווה, שנכנס לשיחה, אמר, היה ברור שבאנשים כמו ילין־מור וכמו רטוש וכמו הזה… כולל איסר הראל וכל אלה, לא נוגעים… גם כי אין מה בעצם, וגם טקטית, וכשאמרתי להם, בחקירה, כן, נפגשתי עם רטוש, הם אפילו קצת צחקו, ואז הם לקחו אותי לטיול קצר בארץ התווים, אתה יודע.

לגופה של נעמה שמלת קיץ מודפסת פרחים, מסתיימת בברכיים, כתפיות כתפיים דקות, מהודקת לבטן ומשם והלאה קצת מתרחבת, לרגליה סנדלים לבנים שלהם עקב קטן, סנדלים כאלה תראינה בנות מושבים וקיבוצים בז’ורנלים ותקנינה ברחוב נווה־שאנן. כף־הרגל מכווצת בסנדל, מתאדמת ונעשית כעין אומצה פגומה. נעמה שואלת, אתה זוכר מה זה טיול בארץ התווים? אני אומר כן, והיא אומרת, משראווה היה כבר בשלושה טיולים כאלה, אתה יודע, כל הפרטים נמצאים אצל ח"כ ניר־רפלקס, עם תאריכים ושמות והכול. ומשראווה, עדיין שקוע בפוֹטֶל, מרפה את אחיזתו בירכה, אמר, ונעמה, שהיא הלוא מזדיינת מפורסמת עם ערבים, עוד לא יצאה לשום טיול בארץ התווים, וכשהיא פעם תצא אז לפחות בינינו יהיה שוויון יהודי־ערבי. הוא צחק והיא ליטפה אותו.

משראווה יצא את הדירה, ונעמה ואני, עומדים ליד החלון, ראינו אותו לאחר דקה צועד במרץ בשיינקין, מניף את ידיו, ראשו מוטה קדימה. אהבתי עד מאוד את השם נעמה. בשקט, כמשׂיח לפי תומי, שאלתי, את יודעת שהם קוראים לו שלוימ’לה? ונעמה, פניה אל הרחוב, אמרה, צוחקת בשקט, אם אני יודעת?! לפעמים, כשהוא עולה עלי, הוא צועק, קבלי את שלוימ’לה! ולפעמים הוא פשוט מכריח אותי לקרוא לו שלוימ’לה. היא השתתקה. לא הגבתי, והיא אמרה, זה פשוט מסריח, תאמין לי שהוא בחור טוב, אני יודעת שיש לו אשה וילדים, הוא בעצמו סיפר לי, ולפעמים הוא בעצמו קורא לי מזדיינת עם ערבים. לא להאמין, לא להאמין. משראווה נעלם מהעין, ונעמה עדיין ליד החלון הפתוח, שמבעדו באה רוח ים, אמרה בשקט, אני בן־אדם מת, וכל החבורה הזאתי מתה ומזדיינת עם ערבים, חוץ מילין־מור שהיה צריך להיות בשורה אחת עם משה דיין ויגאל אלון וכל זה.

אחותה של נעמה אושפזה אותו חודש בגהה, לאחר שבעלי מלון במזרח ירושלים דיווחו על יהודייה מחוסרת הכרה. נעמה ביקשה שאתלווה אליה לביקור בגהה, וכיוון שחֶברתה של נעמה המובסת נעמה לי מאוד הצטרפתי ברצון. אחותה ישבה על ספסל ירוק, לגופה סרבל אפור־ירוק, אוחזת ענף קטן, במרחק צעדים אחדים משער הכניסה, שער ראשה משוך בחוזקה לאחור, לא מאופרת, עיניה בולטות במקצת. כשזיהתה את נעמה שהתיישבה לצדה, גיפפה אותה, הניחה את ראשה על כתפה, אוספת ברכיה לבטנה, מייבבת. נעמה ניסתה להחליף איתה דברים, ומשלא הועיל דיברה כמו אחותה איננה כאן. וכשהיא מלטפת את פני אחותה בתנועות ארוכות, אמרה, מה זה אם לא בדיחה של החיים? אחת שמאושפזת, אחת מזדיינת, אחד רוצה לדפוק את דיין, משראווה הוא שלוימ’לה, עם ישראל חי, בדיחה, לא יותר מזה, ג’ורג' עובדיה לא היה עושה את זה יותר טוב, השתלבות במרחב השמי, אתה מבין… שלוימ’לה הערבי עוזב את מפ"ם ומגיע למשכורת חודשית מהם, מהביטחון, ואני הלוא מכירה אותם, חצי מהקיבוץ שלי עבד או עובד או יעבוד איתם, ולפעמים, לא תאמין, אני יושבת עם משראווה, ככה בשקט, כמו שני בני־אדם, עד כמה שזה אפשרי, ואנחנו, ביחד, שרים שירי מולדת. שדֵמתי ועטוּר מצחך… וזה דווקא יופי… והוא, משראווה, דווקא שר, למה לא, בהתלהבות אני אומרת, בהתלהבות אני אומרת לך, ואז הוא בעצם שלוימ’לה, אני אומרת לך… מה אתה כבר מבין.

אחותה, מדי פעם, אמרה משהו שהיה בו תחילת עניין. נעמה ניסתה לפענח, ומשלא עלה בידה, אמרה לה, כפרה, כפרה, יא מסוממת. ואחותה, מיבבת, ענתה כנגדה, כפרה, כפרה. נעמה סיפרה על אחותה, על הקורות אותה בירושלים, כשמדי פעם היא חוזרת ואומרת, פרח, היא היתה יפה כמו פרח, לא להאמין. ואחותה עונה כנגדה, פרח, פרח. לאחר כשעתיים חזרנו לדירה בשיינקין. נעמה הכינה ארוחת ערב. משראווה חזר ושלושתנו ישבנו לשולחן במטבח. אוכלים ומאזינים לרדיו. תוך כדי כך, משראווה שאל, אז הם אומרים שהם משלמים לי, מה? ואמרתי לו, משהו כזה, אבל זה באמת לא משנה לאף אחד, תאמין לי, כל העסק הזה אבוד ומסריח, ולילין־מור אין מושג מהחארות שסביבו. ומשראווה אמר, בתור שלוימ’לה מגיע לי כמה גרושים, לא? כמעט שאמר את זה ביידיש. זה היה מצחיק מאוד וצחקנו בטוב־לב. כשהצחוק גווע, משראווה אמר, אתה זוכר את הספרדי, זה מהעניין לדפוק את משה דיין… הוא מופיע הערב באסיפת פעילים בנצרת, והתברר שהוא איש ותיק שלהם, שהיה כמה שנים באירופה, ועכשיו הוא פרובוקטור שלהם, לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה. הלֵך תבנה מדינה וכו' הצחיק אותי וצחקתי והסברתי למשראווה על מה אני צוחק, ונעמה אמרה, אמרתי לך שהוא גם שר יפה מאוד שירי מולדת, עטור מצחך וכל זה… ובתור מזדיינת עם ערבים ואחות של מאושפזת אני יכולה להעיד שתהליך הייהוד של הערבי משראווה מתקדם יפה מאוד, חברים. ואז משראווה התחיל לצעוק, תסתמי ת’פה! תסתמי ת’פה! ונעמה אמרה, הופה, נעלבת לי. ומשראווה נעמד, ונעמה צעקה, אם אתה מרים יד, אתה חוזר לכפר שלך, והוסיפה, פרימיטיבי מסריח! ומשראווה צעק, תסתמי, אני אומר לך, תסתמי! ונעמה, רועדת מהתרגשות, צעקה, קבלי את שלוימ’לה יא סוסה, קבלי את שלוימ’לה! ומשראווה יצא בריצה, טורק את הדלת, ונעמה, לאחר השיא, מייבבת בשקט, בקצב שבור, החלה אוספת את הכלים לכיור, מנגבת בכף ידה את השאריות, וכשגבה אלי אמרה, מספיק בדיחות נתתי לך ליום אחד, תעשה טובה, תלך עכשיו.

מסרתי לילין־מור בטלפון תקציר של השיחה וקבענו להיפגש אותו יום בבית סוקולוב, בתל־אביב. הקדמתי כרבע שעה. תמיד הקדמתי לפגישות אתו. הוא הגיע, קצת כבד נשימה, מיוזע, מפטיר אנחה שהתייחסה לסיכויי השמאל הציוני הקטן להתאחד לקראת הבחירות הקרובות. בית סוקולוב היה כמעט ריק אותה שעה ומהדלתות הפתוחות אפשר היה לעקוב אחר ההכנות למסיבה שתיערך בערב על הדשא. מפעם לפעם נכנס מישהו, התקרב לשולחן, הביע דעה על סיכויי השמאל. אם חילופי הדברים התארכו לכדי משהו שיש בו משום תחילתה של שיחה, ילין־מור הזדרז והציג אותי בפני המשוחח.

כשתיק העור הדק שלו מונח על השולחן וגופו הכבד מוטה קדימה, ידיו משחקות במשקפיו, ילין־מור אמר, אתה רושם לעצמך ראשי־פרקים, לא? משהו ממין יומן אישי? משהו כזה, אמרתי, בערך, לא בדיוק יומן. והוא אמר, יכולתי לנחש, מתאים לך, יהיה מעניין לקרוא את זה יום אחד. והיטב ידעתי אז שככל שאבקש את אמונו, כן יסתייג ממני. המלצרית שאלה לשלומו וילין־מור ענה לה באריכות ובפירוט מופלגים, כשהוא משהה אותה ליד שולחננו. היטב ידעתי שהוא גונב זמן באמצעותה, ומכין את דבריו אלי. גופו היה כבד, נשימתו קצת קצרה. אירועי היום התישו אותו במקצת. והוא, כך נדמה היה אותה שעה, נדחק למקום השני ברשימה לכנסת, אחרי אורי אבנרי. המלצרית, לא מופתעת מתשומת־הלב הרבה שהוקדשה לה, פנתה לעבר הדלפק המעוגל, ומשהתרחקה ילין־מור שאל, משראווה, אם הבנתי נכון, משראווה פשוט מקבל מהם משכורת, כסף, והם קוראים לו שלוימ’לה?! זה מצחיק אותם? ומבלי להמתין לתשובה, החל מדבר במהירות, כשפניו לא אלי ועיניו ממוקדות בדבר־מה שנעלם ממני, תראה, בן כמה אתה, בן עשרים? אולי אתה לא מבין, אבל אתה מתחיל קריירה של מאכער, של מתווך, אתה מבין, הספרדי ועניין משה דיין היה פרובוקציה של השב"כ, וזה היה אלמנטרי מדי… ואני היום לבד, ואין לי יכולת לבדוק כל אחד… אשתי, פרידה, קוראת לכם הלגיון של נתן, שם־חיבה, אבל אני עדיין לבד… אמרת שאתה רושם ראשי־פרקים, אתה עושה זאת בהיותך אמן צעיר, אולי סופר, ומחר אתה יכול להיות גם עד־מדינה נגדי, ממש נגדי, מדינת ישראל נגד נתן ילין־מור… אבל לא רק אתה… מבחינתכם, העולם האמיתי נמצא שם בחוץ… אתה רוצה לעשות קריירה בעיתון יומי, ולי אין מה להציע לך מלבד נוסטלגיה שתזדקק לה אולי בעוד עשר שנים… ההווה הזה שלי הוא כבר הנוסטלגיה של איש צעיר, שלך, ואני חש בזה ברגע שאני פוגש בכם… לא יכולתי למנוע ממך ללכת לפגישה הזו איתם, כל מה שנותר לי הוא להיזהר ממך, מהמסר שהעבירו דרכך, מהעובדה שמצאו אותך מתאים ונכון להעביר לי מסרים כאלה, שאקים מפלגה חדשה… אני נזהר גם מכם, היהודים, וגם ממשראווה לסוגיו, כי הם לאומנים, רובם הגדול לאומנים, צריך להיזהר מלאומנים מכל הצבעים והגזעים, אני מכיר את הניב הזה, חייתי אתו… גם אתה צעיר לאומני… ואתה אתי, כי אתה לא עם משה דיין, כי הכניסה אליו כבר בלתי־אפשרית, כי יש לו כבר מספיק מהסוג שלך, ואם הנסיבות היו אחרות, היית עם משה דיין, נער מנעריו, אני לא נאיבי, המשיכה שלך היא לסוג של כוח, והמשיכה היא ליחיד המסוים… אל נא… הדברים האלה חזקים ממך… אחרי הבחירות האלה, יש סיכוי שהכל יתאייד מעצמו, ואתם, אתה, תהיה במקום אחר… אתה רגיש, אני זיהיתי את זה עוד כשהיית ילד וביקרתי בבית הוריך, אבל כל כולי מתקומם נגד המחשבה שההווה שלי הוא כבר הנוסטלגיה המבוימת שלך, גם אם אינך לחלוטין מודע לכך… אתה לא טיפש, אתה תסתדר טוב, אני אהיה בשבילך חומר טוב, החיים כבר ירחיקו אותך, ואתה תאמין שבכוח ההיגיון שלך התרחקת. ילין־מור היטיב את משקפיו, ושאל, תוכל לזכור זאת מלה במלה? יהיה מעניין פעם לקרוא את זה בגרסה שלך, לא?

הוא קם והניח לי ללוות אותו למכוניתו. רציתי לומר לו, אבא, אתה טועה, ולא אמרתי. המלים הסתובבו בחלל הפה ולא יצאו. במחשבתי קראתי לו אבא. והמלים לא יצאו גם כשהשחיל עצמו למכונית, גוף כבד, ראש מסורק בקפידה, מתרווח במושב הנהג, מתכופף קצת כדי לתפוס את מבטי דרך החלון, מישיר מבט ואומר, תזכור, אנחנו גם שלוימ’לה… בסך הכול, כולנו שלוימ’לה….

אנחנו למעשה סיימנו, אמר עורך־הדין והתרומם מכיסאו. יצאנו, רוחמה נשענה על קיר חדר המדרגות ונדפו ממנה טעם וריח של בטנת מעיל ישן. עכשיו היא נראית כמו ציפור שבורה.

בפעם הקודמת שראיתי אותה היא שכבה מגולגלת על מיטה בחדר מאופלל. ראיתי אותה מכיוון הרגליים, שהיו מכווצות. התאריך: מוצאי יום כיפור, מלחמת יום כיפור, ניו־יורק. היא שלוש שנים בניו־יורק, סטודנטית ומלצרית. הטלוויזיה פתוחה ומקרינה תמונות מצליחת התעלה. מחר היא הולכת בפעם העשירית לעורך־הדין בעניין הכרטיס הירוק, המאפשר המשך שהייה ועבודה בניו־יורק. לפני שנכנסתי אליה, במדרגות, אני פוגש את מי שאני קורא לו ביני לבין עצמי מיסטר גרין קארד. ופעם אני שואל אותה, איך מיסטר גרין קארד עושה את זה, טוב או לא טוב, תגידי, את האמת. רוחמה צוחקת ולא עונה ומתחשק לי לשבור לה את הפרצוף כשהיא צוחקת. הטלוויזיה אז פתוחה על ערוץ סי, הצגת חינם של פריקים. זהו, היא אומרת על הטלוויזיה, זהו האל הדו־מיני. ואני אומר לה, רוחמה, את מפלסטינה, מה לך ולאל הדו־מיני, איך מיסטר גרין קארד עושה את זה… לפחות הוא מוריד את הנעליים כשהוא עושה לך… יש לו חמש אצבעות על כל רגל או שש או ארבע או מה.

עכשיו מוצאי יום כיפור, ואני אומר לה, רוחמה, אני נוסע לארץ. ואני מרגיש כמו בובה על חוט. והיא אומרת, מתוך המיטה, אתה ציוני־מותנה. היא אומרת, יו אר אי קונדישנט זיוניסט. אני אומר לה, ראיתי במדרגות את גרין קארד או שאני טועה. ורוחמה אומרת, למה שתטעה. אני אומר לה, אבא שלך עכשיו בבית־כנסת בפלסטינה, ואת במלון המחוריין הזה עם גרין קארד שיכול להיות אבא שלך. ורוחמה אומרת, מה אתה רוצה? שאני אשב ואכתוב מכתבים לבחורים שלנו בחזית?! ועכשיו היא מתיישבת ומדליקה מנורת שולחן. טנקים שועטים על מסך הטלוויזיה. הכתב האמריקאי מדווח מסיבוב פרדס־חנה ליד מחנה 80. אני מזהה את הצמחייה. מריח את המים שיוצאים מהשטחים המעובדים והנעים לאִטם בתעלות בצדי הכביש. מהחדר הסמוך לחדרה של רוחמה נשמעת מוסיקה עם שירה, מישהו משמיע את החבובות מרחוב־ההפתעות על סרט הקלטה. מיסטר קרמיט עובר את הקיר, דרך הטפטים, ורוקד בחדר, תנועה לימין, לשמאל, נוטה קדימה, אחורה. וחוזר חלילה. סרט ההקלטה קופץ, ומישהו בחדר השני מעביר אותו קדימה. הטנקים נעים לפי הקצב של קרמיט, וזה פשוט נפלא. בעוד שלוש שעות אני עולה על המטוס לארץ. וזה פשוט נפלא. אני מרגיש פשוט נפלא. ואני לא מתפלא שאני מרגיש פשוט נפלא. אני רואה את הדרך משדה־התעופה לבית הורי. אני רואה את עצמי נוסע בלי עומק, לא מוקף בחלל, לא באנשים, לא בנוף. יכול להיות שכך זורמים להם הגֶנים בחושך, לבד לבד, ממצב אל מצב, מעמדה אל עמדה. זה פרדס־חנה, מאה אחוז פרדס־חנה. הכתב האמריקאי נראה מאה אחוז גברי, מאה אחוז במרכז העניינים. רוחמה, בחורה מפלסטינה, בת עשרים ושבע, בשר הירכיים מתחיל להתקפל, הרבה התעמלות נואשת, מכאיבה, כפיפות גב, גלגל הרזיה, הרבה ויטמינים, סטודנטית ומלצרית. אני רוצה לומר לה, רוחמה, זה בסדר, זה אני, אתי זה בסדר, אני לא אכאיב לך.

ועכשיו היא יוצאת מהאמבטיה עם מגבת של הילטון, ואומרת: למה שלא תלך לבכות במקום אחר, יש לך עוד שעתיים להמראה, לך רוץ, החנות של רוחמה סגורה היום, וזה כולל גם גיבורים. היא מתיישבת לשולחן ומתאפרת באור המנורה. אני רואה את עצמי עומד בחדר הזה, במלון הזה, עם קרמיט השר לטנקים הנוסעים על המסך. עכשיו רוחמה מפזמת אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים. קולה צעיר. היא היתה משתגעת כאן כבר מזמן, אבל הטלוויזיה הרחיבה את גבול השפיות שלה. גבול מלא מושגים חדשים, מתנודד מעל לראשה כמו שק נפוח וכבד. היא מפסיקה לשיר ושואלת, אתה חושב שאבינו מלכנו בעניינים, או שגם הוא היה עסוק היום? היא קמה, נועלת כפכפים גבוהים. גוף קטן שמנמן בן עשרים ושבע על עקבים, מתוק. ארבע דקות, לא דקה יותר, מה שמיסטר גרין קארד מקבל קבוע לזמנו החופשי, בלי להוריד את הנעליים. יותר מתוק ממתוק.

רוחמה ניגשת לחלון, ומשם אומרת לי, לך לבכות במקום אחר חייל אלמוני, נשארו לך שעתיים. מהחלון היא רואה חלון אחר ובו בחורה אחרת בחלון מסתכלת בבחורה אחרת בחלון. אני אומר בשקט, רוחמה. והיא אומרת, תפסיק, אל תעשה מזה סרט טורקי. ואני אומר בשקט, רוחמה. ועוד פעם בשקט, רוחמה. ועוד פעם, רוחמה.

אני מלווה אותה לרכבת התחתית. נוסעת למקום עבודתה. אחרי עשרים דקות, אני מצלצל למסעדה ומבקש את רוחמה. היא אומרת שהמסעדה עובדת למרות המלחמה, שרואים את המלחמה חי בטלוויזיה.

מהמלחמה אני שולח לה גלויה מצוירת סטנדרטית. ציור מודפס של חייל שמכובעו יוצאים פרחים, תופס את רוב שטח הגלויה. וברווח אני כותב, רוחמה, עם ישראל חי, יהיה יופי, ד"ש למי שצריך. אחרי־כן, על החול החם, חיילים מדברים על בחורות. אני מספר על אחת רוחמה. מדבר בה סרה. אחד החיילים אומר, הדלקת אותי.

אני נזכר ברוחמה בפאה נוכרית צהובה, חוצה את ברודוויי, מאולם ווֹדוויל אחד לשני. בהתחלה אני לא מכיר אותה. היא יושבת על שרפרף גבוה במסעדת נקניקיות ובירה. וכשהיא מסירה את הפאה ומסתרקת, אני רואה שזו רוחמה. עשר שנים עברו מאז ערב אחד בתל־אביב.

אני אומר, רוחמה? והיא מרימה את ראשה במהירות, ואז התנועה קופאת, רק שרירי הצוואר רועדים, ציפור שהתחשמלה רועדת. שמעתי על בחורות ישראליות שעובדות כרקדניות בווֹדווילים הניו־יורקיים, אבל בעיני לא ראיתי. עכשיו, בתנועה הקופאת, באור הניאון התעשייתי המכאיב, הלא אנושי, אני רואה בטוח שזו רוחמה. היא מחזיקה בידה את הפאה. כמו ראש שמוט אחוז ביד. מהג’וּקבּוֹקְס נשמעת נעימת פזמון קאנטרי: הנער נע במרחבים האינסופיים, נערתו מעבר לנהר, הוא חותר אליה בסירתו למרות הרוח והגשם. שׂער ראשה של רוחמה קשור מהודק לגולגולתה, ואור הניאון מרחיב באופן מלאכותי את נחיריה. אור הניאון מוחזר ממעיל־הגשם הפלסטי שלה. היא בודקת אם היא באמת שמעה רוחמה. לאט לאט היא מסובבת את ראשה לפי עיקולי הדלפק, ואז היא מגיעה אלי, ומריצה את ראשה חזרה ושוב אלי ושוב חזרה, עד שהיא נעצרת עלי. בחלונות־הראווה של חנויות מוצרי הסרק לאורך ברודוויי מתרוצצות כך עיני המושיע אחר העוברים ושבים. העיניים קבועות בפנים, שהן תבניות יציקה מפלסטיק צבעוני, כשמנגנון קפיצי מריץ אותן מכאן לשם.

מאז אני רואה קבוע את רוחמה. היא מסתדרת טוב מאוד עם מערכת המוסר והרחמים־העצמיים שלי. לפעמים היא מאחרת, וכשהיא נכנסת לחדר המאופלל תמיד, אור הכניסה משמש לה מסגרת, מסמן את תווי־המתאר של גופה, של אישיותה. ואז היא פוסעת קדימה ושוברת את רישום האור. ובעזרת ספוג לח וצמר גפן, היא מוחקת את האיפור ומכסה את פניה בקרֶם לבן. היא עומדת מול המראָה, ששוליה מוזהבים ואליהם מוצמדים מלאכי פלסטיק צבעוניים, מביטה בעצמה, פונה הצִדה, טופחת על בטנה בכף ידה הפתוחה ואומרת, לא מה שהיה פעם. לפעמים היא תשיר משפט או שניים של אחד משירי המולדת, כמו לי כל גל נושא מזכרת, או שדֵמתי. אחרי־כן, בקביעות, באותה נעימה, כשאני מתרומם ממנה, אני אומר, רוחמה, מה העניינים. והיא, ראשה בכר, אומרת, בונים בניינים. זו שאלה־תשובה שהבאנו לכאן מנעורינו. החום והמקריות של שנינו מגולמים בצופן הזה,

בפעם הראשונה שראיתי את מיסטר גרין קארד, ראיתי אותו חוצה את הכביש, לעבר המסעדה, כשידו אוחזת בעורפה של רוחמה. כך יוביל האדון את בהמתו. ועכשיו, ערפיח כיסה את העיר ובעדו ראיתי את רוחמה בחצי גובה. כאילו הולכת באוויר. אחרי־כן, בחדר שלה, שאלתי אותה, מיסטר גרין קארד הזה נראה כמו אנדרוגינוס, כתפיים של אשה, מגפיים של גבר, רגל שמאל מסריחה מבושם, קופץ כמו לוחם ג’יאו־ג’יצו, מה זה? רוחמה לא ענתה. מיסטר גרין קארד, מנהל סוכנות רקדניות, הבטיח לסדר לה רשיון עבודה.

כשחזרתי מהארץ מצאתי את הגלויה המצוירת ששלחתי לה תקועה ליד מלאכי הפלסטיק שעל המראָה. חזרתי לבקר אותה. זה בדיוק מה שאוֹדי מרפי היה עושה במקומי, בסרט על מלחמת־העולם השנייה. רציתי להגיד לה שהסיפור שלנו בטח קרה, כי הוא יותר מדי בנאלי מכדי שלא יקרה. האמת שלא רציתי להגיד כלום. רק להיכנס לנעליים של מיסטר גרין קארד, ואחרי־כן לרחוץ אוזניים עם האפטר־שייב שלו. יש קסם מדיח בחפצים אישיים של מישהו זר. הייתי מסדר בשורה את מברשת השיניים, מכשיר הגילוח, ואת המספריים הקטנים שלו ומוציא אותם להורג בירייה, אחד אחד. החדר מאופלל. אני רואה אותה מהגב. הראש והשכמות בולטים מהכורסה האדומה הנמוכה.

השכמות התעבו יותר והן מונחות על אופק הכורסה כמו שני גלילי בד דחוסים וקצרים. היא על ערוץ סי. תראה את הפריקים האלה, היא אומרת, הפסדת אינטרביו עם ז’קלין סוזן. אני מחפש את קרמיט החבוב, אבל הערב הוא לא בחדר ולא שומעים אותו מהחדר השני. אני מבקש לשעשע אותה, ואני אומר שמהיום אני אוֹדי מרפי. זה לא הולך, היא מסרבת להשתעשע מזה. מחר היא צריכה לקבל תשובה מעורך־הדין בעניין רשיון העבודה. אני אומר לה, בטח תקבלי, את בסדר איתם, בטח תקבלי, אין בעיות. ואני יודע, בלבי פנימה, שהיא לא תקבל. שהיא תידחה מחר על־ידי שלטונות ההגירה. שלמעשה היא כבר נדחתה.

ובבוקר, במשרדו של עורך־הדין. ברוקלין, פיסות נוף ירוקות נראות מבעד לחלונו. הוא פותח את התיק שלה. אני רואה אותה בתצלום פספורט: שער ראשה צמוד לקרקפת, משוך לאחור, משווה לה מראה נגרואידי משהו. הפנים הגלויים בתצלום, המושטים קדימה, המאומצים למשך דקת הצילום, מסגירים אותה כעוד גוש בשר שצף בסוואנה של ניו־יורק. גוש צף מבקש להיאחז במשהו. התצלום הזה הוא עדות אופי. רצח אופי. הדבר המדבר בעד עצמו.

עורך־הדין מחייך אליה ומניע את שומני פניו באופן מגונה, גורם לי לחשוב שהיה ביניהם משהו. אני מקנא לגוש הבשר הצף בסוואנה של ניו־יורק ונתקל בעורכי־דין ובקרפדות עם רגלי וֶלוֶטה כמו מיסטר גרין קארד. אני יכול לירוק את הקנאה מגרוני, כך שהיא תפגע בקרקע ותתמסמס שם לאִטה.

התצלום הזה הוא רצח אופי. המאמץ שלה בדקת הצילום לצאת מהוגנת, יעילה, מועמדת מתאימה לכל דבר, ובראש ובראשונה לרשיון עבודה, מחליש את ברכי. עורך־הדין מוסר לה שבקשתה, בשלב זה, נדחתה.

ועכשיו, מחוץ למשרדו, היא נשענת על קיר חדר המדרגות כמו ציפור שהתחשמלה מחוט חשוף. טעתה לחשוב שהוא ענף־עץ יבש. אני מרגיש את נשימתה החמה על גרוני. ואני אומר לה, המלוכלך. ולא מוסיף מלה. והיא אומרת כן, המלוכלך. אין דבר, היא מוסיפה, רוחמה עוד לא מתה. ומסתלקת. בערב, במסעדה, אני חושב איך היא דיברה על עצמה בגוף שלישי. ואז, אני רואה אותה דרך חלון הזכוכית הגדול, חוצה את הכביש, מנופפת בידה בפאה הצהובה. מתקדמת במהירות. חותרת בערפיח כמו רץ נושא לפיד. ואני יודע שהיא נשברה ושלפחות בחודש הקרוב היא תהיה ילדה טובה וצייתנית שלי. בדיוק הילדה הצייתנית שאומרת בשקט, בונים בניינים, ונרדמת. אני יודע שהעניין הקטן שלנו קיבל אַרכה. ואני צוחק אליה.

בתי העיירה הראשונים עמדו כשלוש מאות מטר מתחנת האוטובוס. חלק מהבתים טיפס על צלע גבעה חומה־אפרפרה. בתים חד־קומתיים, מרובעים, זוויתיים, צהבהבים, מחוברים ביניהם בדרכי עפר כבושות. יצחק לאו ואני ירדנו מהאוטובוס לכיוון מרכז העיירה. אביו של לאו פונקציונר בהפועל־המזרחי, וגם אבי מקורב. אנחנו לומדים בישיבה תיכונית, שההרכב האנושי שלה נוטה לבורגנות דתית, שלא הרפתה ממַניירות סוציאליסטיות, המתבטאות, בין השאר, בטיפוח תלמידים יוצאי עדות המזרח. ועכשיו, בתחילת שנות ה־60, אנחנו כאן מטעם חבר פעילי המחנה התורתי, ארגון דתי אקטיביסטי, שסיגל את שיטות הפעולה של מפא"י, נלחם במיסיון ובחינוך החילוני גם יחד. הנהלת הישיבה אפשרה, תוך פיקוח והגבלות, לארגון זה לפעול בין התלמידים. יצחק לאו פוחד ממכות ויש לו משקפיים. את הציציות הוצאנו וליפפנו סביב החגורות. לפי התוכנית אנחנו צריכים לעשות את השבת בעיירה. לעבור בין הבתים, לדבר בבית־הכנסת. לעשות נפשות לחינוך הדתי. צמרמורת מתוקה, מלאה ומתמשכת, תוקפת אותי עכשיו במבואות העיירה. יצחק לאו ידרוש בבית־הכנסת בפני הקהל. נער רזה, ממושקף, עורפו מגולח. אביו סבל מתגרת ידם של הממונים עליו, והעביר לבנו את הידיעה שהשכלה היא ערובה למעמד חברתי.

יצחק לאו הכין את הדרשה בעוד יום, על בסיס פרשת השבוע פלוס פרשנות אקטואלית, פוליטית וחברתית. פחדתי ממכות יותר מלאו, כי אני הייתי הגבוה והשמן שבינינו. מכות היו הדבר הכי טבעי בנסיבות ובמפגשים האלה. בכיכר השבת, בירושלים, היו התנגשויות אלימות עם חברי משקים חילוניים. באחת העיירות, בתקופה זו של ההרשמה לבתי־הספר, הוכה בחור ישיבה עד עילפון. ברגע שירדנו, האוטובוס זז, ואנחנו היינו שם, ערב שבת, וזהו זה. מהאחראי, אחד ששמו ישׂרוּל, שהרכילות אמרה שהיו לו שתי ארוסות, אחת מיליונרית בדולרים ואחת ביהלומים, קיבלנו את שם האיש שלנו בעיירה. התעמולה שלנו בנויה על שחור־לבן. אנחנו בני חמש־עשרה. נבטיח עולם הבא למי שישלח את ילדיו לחינוך הדתי. המלחמה נטושה על כל תלמיד. השמועה אמרה, שפעילי מפא"י העבירו על דתה מעבּרה שלמה של עולי תימן דתיים.

בביתו של האיש שלנו בעיירה, כשנכנסנו, היה סוכן־נוסע שניסה למכור לו תנור בתשלומים. הסוכן הזה קרץ לנו כל הזמן. הקריצות הסגירו עצבנות. הנוכחות שלנו איימה לסכל את עסקת התנור. האיש שלנו בעיירה, כשראה אותנו, חבש מיד כיפה גדולה לראשו, עצם את עיניו, וקרא שמע־ישראל. מזה הבנו שלפנינו עם הארץ גמור, שהוא גם סוכן כפול ערמומי ופרימיטיבי. עובד גם איתנו וגם עם מפא"י. יצחק לאו אמר לי בשקט, עובד אלילים. הסוכן־נוסע צחק ואמר ביידיש, פה לא תמכרו את הגפילטע־פיש שלכם. כשהוא פונה אלינו בכינוי, בעבלאך מתוקים או יקרים שלי. הפנייה אלינו ביידיש היתה מכוונת היטב, ונחתה ברווח שבין הבורגנות הדתית־לאומית המודרנית ובין קידוש־השם נוסח “חבר הפעילים” המיושן. הסוכן פרשׂ לפני האיש שלנו חוברת צבעונית ובה תצלומי תנורים והוראות שימוש. האיש צחק ואמר, אין כסף, אין כסף. הסוכן פנה לעברנו ואמר, הבאתם לו כסף, בעבלאך, ונגע בכיפתו של יצחק לאו, שזז לאחור ונתקל בקיר, מביט בי. האיש שלנו בעיירה לא התערב והשקיף במחזה.

הסוכן־נוסע היה בערך בן חמישים, מהסוג הרזה מריר. יצחק לאו נתקל בקיר נשמט לקרקע והתיישב בלי קול. הסוכן פנה אלי ביידיש, תן לעכו“ם הזה את הכסף שהבאתם. וכשאמר עכו”ם, התאשרה הרגשתי שהוא לשעבר משלנו. אמרתי לו שאין לנו כסף. והסוכן אמר, נבלה, ותפס בכיסי. היתה לו אחיזה חזקה והכיס נקרע. האיש שלנו בעיירה אמר, חאלאס! והסוכן, מציית ובולם עצמו, פנה אליו ואמר, מה אתה חושב, אלה כולו מאסארי… מלא כסף… גנבים קטנים…

תושבים נכנסו לבית. יצחק לאו קם מהרצפה. אביו לא שלח אותו לישיבה ולא הוציא רבע ממשכורתו כדי שבנו ישוטט בהרים האלה עם אנשי חבר הפעילים. ואמנם, לאחר שהעניין נודע לו, השמיע מחאה חלושה במקום עבודתו.

תוך דקה, כשהסתכלתי בפניו של האיש שלנו בעיירה, הבנתי שבעיניו זהו מאבק בין שווי־כוחות, ושהוא אדיש כלפינו וכלפי הסוכן באותה המידה. האדישות העמידה אותי על חוסר התוחלת שבשליחות שלנו כאן. יצחק לאו היה צריך בעצם ללכת לישיבה חרדית אמיתית ולא לישיבה תיכונית מודרנית. הוא היה בנוי אחרת, ובגיל חמש־עשרה היה נכון לשאת בעונשו של חוטא גדול. עכשיו הוא התחיל לשיר: עוצו עצה ותופר, דבּרו דבר ולא יקום. גרונו נמתח, קולו צפצף ועלה, ועיניו אדמו ובלטו. הסוכן עשה תנועת איום כלפיו, אבל יצחק לאו המשיך ונכנס לדרגה גבוהה של התרגשות. הסוכן צעק, חיות, תנו לחיות… חיות… והתנפל על יצחק לאו, נתקל בו, הדף אותו לקיר, מעד ונחבט בעצמו בחלון במצחו. מהחתך הקטן זרזף דם בקילוח דק אל בין עיניו, והסוכן סתם את החתך באצבעו, התיישב על הרצפה, ופתאום החל לייבב. היבבות נשמעו כשיעול, והסוכן התחיל, לאט, שלב אחר שלב, להתקפל כעובּר. יצחק לאו אסף את משקפיו שהתרסקו. אני מוכרח, גם היום, לקרוא לו בשמו המלא, יצחק לאו, ולא יצחק סתם, כי הוא עורר כבוד ודרש פנייה שמית מלאה. התושבים הביטו בנו כאילו היינו יצורים חלליים. עכשיו ראיתי שעל הקיר תלויה כרזה של החינוך הדתי, כשבמרכזה ציור לוחות הברית.

בערב, לאחר התפילה, כשסבבנו בין הבתים, פגשנו את הסוכן. הוא ישב על מדרגות בית הוועד ועישן סיגריה. יצחק לאו ניסה להתרחק, אבל מסלול ההליכה המואר עבר ליד המדרגות. כשעברנו לידו הוא אמר, בעבלאך, אפילו לדפוק אי־אפשר אצל הפרימיטיבים האלה. לא ענינו. הוא ניסה לפתוח בשיחה, וכשהתרחקנו, צעק, תשאלו את הרב וולפנזון על נפתול ממלאבס, בעבלאך. ישבנו על אבן. למטה היה ואדי. מסביב חשיכה. ודיברנו על החיים. התקרית מילאה אותנו אומץ. יצחק לאו אמר שהוא סולח לסוכן־נוסע, מבלי להרגיש טוב וצודק כתוצאה מכך. כבר אמרתי שהתאים לישיבה אמיתית. יצחק לאו גילה לי את תוכניותיו לעתיד, והן סבבו סביב לימוד והוראה. הוא ראה את אביו, ברחוב או בבית־הכנסת, קופץ ומקדים שלום לפונקציונרים ולתקיפים, ותכנן להתבצר בעולם התורה. הוא שאל אותי לטיבם של חיים בבית בורגני, שלו אב עורך־דין. תיארתי לו את החיים בדמות החיים בביתו שלו.

האנשים, בבתים, קיבלו אותנו בחיוכים בלתי־מפוענחים לנו. דיברנו על חשיבות החינוך הדתי, על ההיסטוריה היהודית, על העולם הבא, על הגיהינום. בהדרגה, מבית לבית, הפכו הדיבורים תיאוריים וציוריים יותר, בכל הנוגע להבדל שבין גן־העדן לבין הגיהינום, כשהמפתח לראשון הוא החינוך הדתי, ולשני החינוך החילוני. האנשים שתקו בדרך־כלל והסתכלו בשני הנערים המאיימים ומבטיחים חליפות. אני אומר ‘חליפות’ כדי למסור באמצעות הניסוח הנואל את מצבנו הנואל. פה ושם הבטיחו לנו לרשום את הילדים לחינוך הדתי. ולמחרת, לפני קריאת התורה, עלה יצחק לאו לבימה והחל דורש לפני הקהל. אני לא זוכר את הדרשה, אבל אני זוכר את המראה. יצחק לאו, מקדש השם, הנער שאמור לעצור את מכונת השמד של מפא"י, עמד בפני ההרריים האלה, וחיקה דרשן ירושלמי ידוע שהיה נודד בין הישיבות ומרעיש את לב התלמידים. ההרריים זיהו, פה ושם, שבר פסוק, ומיהרו לומר אמֵן בקול גדול. קריאות האמן חיזקו את לב יצחק לאו, שערם על ראש התושבים ראשונים ואחרונים, הלכות של יישוב הארץ, אגדות, מדרשים, פלפולים וחידושים. כשסיים, נשק לספר התורה וירד מהבימה, משפיל עיניו. לסמן לעצמו ולזולתו שלא גבה לבו.

ביום ראשון בבוקר החלה ההרשמה לבית־הספר. ישראל, איש חבר הפעילים, מגיע במכונית ואתו שני פעילים נוספים. אנחנו מחכים להם על מדרגות בית־הוועד. הבניין שבו מתנהלת ההרשמה מגודר, והכניסה אליו מותרת רק לנרשמים. הפעילים של מפא“י מובילים את האנשים שלהם, ישראל ניגש לאיש שלנו בעיירה. הוא מדבר והאיש שותק או מחייך, או פושט ידיו לצדדים. ואז, מישהו זרק אבן, ותוך דקה אחד מחבריו של ישראל ומפא”יניק אחד מחליפים מהלומות ובעיטות קשות, כשהתושבים מביטים בהם מבלי לנסות להפריד. הקטטה פסקה מאליה, כשהמפא“יניק גילה שלפניו קנאי גדול ממנו. ישראל ניגש אלינו ואמר, הכול לפי התוכנית. הוא סיגל לעצמו נוסח מבצעי שקסם לנו. דיווחנו לו שעברנו מבית לבית, ועל התקרית עם הסוכן־נוסע. ישראל חייך וטפח על כתפנו ואמר, עת לעשות לה' הובישו תורתך. אמירה שגם גימדה וגם הצדיקה את קורבננו. התושבים הגיעו בקבוצות וביחידים. זיהינו ביניהם כאלה שביקרנו בבתיהם או שפגשנו בבית־הכנסת, וניסינו למשוך את מבטם. מפעם לפעם, אחד המפא”יניקים או אחד משלנו רץ לעבר אחד התושבים, מושך אותו הצדה ותוקע באוזנו הבטחות ואיומים. בערב ננעלה ההרשמה. רחבת החול שסביב הבניין התרוקנה. ובינתיים, הצטרף אלינו הסוכן־נוסע. האנשים שבאו במכונית חיכו לישראל שהסתובב איפשהו בעיירה. הסוכן שואל אם אפשר להגיע איתם לחדרה, והם אומרים שכן. ועכשיו ראינו שהסוכן פתאום חובש כיפה. אחד משלנו.

ובדרך, ישראל, שישב ליד הנהג, הסתובב אלינו ואל הסוכן, ואמר ביידיש, נו, תמחלו זה לזה. ואחר אמר, ניצחון גדול, ניצחון גדול. הסוכן שאל את ישראל אם הוא מכיר את הרב וולפנזון. ישראל אמר שלא, והסוכן אמר, לא חשוב. יצחק לאו נרדם. הסוכן ירד בכניסה לחדרה, וכשהמכונית פנתה הוא הואר מאחור, וראיתי שהוא שוב גלוי ראש. ישראל הוריד אותנו לפני הישיבה, ובדרך החולית חזרה ותקפה אותי אותה צמרמורת מתוקה. הדבקתי את יצחק לאו והרגשתי שגם הוא רועד.

האשה אמרה, בעוד כמה שנים הגוף שלי יהיה לגמרי זקן והחזה לגמרי ייפול. צחקקה, התכרבלה בגבו, חדלה, קמה מהמיטה והזיזה את הווילון עד שכיסה את החלון, מותיר רק פס אור מסורגל. חזרה למיטה ושאלה, שמעת אותי? והצעיר אמר, עזבי את זה… רק שאז לפחות יהיה לך כסף, הרבה כסף, את יודעת, לא טוב היות האדם זקנה עם חזה נפול ובלי כסף… אבל זה עוד לא קרה, את בסדר, תשמעי ממני. האשה ליקקה את פניו. ליקוק קל. הצעיר הצביע על חלציו. ריח תמרוקים ובושם נשיים עמד בחדר המלון. פרנקפורט, מלון דירות, מינימום השכרה שלושה חודשים. האשה מתגוררת במלון כשנתיים. האשה הרימה את ראשה מחלציו והניחה אותו על ברכו. מביטה בו מלמטה למעלה. גופו הצטמרר מעט. תגיד, טוב לך, טוב לך אתי, האשה שאלה. כן… דווקא טוב… אכל אני קצת מפחד, הצעיר אמר, אני לא יודע למה אני מפחד… יכול להיות שהגזמנו… עברנו כבר מדיבורים למעשים. האשה התיישבה, משעינה גבה על הקיר, מביטה בצעיר שקם והחל מתלבש. כשישב בכורסה שבפינת חדר המלון ונעל את נעליו, נראה לה כחיית־שעשועים. ככלב־חיק שבגר באחת ואולי בעצם הזדקן באחת. מופתעת ממחשבותיה עליו החלה מצחקקת להרגיע את עצמה. הצעיר אמר, תפסיקי לצחקק, זה מטומטם, תעשי לעצמך טובה ותפסיקי, אני חולה מהקולות האלה שלך. היא פסקה. וכשהוא בכורסה, רחוק ממנה שלושה או ארבעה מטרים, הפך פניו וניחש מהי הבעת פניה כעת. ולאחר שהות קצרה, אמר, את זקנה, גברת, פשוט זקנה, ואני פשוט טיפש. האשה הציתה סיגריה, אמרה, אל תתחיל לרחם על עצמך… תעשה טובה, אני לא יכולה יותר, אני מבקשת. והצעיר אמר, אם מקסים גילן יתקשר, תגידי לו שכבר יצאתי לפגישה ושאם יהיה מה להודיע אני כבר יודיע. האשה שתקה זמן־מה. אחר־כך, שאלה, יש לך מספיק כסף? והוא אמר, אל תהיי מסריחה, והוסיף, כן, יש לי, תודה. בתודה היתה כבר רכות. בדרך־כלל, די היה ברכות הזו לפייס אותה. הפעם ביקשה להקשות עצמה ואמרה, אתה… אתה תהיה הראשון לברוח מפרנקפורט כשהמשטרה הגרמנית תיכנס לתמונה. הצעיר לא הגיב, והיא המשיכה, אבל תמיד תחכה לך עבודה טובה בשב“כ… הצעיר גיחך, כתשובה לגיחוך, אמרה, כמה מהאנשים שלכם כאן עובדים או עבדו בשביל השב”כ, תשמע ממני, כבר ראיתי דברים… למשל ואליד, הערבי, אני בטוחה. הצעיר, מופתע משמץ קנאה שעלה בו, שאל, מה, אכלת גם עם ואליד? והאשה, שקולה נעשה עמוק וניחר, שאפה אוויר כמי שמבקש להסוות התרגשות או להרבות מלים, אמרה, אתה לא חייב להיות גס ומסריח… אתה חי אתי כבר חודש וחצי… אני יודעת שאני מבוגרת, יכולה להיות אמא שלך, אז מה כבר… אתה רואה את החזה שלי רק בחושך, ככה זה… אני מקבלת אותך כמו שקיבלתי את ליאון ואת יגורי, כי אני כזאת, ואני ישראלית או ישראלית־לשעבר, ואני פחות או יותר מבינה מה הולך, ואני בעד העניין שלכם, ואני לא מטומטמת, ואני יודעת שמה שקרה לאודי אדיב, לא יקרה לך… אדיב היה פראייר של כולכם, אבל אתה יודע איפה מתחיל ונגמר משחק־ילדים, ואדיב לא ידע… ילד… לפעמים, בחלום, אני מחבקת את אדיב, מכניסה אותו לתוכי, בולעת, בולעת אותו, אתה מבין?… הצעיר, פחד גואה במעיו, אמר בשקט, מה יש להבין, מה יש כבר להבין? והאשה אמרה, כלום, אולי באמת כלום… בעוד שעה, בערך, גם אני יוצאת מהמלון, ואם אתה מתכונן לברוח או להיעלם או השד יודע מה, תגיד כבר עכשיו, תהיה מבוגר ותגיד עכשיו. בעודה מדברת קמה והתלבשה, ומשהשלימה את לבושה גלגלה את הווילון שנקשר באגד מכופתר. מהחלון נשקף צומת הכבישים המגושר, ביציאה מהעיר. אספלט שחור־אפור, שילוט צהוב־לבן. הצעיר ניגש אף הוא לחלון, ולאחר שניות אחדות אמר, הצומת מזכיר לי רכבת־צעצוע. קולו היה רך וגופו כמו התקפל לתוך עצמו. האשה ליטפה את פניו ואמרה, זה לא היה מזמן, מה, הרכבת־צעצוע וכל זה, והוסיפה, כמה שאתה יפה. הצעיר שאל, אכלת עם ואליד? האשה אמרה, לא, לא אוכלת עם ערבים, למרות הכול. הצעיר שאל מה זה למרות הכול, מה למרות הכול? והאשה אמרה, לא יודעת, באמת, פשוט לא אוכלת עם ערבים. הצעיר אמר, שאלתי רק מתוך סקרנות, את יודעת, ואליד חבר טוב שלי. והאשה אמרה, אני יודעת, אבל תירגע, לא אכלתי אתו… אני בסדר גמור עם החברים הערבים, אבל זה לא.

כשהצעיר יצא מהמעלית לכיוון אולם הקבלה של המלון עצר אותו לחקירה גרמני מבוגר שמפניו קרן שיעמום גדול. במעלית נשמעה מוסיקה והצעיר זיהה אותה כנגינת תזמורתה הקטנה של ג’וזפין בייקר. אבל, אחר־כך, כשישבו במשרדו של הפרקליט המשטרתי, במהלך הפוגה קלה בחקירה, הגרמני המבוגר תיקן אותו. קטע של מיילס דיוויס, שום קשר לג’וזפין בייקר.

לשכת הפרקליט המשטרתי מרוהטת בפשטות קיצונית. יש בזה טענה למוסריות. הפרקליט, למרות נימוס מוקפד שצפן בתוכו בוז עמוק, לא נמנע לעתים משפה ישירה או בוטה. זהו, הפרקליט אמר לו, זהו מעצר־מונע, מנהלי… הקנצלר קוהל מבקר בשבוע הבא אצלכם בישראל, ואנחנו עוצרים מנהלית רדיקלים מהימין ומהשמאל, ואצלכם, בישראל, עושים את זה במקביל. חייבים בפעילות מסוימת, חלק ממנה זה אקט ראווה ביחס לגופים מימין ומשמאל, אם אני מצליח להסביר עצמי כראוי. ואגב, מתוך מעקב שיטתי אחרי הפעילות החובבנית שלך, אנחנו נוטים להאמין שייקל לנו לייצר ממך עוד אודי אדיב אחד. אבל, לקולגות הישראלים, מתברר לנו, אין עכשיו צורך באדיב נוסף. אז, בינתיים, אנחנו בסיפור של מעצר־מונע. אדוני פעיל פוליטי קיצוני על אדמת גרמניה, וזהו, אם כן, מעצר־מונע מתבקש. ודרך אגב, הגברת שמחסדיה אתה נהנה באופן זמני, היא ידידה ותיקה של הבית. אתה צעיר אינטליגנטי, ועובדה זו מרשה לנו להניח שלא תבקש לעצמך, לפי שעה, עורך־דין. אנחנו, אתה רשאי להניח, נהיה יעילים ונפיץ את דבר מעצרך באור הנכון, מבחינתך, בין חבריך היהודים והערבים. אני מניח שידוע לך שמעצרים מנהליים מסוימים מתמשכים כאן משום־מה חודשים אחדים. רשמית, המעצר יתחיל ממחר. אני מניח שאדוני לא מעלה על דעתו להימלט מהמדינה.

והצעיר אמר, כשרקותיו הולמות, אתם בוודאי יודעים שכל הפעילות שלנו היא משחק־ילדים מוחלט… סתם איזה עיתון… יש מיליון עיתונים כאלה… אנחנו בעצם מין מפא“יניקים כאלה. אני, למשל, יכול מחר לעבוד בשב”כ, בלי בעיות, אתה יודע. הפרקליט צחקק קצת ואמר, ובכן, ידידי, במובן מסוים אתה כבר עובד בשב“כ… מתחילת פגישה זו, למעשה. הצעיר בחר לצחוק בקול, וגרמני מבוגר, שישב איתם לאורך הפגישה כולה, אמר, גם ואליד צחק, זה הולך אצלכם במשפחה, מה? הצעיר שתק. והגרמני המבוגר הוסיף, אתם שמאל מיוחד במינו, עמוק בתוככם אתם נאציונליסטים טבעיים. הנה, דרך דוגמה, ואליד הסתגל במהרה לעובדה הלא־פורמלית שבמהלך שיחת ההבהרה שלנו אתו, הוא נעשה, בעקיפין, עובד השב”כ הסורי… גם אם בהסתייגויות ידועות, מקובלות למדי.

הפרקליט חזר לשיחה, כשהוא מפגין גם קוצר־רוח וגם אמון רב באינטליגנציה של הצעיר הישראלי, ואמר, ובכן, אני מניח שעקרונות שיחת־הבהרה זו מקובלים על שני הצדדים… וזאת בהנחה שאדוני נחשב צד… ואם כך, המעצר המונע ייכנס לתוקפו החל ממחר ועד לשובו של הקנצלר, לפחות.

הצעיר שאל, מה בעצם אני צריך לעשות בשבילכם? והפרקליט אמר, קשה לך להימנע מוולגריות, מה, שמאל טיפש וילדותי?! הגרמני המבוגר התערב ואמר, אנחנו בסך הכול מבקשים שתהיה מודע לאפשרויות שונות, זה הכול, עניין של מודעות ושל קשר פתוח בינינו. המפא"יניקיות שלך לא תיפגע, מובטח לך.

והפרקליט, במיאוס קל, כמי שפגש בעל־כורחו מפגר בשכלו, התנדב לפרט ואמר, אתה כבר רוצה לעשות משהו בשבילנו?! טוב, אל תחזיר את הכסף, את חמישים אלף המארקים שקיבלתם כדי להוציא עם כמה מקומיים כאן עיתון פוליטי. תשאיר אותם אצלך. רק תשרטט לי את כל מסלול הכסף, את המימון שלכם, לתוך גרמניה וממנה לישראל, וחזרה, אתה יודע, מאיפה הכסף באמת יוצא. הצעיר שתק. והפרקליט הוסיף, תוכל, אם תרצה, לעשות זאת באמצעות הגברת שמחסדיה אתה נהנה האופן זמני. ודרך אגב, את העיתון של מקסים גילן ניתן להפיץ כאן במרץ הראוי, כי בכל מקרה, אל לחופש הביטוי להיפגע.

בלילה, הצעיר והאשה, כהרגלם, ישבו בפְרִיקְס שהלך והתרפט, ליד הבאר, פניהם לאולם וגבם למוזג. האשה אמרה, מזכיר לי את פרידה מברלין של כריסטופר אישֶׁרווּד, לפי הספר הזה עשו את קברט עם לייזה מינֶלי. יושבי המועדון נשאו פניהם דרך קבע אל הפתח. קהילה צמאה, כולה כאיש אחד, להפתעה שבוששה לבוא, שתגיח מהפתח ותאיר את המועדון ואת יושביו באור אחר, שונה. גם אצל אישרווד, האשה אמרה, מביטים כל הזמן בפתח. הצעיר אמר, שימי לב, ואליד מגיע, הוא כבר יודע שאני יודע שהוא יודע, ושגם את יודעת. האשה אמרה, אני רק אשה מתבגרת, צריכה לחיות, ואתם יפים כאלה, מלאים, תענוג להחזיק אתכם ביד, אתה יודע. והצעיר אמר, אני כבר לא יודע שום דבר.

ואליד עצר ליד שתי בחורות מפורכסות. לחץ ידיים והחליף טפיחות וקריאות. וכשהגיע אליהם לבאר, הצביע על הבחורות המפורכסות ואמר, שני לבנונים מנותחים, ערוות אמם הצולעת, מזדיינים. האשה אמרה, הייתי מנחשת עליהם. על הבמה התייצבה זמרת ששרה שירים אמריקניים, כשהאמריקנית נענית לה. בהפסקה, כשהזמרת השתחוותה למחיאות כפיים, ואליד אמר לצעיר, בסך הכול הפרקליט הזה רק מרחיב את המודעות הפוליטית שלנו, לא? הצעיר התקשה להגיב והניח ברצון לוואליד להמשיך. זו מניירה שב"כניקית ידועה, וּואליד אמר, אין הבדל בין שלנו לשלהם, אותה דיאלקטיקה אבל בהיפוך כזה… אותם אינטרסים… הגרמנים והישראלים משתפים פעולה ביניהם. וחוץ מזה, הרי אף פעם לא חשבנו שעיתון פוליטי הוא רעיון טוב במיוחד, לא?

בוואליד כבר דבקו סממנים גרמניים. כאלה הדבקים כאן במהגרים שחורים, גם באינטליגנטים ובעצמאיים שבהם, והצעיר, כשהוא אוחז במקטורן העור של ואליד, אמר, אז מה, כולה ח’רטא?! וואליד, מניח לו לאחוז במקטורן, אמר בקול נמוך, אל תחזיר את הכסף, אבל תן להם אח מסלול הכסף… אתה לא צריך לעשות את זה בעצמך, תן לשרמוטה לעשות את זה בשבילך.

שני הלבנונים המנותחים הצטרפו אליהם, מתחככים בהם, גועים בצחוק, מלהגים בגרמנית משובשת. קוראים קריאות קולניות לחלל המועדון. מנדנדים בשדיהם המלאים. באחת ההפוגות, הצעיר דחק בוואליד ואמר, חאלאס, ואליד?! וזה אמר, מה חאלאס? אז תחזיר גם את הכסף, אם אתה רוצה… זה הכול דיאלקטי כזה… אתה יודע.

במלון, האשה, בקול תפנוקים מעושה, שאלה: ומי, מותק, אתה רוצה להיות בלילה האחרון לפני המעצר־המונע, הא? הצעיר אמר, אודי אדיב. והאשה אמרה, בטח, בוא נוליד לו הלילה ילד קטן, שיקראו לו אודי פראייר או בר־כוכבא או משהו כזה. הצעיר היכה אותה מכות מדויקות יבשות כשהוא אומר בקול שקט, שרמוטה, שלא תעיזי לדבר ככה, שלא תעיזי על אודי אדיב. האשה נפלה על השטיח. בשרה בצק. צעקתה מתחלפת בצחוק שהלך ושכך. הצעיר נכנס למיטה והדליק את הטלוויזיה. האשה הצטרפה אליו והחלה מלטפת את פניו. הצעיר אמר, תבקשי יפה סליחה. האשה ביקשה. הצעיר שאל, את לא שואלת סליחה על מה? והאשה אמרה, סליחה שאני מבוגרת ואוהבת אותך… אני כבר אתן את מסלול הכסף לגרמני, אבל את הכסף עוד תשמור, איכשהו תצטרך אותו… כאן לא נותנים הכול ביחד. והצעיר, מסיר את חגורת מכנסיו ומאגרף את אבזמה, שאל אותה, מאיפה את חכמה כזאת גדולה? מאיפה את כבר יודעת מה, מי, כמה, מה נותנים ביחד, מה מסלול הכסף, מה?!…

האשה שתקה והצעיר הוסיף, הבנתי מהגרמני, בחקירה, שאת גם “ידידת הבית” שלהם, מה? והאשה אמרה, תבין, אני פה, בגרמניה, הרבה לפני שאתם בכלל באתם לכאן, ותמיד היה צריך לחיות… ככה או ככה… אבל אותך אני אוהבת. הצעיר מתח את החגורה. האשה הביטה בחגורה. הצעיר כפה אותה לחזור ולבקש סליחה עד שקולה היה כבוש במידה שנראתה לו. ואז, עיניו בטלוויזיה, הצמיד את החגורה לפיה, ואמר, עכשיו, גברת מנשקת חגורה.

צמחייה צהבהבה נתנה צל נמוך. בין כל הברכות אין בורא הצל. בטווח הראייה בכיוון הגבול היתה גבעת חול אחת. באור צהריים נראתה אדמדמה ובאור בוקר וערב חומה. סביב גבעת החול סומנה דרך עפר כבושה ששוליה הבוציים ספגו את הגשם של אתמול. הגבעה הסתירה את הגבול שהתחבא מאחורי מנהרה קטנה שיצר גשרון צר חסר שימוש. נחלקנו לשתי קבוצות. בקבוצה האחורית שני אנשים ובקדמית שלושה. בין האחורית לקדמית כשני ק"מ שרובם חשופים לעין. שתי הקבוצות מלוות את השטינקר לגבול. האחורית מוסרת אותו לקדמית שמעבירה אותו לגבול. החלוקה לשתי קבוצות על־פי נוהל ליווי שטינקרים לא כתוב. מפעם לפעם שטינקר נורה. מיצה את עצמו. אם לא נהרג, נפסל לשימוש. שני הצדדים יחדלו להשתמש בו. אולי שירותים קטנים. נפסל ועדיין ימשיך לנוע באזורים האלה. אין לו מקום אחר. עשוי להגר לכוויית או לבחריין לשנה־שנתיים. תמיד יחזור. אין לו מקום אחר. מרגע שנפסל, ינוע שחוח בשולי האזורים. יחבור לפסולים שקדמו לו. שבט של פסולים שחבריו חוששים זה מזה ומתעבים זה את זה. אשתו וילדיו מתגוררים במרכזים. יתגנב אליהם פעם או פעמיים בחודש.

עכשיו, השטינקר יושב עם השניים שבקבוצה האחורית. עוד מעט הם יריצו אותו אלינו, מרחק שני קילומטר. יושבים אתו במחבוא טבעי שנוצר בין שיפולי מורד מעוטר בעצי אורן. זרם מים שנובע מקו פגום מרווה את המורד. לעתים נשמע צפצוף כלי הקשר. צפצוף מתכתי ומעט גבוה מקול הציפורים. היתה לנו הרגשה שהלילה השטינקר הולך למות. לא היו לנו פרטים. לא ידענו מי המוציא לפועל, אנחנו או הצד השני. ואם אנחנו, מי מאיתנו, באופן ישיר או בעורמה, ירייה או הטעיה מייצרת ירייה מהצד השני. בדרך־כלל, במקרים כאלה, יש מין תיאום בינינו לצד השני. כי השטינקר גמר מבחינת שני הצדדים. שום פרטים, בינתיים.

בינתיים, הוא יושב עם האנשים מאחור. אין לו ארבעים. בפעם קודמת, בנקודת גבול אחרת, ראינו אותו מדלג במהירות מעל פסי רכבת עם ג’ריקן דלק על שכמו. נעלם. ולאחר דקה שמענו ג’יפ מותנע, ואחד האנשים, שהיה למעלה בתצפית, אמר לנו אז בקשר, הזין יצא מזה עם השותף שלו.

הפעם ראיתי אותו מקרוב ולמשך שעה ארוכה. הוא הופיע מתוך הצמחיה הצהבהבה, לאחר שהשניים שמאחור הורו לו לעבור לנקודה שלנו. הוא עשה את המרחק, כשני קילומטר, בתנועה אחת מהירה. רץ שפוף, לאורך השטח הפתוח, הגיע לשורת העצים וכאן התיישר ועבר להליכה אטית. ואנחנו, שלושה אנשים שישבו נשענים על האבנים הקרירות מעשנים, הבטנו בו מרגע שיצא מהצמחייה ועד שהתיישר. ואחד מאיתנו אמר לו, יכולתי עכשיו להוריד לך ביצה ביצה, יא שטינקר.

השטינקר חייך חיוך נעווה ממושך. האיש חזר ואמר, ביצה ביצה, יא מניאק, כשהוא מסמן בקנה הנשק עיגול באוויר.

לאחר כדקה שמענו ג’יפ מתקרב מהעבר השני. השותף של השטינקר. הוא נתן לו שבע דקות. שתיים להחליט מה קורה. ואז חמש דקות לחזור איתנו לנקודה האחורית, שני קילומטר, או להגיע אליו, לשותף, גם כשני קילומטר. ואז, כלומר בדרך־כלל, השטינקר עולה לג’יפּ של השותף והג’יפּ חוצה במהירות אל האזור הלא־מעובד שבצד השני ודרך מסלול קצר של אדמה מהודקת עולה לכביש המוביל אל הכפרים. וזהו.

השטינקר עמד נטוי לאחור, קולט את אחרוני רעשי הג’יפּ. עכשיו שמתי לב שהוא דומה לעז הרים. גרום מאוד, גשר האף מגן על העיניים, עור קשה מתוח על הזרועות, על כף היד ועל האצבעות.

האיש אמר לו, שב. השטינקר פסע אל הצמחייה שנתנה צל. אבל האיש, בלא מלים, באיתות־יד קצר, הורה לו לשבת מולנו על האדמה החשופה חחת השמש, במרחק עשרה צעדים, כשגבו אל הגבול ומבטו אלינו. צל קצר נפל בדיוק על קצה נעלינו. טוב, אמר האיש. טוב, אמר השטינקר. לא טוב, אמר האיש, יופי. יופי, אמר השטינקר.

לאחר כחצי שעה איש־התצפית שלנו קרא בקשר לשלוח את השטינקר קדימה למנהרה. הקריאה הועברה בטלפון של מכשיר הקשר, לא דרך רמקול המכשיר. רק איש־התצפית ואחד מאיתנו שמעו זה את זה. לאחר שאיש־התצפית ירד מהמכשיר מישהו הוריד את הטלפון והעלה את המכשיר על הרמקול וקיבלנו את גלי צה"ל ושמענו את עדנה שביט, יצחק ליבני ומשה נתן משוחחים על ספרים, מין, תיאטרון ואלוהים. השטינקר נע קדימה עד שנעלם במחבוא.

עברה שעה ויותר. השטינקר לא זז. אנחנו לא זזנו. השמש החלה לנטות. קור קל התערב בחום שפלטה האדמה. גבעת החול הפכה יותר ויותר חומה. ג’יפּ התניע מהעבר השני. השותף של השטינקר. התנעה קלה. ואז הוא הדמים מנוע. איש־התצפית שלנו עלה על הקשר ואמר, הזין השני מחכה לזין הראשון אם זה מעניין מישהו.

אבל, באיתות, עדיין החזקנו את השטינקר ליד המנהרה. הוא אותת שרצונו לצאת מיד לעבר השותף שלו. אותתנו שיישאר במקומו. השמש כבר שקעה. גבעת החול הפכה כתם כהה. בגלי צה“ל השמיעו יומן חדשות והמלה כוחותינו הוזכרה מספר פעמים. אחר־כך שמענו את אריק איינשטיין שר מזל כמה זמן את מתלבשת. ואז מישהו הוריד את גלי צה”ל ובשקט הזה שמענו את עצמנו נושמים וראינו את השטינקר חוזר אלינו. רץ שפוף, ולאחר כקילומטר וחצי נכנס בהליכה אטית למישורת שלנו.

ואז, אחרי כעשר פסיעות במישורת שלנו, מישהו מאיתנו קרא לו לחזור לאחור. השטינקר היסס לשנייה אחת ואחר לחש לחישה ארוכה אלינו, בחשיכה, סמעתם ג’יפּ? ומישהו ענה לו, לא, לא סמענו. השטינקר שאל פעם נוספת, לא סמעתם? המישהו שתק. השטינקר עדיין עמד על מקומו ומישהו מתוך החשיכה ידה בו בכוח אבן שפגעה בכתפו, השמיעה קול וניתזה הצדה. השטינקר חזר לאחור, למנהרה. והמישהו אמר, זה השטינקר הראשון, זה השטינקר מספר אחד שלי שאני רואה אותו ללכת למות, בחיי, ואחד מאיתנו אמר, עוד שטינקר פחות שטינקר. והמישהו אמר, אני לא יודע אבל אני מוכן להישבע שאין לו מושג שהוא הולך למות הלילה ושהוא הולך לקבל את זה מלפנים.

איש־התצפית עלה על הקשר ואמר, הופה הופה, עכשיו אני רואה שני ג’יפים יורדים בפרישה מהכביש הראשי שלהם לכיוון שלנו אם זה מעניין מישהו. וכשאיש־התצפית ירד מהקו, שמענו את הרעש הראשון של הג’יפים. האדמה הוליכה את הקול בסולם ויברציות שתאם את קשיי המעבר בתוואי הקרקע הלא־כבושה.

איש־התצפית חזר ועלה על הקו ואמר, עכשיו אני רואה את השותף של הזין יורד מהג’יפּ שלו ובורח מהם, משני הג’יפים, אם זה מעניין מישהו… אני רואה אותו רץ על הרוחב של השטח… הוא לא יודע אם להיכנס לשטח שלנו, או להיכנס בתוך קפל־קרקע… הוא לא מוצא קפל־קרקע… עכשיו המניאק רץ כמו עכבר מורעל… האור של הג’יפים שלהם מגלה אותו, הוא נתקל במשהו ונפל… אם זה מעניין מישהו… הג’יפ נעצר על־ידו… הם מעלים אותו לג’יפ שלהם, אללה ירחמו.

איש־התצפית ירד מהקו ועכשיו שמענו בבירור את מנועי הג’יפים כבים. חשיכה עטפה את השטח. פתח המנהרה הקטנה סומן באור ירח שהבריק בשלולית מים. בצדו השני של הגשרון חיכו אנשים בשקט ובאורך־רוח לשטינקר. ירייה אחת, ללא מטרה, היתה מבטלת את הטקס הלילי הזה. האורבים היו נסוגים. השטינקר לא היה נכנס למנהרה. גם ירייה אחת לא נשמעה. השטינקר חזר אלינו. וכך, כבר עשה את הדרך הזו פעמיים.

עכשיו השטינקר יושב על ברכיו מטר אחד מאיתנו, מקשיב לקולות הלילה ומביט אל תוך פתח המנהרה. אחרי כמה דקות שאל, סמעתם ג’יפּ? איש לא ענה לו. פתאום נשמע מנוע ג’יפּ נדלק מהעבר השני. לא ברור איפה הג’יפ הזה בדיוק. לא ברור האם הג’יפים עדיין בדבוקה אחת. האם האורבים פרשו את המלכודת שלהם.

השטינקר נרעד, הזדקף, האזין לשאריות קול המנוע המזמין אותו לחצות את המנהרה. השטינקר צעד קדימה. הקול היחיד שנשמע בכל המרחב הזה, היה קול מנוע הג’יפ. האנשים שתקו כשהשטינקר צעד קדימה. ואז הוא נעצר, חזר לאחור, אלינו, ושאל, כשהוא מסמיך בחשיכה את פניו לפנינו, כמה ג’יפ סמעתם, כמה? אחד ג’יפּ? שלוש ג’יפּ? מישהו מאיתנו אמר לו, יאללה רוּחְ, יאללה, ודחף אותו לכיוון המנהרה.

השטינקר לא זז ובפנים שהדם אזל מהן חזר ואמר, כמה סמעתם. ואז טרטור הג’יפ התמשך שנייה מעבר למשך הזמן הרגיל. השטינקר קלט את זה ברגע שמישהו מאיתנו ירה מעל לראשו ירייה אחת בלתי־מכוונת באוויר. ואז, לאחר דקה, הותנעו בבת־אחת הג’יפים מהעבר השני והחלו להתרחק.

השטינקר, עם הישמע הירייה, נשכב על האדמה כשראשו מוגבה קצת. המישהו ישב מולו נשען על האבנים, מחזיק את הקנה סמוך לראשו. השטינקר הביט ביורה בעיניים מלאות פחד, תודה ושנאה. המישהו אמר לו, סמעת ג’יפ, כמה ג’יפ סמעת. השטינקר שתק, והמישהו אמר, הלכו כולם, כל הג’יפּ הלכו כבר, אין… אין בכלל ג’יפ. השטינקר שתק, מרכז את מבטו בשפתיו של האיש, שחזר ואמר לו, אין ג’יפּ, הלכו. ואז, הקַשר עלה על הקו ואמר, אני רואה אותם, שלושה ג’יפים, חוזרים הביתה אם זה יעניין מישהו.

המרחב דמם. נכנסנו לתוך הלילה. כמה אנשים היו בכל ג’יפּ? נהג בכל ג’יפּ? האם בג’יפּ אחד היה אדם נוסף? האם האדם הזה נשאר בשטח, מול למנהרה, עם כדור בקנה? עברו כשעתיים. קולות הלילה שכנעו את השטינקר שהשטח שמעבר למנהרה ריק מאדם ושהשותף שלו הועלה בכוח על אחד הג’יפים שככר הסתלקו מהמקום. וברגע שהשטינקר עשה את הצעד הרביעי שלו במנהרה הקטנה השיגה אותו האש מלפנים והדפה אותו חזרה אל הפתח כחבילה קשורה. עברנו ממצב ישיבה לשכיבה כשפנינו אל הפתח.

ליאו לייב נולד בזכרון־משה, ירושלים, בשנת 1920, וכשהוא בן שמונה־עשרה, בשנת 1938, הגיע לאמריקה מצויד בניגון מיוחד לאל מלא רחמים. בערב ראש־השנה 1972, שחור מסומם שחט אותו מאוזן לאוזן.

חזנות ושחיטה היו הנדוניה שמשפחתו העניקה לו בדרכו לאמריקה. בזכרון־משה, בשנות השלושים, התנהל קורס חזנות. החזנים הקטנים שרו וחיזנו אל מלא רחמים אחורה וקדימה, מהאמצע לסוף ומהסוף לאמצע, ואת ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה, שהיא אחת מתפילות המילה. שתי תפילות אלה היו עיקר הקורס כי כל החזנים הקטנים התכוונו לנסוע לאמריקה, מקום בו ישבו יהודים שקברו את אבותיהם או שהעמידו צאצאים. לאחר קורס החזנות, נשלח ליאו לייב לשמש אצל חזן ירושלמי מפורסם שגדולתו היתה שסיפק את רצון הקהל הקדוש כולו. היה מקצר לקצרי־רוח ומאריך למאריכים באותה תפילה עצמה. אצלו למד ליאו לייב את סוד אל מלא רחמים. סוד שאתו נסע ועליו השליך יהבו בדרכו לאמריקה, שם יהודים אוהבים לקבור את אבותיהם כפי שאבותיהם היו רוצים להיקבר. עם חזן ועם אל מלא רחמים בלתי־מקוצר. חזן רגיל, אל מלא רחמים שלו רגיל. חזן גדול בוחן את האבלים קודם שהוא מגלגל את לשונו. מה הוא בוחן? את לבם הוא בוחן. אם לבם מקושר ללב אבותיהם. ועמידתם מגלה את לבם. רוקעים ברגליהם, סימן שקצרה רוחם. ואז חזן גדול יקצר. הכול לפי אורך רוחם של האבלים. מה שלמד ליאו לייב ממורו לא למד אף חזן אחר ממורו. למד את סוד האל מלא רחמים בגולה. והנה התפילה: אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את נשמת (פלוני בן פלוני) שהלך לעולמו… והסוד? היהודים הצעירים בגולה אינם שומעים עברית והמלים היחידות המובנות להם בתפילה הן שמות הוריהם. ולכן רק טבעי והגיוני שהחזן יתרכז במלים המובנות. זה מה שעשה ליאו לייב עוד בשבתו בשכונת זכרון־משה. התאמן בוקר וערב על חיזון צירופי שמות: יחזקאל תנחום בן צבי ומאשה, פרידה לאה בת שרה גיטל, שמואל יוסף בן נחום ושיינדל. משאר חלקי התפילה למד לעשות תפאורה לשמות המרכזיים. יצא במהירות מאל מלא… והגיע מרוסק ובכייני לשמות המדומים. כאילו את אביו הוא קובר.

ליאו לייב הספיק לשיר בחתונת בן גביר בירושלים, נסע לאירופה, ומאירופה לאמריקה. ואתו, באונייה, שני אחים יהודים מוורשה שהובילו איתם את סוד הכנת הבלינצעס שממנו קיוו להוציא פרנסה. ליאו לייב הגיע לברוקלין עם כיס מלא מכתבי המלצה, ובאותה שעה כבר הסתובבו בברוקלין שמונה חזנים צעירים עם מכתבי המלצה ואל מלא רחמים נכון על לשונם. ליאו לייב הפך אפוא לשוחט. תרנגולות בעיקר. ובחזנות עסק רק לעת מצוא.

השחיטה השרתה עליו רוח נבואה. היה שוחט ואומר: תרנגולת בת תרנגולת זו תעלה ותבוא לשולחנו של זה וזה, או שוק זו בת שוק זו תרד למעיה של הבתולה… ומכאן, תפילת אל מלא רחמים לתרנגולות היתה רק המשך ישיר. ובערב, לאחר העבודה, היו השוחטים־החזנים יוצאים ובידיהם שקיות נייר עם חלקים פנימיים ורגליים של עופות, מתנת בעל־הבית. עברו ליד חנויות ומסעדות שלהן סופקו התרנגולות. תרנגולת זו שחוטתי היא, נהגו לציין בעופות שבחלונות־הראווה, לפי סימני היכר.

ליאו לייב גר בחדר שכור עם יחזקאל דויד, מהגר יהודי מפולין, שהיה חוקר אותו על־אודות ארץ ישראל. אם בנגב קר בלילה, אם מה שאמר הנביא “חלקה אחת תומטר, וחלקה אחת לא…” מתקיים למעשה בארץ, אם מחלת הדיזנטריה נפוצה ובאיזה גיל לומדים הילדים את לוח הכפל. בשבת היו הולכים להתפלל בבית־הכנסת של הצדיק מסארוב. הרב מסארוב היה רועד כיולדת לפני הגבאים ובעלי־הבתים ורודה בבני העניים המהגרים מישראל או ממזרח אירופה. צדיקותו עמדה לו כעשר שנים עד שתבעו המתפללים בני הדור החדש שהרב ידרוש באנגלית.

בלילות היה ליאו לייב נהרג על רכישת השפה האנגלית בעזרת ציורים ואותיות שעל עטיפות קופסאות קורנפלקס. ליד גמל נכתב: קאמי קאמל. ליד שור: בילי בול. ליד קוף: מיקי מונקי. ליד עוף, שליאו לייב לא ידע אם הוא אווז, ברווז או טווס, נכתב: ראסטי רוּסטֶר. את החסר השלים מהרדיו. ב־1947 התחתן עם מאשה פניגברג, פליטה יהודייה מאירופה. כשמאשה הגיעה לברוקלין, לקהילת תורה אור, שמנהיגה היה הצדיק מסארוב, מצא הצדיק שאין למאשה תקנה וזיווג יפה מליאו לייב, שוחט צעיר ובעל ניגון. בעלי־בתים סייעו ביד הרב לחתן את שני האומללים. התצלום, השמור אתי, של מאשה פניגברג וליאו לייב ביום חתונתם הוא גם הכתובת על הקיר שבישרה את מחיקתה של הקהילה הזאת מעל פני האדמה כעבור חמש־עשרה שנה. מאשה וליאו לייב, בתצלום, שני צמחים עקורים שנשתלו מחדש על אדמת פלסטיק. ובחתונה עצמה, כשביקשו מליאו לייב שישיר, נכנס בו שד והוא, בחתונתו, שר אל מלא רחמים. המסובים צחקו עד בכי. איש לא הבחין בשיגעון שקט המכרסם בליאו לייב כי החתונה היתה חתונת עניים בה הגבאים ובעלי־הבתים אינם פוסקים מלהכיר תודה לעצמם.

בשנת 1952 נסגרה המשחטה בברוקלין, וליאו לייב נדד לחוף המערבי. שם הושבה לו עטרתו כחזן, אם כי בחצי משרה. שם אף החל להתפלל אל מלא רחמים בזמן ובמקום מתאימים. אבל, לאחר שמונה־עשרה שנה, החזירו אותו געגועיו לעיר של יהודים, לניו־יורק. ניו־יורק האירה פניה לליאו לייב. הנה, מיד עם בואו קרא בעיתון היהודי פארבערטס שבמלון גרוסוינגר את כהן, שעה נסיעה מניו־יורק, יוקדש סוף־השבוע הקרוב לצעירים דתיים, רבנים ופרחי־חזנות. ושם פגש ליאו לייב חבר ישן, יחזקאל דויד, שנפגש, כפי שאנשים נפגשים, עם האחים מוורשה שהביאו איתם את סוד הכנת הבלינצעס. ניהול ערמומי, הרבה מזל ותוצרת טובה הביאו את השלושה להצלחה שהתבטאה ברשת חנויות בלינצעס, שני מרכזים תעשייתיים לכבד קצוץ ותפקידים מרכזיים בקהילה היהודית.

יחזקאל דויד, למרות מעמדו הרם בעולם הכבד הקצוץ ותפקידיו הרוחניים בעולם היהודי, לא מנע עצמו מליפול על צווארי ליאו לייב. האולם הראשי היה מלא ברווקות ורווקים רפורמים, ליברלים, אורתודוקסים, חילוניים. לרוחב האולם, בגובה, נפרשה כרזה: הארגון היהודי הצעיר קורא לקונגרס לתמוך בעסקת הנשק עם ישראל. בשולי במת הכבוד ניצבה מקהלת ילדים שעשתה חזרות שקטות על לכה דודי. פה ושם נראו בחורי ישיבה מטופחים ככלות שניהלו משא־ומתן על תפקידים רבניים בקהילות שונות.

יחזקאל דויד הושיב את ליאו לייב לימינו, על במת הכבוד. וכתום נאומי הרבנים וההרצאה המרכזית שנשא יחזקאל דויד על המצב, פנה יחזקאל דויד לרווקים ולרווקות בהודעה שברגע זה על במה זו יושב בעל־התפילה המיוחד, ליאו לייב.

ליאו לייב התבקש לחזן משהו. וליאו לייב, מעל במת מלון גרוסוינגר את כהן, שר: אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, לנשמת התרנגולת בת התרנגולת שהלכה לעולמה, בעבור שכל עדת הכבד־קצוץ הקדושה הזאת מבקשת מהסנאט לאשר את עסקת הבלינצעס עם מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו…

ליאו לייב הורד מהבמה מקרקר והובל לאשפוז. בערב ראש־השנה שעבר התירו לו להשתתף בתפילה בציבור. בדרך לבית־הכנסת, אותו שחור מסומם תקף אותו ברחוב ודרש את כספו. אבל לליאו לייב לא היה כסף בכיס ביום הקדוש הזה. ודרך אגב, על רצח החזן כתבו גם בניו־יורק טיימס.

האשה שאלה, מותר לי לקרוא לך הוזיאס? האיש, מתלבש באטיות, בודק תוך כדי כך את נגיהת הפלורוסנט על גוף הניאגרה הלבנה, אמר לה, אם זה עושה לך טוב, אז כן, בטח. האשה, בתחתונים אלסטיים שחורים, מתקינה פניה מול מראָה שבקצֶהָ העליון גליל פלורוסנט, אמרה, כן, זה עושה לי טוב, בטח לא מעניין אותך למה. האיש שתק ובעודו שותק שוחח עם עצמו. מדי פעם, כשהרים את ראשו אל המראה הקבועה מעל האסלה, ראה את שפתיו נעות. אני מדבר אל עצמי, חשב לעצמו, אני משתגע. המדים היו גדולים ממידתו, אבל עדיין בן ארבעים בעל צורה ואיברי הגוף שמרו על תוארם גם כך.

מי זה הוזיאס? שאל את האשה, מנסה לגלות עניין בה ובחייה, להחניף לה, מי זה הוזיאס? לאשה היה גוף מלא, מגודל וחם, והאיש, בתהליך בלתי־מובן לו, תרגם את תחושת הגוף שלה לצבע כתום. קודם־לכן, כשהתגלגלה לצד המיטה השני, שלח יד, נגע בכתפה, צבט את בשר הכתף, ואמר לה, את מזכירה לי כתום, צבע כתום. הצביטה נעשתה דרך בעלות, והאשה, לאחר שניות אחדות, מרדה בה, בתנועת כתף. האשה יצאה מחדר האמבטיה הקטן, עברה בפרוזדור הקטן, שלפני שנים נצבע חום בוצי, צביעה חובבנית, הגיעה לפתח חדר השירותים הקטן, ואמרה, גם הוזיאס היה במילואים שעבר כאן בקריית־חיים, אבל לא קראו לו הוזיאס… משה, קראו לו משה, או משהו כזה… הוזיאס זה שם־חיבה כזה שאני מדביקה פה ושם לכל מיני. האיש שאל, והוא, ההוזיאס הזה, נהרג או משהו כזה? האשה נתקשתה. האקצנט הזר שלה החריף, כשאמרה, זה שאני עולה חדשה… וזה שאני תקועה פה… לא צריך לעשות אותי אצלך פוסטמה עם סיפור על מישהו שנהרג וכל זה. האיש יצא מחדר השירותים, וכשהוא מנסה לפייס את האשה, חיבק את כתפיה העירומות, מלטף באצבעותיו את בצק כתפיה, ואמר לה, תביני, זה שאת עולה חדשה ושאני דור רביעי כארץ, זה באמת לא משנה… ותאמיני לי שלא רציתי לצחוק עלייך… את יודעת איך שזה, את יודעת שבארץ הזאת, לפעמים, ההוזיאסים פשוט נהרגים למחרת בבוקר… בלילה אתם אוכלים זה את זה, ובבוקר, אחרי כמה שעות, הוא הולך, נהרג, אין הוזיאס.

האשה, מחככת בעדינות את גופה בגופו, חשה במיאוס הגופני הקל הפושט בו עכשיו בבוקר, באור היום. מורגלת במיאוס הקל הזה, אך עדיין נפגעת ממנו, חיבקה אותו בכוח, קצת מנהמת, מעבירה לשון על צד גופו העליון. העברית התקנית שבפיה השתבשה לחלוטין, והיא החלה מרעיפה כינויי חיבה שנדמו לו רוסיים, ונשיפות וקולות מציצה שהסתיימו בשריקה מוכת סיגריות. תוך כדי חיבוק, חצו את חדר האורחים הקטן, הגיעו לחלון הצופה אל הכביש המתחבר לכביש עכו. עמדו וצפו מבעד לחלון, כשצינת הבוקר הקלה מצפדת את בשר האשה, שכפות רגליה רחבות, לבנות, והן מוגבהות מהרצפה תוך עמידה על אצבעות הרגליים, כשהיא מנסה לשוות מיניות ליציבתה. מהחלון ניתן לראות תנועת פרבר קטן, מצופף למדי, שבנייתו מתחילה להתגבה. כשהיא מצביעה על שלט של מרכז קניות, שהחל מתעורר, האשה, בקול תפנוקים, שעדיין אינו קולה של אשה מובסת לחלוטין, אמרה, מה אתה אומר על איזה ארוחת בוקר קטנה, הא, קטנה כזאת, לפני שאתה חוזר… זה בצ’יק־צ’אק. האיש, מתרחק מהחלון, מפיל עצמו לתוך כורסה אדומת קטיפה, אמר, בסדר, כשהוא מנסה לאתר את גלי צה"ל על פני חלון תחנות חסר מספרים של מכשיר רדיו סופר־מודרני צהוב. האשה אמרה, בסדר או יותר מזה? האיש צחק ואמר, יותר מזה, ושלח לה באוויר מצמוץ שפתיים, עוקב אחריה מתלבשת ויוצאת.

האשה הכינה ארוחת בוקר שכל מרכיביה נקנו אותו בוקר במרכז הקניות. האיש התגעגע למראיה של גבינה פתוחה, לשקית חלב מאתמול. ארוחת הבוקר הזו היתה חגיגית מדי בשבילו, וכמוה האשה שחגגה את ארוחת הבוקר שרה לעצמה התחלות של שירים זרים ורחוקים. במשך הארוחה, שרך את הנעליים הצבאיות, ניסה לגלגל איתה שיחה על גבינות ישראליות וזרות, על קלוריות. השיחה על גבינות גוועה במהירות, וזו שעל קלוריות אף היא גוועה. במשך הארוחה, האשה יצאה להיטיב את איפור פניה, כשחזרה, האיש אמר לה, גם קודם היית בסדר גמור. והאשה, מצחקקת, אמרה, אני שונאת את עצמי בבוקר, אני שונאת את הבוקר, לא אוהבת שיראו אותי בבוקר.

גסות הלכה וגאתה באיש. הגבינות הארוזות והלחם הדק הארוז ודירת השיכון הקטנה וגופו שלו, המרוקן עכשיו, וריח הגוף שלה, שלא נשטף ממנו במקלחת הבוקר, הדיחו אותו לגסות, והוא אמר, מה, אז כולם יוצאים מכאן באמצע הלילה, בשביל שלא לראות אותך בבוקר, מה? האשה, נהדפת על־ידי הגסות, פניה קצת מתקפלות, אמרה, אתה חזיר, סתם חזיר. האיש, כמי שמפצה את גסותו בגסות נוספת, שאל, מה אתן עושות בערבים בבית־הקפה ההוא שם בחיפה, מחכות לאו"מניקים, למילואימניקים, מה? האשה שתקה, והוא הוסיף, אני מקווה שלפחות מערבים את לא מקבלת. האשה שתקה. והאיש אמר, תביני, את לא חייבת לי שומדבר… בסך הכול נפגשנו אתמול, בבית־קפה בחיפה… אבל זכותי לדעת אם גם ערבים עוברים בתעלה שלך, את מבינה, זכותי! פשוט זכותי! האיש הרים את קולו, הבעת פניו השתנתה והוא חש בעליל שעורקיו תופחים. האשה, שותקת, המשיכה לשבת מולו, מביטה בו, מדי פעם ממצמצת. האיש לא ידע מה תוקף אותו. מה לו ולאשה הזאת, מהיכן הזעם. אולי, חשב לעצמו, אולי מעצם ההזדקקות שלו לגופה הבצקי, הנענה לכול, של האשה המבוגרת הזו, עולה חדשה, כבדה, ממצמצת בשפתיה. מנין צמח עניין הערבים? משירות המילואים הזה? מכפיפות הנפש הכרוכה במילואים? ייתכן שהערבים הם רק עילת ההתעמרות באשה הזו, חשב לעצמו, מנסה למחוק מזיכרונו את קפלי צווארה, שכמו חודשו לעצמם באור הבוקר הזה.

ואז, מפתיע את עצמו, פרץ בצעקות, את יודעת מי הרג את הוזיאס שלך?! הערבים, הערבים האלה שלך! קם מהשולחן, רץ לחדר השינה, חזר עם הרובה, ותוך השמעת קולות ירי, הדגים לה את הריגת הוזיאס על־ידי הערבים. האשה, עדיין שותקת, הביטה בו, מלווה בעיניה את תנועתו בדירתה הקטנה. האיש נשכב על הספה, הרובה מוטל על השטיח, וכשהוא שכוב, עלה בנחיריו, מאזור בטנו, ריח גוף האשה. במקלחת הבוקר שלו, הריח הזה נרחץ בחריצות, אך ללא הועיל. הריח תקף את נחיריו, פשט על פניו. ניחוחו הדק והחריף בייש את האיש. הוא רץ למקלחת, תוך פשיטת המדים. נכווה קלות מהזרם החם, ויסת אותו, נרגע.

זה היה בצחוק, האיש אמר לאשה, ליד פתח הדירה, לפני לכתו. האשה, חוסמת בגופה את הכניסה, הניחה לו לתחוב יד מתחת לחולצתה, היד שוטטה, הבעת פני האשה לא השתנתה. האיש הוציא את ידו, באטיות, ואמר, נשיקה אחת למותק, לדרך. האשה הגישה לו לחי מאופרת. האיש, בשפתיים רטובות, טעם את האיפור, ניתק את שפתיו ואמר, ועכשיו עוד אחת בשביל הוזיאס, לזכרו, מותק. האשה הדפה אותו קלות והוא ירד לאִטו במדרגות, כשמבטו עליה, מפריח נשיקות. לפני שקשר־העין איתה אבד, הוא אמר בקול, תשמרי על עצמך, ציונה. כשיצא לרחבת בניין הדירות, ניסה לאתר את החלון שלה, התקשה, ויתר והלך.

במינכן, בדרך לביתו של קרמשטיין־כרמון, עברנו שיכונים חדשים שנבנו בסביבת מינכן הישנה. בטלפון, קרמשטיין־כרמון אמר, מינשן. ואנחנו אמרנו לו, לך תידפק עם המינשן הזאת, בשבילך מינכן עוד מספיק טוב. קרמשטיין־כרמון עושה אצלו הערב סדר שני ואנחנו נוסעים אליו. השיכונים חשוכים ומאיימים. בדיוק כמו בכל מקום אחר. כך שאין על מה לדבר. הקרון הנוסע על המסילה מואר מבפנים בתאורה תעשייתית. קרמשטיין גר בבית דירות, באחד הפרברים, לא רחוק מבית־החולים. מה שאני אוהב אצל קרמשטיין זה הכרמון שצמוד לשם שלו, כמו זנב לחסרי זנב. אף אחד לא משתמש בכרמון, והגרמנים בטח שלא. אם לא הייתי הולך לקרמשטיין, הייתי הורג עוד ערב מול הטלוויזיה, בלי להבין הרבה. עכשיו מה שמעניין אותי זה אם אשתו יודעת לבשל או לא. אשתו היתה דיילת, או רצתה להיות דיילת. אני לא זוכר. או מלכת יופי, קרמשטיין אוהב אותה, והיא, מצִדה, לא אוכלת מהצד, וזה מה שמשנה, אנחנו פה בביקור והמקום הזה עושה אותנו אגרסיביים. זו עיר יפה מאוד. בתחנת הרכבת המרכזית הרבה פועלים טורקים, יוונים, איטלקים ואחרים, פופ אמריקאי, חנויות מין, מודעות סרטים, חנויות אלקטרוניקה.

קרמשטיין פה כבר עשר שנים, והוא, כמו בחלום קל לפענוח, משמש כתובת לאגרסיביות שלנו. מיותר לומר שאף אחד לא הכריח אותנו לבוא לכאן. עכשיו קרמשטיין עורך סדר שני. ייתכן שהזִקנה קפצה עליו פתאום, או משהו כזה. מישהו אומר שקרמשטיין חושב את עצמו לאבא שלו, מאז שאבא שלו מת. ומישהו אומר, מת־מצווה. אבל אף אחד כבר לא זוכר מה זה בדיוק מת־מצווה. מנסים להיזכר, ובסוף מישהו אומר, זה אחד שמת לעשות מצווה. מיותר לומר שזה הומור דפוק לגמרי, אבל אנחנו תוקפניים והכול הולך, כולל השטויות האלה. כבר בקרון היה ברור שהערב הזה יסתיים בעוד שוטטות ברחובות מינכן. אבא של קרמשטיין מת לפני שנה כמו נאד עזוב, לפי תסריט ישראלי חדש שנכתב על־ידי היהודי הישן. קרמשטיין האבא, הגדול, תקוע באמריקה כבר עשרים שנה, וקרמשטיין הקטן, זה שלנו, בגרמניה כבר עשר שנים, והאמא מתה מזמן. והאבא העביר את כל השנים לבד, ורק את האחרונות בעזרת הטלוויזיה. וקרמשטיין שלנו, הקטן, קיבל את ההודעה מאוחר, ולפי החשבון שלו לא יכול היה להגיע לארץ ללוויה, ולכן תרם את מחיר כרטיס הטיסה שלו לוועד למען החייל, או למשהו כזה. והרגיש מזה כל־כך בסדר, עד שהצטערנו שאין לו עוד אבא בשביל הסידור הזה.

היה ברור שקרמשטיין יזמין הערב את הצ’כים שלו. אף אחד לא ידע מה הצ’כים האלה בדיוק עושים. בדרך־כלל לא אכפת לך מה מישהו שלא בדיוק בטווח האנרגיה שלך עושה, אבל הצ’כים האלה היו סיפור אחר. ראשית, היתה להם חזות אינטקלטואלית אמיתית, וזה, כידוע, מספיק כדי ליצור התנגדות אינסטינקטיבית. שנית, היתה להם הילה של מהפכנים, מה שהעניק לבטלה האינסופית שלהם מין עומק היסטורי, וכן מין הצדקה. הקבוצה הצ’כית המסוימת הזו והקבוצה הקטנה שלנו, באותו פרק זמן, היו שתי בבואות שונות של עצם אחד המשתקף במראָה. לא ברור איך קרמשטיין, שלא היה צ’כי אינטלקטואל מהפכן וכו', הגיע אליהם. היה ברור גם שקרמשטיין יזמין את הלוי, שהיה מורה לריקודי־עם ורקדן בזכות עצמו, ושהלוי יסריח אותה עם המאמץ שלו לעשות מצב־רוח.

מיותר לומר שהיינו יכולים לשבת במלון, במקום ללכת לקרמשטיין. אבל במלון היתה רק הטלוויזיה שהקרינה תחרות כל־אירופית של אכילת בננות. מישהו הכיר כאן בחורה שהיתה משוגעת על פינק־פלויד ואפשר ללכת אליה לשמוע תקליטים. אבל את זה אפשר לעשות גם מחר. אז ההזמנה של קרמשטיין באה בזמן הנכון.

איפשהו ליד בית־החולים ירדנו והלכנו לפי מפה שקרמשטיין צייר לנו. הרחובות היו רחבים וארוכים, ופה ושם קבוצות עצים שסוככו על פנסי התאורה. בדיוק כמו בכל מקום אחר, כך שאין על מה לדבר. אשתו של קרמשטיין פתחה לנו את הדלת עם חיוך של מלצר ראשי שעבר מחמישה כוכבים לשלושה אבל מעמיד פנים שהוא עוד בחמישה. מצִדנו זה היה בסדר גמור, כי החיוך הזה היה התחלה מתאימה. הדירה של קרמשטיין היתה העתק־שמש של החלומות של קרמשטיין מחוף גורדון, לפני עשר שנים. הוא תכנן וריהט אותה לפי איזה ספר קיטש, ואילו את הפרצוף הזורח שלו ואת אשתו הביא מהמזרח התיכון, שהתאים לתפאורה כאן כמו חרדל לנקניקייה. אשתו של קרמשטיין הזמינה אותנו פנימה, וכשהסתובבה, שאל מישהו, היית שׂם לה? בדיוק באותה שנייה ירד קרמשטיין במדרגות, מהקומה השנייה. הוא שמע את השאלה, אבל צחק והיה מבסוט. וגם זה היה בסדר גמור, כי זו היתה התחלה טובה וקרמשטיין אמר, גרמניות, שוודיות, מה שאתם רוצים, אבל היא גם אחרי עשר שנים נותנת סרוויס. היא בינתיים נכנסה לחדר האורחים, ולפי ההליכה שלה אפשר היה לראות שהיא במתח. הצ’כים, הרקדן הלוי ועוד כמה אנשים היו כבר בפנים. והלוי אמר, כיף, צ’אפוצ’ים. אבל אף אחד לא ענה לו, והוא נשאר עם הצ’אפוצ’ים שלו ביד או באוויר. קרמשטיין נתן לצ’כים להרגיש כאילו הסדר השני הוא עניין צ’כי לאומי או עניין צ’כי מהפכני אינטלקטואלי. איפה שאפשר היה לזבל את המוח באופן חופשי ולשתות על חשבון מישהו אחר, שם הם היו. קרמשטיין עשה מהם רוח, עד שחשבת שהצ’כים האלה הם הנציגים של אליהו הנביא או משהו כזה, הלוי אמר, מה נשמע, חבר’ה, ומישהו אמר לו, תלוי איפה שמים את האוזן, צ’אפוץ'. הלוי היה מבסוט שענו לו, ומיד עבר לצד שלנו. אשתו של קרמשטיין הציעה להתיישב לשולחן, לפי איזה סדר שקבעה מראש, קרמשטיין ישב בראש השולחן, כשמאחוריו פוסטר של ירושלים שהוציאה חברת נסיעות. אשתו שמה קאסטה של שירי קודש של להקת אפי נצר, אם אני לא טועה, והדליקה נרות בעיניים עצומות. ומצִדנו זה היה בסדר גמור, הנרות, הקאסטה, הפוסטר, הכול, ממש בסדר. אף אחד לא יכול היה לביים את זה יותר טוב. אפילו הלוי, שקרמשטיין היה מסדר לו חלטורות, בלע חיוך. הצ’כים היו אדישים כמעט כמו שהעולם היה אדיש למהפכה שלהם, הנרות היו אדומים, גדולים, דקורטיביים, גויים לגמרי. הם השתקפו בפוסטר של ירושלים, שהיה נייר כרומו מבריק. הנרות הוצבו בפמוטים בעלי עיצוב מודרני, המיוצרים בהמוניהם ומוצגים למכירה בסופרמרקטים הגדולים, איפה שגברת קרמשטיין קנתה גם את מערכת הצלחות והסכו"ם המוכספים והמעוטרים. הנרות דמו לרגליים מגולפות של כורסה עתיקה יותר מלכל דבר אחר. אני מתעכב על הנרות, כי בגלל הנרות הללו, שהיה בהם גועל בדרגה גבוהה של שלמות, חזרתי באותו ערב שנים לאחור.

האמא של קרמשטיין היתה עוד בחיים אבל חולה מאוד. קרמשטיין ואביו הלכו לבית־הכנסת שבשכונה כמו שני תירסים מהשומר הצעיר שלא יודעים מה זה עלינו לשבח, שלא יודעים מהחיים שלהם. הם ביקשו שאנשים בבית־הכנסת ידליקו נרות ויתפללו על האשה החולה, ואמרו שהם מוכנים לשלם בשביל זה. אבא של קרמשטיין קצת התבייש, כי הוא, כמו רוב ההורים, בכל־זאת בא מבית דתי ועכשיו הוא עומד כמו גוי בפתח, ולא בטוח אם נרות זה אחרי או גם לפני.

קרמשטיין בא לחוף גורדון, וכששאלו אותו על אמא שלו הוא אמר שהיא חולה מאוד, והוסיף בצחוק, שילמנו לכמה זקנים שיתפללו בשבילה. אבל מי שטרח להקשיב, ראה שקרמשטיין לא כל־כך צוחק. לא מהתפילה ולא מהזקנים, ואפילו להיפך.

לפי האוכל ראינו שקרמשטיין תפס גרמניה. עם כל מנה שאשתו הניחה בצלחות, היה קרמשטיין מודיע בקול את שם המנה בצרפתית ו/או בגרמנית. ואחרי האוכל בא לקרמשטיין לשיר. אשתו שמה את הקאסטה של שירי קודש, וקרמשטיין ליווה בפיזום את המקהלה. לנו היה קשה לשיר כי בגלל האוכל איבדנו קצת חמצן והיינו עסוקים בזה. הצ’כים לא שרו כי לא היה להם עניין בשירים האלה. כך שרק קרמשטיין שר, בעוד האחרים קצת מנומנמים. כשהקאסטה נגמרה, התחיל קרמשטיין לשיר משירי ציון ומשירי החג יחד עם הרקדן הלוי, שתפס ביטחון ככל שהערב התקדם. אחרי־כן, הם התחילו לעבד את השירים, והלוי שר תפרו לי בגד עם כיסים מילאו כיסי במארקים, וקרמשטיין שר מסביב יהום הנאצי אך ראשנו לא יישח. ועוד ועוד. מזה הצ’כים נהנו, כי הבינו את הפרינציפ, ואף הצטרפו לשיר שני חברים יצאו לגרמניה בים בם בום אחד קיבל מכה במרצדס בים בם בום וכו' וכו'.

השירה גוועה. קרמשטיין הביט בנו וחיכה לאיזו מלה טובה. ומישהו אמר לו, קרמשטיין, שיחקתם אותה. קרמשטיין לא ענה כי הוא רצה עוד מהחומר הזה. אבל אף אחד לא חשב להוסיף משהו. האנשים שתו כל הזמן וקרמשטיין עומד עליהם ומשקה אותם. מישהו שאל אותו, קרמשטיין, מה יש לך עם הצ’כים האלה? בהתחלה, הצ’כים לא הבינו שבהם מדובר כי השיחה התנהלה בעברית. וקרמשטיין, שרצה להימנע מתקרית, אמר, עזוב, עזוב. אבל המישהו לא עזב והמשיך לשאול. הצ’כים התחילו לתפוס שבהם מדובר. קרמשטיין רצה לפרק את המוקש, ואמר, זה סיפור ארוך, לא עכשיו, באמת. אבל זה לא עזר לו. אחד הצ’כים בא לעזרתו של קרמשטיין, ואמר, באנגלית, אין פה מה להסתיר, אבל זה לא עניין של אף אחד. ואשתו של קרמשטיין אמרה בעברית, חבר’ה, אל תקלקלו את הערב. החבר’ה שלה היה משונה, לא במקום, כמעט פרוורטי. לא היינו חבר’ה שלה. לא של קרמשטיין. ולא של אף אחד מהסוג שלהם. היינו אצלם בבית, כי היינו.

אני חושב שהייתי הראשון שפרץ בצחוק כמעט היסטרי. והעגבנייה אמרה, אל תקלקלו את הערב בדיוק כשהעניין כמעט מתחיל. ומישהו אמר, תגידי חבר’ה להלוי הצ’אפוץ', אנחנו לא חבר’ה בשבילך. הלוי הבין שהכי טוב בשבילו זה גם לשתוק וגם להיות עם הצד של משפחת קרמשטיין ואת זה בדיוק הוא עשה. חילופי הדברים עם אשתו של קרמשטיין סילק את העניין מהצ’כים. למצבים שכאלה יש חוקים משלהם, ולפעמים הסחת אש למטרה שולית מחסלת את העניין. קרמשטיין התחיל לשיר הנה מה טוב ומה נעים, כשהלוי עוזר לו וקורץ אלינו כדי להחליק את העניינים. הצ’כים, שהיו שתויים, שרו שירים צ’כיים שקטים ומלאי געגועים. איך שלא יהיה, הם נראו טוב, לפחות הרבה יותר טוב מהפועלים הטורקים והיוגוסלבים שישבו במינכן.

בערך בחצות עזבנו את קרמשטיין. עמדנו בחוץ, ליד התחנה, כמעט שעה עד שעברה מונית למרכז העיר. לא היה לנו לאן ללכת. אז הלכנו לבית־קפה שהיה תערובת של בית־קפה ושל מועדון, בסביבת תחנת הרכבת. המקום היה מלא. באולם המרכזי שיחקו ביליארד. התיישבנו ליד אחד החלונות, שכוסו באד ערפל, ומישהו אמר, הנה הבחורה מהפינק פלויד. הבחורה ישבה ממול, בקצה השני, ולאחר כמה דקות זיהתה את המישהו. אותתה לו. הוא השיב לה וצעק, פסח שני. והיא, בגרמנית, צעקה, מה? מה? והוא ענה בצעקה, פסח שני, פסח שני. היא כמובן לא הבינה ונופפה לשלום.

יכולנו לעבור לבית־קפה אחר אבל לא היה בשביל מה. אז ישבנו ושרנו קצת משירי ציון, ובעזרת בדיחות מטופשות ניסינו לשטוף את המועקה שהצטברה על הלב. אם מישהו הסתכל עלינו מהצד, הוא ראה חבורה של אולי טורקים או יוגוסלבים, ששומרים את המארקים בגרביים. המלצרית התחילה לסדר את השולחנות סביבנו, שילמנו ויצאנו. בחוץ עוד מעט בוקר. מישהו עבר בין המכוניות וכתב באצבעו על השמשות הקדמיות מכוסות האד, פסח שני. בכתב גדול, מהיר, מסולסל. והוסיף חץ תלת־כיווני, מתפצל, שנראה כמו סמל מסחרי של ארגון מחתרת. עברנו במהירות, כמו סיעת נוקמים חשאית ממכונית למכונית, עד שלא היה חלון אחד נקי מפסח שני.

ליד הסטופּ־אין פגשנו כמה ישראלים, ולאחד מהם, שבא הרגע מהארץ, היו עיתונים מהארץ. חילקנו בינינו את העיתונים, ולמי שהיה כוח, לי למשל, קרא בהם עד הבוקר. ובבוקר הכול נראה אחרת, כולל קרמשטיין, שאִפשר לנו בסך הכול להרגיש קצת בינלאומיים. כתובת פה, כתובת בלונדון, בניו־יורק, אתם יודעים. הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו, היה גדול, למסור משהו בארץ? וקרמשטיין אמר, באמת? אמרתי לו, באמת. וקרמשטיין אמר, תמסור בארץ שמסביב יֵהוֹם הנאצי אך ראשנו… אתה כבר יודע…

כל אותו יום חיכיתי לחיים גורי, הנביא הרטרואקטיבי של דבר. אנחנו שוכבים בבונקר המצרי שמעברה השני של התעלה ומאבטחים את גשר הדוברות. המלה מאבטחים אינה, כמובן, שלי. דבר כאן אינו שלי. מלבד הזיכרון. אם חיים גורי היה מגיע הייתי מציע לו להאזין לשתיקת האדמה. מדי פעם, מישהו או משהו מעורר את מוקשי המים וקול פיצוץ מרעיד את האדמה. אם אתה במקרה שוכב על האדמה, הרעד עובר בגופך. בבונקר יש צל. ובחוץ יש שמש. רבותינו לא התקינו את ברכת בורא הצל. אני מחכה לחיים גורי. אבל מגיע מישהו אחר. מתישהו, ימים אחדים לאחר ההפתעה, נדמה לגורמים המוסמכים שחלק מאתנו נכנס לשוֹק. שולחים לשטח מסבירים. והמסביר אז בארץ. בן דמותו של הקומיסר. חיים גורי, בעיני הפרטיות, בן דמות המסביר. היום אני מחכה לו. היום תאמצנו. היום תזכרנו לטובה. תאווה עזה לראות כאן היום את גורי פושטת בגופי ומקיפה את עיגול ראשי. לא מכיר אותו אישית. אני אחד הקורבנות של כתיבתו. של יפי כאבו. של כאב יופיו. של מליצתו המסתירה את השמש. אני רוצה אותו כאן, עכשיו, מול האנשים המוגדרים כהמומים, מסביר, מתפתל, מסביר למה קרה מה שקרה, נקשר במלותיו, כותב שירים במוחו, קושר כתרים לכאבו. כמה שחיכיתי לחיים גורי, אני האיש שחיכה לחיים גורי. אבל מי שמגיע הוא מישהו אחר.

הגיע איש נמוך כבן חמישים, עיתונאי על־פי מקצועו, מבוהל. האנשים ישבו אתו במעגל, בחשיכה, על מישורת חול קטנה בשוליו של תל. הוא אמר שלא היתה פאשלה, שניצחנו את המלחמה, שיש מלחמות עם יחסי ציבור טובים ושיש עם גרועים, שהוא אוהד את בית“ר ירושלים ואת החיפושיות, ושמה שהוא היה הכי רוצה זה להילחם, ושהוא השתתף בקרב על ירושלים גם ב־48' וגם ב־67' וגם כתב על כך מאמרים. הוא ביקש להתחבב על האנשים. אוהד בית”ר ירושלים. מבוגר ומבוהל. והבהלה ניכרה בקולו ובנשימתו הבלתי־מסודרת. תשמעו ממני, אמר, ניצחנו את המלחמה, ב־48' היו יותר קורבנות. האנשים לא ענו לו ולא התווכחו אִתו. האנשים ישבו אתו על־פי פקודה. על החשיכה הקלו הכוכבים והלבנה. כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. קידוש הלבנה. הוא ניסה בחשיכה הזאת ללכוד את מבטי האנשים כשמבטו עובר מאחד לאחד. בית"ר ירושלים. היינו יכולים, הוא גילה לנו, להתקיף ראשונים אבל אז היו אומרים שאנחנו תוקפנים ואימפריאליסטים, אתם יודעים. בסוף רוב משפטיו הוא אמר, תאמינו לי.

מישהו מהאנשים חפן אבנים וחול והטילם בזריקת וו על ראש המסביר. האבנים הקטנות פגעו בו. ראינו שפגעו בו. והוא העמיד פנים כאילו לא. חינכו אותי שמגיע לי הטוב ביותר, ואז, בשעה האמיתית, כשאני כבר מחכה לטוב ביותר, אני מקבל תחליף גורי שאינו שומע את הרוח הבוכה בין הקרע לקריעה. פאשלה. האיש אמר, מה שחסר לבית"ר ירושלים זה רוח צוות גם כשהם מפסידים, תאמינו לי. עוד חופן אבנים קטנטנות נחת על כתפיו. האיש ניסה לגלות את הזורק, ללא הצלחה. תראו, הוא אמר, אתם עשיתם את המקסימום, זה בטוח, נלחמתם כמו אריות, תשמעו ממני, אני יודע, יש דיווח, זה לא 48' שלקח לפעמים שנה עד ששמעת משהו ממישהו. אתם יכולים להיות גאים בעצמכם, הוסיף ואמר, כשהוא מנסה לפחות ללכוד את מבטו של אחד האנשים, בלי הצלחה. ממש גאים בעצמכם, כן, כן, תאמינו לי, גאים ולא מתוסכלים. אם יש לכם שאלות, אני מוכן לענות. מדי פעם, כשדיבר, נמלטו מגרונו צחקוקים קלים, שהיו, למען האמת הרפואית והפסיכולוגית, משונים למדי והסגירו מצוקה נפשית ואולי אף צורך באשפוז תקופתי.

אחד האנשים שאל אותו אם הוא יודע לשיר את אין צדיק כבן עמרם, מזמור שהקהל שר בבית־הכנסת בשמחת־תורה וכולו הכרה בייחודם המוחלט של הקב“ה, של עם ישראל ושל תורתנו. האיש אמר, בטח, אמרתי שאני לכם שאני ירושלמי ויש לי יחס חם לדת אפילו שאני לא דתי וכל זה, אבל בכל־זאת, אתם יודעים. והחייל אמר לו, אז תשיר. האיש אמר, מה? מה?! החייל חזר ואמר, אז תשיר. וחזר ואמר, אז תשיר, בית”ר ירושלים, אז תשיר. האיש ידע שאנחנו מתוסכלים ואולי אף המומים מהמלחמה ומישהו אולי הסביר לו שייתכנו תופעות של אלימות. הוא רצה לומר משהו, אך קודם שיצאו המלים שסבבו בחלל פיו, יצא אותו צחקוק משונה, שהתארך הפעם מקודמיו. והחייל שאל, בית"ר ירושלים, מה מצחיק אותך?!

החייל נעמד במרחק שני מטר מהמסביר שישב על הקרקע כשרגליו מקופלות וכרסו על שוקיו. המסביר התחיל לשיר את אין צדיק, כשהוא יושב. החייל ביקש ממנו לקום על רגליו לכבוד אין צדיק. הוא קם והחל לשיר מההתחלה, יודע את המלים, מסלסל, מביט אל מעבר לחייל שעמד מולו, רועד מעלבון, מפחד, פחד פיסי, מקווה שמי מהחיילים יפר את הטקס המשונה הזה, מרחם על עצמו. והחייל אמר, יופי, בית"ר ירושלים, באמת יופי, והתיישב על הקרקע. המסביר, עדיין עומד, השמיע צחקוק ארוך שלא נענה לפקודת המוח להפסיק. מדי פעם, תמיד במפתיע, אני נזכר בצחקוק המשונה הזה, ואז, לפעמים, אני מוצא את עצמי מצחקק. החייל ענק הגוף, שלו ראש קטן במידה מפתיעה, שמוצאו באחת הרפובליקות הסובייטיות, שהחלום הציוני עשאו תושב כפר הררי, ניגש אל המסביר שצחקוקו הלך וגווע, חיבק את כתפיו ואמר לו, אתה בן־אדם טוב, אל תפחד אני ישמור עליך. והמסביר, אשכנזי ירושלמי, שרוב מכריו בבואות שונות של חיים גורי, נבעת מהמחשבה שהוא צריך מישהו שישמור עליו. וכיוון שנבעת החל אותו צחקוק, שכמעט גווע, גובר והולך, סובב סביב עצמו במהירות ונפלט אל החלל.

החייל, עדיין מחבק את המסביר שאך זה הבחין בראשו הקטן עד כדי משוּנוּת של החייל, אמר לו, זה שיר טוב “אין צדיק”, זה גם נגד מחלות ושדים, שיר באמת טוב. והמסביר רצה לומר שאין זה שיר אלא מזמור, וכיוון שרצה לומר משהו כזה לחייל תלה בו את מבטו, ואז חזר והבחין בראשו הקטן עד כדי מופרעות, ואז, מבועת כולו, התחלף לו הצחקוק בצווחה. כל זה נמשך בסך הכול דקות ספורות, והמסביר, בכוחות נפש אחרונים, שאל אם למישהו יש שאלות. רוב האנשים, חיילי מילואים, אחי גיבורי התהילה, לפיד האש, מחסום הפחד ויורשי יהדות השואה, התפזרו ונבלעו בחשיכה.

החייל התיישב ליד המסביר, כשהוא ממשיך במקום בו הפסיק, ואמר לו, אין צדיק זה גם נגד מחלות ושדים. השניים ישבו כך שעה ארוכה. החייל שלא קלט את שם המסביר, קרא לו, מדי פעם, כשם פרטי ומשפחתי, בית“ר ירושלים. תראה, אמר לו החייל, אני כבר בזבזתי עליה אולי יותר מארבעים אלף לירות וגם לאחותה הגדולה קניתי מתנות וגם סיגריות וקוניאק לאח שלה, אבל היא לא אומרת כן ולא לא. והמסביר, שביקש את נפשו להיות במקום אחר, שאל, מי? על מי אתה מדבר? כשהוא מתאמץ שלא להניח את מבטו על גולגולתו הקטנה של החייל שדמתה לתפוח המונח על כתפי מקרר. הגולגולת הפחידה אותו עד שנאלץ ללפות בשתי ידיו את ראשו שלו ולהציבו בגובה נמוך על־מנת שמבטו לא יתרומם ויפגוש את הגולגולת הקטנה. החייל, שזיהה את לפיתת הראש כהשתתפות בצערו שלו, אמר למסביר, אתה בן־אדם טוב, בחיי, בית”ר ירושלים, יש לך לב. והמסביר חזר ושאל, מי? על מי אתה מדבר? והחייל הוציא תצלום, פשט את ידו והציגו מול אור הלבנה. בתצלום נראתה נערה כבת ארבע־עשרה, גבוהה, צנומה, לרגליה סנדלים וגרביים ועל גבה תיק לימודים, והחייל אמר, זה מרים, אני רוצה להתחתן איתה ואמרתי לה שאפילו שאני מבוגר עליה אני יכול להוכיח שבעשר שנים שעברו הגוף שלי לא השתנה כלום, אותו גוף, אותו שרירים, הכול יהיה בסדר, הראיתי את זה גם לאחיה הגדול שהוא דווקא מבסוט ממני. החייל ביקש מהמסביר שיביט בתצלום. ואז, כשהמסביר רצה לקחת את התצלום, השתחרר ראשו מהלפיתה הכפולה בה היה נתון ומבטו זינק ורותק אל גולגולתו הקטנה של החייל, ומיד פרץ מגרונו של המסביר אותו צחקוק, כשלעצמו מובחן למדי כצחקוק, אך נלוותה לו עכשיו היסטריה ממשית. החייל, שבמשך ארבעים שנותיו למד לחיות עם גולגולתו לא שיער שסיבת הצחוק היא הגולגולת, והאמין שהסיבה היא מראה בחירת לבו בת הארבע־עשרה, והוא חבט בכף־יד פתוחה באחורי ראשו של המסביר. החבטה הבלתי־צפויה הגביהה את המסביר מהקרקע והדפה אותו עד שהשתטח בגובה הקרקע. המסביר גילה תושייה רבה כשהעדיף לא לזוז ולמעשה השים עצמו כמי שהחבטה הרגה אותו. וכך, צמוד לקרקע, האזין לפעימות לבו ולשתיקת האדמה ולקשר הגומלין שביניהן. ייתכן שניסה לנחש מה חיים גורי היה עושה עכשיו במקומו. אני, על כל פנים, ניסיתי לנחש. אבל, כצפוי, לא הגעתי למסקנה ברורה מלבד זו שרק חיים גורי הוא חיים גורי ושלא המסביר ולא אני יכולים לנחש מה גורי היה עושה, ושזה ההבדל העצום והנצחי בין מקור לבין תחליף.

השעה היתה חמש לפנות בוקר. בפעם האחרונה שראיתי את סמל־הדת קרישק, אפשר היה להריח את המים של התעלה. למים היה ריח חמצמץ־מתוק שהזכיר גזוז במכל זכוכית שקוף שעמד יותר מדי זמן בשמש. בחמש לפנות בוקר היתה הרעשה מצרית על האזור שבו התחפרנו. חמישה־ששה אנשים עמדו בשטח פתוח כשנשמעה השריקה הארוכה הזדונית הזאת, שבאה משום כיוון שאתה יכול לזהות תוך חצי־שנייה, שמקיפה את האוזן, הופכת לממשות, נקלטת על־ידי המוח המשדר את האיתות: לתפוס מחסה. השטח היה כמו מוגן בסוללת עפר גבוהה. שולי הסוללה, ברוחב עשרה מטרים, היו מנומרים בשוחות־יחיד חפורות, נמוכות, שפצעו את האדמה ונראו כמו גומות גדולות המחכות לשתילי עצי אקליפטוס או תאנה. אולי גומות גדולות מדי בשביל עצים אבל בדיוק בגודל המתאים לאדם רגיל השוכב כשרגליו אסופות אל בטנו וראשו מכווץ בין כתפיו.

סמל־הדת קרישק נפרד מהחבורה, החל לרוץ לשוחה שנראתה לו כקרובה ביותר. וכשקרישק התחיל לרוץ, ראיתי מזווית־העין את כיוון ריצתו. הבנתי שקרישק טעה, שקרישק הוליך את עצמו שולל. השוחה שנראתה לקרישק כקרובה ביותר היתה הרחוקה ביותר. וכך, לאחר שכבר שכבתי בשוחה חמש או שש שניות, קרישק רק התקרב לסיום ריצתו אל השוחה הרחוקה ביותר.

לאחר הכול, לאחר חייו ומותו של הרץ־למרחקים־ארוכים־מוליכי־שולל קרישק, ניסיתי להבין מה גרם לו לטעות, להחליף נקודה קרובה בנקודה רחוקה. עמדתי בנקודה שבה בדיוק עמד קרישק ואמרתי לעצמי, עכשיו אתה קרישק, עכשיו אתה שומע את שריקת הפגז, עכשיו המוח קולט את השריקה, עכשיו אתה רץ. עמדתי במקום קרישק לפחות שלוש פעמים ובכל פעם ראיתי שהנקודה הקרובה קרובה והרחוקה רחוקה. בפעם הרביעית, אמרתי לעצמי, עכשיו אתה קרישק, יש לך סדק במערכת העצבים, הסדק מתרחב והולך, כל יום שעובר כאן על התעלה מרחיב את הסדק, הסדק מכסה את הראייה כערפל. אך גם אז, כשדמיינתי שקרישק איבד חלק מכושר הראייה, ושהוא רץ לנקודה הרחוקה כי זו היתה הנקודה האחת והיחידה שזכר, כלומר, גם כשאמרתי לעצמי, אתה קרישק, אתה שומע שריקה, אתה לא רואה, אתה רץ רק כעזרת כוח הזיכרון, גם אז ראיתי היטב איזו נקודה קרובה ואיזו רחוקה. ולאחר הכול, לאחר מותו של הרץ למרחקים ארוכים, הגיע למקום מישהו שהסביר את התופעה של אובדן קני־מידה, של אובדן תפיסת מרחקים וכו' כתוצאה משינויים פסיכולוגיים פתאומיים וכו' וכו'.

קרישק רץ בכבדות. עקבתי אחריו תוך התכווצותי בשוחה. העין שלי נחה על קו הקרקע. העין רצה על קו הקרקע עד שנעצרה בגבו הרץ של קרישק. צד אחד היה חסום בסוללת העפר המשופעת. הזווית הכמעט ישרה שנוצרה במפגש הסוללה עם פתח המלבן הסגור נחסמה בַּחלקה הקרובה אלינו. גובה שורת הצמיגים היה גובה המבט. לידי כלי־רכב, ובתחילה העין רצה על שורות הצמיגים. בשנייה שבה נפלתי לשוחה, ממש באותה שנייה, קלטתי את חבטת גופם של האנשים האחרים בשוחותיהם. ספרתי את החבטות ואז קלטה העין הרצה את גבו של קרישק. חבטות עמומות כנפילת שקים על רצפת משאית. שמעתי גם את חבטת גופי בשוחה.

אני זוכר שנזכרתי אז בבת־אחת בכמה דברים שונים. ראשית זכרתי ששמעתי את שריקת הפגז. אך באותה שנייה עצמה עדיין שמעתי את השריקה שלו בפועל וחשבתי, הנה, אתה כבר זוכר משהו שעדיין לא הסתיים, משהו שעדיין קורה. לאחר־מכן, זכרתי את הילדה שעדיין לא נולדה לי וחשבתי, הנה, אתה כבר זוכר משהו שעדיין לא קרה. פניה של הילדה גלויים ולבנים, עיניה שחורות. שני לפידים. והיא אמרה, אבא, אבא. אני זוכר שחשבתי שאני באמצע שיגעון וצעקתי, אני לא אבא, אני לא אבא. אחר־כך זכרתי שאת השוחה שבה אני נמצא חפר לפני יומיים חייל בשעת הפוגה. איש מילואים מבוגר, נהג, שמנמן, שעישן סיגריות חריפות ללא פילטר. האיש גר כל אותו שבוע בקבינה של מכוניתו שעל שני צדדיה היו מצוירים באדום “פאר הרהיט לילד, רעננה” ותינוק שראשו צהוב במיטת־עץ. הציור והכתובת היו תמונת אושר ביתי שליוותה אותנו כל אותו שבוע. תמונת אושר כזו הכרתי מציור של אמן אנגלי ששמו ריצ’רד המילטון שקרא לציורו: מה בדיוק עושה את בתינו היום לכה שונים, לכה מושכים? ועכשיו שכבתי בשוחה שחפר הנהג. זכרתי איך הוא חפר אותה. איך ראיתי אותו חופר אותה. העובדה שזכרתי משהו שאכן קרה בעבר, הרגיעה אותי. הרגשתי שאני חוזר לעצמי. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שהרגשתי כפי שמרגישים אנשים שהשפיות חזרה לשכון בתוכם לאחר פסק־זמן מדומדם.

הכרתי את קרישק כאן באזור התעלה. איך שראיתי אותו ידעתי שהוא דתי. הרחתי אותו. דתיים מזהים דתיים גם מבעד למדים צבאיים, לתחפושות. יש משהו באופן הדיבור, בשימוש במלים מסוימות בהקשרים מסוימים, שמעיד על הדובר את מוצאו, תרבותו. כשנפגשנו בפעם הראשונה, קרישק נשען על משאית קטנה שנתקעה עם שיירה ארוכה בכביש הצר שעליו התנהלה באִטיות שיירת הדוברות. אמרתי לו, עומדים, מה, והוא אמר, עומדות היו רגלינו. עדיין לא הייתי בטוח ואמרתי לו, על צל מברכים ברכת הנהנין? קרישק צחק וידעתי שהוא הוא. שאלתי אותו אם מברכים על צל, כי הוא עמד בצל שנתנה המשאית הקטנה.

אחר הצהריים היתה הרעשה. בערב ישבנו ליד אחת המשאיות. אפשר היה להריח את המים של התעלה. האנשים ניסו לשיר. לא מצאו שיר לשיר אותו. קרישק ואני שרנו אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב אל תירא. מאז מוצאי השבתות בישיבה לא שרתי את השיר הזה. האנשים, בינתיים, מצאו שיר. שרו את סימונה מדימונה. לאחר נתן אלתרמן או לאחר אסתר עופרים או לאחר בלילה בלילה בנום כל כפר או אפילו לאחר נאצר מחכה לרבין, סימונה מדימונה היתה משהו כמעט חולה. אחר־כך האנשים שרו כשאור דולק בחלונך. זייפו, נצרדו והפסיקו. חשיכה כיסתה את השטח. המשאיות נראו כבהמות ענקיות ישנות בעמידה. ידענו שאנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים. לא ידענו מה נמצא סביבנו. בחשיכה הזאת, קרישק שאל אותי אם אני זוכר מה היתה ההפטרה של שבת. ואמרתי לו, קרישק, אני לא זוכר, כבר הרבה הפטרות אני לא זוכר, אתה יודע, עזבת הפטרה אחת עזבת את זו שאחריה. קרישק סיפר לי שהוא גר בנתניה, עובד בשתי משׂרות, אחת מלאה ואחת חלקית, שיהלומים זו המלאה והנהלת חשבונות החלקית. נשוי ואב לשתי בנות ואשתו מבלגיה. אחד האנשים שהצטרף אלינו שאל את קרישק, איך הבלגיות, מוצצות, מה, תגיד. וקרישק אמר, עזוב, לא יפה. התשובה של קרישק היתה רכה כחלה לבנה, והאיש אמר, מה עזוב מה, מוצצות או לא. קרישק שתק והאיש אמר, אם הבלגיות לא מוצצות אז הגיע הזמן שימצצו.

עכשיו קרישק המצוץ, הרצוץ, הרץ־למרחקים־מוליכי־שולל, רץ בכבדות לנקודה הרחוקה. אני רואה את תנועת רגליו, את הריצה הלא מיומנת, את כפות הרגליים שבקושי מוגבהות מהקרקע, כמעט נגררות. חלה לבנה נגררת על חול צהוב. הרבה אנשים משתינים במכנסיהם בשוחות. השתנתי ואיחלתי לקרישק השתנה שקטה וארוכה מארץ ההשתנות השקטות והארוכות. כשראיתי איך קרישק רץ ניסיתי להיזכר אם תיקנו חז"ל תקנה לפיה חייב אב ללמד את בנו לרוץ. זכרתי את הפסוק מתפילת שחרית: אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו שם השם נזכיר. רציתי שקרישק ירוץ כמו סוס, מהר, ושאחרי־כן ישכב בשוחה וישתין כמו סוס. ושאחרי שההפגזה תחלוף, רציתי שהוא יקום, ינער את עצמו ויגיד משהו כמו, וואללה, השתנתי כמו סוס מפחד. רציתי שיהיה לקרישק את יתרון המהירות של הסוס ולא את יתרון הפסוק המפחית בערך הסוס ובערך הרכב. קרישק, אמרתי לעצמי, כוס אוחתוק, קרישק, תזיז את עצמך. אני זוכר שרציתי להגביה עצמי מהשוחה ולזרז אותו בצעקות אבל הגוף, שחי חיים משלו ושפקד על עצמו פקודות משלו, סירב להתרומם מהשוחה. שכבתי בשוחה, ראשי מכונס בין כתפי, וקיוויתי שקרישק עכשיו ילד בין ילדים ומשתתף עכשיו בתחרות ריצה לששים מטר בחצר בית־הספר במסגרת שיעור התעמלות. אחר־כך קיוויתי שקרישק הרץ עכשיו לנקודה הרחוקה המתעה יחליט פעם אחת בחייו שהוא אינו קרישק, יעשה מה שקרישק אינו מסוגל עכשיו לעשות, שירים את הרגליים במהירות, או שיזרוק את עצמו על הקרקע, שיחסוך את עשרת המטרים שעד לשוחה. קרישק המשיך לנוע בכבדות. מטרה גבוהה, שמנה, תלת־ממדית, גוררת עצמה בעמידה על פני משטח החול הצהוב.

כמה ימים קודם־לכן נסענו למחנה רפידים העורפי להביא אספקה. בערב, בבית־הקולנוע המקומי, הופיע צוות הווי בפני החיילים. הזמרת שאלה את החיילים להעדפותיהם. אחד החיילים צעק, טוֹם בֶּלָנֶזֶ’ה. שיר של אדאמו על שלג יורד. הזמרת אמרה, לא יודעת טום בלנז’ה… מה לעשות, לא יודעת… היא היתה מבוגרת מהסוג העצוב הבלתי־מבוקש במיוחד גם בעִתות מלחמה. לידה עמדה חיילת שמנמנה, שקודם־לכן הציגה אותה לפני הקהל. הנסיבות או השהייה הממושכת יחד כצוות הווי, שחקו את הנימוס האלמנטרי והחיילת גיחכה כשהציגה את הזמרת המבוגרת בשמה ותוך ציון הישגיה כזמרת במופע שנערך לפני שנים. בדרך חזרה מרפידים היינו אמורים לקחת איתנו את צוות ההווי הזה. לאחר־מכן הקרינו בבית־הקולנוע סרט על־פי ספר של ז’קלין סוזן. הזמרת המבוגרת חיכתה לנו ליד גדר הרחבה שלפני בניין השקם. החיילת השמנמנה ושני חיילים שיחד הרכיבו את צוות ההווי ישבו בקרבת מקום על ארגז כלי נגינה. החיילת ניבלה את פיה לאורך כל הדרך. המוח שלה היה אלפון של בדיחות מסריחות. היו לה בדיחות על גרושות, על תימנים, על ייקים, על עיראקים, ולבסוף בדיחות על דתיות ועל דתיים. חייל אחד, שבכה מצחוק, אמר לה כל הזמן, יופי, אמא, תני גז. החייל האחר שתק בדרך־כלל ולפעמים אמר משהו כמו, חאלאס, יא ג’ירפה.

הזמרת המבוגרת ישבה בין קרישק, שנהג ברכב, וביני. קרישק הישיר מבטו אל הדרך שלפניו. באחת ההסתעפויות שמחנה חולי שכן בה היינו אמורים להוריד אותם. הזמרת המבוגרת היתה רחבת איברים ונעלה נעלי מלצריות שרוכות. רגליה נפשקו קצת והיא הגביהה את שׂמלתה עד לברכיה. היה לה בשר רך שהדיף ריח של בושם נשי מתוק מאוד וכבד. שׂערה היה מגולגל מעל לעורפה המלא וחשבתי איך נראה העורף הזה מאחור ושלאשה בגילה נשאר רק לשמוח כשמשהו קורה. מחשבות חראיות כאלה. קרישק, החלה הלבנה, מצא חן בעיניה. והוא בעזרת חוש ההסתגרות הטבעי של דתיים מסוגו קלט מהר את הזמרת. הוא שתק בדרך־כלל ותשובותיו היו קצרות. קרישק סיפר בקצרה לזמרת שהוא נשוי ושהוא דתי. והחיילת, שישבה מאחור, אמרה, אני מקווה שלא נפגעת מהבדיחות על הדתיים. קרישק אמר לה, לא, הן לא היו ראויות למאכל אדם. החיילת אמרה, מה, למאכל מה? והחייל, ששתק בדרך־כלל, אמר לה, זבל, הוא אומר שהבדיחות שלך פשוט זבל. הזמרת המבוגרת צחקה לעצמה בשקט. החיילת השתתקה למשך כמה דקות. הזמרת סיפרה לקרישק שגם היא ממשפחה דתית. זקן בן שבוע העלים את לחייו הבשרניות הסמוקות של קרישק. רציתי שקרישק יגיד לה, גברת, אני, קרישק, לא מועמד לרדת עלייך. אבל, קרישק לא אמר את זה, והאזין להסבריה האקולוגיים על יפי שבת ללא תחבורה ולהסבריה התרפיים על שבת בחיק המשפחה.

אחרי המלחמה, אחרי מותו של הרץ למרחקים, בתל־אביב, ראיתי את הזמרת יושבת ברוול. אמרתי לה, שלום מותק. היא לבשה חולצת טריקו הדוקה כשסרט אדום דמוי פרח קשור על שביל שדיה. הזמרת התחילה להיזכר, ואני אמרתי לה, כן, מהנסיעה ההיא בלילה מרפידים, את זוכרת, רצית להרים את הדתי. הזמרת רצתה להגיד משהו כמו איך אתה מדבר. אבל היא לא אמרה כי היא ידעה שאני יודע שכבר הרבה שנים כך מדברים איתה. ובמקום זה היא אמרה, מה אתה כועס, מה שלומו. אמרתי לה שהוא נהרג. היא אמרה, אבל אתה, ברוך השם, על הרגליים, אז מה אתה כועס כאילו זה אתה שנהרגת?! באור התל־אביבי היא נראתה זקנה. קצת ריחמתי על עצמי. על כך שהגעתי איתה לשיחה הזאת. רציתי לפגוע בה על משהו שהיא לא עשתה. היא בסך הכול חמדה את בשרו הרך של קרישק. בסך הכול לא קרה שום דבר שקשור בה. אביו הדתי של קרישק הדתי לא לימד אותו לרוץ. וקרישק לא הגיע לשוחה. והזמרת לא צד במקרה הזה.

אבל רציתי לפגוע בה. ואמרתי לה, אז מה, סבתא, עד למלחמה הבאה אין הופעות, מה. הזמרת אמרה, כשהיא קמה ונכנסת אל פנים בית־הקפה, ילד, לך תעשה את זה אצל אמא שלך. יושבי בית־הקפה לא הבחינו במתרחש. ניסיתי לראות אותה דרך זכוכית החלון הענקי אבל הזכוכית החזירה לי את דמותי שקופה. נפנפתי בידי לזמרת, שבוודאי ראתה אותי, והלכתי. בלילה חלמתי שאני חי עם הזמרת והיא אשה חמה ונעימה עם כמה זרויות מענגות.

השעה חמש לפנות בוקר. אפשר לראות. אפשר להבחין בין זאב לכבש. אם לא היתה הפגזת פתע קרישק כבר יכול היה להתפלל שחרית ולהיראות כמו תצלום באלבום מלחמה. תפילה, תפילין ומדבר מצטלמים נהדר ומעבירין את רוע הגזירה. קרישק צריך לעשות עוד ארבעה או חמישה צעדים כדי להגיע לשוחה. הוא לא מגיע. האזור מתכסה באבק ובעפר. אני לא רואה את קרישק מועף באוויר. אני יודע, לאחר־מכן, שהוא הועף באוויר. כמעט כל מי שנפגע כאן בשעה שעמד ניצב לקרקע הועף באוויר. כל מה שקרישק היה צריך לעשות זה פשוט לרוץ בכל כוחו ובכל מאודו.

לאחר עשר דקות אני רואה את קרישק מכיוון כפות הרגליים. האנשים עדיין בשוחות. להפגזות אין הוראות קבע. לפעמים הן באות בסדרה אחת, לפעמים הן מטפטפות ברווחי זמן. מישהו שם חושב לעצמו, תן להם לחשוב שגמרתי, תן להם לצאת מהחורים. ואז, אם כוחותינו לא טיווחו אותו, הוא משחרר לעברנו עוד סדרה. כפות הרגליים של קרישק לא זזות. לגמרי ברור מה קרה אבל אתה לא קולט. אתה חושב שאולי קרישק רק התעלף או משהו כזה. אין משהו כזה. יש רק דבר אחד. אבל אני אומר לעצמי, קרישק, החלה הלבנה, אמר השם ליעקב, הוא עכשיו תינוק ישן. מבעד לחלונות חדרו נשקפים הרים וגבעות. הוא תינוק ישן שמעל לראשו תולה רובה צעצוע. אבל שם על החול הצהוב במרחק של מאה מטר לא שוכב תינוק. שוכב שם קרישק, בחור דתי, שקשר איתי קשר שפה וסימנים מוסכמים של דתיים.

ועכשיו אני שומע את עצמי מדבר לעצמי, ואני אומר, קרישק אני לא חייב לך שום דבר, לא נהרגים פה לפי מכסות של דתיים ושל חילוניים, אנחנו לא באותה מכסה, אני לא מהמכסה שלך. אני לא מסוּוג פה בתור דתי, אני לא מהסִדרה של הדתיים. אחרי־כן, אני קולט ומתרגם את מה שאמרתי לעצמי, ואני צוחק לפרימיטיביות של הדיבורים האלה. אחרי־כן אני צוחק לרגשנות של הדיבורים האלה.

הקצין שהיה אחראי לפינוי הגיע מיד לאחר שההפגזה חדלה. פינו את קרישק. והקצין, שמילא איזה טופס, שאל משהו את האנשים. האנשים שתקו ובכך הכריחו אותי לענות לו. הוא שאל משהו, ואני עניתי, קרישק, אתה יודע, טיפוס דתי כזה, אתה יודע, חזק באותיות ובחשבון, חלש בריצה, פשוט איבד את הכיוון.

מחר יקוב פניגשטיין מתגייס. עכשיו אנחנו אצלו בבית. את הערב אנחנו מתכוונים להעביר ביחד. ובסוף הערב להיפרד מיקוב. הבית שלו בגבול רמת־גן בני־ברק. כבר מחר, בצבא, יקוב יגיד שהוא גר ברמת־גן. כי גם בני־ברק וגם הראש והחזות הדתית שלו יהיו יותר מדי. גם הקבלנים עובדים כך. לדתיים הם מוכרים את המקום בתור בני־ברק, ולחילוניים בתור רמת־גן. פעם, היום קשה להאמין, המרחק מבני־ברק לרמת־גן היה כמרחק מברוקלין למנהטן. עכשיו, בינתיים, הכול עוד בסדר. אנחנו יודעים בדיוק מה הולך להיות. אבא של יקוב עובד בטקסטיל. מין סוכן חצי־עצמאי. הוא רוצה שליקוב יהיה מכל טוב. וזה כולל את כל מה שלו עצמו לא היה בחיים. שמענו את זה ממנו יותר מפעם אחת. ואנחנו יודעים בערך למה הכוונה. עד שכל החבר’ה יבואו, אנחנו שומעים את אבא של יקוב. הוא אומר, אם לבן אדם יש אפצס, הוא יודע שיש לו אפצס. הוא לא חושב שזה שבר או נזלת, נכון? מזה אתם מבינים שמשהו פיסי נראה כמו משהו פיסי, אבל דברים רוחניים אי־אפשר להראות… יקוב הולך לצבא, כי ככה, אבל הוא יהיה סמל דת. מה שישמור אותו מכל מיני דברים, שמיותר לדבר עליהם. פניגשטיין גר בקומה ראשונה. מצד הכניסה, הקומה הראשונה יוצאת אל הכביש. מה שמעמיד את פניגשטיין במצב חברתי לא נוח. אבל מצד הגבעה, מלמטה, הקומה הראשונה יוצאת על עמודים, מה שמקל על מצבו החברתי. צריך לזכור שזו רמת־גן בני־ברק החדשה, והאנשים נמדדים לפי הקומה שבה הם גרים. אביו של פניגשטיין עשה את המקסימום. גם הצליח לשלוח את יקוב לישיבה התיכונית לארבע שנים מלאות, וגם לצאת חצי על הכביש חצי על עמודים – פלוס נוף.

בחדר המרכזי היתה ספה חומה־אפרפרה מלווה בשתי כורסאות חומות אפרפרות, כשביניהן שולחן סלוני חום. מי שמכיר את סוג הריהוט הזה אינו צריך פירוט. קיר אחד הוקדש לספרים, והדרך הכי טובה לתאר אותו, היא לספר מה לא היה בו. לא היו בו ספר הפלמ“ח, שירי רחל, אלתרמן וכו‘. היו בו סיפורי ר’ נחמן מברסלב, שכדי להעריך אותם כערכם צריך להיות בדרך־כלל מלומד חילוני, כי הם ריחפו הרחק מעבר לראשו ולדמיונו של פניגשטיין זה או אחר. וכן כתבי הרב קוק זצ”ל. ואותם קרא פניגשטיין, מעת לעת, כפשוטם. פניגשטיין לא היה לבד בעניין סמל הדת. או שהבנים הלכו לנח"ל, או לישיבה גבוהה, או סמלי דת. יקוב לא רצה להיות סמל דת. ואני מציין את זה כי זה לא היה ברור מאליו. הרבה רצו להיות, ועשו מזה עניין גדול, שלפעמים הגיע ממש עד פיקוח נפש. כל זה היה בראשית שנות ה־60. הרבה לפני גוש אמונים. לפני התרוממות הרוח. יקוב היה בודק את עצמו ואומר לעצמו, עם קצת שיפוץ בהופעה אני נראה כמו כל אחד אחר, והולך רגיל לצבא. כל אחד אחר היה בחור חילוני מרמת־גן או מחיפה, בלי בעיות מיוחדות, שצריך בסך הכול להוכיח כושר ולא להוכיח את עצמו כמו שהדתיים היו צריכים.

פניגשטיין לא היה לבד בעניין סמל הדת. בבית־הכנסת היתה קבוצה, אם לא מעמד, של אבות שבניהם סמלי דת. קבוצה שראתה עצמה ממוזלת מכף רגל ועד ראש. חודש קודם הגיוס, בבית־הכנסת, פניגשטיין הצטרף לקבוצה זו. בדק בפעם המאה את התוכנית. לפי התוכנית, איך שהוא מגיע לקלט, הוא נפגש עם סמל דת אחד שלוקח את הפרטים שלו, מעביר אותם הלאה ובמקום שנקרא הלאה כבר יודעים מיקוב וכבר יודעים מה לעשות. לא ילדים. יקוב הולך לטירונות רגילה, לא קרבית. ואחריה הכול מסתדר.

עכשיו היה קיץ, אוגוסט. אוויר טוב בא מכיוון הגבעה וצינן את הדירה של פניגשטיין. אנחנו אחרי בחינות הבגרות. מחוץ לישיבה התיכונית. החיים התחילו לקבל צורה אחרת. בבוקר הלכנו לים, לחוף גורדון, ולפעמים להצגות יומיות. יקוב, כבר בכניסה מרחוב גורדון לים, היה מוריד את הכיפה בתנועה אחת מהירה. מחזיר את היד, מתקן את השיער שהתיישר מתחת לכיפה והעיד עליה. בדרך, בקטע עד לחוף, בדק את מראיתו שנשקפה במראות מזדמנות או בזגוגית מכוניות. יקוב ידע שהוא נראה ממש בסדר, ושאף אחת לא תגיד לעולם שהוא דתי. מפעם לפעם הגיעו שמועות, למשל מנתניה, שבחורות מהים הלכו עם דתיים. ושדווקא היה בסדר. עד לחוף, יקוב היה בטוח שהכיפה עדיין בוערת על ראשו. ולפעמים היה בודק ומגלה שהוא מזיע רק בשטח הכיפה, בעוד כל סביבת הפדחת יבשה.

יקוב היה בטוח שהחודש, במשך אוגוסט זה, יקרה לו משהו שישנה את חייו וייתן לו כיוון חדש. היה בטוח שיפגוש בחוף בחורה בת שלושים שתיפול ממנו ומהצורה שלו ותעשה בשבילו את המקסימום שלה. כשהוא שוכב על הגב ומחלק הוראות. הוא חשב על בחורה בת שלושים כי הוא חשב שבגיל הזה הן גם קצת מיואשות וגם קצת מתחילות להעריך מסורת. פניגשטיין, אבא של יקוב, היה מוכן גם לחתום על ישיבה גבוהה, לשנה שנתיים, ולדחות את הגיוס. אבל אם לא זה ולא נח"ל, אלא סתם צבא, אז סמל דת. עניין הישיבה הגבוהה, למען האמת, היה הרחק מעל לראש ולכוח העיכול של פניגשטיין. אבל הוא היה מוכן להיכנע. החיים, צריך לזכור, בבני־ברק, בגבול שבין הפועל מזרחי ובין האגודה, לא היו קלים כשביל אנשים כמו פניגשטיין. כי לאיפה שהוא לא זז הוא קיבל את זה בפרצוף. אנשים בסביבה, סוחרים מבוססים ואפילו עורך־דין אחד, שלחו את הבנים לישיבות גבוהות בירושלים ובכפר חסידים, ופניגשטיין לא יכול היה להגיד לעצמו שזה לא קורה. בינתיים, החיים הקשים הפכו לפחות קשים בסיוע כל מיני הסכמים קואליציוניים כתובים ולא כתובים, ועניין הישיבה הגבוהה קיבל, לגבי פניגשטיין, גם צד מעשי. תואר רב הוכר כתואר אקדמי מבחינת משרד החינוך והתרבות. חלק מבוגרי הישיבות הגבוהות נעשו טוענים רבניים. מעמד קרוב לזה של עורכי־דין. אלה היו הישגים ממשיים שגרמו לפניגשטיין להרגיש שהוא לא לבד. משהו כמו לא אלמן ישראל. אבל בסוף יקוב הפיל את הרעיון של ישיבה גבוהה ורצה פשוט ללכת לצבא.

ערב אחד לפני הערב שעליו אני מדבר, יקוב יצא עם בחורה. בבוקר, בחוף גורדון, הוא ראה אותה והתחיל להזיע כמו משוגע. היא שכבה בחול והכול היה אצלה בחוץ. יקוב איבד אוויר. הוא היה בטוח שרואים עליו ורצה כבר להיות בבית, בצל, אחרי מקלחת. אחרי הכול. איך שהיא התחילה לדבר הוא ראה עליה שהיא שונאת דתיים. ויקוב, על המקום, הבין את הכול והרגיש הרבה יותר טוב. הבין שהיא דתייה, או מבית דתי, ושהקיץ היא רוצה לצאת מזה. להשתנות לגמרי. ושהיא בפאניקה. ויכול להיות שהיא תלך עם זה עד הסוף. אבל רק עם בחור חילוני. ובין השאר, על הפתיחה, יקוב אמר לה, אני לא שונא דתיים, פשוט אין לי איתם עסקים משותפים. לא מכיר לא יודע. והבחורה אמרה, גם לי לא, אבל אני שונאת אותם. כשיצאו מהחוף וקבעו להיפגש בערב, יקוב אמר שייקח אותה מהבית שלה. אבל היא התחמקה וקבעה איתו ליד מוגרבי. ואחרי־כן עלתה על מספר 5 לכיוון דרום. ויקוב חשב שהיא יורדת בסביבת מאז"ה הדתית.

בערב הם נסעו ליפו. יקוב לקח טקסי כאילו כלום. הבחורה דיברה כל הערב ויקוב חלם בהקיץ על סוף הערב. הבחורה לבשה חולצה כפולת חלקים. וכשהסירה חלק אחד נותרה במין גופייה אופנתית. עכשיו יקוב היה משוכנע סופית שהיא דתית. כי החולצה השלמה היתה צנועה. הגופייה נועזת ושיטת שני החלקים סייעה לבנות האלה לעקוף את הוריהן. יקוב ניסה לחשוב מה מישהו אחר, בחור חילוני, היה עושה הערב במקומו. הצטער שהוא לא מישהו אחר. הצער, הפעם, היה בכל־זאת די מתוק, כי הסיכויים היו טובים לצאת עם משהו ביד. ואחרי־כן להירדם בשקט בלי קפיצות ובלי בושות. יקוב התנהג במשך הערב כאילו זה אצלו עניין יומיומי. התוכנית בחמאם היתה מצחיקה. יקוב הסתכל על האנשים ועל הבחורות שהתנהגו באופן חופשי.

ועכשיו, עם הבחורה, המשקאות, ההופעה, ובעיקר עם הגילוי המדהים שאיש אינו מזהה אותו כבחור דתי, יקוב נזכר בתצלום של בחור ובחורה, שראה במגזין אחד, והתחיל להאמין שזה קורה גם לו. יקוב חשב שהבחורה חושבת שיש לו חדר משלו ושבסוף הם ילכו שמה. יקוב לא ידע מה לעשות. מי שהיה פעם במצב כזה, יבין אותו. מי שלא היה, שיגיד תודה לאלוהים. אחרי החמאם הם ירדו לשעון. הבחורה התרגשה ועור הפנים שלה הבריק כאילו מרחו אותו בחמאה. פתאום, כנראה מרוב שמחה, היא עשתה סיבוב ריקוד שלם באמצע הרחוב. יקוב הביט בה ואמר לעצמו שבעצם לא אכפת לו שהיא בעצם דתייה. ושהיה רוצה שהיא תחכה לו עד סוף השירות ושאחרי־כן יתחתנו. ויעשו את הכול בשקט מתי שהם רוצים. הוא לקח טקסי וכשנכנסו לתל־אביב, שאל אותה איפה היא גרה ואם אפשר לעלות אליה. הבחורה אמרה, אי־אפשר. בסוף הם הלכו בשׂדרה של שׂדרות ח"ן. מאחורי הקיוסק, יקוב ניסה להשעין את הבחורה שהחלה להיענות לו. השירות הצבאי נראה לו כגוש שחור ללא חריץ אור. הוא ידע שאביו סיכם את עניין סמלות הדת. יקוב אמר לה, בפעם הבאה נעלה לדירה שלי והבחורה צחקה בהכנעה שמילאה את יקוב בהכרת ערך. ועוד הוא נלחץ ומפשפש, חשב מה הבחור בתצלום שבמגזין היה אומר עכשיו, ואמר, מותק, כל זה רק לפתן. הבחורה צחקה בהכנעה. הקיץ היא היתה מוכרחה לפרוץ החוצה אל החיים. יקוב העביר את ידה על גופו, התפרק, נרתע לאחור, ליטף את ראשה, והביט מנצח בשמיים. כמו קסיוס קליי אחרי פלויד פטרסון.

גם הערב הוא רצה לפגוש אותה. אבל כבר קבע עם החבר’ה שבאו להיפרד ממנו. אחרי בערך שעתיים נשארנו רק שלושה־ארבעה חברים עם יקוב שסיפר לנו על הבחורה, עם החמאם – הכול. החיים הטובים נראו לו בהישג יד עם טיפה אומץ. עדיין היה מוקדם ואף אחד לא רצה לישון. פניגשטיין, אביו של יקוב, ישב במרפסת, אכל ענבים והקשיב ליומן החדשות, משחק בבוהנו בסנדל פלסטיק ביתי חום צהבהב. מאחור, מתוך החדר, ראינו רק את ראשו ואת כתפיו. הראש היה מכוסה בכיפה שחורה ובשיער מסופר קצר, והכתפיים היו רחבות וגבריות. פניגשטיין־האב התמודד בהצלחה עם החיים, ורק חינוך וגידול ילדיו העיק עליו, כי היה נעלה מכוחותיו ומהבנתו. יקוב אמר לאביו שאנחנו יוצאים סתם לסיבוב.

בגבול רמת־גן בני־ברק אין מה לעשות. הסתובבנו בין שער המחנה הצבאי לבין הגינה הציבורית ועישנו סיגריות. יקוב חזר וסיפר איך היה בחמאם, ואיך לא הרגישו עליו שום דבר. הבחורה, הוא אמר, בכיס שלי. מה שלא היה נכון לגבי אף לא אחד מאתנו שלא החזיק שום בחורה, שלא לדבר על בטוח בכיס שלו. יקוב ללא ספק היה גיבור הערב והראשון מבינינו להתגייס. הסתובבנו עד חצות. והוא היה גיבור הערב גם כשאמר, אני חושב שבכל־זאת אני הולך על סמלות דת, זהו זה. ליווינו את יקוב הביתה, וכשירדנו מהגבעה, מהכיוון של העמודים, ראינו את יקוב ואת אביו יושבים במרפסת מדברים בשקט. כמו צד א' וצד ב' לחוזה הבנה.

הנער הסמיך פניו למראָה. מן המראה ועד לדלת חדר־האמבטיה, מרחק של מטר וחצי, לאורך קיר הלבנים והפח, על מתלה ברזל מצופה פלסטיק אדום, תלו בגדיו. הנער עמד עירום, פלג גופו האמצעי נוגע בכיור. בחוץ נשמעו קולות ועכשיו הוא תופס שזה קורה לו. הוא בודק את פניו במראה, מכווץ את השפתיים, מניע את אוזניו, מסיע אצבע מן הסנטר דרך האף אל המצח. הכיור לבן וצונן, והצינה מכווצת את אגן־הירכיים. הוא מנסה לבודד את הקולות הבאים מן החוץ. קול מתערב בקול, עד שהוא מזהה את הנסירה החוזרת ונשנית, המגיעה מסדנת־השיפוצים הנמצאת בקצה המחנה, מרחק כמה מאות מטר מהכפר הערבי. הוא בודק את שרירי הבטן, כשדרך חריץ שבקיר הוא צופה באנשים המסתובבים בין המאהל לבין נקודת־היציאה. עכשיו הוא תופס שזה קרה לו, והוא בטוח שהוא יודע מה. אחרי־כן, בדרך למרפאה, הוא אומר לי, זה בטח מה שקוראים שיגעון או סכיזופרניה.

אני זוכר את זה כמו היום. בצהריים, כשהטירונים חזרו מהמסע והתפרקו ליד מבנה השקם, מישהו אמר עליו, אני מכיר את הסוג הזה, הוא מהחומר של המתאבדים. בדרך למרפאה הוא הרים את ידיו החבושות כדי להחזיר את הדם אל הכתפיים, ואמר, אני רוצה להחזיר את הדם ללב. פניו היו לבנים מאוד. האמבולנס נראה כמו רחם נייד. אני זוכר את זה כמו היום, את הכול. ניסיתי לחשוב בדימויים תמונתיים וספרותיים. הנה, בסך־הכול נער מנסה להתאבד, וזו תמונה מתוך תיאטרון־החיים, משהו שקורה כל הזמן בכל הזמנים. ומי שמרבה לראות את זה, מתייחס לכך כאל מקרה שגרתי של גירויי־תגובה יומיומיים רגילים. אחר־כך חשבתי על הנער כעל רפרודוקציה חילונית של הצלוב, ואחר־כך כעל מערכת של כתמים, צבעים ותנועה.

האבא של הנער אמר, אם על זה לא תקום ועדת חקירה, השם שלי זה לא פיש, לא השם שלי ולא אני, ואני זה לא פיש, ופיש זה מישהו אחר, ורק על המישהו האחר הזה אפשר להשתין ולמכור לו סיפורים. אבל אני זה פיש ולא מישהו אחר ובגלל זה תקום ועדת־חקירה, והיא תוציא את כל החרא החוצה. אחרי־כן הוא הסתובב אלי ודיבר על עצמו בגוף שלישי ואמר, פיש זה לא ילד, מה שפיש נתן למדינה הזאת מעטים מאוד נתנו.

זה היה כבר בבית משפחת פיש. הנער שכב בחדר ילדותו ונעוריו, שהיה מסודר ומקושט לפי הסכימה הדקורטיבית של משפחה ישראלית אשכנזית, חברה במעמד הבינוני. האנשים היו בסלון, וכשהדלת נסגרה על חדר הנער, פיש הסתובב ואמר כשהוא מצביע על מפשׂעתו, מהזרג הזה לא יוצאים הומואים ומתאבדים, מהזרג הזה יוצאים קמיקזים, צל"שים, לא שטינקרים.

אני זוכר את הפרטים. לאורך הדקה בה דובּר על הקמיקזים, נשמעה מהמקלט הפתוח פרסומת לגרבוני נשים, ובמרפסת ממול הופיעה אשה אוחזת במגבת מחבת אפופה עשן שהסתלסל אל החלל, התפזר ונמוג. גם פיש ראה אותה והבחין בחוסר התואַם שבין התמליל־הקמיקזי לבין המחבת העשנה. הוא התיישב ואמר, אני רוצה עכשיו את כל האמת.

הנער אמר, שמעתי הכול, כל מלה, הוא אמר עלי שאני הומו. אמרתי לו, הוא לא אמר שאתה הומו, הוא רק אמר שמשהו חשוד בעיניו, כי הוא לא אחד שמוליד הומואים־מתאבדים. והנער אמר, זה אבא שלי… זה אותו הדבר. אמרתי לו, איך שאתה רוצה. הנער אמר, זה לא איך שאני רוצה, זה איך שזה. אמרתי לו, אם זה עוזר לך. הנער אמר, תמיד חשבתי שהוא תמיד חושב שאני בעצם הומו, וזה אכל לו את המוח, כי הוא בטוח שממנו יכולים לצאת רק מאצ’יסטות, אפילו שבארבעים ושמונה הוא ישב בשלישות או משהו כזה. אמרתי לו, אם זה עוזר לך, אתה יכול כעת לתת את כל הקטע על אביך והמאצ’יסטות, אבל זה לא יעזור לך, כי מה שצריך לעשות איתך, זה לתת לך להבריא ואחר־כך לתקוע לך שבעים יום כלא, מה שילמד אותך לא לעשות מעצמך עניין כזה גדול, עם כל הבלגן של דם, אמבולנס ועדת חקירה וקמיקזים. הנער אמר, ככה. אמרתי, כן, בדיוק ככה. והנער אמר, אתה גם מסריח וגם פאשיסט מסריח. אמרתי לו, הנה הוא בא. הנער אמר, הוא באמת בא, הפאשיסט המסריח. אמרתי לו, אל תגיד לי שאתה המקרה של הילד שרצה קצת חום או יחס, אחרי כל השנים עם האבא הגיבור, שהיה פקיד בשלישות שמוליד רק צל"שים. והנער אמר, אני לא רוצה להגיד כלום. אמרתי לו, זה כבר קצת יותר טוב, מותק. הנער אמר, אל תקרא לי מותק. אמרתי לו, מותק זה שום דבר שמיוחד להומואים, אל תיבהל, אתה יכול מתי שאתה רוצה לקרוא גם לי מותק. והנער אמר, זה לא זה. שאלתי אותו, אז מה זה? והוא אמר, אני באמת לא יודע. אמרתי לו, אתה רוצה שיחשבו שאתה חידה גדולה או משהו כזה, והנער אמר, בדבר אחד אני בטוח, וזה בזה שאני לא הומו ולא בטיח.

הוא היה נכנס למקלחות לבד, העיד חייל מהמחלקה, אחרי שכולם יצאו, או לפני שנכנסו. בהתחלה לא שמנו לב לזה, עד שמישהו ראה שאיך שמגיעים למאהל וכולם תופסים קצת אוויר, הוא כבר שם במקלחת, לבד. אז מישהו פעם עקב אחריו לשם, וראה אותו עם הפנים בתוך המראָה מדבר אל עצמו ואומר, אני בהמה, אני בהמה. עכשיו כולם ידעו מה הוא עושה שם לבד, וזה בעצם היה בסדר מצד כולם שיעשה מה שהוא רוצה, אבל בטח חשבו עליו כמו על מניאק… גם אני פעם הצצתי וראיתי אותו עושה את זה. מה בדיוק הוא היה עושה? הוא היה עומד מול המראה ואומר, אני בהמה, אני בהמה… זה בדיוק מה שהוא עושה,.. ואנחנו היינו מציצים ומחכים לעוד קצת אקשן, שיתפוש לעצמו משהו ביד או משהו כזה, אבל שום דבר חוץ מאני בהמה לא קרה. ואחרי־כן? למח אתה מתכוון ואחרי־כן?… אחרי־כן לא קרה כלום, הוא היה יוצא החוצה אל החבר’ה כאילו כלום ומתנהג רגיל לגמרי.

הנער אמר, ידעתי שהם מציצים, או שהייתי רואה אותם או מרגיש אותם דרך הקיר. הייתי מול המראָה והם מאחורי הקיר, וכך רציתי שזה יהיה. דרך החריץ הייתי מסתכל החוצה ורואה את האוויר, את התנועה של אנשים וכלי־רכב באוויר, והכול נראה לי כמו איזה סידור־פרחים בתנועה, האנשים כמו עצמים זזים… והיה יוצא לי ישר מתוך המוח: אני בהמה, אני בהמה… וידעתי שהם שומעים… לא הייתי גומר מזה אם כי עם קצת מאמץ הייתי יכול. אבל בסוף הייתי מצחיק את עצמי, כי באותה שנייה הפרצוף של אבא שלי היה מופיע על המראָה. ומה שהצחיק אותי זה שאני כאן במקלחת, מרוח כמו מניאק, ואילו הפרצוף שלו מתוח, מלא סיפוק של בעל־בית אשכנזי שהצליח בחיים, והבן שלו, אני, שהוא חמישים אחוז מההצלחה, תקוע במקלחת ואומר לעצמו, אני בהמה, אני בהמה, כשעשרים בחורים בריאים כמו חרסינה שומעים אותו ועושים מזה חיים משוגעים… ידעתי שהם מציצים, אבל לא עשיתי את זה בשביל שיהיו מבסוטים ממני, או בשביל שירחמו עלי ולא יֵרדו עלי, תאמין לי… בהתחלה, כשגיליתי שהם שם מאחורי הקיר, חשבתי לעצמי, אתה עושה את זה כדי שלא יקחו אותך בחשבון כמו בנאדם רגיל, כדי שיחשבו שאתה קצת משוגע, ושלא יסתבכו איתך ואתה תרוויח מזה אוויר. וזו היתה מחשבה נכונה, כי לאורך החיים שלי, בכל מיני מצבים, הייתי עושה כל מיני דברים כדי שינתקו מגע ממני… אבל, הפעם זה היה שונה. היתה לי הרגשה של כוח דווקא כשחשפתי את עצמי כמו אפס לפני כולם, במיוחד בסביבה שכולה בנויה על גבריות, אם אתה מבין אותי. הייתי אומר, אני בהמה, אני בהמה, אני בהמה, כמו איזו מנטרה, סיסמה, זה היה הצליל שלי… תנסה את זה, יש בזה המון חום וכוח… אתה תוקע את הפרצוף במראָה, רואה את העיניים, רואה בהתחלה צורה שלמה, אחר־כך היא מתפרקת לריסים, לעפעפיים, כל חלק מקבל חיים חדשים ונראה שונה. השפתיים כמו נקניקיות דביליות, ואז אתה מוציא את עצמך בשתי מלים, אני בהמה… תנסה את זה פעם, פלוס זה ומאחורי הקיר עשרים מוחות קטנים מלאי זרגים.

פיש ישב בכורסה ואמר, אני רוצה עכשיו את כל האמת. הכורסה היתה אחת משתי כורסאות וספה תואמות. מרופדות בבד חום־לבן מפוספס, על־פי תבנית גיאומטרית של משולשים ומעוינים הנפגשים ונפרדים. אלה צורות המייצגות הרמוניה וסדר שיטתי, המייצגות מצִדן שקט ורוגע. מייצגות את בעל הבית על שאיפותיו ועל דימויו העצמי. בתוך המערכת ההרמונית הזו ישב האיש המוליד קמיקזים ורצה לקבל את כל האמת, בתנאי שזו תהיה אמת מאוד מיוחדת, משהו כמו קשר חשאי שנקשר על בנו וכיו"ב. לאמת אחרת לא היה מקום אצל מוליד הקמיקזים.

אמרתי לו, פיש, מה כל הזבל הזה על כל האמת? ולפני שענה, הוספתי, אתה לא הולך לתת לי את הקטע על פיש זה לא ילד. פיש שתק שתי דקות ואחרי־כן אמר, אתה לא יודע מי זה פיש, פיש היה מוכן לחתום לו שיֵלך אפילו לשייטת.

סיפרתי לו את העניין עם המקלחות, ופיש אמר, אני לא מאמין. אמרתי לו, אתה יכול לא להאמין כמה שאתה רוצה, אבל זה מה שיש. פיש אמר, דבר אחד ברור, ממני הוא לא קיבל את המחלה הזאת. אמרתי לו, אפילו מי שלא יודע מי זה פיש יכול להציע לפיש לשכוח מכל העניין של ועדת־חקירה. פיש שתק. אמרתי לו, מקסימום אתה יכול להקים ועדת־חקירה אם המחלה ממך או לא. ופיש אמר, שום דבר לא יֵצא מזה. אמרתי לו, עכשיו אתה מדבר.

הנער אמר, בפעם האחרונה, בפעם האחרונה שעשיתי את זה, כשהסתכלתי דרך החריץ, נכנסה לי כל השמש בעין וראיתי רק בהרה אחת גדולה… היה חם מאוד, ובתוך הבהרה ראיתי את אבי בתור חייל צעיר מחזר אחרי חיילת. עכשיו שמתי לב לפרטים. אבי נראה כמו חייל צעיר, אבל מקרוב ראיתי את פניו היום, בן חמישים, יד אחת שלו היתה בכיס, וחשבתי שהוא מחזיק שם סוכרייה כדי לפתות את החיילת, כי אולי אם הוא חייל צעיר עם פנים בני חמישים, הוא חושב שהחיילת היא תינוקת. ואז ראיתי גם את הסביבה שהיתה של ארבעים ושמונה, מרחוק הגיעו אבק וקולות של מלחמה, אבל אבי היה נקי ומגוהץ כמו חייל בסרט אמריקאי על חיילים נופשים בהוואי…. בסביבה היתה תנועה, אבל אבי היה כמו דמות יצוקה משעווה עם תנועות קצובות, מכאניות, והשפתיים שלו, כשדיבר עם החיילת, נעות כמו שפתיים של בובת צעצוע…. רציתי להגיד לו, אבא זה בסדר, תתנהג רגיל, היא מחפשת את זה בדיוק כמוך. אבל אז הוא נעלם לי… ושמעתי את הטירונים שמאחורי הקיר, ומאיפשהו, מטרנזיסטור פתוח, נשמע פזמון על כרמיאל העיר החדשה, ומה שקלטתי היתה שורה שנחבטה לי במוח, משהו כמו כרמיאל, מצפה לבִרכת הימים. אמרתי לעצמי, עכשיו, אני אהיה הקורבן של ברכת הימים, ועשיתי את זה… באותה שנייה צחקתי, ואלה שמאחורי הקיר, נכנסו בריצה, והיום הם נשבעים שזה היה צחוק של משוגע… האמת שצחקתי, כי הצחקתי את עצמי עם כל התיאטרון הזה שבניתי בעזרת מקלחת, ורידים, ברכת הימים וכל זה… ובמיוחד אבא שלי בתור בובת־שעווה על רקע המלחמה של ארבעים ושמונה, אז צחקתי… כי לחצי־שנייה חשבתי שאני הולך עד הסוף, אבל אז הבנתי שמה שיֵצא מזה זה בסך הכול הפאניקה של הסביבה שרואה נער אשכנזי טוב הולך לעשות מה שנער וכו' לא צריך לעשות… ועכשיו הוצאתי את עצמי מחוץ לגזע המהוגן לבעֵרך עשר שנים, ויכול להיות שאת זה בעצם חיפשתי…. אם הוא, אבא שלי, יבקש יפה אני מוכן להוציא לו תעודת־כושר שאין לו שום מחלה ולברך אותה בברכת כרמיאל המצפה לבִרכת־הימים… בכל אופן, תנסה את זה פעם, תתקע את הפרצוף במראָה. תראה את השפתיים שלך כמו נקניקיות דביליות, תנפה את הלחיים כמו שתי פודריות ורדרדות ותגיד, אני בהמה, אני בהמה… תוציא את עצמך החוצה בשתי מלים… זה יעשה לך יותר טוב ממה שאתה יכול להאמין.

אני רואה את לאה מכיוון הרגליים. הפרוזדור לבן־צהבהב ומואר בנורות פלורוסנטיות הקבועות בתקרה בתיבות רשת מוארכות. הרגליים של לאה מוגבהות, הברכיים כפופות, החלוק הלבן נפרס לצדדים ובשר ירכיה מגולה קצת והוא אדמדם זרוע בהרות. אחות במדים עמדה מעל לראשה של לאה ששכבה, כמעט מוטלת, על מיטה־עגלה שמוטותיה ניקל מבריק כסוף. האחות, כבת שלושים וחמש, עישנה סיגריית מנטה ונופפה בידה לאח שעמד בקצה המסדרון היוצא מחדר המיון ומוביל לאורך חדרי האשפוז, כשלמולם קבועים ספסלי ישיבה, עליהם ישבו אותה שעה משפחות, זוגות ויחידים, פניהם לחדרי האשפוז. לאה התרוממה קצת, הגביהה קצת את ראשה לעברי, מוחה המטושטש משחזר פקודות לשרירי גופה, עיניה אדומות, פניה לבנים וסנטרה נפול ובצקי. לאחר שניות אחדות גופה הכבד, החם והמתוק שב ונשמט יחד עם ראשה עטור שׂער התלתלים השחור, על גב המיטה. האחות כיבתה את הסיגריה במאפרת קיר, ויחד עם האח, גרוזיני מבוגר, הובילו את לאה למעלית, בדרך לחדר הניתוח.

לאה הגיעה לתל־אביב בערך בשנת 1976 מאחת הערים הקטנות הצפוניות. מבקשת לעשות משהו עם חייה. מצאה דירה בשכירות חודשית בשיכון הראשון של רמת אביב, ומשם נהגה לצאת העירה. לעתים, הייתי נשאר איתה בדירתה. וכשנגעתי בה חשתי במין שכבת חול בלתי־נראית שכמו כיסתה את גופה החם והמלא, שניעור והצטמרר למגע כף היד והאצבעות. רק בביקור השני או השלישי, תפסתי שלאה חולה במחלה שמבדילה אותה משאר בני־האדם. לאה אמרה, כן, זו סכיזופרניה בדרגה נמוכה, אני צריכה לחיות ולמות עם זה.

כשאמרה את זה, נזכרתי בבחורה אחרת, במיכל. האנשים שפרצו את דלת חדרה של מיכל, ביום העשירי של מלחמת יום הכיפורים, מצאו אותה יושבת בכיסאה, ראשה עטוף בשקית ניילון שפתחהּ מהודק בחוט לצווארה. מחלון החדר נשקף קטע של מישור ירקרק־צהבהב. היא ישבה מול החלון. קו האופק מוגדר על־ידי שורת עצים. החלון היה פתוח והרוח נופפה את שולי הווילון הרקום. האנשים הסירו את שקית הניילון והביטו במיכל בת הקיבוץ. הכירו אותה מילדותה. לאה הזכירה לי את מיכל. הצחוק, העווית, השבר הקל במערכת העצבים הזכירו, וכן הגוף הגדול והחם והשיער הצהבהב קלוש שכיסה את הידיים כפרוות אדם נעימה. האנשים הותירו את מיכל יושבת, יצאו מהחדר והשתהו במרפסת הקטנה, שמולה השתרע כר דשא ירוק מטופח. אמה של מיכל הגיעה בריצה וכשעצרה ליד האנשים, אמרה, ידעתי שככה זה ייגמר, ידעתי, היא תמיד אמרה. האם נכנסה לחדר, והאנשים שעמדו בפתח ראו אותה כורעת לפני בתה המתה, שראשה נשמט על חזה, ידיה לצדדים, פשיקת רגליה מתרחבת.

עם האיש שתיאר לי את התמונה הזאת, באיחור של שנים אחדות, ישנתי באוהל אחד בשירות מילואים, בקציימה. האוהל היה גדול וחשוך וזה היה ערב שבת אחד ומהטרנזיסטור נשמע קולו של יעקב אגמון המראיין, מנהל של מוסד תרבות ירושלמי. האיש, שישב על קצה מיטת שדה, אמר, אני לא יכול לשכוח את הראש שלה עם השקית ניילון הזאת. ביקשתי ממנו שינסה לשחזר פרטים. ולאחר חודשים אחדים, ישבתי אני עם אביה של לאה והוא ביקש שאשחזר פרטים. האיש, באוהל המילואים, אמר, היא כבר היתה מתה כשהגענו. השתתק, מנסה להיזכר במשהו נוסף, ואמר, זהו זה בעצם… היתה כבר מתה… זה לא יכול היה להיגמר אחרת. רק לאחר מספר ימים נתקפה אמה של מיכל בהיסטריה. המשק קלט את הידיעה על מות מיכל בשוויון־נפש. מיכל התאבדה והיא בת שלושים וכשהיא חיה את מחלתה במשך שתים־עשרה השנים האחרונות לחייה. בתחילת השירות הצבאי, בלי שהשמיים או שהמציאות התרו בה, היא נתקפה במחלה. מיכל ניגנה חליל, ציירה, שכבה עם גברים שלא ידעו על מחלתה, נמנעה מבני המשק שידעו על מחלתה, עברה טיפולים, ניחמה את אמה, ותכננה, כך הסתבר, את מותה.

שקית הניילון לא נתנה לי מנוח. שאלתי את האיש אם הניילון היה שקוף או אטום, והאיש אמר שאינו זוכר. שאלתי אותו אם ראו בבירור את פניה הנתונים בשקית, והאיש אמר שאינו זוכר. אני זכרתי את שקית הניילון מביקור בחדרה שבקיבוץ, כשנה קודם מותה. מיכל אירחה אותי, וזה היה יום קיצי והקיבוץ הוותיק שלה נראה בעיני כפרבר אמריקאי עשיר והיא במכנסיים קצרים וכפות רגליה שחומות, חזקות ורחבות ואצבעות הרגליים קצרות וכמו מהוקצעות. יום או יומיים קודם־לכן שוחררה לאחר תקופת אישפוז. החדר של מיכל, אחרון בשורת בתים־חדרים, פנה אל מישור שנחסם בשורת עצים. היו לנו כשעתיים פנויות עד שחבר הקיבוץ, ששירת איתי אותו קיץ במילואים, יאסוף אותי למחנה. החום היה כבד ומהמישור הפתוח באה לעתים רוח מצינה. התקלחתי בחדרה, ולאחר־מכן ישבתי כשמחצית גופי העליונה חשופה מול החלון הפתוח. מיכל היתה במטבחון הקטן, מכינה קפה וארוחה קלה, כשקיר הפינה מסתיר אותה מעיני. לאחר דקות אחדות, נכנסה לחדר, נושאת מגש כשראשה נתון כולו בשקית ניילון שקופה, ששוליה מגיעים לכתפיה. על השקית הודפסה כתובת של חברה מייצרת מזון קפוא, מספר הטלפון של החברה, סיסמת הפרסומת שלה וציור סכמטי של פריטי מזון צבעוניים, ומיכל שאלה, איך זה? לא עניתי, היא הסירה את השקית מראשה.

האיש אמר, לא, אני לא זוכר אם השקית היתה שקופה או לא, ואמרתי לו, אתה מוכרח לזכור, והאיש אמר, תהרוג אותי אבל אני לא זוכר. ולאחר מספר שניות, הוסיף ואמר, איך היית מעדיף שהשקית תהיה? שקופה או לא שקופה? ואמרתי לו, איך שאתה רוצה, והאיש אמר, איך שאני רוצה?! אני לא רוצה שום דבר, לשכוח את זה לגמרי – זה מה שאני רוצה.

ללוויה של מיכל הגיע אדם שזרותו הודגשה על־ידי לבושו, תסרוקתו וחיתוך דיבורו. האדם הזה, התברר לאמה של מיכל, הציע למיכל נישואין כשהוא יודע על מחלתה. גם ללאה הציע אדם אחד נישואין כשהוא יודע על מחלתה. זה שהציע נישואין למיכל היה לכאורה היפוכה הגמור של הצברית היפה. עולה חדש מדרום אמריקה, כהה ואטום פנים. לאחר הלוויה, בדירת האם, אמר לה האדם הזה, את יודעת, מיכל סיפרה לי שיש לה את זה, אבל בשבילי זה היה בסדר גמור, אני נזהר מאנשים, והיינו יכולים להיזהר ביחד. אבל אתה לא יכול להיזהר משקיות ניילון. הוא החל לצחוק ואחד הנוכחים הדף אותו בעדינות החוצה, וכשהוא בפתח קרא בקול, זה לא הלך, הא?!

מיכל הכירה תרופות שונות ודיברה על האיזון העדין של הכימיקלים במוח, ועל לפחות עשרים אלף ישראלים חולי סכיזופרניה. גם לאה דיברה על כך. המחלה תקפה אותה, ללא התראה מוקדמת, לאחר שירותה הצבאי. צא וחשוב שייתכן שהאיש או שהאשה היושבים כרגע מולך בבית־קפה, חולים במחלה הזאת. לאה היתה יושבת בדירתה שברמת־אביב ומנסה בכוח המחשבה להדביר את המחלה. ההתקפים באו בגלים, האסוציאציות היו חופשיות. התפקוד המוטורי היה לקוי. ובפעם אחת שכזו קפאתי על הכיסא, כשלאה צוחקת ומנשקת את ידיה ולאחר־מכן נושכת אותן. לאחר שלוש־ארבע פעמים, חדלתי לראות אותה בדירתה. מפעם לפעם, ראיתי אותה בבתי־קפה צוחקת עם בחורים ובחורות.

לרופא שטיפל בלאה לא ידעתי מה לענות. הוא שאל אותי אם הבטחתי משהו ללאה. ישבנו בבית־קפה בשעת בוקר, והוא אמר שלאה, העוברת אצלו טיפול, מזכירה אותי בקביעות בשיחות שלהם. הרופא, אדם נמוך ומלא, הרכיב משפטים מאוד רהוטים ודיבר בקול מאוד נמוך ורעשי הרחוב המתעורר בלעו את קולו. אמרתי לו שאין לי מושג ושלא הבטחתי לה דבר ושבמשך תקופה ארוכה לא התראינו. הרופא אמר, אתה יודע שהיא סכיזופרנית. אמרתי לו שאני לא יודע מה זה בדיוק סכיזופרנית, אבל אם הוא אומר הוא יודע. הדבר האופייני, הוא אמר, אחד הדברים האופייניים לסכיזופרנים הוא מחשבות שווא, ואני רוצה לבדוק אם הקטע שבו אתה מופיע בסיפורים שלה הוא מחשבת שווא או לא. לאחר שניות אחדות הוסיף ואמר, לאה אומרת, חוזרת ואומרת, שאתה הבטחת לה שיהיה בסדר, שהיא לא לבד, שאם היא תצטרך משהו אז אתה בסביבה. אמרתי לו שיכול להיות, ושאלתי אותו מה קורה איתה. וניסחתי את זאת כך, מה אתה חושב שקורה איתה? כדי להדגיש שאני מתייחס בזהירות להבנתו ולכושר השיפוט שלו. והוא אמר שיש לה נטיות התאבדותיות ושהוא משוכנע שבימים הקרובים היא תתקשר איתי, ושזה נתון להחלטתי ושהיא הכירה אדם מבוגר ממנה בכמה שנים טובות המציע לה נישואין, ושהוא, הרופא, משוכנע שנישואין אלה הם אסון. ברחוב ממול, ליד רמזור, התקינו פועלים פסל ברזל של הרי ברון המציג משפחה מלוכדת. שאלתי מה דעתו על הפסל, והרופא אמר, זה פסל אֶסקֶפּיסטי. סיפרתי לו על מיכל והוא הקשיב טוב ולאחר־מכן ענה לשאלה שלא שאלתי. כנראה, אמר, ותסלח לי על חוסר דיסקרטיות, שאתה נמשך לאנשים שהנורמות שלהם, בתחומים אלה, שונים לחלוטין משלך, נמשך ונדחה בו בזמן, וכנראה שאתה משדר להם סוג של אמון והם נתלים בזה, מבלי שהתכוונת לכך בדיוק.

לאחר יומיים לאה התקשרה איתי והזמינה למסיבה קטנה שבה תציג לפני מספר חברים את בעלה המיועד. לאה צחקה לאורך השיחה הטלפונית הקצרה והצהירה שמצבה נהדר, שהיא מרגישה מצוין ושהחיים הם הדבר הכי נפלא שיש. בדירה השכורה, שבשיכון הראשון של רמת־אביב, חיכו לי לאה וגבר כבן ארבעים וחמש. איך שנכנסתי תפשתי שאני האורח היחיד. מי שיסקור, מנקודת־מבטי, את הקשר שלי עם לאה, לא יבין מדוע דווקא אני. איש, מלבדה, לא יכול לסקור את הקשר הזה מנקודת־מבטה. אני לא מסוגל לנחש איזהו המשפט שאמרתי או המחווה שעשיתי, שכך התחברו לצומת נפשה.

הגבר הציג עצמו כמארק משהו. חיתוך הדיבור שלו היה זר, גופו ויציבתו נוקשים וראשו כמעט מרובע. שירתה של נורית גלרון מילאה את הדירה הקטנה האטומה. לאה בגלביה לבנה, יחפה, שׂערה השחור אסוף לאחור, ישבה על כרית רקומה גדולה, ומשם הזמינה אותי תפוס מקום, בן־אדם, אתה הלוא נמצא בבית, צוחקת צחוק גדול שלמי שאינו מכיר אותה עשוי היה להישמע נשי ומלא לב, ואני שמעתי את הפחד, המצוקה ואת שבר העצבים בתוך הצחוק הזה. מארק, עומד, אמר, שמעתי עליך הרבה מלאה, אני חייב לך תודה על מה שעשית. כשלאה אמרה אתה הלוא נמצא בבית, הרגשתי כמי שנלכד ברשת השיגעון השקט והמתמשך הזה. וכשהוא אמר שהוא חייב לי תודה וכו', ניסיתי לאותת לו שלדברים אין שחר, שאלה מחשבות־שווא, ואמרתי לו, אני לא יודע על מה אתה מדבר, ומיד פניתי ללאה ושאלתי, איפה כל האורחים? ומארק אמר, איזה אורחים? ולאה אמרה, אתה כל האורחים שלנו הערב, וצחקה, מעבירה במהירות מספר פעמים את ידיה על פניה. כפי שעשתה תמיד כשהמתח גאה בגופה. ואז, הוסיפה, אני רוצה לפתוח עם מארק דף חדש ואני רוצה שנספר לו עכשיו הכול על עצמנו.

הראש המרובע של מארק שכב על כתפיים רחבות. גם היום איני יכול להסביר מהו הדבר שעשיתי ללאה שגרם לה לשסות בי את מארק הגופני הזה, חתנה המיועד. ואמרתי ללאה, כשאני עדיין עומד, אני לא יודע על מה את מדברת, מותק. לאה פנתה למארק ואמרה, מותק לא יודע על מה אני מדברת! ומארק, פונה אלי, אמר, לא יודע, אה, מה עם הדיבורים שהכול יהיה בסדר, אה, שיהיה כסדר, שאתה תמיד בסביבה בשבילה? ולאה צעקה, כן, כן… ומה עם הדיבורים האלה… חתיכת־מניאק, מה איתם?! הכול קרה במהירות ולרגע התפתיתי להאמין שאצא מזה בדיבורים רכים כלפי מארק.

ולאה צעקה, מארק, אל תיתן לו לצאת מזה עם הדיבורים החלקים שלו… תראה לו מה זה לדפוק משוגעת בחושך ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר, מארק, תראה לו מארק… תראה לו מה זה להבטיח שהכול יהיה בסדר. נורית גלרון שרה יש עולם מתחת לשמיכה, רוצה שיפתחו לו, רוצה שיפתחו לו, בשקט זורם אל הלב, רוצה שיפתחו לו. ומארק אמר לי, שב. אמרתי לו, מצטער, מארק, אבל זה לא עובד ככה, אני לא בעסק. ולאה צעקה, מארק, אל תיתן לו לצאת מזה! ומארק אמר, אז מה? אתה רוצה להגיד שהכול טעות או מה?! ולאה צעקה, מארק, לך עליו, הוא יוצא ממך! לך עליו! ומארק חזר ואמר, שב. נשארתי לעמוד ואמרתי לו, מארק, תאמין לי שאין לי קשר איתה, באתי לפה בטעות… היא סידרה את זה, היא עובדת עליך. ומארק הביט בי, וראיתי שבושה סותמת את גרונו, ואמרתי לו, זה עסק שלך, רק שלך, אני לא עשיתי לה את זה. ולאה צעקה, אל תיתן לחרא להתחלק החוצה! ואמרתי לו, מארק, אם זה עניין של מכות אז תוציא את זה עכשיו, כי אני זז, ומארק שאל, עשית לה את זה פעם? ואמרתי לו, לא. והיא, עדיין על הכר הרקום, צעקה שוב, החרא בורח לך, מארק, לך עליו! ומארק שאל אותי, זה מהפחד? או שזה האמת? זה האמת, אמרתי לו. לאה צעקה, דפוק לו בראש בשביל כל הזבל שאכלתי ממנו! כשהסתובבתי ופניתי אל הדלת, מארק נכנס בי מאחור, בצד. נחבטתי בדלת ונפלתי על הרצפה, ולאה צעקה, זה בשביל זבל שדופק משוגעת בחושך!

קמתי. מארק ניגש לחלון, פתח אותו ושרבב את ראשו החוצה. יצאתי בלי לומר דבר. בבוקר התקשר הרופא וסיפר שהיא בחדר מיון ושזה נתון להחלטתי לבוא או לא. האחות והאח הגרוזיני עמדו להיכנס למעלית עם לאה המוטלת במיטה־עגלה, כשמארק הגיע בריצה, הצמיד את פניו לפניה, ניתק עצמו, פנה לקצה המיטה, נישק את כפות רגליה, ונעלם. ולאחר יומיים, הרופא התקשר איתי ואמר, היא ראתה אותך שם, מהמיטה, והיא יודעת שיהיה בסדר, שהיא לא לבד, שאתה תמיד בסביבה.

רב־סרן מַיוֹר שכב על מיטת שדה, פניו מוצלות על־ידי כובע מצחייה ובטנו חשופה לשמש חמימה שקרניה נעו מתקרת האזבסט השבורה של המתקן לרצפת העץ, לפי תנועת השעון. מיור ראה רכב עושה דרכו בין שלוש הגבעות, בדרך העפר המובילה אל הנקודה בה נמצאו הוא ואנשיו. באוויר ההזוי נראה הרכב מתקדם לנקודה ונסוג, מתייצב, עוצר, נע, וחרטומו כמרובע מוצק בתוך החלל. הנהג עצר וזרק למיור עיתון ערב, ומיור שאל, היה משהו בקשר? והנהג אמר, כן, הודיעו בקשר שבריג’יט ברדו מגיעה אלינו במסגרת מסאז' לכל חייל. מיור צחק צחוק קצר, והחייל שאל, חופשי? מיור הסיט את המצחייה, התבונן בחייל וראה בחור רזה עם חזה צמרי, שרשרת כסופה על פרקי ידו ולסת מרובעת בולטת. מיור לא ענה. החייל ישב ברכב הפתוח וחיכה להברה קצרה וסתמית שתאפשר לו להמשיך. מיור שאל, מה העניינים? החייל אמר, איזה עניינים, והביט בבשר בטנו הלבנה של מיור. מיור אמר, אתה יודע. החייל אמר, אה, אז בסדר גמור, תגידו לבריג’יט ברדו שלשמעון יש הפתעה בשבילה. מיור צחק. החייל שהבין את צחוקו כאישור התניע את הרכב וזז.

זה היום השלישי שמיור פותח את העיתון כשכל שריריו רועדים. וזו הפעם הראשונה שהוא מרסן עצמו ופותח בשיחה עם החייל לפני שהוא מדפדף בעיתון. וכך, עם השיחה הקצרה, ההתרגשות נבלמה קצת. הוא הרגיש תנועה של קור עוברת ברגליו ויובש בפיו. מיור פותח את העיתון בעמודים הפנימיים ועיניו רצות על הכותרות.

הסימון הראשון היה שיחת טלפון אנונימית, לפני כשבועיים. מישהו שאל, משפחת מיור? והאמא אמרה, כן, מי זה? והמישהו אמר, אברהם מיור? והאמא אמרה, כן, אברום וחיה מיור, מה זה, בבקשה? והמישהו אמר, אברום מיור מספלשניקוב, פולין? והאמא אמרה, כן. השיחה נותקה והיא המשיכה לומר, כן, הלו, מי זה? לטלטל את השפופרת. ובאותו ערב הגיע רב־סרן מיור לבית הוריו. אמו סיפרה על המקרה ואביו שתק. מיור משחזר את תנודות הקול של אמו, את הכן, את האברום וחיה מיור, את מי זה? משום־מה תנודות קולה מציירות בדמיונו רשת. הוא רואה את אביו לכוד ברשת, ואז הוא מהדק את שני אגודליו על ארובות שתי עיניו והרשת נעלמת ואביו נעלם, ובמקומם מופיעות בהרות צבעוניות. הוא מסיר את הלחץ. פוקח את עיניו המסתגלות לתאורת החדר, ואומר כן, זה שום דבר, זה בטח מישהו מספלשניקוב הזאתי, הוא עוד יתקשר. ואביו אמר, זה אף אחד מספלשניקוב, זה בטוח. ומיור שאל, מנחש את התשובה, למה? למה זה אף אחד מספלשניקוב? ואביו אמר, זה אף אחד משם… כי כל ספלשניקוב באדמה, כולם, הזקנים והילדים, כולם… חוץ מאבא שלך…

מיור הסתכל באביו בדברו. ראש קיפח על גוף קיפח ישוב בכורסה צבעונית מודרנית אנטי־ביתית, ומיור אמר, אני מוכרח להשתין, ופנה לשירותים. כששלשל את מכנסיו הרגיש כאב חד במפשעה. דרך חלון חדר השירותים ראה את החצר הפנימית שבין בתי השיכון, את הצבעוניות המשומשת של הקירות, את הגינה הקטנה שנותרו בה מתקני משחק מברזל חשוף, את התנועה בדירות שממול שניתן לחוש בה על־פי מעברי צל שנזרקו מנוּרות שהשתלשלו מתקרות. הכאב במפשעה טיפס לכיוון הכבד ומשם למפתח הלב. מיור נזכר במורה להיסטוריה ובמשפט מסוים אחד: השואה תזרום בדמו של הישראלי גם בשנת אלפיים. מיור רצה לחזור לחדר ולהדק את ידיו סביב ראשו הקיפח של אביו, לפוקק אותו ולהוציא ממנו את אותו דבר שאין לו שֵם. אולי את ההשפלה. את הנמיכות ואת קבלת הדין שאביו הדגים לפניהם כל השנים. מיור רקק אל תוך האסלה, וכשסחט את הֶדק המים השחור שעל התיבה הלבנה יצא שטף מים כחלחל, כזה שבשימוש בתי־מלון יעילים וקרירים. ומיור אמר לעצמו, מיור קח את עצמך בידיים. ועכשיו, כששׂם לב שהוא מדבר עם עצמו, הבחין שהוא בעצם רועד ושעורו מצטמרר. הוא חשב שהוא צריך להתקשר עם אחיו לחיפה. יצא מהשירותים, לא חזר לחדר בו ישבו הוריו, ומהפרוזדור אמר, שלום, להתראות, ויצא את הדירה.

ברחבת הדירה חנתה הסוסיתא שלו, כשהמספר הצבאי המצויר על הדופן מחוק בפינות. כשפתח את דלת הסוסיתא, אמר לו מישהו, רכב ישראל ופרשיו. מיור ראה שכן, שאותו הכיר מנעוריו ושאל, מה? האיש הצביע על הסוסיתא ואמר, רכב ישראל ופרשיו, אנחנו דופקים אותם טוב, מה. ומיור אמר, כן, עד העצם. והשכן אמר, לא עוד אושוויץ, ומיור אמר, כן, עד העצם. השכן הלך. מיור התיישב, פתח את הטרנזיסטור שהוצמד בתחבושת גומי לסוללות צבאיות גדולות, השעין את ראשו על ההגה, ידיו על ההגה, לסתו על חיבור הידיים השלובות ועיניו מביטות באופק הקצר המסומן בבתי השיכון הישן. הטלפון הזה הפחיד אותו. הוא ידע למה, אבל לא ידע למה בדיוק הוא יודע למה. איבר־מינו התקפל ונסוג אל תוך גופו, והוא ידע שזה מהפחד. איבר־מינו היה מגלה הפחד שלו. ההתקפלות היתה חלקית, ללא כאב, כמו שמן רץ על מסילת נירוסטה.

מיור התניע את הסוסיתא ובנסיעה אִטית יצא משטח השיכון כשמוסיקה לריקודים מלווה אותו מתוך הטרנזיסטור, מופסקת על־ידי תקצירי חדשות של גלי צה"ל. כשהגיע למרכז מסחרי, עצר ליד תא טלפון והתקשר לאחיו. השעה היה אחר חצות ואחיו ענה בהאלו מתמשך בנגינה מזדייפת של איש עסקים. מיור אמר, זה אני, ואחיו אמר, שוט איט מן, שוט איט, הסתבכת משהו או מה, ומיור אמר, הייתי אצל ההורים ומשהו מסריח שם מצרות רציניות, ואחיו אמר, שתית או משהו, מה יכול להיות רציני אצל שני הנאדות הזקנים, אל תגיד לי שהוא בורח עם מלכת־המים של עכו או משהו, ומיור אמר, אתה יודע מה, אתה צודק, עזוב את זה, הגזמתי, ואחיו אמר, בכל־זאת מה העניין. ומיור סיפר לו על שיחת הטלפון שנותקה. ואחיו אמר, אז מישהו ניתק, ביג דיל, הוא יתקשר עוד פעם, בטח איזה פצבט שהגיע מאמריקה ומחפש קרובים… מה ככה? ומיור שאל, מה מה ככה?! ואחיו אמר, למה שלא תקפוץ פעם, תביא שתי חיילות ותוציא אותי מחנה ומהילדים לאיזה חאפלה קטנה, ומיור אמר, אתה יכול לבנות על זה. מיור החזיר את השפופרת למקומה, נכנס לסוסיתא וחזר לשיכון, עצר מול דירת הוריו וצפה בה. דירת הוריו היתה חשוכה, ולאחר שעה קלה התניע ונסע.

לאחר כשבוע, הגיעה ההזמנה לחקירה מהמשטרה. אמו צלצלה אליו לבסיס ואמרה, תבוא מהר, משהו קרה! ומיור אמר לה, תגידי בדיוק מה, אבל בדיוק, בלי אה ובלי בה, ואמו אמרה, הזמינו את אבא שלך למשטרה… לחקירה בעניין שיתוף פעולה עם הנאצים במלחמה. מיור אמר, מה, ואמו אמרה, יש כאן איש אחד, יהודי, מבלגיה, קוראים לו יושנזון והוא כתב תלונה. מיור אמר, אני בא, בינתיים אל תעשו שום דבר. מיור צלצל לאחיו שאמר, והזין הזה עוד דתי, ומיור שאל, מי? ואחיו אמר, אבא שלך, ומיור אמר, מה הקשר לדתי? ואחיו אמר, קשר שמשר, קיבינימט, מוציאים פה חבילות מלפני עשרים שנה כמו ירקות קפואים, ומיור חזר ושאל, מה הקשר שהוא דתי? ואחיו אמר, אתה רוצה ויכוח דרך הטלפון, ניפגש בעוד ארבע שעות, ומיור אמר, אני מקווה שזה לא מקלקל לך איזה עסקה עם גיבן שרוצה לבטח גיבנת. אבל אחיו כבר סגר באמצע המשפט.

במטה המשטרה אמר הקצין לשני האחים, בלגי אחד הגיש נגדו תלונה, הוא גר בבית־מלון, תייר, אם תיתנו מלה של כבוד, אני מוסר לכם את הטלפון, תנסו לדבר איתו… ודרך אגב, כבר כמה שנים שאני לא רואה תלונות כאלה, אבל כל תלונה רק מוכיחה שאנשים לא שוכחים ולא מתייאשים. מתחנת המשטרה נסעו האחים לדירת הוריהם. בדרך, באחד הסיבובים ליד אזור תעשייה, שרבב אחיו ראשו מהחלון והקיא. מיור עצר את הסוסיתא. האחים יצאו ונשענו על דופנה. במרחק של כשלושים מטר מהם עסקה קבוצת פועלים ערבים בהנחת צינורות מים בתעלה פתוחה. אחד הפועלים התרומם מתנוחת כריעת ברכיים ואותת בידו לשני האחים. הפועל חשב שהמכונית נתקעה והציע בתנועות ידיים לדחוף אותה. מיור אותת לו שאין צורך, ואחיו אמר, הלוואי שהייתי עכשיו אחד מאלה, לוקח יומית מאה לירות וחוזר בערב לפטמה שלו, בלי שיתוף פעולה עם הנאצים ובלי כל החרא הזה. מיור הרגיש חום כלפי אחיו. בעצם, חשב, אנחנו שני אנשים זרים שהקשר ביניהם הוא יהודי מבוגר, מספלשניקוב, פולין, ששניהם בעצם לא באמת מכירים. אחיו שאף אוויר, קינח את ריר פיו, הצית סיגריה. מיור בחן אותו מהצד. בחור רגיל, אחיו, סוכן ביטוח, מספר שחי על שמונה־עשר אלף לחודש, מחפש דפיקות מהצד, מתייחס אליהן יפה. מיור אמר, תפסיק לרחם על עצמך, בוא נזוז. לאחר כמה דקות, אחיו אמר, אם זה מופיע בעיתון אני מחוסל, ומיור אמר, למה לך לחכות… למה שלא תתאבד מיד ותשאיר פתק שאתה אוהב את אשתך, שלא בגדת במולדת. אחיו הפסיק אותו ואמר, אתה חושב שאתה חכם או מה. מיור אמר, עזוב, אני מפחד בדיוק כמוך, אני עושה מזה במכנסיים, אף פעם לא ראיתי סימנים אצל ההורים מכל העסק הזה. אחיו אמר, גם אני לא, אולי זאת הדחקה, אולי הם הדחיקו את העבר והם בטוחים ששום דבר לא היה כי הם לא זוכרים שהיה. מיור אמר, אתה שם לב שאנחנו כבר הרשענו אותו, ואחיו אמר, כן.

אחרי־כן אחיו אמר, במקרה כזה יותר טוב להיות בצבא, ומיור שאל, למה? ואחיו אמר, תראה, בצבא אתה בטוח, המשכורת רצה מה שלא יהיה, כן נאצים לא נאצים, ואני, אצלי זה לגמרי שונה, כל חודש מלחמה, והסיפור הזה יכול להרוס לי את העסק… אני בביטוח שזה רגיש… אמון של אנשים, שם טוב וזה, ודרך אגב, אני בטוח שאין עשן בלי אש, אם הוא היחיד שנשאר מהעיירה המסכנה הזאתי, אז זה לא בגלל שאלוהים אוהב את אבא שלך. מיור שאל, מה הולך אצלך בראש? ואחיו אמר, טוב, אייכמן הוא בטח לא היה, אבל אולי בשירותים קטנים, משרד, אפסנאות, רשימות, מה אתה יודע, העובדה שאבא חי מרשיעה אותו… לך תדע, עברת שלוש מלחמות, אתה אוכל חרא, איכשהו אתה מסתדר, ואז מוציאים לך אבא נאצי ואתה אוכל את כל הזרג כולו. ומיור שאל, איזה מלחמות בדיוק אתה כבר עברת?! על מה אתה מדבר, על איזה חרא? החיים התנהגו איתך כאילו היית נסיך. ואחיו אמר, עזוב, אתה יודע טוב על מה אני מדבר, ומיור אמר, תראה, אני רואה את זה ככה… אם זה עובר בלי עיתונות זה דבר אחד, ואם זה הולך עם עיתונות ומשפט זה דבר אחר… איפשהו, ואל תשאל אותי איפה, כבר משיחת הטלפון שנותקה ומהצורה של ההורים כשסיפרו לי על השיחה, ידעתי שאנחנו בצרה, אבל באופן עקרוני, אם אתה מבין אותי, אני לא רואה את זה בצורה כל־כך חמורה, אני מתכוון לעצם ההאשמה… מי שהיה שם ולא מת, או שהגורל עזר לו, או שהוא עזר לעצמו. ובעניין העזרה העצמית הרבה אפשרויות לא היו… אז בוא נגיד שהפסיק הזה, שהוא אבא של רב־סרן ושל סוכן ביטוח, היה, נגיד, אפסנאי או אפילו אחראי מחלקה מטעם הנאצים או משהו כזה… אז בלי להיות פילוסוף אני אומר לעצמי, אם לא הוא אז מישהו אחר היה עושה את זה, ואז המישהו האחר הזה היה מגיע לישראל ומוליד רב־סרן וסוכן ביטוח. אתה מבין, אין לי בעיה של להסתכל ישר בעיניים עם אבא שלך, אבל עיתונות ומשפט זה ממד אחר, וכשאני חושב על זה הקטן נכנס לי לבטן… עם עיתונות ומשפט, הפּסיק הזה, אבא שלך, ייראה כלפי חוץ כמו אייכמן… אני איפשהו מרגיש שזה קורה למישהו אחר, אבל המוח אומר שזה קורה בדיוק לי.

אמם פתחה את הדלת, והדבר הראשון שמיור ראה היה השביס השחור שעטף את מצחה והסתיר את שערותיה. אמו, חשב מיור, כבר התחפרה בעמדת אלמנה. אם הייתי, חשב מיור, נהרג אז בפיצוץ במעבר הסלעים הדבּילי ההוא, היא היתה לובשת את השביס השחור שיוצא ממנו ריח של מוות. הוא התכופף אליה, ידו האחת חובקת את כתפיה, ונשק לה ואמר, יהיה בסדר. בחדר הפנימי ישב אביו, לידו שני אנשים מבוגרים, שמיור זכר רק במעומעם. אמו הכריזה, אלה שני הבנים שלי. האנשים קמו ולחצו ידיים, לחיצות קצרות ומהירות. אביו לא קם ולא אמר שלום, רק הסיע את ראשו פעם אחת מלמעלה למטה. אחד האנשים אמר, עוד לא יודעים בדיוק מה, אבל מחר אבא שלכם ילך למשטרה וישמע מה, בינתיים יודעים רק שיש תלונה ושזה איזה בלגי, יושנזון, שאבא שלכם לא זוכר שהוא בכלל מכיר. ועכשיו, מיור ראה שאביו חובש כיפה שחורה גדולה שאותה חבש רק בשבתות, בעוד שבימי חול לא חבש כיפה בבית. אמו עם השביס השחור ואביו עם הכיפה נראו לו כנידונים למוות. מיור נזכר במקרה של פיצוץ מעבר הסלעים ההוא. הוא יצא מנקודת הקשר על ג’יפ פתוח לכיוון המעבר. בכל המישור הגדול לא נראה איש, והוא חיפש אותם, מרים את מחצית גופו מהמושב, ואז נשמעה ההתפוצצות והוא נפגע בראשו. לאחר־מכן, התברר שמישהו הִדמים את מערכת הקשר שלו ולכן לא קלט אתראה אחרונה של שתי דקות לפיצוץ. אם הוא היה נקבר שם, הוריו היו יושבים עם הבדים השחורים האלה לראשם. עכשיו, הוא שם לב שאחד האנשים הזרים פונה אליו ואומר, דבר ראשון צריך לדאוג שלא יהיה שום דבר בעיתון. אמא שלו עומדת ליד הזר המדבר ומניעה את ראשה. מיור רואה ששׂפתיה נעות וחושב שהיא מתפללת. ואחיו אומר, עיתונות זה לא השטח שלנו. מיור רואה את אישוני אמו מתרחבים, ואז היא צועקת, בשביל מה נהרגת להם שלוש פעמים, אם אתה לא יכול לסדר את זה?! מיור אמר, אמא, ואמו צעקה, לא אמא, שום אמא, עכשיו לא אמא, עכשיו אבא שלך, עכשיו אברום מיור, עכשיו האקציה של אברום מיור. מיור חיבק אותה ואמר, יהיה בסדר, אני אומר לך, יהיה בסדר, אני ידבר עם הבלגי הזה, אולי זה טעות.

אביו אמר, זה לא טעות, ואל תדבר איתו ותגיד לו שאם הוא יהרוג את אברום מיור הוא הורג את היהודי האחרון מספלשניקוב. הבנים הסתכלו באביהם שהסתכל בהם. היתה בו קשיות שמעולם לא ראו. אביהם חזר ואמר, זה לא טעות, אבל אני היהודי האחרון מספלשניקוב… ואחיו צעק, לא טעות?! מה עשית, מיקרוב, מה עשית, תגיד! ואביו אמר, נשארתי בחיים, רק נשארתי בחיים… זה מה שעשיתי.

מיור הדף את אחיו וזה נתקל בשולחן, מעד ונפל. מיור ראה שאחיו מקיא שנית, שרירי גרונו נמתחים, פיו נפער וגופו רועד. מיור לקח אותו לאמבטיה ושטף את פניו. אחיו אמר, אני לא מאמין שאני יצאתי מהזין של הזרג הזה, שמעת אותו?! שמעת אותו בעצמך, הוא מודה, יושב עם כיפה שחורה ומודה שהוא עשה את זה. ומיור אמר, מה אתה רוצה שהוא כבר יעשה? ואחיו אמר, שישתוק, שיסתום את הפה, שיעשה את עצמו משותק, סניל, לא זוכר לא יודע, שישתוק, שלא יפתח ת’פה… שישתוק בשביל לפחות לא להרוס אותנו. מיור חיבק את אחיו, הגביה את ראשו מהכיור לגובה המראָה. הם נשקפו לעצמם במראָה. שני ראשים צמודים, מזיעים, עיניים בולטות. ומיור אמר, זאבל’ה, זה אבא שלך ואנחנו צריכים לדאוג שיהיה מזה מינימום נזק, זה הכול… אני לא יודע במה הוא מודה, אני רק יודע שמה שלא יהיה אנחנו בסירה אחת. למשך שתי דקות נוספות הביטו האחים בפני עצמם הלבנות ואז ניתקו מהמראָה, ואחיו אמר, שמעת איך היא צעקה, עכשיו אבא שלך! עכשיו אברום מיור! משהו, אני אומר לך, ממש ממגרש השדים, אני חושב שאני משתגע… כל השנים האלה שברחתי כמו משוגע מהשיכון הזה ומהם נגמרות עכשיו בכלום, הנה אני כאן כאילו בכלל לא יצאתי מכאן… עכשיו אתה רואה את כל ההבדל בין רב־סרן לסוכן ביטוח, איך שלא יהיה אתה תצא מזה על הרגליים כי אנשים יעשו מרב־סרן ומאבא משתף פעולה תוצאה של אחד אחד… הוא פישל, אתה תיקנת, זה אחד אחד… אבל סוכן ביטוח מה זה? זה כלום, אוויר. אחיו צחק, החזיר ראשו מול המראָה ואמר לעצמו, זאבל’ה, אכלת לבד את כל הפגז.

מיור קבע עם הבלגי יושנזון פגישה בטלפון, בשרתון, תל־אביב, בלובי, בעוד שלוש שעות. אחיו אמר, תיסע עם המדים, המלשין המסריח הזה בטח מעריץ מדים. מיור הגיע למלון ומיד בכניסה, בין עשרות אנשים, זיהה את הבלגי שנראה בדיוק כמו אביו, מלבד האיפור והאביזרים היקרים. שיער דק לבן מונח בזהירות על ראש מצומק, נעלי עור שחור רך, חליפה בהירה כחלחלה עם פסים לבנבנים רצים לאורכה, משקפי זהב. הבלגי ישב בכורסה וכשראה את מיור ניגש אליו, לא התרומם לקראתו, רק הצביע על כורסה פנויה שלצדו. מיור אמר לעצמו, הזקן הזה בטוח בעצמו, רגיל לתת פקודות. מיור הרגיש לא בנוח בסביבה הזרה הזאת וחשב שבמושגים צבאיים הוא בעמדת פתיחה גרועה ושצריך להתקדם לקראת ייצוב כוחות על מישור. הבלגי הציע שישתו משהו במסעדת המלון. מיור שרצה לצאת במהירות מהמלון הציע שימצאו מקום בעיר. הבלגי הסכים ומונית לקחה אותם למסעדה שמרפסתה צופה אל הים ביפו העתיקה. השיחה התנהלה באנגלית, ביידיש ובעברית קלה. מלצרים במדים תפוזיים הסתובבו בין שולחנות ברזל לבן מרושת. מיור ראה תמונת בית־קפה כזה בסרט צרפתי עם מישל מורגן, ובת־זוגו, לאחר הסרט, אמרה לו שסצינת בית־הקפה הועתקה מתמונה של צייר אימפרסיוניסטי, שמיור לא זכר כעת את שמו.

לאחר שעה מיור התקשר לאחיו ואמר לו, אבא שלך הוא לא היהודי האחרון מספלשניקוב, יש גם את הבלגי הזה. ואחיו אמר בקוצר־רוח, נהיית הוגה־דעות או מה, תן את השורה האחרונה, מה הולך לקרות? ומיור אמר, אין לי שורה אחרונה בשבילך, אני רק יכול להגיד לך שמהמדים שלי הבלגי הזה לא נבהל, את אבא שלך הוא מכיר… הוא לא מתכונן ללכת עם זה עד הסוף ומה שיש לו הוא מסר למשטרה. אתה מבין, יש לו אמון במכונת הצדק הישראלית. ואחיו אמר, טוב, לאט לאט, תתחיל מהתחלה את כל הסיפור, ומיור אמר, האיש הזה בן ששים ושתיים, בדיוק הגיל של אבא שלך, הוא מספלשניקוב… והוא התחבא עמוק בתוך באר כשהוציאו את כולם על משאיות… והוא אומר שהוא יודע דבר אחד וזה שאברום מיור לא היה צריך להתחבא בשום באר, כי הוא היה מין פקיד או השד יודע מה אצל הגרמנים האלה, ומה שהוא מסר למשטרה זה שאברום מיור אסף בשביל הגרמנים כל מיני דברים מהיהודים… ועוד משהו, הוא מעיד שלפחות פעם אחת ראה בעצמו את אביך נכנס עם כמה חיילים למשפחה אחת… וההמשך ידוע… הוא לא אומר שאביך עשה את זה בהתלהבות, רק שאבא עשה את זה. אחיו הפסיק אותו ואמר, אביך הגיע לישראל עם תחתונים וגם היום מה שיש לו זה רק המכנסיים שלו, אז מה הבלגי הזה רוצה להגיד, שהוא נהיה שם מיליונר, שהוא שדד יהודים?! ומיור אמר, שמעת בדיוק מה שהוא רוצה להגיד, ולא מוזכר בזה שאביך מיליונר או משהו כזה… מוזכר מה שמוזכר ועוד זה שאביך הוא לא היהודי האחרון משם, אלא הוא הבלגי, הוא האחרון משם. ואחיו אמר, בשביל להיות באמת האחרון משם, הוא רוצה להרוג עכשיו, אחרי כל השנים האלה, את אבא?!… הוא מניאק סאדיסטי או מה… אמרת לו שכמעט נהרגת בשלוש מלחמות, עבדת לו על הלב? ומיור אמר, אמרתי לו כל מיני דברים, אבל מה שהוא זוכר זה את עצמו בבור ואת כולם עולים על משאיות, כאילו זה קרה היום בבוקר. ואחיו אמר, בקיצור, מה הולך לקרות? ומיור אמר, צריך להתחפר, תבוא הפגזה, ואחיו אמר, צריך לשלוח את אבא מחר למשטרה עם עורך־דין… אני כבר יטפל בזה, קיבינימט, ניפגש אצלהם בעוד שלוש שעות. ומיור אמר, לעיתון זה כבר יגיע, אין כוח שיעצור את זה, אנשים אוהבים לצאת לציד, ואחיו אמר, אני מת, ומיור אמר, תגיד לאשתך שתתחתן עם מישהו אחר בשביל שלילדים יהיה אבא.

מיור חזר לנקודה החולית. זה שבוע ימים שאנשיו בעזרת אנשי מילואים מיישרים דרך עפר אלטרנטיבית. מכשיר הקשר פתוח כל היום. מיור יושב במתקן שהוא אוטובוס שיצא מכלל שימוש והפך לנקודה. ממושבו הוא רואה את המישור הרחב הנסגר בשני קצותיו בגבעות נמוכות. הרכב המגיע מבסיס האספקה מביא לו בשעות הצהריים המאוחרות את העיתון. לאחר השיחה עם אחיו לא התקשר להורים וחזר לנקודה החולית. באותו יום מתווסף דחפור חדש לכוח שלו והוא קורא לו, היהודי האחרון. נהג הדחפור אמר בקשר, שו הדא היהודי האחרון? ומיור עונה לו, הדא הוא היהודי האחרון, והנהג אמר, איך שאתה רוצה, המפקד. מיור הוריד אותו מהשידור ועקב אחר הדחפור המיישר עם סכין, מגביה אותה, מסתובב, נע קדימה ומתרחק, פולט אדים ומרים אבק היוצרים אוויר הזוי ומעורבל.

רכב האספקה זז. מיור פותח את העיתון. הוא לא יודע מה קרה בחקירה. רק שאביו נלחם כעת על תואר היהודי האחרון מספלשניקוב. אולי תחרות זו תגרום לו להכחיש את הכול. תגרום לו לצאת מעורו. לעשות את המאמץ האחרון. ולשקר, להכחיש, להיות יותר שתקן, צפוד ואפור מכפי שהיה כל ימיו? מיור פיתח שיטה בפתיחת העיתון. הוא יודע איפה ידיעות כאלה לא מופיעות. הן לא מופיעות בספורט, בכלכלה, בנעשה בעולם. הן מופיעות או בעמוד האחרון או בפנימיים. ובעמוד הפנימי הוא רואה תצלום של איש מסתיר פניו בעזרת תיק. מיור מריץ עיניו לכותרת. זה אביו וזו הכותרת.

מיור מקפל את העיתון, לוחץ אגודליו על ארובות עיניו. במכשיר הקשר הוא שומע את סגנו שואל, אתה יוצא היום בחזרה או מה? ומיור אמר, תרגיש חופשי, אני נשאר כאן מינימום שבוע רצוף… שים עין על היהודי האחרון… שיעשה נורמות כמו שצריך, וסגנו אמר, אתה עוד תתחתן לי עם הדחפורים האלה, או שאתה סתם בורח ממשהו, מה? ומיור אמר, אתה תהיה אורח כבוד מצד הכלה. מיור פרש את העיתון ובחן את התצלום. קימט את העיתון. עלה על רשת הקשר והודיע לאנשים שהגבעה הצפונית מזרחית עוברת מרגע זה שינוי שם, מגבעת המוצצת לגבעת אייכמן, רות סוף. מיור יישר את העיתון. הסמיך את התצלום לעיניו ושמע את עצמו אומר, אבא. והאנשים שחזרו בשעת ערב מוקדמת מהשטח מצאו את רב־סרן מיור ישן על מיטת השדה במתקן־האוטובוס כשרגליו מקופלות, אסופות לבטנו כמו עובּר.

בעומק החדר ישב בעלה המיועד של לאה, מעשן. החדר היה מלא קרובי משפחה. הבעל המיועד בא לפני פחות משנתיים מחוץ לארץ, בערך בן חמישים. אחד מבני הדודים הצעירים ששירת בתותחנים אמר, תראה איך החתן הצעיר הזה מזיע את הנשמה שלו. הקרובים הצעירים הסתכלו בלאה, כלה בת שלושים ושמונה. לאה ישבה על ספה, בין שתי נשים, בגדיה חומים, ושרה בקול נמוך עם זמרת שנשמעה מתוך הרדיו אם ייפול הכוכב שלי, והחתן אמר, יש לה קול טוב, לזמרת. ולאה אמרה, היא זמרת מצוינת. הקרובים הקשיבו לשיחת החתן והכלה וחייכו לעצמם. קשה היה לדעת אם כבר היה ביניהם משהו. החתן שתה קוניאק ודעתו הלכה והזדחחה. לאה לא הסתכלה בעיניו. ומזה אפשר היה להבין שכבר היה ביניהם משהו. לחתן היו גרביים ירוקים והוא דמה לאחת הדמויות שפר גינט פגש במסעותיו. הירוק היה ירוק חולה ובסופו הציצה רגל לבנה דקה. הקיבה שלי התהפכה כשחשבתי שלאה עשתה משהו עם הצפרדע הירוקה־לבנבנה הזאת, ששתתה קוניאק ושמעל לראשה תלה דיוקן של הרצל מעשה ידי הרמן שטרוק.

האנשים שישבו ליד החתן ניסו למשוך אותו במלים. הזמרת חדלה משירתה והחל שידור של תוכנית מלל. ומישהו אמר, תנו קצת מוסיקה, בחייכם. והסוחר, בעל הבית, העביר תחנות עד שעצר בתוכנית מערכונים. ולאה אמרה, יופי, אני אוהבת מערכונים. זו היתה מסיבת האירוסין של לאה והיא יכלה להגיד מה שהיא רוצה. ובעל הבית אמר לחתן, הילדה שלך אוהבת מערכונים, שמעת אותה, תיתן לה הרבה מערכונים. האנשים צחקו, ובעל הבית הסתכל בלאה לראות אם גם היא צוחקת. לאה לא צחקה, ובעל הבית אמר לה, לאה’לה, מערכונים מהבעל זה טוב, תשמעי אותי, ותוך כדי כך ליטף את ראשה של אשתו שאמרה, כן, מערכונים מהבעל זה טוב. האנשים לא ידעו מה בדיוק עושה החתן ששמו הירש. מישהו אמר לו, הירש זה בעברית צבי, אז נקרא לך צבי, אם לא אכפת לך. והחתן אמר, הירש זה הירש, ולאה אמרה, הירש זה יותר יפה מצבי. ובעל הבית אמר, שיהיה הירש, העיקר שיהיה במזל ושתהיה פרנסה וילדים ומערכונים מהבעל. ולאה אמרה, תפסיק כבר עם המערכונים מהבעל, זה לא מצחיק. ובעל הבית אמר, מה שאת אומרת לאה’לה, מה שאת אומרת.

האנשים חיכו לרב יונגרמן שהיה קרוב רחוק שלקח חלק בימי חג ובימי אבל, ואיש כבר לא יכול היה לשחזר את הקשר המשפחתי. לאה שאלה את בעל הבית, עם הרב יונגרמן זה בסדר? ובעל הבית אמר, אל תדאגי, פעם יונגרמן תמיד יונגרמן. והאנשים צחקו, ובעלת הבית התחילה לשיר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, והאנשים הצטרפו אליה בקולות שונים ובקטעים שונים, ועד מהרה השירה גוועה ורק קולה של בעלת הבית נשמע. בעלה מחא לה כף וקרא, בראבו, בראבו, ופנה לחתן ואמר, היא נהדרת, לא? היא נהדרת האשה הזאת, איזה קול, שלושים שנה ביחד זה לא צחוק. והחתן אמר, נהדר, נהדר, בראבו, ועשה תנועת הצדעה ושלח נשיקה באוויר.

לאה הסתכלה בחתנה שהיה שתוי. הקרובים הצעירים הסתכלו בלאה, שלא החזירה להם מבט. הם הסתכלו בחזה שלה, בבטנה וברגליה שנראו שמנמנות בחליפה החומה. הצעירים ישבו בקבוצה אחת ומישהו אמר, היא, לאה, כבר שנים אוכלת עם זקנים, מסכנה, וכשאני רואה את זה בא לי להצביע בשביל מרשה פרידמן.

החדר נחלק לקבוצות. על הספה המרכזית ישבו לאה ולצִדה שתי נשים, לפניהן שולחן נמוך וסביבו כורסאות במעין ריבוע, כשבקצה הרחוק יושב החתן וסביבו שני גברים. על ספסל ביתי, מרופד כריות, ישבו בני משפחה שונים בגיל המעבר, ובפינת החדר ליד הדלת ישבו הקרובים הצעירים. הסוחר ואשתו התקינו לעצמם סלון ששיקף במדויק את הווייתם, וזה מה שעשה אותו “כה שונה וכה מושך”. אחד הצעירים אמר, הייתי מוציא את החתן הזה למסע אלונקות, וצחק. אחת הנשים, שישבה על הספסל המרופד, פנתה אל לאה’לה ואמרה, נו לאה’לה, מזל טוב, והחתן אמר, מזל טוב, מזל טוב, ורופף את קשר עניבתו. היא הולכת לחיות, חשבתי לעצמי, עם אחד שאין לו שרירים ברגליים.

בעל הבית אמר לחתן, היא מציאה כשרה, תאמין לי, ממשפחה טובה, כשהוא מחבק את כתפו, אנחנו משפחה טובה, תשאל את לאה’לה איך היינו איתה כל השנים, יהיה בסדר, אל תדאג. האנשים אכלו ושתו. מוסיקה קלה נשמעה מהרדיו. והחתן אמר לו, אני לא דואג, מה יש לי לדאוג. לאה הביטה בבעל הבית ובחתן וניסתה לנחש על מה הם מדברים. בעל הבית פנה אליה ואמר, אין לנו מה לדאוג, נכון לאה’לה? החתן צחק, ולאה אמרה, אני חותמת על כל מה שאתה אומר. ובעל הבית אמר לחתן, שמעת אותה, שמעת, היא חותמת, אני כמו אבא שלה. ואחד הצעירים אמר בקול, גם כמו אמא שלה. בעל הבית הסתכל עליו ואמר, אל תהיה חכם כזה גדול, והצעיר אמר, מחקה את לאה, אני חותם על כל מה שאתה אומר. ובעל הבית חזר לחתן ואמר לו, אל תשים לב, זה מצב־רוח, אל תדאג, יהיה בסדר, והחתן אמר, אני לא דואג, ובעל הבית אמר, אין דבר, אין דבר, תרנגולת מבוגרת נותנת מרק יותר טוב, וגם אנחנו כבר לא ילדים, מה. החתן צחק והבטן שלו רעדה. ומישהו שאל, על איזה תרנגולות אתם מדברים שם, ובעל הבית הסתכל בלאה שהורידה את עיניה, ואמר, תרנגולות, אתה יודע, קוקוריקו. והשואל צחק ואמר, קוקוריקו, מה, קוקוריקו, ונאנח מהנאה וגעה מצחוק.

החתן מזג לעצמו קוניאק וקרא, לחיים! מזל טוב! לעבר הצעירים שלא היו מוכנים לגילוי החיבה המגושם והגלותי הזה. והחתן אמר, אולי נרקוד משהו, יש מוסיקה, כשהוא עדיין פונה אל הצעירים. ואחד הצעירים אמר בשקט, תראו את החרדון הזה, ובקול אמר לחתן, כל הכבוד, הירש, באמת כל הכבוד. ובעל הבית התקין את הפטיפון. האנשים קמו, הזיזו כיסאות ויצרו רחבת ריקוד במרכז החדר. החתן הידק את קשר העניבה והזמין את לאה לריקוד הראשון. בעל הבית קרא, בראבו, בראבו. לאה קמה לקראת החתן, שעצם את עיניו וקפץ את שפתיו והיטיב את שפמו במין עליזות משונה. החתן חיבק את מותניה והחל נע באִטיות מגושמת, כשבעל הבית מוחא כף וקורא, אלה דיבורים, את זה אני מבין, מושך את אשתו ורוקד איתה, ידיו על ישבניה הנמוכים, מתכופף ומוזג קוניאק, עומד לרגע בין החתן ולאה ונותן להם את הכוסיות. האנשים הסתדרו לאורך הקירות וצפו ברוקדים. לאה סקרה במבטה, תוך ריקוד, את פני האנשים שחייכו אליה ביום שׂמחתה, והחתן הושיט, כל סיבוב, כוסית לעבר הרצל שעל הקיר, בעוד בעל הבית הרוקד דופק על כתפיו וצוחק לתוך פניו.

החתן התיישב מזיע ולאה נשארה עומדת במרכז החדר, ובעל הבית שאל את החתן, מותר? והחתן חסר נשימה נד בראשו, ובעל הבית התחיל לרקוד עם לאה, כשהכול צופים בהם. בפתח עמד הרב יונגרמן ולצדו בנו הבכור, שהחל את תקופת ההתמחות שלו ככלי קודש. מישהו אמר, הרב הגיע. לאה עצרה, אבל בעל הבית משך אותה לריקוד, אומר, זה בסדר, ליונגרמן לא אכפת שאנשים רוקדים, בואי, זה בסדר. בעל הבית קרא לו יונגרמן ולא הרב יונגרמן, כפי שיעשו אנשים שגדלו בבתים רבניים שהרבנות נזדלזלה בעיניהם. לאה עדיין עמדה, וידיו המושטות של בעל הבית צנחו לצדדיו. בעל הבית פנה לרב יונגרמן ואמר, ריקודים זה לא נגד התורה, נכון? הרב יונגרמן נכנס בינתיים לחדר ושוחח עם זה ועם זה, כשבנו עוקב אחריו ולומד את טכניקת השיחה הסתמית, פלבול העיניים, האנחה הקצרה, האנחה הארוכה, תקיעת הכף, לחיצת היד, המענה הקצר, ההנהון, והאיתור המהיר של בעל המעמד הגבוה ביותר בחדר. החתן ניגש אל הרב יונגרמן, שחייך אליו חיוך מרגיע ואמר, נו, שמחה גדולה. החתן לחץ את ידו הרכה של הרב שהִשהה את כפו בכפו. כשהרפה מידו, מיהר בנו ולחץ את ידו של החתן, ואף הוא השהה את אחיזתו. מישהו סגר את הפטיפון. האנשים חזרו לשבת. הרב יונגרמן ישב על הספה, מצדו האחד בנו ומצדו האחר החתן.

לאה עמדה ליד הדלת, מאחורי הקרובים הצעירים, ואפשר היה לשמוע את פעימות לבה. בעל הבית אמר, יונגרמן, טוב שבאת, תכיר את הירש, החתן של לאה’לה, בחור מצוין, וטפח להירש השיכור על כתפו. צריך לדבר על הסידורים. בעלת הבית הגישה לרב ולבנו תה. האנשים יצאו לחדרים האחרים והשאירו את הרב, את החתן ואת בעל הבית לשוחח על התנאים. ובעל הבית אמר להם לפני שיצאו את החדר, תדליקו את הפטיפון, זה ייקח רק כמה דקות, אין בעיות. במרפסת אמרתי ללאה, הסרחת אותה לגמרי עם התרח הזה, ולאה אמרה, אתה באמת גיבור גדול. התשובה שלה הצחיקה אותי ואמרתי לה, זה אפילו לא ברמה של סרט טורקי. ואז נכנס בעל הבית למרפסת ואמר, לאה’לה מותק, הכול בסדר, אנחנו כבר גומרים כמו שדיברנו, הוא רושם את הדירה על שם שניכם, ואת הפיצויים מהעבודה את שומרת בקרן לעצמך, כמו שדיברנו. לאה לא ענתה. הוא חזר לחדר. אמרתי לה, תהרגי אותי, אני לא מאמין למה שאני רואה, ולאה אמרה, אתה משתגע לעשות לי, עוד כשהיית ילד ראיתי שאתה משתגע, אז לפחות תדבר, אם זה עושה לך טוב. הסתכלתי ברגליים השמנמנות שלה, בשׂערה שהיה מגולגל מעל לחלקת עורפה הלבן שנשען על שכמות עגולות ורכות. בחיי, אמרתי זה סרט טורקי. אבל ידעתי שאני משתגע, שם על המרפסת, וששום דבר כבר לא יהיה ביני ובין לאה. 

אשה מבוגרת אותתה מהחלון הפונה לרחוב שיינקין, וצבי מישור ראה אותה ומיד הסתובב ובהליכה מהירה, שלאחר כמאה מטרים התפתחה לריצה, פנה לשדרות רוטשילד, חצה אותן לכיוון התחנה המרכזית. האנשים, שעקבו אחר האשה, ניסו לאתר אותו. תנועת העוברים והשבים בשעת ערב מוקדמת זו באזור שיינקין ושדרות רוטשילד היתה ערה ומישור חמק מהעוקבים, הגיע לתחנה המרכזית, הצטרף לתור לא ארוך של נוסעים לירושלים, משתלט על נשימתו. האנשים הציצו לתוך מוניות נוסעות, מכוניות חונות, קפה תמר, שתיים־שלוש חנויות מכולת, בית־מרקחת. הם נעו במהירות, עדיין בהליכה, מחליפים קריאות קצרות, חוצים את הכביש, דרוכים, מעוררים תשומת־לב וחרדה.

חודש לאחר מלחמת ששת הימים. צבי מישור, בן חמישים, מנאמני משה סנה, משיק לשוליים של קבוצת נתן ילין־מור, נע בכפרים ערביים, בנצרת, ביפו, מנסה לחדש קשרים ישנים, מטיף נגד האימפריאליזם הציוני. וממרחק בטוח, מתנהל המעקב אחריו. אנשים נשאלו על תנועותיו ועל מעשיו. בבית־הדפוס שבו שכפל עלונים ביקרו אנשים שביקשו לראות את ההגהות הראשונות. סטודנט ירושלמי שנהג לשבת בטעמון ולשוחח עם צבי מישור, הוזמן לשיחת רקע והציעו לו להמשיך לשמור על קשר עם מישור. כמעט בכל מקום מצא מישור את סימני העוקבים. והוא דימה עצמו לכוהן הדת של גראהם גרין בהעוז והתפארת. גם הוא נע בכפרים, דובר את שפתם, מעורר, מנסה לקנות את אמונם, לבנות רשת חדשה. תושבי הכפרים קיבלו אותו בבתיהם, זהירים, מביטים ביהודי הקירח הזה, שלבושו עני, שגמגומו מסגיר את יצריו, ביהודי המבוגר הזה הבוחר שלא להצטרף לשמחת אחיו היהודים המנצחים, נושף בגחלים הכבויות של רעיון הברית השמית, הברית היהודית־ערבית, ביהודי הזה המגיע אליהם מהחצר האחורית של החיים היהודיים. התושבים שמעו אותו, מביטים מעבר לכתפו בעוקבים הבלתי־נראים, מצפים להם. זירזו אותו להיפרד מעליהם. מיעטו בדברים איתו. לא התחייבו לדבר. הדיבור ההחלטי שלו התמסמס באוויר שביניהם לבינו, ליוו אותו בחשיכה לכבישים ראשיים. עקבו ממרחק אחר האוטובוסים שאספו אותו. ועם הזמן כמו כף יד הנקמצת לאגרוף אצבע אחר אצבע, נסגרו בפניו כפרים אחדים. פה ושם, כתשובה לשאלותיו, התפלספו הכפריים על גורלו של מיעוט ועל זמנים קשים. צבי מישור ביקש אז לגעת בעורם, לגעת במעיהם, בלבם. הם דחו אותו דחייה עיקשת, כפרית, מבועתת.

האשה שאותתה לו מהחלון עקבה אחר מסלול מנוסתו עד שנעלם, הגיפה את התריסים, פנתה למרכז החדר, התיישבה על ספה אפורה, שלצִדה שתי כורסאות אפורות, מחכה לצלצול האנשים שעקבו אחריו בפעמון דירתה. לאחר שניות אחדות, קמה מהספה וניגשה למטבח להכין קפה. המטבח הקטן היה נקי מאביזרים מיותרים, כפי שייראה מטבחם של אנשים המוכנים לעקור או להיעקר ממקומם. מבעד חלון המטבח שמעה את המיית תפילת ערבית של תלמידי הישיבה החסידית הסמוכה. המיה מקָרבת לב, עולה ויורדת, בה מתערבים קולות מבוגרים, ניחרים, של מורי ומשגיחי הישיבה.

האיש, אחד מהעוקבים, שאל אותה, למה לא סגרת את הדלת, מה? היא הבינה שהוא מנסה לקשור איתה שיחה ובאותה שעה כמעט ונכנעה לעייפות המצטברת של חייה המחתרתיים. כמעט התרצתה לניסיון שלו לקשור שיחה, ואמרה, אתה רוצה קפה, יש מים על האש. וכשאמרה זאת הצביעה על המים המורתחים כפי שיעשו אנשים הרגילים להסמיך הוכחה לדבריהם. האיש, עומד בפתח המטבח הקטן, אמר, עם קצת חלב וכפית שטוחה סוכר. וכשהכינה את הקפה, אמר לה, פניו לגבה, הוא כבר זקן בשביל כל זה, זה מצחיק, בשביל מה הוא צריך את זה? האיש דיבר לאט, מפתל את לשון הקִרבה בה פתח כשנכנס לדירה. האשה לא ענתה, והוא המשיך, הוא כבר באמת זקן בשביל זה, הוא לא תופס שהמצב השתנה, שאנשים השתנו, מה הוא מתרוצץ בין הערבים, בכפרים, בלילות, בסוף מי שיעבוד עליו זה הערבים בעצמם… הם יפילו אותו… הוא לא תופס שהם בעצם שונאים אותו… שהוא בעצם מציע להם רק צרות בסופו של דבר. והאשה אמרה, אף פעם לא תבינו את זה, הנה הקפה שלך, סוכר שטוח וקצת חלב, והאיש אמר, יופי, תודה… הוא רץ מהר בשביל בן חמישים… ראינו אותך מאותתת וצ’יק־צ’אק הוא נעלם לנו… את בטח לא תגלי לי לאיפה? האשה שתקה, וכשהאיש פנה ללכת אמר לה, תגידי לו שסגרו עליו ושזה עניין של יום־יומיים, הצו המנהלי כבר יצא. האשה אמרה, אני אגיד לו. המיית תלמידי הישיבה דעכה, והאיש שקלט את סיומה, הצביע לעבר מקומה המשוער של הישיבה ואמר, להם הכי טוב בחיים, תאמיני לי, ויצא את הדירה, משאיר את דלת הכניסה פתוחה.

צבי מישור הבחין שהכפריים אינם כפי שהיו איתו גם בשעות המתוחות. הכפריים סבבו בחצר חסרי מנוחה, מקשיבים לקולות שעלו מהבתים הסמוכים, מנסים לזהות רעש מנועי מכוניות. המארח, כפרי מבוגר שאותו הכיר צבי מישור שנים אחדות קודם מלחמת ששת הימים, דחק במישור שיסיים את דבריו ואסף את דפי הסטנסיל שלו לתוך שקית חומה פשוטה. כפרי צעיר יצא ונכנס, בהפסקות קלות, מהבית אל החצר הקטנה, מהחצר אל הרחוב, ובחזרה. מישור פנה למארח, כשהוא מתאמץ לפגוש את מבטו, בערבית הספרותית שלו, שעכשיו, יותר מתמיד, נתקעה בפיו כבדה ופצעה כאבני חצץ. קודם שמישור סיים את הקדמתו הארוכה, קטע אותו המארח ואמר בעברית… עזוב ערבית שלך עזוב… זה זמן רע, מחכים למשהו רע, אולי עוד מעט. הכפרי המבוגר, תוך שהוא מדבר, עקף במבטו את מישור ותקע את מבטו בקיר שמאחור. הכפריים, איש בתורו, במעין טקס שכלליו ידועים רק להם, עזבו את החדר, קדים קידה קלה בצאתם, עד שבחדר נותרו המארח וצבי מישור, כשהכפרי הצעיר עדיין נכנס ויוצא. המארח העתיק את מבטו מהקיר והביט במישור, ביהודי הקירח הזה המנסה לגעת בעורו, שיומו אוזל והולך, המתארח בביתו.

קול מנוע מכונית אחד נבדל מהקולות האחרים. קול מהיר יותר וחלק יותר. הכפרי ומישור האזינו. ניסו לבודד אותו מהקולות האחרים. קולטים רעש ריצת רגליים, חלקן יחפות וחלקן נעולות, מהירה, על פני רצפת האבן ועל פני רצפת האספלט שסביב הבית. והמארח אמר למישור, כבר אין מה לעשות, זה הם. דלת החדר נפתחה. הכפרי הצעיר הצביע על מישור, כשמאחוריו עומדים שני אנשים, ואמר, בעברית, הנה הוא, כולו דיבורים, מה יש לכם עליו, זקן טיפש. וכשהוא פונה למישור, אמר, מסלסל קצת בקולו, מה יש להם עליך? כלום יש להם עליך, כלום, בחיי!

צבי מישור לא הגיב, וכך עברו שתי דקות בהן בחן את האנשים שבפתח, והם אותו. הצעיר הכפרי קפץ לעברו, בפתאום, והחל מחבק ומנשק אותו ומגפף את ראשו הקירח, את אוזניו הגדולות, נתלה עליו, מטלטל אותו וצועק, בערבית ובעברית, בליל מלים בו חוזרת הקריאה זקן טיפש, והקריאה כולה דיבורים.

המכונית יצאה מהכפר. האיש שישב ליד צבי מישור הציע לו סיגריה ואמר, זה לא רק הצעיר, זה כולם הסגירו אותך. נהג המכונית הביט דרך ראי החלון ושאל, מי זה התרח הזה בעצם? אויב העם מספר אחד?! איש לא ענה לו, ולאחר דקת נסיעה, אחד האנשים אמר לנהג, על־יד כפר סבא תעצור רגע ונזרוק אותו שמה. הנהג שאל, צוחק, את אויב העם? והאיש אמר, את צבי מישור, בתחנה של כפר סבא, בעוון שוטטות, בשביל סיפתח… הרעיון הזה עושה לי טוב על הנשמה… בחיי, זה נקי, אני אוהב את זה, בחיי, זה בלי אלימות, חלָק כמו תחת של תינוק, בעוון שוטטות.

צבי מישור התקשר לאשה מהתחנה, כשהאנשים שומעים ורואים אותו. היא שאלה, בעוון מה? והוא אמר, שוטטות. היא חזרה על השאלה, והוא אמר, בעוון שוטטות. היא שאלה, אתה צריך משהו? והוא אמר, אותך, רק אותך, והיא אמרה, בעוד כמה ימים, יהיה בסדר, איך כפר־סבא בלילה? האנשים סימנו לו לסיים את השיחה והוא אמר לה, תעשי מה שצריך. והיא חזרה ושאלה, איך כפר־סבא בלילה? ומישור אמר, מה יש לך עם כפר־סבא בלילה?! האנשים שבו וסימנו לו לסיים, ומישור חזר ואמר, תעשי מה שצריך, והאשה שאלה, מי עשה את זה? מי מסר אותך? ומישור, מסיים ונאסף על־ידי האנשים, אמר, לה, התקופה, התקופה, לא האנשים, התקופה.

אחד האנשים שאל אותו, אתה לא מצחיק את עצמך עם הדיבורים האלה, התקופה התקופה?! זה הערבים, פשוט מאוד, זה הערבים מסרו אותך… איזה תקופה ואיזה נעליים?!… הערבים, הערבים שלך בעצמם, אתה לא מבין?! וצבי מישור אמר, אתה לא מבין, הילד שהביא אותכם אלי הוא רק מכשיר… הוא לא אשם. והאיש אמר, הייתי מורח לך את הפרצוף, חתיכת־מטומטם קומוניסט, תאמין לי, מטומטם.

גופו של מישור עייף, עיניו כבדו, רגליו נעשו רכות, חום גופו עלה, מצחו הזיע, מוחו שִחזר את תמונת הכפר, את היעלמות הכפריים מהבית, את מבטו המתחמק של מארחו, את קולות מנועי המכוניות, את הנסיעה לכפר־סבא, את השיחה שזה עתה סיים עם האשה, את הליכי המעצר שבעיצומם הוא נמצא. עיניו מדדו את גופו, את קומתו הקטנה, השוו אותו לגופים האחרים שבחלל הזה, מוחו מנסה להתנגד לעייפות של שנים, ואז, כששמע את האיש צועק, מטומטם זקן, לפחות תודֶה שהערבים הסגירו אותך! אמר, אני מודה. האיש צחק ואמר, אתה רואה כמה שזה פשוט, ומישור אמר, כן, זה פשוט, והאיש צעק, על מי אתה עובד?! ממי אתה עושה צחוק, קומוניסט מטומטם?! ומישור שאל בשקט, מה אתה רוצה? והאיש אמר, שלא תסתובבו בכפרים ושהערבים יסגירו ערבים ולא יהודים, אתה מבין, אני לא מחפש יהודים, אתם מכריחים אותנו לחפש יהודים, זה מה שאני רוצה! ומישור אמר, אתה אוהב יהודים? והאיש אמר, כן, בעיקר יהודים, ומישור אמר, תפסיק עם ההצגה ותרשום אותי על שוטטות. והאיש אמר, אתה כבר רשום, נתראה מחר, תספר לי על כפר־סבא בלילה. מישור עקב במבטו אחר האנשים החוזרים למכוניתם. הנהג, שחיכה להם בפתח האולם, שאל, ומה עם אויב העם? והאיש אמר, מחר נזרוק אותו חזרה על־יד הכפר, ובסוף הערבים יחשדו בו… הוא לא יֵדע להסביר למה שחררו אותו, והם בעצמם יגמרו עליו. האנשים נכנסו למכונית, שסבבה שלוש פעמים ברחבה הגדולה, מאיטה ליד הפתח, יושביה מביטים בצבי מישור, מאיצה וחוזרת באִטיות, עד שסבבה ברחבה ויצאה לכביש הראשי, בעוד מישור יושב על ספסל עץ כחול, עיניו מודדות את גופו, את קומתו הקטנה, משווה עצמו לגופים האחרים שבחלל הזה, למאוורר, לספסל, לשוטר הקבלה, לארון, לעציץ, מוחו משחזר למפרע את יום המחר, משווה אותו לימים אחרים, קודמים, דומים.

בעוד חודש בערך אני נוסע לבקר את שימון. אני יודע בדיוק מה הוא עושה עכשיו. הכובען המטורף של לואיס קרול בגרסה של צ’יק קוריאה שותה כל הזמן תה כי השעון שלו עומד כל הזמן על השעה שש שהיא שעת התה. עכשיו שש בערב ושימון כבר בערך שעה בדירת המלון שלו הקטנה שבמנהטן. עכשיו הוא יוצא מהמקלחת לפרוזדור הצר והמוארך המוביל לאורך פתחי השירותים וארונות הקיר והמטבחון אל החדר המרכזי המסתיים בחלון גדול ללא מרפסת. במחצית הפרוזדור קבועה בקיר מראה מוארכת. שימון נשען על הקיר, פניו אל תוך המראָה, בודק עצמו. הרגליים רזות, ובאור הפלורוסנט הלבן הן עוד יותר רזות. שימון חוזר לחדרון האמבטיה, מתיישב על השיש הצונן, מסיט את הדלת ובודק את עצמו במראה מהמרחק הזה. שימון חושב על הכובען המטורף ועל מלכת ומלך הקלפים של צ’יק קוריאה שעשו משפט לדמויות הקלפים כדי לברר מי אכל את העוגות. צ’יק קוריאה, עכשיו באמבטיה, אני יודע, נראה לו כמו אחד המלכים של אמריקה. כמו פראנק זאפה ועוד כמה.

שימון יוצא מהמקלחת אל המטבחון. הוא אוכל בעמידה מתוך שקית צ’יפ־בננות ושותה מיץ אפרסקים הנמכר בבקבוקים כרסתניים. הוא מרים מהשולחן את סְקְרוּ של אל גולדסטיין. בעמודים האחרונים של סקרו הוא מוצא בפעם העשרים תצלומם של בחורה שחורה פלוס מספר טלפון פלוס פירוט פלוס תעריף. חום של 44 מעלות צלזיוס מכסה את העיר ושימון חושב שאם הוא היה פראנק זאפה או צ’יק קוריאה, הוא יכול היה בשקט להתקשר לבחורה השחורה מהעיתון של אל גולדסטיין ולעשות איתה בדיוק מה שמתחשק לו בדיוק עכשיו כאן במטבחון האטום שצינור אוויר מתפתל מחבר אותו עם החוץ. צ’יק קוריאה, כך זה נראה, יכול לעשות מה שהוא עושה. לשלם חמישים דולר ולצאת מזה יותר בסדר מבסדר, כמו מלך אמריקה. המחשבה על צ’יק קוריאה מענגת את שימון.

בערב, בעוד כשעתיים, הוא יוצא לנגן בבית־קפה בברוקלין. בפעם קודמת, כשאנחנו עומדים ברחוב בפתח המלון והוא אומר, שימון יוצא לנגן הערב בברוקלין, זה לא שם טוב לאופרת־רוק משגעת? אני אומר שכן, ואני מרגיש איך שימון לאט לאט משתגע לי בידיים. אני אומר, כן, שימון־קוריאה זה נשמע לא רע. אנחנו כבר בכניסה לרכבת התחתית, וכשאני אומר שימון־קוריאה, אני רואה את מבטו ושומר אותו בלבי. מבט של מישהו שמשתגע לך בידיים. הוא יורד במדרגות של התחתית ולאט לאט נעלם לי מהעיניים. בעוד שלוש שעות, אני אחזור מאיפשהו והוא מברוקלין, וניפגש במעדנייה הפתוחה עשרים וארבע שעות נון־סטופ. אני רוצה לרוץ כעת אחריו ולחבק אותו ולהגיד לו, שימון, תעשה לזה סוף. אבל אני לא רץ אחריו ולא אחרי אף אחד מהחבורה הישראלית שלנו, המשפשפת רגליים כאן כבר כמה שנים. אני משתופף על מעקה המדרגות ורואה את שימון הולך ונעלם במסלול שאחרי שלט הניאון של האיש המעשן של מרלברו.

בחצות, במעדנייה המוארת שבפינת רחוב 23 והשדרה השביעית, שימון ואני שותים קפה אמריקאי בכוסות נייר ואוכלים עוגת קינמון מתוקה חריפה, מלאת אוויר. ואז אני שואל את שימון, איך היה, ושימון אומר, באו כמה פדלאות מקומיות פלוס יורדים ישראלים ואני שרתי להם שירי מולדת, ואז קרפדה אחת עם אף מלא ואזלין, ניגשה אלי בסטייל צעדי מחול, מיסיס דייאן גודבאר מברוקלין בחלומות שלה, ואומרת לי שהם היו רוצים לשמוע משהו שאפשר גם לרקוד אתו וגם להיזכר בישראל, איפה שהם היו בחופש האחרון שלהם, והיה לה רעיון שזה יהיה טנגו או משהו כזה, אם לא אִכפת לי, אז שרתי להם את מיכל שלי מיכל, בואי מיכל שלי, אנא ספרי לי מהו סודך הרז, שם ניצבת מיכל שלי, אז פיה ימלל סיפור עם ליל, מהו סודך הרז, ואחרי־כן הם מחאו לי כף, והקרפדה מרחוק, מהשולחן שלהם, הרימה לי כוס לברכה, סטייל גרטה גארבו, אם אתה מבין אותי, הייתי משעין אותה אל הגדר של הטיילת של תל־אביב עם הפנים אל הדגים ומזמין את כל הנוער העובד והלומד סטייל במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו לברכת שלום. וכאן שימון נותן חיקוי של הפזמון הוא והיא שומעים פעמוני חצות ולבם עונה להם כהד, ומלווה אותו בתנועות מוגזמות, ומסיים במלים של השיר רק ליל אמש הוא לא יחזור המחזיר אותנו לרגע הביתה, לשנות הנעורים המכווצות שלנו שלפני פרק החלום האמריקאי הזה. אני צוחק ואומר, שימון. והשימון יוצא לי חם, מלא רגש, מוגזם. ושימון אומר, מה שימון? ואני אומר, שום דבר, אתה יודע, ושימון אומר, מה שאני יודע זה שאני צריך למצוא מבוגרת בת ארבעים מסודרת עד הסעיף הכי קטן שלה, שתעשה לי כבוד ושתיקח בחשבון שאיך שאני עושה את זה כאן, תקליט רציני ראשון, אני יוצא קדימה, ונשאר אצלה בזיכרון רק בתור זיכרון.

אני לוקח את הניו־יורק טיימס של מחר בבוקר ועולה לחדר במלון. השעה שתיים לפנות בוקר, אני רואה בטלוויזיה סרט בדיוני, מזהה את אחד השחקנים כאורי לוי הישראלי. שימון מתקשר בטלפון הפנימי, ואומר שהוא לא יכול להירדם ושאו שאני נכנס אליו או הוא אלי. החום הכבד התחלף בלחות כבדה. שימון פותח את הדלת בתחתונים. הלחות דִבללה את שער חזהו הנראה כמו צמר פלדה מפורר. הוא משמיע לי את העיבוד הרביעי ליצירתו, מחווה לחברת החשמל המעוצבת בסגנון בוב דילני. שימון מנמיך את קול הטלוויזיה ושר: אני לא מאמין שאתם עוד שם /מצדי זה בסדר /אני מסתדר גם בחושך /אבל אלוהים אוהב אותנו באור /הוא מפחד מהחושך /שמזכיר לו כל מיני דברים /חברת החשמל /בלעדייך / הגיטרה של פראנק זאפה ושל כל החברים /היא רק קרש צבוע ונחמד /אני לא מאמין שאתם עוד שם /שאנחנו לא לבד…

אני אומר לשימון שזה בסדר גמור, ושימון רוצה עכשיו לשיר את מחווה לחברת החשמל לזונה השחורה המצולמת בסקרו, ואומר, אני מצלצל אליה ושר לה דרך הטלפון, צ’יק קוריאה היה עושה את זה בלי בעיות. אני אומר לו, למה שלא תזמין אותה לכאן, ותשיר לה כאן על חברת החשמל, בשביל חמישים דולר, היא עוד יכולה לאהוב את זה ולעשות לך הנחה. שימון אמר, זה בדיוק מה שאני יעשה. נכנס למטבח, חזר עם סקרו, דפדף, נעצר על תמונה ואמר, מה דעתך על זאת? אני אומר, היא הכי יפה בעולם, הייתי מתחתן אתה מחר בבוקר, ושימון אומר, יכול להיות שאין לה שמיעה מוסיקלית, וצוחק, אבל בחורה שחורה, בגודל הזה, עם תחת כזה, בטוח שיש לה שמיעה שצריכה להספיק לחברת החשמל שלי.

שימון מצלצל, ולאחר הצלצול הראשון מישהו בצד השני מרים אח הטלפון. שימון מבקש לדבר עם ג’ואנה מהמודעה. המישהו אומר שג’ואנה בחוץ, אבל אפשר להשאיר הודעה. שימון שואל, מתי היא חוזרת ומבקש שיודיעו לה שתתקשר איתו כשתחזור. שימון מניח את השפופרת ואומר לי, היא צריכה לחזור בערך בשלוש, שזה בערך עוד שעה. בינתיים שימון מספר לי על בחורה אחת שהיתה איתו בצוות הווי. אני מכיר אותה מהסיפורים הקבועים. איך שהם אהבו ומה שהם אהבו ומה שהם תכננו ואיך כל זה לא יצא ולמה. בשלוש וחצי הטלפון מצלצל. שימון מדבר עם ג’ואנה השחורה, ואני מהצד משלים לפי תשובותיו ושאלותיו את החלק שלה. היא מהר מאוד תופסת ששימון הוא בלאדי פורינר. שימון אומר שהוא רק רוצה לשיר לה בלדה על חברת החשמל. היא אומרת, אם ככה, למרות שהיא כבר נופלת מהרגליים, היא מוכנה לשמוע את הבלדה בישיבה דרך הטלפון. שימון אומר שהוא מוכרח שהיא תבוא לכאן, לשיר לה כשהוא רואה אותה. וג’ואנה אומרת, אין דבר, ילד, תשיר ותחשוב על תחת שחור קטן שלא מפסיק לזוז, וזה כבר יסדר לך את העניין. ושימון אומר שלא על זה הוא חשב כשהוא חשב על כל העסק הזה. וג’ואנה אומרת שבשביל החמישים דולר שהוא חוסך, הוא יכול לחשוב פעם נוספת על הסידור שהיא מציעה. ושימון שר לה על חברת החשמל דרך הטלפון. אחרי־כן, הוא צחק וג’ואנה צחקה, והוא אומר לה להתראות ותודה על היחס החם, והיא אמרה מתי שאתה רוצה ולהתראות.

את מלוא מסך הטלוויזיה באור הבוקר הראשון תופש איש דת נוצרי המטיף לאהבת האדם והשלום. שימון מכבה את המכשיר ומריץ את הטייפ של צ’יק קוריאה על הכובען המשוגע, ואומר, אתה יודע מה, היה לה קול נעים, ממש ידידותי, אולי עוד יֵצא מזה משהו, לך תדע. ואני אומר לו, חבל, חבל שלא אמרת לה שאתה צנחן ושנהרגת בתעלה, מי יודע זה יכול היה לחמם אותה… מה אתה יודע, אולי היא בת דודה שחורה יהודייה של סמי דייוויס. ושימון, בינתיים, מצייר על תצלומה בסקרו לב גדול, בקווים מגושמים, וכותב באותיות ילדותיות עבריות ג’ואנה מותק, אני אוהב אותך. הוא כתב בעט לבד צבעוני, והדיו הצבעוני נספג בנייר העיתון עד שהאותיות היטשטשו קצת והתרחבו לכל הצדדים. חבל שלא שמרתי את העיתון הזה. שימון הצמיד בעזרת נייר דבק את העיתון למסך הטלוויזיה, ותצלומה של ג’ואנה מכסה את כל המסך, והשוליים הכחולים־אפורים של המסך ממסגרים את התצלום. אנחנו יושבים מול התצלום של ג’ואנה. היא בחצי־ערום, בחצי־פרופיל, רגליה מקופלות וראשה מופנה אל הצופה. שימון נכנס למטבח, מחמם ארוחת טלוויזיה קפואה. הארוחה ארוזה בקופסה מודפסת מצוירת צבעונית. האנשים המצוירים נראים בריאים ומאושרים. למזון צבעוניוּת תעשייתית. ושימון שואל את ג’ואנה שעל המסך, אם היא רוצה להצטרף לארוחה. ג’ואנה שעל המסך נראית עכשיו באור היום המלא כמו מלכת אסתר מנעורינו, שעברה ניתוח שינוי תדמית.

ואני שואל את שימון, מה הכובען המשוגע של צ’יק קוריאה היה עושה עם מלכת אסתר, ואני מצביע על ג’ואנה. שימון צוחק ואומר, הכובען המשוגע היה מחתים אותה על חוזה שהיא תהיה איתו כשהוא יהיה בן ששים וארבע.

בחודש הבא, אם הכול בסדר, אני פוגש את שימון שכבר עשר שנים נראה בדיוק אותו הדבר, ואני הולך לשאול אותו אם הוא זוכר את ג’ואנה מלכת הלבבות. אם הוא לא זוכר, אז אני מזכיר לו שבאותו יום, כשנכנסתי אליו, לאחר כמה שעות, התצלום של ג’ואנה כבר ירד מהמסך, וכששאלתי איפה הוא, שימון הוציא ספר תצלומים ישן של ימת החולה, פתח אותו, ושם, בין הדפים, נח התצלום כמו פרפר נדיר או נייר זהב מגוהץ.

קיבלתי את אחד החדרים הפנויים האחרונים בבית־המלון. בנובמבר היה קר למדי בפרנקפורט. מחלון החדר נשקפו אוטוסטרדה, גשרים קטנים, תעלת מים ופועלים חובשי קסדות מגן צבעוניות, שהתקינו מעברי־עץ אל בטן האדמה. החדר היה מרוהט בפשטות, שתי מיטות, שתי כורסאות, טלוויזיה, כיור, מקלחת־שירותים קטנה, חמישים מארק ללילה כולל ארוחת בוקר. נכנסתי למלון בשמונה בערב. בערך בעשר האנשים היו אמורים להגיע. הכרתי אותם מביקור קודם במערב גרמניה. בשְטֶרן, שהבאתי מהמטוס, הודפס תצלום נשיקה משותף של האמן המערב־גרמני, יוזף בּוֹיס, ושל אליל הזמר אוטו לינדברג. בּוֹיס בן חמישים ותשע, לינדברג בן עשרים ותשע. בתצלום היה אלמנט הומואי. התצלום לא הרפּה ממני. חשבתי על אמנים ישראלים שבאים בחשבון לתצלום־נשיקה משותף.

האנשים הגיעו בדיוק בעשר, והנקישה על הדלת נשמעה מבלי שקדמה לה הודעה מדלפק המודיעין של המלון. פגשתי את האנשים, לראשונה, לפני שנתיים, פחות או יותר, היו להם אז שתי הצעות: כסף תמורת אינפורמציה, או אינפורמציה תמורת אינפורמציה. בתל־אביב, אותה תקופה, התנהל דיון בפני בורר על אחזקת שני קטינים, ילדה וילד. האם ביקשה להחזיקם בגרמניה המערבית, והאב בישראל. אביה של האם הגיע לגרמניה עם תום המלחמה ועשה הון. האנשים שנפגשתי איתם היו מוכנים להסגיר אותו תמורת כסף, או תמורת מידע על עו“ד שטרוקר התל־אביבי. המשרד שלנו ייצג את אבי הילדים. לא כל האמצעים היו כשרים בעינינו. אני לא מתחסד. זו עובדה. לא כל האמצעים היו כשרים בעינינו. את עו”ד שטרוקר ראיתי פעמים אחדות בנסיבות חברתיות ומקצועיות. עד 1975, עו“ד שטרוקר הוציא את לחמו בכבוד מעסקי פיצויים גרמניים. מה שקרה, אם קרה, קרה מתישהו בשנת 1975, בגרמניה. לפעמים, כשאני נזכר בשטרוקר, אני חושב שהוא יותר ממקרה פרטי. שהוא סמל. שטרוקר, אמרו לי האנשים לפני שנתיים, שטרוקר הסגיר בשנת 1975, במינכן, שני יהודים לגרמנים. הוא מוסר. האנשים דיברו בתערובת של יידיש, גרמנית ועברית. הם הגיעו אלינו, או אולי אנחנו אליהם, בעקבות הסכסוך על אחזקת הילדים. עורך־דין יהודי מערב־גרמני הכיר בינינו. והם הציעו שתמורת איפורמציה מתאימה על עו”ד שטרוקר, יספקו לנו אינפורמציה על אבי האם, ושהוא, כתוצאה מכך, יגרום לכך שבתו תוותר על דרישתה להחזיק את הילדים.

האנשים ייצגו חבורה קטנה של יהודים תושבי מינכן. אחד מהם אמר לי, אז לפני שנתיים, מה שאנחנו רוצים זה לראות את שטרוקר היהודי על ארבע, לא פחות מזה. אמרתי לו שאני מצטער, אבל אין לי שום אינפורמציה מהסוג הזה על עו"ד שטרוקר. והוא אמר, תחפש ותמצא… ואולי בשביל עשר אלף מארק כבר תמצא. ואז, כדי לרכך את מצפוני, הוא הוסיף ואמר, וזה גם בלי קשר למשפט הילדים… זה בתור ג’וב נפרד, אתה מבין.

העניין של אחזקת הילדים נפתר. האב קיבל את הילדים מבלי שהיה צורך להפעיל טרור על עו"ד שטרוקר. אבל, תשובה או תשובה־הצעה שקיבלתי משטרוקר הצטברה אצלי כמו חול ניגר לאִטו לכף יד. ועכשיו, לאחר שנתיים, בפרנקפורט, האנשים באו לקבל אותה. הם נכנסו לחדרי ובידיהם שקיות ובהן עוגיות ובקבוק משקה. חשבתי שזה אפילו ספורטיבי, אבל שאלתי, מה זה? ואחד מהם אמר, כשהוא מגחך, זה סעודה שלישית. היה זה יום חול וסעודה שלישית נערכת בשבת. לא ידעתי מה לענות. ולכן, אולי, צחקתי. והאיש אמר, סעודה שלישית, לא טוב? האנשים התיישבו, עדיין במעיליהם ובמִגבעותיהם, בני שישים בערך, רזים, מגולחים למשעי, שעוני זהב וטבעות זהב, ציפורניים עשויות, עור לבן, גידים משורגים, עורף מגולח, חליפות אפורות־שחורות.

פגשתי את עו"ד שטרוקר בזכרון יעקב. הקיץ עמד להסתלק. עו“ד שטרוקר התארח בפנסיון ומחדרו ניתן היה לראות את הים. שטרוקר, בן ששים וחמש–שבעים, חיכה לי. קבענו את הפגישה בשיחת טלפון. אמרתי לו, זו פגישה מקצועית… אתה יכול לסרב… הקליינטים שלי הם היהודים ממינכן, ושטרוקר הפסיק אותי ואמר, היהודים, בהא הידיעה? מה זה? כל היהודים?! לא עניתי לו על התיקון הלשוני שלו, על־מנת להבהיר שאני מתכוון לעסקים ושאת השיחה ננהל פנים אל פנים, לא דרך הטלפון. ואז שטרוקר שאל, מתי ראית אותם? ראית גם את לאני פריד? אמרתי שכן, והוא אמר, הו, לאני פריד הוא באמת היהודי בהא הידיעה שביניהם. לא הגבתי, ועו”ד שטרוקר אמר, אם אתה דווקא רוצה אז תבוא, אבל תבוא לבד, יהיה לי בשבילך מקסימום חצי שעה… ואני כבר אומר לך שהרבה לא יֵצא מזה. אמרתי לו, נדבר על זה. הוא אמר, שלום, וניתק את השיחה. ניסיתי לנחש איך תתנהל הפגישה בינינו.

יולי 1975, מינכן, מערב־גרמניה. עדות מוקלטת שנמסרה על־ידי לאני פריד: רק שטרוקר יכול היה למסור את היהודים לגרמנים, במינכן. השוטרים הגרמנים, בבגדים אזרחיים, שהגיעו לבית־הקפה שליד משרד הקהילה היהודית, הגיעו לשם אחרי טלפון אנונימי. את הטלפון הזה עשה שטרוקר… או מישהו בשמו. אבל איך שלא יהיה שטרוקר… הוא ידע שלשני היהודים, הסוחרים, שבאו ממזרח אירופה, אין רישיון ישיבה בגרמניה… השוטרים סגרו את כל הכניסה של בית־הקפה. שני היהודים נשארו לשבת. כולם ידעו שזה אבוד… לברוח, עכשיו, אי־אפשר. השוטרים חיכו שמישהו ייתן להם סיבה לירות, האנטישמים… היהודי השמן שבין השניים, זה הזקן, ישב כשהאוויר יוצא ממנו והצטמק מפחד… ואפילו השתין שם… השני זרק לרצפה חבילה שהיתה לו בכיס ובעט אותה לשולחן אחר… אפילו המלצרית שלא ניחשה במה מדובר הרגישה שמשהו קורה ונעמדה על המקום. האנטישמים חיכו לסיבה לירות, האנשים זזו לקירות, ושני היהודים נשארו, לבד, באמצע האולם, יושבים ליד שולחן אחד… הם הפריעו לשטרוקר שמסר אותם, שסיפר לגרמנים עליהם… שמעתי, במוח שלי, את הצחוק של שטרוקר, של תן בלילה… הוא היה עד אז המלך של הפיצויים פה…. שני היהודים המזרח־אירופאיים האלה הפריעו לו… הכול נהיה פה צפוף… הגרמנים חיפשו תביעות פיצויים מזויפות… שטרוקר היה מעביר את הקליינטים שלו, את התביעות שלהם, תמורת מסירת זיופים של אחרים לגרמנים… והיהודי השמן, זה הזקן, תפש במקרה את השיטה של שטרוקר, לגמרי במקרה, כשבדק משהו בספרים של הקהילה… ורצה גם הוא להשתמש בה, לחיות ממנה, להתפרנס… השוטרים נכנסו לבית־קפה ולקחו את היהודים, ככה עם הידיים מאחורי הגב… ואחרי שבועיים החזירו אותם למזרח אירופה, לארץ מסוימת… איפה שגמרו עליהם… זה מה שקרה… זה מה ששטרוקר עשה לשני יהודים… חיסל אותם…. מה אנחנו רוצים? לא הרבה, לראות את שטרוקר זוחל על ארבע, באמת לא הרבה…

זכרון יעקב, הפגישה עם עו“ד שטרוקר. הפנסיון מוקף חורשה. בעומק החורשה להקת נגני כינור קטנה מתרגלת קטעים. המוסיקה מתארכת ונקטעת במהירות, מדי פעם. נשים מבוגרות, מוגנות על־ידי שמשיות פרחוניות, על כורסאות פלסטיק, בחורשה ולאורך השבילים המקשרים בין בניין הפנסיון והחורשה. עו”ד שטרוקר תחת שמשייה, לידו שולחן קפה ברזלי לבן, מקשיב לנגינת הכינורות. שטרוקר פתח בשיחה בלי הקדמות מיותרות. למעשה, אמר, אני לא חייב להיפגש איתך, אבל אני נפגש כי אני רוצה לחסל את העניין הזה… אני לא מפחד… אני יותר מדי זקן בשביל לפחד… אני רק רוצה לחסל את הפרשה. ואכן, שטרוקר נראה נינוח במידה מפתיעה. הוא שאל, אפשר בעזרתך לחסל את הפרשה… או שאתה רק עוד אחד מהרבה שליחים שהגיעו אלי במשך השנים ושום־דבר לא יצא מזה? לא ידעתי מה לענות לו. ידעתי על איזה שליחים הוא מדבר. בתל־אביב בלבד היו לפחות שנים־עשר מועמדים לג’וב הזה. שנים־עשר שאני הכרתי אישית. אנשים נחושים, מורעלים, צדקנים, אמיתיים, נוקמים־שכירים, סולידריים. שטרוקר חזר ושאל, אפשר לחסל את הפרשה, באמצעותך? לא עניתי לו, והוא אמר, אני יודע, לא מדובר רק בכסף… מדובר בהשפלה… לא רק כסף מעניין אותם… הם רוצים להשפיל אותי בחזרה. לא עניתי, והוא המשיך, מה אנחנו רוצים? לא הרבה, לראות את שטרוקר זוחל על ארבע… אתה יודע… אתה הרי מכיר את הטקסט הזה, זה ציטוט מהעדות של לאני פריד, קראת אותה, לא? אמרתי, כן, קראתי אותה, זה מה שהם רוצים. שטרוקר שאל, כשהוא מצביע על המנגנים בעומק החורשה, אתה מכיר את המוסיקה הזאת? אמרתי שלא. שטרוקר אמר, השאלה היא כבר לא אם הסגרתי את שני היהודים, את הנחשים האלה, לגרמנים או לא… השאלה היא באיזו השפלה יסתפקו היהודים האלה ממינכן, שהם עצמם, אתה יודע, עדיין מסגירים כל מי שמפריע להם. אמרתי לו, שטרוקר, זו כבר פילוסופיה, אני לא מבין בזה. ושטרוקר אמר, כן, זו פילוסופיה, ואני כן מבין בזה, כמו שאני מבין בהשפלות, תאמין לי, אני הייתי שם. שאלתי אותו, איפה? הוא אמר, בגיהינום. צחקתי ואמרתי לו, עו"ד שטרוקר, בוא נישאר על האדמה. והוא צחק ואמר, אני כל הזמן על האדמה, תאמין לי. סנטימטר אחד מעל האדמה… תראה, כל חודש, מאז שהפיצויים נהיו כסף גדול, הסגירו שם יהודי אחד לפחות, במינכן, בפרנקפורט, בברלין, בווינה, במזרח אירופה… היהודים עצמם הסגירו… היתה מין תורנות כזאת, רוטציה… על כל כמה תביעות מזויפות, היתה הסגרה אחת… על כל כמה יהודים שראו הרבה כסף, היה יהודי אחד שלא ראה…. אתה מבין, היהודים בסך הכול יצאו מזה בסדר גמור, ורק כמה יהודים פרטיים הפסידו. זה היה הסדר, והוא עבד טוב והרבה זמן… גם המתווך היהודי הקטן וגם נחום גולדמן, היהודי הגדול, ידעו שזהו הסדר, וקיבלו אותו בשתיקה… עבר זמן ועבר הרבה כסף, ואז היהודים, מתוך איזשהו שיגעון נקמה, התחילו להסגיר את המתווכים היהודים שלהם, את עורכי־הדין שטיפלו בפיצויים ואת המאכערים… הגלגל התהפך… היהודים היו התליינים שלנו, אתה מבין… ושני היהודים, המוזכרים בעדות של לאני פריד, חשבו שאני אתן להם להסגיר אותי… נאיביים… הקדמתי אותם, רק הקדמתי אותם… גם הם וגם לאני פריד וגם האחרים יודעים שרק הקדמתי אותם… אינסטינקט של יהודי, משהו שעובר בגֶנים… כבר כמה פעמים בעבר הצעתי לשלם כסף, כמו כופר, בשביל לסגור את הפרשה… נמאס לי מזה… אני לא צריך לשלם לאף אחד, רק הקדמתי אותם, אבל אני מוכן לשלם בשביל לגמור כבר… אבל הם לא מוכנים. השפלה, זה מה שהם רוצים, ואני לא מוכן לחשוב על מה שהם חושבים, הנחשים האלה.

נגני הכינור אספו את כליהם ובהליכה אִטית, פניהם קורנות ממאמץ או מסיפוק, עברו על־פנינו, משוחחים ביניהם בקולות נמוכים כאנשים בטוחים בערכיהם. מישהו מהם בירך לשלום את עו"ד שטרוקר, שבתשובה מחא לו כף וקרא, בראבו, מָאֶסטרו, בראבו. האיש צחק ואמר בגרמנית, תודה, באמת תודה רבה. ערב ירד. הנשים אספו עצמן מתחת לשמשיות, נעו לאִטן לפנסיון, שנורת הכניסה שלו הפיצה אור על רחבת כניסה קטנה זרועה חצץ לבן־שחור קצוץ דק. שטרוקר עקב אחר הנכנסים לפנסיון, מקשיב לרעשי הלילה, וכששאלתי אותו, לאיזו השפלה אתה כן מוכן? אמר, אני מוכן להגיד קדיש על עצמי. שתקתי, והוא שאל, אתה מבין? לא בדיוק הבנתי, ושאלתי, אתה מתכוון שאני אודיע להם בשמך שאתה מת, שאתה חי־מת כזה, מה? ושטרוקר אמר, מת, קדיש על עצמי… תגיד להם ששמעת אותי אומר בקול קדיש על עצמי… אתה רוצה לשמוע? בבקשה, הנה, יסגודל ויסקודש…

פרנקפורט. לאני פריד צחק ראשון, ולאחר שניות אחדות היהודי השני הצטרף אליו. לאני פריד, צוחק, שאל, עד הסוף? הוא אמר קדיש עד הסוף? אמרתי לו שכן. ואחרי־כן? שאל לאני פריד. ואחרי־כן הוא בכה, עניתי לו, והוספתי, ממש בכה, ממש רעד. לאני פריד חזר ושאל, יסגודל ויסקודש עד הסוף?… שמעת אותו עד הסוף, תגיד אח האמת, עד סוף הקדיש? אמרתי שכן. לאני פריד הגביר את צחוקו, וכששאלתי אותו, עכשיו זה בסדר? לאני פריד אמר ביידיש, איש צעיר, מה אתה כבר יודע מֵחייך… אתה השליח השלישי או הרביעי שמביא לנו לסעודה שלישית קדיש משטרוקר… אתה מבין… כל שנה חוזר שליח שלנו עם קדיש משטרוקר… המנוול הזה שטרוקר ישיר לנו קדישים עד לקדיש האחרון שלו, שאותו אנחנו נשיר.

לאני פריד והיהודי השני אכלו עוגיות מתוך השקיות ושתו את המשקאות הקלים שהביאו איתם, כשהם נתקפים מדי פעם פרצי צחוק, טופחים זה על זה והודפים זה את זה. לאני פריד הפסיק לרגע את צחוקו, ואמר לי, ישראלי מסכן שכמותך, אתה בטח שונא אותנו? וכשהוא פונה לחברו אמר, בכל־זאת מגיע לו בשביל הקדיש אלף־אלפיים מארקים, לא? וההוא אמר, מגיע, כן מגיע… אבל שישיר לנו את הקדיש של שטרוקר כמו ששמע משטרוקר, לא? לאחר כמה דקות הם קמו ללכת. לאני פריד נתן לי כסף, ואמר ביידיש, בלי ייסורי מצפון, ישראלי מסכן, זה כסף טוב, שטרוקר היה עושה לנו בדיוק אותו הדבר, תאמין לי, יסגודל ויסקודש.

הם יצאו ולאחר דקות אחדות, כשהבטתי מבעד לחלון, ראיתי אותם עומדים על מעברי־העץ, פניהם אלי, ונדמה היה לי שנופפו לי לשלום, ועל כל פנים הניעו את ידיהם. הכסף היה בכיסי וכף ידי התהדקה עליו. עו"ד שטרוקר, אם היה במקומי, היה עושה אותו הדבר.

האיש אמר לאשתו, ביום שישי אבא יגיע מגרמניה, ואני רוצה שתתנהגי איתו יפה, שירגיש פה כמו בבית, את יודעת. האשה אמרה, אתה יודע שהוא בן־אדם עקור. האיש הפסיק אותה, מאיפה את יודעת את המלה עקור. האשה אמרה, מהעיתון, אני חושבת שמהעיתון… הוא בתור בן־אדם עקור לא יכול להרגיש בבית בשום מקום, גם לא אצל הבן שלו, אבל אני ינסה. והאיש אמר, את אשה טובה וגם בן־אדם טוב. היא חייכה אליו, ולא אמרה דבר. את לא תבגדי יותר, האיש אמר, נכון, נכון שלא, בייחוד עכשיו כשאבא שלי בא לביקור. האשה שתקה. והאיש אמר, זה כמו מחלה אצלך נכון, הבשר השחור והשרירים האלה שלהם עושים לך דברים, ואת לא יכולה, ואז זה לא את, נכון? האשה הניעה את ראשה. והאיש, מנסה לפענח את תנועת הראש, נואש, אמר, תגידי שנכון, תגידי, תרחמי עלי. האשה אמרה, אני לא יודעת, באמת, אל תכה אותי, בבקשה ממך… אולי כדאי שנחזור לאירופה, היה לך יותר טוב שמה. והאיש אמר, אבל אני מוכרח להכות אותך בשביל זה. האשה אמרה, טוב, אבל אל תבכה אחרי זה, ותדבר בשפה שלנו, לא בעברית, ואל תצעק, אני לא יכולה כשאתה צועק. האשה עצמה את עיניה, והאיש עצם את עיניו והיכה בפניה ובבטנה וצעק, תגידי שאת חולה, תגידי שאת חולה! האשה נפלה על המיטה והאיש אחריה, דוחק עצמו בתוכה, צועק, תפתחי את העיניים, תפתחי את העיניים! כשהתחיל לבכות, פקחה את העיניים וליטפה את ראשו, עד שפסק.

האיש לקח את אביו מאחד בתי־המלון שלאורך החוף ויצא איתו לטיול רגלי. אביו ישן היטב אחר הצהריים. האיש, כבנעוריו המאוחרים, חזר ונתקף קנאה למראה אביו. למראה שׂערו האפור והגלי, כתפיו הרחבות ומיניותו הדשנה.

תוך ישיבה באחד מבתי־הקפה שעל הים, אביו אמר, אשתך לא בסדר. האיש שתק, ואביו המשיך, אתה מכה אותה, היא בוגדת בך ואתה מכה אותה, ובסוף היא תברח עם ערבי. האיש שתק, ואביו המשיך, יהיה רע, לך יהיה רע, היא בכלל לא חשובה, מה גם שאין לכם ילדים.

אביו דיבר גרמנית רצוצה, שנעשתה רצוצה מתמיד בתל־אביב. הוא דיבר עם אביו עברית. ממועדון סמוך, יצא המון קטן של אנשים צעירים, ואביו, מצביע על נערה בלונדית ששׂמלתה שחורה, אמר, זה כמו בפרנקפורט, כמו במינכן, אין הבדל. אחר־כך, אביו שאל, אתה צריך כסף? כמה אתה צריך? והאיש אמר, ארבעת אלפים או חמשת אלפים מארק, בערך. אביו אמר, בסדר, ברצון רב. ואחרי־כן הוסיף, בן כמה אתה? האיש, קולט את הנאת ההשפלה הישנה של אביו, אמר, בן ארבעים ושתיים, בערך. אביו אמר, אתה יודע מה ההנאה הכי גדול בגילי? ההנאה שאני עוד עושה את זה, בלי לשלם להן, להיפך, תאמין לי, להיפך! אביו צחק מתוך שביעות רצון, ידיו מלטפות זו את זו. אנשים עברו על־פניהם בתנועה אִטית, קיצית מאוד, בגדיהם לבנים או כחלחלים, לרגליהם סנדלים או נעלי בד, וריחם טוב, נעים, מתפרץ מבשרם הרחק היטב.

הוא ליווה את אביו לבית־המלון, וכשעמדו בפתח, אביו, מרעיד קצת בצינת הלילה המאוחר, אמר, אל תספר לה על הכסף, היא לא משלנו, יותר טוב שהיא תדע רק קצת, תראה, אם תגמור את זה, אתה תמיד יכול לחזור לגרמניה, תעבוד איתי. והאיש אמר לאביו, אבל אני אוהב אותה. אביו הביט בו ולא אמר דבר. האיש חזר באחת לימי נעוריו. נער קטן בגרמניה, יוצא מן השפה העברית אל תוך השפה הגרמנית, חש לאורך כל נעוריו כאב עמום באשכיו. וכשאביו פסע לתוך אולם הקבלה, מתרחק, האיש שמע עצמו אומר, אבא. האיש, נרעש מעצמו, מיהר וסכר בידו את פיו.

האשה חיכתה לו, יושבת על שרפרף באר מוגבה שהושאר על־ידי הדיירים הקודמים, גבה שעוּן קצת על הקיר ובהונותיה מנופפות נעלי־בית. היא שאלה אותו, איך היה? והוא אמר לה, אולי חמשת אלפים מארק, את יודעת. האשה מנסה לחקות את אביו, אמרה, אל תספר לה על הכסף, היא לא משלנו. כשסיימה, צחקה. בצחוקה היה חום רב, וכאב אשכיו העמום שב ותקף אותו. האשה המשיכה לצחוק, מנענעת קצת את עצמה. האיש אמר, תרחמי עלי, אל תגידי עכשיו משהו בערבית, אני לא יכול, אני לא יכול. האשה אמרה טוב. האיש אמר, טוב טוב או טובל’ה. האשה אמרה, אתה יודע מה, טובל’ה, אבל אל תצעק, והתחילה להתפשט. האיש אמר, אבל תקראי לי אבא, והאשה אמרה, אבא או אבא’לה. והאיש אמר, אבא, רק אבא. האשה עמדה ערומה, עוקבת אחרי האיש שהתחיל לשיר, בקול נכאים, אבא בא אריה מכפר־סבא בא. היא שאלה, מה זה? והוא, חדל רגע משירתו, אמר, שיר ילדים פלשתינאי, קלטתי אותו מהרדיו, את יודעת, נתקע לי בראש, טמטום. האשה אמרה, אני משתגעת פה. הם נעמדו ליד החלון. האיש ליטף את גבה. האשה שאלה, מה זה כל העניין הזה? האיש אמר, מרים, זה החיים שלך והחיים שלי. והאשה אמרה, אני רוצה לשיר שיר־ילדים בערבית, למדתי אותו מבאשיר, הוא שר אותו… אתה יכול לספוג את זה? האיש לא ענה, והיא שרה, כשהוא מכה בבטנה מכות קצרות, ילדותיות, חסרות אונים.

האשה מצאה את חלפן הכספים בלום יושב בכיסאו מת. מחלון משרדו, במבט צִדי, ניתן היה לראות את שוק תשמישי הקדושה שליד בית־הכנסת הגדול. האשה עמדה לצעוק, החניקה את הצעקה, חסמה את פיה בידה. חלפן הכספים בלום היה בחליפה השחורה שנהג ללבוש בימים טובים. במבט ראשון, מאחור, קשה היה להבחין שהגולגולת מרוסקת. לאחר שתי דקות, האשה החלה לצעוק. כעבור כחמש דקות, אנשים שהגיעו מהמשרדים הסמוכים וממבוא המדרגות מילאו את משרדו הקטן של בלום. כתב שידורי ישראל, באותו ערב, מסר שהמשטרה קושרת את הרצח לעסקאות מטבע זר. הירש בלום, בנו של חלפן הכספים, שמע את הידיעה במכוניתו, חוצה את הרמזור שלפני בורסת היהלומים. נאגִ’י דויד, חלפן כספים, שמע את הידיעה במשרדו מטרנזיסטור.

האשה עזבה את חדרו של בלום המת לפני שהמשטרה הגיעה. יצאה מבניין המשרדים ובהליכה אִטית פנתה לכיוון בית־הכנסת הגדול, בוחנת מדי פעם את בבואתה בחלונות־הראווה. כתב שידורי ישראל הקדיש לפרשת רצח חלפן הכספים כעשרים שניות. המהדורה הוקדשה למערכה בחזית הסורית, יום כיפור 1973. הירש בלום החנה את מכוניתו במגרש החנייה של בורסת היהלומים ונשאר יושב בה כשמבטו נעוץ בחשיכה המתעבּה בה נעו מדי פעם אוטובוסים שיצאו מהחניון הסמוך. נאג’י דויד, חלפן כספים, כיבה את האור במשרדו ונשאר יושב בחשיכה, מביט אל הרחוב הריק.

בלום נרצח בן ששים ושש. האשה חצתה את אלנבי, פנתה לאחד העם, נכנסה למכונית חונה בפינת נחלת בנימין. במכונית ישבו גבר ואשה. נכנסה למושב האחורי ואמרה, הוא מת, גמור, הראש מפוצץ… ניסע עכשיו לנאג’י. הגבר שאל, השוטרים כבר באו? והיא ענתה, ראיתי אותם נכנסים. הגבר התניע את המכונית, והיא אמרה, סע, סע לנאג’י.

את הידיעה על רצח חלפן הכספים בלום, שמעתי באמצעות רדיו טרנזיסטור בביר גפגפה. בלום, אמרתי לעצמי, מי אם לא בלום גולגולת מרוסקת. ביר גפגפה היתה חשופה וצהבהבה באור היום. נשענתי על קיר סדנת רכב מוצלת, מֵצן את גופי. אני זוכר שצחקתי. שהצחוק הפחיד אותי. שניסיתי להחניק את הצחוק. חשבתי על חלפן הכספים נאג’י, שותפו לעת מצוא של בלום. על כך שהוא מבוהל עד מוות. על כך שהרצח נותן לו קנה־מידה אמיתי. חשבתי על הירש בלום, בנו של בלום המת, שהיה בורח לולא היה חייב לקבור את אביו המת. עצמתי את עיני ועל מסך הטלוויזיה של מוחי הופיע אוצר כתרי וטסי התורה של החצר החסידית מערלישר, הנמצא סגור בדירה ריקה באחד הפרברים הירושלמיים החדשים. קרוב לשלוש מאות כתרי תורה וטסים, עשויים כסף, בדירה אחת. מחצר מערלישר כולה השאיר הצורר הנאצי רבנית קשישה אחת, דודן המתגורר בברוקלין, ודודן רחוק ומנוכר לחסידות המתגורר בישראל. בלום המת היה הדודן הישראלי. האוצר הוערך בארבע מיליון דולר.

באותה תקופה התגוררתי בניו־יורק, ועסקתי, בין השאר, עם יהודים שסחרו בכתרי תורה ובטסים, בתשמישי קדושה פלֵיטת השואה היהודית. עשרה סוחרים יהודים מפוזרים ונעים על פני העולם ריכזו בידיהם את רוב המסחר הבינלאומי בתשמישי הקדושה שמצאו דרכם תוך כדי המלחמה ולאחריה אל העולם החופשי, היהודי. סביב עשרת הסוחרים סבבו עשרות מתווכים יהודים. חצרות חסידים מתות ובתי־כנסת חרבים המשיכו, גם בשנת 1973, לנוע בארגזים סגורים בין אירופה לישראל ולארצות־הברית. הון עתק במזומן החליף ידיים. הקונים היו יהודים פרטיים שביקשו לשמר את הזיכרון, או מוסדות יהודיים שזה ייעודם. לעתים, היו הקונים היורשים החוקיים עצמם. מדי פעם, ניסו סוחרים חדשים לפרוץ לשוק היהודי הסגור הזה. לחדור אל בין הסוחרים היהודים הוותיקים. להרחיב את המעגל המהודק שחישוקיו הם הפחד, הזיכרון, הדם, השואה, הכסף. והמתפרצים האלה, בדרך־כלל, נפלטו. לחלק מתשמישי הקדושה לא היה מחיר. לא היה מחיר לערך הרגשי או לזיכרון. לאוסף חסידות מערלישר לא היה למעשה מחיר. במשך עשרות שנים האוסף היה שלם. פירוקו היה חטא. החלפן בלום פירק אותו. החלפן בלום סחר גם בתשמישי קדושה. היתה אז מעין קרבה בין יודאיקה לחלפנות. קרבה מופרכת, נסיבתית, מסוכנת. ייתכן שבאותה תקופה, בניו־יורק, הייתי הישראלי היחיד שנכנס למעגל המסחר הזה. שראה בתי־כנסת ארוזים. שהבין את השפה ואת המחיר. שראה את עשן הכבשנים הבלתי־נראה המקיף את תשמישי הקדושה.

בלום הבריח לישראל כמחצית מאוצר חסידות מערלישר. ידעתי שלמשטרה אין סיכוי לגלות את רוצחו. המצב, כך אמרה לי לאחר זמן גברת שטריקר, שהיתה פילגשו של בלום, המצב הוא שהורג את החלפנים היהודים… רק המצב… לא אנשים הרגו אותו. להלן אפוא, עדותי האישית, בגוף ראשון, והיא מוקדשת לבלום המת, לעשרת הסוחרים היהודים, לאלוקי היהודים, לחסידים המתים.

ביום השני למלחמה ראיתי את בלום ואת בנו ואת נאג’י יושבים בבית־קפה בפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. בלום, כהרגלו, נתן בי מבט ארוך ורק בסיומו עִפעף כברכת שלום. נאג’י, כהרגלו, היה שפוך על השולחן, ומשם, מתוך השולחן, הרים יד כברכת שלום. והירש, הבן, צעק לעברי, אין דבר, הם יאכלו אותה אצלנו. המבטא שלו היה ונשאר זר והוא התכוון לסורים. ניגשתי אליהם ופניתי ישר לחלפן הכספים בלום: הדודן מברוקלין ישחט אותך כמו תרנגולת, אם לא תחזיר הכול… את כל האוסף של תשמישי הקדושה, לברוקלין. ובלום שאל, מי אומר את זה? ועניתי, הוא אומר את זה. ובלום פנה לנאג’י, ואמר, הרב נאג’י שמע?! כמו תרנגולת?! מה הרב נאג’י אומר? ונאג’י, גבר מבוגר, שמן, אמר, חאלאס, בלום, חאלאס מהרב נאג’י… זה עניין שלכם, עזוב אותי… ובלום צחק ואמר, המפתח אצל נאג’י, הוא הממונה על העיזבון מטעם בית־דין של מעלה. אמרתי לו, בלום, אני מסרתי לך אזהרה. בלום השתתק לשניות אחדות ואמר, מה, נהיית לנו פה מתווך?! ואמרתי לו, בלום, אני מסרתי לך אזהרה… כמו תרנגולת… שמעת. והירש בלום, הבן, ניסה להתערב אבל אביו היסה אותו, ואמר לי, כמו תרנגולת? מעל לראש?!

בית־הקפה התרוקן מיושביו וגם אנחנו יצאנו לרחוב. אגודה קטנה של ארבעה גברים. וכשנפרדנו, בלום אמר לי, כשתחזור לברוקלין תגיד לו שבלום כאן, ושהרבנית כאן, ושהבית־דין צדק כאן ושהתורה כאן. אמרתי לו, אתה מדבר על התורה?! ונאג’י התערב ואמר, לא יפה, אדון ברוך, אפשר לגמור בדיבורים בשקט. נפרדנו. הירש בלום עשה צעד לעברי. אמרתי לו, הם יאכלו אותה, מה, הירש גיבער. הירש לא ענה, והסתלק.

הידיעה שבלום נרצח פשטה בתל־אביב. שם, בביר גפגפה, קיבלתי את הידיעה כאיתות מעולם אחר. הגעתי לביר גפגפה מניו־יורק. המטוס לתל־אביב היה המטוס של הישראלים שנענו לצו לבם או לקוד גנטי. כשחגנו מעל תל־אביב חשבתי משום־מה על בלום. דמיינתי את בלום יושב במשרדו, כשבחוץ, בעולם, מתנהלת מלחמת קיום. בלום המת ובלום החי היו האופציה היהודית הניידת, המתנתקת, המתאחדת לשעה קלה, המשקמת עצמה, המתקפלת, העובדת את אלוקי היהודים בדרכה שלה. מי הבושם של בלום היו יקרים. אופציה יהודית בתחתוני משי תוצרת סייגון על קו אנטוורפן תל אביב ז’נבה ברוקלין, הקפדה על מועדי אכילה, על מין מסודר, ידיים רכות בעלות כריות בוהן אדמדמות, ארבע שפות, נימוסי שולחן. בלום החזיק את נאג’י כפי שהיהודים בגולה החזיקו גוי נאמן. לפעמים, כשסבלנותו האינסופית נוצלה עד תום, היה משים נאג’י עצמו צועק: מה נאג’י?! מה נאג’י כלב של הדתיים?! אדון בלום, מה?! לאחר שצעק, היה נאג’י נשפך על השולחן וממשיך למלמל משם.

נאג’י הופיע בשנת 1972 בברוקלין כשבכיסו חצי מיליון דולר במזומן כתשלום ראשון על חשבון אוסף כתרי וטסי התורה של חסידות מערלישר. נפגשנו, בלום, נאג’י ואני עם הדודן מברוקלין בדירתו הקטנה המוגפת השוכבת על הכביש הראשי. נאג’י הביט במזוודות הענקיות הארוזות היטב שהדודן הכין מבעוד יום. הדודן אמר, הכול, כלומר חצי מהחצי, כלומר רבע מהאוסף יש במזוודות, אתם יכולים לקחת. ובלום אמר בשקט לנאג’י, אל תדאג, הכול בסדר, אל תזיע, עוד מעט נזוז, ונאג’י אמר, אני לא מזיע, אבל כסף זה כסף, ובלום אמר לי, איש צעיר תפתח את העיניים שלך, רבע פולין, כל היִידן המתים, שוכבים במזוודות האלה. לא עניתי, לא לבלום ולא לנאג’י. הדירה היתה חמה ולחה ובלום היה בחליפה שחורה ובתחתוני משי. נאג’י שהזיע שאל את בלום אם זה בסדר שהוא יפשוט את החולצה, ובלום אמר, כן, ממילא כולנו ערומים מתחת לבגדים, ונאג’י שאל, מה? ובלום לא ענה לו. הדודן הברוקלינאי ניגש מדי פעם לחלון והציץ החוצה. בחוץ חלפו מכוניות ומהחלון נראו שלטי ניאון של בתי עסק. הדודן, שותק רוב הזמן, ספר את הכסף לאט. נאג’י הציע לפתוח לפחות מזוודה אחת של תשמישי הקדושה. שלא ילכלכו עלינו, אמר, ובלום אמר, הרב נאג’י, זה רק כסף, ונאג’י, שמאס בכינוי, אמר, עזוב רבי, עזוב רבי, בוא נפתח מזוודה אחת, רק אחת, ובלום אמר, זה בסדר, אל תדאג נאג’י, בלום דואג. וביידיש בלום אמר לי, זה מעל לראש של המסכן. הדודן סיים את ספירת הכסף ואמר באנגלית־יידיש, הכסף בדיוק, המזוודות בדיוק, אתם בדיוק לקחת וללכת.

בחוץ חיכתה לנו משאית קטנה ובעזרת הנהג העמסנו את המזוודות. הדודן עמד בפתח מביט בנו. בלום ישב ליד הנהג, נאג’י ואני מאחור עם המזוודות. ובלום קרא לדודן, שלום, והדודן ירק לעברו. בלום לא הגיב. והדודן אמר, לא מפרקים את זה… הכול נוסע לישראל בחתיכה אחת… בשבועה שלכם. הדודן דיבר אל בלום מבלי להביט בו. ובלום אמר, לא מפרקים את זה בשבועה שלי. הדודן חזר וירק. נסענו לשדה־תעופה קנדי. פרקנו את המזוודות מהמשאית והנחנו אותן על המדרכה. בלום אמר, עוד מעט היהודים המתים יהיו באוויר בדרך לארץ הקודש. הוא הפסיק באמצע המשפט, פנה לנאג’י, החווה כלפיו קידה קטנה, תוך פרישת כפיים תיאטרלית, והוסיף, הכול בטובו של עם הארץ ועובד האלילים נאג’י, מלך הכסף החופשי. בלום אמר זאת ביידיש, ונאג’י, שלא הבין את הנאמר, החזיר לו חיוך מלא ואמר, עכשיו, מה שאני רוצה זה להיות כבר בבית, ובלום אמר לנאג’י, מה אתה ממהר?… אתה יכול עכשיו לקנות תחתונים ממשי, פה בחנות, כמו אשכנזי, ונאג’י אמר, מה אני כבר יעשה איתם? ובלום אמר, כל מיני דברים, מה אני כבר יודע עליך.

בלום פירק מחבילת המזוודות נרתיק צד מעוגל והחזיק אותו כשמבטו מקיף את המדרכה ואת הכניסות. ואז ממכונית שעצרה כעשרה מטרים מאתנו יצא אודי שיינמן, יורד ישראלי, ופנה אלינו. בלום אמר לו, זה כאן, מצביע על הנרתיק. שיינמן הביט בי ובנאג’י ואמר, מה זה? חתונה? ובלום אמר, לא, זה לוויה. ושיינמן אמר, בלום, תפחיד את הנאג’י שלך, לא אותי, עם הלוויות שלך, ובלום אמר, אותך אי־אפשר להפחיד? למה, בגלל שהיית בצנחנים אולי?… ושיינמן שאל, מצביע עלי, מה השמוק הזה עושה כאן? ובלום אמר, הוא מייצג את היורשים, ושיינמן אמר, קיבינימט, על איזה יורשים אתה מדבר?! ובלום אמר, קח את הנרתיק. שיינמן מסר לו מעטפה ולקח את הנרתיק, פתח אותו קמעה, הסיר נייר עיתון וראה כתר תורה, העמיק את ידו ונגע בחפצים נוספים. בלום הכניס את המעטפה לכיסו, ושיינמן שאל, אתה לא סופר ת’כסף? אתה לא מפחד מאיזה קונץ קטן, מיסטר בלום?! ובלום אמר, לא, אתה לא יכול להתחבא ממני, ושיינמן אמר, למה? ובלום אמר, כי אתה צנחן ישראלי גדול כזה ומטומטם עם חולצה אדומה, בגלל זה, ושיינמן אמר, יש במעטפה ארבעים אלף דולר על הסנט, חתיכת־יהודון. בלום חיכה שתיים־שלוש שניות ואמר לו, שיינמן, זה המשלוח הראשון, אל תמהר למכור את זה, תחכה כמה חודשים, אל תשרוף את האצבעות שלך.

שיינמן חזר למכונית, התיישב ליד הנהג, הביט בנו שניות אחדות ולאחר־מכן זז. ובלום, מביט בשיינמן המתרחק, אמר, עכשיו עכשיו, האוסף של חסידות מערלישר מתפרק, עכשיו כשגם טיפוס כמו שיינמן בסיפור הזה…

לאחר כשעתיים, נאג’י יצא עם המזוודות לישראל ובלום ואני חזרנו לברוקלין. בלום התגורר במלון שהיה חיקוי לא־נלעג של מלון יוקרה. החדר כלל שתי מיטות יחיד, שתי כורסאות, טלוויזיה צבעונית וקירותיו כוסו טפטים ירקרקים. מהחלון נשקף חלק של ברוקלין. מחצית אוסף מערלישר גלתה מברוקלין. מחצית אלוקי היהודים גלתה מברוקלין. בלום שישב על המיטה פתח את תיק הצד שלו והוציא ממנו שני טסי תורה ושתי ידיים. הטסים השטוחים מקשטים את גוף ספר התורה המגולגל והעטוף, והידיים, שהן אובייקט מסוגנן דמוי יד־אצבע, משמשות את הקורא בתורה בבית־הכנסת. הטסים העשויים מכסף היו קישוטיים מאוד, מסוגננים, בחלקם העליון דמות שני אריות וארון קודש רקועים, ובתחתיתם כתובות רקועות, בשתי שורות. שורה ראשונה: תנו כבוד לתורה. שורה שנייה: שם הקהילה או העיירה. כיסוי המיטה היה קטיפה שחורה וידי הכסף נחו עליו כבארון תצוגה פתוח. בלום שתק למשך דקות אחדות למראה הטסים וה“ידיים”. ולאחר־מכן אמר, מחר בבוקר זה יהיה בהמבשר, ובאותו רגע יתחיל הציד. המבשר היה עיתון יידיש מקומי קטן, מעין עלון ידיעות פנימי של ותיקי המהגרים היהודים. בלום ארז היטב את הטסים ואת הידיים, וביקש ממני לשלוח את החבילה, בדואר רגיל, לבנו הירש היושב באנטוורפן. בלום כתב על האריזה: כלי בית. ואמר, אל תעשה ביטוח על זה, שלא יחשדו ולא יבדקו. בלום הזמין ארוחה לשני אנשים לחדרו, נטל ידיים, בירך והזמין אותי. בטלוויזיה הקרינו תצלומים ממלחמת וייטנאם ובלום נגס במזון נגיסות עדינות ואמר, כשהוא מצביע על הוייטנאמים, משפחות האדמה. יהודים מודים בתפילה לקב"ה על שהוציא אותם מכלל משפחות האדמה. ואחרי־כן הוסיף, לא הייתי נותן מוישל’ה אחד על מיליון וייטנאמים. שאלתי אותו, ועל מיליון נאג’ים? בלום צחק ואמר, אם פנחס ספיר היה יודע כמה מזומן יש לנאג’י אחד ביד, יכול להיות שהיה מתפטר. וכשהוא צוחק את צחוקו הרך, הוסיף ואמר, נאג’י נוסע עכשיו עם רבע מיליון יהודים מתים במזוודות, הוא יעביר בשקט את המכס, שליח מצווה אינו ניזוק… אל תחשוש, נאג’י לא ייעלם עם הרכוש הזה, הוא בעסק הזה לא בשביל הכסף, הוא בשביל הַשפּיל, בשביל המשחק, בגדאד משחקת את המשחק של לודג‘, אתה מבין… זה הברידג’ האחרון של היהודים המתים…

אל תרחם עלי, אפילו שהשארתי שם משפחה שלמה מתה, אל תרחם… ובלום, שישב על המיטה, נמתח לאחור, ושמתי לב שגרביו אדומים. אמרתי לו, יש לך גרביים אדומים, ובלום אמר, כן, זה במידה, לא? גברת שטריקר קנתה לי אותם. אהדתי את בלום על שקרא לפילגשו גברת שטריקר, על הנימוס המרוחק.

לאחר שבלום נסע, קיבלתי את שכר טרחתי, שלושת אלפים דולר, באמצעות גברת שטריקר בביתה. גברת שטריקר הציעה לי קפה בחדר אורחים קטן ומטופח שקירותיו כוסו ברישומים ובאקוורלים של שאגאל, ליסיצקי, כץ, ליאופולד גוטליב, סוטין, קארס, קרמיין. הצבעתי על הקירות ושאלתי, זה הביטוח שלך מבלום? וגברת שטריקר אמרה, כן, בערך, ואמרתי, אם משהו קורה לבלום? והיא אמרה, כן, אם משהו קורה לו. שאלתי אותה, מישהו יודע על זה? והיא אמרה, אתה. צחקתי והיא הצטרפה לצחוק. אמרתי לה, יש לך פה לפחות רבע מיליון דולר על הקיר, והיא אמרה, אם אתה אומר. רציתי לנקום בבלום באמצעות גברת שטריקר, בת חמישים, לבנה, מנומסת, מטופחת, ישבנים כבדים, מחוך בטן, רגליים קצרות שלהן קרסוליים דקים, בשר זרועות שופע. אין לי מושג מדוע רציתי לנקום בו. ייתכן שרציתי ליצור שותפות באמצעות בגידה והשפלה. גברת שטריקר ניגשה למטבח להכין את הקפה. נכנסתי אחריה למטבח הוורוד והמקושט ועמדתי מאחוריה, סמוך לגבה. גברת שטריקר, פניה אל הקיר אמרה, אנחנו לא מאותו הסוג. אחזתי ביד אחת בכתפה ובאחרת במותניה, מהדק את אצבעותי וסוחט בעדינות את בשרה. לאחר שניות אחדות, גברת שטריקר אמרה בקול נמוך, בסדר, עכשיו זה הזמן שלך. גברת שטריקר נטתה אל הכיור, ומעל לגבה, לאחר מחצית הדקה, ספרתי את הדולרים. שלושת אלפים על־הסנט. לאחר כשתי דקות ניתקתי את עצמי. יצאתי מבלי לראות את פניה, משאיר אותה במטבח שוטפת את פניה במי הברז.

עיתון היידיש המבשר גילה למחרת, בעקיפין וברמז, שאוסף כתרי התורה של חסידות מערלישר עושה בימים אלה את דרכו מברוקלין לאירופה או לתל־אביב. קוראי העיתון יכלו להבין שהרבנית ממערלישר אינה בדיוק שותפה מלאה לעסקה, שחלק מהאוסף נמכר על המקום בניו־יורק, ושאת הדודן מברוקלין אי־אפשר להשיג בטלפון. עוד אני מעיין בעיתון, מתאמץ להבין את שבין השורות, ושיינמן, היורד הישראלי, מתקשר ושואל בשקט קר, מי המניאק שמסר את הידיעה? אתה? בלום? מי? לא ידעתי מה לענות לו, ושיינמן אמר, תגיד לבלום שאני מוכן להחזיר את העסק, אפילו להפסיד משהו, אני לא צריך צרות עם החסידים האלה. אמרתי לו, שיינמן, סע לאיפשהו לשבוע שבועיים, לא משנה לאן, עד שהעניין פה יירגע, שלא תישאר בסוף רק עם הקטן שלך ביד. אין לי קשר עם בלום, סע לאיפשהו. ושיינמן אמר, שמוק, זה מה שיש לך להגיד לי, מאיזה צד אתה בעצם? אמרתי לו, זה מה שיש, ואני מצד היורשים. שיינמן אמר, לא מצד היורשים, מצד המוצצים, זה מאיפה שאתה, ושיינמן עוד ישתווה איתכם. שיינמן ניתק את השיחה. התקשרתי לגברת שטריקר אך לא היה מענה. התקשרתי למערכת המבשר והצגתי עצמי כמכר של בלום וביקשתי לדעת מי נתן את הידיעה וכו' וכו'. האיש שענה צחק ואמר, זה אתה הישראלי שכותב לידיעות אחרונות… אתה יודע יותר ממני. ניתקתי את השיחה. בשולי הידיעה היה תיאור של אוסף מערלישר. כתרי התורה, כך נכתב, היו בני מאות שנים, נאספו מכל בתי־הכנסת החסידיים בעיצומה של ההשמדה, והופקדו בידי האדמו"ר הזקן והוצאו בדרך כלשהי מפולין. המשלוח, כך נכתב, הגיע בדרך לא דרך לברוקלין, תוך אובדן מספר פריטים, שבמשך השנים הוצעו למכירה בתל־אביב ובלונדון. המבשר העריך את האוסף בארבעה מיליון דולר, ואת בלום העיתון הגדיר כאיש עסקים וכבן אחות של הרבנית ממערלישר. התקשרתי פעם נוספת לגברת שטריקר וגם הפעם לא היה מענה.

הייתי לבד בדירתי שבצ’לסי הוטל, מנהטן. אשתי היתה אצל קרובת משפחה בבוסטון. מחלון הדירה נשקף קטע מהנהר. על הנהר שטה מעבורת שצפרה ברווחי זמן קבועים וירתה לשמיים סלסולי עשן. העברת אוצר כתרי התורה, להערכתי, נכשלה משום ששיינמן ניסה למכור בברוקלין או במנהטן, עוד באותו יום, את חלקו ברווח קטן. שיינמן שבר את הכללים. ובלום שמכר חלק לשיינמן היה הראשון ששבר את הכללים. חשבתי על החאפר הישראלי שיינמן. הוא לא הבין מה הוא מחזיק ביד. הוא חשב שהוא מחזיק כלי כסף. הוא לא ידע שהוא מחזיק זיכרון יהודי, קמיעות של שבט יהודי שהושמד. שבט יהודי שיש לו יורשים. שיש לו קשר דם. עד היום אינני מבין מדוע חלפן הכספים בלום מכר לשיינמן חלק מהאוסף. יש לי השערה. בלום היהודי, בלום העקור, בלום המתקפל, בלום הנייד, בלום הזה בחר בשיינמן, היורד הישראלי, להיות התליין שלו. גם אם תליין עקיף. אבל זו רק השערה, ולמה לי לשער השערות. ואם כך, מדוע בלום בחר בי? ואין ספק שהוא בחר בי. שיינמן, פרי התודעה הישראלית, לא הבין שמכירת כתרי תורה מתנהלת על־פי חוקים משלה, בפרט שהם מאוסף של חצר חסידית שיש לה יורשים. שהמדובר בכתרי תורה, בפמוטים, בכוסות קידוש, בקופסאות הבדלה, בפרוכות, בטסים ובידיים – כולם מסומנים. ריח ההשמדה מעורב בהם.

הוצאתי ממגירת שולחני יד כסף ארוכה, שכולה אצבע, שנשארה ברשותי כשכר טרחה מאחת עסקות־בלום. המתכת היתה קרירה. הצמדתי אותה לעיני וצינה קלה פשטה בגופי. לאחר־מכן, התחלפה בצמרמורת קלה. לאורך היד, לאורך בטנהּ, נחרט מעשה אמן שם התורם אותה לבית־הכנסת, ביידיש. נזכרתי בפגישה הראשונה עם היהודי בלום, מתישהו בתחילת שנות ה־60, בביתו של ראש ישיבת מאה שערים, אבי אמי. בלום הביא איתו שני יהודים. היהודים ישבו בצד עוטים מעילים אפורים כבדים, מגולחים, לראשם מגבעות. בלום ייצג אותם. על השולחן היו מונחים שני טסים וידיים אחדות. לאחר שהביט דקות ארוכות בטסים ובידיים, סבא אמר לבלום, את הכסף תקבל בעוד יומיים בתל־אביב מאדם זה וזה. לאחר־מכן סבא, ראש הישיבה, השתתק. בלום הבין שעליו ללכת ושהעסקה קמה והיתה. בלום והאנשים יצאו. ואז נקב ראש הישיבה בשמה של עיירה יהודית בפולין ואמר שזה משם, מבית־הכנסת הגדול. בלום יצא כמי שמוּדע לפחיתות ערכו ביחס לראש הישיבה. החפצים הועברו למחרת למוסד שעניינו הנצחת הזיכרון. התשלום עבר מהמוסד לסוחר תל–אביבי, כשראש הישיבה מפקח על כך ממרחק, מבלי שהכסף יעבור בין ידיו. יש לזה תקנה רק במסחר, אמר לי סבא, יש דברים שתקנתם רק במסחר. והיום אני רואה פנים נוספות בבלום המת.

הטלפון צלצל. הדודן מברוקלין היה המטלפן ובתערובת של יידיש ואנגלית אמר שדעתו של בלום נטרפה, שהוא מכר חלק לבהמה הישראלית שיינמן. הוא השתמש במלה בהמה. ושהבהמה מתרוצצת עם זה בעיר, ושזו תועבה שבלום הפר את ההסכמה לא לפרק את האוסף, שבלום השתגע, שבלום חייב מיד להחזיר את הכול. כפרות, אמר הדודן, בלום יהיה כפרות, אם לא… אתה מבין מה אני אומר בכלל?! אמרתי לו, כן, אני אשכנזי, והרודן אמר, אז אתה שליח, וצחק צחוק קצר. התקשרתי לגברת שטריקר, שאמרה לי, זה מתפורר, ישראלי ששמו שיינמן התקשר איתי, הוא רוצה כסף בשביל להחזיר את הסחורה שקנה מבלום בשדה־תעופה, רוצה עכשיו, מיד… כל העיר בוערת מזה שהאוסף של מערלישר התפרק… הישראלי רוצה שאני ישלם בשביל בלום… אני חושבת שהכי טוב שאני אסע… אבל אתה יכול להישאר, אתה הלוא רק מציץ. אמרתי לה, גברת שטריקר, תשמרי על עצמך, והיא אמרה, פילגש של בלום רחוק כבר לא יכולה לברוח.

עד כאן מה שאני יודע. מכאן ואילך, הכול על־פי גברת שטריקר. בינתיים, נרצח עוד חלפן כספים תל־אביבי. את רוצחו של בלום לא גילו. ומלחמת יום כיפור הסתיימה. את גברת שטריקר פגשתי לאחרונה בתל־אביב. באחת ההפוגות של מלחמת יום כיפור, נסעתי למשרדו של נאג’י דויד. הרבה לא למדתי ממנו. נאג’י אמר, הם הרגו את בלום. שאלתי אותו, מי זה הם, והוא אמר, הם זה הם. נאג’י זקן מאוד וגופו השמן התעבה והסתרבל. והוא אמר, מהתחלה זה היה משחק של אשכנזים, ונאג’י אפילו אם הוא מתחפש נשאר נאג’י. שאלתי אותו, איפה כל הרכוש? ונאג’י ענה, מה נאג’י יודע, זה בטח במזוודות נוסע בעולם… זה ברידג' של מתים, כמו שבלום אמר… ולך לפחות נשאר סיפור וגם מה שגנבת מהצד… נאג’י הפסיק את המשפט, חייך אלי כמתנצל על הביטוי גנבת, ואמר, אין דבר, גם לי נשאר מהצד. נאג’י הוציא ממגירת השולחן יד כסף מבריקה. הפכתי את היד ולא מצאתי כתובת רקועה. נאג’י אמר, נתתי אותה לחידוש, עשו אותה חדשה.

את גברת שטריקר פגשתי, כאמור, לאחרונה. חיכתה לי ברוול. מיד בפתח השיחה היא אמרה, אני עכשיו עם יהודי מדרום אמריקה, הוא ג’נטלמן. וסיפרה לי שלאחר שיחתנו הטלפונית האחרונה נסעה לתל־אביב, מצאה בלום עייף, הודיעה לו שצריך להחזיר את הרכוש לברוקלין, שצריך להחזיר את המצב לקדמותו, לקנות בחזרה משיינמן הישראלי, להשאיר את האוסף שלם, ובלום צחק ואמר, זה בסדר, מאמינ’קה, זה בסדר. בלום, כך סיפרה גברת שטריקר, כאילו חיכה שמישהו יבוא. הוא אמר, נחיה ונראה, נמות ולא נדע. הנאמנות של גברת שטריקר לבלום היתה מוגבלת. בלום אמר לה, אם את מוכרת את מה שיש לך על הקיר, תעשי את זה דרך הבחור. התכוון אלי. גברת שטריקר התגוררה אצל בתה הנשואה. היא שגילתה את גופתו של בלום אותו לילה והיא שנסעה במכונית שחיכתה בחוץ עם בתה ובעלה לנאג’י.

ברוֹול גברת שטריקר אמרה לי, יכול להיות שלמוות יש קשר לשיינמן הישראלי ולכל העסק הזה. אמרתי לה, כן, אני לא בטוח שלא, והיא אמרה, כן, זה ברידג' מסובך. בכל אופן, שאלתי אותה, מי רצח אותו בפועל? והיא אמרה, ומי הרג את החלפן השני, שטיין, לפני שנתיים, מי?… ומי הרג את זוג החלפנים, לפני שנה, בחולות… והם, כמו בלום, בבגדים הכי טובים שלהם, כמו לחתונה, מי?… המצב, אני חושבת… המצב היהודי הורג את החלפנים היהודים… כן… המצב היהודי מעלה אותם ואחרי־כן לוחץ אותם למטה. שאלתי אותה ובשביל מה נסעת באותו לילה לנאג’י? והיא ענתה, בלום מת, נכון?… מהחצר של מערלישר נשאר רק האיש ההוא, הבן־דוד מברוקלין שמכר לבלום, נכון?… אני יורשת של בלום, נכון?… יכול להיות שנאג’י מחזיק כמה חפצים, נכון? רציתי לקבל אותם בתור יורשת. תאמין לי שזה מגיע לי… אבל, נאג’י לא נתן לי כלום. הוא צחק לי בפרצוף. אז רציתי להפחיד אותו ואמרתי לו שגם תורו יגיע, והוא אמר, נכון, אבל אחרי כל האשכנזים.

גברת שטריקר אמרה, זה מה שהיה, והשתתקה. שאלתי אותה, איך הג’נטלמן החדש שלה. והיא אמרה, מאה אחוז ג’נטלמן… הנה, סיפרתי לו את כל הסיפור של בלום והקישוטים של התורה, והוא אמר שזה נשמע כמו אגדה אינדיאנית, אתה מבין? איפור הפנים הכבד שלה נסדק בחום התל־אביבי וטיפות זיעה קטנות נצצו ליד נחיריה, והיא מחתה אותן בממחטת נייר. אמרתי לה, אגדה אינדיאנית? וגברת שטריקר אמרה, מה אתה מתרגז?! הרי לא מדובר בבן־אדם שמחזיק שקית תפילין ספֵּייר בדירה של הפילגש שלו…

המחנה שלנו שכן בגבול העיירה ולפעמים בצהריים רבצנו בשולי כביש הכניסה לעיירה תחת עץ שנתן צל. משם, מהכביש, למדנו את הרגליו של הסוחר. פעם בשבוע, בדרך־כלל ביום ב‘, ראינו אוטו מסחרי קטן עושה את הסיבוב ופונה אל העיירה. באוטו נהג סוחר בגדים כבן חמישים. הוא עבר בעיירה ובכפרים שסביבה ומכר מוצרי הלבשה יד שנייה ושלישית ותוצרת כללית סוג ב’. תושבים, בעיקר נשים ונערות, יוצאים לקראתו, והוא, הסוחר, מנהל בעמידה את עסקיו. וכשהאוטו עבר על־פנינו, היה סוחר הבגדים מעווה פניו בחיוך מתרפס. משבוע לשבוע הצטבר מתח. היינו חיילים ביחידת שירותים אלמונית. לא היה לנו קשר עם תושבי העיירה. בגב העיירה נבנה מפעל ובנייתו העסיקה חלק ניכר מהתושבים. בחצר המפעל החולית חנו דרך קבע פז’ו אחת ושתי סוסיתות. מהמפעל נמשך כביש אל תוך העיירה. בצדי הכביש ניצבו שלטי פרסומת ענקיים צבעוניים של מוצרי יוקרה ישראליים ושל משקאות קלים וסיגריות. סוחר הבגדים ומסלולו הקבוע היו עבורנו סוג מיוחד של קשר עם העולם החיצון.

ימים מוכי שעמום עשינו במחנה הקטן. החיוך המתרפס של סוחר הבגדים הסגיר את פחדיו מאיתנו, מהחבורה הרבוצה בצהריים בשולי הכביש. מפני האלימות הסתמית האצורה בה. ויום אחד הגיע אלינו עובד המטבח במחנה, שהיה תושב העיירה, ואמר לנו, הסוחר מרגיש שמשהו רע הולך פה, יש לו כבר ניסיון כזה מהחיים שלו קודם. הוא אומר שמשהו רע מתבשל והוא לא רוצה את זה. אז תעזבו אותו… גם הוא רוצה לחיות. היה ברור שסוחר הבגדים שלח אותו לפייס אותנו. ואחד החיילים אמר לעובד המטבח, תגיד לו שיעשה לנו כבוד, קודם שיעשה כבוד, אחרי־כן כבר נראה, ועובד המטבח אמר, איזה כבוד, מה, בחייך איזה כבוד, הוא בן־אדם חנוק, איזה כבוד? תגיד איזה כבוד יש לך כבר בראש? והחייל אמר, אתה רק תגיד לו מה שאמרתי לך, וזהו זה, קודם כול שיעשה לנו כבוד ואחר־כך אנחנו כבר נראה. עובד המטבח הוחזק בעיני האנשים ערמומי. הוא עשה כל מיני שליחויות ושירותים בשביל החיילים הסדירים שם וראה מזה כמה לירות לחודש. ועכשיו הוא אמר, מקסימום, אבל מקסימום, אפשר לראות ממנו סיגריות אמריקאיות. עובד המטבח חיכה לתשובה, אך ניצני ההנאה מהמשחק החדש כבר הנצו עם בקשת הפיוס של סוחר הבגדים. האנשים ביקשו להאריך במשחקם ואיש לא אישר אם סיגריות אמריקאיות הן כבוד או לא. החיילים ישבו בחדר הטלוויזיה. עשן הסיגריות הצטבר לעננה קטנה שטיפסה אל תקרת האזבסט. אור צפוני חדר מבעד לשכבת החלון, ולא ידענו אם הרגע התיישבנו או אם בעוד רגע נקום. ידענו רק שאנחנו כאן. שלכל מלוא העין משתרעת שממה. שאין תפארת ואין תוחלת בשירותנו כאן.

אחד החיילים שאל את עובד המטבח, הוא לא עולה חדש הבן־יונה הזה מהבגדים? ועובד המטבח תפש שנקלע לעמדה לא משתלמת. שהוא מייצג את סוחר הבגדים. שהשאלות כבר מתייחסות אליו כאל שותפו של הסוחר. ועובד המטבח אמר, מקסימום, אבל מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות. איש לא ענה. ועובד המטבח אמר, חבר’ה, מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות. הלהשאיל יצא חניוקי, נמוך, מסריח, ואחד החיילים אמר, הוא יכול להשאיל לעצמו את התחת של מזרחי, אם הוא רוצה. עובד המטבח צחק בהקלה. התחת־של־מזרחי נראה לו כמחווה מילולית של רצון טוב, כהפוגה, כהורדת מתח. אחד החיילים חזר ושאל, הוא לא עולה חדש הבן־יונה הזה, מה? ועובד המטבח אמר, הוא כן. והחייל שאל, הונגרי? ועובד המטבח אמר, אני חושב, אולי, והחייל אמר, אז איך אתם נותנים לחתיכת־הונגרי להרים אותכם עם הסמרטוטים האלה שהוא מוכר לכם? איפה הגאווה שלכם בתורת ישראלים? בתחת או מה? מה, אתם הפראיירים של ההונגרי הזה? ועובד המטבח ענה בנגינה ארוכה, ליצנית ומתחנפת, קיבוץ גלויות, חברים, קיבוץ גלויות.

החיילים לא שיתפו פעולה עם עובד המטבח, ואחד מהם אמר, היית נותן לו את אחותך? ועובד המטבח שאל, למי? והחייל אמר, למי, למי? להונגרי?! ועובד המטבח בניסיון נוסף, אמר, הייתי נותן לו את המה־שמו של מזרחי, זה מה שהייתי נותן לו. והחייל אמר, אל תסריח אותה, רק תגיד לו שיעשה כבוד ואחר־כך כבר נראה. עובד המטבח יצא מחדר הטלוויזיה. החיילים נותרו באפס מעשה, ויעקובה אמר, אני לא יעקובה אם אני לא גומר על ההונגרי הזה, הוא בטח אומר לילדות מהעיירה לֶכֶת מפה ילדה קטנה, ומסתכל להם על הרגליים, המניאק… אני לא יעקובה, אם אני לא גומר עליו. ומישהו אמר, מקסימום, אבל מקסימום הוא יכול להשאיל לכם טייפ־קסטות, וכולם צחקו. היה חם. מבעד לחלון המרושת נראה כביש האספלט השחור הצר ושוליו החוליים וגם בתיה הקדמיים של העיירה, ומישהו אמר, אנחנו עוד בסוף נשתגע בחוֹר הזה.

מעובד המטבח הבנו שהסוחר מוכר רק במזומן, שהאזור שלו, ושהוא שומר עליו כפי שהוא נשמר שלא לפלוש לאזור של סוחר אחר. לא ידענו מה בדיוק לעשות עם האינפורמציה הזאת, אבל צברנו אותה. ובשבוע שלאחר־מכן, חיכינו לסוחר הבגדים בשולי קטע הכניסה לעיירה. הסוחר הבחין בנו מקילומטר, מהנקודה בה הכביש מתיישר ומתייצב על גובה אחד. עבר על־פנינו במהירות בלי להביט בנו. רעדה של עונג אחזה באנשים ומישהו אמר, זה עניין של ימים עד שהוא נשפך לפנינו. ובשבוע שלאחר־מכן, עצר סוחר הבגדים ליד החבורה. כשיצא מהאוטו המסחרי, ראינו שהחלק האחורי של האוטו מסודר כחנות קטנה. הסחורה מקופלת בחלקה ותולה על קולבים בחלקה, ואת המושב הקדמי ניתן להפוך למיטה. הסוחר לבש חולצה ירקרקה, נערית, שלא תאמה את גופו השמן והנוזלי, ומכנסי גברדין בעלי גזרה רחבה אופנתית ולרגליו סנדלי אילת. הוא נעצר במרחק של שני מטר מהחבורה. ידענו שאם יהיו מכות, אז יעקובה יעשה את העבודה בידיים או עם אבן. יעקובה התחתן בגיל תשע־עשרה וגר עם אשתו אצל הורי אשתו באחד משיכוני העולים החדשים שבצפון. אחת לשבועיים היה אומר למפקד, המפקד, יעקובה מלא מלא, תעשה מצווה, המפקד, ויוצא לחופשה של עשרים וארבע שעות, חוזר סמוק עם עיתון ספורט, לבנים נקיים ושיער מדיף סבון כביסה. עכשיו, יעקובה תפש אבן ומילא בה את כף ידו, וחיכה.

הסוחר אמר, שלום חברים. לחברים שלו היה טעם משונה, אבוד, שהיכה את האנשים בקיבה. לא היינו מוכנים לצליל המתחנן, לחיתוך הדיבור המשונה והעילג של עולה חדש המנסה להסתגל לטכניקות הפנייה לזולת של ארצו החדשה, ובוחר בזו המיושנת, החניוקית. יעקובה הבין שהמשחק עלול להסתיים, אלא אם כן מישהו ימציא משהו, יחזיק את המשחק בחיים, וצעק כמשוגע, תן כבוד, חתיכת־הונגרי, תן כבוד, נאצי! גנב, מניאק, תן כבוד, יא חרא, יא זרגוג! והסוחר הבין שיעקובה אינו המנהיג וחיפש בעיניו את המנהיג. יעקובה נשען על עץ, מרעיד, יורק ופולט קללות בשפה פרטית, חסרת מובן, בשקט, כשהאבן ממלאה את כף ידו.

הסוחר אמר, תגידו מה רוצים ונראה, אפשר אולי להשתוות. איש לא עבר בסביבה. מישהו שישב במגדל השמירה הביט בנו ומהמפעל נשמעה צפירת הפסקה. מהחיילים נדף ריח של מרק שעועית וקציצות בשר מהול באודיקולון צבאי זול. החיילים לא ענו לסוחר. הסוחר פסע לאחור, לאט, כשגבו אל האוטו ופניו אלינו, בוחן את יעקובה, מחכה לניד תנועה שלו. יעקובה הסתכל באנשים והבין שזה הכול להיום, וזרק את האבן בכוח באוטו המסחרי ודופן הפח נבקעה. הסוחר נכנס לאוטו ונסע. ולאחר שעה הגיע עובד המטבח ואמר, עכשיו זה כבר ברצינות, אני מפחד שעוד יהיה פה באמת דם, ההונגרי אמר שהוא ייקח אחד או שניים לפני שתגמרו עליו… זה כבר לא צחוק… וחוץ מזה יש לו נשק ברשיון, תשמעו אותי, הוא מוכן לשכוח מהצבע של האוטו שהלך, ולהשתוות על משהו. החיילים שכבו על האדמה. השמש החלה לנטות וקטע האדמה הוצל קצת. עובד המטבח נראה פחות ערמומי מכרגיל ועצבני, ויעקובה אמר, תגיד לו שאם הוא רוצה להשתוות אז שיביא איתו משהו מהעיר בפעם הבאה, אבל משהו טוב, ועובד המטבח שאל, מה משהו, תדבר, אני לא מבין, איזה משהו, זה כבר לא צחוק, ויעקובה אמר, משהו משהו, ועובד המטבח שאל, מה משהו, בחורה? ויעקובה אמר, משהו אבל טוב.

החיילים הניחו ליעקובה לנהל את המשא ומתן ודחקו בכך את יעקובה לעמדת התמודדות אישית עם סוחר הבגדים, בעוד הם מתרחקים והופכים לצופים במחזה. ויעקובה אמר, כן, בחורה, אבל שיזרוק משהו גדול, נראה אותו, ועובד המטבח אמר, ואם כן אז השתוויתם איתו? ויעקובה הביט באנשים עד שמישהו אמר לעובד המטבח, סמוך על יעקובה, הוא בן־אדם של מלה אחת. ואז יעקובה אמר, אם היא לא איזה מחלואה, אז השתווינו, אבל אם היא מחלואה אז מלחמת שין בשין עד הסוף, ועובד המטבח אמר, מלה של גבר? ויעקובה אמר, יורק הצִדה, מלה של יעקובה על־יד מלה של הגנב ההונגרי, ועובד המטבח אמר, אמרת אמרת. והלך.

מישהו אמר לו, חכה רגע. עובד המטבח הסתובב אלינו. המישהו אמר, תגיד, אתה מקבל מההונגרי הזה או מה? ועובד המטבח אמר, שכה אני אחיה, והמישהו אמר, שכה אני אחיה שכן או שכה אני אחיה שלא? ועובד המטבח אמר, שלא, והמישהו אמר, מלה של גבר? ועובד המטבח אמר מלה של גבר. והלך לכיוון העיירה. האנשים הניחו לו להתרחק וכשדמותו הפכה נקודה בקצה שדה הראייה, התחיל מישהו לצחוק. מישהו הצטרף אליו. עד שכל החיילים צחקו.

האדמה השיבה את חום היום שנספג בה. החום היה נעים. החיילים שכבו על האדמה והצמידו לפניהם חלוקי אבנים קרירים. לאוּת דבילית, לא מתוקה ולא חמוצה, פשטה באיברינו ואיתה טמטום קל כללי. ייתכן שמהצד נראינו כחבורת עובדי מע"ץ בשעת הפסקה. מישהו אמר, יעקובה, יעקובה שיחקת אותה, יעקובה.

ובשבוע שלאחר־מכן חיכינו לסוחר הבגדים. החבורה הסתדרה באופן שהבליט את יעקובה. האוטו המסחרי נכנס לקטע הכביש הישר, וממרחק זה ראינו שבקבינה יושבים שניים. הסוחר עצר את האוטו. לידו ישבה בחורה, לעיניה משקפי שמש, מעשנת. מחולצת הטריקו שלה יצאו שתי זרועות לבנבנות, מלאות נמשים וכריות שומן מסתירות את עצם המרפק. הבחורה הסתכלה בנו. הסוחר יצא ופנה לעברנו. הוא נראה כמעט רגוע, כצד לחוזה שמילא את חובותיו. הסוחר קד קידה נלעגת והניף את ידו בתנועת הזמנה, פעם לכיוון יעקובה ופעם לכיוון הבחורה, כמנחה המזמין את הצופים לחזות במסמר הערב.

הסוחר לא עשה לאוטו תיקון צבע והדופן הסדוקה לא שופצה. האוטו המסחרי עדיין להט מחום היום והבחורה בקבינה הזיעה. האוטו חנה על גבעונת חול בת ארבעים ס"מ, וממרחק של עשרים מטר נראה כמוצב על כן, ואדמת הטרשים סביבו נראתה כתפאורת אולפן צילום. החיילים הסתכלו בסוחר הבגדים שהסתכל ביעקובה. הבחורה נראתה כבת ארבעים. מדי פעם זזה והעבירה תחנות ברדיו שבאוטו. יעקובה אמר לסוחר הבגדים, שיחקת אותה. וסוחר הבגדים אמר ליעקובה, כל הכבוד לי, מה? והשתתק לשתי שניות ושאל, עכשיו יש פה זובי? ויעקובה אמר, כן, כל הכבוד, וסוחר הבגדים, בניסיון נוסף להבטיח את הרגשתו, אמר, אני בן־זונה, מה? ויעקובה אמר, כן, בטח, וסוחר הבגדים אמר, נו אז. יעקובה לא ענה ולא זז. סוחר הבגדים חיכה עוד שלוש־ארבע דקות, הצביע לכיוון הבחורה בקבינה, ושאל, יש זובי? הבחורה הביטה ביעקובה ונשפה לעברו עשן סיגריה שצר צורות באוויר החם, והתפזר. יעקובה לא זז. סוחר הבגדים נכנס לאוטו, חיכה עוד שלוש דקות, ונסע.

עכשיו אני מציץ. הקומה העשירית של הצ’לסי־הוטל בנויה באופן המאפשר הצצה לקומה התשיעית. שטח הצצה מוגבל. משהו כמו שני מטר רוחב פנימה, ואתה בר־מזל אם יש שם מראָה הנותנת השתקפות של שטח הצצה נוסף. המראות במלון הזה נתונות במסגרות עץ כבדות חומות, מותקנות על שולחנות כתיבה מוצקים. אני יודע שהיא נכנסה לדירה. אני יודע שהיא יודעת שאני יודע. אד חם והביל מכסה את ניו־יורק. לא רואים את מי הנהר והאורות בקושי עוברים את האד. לפעמים מבקר אצלה מישהו. המישהו הזה מכה אותה, ואני בטוח שהוא קבוע, כי זו אותה טכניקה. לפעמים בא אליה מישהו אחר והוא יושב חצי־לילה ובוכה, וגם הוא, אני בטוח, קבוע, כי זו אותה טכניקה. לפעמים אנחנו נפגשים במסדרון או במעלית. יש לה יחס חם למציץ שלה. אני רוצה להגיד לה, אם המרביץ ישתגע ויתחיל לגמור עלייך, את יכולה לסמוך עלי, אבל בשביל זה אנחנו צריכים לקבוע בינינו אות. כי בלי אות אני לא יודע אם את עוד נהנית או שאת כבר ממש בצרות. אפשר לחשוב על אות. צריך רק לבחור בצליל אחד מתוך מאות אלפי הצלילים המסתובבים בחלל. ואם אני לא אזהה אותו, אז אשתי תזהה אותו, ואם לא היא אז הילדה שהיא בת חצי שנה וקולטת שידורים מהחלל.

בערבים, לפעמים, היא יורדת לבדה למכולת של היווני למטה לקנות מצרכים. המרביץ נשאר בחדר. אני רואה אותו בחום הזה, בתחתונים, שוכב על המיטה וצופה בטלוויזיה. הוא בגרביים אדומים עם נקודות לבנות. הוא קם מהמיטה ויוצא משדה ההצצה שלי. הוא חוזר, ניגש לחלון, משרבב את הראש, אני בערך מטר ממנו, אם הוא מסתובב הוא מביט ישר בעיני. לדירות בבית־מלון זה אין מרפסות. החלון הוא המרפסת, חלון צרפתי. לכל דבר מסוגנן קוראים כאן צרפתי. אני חושב שהוא בן ארבעים וחמש בערך. יכול להיות שיש לו כאן, במנהטן, ארבע־חמש כתובות כאלה. כל יום הוא מבקר אצל אשה אחרת, מרביץ לה, היא צועקת, הוא צועק. אחרי־כן, אולי, הוא יושב עם הגבר שלו על מיטה מול טלוויזיה. הגבר שלו מחבק אותו ביד אחת. הם רטובים. מאוורר כבד מצנן אותם. והוא מספר לו על מסלול ההכאות שלו, והגבר שלו אומר לו, תן להן את המכה ישר בעצם, אל תפחד, ישר בעצם, זה מה שהן רוצות לקבל מאבא־סוכר שלהן, הן, אתה יודע, אוהבות את אבא־סוכר שהיה רע לאמא וטוב להן, ועכשיו הן גדולות, והן עכשיו אמא, ועכשיו אבא־סוכר עושה את זה להן. והגבר צוחק וגם הגבר שלו צוחק, ושניהם צוחקים דרך רעוּת. אחרי־כן הם מתלבשים ויורדים למטה לבאר לשתות.

עכשיו הוא קם כי היא חוזרת עם המצרכים מהמכולת של היווני. המצרכים בשקית נייר חומה, ודרך המראָה אני רואה אותה נשענת על הדלת, ואני בטוח שהיא אומרת לו, אתה לא יודע מה מותק הביאה למותק. לח מאוד והאיפור נוזל על פניה. הוא חוזר לחלון, פניו אל תוך החדר, בונה את עצמו למצב של לוחם קאראטה. הוא קופץ אל מרכז החדר, צועק, קפיצה נוספת, תופש בשערה, גורר אותה, נשאר עם הפאה שלה בידו, מנופף את הפאה. היא נופלת על השטיח, ראש הקש שלה רטוב מלחות, והיא אומרת, פעם נוספת, מה מותק הביאה למותק.

בעל המלון אומר לי שהיא גברת מהוגנת שמשלמת שכר דירה בזמן. הגבר חוזר על דבריה, מה מותק הביאה למותק, פעם ועוד פעם. אני רואה רק את גבו. ובפעם הרביעית היא אומרת, לא, בשם ישו, לא, אני לא יעשה את זה יותר. והוא אומר, ככה מדברים לג’ון סמית?! אני לא קולט את השם, אבל זהו שם כלשהו. והוא אומר, ככה מדברים לג’ון סמית?! ועכשיו הוא מתחיל לצעוק, ככה מדברים לג’ון סמית?! את שכחת מי את ומי ג’ון סמית, מה מותק הביאה למותק, תגידי, תודה ג’ון סמית שאתה מואיל להרביץ לי, תגידי תודה, תודה, תודה. והאשה, עדיין על השטיח, שקית המצרכים החומה בידה, הזיעה והלחות מדבללים את שער הקש שלה, אומרת, תודה ג’ון סמית, תודה, תודה, תודה. הגבר צועק, תודה מה, תולעת, תודה מה?! והאשה אומרת, שבאת, והגבר צועק, שבאת מה, שבאת מה? האשה אומרת שבאת אתה יודע מה, שבאת אתה יודע מה. והגבר צועק, ג’ון סמית לא יודע אתה יודע מה, ג’ון סמית רוצה לשמוע בדיוק בשביל מה ג’ון סמית בא. ואז היא אומרת, להכות אותי, להכות אותי. ואז הגבר קופץ על המיטה ומתחיל לצחוק. היא לא יודעת אם גם לה מותר לצחוק. היא גם לא יודעת אם מותר לה לקום. היא נשארת על השטיח ומביטה בו. לאחר דקה היא מתחילה לצחוק, התחלה נמוכה, ואז הוא אומר לה, תני לי יותר מזה, ואז היא צוחקת עד שהיא גועה.

בדירה השלישית משמאל, מתגורר הצייר היהודי מואיז סוייאר. בבוקר אני שואל אותו אם שמע משהו. לא, הוא אומר, אני זקן, לא שמעתי, מה היה כבר לשמוע? ואני אומר לו, לא היה שום דבר לשמוע. ובערב מבקרת אצלה אשה. על־פי הלבוש היא לא ממנהטן, אפילו שבמנהטן לובשים כל מיני דברים. האשה מכינה לאורחת ולעצמה ארוחת ערב. הן יושבות לשולחן שליד הטלוויזיה. הטלוויזיה, בגבן, פתוחה, ואני רואה את התמונות רצות. עכשיו האורחת אומרת לה משהו. היא, בתגובה, מחייכת. האורחת קמה ומדגימה בתנועות מוגזמות תנועות של מישהו עליו הן מדברות ושאותן התקשתה לתאר במלים. מהתנועות, אני מבין שמדובר בזבן המנסה למכור כובע או קישוט שיער. אני צודק, בזה המדובר. שתי הנשים קמות וניגשות למראָה. האורחת מסייעת בעדינות לאשה להסיר את פאתה הצהובה ולהתקין פאה אחרת, שחורה. האשה בודקת את מראֶהָ החדש, סבה על צִדה, צוחקת. אני לא שומע מה הן אומרות, כי הטלוויזיה פתוחה כמעט עד הסוף. האורחת שמה לב לכך ומנמיכה את הקול. האורחת אומרת שהיא הולכת. האשה לוחצת את ידה, משהה את הלחיצה, מחבקת אותה בידה השמאלית. הן מתנתקות. האורחת הולכת. האשה חוזרת למראָה, מושכת כיסא, מתיישבת, בוחנת את פניה. אחרי־כן היא מורידה ראשה לשולחן, ידיה שמוטות, והיא שרה בקול רם במיוחד שיר עם: ג’וני עכשיו שט בנהר /ג’וני יגיע רחוק /הנערה בגדה השנייה מנופפת לו, ג’וני היזהר! /ג’וני יגיע רחוק /לכאן בטוח לא יחזור /ג’וני עכשיו שט בנהר.

ביום שני בבוקר הצייר מואיז סוייאר מת. המנקה השחורה פלטה צעקה. אנשים יצאו למסדרון. סוייאר גר בצ’לסי הוטל עשרות שנים. גם הדלת של האשה פתוחה. היא גוחנת החוצה כשמאחוריה ג’ון סמית. עכשיו ג’ון סמית מגולח למשעי ומסורק ונראה כמו פרסומת לאמריקה שקמה בבוקר רעננה כדי להרוויח ביושר את לחמה. מואיז סוייאר, איש קטן קומה, צייר אותו ציור במשך עשרות שנים. גם אחיו, רפאל סוייאר, מצייר כל חייו ציור אחד. ועכשיו, מוּטל על המיטה, סוייאר נראה כמו ילד קטן, ומהפרוזדור אפשר לראות בדים גמורים ולא גמורים, דמויות, נערות, קצת טבע דומם, סצינות רחוב. ג’ון סמית יוצא מהדירה, האשה מפנה את הפתח, הוא יוצא, היא שבה ותופסת את הפתח. ג’ון סמית לובש חליפה כחולה קלה, בידו תיק מזוודה שחור, חוצה את הפרוזדור לכיוון המעלית. האנשים מתפזרים, ואני רוצה להגיד לאשה שנשארה בפתח, מה מותק הביאה למותק, אבל אני לא אומר שום דבר מהסוג הזה. אני לא רוצה שהיא תחזור לחדרה, שהדלת תיסגר. אני רוצה אותה בחוץ, בפרוזדור, מחוץ לפינת השעשועים שלה. היא נשארת בחוץ. עכשיו אני אומר לה, האודי, יש לך ראש חדש, ואני מחייך. כן, היא אומרת, ראש חדש, שחור, ונוגעת בפאתה. אני רוצה להגיד לה שאני שומע בלילה את המכות, אבל אני לא אומר שום דבר מהסוג הזה. אני רוצה לשאול אותה מה ג’ון סמית מחזיק בתיק מזוודה, אבל אני אומר לה, סוייאר, זה שמת, היה צייר יהודי מפורסם. והיא אומרת, כן, שלום, וסוגרת את הדלת.

ובערב יורד מהשמיים אד על העיר. המלון מוקף אוויר שצבעו חום־סגלגל. האוויר מבודד את המלון. סמי דייוויס מחליף הערב את ג’וני קארסון ומארח את השחקן שמשחק את קינג קונג בקינג קונג החדש. סמי דייוויס משתגע מצחוק, והוא מבריק כאילו משחו אותו בשומן אווזים. אני יוצא לעמדת ההצצה שלי בחלון. האשה יושבת מול הטלוויזיה שלה, שעל ערוץ אחר משלי. אני חושב שג’ון סמית לא יחזור לעולם. הוא יצא עם תיק המזוודה לברוקלין ושם הלך לאיבוד, או שהוא אצל הגבר שלו, שלא מרשה לו יותר לצאת לציד. אני זוכר סרט על איש משפחה למופת המשׂתכר למחייתו כרוצח שכיר, והחי בשני עולמות. ג’ון סמית נראה מתאים מאוד לתבנית הזאת. ייתכן שהוא גמר, לפחות באופן זמני, את הסיבוב הזה בחייו, והוא עכשיו בשקט לבד בדירה, אוכל עוף בגריל בעמידה מעל לכיור, עושה כפיפות לפני השינה, מתקפל במיטה וברגע שהוא נרדם הוא חדל לחלום.

עכשיו האשה קמה, מַשירה את שׂמלתה על־ידי שחרור הכתפיות, הברכיים שלה מחודדות ואצבעות הרגליים ארוכות במיוחד, יד שמאל נטויה בקשיוּת כאילו נשברה פעם ולא אוחתה כראוי. היא נכנסת לעומק הדירה, חוזרת עם פחית בירה, יוצאת לחלון ומביטה בשמיים החומים־סגולים. מהמרחק הזה אני יכול להריח אותה. ברווח שבין ידה השמאלית לגופה, אני רואה מכשיר הקלטה חדיש תופש למשך עשרים שניות את מסך הטלוויזיה שלה. היא מסתובבת ומביטה במכשיר ההקלטה הנמוג לאיטו מהמסך, והמפנה מקומו לנערה הרוכבת על סוס, שׂערה מתבדר ברוח, בעמק קטן ירקרק, כשבעומק התמונה פרות מלחכות עשב. בערך בשתים־עשרה, ג’ון סמית נכנס. האשה אומרת לו שלום, הוא מלטף בעדינות את פניה, מעביר יד על שׂער הקש שלה. היא נעלמת בעומק הדירה. הוא מתפשט לאט, מקפל בקפדנות את בגדיו, תולה אותם בארון, נשאר בגרביים שחורים המתוחים כמעט עד ברכיו. האשה חוזרת עם פחית בירה בשבילו. הם פונים לחלון. נשענים על מעקהו, כך שמחצית גופם משורבבת החוצה. זה כשש דקות שאני שומע בדיוק את שיחתם. ג’ון סמית מספר לה על הקורות אותו במשך היום. מה הוא אמר למישהו, מה מישהו אמר לו. מפעם בפעם, הוא צוחק תוך סיפורו. הוא מצחיק אותה והיא צוחקת. היא אומרת שהיא לא עשתה היום שום דבר. הוא נושק בהטיית צד על לחייה, והיא מושיטה לו את לחייה. אני נמצא מטר וחצי מעליהם, חלון מעל חלון, חגורת החלון מפרידה בינינו. אם יתאמצו ויפשטו צוואר, יראו אותי. אני בהטיה קלה כלפי חוץ, רואה אותם. ג’ון סמית אומר לה, אני צריך מחר לנסוע לסיראקיוז. האשה אומרת, כן. אני יודעת, אתה כבר לא תחזור. וג’ון סמית אומר, כן, אני חושב. והאשה אומרת, תמיד רצית לנסוע לאיזה מקום ולהתחיל מהתחלה, לא? וג’ון סמית אומר, כן, אני חושב. והאשה אומרת, מקום חדש, בלי המחלה של מה מותק הביאה למותק. וג’ון סמית אומר, כן, בלי זה, והאשה אומרת, איך שלא יהיה, אני תמיד פה. האשה חזרה לפנים הדירה, וג’ון סמית אמר לאוויר, כן, מותק, אַת האלופה.

ג’וזפין בייקר היתה עייפה ונרפה אך עדיין אהובת אנשי הצבא האמריקני שמטעמם הופיעה כאן בפני קהל מעורב, בחורף 72', באחד האולמות הגדולים של מינכן. בייקר נתנה כמה מספרים ישנים שלה, וכמו קוסם זקן שעייף מהתחרות הקשה ועדיין סומך על זיכרונו, התרוצצה בכבדות על הבימה, מדי פעם מניפה אל־על רגל, שחה לפנים, מטלטלת את שדיה, עוטפת בפיה את המיקרופון. הצופים כיסו אותה באהדה חמה, כאהדת בני משפחה החוגגים שמחה פרטית. בייקר, עדיין לפני איבוד עשתונותיה, הבחינה באהדה החמה הזאת, מאסה בה, והחלה פולטת קללות. גם את הקללות קיבלו הצופים באהבה, שהתבטאה במחיאות כפיים ובקריאות קצובות. ואז, לקראת הסיום, נתנה קטע כל אמריקני, לפי בקשת החיילים, אותו סיימה במעין נהמה שהפכה ליבבה, כשהיא מקפיצה עצמה לאחור, אל מאחורי המסך. מחיאות כפיים וקריאות קצובות החזירו אותה פעמיים שלוש לקדמת הבימה, והיא הסתובבה בתערובת של נהמות, של השתחוויות ושל נעימות מוליכות של פזמונים פופולריים. שנותיה ניכרו בה. תלאות החיים ניכרו בה. הצורך הנואש בכסף מזומן ניכר בה.

ראשוני היוצאים מהופעתה של ג’וזפין בייקר, הבחינו בצעיר המתמודד על יציבות רגליו, נשען על הקיר, מחליק, נופל בפינת הטארקנשטראסה. אנשים יצרו סביבו מעגל. אותו חוש ריח מיוחד המבחין בין זרים למקומיים, אמר להם שהצעיר השוכב זר. הצעיר ניסה לעמוד על רגליו, נכשל, שב לשכב על הרצפה המרוצפת חלוקי־אבן. הלילה היה קר. לב האנשים היה גס בזרים הדקורים והדוקרים. זרים הקיפו את מינכן מכל עבריה ושאפו אל לבהּ. אזור תחנת הרכבת הוצף זרים. בתי־המלון הזולים מלאו זרים שעסקו בעבודות שחורות ובשולי המסחר בתכשיטים זולים ובמוצרי הלבשה. הזרים, בני יוון, יוגוסלביה, איטליה, ישראל וטורקיה, התערו בעיר והשפיעו על מראֶהָ. לב האנשים היה גס בזרים שמרדו בהגדרתם, וביקשו לפרוץ אל העיר עצמה ולהיות בשר מבשרה.

הצעיר הגביה מבטו עד ברכי האנשים שהקיפו אותו במעגל שהלך והתעבה. ברכיים החליפו ברכיים כשמישהו פינה מקומו למישהו. לאחר כעשר דקות, כשהוא שכוב על גבי אלונקה רפואית, בבטן אמבולנס, מבטו בגובה פני האנשים, מבעד לחלונות האמבולנס, בדק הצעיר את פני האנשים, מבטו רץ ולא עוצר על איש. הם לא היו בין האנשים האלה.

המשטרה הודיעה לעו“ד קליין שאחד הישראלים שלו הסתבך בקטטת סכינים. עו”ד קליין, יהודי מקומי, לאחר ששמע את שם הצעיר ואת תיאורו אמר, בטלפון, לא, לא, זה לא ישראלי שלי… אין לי ישראלי שכזה… תבדקו עם המחלקה הפוליטית, אולי זה מהישראלים שלהם, אולי מהשמאלנים שנמצאים כאן ברשיון. איש המשטרה הציע לו בכל־זאת לבדוק, בשביל הסדר הטוב. קליין, מהסס, שאל איזה הסבר יש לו לפציעה? הגרמני ענה, אין לו. וקליין אמר, הוא מהשמאלנים… תברר במחלקה הפוליטית… לי אין אף ישראלי ששמו בן־דוד, זה בטוח. ואיש המשטרה אמר, אני את שלי עשיתי, וקליין אמר, בדיוק, בסדר, אבדוק.

קשה לדעת מהו הדבר שהציק לעו"ד קליין וגרם לו, לאחר שעה קלה, להגיע לבית החולים. החיים הגרמניים האירו פניהם לקליין היהודי, שהוריו חזרו עם תום המלחמה למינכן, שם התגוררה משפחתם דורות אחדים. הישראלים הם שהגיעו לקליין, שבתחילה דחה אותם. הישראלים הגיעו אליו בעקבות היהודים שחזרו לגרמניה במחצית שנות ה־50, והיו עיקר חוג הלקוחות של קליין בן השלושים וחמש, שנמנע מחברתם, מחוץ לעסקים, ושביקש לדבוק בבני המקום ובמנהגיהם. במשך השנים, הכירה בו המשטרה כעורך־הדין של היהודים־החוזרים ושל חלק מהישראלים, וניהלה אתו מערכת יחסים מיוחדת.

קליין, הדם שוטף את ציפורניו הלבנות בשעת כעס, שאל את בן־דוד, בגרמנית רצוצה במתכוון, שהיתה בה הלעגה על זרותו של בן־דוד ועל משאלת לבו להתערות במקום: מה הסיפור, טינופת?! מי דקר אותך? איפה?… אתה מהשמאלנים, מה?! בן־דוד, בן שלושים, רזה ומוארך, כרס־בירה רפויה, לא נרעש מהביטוי טינופת, אמר, אתה בטח עו“ד קליין? בן־דוד הגה את המלים בגרמנית מתוקנת, שהפתיעה את עו”ד קליין, אך לא הופתע מכך שבן־דוד זיהה אותו. בלי לחכות לתשובתו של קליין, בן־דוד אמר, או שאני ישראלי שלך, או שהם מעבירים אותי למחלקה הפוליטית. וקליין שאל, מה כתוב בתעודות שלך? ובן־דוד אמר, סטודנט. קליין שאל, יש לך תיק בישראל? ובן־דוד אמר, רק משהו על הפגנה בשטחים, משהו כזה. קליין, שלא יכול היה להסביר לעצמו מדוע בא לראות את הישראלי הזה, אמר לבן־דוד, אתה יודע שאתה לא ישראלי שלי? אתה יודע את זה, לא?… אתה לא שלי. אני לא מתעסק עם שמאלנים. אני מתעסק עם מהגרים, רשיונות, פיצויים, עיזבונות, דברים כאלה. אתה מבין, לא?… אבל, אני חושב שלא יעשו לך כלום, מקסימום יגרשו אותך מגרמניה.

בן־דוד, שהתרומם על מרפקיו, שאל, מה אני צריך לעשות בשביל להיות ישראלי שלך? השאלה הצחיקה את קליין, וכאשר מנת־צחוקו גאתה והסתיימה, אמר, אני מצטער… ישראלי שלי… מצטער, נבלות שמאלניות תמיד מצחיקות אותי… פשוט מה… וקליין, בהלעגה תיאטרלית, חזר על שאלתו של בן־דוד, מה אני צריך לעשות בשביל להיות ישראלי שלך? בן־דוד לא הגיב, וקליין, רגוע, שאל, כמה זמן אתה כאן? בן־דוד אמר, שלושה חודשים. וקליין אמר, בסדר, בעוד שנה אולי תביא לי תועלת. אתה מבין אותי? אתה מבין איזה תועלת? ובן־דוד אמר, לגמרי, מבין לגמרי, תועלת־תועלת. קליין שתק, ובן־דוד אמר, אז בינתיים רגיל. קליין צחק קצת ואמר, כן, בינתיים רגיל, אתה מתנהג רגיל. בן־דוד גלגל את לשונו בפיו, וקליין אמר, רוצה להגיד משהו? ובן־דוד אמר, לא, כלום. קליין אמר, אז לפי בקשת החיילים ג’וזפין בייקר נתנה ביס, וביציאה מישהו דקר אותך… אתה לא יכול אפילו לנחש מי זה, ואתה בטוח שזו טעות, שהחליפו אותך במישהו אחר, ושאין לזה קשר פוליטי… תזכור את כל זה, מה? ובן־דוד אמר, כן, זה מה שאני אגיד. וקליין אמר, תזכור את זה. הגרמנים מעדיפים זרים עם גרמנית גבוהה… תזכור שאין לך רקע פוליטי, שאתה לא מכיר אף אחד מהישראלים השמאלנים שיושבים פה ברשיון מיוחד… תזכור את זה… תתנהג כמו ישראלי של עורך־דין קליין… ודרך אגב, גם אני וגם המשטרה מאמינים שסתם דקרו אותך, זה קורה לעתים

קרובות אחרי ההופעות האלה, פעם זה גרמני טוב שנדקר ופעם סתם טינופת… יהיה בסדר. בעוד שנה אולי תביא לי תועלת, מי יודע.

במבוא המדרגות המשותף לקומות בית־החולים קליין אמר לאיש המשטרה הגרמני, תשאיר אותו לי… הוא יועיל לי יותר מאשר לכם. הגרמני שתק, וקליין הוסיף, הוא ירוק הבן־דוד הזה, אי־אפשר עכשיו להוציא ממנו מה שאין לו. אפילו לא הלשנות קטנות. כדאי לתת לו לגדול פה. והגרמני אמר, אז הוא עוד ישראלי של קליין, מה? וקליין אמר, לאו דווקא… אם אתה רוצה, הוא שלך. אבל אם הוא יהיה אסיר תודה, בעוד שנה או משהו כזה, הוא יהיה טוב בשביל שנינו, לא? הגרמני, הודף את דלת היציאה של בית־החולים ומזמין את קליין לצאת, אמר, המשחק הזה לא משעמם אותך, מר קליין? אד כפור קל וכחלחל כיסה את הצמחייה שברחבת בית־החולים. קליין שתק, והגרמני, מגחך, אמר, מינכן יפה, לא פלא שכל מיני זרים נדבקים אליה בכוח, מסכנים. קליין אמר, בעניין המשחק הזה… ששאלת… זה משחק אבל לא בהכרח משעמם. והגרמני אמר, מר קליין, לא פעם רציתי לשאול אותך על מקורה של הגרמנית המצוינת שבפיך. וקליין אמר, זה מלידה. אם אתה רוצה, הישראלי הזה הוא שלך, כמו שכבר אמרתי. הוא היה בהופעה של ג’וזפין בייקר, ואחרי שהיא נתנה הדרן, הוא… הגרמני קטע אותו ואמר, אין צורך, מר קליין, אין צורך, הוא שלך… הלוואי שיביא את התועלת עליה אתה חושב. ישראלי שמאלני אחד שווה לנו עשרה מלשינים יהודים, לא? וקליין אמר, בערך, אבל קודם הוא צריך לגדול פה, להיות חלק מהסצינה, לדעת מה הולך, מי, מה… והגרמני אמר, אז שיגדל, השרץ, שיגדל פה, למה לא, למה לא. וקליין אמר, כן, זאת הכוונה בדיוק.

הקור הדגיש את אדמומיות פניו הגלוחות של קליין, שנשען על דלת מכוניתו, מבטו סוקר רחבת בית־חולים עטורת צמחייה, משובצת קשתות, גומחות ופסלונים. רחבה שייצגה את מינכן היפה. הגרמני, שליווה אותו למכוניתו, חזר ושאל, המשחק הזה לא משעמם אותך, מר קליין?

קליין פתח את דלת מכוניתו, ועם הפתיחה שטפה את חלל המכונית מוסיקה של שוברט, וממנה החוצה. קליין ענה, זה משחק ארוך אבל לא בהכרח משעמם. והגרמני אמר, הבן־דוד הזה עוד יביא תועלת, מה… הכי אני אוהב שמאלנים שחייבים לנו שירותים. אתה יודע, הם יותר אדוקים מהפאשיסטים בעניין הזה. איזו התלהבות, איזו מסירות!… מסוגלים להסגיר את אמא שלהם.

קליין, ישוב במכוניתו, אמר, כן כן, נכון, מסוגלים להכול. והגרמני אמר, דרך אגב, בן־דוד זה לא השם של המשיח שלכם? וקליין אמר, כן, לא חשבתי על זה… משיח בן־דוד, כן. והגרמני, צחק ואמר, אז המשיח שלך. וקליין, שביקש להפסיק את השיחה כי צחוקו של הגרמני נעשה בלתי־מובן לו, מאיים, רומז לו עצמו שהתערותו במקום איננה מושלמת, העסיק עצמו בהתנעת מכוניתו, מעמיד פנים כאילו לא שמע את הגרמני, שפנה בינתיים לעבר מכוניתו.

ביציאה מרחבת בית־החולים, חזרו ונפגשו, איש במכוניתו. הגרמני קרא אליו, זה עדיין שוברט, לא? המוסיקה… עדיין שוברט, לא? המוסיקה הציפה את חלל מכוניתו של קליין. האפשרות שהגרמני יחזור על הלצת המשיח שלו, הציקה לו, וקליין קרא, כן, שוברט, כל הזמן שוברט. והגרמני, משתמש בעגה מקומית גסה, קרא, תוציא מהמשיח הזה שלך את כל המיץ שלו. קליין השים עצמו צוחק בכל לב, והגרמני ענה כנגדו בצחוק עמוק בנסיעה מקבילה לאורך עשרים מטרים, מרחבת בית־החולים אל כביש העיר העתיקה. וקליין, מביט בגרמני תוך הנסיעה המקבילה, מבלי לשלוט בשריריו, צופף את ירכיו, מגן על מפשעתו.

האשה הביטה באיש ההודף אותה לחדר האמבטיה. האיש, לא מביט בעיניה, חזר ואמר, הרבה מים, מותק, בכל מקום, רוחצת טוב טוב. האשה, ארנקה הכחול־בהיר עדיין בידיה, מתמודדת על עקביה, נוטה להיענות לאיש, מצאה עצמה אומרת לו בצרפתית, רגע אחד, בבקשה. ומיד צחקה מצרפתיות זו שלה, ומעצמה, מבקשת שהאיש הזה יצטרף לצחוקה. עוד היא צוחקת והיא חוזרת ובודקת אותו בעיניה, ומאשרת לעצמה מה שכבר אישרה לעצמה. שהוא סתם אדם, שצורתו צורת סתם, ושהסתמיות היא בבואתה כאן. בודקת אותו והוא בודק אותה, הניחה לו למשמש אותה ונשענה קצת על מסגרת דלת חדר האמבטיה שבפרוזדור קצר ורחב שקירותיו חומים־צהבהבים והוא קטוע פתאום והמשכו בדירה הסמוכה. החום והלחות נעשו ריח בפרוזדור הזה, כריח שהיה ממלא בקיץ את בית הוריה, מתוק קצת, עבש קצת. האיש חזר וביקש שתשטוף עצמה. התעקש להשתמש בעברית הרצוצה שלו, וכך דמה בעיניה לאיכר הזה הדבק בכלי שבור, ושבה ונזכרה בבית הוריה, בהוריה, בנעוריה שם, ומתוך הזיכרון עלתה מין בהרת אור שסִנוורה אותה. וכך, בפרוזדור הזה, מול האיש הזה, מצאה עצמה מסוככת בידיה על עיניה מפני בהרת האור. מהחדר המרכזי של הדירה נשמעה מוסיקת רדיו. הבינה שהרדיו מנגן כל היום כולו כפי שהוא מנגן בדירתה. הניעה בעדינות את גופה לקול המוסיקה, מבקשת לרקוד עם עצמה, בעצמה, לעצמה. האיש הניע עצמו כנגדה. רקדו לאט בפרוזדור הקצר. ידיו על מותניה, ידיה על כתפיו, האחת עדיין מחזיקה בתיק, והתיק מעבר לגבו של האיש, מקיש מדי פעם בגבו. המנגינה הסתיימה והתחלפה באנשים משוחחים. משכה את ידיה מכתפיו, והוא, ידיו עדיין על מותניה, חזר וביקש שתשטוף עצמה. חזר והשמיע מין שריקה כקול מים שוטפים. ניסתה לשוחח איתו בעניין המסיבה בה נפגשו לפני שעות אחדות. מסיבה שאִרגנה המפלגה לאוהדיה, מהגרים בני אותה ארץ, ימים אחדים קודם בחירות, תחת הכותרת “חדשים כוותיקים”.

מפיות נייר עטפו את השולחנות ורוח קלה ונעימה, שהגיעה מן הים, הניעה קצת את השיחים הנמוכים ואת שורות הפרחים, שהיו כעין גדר המקיפה את החצר שבה התקיימה המסיבה. תוך דקות נפלו המחיצות בין המהגרים הוותיקים לחדשים והכול דיברו בשפת ארצם בחיוניות שופעת. המארגנים, אנשי המפלגה, נדבקו בחיוניות, נענו לרחשי הלב ומיעטו בנאומים. ומיד לאחר הנאומים, פתחו הנוכחים בתנועה מהירה, נעים בקדחנות זה לקראת זה, יוצרים מעגלים קטנים, זוגות, נוגעים זה בזה, שמחים זה בזה. כילדים שהגיעו למחוז חפצם. האנשים לבשו את בגדיהם הטובים, וגם הלחות הכבדה לא סילקה לגמרי את בושמי הגוף שטבלו בהם שעה קלה קודם בואם למסיבה זו. האשה הביטה באנשים, נרגעת והולכת שאין היא יוצאת דופן. הסתובבה ביניהם, שומרת לעצמה טובה על רגליה הנאות והחלקות היוצאות מתוך שׂמלה קיצית כחלחלה מנוקדת. קצת מתמתחת לה, קצת מגביהה עצמה על עקביה, קצת מכוונת ודוחסת את כרסה הקטנה, מפזרת ואוספת את שׂערה. משהבחינה באיש, הבחינה שפניו אליה, שהוא כבן חמישים, שהוא מלוהט, שפניו כבצק. ידיה לא נשמעו לה, והעבירה אותן לאט על שדיה, מול עיניו. האיש חייך. חייכה אליו. מיהרה וניתקה עצמה והחלה מסתובבת בין האנשים. לאט לאט. התפרדה חבילה זו של מהגרים ותיקים וחדשים. השמש נטתה לשקוע, ורוח טובה היכתה באנשים, בשלטי המפלגה הפרושׂים על פני הגינה הקטנה, והפטיפון שניגן ממנגינות ארצם השתתק. המעטים שנותרו בגינה עצרו את תנועתם, הביטו בעצמם קצת נפעמים וקצת נבוכים. המסיבה דעכה ועכשיו הגינה והסובב אותה נראו כמות שהם: גינה צרובת שמש, מאובקת, מוקפת בתי דירות משמימים.

האשה, נשענת קצת על גדר שיחים, ביקשה להאריך שהותה בגינה ומצאה עצמה חולמת בהקיץ. הנה היא במסיבה של ישראלים והיא דוברת עברית משובחת, גופה צעיר ואיבריה משומנים היטב. והנה היא בחדר אמבטיה בבית־מלון אופנתי, לגופה הרטוב תחתונית שחורה, ומהעבר השני גבר נשען על הקיר, עירום, והיא צועקת. שאלה את עצמה. למה אני צועקת, והקיצה. שומעת את האיש מדבר אליה בעברית רצוצה, והנה הוא אוחז בזרועה ומוביל אותה מהגינה.

הרדיו בדירת האיש שב והשמיע מנגינה. האשה חידשה את תנועת הריקוד שלה בפרוזדור הקצר. האיש אחז בישבניה, סב ונעמד מאחוריה, מהדק עצמו אליה, ושמעה אותו אומר, עכשיו, מפה. לא ידעה אם הוא שואל, אם הוא מודיע לה, ושתקה, מניעה קצת את גופה. האיש ייצב אותה, כופף אותה נגד הקיר, שרבב את פניו לפניה ונישק את שפתיה, שב ונעלם מאחורי גבה, מתקין את עצמו בבהילות, ולאחר־מכן מתקין אותה, קושר את שׂמלתה למותניה, כשהוא מכנה אותה בכינויי חיבה, בשפת ארצם. משניתק ממנה, רגליה רעדו והתיישבה על הרצפה, שמלתה מגולגלת על מותניה, מאחלת לעצמה שמצאה לה נפש בתל־אביב. האיש ישב לידה, פניו חיוורים, ותוך שהוא מנסה לשלוט בנשימתו, אמר לה, טוב משמה? טוב? סרקה באצבעותיה את שׂערו, ואמרה לו, כן, טוב משמה. לאחר דקות אחדות, האיש קם לחדר האמבטיה, סגר את הדלת מאחוריו, וכשהחלו המים לשטוף אותו שמעה אותו צווח צווחות הנאה קטנות.

שטח אדמה חולי, מלבני, שרוחבו כמאה מטר ואורכו כשלוש מאות מטר, בצדו המזרחי חורשה קטנה מדולדלת, מצדו המערבי כביש, ובצדו הצפוני גבעת חול קטנה. שני אנשים מדדו את השטח. מישהו סימן בעיגול את המקום שבו נמצא הצעיר מת, ירוי. האמא לא מוותרת. היא אומרת שמישהו ירה בו, לא ייתכן שזו תאונה, לא ייתכI שהוא ירה בעצמו, פשוט לא ייתכן. היא רוצה חקירה חוזרת. החוקר הצעיר אומר שייתכן, ולאחרים הוא אומר שיותר מייתכן, שהוא שוקל את האפשרות שהצעיר ירה בעצמו כתוצאה ממתח נפשי, מלחצים וכו'. כבר היו דברים מעולם, אומר החוקר, אך המקרה יסוּוג כתאונה, באין ראיות מספקות לסיווג שונה. ולמחרת, במשרדו של עורך־הדין, אנחנו מחכים לאמא האמורה להביא איתה את צלניק. העורך־דין אומר, עד שהאשה תבוא, אני רוצה לומר לכם כמה דברים. ראשית, כולנו מודעים לגודל האסון, אבל צריך להיות מעשיים. אני מציע שמרגע זה ואילך נדבר רק על תאונה ואך ורק על תאונה, זה מוכרח להיות מובן לכולנו. ואחרי־כן כבר נראה… דבר אחד בטוח: את הילד לא יחזירו לאמא שלו. בינתיים, הגיעו האמא וצלניק. האמא אמרה, במלחמה הייתי חצי שנה ביערות ואחרי־כן הייתי עם בעלי השני שנה באונייה רוסית, בלי לעלות לאדמה, שנינו בתור אלחוטאים, ובעיקר בתור יהודים… וכשאמרו לי שהילד נהרג, הבנתי משהו שאתם לא תבינו. הבנתי שיש קשר בין כל אלה, שהשואה נמשכת. אסור היה לקחת את הפיצויים… אני לא יריתי אז, באונייה, ביער, בעצמי, אפילו לא חשבתי על זה, לא ביערות, לא באונייה ולא בחקירות ולא במחנה ולא בהגליה… וגם הוא לא ירה בעצמו. וצלניק אמר, תשמעו אותה, היא עברה הרבה, שני בעלים במלחמה, היא מהאנשים של פעם… אתם יודעים, אנשים מברזל, שבע שנים לא שמענו ממנה מלה, חיפשנו קשר דרך חברים, פרטיזנים, דרך השטן יימח שמו בעצמו, ורק אחרי שבע שנים שחררו אותה האדומים, הנאצים החדשים, ואמרו, היהודייה נקייה, אבל יהודייה… האדומים יימח שמם לקחו ממנה את הזכויות, ובסוף היא הגיעה לכאן, אלינו, לארץ ישראל, הכול מהתחלה, ואחרי שנה התחתנה עם פישטובר הזה והביאה את הילד… תחשבו על כל זה לפני שאתם עושים משהו.

ימים אחדים קודם־לכן, צלניק אמר לי, הנה הכתובת של פישטובר, זה האבא, הוא יודע. הם כבר לא ביחד איזה עשר שנים… הוא בכלל בעלה השלישי, השניים הלכו באירופה. זה מהתחלה היה ביניהם מיקח טעות. היא מהיערות, מהאונייה, מהמפלגה… הוא כלום. רק בסוף, שלושה חודשים במחנה קטן, האמריקאים באו לפני שהוא הבין בכלל מה קורה, אחרי־כן כמה שנים באירופה, בלי דין ובלי חשבון, ורק ב־49' הגיע לארץ… זה מה שאני יודע עליו. בעצם יש עליו עוד כמה דברים, אבל זה לא לעכשיו.

פישטובר אמר, הם אומרים שהילד לא ירה בעצמו, אז הוא לא ירה בעצמו. מבחינתי זה סגור… הוא לא ירה בעצמו. זה מדינה יהודית, אתה מבין, זה לא רוסיה, אין פה קונספירציה על חשבון ילדים… היא, האמא שלו, אתה מבין, היא מסוג אחר, הכול דוקטרינות, קונספירציות, פוליטיקה… אני אמרתי לה, הנה, יש מדינה, נעשה חיים חדשים, מסחר, ילדים, בית, משהו אחר… בואי נחיה עוד פעם אחת…

פישטובר, אמרתי, מר פישטובר, הילד מת, האשה רוצה שיפתחו חקירה חדשה, החוקר אומר שזו תאונה, אפשר לגמור ברוח טובה… תסלח לי על הביטוי… לגמור על תאונה. זה קורה, אחת למספר חודשים זה קורה, בלתי־נמנע, כמו שאומרים… ההורים צריכים לחתום על כמה ניירות, מה אתה אומר? פישטובר קם מהכיסא, גופו רך ורגליו קצרות, וניגש לחלון. מבעד לחלון נשקף חלק מדרומה של תל־אביב. ופישטובר אמר, בלי לחכות לתשובה, אתה רואה את העסק הזה? זה עסק רפואי של אביזרי פלסטיק, עזרים מלאכותיים וכו' וכו'… מה אני כבר רציתי מהחיים החדשים בארץ ישראל? באמת רק מעט מאוד, להישאר בחיים ועוד משהו, מינימום שבמינימום… לפני־כן, כשהתחתנו, הייתי כמה זמן סוכן תרופות, לא מי יודע מה, אבל החזקנו מעמד. אבל לאשה הזאת זה לא נראה… היא המשיכה לחיות שם, במלחמה, בחקירות, במפלגה, והיא אמרה שסוכן תרופות הוא פרזיט. מסביב כולם היו סוכנים, אבל רק אני הייתי אצלה פרזיט. עכשיו אומרים שהילד מת… לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים, הוא הלך אחרי האמא שלו, ילד של פרזיט ושל פרטיזנית… בגיל שמונה שלו נפרדנו. אחרי שנתיים נכנס ללמוד בפנימייה, מאתיים לירות, בכסף של אז, הוא עלה לי לחודש. בינתיים הוא כבר עשרים ושתיים בערך, לא ילד. תאונה זה בסדר גמור מצדי, פה זה לא רוסיה, לא המפלגה, אין קונספירציות כאלה כאן… תאונה, כן, לא יכול להיות משהו אחר… אפילו בלי לשמוע מה שהחוקר אמר, אם היו שואלים אותי הייתי אומר תאונה.

לפני שנפרדנו, ליד דלת בית המסחר, פישטובר אמר, צלניק הזה בוחש בעניינים, מה? אמרתי לו שצלניק לא בוחש, אבל בעניינים. ופישטובר אמר, המנוול. המשכתי לעמוד, כי הרגשתי שפישטובר רוצה עוד מספר דקות. המנוול נשאר באוויר. לא שאלתי למה מנוול, והשארתי לפישטובר את ההחלטה אם להרחיב את הדיבור. ופישטובר אמר, אחרי המלחמה הייתי שנתיים באירופה, וחלק מהזמן אפילו בגרמניה ממש… כל השנים חשבתי שבקושי יש רק אלוהים אחד שלו צריך לתת חשבון, אבל כשהגעתי לישראל, או יותר נכון כשהתחתנתי איתה, גיליתי שיש כבר שני אלוהים… והראשון זה הצדיק צלניק. השני בשמיים. ושגם לו, לצלניק, צריך להגיש חשבון… לפני החתונה הוא הזמין אותי למשרד שלו לשיחה, כאילו הוא הורים כזה, או אפילו כאילו מתחתנים בעצם גם איתו ככה, ובמשרד היה עוד איש אחד, והצדיק צלניק שאל אותי על הזמן שלי באירופה שאחרי המלחמה, אלף ואחת שאלות… ורק אחרי כמה שנים, היא אמרה לי שצלניק והשני מצאו ששיקרתי בנוגע לכל מיני דברים של הזמן בגרמניה אחרי המלחמה. היתה נפגשת הרבה עם צלניק, לפעמים בעיר ולפעמים בקיבוץ שלו, לא אינטימי, אני חושב, אידיאולוגי מלא… פעם הוא סידר שתיסע לאיזה – ובכלל הרבה כינוסים כאן בארץ – לאיזה קונגרס באירופה… הייתי שואל אותה, מה עם הצלניק הזה, קרוב שלך, אלוהים שלך, מה איתו?! אבל היא רק אמרה, זה לא קשור לאינטרסים של סוכני־פרוטזות. יותר טוב לך שתישאר באלמנט שלך. כן, אני בטוח שצלניק בעד תאונה… הוא גם אמר לה אז לקחת את הפיצויים.

הוא לא ירה בעצמו, עורך־הדין אמר, מובן, מר צלניק, מובן שניקח את זה בחשבון. אבל גם אתה תסכים שאי־אפשר להתעלם מעובדות מוכחות… למשל מדוּח המעבדה הקובע שהירייה נורתה מטווח של עשרים עד ארבעים ס"מ, ומעוד עובדות. וצלניק אמר, הניסיון האנושי מלמד אותנו שלפעמים הרגשה פנימית חזקה, מין אמונה חסרת הוכחה, מתבררת כצודקת יותר מאיזה דוּח מעבדה שלא יהיה. אבל, הוסיף צלניק, דוּח מעבדה הוא דוּח מעבדה, צריך לקחת את הכול בחשבון. והאשה אמרה, לא היינו צריכים אז לקחת את הפיצויים. צלניק חפן פניו בידיו ונשען לאחור, ועורך־הדין אמר, אני לא מבין. מה הקשר? והאשה אמרה, אף פעם לא תבין. ועורך־הדין חש שהיא בעצם מדברת דרכו לצלניק, ואמר, אני חוזר ואומר שתאונה היא המוצא המשפטי האידיאלי, מבחינתכם, מכמה וכמה בחינות… לא כדאי לבקש חקירה חדשה. האשה אמרה, אני לא מפחדת מכלום, אני רוצה חקירה, הוא לא ירה בעצמו. עורך־הדין הציע לקיים פגישה נוספת עם החוקר. פגישת הבהרה, אמר. האשה צחקה, ראית את החוקר, אין לו שלושים, השורשים שלו קשורים לו מסביב לנעליים, אין לו עומק. הבהרה… דוּח מעבדה… על מה אתם מדברים?! האשה קמה ויצאה. אנשים חיכו לעורך־הדין בחדר סמוך. צלניק ניגש לדלת, סגר אותה, ואמר לו, כשהוא ליד הדלת ומבטנו אליו, זה יהיה בסדר, תקבע את פגישת ההבהרה, אני בינתיים אדאג שזה יהיה בסדר. תאונה… אני סומך עליכם שמהחדר הזה לא יֵצא החוצה כלום על העניין.

בערב התקשר איתי פישטובר. שכחתי, אמר, לספר לך שבכסף של הפיצויים היא לא נתנה לי לנגוע. רציתי לקנות עם הכסף הזה סוכנות, אבל היא לא נתנה, אני חושב, תמיד חשבתי, שהכסף כולו הלך למפלגה… לא קנתה איתו מכונית, לא תכשיטים, לא חשבון בנק סודי. ככה די הרבה כסף בשביל משפחה רגילה כאן. גם הצוואה שלה, היא בעצמה אמרה לי, הולכת כולה למפלגה… רק רציתי שתדע. צלניק הולך על תאונה?! אם הוא כן, אז גם היא כן. בסוף אם הוא רוצה תאונה, יהיה תאונה גם לפי דעתה… אידיאולוגיה לפני עובדות ומעל לעובדות. בכל אופן, אני, הפרזיט, לא ראיתי גרוש מהכסף שואה הזה.

עורך־הדין קבע את פגישת ההבהרה ליום שני אחד, שהיה יום חמים ונאה באמצע החורף, במשרדו של החוקר. כשהגעתי, מצאתי את עורך־הדין מחכה, ואמרתי לו, בוא לא נהיה בדואים, נחתוך את כל הנימוסים ונדבר לעניין. מה אתה חושב? ועורך־הדין אמר, הוא ירה בעצמו, אבל זאת רק השערה שלי. האמת תהיה תאונה. היא אשה חזקה וקשה, אבל גם לצלניק יש ניסיון. אתמול דיברתי איתו והוא אמר שזה בסדר, כלומר מסודר, אבל שצריך ללכת לפי הלוח הקיים, לקיים את הפגישה, ואולי עוד אחת, ובסוף להביא את הניירות לחתימה. פישטובר לא יעשה בעיות, מה? אמרתי לו שפישטובר לא יעשה בעיות.

למראה האשה, החוקר אמר לעורך־הדין, חשבתי שזו פגישה רק בין שנינו. עורך־הדין ניסה לומר משהו, אבל האשה הקדימה אותו ואמרה, אם ככה, אני מוותרת על הפגישה. אבל לא קמה מכיסאה. נראתה המומה מעט. ראשה כמעט נשען על כתפו של צלניק. לא ידענו אם הפגישה נמשכת, נמסה, נדחית. הייתי עורך־דין צעיר, חצי שנה במקצוע. לא היה לי נסיון במצבים כאלה. עברתי על התיק כמעט עשר פעמים. חשבתי שהוא ירה בעצמו. השטח בו נמצאה הגופה, והנסיבות בכלל, הזמינו את הדעה שהמדובר בהתאבדות. לא היו עקבות אדם, או עקבות צמיגים, שהעידו על אפשרות רצח, ועם זאת, עדיין, תאונה היתה אפשרית. האשה הניעה לאט לאט את ראשה מצד לצד, כאדם המבקש ליצור לעצמו שדה ראייה רחב. תנועת הראש התחזקה, לאט לאט, עד שנעשתה, פתאום, לשתי שניות, חזקה ומטלטלת, כאילו כוח בלתי־נראה הדף את הראש. ואז, לאחר טלטול אחד, נרגעה, מביטה ברצפה.

עורך־הדין הסתכל בצלניק. לחדר נכנסה פקידה ואותתה לחוקר שיֵצא לחדר הסמוך בדחיפות. החוקר אמר, תחליטו, ויצא. וצלניק אמר לאשה, ייתכן שהילד בכלל התאבד, את יודעת… אבל זה לא יצא מהחדר הזה. כולם פה אנשים שלנו. דיברנו על זה מספיק ואני לא רוצה להמשיך בזה. האשה ניגשה לחלון. צמח ירקרק בעציץ התחמם בשמש החורפית ורחבת החלון הוארה באור השמש ודמתה למעין חופה. ודמות האשה באלומת האור נראתה כלקוחה מציור של ורמיר. האשה אמרה, ואם זה סופי אז כאן, עכשיו, זה הסוף של זה? כאן גומרים את זה? וצלניק אמר, זה סופי, והסתכל בעורך־הדין שאמר, סופי, רק צריך שפישטובר יחתום.

פישטובר אמר בטלפון, תאונה, מה? ועניתי לו, כן, האשה מוכנה לתאונה, צריך רק את החתימה שלך בתור האב. ופישטובר אמר, בטח התפלאת איך היא שינתה את דעתה פתאום בצורה כזאת… איך היא יורדת מהחקירה וחותמת על תאונה. אמרתי, כן, האמת קצת הופתעתי ממנה. ופישטובר צחק וזימר תוך צחוק, יידן, יידן, לומיר אלה לוסטיג זיין, פרייליך זיין… הילד הזה ירה בעצמו… אבל על מתאבד אין פיצויים מהביטוח, מה, ועל תאונה יש… גם הכסף הזה עוד ילך למפלגה, עוד תראה, כמו אז, בשילומים… הילד הזה, של פרזיט ופרטיזנית, ירה בעצמו, זה פשוט… עכשיו אני יודע, אין בעיה, אני בטח יחתום להם. 

נמגלט בא לבקר את המפגרת שלו, אמרו הילדים כשראו את המכונית השחורה של הסוחר נכנסת לשטח המוסד. אם הבית היתה אז מיטיבה את תסרוקתה, מקפיצה לכאן ולכאן את החזה, משחררת את שרירי הרגליים, נכנסת לשירותים, שוהה שם כמה דקות, ויוצאת לקבל את פני הסוחר. נמגלט היה מאֵט בכניסה למוסד, מציץ בראי הקטן, מלחלח בלשונו את שפמו, מעניק לו ברק רגעי. המכונית היתה מקרטעת קלות בשער המוסד ומחליקה משם לאורך שביל חצץ רחב שהוליך אל הרחבה שבפתח המוסד. אם הבית אמרה, הו, אדון נמגלט, איזה הפתעה, ונמגלט אמר, כן, זה אני, ישר מתל־אביב, כמו תמיד מוצא גם זמן בשבילכם. הילדים הבחינו בהתרגשות שאחזה באם הבית. הילדים ידעו שהיא גרושה ושהקשר שלה עם בעלה־לשעבר מוגבל לעניין הפיצויים מגרמניה, ושיש לה בן בפנימייה חקלאית או צבאית, ובת נשואה לרכז קניות אזורי. בערבים, לפעמים, נשמעה מוסיקה ושירה, בגרמנית, יוצאת מחדרה ומטיילת במסדרון. מוסיקת נכאים שהפחידה את הילדים ונטמעה בזיכרונם. איך ללינקה שלי היום, שאל נמגלט, משהה את אחיזתו בידה של אם הבית, בעוד שמאלו מחבקת אותה בשקע בו מסתיים הגב ומתחילים הישבנים, והודף אותה קלות לעבר הכניסה. הילדים ראו את הכול. נמגלט הגיע למוסד לפחות אחת לשבוע. גם תושבי המושבה השרונית הכירו אותו על־פי מכוניתו השחורה. לפעמים התעכב במרכז המושבה לקנות משהו, ואז קשר שיחה קלה על המוסד ועל הילדים, או סיפר על תל־אביב. בכניסה לבניין הם נעצרו רגע, נמגלט הביט בערוגת הפרחים ושאל את אם הבית, את חותמת? אם הבית לא ענתה ונכנסה לבניין. הילדים שמעו את נמגלט אומר, אל תהיי טיפשה… הנאצים האלה לא יעשו לך מציבה מזהב. זה מצווה, תאמיני לי. אם הבית היתה בדרך־כלל לבושה ומכופתרת מרגל ועד ראש, אבל לפעמים, בבוקר המוקדם או בלילה, ראו הילדים את הבשר האדום המלא, את הגוף המוצק ואת שוקיה החזקות, בצאתה מהמקלחת.

לילינקה, בתו של הסוחר נמגלט, חיתה במוסד לפי סידור מיוחד. הילדה היתה אִטית, אך לא מפגרת, וחייה במוסד התנהלו במסלול עצמאי, ללא קשר לילדים האחרים ולמסגרת המוסד. זה הכול מהנאצים יימח שמם, שמעו הילדים את נמגלט, מלטף את לילינקה, והיא אומרת, אבא, אבא. הילדים הבינו שיש פה משהו לא רגיל. שנמגלט בעצם מסתיר במוסד את לילינקה, ושאם הבית משתפת איתו פעולה. לאחר שעה קלה היה נמגלט יוצא לדשא. אם הבית מכינה לו כיסא נוח, ונמגלט מנמנם קלות כשפניו אל המושבה הקטנה. לפעמים היתה אם הבית מצטרפת אליו, וכך היו השניים יושבים שם בדשא. הילדים התרוצצו על פני הדשא ונמגלט, לפעמים, פצח בשיר או פנה בשקט לאם הבית שהיתה, לפעמים, מגיבה בצחקוקים ובהסמקות. תראי, את צריכה לחיות עכשיו… את צריכה לשכוח את הכול, שמעו הילדים את נמגלט אומר לאם הבית.

בערב נכנס נמגלט לחדרה של אם הבית. מוסיקה עם שירה, מתקליט, בשפה הגרמנית, יצאה מהחדר. בפרוזדור, ליד הדלת, ארבו הילדים, לבם מפרפר, מתאמצים לקלוט את הרעשים שבחדר ולזהות אותם. תישבעי… מה אכפת לך… תישבעי שהיית שם עד שנת 43‘, מה אכפת לך… את לא חייבת להם כלום, הם נאצים מסריחים… המצפון שלך יכול להיות שקט… שמעו הילדים את נמגלט אומר לאם הבית. ולמחרת הגיע למוסד בעלה לשעבר של אם הבית ואיתו איש גבוה ורזה, וכל היום ניהלו השלושה שיחות חשאיות, תוך עוינות ובעצבנות גלויה. הילדים שמעו את אם הבית אומרת, אני לא זוכרת. מה אני יגיד אם ישאלו אותי כל מיני שאלות? בעלה לשעבר שתק, אבל האיש הגבוה והרזה אמר, זה בסדר, זה מסודר, לא ישאלו… רק תגידי שהיית ותחתמי. ככה כולם עושים, זה שום דבר, פרוצדורה כזאת. אל תגידי לי שדווקא עם הנאצים האלה את מחפשת להיות בסדר. כשהגבוה סיים, אמר לה בעלה לשעבר, תשמעי מה שפיש אומר לך, הוא יודע מה שהוא מדבר. מוכרחים לעשות את זה כל זמן שאפשר… מי שהיה שם עד שנת 43’ מקבל, האחרים לא… חוץ מזה את יכולה לשאול את נמגלט אם כדאי או לא.

בערב עזבו בעלה לשעבר ופיש את המוסד ופנו ברגל אל המושבה, לתפוס את האוטובוס האחרון. לאחר ימים אחדים חזר הסוחר נמגלט. אם הבית ראתה אותו מהחלון, אך הפעם לא יצאה אליו. נמגלט עמד ברחבה, ליד מכוניתו, וחיכה לה. אם הבית נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת. נמגלט נכנס לבניין, והילדים אמרו לו שאם הבית בחדר שלה. נמגלט ביקש ממנה שתפתח לו, אבל היא לא פתחה. נמגלט חזר למכונית ונסע לכיוון המושבה. בערב שב. אם הבית ראתה אותו מבעד לחלון. המכונית השחורה החליקה ונעצרה לפני פתח המוסד. נמגלט לא יצא מהמכונית. זה היה ליל קיץ חמים ורוח שרונית קלה נשבה בהפסקות. הרדיו במכוניתו היה פתוח. נשמעו קטעי מוסיקה וקריינות. הילדים נכנסו לחדריהם, אך נמגלט היושב בחוץ, בחשיכה, לא נתן להם לישון. אם הבית נשענה על אדן החלון והביטה בנמגלט. הלילה היה בהיר, מהכביש העוקף את המושבה נראתה המושבה כמובלעת ירק קטנטנה, ומהמושבה נראה הרכב החולף בכביש העוקף, אור פנסיו מגיע עד גבעת החול שבקצה המוסד ונעלם. נמגלט הוציא את ראשו וצעק, את חותמת? אם הבית לא ענתה, ונמגלט צעק, את חותמת או לא? אם הבית לא ענתה. נמגלט הדליק את פנסי המכונית וצעק, תצאי שאני יראה אותך. תצאי… אני רוצה לראות את הצדיקה האחרונה.

אם הבית יצאה. נמגלט יצא לקראתה. עלו לחדר שלה. לאחר שעה קלה, הגיעו הילדים לפרוזדור, ליד דלת החדר של אם הבית. זה כסף שמגיע לך, נמגלט צעק, את לא מבינה… תראי מה הנאצים עשו לנו… תראי, תראי את לילינקה שלי… תראי את כולם, תחתמי ודי… אל תעני את כולם. הילדים שמעו את נמגלט אבל לא את תשובתה, כי מוסיקת נכאים, מתקליט, בגרמנית, שטפה פתאום את החדר. לאחר כמה דקות יצא נמגלט ובפתח אמר, תחשבי על זה עוד פעם, תעשי לעצמך טובה. למחרת בבוקר, בשעת ארוחת הבוקר, ראו הילדים את בעלה לשעבר, את פיש, את בנה, את בתה ואת בעלה רכז־הקניות האזורי, יושבים איתה לשולחן, מלחשים בהתרגשות ובבהילות. פתאום קם בעלה לשעבר, הכניס אצבעותיו לפיו, הוציא את שיניו התותבות ואמר, השיניים האלה זה מהכסף הזה. הבן משך אותו חזרה לכיסא, אבל הבעל לשעבר התחיל לצעוק, זה מהכסף הזה… הכול מהכסף הזה… ועכשיו הנבלה לא רוצה לחתום… אני לא מאמין, אני משתגע מזה. התיישב, התחיל להתייפח ולהביט בידיו שעל השולחן. פיש אמר משהו וגם הבת אמרה, ואחרי־כן הם השתתקו וגם אם הבית שתקה. לאחר השתיקה, שמעו הילדים את פיש אומר, היום השלושים ואחד לחודש, זה היום האחרון לחתום על ההצהרה. אני יכול לכתוב לשק בגרמניה שהתיק נסגר ושאין יותר טיפול… אבל חבל על הארבעים אלף שמגיעות לכם.

האנשים קמו מהשולחן ואם הבית נשארה לשבת. האנשים עמדו בחוץ על הדשא שהיה רטוב ושהבריק בשמש הבוקר, והביטו דרך החלון באם הבית. הבן אמר, אני מוכרח לחזור לבסיס, והלך. אם הבית סימנה לילדים לסיים את הארוחה ולצאת לכיתות. הילדים יצאו, ואם הבית יצאה והצטרפה למבוגרים שעל הדשא. פיש אמר לה משהו. היא נענעה בראשה, הביטה בשעונה ועלתה לחדרה. לאחר שעה קלה ראו הילדים, דרך חלון הכיתה, את חבורת המבוגרים נכנסת למכונית המסחרית של רכז הקניות, וכשהמכונית עברה ליד הכיתה ראו שאם הבית יושבת ליד הנהג.

אם הבית חזרה אחר הצהריים. הילדים חיכו לה על הדשא ואם הבית ניגשה אליהם. ניגשה וחיבקה אותם. היא היתה עייפה ונדף ממנה ריח זר. אחרי־כן נכנסה למקלחת, וכשיצאה ראו הילדים את גופה המוצק, האדום, ואת שוקיה החזקות, ומבשׂרהּ הרחוץ עלה אד חם ואצבעות רגליה היו לבנות כאילו ניטל מהן הדם. בערב הגיע נמגלט. אם הבית יצאה לקראתו. נמגלט הִשהה את אחיזתו בידה, שמאלו מחבקת אותה, מוביל אותה לחדרה. שמעתי, אמר, שמעתי, מיידלה… זה בסדר, עשית טוב, עכשיו הכול בסדר… ידעתי, אני ידעתי מאה אחוז, כל החיים לפניך, מגיע לך, הכול מגיע לך. אם הבית לא הוציאה הגה, ונמגלט אמר, זה יעבור, אל תשימי לב, זה יעבור, זה מצווה, תאמיני לי. לפנות בוקר שמעו הילדים את הסוחר שר וצוחק, שר וצוחק וקורא קריאות ביידיש ובעברית. נמגלט ישב בחדרה בתחתוניו והזיע. שיער שחור דק ומפותל כיסה את כתפיו החשופות והתגבל על בטנו הלבנה הרכה כצמר פלדה. רגליו לבנבנות, דקות, חלקות וקמחיות. אם הבית השקיפה מבעד לחלון אל הכביש העוקף את המושבה. היא אמרה, אתה יודע מה הציל אותי אז, האקצנט שלי הציל אותי. ונמגלט אמר, השטן הציל אותך. אם הבית פתחה את החלון והתיישבה לשולחן. השניים שיחקו קלפים. המושבה החלה להתעורר. נמגלט קם, ניגש לחלון והתחיל לצרוח מרדרס, מרדרס… לילינקה, יידן… לילינקה… אם הבית גררה אותו מהחלון, הפעילה את הרדיו, סגרה את החלון, התיישבה לשולחן ושיחקה קלפים עם עצמה. ונמגלט, מהרצפה, אמר, את זונה. אם הבית לא ענתה. ונמגלט אמר, שמעת אותי. אם הבית אמרה, לא. ונמגלט אמר, אמרתי שאת זונה. אור היום נכנס לחדר. הנהג ועובדת המטבח נשמעו מחליפים ברכות בוקר טוב. ונמגלט אמר, קר לי, אני הולך למות, קר לי. אם הבית עזרה לו לקום, השכיבה אותו במיטה וכיסתה אותו. ונמגלט, מהמיטה, שאל, ועכשיו מה תעשי עם הכסף? את לא יותר טובה מאף אחד. אם הבית אמרה, אתה שיכור. נמגלט ירד מהמיטה וצרח. יצא לפרוזדור וצרח, לילינקה, לילינקה, הנאצים משלמים כסף טוב, לילינקה. הילדה עמדה בפרוזדור, מביטה באביה העירום ואמרה, אבא, אבא. נמגלט צעק, מה אבא, מה אבא… לילינקה, תדברי… אלוהים, תדברי כבר… את הורגת אותי ככה… אבא… מה אבא?! מה אבא?!…

אם הבית יצאה לפרוזדור ומשכה את הסוחר. ליאון, היא אמרה, ליאון, הכול יהיה בסדר. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו את אם הבית פונה לנמגלט בשמו הפרטי, וזה היה משונה בעיניהם. בצהריים, הגיעו פיש ובעלה לשעבר ולקחו את הסוחר איתם לתל־אביב.

גבר כבן חמישים מקפל בזהירות גרביים ולבנים ומניח אותם במזוודת עור חומה הנסגרת פעם ברוכסן ופעם בחגורת עור חיצונית. הגרביים צבעוניים והוא ממשמש אותם, מריח את עור המזוודה, קולט במעורפל את הצורות המודפסות על הגרביים, מעוינים, משולשים, מדי פעם מרים ראשו מהמזוודה ומביט מבעד לחלון. החדר כמעט ריק מרהיטים ובחדר הסמוך יושבים בכורסאות טלוויזיה אדמדמות אנשים והוא שומע את קולותיהם. בין האנשים אשה וילדה כבת עשר. מדי פעם הילדה ניגשת לפתח המשותף לשני החדרים ומביטה בו, בגבו. הוא שומע את צעדיה ואת נשימתה. רצפת החדרים מרוצפת שטיח ירקרק מחורץ סימני גרירה. הוא מסיים את האריזה והילדה רצה אליו וקוראת, אבא, מחבקת את מותניו והוא מחבק את ראשה ומביט מבעד לחלון. מן החלון, בשעת ערב זו, נשקף קטע של ברוקלין, אפור כחלחל מעורפל מתמשך עם כביש ראשי הנעלם מהעין ומתגלה לה, מנוקד בתאורת פרסומת. הילדה שבה ואמרה, אבא. ולאחר דקות אחדות האנשים קראו לילדה ויצאו איתה מהדירה, משאירים אותו ואת האשה.

האיש חיכה כחמש דקות ואז שרבב ראשו מהחלון, מתאמץ לראות את האנשים ואת הילדה יוצאים מפתח הבית. לאחר־מכן התיישב על השטיח הירקרק, לצד מזוודתו, העלה מכיס מקטורנו חפיסת שוקולד שעטיפתה מבטיחה חלב ודבש, ונגס נגיסה גסה, מקשיב לקולות הערב, צפירות, קריאות חלושות, צעדים על התקרה, טריקת דלתות, שידורי רדיו וטלוויזיה. כשסיים את חפיסת השוקולד עשה מעטיפתה מעין מטוס ושילח אותו בתנופה, מעבר לראשו, לאחור, דרך החלון. הרוח הקלה השיבה את המטוס אל פנים החדר. המטוס מסוחרר נחת במרכז החדר על השטיח הירקרק. האיש, עדיין יושב, טפח בכף יד פתוחה על בטנו, מתח רגליו וכופף עצמו במהירות שתיים־שלוש כפיפות לפנים, שורק אוויר ופניו מסמיקות מהמאמץ. לאחר־מכן ישב שעון על הקיר, כופף את רגלו לעבר בטנו ובכף ידו צחצח את נעלו השחורה. האשה בחדר הסמוך פתחה את הטלוויזיה. בשעת אחר צהריים זו הוקרנה אפיזודה מסדרה העוסקת בחיי רופאים ואחיות. האיש, שהכיר את הקולות, חייך לעצמו לשמע חילופי דברים בין גיבורי הסדרה. הוא צעק לעבר האשה שבחדר הסמוך, זאת ג’ני הבת־כלבה משבוע שעבר, לא? והאשה צעקה בתשובה, זאת מאה אחוז ג’ני הבת־כלבה, כן. האיש, עדיין שעון על הקיר, ממשיך להקשיב לקולות הסדרה, אומד בעיניו את המרחק שבינו למטוס השוקולד המונח על השטיח, התגלגל על צדו לעבר המטוס, לקח אותו, חזר לקיר, התיישב והטיל את המטוס דרך החלון, ממתין לשובו.

לאחר דקות אחדות צעק לאשה, אז הילדה תהיה בסדר, מה? האשה ענתה, מאה אחוז בסדר. האיש קם על רגליו ונכנס לחדר הסמוך, שתריסיו מוגפים. האשה, כבת ארבעים, רזה, בהירת שיער, הרימה מבטה מהמסך אליו, ואמרה, היא תהיה מאה אחוז בסדר. האיש, עומד בפתח החדר, אמר, לסמוך עלייך בעניין הזה, מה? האשה לא ענתה, והוא צעק, לסמוך עלייך?! האשה, מביטה במסך, אמרה לו בשקט, תעשה לעצמך טובה, אל תתחיל עם זה. האיש, עדיין עומד, טפח בכף יד פתוחה על בטנו פעמים אחדות. האשה אמרה בשקט, תפסיק עם הטפיחות המסריחות האלה. והאיש אמר, בסדר, בסדר, זה בורח לי מהידיים, את יודעת. והאשה אמרה, מאה אחוז, מאה אחוז, כשהיא מנסה לשפר את איכות הפרדת הצבעים של הטלוויזיה. והאיש, משים עצמו צוחק, אמר, זה דפוק, הוורוד כאן יוצא חום, את יודעת. האשה אמרה, מאה אחוז, מאה אחוז, ונשענה לאחור, מביטה בו ואומרת פעם נוספת, מאה אחוז. האיש קרב אליה והסמיך את אזור מותניו לכתפה. האשה עדיין יושבת, אמרה, אל תהיה חתיכת־מסטיק, והדפה אותו בעדינות. האיש אמר, חתיכת־מה? והיא אמרה, מסטיק, מאה אחוז מסטיק, ופניה לטלוויזיה. והאיש אמר, מסטיק?! והיא לא ענתה. האיש החל מלטף את ראשה ומעסה את שכמותיה, כשהוא פולט בשטף, אני נוסע, בסדר, הכול נגמר… הילדה מאה אחוז בסדר… אז עוד פעם אחת… להרגיש, פשוט להרגיש את זה… אל תרגיזי אותי. האשה, הודפת אותו, אמרה, לא להרגיז את אבא… להיות ילדה טובה של אבא, מה? האיש סטר לה, והאשה, צוחקת, אמרה, מאה אחוז, אני רק הולכת להסתדר, מאה אחוז. לאחר דקות אחדות חזרה, והאיש, אוחז בעורפה, דחף אותה בעדינות לעבר המיטה. היא צחקה ואמרה, כמו פעם? האיש לא ענה, ולאחר דקות אחדות, כשהוא שרוע, תקע את אצבעות רגליו במסעד המיטה התחתון ואחז בידיו את המסעד העליון. האשה אמרה, חזיר, מאה אחוז חזיר, חזיר בגרבי סטרץ' של דולר אחד, כשהיא מביטה בתקרה. והאיש, שורק אוויר, אמר, אני יהרוג אותך, והאשה אמרה, מאה אחוז, אבא יהרוג את מותק… מאה אחוז… בטח. והאיש, כפות רגליו גרובות, התגלגל על צדו, פניו למסך, שעליו התנועעו רופאים ואחיות, וצעק, דֶפק, איזה דֶפק, איזה דֶפק של דֶפק! והשתתק. האשה, מעבר לכתפו, משחקת בשער ראשה, מביטה במסך, אמרה, מאה אחוז דפק של דפק.

האיש אסף את ברכיו אל בטנו והחל מנמנם, כשעיניו פקוחות למחצה. גיבורי הסדרה ריצדו מול עיניו. וכשהוא מותח את גרביו נתחלפה לו אחת הנשים שעל המסך באמו, ולפתע נתחלף לו ראשה בראש תרנגולת אדומה, והוא, קרא מזועזע, אוי! אוי! האשה טִלטלה את כתפו, והוא התעורר. מאה אחוז חלמת משהו, היא אמרה, מאה אחוז. האיש התיישב על קצה המיטה ואמר, חלמתי על אמא. מה חלמת, שאלה האשה, כשהיא מיטיבה את ישיבתה וצופה בטלוויזיה. והאיש אמר, חלמתי שאני מגיע לירושלים, ואמא שלי מחבקת ומנשקת אותי… ואחרי־כן היא בודקת אותי… את הגוף, ואת הבגדים, ואת המזוודה… והשכנים יוצאים לראות אותי, ואנחנו בשכונת בתי אונגרין, ואני עם זקן מלא וכיפה מתחת למגבעת… ובמקום גרבי הסטרץ' האלה יש לי גרבי צמר… וכשאני מכניס את היד לכיס, האצבעות תופסות קוביית סוכר קטנה, מלבנית, צוקר… ואנשים אומרים לי שלום ואני עונה להם והמלים שלהם בפי… לא שכחתי אותן… ואמא לא שואלת לא עליך ולא על הילדה, ואני מבין מזה שמבחינתה זה… אתם, את והילדה, בכלל לא היה… ואני חושב שהיא חכמה, בגלל זה, ובלבי אני מודה לה. והאשה צוחקת, פניה למסך, אמרה, והיא לא בודקת אם הבאת קפה או שעון או גרבי סטרץ'… שום דבר היא לא שואלת, מה… ככה היא מוחקת עשרים וחמש שנים, מה… הבן שלה שנסע תלמיד חכם ונהיה סתם ברוקר הימורים חוזר כאילו סתם אחרי יום, מה…

האשה הפסיקה לשניות אחדות. קולה היה צווחני מעט. את בשרה הרזה עטפה בשמיכה, ואמרה, כשהיא מצביעה על המסך, תראה את הג’ני הזאת, איך היא מסובבת את כולם. האיש לא ענה, והאשה אמרה, שם, בירושלים, אצל השחורים האלה, אין בכלל טלוויזיה, מה? יש תפילות, מה? והאיש, בגרביו ובתחתוניו, חזר ונשכב על המיטה, פניו אל המסך. האשה הציתה סיגריה ומיד החלה לאפר אותה לצלחת קרטון, שעליה שאריות עוגה, מפרידה באצבעה בין פירורי העוגה לאפר. האיש שאל, כמה עלה לי הז’קט החום והמכנסיים החומים? האשה אמרה, עשרים ותשעה דולר, למה? והאיש אמר, בירושלים, רק מהארבע מאות דולר של הביטוח יכולה משפחה שלמה לחיות, אם את שואלת אותי. האשה לא ענתה, והאיש ממשמש את שוקיו, שאל, שומעת אותי? האשה אמרה, מה שאני יודעת זה שבמטוס של חצות אתה נוסע לשם, בחזרה, לתמיד, בן חמישים, חיים חדשים… חיים חדשים בבתי אונגרין עם אמא. האשה צחקה כשאמרה זאת, ושדיה הקטנים, שבחשכה הזאת דמו לשדי נערה, נעו קצת ושמטו את השמיכה. האיש נגע בשדיה, חפן אותם, וכשהסמיך את שפתיו היא לא התנגדה אך גופה לא נעתר. הוא משך את ידו, משך עצמו לאחור והניח את פניו על בטנה ואמר, ארבע מאות דולר זה הרבה מאוד כסף שם, אם את שואלת אותי. והאשה אמרה, מה שאני בטוח יודעת זה שאתה בטוח נוסע עכשיו. האיש התרומם, התיישב, משך עליו את מכנסיו, נעל את נעליו, יצא לחדר הסמוך, ולאחר כמחצית השעה בה ישב ליד החלון, קרא לאשה ואמר, אני עומד לצאת. האשה נכנסה לחדר, לגופה חלוק ביתי סגלגל מודפס צורות גיאומטריות שקוויהן זהובים, וליוותה אותו לדלת היציאה.

ליד היציאה האיש הניח את מזוודתו וחיבק את האשה, שהביטה בעיניו שוות נפש. הוא הפשיל את חלוקה ונגע בערוותה. האשה לא נענתה, מביטה בדלת שמאחוריו. הוא ביקש לגעת פעם נוספת, ויתר, ויצא את הדירה.

האשה צחקה בטוב לב, כאשר האיש אמר לה, בשפתם, תראי כמה שאנחנו בעצם מכוערים. והאיש שאל, שמעת אותי, מה מצחיק? והאשה אמרה, עזוב, נכון שאנחנו מכוערים, אבל זה לא משנה כלום. האיש עשה שפתיו כעין משפך ושלח לה נשיקה, מעבר לשולחן. האשה, לחייה וסנטרה ואפה מאופרים בכבדות, קלטה את הנשיקה במין תנועת חן, מניעה את ראשה לכאן ולכאן. אלוהים עשה אותנו בשביל שיהיה לו קצת ממשהו לצחוק, האיש אמר. והאשה אמרה, כמה שאתה חכם. האיש שתק, והאשה הוסיפה, יכול להיות שאתה מספיק חכם בשביל שנינו. בשעת ערב זו, יושבי בית־הקפה צפו בתקציר שידורי האולימפיאדה, בעוד המרכז המסחרי הזה מתרוקן מאדם. האשה הוסיפה, ולחשוב על זה שרק לפני חודש הכרנו דרך משרד שידוכים… אני ומשרד שידוכים? מי היה מאמין?! והאיש אמר, עובדה, גברת, עובדה, לא בושה גדולה. האשה הוציאה מארנקה מראה קטנה ובדקה את פניה. האיש הצית סיגריה. מבט לחדשות החליף את תקציר האולימפיאדה. תצלום של עייזר וייצמן מילא את המסך. האיש אמר, אני הצבעתי בשביל דוקטור בורג… בכל־זאת הוא נראה כל־כך אירופאי, והאשה אמרה, אתה הלוא קצת דתי לא, אם אני מבינה נכון… אז פשוט הצבעת בשביל הדתיים, ולא בשביל האירופאיים, לא? והאיש, מביט באשה כמי שנהנה מגורל טוב משלה, אמר, כן, בדיוק.

האיש שאל, נלך? והאשה שאלה, כן, לאיפה? והאיש צחק, לאיפה הולכים בני ששים ושבע, מהגרים חדשים, במקום כזה, בעשר בלילה? האשה אמרה, לאיפה, לאיפה? והאיש אמר, להתחבא אחד בתוך השני, לסגור חזק את הדלת… לקום חי או מת בבוקר. האשה צחקה, והאיש שאל, מה את צוחקת? האשה אמרה, שאני יבכה? והאיש אמר, לא, לבכות תמיד יש זמן.

האשה הציעה שיבקרו את בנה ואת אשתו. האיש לא הביע דעה. הלכו לאורך הרחוב הראשי, עוצרים מדי פעם ליד חלונות־ראווה, מביטים בשעונים, בתכשיטים, במוצרי אלקטרוניקה. האיש קינח זיעה במטפחת לבנה, מדי פעם מסיר את מגבעתו ומספיג את שוליה הפנימיים הנספגים זיעה. כך וכך, מצא עצמו מובל על־ידי האשה הזאת, זרועה שלובה בשלו. כשעצרה, והסמיכה עצמה לחלונות־הראווה, בחן אותה, מנחש את גופה. בכניסה לדירת הבן, מצאו עצמם במסיבה של אנשים צעירים. האיש, מוטרד ועייף, התיישב על שרפרף מוגבה, שניצב בכניסה, מניח לאשה לפסוע פנימה אל החדר המרכזי. לאחר דקות אחדות, האשה חזרה לחדר־המבוא, מלוּוה בבנה. האיש הביט בבן וראה את עצמו, כפי שהיה לפנים, בצעירותו. בעיניו, דבר ישראלי לא היה בבן הזה. וכך, בעיניו, המקום הזה היה כמובלעת של ארצם. כיוון שכבר פגשו זה את זה, התיר לעצמו הבן חירות נימוס קלה מאוד, ומשך אותו למרפסת הדירה, תוך שהם נדחקים בין האנשים, עוצרים קצת ולוחצים ידיים, או מזדהים תוך מלמול בפני מכרים חדשים. במרפסת, נשענים קצת על מעקה ברזל מצופה עץ חום, בחנו זה את זה, עד שהבן שאל, בשפתם, איך באמת אמא? האיש לא ידע מה יענה לו, ובחר שלא להקל עליו, ואמר, באמת, אני לא יודע עליה הרבה. הבן צחקק ואמר, אבל, מה שיש, מה שאתה יודע ומה שאתה ככה כבר רואה הוא בסדר, זה בסדר, לא?

והאיש הבין מה שממילא ניחש, שזה מבקש לשמוע משהו שיקל עליו את מעמסת אמו, ואמר לו, כן, מה שאני יודע וככה רואה עליה הוא דווקא בסדר, למה לא. הבן השתהה קצת, ולאחר־מכן אמר, אמא אמרה שאתה קצת דתי. האיש לא הגיב, והבן הוסיף, דתי זה דווקא טוב. האיש לא הבין כיצד אלה עשו אותו דתי או קצת דתי, אבל לא מיחה. נוח היה לו בכלום הזה שהוא מעין דתיות של אדם שאינו דתי כלל, ורק מתוך הרגל משמר מנהגים אחדים של עדתו. לחות כבדה אטמה את האוויר והאיש אמר לבן, אני לא מרגיש טוב, באמת. הבן, מחייך, אמר, אמא כבר תטפל בך. לאיש לא היה כוח להגיב. הבן ליווה אותם לפתח.

האשה העלתה אותו לדירתה הקטנה. האיש שאל, יש לך מרפסת? לא, האשה אמרה וצחקה, יש לי אותך. האיש שתק. צרבת ומיאוס עצמי חזקים תקפו אותו. האשה, מיד, ניסתה לעמוד על מחלתו כשהיא מאריכה ומפליגה בסוגי מחלות. כאלה שסיבתן זקנה, כאלה שסיבתן תזונה לקויה וכאלה שסיבתן סתם ניוון. הניחה אותו על ספה כתומה כשמעליו מראה גדולה נתונה במסגרת עץ מסוגננת, ויצאה לחדר סמוך קטן שרובו מיטה גדולה. חזרה ממנו ולגופה חלוק בית פרחוני. ישבה לידו, קמה, יצאה למטבחון, חזרה ובידה מים קרים ומגבת קטנה. הפשיטה אותו בעדינות עד שנותר בגופייה ובתחתונים. בשרו הרפה מקופל ומתקפל ושוקיו מחוסרות השרירים נשפכות להן, מעליבות אותו. האיש אמר לה, אני מכוער, נכון? והאשה אמרה, גם אני. נעמדה, פתחה קצת את חלוקה ואמרה, הנה, גם אני מכוערת, תראה, אין דבר, אנחנו עכשיו ביחד. האיש עצם את עיניו. האשה התיישבה לידו ואמרה, אין דבר, אתה בן־אדם דתי, זה טוב, ויהיה לנו טוב ביחד, תראה, אתה עוד תראה. האיש נרדם, שומע את האשה שהלכה לחדרה ונשפכה במיטתה שרה לעצמה שיר ילדים, בשפתם, שהבית החוזר שלו הוא: אני ציפור קטנה וכנפי יפות, עם השמש אתעורר רטובת טל.

כשתחב את כפות רגליו לסנדלי הקש המסוגננים הבחין שהווריד המשתרג על רגלו השמאלית מכחיל. העביר כרית אצבע לאורך הווריד כשהוא מביט בעצמו במראה מוארכת שניצבה על רצפת החדר. בחוץ, צהריים מאוחרים נחו על מינכן והוא ניחש שהגן האנגלי הגדול והירוק המעטר את העיר מעולף ומתעלף עכשיו, הדשאים נצמדים לקרקע והתנועה בעצים מתמעטת. לפנות ערב יֵצא מדירתו, ילך קצת ברחוב המרוצף אבנים גדולות המתאימות למסע כרכרות. בקצה הרחוב ימתין לרכבת העירונית, ולאחר נסיעה קצרה יֵרד ליד בית דירות ענקי ומשמים שחזיתו צהבה עם השנים. גברת פישר תענה לצלצולו בטלפון הבניין. ולאחר כרבע שעה, ישמור בזיכרונו את קול נקישת סנדלי הקש שלו ברצפת דירתה הקטנה של גברת פישר, שפיה נפער לכבוד גברותו. לאחר־מכן, גברת פישר תתרחץ ותגיש תה סיני בספלים קטנים וכריכים מצופי קינמון וסומסום, ותביט בו, ישובה מעבר לשולחן קטן, מלהגת קצת על ענייני יום־יום סתמיים. כשעה וחצי תעבור מרגע כניסתו, ובפתח הדירה, מחבקת את מותניו, תלבושתה מתוקנת, הוא יפרע קצת את שערה, וגברת פישר תאמר, תשמור על עצמך, והוא יֵצא מהדירה, יֵרד במעלית, יֵצא את בית הדירות, יחצה מגרש משחקים חשוף ומכוער, יפנה לכיוון מרכז מינכן הישנה, ולאחר כשלוש מאות מטרים ייכנס לבית־קפה שלו קומה עליונה קטנה שכולה חלונות. ובדרך לבית־הקפה, כשיעבור ליד חלון חברת התעופה המעסיקה את גברת פישר לא יימנע מלהשהות קצת את מבטו על סמלהּ הגא של החברה שאותיות שמה משולבות זו בזו. לעתים, לא יצליח לדחות את המחשבה על חיים משותפים עם גברת פישר ועל השתקעות גמורה בגרמניה, ואז יסיע את מבטו על דירתה הקטנה, יבחין בחפצים אחדים מהודרים המעידים על גברת פישר שהיא כנמלה החרוצה החוסכת לעצמה. ואז, מושפל על־ידי מחשבתו יתחב עצמו בכוח לתוכה עד שתפעה בקול ותקל על עצמה בתנועת גוף.

היהודים שבין יושבי בית־הקפה מכירים אותו ויש מי שיניע ראש לכבודו או יקרא שלום לעברו. המלצר ישתהה ליד שולחנו, שותק, מעביר את משקל גופו מרגל לרגל ואולי ישאל, משהו מיוחד היום? האיש יפטור אותו במנוד־ראש סתמי כזה הדורש מיומנות הנצברת מישיבה בת שנים בבתי־קפה.

המלצר אמר, הקנצלר עכשיו אצלכם בישראל, רואים אותו בטלוויזיה. והוא אמר, כן, נכון, אבל עכשיו אני כבר לא בתמונה, יצאתי מזה, אני כבר לא בעניינים. והמלצר אמר, בכל־זאת, והוא, מֵישיר לראשונה מבט בעיניו של המלצר, אמר, מה בכל־זאת?! בכל־זאת שום דבר, אני עכשיו בן אדם פרטי לגמרי. הגרמנית שבפיו היתה משובחת, ולעתים ניתן היה להבחין שהוא מתגאה בכך. המלצר, שנתקף התעקשות משונה, אמר, כלומר, אפשר לומר שעכשיו הוא לגמרי גרמני, מה? והוא, נוקט לשון ספרותית גבוהה להקניט קצת את המלצר, אמר, כן, לחלוטין, אם יורשה לי ואם אין בכך בדל יוהרה.

לאחר שירות בן כעשר שנים בגרמניה, פרש לחלוטין מהשירות הישראלי. השנתיים האחרונות היו כרוכות בקשיים עם האנשים בתל־אביב. כשסיים את פגישת הסיכום עם האנשים, שהתקיימה בתל־אביב, אמר לו אחד מהם, תבין אותנו, זה פשוט מאוד, תבין, השנים האלה שמה פשוט עשו אותך גרמני, גרמני מדי, והוסיף תוך צחוק רך, כל־כך גרמני שכבר כמה שנים שאנחנו לא רואים אותך בדיוק אחד משלנו.

הוא עשה ימים אחדים בתל־אביב שהיתה זרה לו. וימים אחדים עשה עם אמו, תושבת עיר קטנה שקבלנים הגביהו בכוח את מרכזה. אמו שאלה אם בדעתו להישאר בגרמניה, ומתוך נעימת דבריה יכול היה להבין שלא יהיה בלבה עליו אם יבחר בגרמניה. הוא הכיר לה תודה על שוויון־הנפש שלה כלפיו. בשעות הבוקר המאוחרות ישב בבית־קפה, קרא עיתון, עקב קצת אחרי תנועת החיים שסביבו, נתקף לאות ומין חוסר פשר. הפרישה מהשירות הותירה בו טעם לא ברור שכמעט התפוגג תוך שהותו בישראל. בשדה־התעופה, בדרכו לגרמניה, נפרד מאמו. נרעש קצת מהידיעה שגם מותה לא יותיר בו סימנים קשים.

ביקור הקנצלר בישראל העיר בו זיכרון חד, מדויק, והוא זיהה בזיכרון זה מידה גדולה של געגועים. התקשה להבין מדוע זה דברי המלצר הם שהעירו את הזיכרון, ולא תמונות הטלוויזיה הגרמנית ששודרו מישראל. התמיהה פינתה מקום לתמונות האנשים שבתל־אביב. דיוקנאות מטושטשים קצת, קולותיהם גבוהים במיוחד. אנשים המסרבים להתענג על הדברים הפשוטים. תוך כך, החזיק לעצמו טובה על כך שנימוסיו משובחים משלהם ושטעמו טוב משלהם. והנה, באחת, כפי שיישרף סרט צילום שנחשף לאור, נשרפו תמונות האנשים התל־אביביים האלה שבעיני דמיונו. ולשניות אחדות פשטה בו אותה אינטנסיביות מימי שירותו, וגופו רעד קצת כפעולת שרירים בלתי־רצונית.

המלצר פנה לשולחן אחר. בית־הקפה התמלא, התרוקן והתמלא, והוא בוהה בתנועה הסתמית הזו, ביקש למצוא עצמו באחד מספריהם של גראס ובֶּל אותם הכיר היכרות יפה ומנומקת שמקורה קריאה מזדהה. וכבר מצא עצמו מדבר עם עצמו גרמנית ספרותית, משנה טעמים ומשנה דמויות, ופעם אחת אמר לנפשו עקורה אַת, ופעם אחת פיזם לעצמו ממתקים למתוקתי, פזמון שקלט מתחנת השידור האמריקנית. עיכב עצמו בבית־הקפה עוד קצת, ויצא.

מאז ראשית היכרותם גברת פישר לא ראתה אותו פעמיים באותו יום. מאוד נעמה לה התערותו הטובה בגרמניה. לעתים שוחחו בטלפון בשעות הלילה המוקדמות. ואותו יום בשעת ערב מאוחרת כשביקש לבקרה שנית, נרעשה קצת. מיד התעשתה והשמיעה קולות צחוק סתמיים וטובים.

הניח עצמו לרוחב מיטתה, עיניו פוגשות את עיני הקנצלר שמילא את המסך. מרגרט, אמר, כשהקנצלר פינה את המסך, אני חושב שאני נשאר בגרמניה. האשה שתקה כמבקשת ממנו שירחיב את הדיבור. גופה התרונן מעצמו. באור הכחלחל של הטלוויזיה הבחינה בווריד המשתרג על רגלו השמאלית. התגלגלה לעברו, מעבירה לשון לחה לאורך הווריד. הוא הסב אליה את פניו ואמר, אני בן חמישים ואחת. השתהה והוסיף, יש אלמנט פארודי בתמונת עצמנו עכשיו, לא? משהבחין שאין היא יורדת לסוף דעתו, הוקל לו. שיקע ראשו בשקע צווארה, חיבק את גופה, נרדם מופתע מכך שלבו לא גס בה. האשה, נזהרת שלא להפריע את שנתו, פירקה בעדינות את אחיזתו. קמה ונכנסה לקיטון קטן שנוּרה חשופה משתלשלת מתקרתו, ושם העלתה על גופה ביריות שחורות, גרבי ניילון, תחתונית מרושתת, הציתה סיגריה, התיישבה על שרפרף מוגבה, החוותה קידה לקהל נעלם ואמרה, מֶדאם זה־מסייה.

טלפנתי לילין־מור וסיפרתי לו על הראיון המתוכנן. והוא, מאֵט את דיבורו, אמר, תעשה מה שאתה מבין, הם רוצים את משראווה, אותו הם רוצים, לא את הספרדי ולא אותי, ברגע שמשראווה יצא ממפ“ם הוא הוציא עצמו מחוץ לחוק שלהם, הם אוהבים מסגרות ומפ”ם מה שלא תהיה היא מסגרת… ודרך אגב, מה אתה יודע על משראווה? מה קורה אתו עכשיו? פה ושם, אמרתי לו, פגישה בקפה הרלי, פגישה בטעמון, פה ושם, בעצם שום דבר מיוחד, אתה יודע איך זה. וילין־מור שאל, שום דבר או שום דבר מיוחד? שום דבר, אמרתי. והוא אמר, נכון, שום דבר, גם אני לא יודע עליו למעשה דבר.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, קבוצה קטנה של צעירים התקבצה סביב נתן ילין־מור וסביב רעיון הפעולה השֵמית. דיברו על פירוז האזור מנשק גרעיני, על הפאן־ערביזם כבעל־ברית לישראלי החדש, על התנתקות מהאוריינטציה האמריקנית. האנשים נפגשו בבתי־קפה. ילין־מור הוציא לאור את אתגר. מעט אנשים, פעילות כמעט בלתי־מוחשית, מעקב קבוע של כוחות הביטחון. באותו שבוע קיבלתי זימון לראיון מאחד האגפים הביטחוניים.

ילין־מור עבר נושא, וידעתי שיחזור לעניין משראווה גם כשהחל לספר שקיבל חוברת עכשיו עם שירים של יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, וחוברת של יונה וולך המוקדשת למקסים גילן, וחיווה דעה על שירתם. חזרתי וסיפרתי לו על הראיון שאליו זומנתי, ואמרתי שאני יכול לספר להם שמשראווה מזיע בקיץ ומתכווץ בחורף. וילין־מור אמר, הם לא מבינים פרפרזות על שיילוק, אז אל תתחכם, אני מבקש. והוסיף, משראווה הוא למעשה לאומן ערבי, הוא אינו קומוניסט, מעטים הם הקומוניסטים האמיתיים, והוא יודע שהוא לאומן ערבי, והוא אחרי הכול מחשיב אותי ללאומן יהודי, אין ספק בכך.

לעתים, ילין־מור היה מחליף שיחה בהרצאה, או מדבר ככותב מאמר ראשי. והיה לכך קסם רב ומיוחד. אנשים כבר שכחו אותו, שכחו שהיה מנהיג הלח“י. ילין־מור המשיך, משראווה עלול ליפול בגלל שטויות, בגלל חולשות קטנות, ומבחינתי היה עדיף שיישאר איש מפ”ם, למרות הכול מפ"ם היא עדיין הגנה טובה, אתה מבין… תמיד יהיה משראווה אחר, נוסף, ותמיד החולשות הקטנות הן הפח הגדול… הוא עוד חי עם נעמה? מה שלומה? בת כמה היא צריכה להיות היום? אמרתי לו שהם ביחד, מתגוררים בדירת חדר בשיינקין, היא עדיין עובדת בלשכת התרגומים, צריכה להיות היום בת שלושים ושמונה בערך. והוא אמר, לא, לא בת שלושים ושמונה, לא יכול להיות כבר, לא, אתה טועה, מסכנה. אמרתי, יכול להיות. והוא אמר, מה זה כבר משנה, בגלגול הבא שלה היא תהיה אהובתו של מושל שכם. נעמה? שאלתי. לאו־דווקא נעמה עצמה, ילין־מור אמר, אלא הסוג שלה, בעניין הזה קיימת תבנית היסטורית…. ובעניין משראווה, תעשה מה שאתה מבין, דע לך שהוא הראשון שיבגוד בעצמו, ואחרי שיבגוד בעצמו הכול כבר פתוח, הבגידה הראשונה היא בעצמך.

ימים אחדים קודם־לכן, בכניסה לקומה השנייה של קפה הרלי, בשעת ערב מוקדמת, פגשתי את נעמה שבאה עם משראווה. נעמה התהדרה מאוד לקראת הפגישה, שילין־מור היה אמור להרצות בה על ענייני היום. כשלושים או ארבעים בני־אדם הסתובבו בקומה העליונה, חלקם נע לעומק האולם וחלקם עדיין בפתח. קבוצה של שלושה זרים, דוברי ספרדית, משכה את תשומת־הלב. בכל אחת מהאסיפות הגדולות יחסית, ניסיתי לנחש מיהו האיש או מיהם האנשים של שירות הביטחון. לעתים, כשלא עלה בידי, סיכמתי עם עצמי שזה אני. למה לא? האין אני אשכנזי, עתודאי, בן הארץ הזאת? לאחר שהרצאתו הסתיימה, ילין־מור הציג את דוברי הספרדית, ואחד מהם, שלמרות החום לבש מקטורן עור, הרצה על הפאשיזם הדרום־אמריקני הניזון מכסף צפון־אמריקני. הרצאה לא שיטתית, מאוד יצרית, מלאה הצהרות מהסוג שהחוג הקרוב של ילין־מור כבר מאס בהן, מה גם שהוכחו כבלתי־אפקטיביות. כשסיים, זכה למחיאות כפיים נימוסיות, ירד מהבמה הקטנה והתערב בקהל, ואז, לאחר דקה או שתיים, היה מי ששמע אותו אומר בספרדית, אם דופקים את משה דיין, הכול כבר מסתדר לבד. בסביבתו הקרובה של הספרדי השתרר שקט, ולאחר שניות אחדות הפר מישהו את השקט וצחק. הספרדי הצטרף אל הצחוק והעניין כמו התפוגג, גם אם דוברי הספרדית שבקהל עדיין תרגמו לדוברי העברית את שנאמר.

לאחר־מכן, אחרי שהנאספים התפזרו, ישבתי עם ילין־מור בקומת הקרקע של בית־הקפה, ליד חלון זכוכית גדול שממנו נראו חלק של יהודה הלוי, תנועת מכוניות, עוברים ושבים, פעולת רמזורים. וילין־מור אמר, הרחוב מזכיר עכשיו אמנות קינטית, לא? מובן שלא היה מקום להגיב על הערה סתמית זו שמקורה עייפות, ושממילא לא היה לה המשך. הוא שתק שתיים שלוש דקות, ולאחר־מכן אמר, השטות הזו בעניין משה דיין עוד תעלה לנו ביוקר, היא עוד תתפשט ותתפשט, איזו שטות. שאלתי אם הבחין הערב באנשי שירות הביטחון. הוא נאנח כמי שהטיפשות של זולתו מכניעה אותו, ואמר, תבין, אני רוצה שתבין, לפעמים אין צורך שאנשי הביטחון יהיו במקום, כי אנחנו עצמנו אנשי הביטחון… פעם אנחנו הפלשתינאים ופעם אנחנו השב"כ… תבין את זה, הגיע הזמן שתבין, איזו שטות, איזו שטות.

הפגישה נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים בבניין משרדים ירושלמי. אני יודע שלמעשה אני יכול לסרב. משראווה מספר שמדי פעם לוקחים אותו שם לטיול בארץ התווים. אני יכול לסרב. אבל משהו דוחף אותי לשם. מין מסתורין עכורים השוכנים בבניין משרדים ירושלמי גדול תמים למראה, סתמי. בעגה שלנו, טיול בארץ התווים פירושו חקירה מיוחדת. משראווה אומר, אל תדאג, אותך לא יקחו לטיול בארץ התווים. אני לא דואג, אני בן עשרים, תלמיד הפקולטה למשפטים, עתודאי, אשכנזי, יליד הארץ. פעם, בשעת רצון מיוחדת, ילין־מור אמר לי, תראה כמה שאתה לכאורה בסדר, אפשר לעשות ממך פוסטר. המולת עטרה גברה אז על קולו, ולכן שאלתי, מה? והוא, מחייך, אמר, פוסטר. חייכתי ואמרתי, אני יודע, אני לא יכול לשאת את הטיפוס הזה שהוא אני. ילין־מור, מעצם נוכחותו, הוביל אותך לעתים לשימוש במליצה. והוא הבין שאני מנסה לרכוש את אמונו המלא, וככל שהבין זאת הסתייג ממני. גם היום, זמן רב אחרי הכול, אני זוכר גם את הפרטים הקטנים של הניסיון הממושך לרכוש את אמונו, שהיה, ידעתי גם אז, היטב ידעתי, ניסיון נואל.

האיש שזימן אותי לראיון אמר לי בטלפון, אל תהיה נאיבי, מה אתה חושב עושים שם, ביניכם, ממש ביניכם, הערבים האלה? ממה הם חיים? מי משלם אותם?!… אתה יודע שילין־מור עצמו, עם כל הכבוד לו, הוא בן־אדם נאיבי, תסתכל על כל פרשת חוות־מרים וכל זה… בילין־מור עצמו אף אחד לא נוגע ולא ייגע, זו גם הוראה מלמעלה, וגם הרגשה פנימית של האנשים שבשטח. אבל, הערבי משראווה, המניאק, הוא זה שיפיל בסוף את ילין־מור בבור, ואז גם אלוהים לא יעזור… ככה שמבחינתך כל הפגישה שלנו עכשיו זה לטובת ילין־מור, תחשוב על זה, יצחק’לה, תחשוב על זה, בסוף זה כואב גם ליצחק’לה שלנו, האשכנזי. שתקתי, והוא הוסיף, יצחק’לה, כשמישהו מהחארות האלה מדבר פתוח בפגישה בקפה הרלי על לדפוק את משה דיין, וגם יצחק’לה היה ושמע את זה, ויצחק’לה לא רץ ישר למשטרה, אז גם אם יצחק’לה בעצם ילד טוב ועתודאי ואשכנזי וכל זה, אז גם הוא בעצם כבר מסתבך והולך, יש מבין? הבנתי שיצחק’לה הזה הוא אני, ולא ידעתי אם הבטחוניסטים הגיעו ליצחק’לה בנגזרת ישירה ועקידת יצחק. האיש הוסיף, בינתיים זה לא כולל טיול לארץ התווים.

כשהגעתי לבניין המשרדים הירושלמי הזה, משראווה ישב כבר באחד החדרים הגדולים, בפינת החדר, ליד חלון שממנו נשקפו רק שמיים כחולים. האיש אמר לו, תוריד את החולצה. משראווה נעמד והוריד. האיש אמר, תסתובב, וכשהוא פונה אלי אמר, יש סימנים על משראווה? מכות? אתה רואה איזה סימן?! לא היו סימנים. היה גוף שחום־לבן, מלא, בצקי, פה ושם בגב שומות קטנות צהבהבות מוקפות שיער שחור מתקרזל, מותניים עבים, עורף מגולח, שרוט במקצת. האיש אמר, אתה רואה, יצחק’לה, רק שוחחנו עם משראווה, ואני מוכרח להודות שהופתעתי מזה שהוא כמעט פטריוט, תאמין לי… פטריוט יותר טוב מהרבה יהודים שכולנו מכירים… ואני, באופן אישי, שמח שפטריוט מזיין יהודיות ולא איזה גיס חמישי, זה משנה מי מזיין, תאמין לי, למרות שיש לו בכפר אשה חוקית ואיזה שניים־שלושה שרצים חוקיים שלו. משראווה שתק, והאיש הוסיף, אתה יודע מה, אפשר לומר אפילו ששוחחנו, משראווה ואני, בתור שני אנשי מפ“ם, אני בתור חניך השומר הצעיר והוא בתור האינטליגנציה הערבית של מפ”ם, בלי קשר לזה שהוא עזב את מפ“ם מרצונו הטוב, כמו שאומרים… הנה, אתה רואה, מותר במדינת ישראל אפילו לעזוב את מפ”ם, גם לערבי, אתה רואה, וערבי שעוזב את מפ"ם לא מוציא עצמו מחוץ לחוק.

משראווה, עדיין עומד, מחציתו עירומה, מואר באור אחר־צהריים ירושלמי שוקע נוטה לוורדרד, נראה כפּרודיה על רקדנית של דֶגָא. כשביקש להתלבש, האיש אמר, בחייאת, משראווה, עוד סיבוב אחד. משראווה התלבש, והאיש, צוחק, אמר, אתה יודע, משראווה מאוד הזדעזע כששמע את הספרדי מציע לדפוק את משה דיין, כן, כן, הוא ממש הזדעזע… ואתה יודע מה? אני מאמין למשראווה, ויותר מזה, הוא טוען שכל העניין של הספרדי ושל משה דיין הוא פרובוקציה… הוא לא יודע של מי, אבל משוכנע שזו פרובוקציה, בטוח. משראווה שתק, והאיש הוסיף, העליתי את האפשרות שזו פרובוקציה שלנו, אבל משראווה אמר שזה לא יכול להיות, שהוא לא מאמין. אתה מאמין? האיש השתתק, ומשראווה שאל אם הוא חופשי ללכת. האיש אמר, כן, אבל תיזהר במדרגות שלא תיפול לנו ותבוא עם סיפור על טיול בארץ התווים, אתה יודע למה אני מתכוון… אתה נוסע לכפר שלך או לרחוב שיינקין? אתה צריך עוד קצת כסף־כיס? מגיע לך, זה כמו שיהודי נקרא למילואים. אתה צריך? משראווה, עדיין מתקין את חולצתו, אמר בשקט, שמוק. האיש צחק ואמר, כולנו יהודים, שלוימ’לה, לא? ומשראווה יצא את החדר.

תראה, האיש אמר לאחר שמשראווה יצא מהחדר, קח למשל את שמעון צבר. טוב, אף אחד לא הולך לעשות לו שום דבר ולא חושב על זה. הכי טוב, בשביל כולם, היה שהוא ימשיך לכתוב בעיתון מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה. כי עיתון, איך שלא יהיה, זה מסגרת. אתה כותב וכותב, אבל אתה במסגרת. כל זמן שאתה במסגרת, אתה במסגרת, אבל אם אתה בחוץ, ואם אין לך בדיוק מה להפסיד, אז אתה, מבחינתנו, בחושך, נעלם. וזה עושה אותך לבלתי־צפוי… עכשיו, ממך לא רוצים שום דבר מיוחד. גם לי ברור, אני לא טיפש, שמה שהספרדי אמר על משה דיין זו בדיחה. אבל הייתי רוצה שילין־מור ידע שיודעים, זה הכול. אתה יודע, בילין־מור עצמו אי־אפשר ואף אחד לא חושב לגעת. ילין־מור זה לא איזה מפ"מניק מטושטש שכותב צפנים של ילד בכיתה גימל, ואחרי הכול ילין־מור יכול לתת שיעורים לכולנו באהבת מולדת וכל זה… העניין הוא לטובתו, תבין, וכל השיחה הזאת היא רק שיחת הבהרה, כמו שאומרים, כי אנשים פה מתחילים לחשוב שאולי המסגרת של ילין־מור כבר לא ברורה אפילו לו, כבר לא כל־כך מסגרת. תאמין לי, היינו רוצים לראות אותו כותב יותר בעיתונים, ואת העיתון שלו, אתגר או מה שמו, יותר מצליח, עם יותר מודעות ועם מערכת גדולה… אנחנו רוצים ילין־מור מצליח, לא מפסיד, לא נואש, אתה מבין אותי? אמרתי לו, אני מרגיש כמו בסרט סוג זין, והאיש אמר, אתה עוד ילד, אבל תאמין לי שהכול עלול להשתנות במהירות, ואז פתאום אתה בעצמך בתוך הסרט, ומה שהספרדי אמר פתאום נהיה חשד לכאורה לקשירת קשר וכל זה. תאמין לי, כל מה שאתה צריך לעשות זה להעביר לילין־מור את ההרגשה שלנו שהמסגרת שלו כבר לא כל־כך ברורה. אנחנו סומכים עליך, ואם הוא היה במקומנו גם הוא היה סומך עליך… הכי טוב לכולם היה אם ילין־מור היה מייסד מפלגה. עוד לא המציאו כאן מסגרת טובה יותר ממפלגה חוקית. שאלתי אותו בשביל מה הוא זימן את משראווה. והוא אמר, הסוג של משראווה עובד איתנו טוב. שאלתי, הסוג, או משראווה והאיש אמר, משראווה?! משראווה עצמו לא קיים בכלל, ודרך אגב, אנחנו, אם זה מעניין אותך, קוראים לו שלוימ’לה… אותנו זה מצחיק. שאלתי אותו, והסוג שלי? עובד טוב? והאיש אמר, אוהו, אוהו, אתה בעוד שנה יכול לשבת פה בג’וב שלי, ובעוד חמש שנים לחזור ולהיות מה שאתה וחוזר חלילה, כי אתה הסוג האשכנזי החדש שצומח לנו פה… אבל זה, הסוג שלך, זה כבר סיפור אחר. קמתי ללכת, והאיש, מצחקק, אמר, אין דבר, כולנו יהודים.

ישראלי באיזה מובן? במובן של הפועל־המזרחי, או במובן של רטוש? נעמה גם שואלת וגם משיבה, כשהיא יושבת על מִסעד הכורסה, שמשראווה כישראלים רבים קורא לה פוֹטֶל, ומשראווה בתוך הפוטל וידו מונחת על ירכה, כף יד פתוחה, אצבעות קצרות עבות שפרקיהן מכוסים שיער שחור מפותל, האצבעות לוחצות על בשר הירך, המוכתם בהרות כחלחלות, הבשר נענה ללחיצה והאצבעות טובעות בו דרך בעלוּת. מעת לעת, נעמה תלטף את האצבעות הטובעות בבשרה, תגביה אליה את כף היד ותנשק אותה בעדינות. לקחתי, היא אומרת, את משראווה, היא קוראת לו בשם משפחתו, לרטוש, לבית־הקפה שלו, רציתי שיכיר אותו, שיבין מאין שאבו אבותיו המומתים וכל זה, לפעמים היא צוחקת בדבּרה, ואין זה צחוק כי אם מין גרגור כשל שעון נמתח. ורטוש, היא מספרת, אמר לו מה שילין־מור כבר אמר לו… רטוש אמר לו, אתה בעיקרך לאומן, לא קומוניסט, זו הגדרתך ואין בלתה. זה היה, המשיכה וסיפרה, יום שטוף שמש, ותל־אביב כולה נראתה לי כמו איבר אחד גדול שזוף ומלא, רועד ממתח, עומד להתיז את עצמו על סביבותיו. ומשראווה, שנכנס לשיחה, אמר, היה ברור שבאנשים כמו ילין־מור וכמו רטוש וכמו הזה… כולל איסר הראל וכל אלה, לא נוגעים… גם כי אין מה בעצם, וגם טקטית, וכשאמרתי להם, בחקירה, כן, נפגשתי עם רטוש, הם אפילו קצת צחקו, ואז הם לקחו אותי לטיול קצר בארץ התווים, אתה יודע.

לגופה של נעמה שמלת קיץ מודפסת פרחים, מסתיימת בברכיים, כתפיות כתפיים דקות, מהודקת לבטן ומשם והלאה קצת מתרחבת, לרגליה סנדלים לבנים שלהם עקב קטן, סנדלים כאלה תראינה בנות מושבים וקיבוצים בז’ורנלים ותקנינה ברחוב נווה־שאנן. כף־הרגל מכווצת בסנדל, מתאדמת ונעשית כעין אומצה פגומה. נעמה שואלת, אתה זוכר מה זה טיול בארץ התווים? אני אומר כן, והיא אומרת, משראווה היה כבר בשלושה טיולים כאלה, אתה יודע, כל הפרטים נמצאים אצל ח"כ ניר־רפלקס, עם תאריכים ושמות והכול. ומשראווה, עדיין שקוע בפוֹטֶל, מרפה את אחיזתו בירכה, אמר, ונעמה, שהיא הלוא מזדיינת מפורסמת עם ערבים, עוד לא יצאה לשום טיול בארץ התווים, וכשהיא פעם תצא אז לפחות בינינו יהיה שוויון יהודי־ערבי. הוא צחק והיא ליטפה אותו.

משראווה יצא את הדירה, ונעמה ואני, עומדים ליד החלון, ראינו אותו לאחר דקה צועד במרץ בשיינקין, מניף את ידיו, ראשו מוטה קדימה. אהבתי עד מאוד את השם נעמה. בשקט, כמשׂיח לפי תומי, שאלתי, את יודעת שהם קוראים לו שלוימ’לה? ונעמה, פניה אל הרחוב, אמרה, צוחקת בשקט, אם אני יודעת?! לפעמים, כשהוא עולה עלי, הוא צועק, קבלי את שלוימ’לה! ולפעמים הוא פשוט מכריח אותי לקרוא לו שלוימ’לה. היא השתתקה. לא הגבתי, והיא אמרה, זה פשוט מסריח, תאמין לי שהוא בחור טוב, אני יודעת שיש לו אשה וילדים, הוא בעצמו סיפר לי, ולפעמים הוא בעצמו קורא לי מזדיינת עם ערבים. לא להאמין, לא להאמין. משראווה נעלם מהעין, ונעמה עדיין ליד החלון הפתוח, שמבעדו באה רוח ים, אמרה בשקט, אני בן־אדם מת, וכל החבורה הזאתי מתה ומזדיינת עם ערבים, חוץ מילין־מור שהיה צריך להיות בשורה אחת עם משה דיין ויגאל אלון וכל זה.

אחותה של נעמה אושפזה אותו חודש בגהה, לאחר שבעלי מלון במזרח ירושלים דיווחו על יהודייה מחוסרת הכרה. נעמה ביקשה שאתלווה אליה לביקור בגהה, וכיוון שחֶברתה של נעמה המובסת נעמה לי מאוד הצטרפתי ברצון. אחותה ישבה על ספסל ירוק, לגופה סרבל אפור־ירוק, אוחזת ענף קטן, במרחק צעדים אחדים משער הכניסה, שער ראשה משוך בחוזקה לאחור, לא מאופרת, עיניה בולטות במקצת. כשזיהתה את נעמה שהתיישבה לצדה, גיפפה אותה, הניחה את ראשה על כתפה, אוספת ברכיה לבטנה, מייבבת. נעמה ניסתה להחליף איתה דברים, ומשלא הועיל דיברה כמו אחותה איננה כאן. וכשהיא מלטפת את פני אחותה בתנועות ארוכות, אמרה, מה זה אם לא בדיחה של החיים? אחת שמאושפזת, אחת מזדיינת, אחד רוצה לדפוק את דיין, משראווה הוא שלוימ’לה, עם ישראל חי, בדיחה, לא יותר מזה, ג’ורג' עובדיה לא היה עושה את זה יותר טוב, השתלבות במרחב השמי, אתה מבין… שלוימ’לה הערבי עוזב את מפ"ם ומגיע למשכורת חודשית מהם, מהביטחון, ואני הלוא מכירה אותם, חצי מהקיבוץ שלי עבד או עובד או יעבוד איתם, ולפעמים, לא תאמין, אני יושבת עם משראווה, ככה בשקט, כמו שני בני־אדם, עד כמה שזה אפשרי, ואנחנו, ביחד, שרים שירי מולדת. שדֵמתי ועטוּר מצחך… וזה דווקא יופי… והוא, משראווה, דווקא שר, למה לא, בהתלהבות אני אומרת, בהתלהבות אני אומרת לך, ואז הוא בעצם שלוימ’לה, אני אומרת לך… מה אתה כבר מבין.

אחותה, מדי פעם, אמרה משהו שהיה בו תחילת עניין. נעמה ניסתה לפענח, ומשלא עלה בידה, אמרה לה, כפרה, כפרה, יא מסוממת. ואחותה, מיבבת, ענתה כנגדה, כפרה, כפרה. נעמה סיפרה על אחותה, על הקורות אותה בירושלים, כשמדי פעם היא חוזרת ואומרת, פרח, היא היתה יפה כמו פרח, לא להאמין. ואחותה עונה כנגדה, פרח, פרח. לאחר כשעתיים חזרנו לדירה בשיינקין. נעמה הכינה ארוחת ערב. משראווה חזר ושלושתנו ישבנו לשולחן במטבח. אוכלים ומאזינים לרדיו. תוך כדי כך, משראווה שאל, אז הם אומרים שהם משלמים לי, מה? ואמרתי לו, משהו כזה, אבל זה באמת לא משנה לאף אחד, תאמין לי, כל העסק הזה אבוד ומסריח, ולילין־מור אין מושג מהחארות שסביבו. ומשראווה אמר, בתור שלוימ’לה מגיע לי כמה גרושים, לא? כמעט שאמר את זה ביידיש. זה היה מצחיק מאוד וצחקנו בטוב־לב. כשהצחוק גווע, משראווה אמר, אתה זוכר את הספרדי, זה מהעניין לדפוק את משה דיין… הוא מופיע הערב באסיפת פעילים בנצרת, והתברר שהוא איש ותיק שלהם, שהיה כמה שנים באירופה, ועכשיו הוא פרובוקטור שלהם, לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה. הלֵך תבנה מדינה וכו' הצחיק אותי וצחקתי והסברתי למשראווה על מה אני צוחק, ונעמה אמרה, אמרתי לך שהוא גם שר יפה מאוד שירי מולדת, עטור מצחך וכל זה… ובתור מזדיינת עם ערבים ואחות של מאושפזת אני יכולה להעיד שתהליך הייהוד של הערבי משראווה מתקדם יפה מאוד, חברים. ואז משראווה התחיל לצעוק, תסתמי ת’פה! תסתמי ת’פה! ונעמה אמרה, הופה, נעלבת לי. ומשראווה נעמד, ונעמה צעקה, אם אתה מרים יד, אתה חוזר לכפר שלך, והוסיפה, פרימיטיבי מסריח! ומשראווה צעק, תסתמי, אני אומר לך, תסתמי! ונעמה, רועדת מהתרגשות, צעקה, קבלי את שלוימ’לה יא סוסה, קבלי את שלוימ’לה! ומשראווה יצא בריצה, טורק את הדלת, ונעמה, לאחר השיא, מייבבת בשקט, בקצב שבור, החלה אוספת את הכלים לכיור, מנגבת בכף ידה את השאריות, וכשגבה אלי אמרה, מספיק בדיחות נתתי לך ליום אחד, תעשה טובה, תלך עכשיו.

מסרתי לילין־מור בטלפון תקציר של השיחה וקבענו להיפגש אותו יום בבית סוקולוב, בתל־אביב. הקדמתי כרבע שעה. תמיד הקדמתי לפגישות אתו. הוא הגיע, קצת כבד נשימה, מיוזע, מפטיר אנחה שהתייחסה לסיכויי השמאל הציוני הקטן להתאחד לקראת הבחירות הקרובות. בית סוקולוב היה כמעט ריק אותה שעה ומהדלתות הפתוחות אפשר היה לעקוב אחר ההכנות למסיבה שתיערך בערב על הדשא. מפעם לפעם נכנס מישהו, התקרב לשולחן, הביע דעה על סיכויי השמאל. אם חילופי הדברים התארכו לכדי משהו שיש בו משום תחילתה של שיחה, ילין־מור הזדרז והציג אותי בפני המשוחח.

כשתיק העור הדק שלו מונח על השולחן וגופו הכבד מוטה קדימה, ידיו משחקות במשקפיו, ילין־מור אמר, אתה רושם לעצמך ראשי־פרקים, לא? משהו ממין יומן אישי? משהו כזה, אמרתי, בערך, לא בדיוק יומן. והוא אמר, יכולתי לנחש, מתאים לך, יהיה מעניין לקרוא את זה יום אחד. והיטב ידעתי אז שככל שאבקש את אמונו, כן יסתייג ממני. המלצרית שאלה לשלומו וילין־מור ענה לה באריכות ובפירוט מופלגים, כשהוא משהה אותה ליד שולחננו. היטב ידעתי שהוא גונב זמן באמצעותה, ומכין את דבריו אלי. גופו היה כבד, נשימתו קצת קצרה. אירועי היום התישו אותו במקצת. והוא, כך נדמה היה אותה שעה, נדחק למקום השני ברשימה לכנסת, אחרי אורי אבנרי. המלצרית, לא מופתעת מתשומת־הלב הרבה שהוקדשה לה, פנתה לעבר הדלפק המעוגל, ומשהתרחקה ילין־מור שאל, משראווה, אם הבנתי נכון, משראווה פשוט מקבל מהם משכורת, כסף, והם קוראים לו שלוימ’לה?! זה מצחיק אותם? ומבלי להמתין לתשובה, החל מדבר במהירות, כשפניו לא אלי ועיניו ממוקדות בדבר־מה שנעלם ממני, תראה, בן כמה אתה, בן עשרים? אולי אתה לא מבין, אבל אתה מתחיל קריירה של מאכער, של מתווך, אתה מבין, הספרדי ועניין משה דיין היה פרובוקציה של השב"כ, וזה היה אלמנטרי מדי… ואני היום לבד, ואין לי יכולת לבדוק כל אחד… אשתי, פרידה, קוראת לכם הלגיון של נתן, שם־חיבה, אבל אני עדיין לבד… אמרת שאתה רושם ראשי־פרקים, אתה עושה זאת בהיותך אמן צעיר, אולי סופר, ומחר אתה יכול להיות גם עד־מדינה נגדי, ממש נגדי, מדינת ישראל נגד נתן ילין־מור… אבל לא רק אתה… מבחינתכם, העולם האמיתי נמצא שם בחוץ… אתה רוצה לעשות קריירה בעיתון יומי, ולי אין מה להציע לך מלבד נוסטלגיה שתזדקק לה אולי בעוד עשר שנים… ההווה הזה שלי הוא כבר הנוסטלגיה של איש צעיר, שלך, ואני חש בזה ברגע שאני פוגש בכם… לא יכולתי למנוע ממך ללכת לפגישה הזו איתם, כל מה שנותר לי הוא להיזהר ממך, מהמסר שהעבירו דרכך, מהעובדה שמצאו אותך מתאים ונכון להעביר לי מסרים כאלה, שאקים מפלגה חדשה… אני נזהר גם מכם, היהודים, וגם ממשראווה לסוגיו, כי הם לאומנים, רובם הגדול לאומנים, צריך להיזהר מלאומנים מכל הצבעים והגזעים, אני מכיר את הניב הזה, חייתי אתו… גם אתה צעיר לאומני… ואתה אתי, כי אתה לא עם משה דיין, כי הכניסה אליו כבר בלתי־אפשרית, כי יש לו כבר מספיק מהסוג שלך, ואם הנסיבות היו אחרות, היית עם משה דיין, נער מנעריו, אני לא נאיבי, המשיכה שלך היא לסוג של כוח, והמשיכה היא ליחיד המסוים… אל נא… הדברים האלה חזקים ממך… אחרי הבחירות האלה, יש סיכוי שהכל יתאייד מעצמו, ואתם, אתה, תהיה במקום אחר… אתה רגיש, אני זיהיתי את זה עוד כשהיית ילד וביקרתי בבית הוריך, אבל כל כולי מתקומם נגד המחשבה שההווה שלי הוא כבר הנוסטלגיה המבוימת שלך, גם אם אינך לחלוטין מודע לכך… אתה לא טיפש, אתה תסתדר טוב, אני אהיה בשבילך חומר טוב, החיים כבר ירחיקו אותך, ואתה תאמין שבכוח ההיגיון שלך התרחקת. ילין־מור היטיב את משקפיו, ושאל, תוכל לזכור זאת מלה במלה? יהיה מעניין פעם לקרוא את זה בגרסה שלך, לא?

הוא קם והניח לי ללוות אותו למכוניתו. רציתי לומר לו, אבא, אתה טועה, ולא אמרתי. המלים הסתובבו בחלל הפה ולא יצאו. במחשבתי קראתי לו אבא. והמלים לא יצאו גם כשהשחיל עצמו למכונית, גוף כבד, ראש מסורק בקפידה, מתרווח במושב הנהג, מתכופף קצת כדי לתפוס את מבטי דרך החלון, מישיר מבט ואומר, תזכור, אנחנו גם שלוימ’לה… בסך הכול, כולנו שלוימ’לה….