הוא מזנק מהמיטה בבוקר השכם, ואינו יוצא אלא אם כן רוחו נקייה, לבו טהור, גופו קל כמו לבוש של קיץ. אין הוא נושא כל צידה. בדרך יגמע את האוויר הצלול וירחרח את הניחוחות המרעננים. הוא משאיר את הנשק בבית ומסתפק בפקיחת העיניים. אלה משמשות לו כרשתות שבהן נכלאות התמונות מעצמן.

הראשונה השבויה בעיניו היא של הדרך המראה את עצמותיה, חלוקי אבן מלוטשים, ואת מסלולי הגלגלים, עורקים חרוצים בין שתי משוכות עתירות אחווניות ואוכמניות.

אחר כך הוא קולט את מראה הנהר. זה מלבין בעיקוליו, רדום תחת ליטוף הערבות. הוא מנצנץ כאשר דג מפנה את בטנו, כאילו זרק מישהו מטבע כסף, וכאשר יורד גשם דק, הנהר לובש עור ברווז.

בעיניו עולה תמונת החיטה הנעה, האספסת המעוררת תיאבון והאפרים משופעי הפלגים. הוא תופס בדרכו את מעוף העפרוני או החוחית.

אחר כך הוא נכנס אל היער. הוא לא ידע כי הוא מצויד בחושים כה חדים. חיש מהר, רווי בניחוחות, אין הוא מאבד שום רחש חרישי, וכדי לתקשר עם העצים, עצביו מתקשרים אל עורקי העלים.

עד מהרה, רוטט עד מבוכה, הוא קולט יותר מדי, הוא תוסס, פוחד, יוצא מן היער ועוקב מרחוק אחר האיכרים הטפסנים החוזרים אל הכפר.

בחוץ הוא נועץ מבטו לרגע, עד שמנצנצות עיניו, בשמש השוקעת ומתערטלת באופק מבגדי אורה, ענניה נפוצים כערב־רב.

לבסוף, בשובו הביתה, ראשו מלא, הוא מכבה את המנורה, ולפני הירדמו, הוא נהנה לסקור ארוכות את תמונותיו.

צייתניות, הן נולדות מחדש כּראוּת הזיכרון. כל אחת מהן מעוררת בו אחרת, וללא הרף גדלה להקתן הזוהרת בתמונות חדשות, כמו שחגלות, נרדפות ומופרדות כל היום, שרות בערב, מוגנות מסכנה, וקוראות זו לזו בחריצי התלמים.

ברגליים צמודות היא מנתרת מהלול ברגע שפותחים לה את הדלת.

זו תרנגולת רגילה, עדויה בצניעות, שלעולם אינה מטילה ביצי זהב.

מסונוורת מהאור, היא פוסעת כמה צעדים בחצר, הססנית.

תחילה היא רואה את גל האפר, שבו היא רגילה להשתעשע בכל בוקר.

היא מתגלגלת בו, משתכשכת בו, ובתנועת כנפיים ערנית, בנוצות תפוחות, מנערת את הכינים של הלילה.

אחר כך היא הולכת לשתות בקערה השקועה שהמטר האחרון מילא במים.

אין היא שותה אלא מים.

היא שותה בלגימות קטנות וזוקפת את צווארה, שומרת על שיווי משקל בצדי הקערה.

אחר כך היא מחפשת את מזונה הפזור.

עשבי התבלין בשבילה הם, וכן החרקים והגרעינים האבודים.

היא מנקרת ומנקרת, ללא לאות.

מפעם לפעם היא עוצרת.

זקופה מתחת לכומתת המהפכה האדומה שלה, עיניה ערניות, הזפק נפוח, היא מקשיבה באוזן האחת ובאחרת.

וכשהיא בטוחה כי אין כל חדש, היא חוזרת לחיפושיה.

היא מרימה אל על את רגליה הנוקשות, כמו החולים בשיגרון, מפשקת את אצבעותיה ומניחה אותן בזהירות ללא קול.

אפשר לומר כי היא צועדת יחפה.

I

הוא לא שר מעולם. הוא לא שכב בלול אפילו לילה אחד, לא ידע אף תרנגולת אחת.

הוא עשוי עץ, רגל ברזל באמצע בטנו, והוא חי זה שנים על שנים בראש כנסייה עתיקה, כזו שכיום אין מעזים עוד לבנות כמותה. היא נראית כאסם וקורת רעפיה ניצבת ישרה כמו גבו של שור.

והנה מופיעים בנאים בקצה השני של הכנסייה.

תרנגול העץ מביט בהם, כאשר משב רוח פתאומי מאלצו להפנות את גבו.

ובכל פעם שהוא מסתובב, אבנים חדשות חוסמות לו את האופק קצת יותר.

עד מהרה, בהרימו את ראשו, הוא רואה, מזועזע, בפסגת מגדל הפעמונים שבנייתו נסתיימה, תרנגול צעיר שלא היה שם בבוקר. הנוכרי הזה נושא בגאווה את זנבו, פוער את מקורו כמו אלה ששרים, וכנפו על ירכו, מבריק כחדש, הוא מנצנץ באור השמש.

תחילה נאבקים שני התרנגולים בזחיחות. אך תרנגול העץ הזקן מתייגע עד מהרה ונכנע. מתחת לרגלו היחידה מאיימת הקורה לקרוס. הוא נוטה, קשוח, כמט לנפול. הוא חורק ונעצר.

והנה הטפסנים.

הם הורסים פינה רקובה זו של הכנסייה, מורידים את התרנגול ומטיילים אתו ברחבי הכפר. כל אחד יכול לגעת בו תמורת מתנה.

יש הנותנים ביצה, אחרים פרוטה, וגברת לוריו נותנת מטבע כסף.

הטפסנים שותים כהוגן, ולאחר שהתקוטטו על התרנגול, הם מחליטים לשרוף אותו.

אחרי שבּנו לו קן מקש ומזרדים, הם מבעירים את האש.

תרנגול העץ מתפצפץ קלושות ולהבתו עולה השמימה, כראוי לו.

II

בכל בוקר, בקפצו ממוט הלינה, מביט התרנגול אם האחר עדיין שם – והאחר עדיין שם.

התרנגול יכול להתפאר כי היכה את כל יריביו על פני הארץ – אבל האחר הוא יריב בלתי־מנוצח, אין להשיגו.

התרנגול פולט צווחה אחר צווחה: הוא קורא, הוא מסית, הוא מאיים – אבל ההוא אינו עונה אלא בשעות שלו, ותחילה אין הוא עונה כלל.

התרנגול מתנאה, מנפח את נוצותיו, שהן לא מעטות, מקצתן כחולות, מקצתן כסופות – בעוד השני מתנוצץ בזהב בתכלת השמים.

התרנגול מכנס את תרנגולותיו וצועד בראשן. ראו: הן שייכות לו; כולן אוהבות אותו ופוחדות ממנו – אבל האחר נערץ על הסנוניות.

התרנגול אוזר חיל. הוא מציג פה ושם את פסיקי אהבתו, ומנצח, בקול גבוה, בזוטות – אבל ההוא דווקא מתחתן ומכריז בצלצול פעמונים במלוא האון על כלולותיו בכפר.

התרנגול המקנא מזדקף על רגליו לקראת הקרב המכריע; זנבו נראה ככנף מעיל שחרב זוקרת אותה. הדם בכרבולתו, והוא מאתגר את כל תרנגולי השמים – ואילו האחר, שאינו פוחד לעמוד בפני רוחות הסערה, משחק ברגע זה ברוח הקלה ומפנה את גבו.

והתרנגול יוצא מגדרו עד סוף היום.

תרנגולותיו שבות הביתה אחת אחת. הוא נשאר לבדו, צרוד, תשוש, בחצר השרויה כבר באפלולית – ואילו השני עדיין מתנוצץ בקרני השמש האחרונות, ומזמר בקולו הצלול את תפילת הפעמונים השלווה של הערב.

I

הברווזה היא הצועדת ראשונה, מתנודדת על שתי רגליה, להשתכשך בבור שהיא מכירה.

הברווז הולך בעקבותיה. קצות כנפיו מוצלבים על גבו, גם הוא מתנודד על שתי רגליו.

ברווזה וברווז צועדים מחרישים כמו לפגישת עסקים.

הברווזה מחליקה ראשונה אל מי הרפש, שצפים בהם נוצות, גללים, עלה גפן וקש. היא כמעט נעלמת.

היא מחכה. היא מוכנה.

והברווז נכנס בתורו. הוא מטביע את צבעיו העשירים. אין רואים אלא את ראשו הירוק ואת התלתל השובב של אחוריו. שניהם חשים שם בנוח. המים מחממים. לעולם אין מריקים אותם והם מתחדשים רק בימים של סערה.

הברווז מנקר במקורו השטוח את צוואר הברווזה ונלחץ אליו. רגע אחד הוא משתכשך, והמים כה סמיכים עד שהם רוטטים בקושי. עד מהרה הם רוגעים, חלקים, ומשקפים בשחור פינה של שמים טהורים.

הברווזה והברווז אינם זזים עוד. השמש אופה ומרדימה אותם. אפשר לעבור לידם בלי להבחין בהם. אין הם מסגירים את עצמם אלא בבועות אוויר נדירות הבוקעות מן המים המרופשים.

II

לפני הדלת הסגורה הם ישנים שניהם, צמודים ושרועים על גחונם, כמו זוג נעלי העץ של שכנה

הבאה לבקר חולה.

היא מתהלכת בקומה זקופה באמצע החצר, כאילו חיה בתקופת המלכים.

העופות האחרים רק אוכלים כל הזמן, לא חשוב מה. היא, בין ארוחותיה הסדירות, אינה עוסקת אלא בלהיראות יפה. כל נוצותיה קשויות וקצות כנפיה חורצים את הקרקע, כאילו כדי לסמן את הדרך שבה היא עוברת: שם היא צועדת ולא בשום מקום אחר.

היא מתנפחת ומפשילה את ראשה לאחור, עד כי לעולם אינה רואה את רגליה.

אין היא חושדת באיש, וברגע שאני מתקרב, היא מדמה לה כי אני רוצה לחלוק לה כבוד.

וכבר היא מקרקרת בגאווה.

“תרנגולת־הודו אצילה, אני אומר לה, אילו היית אווזה, הייתי כותב את שבחייך באחת מנוצותייך כפי שעשה בופון. אבל אינך אלא תרנגולת הודו טמבלית…”

ודאי העלבתי אותה, כי הדם עולה לה לראש. אשכולות של זעם נתלים על מקורה. יש לה התקף של אדום. היא משקשקת בהצלפה חדה במניפת זנבה, ומרשעת זקנה זו מפנה לי את גבה.

II

על אם הדרך הנה עוד שיירה של תרנגולות הודו.

בכל יום, יהא אשר יהא מזג האוויר, הן מטיילות.

אין הן פוחדות לא מהגשם – אף אחת אינה מפשילה את שמלתה טוב יותר מתרנגולת־הודו, ולא מהשמש – תרנגולת־הודו אינה יוצאת לעולם בלי השמשייה שלה.

זו הגיבּנת של חצרי. אין היא חולמת אלא על חבּלות בגלל חטוטרתהּ.

התרנגולות אינן אומרות לה דבר: לפתע, היא מתנפלת ומטרידה אותן.

אחר־כך היא מרכינה את ראשהּ, מטה את גופה, וּבכל המהירות של רגליה הצנומות, היא רצה לנקר בּמקורהּ הקשה בדיוק במרכּז מעגל הנוצות של תרנגולת־הודוּ.

רהבתנית זו הרגיזה אותהּ.

וכך, ראשהּ מוכחל, בּדלי בשרה רוטטים, סמלי צבעיה מוחצנים, היא זועמת מבוקר עד ערב. היא נלחמת ללא כל סיבה, אולי משום שהיא מדמה לעצמה תמיד כּי לועגים לגזרתהּ, לקדקודהּ הקירח ולזנבהּ הקצוץ.

ואין היא חדלה מלפלוט צריחה צורמת הפולחת את האוויר כעוקץ.

לעתים היא עוזבת את החצר ונעלמת. היא משאירה לעופות שוחרי השלום רגע של הפוּגה. אבל היא חוזרת נסערת יותר וצרחנית יותר. ואחוּזת זעם היא מתפלשת בעפר.

מה יש לה, לעזאזל?

הצבועה מהתלת.

היא הלכה להטיל את ביצתהּ בשדה.

אני יכול לחפשהּ אם זה משעשע אותי.

היא מתגוללת בעפר, כמו גיבּנת.

טיינט הייתה רוצה לנסוע לפאריס, כמו יתר בנות הכפר. אבל האם היא בכלל מסוגלת לשמור על אווזותיה?

לאמתו של דבר, היא עוקבת אחריהן יותר משהיא מובילה אותן. היא סורגת בהיסח הדעת מאחורי הלהקה, וסומכת על האווזה של טולוז, שניחנה בתבונה של אדם מבוגר.

האווזה של טולוז מכירה את הדרך, את העשבים הטובים, ואת השעה שבה יש לחזור.

אמיצה יותר מכל אווז, היא מגנה על אחיותיה מפני הכלב הרע. צווארה רוטט ומתעקל סמוך לקרקע, אחר כך מזדקף, והיא מתנשאת על טיינט המבוהלת. ברגע שהכול בסדר, היא צוהלת ושרה, מאנפפת, כי היא יודעת בזכות מי שולט הסדר.

אין לה ספק כי היא עוד תיטיב לעשות.

וערב אחד, היא עוזבת את האזור. היא מתרחקת על הדרך, המקור מול הרוח, הנוצות דבוקות. נשים שהיא עוברת בדרכן אינן מעזות לעצור בעדה. היא צועדת מהר עד להפחיד.

ובעוד טיינט, שנותרה מאחור, ממשיכה להיטמטם, ודומה בכול לאווזות, אינה נבדלת עוד מהן, האווזה של טולוז הולכת לפאריס.

I

גם כאשר ירעישו על הבית כתוֹף עמום;

גם כאשר יצאו מן הצל, יתהפכו, יזהרו בשמש וישובו אל הצל;

גם כאשר צווארם הקצרצר יחיה וימות כמו הלשם באצבע;

כאשר יירדמו, בערב, ביער, הן כה צפופות עד כי הענף הגבוה ביותר של האלון מאיים לקרוס תחת עומס זה של פירות צבועים;

כי שתיים אלה שם מחליפות קידות קדחתניות ולפתע, האחת וגם האחרת, מפרכסות;

וזה חוזר מהגלות, עם מכתב, ומעופף כמו המחשבה של ידידתנו הרחוקה (אה! עירבון!);

כל היונים הללו, אשר תחילה משעשעות, לבסוף משעממות.

אין הן יודעות לעמוד במקום, והמסעות אינם מלמדים אותן דבר.

הן נותרות כל החיים קצת פתיות. הן מתעקשות להאמין כי את הילדים עושים במקור.

וזה בלתי־נסבל לאורך זמן, השיגעון הנורש הזה שיש לך תמיד בגרון משהו שאינו עובר.

II

שתי היונים – בוא, שמנמן שלי… בואי שמנמנה שלי… בוא שמנמן שלי… גררררררררררררר

הוּא עומד להתחתן היום בוודאי.

זה כנראה היה אמור להיות אתמול. לבוש מכנף, הוא היה מוכן. הוא לא חיכה אלא לארוסתו. היא לא באה. היא בוודאי תגיע בקרוב.

יהיר, הוא מתהלך בצעדי נסיך הודי ונושא עליו את המנחות העתירות כמקובל. האהבה נוסכת עוז בברק צבעיו וציצתו מרעידה כמיתרי הלירה.

הארוסה אינה מגיעה.

הוא עולה אל ראש הגג ומביט מצד השמש. הוּא זועק את צריחתו השׂטנית:

ליאוֹן! ליאוֹן!

כך הוא קורא לארוּסתו. הוּא רואה כי אין איש בא ואין איש עונה. בנות הכנף המורגלות אינן נושׂאות את ראשן כלל. הן עייפות מלהעריצו. הוא חוזר ויורד לחצר, כה בטוח ביופיו עד כי אינו מסוגל לנטור איבה.

נישואיו יידחו למחר.

ומבלי דעת מה יעשה בשארית יומו, הוא מתנהל אל עבר מדרגות הכניסה.

הוא עולה בהן כבמדרגות היכל, בצעד חגיגי.

הוא משחרר את שׂלמת זנבו הכבדה מהעיניים שלא יכלו להינתק ממנה.

הוא גולש על הברכה כמו מזחלת לבנה, מענן לענן. כי אין לו רעב אלא לעננים הצמריים שאותם הוא רואה נולדים, נעים ונעלמים במים. באחד מהם הוא חושק. הוא מכוון אליו את מקּורו ומטביל פתאום את צווארו העוטה שלג.

ואז, כמו זרוע אישה היוצאת מן השרוול, הוא שולפו.

אין לו כלום.

הוא מביט: העננים המּבֹהלים נעלמו.

הוּא נותר מאוכזב רק לרגע, כי העננים אינם מאחרים לחזור, ושם, בּמקום שבּו גוועות אדווֹת המים, הנה אחד המתהווה.

לאט, על כר נוצותיו הקל, חותר הברבור ומתקרב….

הוּא מתייגע מלדוג השתקפויות שווא, ואולי הוא ימות, קרבּן של אשליה זו, בטרם ילכוד נתח ענן יחידי.

אבל מה אני אומר?

בכל פעם שהוא צולל, הוא מפשפש בּמקורו בּסחופת המזינה וּמעלה תולעת.

הוא משמין כמו אווז.

אי אפשר להוציא את חדוד החוּצה במזג אוויר כזה, והשריקה הזועפת של הרוח מתחת לדלת מאלצת אותו אפילו לנטוש את מחצלת הקש שלו. הוא מחפש מקום טוב יותר ודוחף את ראשו הטוב אל בין מושבינו. אבל אנחנו רוכנים, צפופים, מרפק אל מרפק, אל האש, ואני נותן טפיחה לחדוד. אבי הודף אותו ברגלו. אמא מגדפת אותו. אחותי מציעה לו כוס ריקה.

חדוד מתעטש והולך למטבח לראות אם אנחנו שם.

אחר כך הוא חוזר, חודר בכוח אל המעגל שלנו, מסתכן בחנק בין ברכינו, והנה הוא בפינה של האח. לאחר שהסתובב ארוכות במקומו, הוא מתיישב ליד האח ואינו זז עוד. הוא מביט באדוניו בעיניים כה רכות עד כי מתירים לו. אלא שברזל האח כמעט אדום והרמצים המתעופפים שורפים את אחוריו.

הוא נשאר שם למרות זאת.

פותחים לו מעבר.

– “קדימה, הסתלק! איזה טיפש!”

אבל הוא מתעקש. בשעה ששיני הכלבים העזובים חורקות מקור, חדוד יושב במקום חם, שערו חרוך, אחוריו צלויים, מתאפק שלא ליילל וצוחק צחוק צהוב בעיניים מלאות דמעות.

שני הכלבים שהזדווגו שם, בעבר השני של התעלה, ולא יכולנו שלא לראותם, גלורייט ואנוכי, מן הספסל שלנו, הציגו לנו הצגה של הידבקות מגוחכת וכואבת, שסיומה מתמשך, כאשר התקרב אליהם קורסול. הוא החזיר את כבשיו דרך התעלה ונשא על כתפו בול עץ שאסף בדרך כדי להתחמם בחורף.

ברגע שראה כי אחד משני הכלבים הוא שלו, תפס בו בקולר והניח תחילה, ללא חיפזון, לבול העץ ליפול על הכלב האחר.

מכיוון ששתי החיות לא נפרדו, היה קורסול חייב, בלב כבשיו שנעצרו, להכות חזק יותר. הכלב יילל בלי יכולת להתנתק. אז נשמעו מכות בול העץ מהדהדות על גבו.

– "חיות אומללות! אמרה גלורייט, חיוורת.

– הנה, אמרתי, איך מתייחסים אליהן באזורנו, ומפתיע שקורסול אינו זורק אותן לתעלה.

המים יפעלו מהר יותר.

– איזה פרא אדם! אמרה גלורייט.

– לא נכון! זה קורסול, אדם נחמד ושוחר שלום."

גלורייט התאפקה שלא לצעוק. נגעלתי כמוה, אבל אני הייתי מורגל.

– צווה עליו להפסיק! אמרה גלורייט.

– הוא רחוק, הוא לא ישמע אותי.

– קום! עשה לו סימנים!

– אם הוא יבין אותי, הוא ישיב לי ללא כעס: האם אפשר להשאיר כלבים במצב כזה?

גלורייט הסתכלה, כולה חיוורת, שפתיה פשוקות, וקורסול היכה כל הזמן בכלב המיוגע.

“זה נעשה נורא! אתה רוצה שאסתלק? אמרה גלורייט אחוזת צניעות. אתה תוכל יותר טוב להתקומם כנגד הפוחח הזה!”

עמדתי להשיב לה, לא יודע מה, משהו כמו: “זה לא בתחום הכפר שלנו!” כאשר מכה אחרונה של בול העץ, שהייתה יכולה להרוג את החיות, הפרידה בין שתיהן. קורסול, שפעל כהלכה, האיץ את כבשיו לכיוון הכפר. הכלבים, חופשיים, נותרו זמן־מה זה ליד זה. הם הסתובבו סביב עצמם חפויי ראש, עדיין קשורים על ידי הזיכרון.

זה היה השפלן הקטן של העלמה, וכולנו אהבנו אותו.

הוא ידע את אמנות ההצטנפות בכל מקום שהוא, ואפילו על שולחן הוא נראה כישן בשקערורית של קן.

הוא הבין כי ליקוק לשונו נעשה לא נעים לנו ועל כן לא ליטף אותנו עוד אלא ברגלו על הלחי, בעדינות. די היה להגן על העין.

הוא צחק. זמן רב האמנו כי זו הייתה צורת עיטוש, אבל זה היה אכן צחוק.

אף כי לא היו לו יגונות גדולים, הוא ידע לבכות, כלומר לרטון מגרונו, כשבזווית עינו טיפה של מים טהורים.

יש שהיה נעלם ואחר כך שב הביתה לבדו, כה בתבונה, עד כי אל קריאות השמחה שלנו ניסינו לצרף כמה אותות הערכה.

אמנם הוא לא דיבר, למרות מאמצינו. לשווא אמרה לו העלמה: “אילו רק דיברת, ולוּ רק קצת!”

הוא הביט בה, נפעם, מופתע כמוה. הוא אמנם עשה תנועות בזנבו, פער את לסתותיו, אך בלי לנבוח. הוא ניחש כי העלמה קיוותה ליותר מנביחה, והדיבור היה בלבו, מוכן לעלות אל הלשון והשפתיים. לבסוף היה מעניק אותו, אך עדיין לא הגיע לגיל!

ערב אחד ללא ירח, בכפר, כאשר חיפש דדש ידידים על שפת הדרך, תפס כלב גדול שלא הכרנו, ודאי כלב ציד, את כדור המשי השביר הזה, טלטל אותו, מעך אותו, זרק אותו וברח.

הה! אילו הייתה העלמה יכולה לתפוס את הכלב האכזרי הזה, לנשוך אותו בגרונו, לגלגלו ולחנקו בעפר!

דדש החלים מפציעת הניבים, אבל נותרה לו בכליותיו חולשה כואבת.

הוא החל להשתין בכל מקום. בחוץ הוא השתין כמו משאבה, ככל שיכול, שמח לשחרר אותנו מדאגה, ועם שובו לא התאפק עוד. ברגע שהפנינו את הגב, הוא הפנה את גבו שלו לרגלי רהיט, והעלמה הצטעקה באזעקה חדגונית: “סמרטוט! מים! גפרית!”

כעסנו, נזפנו בדדש בקול נורא והרבצנו לו בתנועות אלימות שלא נגעו בו, מבטו העדין ענה לנו: “אני יודע, אבל מה לעשות?”

הוא נותר אדיב וחינני, אבל לפעמים השתוחח כאילו היו נעוצות במפרקתו שיניו של כלב הציד.

ולבסוף גם ריחו עורר מימרות בידידים פחותי חוש הומור.

אפילו לבה של העלמה הלך והקשיח!

היה הכרח להרוג את דדש.

זה פשוט מאוד: חורצים חריץ בנתח בשר, שמים בו שתי אבקות, אחת של ציאניד אשלגן, השנייה של חומצת דורדים, תופרים בחוט דק מאוד. נותנים לו תחילה כדור בשר בלתי־מזיק, לא ברצינות, ואחר כך את האמיתי. הקיבה מעכלת, וריאקציה בין שתי האבקות יוצרת חומצה הידרוציאנית או פרוסית, הקוטלת את החיה.

איני רוצה להיזכר מי מאתנו הגיש את כדורי הבשר.

דדש מחכה, שכוב, ילד טוב, בסלסילה שלו. ואנחנו, גם אנחנו מחכים, מקשיבים מן החדר הסמוך, שרועים על מושבינו, כאילו נתפסנו לעייפות עצומה.

רבע־שעה חולפת, חצי־שעה. מישהו אומר בשקט:

־ "אני הולך לראות.

־ עוד חמש דקות!"

אוזנינו הומות. האם לא ייתכן כי כלב מיילל במקום כלשהו, במרחק, כלב הציד?

לבסוף מסתלק האמיץ ביותר מאתנו וחוזר לומר בקול שאינו מוכר לנו:

־ “זהו זה!”

העלמה מניחה לראשה ליפול על המיטה ומתייפחת. היא נכנעת ליבבות, כפי שצוחקים צחוק מטורף, כשאין רוצים אלא לצחוק מעט.

היא חוזרת שוב ושוב, ראשה טמון בכר:

־ “לא, לא, לא אשתה הבוקר את הקקאו שלי!”

לאם, המדברת אתה על בעל, היא לוחשת כי תישאר רווקה זקנה.

האחרים עוצרים בעוד מועד את דמעותיהם. הם חשים כי יבכו כולם, וכל מעיין נוסף יגרום לנביעתו של מעיין סמוך.

הם אומרים לעלמה:

– “את טיפשה, זה שום דבר!”

מדוע שום דבר? אלה היו חיים! ואיננו יכולים לדעת עד לאן הלכו אלה שהשמדנו זה עתה.

מתוך ביישנות, כדי שלא להודות כי מותו של כלב קטן מזעזע אותנו, אנו חושבים על יצורי האנוש שכבר אבדו ועל אלה שאנו עלולים לאבד, על כל מה שהוא מסתורי, בלתי־מובן, שחור וקפוא.

האשם אומר לעצמו: “זה עתה ביצעתי רצח על ידי בגידה.”

הוא קם ומעז להביט בקרבּנו. מאוחר יותר נדע כי הוא נשק לגולגלתו הקטנה החמה והרכה של דדש.

"האם הוא פוקח את עיניו?

־ כן, אבל עיניים מזוגגות שאינן רואות עוד דבר.

– הוא מת בלי לסבול?

– הו! אני בטוח בכך.

– בלי להיאבק?

– הוא רק מתח את רגלו אל דופן הסלסילה, כאילו הושיט לנו עוד יד קטנה."

I

שלי אינו אוכל עכברים; הוא לא אוהב את זה. הוא תופס אותם רק כדי לשחק בהם. לאחר ששיחק דיו בעכבר, הוא חס על חייו, והולך לחלום במקום אחר, כמו ילד טוב, ישוב בלולאת זנבו, הראש קפוץ כמו אגרוף.

אבל בגלל ציפורניו, העכבר מת.

II

אומרים לו: “תפוס את העכברים והנח לציפורים!”

זה מחוכם מאוד, והחתול השנון ביותר טועה לפעמים.

I

עייפים מחיפושים, ויתרנו לבסוף על מתן שם. היא נקראת פשוט “הפרה” וזה השם ההולם אותה ביותר.

דרך אגב, מה אכפת, כל עוד היא אוכלת!

והרי העשב הטרי, החציר היבש, הירקות, הגרעינים ואפילו הלחם והמלח, הכול יש לה כאוות נפשה, והיא אוכלת הכול, כל הזמן, פעמיים, שכן היא מעלה גירה.

מרגע שהיא רואה אותי, היא באה בריצה בצעד קטן וקליל, בטלפיים שסועים, העור מתוח היטב על רגליה כמו גרב לבן, היא מגיעה, בטוחה כי אני מביא משהו אכיל. ואני, מתפעל ממנה בכל פעם, איני יכול אלא לומר לה: קחי, אכלי!

ואולם ממה שהיא אוכלת היא עושה חלב ולא שומן. בשעה קבועה היא מציעה את עטינה, מלא ורבוע. אין היא עוצרת את החלב – יש פרות העוצרות אותו – בנדיבות, בארבע פטמותיה הגמישות, בקושי נלחצו, היא מרוקנת את המבוע שלה. אין היא מניעה לא את הרגל, לא את הזנב, אך בלשונה הענקית והגמישה היא משתעשעת בליקוק גבה של המשרתת.

אף כי היא חיה לבדה, התיאבון מונע בעדה מלהשתעמם. לעתים נדירות היא גועה מגעגועים אל הזיכרון העמום של העגל האחרון שלה. אבל היא אוהבת ביקורים, מסבירה פנים בקרניה המורמות על מצחה, ובשפתיה המלבבות, שמהן נתלים זרזיף מים ועלה עשב.

אף כי היא חיה לבדה, התיאבון מונע בעדה מלהשתעמם. לעתים נדירות היא גועה מגעגועים אל הזיכרון העמום של העגל האחרון שלה. אבל היא אוהבת ביקורים, מסבירה פנים בקרניה המורמות על מצחה, ובשפתיה המלבבות, שמהן נתלים זרזיף מים ועלה עשב.

הגברים, שאינם פוחדים מדבר, מלטפים את בטנה השופעת; הנשים, מופתעות מכך שחיה כה גדולה יכולה להיות כה עדינה, נזהרות רק מליטופיה וחולמות על אושר.

II

היא אוהבת שאני מגרד בין קרניה. אני נסוג מעט, כי היא מתקרבת מרוב עונג, והחיה הטובה השמנה נותנת לי לעשות כרצוני, עד אשר אני דורך בגלליה.

פיליפ, המעיר אותי, אומר לי כי הוא קם בלילה כדי להקשיב וכי נשימתה הייתה רגועה.

אבל מאז הבוקר היא מדאיגה אותו.

הוא נותן לה חציר יבש והיא אינה נוגעת בו.

הוא מציע קצת עשב טרי, ושחרחורת, שבדרך כלל כה להוטה לאכול, בקושי נוגעת בו. היא לא מביטה עוד בעגל שלה וסובלת בקושי את מכות אפו, כאשר הוא מזדקף על רגליו הקשוחות כדי לינוק.

פיליפ מפריד ביניהם וקושר את העגל רחוק מאמו. נראה ששחרחורת אינה מבחינה בכך.

דאגתו של פיליפ מדביקה את כולנו. אפילו הילדים רוצים לקום.

הווטרינר מגיע, בודק את שחרחורת ומוציא אותה מהרפת. היא מתנגשת בקיר ומועדת על סף הדלת. היא עלולה ליפול; יש להחזירה.

– “היא חולה מאוד,” אומר הווטרינר.

איננו מעזים לשאול אותו מה יש לה.

הוא חושש שזו דלקת חלב, לעתים קרובות קטלנית, בעיקר לחולבות הטובות, וכשהוא נזכר בהן אחת לאחת, באלה שנחשבו אבודות והוא הצילן, הוא מורח במברשת על מותניה של שחרחורת נוזל מתוך בקבוקון.

"זה יפעל כתרופה מבעבעת, הוא אומר. איני יודע את ההרכב המדויק של זה. זה בא מפאריס. אם המחלה לא תגיע אל המוח, היא תצא מזה בכוחות עצמה, אם לא, אשתמש בשיטת מי קרח. זו מפתיעה את האיכרים הפשוטים, אבל אני יודע אל מי אני מדבר.

– ״עשה כאשר אמרת, אדוני."

שחרחורת, שכובה על הקש, עדיין יכולה לשאת את משקל ראשה. היא חדלה להעלות גירה. היא נראית כעוצרת את נשימתה כדי לשמוע טוב יותר מה מתרחש בתוך תוכה.

עוטפים אותה בשמיכת צמר, כי הקרניים והאוזניים מתקררות.

“כל עוד האוזניים אינן נשמטות, אומר פיליפ, יש תקווה.”

פעמיים היא מנסה לשווא לעמוד על רגליה. היא מתנשפת בעוצמה, בהפסקות ארוכות יותר ויותר.

והנה היא מניחה לראשה ליפול על צדה השמאלי.

“זה מחמיר,” אומר פיליפ, משתופף ולוחש לה דברי נועם.

הראש מתרומם ונשמט על דופן האבוס, כה בכבדות עד כי המכה העמומה גורמת לנו לפלוט: הו!

אנו מקיפים את שחרחורת בתלולית קש כדי שלא תהרוג את עצמה.

היא מותחת את צווארה ואת רגליה, היא משתרעת למלוא אורכה, כמו באחו בעת סערה.

הווטרינר מחליט להקיז לה דם. אין הוא מתקרב יותר מדי. הוא ידען לא פחות מכל אחד אחר, אבל נחשב נועז פחות.

במכות הראשונות של פטיש העץ, המקּז גולש על פני הווריד. לאחר מכה נחושה יותר, הדם פורץ אל דלי הבדיל, שבדרך כלל החלב ממלאו עד גדותיו.

כדי לעצור את הזרם, מחדיר הווטרינר לווריד סיכת פלדה.

אחר כך, מן המצח עד לזנב של שחרחורת, שהוקל לה, אנו מניחים סדין מורטב במי באר, שאנו מחדשים אותו תכופות כי הוא מתחמם מהר. היא אפילו אינה רועדת. פיליפ מחזיק בה איתן בקרניה ומונע את הראש מלהכות בצדה השמאלי.

שחרחורת, כאילו מוכנעת, אינה נעה עוד. אין לדעת אם היא מרגישה טוב יותר או אם מצבה מחמיר.

אנחנו עצובים כולנו, אבל העצב של פיליפ מדוכדך כמו של חיה הרואה בסבלה של אחרת.

אשתו מביאה לו את מרק הבוקר שלו, והוא אוכל ללא תיאבון, על שרפרף, ואינו גומר אותו.

“זה הסוף, הוא אומר, שחרחורת מתנפחת!”

אנחנו מפקפקים תחילה, אבל פיליפ אמר את האמת. היא מתנפחת מול עינינו ואינה מצטמקת, כאילו האוויר שנכנס אינו יכול לצאת.

אשתו של פיליפ שואלת:

"היא מתה?

– אינך רואה!" אומר פיליפ באכזריות.

גברת פיליפ יוצאת אל החצר.

"לא בקרוב אלך לחפש אחרת, אומר פיליפ.

– איזו אחרת?

– שחרחורת אחרת.

– אתה תלך כאשר ארצה בכך," אני אומר בקול של אדון המפתיע אותי.

אנחנו מנסים להאמין כי המקרה מטריד אותנו יותר משהוא כואב לנו, וכבר אנו אומרים כי שחרחורת התפגרה.

אבל בערב פגשתי את מפעיל הפעמון של הכנסייה, ואיני יודע מה עצר אותי מלומר לו:

– “קח, הנה מאה אגורות, לך לצלצל צלצול אבל על מישהו שמת בביתי.”

I

הדלת נפתחת הבוקר, כרגיל, וקסטור יוצא מהאורווה בלי למעוד. הוא שותה בגמיעות אטיות את חלקו בתחתית השוקת ומשאיר את חלקו של פולוקס המתאחר. אחר כך, זרבוביתו נוטפת כמו עץ אחרי הגשם, הוא הולך מרצונו הטוב, בשיטתיות ובכבדות, לתפוס את מקומו הרגיל מתחת לעול העגלה.

הקרניים קשורות, הראש ללא ניע, הוא מכווץ את הבטן, מגרש בנחת בזנבו את הזבובים השחורים, וכמו משרתת ישנונית, ובידה המטאטא, הוא מעלה גירה ומחכה לפולוקס.

אבל בחצר, המשרתים הטרודים צועקים ומקללים והכלב נובח כמו בעת התקרבותו של זר.

האם זה פולוקס החכם, אשר בפעם הראשונה מסרב למלמד, מסתובב, נוגח בצדו של קסטור, מתנשף, ואף כי הוא רתום, מנסה עוד לזעזע את העול המשותף?

לא, זה אחר.

קסטור, ללא בן־זוגו, חושק את לסתותיו, כאשר הוא רואה, קרוב לעינו, עין עכורה של שור שאין הוא מכיר.

II

בשמש השוקעת גוררים השוורים באחו בצעדים אטיים את המשדדה הקלה של צלּם.

-

I

הדייג צועד בצעד קליל על גדת נהר היוֹן וחכתו ללא המצוף עמו, והוא מקפיץ על המים את זבובו הירוק.

את הזבובים הירוקים הוא תופס בגזעי הצפצפות שהוקצעו בהתחככות הבקר.

הוא מטיל את חכתו בתנועה נמרצת ומושך בסמכותיות.

נדמה לו כי כל מקום חדש הוא הטוב ביותר, ועד מהרה הוא עוזבו, מדלג על גדר זרדים ועובר משדה מרעה זה לאחר.

לפתע פתאום, כאשר הוא חוצה שדה גדול צרוב שמש, הוא נעצר.

שם, בין הפרות השלוות הרובצות, הפר מתרומם בכבדות.

זהו פר בעל מוניטין, וגודלו מפתיע את העוברים ושבים. מתפעלים ממנו מרחוק, ואם עדיין לא עשה זאת, הרי הוא מסוגל לזרוק את האיש שלו לשמים, כמו חץ, בקשת של קרניו. רך יותר מטּלה כל עוד זה רצונו, הוא נתקף זעם פתאום, וכאשר זעם זה תופס בו, אין איש יודע לעולם מה יקרה בקרבתו.

הדייג מלכסן את מבטו אליו.

“אם אני בורח, הוא חושב, יהיה עליי הפר לפני שאצא מהשדה. אם, בלי לדעת לשחות, אני קופץ לנהר, אני טובע. אם אני מתחפש למת על הקרקע, הפר, כך אומרים, ירחרח בי ולא ייגע בי. האם זה בטוח? ואם הוא לא מסתלק, איזה פחד! מוטב להעמיד פנים של אדישות מדומה.”

והדייג ממשיך לדוג עם חכתו נטולת המצוף כאילו הפר איננו. הוא מקווה כך להוליכו שולל.

עורפו צורב מתחת לכובע הקש שלו.

הוא עוצר את רגליו המשתוקקות לרוץ ומאלצן לבטוש בעשב. יש בו די גבורה כדי לטבול במים את הזבוב הירוק שלו.

חוץ מזה, מי דוחק בו?

הפר אינו מתעניין בו ונשאר עם פרותיו.

הוא לא התרומם אלא כדי להתנועע, מעייפות, כמו שמתמתחים.

הוא מפנה אל רוח הערב את ראשו המקורזל.

הוא גועה מזמן לזמן, עינו עצומה למחצה.

הוא נוהם מגעגועים ומקשיב לנהמתו שלו.

II

הנשים מכירות אותו לפי השׂער המקורזל שעל מצחו.

III

"איך הוא מסתכל בי!

– אל תפחדי, גלורייט, הוא הרי רואה שיש לך חזות של אישה הגונה. "

יש רק עץ אלון אחד באמצע האחו, והשוורים תופסים את כל הצל של עליו.

בראש מורכן הם מפנים את קרניהם אל השמש.

היה יכול להיות להם טוב אילולא הזבובים.

אבל היום, באמת, הם טורפים. עוקצניים ורבּים, השחורים נדבקים כמו כתמי פיח אל העיניים, אל הנחיריים, אפילו אל זוויות השפתיים, והירוקים מעדיפים למצוץ את השריטה האחרונה.

כאשר פר מניע את סינר עורו או מכה בטלפו בקרקע היבשה, ענן הזבובים מחליף מקום באוושה. אפשר לומר כי הם תוססים.

כה חם עד כי הזקנות בפתחי הבתים מריחות את הסערה, וכבר הן מתלוצצות קצת:

“זהירות מהרעמים!” הן אומרות.

במרחק מפציעה בשמים אבחת רומח ראשונה, ללא קול. טיפת גשם יורדת.

הפרים, מנוסים, זוקפים את ראשם, נעים אל פאתי האלון ומתנשמים בסבלנות.

הם יודעים זאת: הנה הזבובים הטובים באים לגרש את הרעים.

תחילה נדירים, אחד אחד, אחר כך צפופים, כולם יחד, הם ניתכים מן השמים השסועים על האויב הנסוג אט אט, מתפזר ונפוץ.

עד מהרה, מן האף הפחוס ועד הזנב שאינו מתבלה, הפרים הזולפים מתנדנדים בנחת מתחת לנחיל המנצח של זבובי המים.

זה האסיף הכללי של החציר; האסמים מתגדשים עד רעפי הטפחה. הגברים והנשים ממהרים, כי מזג האוויר מאיים, ואם ירד הגשם על החציר הקצור, יֹאבד ערכו. כל העגלות נוסעות; מעמיסים על אחת, בעוד הסוסים מביאים אחרת אל החווה. הליל כבר יורד והתנועה הלוך ושוב עדיין נמשכת.

סוסה אם צוהלת ביצוליה. היא עונה לסייח הקורא לה, אשר בילה את היום באחו בלי לשתות.

היא חשה כי זה הסוף, כי היא עומדת להצטרף אליו והיא מושכת בעול כאילו היא רתומה לבדה. העגלה עוצרת קרוב אל קיר האסם. מתירים אותה, והסוסה המשוחררת הייתה חשה בצעד כבד אל הגדר שדרכה מושיט הסייח את אפו, אילולא עצרו בעדה, כי עליה לחזור לשם להביא את העגלה האחרונה.

אין הוא יפה, הסוס שלי. יש לו יותר מדי תפיחות וּגממיּוֹת, צלעות שטוחות, זנב עכבר ושיניים חותכות של אנגלייה. אבל הוא נוגע ללבי. קשה לי להבין כיצד הוא ממשיך לשרת אותי וניאות להסתובב הלוך ושוב בלי להתמרד.

בכל פעם שאני רותם אותו, אני מצפה שיאמר לי: לא, באיתות פתאומי, ויסתלק.

אבל לא. הוא מרכין וזוקף את ראשו הגדול כאילו כדי ליישר כובע, נסוג בכניעות אל בין היצולים.

לכן איני חוסך ממנו לא שיבולת־שועל ולא תירס. אני מברישו עד ששערו מבריק כמו דובדבן. אני מסרק את רעמתו, אני קולע את זנבו הרזה. אני מלטפו בידי ובקולי. אני מוחה את עיניו, אני מושח את רגליו.

האם זה נוגע ללבו?

אין לדעת.

הוא מפליץ.

בעיקר כשהוא מוביל אותי בכרכרה אני מתפעל ממנו. אני מכה בו בשוט והוא מאיץ. אני עוצר אותו והוא נעצר. אני מושך במושכות לשמאל והוא סוטה שמאלה, במקום לצעוד ימינה ולהשליך אותי לתעלה בבעיטות טלפיים במקום כלשהו.

הוא מפחיד אותי, הוא מעורר בי בושה ורחמים.

האם אין הוא עומד בקרוב להתעורר מחצי־שנתו, ובתפסו את מקומי במפגיע, להורידני למקומו?

על מה הוא חושב?

הוא מפליץ, מפליץ, מפליץ.

I

לא אכפת לו מכלום. בכל בוקר הוא מוליך בצעד קטן של פקיד ממשלתי, שדוף ונמרץ, את הדוור ז’אקו המחלק בכפרים את המשלוחים שנעשו בעיר, התבלינים, הלחם, הבשר מן האטליז, כמה עיתונים, מכתב.

משנסתיים סיבוב זה, עובדים ז’אקו והחמור למען עצמם. הרכב משמש כעגלה. הם הולכים יחד אל הכרם, אל החורשה, אל התפודים. הם מביאים לפעמים ירקות, לפעמים מטאטאים ירוקים, אלה או דברים אחרים, לפי היום.

ז’אקו אינו חדל לומר: “דיו! דיו!” ללא כל סיבה, כאילו הוא נוחר. לעתים החמור, בגלל חוחן שהוא מריח, או בגלל רעיון שבא לו, אינו צועד עוד. ז’אקו מניח זרוע מסביב לצווארו ודוחף. אם החמור מתנגד, ז’אקו נושך באוזנו.

הם אוכלים בתעלות לצד הכביש, האדון – קרום לחם ובצלים, החיה – מה שהיא רוצה.

הם חוזרים רק בלילה. צלליותיהם עוברות באטיות מעץ לעץ.

לפתע, אגם הדממה, שבו הדברים כבר טובלים וישנים, מתפוקק ומתערער.

איזו עקרת בית מושה בשעה זו בגלגילה חלודה וחורקנית דליים מלאי מים מבּארהּ?

זה החמור החוזר ומטיח החוצה את כל קולו ונוער, עד איבוד הקול, ולא אכפת לו, לא אכפת לו.

II

הארנב נעשה כה גדול.

נרגן, אבל ידידותי, כאילו הלכנו לגן יחד, אתה תוחב את חוטמך בכל מקום וצועד בעזרתו לא פחות מברגליך.

אתה מסתיר מתחת לאוזניים, הדומות לעלי סלק, את עיני ענבי־השועל הקטנות שלך.

אתה מכריס כמו חזרזר.

כמו לו, יש לך שׂער ארוך, וכמו לו גם עור בהיר וזנב קצר מתולתל.

והרשעים קוראים לך: “חזיר מטונף!”

הם אומרים שאם שום דבר אינו מגעיל אותך, אתה מגעיל את כולם ואוהב רק את המים השומניים של רחיצת הכלים.

אבל הם מלעיזים עליך.

שירחצו אותך, ויהיה לך מראה נעים.

אתה מזניח את עצמך באשמתם.

כפי שמציעים לך את מיטתך, כך אתה שוכב, והזוהמה אינה אלא טבע שני שלך.

ברגע שמשחררים אותו באחו, החזיר מתחיל לאכול וזרבוביתו אינה נוטשת עוד את הקרקע.

אין הוא בוחר את העשבים העדינים. הוא תוקף את הדבר הראשון הנקרה בדרכו, ודוחף לפניו את חוטמו הבלתי־נלאה ללא בחירה, כמו סכין מחרשה או כמו חפרפרת עיוורת.

עיסוקו אינו אלא לעגּל בטן והיא כבר מקבלת צורת חבית, ולעולם אין הוא מודאג ממזג האוויר.

מה אכפת לו שזיפיו כמעט עלו באש בשמש הצהריים, ומה אכפת לו שעכשיו הענן הכבד הזה, גדוש הברד, נפרש ומתבקע על האחו.

העורב, נכון, נמלט במעוף מיּדי; תרנגולות־הודו מסתתרות במשוכה, והסייח התינוקי מוצא מקלט מתחת לאלון.

אבל החזיר נשאר במקום שבו הוא אוכל.

אין הוא מפסיד שום נגיסה.

אין הוא מניע את זנבו בפחות ניחותא.

כולו מוכה בגרגרי ברד, הוא בקושי רוטן:

־ “שוב הפנינים המחורבנות שלהם!”

הן חוזרות משדות השלף, שבהם רעו מאז הבוקר, חוטמן בצל גופן.

על פי סימניו של רועה ישנוני, תוקף הכלב הבלתי־נמנע את העדר מהצד הנכון.

העדר ממלא את כל הדרך, מתפתל מתעלה אחת לאחרת וגולש לצדדים, או דחוס, מלוכד, מדושן, מבוסס בקרקע, בצעדים קטנים של נשים זקנות. כאשר העדר מתחיל לרוץ, הרגליים מרעישות כמו קני־סוף ומפזרות את אבק הדרך אל נחילי הדבורים.

כבשה מקורזלת זו, מדושנת כהלכה, מקפצת כמו צרור שנזרק לאוויר, וּמאפרכּסת אוזנה נפלטות סוכריות.

לאחרת יש סחרחורת והיא פוגעת בברכה בראשה, המוברג שלא כהלכה.

הן מציפות את הכפר. אפשר לחשוב כי יום חג להן היום ובצהלה הן פועות משמחה ברחובות.

ואולם אין הן עוצרות בכפר, ואני רואה אותן מופיעות שוב במרחק. הן פונות אל האופק. בצלע הגבעה הן עולות, קלילות, אל עבר השמש. הן מתקרבות אליה ומשתרעות במרחק.

כמה נגררות, מעצבוֹת על השמים צורה אחרונה לא צפויה, ומצטרפות אל העדר המצופף.

פתית עוד ניתק ומרחף, קצף לבן, אחר כך עשן, אד, אחר כך כלום.

אין עוד אלא רגל בחוץ.

היא מתארכת, היא משתרכת כמו שיפוד, עד אין סוף.

הכבשות חוששות מהקור ונרדמות מסביב לשמש העייפה המפרקת את כתרה ונועצת, עד מחר, את קרניה בצמרן.

איש אינו קורא את דף העיתון הרשמי המודבק על קיר העירייה.

העז דווקא כן.

היא מזדקפת על רגליה האחוריות, משעינה את הקדמיות בתחתית המודעה, מניעה את קרניה ואת זקנהּ, ומנענעת את ראשה לימין ולשמאל, כמו אישה זקנה הקוראת.

משסיימה את קריאתה, ומכיוון שנייר זה מפיח ריח דבק טרי, העז אוכלת אותו.

לא הכול הולך לאיבוד בכפר.

ריחו מקדים אותו. מריחים אותו לפני שרואים אותו.

הוא מתקדם בראש העדר והכבשים בעקבותיו, ערב רב, בענן אבק.

יש לו שערות ארוכות ויבשות אשר פסוקת מחלקת אותן על גבו.

הוא גאה בזקנו פחות מבגודלו, כי גם לעז יש זקן מתחת לסנטרה.

כאשר הוא עובר, יש הסותמים את אפם, אחרים אוהבים את הריח הזה.

אין הוא מביט לא ימינה ולא שמאלה: הוא צועד קשוח, האוזניים חדודות והזנב קצר. אם בני האדם העמיסו עליו את חטאיהם, אין הוא יודע על כך דבר, והוא מטיל, רציני, מחרוזת גללים.

אלכסנדר, זה שמו, והוא ידוע אפילו לכלבים.

עם תום היום, השמש נעלמה, הוא חוזר אל הכפר עם הקוצרים, וקרניו, כפופות מזקנה, מקבלות אט אט צורה של עיקול המגל.

בתוך חצי־חבית אוכלים שחרחר ואפרפר כמו פּרות, רגליהם מתחממות מתחת לפרווה. יש להם ארוחה אחת הנמשכת כל היום.

אם מאחרים לזרוק להם עשב טרי, הם מכרסמים את הישן עד השורש, ואפילו השורש עצמו מעסיק את שיניהם.

בדיוק נפל בחלקם קלח של חסה. שחרחר ואפרפר מחסלים אותו יחדיו.

חוטם אל חוטם, הם מתייגעים, מניעים את ראשם, ואוזניהם מרצרצות.

כאשר אין עוד אלא עלה אחד, הם תופסים בו, כל אחד בקצה אחר, ומתחרים מי יהיה מהיר יותר.

אפשר לחשוב כי הם משחקים, אם לא צוחקים, וּכשׁיּבּלע העלה, ליטוף של אחווה יאחד את הפיות.

אבל אפרפר חש שהוא נחלש. מאז אתמול בטנו נפוחה וכיס של מים מנפח אותה. הוא באמת זלל יותר מדי. אף כי עלה של חסה נכנס גם בלי תיאבון, הוא לא יכול עוד. הוא זונח את העלה ונשכב בצד, על גלליו, בעוויתות קצרות.

וכבר הוא קשוח, הרגליים פשוקות, כאילו בשביל פרסומת של יצרן נשק: הורגים נקי, הורגים רחוק.

לרגע, נעצר שחרחר בהפתעה. ישוב על רגליו המופנות למעלה, הוא נושף בעדינות, שפתיו קפוצות ועינו מוקפת ורוד, הוא מסתכל.

הוא נראה כמכשף החודר אל מסתורין.

שתי אוזניו הזקופות מסמנות את השעה הגורלית.

אחר כך הן מתקפלות.

והוא גומר את עלה החסה.

פיליפ הבטיח להראות לי אחד במאורה. זה קשה ונחוצה לכך עין של ציידים ותיקים.

חצינו שדה שלף שגבעה מגוננת עליו מרוח צפון.

ארנב מוצא בו בבוקר מחסה מן הרוח הנושבת, ואפילו אם הרוח משנה כיוון במשך היום, הארנב נשאר במחסהו עד בוא הלילה.

בעת הציד אני מסתכל על הכלב, על העצים, על העפרונים, על השמים; פיליפ מסתכל על האדמה. הוא נועץ מבט בכל תלם במורד ובמעלה. כל אבן, כל רגב, מושכים את תשומת לבו. אולי זה ארנב? הוא הולך לברר.

והפעם זה אכן אחד מהם!

“אתה רוצה לירות בו?” אומר לי פיליפ בקול מאופק.

אני מסתובב. פיליפ נעצר, עיניו קבועות בקרקע בנקודה אחת, הרובה מורם, ניצב מוכן.

" אתה רואה אותו? הוא אומר.

־ היכן?

־ אינך רואה את עינו המתנועעת?

־ לא.

־ שם, לפניך.

־ בתלם?

־ כן, אבל לא בראשון, בשני.

־ איני רואה דבר."

לשווא אני משפשף את עיניי המלאות אד. פיליפ, חיוור מפעימות הלב שאחזו אותו בראותו את הארנב, חוזר ואומר:

“אינך רואה אותו? אתה ממש לא רואה אותו!”

וידיו רועדות. הוא חושש שהארנב יסתלק.

"הראה לי אותו עם הרובה שלך, אני אומר.

– ראה, שם, העין שלו, בקצה הקנה.

– הה! איני רואה דבר; הכתף את הרובה, פיליפ, כוון אליו."

אני מתייצב מאחורי פיליפ, ואפילו בקו הכוונת של רובהו איני מוצא!

זה מעצבן!

אני רואה משהו, אבל זה לא יכול להיות ארנב; זו תלולית קרקע, צהובה כמו כל הרגבים של שדה השלף. אני מחפש את העין. אין שום עין. אני מתאפק שלא לומר לפיליפ:

“מילא, תירה!”

והכלב, שרץ למרחקים, חזר וקרב אלינו. מכיוון שהרוח אינה בכיוונו, אין הוא מריח את הארנב, אבל הוא יכול להסתער סתם כך. פיליפ מאיים עליו בקול שקט, בסטירות ובבעיטות, לבל יזוז.

פיליפ אינו מדבר אליי עוד. הוא עשה את הבלתי־אפשרי והוא מצפה שאני אוותר.

הו! העין השחורה הזאת, עגולה וגדולה כמו שזיף קטן, עין זו של ארנב מבועת, היכן היא?

הה! אני רואה אותה!

עם הירייה שלי זינק הארנב אל מחוץ למחסהו, ראשו מרוצץ. ואכן היה זה הארנב שראיתי. ראיתי אותו כמעט מיד, יש לי עיניים טובות. הוטעיתי בשל תנוחתו של הארנב. חשבתי שהוא מכורבל, כמו כלב צעיר, וחיפשתי את העין בכדור. ואולם הארנב מתחבא שרוע לאורכו, הרגליים הקדמיות מחוברות והאוזניים שמוטות. הוא חופר חור רק כדי להחביא את אחוריו, להיות ככל האפשר בגובה השלף. אחוריו כאן והעין שם, רחוק מאוד. מכאן היסוסי הקצר.

"זה נבזי להרוג ארנב במחבואו, אני אומר לפיליפ. היינו צריכים ליידות בו אבן, לחלצו ולירות בו שנינו במרוצתו. הוא לא היה מסוגל לנוס מפנינו.

– זה יהיה בפעם אחרת, אומר פיליפ.

– יפה שהראית לי אותו, פיליפ, אין הרבה ציידים כמוך.

– לא הייתי עושה את זה בשביל סתם מישהו", אומר פיליפ.

I

בת טבעית של האבן הסדוקה שאני נשען עליה, היא מטפסת על כתפי. היא חשבה שאני המשך של הקיר משום שאני עומד ללא תנועה ויש לי מעיל בצבע הקיר. זה מחניף, תסכימו אתי.

II

הקיר: איני יודע איזו צמרמורת עוברת בגבי.

הלטאה: זו אני.

זהירות על הצבע!

מאיזו בטן הוא נפל, השלשול הזה?

עני, אבל נקי, מכובד, הוא עובר וחוזר על הדרך בניתורים קטנים, והולך מתעלה לתעלה כדי לתת, מחור לחור, את שיעוריו הפרטיים.

I

נגב את ה… שלך, בבקשה.

II

“יש לקחת אותי כפי שאני ולא לחבק אותי חזק מדי.”

I

ארוך מדי.

II

החלק העשרה מיליון של רבע מצהר כדור הארץ.

הנה מישהי הנמתחת ומתארכת כמו אטרייה יפה.

בזינוקים פתאומיים הן מתרגלות את קפיציהן.

הן קופצות מן העשב כמו טיפות כבדות של שמן מטוגן.

הן מתייצבות, אבני־אכף של אָרד, על העלים הרחבים של הנופר.

אחת מתפטמת באוויר. אפשר להכניס מטבע בפיה, בקופת החיסכון של בטנה.

הן עולות מן הרפש כמו אנחות.

ללא ניע, עיניהן במפלס המים, הן נראות כגידולים של השלולית השטוחה.

יושבות ישיבה מזרחית, כמו המומות, הן מפהקות אל השמש השוקעת.

אחר כך, כמו רוכלי הרחוב מחרישי־האוזניים, הן זועקות את חדשות היום האחרונות.

הערב תהיה אצלן קבלת־פנים; התשמע אותן מדיחות את הכוסות?

לעתים הן לוכדות חרק.

ואחרות אינן עוסקות אלא באהבה.

וכולן, הן מהוות פיתיון לדייג.

אני שובר ללא קושי מוט בשביל חכה. יש לי, תקועה באדרתי, סיכה שאני מכופף אותה לקרס.

חבל אינו חסר לי.

אבל אני זקוק עוד לחוט צמר, בדל של דבר אדום כלשהו.

אני מחפש עליי, באדמה, בשמים.

איני מוצא דבר ואני מביט בעצבות בלולאה הסדוקה של דש בגדי, כולה מוכנה, אשר, בלי שאבוא בטענות, אין מזדרזים כלל לקשטה בסרט אדום של אות הצטיינות.

היא נולדה מאבן, חיה מתחת לאבן ושם תכרה את קברה.

אני מבקר אותה תכופות, ובכל פעם שאני מרים את האבן, אני חושש למצוא אותה וחושש כי לא תהיה שם עוד.

היא שם.

חבויה במרבץ יבש זה, נקי, צר, כולו שלה, היא ממלאת אותו עד תום, מנופחת כמו ארנק של קמצן.

אם הגשם מוציא אותה, היא באה לקראתי. כמה קפיצות מסורבלות והיא מביטה בי בעיניה המאודמות.

אם העולם המרושע מתייחס אליה כאל מצורעת, אני איני חושש להשתופף לידה ולקרב אל פניה את פני האדם שלי.

אחר כך אתגבר על שיורת של קבס, ואלטפך בידי, קרפדה!

הרי בולעים בחיים כאלה המכאיבים יותר ללב.

עם זה, אתמול, הייתי חסר טאקט. היא תססה והפרישה, כל גבשושיותיה מתפקעות.

“ידידתי המסכנה, אמרתי לה, איני רוצה לצער אותך, אבל, אלוהים! כמה את מכוערת!”

היא פתחה את פיה, תינוקי וחסר שיניים, ובהבל חם ענתה לי בהיגוי אנגלי קל:

“ואתה?”

הייתכן שהוא שוטר החרקים?

כל היום הוא קופץ ומסתער בעקבות עבריינים בלתי־נראים שאין הוא תופס לעולם.

העשבים הגבוהים ביותר אינם עוצרים בעדו. דבר אינו מפחיד אותו, שכן יש לו ניתורים של שבע פרסאות, צוואר של שור, מצח גאוני, בטן של תחתית אנייה, כנפיים של ציבית, קרני שטן וחרב גדולה באחוריו.

מכיוון שאי אפשר שיהיו לו מעלותיו של שוטר בלי מגרעותיו, יש לומר זאת בבירור, החרגול לועס טבק.

אם אני מכזב, עקוב אחריו באצבעותיך, השתעשע עמו בארבע כנפות הארץ, וכאשר תתפוס אותו בין שני ניתורים על עלה של אספסת, התבונן בפיו: בין לסתותיו האיומות הוא מפריש קציפה שחורה כמו מיץ טבק.

אבל אינך מחזיק בו עוד. שוב תוקפת אותו להיטותו לקפץ. המפלץ הירוק חומק ממך במאמץ פתאומי, ופריך, פריק, מותיר בידך רגל קטנה.

זו השעה שבה החרק הכושי, עייף מלתעות, חוזר מטיולו ושוקד בקפידה על תקנת האי־סדר של משכנו.

ראשית הוא מגרף את שבילי החול הצרים שלו.

הוא מכין נסורת, ומפזר אותה מסף מחבואו.

הוא משייף שורש של עשב גדול העשוי להטרידו.

הוא נח.

אחר כך הוא מכוונן את שעונו הזעיר.

האם סיים? האם הוא נשבר? הוא נח עוד קמעה.

הוא נכנס הביתה וסוגר את הדלת.

הוא מסובב ארוכות את המפתח במנעול העדין.

והוא מקשיב:

אין אזעקה בחוץ.

אבל הוא אינו חש בטוח.

וכמו בשרשרונת שגלגילתה חורקת, הוא יורד אל מעמקי האדמה.

אין שומעים עוד דבר.

בכפר הדומם מזדקרות הצפצפות כאצבעות באוויר ומצביעות על הירח.

שחור ומודבק כמו חור של מנעול.

I

מה קורה כאן? השעה תשע בערב ואצלה עדיין יש אור.

II

טיפת ירח זו בתוך העשב!

I

כף יד שחורה קטנה ושעירה אוחזת בשערות.

II

כל הלילה, בשם הירח, הוא מטביע את חותמותיו.

I

ניצן מתאחר נפתח ופורח מעץ הערמון.

II

כבד מן האוויר, נהיג בקושי, עקשן ורטנן, הוא מגיע בכל זאת אל המטרה, עם כנפי השוקולד שלו.

I

כל אחת מהן דומה לספרה 3.

ויש מהן הרבה! ויש מהן בשפע!

יש מהן 3333333333333333333… עד אין סוף.

נמלה נופלת אל מהמורה שירד בה גשם ועוד מעט תטבע, כאשר חוגלונת ששתתה תופסת אותה במקור ומצילה אותה.

"אני אשיב לך כגמולך, אומרת הנמלה.

– אנו כבר לא בזמנו של לפונטיין, עונה החוגלונת הספקנית. לא שאני מפקפקת באסירות התודה שלך, אבל איך תעקצי את עקבו של הצייד העומד מוכן להרוג אותי! כיום אין הציידים צועדים יחפים."

הנמלה אינה מבזבזת מאמץ בוויכוח והיא ממהרת להצטרף אל אחיותיה ההולכות כולן באותו מסלול, דומות לפנינים שחורות במחרוזת.

אבל, הצייד אינו רחוק.

הוא נח, שכוב על צדו בצל עץ. הוא מבחין בחוגלונת הצועדת ומנקרת בשדה השלף. הוא מזדקף ורוצה לירות, אבל יש לו נמלים בזרועו הימנית. אין הוא יכול להרים את זרועו. הזרוע נופלת רפויה והחוגלונת אינה מחכה שתתגמש.

I

יושב בית בעונת ההצטננויות, צוואר הג’ירף שלו מכונס, החילזון מעלה בועות כמו אף מלא.

הוא יוצא לטייל מרגע שהימים נעשים יפים, אבל אינו יודע לצעוד אלא על לשונו.

II

ידידי הצעיר אַבּל שיחק עם החלזונות שלו.

הוא מגדל קופסה שלמה וכדי לזהותם הוא מקפיד למספר את השבלולים בעיפרון.

כאשר יבש מדי, החלזונות ישנים בקופסה. מרגע שעומד לרדת גשם, אַבּל מסדר אותם בשורה בחוץ, ואם הגשם מתעכב, הוא מעורר אותם בשפכו עליהם סיר של מים. וכולם, חוץ מהאימהות הדוגרות, הוא אומר, מטיילים בתחתית הקופסה בהשגחת כלב הנקרא בּרבּר, שהוא לוח עופרת שאַבּל דוחף באצבעו.

כאשר דיברתי אתו על הקושי שבאילופם, נוכחתי לדעת כי הוא אותת לי לא בעודו משיב לי כן.

"אבּל, אמרתי לו, מדוע נע ראשך כך לימין ולשמאל?

– זה הסוכר שלי, אמר אַבּל.

– איזה סוכר?

– הבט, שם."

בעוד אבל, על ארבעותיו, מחזיר את מספר 8 שכמעט הלך לאיבוד, ראיתי על צווארו, בין העור לחולצה, חתיכת סוכר תלויה על חוט, כמו מדליה.

"אמא קושרת לי את זה כאשר היא רוצה להעניש אותי.

– זה מפריע לך?

– זה מגרד.

– וזה צורב, נכון? זה אדום כולו.

– אבל כאשר היא סולחת לי, אומר אַבּל, אני אוכל את זה."

הוא יוצא מקומץ עשבים שהסתירו אותו בעת החום. הוא חוצה את שביל החול בגלים גדולים. הוא נזהר שלא לעצור בו, ולרגע נדמה לו שאבד בתוך עִקבת נעל העץ של הגנן.

בהגיעו אל התותים הוא נח, מרים את אפו לימין ולשמאל כדי לרחרח; אחר כך יוצא שוב לדרך מתחת לעלים, מעל לעלים, כעת הוא יודע לאן הוא הולך.

איזה זחל יפה, מדושן, זיפני, שעיר, פרוותי, חום עם נקודות זהב, ועיניו השחורות!

מודרך על ידי הריח, הוא מקרטע ומתכווץ כמו גבּה עבותה.

הוא נעצר למרגלות שיח ורד.

בקרסיו העדינים הוא ממשש את הקליפה הנוקשה, מטלטל את ראשו הקטן, כמו ראש של גור כלבים שנולד זה עתה, ומחליט לטפס.

והפעם אפשר לומר כי הוא גומע בעמל רב כל פיסת דרך כאילו בבליעה.

במרומי השיח פורח ורד בגוון של עלמה זכה. הניחוחות שהוא מרעיף משכרים אותו. אין הוא נזהר מאיש. הוא מרשה לזחל אלמוני לעלות במעלה גבעולו. הוא מקבל את פניו כּדורון.

ובחושו כי יהיה קר הלילה, הוא שמח מאוד לכרוך חנק מסביב לצווארו.

גרגר טבק קפיצי.

מכתב אהבה זה המקופל לשניים מחפש כתובת של פרח.

לבסוף, למרות הכול, היא תקלקל את גזרתה!

היא מטפלת בדלקת העיניים שלה.

מגדה אחת של הנהר לאחרת, אין היא חדלה לטבול במים הרעננים את עיניה הנפוחות.

והיא מרשרשת, כאילו היא עפה על חשמל.

I

גנדרנות! ראוותנות! כן, ללא ספק; אבל, ידידי הקטן, לא שׁם שׂמים את זה.

II

מדליק זריז של הסתיו, הוא מעביר וחוזר ומעביר מתחת לעלים את הלפיד הקטן של זנבו.

כאשר אני כותב לאור מנורה את דף כתיבתי היומי, אני שומע רחש קל. אם אני עוצר, הוא פוסק. הוא מתחדש מרגע שאני שורט בנייר. זה עכבר שמתעורר.

אני מנחש את התרוצצותו ליד החור האפל שהמשרתת שלנו מניחה בו את המטליות והמברשות.

הוא קופץ על הרצפה ומרצרץ על מרצפות המטבח. הוא עובר קרוב לקמין, מתחת לכיור, אובד בין הכלים, ובסדרת סיורי גישוש, שהוא מקדם יותר ויותר, הוא מתקרב אליי.

בכל פעם שאני מניח את עטי, דומייה זו מדאיגה אותו. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב, הוא חושב כי יש אולי עוד עכבר במקום כלשהו, והוא נרגע.

אחר כך איני רואה אותו עוד. הוא מתחת לשולחני, בין רגליי.

הוא מסתובב מרגל אחת של הכיסא לאחרת. הוא מתחכך בנעלי העץ שלי, כוסס את העץ, או בהעזה, הנה הוא על נעלי!

אסור לי להזיז את רגלי, לנשום חזק מדי: הוא יברח.

ואולם עליי להמשיך לכתוב, ומן החשש שמא יזנח אותי לשיעמום בדידותי, אני כותב תגים, כּלומים, בדוחק, קטנטנים, זערוריים, כפי שהוא מכרסם.

לכו לראות את הקופים (פרחחים ארורים, הם קרעו לגמרי את אחורי מכנסיהם!) מטפסים, רוקדים בשמש הרעננה, מתרגזים,

מתגרדים, מקלפים דברים ושותים בחן ראשוני, בעוד מעיניהם, לעתים עכורות, אך לא לזמן רב, חומקים ניצוצות וכבים במהרה.

לכו לראות את השקיטנים (פלמינגו), הצועדים על המלקחיים מן החשש שמא ירטיבו במימי הבריכה את חצאיותיהם הוורודות; את הברבורים והצנרת הגאוותנית של צווארם; את היען, כנפיו כשל אפרוח, ולראשו כובע מצחה כשל מנהל תחנת רכבת אחראי; את החסידות המושכות כל הזמן בכתפיים (לבסוף אין לזה כל משמעות); את המרבּו המצטנף במעילו הדל, את הפינגווינים בשכמייה; את השקנאי, הזוקף את מקורו כחרב עץ, ואת התוּכוֹנים, שהמאולפים ביותר שבהם עדיין מאולפים פחות מן השומר עצמו, אשר בסוף לוקח מאתנו מטבע של עשרה סוּ.

לכו לראות את היאק השקוע בהרהורים פרהיסטוריים; את הג’ירף המראה לנו מעל לסריגי הגדר את ראשו בקצה חנית; את הפיל הגורר את אנפילאותיו לפני דלתו, כפוף, חדקו מושפל: הוא כמעט נעלם בשק של מכנס מוגבה מדי, ומאחור תלוי לו קצה חבל קטן.

לכו לראות את הדרבן המצויד בקני־עט המפריעים מאוד לו ולידידתו; את הזברה, העתק שמש של כל הזברות האחרות; את הפנתרה שירדה למרגלות מיטתה; את הדוב המשעשע אותנו ואינו משתעשע כלל, ואת האריה המפהק עד שגם אנו מפהקים.

נכנסתי אל היער מקצה השביל, כאשר הוא הגיע מן הקצה האחר.

תחילה סברתי כי מישהו זר מתקדם ועל ראשו צמח.

אחר כך הבחנתי בעץ הקטן הגמדי שענפיו מפושקים וללא עלים.

לבסוף הופיע הצבי בבהירות ושנינו נעצרנו. אמרתי לו:

“התקרב. אל תפחד. אם יש לי רובה, זה כדי להעמיד פנים, כדי לחקות את האנשים הלוקחים את עצמם ברצינות. איני משתמש בו לעולם ואני משאיר את הכדורים בתאם.”

הצבי הקשיב ורחרח את מילותיי. מרגע שהשתתקתי, הוא לא היסס כלל: רגליו נעו כמו גבעולים שמשב אוויר מצליכם ומפרידם. הוא ברח.

"כמה חבל! קראתי אחריו. כבר חלמתי שנעשה את הדרך יחדיו. אני הייתי מגיש לך מידי עשבים שאתה אוהב, ואתה, בצעד של טיול, היית נושא את הרובה שלי מוסתר בתשרוגת קרניך.״

I

הוא מתקדם נגד זרם המים הצחים בעקבות המסלול שמסמנים חלוקי הנחל: שכן אין הוא אוהב לא את הרפש ולא את העשבים.

הוא מבחין בבקבוק מונח על משקע של חול. הוא מלא רק במים. שכחתי במתכוון לשים בו פיתיון. הקברנון מסתובב סביבו, מחפש כניסה והנה נלכד.

אני לוקח את הבקבוק וזורק את הקברנון.

למעלה יותר הוא שומע רעש. במקום לברוח, הוא מתקרב, מסקרנוּת. אני הוא המשתעשע, מבוסס במים ובוחש בקרקעית במוט, ליד מכמורת. הקברנון העקשן רוצה לעבור דרך עין ברשת. הוא נתקע שם.

אני מרים את המכמורת וזורק את הקברנון.

למטה משם, מושך פרכוס פתאומי את החכה שלי והמצוף הדו־גוני חומק על פני המים.

הוא מושך, וזה שוב הוא.

אני משחרר אותו מן הקרס וזורקו למים.

הפעם לא יהיה עמי עוד.

הוא שם, ללא תנועה, למרגלותיי, מתחת למים הצלולים. אני מבחין בראשו המורחב, בעינו הגדולה המטופשת ובצמד משושיו.

פיו פתוח לרווחה, שפתו קרועה, והוא נושם בעוצמה לאחר הריגוש הזה.

אבל דבר אינו מתקן את דרכו.

אני משליך מחדש את חכתי עם אותה תולעת.

ומיד נושך בה הקברנון.

מי משנינו יתעייף ראשון?

II

אין מה לדבר, אין הם רוצים לנשוך. מה, אין הם יודעים כי היום נפתחת עונת הדיג!

ללא ניע בצל ערבה, זה הפגיון החבוי בירכו של הפושע הזקן.

אמנם יש לו בפיו ממה לעשות מחוך, אבל עם גזרה כזו!…

מר ורנה לא היה דייג טרחן ולא דייג ידען, לא מעצבן ולא פטפטן או בלתי־נסבל, לא הייתה לו כלל תלבושת מיוחדת, ולא היו לו מכשירים יקרים וחסרי תועלת, וערב פתיחת העונה לא גרם לו שום התרגשות.

הספיקו לו חכה עשויה חוט שזור; מצוף צבוע במתינות, תולעים מגנו כפיתיון ושק בד שבו נשא את הדג. עם זה, מר ורנה אהב לדוג; בכל מאודו, זה יהיה מוגזם לומר; הוא חיבב זאת מאוד, הוא חיבב רק את זה, לאחר שוויתר בזה אחר זה, מסיבות שונות, על עיסוקיו החביבים ביותר.

משנפתחה עונת הדיג, הוא דג כמעט בכל יום, בבוקר או בערב, לרוב באותו מקום. דייגים אחרים מייחסים חשיבות לרוח הנושבת, לשמש היוקדת, לגוני המים. מר ורנה כלל לא. כשמוט חכתו העשוי אלסר בידו, הוא יצא כשהתחשק לו, צעד לאורך נהר היוֹן, עצר ברגע שלא רצה להרחיק לכת, גולל את החוט, הציב את החכה ובילה רגעים נעימים, עד בוא השעה לחזור הביתה כדי לסעוד ארוחת צהריים או ארוחת ערב. מר ורנה לא היה תמהוני עד כדי שיאכל בחוץ, באי־נוחות, בתירוץ של הדיג. כך, ביום ראשון שעבר בבוקר, בשעה מוקדמת למדי, לאחר שקצת מיהר ביום הזה הראשון, הוא ישב על העשב ולא על כיסא מתקפל, על גדת הנהר.

עד מהרה בילה בנעימים ככל יכולתו. בוקר זה נראה לו נהדר, לא רק משום שעסק בדיג, אלא משום שנשם אוויר צלול, ראה את הנהר מתנוצץ, עקב בעיניו אחר מירוצם של יתושים ארוכי רגליים על המים והקשיב לצרצרים השרים מאחוריו.

ברור כי הדיג עניין אותו גם הוא, מאוד.

די מהר תפס דג.

לא הייתה זו הרפתקה יוצאת דופן למר ורנה. כבר בעבר תפס רבים אחרים! הוא לא התמכר לדגים, הוא היה אדם שיכול להסתדר בלעדיהם, אך בכל פעם שדג נשך יותר מדי, היה הרי הכרח למשכו מהמים. ומר ורנה משך אותו תמיד במעט התרגשות. היה אפשר לנחש זאת מן הרעד של אצבעותיו ששמו את הפיתיון החדש.

לפני שפתח את השק, שם מר ורנה את הקברנון בעשב. אין לומר: “מה! זה היה בסך הכול קברנון!” יש קברנונים גדולים המניעים כה חזק את החכה עד כי לבו של הדייג פועם כמו בדרמה.

משנרגע מר ורנה, השליך שוב את החכה למים ובמקום לשים את הקברנון בשק, בלי לדעת מדוע (מעולם לא ידע לומר), הסתכל בקברנון.

בפעם הראשונה הוא הביט בדג שתפס זה עתה! בדרך כלל היה ממהר להשליך שוב את החכה לדגים נוספים, שלא חיכו אלא לה. היום, הוא הביט בקברנון בסקרנות, אחר כך בהפתעה, אחר כך במין אי־שקט.

הקברנון, לאחר כמה קרטועים שעייפוהו די מהר, קפא על צדו ולא הראה עוד אות חיים אלא במאמצים נראים לעין שעשה כדי לנשום.

כשסנפיריו דבוקים אל גבו, פתח וסגר את פיו, ששפתו התחתונה מקושטת בשני משושים, כמו שפמים רכים קטנים. לאט נעשו נשימותיו מאומצות יותר, עד כי הלסתות היססו אפילו להתחבר זו לזו.

“זה משונה, אמר מר ורנה, אני רואה שהוא נחנק!”

והוסיף:

“שהוא סובל!”

זו הייתה הבחנה חדשה, ברורה ואף לא־צפויה. כן, הדגים סובלים כשהם מתים; אין מאמינים לזה תחילה, כי אין הם אומרים זאת. אין הם מתבטאים כלל; הם אילמים, תרתי משמע; ובפרפורי גסיסתו, הקברנון הזה נראה עדיין משׂחק!

כדי לראות את הדגים במותם, צריך להביט בהם באקראי, בתשומת לב, כמו מר ורנה. כל עוד אין חושבים על כך, מה אכפת, אך מרגע שחושבים! …

“אני מכיר את עצמי, אומר לעצמו מר ורנה, אני אבוד; אני שואל את עצמי שאלות ואני חש כי אלך עד הסוף בשאלותיי; אין טעם להתנגד לנטייה להיות הגיוני: החשש שמא איראה מגוחך לא יעצרני. אחרי הציד הדיג! יום אחד בציד לאחר אחד מפשעיי, אמרתי לעצמי: באיזו זכות אתה עושה זאת? התשובה הייתה מן המוכן. עד מהרה נוכחים לדעת כי זה מתועב לשבור כנף של חגלה או רגליים של ארנב. בערב, תליתי את הרובה שלי, שלא יהרוג עוד. הדבר המחפיר שבדיג, שרואים בו פחות דם, היכה בי רק עתה.”

באותו רגע ראה מר ורנה את המצוף של חכתו שטייל על המים כאילו חי, כמו מתגרה בו. הוא משך בתנועה מכנית בפעם נוספת. היה זה דקר קוצני, סמור, גרגרן כמו כל בני מינו, אשר בלע את הפיתיון והקרס עד בטנו. היה הכרח להוציאם, לחלצם מן הבשר, לקרוע זימים של תחרה אדומה, ללכלך את הידיים בדם.

הו! הוא דימם, הדג הזה, הוא התבטא!

מר ורנה גלגל את חכתו, הסתיר למרגלות ערבה את שני הדגים אשר לוטרה תמצאם אולי, והסתלק.

הוא נראה דווקא שמח והרהר בשעת ההליכה.

“הייתי בלתי־נסלח, אמר לעצמו. כצייד, אף אם יכולתי להרשות לעצמי בכספי בשר אחר, לפחות אכלתי את בשר הציד, ניזונתי ממנו, לא המתּי רק למען התענוג, אבל גברת ורנה צוחקת כאשר אני מביא לה כמה דגים קשויים ויבשים, ואחוז בושה, אינני מעז אפילו לבקשה שתבשלם. החתול הוא הנהנה מהם. שילך לדוג אותם בעצמו אם זה רצונו! אשר לי, אני שובר את חכתי!”

עם זה, בעודו מחזיק בשברי החכה, מלמל מר ורנה, לא בלי עצבות:

“האם זה מה שנקרא להחכים סוף סוף? האם זה פירושו כבר לאבד את טעם החיים?”

המעדר: עשה וקווה לטוב.

המכוש: גם אני.

הפרחים: תהיה היום שמש?

החמנית: כן, אם אני רוצה.

המשפך: סליחה, אם אני רוצה, ירד גשם, ואם אני מסיר את המזלף, גשם זלעפות.

הוורדינה: הו! איזה רוח!

הסמוכה: אני כאן.

הפטל: מדוע יש לוורדים קוצים? זה לא לאכילה, ורד.

הקרפיון מן הבריכה: אמירה נאה! משום שאוכלים אותי אני דוקר, באדרה שלי.

החוח: כן, אבל מאוחר מדי.

הוורדינה: אתה חושב שאני יפה?

הצרעה: צריך לראות את התחתונים.

הוורדינה: אז היכנסי.

הדבורה: אומץ לב! כולם אומרים לי שאני עובדת יפה. אני מקווה, בסוף החודש, להיעשות מנהלת יערה.

הסיגליות: אנו כולנו חברות באקדמיה (רמז לאות הצטיינות אקדמאי שצבעו סגול).

הסיגליות הלבנות: סיבה נוספת להיות צנועות, אחיותיי.

האגס: ללא ספק. האם אני מתרברב?

התרד: אני הוא החמציץ.

החמציץ: לא נכון, זה אני.

הבצלצל: הו! כמה זה מסריח.

השום: אני מתערב שזו שוב הציפורן.

האספרגוס: הזרת שלי אומרת לי הכול.

התפוד: אני חושב שזה עתה ילדתי את צאצאי.

עץ התפוח, אל עץ האגס שמולו: זה האגס שלך, האגס שלך, האגס שלך… זה האגס שלך שאני רוצה לייצר.

הם זוהרים באור מסנוור בתוך החיטה, כמו צבא של חיילים קטנים; אבל באדום הרבה יותר יפה, הם אינם מסוכנים.

חרבם הוא מלען.

הרוח היא המריצה אותם, וכל פרג משתהה כרצונו בדופן התלם עם הדגנייה, בת כפרו.

כל זמורותיה, סמוכותיהן זקופות, ב“הכתף שק.”

למה הן מחכות? הענבים עדיין לא יצאו השנה, ועלי הגפן אינם משמשים עוד אלא לפסלים.

הלילה מתבלה מרוב שימוש.

אין הוא מתבלה כלל בגבהים, בכוכבים. הוא מתבלה כמו שמלה הנגררת על הקרקע, בין האבנים והעצים, עד עמקי המחילות העכורות והמרתפים הלחים.

אין פינה שלא חודר אליה שובל של לילה. הקוץ בוקע אותו, הצינה סודקת אותו, הבוץ משחיתו. ובכל בוקר, כאשר הלילה שב ועולה, ניתקות ממנו מטליות, תלויות על בלימה.

כך נולדים העטלפים.

והם חבים למוצאם זה את אי־יכולתם לשאת את זוהר היום.

עם שקיעת השמש, כשאנו נהנים מצינת הערב, הם ניתקים מן הקורות העתיקות, שעליהן היו תלויים, רדומים, בטופר אחד.

מעופם המסורבל מדריך את מנוחתנו. בכנפיהם בעלות הסמוכות וחסרות הנוצות, הם מפרכסים סביבנו. הם מכוונים את דרכם באוזניהם יותר מבעיניהם הפצועות, שהן חסרות תועלת.

ידידי מסתיר את פניו ואני מסב את ראשי מפחד מכה נאלחה.

אומרים כי בלהט גדול מאהבתנו עצמה, הם היו מוצצים את דמנו עד מוות.

איזו הגזמה!

אין הם מרושעים. אין הם נוגעים בנו לעולם.

בני הלילה, אין הם מתעבים אלא את האור, וברפרוף צעיפי האבל הקטנים שלהם הם מחפשים נרות לכבותם בנשיפה.

פליקס אינו מבין איך זה שמחזיקים ציפורים כאסירים בכלוב.

“כשם שזה פשע לקטוף פרח, הוא אומר, ואישית איני רוצה להריחו אלא על גבעולו, כך נועדו הציפורים לעוף.”

עם זה, הוא קונה כלוב; הוא תולה אותו על חלונו. הוא מניח בו קן של צמר גפן, צלוחית עם גרעינים, ספל מים זכים שניתן לחדשם. הוא תולה בו נדנדה ומראה קטנה.

ומאחר ששואלים אותו מופתעים, הוא אומר:

“אני גאה בנדיבותי בכל פעם שאני מביט בכלוב הזה. יכולתי לשים בו ציפור ואני משאיר אותו ריק. אילו רציתי, איזה קיכלי חום, איזו תמה ערנית, מפזזת, או איזו ציפור אחרת ממגוון הציפורים הקטנות שלנו, היא הייתה משועבדת. אבל בזכותי, אחת מהן לפחות נשארת חופשית. גם זו לטובה.”

איזה רעיון זה היה לקנות את הציפור הזאת?

מוכר הציפורים אמר לי: “זה זכר. חכה שבוע עד שיתרגל, ואז ישיר.”

אבל, הציפור מתעקשת לשתוק ועושה הכול הפוך.

ברגע שאני ממלא את ספלונה בגרעינים, היא עטה עליהם במקורה ומפזרת אותם לארבע הרוחות.

אני קושר רקיק בין שני כפיסים ותולה אותו על חוט. היא אוכלת רק את החוט. היא דוחפת ומכה ברקיק, כמו בפטיש, והרקיק נופל.

היא טובלת במים הזכים ושותה את מי האמבט שלה. היא מחרבנת בשניהם איך שמתחשק לה.

היא מדמה לה כי העוגה היא עיסה מוכנה שבה הציפורים בנות מינה כורות להן קנים, ומתכרבלת בה מתוך אינסטינקט.

היא עדיין לא הבינה את השימוש בעלי החסה ומשתעשעת רק בקריעתם לגזרים.

כאשר היא לוקטת גרעין ברצינות, כדי לבלעו, היא מתאמצת קשות. היא מגלגלת אותו במקורה מפינה אחת לאחרת, דוחקת ודורסת אותו, ומפתלת את ראשה, כמו קשיש שאין לו עוד שיניים.

חתיכת הסוכר שלה אינה משמשת אותה כלל. האם זו אבן שבולטת, מרפסת או שולחן לא שימושי במיוחד?

במקומה היא מעדיפה את פיסות העץ שלה. יש לה שתיים כאלה המצטלבות זו על גבי זו ומגעיל אותי לראותה קופצת. היא דומה לטיפשות המכנית של מטוטלת שאינה מסמנת דבר. איזה עונג יש לה מן הקפיצות הללו, לאיזה צורך היא מקפצצת?

כאשר היא נחה מן ההתעמלות המדכדכת שלה, ישובה ברגל אחת על מוט שהיא לופתת, היא מחפשת ברגלה האחרת, מתוך הרגל, את אותו מוט.

מרגע שמדליקים את האח עם בוא החורף, היא חושבת כי הגיע האביב, תקופת הנשירה, והיא משירה את נוצותיה.

אור המנורה שלי מפריע את לילותיה, פורע את סדר שעות השינה שלה. היא הולכת לישון עם הדמדומים. אני מניח לחשכה להתעבות סביבה. אולי היא חולמת? לפתע, אני מקרב את המנורה אל כלובה. היא פוקחת את עיניה. מה! כבר יום? ומיד היא מתחילה להתנועע, לרקוד, לנקב עלה, והיא פורשת את זנבה כמניפה, פורשת את כנפיה.

אבל אני מכבה את המנורה ומצטער שאיני רואה את פרצופה ההמום.

עד מהרה אני קץ בציפור אילמת זו שאינה חיה אלא לפי איפכא מסתברא, ואני מוציא אותה החוצה בעד החלון… אין היא יודעת לעשות שימוש בחופש יותר מאשר בכלוב. אפשר לקחת אותה ביד.

שאיש לא יעז להביא לי אותה שוב!

לא רק שלא אציע לו כל תשלום, אלא אשבע כי איני מכיר את הציפור הזאת.

בקצה הגג של האסם שר פרוש. הוא חוזר במרווחים שווים על צלילו התורשתי. מרוב הסתכלות בו, העין המטושטשת אינה מבחינה בו עוד בנפרד מהאסם המגושם. כל חיי האבנים הללו, החציר הזה, הקורות הללו והרעפים הללו, מפכים במקורה של ציפור.

ואולי האסם עצמו שורק לו לחן קטן.

על ענף מזלג של עץ הדובדבן שלנו היה קן חוחיות נחמד למראה, עגול, מושלם, כולו זיפים בחוץ, ובפנים כולו מוך, וארבעה קטנטנים בקעו בו. אמרתי לאבי:

“יש לי כמעט חשק לקחת אותם כדי לגדלם.”

אבי הסביר לי תכופות כי פשע הוא לשים ציפורים בכלוב. אבל הפעם, עייף בוודאי מלחזור על אותו דבר, לא מצא דבר לומר לי. כמה ימים אחר כך אמרתי לו:

“אם ארצה, זה יהיה קל. תחילה אשים את הקן בתוך כלוב, אתלה את הכלוב על עץ הדובדבן והאם תאכיל את הקטנים דרך הסורגים, עד שלא יזדקקו לה עוד.”

אבי לא אמר מה הוא חושב על אמצעי זה.

לכן שמתי את הקן בתוך כלוב, את הכלוב על עץ הדובדבן ומה שצפיתי אכן קרה: החוחיות הבוגרות, בלי להסס, הביאו לגוזלים זחלים מלוא המקור. ואבי הסתכל מרחוק, משועשע כמוני, בתנועה המצויצת הבלתי־פוסקת, במעופן הצבוע אדום־דם וצהוב גפריתי.

ערב אחד אמרתי: “הגוזלים כבר חסונים למדי. אילו היו חופשיים, היו פורחים להם. שיבלו עוד לילה אחרון במשפחה ומחר אעביר אותם הביתה, אתלה אותם בחלוני, ואני אומר לך כי לא יהיו בעולם הרבה חוחיות מטופחות יותר.”

אבי לא אמר דבר נגד זה.

למחרת מצאתי את הקן ריק. אבי היה שם, עד לתדהמתי.

“אינני חטטן, אמרתי, אבל הייתי רוצה לדעת מי המטומטם שפתח את הכלוב הזה!”

אמרתי לו:

"השב לי את הדובדבן הזה, מיד.

– בסדר '" ענה לי הזהבן.

הוא משיב לי את הדובדבן, ועם הדובדבן את שלוש־מאות אלף זחלי החרקים המזיקים שהוא בולע במשך שנה.

ישוב מתחת לעצי האגוז של הגן, אני מאזין לרעשים שעושה כל עץ שאינו נזהר בעליו, בחרקיו ובציפוריו.

דומם, אין הוא נע כשאנו מתקרבים, הוא חוזר לחיים מרגע שהוא חושב כי איננו שם עוד, שכן אנו שותקים כמוהו.

לאחר ביקורה של חוחית, המרפרפת בעצי האגוז, מכה בעלים כמה נקירות מקור ומתעופפת בלי להבחין בי, אנקור הוא הבא להתיישב על ענף מעל לראשי.

על אף היותו כבר חסון, הוא נראה צעיר. הוא לופת את הענף ברגליו, אינו נע עוד, כאילו עייפוֹ המעוף, והוא מצייץ מעדנות במקורו. אין הוא יכול לראותני ואני מסתכל בו ארוכות. אחר כך עליי לנוע קצת. עם כל תנועה שאני עושה, האנקור פותח מעט קט את כנפיו וסוגרן ללא דאגה.

איני יודע מדוע אני מזדקף, ללא מחשבה תחילה ובחצי פה, ביד מושטת, אני קורא לו.

האנקור יורד מהענף שלו במעוף גולמני ומתיישב על אצבעי!

אני נרגש כמו אדם המגלה בעצמו קסם לא נודע עד כה, כמו חולם שחייך באקראי לאישה אלמונית ורואה אותה מחייכת.

האנקור, הנותן בי אמון, מנפנף בכנפיו כדי לשמור על איזונו על קצה אצבעי, ומקורו מוכן לבלוע הכול.

כאשר אני הולך להראותו למשפחתי, שבוודאי תוקסם, השכן הקטן שלנו ראול, שנראה כמחפש משהו, בא במרוצה:

"אה! הוא אצלך? הוא אומר.

– כן, חבר, אני יודע לתפוס אותם, אני!

– הוא ברח מן הכלוב שלו, אומר ראול, ואני מחפש אותו מאז הבוקר.

– מה, הוא שלך?

– כן' אדוני. זה שמונה ימים אני מגדל אותו. הוא מתחיל לעוף רחוק והוא מאולף כהלכה.

– הנה האנקור שלך, ראול; אבל אל תיתן לו לברוח, שאם לא כן, אחנוק אותו: הוא גורם לי פחדים!"

I

הן נותנות לי שיעור בכל יום.

הן מנקדות את האוויר בציוצים עדינים.

הן מתוות קו ישר, מסמנות פסיק בקצהו, ולפתע, מתחילות פסקה חדשה.

הן שמות בתוך סוגריים משוגעים את הבית שאני גר בו. זריזוֹת מכדי שבריכת הנוי שבגן תרשום העתק של מעופן, הן עולות מן המרתף אל עליית הגג.

בנוצת כנף קלה הן מסלסלות את חתימותיהן, שלא ניתן לחקותן.

אחר כך, שתיים־שתיים, הן מתחברות בגיפוף לאוגדן, מתערבבות, ויוצרות בכחול השמים כתם דיו.

אבל עינו של ידיד רק היא יכולה לעקוב אחריהן, ואם אתה יודע יוונית ולטינית, הרי אני יודע לקרוא את העברית שרושמות באוויר סנוניות הארובה.

II

הפרוש: אני חושב שהסנונית טיפשה: היא חושבת את הארובה לעץ.

העטלף: ויאמרו מה שיאמרו, מבין שנינו היא עפה גרוע יותר: באמצע היום היא תועה בדרכה כל הזמן; אילו הייתה עפה בלילה, כמוני, הייתה הורגת את עצמה בכל רגע.

III

כתריסר סנוניות לבנות־אחוריים מצטלבות לנגד עיניי בלהיטות רוגשת ודמומה, במרחב מוגבל כמו כלוב. מתחת לאפי זו עבודת אריגה מהירה של פועלות דחוקות בזמן.

מה הן מחפשות מבוהלות באוויר המחורר במעופן? האם הן מבקשות מקלט? האם יש להן ברכת פרידה לומר לי? ללא תנועה, אני חש את רעננות הנשיפות הקלות, ואני חושש, מקווה למפגש שבו שתיים ממטורפות אלה יתרסקו. אבל, בזריזות מייאשת, הן נעלמות לפתע ללא התנגשות אחת.

תמיד נותר לו קצת שלג מן החורף האחרון.

הוא מנתר ברגליים צמודות על הקרקע, ואחר כך, במעופו הזקור והמכני הוא מתעופף לעבר עץ.

לפעמים הוא מחטיאו ואינו יכול לעצור אלא על העץ הסמוך.

נפוץ, כה מזולזל עד כי הוא נראה בן אלמוות, לבוש בבגדי השרד שלו מן הבוקר כדי לפטפט עד הערב, בלתי־נסבל עם הטוקסידו שלו, הוא הציפור הכי צרפתית שלנו.

העורב: קאקאקאקאקא.

הצפרדע: מה הוא אומר?

העורב: אינני אומר, אני שר.

הצפרדע: קוואק!

החפרפרת: שׁתקו שם למעלה, אני כבר לא יכולה לשמוע את עצמי עובדת!

I

יש בגני אגוזה זקנה כמעט מתה המפחידה את הציפורים הקטנות. רק ציפור שחורה מתגוררת בין עליה האחרונים.

אבל יתר הגן מלא עצים צעירים פורחים שמקננות בהם ציפורים עליזות וערניות בכל הצבעים.

דומה כי עצים צעירים אלה מתקלסים באגוזה הזקנה. בכל רגע הם משלחים לעברה מעוף של ציפורים קשקשניות, כמו מילים מקניטות.

אנקורים, זרזירים, ירגזים ופרושים מטרידים אותה חליפות. הם מזעזעים בכנפיהם את קצות ענפיה. האוויר מרשרש מצווחותיהם הדקיקות; אחר כך הם מסתלקים, וחבורת טרדנים אחרת יוצאת מן העצים הצעירים.

זו מתגרה ככל יכולתה, מצייצת, שורקת, צווחת כּכרוכיה. וכך מן השחר עד השקיעה, כמו מילים לגלגניות, מתפרצים פרושים, ירגזים, זרזירים ואנקורים מן העצים הצעירים אל האגוזה הזקנה.

אבל לעתים היא מתעצבנת, מניעה את עליה האחרונים, משלחת את הציפור השחורה שלה ועונה:

שׁחרוּר!

II

עורבני החורש: תמיד בשחור, שׁחרור מכוער!

השׁחרור: אדוני סגן המושל, אין לי דבר אחר ללבוש.

לא רע! והיה מגיע לו יחס כלשהו בעידן שבו החיות לא דיברו כלל, אבל כיום לכל החיות יש כישרון.

I

מעולם לא ראיתי עפרוני, ואני קם לשווא עם שחר. העפרוני אינו ציפור של הארץ.

מאז הבוקר אני צועד על הרגבים ועל העשבים היבשים. להקות של אנקורים אפורים או חוחיות בגוונים זוהרים מרחפות מעל למשוכות הקוצים.

עורבני החורש סוקר בחליפת שרד את מסדר העצים.

שׂלו מחליק על פני האספסת ומסמן כבחוט את הקו הישר של מעופו.

בעקבות הרועה, הסורג טוב יותר מאישה, צועדות הכבשות זו בעקבות זו והן דומות זו לזו.

והכול אפוף באור כה חדש עד כי העורב, שאינו צופה דבר טוב, מעלה חיוך.

אך הקשיבו כפי שאני מקשיב.

התשמעו אי־שם, במרומים, מישהו כותש רסיסי בדולח בגביע זהב?

מי יכול לומר לי היכן מזמר העפרוני?

אם אני מביט למעלה, השמש צורבת בעיניי. עליי לוותר על הצפייה בו.

העפרוני חי בשמים, והוא הציפור היחידה של השמים המזמרת עד אלינו.

II

הוא נופל ארצה, שיכור כלוט, לאחר שנדחף שוב אל עין השמש.

שום דג לא נתפס הערב, אבל אני מביא עמי התרגשות נדירה.

עוד אני מחזיק את מוט החכה מתוח, בא שלדג והתיישב עליו.

אין לנו ציפור זוהרת יותר.

הוא דמה לפרח גדול כחול בקצה גבעול ארוך. החכה התכופפה תחת משקלו. עצרתי את נשימתי, גאה כולי להיחשב עץ בעיני שלדג.

ואני בטוח כי הוא לא התעופף מפחד, אלא חשב כי רק עבר מענף אחד אל אחר.

הוא מצייר תחילה מעגלים מעל לכפר.

הוא לא היה אלא זבוב, גרגר פיח.

הוא גדל והולך ככל שמתקצרים מעגלי מעופו.

לעתים הוא נותר ללא תנועה. העופות מראים סימני דאגה. היונים חוזרות אל הגג. תרנגולת קוראת לאפרוחיה בצעקה קצרה, ונשמעים געגועי האווזים הזהירים מחצר אחת לאחרת.

הנץ מהסס ומרחף בגובה אחיד. אולי אין הוא מעוניין אלא בתרנגול שעל מגדל הפעמונים של הכנסייה.

הוא נראה כתלוי בשמים, כאילו על חוט.

לפתע נקרע החוט, הנץ נופל על קרבנו הנבחר. זו שעה של דרמה עלי אדמות.

אבל, להפתעת הכול, הוא נעצר לפני שנגע בקרקע, כאילו חסר לו משקל, והוא שב ועולה במשק כנפיים.

הוא ראה כי אני צופה בו מדלת ביתי, וכי אני מסתיר מאחוריי משהו ארוך ומבהיק.

הוא רץ כשם שהוא עף, ותמיד בין רגלינו, ידידותי, בלתי־לכיד, הוא מתגרה בנו, בקריאותיו הקטנות, לדרוך על זנבו.

סגן המושל בשדות.

העורבים עוברים בשמים כחולים ללא תפר. לפתע, אחד מהם, שהוא בראש, מאט ומסמן מעגל גדול. האחרים מסתובבים בעקבותיו. הם נראים כרוקדים במעגל בגלל שיעמום הדרך, ומתחנחנים בכנפיהם המתוחות כמו קפלי חצאית.

…עורב

לפני זמן מה בישר פורענות לציפור כלשהי.

לקחתי את רובי והרגתי את העורב.

הוא לא טעה.

החגלה והאיכר חיים בשלום, הוא מאחורי מחרשתו והיא בשדה האספסת הסמוך, במרחק הנחוץ כדי שלא יפריעו זה לזה. החגלה מכירה את קולו של האיכר, ואין היא יראה מפניו כאשר הוא צועק או מקלל.

כאשר המחרשה חורקת, כאשר השור משתעל וכאשר החמור מתחיל לנעור, היא יודעת כי אין בכך כלום.

ושלווה זו נמשכת עד אשר אני מפר אותה.

אבל אני מגיע והחגלה מתעופפת, האיכר אינו רגוע, כך גם השור והחמור. אני יורה, ולקול נפץ זה של טרחן, כל הטבע מתבלגן.

החגלות הללו, אני מזניק אותן ממחבואן תחילה בשדה השלף, אחר כך שוב באספסת, אחר כך שוב באחו, אחר כך לאורך משוכה; אחר כך בפינת יער, אחר כך…

ולפתע אני נעצר, שטוף זיעה, ואני קורא:

“הה! הפראיות, הן מריצות אותי!”

במרחק ראיתי משהו למרגלות עץ, בלב האחו.

אני מתקרב אל המשוכה ומסתכל מעליה.

נדמה לי כי צוואר של ציפור מזדקף בצל העץ. מיד מוחשת הלמות לבי. לא יכולות להיות בעשב הזה אלא חגלות. האם, בשמעה אותי, משכיבה אותן אפיים ארצה בעזרת אות מוכר. היא עצמה הנמיכה קומתה. רק צווארה עדיין זקוף והיא משגיחה. אבל אני מהסס, כי הצוואר אינו נע ואני חושש לטעות ולירות על שורש.

פה ושם, מסביב לעץ, כתמים צהובים, חגלות או רגבי עפר, מוסיפים לטשטש את ראייתי.

אם אגרום לחגלות להתעופף, ימנעו אותי ענפי העץ מלירות בהן במעופן, ואני מעדיף לירות בגובה הקרקע ולבצע את מה שהציידים הרציניים מכנים רצח.

אבל מה שנראה לי כצוואר חגלה עדיין אינו נע. אני אורב זמן רב.

אם אכן זו חגלה, היא ראויה להערצה על אי־תנועתה ועל דריכותה, וכל האחרות, משום דרכן לציית לה, ראויות לשומרת זו. אף אחת אינה זזה.

אני נוקט תחבולה. אני מסתתר כולי מאחורי המשוכה וחדל להביט, כי כל זמן שאני רואה את החגלה, היא רואה אותי.

עכשיו כולנו בלתי־נראים, בדממת מוות. אחר כך אני מביט שוב.

הו! הפעם אני בטוח! החגלה האמינה כי נעלמתי. צווארה מורם, והתנועה שהיא עושה כדי לקצרו מסגירה.

אני מניח לאט את קת רובי על כתפי…

בערב, עייף ושבע, לפני שאני נרדם בשינה שופעת חיות ציד, אני חושב על החגלות שצדתי כל היום, ומדמיין את הלילה שהן עוברות.

הן מבוהלות.

מדוע חסרות כמה מהן?

מדוע סובלות כמה מהן, וכשהן מחטטות בפצעיהן, אין הן מסוגלות להישאר במקומן?

ומדוע פתאום התחילו להפחיד את כולן?

הן מתייצבות עכשיו בקושי, וזו הצופה מפעילה את צופר האזעקה. יש לצאת שוב לדרך, לעזוב את העשב או את השלף.

אין הן חדלות להימלט, והן נבהלות אפילו מהרעשים שהן רגילות אליהם.

אין הן משתובבות עוד, אינן אוכלות עוד, אינן ישנות עוד. אין הן מבינות כלל מה קורה.

אילו הייתה הנוצה הנושרת מחגלה פצועה ננעצת מעצמה בכובע הצייד הגאה שלי, לא הייתי מוצא כי זה מוגזם.

מרגע שיורד גשם רב מדי או שנעשה יבש מדי, מרגע שכלבי אינו מריח עוד, מרגע שאני יורה גרוע ושהחגלות נעשות בלתי־נגישות, אני מאמין כי אני מצוי במצב של הגנה עצמית.

יש ציפורים – עורב הנחלים, עורבני החורש, השׁחרור, הקיכלי – שצייד המכבד את עצמו אינו נאבק בהן, ואני מכבד את עצמי.

איני אוהב להיאבק אלא עם החגלות! הן ערמומיות כל כך!

תחבולותיהן – להסתלק רחוק, אבל משיגים אותן ומענישים אותן.

לחכות שהצייד יעבור, אבל מאחוריו הן מתעופפות מוקדם מדי והוא מסתובב.

להסתתר באספסת עמוקה, אבל הוא הולך ישר לשם. לבצע פנייה בעת מעוף, אבל כך הן מתקרבות.

לרוץ במקום לעוף, והן רצות מהר יותר מהאדם, אבל יש כלב.

לקרוא זו לזו כאשר מפצלים אותן, אבל כך הן קוראות גם לצייד ואין לו דבר נעים יותר משירתן.

הזוג הצעיר הזה כבר החל לחיות לחוד. הפתעתי אותן, בערב, בקצה שדה חרוש. הן התעופפו, כה מחוברות יחד, כנף מעל, כנף מתחת, אפשר לומר, עד כי יריית רובה אשר הרגה את האחת פירקה את האחרת.

האחת לא ראתה דבר ולא חשה בדבר, אבל לאחרת היה זמן לראות את חברתה מתה ולהרגיש את מותה לידה.

שתיהן, באותה פיסת קרקע, הותירו מעט אהבה, מעט דם וכמה נוצות.

צייד, ביריית רובה הכית שתי מכות יפות: לך ספר זאת למשפחתך. שתי זקנות אלה מאשתקד, שקן משפחתן נהרס, אהבו לא פחות מצעירות. תמיד ראיתי אותן יחדיו. הן ידעו להתחמק ממני בזריזות, ואני לא התעקשתי לרדוף אחריהן. רק במקרה הרגתי אחת מהן. ואז חיפשתי את האחרת, כדי להרוג גם אותה, מתוך רחמים!

לזו יש רגל שבורה התלויה כאילו החזקתי אותה בחוט. ההיא עפה תחילה אחרי האחרות עד אשר כנפיה בוגדות בה; היא צונחת והיא צועדת; היא רצה ככל יכולתה, לפני הכלב, קלה, ומחציתה מחוץ לתלמים.

זו קיבלה גרגר עופרת בראש. היא ניתקת מהאחרות. היא מזנקת מעלה, מבולבלת, עולה גבוה מן העצים, גבוה מהתרנגול שעל מגדל הפעמונים, אל השמש. והצייד, מלא דאגה, מאבד את מראה, עד שהיא נכנעת לבסוף למשקל ראשה הכבד. היא סוגרת את כנפיה והולכת לנעוץ את מקורה בקרקע, אי שם, כמו חץ.

ההיא נופלת בלי לומר אוף! כמו סמרטוט שזורקים אל אפו של כלב כדי לאלפו.

זו, עם הירייה, מתנודדת כמו סירה קטנה ומתמוטטת.

אין איש יודע מדוע זו מתה, כי הפצע כה סודי מתחת לנוצות.

אני טומן מהר את זו בכיסי, כאילו אני פוחד להיראות, לראות את עצמי.

אבל אני חייב לחנוק את ההיא שאינה רוצה למות. בין אצבעותיי, היא שורטת באוויר, היא פוערת את מקורה, לשונה העדינה רוטטת, ועל העיניים, אומר הומרוס, יורד צל המוות.

שם במרחק מרים איכר את ראשו לשמע הירייה שלי ומביט בי.

הוא שופט, איש עמל זה; הוא הולך לדבר אתי; הוא עומד לעורר בי בושה.

אבל לא: פעמים זה איכר קנאי המתרתח על כי אינו צד כמוני, פעמים זה איכר חבר’מן שאני משעשע אותו והוא מסמן לי לאן הלכו החגלות שלי .

לעולם אין זה דוברו הנזעם של הטבע.

אני חוזר הבוקר לאחר חמש שעות של הליכה, התרמיל ריק, הראש שמוט והרובה כבד. שורר חום של סערה וכלבי, תשוש, הולך לפניי בצעדים קטנים, לצד הגדרות, ותכופות מתיישב ומחכה לי בצל עץ.

לפתע, כשאני חוצה שדה אספסת רעננה, הוא נופל, או בעצם משתטח במקומו: זו עצירה החלטית, אי־תנועה של צמח. רק השערות של קצה זנבו רוטטות. יש חגלות מתחת לאפו, הייתי יכול להישבע. הן שם, דבוקות אלה לאלה, מוגנות מהרוח ומהשמש. הן רואות את הכלב, הן רואות אותי, הן מכירות אותי אולי, ומבועתות, אין הן מסתלקות.

מתעורר מקהות החושים, אני מוכן ומחכה. כלבי ואני, לא נזוז ראשונים.

לפתע פתאום, ובבת אחת, החגלות עפות: עדיין דבוקות, הן מהוות יחידה אחת, ואני מנחית בלי הבחנה את יריית הרובה שלי כמו מכת אגרוף. אחת מהן, ירויה, צונחת בסחרור. הכלב קופץ עליה ומביא לי סמרטוט מדמם, מחצית חגלה. מכת האגרוף לקחה את היתר.

קדימה! לא העלינו חרס! הכלב מפזז ואני מתנודד בגאווה כטווס.

הה! אני ראוי ליריית רובה הגונה בישבן!

I

לא נותרו משמש אפריל אלא זהרורים ורודים בעננים שלא נעו עוד, כאילו כבר הגיעו למחוז חפצם.

הלילה עלה מן הקרקע, ועטף אותנו אט אט במערה היער הצר שבו חיכה אבי לחרטומנים.

עומד לידו, לא הבחנתי בבירור אלא בפניו. גבוה ממני, הוא ראה אותי בקושי, והכלב נשף, בלתי־נראה, לרגלינו.

הקיכלים מיהרו לחזור אל היער, שבו פלט השׁחרור את קריאתו הגרונית, מין צהלה, שהיא צו לכל הציפורים להשתתק ולישון.

החרטומן יעזוב במהרה את מחבואו בעלים היבשים ויתרומם. כאשר מזג האוויר נעים, כמו בערב זה, הוא משתהה בטרם יצא אל המישור. הוא חג מעל ליער ומחפש בת־זוג. ניתן לנחש לפי קריאתו העדינה אם הוא מתקרב או מתרחק. הוא עובר במעוף כבד בין האלונים הגדולים, ומקורו הארוך תלוי כה נמוך עד כי דומה שהוא מטייל באוויר עם מקל־הליכה קטן.

עוד אני מאזין ומסתכל לכל הכיוונים, ירה אבי לפתע, אבל הוא לא הלך אחר הכלב שזינק.

"החטאת אותו? אמרתי לו.

– לא יריתי, אמר. הרובה שלי פלט ירייה בידיי.

– מעצמו?

– כן.

– הה!… אולי ענף?

– איני יודע."

שמעתיו מוציא את התרמיל הריק. “איך החזקת אותו?”

האם לא הבין?

“אני שואל אותך באיזה צד היה הקנה?”

מכיוון שלא ענה לי עוד, לא העזתי להוסיף ולדבר. לבסוף אמרתי:

"היית עלול להרוג… את הכלב.

– בוא נסתלק," אמר אבי.

II

הערב מזג האוויר נעים לאחר גשם דקיק. יוצאים בשעה חמש בערך, מגיעים ליער וצועדים על העלים עד לשקיעת השמש.

הכלב גומע מרחקי כלב רבים בסובך היער. האם יריח חרטומנים?

לא אכפת לו לצייד, אם הוא פייטן.

עם בוא רבע השעה של קריאות החרטומנים בעת השקיעה, אנו מתייצבים, תמיד מוקדם מדי, למרגלות עץ, על שפת מערה היער. מעופיהם המהירים של הקיכלים והשׁחרורים נוגעים ללב. קנה הרובה נע בקוצר רוח. לשמע כל רחש, התרגשות! האוזן מצלצלת והעין מצטעפת, והרגע חולף כה מהר… עד שכבר מאוחר מדי.

החרטומנים לא יתרוממו עוד הערב. אינך יכול לשכב פה, משורר!

חזור; עשה קיצור־דרך, בגלל הלילה, דרך האחו הרטוב, שבו ירמסו נעליך את התלוליות הרכות של החפרפרות; שוב אל ביתך, אל החום, אל האור, ללא נקיפות לב, שהרי אתה בלי חרטומנים –אלא אם כן השארת אחד בבית!

לאחר שחציתי מישור חרוך שמש פגשתי אותם.

אין הם מתגוררים לצד הדרך, בגלל הרעש. הם שוכנים בשדות בור, לצד מעיין הידוע רק לציפורים.

מרחוק הם נדמים כבלתי־חדירים. ברגע שאני מתקרב, גזעיהם מתרווחים. הם מקבלים את פניי בזהירות. אני יכול לנוח, להתרענן, אך אני מבין כי הם מתבוננים בי בחשד.

הם חיים במשפחה, הזקנים יותר במרכז והצעירים, אלה שעליהם הראשונים נולדו זה עתה, כמעט בכל מקום, בלי להתרחק לעולם.

דרוש להם זמן רב למות, והם שומרים על המתים, עומדים זקופים עד שיתפוררו לאבק.

הם מלטפים אלה את אלה בענפיהם הארוכים, כדי לוודא שכולם נמצאים, כמו העיוורים. הם מנופפים בזעם כאשר הרוח מתנשפת כדי לעקרם משורש. אבל בינם לבין עצמם אין שום ויכוח. אין הם לוחשים אלא מתוך הסכמה.

אני חש כי הם צריכים להיות משפחתי האמיתית. אשכח עד מהרה את האחרת. עצים אלה יאמצוני אט אט, וכדי להיות ראוי לכך אני לומד את שיש לדעת:

אני כבר יודע להביט בעננים החולפים.

אני גם יודע להישאר במקום.

אני כמעט יודע לשתוק.

זה יום עלוב, אפור וקצר, כאילו מכורסם משני צדדיו. לקראת צהריים מנסה השמש העגומה לחדור מבעד לערפל, ופוקחת עין חיוורת ועוצמת אותה מיד.

אני צועד ללא מטרה, רובי מיותר, והכלב, שבדרך כלל כה משולהב, אינו סוטה מן הדרך.

מי הנהר צלולים בשקיפות מכאיבה: אם תשקיע בהם את אצבעותיך, הם יבתרו אותן כמו זכוכית שבורה.

בשדה השלף מזנק עפרוני רדום עם כל אחד מצעדיי. הם מתאספים, מסתחררים, ומעופם בקושי מוציא משלוותו את האוויר הקפוא.

שם להקות של עורבים החושפים במקוריהם את זריעות הסתיו.

שלוש חגלות מזדקפות באמצע אחו שהעשב הנמוך שלו אינו מסתירן עוד.

איך הן גדלו! הן עתה גבירות של ממש. הן מקשיבות, מודאגות. אמנם ראיתי אותן, אך אני מניח להן ומתרחק. ובמקום כלשהו, ללא ספק, ארנב שרעד חוזר ונרגע ודוחף שוב את חוטמו אל פתח מאורתו.

לכל אורך הגדר הזאת (פה ושם מכה עלה אחרון בכנפו כמו ציפור שרגלה לכודה), שׁחרור בורח כשאני מתקרב, עף להסתתר רחוק יותר, אחר כך מגיח מתחת לאפו של הכלב, ומשטה בנו ללא סיכון.

לאט לאט מתעבה הערפל. אני מרגיש אבוד. רובי אינו עוד בידי אלא מקל העלול להתפוצץ. מאין יוצאים הרעש העמום הזה, הפעייה הזאת, צליל הפעמון, צעקת אנוש זו?

צריך לחזור. בדרך שכבר טושטשה אני חוזר אל הכפר. הוא לבדו יודע את שמו. גרים בו איכרים פשוטי־עם, שאיש אינו בא לראותם לעולם, חוץ ממני.

ציפורן הירח שוב צומחת.

השמש נעלמה. פונים לאחור: הנה הירח. הוא הלך בעקבותיה, בלי לומר דבר, צנוע וחקיין סבלני.

הירח הדייקן חזר. האדם חיכה, הלב מכווץ באפלה, כה מאושר לראותו עד כי אינו יודע עוד מה רצה לומר לו.

עננים לבנים רחבים מתקרבים אל הירח המלא כמו דובים אל עוגת דבש.

החולם מתייגע מלהביט בירח ללא מחוגים שאינו מסמן דבר, לעולם כלום.

לפתע פתאום מרגישים אי־נוחות. כי הירח מתרחק ונושא עמו את סודותינו. עוד רואים באופק את בדל אוזנו.

* * * *